title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
ירושלים בתקופה העות'מאנית | שמאל|ממוזער|250px|סמל האימפריה העות'מאנית מעל לשער הכניסה של בית החולים העירוני העות'מאני ברחוב יפו
שמאל|ממוזער|250px|איור מובלט של ירושלים במפת אזור המזרח התיכון שבשליטת האימפריה העות'מאנית, משנת 1851
שלטונה של האימפריה העות'מאנית בירושלים וסביבתה נמשך, בהפסקות קצרות, 400 שנה - החל משנת 1517 ועד כיבושה בידי בריטניה בשנת 1917.
מאז תום התקופה הצלבנית ירושלים כמעט קפאה על שמריה, מבחינה אזרחית. אומנם הממלוכים בנו מדרסות רבים, מבנים על הר הבית ואת שוק הכתנים, והסולטאן העות'מאני סולימאן המפואר בנה את חומות ירושלים המוכרות היום, ושיפץ את המצודה ואת מגדל דוד. אולם עם שקיעתה הממושכת של האימפריה העות'מאנית הידרדר גם מצבה של ירושלים, וחלקים גדולים בתוך העיר העתיקה היו שוממים.
העיר לא היוותה מרכז מסחרי או מדיני של אזור נרחב וחשיבותה הייתה דתית בלבד.
השלטון היה של פחות מקומיים שהנהיגו משטר של ניצול ולא העניקו ביטחון ושירותים עירוניים נאותים לתושבי העיר. במאות ה-18 וה-19 החל היישוב היהודי להתעצם.
בעקבות הכיבוש המצרי ב-1831 החלו המעצמות הקולוניאליות האירופאיות לגלות עניין בעיר, הקימו קונסוליות, נאבקו על מידת השפעתן ועסקו בבנייה נרחבת. במחצית השנייה של המאה ה-19 הוחל בהקמת מבנים שונים מחוץ לחומות (עד אז לא ניתן היה לגור מחוץ לחומות בשל חוסר הביטחון, ועם גידול האוכלוסייה עלתה הצפיפות). באותה תקופה קמו מוסדות ותשתיות שונות כבתי חולים, דרכים סלולות ולבסוף רכבת ב-1892.
במהלך תקופה זו אוכלוסיית העיר נעה בין כ-5,000 נפש בראשיתה לכ-60,000 בסופה. הרכב האוכלוסייה השתנה, בראשיתה היו המוסלמים הקבוצה הגדולה ביותר ובסופה היו היהודים רוב בעיר.
מעמד ירושלים
שמאל|ממוזער|250px|ירושלים וסביבתה על מפת הקרן לחקר ארץ ישראל באמצע שנות ה-70 של המאה ה-19. גודלה של העיר הוא 1,000 מ' על 1,000 מ'
שמאל|ממוזער|250px|מפה אמריקאית של ירושלים, 1883
שמאל|ממוזער|250px|ירושלים, שלהי התקופה העות'מאנית
העות'מאנים העריכו את ירושלים מבחינה דתית-מוסלמית ומקומות הדת המשיכו לשמש מוקדי עלייה לרגל למוסלמים בדרכם לחג' או בחזרה ממנו. במסגרת זו שופצו מבנים רבים בעיר וניתנו מלגות לעולמא (חכמי הדת). כמו כן ניתנה הגנה להולכי הרגל בתוך העיר. עם זאת ירושלים נשארה מאחור מבחינות רבות, בשל הזנחה כללית מצד השלטון הטורקי.
ירושלים שימשה עיר מחוז של סביבתה בלבד. ריחוקה מהדרכים הראשיות (דרך הים מקהיר לדמשק והדרך מעזה למפרץ הפרסי), הקטינה את עניין הכובשים השונים בה.
בתקופה זו הייתה ארץ ישראל מחולקת בין שני איילטים – איילט צידון ששלט בצפון הארץ ובמישור החוף, ואיילט סוריה (המכונה גם איילט דמשק) ששלט בעבר הירדן וברצועת ההרים שבין שכם לחברון. להלכה ירושלים הייתה עיר מחוז באיילט סוריה אך למעשה איילט צידון, שהיה חזק יותר, הן מול הממשל המרכזי והן מול דמשק, שלט והשפיע גם על מרכז הארץ ודרומה.
מושל ירושלים כונה "מותסלם". הוא היה חוכר המס והמכס עבור השלטון המרכזי. תפקידו כלל גם שמירה על השקט והביטחון בעיר. המותסלם שכן בבניין הסראיה שבוויה דולורוזה, ברובע המוסלמי (כיום בית הספר אל עומריה), שחולש על הר הבית והעיר העתיקה כולה. מרבית הכנסותיו היו מהעדות הלא מוסלמיות שנדרשו לשלם מיסים רבים בנוסף למיסים הכלליים. במאה ה-19 עבר בית הסראיה לארמון הגבירה טונשוק במרכז הרובע המוסלמי, שם שכנה גם עיריית ירושלים.
מכיוון שמושלי האיילטים, הפּחַוֹת, הוחלפו בכל שנה הם ניצלו את שלטונם כדי להגדיל ככל האפשר את נטל המיסים על האוכלוסייה, ולא השקיעו מאמץ רב לטפל בצרכיה השונים. הפחה עשה שימוש ביחידות צבא שלמות "להשכנת שלום" גם אם לא היה בהן צורך, הכל למען האדרת שמו. מושל ירושלים שילם דמי חכירה לסולטאן וקיבל את כספו חזרה באמצעות מיסים. כל עולה רגל שילם למושל תמורת כניסה למקומות הקדושים. היהודים והנוצרים שילמו את המיסים דרך מוסדות הדת שלהם, לרוב על-פי גובה הכנסתם בפועל. נוספו מיסים לא רשמיים רבים שהכבידו על האוכלוסייה.
בשל קדושת העיר והעוני השורר בה היו משוחררים בני העיר מחלק מהמסים המוטלים על כל נתיני האימפריה, כמו מס יחיד ומס רכוש. מס הייצוא היה נמוך ובמקומו שולם מס כניסה בשערי העיר. כל ההנחות האלו חלו על ירושלים שבתוך החומות בלבד. זהו גורם נוסף לעיכוב פיתוחה.
בשל גודלה הקטן, נטל המיסים והמיעוט היחסי של ההזדמנויות הכלכליות בה, לא נהנתה ירושלים מהגירה חיובית מהכפרים מסביב. במקרי חירום אף ברחו המוסלמים והנזירים מירושלים החוצה, כיוון שבניגוד לעיר, בכפרים לא נאכפה יד השלטון בצורה כה חזקה.
שיפוט
עיקר כוח השיפוט בסנג'ק ירושלים היה בידי הקאדי העות'מאני (מולא), שהיה ממונה אחת לשנה על ידי הסולטאן. המולא היה ממנה קאדי לכל עיר תמורת תשלום בהתאם לערך המקום. הקאדי היה מקבל אחוזים מעסקים, ירושות, אישור תעודות וכו'. כל הפקידים השתדלו להערים על החוק והוסיפו מיסים על מיסים.
הקאדי, בנוסף להיותו שופט, נחשב לפקיד ראשון במעלה. בהיעדר הפחה היה הקאדי ממלא את מקומו.
בית המשפט שכן בבית ה"מחכמה" ליד רחבת הכותל המערבי ודן בנושאים מוסלמיים ולא מוסלמיים כאחד. בסוף התקופה העות'מאנית הוקם בית משפט אזרחי ששכן בסראיה, כמו כן פעלו גם בתי דין קונסולריים שדנו בנתינים הזרים. השופט נהג לפי הקוראן ולפי תקדימים בלבד.
הקאדי הוחלף כל שנה, ותפקיד מזכיר בית הדין עבר בירושה. ניתן היה לערער בפני המופתי, שנחשב סמכות שנייה אחרי הקאדי, וניתן גם לערער למועצת העולמא בקושטא אך בשל ההוצאות הגבוהות היה זה אירוע נדיר. ליהודים היה בית דין רבני בראשות החכם באשי, שזכה לכבוד גם מצד אנשי הממשל העות'מאני. לנוצרים היו בתי משפט של בוררות המורכבים מזקני העדה. עונש מוות לא היה קיים, אך נאמר על הכלא בירושלים שהשהות בו הייתה גרועה ממוות. על מנת לחסוך בהוצאות משפט, העדיפו גם מוסלמים לעיתים להישפט בבתי הדין הקונסולריים.
וקף
שמאל|ממוזער|250px|קצינים טורקיים בביקור בהר הבית, 1917
חלק גדול מהשטח הירושלמי הבנוי הוקדש לווקף וכלל גם מנזרים, מסגדים ומוסדות ציבור. וקף הר הבית היה הגדול במוסדות ההקדש וברשותו היו רוב בתי הרובע היהודי. וקף גדול נוסף היה "אל תכיה" (בי"ח הלנה לשעבר). כמו כן לכל מסדר נוצרי גדול היה וקף. שטח פרטי של אדם שנפטר ולא הותיר יורש זכר, עבר לרשות הווקף של העדה. אף על פי שתפקיד הווקף היה לדאוג לתחזוקת הבתים, הדבר נכשל בירושלים ומצב התחזוקה היה גרוע, משום שהמחסור בבתים ובקרקע זולה זמינה איפשר לווקף להשכיר את בנייניו גם במצב גרוע. נראה כי ברובע המוסלמי התושבים לא ניצלו את זכותם המשפטית לכפות על הווקף תיקונים וברובע היהודי הייתה הזנחה מכוונת שנועדה להקשות על היהודים את חייהם בעיר. עם זאת הווקף השקיע הרבה במבני הציבור והתפילה בעיר.
צבא
שמאל|ממוזער|250px|קצינים טורקיים רכובים על גמלים במצודת דוד
ההערכות הן כי בין 500 ל-1,600 חיילים שהו בעיר דרך קבע בתקופות שונות. לאחר הכיבוש המצרי הוחלף חיל היוניצ'רים בצבא שהיה כפוף ישירות לאיסטנבול. החיילים התרכזו במצודת דוד, בקסרקטין מחוץ לשער יפו ובסראיה. הם היו ממושמעים אך לא בכושר לחימה. תואר מפקד הצבא היה מקביל בחשיבותו לתואר פחה. החיילים היוו את רובה של אוכלוסיית העות'מאנים בעדה המוסלמית בעיר.
יחס השלטון למיעוטים
הנוצרים והיהודים שילמו מס גולגולת מיוחד – אות למעמדם הנחות. הם לא הורשו לשאת נשק, נאלצו ללבוש בגדים בצבעים שונים ונאסר עליהם לבנות ולשפץ בתי תפילה. עדותם של המיעוטים לא הייתה קבילה בבתי המשפט. במקרה שנזקקו לשירותי בית המשפט, נאלצו לשלם הוצאות משפט כפולות. הכיבוש המצרי, בשנים 1831–1840, הביא רווחה קלה ליהודים ולנוצרים, השלטון היה מסודר יותר, והתיר זכויות בנייה ופולחן חופשיים יותר. הסדר לא איפשר להתחמק מעול המיסים שהלך והכביד ולכן פרצו האזרחים בארץ ישראל ובסוריה במרידות (בירושלים ב-1834). בעזרת המעצמות האירופיות שבו העות'מאנים לשלוט בארץ.
הבריטים עמדו על כך שלא ייערכו פרעות וביזה ביהודים ובנוצרים, שנחשבו לידידי השלטון המצרי.
הרפורמות לאחר הכיבוש המצרי
לאחר 1840 הונהגו מספר שינויים. חיל היוניצ'רים הוחלף בצבא סדיר הכפוף לשלטון המרכזי. שיטת גביית המיסים הפכה לגבייה ישירה על ידי השלטון המרכזי. זו ידועה בתור תקופת ה"טנזימאט" (הרפורמות) בשלטון העות'מאני, שנועדה לייעל את המשטר ולרצות את המעצמות שעזרו להדוף את המצרים. נחקקו תקנות בדבר שוויון לנתינים לא מוסלמים והענקת מעמד מיוחד לקונסולים שרבים מתושבי ירושלים הלא-ערבים חסו בצל חסותם (משטר הקפיטולציות).
הקונסוליה הבריטית בירושלים נפתחה ראשונה, כבר ב-1839. ב-1842 נפתחה הקונסוליה של פרוסיה, ב-1843 נפתחו הקונסוליות של צרפת ושל ממלכת סרדיניה, ב-1844 נפתחה הקונסוליה של ארצות הברית, ב-1849 נפתחה הקונסוליה של אוסטרו-הונגריה ובשנות השישים נפתחה הקונסוליה של רוסיה, שהסתפקה עד אז בנציגות ביפו בלבד.
מחוזות ירושלים, שכם ועזה אוחדו ליחידה מנהלית אחת תחת איילט צידון. המולא נבחר לשלוש שנים במקום לשנה וכוחו גדל מזה של הפחה, דבר שהיקשה על הפחה להשתמש בתפקידו לרעה. מס הגולגולת המשפיל הוחלף במס בדל (אי שירות בצבא). בירושלים מונתה מועצה (מג'לס) שהורכבה מ-14 חברים וכללה, בנוסף לקאדי, שריף ונציגים מוסלמים גם נציג יהודי, לטיני, ארמני ויווני. המג'לס הייתה מועצה אדמיניסטרטיבית של כל המחוז והתכנסה בצורה מלאה פעמיים בשבוע. למרות הכוונות הטובות, לאחר שנים של דיכוי, למג'לס לא הייתה השפעה ממשית, והפחה שלט על ידי הפחדה על כל החלטותיה. מכיוון שהיה רוב מוסלמי במועצה, נציגות המיעוטים שימשה כעלה תאנה ציבורי למעשי העושק של הפחה.
המועצה קבעה מיסים לשם שיפור פני העיר ועמם דאגה לתחזוקה, ניקוז ורופא חינם לתושבים, הקמת מבני ציבור ותכנון כולל של שטחי העיר. עירייה זו, שאיננה מאפיינת את השלטון, היא השפעה מובהקת של דרך החשיבה המערבית. בתי המשפט האזרחיים שהוקמו הגבילו את כוח המג'לס והשלטון, אם כי הם פסקו ברוח דומה לזו של בתי המשפט המסורתיים.
לקראת סוף השלטון העות'מאני הפכה ירושלים לבירת סנג'ק ולמרכז מנהלי של מותצרף גדול, שכלל כמעט את כל מרכז ודרום ארץ ישראל והיה כפוף ישירות לממשל באיסטנבול.
במקרה מוות של בעל קרקע, הירושה הייתה מחולקת לפיסות קטנות בין היורשים. משקיעים מבחוץ שרצו לקנות קרקע בעיר נתקלו בדרך כלל בהתנגדות של לפחות אחד מהיורשים. מכאן שההשפעה הגדולה של הרפורמה העות'מאנית באה לידי ביטוי בעיקר מחוץ לחומות.
מערך העיר: השטח הבנוי
במחצית הראשונה של המאה ה-19 שטח העיר בתוך החומות היה 850 דונם. העיר נחלקה לארבעה רבעים: מוסלמי, נוצרי, ארמני ויהודי. השכונה המוגרבית הוגדרה לעיתים גם כרובע. הרבעים לא היו הומוגניים ונבדלו בגודלם, ברמת האוכלוסייה ועוד. ברבעים הגדולים הייתה חלוקה פנימית לפי כתות וטופוגרפיה.
העיר מוקפת חומה ובעלת מגדלים בשערים. לעיר היו ארבעה שערים מרכזיים לארבע רוחות השמים, שנבנו עם תפנית של זווית ישרה למניעת פריצה של כרכרות וסוסים. השער הפעיל יותר היה שער יפו, שבסמוך לו שכן בית המכס. בנוסף היו בחומות חמישה שערים נוספים שהיו סגורים להולכי רגל. השערים הראשיים היו נפתחים בבוקר ונסגרים עם רדת הלילה בשל החשש מבדואים. הם היו סגורים גם בזמן תפילת יום שישי.
מבנה הרחובות
שטחים רבים בתוך החומות בצפון-מזרח וצפון-מערב לא היו בנויים והיו מאוכלסים בדלילות. מערך הרחובות נשמר עוד מהתקופה הרומאית וכלל שני רחובות עיקריים מאונכים זה לזה. הקארדו והדקומנוס (נחל צולב), שחצו את העיר משער אחד למשנהו.
שאר הרחובות היו צרים ומתפתלים, מלוכלכים ומלאי הריסות. חלקם ללא מוצא וחלקם מתחת לקמרונות חשוכים. במרכז הרחובות היה משטח צר במפלס נמוך לניקוז הביוב. ישנם עדויות על זוהמה רבה ואפילו פגרי חיות בסמטאות. "ניקוי" הפגרים נעשה באמצעות צבועים ששוחררו בעיר בלילה.
מבנים ציבוריים
שמאל|ממוזער|250px|שוטרים טורקיים בכניסה ל"חאבס א-דם" שב"רבאט מנצורי", בית הכלא לרוצחים, שהיה ממוקם בצמוד לשער המג'ליס של הר הבית
המבנים הציבוריים הקיימים כיום שוקמו ברובם במאה ה-19. הראשון בחשיבותו הוא הר הבית הכולל את כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא. השני בחשיבותו הוא כנסיית הקבר והשלישי הוא המנזר והכנסייה הארמנית.
הרחבות הציבוריות כמעט ולא היו קיימות, החשובה שבהן היא רחבת הר הבית. לא הייתה תאורה בעיר עד סוף השלטון העות'מאני. התנועה בלילה התבצעה באמצעות נרות ועששיות.
במהלך המאה ה-19 החלו שיפוצים בעיר. הורחבו הרחובות והשווקים. נבנו בתי שימוש ציבוריים, החל ריצוף חלקי וחלק מהרחובות נסגרו למעבר בהמות גדולות והחל פרויקט תאורת רחוב. המשחטות ובתי הבורסקאות הוצאו מחוץ לעיר. הוצבו שעונים בחזיתות בתים ונבנו מבנים חדשים. השיפוץ הגדול ביותר היה באזור שער יפו.
השינוי נבע מהגירת אוכלוסייה של יהודים אשכנזים, שהגדילו את אוכלוסיית העיר ולבסוף הובילו את היציאה מהחומות.
מבני השלטון העיקריים בעיר העתיקה בתקופה העות'מאנית היו:
הסראייה - הממשל העירוני, ששכנה מן המאה ה-19, במבנה ממלוכי מרשים ב"רחוב הסראייה" של ימינו.
מגדל דוד - המצודה הצבאית של ירושלים.
הקישלה - הקסרקטין הצבאי שנבנה בסמוך למצודת מגדל דוד, ושימש מאוחר יותר גם כבית המעצר.
המג'ליס - בית המועצה המוסלמית העליונה של ירושלים, ומשרדי הווקף המוסלמי, ששכן ברחוב עלאא' א-דין, בצמוד לשער המשגיח של הר הבית.
המחכמה - בית הדין השרעי הגבוה, בסמוך לשער השלשלת.
חבס-א-דם - בית הכלא לרוצחים, שהיה ממוקם בסמוך לבנין המג'ליס ולשער המשגיח.
בית החולים העירוני (אל-מוסתשספא אל-בלדי) - בית חולים עירוני ממשלתי שהוקם ב-1891 במערב העיר, ברחוב יפו.
הבתים
הבתים עצמם היו בנויים בצפיפות. הגגות היו בעלי כיפות על-פי מספר החדרים. הסיבה לבניית הכיפות היא מחסור בקורות עץ לבניית גג שטוח וניקוז מים בחורף. ניתן היה ללכת בין הגגות שהיו מצוידים במעקי בטיחות שגם הפרידו בין מתחם למתחם. כך נוצר מפלס חיים נוסף למפלס הרחוב.
רצפות הבתים היו בנויות בדרך כלל מעל מפלס הרחוב. בקיר שפונה לרחוב לא היו חלונות בקומת הקרקע. הבתים היו בנויים אבן בגובה של יותר מקומה אחת. המוסלמים הניחו לבתים להיחרב אם לא הצליחו להשכיר אותם ליהודים או נוצרים.
הבתים היו בנויים סביב חצר פנימית שכונתית שבמרכזה בור מים. בשולי החצר היו מדרגות לקומות העליונות. עם התגברות הצפיפות בעיר החלו לבנות בחצרות חדרים נוספים. כמו כן השירותים ופינת האשפה תפסו חלק מהחצר. עיקר החיים התנהלו בחצר - בישול, כביסה, צרכים חברתיים וכו'.
המים של תושבי ירושלים לא הגיעו ממעיינות, אלא היו מי גשמים שנקוו בבורות בבתים.
התרחבות העיר
שמאל|ממוזער|250px|התיישבות מחוץ לחומות: שכונת משכנות שאננים, 1860
עד אמצע המאה ה-19 השתרעה ירושלים על השטח המתוחם בין חומות העיר העתיקה בלבד. שהייה מחוץ לחומות, בייחוד בשעת לילה, נחשבה מסוכנת ביותר בשל כנופיות שודדים שהפילו חיתתן על האזור. בשלהי התקופה העות'מאנית הגיעה הצפיפות בעיר שבין החומות לממדים בלתי נסבלים, דבר שהשפיע על תנאי המחיה, התברואה והכלכלה של העיר.
גורמים שונים, בהם מעצמות זרות וכנסיות שנדרשו לשטח למפעליהם המתוכננים בירושלים, החלו במחצית המאה ה-19 לגלות התעניינות ברכישת קרקעות בשטחים הסובבים את העיר - בעיקר ממערבה ומצפונה. בין אלה היה הנדבן היהודי-אנגלי משה מונטיפיורי, שבביקוריו בעיר הוטרד ממצוקת הדיור של יהודי ירושלים בין חומות העיר העתיקה, מהיעדרם של שרותי רווחה ובריאות הולמים, ומהיעדר אמצעי כלכלה שיאפשרו ליהודים להשתחרר מן התלות בנדבות לקיומם.
ל"משכנות שאננים", השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות העיר-העתיקה, קדמו מספר מפעלים פרטיים שהוקמו בשנות החמישים של המאה ה-19. בין היתר הוקמו באותה עת בית הקיץ של הקונסול ג'יימס פין בטלביה ומפעלו בכרם אברהם, ביתו של יוהאן לודוויג שנלר בליפתא ובית הספר הפרוטסטנטי שהקים הבישוף סמואל גובאט על הר ציון. ב-1860, כמעט בו זמנית עם משכנות שאננים החלו בהקמת מגרש הרוסים ובית היתומים של שנלר. לאחר משכנות שאננים נבנו מחוץ לחומות העיר העתיקה גם השכונות נחלת שבעה, מאה שערים, מחנה ישראל, מחנה יהודה ואחרות.
כלכלת העיר
שמאל|ממוזער|200px|שוק אבטיחים בפאתי ירושלים, שלהי התקופה העות'מאנית,1900
שמאל|ממוזער|200px|פוטוכרום של שער יפו, בין 1890 ל-1905
כלכלת העיר נסמכה על תעשייה, מסחר (בעיקר פנים מחוזי ולתיירים) וכספי תרומות.
התעשייה החשובה ביותר הייתה של סבון ושמנים במספר בתי חרושת. השנייה בחשיבותה היא אריגה, מקצוע שעבר בירושה. זר שנכנס לענף ועזב, לא היה מתקבל לעבודה בשום מקום אחר ללא אישור מקום העבודה הקודם. העובדים היו הבעלים של המצבעות ושאר כלי האריגה והיו מאורגנים רק בנושא מסחר. ראש האיגוד שלהם קיבל תואר שייח והיה בעל סמכות משפטית. בענף זה ובסנדלרות עסקו בעיקר היהודים. לקוחותיהם היו בעיקר הפלחים והבדואים שבאו לעיר בימי השוק. מלאכה נוספת הייתה עיבוד עורות בבתי הבורסקאות והועסקו בה מוסלמים. בשל המחסור במים היה קושי לסלק את הפסולת והדם, והמפעלים יצרו מפגע תברואתי חריף.
הנוצרים עסקו בייצור ומכירת מזכרות לצליינים. בנוסף היו בעלי מלאכה קטנים רבים ומוכרי מרכולות.
ענף מיוחד היה הכנת כלי חרס וקרמיקה במפעל שפעל רק בקיץ כיוון שלא היה כסף למתקני ייבוש בחורף. ענף הבנייה היה רדום והחל להתפתח רק עם פיתוח העיר באמצע המאה ה-19.
מיקום העיר בהרים אינו נוח לפעילות כלכלית כיוון שאף דרך מרכזית לא עברה בה. התנהל מסחר עם מצרים של מזכרות וסבון תמורת צמר. הנוצרים, שנהנו מתמיכה כספית גבוהה מחו"ל, היו הסוחרים הבולטים ביותר. העיר סחרה במזון ובמוצרי יסוד עם הכפרים סביבה. באופן כללי אחוז העובדים מתוך כלל האוכלוסייה בעיר היה נמוך. בחיי היומיום הרחובות היו שוממים למעט נשים הממלאות מים בכדים, פלחים ובהמות. חגים עדתיים נחוגו אך ורק במסגרת הרובע. מאפריל עד מאי היו מגיעים הצליינים הנוצרים לקראת חג הפסחא, והיו מגדילים את נפח הפעילות הכלכלית. הפעילות הממשית הייתה בכנסיות, במסגדים ובבתי תמחוי בתקופה זו. אנשים נמנעו מלצאת בשעות החשיכה בשל החשש מבורות וחיות משוטטות. על יד המקומות הקדושים הסתובבו בלילה פקירים שהענישו את מחללי המקומות הקדושים. קבצנים רבים התקבצו בשערי הערים.
בתקופה העות'מאנית התקיימה התאגדות של משפחות ערביות בעלות מעמד מכובד ("אעיאן"), שהתחתנו זו עם זו, נחשבו לאצולה של ירושלים והחזיקו בידיהן את כל המשרות העירוניות, בעיקר במקומות הקדושים, ובהם החרם א-שריף (המתחם המקודש על הר הבית), קבר דוד ושער כנסיית הקבר. לרוב המשפחות היו נכסי מקרקעין הקשורים לתפקידיהן. דרך האדמות הללו, היו כפרים שלמים משועבדים להן. תמורת התלות הכלכלית במשפחות המכובדות, היו האיכרים זוכים בעזרתן לטובות הנאה שקיבלו מהמועצות העירוניות, וגומלים לאפנדים באספקה שנתית לביתם: תבואה, פירות, עופות, כבשים, חמאה ושמן.
עשירי הארץ ורוב האיכרים נהגו להכין בתקופת היבול מלאים של צידה שניתן לאחסנה, כמו דגן ושמן. תושבים בעלי יכולת כלכלית, וכן המנזרים, נהגו לקנות מלאי של מזון שיספיק לכל השנה, עוד בזמן הקציר, כאשר התוצרת עדיין זולה. בחורף היו המצרכים מתייקרים. בתקופת מלחמת קרים הטמינו ספסרי התבואה אספקה רבה, משום שידעו כי הממשלה תקנה אותה בשביל הצבא בכל מחיר. הם אף הסתירו את המלאי שאגרו, ובתחילת 1854 התייקרו מחירי התבואה בשוק לרמה שהביאה את עניי העיר לרעב ממש.
מסחר ושווקים
יבוא מחו"ל הגיע מנמלי מרסיי וטריאסטה לנמל יפו. מהראשון צמר, משי, כלי מתכת ומשקאות חריפים. מהשני זכוכית, עץ ורהיטים. שוקי העיר סבלו מהיגיינה ירודה ולא אחת גרמו לפריצת מחלות בעיר.
הורגש מחסור במוצרים רבים, כמו חלב, לאורך כל ימות השנה. חמאה הייתה רק בחורף. לעומת זאת בשר לא היה חסר ולכן צריכת הבשר הייתה גבוהה.
בתחילת המאה ה-19 נמצאו אטליזי העיר ברחוב היהודים.
בראשית שנות ה-50 של המאה ה-19 היו כ-50 בתי קפה ומאפיות. רוב בעלי החנויות ובתי המלאכה היו נוצרים או יהודים כאשר המוסלמים עבדו בעיקר כפועלים בשכר יומי. השווקים היו שמרניים מבחינת מיקום ונשארו במקומם עוד מהתקופה הרומית, זאת בשל הזיקה בין מיקומם למיקום המקומות הקדושים. החנויות בשווקים היו מסודרות לפי עיסוק ודת, סדר שלא תמיד נשמר. בעבר השוק היה מחולק לשלוש שורות: תבלינים, ירקות, אריגים.
במרכז העיר היו שלושה שווקים מקבילים בכיוון צפון דרום שהיו מקורים. שוק צורפים, שוק תבלינים ושוק קצבים שהיו צרים. היו שווקים נוספים כדוגמת שוק הבהמות מחוץ לחומות ביום שישי.
בנקאות
בסוף המאה ה-19 היו בעיר שני בנקים: בנק בנק חיים ולירו ושות' והבנק של שפיטלר שייצג את הבנק הטמפלרי. בנוסף למוסדות אלו פעלה גם חנותם הקטנה של גרינגרט והמבורגר ברחוב "בטרק" (רחוב הפטריארכיה היוונית), ששימשה כמעין בנק. בשנת 1872 התפצל הבנק הטמפלרי לבנק המסחר בראשות דואינסברג ובנק פרוטיגר, בראשות יוהנס פרוטיגר, אשר ייצג את "בנק עותומאן", הבנק הטורקי המרכזי, בירושלים. זה היה הבנק המודרני הראשון בירושלים.
החלוקה הייתה גורם משמעותי בכלכלת העיר. מקבליה נחלקו לשני סוגים: מקבלי "החלוקה הקטנה", שקיבלו מעות בעין, ומקבלי "החלוקה הגדולה" שהיו מקבלים שטרות לפירעון לאחר חצי שנה או יותר ולווים כנגדם מהבנקים, בניכוי מסוים. לכל כולל היה "קורס" - שיעור ניכיון שונה.
גם שטרות כסף היו עוברים לסוחר בסכומים של גרוש, גרוש וחצי ויותר. מדפיס השטרות היה הנגיד בן-ציון ליאן וכן הממונים מהשלטון על "מכס הבשר" - אנשי ה"גבלה". מאחר שהיה מחסור במטבעות קטנים מנחושת, היו מקפידים לתת את העודף בשטרות נייר ולא במטבעות המתכת. על השטרות היה כיתוב בעברית והסכומים היו מודפסים גם בערבית. צבעי השטרות היו שונים כדי שגם הלא-יהודים יבחינו בסכום הנקוב.
בינתיים קמו מנפיקי שטרות אחרים, שרבו ביניהם וניסו לפגוע זה בזה, עד כי השלטונות אסרו על הנפקת שטרות נייר. כמו כן נאסר השימוש במטבע הגרמני של הטמפלרים.
תחבורה בין עירונית
שמאל|ממוזער|250px|הרכבת הראשונה נכנסת לירושלים, ספטמבר 1892
לקראת סוף המאה ה-19 חלו התפתחויות משמעותיות בתחבורה אל העיר. ב-1869, בימי ראש העיר יוסף אל-ח'אלידי, נסתיימה סלילתו של הכביש הראשון שהתאים לכרכרות וחיבר בין יפו לירושלים והחל שירות דיליז'אנסים, עגלות של כ-10 נוסעים.
ב-1892 נחנך קו הרכבת בין יפו ירושלים שנבנה על ידי קבוצת משקיעים צרפתית בהנהגתו של היזם הירושלמי יוסף נבון. הייתה זו מסילה של כ-87 קילומטר והיא הונחה בתוואי נחל שורק (בדומה לתוואי ב-2010). משך הנסיעה ברכבת ארך בין ארבע לשש שעות. הייתה זו הרכבת ראשונה במזרח התיכון והיא קדמה למסילת הרכבת החיג'אזית.
אליעזר בן-יהודה ראה בבניית הרכבת סמל לניצחון הנאורות ובפרט של תנועת ההשכלה היהודית על הקהילות המסורתיות ששלטו אז בירושלים ושנאבקו במאמציו לתחיית הלשון העברית והתחדשות הלאום העברי ונגד חידושים בכלל. הוא חידש את המילה 'רכבת' כדי לתאר את הפלא החדש שהגיע לעיר.
דפוס ועיתונות
שמאל|ממוזער|200px|גיליון ראשון של החבצלת, 3 ביולי 1863, י"ד באב תרכ"ג
שמאל|ממוזער|200px|שער עיתון "הלבנון", ב-1870
בית הדפוס הראשון בירושלים היה של הארמנים שהקימו בית דפוס בירושלים כבר בראשית שנות השלושים של המאה התשע עשרה.
בשנת 1841, הקים ישראל ב"ק, שקודם לכן הקים דפוס בצפת, בית דפוס עברי, אשר היה בית הדפוס העברי הראשון בהיסטוריה של ירושלים. בשנת 1843 קיבל ישראל ב"ק ממשה מונטיפיורי, שעמו עמד בקשרים עוד בתקופת צפת, מכונת דפוס חדשה.
כמדפיס יהודי יחיד בירושלים של אמצע המאה התשע עשרה החזיק ישראל ב"ק במונופול על הדפוס העברי בעיר. בראשית שנות ה-60 של המאה השתנה המצב, עם הקמתו של בית דפוס מתחרה על ידי יואל משה סלומון, מיכל הכהן ויחיאל ברי"ל. השלושה גם הוציאו לאור בבית הדפוס שלהם עיתון בשם "הלבנון".
ב"ק פעל בדרכים שונות על מנת להצר את צעדיהם של מתחריו החדשים; בין היתר, הוא טען שבמעשיהם יש פגיעה הלכתית בחזקתו על הדפוס העברי בעיר ירושלים. עם או בלי קשר לתחרות זאת מצִדם, ב-1863 החל ב"ק להוציא לאור ביחד עם חתנו ישראל דב פרומקין עיתון בשם "חבצלת". עקב הלשנה נסגר עיתונו (כמו גם עיתון "הלבנון") בצו השלטון העות'מאני, אך הופיע שוב כעבור מספר שנים והתקיים משך יותר מארבעים שנה.
תברואה ובריאות
תנאי התברואה בעיר היו קשים עקב מספר סיבות:
היעדר תנאים לתיעול שפכים.
אי סילוק אשפה מתחומי העיר.
תנאי דיור ירודים.
מחסור במים.
קווי הניקוז הגדולים נסתמו, בתי השימוש הגדולים היו מזוהמים והפסולת עלתה על גדותיה. חלק מהאשפה נזרק מחוץ לחומות והפך למדרון ענק של עצים וירק. בעבר היה נוהג של העברת פסולת במשקל כל יום למשטרה מול ברירת קנס. לאחר ביטול נוהג זה הייתה הפסולת מפונה על ידי כלבים. כשאלה התרבו היו הורגים אותם.
שילוב תנאי התברואה הגרועים יחד עם המגורים הצפופים והתזונה הלקויה הביאו להתפרצות מחלות ומגפות תדיר, בעיקר מלריה, דיזנטריה וכולרה. בעת התפרצות המגפות היו סוגרים חנויות, נזירים היו עוזבים את העיר והיה מוטל עליה סגר. הורגש מחסור בתרופות ובמוסדות רפואה. הרופאים היו בדרך כלל נוסעים עוברי אורח מזדמנים.
עד למחצית המאה ה-19 לא היו בתי חולים בעיר. משה מונטיפיורי שביקר מספר פעמים בירושלים הזדעזע מרמת התחלואה הגבוהה ותנאי ההיגיינה והסניטציה הקשים, והחל ליזום הקמת בית חולים בירושלים. מנגד עמד ארגון הפקידים והאמרכלים של אמסטרדם, שניהל את איסוף וחלוקת כספי החלוקה, והתנגד לכל מודרניזציה, מאחר שראה בה איום חילוני על דרכי החיים המסורתיות ובכוחו הכלכלי כפה את עמדותיו. רק לאחר שעמד להפתח בית החולים של המיסיון האנגלי ולמשוך יהודים נזקקים נשברה ההתנגדות. בקיץ 1844 ימים ספורים לפני מועד פתיחתו הרשמי, נפתח בית החולים החסידי-ספרדי בירושלים שנוהל בידי ד"ר שמעון פרנקל, והיה בית החולים הראשון בירושלים. לאחר מכן, בשנת 1854, נפתח בית החולים מאיר רוטשילד, בתרומתו של הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד ובחסות ממשלת אוסטריה.
ליד שער ציון הוקצתה שכונה למצורעים, שכללה כ-30 איש שהיו מתחתנים בינם לבין עצמם. החולי הרב היווה זרז ליציאה מן החומות כאשר המטרה הראשונית הייתה הקמת בית חולים שם.
לקראת סוף 1853 הייתה התפרצות חמורה של אבעבועות רוח. המוסלמים התנגדו לחיסון כאמצעי מניעה ובתוך שלושה שבועות מתו מהמחלה 800 ילדים מוסלמים, בזמן שבקרב היהודים לא דווח על אף מקרה מוות.
ב-1891 נפתח ברחוב יפו בית החולים העירוני (אל-מוסתשספא אל-בלדי), שהיה המוסד הציבורי היחיד שהקים הממשל העות'מאני לשירות התושבים.
ב-1913 הוקם מכון פסטר (ירושלים) שעסק במניעה וטיפול בכלבת, באבעבועות שחורות, במחלות זיהומיות אחרות וייצור חיסונים.
העדות השונות
דמוגרפיה
בשנת 4–1553 נערך מפקד רשמי בירושלים, על פיו היו בעיר 2724 בתי אב ו-179 רווקים, מתוכם 413 בתי אב ו-25 רווקים נוצרים, ו-324 בתי אב ו-13 רווקים יהודים.
על פי המפקד שערך משה מונטיפיורי בשנת 1839, מנתה האוכלוסייה היהודית בירושלים 3007 נפש.
באמצע שנות ה-50 העריך הקונסול הבריטי ג'יימס פין שבירושלים ישנם כ-10,000 יהודים.
אולם לפי ד"ר פראנקל, ב-1856 היו בירושלים 5,700 יהודים. לפי מסמך של משרד החוץ הבריטי, היו בה ב-1863 15,000 תושבים, מהם 8,000 יהודים, 4,500 מוסלמים ו-2,500 נוצרים.
ב-1864 דווח שהיו בירושלים 7738 יהודים. על פי סקר בריטי משנת 4–1873, אוכלוסייתה הכללית הייתה 20,500 נפש, מתוכם 10,500 יהודים. על פי מפקד ועד שליחי הקהילות באנגליה, היו בה ב-1876 13,920 יהודים.
ב-1889 דיווח הנוסע הרמן קונדה כי אוכלוסיית ירושלים מונה 35 אלף איש: 22,000 יהודים, 8,000 נוצרים ו-5,000 מוסלמים. ב-1890 דיווח גם הקונסול הבריטי שמספר היהודים בירושלים הוא למעלה מ-20,000. בשנת 1895 דיווח אברהם משה לונץ שישנם 28,112 יהודים בעיר, 8,748 נוצרים ו-8,560 מוסלמים.
אוכלוסיית העיר בשנת 1860 נאמדת בכ-18,000 נפש: 8,000 יהודים, 6,000 מוסלמים, ו-4,000 נוצרים; בשנת 1880 נאמדת בכ-31,000 נפש: 17,000 יהודים, 8,000 מוסלמים, ו-6,000 נוצרים; ובשנת 1900 נאמדת בכ-55,000 נפש: 35,000 יהודים, 10,000 מוסלמים, ו-10,000 נוצרים.
מתוך 17,000 יהודים שישבו בירושלים בשנת 1880 רק 2,000 ישבו בעיר החדשה. מתוך 45,000 יהודים שישבו בירושלים בשנת 1914, 30,000 ישבו בעיר החדשה.
העדה המוסלמית
המוסלמים עסקו בדרך כלל במלאכה פשוטה כפועלים שכירי יום, סבלים וחמרים, כמו גם חנוונים קטנים ומוכרי מכולת ובשמים. היו מספר סוגים של מוסלמים בעיר: סורים ערביים, מהגרים עות'מאנים, מוגרבים, כושים אתיופים והינדים. כמו כן מוזכרים ה"קדושים" שחיו מקיבוץ נדבות. לא בלטו זרמים רבים בתוך העדה המוסלמית למעט המוגרבים (הצפון אפריקאים) והמוסלמים ההודים.
הפעילות המיסיונרית הנוצרית הענפה הדאיגה את השלטון העות'מאני אך הוא לא יכול לפעול נגדה ישירות, ולכן טיפח ועודד את העלייה לרגל למסגדי הר הבית ואת הזיארה (ביקור) בעיר לאחר החג'.
הממשל דרבן את כל תושבי הכפרים הסמוכים לעלות לעיר במקביל לצליינים הנוצרים שהגיעו בתקופת חג הפסחא על מנת להראות רוב מוסלמי בעיר. דתיות הדור הצעיר פחתה עם ביסוס השלטון העות'מאני, שייחס לדת חשיבות פחותה מהשלטון הממלוכי, שעלתה חזרה כתגובת נגד להתגברות הפעילות הנוצרית.
השפה העיקרית בחיי היום יום הייתה הערבית. מרבית המוסלמים לא ידעו קרוא וכתוב והספרים היו נדירים. אלה שלמדו קרוא וכתוב עשו זאת באמצעות הקוראן. טורקית שימשה רק כשפת הפקידים והצבא.
המוסלמים לא גרו בהר הבית מפאת קדושתו אך ניסו להיצמד אליו, דבר שהיה אפשרי רק ממערב וצפון. כך נוצרה רצועה מוסלמית המקיפה את הר הבית. ברצועה זו היו גם מבנים פונקציונליים כמסגדים, מדרשות ומבני שלטון. הרובע המוסלמי הוא הגדול ביותר בירושלים שבין החומות, ומחולק לרבעי משנה: השכונה המוגרבית ליד הכותל המערבי, לב הרובע, ושכונת ביזיתא בפינה הצפון מזרחית של העיר העתיקה מעבר לגיא.
בשל מיקומה של השכונה המוגרבית בין הכותל המערבי לרובע היהודי התפתחו יחסים מתוחים בין היהודים למוגרבים. היהודים נאלצו לשלם למוגרבים עבור הזכות להתפלל ברחבת הכותל המערבי.
תיאור של שכונת ביזיתא מצייר תמונה של עליבות, הרס ושטחים ריקים עם מטעי זיתים ושדות בור בתוך החומות. שם התרכזה תעשיית השמן, הסבון והעור.
ברובע היו מספר ח'אנים לאכלוס עולי הרגל בתקופות החגים, בדרך כלל בקרבה לשווקים. כמו כן היו סבילים ומרחצאות ציבוריים.
במהלך השנים חלה פלישה של יהודים, שחיפשו את הקרבה לכותל, לתוך שכונת המוגרבים, ופלישה של הנוצרים שחיפשו את הקרבה לוויה דולורוזה ללב הרובע המוסלמי.
העדה היהודית
שמאל|ממוזער|250px|יהודים בכותל המערבי
ממוזער|חיים ולירו, מראשי העדה הספרדית בירושלים. 1909.
מדיווחים של נוסעים נוצרים במאה ה-16, עולה כי ליהודים בירושלים כבר היה בתקופה זו רחוב או רובע משלהם.
הקהילה היהודית נחלקה לשני זרמים מרכזיים. ספרדים, שהיוו את הרוב בעיר במשך רוב התקופה, ואשכנזים, שהגיעו במאה ה-19, והפכו לרוב בסופה. הרישום העות'מאני מצביע על מספרים נמוכים בהרבה של יהודים מהמשוער. ייתכן כי מרבית היהודים המהגרים העדיפו להיות רשומים כנתינים זרים בקונסוליות מאשר ברישום הטורקי. לכן ייתכן שהיהודים היו האוכלוסייה הגדולה בעיר במאה ה-19. היהודים היו מופלים לרעה, מצבם השתפר מעט לאחר סילוק הכיבוש המצרי עם קבלת חסות בריטית, ועם תרומת פטרונים כמשה מונטיפיורי לשיפור תנאי החיים העלובים בעיר.
במשך רוב התקופה היו היהודים הספרדים מאורגנים באמצעות ועד פקידי קושטא, גוף כלכלי בעיקרו שישב באיסטנבול, תמך כלכלית ביהודי ירושלים וייצג אותם מול השלטון המרכזי. הגוף המקביל עבור האשכנזים נוסד רק באמצע המאה ה-19 ונקרא ועד הפקידים והאמרכלים.
גלעין הרובע היהודי נקבע באזור בתי הכנסת הספרדים וסביבתם הקרובה. נשלחו שלוחות לרובע המוסלמי הקרוב לכותל, אך מרכז הכובד לא השתנה. הרובע היהודי התגבש במקומו המוכר היום כבר במאה ה-15, מפני שהיה אז שטח ריק ומרוחק ממקומות מקודשים לנצרות ולאסלאם. התרחבות הרובע בוצעה באמצעות יהודים עשירים שקנו חצרות ערבים ושיקמו אותם. בחצרות אלו השתכנו אשכנזים; וכך נוצרה הפרדה מרחבית בין שני הזרמים. התחזוקה הנמוכה והזוהמה הן תוצאה של עוני התושבים, הזנחה של בעלי הבתים המוסלמים והוואקפים והכבדת השלטון העוין. מספר פעולות נעשו על ידי המוסלמים כדי להשפיל את היהודים כמו השארת בית מטבחיים בצמוד לבית הכנסת.
חלק מהיהודים עסקו במלאכה ובמסחר. סחר האריג לדוגמה, היה כמעט כולו בידי יהודים. מרביתם התקיימו בדוחק מכספי "החלוקה". היהודים נאלצו להיאבק עם הנטיות המיסיונריות של הנוצרים שניסו לדבר אל לב היהודים במתנות ומתן שירותים חיוניים כמו רפואה.
במחצית הראשונה של המאה ה-19 נחתו על הקהילה היהודית בצפת מספר מכות (רעידות אדמה, מגפות, ופרעות כחלק ממרד הפלחים) והיא הצטמצמה מאוד. חלק מהקהילה ובפרט הפרושים עברו לירושלים והיו לקבוצה בולטת שם. כך גם חודשה הקהילה האשכנזית בעיר לאחר שהם גורשו ממנה בעקבות חובות שלא שולמו לאחר מות רבי יהודה החסיד בתחילת המאה ה-18. ירושלים הפכה לעיר הגדולה בין ארבע ערי הקודש של אנשי היישוב הישן.
במחצית השנייה של שנות ה-40 חל גידול ניכר במספר היהודים שהגיעו לעיר מרוסיה.
היהודים בדרך כלל לא שהו מחוץ לחומות העיר, אלא אם הלכו בחבורות קטנות אל קבר רחל או חברון.
ביום שישי שלפני חג הפסחא, לא יצאו היהודים מחוץ לרובע היהודי, כדי להימנע מעלבונות ופגיעות מצד הנוצרים הלטינים, היוונים והארמנים, ולעיתים נאלץ הפחה להציב שמירה צבאית בכניסה לרחובותיהם, כדי להגן עליהם מקנאים מוסתים על ידי הכמרים שלהם.
חורף 1853, בזמן מלחמת קרים, היה קשה מאוד וגרם למצוקה בקרב היהודים. בשל המלחמה, לא הגיעו אליהם כספים רבים של תרומות מקהילות יהודיות בארצות אחרות, ובמיוחד מרוסיה, מה שהביא לגרעון חמור מאוד בכספי התמיכה המיועדים לעניים.
החורף הקשה גרם לשיבוש אספקת המצרכים הדרושים להסקה, וזאת במקביל לרעב קשה שפשה בקרב עניי העיר בתחילת 1854, ממנו סבלו היהודים יותר מכולם. ברובע היהודי היו המים מעטים, הן בשל הצפיפות בבתים, שבכל אחד מהם התגוררו מספר משפחות, והן בשל חוסר תחזוקת בורות המים על ידי בעלי הבתים המוסלמים. עקב כך, נאלצו היהודים לקנות מים מהאיכרים, שהיו מביאים אותם ממעיינות סילואן וליפתא. מצב זה חזר על עצמו גם בסוף 1855. תחת אחד מבתי הכנסת היה "הקדש", מערה הכוללת מערכת חדרים תת-קרקעיים קטנים, בהם התגוררו נשים אלמנות ועניות, שלא הייתה להן זכות ל"חלוקה" ולא היה ביכולתן לשלם עבור שכירות של חדר בבית מגורים ברובע. האומנים היהודים התקשו בהשגת תעסוקה. הנוצרים המזרחיים נמנעו ממגע איתם בשל דעות קדומות, ואילו המוסלמים פנו בדרך כלל לאומנים מעדתם. שיעור התמותה בקרב היהודים העניים היה גדול מאד.
בתקופה העות'מאנית היה קיים בקרב הקהילה הספרדית מנהג של טביעת מטבעות בצורת ריבועים ועליהם המילים העבריות "ביקור חולים". המטבעות היו בשימוש בשוק היהודי ושימשו כסממן של מעין עצמאות לאומית. על פי מנהג מסורתי נוסף, קיבלה הקהילה את המפתחות הגדולים של שערי העיר בכל פעם שנפטר סולטאן באיסטנבול, משחה את המפתחות ב"שמן-המשחה" והחזירה אותם לשלטונות. ארמטה פיירוטי תיאר את הטקס שנערך לאחר מותו של הסולטן עבד אלמג'יד הראשון: "ב-8 ביולי 1861...התייצבו היהודים, בכל גינוני הרשמיות, לפני המושל סוראיה-פחה, וביקשוהו להחזיר לידיהם את מפתחות ירושלים... סעיד-פחה, גנרל הצבא, בלוויית קציני המטה שלו ואחדים מחברי המועצה, ובעקבותיהם קהל צופים, הלך אל רובע היהודים, מקום שנתקבל על ידי נציגי העם הזה והובל אל בית הרב הראשי...ושם הוגשו לו בפומבי מפתחות העיר.... לאחר מכן הוזמן הפחה להיכנס לחדר האורחים של הרב... עם שהביע את רוב תודתו, החזיר הרב הראשי את מפתחות העיר לידי הגנרל, ונכבדי היהודים נתלוו אליו בשובו אל מושל העיר". מנהג זה נעשה תמורת מתנות גדולות למושל המקומי. באמצע המאה ה-19 נאלצו היהודים לשלם באמצעות הרב הראשי גם תשלומי-כופר שונים למוסלמים המקומיים: 300 לירות בשנה לנכבד שביתו סמוך לכותל המערבי, תמורת הרשות להתפלל שם, 100 לירות בשנה לתושבי סילואן תמורת אי-חילול הקברים על הר הזיתים, 50 לירות בשנה לבדואים משבט תעמרה תמורת אי-פגיעה בקבר רחל ו-10 לירות בשנה לשייח' אבו גוש כדי שלא יתנכל ליהודים בדרכם ליפו. על אלה נוספו מגוון היטלים קטנים, ובהם: תשלום למוסלמי עבור השגחה על השחיטה היהודית ומתנות של סוכר ודברים נוספים לראשי המוסלמים בחגיהם. באותה תקופה עדיין הוחזקה המזבלה של העיר בתוך הרובע היהודי.
אליעזר בן-יהודה ותחיית הלשון העברית
שמאל|ממוזער|350px|עיתון "הצבי" בעריכת אליעזר בן-יהודה
הנוסע האנגלי ג'יימס סילק בקינגהאם, שביקר בירושלים בשנת 1816, מספר שהיהודים ברובע היהודי "משוחחים תמיד בעברית".
הקונסול הבריטי באמצע המאה ה-19, ג'יימס פין, מעיד בספרו כי העברית הייתה לשון חיה בשימוש יומיומי בירושלים, והיא נשמעה בקונסוליה שלו לעיתים קרובות, משום שהיא השפה המשותפת ליהודים מכל העולם הבאים לירושלים.
ב-1881 עלה אליעזר בן-יהודה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. בן יהודה סבר כי כדי שהציונות תצליח כתנועה לאומית, על היהודים לאמץ את העברית כלשון דיבור ולהביא לתחייתה של השפה. ירושלים הייתה מקום מפגש של יהודים מקהילות שונות ושפתם המשותפת הייתה עברית וההגייה הנפוצה, אף בפי האשכנזים בדברם עם שאינם אשכנזים, הייתה ספרדית. בן יהודה ניסה להפיץ את רעיון הדיבור העברי והנהיג אותו במשפחתו. הוא החל להדפיס את העיתון העברי "הצבי" ובו הביע את דעותיו. הוא שקד על מילון השפה העברית (מלאכה שלא השלים) וב-1890 ייסד את ועד הלשון העברית.
מנהיגי היישוב הישן לא ראו בעין יפה את פעילותו של בן-יהודה והוא עורר את חמתם במאמרים הרבים שפרסם נגד הנהגתם, בהם תקף את שמרנותם הדתית והציג את החיים על חשבון כספי החלוקה כשחיתות. שיא המאבק נגדו היה מאסרו, בעקבות מאמר שפרסם ב"הצבי" ופורש על ידי מתנגדיו כקריאה למרד נגד השלטונות העות'מאניים. ההצלחה הגדולה של תחיית הלשון התרחשה מחוץ לירושלים, במושבות העלייה הראשונה.
העדה הנוצרית
הקונסוליות האירופיות מילאו תפקיד מרכזי בהתפתחות ירושלים במאה ה-19 בזכות הקפיטולציות - זכות שיפוט תחת חסות המדינה הזרה. הדבר שחרר את הנתינים הזרים מהשיפוט העות'מאני והבטיח למיעוטים חופש דת. ככל שגברה התלות העות'מאנית במעצמות הוטב מצב הנוצרים, והמקומות הקדושים הועמדו תחת חסות המעצמות. התנהלה פעילות ענפה של גיוס כספים לאחזקת הכנסיות. נוכח מאבקי מדינות המערב התחדשו יחסי האיבה בין העדות הנוצריות השונות.
בראשית המאה ה-19 מנתה האוכלוסייה הנוצרית שליש מתושבי העיר, כשהיא מפוצלת לשלוש עדות עיקריות. יוונית אורתודוקסית, לטינית וארמנית. שלוש נוספות היו: קופטים, אתיופים וסורים. ניתנו להם הטבות להתנחלות נרחבת בעיר אך הם לא ניצלו אותן.
על הנוצרים נאסר לבנות כנסיות חדשות או לצלצל בפעמוני כנסייה. במקום פעמונים השתמשו בנאקוס, לוח-עץ תלוי שמכים עליו בפטיש. באמצע המאה ה-19 החלו לצלצל בפעמון דרך קבע.
לקראת סוף המאה ה-19 האוכלוסייה הנוצרית גדלה מאוד ועברה במספרה את האוכלוסייה המוסלמית, בעיקר בזכות בניית מוסדות קודש.
הרובע הנוצרי היה מחולק לאזורי משנה שבהם היה רוב דומיננטי לזרמים החשובים. לשאר הכתות לא היו אזורי משנה. הנוצרים נהגו להתגודד סמוך לכנסיית הקבר ולוויה דולורוזה, ולכן שם נמצא הרובע. מרבית המבנים היו בבעלות הקהילה היוונית האורתודוקסית. התנהל מאבק בין העדות על כנסיית הקבר, שחולקה בין כולם.
הקשר בין הכמרים לעדה היה חלש כיוון שהכמרים ידעו יוונית ולטינית ולא שלטו בערבית. למרות זאת הם תמכו בקהילה, הקימו בתי ספר, בתי מרקחת ובתי חולים. עם הזמן הקהילה הגדילה את עושרה ופיתחה שלושה אזורים עיקריים. העדה הלטינית (הפרנציסקנים) התמחתה בטיפול בעולי רגל, בשטח המנזר נבנה בית ספר, בית מלאכה, בית דפוס ובית יתומים.
לארמנים הייתה אחיזה במנזר ובקתדרלת יעקב הקדוש, הם היו האוכלוסייה השלישית בגודלה. מושג הרובע הארמני הוא בעל שתי משמעויות. הראשון, ריכוז ארמנים באזור והימצאות שתי כנסיות ארמניות. השני, שטח שהיה בעל מערכת שירותים עצמאית ובעל שער פנימי שננעל בלילה שניתק אותו משאר העיר.
ראו גם
התקופה העות'מאנית בארץ ישראל
התקופה העות'מאנית בארץ ישראל - מונחים
יהודים בירושלים במאה ה-15 וה-16
מחמד בן פרוך - פחה ירושלים 1625 - 1626
מסע וילהלם השני לארץ ישראל, 1898
מפת ירושלים מסוף המאה ה-16
עד ירושלים - טרילוגיה העוסקת בחיי היהודים בירושלים בזמן מלחמת העולם הראשונה
לקריאה נוספת
מקורות
אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך א', פרקים א–מ.
טיטוס טובלר, תרומה לטופוגרפיה הרפואית של ירושלים (סקירת המצב הרפואי בירושלים בשנת 1846): בתי החולים בירושלים, תרגם מגרמנית וההדיר שמעון שטרן, ייעוץ מדעי זהר עמר, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תשס"ה.
ירון בן-נאה, ספר קורות משפחה אוטוביוגרפיה של ספרדי בן היישוב הישן: חייל, תלמיד חכם ומחבר בעת חילופי תקופות, יד יצחק בן צבי, 2015.
מחקרים
מינה רוזן, ירושלים בתקופה העות'מאנית (יחידה 8 בקורס ירושלים לדורותיה), האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"א–1990.
מינה רוזן (מהדירה), חרבות ירושלם, אוניברסיטת תל אביב, תשמ"א.
ישראל ברטל, בין התחדשות לשמרנות: ירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית (יחידה 9 בקורס ירושלים לדורותיה), האוניברסיטה הפתוחה, תשע"ז–2017.
יהושע בן-אריה, עיר בראי תקופה - ירושלים במאה התשע-עשרה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1979, באתר "כותר"
קרק רות, אורן-נורדהיים מיכל, ירושלים וסביבותיה, רבעים, שכונות וכפרים, 1948-1800, הוצאת אקדמון, ירושלים, 1995.
ישראל ברטל, חיים גורן (עורכים), ספר ירושלים: בשלהי התקופה העות'מאנית 1914-1800, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תש"ע 2010
דרור זאבי, המאה העות'מאנית: מחוז ירושלים במאה השבע-עשרה, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, אוניברסיטת בן-גוריון, באר שבע, 1997
אמנון כהן, (עורך), פרקים בתולדות ירושלים בראשית התקופה העות'מאנית, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1979
אמנון כהן, יהודים בשלטון האסלאם קהילת ירושלים בראשית התקופה העות'מאנית, ירושלים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשמ"ב
אמנון כהן, אלישבע סימון-פיקאלי (בהשתתפות עובדיה סלמה), יהודים בבית המשפט המוסלמי: חברה, כלכלה וארגון קהילתי בירושלים העות'מאנית – המאה השש עשרה, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1993
אמנון כהן, אלישבע בן שמעון-פיקאלי, יהודים בבית המשפט המוסלמי: חברה, כלכלה וארגון קהילתי בירושלים העות'מאנית – המאה השבע עשרה, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 2010
אמנון כהן (בהשתתפות אלישבע סימון-פיקאלי ועובדיה סלמה), יהודים בבית המשפט המוסלמי: חברה, כלכלה וארגון קהילתי בירושלים העות’מאנית – המאה השמונה עשרה, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1996
אמנון כהן (בהשתתפות אלישבע בן שמעון-פיקאלי ואייל ג'יניאו), יהודים בבית המשפט המוסלמי: חברה, כלכלה וארגון קהילתי בירושלים העות'מאנית – המאה התשע עשרה, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 2003
מינה רוזן, הקהילה היהודית בירושלים במאה הי"ז, תל אביב: הוצאת אוניברסיטת תל אביב והוצאת משרד הביטחון
נתן שור, תולדות ירושלים, כרך ב' (מהתקופה המוסלמית המוקדמת ועד הכיבוש המצרי), תל אביב: הוצאת דביר, 1987
ונסן למיר, ירושלים 1900: עיר הקודש בעידן האפשרויות, הוצאת מאגנס, 2018
אורית רמון, "על מסעו של כריסטוף הרנט לארץ הקודש (1598) ומצב העדות הנוצריות בירושלים העות'מאנית", קתדרה 152 (תשע"ד), עמ' 80-57.
G.H. Blake and R.I.Lawless, The changing middle eastern city, Barnes & noble books, New York, 1980
קישורים חיצוניים
יצחק שריון, זכרונות יצחק שריון, תיאור חיי היום-יום בירושלים, 1943, באתר פרויקט בן-יהודה
יעקב גרוס, סרטון ירושלים בשנת 1913, באתר יוטיוב
ירושלים בשנת 1896, סרט נדיר של האחים לומייר
העיר העתיקה בירושלים בתקופה העותמאנית, 1920, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
אמנון כהן, הרצאה: יהודי ירושלים תחת השלטון העות'מאני: האם אכן היו מיעוט מדוכא?, "תולדוט, אתר ההיסטוריה"
מפות
הערות שוליים
*
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:קהילות ויישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית | 2024-10-13T12:31:53 |
סינת'-פופ | סינת'-פופ (באנגלית: Synth-pop) הוא ז'אנר של מוזיקת הגל החדש, אשר פרח בסוף שנות ה-70 והפך לדומיננטי במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20.
סינת'-פופ הוא פופ של סינתיסייזרים כפי שעולה משמו. הז'אנר במובנים רבים פרץ את הדרך למוזיקה אלקטרונית שבאה לאחר מכן.
היסטוריה
בין חלוצי הז'אנר ניתן למנות את קרפטוורק (Kraftwerk), דוראן דוראןCairns, Dan (1 February 2009) . The Times. (Duran Duran), היומן ליג (The Human League) ודפש מוד (Depeche Mode). רבים מן ההרכבים היוצרים סינת'-פופ מזוהים עם תרבות הדארק.
מדובר ביוצרים שבחרו לנסות ליצור מוזיקה מצלילים סינתטיים לחלוטין ולא לצרף כלים נוספים מעבר לסינתיסייזרים שלהם, לפחות בתחילת דרכם.
מאחר שמכשירים אלו לא היו מפותחים אז כשם שהם היום, נשמעו הצלילים צורמים ומוזרים, ולא היה שינוי משמעותי בגון הצליל בין שיר לשיר מאחר שלסינתיסייזרים לא היה מבחר צלילים עשיר.
עם השנים עברו האמנים למכשירים משוכללים יותר ולסימפול צלילים (הקלטת דגימות והכנסתם לקטע מוזיקלי כמקצב, כמוזיקה תווית של ממש ואף כקטע בפני עצמו). הצליל הפך חם יותר, והסינת'-פופ נכנס לתקופתו הפחות פופית והיותר דרמטית ואף גותית במקרים מסוימים.
בתקופה הזו הצליח לברוח הסינת'-פופ מעט הצידה מתדמית הפופ הנערית שהוצמדה לו ונכנס לנישות יותר "איכותיות" של מוזיקה מיוחדת וטקסטים עמוקים יותר.
לאט לאט לקחו על עצמם אמנים רבים בשנות השמונים את הסינת'-פופ כז'אנר מוביל ויצרו מה שנחשב ליצירות מופת במוזיקה של שנות השמונים. ביניהם, מעבר לאמנים שהוזכרו כבר, אן קלארק (Anne Clark), תומאס דולבי (Thomas Dolby), ניו אורדר (New Order), יורית'מיקס (Eurithmics), אולטראווקס (Ultravox), סופט סל (Soft Cell), Trans-X, אלפאוויל (Alphaville) ורבים אחרים. לקראת תחילת שנת 2008 האלקטרופופ, שהוא גרסה אלקטרונית יותר של סינת'-פופ, חזר להופיע בשירים בעיקר בזכות חלוצת האלקטרופופ הזמרת השוודית MO. בין השירים עליה היא חתומה הם kamikaze והשיר שבו השתתפה lean on אשר צבר למעלה ממיליארד צפיות.
סינת'-פופ בישראל
בסגנון הסינת'-פופ בישראל פעילות בעיקר הלהקות אתניX ומטרופולין. בעבר הייתה פעילה גם להקת אולטראס שהפסיקה את פעילותה לאחר כמה שנים של פעילות.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:סגנונות מוזיקליים
קטגוריה:סגנונות מוזיקליים - פופ
קטגוריה:מוזיקה אלקטרונית
קטגוריה:שנות ה-1970 במוזיקה
קטגוריה:שנות ה-1980 במוזיקה | 2024-09-30T18:52:27 |
מונטיפיורי | מונטיפיורי הוא שם משפחה יהודי-איטלקי (ממשפחה ענפה מרקע יהודי-ספרדי). פירוש השם בעברית הוא הר הפרחים.
קטגוריה:שמות משפחה יהודיים
קטגוריה:שמות משפחה ביהדות ספרד ופורטוגל | 2024-06-28T16:40:15 |
משפט בין-לאומי פומבי | שמאל|ממוזער|250px|ארמון השלום - מושב בית הדין הבין-לאומי לצדק בהאג הוא הגוף המשפטי העיקרי הפוסק לפי המשפט הבין-לאומי. בית הדין פוסק בשתי קטגוריות: (א) פסקי דין בסכסוכים בין מדינות (ב) מתן חוות דעת בסוגיות משפטיות שמופנות אליו על ידי העצרת הכללית של האו"ם או מועצת הביטחון.
משפט בין-לאומי פומבי הוא ענף משפטי העוסק בפעולותיהם של גורמים בזירה הבין-לאומית, כגון מדינות, ארגונים בין-לאומיים ואף פרטים הנושאים באחריות בין-לאומית. תחום זה מסדיר את היחסים שבין מדינות, את השימוש בכוח ואת המנגנונים הבין-לאומיים ליישוב סכסוכים. במקרים מסוימים המשפט הבין-לאומי הפומבי גם קובע כללים ביחס לאנשים או לישויות משפטיות שונות ומאפשר לייחס להם אחריות פלילית. המשפט הבין-לאומי הפומבי נפרד מתחום המשפט הבין-לאומי הפרטי.
הבסיס ההיסטורי למשפט בין-לאומי
ממוזער|אמנת ז'נבה הראשונה שנחתמה ב-1864
משחר ההיסטוריה ניהלו ישויות מדיניות יחסי חוץ עם מדינות אחרות, החליפו שליחים דיפלומטיים וגיבשו הסכמים הנוגעים לשיתופי פעולה כלכליים וצבאיים, כרתו בריתות והסכימו על מנגנונים ליישוב סכסוכים בכתב ובעל פה. בהדרגה התפתחו כללים אשר נשאו אופי טקסי ומחייב ביחס לכיבוד ההסכמים ולהפרתם. ידועים מקרים של דיפלומטיה והסכמים בין-לאומיים כבר במזרח הקדום, ובמקרים מסוימים אף שרדו עדויות להסכמים אלו. גם בתנ"ך רואים עדויות למשפט בין-לאומי, לדוגמה בוויכוח הארוך בין יפתח, שופט ישראלי בתקופת השופטים, לבין מלך בני עמון לגבי המעמד המשפטי של שטח מסוים בעבר הירדן המזרחי (). מהוויכוח עולה בבירור כי היו מקובלים על שני הצדדים עקרונות מסוימים של צדק.
הניסיונות הפורמליים הראשונים למסד את המשפט הבין-לאומי החלו באירופה בתקופת הרנסאנס.
בימי הביניים הכנסייה הייתה המגשרת העיקרית בסכסוכים בין-לאומיים. בזמן ועידת קונסטנץ (1414), פלוול וולודקוויק – הרקטור של האוניברסיטה היגלונית (קרקוב, פולין) – תאולוג, עורך דין ודיפלומט, הציג את התאוריה כי לכל האומות, גם הפגאניות, יש זכות לממשל עצמאי ולחיים בשלום בארצם.
במאות ה-16 וה-17 באירופה, הכנסייה איבדה את השפעתה הישירה בעניינים בין-לאומיים, כאשר מדינות קתוליות ופרוטסטנטיות הופיעו ונאבקו ביניהן על השלטון. בתחילת המאה ה-17, אפשר היה לומר באופן מכליל כמה דברים לגבי המצב הפוליטי:
מדינות עצמאיות היו קיימות.
כמעט כול אותן מדינות נשלטו בידי מלכים:
באנגליה וב היו מונרכיות חוקתיות
לא כל המלכויות הועברו בירושה: הקיסר הרומי הקדוש ושליט האיחוד הפולני-ליטאי מונו בתהליך בחירות
שווייץ, הולנד, ורבות מהמדינות האיטלקיות היו רפובליקות.
לאחר מלחמת שלושים השנים, שהסתיימה בשלום וסטפאליה, הייתה יציבות יחסית באירופה ל־130 שנה, עד למהפכה הצרפתית ב־1789.
חוזה וסטפאליה לפעמים נחשב כלידתה של המדינה הלאומית המודרנית, כשהוא קובע את שליטתה המוחלטת של כל מדינה בתוך גבולותיה שלה.
אדמות, רכוש, זכויות סחר, ומונופולים על אדמות חדשות היו בדרך כלל הסיבות למלחמה.
יש הטוענים כי המשפט הבין-לאומי התפתח על מנת להתמודד עם המדינות החדשות שקמו, אחרים טוענים כי החלל שנוצר לאחר ירידת הכנסייה והאפיפיורות הם שהביאו לצורך בחוקים כלליים חדשים.
פרנסיסקו דה ויטוריה (Vitoria), פרופסור דומיניקני לתאולוגיה באוניברסיטת סלמנקה הרצה על זכויותיהם של הילידים. הוא עשה זאת בזמן שספרד הייתה בשיא תפארתה, לאחר הכיבוש האלים של פרו ב־1536. קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, התנגד לפרופסור, אך ב־1542 חוקים חדשים קבעו כי הילידים מוגנים על ידי הכתר הספרדי. ויטוריה בדרך כלל נחשב למייסד של המשפט הבין-לאומי המודרני.
הנזיר הצרפתי אמריק קרוס (Crucé ,1590–1648) חשב כי נציגים של כל המדינות שייפגשו במקום אחד על מנת לדון בסכסוכיהן, יוכלו למנוע מלחמה ולהביא לשלום. ב-1623, הוא הציע את הרעיון ב"הסינאינים החדשים" (Nouveau Cynée), כשהוא מציע את ונציה כעיר שבה יפגשו הנציגים, והציע כי האפיפיור הוא שישב בראש האספה. בזמן מלחמת שלושים השנים (1618–1648), רעיון כזה לא היה מקובל על המדינות הפרוטסטנטיות. הוא גם אמר כי יש לבטל את הצבאות ולייסד בית דין בין-לאומי. אף שהרעיונות שלו לביטול הצבאות לא נלקחו ברצינות, לקרוס היה בעל ההבנה המוקדמת והראשון שהציע כי ארגונים בין-לאומיים הכרחיים על מנת לפתור סכסוכים בין-לאומיים.
הוגו גרוטיוס
הוגו גרוטיוס (1583-1645) היה הומניסט ומשפטן הולנדי, שנחשב כמרכזי בהתפתחות המשפט הבין-לאומי. הוא נעשה לעורך דין כשהיה בן חמש עשרה. הוא נשפט למאסר עולם לאחר שהתנגד למאוריץ, נסיך אורנז', במשפט, אך הוא ברח לפריז. בצרפת פיתח את רעיונותיו על משפט בין-לאומי בספרו "Mare Liberum" ("ים חופשי"), שבו תקף את הניסיונות של אנגליה, ספרד ופורטוגל לשלוט בחלקים מהים. הוא התפרסם בעולם ב-1625 עם פרסום ספרו "משפט המלחמה והשלום" (De Jure Belli ac Pacis), וספר זה נעשה לטקסט הקובע למשפט בין-לאומי. הוא פורסם רק שנתיים לאחר "The New Cyneas".
רבים מהתכנים של גרוטיוס הגיעו מהתנ"ך ומההיסטוריה הקלאסית (ממש כמו תאוריית המלחמה של אוגוסטינוס). בחיבורו הוא לא התנגד למלחמה ככלי פוליטי, אלא רק הגביל את המלחמה למקרים מסוימים שבהם היא לגיטימית. הוא פיתח את תאוריית המלחמה הצודקת. "מלחמה צודקת" צריכה לעמוד בקריטריונים מסוימים:
היא נועדה למנוע פלישה.
היא כדי להעניש עלבון כלפי אלוהים.
בעלי הסמכויות הנכונות צריכים להצהיר עליה.
צריכה להיות לה מטרה מוסרית.
היא צריכה להיות בעלת אפשרות לניצחון.
אין להשתמש באמצעים ברוטליים.
המטרה הסופית של המלחמה צריכה להיות בפרופורציה לאמצעים שהשתמשו בהם.
מדינאים בני הזמן האמינו כי לא ניתן להפסיק את המלחמה, ולכן הם התכוננו לה.
ועידות ז'נבה
ועידת ז'נבה הראשונה ב-1864 כינסה את המדינות האירופאיות על מנת למסד לראשונה את חוקי המלחמה באירופה באמנה בין-לאומית. האמנה הראשונה עסקה בטיפול בפצועי מלחמה וייסדה את ארגון הצלב האדום הבין-לאומי. בהמשך נחתמו שלוש אמנות נוספות, האמנה השנייה ב-1906 החילה את עקרונות האמנה הראשונה בלוחמה ימית, השלישית ב-1929 עסקה בטיפול בשבויי מלחמה, והרביעית ב-1949 עסקה בטיפול באוכלוסייה אזרחית בזמן מלחמה. האמנות נחתמו על ידי כל מדינות העולם, והן נחשבות כבעלות תוקף משפטי מחייב ומשקפות משפט מנהגי.
חבר הלאומים והאומות המאוחדות
כחלק מלקחי מלחמת העולם הראשונה, מדינות העולם החליטו להקים גוף בין-לאומי אשר מטרתו שמירה על השלום הבין-לאומי שיהווה מנגנון מסודר ליישוב סכסוכים. ועידת השלום בפריז (1919), ייצגה את הניסיון הרחב הראשון ליצור הסכמים גלובליים ורב-צדדיים. נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, הציע להקים את ארגון חבר הלאומים, אשר הוקם ב-1920. ארגון זה כשל במטרתו למנוע מלחמת עולם נוספת, בין היתר עקב חוסר שיתוף הפעולה של מדינות מובילות בעולם, ביניהן ארצות הברית.
כאשר מלחמת העולם השנייה פרצה, חבר הלאומים התגלה כגוף חסר תועלת ליישוב סכסוכים והבטחת השלום הבין-לאומי, ועלה הצורך בהקמת גוף חדש אשר יוכל להתמודד בעתיד בהצלחה עם אתגרי המערכת הבין-לאומית. ב־1 בינואר 1942, נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט פרסם את "הצהרת האומות המאוחדות" בשמן של 26 מדינות שהצהירו כי הן ילחמו כנגד מדינות הציר. עוד לפני סוף המלחמה, נציגים של 50 מדינות נפגשו בסן פרנסיסקו על מנת לנסח את הצ'רטר של גוף בין-לאומי שיחליף את חבר הלאומים, וב־24 באוקטובר 1945 הוקם ארגון האומות המאוחדות. האו"ם וגופיו מהווים מאז את המוקד החשוב ביותר למערכות יחסים דיפלומטיות, ליישוב סכסוכים ולקביעת תוכנו של המשפט הבין-לאומי, ומגילת האומות המאוחדות מהווה את הצ'רטר שלהם.
ההיקף של המשפט הבין-לאומי
הערך והסמכות של המשפט הבין-לאומי תלוי לחלוטין בהשתתפות מרצון של מדינות ביצירה, שמירה ואכיפה שלו. אף על פי שיש מקרים יוצאי דופן, רוב המדינות מקבלות עליהן התחייבויות משפטיות למדינות אחרות מתוך אינטרס עצמי ולא מתוך ציות לחוקים גבוהים יותר משל המדינה עצמה. הייסוד של האומות המאוחדות נתן אפשרות לקהילה הבין-לאומית לאכוף את המשפט הבין-לאומי על מדינות החברות באו"ם שמפרות את הצ'רטר שלו.
בעבר, נחשבו מדינות לצדדים היחידים למשפט הבין-לאומי, לפי תאוריית "כדורי הביליארד". במאה השנים האחרונות גדל מאוד מספר הארגונים הבין-לאומיים והישויות הלא-מדינתיות בזירה הבין-לאומית וכיום, גם הם מוכרים כצדדים רלוונטיים.
פירושים מהעת האחרונה של משפט זכויות האדם הבין-לאומי, משפט הומניטרי בין-לאומי ומשפט מסחרי בין-לאומי כללו תאגידים וחברות, ואף יחידים.
מחלוקות עקרוניות בתוך המשפט הבין-לאומי
כעניין פילוסופי, פוליטי וחוקתי, מדינות שואבות את האוטונומיה שלהן מלגיטימציה פנימית ולא בשל הסכמה של הקהילה הבין-לאומית. מדינות יכולות, לפיכך, להסכים להתחייב באופן התנדבותי למשפט בין-לאומי, אך הן לא תקבלנה תהליך משפטי מחוץ להסכמתן שלהן. לפיכך, האינטרסים שלהן הם שיקבעו כיצד הם מפרשים את המשפט הבין-לאומי.
מלומדים ומנהיגים פוליטיים מסוימים טענו בזמן האחרון, כי המשפט הבין-לאומי כבר התפתח למצב שבו הוא עצמאי מההסכמה של המדינות. יש נטייה גוברת לשפיטת המעשים הפנימיים של מדינות לאור הסטנדרטים של המשפט הבין-לאומי. ישנן מדינות, ובייחוד ארצות הברית, המתנגדות באופן נחרץ לפירוש הזה, וטוענות כי הערך הדומיננטי הוא ריבונות.
בנוסף, ישנם אנשי אקדמיה שרואים היום את תהליכי השפיטה והחקיקה במשפט הבין-לאומי כמקבילים לאלה של המשפט האזרחי הפנימי. שוב, המתנגדים טוענים כי רק הסכמה של המדינות יכולה לכפות עליהן את המשפט הבין-לאומי.
מקורות המשפט הבין-לאומי
סעיף 38 לחוקת בית הדין הבין-לאומי לצדק (ICJ) קובע את מקורות המשפט עליהם יסתמך בבואו ליישב סכסוכים בין-לאומיים. חמשת מקורות אלה, המדורגים לפי סדר חשיבותם, מהווים את רשימת המקורות המקובלת לקביעת המשפט הבין-לאומי.
הסכמים בין-לאומיים.
מנהג (custom).
עקרונות משפט כלליים, המשותפים לכל המדינות.
החלטות של גופים שיפוטיים: הן מדינתיים והן של בתי דין בין-לאומיים.
כתבי מלומדים ומשנתם של גדולי הסופרים, כאמצעי עזר לזיהוי המשפט הבין-לאומי (ולא כמקורות עצמאיים).
פירוש של המשפט הבין-לאומי
כאשר יש סכסוכים לגבי הפירוש המדויק והיישום של משפט בתוך מדינה, האחריות היא של בתי הדין לפרש את המשפט. במשפט הבין-לאומי ככלל, אין בתי דין בעלי סמכות מספקת לכך, והאחריות על פירוש המשפט היא בדרך כלל של המדינות עצמן.
אמנת וינה בדבר דיני אמנות קובעת "אמנה צריכה להתפרש ביושר, על פי המשמעות הרגילה של מונחי ההסכם בהקשרם, ולאור מטרתם" (ס' 31).
אמירה זו היא בעצם פשרה בין שלוש תאוריות שונות של פירוש:
הגישה הטקסטואלית – אומרת כי צריך להתבסס על המשמעות הרגילה של הטקסט, ולטקסט האמיתי יש משקל רב.
גישה סובייקטיבית שאומרת שצריך להתחשב הרעיון שמאחורי ההסכם, בהקשר שלו, ובמה כותביו התכוונו כשכתבו אותו.
גישה שלישית מתבססת על פירוש "לאור המטרה", כלומר הפירוש המתאים ביותר ליעד של ההסכם, שגם נקרא "פירוש אפקטיבי".
אלה הם החוקים הכלליים של הפירוש; חוקים פרטניים עשויים לחול בתחומים שונים של משפט בין-לאומי.
אכיפה
אכיפה על ידי המדינות
מעבר לנטייה הטבעית של המדינות לאכוף נורמות מסוימות, הכוח של המשפט הבין-לאומי תמיד הגיע מהלחץ שהמדינות מפעילות אחת על השנייה להתנהג באופן עקיב ולכבד את מחויבותיהן. כמו בכל מערכת משפטית, מעלימים עין מהפרות רבות של המשפט הבין-לאומי. לרוב, הצורה היחידה שבה אוכפים את החוק הוא בצינורות דיפלומטיים ועל ידי השם הרע שיוצא למדינה שעוברת על החוק. אף על פי שההפרות הן למעשה רבות, מדינות מנסות להימנע מלהיראות כעוברות על החוק הבין-לאומי.
מדינות גם יכולות להפעיל סנקציות באופן חד-צדדי אחת על השנייה, כגון ניתוק קשרים דיפלומטיים או כלכליים, או בפעולות גומלין. במקרים מסוימים, בתי דין אזרחיים יכולים לפסוק כנגד מדינה זרה (וזהו כבר מעניינו של המשפט הבין-לאומי הפרטי) בשל פגיעה, אף שכאן מדובר בעניינים מסובכים, שבהם המשפט הבין-לאומי מצטלב עם האזרחי.
למדינות ישנה הזכות להשתמש בכוח להגנה עצמית נגד מדינה שפעלה בכוח נגד הטריטוריה שלה או העצמאות הפוליטית שלה. מדינות גם יכולות להשתמש בכוח להגנה עצמית קולקטיבית, כאשר הכוח מופעל נגד מדינה אחרת. המדינה שהותקפה צריכה לאשר את ההשתתפות של מדינות אחרות להגנתה העצמית. זכות זו מעוגנת בצ'רטר של האומות המאוחדות.
אכיפה על ידי גופים בין-לאומיים
הפרות של מגילת האומות המאוחדות (האו"ם) על ידי חברי האו"ם יכולות להידון בעצרת הכללית. העצרת הכללית אינה יכולה לקבל החלטות פעולה, אך תחת ההחלטה "מתאחדים לשלום" (Uniting for Peace, GA/RES/0377), היא הצהירה כי היא יכולה לאשר שימוש בכוח אם הייתה הפרה של השלום או פעולות איבה, אם מועצת הביטחון לא פעלה בשל הצבעה שלילית של אחד מהחברים הקבועים (כלומר, וטו). היא יכולה לתבוע פעולות כלליות אחרות (כגון סנקציות פוליטיות) אם המצב "איום על השלום" קטן יותר. המשמעות המשפטית של ההחלטה הזו אינה ברורה, שכן המועצה הכללית אינה יכולה להחליט החלטות לפעולה.
ניתן להעלות הפרות לדיון גם במועצת הביטחון. מועצת הביטחון יכולה להחליט החלטות תחת פרק 6 של מגילת האו"ם, ולהמליץ על "פתרון לסכסוך". החלטות כאלה אינן קובעות מבחינת המשפט הבין-לאומי, אם כי הם בדרך כלל מבטאות את דעת המועצה. במקרים יוצאי דופן, מועצת הביטחון יכולה להעביר החלטה תחת פרק 7 של המגילה, המתייחס ל"איומים על השלום, הפרות של השלום ופעולות איבה", והחלטות אלה קובעות תחת המשפט הבין-לאומי, וניתן ליישם אותם בסנקציות כלכליות, פעולות צבאיות, או שימוש אחר בכוח תחת החסות של האו"ם. נטען כי גם החלטות שלא הועברו תחת פרק 7 יכולות להיות קובעות, והבסיס המשפטי לזה הוא הכוחות הרחבים יותר של המועצה תחת סעיף 24(2), שקובע כי "בביצוע חובות אלה (אחריות על השלום והביטחון הבין-לאומי) המועצה תפעל בתיאום עם המטרות והעקרונות של האומות המאוחדות". האופי הקובע של החלטות כאלה נתמך בידי בית הדין הבין-לאומי לצדק בדעה המייעצת שלו על נמיביה.
מדינות יכולות גם, בהסכמה הדדית, להביא סכסוכים לגישור ופשרה לבית הדין הבין-לאומי לצדק, שממוקם בהאג, בהולנד. הפסקים שניתנים על ידי בית הדין במקרים כאלה הם קובעים, אף כי אין לו כלים לאכוף את החלטותיו.
בית הדין יכול לתת דעה מייעצת על כל שאלה משפטית לבקשת כל גוף שקיבל את הסמכות לבקשה כזו מהצ'רטר של האו"ם. בכמה ממקרי הייעוץ שהגיעו אל בית הדין, היו מחלוקות לגבי מידת הסמכות והיכולת של בית הדין.
מקרים שמגיעים לבית הדין הם פעמים רבות מסובכים מאוד (היו רק 150 מקרים כאלה מאז נוסד בית הדין ב-1945), והם יכולים להימשך שנים ארוכות ולמלא אלפי דפים של ראיות וערעורים, ולהעסיק את עורכי הדין הטובים ביותר למשפט ציבורי בין-לאומי בעולם.
בשנת 2005, היו 12 מקרים בדיון לפני בית הדין. החלטות במקרים של גישור עשויות להיות קובעות או לא, על פי הסכם הגישור, ואילו החלטות במקרים של סכסוך ללא גישור שנטענים בפני בית הדין, הן תמיד קובעות כלפי המדינות המעורבות.
אף על פי שמדינות (ובזמן האחרון, גם ארגונים בין-לאומיים) הם בדרך כלל היחידות שפועלות כצדדים במשפט בין-לאומי, לאמנות מסוימות, כגון האמנה הבין-לאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות, יש פרוטוקול אופציונלי המאפשר ליחידים שזכויותיהם הופרו בידי מדינות חברות, לעתור לוועידת זכויות האדם הבין-לאומית.
ראו גם
המשפט הבין-לאומי ההומניטרי
שלמות טריטוריאלית
חסינות ריבונית
התחרות הבין-לאומית למשפט מבוים על שם פיליפ ג'סאפ
עקרון המשלימות
לקריאה נוספת
ארנה בן נפתלי, יובל שני, המשפט הבין-לאומי בין מלחמה לשלום, תל אביב: רמות - אוניברסיטת תל אביב, 2006.
יורם דינשטיין, ההגנה של ציות לפקודות מגבוה במשפט הבין-לאומי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 1965.
יורם דינשטיין, המשפט הבין-לאומי והמדינה, הוצאת שוקן, 1971.
יורם דינשטיין, סמכויות המדינה כלפי פנים, הוצאת שוקן, 1972.
יורם דינשטיין, אמנות בין-לאומיות, הוצאת שוקן, 1974.
יורם דינשטיין, תביעות בין-לאומיות, הוצאת שוקן, 1977.
יורם דינשטיין, המשפט הבין-לאומי האל מדינתי, הוצאת שוקן, 1979.
יורם דינשטיין, דיני מלחמה, הוצאת שוקן, 1983.
ד"ר עמוס ישראל-פליסהואור, יחס ההלכה למשפט הבין-לאומי: ניתוח הפסיקה וניתוח תהליכים, באתר דין תורה
מריון מושקט, הלכה ומעשה ביחסים הבין-לאומיים: קווי יסוד במשפט הבין-לאומי, עם עובד, 1966.
מריון מושקט, שיתוף פעולה בין-לאומי ומוסדות בין-לאומיים: קווי יסוד במשפט הבין-לאומי, ברונפמן, 1967.
מריון מושקט, החברה הבין-לאומית בהתפתחותה: קווי יסוד במשפט הבין-לאומי, ברונפמן, 1976.
שבתאי רוזן, בנבכי המשפט הבין-לאומי, מוסד ביאליק, 2012.
רובי סיבל ויעל רונן (עורכים), משפט בין-לאומי (מהדורה שלישית), הוצאת נבו, 2016.
סקירה: שולחן עגול "בין עופרת יצוקה לעמוד ענן" - מבט ראשוני על יישומו של המשפט הבין-לאומי, כתב העת משפט ועסקים.
קישורים חיצוניים
משפט בין-לאומי באתר הפרקליטות הצבאית
היחידה להסכמים בין-לאומיים באתר משרד המשפטים
באיזו מידה מותאמים דיני מלחמה במשפט הבין-לאומי למאבק נגד הטרור?, אתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
מאמרים ומחקרים בנושא המשפט הבין-לאומי, אתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
רצח עם באתר הוועד למאבק ברצח עם
ד"ר עמוס ישראל-פליסהואור, יחס ההלכה למשפט הבין-לאומי: ניתוח הפסיקה וניתוח תהליכים, עבודה לשם קבלת תואר ד"ר, אתר דין תורה
הערות שוליים
*
קטגוריה:יחסים בין-לאומיים
קטגוריה:גלובליזציה | 2024-06-25T05:41:41 |
הגישה הביקורתית למשפט | הגישה הביקורתית למשפט היא זרם המאפיין את הביקורת המשפטית החל משנות ה-70 של המאה ה-20. היא מכונה גם ביקורת רדיקלית. זרם זה רואה במשפט חלק בלתי נפרד מהפוליטיקה, בחזקת חוק הוא פוליטיקה. גישה זו של המשפט מהווה למעשה חלופה לגישת המשפט הליברלי, זרם זה בעל השלכות על מגוון תחומים: שפה, תקשורת, משפט ועוד. הגישה הביקורתית מניחה ביסודה שהמציאות איננה כפי שאנו צופים בה במבט ראשוני - כלומר אין היא שחור או לבן - אלא נקלטת מלכתחילה כהבניה תרבותית. הגישה הביקורתית למשפט מבקרת גישות פרשנות שונות ובמקביל מרוממת תפישה כיצד יש לפרש את המשפט. על-פי גישה זו כללי הפרשנות אינם מובילים לפתרון אחד, מכיוון שלכל מקרה ניתן להציג כללי פרשנות שונים, ובשל כך יש חוסר תועלת בכללי הפרשנות של השופטים.
על-פי גישה זו, המשפט נועד לתת פתרונות לבעיות הווה ובהיעדר אפשרות לכוון את הפרשן, עליו ליתן את הפירוש הסביר. לפי גישה זו על הפרשן לבחור את הפרשנות הראויה בעיניו. על דרך זו כתבה השופטת שושנה נתניהו: "נקודת המוצא לפרשנות, לא נקודת הסיום... עדיין יש לבחון את מטרתה של ההוראה ואת תכליתה ולבחור בין האפשרויות השונות שיש להן נקודת אחיזה בלשון ההוראה את הפירוש שיביא להגשמת מטרתה". וכן השופט אהרן ברק הוסיף: בדרך כלל יש למצוא נקודת אחיזה ארכימדית למטרה בלשון החוק, אך באותה המידה אין השופט רשאי להסתפק בבדיקה הלשונית, שכן החוק אינו אך טקסט בלשני גרידא. החוק הוא יצירה נורמטיבית, הבאה להגשים תכלית חברתית, והוא ביטוי למדיניות. על הפרשן לחשוף, מבין קשת האפשרויות הלשוניות, אותה משמעות אשר תגשים את מטרת החוק."
בבסיס הגישה הביקורתית למשפט עומדת ההנחה שהעולם המשפטי הוא מעשה ידי אדם ובבסיסו ערכים, אמונות ואינטרסים. התפיסה הביקורתית גורסת שיש לחשוף את ההנחות הללו ולבארן מתוך מגמה להביא לשינוי הסדר החברתי, הכלכלי והמשפטי. לדוגמה: שלטון החוק, מתאר כביכול מוסד אבסטרקטי נייטרלי. הגישה הביקורתית אומרת שזהו שלטון בני אדם שאינו נפרד מן הפוליטיקה, התרבות, הערכים וההעדפות הן של המחוקקים והן של השופטים. הגישה הביקורתית יוצאת נגד הצגת המשפט כנייטרלי, כאובייקטיבי או כפורמלי. אחד הביטויים של הגישה הביקורתית למשפט הוא התאוריה הביקורתית של גזע, לפיה חוקים רבים בארצות הברית נחקקו ממניעים גזעניים והתבססו על עליונות לבנה, וגם כיום נדרשים עדיין תיקונים משפטיים רבים על מנת לתקן את עוולות העבר.
הנחות יסוד של הגישה הביקורתית למשפט
המשפט אינו נייטרלי אלא משמש את מוקדי הכוח והממסד, ומטרתו לשמור על יציבות המשטר הקיים. זוהי תפיסה מרקסיסטית-מעמדית במידה מסוימת. מוקדי כוח נחשבים כל מי שיש לו כוח המשתקף ברבדים שונים מלבד כסף, כגון: לבנים מול שחורים, נשים מול גברים, עשירים מול עניים.
המשפט מנציח את פערי הכוח ומשרת את אלה הנמצאים בעמדות הכוח. מטרת הביקורת היא לחשוף מה באמת עומד מאחורי המשפט המתיימר להיות נייטרלי.
המשפט יוצר קיבעון מחשבתי ומשתק חשיבה ופעולה יצירתית. המשפט מונע למעשה שינויים שאינם משרתים את הממסד.
המשפט כבעל תכונה מכוננת – כיוצר מציאות ותפיסת "עצמי" באמצעות השיח המשפטי. האם המשפט מתאר את המציאות ומסביר מה קורה בלבד, או שמא יוצר את המציאות ואת המחשבות אצל הציבור וכן יוצר את ההבנה לגבי מה שהם רשאים ולא רשאים לצפות לו.
מאמרים מרכזיים
רוברט ו. גורדון, “Law and Ideology” בתוך Lloyd’s Introduction to Jurisprudence (6th ed. 1994) 950-959
רוברט ו. גורדון, “New Developments in Legal Theory” בתוך Lloyd’s Introduction to Jurisprudence (6th ed. 1994) 959-966
דנקן קנדי, “The Structure of Blackstone’s Commentaries” בתוך Lloyd’s Introduction to Jurisprudence (6th ed. 1994) 967-972
לקריאה נוספת
דוד גורביץ' דן ערב, אנציקלופדיה של הרעיונות, גישה ביקורתית, 2012.
מנחם מאוטנר, ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי (תל אביב, 1993).
אהרן ברק, פרשנות תכליתית במשפט, תורת הפרשנות הכללית, תכונות הפרשנות, 1992.
קישורים חיצוניים
ד"ר עינת אלבין וד"ר שגית מור, "הגישה הביקורתית למוגבלויות" עמודים 91 - 98 (בתוך המאמר "ייצוג הולם של אנשים עם מוגבלויות בתעסוקה בישראל"), עבודה, חברה ומשפט, טו (2018) 75
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
גישה ביקורתית למשפט, ה | 2024-05-26T04:17:01 |
פרידריך דירנמאט | פרידריך ריינהולד דירנמאט (בגרמנית: Friedrich Reinhold Dürrenmatt; 5 בינואר 1921 – 14 בדצמבר 1990) היה מחזאי וסופר שווייצרי.
דירנמאט נולד בקונולפינגן, ליד ברן שבשווייץ. למד תאולוגיה ופילוסופיה, עבר לגרפיקה ולבסוף קנה את עולמו כמחזאי, סופר ותסריטאי.
דירנמאט ידוע בעיקר בשל הדרמות האוונגרדיות שלו המצטיינות באווירה ביזארית ובתפניות עלילה, ובשל ספרי המתח הפילוסופיים המעמיקים שכתב והסאטירה המקאברית שיצר.
קורות חייו
פרידריך דירנמאט נולד בשנת 1921 בעיירה קטנה בקנטון ברן בשווייץ. היה בנו של כומר פרוטסטנטי. סבו היה פוליטיקאי שמרני. בשנת 1935 עברה לברן. בשנת 1941 החל דירנמאט את הלימודים בפילוסופיה ובשפה והספרות הגרמנית באוניברסיטת ציריך אך עבר לאוניברסיטת ברן לאחר סמסטר אחד. בשנת 1943 החליט דירנמאט להיות סופר ומחזאי וזנח את לימודיו בשנים 1945 – 1946 הוא כתב את מחזהו הראשון ומאז פרסם מחזות וספרים שזכו להוקרה עולמית.
דירנמאט עסק גם בציור ויצירותיו הוצגו במספר תערוכות. אשתו הראשונה שנפטרה לאחר 37 שנות נישואין, הייתה שחקנית תיאטרון ולאחר פטירתה נשא לאשה שחקנית אחרת.
דירנמאט הושפע רבות מיצירותיו של ברטולט ברכט ואף הייתה קרבה אידאולוגית בין שניהם, אך מעולם לא הגדיר עצמו פוליטית. כאשר התחוללו תמורות בגוש הסובייטי נשא דירנמאט, בשנת 1990, זמן לא רב לפני מותו, שני נאומים שעוררו הד רב. האחד היה בזכותו של ואצלב האוול האיש שהנהיג את "מהפכת הקטיפה" בצ'כוסלובקיה והשני בזכותו של מיכאיל גורבצ'וב שהנהיג את הפרסטרויקה והגלאסנוסט בברית המועצות. דירנמאט נפטר זמן לא רב לאחר מכן.
מיצירותיו הידועות
נשואיו של האדון מיסיסיפי (1952). - מחזה אודות תובע כללי שעיקר יעודו בחיים הוא להרשיע ולהביא לגזירת פסקי דין מוות, שכבר הצליח להביא להוצאתם להורג של 350 נאשמים. התובע רצח את אשתו וכדי להעניש את עצמו מחליט להתחתן עם אשה שהרעילה את בעלה. המחזה הוצג בתיאטרון "הבימה" בשנת 1961. את תפקיד מר מיסיסיפי מילא שמעון פינקל.
ביקור הגברת הזקנה (1956) - אולי יצירתו הידועה ביותר של דירנמאט. מחזה מוסר מקאברי המתאר מיליונרית זקנה החוזרת לעיירת ילדותה. היא מציעה לאנשי העיירה מתנת כסף שתעשיר אותם, בתמורה למותו של אחד מאנשי העיירה שזנח אותה בצעירותה. אנשי העיירה שבתחילה דוחים את ההצעה, נסוגים אחד אחד ובאופן הדרגתי מפני כוחו הגדול של הפיתוי. לדעת רבים מדובר באחד מגדולי מחזות המוסר המודרניים. המחזה הוצג בארץ מספר פעמים. כמו כן המחזה עובד בשנת 1964 לסרט קולנוע (The Visit), בכיכובם של אינגריד ברגמן ואנתוני קווין. המחזה הוצג בתיאטרון "הבימה" בשנת 1959 בבימויו של יוסף מילוא. את תפקיד הגברת הזקנה מילאה אלישבע מיכאלי. את תפקיד המאהב שזנח אותה מילא אהרן מסקין, ב-2012 הוצג המחזה שוב בתיאטרון "הבימה", בתרגום עברי של רבקה משולח, בבימויו של אילן רונן, את תפקיד הגברת הזקנה שיחקה הגב' גילה אלמגור את איל המאהב שיחק יהורם גאון.
ההבטחה - (1956) סיפור בלשי מעמיק על בלש היוצא אחר רוצח סדרתי של ילדות קטנות. זהו סיפור היורד לנבכי הנפש האנושית ודן בשאלות פילוסופיות על כוחו של המקרה, ותוקפה של ההבטחה. הספר עובד בשנת 2001 לסרט "שבועה" (The Pledge) בכיכובו של ג'ק ניקולסון. הוא תורגם מספר פעמים לעברית, לאחרונה בשנת 1994 על ידי רות בונדי תחת השם "ההבטחה והתקלה" בהוצאת עקד - גוונים.
הפיזיקאים (1962) - מחזה המתרחש בבית חולים לחולי נפש בו החולים מאמצים זהויות של אישים נודעים, ובן דמותו של אלברט איינשטיין מנסה להזהיר את העולם מפני מוראות פצצת האטום שהוא הביא לעולם. המחזה הוצג בארץ מספר פעמים - בין היתר בתיאטרון "הבימה" בשנת 1991 וכן בתיאטרון "הסימטה".
דירנמט כתב סיפורי מתח שבחלקם עובדו לתסכיתי רדיו ולמערכוני טלוויזיה.
שמות גיבוריו ואמרותיו
דירנמאט נהג לתת לגיבוריו שמות יוצאי דופן: פלורסטאן מיסיסיפי, קליר זאכנאסיאן, פרויילין דוקטור מטילדה פון-צאנד, הרוזן בודו לבית איבלוהא, ושאר שמות שעוררו אצל המבקרים את השאלה מנין מוצא דירנמאט את השמות שלו?
הוא נודע גם באמרותיו השנונות, כגון: "מדינה מזדרזת לקרוא לעצמה מולדת בעת שהיא מכשירה עצמה לשפוך דם", "סיפור אינו מגיע למיטבו אלא כאשר הוא עושה את התפנית הגרועה ביותר".
דירנמאט וישראל
פרידריך דירנמאט היה מאוהדי מדינת ישראל. מיד לאחר מלחמת ששת הימים, ב-17 ביוני 1967 השתתף דירנמאט בעצרת של אנשי רוח לתמיכה בישראל שנערכה בציריך בה נטלו חלק גם לאופולד לינדטברג וגרשום שלום. בשנת 1974 ביקר בארץ ובשנת 1990 ביקר באושוויץ.
ספרים שתורגמו לעברית
השופט ותליינו (Der Richter und sein Henker) והחשד (Der Verdacht), שניהם בתרגומה של עדנה קורנפלד, הופיעו יחד בכרך אחד בשנת 1966 בהוצאת ספרי שין שין שין.
ההבטחה (Das Versprechen) שתורגם על ידי שמואל גילאי והתקלה (Die Panne) שתורגם על ידי עדנה קורנפלד הופיעו יחד בכרך אחד בשנת 1970 בהוצאת ספרי שין שין שין. מהדורה נוספת הופיעה בהוצאת מעריב. יצא בהוצאה מחודשת בשנת 1994, בתרגומה של רות בונדי בהוצאת גוונים. "התקלה" יצא במהדורה נפרדת בכריכה קשה בהוצאת גוונים בשנת 2005.
ביקור הגברת הזקנה הופיע בהוצאת אור עם.
הפיזיקאים הוצאות אור עם. תורגם מגרמנית על ידי זאב ורדי, הוצאה ראשונה התשמ"ח 1988.
קישורים חיצוניים
ביקורת על "ביקור הגברת הזקנה" דבר 23 באוקטובר 1959.
"הלול הדרמטי של האדון דירנמאט" ביקורת על "נשואיו של האדון מיסיסיפי". דבר. 6 בינואר 1961.
"זכותה של ישראל" דבריו של דירנמאט בעצרת התמיכה לישראל. דבר 30 ביוני 1967.
*
קטגוריה:מחזאים שווייצרים
קטגוריה:סופרים שווייצרים כותבי גרמנית
קטגוריה:זוכי פרס ביכנר
קטגוריה:זוכי פרס אוסטריה לספרות אירופית
קטגוריה:ילידי 1921
קטגוריה:שווייצרים שנפטרו ב-1990 | 2024-09-21T11:14:05 |
היועץ המשפטי לממשלה | היועץ המשפטי לממשלה הוא עובד מדינה, העומד בראש מערכת אכיפת החוק בישראל. הוא עומד בראש התביעה הכללית, משמש היועץ המשפטי של הרשות המבצעת ומייצג אותה בערכאות. על פי פסיקת בג"ץ, היועץ המשפטי לממשלה הוא הפרשן המוסמך של החוק כלפי רשויות המנהל, וחוות דעתו מחייבת אותן – כל עוד לא פסק בית המשפט אחרת. זהו אחד התפקידים החשובים ורבי ההשפעה בממשל הישראלי, ומוסד מרכזי בשיטת המשפט הישראלית. על אף חשיבותו, אין חוק אחד המסדיר את מעמדו ותפקידיו, והם נקבעו בחוקים עקיפים, בדוחות של ועדות ציבוריות ובפסיקת בית המשפט העליון. היועץ ממונה לקדנציה אחת בת שש שנים. החל מ-7 בפברואר 2022 מכהנת בתפקיד גלי בהרב-מיארה, והיא האישה הראשונה המכהנת בתפקיד.
מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה התחזק עם השנים, ובפרט לאחר שמנחם בגין נבחר לראש ממשלה, אז החל היועץ להשתתף דרך קבע בישיבות הממשלה.
תולדות התפקיד
בימי המנדט הבריטי כיהן בקבינט הקטן של הנציב העליון Attorney General שהופקד על ניהול התביעה הפלילית ומתן ייעוץ משפטי לנציב העליון ולמחלקות הממשל, בהתאם לדגם הבריטי. תפקיד זה היה כפוף לנציב העליון כשאר פקידי הקבינט הקטן. ככל הנראה, המונח Attorney General תורגם לעברית כ"יועץ משפטי לממשלה" מפני שהראשון לכהן בתפקיד תחת שלטון המנדט היה נורמן בנטוויץ', שכיהן קודם לכן כיועץ משפטי לממשל הצבאי הבריטי.
לקראת הקמת מדינת ישראל הוטל על חיים כהן ושבתאי רוזן להכין תוכנית למערכת המשפט של המדינה. אולם פקודת סדרי השלטון והמשפט שנחקקה מיד לאחר הקמת המדינה, וקבעה את העברת סמכויות הנציב העליון לידי הממשלה, לא התייחסה לסמכויות שהיו בידי ה-Attorney General. השמטה זאת הביאה במשך השנים לאי בהירות בחלוקת הסמכויות בין שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה.
על פי תוכניתם של כהן ורוזן, סמכויות היועץ המשפטי לממשלה מטעם המנדט הבריטי יעברו לידי שר המשפטים, תחתיו יכהן מנהל כללי. בנוסף יתנהל המשפט הציבורי על ידי שני בעלי תפקידים: , מחלקה אשר תעסוק בענייני חקיקה, משפט חוקתי ומנהלי, ו, תפקיד אותו ממלאת כיום פרקליטות המדינה.
בדצמבר 1948, במסמך שנמצא בארכיון המדינה בשנת 2024, תיאר שר המשפטים את סמכות חוות הדעת של היועץ: .
בנובמבר 1948, בתזכיר שנוסח במשרד המשפטים על תפקיד היועץ המשפטי, נכתב ש. בשנת 1950 תוארה מחלקת הייעוץ, שפעלה תחת היועץ המשפטי, בשנתון הממשלה: . בשנתון הממשלה של שנת 1984 נכתב: .
ועדת אגרנט
אי הבהירות ביחס לסמכויות היועץ צצה במלוא חריפותה במחלוקת שנתגלעה בין היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר לבין ראש הממשלה דוד בן-גוריון ושר המשפטים דב יוסף בשנת 1962. יוסף תבע מהאוזנר להעמיד לדין את אליעזר לבנה, עיתונאי עם זיקה למפא"י, בהאשמה הקשורה בקריה למחקר גרעיני בדימונה. האוזנר סירב לבקשה בנימוק שלא נמצא לה בסיס עובדתי, והדבר עורר משבר חוקתי בדבר עצמאותו של היועץ המשפטי לממשלה. הממשלה מינתה ועדת משפטנים בראשות שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט שתכריע בסוגיה ומאוחר יותר אימצה את מסקנותיה.
ועדת אגרנט קיבלה את עמדתו של האוזנר, שהחלטתו של היועץ המשפטי בשאלת העמדת עבריינים לדין היא עצמאית לחלוטין מעמדת הרשות המבצעת בשל היות האחרונה חשופה להטיה פוליטית. קביעה זו התקבלה במשפט הישראלי. עם זאת קבעה הוועדה כי על היועץ המשפטי להתייעץ מעת לעת עם שר המשפטים ולמסור לו דין וחשבון על פעולותיו, וכן להתייעץ עמו או עם הממשלה בקשר למקרים בעלי משמעות ביטחונית או ציבורית. עוד נקבע כי בסמכותו של שר המשפטים ליטול לעצמו את סמכויות העונשין העיקריות של היועץ המשפטי לממשלה, (אלו אשר הוענקו בראשונה לשר המשפטים).
לעומת זאת, בכל הנוגע לסמכות חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה, אמרה הוועדה:
עם השנים, היועצים המשפטיים לממשלה, החל מיצחק זמיר במאמר שפרסם בעקבות פרשת קו 300 פירשו את מסקנות הוועדה כקובעות שהממשלה כפופה לפרשנותו המשפטית של היועץ המשפטי לממשלה. בעקבות כך הם סברו גם שהיועץ המשפטי לממשלה רשאי להימנע מלייצג בבית המשפט את עמדת הממשלה או השר הממונה, ואף להציג עמדה מנוגדת לזו של הממשלה, בשם הממשלה עצמה. גישה זו התקבלה בפסיקת בית המשפט העליון.
על פרשנות זו של הדוח נמתחה ביקורת מצידם של משפטנים ובהם המשנה לנשיא בית המשפט העליון לשעבר (ולפני כן היועץ המשפטי לממשלה) חיים כהן, פרופ' רות גביזון וד"ר איתן לבונטין.
פרשת בר-און חברון
ב-10 בינואר 1997 מינתה ממשלת ישראל, בראשות בנימין נתניהו, את עורך-דין רוני בר-און ליועץ המשפטי לממשלה. המינוי ספג ביקורת ציבורית, משום שבר-און היה חבר במרכז הליכוד ושר המשפטים, צחי הנגבי, היה מתמחה במשרדו של בר-און.
יום לאחר מינויו של בר-און לתפקיד עתר חה"כ אופיר פינס-פז ממפלגת העבודה לבג"ץ נגד המינוי. למחרת הודיע בר-און על התפטרותו מהתפקיד.
העיתונאי מרדכי גילת טען כי ראש הממשלה ושר המשפטים החליטו למנות את בר און לתפקיד בעקבות לחץ של חלק מחברי הקואליציה שעמד נגדם חשד בפלילים והיו סבורים כי בר און יסייע להם בענייניהם המשפטיים.
ועדת שמגר
ב-13 בפברואר 1997, בעקבות פרשת בר-און חברון, מינה שר המשפטים, צחי הנגבי, ועדה ציבורית בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס, מאיר שמגר, אשר נתבקשה לבחון את אמות המידה הנדרשות בעניין כשירותו של מועמד למשרת היועץ המשפטי לממשלה, את דרך מינויו, את דרך הצגת שמות המועמדים ואת משך כהונתו. הוועדה הוסמכה להמליץ את המלצותיה גם בכל סוגיה אחרת הקשורה לכהונת היועץ המשפטי לממשלה.
ועדת שמגר מנתה חמישה תפקידים של היועץ המשפטי לממשלה:
ראש התביעה הכללית מטעם המדינה (פרקליטות המדינה)
ייצוג רשויות המדינה בבתי המשפט, כולל בבית המשפט הגבוה לצדק.
ייעוץ לממשלה בעניינים משפטיים.
ייעוץ בהכנת תזכירי חוק של הממשלה בכלל ושר המשפטים בפרט.
ייצוג האינטרס הציבורי ושמירה על קיום החוק.
הוועדה המליצה כי תואר משרתו של היועץ המשפטי לממשלה ישונה ל"היועץ המשפטי הראשי", בהתאם לאחריותו על שמירת שלטון החוק בכל רשויות השלטון, ולא רק בממשלה. ביחס לייצוג בבית המשפט במקרה של מחלוקת בין היועץ המשפטי לממשלה לבין רשות שלטונית, היא הפרידה בין מקרה הלוקה באי חוקיות ברורה וגלויה לבין מקרה שבו אפשר לפרש את המקרה בדרכים שונות. לדעת הוועדה, אם המקרה נתון לפרשנויות, יהיה ניתן להציג בפני בית המשפט את הפרשנויות שונות. לפי הוועדה במקרים שבהם אין מדובר באי חוקיות ברורה וגלויה מן הנכון שהרשות הממלכתית החולקת על דעתו תהיה מיוצגת בנפרד על ידי משפטן משירות הציבור או מן המגזר הפרטי. הוועדה כתבה כי עקרון החוקיות והסדר הטוב מחייבים כי מקרים של ייצוג נפרד יהיו נדירים, כדי שלא ייפגעו הוודאות המשפטית ואמון הציבור ביועץ המשפטי לממשלה.
בית המשפט העליון קבע כי "היועץ המשפטי לממשלה הוא הפרשן המוסמך של החוק כלפי רשויות המנהל, וחוות דעתו מחייבת אותן – כל עוד לא פסק בית המשפט אחרת".
במקרים חריגים, אושר ייצוג נפרד בבית המשפט במקרים של מחלוקתכמו בג"ץ חוק ההסדרה, בג"ץ דרעי.
הנחיות היועץ
הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, שגיבושן החל בעת שמאיר שמגר כיהן בתפקיד זה בשלהי שנות ה-60, עוסקות במגוון נושאים הקשורים בפעולה השוטפת של הממשלה ומשרדיה:
השירות המשפטי הציבורי
מסים
משמעת
משפט אזרחי
משפט חוקתי: זכויות חוקתיות
משפט חוקתי: חברי הכנסת וחקיקה
משפט מנהלי
משפט פלילי
תכנון ובנייה ושלטון מקומי.
ההנחיות עודכנו על ידי היועצים המשפטיים שבאו לאחר שמגר, ובשנת 2003, בעת שאליקים רובינשטיין היה היועץ המשפטי לממשלה, עברו עדכון מקיף.
דיון ציבורי במאפייני התפקיד
נוכח היותו גוף בעל השפעה לא מבוטלת והיעדר הכרעה לגבי מהות תפקידו בחקיקה, מבנה תפקיד היועץ המשפטי לממשלה היה מושא לדיון ציבורי.
פיצול התפקיד
על פי הגדרתו כפשוטה, תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה הוא לשמש כ"עורך הדין של הממשלה". מתוך חמשת התפקידים שהוגדרו לעיל, ניתן לציין את שלושת התפקידים הבאים כהולמים הגדרה זאת:
מייעץ לממשלה בעניינים משפטיים.
מייעץ בהכנת תזכירי חוק של הממשלה.
מייצג את רשויות המדינה בבתי המשפט.
תפקיד נוסף שצוין, ראש התביעה הכללית מטעם המדינה (פרקליטות המדינה), אינו נגזר ישירות מהגדרת תפקידו של היועץ כעורך הדין של הממשלה.
יש הרואים סתירה וניגוד עניינים בין תפקידיו של היועץ כראש התביעה הכללית מטעם המדינה וכמייצג את רשויות המדינה בבתי המשפט. מחד, היועץ המשפטי מייעץ לממשלה ומסייע לה ליישם את מטרותיה באופן חוקי, ומגן על צעדיה בבית המשפט כפרקליטהּ. מאידך, בתפקידו כראש התביעה האחראי על כל כתבי האישום שמגישה המדינה, היועץ הוא בעל הסמכות להורות על הגשת כתב אישום כנגד חברי ממשלה (ובכירים אחרים), ובעצם ההחלטה האם להגיש את התביעה וכיצד לטפל בה, עומד היועץ המשפטי לממשלה בפני ניגוד עניינים מובנה. בנוסף לכך, יש טוענים שכל אחד מהתפקידים דורש התמחות והתמודדות עם היקף חומר שהם מעבר ליכולתו של אדם בודד.
קולות שונים, ובהם שרי המשפטים דניאל פרידמן (שאף קידם הצעת חוק בעניין), יעקב נאמן ואיילת שקד, קראו לפצל בין תפקיד התובע הכללי לבין תפקיד היועץ לממשלה. גם באקדמיה יש שהציעו לפצל את התפקיד. בשנת 2017 אמרה שקד שהיא שינתה את דעתה בעניין זה. לדבריה, "התובעים מן הסתם מעצם התפקיד הם נשכניים וטוב שכך, אבל טוב שיש שכבה מעליהם בדמות היועץ המשפטי לממשלה".
גם ארגון ה־OECD קורא לפצל את תפקידי היועץ המשפטי לממשלה והתובע הכללי. עמדת הארגון היא שמילוי שני התפקידים בידי אדם אחד מפריע לטיפול משפטי אובייקטיבי ומערב בין אינטרסים פוליטיים לכלכליים. הארגון אף דרש לבצע את הפיצול כתנאי להצטרפות ישראל לארגון, אך נסוג מהדרישה אחרי שהופעל עליו לחץ רב.
רבים במערכת המשפטית מתנגדים לשינוי מבני בתפקידי היועץ המשפטי. המתנגדים לפיצול המשרה, ובהם יועצים משפטיים לשעבר כמו נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק וכן מני מזוז ויצחק זמיר, סבורים שהדבר יביא להחלשת מערכת אכיפת החוק בישראל. לפי וועדת שמגר, אם מפרקים את תפקידו לחלקים, נוצרת הפרדה המחלישה בסופו של דבר את כל אחד מן התחומים המפוצלים בשל הפיחות במעמדו, נעלמים הריכוז והשילוב ועימם הכוח המגובש, לרבות היסוד המרתיע אשר בסמכות לנקוט בהליכים פליליים".
שאלת הייעוץ המחייב
בפסקי דין רבים קבעו שופטי בית המשפט העליון שחוות דעתו המשפטית של היועץ המשפטי לממשלה מחייבת את הממשלה משום שהיא משקפת את המצב המשפטי הקיים והמצוי כל עוד לא נפסק אחרת. באמרם כי "היועץ המשפטי לממשלה הוא הפרשן המוסמך של החוק כלפי רשויות המנהל, וחוות דעתו מחייבת אותן – כל עוד לא פסק בית המשפט אחרת".
בריאיון עם אהרן ברק הוא נימק זאת כך:
נגד הגישה שביטא ברק טענו המבקרים שסמכות כה גורפת, המופקדת בידי אדם שאינו נבחר ציבור, מנוגדת לעקרונות יסוד דמוקרטיים. שרי המשפטים חיים רמון, דניאל פרידמן ואיילת שקד ביקרו את גישת 'הייעוץ המחייב'. גם באקדמיה נמתחה ביקורת על תפיסה זו, בין השאר על ידי פרופ' רות גביזון, וד"ר איתן לבונטין.
הקפאת אכיפה של חוקים
היועץ המשפטי, בתפקידו כראש התביעה הכללית, מנחה לעיתים את פרקליטות המדינה שלא להגיש כתבי אישום בעבירות מסוימות, ובכך למעשה מבטל אכיפת חקיקה של הכנסת. דוגמה לכך היא החלטתו של חיים כהן, בעת שכיהן כיועץ המשפטי לממשלה, שלא ליישם את החוק האוסר על יחסים הומוסקסואליים, כאשר מדובר בבגירים שקיימו יחסי מין בהסכמה, משום שראה את החוק כלא מוסרי, וכך הפך החוק לאות מתה. בשנת 1972 נוספה הנחיה זו לקובץ הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, מאיר שמגר, ובשנת 1988 נמחק הסעיף המפליל מחוק העונשין.
ייצוג
בבג"ץ אמיתי נקבע כי "אם, לדעת היועץ המשפטי לממשלה, הרשות השלטונית אינה פועלת כדין, הרשות בידי היועץ המשפטי לממשלה להודיע לבית המשפט כי הוא לא יגן על פעולת הרשות". בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה משנת 2003 נאמר בהקשר זה: "ייצוג המדינה בכל עניין אזרחי, מינהלי, בין־לאומי, פיסקלי, משפט העבודה ואחר, מופקד בידי היועץ המשפטי לממשלה ובאי-כוחו. על-פי הנוהג במדינת ישראל אין ייצוג חיצוני אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה. לכך חשיבות כדי שהמדינה לא תדבר בבתי-המשפט בקולות שונים, על ידי גורמים המייצגים אינטרסים מדינתיים מסוגים שונים."
שופט העליון (ולפני כן היועץ המשפטי לממשלה) מני מזוז, כתב בדעת רוב במרץ 2019: "שאלת העמדה שתוצג בשם המדינה נגזרת מההלכה לפיה היועמ"ש הוא הפרשן המוסמך של החוק עבור הרשות המבצעת, וחוות דעתו המשפטית מחייבת את כל זרועותיה של הרשות המבצעת".
עם זאת, בנובמבר 2018, התירו השופטים ניל הנדל, דוד מינץ ואלכס שטיין לשר המדע אופיר אקוניס לייצג את עצמו בבג"ץ שהוגש נגד החלטתו שלא לאשר מינוי, חרף התנגדות היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, שהחליט לתמוך בעמדת העותרים והתנגד לייצוג משפטי או עצמאי של עמדת המשיב. זאת באופן חריג.
במהלך הדיון בהצעת חוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון הביע היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט את עמדתו שלפיה אין לקבל את הצעת החוק שכן היא מנוגדת לדין הבין-לאומי ופוגעת במעמד בית המשפט העליון, והודיע שלא יגן על החוק אם זה יאושר בכנסת, משום שהוא בלתי חוקתי ועלול להוביל להגשת תביעה נגד ישראל בבית הדין הפלילי הבין־לאומי בהאג. כאשר הוגשה לבג"ץ עתירה לפסילת החוק, היועץ המשפטי נמנע מלייצג את הממשלה, ואף התייצב לצד העותרים, אך התיר לממשלה לשכור עורך דין מטעמה.
לדעתו של ברק מדינה, זכויות האדם מוקנות רק לאנשים פרטיים וזכות הייצוג נגזרת מזכויות האדם, ולכן לממשלה, ככל רשות שלטונית, אין זכות לייצוג משפטי.
מבקרי העמדה שהיועץ רשאי למנוע מהממשלה ייצוג בבית המשפט בניגוד לעמדתו, טוענים כי מאחר שלממשלה אין אפשרות למנות מחליף ליועץ או לפטרו, וכן אין באפשרותה לעתור לבג"ץ נגד החלטותיו, נוצר במקרה של מחלוקת בינה לבין היועץ על פירוש החוק מצב שבו היא מאבדת את זכותה לייצוג משפטי. השרה איילת שקד טענה כי נתינת סמכות ליועץ להטיל וטו בפועל על כל החלטת ממשלה כראות עיניו פוגעת במנהל התקין ובמשילות. לדבריה, נוצר כך מצב שבו לממשלה שנושאת באחריות אין סמכות ואילו ליועץ שאינו נושא באחריות יש סמכות גדולה מדי. גם משפטנים מן האקדמיה הביעו ביקורת על שיטה זו, בהם הפרופסורים גדעון ספיר ורון שפירא וד"ר איתן לבונטין.
על סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה בתחום הייעוץ לממשלה וייצוגה בערכאות נמתחה ביקורת גם בטענה שסמכויותיו ייחודיות לעומת המקובל בעולם. מחקר השוואתי של ד"ר אביעד בקשי מפורום קהלת טען כי המצב הקיים בישראל בנוגע לסמכויות הייעוץ והייצוג של היועץ המשפטי לממשלה, איננו מקובל במדינות שנבחנו, והומלץ לשנות מספר נקודות בהגדרת תפקידי היועץ.
ביקורת על תפקוד היועץ
ככל גוף ציבורי, גם פעולתו של היועץ המשפטי לממשלה חשופה לביקורת שיפוטית. בעקבות בג"ץ שור נקבע שביקורת זו מוגבלת רק לבדיקה האם החלטת היועץ "יסודה ביושר ובתום לב; במניעים טהורים ולא נפסדים; במטרה הכרוכה באינטרס הציבורי ומכל מקום, שאינה עומדת – כאשר היועץ המשפטי מבקש, מטעמים שבצדק, את טובתו של הנאשם – בסתירה ברורה לאינטרס הזה". בשנות ה-80 בוטלה הגבלה זו, ונקבעה הסמכות לביקורת שיפוטית נרחבת, בהתאם לכל עילות הפנייה לבג"ץ. לדברי אהרן ברק, "עוצמתו של היועץ המשפטי נשענת על בית-המשפט העליון, המפקח עליו."
פעמים רבות הוגשו עתירות לבג"ץ נגד תפקודו של היועץ המשפטי לממשלה. דוגמה לכך היא בג"ץ גנור, שבו בוטלה החלטת היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, שלא להעמיד לדין את הבנקים ומנהליהם בפרשת משבר מניות הבנקים. לעומת זאת נדחתה עתירה נגד היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, על החלטתו להגיע להסדר טיעון עם נשיא המדינה, משה קצב, בעניין עבירות מין שנחשד בהן. במקרים חריגים התערב בג"ץ בהחלטות היועץ המשפטי והורה לו לשנות את החלטותיו.
בנוסף לדרך הפורמלית של פנייה לבג"ץ מתקיימת לעיתים מחאה ציבורית נגד תפקוד היועץ. דוגמה בולטת לכך היא המחאה נגד היועץ המשפטי לממשלה החל מנובמבר 2016, שהתבטאה בסדרת הפגנות שבועיות נגד היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, בטענה שהוא מתמהמה להגיש כתב אישום בפרשות פליליות שבהן מעורבים ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, רעייתו, שרה נתניהו, ואנשי ממשל נוספים. מנדלבליט התייחס להפגנות ואמר כי "ההחלטה על הגשת כתב אישום תתקבל אך ורק על בסיס האינטרס הציבורי. לעולם לא נהיה מונעים משיקולים זרים".
הליך המינוי
המלצות ועדת שמגר
ועדת שמגר המליצה, בין היתר, שהיועץ ימונה על ידי הממשלה על פי המלצות ועדה ציבורית, שתכלול חמישה חברים: שופט בדימוס של בית המשפט העליון שימונה על ידי נשיא בית המשפט העליון, שר משפטים או יועמ"ש לשעבר שימונה על ידי הממשלה, חבר הכנסת שייבחר על ידי ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, עורך דין שייבחר על ידי המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין, ואיש אקדמיה המיומן בתחום המשפט הציבורי ובדיני עונשין שייבחר על ידי פורום ראשי הפקולטות למשפטים באוניברסיטאות ובמכללות בישראל. על המועמד הנבחר ליהנות מקונצנזוס של ארבעה מחברי הוועדה לפחות בתחום הכשירות. מקובל שבשל חשיבות התפקיד, יש לבחור יועץ הכשיר להיבחר לשופט בית המשפט העליון (שישה מהיועצים המשפטיים לממשלה אכן מונו, לאחר סיום כהונתם, לשופטים בבית המשפט העליון).
בהחלטת הממשלה מס' 2274 מ-20 באוגוסט 2000 אומצו המלצות הוועדה בנוגע לדרכי מינוי היועמ"ש, ונקבע שיו"ר הוועדה יהיה שופט בית המשפט העליון בדימוס שימונה על ידי נשיא בית המשפט העליון. ב-10 ביוני 2007 תוקנה ההחלטה ביוזמת שר המשפטים דניאל פרידמן ונקבע שלמינוי יו"ר הוועדה נחוצה גם הסכמת שר המשפטים. הייתה זו פשרה שגיבש ראש הממשלה אהוד אולמרט בין הצעת פרידמן להפיכת שר המשפטים או היועמ"ש לשעבר ליו"ר הוועדה במקום השופט, לבין דרישת היועמ"ש מני מזוז, הראשון שנבחר בהתאם להמלצות הוועדה, שלא לשנות כלל את הסדר הקיים. כן הוחלט כי שר המשפטים יוכל להורות לוועדה להמליץ על יותר ממועמד אחד (ועד שלושה).
נהוג שההחלטה על מינוי היועץ המשפטי מתוך רשימת המועמדים המומלצים שמגישה הוועדה הציבורית, נעשית על ידי שר המשפטים, והחלטתו מובאת לאישור הממשלה.
הליך המינוי ב-2004
המינוי הראשון לתפקיד על פי המלצות הוועדה היה מינויו ב-2004 של מני מזוז לתפקיד. שר המשפטים, טומי לפיד, הצהיר לפני המינוי כי בכוונתו למנות עו"ד מהשוק הפרטי לתפקיד. הוועדה מונתה באוקטובר 2003, בראשה עמד השופט בדימוס גבריאל בך, נציג הכנסת היה גדעון סער, נציג הממשלה היה דוד ליבאי, נציג לשכת עורכי הדין היה אלכס הרטמן ונציגת האקדמיה הייתה רות גביזון. הוועדה פסלה את מועמדיו של לפיד - אלי זהר (בשל ניגוד עניינים) ויורם טורבוביץ' (בשל העדר ניסיון כפרקליט פעיל) והגישה לו שלושה מומלצים - מזוז, והשופטים המחוזיים עוזי פוגלמן ודוד חשין. מהם בחר לפיד במזוז והממשלה אישרה את המינוי ברוב של 20 שרים ונמנע אחד.
הליך המינוי ב-2009
המינוי השני לתפקיד על פי המלצות הוועדה היה מינויו ב-2009 של יהודה וינשטיין. בראש הוועדה עמד השופט בדימוס תיאודור אור, נציג הכנסת היה יריב לוין, נציג הממשלה היה משה נסים, נציג לשכת עורכי הדין היה אייל רוזובסקי ונציג האקדמיה היה פרופ' איל בנבנישתי. לאחר מספר דיונים היו ארבעה מועמדים שזכו לשלושה ממליצים, אך הוועדה לא הצליחה להגיע למועמד מוסכם שיקבל ארבעה קולות, משום כך הוועדה החזירה את הבחירה לממשלה. הממשלה החליטה כי שר המשפטים, יעקב נאמן, יראיין את ארבעת המועמדים שקיבלו שלושה קולות בוועדה וימליץ לממשלה על אחד מהם. ארבעת המועמדים היו פרופ' ידידיה צ' שטרן שהחליט להסיר את מועמדתו, יהודה וינשטיין, פרופ' דפנה ברק-ארז וצבי אגמון. נאמן החליט לבחור ביהודה וינשטיין לתפקיד.
הליך המינוי ב-2016
המינוי השלישי לתפקיד על פי המלצות הוועדה היה מינויו ב-2016 של אביחי מנדלבליט לתפקיד. בראש ועדת האיתור עמד נשיא בית המשפט העליון בדימוס אשר גרוניס, נציגת הכנסת הייתה חברת הכנסת נורית קורן, נציג הממשלה היה שוב שר המשפטים לשעבר משה נסים, נציג לשכת עורכי הדין היה עו"ד יחיאל כ"ץ ונציגת האקדמיה הייתה פרופ' גבריאלה שלו. הוועדה התבקשה על ידי שרת המשפטים איילת שקד להמליץ על שלושה מועמדים לתפקיד אך רק אביחי מנדלבליט זכה לארבעה ממליצים, לאחר שנשיא בית המשפט העליון לשעבר גרוניס התנגד לבחירה. שאר המועמדים היו הילה גרסטל, ישי בר, אבי ליכט, רז נזרי, איל ינון, גיא רוטקופף, סוזי נבות ויורם טורבוביץ'. אף על פי שהביעה את מורת רוחה מהתוצאה לפיה יש רק מועמד אחד לתפקיד החליטה שקד לקבל את המלצת הוועדה ולהביא בפני הממשלה את מינויו של מנדלבליט.
בראיון שהעניקה השרה שקד, הביעה את דעתה כי עדיף לוותר על ההליך של ועדת איתור, ולהפקיד את המינוי בידי שר המשפטים, בכפוף לבחינת הוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה, כמקובל ביחס לתפקידים בכירים אחרים.
הליך המינוי ב-2022
בנובמבר 2021 הוצגה גלי בהרב-מיארה בידי שר המשפטים גדעון סער כאחת משלושת המועמדים לתפקיד, ונחשבה למועמדת המועדפת עליו. בינואר 2022 הוצגה בידי ועדת האיתור כאחת משלושת המועמדים לתפקיד, לצד רועי שיינדורף ואיתי אופיר. לצד שר המשפטים, מועמדותה נתמכה גם עלי ידי ראש הממשלה נפתלי בנט. מנגד, עמד יו"ר ועדת האיתור לבחירת היועץ המשפטי לממשלה, אשר גרוניס, שהתנגד למועמדותה של בהרב-מיארה. ב-7 בפברואר 2022 אישרה פה אחד הממשלה ה-36 את מינויה. בהרב-מיארה היא האישה הראשונה המכהנת בתפקיד זה.
היועצים המשפטיים לממשלה
+היועצים המשפטיים לממשלות ישראלמספרדיוקןשם
(תקופת חיים)תקופת הכהונה הערות1105x105pxיעקב שמשון שפירא
(1902–1993)19481950 לימים שר המשפטים2105x105pxחיים כהן
(1911–2002)19501960שר המשפטים בממשלת בן-גוריון השלישית, לימים המשנה לנשיא בית המשפט העליון399x99 פיקסליםגדעון האוזנר
(1915–1990)19601963התובע במשפט אייכמן, לימים חבר הכנסת ושר בלי תיק4105x105pxמשה בן זאב
(1911–1995)196319685102x102 פיקסליםמאיר שמגר
(1925–2019)19681975 הפרקליט הצבאי הראשי, לימים נשיא בית המשפט העליון6104x104 פיקסליםאהרן ברק
(1936–)19751978לימים נשיא בית המשפט העליון794x94pxיצחק זמיר
(1931–)19781986 לימים שופט בית המשפט העליון886x86 פיקסליםיוסף חריש
(1923–2013)198619939103x103 פיקסליםמיכאל בן יאיר
(1942–)19931997לפני מינויו ליועץ המשפטי שופט בבית המשפט המחוזי בחיפה ובתל אביב ושופט בפועל בבית המשפט העליון1092x92pxרוני בר-און
(1948–)19971997 כיהן בתפקיד זה במשך שתי יממות בלבד. לימים שר האוצר11105x105 פיקסליםאליקים רובינשטיין
(1947–)19972004 לימים המשנה לנשיא בית המשפט העליון1294x94pxמני מזוז
(1955–)20042010 לימים שופט בית המשפט העליון1393x93pxיהודה וינשטיין
(1944–)201020161495x95 פיקסליםאביחי מנדלבליט
(1963–)20162022הפרקליט הצבאי הראשי, בתקופה זו שימש במשך שמונה חודשים גם כממלא מקום פרקליט המדינה15100x100 פיקסליםגלי בהרב-מיארה
(1959–)2022מכהנתהאישה הראשונה בתפקיד
תפקידי משנה ליועץ המשפטי לממשלה
על פי החלטת הממשלה ממונים ליועץ המשפטי לממשלה משנים העוסקים בתחומים שונים. בשנת 2022 יש ליועץ המשפטי לממשלה 7 משנים, 6 מהם מכהנים כראשי המחלקות ביחידת הייעוץ והחקיקה, ואחד, הבכיר מביניהם משמש כמשנה לניהול ולתפקידים מיוחדים. המשנים ליועץ ממונים על ידי ועדת איתור שבראשה יושב היועץ המשפטי לממשלה וחבריה הם מנכ"ל משרד המשפטים, נציב שירות המדינה, נציג האקדמיה ונציג ציבור. על פי החלטת הממשלה המשנים ליועץ ממונים לתקופת כהונה קצובה של 6 שנים.
המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לניהול ולתפקידים מיוחדים
עו"ד שרון אפק; מכהן עד יולי 2028.
תחום הניהול – בתחום זה אמונה המחלקה על ההיבטים הניהוליים המשפטיים של המחלקה. בכלל זאת אחראית היחידה על בניית תהליכי העבודה בייעוץ וחקיקה וקביעת תוכניות העבודה של ייעוץ וחקיקה.
תחום התפקידים המיוחדים – תפקידה העיקרי של המחלקה בתחום זה הוא לסייע ליועץ המשפטי לממשלה בנושאים מורכבים ורגישים הנמצאים על שולחן היועץ המשפטי לממשלה. העבודה בתחום זה עשויה להקיף תחומי משפט שונים בהתאם לצורכי היועץ המשפטי לממשלה.
אחריות על יחידות המטה של מחלקת ייעוץ וחקיקה -
תחום חקיקת המשנה - תחום חקיקת המשנה עוסק בבדיקה המשפטית ובהתקנתן לפרסום של תקנות והוראות מינהל ב"רשומות" - בקובץ התקנות, בקובץ התקנות מק"ח (מיסים, קניה, חובה), בקובץ התקנות חש"ם (חיקוקי שלטון מקומי) ובילקוט הפרסומים. החומר כולל תקנות, צווים, הוראות, כללים, הודעות ומינויים וחוקי עזר של רשויות מקומיות. בנוסף, ראש תחום חקיקת משנה עוסקת במתן חוות דעת, ייעוץ והדרכה למשרדי הממשלה, לוועדות ולגופים אחרים, בעניין החומר המוצע לפרסום - אופן התקנתו, הבמה הראויה לפרסומו והתאמתו לכל דין, לרבות השפעתם של חידושי חקיקה עליו.
מחלקת נוסח החוק – מחלקה זו עוסקת בהכנת הנוסח של הצעות חוק ממשלתיות טרם פרסומם. עבודת המחלקה באה להבטיח דפוסי חקיקה אחידים וברורים, התאמת הצעות החוק לחקיקה הקיימת, סגנון מדויק וברור, ועוד. ראש המחלקה עוסקת במתן ייעוץ והדרכה למשרדי הממשלה ועובדת בתיאום עם משפטני מחלקת ייעוץ וחקיקה ועם היועצים המשפטיים בכנסת בעניין החוקים המוצעים, נוסחם הראוי ומיקומם.
המחלקה למשפט עברי – המחלקה למשפט עברי פועלת ליישום חוק יסודות המשפט, התש"ם - 1980, הקובע זיקה ל"עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל". פעילות זו כוללת כתיבת חוות דעת לצורך הליכי החקיקה והכנת טיעונים בפני בתי המשפט וכן במסגרת ייעוץ בסוגיות משפטיות לרשויות השלטון. ראש תחום משפט עברי מופיע בפני ועדות שרים וועדות של הכנסת ונוטל חלק בדיונים במשרד המשפטים ובצוותים בין-משרדיים כדי להביא את עמדת המשפט העברי בסוגיות שעל הפרק. בנוסף לכך, המחלקה שוקדת על עריכה שיטתית ועדכנית של המשפט העברי כיסוד לחקיקה ולפסיקה על פי סדר חוקי מדינת ישראל. לשם כך המחלקה עוסקת בעריכת מחקרים משפטיים ובהכנת ספרי עזר ופירושים לחוקי מדינת ישראל על פי מקורות המשפט העברי. המחלקה עורכת גם השתלמויות, שיעורים, סמינריונים וימי עיון לשופטים ולעורכי דין.
המשנה ליועץ המשפטי לממשלה למשפט ציבורי-מינהלי
ד"ר גיל לימון; מכהן עד אוגוסט 2027.
המחלקה למשפט ציבורי-מינהלי מסייעת ליועץ המשפטי לממשלה בתפקידו כפרשן המוסמך של הדין עבור הגופים הממשלתיים. במסגרת זו עוסקת המחלקה במתן חוות דעת והנחיות למשרדי הממשלה השונים, וכן לגופים ציבוריים אחרים. לשם כך עובדת המחלקה, באופן שוטף, מול היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה השונים, בהכוונה ובקביעת מדיניות. בנוסף, יוזמת המחלקה פניות והנחיות לגופי הממשלה השונים ולגופים ציבוריים אחרים לשם הבטחת שלטון החוק, ומלווה הליכים משפטיים הכרוכים בשאלות של גיבוש וקביעת מדיניות.
המחלקה אחראית גם לייזום, טיפול וליווי של חקיקה בנושאים כלליים של משפט מינהלי. המחלקה עוסקת בנושאים הנוגעים להבטחת טוהר המידות בשירות הציבורי ובהם עריכת הסדרים למניעת ניגוד עניינים לעובדי המדינה, הגבלות לאחר פרישה ודיני המכרזים. בנוסף, אחראית המחלקה לנושאי חקיקה מסוימים ובהם חקיקה בתחום השפיטה בעניינים מנהליים, בנושאים ביטחוניים, ובתחום הגנטיקה.
כמו כן, אחראים משפטני המחלקה על נושאים משפטיים אשר באחריות משרד הקליטה, משרד החוץ, משרד החקלאות, משרד הפנים (תחום מינהל האוכלוסין, כלי ירייה, מניעת ניגוד עניינים של נבחרים ברשויות המקומיות).
תחום תמיכת המדינה במוסדות ציבור - תחום תמיכת המדינה במוסדות ציבור עוסק בבחינת חוקיותם של תבחינים לתמיכת המדינה במוסדות-ציבור, המוצעים על ידי משרדי הממשלה השונים. זאת, בהתאם להוראות חוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985, המתנה יישומם של תבחינים בקיום התייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה לעניין שוויוניותם. כמו כן, מספקת היחידה ייעוץ משפטי שוטף למשרדי הממשלה השונים בתחום יישומם הלכה למעשה של התבחינים שנקבעו.
במקביל, מסייעת היחידה למשרדי הממשלה בגיבוש תבחינים שוויוניים בתחומים אחרים, כגון: תבחינים להקצאת קרקע מטעם הרשויות המקומיות למוסדות-ציבור, אמות-מידה לתיקצוב המועצות הדתיות בישראל ותבחינים לשיבוץ חיילים בשירות סדיר בגופים חוץ-ממשלתיים.
המשנה ליועץ המשפטי לממשלה למשפט ציבורי-חוקתי
עו"ד אביטל סומפולינסקי; מכהנת עד יוני 2028.
המחלקה למשפט ציבורי-חוקתי מרכזת את הפעילות הנוגעת להליכי החקיקה. העומד בראשה הוא בעל האחריות הכוללת בענייני חקיקה במחלקת ייעוץ וחקיקה והוא אחראי להפצת תזכירי חוק של משרד המשפטים. המחלקה אחראית על גיבוש נוסח החוק והבטחת סגנון מדויק ואחיד להצעות החוק של הממשלה.
המחלקה לחקיקת משנה בוחנת את חקיקת המשנה טרם פרסומה ומנחה את משרדי הממשלה בעניינים משפטיים הנוגעים לחקיקה זו. כל אלה יחד - חוקי הכנסת, הצעות החוק, חקיקת המשנה והוראות המינהל החייבות בפרסום, מתפרסמים ב"רשומות", אף זאת באחריות מחלקת החקיקה.
המחלקה עוסקת במשפט חוקתי, בסוגיות הנוגעות לבחירות, למפלגות ולשעת חירום, ובנושאים אחרים אשר באחריות משרד המשפטים כגון חופש המידע, הגנת הפרטיות, בתי משפט, סדרי דין ודיני משפחה.
משפטני המחלקה מטפלים גם בנושאים משפטיים אשר באחריות גופים ממלכתיים ומשרדי ממשלה אחרים, ועל דברי החקיקה הנוגעים להם – נשיא המדינה, הכנסת, מבקר המדינה, המשרד לאיכות הסביבה, משרד הביטחון, משרד הבריאות, משרד החינוך, משרד העבודה והרווחה ומשרד ראש הממשלה; וכן בחקיקה הנוגעת לתכנון ובניה.
המשנה ליועץ המשפטי לממשלה למשפט אזרחי
עו"ד כרמית יוליס; מכהנת עד אוקטובר 2027.
המחלקה למשפט אזרחי עוסקת בתחומים מגוונים של המשפט האזרחי כגון דיני קניין, נזיקין, חוזים, ירושה והתיישנות. עוד היא מטפלת בנושאי בנקאות וביטוח, הגנת הצרכן, מסחר אלקטרוני, שירות נותני אשראי ונושאים מסחריים אחרים. המחלקה עוסקת בתחום השלטון המקומי, דיני התכנון והבניה ודתות.
תחומי הקניין הרוחני וטכנולוגיית המידע, אשר נמצאים בהתפתחות מתמדת במישור הבין-לאומי והמקומי כאחד, זוכים לטיפול משפטי בהיבטים שונים. המחלקה מקדמת חקיקה חדשה בענייני זכויות יוצרים ומבצעים, סימני מסחר, מדגמים ופטנטים ובוחנת פתרונות לבעיות משפטיות הנוגעות לחתימה אלקטרונית, שימושי אינטרנט ועוד. כמו כן היא נוטלת חלק בצוות משולב של רשויות האכיפה בנושא אכיפת דיני הקניין הרוחני.
פרויקט מרכזי אשר על סדר יומה של המחלקה הוא הקודיפיקציה של המשפט האזרחי. במסגרת זו גובש חוק אזרחי חדש המשלב את מרב תחומי המשפט הישראלי ובמסגרתו קיימים מספר הסדרים חדשים ותיקונים להסדרים קיימים. נושאים נוספים שבתחום אחריות המחלקה הם תאגידים ציבוריים (יחד עם המחלקה למשפט כלכלי-פיסקאלי),
נושאים שבאחריות משרד הבינוי והשיכון, משרד המדע, התרבות והספורט, משרד התיירות ומשרד התעשייה והמסחר.
לצד תפקידי הייעוץ והחקיקה, המחלקה מייצגת את עמדת היועץ המשפטי לממשלה ביחס לקיום תנאים מקפחים בחוזים אחידים לפי חוק החוזים האחידים, התשמ"ג - 1982. במסגרת זו מופיעים משפטני המחלקה בבית הדין לחוזים אחידים ומכינים כתבי התייצבות של היועץ המשפטי לממשלה, בתחום זה, בבית המשפט.
המשנה ליועץ המשפטי לממשלה למשפט פלילי
עו"ד עמית מררי; מכהנת עד מאי 2025.
המחלקה למשפט פלילי אחראית על גיבוש מדיניות חקיקתית ומתן חוות דעת בתחום הפלילי הרחב. המחלקה בוחנת הצעות חוק, של הממשלה ושל הכנסת, אשר יש בהן רכיב פלילי – עבירה, ענישה, סמכויות חקירה וחיפוש וכיוצא באלה – כדי לוודא שהן תואמות עקרונות כלליים של הדין הפלילי ועקרונות חוקתיים כמו הזכות לכבוד, לחירות ולשוויון.
במסגרת התחום הפלילי הרחב שבו עוסקת המחלקה היא אחראית בין היתר על נושאים בולטים אלה: דיני העונשין המהותיים – כללי האחריות הפלילית, דרכי ענישה ושחרור ממאסר; סדר דין פלילי ודיני ראיות, לרבות זכויות נפגעי עבירה והתאמת דרכי חקירה לאנשים עם מוגבלות ולילדים; סמכויות חיפוש; המרשם הפלילי.
המחלקה אף אחראית על סוגיות של הדין הפלילי שהן בעלות היבטים בין-לאומיים כגון הסגרה, עזרה משפטית בין מדינות, התאמת החקיקה הישראלית לדרישת אמנות בין־לאומיות שיש להן השלכות פליליות ואף בחינת הצורך בתיקוני חקיקה נוכח כינונו של בית הדין הבין־לאומי הפלילי בהאג. בנושאים אלה המחלקה עובדת בקשר הדוק עם המחלקה הבין־לאומית בפרקליטות המדינה ועם היחידה להסכמים בין־לאומיים במחלקת ייעוץ וחקיקה.
עוד בין תפקידי המחלקה סוגיות מיוחדות כגון סחר בבני אדם, עבריינות מין, סמים מסוכנים, איסור על הלבנת הון, פשיעה מאורגנת, עבירות טרור ואלימות במשפחה.
המשנה ליועץ המשפטי לממשלה למשפט כלכלי
עו"ד מאיר לוין; מכהן עד דצמבר 2024.
המחלקה למשפט כלכלי מתמחה בנושאי משפט מסחרי, דיני רגולציה, וכן בהיבטים הכלכליים של המשפט המינהלי והמשפט החוקתי.
עורכי הדין במחלקה מלווים מבחינה משפטית את גיבוש המדיניות הממשלתית הנוגעת לתהליכים הכלכלים המרכזיים במשק, ובכלל זה חוק התקציב וחוק ההסדרים, רפורמות מבניות והליכי הפרטה, פתיחת שווקים לתחרות, אסדרת הפעילות של גופים כלכלים והפיקוח עליהם.
בנוסף, המחלקה מעניקה לווי משפטי שוטף, מסייעת ליועץ המשפטי לממשלה בתפקידו כפרשן המוסמך של הדין עבור הגופים הממשלתיים, ובכלל כך מעניקה חוות דעת והנחיות למשרדי הממשלה הכלכלים ומייעצת להם, במיוחד במהלך עבודת החקיקה.
העבודה במחלקה כוללת הופעה בישיבות ממשלה, בוועדות השרים ובוועדות הכנסת.
המחלקה עובדת מול משרד האוצר (בין היתר: אגף שוק ההון, רשות המיסים, רשות החברות הממשלתיות ורשות ניירות ערך), משרד התשתיות הלאומיות (בין היתר: רשות לשירותים ציבוריים חשמל ורשות המים), משרד התחבורה והבטיחות בדרכים (ובכלל זה רשות התעופה האזרחית ורשות הספנות והנמלים), משרד התקשורת (ובכלל זה הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו והמועצה לשידורי כבלים ולשידורי לווין), רשות השידור, משרד התמ"ת (רשות להגבלים עסקיים, מכון התקנים), המשרד להגנת הסביבה ומשרד התרבות.
בנוסף, המחלקה אחראית לייזום, טיפול וליווי של חקיקה בנושאים כלכליים ופיסקאליים אשר בתחומי המומחיות ואחריות משרד המשפטים כגון דיני תאגידים - חברות, שותפויות, עמותות, אגודות שיתופיות; דיני חדלות פרעון – פשיטת רגל, פירוק חברות ושיקום חברות; וכן הוצאה לפועל וראיית חשבון.
המשנה ליועץ המשפטי לממשלה למשפט בין-לאומי
ד"ר גיל-עד נועם; מכהן עד יולי 2028.
מחלקת ייעוץ וחקיקה (משפט בין-לאומי) הוקמה בשנת 2000. תכלית המחלקה היא להעמיד לרשות משרדי הממשלה השונים וגופי המדינה ייעוץ משפטי בנושא המשפט הבין־לאומי והשלכותיו על המדינה, כריתת הסכמים בין־לאומיים וייצוג בתביעות בין־לאומיות.
בין היתר מתפקידי המחלקה לייעץ באופן שוטף בנושאים בין־לאומיים, להשתתף במשאים ומתנים לכריתת הסכמים בין־לאומיים, לייעץ לגבי ההשלכות המשפטיות הנוגעות להסכמים הן במישור הפנימי והן במישור המשפט הבין־לאומי, לסייע בגיבוש מדיניות אחידה של גורמים המיצגים את המדינה בנושאים שונים, ולדאוג לתיאום בנושא בין המשרדים השונים ובהתחשבות במדיניות מושכלת. המחלקה אחראית גם להבטיח כי במסגרת הסכמים בין־לאומיים המדינה לא תוכפף לשיפוט זר או לשיפוט בין־לאומי, אלא לאחר שקילת כל הנסיבות.
מאוישת על ידי מומחים למשפט בין־לאומי, משא ומתן בין־לאומי, והופעה בתביעות בין־לאומיות. היחידה ממוקמת במחלקת ייעוץ וחקיקה, וכפופה ליועץ המשפטי לממשלה ולמשנה ליועץ המשפטי לממשלה (משפט בין-לאומי). בנוסף לתפקידיה בתחום הייעוץ והחקיקה, למחלקה גם תפקידים פרקליטותיים. המחלקה אחראית להעמיד ייצוג למדינה בפני בתי דין זרים, גופי בוררויות בין־לאומיים גופי גישור בין־לאומיים, או כל פורום בין־לאומי אחר.
ראו גם
היועץ המשפטי לכנסת
לקריאה נוספת
.
, טלטלה בשב"כ: היועץ המשפטי נגד הממשלה, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995.
דינה זילבר, בשם החוק: היועץ המשפטי לממשלה והפרשות שטלטלו את המדינה, הוצאת דביר, תשע"ג 2012.
טליה ששון, "היועץ המשפטי לממשלה - פקיד או מנהיג?", בתוך: רפאל כהן-אלמגור, אורי ארבל-גנץ, אסא כשר (עורכים), אחריות ציבורית בישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד והמרכז לאתיקה בירושלים, 2012. .
.
, מערכת המשפט בישראל, נבו הוצאה לאור, 2019, שער שמיני: היועץ המשפטי לממשלה, עמ' 477–516.
דן קורן ויחיאל (חיליק) גוטמן, ממשלות ישראל לדורותיהן: החלטות חכמות והחלטות מטופשות, ידיעות ספרים, 2017, עמודים 88–96
יהודה וינשטיין, היועץ, ידיעות ספרים, 2022.
קישורים חיצוניים
היועצת המשפטית לממשלה באתר משרד המשפטים.
יצחק זמיר, משרת היועץ המשפטי לממשלה, הרצאה באתר האוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל, אוקטובר 2017
דו"ח ועדת שמגר, באתר חדשות מחלקה ראשונה
אהרן גרבר "הייתה או לא הייתה" האם תיתכן "הלכה" שמעניקה ליועץ המשפטי לממשלה מונופול על הייצוג פורום עיוני משפט מ"ד 2020
ביקורת על התפקיד והצעות לתיקונו:
, על הצורך בפיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה.
הכנסת, הצעת חוק התובע הכללי
פורום שולחן עגול: סמכויות היועץ המשפטי לממשלה, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.
היועץ המשפטי והממשלה: ניתוח והמלצות, באתר פורום קהלת, תשעח, 2017
אהרן גרבר "המניעה המשפטית" של היועץ המשפטי לממשלה ביקורת והערכה בלוג רשות הרבים (2021)
הערות שוליים
*
יועץ המשפטי לממשלה
יועץ המשפטי לממשלה | 2024-09-10T16:55:40 |
פטנט | ממוזער|321x321 פיקסלים|שער אישור ישראלי רשמי לפטנט
פטנט הוא סוג של קניין או נכס, השייך לקטגוריית הקניין הרוחני, בקשר להמצאות חדשניות. פטנט מעניק לבעליו זכות למנוע מאחרים להשתמש בהמצאה המוגנת למשך תקופת ההגנה הקצובה בדין, שהיא 20 שנה ממועד בקשת הפטנט (עם חריגים אחדים). הזכות המעין-מונופוליסטית המוענקת לממציא מותנית, בכך שההמצאה כשירה לקבל פטנט, ובגילוי נאות של פרטי האמצאה לציבור. הגילוי צריך להיות בהיקף כזה, שבעל מקצוע ממוצע בתחום הרלוונטי יוכל לבצע וליישם את האמצאה על בסיס התביעות, הפירוט, השרטוטים והמידע הכלולים במסגרת "הבקשה לרישום הפטנט".
הפטנט הרשום מעניק זכות משפטית הניתנת על ידי המדינה לבעל אמצאה לזמן קצוב (תקופת תוקף פטנט היא בדרך כלל 20 שנה מיום הגשת הבקשה לפטנט, וכך גם בישראל). כדי לקבל פטנט רשום על אמצאה יש להגיש בקשה לפטנט לרשות המטפלת בכך בכל מדינה (בישראל: רשות הפטנטים). על בקשת הפטנט לפרט את האמצאה עליה מבוקש הפטנט, באופן שיאפשר לבעל מקצוע ממוצע בתחום אליו הוא שייך להבין כיצד לממשה. כמו כן עליה לכלול תביעות (לפחות אחת) המגדירות במדויק את היקף הבלעדיות הנתבעת על ידי המבקש. כדי לקבל פטנט צריך שהאמצאה המוגדרת ב"תביעות" תהיה חדשה, מועילה, ניתנת לשימוש תעשייתי ובעלת התקדמות המצאתית (מה בין "אמצאה" לבין "המצאה"? המילה "המצאה" מתייחסת לתהליך המחשבתי שמוביל לתוצאה, התוצאה היא התוצר המוגמר והמוגדר שהיא ה"אמצאה").
הגדרה
ממוזער|מפה: מדינות שכלולות באמנת חוק הפטנטים – PCT, Patent Cooperation Treaty
פטנט ניתן על המצאות שעניינן מוצרים או תהליכי ייצור המשמשים בתעשייה. הזכות לפטנט לא חלה על תגלית, כגון גילוי זן חדש של בעלי חיים (אלא אם כן הוא סונתז באופן מלאכותי), רעיון שיווקי (להבדיל מ"שיטת מסחר" עליה ניתן לקבל פטנט במדינות מסוימות), תאוריה מדעית, וברוב המדינות – אף לא על תוכנת מחשב (אך זו האחרונה מוגנת מכוח זכות יוצרים).
פטנט הוא מקומי, ומוגבל לאותה מדינה שהעניקה אותו. על פי אמנת פריז עליה חתומות רוב מדינות העולם, בעל האמצאה שהגיש בקשת פטנט באחת המדינות, זכאי להגיש בקשת פטנט על אותה אמצאה בכל אחת מהמדינות האחרות בתוך 12 חודשים, וליהנות מדין קדימה במסגרתו ייחשב כאילו הוגשו הבקשות בתאריך בו הוגשה הבקשה במדינה הראשונה. קיימות אמנות רב-מדינתיות נוספות, כגון אמנת שיתוף פעולה לפטנטים (PCT), במסגרתן ניתן להגיש בקשת פטנט עבור מספר מדינות ולרכז את הליכי בחינתה ברשות מיוחדת המשותפת להן. גם במסגרת אמנות אלה, עדיין הפטנט הוא "מקומי" ובסופו של התהליך יהיה על מבקש הפטנט למסור את בקשתו או לאשררה בכל מדינה ומדינה בה הוא מעוניין לממש את זכותו.
רשות הפטנטים הישראלית נבחרה להיות רשות החיפוש והבחינה בשנת 2014 וניתן להגיש את הבקשות הבינלאומיות לפטנט במסגרת אמנת שיתוף פעולה לפטנטים בישראל. הגשת הבקשה הבינלאומית נותנת אינדיקציה לבעל האמצאה לגבי סיכויו לקבל פטנט, חוסכת זמן בהתכתבויות וגם חוסכת בהוצאות כספיות בשלבים הלאומיים במדינות, אם הבקשה עוברת את שלבי החיפוש והבחינה המקדימה הבינלאומית בהצלחה.
נשוא ההגנה של דיני הפטנטים הוא התחום הטכנולוגי, הגנה על המצאות שהם מוצרים או תהליכי ייצור תעשייתיים. פטנט לא מגן על תועלות חברתיות באופן כללי (למשל לא על זכויות יוצרים) אלא על התחום הטכנולוגי-תעשייתי. בהיבט זה, מדובר על פיתוחים שהם תוצר של התערבות האדם, לאמור, לא ניתן למשל להגן בפטנט על גילוי בעל חיים חדש ביערות קמבודיה, שכן הדגש הוא על התערבות האדם בטבע, בהקשר התעשייתי.
המטרות שביסוד שיטת הפטנטים
ההגנה הניתנת על ידי פטנט בישראל נועדה לתגמל ממציאים ולהניע אותם להמציא אמצאות יעילות ומועילות שיגדילו את רווחתו הכללית של הציבור בעצם זמינותן. לאחר סיום תקופת הפטנט, האמצאה מועברת לרשות הרבים, וכך הציבור יוכל ליהנות עוד יותר מההתקדמות שהושגה הודות לפועלו של ציבור הממציאים המונע על ידי הכרה בכך שפטנט מעניק זכות קניינית מעין מונופוליסטית ביחס לאמצאה המוגנת ולעיקרה. לפיכך הפטנט הוא מעין עסקה בין הממציא לבין הציבור, במסגרתה מקבל הממציא זכות מונופולין לזמן מוגבל, ובכלל זאת מניעה מאחרים לייצר כמוהו, ובתמורה לכך הוא טורח ומגלה את כל הידע הטכנולוגי המאפשר את מימוש המצאתו. זכות מניעתית מאפשרת לממציא ליהנות בדרך ישירה בכך שייצר וישווק בעצמו את המוצר או ישתמש בעצמו בתהליך שהמציא, או בעקיפין על ידי המחאת זכויותיו למי שימצא לנכון בתמורה לתשלום מוסכם או תמלוגים מהרווחים. למדינה יש סמכות להשתמש באמצאה ללא תמלוגים ככל שיידרש לצרכיה. אם בעל האמצאה מנצל לרעה את המונופולין שיש לו, רשאי רשם הפטנטים ליתן רישיון כפייה למי שהגיש בקשה על כך.
אופי זכות הפטנט
ענף הפטנטים של עץ הקניין הרוחני, נועד לספק הגנה טריטוריאלית (רק במדינה שבה אושר הפטנט לרישום) לאמצאות בתחומי הטכנולוגיה התעשייתית, אמצאות שהם תוצר של התערבות האדם. זאת בדרך של יצירת זכות משפטית רשומה (זכות סטטוטוריות) הניתנת על ידי המדינה לבעל האמצאה, למשך זמן קצוב (בדרך כלל עשרים שנים). מונופול הפטנט יוצר במהותו זכות שלילית של בעל הפטנט למנוע מאחרים לנצל את אמצאתו ואולם מזכות זו נובעת זכות חיובית של בעל הפטנט לנצל את אמצאתו והזכות של בעל הפטנט להעניק זכויות ייצור או שיווק על פי הפטנט. קרי, פטנט איננו רישיון ייצור מן המדינה, אלא זכות למנוע מאחרים לייצר.
מהי אמצאה כשירת פטנט?
ב, מוגדרים התנאים המהותיים לכשירות פטנט (להבדיל מתנאים פורמליים). מפרט את התנאים המהותיים לכשירות אמצאה לפטנט לצורך קבלת בקשת פטנט לרישום, כדלקמן: "אמצאה, בין שהיא מוצר ובין שהיא תהליך בכל תחום טכנולוגי, שהיא חדשה, מועילה, ניתנת לשימוש תעשייתי ויש בה התקדמות המצאתית – היא אמצאה כשירת פטנט". קובע כי על אמצאה כשירת פטנט לעמוד בשישה קריטריונים מצטברים הבאים: (1) היות האמצאה מוצר או תהליך; (2) היות האמצאה בכל תחום טכנולוגי; (3) היות האמצאה מועילה; (4) היות האמצאה ניתנת לשימוש תעשייתי; (5) היות האמצאה חדשה; (6) היות האמצאה מתקדמת מבחינה המצאתית. בקשה לרישום פטנט בגין אמצאה חייבת לעמוד בכול תנאי-הסף באופן מצטבר.
הזכות להגיש בקשה לרישום פטנט
לפי , בעל אמצאה כשירת פטנט זכאי לבקש שיינתן לו פטנט עליה. החוק קובע כי בעל אמצאה ולא רק הממציא הוא בעל הזכות לרישום פטנט. קרי, החוק מבחין בין ממציא, לבעל אמצאה ולמבקש. בעל אמצאה מוגדר ב כממציא או הבאים מכוחו והם מי שזכאי לאמצאה מכוח הדין או לפי העברה או לפי הסכם או מי שזכאי לאמצאה מכוח הדין או על פי העברה או הסכם. במועד הגשת הבקשה, על מגיש הבקשה לציין את הזיקה הפרסונאלית הקיימת בינו לבין האמצאה נשואת בקשת הפטנט.
ייתכנו מקרים שבהם אמצאה תפותח על ידי כמה גורמים, ואזי האמצאה תירשם על שמם בבעלות משותפת. במקרים כאלה, ייחשב כל אחד מהבעלים כבעל חלק שווה בפטנט, זולת אם נקבעה חלוקה אחרת בהסכם בכתב בין הממציאים או אם נעשתה העברת זכויות מכוח דין כלשהו.
החוק לא מגדיר מהי "אמצאה" לעניין סעיף 1 לחוק, אולם לפי הפסיקה די בכך שהממציא נותן ביטוי לרעיונו בעל פה או בכתב ומתאר בכך כיצד ייושם רעיונו הלכה למעשה כדי שה"המצאה" תתגבש לכדי "אמצאה". גם מועד התגבשותה של האמצאה לא קבוע בחוק ועל פי הפסיקה, מועד ההתגבשות של האמצאה מרעיון מופשט אל ביטוי ברור במילים או בשרטוט המאפשר לבעל מקצוע סביר ליישמו הוא מועד התגבשות האמצאה. גם לעניין זהות הממציא אין הגדרה ברורה בדין והפסיקה רואה במי שתרם לגיבושו של הרעיון האמצאתי (Conception) כממציא האמצאה.
השלבים לקבלת הפטנט
השלבים העיקריים בדרך לקבלת פטנט הם:
הכנת מסמך הקרוי בעגה המקצועית: פירוט בקשת פטנט (באנגלית: patent specification). המסמך כולל תקציר של האמצאה, תיאור שכולל התחום אליו היא שייכת והידע הקודם בהקשרו, הבעיות אותן פותרת האמצאה וכיצד היא פותרת אותן בדרך יישומים והדגמות, התועלת שבאמצאה, תיאורה בתרשימים ולוחות על פי הצורך, ומסתיימת בתביעות המגדירות את האמצאה.
הגשת בקשה לרשות הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר בירושלים, שהיא סוכנות ביצוע מטעם משרד המשפטים המטפלת ברישום זכויות קניין רוחני. הבקשה מתוארכת, מקבלת מספר, וממתינה בתור לבחינתה. בבוא העת היא נבחנת על ידי בוחן פטנטים (שלו השכלה מדעית בתחום האמצאה), הבודק האם היא מקיימת את דרישות החוק ותקנות פטנטים. בחינת הבקשה מתבצע בהתאם להוראות הבחינה שמפורסמות באתר רשות הפטנטים ופתוחות לעיון הציבור. במקרה של ליקויים בבקשה שולח הבוחן את השגותיו למבקש בהתכתבות. על המבקש להסיר את ההשגה או להסביר למה ההשגה אינה תקפה תוך הזמן הקבוע בחוק או בתקנות הפטנטים בדרך שנקבעה בהם להסרתה. אי הסרת ההשגה או חוסר הסבר יגרור את ביטול בקשת הפטנט.
נמצא שהאמצאה ראויה לפטנט, תתפרסם הודעה על קיבולה ביומן הפטנטים והמדגמים, שהוא כרך של "רשומות" המיוחד לפרסומים המתחייבים מהחוקים והתקנות העוסקים בקניין רוחני. הפרסום כולל את שם האמצאה, תקציר שלה ופרטי בעליה. פרסום דבר הקיבול איננו סופי, ומטרתו לתת אפשרות למעוניין בכך להגיש את התנגדותו למתן הפטנט, באופן שנקבע בחוק הפטנטים ובתקנותיו.
בישראל, בקשה לפטנט מתפרסמת לעיון הציבור 18 חודשים מיום הגשתה או אם נתבקש דין קדימה עליה, 18 חודשים מתאריך דין קדימה. אם הבקשה מתקבלת (כלומר, הרשות רואה באמצאה ככשירת פטנט) ולא הוגשה לרשם הפטנטים התנגדות למתן הפטנט על ידי מי מהציבור בתוך 3 חודשים מיום פרסום הבקשה, יוענק הפטנט עליה. הוגשה התנגדות, ידון בה הרשם, יבחן את עילותיה, ייתן למבקש לטעון את טענותיו שמנגד, יזמן עדים ומומחים כפי הנדרש על מנת להגיע להכרעה, ולבסוף יחליט אם לקבלה או לדחותה. זכות הצדדים לערער על ההחלטה בפני בית המשפט (על פי כללי סדר דין אזרחי). כל עוד לא תם הדיון לא יוענק הפטנט.
לאחר שעברה בקשת הפטנט בהצלחה את השלבים האמורים, יינתן הפטנט, ויישאר בתוקף כל עוד שולמו עבורו אגרות החידוש הקבועות בחוק, וכל עוד לא הוחלט על ביטולו (במשך כל תקופת תוקפו של פטנט זכותו של אדם להגיש לבית המשפט בקשה לביטולו מהעילות הקבועות בחוק). תוקף פטנט בישראל הוא ל-20 שנה מיום הגשת הבקשה לפטנט (למעט מקרים מיוחדים בהם ניתן לבקש צו הארכה).
סוגי בקשות פטנט
משרדי פטנטים שונים במדינות שונות מגדירים סוגים של בקשות לפטנט, שכל אחד מהם מציע יתרונות שונים ומתאים למצבים שונים. כל משרד משתמש בשמות שונים לסוגי בקשות הפטנט.
בקשה רגילה לפטנט
בקשת פטנט רגילה היא הסוג הנפוץ ביותר של פטנט וכוללת את פירוט האמצאה ותביעות האמצאה, הנדרשים לצורך מתן פטנט.
בקשת פטנט זמנית (Provisional Patent Application)
משרד הפטנטים וסימני המסחר של ארצות הברית מאפשר הגשת בקשת פטנט זמנית (Provisional Patent Application). בקשת פטנט זמנית לא נבחנת לתוכנה ולצורתה. עד תום 12 חודש מהגשתה, יכול המבקש להפוך בקשת פטנט זמנית לבקשת פטנט קבועה בארצות הברית באמצעות מסירת הודעה מתאימה ותשלום האגרות המתחייבות. בקשת פטנט זמנית שלא הפכה לקבועה, מתבטלת באופן אוטומטי בתום 12 חודש מהגשתה.
בעת הגשת בקשת פטנט קבועה במדינות השותפות לאמנת פריז, יכולה בקשת פטנט זמנית לשמש את המגיש כבסיס לדרישת דין קדימה לפי האמנה.
בקשת פטנט זמנית שבעליה לא הפך אותה לקבועה ואף לא שימשה לדרישת דין קדימה של בקשת פטנט שפורסמה, נשארת חסויה במשרד הפטנטים האמריקאי ולא תתפרסם לעיון הציבור.
בשנת 2020 החלה רשות הפטנטים בישראל לבחון את האפשרות לאימוץ המודל בארצות-הברית לבקשה ארעית לפטנט. הרשות פרסמה קריאה לציבור לקבלת הצעות ותובנות ביחס למסלול חדש ואופציונאלי בישראל שיאפשר הגשת בקשה ארעית לפטנט, לצורך קבלת תאריך הגשה וזאת בדומה למסלול הקיים בארצות הברית.
בקשה לאומית (National Application)
בקשת פטנט לאומית היא בקשת פטנט רגילה המוגשת במדינה מסוימת למשרד פטנטים לאומי. הגשת בקשת פטנט לאומית כפופה לחוקי המדינה שבה הוגשה הבקשה.
בקשה אזורית (Regional Application)
בקשת פטנט אזורית היא בקשת פטנט רגילה המוגשת אל איגוד של כמה מדינות. למשל, הגשה של בקשת פטנט לרשות הפטנטים באיחוד האירופאי (EPO) תחשב הגשה של בקשה אזורית. הגשת בקשת פטנט אזורית כפופה לחוקי הגוף האזורי שבו הוגשה הבקשה.
בקשה בין-לאומית (International Application)
צורה נוספת של הגשה, שנוצרה בעקבות אמנת ה-PCT, היא בקשת פטנט בין-לאומית (International application), המכונה בדרך כלל בקשת PCT. בקשת PCT היא בקשת פטנט רגילה המוגשת לארגון WIPO, שהוא זרוע מיוחדת של האו"ם שנקראת "ארגון הקניין הרוחני הבין-לאומי" אשר אחראי בין השאר לבדוק את התאמת הבקשות המבוקשות לרישום כפטנט.
ההיסטוריה של דיני הפטנטים
השימוש המוקדם ביותר במילה פטנט ידוע לנו מתקופת יוון העתיקה. בשנת 500 לפני הספירה הוענקו לממציא זכויות מיוחדות בגין אמצאה. שימוש מוקדם נוסף אנו מזהים גם במונח “Letters of Patent” (מכתבי פטנט), שהיה מסמך שהונפק על ידי הריבון, ואשר העניק זכויות מונופול לאדם פלוני. מנגנון זה קדם למערכת הפטנטים המודרנית המוכרת לנו כיום. מכתבי פטנט אלו ניתנו לאנשים נבחרים או למי שהיה מוכן לשלם עבורם. חוק הפטנטים הראשון שחוקק בהיסטוריה הוא חוק הפטנטים הוונציאני משנת 1474. חוק זה יצר את המסגרת החוקית הראשונה בהיסטוריה להגנה על אמצאות והעניק לממציא מונופול לתקופה של עשר שנים על אמצאתו. במאה ה-16 החל מלך צרפת, באמצעות מוסדות שהורשו לכך, להעניק פטנטים בגין אמצאות חדשות, כאשר החידוש באמצאה נבדק על ידי האקדמיה הצרפתית למדעים. מערכת הפטנטים הצרפתית המודרנית נוצרה במהלך המהפכה הצרפתית בשנת 1791. מערכת הפטנטים האנגלית התפתחה ממכתבי הפטנט שניתנו בימי הביניים המוקדמים אל מערכת הפטנטים המודרנית הראשונה שחוקקה בשנת 1623 בחוק המונופולים (The Statute of Monopolies Act 1623), מערכת שהכירה לראשונה בצורך להגנה על קניין רוחני כדי לעודד פיתוח של אמצאות. ראשיתה של מערכת הפטנטים האמריקנית בשנת 1787 בחוקת ארצות-הברית, שם הוצע סעיף המתייחס לפטנטים כזכות יסוד ובהמשך חוקק בשנת 1790 חוק הפטנטים הראשון, תחת הכותרת “An Act to promote the progress of useful Arts”.
בישראל, משטר הגנת הפטנטים התבסס על חוקי המנדט הבריטי וראשיתו בחקיקת פקודת הפטנטים והמדגמים בשנת 1924, חקיקה שהתבססה במידה רבה על חוק הפטנטים הבריטי מאותה תקופה. שינויים בדוקטרינות ששלטו בחוקי הפטנטים של מדינות מערביות רבות בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, והרמוניזציה של חוקי הפטנטים של מדינות שונות בעקבות אשרורן של כמה אמנות בין-לאומיות, חייבו חקיקת חוק פטנטים חדש בישראל אשר חוקק על פי ההרמוניה העולמית של חוקי הפטנטים. חוק הפטנטים משנת 1967, שתקף גם היום, שיקף שינויים אלה והכניס את ישראל למסגרת הגנת פטנטים מודרנית התואמת את האמנות והדוקטרינות הבין-לאומיות.
סטטיסטיקה
ממוזער|שמאל|200px|תרשים: כמות הפטנטים בארצות הברית בין השנים 1790 לבין 2008
טקסט=מספר פטנטים לכל מיליון תושבים נכון ל-2018|ממוזער|מספר פטנטים לכל מיליון תושבים נכון ל-2018
בישראל בכל שנה מוגשות כ-7,000 בקשות פטנטים. כך למשל בשנת 2014 הוגשו 6,273 בקשות, כאשר 10%–15% מהמגישים הם ישראלים. בהתפלגות הבאה: מכניקה, אלקטרוניקה, מחשבים, מכשור רפואי 37.13%, כימיה ופרמה 28.17%, וביוטכנולוגיה 33.41%.
בשנת 2014 אושרו 3,984 בקשות פטנט שהוגשו בשנים הקודמות, כשהממוצע של פטנטים שהתקבלו בעשור הראשון של המאה ה-21 עומד על 2,164 פטנטים לשנה. בשנים אחרונות חלה קפיצה גדולה בקבלת פטנטים.
לפי ארגון WIPO, המדינות השיאניות בבקשות פטנטים בשנת 2014 הן: סין (928,177), ארצות הברית (578,802) ויפן (325,989); והמדינות השיאניות בקבלת פטנטים הן: ארצות הברית (300,700), סין (233,200) ויפן (227,100).
מספר הפטנטים התקפים בעולם עלה מ-7.2 מיליון בשנת 2008 ל-10.2 מיליון ב-2014.
שלושת המדינות המחזיקות במספר הפטנטים בתוקף הרב ביותר בשנת 2014 הן: ארצות הברית (2.53 מיליון), יפן (1.92 מיליון) וסין (1.2 מיליון).
בישראל הגישו כ-1,500 בקשות PCT בשנת 2018, וישראל מדורגת במקום ה-14 לפי מספר בקשות עבור בן אדם ו-22 באופן אבסולוטי.
ראו גם
טרול פטנטים
חיפוש פטנט
אמנת פריז
בוחן פטנטים
יושירו נאקאמטסו – ממציא יפני בעל יותר מ-4,000 פטנטים
תומאס אדיסון – ממציא שלזכותו עומדת רשימה של 1,083 פטנטים, והוא ידוע פחות בגלל הרשימה הארוכה ויותר בזכות הפרסום הרב של הפטנטים הידועים ביותר שלו ובראשם נורת הלהט, גרמופון ועוד.
לקריאה נוספת
מדריך לפטנטים בישראל, הוצאת משרד הפטנטים שבמשרד המשפטים.
המדריך לרישום וניצול פטנטים, מאת דני קרוננברג, הוצאת קרוננברג ספרות מקצועית, תל אביב.
קישורים חיצוניים
חוק הפטנטים, תשכ"ז-1967
רשות הפטנטים בישראל
משרד הפטנטים של ארצות הברית
משרד הפטנטים האירופאי
הארגון העולמי לקניין רוחני
מתן סטמרי "שניים אוחזין באמצאת שירות – זה אומר אני המצאתיה וזה אומר אני המצאתיה" אתר משפט ועסקים 30 בדצמבר 2020
הערות שוליים
*
קטגוריה:טכנולוגיה
קטגוריה:קניין רוחני | 2024-09-27T09:30:23 |
מדגם רשום | דיני המדגמים והעיצובים בישראל שואבים חיותם משתי מערכות חוק. הראשונה, היא מ, חקיקה שנוצרה בתקופת המנדט הבריטי בשנת 1924 ומאז היא תקפה עד היום, לגבי מדגמים שנרשמו עד לכניסתו לתוקף של חוק העיצובים. השנייה, הוא . חוק העיצובים החדש לא ביטל את פקודת הפטנטים והמדגמים והוא יצר שתי מערכות חוק אשר פועלות במקביל. האחת, היא ביחס לעיצובים שנרשמו עד לכניסת החוק לתוקפו, עיצובים אלו נקראים "מדגמים". השנייה, היא ביחס לעיצובים שנרשמו לאחר כניסת חוק העיצובים לתוקפו (אוגוסט 2018), עיצובים אלו נקראים "עיצובים".
ערך זה דן בנושא המדגמים (להבדיל מעיצובים), בהתאם לפקודה, ומונה כמה מההבדלים בין מדגמים לפי הפקודה משנת 1924 ובין עיצובים לפי חוק העיצובים. מדגם (design) או עיצוב תעשייתי (industrial design) הוא ענף אחד בעץ דיני הקניין הרוחני, הנועד לספק הגנה לאסתטיקה ולעיצוב החזותי של חפצים שעיצובם אינו נגזר ישירות מהפונקציונליות שלהם. המדגם מהווה אחת מזכויות הקניין הרוחני המחייבות רישום בלשכת הרשם הטריטוריאלי במדינה, ובמדינת ישראל אצל רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר. עיצוב תעשייתי נועד להגן על צורה או על הרכב של דפוס או של צבע, או על שילוב של דפוס וצבע שהוא בעל ערך אסתטי. עיצוב תעשייתי יכול להיות גם דפוס דו-ממדי או תלת-ממדי המשמש לייצור מוצר, סחורה תעשייתית או מלאכת יד.
המדגם הוא בעצם אותם קווי דמות, קישוט או עיטור, אשר מיישמים אותם בהקשר למוצר מסוים – הפן העיצובי. לא מדובר במוצר אחד, אירוע חד פעמי, אלא מוצר המשולב בייצור תעשייתי, אשר תוצאותיו יהיו הרבה יחידות הנושאות אותו עיצוב – הפן התעשייתי.
מגדיר "מדגם", או במקור "סימן אמצאה", כך:
מטרת ההגנה
מטרת ההגנה על המדגם הרשום היא לעודד את פיתוח וריבוי העיצובים התעשייתיים.
כיצד הוענקה הזכות?
הזכות הוענקה לאחר תהליך של בחינה ברשות הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר, והיא נרשמה בפנקס המדגמים. הרישום נעשה ביחס לסוג מסוים של מוצרים, דהיינו, אלמנט עיצובי מסוים שפותח יכול להיות מיושם למגוון רחב של מוצרים שונים. כדי לקבל הגנה, המעצב צריך לרשום את כל קבוצות המוצרים בעלי האלמנט הנ"ל עליהם הוא רוצה להגן. את הסיווג אליו ניתן לשייך את המדגם ניתן למצוא בתוספת השלישית לתקנות המדגמים [יש 30 סוגים]. לדוגמה: סוג 30 – טיפול בבעלי חיים. תחת סעיף זה, ניתן לרשום את המדגם בכל הקטגוריות הרשומות בסעיף או באחדות מהן.
כיצד הוגדר מדגם?
הגדרת המדגם מצויה בסעיף 2 לפקודה: "מדגם" אין פירושו אלא קווי דמות, צורה, דוגמה או קישוט שמייחדים לכל חפץ על ידי תהליך או אמצעי תעשייתי, אם בעבודת יד או במכונה או בפעולה כימית, בצורה נפרדת או מחוברת, הבולטים לעין הרואה בסחורה המוגמרת, ואפשר להבחינם רק במראית עין, אבל אין המונח כולל כל שיטה או עיקר של בנין או כל דבר שאינו בעיקרו אלא התקן מכנית.
ההגנה של המדגם
ההגנה של המדגם – מגדירים את היקף ההגנה שנותן מדגם רשום שנרשם לפני כניסתו לתוקף של .
סעיף 33 לפקודה
(1) עם רישומו של מדגם תהא לבעליו הרשום זכות היוצרים עליו למשך חמש שנים מיום הרישום, בהתחשב עם הוראות הפקודה הזאת.
(2) אם נתבקש הרושם במועד הקבוע ובאופן הקבוע, לפני כלות חמש-השנים הללו, להאריך את מועד זכות היוצרים ושולם המס הקבוע, יאריך הרושם את תקופת זכות היוצרים לחמש שנים נוספות מיום תום חמש השנים הראשונות.
(3) אם נתבקש הרושם במועד הקבוע ובאופן הקבוע, לפני כלות התקופה השנייה של חמש שנים, להאריך את מועד זכות היוצרים, יכול הרושם, בהתחשב עם כל תקנה על פי הפקודה הזאת ומששולם המס הקבוע, להאריך את מועד זכות היוצרים לתקופה שלישית של חמש שנים החל מיום כלות התקופה השנייה של חמש שנים.
(4) על אף הוראות סעיפים קטנים (2)ו(3), לא ביקש בעל מדגם להאריך את מועד זכות היוצרים ולא שילם את האגרה, במועד הקבוע כאמור בסעיפים קטנים (2)או (3), רשאי הוא, בתוך תקופה של שישה חודשים שתחילתה בתום התקופה הראשונה או השנייה של חמש השנים, לפי העניין לבקש להאריך את מועד זכות היוצרים, כפוף לתשלום אגרה נוספת על האגרה הקבועה לפי סעיפים קטנים אלה.
סעיף 37 לפקודה
(1) כל עוד קיימת זכות יוצרים באיזה מדגם אסור לשום אדם –
(א) ליחד לצורכי מכירה, את המדגם או כל חיקוי תרמית או חיקוי בולט הימנו לכל חפץ הכלול בסוג סחורה שרשום בו המדגם, חוץ אם יש לו רישיון או רשות בכתב מאת הבעלים הרשומים, ואסור לו לעשות כל דבר כדי לאפשר לו ליחד את המדגם כאמור לעיל; או
(ב) לפרסם סחורה או להציעה למכירה, אם ידע כי יחדו לאותה סחורה מדגם או כל חיקוי הימנו, אם חיקוי מתוך רמאות ואם חיקוי בולט, שלא בהסכמת בעליו הרשום.
(2) כל העובר על הסעיף הזה יהא צפוי לשלם לבעל הרשום של המדגם סכום שלא יעלה על חמישים לירות כדמי נזק קצובים בעד כל עברה ועברה, ואם העדיף בעל המדגם להביא משפט לגביית דמי נזק בשל אותה עברה ולמען קבל צו מניעה לשם מניעת הישנות העברה, יהא צפוי העבריין לשלם את דמי הנזק שיפסוק בית המשפט ולהיות כפוף לצו מניעה שיוציא בית המשפט; בתנאי שהסכום הכולל שמותר לגבותו כדמי נזק קצובים בעד מדגם אחד לא יעלה על מאה לירות.
חידושים בחוק העיצובים 2017 בהשוואה לפקודת הפטנטים והמדגמים 1924
החוק החדש מאמץ גישה מודרנית להגנה על עיצובים, בהשראת סעיפים מהחקיקה האירופאית והבריטית. החידושים הבולטים בחוק החדש לעומת פקודת הפטנטים והמדגמים הם:
"מוצר" במקום "חפץ" – החוק החדש מחליף את המונח "חפץ" המופיע בפקודה במונח "מוצר", אשר כולל, בין היתר, גם סימנים גרפיים ותצוגות מסך.
דרישה ל"אופי ייחודי" – החוק החדש מחליף את הדרישה לחידוש או מקוריות בדרישה לחידוש ואופי ייחודי, המתבטא בכך שהרושם הכללי שהוא יוצר אצל 'משתמש מיודע' שונה מהרושם הכללי שיוצר עיצוב אחר שפורסם לפניו.
חידוש גלובלי – הדרישה לחידוש מקומי הוחלפה בדרישה לחידוש גלובלי, כולל פרסום באתרי אינטרנט בינלאומיים הנגישים לציבור הישראלי.
תקופת חסד – פרסום של עיצוב שנעשה במהלך 12 החודשים שקדמו למועד הקובע לא יפגע בדרישת החידוש הדרושה לרישום העיצוב.
עיצוב לא רשום – עיצוב חדש ובעל אופי ייחודי יהיה זכאי להגנה כעיצוב לא רשום, דבר שיעניק לבעליו את הזכות למנוע ייצור לשם שימוש מסחרי, של מוצר נושא עיצוב זהה או עיצוב היוצר אצל המשתמש רושם כללי דומה.
סנקציות: פיצויים בלא הוכחת נזק, ענישה פלילית, עיכוב בידי המכס.
הערות שוליים
קטגוריה:קניין רוחני
קטגוריה:ישראל: חוק ומשפט
en:Industrial design right | 2024-04-25T16:31:46 |
סימן מסחר | שמאל|ממוזער|250px|סמליל סימן המסחר R
סימן מסחר או סימן מסחרי (באנגלית: Trademark) הוא סמל מילולי או גרפי שמזהה מוצר או שירות, ומוגן כקניין רוחני של בעליו. דוגמאות נפוצות הן שם החברה, שם המוצר או השירות, סמליל או איור המזוהה עם היצרן. שימוש בסימן מסחר רשום על ידי גוף לא מורשה הוא הפרה של הזכות, ודיני הקניין הרוחני קובעים סעדים לטובת בעלי הזכויות. הדין המרכזי בישראל בנושא הוא , ולצידו חוק עוולות מסחריות, ובמידה פחותה, דינים כמו דיני עשיית עושר ולא במשפט. משמעות ההגנה המשפטית היא בלעדיות של בעלי הסימן בשימוש בו. הם יכולים להרשות שימוש בדרך של רישיונות.
הבלעדיות בסימן המסחר נועדה לאפשר למוכרים וליצרנים לבנות לעצמם מוניטין, לבדל את עצמם ממתחריהם ולקדם על ידי כך את עסקיהם. בנוסף, ההגנה המשפטית משרתת גם את הצרכנים ומונעת את הטעייתם על ידי שם דומה למוצר אחר. בדפוס מוצג לעיתים התו ™ על מנת לסמן סימן מסחרי שאינו רשום או ® על מנת לסמן סימן מסחרי רשום, אולם בישראל אין חובה משפטית לסמן את הסימנים.
היסטוריה
סימול מוצרים היה קיים עוד בזמני מסחר קדומים ועוד בימי הביניים נשפטו אנשים על כך שזייפו חותמות של סחורה.
רק ב התפתח הרעיון ש"סימן", אשר הפך לייחודי לסחורה מסוימת ומשך אליו לקוחות, יכול להיחשב כסוג של רכוש. כיום סוג זה של רכוש מסווג כ"קניין רוחני". בבריטניה, באמצע המאה ה-19 התפתחה גם הזכות לתבוע בבתי המשפט על הפרות של אותו קניין רוחני, גם כאשר לא הייתה כוונת זדון מצידו של המפר. ידיו של המתלונן היו מוגבלות על ידי חוק שקבע שעל המתלונן להוכיח ש"סימן ההיכר" שבו השתמש באמת יצר הבחנה בין הסחורה שלו, לבין סחורה של ספקים אחרים.
בשנת 1875 נחקק באנגליה "חוק רישום סימני המסחר" (The Trade Mark Registration Act) שייסד את מרשם סימני המסחר שם. ב-1876 נפתח משרד רישום הסימנים הראשון בעולם, בלונדון. כל סימן מסחרי שנכלל במרשם היה מוגן בבריטניה, ובעליו ולא היו צריכים להוכיח שימוש או אופי מבחין של אותו סימן היכר, מעבר לתעודה שרושמת את בלעדיותו, ומקשרת אותו לאותו ספק סחורה.
סימני מסחר בישראל
שלטונות המנדט הבריטי חוקקו את פקודת סימני מסחר, 1921, ומכוחה הוגשו בתקופת המנדט קרוב ל-10,000 בקשות לרישום סימן, ומהן נרשמו מעט פחות מ-8,000. המרשם המקורי אבד, ושוחזר במסגרת מחקר משפטי-היסטורי.
נוהלי רישום סימן המסחר
על מנת לזכות להגנה על סימן המסחר על פי החוק, יש צורך בהליך של רישום אצל רשם סימני המסחר. יש להגיש בקשה לרישום סימן מסחר בטופס אותו ניתן להוריד באתר האינטרנט של רשות הפטנטים, מדגמים וסימני המסחר, במשרד המשפטים. לבקשה יש לצרף דוגמה של הסימן ולשלם את האגרה העומדת כיום על סך 1617 ש"ח. רשם סימני המסחר בודק האם הסימן ראוי לרישום לפי דרישות החוק, במסגרת כך בוחן האם הסימן הוא בעל אופי מבחין, זאת אומרת שאינו סימן שהוא גנרי או תיאורי בלבד. סיבה נפוצה לאי רישום הסימן היא קיומו של דמיון מטעה לסימן רשום ביחס לאותו סוג של שירותים או מוצרים, או כאלה שקרובים בתחומם (החוק מגדיר אותם כ"מוצרים מאותו הגדר"). סימני מסחר נרשמים לגבי סוג מסוים של מוצרים או שירותים. לדוגמה: אם קיימת כבר תרופה בשם מסוים הרשום כסימן מסחר, ניתן לקרוא לחטיף חדש באותו שם בלי לעבור על החוק, מפני שהמוצר החדש הוא מסוג שונה מהמוצר עבורו נרשם סימן המסחר. לכן, כאשר רוצים לרשום סימן תחת מספר סוגים צריך להגיש בקשה הכוללת כל אחד מהסוגים הרלוונטיים ולשלם אגרה עבור כל אחד מהם.
אם הרשם פוסל את הבקשה ניתן לערער לבית המשפט המחוזי. אם הסימן עבר את מבחנו של הרשם הוא יפורסם ברשומות על מנת לתת לציבור הזדמנות להתנגד לרישום, אם מוגשות התנגדויות לרישום הרשם דן בטיעונים המועלים על ידי הצדדים ומכריע האם יש לרשום את הסימן. בסופו של דבר ובהנחה כי הסימן עבר את כל השלבים בהצלחה, הסימן ירשם בפנקס סימני המסחר, כאשר תוקף הרישום הוא רטרואקטיבי לתאריך הגשת הבקשה לרישום.
חיפוש מקדים להגשת בקשת סימן מסחר
לפני הגשת בקשה לרישום סימן מסחר, רצוי לבדוק שלא הוגשה כבר בקשה לרישום סימן זהה או דומה, או שסימן זהה או דומה לסימן המבוקש לא נרשם.
באתר האינטרנט של רשות הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר, ניתן לבצע חיפוש של סימני מסחר ובקשות לסימני מסחר, ללא תשלום.
רישום סימן מסחר בחו"ל
ניתן להגיש בקשה לרישום סימן מסחר בחו"ל, המקבילה לבקשה בישראל, באחת או יותר מהמדינות החברות באמנת פריז, אמנה בה חברות רוב מדינות העולם, בתוך חצי שנה מיום הגשת הבקשה בישראל, וזאת על מנת לשמור על תאריך הבכורה של הבקשה בישראל, גם עבור הבקשות בחו"ל, אף-על-פי שמועד הגשתן בפועל היה מאוחר יותר.
לפיכך, אם יש כוונה להגיש בקשה לרישום סימן מסחר גם בחו"ל, מן הראוי לעשות חיפוש מקדים של סימן זהה או דומה, גם בחו"ל, במדינות הרלוונטיות.
ישנו הליך מקוצר המיועד לבעלי סימן דומה בחו"ל המבקשים לשמור על זכויות השימוש הבלעדי בסימן גם בארץ.
היקף ההגנה על סימן המסחר
בעל הסימן יוכל לחדש אותו (בתשלום אגרה) לאחר 10 שנים, ולאחר מכן יצטרך לחדש את הרישום כל 10 שנים. במשך הזמן בו הרישום תקף לבעל הסימן יהיה מונופול על השימוש בו בקשר לסוג הסחורה או השירות, והוא יוכל למכור אותו או לתת בו זיכיון שימוש לאחרים כרצונו.
הבעלים של סימן מסחר רשום הוא בעל זכות לשימוש ייחודי בסימן ביחס למוצרים או שירותים לגביהם הוא רשום. ולכן שימוש בסימן זהה או דומה עד כדי הטעיה על ידי אדם אחר ללא הרשאה, מהווה הפרה של סימן המסחר. במקרה כזה מספיק להוכיח כי הסימן רשום בפנקס סימני המסחר ואין צורך להוכיח כי הסימן בעל מוניטין בקרב הציבור. שימוש בסימן זהה - אסור; שימוש בסימן דומה אסור, אם הוא עלול להטעות את הצרכנים. יש לשים לב שההגנה ניתנת רק לגבי אותו סוג של מוצרים ושירותים, שימוש בסימן דומה כשמדובר בסוגים שונים הוא מותר על פי חוק ולא יהווה הפרה של סימן המסחר. עם זאת, כאשר סימן מסחר רשום לגבי סוג מסוים של מוצרים או שירותים, אך הוא גם ידוע היטב בישראל ("סימן מסחר מוכר היטב", כהגדרתו ב), לא ניתן לרשום את הסימן באף סיווג אחר, ללא הסכמת בעל הסימן הידוע היטב. לדוגמה, סימן המסחר "קוקה-קולה" רשום לגבי משקאות, אולם לא ניתן יהיה לרשום אותו בסיווג אחר עקב היותו ידוע היטב בישראל.
על אף חובת הרישום, ניתן לקבל הגנה על פי גם ללא רישום כשמדובר ב"סימן מסחר מוכר היטב". יש לשים לב כי קיים הבדל בין סימן מסחר מוכר היטב רשום לבין כזה שאינו רשום, סימן מסחר מוכר היטב שאינו רשום מקנה הגנה "רגילה", בדומה להגנה הניתנת לסימן מסחר רשום, אך הקושי הוא בהוכחת המוניטין של הסימן. כשמדובר בסימן מסחר מוכר היטב שהוא גם סימן רשום, ניתנת לו הגנה רחבה יותר הכוללת גם סימנים הנוגעים לסוגים אחרים של מוצרים ושירותים. ההוכחה שסימן זוכה למוניטין אינה פשוטה ולכן ניתן לומר שעדיף לבצע רישום של הסימן. מעבר לכך, אם הסימן טרם נרשם ייתכן מצב בו מישהו אחר יקדים וירשום סימן זהה כך שבעל הסימן הבלתי רשום יהיה חסר זכויות לגביו.
סימן מסחר מקנה יתרונות רבים לצד מעוניין בהליך משפטי, ובפרט - מקל מאוד על קבלת צווים זמניים. כמו כן, רישום סימן מסחרי מאפשר לתפוס סחורות במכס. הפרת סימן מסחרי היא לא רק עוולה אזרחית אלא גם עבירה פלילית.
כמו כן, במקרים בהם השם או הלוגו בו עשה העוסק שימוש לא נרשם כסימן מסחר אך נצבר בו מוניטין רחב היקף, ניתן יהיה לעיתים קרובות לקבל סעד דרך דיני עוולות מסחריות (עוולת גנבת עין) או לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט כפי שנקבע בהלכה המפורסמת בעניין א.ש.י.ר בה נקבע כי ניתן לתת הגנה זו לקניין רוחני, גם כאשר החוק הספציפי לא נותן מענה.
סימני מסחר בחו"ל
מדינות רבות בעולם מאפשרות לבצע חיפוש סימני מסחר במאגר המידע הממוחשב שלהן, ללא תשלום, באמצעות אתר האינטרנט הרשמי שלהן.
בביצוע חיפוש של סימן מסחר התקף במדינה מסוימת, לעיתים לא די לבצע חיפוש רק במאגר המידע של אותה מדינה. זאת כיוון שאותה מדינה יכולה להיות חברה גם באמנה לרישום סימני מסחר בינלאומיים או באמנה אזורית. חיפוש של סימני מסחר בינלאומיים או סימני מסחר אזוריים, צריך שיבוצע בנפרד במאגרי המידע של הרשמים הרלוונטיים. לדוגמה, לבדיקת סימנים שהוגשו בבריטניה, יש לבצע חיפוש הן במאגר סימני המסחר הבריטי, הן במאגר המידע של הקהילה הארופאית, בו בריטניה חברה, והן במאגר המידע של רשם סימני המסחר הבינלאומיים על פי הסדר מדריד. בכל מקרה, לפני כל תחילת שימוש בסימן מסחר, או הגשת בקשה לרישום סימן מסחר, רצוי להיוועץ בעורך דין מומחה בנושא.
סימני מסחר בחו"ל - פרוטוקול מדריד
ביום 1 ביוני 2010 ישראל הצטרפה כחברה להסדר הבינלאומי הנקרא "פרוטוקול מדריד", שאיפשר, החל מיום 1 בספטמבר 2010 הגשת סימני מסחר ברחבי העולם בעלויות מופחתות באופן ניכר. מנגנון רישום סימני מסחר בינלאומיים על פי פרוטוקול מדריד הוא מנגנון סגור, המאפשר רק למי שהוא אזרח, תושב, או בעל פעילות עסקית מבוססת בישראל להגיש בקשת סימן מסחר בינלאומית לרשם סימני המסחר בישראל, אשר מהווה שלוחה לעניין זה של הארגון העולמי לקניין רוחני (WIPO), וזאת על בסיס סימן מסחר רשום, או בקשת סימן מסחר בישראל. סימן המסחר הבינלאומי תלוי למשך 5 שנים בבקשה או בסימן הרשום הישראלי. גם לאחר תקופה זו, תקפות הרישום בכל מדינה לגביה מתייחס הסימן המדינתי, תלויה בהמשך רישומו של הסימן כבינלאומי ולעולם לא תהיה עצמאית כבקשה שהוגשה במקורה על בסיס מדינתי.
שימוש מושאל במושג
"סמל מסחרי" משמש כמטפורה לציון מאפיין מזהה. כך למשל, "הגלימה האדומה שעטו הלוחמים הספרטנים הייתה לסמלם המסחרי", או "הרטייה על עינו של משה דיין הייתה לסמלו המסחרי". שימוש בביטוי כזה במובן המטפורי אינו מקנה הגנה משפטית לפי דיני סימני המסחר.
לקריאה נוספת
נל בן עמי, "זמן לאותות אחרים? סוגיות בהגנה על סימני מסחר בלתי קונבנציונליים", משפט ועסקים, 2015
קישורים חיצוניים
סימני מסחר, באתר "זכויות יוצרים ושות'" בעריכת טוני גרינמן
היסטורית סימני מסחר בארצות הברית
רשימת המדינות החברות באמנת פריז
רשימת המדינות החברות בקהילה הארופאית
רשימת המדינות החברות בהסדר מדריד(PDF)
מידע מקיף מכל העולם על סימני מסחר באינטרנט, לרבות חקיקה, פסיקה, מאמרים וקישורים.
מדריך משפטי על סימני מסחר והפרתם
העברת בעלות של סימני מסחר בעריכת משרדי עורכי דין - עמית וולף
הערות שוליים
קטגוריה:קניין רוחני
קטגוריה:מותג | 2024-10-14T04:38:03 |
כינוי מקור | כינוי מקור הוא סוג של זכות קניין רוחני על שמות של מוצרים שקשורים לשם גאוגרפי של חבל ארץ, אזור או מדינה, הכלול בשמו של מוצר, ובא ללמד שמקורו שם ושאיכותו או תכונותיו הן בעיקרן פרי אותה סביבה גאוגרפית, טבעה ואנשיה. בכינוי מקור, לא די בקשר גאוגרפי לאזור מסוים, אלא ישנה דרישה נוספת – שהאיכויות של המוצר הן תוצאה של מאפייני אותו אזור גאוגרפי – למשל תנאי אקלים, מים, חלב, גפנים, מיומנויות ומסורת של היצרנים באותו אזור. לא משנה מהו גודלו של האזור.
דוגמה מוכרת היא "שמפניה" ליין מבעבע שמיוצר בחבל שמפניה, וגבינת פרמז'ן, מחבל פרמה באיטליה.
הסדר ליסבון
"הסדר ליסבון" הוא אמנה בינלאומית שנועדה לתת למדינות החתומות באמנה הגנה מוגברת לכינויי מקור. ההסדר בא להבטיח הגנה לכינויי מקור מפני חיקוי או גזילה, גם אם השימוש הבלתי מורשה בכינוי איננו כרוך בהטעיה. הסדר זה שונה מהסדרים ואמנות קודמות, בקשר לסימני מסחר: אמנת פריז בדבר הקניין התעשייתי (1883) והסדר מדריד בדבר מניעת ציוני מוצא כוזבים/מטעים (1891).
הסדר ליסבון חל על כינוי מקור אשר מוגדר בחוק כאמור לעיל. באמנת פריז, שהסדירה בין היתר היבטים של סימני מסחר, לא הייתה התייחסות והגדרה לכינוי מקור וציון המוצא. הסדר מדריד לא הגדיר מהו ציון המוצא ולא הסביר מה הכוונה בכך. הוא קבע כי ציון מדינה או חבל ארץ במדינה הוא מקום המוצא של מוצר מסוים. הסדר מדריד, וההתייחסות בו לציון מוצא, אינו דורש שלמוצר יהיו תכונות מיוחדות ו/או דרישות מיוחדות לאזור המוצא. הוראות הסדר מדריד מצאו ביטוי בפקודת סימני הסחורות, אשר התייחסה לציוני מוצא ולא לכינויי מקור, ולמעט שני חריגים, האיסור לפי פקודה זו מתייחס לגבי ציון מוצא כוזב, מצב שבו הציון עלול להטעות את הציבור בקשר למקור המוצא (החריגים הם ביחס לפרי הדר וליין).
הטכניקה של ההגנה, כפי שנקבעה באמנה, שונה מטכניקות רגילות, ולפיה יש לכל מדינה אפשרות לקבוע לעצמה את ההגנה על האזורים הגאוגרפיים בתחומה, כלומר כל מדינה לעצמה וליצרנים שלה, מחליטה על ההגנה. בשעה שמדינה הסדירה את נושא ההגנה הגאוגרפית על הייצור, אזי המדינה (להבדיל מבעל הזכות היכול להשתמש בכינויי המקור) פונה למשרד הבינלאומי אשר נקבע לפי הסדר ליסבון – WIPO – הארגון העולמי לקניין רוחני של האו"ם היושב בז'נבה.
נכון למאי 2015 היו חתומות באמנה 30 מדינות.
בישראל
בישראל מבוססת ההגנה על חוק הגנת כינויי מקור וציונים גאוגרפיים, משנת 1965. החוק מיישם בישראל את הסדר ליסבון.
ישראל הצטרפה להסדר זה בשנות השישים, בעיקר כדי להגן על אזור מסוים אחד – JAFFA. כינוי מקור זה היה הכינוי הישראלי היחיד מתוך 650 כינויים מוגנים במשך יותר מחמישים שנה. בשנת 2020 רשמה המועצה האזורית מטה יהודה את הכינוי "יהודה" ככינוי מקור ליינות המיוצרים בשטחה, לצד חמישה כינויי מקור נוספים.
ראו גם
מעמד גאוגרפי מוגן
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:קניין רוחני | 2024-08-27T09:20:03 |
דיני קניין רוחני | REDIRECT קניין רוחני | 2015-09-26T11:08:13 |
תוכנית Hello world | שמאל|ממוזער|320px|תוכנית "Hello world" בשפת Java, שנכתבה ובוצעה בסביבת הפיתוח המשולבת Eclipse
ממוזער|תוכנית "Hello world" ב C
thumb|תצוגה של "Hello world !" על מסך הבקר של לגו מיינדסטורמס NXT
thumb|תוכנית Hello world בשפת התכנות החזותית Scratch.
תוכנית "Hello World" (מילולית: "שלום, עולם") היא תוכנית מחשב המדפיסה את המחרוזת "Hello World" בהתקן תצוגה. משתמשים בה בהדגמות ללימוד שפות תכנות שונות, ועבור תלמידים רבים היא מהווה את ניסיון התכנות הראשון שלהם בשפה.
לרוב, כתיבת תוכנית כזו היא עניין פשוט מאוד, במיוחד בשפות המתבססות על שורת פקודה (למשל במעטפת פקודה) כדי להוציא את הפלט. אומנם יש שפות שבהן זהו עניין מסובך, במיוחד אם יש צורך בממשק משתמש גרפי (GUI).
תוכנית "hello world" יכולה להיות שימושית כדי לבדוק שהמהדר, סביבת הפיתוח וסביבת הריצה של השפה הותקנו כראוי. הגדרת כלי התכנות מאפס עד למצב שבו תוכנות פשוטות יכולות להתהדר ולרוץ, יכולה לדרוש עבודה רבה. לכן יש טעם גם בשימוש בתוכנה פשוטה כדי לבדוק מערכת כלי תכנות חדשה.
בזמן שתוכנות בדיקה קטנות היו קיימות מאז שהחל התכנות להתפתח, מסורת השימוש ב-"Hello World" כהודעת בדיקה הושפעה מתוכנית דוגמה, שהופיעה בשנת 1974 בספר "The C Programming Language", שחיברו בריאן קרניגהאן ודניס ריצ'י. תוכנית הדוגמה מהספר מדפיסה "hello, world".. מאז הופעת התוכנית "Hello World" בספרם, היא מיוחסת לקרניגהאן.
דוגמאות
JavaScript
לקונסול בדפדפן:console.log("Hello, World!");למסמך HTML:document.write("Hello, World!");או:alert("Hello, World\n");
פייתון
print("Hello, World!")
ג'אווה
public class Main {
public static void main(String[] args) {
System.out.println("Hello, World!");
}
}
using System;
class HelloWorld
{
static void Main()
{
Console.WriteLine("Hello World");
}
}
ראסט
fn main() {
println!("Hello, World!");
}
Perl
print "Hello, World!\n";
Go
package main
import "fmt"
func main() {
fmt.Println("Hello, World!")
}
#include <iostream>
int main()
{
std::cout << "Hello world!";
}
קישורים חיצוניים
כיצד משתנה הדרך שבה אנשים מתכנתים תוכניות "Hello World" כתלות בגילם ובעבודתם, מתוך אוסף ההומור של GNU
אוסף של תוכניות Hello World בוויקיספר האנגלית
הערות שוליים
קטגוריה:תכנות | 2024-09-30T12:40:47 |
אליקים לבנון | ממוזער |הרב אליקים לבנון קובע מזוזה בשבי דרום
הרב אליקים לבנון (נולד בד' בתשרי ה'תש"י, 27 בספטמבר 1949) הוא רב המועצה האזורית שומרון, וראש ישיבת ברכת יוסף באלון מורה. בשנים 1986–2019 שימש גם כרב היישוב.
ביוגרפיה
נולד בקריית מוצקין לחיה פרידה לבית קורלנסקי ולרב צבי זאב לבנון. למד בישיבה התיכונית נתיב מאיר בירושלים. מגיל 16 עד 32 למד אצל הרב צבי יהודה הכהן קוק והרב אברהם שפירא בישיבת מרכז הרב. התגייס לצה"ל באוגוסט 1974 ושירת בחיל התותחנים. היה שותף בכתיבה במסגרת מכון הלכה ברורה ובירור הלכה.
בשנת 1982 עבר לאלון מורה, לכהן שם כראש הכולל במקום. בין השנים 1986–2019 הוא כיהן גם כרב היישוב. הוא משמש כראש מוסדות בית המדרש באלון מורה, שהוקמו על ידו ועל ידי הרב שמעון פורטל ששימש כמנהל הישיבה הראשון. הוסמך לרבנות על ידי הרב זלמן מלמד וקיבל כושר לרב יישוב מרבו הרב אברהם שפירא בד' בכסלו תשמ"ט.
המוסדות כוללים כיום את ישיבת ברכת יוסף, מרכז ללימודי ההוראה, מדרשת לימוד לבנות בשיתוף עם אוניברסיטת אריאל, פנימייה לילדים בסיכון "בית יוסף", ישיבה תיכונית באלון מורה, ועמותת "כושרות" להעלאת תודעת ורמת הכשרות. בחודש אדר תשע"א מונה לרב האזורי של השומרון. ההחלטה התקבלה פה אחד על ידי רבני היישובים במועצה. הוא מכהן בתפקיד זה בהתנדבות.
בנוסף, משמש הרב לבנון כאב בית דין מרכז השומרון, חבר ועד רבני יש"ע וחבר באיחוד הרבנים למען ארץ ישראל. הרב לבנון היה בין החברים במועצה הציבורית שאמורה הייתה לבחור את הנציגים של מפלגת הבית היהודי שנוצרה בניסיון לאיחוד המפד"ל ומפלגות האיחוד הלאומי.
הרב לבנון עוסק בנושאי בניין המשפחה וחינוך ילדים, יחד עם רעייתו, הרבנית אסתר. הוא אחד מרבני ארגון "בנין שלם" המקדם את ערכי בנין הבית היהודי ומכשיר מדריכי חתנים. הרב נמנה עם רבני פורום תקנה. הוא חבר ועד רבני יש"ע וחבר ההנהגה הרבנית של "חותם". הרב לבנון בעל תואר ראשון בעבודה סוציאלית.
נשוי לאסתר בתו של הרב שלמה בורשטין, אחותו של הרב מנחם בורשטיין. אחיו, הרב יעקב לבנון, הוא מרבני האמונה בישיבת הר המור.
לרב לבנון שבעה ילדים. בנו הבכור, אריאל יעקב, מת בתשנ"ה (1995) במהלך טיול בנחל משמר שבמדבר יהודה.
עמדותיו
הרב לבנון תומך במעורבות של רבנים במאבקים ציבוריים. בכנס שארגן "איחוד הרבנים למען עם ישראל וארץ ישראל" באוקטובר 2000 אמר: בדיון שנערך באוקטובר 2010 אמר בקשר להתבטאויות שהשמיע בעבר כי רבנים מחויבים להשמיע את דעתם כפי שהיא, גם היא סותרת את ערכי הדמוקרטיה, "רבנים יכולים לפרוץ את מסגרות הדמוקרטיה".
בתקופה שלפני תוכנית ההתנתקות, חתם הרב לבנון על מכתב הרבנים שקרא לחיילי צה"ל לסירוב פקודה.
במאי 2010 כתב בעלון היישוב "אלון מורה", בתשובה לשאלה על התמודדות אשה למזכירות היישוב, כי "זה לא תפקיד לאישה" מאחר שלדבריו "מתן שררה לאשה זו בעיה ושותפות במזכירות כמוה כשררה." בעקבות הסערה שחוללו דבריו, הוציא הרב לבנון מכתב בו הסביר את עמדתו.
בשנת 2011 אמר בריאיון שאם יוחלט בצה"ל לכפות באופן רשמי על חיילים לשמוע שירת נשים, יקרבו בכך את המצב שבו רבנים ייאלצו להורות לחיילים לצאת מאירועים כאלה בכל מחיר.
ממוזער|הרב אליקים לבנון מברך ברכה בחופה
במאי 2008 מתח ביקורת על מערכת המשפט בישראל ואמר שמושגים כמו שוויון, חופש ודמוקרטיה כאשר הם עומדים לבדם ללא ערכים נוספים – הם שקריים: "כל הטענה על שוויוניות... היש שוויוניות? ראש הממשלה זוכה לאותו יחס שוויוני עם כל אזרחי המדינה?... אדם עשיר בעל נכסים שווה לאדם עני?". "דמוקרטיה זה ערך מצוין... אבל החינוך הראשון חייב להיות חינוך ערכי, חינוך להתנדבות, למסירות, ליושר. בית המשפט יכול לחוקק חוקים, יכול להציב גבולות, אבל הוא איננו מחנך לערכים". עוד אמר כי בתי המשפט "מתערבים במקומות שאסור להם להתערב, וכאשר בא שר משפטים להציב גבולות צועקים עליו. כאשר בית המשפט מתערב במקומות שאסור לו להתערב הוא בעצם נוהג באלימות." באפריל 2012 שב ומתח ביקורת על מערכת המשפט ואמר: "מדובר במערכת מעוותת שעובדת בצורה הפוכה. היא לא מגדירה לעצמה טוב או רע, כתוצאה מזה היא מגיעה לשגיאות נוראיות. מערכת המשפט יודעת להצית בדיוק בנקודות המחלוקת, היא גורמת לנקודות חיכוך קשות על לא כלום בעם ישראל".
על ההומוסקסואליות אמר כי היא חולשה שהפכו לאידאולוגיה. "במה חטאה החברה שהיא נזקקת להציב את גבולותיה בהתאם לסוטים?".
על היהודים החשודים ברצח הנער מוחמד אבו ח'דיר אמר: "גזר דין מוות לרוצחי הנער הערבי".
ביוני 2016 נחקר באגף המשמעת של נציבות שירות המדינה בעקבות תלונות שהגיש נגדו המרכז הרפורמי לדת ומדינה לאחר שתי התבטאויות שלו, האחת היא תמיכתו בדבריו של חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' שהתבטא בעניין הפרדת יולדות ערביות ויהודיות בחדרי לידה, והשנייה היא קריאתו לענישה קולקטיבית והריסת בתי מחבלים ללא צו בית משפט, כתגובה לגל הטרור הפלסטיני. במרץ 2017 הורשע בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה בהתנהגות שאינה הולמת ונדון לנזיפה חמורה.
מחברי ארגון 'רבני תורת הארץ הטובה'.
באוקטובר 2024 הצטרף למכתב רבנים אשר קרא לממשלת ישראל להעצים את פעילותה להשבת החטופים הישראלים ברצועת עזה, "בכל דרך שתידרש, וככל שאפשר גם בהסכם אחראי". בראיון לאחר מכן, הבהיר כי אם הממשלה לא תסלים את הלחץ הצבאי, ובכלל זה תמנע הכנסת סיוע הומניטרי לרצועת עזה, חמאס יסרב להידרש להסכם מסוג זה. כאשר נשאל מה יש לעשות אם גם זה לא יעזור, ענה: "כבר איבדנו אלפי אנשים במלחמה הזאת, גם חיילים, גם אזרחים - אז יצטרפו אליהם עוד מאה אומללים, אין מנוס. לא נחריב את המדינה בגלל עוד חטופים שכלואים בתנאי גיהנום."
פסיקות בולטות
הרב לבנון משמש כאמור כנשיא ארגון כושרות וכפוסק המוביל את הקו המחמיר יחסית של הארגון.
פוסק שיש להסתמך על כך שכלים בימינו לא בולעים ולא פולטים, ולצרף זאת כדי להתיר מאכלים חלביים שהתבשלו בכלי בשרי.
תיקן נוסח חדש לסליחות הנאמרות בשלהי חודש אלול, בו הושמטו כלל הפיוטים העוסקים בגלות.
בעבר נמנה בין הרבנים המתירים עלייה להר הבית, אולם חזר בו. לדבריו, נתברר לו שההיתר "גורם לפרצה קשה".
מתיר לשמוע את כל סוגי המוזיקה בשלושת השבועות.
בשנת תשע"ח פרסם פסק המתיר לאשכנזים לאכול בפסח פריכיות אורז שהוכנו במפעל 'B&D', חרף המנהג לאסור קטניות. לפסק זה קמו מתנגדים, בהם הרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו, שכתב שהפסק שגוי.
בזמן מגפת הקורונה התיר לבצע מלאכות אסורות בחול המועד, אם הן נעשות בצנעה בתוך הבית כדי 'שלא לטפס על הקירות', ומתוך מטרה "להעביר את הזמן בנעימות".
התיר לעבוד כשליח בחברת שליחויות שמספקת גם מזון לא כשר, משום שאין זה מעניינו של השליח לברר מה תוכן המוצרים אותם הוא מוביל.
פסק שנשים שבעליהן גויסו למבצע צוק איתן פטורות מלהשלים את צום י"ז בתמוז, ומעת שירגישו שקשה להן יוכלו לשבור את הצום, גם אם מדובר בשעה 10 בבוקר.
מתיר בשעת הדחק לבני זוג לישון על מיטה רחבה בזמן נידה, תוך הנחת כרית או שמיכה להפרדה באמצע המיטה.
מתיר לבעל להסתכל באשתו בשעה שהיא מניקה בזמן נידה, משום שיש להגדיר זאת כ'מקומות לא מכוסים'.
התיר לאישה בעלת ראסטות, שלא מסרקת אותן אלא לאחר חודשים רבים, לטבול לנידתה עם ראסטות.שלום אהלך, עמ' 84
מתיר לסרס חתולי רחוב על ידי גוי. בניגוד אליו, הרב יעקב אריאל והרב דב ליאור אסרו זאת.
מספריו
כאיל תערוג – חידושים ופירושים מתוך אמונה על מגילת אסתר. כולל פרקי זיכרון לבנו אריאל יעקב.
שלום אהלך – טהרת המשפחה, הלכות והליכות. הוצאת ישיבת ברכת יוסף ומגיד, תש"פ (2020). הספר נערך על בסיס חוברת שהוציא לאור הרב לבנון לראשונה בשנת תש"ס.
לקריאה נוספת
טלי פרידמן, שמואל ליימן-ווילציג, חופש הביטוי של רבני הציונות הדתית: בין הלכה, משפט ותקשורת בדמוקרטיה הישראלית, ניב, 2024
קישורים חיצוניים
הרב אליקים לבנון, אתר ישיבת אלון מורה
כל הכתבות, ראיונות ומאמרים - הרב אליקים לבנון, באתר ערוץ 7
נטעאל בנדל, דברים שלא ידעתם על הרב אליקים לבנון, באתר כיפה (אתר אינטרנט), 22 באוגוסט 2012
הרב אליקים לבנון, העלייה של תנועת נחלה להקמת יישובים חדשים, באתר ישיבת אלון מורה, 20 ביולי 2022
הערות שוליים
קטגוריה:ראשי ישיבות ציוניות
קטגוריה:בוגרי ישיבת מרכז הרב
קטגוריה:תלמידי הרצי"ה קוק
קטגוריה:בוגרי ישיבת נתיב מאיר
קטגוריה:מחברי ספרי שו"ת ישראלים
קטגוריה:יהודה ושומרון: רבנים
קטגוריה:רבני מועצות אזוריות
קטגוריה:ראשי ישיבות הסדר
קטגוריה:תלמידי הרב אברהם אלקנה שפירא
קטגוריה:מורשעים בדין משמעתי בישראל
קטגוריה:מכון הלכה ברורה
קטגוריה:פרשני מגילת אסתר
קטגוריה:רבנים שקראו לסרב לפקודת פינוי שטחים
קטגוריה:אלון מורה: אישים
קטגוריה:איחוד רבני תורת הארץ הטובה
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1949 | 2024-10-14T15:55:23 |
פרשת בר-און חברון | פרשת בר־און חברון הייתה סדרת אירועים שהתרחשו בתחילת שנת 1997, אשר במהלכם הועלו חשדות כנגד בכירים בישראל, ובהם ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ומפלגת ש"ס, כי היו מעורבים בקנוניה למינוי יועץ משפטי לממשלה. שם הפרשה נגזר מהחשדות שלכאורה הסכימה סיעת ש"ס לתמוך בהסגת צה"ל מחברון בתמורה למינוי עורך הדין רוני בר-און ליועץ המשפטי לממשלה, שהבטיח עסקת טיעון מקלה לאריה דרעי במשפטו.
רקע היסטורי
בסוף שנת 1996 ובתחילת שנת 1997 עמד ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, בפני שתי הכרעות. ההכרעה הראשונה הייתה קשורה להסכם חברון, אליו הגיע עם הרשות הפלסטינית שבראשות יאסר ערפאת, לפיו יפנה צה"ל אזורים נרחבים בחברון. ההכרעה השנייה הייתה על מינויו של היועץ המשפטי לממשלה, מאחר שתקופת כהונתו של היועץ, מיכאל בן יאיר, הייתה קרובה לסיומה. ברקע הדברים התנהל משפטו של יו"ר תנועת ש"ס, אריה דרעי, באשמת שוחד, וזאת לאחר חקירה שנמשכה שנים מספר. ש"ס הייתה חברה בעלת משקל בממשלת ישראל העשרים ושבע, עם עשרה חברי כנסת, וללא תמיכתה הייתה יציבות הממשלה בסכנה, והסכם חברון לא היה מאושר בכנסת. לטענת מתנגדי המינוי, מינויו של רוני בר-און היה אמור להגדיל את הסיכוי לעסקת טיעון או להקלה באישומים במשפטו של דרעי.
הסכם חברון
אירועי מנהרת הכותל הביאו לחידוש המשא ומתן מול הפלסטינים, שבאותו הזמן עסק בהסדר בחברון, העיר היחידה ממנה לא יצאו כוחות צה"ל בשלב הנסיגות הראשון שלאחר הסכם אוסלו ב', בזמן כהונתם של יצחק רבין ושמעון פרס כראשי ממשלת ישראל.
הנושא היה טעון רגשית וציבורית. ביום הצבעת הכנסת על הסכם חברון בינואר 1997 תמך נתניהו בהסכם חברון לדבריו מדובר "בהסכם טוב יותר, בטוח יותר, אחראי יותר מזה שקיבלנו". ממשלתו של נתניהו הייתה ממשלת ימין-דתיים, ונראה כי ההצבעה שתאשר את ההסכם יכולה לנטות לכל כיוון. לבסוף, בשעת לילה מאוחרת, בין 14 בינואר ו-15 בינואר 1997, אישרה הממשלה את ההסכם. בתגובה התפטר, עוד במהלך הישיבה, שר המדע, בני בגין. שבעה מתוך שמונה עשר חברי הממשלה התנגדו להסכם. הכנסת אשרה את ההסכם ברוב של 87 מחברי הכנסת, עם 17 מתנגדים ונמנע אחד.
מינוי רוני בר-און
נתניהו עלה לשלטון על רקע טענה כי בארץ שולטות - חוגי שמאל בעיקר, שהשתלטו על החיים הציבוריים, על אמצעי התקשורת, על האקדמיה ועל אכיפת החוק. עם סיום תפקידו של היועץ המשפטי, מיכאל בן יאיר, נראה כי בידו של נתניהו למנות למשרת היועץ המשפטי לממשלה, משרת מפתח בנוגע לאכיפת החוק, אדם שיבטא את רוחן של , אלו שהעלו את נתניהו לשלטון. ואכן, ב-10 בינואר 1997, (ארבעה ימים לפני אישור הסכם חברון בממשלה) הודיע נתניהו במפתיע על מינויו של עורך דין פרטי מירושלים, רוני בר-און, למשרת היועץ המשפטי לממשלה. המינוי ספג ביקורת קשה. בר-און היה עורך דין בשוק הפרטי, מזוהה פוליטית (6 שנים לאחר מכן, בכנסת השש-עשרה נבחר כחבר הכנסת מטעם הליכוד), ללא כל הישגים אקדמיים יוצאי דופן, רחוק מרמתם של קודמיו לתפקיד כאהרן ברק או מאיר שמגר, וללא עבר בשירות הציבור במנגנוני התביעה הפלילית.
במהלך ישיבת הממשלה על אישור המינוי, שרי הממשלה העלו חשש מפני ביקורת ציבורית נוקבת על המינוי. מכך התריע במיוחד שר התשתיות הלאומיות, אריאל שרון. שר המדע
בני בגין היה היחיד שהתנגד למינוי. בגין טען כי אינו משוכנע שנעשה מאמץ לחפש מועמד בעל שיעור קומה, וכי נסיבות היכרותו האישית של צחי הנגבי עם בר-און מעוררות בעיה. גם שר האוצר דן מרידור (שנמנע בהצבעה) הציע לממשלה לתת לעובדת זהותו הפוליטית של בר-און "משקל ראוי". ראש הממשלה נתניהו אמר בדיון: "אני משוכנע שהאיש הזה הוא גם ראוי לתפקיד, וגם יוכיח את יכולתו ודאגתו למערכת החוק בישראל". בתשובה לשר בגין הוסיף, "כי לא הכיר את בר-און אישית קודם לכן".
אף שבר-און קיבל את המינוי, הביקורת החריפה הביאה אותו להודיע על התפטרותו כיומיים לאחר מכן, בטרם הספיק לשרת בתפקיד באופן ממשי. לדברי העיתונאי מוטי גילת, כמו גם משקיפים נוספים, בר-און נאלץ לפרוש משום שהתגלה כי הוא מכור להימורים. אחר כך נחשף שהתפטרותו של בר-און נעשתה בדרכו לריאיון בערוץ 2, בעקבות לחץ של הנגבי עקב חשש מחשיפת פרוטוקול ישיבת הממשלה, בה אמר לחברי הממשלה שנשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, נתן את הסכמתו למינוי אף על פי שהתנגד למינוי.
הידיעה של איילה חסון
ביום 22 בינואר 1997, 10 ימים לאחר התפטרות בר און, אמרה בשידור בערוץ הראשון כתבת הטלוויזיה איילה חסון כי מינויו של בר-און הוא חלק מקנוניה שיזם אריה דרעי, בתיווכו של הקבלן דוד אפל, עקב הערכתם של המעורבים כי בר-און יאפשר לדרעי להגיע לעסקת טיעון "נוחה" במשפט הפלילי שהתנהל כנגדו.
לטענת הכתבה, מינויו של רוני בר-און היווה תשלום של נתניהו לש"ס, שבתמורה אמורה הייתה להעניק את תמיכתה להסכם חברון ולאפשר את העברתו בכנסת.
הכתבה עוררה הדים. אף שתחילה התעלמו ממנה הגורמים הרשמיים, צבר העניין תאוצה, ובלחץ ציבורי הורתה מ"מ היועץ המשפטי ופרקליטת המדינה, עדנה ארבל, ביום 26 בינואר, על העברת הטיפול בפרשה לחקירת המשטרה.
חקירת המשטרה
לראשונה חקרה המשטרה באזהרה את ראש הממשלה. כן נחקרו אישים נוספים במערכת הפוליטית, ובהם שר המשפטים צחי הנגבי, שבעברו היה מתמחה במשפטים במשרדו של בר-און. גם עורכי הדין דוד שמרון ויצחק מולכו מקורבי נתניהו מסרו עדות.
חקירת המשטרה, בפיקוד ניצב סנדו מזור, הביאה להמלצה להעמיד לדין את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, את שר המשפטים, צחי הנגבי, את מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אביגדור ליברמן, ואת ראש תנועת ש"ס אריה דרעי בעבירה של מרמה והפרת אמונים.
במהלך החקירה הועלו חשדות לפיהם הטעה שר המשפטים, לכאורה כחלק מאותה קנוניה, את שרי הממשלה כאשר הציג בפניהם את מינויו של בר-און.
עד המפתח בחקירה היה עורך דין דן אבי-יצחק, שהיה פרקליטו של אריה דרעי וחשף את מעורבותו בפרשה. דרעי הכחיש את טענות אבי-יצחק והאשים אותו שהוא שהדליף את המידע לאיילה חסון.
המלצת הפרקליטות
ביום 20 באפריל 1997, פרסמו היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין (שמונה על ידי הממשלה במקומו של בר-און), ופרקליטת המדינה עדנה ארבל את מסקנותיהם. הם קבעו כי אמנם מדובר בקשר פלילי להשתלט על משרת היועץ המשפטי לממשלה מתוך אינטרסים אישיים של גורמים פליליים, אך היחיד שהתנהגותו עולה כדי אפשרות להעמדה לדין הוא אריה דרעי. לדבריהם, נגד רוב המעורבים בפרשה, בהם ראש הממשלה נתניהו, אביגדור ליברמן ושר המשפטים הנגבי, אין להגיש כתבי אישום מחוסר ראיות; וכן נקבע כי נתניהו לא היה מודע לקשר בין דרעי לבר-און, על אף שמהתנהגותו .
ההחלטה עוררה ביקורת, בין היתר משום שהייתה זו הפעם הראשונה שבה עשה רובינשטיין שימוש בכלי "הדו"ח הציבורי", שבו עוד יעשה שימוש נרחב בעניינים כגון "עניין המתנות" של נתניהו, או "עניין התרומות" של עזר ויצמן. כלומר, להסתפק בהגשת דו"ח סיכום החקירה, שיצביע על המעשים בפרשה, ולהשאיר את הטיפול בנושא לוועדת הכנסת, למבקר המדינה, ולבית המשפט העליון (במידה שיוגשו עתירות בנושא). המדובר בהנחה לפיה אם מבקר היועץ המשפטי איש ציבור שהתנהגותו נחקרה ולא יועמד לדין, וכותב אודותיו חוות דעת הנוקטת בביטויי ביקורת חריפים, תהיה לדבר משמעות ציבורית.
נתניהו מיהר להופיע בשני ערוצי הטלוויזיה שפעלו אז, כפר בהאשמות הפליליות שהועלו כנגדו אך הודה כי טעה, והצהיר כי בכוונתו לתקן את טעויותיו. גם בעדותו במשטרה אמר כי דרעי לא איים עליו ולא סחט אותו לגבי מינוי בר-און. גורמים רבים, כשר האוצר דן מרידור, שהצהירו על כוונתם לפרוש מן הממשלה אם תהיינה תוצאות חמורות לפרשה, לא מימשו את איומיהם, ולא היו כל שינויים פרסונליים בעקבות הפרשה.
בג"ץ, שבפניו הובא העניין, קבע כי החלטתו של היועץ המשפטי הייתה סבירה. עם זאת, השופט אליעזר גולדברג קבע "ניתן לחלוק על החלטת היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה, וניתן אף להגיע למסקנה אחרת". ישנם משפטנים, ובהם פרופ' מרדכי קרמניצר, הקוראים בפסק הדין בין השורות כי לו היה היועץ המשפטי הולך בנתיב המשפטי שסימן השופט גולדברג בפסק הדין היה מגיע למסקנה כי יש להעמיד לדין את ראש הממשלה. מכל מקום, פסק הדין איפשר לכל המעורבים בעניין להמשיך בתפקידם.
תוצאות הפרשה
מבחינה ציבורית
הפרשה הביאה להקמתה של ועדת שמגר שהמליצה על שינוי אופן מינויו של היועץ המשפטי לממשלה. ההמלצה יושמה ומאז ממונה היועץ המשפטי על ידי הממשלה, לאחר קבלת המלצה מוועדה בלתי תלויה בראשותו של שופט בית המשפט העליון לשעבר.
מבחינה אישית
בנימין נתניהו וצחי הנגבי המשיכו במילוי תפקידם. הנגבי הצהיר כי הוא רואה בהחלטת היועץ המשפטי משום אישור לכך שנהג כחוק.
אריה דרעי לא הועמד לדין בעניין זה. לאחר ישיבתו בכלא בפרשת "התיק האישי" והרשעתו באחד מאישומי "התיק הציבורי" החליט היועץ המשפטי רובינשטיין, בשנת 2003 כי הנסיבות הפרסונליות שנוצרו לגבי דרעי אינן מצדיקות העמדתו לדין בעניין זה.
הקבלן דוד אפל תבע את הכתבת איילה חסון על הפרסום הנוגע לחלקו בפרשה. ב־1 ביוני 2004 החליט בית המשפט המחוזי כי לחסון עמדה הגנת "אמת דיברתי" וכי לא הייתה בכתבה לשון הרע כלפי אפל.
ראו גם
תיק 1270 - פרשת חפץ-גרסטל
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:היועץ המשפטי לממשלה
בר-און חברון
קטגוריה:1997 בישראל
בר-און חברון
בר-און חברון
קטגוריה:פוליטיקה ותקשורת
קטגוריה:אריה דרעי | 2024-05-25T22:10:19 |
מיקרו-מעבד | REDIRECT מעבד | 2004-06-04T08:38:03 |
הסכם אוסלו ב' | REDIRECT הסכמי אוסלו#הסכם אוסלו ב' | 2019-09-02T07:57:05 |
בג"צ | REDIRECT בית המשפט הגבוה לצדק | 2004-06-04T10:56:59 |
סיגריה | ממוזער|250px
סיגריה היא מוצר מתכלה לעישון, המאפשר החדרת עשן לחלל הפה ולריאות. מרבית הסיגריות מכילות טבק המיוצר מצמח הטבק, אולם חלקן מכילות גם עשבים, צמחים וכימיקלים אחרים (לדוגמה, סיגריית מרווה). סיגריות מסחריות המיוצרות בימינו מכילות בנוסף לטבק עטוף בנייר גם מגוון גדול של חומרים נוספים, כמו חומרים המשמשים להארכת חיי המדף של הסיגריה, שיפור הטעם, גרימת התמכרות ועוד. בשל השפעת הניקוטין המצוי בצמח הטבק על מוח האדם, נחשבת הסיגריה לסם ממכר.
השימוש בסיגריות החל בסביבות המאה ה-9, ופותח על ידי שבטים אינדיאנים (בני המאיה והאצטקים) במרכז אמריקה. בהמשך, אומצו הסיגריות על ידי הספרדים, והובאו ליבשת אירופה, שם הם נפוצו במיוחד החל מהמאה ה-19. אורך הסיגריה לרוב לא עולה על 10 סנטימטר וקוטרה לא יותר מ-7 מילימטר.
החל משנות ה־60 של המאה ה־20 החלו להתפרסם מחקרים על השפעות שליליות של עישון סיגריות על בריאות האדם, ומאז החל תהליך של הסברה על נזקי העישון, הגבלת עישון במקומות ציבוריים בחקיקה והגברת המיסוי, צעדים שהובילו להפחתה במספר המעשנים.
מנגנון יצירת העשן
250px|ממוזער|מבנה סיגריה עם מסנן: 1. עשן עיקרי (נשאף לפה); 2. פתח שאיפת העשן; 3/4. חומרי דבק בפילטר; 5. כיתוב בדיו; 6. דבק לאורך קצה הנייר; 7. עשן מקצה הסיגריה; 8. הפילטר (מסנן); 9. חבק הפילטר; 10. טבק ומרכיביו; 11. נייר הסיגריה; 12.אזור הבעירה (הראש).
הסיגריה עטופה בנייר המכיל חומרים מעכבי בעירה ולכן חמצן יכול להגיע לאזור הבעירה בסיגריה כמעט רק מהקצה הפתוח של הסיגריה - בדיפוזיה או באמצעות שאיבה אקטיבית של המעשן. הטמפרטורה באזור הבעירה מגיעה ל-°C700–950, באזור זה תוצרי הבעירה הם בעיקר גזים כדו־תחמוצת הפחמן ופחמן חד-חמצני ומים. חומרי העשן נוצרים באזור הפירוק הנמצא מעט בהמשך הסיגריה לכיוון פיו של המעשן. שם בטמפרטורה של כ-600 °C ובהיעדר חמצן (ריכוז חמצן של כ-2% בלבד בהשוואה ל-21% באוויר) מתפרקים חומרים אורגנים שבטבק, מתנדפים ומגיבים ומתקבלת תערובת גזית של כ-5,000 חומרים שונים. מה שנותר באזור זה הוא חומר מפוחם שיבער ויתפקד כאזור בעירה בשאיפה הבאה. הגזים הנפלטים ממשיכים להתקרר בדרכם לפה, מתחת ל-350 °C מתחילה התעבות היוצרת את חלקיקי העשן שהן טיפות נוזל כדוריות שקוטרן בין עשירית מיקרון למיקרון. צפיפות העשן הנוצר הוא 109 עד 1010 חלקיקים (טיפות) במיליליטר אוויר.
יש מעשנים המעדיפים "לגלגל" (כלומר, לעטוף בנייר) את הטבק במו ידיהם, אולם רוב המעשנים מעדיפים להשתמש בסיגריות מוכנות הנקנות כאשר הן מוכנות לעישון. לרוב הסיגריות מצורף פילטר שאמור לסנן או להפחית את כמות הרעלים והחומרים המסוכנים שנמצאים בתערובת הטבק שבסיגריה. הפילטר מעדן את הטעם החריף שיש לסיגריה.
השפעה והתמכרות
ממוזער|קופסת סיגריות "רכה" של המותג Marlboro .
שמאל|ממוזער|250px|בדלי סיגריות במאפרה. הצבע הצהוב נוצר משאריות של עטרן, אחד מכ-4,000 כימיקלים הנמצאים בעשן הסיגריה.
סיגריות הטבק הן סם ממכר. החומר הפסיכו-אקטיבי הפעיל בטבק, הניקוטין, פועל על המוח ויוצר בו בעת העישון שינויים ביוכימיים מידיים. מעשני טבק מדווחים על העישון כמשפר לריכוז, ערנות וכן תחושת עונג ורגיעה. ככל הנראה ההשפעות המעוררות נובעות משחרור של ההורמון אדרנלין, וההשפעות הקשורות לשיפור מצב הרוח נובעות משינוי ברמת ההורמון דופמין. שמאל|ממוזער|250px|
1. סנן עשוי אצטט תאית 95%
2. קצה מנייר המכסה את המסנן
3. נייר מגולגל לכיסוי הטבק
4. תערובת הטבק
כאשר השפעת הניקוטין יורדת, המעשן הקבוע חש דחף לסיגריה, תחושת עצבנות וחוסר שקט.
הגמילה מסיגריות היא קשה יחסית לסמים נפוצים אחרים (כגון קפאין, ואלכוהול). תסמיניה הם עצבנות, כאבי ראש, עצירות, חרדה ודיכאון קל. עוצמת תסמיני הגמילה הוא כ-2–3 יממות לאחר הפסקת השימוש, אך שיא הגמילה מתרחש לרוב לאחר 5 ימים עד כשבוע. לאחר כשבוע ישנה לרוב הקלה משמעותית בתסמיני הגמילה אשר ישתפרו במהלך הימים הבאים. הסיגריות ממכרות אף יותר מהרואין וקוקאין.
יש הטוענים כי האופי הממכר של הסיגריות הוא ההסבר המרכזי לתפוצה הנרחבת של השימוש בהן על אף הנזק הבריאותי הידוע. קיימים טיפולים שונים האמורים לסייע לגמילה. חלקם פועלים באמצעות שחרור מבוקר של ניקוטין (מדבקות, מסטיקים וכדומה). אחרים עושים שימוש בתרופות פסיכיאטריות המשפיעות על רמות הדופמין במוח וכפועל יוצא מכך על הדחף לעשן.
השפעה בריאותית על הגוף
העישון נחשב לפעולה מזיקה בריאותית בקנה מידה רחב: היות שסיגריה בודדת מחדירה עשרות רבות של כימיקלים מסרטנים לגוף - קיים קשר ברור בין עישון סיגריות לבין סרטן הריאה. על פי נתונים סטטיסטיים מצטברים הנאספים מזה שנים במדינות רבות בעולם, שיעור התמותה מסרטן הריאה בקרב מעשנים גדול פי עשרה ויותר מאשר אצל לא מעשנים. 87% מכל מקרי סרטן הריאה מתגלים אצל מעשנים. בנוסף לסרטן הריאה ישנה למעשנים סכנה מוגברת לחלות בסרטן הפה, הגרון והוושט, זאת עקב מרכיב הזפת המסרטן המצוי בסיגריה. כמו כן נמצא קשר ודאי בין העישון לבין סרטן שלפוחית השתן. מחקרים נוספים הראו על קשר בין עישון סיגריות, לבין סיכוי גבוה לחלות במחלות לב וכלי דם. אותם כימיקלים מעישון הטבק, נכנסים למחזוריות הדם, ויכולים לפגוע ברשתות העדינות של העין - מחקר שנערך בשנת 2008, הראה שעישון מגביר את הסיכוי לעיוורון בלתי הפיך. בנוסף, מחקרים הוכיחו כי נזק כתוצאה מעישון לא נגרם רק למעשנים, אלא גם למצויים בקרבתם (מעשנים פסיביים).
תעשיית הטבק ניסתה במשך שנים להכחיש את הקשר בין הדברים, אולם הקונצנזוס בקרב עולם הרפואה הוא שקשר כזה קיים. חברות טבק רבות נתבעו משפטית בעניין זה.
צריכה
שמאל|ממוזער|250px|חפיסות סיגריות, ועליהן שלל אזהרות מפני נזקי העישון
נכון לשנת 2002, קרוב ל-5,500 מיליארד סיגריות מיוצרות מדי שנה בעולם.
מספר המעשנים בעולם עומד על מעט יותר מ-1.1 מיליארד אנשים. בשנים האחרונות, מספר זה יורד במדינות המפותחות אך עולה בעקביות במדינות המתפתחות.
אחוז המעשנים באזורים שונים בעולם, בהפרדה בין המינים:
אחוז המעשנים (2000) אזור גברים נשים אפריקה 29 4 אמריקה 35 22 המזרח התיכון 35 4 אירופה 46 26 מזרח אסיה 44 4 אוקיאנה 60 8
על פי סקר שערך משרד הבריאות אחוז המעשנים בישראל ירד בשנים האחרונות, ונכון לשנת 2007, עומד על כ-23% מהאוכלוסייה. בחלוקה בין המינים, 29% מהגברים מעשנים, לעומת 18% מהנשים.
מחירי הסיגריות בישראל ובעולם
עד לשנת 2001 מחירי הסיגריות בישראל היו תחת פיקוח משרד התעשייה והמסחר, ונמכרו במחיר זהה בכל החנויות, הקיוסקים ורשתות השיווק למיניהן. בינואר 2001 הוסר הפיקוח על מחירי הסיגריות. פתיחת שוק הסיגריות לתחרות הביאה לעליית מחירים ולשוני גדול במחירי הסיגריות.
בשנת 2004 הועלה שיעור מס הקנייה על רכישת סיגריות בישראל בכאחוז אחד מעל שיעורו הקודם שהיה בקירוב 70% (המספרים אינם מדויקים בשל חישוב המתבצע בצמוד למדד המחירים לצרכן). שיעור מס זה נמוך מעט מהממוצע העולמי. על פי אתר רשות המיסים בישראל, גובה המס אמור לגלם את עלות תוצאותיו הבריאותיות והכלכליות של העישון לחברה. הכנסות המדינה ממס זה עמדו ב־2009 על 4.1 מיליארד שקלים, כאשר עלות העישון למערכת הבריאות בלבד עומד על 1.75 מיליארד שקלים.
בקנדה לדוגמה, המס גבוה יותר והרגל העישון הופך לנטל כלכלי משמעותי. העלאת המס בקנדה בשיעור חד של 146% בשנת 1991 הביאה לפער של כ-50% במחיר של פאקט (חבילה שבה 10 קופסאות סיגריות רגילות) קנדי בהשוואה לפאקט זהה בארצות הברית. הדבר אמנם הוביל לירידה בשיעור המעשנים, אך גם לעלייה בנתח השוק של סיגריות מוברחות (רבות מהן מיוצרות בקנדה).
בארצות הברית המס המוטל על הסיגריות שונה ממדינה למדינה, עובדה שמביאה לפער מחירים גדול בין המדינות, ולתופעות של הברחות בלתי חוקיות של חפיסות סיגריות לאזורים היקרים יותר.
בקרב עניי בנגלדש, פקיסטן, אפגניסטן, סרי לנקה, קולומביה והודו סיגריות הבידי צברו פופולריות עקב מחירן הנמוך וזמינותן.
חוקי הכנסת נגד הסיגריות בישראל
בישראל חוקק חוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון כבר בשנת 1983, זאת על מנת לצמצם את נזקי העישון הפסיבי ואת תופעת העישון בישראל בכלל. החוק עבר תיקונים ותוספות בשנת 1994, בנוסף לכך העבירה הכנסת תיקון לחוק באוקטובר 2008, אשר הוסיף מפורשות את הפאבים והמועדונים לאיסור, ואשר מחמיר עם בעלי עסקים שלא אוכפים את החוק.
החוק כפי שקיים היום אוסר בין היתר על עישון במקומות עבודה, מכוני כושר, מסעדות, פאבים, מועדונים, אולמות אירועים, אוטובוסים, גנים, בתי ספר, מוסדות חינוך, בתי חולים, מרפאות, ספריות, מעליות, ורכבות. עם זאת, החוק מתיר ברוב המקומות להקצות חדר עישון שאינו עולה על 25% מכלל השטח הפתוח לציבור, בתנאי שהעישון בו אינו מהווה מטרד בחלקים אחרים של המקום, וישנם הסדרי אוורור תקינים במקום. החוק מחייב בעלי עסק לתלות שלטים האוסרים על עישון, למנוע מלקוחות לעשן באזורים שהם לא חדר עישון על פי חוק, ולקרוא לפקחים עירוניים במקרה שהלקוחות מסרבים להפסיק לעשן. מעשן או בעל עסק העוברים על החוק צפויים לקנס.
בחודש אוקטובר 2018 העבירה הכנסת חוק שמחייב שכל חפיסות הסיגריות, מוצרי הטבק והנרגילות יהיו בצבע אחיד, החוק נכנס לתוקף החל מ ה-8 בינואר 2020. חפיסות הסיגריות נצבעו בצבע חום ״pantone 448c״ שמוגדר כצבע ״הדוחה בעולם״ אשר נבחר על ידי כ-1000 משתתפי סקר שנערך באוסטרליה. החפיסות צבועות בצבע האחיד, ללא לוגו החברה ועם האזהרה המזוהה עם הסיגריות שתופסת 65% משטח הקופסה בשני הצדדים.
חומרים
לסיגריה מוספים בתהליך הייצור כ-600 חומרים שונים. בתהליך השריפה נוצרים חומרים חדשים מהם. לפיכך עשן הסיגריה מכיל אלפי חומרים שונים, 350 מהם רעילים, ומתוכם 70 ידועים כמסרטנים.
אחד החומרים המסוכנים והמסרטנים בסיגריה הוא היסוד הרדיואקטיבי פולוניום. הפולוניום הוא תוצר ביקוע רדיואקטיבי של רדון הנמצא בדשן המשמש להגברת קצב הצמיחה של הצמח הטבק.
למעשה, מעשני סיגריה חושפים את עצמם ואת הסובבים אותם לקרינה רדיואקטיבית מעבר לרמות הרקע (ראו בדקה 9:47).
הסיגריה בהלכה היהודית
בהלכה היהודית נאסרה מלאכה ביום טוב, אך הותרו מלאכות הקשורות ל"אוכל נפש". ולגבי סיגריות נחלקו הפוסקים האם מדובר בסוג של אוכל נפש או לא. לדעת רבים מהפוסקים היה היתר לעשן ביום טוב כל עוד מדובר במנהג של רוב הגברים, אך כיום כשהרוב כבר לא מעשנים, יש אומרים שאסור לעשן ביום טוב, מפני שאין בו "צורך השווה לכל נפש".
יש כאלו שמתירים למי שסובל מאוד כשהוא לא מעשן מהסיבה שהעישון מבחינתו אינה פינוק, הרי זה נחשב כ"דבר השווה לכל נפש". יש הסוברים שמותר לעשן כי "שווה לכל נפש" הכוונה שאחוז ניכר נהנים ממנו.
הרב אליעזר מלמד בספרו פניני הלכה פוסק למעשה שמלכתחילה גם אלו שרגילים לעשן צריכים להשתדל ביום טוב לא לעשן, אבל, מי שזה גורם לו צער רב רשאי לסמוך על המקילים, ובכל מקרה, בגלל שאסור לכבות אש שלא לצורך אוכל נפש והכיבוי של הסיגריה לא באמת נצרך, אלו שמעשנים צריכים להיזהר שלא לכבות את הסיגריה בסיומה, אלא יתנו לה שתכבה מעצמה. בנוסף צריכים המעשנים להזהר לא לנער את האפר מראש הסיגריה, כי זה יכול לגרום לכיבוי של אש.
ראו גם
סיגר
נרגילה
טבק הרחה
קישורים חיצוניים
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=5636 בשנים הקרובות ימותו מאות מיליוני בני אדם בשל נזקי העישון. - כתבה בספריית מטח על העישון
הודעה של רשות המיסים על העלאת המס על סיגריות ב-2004
כתבה על ההשפעה של העלאת שיעור המס על כמות ההברחות
העמותה הרפואית למניעה ולגמילה מעישון בישראל - מידע לציבור הרחב ולמומחים בנוגע לנזקי עישון ודרכי מניעה וגמילה מוכחות מדעית
מפעל 'קונסול' לייצור סיגריות בלוד, יומני כרמל ינואר 1951 (התחלה 3:56)
הערות שוליים
קטגוריה:עישון
קטגוריה:טבק
*
קטגוריה:ארצות הברית: המצאות
קטגוריה:גורמים מסרטנים | 2024-10-08T06:31:12 |
קופטית | קופטית הוא שם ניב של השפה המצרית הקדומה. שפה זו כתובה בכתב מיוחד הקרוי הכתב הקופטי, המצוי עדיין בשימוש בספרי התפילה של הכנסייה הקופטית. שמה של השפה נובע מ"קופטים", שמם של הנוצרים תושבי מצרים שמוצאם מהמצרים הקדמונים, ששמם קשור לשם "אגיפטוס" (Egyptos), הכינוי היווני העתיק למצרים: Αἴγυπτος. בעברית משנאית נקראה הקופטית "גיפּטית" (חילופי גיכ"ק). הכינוי "קופטית" בעברית המודרנית הושפע מכינוי הקופטית בשפות מודרניות זרות.
לידיעתו את השפה הקופטית היה חלק נכבד בהצלחתו של ז'אן-פרנסואה שמפוליון לפענח את כתב החרטומים שבאבן רוזטה.
היסטוריית השפה והכתב
מקורו הקדום של הכתב הקופטי הוא במאה השנייה לפנה"ס, כאשר השפה היוונית הפכה לנפוצה בתקופת בית תלמי, ולכן רוב המשכילים ידעו לכתוב ולדבר יוונית כשפה שנייה. כוהני הדת העתיקה של מצרים, שהתפרנסו ממכירת קמעות והורוסקופים, מצאו שאין ביקוש לסחורתם, משום שאיש פרט להם לא ידע לקרוא את הכתב הדמוטי בו כתבו עד אז את השפה המצרית. לפיכך, החלו אלה לכתוב את השפה המצרית שבקמעות בכתב היווני, והוסיפו תווים נוספים שהושאלו מן הכתב הדמוטי עבור עיצורים שאינם קיימים ביוונית. בהדרגה צומצם מספר תווים אלו, והתוצאה הייתה צורת כתב תקנית חדשה לשפה המצרית.
כאשר הפכה הנצרות לדת המדינה בסוף המאה השנייה לספירה, חיפשו מנהיגי הכנסייה דרך להעביר מסר אחיד להמוני העם בשפתם. המיסיונרים ידעו לקרוא כתב יווני, אך לא דמוטי. העם הפשוט לא ידע לקרוא כלל, אך דיבר מצרית. לפיכך, החלו אבות הכנסייה לכתוב את הטקסטים בשפה המצרית, אך בכתב יווני, וכך יכלו המיסיונרים לקרוא ופשוטי העם להבין.
תחילה היה ניסיון לכתוב את השפה רק באלפבית היווני, אך במהרה התבררו חסרונות השיטה והוספו שישה תווים מן הכתב הדמוטי עבור הניב הצעידי (כלומר זה של דרום מצרים) ושבעה תווים מן הכתב הדמוטי עבור הניב הבוחיירי (כלומר זה של צפון מצרים ואזור הדלתא).
באזורים שונים במצרים היו בשימוש ניבי מצרית שונים. ולכן נעשה ניסיון להורות את כתבי הקודש בניב ה"צעידי" הנייטרלי. ואכן, בהדרגה הפך ניב זה לבולט ביצירות הספרותיות של התקופה. אך במאה ה-11, כשהפטריארכיה הקופטית עברה מאלכסנדריה לקהיר, הפך הניב ה"בוחיירי" אותו דיברו באזור הדלתא לשולט. כיום זהו הניב היחיד הקיים בשפה הקופטית בספרים.
תור הזהב של הקופטית
נוהגים לתארך את המאה ה-5 לספירה כתחילת תור הזהב של השפה הקופטית. מבשרה היה הארכימנדריט סט. שֶׁנוּטֶה (Ϣⲉⲛⲟⲩϯ) שחי בשנים 348–466 לספירה. הוא הפך את השפה מכלי להעברת הוראות לנזירים, לשפה ספרותית בשימוש נרחב בשימוש הנזירים, שלטונות הכנסייה, האזרח הפשוט ואף פקידי הממשל. הכריזמה בה ניחן, הידיעה המעמיקה של השפה היוונית בה שלט ומוחו היצירתי, ספקו לו את הכלים הנדרשים על-מנת לרומם את השפה הקופטית בתוכן ובסגנון לרמות ספרותיות שלא הגיעה אליהם עד אז ולא השתוותה אליהם מאז.
המורשת הספרותית נמשכה, אם כי לא באותה רמה, באמצעות כתביו של השליח סט. בסה במחצית השנייה של המאה ה-5, ואחר כך בכתביהם של אבות הכנסייה האחרים במאות ה-6 וה-7.
קופטית בתקופת השלטון הערבי המוקדם (מאות 7 עד 10 לספירה)
באמצע המאה ה-7 נכבשה מצרים על ידי הערבים. השלטון הערבי אילץ את הקופטים ללמוד ערבית על-מנת לשמר את מקום העבודה הציבורי שלהם. מדיניות זו שחקה בהדרגה את מספר קוראי הקופטית החילוניים שרובם היו עובדי ציבור ובני משפחותיהם. תוך מאה שנה נאלץ הבישוף סוורוס לכתוב את "תולדות הפטריארכים" בערבית.
עם זאת, בפולחן עדיין היה שימוש רב בקופטית לצד היוונית והיא המשיכה לשמש כשפת האיכרים וכהני הכנסייה. בתקופה זו החלו מילים חודרות מהשפה הערבית לקופטית.
שמאל|ממוזער|250px|כתובת קופטית
שקיעת השפה הקופטית
רדיפות שליטים מוסלמיים שהחלו מיד לאחר כיבוש מצרים בידי האסלאם והתגברו אף יותר בשל מסעי הצלב החישו את הידרדרות השפה. חלק מהקופטים התאסלמו, ואף בכנסייה עצמה החלה הערבית להחליף את היוונית כשפה שנייה ובהדרגה הפכה לשפה ראשונה. קיימים טקסטים מתקופה זו שבה מוצאים ערבית כתובה בכתב קופטי ובהדרגה חדר הכתב הערבי גם לטקסטים הדתיים וכיום ספרי הקודש הקופטיים כתובים בכתב ערבי. בסוף המאה ה-17 חדלה השפה הקופטית להיות שפת דיבור.
במאה ה-19 נעשו ניסיונות לחדש את השפה שהתבטאו בחידוש השימוש בשפה בכנסיות ובהדפסת כתבי הקודש מחדש בכתב הקופטי, אלא שבעקבות המהפכה במצרים ב-1952 שלה היו שותפים קופטים צעירים, שבה הערבית להיות השפה והכתב הדומיננטיים והקופטית קיימת כיום רק בחלק מספרי התפילה. כיום, מלמדים את הילדים את השפה הקופטית מגיל צעיר, כדי שירכשו שפה זאת.
ראו גם
אבן רוזטה
קישורים חיצוניים
האלף בית הקופטי
אתרים ללימוד קופטית mycopticchurch ,angelfire ,learncoptic
לקסיקון קופטי
הערות שוליים
קטגוריה:שפות מצריות
קטגוריה:נצרות קופטית | 2024-05-12T14:05:23 |
הבית הלבן | הבית הלבן (באנגלית: The White House) הוא המעון הרשמי ומקום העבודה העיקרי של נשיא ארצות הברית. המבנה שוכן בשדרות פנסילבניה מספר 1600 שבוושינגטון די. סי., בירת ארצות הברית. הוא נבנה בשנים 1792–1800 מאבן החול אקוויה שנצבעה לבן, ומשמש כמעונם הרשמי של כל נשיאי ארצות הברית מאז כהונתו של ג'ון אדמס.
כמעונו המנהלי של נשיא ארצות הברית, המונח "הבית הלבן" משמש כמילה נרדפת לממשל הנשיא וליועציו באופן כללי. שטח הקרקע נמצא בבעלות שירות הפארקים הלאומיים ומהווה חלק מפארק הנשיא. בשנת 2007 הוא דורג במקום השני ברשימת "הארכיטקטורה האהובה על אמריקה" של מכון האדריכלים האמריקאי.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|200px|הצעתו של הובאן, הזוכה בתחרות, משנת 1793
תחרות ארכיטקטונית
ביתו של הנשיא היה סממן בולט בתוכניתו של פייר צ'ארלס לאנפנט של העיר הפדרלית החדשה. אדריכל הבית הלבן נבחר במסגרת תחרות; הוצעו תשע הצעות, אחת מהן הוגשה באנונימיות על ידי תומאס ג'פרסון (לימים, נשיא ארצות הברית). הנשיא הראשון, ג'ורג' וושינגטון, בחר במהירות את הצעתו של ג'יימס הובן, אדריכל ממוצא אירי מצ'ארלסטון שבקרוליינה הדרומית. וושינגטון לא היה מרוצה לחלוטין מהצעתו המקורית של הובן: הוא טען שהבית בהצעה קטן מדי, חסר עיטורים, ולא מתאים לנשיא האומה. לפי המלצתו של וושינגטון, הבית הוגדל ב-30%, והוסף אולם קבלה גדול (כיום "החדר המזרחי"). ההשראה לתוספת זו הייתה כנראה מאולם הקבלה הגדול במאונט ורנון, אחוזתו הפרטית של וושינגטון.
שמאל|ממוזער|200px|המרפסת הצפונית של הבית הלבן בהשוואה לבית ליינסטר באירלנד, מקור השראתו של האדריכל הובן
השפעות על העיצוב
המבנה שעיצב הובן הושפע מהקומה הראשונה והשנייה של בית ליינסטר, בית הפרלמנט האירי בדבלין, אירלנד. ייתכן כי מספר מבנים איריים כפריים מהתקופה הג'ורג'יאנית היו מקור השראתו לתוכנית הקומות המקיפה, לפרטים כמו החזית הדרומית הקשתית, ולפרטים פנימיים כמו הגומחות המעוצבות באזור שנקרא כיום "החדר הכחול". השפעות אלו, אף על פי שאינן מתועדות, מצוטטות במדריך הרשמי לבית הלבן, ובהוצאות האגודה ההיסטורית של הבית הלבן. במדריך הרשמי הראשון לבית הלבן, שהתפרסם בשנת 1962, נטען כי קיים קשר בין עיצובו של הובן למרפסת הדרומית לשאטו דה ראסטיגנאק, בית כפרי נאו-קלאסי בצרפת, שעוצב על ידי מאת'ורין סאלאט, ונבנה בין השנים 1812–1817. עם זאת, הועלתה ביקורת כנגד טענה זו, משום שהובן מעולם לא ביקר בצרפת. המצדדים בטענת ההשפעה הצרפתית סבורים כי תומאס ג'פרסון, בזמן שהותו בצרפת כשגריר ארצות הברית בשנת 1789, צפה ברישומיו של סאלאט, ועם חזרתו לארצות הברית שיתף בהתרשמויותיו את וושינגטון, הובן, מונרו ובנג'מין הנרי לאטרוב.
תהליך הבנייה
אבן הפינה לבניין הונחה ב-13 באוקטובר 1792, ללא טקס רשמי, והבנייה החלה. המעונות הראשיים, וכמו כן יסודות הבית, נבנו בעיקר על ידי פועלים שחורים משועבדים וחופשיים, ובנוסף על ידי אירופאים מועסקים. רוב העבודה האחרת בוצעה על ידי מהגרים, שלרובם לא הייתה עדיין אזרחות. קירות אבן-החול הוקמו על ידי מהגרים סקוטיים, שהועסקו על ידי הובן. עוד בנו המהגרים הסקוטים את התבליט הנישא בדמות ורד, את עיטורי הזרים מעל לכניסה הצפונית, ואת תבנית "אבן הדג" מתחת לגמלונים שנבנו לכיסוי החלונות. רוב עבודות הלבנים והטיח בוצעו על ידי מהגרים אירים ואיטלקים. הבנייה הראשונית נמשכה יותר משמונה שנים, ועלותה המדווחת הייתה 232,371.83 דולר אמריקאי דאז (אם המבנה היה מוקם בשנת 2005, עלותו הייתה נאמדת ב-2.4 מיליון דולר). אף על פי שבנייתו לא הושלמה, הבית הלבן היה מוכן למגורים בסביבות נובמבר 1800.
בשל המחסור בכוח-עבודה ובחומרים, נאלצו מבצעי הפרויקט למצוא תחליפים לתוכנית הראשונית של מתכנן העיר הפדרלית, פייר שארל ל'אנפן. תוכניתו של ל'אנפן עבור הבית הלבן הייתה בניית "ארמון" שהיה אמור להיות גדול פי חמישה מהבית שנבנה בסופו של דבר. בסיום הבנייה כלל הבית רק שתי קומות ראשיות במקום שלוש שתוכננו, ופחות לבנים יקרות לכיסוי חזית האבן של הבניין. כשהסתיימה הבנייה כוסתה אבן החול, הנקבובית, בתערובת של סיד, דבק אורז, קזאין ועופרת. התערובת הקנתה לבית את צבעו ושמו המוכרים, "הבית הלבן".
כשעבר תומאס ג'פרסון להתגורר בבית הלבן כנשיא בשנת 1801, הוא הורה לאדריכל בנג'מין הנרי לאטרוב להרחיב את המבנה כלפי חוץ, וליצור שתי אכסדרות שיועדו להסתרת אורוות ומחסנים.
בהיותו מבנה מפורסם בארצות הברית, מספר חיקויים נבנו לפי דמותו של הבית הלבן לאורך השנים.
שם המבנה
בתחילה נקרא המבנה בשמות "ארמון הנשיא", "אחוזת הנשיא", או "בית הנשיא". העדות הראשונה לשימוש ציבורי בשם "הבית הלבן" היא משנת 1811. יש הטוענים כי בזמן הבנייה מחדש של המבנה לאחר השרפה ב-1814, השתמשו בצבע לבן כדי לכסות את נזקי השרפה, וכך קיבל המבנה את שמו; טענה זו משוללת יסוד כיוון שהבית נצבע לבן עוד בבנייתו הראשונית בשנת 1798. בהקשרים רשמיים נקרא המבנה בשם "האחוזה הביצועית" (Executive Mansion), עד שהנשיא תאודור רוזוולט ביסס את שמו הרשמי כאשר חרט את השם "הבית הלבן-וושינגטון" על נייר המכתבים הרשמי של המבנה בשנת 1901. הניסוח העכשווי של כותרת נייר המכתבים, המילים "הבית הלבן" והמילה "וושינגטון" ממורכזת בשורה מתחתן, נקבע כבר מימי ממשלו של פרנקלין דלאנו רוזוולט.
השערה נוספת למקור שמו של הבית, היא מתקופתו של ג'ורג' וושינגטון, וזאת אף על פי שהבית לא נבנה עד מספר שנים לאחר נשיאותו; נטען כי שם הבית הגיע משם אחוזתה של רעייתו, מרתה וושינגטון, "הבית הלבן" במחוז ניו קנט שבווירג'יניה, בה התגוררה עם בעלה הראשון דניאל קרטיס בטרם מותו.
התפתחות הבית הלבן
שימוש מוקדם, שריפת 1814 והבנייה מחדש
שמאל|ממוזער|250px|תחריט המתאר את הבית הלבן נשרף על ידי חיילים בריטיים
ממוזער|שמאל|250px|הבית הלבן ב-1846
ג'ון אדמס היה הנשיא הראשון שגר במבנה, החל מ-1 בנובמבר 1800. במהלך יומו השני של אדמס בבית, הוא כתב פתק לרעייתו אביגייל, ובו תפילה לשלום הבית. אדמס כתב:
בהמשך, הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט חרט את ברכתו של אדמס על אדן האח בחדר האוכל הממלכתי.
אדמס גר בבית תקופה קצרה, ואחריו גר בו תומאס ג'פרסון. למרות טענותיו על כך שהבית גדול מדי, הוא תכנן התרחבויות עתידיות של הבית. לצד האדריכל בנג'מין הנרי לאטרוב, הוא סייע להכנת תוכניות לאכסדרה המערבית והמזרחית, אגפים קטנים שיוכלו להסתיר את הפעולות הפנימיות והשגרתיות בבית, כגון כביסה, מקום האורווה והמחסנים. כיום אכסדרות ג'פרסון מחברות בין אגף המגורים לבין האגף המערבי והמזרחי.
בשנת 1814, במהלך מלחמת 1812, הבית הלבן הועלה באש על ידי כוחות בריטיים, בתגובה לשריפת בניין הפרלמנט של מחוז קנדה העליונה בקרב יורק; מרבית שטחה של וושינגטון נפגע באותה שרפה. רוב הקירות החיצוניים שנותרו על תילם בבית הלבן ניזוקו ונחלשו כתוצאה מהשרפה, ולמעט חלקים מהקיר הדרומי, נאלצו המתכננים להרוס את מרבית הקירות ולבנותם מחדש. הכוחות הבריטיים בזזו שלל רב מהבית הלבן, ורובו אבד כאשר שיירה של ספינות בריטיות טבעה בליל סערה ב-24 בנובמבר 1814. רק שני חפצים נותרו: ציור של ג'ורג' וושינגטון, שהוברח על ידי הגברת הראשונה דאז דולי מדיסון; וקופסת תכשיטים, שהוחזרה לנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט בשנת 1939 על ידי גבר קנדי שטען כי סבו לקח את הקופסה מוושינגטון.
לאחר השרפה, שני האדריכלים, לאטרוב והובן, עיצבו את הבית והשגיחו על הבנייה מחדש. המרפסת הדרומית נבנתה בשנת 1824 בתקופת כהונתו של ג'יימס מונרו; המרפסת הצפונית נבנתה שש שנים לאחר מכן. אמנם לאטרוב הציע מרפסות דומות לפני השרפה של 1814, אך לבסוף שתי המרפסות נבנו לפי עיצובו של הובן. יש הטוענים כי מקור ההשראה שלו היה צרפתי, בשל הדמיון בין המרפסת הדרומית למרפסת האליפטית שבארמון הצרפתי שאטו דה ראסטיגנאק, והמדרגות הנוטות הזהות בשתיהן. עבודת האבן המעוטרת בשתי המרפסות בוצעה על ידי אמן איטלקי שהובא לוושינגטון כדי לסייע בבניית בניין הקפיטול.
צפיפות יתר ובניית האגף המערבי
עם פרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית בשנת 1861, הלך ונעשה הבית הלבן צפוף למדי. גם מיקומו היה בעייתי - מצפון לתעלה ולאדמות בוצתיות, שהיוו תנאים נאותים להתפתחות מחלות כגון מלריה. על הבריגדיר גנרל נת'ניאל מיצ'לר הוטלה המשימה למצוא פתרונות לבעיות אלו; הוא הציע לנטוש את הבית הלבן כמקום מגורים, ולהשתמש בו רק לעבודה, ובמקומו הציע לבנות אחוזה חדשה למשפחת הנשיא, בגבעת מרידיאן שבתחום העיר וושינגטון די. סי.. התוכנית נדחתה על ידי הקונגרס.
ב-1881 נכנס לתפקידו הנשיא צ'סטר ארתור, שהורה על שיפוץ ועיטור החלל הפנימי בבית הלבן; השיפוץ הושלם ב-1882. בשנת 1891, הגברת הראשונה קרוליין הריסון הציעה לבנות הרחבות לבית הלבן, שכללו אגף לאומי במזרח לגלריית אמנות היסטורית, ואגף במערב לשימושים רשמיים. הקולונל תיאודור א. בינגהם הכין תוכנית בנייה לפי הצעותיה של הריסון. בשנת 1901, הנשיא תאודור רוזוולט נכנס לתפקידו ושכר את חברת מ'קים, מיד וויט כדי להוציא לפועל את השיפוצים וההרחבות, שכללו את הוספת האגף המערבי. אחריו, הנשיא ויליאם הווארד טאפט גייס את עזרתו של האדריכל נייתן ס. וויט', כדי להוסיף שטח נוסף לאגף המערבי, שכלל את החדר הסגלגל.
האגף המערבי נפגע בשרפה בשנת 1929, ונבנה מחדש בשלהי כהונתו של הנשיא הרברט הובר. בשנות ה-30 של המאה ה-20, נבנתה קומה שנייה לאגף, הורחב המרתף; בתקופה זו העביר הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט את המשרד הסגלגל למקומו הנוכחי תוך בנייה מחודשת שלו, צמוד לגן הוורדים.
השיפוץ של טרומן
שמאל|ממוזער|283x283px|פנים הבית הלבן במהלך השיפוץ שנעשה בתקופת הנשיא הארי טרומן
לאורך שנות ה-30 וה-40 נבנו עליית הגג בקומה הרביעית (במהלך כהונתו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט), והמרפסת בקומה השנייה מעל למרפסת הדרומית (במהלך כהונתו של הארי טרומן, ועל כן נקראת "מרפסת טרומן"). עם זאת, במהלך עשורים אלו ניכרה תחזוקה גרועה של המבנה, שהביאה לפגיעה בלבנים, באבן החול ובשלד העץ עליו נבנה הבית. בשנת 1948 עמד המבנה בסכנה חמורה של התמוטטות, והנשיא טרומן הורה על שיקום הבית, ובינתיים עבר לבית ההארחה הרשמי שמעבר לרחוב, הבלייר האוס, שם התגורר בשנים 1949–1951 (בחלק מהזמן התגורר ב"בית הלבן" בעיר קי וסט שבמדינת פלורידה). אגפו המזרחי ואגפו המערבי של הבית הלבן נותרו פעילים במהלך השיפוץ, והנשיא טרומן נע מדי יום בינם לבין הבלייר האוס.
עבודת השיפוץ בוצעה על ידי חברה שבראשה עמד הקבלן ג'ון מקשיין מפילדלפיה. במהלך השיפוץ הוצא הריהוט, פורקו כל הקירות הפנימיים, נבנה שלד פנימי חזק מפלדה, ולבסוף נבנו מחדש כל החדרים המקוריים. בוצעו מספר שינויים בתוכנית הקומות, החשוב שבהם היה הסבת גרם המדרגות המרכזי לאולם הכניסה, ולא לאולם בצורת צלב. הותקן מיזוג אוויר מרכזי, ונבנו שני מרתפים תת-קרקעיים נוספים, שיצרו מקום נוסף לחדרי עבודה ומחסנים, וכן היוו מקלט מפני הפצצה של הבית הלבן. משפחת טרומן שבה אל הבית הלבן ב-27 במרץ 1952.
האגף המערבי
האגף המערבי (באנגלית: West Wing) האגף המערבי הוא חלק הבניין בו מצויים המשרד הסגלגל, חדר הקבינט האמריקאי וחדר המצב של הבית הלבן, וכן משרדי נשיא ארצות הברית.
האגף המזרחי
האגף המזרחי, שמכיל משרדים נוספים, הוסף לבית הלבן בשנת 1942.
ראו גם
מעגל מצפה הכוכבים מס' 1
קישורים חיצוניים
האגודה ההיסטורית של הבית הלבן
הערות שוליים
*
קטגוריה:נשיאות ארצות הברית
קטגוריה:מעונות נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:וושינגטון די. סי.: מבנים
קטגוריה:מבנים נאו-קלאסיציסטים
קטגוריה:שדרת פנסילבניה
קטגוריה:ארצות הברית:אתרים הרשומים במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים | 2024-07-30T12:57:40 |
הסכם מינכן | הפניה ועידת מינכן
מינכן
מינכן
מינכן
מינכן | 2022-04-09T14:37:17 |
ואאל נסאר | ואאל נסאר (בערבית: وائل نصار; 1973 – 30 במאי 2004) היה פעיל טרור פלסטיני תושב העיר עזה. נחשב עד לחיסולו בידי ישראל לאחד ממנהיגי גדודי עז א-דין אל קסאם, הזרוע הצבאית של החמאס.
חייו
נסאר נולד בשנת 1973 בעיר עזה. מוצא משפחתו מהכפר בית דאס ששכן עד 1948 סמוך לאשדוד. הצטרף לגדודי עז א-דין אל-קסאם במהלך האינתיפדה הראשונה. היה בכלא של הרשות הפלסטינית בשנים 1996–2000.
בין פיגועי ההתאבדות שבהם היה מעורב נסאר: הפיגוע במעבר ארז בחודש ינואר 2004, שהיה פיגוע משותף לחמאס, לפת"ח ולג'יהאד האסלאמי; פיגוע ההתאבדות שבוצע על ידי אישה במחסום ארז, בו נהרגו אזרח ישראלי, שני חיילים ושוטר מג"ב; הפיגוע במועדון מייק'ס פלייס בתל אביב, בו נהרגו 3 אזרחים ונפצעו למעלה מ-60; וכן, ניסיון פיגוע באמצעות רפסודת תופת בינואר 2003 נגד ספינת דבור של חיל הים הישראלי.
בתחילת דרכו שימש נסאר כמאבטח של מנהיג תנועת החמאס, אחמד יאסין. ממידע שהתקבל עלה נסאר כמי שביצע באוגוסט 1995 פיגוע ירי נגד כוחות צה"ל ותכנן לבצע פיגוע התאבדות. במאי 1996 נעצר על ידי הרשות הפלסטינית ושוחרר לאחר חקירתו.
מאז שחרורו על ידי הרשות הפלסטינית הסתמן ואאל נסאר כמפקד החמאס בעיר עזה וסגנו של מוחמד דף, ראש הזרוע הצבאית של החמאס.
ואאל נאסר חוסל כשמסוקי צה"ל ירו טילים לעבר אופנוע שעליו רכב עם פעיל אחר בחמאס, מוחמד סרסור, ב-30 במאי 2004.
קישורים חיצוניים
ואאל נאסר באתר החמאס
הערות שוליים
קטגוריה:פעילי חמאס שנהרגו בידי ישראל
קטגוריה:עזה: אישים
קטגוריה:פלסטינים שנולדו ב-1973
קטגוריה:פלסטינים שנפטרו ב-2004 | 2024-10-01T23:26:42 |
טרנזיסטור | שמאל|ממוזער|טרנזיסטורים
ממוזער|200px|סימול טרנזיסטורים במעגל חשמלי
טרנזיסטור (באנגלית: Transistor, הלחם בסיסים של Transfer-Resistor, או קיצור של Trans-Resistor) הוא רכיב אלקטרוני בעל שלושה הדקים הבנוי מחומר מוליך למחצה ומשמש למגוון רחב מאוד של מטרות. בצורה הפשטנית ביותר, ניתן לראות טרנזיסטור כמתג המסוגל לשלוט בזרם בין שניים מההדקים, כתלות בזרם הנכנס מההדק השלישי, או במתח המופעל עליו. מקור השם טרנזיסטור הוא בכך שניתן לתאר אותו כנגד (Resistor) בין שניים מההדקים, שערכו תלוי בהדק השלישי (נקבע לפי המתח על הדק זה או הזרם העובר דרכו).
הטרנזיסטור הוא רכיב מפתח בכל תעשיית האלקטרוניקה המודרנית. במעגלים ספרתיים משמש הטרנזיסטור כמתג חשמלי, כאבן בניין לבניית שערים לוגיים, זיכרון גישה אקראית (RAM) והתקנים אלקטרוניים אחרים. במעגלים אנלוגיים משמשים טרנזיסטורים להגברה, ליצירת תנודות, לייצוב מתח או זרם, לאיפנון ולעירבול.
בעבר, טרנזיסטור היה גם השם הנפוץ לרדיו טרנזיסטור, מקלט רדיו נייד שהופעל בסוללות, שהכיל טרנזיסטורים (במקום שפופרות ריק) למימוש המעגלים החשמליים. זוהי עדיין אחת מההגדרות המילוניות לטרנזיסטור, אף כי מכשירי רדיו-טרנזיסטור אינם נפוצים כבעבר.
היסטוריה
שפופרות הריק בישרו את תחילתה של הטכנולוגיה האלקטרונית. אולם, עם הרחבת השימוש בהן, חסרונות השפופרות – גודלן, כמות החום שהן יצרו ושבירותן – הפכו לבעייתיים יותר ויותר. בעקבות התפתחויות חדשות בתחום הפיזיקה התאורטית ומכניקת הקוונטים, אשר הצביעו על האפשרויות הגלומות בחומרים מוליכים למחצה, נבחר ויליאם שוקלי על ידי מעבדות בל לנהל מחקר על חומרים מוליכים למחצה.
ב־1945 הציע שוקלי תכנון של מגבר בו שדה חשמלי יווסת את זרם האלקטרונים ליד שכבת סיליקון. ניסויים עם חומרים שונים לא הניבו תוצאות מעודדות עד נובמבר 1947. אז, בעקבות תובנה תאורטית מבריקה, טעות ומזל, הצליחו המדענים תוך כחודש ליצור מגבר העשוי מחומר מוליך למחצה. ב־23 בדצמבר 1947, הציגו שוקלי ועמיתיו ג'ון ברדין ווולטר בראטיין, טרנזיסטור פועל בפני בכירים בחברה. טרנזיסטור זה זכה לכינוי טרנזיסטור מגע נקודה (point-contact transistor). גילוי זה זיכה את שלושתם בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1956. בעקבות הניסוי המוצלח, פיתח שוקלי תכנון משופר של הטרנזיסטור – טרנזיסטור הצומת. באופן אירוני, התכנון המקורי היה מאמץ לפתח טרנזיסטור־תוצא־שדה (Field Effect Transistor, בראשי תיבות: FET), שאותו חזה כבר בשנת 1925 יוליוס אדגר לילינפלד, אך לבסוף נבנה התקן שהפך לטרנזיסטור ביפולרי (Bipolar Junction Transistor, בראשי תיבות: BJT).
במהלך שנות החמישים, טרנזיסטורים הפכו לנפוצים יותר, והופיעו במרכזיות טלפון (1952), מכשירי עזר לשמיעה (1953) ומקלטי רדיו ניידים (1954). ב־1953 הופיע ה־CK722, הטרנזיסטור הראשון (והיחיד כמעט במשך כעשור) לחובבי אלקטרוניקה. טרנזיסטורים מסדרת ה־CK722 היו בעצם טרנזיסטורים שיוצרו על ידי ריית'יאון (Raytheon) עבור מכשירי עזרי השמיעה שלהם, אולם לא עמדו בבקרת האיכות. כמחצית מכלל הטרנזיסטורים שיצרה החברה לא עמדו בבדיקה זו, הם חולקו לשתי קבוצות (לפי מדד נוסף) והקבוצה הנחותה נמכרה לחובבים.
לקראת סוף שנות החמישים מספר הטרנזיסטורים המיוצרים בשנה עמד כבר על עשרות מיליונים, ובארצות הברית פעלו בתחום קרוב ל־20 חברות. עולם האלקטרוניקה התחיל במגמת מיזעור, שהאיצה עם המצאת טרנזיסטור MOS (Metal-Oxide-Semiconductor) בשנת 1960, וטכנולוגיית CMOS (Complementary Metal-Oxide-Semiconductor) בשנת 1967. מגמת מזעור הרכיבים קיימת עד היום, ובמשך תקופה ארוכה מספר הטרנזיסטורים שניתן לכלול ברכיב בודד מוכפל כל כשנתיים, מגמה הקרויה חוק מור.
באוקטובר 2015 פורסם שחברת IBM מפתחת טרנזיסטורים ממוזערים שעשויים להשאיר בתוקף את חוק מור עד לאחר שנת 2028 אך בשנת 2016 הצהיר סמנכ"ל אינטל וראש חטיבת הטכנולוגיה והייצור, ויליאם הולט, שבעתיד לא יוכלו לשפר את ביצועי המעבדים אלא רק את צריכת החשמל שלהם.
רקע תאורטי
חומר מוליך למחצה הוא חומר בעל מוליכות חשמלית נמוכה יחסית לחומרים מוליכים, אך גבוהה יותר מזו של חומרים מבודדים. ייחודם של חומרים אלה הוא במבנה הכימי של גבישיהם, המאפשר, על ידי הכנסת "זיהום" (doping) בכמות קטנה, ליצור אוכלוסייה של נושאי מטען בחומר, ובכך לשנות את המוליכות של החומר. ריכוז נושאי המטען באזורים שונים של הגביש ניתן לשינוי באמצעים חשמליים וכך ניתן לממש התקנים חשמליים מורכבים.
הזיהום המדובר הוא אטומים של יסוד אחר מעמודה סמוכה בטבלה המחזורית לזו של המוליך למחצה. בהתאם לסוג החומר המזהם, יהיו נושאי המטען בחומר שליליים (אלקטרונים עודפים) או חיוביים (אלקטרונים חסרים, הנקראים לעיתים גם חורים). פעולת הזיהום נקראת בעברית גם אילוח. על ידי זיהום מבוקר ניתן לשלוט לא רק בסוג נושאי המטען בחומר, אלא גם בכמותם.
את החומר המוליך למחצה המזוהם, נהוג לסמן באותיות ובסמלים בהתאם לסוג נושאי המטען שנוצרו בו ולכמותם. חומר שקיים בו ריכוז נמוך של נושאי מטען חיוביים יסומן למשל בסימון p-, כאשר p מייצג "חיובי" ומינוס מייצג "קצת", וחומר שקיים בו ריכוז גבוה של נושאי מטען שליליים יסומן בסימון n+. באופן כללי ניתן לומר שקיימים ארבעה סוגים של זיהומים:
+p-, p+, n-, n
אם כי רמות הזיהום יכולות להשתנות בצורה משמעותית בתוך הגדרות אלה.
סוגים של טרנזיסטורים
טרנזיסטור MOSFET
שמאל|ממוזער|250px|חתך של טרנזיסטור MOS
טרנזיסטור MOSFET (Metal Oxide Semiconductor Field Effect Transistor, או בקיצור FET) הוא הטרנזיסטור הנפוץ ביותר כיום, ומשמש בעיקר במעגלים לוגיים. שמו נגזר מאופן פעולתו – שדה חשמלי יוצר תעלה שבה קיים ריכוז גבוה של נושאי מטען, ולכן יכול לזרום בה זרם חשמלי. אופן הפעולה של טרנזיסטורי FET דומה לזה של הטריודה אולם טכנולוגיית המוליכים למחצה אפשרה בניית התקן מוקטן ללא צורך בשפופרת ריק (מצב מוצק). הטרנזיסטור מתפקד כמקור זרם תלוי-מתח – הפעלת מתח (שיוצר שדה חשמלי) מאפשרת זרימת זרם דרכו – וזה השימוש הדיגיטלי שלו. ככל שאורך התעלה קטן יותר, זמן המיתוג (מעבר ממצב של נתק למצב של העברת זרם) מתקצר. אורך התעלה הוא לכן אחד הפרמטרים החשובים ביותר בטכנולוגיה. עם השנים, הטכנולוגיה משתכללת, ומאפשרת ייצור טרנזיסטורים בעלי אורך תעלה הולך וקטן. אורך התעלה נמדד בננומטרים, לאחר שאורכי התעלה ירדו מסדר גודל של עשרות מיקרונים לננומטרים בודדים, ומשמש לעיתים קרובות לציון הרמה הטכנולוגית של המעגל משולב.
טרנזיסטור MOSFET בנוי מבסיס של חומר מוליך למחצה בעל אילוח מסוים – הנקרא מצע (Bulk) – כשעל המצע מושתלים שני אזורים של חומר מוליך למחצה בעל אילוח שונה, המוצא (Source) והשפך (Drain). מעל ההתקן נמצא השער (Gate) – הדק מתכתי המבודד מהמוליך למחצה על ידי שכבה של חומר מבודד. בטרנזיסטורים העשויים מסיליקון המבודד הוא תחמוצת סיליקון, כמו זכוכית מסוג סיליקה.
כאשר המצע עשוי מחומר מוליך למחצה מסוג p, במצע יהיו הרבה חורים ומעט אלקטרונים חופשיים. האזורים המושתלים, לעומת זאת, עשויים מחומר n ולכן יש בהם הרבה אלקטרונים. על ידי הפעלת מתח חיובי על השער, ייווצר שדה חשמלי, שימשוך אלקטרונים מהמצע לעבר השער (הסבר מפורט ניתן למצוא בערך של קבל MOS). כך תיווצר שכבת אלקטרונים, שנקראת "שכבת אינוורסיה" (מלשון היפוך, שכן מדובר באזור p, שבו קיים לכאורה רוב של נושאי מטען חיוביים, אלא שהמתח בשער יוצר שכבה שבה רוב נושאי המטען הם שליליים) או "תעלה". כעת אם יופעל מתח חשמלי בין המקור לשפך, יזרום זרם אלקטרונים בין המקור לשפך דרך התעלה. טרנזיסטור MOS בעל מצע מסוג P נקרא NMOS (משום שההולכה בו היא הולכה של אלקטרונים), ואילו טרנזיסטור בעל מצע מסוג N נקרא PMOS (שבו ההולכה היא של חורים). בתמונה למעלה מתואר טרנזיסטור NMOS.
לטרנזיסטור מסוג N התנגדות תעלה נמוכה יותר מזו של סוג P עקב הבדלי ניידות בין אלקטרונים וחורים.
ניתן לייצר את הטרנזיסטור בשתי טכנולוגיות, דלדול (depletion mode) והשבחה (enhancement mode). בהשבחה, המצע מאולח כך שאינו מוליך ללא מתח בשער, אך בדלדול, המצע מאולח כך שיוליך ללא מתח כמעט במצב רוויה (ראו מטה). רוב טרנזיסטורי ה־MOSFET מיוצרים בטכנולוגיית ההשבחה, אך קיימים גם טרנזיסטורים מסוג NMOS בטכנולוגיית דלדול.
ניתן לחלק את התנהגותו של טרנזיסטור MOS ל־3 מצבי פעולה עיקריים, התלויים במתחים המופעלים על הדקיו:
תת־הולכה (sub-threshold) – כאשר המתח על השער נמוך ממתח הסף, אין כמעט שכבת אינוורסיה, ולכן לא יכול לזרום זרם מהמקור לשפך. במצב זה, הטרנזיסטור מעביר זרם חלש (זרמי זליגה) על ידי דיפוזיה כתלות במתחים Vds ,Vgs.
ליניארי – כאשר המתח על השער גבוה ממתח הסף, נוצרת שכבת אינוורסיה, והטרנזיסטור מעביר זרם (על ידי סחיפה שנוצרת מן השדה החשמלי) בתלות במתח Vds אך גם במידת האינוורסיה שתלויה במתח Vgs (מתח השער). ככל שמתח השער עולה, יותר נושאי מטען מוזרקים מהמוצא אל התעלה, האינוורסיה גדלה, ההתנגדות קטנה ויכולה לאפשר זרם גדול יותר. במצב פעולה זה הטרנזיסטור מתנהג בקירוב כנגד בין השפך למקור (Drain to Source), והוא שימושי בעיקר למיתוג וניתוב של אותות חשמליים.
רוויה (saturation) – כאשר Vds גדול מ-Vgs-Vt, הטרנזיסטור מפסיק להתנהג כנגד. מהירות תנועת נושאי המטען בטרנזיסטור הגיעה לרוויה. הזרם לא יגדל כמעט עם הגדלת Vds. כדי להגדיל את הזרם יש לחזק את האינוורסיה על ידי הגדלת Vgs, במצב זה ההתקן משמש מקור זרם מבוקר מתח־שער למגבר.
טרנזיסטור BJT
שמאל|ממוזער|175px|מבנה מפושט של טרנזיסטור ביפולרי הוא סנדויץ' של חומרים מוליכים למחצה בעלי אילוח שונה, כאן NPN
טרנזיסטור BJT (Bipolar Junction Transistor – טרנזיסטור ביפולרי או דו־קוטבי) הוא התקן בעל שלושה הדקים. זרם חשמלי המוזן לבסיס (Base) מווסת את הזרם בין הפולט (Emitter) לקולט (Collector).
האנלוגיה לפעולת טרנזיסטור ביפולרי הוא הפעלת שסתום המווסת זרימה של מים בצינור. כוח קטן אשר מופעל על השסתום – זרם הבסיס – פותח פתח ומאפשר זרימת זרם חזק מאוד – זרם מהקולט לפולט. השימוש העיקרי בטרנזיסטור ביפולרי הוא להגברה – זרם קטן המוזרם לבסיס גורם לזרימת זרם גדול יותר, וכך אות חלש מוגבר לאות חזק יותר.
לטרנזיסטור ביפולרי יש גם כן שלושה מצבי פעולה, התלויים בזרמים המפעילים אותו:
נתק (cutoff) – במצב זה לא זורם זרם בסיס משמעותי ולכן אין גם זרם מהקולט לפולט.
פעיל – במצב זה, הזרם בין הקולט לפולט הוא פרופורציונלי (בערך) לזרם הבסיס אבל גדול הרבה יותר. במצב זה הטרנזיסטור בעצם מגביר באופן כמעט ליניארי. באופן עקרוני ניתן להפעיל את הטרנזיסטור בכיוון ההפוך, אם נחבר את הטרנזיסטור באופן הפוך במעגל, הקולט והפולט פשוט יחליפו תפקידים. אולם הטרנזיסטור אינו סימטרי ותוכנן לעבוד באופן מסוים, היפוך הקולט והפולט יביאו לירידה בביצועיו. מצב פעיל בו הטרנזיסטור מחובר כשורה נקרא מצב פעיל קדמי, המצב השני נקרא מצב פעיל אחורי.
רוויה (saturation) – טרנזיסטור נכנס למצב זה כאשר זרם הבסיס נהיה גדול מספיק והזרם בין הקולט לפולט לא יכול לגדול עוד.
טרנזיסטורים אחרים
ישנם סוגים אחרים של טרנזיסטורים, אלה הם בעיקר וריאציות של שני הטרנזיסטורים שתוארו לעיל. ביניהם:
JFET (Junction FET) – סוג נוסף של מגבר אפקט שדה. בטרנזיסטור מסוג זה, השער יוצר מוליך למחצה עם התעלה. הוא מיוצר בטכנולוגיית דלדול ולפיכך טרנזיסטור זה מאפשר מעבר זרם כל עוד לא הופעל מתח על השער. יתרונו של טרנזיסטור זה על פני טרנזיסטור הצומת הביפולרי נעוץ בכך שהבקרה נעשית על ידי מתח ואין זרם בקרה. מצד שני, הם מציגים הגבר נחות.
HEMT (High Electron Mobility Transistor) – נקרא גם heterostructure FET) HFET) טרנזיסטור חדש יחסית אשר בו משתמשים בצומת העשוי מחומרים שונים, בהשוואה לשאר הטרנזיסטורים שבהם משתמשים בצומת העשוי מחומר אחד המאולח באופן שונה. שימוש בצומת בין אלומיניום־גליום־ארסניד וגליום ארסניד (GaAs) יוצר התקן בעל התנגדות נמוכה מאוד (ניידות גבוהה של האלקטרונים) ולכן גם מהיר מאוד. ז'ורס אלפרוב והרברט קרמר קיבלו את פרס נובל לפיזיקה לשנת 2000 (יחד עם ג'ק קילבי), בגין תגליותיהם בתחום זה.
HBT (Heterojunction Bipolar Transistor) – טרנזיסטור ביפולרי בעל צומת מעורב. בטרנזיסטור זה הפולט עשוי מחומר בעל פער אנרגיה רחב, ואילו הבסיס עשוי מחומר אחר, בעל פער אנרגיה צר יותר. הדבר מאפשר להגדיל את אילוח הבסיס, ולהגדיל בכך את מהירות הטרנזיסטור. טרנזיסטורי HBT העשויים ממערכת החומרים אינדיום פוספיד וגליום אינדיום ארסניד הם המהירים ביותר כיום. טרנזיסטורי HBT העשויים מסגסוגת סיליקון גרמניום מהירים מעט פחות, אבל ניתן לשלבם עם מעגלי CMOS רגילים, המיוצרים על פיסות סיליקון.
שימושים וטכנולוגיות
הטרנזיסטור הוא רכיב מפתח בתעשיית האלקטרוניקה המודרנית. חשיבותו של הטרנזיסטור נובעת מן היתרונות המשמעותיים אשר מציע הטרנזיסטור לעומת שפופרת ריק – גודל זעיר, אמינות גבוהה, צריכת הספק נמוכה והאפשרות לייצר בזול רכיבים המכילים מספרים עצומים של טרנזיסטורים וחיבורים ביניהם. כל אלה חוללו מהפכה בעולם האלקטרוניקה בכלל ובתעשיית המחשבים בפרט. הטרנזיסטור הפך לרכיב המחליף כמעט באופן מוחלט כל מטלה שאינה מכנית. במכשירים רבים, גם פשוטים יחסית, לרוב זול יותר להשתמש במעגל משולב (הבנוי מכמה מיליוני טרנזיסטורים) מאשר בהתקן מכני כדי לבקר את פעולתו. כיום, החליפו הטרנזיסטורים את רוב ההתקנים האלקטרומכניים, והם הבסיס לכל הציוד האלקטרוני המודרני, בעיקר במחשבים (מעבד מודרני מכיל מיליארדי טרנזיסטורים), ציוד תקשורת, ורכיבי זיכרון (כגון Flash Disk).
מימוש שערים לוגיים
שמאל|ממוזער|150px|מימוש מהפך, שער NOT, בטכנולוגיית CMOS
ישנן טכנולוגיות רבות ליצירת שערים לוגיים מטרנזיסטורים, אך הנפוצה ביניהן היא טכנולוגיית ה־CMOS. בטכנולוגיה זו משתמשים בשילוב של שני סוגי הטרנזיסטור (NMOS ו־PMOS) למימוש שערים לוגיים. המעגל המתואר בתרשים מממש מהפך (פעולת NOT). המעגל מורכב מטרנזיסטור PMOS (למעלה), טרנזיסטור NMOS (למטה), מקור מתח גבוה Vdd (למעלה) ומקור מתח נמוך Vss (למטה). בגלל המבנה שלהם, טרנזיסטורי PMOS מוליכים כאשר מופעל על השער מתח שלילי יחסית ל־Vdd (שמושך חורים) ואילו טרנזיסטורי NMOS מוליכים כאשר מופעל על השער מתח חיובי יחסית ל־Vss. המעגל מבצע פעולת היפוך:
כאשר המתח בשערי הטרנזיסטורים הוא נמוך (0 לוגי), טרנזיסטור ה־NMOS הנמצא למטה קטוע ולא מעביר זרם. טרנזיסטור ה־PMOS מעביר זרם ומחבר את המוצא אל מקור המתח הגבוה.
כאשר המתח בשערי הטרנזיסטורים הוא גבוה (1 לוגי), טרנזיסטור ה־PMOS הנמצא למעלה קטוע ולא מעביר זרם. טרנזיסטור ה־NMOS מעביר זרם ומחבר את המוצא אל מקור המתח הנמוך.
השם CMOS מתייחס לצורת בניית השערים אך גם לטכנולוגיית הייצור. עם תחילת הייצור של מעגלים משולבים בשנות ה-70 לטכנולוגיה זו היו מגבלות אולם אמינות הייצור שלה השתפרה ויתרונותיה רבים, כגון צריכת הספק נמוכה במצב סטטי (כאשר האותות אינם משתנים), וקלות התכנון בה איפשרו את מהפכת המידע של העשורים האחרונים. כיום כמעט כל הייצור של רכיבים לוגיים מבוצע ב-CMOS.
מימוש מגברים
מראת זרם
טרנזיסטורים כתחליף לשפופרות ריק
לפני הטרנזיסטור מילאו שפופרות הריק את תפקיד המגברים. לטרנזיסטורים יתרונות רבים שאיפשרו להחליף את השפופרות כמעט בכל התפקידים:
מידות קטנות – למרות הקטנת שפופרות הריק, טרנזיסטורים היו קטנים בהרבה מהשפופרות מתחילת השימוש בהם. כיום, מידות הטרנזיסטורים נמדדות במיקרונים.
היעדר נימת להט ולכן פיזור הספק נמוך יותר. הפעלת שפופרת ריק דרשה זרם חשמלי מתמיד דרך נימת הלהט על מנת לפלוט אלקטרונים.
הפעלה מיידית ללא צורך בחימום התחלתי, ואמינות גבוהה בהרבה (שפופרות יכולות להישרף לאחר מספר מסוים של הפעלות וכיבויים – בעיה שלא קיימת בטרנזיסטור).
עמידות גבוהה יותר לתנאי סביבה. זאת אף על פי ששפופרות עמידות יותר לפולס אלקטרו מגנטי (EMP).
ייצור המוני המאפשר מחיר כמעט אפסי לכל יחידה, ויכולת בניית מעגלים משולבים.
מתחי עבודה נמוכים יותר ההולכים וקטנים ככל שהטכנולוגיה מתקדמת והטרנזיסטורים נעשים קטנים יותר.
שפופרות ריק נמצאות עדיין בשימוש ביישומים שונים אם כי תפוצתן נמוכה מאוד. במגברי שמע מסוימים משתמשים במגברים מבוססי שפופרות. לעיתים נטען כי תכנון כזה מפיק צלילים נעימים יותר לאוזן, אולם טענה זו אינה נתמכת בתאוריה או במדידות. שפופרות ריק משמשות פיזיקאים במהלך ניסויים מסוימים, בגלל יכולתן לעמוד בשינויי עומס גדולים יותר. בנוסף, השפופרות עדיין משמשות במגברים שבהם יש צורך בהספק יציאה גבוה, לדוגמה בתחנות מכ"ם ורדיו.
התפתחויות צפויות
הדור השני של המחשבים שהגיע בשלהי 1950 ו־1960 הכיל לוחות המלאים בטרנזיסטורים בודדים וליבות מגנטיות. התפתחות טכנולוגיית המעגל המשולב איפשרה יצירה של מעגל אחד עם הרבה טרנזיסטורים על אותה פיסת סיליקון משולבים עם רכיבים אחרים (בעיקר קבלים וסלילים). כל החיבורים הוכנסו לתוך רכיב אחד הניתן לייצור המוני. מספרם של הטרנזיסטורים הבודדים זעום יחסית למספר הטרנזיסטורים הנמצאים במעגלים משולבים. למרות זאת הם עדיין שימושיים במעגלי הספק ומעגלים אנלוגיים.
קבוצות רבות של מדענים מנסות זה עשרות שנים לייצר טרנזיסטורים קטנים ויעילים ככל האפשר. בשנת 2005, סטודנטים ופרופסורים באוניברסיטת אלברטה יצרו טרנזיסטור המורכב ממולקולה יחידה. קיימים גם ניסיונות למצוא חומרים ביולוגיים שיתפקדו כטרנזיסטורים, למשל מחקריה של ג'נין באו.
קישורים חיצוניים
ספר מקיף על התקני מוליכים למחצה – באנגלית
מידע היסטורי על טרנזיסטורים – באנגלית
ההיסטוריה של גילוי הטרנזיסטור – באנגלית
How Does a Transistor Work? סרטון הסבר בשפה האנגלית הממחיש את פעולת הטרנזיסטור
הערות שוליים
*
קטגוריה:רכיבים אלקטרוניים
קטגוריה:ארצות הברית: המצאות | 2024-08-20T03:21:16 |
ג'ורג' טאבורי | REDIRECT ג'ורג' טבורי | 2004-06-04T17:59:44 |
מנוע מכונית | שמאל|ממוזער|250px|מנוע של מכונית פשוטה מסוג אוסטין 1500
שמאל|ממוזער|250px|מנוע של מכונית מרוץ
בעולם המערבי, מרבית כלי התחבורה במאות העשרים והעשרים ואחת מונעים באמצעות מנועים. המכונית היא מן הנפוצים שבכלי התחבורה ומנועי מכוניות מקבלים את אספקת האנרגיה שלהם בשריפת בנזין, או סולר, מטעינה ממערכת חשמל המבוססת על סוללות או תאי דלק ולעיתים נדירות מאנרגיה סולארית, ישנם גם מנועי מכוניות שמקבלים את אספקת האנרגיה שלהם מגז טבעי, מימן, אתאנול או פרופאן.
מנוע בעירה פנימית
מנוע המכונית הנפוץ ביותר כיום הוא מנוע בעירה פנימית, המופעל באמצעות בנזין או סולר. המנוע בנוי בדרך כלל מ-4 בוכנות. כל בוכנה נעה בתוך צילינדר בין שתי נקודות: נקודה מתה עליונה ונקודה מתה תחתונה.
תנועת הבוכנה נגרמת מלחץ, שנוצר על ידי הצתת תערובת של דלק ואוויר, בחלק שבין נקודה מתה עליונה לראש הצילנדר. את התערובת מכין המאייד (קרבורטור) או המזרק. שסתום אחד או יותר (שסתומי יניקה) יונק את התערובת לראש הצילינדר, ושסתום אחד או יותר (שסתומי פליטה) פולט את הגזים לאחר שריפתם לאגזוז.
הבוכנות נעות בתנועה קווית, ומניעות את הטלטל. הטלטל מניע את גל הארכובה, וכך הופכת תנועה קווית של הבוכנות לתנועה סיבובית של גל הארכובה. גל הארכובה מחובר ומסובב גלגלי שיניים, המחוברים לצירי ההנעה של הרכב (תלוי בסוג ההנעה – קדמי או אחורי) ומהם מועברת התנועה לגלגלי המכונית.
מנוע המכונית דורש תחזוקה שוטפת כגון הימצאות שמן מנוע והחלפתו מפעם לפעם.
מנוע רוטורי
סוג נוסף הוא מנוע רוטורי או מנוע ונקל, הקרוי על שם מפתחו פליקס ונקל. למנוע יש בוכנה אחת או שתיים בצורת משולש מעוגל קצוות, שקצוותיו אוטמות את חלל המנוע ומשולש זה מסתובב מעגלית (אך אמצעו אינו ציר סיבובו) בתוך חלל המנוע ומחובר לציר ההנעה של הרכב דרך גלגל שיניים לעיגול פנימי שנמצא במרכזו של המשולש.
פתחי היניקה (להזרמת תערובת הדלק והאוויר) והפליטה נמצאים בחלל המנוע והבוכנה המרכזית של המנוע מסתובבת תוך כדי שהיא עוברת בין המצבים של יניקת תערובת, שרפה ופליטת שאריות הבעירה לאגזוז.
יעילות מנוע רוטורי היא בעיקר בהורדת הצורך של המרת התנועה הקווית (במנוע בעירה פנימית) לתנועה סיבובית של גל הארכובה (ציר ההנעה הראשי של הרכב) ובמספר החלקים הנמוך משמעותית לעומת מנוע הבעירה הפנימית (40 חלקים במנוע בעירה פנימית לעומת 3 חלקים במנוע רוטורי).
מנוע זה ניחן ביכולת להגיע לסיבובי מנוע רבים יותר מאשר מנוע הבעירה הפנימית וזאת בשל מרכיביו של המנוע, צורת עבודתו הסיבובית וסוגי חלקיו, אך למרות יעילות עבודתו עדיין ישנו חיסרון השחיקה הגבוה (של הבוכנה המשולשת) במנועים אלו וחיי מנוע כזה נעים בערך בסביבות 300,000 ק"מ למנוע, אך כל העת יצרני כלי רכב מתאמצים לשפר את אורך חייו ויעילותו.
כמו כן ההספק שניתן להפיק ממנוע רוטורי יחסית לנפחו גבוה מהספק של מנוע בעירה פנימית בנפח דומה.
המנוע הומצא בשנות ה-50 של המאה ה-20 ונמכר לחברת אאודי שניסתה לפתחו אך ללא הצלחה מרובה ועקב כך מכרו את זכויות הייצור לחברת מאזדה המפתחת אותו עד היום והוא נמצא בדגמי מכוניותיה כגון RX8 ו-RX7.
מערכות נוספות
מנוע המכונית כולל מערכות תומכות כגון:
מערכת קירור – מוכרת גם כרדיאטור. היא מקררת את המנוע בשעת פעולתו על ידי מאוורר שמקרר רשת של צינורות דקים בהם זורמים המים ועוברים על גוף המנוע בצינורות שבדפנותיו.
מערכת הדלק – מספקת דלק וחמצן למנוע. היא יכולה להיות מסוג קרבורטור או הזרקת דלק, כאשר כיום במכוניות חדשות משתמשים בעיקר במזרקים המחוברים ישירות למנוע.
מערכת הצתה – יוצרת ניצוץ הגורם להצתת התערובת בבוכנה וכתוצאה מכך הבוכנה נעה בתוך החלל הצילינדרי. ישנו הבדל במערכות הצתה לרכבים המשתמשים בדלק מסוג בנזין ודיזל, כאשר לכלי רכב המוזנים בדלק מסוג דיזל אין פעולת הצתה בכל מחזור של עבודת בוכנה אלא רק בהתנעה וזאת בשל החום הגבוה הנמצא בחלל הצילינדרי ומצית את תערובת הדיזל ללא צורך במצתים, בניגוד למנוע בנזין שם נדרשת הצתת התערובת בכל מחזור.
מערכת החשמל – של הרכב הכוללת אלטרנטור ומצבר המספקות חשמל למצתי הרכב שעל בוכנותיו.
כמו כן במנוע ישנו אגן שמן בתחתיתו על מנת לאפשר לחלקי המנוע לנוע בצורה חלקה ללא חיכוך העלול לשחוק אותם. כמו כן השמן מסייע בהסעת חום בין חלקי המנוע השונים ובספיחת לכלוך.
ראו גם
מכונית ירוקה
רכב חשמלי מונע מצבר
הנעה היברידית
היברידי נטען
מנוע דיזל
מנוע דיזל-חשמלי
קישורים חיצוניים
קטגוריה:טכנולוגיה תחבורתית
קטגוריה:מנועים | 2024-05-02T18:51:54 |
מנוע בעירה פנימית | ממוזער|250px|מנוע de Havilland Gipsy Major שהניע מטוסי מדחף בשנות ה-30 של המאה ה-20
מנוע בעירה פנימית או מנוע שרפה פנימית הוא מנוע חום השורף דלק, והופך את אנרגיית החום הנוצרת בשרפה לאנרגיית לחץ, אשר מנוצלת לביצוע עבודה מכנית. הוא נקרא כך משום ששריפת הדלק והעבודה המכנית נעשות בתוך המנוע עצמו, למשל בצילינדר של מנוע בוכנאי. במנוע בעירה חיצונית, לעומת זאת, שריפת הדלק מתבצעת במכלול נפרד וחיצוני למנוע, למשל בדוד קיטור, בעוד שהעבודה המכנית נעשית בתוך המנוע עצמו, למשל בטורבינת קיטור.
עם מנועי בעירה פנימית נמנים מנועי דיזל ובנזין בוכנאיים, טורבינות גז ומנועים סילוניים.
היסטוריה
מנועי הבעירה הפנימית המוקדמים ביותר היו כנראה רקטות וזיקוקים שפותחו בידי הסינים עוד במאה ה-3 לפנה"ס, תוך שימוש באבק שרפה. אלו היו למעשה צעצועים עד למאה ה-11 שבה החלו לשמש ככלי נשק. פרנסואה איזק דה ריבז בנה את מנוע הבעירה הפנימית הראשון שהתבסס על בעירה לסירוגין ב-1807. עם זאת, המנוע לא היה שימושי מכיוון שהוא יצר כוח מזערי ודרש תערובת של מימן וחמצן בתור דלק.
הפטנט הראשון למנוע בעירה פנימית ניתן בארצות הברית ב-1826 לסמואל מורי. ב-1859 הבלגי אטיין לנואר המציא בצרפת את מנוע הבעירה פנימית הראשון שהיה בעל ערך שימושי. הוא התבסס על גז פחמי שנשאב לתוך הצילינדר בתחילת כל פעימה ואז הוצת כדי לדחוף את הבוכנה לצד השני של הצילינדר. תהליך זה חזר על עצמו גם בצד השני של הצילינדר ולפיכך מנוע זה היה בעל פעולת שרפה כפולה. בשנת 1863 בנה את דגם הרכב היפומוביל.
ב-1867 בנה הממציא הגרמני ניקולאוס אוטו את מנוע השרפה הפנימית בעל ארבע הפעימות הראשון. המנוע התגלה כיעיל יותר ממנועו של לנואר ושווק בהצלחה לצרכים תעשייתיים. תכנון מנוע זה שופר בהמשך על ידי הגרמני גוטליב דיימלר שהתמקד בהפיכת הטכנולוגיה לניתנת לשימוש במכוניות, במיוחד על ידי הוספת מאייד הבנזין. ב-1890 בנה הגרמני וילהלם מייבאך את מנוע השרפה הפנימית הארבע-צילינדרי הראשון. דיימלר ומייבאך עבדו לפני כן בחברה של אוטו אך עזבו ב-1882 כדי להקים חברה משלהם.
באותו זמן לערך הלך והשתכלל תכנונו של מנוע בעירה פנימית בעל מחזור של שתי פעימות. מנוע זה הומצא ב-1867 על ידי סר דוגאלד קלרק, ושופר על ידי ג'וזף דיי ב-1891.
ב-1930 הוציא סר פרנק ויטל פטנט על מנוע הטורבינה שנודע לאחר מכן כמנוע הסילון. ב-1937 הופעל מנוע כזה לראשונה, וב-1939 מטוס של חברת ארנסט היינקל בשם HE178 טס בפעם הראשונה עם מנוע סילון בלבד.
יישומים
מנועי הבעירה הפנימית משמשים בדרך כלל כלי רכב ממונעים. הם מופיעים ברוב המכוניות, האופנועים, הסירות הממונעות, כלי הטיס וקטרי הרכבת. טיפוס מנועי הטורבינה יופיע בדרך כלל במטוסי סילון ואוניות גדולות.
מנועי הבעירה הפנימית משמשים גם בתעשייה, בעיקר ביישומים נייחים, שם הם מתחרים במנועים חשמליים. מנועים חשמליים טומנים בחובם יתרונות על פני מנועי הבעירה הפנימית, אך בתחילת המאה ה-21 הם עדיין רחוקים מלהחליף את מנועי הבעירה הפנימית בכלי רכב.
חלקים
קיימים מספר סוגי מנועי בעירה פנימית, אשר שונים זה מזה במבנה ובחלקי המנוע.
מנועי ארבע פעימות הם המנועים הנפוצים ביותר. חלקים עיקריים במנועים אלו:
גל הזיזים (מופיע באיור בצבע כחול/אדום) - קובע באמצעות רצועת/שרשרת התזמון את קצב פתיחת וסגירת השסתומים.
שסתומים (בכחול/אדום) - מאפשרים לתערובת להיכנס לתא הבעירה (הצילינדר), מאפשרים את פעולת הדחיסה והכוח ולבסוף את הפליטה.
גל ארכובה (בסגול) - גל יציאת האנרגיה הקינטית מהמנוע.
צילינדר (באפור בהיר) - תא הבעירה של הדלק.
מצת (באפור כהה - בין השסתומים) - רכיב חשמלי המסוגל לייצר ניצוץ חזק, המספיק לשרפה יעילה ומהירה של התערובת. לשם כך נדרש מתח גבוה של עשרות אלפי וולט.
בוכנה (בצהוב) - החלק האחראי על שאיבת התערובת, דחיסתה, המרת הלחץ שנוצר עקב השרפה לאנרגיה קינטית, ולבסוף פליטת התערובת השרופה לסעפת הפליטה.
טלטל (בחום) - אחראי על סיבוב גל הארכובה, בהתאם לתנועות הבוכנה.
מנועי שתי פעימות דומים בתכנונם, אך לא כוללים שסתומים וגל זיזים. מנועים אלו מתוכננים כך שהבוכנה אוטמת את שסתום הפליטה בעת דחיסה והצתה. עבור יניקת התערובת, קיים שסתום חד כיווני הנקרא "שסתום עלים", המאפשר כניסת תערובת דרך סעפת הפליטה, אך לא מאפשר את יציאתה. מכיוון שעיצוב זה גורם לכך ששסתום הפליטה והיניקה יהיו פתוחים במקביל, מתעורר הצורך באגזוז לחץ - אגזוז ההופך את כיוון גלי ההדף הבוקעים מסעפת הפליטה, וגורם להם לדחוס את התערובת שברחה לסעפת הפליטה, בחזרה לצילינדר.
מנוע מודרני מכיל חלקים רבים נוספים, כגון מספר רב של מסבים, רצועת מנוע (רצועת אביזרים נלווים, רצועת המזגן), מערכות שימון וקירור במים/שמן, חיישנים, משאבות, ועוד, כאשר כל יצרן עושה שימוש בטכנולוגיות נוספות הייחודיות לו.
פעולה
כל מנועי הבעירה הפנימית תלויים בתהליך הבעירה שבו דלק כלשהו, בדרך כלל בשילוב עם אוויר אך לא רק, יוצר ריאקציה כימית שמספקת אנרגיה שמתורגמת לכוח ההנעה.
הדלקים הנפוצים ביותר מאז תחילת המאה ה-20 עשויים מפחמימנים ומיוצרים מנפט. בין אלו ניתן למצוא את הבנזין, הסולר והגז הטבעי. יש המשערים שבעתיד, המימן עשוי להחליף את סוגי הדלק האלו. היתרון של מימן הוא שהבעירה שלו מפיקה מים בלבד, זאת בניגוד לדלק המקובל שהבעירה שלו מפיקה גם פחמן דו-חמצני – גז חממה הגורם להתחממות העולמית בכדור הארץ.
בכל מנועי הבעירה הפנימית, ללא תלות בסוג הדלק, נדרשים אמצעים להציתו כדי לגרום לבעירה. רוב המנועים עושים שימוש במצת חשמלי או בהצתה בעזרת לחץ דחיסה. מערכות הצתה חשמליות נעזרות במצבר וסליל מושרה כדי לספק מתח גבוה שמצית את תערובת הדלק אוויר בחלל הצילינדר. המצבר נטען מחדש תוך כדי פעולת המנוע בעזרת מחולל זרם חילופין (אלטרנטור) שמופעל בכוח המנוע. מערכות הצתה בעזרת לחץ דחיסה עושות שימוש בחום שכבר נמצא ממילא בתא השרפה כדי להצית את הדלק המוזרק.
לאחר ההצתה, תוצרי הבעירה אוצרים בתוכם יותר אנרגיה זמינה משהייתה בתערובת האוויר דלק הדחוסה (שהייתה בעלת אנרגיה כימית גבוהה יותר). אנרגיה זו באה לידי ביטוי בטמפרטורה ובלחץ גבוהים שמתורגמים לעבודה על ידי המנוע. במנועי בוכנה למשל, הבעירה יוצרת גזים בלחץ גבוה בחלל הצילינדר והם דוחפים את הבוכנה.
לאחר שהאנרגיה נוצלה, הגזים החמים הנותרים מוצאים החוצה דרך שסתום או פתח הפליטה והבוכנה חוזרת למצבה ההתחלתי, המכונה נקודה מתה עליונה (נמ"ע). הבוכנה ממשיכה משם לשלב הבא (המשתנה מטיפוס מנוע אחד לשני). כל תוצר של חום שלא תורגם לעבודה, הוא למעשה תוצר מבוזבז, והוא מטופל בעזרת מערכת קירור (מבוססת מים, אוויר ובשיטות אחרות).
סיווג
מסגרת|שמאל|200px|
מחזור ארבע פעימות1. יניקה 2. דחיסה 3. עבודה 4. פליטה
ישנם סוגים רבים של מנועי בעירה פנימית, המתאימים לסוגי יישומים שונים. בדומה, יש גם דרכים רבות לסווג את מנועי הבעירה הפנימית, שחלקם מופיעים להלן:
מחזורי המנוע
+מנועי בעירה פנימית בעירה לסירוגין בעירה מתמשכת 2 פעימות 4 פעימות מנוע ונקל מנוע דיזל טורבינת גז מנוע סילון מנוע מגח סילון מנוע רקטה
מנועים המבוססים על מחזור שתי פעימות מפיקים שתי פעימות לכל פעימת כוח, ונמצאים בשימוש בקטנועים, מכסחות דשא, סירות קטנות ובמעט אופנועים. מנועים אלו בדרך כלל רועשים יותר ובעלי נפח קטן. מנועים מבוססי מחזור ארבע פעימות (המכונה גם מחזור "אוטו") מפיקים ארבע פעימות לכל פעימת כוח, ונמצאים בשימוש במכוניות, אופנועים, סירות גדולות וכלי טיס. הם בדרך כלל שקטים יותר ובעלי נפח גדול בהשוואה למנועי שתי הפעימות.
ישנן מספר וריאציות נוספות על מחזור ארבע פעימות הנמצאות בשימוש מועט יחסית. הבולטות מביניהן ידועות בשם מחזור מילר ומחזור אטקינסון.
מנועי דיזל נחשבים דומים למנועי ארבע פעימות, אך בתוספת מערכות להצתה על ידי דחיסה ניתן לסווגם כמנועים בעלי מחזור פעולה שונה.
סוגי דלק
מנועי דיזל עושים שימוש בדלק מסוג סולר. בהשוואה למנועי הבנזין, מנועי דיזל הם בדרך כלל כבדים, רועשים, חזקים יותר בסל"ד נמוך ויעילים יותר בצריכת הדלק. הם משמשים כלי רכב, משאיות, אוניות, קטרים, וציוד תעשייתי כבד.
מנועי בנזין משמשים את רוב כלי הרכב, כולל מכוניות, אופנועים וקטנועים. הם עושים שימוש בבנזין ברמות זיקוק שונות. מנועים אחרים עושים שימוש בסוגי דלק כגון מימן, גז טבעי נוזלי ותחליפי סולר המבוססים על שמנים צמחיים (ביו דיזל).
צילינדרים
מנועי הבעירה הפנימית יכולים להכיל כל מספר של צילינדרים כאשר מספר של אחד עד עשרים נחשב לנפוץ. הגדלה במספר הצילינדרים עוזרת להגדיל את כוח המנוע אך משמעותה מנוע גדול יותר וצריכת דלק פחות יעילה.
רוב מנועי המכוניות הם בעלי ארבעה עד שמונה צילינדרים, בעוד מספר מכוניות יקרות עשויות להגיע גם ל-12, ומספר מכוניות קטנות ישתמשו בשלושה בלבד.
בעבר היו נהוגים מנועים רדיאליים במטוסים והם היו מורכבים מחמישה עד 20 צילינדרים. שורה אחת תמיד הכילה מספר אי זוגי של צילינדרים, כך שמספר זוגי מקורו בשתיים או ארבע שורות.
מנועי אופנועים מורכבים בדרך כלל מאחד עד ארבעה צילינדרים, עם מספר חריגים המורכבים משישה.
מנועי מכשירים קטנים כגון מכסחות דשא ומסורי שרשרת מורכבים בדרך כלל מצילינדר אחד.
מערכת הצתה
ניתן לסווג מנועי בעירה פנימית בהתאם למערכת ההצתה. בתחילת המאה ה-21 נפוצות מערכות הצתה חשמליות בעזרת מצת או מערכות הצתה בעזרת חימום על ידי דחיסה. בעבר היו נפוצות גם מערכות של להבה חיצונית או שפופרת חמה.
תצורת המנוע
שמאל|ממוזער|250px|מנוע כוכבי של מטוס מראשית ימי התעופה
ניתן לסווג מנועי בעירה פנימית בהתאם לתצורתו. סידורים נפוצים הם סידור בשורה, סידור בתצורת V, או סידור שטוח המכונה בוקסר. מנועי מטוסים יכולים להיות מסודרים בתצורה מעגלית (רדיאלית). סידורים אחרים פחות נפוצים הם סידורים בצורת W, X ו-H.
סידור הצילינדרים במנוע, משפיע רבות על אופי המנוע, בתחומים כגון גודל פיזי, משקל, אפשרות לקירור ופיזור החום, עלות הייצור, כמות הויברציות המתקבלות, ועוד. היצרנים בוחרים את סידור הצילינדרים האופטימלי, בהתאם לייעוד כלי הרכב. כך לדוגמה, ברוב המכוניות ניתן למצוא מנועי ארבעה צילינדרים בתצורה שטוחה, התופסים מעט מקום, שוקלים מעט, וזולים לייצור ולתחזוקה. מנועים אלו מיועדים לשימוש ברחוב, ולא למרוצים או מאמצים קשים, ולכן אין בהם צורך בתצורה שתאפשר פיזור חום יעיל יותר. לעומת זאת, יצרנית האופנועים הרלי-דייווידסון, בחרה דווקא במנוע בתצורת V לאופנועים שלה, בשל המראה שמנוע מסוג זה מקנה, ובשל הויברציות המאפיינות את האופנועים מתוצרת החברה.
תצורת מנוע נדירה יחסית היא כזאת שבה יש יותר מגל ארכובה אחד והצילינדר הוא בעל שני פתחים לשתי בוכנות הנעות זו מול זו, ללא ראש צילינדר. תצורה זו שימשה בעבר במטוסים, קטרים ועדיין משמשת בכלי שיט.
נפח המנוע
נפח המנוע הוא החלל דרכו עוברות הבוכנות בפעימה אחת. הנפח נמדד בדרך כלל בסמ"ק או בליטרים. מנועים גדולים הם בדרך כלל חזקים יותר, ומספקים מומנט גבוה יותר בסל"ד נמוך יותר אך גם צורכים יותר דלק. חישוב הנפח מתבצע על ידי מכפלה של מהלך הבוכנה כפול שטחה כפול מספר הצילינדרים. מהלך הבוכנה מוגדר כדרך אותה הבוכנה עוברת מהנקודה העליונה אליה מגיעה הבוכנה (נקודה מתה עליונה - נמ"ע), עד לנקודה התחתונה ביותר (נקודה מתה תחתונה - נמ"ת). שטח הבוכנה מחושב על פי קדח הבוכנה, כלומר מחצית הקדח בריבוע כפול פאי (כפול "מהלך").
מעבר להגדלת מספר הצילינדרים, ניתן להגדיל נפח מנוע בעזרת הגדלה של מהלך הבוכנה או קוטרה. צעד כזה דורש התאמה של מערכות מנוע אחרות כדוגמת מערכת אספקת תערובת הדלק והאוויר, כדי להבטיח ביצועים אופטימליים. נפחי המנוע המוצהרים על ידי היצרנים הם לעיתים קרובות מעוגלים, כך שלמשל מנוע בן 1,453 סמ"ק עשוי להיקרא 1,500.
במדינות שונות לנפח המנוע יש השפעה על מיסוי הרכב שבו מותקן המנוע. עקב כך, בתכנון מנוע מובאים בחשבון גם שיקולי מיסוי, כך שיתאפשר שיווק מכוניות שחל עליהן מיסוי נמוך. בהתאם לכך ניתן למצוא מנוע שנפחו דווקא 1,999 סמ"ק, משום שב-2,000 סמ"ק מתחילה מדרגת מיסוי גבוהה יותר.
בישראל דבר זה כבר לא קיים, אך לנפח המנוע באופנועים ישנה השפעה על מחירי הביטוח כך שלאופנוע עד 250 סמ"ק הביטוח יהיה מוזל מאופנוע בעל נפח מנוע מעל 250 סמ"ק.
נתונים אחרים
כל מנועי השרפה הפנימית נתונים בהתאם לתצורתם באופן תאורטי למגבלת יעילות עבודה עליונה. יעילות עליונה זו מושגת רק על ידי מכונת קרנו התאורטית.
סוג נדיר יחסית של מנוע שרפה פנימית משתמש בתנועת בוכנה סיבובית במקום תנועה אורכית ובכך משיג יעילות עבודה גבוהה יחסית. מנוע זה מכונה מנוע ונקל.
ראו גם
מנוע המי
מנוע תא להט
HCCI
מנוע בעירה חיצונית
קישורים חיצוניים
כיצד עובד מנוע בעירה פנימית, עם אנימציה
קטגוריה:טכנולוגיה תחבורתית
*
קטגוריה:המצאות במאה ה-19
קטגוריה:המהפכה התעשייתית השנייה | 2024-07-27T20:08:03 |
ז'אק ברל | שמאל|ממוזער|200px|ז'אק ברל, 1955
ז'אק רומן ז'ורז' ברל (בצרפתית: Jacques Romain Georges Brel, ; 8 באפריל 1929 – 9 באוקטובר 1978) היה זמר, פזמונאי ומלחין שאנסון בלגי, מגדולי הזמר הצרפתי. השפעתו חצתה את גבולות השפה, ורבים משיריו תורגמו לשפות שונות, בהן עברית. ברל היה גם שחקן קולנוע ובמאי. לעיתים הוא שר גם בפלמית.
ביוגרפיה
ברל נולד בסכארבק , שכונה ענייה בבריסל בירת בלגיה, למשפחה בורגנית בעלת מפעל לייצור קופסאות. הוריו היו ממוצא פלמי, אך נטמעו בתרבות הצרפתית. האב, רומן, היה במקור מסביבות איפר וגדל בסביבה דוברת צרפתית. גם האם, ליזט, שהייתה בת השכונה סכארבק, הייתה פרנקופונית. ז'אק ברל עצמו לא שלט בצורה טובה בהולנדית, ושפה זו הייתה המקצוע שבו קיבל את הציונים הגרועים ביותר בבית הספר. בצעירותו, היה אורח חייו של ברל רגיל לבני חוגו – הוא נישא בגיל צעיר וקיבל תפקיד ניהולי במפעל המשפחתי. כתחביב נהג לשיר בבתי קפה ובברים באזור אילו סאקרה. בתחילת שנות ה-50 פרש מהמפעל המשפחתי כדי להתמסר לשירה, ועבר לפריז.
בפריז הוא כתב מוזיקה והופיע בקברטים ובאולמות העיר. הוא העניק ממד דרמטי לשיריו, והתפרסם. בשנת 1956 ערך סיבוב הופעות באירופה והקליט את השיר "Quand on n'a que l'amour" ("כאשר לא יהיה דבר מלבד האהבה"; בגרסה העברית: "אם נדע לאהוב"), שביסס את מעמדו כאמן חשוב.
בשנים הבאות הופיע בבמות החשובות ביותר בצרפת. הוא הלך והתבלט כבעל סגנון ייחודי, הן מבחינת מילות שיריו ונושאיהם, הן מבחינת לחניהם והן מבחינת האופן שבו ביצע אותם. בתקופה זו גם הופיע בכמה סרטים, אך הקריירה שלו כשחקן לא נסקה.
בשנת 1973 פרש לפולינזיה הצרפתית. בשנת 1977 שב לפריז, ושם הקליט את תקליטו האחרון רק כדי לסייע לחבר בעל חברת הקלטות שנקלע לקשיים כלכליים. מקצת התקליט מבטא אווירה של פולינזיה, והשיר המרכזי שלו מוקדש לאיי מרקיז.
ברל, שהיה מעשן כבד, מת מסיבוכים של סרטן הריאות ב-9 באוקטובר 1978 והוא בן 49. הוא נקבר בבית הקברות באטונה שבאי היבה אואה , השייך לקבוצת איי מרקיז שבפולינזיה הצרפתית, במרחק קצר מקברו של הצייר פול גוגן.
יצירתו
על אף שצרפת הייתה מקורו הרוחני, תמיד הדגיש את היותו בראש ובראשונה פלמי, הן בראיונות שהעניק והן ברבים משיריו. השיר "Marieke", לדוגמה, הוא שיר געגועים לנערה פלמית ולמולדתו פלנדריה, מושר בתערובת של שתי השפות. בשיריו הוא מבטא לעיתים קרובות געגועים ואהבה כלפי פלנדריה וכלפי בלגיה – כמו בשירים "Il neige sur Liège" ("שלג יורד על לייז'"), "Le plat pays" ("ארץ המישור"), "Bruxelles" ("בריסל"), "Mon père disait" ("אבי נהג לומר") – על נופיה, אווירתה, אנשיה ורוח הצפון הנושבת בה. יחסו של ברל אל הפלמים מורכב. לצד הגעגועים הוא מצייר אותם כצרי אופק, שמרנים לעילא, חיים את חייהם השגרתיים והסתמיים. הדבר בולט למשל בשירו "ילדותי" ("Mon enfance"). בשיר "Les Flamandes" ("הפלמיות") הוא מתאר את הנשים הפלמיות הרוקדות ללא רגש, ללא רטט, ללא חדווה, ועושות זאת בכל גיל, תמיד כדי להוכיח ש"הכל בסדר" והכל מתנהל לפי הנורמות המצופות מהן.
הוא כתב על נושאים שונים ומגוונים: אהבה, מוות, תקווה חסרת סיכוי, בדידות, אכזבה, ילדות, זקנה, חברה ועניינים שברוח. בשירתו עולה נימה סוציאליסטית, המתבטאת בעיקר בלגלוג על הבורגנים, צביעותם ומוסכמותיהם החברתיות – כך למשל בשירים "Les Bonbons" ("הסוכריות"), "Les jardins du casino" ("גני הקזינו"), "Les Paumés Du Petit Matin" ("הבליינים של שעות הזריחה") ו-"Les bourgeois" ("הבורגנים"). בולטת בשיריו הרגשת האמפתיה כלפי החלשים שבחברה, אך בניגוד לאמנים אחרים בזמנו, שהדגישו את אומללותם של חלשים "אופנתיים" (פועלים, נשים, שחורים וכדומה), ברל היה קשוב למועקתם ולפגיעותם של חלשים שאינם שייכים למגזרים מוגדרים בחברה: הזקנים, השיכורים, המכוערים ועוד. כך למשל אחד משיריו האחרונים, "Voir un ami pleurer" ("לראות חבר בוכה"), מדגיש לא את מצוקתו של האדם הסובל אלא דווקא את הקושי של חברו הרואה אותו בסבלו. בשיר זה הוא מדבר גם על "האלגנטיות שבהיות כושי ועל האומץ שבהיות יהודי". ברל שר רבות על נשים, אך על אף נטייתו האגליטרית, את הנשים תפס בדרך כלל כנמצאות בצד הפוגע ולא בצד הנפגע של המשחק החברתי.
בשירתו מצליח ברל לעורר הזדהות עם אנשים כאשר הוא נותן להם כביכול לדבר מפי עצמם. לרוב הוא נמנע מלתאר את חווייתם או סבלם בצורה ישירה, ותחת זאת מעביר אותם דרך המילים המושמות בפיהם. כך למשל בשיר "Quand ma maman reviendra" ("כשאמי תחזור") – אחד השירים הרגישים והעצובים שחיבר ברל – מספר ילד על השמחה שתתעורר בו כאשר תחזור אמו, שעזבה לפני זמן רב, כאשר יחזור אחיו, היושב בכלא על עבירות אידאולוגיות, וכאשר תחזור אחותו, הנמצאת בפריז. הוא עצמו, כך מובן מן המילים, נותר לבדו עם אביו, עובד בית מרזח קשה יום, שחולק עם בנו בעיקר את דאגותיו, ואילו הדמיונות על חזרת בני משפחתו האבודים מאפשרים לו לצאת מן השיגרה הקשה ולחיות מעט את העתיד הורוד שהוא מייחל לו, עתיד שהוא מאמין כי יגיע ורק המאזין מבין כי הוא חסר כל סיכוי להתגשם.
שירי האהבה של ברל אינם טיפוסיים לסוגה זו. למעט שירו המוקדם "כשלא יהיה דבר מלבד האהבה", המאדיר את האהבה ללא סייג, כמעט כל שיריו מבטאים את המימד הטרגי והכאוב שביחסי האהבה. כך, למשל, שירו "האהבה הבאה" ("Le prochain amour") מושר מפי גבר המרגיש כי הוא עומד להיכנס לאהבה חדשה. הוא יודע היטב כי הזוגיות, כמו תמיד, תהיה בסופו של דבר מגבילה, מלאת מאבקי כח שבהם הוא עתיד להפסיד (הוא אף ממשיל אותה למלחמה), משעבדת וכאובה, אך מכריע כי למרות הכל "כמה טוב להיות מאוהב". את שירו "מדלן" ("Madeleine') הוא שם בפי בחור צעיר ופשוט, בעל שפה דלה. הבחור עומד מדי ערב על יד הקולנוע, זר פרחי לילך בידו, וממתין לבואה של אהובתו, מדלן. מבית לבית מסתבר שתקוותו חסרת סיכוי, משום שמדלן "טובה מדי בשבילו" ואינה מתכוונת להגיע. בבית הלפני אחרון הוא כבר מבטא את ייאושו, אך בבית האחרון הוא מכריז כי גם למחרת יגיע עם זר הפרחים להמתין למדלן באותו מקום. הוא מסיים בתרועת ניצחון ושמחה, המשרה כביכול הרגשה של סוף טוב, אף שלמאזין ברור כי גם להתחלה החדשה הזאת אין שום סיכוי (והניגוד החריף בין המילים למנגינה יוצר אפקט מפתיע ואירוני).
יצירתו של ברל איננה מוגבלת לסגנון יחיד, והוא שלח את ידו בכתיבה משעשעת – לעיתים קרובות כזו המשלבת ביקורת חברתית אירונית – כמו גם בכתיבה לירית-סנטימנטלית. חדשנותו של ברל בשימוש במילים ובדימויים חזותיים ורבי-משמעות יוצרת רושם עז ועם זאת מאופיין בפשטות. ברל נודע גם במטפורות המפתיעות שלו, כגון בשיר "Je suis un soir d'été" ("אני ערב קיץ"), שבו הוא מתאר את המראות שנגלים בפני ערב היורד על העיר לייז' מנקודת מבטו של הערב. בשירו "La ville s'endormait" ("העיר נרדמה") – אחד משיריו האחרונים והרגישים ביותר – תיאר עיר שהחשכה יורדת עליה מנקודת מבטו של נווד המגיע אליה עם סוסו העייף; גם שיר זה עשיר בדימויים עזים. בשירו "האהבה הבאה", בבואו לתאר את הקושי שבחיי הזוגיות, הוא אומר: "האגמים הם בתי הכלא של הנחלים".
גם בתחום ההלחנה התפרס על שלל סגנונות וכתב לחנים קצביים לצד לחנים נוגים, טקסיים וחגיגיים. סימן היכר של רבים משיריו הוא התחלה נוגה ואיטית וסיום עוצמתי עד כדי אקסטזה. כך למשל בשירים "Amsterdam" (אמסטרדם), "Les prénoms de Paris" (שמותיה של פריז) "La valse à mille temps" ("הוואלס בעל אלף המקצבים"), "Le Diable (Ça va)" ("השטן") ו-"Quand on n'a que l'amour" ("כאשר אין לנו דבר זולת האהבה"). לחניו לעיתים קרובות עשירים ורבי דמיון, והוא נוקט בהם באמצעים מפתיעים ולא שגרתיים, הלקוחים לעיתים מעולם המוזיקה הקלאסית. כך למשל השיר "ז'ורס" (על ז'אן ז'ורס) כתוב מראשיתו ועד סופו על נקודת עוגב הרמונית, ואילו השיר "Ces gens-là" ("האנשים האלה") מבוסס על מוטיב יחיד בן שני אקורדים – המשך של מסורת מוזיקלית ארוכה של כתיבה כזו מאז הבארוק המוקדם. לעומת זאת, שירו "La chanson des vieux amants" ("שיר האוהבים הזקנים"), שאותו הלחין יחד עם ז'ראר ז'ואנסט, מתאפיין בסנטימנטליות יתר ("קיטש") מן הסוג הרומנטי הקיצוני ביותר. ראוי להדגיש, עם זאת, כי מרבית שיריו של ברל לא הולחנו על ידיו.
עם שיריו המפורסמים ביותר נמנים "Ne me quitte pas" ("אל תעזבי אותי") – שיר שזכה לאין ספור ביצועים ותורגם לשפות רבות (התרגום לעברית הופיע והתפרסם במיוחד בשם "אל תלכי מכאן" בתרגומה של נעמי שמר ובביצועו של יוסי בנאי) – "Amsterdam" ("אמסטרדם") ו-"Les bonbons" ("הסוכריות"). כבר בשנת 1968, בעודו בחיים, הועלה בניו יורק המחזמר 'ז'ק ברל חי ומתגורר בפריז' (Jacques Brel is Alive and Well and Living in Paris), מאת מורט שומן ואריק בלאו, המבוסס על שיריו המתורגמים לאנגלית. המחזה חזר והועלה פעמים רבות בבמות שונות בעולם.
ברל, שנודע בעיקר בשירים ובלחנים שכתב וביצע ובאיכותם מלאי ההבעה, שלח את ידו גם בבימוי ובמשחק, אך בתחומים אלה לא הותיר כל חותם של ממש. ואולם, שיריו הותירו חותם תרבותי ארוך טווח. עוד בחייו הוערך ברל כמשורר לכל דבר, וראש המפלגה הסוציאליסטית של צרפת (ולימים נשיאה) פרנסואה מיטראן ניתח את שירתו בתוכנית טלוויזיה פופולרית כיצירה פואטית לכל דבר. לאחר מותו זכתה שירתו להערכה רבה עוד יותר, תורגמה ללשונות רבות וזכתה לניתוחים ספרותיים מגוונים – וזאת למרות העובדה שמבחינת הסגנון והמבנה שלה היא כתובה ברוח "מיושנת" לתקופה שבה היא נכתבה (בדרך כלל עם חרוז ומשקל) ולמרות העובדה שנכתבה במקורה לצורך הופעות פופולריות. מבקרים רבים סבורים כי כישרונו האקספרסיבי של ברל ורגישותו עושים אותו לאחד המשוררים הצרפתיים הגדולים במאה העשרים. גם בצרפת, שבה יש כבוד ונוסטלגיה כלפי רבים מזמרי העבר, ברל נחשב ליוצר יוצא דופן ובעל תרומה תרבותית עמוקה.
גרסאות עבריות
Les bonbons
"בוטנים" – תרגם וביצע ישראל גוריון
"בונבונים" – תרגם וביצע יוסי בנאי
לחן השיר שימש את דודו טופז לשיר-מערכון "מכתב מלבנון" בתוכניתו "פליטת פה".
Amsterdam – "בנמל באמסטרדם" אשר בוצע על ידי דני ליטני וגם על ידי קורין אלאל בתרגומו של דן אלמגור
Quand on n'a que l'amour – "אם נדע לאהוב" בתרגום יעקב שבתאי, בביצוע להקת המופע "עולמו של ז'אק ברל" וביצוע מאוחר של יוסי בנאי
Les bourgeois – "הבורגנים" בתרגום דן אלמגור, בביצוע הדודאים
La chanson des vieux amants – שיר האוהבים הזקנים – תורגם לעברית בשם "אהבה בת עשרים" על ידי נעמי שמר. הוקלט בגרסאות של יוסי בנאי, חוה אלברשטיין ודוד ד'אור, ובשלב מאוחר יותר גם על ידי ריטה ורמי קלינשטיין
Le Moribond – "הגוסס" בתרגום דן אלמגור, בביצועים של ישראל גוריון ושל יוסי בנאי
Le Gaz – "האיש מהגז" – ביצוע ותרגום של יוסי בנאי
Vesoul - "יש גבול" בתרגום אהוד מנור, בביצוע של יוסי בנאי
Ne me quitte pas (אל תעזבי אותי)
"אל תלכי מכאן" בביצוע יוסי בנאי וביצועים מאוחרים יותר כמו של שלומי שבן, רמי קלינשטיין וריטה.
שימש כשיר הפתיחה בסדרה הישראלית "הבורגנים"
ביצוע של שלומי שבן, לפי תרגום של דורי מנור "אל תלכי עכשיו"
בביצוע של יוסי בנאי בתרגום נעמי שמר – "אל תלכי מכאן"
ביצוע של דיאנה גולבי – "אל תלך מכאן" בתוכנית "כוכב נולד" (11 אוגוסט 2010).
ביצוע היתולי של דני רובס בשנות ה-80 עם המילים "תנקי ת'פח"
ביצוע היתולי נוסף הוא של יעל עמית: "תנקי ת'פה".
Au Suivant – "זוז" – בוצע על ידי דני ליטני במופע "עולמו של ז'אק ברל" (1970); תרגם דן אלמגור
La valse à mille temps – "היא בסך הכל בילתה" בביצוע ותרגום (פונטי היתולי) של רונן ירקון
אלבומי תרגומים
עולמו של ז'אק ברל (1970)
יוסי בנאי – אם נדע לאהוב, משירי ז’אק ברל (1984)
גיל אלון שר ז'אק ברל (2005)
רפרטואר
דיסקוגרפיה (חלקית)
ברל הוציא בחייו חמישה עשר תקליטי אולפן, תקליטים אחדים בהופעות חיות ומספר תקליטי אוסף. לאחר מותו ממשיכים לצאת אלבומי אוספים שלו בתקליטורים.
אלבומי אולפן
הקלטות מהופעות חיות
אוספים
פילמוגרפיה
כבמאי קולנוע:
Franz (1971)
Le Far West (1973)
כשחקן:
La Grande Peur de Monsieur Clément (dir Paul Diebens) (1956)
Les Risques du Métier (dir André Cayatte) (1967)
Mon Oncle Benjamin (dir Edouard Molinaro) (1969)
La Bande à Bonnot (dir Philippe Fourastié) (1969)
Les Assassins de l'Ordre (dir Marcel Carné) (1971)
Mont-Dragon (dir Jean Valère) (1971)
Franz (dir Jacques Brel) (1971)
L'Aventure, c'est l'Aventure (dir Claude Lelouch) (1972)
Le Bar de la Fourche (dir Alain Levent) (1972)
Le Far West (dir Jacques Brel) (1973)
L'Emmerdeur (dir Edouard Molinaro) (1973)
לקריאה נוספת
ז'אק, מאת רן יגיל בהוצאת גוונים
קישורים חיצוניים
רן יגיל, "ז'אק ברל. נובלה ביוגרפית" חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4, חלק 5, חלק 6, חלק 7, חלק 8, חלק 9, "בננות Blogs", 2009
הערות שוליים
*
קטגוריה:זמרים השרים בצרפתית
קטגוריה:זמרים צרפתים
קטגוריה:זמרים-יוצרים בלגים
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:נפטרים מסרטן הריאה
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1929
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1978 | 2024-06-24T21:38:25 |
קרבורטור | REDIRECT מאייד | 2004-08-04T09:42:57 |
פיי | קטגוריה:שמות משפחה
קטגוריה:שמות פרטיים לנשים | 2023-09-27T03:16:26 |
שרייק | 2017-08-02T18:21:52 | |
תווכה | שמאל|ממוזער|250px|סכמה של פעולת תווכה
תּוֹוְכָה (באנגלית: Middleware) היא תוכנת מחשב המחברת רכיבי תוכנה או יישומים. תווכה משמשת לרוב לפיתוח והרצה של יישומים מורכבים ומבוזרים. התווכה משמשת כשכבה בין מערכת ההפעלה לבין היישום, ומספקת תכונות ומאפיינים ממוטבים יותר מאשר מערכת ההפעלה עצמה. השירותים המסופקים על ידי התווכה שונים ומגוונים ונגזרים מסוג התווכה. מאפיין רווח אותו מספקות רוב התווכות הוא ניהול תנועות ושמירה על יחידת העבודה הלוגית.
תווכה היא תוספת חדשה יחסית בנוף המחשוב, אם כי המונח נמצא בשימוש מאז שנת 1968. תוכנות תווכה צברו פופולריות בשנות ה-80 כפתרון לקישור יישומים חדשים למערכות ותיקות (Legacy), וחלקן הורחבו בהמשך כדי לשמש פלטפורמה למחשוב מבוזר, דהיינו, שימוש ברשתות תקשורת כדי לחבר מספר יישומים שונים לכדי יישום מורכב אחד.
נכון לתחילת המאה העשרים ואחת, התווכה היא חלק אינטגרלי מטכנולוגיית המידע, ובעיקר זו המבוססת על XML, SOAP, Web Service וארכיטקטורה מוכוונת שירותים. כמו כן, תוכנות תווכה רבות יכולות לרוץ על מספר רב של פלטפורמות חומרה ומערכות הפעלה.
המונח "תווכה"
במקור, המונח תווכה שימש לציון תוכנה המחברת בין יישומים שונים, ונמצאת כשכבה על גבי מערכת הפעלה, בכל אחד מצדדי החיבור. במשך השנים, חלה הרחבה במונח והיום הוא משמש לציון תוכנת צד-שרת כלשהי, בדרך כלל עם יכולת הרצת שירותי תוכנה וניהול תנועות. בשל השימוש התכוף והרחב במילה, יש המחשיבים את המונח "תווכה" כזמזומילה.
סוגי תווכה
Remote Procedure Call (RPCs) - לקוח משפעל פרוצדורות הרצות במערכות מרוחקות. אפשר ויהיה סינכרוני או אסינכרוני.
תווכה מוכוונת מסרים (MOM) - מסרים הנשלחים ללקוח נאספים ומאוחסנים עד לרגע בו ניתן להגיב להם. בזמן השליחה והקבלה, ממשיך הלקוח בביצוע עיבודים אחרים.
Object Request Broker (ORB) - סוג זה של תווכה מאפשר ליישומים לשלוח עצמים ולשפעל שירותים במערכת מונחית-עצמים.
תווכה מוכוונת SQL - תווכה בין יישומים לשרתי מסד נתונים.
מערכת ניהול תנועות - מספקת כלים וסביבה לפיתוח והצבה של יישומים טרנזאקציונליים.
שרת יישומים - תוכנה המאפשרת להציב על גביה שירותי תוכנה ואספקתם ליישומים אחרים.
Enterprise Service Bus - שכבת הפשטה על גבי מערכות EAI וניתוב מסרים ארגוניות.
RTI - מערכת סימולציה מבוזרת המתווכת בין "פדרציות" (יחידות מממשות או שירותים ממוחשבים)
DDS - (ראשי תיבות באנגלית של: Data Distribution Service. תקן מכונה-למכונה של קבוצת ניהול אובייקטים (OMG) (המכונה תווכה או "תשתית קישוריות") שמטרתו לאפשר העברת נתונים עם יכולות אמינות, ביצועים גבוהים, תפעוליות בינית, זמן אמת, סילומיות באמצעות דפוס פאב-סאב (publish-subscribe) .
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:הנדסת תוכנה
* | 2024-10-05T12:07:48 |
דגל מצרים | דגל מצרים הוא דגלה הלאומי של מצרים. העיצוב הנוכחי של הדגל אומץ ב-4 באוקטובר 1984, על בסיס דגל שאומץ לאחר מהפכת הקצינים החופשיים ב-1952. הדגל הוא טריקולור המורכב משלושה פסים אופקיים בצבעים אדום (למעלה), לבן ושחור, ובמרכזו יש עיט זהב.
דגל זה הוא האחרון בשורה של דגלים ששיקפו את התהפוכות שעברה מצרים עם השנים.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|250x250 פיקסלים|דגל המהפכה של מצרים, 1919
הדגל המצרי המודרני הראשון היה הדגל העות'מאני, ששימש כדגל איילט מצרים מכיבוש מצרים בידי העות'מאניים ב-1517. כאשר מוחמד עלי פאשא השתלט על מצרים כבש את מצרים מידי הצרפתים, הוא אימץ דגל דמוי הדגל העות'מאני, בעל סהר וכוכב על רקע אדום.
ב-1867 הסכימו העות'מאנים ואסמאעיל פאשא על הקמת ח'דיוות מצרים, שהייתה בעלת אוטונומיה מוגברת. אסמאעיל אימץ דגל בעל שלושה כוכבים מוץ לסהר, על מנת לבדל את דגלו מדגל האימפריה.
ב-1881 אימצה הח'דיוות דגל חדש בו שלושה סהרים ובכל אחד כוכב. דגל זה שימש גם כדגל סולטנות מצרים.
במהלך מהומות 1919 במצרים, הניפו ההמונים דגל ירוק שעליו סהר וצלב, כסמל לאיחוד בין המוסלמים והנוצרים במצרים.
דגל מממלכת מצרים
לאחר הקמת ממלכת מצרים ב-1922, אימצה הממלכה דגל חדש, בו הוחלף הרקע מאדום לירוק, צבע אסלאמי קלאסי, עם סהר יחיד ובו שלושה כוכבים. הכוכבים סימלו את שלושת הטריטוריות של הממלכה: מצרים, נוביה וסודאן.
דגל רפובליקת מצרים
ב-1952 הודח המלך פארוק במהפכת הקצינים החופשיים, והושם קץ לממלכת מצרים, שהוחלפה ברפובליקת מצרים. הרפובליקה שמרה באופן רשמי על דגל ממלכת מצרים, אך אימצה לצידו דגל מהפכני, שיהווה את הבסיס לדגל מצרים מכאן ואילך: טריקולור אדום-לבן-שחור, שעליו עיט צלאח א-דין. במרכז העיט הוצבו הסהר ושלושת הכוכבים על רקע ירוק, שנלקחו מדגל ממלכת מצרים.
דגל הרפובליקה הערבית המאוחדת
ב-1958 אוחדו מצרים וסוריה במסגרת הרפובליקה הערבית המאוחדת. בדגל של הפדרציה נעשה שימוש בטריקולור המצרי, שזוהה עם צבעי הלאומיות הכלל-ערבית, ועליו הוצבו שני כוכבים ירוקים, שנלקחו מדגל סוריה. שני הכוכבים נועדו לסמל את מצרים וסוריה, שתי המדינות בפדרציה.
למרות ביטול האיחוד ב-1961 המשיכה מצרים להיקרא הרפובליקה הערבית המאוחדת עד 1971, לאחר מות גמאל עבד אל נאצר.
בשנת 1972 אוחדו מצרים, לוב וסוריה באיחוד הרפובליקות הערביות, ושלושת המדינות אימצו דגל בעל הטריקולור המצרי ועליו הנץ של בני שבט קורייש .
בשנת 1984 הוחלף הנץ בעיט צלאח א-דין, הפעם רק בתוך הקו הלבן וללא עיטורים אחרים.
עיצוב
הדגל הוא טריקולור המורכב משלושה פסים אופקיים בצבעים אדום (למעלה), לבן ושחור, כמקובל במספר מדינות ערביות ובמרכזו יש עיט זהב. עיט זה היה סמלו של צלאח א דין, הכובש המוסלמי מהמאה ה-12.
לכל אחד מהפסים בדגל משמעות סימבולית שקשורה לשחרור הערבי. הפס האדום מסמל את התקופה שלפני המהפכה, תקופה שאופיינה במאבק נגד המונרכיה ובכיבוש הבריטי של המדינה. הפס הלבן מסמל את טבעה חסר האלימות של המהפכה עצמה. הפס השחור מסמל את סוף דיכוי העם המצרי בידי המונרכיה ואת סוף ימי האימפריאליזם.
ראו גם
קישורים חיצוניים
מצרים
מצרים
מצרים
קטגוריה:מצרים: סמלים לאומיים
מצרים
מצרים
מצרים
מצרים
קטגוריה:עיט בתרבות
מצרים | 2024-09-23T05:39:19 |
ימים נוראים | ימים נוראים הוא כינוי לחגים מסוימים ביהדות אשר יש להם לפי המסורת מוטיבים הקשורים לימי דין, מקובל לכנות כך את החגים ראש השנה יום הכיפורים ולעיתים גם את הושענא רבה.
שמאל|ממוזער|300px|חפצי קודש לימים הנוראים, במוזיאון היהודי שליד בית הכנסת הגדול של בודפשט
המושג יָמִים נוֹרָאִים מופיע במקורות שונים, החל מספרות ימי הביניים, בשלוש משמעויות קרובות, העוסקות כולן בקשר לראש השנה ויום הכיפורים בלוח העברי:
במשמעות המצומצמת ביותר: ראש השנה ויום הכיפורים.
במשמעות רחבה יותר: הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, המכונים 'עשרת ימי תשובה' (מא' עד י' בתשרי).
במשמעות הרחבה ביותר: כל ימי אמירת הסליחות החל מחודש אלול.
כל התקופות הללו מסמלות שלבים בתהליך הולך וגובר של חשבון נפש, צדקה, תשובה ובקשת סליחה וכפרה.
משמעות הביטוי
המלה "נורא" משמעותה, בהקשר זה, מטיל אימה או מעורר יראת כבוד, והיא משקפת את מסורת ישראל לפיה דן בימים אלה בית דין של מעלה בגורלו של כל אדם.
המושג נורא מושאל מכמה פסוקים בתנ"ך בהם מופיע התואר "נורא" כתואר לאל: "כי ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ" (תהילים מ"ז), "ומראהו כמראה מלאך האלוהים נורא מאוד" (שופטים י"ג). כמו כן יש לציין בהקשר זה את תיאורו של הנביא מלאכי על יום הדין באחרית הימים:
מקור המושג
המונח "ימים נוראים" נמצא לראשונה אצל המהרי"ל, ושם הוא מתייחס לראש השנה וליום הכיפורים בלבד. בספר המנהגים שלו אנו מוצאים: "בכל שנה ושנה בסוף חדש אלול ימי סליחות של ימים הנוראים מתחילין ביום ראשון...", ומאידך הוא כותב "אם יחייהו השם יתברך עוד להתפלל ימי-הנוראים, אז היה רוצה לשנות הרבה מלות בתפילה".
תחולת המושג "ימים הנוראים"
שמאל|220px|ממוזער|עולה מתימן תוקע בשופר לקראת ימים נוראים, 1947
המושג 'ימים נוראים' במשמעותו הרחבה כולל את האפשריות דלהלן:
ימי הסליחות שלפני ראש השנה.
ראש השנה.
עשרת ימי תשובה המכונים גם "בין כסה לעשור" בשל מקומם ב.
"שבת שובה" (או "שבת תשובה"), השבת בין ראש השנה ליום כיפור. ההפטרה של שבת זו, שעיקרה הפסוקים בספר הושע, פרק י"ד פסוקים ב-י, מתחילה בפסוק: "שובה ישראל עד ה' אלוהיך". נוהגים שבשבת שובה דורש הרב לפני בני הקהילה בענייני תשובה וסליחה.
יום הכיפורים.
הושענא רבה - יש מנהגים בהושענא רבה הדומים לימים הנוראים, למשל שימוש במנגינות של ראש השנה ויום הכיפורים בתפילות, ולבישת הקיטל בקהילות אשכנזיות.
כאמור, בחלק מהמקורות, המושג ימים נוראים כולל את ראש השנה ויום הכיפורים בלבד. כך למשל מתייחס לרוב המושג "תפילות הימים הנוראים" לתפילות ראש השנה ויום כיפור ולא לתוספות של עשרת ימי תשובה. בערוך השולחן, אורח חיים תקפ"א ד', כתוב שאין לאבל להתפלל בימים נוראים לפני העמוד ומהשוואה למשנה ברורה נראה שהכוונה אך ורק לימי ראש השנה ויום כיפור. "ספר המועדים" מצטט תרגום למאמר של הרמן כהן: "ראש השנה קשור ביום הכיפורים ... שני החגים הללו, הנקראים בשם "ימים נוראים" ... "
בעברית של ימינו, בציבורים רבים, נוצרה חפיפה בין המושג ימים נוראים למושג עשרת ימי תשובה. כך למשל, ב-100 מושגי יסוד של משרד החינוך, מוגדר המושג "ימים נוראים" באתר הרשמי של משרד החינוך כך: "ימים נוראים - בשם זה מכונים הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים (מא' תשרי עד י' בתשרי)."
מקורות אחרים כללו בימים הנוראים גם את ימי אמירת הסליחות מחודש אלול. אצל המגן אברהם הדבר כתוב בצורה מפורשת: "נראה דמיום ראשון של סליחות ואילך מיקרי ימים נוראים לכל...".
מאפייני הימים הנוראים
שמאל|ממוזער|270px|רחבת הכותל מלאה במעמד אמירת סליחות בעשרת ימי תשובה, ערב יום הכיפורים תשע"א 2010
אף יהודים שאינם רגילים לפקוד את בתי הכנסת במהלך השנה, נוהגים רבים מהם להגיע לבית הכנסת במהלך הימים הנוראים על מנת להתפלל.
בתשובות הצמח צדק (ליובאוויטש) מופיע אזכורים שונים לכך שבימים נוראים היו רבים מגיעים לבתי הכנסת, ובתשובה אחת הוא מספר אף על דוחק שהיה בעזרת הנשים בימים הנוראים.
בהלכה מצוין שכשיש מניין מצומצם אסור לאדם להיעדר בימים נוראים או לחלופין עליו לשכור מישהו במקומו כדי שיהיה במקומו מניין.
יש המחלקים את המועדים המוזכרים בתורה ל"ימים נוראים" (ראש השנה ויום כיפור) בהם מעוררים את האמונה בבכייה ומרירות, ו"ימי שמחה" (שלוש הרגלים) בהם מעוררים את האמונה בשמחה וריקודים.
לימים הנוראים (במשמעות המצומצמת) יש מנגינות מיוחדות לתפילה, ובנוסח אשכנזי גם לקריאת התורה.
ראו גם
ימים נוראים (עגנון)
לקריאה נוספת
הרב רא"ם הכהן, לרחוק ולקרוב, בין כסה לעשור, שיחות לימים נוראים.
הרב יהושע מגנס, מבקשי פניך, שיחות לימים נוראים, בהוצאת מכון מים חיים, ירושלים תשפ"א.
ש"י עגנון, ימים נוראים, הוצאת שוקן, 1947.
קישורים חיצוניים
יוסף יואל ריבלין, ימים נוראים אצל עדות המזרח, באתר "דעת"
בין כסה לעשור באתר מט"ח
מנגינות התפילות לימים הנוראים והסליחות מקהילות ישראל באתר הספרייה הלאומית
הערות שוליים
*
קטגוריה:חגי תשרי | 2024-10-17T20:47:48 |
עשרת ימי תשובה | 270px|ממוזער|תקיעות בשופר בעשרת ימי תשובה, הכותל המערבי
עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה הם עשרת הימים הראשונים של חודש תשרי, אשר לפי המסורת היהודית בהם התשובה קרובה להתקבל יותר משאר ימות השנה. וכמו כן הם מוקדשים לעשיית תשובה לקראת יום הכיפורים.
הימים הראשון והשני בעשרת ימי תשובה הם ימי ראש השנה, היום השלישי הוא צום גדליה והיום העשירי והאחרון בעשרת ימי תשובה הוא יום הכיפורים, החל בי' בתשרי.
שם נוסף לימים אלו הוא בין כֶּסֶה לעשור, על פי הפסוק בתהילים () "תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו". על פי המדרש, ראש השנה מכונה "כסה" מלשון המילה "כיסוי", מכיוון שבניגוד לרוב החגים (מלבד חנוכה) הוא מצוין בתחילת החודש, ביום שבו הירח אינו נראה כלל (מכוסה), ויום הכיפורים מכונה "עשור", שכן הוא חל בעשירי בחודש תשרי.
התשובה בימים אלה
עשרת ימי תשובה נתפסים כתקופה ראויה במיוחד לחשבון נפש ולתשובה, אף יותר מאשר חודש אלול. חז"ל דרשו את הפסוק "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ, קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" () כמתייחס לעשרה ימים אלה. הרמב"ם כותב על עשרת ימי תשובה: "אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים היא יפה ביותר, ומיד היא מתקבלת, שנאמר: "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ, קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב".
על פי דברי הגמרא, נפתחים בראש השנה שלושה ספרים של דין: צדיקים נחתמים מיד לחיים, רשעים למוות ובינוניים תלויים ועומדים עד יום הכיפורים.
שינויים בתפילה
שמאל|ממוזער|270px|רחבת הכותל מלאה במעמד אמירת סליחות בעשרת ימי תשובה תשע"א–2010
המלך הקדוש והמלך המשפט
על פי הגמרא, משנים בעשרת ימי תשובה שתי ברכות בתפילת שמונה עשרה כדי לציין את מלכותו של ה' בעולם.
בסיום הברכה השלישית חותמים "המלך הקדוש" במקום "האל הקדוש".
בסיום הברכה האחת עשרה חותמים "המלך המשפט" במקום "מלך אוהב צדקה ומשפט".
פירוש הביטוי "המלך המשפט"
רש"י כותב שה"א הידיעה של המילה "המלך" מיותרת, ומשמעות הביטוי היא "מלך המשפט". לעומת זאת רבנו מנוח כותב: .
דין הטועה בברכות אלה
מקורה של הלכה זו הוא בגמרא במסכת ברכות שם נחלקו אמוראים בדבר. לפי האמורא רבה בר חיננא . אך רבי אלעזר חולק וסובר ש. את דבריו תומך רבי אלעזר בפסוק "וַיִּגְבַּה ה' צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה" (ישעיה ה, טז). במסקנת הסוגיה פסקה הגמרא הלכה כרבה.
הראשונים נחלקו בהבנת נקודת המחלוקת שבין רבה ורבי אלעזר, ומתוך כך בשאלה של מי ששכח וחתם במילים "האל הקדוש" או "מלך אוהב צדקה ומשפט" כבכל יום רגיל. לדעת בעל המאור דברי רבה בגמרא נאמרו רק לעניין לכתחילה, שיש להעדיף אמירת המלך הקדוש על פני האל הקדוש (בניגוד לדעת רבי אלעזר שאין עדיפות לאמירת המלך הקדוש על פני האל הקדוש בימים אלו). אך בדיעבד מי שטעה בשתי הברכות האלה וסיים אותן כבשאר ימות השנה אינו חוזר. לעומת זאת לדעת הרי"ף, הרמב"ם, והרא"ש מחלוקת האמוראים בגמרא הייתה לעניין דיעבד, שכן לפי כולם ראוי יותר לומר המלך המשפט בימים אלו. לפי שיטה זו, כוונת רבה בהכרח שאמירת המלך המשפט מעכבת גם לעניין דיעבד, ולפיכך מי שלא אמר כן לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולהתפלל.
רבנו יונה חידש שאם אמר "מלך אוהב צדקה ומשפט" במקום "המלך המשפט" אינו חוזר. לפי רבנו יונה רק אם אומר "האל אוהב צדקה ומשפט אינו יוצא. הבית יוסף כתב שמיתר הפוסקים משמע שלא כדעת רבנו יונה.
על פי שיטתו בבית יוסף כתב בשולחן ערוך שחוזרים על שתי הוספות אלה. לעומתו הרמ"א כתב שאם טעה ואמר "מלך אוהב צדקה ומשפט" אינו חוזר.
דין זה נותר שנוי במחלוקת עד היום - לדעת הבן איש חי - אינו חוזר, כיוון שספק ברכות להקל נוקטים גם כנגד השולחן ערוך. לעומת זאת לדעת הרב עובדיה יוסף הטועה ואומר "מלך אוהב צדקה ומשפט" - חוזר, וכדעת השולחן ערוך, הרב יצחק רצאבי הציע פשרה לפיה יש לחזור על הברכה בהרהור. ועל הצעתו של הרב יצחק רצאבי כתב הרב עובדיה יוסף בספרו חזו"ע ימים נוראים עמ' קצז בזה"ל: ודבריו מהבל ימיו, וחבל לאבד את הזמן להשיב על חלומותיו ועד דבריו וכו', ושם דחה דבריו באמת הבנין.
ארבע הוספות בתפילת העמידה
מתקופת הגאונים מוסיפים לתפילה ארבעה משפטים בהם מבקש המתפלל שגזר דינו של ישראל ייגמר לטוב:
"זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלוהים חיים", בברכת אבות, הברכה הראשונה. תוספת זו מוזכרת כבר במסכת סופרים.
"מי כמוך אב הרחמים זוכר יצוריו לחיים ברחמים", בברכת גבורות, הברכה השנייה.
"וכתוב לחיים טובים (כל) בני בריתך", בברכת הודאה, הברכה השמונה עשרה.
"בספר חיים ברכה ושלום ופרנסה טובה (וגזרות טובות ישועות ונחמות) ניזכר וניכתב לפניך אנחנו וכל עמך בית ישראל לחיים טובים ולשלום", בברכת השלום, הברכה התשע עשרה. לפי נוסח אשכנז המקורי, מחליפים את חתימת "המברך את עמו ישראל בשלום" ב"עושה השלום", אך בהרבה קהילות (בפרט בארץ ישראל) לא נוהגים היום בשינוי זה.
בתפילת העמידה בנעילה של יום הכיפורים, מתחלפות המילים שבשורש "כתב" עם השורש "חתם". לדוגמה, "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וחתמנו בספר החיים למענך אלוהים חיים", בברכת אבות.
המחלוקת על אמירת ההוספות
בעל הלכות גדולות כתב שאין להוסיף את התוספת "זכרנו" ואת "וכתוב לחיים", כיוון שאין להוסיף בקשות בשלש הברכות הראשונות ובשלש הברכות האחרונות. לעומת זאת התיר להוסיף את התוספת "בספר חיים", כיוון שהיא בברכה האחרונה של תפילת העמידה ומותרת כשם שמותרת אמירת תחנון לאחר התפילה. לעומתו גאונים אחרים התירו אמירת בקשות אלה כיוון שמדובר בצרכי רבים שמותר לבקש עליהם גם בשלש הברכות הראשונות ובשלש הברכות האחרונות. הרמב"ם כותב שיש מקומות שנהגו להוסיף תוספות אלה. ובשולחן ערוך מובא לומר את כל ההוספות האלה.
הטועה ושוכח את ההוספות
התוספות הביאו שמי ששכח את אחת ההוספות צריך לחזור על התפילה, וזאת משום שנחשב למשנה ממטבע שטבעו חכמים. לעומתם הרא"ש כתב שהשוכח הוספות אלה אינו חוזר, וזאת משום שלא נאמר שהשוכח הוספות אלה חוזר, וכן משום שהוספות אלה לא נזכרו בתלמוד. הדברים קשורים לדיון על הזמן בו נתחברה מסכת סופרים. בשולחן ערוך נפסק כדעת הרא"ש, שמי ששכח הוספות אלה אינו חוזר.
שינויים אחרים
נוהגים לומר בסיום תפילת העמידה "עושה השלום" במקום "עושה שלום" שבכל השנה. שינוי זה יחסית מאוחר ומקורו בספר שער הכוונות של רבי חיים ויטאל. בקהילות אשכנז שינוי זה נוהג, גם באמירת הקדיש, ובעדות המזרח בקדיש תתקבל בלבד.
בהרבה קהילות אשכנזים, נוהגים לומר בקדיש 'לעלא (ו)לעלא', במקום 'לעלא', הנאמר כל השנה.בנוסף, מכיוון נוהגים שמספר המילים בקדיש קבוע, אלו שנוהגים כך אומרים "מכל ברכתא ושירתא" במקום "מן כל ברכתא ושירתא"
נהוג לומר "תפילת אבינו מלכנו" בשחרית ובמנחה אחרי סיום חזרת הש"ץ. אצל האשכנזים וקצת מקהילות הספרדים לא אומרים אותם בשבתות, ובקהילות האשכנזים אין אומרים אותם גם בערב יום כיפור, למעט ערב יום כיפור החל ביום שישי, שאז נהוג לאומרם בשחרית.
נהוג גם להוסיף את פרק "שיר המעלות ממעמקים" בין ברכת ישתבח לברכת יוצר אור, ואמירת "ה' הוא האלוהים" לפני ברכת ברוך שאמר.
מדברי הראשונים, הרמב"ם ועוד, עולה כי מנהג אמירת הסליחות נועד בעיקרו לימים אלה, בהם מרבים בתחנונים, ובקהילות רבות מאריכים בסליחות באותם ימים יותר מאשר בסליחות הנאמרות לפני ראש השנה.
מנהגים
יש שנהגו לצום בכל עשרת ימי התשובה.
גם מי שנוהג להקל במהלך כל השנה, ראוי שיחמיר שלא לאכול פת עכו"ם בעשרת ימי תשובה. וכן נוהגים בהרבה הלכות שמחמירים יותר בעשרת ימי תשובה.
רבים נוהגים ללמוד בימים אלו ספרים הקשורים לתשובה, כגון שערי תשובה לרבינו יונה גירונדי, תומר דבורה לרמ"ק, אורות התשובה לרב קוק "על התשובה" לרב סולובייצ'יק ועוד. בבית בריסק, נהגו ללמוד בכל יום מעשרת ימי תשובה פרק אחד מהלכות תשובה בספר "היד החזקה" של הרמב"ם, המונה עשרה פרקים.
בין האחרונים היו שכתבו שנוהגים לא לערוך נישואים בימים אלו. מנגד, אחרונים אחרים סברו כי נישואים בימים אלו מותרים, ואף מעידים כי נישאו בעצמם בימים אלו.
שבת שובה
בשבעת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, ("בין כסה לעשור") יש תמיד שבת אחת הנקראת שַׁבַּת שׁוּבָה על שם המילה הראשונה בהפטרה המיוחדת שקוראים בשבת זו; או "שבת תשובה", כיוון שחלה במהלך עשרת ימי תשובה. ההפטרה כוללת את הפסוקים: "שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעוונך..." (). בחלק מהקהילות נוהגים להוסיף או או שניהם.
נוסח התפילה בשבת זו זהה ליתר ימות השנה, למעט שינויי התפילה הנוהגים ביתר עשרת ימי תשובה. כמו כן, בתפילת ערבית בברכת מעין שבע אומרים 'המלך הקדוש שאין כמוהו', במקום הנוסח הקבוע 'האל הקדוש שאין כמוהו'.
בקהילות אשכנז המזרחי, אומרים יוצר "אשחר אל א-ל" למנחם בן מכיר, אופן "האזינו אבירים" (לא חתום), וזולת "אדעה כי אין זולתך" למנחם בן מכיר. בקהילות אשכנז המערבי, אומרים יוצר "אור עולם קראו", אופן "כי אם שם אדיר יי אדוננו", וזולת "אל א-להינו נשוב בצר לנו", כולם להראב"ן; בקצת קהילות אשכנז אומרים גם "א-להיכם שופט צדק" בקדושת מוסף, אך בפפד"מ לא אומרים אותו. בנוסח איטליה אומרים יוצר "א-לי שובה אימתי".
מנהג הוא, שהרב דורש בשבת זו בפני הציבור וקורא לתשובה.
לקריאה נוספת
בן אדם מה לך נרדם
שולחן ערוך אורח חיים תר"ב-תר"ג.
משנה תורה, הלכות תשובה, פרקים ב-ג
ש"י עגנון, ימים נוראים, הוצאת שוקן, 1998, "ספר שני והוא ספר בין כסה לעשור", עמודים קמא-ריג.
שער הכוונות, דרושי ראש השנה דרוש ו, "קצת כוונות התפילות של ר"ה".
קישורים חיצוניים
בין כסה לעשור, באתר האקדמיה ללשון העברית
עשרת ימי תשובה באתר כיפה
הנהגות עשרת ימי תשובה, מאת הרב מרדכי אליהו, באתר ישיבה
שאלות ו-שיעורים על
הלכות עשרת ימי תשובה - פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד.
הרב דוד חי הכהן, כוונת "זכרנו לחיים", באתר ישיבת לנתיבות ישראל.
הרב שלמה קרליבך, זכרנו לחיים, באתר "מילה טובה".
הערות שוליים
קטגוריה:חגי תשרי
קטגוריה:ימים נוראים
קטגוריה:אירועים בחודש תשרי
קטגוריה:10 (מספר) | 2024-10-09T06:57:24 |
גדוד 101 | הפניה חטיבת הצנחנים#גדוד 101 (פתן) | 2013-12-07T06:55:19 |
חטיבת הצנחנים | טקסט=מוענקת החל ממחזור מרץ 2019 ללוחמים שסיימו את מסלול בחטיבה, מחליפה את הסיכה הישנה שהוענקה ללוחמים עד מחזור נובמבר 2018.|ממוזער|סיכת הלוחם החדשה בחטיבת הצנחנים
ממוזער|גיבוש לחטיבת הצנחנים
חטיבת הצנחנים (חטיבה 35) היא חטיבת צנחנים סדירה בצה"ל, הכפופה לעוצבת האש ומהווה חלק מחיל הרגלים והצנחנים. בראש החטיבה עומד קצין בדרגת אלוף-משנה. מפקד החטיבה הנוכחי הוא אל"ם עמי ביטון.
חטיבת הצנחנים היא חטיבה התנדבותית בצה"ל ומוגדרת כחטיבה מוצנחת, מוטסת ורכובה. החטיבה מתניידת על גבי האמרים וכלי רכב מיוחדים אחרים בהתאם לאופי הפעילות ותוואי השטח. יכולות אלו משפיעות על המקום והאופן בו יופעלו כוחות החטיבה בפעילות מבצעית ובמלחמה.
מהחטיבה צמחו עשרה רמטכ"לים: מרדכי גור, רפאל איתן, משה לוי, דן שומרון, אמנון ליפקין-שחק, שאול מופז, משה יעלון, בני גנץ, אביב כוכבי והרצי הלוי. שבעה מתוכם אף כיהנו כמפקדי החטיבה.
בחטיבה ישנם ארבעה גדודים: גדוד 890 – אפעה, גדוד 101 – פתן, גדוד 202 – צפע, והסיירת 5135 – שרף.
מיון, קבלה והכשרה
על המלש"ב להיות בעל פרופיל 82 ומעלה.
לחטיבה, שהיא התנדבותית ביסודה, מתמיינים יותר מועמדים מאשר היא יכולה לקלוט. מעט מהמועמדים נושרים עקב תנאי קבלה והאימונים המפרכים של הצנחן שבאים לאחר מכן, הכוללים אימוני כושר גופני קשים, אימוני קרב מגע, התמחות במגוון רחב של כלי נשק, קליעה, שדאות, מסעות ארוכים עם משא כבד, שבועות שטח ושבועות הישרדות מפרכים, אימוני מסוקים, אימוני צניחה, שיתוף פעולה עם יחידות אחרות, אימוני לוחמה בשטח בנוי, כיבוש יעד מבוצר ולוחמה זעירה. כל האימונים משקפים את התפקיד שהלוחמים יצטרכו לבצע בפעילות מבצעית ובשדות הקרב.
על מנת להתקבל לחטיבה נדרש המלש"ב לעבור גיבוש אינטנסיבי שנערך בבא"ח צנחנים, ומשלב מבחנים פיזיים ואתגרים מנטליים קשים הבודקים את התאמת המועמד לשירות להיות לוחם בחטיבה. על מנת להתקבל לגדוד הסיור של החטיבה, על הלוחם לעבור גיבוש יחידות חטיבתיות (יח"טיות) שנערך בתחילת הטירונות ואורכו כשלושה ימים.
מסלול לוחם בחטיבת הצנחנים נמשך כשנה (בעבר המסלול ערך 14 חודשים וכלל קורס מ"כים). נכון למחזור נובמבר 2019 ההכשרה אורכת כשמונה וחצי חודשים וכוללת ארבעה חודשי טירונות חי"ר ברמת רובאי 05, שלושה חודשי אימון מתקדם שבסופם רמת הרובאי עולה ל-07, קורס צניחה מתבצע בין תקופת הטירונות לאימון המתקדם, מסע כומתה בן 50 ק"מ (בעבר המסע היה בן 90 ק"מ, אך כיום מסע הכומתה מתבצע לאחר סדרת שטח ארוכה שבמהלכה הולכים הלוחמים קילומטרים רבים עם משקל) ונחשב לארוך ביותר בין חטיבות החי"ר, 4–6 שבועות של הקמת צוות, שלושה חודשי פעילות מבצעית או אימון כפלגות מסלול ובסופן מסיים הלוחם את המסלול והופך מצוות אימונים, לצוות לוחמים בפלגה.
לוחמי גדוד הסיור של החטיבה, בניגוד לשאר גדודי החטיבה ובדומה לשאר גדודי הסיור בצה"ל, עוברים מסלול הכשרה ארוך יותר, האורך בין 14–16 חודשים. לאחר סיום הטירונות והאימון המתקדם הם עוברים הכשרות לוחמה בטרור (הסיירת) ולוחמה זעירה (הפלחה"ן והפלנ"ט) וכן הכשרות הנוגעות לפעילותם הספציפית (פלחי"ק – חפ"ק מח"ט, פלס"ר – לוט"ר ולת"ק במתקן אדם, פלנ"ט – הפעלת טילי גיל בביסלמ"ח, פלחה"ן – מיקוש וחבלה בבהל"ץ). כמו כן עוברים בערך 15 שבועות ניווט, סיור אימוני קרב מגע, ואימוני לוחמה.
בניגוד לעבר בו קורס מ"כים היה חלק ממסלול הלוחם בחטיבה, כיום כשליש בלבד מכלל הלוחמים בפלגה יצאו לקורס מ"כים. קורס המ"כים של גדודי החטיבה נערך בגדוד 450 של חטיבת ביסלמ"ח ואילו הגדס"ר עובר קורס מצומצם יותר המותאם לסיירות בגדוד 906. אם יימצאו מתאימים, בוגרי הקורס יוכלו להמשיך במסלול פיקודי ולצאת לקורס סמ"בים (סמלים בכירים) או קורס קצינים.
לוחמי החטיבה מתמחים בביצוע איגוף אנכי הן בצניחה והן בנחיתת סער באמצעות מסוקי סער. עם סיום השירות הסדיר משובצים הלוחמים בחטיבות המילואים של המערך המוצנח, חטיבת שועלי מרום, חטיבה 55, חטיבה 226 חטיבת חצי האש ועוד.
היסטוריה
הקמת החטיבה
250px|ממוזער|שמאל|הרמטכ"ל משה דיין (ומאחוריו ניצב רפאל איתן) מעניק כנפי צניחה עם רקע אדום לצונחים במעבר המיתלה במלחמת סיני. ראשון משמאל מרסל טוביאס, 1956
ממוזער|טקסט=חייל מחיל הצנחנים באימון, 1967, מאוספי הספרייה הלאומית|חייל מחיל הצנחנים באימון, 1967, מאוספי הספרייה הלאומית
יחידת הצנחנים הראשונה בצה"ל הוקמה בספטמבר 1948 במחנה בהר הכרמל. מפקד היחידה ומייסדה היה יואל פלגי מצנחני היישוב במלחמת העולם השנייה ואיש המוסד לעלייה ב'. ב-24 במאי 1949 בוטלה ופוזרה היחידה.
מאוחר יותר באותה שנה נקרא יהודה הררי להקים את היחידה מחדש. הצעד הראשון היה הקמת בית הספר לצניחה בבסיס תל נוף (בה"ד 8). צ'רלי בורץ מונה למדריך ראשי וקרל כהנא לראש המטה ומפקד הציוד והביטחון. לאחר מכן הוקם, במסגרת הבה"ד, גדוד 890 ובו שתי פלוגות: פלוגת טירונים בפיקוד מרסל טוביאס ופלוגה א' בפיקוד יצחק ולקר. לסגן מפקד הצנחנים מונה צבי צלנר.
יהודה הררי פיקד על היחידה במשך ארבע שנים עד ינואר 1954. לאורך תקופה זו נבנה המסד הארגוני והמבצעי של הצנחנים. יהודה הררי, בהיותו גם צייר חובב, עיצב את המדים (הירכית), הנעלים האדומות, כנפי הצנחן ("המצנח המכונף") ותג היחידה ("השפיפון המעופף"). חטיבת הצנחנים ביססה עצמה בשנות ה-50 של המאה ה-20 כחטיבת העילית של צה"ל, לאחר שיחידת הצנחנים בפיקודו של הררי התמזגה עם יחידה 101 עליה פיקדו אריאל שרון וסגנו שלמה באום וכן יסוד גדוד הנח"ל המוצנח, וצוידה בתת-מקלע עוזי. הצנחנים תחת פיקודו של שרון פיתחו תורות לחימה רבות עבור לוחמה בשטח פתוח ובנוי, סיור, פשיטות ופעולות קומנדו. צבי עופר הגדיר בשעתו את השונה בצנחנים מיחידות אחרות שקדמו להן:
מבצע קדש
חטיבת הצנחנים ביצעה שתי צניחות מבצעיות לאורך כל שנות קיומה, שתיהן במסגרת מבצע קדש: צניחה במעבר המיתלה בסיני ב-1956, בה כוחות צנחנים נחתו מאחורי קווי האויב ולאחר מכן כבשו את המעבר, וצניחה בא-טור ב-2 בנובמבר 1956, הוצנח כוח של חטיבת הצנחנים, בפיקודו של מוטה גור (שנפצע בעת הצניחה וטופל על ידי הצנחנית המבצעית היחידה בתולדות צה"ל, חנה יפה), בסמוך לא-טור, במטרה להשתלט על שדה התעופה שנמצא שם ולפתוח משם בתנועה לדרום מזרח לכיוון שארם א-שייח'.
מלחמת ששת הימים
במלחמת ששת הימים השתתפה חטיבת הצנחנים בכיבוש צפון סיני, בעיקר בכיבוש מתחמי המצרים בפתחת רפיח וסייעה בכיבוש העיר עזה.
ממוזער|הצנחנים בכותל המערבי מיד לאחר ההשתלטות על הר הבית, במלחמת ששת הימים
מלחמת ההתשה
בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים גדל צה"ל מאוד, בייחוד חיל האוויר וחיל השריון. הדוקטרינה הצבאית בצה"ל עמדה על הבקעה מהירה של עוצבות שריון. הצנחנים תיפקדו כחיל רגלים שגרתי וכחרמ"ש, אמצעי הלחימה שלהם לא חודשו, ופיתוח תורת הלחימה שלהם הוזנח. יחידות מהחטיבה נטלו חלק בפשיטות רגליות, רכובות ומוסקות בזמן המלחמה כגון: פעולת כראמה, מבצע אירון, מבצע הלם, מבצע תשורה, מבצע תרנגול 53, מבצע רודוס ועוד מבצעים רבים.
מלחמת יום הכיפורים
במלחמת יום הכיפורים הייתה החטיבה מפוצלת, כאשר גדוד הנח"ל המוצנח אייש את המוצבים בגזרה הדרומית של הגבול ברמת הגולן, ואחר כך לחם בגדה המערבית של תעלת סואץ, גדודים 202 ו-890 השתתפו (בנפרד) בלחימה בחזית סיני וסיירת הצנחנים ביצעה פעולות בעומק סוריה. לאחר המלחמה השתתפה החטיבה בלחימה במובלעת הסורית בגולן.
מלחמת לבנון הראשונה
במבצע שלום הגליל נחתו כוחות החטיבה בשפך נהר אל-אוואלי ולחמו מול כוחות אש"ף והצבא הסורי.
האינתיפאדה השנייה
ממוזער|250px|לוחמי חטיבת הצנחנים צונחים בדרום ישראל
חטיבת הצנחנים נלחמה בטרור הפלסטיני במהלך האינתיפאדה השנייה ונטלה חלק במבצע חומת מגן. מפקד החטיבה, אביב כוכבי, היה אחד מקבוצה של מח"טים שדחפו את הפיקוד הבכיר להכניס את כוחות צה"ל לתוך הערים ומחנות הפליטים הפלסטיניים כדי להשמיד את תשתיות הטרור ולסכל פיגועים בשלבים מוקדמים. במבצע חומת מגן הובילה חטיבת הצנחנים את כיבוש העיר שכם בה כוחות צה"ל הרגו 70 מחבלים, עצרו מאות פלסטינים ואיבדו לוחם אחד.
מלחמת לבנון השנייה
מלחמת לבנון השנייה פרצה בקיץ 2006. ב-19 ביולי נכנסו יחידות פלס"ר ופלחה"ן לכפר מארון א-ראס שם נקלעו לקרב קשה מול מחבלי חזבאללה. במהלך הקרב חיסלה הסיירת עשרות מחבלים. על קרב זה קיבלה היחידה צל"ש יחידתי. לילה לאחר מכן נכנסה יחידת הפלנ"ט לפעולה בצפון הכפר עייתא א-שעב וחיסלה שני מחבלים נוספים. לאחר מכן חברה לשאר כוחות הגדס"ר.
ב-28 ביולי, כיומיים לאחר קרב בינת ג'בל החלו כוחות גדוד 890 וגדוד 101 בלחימה בכפר. במהלך הלחימה חיסלו כוחות מגדוד 101, עשרות ממחבלי חזבאללה.
ב-11 באוגוסט החל מבצע שינוי כיוון 11. לאחר קבלת האישור ליציאה למבצע, החל מבצע הטסה של כוחות מעוצבת האש, תחת פיקוד איל איזנברג, על מנת לבצע איגוף אנכי. המבצע כלל הנחתת כוחות צנחנים בעומק לבנון ולאורך נהר הליטני שתוגברו בכוחות שחברו אליהם רגלית. לאחר שמחבלי החזבאללה הצליחו להפיל מסוק יסעור, החליטו אייזנברג ומפקד פיקוד הצפון, אודי אדם, לעצור את המבצע. לאחר שהוחלט על עצירת המבצע פגעו לוחמי האוגדה, הן מחטיבת הצנחנים והן מחטיבה 55, במחבלים ומשגרי רקטות עד אשר נכנסה הפסקת האש לתוקפה. במהלך המלחמה הוכנסו חיילים משלוש אוגדות דרך מעברי הגבול, בכך שולש מספר חיילי צה"ל הנמצאים בתוך לבנון לכדי כ-10,000 חיילים.
מבצע צוק איתן
במבצע צוק איתן ביולי 2014 לחמה החטיבה במרחב ח'אן יונס, איתרה ארבע מנהרות לחימה תת-קרקעיות, 47 פירי מנהרות והרגה 141 מחבלים.
מבצע שומר החומות
במבצע שומר החומות הוקפצה החטיבה מאימון והופעלה בשלוש גזרות, גדוד 101 והסיירת הוקפצו לרצועת עזה גדוד 202 הוקפץ ליהודה ושומרון וגדוד 890 הוקפץ לגבול לבנון.
גדוד 101 הגן על יישובי עוטף עזה וחוף זיקים ותקף מטרות טרור בצפון הרצועה. על פועלו הוענק לו פרס הרמטכ"ל ליחידות מצטיינות, והסיירת השמידה לראשונה באמצעות רחפנים מתאבדים מספר אתרי שיגור רקטות.
ממוזער|לוחמי גדוד 101 במלחמת חרבות ברזל
הלחימה ביהודה ושומרון
החטיבה פעלה במבצע שובר גלים בכלל הגזרות וביצעה מעצרים רבים ומארבים, וסיכלה פיגועים, במיוחד גדוד 202 אשר פעל בגזרת שכם ולחם כנגד גוב האריות ופגע במחבלים רבים והשתתף בהשמדת המפקדת הראשית של גוב האריות. סיירת צנחנים פעלה בגזרת ג'נין, שם פגעו וחיסלו קרוב לעשרה מחבלים ונתקלו במארב בעומק ג'נין. במהלך התעסוקה בג'נין נפצעו כשמונה לוחמים, כולל מפקד הסיירת כתוצאה מהיתקלויות בגזרה.
ב-3 ביולי 2023 הובילה סיירת צנחנים ביחד עם חטיבת הקומנדו את מבצע בית וגן בג'נין ופגעה במחבלים רבים.
מתקפת הפתע על ישראל באוקטובר 2023
באוקטובר 2023, במהלך מתקפת הפתע על ישראל ניהלו לוחמי הגדוד קרב נגד מחבלים רבים שחדרו לקיבוץ כפר עזה. 18 מלוחמי החטיבה נפלו בקרב.
מלחמת חרבות ברזל
ממוזער|מדבקה לזכרו של סמ"ר יאיר ניפוסי שנפל בקרב בצפון רצועת עזה
ב-1 בנובמבר במסגרת התמרון הקרקעי של כוחות היבשה ברצועת עזה, הובילו צוות הקרב של חטיבת הצנחנים מבצע ממוקד בצפון רצועת עזה, במהלכו הושלמה ההשתלטות על המרחב בצפון הרצועה. במהלך המבצע, חשפו לוחמי סיירת הצנחנים פיר של מנהרה תת-קרקעית בצמוד לפארק שעשועים. במהלך חילופי אש מול מחבלי חמאס נהרג לוחם גדוד 101 סמ"ר יאיר ניפוסי.
ב-7 בנובמבר 2023 מצאו לוחמי גדוד 202, בשיתוף עם כוחות שריון מצוות הקרב החטיבתי של חטיבה 7, פיר תת-קרקעי ומחסן אמצעי לחימה בסמוך לאוניברסיטה אזרחית, ובו חומרים כימיים, רובי סער קלשינקוב, RPG-7, מטעני כלימגור ועוד. בלילה 8 בנובמבר התנהל קרב מול מחבלים במרכז העיר עזה.
בליל 10 בנובמבר במהלך התקפה חטיבתית של כוחות חטיבת הצנחנים בשכונת שיח' עג'לין, סרק הכוח איתורים במרחב הדרומי של הגזרה ומצא משגר רקטות בסמוך לבנייני מגורים. כלל אמצעי הלחימה שאותרו הושמדו או הוחרמו על ידי לוחמי החטיבה. במהלך ההתקפה נהרג סמ"ר יהונתן יצחק סמו לוחם מגדוד 202.
ב-16 בנובמבר נהרג סגן מפקד פלוגה בגדוד 202 סרן שלמה בן נון במהלך הקרבות בצפון רצועת עזה.
החטיבה כיום
החל משנות ה-70 של המאה ה-20, רוב המטכ"ל היה מורכב מיוצאי צנחנים ורמטכ"לים רבים מונו מקרב מהצנחנים, בהם: מרדכי גור, רפאל איתן, משה לוי, דן שומרון, אמנון ליפקין-שחק, שאול מופז, משה יעלון, בני גנץ, אביב כוכבי והרצי הלוי. בשנת 1977 איבדה החטיבה 44 לוחמים ומפקדים מגדוד 890 שנפלו באסון הנ"ד בבקעת הירדן.
150px|ממוזער|תג החטיבה הראשון, בין השנים 1956–2001
בשנת 2001 נחנך בסיס האימונים החילי של חטיבת הצנחנים המכונה "בא"ח שפיפון" נקרא על שמו של רפאל איתן, בסמוך לשומריה. בסיס האימונים החדש של החטיבה הוקם לאחר פינוי הבא"ח הישן בשא-נור. הכספים לבניית הבסיס ניתנו כחלק מהסכם עם ארצות הברית, נועד להכשרת טירונים, אימון בסיסי ואימון מתקדם. הבסיס בתכנונו של האדריכל שמואל שילה היווה פריצת דרך בתכנון בסיסי צה"ל, דבר המתבטא בשיפור תנאי החיילים והאימונים. במקביל לבסיס זה, תוכנן בסיס דומה, גם עבור חטיבת גולני.
סמלים וטקסים
מדים
חיילי חטיבת הצנחנים חובשים כומתה אדומה עם סמל חיל הרגלים ונועלים נעליים אדומות. להבדיל מכל יתר חיילי צה"ל, חיילי חטיבת הצנחנים לובשים ירכית וחוגרים חגורה מעל הירכית בנוסף על חגורת המכנסיים. המדים עוצבו על ידי יהודה הררי המפקד הראשון.
תג היחידה
ממוזער|"הירכית" מדי ה-א' הייחודים של לוחמי חטיבת הצנחנים
תג "השפיפון" של גדוד הצנחנים 890 עוצב בשנת 1951. התג עוצב על פי נבואת ישעיהו, , אותו ציטט באוזני מפקדי הגדוד דוד בן-גוריון, כהמחשה לדרך שבה על הצנחנים לפעול, באופן תחבולני המנצל נקודות תורפה. התג תוכנן על ידי יהודה הררי, מפקד גדוד הצנחנים הראשון (גדוד 890), וסגנו אריה אפרת על פי הפסוק הנ"ל ועוצב כצפע מכונף. בשנת 1956 שימש כתג חטיבת הצנחנים הראשונה – חטיבה 202 – והיה בשימוש עד שנת 2001 בה שונה מעט התג, בעבר היה נפוץ מיתוס לפיו סמל היחידה נוצר כתגובה לדבריו של נשיא מצרים ג'אמל נאצר ש:"ביום שיהיו ליהודים צנחנים, הנחשים יצמיחו כנפיים" אולם אין לשמועה זו ביסוס היסטורי.
סיכות
בנוסף לכנפי הצניחה, לוחמי הגדודים עונדים סיכת גדוד. הסיכה הראשונה (שנודעה בכינויה "שבוזון") עוצבה באמצע שנות ה-90 והוחלפה בשנת 2020 על ידי סיכה חדשה. לוחמי הגדס"ר עונדים את סיכת הגדס"ר ובנוסף גם סיכה ייחודית לכל פלוגה.ממוזער|250px|בתום מסע כומתה מקבלים לוחמי הצנחנים את הכומתה האדומה.
שמות הגדודים והיחידות
שמות הגדודים ויחידות המשנה ניתנו בסוף 1979 בתקופת המח"ט דורון רובין, על ידי קצינת החינוך של החטיבה, יפעת ענבר.
צבע הכומתה
צבע הכומתה אדום. הכומתה האדומה של הצנחנים הבריטים, שהיו בארץ לפני קום המדינה, הייתה סמל סטטוס, ועל כן הוחלט שגם לוחמי חטיבת הצנחנים של צה"ל יזכו לכומתה בצבע אדום. הכומתה עצמה מוענקת ללוחמים לאחר סיום מסע כומתה בטקס בגבעת התחמושת.
השבעה
חטיבת הצנחנים מקיימת את טקס ההשבעה של לוחמיה בכותל המערבי. מסורת זו החלה בחטיבה לאחר מלחמת ששת הימים ביוני 1967, עת ביצעה פלוגת צנחנים מגדוד 890, בפיקוד דורון רובין, את טקס ההשבעה הראשון של הצנחנים בכותל המערבי.
ממוזער|250px|סיכת הלוחם הישנה|טקסט=הוענקה ללוחמים שסיימו מסלול בחטיבה עד מחזור נובמבר 2018.
בשנת 2020, עקב התפרצות נגיף הקורונה בישראל, ההשבעה לא התקיימה בכותל, לראשונה מאז שנת 1967.
יחידות חטיבת צנחנים
צוות קרב גדודי "קוברה"
בשנת 2016, הוביל מפקד החטיבה, נמרוד אלוני, שינוי תפיסתי ומבני בשם "קוברה", כדי לייעל את מיצוי הכוח. השינוי כלל הקטנת סד"כ של הפלוגות והמחלקות והפיכתן לפלגות וצוותים (הקטנת הפלוגות איפשרה הגדלה של כמות המסגרות, הפלגות, תוך שימוש בכוח אדם זהה), ובנוסף במקום הרתק הגדודי שאינו רלוונטי בשטח בנוי, התווסף לכל פלגה, "צוות נשק" המתנייד איתה, ומצויד במקל"רון, מאגים, קלעים וחוליית צלפים, לצורך רתק פלוגתי. הקטנת הכוח הפלוגתי והמחלקתי, הביא לכך שברמה הגדודית ישנם יותר פלגות וצוותים, היכולים לתת מענה מבצעי במקביל ביותר מטרות, תוך התקדמות מהירה בשטח והשתתפות במספר גדול יותר של קרבות טקטיים. במסגרת השינוי גדוד בחטיבה מורכב מחמש פלגות לוחמות (שש פלגות בגדוד 202 ביחד עם פלגת ח"ץ) ופלגת סיוע מנהלתי (מפקדה): פלגות א'–ג' הרובאיות (כשמתוכן אחת משמשת כפלגת החוד, לרוב הוותיקה יותר), פלגת מסלול (ד') ופלגת אש (מסייעת). בכל פלגה ישנם שלושה צוותים שמובילים תחומי אחריות שונים; צוות חוד, צוות את"ק וצוות נשק, ובפלגת האש ישנם כחמישה צוותים; צוות מרגמות 120 מ"מ, צוות צלפים, צוות אוה"ד (טילי גיל ותצפית), צוות ניוד וצוות סופה.ממוזער|אנדרטת חטיבת הצנחנים
גדוד 890 (אפעה)
גדוד 890, המכונה גם גדוד אפעה, הוא גדוד הצנחנים הראשון בצה"ל. הוא הוקם ב-1950 על ידי יהודה הררי והחל תופס את מקומו ככוח לוחם מוביל ומשמעותי כבר בשנת 1952. ב-1954 מוזגה לתוכו יחידה 101, דבר שחיזק את יכולות הקומנדו שלו. במשך שנים כונה בצה"ל "הגדוד", מבלי שהיה צורך אפילו לציין את מספרו. למן השתתפותו בפעולות התגמול בראשית שנות ה-50 ועד ימינו השתתף הגדוד בכל הקרבות והמבצעים של חטיבת הצנחנים, ובהם, כל פעולות התגמול (הנודעות שבהן: כנרת, מבצע חץ שחור, פעולת קלקיליה, מבצע צרצר), מבצע מכבש (הצניחה במיתלה) וקרב המיתלה, מבצע קנבוס 69 בשנת 72, קרב החווה הסינית, מבצע אנטבה, מלחמת לבנון הראשונה בה היה הגדוד הראשון מבין גדודי החטיבה שנחת מן הים בשפך נהר האוואלי, בתקופת השהייה ברצועת הביטחון לקחו לוחמי הגדוד חלק בלחימה בחזבאללה הן בפעילות השגרתית השוחקת והן במבצעים מיוחדים. הגדוד היה הראשון לפעול בשטחי A באינתיפאדה השנייה (שם שיכלל ופיתח שיטות למארבים בשטח בנוי) ופעל גם במלחמת לבנון השנייה, במבצע עופרת יצוקה ובמבצע צוק איתן.
באוקטובר 2023, במהלך מתקפת הפתע על ישראל ניהלו לוחמי הגדוד קרבות נגד מחבלים רבים שחדרו לקיבוצים כפר עזה, עלומים ובארי. שניים מלוחמי הגדוד נפלו בקרבות.
מפקדי גדוד 890
שםתקופת כהונההערות יהודה הררי 1949 – 1954 לימים מפקד פיקוד ההדרכה, ראש מטה פיקוד המרכז, בהמשך שירת במוסד אריאל שרון 1954 – 1956 לימים שר הביטחון וראש הממשלה ה-11 רפאל איתן 1956 – 1958 לימים הרמטכ"ל ה-11 יהודה רשף 1958 – 1960 לימים מפקד חטיבת הבקעה עמנואל שקד 1960 – 1961 לימים קחצ"ר אריק רגב 1961 – 1963 לימים מפקד חטיבת הבקעה צורי שגיא 1963 – 1965 לימים מפקד חטיבה 226 דוד ביטון 1965 – 1966 1966 – 1967 נהרג במלחמת ששת הימים דן שומרון 1967 – 1969 לימים הרמטכ"ל ה-13 שי תמרי 1969 – 1971 לימים מפקד עוצבת עמוד האש מתן וילנאי 1971 – 1972 לימים סגן הרמטכ"ל ושר בממשלת ישראל יצחק מרדכי 1972 – 1974 לימים "אלוף שלושת הפיקודים" (כיהן כמפקד פיקוד הצפון, המרכז והדרום) ושר הביטחון 1974 נהרג תקופה קצרה אחרי מיניו למפקד הגדוד במובלעת הסורית ישראל מאיר 1974 – 1975 לימים מפקד חטיבת ירושלים נחמיה תמרי 1975 – 1976 לימים מפקד פיקוד המרכז עופר כהן 1976 – 1978 זאב צל 1978 – 1979 לימים מפקד חטיבת עודד אריק מורן 1979 – 1980 לימים מפקד עוצבת האש זאב זכרין 1980 – 1981 לימים מפקד יחידת הקישור ללבנון מתי הררי 1981 – 1982 לימים ראש מנהל הסגל משה יעלון 1982 – 1984 לימים הרמטכ"ל ה-17 ושר הביטחון הלל בר 1984 – 1985 לימים מפקד חטיבת עציון עמוס בן-חיים 1985 – 1987 לימים מפקד עוצבת עמוד האש בני גנץ 1987 – 1989 לימים הרמטכ"ל ה-20 ושר הביטחון גדי שמני 1989 – 1990 לימים מפקד פיקוד המרכז ונספח צה"ל בארצות הברית אבי רוטשטיין 1990 – 1992 לימים מפקד עוצבת שועלי מרום יאיר גולן 1992 – 1993 לימים סגן הרמטכ"ל וחבר כנסת רחמים כהן 1993 – 1994 לימים מפקד עוצבת הגולן דרור וינברג 1994 – 1996 לימים מפקד חטיבת יהודה הראל כנפו 1996 – 1998 לימים מפקד המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה מוטי ברוך 1998 – 2000 לימים מפקד הגיס המטכ"לי יהודה יוחננוף 2000 – 2002 לשעבר מפקד חטיבת החרמון אמיר ברעם 2002 – 2003 לימים סגן הרמטכ"ל יהודה לוין 2003 – 2005 קובי כץ 2005 – 2007 יקי דולף 2007 – 2009 לימים מפקד אוגדת יהודה ושומרון גיא לוי 2009 – 2011 לימים קצין חי"ר וצנחנים ראשי ערן אוליאל 2011 – 2013 לימים מפקד חטיבת כפיר יואב ברונר 2013 – 2015 לימים מפקד חטיבת הצנחנים אליאב אלבז 2015 – 2017 לימים מפקד חטיבת בנימין אפרים אבני 2017 – 2019 לימים מפקד עוצבת חצי האש שמר רביב 2019 – 2021 לימים מפקד חטיבת פארן דור מנשאוף 2021 – 2023 לימים מפקד בא"ח צנחנים יוני הכהן יוני 2023 – מפקד הגדוד במלחמת חרבות ברזל. בנו של הרב רא"ם הכהן
גדוד 101 (פתן)
ממוזער|לוחמי גדוד 101 בח'אן יונס במלחמת חרבות ברזל
גדוד 101, המכונה גם גדוד פתן, הוקם במתכונתו הנוכחית בשנת 1990. לפני הקמתו של "גדוד 50" נקרא "גדוד 88" וכונה "גדוד הנח"ל המוצנח", בשל העובדה שהשירות בגדוד היה חלק ממסלול חיילי הנח"ל, וחייליו היו בני גרעיני נח"ל. בשנת 1990 הוסב שמו של "גדוד 950" בחטיבת הנח"ל ל"גדוד 50", לאחר שהועבר מחטיבת הצנחנים. בחטיבת הנח"ל קיבל "גדוד 50" את שמו של "גדוד 950" לשעבר, "בזלת". בחטיבת הצנחנים הוקם גדוד חדש בשם "גדוד 101" שקיבל את כינויו של "גדוד 50" בצנחנים, "גדוד פתן". הגדוד אימץ את המספר "101" כמספר שמה של היחידה המיתולוגית יחידה 101, שהייתה ממעצבות רוח ומורשת הצנחנים. "גדוד 50" ומחליפו, "גדוד 101" (החל מ-1990) נלחמו בכל מלחמות ישראל מאז פעולות התגמול. במבצע קדש השתתף הגדוד, בפיקודו של מוטה גור, בקרב המיתלה וב-2 בנובמבר ביצע את הצניחה הקרבית השנייה בצה"ל בא-טור, שבדרום-מערב חצי האי סיני. בין השאר השתתף גם במבצעים: אביב נעורים, תרנגול 53, פעולת קלקיליה, כיבוש מחנה הפליטים בלאטה באינתיפאדה השנייה ועוד.
במלחמת יום הכיפורים השתתף גדוד 50 בקרב הבלימה מול המתקפה הסורית בדרום רמת הגולן (ובכלל זה קרב תל סאקי) ולאחר שניתנה לו הפקודה לסגת התכנסו חיילי הגדוד בקיבוץ עין גב. על אף שהגדוד נפגע קשות ואיבד רבים מלוחמיו ומפקדיו, הצליח מפקד הגדוד, יורם יאיר, לאושש את הגדוד, באמצעות תביעתו מן הפיקוד העליון של צה"ל כי על הגדוד להמשיך לקחת חלק בלחימה. הגדוד הפך לעתודה מטכ"לית והוטס לחזית הדרום. בסיני פעל הגדוד במסגרת אוגדה 162, בפיקוד אברהם אדן, ולחם בצד המערבי של תעלת סואץ כנגד הקומנדו המצרי, בקרבות לטיהור החיץ החקלאי, עד לפאתי העיר סואץ.
ממוזער|לוחמי החטיבה בקורס הצניחה
במהלך מלחמת לבנון השנייה ביצע הגדוד מספר רב של פשיטות ומארבים בעומק השטח הלבנוני. לכפרים; מארון א-ראס, דבל, עייתא א-שעב ועוד. הידועה שבהם הייתה בקרב בינת ג'בייל, בו נערכו כוחות מחטיבת הצנחנים ובהם גדוד 890 וגדוד 101, בפיקודו של מפקד החטיבה, חגי מרדכי. באשמורת הליל פשטה הפלוגה המבצעית של גדוד 101 על פאתיה המערביים של העיירה בינת ג'בל, הפלוגה התמקמה בבתים הצופים אל תוך הקסבה במארב בצד המערבי של בינת ג'בייל, ומיקמה בקומות הגבוהות של המבנה צוות צלפים. לאחר מספר שעות נחשף על ידי הצלפים כוח מיוחד של חזבאללה שפעל במרחב, כוח הצלפים והפלוגה המבצעית לחמו וצלפו בכוח החזבאללה. הקרב נמשך בלחימה עיקשת מול כוחות חזבאללה נוספים שהצטרפו ללחימה. לאחר מספר שעות תם הקרב הקשה בו נפצעו מספר רב מחיילי הפלוגה. חילוצם התבצע באמצעות נסיגה תחת אש בחיפוי מסוקי קרב, על חלקה בחילוץ הפצועים תחת אש, קיבלה טייסת החרב המתהפכת את צל"ש הרמטכ"ל. על פי מקורות זרים נמנו בקרב מאות מחבלים הרוגים.
הגדוד זכה בשנת 2010 בפרס הרמטכ"ל ליחידות מצטיינות.
בפברואר 2015 קיבל הגדוד על חלקו במבצע צוק איתן צל"ש יחידתי ממפקד פיקוד הדרום. נוסח הצל"ש הוא:
באוקטובר 2023, במהלך מתקפת הפתע על ישראל (2023) ניהלו לוחמי הגדוד קרב נגד מחבלים רבים שחדרו לקיבוץ כפר עזה. בקרב נפלו חמישה מלוחמי הגדוד.
מפקדי גדוד 101
שםתקופת כהונההערות מוטה גור 1956 – 1957 לימים הרמטכ"ל ה-10 דני מט 1957 – 1959 לימים מתאם פעולות הממשלה בשטחים שרגא ישראל 1959 – 1961 עמנואל שקד 1961 – 1962 לימים קצין חי"ר וצנחנים ראשי עמיחי לוי 1962 – 1963 חיים נדל 1963 – 1965 לימים נשיא בית הדין הצבאי לערעורים שמואל פרסבורגר 1965 – 1967 מפקד חטיבה 5 טיבי שפירא 1967 – 1968 לימים מפקד חטיבת מרחב שלמה משה פלס 1968 נהרג בקרב במרדף, בהיותו מפקד הגדוד אריה צידון 1968 – 1970 מפקד הגדוד במבצע תרנגול 53 עמוס ירון 1970 – 1972 לימים ראש אכ"א ונספח צה"ל בארצות הברית וקנדה אמנון ליפקין-שחק 1972 – 1973 לימים הרמטכ"ל ה-15 יעקב בנדל 1973 נפצע ברגלו באורח קשה בתאונת צניחה יורם יאיר 1973 – 1975 מפקד הגדוד במלחמת יום הכיפורים, לימים ראש אכ"א ונספח צה"ל בארצות הברית יעקב בנדל 1975 – 1976 בשנית, לאחר החלמה ופיקוד על בא"ח צנחנים מנחם זטורסקי 1976 – 1977 לימים מפקד פיקוד הנח"ל יהודה דובדבני 1977 – 1978 לימים נספח צה"ל בארגנטינה יאיר רפאלי 1978 – 1979 לימים מפקד חטיבת ירושלים מרדכי רוזנברג 1979 – 1980 לימים מפקד חטיבת ירושלים דורון אלמוג 1980 – 1981 לימים מפקד פיקוד הדרום חזי צפריר 1981 – 1982 גיורא איילנד 1982 – 1984 לימים ראש אג"ת וראש אמ"ץ יצחק איתן 1984 – 1985 לימים מפקד פיקוד המרכז אלי אמיתי 1985 – 1986 לימים ראש חטיבת המבצעים באמ"ץ ישראל זיו 1986 – 1988 לימים ראש אגף המבצעים יחיאל גוזל 1988 – 1989 לימים נספח צה"ל בצרפת יגאל שרון 1989 – 1991 לימים מפקד חטיבת יהודה שרון דוידוביץ' 1991 – 1993 לימים מפקד פיקוד הנח"ל אביב כוכבי 1993 – 1994 לימים הרמטכ"ל ה-22 פינקי זוארץ 1994 – 1996 לשעבר מפקד החטיבה הדרומית ברצועת עזה יוסי בכר 1996 – 1997 לשעבר מפקד הגיס המטכ"לי איתי וירוב 1997 – 1999 לימים מפקד המכללות הצבאיות בועז עמידרור 1999 – 2001 לשעבר מפקד עוצבת הגולן דוד בלומנפלד 2001 – 2003 מפקד הגדוד במבצע חומת מגן איציק בר 2003 – 2005 לימים ראש מטה פיקוד העורף אליעזר טולדנו 2005 – 2006 לימים מפקד פיקוד הדרום אריאל יוחנן 2006 – 2008 אבי בלוט 2008 – 2010 לימים מפקד פיקוד מרכז אלון מדנס 2010 – 2012 לימים נספח יבשה בארצות הברית יובל גז 2012 – 2014 לימים ראש חטיבת שילו"ח באג"ת אבינועם אמונה 2014 – 2016 מפקד הגדוד במבצע צוק איתן, לימים מפקד המכללה לפיקוד טקטי אלעד שושן 2016 – 2018 לימים מפקד חטיבת פארן מורדי וייס 2018 – 2020 לימים מפקד חטיבת אפרים דביר דיאמונד 2020 – 2022 לימים מפקד חטיבת כרמלי יואב ספקטור 2022 – 2024 מפקד הגדוד במלחמת חרבות ברזל, מיועד לתפקיד מפקד גדוד גפן מיכה דהן יוני 2024 – מפקד הגדוד במלחמת חרבות ברזל
גדוד 202 (צפע)
ממוזער|לוחמי גדוד "צפע" 202 בפסטיבל מתגייסים, אוגוסט 2024
גדוד 202, המכונה גם גדוד צפע, הוא הגדוד השלישי בחטיבה. הגדוד הוקם בשנת 1964 במקום גדוד 28 (במקור 771), שהיה גדוד מילואים בחטיבה עוד במבצע קדש והועבר לצורך הקמת חטיבה 55. מפקדו הראשון של הגדוד היה סא"ל אפרים חירם (פיחוטקה) וסגנו דן שומרון. הגדוד השתתף בכל מלחמות ישראל מיום הקמתו ובמבצעים מיוחדים: בין היתר ניתן למנות את פעולת סמוע, כיבוש רפיח במלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים הצטיין הגדוד בקרב ואדי מבעוק, מבצע אנטבה, מלחמת לבנון הראשונה מבצע חוק וסדר, מבצע ניב מדובר ועוד. הגדוד זכה לפרסום באינתיפאדה השנייה בה הצליחו לוחמי הגד
וד לעצור מספר רב של מחבלים באזור שכם ואף לתפוס מספר מחבלים מתאבדים קטינים (כגון חוסאם עבדו) במחסום חווארה.
עם תחילת מתקפת הפתע על ישראל (2023) הוזנק הגדוד ששהה באזור מעלה אדומים לקיבוץ כפר עזה, שם לחם במחבלים רבים שחדרו לקיבוץ. בקרב נפלו שלושה מלוחמי הגדוד ולוחמים נוספים נפצעו.
הגדוד מורכב משש פלגות לוחמות
לא ממוסגר|44x44 פיקסליםפלגת האש (מסייעת)
לא ממוסגר|44x44 פיקסליםפלגה א'
לא ממוסגר|47x47 פיקסליםפלגה ב'
לא ממוסגר|44x44 פיקסליםפלגה ג'
לא ממוסגר|44x44 פיקסליםפלגה ד'
לא ממוסגר|46x46 פיקסליםפלוגת ח"ץ
פלוגת ח"ץ
פלוגת ח"ץ (חרדים צנחנים) מיועדת לציבור החרדי. הפלוגה תחת פיקוד גדוד 202 בחטיבת הצנחנים. הגיוס הראשון לפלוגה החל בחודש נובמבר 2016. במהלך ההכשרה הפלוגה מקבלת תנאים המותאמים לאורח החיים החרדי, מבחינת כשרות, צניעות ותפילות. כמו כן, החיילים שומעים שיעור יומי מפי רב חרדי המגיע לבסיס או לשטח האימונים.
פלוגות
מפקדי גדוד 202
שםתקופת כהונההערות אפרים חירם 1964 – 1966 לימים מפקד עוצבת הגליל יואב שחם 1966 נהרג בעת פעולת סמוע דן שומרון 1966 – 1967 ממלא מקום, לימים הרמטכ"ל ה-13 צבי בר 1967 – 1968 לימים ראש עיריית רמת גן יעקב חסדאי 1968 – 1970 לימים מפקד בית הספר למפקדי כיתות חיים בנימיני 1970 – 1972 לימים קצין מודיעין ראשי שמואל שחם 1972 – 1973 לימים מפקד חטיבת הנגב דורון רובין 1973 – 1974 לימים ראש מחלקת ההדרכה אסף חפץ 1974 – 1975 לימים המפכ"ל ה-12 של משטרת ישראל. עמוס קוצר 1975 – 1976 לימים ראש אגף איתור נעדרים שמואל ארד 1976 – 1978 לימים מפקד פיקוד העורף שבתאי פולג 1978 מפקד הגדוד במבצע ליטני. הודח לאחר מספר אירועים שאירעו בגדוד בזמן המבצע ישראל רמות 1978 – 1979 ממלא מקום מפקד הגדוד (היה הסמג"ד באותה תקופה) שאול מופז 1979 – 1980 לימים הרמטכ"ל ה-16 ושר הביטחון ה-15 עופר בן צבי 1980 – 1981 לימים מפקד עוצבת ברעם רוני קליינפלד 1981 – 1982 לימים מפקד חטיבה 226 מיכה טמיר 1982 – 1983 לימים מפקד עוצבת עמוד האש יום טוב סמיה 1983 – 1984 לימים מפקד פיקוד הדרום שמאי רן 1984 – 1985 לימים המפקדה למשימות מיוחדות אלעזר שטרן 1985 – 1987 לימים ראש אכ"א יצחק גרשון 1987 – 1988 לימים מפקד פיקוד העורף מאיר כליפי 1988 – 1990 לימים המזכיר הצבאי של ראש הממשלה מוטי יוגב 1990 – 1991 ראש מטה וסגן מפקד אוגדת עזה רמי צור חכם 1991 – 1992 לימים נספח צה"ל בסין, ומנכ"ל עמותת הצנחנים גל הירש 1992 – 1993 לשעבר מפקד עוצבת הגליל נעם תיבון 1993 – 1995 לשעבר מפקד הגיס הצפוני חגי מרדכי 1995 נפצע קשה בתקרית, והוחלף זמנית על ידי נעם תיבון אמיר נדן 1995 – 1997 לשעבר מפקד עוצבת חירם, לימים סגן מפקד הגיס הצפוני חגי מרדכי 1997 – 1999 בשנית, לאחר החלמה. לשעבר ראש מטה זרוע היבשה אהרון חליוה 1999 – 2001 לימים ראש אגף המודיעין רוני נומה 2001 – 2002 לשעבר מפקד פיקוד המרכז מיקי אדלשטיין 2002 – 2003 לימים נספח צה"ל בוושינגטון גיא חזות 2003 – 2005 לימים מפקד עוצבת אדום יניב אלאלוף 2005 – 2007 לימים מפקד אוגדת איו"ש אודי שגיא 2007 – 2009 גיא ברגר 2009 – 2011 לימים מפקד מחוז צפון בפיקוד העורף איתמר בן חיים 2011 – 2012 לימים מפקד יחידת רפאים קובי ולר 2012 – 2014 לשעבר סגן מפקד אוגדת עזה עמי ביטון 2014 – 2016 מעוטר צל"ש מפקד חטיבה, לימים מפקד החטיבה רועי צוויג-לביא 2016 – 2018 לימים מפקד חטיבת שומרון וקצין אג"ם של פיקוד המרכז רן פרידמן 2018 – 2020 לימים מפקד חטיבה 226 אביאל בלחסן 2020 – 2022 לימים מפקד חטיבה 226 אלמוג רותם 2022 – 2024 מפקד הגדוד במלחמת חרבות ברזל יונתן שניידר יוני 2024 – מפקד הגדוד הנוכחי
סיירת הצנחנים
ממוזער|סיכת לוחם סיירת צנחנים
בספטמבר 2021, ביצע צה"ל שינוי דרסטי בגדוד הסיור של החטיבה ובפלוגותיו. שם הגדוד שונה מ"גדס"ר צנחנים" ל"סיירת הצנחנים" וכעת הוא מוגדר כסיירת. הפלגות מתמחות בפשיטה, סיור, חבלה, לוחמה בשטח בנוי, לחימה בתוואי תת-קרקע, צלפים והפעלת טילים נגד טנקים. הפלוגות הייעודיות מגדוד הסיור הוסבו לפלגות הנקראות באותן שמות שהיו להן קודם לשינוי:
לא ממוסגר|41x41 פיקסלים פלוגת סיור (פלס"ר) – טייפן, מכונה גם סיירת צנחנים
לא ממוסגר|51x51 פיקסליםפלוגה נגד טנקים (פלנ"ט) – פתן שחור, מכונה גם עורב צנחנים
לא ממוסגר|51x51 פיקסליםפלוגת חבלה והנדסה (פלחה"ן) – זעמן, מכונה גם חבלה מוצנחת
מפקדי סיירת הצנחנים
שםתקופת כהונההערות עודד זימן 2019 – 2021 תחת פיקודו הגדוד הוסב ממתכונת גדס"ר לסיירת. לימים מפקד חטיבה 55 נועם מיכאל 2021 – 2023 עמית מדלסי יולי 2023 – מפקד היחידה במלחמת חרבות ברזל
ממוזער|לוחמי סיירת צנחנים במבצע בית וגן
פלס"ר צנחנים
פלס"ר 35, פלוגת הסיור של חטיבת הצנחנים, נקראת גם "סיירת צנחנים". הסיירת החטיבתית מהווה את הכוח הלוחם האיכותי ביותר של החטיבה ונועדה להוביל את החטיבה כולה. לפלס"ר התמחויות ייעודיות נוספות, כמו לחימה בטרור, לוחמה תת-קרקעית, ביצוע מארבים חודרים בשטח אויב, לחימה במתארים מיוחדים, קומנדו ועוד. במסגרת תהליך ארגון מחדש של חטיבות החי"ר, הוכפפה הסיירת למפקדת גדוד סיור ב-29 בנובמבר 2002. בסיס היחידה הוא מחנה בית ליד.
עם איחוד יחידה 101 עם גדוד 890 ב-1954, הוקמה מחלקת סיור גדודית בפיקודו של מאיר הר-ציון. בספטמבר 1955 חזר הר-ציון לשירות קבע ומונה למפקד פלוגה א' בגדוד 890 שאורגנה על ידו מחדש כפלוגת הסיור של הצנחנים. בין פעולות הסיירת ניתן למנות את הבאות: 'אגד', 'הר געש', 'עלי זית', 'גוליבר', 'לולב' ו'שומרון' בתקופת פעולות התגמול בשנות החמישים, הקרב על הרכס הצפוני במעבר המיתלה במסגרת מלחמת סיני, כיבוש רפיח וקנטרה במלחמת ששת הימים, מבצע קוקוס 65 מבצע הלם בנגע חמאדי שבעומק מצרים, מבצע תרנגול 53, מבצע ברדס 54–55, מבצע אביב נעורים, מבצע כותונת, מלחמת יום הכיפורים, מבצע שומרי יער בשנת 1989, מבצע גוף חימום בשנת 95 מבצע מרכבות האלים בשנת 1997 בלבנון ו-מבצע צמצום טווח בשנת 1999.
במבצע קדש נטלה היחידה חלק בקרב המיתלה. בתום הקרב הוענק ל-11 לוחמים מהיחידה צל"ש רמטכ"ל, ולמפקד צוות ביחידה הוענק עיטור העוז. במלחמת יום הכיפורים במבצע כותונת ומבצע דוידקה, תחת פיקודו של מפקד הסיירת, שאול מופז, פשטה הסיירת על יעדים בחלקה המזרחי של סוריה לשם שיבוש הזרמת תגבורות ואספקה מעיראק לסוריה. במבצע יונתן באנטבה הסיירת, תחת פיקודו של דורון אלמוג, הייתה לכוח הראשון שפעל באנטבה, ולוחמיה, שקפצו מן המטוס הראשון בעודו נוחת על המסלול, איבטחו את נחיתת שלושת המטוסים האחרים, הניחו פנסים על מסלול הנחיתה החשוך כדי להאירו בעבור המטוסים הנוחתים והשתלטו על מגדל הפיקוממוזער|לוחמי סיירת צנחנים בח'אן יונס במלחמת חרבות ברזל
ח החדש. במבצע ליטני הובילה הסיירת את כוחות החטיבה בהתקדמות לעומק לבנון. במבצע חוק וסדר, המבצע המשמעותי הראשון של צה"ל נגד כוחות חזבאללה, פשטה הסיירת על חלקו הצפוני של הכפר מיידון. כן השתתפה הסיירת במגוון מבצעים בלבנון. הסיירת הייתה הכוח הראשון שחדר למחנה פליטים פלסטיני בתקופה שאחרי הסכמי אוסלו (מבצע מסע בצבעים במחנה הפליטים בלאטה) ומבצע רוח סתיו. בשנות ה-90 פעלה הסיירת בלבנון, בדגש על פעילות עומק, על בסיס פעילות זו, בעיקר בתקופת פיקודם של חגי מרדכי, יוסי בכר ומוטי ברוך. פעילויות אלו, דוגמת מבצע מרכבות האלים ואחרים, הן שסיפקו אבטחה לישובי הצפון בשנות ה-90. על פעילותה של הסיירת במהלך מבצע חומת מגן קיבלה ציון לשבח יחידתי.
במלחמת לבנון השנייה נכנס הגדס"ר לכפר מארון א-ראס. בקרב שניהלו עם החזבאללה הצליחו לוחמי הפלס"ר להרוג עשרות מחבלי חזבאללה ולכבוש את הכפר ללא נפגעים. על פעילותה במלחמה הוענק לסיירת ציון לשבח יחידתי, וכן עיטור העוז ליוני אסרף – לוחם ביחידה.
באוקטובר 2023, במהלך מתקפת הפתע על ישראל ניהלו לוחמי סיירת הצנחנים קרב נגד מחבלים רבים שחדרו לקיבוץ רעים. במהלכו נהרג לוחם היחידה סמ"ר גיא שמחי.
מפקדי הפלס"ר
מפקדי הפלס"ר שם תקופת כהונה הערות מאיר הר-ציון 1955 מלוחמי יחידת 101 וקצין הדרכה של סיירת מטכ״ל יהודה רשף 1956 לימים מפקד חטיבת הבקעה מיכה קפוסטה-בן ארי 1956 יוסי יפה 1956 – 1957 משה לוי 1957 לימים הרמטכ"ל ה-12 יאיר פלד 1958 – 1959 (נהרג בידי בדואים בעת שסייר לבדו בקרבת הגבול עם מצרים) צורי שגיא 1959 – 1960 לימים מפקד מרחב שלמה עמוס נאמן 1960 – 1961 דב תמרי 1962 – 1963 לימים מפקד עוצבת עמוד האש אלי ידגרוב 1964 – 1965 אריה צידון 1965 – 1966 לימים מפקד החטיבה גיורא חייקה 1966 – 1967 לימים מפקד מל"י מתן וילנאי 1967 – 1968 לימים סגן הרמטכ"ל ושר גד נגבי 1968 – 1969 לימים מפקד עוצבת חצי האש מוטי פז 1969 – 1970 לימים מפקד עוצבת אדום נחמיה תמרי 1970 – 1972 לימים מפקד פיקוד המרכז אבנר חרמוני 1972 – 1973 לימים מפקד חטיבת שועלי מרום שאול מופז 1973 – 1974 לימים הרמטכ"ל ה-16 ושר הביטחון יפתח רייכר-עתיר 1974 – 1975 לימים מפקד מערך המבצעים המיוחדים ונספח צה"ל בסין דורון אלמוג 1975 – 1976 לימים מפקד פיקוד הדרום מיכה טמיר 1976 – 1978 לימים מפקד עוצבת עמוד האש משה יעלון 1978 – 1980 לימים הרמטכ"ל ה-17 ושר הביטחון שמאי רן 1980 – 1981 לימים מפקד חטיבת הנח"ל ישראל זיו 1981 – 1982 לימים ראש אגף המבצעים אייל קרים 1982 – 1984 לימים הרב הצבאי הראשי איציק נחמיאס 1984 – 1985 עדי קדושטביץ 1985 – 1986 אבי רוטשטיין 1986 – 1987 לימים מפקד חטיבת ביסלמ"ח גדי שמני 1987 – 1988 לימים מפקד פיקוד המרכז ונספח צה"ל בארצות הברית שלמה בן דוד 1988 – 1990 שוקי רינסקי 1990 – 1992 לימים מפקד החטיבה הדרומית ברצועת עזה חגי מרדכי 1992 – 1994 לימים ראש מטה זרוע היבשה יוסי בכר 1994 – 1996 לימים מפקד הגיס המטכ"לי מוטי ברוך 1996 – 1997 לימים מפקד הגיס המטכ"לי 1997 – 1999 נפל בקרב מול מחבלי חזבאללה אמיר ברעם 1999 – 2000 לימים סגן הרמטכ"ל איתי טוויטו 2000 – 2001 נמרוד אלוני 2001 – 2002 לימים מפקד אוגדת עזה טל דביר 2002 – 2004 גיא ברגר 2004 – 2005 לימים מפקד מחוז צפון בפיקוד העורף עמית לידור 2005 – 2007 מפקד הסיירת בקרב מארון א-ראס במלחמת לבנון השנייה נמרוד לוטן 2007 – 2009 לימים מפקד גדס"ר צנחנים עמי ביטון 2009 – 2011 לימים מפקד החטיבה הצפונית בעזה אלעד שושן 2011 – 2012 לימים מפקד חטיבת פארן יאיר חביביאן 2012 – 2014 מפקד היחידה במבצע צוק איתן 2014 יועד לשמש מפקד הסיירת, נפצע אנושות במבצע צוק איתן, ומונה באופן סמלי, בעודו מחוסר הכרה יואב ספקטור 2014 – 2016 לימים מפקד גדוד 101 נועם מיכאל 2016 – 2018 לימים מפקד סיירת צנחנים נבו דה-האן 2018 – 2019 אליהו אסבן 2019 – 2021 2021 – 2022 לימים מפקד פלגה בסיירת מטכ"ל. נפל במלחמת חרבות ברזל נאור נוי יולי 2022 – אוגוסט 2023 רועי חגי אוגוסט 2023 –
לוחמי הסיירת נבחרים מבין המתגייסים לשורות חטיבת הצנחנים לאחר שעברו סדרת מיונים ארוכה. מסלול ההכשרה של לוחמי הסיירת כולל הכשרה בסיסית, הכשרה מתקדמת, קורס צניחה, קורס סיור, קורס לחימה בטרור, ניווט, הסוואה צבאית ולחימה בשטח בנוי. אורך המסלול היה כשנה ושמונה חודשים וקוצר החל משנת 2000 לשנה וחודשיים עד שנה וארבעה חודשים, תלוי במחזור. תקופה מבצעית של לוחם בסיירת אורכת כשנתיים, במהלכם שליש מהזמן מוקדש לאימונים ושני שלישים להכנות ולביצוע של פעולות מורכבות נגד האויב.שמאל|ממוזער|550px|סמל פלחה"ן צנחנים
בוגרי היחידה מאיישים את פלוגות הסיור של חטיבות המילואים של צנחנים. במהלך השנים איבדה הסיירת 83 מלוחמיה.
פלחה"ן צנחנים
פלחה"ן 35, ייעודה של פלוגת החבלה הוא לסייע לחטיבה בפעילות הנדסית שוטפת כגון סיור ואיתור מוקשים ומטעני חבלה, חבלה במבנים, מיקוש, מעבר מכשולים, פריצה ועוד. כשהפלחה"ן אינה עוסקת בסיוע הנדסי לחטיבה, היא משמשת כיחידת חיל רגלים מובחרת למשימות התקפיות מורכבות, ופועלת כסיירת חטיבתית לאיסוף מודיעין ותצפיות.
יחידת החבלה הוקמה רשמית בשנת 1963, ומשה פלד (חדד) היה מפקדה הראשון. אם כי ראשית דרכה של היחידה הייתה בשנת 1956 ביוזמתו של מייק מיכאלי קיש, בוגר חיל ההנדסה הבריטי, שהקים מחלקת חבלה במסגרת חטיבת המילואים 80. מאז השינויים הארגוניים שנעשו ב-29 בנובמבר 2002 היחידה מופעלת במסגרת גדוד סיור. יעוד היחידה ביצוע פשיטות חבלה ומבצעים אחרים. פלוגת החבלה מתמחה בשימוש במטענים, הטמנת מוקשים בשטח האויב ובסילוקם של מטענים ומוקשים של האויב למעבר כוחותינו. הפלוגה פועלת בקדמת כוחות החטיבה ובאגפיה ככוח מוביל. לוחמי היחידה הופעלו בזירות לחימה שונות וביניהן מלחמת ששת הימים שם לחמה היחידה בפתחת רפיח, מלחמת לבנון הראשונה בה הובילה היחידה את כוחות הצנחנים החל מתפיסת ראש החוף עםממוזער|לוחמי סיירת הצנחנים פועלים בשג'אעיה במלחמת חרבות ברזל, יוני 2024סירות גומי בחוף האוולי ובהמשך בחוד של החטיבה בהתקדמות והלחימה הציר החוף ובציר ההררי "ציר תיגהוצת" שם גם פינתה הפלוגה את מקבצי המוקשים שחסמו את התקדמות כוחות צה"ל מזרחה וצפונה, בעקבות אירוע זה קיבל מפקד הפלחה"ן יחיאל גוזל ציון לשבח מטעם אלוף פקוד הצפון, בהמשך לחמה היחידה בקרבות קשים מול מחבלים וכוחות סורים בעיקר בכפר מתא ובקרב שמון עד להגעה לביירות. בבירות הובילה היחידה את הפריצה למערב ביירות, מלחמת לבנון השנייה ובכל גזרות הלחימה ביהודה ושומרון. מי שעתיד להפוך להיות ללוחם ביחידת החה"ן צנחנים עובר הכשרת לוחמים בסיסית ומתקדמת. במהלך מסלול האימונים שאורכו בין שנה וחודשיים לשנה וארבעה חודשים הלוחמים עוברים הכשרה בתחומים כמו צניחה, חבלה, ניווט, לחימה במתארי שטח שונים והסוואה. המועמדים לשירות ביחידה נבחרים מתוך המתגייסים לחטיבת הצנחנים שעברו גיבוש סיירות ואותרו כמתאימים לאופי היחידה. לאחר תום מסלול ההכשרה לוחמי היחידה עוברים סבבי אימונים יחידתיים וצוותיים ומבצעים פעילות מבצעית מורכבת בכל גזרות הלחימה. לוחמים המסיימים את השירות ביחידה משתלבים בפלוגות החבלה בחטיבות המילואים של הצנחנים.
מבצעים בהם השתתפה היחידה: מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, מבצע אנטבה, מבצע ליטני, מבצע חוק וסדר, מבצע אירון, מבצע אביב נעורים, מבצע שפט, מבצע ברגל ימין, מבצע מגרסה, מבצע צוק סלע, מבצע תופת, מבצע איש דמים, מבצע מוביל, מבצע צלצל, מלחמת לבנון הראשונה, המערכה ברצועת הביטחון, מבצע חומת מגן, מבצע מערה חשמלית, מבצע מסע בצבעים, מבצע אחים לנשק, מלחמת לבנון השנייה, מבצע עופרת יצוקה, מבצע צוק איתן ומלחמת חרבות ברזל.
מפקדי הפלחה"ן
מפקדי הפלחה"ן שם תקופת כהונה הערות משה פלד 1963 – 1965 מפקדה הראשון של היחידה. לימים מפקד הנדסה פיקוד צפון במלחמת יום הכיפורים יהודה בר 1965 – 1966 לימים מפקד עוצבת הגליל יצחק מרדכי 1966 – 1968 לימים אלוף שלושת הפיקודים ושר הביטחון משה לשם-אדלשטיין 1968 – 1970 1968-1979 עוזי בן יצחק לימים מפקד אוגדת יהודה רן בג 1970 – 1971 לימים ממקימי ומפקדי הלוט"ר מנחם זטורסקי 1971 – 1973 לימים מפקד פיקוד הנח"ל שמעון נוה 1973 – 1974 אהרון סבג 1974 – 1975 לימים מפקד חטיבת הבקעה אריק מורן 1975 – 1977 לימים מפקד עוצבת האש ישראל רמות 1977 – 1978 לימים מפקד חטיבת הנח"ל אמל אסעד 1978 – 1979 לימים מפקד מנהלת התאום והקישור יואב הירש 1979 – 1980 לימים מפקד חטיבה 646 אהרון זיו 1980 – 1981 לימים מפקד חטיבת אלכסנדרוני ונספח צה"ל ביפן יחיאל גוזל 1981 – 1983 לימים ראש מטה פיקוד הדרום בני גנץ 1983 – 1984 לימים הרמטכ"ל ה-20 יגאל שרון 1985 – 1986 לימים מפקד חטיבת יהודה אבי זהבי 1986 רוני אלשיך 1986 – 1988 לימים סגן ראש השב"כ ואחר כך מפכ"ל משטרת ישראל גל הירש 1988 – 1989 לימים מפקד עוצבת הגליל יוסי בכר 1989 – 1990 לימים מפקד הגיס המטכ"לי דני קס לוין 1990 – 1991 מפקד הפלחה"ן בין היתר בזמן מבצע ברגל ימין הראל כנפו 1991 – 1993 לשעבר מפקד המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה עופר צוברי 1993 – 1995 לאון בן מוחה 1995 – 1997 נפל בקרב ב־7.10 לאחר שהציל אזרחים בשדרות ובפסטיבל הנובה כשלא היה בתפקיד 1997 נפל בעת מילוי תפקידו בקרב בלבנון איציק בר 1997 – 1998 לימים ראש מטה פיקוד העורף גדעון תמר 1998 – 2000 אסף אסולין 2000 – 2001 גיא לוי 2001 – 2003 לימים מפקד בה"ד 1 איתן בן גד 2003 – 2004 ערן אוליאל 2004 – לימים מפקד חטיבת כפיר דרור שאול לשעבר קמב"ץ פיקוד העורף, מפקד היחידה במלחמת לבנון השנייה אייל בלומנשטיין אלעד פרץ מפקד היחידה במבצע עופרת יצוקה עומר כהן - 2011 לימים מפקד עוצבת ברעם עודד זימן 2011 – 2013 לימים מפקד בא"ח צנחנים טל זורבלוב 2013 – 2014 אלמוג רותם 2014 – 2016 לימים מפקד גדוד 202 דור מנשאוף 2016 – 2017 לימים מפקד בא"ח צנחנים הוד מעודה 2017 – 2018 אסף פרץ 2018 – 2019 אופיר טוכטרמן 2019 – 2021 עומר גטומה 2021 – 2023 דניאל אביטל אוגוסט 2023 –אוקטובר 2024 יאיר אטדגיאוקטובר 2024-
ממוזער|סיכת לוחם בפלוגת העורב|177x177 פיקסלים
עורב צנחנים
עורב 35 (הפלנ"ט), היא פלוגה נגד טנקים של חטיבת הצנחנים, שנקראת גם "עורב צנחנים". העורב היא יחידת איסוף מודיעין, תצפיות והכוונת אש וסימון מטרות עבור תותחנים, שריון, חי"ר וחיל האוויר והשמדת מטרות איכות בעומק האויב. בעת מלחמה פלגת העורב נותנת מענה לתמרון החטיבתי או אוגדתי ומספקות לחטיבה מודיעין איכותי מעומק השטח על ידי שימוש באמצעי תצפית ואיכון מתקדמים הקיימים בה. כמו כן ליחידה יכולות הסוואה מתקדמות המשמשות אותה לתצפיות מעומק השטח ללא חשש חשיפה.
ממוזער|לוחם עורב צנחנים במבצע בית וגן
פלוגת העורב הוקמה לאחר מלחמת יום הכיפורים בשנת 1974, אז חדרה בצה"ל ההבנה כי יש צורך בהקמת מערך שיתן מענה לכוחות השריון ההולכים ומתחזקים בצבאות ערב ועקב כך הוקמו פלוגות הנ"ט, שצורפו למערך החי"ר של החטיבות השונות. את משימת הקמת פלוגת הנ"ט הראשונה של חטיבת הצנחנים, קיבל לידיו אמנון דותן שכיהן כמפקדה הראשון, וסגנו יואב גוטסמן. היחידה עברה במהלך השנים שינויים רבים במבנה הארגוני שלה, מיחידה חטיבתית לפלוגה תחת פיקוד גדוד סיור, ובאמל"ח שלה, מטיל ה"עורב" – ה"טאו" לטיל ה"גיל" של ימינו, ובקרוב למערכת חדשה הנקראת ישל"ט אחוד – מערכת מתקדמת יותר של ה"גיל", מהמערכות המתקדמות ביותר בצבא בתחום טילי הנ"ט.
היחידה לקחה חלק במבצעים רבים ובכלל זה מבצע אנטבה, מבצע סיגל, מבצע לבלוב, מבצע ליטני, מבצע שלכת, מבצע מוביל, מלחמת לבנון הראשונה, פעילויות עומק בדרום לבנון כגון: מבצע סחרור מסוכן, מבצע עיניים ירוקות מבצע פנתר ורוד, מבצע פינה אחרת (עד הנסיגה מדרום לבנון בשנת 2000), מבצע חומת מגן, האינתיפאדה הראשונה, האינתיפאדה השנייה, מלחמת לבנון השנייה, מבצע עופרת יצוקה ובמבצע צוק איתן הייתה ליחידה הראשונה בצה"ל שקלטה ועשתה שימוש במשגר האחוד.
לוחמי הפלוגה נבחרים בגיבוש גדס"ר המתרחש לאחר הגיוס.
הלוחמים עוברים מסלול הכשרה שאורכה בין שנה וחודשיים לשנה וארבעה חודשים: טירונות, אימון מתקדם, קורס צניחה וקורסים ייעודיים כגון-ניווטים, אימוני לוחמה בכל מתארי הלחימה, קורס נ"ט ועוד.
מפקדי הפלנ"ט
מפקדי הפלנ"ט שם תקופת כהונה הערות אמנון דותן 1974 יואב גוטסמן 1974 – 1975 יוסי דישון 1975 נלי פקר 1975 – 1976 ישראל גל 1976 – 1977 אבנר טלמון 1977 יוסף זימבריס 1977 – 1978 הלל בר 1979 – 1980 לימים מפקד חטיבת עציון אברהם קפלן 1980 – 1981 ניר שרוף 1981 – 1982 שאול אריאלי 1982 – 1984 לימים מפקד החטיבה הצפונית ברצועת עזה אורי יעקובי 1984 – 1985 יאיר גולן 1985 – 1986 לימים סגן הרמטכ"ל מתי הורביץ 1986 – 1988 אביב כוכבי 1988 – 1989 לימים הרמטכ"ל ה-22 גדי ורשמה 1989 – 1991 זאב ברנשטיין 1991 – 1992 הרצי הלוי 1992 – 1993 לימים הרמטכ"ל ה-23 אבי שטיינבוק-שוהם 1993 – 1994 אמיר ברעם 1994 – 1996 לימים סגן הרמטכ"ל גיא חזות 1996 – 1998 לימים מפקד עוצבת אדום נמרוד אלוני 1998 – 1999 לימים ראש חטיבת ההדרכה בזרוע היבשה אבי גיל 1999 – 2000 לימים מפקד עוצבת געש אודי שגיא 2000 – 2002 לשעבר מפקד גדוד 202 קובי ולר 2002 – 2003 לימים סגן מפקד אוגדת עזה עמית לידור 2003 – 2005 ירון שרוני 2005 – 2006 לימים מפקד גדס"ר צנחנים, לימים סגן מפקד עוצבת האש ייטב מזור 2006 – 2008 יניב בארוט 2008 – 2009 לימים קצין אג"ם של פיקוד הצפון אורי דאובה 2009 – 2011 לימים מפקד גדס"ר צנחנים, לימים מפקד חטיבה 226 לירון ביטון 2011 – 2012 לימים מפקד גדוד 450 וקצין אג"ם של אוגדת עזה, לימים מפקד חטיבה 55 אפרים אבני 2012 – 2013 לימים מפקד עוצבת חצי האש יותם רוף 2013 – 2015 אמיתי סטביצקי 2015 – 2016 יונתן שניידר 2016 – 2017 לימים מפקד גדוד 202 אמיר פורי 2017 – 2019 ינון לויאן 2019 – 2020 בן שליו 2020 – 2021 עומר אנגלוביץ' יוני 2021 – 2023 זיו קולאס אוגוסט 2023-
פלחי"ק צנחנים
פלוגת חיל קשר (פלחי"ק) של החטיבה, אחראית לכל תחום הקשר, האלקטרוניקה, התקשורת, הצי"ד והמחשוב בחטיבה.
ממוזער|236x236px|בא"ח צנחנים- בסיס האימונים החטיבתי בו מוכשרים לוחמי חטיבת הצנחנים ולוחמי חטיבת עוז בשלב הטירונית. הבסיס נבנה בסיוע אמריקני ונמצא בסמוך לשומריה.
בא"ח צנחנים 35 (שפיפון)
בא"ח (בסיס אימון חטיבתי) צנחנים הוא בסיס האימונים החטיבתי, בו מתקיימים ההכשרה, ההדרכה והאימונים לחטיבת הצנחנים ולמערך המוצנח, הכוללים הכשרת טירונים באימון בסיסי ואימון מתקדם.
הבסיס ששוכן באזור שומריה ונקרא "מחנה איתן", על שם רב-אלוף רפאל איתן. הוא תוכנן על ידי צוות אדריכלים ישראלי שכלל את שמואל שילה, ירון כ"ץ ושמואל פוטש, ונבנה בניהול חיל ההנדסה האמריקאי ובמימון הממשל האמריקאי, כחלק מהסכם וואי.
ההחלטה להעביר את הבסיס למשכנו החדש נדחתה בעקבות סירובו של מפקד הבא"ח, איתי וירוב, לעזוב את המשכן הישן בסנור, כדי שלא ייווצר הרושם של נסיגה משטח הבסיס, תחת אש המחבלים באינתיפאדה השנייה שהחלה באותה עת. במאי 2001 הונחה אבן הפינה לבא"ח החדש וביולי 2003, תחת פיקודו של אהרון חליוה, נחנך בא"ח שפיפון ואוחד תחת קורת גג אחת, לאחר שהיה ממוקם קודם לכן בשלושה בסיסים שונים בשומרון ובבקעת הירדן.
מחזור אוגוסט 2003 חנך את הבסיס החדש, שנחשב בזמנו לפורץ דרך בתכנונו ובתנאים שהוא מספק לחיילים. אלו נגזרו מתפיסת עולם שלפיה התנאים הפיזיים הנוחים מאפשרים למפקדים להשקיע יותר זמן בהדרכה ובאימונים. בבסיס מתקיימות פעילויות הכשרה ואימון של לוחמי החטיבה, יחידת מגלן, יחידת דובדבן, יחידת רפאים, מדריכי צניחה, יחידת עוקץ, יחידת הלוט"ר, יחידת הניוד 444, תוכנית תלפיות ותומכי לחימה. בעבר הוכשרו בבא"ח גם לוחמי סיירת מטכ"ל.
באוקטובר 2023, במהלך מתקפת הפתע על ישראל, ניהלו לוחמי הגדוד קרב נגד מחבלים רבים שחדרו לקיבוץ כפר עזה וכן בלימת חדירת מחבלים בקיבוץ יד מרדכי. שבעה מלוחמי גדוד הבא"ח, בהם טירונים ומ"כים, נהרגו בקרבות.
מפקדי הבא"ח
רשימת המפקדים:
שםתקופת כהונההערות עמוס ירון 1967–1969 לימים ראש אכ"א ונספח צה"ל בארצות הברית וקנדה אהרון אשל 1969–1971 מפקד חטיבה 665 יצחק מרדכי 1971–1972 לימים "אלוף שלושת הפיקודים" (מפקד פיקוד הדרום, המרכז והצפון) אסף חפץ 1972–1973 לימים המפקח הכללי של משטרת ישראל יהודה דובדבני 1973–1974 לימים נספח צה"ל בדרום אמריקה יעקב בנדל 1974–1975 גיל דוד 1975–1976 יחזקאל צפריר 1976–1978 נפתלי מנדלוביץ 1978–1980 גיורא איילנד 1980–1981 לימים ראש אמ"ץ וראש אג"ת דורון אלמוג 1981–1982 לימים מפקד פיקוד הדרום יום טוב סמיה 1982–1983 לימים מפקד פיקוד הדרום חי אדיב 1983–1984 לימים מפקד חטיבת בנימין אלעזר שטרן 1984–1985 לימים ראש אכ"א יואב הירש 1985–1986 לימים נספח צהל לכוחות היבשה בארה״ב יחיאל גוזל 1986–1987 לימים נספח צה"ל בצרפת אהרון זיו 1987–1988 לימים נספח צה"ל ביפן מוטי יוגב 1988–1990 לשעבר מפקד חטיבת אפרים שאול אריאלי 1990–1992 לשעבר מפקד החטיבה הצפונית ברצועת עזה פיני לוי 1992–1993 לימים מפקד חטיבת מנשה ערן דובדבני 1993–1995 אביב כוכבי 1995–1997 לימים הרמטכ"ל ה-22 פינקי זוארץ 1997–1998 לימים מפקד החטיבה הדרומית ברצועת עזה יוסי בכר 1998–1999 לימים מפקד הגיס המטכ"לי איתי וירוב 1999–2001 לימים מפקד המכללות הצבאיות אהרון חליוה 2001–2003 לימים ראש אגף המודיעין שמואל קלמי 2003–2005 לימים רמ"ח הגנה באמ"ץ איציק בר 2005–2007 לימים ראש מטה פיקוד העורף יניב אלאלוף 2007–2009 לימים מפקד אוגדת איו"ש יקי דולף 2009–2011 לימים מפקד אוגדת יהודה ושומרון גיא ברגר 2011–2013 לימים מפקד מחוז צפון בפיקוד העורף איתמר בן חיים 2013–2015 לימים מפקד יחידת רפאים יואב ברונר 2015–2017 לימים מפקד החטיבה אליאב אלבז 2017–2019 לימים מפקד חטיבת בנימין אפרים אבני 2019–2021 לימים מפקד עוצבת חצי האש עודד זימן 2021–2023 לימים מפקד חטיבה 55 דור מנשאוף יולי 2023– מפקד הבא"ח הנוכחי
שיוך מילואים
חטיבת הצנחנים היא חטיבה סדירה, עם סיום השירות הסדיר בשורות החטיבה, משויכים הלוחמים לחטיבות הצנחנים במילואים:
+שם החטיבהמספרגדוד מזיןיחידת אםפיקודעוצבת חצי האש551סיירת צנחנים (צוותי מרגמות מהגדודים)עוצבת האשפיקוד מרכזעוצבת חוד החנית55גדוד "פתן" 101 עוצבת הנשר226גדוד "צפע" 202עוצבת המפץפיקוד הצפוןעוצבת שועלי מרום646גדוד "אפעה" 890עוצבת הבזקפיקוד מרכז
יחידות שנסגרו
גדוד סיור 5135 (שרף)
ממוזער|סיכת לוחם בגדס"ר 5135|146x146 פיקסלים
גדוד הסיור (5135) של חטיבת הצנחנים (המכונה גם גדוד שרף) נוצר לראשונה במלחמת לבנון הראשונה תחת פיקודו של דורון אלמוג בשם "כוח עוגן". הגדוד, שכלל את הפלס"ר, הפלנ"ט והפלחה"ן של החטיבה וכן פלגה מפלוגת הרפואה החטיבתית, הוביל את החטיבה בהצלחה רבה מהנחיתה בשפך נהר האוואלי ועד ביירות. בכ"ט בנובמבר 2002 הוקם באופן רשמי גדוד הסיור של החטיבה, תחת המג"ד סא"ל שמואל קלמי.
בעשור השני של המאה ה-21 ייעודו של גדוד הסיור הוא להוות גדוד סיור מובחר של חטיבת הצנחנים בלוחמה קונבנציונלית או בלחימה בעצימות נמוכה. הגדוד פורק ב-2021 לאחר שינויים בסיירות חטיבות החי"ר ובמקומו הוקמה סיירת צנחנים.
מפקדי גדס"ר 5135
שםתקופת כהונההערות שמואל קלמי 2002 – 2003 לשעבר ראש מחלקת הגנה באמ"ץ אבי גיל 2003 – 2005 לימים המזכיר הצבאי של ראש הממשלה נמרוד אלוני 2005 – 2007 מפקד הגדוד במלחמת לבנון השנייה, לימים מפקד מפקדת העומק ירון פינקלמן 2007 – 2009 מפקד הגדוד במבצע עופרת יצוקה, לימים מפקד פיקוד הדרום איתן בן גד 2009 – 2011 לימים סגן מפקד החטיבה, מפקד צוות במכללה לפיקוד טקטי וקמב"ץ פיקוד המרכז נמרוד לוטן 2011 – 2013 ירון שרוני 2013 – 2015 מפקד הגדוד במבצע צוק איתן, לימים סגן מפקד עוצבת האש אורי דאובה 2015 – 2017 לימים מפקד חטיבה 226 ישי רוזיליו 2017 – 2019 לימים מפקד חטיבת יהודה
מפקדי החטיבה
שםתקופת כהונההערות אריאל שרון 1956 – 1957 מפקד החטיבה במבצע קדש. לימים מפקד פיקוד הדרום וראש ממשלת ישראל ה-11 מנחם אבירם 1957 – 1960 לימים מפקד עוצבת נתיב האש אלי זעירא 1960 – 1962 לימים ראש אמ"ן יצחק חופי 1962 – 1964 לימים מפקד פיקוד הצפון וראש המוסד רפאל איתן 1964 – 1967 מפקד החטיבה במלחמת ששת הימים. לימים הרמטכ"ל ה-11 דני מט 1967 – 1969 לימים מתאם הפעולות בשטחים חיים נדל 1969 – 1971 לימים נשיא בית הדין הצבאי לערעורים לוי חופש 1971 – 1972 עוזי יאירי 1972 – 1973 מפקד החטיבה במלחמת יום הכיפורים. נהרג בפיגוע במלון סבוי אריה צידון 1973 – 1975 מפקד אוגדה בפיקוד צפון מתן וילנאי 1975 – 1976 לימים סגן הרמטכ"ל עמוס ירון 1976 – 1977 לימים ראש אכ"א אמנון ליפקין-שחק 1977 – 1979 מפקד החטיבה במבצע ליטני. לימים הרמטכ"ל ה-15 דורון רובין 1979 – 1981 לימים ראש מה"ד יורם יאיר 1981 – 1982 מפקד החטיבה במלחמת לבנון הראשונה. לימים ראש אכ"א שמואל ארד 1982 – 1984 לימים מפקד פיקוד העורף מנחם זטורסקי 1984 – 1985 מפקד פיקוד נוער חלוצי לוחם נחמיה תמרי 1985 – 1986 לימים מפקד פיקוד המרכז שאול מופז 1986 – 1988 לימים הרמטכ"ל ה-16 ושר הביטחון דורון אלמוג 1988 – 1990 לימים מפקד פיקוד הדרום משה יעלון 1990 – 1991 לימים הרמטכ"ל ה-17 ושר הביטחון מתי הררי 1991 – 1993 ראש מנהל סגל ישראל זיו 1993 – 1995 לימים ראש אגף המבצעים בני גנץ 1995 – 1997 לימים הרמטכ"ל ה-20 ושר הביטחון יצחק גרשון 1997 – 1999 לימים מפקד פיקוד העורף גדי שמני 1999 – 2001 לימים מפקד פיקוד המרכז ונספח צה"ל בארצות הברית אביב כוכבי 2001 – 2003 מפקד החטיבה במבצע חומת מגן. לימים הרמטכ"ל ה-22 יוסי בכר 2003 – 2005 מונה במקום דרור וינברג. לימים מפקד הגיס המטכ"לי חגי מרדכי 2005 – 22 באוגוסט 2007 מפקד החטיבה במלחמת לבנון השנייה. לימים ראש מטה זרוע היבשה הרצי הלוי 22 באוגוסט 2007 – 20 באוגוסט 2009 מפקד החטיבה במבצע עופרת יצוקה. לימים הרמטכ"ל ה-23 אהרון חליוה 20 באוגוסט 2009 – 14 באפריל 2011 לימים ראש אגף המודיעין אמיר ברעם 14 באפריל 2011 – 16 במאי 2013 לימים סגן הרמטכ"ל אליעזר טולדנו 16 במאי 2013 – 1 ביולי 2015 מפקד החטיבה במבצע צוק איתן. לימים מפקד פיקוד הדרום ואגא"ס נמרוד אלוני 1 ביולי 2015 – 16 באוגוסט 2017 לימים מפקד מפקדת העומק והמכללות הצבאיות יקי דולף 16 באוגוסט 2017 – 12 ביוני 2019 לימים מפקד אוגדת יהודה ושומרון יובל גז 12 ביוני 2019 – 13 באוקטובר 2021 לימים מפקד חטיבת שיטות לחימה וחדשנות יואב ברונר 13 באוקטובר 2021 – 30 במאי 2023 עמי ביטון 30 במאי 2023 – מפקד החטיבה במלחמת חרבות ברזל
נשק ואמצעים
ממוזער|250px|אימון צניחה של חטיבת הצנחנים, 2010
שמאל|ממוזער|250px|צנחנים עולים למסוק ינשוף, 2007
ממוזער|250x250 פיקסלים|לוחמי סיירת צנחנים בח'אן יונס, 2024
בשנות ה-50 של המאה ה-20 היו חמושים הצנחנים בתת-מקלע עוזי וברומ"ט. כיום, חיילי חטיבת הצנחנים חמושים ברובה סער מדגם קרבין M4A1. בנוסף, ישנם כלי הנשק ייחודיים השונים מכלי הנשק של גדודי החי"ר בצה"ל.
מקלעים: מקלע בינוני מאג, מקלע קל נגב, מקלע כבד מדגם M2 בראונינג.
רובי צלפים: רמינגטון M24 (רובה צלפים בריחי מדויק ואמין), רובה SR-25 Mk 11 (רובה קלעים/צלפים חצי-אוטומטי מדויק) ו"ברק" (H-S Precision Pro Series 2000 HTR, רובה צלפים בריחי ארוך טווח).
רימונים: רימוני יד רגילים (26 דגם ב'), רימוני מטול M-203, מקלעי רימונים (מקל"ר) סאקו דיפנס Mk-19 וסטרייקר Mk-47 בקליבר 40 מ"מ.
מטולי רקטות נגד טנקים ורקטות כתף מדגמי לאו M-72 ומטאדור.
כוונות ואמצעי ראיית לילה: "ליאור" (אמר"ל), טריג'יקון חץ (כוונת לקלעי סער), כוונות תרמיות "מכבים" ו"מכבית".
בדומה לחטיבות חי"ר אחרות בצה"ל, משתמשים הצנחנים באמצעי ראיית הלילה המכונה "ליאור" שהחליף בשנת 2006 באופן מלא את אמצעי בשם "אקילה" שקדם לו. בנוסף לכך, בשנת 2007 נכנסה לשימוש בגדודי הצנחנים כוונת חדשה לקלעים המכונה "טריג'יקון חץ". ב-2009 נקלט בחטיבת הצנחנים רובה הצלפים "ברק" (H-S Precision Pro Series 2000 HTR) בקליבר 0.338 לפואה מגנום המיועד לצליפה בטווחים ארוכים.
החטיבה מצוידת בנגמ"שי ה-M-113 על שלל תצורותיהם אך בעיקר בג'יפים ממוגנים מדגמי "האמר" במגוון תצורות. כמו כן, מצוידת היחידה בטרקטורונים לסיור מהיר ופרישה מהירה של ציוד מחלקתי בשטח.
גלריה
ראו גם
יחידת הצנחנים הראשונה בצה"ל
חטיבה 226 (חטיבת הצנחנים במילואים הראשונה)
חטיבה 55 (חטיבת הצנחנים ששחררה את ירושלים במלחמת ששת הימים)
חטיבה 646 (חטיבת הצנחנים במילואים של פיקוד הדרום)
חיים קונביץ (יו"ר "הוועדה לאימוץ הצנחן", כונה "האבא של הצנחנים")
לקריאה נוספת
הדס ועופר רגב, אחרי - מורשת חטיבה 35
הדס ועופר רגב, לא חוזרים עד שמבצעים – סיפורו של גדוד 890
הדס ועופר רגב, הזכות לעשות - מורשת גדוד 101
חיים נדל, המעז מנצח
חיים נדל, בין שתי המלחמות 1967–1970
מרדכי גור, "פלוגה ד'" – קורותיה של פלוגת הצנחנים, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 1977
אורי מילשטיין, ההיסטוריה של הצנחנים: ממלחמת העצמאות עד מלחמת לבנון, תל אביב: הוצאת שלגי, 1985–1987
יורם יאיר, "אתי מלבנון" – סיפורה של חטיבת הצנחנים במלחמת לבנון, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1990
מעוזיה סגל, עדויות מגובה החול – קרב הצנחנים בחווה הסינית, הוצאת מודן, 2007
אלישיב שמשי, בהם יותר מכל: על סוד ההצלחה של צה"ל, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 2005
יואל פיקסלר, תרנגול 53, 2009
יוסי ברגר, חופשת קיץ, הוצאת רימונים, 2010
רמי בר-אילן, שלום לאהבה – מסמך: התחקיר המקורי על פלוגה ו' מגדוד 890, בהוצאת ענת ורמי בר-אילן, ביצרון, יוני 2012
יואב גלבר, לחימת גדוד 890 במלחמת יום הכיפורים, מערכות, 2016
שאול ברונפל, הנחיתה בשפך האוולי, באתר המחלקה להיסטוריה של אגף המבצעים של צה"ל, 13 בפברואר 2022
קישורים חיצוניים
גדוד 890 - האתר הרשמי
סיירת צנחנים (פלס"ר) - האתר הרשמי
עורב צנחנים (פלנ"ט) - האתר הרשמי
אתר הצנחנים בעשור הראשון 1948 - 1958. אלבום תמונות של הקמת הצנחנים בישראל, פעולות תגמול מלחמת סיני
העמותה להנחלת מורשת הצנחנים
כתבה בעיתון במחנה על גדוד 890 במבצע עופרת יצוקה
ספרות ומקורות לתולדות הצנחנים בישראל, באתר הצנחנים בעשור הראשון
יואל פיקסלר, תרנגול 53 המבצע להבאת המכ"ם ממצרים 26 – 27 בדצמבר 1969
כתבה בעיתון במחנה תרח"ט של חטיבת הצנחנים
"בין דפי ההיסטוריה", ערב מורשת ומפגש מפקדי עבר בגדוד 101 של הצנחנים, אתר זרוע היבשה
אתר סיירת צנחנים
הקמת סיירת הצנחנים עם מאיר הר-ציון בשנת 1954
זוכרים את חללי סיירת הצנחנים, במחנה, 3 במאי 2008
סרטון סוף תרגיל חטיבתי של הצנחנים, ביוטיוב
פצצה של אימון: צפו בלוחמי פלחה"ן צנחנים בפעולה, באתר צה"ל, 2 בנובמבר 2017
אימון החורף של חטיבת הצנחנים, באתר צה"ל, 26 בינואר 2018
בבלוג של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון ביוטיוב:
מפגן צניחה, יומני כרמל 1954 (התחלה 7:37)
תרגיל של הצנחנים, יומני כרמל 1953 (התחלה 6:39)
תרגיל של הצנחנים, סרטי גבע (באנגלית), 1957 (התחלה 3:20)
מפגן צניחה ביום הצנחן, סרטי גבע, ארכיון שפילברג, יולי 1958 (התחלה 2:48)
מפגן צניחה לים ביום הצנחן, יומני כרמל, מאי 1968 (התחלה 2:08)
כנס חטיבת הצנחנים, במעמד משה דיין, דוד אלעזר, עוזי יאירי, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, מרץ 1973
מפגן צניחה מעל הכנרת, 1969, באתר סינמטק ירושלים
אימון צניחה של חיילות, סרטי גבע, מרץ 1969 (התחלה 2:24)
אימון במתקן צניחה, גברים ונשים, 1957, ארכיון הסרטונים של AP
תחרות צניחה למטרה, ארכיון הסרטונים של AP
חטיבת הצנחנים עורכת מסדר ניצחון ברצועת עזה, 1967, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
אופק לוי, הסיפור מאחורי הנעליים האדומות, באתר צה"ל, 27 ביוני 2021
הערות שוליים
*
חטיבת הצנחנים
קטגוריה:חטיבות חי"ר בצה"ל
צנחנים
|} | 2024-10-17T01:51:14 |
חוק ביטוח בריאות ממלכתי | חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 הוא החוק הקובע חובת ביטוח בריאות לתושבי ישראל, ואת סל השירותים הרפואיים שיינתן באמצעות קופות החולים.
החוק נכנס לתוקף ב-1 בינואר 1995 ויצר מהפכה בזכויות תושבי ישראל לקבלת שירותי בריאות, בדרכי מימונם ובתכולתם. החוק נחקק כארבע שנים לאחר שהוגשו לממשלה המלצות ועדת השופטת שושנה נתניהו, שהמרכזית שבהן הייתה לחוקק חוק שכזה. חיים רמון יזם את החוק וקידם את חקיקתו, תחילה כשר הבריאות בממשלתו של יצחק רבין ולאחר מכן כיושב ראש ההסתדרות.
רקע לחקיקת החוק
טרם חקיקת החוק
כבר עם קום המדינה, כחלק מבניית מערך הבריאות במדינת ישראל, עלה הרצון לחוק ביטוח בריאות חובה. אולם ההסתדרות הרפואית התנגדה להצעת החוק מהחשש שהלאמתם החלקית של שירותי הבריאות באמצעות החקיקה תיפגע הן במעמדה של ההסתדרות הרפואית והן במעמדם של הרופאים כבעלי מקצוע עצמאיים, וקיים גם הסיכון לפגיעה בתנאי עבודתם של הרופאים, כי מעסיקיהם העתידיים יהיו גופים ציבוריים, אשר נחשבו כמעסיקים המעניקים שכר ותנאי עבודה נחותים. המפלגה הפרוגרסיבית באמצעות שר המשפטים פנחס רוזן תמכה בעמדת הרופאים כנגד חוק ביטוח בריאות חובה ולכן בוטל סעיף ביטוח בריאות החובה בחוק הביטוח הלאומי. בסוף 1958 התפרסמו המלצות ועדת קנב בראשות יצחק קנב, שהמליצו להנהיג ביטוח בריאות ממלכתי שיקיף 80% מאוכלוסיית המדינה. דיונים על הנהגת ביטוח בריאות ממלכתי התקיימו גם בשנות ה-60, בשנות ה-70 ובשנות ה-80 של המאה ה-20.
עד אמצע שנות ה-90, טרם חקיקתו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, פעלו בישראל ארבע קופות חולים שסיפקו ביטוח בריאות ושירותי רפואה: "שירותי בריאות כללית", "מכבי שירותי בריאות", "קופת חולים לאומית" ו"קופת חולים מאוחדת". הקופות "כללית" ו"לאומית" פעלו בזיקה ישירה להסתדרות העובדים הכללית והסתדרות העובדים הלאומית בהתאמה, וקיבלו כל אדם בתנאי שהתקבל כבר כחבר בהסתדרות הקשורה אליה. לצדן פעלו "מכבי" ו"מאוחדת" שסיפקו שירותים רק למי שעמד בתנאי הקבלה שלהן. בתקופה זו, מרבית האוכלוסייה (כ-95%) הייתה מבוטחת בהסדרי ביטוח בריאות וולונטריים אלה. יתרת האוכלוסייה (כ-5%) לא הייתה מבוטחת. יתרה זו כללה בעיקר צעירים, ערבים ואוכלוסייה מעוטת יכולת, שלא יכלה לעמוד בעלויות ביטוחים אלו.
מטבע הדברים, גם אופן גביית דמי החבר בין הקופות היה שונה. ב"כללית" וב"לאומית", כאמור, החברות בקופה הותנתה בהשתייכות להסתדרות בלבד ודמי החבר נגבו במשותף על ידי ההסתדרות, כך שאחוזים מתוך דמי החבר בהסתדרות הופרשו למימון קופות החולים. ב"מכבי" וב"מאוחדת", לעומת זאת, דמי הביטוח נגבו במנותק מכל גוף פוליטי ולכן הקופות לא חויבו לקבל פרופיל מבוטחים מסוים. קופות אלו התנהגו כחברת ביטוח תחרותית ומיקדו את מאמצן במשיכת לקוחות "רווחיים": מבוטחים צעירים שנמצאים במצב בריאותי טוב ולכן לא ינצלו את שירותי הקופה, ומבוטחים בעלי הכנסות גבוהות. מצב זה החמיר בתחילת שנות השמונים, כאשר מכבי ומאוחדת החלו אף לדרוש תנאי סף להצטרפות לביטוח, בהם חסימת לקוחות מעל גיל 65 ועריכת חיתום רפואי שמשמעותו הערכת סיכון של המבוטח לפני קבלתו. אי לזאת התפלגות המבוטחים על פני גיל ומעמד כלכלי בארבע קופות החולים לא הייתה אחידה, ונוצר תמהיל מבוטחים לא מאוזן בין הקופות. כך למשל, בקופת חולים "כללית", שהחזיקה במרבית מהמבוטחים, אחוז המבוטחים שגילם מעל 65 היה הגדול ביותר בהשוואה לשלוש הקופות האחרות. כמו כן, המעמד הכלכלי של חברי הקופות "מכבי" ו"מאוחדת" היה גבוה מזה של חברי הקופות "כללית" ו"לאומית".
התמיכה הממשלתית שקיבלו קופות החולים גם היא יצרה בעיה, שכן תמיכה זו התבססה, בין היתר, על מספר המבוטחים בכל קופה. נתון זה לא היה מדויק ואף לא שיקף נכונה את צורכי המבוטחים לשירותי בריאות. משתנים רלוונטיים כמו גיל ומעמד סוציו-אקונומי של האוכלוסייה המבוטחת, אשר משפיעים באופן עקיף על הוצאות הקופה, לא נכללו באמות המידה לתמיכה.
גורמים אלו הרעו את מצבן הפיננסי של "לאומית" ו"כללית", ונוצר פער הולך וגדל במצבן הכלכלי לעומת "מכבי" ו"מאוחדת". קופת חולים "כללית" צברה גירעונות תקציביים שוטפים שהלכו ותפחו עם הזמן, עד שבתחילת שנות ה-90 עמד החוב המצטבר שלה על 2.5 מיליארד ש"ח. מצב זה הקשה על "כללית" לספק את כל השירותים אליהם התחייבה בפני מבוטחיה, דבר שיצר חוסר שביעות רצון אצל המבוטחים, והחריף עוד יותר את המשבר. הגירעונות של "כללית" חייבו התערבות ממשלתית שבאה לידי ביטוי באמצעות תוכניות הבראה שונות. תוכניות אלו אמנם נועדו לפתור את בעיית הגרעון השוטף של "כללית", אך לא טיפלו בסיבה המרכזית להיווצרותו – מדיניות 'ברירת המבוטחים' של הקופות. מדיניות זו, מעבר להיותה בעייתית, אפשרה לקופות המפלות להעלות את רמת השירות, ולהגדיל את מספר המבוטחים שעברו אליהן מקופת החולים "כללית", בו בזמן שמצבה של "כללית" החמיר, עד כי היה חשש שהיא לא תוכל לספק יותר שירותי בריאות למבוטחיה. בנוספו, המנגנון המפלגתי של ההסתדרות, הוביל לחוסר יעילות מערכתי, כגון מערכת גבייה מסורבלת, וכן מינוי אנשי המנגנון המפלגתי, במקום גורמי מקצוע, לתפקידי מפתח בקופה.
על כן, סוף שנות ה-80 היוו נקודת משבר במערכת הבריאות הישראלית אשר האיצו את הצורך להתגבשותו של פתרון על אף המחלוקות. משבר זה התבטא בשביתות, תורים ארוכים לחלק מהטיפולים הרפואיים, חובות מצטברים בבתי החולים ובקופת חולים "כללית" וחוסר שביעות רצון בקרב האוכלוסייה.
ועדת נתניהו
מתוך ההבנה שהמצב הנוכחי פוגע ועתיד לפגוע בשירותים הניתנים לאזרח תוך ניצול לא יעיל של קופת המדינה, הוקמה ב-1988 ועדת החקירה הממלכתית הראשונה לבדיקת תפקודה ויעילותה של מערכת הבריאות, בראשותה של השופטת שושנה נתניהו. בשונה מהוועדות האחרות, ועדה זו נתבקשה להמליץ על שינויים בתפקוד מערכת הבריאות בראייה כלכלית וחברתית ולא עסקה בבדיקת עובדות העבר. לאחר התדיינות ומחקר שנמשכו כשנתיים, דו"ח ועדת נתניהו העלה על סדר היום הציבורי את הצורך ברפורמה במערכת הבריאות על בסיס ניתוח כוללני של הבעיות במערכת הבריאות ומקורותיהן. אחת ההמלצות המרכזיות של הוועדה הייתה חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי תוך שמירה על מבנה הקופות הקיים, אך שינוי שיטת המימון שלהן. ועדה זו איתרה בחקירתה מספר בעיות קיימות בענף הביטוח הרפואי אשר שימשו כבסיס להמלצתה בנוגע להחלת הביטוח הממלכתי, ובתוכן: מדיניות 'ברירת המבוטחים' הצעירים ובעלי השכר הגבוה, התפתחותם של ביטוחים משלימים כאמצעי להגדלת מקורות קופות החולים, אלמנטים רגרסיביים בגביית דמי החבר וחוסר יעילות בגבייה. כנגד תופעות אלו הועידה המליצה על החלת ביטוח חובה על כל תושבי המדינה המכסה סל שירותים מוגדר באחת מארבע הקופות הקיימות, כאשר על הקופות לקבל כל מבוטח המעוניין להירשם לקבלת שירותיהן, והתשלום יעשה דרך גוף ממלכתי ולא דרך הקופות עצמן.
המלצותיה של הוועדה שימרו את עקרון הסולידריות החברתית והעזרה ההדדית שהתקיים בקופות החולים, בכך שהתשלום עבור הביטוח יגבה על פי יכולת, והשירות יסופק לפי צרכים. מעתה, כל פרט יחויב במס בריאות המחושב באופן יחסי להכנסתו - מס אשר יחליף את המס האחיד ודמי החבר שהיו נהוגים טרם החלת החוק. בנוסף, על מנת לצמצם את התמריץ המובהק ל'ברירת המבוטחים', הוצע לרכז את גביית מיסי הבריאות על ידי המוסד לביטוח לאומי ואת סך ההכנסות לחלק בין הקופות לפי חישוב של נפש מתוקננת (קפיטציה), כדי ליצור חלוקת מקורות צודקת ויעילה יותר ולפצות את הקופות עבור ההבדלים בצורכי הבריאות של המבוטחים, וליצור תמריץ לתחרות הוגנת בין הקופות.
מהות הזכויות הקבועות בחוק
החוק פותח ב בהצהרה דקלרטיבית לפיה החוק יהיה מושתת על ערכי "צדק, שוויון ועזרה הדדית". זהו חוק הנמנה עם החקיקה הסוציאלית הישראלית ובבסיסו הוא מבקש להבטיח כי חלוקת משאבי סל הבריאות הממלכתי תעשה באופן אשר יבטיח שכל מבוטח יהיה זכאי ונגיש לקבלת השירותים הכלולים בסל בהתאם לצרכיו ובאופן שוויוני. עקרון האחריות ההדדית קובע אחריות כלפי החלשים בחברה. כל מבוטח משלם בהתאם ליכולתו ומקבל מתוך השירותים הכלולים בחוק, באופן שוויוני בהתאם לצרכיו הרפואיים.
ב, מוגדרת הזכות הקבועה בחוק.
בסעיף 3(א) נקבע כי הזכאות היא לכל תושב. גם מי שאינו אזרח אך הוא מוגדר כתושב זכאי לקבל את מלוא השירותים שבחוק. בהתאם, אזרחים השוהים מחוץ לישראל משך תקופה ארוכה, אשר איבדו את תושבותם, אינם זכאים ליהנות מן השירותים הקבועים בחוק. בנוסף, נקבע כי מי שזכאי לקבלת שירותים מכוח חוקים אחרים, לא יהיה זכאי לשירותים הקבועים בחוק זה. הכוונה היא שכאשר יש חוקים המסדירים הסדרים ספציפיים למתן שירותי רפואה, החוק הנ"ל לא יחול. כך למשל נפגעי תאונות עבודה אינם כבולים לשירותים הקבועים בחוק זה וכן חיילים מקבלים את שירותי הבריאות באמצעות צה"ל ולא דרך חוק זה. קבוצות נוספות אשר לגביהן יש הסדרים ספציפיים בחוקים אחרים: נכי ונרדפי הנאצים, נפגעי פעולות איבה, ספורטאים בענפים מסוימים וכדומה.
בסעיף 3(ב) ו (ג) מוסדרת חלוקת האחריות בין המדינה (משרד הבריאות) לבין קופות החולים. המדינה אחראית על מימון השירותים, וקופות החולים אחראיות על אספקת רוב השירותים הכלולים בסל.
סעיף 3(ד) מגדיר את מהות השירות הניתן במסגרת קופת החולים. מדובר על שירותי רפואה ציבורית אשר יינתנו בישראל בהתאם לשיקול הדעת הרפואי של רופאי קופת החולים, באיכות, בזמינות ובנגישות סבירות, ובכפוף למסגרת המימונית של קופת החולים. המשמעות היא שכמו בתחומים ציבוריים אחרים, המבוטחים זכאים לשירותים סבירים ולא אופטימליים, הכפופים להחלטת הגורמים הרפואיים ולשיקולים תקציביים. עד היום טרם נקבע מהו השירות הסביר הכלול בחוק. נושא זה נותר פתוח לפרשנות. כמו כן, הכפפת השירותים לשיקול דעת רפואי ותקציבי, מהווים לא פעם מקור למחלוקת ואולם הדעה הרווחת היא כי הם הכרחיים לשם ניהול משאב מוגבל וחיוני כמו שירותי בריאות. בנוסף, לעניין מתן השירותים בישראל, קובע כי ייתכן ויקבע כי שירותים מסוימים יכול שיינתנו מחוץ לישראל. בפועל אכן נקבעו בתקנות ביטוח בריאות ממלכתי (שירותי בריאות במדינות חוץ), התשנ"ה-1995, הסדרים לעניין מקרים אשר מאפשרים קבלת שירותים מחוץ לישראל. מקרים אלה כוללים בדיקה טיפול אבחון וניתוח במחלות לב וכלי דם, מערכת העצבים והמוח, גידולים, השתלת איברים ומומים מולדים, ורק כאשר לא ניתן לקבל בישראל את שירות הבריאות הנדרש או שירות חלופי וקיימת סכנת אובדן חיים באי קבלת הטיפול.
סעיף 3(ה)מכפיף את כל השירותים הקבועים בחוק לערכים של כבוד האדם, הגנה על הפרטיות ושמירה על הסודיות. ערכים אלו חשובים במיוחד בכל הנוגע למידע רפואי אודות אדם. נושא הסודיות מוסדר באופן ספציפי בחוק, אשר קובע מידתיות בעת מסירת מידע רפואי.
סל הבריאות
קודם לחקיקת החוק, נבדלו הקופות זו מזו בשירותי הבריאות שסיפקו. קופות עשירות יכלו לספק שירותים נרחבים יותר. רוב מבוטחי קופת חולים כללית זכו אך לכ-60% מסל השירותים המעשי של קופ"ח "מכבי". חוק ביטוח בריאות ממלכתי קבע סל בריאות אחיד, משותף לכל הקופות אשר נסמך על השירותים אשר ניתנו על ידי קופת חולים "כללית" ועל ידי המדינה במועד הקובע ערב קבלת החוק, עם מספר שינויים והתאמות. ועדה הממונה על ידי הממשלה מדי שנה, היא ועדת הסל, קובעת מדי שנה את התרופות והשירותים החדשים שיכנסו לסל, וזאת בהתאם לתקציב הנקבע מדי שנה על ידי הכנסת. מאז נחקק החוק, מתנהלים מאמצים, בתמיכת קופות החולים, לחקיקת סעיף שיבטיח תוספת בשיעור קבוע מדי שנה לסל, אך ללא הצלחה.
חלק מהתרופות והשירותים בסל כלולים תוך פירוט התוויה מסוימת. לצד תרופה מסוימת עשוי להיות רשום כי היא נועדה לסרטן מסוג מסוים, ולא אחר, וכן כי רק מי שעומד בקריטריונים רפואיים מסוימים (לדוגמה: טופל כבר ללא הצלחה בתרופה אחרת) יהיה זכאי לה. בעבר, עד לשנת 2006 לצד כל תרופה ו/או טכנולוגיה אשר נכללה בסל הבריאות, נכתבו בנוסף צורת המתן, לדוגמה: אם פומי או באמצעות זריקה או עירוי; מינון, לדוגמה: אם משטר של טיפול יומי או שבועי; וכן חוזק התרופה/ טכנולוגיה, משמע האם התכשיר נכלל בסל במינון של 50 מ"ג או 100 מ"ג לשם הדוגמה. בשנים האחרונות, על אף שבוועדות הסל דנים בכל טכנולוגיה על בסיס צורתה, מינונה וחוזקה, בפועל בצו המפרט את התכשירים הכלולים בסל, מצוין רק שם התכשיר, דבר אשר גורם לאי בהירות ולריבוי מחלוקות בין משרד הבריאות, קופות החולים, ספקי השירותים כגון בתי חולים והמבוטחים עצמם.
על פי החוק, ופסיקת בית הדין לעבודה, סל הבריאות מהווה סל מינימום, וקופות-החולים רשאיות, אך לא חייבות, לספק תרופות ושירותים מעבר לסל זה, ובלבד שהתוספת לסל תעשה באופן שלא מפלה בין חברים ושדרכי הגביה בעבור השירותים הללו קיבלו את אישור משרד הבריאות. כמו כן, בכל קופות החולים פועלות ועדות חריגים, שמטרתן לדון בבקשת מבוטח לקבל תרופה שאינה כלולה בסל, או שהיא כלולה בסל אך לא להתוויה המתאימה למחלתו. ועדות חריגים בוחנות מקרים חריגים על בסיס רפואי ולא על בסיס מצב סוציאלי, כלכלי וכדומה.
שירותי הבריאות הנכללים בסל הבריאות
רפואה מונעת אישית וחינוך לבריאות;
אבחון רפואי;
טיפול רפואי אמבולטורי, לרבות טיפול נפשי, בין במרפאה ובין בבית, לרבות במעון כמשמעותו ;
אשפוז כללי, אשפוז פסיכיאטרי, אשפוז פסיכוגריאטרי ואשפוז כרוני סיעודי;
שיקום רפואי, לרבות שיקום פסיכולוגי, פיזיותרפיה, ריפוי הדיבור, ריפוי בעיסוק ועבודה סוציאלית בתחום הבריאות;
הספקת תרופות;
מכשירים ואבזרי עזר רפואיים;
רפואת שיניים מונעת לילדים, עד גיל שיקבע שר הבריאות בתקנות;
עזרה רפואית ראשונה, והסעת לבית חולים או למרפאה;
שירותי רפואה בעבודה;
טיפול רפואי ונפשי לגמילה לנפגעי סמים ואלכוהול;
בריאות השן.
חובת מתן שירותי הבריאות
קופת החולים אחראית כלפי כל מבוטחיה במתן השירותים הכלולים בסל הבריאות ללא כל אפליה. היא יכולה ליתן זאת בעצמה או באמצעות נותני שירותים מטעמה. היא יכולה להציע את השירותים על בסיס אזורי או ארצי וחובתה לייתן את השירות הרפואי ברובד הסל (להבדיל מאשר במקרה של שירותי הבריאות הנוספים) אף במקרה של פיגור או העדר תשלום. מנגד חובת המבוטחים לפנות לקבלת שירותים רק מבין נותני השירותים של קופת החולים. בכל מקרה אחר, קופת החולים לא מחויבת לכסות עלות הטיפול הרפואי במבוטח. קופות החולים נדרשות לפרסם את הסדרי הבחירה שלהן בקרב המבוטחים. בפועל בימינו כל קופות החולים מפרסמות את רשימת נותני השירותים גם באתר האינטרנט של הקופה.
מימון שירותי הבריאות
עד לחקיקתו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי מומנה פעילותן של קופות החולים באמצעות דמי חבר ששולמו להן, לעיתים כחלק מדמי החבר לארגון העובדים ששלט בקופה, כפי שפורט לעיל. החברות בקופה הייתה וולונטרית, ותושב שלא שילם דמי חבר לא זכה לביטוח בריאות. לפחות בחלק מקופות החולים החברות בקופה הייתה כפופה לחיתום, והיו מצבים בהם אנשים נדחו מפאת גיל, מצב רפואי או מצב כלכלי, מה שהביא למצב בו בחלק מקופות החולים בעיקר אלה שבהן היו מבוטחים הצעירים, הבריאים והעשירים, ניתנו שירותי בריאות בהיקף ובטיב שונה לגמרי מאשר בקופות חולים אחרות אשר ביטחו את כלל האוכלוסייה, או שקיבלו אליהן גם מבוטחים בגיל מבוגר ובמצב רפואי וכלכלי פחות אופטימלי.
חלק מהכספים שנגבו כדמי חבר על ידי ארגוני העובדים הופנו למשכורות ולהוצאות ארגוניות. חוק ביטוח בריאות ממלכתי קובע שכל תושב במדינה מבוטח בביטוח בריאות באמצעות אחת מקופות החולים, כבחירתו. דמי ביטוח בריאות נגבים ישירות על ידי המוסד לביטוח לאומי באמצעות אותו מנגנון גבייה, בהתאם להכנסתו של התושב, ומועברים לקופות החולים.
עם כניסתו לתוקף, הוסיף החוק לביטוח הבריאות עוד כרבע מיליון תושבים, שלא היו מבוטחים קודם כלל או מבוטחים חלקית. המבוטחים החדשים נמנו בעיקר על השכבות החלשות (אם כי בחלקם הקטן היו גם עשירים שלא נזקקו לקופת חולים). כך, סך מס הבריאות, ששילמו המבוטחים שנוספו, היה נמוך במידה רבה מעלות השירותים הרפואיים שסופקו להם. כתוצאה מכך, התחייבה העלאת מס הבריאות (שבוצעה, בין היתר, על ידי העלאת תקרת ההכנסה החייבת במס) וגדלה המעמסה על כלל החברים הוותיקים של קופות החולים (ובהן קופת חולים כללית) ובעיקר על בעלי הכנסות גבוהות יחסית.
החוק, קובע אוכלוסיות הזכאיות להסדרים שונים לעניין תשלומים. בהן:
ילדים מתחת לגיל 18.
גמלאים הזכאים לגמלת הבטחת הכנסה.
מבוטח ובני משפחתו התלויים בו אשר זכאי לקבלת גמלת נכות לפי חוק הביטוח הלאומי או גמלת ניידות והוא בן פחות מ-18 ושלושה חודשים.
חולה במחלה כרונית.
משפחה שבה 4 או יותר ילדים מתחת לגיל 18 רשומים באותה קופת חולים.
עולה חדש בשנים עשר החודשים שלאחר עלייתו לישראל.
תורם לפי חוק השתלת איברים.
ותיק מלחמה נזקק כמשמעותו בחוק מעמד ותיקי מלחמת העולם השנייה.
נכה נתמך לפי ההגדרה בחוק נכי המלחמה בנאצים.
חברות ומעבר בין קופות חולים
כל תושב חייב להרשם לאחת מבין ארבע קופות החולים הקיימות בישראל בהתאם לרצונו ולרשום גם את ילדיו הקטינים. קופות החולים מחויבות לקבל כל מבוטח ללא כל אפליה מחמת גיל, מין, גזע, נטייה מינית, מצב רפואי, מצב סוציו אקונומי וכדומה. יש שישה מועדים בשנה המאפשרים מעבר בין הקופות, ולפיכך רשאי כל מבוטח לבטל חברותו בקופת חולים ולעבור לאחרת עד פעמיים במהלך תקופה של 12 חודשים. הרישום צריך להיעשות על ידי התושב עצמו ולא על ידי שליח מטעמו. בעבר המעבר בין קופות החולים פגע בוותק של מבוטחים בשירותי הבריאות הנוספים (ראה להלן) מה שהיווה חסם מעבר משמעותי, ואולם נכון להיום, קופת החולים הקולטת מחויבת לכבד את הוותק בתוכנית לשירותי בריאות נוספים שצבר המבוטח בקופה שאותה עזב.
שירותי בריאות נוספים
שירותי הבריאות הנוספים (שב"ן) הם תולדת הפער שהיה קיים בין שירותי קופות החולים הקטנות לבין השירותים שהעניקה קופת חולים הכללית, שרוב רובם של המבוטחים הקיימים השתייכו אליה. בעת כניסת חוק ביטוח בריאות לתוקף נקבע סל הבריאות - סל שירותים ותרופות אחיד - שתאם את השירותים והתרופות שהעניקו המדינה לכלל התושבים וקופת חולים כללית לחבריה באותו מועד. לכן, זכויות מבוטחי קופות החולים האחרות, שהיו זכאים עד אז לשירותים נוספים שלא נכללו בסל השירותים הממלכתי, קופחו. לכן הוחלט לאפשר לקופות החולים להציע למבוטחיהם שירותים נוספים בתשלום נוסף, ללא חפיפה בין השירותים שב"סל" לאלה שבשב"ן, בהתאם לתנאים שנקבעו על ידי שר האוצר ושר הבריאות.
ניתן לסווג את השירותים שניתנים במסגרת הביטוח המשלים לשלוש קטגוריות:
שירותים משלימים אשר אינם נכללים במסגרת שירותי הסל הבסיסי (לדוגמה: טיפולי שיניים משמרים לילדים בני שמונה ויותר).
שירותים מרחיבים, המעניקים הטבה לשירות או לטיפול שכלול בסל הבסיסי (לדוגמה: טיפולי הפריה נוספים על הניתן בסל או סבסוד השתלות בסכום הגבוה מהסכום שניתן בסל).
שירותים משפרים, ה"משדרגים" את הטיפול שלו זכאי המטופל בסל הבסיסי (כגון האפשרות לבחירת מנתח או בית חולים פרטי).
בימינו בכל קופות החולים מוצעות שתי רמות של ביטוח משלים: בסיסית ומורחבת. ברוב קופות החולים, החברות בתוכנית המורחבת מותנית בחברות בתוכנית הבסיסית, והתשלום ניתן על שתי התוכניות ביחד.
במערכת הבריאות הישראלית מוגדרים, למעשה, שלושה רבדים של ביטוחים: הרובד הראשון והבסיסי כולל את ביטוח הבריאות הממלכתי, לו זכאי כל תושב ישראל במסגרת החוק. הרובד השני כולל את הביטוחים המשלימים שמציעות קופות החולים (שב"ן), המספקים שירותים נוספים שלא נכללים בסל הבריאות שבחוק. הרובד השלישי כולל את ביטוחי הבריאות הפרטיים שמציעות חברות הביטוח המסחריות, המספקות שירותים בנוסף לשב"ן או במקומו (לעיתים נוצר מצב של כפל ביטוחי). הרובד השני והשלישי הם ביטוחים וולונטריים ומותנים בתשלום נוסף.
הביטוחים הפרטיים התפתחו והתחזקו מתוך ההבנה שהמימון הציבורי לא יכול לספק את כל צורכי הבריאות של הציבור והוא מוגבל מבחינת משאבים ותקציב. לפיכך שוק הביטוחים הפרטיים נותן לצרכים אלו מענה מבלי לנגוס בתקציב הציבורי.
ההבדל בין תוכנית שירותי בריאות נוספים לביטוח רפואי בחברת ביטוח
תקנון מול פוליסה: הזכויות והחובות של החברים בתוכנית לשירותי בריאות נוספים מעוגנים בתקנון אשר מתעדכן מעת לעת וכפוף לאישור הרגולטור. אין מדובר בפוליסה, ואין מדובר בביטוח כמשמעותו בחוק חוזה ביטוח. השב"ן כשמו, מציע שירותי בריאות נוספים המעוגנים בתקנון אשר אושר לפרטי פרטיו על ידי סמנכ"ל משרד הבריאות לפיקוח על קופות החולים במשרד הבריאות. לפיכך ובהתאם גם לא נהוג לראות את התקנון כחוזה אחיד.
שירות בעין מול פיצוי: הן ברובד הבסיס (רובד החוק) והן ברובד שירותי הבריאות הנוספים, קופות החולים מציעות שירות בעין. קרי, ספקי שירותים אשר מעניקים את השירותים מטעם קופת החולים, כאשר המבוטחים נדרשים לשלם השתתפות עצמית או לחלופין משלמים את מלוא הסכום וזכאים לשיפוי בהתאם לכללי כל תוכנית. בשב"ן כמו גם ברובד הבסיס ("הסל")אין אפשרות למתן פיצוי בגין אי שימוש, או כחלופה יותר זולה. המנדט של קופת החולים מוגבל למתן השירותים ואין בבחירת מבוטח אשר עוקפת את השירותים שמציעה קופת החולים משום "חיסכון לקופה" אשר בגינו מגיע פיצוי.
קבלה ללא תנאים מוקדמים: כל אחד, בכל מצב רפואי ובכל גיל מתקבל לתוכנית לשירותי בריאות נוספים. לקופת החולים אסור לשלול הצטרפות של חברים על בסיס מצב רפואי. לא נדרש כל תהליך של "חיתום" או קבלה בתנאים בגין מצב רפואי קודם.
תקופת המתנה מול תקופת אכשרה: בניגוד לפוליסות של חברות הביטוח אין בשירותי הבריאות הנוספים תקופת אכשרה או סייגים בגין מצב רפואי קודם הנכללים בפוליסות ביטוח רפואי. יש תקופת המתנה, שבה מבוטחים נדרשים להמתין מספר מסוים של חודשים בטרם תתגבש זכאותם ליהנות מן השירותים שמציעה התוכנית.
תרופות מצילות ומאריכות חיים: סעיפים מיוחדים בפוליסות ביטוח בריאות מתייחסים לתרופות אלה, בניגוד לתוכניות לשירותי בריאות נוספים של הקופות. בעבר היה ניסיון של קופות החולים לכלול תרופות אלה בתוכניות השב"ן השונות, אך מפני שרכיב חיוני זה נתפס כחותר תחת עקרון השוויון שבבסיס חוק ביטוח בריאות ממלכתי, נקבע שתוכניות השב"ן לא יכללו תרופות מצילות או מאריכות חיים. לדעת המחוקק לא יעלה על הדעת שאדם שנזקק לתרופה לשם הארכת או הצלת חייו יהיה זכאי לה רק אם הוא חבר ברובד ביטוחי נוסף. תרופות שכאלה צריכות להיות זמינות לכל המבוטחים ללא תלות ברובד ביטוחי מסוים או בשייכות לקופת חולים כזו או אחרת. ההרחבה השנתית של "סל התרופות" על ידי "ועדת הסל" נועדה להוסיף תרופות כאלה לסל הבריאות של קופות החולים ושירותי הבריאות הממלכתיים לשימוש כלל המבוטחים. חברות הביטוח יכולות להציע כיסוי על תרופות ושירותים שעדיין אינם כלולים ב"סל".
נציבות קבילות הציבור לחוק ביטוח בריאות ממלכתי
על פי החוק, פועלת במשרד הבריאות נציבות קבילות. כל מבוטח בקופת חולים הסבור שזכויותיו לפי החוק הופרו, זכאי לפנות בתלונה אל נציבות הקבילות, וזו, לאחר שהיא מקבלת את עמדת הקופה, פוסקת האם הקבילה מוצדקת אם לאו. בשנים הראשונות שלאחר חקיקתו של החוק לא הייתה לקביעות הנציבות משמעות משפטית מחייבת, וקופות החולים נטו לזלזל בקביעותיה. בעקבות תיקון שנעשה בחוק, ביוזמת עמותת רופאים לזכויות אדם וחה"כ חיים אורון, נקבע כי קופת-החולים חייבת לפעול בהתאם לפסיקת הנציבה (או לחלופין להשיג על קביעתה בפני בית-הדין לעבודה). אם אינה עושה כן, רשאי המבוטח לקבל החזר כספי ישירות ממשרד הבריאות. בנוסף לקביעות במקרים הפרטניים, הנציבות מפרסמת מדי שנה באתר האינטרנט שלה דו"חות שנתיים מפורטים. נציבת הקבילות הראשונה לפי החוק הייתה הפסיכיאטרית ד"ר קרני רובין, אחריה מילאה את התפקיד אתי סממה, אחות בהכשרתה.
בכל מקרה בו מבוטח חולק על קופת חולים עומדת לו הזכות לפנות לנציבות קבילות הציבור או לחלופין לפנות לערכאות משפטיות לבית הדין האזורי לעבודה וכשמדובר בנזיקין לבתי המשפט.
מה בין חוק זכויות החולה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי
חוק זכויות החולה קובע כי "כל הנזקק לטיפול רפואי זכאי לקבלו", אלא נקבע כי הזכות הזו היא בהתאם לדין ולהסדרים הנהוגים במערכת הבריאות. בכך חוק זכויות החולה למעשה מכפיף את עצמו לכללי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. בנוסף, סעיף זה מבהיר כי גם אם יש זכות לקבלת טיפול, היא אינה מבטלת כל דרישה לתשלום בגין הטיפול, אשר קיימת לפי חוק ביטוח בריאות. בנוסף חוק זכויות החולה קובע עבירה פלילית במקרה שנעשית אפליה במתן רפואי על רקע דת, מין, גזע, לאום, נטייה מינית וכיוצא באלה.
ביקורת על החוק
מאז חקיקתו החוק מותקף שוב ושוב על ידי קבוצות שונות. זאת, במיוחד לאור שורה של תיקונים שהוכנסו בחוק בחוקי ההסדרים במהלך השנים, שכרסמו באופן משמעותי בעקרונות השוויון והערבות ההדדית שעמדו בבסיס החוק. הטענות העיקריות הן:
החוק איננו מכסה את כל הטיפולים הנדרשים עבור קבוצות שונות, ובהיעדרו של מנגנון קבוע לפי החוק לעדכון הסל, עדכון הסל אינו מספק.
הסכומים הנגבים על פי החוק אינם מספיקים למימון מערכת הבריאות.
תשלומי ההשתתפות העצמית (Copayments) מכיסם של המבוטחים, ששיעורם עלה מאוד במהלך השנים, הפכו חלק גדול מן השירותים הכלולים בסל הבריאות לבלתי-נגישים, מבחינה כלכלית, לכל הזכאים להם.
הביטוחים המשלימים לפי החוק, להם זכאים רק מי שמשלמים תשלום נוסף מכיסם, ושהיקף הכיסוי שהם מעניקים התרחב מאוד במהלך השנים, יוצרים מציאות של "שני סלי בריאות בסיסיים", בניגוד לעקרון שעמד בבסיס חקיקת החוק.
החוק מטיל עומס מופרז על בעלי ההכנסות הגבוהות, שנאלצים לממן את ביטוח הבריאות של בעלי ההכנסות הנמוכות. מקור טענה זו היא בעובדה שהתקרה לדמי הביטוח גבוהה ביותר מכפליים יחסית לתקרה קודם לחקיקת החוק. מאידך יש הטוענים שעצם קיומה של תקרה מעניק פטור מסוים לעשירים ופוגע בפרוגרסיביות של דמי הביטוח.
מחקר דעת הציבור על רמת השירות ותפקוד מערכת הבריאות
מאז החלת חוק ביטוח בריאות ממלכתי בודק מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל, בסדרת סקרים דו-שנתיים, באיזו מידה הושגו המטרות העיקריות של החוק – שיפור איכות שירותי הבריאות מבחינת זמינותם, נגישותם והיותם ברי-השגה ומידת צמצום אי-השוויון בין מגוון קבוצות אוכלוסייה. באמצעות הסקרים מעריכים חוקרי המכון כיצד משפיעים שינויי מדיניות במערכת הבריאות על חוויית השירות ושביעות הרצון של המבוטחים.
הסקרים מספקים מידע רחב, מפורט, עדכני וייחודי על דעת הציבור בנושא תפקוד מערכת הבריאות בישראל, על חוויית השירות של המבוטחים ועל כלל מערכת הבריאות בישראל. הסקרים נערכים בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת בישראל (בני 22 ומעלה) בשלוש שפות (עברית, ערבית, ורוסית) ביוזמת משרד הבריאות, והם מלווים בוועדת היגוי, בהשתתפות נציגים מכל קופות החולים, ממשרד הבריאות, ממשרד האוצר, מן המוסד לביטוח לאומי, מן האקדמיה ומארגוני צרכנים. בסקרים פּוּתחה סדרת מדדים קבועה המאפשרת לעקוב אחר מגמות לאורך זמן. כדי לאפשר ניתוח של המגמות לאורך זמן, ליבת הסקר נותרה קבועה לאורך השנים ויש בה אינדיקטורים מרכזיים לבחינת שביעות רצון המבוטחים ולבחינת זמינות השירותים, נגישותם והיכולת להשיגם. כמו כן, בכל אחד מן הסקרים מודגשים מגוון נושאים העומדים על סדר היום הציבורי, שבחרו צוות המחקר וועדת ההיגוי למחקר.
ראו גם
חוק הגנת החולה וטיפול בר השגה
לקריאה נוספת
אבי שמול, "'הרגולטור צריך למנוע מצבים לא מוסריים'", עושים חשבון, פברואר 2005.
שרון אסיסקוביץ, לחיים יש מחיר: הכלכלה הפוליטית של רפורמת חוק ביטוח בריאות ממלכתי בישראל, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשע"א 2011
דנה שוורץ-אילן, בין רווחה להפרטה, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2011
ניסים כהן, "רגולציה במערכת הבריאות: השליטה על פעילותן של קופות החולים". בתוך: רגולציה בישראל. הוצאת מכון ון ליר בירושלים
איה בר עוז, גבי בן נון, שפרה שורץ, מערכת הבריאות על שולחן הניתוחים: 25 שנים לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, המכון הלאומי לחקר שירותי בריאות, 2019
מנחם גולדברג ורות הורן, עוקדן הביטחון הסוציאלי, הוצאת סדן, 2020
קישורים חיצוניים
נוסח החוק, באתר משרד הבריאות
חוק ביטוח בריאות ממלכתי, באתר משרד הבריאות
נציבות הקבילות לפי החוק, באתר משרד הבריאות
אתר האגודה לזכויות החולה
ד"ר טוביה חורב וניר קידר, אור וצל בהתפתחותו ויישומו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, משרד הבריאות, אגף לכלכלה וביטוח בריאות, פברואר 2010
הערות שוליים
ביטוח בריאות ממלכתי
ביטוח בריאות ממלכתי
קטגוריה:הכנסת השלוש עשרה: חקיקה
קטגוריה:ביטחון סוציאלי
קטגוריה:כלכלת בריאות בישראל
קטגוריה:1994 בישראל
קטגוריה:ישראל: ביטוח | 2024-09-10T13:29:04 |
אברהם שפירא (זקן השומרים) | אברהם שפירא (ג' בתשרי תרל"א, 28 בספטמבר 1870 – ה' בטבת תשכ"ו, 28 בדצמבר 1965) היה ראש אגודת שומרים. מרבית חייו עשה בפתח תקווה. חבריו כינוהו בשם "ג'דע", הערבים כינו אותו "מיכו"(ככל הנראה קיצור של "אחו מיכה" בערבית על שם אחיו מיכאל) והוא נודע בכינוי "זקן השומרים". בן העלייה הראשונה.
שפירא עמד בראש השמירה וההגנה באזור פתח תקווה במשך כ-30 שנה. בתקופה זו הגן על המושבה ושדותיה בפני עשרות התקפות וניסיונות גנבה. סביב שפירא ואנשיו התפתח מוניטין של ארגון תקיף וחזק, עובדה אשר הרתיעה את תושבי הסביבה מלתקוף את פתח תקווה מלכתחילה. למרות זאת הקפיד שפירא על שכנות טובה עם ערביי הסביבה. המוטו שטבע היה "לא להרוג ולא להיהרג". הוא קשר קשרי ידידות עם שכני המושבה הערבים, אשר גילו הערכה רבה לאומץ ליבו. בשל כך זכה שפירא לכבוד רב מצד שכנים אלו ואף התבקש לשאת ולתת בשמם עם חמולות אחרות, עם שלטונות המנדט הבריטי ועם ראשי היישוב היהודי, ולשמש כבורר בסכסוכים בין שבטים בדואים וחמולות ערביות בסביבת פתח תקווה. בתקופה זו הוצמד לשפירא הכינוי "ג'דע".
ביוגרפיה
ימין|ממוזער|250px|בית אברהם שפירא בפתח תקווה עם פסלו בחזית הבית
אברהם שפירא נולד באוקראינה למשפחת רבנים. עלה עם משפחתו לארץ בתחילת העשור השני לחייו, מנמל אודסה לנמל יפו. אביו הרב יצחק צבי שפירא (1834-1890) היה ממקימי יהודיה, יהוד. משם עברה המשפחה לפתח תקווה, שם בילה שפירא את מרבית חייו, אימו הייתה בילה לבית רוטשילד (נפטרה 1912), אשתו השנייה של אביו, הוריו נקברו בפתח תקווה.
שפירא היה פעיל בהגנת המושבה עוד משחר נעוריו. בצעירותו אף שימש כמלווה לברון רוטשילד. בשנות ה-90 של המאה ה-19 הקים ארגון שמירה אשר פעל בפתח תקווה וסביבתה, בהגנה על ביטחון המושבה, ובמניעת פשיעה חקלאית. בשנת 1890 מונה לראש השומרים. במהלך מלחמת העולם הראשונה, נבחר ליושב-ראש ועד המושבה. פעילותו כיושב ראש הוועד נקטעה כאשר נעצר בשנת 1915 בחשד לחברות בארגון ניל"י, וריגול לטובת הבריטים.
בכלא בדמשק ופירוק "אגודת השומרים"
לכלא "חאן איל-באשה" שבדמשק הגיעו, במהלך הזמן, אנשים רבים שנעצרו בעקבות פרשת הריגול. רק מיעוטם היו אנשי ניל"י; היו שם גם אנשי ארגון "השומר", שהגיעו לכלא, כנראה, בעקבות הלשנות של יוסף לישנסקי עליהם (לבד משניים, סעדיה פז ושמואל הפטר, שהסגירו עצמם לטורקים בזמן החיפושים אחרי לישנסקי). גם עסקנים עבריים מן היישוב נעצרו והושמו בכלא בדמשק. ביניהם היו אברהם שפירא, שבתי לוי, משה שלוש ועוד. נוסף על כל אלה, היו בכלא מספר אנשים שנחשדו לשווא בקשרים עם ניל"י או "השומר". עוד ישבו בכלא בדמשק עשרות רבות של עריקים מהצבא הטורקי שנתפסו בעקבות גל החיפושים אחרי לישנסקי ואנשי ניל"י.
לאחר שהועמד לדין בדמשק וזוכה, שב לפתח תקווה ונבחר שוב להיות ראש "אגודת השומרים".
ממוזער|אברהם שפירא עם אבו קישאק 1921
250px|ממוזער|שמאל|מצבות אברהם ורחל שפירא בבית הקברות סגולה בפתח תקווה
לאחר שחרורו שימש שפירא כשומר ראשו של חיים ויצמן, נשיאה העתידי של מדינת ישראל, לכשעלה לישראל בשנת 1919.
בשנת 1920, עם הקמת ארגון "ההגנה", פירק שפירא את ארגון השמירה שלו והטמיע אותו במנגנון "ההגנה" של פתח תקווה. שפירא עצמו פנה לעסוק בחקלאות, אולם המשיך לפעול כחבר "ההגנה".
מאורעות תרפ"א
במאי 1921 התחולל טבח ביפו, שהיווה את נקודת הפתיחה להתקפה על מספר מושבות, בהן פתח תקווה וחדרה. מאורעות אלו נקראו מאוחר יותר בשם הקולקטיבי מאורעות תרפ"א.
כאשר הגיעו לפתח תקווה הידיעות על המאורעות ביפו, התכנסו ראשי המושבה ובחרו בוועד הגנה בראשותו של אברהם שפירא.
בפתח תקווה התעורר ויכוח בין צעירי המושבה ובראשם אברהם שפירא ובין גורמים אחרים, בראשם אבשלום גיסין, שהיה קצין בצבא הטורקי, שנמנו על מגיני המושבה. האחרונים טענו כי הפרשים יהיו מטרה לכדורי הערבים שיתחפרו בשטח, ולכן יש להתבסס על הגנה נייחת סביב למושבה. תוכניתו של אברהם שפירא, שהיה מוותיקי השומרים והמפקד הדומיננטי בשטח, היא זו שהתקבלה.
עם שחר של יום ה-5 במאי 1921 גילו תצפיתנים כוח של כ-400 ערבים מערביי שבט אבו כישכ מתקרבים למושבה מצפון. אברהם שפירא יצא בראש פלוגת פרשים חמושים כדי לקבל את פניהם בשדות צפונית למושבה. תוכניתו של שפירא התבררה עד מהרה כמוטעית. הערבים החלו לצלוף על הרוכבים אשר היוו מטרה נוחה לכדוריהם. החלה נסיגה בלתי מסודרת לקו ההגנה השני. בנסיגה זו נהרג אבשלום גיסין. הערבים התעודדו והגיעו לקרבת העמדות הקדמיות והיה חשש שהם יעקפו אותן מצד מערב ויפרצו למושבה.
מאזן הכוחות השתנה כשמשוריין ובו חיילים הודים מצבא המנדט הבריטי, הגיע בעקבות קריאתם על ידי שליחים שהצליחו להגיע דרך הפרדסים לתחנת הרכבת ראש העין. החיילים ההודים פתחו באש מכונת ירייה על התוקפים ואלו החלו לסגת, כשהם משאירים במקום יותר מ-20 הרוגים.
באותו זמן גילה מטוס בריטי כ-400 ערבים מתקרבים למושבה מדרום, מיהודיה. באותו זמן הגיעה למקום מכונית משוריינת מיפו ופלוגת חיילים הודים והמטוס כיוון אותם לערבים. הצבא פתח עליהם באש. 7 ערבים נהרגו והשאר ברחו לכיוון יהודיה.
בהתקפה נהרגו 28 ערבים ו-4 יהודים. לזכרם של הנופלים היהודים הוקמה אנדרטה הנמצאת ליד בית העירייה. אנדרטה נוספת נמצאת בגן ליד יד לבנים.
אחרית ימיו
בשנות החמישים היה שפירא לסמל מקומי ודמות מרכזית בחגיגות ואירועים שנערכו בעיר, בין היתר במצעדי צבא מקומיים ובחגיגות יום העצמאות.
ביתו של שפירא, אשר נתרם על ידו לעיריית פתח תקווה לשם תצוגה על פעילותו, עומד עד היום ברחוב הרצל 20 בפתח תקווה. הבית עבר גלגולים רבים וכיום הוא משמש כספרייה ומרכז תרבות. פסלו של שפירא רכוב על סוס ניצב בחזית הבית.
בשל קשריו, הועמד על ידי ראש עיריית פתח תקווה פנחס רשיש לראשות ועדה לבירור תביעות נפגעי טבח כפר קאסם. בעקבות פרסום מסקנותיה של ועדה זו נערכה בנובמבר 1957 בכפר קאסם סולחה שבה נכחו כ-800 אורחים.
אברהם שפירא בפזמון העברי
בילקוט הכזבים, שיצא לאור ב-1956, מופיעה דמותו של שפירא במרכזן של מספר אנקדוטות. המפורסמת שבהן נקראת "נאום קצר" והיא מספרת על נאום שנשא שפירא בכנס הנוער בפתח תקווה. שפירא עלה לבמה, התבונן בנוכחים, אמר: "אתם נוער אתם? אתם חרא" וירד מהבמה. משפט זה מוזכר בשינוי קל "זה נוער זה? זה בררה!" בשירו של יוסי גמזו, "סימן שאתה צעיר", וכמו כן בשירו של דוד אבידן, "שקל ציוני".
השיר "אברהם שפירא" שנכתב על ידי אורי ברזילי, הולחן בידי יהודה בדיחי ובוצע על ידי רבקה זוהר
, מזכיר חלק מהסיפורים שנכרכו סביבו.
סביל שפירא
בשנת 1913, הקים אברהם שפירא "סֶבִּיל" (Sabeel) – רהט – לזכר אמו המנוחה בילה שפירא.
שפירא הכיר את מנהגי השכנים הערבים והיה קרוב לתרבותם, שלט בשפה הערבית וכך רכש כבוד גדול בקרבם ולכן בחר להנציח את אמו בבניית רהט ולא בהקמת קופת צדקה על שמה כמנהג היהודים.
הרהט היה בסמוך לפרדסו של שפירא שהוקם באזור שכיום הוא אזור התעשייה סגולה.
לאור פיתוח שנעשה באזור התעשייה סגולה שטחי פרדסים נעקר והפכו לקרקע המיועדת לבנייה,
בשנת 1992 העבירה העירייה את הרהט למרכז העיר ליד בית ספר נצח בנות פינת רחוב מוהליבר.
חיים אישיים
אברהם התחתן עם ליבע רחל שפירא (1871-1946) בת אחיו למחצה אהרון מנדל שפירא, יחדיו נולדו להם 9 ילדים:
יצחק צבי, רבקה, אהרון מנחם, שרה, מרדכי, חיה, יהושע, שושנה ופולה.
ראו גם
השומרים הראשונים של פתח תקווה
לקריאה נוספת
אהוד בן עזר, ג’דע: סיפורו של אברהם שפירא שומר המושבה, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשנ"ג 1993.
יהודה אידלשטין, אברהם שפירא, א-ב, תל אביב: הוצאת ידידים, תרצ"ט.
אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך א, פרק לה: אברהם שפירא, ראש השומרים בפתח־תקוה, מזכרונותיו, נרשמו בידי יהודה אידלשטין, תרמ"ו (1884) ואילך, עמ' 322–336.
קישורים חיצוניים
משה נחמני, השומר האגדי אברהם שפירא: "אף פעם לא יצאתי מהבית בלי תפילין!"'
הערות שוליים
קטגוריה:לוחמי ההגנה
קטגוריה:פתח תקווה: מייסדים
קטגוריה:אזרחי כבוד של פתח תקווה
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1870
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1965
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות סגולה | 2024-09-15T04:06:14 |
פולקה ברנדוט | פולְקֶה בֶּרְנָדוֹט, הרוזן מוויסבורג (בשוודית: Folke Bernadotte; 2 בינואר 1895 – 17 בספטמבר 1948) היה דיפלומט בן משפחת המלוכה השוודית. בתקופת מלחמת העולם השנייה ניהל משא ומתן לשחרור כ-31,000 אסירים ממחנות ריכוז והשמדה של גרמניה הנאצית, בהם 450 יהודים מדנמרק ששהו במחנה טרזיינשטט. האסירים שוחררו ב-14 באפריל 1945. לאחר מכן תיווך מטעם האו"ם בין מדינת ישראל למדינות ערב במלחמת העצמאות. נרצח בירושלים על ידי אנשי ארגון לח"י שהתנגדו לתוכניתו וטענו שהיא פרו-ערבית.
קורות חיים
ראשית חייו
הרוזן פולקה ברנדוט נולד בשנת 1895 בסטוקהולם בירת שוודיה. הוא היה צעיר בניהם של הנסיך אוסקר, בנו של המלך אוסקר השני, ושל , בת למשפחת אצולה זוטרה; נישואי הוריו עוררו בזמנו שערורייה זוטא בשל הבדל המעמדות ביניהם, ובשל כך לא נחשב פולקה לבן משפחת המלוכה השוודית.
ברנדוט קיבל חינוך צבאי. הוא שימש נציג שוודיה לתערוכה העולמית של שיקגו (1933). כמו כן שימש כנציג ארצו לתערוכה העולמית של ניו יורק (1939). בראשית מלחמת העולם השנייה עמד בראש תנועת הצופים בשוודיה ולאחר מכן כיהן בתפקיד יושב ראש הצלב האדום השוודי, והיה אחראי לחילופי שבויים בין גרמניה לבריטניה. בתפקידו זה ביקר פעמים רבות בלונדון ובברלין ונפגש עם בכירים בשלטון.
ברנדוט והצלת אסירים ממחנות הריכוז בגרמניה
בתערוכה "ויזות לחיים: הדיפלומטים הצדיקים", שהתארחה בירושלים, זכה ברנדוט להוקרה על שהציל 20,000 אסירים ממחנות ריכוז בגרמניה (חלקם יהודים) ועל שבמשא ומתן שניהל עם היינריך הימלר ומתוקף היותו בתפקיד נשיא הצלב האדום השוודי, הביא לשחרורם של כ-400 יהודים דנים שהיו אסירים במחנה גטו טרזיינשטט. לאחר מכן ארגן את שחרורן של אלפי נשים ממחנות הריכוז ראוונסבריק וברגן-בלזן ואת העברתן לשוודיה.
ממוזער|האמבולנס השוודי ביד ושם – אחד האמבולנסים ששימשו את ברנדוט להצלת יהודיות ממחנות הריכוז
ממוזער|לוח הזיכרון שהוצב ליד האמבולנס השוודי ביד ושם
המידע על פעולות ההצלה של ברנדוט, שנעשו בימי המלחמה האחרונים, כאשר מפלת גרמניה הנאצית הייתה כבר ודאית, מתבסס על ספריו שיצאו לאור מיד אחרי המלחמה, על ספרי מחקר ותיעוד שפורסמו בשוודית אודות מבצע ההצלה, ועל עדויות ניצולים. חלק מהחוקרים טוענים כי ברנדוט התנגד למעשה להצלת יהודים ואף ניסה לשכנע את הימלר שלא לכלול יהודים בקרב המיועדים לשחרור. אולם לבסוף ניאות להציל יהודים בשל לחצו של הימלר, שנבע מאימת הדין הקרב עם תום המלחמה ומניסיונו לצבור נקודות זכות אצל בעלות הברית המערביות. לעומתם אחרים טוענים שברנדוט לא התייחס באופן שלילי ליהודים וכי נמנע מלהשתדל למען הצלתם מתוך שיקולים פרגמטיים בלבד, לאור השימוש של היטלר ביהודים כקלף למיקוח. ברנדוט האמין שדרישה לשחרר יהודים תיתקל בסירוב ותקשה את המשא ומתן לגבי אסירים אחרים. אותם החוקרים מוסיפים שברנדוט השתדל להציל יהודים בעלי אזרחות סקנדינבית. העובדה ששיירה בהשתתפותו נסעה תוך סיכון עצמי רב ובתנאים קשים עד גטו טרזיינשטט כדי לפנות משם כ-600 יהודים דנים, מצביעה לטענתם על יחסו ההומניטרי של ברנדוט לכל האסירים, ובהם יהודים.
ההיסטוריון יו טרבור-רופר כתב כי במהלך המגעים בין ברנדוט והימלר, כאשר האחרון הציע לברנדוט להעביר עשרת אלפים יהודים לשוודיה, ברנדוט סירב וב-13 במרץ 1945 שיגר מכתב להימלר ובו כתב בין היתר: "יחסי אל היהודים הוא כשלך". המכתב מופיע בספרו של טרבור-רופר.
לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, זומן ברנדוט לפגישה עם היינריך הימלר, ראש האס אס והגסטפו. הפגישה נערכה בעיר ליבק ב-24 באפריל 1945. הימלר מסר לו כי סופו של היטלר קרב וכי הוא עצמו, משהפך לבעל הסמכות העליונה בגרמניה, מציע את כניעת מדינתו גרמניה לבריטניה ולארצות הברית, בתנאי שיורשה למדינתו להמשיך ולהילחם בברית המועצות. משרד החוץ השוודי העביר את ההצעה לראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל ולנשיא ארצות הברית, והם דיווחו עליה לשליט ברית המועצות יוסיף סטלין, בהודיעם לו כי יקבלו כניעה גרמנית רק אם זו תהיה כניעה לשלושת צבאותיהם.שמאל|ממוזער|250px|ברנדוט עם שר החוץ משה שרת בקריה, ספטמבר 1948
תוכנית ברנדוט (ארץ ישראל)
רקע
משממשו מדינות ערב איומיהן ופלשו לתחומי ארץ ישראל והמדינה היהודית עם הכרזתה, אפסו תקוות האו"ם "כי תיבת הפנדורה שנפתחה בהחלטת החלוקה תוגבל לסכסוך מקומי". האו"ם התאים עצמו למצב החדש: ועדת ארץ ישראל פורקה, ובמקומה מונה המתווך ברנדוט. יומרתו של האו"ם לפתור את בעיית ארץ ישראל פתרון כולל הוחלפה בניסיון לתווך במלחמה". החלטת החלוקה לא הופיעה בכתב הסמכות של ברנדוט אם כי לא בוטלה רשמית.
ברנדוט ראה במינוי למשימת התיווך שקיבל מהאו"ם מנדט לקביעת בסיס אחר ליישוב הסכסוך הישראלי-ערבי מאשר החלטת החלוקה - הסדר טריטוריאלי כפוי, בו תאבד ישראל את הישגיה במלחמת העצמאות ואף ייגרע חלקה של המדינה היהודית בהשוואה לשטח שהוקצה לה בהחלטת החלוקה.
עקרונות
בעקבות משא ומתן שקיים עם שני הצדדים (בנפרד) תחילה במובלעת חיפה ולאחר מכן ברודוס, גיבש ברנדוט את התוכנית שהציע בכתב לשני הצדדים ב-28 ביוני, ואלו עיקריה:
תכונן מדינה פדרלית המחולקת לקנטונים יהודיים וערביים.
עבר הירדן ייכלל בחלק הערבי של המדינה המוצעת.
רוב הנגב יימסר לערבים.
רוב הגליל המערבי יימסר ליהודים.
נְמל חיפה ונְמל התעופה לוד יהיו בשלטון בינלאומי.
לשטח היהודי יוחזרו 300,000 פליטים ערביים.
ירושלים תימסר למדינה הערבית.
תוקם קונפדרציה בין ישראל לבין ירדן.
תגובת הצדדים
כל מדינות ערב, פרט לירדן, דחו את ההצעה. ישראל דחתה את התוכנית, אבל הייתה מוכנה למשא ומתן נוסף. ההיסטוריון אלעד בן-דרור טען שמי שאחראי לכתיבת תוכנית ברנדוט היה עוזרו ראלף באנץ', שהתאמץ מאוד לשקע בה את קו המחשבה שלו באשר לפתרון הפוליטי הרצוי. באנץ' הושפע מרעיונותיו של ד"ר יהודה מגנס ושילב אותם בתוכנית, בעיקר בתבנית הבסיסית, שגרסה כי במקום מדינה יהודית ומדינה ערבית תהיה בארץ ישראל קונפדרציה.
בישראל נמתחה ביקורת ציבורית על התוכנית, רובה בנוגע להצעה למסור את ירושלים לערבים. ב-5 ביולי 1948 קראה הכותרת ביומון הלח"י "מברק", "לחסל את ברנדוט". שידורי הרדיו של הארגון איימו גם על ההנהגה הציונית הרשמית: "מי שימשיך לדון עם הרוזן מתחייב בנפשו". בכל תקופת ביקורו בירושלים באותו חודש, ליוותה אותו קבוצה קולנית של אנשי לח"י שקראו לעברו קריאות גנאי והניפו שלטים באנגלית שאמרו: "סטוקהולם – שלך, ירושלים – שלנו!". על אף שישב בלונדון, העריך קצין המודיעין הבריטי בדימוס, הקולונל ריצ'רד מיינרצהגן, ביומנו ב-2 בספטמבר, כי בהצעתו למסור את ירושלים לערבים, ברנדוט "חתם במו־ידיו על גזר מותו".
במהלך ההפוגה השנייה, ויתר ברנדוט על רעיון הקונפדרציה והציע תוכנית חדשה, הכוללת את בנאום ירושלים. את תוכנית השלום הגיש ב-16 בספטמבר. למחרת נרצח. לאחר מבצע יואב נזנחה התוכנית סופית.
ההתנקשות בברנדוט
ממוזער|טקסט=ברנדוט, חודש לפני ההתנקשות בו|ברנדוט, חודש לפני ההתנקשות בו, לשמאלו משה הילמן, קצין הקישור הישראלי. מאחוריהם משמאל, הגנרל ויליאם אדוארד ריילי.
שמאל|ממוזער|250px|קריקטורה של לח"י נגד ברנדוט
שמאל|ממוזער|250px|הפגנת לח"י נגד ברנדוט בירושלים, משה מרלין לוין, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית
טקסט=כותרת תיק חקירה מספר 148/48 של משטרת ירושלים, העוסק בהתנקשות בברנדוט ובסארו.|ממוזער|כותרת תיק חקירה מספר 148/48 של משטרת ירושלים, העוסק בהתנקשות בברנדוט ובסארו. מתיקי משטרת ישראל, ארכיון מדינת ישראל.
ב-17 בספטמבר 1948, יום לאחר שהגיש את התוכנית החדשה לאו"ם ושעות ספורות לאחר שהגיע לירושלים, נרצח ברנדוט בירושלים על ידי ארגון הלח"י. חבר הלח"י סטנלי גולדפוט ("ירמיהו"), שהיה עיתונאי, הדליף לארגון את לוח הזמנים של ברנדוט, לאחר שזה נשלח מארמון הנציב ללשכת העיתונות הממשלתית. השיירה בת שלוש המכוניות, בה נסע ברנדוט מארמון הנציב לבניין ימק"א, נעצרה בפינת הרחובות הפלמ"ח והגדוד העברי דהיום על ידי ג'יפ שחסם את הדרך. מהרכב ירדו שלושה אנשי לח"י (אברהם שטיינברג, יצחק בן משה ומשולם מקובר) בפיקודו של יהושע כהן. כהן ניגש למכוניתו של ברנדוט, שהייתה האחרונה בשיירה, וירה לתוכה מתת-מקלע "שמייסר". הכדורים פגעו בברנדוט, אשר נפצע אנושות, ובמפקד כוח המשקיפים בירושלים, הקולונל הצרפתי אנדריי סארו, שנהרג במקום. תת-המקלע שבו השתמש כהן התפרק במהלך הירי, וחלק ממנו נותר מוטל על הקרקע (חלקי המקלע נמצאים כיום בבית מורשת משטרת ישראל). המתנקשים עלו על הג'יפ ונמלטו מהמקום. השיירה נסעה במהירות לבית החולים הדסה ברחוב הנביאים, שם נקבע מותו של ברנדוט.
גופתו של ברנדוט נשלחה לשוודיה והוא נקבר בחלקת הנסיך אוסקר, דוכס גוטלנד בבית הקברות הצפוני של סטוקהולם.
השלכות ההתנקשות ופירוק סופי של הלח"י והאצ"ל
עוצר הוטל בירושלים, אך מבצעי ההתנקשות לא נתפסו. ארגון לא ידוע שכינה עצמו בשם "חזית המולדת" קיבל עליו את האחריות למעשה, אך לא היה ספק בדעת הקהל כי הרצח היה מטעם לח"י, שהתנגד לתוכניתו של ברנדוט למסור את ירושלים לידי הערבים (הדבר הפך לוודאי בעקבות גילויים שנחשפו במרוצת עשרות השנים שחלפו מאז). מתכנן ההתנקשות היה יהושע זטלר, מפקד לח"י בירושלים. יצחק שמיר, שהיה בזמנו אחד משלושת ראשי הלח"י, כתב בספרו כי בזמנו אמר לחברי הלח"י: "יש לסלק את ברנדוט מהזירה, אין לי כל התנגדות להתנקשות". שמיר הודה כי ידע את שמותיהם של חברי החוליה שהתנקשה בברנדוט אך סירב למסור אותם לשירות הביטחון.
דוד בן-גוריון כתב ביומנו ב-19 בספטמבר 1948 שאיסר הראל דיווח לו על שלושה חברי לח"י שהוא סבור שביצעו את הרצח וכינה אותם "הקבוצה המסוכנת". הסופר מיכאל בר-זוהר מספר בביוגרפיה שכתב על בן-גוריון, כי בעת כתיבת הספר בשנת 1965, הפנה את תשומת לבו של בן-גוריון לאחד משמות האנשים הללו, שבשנים האחרונות בן-גוריון התיידד עמו. בן-גוריון שאל אותו אם אכן ביצע את הרצח ולדבריו, האיש הודה בפניו. בן-גוריון שמר את זהותו בסוד וידידותם של השניים אף נתהדקה. בעת פרסום הספר בשנת 1976, ביקש בר-זוהר מאיש הלח"י לפרסם את שמו, אולם האיש טען כי עדיף שלא לפרסם את כל פרטי האירוע, "משיקולים ממלכתיים". מאוחר יותר פורסם כי האיש היה יהושע כהן.
אחרי רצח ברנדוט, פורק לח"י בירושלים, שעדיין לא הייתה אז בתחום מדינת ישראל (הלח"י בישראל התפרק עוד קודם). חלק מהעצורים נאסרו. אחרים "גורשו" מירושלים לתחומי מדינת ישראל.
בעקבות ההתנקשות חוקקה מועצת המדינה הזמנית את פקודת מניעת טרור, המטילה עונשים כבדים על מי שמשתתף בפועל בפעולות טרור ועל כל חבר בארגון טרור. לח"י וחזית המולדת הוכרזו ארגוני טרור, ונעצרו כ-200 איש, ובהם אחד משלושת ראשי הלח"י, נתן ילין-מור.
כמו כן החליטה הממשלה על תביעת אולטימטום מן האצ"ל בירושלים להתפרק. זאת לאחר ששאר יחידות האצ"ל העצמאיות בצה"ל פורקו על רקע פרשת אלטלנה בסוף יוני. ב-21 בספטמבר התייצבו חיילי ומפקדי הארגון בפני גופי הקבלה של צה"ל והצטרפו אל שורותיו.
דוח ברנדוט
שלושה ימים אחרי מותו של ברנדוט פורסם הדוח על מאמצי השלום שלו. להלן עיקר המלצותיו:
להפוך את ההפוגה הראשונה לשלום של קבע, או לפחות לשביתת נשק, ולקבּוע את הגבולות הסופיים בין החלק הערבי לחלק היהודי של ארץ ישראל.
למסור את הנגב לערבים ואת הגליל ליהודים.
לבנאם את ירושלים.
למסור לידי מדינות ערב (למעשה לידי ירדן) את החלקים הערביים של ארץ ישראל.
להפוך את נמל חיפה ואת נמל התעופה בלוד לנמלים שישמשו את ארץ ישראל כולה (על שני חלקיה, היהודי והערבי) ואת המדינות הערביות השכנות.
להחזיר את הפליטים הערבים לבתיהם.
למנות ועדת פיוס כדי להשיג שלום סופי.
ממשלת ישראל דחתה את ההצעה.
עם מותו של ברנדוט מונה למתווך האמריקאי ראלף באנץ', אשר ביום ההתנקשות עוכב במעבר מנדלבאום וכך ניצל. באנץ' פעל עד להשגת הסכמי שביתת הנשק ברודוס.
חיים אישיים
הרוזן ברנדוט נישא ב-1928, עת שהה בארצות הברית, לאסטל מנוויל , ולזוג נולדו ארבעה בנים, שניים מהם מתו בצעירותם.
לברנדוט נולדה ילדה אחת, ב-1921, מקשר שקדם לנישואיו, עם השחקנית לילי אריקסון (Ericson), וכשאריקסון נישאה, הבת אומצה על ידי בן הזוג.
הנצחתו
200px|ממוזער|שמאל|פרוטומה של ברנדוט בפארק בעיר אופסלה
בנווה אילן ניטע "יער ברנדוט" לזכרו. היער נקרא כיום "יער מלכי שוודיה"
רחובות בשוודיה על שמו בסטוקהולם, גטבורג והלסינבורג
שדרה בקופנהגן
רחובות על שמו בווינה, פרנקפורט, ברלין, המבורג, ליבק, קאסל ובילפלד
יומנו שהתפרסם לאחר מותו
To Jerusalem. Publisher: Holder & Stoughton, 1951
לירושלים, הוצאת אחיאסף, 1952
ראו גם
הצלת יהודים במהלך השואה
לקריאה נוספת
עופר רגב, נסיך ירושלים , פרשת ההתנקשות ברוזן השוודי פולקה פון-ברנדוט, ירושלים 1948, פורת הוצאה לאור, 2006.
אלעד בן-דרור, המתווך: ראלף באנץ' והסכסוך הערבי-ישראלי 1947–1949, מכון בן-גוריון, 2012.
שלומי שטרית, "תיק 148/48: העבריין לא נודע - משטרת ישראל חוקרת את רצח ברנדוט", עלי זית וחרב (ט"ו), 2015.
משה יגר, ראשיתו של שירות החוץ 1948–1967, הוצאת כרמל, 2021, עמ' 32–34.
קישורים חיצוניים
, ו-מפת התוכנית, שם
סרטונים
נטיעת יער על שם ברנדוט, יומני כרמל 1952 (התחלה 0:55)
טקס אשכבה לברנדוט, גנזך המדינה
ברנדוט טס מארץ ישראל לניו יורק, יולי 1948, ארכיון הסרטונים של British Pathé
אורי איתיאל, / מצגת ברנדוט
הערות שוליים
קטגוריה:בית ברנדוט
קטגוריה:דיפלומטים שוודים
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות בישראל
קטגוריה:שוודים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:דיפלומטים שנרצחו
קטגוריה:שליחי האו"ם למזרח התיכון
קטגוריה:אישים שהוצאו להורג על ידי לח"י
קטגוריה:מלחמת העצמאות: אישים
קטגוריה:שוודים שנולדו ב-1895
קטגוריה:שוודים שנפטרו ב-1948
קטגוריה:בוגרי תנועת הצופים | 2024-10-19T16:42:30 |
ועידת מינכן | שמאל|ממוזער|280px|לפני החתימה על הסכם מינכן. משמאל לימין: צ'מברלין, דאלאדיה, היטלר, מוסוליני וצ'אנו.
ועידת מינכן (שבצ'כוסלובקיה קיבלה את השם בגידת מינכן) הייתה ועידת פסגה שכונסה ב־29 בספטמבר 1938, לפני מלחמת העולם השנייה, בין אדולף היטלר (פיהרר גרמניה הנאצית), נוויל צ'מברלין (ראש ממשלת בריטניה) אדואר דאלאדיה (ראש ממשלת צרפת) ובניטו מוסוליני (ראש ממשלת איטליה). בוועידה נידונה דרישתו של היטלר לספח לגרמניה את חבל הסודטים, שלא היה שטח בריבונות גרמנית ושמאז הסכמי השלום בתום מלחמת העולם הראשונה היה תחת ריבונותה של צ'כוסלובקיה. הוועידה התקיימה בעיר הגרמנית מינכן והביאה להסכם מינכן, בו נקבע סיפוחו לגרמניה של חבל הסודטים שבצ'כוסלובקיה. בחתימת ההסכם לא השתתפו נציגים כלשהם מממשלת צ'כוסלובקיה ואף לא נציגים של ברית המועצות - בעלת בריתה של צ'כוסלובקיה. במרוצת הזמן הפך הביטוי "מדיניות מינכן" לכינוי למדיניות פיוס כלפי רודן תוקפן. ההסכם נחשב לאחד מההסכמים השנויים במחלוקת אי פעם.
רקע
בחודש מרץ 1938 סיפחה גרמניה, שהייתה תחת שלטון המפלגה הנאצית בראשות היטלר, את אוסטריה במהלך שנקרא "אנשלוס" (סיפוח). בתחילת ספטמבר 1938, מיד לאחר האנשלוס, החל היטלר לדרוש מצ'כוסלובקיה את חבל הסודטים, שהיה בעל אוכלוסייה ניכרת ממוצא אתני גרמני. גם לצרפת וגם לברית המועצות היו בריתות עם צ'כוסלובקיה, אך שתיהן לא היו מוכנות למלחמה. אף אחד מן הכוחות במערב אירופה לא רצה במלחמה, כאשר צרפת הייתה מוכנה לפעול נגד גרמניה רק עם תמיכה בריטית שלא הגיעה. ההערכה המודיעינית הגזימה ביכולתו הצבאית של היטלר באותו הזמן, ובעוד שלצרפת ולאנגליה היו כוחות עדיפים, הן הרגישו שהן בנחיתות, וניסו להתחמש במהירות על מנת להשתוות לגרמנים. היטלר, מהצד השני, היה בדיוק בעמדה הפוכה. הוא העריך את העמדה הגרמנית הערכת יתר, וקיווה בליבו למלחמה עם המערב שבה ינצח. מוסוליני, לעומתו, דחף לקיומה של ועידה, מכיוון שצבאו לא היה מוכן להשתתף במשבר אירופי כללי, והיה מודאג הן מכוחן של מעצמות המערב והן מכוחה של גרמניה. המנהיגות הצבאית הגרמנית ידעה את מאזן הכוחות האמיתי, וניסתה לעשות כל שבכוחה כדי להימנע ממלחמה. כיום יודעים שמפקדים בכירים בוורמאכט זממו להורות על מאסרו של היטלר אם יורה לכוחות לנוע לעבר צ'כוסלובקיה. לאחר מאמצים רבים של צ'מברלין לפתור את הסכסוך שנוצר בין גרמניה לצ'כוסלובקיה בדרכי שלום, לא עלה הדבר בידו, ובסוף חודש ספטמבר הייתה צפויה מתקפה צבאית גרמנית על צ'כוסלובקיה. צרפת התכוננה למלחמה עם גרמניה. כוחות צבא של גרמניה, צ'כוסלובקיה וצרפת רוכזו בגבולות גרמניה עם צ'כוסלובקיה וצרפת, וארבע המדינות (כולל בריטניה) התכוננו למלחמה מיידית.
היטלר נרתע מעט כשנודע לו על רצינות כוונותיהן של צרפת ובריטניה להיכנס למלחמה; הוא שלח לצ'מברלין מברק שהיה אמור להיות אזהרה אחרונה שלו לבריטניה, אך במברק הוא עידן מעט את דבריו והבהיר שכוונת גרמניה אינה לכבוש את כל צ'כוסלובקיה – כחשש העולם – אלא רק לקבל את חבל הסודטים, ומעבר לכך גרמניה מוכנה לערוב לגבולותיה החדשים של צ'כוסלובקיה. צ'מברלין, במאמץ אחרון להציל את השלום, נאחז במברקו של היטלר והציע לכנס ועידת פסגה בה ישתתפו ראשי ממשלות גרמניה, בריטניה, צרפת ואיטליה. בלונדון נחפרו מקלטים, ובפריז היו תחנות הרכבת מלאות באנשים המנסים לצאת מן העיר. האווירה הייתה של ערב מלחמה.
מדיניות הפיוס
בריטניה וצרפת נקטו זה שנים מדיניות של פיוס כלפי היטלר. הן התעלמו מהפרות גסות של חוזה ורסאי, מהחימוש המאסיבי מחדש כחלק מהפרת הסכמות אלו, ומפעולות צבאיות כגון הכניסה לחבל הריין וסיפוחה של אוסטריה.
ישנם מספר הסברים לכך שמעצמות אלו נקטו במדיניות זו, המנוגדת לחלוטין לאינטרס שלהן, אף על פי שהיה בכוחן לעצור את היטלר בשנות השלושים המוקדמות, כאשר עדיין לא צבר את כוחו:
זכרונות ממלחמת העולם הראשונה - בריטניה וצרפת נרתעו ממלחמה בגין הטראומה הפסיכולוגית שנבעה ממספר ההרוגים הגדול בקרבות מלחמת העולם הראשונה. לדוגמה, מספר מרכזים עירוניים בבריטניה איבדו 40% מתושביהם הצעירים, משפחות רבות נותרו ללא ילדים וללא קרובים צעירים.
הפגמים בחוזה ורסאי - חוזה ורסאי הטיל מגבלות חמורות על גרמניה, ונראה כבלתי הוגן כלפיה. רבים טענו שהחימוש מחדש של גרמניה, הכיבוש מחדש של חבל הריין וחבל הסאאר היו דוגמאות לכך שגרמניה מקבלת בחזרה את המגיע לה בצדק. הם גם טענו שהואיל וחוזה ורסאי הכיר בעקרון ההגדרה העצמית של העמים, וכך נוצרו אומות כצ'כוסלובקיה וכפולין, יש להכיר בזכות האוסטרים ואנשי חבל הסודטים להצטרף לרייך הגרמני אליו הם שייכים מבחינה אתנית. גורמים אלו טענו שאל לה לבריטניה לצאת למלחמה על בסיס חשדות בלבד בכוונותיו של היטלר, שעד שנת 1938 לא העלה דרישה לטריטוריה שאינה מיושבת על ידי גרמנים. במצב זה הייתה יוצאת בריטניה למלחמה כשהיא מפולגת.
האיום הקומוניסטי - פוליטיקאים שמרנים חששו יותר מן האיום הסובייטי מאשר מהאיום הנאצי. בשלב זה נראה להם כי סטלין הוא האיום הגדול יותר בין שני המשטרים הטוטליטריים. מדיניותה הבדלנית של ארצות הברית בשלב זה הקשתה עליהם עוד יותר. הם חששו להישאר לבד במערכה מול הקומוניזם.
כישלון להכיר ברשע שבנאציזם - רובה של אירופה המזרחית והמרכזית באותה התקופה היה תחת שלטונם של דיקטטורים, ובשלב ראשוני רק בעלי עין חדה יכלו להבחין כי היטלר שונה מרודנים אלו. גם וינסטון צ'רצ'יל, אשר היה בין הראשונים להתריע על האיום הצבאי הגרמני, היה איטי בהבחנה בכוונות של גרמניה הנאצית. תפיסה רווחת הייתה כי מלחמה שמטרתה להצדיק החלפת המשטר הנאצי במשטר צבאי אחר לא יכולה להיות מוצדקת, משום שהן משטר צבאי או ממשלה קומוניסטית התומכת בברית המועצות נתפסו כשליליים.
החשש מהפצצות אסטרטגיות - ב-1932 הכריז ראש ממשלת בריטניה, סטנלי בולדווין, כי אין כוח בעולם היכול לעצור מפציצים משאלו יצאו לדרכם. המפציץ האסטרטגי נראה באותו הזמן כנשק על היכול להכריע מלחמה, כמוהו כטילים הבלתי קונבנציונליים של ימינו.
מאמציו של צ'מברלין לכינון הוועידה
ב-27 בספטמבר שלח צ'מברלין מברק לשליט איטליה הפשיסטית, בניטו מוסוליני, בו הוא מבקש ממנו להשפיע על בן בריתו היטלר להסכים לכינוס הוועידה, וכמו כן ביקשו שגם הוא ישתתף בוועידה. צ'מברלין אפילו לא ראה צורך בהשתתפותה של צ'כוסלובקיה בוועידה, והיא כלל לא הוזמנה אליה, על אף שגורלה היה אמור להיקבע בה. גם בהשתתפות ברית המועצות – שהייתה בת ברית צבאית של צ'כוסלובקיה – לא חפץ צ'מברלין. מלבד עמדתו העקרונית למדר את רוסיה הקומוניסטית מענייניה הפנימיים של אירופה, הוא גם חשש שרוסיה תציג עמדה נוקשה מדי בוועידה, מה שיקשה על השגת השלום.
יום רביעי השחור
למחרת נתן היטלר אולטימטום אחרון לצ'כוסלובקיה, ובו הוא איים שאם עד 2:00 בצהריים היא אינה מדווחת על הסכמתה לדרישותיה של גרמניה, תתקוף גרמניה את צ'כוסלובקיה. צ'כוסלובקיה מצידה דחתה, כמובן, את האולטימטום על הסף. יום זה שהיה יום רביעי בשבוע קיבל את הכינוי בפי ההיסטוריונים יום רביעי השחור. במשך כל שעות הבוקר התחוללה פעילות אינטנסיבית בברלין. שגרירי צרפת ובריטניה ביקשו מהיטלר שיימנע מלפתוח במלחמה, ויסכים לתוכניתו של צ'מברלין לכינון ועידת פסגה בין ארבע המעצמות. בנוסף, העביר שגריר איטליה מסר להיטלר שמוסוליני מבקש שגרמניה לא תפתח במלחמה, ושהוא תומך בכינון הוועידה.
לבקשת מוסוליני הסכים היטלר על אתר. הוא החזיר מסר למוסוליני עם השגריר האיטלקי, שבו הוא מקבל את הצעתו. מחוץ למשרדו של היטלר עדיין המתינו שגרירי צרפת ובריטניה למענה מהיטלר. היטלר קרא להם ואמר להם: "לפי דרישת ידידי הגדול ובן בריתי מוסוליני הוריתי על הקפאת הליכי הגיוס של צבא גרמניה למשך 24 שעות". הוא המשיך לומר: "בקשר להצעת כינון הוועידה אתן מענה מאוחר יותר לאחר שאיוועד עם מוסוליני". השעה הייתה כבר דקות אחדות לפני 12:00 – כשעתיים לפני פקיעת האולטימטום שהציב היטלר – כשבלונדון נקרא הפרלמנט הבריטי להתכנס למושב מיוחד.
סמוך לשעה 3:00 אחר הצהריים, כשעה אחרי פקיעת האולטימטום, נאם צ'מברלין לפני הפרלמנט, ודיווח על ההתרחשויות ביומיים האחרונים. צ'מברלין ציין שאף שהסיטואציה עדיין לא יציבה, העובדה היא שהיטלר הורה על הקפאת הגיוס, מה שאומר שפתיחת המתקפה ופריצת מלחמה נדחו בינתיים. צ'מברלין הוסיף שהוא מקווה שכינון הוועידה יתממש, ותימצא דרך דיפלומטית לפתור את המשבר בדרכי שלום. בסוף נאומו, שהתקבל בסימפתיה על ידי חברי הפרלמנט, עודכן צ'מברלין באמצעות פתק שנמסר לו משר החוץ שלו לורד הליפקס שהיטלר מסכים לכינון הוועידה. כשהוא מסר בהתלהבות על הידיעה לחברי הפרלמנט, הם פרצו במחיאות כפיים סוערות בפרלמנט. ביציע הדיפלומטים עמד אז שר החוץ הצ'כוסלובקי יאן מסריק, אשר ביקר בתקיפות את גישתם של מנהיגי המעצמות כלפי היטלר.
אי ההשתתפות של נציגי צ'כוסלובקיה ורוסיה בוועידה
אחת העובדות האבסורדיות בוועידת מינכן הייתה העובדה שנציגי צ'כוסלובקיה כלל לא הוזמנו ולא השתתפו בדיוני הוועידה.
אחרי נאומו של צ'מברלין פגש יאן מסריק, שגריר צ'כוסלובקיה בלונדון באותה עת, את צ'מברלין והליפקס ולשאלתו "האם צ'כוסלובקיה תוזמן לוועידה במינכן?", הוא נענה בשלילה, כשצ'מברלין מסביר שהיטלר לא יסבול השתתפות נציגי צ'כוסלובקיה בוועידה. מסריק לא יכול היה לעשות יותר מלפטור אותם במשפט החריף: "הקרבתם את ארצי, כאילו כדי להציל את השלום, שהאלהים ישמור את נשמותיכם". לאחר שחבל הסודטים אכן נמסר להיטלר, יאן מסריק התפטר ממשרתו כשגריר ארצו בבריטניה לאות מחאה.
לפני שיצא לוועידה בגרמניה, הודיע צ'מברלין לנשיא צ'כוסלובקיה, אדווארד בנש, על כך שהוא יוצא לוועידה "כדי להגן על האינטרסים של צ'כוסלובקיה". בנש מצידו דרש שנציג מטעמו ישתתף בדיונים כדי להציג את עמדתה של ממשלתו, אך צ'מברלין סירב להסכים לכך.
מאוחר יותר כשדיוני הוועידה היו בעיצומם, עלתה אמנם שאלת ההשתתפות הצ'כוסלובקית בוועידה. צ'מברלין ועוד יותר דאלאדיה דרשו שנציג ממשלת צ'כוסלובקיה ישתתף בוועידה. דאלאדיה שאל את היטלר רטורית: "איך יכולה ממשלת צרפת לערוב לכך שצ'כוסלובקיה תפעל לפי ההחלטות שתתקבלנה אם נציגה אינו נוכח בה?". צ'מברלין תמך בטיעון הזה. אך היטלר, כפי שצפה צ'מברלין, התנגד לכך והצהיר שהוא לא ישב יחד עם נציג צ'כוסלובקי. אחרי דיאלוגים ארוכים הוחלט שנציג צ'כוסלובקי יוזמן אמנם לוועידה אך לא ישתתף בדיונים עצמם, אלא ישב בחדר צדדי וכשיצטרכו יודיעו לו על ההתפתחויות, במילים אחרות: יודיעו לו את ההחלטות שהתקבלו. ד"ר וואויטך מאסטני, שגריר צ'כוסלובקיה בברלין, ושליח מיוחד של משרד החוץ הצ'כוסלובקי, הוברט מסריק הוזמנו לוועידה, וכשהגיעו הם המתינו חמש שעות תמימות בחדר צדדי עד שהתקבלו ההחלטות בדיוני הוועידה.
דיוני הוועידה
ב-29 בספטמבר התכנסו צ'מברלין, היטלר, דאלאדיה ומוסוליני לוועידת הפסגה במטהו של היטלר בבניין הפיהררבאו במינכן.
צ'מברלין לא נועד אפילו עם עמיתו הצרפתי לשם תיאום אסטרטגיה פוליטית משותפת שתהווה את עמדת ממשלותיהם בוועידה. לעומתו, היטלר הכין את עצמו היטב עם מוסוליני לוועידה. עוד כשמוסוליני היה באיטליה, טרם נסיעתו לגרמניה, קיבל לידיו מסמך כתוב באיטלקית ובו מפורטת הצעת 'פשרה' לפתרון המשבר הצ'כוסלובקי. סעיפי ההצעה כללו את סיפוח חבל הסודטים ואזורים אחרים בעלי אוכלוסייה גרמנית לגרמניה, כשהסיפוח יתחיל כבר ב-1 באוקטובר ויסתיים לא יאוחר מ-10 באוקטובר. הסיפוח יתבצע בפיקוח בינלאומי של ארבע המעצמות. הצעה זאת הייתה בעצם הסכמה מלאה לכל דרישותיו של היטלר, למעט הארכת תאריך הסיום ל-10 באוקטובר. המסמך נכתב והוכן במלואו במשרד החוץ הגרמני. הוא תורגם לאיטלקית ונשלח למוסוליני. אחרי שהיטלר נסע לקבל את פני מוסוליני על הגבול, הוא נסע יחד איתו עד למינכן, כשבמהלך הנסיעה פרס היטלר בפני מוסוליני את תוכניותיו המלאות לכבוש בסופו של דבר את מרכז אירופה כולו. היטלר אמר למוסוליני: "לא רחוק היום בו חיילים איטלקים יילחמו יחד עם גרמנים נגד בריטניה וצרפת". מוסוליני הסכים לתוכניתו של היטלר.
הדיונים הראשונים בוועידה התחילו ב-29 בספטמבר בשעה 1:00 בצהריים. אחרי נאום פתיחה קצר שנשא היטלר, הוציא מוסוליני את ההצעה שקיבל לידיו ממשרד החוץ הגרמני, והציגה – בהכוונת היטלר – כאילו היא הצעת פשרה נייטרלית אותה ניסח משרד החוץ האיטלקי לצורך פתרון המשבר. צ'מברלין ודאלאדיה כלל לא חלמו שההצעה היא פרי עטם של הגרמנים, ומוסוליני רק פועל לפי הכוונתו של היטלר. הם אישרו מיד את ההצעה.
לאחר דיונים נוספים, ובכללם, הדיון בעניין השתתפות צ'כוסלובקיה בוועידה, הגיעו ראשי המעצמות בערב ה-30 בספטמבר להחלטה וחתמו על "הסכם מינכן".
הסכם מינכן
ממוזער|שמאל|צ'מברלין מקריא את עיקרי ההסכם בשובו לבריטניה
בשעות הקטנות של ליל 29–30 בספטמבר, חתמו הצדדים על הסכם מינכן. ההסכם קבע שהצבא הגרמני יוכל להשלים את השתלטותו על חבל הסודטים הצ'כוסלובקי עד 10 באוקטובר, ושוועדה בינלאומית תחליט על עתידם של שטחים נוספים השנויים במחלוקת.
עקרונות ההסכם עליו חתמו מנהיגי ארבע המעצמות:
צ'כוסלובקיה תמסור לידי גרמניה את הטריטוריות בהן יש רוב גרמני.
סיפוח טריטוריות אלו יתבצע בשלושה שלבים, ויתחיל ב-1 באוקטובר ויסתיים עד 7 באוקטובר.
גורל הטריטוריות האחרות בהן יש מיעוט גרמני גדול, ייקבע באמצעות משאלי עם, שייערכו בפיקוח בינלאומי של ארבע המעצמות, ובהם יצביעו תושבי כל אזור ואזור אם הם מעוניינים בסיפוח לגרמניה.
ממשלת צ'כוסלובקיה מתחייבת למסור את הטריטוריות כולן לא יאוחר מ-10 באוקטובר.
מפעלי תעשייה, מערך התחבורה ושאר התשתיות באזורים המסופחים יישארו על כנם.
ממשלת צ'כוסלובקיה אחראית למסירת הטריטוריות בצורה שקטה ובלא התנגדות מצד גורם כלשהו.
בנספח שצורף להסכם הוצהר:
צרפת ובריטניה מתחייבות לערוב לגבולותיה החדשים של צ'כוסלובקיה.
לאחר שיוסדרו גם תביעותיהן הטריטוריאליות של פולין והונגריה מצ'כוסלובקיה, מתחייבות גרמניה ואיטליה לערוב לגבולותיה החדשים של צ'כוסלובקיה.
לאחר החתימה התעקש צ'מברלין להמשיך ולדון עם היטלר בעניינים הנוגעים לשלום העולם, והחתים אותו על הסכם דו-צדדי, שבו נאמר כי בריטניה וגרמניה מתחייבות שלא לצאת לעולם למלחמה זו כנגד זו.
תוכן ההסכם נמסר לנציגי צ'כוסלובקיה, שקיבלו הלם מוחלט. הם רצו למחות על כך, ולהבהיר שממשלתם לעולם לא תסכים להחלטות האלה, אך שליחו המיוחד של צ'מברלין, וילסון, שמסר להם את פרטי ההסכם, אפילו לא שמע מה שיש להם להגיד והשאירם בחדר לבדם.
השלכות ההסכם ותוצאותיו
ממוזער|ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברלין מנופף בהסכם בהתלהבות, 30 בספטמבר 1938
מטוסו של צ'מברלין נחת בבריטניה ב-30 בספטמבר, בשעה 17:30 אחר הצהריים. עם שובו ללונדון נשא נאום בפני קהל נלהב ותוך שהוא אוחז במטריה שחורה, הכריז את הכרזתו הידועה כי הובא לעולם "שלום בזמננו", ונופף בפיסת הנייר ההסכם. הסכם שהושג במינכן זכה לשבחים נלהבים הן בבריטניה והן בעולם. בין המשבחים היו האפיפיור פיוס האחד עשר, ראש ממשלת אירלנד איימון דה ואלירה, ונשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט. צ'מברלין זכה לשיאים של פופולריות מבית, והתקבל כמנצח אצל המלך ג'ורג' השישי.
עוד לפני הוועידה כתב וינסטון צ'רצ'יל: "בריטניה יכולה הייתה לבחור בין חרפה למלחמה, היא בחרה בחרפה אך מן המלחמה-לא תימלט".
סטלין היה מרוצה פחות מתוצאות הוועידה, אשר הותירה אותו חשוף במזרח כנגד גרמניה בעלת התיאבון הטריטוריאלי, ולה ברית חדשה עם מעצמות המערב. כן נראה כי אי הזמנתו לוועידה משמעותה אי הכרה בכוחה של ברית המועצות כמעצמה עולמית. נראה כי ועידה זו הייתה בין הגורמים להחלטתו לכרות את הסכם ריבנטרופ מולוטוב כשנה לאחר מכן.
העם הצ'כוסלובקי היה הקורבן הראשי להסדר. הוא נאלץ למסור את חבל הסודטים, בו היו ביצורי הגבול העיקריים, ונותר חשוף לפלישה גרמנית. במרץ 1939 כבש היטלר את יתר צ'כוסלובקיה, וכן סיפח (כ"פרוטקטורט") את בוהמיה ומוראביה, המהוות כיום את צ'כיה. הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה היה שם קוד לכיבוש גרמני אכזרי, בו בוצעו פשעי מלחמה על ידי הנאצים, לרבות השמדת הכפר לידיצה על תושביו, בנקמה על רצח "הפרוטקטור" ריינהרד היידריך. את סלובקיה הותיר היטלר כמדינה עצמאית למחצה, שבראשה ממשלת בובות. על אף שלא הייתה תגובה צבאית לאירוע זה, ברור היה כי פניו של היטלר למלחמה, וזה היה סופה של מדיניות "השלום בזמננו".
בנוסף לגרמניה הנאצית גם הונגריה ופולין זכו להרחבה טריטוריאלית כתוצאה מפירוק צ'כוסלובקיה. הונגריה סיפחה שטחים המהווים כשליש מסלובקיה, בהם חיו הונגרים רבים, ופולין סיפחה את חבל זאולז'ה שחלק מאוכלוסייתו הייתה פולנית.
לאחר ההסכם
שמאל|ממוזער|280px|צ'מברלין בחזרתו ממינכן ב-30 בספטמבר 1938 אוחז את פיסת הנייר שבה התחייבות של בריטניה וגרמניה שלא לצאת למלחמה זו כנגד רעותה
במרוצת הזמן הפך הביטוי "מדיניות מינכן" לכינוי למדיניות פיוס כלפי רודן תוקפן, וכן נמנה עם הגורמים המרכזיים לפרוץ מלחמת העולם השנייה. פלישת גרמניה לצ'כוסלובקיה וסיפוח חבל הסודטים, שהיו התוצאה מיידית של ההסכם, היוותה את תחילת פירוקה הטוטלי של צ'כוסלובקיה כחצי שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה, כשהיטלר דרש את המסדרון הפולני מפולין ואת העיר דנציג שהייתה "עיר חופשית".
נוויל צ'מברלין לאחר מינכן
נוויל צ'מברלין נותר ראש ממשלת בריטניה לתקופה ארוכה גם לאחר שהתברר כי העריך את כוונותיו של היטלר באופן שגוי, וכי מדיניות הפייסנות שהוביל עם גרמניה הנאצית התבררה ככישלון. משהעלה היטלר דרישות טריטוריאליות לגבי המסדרון הפולני והעיר החופשית דנציג שהייתה קשורה באיחוד מכס עם פולין, נתן צ'מברלין ערבות לשלמותה הטריטוריאלית של פולין, ומשזו הופרה בפלישה גרמנית, נתן להיטלר אולטימטום להסיג כוחותיו, ומשזה לא נענה לאולטימטום הכריז על פרוץ המלחמה. צ'מברלין נותר בתפקידו עוד חודשים מספר, עד מאי 1940, כשהוחלף על ידי וינסטון צ'רצ'יל.
משנפטר צ'מברלין, חודשים מספר לאחר מכן, נשא צ'רצ'יל נאום בפרלמנט, ובו הספיד את צ'מברלין באלו המילים:
.
לקריאה נוספת
ויליאם שיירר עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, שוקן 1971.
קישורים חיצוניים
ועידת מינכן באתר יד ושם
מעמד החתימה על הסכם מינכן, ארכיון הסרטונים של AP
הערות שוליים
מינכן
מינכן
קטגוריה:איטליה: היסטוריה
מינכן
קטגוריה:אמנות והסכמים במאה ה-20
קטגוריה:מינכן: היסטוריה
קטגוריה:1938
קטגוריה:צ'כוסלובקיה במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:צרפת במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:1938 בגרמניה
קטגוריה:נוויל צ'מברלין | 2024-10-02T08:55:01 |
הרוזן ברנדוט | REDIRECT פולקה ברנדוט | 2004-06-05T07:36:03 |
פריקלס | שמאל|ממוזער|150px|פסל ראש עתיק של פריקלס במוזיאון הישן בברלין
פֶּרִיקְלֵס (ביוונית: Περικλής, מילולית: "עטור תהילה"; 495-429 לפנה"ס) היה מדינאי, רטוריקן ומצביא בולט בתקופה בה הגיעה אתונה לשיא כוחה - התקופה שבין מלחמת פרס–יוון לבין המלחמה הפלופונסית.
עדות להשפעתו הרבה של פריקלס על החברה האתונאית הדמוקרטית ניתן למצוא בכתביו של ההיסטוריון היווני בן זמנו, תוקידידס, שכינה אותו "האזרח הראשון של אתונה". פריקלס הפך את הליגה האטית-דלית לאימפריה האתונאית והנהיג את בני עמו בשנתיים הראשונות למלחמה הפלופונסית.
פריקלס עודד וקידם את האמנויות והספרות במדינתו, פעולות שהיו בין הגורמים העיקריים להפיכתה של אתונה למרכז התרבותי והחינוכי הבולט ביותר ביוון העתיקה. הוא החל במבצע הבנייה השאפתני במסגרתו הוקמו רוב המבנים הניצבים היום על גבעת האקרופוליס, לרבות הפרתנון. המבצע הפך את אתונה לאחת הערים היפות בעולם העתיק.
ילדות
פריקלס נולד בשנת 495 לפנה"ס לערך, במחוז חולרגוס צפונית לאתונה. הוא היה בנו של הפוליטיקאי קסנאתיפוס בן אריפרון, שהורחק באוסטרקיזם בשנים 484-485 לפנה"ס אך שב לאתונה והוביל את צבא אתונה לניצחון נגד הפרסים בקרב מיקאלה, חמש שנים מאוחר יותר. אמו של פריקלס, אגריסטה, הייתה נצר למשפחת האלקמונידים, שנחשבה מקוללת אך בעלת השפעה רבה. קשרי המשפחה שלה מילאו תפקיד מכריע בתחילת פעילותו הפוליטית של בעלה. אגריסטה הייתה נינתו של קלייסתנס, טיראן סיקיון, ואחייניתו של הרפורמטור האתונאי, קלייסתנס, אף הוא בן למשפחת האלקמונידים.
ימין|ממוזער|180px|אנכסגורס ופריקלס, לפי ציורו של אוגוסטין לואיס בל (1757-1841)
פריקלס השתייך לשבט "אקמנטיס" ושנות ילדותו ונערותו עברו עליו בשלווה. פריקלס המופנם נמנע מליטול חלק באירועים ציבוריים והעדיף להקדיש את זמנו ללימודים. מעמדה של משפחתו ועושרה אפשרו לו להמשיך ולהתמיד בלימודיו ולרכוש השכלה. הוא למד מוזיקה אצל גדולי מורי התקופה, וייתכן שדאמון מאואה, אנכסגורס ופיתוקליידס היו מוריו. פריקלס נחשב לפוליטיקאי הראשון שייחס ערך רב לפילוסופיה, ונהנה מחברתם של פילוסופים כמו פרותגורס, זנון מאלאה ואנכסגורס. האחרון היה חברו הקרוב והשפיע עליו רבות.
הקריירה הפוליטית עד לשנת 431 לפנה"ס
הכניסה לפוליטיקה
שמאל|ממוזער|250px|פידיאס מציג לחברו את רצועת העיטור של הפרתנון. צויר על ידי לורנס אלמה-טדמה, 1868, מוזיאון האמנות ברמינגהאם
באביב שנת 472 לפנה"ס, מימן פריקלס את הצגת הטרגדיה "הפרסים" מאת אייסכילוס בדיוניסיה. במעשה זה הפגין פריקלס בפני הציבור האתונאי את עושרו הרב. החוקר סימון הורנבלואר סבור כי בחירתו של פריקלס במחזה המציג תמונה נוסטלגית של ניצחונו המפורסם של תמיסטוקלס בקרב סלמיס מצביעה על תמיכתו של הפוליטיקאי הצעיר בתמיסטוקלס במאבקו ביריבו הפוליטי קימון, שהביא להגלייתו של תמיסטוקלס באוסטרקיזם זמן קצר לאחר מכן.
הגליית קימון ועיצוב המשטר הדמוקרטי
בשנת 463 לפנה"ס, הוביל פריקלס את ההליכים המשפטיים נגד קימון, מנהיג האוליגרכים, באשמת הזנחת האינטרסים החיוניים של אתונה במוקדון. בשנים 462-461 לפנה"ס לערך הוביל אפיאלטס, מנהיג הדמוקרטים ומורו הרוחני של פריקלס, מהלך שנועד לקצץ בסמכויות האראופגוס (מועצת הזקנים), שהייתה בעבר הגוף החזק באתונה ושהשליטה בה הייתה מסורה בידי חוגי האצולה האתונאיים. אפיאלטס הציע להפחית באופן משמעותי את סמכויות המועצה, והאקלסיה (אספת העם) אימצה את ההצעה ללא התנגדות של ממש.
רפורמה זו שיקפה את תחילתו של עידן "הדמוקרטיה הרדיקלית". התנועה הדמוקרטית הפכה בהדרגה לכוח הדומיננטי בחיי הפוליטיקה האתונאית, ונראה כי פריקלס היה נכון להמשיך במדיניות פופוליסטית כדי למשוך את הציבור על צידו. בכתבי אריסטו מוסבר הדבר בכך שפריקלס התמודד כך עם עושרו הרב של יריבו הפוליטי העיקרי, קימון, שהעניק מעושרו בנדיבות לגורמים רבים, כדי להבטיח לעצמו תמיכה ציבורית. ההיסטוריון לורן ג'יי סמונס דחה את הרעיון וגרס כי לפריקלס, כבן למשפחת אצולה אמידה, היו די אמצעים כספיים כדי להתחרות בקימון, לו רצה בכך.
בשנת 461 לפנה"ס הצליח פריקלס להביא להגליית קימון באוסטרקיזם ובכך פגע קשות במתנגדים לקו הדמוקרטי אותו הוביל. פריקלס האשים את קימון בגילוי ידידות יתרה כלפי ספרטה ובבגידה בעירו. רצח אפיאלטס, אחרי הרחקת קימון, הותיר את פריקלס המנהיג הבולט של תומכי הדמוקרטיה, ובהיעדרו של קימון, הפך מהמנהיג הבלתי מעורער של הקו הדמוקרטי למנהיג הבלתי מעורער של אתונה. פריקלס הוביל את המדיניות האתונאית מכאן ברצינות, עד מותו בשנת 429 לפנה"ס. גם אחרי הגלייתו של קימון המשיך פריקלס לתמוך במדיניות החברתית הפופוליסטית שלו ובקידומה. כצעד ראשון הוציא צו המאפשר לעניים לצפות במחזות, כאשר הפוליס שילמה את עלות כניסתם לתיאטראות. בצווים משנת 458-457 לפנה"ס ביטל פריקלס את דרישות הרכוש למועמדות לתפקיד הארכון (מקביל לתפקיד שר של ימינו), ובצו משנת 454 לפנה"ס קבע שכר נדיב במיוחד לאזרחים ששירתו בחבר המושבעים בהליאיה (בית המשפט העליון של אתונה). צעד נוסף שביצע פריקלס הייתה העברת חוק שנוי במחלוקת (451 לפנה"ס), שהגביל את האזרחות האתונאית לאנשים ששני הוריהם היו אזרחים אתונאים. חוק זה פגע בו עצמו, שכן בת זוגו הייתה זרה, כך שהחוק שלל מבנו את האזרחות האתונאית.
המלחמה הפלופונסית הראשונה
פריקלס עשה את צעדיו הראשונים כמצביא במהלך המלחמה הפלופונסית הראשונה. בשנת 454 לפנה"ס עמד בראש מסע צבאי כושל לכיבוש סיקיון ואקארנאניה. לאחר מכן ניסה ללא הצלחה לכבוש גם את אויניאדאי שבמפרץ קורינתוס בטרם שב לאתונה. בשנת 451 לפנה"ס, בתיווכו של קימון אשר שב מגלות, הוסכם על הפסקת אש לחמש שנים עם ספרטה, יוזמה שהעידה כביכול על שינוי אסטרטגי פוליטי מצד פריקלס.
בשנות החמישים של המאה החמישית לפנה"ס ניסו האתונאים, ללא הצלחה, לסייע למרד המצרי נגד הפרסים, צעד שהוביל למצור ארוך ומתיש על מבצר פרסי בדלתא של הנילוס. המסע הסתיים באסון רב-ממדים, כאשר הכוחות האתונאים הצרים הובסו והושמדו. זאת ועוד, בשנים 450-451 לפנה"ס שילחו האתונאים כוחות צבא נוספים לקפריסין, שם הצליח קימון שעמד בראשם להביס את הפרסים בקרב סלמיס, אך מת ממחלה בשנת 449 לפנה"ס. מצד אחד נטען שפריקלס הוא שיזם את המסעות הללו למצרים ולקפריסין, אולם יש היסטוריונים, דוגמת קארל יוליוס בלוך, הטוענים כי משלוח צי מלחמה גדול כל כך מתאים לרוח מדיניותו של קימון. נוסף לכך גם הסכם השלום שכרתה אתונה עם פרס במסגרת שלום קאליאס אשר סיים את מעשי האיבה בין היוונים לפרסים.
באביב שנת 449 לפנה"ס יזם פריקלס צו לכינוס קונגרס אשר הוביל לכינוסן של כל מדינות יוון במטרה לבחון את סוגיית בנייתם מחדש של המקדשים שנהרסו על ידי הפרסים. הקונגרס נכשל ביעדו בשל עמדתה של ספרטה, אך כוונותיו האמיתיות של פריקלס בכינוס הקונגרס נותרו מעורפלות. ישנם היסטוריונים שטענו שהוא ביקש לאמץ סוג מסוים של קונפדרציה בהשתתפותן של כל ערי-המדינה היווניות, בעוד שאחרים חושבים שהוא רצה לבסס בקונגרס את עליונותה של אתונה. ההיסטוריון טרי בקלי טוען כי מטרת הצו לכינוס הקונגרס הייתה השגת מנדט חדש לברית הדליאנית ולאיסופם של כספי מיסים (שנקראו 'פורוס').
במהלך מלחמת הקודש השנייה הוביל פריקלס את הצבא האתונאי נגד דלפי והשיב לפוקיס את זכויותיה הריבוניות של האורקל. בשנת 447 לפנה"ס יצא פריקלס למסעו המוערך ביותר, גירוש הברברים מחצי האי גליפולי שבתראקיה, זאת במטרה לבסס באזור מושבות אתונאיות. אלא שבתקופה זו התמודדה אתונה עם אתגרים כבדי משקל שהוצבו בפניה בצורת מרד מצד כמה מבעלות בריתה, אף שליתר דיוק יש לכנותן "נתינותיה". בשנת 447 לפנה"ס קשרו האוליגרכים מתבאי קשר נגד הסיעה הדמוקרטית, ובעקבות כך דרשו האתונאים את כניעתם המיידית, אלא שלאחר קרב קורנואה, נאלץ פריקלס להשלים עם אובדנה של בויוטיה כדי שיוכל לשחרר את החיילים שנלקחו בשבי. לאחר שנפלה בויוטיה לידי כוחות עוינים, לא הצליחו הכוחות האתונאים להגן על פוקיס ולוקריס וגם הן עברו לשליטתם של אוליגרכים עוינים. בשנת 446 לפנה"ס התעורר איום קשה עוד יותר. אוובויה ומגארה החלו במרד, ופריקלס הסיט את כוחותיו לאוובויה, אך נאלץ לחזור על עקבותיו לאחר שספרטה פלשה לאטיקה. באמצעות משא ומתן ותשלום שוחד, הצליח פריקלס לנטרל את האיום המיידי והספרטנים חזרו לביתם. לאחר שהוסר האיום מצד ספרטה, חזר פריקלס לאוובויה והביס לחלוטין את הכוחות המורדים שם. הוא הטיל עונש כבד על בעלי הקרקעות של כלקיס שאיבדו בעקבות כך את אדמותיהם. בה בעת, תושבי יסאיטייה, שרצחו באכזריות רבה צוות שלם של תלת-חתרית אתונאית, נעקרו ממקומם והוחלפו על ידי 2,000 קלרוכים, מתנחלים אתונאים. המשבר הגיע לסיומו בכריתת הסכם "שלושים שנות שלום" (שנערך בחורף שבין 446-445 לפנה"ס) ובו ויתרה אתונה על רוב נכסיה ועל רוב האינטרסים שלה ביבשת היוונית, שאותם כבשה מאז שנת 460 לפנה"ס, ובהתאם להסכם התחייבו אתונה וספרטה גם יחד להימנע מלנסות להעביר לצידן, האחת את בנות בריתה של השנייה.
המאבק האחרון עם האוליגרכים
ממוזער|250px|הפרתנון, יצירת המופת שנעשתה ביוזמתו של פריקלס, מבט מדרום
בשנת 444 לפנה"ס, התעמתו האוליגרכים והסיעה הדמוקרטית במאבק עז. המנהיג השאפתן החדש של האוליגרכים, תוקידידס (שאין לבלבל בינו לבין ההיסטוריון), האשים את פריקלס בפזרנות כספית תוך ביקורת קשה על אופן ניהול הכספים בפרויקט הבנייה שהתנהל באתונה. תוקידידס הצליח בהתחלה לגרור את חברי האקלסיה לטובתו בהאשמותיו נגד פריקלס, אך לאחר שמנהיג הדמוקרטים החל לטעון את טיעוניו, הוא הצליח לתת מענה ניצח להאשמות. פריקלס השיב באופן החלטי ותקיף תוך שהוא מציע לפצות את העיר על כל ההוצאות מכיסו הפרטי, ושכל הבניינים יוקדשו בשמו. עמדתו של פריקלס התקבלה בתשואות רמות ותוקידידס סבל תבוסה פוליטית. בשנת 442 לפנה"ס, החליט הציבור האתונאי להגלות את תוקידידס לפרק זמן בן 10 שנים ופריקלס הפך בשנית למושל הבלתי מעורער של הזירה הפוליטית באתונה.
שלטונה של אתונה בבעלות בריתה
פריקלס רצה לבסס את השליטה האתונאית בקרב בעלות בריתה ולאכוף את עליונותה ביוון כולה. התהליך שבו הברית האטית דלית הפכה לאימפריה האתונאית החל כנראה עוד בטרם החל עידן שלטונו של פריקלס, היות שחברות רבות בברית בחרו זה מכבר לשלם לאתונה מיסים במקום לאייש ציי מלחמה לכוחות הצבא של הברית, אך התהליך הואץ והפך לעובדה מוגמרת בעקבות מספר צעדים שיזם פריקלס עצמו.
בשנים 449-450 לפנה"ס המרידות במילטוס ובאריתראה דוכאו, ואתונה הצליחה לשקם את שליטתה על בנות בריתה. בסביבות שנת 447 לפנה"ס יזם קלירכוס את צו הטבעת המטבעות, צעד שכפה על כל בנות בריתה של אתונה את השימוש במטבע הכסף האתונאי, לרבות ערכי המשקל והמדידות. לפי אחד מהתנאים המחמירים ביותר הנקובים בצו, עודף המתכת מפעולת טביעת המטבעות חייב היה לעבור לקרן מיוחדת, וכל אדם שיציע לעשות בכסף שימוש אחר יהיה נתון לעונש מוות. קופת האוצר של הברית היא ששימשה את פריקלס למימון עבודות הבנייה הגרנדיוזיות באתונה תוך התמקדות ב"אקרופוליס של פריקלס", אשר כלל את הפרופילאה והפרתנון, ופסל הזהב של אתנה שנוצר על ידי חברו של פריקלס, פידיאס.
בשנת 449 לפנה"ס חוקק פריקלס צו שאיפשר לו לעשות שימוש ב-9000 כיכרות במטרה לממן את השחזור והבנייה מחדש של מקדשי אתונה. אנגלוס ולאכוס, איש אקדמיה יווני, טוען שניצולה של קופת האוצר של הברית, ביוזמתו ובביצועו של פריקלס, הייתה אחת המעילות הגדולות ביותר בהיסטוריה האנושית. עם זאת, שימוש מפוקפק זה בכספי הציבור מימן כמה מיצירות האומנות המרהיבות ביותר של העולם העתיק.
מלחמת סאמוס
מלחמת סאמוס הייתה האירוע הצבאי המשמעותי האחרון בטרם החלה המלחמה הפלופונסית. לאחר הגלייתו של תוקידידס, נבחר פריקלס מדי שנה בשנה לעמוד בראש הצבא האתונאי - המשרה היחידה שבה החזיק באופן רשמי - אף שהשפעתו הייתה כה רבה עד כי למעשה היה שליטה של הפוליס. בשנת 440 לפנה"ס הייתה סאמוס במלחמה עם מילטוס כשעילת המלחמה ביניהן הייתה השליטה בפריאנה, עיר עתיקה באיוניה לרגלי הר מיקאלה. לאחר שמילטוס הפסידה במלחמה הגיעו ראשיה לאתונה במטרה להציג את ענייניה כנגד סאמוס. כאשר ציוו האתונאים על שני הצדדים להפסיק את מעשי האיבה ולהציג את עמדותיהן בפני בוררות באתונה, סירבה סאמוס לצו. פריקלס החליט בתגובה לשלוח משלחת לסאמוס, שמטרתה "לטעון בפני אנשיה, שעל אף שהם נצטוו להפסיק במלחמתה נגד מילטוס, הם לא צייתו". בקרב הימי הובסו כוחותיה של סאמוס ועל האי נכפה משטר בהתאמה לרצון האתונאים. כאשר סאמוס פתחה במרד נגד אתונה, אילץ פריקלס את המורדים להיכנע לאחר מצור כבד בן שמונה חודשים שהטיל עליה, ושבין היתר גרם גם לחוסר שביעות רצון בקרב המלחים האתונאים. לאחר מכן הכניע פריקלס מרד נוסף שפרץ בביזנטיון, וכאשר שב לאתונה, נשא נאום הספד לכבוד החיילים שהקריבו את חייהם במהלך המסע.
בין השנים 436-438 לפנה"ס הוביל פריקלס את הצי של אתונה בפונטוס בצפונה של אסיה הקטנה, וביסס מערכת יחסים ידידותית עם הערים היווניות באזור. בנוסף, ריכז את תשומת לבו בפרויקטים פנימיים כמו ביצורה של אתונה (דוגמת הבניין של "החומה האמצעית" בשנת 440 לפנה"ס).
התקפות אישיות
פריקלס וחבריו מעולם לא היו חסינים לביקורת, היות שעליונות שלטונית באתונה הדמוקרטית לא הייתה שוות ערך לשלטון אבסולוטי. ממש בטרם פרצה המלחמה הפלופונסית, נאלצו פריקלס ושניים מחבריו הקרובים, פידיאס ובת זוגו, אספאסיה, להתמודד עם סדרה של התקפות אישיות ומשפטיות. פידיאס, שהיה ממונה על כל מפעלי הבנייה בעיר, הואשם במעילה במתכת הזהב אשר יועדה לבניית פסלה של האלה אתנה. אחר כך, הואשם גם בחילול קודש לאחר שדאג כי בתמונת קרב אמזונות המופיעה על המגן בו אוחז פסלה של אתנה, תופיע דמותו, כדמות אדם זקן וקרח וכן דמות הדומה מאוד לפריקלס הלוחם באמזונות. זאת ועוד, יריביו של פריקלס מצאו גם עד שקר כנגד פידיאס, בשם מנון.
אספאסיה, שהתפרסמה כיועצת וכאשת שיחה מוכשרת, הואשמה בהשחתת נשות אתונה כדי להשביע את סטיותיו המיניות של פריקלס. ככל הנראה, אספאסיה הייתה זונה וניהלה בית בושת, אולם קיימת מחלוקת בעניין זה בקרב חוקרים מודרניים. ההאשמות נגדה לא היו, ככל הנראה, יותר מהוצאת דיבה חסרת בסיס, אך ההתמודדות עימן הייתה מרה למדי עבור פריקלס. אף על פי שאספאסיה זוכתה בסופו של דבר הודות להתפרצות רגשית נדירה למדי מצידו של פריקלס. מצא חברו, פידיאס, את מותו בכלא. חברו האחר, אנכסגורס, הותקף על ידי האקסליה על רקע אמונותיו הדתיות והוגלה מאתונה. מעבר למשפטים אלה, דרשה האקסליה מפריקלס להצדיק את פזרנותו וניהולו הכושל, לכאורה, בכספי הציבור. לפי כתביו של פלוטרכוס, פריקלס כה חשש מהעמדתו לדין עד כי החליט למנוע מהאתונאים מלהיכנע ללאקוניה. גם בלוך מאמין שפריקלס יזם בכוונה תחילה את המלחמה במטרה להגן על מעמדו הפוליטי באתונה, כך שבתחילתה של המלחמה הפלופונסית מצאה עצמה אתונה במצב מוזר בו שמה את מבטחה ואת עתידה בידי מנהיג שעליונותו הועמדה בסימן שאלה בפעם הראשונה מזה עשור שנים מאז עלייתו לשלטון.
המלחמה הפלופונסית
הדרך למלחמה
פריקלס שוכנע כי מלחמה נגד ספרטה, אשר לא הסתירה את קנאתה נוכח עליונותה הגוברת של אתונה, הפכה למלחמת אין-ברירה ואולי אפילו מלחמה שיש לברך עליה. אי לכך, הוא לא היסס לשלוח כוחות צבא לקרקירה (האי קורפו של ימינו) כדי לחזק את כוחותיה שנלחמו זה מכבר כנגד קורינתוס. בשנת 433 לפנה"ס התנגשו כוחות הצי הימיים של אתונה ושל קורינתוס בקרב סיבוטה, ושנה לאחר מכן לחמו האתונאים במתנחלים הקורינתיים בקרב פוטידאיה. שני האירועים הללו תרמו רבות לשנאה רבת השנים שרחשה קורינתוס לאתונה.
במשך אותה תקופה, הציע פריקלס צו חדש, צו מגארה, שתנאיו דומים למדי לאמברגו מסחרי בן ימינו. לפי תנאי הצו, סוחריה של מגארה לא הורשו לסחור בשווקים ובנמלים של אתונה בכל שטחי האימפריה שלה. החרם הזה חנק כמעט לחלוטין את הכלכלה של מגארה ואיים על שלמות הסכם השלום השברירי בין אתונה לספרטה, אשר הייתה בת בריתה של מגארה. ההיסטוריון ג'ורג' קוקוול טוען שצו זה אשר בא ביוזמת פריקלס הפר את הסכם שלום שלושים השנים "אם כי לא בלי מראית עין של תירוץ". האתונאים הצדיקו את פעולתם בכך שבני מגארה עיבדו אדמות שקודשו עבור דמטר (אלת פוריות האדמה) והעניקו מקלט לעבדים נמלטים, התנהגות שהאתונאים ראו בה כפירה לכל דבר.
לאחר התייעצויות עם בנות בריתה, החליטה ספרטה לשלוח משלחת לאתונה בדרישה למספר ויתורים דוגמת גירושה המיידי של משפחת האלקמאונידים מאתונה (כולל פריקלס) וביטול הצו המגארי. לצד הדרישות באו אף איומים ביציאה למלחמה אם והדרישות לא תענינה במלואן. המטרה הגלויה לעין של דרישות אלה הייתה להצית את העימות בין פריקלס לבין העם, דבר שאכן התרחש שנתיים לאחר מכן. אלא שבאותו מועד מילאו האתונאים אחד הוראותיו של פריקלס ללא שום היסוס. בנאומו המיתולוגי הראשון, פרי כפי שהוא מובע אצל תוקידידס, ייעץ פריקלס לאתונאים לא להיענות לדרישות יריביהם, היות שאתונה חזקה מהם מבחינה צבאית. פריקלס לא היה מוכן לבצע ויתורים חד-צדדיים. בעקבות כך, ביקש פריקלס מהספרטנים תמורה שוות ערך לבקשותיהם. בתמורה לביטול הצו המגארי, דרשו האתונאים מספרטה לנטוש את מנהגם לגרש מדי פעם אזרחים זרים מן הטריטוריה שלהם, ולהכיר באוטונומיה השלטונית של בנות בריתה. תנאיה של אתונה נדחו על ידי ספרטה ומשאף צד לא הסכים לוותר על תנאיו, היו היריבים מוכנים לצאת למלחמה.
השנה הראשונה של המלחמה (431 לפנה"ס)
"מאחר שבני אדם יכולים לשאת ולשמוע את השבחים על אחרים רק בתנאי שביכולתם לשכנע את עצמם כי גם ביכולתם שלהם לעשות את המעשים שעשו הראשונים, הרי בעוד התשובה על כך שלילית, עתידה להגיע הקנאה ויחד עימה הספקנות ואי האמון"
בשנת 431 לפנה"ס, בעוד תקופת השלום עומדת על בלימה, שלח ארכידאמוס השני, מלכה של ספרטה, משלחת נוספת לאתונה בדרישה שהאתונאים ייעתרו לדרישותיה של ספרטה. אלא שלמשלחת הזו לא הותר להיכנס לאתונה, שכן פריקלס העביר כבר באותה עת החלטה לפיה אף משלחת ספרטנית לא תתקבל במידה וספרטה תחל, קודם לכן, בפעילות צבא עוינת. מאחר שבשלב הזה היה כבר הצבא הספרטני מכונס בקורינתוס, ראו בכך האתונאים פעולה צבאית עוינת וסירבו לקבל את חברי המשלחת. עם כישלונו של ניסיון זה, החל ארכידאמוס בפלישתו לאטיקה אך לא מצא שם אף אתונאי. פריקלס, שהיה מודע לאסטרטגיה של ספרטה שהתבססה על פלישה לטריטוריות אתונאיות והחרבתן לאחר מכן, פינה עוד קודם לכן את כל האוכלוסייה מהאזור לתוך אתונה עצמה.
ימין|ממוזער|170px|פסל פריקלס באתונה
אין עדויות חותכות אודות האופן שבו הצליח פריקלס לשכנע את תושבי אטיקה לתת את הסכמתם לעבור לאזורים עירוניים צפופים, שכן משמעות המעבר הייתה לא אחרת מאשר נטישת אדמותיהם ומקדשיהם העתיקים ושינוי מהותי באורחות חייהם. אי לכך, אין צל של ספק שאף על פי שהם נתנו את הסכמתם לעזוב, תושבים כפריים רבים היו רחוקים מלהיות שמחים על החלטתו של פריקלס. פריקלס אף נתן לבני ארצו מספר עצות אודות ענייניהם והבטיח להם כי אם האויב לא יבזוז את החוות שלו, הוא יציע את רכושו לעיר. ההבטחה נבעה מחששו של פריקלס שייתכן וארכידאמוס, שהיה, בין היתר, גם חברו, יחלוף ליד אדמותיו מבלי שיחריבן, אם בתור מחווה לחבר או כצעד פוליטי מחושב שמטרתו להרחיק את פריקלס מבוחריו.
על כל פנים, לאחר שראו את ביזת החוות והאדמות שלהם, רתחו האתונאים מזעם ומיד החלו לבטא את כעסם בעקיפין כלפי המנהיג שלהם, שרבים מהם ראו בו את הגורם שמשך אותם למלחמה. אלא שאפילו לנוכח הלחץ הגובר, לא נתן פריקלס את הסכמתו לדרישות לפיהן יש לפעול באופן מיידי נגד האויב או לשקול מחדש את האסטרטגיה הראשונית שלו. בנוסף, הוא גם נמנע מלכנס את האקלסיה, מחשש שהאספסוף, הזועם על איבוד אדמותיו, יחליט בפזיזותו להילחם בצבא הספרטני. אף על פי שלפריקלס לא הייתה שליטה רשמית בסדר היום של מועצת הפוליס (שישיבותיה נוהלו על ידי נשיאים מתחלפים), דומה שדי היה בכבוד שרחשו חברי המועצה לפריקלס כדי לשכנעם להסכים שלא לכנס את המועצה. בעוד הצבא הספרטני נשאר באטיקה, החליט פריקלס לשלוח צי בן 100 אוניות קרב במטרה לבזוז את חופי הפלופונסוס וציווה על חיל הפרשים לשמור על החוות החקלאיות בסמוך לחומות העיר.
המבצע הצבאי האחרון וימיו האחרונים
בשנת 430 לפנה"ס, בזז הצבא הספרטני בשנית את אטיקה, אך פריקלס לא נרתע וסירב לשנות את האסטרטגיה בה נקט קודם לכן. מאחר שביקש להימנע מלחימה ישירה מול הצבא הספרטני, הוא יצא שוב להוביל מסע ימי במטרה לבזוז את חופי הפלופונסוס תוך צירופן של 100 אוניות מלחמה אתונאיות. לפי כתבי פלוטרכוס, ממש בטרם הפליגו האוניות לדרכן, גרם ליקוי חמה לבהלה בקרב צוותי האוניות, אולם פריקלס אשר רכש ידע באסטרונומיה מאנקסגורס, הרגיע את הצוותים בעונת הקיץ של אותה שנה פרצה מגפה של טיפוס הבטן. הבהלה שאחזה בפוליס בעקבות המגפה, עוררה גל חדש של מחאה ציבורית, ופריקלס נאלץ להגן על עצמו בנאום אחרון וסוחף שתוקידידס מציינו בכתביו. הנאום הזה נחשב לאחד הנאומים המבריקים שנשא, החושף מחד את מעלותיו של פריקלס, אך מאידך גם את המרירות שחש ביחס לכפיות הטובה של אחיו לפוליס.
הנאום אומנם הצליח לשכך באופן זמני את התרעומת של אנשיו נגדו, אך יריביו מבית הצליחו לנצל את ההזדמנות הזו ולחתור תחת מעמדו. דרגתו כמצביא העליון של הצבא האתונאי נשללה, והוטל עליו קנס אישי בסך של בין 15 ל-50 כיכרות מטבע. מקורות עתיקים מציינים את קליאון, אחד מהכוכבים העולים של הפוליטיקה באתונה באותם ימים, כמי ששימש בתפקיד התובע במשפטו של פריקלס. עם זאת, בתוך פחות משנה, בשנת 429 לפנה"ס, לא רק שהאתונאים סלחו לפריקלס, אלא אף בחרו בו בשנית למצביא עליון של צבאם ולעמידתו בראש הפעילות המבצעית במהלך השנה.
באותה שנה היה פריקלס גם עד למותם במגפה של בניו מרעייתו הראשונה, אקסאנטיפוס ופאראלוס. מותם של השניים הפיל את רוחו ואפילו חברתה של אספאסיה לא הייתה לו לעזר, והוא עצמו מת מהמגפה בסתיו של אותה שנה. עוד בטרם מותו, התכנסו חבריו של פריקלס סביב מיטתו, סיפרו בשבחיו ומעלותיו במהלך שנות השלום והזכירו את תשע המצבות לזכר ניצחונותיו. פריקלס בעודו על ערש דווי, הקשיב להם וקטע את דבריהם
פריקלס חי במהלך השנתיים וחצי הראשונות של המלחמה הפלופונסית, ולפי כתביו של תוקידידס, מותו היה אסון נורא לאתונה מאחר שהבאים אחריו היו נחותים ממנו ביכולותיהם ובכישוריהם. הם, לדבריו, לא נהגו באופן הגון וניהלו מדיניות חסרת יציבות כשלנגד עיניהם העדפת הפופולריות שלהם בעיני ההמון על פני יעילותם השלטונית. בדברי הביקורת הללו לא רק שתוקידידס מקונן על אובדן של אדם שהעריץ, אלא אף מבשר על חלוף ימי התהילה והגדולה של אתונה.
משפחתו
שמאל|ממוזער|200px|אספאסיה ממילטוס (ככל הנראה ילידת 406-469 לפנה"ס), בת זוגו של פריקלס
פריקלס, כמקובל באתונה, התחתן עם אחת מקרובי משפחתו הקרובות ביותר. ממנה היו לו שני בנים, אקסאנטיפוס ופאראלוס. לא היו אלה נישואים מאושרים, ובסביבות שנת 445 לפנה"ס הוא התגרש מרעייתו והציע אותה לאישה לאדם אחר, בהסכמת קרובי משפחתה הגברים. האישה שאותה באמת אהב הייתה אספאסיה ממילטוס, שהייתה לפילגשו והם החלו לחיות יחדיו כאילו היו זוג נשוי. מערכת יחסים זו עוררה תגובות רבות, ואפילו בנו של פריקלס, אקסאנטיפוס, שהיו לו שאיפות פוליטיות, לא נרתע מלהשמיץ את אביו על כך. עם זאת, רדיפות אלה לא פגעו ברוחו של פריקלס, אף על פי שפרץ בדמעות בעודו מנסה להגן על אספאסיה, לאחר שהואשמה בהשחתת החברה האתונאית.
הטרגדיה האישית הגדולה ביותר שלו הייתה מותם של אחותו ושני בניו במגפה שפרצה בעיר, אסון שעליו לא הצליח להתגבר. ממש בטרם מותו ערכו האתונאים שינוי בחוק שנחקק בשנת 451 לפנה"ס, אשר איפשר לבנו למחצה עם אספאסיה להפוך לאזרח מן השורה וליורש לגיטימי, שינוי מהותי ומשמעותי ביותר, במיוחד לאור העובדה שהיה זה פריקלס עצמו שיזם את החוק לפיו ייחשב אדם לאתונאי אך ורק בכפוף לאזרחותם האתונאית של שני הוריו גם יחד.
הערכה
פריקלס הטביע את חותמו על עידן היסטורי שלם, וחוקרים רבים חלוקים עד היום בדעותיהם באשר למשמעות החלטותיו ומדיניותו. העובדה שתיפקד בעת ובעונה אחת, כמדינאי, כמצביא עליון וכנואם מוכשר, הופכת את ההערכה האובייקטיבית של פעולותיו למלאכה מורכבת ביותר. פלוטרכוס כותב שפריקלס עמד בראש האתונאים במשך תקופה של כארבעים שנים. במהלך השנים הללו הוא השתדל כמיטב יכולתו לשמור על פרטיות חייו וניסה להוות מודל לאזרחי העיר. כך לדוגמה, נמנע מלהשתתף בסעודות ובסימפוזיונים.
מנהיגות פוליטית
שמאל|ממוזער|200px|אוסטרקון עם ציון שמו של פריקלס (444-443 לפנה"ס)
חוקרים בני זמננו, דוגמת שרה רודן, מכנים את פריקלס פופוליסט, דמגוג ונץ מלחמה. בעוד שאחרים מעריצים את מנהיגותו הכריזמטית. לפי כתביו של פלוטרכוס, לאחר שתפס את כס המנהיגות באתונה "הוא לא היה אותו אדם כקודם, לא היה כמותו בקשב שגילה לקול העם, מוכן לרצות ולענות לתשוקות ההמון כמו נווט ספינה הנענה לרוח". עוד מסופר בכתבים שיריבו הפוליטי, תוקידידס, נשאל בהזדמנות על ידי ארכידאמוס, מלכה של ספרטה, מי מהם לוחם אמיץ וטוב יותר, תוקידידס עצמו או פריקלס. לשאלה זו ענה תוקידידס ללא היסוס כי פריקלס הוא הלוחם הטוב יותר ולו מן הטעם שגם כאשר הוא מפסיד, הוא מצליח לשכנע את מאזיניו שהוא ניצח.
בבחינת אישיותו ואופיו, פריקלס נחשב חסין מביקורת בעיני ההיסטוריונים העתיקים מאחר ש"הוא הקפיד להתרחק משחיתות, אף שלא נותר אדיש לגמרי לרווח כספי". תוקידידס, שהעריץ את פריקלס, מדגיש בכתביו כי אתונה הייתה "דמוקרטיה בהגדרתה, אך בפועל נוהלה על ידי האזרח הראשון שלה". בהערה זו ממחיש תוקידידס לקוראיו את מה שהוא מחשיב לכריזמה שהייתה לפריקלס להנהיג, לשכנע ולעיתים, גם להפעיל מניפולציות. אף על פי שתוקידידס מציין את הקנס שהוטל על פריקלס, הוא אינו מזכיר את ההאשמות שהוטחו בו בהיותו פוליטיקאי, שכן עיקר התמקדותו היא ביושרה של פריקלס. מצד שני, באחד הדיאלוגים שלו, מגלה אפלטון התנגדות לדברי ההלל הנאמרים על פריקלס ואף מצטט את סוקרטס באומרו ש"שהרי זאת שמועה שאני שומע, שפריקלס עשה את האתונאים עצלנים ומוגי-לב ופטפטנים ורודפי-בצע, משום שהוא היה הראשון שהעמידם על קבלת שכר.
פלוטרכוס מציין ביקורת אחרת כנגד מנהיגותו של פריקלס, "רבים אחרים מציינים שהאתונאים הונהגו על ידי פריקלס להקצאת קרקעות ציבוריות, מענקי בידור, והענקת שירותים ציבוריים בתשלום, מדיניות שהרגילה אותם לנוהגי חיים לא הולמים ושהפכה אותם ברבות הימים לרודפי מותרות ולהפקרות גמורה תחת השפעתם של דרכי השלטון, וזאת, במקום נוהגי חיים של חסכנות והסתפקות במועט". תוקידידס טען שפריקלס "לא נסחף על ידי העם אלא היה זה שהנחה את העם", מסקנתו זו מוטלת בספק שכן ישנם אפילו מספר חוקרים מהמאה העשרים כדוגמת מלקולם פ.מק'גרגור וג'ון ס. מוריסון שטוענים שבהחלט ייתכן שפריקלס היה דמות ציבורית כריזמטית הפועלת כמי שמקדמת את הצעותיהם של יועצים ומומחים או של העם עצמו. לדעתו של ההיסטוריון קינג, העצמת כוחו של העם, הותירה את האתונאים ללא מנהיג סמכותי, ובמהלך המלחמה הפלופונסית, התבססותו של פריקלס על תמיכת ההמון במטרה להמשיך להנהיג את הפוליס הייתה ברורה לעין כל.
חלק מהצווים והתקנות הביאו את מבקריו של פריקלס לטעון שהוא האחראי להתנוונותה ההולכת וגוברת של הדמוקרטיה האתונאית. קונסטנטין פאפאריגופולוס , היסטוריון יווני מודרני, טוען שמטרתו של פריקלס הייתה להרחיב ולייצב את המוסדות הדמוקרטיים, והיא שהובילה אותו לעסוק בחקיקה המעניקה למעמדות הנמוכים גישה למערכת הפוליטית ולמשרדים הציבוריים, מעמדות שבעבר הלא רחוק נמנעה מהם הגישה זו בשל חוסר יכולתם הכספית או מעמדם האזרחי.
לפי ההיסטוריון סמסון, פריקלס האמין שיש לקדם את העם הפשוט, בו ראה גורם ואמצעי שאינו מנוצל דיו הן למיצוי כוחה של אתונה בכלל והן למימוש פוטנציאל העוצמה הצבאית האתונאית בפרט (שורות הצי הימי ועמוד השדרה של העוצמה הצבאית האתונאית מאז ימיו של תמיסטוקלס, אוישו כמעט במלואם באנשים מהמעמדות הנמוכים).
קימון, מצד שני, האמין ככל הנראה שאין מקום לאמצעים דמוקרטיים נוספים, מכיוון שהיה בטוח שהדמוקרטיה הגיעה לשיאה וכי הרפורמות של פריקלס מובילות לפופוליסטיות מובהקת ולמבוי שלטוני סתום. בהקשר הזה טוען פאפאריגופולוס שההיסטוריה הצדיקה את קימון, היות שלאחר מותו של פריקלס שקעה אתונה לתהומות של סיבוכים ודמגוגיה פוליטיים עד לאובדן כוחה, וירידה בהשפעתה.
לפי היסטוריון אחר, ג'סטין דניאל קינג, הדמוקרטיה הרדיקלית הועילה לעם כיחידים, אך החלישה את המדינה כקולקטיב. מצד שני, טוען דונלד קגן, דווקא התקנות הדמוקרטיות שתיקן פריקלס, הן שסיפקו את הבסיס לעוצמה הדמוקרטית האדירה. בסופו של דבר קיבל קימון את הדמוקרטיה החדשה ולא גילה התנגדות לחוק האזרחות לאחר חזרתו מגלות בשנת 451 לפנה"ס.
מבחינה היסטורית, עובדה היא כי המשטר הדמוקרטי באתונה כפי שעוצב על ידי פריקלס החזיק מעמד במשך 200 שנה (למעט שתי הפיכות קצרות מועד שאירעו בשלהי המלחמה הפלופונסית).
הישגים צבאיים
במשך למעלה מעשרים שנה עמד פריקלס בראש מסעות צבאיים רבים, בעיקר מסעות צבאיים ימיים. בהיותו אדם זהיר ושקול, הוא אף פעם לא יזם קרב שתנאיו נראו לו חסרי ודאות או מסוכנים מדי, והוא מעולם לא נתן את הסכמתו "לדחפים חסרי התועלת של האזרחים". הוא ביסס את מדיניותו הצבאית על העקרונות שהתווה תמיסטוקלס, לפיהם עליונותה של אתונה תלויה בכוחה הימי וכי תושבי האי פלופונסוס היו כמעט בלתי ניתנים לניצחון ביבשה. פריקלס ניסה גם להקטין את יתרונותיה של ספרטה באמצעות בנייתן מחדש של חומות אתונה.
לדעתו של קגן, קרוב לוודאי שהתעקשותו האיתנה של פריקלס נגד יציאתן של מסעות צבאיים להסחה, נבעה מזיכרונו המר מהמסע הצבאי למצרים שהוא תמך בו בשעתו. נאמר כי האסטרטגיה שלו הייתה "בלתי פופולרית במהותה" אולם פריקלס בכישרונו הצליח לשכנע את הציבור האתונאי לתמוך בה, והחוקר הנס דלבריק כינה בשל כך את פריקלס אחד מהמדינאים והמנהיגים הצבאיים הגדולים ביותר בהיסטוריה. אף על פי שאנשי עירו יזמו מספר פעולות צבאיות לאחר מותו, ההיסטוריונים פלטיאס וקליופולוס טוענים שהאתונאים נשארו נאמנים לאסטרטגיה שהתווה פריקלס, לפיה יש לשמר את האימפריה ולא להרחיב אותה, ושמרו על אסטרטגיה זו עד אשר יצאו למסע לכיבוש סיציליה. החוקר בן אקס. דה-וט מסיק שהאסטרטגיה הזו הייתה מצליחה במידה ופריקלס היה מאריך חיים. מצד שני, מבקרי האסטרטגיה של פריקלס רבים במספרם בדיוק כמו אלה התומכים בה. אחת הביקורות המקובלות היא שפריקלס ניחן בכישורים פוליטיים ורטוריים טובים יותר בהשוואה לכישוריו האסטרטגיים. דונלד קגן הגדיר את האסטרטגיה של פריקלס כ"צורה של תקוה שהכזיבה", בעוד שהחוקרים ברי ס. שטראוס וג'וסיה אובר מציינים ש"כאסטרטג הוא היה כישלון וכי הוא ראוי לחלק מהאשמה בתבוסתה המוחצת של אתונה". קגן מבקר את האסטרטגיה של פריקלס מארבע סיבות, האחת, כי עקב סירובו לוותר ויתורים קלים הוא הביא למלחמה; השנייה, האסטרטגיה כלל לא נחזתה על ידי האויב, ולפיכך, היא חסרה את האמינות שכה חיונית לשם קבלתה; השלישית, האסטרטגיה הייתה חלשה כדי לנצל לטובתה הזדמנויות ואפשרויות חדשות; ורביעית, היא הייתה תלויה ליישומה בפריקלס ולפיכך נגזר גורלה להינטש לאחר מותו. קגן מעריך את הוצאותיו הכספיות הכרוכות באסטרטגיה הצבאית הזו במלחמה הפלופונסית בשיעור של כאלפיים כיכרות מטבעות לכל שנה, ובהתבסס על הנתון הזה הוא מסיק שהיה ביכולתו של פריקלס להמשיך במלחמה לאורך שלוש שנים בלבד. לטענתו, מאחר שפריקלס לבטח ידע אודות מגבלות כספיות אלה, הרי שתכנן את המלחמה לפרק זמן קצר יותר, בהשוואה לאורכה בפועל בסופו של דבר. אחרים, כדוגמת דונלד וו. נייט, הסיקו שהאסטרטגיה הייתה הגנתית מדי וכי היא לא היה לה סיכוי להצליח מלכתחילה.
מצד שני, פלאטיאס וקוליופולוס מתנגדים לביקורות הללו ואף מדגישים ש"האתונאים הפסידו במלחמה רק לאחר שהם שינו באופן מהותי את האסטרטגיה של פריקלס שדחתה במפורש ומלכתחילה כיבושים נוספים". מסקנה מקובלת נוספת היא שאלו שבאו במקומו חסרו את יכולותיו ואת אופיו ואישיותו.
כישוריו כנואם
הפרשנים המודרניים לכתביו של תוקידידס עדיין מנסים לפתור את החידה סביב כישוריו של פריקלס כנואם ולהבין האם נוסח הנאומים שייך למדינאי האתונאי או להיסטוריון המפורסם. כיוון שפריקלס מעולם לא כתב ולא הפיץ את נאומיו, אף היסטוריון אינו מסוגל לענות על השאלה הזו בוודאות מוחלטת. תוקידידס העלה על הכתוב שלושה מתוך הנאומים הללו מזיכרונו, ולפיכך, גם לא ניתן להסיק באופן ודאי שהוא לא הוסיף לנאומים מתחושותיו או מחשבותיו.
אף על פי שפריקלס היווה מקור מרכזי להשראה שלו, ישנם היסטוריונים המציינים שסגנונם הנלהב והאידיאליסטי של הנאומים בכתבי תוקידידס, עומד בניגוד חריף לסגנון כתיבתו הקר והאנליטי של תוקידידס עצמו. עם זאת, ייתכן שזו אחת התוצאות של הכללת סגנון הרטוריקה יחד עם סגנון ההיסטוריוגרפיה, דהיינו, ייתכן שתוקידידס עשה שימוש בשני סגנונות כתיבה שונים לשתי מטרות שונות.
קגן מציין שפריקלס אימץ "סוג מרומם של נאומים, שנעדר תכסיסים שפלים וגסים של אנשים הנואמים פני קהל אספסוף", ולדבריו של דיאודורוס, הוא "עלה על אחיו האזרחים במיומנותו בתורת הנאום". לפי דבריו של פלוטרכוס, הוא נמנע מלעשות שימוש בגימיקים זולים בנאומיו, בשונה לדוגמה מדמוסתנס הנלהב, וכי הוא תמיד עשה זאת בקור רוח ובאופן שקט ורגוע. עם זאת, הביוגרף מציין בספרו, שהמשורר איון כתב שסגנון דיבורו של פריקלס היה "שחצני ויהיר, בפניותיו לאנשים, וכי בהתנשאות הזו היה בוז וגם זילות כלפי אחרים". גורגיאס, בדיאלוג ההומונימי של אפלטון, מציג פריקלס כדוגמה לנואם בעל עוצמה. בדיאלוג מנקסנוס, סוקרטס מטיל ספק בתהילתו של פריקלס כנואם מבריק, תוך שהוא מציין באופן אירוני כי מאחר שפריקלס רכש השכלה מאספאסיה, שסייעה רבות לנואמים רבים, לפריקלס יתרון על פני אדם שרכש את השכלתו על ידי אנטיפון. בנוסף, סוקרטס מייחס את נאום ההספד לאספסיה ומבקר את הערכה העמוקה שרחשו בני זמנו לפריקלס.
סופרים יוונים עתיקים כינו את פריקלס "אולימפי" ופיארו את כישרונותיו תוך שהם מייחסים לו את "עוצמתה וזוהרה של יוון רבתי" וכמי שנושא את נשקו של זאוס בשעת נאומיו. לפי כתביו של קווינטיליאנוס, פריקלס תמיד שקד על נאומיו ובטרם עלה לדוכן הנאומים. סר ריצ'רד מסיק ש"כפי שהיה ייחודי כמדינאי אתונאי, כך גם היה ייחודי בשני מובנים כנואם אתונאי, הראשון, מאחר שבזכות אישיותו היווה דמות מרכזית כפי שאף אדם לפניו או אחריו לא היה, והשני, מאחר שרעיונותיו וכוחו המוסרי הקנו לו תהילה בזכות כושר הנאום שלו, כפי שאף אחד אחר לא זכה מבני אתונה".
מורשת
שמאל|ממוזער|300px|ציורו של הקטור לורו (1682–1740), בו נראים פריקלס ואספאסיה מתפעלים מהפסל הענק של הלנה בבית המלאכה של פידיאס
מורשתו הבולטת ביותר של פריקלס מצויה ביצירות הספרות ובעבודות אומנות שנעשו בתור הזהב של תקופתו, רבות מהן שרדו עד לעת המודרנית החדישה. האקרופוליס, למרות הריסותיו, עדיין קיים ועומד, והוא הסמל של אתונה המודרנית. פאפריגופולוס ציין בכתביו שדי ביצירות המופת הללו "כדי להפוך את יוון לאלמותית בעולמנו". מבחינה פוליטית, טוען ויקטור ל. ארנברג, שאלמנט בסיסי במורשתו של פריקלס היינו האימפריאליזם האתונאי אשר שולל דמוקרטיה מובהקת וחירות אמיתית מאנשים רבים למעט אותם האנשים ששולטים במדינה. אומנם, רבים טוענים שקידומו של האימפריאליזם היהיר הזה הוא הגורם שהביא לנפילתה של אתונה, למרות זאת, אחרים מדגישים דווקא את ההומניזם האתונאי שבא לידי ביטוי בתור הזהב. חופש הביטוי נתפש כמורשתו הנצחית של עידן זה. פריקלס זוכה לדברי שבח והלל בהיותו "דגם אידיאלי למדינאי המושלם ביוון העתיקה" ונאום ההספד המפורסם שלו (בו ציין את מעלותיה של אתונה) היא שם נרדף למאבק למען דמוקרטיה השתתפותית וגאווה אזרחית.
ראו גם
נאום ההספד של פריקלס
לקריאה נוספת
משה עמית, תולדות יוון הקלאסית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשמ"ד 1984. ("עידן פריקלס" אתונה בימי שלום שלושים השנים עמודים 319–323), ("פיתוח התרבות" עמודים 328–332), ("המלחמה הפלופונסית" עמודים 350–370)
אנדריו רוברט ברן, פריקלס ואתונה, הוצאת הדר, 1982.
אלכסנדר פוקס, אתונה בימי גדולתה, ירושלים: מוסד ביאליק, תשמ"ה 1984. (ההספד של פריקלס על חללי אתונה, עמודים 241–247)
פלוטרך, "פריקלס". בתוך תולדות גדולי יוון ורומא, תל אביב: אמנות, תרצ"ב. עמ' 105-68. ()
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פוליטיקאים אתונאים
קטגוריה:יוונים בתקופה ההלנית
קטגוריה:המלחמה הפלופונסית
קטגוריה:רטוריקנים ונואמים
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-5 לפנה"ס | 2024-02-05T09:12:31 |
ביופיזיקה | שמאל|ממוזער|150px|מנוע מולקולרי שניתן למדוד בשיטות הנהוגות בביופיזיקה
בִּיּוֹפִיזִיקָה (באנגלית: Biophysics) או פיזיקה ביולוגית היא ענף של מדע בין תחומי העוסק בחקר תופעות פיזיקליות ביצורים חיים ובהפעלת כלים מתחום הפיזיקה, המתמטיקה, הכימיה ומדעי המחשב לחקר מערכות ביולוגיות. לאחרונה, פותחו שיטות ביופיזיקליות המשלבות גם ננוטכנולוגיה, כמו גם שיטות המאפשרות לחקור מולקולות בודדות.
התפתחות הביופיזיקה
שמאל|ממוזער|150px|מבנה ה-DNA
העיסוק בביופיזיקה החל כבר בתקופה מוקדמת בהתפתחות המדע. דוגמה לכך היא הניסוי המפורסם של גלווני ב, בו הראה שמערכת העצבים פועלת על בסיס תופעות חשמליות. באותה תקופה לא הייתה הבחנה ברורה בין תחומי המדע השונים. למעשה, כמעט כל התפתחות משמעותית בביולוגיה קשורה בטכנולוגיות פיזיקליות, כמו השימוש הנרחב במיקרוסקופים אופטיים ואלקטרוניים. רוברט הוק, מגדולי המדענים ב, פיתח אחד מהמיקרוסקופים האופטיים הראשונים ובעזרתו גילה שהרקמה הביולוגית מורכבת מתאים. הוא גם היה הראשון שטבע את המונח "תא חי" בספרו "מיקרוגרפיה".
עם התפתחות המדע והתמקצעות המדענים, הפכו התחומים מובחנים יותר. הביולוגיה, העוסקת במערכות מורכבות ומסובכות, התפתחה לכיוון תיאורי, תוך מתן דגש לפרטים, ואילו הפיזיקה התפתחה לכיוון כמותי, תוך שימוש במודלים פשוטים שנועדו להבין את עקרונות היסוד של הטבע, ללא התמקדות תמיד בפרטים.
באמצע המאה ה-20 התחזקה ההבנה כי הביולוגיה יכולה להפיק תועלת רבה גם מיישום שיטות פיזיקליות. פיזיקאים ומדענים נוספים סברו כי אחת הבעיות העיקריות בגישה המחקרית בביולוגיה היא התמקדות עודפת בפרטים, תוך היעדר שימוש במודלים מתמטיים ושיטות מחקר כמותניות. בשל כך, החלו פיזיקאים לעסוק גם במחקר ביולוגי, בניסויים ובתאוריה, תוך יישום הכלים המוכרים להם מתחום עיסוקם.
גילוי מבנה ה-DNA
גילוי מבנה ה-DNA הוא דוגמה בולטת ליישום שיטות פיזיקליות בחקר מערכות ביולוגיות. המבנה פוענח על ידי ג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק, שנעזרו בצילום 51 שביצעה רוזלינד פרנקלין באמצעות קריסטלוגרפיה בקרני רנטגן, טכנולוגיה המשמשת גם כיום לפענוח המבנה האטומי של חומרים ביולוגיים.
מודל הודג'קין-הקסלי
ממוזער|150px|מבנה תא עצב|שמאל
מודל הודג'קין-האקסלי נחשב להישג מרכזי של הביופיזיקה הקלאסית. המודל מתאר את התגובה החשמלית של תאי עצב ומסביר כיצד נוצרים אותות עצביים, שהם הבסיס לתקשורת במערכת העצבים. המודל פורסם בשנת 1952 על ידי אלן הודג'קין ואנדרו הקסלי, בעקבות מחקריהם על סיבים עצביים של דיונונים. מחקר זה זיכה אותם בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה בשנת 1963.
ביופיזיקה כיום
המעבר של פיזיקאים למחקר ביולוגי התחזק בסוף המאה ה-20, וב ישנם חוקרים רבים העוסקים בביופיזיקה באוניברסיטאות רבות. בדרך כלל אין מחלקות נפרדות לביופיזיקה, אלא חוקרים המשולבים במחלקות אחרות בהתאם לתחום ההתמחות שלהם.
בישראל קיימים מסלולי לימוד בביופיזיקה באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטת חיפה, ובאוניברסיטת תל אביב קיים מסלול משולב של פיזיקה ומדעי החיים. בנוסף, במכון ויצמן מוענק תואר מוסמך בפיזיקה ביולוגית.
תחומי משנה בביופיזיקה
שמאל|ממוזער|150px|מבנה החלבון מיוגלובין (Myoglobin) שהיה החלבון הראשון שמבנהו פוענח על ידי שימוש בפיזור קרני-X
הביופיזיקה עוסקת בנושאים רבים ומגוונים, ביניהם ניתן למנות את הנושאים הבאים:
אלקטרופיזיולוגיה.
חקר קרום התא, תעלות קרומיות ותהליכי הולכה דרכם.
חקר שלד התא.
מנועים מולקולריים.
מבנה חלבונים, אופן קיפולם והדינמיקה שלהם.
פעילות של אנזימים.
מבנה ופעילות של תעלות יוניות.
רשתות עצביות וחישוביות עצבית.
רשתות גנטיות.
תנועת בעלי חיים (תנועה מקרוסקופית); למשל, מודלים של תנועת טורפים (ים, יבשה ובאוויר).
תנועה של תאים ואובייקטים מזוסקופים; למשל תנועה של ווירוסים וגידול מושבות של חיידקים.
תנועה של מולקולות ביולוגיות בתוך התא; למשל, תנועת אנזימים, מולקולות של RNA + DNA וכו'.
תרמודינמיקה של מערכות ביולוגיות.
פולימרים
שרירים ודרכי פעולתם.
גרביטציה ביולוגית – חקר השפעת הגרביטציה על צמחים ובעלי חיים.
היסודות התאורטיים של הביופיזיקה
שמאל|ממוזער|150px|דוגמה להשוואת ריכוזים עקב דיפוזיה הנובעת מתנועה אקראית
המערכות הביולוגיות מאופיינות בהיותן מבוססות על תמיסות בסביבה מימית. כל מערכת מורכבות בדרך כלל ממספר רב של חלקיקים, ולכן הטיפול הפיזיקלי במערכות אלו דורש בדרך כלל שימוש בשיקולים סטטיסטיים. בנוסף, המערכות מאופיינות בכך שתחומי האנרגיה המעניינים תואמים לאנרגיה התרמית בטמפרטורת החדר. בטמפרטורות וברמות אנרגיה אלו, השיקולים הקוונטים בדרך כלל אינם משמעותיים. בין הנושאים העיקריים המהווים את הבסיס לפיזיקה של מערכות ביולוגיות ניתן למנות:
תנועה אקראית ומשוואות הדיפוזיה
משוואת לנז'בן המהווה הרחבה לחוק שני של ניוטון לתנועת חלקיק בתמיסה
מכניקה סטטיסטית וחוקי התרמודינמיקה
הידרודינמיקה ומשוואות נאוויה-סטוקס המתארות את תנועתו של נוזל בעל צמיגות
משוואת פואסון-בולצמן המתארת את האינטראקציה החשמלית בין מולקולות הנמצאות בתמיסה יונית
שיטות נסיוניות בביופיזיקה
שמאל|ממוזער|150px|חוד המחט המשמשת לסריקת הדגם במיקרוסקופ הכוח האטומי (AFM)
שמאל|ממוזער|150px|דגם של המנוע המולקולרי הסיבובי המניע את השוטון
כפי שתואר למעלה, שיטות המחקר המשלבות ידע פיזיקלי ומשמשות למחקר של מערכות ביולוגיות התפתחו מאז ומתמיד ותרמו רבות להבנה הביולוגית. שיטות רבות מתפתחות גם היום, ולמעשה, כל שיטה פיזיקלית חדשנית מוצאת במהרה יישום גם לחקר מערכות ביולוגיות. הרשימה הבאה מפרטת את השיטות השימושיות ביותר:
מיקרוסקופיה אופטית
מיקרוסקופיה פלואורסצנטית
דימות זמן החיים של הפלואורסצנציה (Fluorescence lifetime imaging, FLIM)
מיקרוסקופיה של שני פוטונים (Two photon microscopy)
מיקרוסקופיה אלקטרונית
מיקרוסקופ כוח אטומי (Atomic force microscope, AFM)
שיטות מדידה ברמת המולקולה הבודדת
תנועת חלקיק קשור (Tethered particle motion, TPM)
מלקחיים מגנטיות (Magnetic tweezers)
מלקחיים אופטיות (Optical tweezers)
מיקרו וננו-זרימה
שיטות מיקרוסקופיות למדידת תאים חיים
ספקטרוסקופיה של קורלציה פלואורסצנטית (Fluorescence correlation spectroscopy, FCS)
חזרת הפלואורסצנציה לאחר הלבנתה (Fluorescence recovery after photobleaching, FRAP)
אלקטרופיזיולוגיה (Electrophysiology)
העברת אנרגיה רזונטיבית פלואורסצנטית (Förster resonance energy transfer, FRET)
ראו גם
ביולוגיה מערכתית
תנועת בעלי חיים ביבשה
תנועת חלקיק קשור
ביוננומכניקה
משוואת מסטר
משוואת לנז'בן
לקריאה נוספת
Philip C. Nelson (2007). Biological Physics, Energy, Information, Life. W.H. Freeman
Howard C. Berg, Random walks in Biology. Princeton University Press
Rob Phillips, Jane Kondev, Julie Theriot, Physical Biology of the Cell. Gerland Science
Ken A. Dill, S. Bromberg, Molecular Driving Forces: Statistical Thermodynamics in Chemistry & Biology. Gerland Science
קישורים חיצוניים
Biophysical Society
Biophysical Journal
האגודה הישראלית לביופיזיקה
*
קטגוריה:תחומים בביולוגיה
קטגוריה:תחומים בפיזיקה | 2024-10-13T11:10:51 |
שמואל שי | שמאל|ממוזער|260px|ערב עם צנחנים משוחררים ב-1969. מראיין: שמואל שי (משמאל), מיכאל בר-זוהר (מימין)
שמואל שי (17 ביוני 1932 – 16 ביוני 2023) היה ממייסדי להקת הנח"ל, מנחה, עורך ושדרן רדיו ב"קול ישראל" משנת 1957. יקיר העיר תל אביב לשנת 2006.
ביוגרפיה
שי נולד בפולין. עלה לארץ והדריך בצעירותו בתנועות נוער.
בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 שירת בלהקת הנח"ל ונמנה עם דור המייסדים שלה. לאחר שחרורו מהלהקה הצטרף לקיבוץ מעיין ברוך. בהמשך עבר לתל אביב והופיע בתוכניות הבידור של קול ישראל כבדרן וחקיין.
קריירה
בשנת 1957 החל את עבודתו בקול ישראל. הוא השתתף בתוכנית "כל האמת" לצדם של חברי הצוות, ובהם עדה בן נחום ועמוס קינן, הנחה ראיונות רדיו רבים, והנחה ערבי ראיונות במלון שרתון תל אביב, כשבין אורחיו היו דוד בן-גוריון, שמעון פרס ויצחק נבון.
עוד טרם הצטרפותו לקול ישראל, ערך את העיתונים "שדמות" ו"במעלה".
שי שימש כדובר "הבימה" ולהקת "בת שבע", וניהל משרד עצמאי ליחסי ציבור שעסק בניהול מסעות הפרסום לפסטיבלי ישראל, ולהופעות של פרנק סינטרה, עמליה רודריגז, ז'ולייט גרקו ואחרים. בטלוויזיה,
שי היה בעל תואר שני בהיסטוריה. היה שליח בארצות הברית וניהל את מחלקת התוכניות הקלות ברדיו. היה מרצה במכללות ובאוניברסיטה הפתוחה, ובמועדונים ברחבי הארץ. כתב מאמרים בעיתונים והגיש את התכנית "זוג או פרד" בטלוויזיה.
פרסים
2006 פרס יקיר העיר תל אביב
חיים אישיים
היה נשוי לנחמה עד פטירתה במרץ 2023.
שי נפטר ב-16 ביוני 2023 בגיל 91, ונקבר בבית הקברות האלטרנטיבי "מנוחת עולם" בנתניה.
הותיר אחריו שלושה ילדים.
תוכניות בעריכתו ובהגשתו
מה דעתך – תוכנית רדיו משנות ה-60 של המאה ה-20, בעריכתו ובהגשתו.
ימין ושמאל – בעריכתו ובהגשתו, יחד עם עדה בן נחום.
מי שבא בא – תוכנית הראיונות הפומביים הראשונה בקול ישראל.
חוחים וחיוכים – בעריכתו ובהנחייתו.
זה הסוד שלי – החליף את אורי זוהר לאחר שהחל בתהליך של חזרה בתשובה.
הכול על הקל
זוג או פרט – שעשועון שידוכים טלוויזיוני ששודר בשנות ה-80 של המאה ה-20 וזכה לפופולריות (הכניס ללקסיקון את הביטוי "אני ספונטני ורגיש"). התוכנית זכתה גם לפרודיה בתוכנית זהו זה!.
זוג משמים – שעשועון רדיו, שהפרס בו היה דירה. בהגשתו ובעריכתו של שי ובהפקת רחל הרמתי.
משחקי לילה – שעשועון רדיו שבועי, יחד עם זאב ענר.
שי לשבת – תוכנית רדיו ששודרה עשרות שנים (1990–2017) מדי שבת בבוקר ברשת ב' של קול ישראל. את המוזיקה ערכו רחל הרמתי ודליה און-פריזנד.
ספריו
כל האמת
שי לשבת
קישורים חיצוניים
סיפורו האישי של שמואל שי על קורותיו בלהקת הנח"ל, באתר "שרים במדים"
הערות שוליים
קטגוריה:ישראלים ילידי פולין
קטגוריה:חברי להקת הנח"ל
קטגוריה:סגל האוניברסיטה הפתוחה
קטגוריה:סגל קול ישראל
קטגוריה:יקירי תל אביב-יפו לשנת 2006
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1932
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2023
קטגוריה:אישים הקבורים בנתניה | 2023-06-20T15:09:00 |
נברן מים | נברן מים (שם מדעי: Arvicola amphibius; בעבר היה: A. terrestris) הוא מין נברן מתת-משפחת הארוויקוליים שבמשפחת האוגריים החי ברחבי אירואסיה במקווי מים איטיים כמו נהרות רדודים וביצות. בעבר חי בישראל, שהייתה תפוצתו הדרומית.
תיאור
בטבע אורך חייהם הממוצע מגיע לכ-5 חודשים, בשוודיה עשוי להאריך עד 5 שנים. אורך גופו 12-23.5 ס"מ וזנב באורך של 55%-75% מזה. משקלו של נברן מים בוגר 160-350 גרם.
חי בעבר בחבל הים תיכוני. החוקר הנרי כהן כתב ביומנו: "שבעה נברני מים ראיתי בהחולה וצדתי אחד". חוקר הטבע טריסטראם כתב: "ראיתי 18 נברני מים במעיינות נחל תנינים, 2 מהם לא ניצודו אלא נטרפו על ידי תנינים".
ישראל אהרוני מספר שראה נברן מים בבניאס. המין מוכר בארץ גם מגולגולות שנמצאו בצנפות תנשמת, שנאספו משולי הביצות באגם החולה ב-1947. לאחר ייבוש החולה נראה שנכחד מהארץ, אולם בשנת 1993 נצפו אם ושלושה גורים בתל דן, מאז לא דווחו תצפיות נוספות.
נברן מים בספרות
נברן מים מופיע כאחת הדמויות הראשיות בספר "הרוח בערבי הנחל". במקור האנגלי הוא מכונה "Water rat", כינוי לא פורמלי למין על שום דמיון שטחי לעכברוש. בתרגומים המוקדמים (של יונתן רטוש ואוריאל אופק), תורגם הכינוי מילולית לעכברוש המים. בתרגום של יניב פרקש משנת 2013 הוא מופיע בשמו העברי המדויק, נברן מים.
קישורים חיצוניים
נברן המים באתר IUCN
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:אוגריים
קטגוריה:מכרסמים מימיים
קטגוריה:ארץ ישראל: אוגריים
קטגוריה:טורקיה: יונקים
קטגוריה:גרמניה: יונקים
קטגוריה:אוקראינה: יונקים
קטגוריה:בולגריה: יונקים
קטגוריה:ליטא: יונקים
קטגוריה:מולדובה: יונקים
קטגוריה:לטביה: יונקים
קטגוריה:מקדוניה הצפונית: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758 | 2024-04-27T11:16:58 |
אמבר (סדרת ספרים) | אמבר (באנגלית: The Chronicles of Amber) היא סדרת ספרי פנטזיה ומדע בדיוני שנכתבה על ידי הסופר רוג'ר זילאזני. סדרת אמבר הייתה לפריצת דרכו החשובה של זילאזני, היא משלבת אלמנטים של ספרות פנטזיה יחד עם אלמנטים מיתיים ופילוסופיים וניכרות בה השפעות רבות ומגוונות. הסדרה מתחלקת לשני חלקים בני חמישה ספרים כל אחד, שמתארים את קורותיהם של קורווין, נסיך אמבר, ובנו מרלין. בנוסף נכתבו בסדרה מספר סיפורים קצרים שלא תורגמו לעברית.
עלילת הסדרה מתרחשת בעולם המורכב מרצף של אינסוף יקומים מקבילים, שניתן לעבור בינם. בקצהו האחד של הרצף ניצבת ממלכת אמבר המסמלת את הסדר, ובקצהו השני ממלכות התוהו, המסמלות את הכאוס. היקומים שביניהם, המכונים בסדרה בשם 'צללים', נוצרים כתוצאה מהמתח הקיים בין שני הקטבים הללו. העולם בו אנו חיים, כדור הארץ מוצג בסדרה גם הוא בתור אחד מאותם צללים. בין הצללים ניתן לעבור על ידי 'הסטת צללים' הדרגתית, או בעזרת הטראמפים, קלפי טארוט מיוחדים שמאפשרים תקשורת טלפתית עם נושא הקלף, וכן מעבר טלפורטיבי אליו.
חמשת הספרים הראשונים בסדרה מגוללים את סיפורו של קורווין, אחד מנסיכי משפחת המלוכה השולטת באמבר, ואת מאבקי הכוחות שהוא מנהל עם שמונת אחיו וארבע אחיותיו כדי לזכות בשלטון בממלכת אמבר, לאחר שאביהם אוברון נעלם. חמשת הספרים הבאים, שמתרחשים מספר שנים לאחר הספרים הקודמים, מתוארים מנקודת מבטו של הקוסם מרלין, ומספרים על נסיונותיו להתחקות אחרי עקבותיו של קורווין אביו שנעלם.
היקום של אמבר
הצללים
הסדרה מבוססת על עיקרון קיומם של יקומים מקבילים, שנקראים הצללים. בני אמבר בעלי הדם המלכותי, בניו של אוברון, מסוגלים לפסוע דרך הצללים לאחר שצעדו על הדגם. המעבר בין הצללים נעשה בכח המחשבה; ההולך בצללים גורם לשינויים בסביבתו להופיע בדרכו, וכדי להגיע מצל אחד לאחר הוא צריך לשנות את הסביבה בצורה הדרגתית, עד שתתאם את עולם הצל הרצוי. צללים מסוימים הם רחוקים יותר מאחרים, ויש לעיתים צורך בהליכה למרחק רב כדי להגיע אליהם. ההבדלים בין העולמות עשויים לבוא לידי ביטוי בכל תחום, החל בשינוי צבעם של השמיים והשמש וכלה בשינויים בחוקי הפיזיקה, הכבידה והזמן. כך לדוגמה אורכו של יום שלם באמבר הוא שווה ערך ליומיים וחצי על כדור הארץ.
ישנו מספר אינסופי של מציאויות חלופיות שניתן להגיע אליהן, והדמויות בסדרה עצמן אינן בטוחות בנוגע לשאלה האם ההולך בצללים יוצר את המציאות הרצויה לו תוך כדי ההליכה, או שהצללים קיימים באופן עצמאי והוא רק עובר בינם. בסדרת מרלין ישנה התייחסות לפירוש העולמות המרובים של מכניקת הקוונטים, ונאמר על גלגלרפא שהוא 'מדפדף' בין הצללים, מה שמצביע על כך שהצללים קיימים באופן עצמאי, למרות שזה לא נאמר בפירוש. באופן כללי, הידע של קורווין ושאר הדמויות לגבי העולם והצללים איננו מושלם, ומתפתח במהלך הסדרה. בתחילת הסדרה קורווין שרוי תחת המחשבה שאמבר היא מקור כל הצללים, ולאחר מכן הוא מתוודע ליחסים בינה לבין התוהו, ולעובדה שהתוהו הוא קדום יותר מאמבר.
הדגם והלוגרוס
בשני קטבי הקיום נמצאים סמלי הסדר והכאוס - הדגם והלוגרוס. לשניהם צורה של מבוך, שהעובר שאותו מקבל את היכולת ללכת בצללים. בעוד שהדגם הוא מבוך דו־ממדי סטאטי שמצויר על רצפת המרתף באמבר, את הלוגרוס ניתן לתאר כמעין מבוך מכשולים תלת־ממדי שמשנה את צורתו תדיר. הדגם והלוגרוס הם גם דמויות מודעות בעלות כח רב, שמשתמשות באנשים למטרותיהם.
המעבר בדגם איננו פשוט; הוא דורש כוחות נפש עצומים, וקטלני לכל מי שאיננו מצאצאיו של אוברון. הדגם באמבר הוא צלו הראשון של הדגם הראשוני שנוצר על ידי דוורקין לאחר שנמלט מהתוהו. ליצירתו של הדגם הראשוני השתמש דוורקין ביהלום הדין, שהוא כנראה עינו של נחש הכאוס. בצללים הסמוכים לאמבר קיימים עוד תשעה דגמים שבורים. ההליכה על דגמים אלו היא מסוכנת, אך הגעה למרכז הדגם דרך החלקים השבורים עשויה לתת לאדם מן הצללים כוחות מסוימים. מרלין תיקן את אחד הדגמים הפגומים בעזרת יהלום הדין, מעשה שהגביר את כוחו של הדגם לעומת הלוגרוס.
במקביל לדגם של אמבר קיים דגם נוסף ונפרד, שנוצר על ידי קורווין סמוך לממלכות התוהו. הדגם הנוסף לא תומך לא בדגם של אמבר ולא בלוגרוס, וההשפעות שלו על המציאות אינן ברורות. בספרים מועלית ההשערה שהוא עשוי להוות שער למערכת צללים מקבילה, ושהוא האחראי לחלק מההפרעות והסופות בצללים.
הטראמפים
הטראמפים הם קלפים קסומים המזכירים קלפי טארוט הפועלים מכוחם של הדגם והלוגרוס. הם נושאים את דמותו של אדם או מקום מסוים, ומאפשרים תקשורת עם האדם המצויר על הקלף או מעבר למקום המצויר, גם אם הוא נמצא בצל אחר. התקשורת היא מיידית, ונעשית באמצעות החזקת הקלף והתרכזות בו, כאשר העברת היד מעל גבי הקלף מפסיקה את הקשר. ניתן למשוך דרך הקלף את האדם איתו יוצרים קשר. לא תמיד ניתן לתקשר עם מישהו באמצעות טראמפים; עילפון, סמים, נזק מוחי והתנגדות מנטלית של מושא התקשורת יכולים לחסום את האפשרות לקשר. דברים נוספים שעשויים להפריע לתקשורת הטראמפים הם מחסומים מלאכותיים, כגון מערת הקריסטל, הימצאות במקום שבו אין לדגם וללוגרוס השפעה, ומרחק רב מאוד בין המתקשרים, שעשוי להשפיע על התקשורת בשל הבדלים בקצב זרימת הזמנים. ניתן גם להשתמש בטראמפים בתור התקפה מנטלית, שתמנע מהמותקף לעסוק בפעולות אחרות.
חפיסת קלפי הטראמפים המקורית של בית אמבר נוצרה על ידי דוורקין עבור בני משפחת המלוכה של אמבר, וכל עותק שלה כולל את כל בני המשפחה. את הטראמפים ניתן לצייר לא רק על קלף, אלא גם על קירות ודלתות. כך לדוגמה דוורקין מצייר עבור קורווין טראמפ על קיר תאו, ומאפשר לו לצאת דרכו אל החופש. כדי לצייר טראמפים יש צורך בהליכה על הדגם או על הלוגרוס, ובהדרכה מתאימה. טראמפים אחרים נוצרו בצורה זו על ידי לוק, מרלין ואחרים.
תקציר עלילת הספרים
סדרת קורווין
חמשת הספרים הראשונים מתוארים בגוף ראשון מנקודת מבטו של קורווין, ומתארים את המפגש המחודש שלו עם אחיו ומשפחתו, לאחר שנעדר למשך מאות שנים.
תשעה נסיכים לאמבר (1970)
קורווין מתעורר בבית חולים פרטי בניו יורק כשהוא סובל מאובדן זיכרון, ללא מידע על זהותו ועברו. לאחר זמן קצר הוא מגלה על השתייכותו למשפחת המלוכה של אמבר, שבניה ניחנו בעוצמה על אנושית וביכולת לנסוע דרך הצללים. הוא מוצא את אחותו פלורה דרך רישומי בית החולים, ולאחר מכן יוצא לאמבר עם אחיו ראנדום כדי לצעוד על הדגם, מבוך מעגלי המשורטט על רצפת המרתף של טירת אמבר, שהוא מקור הסדר ביקום. ההליכה על הדגם מעניקה יכולות שונות למהלכים עליו, כמו גם את היכולת לעבור בטלפורטציה לכל מקום שהוא עם ההגעה למרכזו. במהלך מסעם לאמבר הם פוגשים באחותם דיירדרה, ומחליטים לפנות לכיוון רבמה, עיר המראה התת-מימית של אמבר (השם רבמה, אמור להיות המילה אמבר הפוך- רמבא).
ההליכה על הדגם ברבמה משיבה לקורווין את זכרונותיו ואת יכולתו לנסוע בצללים. הוא מגלה שהוא הובא לכדור הארץ בזמן המגפה השחורה במאה הארבע עשרה. המחלה גרמה לו לאבד את זכרונו לגבי חייו הקודמים, והוא בילה בכדור הארץ שש מאות שנה, עד שנפגע בתאונת דרכים, איבד את זכרונו שוב והוכנס לבית חולים פרטי על ידי פלורה.
לאחר ההליכה על הדגם קורווין מעביר את עצמו לאמבר ומתעמת עם אחיו אריק, שהשתלט על הכתר לאחר היעלמותו של אביהם, אוברון. לאחר מכן הוא חובר לאחיו בלייז כדי לאסוף צבא ולכבוש את אמבר מידי אריק. הניסיון שלהם לכבוש את אמבר נכשל, בלייז נופל מעל צוק הקולוויר, וקורווין נתפס ונכלא. אחרי כליאתו של קורווין אריק עוקר את עיניו, ומכתיר את עצמו למלך אמבר. לאחר מספר שנים בכלא ראייתו של קורווין חוזרת אליו, והוא נמלט מתאו בעזרתו של המכשף המטורף דוורקין, שמצייר עבורו טראמפ על קיר תאו.
תותחי אוואלון (1972)
לאחר שקורווין משתחרר מכלאו הוא יוצא בדרכו אל אוואלון, צל שבו שלט פעם, כדי להשיג נשק שישמש אותו בהתקפה חוזרת נגד אריק. רובים רגילים לא פועלים באמבר, מפני שחוקי הפיזיקה שונים מעט בכל צל, ואבק שרפה לא בוער באמבר באופן שמאפשר שימוש בכלי נשק חם. למרות זאת, קורווין מכיר סוג מסוים של אבקת צורפים שמקורו באוואלון שיכול לתפקד בתור אבק שרפה באמבר, והוא מתכנן לחמש צבא משלו ברובים אוטומטיים מכדור הארץ ולכבוש את אמבר. בדרכו לאוואלון הוא מוצא את גאנלון, פושע לשעבר ששירת תחת פיקודו באוואלון והוגלה, ועוזר לו להילחם במעגל השחור, כתם של רוע שמתפשט על פני הארץ ומעוזם של מגוון יצורי אופל. לאחר שהם מביסים את המעגל השחור הוא ממשיך בדרכו לאוואלון, וגאנלון מחליט להצטרף אליו במסעו. באוואלון הוא פוגש את דארה, אישה שטוענת שהיא נכדתו של אחיו בנדיקט, ומקיים עימה קשר רומנטי קצר.
קורווין מגלה שיש איום על אמבר, דרך שחורה שחוצה את כל הצללים ומגיעה עד לאמבר. הוא קונה כלי נשק בכדור הארץ, מגייס צבא באחד הצללים, ויוצא לתקוף את אמבר. כשהוא מגיע לשם, הוא רואה שאמבר כבר נמצאת תחת מתקפה של יצורי אופל מממלכות התוהו, והוא מחליט לעזור לאמבר ולהפנות את חייליו נגד ממלכות התוהו. במהלך הקרב אריק נפצע בצורה אנושה, הוא מעביר את יהלום הדין לקורווין וממנה אותו לעוצר לפי מותו. הקרב נגמר בניצחון, וקורווין רואה שדארה הגיעה גם היא לאמבר. היא צועדת על הדגם, וחושפת את עצמה תוך כדי כך כבת ממלכות התוהו, כאשר היא משנה את צורתה תוך כדי חציית הדגם. לאחר שהיא מגיעה למרכז הדגם היא מכריזה שאמבר תיחרב ונעלמת.
בסימן החדקרן (1975)
לאחר מותו של אחיו אריק קורווין מושל באמבר כעוצר. לאחר זמן קצר נרצח קאיין, אחיו של קורווין, ומעשה הרצח מאורגן בצורה שמפלילה את קורווין. הדבר מוביל אותו לתהות על גורלם של מספר נסיכים אחרים שנעדרו. ראנדום מספר לקורווין על ניסיונו לחלץ את אחיהם בראנד מצרה שנקלע אליה, ניסיון שנפסק באמצעו כאשר הוא נפגש עם קורווין בביתה של פלורה, לאחר שזה שיצא מבית החולים.
קורווין מחליט לנסות להציל את בראנד. במאמץ משותף של בני המשפחה הם מחלצים את ברנד מכלא מבודד, אך מיד לאחר ההצלה נעשה ניסיון להתנקש בחייו, כאשר אחד מבני המשפחה דוקר אותו בבטנו. זמן קצר לאחר מכן נעשה ניסיון נוסף להתנקש בחייו של קורווין, אך הוא מצליח להימלט. הוא מוצא את עצמו בביתו הישן, על כדור הארץ, פצוע קשה מניסיון ההתנקשות. לפני שהוא חוזר לאמבר הוא מחביא את יהלום הדין על כדור הארץ, שכן בנוסף לכוחות המאגיים שלו הוא גם נוטל את כח החיים של העונד אותו. לאחר שבראנד מחלים הוא מספר לקורווין על ההתרחשויות שקדמו לכליאתו, וכן על הגורמים לתאונת הדרכים של קורווין.
קורווין יוצא למסע בטיר-נא נוגת, עיר שהיא השתקפותה השמיימית של אמבר ומופיעה רק לאור הירח, כדי לקבל השראה כיצד לפעול בסיטואציה. כאשר הוא חוזר לאמבר יחד עם גאנלון וראנדום הוא מוצא את עצמו במקום זאת בדגם אחר, ומבין שזהו הדגם האמיתי, שאמבר, יחד עם רבמה וטיר-נא נוגת, הם רק צלליו הראשונים.
ידו של אוברון (1976)
קורווין מגלה שהדגם הראשוני פגוע, וכתם כהה מכסה חלקים ממנו, והוא מבין שהכתם נוצר על ידי שפיכת דמו של אחד מבני המשפחה על הדגם. הוא חוזר לתא הכלא הישן שלו כדי למצוא את הגמד המטורף דוורקין. דוורקין, שסבור בתחילה שקורווין הוא למעשה אביו אוברון, שרק שינה את צורתו והתחפש לקורווין, מסביר לו כיצד ניתן לתקן את הדגם. קורווין מגלה שבראנד הוא האחראי להרס הדגם, ושהוא מחזיק בידו את יהלום הדין שקורווין הטמין על כדור הארץ. בשלב הזה קורווין מבין שהוא חייב למנוע מבראנד להתכוונן לאבן (על ידי הליכה על הדגם יחד עם האבן) או שתוכניתו של בראנד להרוס את הדגם תצליח. קורווין ואחיו מצליחים למנוע מבראנד לבצע את זממו ומחזירים את האבן. לאחר החזרת האבן הם מגלים שאביהם, אוברון, עדיין חי, ושהוא למעשה היה במחיצתם מזה זמן מה תחת זהותו של גאנלון.
ממלכות התוהו (1978)
אוברון, לאחר שחזר לכס המלכות, מארגן התקפה על ממלכות התוהו, ומתכנן במקביל לתקן את הדגם הראשוני תוך סיכון חייו. הוא מציע לקורווין להיות יורש העצר שלו, יחד עם דארה כמלכתו. קורווין מסרב, ואוברון מורה לו לקחת את יהלום הדין דרך הצללים אל הקרב שייערך בממלכות התוהו לאחר שיתוקן הדגם. קורווין רוכב דרך הצללים ונרדף בידי בראנד, שהשיג יכולת טלפורטיבית בצורה כלשהי, ובידי סופה שגורפת את כל הצללים. הוא מתקרב אל ממלכות התוהו ונתקל ביצורים שונים, שנועדו להפריע לו בדרכו. לבסוף, הוא מפקפק ביכולתו של אביו לתקן את הדגם, ומניח שהוא נהרג ונכשל במשימתו. בעזרת יהלום הדין הוא יוצר דגם חדש במקום שבו הוא נמצא, ומשתמש בו כדי להגיע אל הקרב בממלכות התוהו.
בני המשפחה נאספים לעימות סופי עם בראנד במהלך הקרב. קאיין, שזייף את מותו, והודה שהוא היה זה שניסה להתנקש בקורווין לאחר שחשד בו בשיתוף פעולה עם בראנד, יורה חץ בבראנד. הוא נופל לתהום, ויחד עמו דיירדרה ויהלום הדין. החדקרן של אמבר, יצור בעל כוחות מיסטיים שמייצג את הדגם, מחזיר את היהלום ומעניק אותו לראנדום, שמוכתר למלך אמבר.
לאחר תום הקרב קורווין נפגש עם מרלין, בנו מדארה שגדל בממלכות התוהו, ומספר לו על חייו. חמשת הספרים הראשונים, שמסופרים בגוף ראשון, מתגלים למעשה כחלק מהשיחה שמנהל קורווין עם מרלין. קורווין מתכנן לבקר בממלכות התוהו ולהכירן, וכן לראות מה עלה בגורלו של הדגם החלופי שיצר.
סדרת מרלין
חמשת הספרים הבאים מתמקדים במרלין, בנו של קורווין, והסגנון שלהם הוא שונה במקצת מזה של ספרי קורווין.
קורווין, שסיפורו נכתב בשנות השישים המאוחרות, הוא מעין שילוב של דמות הבלש הקשוח של ריימונד צ'נדלר עם איש הנצח, לוחם ותיק בעל ניסיון של מאות שנים. מרלין לעומת זאת, שנכתב בשנות השמונים (בתקופה שבה התחילו מחשבים ביתיים להיות נפוצים יותר), הוא איש מחשבים צעיר שמוצא את עצמו במצבים הולכים ומסתבכים בניסיונו למצוא את אביו. מרלין גם עושה שימוש נרחב בכישוף, בניגוד לאביו שהעדיף את השימוש בחרב. בנוסף, מרלין נושא ירושה כפולה: הוא נסיך אמבר כבנו של קורווין, וגם נסיך התוהו, כבנה של דארה, והוא צעד הן על הדגם והן על הלוגרוס. כוחות הלוגרוס ממלאים תפקיד מרכזי במרבית הכשפים של מרלין.
קלפים של כליה (1985)
מרלין הוא סטודנט למדעי המחשב על כדור הארץ, שמפתח במקביל פרויקט בשם גלגלרפא, חיישן ממוחשב שמבוסס על העקרונות של מערכת הטראמפים ובעל יכולת ללימוד עצמי. מטרת בנייתו של גלגלרפא, שמכונה בקיצור רפא, היא לסרוק את מרחבי הצללים כדי למצוא את קורווין, שנעלם לאחר שביקר בממלכות התוהו. הספר מתחיל בשלושים באפריל, תאריך שבו מדי שנה מתבצע ניסיון התנקשות בחייו של מרלין ממקור לא ידוע.
מרלין מבקר בדירתה של חברתו לשעבר ג'וליה, ומוצא את גופתה, לאחר שנהרגה על ידי מה שנראה כמו חיה מפלצתית שהגיעה מצל אחר. לאחר מכן, כאשר הוא חוקר את נסיבות מותה, הוא נקלע לקרב מכשפים עם גברת בשם ג'אסרה, ונמלט דרך חפיסת קלפי טראמפים שמצא, שמכונים לאחר מכן הטראמפים של הכליה. להפתעתו הוא מגלה שחברו מהאוניברסיטה, לוק רנארד, יודע על פרויקט השעשועים שלו, גלגלרפא, וכן על הקשר שלו לאמבר.
מרלין חוזר לאמבר ומגלה שקאיין נרצח על ידי מתנקש עם רובה צלפים. בהלווייתו של קאיין המתנקש עושה ניסיון נוסף לפגוע בבני המשפחה ומשליך רימון יד על התהלוכה, אך איש לא נפגע. מרלין מראה לראנדום, כעת מלך אמבר, את יכולותיו של גלגלרפא בהעברת דברים מרחוק דרך הצל ושליטה בצללים בעזרת מסוף מרוחק, בעוד הוא מופתע בעצמו מעוצמת ההדגמה. לאחר ההדגמה ראנדום מורה למרלין לכבות את רפא, מחשש שרפא יצא מכלל שליטה. מרלין יוצא לצל שבו מצוי רפא כדי לנתק אותו, ומגלה שזה פיתח בינתיים תודעה מלאכותית, ויכולת מרשימה להגן על עצמו, אפילו מפני יוצרו. במהלך ניסיונו של רפא למנוע ממרלין להגיע אליו הוא יוצר רעידת אדמה. מרלין נופל לבקיע בקרקע וניצל ברגע האחרון על ידי לוק. הופעתו של לוק במקום זה מוכיחה את יכולתו לנסוע דרך הצללים, ואת העובדה שגם הוא איננו אדם רגיל. מרלין מגלה שלוק הוא למעשה רינאלדו, בנו של בראנד, ושהוא האחראי לניסיונות ההתנקשות בחייו בשלושים באפריל ולמותו של קאיין. לוק אומר למרלין שהשלושים באפריל היה היום שבו הגיעה אליו ההודעה על מותו של אביו. בסוף הספר לוק כולא את מרלין במערה עשויה קריסטל כחול, שחוסמת את יכולות הכישוף והתקשורת שלו, וממנה הוא לא יכול להימלט.
"קלפים של כליה" זכה בפרס לוקוס לרומן הפנטזיה הטוב ביותר בשנת 1985.
דמה של אמבר (1986)
מרלין מנצל את ניסיונה של ג'אסרה לפתוח את מערת הקריסטל כדי להימלט. הוא עומד לקחת אותה כאסירה, אך היא מגייסת תגבורת דרך הטראמפים והוא נאלץ לסגת. הוא חוזר לדירתה של ג'וליה ומוצא שם דלת סודית. מעקב אחרי הנתיב שמאחורי הדלת מביא אותו לצל אחר, אל מול מבצר קסום בשם מצודת ארבעת העולמות. מצודת ארבעת העולמות, שהיא מרכזה של רשת אנרגיה קוסמית, נפלה בזמן האחרון בידיו של מכשף במסיכה כחולה שמכנה את עצמו 'מסיכה', שיש לו ככל הנראה סיבה אישית לנקום במרלין. פגישה עם עריק מגלה למרלין שג'אסרה, השליטה הקודמת של המצודה ומלכת קאשפה לשעבר, היא אימו של לוק. כשמרלין מגיע אל המצודה היא נתונה במצור בידיו של שכיר החרב דאלט, אויב ידוע של אמבר וחברו של לוק.
מרלין חוזר לאמבר וניצל מניסיון התנקשות בעזרתה של פילגשו של קאיין, וינטה בייל, שנראית כאילו היא יודעת עליו פרטים רבים יותר מכפי שהיא אמורה. בביתה של וינטה מרלין מציל את לוק הפצוע מידיו של דאלט דרך הטראמפ, לאחר שדאלט ניסה להרוג אותו. לוק מספר למרלין שגא'סרה היא כעת אסירתו של מסיכה במצודת ארבעת העולמות ומבקש ממרלין להציל אותה, ומרלין כולא אותו במערת הקריסטל עד להחלמתו.
וינטה מגלה למרלין שהיא בעצם לא וינטה האמיתית, אלא יצור שמסוגל לעבור מגוף לגוף תוך כדי השתלטות על המארח, והוא האחראי להתנהגות המוזרה שמרלין ראה אצל כמה ממכריו בכדור הארץ. על אף שהיא מגלה לו מה היא, היא לא מוכנה להסביר לו מדוע היא עוקבת אחריו. בדרכו חזרה לאמבר מרלין נתקל בזאב אדם ונלחם בו, אך הוא נמלט ונראה שהוא עובד ביחד עם מסיכה.
מרלין מחליט להציל את ג'אסרה ללא עזרתו של לוק ולאסור אותה באמבר. הוא יוצא למצודת ארבעת העולמות, ומוצא את ג'אסרה, שהוטל עליה כישוף שהפך אותה למאובנת. כשמסיכה מגיע, מרלין מתעמת איתו ונמלט עם ג'אסרה חזרה לאמבר, שם הוא נתקל בטראמפ יוצא דופן, שלוכד אותו יחד עם לוק במסיבת התה של הכובען המשוגע מאליס בארץ הפלאות.
"דמה של אמבר" היה מועמד לפרס לוקוס לרומן הפנטזיה הטוב ביותר בשנת 1987.
בסימן התוהו (1987)
מרלין מבין שארץ הפלאות שבה הוא לכוד יחד עם לוק היא תוצר הזייתי של טריפ LSD של לוק, שהפך לאמיתי מכח יכולתו של לוק לשלוט בצללים. (לוק נלקח בשבי במהלך ניסיון להציל את ג'אסרה, ושוביו כנראה נתנו לו LSD בתור ניסוי). במהלך מסיבת התה מרלין מותקף על ידי יצור מהתוהו, מלאך אש שנשלח כדי להרוג אותו. הוא מצליח להביס את מלאך האש בעזרת הפטעוני והחרב הוורפאלית. לאחר הקרב עם מלאך האש מרלין עוזב את לוק ויוצא לחפש את אחיו למחצה מאימו, מנדור. מנדור מגיע למסקנה שג'ורט, אחיו השני של מרלין מאימו, הוא כנראה האחראי לפחות לחלק מניסיונות ההתנקשות בחייו של מרלין, בניסיון להתקדם ברשימת יורשי העצר בבית סאוואל בממלכות התוהו. מרלין ומנדור נפגשים עם פיונה, ומגלים שהלוגרוס מנסה לפגוע בדגם שיצר קורווין.
מרלין חוזר לאמבר ומוצא את עצמו במהומה דיפלומטית. במהלך ביקורו של ראש ממשלת בגמה, ממלכת צל סמוכה לאמבר, ראנדום מנסה למנוע את מועמדותו של לוק לכתר בקאשפה, ממלכת צל קרובה לאמבר שנמצאת בסכסוך טריטוריאלי עם בגמה. בתו של ראש ממשלת בגמה, קוראל, ושכיר החרב דאלט מתגלים שניהם כבניו הממזרים של אוברון. קוראל מהלכת על הדגם ונעלמת, והיא ככל הנראה מוחזקת כאסירה על ידי הדגם עצמו, שמתגלה כבעל מודעות עצמאית ברמה מסוימת. דאלט עומד עם צבא בשערי אמבר ודורש שלוק וג'אסרה יוסגרו אליו. לאחר משא ומתן הוא מסכים לפתור את העניין בקרב איגרוף בינו לבין לוק. הוא מנצח ולוקח את לוק איתו.
קורווין מגלה שאחותה הצעירה של קוראל, ניידה, אחוזת דיבוק על ידי שד הטאייגה שהתנחל בעברה בגופה של וינטה בייל, אך בגלל העובדה שניידה האמיתית כבר מתה שד הטאייגה נלכד בגופה ללא יכולת לצאת. קורווין קורא למנדור כדי שיעזור לו ללכוד את הטאייגה ולתחקר אותו. במהלך תחקור הטאייגה מתגלה למרלין שהטאייגה הוא שד מהתהום שנשלח להגן עליו. עוד מתגלה למרלין שג'ורט אחיו עושה יד אחת עם מסיכה, במטרה לנצל את כוחות מצודת ארבעת העולמות ולקבל את כוחות הטראמפים, מה שיתן לו יכולת טלפורטיבית דומה לזו של בראנד בעבר.
מרלין ומנדור משחררים את ג'אסרה, מכיוון שהיא אויבתו של מסיכה, והם יוצאים למצודת ארבעת העולמות במטרה לקחת אותה מידיהם של מסיכה וג'ורט. מרלין מנהל קרב עם מסיכה ופוגע בו, ומגלה שמסיכה היא למעשה ג'וליה, חברתו לשעבר שזייפה את מותה.
"בסימן התוהו" היה מועמד לפרס לוקוס לרומן הפנטזיה הטוב ביותר בשנת 1998.
אביר הצללים (1989)
מצודת ארבעת העולמות נשארת בפיקוחה של ג'אסרה, ששלטה במצודה לפני שג'וליה, שהייתה תלמידה שלה, החליטה להשתלט עליה ולקחת את זהות המכשף במסיכה. מרלין מנסה לאתר את קוראל בעזרתם של מנדור, ג'אסרה ורפא, שחזר להיות ביחסים טובים איתו. במהלך הניסיון להציל את קוראל הוא נתקל בדמויות רפאים של אנשים שהילכו על הדגם של אמבר ועל הלוגרוס בעבר, כולל אפילו דמותו של אביו קורווין. מתברר שדמויות הרפאים הן סוכנים שנשלטים על ידי הדגם והלוגרוס.
מרלין מוצא את עצמו נגרר למאבק בין הדגם, המייצג הבסיסי של הסדר ביקום, לבין הלוגרוס, שמייצג את כח הכאוס. מתברר לו שהדגם והלוגרוס הם ישויות בעלות מודעות עצמית שמיוצגות על ידי החדקרן של אמבר ונחש הכאוס, ומעוניינות שהוא יבחר צד במאזן הקוסמי בין הסדר לכאוס. הדגם והלוגרוס מעמידים את מרלין במבחן בשטח הפקר ביניהם במטרה לאלץ אותו לבחור צד, אך הוא מסרב להצעה ומעדיף לבחור בנייטרליות. למרות בחירתו, הוא נאלץ לבחור צד פעמיים, פעם אחת כאשר פגיון של הכאוס מושתל על גופו בשנתו במהלך המבחן, ופעם שנייה כאשר כדי להציל את קוראל הוא נאלץ לחזק את הדגם על ידי הליכה על אחד מהדגמים השבורים שבצל, ולתקנו על ידי יהלום הדין.
מרלין מנסה להעביר את יהלום הדין לאמבר, והניסיון מעורר עימות ישיר בין הדגם והלוגרוס עצמם. העימות גורם לפיצוץ אדיר בטירת אמבר, שבו מנדור שובר את זרועו וקוראל מאבדת אחת מעיניה. הטאייגה הלכוד בגופה של ניידה משתחרר מכבליו של מנדור ומנסה להחזיר את יהלום הדין אל הלוגרוס, אך רפא תופס אותו. בתוך כדי כך רפא מעביר את תודעתו דרך היהלום, ובכך בעצם מהלך על הדגם. דוורקין מנתח את עינה הפגועה של קוראל, ומחליף אותה ביהלום הדין.
מרלין מבקר בחדריו הישנים של בראנד, ומוצא את חרבו של בראנד, ורוינדל, וטבעת עתירת כח בשם ספיקראד. לאחר מכן ראנדום שולח אותו לקאשפה בתור נציג אמבר בהכתרתו של לוק. מרלין מגלה שקוראל ולוק היו מיועדים להינשא עוד מילדותם, בנישואים פוליטיים בין בגמה לקאשפה. מרלין מציע את ורוינדל במתנה ללוק, לזכר אביו, אך הם מותקפים על ידי ג'ורט. ג'ורט מובס בקרב, אבל מצליח לקחת איתו את ונדרויל תוך כדי שהוא נמלט.
נסיך התוהו (1991)
מרלין חוזר למקום לידתו, ממלכות התוהו, ומגלה שהוא יותר קרוב לכס המלכות משחשב. המלך סווייויל מת לבסוף ממחלה ארוכת שנים, ושאר המועמדים לכתר נרצחו או הסירו את מועמדותם, כך שמול מרלין עומדים רק שני מועמדים אחרים לכתר, מבתים יריבים. המצב הזה מקרב כמובן גם את ג'ורט לכיסא המלכות. מרלין מגלה שאימו דארה היא זו ששלחה את הטאייגה להגן עליו. הוא מבין שהוא כלי משחק בידיהם של כוחות גדולים וחזקים ממנו ששולטים ביקום כולו, ושלמישהו יש אינטרס שהוא ישב על כס המלכות בתוהו, כדי לשלוט בו כשליט בובה לאחר שיוכתר.
מרלין נלקח תחת חסותו של הדגם האלטרנטיבי של אביו קורווין, שנראה כבעל מודעות עצמית גם הוא. הדגם של קורווין מתנגד לניסיונות הפלישה של הדגם של אמבר כמו גם של הלוגרוס, ונוטל את חלקו במאבק בין השניים. לאחר מכן מתברר למרלין שקורווין עצמו מוחזק במאסר על ידי דארה.
ג'ורט מציע למרלין הפסקת אש. הוא מפסיק את נסיונותיו להרוג מרלין, ומציע את ההשערה שמנדור ודארה הם אלה שמנסים להושיב את מרלין על כס המלכות ולשלוט בו. בהלווייתו של מלך התוהו מתבצעת התנקשות בשני המועמדים האחרונים העומדים בדרכו של מרלין אל הכתר.
קוראל נחטפת על ידי סוכנים של התוהו בשל העובדה שיהלום הדין משמש לה כעין תותבת. מרלין וג'ורט רודפים אחריהם וקוראים לעזרתם של לוק, דאלט וניידה. הם מוצאים את עצמם עומדים כנגד סוכנים של הלוגרוס מצד אחד וכנגד סוכנים של הדגם של אמבר מצד שני. הם מועברים אל אתר הדגם המקורי, שם מרלין מאיים להשחית את הדגם על ידי שפיכת דמו על השרטוט, והדגם נסוג.
מרלין מחלץ את אביו מכלאו, ומגלה שטבעת הספיקארד הייתה ממולכדת, תחבולה של מנדור ודארה שנועדה לשלוט בו. למזלו, טבעת הספיקארד ששתלו דארה ומנדור בחדריו של בראנד הוחלפה מבעוד מועד בטבעת ספיקארד אחרת על ידי בלייז. מרלין חוזר לממלכות התוהו, ומכריח את מנדור ודארה להסכים לתנאיו בעזרת הספיקארד של בלייז ובעזרת גלגלרפא, שהלך גם על הלוגרוס, בנוסף לדגם. הוא יסכים למשול בתוהו, אבל לא יהיה נתון לשליטה של אף אחד. הדגם והלוגרוס מנועים שניהם מהסלמה במאבק ביניהם. קורווין חוזר לאמבר, ומרלין, שמעוניין בשלום עם אמבר, חוזר לממלכות התוהו לחכות להכתרתו.
הדמויות
הדמויות בסדרת קורווין
קורווין: הדמות הראשית עד הספר החמישי. בתחילת סדרת הספרים מתעורר בבית חולים בכדור הארץ כאשר הוא לוקה באובדן זיכרון, ולאחר מכן מגלה שהוא נסיך אמבר.
מרלין: הדמות הראשית החל מהספר השישי. בנו של קורווין, נסיך אמבר ונסיך התוהו.
אוברון: אביהם של קורווין ושל שאר נסיכי אמבר. שלט באמבר מאות שנים, ככל הנראה מראשית קיומה.
ראנדום: בנו הצעיר ביותר של אוברון. עזר לקורווין לקבל את זכרונו בחזרה ולהילחם על הכתר.
בנדיקט: הבכור מבין תשעת הנסיכים, אך בן של אישה לא חוקית של המלך ולכן לא אמור להיות זכאי לכתר, אם כי היה יכול לזכות בו אילו היה מעוניין. היו לו עוד שני אחים בשם אוזריק ופינדו שנהרגו. בנדיקט הוא מומחה ללחימה.
אריק: אחיו הגדול של קורווין, גם מצד האם, ואויבו המושבע. לאחר שאוברון נעלם, מונה אריק לעוצר.
דוורקין: מכשף גיבן מטורף וידיד המשפחה. מתגלה בשלב מאוחר יותר כאביו של אוברון. יצר את הדגם בעזרת אבן המשפט במהלך בריחתו מהתוהו.
דארה: נכדת-נכדתו של בנדיקט מקשר שהיה לו עם אחת מבנות התוהו. אמו של מרלין.
קאיין: נסיך אמבר. מפקד על הצי של אמבר.
בלייז: נסיך אמבר ואחד מהלוחמים המיומנים באמבר. אחיהם מאם של בראנד ופיונה.
בראנד: נסיך יצירתי, אך באותה מידה צמא כוח. היה התלמיד הנלהב ביותר של דוורקין הגמד המטורף, וכתוצאה מכך היה בקיא מאוד בקסמים ובצללים.
פיונה : נסיכת אמבר. למדה רבות מדוורקין ויש לה ידע רב בכל הקשור לצללים.
פלורימל (פלורה): נסיכה ששיתפה פעולה עם אריק והשגיחה על קורווין מאות שנים כששהה בכדור הארץ ללא זיכרון.
דיירדרה: נסיכה שהפכה לשבויה בידי אריק כשזה היה עוצר באמבר.
דמויות שמופיעות לראשונה בסדרת מרלין
גלגלרפא: חיישן ממוחשב שבנה מרלין, שמסוגל לסרוק את הצל. במהלך העלילה הוא מפתח אישיות וצובר עוצמה. הוא ממוקם בצל נידח, אבל מסוגל לתקשר עם אנשים ולשלוט בצל בעזרת מסוף מרוחק.
לוק רנארד/רינאלדו: בנם של בראנד וג'אסרה. חברו של מרלין.
ג'וליה: : חברתו לשעבר של מרלין מכדור הארץ. התחילה להתנסות בכשפים לאחר פרידתם.
ג'אסרה: מכשפה שמקורה באחד הצללים. שלטה בקאשפה ובמצודת ארבעת העולמות.
דאלט: שכיר חרב ואויב של אמבר. בנו הלא חוקי של אוברון.
קוראל: בתו של ראש ממשלת בגמה. בתו הלא חוקית של אוברון.
מאנדור: אחיו למחצה של מרלין מאימו. מיומן בשליטה בכשפים.
ג'ורט: אחיו למחצה של מרלין מאימו. מנסה להרוג את מרלין כדי להתקדם ברשימת המועמדים לרשת את מלכות התוהו.
הטאייגה: יצור מהתהום שנשלח להגן על מרלין. מסוגל להשתלט על גופם של אנשים.
השראה
סדרת אמבר שואבת השראה ממגוון מקורות, במיוחד מהמיתולוגיה הקלטית, וכן מהמיתולוגיה הנורדית ומאגדות המלך ארתור. כך לדוגמה 'טיר-נא נוגת' הוא שמו של אתר דמיוני במיתולוגיה הקלטית. בתור השראה לכתיבת הסדרה ציין רוג'ר זילאזני בין השאר גם את סדרת 'עולם הדרגות', של פיליפ חוזה פארמר, במיוחד בנוגע לרעיון של משפחה חזקה לאין שיעור שנאבקת על שליטה בעולם, שכולל יקומים מקבילים. כמו כן אמר זילאזני שרעיון הדגם מבוסס באופן רופף על עץ החיים וספירות הקבלה, ושהוא העדיף לתת לקורא לדמיין לבד את צורתו. כתיבת הסדרה הושפעה גם מחיבורים פילוסופיים כגון המדינה של אפלטון ומשל המערה. ניתן למצוא בספרים תהודה לרעיונות הנוגעים במגוון תחומים פילוסופיים כגון מטאפיזיקה, סוליפסיזם, אינדיבידואליזם ומהותנות.
התייחסויות ספרותיות של זילאזני עשויות לשמש לעיתים כרמז מטרים. דוגמה אחת היא הדמות גאנלון, ששמה נלקח משירת רולאן. בשירת רולאן גאנלון מוצג כאשר הוא בוגד בגיבור הראשי, ובסדרת אמבר גאנלון מוצג כמי שבגד במלכו קורווין כשנשלח לקרב, דבר שגרם להגלייתו לפני תחילת הסדרה. כמו כן, בשירת רולאן גאנלון הוא גם אביו החורג של רולאן, ובסוף הספר הרביעי של סדרת אמבר מתגלה שגאנלון הוא למעשה אביו של קורווין בתחפושת.
הקבלות למחזות שייקספיר
לאורך הסדרה ישנם אזכורים רבים למחזותיו של שייקספיר. השאלה האם הדמויות מצטטות את שייקספיר בכוונה תחילה או כהקבלה ספרותית גרידא לא מוכרעת בספרים. שייקספיר עצמו מוזכר בסדרה בקצרה כדמות מעברו של קורווין, משנותיו על כדור הארץ.
אוברון, שהוא בסדרה מלך אמבר, הוא גם שמו של מלך הפיות מהמחזה חלום ליל קיץ, למרות ששייקספיר לא המציא את הדמות.
יער ארדן הסמוך לאמבר הוא שמו של המקום בו מתרחשת עלילת כטוב בעיניכם.
ישנן מספר נקודות דמיון להמלט. קורווין מתאר את עצמו בתחילת הספר החמישי כ'הנסיך המשוגע של אמבר', הקבלה להמלט נסיך דנמרק, שמעמיד פני משוגע במחזה. בנוסף, קורווין מתייחס לניסיון התקשרות של אוברון כראיית רוחו של אביו, כאשר במחזה המלט זוכה גם הוא לביקור מרוחו של אביו.
בתחילת הספר הראשון קורווין חושב לעצמו ש"במדינת דנמרק היה ריח של ריקבון", התייחסות ל"משהו רקוב בממלכת דנמרק.", שורה מפורסמת מהמלט.
בספר הרביעי, ידו של אוברון, בראנד אומר לבנדיקט: "לילה טוב, נסיך מתוק", אותן המילים שהורציו אומר במותו של המלט.
קישורים חיצוניים
העיר האמיתית של רוג'ר זילאזני, מאמר על הסדרה, באתר בלי פאניקה
קטגוריה:סדרות ספרי מדע בדיוני
קטגוריה:סדרות ספרי פנטזיה | 2024-10-02T03:21:44 |
מד"ב | REDIRECT מדע בדיוני | 2004-06-05T12:59:23 |
אחמדים | האחמדיה (באורדו: جماعت احمدیہ مسلمہ, בערבית: الجماعة الإسلامية الأحمدية) היא פלג מוסלמי שנוסד בהודו הבריטית (הראג' הבריטי) ומטיף לחידוש דת האסלאם, לנאורות, שלום ודאגה לזולת.
היסטוריה
התנועה האחמדית נוסדה במדינת פנג'אב שבהודו הבריטית (הראג' הבריטי), ב על-ידי מירזא ע'ולאם אחמד אל-קאדיאני (1908-1835) ונקראת על שמו. בהיותו כבן 40 הכריז ע'ולאם אחמד כי אללה הטיל עליו לחדש את פני הדת המוסלמית, ולהשליט בעולם צדק ויושר. תומכיו התכנסו בעיר ההודית לודהיאנה ב-23 במרץ 1889 ונשבעו לו אמונים (ביעה بيعة). תאריך זה נחשב כתאריך היווסדו של הפלג האחמדי. במהלך השנים עשו אנשי התנועה פעולה מיסיונרית רחבת היקף וכך גדל מספר המאמינים. לאחר חלוקת הודו למדינה בעלת רוב הינדי ולמדינה מוסלמית, עברו אחמדים רבים מהודו לפקיסטן והמרכז הדתי עבר לעיר חדשה שהוקמה על ידי האחמדים – רבואה. התנועה נרדפה בפקיסטן במשך שנים והפעילות הדתית שלה הועברה ללונדון. כיום מפוזרים מרכזים של התנועה האחמדית במדינות רבות כולל ישראל (בחיפה).
לאחר מותו של מירזא ע'ולאם אחמד אל-קאדיאני ב-1908, התמנה אחד מתלמידיו הראשונים, חכים נור א-דין (حکیم نور الدین), ליורשו, ותוארו היה "היורש של המשיח". לאחר מותו של חכים נור א-דין ב-1914, 25 שנה בלבד אחרי ייסוד התנועה, התפצלה התנועה לשני זרמים שכל אחד מהם הונהג על ידי מנהיגים אחרים. הזרם המרכזי נשאר בקדיאן (Qadian), עיר הולדתו של מייסד התנועה, ובראשו עמד מירזא באשיר אחמד, בנו הבכור של מייסד התנועה. הזרם השני עבר ללאהור ובראשו עמד מולאי מוחמד עלי. אנשי הזרם שבסיסו בקדיאן מאמינים שמייסד התנועה, ע'ולאם אחמד, היה "חותם הנביאים" (ח'אתם אל-אנביאא', خاتم الانبياء) כלומר, הנביא האחרון, זה שחותם את רשימת הנביאים. זאת לעומת האמונה האסלאמית המסורתית שתואר זה שמור בלעדית למוחמד. אנשי הזרם שבסיסו בלאהור מאמינים שע'ולאם אחמד היה הוגה דעות מוסלמי חשוב אך לא נביא, ולפיכך אינו "חותם הנביאים".
לאחר חלוקת הודו ב-1947 עברו רוב האחמדים מהודו לפקיסטן. התנועה האחמדית של לאהור התקרבה יותר לאסלאם המסורתי ובעיני מוסלמים, חברי התנועה לא נחשבים ככופרים באסלאם. ב-1973 שונה נוסח ההשבעה של נשיא פקיסטן וראש ממשלתה בחוקה, שלפיו על הנשיא או על ראש הממשלה המושבע להכיר בהיותו של מוחמד אחרון הנביאים. שינוי זה בחוקה מונע, למעשה, מאחמדים מהזרם מקדיאן להתמנות לתפקידים אלה, שכן לפי אמונתם מוחמד איננו אחרון הנביאים. בכינוס אסלאמי בין-לאומי באסלאמאבאד ב-1974 בהשתתפות נציגים מוסלמיים מ-124 מדינות, כולל ממדינות רבות שאינן בעלות רוב אסלאמי, הוקעו האחמדים על שני פלגיהם, ה"קדיאנים" וה"לאהורים", כ"כופרים בני כופרים". עוד באותה שנה תוקנה חוקת פקיסטן שנית. לפי התיקון, מי שאינו מאמין בכך שמוחמד היה אחרון הנביאים, איננו נחשב מוסלמי.
כיום
נכון לשנת 2016 יש ריכוזים שונים של בני הקהילה ב-209 מדינות וטריטוריות, בעיקר בדרום אסיה, מערב אפריקה, מזרח אפריקה ואינדונזיה. קשה להעריך את גודלה המדויק של אוכלוסיית האחמדים. הנהגת הקהילה מדברת על "עשרות מיליונים" אולם רוב המקורות העצמאיים מעריכים כי האוכלוסייה נעה בין 10 ל-20 מיליון ברחבי העולם כלומר כ-1% מהמוסלמים בעולם, כאשר בפקיסטן לבד יש כ-4 מיליון.
בשנת 2001 ה"אנציקלופדיה הנוצרית העולמית" העריכה כי זו התנועה המתפתחת ביותר בתוך האסלאם.
עיקרי האמונה
התורה האחמדית שוללת באופן מוחלט אלימות במסגרת ג'יהאד. לדברי מירזא ע'ולאם אחמד, הצורך בג'יהאד התקפי בטל כיוון שבימי חייו לא נשקפה סכנה לאסלאם. התנועה מתגאה בהטפה לנאורות, שלום ואהבה לאחר. האחמדיה רואה בעצמה דת גלובלית, שאמורה לכלול בנוסף למוסלמים גם נוצרים, יהודים והינדים. לפי האמונה האחמדית, ישו היה בן-אדם שלא נצלב ולא הועלה השמימה, אלא הורד מן העץ על ידי תלמידיו, עבר להודו, ושם מת בגיל 120 בעיר סרינגר שבקשמיר. לדברי האחמדים, קברו של ישו נמצא בסרינגר, והוא אחד המקומות הקדושים עבורם. ע'ולאם אחמד, מבשר הדת, היה לפי דבריו גלגול של קרישנה, ישו ומוחמד גם יחד. הוא "אל-מַוְע֫וּד" – המובטח (מילה המקבילה במשמעותה למהדי). בניגוד לתפיסה האיסלאמית המקובלת שמוחמד הוא "חותם הנביאים", האחמדים מאמינים שלאחר מותו לא חדלה הנבואה והיא עברה לע'ולאם אחמד ולתלמידיו אחריו.
עקרונות התורה האחמדית מחייבים את מאמיניה להיות נאמנים למדינה שבה הם חיים. האחמדי חייב במצוות הדת כדי להגיע לעולם הבא ואסור לו לעבור על חוקי הממשל במדינתו, כי עליו לחיות בשלום בעולם הזה. כל מאמין מפריש 6.5% מהכנסתו לפעילות הדת בתחומי החינוך והדת.
במהלך המאבק ההודי לעצמאות מבריטניה לא תמכו אנשי האחמדיה במאבק, והעדיפו שלטון זר ששומר על זכויות המיעוטים על פני שלטון הינדי שעלול לדכא אותם. הדבר השתלב עם גישתם לציות לחוק (בעוד שאנשי הקונגרס הלאומי ההודי פעלו נגד החוק הקיים בשאיפתם לעצמאות).
כחלק ממטלת קירוב הלבבות שנטלו על עצמם, מתרגמים האחמדים את הקוראן לשפות רבות. עד כה תורגם הקוראן בידיהם ובידי אחרים לכ-100 שפות, בהן יידיש.
האחמדים בישראל
250px|ממוזער|שמאל|האמיר מוחמד שריף עודה, ראש העדה האחמדית, חיפה
התנועה האחמדית בישראל היא התנועה האחמדית הפעילה היחידה ב. עוד טרם היווסדה של הקהילה האחמדית בישראל נעשו ניסיונות על ידי מיסיונרים אחמדים ליצור קהילות אחמדיות במזרח התיכון. כך, למשל, ב-1922 נעשה ניסיון כזה בבגדאד וב-1925 – בדמשק. ב-17 במרץ 1928 הועבר "מרכז המשלחת האחמדית לארצות המזרח-התיכון" מדמשק לשכונת כבאביר שבחיפה. המקום היה עד אז כפר קטן בשיפולים המערביים של הר הכרמל, מעל נחל שיח. כפר זה הפך לשכונה קטנה המונה מעל 1,000 איש, מוקפת מכל צדדיה בשכונות יהודיות. לקהילה האחמדית בחיפה מסגד גדול שצריחיו ניכרים במבט מהחוף. המסגד קרוי "אדוננו מחמוד", על שם החליף השני של הדת. הוא בנוי כמבנה מתומן לפי מתכונת כיפת הסלע בירושלים. על הקיר בפתח מתנוססת ההבטחה: "כל מי שישהה כאן, בטוח יהיה".
אימאם העדה האחמדית בישראל כיום הוא מוחמד שריף עודה, והוא כפוף לח'ליף מירזא מסרור אחמד, שמושבו בלונדון. מזכ"ל העדה בישראל נבחר בבחירות בין כל חברי העדה, וכיום, מוחמד עודה מכהן בתפקיד. לעדה ירחון הקרוי "אל-בושרא אל-אסלאמיה אל-אחמדיה" – "הבשורה המוסלמית האחמדית", אשר מופיע מאז שנת 1932. כבר בגיליונו הראשון פנה ליהודים בהצעה להתאסלם.
מספרם של האחמדים בישראל נאמד בכמה אלפים.
שמס א-דין אל-מלאבארי נולד בעיר בקרלה שבהודו. הוא הגיע לישראל מהודו בשנת 2004, לאחר שהוצב על ידי הח'ליף של העדה האסלאמית האחמדית, מירזא מסרור אחמד, כאיש הדת והשליח הראשי במדינה, לאחר שלמד באוניברסיטת העדה בקדיאן (Qadian), הודו.
גלריה
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
האחמדים, אורי שטנדל, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
האתר הרשמי של העדה האיסלאמית האחמדית
האתר הרשמי של העדה האיסלאמית האחמדית
הרצאתו של השייח' מוחמד חמיד קאסר, אימאם האחמדים בישראל, בעברית, על עיקרי הדת האחמדית ופניה לשלום
ירחון הקהילה האחמדית בחיפה "אלבשרא אלאסלאמיה אלאחמדיה" - ארכיון עיתונות ערבית בארץ ישראל העות'מאית והמנדטורית באתר הספרייה הלאומית.
הערות שוליים
*
קטגוריה:פלגים באסלאם
קטגוריה:קבוצות בחברה הישראלית | 2024-08-01T02:59:30 |
פנטסיה 2000 | 2023-04-17T12:03:20 | |
סונים | REDIRECT אסלאם סוני | 2016-06-02T14:23:05 |
חטיבת גבעתי | חטיבת גבעתי (חטיבה 84) היא חטיבת חיל רגלים סדירה בצה"ל, הנמצאת תחת עוצבת הפלדה (אוגדה 162). החטיבה הוקמה בשנת 1983 ונקראה על שם חטיבת גבעתי שפעלה במלחמת העצמאות.
חיילי חטיבת גבעתי חובשים כומתה סגולה עם סמל חיל הרגלים ונועלים נעליים שחורות. סמלה של החטיבה משלב בתוכו את סמלי חטיבת גבעתי שלחמה בתש"ח וסיירת שקד.
היסטוריה
"חטיבת גבעתי" הייתה חטיבת חיל רגלים של צה"ל שפעלה במלחמת העצמאות בתש"ח (1947–1948). בשנת 1956 פורקה החטיבה ומייד הוקמה מחדש כחטיבת מילואים. נקראת גבעתי תש"ח וגם גבעתי במילואים (חטיבה 5, חטיבה 17).
גבעתי תש"ח (1947–1948)
חטיבה מספר 5, שנקראה גם חטיבת "גבעתי", הוקמה על ידי ארגון ההגנה כאחת משש החטיבות הראשונות בתקופה שקדמה למלחמת העצמאות. החטיבה הוקמה על בסיס יחידות חי"ש שלחמו במרחב תל אביב והדרום, כוחות מח"ל וכן גדוד אצ"ל.
מייד לאחר עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר, כאשר הותקף היישוב היהודי, הטיל המטה הארצי של ההגנה את משימת הקמתה של החטיבה על שמעון אבידן – שהיה מפקד ותיק בהגנה ובפלמ"ח. השם "גבעתי" היה שמו המחתרתי של שמעון אבידן בתקופה שקדמה לקום המדינה.
במלחמת העצמאות הגנה החטיבה על מרחב תל אביב ונטלה חלק בליווי שיירות לירושלים. במבצעים להבקעת הדרך לירושלים דוגמת מבצע נחשון. ערב ההפוגה השנייה כבשו לוחמי החטיבה את משלט עיבדיס והגנו עליו מהתקפות האויב. לאחר מכן כבשו את גבעה 105 ומנעו את ניתוקה של נגבה, שעמדה בגבורה מול התקפות כבדות הן מן האוויר והן מהיבשה. פעולה זו נעשתה על ידי יחידת הג'יפים של החטיבה אשר לה הוענק השם "שועלי שמשון". בשל היותו של שמשון סמל לכוח, בחר בו אבא קובנר, ששירת כקצין חינוך בחטיבת גבעתי בתש"ח, והעניק את שמו ליחידה. נקמת שמשון בפלשתים באמצעות 300 שועלים, העניקה לחטיבת גבעתי ולפיקוד הדרום את סמלם – השועל.
ב-13 בספטמבר 1948 נערך ברחובות מסדר החגיגי של חטיבת גבעתי, ובו השתתפו אלפי חיילים על נשקם וכלי רכבם. על כתף שמאל של כל חייל התנוסס, לראשונה, תג היחידה של גבעתי, חרב ומשני צידיה עלי צבר.
גבעתי במילואים (1956–הווה)
בדומה ליחידות אחרות בצה"ל, גם "גבעתי" פשטה ולבשה צורה. בקיץ 1956 הוחלט על פירוק החטיבה ולאחר שלושה חודשים היא הוקמה שנית תחת השם "חטיבה 17". חטיבה 17 המשיכה לשאת את השם "גבעתי" ומאוחר יותר הוחזר שמה ל"חטיבה 5". כחטיבת מילואים השתתפה חטיבה 5 במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, במהלכה הוסבה לחטיבת חי"ר משוריין (חרמ"ש). החטיבה השתתפה גם במלחמת שלום הגליל ובאפריל 1989 הוחלט על הסבתה של החטיבה לחטיבת חי"ר מעולה (חיר"ם). על אף הקשר הישיר בין חטיבה 5 לחטיבת גבעתי תש"ח, אין כיום קשר ישיר בין חטיבה 5 לחטיבת גבעתי הצעירה.
גבעתי המחודשת (1983–הווה)
שמאל|ממוזער|250px|סיכת לוחם בחטיבת גבעתי
שמאל|ממוזער|250px|סיכת החפה של גבעתי, שהלוחמים היו מקבלים בסוף המסלול, עד תחילת שנות התשעים
נוכח אירועי מלחמת לבנון הראשונה, בנובמבר 1982, הטיל הרמטכ"ל רפאל איתן על אלוף-משנה יהודה דובדבני את משימת הקמת חטיבת גבעתי החדשה כחטיבת חיל רגלים סדירה. חטיבה זו נקראה "גבעתי" – כשמה של חטיבת גבעתי תש"ח שלחמה במלחמת העצמאות. סמלה של החטיבה משלב בתוכו את סמלי חטיבת גבעתי תש"ח וסמלי סיירת שקד.
עד תחילת שנות התשעים היה לחטיבת גבעתי יעוד נוסף – יכולת החפה (נחיתה על החוף מכלי שיט) שהתבססה על הנחתת היחידה של צה"ל – אח"י בת שבע. בסוף מסלול בוצע תרגיל החפה שאחריו הלוחמים היו מקבלים סיכת החפה (תנין), אשר עם הזמן הפכה לסיכת לוחם לכל דבר, עד שהוחלפה בסיכת הלוחם הנוכחית.
מפקדה הראשון של גבעתי היה יהודה דובדבני. החטיבה המתחדשת התבססה על סגל פיקוד שגויס מכל חטיבות החי"ר ובין השאר על מתגייסים מישיבות ההסדר שהיוו חלק ניכר מחיילי החטיבה בשלב ההקמה. החטיבה הוקמה על בסיס גדוד 424 "שקד" – נצר לסיירת שקד, שאליו הצטרפו גדוד 432 "צבר", גדוד 435 "רותם"; וכן פלוגת הסיור (פלס"ר), פלוגת הנ"ט (פלנ"ט), פלוגת ההנדסה (פלחה"ן), ופלוגת הקשר (פלחי"ק).
עם הקמתה עברו חיילי החטיבה את שלב הטירונות ביחד עם לוחמי חטיבת גולני בבסיס בזק הממוקם לא רחוק מג'נין, לאחר תקופה קצרה עברה החטיבה לבסיס קציעות המשמש אותה עד היום.
גבעתי הצעירה נלחמה לסירוגין בלבנון, ולאחר הנסיגה לרצועת הביטחון, ברצועת הביטחון בלבנון וברצועת עזה. בעקבות הנסיגה מלבנון בשנת 2000 עברה החטיבה לפיקוד הדרום והוצבה בגזרת רצועת עזה, ושם הובילה שורה של מבצעים נגד הטרור שבהם נהרגו מאות מחבלים. היחידה שירתה ברצועה עד לביצוע תוכנית ההתנתקות באוגוסט 2005 ואחריו הוצבה בגזרת עוטף עזה. על פעילותה ללוחמה בטרור ברצועת עזה בזמן האינתיפאדה השנייה ובתקופה שבין ההתנתקות למבצע עופרת יצוקה (2000–2009) זכתה החטיבה להערכה רבה ואף למספר פרסים וצל"שים, כולל פרס הרמטכ"ל ליחידות מצטיינות לשנת 2002 ולשנת 2004.
בינואר 2016 הוכפפה החטיבה לעוצבת הפלדה (אוגדה 162) במסגרת מעבר עוצבה זו לפיקוד דרום וארגון האוגדות והחטיבות הסדירות במסגרת תוכנית רב-שנתית "גדעון".
בעשור השני של המאה ה-21 שמה חטיבת גבעתי דגש על תחום הצליפה. ההשקעה נשאה פרי ומאז שלהי אותו עשור, צלפי גבעתי מתברגים בצמרת צה"ל כולל זכייה באליפויות הצליפה של צה"ל הנערכות מדי שנה.
פרשות בתקופת האינתיפאדה הראשונה
משפט גבעתי א: בשנת 1988 נכנסו חיילי החטיבה לבית בעזה על-מנת לעצור מבוקש לחקירה. כאשר נתקלו בהתנגדות מצד אביו הכו בו למוות. בית הדין הצבאי קבע שפקודה להפעיל אלימות כאמצעי ענישה היא בלתי חוקית בעליל.
משפט גבעתי ב: מג"ד רותם ושלושה מפקודיו נאשמו שהורו לחייליהם לשבור ידיים ורגליים של פלסטינים. להגנתם טענו שהפקודה ירדה מהמח"ט אפי איתם ומאלוף הפיקוד יצחק מרדכי. במשפט שהתנהל ב-1990 הכחישו שני הקצינים הבכירים את הטענות וכל הנאשמים הורשעו.
האינתיפאדה השנייה
בשנות האינתיפאדה השנייה חטיבת גבעתי הייתה חטיבת החי"ר העיקרית שמוצבת ברצועת עזה ואחראית על המלחמה בטרור שם, ביחד עם גדוד שמשון, כוחות שריון, גדוד להב של חיל ההנדסה הקרבית וחיל האוויר. במהלך פעילותם שם הרגו כוחות גבעתי מאות מחבלים, אך הפשיטות בעומק מחנות הפליטים הצפופים של עזה והפעילות השוחקת והיומיומית תחת אש בציר פילדלפי גרמו להם גם לאבדות.
ב-22 בדצמבר 2003 התקבל מידע על שני מחבלים שמתקרבים לעבר עמדה צה"לית. מפקד פלוגת החוד של גדוד "צבר", סרן , וסגנו, סגן , יצאו עם חוליית הפיקוד לכיוונם. בחילופי האש עם המחבלים נהרגו שני המפקדים.
ממוזער|לוחמי גבעתי בתעסוקה מבצעית בגבול רצועת עזה
ב-11 במאי 2004 התפוצץ נגמ"ש M-113 בשכונת זייתון בעזה, ובפיצוץ נהרגו 6 אנשי צוות הנגמ"ש, מהפלחה"ן. למחרת, ב-12 במאי, פוצץ נגמ"ש M-113 נוסף בציר פילדלפי, ונהרגו 5 אנשי צוות המנהרות שהיו בנגמ"ש. אירועים אלה כונו אסון הנגמ"שים. צה"ל ערך שני מבצעים גדולים להחזרת הגופות, שבהם נהרגו עשרות מחבלים ונהרסו עשרות בניינים בשכונת זייתון וברפיח. בגלל איומו של צה"ל להמשיך לסרוק עד שכל הגופות יוחזרו, וההרס הרב שגרמו הדחפורים המשוריינים, נכנעו המחבלים והעבירו את שרידי הגופות לצלב האדום.
חטיבת גבעתי נטלה חלק מרכזי במבצע קשת בענן ברפיח וכן במבצע ימי תשובה בצפון רצועת עזה, שמטרתו הייתה למנוע ירי רקטות קסאם על שדרות.
בחודש ינואר 2005 הוענק לגדוד הסיור של גבעתי עיטור המופת מידי הרמטכ"ל, כהוקרה על פעילות הגדוד ברצועת עזה בזמן האינתיפאדה השנייה.
לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות יצאה חטיבת גבעתי מרצועת עזה, והחלה להחליף קווים בדומה לשאר חטיבות החי"ר.
טקסט=רחוב חטיבת גבעתי ברעננה|ממוזער|רחוב חטיבת גבעתי ברעננה
מבצעים ברצועת עזה עד מבצע צוק איתן
בחודשים יולי ואוגוסט 2006 נטלה החטיבה, חלק מרכזי במבצע גשמי קיץ, במהלכו נהרגו למעלה מ-200 מחבלים.
בתחילת מרץ 2008 הובילה החטיבה (יחד עם חטיבה 188 וכוחות נוספים) את מבצע חורף חם במחנה הפליטים ג'באליה ובשכונת סג'עיה. שניים מלוחמי החטיבה (סמ"ר דורון אסולין מגדוד הסיור וסמ"ר ערן דן-גור מגדוד שקד) נהרגו בפעילות זו, שבה נהרגו יותר מ-120 פלסטינים.
במבצע עופרת יצוקה (סוף 2008 – ינואר 2009) פעלה החטיבה בשכונותיה הדרומיות של עזה, זייתון ותל אל-הווא.
מבצע צוק איתן
במבצע צוק איתן לחמה החטיבה בדרום רצועת עזה בפיקודו של אלוף-משנה עופר וינטר. במהלך המבצע פגעה החטיבה במחבלים רבים והשמידה מנהרות לחימה ותשתיות ששימשו את ארגון החמאס. החטיבה זכתה להערכה רבה על לחימתה: יחידת רימון קיבלה את צל"ש אלוף פיקוד הדרום, לוחם סיירת גבעתי קיבל את עיטור המופת, ותשעה מלוחמי החטיבה קיבלו צל"ש על לחימתם. חמישה מלוחמי החטיבה נהרגו בקרבות.
צק"ח גבעתי
ממוזער|לוחמי גבעתי בסמטאות ח'אן יונס במהלך התמרון הקרקעי במלחמת חרבות ברזל
יממה לאחר שנמצאו גופות שלושת הנערים, ב-1 ביולי הוקם צוות קרב חטיבתי המבוסס על חטיבת גבעתי. הצק"ח כלל את גדוד צבר, גדס"ר גבעתי ויחידת רימון, גדוד 101 מחטיבת הצנחנים, גדוד 52 מחטיבה 401 וגדוד 603 מחיל ההנדסה הקרבית. התוכנית האופרטיבית של הצק"ח כללה איגוף שקט של כוחות החמאס ותקיפתם מהעורף.
לאחר שבבוקר 17 ביולי ניסתה חוליית מחבלים לחדור לישראל באזור קיבוץ סופה, החל שלב התמרון הקרקעי. בלילה שבין 17 ל-18 ביולי פשטו יחידת רימון וגדוד צבר על שדה התעופה בדהניה, ועד הבוקר כותר המתחם על ידי גדוד צבר וטוהר על ידי יחידת רימון. במקביל, תקפו כוחות גדוד 101 וגדוד 52, בסיוע פלוגה מגדוד 603, את שכונת מעמר שבפרברי רפיח. ארגון החמאס הקים בשכונה מתחם מבוצר וניהל אש צלפים ומרגמות כנגד הכוח המתקדם לעבר השכונה. במהלך הלילה הצליח הכוח להתקדם פחות מ-3 קילומטר אל תוך רצועת עזה, בתנועה שארכה כ-8 שעות.
ב-18 ביולי החלו לוחמי מגדוד 603 ומיחידת רימון לאתר את פירי המנהרות במתחם שדה התעופה בדהניה. עד הצהריים אותרו במרחב שלושה פירי מנהרות. במהלך היום העמיק גדוד צבר את אחיזתו בפאתי רפיח. במקביל, ניסה החמאס לפגוע בכוחות גדוד צבר, בין השאר באמצעות חמור תופת ואופנוע תופת. גדוד 603 איתר במהלך היום ארבעה פירי מנהרות ופעל לנטרול כל פירי המנהרות שנמצאו. גדוד 101 איתר במהלך היום 5 פירי מנהרות, והמשיך להתקדם אל תוך שכונת מעמר בשני מאמצים: פלוגת החרמ"ש של גדוד 52 מדרום, ופלוגת החוד של גדוד פתן מצפון, יחד עם הפלוגה המסייעת.
ב-19 ביולי נשלח גדוד הסיור החטיבתי לאתר ולהשמיד מנהרת תקיפה נוספת באזור רפיח. הגדס"ר לא נתקל בכוחות אויב ולא איתר את פיר המנהרה, ולאחר יממה שונתה משימת הגדס"ר והוא יצא מהמרחב. גדוד 52 נערך ממגנן, אך מחבל שיצא מפיר מנהרה הצליח לירות פגז RPG על אחד הטנקים, פצע את קצין המבצעים של הגדוד והשבית את טנק המג"ד. גדוד 101 ספג את ההרוג הראשון שלו, כאשר בשעות הערב נשלחה מחלקת התצפית של הפלוגה המסייעת להתמקם במבנה שולט. בדרכם למבנה זיהה מפקד הכוח סככת פח חשודה, ולאחר שהסככה נסרקה נפתחה אש מתוכה, שממנה נהרג סמל .
ב-20 ביולי נמשכה הלחימה, ולוחמי גדוד 101 זיהו שני פירי מנהרות נוספים. במקביל, פעלו לוחמי גדוד 603 להשמדת פירי המנהרות שזוהו. במהלך פעולתם, זיהו לוחמי הגדוד חוליית מחבלים מתקרבת לעברם, והקפיצו מסוק קרב שהשמיד את החוליה.
מבצע שובר גלים
במהלך מבצע שובר גלים סיירת גבעתי תפסה קו בגזרת שכם וניהלה לחימה נגד חוליות של ארגוני הטרור, ובהן, ארגון גוב האריות. במהלך התעסוקה המבצעית, שארכה למעלה מחצי שנה, פעלו הלוחמים במאות פעולות כנגד יעדי טרור, פגעו בעשרות מחבלים חמושים והשתתפו במבצע נגד המפקדה הראשית של גוב האריות.
ממוזער|לוחמי חטיבת גבעתי בח'אן יונס במלחמת חרבות ברזל
באוקטובר 2022, במהלך פעילות במרחב שכם, חוליית מחבלים רכובה פתחה בירי לעבר כוח של סיירת גבעתי, ובאירוע נפל לוחם הסיירת עידו ברוך.
מלחמת חרבות ברזל
ב-7 באוקטובר 2023 יצאה ישראל למלחמת חרבות ברזל בעקבות מתקפת הפתע על ידי ארגון הטרור חמאס, והשתלטות מחבלים על יישובי העוטף. שני גדודים של החטיבה לחמו בכפר עזה במשך שעות ארוכות נגד עשרות מחבלים במקום, ופעלו לחילוץ האזרחים והתושבים. סיירת גבעתי פעלה בקיבוץ נחל עוז ופעלה בקרבות.
לאחר מכן הובילה החטיבה בשיתוף שריון והנדסה את ההתקפה בצפון רצועת עזה ופגעה במאות מחבלים.
ב-31 באוקטובר 2023, נגמ"ש מסוג נמ"ר של החטיבה נפגע מטיל נ"ט ו-11 לוחמים נהרגו.
יחידות חטיבת גבעתי
גדוד שקד (424)
ממוזער|129x129 פיקסלים|סמל גדוד שקד
גדוד שקד (424), הוקם מחדש בשנת 1978, והיה גדוד עצמאי בפיקוד דרום. הוקם מגדוד חרמ"ש 519, עורב שריון ו-2 פלוגות נח"ל מתחלפות שהיו מגיעות אליו. בשנת 1983 היה לגדוד הראשון של חטיבת גבעתי וממשיך דרכה של סיירת שקד. הגדוד מורכב מחמש פלוגות: פלוגת סיוע מנהלתי, רובאית, פלחוד, מסייעת ומבצעית.
סמל הגדוד הוא כנפיים, המסמלות את סיירת שקד, ארץ ישראל, המסמלת את הגנת הגדוד על ארץ ישראל במשימותיו השונות, וחרב, המסמלת גדוד חי"ר לוחם ומובחר. הגדוד נלחם בלבנון שנים רבות אך את עיקר תהילתו קצר ברצועת עזה, שבה הוצב ברציפות מאפריל 2001 ועד ביצוע תוכנית ההתנתקות.
בשנת 2018 היה לגדוד הראשון בחטיבה הקולט את הנמ"ר.
מפקדי גדוד שקד
שםתקופת כהונההערות יובל דביר 1978–1980 שימש מפקד גדוד חרמ"ש 519 שהיווה את ראשיתו של גדוד שקד יצחק גורן 1980–1981 שימש המפקד הראשון של גדוד שקד (424) – גדוד בט"ש פיקודי שריה עופר 1981–1982 שימש בהמשך כסמח"ט גבעתי, נרצח על ידי מחבלים בבקעה משה מרקובסקי 1982–1983 שימש המפקד האחרון של גדוד שקד כגדוד בט"ש פיקודי יוסי אלעד 1983–1984 ציון גזית 1984–1986 לימים מפקד עוצבת ברעם שלמה אורן 1986–1987 לימים מפקד אוגדת איו"ש מאיר מינץ 1987–1988 לימים קצין המבצעים המיוחדים באוגדת עזה שם נהרג ב-24 בדצמבר 1993 איתן מטמון 1988–1990 לימים רמ"ח כושר קרבי בצה"לאייל שליין 1990–1992 לימים מפקד עוצבת עידן אסף שביט 1992–1993 לימים מפקד החטיבה הדרומית ברצועת עזה ומפקד חטיבת יהודה איל איזנברג 1993–1995 לימים מפקד פיקוד העורף אבי בורשטיין 1995–1997 יואל סטריק 1997–1999 לימים מפקד זרוע היבשה אלדד פלד 1999–2001 לימים מפקד הבא"ח, סגן מפקד החטיבה ומפקד מערך מגל ארז כץ 2001–2002 משה אור 2002–2004 לימים ראש תורת חי"ר וצנחנים במפקדת קחצ"ר ונספח צה"ל בצ'ילה עופר לוי 2004–2006 לימים ראש מטה של פיקוד הדרום טל כרמל 2006–2008 לימים ראש תו"ל בזרוע היבשה דדו בר כליפא 2008–2010 לימים מפקד עוצבת געש אבי רחמים 2010–2012 לימים סגן מפקד עוצבת הפלדה יהודה ואך 2012–2014 לימים מפקד בה"ד 1 אייל שוימר 2014–2016 לימים מפקד חטיבת עציון יהודה לב 2016–2017 לשעבר סגן מפקד חטיבת עוז ומפקד גדוד גפן, לימים מפקד מחוז הצפון בפיקוד העורף חיים כהן 2019−2017 לימים מפקד החטיבה הצפונית ברצועת עזה בר בשן 2019–2021 לימים מפקד גדוד דקל עומרי משיח 2021–2023 יאיר אטיאס 2023–2024 מפקד הגדוד במלחמת חרבות ברזל דניאל לוריא ספטמבר 2024– מפקד הגדוד הנוכחי. לשעבר מפקד גדוד 17
גדוד צבר (432)
ממוזער|129x129 פיקסלים|סמל גדוד צבר
גדוד צבר (432) הוקם בשנת 1983. מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה נמצא הגדוד בלחימה מתמדת בגזרת עזה.
סמל הגדוד הוא צבר, על שם שיחי הצבר שבהם השתמשו התושבים הערביים בארץ ישראל לסימון גבולות חלקות האדמה שעיבדו כשם ש"גבעתי" יגן על הגבולות, וכן רמז למושג "צבר" – ישראלי יליד הארץ. הגדוד מורכב משש פלוגות: פלוגת סיוע מנהלתי, פלוגת הטורפים, פלוגת הפושטים, פלוגת החוד, מבצעית ומסייעת.
הגדוד זכה לתעודת הערכה על פעילותו ההתקפית במבצע צוק איתן ולתעודת הערכה נוספת על פעילותו המבצעית בגזרת חברון במהלך "אינתיפאדת הסכינים".
בדצמבר 2014 הדיח הרמטכ"ל את מפקד הגדוד לירן חג'בי לאחר שנחשד בהטרדה מינית ושיבוש הליכי חקירה.
ב-7 באוקטובר 2023 פתח חמאס במתקפת פתע על עוטף עזה ויישובי הנגב המערבי, והשתלט על יישובי העוטף. לוחמי הגדוד לחמו על מנת לשחרר את היישובים, ובמהלך חילופי אש נפל סגן דור שדה, מפקד מחלקה בגדוד.
ב-31 באוקטובר 2023, במהלך התמרון הקרקעי של מלחמת חרבות ברזל בעומק הרצועה, תקפו כוחות גדוד צבר וחיסלו מספר גדול של מחבלי חמאס שהתבצרו בבניין רב-קומות בסמוך למבנה בית ספר ומשרדי ממשל של החמאס בג'באליה שבצפון רצועת עזה. במהלך הפעולה איבד הגדוד 11 מלוחמיו מפגיעת נ"ט בנגמ"ש נמ"ר.
ב-14 במרץ 2024, הנמ"ר שנפגע באסון חזר לכשירות מבצעית.
מפקדי גדוד צבר
שםתקופת כהונההערות מוני חורב לימים מפקד עוצבת עמוד האש יצחק ספורטה 1983–1984 לימים ראש משלחת צה"ל בזאיר אהרון סבג 1988 נהרג בקרב מול מחבלי חזבאללה שמואל אפל ניצן פלג דוד אוחנה שלמה דגן לימים מפקד החטיבה הדרומית ברצועת עזה דוד מנחם 1996–1998 לימים ראש המנהל האזרחי מני מוזס 1998–1999 דני טוויזר 1999–2001 לימים ראש מטה אוגדת איו"ש טל חרמוני 2001–2003 לימים מפקד החטיבה הדרומית ברצועת עזה רונן מרלי 2003–2005 לימים מפקד חטיבת ביסלמ"ח וקצין אג"ם של פיקוד הדרום יוסי דרורי 2005–2007 לימים מפקד בא"ח גבעתי אורן זיני 2007–2009 לימים מדריך יבשה בפו"ם איציק כהן 2009–2011 לימים מפקד עוצבת הפלדה עידן כץ 2011–2013 לימים מפקד חטיבת אפרים ומפקד המרכז לאימונים באש במל"י לירן חג'בי 2013–2014 הודח מתפקידו ב־2014 ונפטר ממחלת הסרטן באפריל 2022. חזי נחמה 2014 שימש ממלא מקום במקביל לתפקידו כסגן מפקד חטיבת גבעתי קובי בראל 2014–2016 לימים קצין המבצעים של פיקוד המרכז אסף חממי 2018−2016 לימים מפקד החטיבה הדרומית ברצועת עזה, נהרג במתקפת הפתע על ישראל שהובילה למלחמת חרבות ברזל אלי טולדנו 2018–2020 לימים סגן מפקד אוגדת עזה דביר עלמי 2020–2022 לימים קצין אג"ם של עוצבת אדום אבירן אלפסי 2022–2024 מעוטר צל"ש מפקד חטיבה, מפקד הגדוד במלחמת חרבות ברזל, לימים מפקד בא"ח גבעתי מתן אלגרבלי יולי 2024– מפקד הגדוד הנוכחי. נפצע באורח קשה ב-7 באוקטובר בכפר עזה והחלים מפציעתו
ממוזער|132x132 פיקסלים|סמל גדוד רותם
גדוד רותם (435)
גדוד רותם (435), הוא הגדוד הצעיר מבין שלושת הגדודים של החטיבה. הגדוד הוקם בשנת 1984, בעוד השאר הוקמו קודם לכן. הגדוד מורכב משש פלוגות: מסייעת, מבצעית, פלוגת חוד, פלוגת תומר, פלוגת חשיפה תקיפה ופלוגת המפקדה (פלס"ם). סמל הגדוד הוא רותם, על שם שיח הרותם שגדל במדבר ונאחז בחוזקה באדמת ארץ ישראל בשורשיו העמוקים.
גדוד רותם היה הגדוד היחיד בחטיבה שנכנס לעומק לבנון במלחמת לבנון השנייה. בשנת 2017 זכה במקום הראשון באליפות צה"ל בצליפה, הן בבית גדודי החי"ר והן בסיכום הכולל.
פלוגת תומר
ממוזער|לוחם סיירת גבעתי בפעילות בח'אן יונס במהלך מלחמת חרבות ברזל
מחזור הגיוס הראשון של הפלוגה, המיועדת לציבור החרדי, היה באוגוסט 2014, ביוזמתו ובעידודו של מפקד החטיבה, עופר וינטר. בתחילה הכוונה הייתה להקים גדוד נפרד (ולכן נקרא בהתחלה בשם "גדוד תומר"), אך משיקולים שונים הוחלט לבסוף להקים פלוגה ולא גדוד. הפלוגה מתייחדת בכך שהיא מאפשרת אווירה חרדית לחלוטין, ומקבלת לתוכה בוגרי מוסדות חרדיים בלבד, ובתנאי שהם מקיימים אורח חיים דתי, בניגוד לגדוד נצח יהודה שמקבל אליו גם דתיים-לאומיים. ההכשרה כולה מתבצעת בבסיס הר קרן במתחם פלוגתי נפרד. מפקדי וקציני הפלוגה – דתיים. בנוסף, במהלך פרק ההכשרה, נוסף על זמני התפילות שמקבל כל חייל דתי, ישנה שעה של לימוד תורה שבה רב מארגון שח"ר מעביר שיעור לחיילים.
פלוגת תומר נוספה כפלוגה שישית לגדוד רותם, ובהמשך פלוגת תומר הפכה לפלוגה הרובאית בגדוד, ובכך הגדוד חזר לתצורה של שש פלוגות פלוגות (פלוגת חוד, מבצעית, מסייעת, תומר (רובאית), פחת"ק ופלס"ם). הפלוגה החלה בפעילות מבצעית במרץ 2015 בגבול הצפון, והמשיכה לתעסוקות מבצעיות מוצלחות בכל הגזרות.
עקב ההצלחה של הפלוגה נפתחה פלוגה דומה בגדוד 202 בחטיבת הצנחנים, פלוגת ח"ץ.
בשל הראשוניות של הפלוגה והעניין הרב בגיוס חרדים, בעקבות התיקון לחוק שירות ביטחון שעסק בגיוס בני ישיבות לצה"ל, זכתה הפלוגה לעניין ציבורי רב ולסיקור תקשורתי נרחב, ואף שימשה השראה לסדרת הטלוויזיה "כיפת ברזל".
מפקדי גדוד רותם
שםתקופת כהונההערות רובי גולדשטיין 1985−1984 יצחק גבאי 1986−1985 יואש רובין 1987−1986 יצחק לויט 1987–1988 יו"ר עמותת גבעתי אריה קופרברג 1990−1988 צביקה אמדור 1991−1990 לימים מפקד חטמ"ר אפרים ומפקד מערך מג"ל טל רוסו 1991–1992 לימים מפקד מפקדת העומק עימאד פארס 1992–1994 לימים מפקד עוצבת הגליל אילן נוי 1994–1996 אבי לוי 1996–1998 לימים מפקד החטיבה הצפונית ברצועת עזה מוני כץ 1998–2000 לימים מפקד החטיבה, ומפקד מפקדת העומק אילן מלכא 2000–2002 לימים מפקד החטיבה וראש מטה פיקוד המרכז אדם זוסמן 2002–2004 לימים נספח צה"ל בקנדה אילן עזרן 2004–2006 לימים מפקד חטיבת ירושלים ומפקד בא"פ לכיש בסאם עליאן 2006–2008 יהודה הכהן 2008–2010 לימים מפקד חטיבת אלון 2010–2012 נהרג במבצע צוק איתן, מעוטר דני אוקן 2012–2014 לשעבר רע"ן חי"ר במל"י, לימים קצין אג"ם של מפקדת קחצ"ר לירון בטיטו 2014–2016 לימים קצין אג"ם של פיקוד הדרום ומפקד החטיבה טל אשור 2016–2018 מפקד יחידת רימון במבצע צוק איתן, לימים מפקד החטיבה הדרומית ברצועת עזה עמרי רוזנקרנץ 2018–2020 לימים מפקד עוצבת ברעם יוסי אליאס 2020–2022 קודם לכן היה ראש ענף חי"ר במא"ש במל"י, לימים מפקד חטיבת הנגב ענאן פארס 2022–2024 מפקד הגדוד במלחמת חרבות ברזל בניה הר זהב יוני 2024– מפקד הגדוד במלחמת חרבות ברזל. לשעבר ראש ענף חי"ר במא"ש במל"י
ממוזער|סמל סיירת גבעתי
סיירת גבעתי
הסיירת כונתה בעבר גדס"ר גבעתי. בשנת 2019 ביצע צה"ל שינוי בגדוד הסיור של החטיבה ובפלוגותיו. שם הגדוד שונה מ"גדס"ר גבעתי" ל"סיירת גבעתי" וכעת הוא מוגדר כסיירת. הפלוגות הייעודיות מגדוד הסיור הוסבו ל-3 פלגות המתמחות בפשיטה, סיור, חבלה, קשר, לוחמה בשטח בנוי, לחימה בתוואי תת-קרקע, צלפים והפעלת טילים נגד טנקים.
הסיירת כוללת את:
פלס"ר גבעתי
פלחה"ן גבעתי
עורב גבעתי (פלנ"ט)
פלוגת סיוע מנהלתי
מפקדי הגדוד בהיותו במתכונת גדס"ר
שםתקופת כהונההערות רון אשרוב 2001–2003 מפקד הגדוד הראשון עופר וינטר 2003–2005 לשעבר מפקד החטיבה, לימים מפקד עוצבת האש גיא ביטון 2005–2007 לימים מפקד חטיבת שגיא וסגן מפקד אוגדת עזה גור שרייבמן 2007–2009 לימים מפקד עוצבת אדום חזי נחמה 2009–2011 מעוטר צל"ש אלוף, לימים מפקד חטיבת אלכסנדרוני אליעד מאור 2011–2013 לשעבר מפקד החטיבה, לימים מפקד חיל הגנת הגבולות אלי ג'ינו 2013–2015 לשעבר מפק"ץ במכללה לפיקוד טקטי וסגן מפקד החטיבה, לימים סגן מפקד עוצבת אדום ניר בן חמו 2015–2017 לשעבר מפק"ץ במכללה לפיקוד טקטי וסגן מפקד החטיבה
מפקדי היחידה במתכונתה הנוכחית (סיירת)
שםתקופת כהונההערות עברי אלבז 2017–2019 תחת פיקודו הגדוד הוסב ממתכונת גדס"ר לסיירת. לימים מפקד חטיבת הנגב נתנאל שמכה 2019–2021 מעוטר צל"ש מפקד אוגדה. לימים מפקד חטיבת אפרים אריאל גונן 2021–2023 לימים מפקד חטיבת שומרון זיו בואניש 2023–2024 מפקד הסיירת במלחמת חרבות ברזל, לשעבר ראש ענף חי"ר במא"ש במל"י שמואל בטיט יוני 2024– מפקד הסיירת הנוכחי
ממוזער|לוחמי סיירת גבעתי במלחמת חרבות ברזלהגדוד עוטר בשנת 2005 בעיטור המופת על רצף פעילויות מוצלחות ברצועת עזה.
פלס"ר גבעתי
פלס"ר (פלוגת הסיור) גבעתי הוקמה בשנת 1983, וחדלה לתפקד כיחידה עצמאית בחטיבה, לאחר ארגון מחדש של חטיבות החי"ר ויצירת גדוד סיור חטיבתי בשנת 2001. בסיס היחידה היה מחנה 'עמוס ירקוני' או בשמו העממי 'משמר הנגב' על שם הקיבוץ הסמוך. מסלול האימונים ארך כשנה ושמונה חודשים והוא כלל בין השאר אימוני חי"ר מתקדמים, לוחמה בטרור, ניווטים וסיור. בנוסף לכך צורף לפלוגה צוות הצלפים של היחידה המכונה "נץ". בוגרי היחידה במילואים מאיישים את פלוגת התצפית של חטיבת גבעתי, פלוגת הסיור של חטיבת ביסלמ"ח, חטיבת בה"ד 1 וחטיבת הנגב. הפלס"ר התקיים במתכונת זו עד שנת 2019.
ממוזער|לוחמי סיירת גבעתי בח'אן יונס במהלך מלחמת חרבות ברזל
מפקדי הפלס"ר
שםתקופת כהונההערות אילן סופר אייל שליין לימים מפקד עוצבת עידן עמית ווינר דן שוורצפוקס עמוס גולדמן אסף שביט לימים מפקד החטיבה הדרומית ברצועת עזה וחטיבת יהודה איל איזנברג 1990 – 1992 לימים מפקד פיקוד העורף רז שגיא 1992 – 1993 בועז זלמנוביץ 1993 – 1994 מוני כץ 1994 – 1996 מני מוזס 1996 – 1998 אלדד פלד לימים מפקד מערך מגל טל חרמוני 1998 – 2000 לימים מפקד החטיבה הדרומית ברצועת עזה עופר וינטר 2000 – 2002 לימים מפקד עוצבת האש חזי נחמה 2002 – 2004 לימים מפקד חטיבת אלכסנדרוני גור שרייבמן 2004 – 2005 לימים מפקד עוצבת אדום עידן כץ 2005 – 2006 לימים מפקד יחידת שלדג ומפקד חטיבת אפרים לירון ארוך לימים מפקד בא"פ דרום וסגן מפקד חטיבת יהודה אמיר זיגדון ירון סימסולו לימים מפקד עוצבת שועלי מרום חנן בוחבוט מוטי חיים לימים מפקד גדוד 450 נדב דנינו 2013 – 2014 לימים סגן מפקד בה"ד 1 בניה שראל 2014 (נהרג במבצע צוק איתן, קרב רפיח) רועי גנוניאן 2014 – 2015 ערן ארזי 2015 – 2016 2016 – 2017 לשעבר קצין אג"ם של החטיבה, לימים מפקד סיירת נח"ל, נהרג במתקפת הפתע על ישראל דניאל לוריא 2017 – 2018 עמית לוי 2018 – 2019 בתקופתו הוסב הפלס"ר לפלגה בסיירת אסף דמארי 2019 – 2020 מנחם מעוז 2020 – 2021 אופק הלפנד 2021 – 2022 מפקד הפלגה במבצע שובר גלים נדב סרלין 2022 – 2023 במלחמת חרבות ברזל החליף זמנית את מפקד הפלחה"ן יהודה כהן שנפל בלחימה אדר וולף 2023 – מפקד הפלגה במלחמת חרבות ברזל
פלחה"ן גבעתי
ממוזער|228x228 פיקסלים|לוחמי פלחה"ן גבעתי במלחמת חרבות ברזל
הפלחה"ן (פלוגת החבלה וההנדסה) הוקמה בשנת 1984 כחלק מהקמת חטיבת גבעתי המחודשת. ייעוד פלוגת ההנדסה החטיבתית היה לפרוץ את הדרך לכוחות הלוחמים ולהובילם לעבר היעד. מאז הקמתה השתתפה הפלוגה במארבים ובמבצעים מיוחדים רבים במסגרת פעילות הבט"ש, בגזרת גבול לבנון, רצועת עזה, ואזור יהודה ושומרון.
חיילי הפלוגה זכו לצל"ש מפקד פיקוד הדרום, על פעילותם המצטיינת בצומת נצרים בספטמבר 2000 בפרוץ האינתיפאדה השנייה.
בשנת 2001 הפלוגה שולבה במסגרת גדס"ר גבעתי שהוקם אז, והתקיימה במתכונת זו עד שנת 2019.
מפקדי הפלחה"ן
שםתקופת כהונההערות אריה איטח לימים סגן מפקד בה"ד 1 ניר מוקוטוב לימים מפקד יחידת עוקץ איתן מגל אבי בורשטיין יובל וינשטיין נהרג בוואדי צברין בשנת 1990 שגיא תלמי טל סיני אלדד פלד לימים מפקד מערך מגל יגאל נחום רון אשרוב לימים מפקד החטיבה הצפונית ברצועת עזה ומפקד המרכז לאימונים טקטיים במל"י רונן מרלי לימים מפקד חטיבת ביסלמ"ח בוני מזר 1998 – 1999 גל תמיר 1999 דולב קידר נהרג במבצע צוק איתן בעת ששימש מפקד גדוד גפן איציק כהן לימים מפקד עוצבת הפלדה טל חפץ אלי ג'ינו לימים סגן מפקד עוצבת אדום עפר קעה לימים ראש מנהלת 'אופק רחב' קובי בראל לימים קצין המבצעים של פיקוד המרכז בני מאיר מפקד הפלחה"ן במבצע צוק איתן. לימים מפקד יחידת רימון, גדוד שחר וסיירת דבורה, מעוטר צל"ש מח"ט נתי בן חורין קובי אוחיון אלי טולדנו לימים מפקד חטיבת אלון יונתן הלוי לימים מפקד יחידת רימון ליאור ליברמן שמואל ביטרן לימים ממ"ח בבא"ח גבעתי זיו בואניש לימים מפקד סיירת גבעתי אבירן אלפסי לימים מפקד גדוד 450 וגדוד צבר טל כהן (טלכו) 2018 – 2019 בתקופתו הוסב הפלחה"ן לפלגה בסיירת. נהרג במלחמת חרבות ברזל אלי סגל 2019 – 2020 לימים מפקד בית הספר להכשרות של סיירת גבעתי אייל מייזל 2020 – 2021 מפקד הפלגה במבצע שומר החומות עידו נהרי 2021 – 2022 מפקד הפלגה במבצע שובר גלים ברוך אטיאס 2022 – 2023 לימים מפקד מחזור בבא"ח גבעתי 2023 נהרג במלחמת חרבות ברזל אופק ברוס 2023 –מפקד הפלגה במלחמת חרבות ברזל
עורב גבעתי
ממוזער|212x212 פיקסלים|לוחם פלוגת העורב של סיירת גבעתי במלחמת חרבות ברזל
הפלנ"ט (פלוגת נ"ט) הייתה פלוגה נגד טנקים (נ"ט) המכונה "עורב" (על שם הטיל שבעבר השתמשו בו). ייעודה של הפלוגה היה לפגוע בשריון אויב, בחי"ר ובמטרות איכות, ולהוות כוח חי"ר איכותי. בנוסף תפקיד הפלוגה היה להכניס את החטיבה ללחימה בעזרת יכולות האש והתצפית המגוונות שלה, דבר שבעבר עשתה פלוגת הסיור. מאז הקמתה השתתפה הפלוגה במארבים ובמבצעים מיוחדים רבים, בפעילות הבט"ש, בגזרת גבול לבנון, רצועת עזה, ואזור יהודה ושומרון, וזכתה פעמים רבות בפלוגה המצטיינת של החטיבה. הפלוגה התקיימה במתכונת זו עד שנת 2019.
מפקדי העורב
שםתקופת כהונההערות שלומי משה 1988 צחי ברבר 1991–1992 יואל סטריק לימים מפקד זרוע היבשה צביקה דן 1993–1995 אדם זוסמן 1996-1995 לימים מפקד חטיבת הנגבמשה אור1997-1996 עופר לוי לימים ראש מטה פיקוד הדרום דוד כהן-דביר יהודה הכהן לימים מפקד חטיבת אלון טל כרמל לימים מפקד חטיבת הערבה קובי פרחי ניר בן חמו לימים סגן מפקד החטיבה שי שרף אליק סרור חנן שוורץ אלישי גואטה דוד רון לימים סגן מפקד החטיבה אלון פייזר 2014–2015 אייל גול שמואל בטיט איתי משאט אוגוסט 2018 – בתקופתו הוסב הפלנ"ט לפלגה בסיירת רואד בלעוס יואב אורבך עידן גל 2021 – האדי גאנם 2022–2023 משה צבי נריה 2023–2024 נפצע באורח קשה במלחמת חרבות ברזל שמואל כהן 2024– ממלא מקום עקב פציעת משה צבי נריה במלחמת חרבות ברזל
פלחי"ק גבעתי
ממוזער|סיכת פלחי"ק גבעתיפלוגת מאור (הפלחי"ק) היא פלוגת הקשר והתקשוב של חטיבת גבעתי. הפלוגה אחראית על הפעלת אמצעי הקשר, התקשוב והשו"ב במפקדת החטיבה ובגדודים. בנוסף הפלוגה אחראית לפריסה והקמת מפקדות וחמ"לי החטיבה, וחפ"ק המח"ט בסדיר ובמילואים.
הפלוגה מורכבת מ-5 מחלקות: 4 מחלקות מקצועיות (אלחוט, שו"ב, כ"ס, וקצ"ק) ומצוות לוחמים.
לוחמי הפלחי"ק מבצעים את מסלול הכשרת הלוחם בבא״ח גבעתי. בתקופת השגרה מבצעים פעולות ביטחון שוטף יחד עם היחידה שאליה הם משתייכים. בחירום ובאימונים משמשים לוחמי הפלחי"ק כקשרי המח"ט ובתוך כך אמונים על אבטחת המח"ט וקציני המטה.
מערך התקשוב החטיבתי מונה את כלל קציני, נגדי וחיילי חיל התקשוב שבחטיבה, בגדודים ובבאח. אחריות הפלחי"ק לאמן את כלל המסגרות התקשוביות על מנת שיבצעו את תפקידן בצורה נכונה ומדויקת.
בא"ח גבעתי
בא"ח (בסיס אימון חטיבתי) גבעתי, הוא בית הספר ללוחמת חי"ר, שבו מתקיימים ההכשרה, ההדרכה והאימונים של חטיבת גבעתי. הבסיס הוקם על ידי אל"ם (מיל') יעקב עמר, ששימש קודם לכן מפקד גדוד 51 בגולני, כחלק מהקמת חטיבת גבעתי המחודשת. הבסיס שוכן בבסיס קציעות שבנגב על כביש באר שבע–ניצנה סמוך לגבול ישראל–מצרים, ונועד להכשרת טירונים.
בעבר התבצעה הטירונות בשטח הבא"ח והאימון המתקדם במחנה הר קרן, אך בשנת 2015 הוחלט שכל מחזור גיוס ישלים הכשרה מלאה בסיס אחד, על מנת לחסוך זמן אימון יקר שמתבזבז על ההעברה. בשל העובדה שהצבא מקדיש יותר כסף לבסיסי טירונים, שופץ בסיס הר קרן בצורה נרחבת, וחלק ממטה הבא"ח הועבר אליו. כמו כן בשנה זו הושלמה בנייתם של מגורי הקבע בבסיס במקום האוהלים.
מפקדי הבא"ח
שםתקופת כהונההערות משה בכר 1983–1984 מפקד הבא"ח בזמן הקמת החטיבה יעקב עמר 1984– הקים את בסיס קציעות מנשה עמית חיים אביטל נביה מרעי נהרג במהומות מנהרת הכותל כשכיהן כסגן מפקד אוגדת עזה יעקב בכר דוד אוחנה שלמה דגן לימים מפקד החטיבה הדרומית ברצועת עזהארז כץ 1998–2001 לימים רמ"ח תורת לחימה באגף המבצעים אלדד פלד 2001–2002 לימים סגן מפקד החטיבה ומפקד מערך מגל אילן מלכא 2002–2004 לימים ראש מטה של פיקוד המרכז משה אור 2004–2006 לימים ראש תורת חי"ר וצנחנים במפקדת קחצ"ר עופר לוי 2006–2008 לימים מפקד החטיבה וראש מטה פיקוד הדרום יוסי דרורי 2008–2010 דדו בר כליפא 2010–2012 לימים מפקד עוצבת סיני איציק כהן 2012–2014 לימים מפקד עוצבת אדום דודו כהן 2014–2016 לימים סגן מפקד עוצבת אדום לירון בטיטו 2016–2018 לימים מפקד החטיבה הדרומית ברצועת עזה טל אשור 2018–2020 לימים מפקד החטיבה הדרומית ברצועת עזה עברי אלבז 2020–2022 לימים מפקד חטיבת הנגב יוסי אליאס 2022–2024 לימים מפקד חטיבת הנגב אבירן אלפסי יולי 2024 – מפקד הבא"ח הנוכחי
גדוד הנדסה 8170
ממוזער|100px|תג גדוד 8170
גדחה"ן 8170 הוא גדוד הנדסה קרבית במילואים. במרץ 2014 עבר הגדוד מחטיבה 27 שנסגרה, והוכפף לחטיבת גבעתי. הגדוד השתתף תחת פיקוד החטיבה במבצע צוק איתן. ב-2018 זכה הגדוד בפרס הרמטכ"ל ליחידות מילואים מצטיינות.
מפקדי הגדוד: אודי אלבז, מני בראונשטיין, אמיר זרגרי.
מפקדי החטיבה
שםתקופת כהונההערות יהודה דובדבני 1983–1985 מפקד החטיבה הראשון זאב דרורי 1985–1986 אריק מורן 1986–1987 אפי איתם 1987–1988 מפקד החטיבה בתחילת האינתיפאדה הראשונה. לימים מפקד עוצבת הגליל יום טוב סמיה 1988–1990 לימים מפקד פיקוד הדרום גיורא ענבר 1990–1992 לימים מפקד יק"ל גיורא איילנד 1992–1993 לימים ראש אגף התכנון מוני חורב 1993–1995 מאיר כליפי 1995–1997 לימים המזכיר הצבאי של ראש הממשלה אייל שליין 1997–1999 לימים מפקד עוצבת עידן ליאור שלו 1999–2001 עימאד פארס 2001–2003 לימים מפקד עוצבת הגליל איל איזנברג 2003–2005 לימים מפקד פיקוד העורף יואל סטריק 2005–2007 מפקד החטיבה במלחמת לבנון השנייה. לימים מפקד פיקוד הצפון ומפקד זרוע היבשה אילן מלכא 2007–2009 המח"ט במבצע עופרת יצוקה. צמח בחטיבה מגיוסו ועד להיותו מפקד החטיבה מוני כץ 2009–2011 לימים מפקד מפקדת העומק עופר לוי יוני 2011 – אוגוסט 2013 לימים ראש מטה פיקוד הדרום עופר וינטר אוגוסט 2013 – יוני 2015 מפקד החטיבה במבצע צוק איתן. לימים מפקד עוצבת האש ירון פינקלמן יוני 2015 – יולי 2017 לימים מפקד פיקוד הדרום דדו בר כליפא יולי 2017 – יולי 2019 לימים מפקד עוצבת געש איציק כהן יולי 2019 – יולי 2021 לימים מפקד עוצבת הפלדה אליעד מואטי (מאור) 7 ביולי 2021 – 16 באוגוסט 2023 לימים מפקד חיל הגנת הגבולות לירון בטיטו 16 באוגוסט 2023 – מפקד החטיבה במלחמת חרבות ברזל
נשק ואמצעים
ממוזער|250 פיקסלים|לוחם גבעתי עם תבור X-95 פלאט-טופ בקרב רפיח (2024), מלחמת חרבות ברזל.
ממוזער|250 פיקסלים|לוחם גבעתי משגר רקטת כתף מטאדור ("מפצח") בקרב רפיח (2024), מלחמת חרבות ברזל.
חיילי חטיבת גבעתי חמושים ברובה סער תבור X-95 פלאט-טופ ובM4A1 קרבין החל ממחזור נובמבר 2023. בעבר נהגו להשתמש ברובה סער מיקרו תבור X-95 מדגמי מיקרו-תבור (גרסה מקוצרת יותר של התבור) ותבור קומנדו CTAR-21 ובעבר הרחוק יותר גליל, M16. נשקם זהה לשאר כלי הנשק של גדודי החי"ר בצה"ל וכולל גם מטול רימונים מדגם M-203, רובי צלפים מדגמים רמינגטון M-24, מאוזר 86SR, SR-25 Mk 11 וברק 338, מטולי רקטות נגד טנקים ומבנים מדגמי לאו M-72 ומטאדור "מפצח אגוזים", מקלע בינוני מאג, מקלע קל נגב, מקלע כבד מדגם M2 בראונינג ומקלעי רימונים מקל"ר סאקו דיפנס Mk-19 ומקל"רון MK47 בקליבר 40 מ"מ. בסוף שנת 2018 החלה החטיבה להצטייד ברובי מיקרו-תבור משופרים בעלי קנה ארוך יותר מדגם תבור X-95 פלאט-טופ.
בעקבות הצטיינותה של החטיבה במבצעים שונים, המתגייסים החדשים לגבעתי בגיוס נובמבר 2006 זכו להיות הראשונים שמשתמשים באופן מלא ושוטף בנשק החדש "תבור" אשר כולל גם כוונת השלכה בשם "מארס".
עד אמצע העשור הראשון במאה העשרים ואחת, הייתה החטיבה מצוידת בנגמ"שי M-113 בלבד, הנחשבים למיושנים ופגיעים, בעלי מיגון לא מספק. בעקבות אסון הנגמ"שים ואיום הנ"ט הגובר ברצועת עזה, הוחלט לתגבר את החטיבה בנגמ"שי המרכבה הכבדים, הנחשבים לאחד הכלים הממוגנים בצה"ל. כמו כן, הועברו נגמחונים ונקפדונים לשירות החטיבה.
בשנים 2005 ו-2008 נמסרו מספר נגמ"שי מרכבה (נמ"ר) לשורות החטיבה, לצורכי הערכה ובדיקתם בשטח לפני שייוצרו באופן מסיבי לכלל הכוחות. מאוחר יותר הוחלט שחטיבת גולני היא שתצטייד בנמ"ר ואילו נגמ"שי האכזרית של גולני יועברו לשימוש גבעתי. בשנת 2019 החלה החטיבה בהצטיידות בנמ"ר המצויד ב"מעיל רוח".
ב-2024 החל להיקלט בצה"ל מטול רימונים M320 , שמכונה גם "אקדח רימונים", שכן הוא כלי נשק עצמאי (ולא מתלבש על קנה הרובה). חטיבת גבעתי היא הראשונה שקלטה את ה-M320.
ציונים לשבח
הצל"שים מוצגים בסדר הענקתם.
– מאת מפקד פיקוד הדרום, דורון אלמוג, הוענק לסמל שלומי פרץ ביוני 2001, אלוף על אומץ לב ותפקוד קר רוח בלחימה בצומת נצרים בתחילת אינתיפאדת 2000.
– מאת מפקד פיקוד הדרום, דורון אלמוג, הוענק לחטיבת גבעתי באוקטובר 2002, על נשיאה במרבית עול הלחימה ברצועת עזה.
– מאת מפקד פיקוד הדרום, דורון אלמוג, הוענק לסג"ם ליעד גולן מגדוד שקד באוקטובר 2002, על כך שהרג מחבל בקרב פנים אל-פנים באמצעות קסדה, לאחר שאזלה התחמושת מנשקו.
– מאת מפקד פיקוד הדרום, דן הראל, הוענק לסרן חגי ביבי וסגן לאונרדו וייסמן באפריל 2004, על אומץ ליבם, חתירה למגע ולקיחת אחריות פיקודית בגזרה שאינה באחריותם.
– הוענק לגדס"ר גבעתי ב-14 באפריל 2005, על פעילותו המבצעית הרצופה והמתמשכת במהלך שנת 2004 באזור חבל עזה.
– מאת מפקד פיקוד הדרום, דן הראל, הוענק לסא"ל עופר וינטר באפריל 2004, על הובלת גדוד הסיור החטיבתי בפעילות רציפה ומתמשכת ברצועת עזה.
– מאת מפקד פיקוד הדרום, דן הראל, הוענק לסרן חזי נחמה באפריל 2004, על פועלו.
– מאת אלוף פיקוד הדרום, יואב גלנט, הוענק לסרן אליק סרור בספטמבר 2008, על שהוביל כוחות תחת אש באזור רווי מחבלים, בעת שהיה מפקד פלוגה מסייעת בגדוד שקד.
– מאת מפקד החטיבה, אל"ם אילן מלכא, הוענק לסגן נדב מוסאי בספטמבר 2009, על פועלו במבצע עופרת יצוקה.
– מאת מפקד החטיבה, אל"ם אילן מלכא, הוענק לסרן בני מאיר בספטמבר 2008, על פועלו.
– הוענק לסגן איתן פונד בינואר 2015, על גבורתו במהלך קרב רפיח, במבצע צוק איתן.
– מאת מפקד פיקוד הדרום, סמי תורג'מן, הוענק ליחידת רימון בינואר 2015, על פעילות היחידה במבצע צוק איתן.
– מאת הרמטכ"ל, בני גנץ, הוענק ללוחם ביחידת רימון בינואר 2015, על תפקודו במבצע צוק איתן, והריגתם של 4 מחבלים בהיתקלות.
סמלי החטיבה
את הסמל הראשון של גבעתי איירה דבורה פופקו בהיותה חיילת בחטיבה.
צבע הכומתה הוא סגול. הראשונות שבחרו צבע זה היו בנותיו של המח"ט הראשון (לאחר הקמת החטיבה מחדש ב-1983), יהודה דובדבני, שרצה שלחטיבה המחודשת בפיקודו יהיו צבע וזיהוי ייחודי משלה. הוא הגיע לביתו עם שקיות מלאות בדוגמאות של כומתות בצבעים שונים, וביקש מבנותיו לבחור את הצבע האהוב עליהן. הן בחרו בסגול. הבחירה עברה מבחן נוסף, אצל שתי פלוגות טירונים של החטיבה, אשר להפתעת דובדבני בחרו גם חייליהן בסגול. כאשר הרמטכ"ל אז, משה לוי, ביקר בבסיס הטירונים החטיבתי, ביקש ממנו אחד החיילים שלחטיבה תהיה כומתה ייחודית משלה, והרמטכ"ל קיבל את הבקשה.
תג החטיבה: החרב מסמלת את היותה של החטיבה חטיבה לוחמת. השועל מסמל את יחידת שועלי שמשון שהייתה הסיירת של חטיבת גבעתי הוותיקה; הצבע הכחול מסמל את הים (ייעודה המקורי של החטיבה הוא נחיתה מן הים באמצעות נגמ"שים אמפיביים – "תמסחים"); הצבע הצהוב מסמל את צבע האדמה המדברית של דרום הארץ, גזרתה הייעודית של החטיבה. רגליו של השועל נעוצות בקרקע – נחיתה מהים, זנבו מורם לאוויר לאות גאוות יחידה. צבר – מסמל את ארץ ישראל וכמו כן את גדוד צבר. על פי מורשת הקרב של החטיבה מקור סמל הצבר הוא בקרבות תש"ח. הערבים, שפחדו מפשיטות הקומנדו של שועלי שומשון, הקיפו את יישוביהם בצברים על מנת שיהוו מכשול ללוחמים.
המנון החטיבה הוא "מי שחלם גבעתי". ב-2015 נוספו בתים נוספים להמנון בעקבות מבצע צוק איתן.
סיכות יחידות חטיבת גבעתי
ראו גם
לוחמים (סדרת רשת)
לקריאה נוספת
מאיר פינקל, הפקת לקחים ברמה הטקטית במלחמת העצמאות - חלון לשני דפוסי ארגון צבאי, בתוך: מלחמה המעצבת הראשונה – שבעה מאמרים במלאת שבעים שנה למלחמת העצמאות, מודן, משרד הביטחון וצה"ל/המחלקה להיסטוריה, 2018, עמודים 113–150
קישורים חיצוניים
שלמה מן, סגול כהה – גבעתי בנחיתה, בין גלים" 169 דצמבר 1986, עמ' 9.
תמונות מתרח"ט גבעתי, פורום צבא וביטחון בפרש
.
מיכל קליין ונעמי נידם, 25 שנה לגבעתי לחטיבה הסגולה, במחנה, 18 באוגוסט 2008, כפי שהועלה באתר "שב"וז חיילים"
תצלומים של מצעד חטיבת גבעתי במושבה רחובות
תמונות מאוסף חזי אשל - חטיבת גבעתי מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
טקס הענקת אות מלחמת ששת הימים למשפחות הנופלים, יומני כרמל, דצמבר 1967 (התחלה 0:19)
בול פגיעה: כך הפכה חטיבת גבעתי לאלופת הצליפה של צה"ל, אתר צה"ל, 30 בנובמבר 2017
הערות שוליים
*
גבעתי
קטגוריה:יחידות צה"ל שעוטרו בצל"ש אלוף
גבעתי | 2024-09-26T13:43:58 |
נחמן שי | נחמן שי (נולד ב-28 בנובמבר 1946) הוא פוליטיקאי, חוקר, יועץ תקשורת ועיתונאי ישראלי. לשעבר שר התפוצות וחבר הכנסת מטעם מפלגת העבודה. בעבר שימש דובר צה"ל ומפקד תחנת הרדיו גלי צה"ל. כיהן כמנכ"ל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, יו"ר חברת החדשות של ערוץ 2, יו"ר רשות השידור, וכן כמנכ"ל ישראל של ארגון הפדרציות היהודיות בארצות הברית UJC. בעל תואר דוקטור בתקשורת ובמדע המדינה. באפריל 2024 מונה לדיקן היברו יוניון קולג' - מכון למדעי היהדות בקמפוס ירושלים על שם משפחת טובי.
ראשית חייו
ממוזער|250px|שי בתפקיד דובר צה"ל
נולד כנחמן שייקביץ בירושלים, לחווה (לבית ז'יכלינסקי) שעלתה לארץ ישראל מפולין ולאליעזר, שעלה לארץ ישראל מרוסיה. את לימודיו עשה בגימנסיה העברית רחביה.
קריירה עיתונאית
ממוזער|נחמן שי, אפרים לפיד ויום טוב תמיר לפני קורס מפקדי חטיבות 1986
שי החל את פעילותו כאיש תקשורת עם גיוסו לצה"ל בשנת 1964, כאשר שירת במערכת כתב העת "במחנה נח"ל". אחר כך המשיך ב"קול ישראל" ככתב לענייני ירושלים, יהודה ושומרון ומשטרה. בשנים 1972–1977 היה כתב בטלוויזיה הישראלית לענייני צבא וביטחון. בשנת 1977 יצא לשנה ללימודים בארצות הברית מטעם מכון העיתונות האמריקני. בשובו לישראל היה כתב הטלוויזיה הישראלית בכנסת.
בשנת 1979 הושאל למשרד החוץ ושימש עד 1981 מזכיר העיתונות של משלחת ישראל לאו"ם ועד 1983 יועץ התקשורת של שגרירות ישראל בוושינגטון. עם מינויו של משה ארנס לשר הביטחון, הוא הזמין את שי להתלוות אליו כיועץ תקשורת והוא המשיך בתפקידו עם שר הביטחון הבא, יצחק רבין. הוא כיהן בתפקידו עד שנת 1985, עת מונה למפקד תחנת הרדיו גלי צה"ל ובספטמבר 1989 לדובר צה"ל, בדרגת ייצוג תא"ל. הוא זכור בתפקידו זה בעיקר מתקופת מלחמת המפרץ, אז זכה לכינוי "המרגיע הלאומי". בשנת 1991 זכה בתעודת הוקרה של פרס זיו מטעם צדק-מדות-מוסר על תרומתו לרוח עם ישראל כדובר צה"ל בחודשים הקשים שעברו עליו בשנת תשנ"א.
לאחר שסיים את תפקידו כדובר צה"ל בשנת 1991, התמנה למנכ"ל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו ושימש גם יו"ר חברת החדשות של ערוץ 2. בשנת 1999 מונה על ידי מתן וילנאי, שר המדע, התרבות והספורט למנכ"ל משרדו. לאחר מכן, בשנים 2000–2002, שימש יו"ר רשות השידור.
בשנים 2005–2006 הופיע כשופט בתוכניות המציאות "השגריר" ו"השגריר - חמש יבשות". בשנים 2002–2009 כיהן כמנכ"ל ישראל של ארגון הפדרציות היהודיות, UJC.
הוראה ומחקר
ממוזער|250px|שי בתפקיד דובר צה"ל
שי הוא בעל תואר ראשון מהחוג להיסטוריה כללית ומדע המדינה, ומוסמך בתקשורת המונים מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. בעל תעודה בהצטיינות בניהול עסקי בכיר. בשנת 2009 קיבל תואר דוקטור בתקשורת ובמדע המדינה מאוניברסיטת בר-אילן. עבודת הדוקטורט של שי, שנכתבה בהנחיית פרופ' איתן גלבוע, זכתה בפרס צ'צ'יק לחקר ביטחון ישראל מטעם המכון למחקרי ביטחון באוניברסיטת ת"א.
ב-2013 פרסם את ספרו "מלחמדיה: ישראל, העולם והקרב על התודעה" בהוצאת ידיעות אחרונות. הספר חוקר את התפקיד שמילאה התקשורת באינתיפאדה השנייה. על כך זכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית לשנת 2013.
הוא שימש מרצה בכיר בתוכנית ללימודי עיתונאות באוניברסיטת תל אביב ובמכללה למינהל. בשנים 2020–2021, שימש שי פרופסור אורח באוניברסיטת אמורי שבאטלנטה ובאוניברסיטת דיוק שבדרהאם, קרוליינה הצפונית, מטעם ה"מכון ללימודי ישראל".
נכון להיום משמש כמרצה אורח באוניברסיטת חיפה בתוכנית רודרמן ליחסי ישראל-יהדות ארצות הברית.
באפריל 2024 מונה לדיקן היברו יוניון קולג' - מכון למדעי היהדות בקמפוס ירושלים על שם משפחת טובי.
קריירה פוליטית
250px|ממוזער|מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי ויועציו יושבים מול חברי האופוזיציה יצחק "בוז'י" הרצוג, נחמן שי ועמיתיהם, חדר הקריאה במלון קינג דייוויד, נובמבר 2015
ב-3 בנובמבר 2008 התפקד לקדימה ונבחר מטעמה לכנסת ה-18. במסגרת תפקידיו בכנסת היה יושב ראש השדולה לקידום הדיפלומטיה הציבורית, יושב ראש השדולה לחיזוק הקשר עם העם היהודי ועמד בראש משלחת הכנסת לפרלמנט האירופי.
לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה פרש מ"קדימה", והתמודד בפריימריס במפלגת העבודה. שי הוצב במקום ה-14 ברשימת המפלגה לכנסת ונבחר לכנסת ה-19. במסגרת תפקידיו בכנסת היה חבר בוועדת החוץ והביטחון ובוועדת הפנים. בנוסף, כיהן כיושב ראש השדולה לחיזוק הקשר עם העם היהודי, השדולה לחיזוק יחסי ארצות הברית-ישראל, השדולה למען ירושלים, שדולת כחול לבן, השדולה לביטחון העורף ושדולת הגמלאים. כמו כן, הוא ראש משלחת הכנסת למועצת אירופה ויו"ר אגודת הידידות הפרלמנטרית ישראל-גרמניה. ב-28 במאי 2014 נבחר לשמש סגן יו"ר הכנסת מטעם סיעת העבודה.
לקראת הבחירות לכנסת העשרים, הוצב במקום ה-20 של רשימת "המחנה הציוני" המשותפת למפלגה העבודה ול"", ונכנס לכנסת.
ב-6 בפברואר 2017 שגריר גרמניה בישראל, קלמנס פון גטצה, העניק לשי עיטור מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, עבור "תרומתו הגדולה והמשמעותית לקידום יחסי ישראל - גרמניה".
ב-2019, בבחירות המקדימות של מפלגת העבודה לקראת הבחירות לכנסת העשרים ואחת הגיע למקום ה-16 ובשל כך הוצב במקום ה-24 ברשימת המפלגה ולא נכנס לכנסת. ברשימת העבודה לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושתיים הוצב על ידי עמיר פרץ במקום ה-14, שנחשב לא-ריאלי, ופרש במחאה מרשימת העבודה לכנסת.
בהמשך, התמודד שוב בפריימריז לקראת הבחירות לכנסת העשרים וארבע והגיע למקום השישי. שי שובץ ברשימת במקום השמיני לאחר הבטחת ייצוג מגדרי ולא נבחר לכנסת.
לקראת הבחירות לכנסת ה-25, התמודד בבחירות המקדימות של מפלגת העבודה. הוא זכה ב-7882 קולות, ובשל שיטת השריון המגדרי שהופעלה במפלגה העבודה בבניית רשימתה לכנסת, שובץ במקום ה-17 ברשימה, ולא חזר לכהן כחבר הכנסת.
שר התפוצות
ב-13 ביוני 2021 עם הקמת הממשלה ה-36 מונה שי לשר התפוצות, שי מינה את ציונה קניג-יאיר למנכ"לית משרדו. לאחר אסון קריסת הבניין בסרפסייד, נשלח כנציג הממשלה למיאמי על מנת לחזק את הקהילה היהודית באזור.
שי אמור היה לחזור לכנסת ה-24 ב-22 ביוני 2021 עם התפטרותו של השר לביטחון הפנים עמר בר-לב במסגרת החוק הנורווגי, אך ויתר על החזרה לכנסת לטובת נעמה לזימי.
לאחר הבחירות שימש שי כפרשן וכחבר פאנלים שונים בערוצי הטלוויזיה בישראל. כמו כן, הוא מפרסם טורי דעה בעיתונות בעברית. שי חבר בהנהלת "מפקדים למען ביטחון ישראל".
חיים אישיים
שי נשוי לרבקה ואב לשלושה ילדים וסב לשמונה נכדים. מתגורר עתה בתל אביב.
ספרים שכתב
מלחמדיה: ישראל העולם והקרב על התודעה
ביטחון 50: צה"ל, קהיליית המודיעין, משרד הביטחון
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט האישי של נחמן שי
מכתביו
הערות שוליים
קטגוריה:שרי התפוצות בממשלות ישראל
קטגוריה:שרים שכיהנו בעת שלא היו חברי כנסת
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל השלושים ושש
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת בר-אילן
קטגוריה:בוגרי גימנסיה רחביה
קטגוריה:סגל במחנה נח"ל
קטגוריה:דוברי צה"ל
קטגוריה:דוברים ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס יצחק שדה
קטגוריה:חברי הכנסת השמונה עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת התשע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המחנה הציוני
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם קדימה
קטגוריה:יועצי תקשורת ישראלים
קטגוריה:יושבי ראש רשות השידור
קטגוריה:מלחמת המפרץ: אישים
קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
קטגוריה:מפקדי גלי צה"ל
קטגוריה:שדרני רדיו ישראלים
קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרים בממשלת ישראל
קטגוריה:מנכ"לי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו
קטגוריה:מנכ"לי משרד המדע והטכנולוגיה
קטגוריה:זוכי פרס צ'צ'יק
קטגוריה:סגני יושב ראש הכנסת בכנסת התשע עשרה
קטגוריה:סגני יושב ראש הכנסת בכנסת העשרים
קטגוריה:שופטי תוכניות מציאות ישראלים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1946
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים: בית הספר למנהל עסקים
קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי תקשורת
קטגוריה:זוכי פרס זיו | 2024-10-01T01:22:59 |
פרנק הרברט | פרנק פטריק הרברט (באנגלית: Frank Patrick Herbert; 8 באוקטובר 1920 - 11 בפברואר 1986) היה סופר מדע בדיוני אמריקני נודע. יצירתו הנודעת ביותר היא ספרו "חולית", וחמשת הספרים שבאו אחריה בסדרה. כמו כן, הוא נודע בזכות ספרי מדע בדיוני רבים אחרים, כגון "ניסוי דוסאדי", וספרים מחוץ לסוגת המדע הבדיוני.
סאגת "חולית" עסקה בנושאים מורכבים כגון הישרדות אנושית ואבולוציה, אקולוגיה, ונקודת המפגש בין דת, פוליטיקה וכוח. סדרת הספרים הצליחה בביקורות ובמכירות.
ביוגרפיה
פרנק הרברט נולד ב-1920 בטאקומה, וושינגטון. הוא ידע מגיל צעיר כי הוא רוצה להיות סופר, וב-1939 שיקר אודות גילו על מנת להתקבל לעבודה בעיתון "Glendale Star".
קריירת הכתיבה שלו התעכבה לזמן-מה כאשר שירת בחיל הים האמריקני בתור צלם במלחמת העולם השנייה. הוא נשא לאישה את פלורה פרקינסון ב-1941, אך התגרש ממנה ב-1945, לאחר שנולדה ביתם.
לאחר המלחמה הוא החל ללמוד באוניברסיטת וושינגטון, שם פגש בשנת 1946 את בוורלי אן סטיוארט בקורס כתיבה יוצרת. הם היו שני הסטודנטים היחידים בכיתה שמכרו יצירה כלשהי לפרסום - הרברט מכר שני סיפורי הרפתקאות למגזינים, וסטיוארט מכרה סיפור למגזין "Modern Romance". הם נישאו בסיאטל ב-20 ביוני 1946. בנם הראשון, בריאן הרברט, נולד ב-1947. פרנק הרברט לא סיים את לימודיו באוניברסיטה, כיוון שרצה ללמוד רק את מה שעניין אותו, ולכן לא סיים את הקורסים הנדרשים, כך על-פי בנו, בריאן.
אחרי האוניברסיטה הוא חזר לעיתונות ועבד בעיתונים "Seattle Star" ו-"Oregon Statesman"; כמו כן, הוא עבד בתור סופר ועורך בעיתון "California Living" של "San Francisco Examiner".
הרברט החל לקרוא מדע בדיוני בשנות ה-40, ולכתוב אותו בשנות ה-50. סיפוריו הקצרים החלו להופיע ב-"Startling Stories" ובמגזינים אחרים. במהלך העשור הוא פרסם קרוב לעשרים סיפורים.
הקריירה שלו כמחבר רומנים החלה ב-1955 עם פרסומו של "הדרקון בים", שבו השתמש בסביבה של צוללת מן המאה ה-21 כאמצעי לחקור שפיות ושיגעון. הספר חזה עימותים עולמיים בנושא צריכתו והפקתו של הנפט. הוא זכה לביקורות חיוביות אך לא היווה הצלחה מסחרית רבתי.
הרברט החל לבצע עבודת מחקר בנוגע ל"חולית" ב-1959 ויכול היה להקדיש עצמו לכתיבה מכיוון שאשתו חזרה לעבוד במשרה מלאה ככותבת פרסום עבור חנויות, ובכך נהייתה המפרנסת העיקרית של המשפחה לאורך שנות ה-60. הרברט סיפר מאוחר יותר בריאיון עם וויליס אי. מקנאלי כי הגה את הרעיון לרומן כשהיה אמור לכתוב מאמר למגזין בנושא חוליות בפלורנס, אורגון, אך הוא נכנס עמוק מדי לנושא, וסיים עם הרבה יותר חומר מחקר ראשוני משנדרש היה למאמר יחיד. המאמר מעולם לא נכתב, אך הוא שימש כזרע לרעיונות שהובילו ל"חולית".
לאחר שש שנות מחקר וכתיבה, הושלם "חולית" ב-1965. הרומן היה ארוך הרבה יותר מספרי מדע בדיוני מסחריים של התקופה, הוא פורסם במגזין "אנלוג" ("Analog") בשני חלקים נפרדים, ב-1963 וב-1965. הרומן נדחה על ידי קרוב לעשרים הוצאות ספרים עד אשר התקבל לבסוף. עורך אחד ענה לו, "יכול להיות שאני עושה את שגיאת העשור, אבל..." בטרם דחה את כתב-היד; אך צ'ילטון (Chilton), בית הוצאה-לאור גדול בפילדלפיה, העניק להרברט מקדמה של 7,500$, והספר זכה במהרה לתשבחות המבקרים. "חולית" זכה בפרס נבולה עבור הרומן הטוב ביותר לשנת 1965, וחלק (עם רוג'ר זילאזני) את פרס הוגו לרומן הטוב ביותר לשנת 1966. הספר היה רומן המדע-הבדיוני הראשון שעסק באקולוגיה, והכיל ריבוי של נושאים נרחבים ומשתלבים. הסיפור מסופר מנקודות מבט של גיבורים משתנים, שיטה שנצפית בכל יצירתו הבוגרת של הרברט.
הספר לא נהיה רב-מכר בן-לילה. עד 1968 הרוויח הרברט 20,000$ ממכירתו, הרבה יותר מרוב ספרי המדע הבדיוני של התקופה, אך עדיין לא מספיק על מנת לאפשר להרברט לעסוק בכתיבה במשרה מלאה. עם זאת, פרסום הספר פתח לפניו דלתות רבות. הוא שימש כסופר החינוכי של העיתון "Seattle Post-Intelligencer" מ-1969 ועד 1972, ומרצה ללימודים כללים ובין-חוגיים באוניברסיטת וושינגטון (1970-1972). הוא עבד בווייטנאם ובפקיסטן בתור יועץ סוציאלי ואקולוגי ב-1972. ב-1973 היה מנהל הצילום של תוכנית הטלוויזיה "The Tillers".
עד 1972 הוא הצליח להפוך לכותב במשרה מלאה ובמהלך שנות ה-70 וה-80 נהנה מהצלחה מסחרית ניכרת בתור סופר. הוא חי בין הוואי לבין מדינת וושינגטון. במהלך התקופה הזו הוא חיבר ספרים רבים ועמד מאחורי רעיונות אקולוגיים ופילוסופיים. הוא המשיך את סאגת "חולית" עם ספרי ההמשך - "משיח חולית", "ילדי חולית", "הקיסר האל של חולית", "כופרי חולית" ו"בית הלשכה חולית". יצירות מרכזיות אחרות היו "ניסוי דוסאדי", "יוצרי האלים", "The White Plague", והספרים שהוא כתב ביחד עם ביל ראנסום: "The Jesus Incident", "The Lazarus Effect" ו-"The Ascension Factor", סדרה בת ארבעה ספרים כאשר הראשון "Destination: Void" נכתב על ידי פרנק הרברט לבדו.
אך המזל הטוב שצלח עליו הוכתם בטרגדיה. ב-1974 עברה אשתו בוורלי ניתוח נגד סרטן שהעניק לה עשר שנים לחייה, אך השפיע על בריאותה לרעה. היא נפטרה ב-7 בפברואר 1984. באחרית-הדבר שכתב ל"בית הלשכה חולית" כתב הרברט הספד מרגש לאשתו.
1984 הייתה שנה סוערת בחייו של הרברט. באותה שנה בה נפטרה אשתו, הקריירה שלו נסקה עם שחרור גרסת הסרט של חולית בבימויו של דייוויד לינץ'. על אף ציפיות גבוהות, הפקה עתירת-תקציב וליהוק שורה של כוכבי-סרטים, סבל הסרט מביקורות שליליות למדי בארצות הברית. למרות התגובה השלילית לסרט בארצות הברית, הצליח הסרט הן בביקורות והן מסחרית באירופה וביפן. באותה השנה פרסם הרברט את ספרו החמישי בסדרת חולית, כופרי חולית, ספר שרבים מהקוראים משווים ל"חולית" המקורי מבחינת רמתו. הרברט נשא לאישה את ת'רזה שאקלפורד בשלהי אותה שנה.
ב-1986 פרסם הרברט את "בית הלשכה חולית", שחיבר רבים מקווי העלילה השונים של הסאגה. זאת הייתה יצירתו האחרונה של הרברט - הוא נפטר מסרטן הלבלב ב-11 בפברואר 1986, במדיסון, ויסקונסין, בגיל 65.
מורשת
פרנק הרברט הוריש במותו מורשת עשירה לקוראיו. על פי בנו, בריאן, הוא השאיר רשימות הנוגעות להיסטוריה של היקום של חולית לפני האירועים המתוארים ב"חולית" ולרומן הבא בסדרת חולית, שהיה אמור להתפרסם לאחר "בית הלשכה חולית". בשנים האחרונות פרסמו בנו בריאן והסופר קווין אנדרסון סדרת ספרים מצליחה, פרלוד לחולית, שכרונולוגית מתרחשת לפני "חולית" ("סדרת הבתים" ו"אגדות חולית"), ולאחר מכן עמדו לפרסם שני רומנים שמתרחשים לאחר "בית הלשכה חולית" ("Hunters of Dune" ו־"Sandworms of Dune"), בהתבסס על מסגרת העלילה ל"חולית 7" שהשאיר אחריו פרנק הרברט.
גרסת הסרט של "חולית" נחשבת ליצירה קולנועית קלאסית בעיני צופים רבים, ומצליחה היטב בווידאו וב-DVD. נכון ל-2003, ערוץ המדע הבדיוני האמריקני משדר סדרה שמבוססת גם היא על "חולית". גרסת המיני-סדרה זוכה להצלחה מבחינה מסחרית כמו גם ביקורתית, והערוץ הוציא מיני-סדרה חדשה בשם "ילדי חולית", שמאגדת בתוכה את עלילות הספרים "משיח חולית" ו"ילדי חולית".
ספרי חולית נהיו מפורסמים יותר עם הזמן, כנראה בשל חוג המעריצים שגדל תמידית בהשראת "חולית" הסרט, המיני-סדרה בטלוויזיה ו"אגדות חולית" שהוזכרו לעיל. "חולית" נשאר הרומן הכי מצליח והכי מוכר של הרברט - הספר תורגם לעשרות שפות (ובכלל זה לעברית) ונמכר בכמעט עשרים מיליון עותקים. גם יצירותיו האחרות נמכרות היטב, בעיקר ספרים אחרים מסדרת "חולית", שנדפסים מחדש שנה אחר שנה.
רעיונות ונושאים מרכזיים
ברומני המדע הבדיוני שלו חקר הרברט נושאים סבוכים הנוגעים לפילוסופיה, דת, פסיכולוגיה, פוליטיקה ואקולוגיה, מה שהעניק לרבים מקוראיו השראה להתעניין בתחומים אלו. הדחף המניע ביצירתו של הרברט היה הקסמתו על ידי שאלת ההישרדות האנושית והאבולוציה. הרברט משך אליו בסיס מעריצים פנאטי, ורבים מן המעריצים האלו ניסו לקרוא כל מה שכתב, בין אם מתחום המדע הבדיוני ובין אם לא, ולעיתים אף רואים בהרברט כגורו. למעשה, מסירותם של מעריציו הייתה לעיתים כל כך אדוקה עד שהואשם בניסיון ליצור כת.
ישנם מספר נושאים מרכזיים ביצירתו של הרברט:
דאגה ממנהיגות. בייחוד, הוא עסק בנטייתם של בני אנוש להישמע למנהיגים כריזמטיים באופן עיוור. הוא עסק רבות בפגמים כמו גם בפוטנציאל של ממשלה ושל בירוקרטיה.
ככל הנראה, הרברט היה הראשון מבין סופרי המדע הבדיוני שהפך רעיונות בנוגע לאקולוגיה וחשיבה מערכתית לפופולריים. הוא הדגיש שבני האדם צריכים לחשוב גם באופן מערכתי וגם לטווח ארוך.
היחסים בין דת, פוליטיקה וכוח.
שרידה אנושית ואבולוציה: הרברט מתאר את הדררים, הסרדאוקאר והדוסאדי, שעוצבו על ידי תנאי המחיה האיומים שלהם למיני-על.
האפשרויות והפוטנציאל הגלומים בבני האנוש: הרברט העלה את מושגי המנטאט, בנות גשרית והטללייאסו כחזיונות שונים של ספקטרום האפשרויות האנושי.
טבעם של השפיות ושל השגעון. הרברט התעניין בעבודתו של תומאס סאס והאנטי-פסיכיאטריה.
התוצאות וההשלכות האפשריות כתוצאה מסמים משני-תודעה, כמו המרקוח בסאגת "חולית".
כיצד שפה מעצבת את המחשבה. ביתר דיוק, הרברט הושפע מעבודתו של אלפרד קורזיבסקי, סמנטיקה כללית.
סוציוביולוגיה - כיצד האינסטינקטים משפיעים באופן תת-מודע על התנהגותנו ועל החברה שלנו.
למידה, הוראה וחשיבה.
הרברט נמנע באופן עקבי מלתת תשובות מוצקות לרבות מן השאלות שאותן חקר.
תרגומים לעברית
להלן ספריו שתורגמו לעברית:
"חולית", תורגם על ידי עמנואל לוטם
"משיח חולית", תורגם לראשונה על ידי תמר שטרן ובשנית על ידי דורית לנדס
"ילדי חולית", תורגם על ידי דורית לנדס
"הקיסר האל של חולית", תורגם על ידי דורית לנדס
"כופרי חולית", תורגם על ידי עמנואל לוטם
"בית הלשכה חולית", תורגם על ידי עמנואל לוטם
"גזע אדונים", תורגם על ידי אתי תמרי
"המוח הירוק", תורגם על ידי ישראלה דורי
"כוכב המלקות", תורגם על ידי שלומית קדם
"ניסוי דוסאדי", תורגם על ידי גבי פלג
"איש של שני עולמות" (עם בריאן הרברט), תורגם על ידי עמנואל לוטם
"עיניו של הייזנברג", תורגם על ידי עמנואל לוטם
"חלליה", הספר השני בסדרת "Destination: Void" (עם ביל רנסום), תורגם על ידי עמנואל לוטם
"תחיית המתים", הספר השלישי בסדרת "Destination: Void" (עם ביל רנסום), תורגם על ידי עמנואל לוטם
"יוצרי האלים", תורגם על ידי ברק נטף
קישורים חיצוניים
האתר הרשמי של סדרת ספרי חולית
קטגוריה:סן פרנסיסקו: אישים
קטגוריה:סופרי מדע בדיוני אמריקאים
קטגוריה:סופרים ויוצרים זוכי פרס נבולה
קטגוריה:סופרים ויוצרים זוכי פרס הוגו
קטגוריה:קצינים וחוגרים בצי ארצות הברית
קטגוריה:יוצרי שפה מתוכננת
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1920
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1986
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו מסרטן הלבלב | 2024-08-05T05:27:40 |
Netscape | REDIRECT נטסקייפ | 2004-06-05T15:34:39 |
משפט פלילי | המשפט הפלילי הוא ענף מתחום המשפט, שתכליתו הסדרת חיי החברה על ידי הגדרת התנהגויות שליליות מסוימות כבלתי-חוקיות,שמירת זכויות אדם, וזאת באמצעות כללי עשה ואל-תעשה. אדם המפר כללים אלה יואשם בביצוע עבירה פלילית, ועשוי לעמוד לדין ולהיענש בהתאם לעונשים הקבועים בחוק. המשפט הפלילי חל על תחום רחב ומגוון של התנהגויות אשר הוגדרו בחוק כפליליות, והוא נועד למנוע התנהגויות אלו באמצעות הרתעה, העמדה לדין, ענישה וקלון. המשפט הפלילי מאופיין בכך שאכיפתו מוטלת קודם כל על המדינה, באמצעות התביעה הכללית, אף במקרים שהנפגע העיקרי מההתנהגות הפלילית יהא מתלונן פרטי אחר בחברה. המשפט הפלילי מסדיר יחסים בין פרטים בחברה, שמירה על הסדר הציבורי והגדרת דרכי התנהגות מקובלים גם כאשר יש סכסוכים בין אדם לחברו, אך למעשה מתנהל בין המדינה (כישות קולקטיבית) לבין הפרט (למשל: חשוד, נאשם, אסיר).
התנהגות פלילית
התנהגות פלילית היא התנהגות המנוגדת לדין הפלילי, אשר מעוגן בחוק העונשין ובשורת חיקוקים נוספים. יש סוגים שונים של התנהגויות פליליות, וההגדרות של מעשה או מחדל כ'פליליים' משתנות ממדינה למדינה ומחברה לחברה. עם זאת, ישנם מספר מעשים המוגדרים כעבירות פליליות במרבית המדינות והחברות האנושיות, כגון: רצח, גנבה ואונס. שתיים מן הקטגוריות המרכזיות של העבירות הפליליות הן עבירות אלימות (למשל: רצח, הריגה, תקיפה וחבלה) ועבירות רכוש (למשל: גנבה, שוד ופריצה). בחלק מהמדינות, כולל מדינת ישראל, עבירות תנועה אף הן עבירות פליליות.
בהקשר הפלילי, תפקידה של מערכת המשפט הוא לקבוע ממצאים עובדתיים, לפרש את הדין הפלילי, לקבוע האם התנהגות מסוימת המובאת בפניה (באמצעות כתב אישום) היא פלילית ואם לאו, ולגזור את עונשם של עבריינים מורשעים. קביעה כי התנהגות היא פלילית נקראת הרשעה וקביעה כי הנאשם לא עבר את העבירה הפלילית בה הואשם נקראת זיכוי. בשיטת המשפט המקובלת הנסמכת על תקדימים, החלטות כאלו מרחיבות ומפתחות את החוק ואת פרשנותו המחייבת. לעומת זאת, במסגרת שיטת המשפט הקונטיננטלי, אין לתקדים השיפוטי משקל משמעותי, ולכן אין להכרעת בית המשפט מעמד מחייב, והיא תקפה רק במקרה הנדון.
במקרים רבים נדרש בית המשפט להכריע גם בסוגיות ערכיות מורכבות. דוגמה לכך היא סעיף 431 לחוק העונשין הישראלי: 'עבירת העושק', שמתגבשת כאשר אדם "מנצל את המצוקה, החולשה הגופנית או השכלית, חוסר הניסיון או קלות הדעת של הזולת לאחת מאלה, דינו – מאסר שלוש שנים...". הקושי הטמון בהגדרת עבירת העושק (אשר מעוגנת גם במשפט הפלילי של חלק ממדינות המשפט הקונטיננטלי), היא שעושק במובן זה קיים, במידה זו או אחרת, בכל עיסוק מסחרי שבו אחד הצדדים מפיק תועלת עודפת מן העסקה. על כן נדרש בית המשפט להכריע האם מקרה נתון מהווה 'עושק' פלילי, או שהוא מהווה עיסוק מסחרי לגיטימי (אשר ייתכן שיכלול גם הפקת תועלת חד צדדית, ואפילו קיצונית, מן העסקה).
בישראל
התפתחות חקיקתית היסטורית
הקודקס הפלילי הראשון בארץ ישראל היה הקודקס הפלילי העות'מאני, שהושפע מתערובת של משפט מוסלמי וקודקס צרפתי. בשנת 1936 ביטלו שלטונות המנדט הבריטי את הקודקס הפלילי העות'מאני, והחילו את פקודת החוק הפלילי, 1936, המבוססת על המשפט הפלילי האנגלי. צעד זה יצר את הקשר בין המשפט הפלילי האנגלי למשפט הפלילי הישראלי, קשר אשר היווה מסגרת ומקור השראה לאורך שנים רבות.
עם הקמת מדינת ישראל, קבע סעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט כי תחול המשכיות של המערכת החוקית שהייתה קיימת ערב הקמת המדינה. מאז הקמת המדינה נעשו בחוק הפלילי תיקונים לא מעטים. רוב התיקונים והשינויים נעשו בחלק הספציפי של החוק, אשר מתייחס לעבירות השונות; ולא נגעו לחלק הכללי אשר קובע את עקרונות המשפט הפלילי בישראל. לאורך השנים הוחלף פרק הענישה, שבחלק הכללי, ולפעמים בוטלו עונשים מסוימים והוספו חדשים.
בשנת 1977 אישרה ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת את פקודת החוק הפלילי מחדש, וביצעה קודיפיקציה לדיני העונשין. במסגרת זו שולבו התיקונים השונים בדבר חקיקה אחד, תהליך שהוביל ליצירת חוק העונשין, התשל"ז-1977, שהוא נוסח חדש ונוסח משולב של דבר החקיקה שקדמה לו. לאורך השנים, חוק העונשין המשיך לעבור שינויים רבים, הן בשל היקפו והן בשל רגישות הנושאים שבהם הוא עוסק.
בשנת 1994 נכנס לתוקפו התיקון המרכזי לחוק העונשין, תיקון 39. במסגרת תיקון זה הוחלף לגמרי החלק הכללי של חוק העונשין (סעיפים 1–34 לחוק בוטלו, ובמקומם נחקקו סעיפים חדשים). בעיצוב ובניסוח החוק השתתפו מומחים רבים, גם מן האקדמיה, ובהם פרופ' שניאור זלמן פלר ופרופ' מרדכי קרמניצר. בתחילת שנת 2006 אישרה הכנסת את תיקון מספר 90 לחוק.
עקרונות דיני העונשין
עקרון החוקיות: לפיו אין עבירה ואין עונש אלא בחוק או על-פי חוק או מכוח חוק. הערך המרכזי שעיקרון זה מעגן הוא שלא ניתן לסווג מעשה כפלילי ולא ניתן להטיל עונש בגין מעשה, אלא אם הרשויות הדמוקרטיות והמוסמכות של המדינה הגדירו את המעשה כפלילי. עיקרון זה מוצא ביטויו בסעיף 1 לחוק העונשין ונגזר מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
עקרון אי ענישה למפרע (איסור על ענישה רטרואקטיבית): חיקוק היוצר עבירה לא יחול על מעשה שנעשה לפני יום תחילתו; חיקוק הקובע לעבירה עונש חמור מזה שנקבע לה בשעת ביצוע העבירה, לא יחול על מעשה שנעשה לפני תחילתו. מעניין לציין כי חוק אשר מבטל עבירה או מקל בעונש, יחול למפרע - קרי לחוק מקל יש תחולה רטרואקטיבית.
עקרון היסוד העובדתי (=Actus Reus): קובע כי אין להטיל אחריות פלילית על אדם אלא אם ישנו יסוד פיזי של התנהגות פלילית, משמע סכנה של ממש לאינטרס הציבורי. לא די בכוונה פלילית, או מחשבה פלילית כדי להטיל אחריות פלילית - ויש צורך, קודם כל, בהתנהגות פלילית. לפיכך, אין מטילים אחריות פלילית על מידה מינימלית של פגיעה באינטרס הציבורי, ואין מענישים על כוונות בלבד ועל מחשבות בלב בלבד (לבד מעבירות נגד ביטחון המדינה, כגון רצון לבגוד וכדומה).
אין עבירה ללא אשמה: על מנת להטיל אחריות בפלילים יש צורך שההתנהגות תישא 'אשמה פלילית', הכוללת ארבעה רכיבים מצטברים, שחובה שיתקיימו במלואם. בהיעדר אחד מהמרכיבים - העושה פטור מאחריות פלילית:
אחריות אישית: כל אדם נושא באחריות אך ורק על חטאו האישי, ואין אחריות קולקטיבית. עם זאת, הרחבת האחריות הפלילית אל מעבר למבצע העיקרי של העבירה מתעוררת כשהתנהגות של מספר בני אדם פוגעת באופן ממשי באינטרס הציבורי - כגון: השותף לדבר עבירה, המשדל, המשלח, המסייע, בעלי מניות בתאגיד עבריין.
כשרות פלילית: הכוונה לאדם בגיר שיש לו חופש בחירה ויכול לשאת באשמה פלילית. אין אחריות פלילית בהיעדר הכושר, ולו המינימלי, לבחירה חופשית. כך למשל, הפועל ללא הכרה ומתוך אוטומטיות, או קטין, או חולה נפש, אינם נושאים באחריות פלילית משהדין מייחס להם אי-כושר לבחור בדרכי התנהגות חלופיות. מבחינים בין מי שנשלל ממנו חופש הבחירה באופן מוחלט (הפועל באיבוד הכרה) למי שנשלל ממנו חופש הבחירה באופן יחסי (אדם הפועל בכורח אילוץ וכדומה).
היסוד הנפשי (Mens Rea): על מנת שתוטל אחריות פלילית, נדרש 'יסוד נפשי' להרשעה בעבירה. היסוד הנפשי הנדרש בכל עבירה משתנה, ויכול להיות מסוג "מחשבה פלילית" לסוגיה ('מודעות', 'כוונה', 'פזיזות' או 'קלות דעת') או מסוג 'רשלנות'. החריג הוא עבירות קפידה (המכונות גם 'עבירות אחריות חמורה') בהן לא נדרש יסוד חיובי של מחשבה פלילית.
העדר סייג לאחריות הפלילית: החוק מתחשב בנסיבות מסוימות, המשמשות הגנה מפני הטלת אחריות בפלילים:
'הגנה עצמית' בהתאם לסעיף 34 בחוק העונשין: טענת הנאשם כי פעל כלפי תוקף במטרה להדוף תקיפה שלא כדין. וזאת בכפוף למספר קריטריונים שנקבעו בסעיף 34 כסייגים להגנה עצמית.
'כורח' - סעיף 34 יב' לחוק העונשין: טענת נאשם כי פעל תחת איום של פגיעה חמורה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו של עושה המעשה או של זולתו.
'צידוק' - סעיף 34 י"ג: הגנה של נאשם אשר ביצע עבירה - כאשר היה חייב או מוסמך לפעול, או בשל ציות לרשות מוסמכת, אלא אם מדובר בפעולה בלתי חוקית בעליל.
'זוטי דברים' - סעיף 34 י"ז: הגנה של נאשם, כשלאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו ניתן להגדירו כקל ערך.
מטרות דיני העונשין
חוק העונשין הישראלי אינו מגדיר את מטרות המשפט הפלילי ואת מטרות הענישה. בחקיקה הישראלית ניתן למצוא שיקולים תועלתנים וגמולניים מעורבבים, וכך גם דעות השופטים.
הרתעה
מטרה עיקרית של דיני העונשין היא הרתעה. קיימים שני סוגי הרתעה: אישית (העבריין עצמו לומד לקח) וכללית (שאר הציבור לומד לקח –יראו ויראו). חולשתה העיקרית של גישת ענישה לצורך הרתעה היא שלפיה, בעת שאדם מבצע עבירה, הוא מבצע אומדן של העונש הצפוי ביחס להנאה שיפיק. מחקרים שונים שבוצעו בתחום הצביעו על כך שענישה מרתיעה יותר את הפרטים הנורמטיביים בחברה ומרתיעה יותר בעבירות מסוימות. בעבירות אינסטרומנטליות (רכוש), ההרתעה אפקטיבית יותר. לעומת זאת, בעבירות אקספרסיביות (רגש), הרתעה אפקטיבית פחות. למשל, יש ספק אם ענישה מהווה הרתעה אפקטיבית כלפי רוצחים, בעלים מכים, עבירות אלימות וכדומה – ציבור לא נורמטיבי ומבצעי עבירות אקספרסיביות.
חינוך והכוונת התנהגות
מאחורי מטרה זו עומדת הגישה כי יש לדיני העונשין מטרה עמוקה יותר מהרתעה. לפי תאוריה זו, מטרתם העיקרית היא לשמש כלי לחינוך הציבור ולהתוות את גבול המותר והאסור בחברה. על פי גישה זו דיני עונשין שואפים לגרום לפרט להפנים את הנורמות הרצויות ולנהוג על פיהן, במנותק מהחשש מפני סנקציה.
תיקון, טיפול ושיקום
תורות ענישה מסוימות מייחסות למשפט הפלילי, בנוסף להרתעה, גם מטרה של תיקון העבריין. תורות אלה שמות דגש על הפן השיקומי במקום על הפן ההרתעתי, ומצביעות על תכליתו של המשפט הפלילי להפוך את העבריין לאזרח מתפקד ומועיל לחברה. בהתאם לכך, המטרה העיקרית של המשפט הפלילי היא לקדם את שילובו של העבריין בחברה כאזרח שומר חוק. יש אף מלומדים שסוברים כי, במודל ענישה שיקומי, על השופט להתאים את העונש לעבריין יותר מאשר לעבירה.
מניעה, הגבלה והרחקה
המניעה מטרתה להפסיק התנהגות לא חוקית או סוטה של העבריין, על ידי הרחקתו מהחברה והגבלת יכולתו הפיזית לבצע עבירות נוספות. במרכז המודל המניעתי עומדים שיקולים של הגנה על שלום הציבור על ידי הרחקת העבריין המסוכן מהחברה. בימינו מטרות אלה מושגות באמצעות עונשי המאסר. לפי גישה זו, ההנחה היא ששיעור הפשיעה קטן, כל עוד העבריין כלוא.
ענישה המהווה גמול
תאוריות שונות בדיני הענישה טוענות כי תפקידו של המשפט הפלילי הוא להטיל על העבריין עונש שיהווה גמול צודק למעשהו. בניגוד לגישות האחרות, אין למטרת הגמול היבט תועלתני. אין לה עניין בשינוי התנהגות העבריין. עיקרה לגמול לעבריין על העבירה מידה כנגד מידה.
פרשנות החוק במשפט הפלילי
פקודת החוק הפלילי קבעה "אין עונשים אלא על פי חוק מפורש" (כלומר: לא במשתמע). בהתאם לכך התבצעה פרשנות דווקנית. דוגמה בולטת מהווה פס"ד הירש ברנבלט, בו זוכה איש היודנראט שסייע לנאצים למנוע בריחת יהודים, בנימוק שהחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם לא התייחס במפורש למצב כזה.
פסק דין מזרחי היווה נקודת מפנה בפרשנות החוק במשפט הפלילי. בפסק דין זה נידון עניינו של אסיר שלא שב מחופשה. ההגנה טענה שלא ניתן להרשיעו על סמך החוק שאוסר בריחה מ"משמורת חוקית", אך השופט אהרן ברק קבע שבמקום לבחון את לשונו היבשה של החוק, נכון יותר לבחון את מטרת החוק ולפרש את החוק על פיה (פרשנות תכליתית), ובהתאם לכך נפסק שגם בריחה מ"משמורת רעיונית" מהווה עבירה פלילית.
מאוחר יותר תוקן חוק העונשין, ונקבע בו במפורש, בסעיף 34כא: . מחד, חקיקה זו תואמת את עמדת ברק לפיה יש לאמץ פרשנות תכליתית. מאידך, חקיקה זו שוללת את תפיסתו העקרונית של ברק, לפיה יש רק פרשנות תכליתית אחת.
יסודות העבירה הפלילית
היסוד העובדתי (actus reus)
"אין עבירה ללא מעשה" ("nullum Crimen sine Actus"), כשהיסוד העובדתי מבטא התרחשות אובייקטיבית במציאות, ומורכב משלושה רכיבים:
רכיב התנהגותי - המתבטא בהתנהגותו של העבריין (סעיף 18 ב) ב"מעשה - לרבות מחדל":
מעשה - פעולה אקטיבית.
מחדל - הימנעות מעשייה שהיא חובה לפי כל דין או חוזה. להבדיל מהתנהגות פאסיבית - חוסר מעש עדיין לא עושה דבר למעשה, חודל, עדיין לא גובש יסוד עובדתי (פס"ד מרחבי). סוגי מחדל הם למשל:
החזקה.
המצאות במצב.
עבירה נמשכת.
עבירת שרשרת.
רכיב נסיבתי - המבטא את הנסיבות הרלוונטיות הדרושות להפיכת ההתנהגות לאסורה.
רכיב תוצאתי - המבטא את התוצאה שגורמת ההתנהגות העבריינית.
יש לציין כי רכיב תוצאתי אינו מתקיים בכל עבירה, כי אם רק בעבירות תוצאתיות (ולא בעבירות התנהגותיות).
היסוד הנפשי (mens rea)
היסוד הנפשי מבטא את העמדה הנפשית הסובייקטיבית של העבריין כלפי ההתרחשות, קרי היסוד העובדתי. כל עבירה דורשת יסוד נפשי שונה, כשהיסודות הנפשיים הנדרשים בדרך כלל לגיבוש עבירה הם מסוג: מחשבה פלילית או רשלנות. אדם מבצע עבירה רק אם עשה במחשבה פלילית, זולת אם נקבע בהגדרת העבירה כי רשלנות היא היסוד הנפשי הדרוש לשם התהוותה; או כי העבירה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה.
"מחשבה פלילית" - הכוונה היא המודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה (לעניין התוצאות גם אחת מאלה: כוונה - במטרה לגרום לאותן תוצאות; פזיזות שבאחת מאלה: אדישות - בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות; קלות דעת - בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען).
"רשלנות" - הכוונה לאי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות העניין, להיות מודע לאותו פרט. רשלנות יכול שתיקבע כיסוד נפשי מספיק רק לעבירה שאיננה מסוג פשע. (רשלנות מחולקת לשני תתי קטגוריות: 1. מישור הכרתי, 2. מישור חפצי.)
מהיסוד הנפשי נגזרים גם סוגי העבירות, והם:
עבירה התנהגותית - היסוד הנפשי הדרוש להוכיח כל אחד מהרכיבים היא המודעות. מודעות לרכיב ההתנהגותי והנסיבתי ואף יש פעמים שנדרשת הוכחת מודעות לתוצאות כמו בסעיף 245 - עברה התנהגותית. לדוגמה: העושה דבר בכוונה לשבש הליכי משפט - יש להוכיח שאותו אדם היה מודע לאפשרות שמעשיו יובילו אותו לעיוות דין.
עבירה תוצאתית - יש צורך להוכיח את היחס הנפשי של העושה כלפי התוצאה (-המישור החפצי).ישנן מספר אפשרויות:
יחס של כוונה תחילה - העושה חפץ מאוד בקרות התוצאה.
יחס של כוונה - העושה רוצה להשיגה.
פזיזות - אדישות או קלות דעת (פחות חמורה) לגבי התוצאה.
"אחריות קפידה" - הן חריג לכלל שעבירה שנקבעה בדין טעונה הוכחת יסוד נפשי של מחשבה פלילית או רשלנות, אחריות קפידה היא בעיקר בתחום עבירות תעבורה (שמוגדרות 'עבירות פליליות') ואולם, גם בעבירות אחריות קפידה לא יישא אדם באחריות פלילית אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה, ועליו להוכיח זאת; מכל מקום, אדם לא יידון למאסר, אלא אם כן הוכחה מחשבה פלילית או רשלנות. דוגמה לעבירת אחריות קפידה: נסיעה בלילה ללא אורות.
קשר סיבתי
בעבירות תוצאתיות נדרשת הוכחת 'קשר סיבתי' בין היסוד העובדתי לתוצאתו, כאשר מבחינים בין קשר סיבתי 'עובדתי' ל'משפטי':
קשר סיבתי עובדתי - הוא דרישת "מבחן האלמלא". השאלה היא האם אלמלא התנהגות הנאשם הייתה מתרחשת התוצאה העובדתית באופן שבו התרחשה בפועל. לחלופין, אם התוצאה הייתה מתרחשת אף אלמלא התנהגות הנאשם, ניתן להחיל את מבחן הדיות ולפיו היה די בהתנהגות הנאשם כדי להוביל לתוצאה.
הקשר הסיבתי המשפטי - זהו מבחן מורכב, שבחלקו בוחנים את הצפיות מהמעשה של הנאשם - האם הנאשם יכול וצריך היה לצפות את התרחשות התוצאה? כמו כן, בוחנים אם התוצאה נגרמה באופן ישיר ממעשי הנאשם, או שמא יש התערבות של גורמים זרים אשר מנתקים את הקשר הסיבתי המשפטי ומונעים הטלת אשמה בפלילים? המבחנים מעניקים גמישות לכל מקרה ונסיבותיו, לפי מהות המעשה, לעומת אופי התוצאה ומידתה. מבחן זה לובש צורות שונות, וצורתו נקבעת על פי סוג העבירה:
עבירות מסוג מחשבה פלילית - בעבירות אלה קשר סיבתי משפטי יתקיים אילו לנאשם הייתה מודעות לאפשרות גרימת תוצאות העבירה.
עבירות רשלנות - בעבירות אלה ממילא לא נדרשת מודעות, ועל כן המבחן יתקיים אילו לנאשם לא הייתה מודעות לאפשרות גרימת התוצאות, אולם אדם מן היישוב, בנסיבות העניין, יכול היה להיות מודע אליהן.
עבירות אחריות קפידה - בעבירות אלו, לא זו בלבד שלא נדרשת מודעות, אלא שאף אם אדם מן היישוב לא יכול היה להיות מודע לאפשרות גרימת התוצאות, עדיין ניתן להרשיע את הנאשם אילולא הוכיח כי עשה כל שניתן כדי למנוע את העבירה. לפיכך, בעבירות אלו מבחן הקשר הסיבתי המשפטי יתקיים אילו הנאשם לא היה מודע לאפשרות גרימת תוצאות התנהגותו, גם אדם מן היישוב לא יכול היה להיות מודע, אולם הנאשם לא נקט את כל האמצעים הסבירים כדי למנוע את התרחשות התוצאות שנבעו ממעשיו.
הרחבת האחריות הפלילית
הדין הפלילי מכיר בעקרון של אחריות אישית. לכלל זה ישנן הרחבות אם בסוג העבירות ואם בסוג המבצעים:
עבירת הניסיון
עבירת הניסיון היא עבירה בה אדם מנסה לעבור עבירה, במטרה לבצעה, ועשה מעשה שאין בו הכנה בלבד, והעבירה לא הושלמה; לעניין עבירת הניסיון, אין זה משנה כלל אם עשיית העבירה לא הייתה אפשרית מחמת מצב דברים שהמנסה לא היה מודע לו או טעה לגביו.
בעקבות תיקון 39 שנכנס לתוקף בשנת 1995 וסימן מעבר של שיטת המשפט הפלילית בישראל לשיטה דאונטולוגית הורחבה האחריות הפלילית על 'המנסה', והעונש המוטל עליו זהה לעונשו של המבצע את העבירה במלואה. עם זאת, פעמים רבות בפועל התיקון לא מיושם בשל נטייתם האינטואיטיבית של השופטים להתייחס בקלות יחסית כאשר הניסיון לא הגיע לכדי ביצוע.
כאשר מדובר בעבירה דו-צדדית, שהשלמתה מצריכה שיתוף פעולה מצדו של אדם נוסף ההופך גם הוא לעבריין, יש במאמץ לשכנע אדם כאמור לשיתוף פעולה, כדי להוות 'ניסיון' לעבור את העבירה המושלמת (ע"פ 7399/95 נחושתן תעשיות מעליות בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פ''ד נב(2) 105 (1998), בעמ' 129).
עבירות שותפות
שותפות לדבר עבירה
הדין הפלילי מרחיב את חבות היחיד כ'מבצע עבירה בצוותא', כך שרואים את אלה המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, אם הם מבצעים אותם בצוותא, ואין זה משנה אם כל המעשים נעשו ביחד, או שחלקם בידי אחד וחלקם בידי אחר.
הוא הדין לגבי 'מבצע באמצעות אחר' - דהיינו אדם שתרם לעשיית המעשה, באמצעות אדם אחר שביצעו, ככלי בידיו, הנתון במצב של קטינות או אי שפיות הדעת; העדר שליטה; ללא מחשבה פלילית; טעות במצב דברים; כורח או צידוק.
אחריות המשדל
המביא אדם אחר לידי עשיית עבירה - בין בשכנוע, בין בעידוד, בין בדרישה, בין בהפצרה ובין בכל דרך שיש בה משום הפעלת לחץ, הוא משדל לדבר עבירה. לעניין עונשו של המשדל קבע החוק עונש זהה לעונשו של המבצע העיקרי (כשהחריגים הם: כשנקבע בחוק עונש מיתה או מאסר עולם חובה - עונשו מאסר עשרים שנים; כשהעונש שנקבע מאסר עולם - עונשו מאסר עשר שנים; כשהעונש מזערי - עונשו לא יפחת ממחצית העונש המזערי; וכשהעונש חובה כלשהו - הוא יהיה עונש מרבי, ומחציתו תהא עונש מזערי).
מבצע באמצעות אחר
הגדרה
העבירה מוגדרת בסעיף 29(ג) לחוק העונשין.
מדובר באדם שלא מבצע בעצמו את היסוד העובדתי של עבירה מסוימת, אלא הוא משתמש באדם אחר כדי לבצע עבירה (הופך אדם אחר ל"כלי בידיו").
האחר, שהוא המבצע הישיר של העבירה, נתון באחד מהמצבים הבאים:
(1) קטינות או אי שפיות הדעת;
(2) העדר שליטה;
(3) ללא מחשבה פלילית;
(4) טעות במצב דברים;
(5) כורח או צידוק.
לא מדובר ברשימה סגורה וייתכנו מצבים נוספים שלא צוינו לעיל בהם יוכל להימצא האחר, כשהמשותף לכולם הוא היעדר כשרות פלילית בשעת העשייה.
רעיון הדוקטרינה
ישנו מבצע שיש לו פטור מאחריות פלילית ולכן לא ניתן להרשיעו ויש אדם שהשתמש באחר כדי לבצע עבירה מסוימת, שאותו ניתן להרשיע בעבירה על ידי ביצוע באמצעות אחר.
הדוקטרינה היא כלי המאפשר הטלת אחריות על שותפים עקיפים במקרים שבהם המבצע העיקרי לא נושא באחריות פלילית.
היחסים בין המבצע באמצעות אחר לבין המבצע ("האחר") הם יחסים לא שוויוניים ויש בהם משום ניצול של האחר. בנוסף קיימים פערי ידע ושליטה - למבצע באמצעות אחר יש את השליטה על פעולותיו של האחר והאחר לא מבצע את העבירה מתוך בחירה חופשית.
היסוד העובדתי
1. המבצע באמצעות אחר לא מבצע בעצמו את היסוד העובדתי של העבירה. מעשהו מוגדר בסעיף כ"תרומה לעשיית מעשה". תרומתו יכולה להיות מכל סוג שהיא (הפצרה, שידול, סיוע וכיוצא בזאת).
2. יש צורך שה"אחר" יבצע את המעשה האסור המוגדר בעבירה.
3. נסיבה הכרחית לקיום הדוקטרינה היא קיומו של אדם אחר המשמש ככלי בידי המבצע ונתון במצב של היעדר אחריות, בעיקר ע"פ המצבים הנזכרים בסעיף.
-יש הסבורים כי לעיתים יהיו מצבים בהם יהיה ניתן להרשיע גם את המבצע באמצעות האחר וגם את המבצע העיקרי, למשל במקרה של ציות חייל לפקודה בלתי-חוקית בעליל שנתן לו מפקדו.
היסוד הנפשי
היסוד הנפשי של המבצע באמצעות אחר הוא כפול:
1. יסוד נפשי של העבירה המושלמת, אותה מבצע האחר.
2. מודעות (לפחות עצימת עיניים) לכך שהאחר נמצא במצב של נחיתות, בדרך כלל לפי המצבים המנויים בסעיף 29(ג) לחוק העונשין, ולכך שהוא נמצא כ"כלי בידו" במהלך העשייה.
ענישת המבצע באמצעות האחר
העונש של המבצע באמצעות אחר שווה לעונש של מבצע עיקרי של אותה העבירה.
ישנו ויכוח לגבי חומרת מעשיו של המבצע באמצעות אחר:
א. יש הסבורים שמעשיו חמורים יותר משל מבצע ישיר - כיוון שגרם לאדם אחר לבצע עבירה. לא רק חטא אלא גם החטיא אדם אחר.
ב. יש הסבורים שמעשיו חמורים פחות משל מבצע ישיר - לא מסוגל לבצע בעצמו את העבירה ולכן משתמש באחר. משום כך יש הסבורים שרמת המסוכנות שלו נמוכה יותר.
אחריות המסייע
כל אדם אשר עשה מעשה כדי לאפשר להקל או לאבטח את ביצוע העבירה, בין לפני עשייתה ובין בשעת עשייתה - או למנוע את תפיסת המבצע, גילוי העבירה או שללה, או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה, הוא מסייע ונשוא באחריות פלילית.
העונש על סיוע לעבור עבירה היא מחצית העונש שנקבע בחיקוק בשל העבירה העיקרית (החריגים: כאשר קבוע עונש מיתה או מאסר עולם חובה - עונשו מאסר 20 שנה; כשקבוע מאסר עולם - עונשו מאסר 10 שנים; כשקבוע עונש מזערי - עונשו לא יפחת ממחצית העונש המזערי; וכשקבוע עונש חובה כלשהו - הוא יהיה עונש מרבי, ומחציתו תהא עונש מזערי).
הקלות למסייע למשדל ומנסה
פטור החרטה - קובע כי משדל או מסייע לעבירה לא יישאו באחריות פלילית (לשידול, הסיוע או הניסיון לשידול) אם מנעו את עשיית העבירה או השלמתה, או הודיעו מבעוד מועד לרשויות על העבירה לשם מניעת עשייתה או השלמתה ועשו למטרה זו כמיטב יכולתו בדרך אחרת.
אין הם ברי עונש אם העבירה - נשוא הניסיון, השידול, הניסיון לשידול או הסיוע - היא מסוג חטא.
עבירה נוספת ושונה שבוצעה בידי שותף
כשאחד השותפים עשה עבירה שלא תוכננה מראש, כשיש 4 תנאים מצטברים - יש "אחריות שותף למעשים שונים ונוספים שנעשו על ידי שותפו (34א): 1. נעשה עבירה בידי "מבצע בצוותא". עם זאת, ניתן להרשיע את השותף בעבירה הכוללת יסוד נפשי של פזיזות לכל היותר.ס' 34א (א)1 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. ניתן אף להרשיע את המסייעים והמשדלים בעבירה שונה או נוספת (34א (א)2), ואולם רק בעבירה הכוללת יסוד נפשי של רשלנות.
הגנות מפני אחריות הפלילית
ברוב המדינות המתוקנות הרשעת אדם בעבירה פלילית מותנית בבגירות, בבגרות דעתו, מסוגלותו להתנהג בהתאם לכללים חברתיים, וכושרו להבין משמעות מעשיו. ללא סגולות אלו אין הוא נחשב בר-עונשין. הדרישה המזערית להטלת אחריות פלילית צריכה להיות שבעת ביצוע פעולה הוא מבין את האלטרנטיבות שלרשותו, והבין את משמעות הבחירה בקו פעולה פלילי.
לפיכך קיימות מספר נסיבות המהוות סייגים לאחריות פלילית והם:
גיל. בישראל נקבע גיל של 12 שנים כמינימלי לצורך אחריות פלילית. בין השנים 1978–1989 הועלה הגיל ל-13.
העדר שליטה כחוסר שפיות, פעולה שהתבצעה בגלל כוח חיצוני עודף (כרוח חזקה).
אוטומטיזם שפוי - מעשים פליליים לא-רצוניים שאדם מבצע במצב של חוסר הכרה עקב מקרים שהביאוהו לאי שליטה על תנועותיו, כגון - רפלקסים בלתי נשלטים, מקרי הלם, היפנוזה, קומה דיאבטיס, תגובות גופו של אדם לגירויים חיצוניים.
היפנוזה - מקובל לראות את האדם שנמצא תחת היפנוזה בהיעדר שליטה. הוא כמכשיר בידי המהפנט.
סהרוריות.
כורח - לחץ ואיומים של אדם אחר.
לעיתים, אדם רשאי לעשות מעשה הנחשב עבירה אך עקב הנסיבות ניתן לו פטור ומוכרת לו הגנה מפני הרשעה בפלילים:
הגנה עצמית - הגנה אשר ניתנת כאשר הפעולה הפלילית נעשתה כדי להתגונן מפני תוקף. מבחינה עקרונית ההגנה ניתנת כיוון שכאשר אלמוני תוקף את פלוני בניגוד לחוק, אלמוני התיר את דמו וויתר על ההגנות שהחוק מעניק לו (הגנות אשר אוסרות על פלוני לתקוף את אלמוני). מבחינה פרקטית יש בעיה לדרוש מאדם שלא להתגונן כאשר הוא מותקף, כמו כן יש לזכור שלא אחת מדובר בתגובה אינסטינקטיבית.
הגנת הצורך - כאשר אדם עושה פעולה פלילית סבירה כדי להימנע מאירוע הרבה יותר חמור ולא הייתה לו דרך אחרת להימנע מהאירוע היותר חמור.
צידוק - הגנת הצידוק מערטלת את המעשה הפלילי מאי חוקיותו ומכשירה אותו אם נעשה על פי נורמה משפטית, ציות לצו של רשות מוסמכת, נורמה חברתית מקובלת ומקרים נוספים המנויים בסעיף 34 י"ג לחוק העונשין. מדובר בהתנהגות המגבשת יסודות של עבירה פלילית, אך עם זאת בעלת ערך חיובי לחברה, שכן היא נעשית בנסיבות אשר בהם מעניקה החברה עדיפות לערך חברתי אחר על פני זה של העמדת העושה לדין. גם כאן קיימים חוקים שלא מחילים את ההגנה (חוק עשיית דין בנאצים).
זוטי דברים - הגנה הקובעת כי ייתכנו מקרים אשר בהם מתמלאים כל יסודות העבירה, והעושה עבר על החוק, אך עם זאת מדובר בעבירה פעוטת ערך אשר אינה עולה כדי פגיעה ממשית בערך המוגן על ידי העבירה. בהגנת זוטי דברים יש לבחון את המעשה אותו ביצע העבריין ולקבוע באיזו רמה חומרה של העבירה הוא ממוקם. אם המעשה ממוקם מתחת לרמה המינימלית אנטי חברתית - תחול ההגנה.
טעות במצב דברים - כאשר אדם עובר עבירה מתוך טעות כנה לגבי מצב דברים, רואים את מעשהו באספקלריה של הטעות שלו, ומעמידים את המציאות המדומה שלו במקום המציאות האובייקטיבית האמיתית ועל פי המציאות המדומה הוא נותן את הדין. אם המציאות המדומה אינה מגבשת כל עבירה, או שהיא מגבשת עבירה, אך גם מקימה לה הגנה המבטלת אותה, יוצא פטור. אך אם המציאות המדומה מגלמת עבירה פלילית פלונית יחוב אותו אדם בגין אותה עברה, וזאת אפילו שהמציאות האמיתית מגלמת עבירה פלילית אלמונית.
העדר קנטור: בעבירות הרצח, נוספה טענת הגנה שאינה קיימת בעבירות אחרות, הרציונאל העומד בבסיס טענת ההגנה הוא כי: "עבירת ההמתה בוצעה, לאחר התגרות בתכוף למעשה, שבגינה מבצע העבירה, היה בסערת רגשות משמעותית ובתוך סערת הרגשות ביצע את עבירת ההמתה"
טעות במצב משפטי - האם יש משמעות לטענה שאי ידיעת החוק אינה פוטרת? פרופ' פלר תוחם את העבירות הפליליות כניתנות לחלוקה לשני סוגים :
רע שלעצמו - עברות שמטבע ברייתן (בלטינית: mala in se).
רע כי נאסר - העברות בשל האיסור החל עליהן (בלטינית: mala in prohibitia).
אשר לעבירות מן הסוג הראשון, המודעת ליחס החברה על כל היקפה להן גורמת לכך שאיש לא יעלה על דעתו שאינן אסורות על פי חוק. נאשם בעבירה של שוד, רצח, אינוס, זיוף כספים, מרמה, גנבה וכיוצא בזה עבירות, לא יכול להעלות את הטענה כי לא ידע שהחוק הפלילי מגדיר מעשים כאלו כעבירות פליליות. ביחס לעבירות מסוג זה, החוק מזדהה עם התודעה המשפטית של הציבור ובאמצעותה יודע כל פרט כי המעשה הוא בלתי חוקי, לכן לא תעמוד לאדם הטענה של אי ידיעת החוק. אשר לסוג העבירה השנייה, אלה עברות שיש להבטיח בגינן את שלום הציבור בתחומים שונים. ייתכן שלא תמיד ידע הציבור בפירוט את כל ההסדרים הללו והפרותיהם שהוגדרו כעבירות פליליות. אך אין מחלוקת, שכאשר אדם קרוב לתחום, הוא נותן דעתו לכך שחייבים להיות הסדרים מיוחדים באותו תחום, והוא אף מוזהר על ידי כללים השוררים בדרך כלל באותו תחום בצורה ממשית ביותר. לדוגמה, תמרורים, רמזורים ושלטי האזהרה אשר על הפרט לכבדם. למעשה עבור הציבור שיש לו נגיעה לתחום האמור הופכות העבירות הטכניות על הכללים המסדירים אותן ל-mala in se, והן נשארות בגדר mala prohibita לגבי מי שהדבר אינו נוגע לו, אך במקרה זה אין חוק ועל כן אין צורך בטענה של אי ידיעתו כסיבה להפרה.
הגנה מן הצדק - הגנה המאפשרת לבית המשפט לעכב הליך פלילי המתנהל לפניו או לזכות את הנאשם מטעמים שונים של פגם קשה אשר נפל בהליך הפלילי, ואשר הופך את הרשעת הנאשם לבלתי הוגנת ובלתי צודקת. מקור ההגנה במשפט האנגלי אשר קבע שלבית המשפט סמכות טבועה שלא לדון בהליכים אשר נעשה שימוש לרעה בהליך הפלילי או הטרדה בלתי מוצדקת של הנאשם. ראשית ההגנה באנגליה היה בביטול כתב אישום עקב אי יכולת להרכיב חבר מושבעים אשר דעתם לא תהא משוחדת כנגד הנאשם וכן במקרים של רדיפה קשה של הנאשם, התמשכות הליכים, עינויי-דין ופרוצדורה קלוקלת.
הגנה תרבותית - הגנה הקובעת כי ייתכנו מקרים אשר בהם מתמלאים כל יסודות העבירה, והנאשם עבר על החוק, אך יש לזכות או להפחית בעונשו של הנאשם מן הטעם שמעשהו בוצע על רקע תרבותו או ערכי הקבוצה אליה הוא שייך או מנהגיה. הסוגיה של הגנה תרבותית במשפט הפלילי התפתחה בעקבות התפתחות הגישה הרב תרבותית והדיון בהשלכותיה על תחומי משפט שונים. לאחרונה החלה ההגנה להתקבל על ידי בית המשפט במסגרת השיקולים לחומרת גזר דינו של הנאשם. ההגנה איננה מעוגנת בחוק והיא ומקורה בספרות ופסיקת בית המשפט (ראו לעניין זה פסק דינו של השופט סאלים ג'ובראן בע"פ 10358/08 איסמעיל אזברגה נ' מדינת ישראל).
בארצות הברית הוכרה הגנת הפח היקוש - הגנה המאפשרת לנאשם להתגונן בטענה כי הודח למעשה העבירה על ידי סוכן רשות ומאחר שכך יש להסיר ממנו אחריות פלילית. הטעם העיקרי להגנה הוא שיש טעם לפגם בכך שהרשות אשר אחראית על מניעת פשעים וגילויים, תהא זו אשר יוצרת אותם. ההגנה טרם נתקבלה בישראל, אולם בארצות הברית היא מהווה הגנה מהותית מפני אישום פלילי.
ראו גם
קרימינולוגיה
כלל הצפיות
מסילת ישרים
האדם הסביר
לקריאה נוספת
שניאור זלמן פלר, יסודות בדיני עונשין כרכים א'-ג' (תשמ"ד, תשמ"ז, תשנ"ב).
יובל לוי ואליעזר לדרמן, עיקרים באחריות פלילית (תשמ"א).
גבריאל הלוי תורת דיני העונשין כרכים א'-ד' (2009–2010).
יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין כרכים א'-ג' (מהדורה שלישית, 2014).
אלקנה לייסט, המניע במשפט הפלילי, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2018.
סיגל שהב, משפט פלילי-ביטחוני, צפרירים: נבו הוצאה לאור בע"מ, 2019. (הספר בקטלוג ULI)
שלומי נרקיס ואיריס מרקוס, דיני מעצרים בהליך הפלילי: הלכה למעשה, פתח תקווה: אוצר המשפט, 2019.
בועז סנג'רו, ביקורת דיני העונשין הישראליים, צפרירים: נבו הוצאה לאור בע"מ, 2019.(הספר בקטלוג ULI)
יצחק קוגלר, תאוריה ומעשה בדיני עונשין: מבוא והיסוד העובדתי, הוצאת נבו, 2020.
מידת הזהירות במסילת ישרים
על פי מסילת ישרים ספר מוסר בסיסי ביהדות, על האדם לאמץ קודם את מידת הזהירות וללמוד קודם מהתורה(מצוות לא תעשה) מה לא לעשות ולהמנע מהחטא, ועליו לפקח על מעשו ולהתבונן בהם.
חוק העונשין מתבסס ברובו על מצוות לא תעשה מהתורה.
קישורים חיצוניים
מיה מי-טל, "הפתולוגיה במוחו של הפסיכופת והשפעתה על אחריות פלילית" משפט ועסקים, כרך י"ב, 203
דניאל אלכסנדר לוי, מטרות ותועלת של ענישה: מבט מביולוגיה אבולוציונית וחקר המוח, משפט ועסקים, כרך י"ב, 181
סיכום שנת 2015 בתחום הפלילי בפרקליטות המדינה, באתר פרקליטות המדינה, 7 באוגוסט 2016
מונחי הדין הפלילי (2005), באתר האקדמיה ללשון העברית
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: משפט פלילי | 2024-10-08T12:11:12 |
פרנסיסקו סולנו לופס | פרנסיסקו סולנו לופס (בספרדית: Francisco Solano López; 24 ביולי 1827 – 1 במרץ 1870) היה נשיא פרגוואי ששלט בה כדיקטטור צבאי. לופס הוא האחראי הראשי למלחמת הברית המשולשת, שתוצאתה אובדן תשעים אחוז מהגברים בפרגוואי, ואובדן רוב שטחה של המדינה.
ילדות ונעורים
לופס נולד באסונסיון לאביו קרלוס אנטוניו לופס. לופס האב השתלט על המדינה לאחר מותו של דודו, הדיקטטור הצבאי חוסה גספר רודריגס דה פרנסיה ב-1840, ומינה עצמו לדיקטטור צבאי.
לופס הבן גדל באווירה בה היה האב כל יכול ודברו היה חוק. כבר בגיל 19 מונה למפקד צבא פרגוואי בדרגת "בריגדיר גנרל" (המקבילה הצה"לית היא תת-אלוף).
בשנת 1853 יצא לאירופה. שהותו בפריז בשיא התקופה האימפריאלית של נפוליון השלישי יצרה בו רושם עז. שם פגש גם הרפתקנית אירית בשם אלייזה לינץ', אשר הפכה לפילגשו, וילדה לו חמישה ילדים. השפעתה עליו מהיום שבו נפגשו הייתה מכרעת.
שהותו של לופס באירופה נוצלה לרכישה מאסיבית של נשק. הוא שב לפרגוואי בשנת 1855 ומונה לשר המלחמה.
דיקטטור צבאי
עם מותו של אביו בשנת 1862 מונה לופס לדיקטטור צבאי. לאחר שאסר את כל מי שהעז להתנגד לו, מינה "קונגרס" אשר בחר אותו לנשיא. מבחינת אישיותו היה לופס נשיא בעייתי, בלשון המעטה. נוטה לעריצות, נתון להשפעתה של לינץ', ולחזיונות מלחמתיים אימפריאליים, המעיט לופס בערכם של צבאות המדינות הגובלות בפרגוואי, שאוכלוסייתן פי כמה מאוכלוסיית פרגוואי שמנתה כחצי מיליון איש.
מלחמת הברית המשולשת
זה שנים, כבר מתקופת לופס האב, הייתה פרגוואי מעורבת בסכסוכי גבול עם שכנותיה ארגנטינה וברזיל. אורוגוואי ניסתה להשיג את עצמאותה ממעצמות אלו, במיוחד מארגנטינה. ארגנטינה, מצידה, שאפה לספח את כל שטח המחוז הספרדי "ריו דה לה פלטה" שכלל גם את שטחן של אורוגוואי ופרגוואי.
ב-1864 התערבה ברזיל בענייניה הפנימיים של אורוגוואי, וסייעה למנהיג מפלגת ה"קולורדו" להדיח את מנהיג מפלגת "הבלנקו". לופס ראה בכך הפרה של מאזן הכוחות באזור, והכריז מלחמה על ברזיל. ברטולומה מיטרה, נשיא ארגנטינה, ארגן ברית משולשת עם ברזיל ועם אורוגוואי, וב-1 במאי 1865 הכריזה הברית מלחמה על פרגוואי. מלחמה זו זכתה לכינוי מלחמת הברית המשולשת.
צבאו של לופס מנה 50,000 לוחמים, והיה הגדול באמריקה הלטינית בתחילת המלחמה. עצם בניית הצבא והכרזת המלחמה על ברזיל נראו כמעשה של שגעון גדלות מצד לופס. עם זאת, בתחילה נטה מאזן הכוחות לטובת צבאו הגדול והמאומן היטב של לופס.
בתחילת המלחמה זכו הכוחות הפרגואיים להישגים צבאיים, אך הובסו בהמשכה.
לופס הנהיג את צבאו בעצמו. בתחילה פלש צבאו למחוזות מאטו גרוסו וריו גראנדה דו סול בברזיל ולפרובינציית קוריינטס בארגנטינה, אך במהלך שנת 1866 גורש משם. המערכה בשפכי הנהרות פרגוואי ופרנה נמשכה כשנתיים. לופס ביצר את גדות הנהר במצודות רבות, ולהכנעתן נדרשו שנתיים. משהושמדה הגדולה מביניהן, מצודת הומאיטה, בשנת 1868 נפלה בעקבותיה גם הבירה אסונסיון.
בשנת 1868, בטרם נפלה הבירה ותחת הלחץ הצבאי, ביצע לופס מעשה זוועה אחרון. בתואנה כי גילה קשר כנגדו אסף מספר מאות מאנשיו ומתומכיו העיקריים (בהם אחיו, גיסיו, חברי ממשלתו, שופטים, מפקדי מחוזות, מפקדים צבאיים, בישופים וכמרים, ועמם כמאתיים זרים שנמצאו במקרה באסונסיון לרבות אנשי הסגל הדיפלומטי) והוציאם להורג.
עם נפילת הבירה נמלט לופס לצפון, וניהל מלחמת גרילה עד שנהרג ב-1 במרץ 1870 כשעמו בנו הבכור פאנצ'יטו, שילדה לו לינץ'. לופס ניסה להימלט בשחייה מחיילים ברזילאים, ונדקר למוות בחנית. מילותיו האחרונות היו "אני מת למען מולדתי". לינץ', שנכחה במקום, הורשתה לקבור במו ידיה את אהובה ובנה.
לופס והעם הפרגוואיי
העם הפרגוואיי היה מסור ללופס בצורה פנטית, ונלחם את מלחמותיו עד השמדתו הפיזית. המלחמה הקטינה את אוכלוסיית פרגוואי מ-525,000 איש עם פרוץ המלחמה, ל-221,000 איש בשנת 1871, מהם רק 28,000 היו גברים. לא רק המלחמה הכתה באוכלוסיית פרגוואי. במהלך המלחמה סבל העם גם מרעב, ממחלות, ומהתנהגותו של לופס שעינה ורצח אנשים רבים.
הדעות בפרגוואי חלוקות באשר לדמותו של לופס. יש הרואים בו חולה גדלות, אשר ניסיונו להפוך ל"נפוליאון של אמריקה הלטינית" עלה בחיי רוב בני עמו, ואשר גרם למשבר חסר תקדים בהיסטוריית פרגוואי. אין ספק כי משטרו היה משטר עריצות, וכי מספר רב של הוצאות להורג ללא משפט, ועינויים של אסירים פוליטיים בוצעו בתקופת שלטונו.
עם זאת, בתקופה מאוחרת יותר החלו להופיע היסטוריונים פרגוואיים שראו בו פטריוט וגיבור לאומי. במאי 1947 הוציאה פרגוואי בול דואר המנציח את דיוקנו תחת הכותרת "מרשל פרנסיסקו סולנו לופס". ב-1954 הוציא הדואר הפרגואיי בול נוסף בו הוא מונצח לצד אביו ולצד הגנרל ברנרדינו קביירו, תחת הכותרת "שלושת הגיבורים הלאומיים". גופתה של אלייזה לינץ' שמתה בגלות בפריז הושבה לפרגוואי ונקברה ברוב טקס. סרט שהוזמן על ידי שלטונו של אלפרדו סטרסנר בשנת 1978, בשם "סרו קורה" (על שם המקום בו נהרג לופס), מנציח את לופס בצורה חיובית.
ראו גם
אלייזה לינץ'
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פוליטיקאים פרגוואים
קטגוריה:שרי הגנה
קטגוריה:ילידי 1827
קטגוריה:נפטרים ב-1870 | 2024-09-12T20:15:55 |
עריץ | ממוזער|ימין|תמונות עריצים שנודעו לשימצה במאה ה-20
משטר עריצות או דֶּסְפּוֹטִיזְם (מיוונית עתיקה: Δεσποτισμός) הוא שלטון בה ישות יחידה אוחזת בכל סמכויות הכוח. לרוב, מדובר בשלטון של עריץ, אדם יחיד העומד בראש קבוצה מצומצמת יחסית שכופה את עצמה על השלטון ועולה בדרך כלל מתוך מצב של חוסר סדר במדינה. אולם, קיימת גם אפשרות של עריצות הרוב. העריצות יוצרת סביבה מנגנוני הגנה שנאמנים לשלטון ותלויים בו, והשליט משתמש בהם כדי לזרוע פחד וטרור וכך להביא לצייתנות העם. לעריצות אין אידאולוגיה מגובשת, אך היא מתקיימת על ידי הפעלת מנגנונים פסיכולוגים רבי עצמה כשהעריצים מציגים את עצמם כמגנים על העם מפני סכנה קיומית שאורבת למדינה אותה השליט הודף. בניגוד למשטר טוטליטרי לעריצות יש תמיכה נמוכה מאוד בעם והעריץ משליט את עצמו בכוח ובעזרת תלות נפשית קשה מאוד: מצד אחד פחד וטרור, מצד שני העריץ לכאורה מגן על העם מפני סכנה גדולה בהרבה אותה הוא יכול לעצור בשל כוחו הבלתי מוגבל.
דוגמאות למשטרי עריצות בעבר ובהווה: יוסיף סטלין בברית המועצות, קים איל סונג, בנו קים ג'ונג איל ונכדו קים ג'ונג און (משפחת קים) בקוריאה הצפונית, מועמר קדאפי בלוב, חפאז ובשאר אל-אסד בסוריה, סדאם חוסיין בעיראק, עומר אל-בשיר בסודאן, בניטו מוסוליני באיטליה, אדולף היטלר בגרמניה הנאצית, ולדימיר פוטין ברוסיה, נורסולטן נזרבייב בקזחסטן, אסלאם קרימוב באוזבקיסטן, אידי אמין באוגנדה, ניקולאה צ'אושסקו ברומניה, אלכסנדר לוקשנקו בבלארוס, מאו דזה-דונג בסין, ספרמורט ניאזוב בטורקמניסטן, פול פוט בקמבודיה, ג'ינגיס חאן במונגוליה, סלובודן מילושביץ' בסרביה ומונטנגרו, החונטה הצבאית במיאנמר, החונטות הצבאיות בדרום אמריקה בשנות השבעים והשמונים ושלטון טליבאן באפגניסטן.
לעריצות יש לעיתים קרובות אופי של משטר צבאי, והיא עולה מתוך מצבים של כאוס וחוסר סדר כדי להחזיק את המדינה ומבטלת את זכויות הפרט ואת זכויות האדם "באופן זמני" כדי להשיב את הסדר על כנו.
הבדלים בין משטר טוטליטרי לעריצות ושיטות שליטה
משטר טוטליטרי – דמות סמכות עליונה שפועלת בתוך מסגרת מפלגתית רחבה ששולטת ומשתפת פעולה עם המנהיג, המנהיג פועל מתוך אידאולוגיה שאותה הוא שואף להגשים, וכך זוכה לתמיכה רחבה ונאמנות מהעם שמאמין כי האידאולוגיה היא דרך החיים הטובה ביותר עבורו. במקרים רבים, הדיקטטור פועל במידה רבה לרווחת העם (דואג לאוכל, חינוך ושירותים כלליים אחרים), אבל שולל באופן מוחלט את זכויותיו, רודף מתנגדים והאידאולוגיה מונחלת לציבור תוך שימוש באלימות פיזית ונפשית קשה מאוד. דוגמאות: משטרים סטליניסטיים למיניהם (תחת הכותרת של "קומוניזם"), המשטר התאוקרטי באיראן, הטליבאן, היטלר והנאציזם, והפשיזם של מוסוליני ופרנסיסקו פרנקו בספרד.
פולחן אישיות – במשטר טוטליטרי הדיקטטור הוא מנהיג בעל סמכות עליונה בכל ענייני המדינה והוא מפאר את שמו בשם האידאולוגיה ובנוסף אליה, אך הוא תמיד מציב את האמונה כעליונה ביותר. פולחן האישיות נועד לגייס את תמיכת ההמונים ולהבטיח את צייתנותם, בעוד שהמנהיג מבטיח שהשליטה הבלעדית שלו היא חלק מהתורה והיא תביא להגשמת האידאולוגיה ותעניק לבני עמו התעלות, אוטופיה וגאולה. כך למשל היטלר היה הפיהרר, אך התורה הנאצית היא העליונה והנשגבת ביותר. גם סטלין טיפח פולחן אישיות, אך פעל לכאורה בשם אידאולוגיה "קומוניסטית" (ראו סטליניזם).
בעריצות, השליט הוא חזות הכל והוא המדינה כשהוא פועל ללא אידאולוגיה נשגבת ובוהקת סביבו. העריץ מפאר את עצמו כדי לטשטש את השנאה אליו ולהבליט את היותו הדמות שמחזיקה את המדינה ובלעדיו היא תחדל להתקיים או שיקרה בה אסון כבד. הוא מצייר את עצמו כדמות הרואית שמצילה את המדינה מפני חידלון ולמעשה שולט בה מתוך חובה ומתוך מצב של חוסר ברירה, וכך הוא יוצר בהמונים תלות נפשית שמדכאת את יצר השנאה אליו (למשל ללא קדאפי לוב תתפורר ותחזור למצב של מלחמות שבטים עקובות מדם).
אידאולוגיה מול השליט כמגן – זהו ערך מרכזי בשני סוגי המשטר: בדיקטטורה טיעון זה מובא כאחד מתוך מכלול צידוקים לקיום האידאולוגיה, בעוד שבשלטון עריצות אלמנט ההגנה הוא הצידוק המרכזי ביותר.
דוגמה: האידאולוגיה הנאצית מיועדת להשיב את הכבוד והטוהר לעם הגרמני, ולהביא למצב של אוטופיה והתעלות הגזע הארי. על בסיס תורת הגזע, שדוגלת בסולם גזעים היררכי של המין האנושי, הגזע הארי צריך להשמיד את היהודים, שאין להם זכות קיום והם גזע נחות באופן "מדעי". בנוסף המפלגה הנאצית הבטיחה להגן על העם הגרמני ולמנוע את השתלטות היהודים על העולם.
גם בקומוניזם ישנה דרך חיים יחידה שמאמינים כי תביא שוויון וצדק חברתי, וישנה הדגשה שקיימת בתורה זו מחשבה על עשיית צדק ואוטופיה לאנושות שנעה כחלק ממהלך היסטורי שאי אפשר לשנות אותו, ויחד עם כל אלה, היא גם תגן מפני הקפיטליזם והבורגנים ששואפים לשעבד את מעמד הפועלים ולהתנגד לשינוי- כלומר ההגנה היא חלק מתוך אידאולוגיה שלמה.
בעריצות לעומת זאת, ההגנה היא הצידוק המרכזי ולעיתים קרובות גם היחיד לקיום המשטר שפועל מתוך "מצב חירום" ולא מהגשמת חזון משותף למשל: החונטה הצבאית במדינות דרום אמריקה הצדיקה את תפיסת השלטון בהיותה הכוח היחידי שיכול לשמור על הסדר החברתי ולהגן על היבשת מפני התפשטות הקומוניזם (תאוריית הדומינו), בשל חולשתם של מנגנוני השלטון והאכיפה של המדינה במיגור החתרנות הפוליטית. גם בסוריה ועיראק תפסו השליטים את השלטון מתוך חובה להגן מפני השתלטות המערב, ישראל והאסלאם הקיצוני על המזרח התיכון, וגרסו כי ללא שליטה שלהם המדינה לא תוכל לעצור את הכוחות האלה. בעריצות יש גם מאפיין של צידוק מעמד אריסטוקרטי שמצדיק את היותו שולט: העם נבער, ולא בנוי לדמוקרטיה מתוך גזרת גורל וגם לא יכול להחליט על עתידו ולכן יש להנהיגו באופן נוקשה כדי לשמור עליו ולהובילו, בעוד שבמשטר טוטליטרי המנהיג נבחר מתוך כך ש"העם מקבל על עצמו" את המנהיג, ובוחר בדיקטטור שישלוט מתוך ידיעה שהוא זה שיביא להגשמת האידאולוגיה ויזכה את העם בגאולה ואושר.
חלק מהשליטים העריצים נוהגים להוציא ספרים כגון הספר הירוק של קדאפי ורוחנמה של ספרמורט ניאזוב, ספרים אלה מפרסמים את המשנה הפוליטית של העריץ ומציירים את העריצים כדמויות אב. ספרים אלה אינם אידאולוגיה של ממש, אך הם נועדו להאדיר את פולחן האישיות ולשבח את מנגנוני השליטה של השליט.
לעיתים ישנם משטרים שאין הבדל ברור בין משטר טוטאליטארי למשטר עריצות וקיימים מאפיינים של שניהם כמו ולדמיר פוטין ברוסיה, פרנסיסקו פרנקו בספרד, והמשטר הסיני אחרי נטישת האידאולוגיה הקומוניסטית בשנות התשעים.
מקור השם
מקור השם "טיראן" נעוץ ביוון העתיקה של המאה ה-6 לפנה"ס. בתקופה זו בערים יווניות רבות ארגנו אנשים שונים הפיכות נגד המשטר האריסטוקרטי בתמיכת ההמונים והכתירו עצמם ל"טיראנים" (המילה היוונית ל"שליט יחיד", אשר נכנסה לשפות האירופיות במשמעות של עריץ). השושלות הטיראניות לא החזיקו מעמד זמן רב, ומהמאה ה-5 לפנה"ס כמעט ולא נותרו טיראנים ביוון - הם הודחו בהפיכות דמוקרטיות, שכן העם מאס בשלטונם האכזרי. אולם, התופעה קיבלה התפתחות משמעותית בפזורה היוונית בתקופה ההלניסטית. ברוב הערים היווניות שלטה טיראניה ולא דמוקרטיה במשך תקופות ארוכות עד לכיבוש הרומי.
בעת החדשה, לאור רעיונות תקופת ההשכלה, הפך המושג "עריץ" מילה נרדפת לכל אוטוקרט, ובכך הפך את כל שליטי-היחיד למגונים, שהרי המילה "עריץ" נושאת עמה קונוטציה שלילית.
סיבות לעליית משטר עריצות
מדינות שזכו בעצמאות זמן קצר לפני עליית העריצות, ושקיים בהם אי הסכמה עמוקה על עיצוב האופי והזהות של המדינה מבחינה חברתית, פוליטית, דתית, כלכלית ואתנית.
אי יציבות פוליטית, קושי של הממשלה המרכזית לנהל את המדינה באופן תקין ולהשליט את מרותה.
אנרכיה
מדינה בה קיימים מיעוטים אתניים, שנמצאים במצב של מתיחות וסכסוכים.
היעדר מסורת דמוקרטית: מדינות בהם אין דמוקרטיה כלל או שהדמוקרטיה צעירה ואין בה חינוך ותרבות דמוקרטית מושרשת.
רצון להשליט סדר אחרי מלחמת אזרחים שזרעה הרס במדינה, או אחרי השלכות ארוכות טווח של אסונות טבע או אסונות ההומניטריים.
קיטוב פוליטי קיצוני וחריף והעדר כוח פוליטי משמעותי שיפשר וימתן את עמדותיהם של הצדדים (למשל בין הימין השמרני לשמאל הקומוניסטי כפי שהיה בדרום אמריקה).
ליקויים חמורים במערכת האיזונים והבלמים של השלטון, שחיתות שלטונית נפוצה וגופי משפט ואכיפה מוטים ולא עצמאיים.
איום ביטחוני כבד, וחשש ממשי מפלישה של אויב מבחוץ.
תסיסה חברתית אלימה
מלחמות גרילה בתוך המדינה, מיעוט בדלני הנאבק לעצמאות.
העדר מנגנון פיקוח יעיל על הצבא שלא מוגבל כראוי, ומגיע למצב של צבירת כוח, השפעה פוליטית וזכויות-יתר שמפרים את איזון הכוחות בין גופי הצבא והאכיפה לבין גופי הממשל האזרחיים.
אחוזים גבוהים באוכלוסייה של עוני, רעב ובערות.
פערים חברתיים עמוקים מאוד.
עליית משטר במענה לכאוס שנוצר אחרי הפיכה אלימה כנגד מונרכיה אבסולוטית
אחת הדרכים כדי למנוע עריצות שלטון, במדינות בהם הליך המשפט נקבע גם על ידי חבר מושבעים, היא על ידי ביסוס הליך משפטי בשם איון על ידי מושבעים.
משטרי העריצות כיום
משנת 2008 החל מעמדם של משטרי עריצות רבים ברחבי העולם להתערער בעקבות גלי מחאה גדולים שהתרחשו במינמאר ובעוד ארצות נוספות ודוכאו ביד קשה. שיאן של המחאות התרחש בשנים 2010–2011 במהלך האביב הערבי, בהן העולם הערבי התקומם כנגד העריצים מועמר קדאפי, בן עלי בתוניסיה, חוסני מובארכ במצרים ונפתחה מלחמת אזרחים בסוריה כנגד משטרו של בשאר אל-אסד. המחאות עוררו גלים רבים בעולם כולו ועריצים בכל עולם חוו התערערות במעמדם גם במדינות כמו סודאן, חוף השנהב, סעודיה, בחריין, אלג'יריה, מרוקו, ירדן, בורמה, צ'אד, ג'יבוטי ועוד.
רבים טוענים שרשתות חברתיות מקוונות כמו טוויטר ופייסבוק הן אלה שגרמו לקריסתם והחלשתם של משטרי העריצות ברחבי העולם. בעבר, אמצעי התקשורת היו נתונים תחת השלטון באופן בלעדי, לשלטון וניתן היה לשלוט במידע שמגיע לציבור ולהגביל את הקשר עם העולם שבחוץ, מה שסייע למנוע התקוממות של האזרחים. במהלך שנות האלפים עריצים נתנו פתח לכניסת מחשבים וטכנולוגיה ואפשרו לאינטרנט לחדור למדינה, בשל הפוטנציאל הכספי, יחד עם חוסר ההבנה של השלכות האינטרנט, מה שהביא לאובדן המונופול שלהם על התקשורת והמידע. הציבור במדינות הנתונות תחת משטרי העריצות קיבל גישה לרשתות החברתיות ומקורות מידע שאינם בסמכות השלטון, אשר בניגוד לחיים האמיתיים אפשרו לו להיכנס ולקחת חלק פעיל בספרה ציבורית חופשית, שסיפקה לו מרחב לביטוי עצמי, חשיפה למגוון דעות חדשות ולתרבות המערב, כמו גם פלטפורמה ליוזמות והתארגנויות מקומיות. כל אלה יחד עם המיאוס מהשחיתות השלטונית, החלו לקעקע את הלגיטימציה של המשטר והמשך שלטון העריצות, ובשיתוף פעולה עם כוחות נוספים במדינה, הביאו לקריסתם.
גם מדינות בהן אין אינטרנט בשימוש נרחב יכלו להעביר את המסר שלהם במהירות רבה יותר ברחבי העולם בזכות התקשורת המידית מה שגורם ללחץ בינלאומי גבוה יותר וקושי של השליטים להסתיר את הדיכוי והפשעים שהם מבצעים בתוך ארצם.
ראו גם
האביב הערבי
דמוקרטיה
דיקטטורה
משטר צבאי
אוטוקרטיה
מונרכיה אבסולוטית
מנהיג עליון
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ממשל ומדיניות | 2024-09-23T16:16:59 |
טיראן | הפניה טירן | 2009-09-30T00:26:48 |
עריצות | REDIRECT עריץ | 2004-06-05T19:23:43 |
גדוד חרוב | הפניה חטיבת כפיר#גדוד חרוב | 2022-12-17T11:37:21 |
עולי הגרדום | שמאל|ממוזער|250px|הגרדום בירושלים (כיום מהווה מוצג במוזיאון אסירי המחתרות בירושלים)
שמאל|ממוזער|250px|כרזה של האצ"ל לפני הוצאתו להורג של דב גרונר
שמאל|ממוזער|250px|חלקת עולי הגרדום בהר הרצל בירושלים
250px|ממוזער|שמאל|גיליון מזכרת של דואר ישראל לזכר עולי הגרדום משנת 1982. הוא כולל במניינו גם עולי גרדום לפני תקופת המנדט - נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי, וגם אחריו - שמואל עזר, משה מרזוק ואלי כהן.
עולי הגרדום, או הרוגי המלכות, הוא ביטוי המכוון לאנשים שהוצאו להורג בשל פעילותם למען הקמת מדינת ישראל. במובנו המצומצם הוא מכוון ל-12 חברי האצ"ל והלח"י שהוצאו להורג, או התאבדו בסמוך למועד הוצאתם להורג, על ידי שלטונות המנדט הבריטי. אך יש המוסיפים למניין עוד מוצאים להורג כמו אנשי מחתרת ניל"י שהוצאו להורג בידי השלטונות העות'מאניים וחנה סנש, שהוצאה להורג בהונגריה בימי השואה.
לזכרם של עולי הגרדום אתרים רבים ברחבי מדינת ישראל.
מניין עולי הגרדום
השימוש המקורי במושג "עולי הגרדום" במדינת ישראל היה בידי יוצאי האצ"ל והלח"י, אנשי תנועת החרות, אשר מנו שנים עשר עולי הגרדום. המספר שנים עשר הוא מספר סמלי ומרמז לשנים עשר שבטי ישראל. במניין זה נמנים 9 אנשי אצ"ל ושלושה אנשי לח"י שנשפטו ונדונו למוות בתלייה. עשרה מהם נדונו על ידי בתי דין צבאיים בריטיים ושני הנותרים - על ידי בית דין מצרי. עשרה מהנדונים הוצאו להורג בתלייה ושניים מהנדונים שמו קץ לחייהם לפני מועד הוצאתם להורג.
בשנת 1958 התקיים במצודת זאב "תערוכת המרד" ובמסגרתו הוציאו אנשי חרות באופן עצמאי בולי זיכרון ל-14 עולי הגרדום, כשהם כוללים במניין גם את שני אנשי ניל"י שהוצאו להורג, נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי, שהועלו לגרדום על ידי השלטון העות'מאני.
בבולים שהוצאו על ידי דואר ישראל בשנת 1982 נכללו גם חנה סנש ואלי כהן בין עולי הגרדום, יחד עם משה מרזוק ושמואל עזר מנידוני קהיר ושלום צאלח ויוסף בצרי מהרוגי המלכות בעיראק.
במהלך השנים הוזכר גם מרדכי שוורץ, איש ההגנה, על ידי קרוביו כמי שראוי שייכלל בין "עולי הגרדום" המונצחים. שוורץ הוצא להורג בתלייה, אך בדרך כלל אין מונים אותו עם עולי הגרדום, ורואים ברצח שביצע כעניין אישי. ההגנה התנערה ממנו לחלוטין, גם בזמן המשפט וגם אחרי התלייה. באירוע הוקרה לעולי הגרדום בכנסת בשנת 2010 הוזכר גם שמו של שוורץ, למרות שהוא לא נכלל ברשימת עולי הגרדום שהופץ על ידי המארגנים.
בטקס הממלכתי בנוכחות נשיא המדינה, בשנת 1987, צוינו 14 עולי גרדום. בשנת 1988 בטקס זיכרון לעולי הגרדום בקריית אונו צוינו 20 עולי גרדום.
בטקס הזיכרון הממלכתי לעולי הגרדום בשנת 2023 נרשמו שמותיהם של 13 עולי גרדום: 12 אנשי האצ"ל והלח"י ומרדכי שוורץ.
תשעת לוחמי האצ"ל
שלמה בן-יוסף: ראשון עולי הגרדום. נעצר בעקבות תקיפת אוטובוס נוסעים ערבי ליד צפת. הוצא להורג ב-29 ביוני 1938.
דב גרונר: נעצר בעת ההתקפה על משטרת רמת גן. הוצא להורג ב-16 באפריל 1947.
מרדכי אלקחי, יחיאל דרזנר ואליעזר קשאני: נעצרו בדרכם למבצע ליל ההלקאות, שבו הלקו קצינים בריטיים, כתגמול על עונש מלקות שבוצע על ידי הבריטים על גופו של איש האצ"ל, בנימין קמחי. הם נתפסו לאחר קרב יריות והוצאו להורג ב-16 באפריל 1947.
מאיר פיינשטיין: נתפס לאחר שהניח פצצות במזוודות בתחנת הרכבת בירושלים שהביאו להריגתו של שוטר בריטי שניסה לפרקן. התאבד בתא הכלא יחד עם משה ברזני ב-21 באפריל 1947, כארבע שעות לפני המועד שנקבע להוצאתם להורג.
יעקב וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר: נדונו למוות על השתתפותם בפריצה לכלא עכו. הוצאו להורג ב-29 ביולי 1947.
שלושת לוחמי הלח"י
אליהו חכים ואליהו בית צורי: התנקשו בלורד מוין בקהיר שהיה שר בממשלה הבריטית. הוצאו להורג בקהיר ב-22 במרץ 1945.
משה ברזני: נתפס כשהוא נושא רימון, והואשם בניסיון להתנקש בחיי המפקד הצבאי של ירושלים, בריגדיר דייוויס. התאבד בתא הכלא יחד עם מאיר פיינשטיין ב-21 באפריל 1947, כארבע שעות לפני המועד שנקבע להוצאתם להורג.
אתרי קבורה ואזכרה
נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי נקברו בשנת 1919 בראשון לציון.
שלמה בן-יוסף נקבר בראש פינה ולזכרו הוקם במקום האנדרטה לזכר שלמה בן-יוסף. שבעה מ-12 עולי הגרדום של האצ"ל והלח"י, מרדכי אלקחי, דב גרונר, יחיאל דרזנר, יעקב וייס, אבשלום חביב, מאיר נקר ואליעזר קשאני, קבורים בצפת ולזכרם הוקמה במקום אנדרטה לשבעה עולי הגרדום. הם בקשו להקבר ליד שלמה בן יוסף בראש פינה, אך הבריטים סירבו לבקשתם והציבו שמירה על הקברים בצפת כדי למנוע העברה של הגופות לראש פינה.
שני המתאבדים, ברזני ופיינשטיין נקברו הבית הקברות היהודי בהר הזיתים.
בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל קבורים עולי גרדום שהובאו לקבורה שנים רבות לאחר שהוצאו להורג. אלו כוללים את אליהו חכים ואליהו בית צורי שהועלו לגרדום בקהיר בשנת 1945, והובאו לקבורה בישראל בשנת 1975, את ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר מנידוני קהיר שהובאו לקבורה בישראל בשנת 1977, ואת יוסף לישנסקי, שהועלה לגרדום בדמשק נקבר בתחילה בראשון לציון ובשנת 1979 הועלו עצמותיו להר הרצל במסגרת ההכרה הממלכתית בפועלו.
אנדרטאות נוספות לעולי הגרדום כוללים את האנדרטה לזכר דב גרונר ברמת גן שמנציח גם את שאר עולי הגרדום, ואת האנדרטה לזכר הרוגי המלכות בראשון לציון שהוקם בשנת 1965. בתי כנסת לזכר עולי הגרדום כוללים את בית הכנסת עולי הגרדום בבני ברק ואת בית הכנסת אחדות ישראל בירושלים.
שני מוזיאונים הוקדשו לזכר עולי הגרדום: מוזיאון אסירי המחתרות - עכו ומוזיאון אסירי המחתרות - ירושלים.
טקס הזיכרון הממלכתי לעולי הגרדום התקיים בשנים הראשונות להפיכת הטקס לממלכתי, החל משנת 1969, בבית הקברות בצפת. בהמשך התקיימו טקסים גם במקומות אחרים, כמו אנדרטת דב גרונר ברמת גן ובמוזיאון אסירי המחתרות - עכו, בה מתקיימים הטקסים בשנים האחרונות. בשנת 2022 התקיים טקס לציון 75 שנה למותם של בראזני ופיינשטיין במוזיאון אסירי המחתרות בירושלים.
היחס לעולי הגרדום
בזמן המנדט העונש על רצח היה מוות בתלייה (עונש חובה). גם רוצחים פליליים יהודים נידונו למיתה, אולם אין הם נמנים עם עולי הגרדום. בעקבות תקנות ההגנה לשעת חירום הורחב עונש המוות לשורה של עבירות הקשורות בשימוש בנשק חם ובניסיון לרצח, שתי העבירות שבהן הורשעו רוב עולי הגרדום בארץ ישראל.
פעולותיהם של לוחמי האצ"ל והלח"י היו שנויות במחלוקת בקרב היישוב העברי. ראשי מוסדות היישוב התנגדו לפעולות מסוג זה הן מבחינה מדינית והן מבחינה מוסרית, אם כי לא הסכימו עם ההחלטה להוציאם להורג. האצ"ל והלח"י סירבו לקבל את דעת היישוב המאורגן והמשיכו בפעולותיהם. ב-24 בדצמבר 1946 קיבל הקונגרס הציוני העולמי שהתכנס בבזל החלטה המגנה את השימוש בטרור כאמצעי להשגת מטרות פוליטיות.
הנצחת עולי הגרדום במדינת ישראל הייתה יוזמה של אנשי תנועת החרות, יוצאי האצ"ל והלח"י. הם ארגנו עליות לקברי עולי הגרדום, אזכרו אותם במוזיאונים, הקימו אנדרטאות לזכרם, כתבו לזכרם ספרי תורה והקימו על שמם בתי כנסת. בדבריהם הם ייחסו להם את עזיבת הבריטים והקמת מדינת ישראל. כך, בפתיחת המועצה הארצית הראשונה של תנועת החרות אמר מנחם בגין:
"עולי הגרדום — גדולי גבורי הדור, ומבקיעי המבצרים של המשעבד — רוחם מרחפת כאולם הזה והיא שתלוונו בדרכנו לקראת הגשמת המטרה השלמה."
אנשי שמאל, לעומת זאת, טענו שגבורת עולי הגרדום נחותה לעומת גבורתם של הנחושים ביישוב הארץ. אחרים התלוננו שההדגשה על עולי הגרדום על ידי תנועת החרות היא מוגזמת, ונעשית כדי למשוך קולות. כך למשל נכתב בהצופה: "כמה הם מנצלים את תריסר אנשי־הגרדום. כאילו הם שגירשו את הבריטים וכאילו בלעדיהם לא הייתה קמה מדינת ישראל".
בדרך כלל זכו עולי הגרדום לאהדה בכל שדרות היישוב, גם בקרב ציבורים שהתנגדו לפעולותיהם מלכתחילה. בעיתון דבר אוזכר הגרדום באופן דומה לאזכורה על ידי אנשי חרות, בהקשר של גבורתם של צנחני היישוב ואנשי המחתרת בעיראק.
בשנות ה-50 אנשי האצ"ל ניהלו מאבקים בערים שונות ברחבי ישראל בדרישה לקרוא רחובות על שם עולי הגרדום, ומבוקשם עלה בידם בערים בעלי נוכחות משמעותית של הימין. בשנת 1952 נקרא לראשונה רחוב בצפת בשם "עולי הגרדום". בשנת 1956 קראה עירית תל אביב רחוב על שם "עולי הגרדום", למרות התנגדות האופוזיציה. שלטי רחוב שנשאו את שם הרחוב הוסרו על ידי אלמונים. בתחילת 1957 הוחלט לקרוא רחוב בשם "עולי הגרדום" בבת ים, אולם בשנת 1961 שונה השם לשלמה בן יוסף כדי למנוע מחשבות לא נעימות. בשנת 1957 גם נקראו רחובות בבאר שבע וראשון לציון בשם "עולי הגרדום". בפתח תקווה נקרא רחוב בשם "עולי הגרדום" בשנת 1962 לאחר שנים של מאבקים.
במהלך השנים הראשונות של מדינת ישראל לא הונצחו עולי הגרדום באופן רשמי על ידי המדינה. בתחילת שנות ה-60 החל שינוי איטי, כאשר יצחק רפאל, סגן שר הבריאות, פעל לפנות את בית החולים מכלא עכו, כדי לפנות מקום למוזיאון לזכר עולי הגרדום, ומשרד החינוך המליץ לעודד תלמידים לבקר במוזיאון. בשנת 1963 סירב שר הדואר להנציח את עולי הגרדום על בולים בטענה שעדיף לעסוק בדברים משמחים ולא בדברים עצובים. בשנת 1965, הסוכנות היהודית סייעה בהקמת מוזיאון אסירי המחתרות - ירושלים. בשנת 1969 התקיימה לראשונה אזכרה ממלכתית על קברות עולי הגרדום ובסוף 1971 קיבל על עצמו משרד הביטחון לדאוג לקברי עולי הגרדום.
פעולת האצ"ל להפסקת ההוצאות להורג
לאחר שנפסק גזר דין מוות לשלושת לוחמי האצ"ל יעקב וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר, חטפה יחידה של האצ"ל שני סרג'נטים (סמלים) בריטיים שיצאו מבית קפה בנתניה. האצ"ל הודיע שתליית לוחמיו תגרור את תליית שני הסרג'נטים. לאחר התלייה, הרגו בתגובה אנשי האצ"ל את החטופים ולאחר מכן תלו את גופותיהם בחורשה ליד נתניה. באותו ערב פעלו כוחות צבא ומשטרה בריטיים ורצחו חמישה אזרחים יהודיים עוברי אורח ופצעו שבעה. מנחם בגין, מפקד האצ"ל דאז, הגדיר את התלייה "אחד הרגעים המרים ביותר בחיי" והוסיף: "המעש האכזר בנתניה, לא רק הציל עשרות בחורים עבריים מגרדום, אלא גם שבר את מפרקתו של השלטון הבריטי, כי בהתנפץ עמודי התלייה, מתרסק ממילא השלטון הנשען עליהם". לאחר מקרה זה, בחודשים שנותרו לשלטונם, לא הוציאו הבריטים להורג אנשי מחתרת נוספים.
הנצחת עולי הגרדום
גלריה
כחלק מהנצחת חללי מערכות ישראל, זכו עולי הגרדום להנצחה נרחבת. ברבות מערי ישראל נקראו רחובות על שמם של עולי הגרדום, אם בצורה קיבוצית ("רחוב עולי הגרדום") ואם בצורה אישית.
בנתניה, באשקלון, בחדרה, בראשון לציון, ביבנה, בכפר יונה ובקריית שמונה קיים רחוב עולי הגרדום;
באשקלון קיים רחוב על שם אבשלום חביב;
בבת ים קיים רחוב שלמה בן-יוסף; בסמוך לבית החולים אברבנאל קיימת גינה על שם אליהו חכים ואליהו בית צורי;
בתל אביב, בשכונת רמת החייל, קיים רחוב עולי הגרדום (הנפגש בין היתר עם רחוב "הרוגי המלכות"), ובשכונת רמת אביב ג' נקראו רחובות על-שמו של כל אחד מעולי הגרדום;
בירושלים בשכונת ארמון הנציב (תלפיות מזרח) קיים "רחוב עולי הגרדום", ובנוסף יש רחוב על שמו של כל אחד מעולי הגרדום. משה ברזני ומאיר פיינשטיין, שהתאבדו בכלא במגרש הרוסים בירושלים, מונצחים במוזיאון אסירי המחתרות, שהוקם בבניין הכלא בירושלים בנוסף במוזיאון מונצחים כל עולי הגרדום בדור התקומה מנעמן בלקינד ויוסף לשינסקי עד לאלי כהן. ברחוב יפו מצוי בית הכנסת אחדות ישראל על שם עולי הגרדום. בית כנסת נוסף המנציחם נמצא בשכונת מעלות דפנה;
ברמת גן קיימת כיכר לזכרו של דב גרונר מול משטרת העיר, אשר בתקיפתה השתתף גרונר בתקופת השלטון הבריטי; בכיכר ניצבת האנדרטה לזכר דב גרונר עליה גם מונצחים עולי הגרדום
באשדוד קיימים באזור ו' רחובות על שמם של שלמה בן-יוסף ודב גרונר;
בצפת קיים גרם מדרגות ארוך, שבנו הבריטים במטרה ליצור חציצה בין הרובע היהודי למוסלמי ועליו שלטה המשטרה. לאחר קום מדינת ישראל נקרא גרם זה בשם "מעלות עולי הגרדום". גרם המדרגות מתחיל במצפור ע"ש המאירי, הצופה על בית העלמין העתיק בו קבורים עולי הגרדום, וחוצה את העיר העתיקה.
בעכו קיים בית כנסת המצוי בלב שכונת בן-גוריון, הקרוי: "בית הכנסת עולי הגרדום". כלא עכו, בו הוצאו להורג שמונה מעולי הגרדום, הפך למוזיאון;
בבני ברק, הוקמה בשנות ה-50 שכונת "תל גיבורים" (כיום חלק משכונת פרדס כץ). בשכונה זו רחוב ע"ש דב גרונר ורחוב ע"ש שלמה בן-יוסף. בית הכנסת של השכונה נקרא בית הכנסת עולי הגרדום ונקבע בו לוח הנצחה;
ברחוב עולי הגרדום בראשון לציון, בצומת עם רחוב ז'בוטינסקי, הוא הופך לשדרה קצרה ובה אנדרטה צנועה הבנויה משתי קורות בטון אנכיות לזכר עולי הגרדום ממחתרות ניל"י, אצ"ל ולח"י;
בפתח תקווה קיים גן "עולי-הגרדום", רח' עולי הגרדום, ובנוסף קיימים רחובות על שמות: שלמה בן-יוסף, דב גרונר, מרדכי אלקחי (יליד פתח-תקווה), יחיאל דרזנר (ממפקדי אצ"ל בפ"ת) ואליעזר קשאני (יליד פתח-תקווה);
בבאר שבע בשכונת רמות קיימים הרחובות הבאים: אליהו חכים, אליהו בית צורי, דב גרונר, שלמה בן-יוסף, משה ברזאני, יחיאל דרזנר, מאיר פיינשטיין ומרדכי אלקחי, ובשכונה ד' קיים גן ציבורי "שני אליהו" על שמם של אליהו חכים ואליהו בית צורי;
בחולון גן ציבורי לזכר עולי הגרדום ברחוב ריינס;
בחיפה רחוב על שמו של אליהו חכים; ומדרגות דב גרונר
מושב משגב דב קרוי על שם דב גרונר;
דואר ישראל הוציא בשנת ה'תשמ"ג גיליון בולים לזכרם של עולי הגרדום, ובו מוקדש בול לכל אחד מהם.
בשנת 2000 יצא לאור ספר מסדרת מנהרת הזמן של גלילה רון פדר עמית שנקרא "הנידונים למות" שמסופר על שני האסירים שהתאבדו בכלאם.
ראו גם
המנדט הבריטי
מוזיאון אסירי המחתרות - עכו
מוזיאון אסירי המחתרות - ירושלים
חלקת עולי הגרדום בהר הרצל
אנדרטה לזכר שלמה בן יוסף
לקריאה נוספת
יוסף נדבה, ספר עולי הגרדום, הוצאת הדר, תל אביב תשי"ב
חיה ברנס (עורכת), אלבום עולי הגרדום
יעקב חרותי, אמת אחת ולא שתיים, הוצאת יאיר
יעקב שביט (עורך), הבלגה או תגובה?, הוצאת בר-אילן
אמיר גולדשטיין, גבורה והדרה - עולי הגרדום והזיכרון הישראלי, יד יצחק בן-צבי ומכון ז'בוטינסקי, 2011
אמיר גולדשטיין, עולי הגרדום: בין הזיכרון הממסדי לזיכרון העממי, עלי זית וחרב ט"ו, 2015, עמ' 150-115.
ישראל אורון (אוסטרי), מוות, אלמוות ואידאולוגיה: מדוע הסכימו נידוני אצ"ל ולח"י לעלות לגרדום, משרד הביטחון, הוצאה לאור, תשס"ב-2002
קישורים חיצוניים
עולי הגרדום, באתר האצ"ל
עולי הגרדום, באתר לח"י
שלמה בן יוסף, ואני מתגאה בזה שיש לי הכבוד להקריב את עצמי, אוצרות, 28 בינואר 1938
יעקב וייס, אם לא יקרה משהו נעלה לגרדום, אוצרות, 1947
מנחם בגין, חרדה עמוקה ביותר לחיי אחינו דב גרונר, אוצרות, 29 בינואר 1947
הערות שוליים
*
קטגוריה:לוחמי המחתרות
קטגוריה:אצ"ל
קטגוריה:לח"י | 2024-10-07T11:49:08 |
פרשת איראן-קונטראס | פרשת איראן-קונטראס (באנגלית: Iran–Contra affair), הידועה גם כשערוריית איראן-קונטראס או איראנגייט, הייתה שערורייה פוליטית בארצות הברית שאירעה במהלך כהונתו השנייה של ממשל רייגן. במסגרתה מכרה ארצות הברית נשק למשטר האייתולות באיראן בעסקה סיבובית בתיווך ישראלי באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20.
העסקה נבנתה כך שישראל מכרה נשק לאיראן, באישור אמריקאי, ובתמורה שחרר חזבאללה בלבנון בני ערובה אמריקאים שהחזיק. התשלום שהתקבל מאיראן תמורת הנשק, בניכוי הוצאות ועמלות, הועבר לממשל האמריקאי מבלי שנרשם בספרים. כך יכול היה הממשל להשתמש בכסף זה ללא פיקוח או ידיעה של הקונגרס למימון המורדים במשטר הסנדיניסטי בניקרגואה (הקונטראס), שהואשם על ידי הנשיא רונלד רייגן בתמיכה במרידות קומוניסטיות במרכז אמריקה.
הרקע לפרשה
הרקע לעסקה היה מדיניות נשיא ארצות הברית רונלד רייגן לסייע לכוחות גרילה אנטי-קומוניסטיים ברחבי העולם ("דוקטרינת רייגן" שיושמה באפגניסטן, אנגולה, קמבודיה, אל סלוודור, גואטמלה וניקרגואה), לפגיעה בהישגים להם זכתה ברית המועצות בעולם השלישי במהלך שנות ה-70. כמו כן, איראן נלחמה באותן שנים בעיראק והייתה זקוקה לנשק. איראן שלטה אז בארגון חזבאללה הלבנוני, שהחזיק בני ערובה אמריקאים. הקונגרס האמריקאי התנגד באותה עת הן לתמיכה במורדים בניקרגואה (ואף העביר בסוף 1985 את אחד מ"תיקוני בולאנד", Boland Amendment, שאסר להעניק סיוע למורדים) והן לתמיכה כלשהי בשלטון האיראני.
מדינת ישראל העבירה לראשונה נשק, לבקשת ה-CIA, לשימוש מחתרת הקונטראס ב-1983 וב-1984, במבצע שכינויו היה "קומקום עקום". הנשק היה נשק שלל שצה"ל לכד במלחמת לבנון הראשונה. בפעם הראשונה הועבר הנשק, בהוראת שר הביטחון משה ארנס ללא תשלום. בפעם השנייה היחידה לסיוע ביטחוני (סיב"ט) ומחלקת קשרי חוץ בצה"ל תבעו פיצוי כספי עבור הנשק.
השתלשלות האירועים
המגעים בין הצדדים החלו בחודש מרץ 1985, ונמשכו בחודשים שלאחר מכן. באוגוסט פנתה ממשלת ישראל לממשל רייגן בהצעה לתווך בעסקה לשחרור הכומר האמריקאי בנג'מין ויר, שהוחזק בלבנון. לפי העסקה, ישראל הייתה אמורה למכור לאיראנים 508 טילי טאו נגד טנקים ובתמורה לקבל טילים חלופיים מארצות הברית. העסקה יצאה אל הפועל בחודשיים שלאחר מכן.
בנובמבר אותה שנה התבצע השלב השני, שבו הייתה אמורה ישראל, בסיוע המתווך עדנאן חשוגי, להעביר 500 טילי הוק נגד מטוסים לאיראנים בתמורה לשחרור שאר בני הערובה האמריקאים. כבר בשלב זה הסתבך הממשל בהסתרת העסקה מהקונגרס, בניגוד לחוק. שלב זה נכשל לאחר שאיראן לא הייתה מרוצה מ־18 הטילים הראשונים שנשלחו אליה, וטענה כי הוטעתה על ידי ישראל.
בינואר 1986 התבצע שלב נוסף, במעורבות ישראלית מצומצמת יותר, במסגרתו העבירו האמריקאים 1,000 טילי טאו נוספים לאיראן. בין החודשים מאי ונובמבר הועברו נשק וחלקי חילוף נוספים בערוץ זה.
הכספים שזרמו מעסקאות אלו הועברו לקולונל אוליבר נורת', שהיה פקיד במועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית (NSC). נורת' השתמש בכספים הללו כדי לממן קבוצות של מורדים ניקרגואים שכונו ה"קונטראס" (קיצור בספרדית של Contrarevolucionarios, "מתנגדי המהפכה"). קבוצות אלו התנגדו למשטר הסנדיניסטי ששלט אז בניקרגואה. באותם ימים האשימה ארצות הברית את המשטר הזה בכך שהוא נתמך על ידי קובה וברית המועצות, וכי הוא תומך בקבוצות מורדים קומוניסטים שניסו להפיל את המשטר באל סלוודור, שנתמך על ידי ארצות הברית. ה-CIA אימן את המורדים החל מינואר 1982 וסיפק להם תחמושת, יחד עם מחלקת ההגנה של ארצות הברית.
חשיפת הפרשה
שמאל|ממוזער|250px|הנשיא רונלד רייגן (במרכז) מקבל את דו"ח ועדת החקירה, (1987)
ב־3 בנובמבר 1986 פרסם לראשונה העיתון הלבנוני "א-שראע" ידיעה על כך שארצות הברית מוכרת נשק לאיראן תמורת שחרור בני ערובה. הפרשה החלה להיחשף במלואה רק שלושה שבועות מאוחר יותר, כאשר נודע שהופל מטוס בניקרגואה שהכיל משלוחי נשק לקונטראס, והניצול היחיד מהמטוס סיפר לשוביו שהוא נשלח על ידי ה-CIA. ב-26 בנובמבר 1986, לאחר ששר המשפטים של ארצות הברית האשים את ישראל במכירת נשק לאיראן, פרסמה ישראל הודעה רשמית שהיא העבירה נשק לאיראן לבקשת ארצות הברית, אך שהכסף הועבר על ידי האיראנים ישירות לארצות הברית.
לאחר לחץ ציבורי, הסנאט של ארצות הברית החליט למנות ועדת חקירה. הוועדה עסקה בין השאר גם בשאלה האם רייגן וסגנו, ג'ורג' הרברט ווקר בוש, ידעו על העסקה. רייגן ובוש הכחישו שידעו אבל עדויות אחרות רמזו כי היו מודעים לפחות לחלק מהמאורעות. הוועדה נזפה בהם וטענה כי הייתה להם אחריות ניהולית על הפרשה.
כתוצאה מעבודת הוועדה הועמדו מספר אנשים לדין. חלקם זוכו וחלקם קיבלו חנינה מג'ורג' הרברט ווקר בוש בשלהי כהונתו כנשיא. נורת' ופוינדקסטר הועמדו למשפט והורשעו בקשירת קשר, מרמה, עדות שקר לקונגרס, שיבוש מהלכי משפט והשמדת ראיות. לבסוף זוכו שניהם בערעור מסיבות טכניות - הפרה אפשרית של התיקון החמישי לחוקת ארצות הברית (המקנה לאזרח את הזכות להליך הוגן) עקב שימוש בעדות החוסה תחת חסינות, ובשל הסבר לקוי שניתן על ידי השופט למושבעים. נגד מזכיר ההגנה של ארצות הברית באותה התקופה, קספר ויינברגר, הוגש כתב אישום בעבירת עדות שקר ושיבוש מהלכי חקירה ביוני 1992, אך הוא קיבל חנינה מבוש ב-24 בדצמבר באותה שנה, בערב חג המולד. עוזר מזכיר המדינה לענייני מדינות אמריקה, אליוט אברמס, הורשע בעבירות של הלנת מידע מהקונגרס ונידון למאסר על תנאי, וגם הוא קיבל חנינה מבוש. יועץ הנשיא לביטחון לאומי, רוברט מקפרלן, נידון לשנה מאסר על תנאי, קנס ועבודה בשירות הקהילה על דיווח שקר לקונגרס.
דמות מרכזית נוספת בפרשה היה אלברט חכים, יהודי שנולד בביירות להורים איראנים. בשנות השבעים סחר בנשק עבור איראן, אך לאחר המהפכה האיראנית עבר לארצות הברית, שם הקים חברה ליצוא נשק עם גנרל משוחרר מחיל האוויר האמריקאי, חכים סייע במימון העסקה ויצירת הקשרים עם גורמי ממשל באיראן.
האישים הישראלים שהיו מעורבים בעסקה
העסקה נעשתה בידיעתה ובעידודה של הצמרת המדינית והביטחונית של ישראל. ראשי הממשלה באותה תקופה, שמעון פרס ויצחק שמיר, כמו גם שר הביטחון יצחק רבין, היו מודעים לכל הפרטים.
המתווכים הישראליים בעסקה היו סוחרי הנשק הפרטיים יעקב נמרודי ואל שווימר (מנכ"ל התעשייה האווירית לשעבר). לאחר שבעה חודשים הם הוחלפו על ידי הדרג המדיני. על נסיבות ההחלפה ניטש ויכוח רב-שנים. נטען כי נמרודי ושווימר ביצעו הטעיה של האיראנים לגבי טילי ההוק, שכמעט והכשילה את העסקה, ואילו נמרודי הכחיש טענות אלו וטוען שהוא הוטעה בכך שסופקו לו טילים מדגם לא נכון. כמו כן טען נמרודי בראיון בעיתונות ובספרו "התקווה והמחדל - פרשת איראנגייט", כי בעת שהותו בשווייץ אולץ על ידי סוכני מודיעין איראנים באיומי נשק לסור לסניף הבנק במקום ולהשיב כספים שנגבו על ידיו ללא קבלת התמורה המובטחת.
בהמשך הוחלפו נמרודי ושווימר בישראלי עמירם ניר, שהיה יועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור. ניר נהרג לאחר סיום הפרשה, בשנת 1988, בהתרסקות מטוס במקסיקו. בשלב זה כבר לא נשא שום תפקיד ממלכתי.
שנים לאחר התפוצצות הפרשה עדיין מתנהל ויכוח בין המעורבים בה על פרטיה. הדבר עמד ברקע המאבק בין העיתון "מעריב", שנרכש על ידי יעקב נמרודי, לבין העיתון "ידיעות אחרונות" שבבעלות משפחת מוזס (עמירם ניר היה נשוי לבת המשפחה, ג'ודי שלום ניר מוזס, בתקופה שבה היה מעורב בפרשה ובעת מותו). מאבק זה כלל שלוש פרשיות בולטות: האזנות הסתר, חשדות לרצח (שהועלו על ידי רפי פרידן), ופרשת השיבוש (שבה היו מעורבים יעקב נמרודי והסופר אריה קרישק).
ראו גם
משבר בני הערובה באיראן
מלחמת איראן–עיראק
לקריאה נוספת
רונן ברגמן, מדינת ישראל תעשה הכל, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2009
רונן ברגמן, נקודת האל חזור, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2007, עמ' 121–133
יעקב נמרודי, התקווה והמחדל, פרשת איראנגייט, ספרית מעריב, 2004
רן אדליסט, האיש שרכב על הנמר, זמורה ביתן, 1995.
שמואל שגב, הקשר האיראני : מכירות הנשק של ישראל וארצות-הברית לאיראן, הוצאת דומינו, 1989
רונן ברגמן, בעקבות התיק הנעלם, מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", 10 בספטמבר 2008
קישורים חיצוניים
מואב ורדי, פרשת מותו של עמירם ניר: עדת המפתח יוצאת מהצללים, המקור, 2 באוגוסט 2009
הצצה: למה מת עמירם ניר?, תוכנית המקור, ערוץ 10, 2/8/2009
עדותו של אוליבר נורת' בשימוע בעקבות התפוצצות הפרשה משנת 1987
הערות שוליים
*
קטגוריה:הרפובליקה האסלאמית של איראן: היסטוריה
איראן-קונטראס
איראן-קונטראס
קטגוריה:יחסי איראן – ארצות הברית
קטגוריה:מסחר בנשק
קטגוריה:מלחמת איראן–עיראק
קטגוריה:יחסים צבאיים איראן–ישראל
קטגוריה:יחסים צבאיים ארצות הברית – ישראל
קטגוריה:שנות ה-1980 בארצות הברית
קטגוריה:שנות ה-1980 בישראל | 2024-08-21T06:33:43 |
הרמוניזציה | הרמוניזציה היא תהליך במשפט הבינלאומי שבו מדינות שונות מאמצות חקיקה משותפת, כך שההבדלים בין מערכות המשפט השונות מצטמצמים וכל שיטת משפט הופכת לדומה יותר לחברתה. אמנת וינה, שמדינות רבות בעולם קיבלו, היא דוגמה לתהליך הרמוניזציה. דוגמה נוספת היא מהתחום האקדמי ובו נכתבים טקסטים של משפט משותף, לדוגמה עקרונות ועדת לאנדו – הדרך להגיע למשפט אחיד.
היחס בין הרמוניזציה לבין המשפט המשווה
המשפט המשווה וההרמוניזציה הם אירוצנטרים (אירופה במרכז), ולכן שניהם משפיעים בעיקר על אירופה.
המשפט המשווה וההרמוניזציה מתמקדים שניהם במשפט הפרטי, אם כי כיום יש מגמה להרחיב את המשפט המשווה למשפט הציבורי. המשפט המשווה לא נועד לתת פתרון לבעיה משפטית, אלא בא ככלי חשיבה, וכך גם ההרמוניזציה.
שניהם מתמודדים עם שפות: במשפט המשווה, ההתמודדות היא עם התוכן של השפה הזרה. בהרמוניזציה הבעיה קשה יותר, כי יש להבין גם משמעות אך בעיקר הקשר.
היחס בין התמחות לבין חובבנות: כתוצאה מתהליכי ההרמוניזציה, מתרחש תהליך שכל משפטן עוסק במשפט משווה.
האם החיפוש הוא אחרי הדמיון או השוני: בעבר המשפט המשווה בדק בעיקר את השוני, כיום הוא נוטה לדמיון, וזאת עקב תהליך ההרמוניזציה.
מטרות: מטרת המשפט המשווה דסקריפטיבית (כלומר תיאור השווה והשונה) ולא נורמטיבית (יצירת נורמות אחידות). מאידך, הליך ההרמוניזציה הוא נורמטיבי, מטרתו להגיע למשפט אחיד בעולם.
הליך ההרמוניזציה באירופה
הליך החקיקה לאיחוד אירופה התחיל מאמנת רומא ב-1957, בה נמצאים עקרונות, בדגש על חקלאות. מנגנון האמנות מאפשר מסגרת המתיימרת ליצור איחוד המשפט. המנגנון מבוסס על חלוקת עבודה בין נציבות הקהילה האירופית (גוף טכני), לבין המועצה האירופית (גוף פוליטי), על-פי מפתח הקובע חלוקת קולות. הפרלמנט האירופי בשטרסבורג הוא גוף ייצוגי בעיקרו, למעט זכות וטו והשתתפות בתקציב, אין הוא גוף מחוקק.
מסגרת החקיקה באירופה
תקנות (Regulations) – ההרמוניזציה אוטומטית, התקנות חלות על כל הקהילה האירופית ומחייבות.
הנחיות (Directives) – רוב החקיקה ברמה זו, שק"ד למדינה בישום, האיחוד אינו מושלם.
החלטות (Decisions) – סמכות לחייב גופים ללא קשר לחקיקה המקומית.
האיחוד מתבצע בשלושה מישורים
שיפוט – ביה"ד אינו מחליט במקרים קונקרטיים, אלה באמצעות חוות דעת טרומית Preliminary Rulling. במצב של סתירה, חייב השופט המקומי לפנות לביה"ד של הקהילה האירופית, וחוות הדעת היא הבסיס העיוני למשפט האירופי. בכך השופט תורם להרמוניזציה.
הפרופסורים והאקדמיה – הצעות לקודקס, עקרונות של לאנדו, בעיקר במשפט הפרטי משפט אזרחי.
Unidroit – מוסד הממוקם ברומא, בו נקבעים עקרונות בחוזים מסחריים בינלאומיים. עקרונות כריתת חוזה, קיומו, ומתיימר לשמש בסיס למסחר הבינלאומי. בסיס האימוץ של העקרונות הוא וולונטרי, בין הצדדים. והוא מהווה כלי עזר לשופטים המחפשים את ה– Lex Mercatoria, המתיימר לשקף את המשפט המסחרי המקובל.
קטגוריה:יחסים בין-לאומיים
קטגוריה:משפט בין-לאומי פומבי
קטגוריה:מונחים משפטיים | 2022-06-15T03:29:05 |
נקודת פיתול | במתמטיקה ובעיקר באנליזה מתמטית, נקודת פיתול של פונקציה היא נקודה שבה הפונקציה הופכת מקמורה לקעורה, או להפך.
משפט: אם הפונקציה גזירה פעמיים בנקודת פיתול , אז .
מכאן שהנקודות ה"חשודות" כנקודות פיתול הן אלו שבהן הנגזרת השנייה אינה מוגדרת, או שהיא מתאפסת. ניתן לבדוק האם הפונקציה עוברת מקמירות לקעירות בצורה ישירה על ידי בדיקת הסימן של הנגזרת השנייה משני צידי הנקודה, (החלפת הסימן גוררת שזוהי נקודת פיתול) או להמשיך לגזור את הפונקציה עד שמגיעים לנגזרת הראשונה שערכה בנקודה אינו אפס. אם זוהי נגזרת מסדר לא זוגי, הרי שהנקודה היא נקודת פיתול, ואם היא מסדר זוגי, הנקודה אינה נקודת פיתול.
דוגמאות
ממוזער|150px|גרף הפונקציה עם נקודת פיתול ב-
נביט בפונקציה . נגזרותיה הן:
.
מתקיים , ומאחר שהפונקציה גזירה פעמיים בישר הממשי כולו, נקודת הקיצון האפשרית היחידה של הפונקציה היא בנקודה זו.
כמו כן מתקיים , והנגזרת השלישית היא הנגזרת הראשונה שערכה בנקודה שונה מאפס. כיוון שהנגזרת מסדר אי זוגי, הנקודה היא אכן נקודת פיתול.
לעומת זאת, נביט כעת בפונקציה שנגזרותיה הן:
.
במקרה זה, הנגזרת הראשונה שערכה בנקודה שונה מאפס היא הרביעית, ולכן, הנקודה 0 אינה נקודת פיתול.
הערה: ייתכן שהנגזרת הראשונה של פונקציה תהיה 0, אך הנקודה לא תהיה נקודת קיצון, ואף לא נקודת פיתול. לדוגמה, הפונקציה
רציפה וגזירה באפס, ונגזרתה שם היא אפס, אולם אפס אינה נקודת קיצון, ולא נקודת פיתול (הסבר מפורט מופיע בערך נגזרת).
קישורים חיצוניים
קטגוריה:חשבון אינפיניטסימלי | 2023-05-10T07:40:59 |
הטמעה | REDIRECTפוטוסינתזה | 2004-06-05T21:42:59 |
רפובליקת ווימאר | REDIRECT רפובליקת ויימאר | 2015-09-26T11:08:14 |
משפט בין לאומי | הפניה משפט בין-לאומי | 2022-07-29T23:15:11 |
נמל התעופה לוד | הפניה נמל התעופה בן-גוריון | 2008-03-02T14:06:47 |
רנן | ממוזער|שמאל|250px|שלט הכניסה לרנן
ממוזער|שמאל|250px|פינת זיכרון לחללי צה"ל במושב רנן
רַנֵּן הוא מושב באזור הנגב הצפון-מערבי כשני קילומטרים מצפון לאופקים. שמו של המושב סמלי ומקורו בפסוק . במושב כ-600 נפש, רובם יהודים קראים. רנן הוא אחד משני היישובים הקראים בעולם, כשהשני הוא מצליח שבסמוך לרמלה.
היסטוריה
המושב נוסד בשנת 1950 בידי עולים מתימן. ב-1952 עזבו המתיישבים הראשונים את המושב ובמקומם באו יהודים קראים ממצרים.
עד תחילת המאה ה-21 היו כל תושבי המושב קראים, אז עברו לגור בו גם משפחות שאינן קראיות, הוא עבר שיפוצים רבים ושינוי תשתיות ביוב, מים וחשמל והוא מוכן לקלוט משפחות נוספות.
מצפון לרנן, על גדתו של נחל פטיש, נמצא תל ארכאולוגי קטן ובו שרידי יישוב מתקופת הברזל, מהתקופה הפרסית ומהתקופה ההלניסטית.
תושבי המושב מתפרנסים מגידולים חקלאים כגון: פרחים ירקות ופירות. במושב יש בית כנסת לפי ההלכה הקראית, ספרייה, ובית עם בו נערכים אירועים. יש גם בנוסף מועדון נוער ששם מתקיימות הפעילות של תנועת הנוער האיחוד החקלאי.
ילדי מושב רנן לומדים ביסודי ב"מרחבים" ובתיכון "תיכון מרחבים" השייך למועצה אזורית מרחבים. המושב מונה מספר גדול של פעילויות שהנוער במושב מבצע ויוזם. במושב קיימים שלושה גנים שאליהם ילדי הסביבה מגיעים ומרפאה.
קישורים חיצוניים
רנן, באתר מועצה אזורית מרחבים
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1950
קטגוריה:מושבי תנועת המושבים
קטגוריה:מושבים
קטגוריה:יהדות קראית
קטגוריה:הנגב: יישובים | 2024-06-30T05:43:52 |
בג"ץ | REDIRECT בית המשפט הגבוה לצדק | 2011-05-16T12:14:32 |
נפאל | הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של נפאל (בנפאלית: संघीय लोकतान्त्रिक गणतन्त्र नेपाल) היא מדינה הררית בדרום אסיה, הגובלת ברפובליקה העממית של סין מצפון ובהודו ממערב, ממזרח ודרום. חלק ניכר משטחה מורכב מרכס הרי ההימלאיה, כולל המקום הגבוה בעולם, הר האוורסט. כ-19 אחוז משטחה של נפאל מוכרזים כשמורות טבע וחי.
היסטוריה
בעמק קטמנדו קיימת התיישבות חקלאית משמעותית לפחות החל מהמאות הראשונות לפני הספירה, ושלטון מלוכני ריכוזי החל מהמאה החמישית לספירה. עם זאת, לאורך מרבית ההיסטוריה לא היה שטח מדינת נפאל המודרנית נתון תחת שלטון אחד, והשם נפאל התייחס לאזור עמק קטמנדו בלבד.
נפאל אוחדה במחצית השנייה של המאה ה־18, כאשר פריטוי נאראיאן שאה, השליט של נסיכות גורקה הקטנה, כבש שטחים רבים ויצר מדינה המורכבת מכמה מדינות עצמאיות. יורשיו לא הצליחו לשמור על שלטון מרכזי חזק, מה שהוביל לתקופה של מהומות פנימיות. בשיאן התרחשה מלחמה בין נפאל לבין בריטניה, שהסתיימה בהסכם שהעניק לבריטניה מספר נפות נפאליות. עם זאת, הבטיח ההסכם את עצמאותה של נפאל, והיא מעולם לא הייתה נתונה תחת שלטון קולוניאלי. היציבות חזרה לאחר 1846, כאשר משפחת ראנה תפסה את השלטון בהפיכה אלימה, וביצרה את מעמדה על ידי ראשי ממשלה תורשתיים שהשאירו את המלוכה במעמד סמלי בלבד. שלטונם נמשך עד 1951, אז חזר השלטון לבית המלוכה בהפיכה הנחשבת לייסודה של נפאל המודרנית. תחת שלטון זה נעשו ניסיונות לשילוב משטר מלוכני עם דמוקרטי ולקדם תהליכי מודרניזציה במדינה.
ב-1 ביוני 2001, הנסיך יורש העצר דיפנדרה פתח בטבח בארמון המלכותי, ככל הנראה בתגובה לסירובה של אימו, אייסוואריה, מלכת נפאל, לקבל את בחירתו בכלה. הוא ירה והרג את הוריו, המלך בירנדרה והמלכה אישוואריה, כמו גם כמה מאחיו ודודיו, לפני שירה בעצמו. ב-4 ביוני הוכרז דודו גיינדרה, אחיו של בירנדרה, כמלך נפאל.
מאז 1996 התקיים מאבק מזוין במדינה בין כוחות הממשלה לבין המורדים המאואיסטים בצפון מערב המדינה. מלחמת אזרחים זו גבתה יותר מ-12,000 הרוגים. בנובמבר 2006 נחתם הסכם שלום בין הצדדים, שבו התחייבו המורדים להעביר את נשקם וצבאם לפיקוחו של האו"ם ולהצטרף לפרלמנט ולממשלה.
ממוזער|250px|כיכר דורבר בקטמנדו
בתחילת שנת 2005 פיטר המלך את הממשלה, הכריז על משטר חירום ותפס צבאית את השלטון במדינה. תחת השלטון הצבאי הקצין המלך את מאבקו במורדים.
בעקבות לחץ בין-לאומי, ומהומות והפגנות במדינה, ביטל המלך את משטר החירום. בהסכמת המפלגה השלטת הוקמה ועדה לבדיקת האירועים והמהומות שפרצו לאחר תפיסת השלטון על ידי המלך.
אזרחים רבים רואים בגיינדרה אחראי לטבח המלכותי ביוני 2001. בנו פאראש, יורש העצר גם הוא דמות שנויה במחלוקת, ואף נחשד מספר פעמים ברצח, אבל מעולם לא נחקר. נפאלים רבים לא רצו לראות את גיינדרה או בנו על כס המלוכה, ולכן צברה תנועת המחאה הרפובליקנית המובלת על ידי סטודנטים פופולריות רבה.
ב-28 במאי 2008 ביטלה האספה הלאומית המיוחדת של נפאל את שלטון המלוכה.
ב-25 באפריל 2015 התרחשה סמוך למחוז לאמג'ונג רעידת אדמה בעוצמה 7.9 בסולם מגניטודה לפי מומנט. כתוצאה מרעידת האדמה והרעידות שנלוו לה נהרגו מעל ל-8,000 אנשים במדינה, נפצעו עשרות אלפים, ונגרם נזק מוערך של כ-3.5 מיליארד דולר.
פוליטיקה
ב-1990 הוקמה מונרכיה חוקתית לאחר שנערך משאל עם. המלך בירנדרה, היה אהוד על האזרחים, אך מאבקים בין מפלגות פוליטיות ובעיות חברתיות רבות הובילו למרד מאואיסטי, שנמצא בהסלמה מאז 1996. לאחר הטבח בארמון המלכותי, ניסה המלך האחרון לקבל יותר שליטה על הממשלה, לטענתו על מנת להילחם במרד ובבעיות אחרות. הדמוקרטיה הושעתה ברובה על ידי גיינדרה, שהיה מעוניין למנות בעצמו את ראשי הממשלה.
ב-28 במאי 2008 בוטלה המלוכה והמדינה הפכה לרפובליקה דמוקרטית.
על פי חוקת נפאל מ-2015 צורת הממשל של נפאל היא משטר פרלמנטרי רב-מפלגתי, תחרותי, רפובליקני, דמוקרטי, פדרלי המבוסס על פלורליזם. דגלה של המדינה הוא הדגל היחיד בעולם שאיננו מרובע.
בית המחוקקים הפדרלי של נפאל מורכב משני בתים:
בית הנבחרים: קדנציה של חברי בית הנבחרים היא חמש שנים. בית הנבחרים מורכב 275 חברים כאשר 165 נבחרים בשיטת בחירות ישירות (לפי מחוז) ו-110 בשיטת בחירות יחסיות (לפי רשימה).
האספה הלאומית: כהונה של חברי האספה הלאומית היא שש שנים. האספה הלאומית מורכבת 59 חברים כאשר 56 חברים נבחרים מתוך חבר אלקטורים הכולל חברי מועצה ומנהלי ועידות מחוזיות וסגני יושבי ראש מועצות כפר וראשי הערים וסגני ראש עיר ומועצות עירוניות, עם משקלים שונים של קולות עבור כל ציר, עם שמונה חברים מכל מחוז, אשר כוללים לפחות שלוש נשים, אחד המשויך לקסטת הדלית, אדם אחד עם מוגבלות או המשויך לקבוצת מיעוט. שלושת הנוספים, מהם לפחות אישה אחת, נבחרים על ידי הנשיא על פי המלצת הממשלה של נפאל.
כלכלה
שמאל|ממוזער|250px
נפאל היא בין המדינות העניות והפחות מפותחות בעולם. כמעט מחצית מהאוכלוסייה חיה מתחת לקו העוני. חקלאות היא הבסיס של הכלכלה, ומספקת פרנסה למעלה מ-80% מהאוכלוסייה, ומספקת 41% מהתל"ג. תוצאי התעשייה כוללים בעיקר עיבוד של תוצרי חקלאות, בעיקר: יוטה, קני סוכר, טבק ותבואה. ייצור של טקסטיל ושטיחים התרחב והיווה כ-80% מההכנסות מייצוא בשלוש השנים האחרונות. קצב גידול הייצור החקלאי הוא כ-5% לשנה, לעומת קצב גידול האוכלוסייה שהוא 2.3% לשנה. 15% מההכנסה במדינה מגיעה מתיירות, ו-6% מהכנסות של חיילי גורקה שכירים בצבאות הממלכה המאוחדת, הודו ומספר מלכויות קטנות.
מאז מאי 1991 מנסה ממשלת נפאל לקדם רפורמות כלכליות, במיוחד כאלה שיקדמו סחר ומשקיעי חוץ, למשל בהקלה על דרישות הרישוי והרישום של עסקים במטרה להקל על הליכי ההשקעה. הממשלה גם קיצצה בהוצאותיה על ידי צמצום סובסידיות, הפרטה של חברות תעשייה ממשלתיות ופיטורים בשירות המדינה. היציבות הפוליטית במדינה התערערה (חמש ממשלות שונות), וחוסר היציבות מקשה להשיג קונצנזוס שדרוש לביצוע רפורמות כלכליות חשובות. נפאל מעוניינת להאיץ צמיחה כלכלית על ידי ניצול פוטנציאל התיירות שלה מחד, ויצירת חשמל הידרואלקטרי מאידך – שני תחומים שזכו בהשקעות זרות. הסיכוי להשקעות או סחר חוץ משמעותיים במגזרים אחרים הוא נמוך בגלל קוטנה של הכלכלה, הפיגור הטכנולוגי, הריחוק הגאוגרפי והחשיפה לאסונות טבע. הקהילה הבין-לאומית מממנת יותר מ-60% מתקציב הפיתוח של נפאל ויותר מ-28% מסך ההוצאה התקציבית במדינה, והיא תמשיך כנראה להוות מרכיב צמיחה משמעותי.
ביטחון
ביטחון פנים
ביטחון חוץ
צבא נפאל הוא צבא קטן של 95,000 איש, צבא נפאל מורכב בעיקר מכוח חיל רגלים קרקעי המתמחה בלוחמה בשלג, וביחד עם הצבא ההודי אחראי על הגנה של נפאל מפני פולש זר. הגיוס הוא בהתנדבות.
הנשיא הוא המפקד העליון של צבא נפאל; ניהולו השוטף מטופל על ידי משרד ההגנה. ההוצאה הצבאית לשנת 2018 הייתה 398.5 מיליון דולר, כ-1.4% מהתוצר המקומי הגולמי.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px| הרי האנפורנה
שמאל|ממוזער|250px|ערוץ נהר הקאלי גנדאקי, ברקע הר האנאפורנה
נפאל היא ארץ הכלואה יבשתית בין שתי ארצות הענק סין והודו, כשהריה הגבוהים משמשים כמעין חיץ פיזי ביניהן. שטח המדינה הוא הררי, אך עם גיוון פיזי רב. ישנם שלושה אזורים פיסיוגרפיים: טראי (שפלה) שטוח בדרום, הרים נמוכים וגבעות במרכז, והרי ההימלאיה הגבוהים ברצועה הצפונית. על ההרים הידועים נמנים הר האוורסט, בן 8,848 המטרים, וכן פסגות נוספות מעל 8,000 מטרים, כמה מהן נמצאות ברכס האנאפורנה. מבין 14 הפסגות הגבוהות בעולם, 8 נמצאות בשטחה של נפאל. מסיבה זו הפכה נפאל ליעד תיירותי מבוקש, ויש המחשיבים את נופיה כיפים בעולם.
בנפאל חמישה אזורי אקלים, המתחלקים לפי גובה, החל מאזור סובטרופי בדרום, ועד לקיץ קריר וחורף קשה בצפון. גשמי המונסון מכים בדרך כלל בנפאל בחודשים יוני עד ספטמבר, ומספקים 60 עד 80 אחוז מכמות המשקעים השנתית: 2,500 מ"מ במזרח המדינה, 1,420 באזור קטמנדו ו-1,000 במערב המדינה.
במרכז המדינה נמצא עמק קטמנדו, אחד האזורים הפוריים הגדולים בהימלאיה. זהו האזור המפותח ביותר בנפאל וליבה התרבותי והשלטוני. בגלל האופי ההררי של חלק גדול מהשטח, והיערות הצפופים בחלקו האחר, רק כ-20% משטח המדינה מעובדים חקלאית, ובנוסף לכך ישנה בעיה חמורה של כריתת יערות.
דמוגרפיה
שמאל|ממוזער|190px|ילד נפאלי ברכס האנאפורנה
אוכלוסיית נפאל מורכבת מקבוצות אתניות מגוונות, שאף אחת מהן אינה רוב. חלק גדול מהאוכלוסייה מהווים עמים ממוצא הודי, חלק גדול אחר ממוצא טיבטי-בורמזי, ובנוסף מתקיים מגוון גדול של תרבויות מקומיות.
כ-5% מהאוכלוסייה מרוכזים בעמק קטמנדו, שבו נמצא הריכוז הגדול ביותר של התיישבות עירונית ומוקד השלטון. תושביו המקוריים של אזור זה הם הנווארים. הקבוצה השלטת באזור הם ממוצא הודו-ארי (דוברי נפאלית), המאכלסים גם את מרבית אזור הטראי. האזורים ההרריים וחלק מאזורי הגבעות מאוכלסים על ידי קבוצות נוספות. חלקן, כמו בני הגורונג והשרפה, הגיעו בגלי הגירה מטיבט במהלך מאות השנים האחרונות. מקורן העתיק של קבוצות אחרות בבורמה ובסין. בנפאל גם אוכלוסיית מהגרים טיבטים שהתיישבו בה אחרי הכיבוש הסיני החל משנות החמישים.
הלשונות הרבות המדוברות בנפאל מתחלקות לשפות הודו-אירופיות (ביניהם שפת המדינה, הנפאלית), לשונות שמקורן טיבטי (כמו שפת השרפה), לשונות מונגוליות ושפות מקומיות אחרות.
מבחינת החלוקה הדתית, רוב האוכלוסייה היא הינדית – למעלה מ-80%. כ-10% הם בודהיסטים, 4.2% מוסלמים וכ-0.5% בלבד הם נוצרים. השאר משתייכים לאחת מני דתות מקומיות רבות. בנפאל מקובל לשלב אלמנטים בודהיסטים באמונה ההינדית, כך שרבים מקיימים שילוב מנהגים של שתי הדתות.
קישורים חיצוניים
היסטוריה וקדושה למרגלות ההימלאיה, באתר אפוק טיימס, 22 בינואר 2015
הערות שוליים
*
קטגוריה:תת-היבשת ההודית
קטגוריה:מדינות אסיה
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:פדרציות
קטגוריה:מדינות ללא מוצא לים
קטגוריה:רפובליקות פדרליות | 2024-08-17T09:56:12 |
מייקל מורקוק | שמאל|ממוזער|מייקל מורקוק, 2006
מייקל מורקוק (באנגלית: Michael Moorcock; נולד ב-18 בדצמבר 1939) הוא סופר מדע בדיוני אנגלי, מפורצי הדרך בז'אנר הפנטזיה והמדע הבדיוני. נושאי כתיבתו נוגעים לרוב לתפיסת העולם האנושית (במובן הרחב), מורכבות החיים, הטעם בקיום ולעג למוסכמות חברתיות. ב-2008 היה הסופר ה-25 שזכה בפרס ה"גרנד מאסטר" (הקרוי החל מ-2002 פרס דיימון נייט), פרס מפעל חיים, הניתן החל מ-1975 לסופר מדע בדיוני אחד, פעם בשנה או שנתיים, לצדו של טקס חלוקת פרס נבולה.
הגיבור הנצחי
מייקל מורקוק ידוע בעיקר בזכות סדרת הגיבור הנצחי (eternal champion) שלו. בסדרה זו חוקר מורקוק אלמנטים חוזרים המופיעים בספרים נפרדים: המלחמה בין הכאוס לסדר, הגורל הבלתי נמנע לעומת חופש הרצון והיכולת לשנות את החברה והאדם כנגד הקבעון המחשבתי של רוב האנושות.
דמויות
'הגיבור הנצחי' בעולמו של מורקוק הוא יצור מעונה, שנידון לשרת את ה'איזון הקוסמי', מנגנון המבטיח את שימור מאזן הסדר והכאוס ברב-יקום (Multiverse). הגיבור הזה מתגלגל בין גופים שונים ופרקי חיים שונים בעולמות משונים, כאשר לרוב הוא אינו מודע למצבו, ופועל מתוך כורח או אילוץ כלשהו. הגיבור הוא דמות טראגית-מלנכולית. כל רצונותיו מתגמדים לעומת כוחו של האיזון הקוסמי, המארגן את היקום כך שהגיבור נאלץ לבצע את תפקידו.
הדוגמה הטיפוסית לאילוץ שכזה היא אלריק ממלינבון, אולי הגיבור המפורסם ביותר בספרי מורקוק. אלריק הוא לבקן אשר ללא חרבו המכושפת אינו מסוגל ללכת או לנשום לזמן רב, בגלל פגם לידה, אולם חרב זו היא בעלת רצון משלה, ומנסה לשלוט באלריק ולגרום לו להרוג אנשים בניגוד לרצונו.
דוגמאות אחרות הן הוקומון, הסובל מאבן שחורה המשובצת במצחו ויכולה להרוג אותו אם ימרוד באדוניו, או קורום הנסיך בגלימת הארגמן, שעינו מנוקרת וידו נקטעת על ידי אויביו.
'המלווה הנצחי' הוא לרוב דמות קלילה יותר, הנמצאת במצב דומה למצבו של הגיבור הנצחי, אך אינה טרגית. המלווה לרוב נהנה מהחיים בכל עולם או זמן שאליהם האיזון הקוסמי משליך אותו, והוא אינו סובל ממלנכוליה משום שהוא השלים עם אי יכולתו להשתחרר מהאיזון הקוסמי. לרוב, המלווה מודע למצבו וזוכר את גלגוליו הקודמים.
דוגמה טובה היא ג'רי אוקונל, מלווהו של קורום, אשר מכוון אותו בכל מעשיו ומהווה הנגדה הומוריסטית לגיבור הטראגי.
'אדוני הכאוס' ו'אדוני הסדר' הם דמויות נפוצות בסדרה זו, והם מייצגים שני צדדים הנאבקים זה בזה. דמויות אלו הן מעין אלים, אולם כוחן תלוי בכמות בני התמותה שמאמינה בהן, ולכן אין הן אלוהות מוחלטת, שלא כמו האיזון הקוסמי או אלים אחרים שאינם עוסקים במעשי בני התמותה (קוול ורין בספרי קורום). לעיתים, יצורים אלו הם גיבורים (כמו בספר "הרקדנים שבסוף הזמן", שבו בני אדם בעתיד הרחוק הם בעצם ייצוגים לאדוני הכאוס).
נושאים
לרוב, מורקוק תוקף בספריו כאוס גדול מדי, ומדגיש את הטענה כי אחרי שהכאוס מיצה את היצירתיות שבו, העולם נותר שומם ועקר. זאת, בניגוד לסדר השואף לחיים וצמיחה יציבה. עם זאת, מורקוק תוקף גם סדר רב מדי (כמו בספרו "הרקדנים שסוף הזמן", ששם מורקוק לועג לסדר שמיוצג על ידי החברה הוויקטוריאנית השמרנית, לעומת החברה המתירנית והחופשית בסוף הזמן).
נושא אחר שמורקוק מטפל בו בסדרה הוא רצון חופשי. ראייתו של מורקוק היא פסימית - אין לאדם רצון חופשי, אלא הכורח הוא שמביא אותו לידי פעולה. חייו של הגיבור אינם שלו, אלא מוקדשים להצלת עולמו מהפרת האיזון בין כאוס לסדר, ולמטרה זו הוא מקריב את אהובתו ולעיתים את חייו.
ספריו שתורגמו לעברית
אלריק
חרב השאול (תרגום: דורית לנדס), עם-עובד, 1978
אבי סער (תרגום: דורית לנדס), עם-עובד, 1980
אלריק ממלניבונה, (תרגום: אינגה מיכאלי, עריכת תרגום ולשון: חמוטל לוין), ינשוף, 2005
אלריק בים הגורל (תרגום: אינגה מיכאלי, עריכת תרגום ולשון: חמוטל לוין), ינשוף, 2005
גורלו של הזאב הלבן (תרגום: איריס נמיר), ינשוף ומובי דיק, 2012
קורום
מגילת החרבות (תרגום: מיכאל תמרי), עם-עובד, 1982
אגדות קורום: פנטסיית גבורה על הזמן שבטרם הזמן - כרך א, הפר והרמח, כרך ב, האלון והאיל, כרך ג, החרב והרמך (תרגום: אהוד מימון, עריכת תרגום ולשון: אמירה בנימיני), ינשוף, 2007
אחר
הפרוזדור השחור (תרגום: דפנה לוי), זמורה-ביתן, 1986
כתבים אחרים
חוץ מסדרת הגיבור הנצחי, מייקל מורקוק כתב ספרים נוספים שקשורים לנושאים הנידונים בסדרה, אך מבוססים על הנחות יסוד שונות. אחד הנושאים העיקריים בהם עסק הוא מסע בזמן ומסע למציאות חלופית, בין אם באופן רציני (כמו בסדרת "צאר הפלדה" שלו, המביאה היסטוריה חלופית אליה נקלע טייס במלחמת העולם השנייה) ובין אם באופן הומוריסטי (כמו סדרת "ארכיוני קורנליוס" או "הרקדנים בסוף הזמן").
כתיבתו המאוחרת של מורקוק (בספרים "מרפא לסרטן" ו"ארכיוני קורנליוס"), היא מאתגרת, וקשה למצוא בה עלילה ברורה. הספרים כתובים כזרם הכרה ותיאורים, וכוללים ציטוטים של פרסומות ומאמרים אמתיים, היוצרים קולאז' של אווירה והתרשמויות.
בכתיבתו המאוחרת, מורקוק גם חזר לכתיבה בוגרת ובשלה יותר, העוסקת בנושאי זהות (עדיין במסווה של פנטזיה או מדע בדיוני), לרוב מנקודת מבט הומוריסטית-סאטירית. ייצוג טוב לסגנון זה הוא "הרקדנים בסוף הזמן", העוסק בחיזור של גבר מתרבות עתידנית (שבה הכול אפשרי, כולל התמרת צורה, מין, חיי אלמוות, יכולת לברוא ולהרוס כל דבר חומרי) אחר אישה מהעבר, מאנגליה הוויקטוריאנית, הנקלעת לתרבותו.
מורקוק הוא מהיוצרים הפורים ביותר בז'אנר הפנטזיה והמדע הבדיוני - מעל לחמישים ספרים בכל הסדרות השונות, ובנוסף ארבעה ספרי הגות לא בדיוניים. כמו כן, הוא כתב שירים ללהקות הרוק "Blue Oyster Cult" ו"hawkwind", וכן ללהקות נוספות, וערך מספר אנתולוגיות של מדע בדיוני.
קישורים חיצוניים
הפרק הראשון מהספר "אלריק ממלניבונה" בהוצאת "ינשוף", באתר האגודה הישראלית לפנטסיה ומד"ב.
הפרק הראשון מהספר "אלריק בים הגורל" בהוצאת "ינשוף", באתר האגודה הישראלית לפנטסיה ומד"ב.
שמעון אדף, על ספריו וכתיבתו של מייקל מורקוק, 'הראשון בבידור', ynet, אוקטובר 2002
מקס ס., מבט על מייקל מורקוק וגיבורו המפורסם - אלריק
הערות שוליים
קטגוריה:זוכי פרס דיימון נייט
קטגוריה:סופרים ויוצרים זוכי פרס נבולה
קטגוריה:אנגלים שנולדו ב-1939 | 2024-10-01T19:40:51 |
פנטסיה 2000 (כתב עת) | פנטסיה 2000 היה כתב עת ישראלי למדע בדיוני שהופיע מדצמבר 1978 ועד לאוגוסט 1984. כתב העת כלל בעיקר סיפורים מתורגמים מאנגלית, פרי עטם של הסופרים העיקריים בז'אנר, סיפורים מקוריים של יוצרים ישראלים, ומדורים שונים כמו עתידנות, ביקורות ספרים וחדשות מהתחום. במידה רבה, שימש המגזין כטקסט מכונן של ז'אנר המדע הבדיוני בישראל, והיווה אבן שואבת למספר רב של סופרים, מתרגמים, עורכים, מאיירים וקוראים.
כתב העת יצא לאור לראשונה בדצמבר 1978 ביוזמת אלי טנא, אהרון האופטמן, ציפי האופטמן ודובי לרר. טנא היה המוציא לאור והעורך הראשון. אחריו שימש אהרון האופטמן תקופה ממושכת בתפקיד העורך הראשי. בהמשך הועבר התפקיד לעמנואל לוטם וגבי פלג. בין המתרגמים הבולטים מבחינה כמותית של סיפורים אפשר למנות את שירה טמיר-אלקיים (שגם סיפורים פרי עטה התפרסמו בפנטסיה 2000) ,יותם ראובני, מאיה שני-דור, טל שפר, מוניקה שדה, עמוס ערן ועוד.
"פנטסיה 2000" נסגר, מסיבות כלכליות, בשנת 1984, לאחר שיצאו 44 גיליונות שזכו לפופולריות רבה בקרב חובבי הז'אנר בישראל. האופטמן ולוטם המשיכו להיות פעילים בתחום המדע הבדיוני בישראל גם אחרי שנסגר כתב העת ונמנו עם מייסדי האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, בשנת 1996.
בין הסיפורים המקוריים הבולטים שפורסמו במגזין ניתן למצוא את "עכברי שטרן גרלך" ו"הקבצן ואיש הפח" של מרדכי ששון, "צער בעלי-חיים" של עמיחי ברנדס, "כיבוי אורות" של אלפי, "פיל עומד לדרוס" של יגאל צמח (שנבחר בשעתו לסיפור המדע הבדיוני העברי הטוב ביותר שפורסם בכתב העת) והסיפור "צדק, צדק תרדוף" של אמיר גבע.
באוקטובר 2008, במלאת 30 שנה לצאת הגיליון הראשון, יצא לאור גיליון חגיגי מיוחד (חד-פעמי), "פנטסיה 2000" מס' 45.
באוקטובר 2019 יצאו אלי טנא ואהרון האופטמן בגיוס המונים במטרה לגייס כסף להקמת אתר אינטרנט בו ניתן יהיה לקרוא את כל גיליונות "פנטסיה 2000". הגיוס הסתיים בהצלחה יתרה, ובחודש אוגוסט 2020 עלה האתר לאוויר.
קישורים חיצוניים
פנטסיה 2000 - האתר משנת 2020
(ביקורת)
אהרון האופטמן מספר על הולדת המגזין פנטסיה 2000
פרטים על גיליון 45
אלי אשד, העבר וההווה של העתיד: ההיסטוריה של מגזין המדע הבדיוני העברי, בלוג באתר "רשימות"
אלי אשד "40 שנה לפנטסיה 2000", המולטי יקום של אלי אשד, דצמבר 2018
גיוס המונים פנטסיה 2000
אתר הידען פנטסיה 2000: עוד מעט תוכלו לקרוא את כל הגליונות באינטרנט
קטגוריה:כתבי עת לספרות ספקולטיבית
קטגוריה:ישראל: כתבי עת ספרותיים
קטגוריה:שנות ה-1970 בישראל
קטגוריה:שנות ה-1980 בישראל | 2024-06-22T13:11:40 |
שמחה בן-ציון | הפניה ש. בן-ציון | 2007-09-28T04:35:21 |
פנאתינאיקוס (כדורגל) | מועדון הכדורגל פנאתינאיקוס (ביוונית: .Παναθηναϊκός Α.Ο, ), הידועה בקיצור כפאו (ΠΑΟ), היא קבוצת כדורגל יוונית מעיר הבירה אתונה אשר משחקת בליגת העל היוונית.
פנאתינאיקוס נוסדה בשנת 1908, והיא קבוצת הכדורגל הפעילה הוותיקה ביותר ביוון. לזכותה 20 אליפויות ו-19 גביעים (כולל שמונה דאבלים), והיא הקבוצה השנייה הכי מעוטרת ביוון, אחרי יריבתה הגדולה אולימפיאקוס, אשר משחקי הדרבי ביניהן נקראים "דרבי היריבות הנצחיות". פנאתינאיקוס היא אחת משלוש הקבוצות היחידות שמעולם לא ירדו מהליגה הבכירה ביוון, והקבוצה היוונית היחידה שהגיעה לגמר גביע אירופה לאלופות (בשנת 1971) ושיחקה בגביע הבין-יבשתי. בנוסף הגיעה הקבוצה פעמיים לחצי גמר ליגת האלופות, ופעמיים לרבע גמר גביע אופ"א. צבעי הקבוצה הם ירוק ולבן, ומגרשה הביתי המסורתי הוא אצטדיון אפוסטולוס ניקולאידיס, אך כיום היא משחקת באצטדיון האולימפי באתונה.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|300px|אוהדי פנאתינאיקוס באצטדיון האולימפי לפני דרבי מול א.א.ק. אתונה, 2010
שמאל|ממוזער|300px|שחקני פנאתינאיקוס ואייאקס מתייצבים לגמר גביע אירופה לאלופות, 1971
שמאל|ממוזער|300px|שחקני פנאתינאיקוס שזכו באליפות הראשונה, 1930
פנאתינאיקוס נוסדה ב-3 בפברואר 1908 על ידי יורגוס קאלאפאטיס, כאשר הוא וארבעים ספורטאים נוספים החליטו לפרוש מאגודת פאנליניוס בעקבות החלטת המועדון לפרק את קבוצת הכדורגל שלו, ובמקור הוקמה פנאתינאיקוס כדי לעסוק רק בכדורגל וכדי להפיץ את ההכרה בענף ספורט זה ברחבי אתונה ויוון כולה. שם הקבוצה היה "מועדון הכדורגל של אתונה", ובשנת 1910 שונה השם ל"מועדון הכדורגל הפאן-הלני", אז גם נקבעו הצבעים ירוק ולבן כצבעי המועדון. בשנת 1918 אימצה הקבוצה את התלתן כסמל המועדון. ב-1919 הוקמה גם קבוצת הכדורסל של המועדון, ולאחר מכן התרחבה האגודה גם לענפי ספורט נוספים. בעקבות כך שונה בפעם האחרונה שם המועדון, וב-15 במרץ 1924 נקבע שמו הנוכחי.
החל משנת 1925 זכתה הקבוצה שלוש פעמים ברציפות באליפות אתונה. בשנת 1928 פרצה מחלוקת בין פנאתינאיקוס, אולימפיאקוס, וא.א.ק. אתונה לבין התאחדות הכדורגל היוונית שרק הוקמה, כאשר שלושת המועדונים החליטו לפרוץ מעבר לגבולות אתונה ויצרו את "ברית POK" (ראשי התיבות של הקבוצות, כאשר האות K מסמלת את המילה קונסטנטינופול בשמה של א.א.ק.), והחלו לארח באופן עצמאי קבוצות מחוץ לאתונה למשחקי ידידות. בעקבות המחלוקת לא השתתפו שלוש הקבוצות בעונה הראשונה של הליגה היוונית שיצאה לדרך עם שלוש קבוצות בלבד, ובשנת 1929 הסתיימו הדיונים וקבוצות אתונה הוכנסו לליגה היוונית.
בשנת 1930 זכתה פנאתינאיקוס באליפות הראשונה שלה, בפעם הראשונה בה השתתפה בליגה היוונית. מחלוקת בין הנהלת הקבוצה לשחקנים בנוגע לפרופסיונאליזם בכדורגל היווני הביאה לירידה במעמד המועדון, והישגה היחיד עד מלחמת העולם השנייה היה זכייתה בגביע היווני לראשונה בתולדותיה בשנת 1940, לאחר שניצחה 3–1 את אריס סלוניקי במשחק הגמר. לאחר המלחמה זכתה הקבוצה באליפות השנייה שלה, בשנת 1949, ובשנת 1953 זכתה באליפות השלישית. שנות ה-60 היו המוצלחות ביותר עבור הקבוצה, ובהן הוסיפה שש אליפויות לארון התארים, בנוסף לשני גביעים, כולל זכייה בדאבל ראשון בשנת 1969.
הישג השיא של הקבוצה היה כשסיימה את עונת 1970/1971 כסגנית אלופת אירופה, כאשר העפילה לגמר גביע אירופה לאלופות (המפעל שקדם לליגת האלופות), לאחר שברבע הגמר הדיחה את אברטון ובחצי הגמר ניצחה 3–0 את הכוכב האדום בלגרד אחרי הפסד 1–4 במשחק הראשון בבלגרד. במשחק הגמר, שנערך באצטדיון ומבלי, הפסידה הקבוצה 0–2 לאייאקס. בעונת 1984/1985 הגיעה לחצי הגמר והודחה על ידי ליברפול.
פנאתינאיקוס שיחקה מספר פעמים גם בליגת האלופות, ואחד ההישגים הגדולים שלה הוא העפלתה לחצי הגמר בעונת 1995/1996, אך לאחר ניצחון חוץ 1–0 על אייאקס הפסידה הקבוצה 0–3 בגומלין בביתה. בעונת 2001/2002 הגיעה לרבע הגמר והוגרלה מול ברצלונה, אך לאחר שניצחה 1–0 במשחק הראשון והובילה 1–0 במשחק הגומלין בקאמפ נואו, הפסידה לבסוף 1–3 והודחה מהטורניר.
בשנת 2004 זכתה פנאתינאיקוס בדאבל תחת הדרכתו של המאמן הישראלי יצחק שום, ובכך קטעה הקבוצה רצף של שבע שנים בהן זכתה יריבתה אולימפיאקוס באליפות. בעונת 2006/2007 הוגרלה הקבוצה לשלב הבתים של גביע אופ"א יחד עם פריז סן-ז'רמן, ראפיד בוקרשט, מלאדה בולסלאב והפועל תל אביב, עם מאמנה לשעבר יצחק שום. הקבוצה סיימה במקום הראשון בבית והעפילה לשלב 32 האחרונות בו הפסידה לבאייר לברקוזן והודחה מהטורניר.
בשנת 2010 זכתה פנאתינאיקוס באליפות ה-20 שלה וקטעה רצף של חמש אליפויות של יריבתה אולימפיאקוס. בנוסף ניצחה 1–0 את אריס סלוניקי בגמר הגביע היווני והשלימה דאבל שישי בתולדותיה. בעונת 2011/2012 הודחה הקבוצה על ידי מכבי תל אביב בשלב הפלייאוף של הליגה האירופית. בתקופה זו נקלע המועדון לקשיים כלכליים, ומצבו החמיר לאחר עזיבתם של כל חברי ההנהלה בעקבות מהומות שפרצו בדרבי מול אולימפיאקוס במרץ 2012. בשנת 2014 זכתה הקבוצה בגביע ה-18 בתולדותיה, לאחר ניצחון 4–1 על פאוק סלוניקי במשחק הגמר.
ב-2022 זכתה בגביע ה-19 בתולדותיה והראשון מאז 2014 לאחר שגברה 1-0 במשחק הגמר על פאוק סלוניקי.
אצטדיונים
מגרשה הביתי המסורתי של פנאתינאיקוס מאז תחילת שנות ה-20 הוא אצטדיון אפוסטולוס ניקולאידיס השוכן בשדרות אלכסנדרס בשכונת אמפלוקיפוי שבמרכז אתונה, ולכן נהוג לכנותו "Leoforos" (שדרה ביוונית). המגרש נחשב לאצטדיון הפעיל הוותיק ביותר ביוון, ובמשך שנים רבות הוא שימש גם את נבחרת יוון, לאחרונה במשחקיה במוקדמות יורו 2004.
בשנת 1984 עזבה הקבוצה לראשונה את האצטדיון ועברה לשחק באצטדיון האולימפי החדש שנבנה באתונה. בשנת 2000 חזרה הקבוצה לשחק במגרשה הביתי לאחר ששופץ בעלות של 7 מיליון אירו, ותכולתו הוקטנה מ-25,000 ל-16,620 מקומות. בשנת 2004 הוקשחו דרישות אופ"א מהאצטדיונים המארחים משחקים במסגרות האירופיות, והקבוצה שוב עברה לשחק באצטדיון האולימפי. המגרש ההיסטורי יועד להריסה ובמקומו תוכנן אצטדיון חדש, אך בעקבות הקשיים הכלכליים אליהם נקלע המועדון הופסקה בשנת 2013 בניית האצטדיון החדש, והתוכניות להריסת האצטדיון הישן הושהו. פנאתינאיקוס חזרה למגרשה ההיסטורי לחמש שנים נוספות, ובשנת 2018 חזרה לשחק באצטדיון האולימפי.
אוהדים ויריבות
פנאתינאיקוס הוקמה על ידי ספורטאים מהמעמד הבינוני, ויש לה אוהדים רבים בקרב החברה המשכילה והמעמד הגבוה באתונה, אשר באופן מסורתי ייצגו את החברה האתונאית הוותיקה, אך הצלחת המועדון גרמה להצטרפותם של אוהדים רבים מכל שכבות האוכלוסייה במטרופולין אתונה, וכן בכל רחבי יוון, קפריסין והתפוצה היוונית ברחבי העולם. ארגון האוהדים המרכזי של המועדון נקרא "Gate 13", ויש לו 80 סניפים ברחבי יוון וקפריסין. הארגון נוסד ב-1966, והוא ארגון האוהדים הוותיק ביותר ביוון.
היריבה הגדולה ביותר של הקבוצה היא אולימפיאקוס מפיראוס, ואת המשחק ביניהם נהוג לכנות "דרבי היריבות הנצחיות" או "אם כל הקרבות". שתי הקבוצות הן הבכירות ביותר ביוון, והיריבות ביניהן חורגת מאזור אתונה ונחשבת ליריבות הגדולה ביותר בכדורגל היווני כולו. מכיוון שאולימפיאקוס ייצגה במקור את מעמד הפועלים, ואילו אוהדי פנאתינאיקוס השתייכו ברובם למעמד הגבוה באתונה, ייצגה היריבות גם את מלחמת המעמדות באזור, אך כיום אוהדי שתי הקבוצות מגיעות מכל שכבות האוכלוסייה. היריבות בין הקבוצות מלווה פעמים רבות במעשי אלימות, במיוחד לפני ואחרי משחקי דרבי.
היריבות העירונית מול א.א.ק. אתונה גם היא ארוכת שנים, והמשחק ביניהם מכונה "הדרבי של אתונה". מלבד התחרות על הבכורה הספורטיבית בעיר, גם במקרה זה נעוצים שורשי היריבות בהבדלים המעמדיים בין אוהדי הקבוצות, שכן פנאתינאיקוס ייצגה את החברה הוותיקה באתונה, ואילו א.א.ק. הוקמה על ידי פליטים יוונים שהיגרו לאתונה מקונסטנטינופול בעקבות חילופי האוכלוסין ההמוניים במהלך מלחמת יוון–טורקיה. יריבות נוספת יש למועדון מול פאוק סלוניקי, והיא מבוססת בעיקרה על התחרות בין תושבי אזור אתונה לתושבי סלוניקי ואזור מרכז מקדוניה.
סגל שחקנים
נכון ל-23 בינואר 2024
(קפטן)
תארים והישגים
אליפות יוון (20)
1930, 1949, 1953, 1960, 1961, 1962, 1964, 1965, 1969, 1970, 1972, 1977, 1984, 1986, 1990, 1991, 1995, 1996, 2004, 2010
הגביע היווני: (20)
1940, 1948, 1955, 1967, 1969, 1977, 1982, 1984, 1986, 1988, 1989, 1991, 1993, 1994, 1995, 2004, 2010, 2014, 2022, 2024
הסופר קאפ היווני: (3)
1988, 1993, 1994
גביע יוון רבתי: (1)
1970
אליפות אתונה: (17) (שיא)
1925, 1926, 1927, 1929, 1930, 1931, 1934, 1937, 1939, 1949, 1952, 1953, 1954, 1955, 1956, 1957, 1959
גביע הבלקן: (1)
1977
ליגת האלופות
סגנות (1): 1970/1971
חצי הגמר (2): 1984/1985, 1995/1996
רבע הגמר (2): 1991/1992, 2001/2002
גביע אופ"א
רבע הגמר (2): 1987/1988, 2002/2003
שחקני עבר בולטים
ראו גם: :קטגוריה:כדורגלני פנאתינאיקוס
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:קבוצות כדורגל יווניות
קטגוריה:אתונה: מועדוני כדורגל
קטגוריה:קבוצות כדורגל שהוקמו ב-1908 | 2024-09-23T09:43:34 |
פיזור אוכלוסין | פיזור אוכלוסין היא שיטה בה נוקטות ממשלות לפזר את האוכלוסייה בתחומי השיפוט שלהן. זאת על מנת למנוע ריכוזיות יתר של אוכלוסייתן בערים הגדולות.
לעיתים אף מוקמת עיר בירה (כמו ברזיליה) או מאומצת עיר קיימת, שולית יחסית, בשביל לעודד את פיזור האוכלוסין. הרעיון מאחורי תהליך זה הוא שהתעסוקה בעיר בירה מסופקת במידה רבה על ידי הממשלה ולכן יש לה שליטה רבה יחסית בתהליך. לא תמיד הניסיון הזה מצליח, ולעיתים נוצר מצב בו הבירה החדשה לא מצליחה למשוך אוכלוסייה.
אמצעים לפיזור אוכלוסין
הגליה באכיפה - אמצעי אשר היה קיים בעבר ובו העבירו אוכלוסיות בכוח. כפי שנעשה בברית המועצות כדי ליישב את סיביר.
עידוד על ידי תמריצים ליחידים, דוגמת מענקי קרקעות ותמריצים לחברות על מנת שיקימו מפעלים באזורים מסוימים תמורת הטבות מס ומענקים.
הקמת מפעלים ומוסדות ממשלתיים באזורים מרוחקים.
בעיות כתוצאה מפיזור אוכלוסין
פיזור האוכלוסין יצר מספר בעיות. בעיה מרכזית גלובלית היא ריחוק ממוקדי תעסוקה, כאשר ברוב המקומות בו נעשה הפיזור, אין את היצע התעסוקה אותו יש מהאזורים המרכזיים של המדינה. במקרים רבים אזורים דלילי אוכלוסייה נמצאים במקומות בהם האקלים קשה, שמקשה על תושבים להישאר.
בעיה נוספת היא שבעקבות התפתחויות טכנולוגיות, והגלובליזציה כמות כוח האדם הצריכה לעבוד בחקלאות ובתעשייה, ענפים שהיוו את עיקר הפרנסה באזורים דלילי אוכלוסין, הופחתה משמעותית במערב החל משנות השמונים של המאה ה-20, לעומת זאת גדל הצורך בענף השירותים בו יש יתרון לגודל, ולכוח אדם בחברות בינלאומיות, המעדיפות להתמקם במטרופולינים גדולים הנגישים לנמלי תעופה וים.
פיזור אוכלוסין במדינת ישראל
מדינת ישראל נקטה במשך כל שנות קיומה במדיניות פיזור אוכלוסין. ציון הדרך העיקרי בהתווית מדיניות זו היה 'תוכנית שרון' - 'תכנון פיזי לישראל' - משנת 1951. בתוכנית זו ניסח האדריכל אריה שרון את עקרונות פיזור האוכלוסין במדינה הצעירה, והגה את הקמת הערים הבינוניות בפריפריה, ואת היישובים הכפריים סביבן. תוכנית זו גובשה כאשר ישראל הייתה מדינה שעיקר אוכלוסייתה חייתה בערים הגדולות.
הקמת היישובים היוותה ציר מרכזי בהגשמת רעיונות הציונות והחלוציות מראשית המאה, ולאחר קום המדינה נוצר צורך דחוף להגן על המרחב מפני פלישת צבאות ערב. כמו כן בעזרת הפניית העולים החדשים ליישובי הגבול לאחר קום המדינה נעשה ניסיון לשנות את המאזן הדמוגרפי בפריפריה לטובת היהודים. החלטות פיזור האוכלוסין, שהיו נכונות בשעתן, הביאו למצב בו מדינת ישראל מחזיקה בשיא של מספר יישובים ביחס לאוכלוסייה.
המשך המגמה
החל משנות ה-70 הרצון של אנשי מעמד הביניים לגור בסביבה כפרית, הביאה לניתוב על ידי הממשלות השונות לאזורים הפריפריאליים שבהם לא נפתרו בעיות הביטחון והדמוגרפיה כדוגמת המצפים בגליל. יישובים אלה הם יישובים קהילתיים.
לאור העלויות הגבוהות בהקמת תשתיות ליישובים חדשים, מערכת התכנון דרך תמ"א 35 הביעה עמדה ברורה נגד פיתוח שאינו צמוד לפיתוח קיים ("צמוד דופן"), נגד פיתוח צמוד קרקע, ונגד פיתוח יישובים חדשים.
ראו גם
התיישבות
עיירת פיתוח
פריפריה
תוכנית המצפים בגליל
יישובי הכוכבים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:דמוגרפיה
קטגוריה:גאוגרפיה
קטגוריה:תכנון עירוני | 2024-08-04T09:00:40 |
תוכנית המצפים בגליל | ממוזער|350px|המצפים שהוקמו בגליל במסגרת התוכנית
ממוזער|מושב כחל
ממוזער|תצפית על בקעת בית נטופה מהמצפה הררית
ממוזער|יובלים, מבט מאתר הנצחה לבן היישוב ארבל רייך
ממוזער|מצפה הילה, תצלום אוויר, 2005
תוכנית המצפים בגליל היא תוכנית רחבת היקף להקמת יישובים יהודיים ב בשנים 1979–1980 (ממשלת בגין). ידועה בציבור בשם "ייהוד הגליל". במסגרת התוכנית הוקמו בפרק זמן קצר מספר גדול של יישובים יהודיים קטנים, אשר כונו מצפים.
החלטת הביצוע למפעל המצפים התקבלה באפריל 1979, בישיבת הוועדה להתיישבות המשותפת לממשלת ישראל ול. ההחלטה אישרה הקמת 30 מצפים בטווח של 6–8 חודשים. לפי יוזמיה, מטרת התוכנית הייתה לפרוש אוכלוסייה יהודית ברחבי הגליל ההררי כדי להגדיל את שיעור האוכלוסייה היהודית בגליל ולמנוע השתלטות של תושבים ערבים על אדמות מדינה באזור.
התוכנית מומנה בעיקר על ידי המחלקה להתיישבות של ההסתדרות הציונית.
בשלב ראשון אויש כל מצפה על ידי 7–15 משפחות שהתגוררו במבנים זמניים. חלק מהיישובים תוכננו עבור אוכלוסייה שחיפשה מגורים ואיכות חיים.
בפועל עד 1981 אוכלסו 26 מצפים.
מטרות התוכנית מול תוצאותיה
בתחום הטריטוריאלי
מבחינה טריטוריאלית, התפיסה התיישבותית ראתה בנוכחות הפיזית ערובה יחידה לקיום בעלות על הקרקע. זאת בשילוב של המצפים עם תוכניות רכישת קרקעות תוך מניעת רצף טריטוריאלי ערבי.
שליטה על קרקעות: מפעל המצפים הביא להסדרת דונמים רבים על ידי גידור שטחים למרעה וחקלאות.
רכישת קרקעות: מהמגזר הערבי, גם לצורכי הרחבה וגם כאסטרטגיה. בפועל היו מקרים בצד הערבי של הקשחת עמדות אל מול המצב שהוביל לנטיעת מטעי זיתים שלא כחוק ועוד.
פיקוח על קרקעות: אחת ממטרות המצפים הייתה מניעת בנייה לא חוקית. בפועל התופעה גברה עקב הדרכים שנפרצו למצפים.
עיבוי גושי התיישבות ומניעת רצף לא יהודי: בגליל ההררי המרכזי היו ב-1986 כ-75% לא יהודים. פריסת המצפים יצרה מציאות חדשה, בעלת חשיבות גאו-פוליטית. כמו כן נוצר קשר הדוק בין שתי האוכלוסיות.
בתחום הדמוגרפי
בהגדרת מטרות המצפים נכתב במפורש כי לא יהיה בכוחם לשנות את האיזון הדמוגרפי בגליל, אך הועמדו בפניהם יעדים אחרים בתחום, כגון - משיכת אוכלוסייה עירונית ועולים חדשים לאזור לצד מסגרת לדור ההמשך של מושבי הגליל. יעדים שהושגו באופן חלקי בלבד.
משיכת אוכלוסייה לגליל: האוכלוסייה שהיגרה מאזורים אחרים בארץ הייתה אמורה להגיע ליישובים ייחודים מבחינה רעיונית-חברתית ומבודדים גאוגרפית. בפועל, חלק הארי לאכלוס המצפים היה המעמד הבינוני-גבוה ממחוזות חיפה והצפון שעבר למצפים ששכנו בקרבה למישור החוף הצפוני, עובדה שאפשרה שמירה על מקומות הפרנסה במרכז ויצרה למעשה פרבור. הקרבה לערי פיתוח שאינן מבוססות ככרמיאל, הביאה ליציאת האוכלוסייה החזקה מהן למצפים סביבה.
פתרון לבני מושבי הגליל: בני המושבים שלא יכלו להיקלט במושבי האם, הופנו למצפים ייעודיים. בפועל נקלטו בהם בין 10 ל-20 אחוז מבני המושבים. רוב המועסקים במצפים אלו עובדים מחוץ להם. עיקר הבעיה היא אי התאמה בין יכולת מצפים אלו להתפתח כיישובים חקלאיים מסיבות שונות, לבין הרצון שיהיו כאלו.
המצפה כצורת התיישבות חדשה: נעשה ניסיון ליצור יישובים שלא שייכים לאף זרם אידיאלוגי התיישבותי. יישובים שיהיו בעלים ישירים על אדמותיהם ובעלי עצמאות כלכלית שתקל על הממסד. בפועל, יישובים מעטים בלבד הגיעו לעצמאות כלכלית ותושביהם נאלצו לחפש עבודה מחוץ להם.
ביקורת על תהליך הקמת המצפים
תהליך הקמתם המיוחד של המצפים כלל שלושה מאפיינים עיקריים- מהירות, כמות גדולה וזמניות. אלו היו אמורים ליצור זעזוע במערכת ההתיישבותית, ובגליל בפרט. בפועל הזעזוע היה קצר, והדברים חזרו למסלולם. מהירות הקמתם הוליכה לליקויים שהאטו בהמשך את פיתוחם ואכלוסם, והשליכו על האזור כולו.
התחושה בקרב האחראים הייתה אי שביעות מהאכלוס. ניסיונות להאצתו נתקלו כאמור בקשיים עקב תהליך ההקמה הייחודי, כדוגמת מובלעות קרקע בבעלות ערבית במרכז היישובים שלא הוסדרו, תוכניות מתאר שלא היו קיימות, תעסוקה מוגבלת, ואמצעי ייצור מוגבלים. בנוסף, בעקבות ייחודם החברתי של המצפים, לא מצאו מתיישבים רבים שתואמים את המסגרות. זאת אל מול אי רצון של המתיישבים הראשונים לקלוט חברים חדשים כדי לשמור על המסגרת הייחודית.
חלק גדול מהמצפים הוקמו בקרבה או בתוך שמורות ואזורי יער. עובדה שמקשה הן על התפתחות המצפים, והן על שמירת שמורות הטבע.
חלק מהמצפים מוקמו באזורים בעלי טופוגרפיה קשה, רק בגלל העובדה ששם נמצאו אדמות המדינה. עובדה שמקשה על הפיתוח מסיבות שונות החל מנזק אקולוגי ועד לעלויות גבוהות. מצד שני אתרים אלו מאופיינים בנוף ייחודי שטרם מיצה את פוטנציאל התיירות שלו.
התכנון והיישוב המהיר הביא לכך שבעתיד יהיה מחסור בשטחי קרקע למטרות שונות, מעבר לעתודות קרקע להתיישבות, אלא גם לריכוז אשפה, ביוב וכדומה. אלא אם יפגעו בשטחים הירוקים אשר מהווים יתרון ייחודי של הגליל על פני אזורים אחרים. ניתן לומר שפריסת היישובים הייתה רחבה מדי ביחס לרזרבות הקרקע בגליל, וניתן היה לשמור על הקרקע בדרכים אחרות, כגון מרעה או התיישבות ארעית של הנח"ל.
ניתוח של יתרונות וחסרונות המצפים במיקומם הראה כי גם אם הייתה כמות המצפים קטנה בשליש, התוצאות היו דומות. מצפים "מיותרים" הם אלו שתרומתם לשמירה על הקרקע אפסית, או כאלו השוכנים ליד נקודת ישוב קיימת. בנוסף לאלו, ישנן נקודות שהאחיזה בהן הייתה מושגת ביתר קלות על ידי שימושי קרקע אחרים, כדוגמת תיירות.
"ניתן לומר כי הצורך הפוליטי להקים מספר גדול של יישובים, ומהר, יצר חלק ממשגים אלו" (סופר ופינקל 1988 עמ' 76).
במידה מסוימת נעשתה חזרה על משגי הקמת ערי הפיתוח, שלחצי זמן הביאו לפריסה נרחבת שלהן, תוך אפשרויות פיתוח מוגבלות ותחרות מרחבית עם יישובים קיימים.
חלוקת המצפים
המצפים חולקו בין תנועות ההתיישבות על פי מפתח פוליטי וחלוקה זאת הביאה לתלונות קיפוח מצד בני מושבים בגליל. משלא נענו דרישותיהם, פלשו גרעינים של בני מושבים לשני מצפים, צבעון וטל אל. לבסוף הובטח לבני המושבים שלושה מצפים והם פינו את המצפים אליהם פלשו. בעקבות זאת, דאגו בתנועות הקיבוציות לשלוח כוחות חלוץ לאייש מצפים שלהם בהקמה, כדי למנוע פלישות נוספות.
רשימת המצפים
ראו גם
פיזור אוכלוסין
יישובי הכוכבים
מסמך קניג
מועצה אזורית משגב
לקריאה נוספת
ארנון סופר ורחל פינקל (1998). "המצפים בגליל – לקחים ראשונים" מתוך "סוגיות בפיתוח אזורי", עמ' 63-88, המרכז לפיתוח כפרי ועירוני, ירושלים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: היסטוריה
קטגוריה:הגליל: היסטוריה
קטגוריה:ההתיישבות היהודית בארץ ישראל
*
קטגוריה:ישראל: יישובים
קטגוריה:1979 בישראל
קטגוריה:1980 בישראל | 2023-11-23T16:46:06 |
יהוד הגליל | REDIRECT תוכנית המצפים בגליל | 2004-06-06T10:33:15 |
רשלנות | במשפטים, רשלנות היא התנהגות שבמהלכה אדם גרם נזק מבלי שהיה מודע לטיב מעשיו, לנסיבות, או לתוצאות המזיקות של התנהגותו, כאשר האדם הסביר היה יכול להיות מודע לפרטים אלו בנסיבות דומות. שלא כבדיני הנזיקין, במשפט הפלילי אין די ברשלנות כדי להטיל אחריות פלילית, אלא אם יש הוראה מפורשת בחוק המתייחסת לעבירה הנדונה.
משמעות הרשלנות היא שהאדם לא היה מודע בפועל לאחד מרכיבי היסוד העובדתי, ובכל זאת מטילים עליו אחריות, משום שאדם מהיישוב יכול היה להיות מודע לאותו רכיב (מודעות בכוח). עם זאת, במקרה שאפשרות גרימת התוצאה (צפיוּת) היא בגדר סיכון סביר, לא תוטל אחריות פלילית.
הקריטריונים הנמדדים הם אובייקטיביים, ומתעלמים ממחשבותיו וכוונותיו הספציפיות של הנאשם.
מאחר שהרשלנות היא יסוד נפשי חריג, נאשם ברשלנות עומד בדרגה מוסרית נוחה יותר מאשר נאשם שפעל מתוך מחשבה פלילית, והוא מהווה סיכון פחוּת. לפיכך משפט פלילי בגין עבירה שבוצעה ברשלנות, הוא יוצא דופן ונערך רק בשל עבירות שאינן מסוג פשע (עד שלוש שנות מאסר).
מבחן "האדם הסביר"
המבחן לקביעת התנהגות רשלנית הוא מבחן "האדם הסביר", כלומר האם אדם מן היישוב יכול היה להביא בחשבון את קיומו של אותו רכיב של היסוד העובדתי. לדוגמה, אם איש משאיר גרוטאות בחצר, אך אדם מן היישוב יכול לצפות שילדים עלולים לשחק בגרוטאות ולהיחבל, אותו איש יכול להיחשב כמי שהתנהג ברשלנות. באחד המקרים בית המשפט העליון אף עשה שימוש במחקרים מסקנדינביה לצורך קביעה שהתנהגות מסוימת לא הייתה ננקטת על ידי אדם מן היישוב, ושהנאשם, שהתנהג תוך אי-נקיטת הזהירות המתבקשת בהתאם למחקרים.
הגדרת הרשלנות במשפט הפלילי
המושג "רשלנות פושעת" אינו מונח משפטי, אלא מונח לשוני המצביע על התנהגות רשלנית במידה מוגברת, או בנסיבות מחמירות.
הרשלנות היא מעין "סל" שלתוכו מכניסים תיאורים שונים של אירועים שמהווים התנהגות רשלנית מסוגים שונים. כלומר אין עבירות פליליות שהן עבירות רשלנות כשלעצמן, אלא יש עבירות שאפשר לבצע אותן ברשלנות, לדוגמה: המתה, גרימת חבלה, וכדומה. כאמור, על פי סעיף 21(ב) ו-90ב לחוק העונשין, עבירות שהיסוד הנפשי שלהן הוא מסוג רשלנות, עונש המקסימום עבורן הוא 3 שנות מאסר.
הרשלנות בעבירות ההמתה
קיימים מספר חוקים המגדירים את עבירות ההמתה ברשלנות וקובעים מדרגי ענישה בהתאם לחומרת המעשה. סעיף סעיף 304 לחוק העונשין קובע כי גרימת מוות ברשלנות עונשה עד שלוש שנות מאסר. סעיף זה נשאר במתקונותו גם לאחר תיקון 137 לחוק העונשין.
בשנת 2019 חוקק התיקון 137 לחוק העונשין שקבע מדרגי עבירה חדשים לעבירות ההמתה, בתיקון זה נוספה (בין היתר) עבירת 'המתה בקלות דעת' היוצרת מדרג חומרה מיוחד לעברות ההמתה שנעשו שלא בכוונה תחילה ועונשה נקבע ל־12 שנות מאסר.
הרשלנות בדיני תעבורה
רוב עבירות התנועה ובפרט עבירות שגרמו לתאונות דרכים, מתבצעות בגלל רשלנותו של הנהג או של אחד המעורבים בתאונה שנמצא אשם בה, לדעת בוחני המשטרה.
לדוגמה: תאונת דרכים שהתרחשה בצומת נגרמה בגלל "אי מתן זכות קדימה" - המשטרה קבעה שנהג רכב א' לא נתן זכות קדימה לנהג רכב ב', למקום שהוצב תמרור שחייב אותו לתת זכות קדימה. המשטרה מאשימה את נהג א', בבית המשפט לתעבורה, בעבירות התנועה הבאות:
נהיגה בחוסר זהירות
אי ציות לתמרור מתן זכות קדימה
גרימת חבלה או נזק לאחר
הנהג מואשם בכך שנהג בצורה רשלנית, ביצע את עבירות התנועה הללו וגרם לתאונת-הדרכים.
התביעה המשטרתית תצטרך להוכיח שהנהג היה רשלן או פזיז.
הנפגע, נהג רכב ב', יוכל לתבוע בבית משפט אזרחי את נהג א', בהתאם לדיני הנזיקין (דינים העוסקים בגרימת נזק שבין אדם לחברו), על-כך שנהג ברכבו ברשלנות, פגע בו וגרם לו נזקים.
קישורים חיצוניים
פורום רשלנות מקצועית, באתר דין - עורכי דין ומידע משפטי בישראל
הערות שוליים
קטגוריה:דיני עונשין
קטגוריה:מוות: היבטים משפטיים ואתיים | 2024-09-15T14:48:32 |
אנרגיה מתחדשת | left|frameless|195x195 פיקסלים
אנרגיה מתחדשת היא אנרגיה המתקבלת ממקורות טבעיים כמעט בלתי נדלים, אם בגלל כמות האנרגיה העצומה העצורה בהם, ואם בגלל יכולתם להתחדש תוך זמן קצר באמצעות תהליכים טבעיים.
מקורות אלה נחשבים כבלתי מתכלים, בניגוד למקורות אנרגיה מתכלים כגון מרבצי פחם, נפט וגז טבעי, אשר הולכים ומתדלדלים בעקבות השימוש הרב הנעשה בהם.
מקורות אנרגיה בלתי מתכלים הם השמש (אנרגיה סולרית), המים (אנרגיית מים כולל אנרגיית גאות ושפל וזרמים ימיים) והרוח (אנרגיית רוח).
האנרגיה המתחדשת היא אחת מצורות האנרגיה הירוקה.
מבט היסטורי
מקורות האנרגיה המתחדשת היו מקורות האנרגיה הראשונים בהם השתמשה האנושות. הם היו זמינים ולא דרשו רמה טכנולוגית גבוהה ליישומם.
ממוזער|תרשים אפשרי למערך המראות של ארכימדס
מספרים על ארכימדס, אשר בעת המצור על סירקוסאי, בשנת 212 לפני הספירה, המציא מערכת מראות שהבעירה את ספינות המלחמה של האויב באמצעות קרינת השמש.
תרבויות עתיקות, כגון היוונים, הרומאים, הפרסים והסינים השתמשו באנרגיית הרוח והמים תוך הפיכתה לאנרגיה מכנית, בטחנות קמח המופעלות על ידי הרוח או המים, ובמבטשות לעיבוד צמר שנבנו ליד נהרות.
האוניות הראשונות היו אוניות מפרשים המונעות בכוח הרוח תוך הסתייעות בזרמים הימיים.
לצד מקורות האנרגיה המתחדשת נעשה תמיד שימוש בחומרי בערה טבעיים, כגון עץ, כבול ומאוחר יותר פחם, לצורך הפקת חום לשימושים ביתיים ותעשייתיים.
נקודת המפנה, בה נזנחו מקורות האנרגיה המתחדשים לטובת מקורות אנרגיה מתכלים, חלה בשנת 1744 עת נכנס לשימוש מנוע הקיטור, שהומצא על ידי ג'יימס ואט, אירוע שסימן את תחילתה של המהפכה התעשייתית. מנוע הקיטור החליף את הפועלים, את בעלי חיים ובמקרים רבים את כוח הרוח והמים, בהפעלת מכונות.
הנפט נכנס לשימוש כמקור אנרגיה בסוף המאה ה־19 ובמיוחד לאחר המצאת מנוע בעירה פנימית בעל ארבע פעימות על ידי ניקולאוס אוטו בשנת 1867 והמשך שיפורו. בתחילת המאה ה־20, הודות לפיתוח טכניקות זיקוק הנפט ליצירת בנזין, סולר, קרוסין וחומרי סיכה, הנפט הפך למקור האנרגיה העיקרי עבור כל ענפי המשק.
הגז הטבעי נכנס לשימוש כמקור אנרגיה במהלך המאה ה־20, במיוחד אחרי מלחמת העולם השנייה. הגז הטבעי התגלה כמקור אנרגיה נקי מתאים לחימום ביתי, לבישול וליצור חשמל בתחנות כוח.
הפקת אנרגיה ממקורות מתחדשים אפשרית רק בזמן שאותם משאבים טבעיים זמינים להפקת אנרגיה. לכן, שימוש רחב היקף באנרגיה מתחדשת דורש פתרונות לאגירת אנרגיה, כדי שיהיה אפשר לצרוך אותה גם בזמן שמקורות האנרגיה אינם זמינים.
האנרגיה המתחדשת
פיתוח טכנולוגיות המאפשרות ניצול מרבי ומיטבי של אנרגיה מתחדשת, אגירתה והפצתה הכרחי לנוכח דלדול מקורות האנרגיה המתכלה והנזקים שהשימוש בה מסבים לסביבה כגון, התחממות עולמית ונזקים אקולוגיים.
בשנת 2013, 30 מדינות דיווחו שהן מפיקות מעל 20% מהאנרגיה ממקורות אנרגיה מתחדשת. 120 מדינות הציבו יעדים לתווך ארוך לשימוש באנרגיה מתחדשת, דוגמת היעד של האיחוד האירופי המדבר על 20% עד שנת 2020. מחוץ לאיחוד האירופי, קבוצה של מעל 20 מדינות שונות הציבה יעדים שבין 10% ל־50% שימוש באנרגיה מתחדשת לתקופה 2020 - 2030.
ממוזער|ייצור אנרגיה מתחדשת בעולם
בשנת 2014, מקורות אנרגיה מתחדשים, כגון אנרגיית הרוח, אנרגיה גיאותרמית, אנרגיית השמש והאנרגיה המופקת משריפת פסולת ועצים סיפקו 19% מכלל האנרגיה שנצרכה בעולם. המגזר בעל הצריכה הגבוהה ביותר של אנרגיה הוא מגזר הפקת החשמל, בו 22.8% מהתפוקה התבססה על מקורות בלתי מתכלים, מתוכם 16% אנרגיית המים ו- 3.1% אנרגיית הרוח. החסמים העיקריים ליישום בקנה מידה גדול של אסטרטגיות השימוש באנרגיה מתחדשת דלת פחמן הם פוליטיים ולא טכנולוגיים, וביניהם הכחשת שינוי האקלים, הלובי של הדלקים המאובנים, צריכת אנרגיה שאינה בת קיימה, תשתיות אנרגיה מיושנות ואילוצים כלכליים.
אנרגיית שמש
אנרגיה סולארית היא אנרגיה שמקורה בקרינה ישירה מן השמש. אנרגיה זו נקלטת בכדור הארץ בשפע, בכמויות העולות בהרבה על התצרוכת האנושית.
ממוזער|2007- עלייה שנתית בהתקנת מתקנים סולאריים חדשים לפי מדינה או אזור|284x284 פיקסלים
פיתוח טכנולוגיות לייצור חשמל מאנרגיית השמש התחיל כבר בשנת 1860. בשנת 1884, צ'ארלס פריץ (אנ') התקין את הלוחות הסולריים הראשונים על גג בניין בניו יורק אשר עבדו בנצילות של 1%. הלוויין הראשון בו נעשה שימוש באנרגיה סולרית הושק בשנת 1957, אבל יישום הטכנולוגיה בשוק הרחב נחשבה עדיין לא כלכלי והמשיך להיות תלוי במחירי הדלקים המאובנים. בסוף המאה העשרים, חל זינוק בפיתוח טכנולוגיות לניצול אנרגיית השמש, הודות לשילוב בין הספקה בעייתית של דלקים מאובנים, הדאגה להתחממות עולמית והשיפור בטכנולוגיה הזמינה.
ניצול אנרגיית השמש אפשרי בשתי דרכים: המרה ישירה לאנרגיה חשמלית, או המרה לאנרגיה תרמית אשר תנוצל בשלב שני לצרכים ביתיים, או בתעשיות השונות, כולל תחנות הכוח לייצור חשמל.
תא פוטו-וולטאי
ממוזער|לוויין SROSS-1 שהושק ב־1987
תא פוטו-וולטאי הוא מתקן המאפשר המרה ישירה של הקרינה האלקטרומגנטית של השמש לחשמל על בסיס האפקט הפוטו-וולטאי (אנ').
פאנלים עשויים תאים פוטו-וולטאיים (פאנלים סולריים) מיוצרים בגדלים שונים ולשימושים שונים, החל מתאורה דקורטיבית לגינות ועד להקמת חוות סולאריות ותחנות כוח מבוססות על אנרגיית השמש. פאנלים סולאריים המותקנים על גגות של בניינים, מרכזים מסחריים ומגרשי חנייה בסביבה העירונית מספקים חשמל לאותם אתרים בשעות האור ואוגרים את החשמל העודף לשימוש בשעות הלילה, או מעבירים אותו לרשת החשמל הארצית.
החל משנת 2021, מערכות אלה מספקות 4% מהחשמל בעולם לעומת 1% בשנת 2015. הצפי הוא שעד שנת 2025 אנרגיית השמש תספק כ-20% מצריכת החשמל העולמית.
לתאים הפוטו-וולטאיים מספר חסרונות המונעים את יישומם בקנה מידה גדול: עלות ייצור גבוהה, יעילות המרה לחשמל נמוכה יחסית למקורות המתבססים על דלק, אגירת אנרגיה בעייתית.
המרת אנרגיית השמש לאנרגיית חום
המרת אנרגיית השמש לאנרגיית חום (אנ') לשימוש ביתי או תעשייתי מתבססת על מספר טכנולוגיות, החל מקולטי שמש לשימוש ביתי וכלה בקולטי שמש המרכזים את אנרגיית השמש באמצעות מראות או עדשות היכולים לספק טמפרטורות גבוהות ביותר לשימוש בתעשייה ובתחנות כוח.
טכנולוגיות ריכוז אנרגיית השמש ( באנגלית CSP, Concentrated solar power) משתמשות בעדשות או במראות, ולאחר מכן בחום הנוצר, לייצור קיטור להפעלת טורבינות. הרכיבים האופטיים בטכנולוגיות אלה הם שוקת פרבוליות (אנ'), רפלקטור פרנל ליניארי (אנ') וצלחת סטירלינג (אנ'). המראות או העדשות מותקנות בשדה מראות או במגדלי שמש. רכיבים מכניים משמשים למעקב אחר השמש ולמיקוד הקרינה. בכל המערכות הללו נמצא נוזל מוליך חום כגון מים, גז, שמן סינתטי, או מלח מותך, המסוגל להגיע לטמפרטורות של עד 1000ºC. המלח המותך משמש גם לאגירת החום העודף.ממוזער|ייצור אנרגיה סולרית לפי אזור OWID|280x280 פיקסלים
מגדל שמש
מגדל שמש הוא מתקן בראשו מוצב מערך מראות העוקב אחרי השמש (הליוסטט) ומרכז את קרני השמש אל מגדל נוסף שהוא המגדל הקולט. החום נקלט במגדל הקולט משמש לחימום קיטור לטמפרטורה של 500ºC לצורך הפעלת טורבינות ליצירת חשמל. עודף האנרגיה נאגר במלח מותך.
אנרגיית רוח
שמאל|ממוזער|250px|טורבינות רוח ממירות את אנרגיית הרוח לחשמל
ממוזער|אחוז האנרגיה חשמלית המיוצרת מאנרגיית הרוח לפי מדינה Ember Review. ארצות בעלות אוכלוסייה של פחות מ-3 מיליון נפש לא נכללו בסקר. מבוסס על נתונים שהיו זמינים בשנים 2021, 2022
האנרגיה הקינטית של הרוח מומרת לאנרגיה חשמלית באמצעות טורבינות רוח. התנועה הסיבובית של להבי הטורבינה מפעילה גנרטור שמייצר את החשמל.
הטורבינה הראשונה לייצור חשמל הוקמה בסוף המאה ה־19 בסקוטלנד. משנות ה־80 של המאה ה־20 החל יישום נרחב ומסחרי של טורבינות רוח לייצור חשמל וכיום מותקנות ברחבי העולם מאות אלפי טורבינות רוח המייצרות חשמל נקי ולא מזהם.
מדינות כמו דנמרק, ספרד, פורטוגל וגרמניה מובילות בייצור חשמל במתקני רוח באירופה. בסוף שנת 2016 סיפקה אנרגיית הרוח כ־15.6% מכלל צריכת החשמל באיחוד האירופי.
בסוף שנת 2017 טורבינות הרוח היו אחראיות לייצור 5.6% מצריכת החשמל העולמית.
בשנת 2022, טורבינות הרוח סיפקו 10.3% מכלל אספקת החשמל בארצות הברית.
95% מטורבינות הרוח מותקנות ביבשה והיתר בים.
אנרגיית מים
אנרגיית מים היא אנרגיה שמקורה בתנועת מים, כגון זרימת מים בנהרות או במפלים, תנועת גלי הים, זרמים ימיים או גאות ושפל.
לאחר המצאת המנוע, השימוש היחידי באנרגיית המים הוא לייצור חשמל.
ממוזער|כיצד עובדת תחנה הידרואלקטרית
בתחנות כוח המוקמות ליד נהרות, מי הנהר נאספים למאגרים באמצעות סכרים, משם הם מוזרמים למקום נמוך יותר בו נמצאות הטורבינות המפעילות את הגנרטורים לייצור חשמל.
תחנות כוח אלה סיפקה בשנת 2020 כמעט מחצית מהאנרגיה החשמלית ממקורות דלי פחמן. תרומתן הייתה ב-55% גבוהה יותר מזאת של תחנות הכוח הגרעיניות וגבוהה יותר מתרומותיהן של כל האנרגיות המתחדשות גם יחד, כולל רוח, תאים פוטו-וולטאיים, ביו-אנרגיה והאנרגיה הגיאותרמית. בשנת 2020, אנרגיית המים הייתה המקור השלישי בחשיבותו אחרי פחם וגז טבעי כאשר סיפקה שישית מהחשמל שיוצר בעולם. במהלך 20 השנים האחרונות, ייצור העולמי של החשמל בשיטה זאת עלה ב־70%.
אנרגיית הגאות והשפל מנוצלת בצורה דומה, כאשר מי הים העולים בזמן הגאות נאגרים מאחורי סכר, משוחררים באופן יזום ומופנים להפעלת טורבינה המייצרת חשמל, הנמצאת במקום נמוך יותר .ממוזער|ניצול האנרגיה הפוטנציאלית של גאות ושפל|304x304 פיקסלים
האנרגיה הקינטית של גלי הים או של זרמי הים מנוצלת על ידי שימוש ישיר להנעת טורבינות תת-מימיות
השיטות לניצול האנרגיה הימית פותחו בתחילת המאה ה-20. תחנת הכוח הראשונה (אנ') המנצלת אנרגיית גאות ושפל הוקמה בשנת 1966 על הנהר לה ראנס (la Rance) בצרפת והיא התחנה השנייה בגודלה בעולם אחרי תחנת הכוח על האגם סיווה (אנ') (Sihwa) בקוריאה, שנחנכה בשנת 2011.
החסמים העיקריים לקידום השימוש באנרגיה הימית הם העלות הגבוהה של התקנת התחנות והנזק שהתחנות גורמות לסביבה.
על פי נתוני סוכנות האנרגיה הבין-לאומית, ייצור החשמל באמצעות טכנולוגיות ימיות עלה ב-13% בשנת 2019, בקצב מהיר יותר באופן משמעותי מאשר בשנים קודמות. הסוכנות מעודדת את המדינות לקדם את המחקרים בתחום זה על מנת להגיע לצמיחה של 23% עד שנת 2030.
אנרגיה גיאותרמית
שמאל|ממוזער|250px|סכמה של הסביבה האופיינית לתחנת כוח גאותרמית
המקור לאנרגיה גאותרמית הוא החום הטבעי האצור מתחת למעטה קרום כדור הארץ. ישנם מקורות חום בעלי אנתלפיה גבוהה, כגון הרי געש וגייזרים ומקורות בעלי אנתלפיה נמוכה, כגון החום העצור בתוך סלעים בקרום כדור הארץ.
ממוזער|אנרגיה גיאו-תרמית לפי יבשות
לאנרגיה הגיאותרמית שני יישומים: חימום\קירור, המשתמש במקורות בעלי האנתלפיה הנמוכה, וייצור חשמל.
משאבות חום גיאותרמיות (GSHP ) הן השיטה המועדפת לשימוש ישיר באנרגיה הגיאותרמית. הן משתמשות בחום האצור בעומק של 30 עד 100 מטר מתחת לפני הקרקע, הנע בין בין 10°C ל - 25°C (תלוי בקו הרוחב), לצורך חימום בנייני מגורים, חממות ותהליכים שונים אחרים.
תחנות הכוח הגיאותרמיות משתמשות בקיטור המיוצר בדרכים שונות. העלות הגבוהה של הקמת תחנת כוח גיאותרמית מתאזנת על ידי העלות הנמוכה של התפעול ויעילותה הגבוהה.
הקיבולת המותקנת העולמית של אנרגיה גיאותרמית עלתה באופן הדרגתי בין 2012 ל-2022 וצפויה להמשיך לעלות בשנים הבאות. המדינות המובילות בתחום הן ארצות הברית, אינדונזיה והפיליפינים.
ראו גם
אנרגיה מתחדשת בישראל
אנרגיה מתחדשת ברשות הפלסטינית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:טכנולוגיה סביבתית | 2024-09-05T19:06:53 |
מחשבה פלילית | לפי , מחשבה פלילית (בלטינית משפטית : Mens Rea) היא היסוד הנפשי הנדרש להתקיימות העבירה הפלילית. מגדיר מהי מחשבה פלילית.
מקור הדרישה למחשבה פלילית
בשנת 1995 נכנס לתוקפו תיקון מספר 39 לחוק העונשין. חשיבותו של התיקון נובעת בעיקר מהעובדה שהחליף את החלק הכללי (סעיפים 1–34 לחוק בוטלו, ובמקומם נכנסו סעיפים חדשים). אחת התכליות העיקריות של תיקון 39 הייתה לצמצם את נוכחות הגישה התועלתנית שרווחה ערב התיקון במשפט הישראלי, ולתת את הדגש על הגישה הדאונטולוגית, כחלק מההשפעה האנגלית על מערכת המשפט בישראל.
הצורך בהוכחת יסוד נפשי להוכחת עבירה פלילית מקורו בהשפעה של תאוריות גמול. עיקר הדגש של התפיסה הגמולית הוא על אחריות שנובעת מאשם, על הבחירה, מתוך רצון חופשי, להתנכר לערכים המוגנים בחוק. על כן, על מנת להחזיר את האיזון שהופר בביצוע העבירה, יש להראות כי הנאשם אכן בחר לפגוע בערך מוגן.
הקשיים בדרישת המחשבה הפלילית
הקושי התאורטי
כיצד ניתן לטעון שהמחשבות שעוברות במוחו של פלוני זהות למחשבות שראוי שיעברו במוחו, בעת עשיית פעולה כלשהי?
הקושי נובע מהתפיסה של המשפט הפלילי את הציבור כיצורים רציונליים, הנותנים דין וחשבון על כל מהלך ופעולה, המקיימים דיאלוג פנימי בינם לבין עצמם טרם עשיית כל פעולה ופעולה. זאת בעוד שבמציאות, רוב המעשים שלנו הם אגביים, נעשים בלי תשומת לב.
הקושי המעשי
כיצד ניתן להוכיח מבחינה עובדתית את מחשבותיו של פלוני בעת שעשה את המעשה?
הקושי נובע מהתפיסה של המשפט הפלילי להוכחת היסוד נפשי כאל הוכחה של עובדה בעולם בעוד שמבחינה מעשית אין יכולת להוכיח את הדבר מבחינה ראייתית. על כן, לשם הוכחת היסוד הנפשי, מתבססים על חזקות משפטיות.
דרישת ההוכחה של המחשבה הפלילית
1. עבירות התנהגותיות- דרישה להוכחת מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה.
2. עבירות תוצאתיות- דרישה להוכחת רכיב חפצי בנוגע לתוצאה:
2.1. כוונה- עשיית מעשה במטרה לגרום לתוצאה האסורה בחוק. ניתן להוכיח כוונה גם דרך כלל הצפיות הקבוע ב.
2.2. פזיזות
2.2.1. אדישות לקרות התוצאה.
2.2.2. קלות דעת- נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען.
הקושי בהגדרת מצב נפשי זה - מצד אחד הנאשם לא חושב שהתוצאה יכולה להתממש אך מצד שני הוא מקווה למנוע אותה. קושי זה הביא את הפסיקה לבחון את עומק המודעות ורוחב המודעות (מידת ההסתכנות בהתרחשות התוצאה) של הנאשם בביצוע המעשה.
יש הגורסים כי ככל שרוחב המודעות ועומק המודעות מצומצמים יותר הרי שמדובר ברשלנות. מנגד, ככל שהמודעות רחבה ועמוקה יותר ניתן להחיל את כלל הצפיות ולטעון כי הייתה כוונה לקרות התוצאה.
עצימת עיניים
הרעיון של "עצימת עיניים" נוצר במשפט המקובל כדרך להתמודד עם עבריינות מתוחכמת - עבריינים שיודעים מהן הדרישות הבסיסיות של המשפט הפלילי, יודעים שאם הם יהיו מודעים הם יורשעו, ולכן מתרחקים מהעבירה ומהנוגע לה בצורה מכוונת ומודעת. על מנת להילחם בתופעה זו, נקבע כי בחירה מכוונת להתעלם מעובדות שוות ערך למודעות. כלומר, במשפט המקובל עצימת עיניים הוא כלל שדרוג אחריות, מ"פזיזות" ל"ידיעה".
הקושי בהשתלת רעיון עצימת העיניים במשפט הפלילי הישראלי נובע מהיחס השונה של שיטות המשפט למחשבה הפלילית - בעוד במשפט המקובל ישנן שלוש דרגות של מחשבה פלילית - כוונה, ידיעה ופזיזות - במשפט הישראלי ישנן שתי דרגות בלבד - "מודעות" או "חוסר מודעות".
יש הגורסים כי השתלת כלל "עצימת העיניים" במשפט הישראלי, על אף השוני הנ"ל בין שיטות המשפט, הביאה למצב בו רף הדרישה למחשבה פלילית הוא הנמוך ביותר מכל מדינה מערבית אחרת.
חריגים לכלל "עצימת עיניים" ולמחשבה פלילית
בעבירות בהן חלה אחריות קפידה אין צורך בהוכחת עצימת עיניים, ולא בהוכחת כוונה פלילית. מדובר בין היתר בעבירות תנועה, גרימת זיהום אוויר או רעש, חלק מסעיפי , אי תשלום שכר מינימום ועוד.
מאז 2004 אין צורך בהוכחת מחשבה פלילית או עצימת עיניים גם בעבירת הפרת אמונים לנוכח פסיקת שופטי בית המשפט העליון בהרכב מיוחד, שקבעו כי "הפרת האמונים אינה דורשת מחשבה פלילית מיוחדת. היא מסתפקת בעקרון הכללי של מודעות... מודעות לטיב הפיזי של המעשה, ולא למשמעותו הנורמטיבית".
אין אפשרות להרכיב את הכלל של עצימת עיניים על גבי כלל הצפיות – חשד לא יכול לשדרג למודעות ברמה של קרבה לוודאי.
ישנן עבירות ששוללת במפורש שימוש בכלל ()
עקרון המזיגה
במשפט קיים עקרון המזיגה (הידוע גם כעקרון הנביעה/היעדר סימולטניות) העוסק ביחס בין ההתנהגות למחשבה הפלילית, כאשר הדרישה של המשפט הפלילי היא שהיסוד הנפשי יוליד את היסוד העובדתי, כלומר, שמתוך מחשבה פלילית יבוצע המעשה האסור. העיקרון מבקש למנוע הרשעות מקריות - אנחנו מבקשים להרשיע רק אדם שהמעשה הפלילי שביצע נבע מהמחשבה הפלילית. הוא משמש בעיקר כטיעון סנגוריאלי.
ישנם שני מצבים עיקריים בהם מתקיים עקרון הסימולטניות -
מקרים בהם המחשבה הפלילית קודמת למעשה - כאשר בית המשפט נוטה לדחות טענה זו על ידי ראיית שלל המעשים כרצף אחד.
מקרים בהם המעשה קודם למחשבה הפלילית - בית המשפט נוטה לדחות טענה זו על ידי קביעה כי כל ההתרחשויות סביב המעשה נחשבות כמעשה אקטיבי אחד שבשלב מסוים מצטרפת אליו המחשבה הפלילית.
אולם, למרות הקושי בהוכחת טענה זו, עיקרון זה שימש כהגנה במקרים רבים, כשהבולט בהם הוא פס"ד ורטר. יוסי ורטר, עיתונאי, השיג תשליל שמקורו בפעולות חקירה מאת סנגורית, ופרסם את התמונה שמקורה בתשליל. השופט ברק זיכה אותו בשל כך שלא הוכחה מזיגה בין היסוד הנפשי למעשה, שכן כאשר השיג את התשליל לא הייתה כוונה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:קרימינולוגיה
קטגוריה:דיני עונשין
קטגוריה:ישראל: משפט פלילי | 2024-01-26T02:26:31 |
יישובי הכוכבים | יישובי הכוכבים (או בשם התוכנית להקמתם: תוכנית הכוכבים) הם יישובים שהוקמו בישראל בשנות ה-90 של המאה ה-20 לאורך הקו הירוק. בתחילה כללה התוכנית הקמה של 7 יישובים חדשים, כאשר לבסוף הוקמו 9 יישובים חדשים בגדלים שונים. מיקום היישובים החדשים נועד להיות על גבול הקו הירוק הסמוך למרכז הארץ ולאזור השרון. מטרתה של התוכנית הייתה טשטוש ההבחנה שיצר הקו הירוק על ידי הקמה של יישובים יהודיים, עליו או מצדדיו. מרבית היישובים נבנו בבנייה כפרית ופרברית והיוו אפשרות לדיור זול לזוגות צעירים.
היסטוריה
הרקע להקמת היישובים
בעת השקת התוכנית הסביר מנכ״ל משרד השיכון, אריה בר, כי מטרת התוכנית היא לספק דיור במהירות, עקב גל העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90, והרצון לענות לביקוש של זוגות צעירים לגור בבתים צמודי קרקע במרכז הארץ. אך חבר הכנסת מיכאל איתן מהליכוד, שהיה אחד מיוזמי התכנית, הסביר שהכוונה היא לחבר את ההתנחלויות במערב השומרון ליישובי "הכוכבים" וליצור רצף טריטוריאלי משני עברי הקו הירוק, ו"שבנייה על ציר הגבעות יוצרת זיקה מיידית בין המתיישבים על הקו לבין השומרון, מוחקת את הקו הירוק, ומונעת התקדמות לפשרה טריטוריאלית עם הפלסטינים".
שר הבינוי והשיכון אריאל שרון התנגד בתחילה לתוכנית כיוון שתמך בבנייה בגליל, בנגב ובשטחים, והתנגד לבנייה במרכז הארץ. שרון סבר שבנייה נוספת וצפופה במרכז היא סיכון ביטחוני לאוכלוסייה הפגיעה לטילים, ופוגעת בשטחים חקלאיים ובמקורות מים. אך זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד שר הבינוי והשיכון, ביולי 1990, אימץ וקידם את התוכנית. התוכנית נקראה תחילה תוכנית "שבעת הכוכבים", מאחר שכללה הקמת שבעה יישובים בלבד. התוכנית עצמה התבססה על תוכנית מוקדמת מתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 בשם תוכנית "ציר הגבעות" לחיזוק קו התפר.
תכנון "תוכנית הכוכבים"
בדצמבר 1990, אישר קבינט השרים לעליה וקליטה פה אחד את תוכנית "שבעת הכוכבים", שהציג משרד הבינוי והשיכון, לפיתוח רצף של יישובים קהילתיים וכפריים לאורך כביש 6 (שהיה אז בתכנון וסלילתו לא החלה עדיין). התוכנית שאושרה השתרעה על ציר הגבעות שבין מודיעין למי עמי שבואדי עארה וכללה פתרונות דיור לכמאה אלף תושבים, ב-12 יישובים בעלי צביון פרברי־קהילתי. בסך הכל התוכנית הקיפה באותה עת הקמת 28,000 יחידות דיור, לפי הפירוט הבא: גבעת הברכה (באזור מי עמי שבואדי עארה) 2,000 יחידות דיור, קציר א' 1,300 יחידות דיור, חריש א' 6,000 יחידות דיור, יד חנה א' 1,400 יחידות דיור, גאולים א' ־ 1,600 יחידות דיור, אייל א' דרום ־ 2,300 יחידות דיור, צור נתן א' דרום 1,100 יחידות דיור, מזור א' 6,500 יחידות דיור, שוהם 3,000 יחידות דיור, כפר רות א' 700 יחידות דיור והרחבת היישוב הקיים שער אפרים. לא כל היישובים נבנו בפועל לפי התוכנית המקורית, וחלק משמות היישובים שונו אחר כך (מזור לאלעד, יד חנה א' לבת חפר גאולים לצורן).
תוכנית ציר הגבעות נערכה בשנת 1991 על ידי צוות תכנון בראשותו של המתכנן האזורי נחום דונסקי והוזמנה על ידי משרד הבינוי והשיכון. התוכנית הציעה להקים 12 יישובים חדשים ולהרחיב יישובים קיימים ביניהם.
יצירת מסגרת יישובית מסיבית לאורך הקו הירוק שתתפקד כמערכת אזורית כוללת שתשלב יחד אתרי מגורים, תעסוקה, שירותים, תחבורה, נופש ומערכות תשתית מנחל עירון בצפון ועד לאזור מודיעין בדרום.
הקלת העומס על המערכת החופית הקיימת מצד שימושי קרקע שונים ומנוגדים לעיתים.
שילוב המערכת החדשה של ציר הגבעות במערכת החופית האינטנסיבית הקיימת.
עצירת ההתפתחות ומניעת יצירת רצף בין יישובים ערביים.
הקמת היישובים
היישוב הראשון שהחלה הקמתו ושיווקו היה "מזור", היישוב תוכנן ל-3,000 יחידות דיור, רובן צמודות קרקע, ששווקו במחיר של 15,000 דולר למגרש. אך לאחר כישלון "התרגיל המסריח" והקמת ממשלת ישראל העשרים וארבע, וכחלק מהמשא ומתן הקואליציוני עם מפלגת ש"ס, הוחלט לשנות את התוכנית להקים במקום יישוב עירוני המיועד לחרדים (שקיבל אחר כך את השם "אלעד"). במקום יישוב זה החלה הקמתה של שוהם, בה גם נמכרו תחילה מגרשים במחיר של 15,000 דולר, אך לאחר שיווק 200 המגרשים הראשונים, לאור הביקוש הרב הוחלט להכפיל את מחירם.
ביוני 1991 מינה משרד השיכון שלוש חברות ממשלתיות לתכנן ולפתח את התשתית ליישובי "הכוכבים": חברת "ערים" מונתה לתכנן ולפתח את היישובים קציר, "גבעת הברכה", גאולים (צורן), צור נתן, בת חפר, ולפיד. חברת "שיכון ופיתוח" מונתה לתכנן ולפתח את חריש ומזור (אלעד), וחברת "מבני תעשייה" מונתה לתכנן ולפתח את שוהם.
ב-24 בספטמבר 1991, נערך טקס הנחת אבן הפינה ליישוב צור יגאל, שבמקביל התחילו העבודות על הכשרת הקרקע במקום ובחמישה יישובים נוספים.
בשנת 1995 החלה הקמת בת חפר והיא אוכלסה החל מסוף 1996.
בשנת 1996 החלה הקמת לפיד. בשנת 1997 הוצע לאחד את לפיד עם כפר האורנים (שהיו קרוי אז בשם "גבעת אוהד"), אשר היה גם הוא בשלבי הקמה צמוד ללפיד מצידו השני של הקו הירוק, ולהפכם ליישוב אחד, בן כ-3,000 יחידות דיור, שישתרע משני צדי הקו הירוק. האיחוד לא בוצע, אך בפועל שני היישובים הפכו שטח אורבני רציף.
בדצמבר 1996, הכריז שר התשתיות אריאל שרון כי בכוונתו להרחיב את תוכנית "יישובי הכוכבים" דרומה. על פי התוכנית החדשה שהציג, תוקם עיר חדשה ליד קיבוץ בית גוברין, וכן יוקמו יישובים קהילתיים ליד קיבוץ להב וממזרח ליישוב מיתר. תוכניתו זאת לא יצאה לפועל. בשנת 2001, שר התשתיות, אביגדור ליברמן, שוב הכריז על הרחבת תוכנית "יישובי כוכבים".
רשימת היישובים
+שם היישובשנת הקמהסוג הרשות המקומיתפרטים נוספיםאלעד1998עירהוכרזה כעיר בשנת 2006.בת חפר1996יישוב קהילתיחריש1982עירחריש אוחדה בשנת 1992 עם קציר והופרדה ממנו בשנת 2012 כאשר יעודה הוא להיות עיר מרכזית וגדולה באזור. במאי 2022 הוכרזה כעיר. לפיד1996יישוב קהילתימתן1995יישוב קהילתיצור יגאל1994מועצה מקומיתהיישוב אוחד עם כוכב יאיר בשנת 2003.צורן1992יישוב קהילתיאוחד עם קדימה בשנת 2003 למועצה המקומית "קדימה-צורן".קציר1982יישוב קהילתיאוחד בשנת 1992 עם חריש והופרד ממנה בשנת 2012.שוהם1993מועצה מקומית
ביקורת
בתקופת עריכת התוכנית נמצאו בהכנה בשטח ציר הגבעות, מספר גדול של תוכניות מפורטות להקמת יישובים חדשים ללא כל תיאום ביניהן. חלקן של תוכניות אלה היו כבר בשלבי ביצוע שונים. כאן התוכנית שירתה ראשית מטרות פוליטיות ולאחר מכן, את צורכי הדיור.
לטענת המתנגדים לתוכנית, היא סייעה למעשה לתהליך הפרבור המרוחק ועל ידי כך הגדילה את הפערים החברתיים במדינת ישראל. בנוסף, המעבר ליישובי הפרברים המרוחקים בישראל, לא היה תוצאה של ביזור מקומות תעסוקה אל יישובי השוליים. חלק ניכר מתושבי היישובים נאלצים לצאת אל מקומות התעסוקה בגוש דן ומתמודדים עם עומסי תנועה כבדים בשל כך.
לטענת מבקרי התוכנית, המעבר של קבוצות אוכלוסייה מהמעמד הבינוני-גבוה לפרברים המרוחקים מחריף את תהליך הסגרגציה בחברה הישראלית.
בבדיקה שנעשתה בשנת 2007 עלה כי מידת שביעות הרצון של התושבים מביתם החדש בדרך כלל גבוהה. השירותים המסופקים על ידי המדינה לעומת זאת, לוקים בחסר. כך למשל תושבים רבים התלוננו על חוסר בתחבורה ציבורית שאפיין את היישובים בתחילת דרכם, ועל שהקמת יישובי ציר הגבעות קדמה להקמת אזורי התעסוקה, מכאן שהמעבר ליישובים אלה לא נבע משיקולים של ביזור תעסוקה. כתוצאה מכך היקף היוממות לגוש דן ולערים סמוכות אחרות גבוה יחסית ומתבצע בעיקר ברכב פרטי.
קיים סינון תושבים בהליך קליטתם של מועמדים ליישובים הקהילתיים. הסינון הוא בראש ובראשונה כלכלי אך נושא גם מאפיינים חברתיים. במרבית היישובים אין רצון להגדיל את מספר המשפחות כדי לאפשר המשך שליטה על אופי היישוב. עם זאת, בשל המצב הביטחוני, הם תומכים בהוספת אוכלוסייה יהודית לאזור, ביישובים אחרים.
טענות להרחבת הפערים החברתיים בין היישובים החדשים לערים הוותיקות כגון רמלה ולוד.
תוכנית המתאר הארצית 35 שנערכה במקביל להקמת "יישובי הכוכבים", המליצה למנוע הקמת יישובים חדשים עם בנייה צמודת קרקע. מהתוכנית עולה כי הפריסה של יישובים במרחב לא יעילה ואף מוטעית. מגמה זו גם מקבלת חיזוק בדו"ח מבקר המדינה המתריע מפני בזבוז כספי המדינה עקב קיומן של רשויות עצמאיות קטנות ולא יעילות.
מאפיין נוסף שלהם הוא הומוגניות גילאית של היישובים. כיוון שהיישובים אוכלסו על ידי מי שהיו זוגות צעירים בשנות השמונים והתשעים, הם מאופיינים נכון לעשור השני ושנות העשרים של המאה ה-21, באוכלוסייה גדולה של זוגות בשנות החמישים והשישים לחייהם, אשר ילדיהם הגיעו כבר לבגרות. דבר המביא למיעוט בילדים ביישובים אלו ולהתרוקנות מוסדות החינוך.
במהלך האינתיפאדה השנייה, פגעה הקרבה לקו הירוק וליישובי המשולש ביישובים אלה, והורידה מיוקרתם ומאיכות החיים של תושביהם. חלקם מגודרים ומוגנים על ידי כוחות צבא, ואחרים סבלו מעבירות פליליות כגנבות רכב. כמו כן, ביישובים הערביים עלו התנגדויות להפקעת האדמות מהם לצורך יישובים ודרכים. בין היתר הוקמה גדר הקפית סביב קציר, הוקמה גדר ההפרדה בין מתן לכפר חבלה הצמוד לה ממזרח ובין בת חפר לטול כרם והכפר שוויכה. בת חפר גם סבלה במהלך האינתיפאדה השנייה מירי ומהשלכת מטעני חבלה.
פגיעה בסביבה
בעת הצגת תוכנית הכוכבים, החלו אנשי החברה להגנת הטבע בהנהגת יואב שגיא במאבק נגדה. לטענתם התוכנית קודמה בגלל עלויות נמוכות וקצב הבנייה המהיר שלה. אך בנייה של בתים פרטיים צמודי קרקע על שטחים עצומים תפגע בריאות הירוקות האחרונות שנותרו באזור הצפוף ביותר במרכז ישראל, באתרים ארכאולוגיים ובעיקר במאגר מי התהום. יישובי תוכנית הכוכבים מוקמו מעל אקוויפר ירקון תנינים, המספק את רוב מי השתייה לאזור המרכז. הסכנה הייתה שלמאגר ייגרם נזק בלתי־הפיך, עקב החשש שמי הביוב של היישובים יחלחלו ישר למי התהום ויזהמו אותם, ויהיה צורך להקים מערכות טיהור יקרות למי הביוב. ציר הגבעות בנוי אבן גיר שדרכה מחלחלים מי הגשמים למאגר. חשש נוסף היה שהבנייה המסיבית תמנע ממרבית מי הגשמים לחלחל פנימה, המים יזרמו לים והמאגר ילך ויצטמק.
בנוסף עלתה הטענה שהקמת "יישובי הכוכבים" פגעה במסדרון האקולוגי בין הצפון למרכז ולדרום בישראל, אזור רחב שאפשר מעבר ותנועת חיות בר נחסם על ידי בנייה.
ראו גם
תוכנית המצפים בגליל
פיזור אוכלוסין
התיישבות
פרבר
לקריאה נוספת
פרופ' אלישע אפרת (1992). "התכנון והפיתוח של ציר הגבעות", המכון לחקר מדיניות קרקעית ושימושי קרקע, קק"ל.
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: היסטוריה
קטגוריה:ההתיישבות היהודית בארץ ישראל | 2023-07-20T15:10:41 |
התישבות | REDIRECT התיישבות | 2004-06-06T11:10:00 |
אחריות קפידה | במשפט הפלילי אחריות קפידה (מלשון קפדנות, מינוח ארכאי) היא ציפייה של החוק מאדם או ישות משפטית אחרת להתנהל בזהירות יתרה, כך אם עבר על החוק מניחים שנהג בחוסר אחריות. במקרה שהחוק קובע שיש אחריות קפידה על הנאשם להוכיח שלא נהג ברשלנות, זאת בשונה מהמצב הרגיל בו התובעת צריכה להוכיח רשלנות.
עבירה של אחריות קפידה היא עבירה שבה די להוכיח כי התקיים היסוד העובדתי, ואין צורך להוכיח יסוד נפשי של מחשבה פלילית או רשלנות. כלומר, משעה שהוכח כי אדם ביצע את המעשה המהווה עבירה, חזקה עליו שעבר עבירה פלילית, והתביעה אינה צריכה להוכיח כי היה מודע לקיום נסיבות העבירה או כי התרשל במעשיו. זאת אומרת שנטל ההוכחה מתהפך בעבירות של אחריות קפידה. עם זאת, לפי , אם יוכיח הנאשם כי לא נהג במחשבה פלילית או ברשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה, לא ניתן יהיה להטיל עליו אחריות לעבירה.
ההגדרה של עבירות מסוימות כעבירות אחריות קפידה נובעת מרצונו של המחוקק להפנות את האחריות על המעשה על מבצע הפעולה גם ללא הוכחת כוונה - היכן שהאדם הסביר היה נוהג קפדנות יתרה, וזו לא ננהגה כמצופה. שיקול נוסף להגדיר עבירות כעבירות אחריות קפידה היא עבור עבירות בהן לא ניתן להוכיח כוונה או רשלנות בקלות.
בדרך כלל עבירות אחריות קפידה יהיו עבירות מסוג רע כי נאסר/עבירות הסדר – עבירות שנועדו להסדיר את החיים המודרניים.
תיקון מספר 39 לחוק העונשין ביטל את האחריות המוחלטת ועבר לכיוון של אחריות קפידה. יש הבדל בין אחריות מוחלטת לקפידה: אחריות מוחלטת יוצרת חזקה משפטית חלוטה שקיימת לפחות רשלנות של הנאשם - הנחה שאי אפשר לסתור אותה. לעומת זאת, אחריות קפידה היא חזקה משפטית הניתנת לסתירה לגבי יסודו הנפשי של הנאשם. כלומר, באחריות קפידה, לנאשם יש אפשרות להתגונן.
מאפשר לקבוע כי נתהוותה עבירה של אחריות קפידה, קרי, עבירה ללא מחשבה פלילית או רשלנות (סעיף 19 בכללותו קובע כי כל עבירה שהיא חייבת להיות או של מחשבה פלילית, או של רשלנות או של אחריות קפידה).
קובע את פרטי האחריות הקפידה. אף שדי בהוכחת היסוד העובדתי בעבירה של אחריות קפידה לשם ההרשעה, קובע סעיף 22(ג) כי ניתן להטיל עונש מאסר בעבירה כזו רק אם הוכח יסוד נפשי- ס' זה הוא מעין הגנה לנאשם, אך מצד שני אין הגבלה למס' שנות המאסר. ס' 22 ב' מספק הגנה לנאשם שלא נהג ברשלנות או מחשבה פלילית- אם הוא הוכיח שעשה הכל כדי למנוע את הנזק אז הוא לא יישא באחריות.
דוגמאות בולטות לעבירות של אחריות קפידה:
נהיגה בשעות החושך ללא הפעלת פנסי הרכב, לפי לתקנות התעבורה.
גרימת רעש, ריח או זיהום אוויר בלתי סבירים, לפי חוק למניעת מפגעים.
אי תשלום שכר מינימום, לפי חוק שכר מינימום.
הפעלת מקור קרינה ללא היתר, לפי חוק הקרינה הבלתי מייננת.
לקריאה נוספת
יעקב קדמי, על הדין בפלילים, כרך א', עמ' 237–244
יורם רבין ויניב ואקי, דיני עונשין, כרך א', פרק 15 (מהדורה שלישית, 2014)
גבריאל הלוי, תורת דיני העונשין, כרך ב', פרק 4
גיל שפטל, האחריות הקפידה במשפט הפלילי (הוצאת נבו, 2018)
חוק העונשין, תשל"ז 1977 (תיקון 39)
קטגוריה:חוק העונשין | 2024-09-03T05:58:42 |
פוזיטיביזם משפטי | פוזיטיביזם משפטי היא אסכולה בתורת המשפט המודרנית ובפילוסופיה של החוק, שטענתה העיקרית היא כי החוק הוא יצירה אנושית העומדת כשלעצמה ואיננה קשורה בהכרח עם המוסר. הנחת המוצא של הפוזיטיביזם היא שהמשפט ניתן על ידי ריבון אנושי לנתיניו. כלומר, הפוזיטיביזם עוסק במשפט אנושי שנוצר על ידי בני אדם למען בני אדם והוא אינו מגדיר את ציווי הדת והמוסר שמקורם אלוהי או על אנושי. בהתאם לכך, ייתכנו חוקים בלתי מוסריים מכיוון שתוקפו של החוק איננו נובע ממוסריותו אלא מהחלתו בידי הריבון.
מקור השם "פוזיטיביזם" בא מ-positif – 'עובדתי' בצרפתית. אסכולה זו עוסקת בשאלות בדבר מהותו של המשפט ומהותה של מערכת משפט, כדי לאפשר לזהות כללים משפטיים המשתייכים למערכת משפט. גישה זו לכן דוחה את הניסיון לפרש חוקים בעזרת ערכים כלליים – בין אם מוסריים או דתיים – בשל הנחתה שהחוק איננו מוסרי בהכרח, וממילא אין היגיון בניסיון לפרשו על ידי ערכים שהוא עצמו לא מחויב להם.
עיקרי האסכולה הפוזיטיביסטית
האסכולה הפוזיטיביסטית התפתחה בהשפעת הֲלוֹךְ הרוח של תקופת ההשכלה, שהציבה את האדם במרכז וראתה בו יצור תבוני וחשוב. האסכולה מבחינה בין הרצוי למצוי, כלומר בין השאלה מהו החוק בפועל ובין השאלה האם החוק הוא טוב, מועיל, חכם, צודק, ראוי וכדומה. בעיקרי הגישה, ישנה הבחנה בין הטענה לסמכות לקבוע נורמות הנוגעות לחיים, לבין העליונות הנורמטיבית שמחייבת משפטית את הקהילה. מטרת הגישה היא להגדיר ולזהות מהו המשפט, מבלי להתחשב בשאלה האם זה ראוי או לא, אלא רק להבחין בין רצוי למצוי.
כאשר נורמה נחשבת בלתי מוסרית, אם ייעשו פעולות המנוגדות לה, או שהנורמה לא תיושם או תיאכף, הדבר ייחשב כהפרה של חובה משפטית. עם זאת, ייתכן כי במקרים מסוימים היא מותרת ואף מחויבת מבחינה מוסרית. התוקף של אותן הנורמות, נגזר מהעובדות החברתיות, ורשויות האכיפה מחויבות משפטית לפעול בהתאם לדין הפוזיטיביסטי.
המשפט הפוזיטיביסטי המודרני מכיל שתי תזות:
נורמת אב, שהיא המקור לכל הנורמות המשפטיות – לפי גישה זו, וכפי שדגל המשפטן ג'ון אוסטין, הריבון הוא המקור לנורמות המשפטיות. תוקפן של יתר הנורמות תלוי וכפוף לנורמת האב, בעוד קיומה שלה לא תלוי בסטנדרטים, ומושג התוקף המשפטי לא נוגע אליה על פי רוב. כמו כן, כל הפרטים ורשויות האכיפה, השיפוט והביצוע – כפופים לה.
שיקול דעת השופטים – התזה השנייה נוגעת למקרים שהמשפט הפוזיטיביסטי לא מוסדר בהם, ולשופט אין כלים משפטיים לשפיטה והמצב הוא של לאקונה. אוסטין טוען כי במצב כזה השופט צריך להפעיל את שיקול דעתו ברוח הגישה הפוזיטיביסטית וכך יוכל להכריע בסכסוכים.
פוזיטיביזם משפטי ומשפט הטבע
הנורמות המשפטיות מעוצבות בזיקה לעקרונות המוסריים. המוסר הוא המקור הראשון בחשיבותו לקביעתה של הנורמה המשפטית. משמעותה של שאלת המוסר, היא, למשל – האם העובדה שנורמה מסוימת לא נוגדת את המוסר היא תנאי הכרחי או מספיק להיותה תקפה? או שמא תוקף הנורמה ייקבע לפי הימצאותה במקורות המשפטיים, דוגמת החוק או המנהג?
אסכולת הפוזיטיביזם עומדת בניגוד לדרך חשיבה משפטית עתיקת יומין ומקובלת הקרויה משפט הטבע, לפיה ישנו קשר חיוני בין החוק ובין הצדק או המוסר. הפוזיטיביזם המשפטי דוגל בתאוריית ההפרדה – תקפות חוקית אינה קשורה לצדק או למוסר.
ההבחנה בין הגישות היא בשאלת הציות לחוק, יישומו ואכיפתו. הפוזיטיביזם מפריד בין שאלת המוסר לבין השאלה המשפטית-עובדתית, בעוד שהמשפט הטבעי מטשטש את ההבחנה ביניהן.
מה הופך את החוק לתקף?
השאלה "מה הופך את החוק לתקף?" או "מהו החוק" היא השאלה העיקרית ששואלים אנשי המשפט הפוזיטיביסטי. ניתן להתייחס אליה באמצעות שאלת שאלה דומה – "מהו כסף?", שניתן לענות עליה במספר אופנים:
לאילו דברים ניתן לקרוא כסף? – מתן תשובה באופן זה מחייב בדיקה היסטורית או נומיסמטית. השאלה הופכת להיות שאלה של הבדלה. יש להבדיל את ה"כסף" מדברים שאינם כסף כגון צ'קים, אסימונים או קופונים.
במה ניתן להשתמש ככסף? – כאן יש לחפש קריטריון ל"תקפות". כאן ניתן להתייחס כ"כסף" לכרטיסי אשראי, שטרות וקופונים, אך לא לשטרות מזויפים או שטרי כסף זר, שיכולים להיחשב ככסף על פי הבדיקה באופן הקודם.
למה משמש כסף? – כאן יש לדון במקומו של הכסף בכלכלה, באמצעים בהם משמש הכסף בחיי המסחר, ובסוגי העסקאות שניתן לעשות עם כסף, לעומת אמצעי תשלום אחרים.
כסף הוא אספקט של השיטה המשפטית, יציר של המדינה הריבונית. ככזה הוא משמש כמודל מיניאטורי לסוגי השאלות שפוזיטיביסטים משפטיים שואלים לגבי החוק בכללותו.
הפוזיטיביסט המשפטי יחפש את הנורמה המשפטית, ויתעניין רק בנורמה שניתן לעגנה בסוגים מסוימים של עובדות חברתיות (אמפיריות) הנחשבות עובדות יוצרות חוק במסגרת מערכת משפטית נתונה. עובדות חברתיות – למשל חוק שהותקן או פסק דין שניתן, ללא שאלה מוסרית עקרונית.
הפוזיטיביזם המשפטי מנסה להגדיר מהו משפט וגורס כי המשפט הוא עובדה חברתית, ומקורות התוקף שלו הם בני האדם בלבד. למשפט פוזיטיבי טענות מרכזיות:
התזה החברתית – מה שנחשב משפט בחברה מסוימת הוא עניין של עובדה חברתית. אין שיקול ערכי פרטי של השופט או מקור אלוהי, אלא ישנה עובדה גמורה שמקובלת על החברה.
תזת ההפרדה – השאלות "מהו המשפט?" ו"מה צריך להיות המשפט?" הן שתי שאלות נפרדות. המשפטן עוסק בשאלה הראשונה. המשפט הוא תוצר שרירותי של אנשים/חברה שקבעו אותו. אין תכנים שמתנים את המשפט. יש הפרדה בין נורמה למוסר.
הוגים מרכזיים
thumb|ג'רמי בנת'ם
במחשבה הפילוסופית המערבית, הפוזיטיביזם המשפטי מתחיל מעבודתו של ג'רמי בנת'ם, פילוסוף התועלתנות, ששאל חלק מדרכי המחשבה של תומאס הובס. בנת'ם הפריד בין אנשים שהוא כינה "חושפים", שתפקידם להסביר מהו החוק החל בפועל, לבין "צנזורים" שמבקרים את החוק החל בפועל ומשווים אותו לדעותיהם על החוק הרצוי. תפקידה של הפילוסופיה של החוק, על פי בנת'ם, הוא להסביר את החוקים "האמיתיים" של "החושפים" ולא את ביקורתם של "הצנזורים".
ממשיך דרכו של בנת'ם היה הפילוסוף בן המאה ה-19 ג'ון אוסטין, שגרס כי המשפט הוא אוסף של פקודות כלליות, שניתנות על ידי ריבון, ממוענות אל נציגיו ומלוות בסנקציות. בתורת הפקודה, אוסטין גורס כי במשפט יש שלושה אלמנטים מרכזיים:
ריבון – אותו אדם או גוף שנהנה מציות על ידי רוב האוכלוסייה, ושהוא עצמו לא חייב כעניין שבהרגל בציות לאף אחד אחר.
נתינים – אותם אלו שמצייתים כדרך של הרגל לריבון, ויחד עם הריבון הם מהווים את היחידה הפוליטית העצמאית.
פקודה וסנקציה לצידה – הדרך שבה הריבון משליט את עצמו על נתיניו. הפקודה היא מבע רצון של הריבון שמלווה בסנקציה.
גישה זו של אוסטין נתונה לביקורת. לדוגמה ניתן לקחת את ארצות הברית וחוקתה. כמובן שהחוקה נכתבה על ידי בני אנוש. החוקה יצרה מנגנון של ממשל שהרעיון העיקרי בו הוא הפרדת הרשויות, כאשר לשופטים הכוח לבטל חוקים הנראים להם כמנוגדים לחוקה, אך את החוקה ניתן לתקן בהליך פוליטי. מיהו, אם כן, הריבון שכוחו הוא ללא גבולות? אוסטין ישיב שאין דבר בתורתו המנוגד לרעיון של היררכיה בין החוקים הקיימים, ושתורתו אינה טוענת כי הריבון הוא גוף או אדם יחיד.
התאורטיקן המשפטי ה.ל.א. הארט מצביע על ארבעה ראשי ביקורת מרכזיים על תורת הפקודה של אוסטין: ישנם חוקים שלא ניתן לנסח כפקודות ("עשה" ו"אל-תעשה"); הריבון כפוף בעצמו לחוק; ישנם חוקים שהריבון לא מחוקק (לדוגמה: חוק מנהגי, תקדימים משפטיים); ישנה התמדה והמשכיות של החוק גם כאשר הריבון מתחלף. לפי הארט, מקור הריבונות הוא קבלת כלל חברתי שמסמיך את הריבון על ידי הציבור. הארט מציע שלושה כללים כדי לפתור סוגיות משפטיות. הכלל הראשון והבסיסי ביותר הוא כלל הזיהוי – שלפיו על-מנת להבין אם לכלל חברתי מסוים יש תוקף משפטי, יש לפנות למקורות החברתיים של החוק. כלל זה מופנה לגורמי הפקידות המדינתית, ולא לאזרחים בהכרח. הכלל השני הוא כלל השינוי, שלפיו למוסדות מסוימים יש את הכוח לשנות או לפסול חוקים קיימים. הכלל השלישי הוא כלל השיפוט, שמסייע לקבוע האם חוק הופר.
לפי השופט האמריקני אוליבר ונדל הולמס, פוזיטיביזם משפטי הוא מדע של אלו המייעצים לממשלות כיצד לפעול. לפי הולמס המדע המשפטי אינו עוסק בשאלה מהו החוק, אלא מה יפסוק בית המשפט בשאלה מסוימת. תורתו של הולמס נקראת ריאליזם משפטי. היא מכירה בכך שאת החוק הכתוב ניתן לפרש בצורות שונות, וניתן "לשחק" בו לפי האינטרסים של קבוצות שונות, כך שתפקידו של המשפטן הוא לחזות בהסתברות הגבוהה ביותר מה יפסוק בית המשפט.
thumb|האנס קלזן
תורתו של קלזן ידועה בשמה "התאוריה הטהורה של המשפט". לפי גישה זו, המשפט הוא עצמאי. הנורמות המשפטיות נוצרות על ידי נורמות אחרות ההופכות את המערכת המשפטית לסגורה. כך, תורתו של קלזן דוגלת בניסיון ליצור תאוריה מדעית וטהורה של המשפט. בעוד שאלה מוסרית תקבע שאסור לגנוב, השאלה המשפטית תהיה – אם מישהו גונב, הוא חייב להיענש: כאשר תופר נורמה מוסרית, תקום החובה להפעיל סנקציה. הסנקציה היא דרך מרכזית בתורתו של קלזן, הרואה חשיבות לפעול בדרך זו כל זמן שמופרת חובה מוסרית. לכן האמירה במקרה של גניבה, לא צריכה להיות לדידו "אדם צריך להיענש" אלא – אדם חייב להיענש. הסנקציה נחשבת לאפקטיבית שכן היא מאפשרת למשפט ליצור הסדרה ומונופוליזציה של שימוש בכוח. מבנה מערכת המשפט של קלזן בנוי כפירמידה, כאשר נורמות שואבות את תוקפן מנורמות בדרגה גבוהה יותר. מאפיין נוסף ובולט הוא הנורמה הבסיסית, שמהווה את הבסיס לכל הנורמות המשפטיות והיא שמסמיכה את יצירתן.
משפט ואתיקה
מהפוזיטיביזם המשפטי נובע שהחוק נפרד מהאתיקה. ישנם כללים משפטיים שאין להם בסיס אתי. באנגליה נהוג שמכוניות נוסעות בצד שמאל. בארצות הברית הן נוסעות בצד ימין. לא ניתן לטעון שצד אחד עדיף על השני מבחינה אתית. כאן, עצם קביעתו של כלל, כל כלל, חשובה יותר מהשאלה "מהו הכלל הרצוי".
כמובן, לא כל ההכרעות המשפטיות חופשיות מהקשר אתי. הפוזיטיביזם המשפטי אינו זהה לפוזיטיביזם אתי, או לרלטיביזם מוסרי. ניתן לקבוע כי קיימת נקודת ראות אתית, ובה בעת לקבוע כי החוק הקיים תואם נקודת ראות זו או כי אינו תואם אותה. הטענה של הפוזיטיביזם המשפטי אינה כי נקודת הראות האתית אינה רלוונטית לכל חוק שהוא, אלא כי החוק והאתיקה הם שני דברים שונים, שלפעמים יש להם תחומי עניין משותפים, אך הלוגיקה הקיימת בבסיסם שונה לחלוטין. הפוזיטיביסט המשפטי ידגיש כי הציווי המשפטי שלא לגנוב, והציווי המשפטי לנהוג בצד שמאל (או ימין) של הכביש הם שתי דוגמאות לאותה התופעה.
כנגד נקודת ראות זו, לון ל. פולר טוען כי לחוק יש מוסריות פנימית. למשל החוקים צריכים להיות פומביים, ומפורסמים לציבור הרחב. הם צריכים להיות מובנים לקורא הנבון, ואינם צריכים לסתור זה את זה. חוקים שאינם עונים על דרישות אלו אינם יכולים לשמש בתפקידו של החוק בסדר החברתי, כי אז לא ניתן יהיה לציית להם. לפי פולר דרישות אלו הן בבסיסן דרישות אתיות, והן מגבילות את כוחו של החוק, אפילו מבלי להפעיל כללים אתיים "חיצוניים" להליך המשפטי.
הפילוסוף רונלד דבורקין מבדיל בין עקרונות וכללים. "כללים" הם כמו החוק הקובע באיזה צד של הכביש יש לנהוג. הם בינאריים ביישומם. הם חלים לגבי מקרה מסוים, או שאינם חלים. "עקרונות" הם הצהרות יותר מעורפלות בדבר מדיניות ונורמות אתיות. דוגמה יפה ליישום עניין זה הוא העיקרון המשפטי "הרצחת וגם ירשת". על אף שה"כלל" הוא שהרוצח רשאי לקבל את ירושת הנרצח, אם הוא נמנה עם יורשיו החוקיים, כאן נכנס לפעולה ה"עיקרון" ומתנגד להפעלת ה"כלל".
התנגשות בין המשפט הפוזיטיביסטי ובין משפט הטבע בפסיקה בישראל
פסק דין חשוב העוסק בשאלת תחולת "המשפט הפוזיטיביסטי" אל מול "המשפט הטבעי" ומהווה אבן דרך בשיטת המשפט הישראלית ובהיסטוריה של בית המשפט העליון הוא ע"ב 1/65 ירדור נ. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית, פ"ד יט (3), 365 (פסק דין ירדור). המדובר בערעור על סירובה של ועדת הבחירות המרכזית לאשר השתתפותה בבחירות לכנסת השישית של "רשימת הסוציאליסטים", רשימה שחלק מחבריה היו אף חברים בארגון הבלתי חוקי "אל ארד".
בערעור דנו שמעון אגרנט (מי שכיהן בעת מתן פסק הדין כנשיא השלישי של בית המשפט העליון), חיים כהן ויואל זוסמן (שכיהן כנשיא הרביעי של בית המשפט העליון). שלושתם מגדולי השופטים של בית המשפט העליון.
חיים כהן ייצג את הגישה הפוזיטיביסטית, כאשר קבע כי אם אין למצוא חיקוק מפורש שמכוחו יכולה ועדת הבחירות לפסול רשימה מלרוץ לבחירות, הרי שאין בכוחה של הוועדה לפסול את הרשימה, גם אם לדעתה יש סיבות טובות לכך, וכלשונו: "לפי החוק הקיים במדינה, אשר בה שולט החוק, אין שוללים זכות מאדם, ויהא הוא הפושע המסוכן והבוגד הנבזה ביותר, אלא בהתאם לחוק בלבד. לא ועדת הבחירות המרכזית ולא בית משפט זה מחוקקים במדינה הזאת. הכנסת היא הרשות המחוקקת והיא אשר מסמיכה את מוסמכיה, אם רצונה בכך, לעשות לאיש כדרכיו וכפי מעלליו. בהיעדר הסמכה כזאת מאת המחוקק, לא ההגיון ולא הכורח ולא אהבת המולדת ולא שום שיקול אחר, יהא אשר יהא - מצדיקים עשיית דין על דעת עצמו ושלילת זכות הזולת".
המדובר בניתוח החוק באופן פוזיטיביסטי, שאינו שואל את השאלה: "מהי הנורמה המשפטית הרצויה", אלא את השאלה: "מהי הנורמה המשפטית הקיימת".
השופט יואל זוסמן בחר בדרך אחרת. השאלה היא, לדעתו, אם צריכה ועדת הבחירות המרכזית להסתפק בחוק הרשום עלי ספר, או שמא צריכה היא לשקול שיקולים ועקרונות שאינם רשומים בספר החוקים, והם שיאירו את דרכה. השופט זוסמן קבע כי בנוסף לאות הרשומה של החוק, על ועדת הבחירות המרכזית לקחת בחשבון את השיקול הטבעי והמובן מאליו, של זכות ההתגוננות של המדינה מידי אויביה מבפנים ומבחוץ. בהסתמך על הניסיון המר של רפובליקת ויימאר, קבע השופט זוסמן כי זכות התגוננות זו היא חלק מן המשפט הטבעי, ויש חובה על הוועדה לקחת שיקול זה בחשבון בעת דיוניה, ו"לא לשבת בחיבוק ידיים ולהתייאש מהעדר דין פוזיטיבי כשבעל דין מבקש מהם, שיושיטו לו יד עזר כדי להביא את הקץ על המדינה."
כאן מאמץ השופט זוסמן את גישת "המשפט הטבעי" באופן מפורש, תוך שהוא יוצא באופן חזיתי נגד גישתו הפוזיטיביסטית של חברו, השופט כהן, תוך שימוש בלקחי השואה, המהווה כיום אחד הבסיסים האידאולוגיים המוצקים למצדדי המשפט הטבעי.
השופט אגרנט, שדעתו הייתה המכרעת, קבע כי היות שהשאלה היא שאלה בעלת משמעות חוקתית, הרי שיש לקחת בחשבון נתוני יסוד, ובראשם את היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית, ולאור זאת לפרש את החוקים באופן שלא יכולה להיות פעולה הסותרת נתון בסיסי זה, ובכללה פעולת ועדת הבחירות המרכזית, שאינה יכולה לאפשר לכנסת להעלות על סדר יומה את השאלה אם יש לעשות לשם חיסול מדינת ישראל שהרי "עצם הצגת השאלה נוגדת את רצון העם השוכן בציון, את חזונו ואת האני מאמין שלו". גישה זו היא גישה מעט מרוככת מגישתו של השופט זוסמן.
פסק דין ירדור מהווה אחת הדוגמאות הטובות להתנגשות בין "הפוזיטיביסטים" ובין "אנשי המשפט הטבעי", וזאת בדור שחווה את השואה, שבה נעשו מעשים נוראים המנוגדים למוסר האנושי הבסיסי ביותר במסגרת מערכת משפטית שלמה ובעלת היגיון פנימי. על אף שבערעור הנ"ל אומצה על ידי בית המשפט העליון ברוב דעות תפיסת "המשפט הטבעי", ישנן דוגמאות רבות לפסיקה "פוזיטיביסטית" ועל כן לא ניתן לומר באופן נחרץ וברור כי אחת השיטות היא השיטה הדומיננטית במשפט הישראלי.
לקריאה נוספת
ד"ר עומר שפירא, "תורת המשפט" (בורסי הוצאה לאור, 2007), עמ' 33–134
ג'ון אוסטין, (Lectures on Jurisprudence(Lecture 1
אפלטון, מינוס או על החוק, כתבי אפלטון (תרגם י"ג ליבס) כרך 5, עמ' 283–297 (א 1 עמ' 1)
קלזן - אנגלרד, מבוא לתורת המשפט, פרק חמישי (א 16, עמ' 238).
הארט - H.L.A. Hart, 'Positivism and the Separation of Law and Morals,' 71 Harvard Law Review (1958) 583
הארט –The Concept of Law, ch. 5 (א 18, עמ' 327).
דבורקין - R. Dworkin, Taking Rights Seriously, The Model of Rules I
קישורים חיצוניים
יצחק הרצוג המהפכה החוקתית - ניתוח טקסטואלי. קובץ PDF, הקריה האקדמית אונו תשע"ד
הערות שוליים
קטגוריה:פילוסופיה של המשפט | 2023-08-05T21:10:38 |
גרשום מאור הגולה | REDIRECT רבנו גרשום | 2004-09-19T07:05:26 |
מועצה אזורית רמת הנגב | שמאל|ממוזער|300px|מתחם מבני ציבור - מועצה אזורית רמת הנגב
שמאל|ממוזער|300px|מבט ממדרשת בן-גוריון על נחל צין
שמאל|ממוזער|300px|מרכז השיטור הקהילתי ליד בניין המועצה האזורית
מועצה אזורית רמת הנגב היא מועצה אזורית בנגב שבמדינת ישראל. זוהי המועצה בעלת שטח השיפוט הגדול ביותר בישראל, כ-4,100 קילומטר רבוע (לשם המחשה, שטחה גדול פי שלוש משטחו של כל מחוז המרכז). המועצות המקומיות מצפה רמון וירוחם הן מובלעות בתוכה.
ימין|ממוזער|100px|סמל המועצה הישן (לפני המיתוג)
גבולות ושטח המועצה האזורית
הנגב מורכב משישה אזורי משנה. אחד האזורים הוא רמת הנגב. במזרח גובל שטח המועצה במועצה אזורית הערבה התיכונה, בדרום במועצה אזורית חבל אילות, במערב בגבול ישראל-מצרים ובצפון במועצה אזורית בני שמעון ובמועצה אזורית אשכול. בשטח הנתון נמצאות ארבע מועצות: מועצה אזורית רמת הנגב, מועצה אזורית נווה מדבר (של תושבי הפזורה הבדואית בנגב), מועצה מקומית מצפה רמון ומועצה מקומית ירוחם.
נתוני המועצה
מועצה אזורית רמת הנגב היא המועצה הגדולה ביותר בשטחה בישראל, היא משתרעת על 4.1 מיליון דונם, שהם למעלה מ-22% משטח מדינת ישראל. אוכלוסיית המועצה מתגוררת ב-20 יישובים מוכרים, בהם קיבוצים, מושבים, יישובים קהילתיים, מוסדות לימוד וטיפול ומחנות צבא. בנוסף נמצאות בשטח המועצה האזורית 23 חוות בודדים. בשטחי המועצה אטרקציות תיירותיות רבות: הערים העתיקות עבדת, שבטה, ניצנה וחלוצה, המכתשים, הנוף המדברי וההררי, דרכים ושבילים אשר הוכנו במיוחד למטיילים וכן 23 התיישבויות בודדים אגרו-תיירותיות. כל אלה מהווים מוקד משיכה תיירותי.
היסטוריה
ראשיתה של ההתיישבות היהודית באזור רמת הנגב הייתה בשנת 1943 בהקמת רביבים, אחת משלושת המצפים שהיו תחנות ניסוי חקלאיות בהן נלמדו תנאי הסביבה האקלימיים והחקלאים כדי לייעל את שיטות עיבוד האדמה ולהגדיל את תנובתה. בנובמבר 1947 עלה על הקרקע קיבוץ משאבי שדה שנקרא בתחילה "חלוצה" ושכן עד אחרי מלחמת העצמאות כ-11 קילומטר מצפון מזרח לרביבים. משאבי שדה ורביבים היו היחידים באזור בשנות ה-50, ונאבקו יחד להנחת צינור מים שיאפשר את הרחבת ההתיישבות באזור. דרומית לשני קיבוצים אלו קמה שדה בוקר בראשית שנות ה-50.
בשנת 1953 הוחל בהקמת היאחזויות נח"ל באזור חולות חלוצה ובדרך אליה. תחילה הוקמה גבעת רחל ובהמשך הוקמו אשלים, בארותיים והיאחזויות נח"ל נוספות. בגלל התנגדות קרן קיימת לישראל, שלא ראתה סיכוי להתיישבות אזרחית במקום, הם לא אוזרחו ובסופו של דבר ננטשו.
המועצה הוקמה ביוני 1954, וכללה בראשיתה 4 יישובים: רביבים, משאבי שדה, שדה בוקר וכפר ירוחם. ראש המועצה הראשון היה יוחנן זריז, שהיה ממפקדי הפלמ"ח. הוא כיהן עד 1956. בעשורים הראשונים במועצה זו, נמשכו כהונות ראשי המועצה כשנתיים. בתקופת כהונתו של זריז, העסיקה המועצה את זריז בחצי משרה ובנוסף אליו העסיקה גם עובדת משרדית בודדת, במשרה מלאה. למועצה לא היה מבנה משלה. גם לא חדר משלה. זריז, שהיה גם רכז היישוב משאבי שדה, בחצי משרה, החזיק משרד אחד עבור שתי המשרות וכל רכוש המועצה היה ארונית ושולחן עבודה, שהיו בפינה של משרד מזכירות משאבי שדה וג'יפ שחנה בחוץ. אחד המיזמים העיקריים של זריז היה רכישת אמבולנס עבור המועצה.
אחרי זריז כיהן יהודה דרור (צ'ובינסקי), שכונה "צ'ובה". דרור כיהן בשתי קדנציות לא רצופות. בין שתי הכהונות של צ'ובה כיהן עודד ברזילי, חבר אותו קיבוץ. בתקופה מאוחרת יותר, היה ברזילי במשך עשרים שנה מהנדס המועצה. בין 1964 לבין 1969 כיהן בתפקיד חגי אבריאל.
בינתיים, למועצה כבר היו מבני קבע שנמצאו בבאר שבע. בכהונתו של יעקב יוגב הם עברו לתוך שטח המועצה.
התעוררות מחודשת להתיישבות ברמת הנגב החלה בראשית שנות ה-70 וקיבלה תאוצה בימי ממשלת הליכוד לאחר הסכמי קמפ דייוויד וההחלטה על מסירת סיני למצרים. באתר קרוואנים שהוקם בצומת משאבים עברו בזה אחר זה הגרעינים שהקימו את אשלים (עברו לנקודת הקבע בתחילת 1979), טללים (עברו לנקודת הקבע בתחילת 1980) ורתמים (עברו לנקודת הקבע ב-1983). בהמשך קמו עזוז (1985), ניצני סיני (1986), וכמהין (ב-1988).
שמואל ריפמן כיהן כראש המועצה משנת 1991 עד לפטירתו בינואר 2017. ריפמן היה הראשון שכיהן כמה קדנציות רצופות, בין השאר בגלל שבקדנציה הראשונה שלו בוטל ההסכם בין היישובים, שלא איפשר זאת. בתקופת כהונתו קמה באר מילכה (ב-2006). ריפמן הגדיל וסידר את המועצה.
שלב נוסף בהתיישבות במקום החל בשנות ה-2000, עת החלה תנועת אור לכוון גרעיני התיישבות של חילונים ודתיים לנגב. במסגרת זאת קמו ברמת הנגב מרחב עם ובאר מילכה, חודשה ההתיישבות ברתמים והוקם היישוב שיזף. מ-2017 ראש המועצה הוא ערן דורון.
יישובי המועצה
מספר צורת היישוב יישוב שנת הקמה 1 יישוב קהילתי אשלים 1979 2 מושב באר מילכה 2006 3 קיבוץ טללים 1980 4 מושב כמהין 1988 5 יישוב קהילתי מדרשת בן-גוריון 1963 6 יישוב קהילתי מרחב עם 2001 7 קיבוץ משאבי שדה 1949 8 יישוב מוסדי ניצנה 1987 9 מושב ניצני סיני (קדש ברנע) 1984 10 יישוב קהילתי עזוז 1943 11 קיבוץ רביבים 1943 12 יישוב קהילתי רתמים 1983 13 קיבוץ שדה בוקר 1952 14 יישוב קהילתי שיזף 2011
ראשי המועצה
ראש המועצה זמן כהונתו יישוב מגוריו יוחנן זריז 1954–1956 משאבי שדה יהודה דרור 1957–1959 רביבים עודד ברזילי 1960–1962 רביבים יהודה דרור (כהונה שנייה) 1963–1964 רביבים חגי אבריאל 1964–1969 משאבי שדה יהושע לבבי 1970–1971 רביבים יעקב כהן 1972 - 1975 משאבי שדה רפי בכרך 1976–1977 שדה בוקר יעקב יוגב 1978–1982 רביבים משה חקלאי 1983–1987 משאבי שדה רפי בכרך (כהונה שנייה) 1988–1990 שדה בוקר שמואל ריפמן 1991 עד לפטירתו בינואר 2017 רביבים ערן דורון מ-2017 מדרשת בן-גוריון
ערים תאומות
קישורים חיצוניים
מועצה אזורית רמת הנגב, במרכז המידע לנגב ולגליל של תנועת אור
ממלכתו של יוחנן זריז, מאת פ. יורמו, צילומים א. ירון, דבר, יום שישי, ספטמבר 02, 1955; עמוד 14
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1954
קטגוריה:כביש 10
קטגוריה:הנגב: יישובים | 2024-09-03T20:31:33 |
החומה האטלנטית | שמאל|ממוזער|250px|מפת החומה האטלנטית
שמאל|ממוזער|250px|בונקר גרמני על חוף הים בדנמרק
שמאל|ממוזער|250px|מגדל תצפית גרמני באי ג'רזי
שמאל|ממוזער|250px|בזנ"טים (קיפודים צ'כים), פרוסים בקרבת קאלה, החומה האטלנטית, 1944
החומה האטלנטית (בגרמנית: Atlantikwall) היא כינוי למערך ההגנה שהקים הרייך השלישי לאורך חופי מערב אירופה בשנים 1942–1944 במהלך מלחמת העולם השנייה על מנת למנוע מבעלות הברית אפשרות פלישה לאירופה היבשתית בדרך זו.
הסיבות לבניית החומה
לאחר כישלון הקרב על בריטניה החליט היטלר להפנות את מאמציו מהחזית המערבית אל עבר תכנון מבצע ברברוסה מתוך אמונה שהקרב מול ברית המועצות יוכרע במהרה. מבצע ברברוסה לא עמד ביעדי ההכרעה ולאחר המפלה בקרב סטלינגרד היה ברור שהמלחמה בחזית המזרחית לא תוכרע תוך זמן קצר ושרוב המשאבים הצבאיים ימשיכו להישלח למזרח כדי להתמודד עם ברית המועצות. עם הצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה ב-1941, סכנת הפלישה מבריטניה לשאר אירופה הפכה ממשית. היטלר הכיר בכך שגרמניה לא תוכל להתמודד עם מלחמה בחזית נוספת. בעקבות הפשיטה של כוחות קומנדו בריטיים בסן-נאזר שבחבל הלואר במרץ 1942, הוא הוציא את "הנחיית הפיהרר מספר 40" ב-23 במרץ, שציוותה על הקמת ביצורים לאורך חופי מערב אירופה על מנת לעצור כל ניסיון פלישה אנגלו-אמריקאי. ביצורים אלה נודעו בשם "החומה האטלנטית". הוא ציווה שההגנה תהיה כל כך מסודרת והיחידות כל כך יעילות, שכל ניסיון פלישה יתנפץ לפני הנחיתה או מיד אחריה.
באוגוסט 1942 ערך היטלר דיון בהשתתפות הרייכסמיניסטר אלברט שפר (הממונה על ארגון הבנייה הנאצית, הטודט) ובכירים מפיקוד המערב. הוא הורה להכין את ביצורי הקבע החזקים ביותר שניתן לכל אורך החוף הנתון לשליטה נאצית (3,800 קילומטרים), מגבול צרפת עם ספרד בדרום ועד גבול נורווגיה עם פינלנד בצפון; הוא רצה 15,000 נקודות מבוצרות שיאוישו ב-300,000 מגנים, והורה להשלים את בניית הביצורים עד ה-1 במאי 1943, המועד המוקדם ביותר בו צפויה פלישה. כישלון הפשיטה על דייפ באוגוסט 1942, הודות להגנה הגרמנית בחופים, העצים אצל היטלר את האמונה בחשיבותה של החומה האטלנטית.
ככל שחלף הזמן הידרדר מצבה של גרמניה. הרוסים התקדמו בחזית המזרחית וכדי לעצור אותם נדרשו כוח אדם ומשאבים נוספים. היטלר האמין כי סיכול הנחיתה יהיה הגורם המכריע של המלחמה כולה, וכי אם ייכשל ניסיון הפלישה, לא ינסו בעלות הברית לפלוש שוב לעולם, ואז יוכל הוורמאכט להעביר עשרות דיוויזיות לחזית המזרח ולהטות את המצב שם לטובתו.
בניית החומה
על תכנון ובניית החומה האטלנטית הופקד ארגון טודט, שלפני כן כבר עבד על יצירת קו זיגפריד בגבול צרפת-גרמניה בשנים 1938 - 1942. אלפי עובדי כפייה אולצו לבנות את הביצורים בחופי בלגיה וצרפת אשר לאורך תעלת למאנש.
בעיני רוחו דמיין היטלר את החומה האטלנטית כקו ביצורים אימתני לאורך כל חופי מערב וצפון אירופה. הוא רצה 15,000 נקודות בצורות שיאוישו ב-300,000 מגנים, אך המציאות הייתה שונה בתכלית. מרבית החופים היו מבוצרים ומאוישים בדלילות בתחילת 1944, מלבד אזור פה-דה-קאלה (שם הייתה החומה האטלנטית קרובה ביותר לתיאור התעמולה הגרמנית: מצודה בלתי חדירה).
בנובמבר 1943 הטיל היטלר את משימת שיפור ביצורה של החומה האטלנטית בתעלה על פילדמרשל ארווין רומל, אחד ממפקדי השריון המוכשרים של גרמניה, ומינה אותו למפקד קבוצת ארמיות B בינואר 1944. רומל האמין שביצורם של החופים הכרחי על מנת לעצור את הפלישה המתקרבת, שלאור ריכוזי הכוחות הגדולים בבריטניה הייתה צפויה בחודשים הקרובים. תחת פיקודו של רומל הואץ קצב הבנייה, ונבנו בונקרים וביצורים בכל קטע חוף שהתאים אפילו במידה מועטה לנחיתה אמפיבית. קו ההגנה הראשון מול החוף הכיל מוקשים מעוגנים בתעלה. המכשולים ברצועת הגאות החלו במה שכונה שערים בלגיים, מבנים דמויי שער עשויים ממסגרות ברזל בגובה של כשלושה מטרים, שהוצבו במים כ-150 מטרים מקו שיא הגאות. למבנים הוצמדו מוקשי צלחת 'טלר' (Teller), מוקשים נגד טנקים, או פגזי ארטילריה. אחריהם, כמאה מטרים מקו שיא הגאות, נגררו קורות כבדות לתוך המים והונחו כשהן מכוונות אל הים. במרחק שבעים מטרים מהחוף הכילה חגורת המכשולים העיקרית קיפודים צ'כיים, שנועדו לקרוע את תחתיתן של נחתות. עד רגע הפלישה זרעו הגרמנים מיליוני מוקשים בצפון צרפת. כדי להכביד על נחיתת כוחות מוטסים, הוצפו במים שטחים נמוכים ונזרעו מוקשים ומכשולים הרחק מעבר לקו החוף. בשטחים הפתוחים הראויים לנחיתת דאונים ננעצו קורות באורך שלושה מטרים בקרקע שכונו "האספרגוס של רומל".
החומה האטלנטית מעולם לא הושלמה למרות המאמצים הכבירים שהושקעו בבנייתה. הסיבה לכך היא שלגרמנים לא היה מושג היכן בעלות הברית מתכננות לפלוש, ואי לכך היה צורך לבצר קו חוף באורך אלפי קילומטרים. כמו כן, הגרמנים האמינו שהמקום הסביר ביותר בו תתרחש הפלישה הוא פה-דה-קאלה (הודות למבצע הונאה נרחב של בעלות הברית, מבצע פורטיטיוד) והשקיעו את מרב מאמציהם בביצור אזור זה. סיבה נוספת טמונה בקשיים של הגרמנים להעביר חומרי בנייה (ברזל, מלט וחול) לחזית, כתוצאה מהרס שיטתי של התשתיות בגרמניה ובצרפת בהפצצות בעלות הברית ופעילות חבלנית מצד תנועת ההתנגדות הצרפתית.
בסופו של דבר, החומה האטלנטית לא מילאה את ייעודה, כאשר עיכבה באופן מינורי בלבד את נחיתת בעלות הברית במהלך הפלישה לנורמנדי.
הפולמוס בנוגע לטקטיקת ההגנה הרצויה של הכוחות הגרמניים
רומל האמין שהביצורים הקבועים יוכלו רק לעכב את ההסתערות של חיילי בעלות הברית, לא להדוף אותה. הוא חשב שלכך תידרש התקפת נגד מהירה ביום הפלישה עצמו, על ידי דיוויזיות ניידות של רגלים ושריון שיהדפו את ההסתערות על קו המים. לתפיסתו, עשרים וארבע השעות הראשונות של הפלישה תהיינה המכריעות, כי אם יינתן לאויב להקים ראש גשר איתן, יהיה כמעט בלתי אפשרי לסלקו מהיבשה. על סמך ניסיונו במערכה בצפון אפריקה, רומל סבר כי עתה, לאחר שבעלות הברית השיגו עליונות אווירית מוחלטת בצפון-מערב אירופה, יש להציב את דיוויזיות הפאנצר קרוב ככל האפשר לחופים, בעמדות מחופרות, מאחר שאם תורחקנה מהחזית לצורך מתקפת-נגד הן לעולם לא יצליחו להגיע לקרב בזמן כדי להכריעו, בגלל שליטת בעלות הברית באוויר.
מפקד חזית המערב, פילדמרשל גרד פון רונדשטט, יחד עם גנרל ליאו גייר פון שוופנבורג, מפקד קבוצת פאנצר מערב, חלקו עליו בסוגיה זאת. הם טענו, שיש להציב את יחידות הפאנצר הרחק מן החופים, להתיר לבעלות הברית לנוע פנימה לתוך היבשת, ואז לבצע מתקפות נגד הרחק מטווח התותחים הימיים הכבדים של ספינות בעלות הברית. לדעתם, ולדעת גנרל היינץ גודריאן, מומחה ללוחמת שריון, הניסיון בסלרנו ובסיציליה, שבו ניסו כוחות שריון גרמניים לתקוף את ראשי החוף של בעלות הברית ונכתשו באש התותחים הימיים, הוכיח כי אי אפשר לקרב את השריון לחופים. בנוסף, לראייתם, התחפרות הטנקים בקרבת החוף מנוגדת היגיון, שכן העוצמה של עוצבות הפאנצר גלומה בניידות ובכוח האש שלהן.
בפגישה שהתקיימה במרץ 1944, בין מפקדים בכירים במערב עם היטלר, ביקש רומל שליטה על כל דיוויזיות השריון במערב, שעד אותה עת היו תחת פיקודה של קבוצת פאנצר מערב. בסופו של דבר, היטלר בחר בפשרה רפה, והעביר לפיקודו של רומל שלוש דיוויזיות פאנצר - דיוויזיית הפאנצר ה-2, דיוויזיית הפאנצר ה-21 ודיוויזיית הפאנצר ה-116, בעוד שארבע הדיוויזיות האחרות (האס.אס ה-1, האס.אס ה-12, פאנצרגרנדיר ה-17 ופאנצר להר) בגזרה של פיקוד מערב נשמרו בפנים הארץ ככוח עתודה נייד; הן הוכפפו אישית להיטלר, שפקד שהן לא יופעלו בלי הוראה ממנו עצמו. הפתרון הבעייתי שבחר היטלר, לפצל את הפיקוד על יחידות השריון, משמעותו היה שבשעת חירום יקבלו מפקדי דיוויזיות הפאנצר פקודות משלוש סמכויות: מרומל, מפון רונדשטט ומהיטלר.
לקריאה נוספת
סטיבן אמברוז, יום הפלישה, הוצאת זמורה ביתן, 2002. תרגום: מרדכי ברקאי
אנטוני ביוור, מלחמת העולם השנייה, הוצאת ידיעות ספרים, 2014, עמ' 426–446, 604-640. תרגום: עמנואל לוטם
קישורים חיצוניים
44 תמונות של הצד הגרמני של החומה האטלנטית, באתר warhistoryonline
הערות שוליים
קטגוריה:זירת מערב אירופה במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:מלחמת העולם השנייה: מערכות ביצורים | 2024-09-25T20:41:32 |
ויקרא | סֵפֶר וַיִּקְרָא הוא הספר השלישי מחמשת חומשי התורה. שמו נגזר מהמילה הראשונה בספר: . חומש ויקרא נודע גם בכינויו התלמודי "תורת כהנים", לו זכה כיוון שהוא עוסק בעיקר בהלכות הקרבת הקרבנות ובשאר דיני המשכן. בדומה לכך, בביבליה הנוצרית מכונה הספר Λευιτικός בתרגום השבעים היווני, או Leviticus בתרגום הוולגטה הלטיני, כלומר – "של הלווים". מבחינתם הוא כלול ב"Pentateuch" (חמשת הספרים) של הברית הישנה.
רובו המוחלט של הספר עוסק כאמור במצוות, בקרבנות ובחוקים שונים, והוא מכיל רק שני קטעים קצרים בעלי גוון סיפורי (תיאור שבעת ימי המילואים וסיפורו של המקלל).
לפי תורת התעודות (הרואה את המקרא כשילוב של מקורות), ספר ויקרא מיוחס בעיקרו למקור הכהני (מקור P).
על פי המדרש, פרשת ויקרא הפותחת את חומש זה היא הפרשה הראשונה שלומדים ילדי ישראל, וזאת מהטעם ש"יבואו טהורים (ילדים שעדיין לא חטאו) ויעסקו בטהרות".
הספר מכיל עשרים ושבעה פרקים, עשרים ושלושה סדרים, חמישים ושתיים פרשיות פתוחות וארבעים ושש סתומות.
תוכן ומבנה הספר
מצוות הקרבנות (פרקים א–ז)
כהמשך לספר שמות, המסיים בהשלמת המשכן ובנייתו, פותח ספר ויקרא בפרטי מצוות הקרבנות, ומפרט את סדר הקרבתם של העולה, המנחה, השלמים, החטאת, אשם המעילות ואשם הגזילות.
לאחר מכן מצווה התורה על תרומת הדשן, ומוסיפה פרטים שונים למצוות המנחה, החטאת, האשם, התודה והשלמים.
באמצע דיני השלמים בא גם איסור על אכילת חֵלֶב.
שבעת ימי המילואים (פרקים ח–י)
משה, אהרן ובניו מקיימים את המצווה שנצטוו בספר שמות כט א–לז, להקריב קרבנות ולקדש בהם ובשמן המשחה את המזבח, המשכן, הכהנים ובגדיהם. מצווה זו נמשכת שבעה ימים.
ביום השמיני נכנסים אהרן ובניו לתפקידם בקרבנות מיוחדים לאותו יום. אש יוצאת מלפני ה' ואוכלת על המזבח את העולה והחלבים.
נדב ואביהוא, שני בניו הגדולים של אהרון, מקריבים קטורת זרה. הם נענשים במוות. אהרן ושני בניו הנותרים, אלעזר ואיתמר, מצווים שלא לנהוג עליהם מנהגי אבילות.
אהרן ובניו מצטווים על איסור שתיית יין לפני ובזמן העבודה ומתמנים על הוראת התורה לעם, עם דגש על דיני טהרה וטומאה.
משה מצווה לאהרן ובניו לאכול מחלקי הקרבנות. מתקיים דיון באשר לשעיר החטאת שנשרף.
דיני טומאה וטהרה: מאכלות, יולדת, נגעים, ודם (פרקים יא–ט"ו)
בפרקים אלו מפורטים דיני בעלי החיים הכשרים לאכילה והטמאים, ופרטי טומאת נבלה. לאחר מכן מפורטים דיני טהרת היולדת וקורבנה, ומוזכרת מצוות ברית המילה ביום השמיני. אחריהם באים דיני נגע הצרעת בגוף, הבגד והבית, ודיני הזב והזבה.
סדר עבודת יום הכיפורים (פרק טז)
הפרק פותח באיסור על אהרן הכהן להיכנס בכל עת אל קודש הקודשים. התורה מפרטת את הקרבנות שעליו להביא בבואו – פר חטאת, איל לעולה ושני שעירים – ואת סדר הקרבתם והקטרת הקטורת לפני-ולפנים. על שני שעירים הוטלו גורלות, "ל-ה' ו"לעזאזל" : זה של ה' הוקרב לחטאת, והשני נשלח לשאת את עוונות ישראל אל ארץ גזרה במדבר. התורה נוקבת בזמן בו יש לערוך את הסדר הזה – אחת בשנה, ביום הכיפורים – ומוסיפה פרטי דינים הנוהגים בו, כגון עינוי נפש ואיסור מלאכה.
איסור שחוטי חוץ ואיסור דם (פרק יז)
התורה אוסרת בפרק זה לשחוט בהמות מחוץ למחנה, מבלי לזרוק את הדם על מזבח ה' באוהל מועד (וזאת כהרחקה מעבודת השעירים שהיו רגילים בה).
התורה מאריכה באיסור אכילת דם וכן מצווה על כיסוי דם חיות ועופות.
איסור עריות (פרק יח)
התורה אוסרת על הליכה בחוקות ארץ מצרים וכן ארץ כנען, ומפרטת את סוגי העריות, היינו – איסורי מגע מיני.
נמנים כאן ערוות אב, אם, אשת אב, אחות, בת הבן, בת הבת, בת אשת אב, אחות אב, אחות אם, אחי האב, אשת אחי האב, אשת הבן, אשת האח, אישה ובתה, בת בנה או בת בתה, שתי אחיות, נידה, אשת איש, (באמצע נכנס איסור המולך, שאיננו ערווה כי אם עבודה זרה), משכב זכר ורביעת בהמה, בין לאיש הרובע בין לאישה הנרבעת. התורה מאיימת בעונש – "ולא תקיא הארץ אתכם".
חוקי האזרח והמוסר, ובידול מדרכי האלילים (פרק יט)
לאחר פתיח קצר הדורש את היותנו קדושים, ומפרט על הזמן והמקום המקודשים, רוב הפרק זה עוסק בהתחשבות האזרחית (המקביל למשפט הפלילי בימינו, אך כולל דרישות מוסריות), ובהיבדלות מהנהגות אליליות. במקבצי חוקים אלה מזכיר הספר מקבצי חוקים הנמצאים גם בחומשים אחרים (כמו שמות), וכן למרות הדימוי ה"מקדשי" של הספר, הרי כי הציווי "ואהבת לרעך כמוך" – למשל – לקוח דווקא מקובץ חוקים זה (ויקרא יט יח).
הפרק פותח עם מצווה כללית – "קדושים תהיו" ומיד לאחריו עוסק בזמן ובמקום המקודשים: שמירת השבת. איסור פניה לאלילים, והגבלת עת אכילת קרבנות (איסור נותר ופיגול). עיקר הפרק עוסק במצווות ההתחשבות האזרחית. התחשבות בעני ובגר: פאה ולקט, עוללות ופרט. מצוות המשפט האזרחי: איסור גנבה, כחש, שקר, שבועת שווא, עושק, גזל, הלנת שכר. התחשבות בחלש: איסור קללת חרש, הכשלת עיוור, והטיית משפט. אחריות ואחווה אזרחית: איסור הליכת רכיל, איסור הימנעות מהצלה ואיסור שנאה בלב. מצוות תוכחה, ואיסור נקימה ונטירה. מצוות היבדלות: כלאי בהמה, כלאי זרעים, שעטנז ומצוות אשם שפחה חרופה (שילוב של בן חורין ושפחה). ההתנהגות הראויה בארץ (והיבדלות מדרכי עובדי האלילים): איסור ערלה ונטע רבעי, איסור אכילה על הדם, ניחוש, הקפת פאת הראש והשחתת הזקן, שריטה על מת וכתובת קעקע, הזניית הבת, מצוות שמירת שבת (לעומת עובדי האלילים) ומורא מקדש, איסור אוב וידעוני, הידור זקן ושיבה (כנראה בניגוד לעובדי האלילים), איסור הונאת גר (בניגוד להתנהגות המצרים), ומצוות אֶמֶת המידות והמשקלות.
עונשי עריות (פרק כ)
בפרק זה מפורט עונש ספציפי למעביר בנו ובתו למולך ולכל סוגי העריות המוזכרים בפרק יח.
קדושת הכהנים, וקצת דיני קודשים (פרקים כא–כב)
בפרק זה מוזהרים הכהנים מלהיטמא טומאת מת. כהנים רגילים ("הדיוטות") מותרים להיטמא לקרוביהם, כהן גדול – גם לא זה. כמו כן מוזהרים הכהנים מלשאת אישה זונה, או חללה או גרושה, וכהן גדול – אסור גם באלמנה.
כמו כן נאסרים כהנים בעלי מום להקריב קרבנות.
כהנים טמאים, או אנשים זרים (שאינם כהנים), נאסרים מלאכול תרומה וקודשים. כן מבוארים דיניהם של תושב כהן ושכירו, עבדו, בניו ובנותיו.
כן נאסר להביא קרבנות מבהמות בעלות-מום.
כן נאסר להקריב מחוסר זמן.
נאסר לשחוט בהמה ובנה ביום אחד.
התורה חוזרת על איסור נותר.
פרקים אלה מסיימים באיסור חילול השם ובציווי על קידוש השם.
מצוות המועדים (פרק כג)
פרק זה עוסק במועדי השנה. מוזכרים שבת, קורבן פסח, חג המצות, מנחת העומר, ספירת העומר, שבועות, ראש השנה, כיפור, סוכות ושמיני עצרת.
נר התמיד, לחם הפנים והמגדף (פרק כד)
בפרק זה חוזרת התורה על פרשת נר התמיד, מפרטת את דיני לחם הפנים ומספרת את סיפורו של המגדף ועונשו.
בעקבות מעשה המגדף נוספים עונשים למי שמגדף, למכה אדם, למכה בהמה, ומטיל מום באדם.
שמיטה, יובל ודינים נלווים (כה,א–כו,ב)
בפרשה זו מפורטים דיני השמיטה, היובל, גאולת הקרקע, איסור ריבית, דיני עבד עברי, גאולת עבד הנמכר לגוי, איסור פסל, מצבה וכן אבן משכית.
התוכחה (פרק כו)
בפרק זה באות ברכות באם ישמרו בני ישראל את התורה, וקללות באם לא ישמעוה. בסוף הקללות באה הבטחה – "וזכרתי את בריתי... ואף גם זאת, בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים...".
מצוות ערכים וחרמים (פרק כז)
בפרק זה באים דיני הנודר ערכי אדם, דיני המקדיש בהמה "טהורה" או "טמאה" (בעלת-מום), המקדיש בית, שדה אחוזה או שדה מקנה, וכן דיני בכור, דיני חרם, מעשר שני ופדיונו, מעשר בהמה ודיני תמורה.
חלוקת הספר
בספר ויקרא 10 פרשות ואלו הן:
ויקרא
צו
שמיני
תזריע
מצרע
אחרי מות
קדושים
אמור
בהר
בחקתי
פרשנות הספר בעת העתיקה
בשל חשיבותו לחוק המקראי ולמשפט העברי שהמשיך אותו, ספר ויקרא זוכה להתייחסות רבה בספרות חז"ל, אין ודאות ששם הספר: "ויקרא" היה שם הספר בתקופה קדומה, ובלשון התנאים קרוי היה גם "תורת כוהנים" ועדיין בימי שמואל הנגיד, נצרך הוא להסביר: "ותורת-כוהנים הוא ספרא והוא ספר-ויקרא לבד".
בעוד שבמסורת הנוצרית אין מסורת פרשנית נרחבת עליו (בהשוואה לספר בראשית, למשל). שני קובצי מדרשים הנחשבים מהמוקדמים ביותר נערכו על ספר ויקרא, ספרא שהוא מדרש הלכה וויקרא רבה שהוא מדרש אגדה. אחד מקובצי הדרשות הבודדים המוקדשים לויקרא מבין אבות הכנסייה חובר על ידי אוריגנס, שחי בקיסריה וקיים קשרים קרובים עם רבנים יהודים, כך שאפילו בפרשנות הנוצרית ניכרת השפעת העניין היהודי בספר.
חיבורו של ספר ויקרא לפי בקורת המקרא
בעת החדשה שויך בתחילה רובו ככולו של ספר ויקרא למקור קדום אחיד, ששויך למסורת הכהנים וקיבל בביקורת המקרא את הכינוי ס"כ (P). רד"צ הופמן השתמש בדוגמאות רבות מספר ויקרא בחיבורו "ראיות מכריעות כנגד ולהויזן", ובנוסף חיבר פירוש לספר ויקרא, בו פיתח את שיטתו.
בתקופות מאוחרות יותר, הגדירו חוקרים הבחנה בין שתי שכבות עריכה כהניות בספר ויקרא: "תורת הכהנים" (תו"כ, או P) ו"ספר הקדושה" (אה"ק, או H). עיקר החומר של אה"ק מופיע בחלק המכונה "תורת הקדושה" (ויקרא י"ז–כ"ו), אך חוקרים סיווגו גם קטעים נוספים בחומש כתוספות ועריכות של אה"ק.
לצד פירושו המונומנטלי של יעקב מילגרום לספר ויקרא, פיתחו שיטה זו גם שני חוקרים מן האוניברסיטה העברית: ישראל קנוהל וברוך שוורץ. אף כי שלושתם מסכימים לגבי אבחנת היסוד בין תו"כ לאה"ק, הם חלוקים באשר לשאלה האם מדובר ברובד עריכה או בהתפתחות פנימית במקור הכהני, בשאלת תיארוך כל אחת מן השכבות וביחס בין טומאה לחטא (או בין טהרה ומוסר) בשתי השכבות.
לקריאה נוספת
פרשנות ומחקר על הספר
משה ויינפלד (עורך), ספר ויקרא, מתוך סדרת עולם התנ"ך, הוצאת "דברי הימים", תל אביב, 2002
מנחם בולה, ספר ויקרא'' (שני כרכים), מתוך סדרת דעת מקרא, מוסד הרב קוק, ירושלים
יעקב מילגרום, ויקרא: ספר הפולחן והמוסר, מוסד ביאליק, ירושלים, 2014
ד' הופמן, ספר ויקרא, ירושלים, תשי"ג
עיונים בנושאים מתוך הספר
ישראל קנוהל. מקדש הדממה – עיון ברובדי היצירה הכוהנית שבתורה. ירושלים: מאגנס, תשנ"ג.
ברוך שורץ. תורת הקדושה – עיונים בחוקה הכהנית שבתורה'''. ירושלים: מאגנס, תשנ"ט.
קישורים חיצוניים
שיעורים ומאמרים של הרב אורי שרקי על ספר ויקרא
ספר ויקרא באתר 929 - תנ"ך ביחד
פרופ' שמואל אחיטוב, יעקב מילגרום, ויקרא – ספר הפולחן והמוסר, פתח הדבר, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
פרשות השבוע של ספר ויקרא
ויקרא, ו: כ – ז: ד – קטע מהגניזה הקהירית מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
הערות שוליים
*
קטגוריה:ספרי התורה
קטגוריה:הברית הישנה | 2024-06-30T09:20:23 |
יין | שמאל|ממוזער|200px|משתה יין באיראן; ציור קיר מהמאה ה-17 בארמון צ'הל סותון באספהאן
יין הוא משקה משכר המיוצר מענבים. היין נוצר בעת תסיסה אלכוהולית של תירוש, כאשר הסוכר מומר בתהליך מטבולי על ידי שמרים לאתנול (המכונה כוהל או אלכוהול) ולפחמן דו-חמצני.
תהליך ייצור היין היה קיים עוד בימי קדם, כאשר התברר כי מיץ או פרי עוברים תהליך שבסופו נוצר משקה משכר. מאז ימי קדם יש ליין התייחסות רבה בתרבות האנושית. פעמים רבות יש ליין תפקיד באירועים חברתיים ובאירועים דתיים. בדומה למשקאות חריפים אחרים, את היין נהוג להגיש בכוס יין. שתייה מרובה של יין גורמת לשכרות ועליצות בטווח הקצר, אך בטווח הארוך צריכת אלכוהול מוגזמת עלולה לגרום לנזקים בריאותיים. עם זאת, בשתייה מתונה, מועיל היין האדום במניעת מחלות לב.
הגדרה
אף על פי שניתן לייצר יין לא רק מענבים, אלא גם מפירות וירקות אחרים ואף מפרחים מסוימים ומרכיבים שונים רבים, המילה "יין" לבדה משמעה תמיד יין ענבים.
יין שאינו מכיל ענבים נקרא בדרך כלל שיכר (לדוגמה: שיכר רימונים, הדסים, פסיפלורה וכו'). או שיצוין ממה מורכב היין (למשל, יין שזיפים). באיחוד האירופי החוק מגביל את השימוש במילה "יין" רק ליין שמיוצר מענבים, אך מתיר להוסיף לו 59 מרכיבים, בהם מים, חיידקי חלב, ג'לטין ועוד. גם בארצות הברית מתירים להוסיף מרכיבים נוספים ליין. בעל המלאכה המייצר יין מכונה "יינן". ברוב המדינות אם לא בכולן, אין היינן מחויב לפרט מרכיבים נוספים שהכניס ליין, מלבד החומר המשמר – גופרית דו-חמצנית.
ליקר הוא משקה אלכוהולי סוכרי ובעל אחוזי אתנול גבוהים יותר בהשוואה ליין או לשיכר. מפיקים אותו מפירות ומירקות שונים, כגון תותים, דובדבנים או מנטה, באמצעות השריה באלכוהול ומיצוי טעמים ולא על ידי התססת הסוכרים.
היסטוריה
הממצאים הארכאולוגיים העתיקים ביותר שמעידים על ייצור יין נמצאו בשולאברי, גאורגיה; כדים עשויי-חרס לשמירת יין, שנמצאו באתר זה, מתוארכים כבני 8,000 שנה. בדיקות ביוכימיות הוכיחו, שליין שנשמר בכלים אלה נוספו בכוונה חומרים אנטי-בקטריאליים טבעיים, כדי שהיין יישמר לזמן ארוך יותר.
כלי חרס עתיקים, שמעידים על ייצור יין, נמצאו בהרי זגרוס שבאיראן, ומתוארכים לשנת 5,400 לפנה"ס (בני 7,400 שנה). לתגלית חשיבות רבה לאור העובדה שבאזור זה מעולם לא גידלו גפנים, אלא בעיקר חיטה ושעורה (המשמשות לייצור בירה) דבר המלמד על כך שהיין היה סחורה עוברת לסוחר באותם ימים. כלי חרס עתיקים עבור יין נמצאו גם בבבל, גילם כ-5,500 שנה. כל התאריכים שלעיל מבוססים על בדיקות שערך צוות המעבדה במוזיאון של אוניברסיטת פנסילבניה.
ביוני 2024 דווח על יין לבן בן כ-2,000 שנה, ממוצא אנדלוסי, והוא היין העתיק ביותר שהתגלה אי פעם במצב נוזלי. היין התגלה בכד שנמצא במבנה קבורה רומי בקרמונה שבספרד.
מצרים העתיקה
ליין היה גם תפקיד חשוב בחיים הפולחניים במצרים העתיקה. למרות שגם במצרים לא גדלו הגפנים, המצרים ביססו את תעשיית היין שלהם כבר בתחילת תקופת הברונזה על ענבים אשר יובאו מכנען. ציורים המתארים ייצור יין נמצאו על קירותיהם של קברי הפרעונים וברשימת המנחות שהוגשו למת נמצאו כדי יין אשר יוצרו ללא ספק בדלתה של הנילוס.
ביוון ורומא
ממוזער|שמאל|250px|ציור של דיוניסוס אוחז במכל שתייה על גבי אמפורה (490–480 לפני הספירה)
היוונים והרומאים אהבו לשתות יין, ואף סגדו לאל מיוחד אשר היה אחראי על משקה זה: דיוניסוס (בגרסה הרומית: בכחוס), אשר פולחנו (חגיגות הדיוניסיה) עורר התלהבות גדולה והמוניות ("בכחנליות"). עם כיבוש ארץ ישראל על ידי הרומאים יכלו לעסוק בהרכבת גפנים. הם מרחו אספלט או זפת שנכרה בים המלח על מקום ההרכבה או על גדם של ענף שנכרת וכך מנעו צמיחת טחב ופטריות.
בתקופת האימפריות הללו התפשטה הכנת היין לכל אירופה ועם השנים הפכה לתעשייה המפותחת אותה אנו מכירים כיום.
היסטוריה של היין בארץ ישראל
גידול הגפנים היה תמיד חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של ארץ ישראל, באגן הים התיכון המזרחי נפוצה הגפן כבר בתקופת הברונזה. הכרם הראשון, כמו גם השכרות הראשונה, מיוחסים בתורה לנח: "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" ().
העברים הקדמונים נהגו לשתות יין בעת שמחה, אך גם השתמשו בו בטקסים דתיים: בימי בית המקדש היין היה ננסך על גבי מזבח העולה בשעת הקרבת הקורבנות. על כן היין מתואר במשל יותם בתנ"ך כמשקה "הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים" ().
במהלך השנים הפכה הגפן לסמל ארצישראלי. הגפן נחשבת לאחד משבעת המינים שנתברכה בהם הארץ. סגנון הבניה החד קומתי שטוח הגג אפשר לבעלי הבתים לנטוע גפן אשר השתרגה על סככה שנבנתה על הגג ויצר צל נעים ופרקטי, רבים בארץ התנסו בהכנת יינות ביתיים מהפירות אותם גידלו. גתות לדריכת ענבים המעידות על כרמים גדולים הן תגליות ארכאולוגיות שכיחות בישראל בכל תקופה שהיא. גתות רבות מתקופת בית המקדש פרושות בדרום הארץ, ידוע על גת מהתקופה ההלניסטית בצפון תל אביב, גת מהתקופה הביזנטית בלוד ובראשון לציון ועוד.
ימין|ממוזער|350px|גת בחווה החקלאית הביזנטית בחורבת דיר סמען
לאחר הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל, במאה השביעית, הצטמצמה תעשיית ייצור היין בארץ ישראל, בשל התנגדות האסלאם לשתיין יין (ראו לקמן). כרמים רבים נעקרו, ובמקומם ניטעו כרמי זיתים. אולם, על אף זאת, למעשה המשיכה הפקת יין עד לתקופה הממלוכית.
בתקופה החדשה של היישוב, החל מאמצע המאה ה-19, שימשה הגפן כענף חקלאי חשוב במושבות של הברון רוטשילד וחברת פיק"א, לא בשל איזשהו יתרון כלכלי, שכן ענפי חקלאות אחרים היו דחופים יותר לכלכלת היישוב, אלא בשל יתרון תדמיתי שעזר לקשר בין יהדות אירופה העשירה והתורמת לבין העשייה הציונית להפרחת השממה. ב־1870, עם ייסוד מקוה ישראל, הוחל בגידול מסודר של גפנים וייצור יין במפעלים. כעשרים שנה מאוחר יותר נבנו יקבים שפעלו בשיטות צרפתיות במושבות הברון ראשון לציון וזכרון יעקב. מפתיחת היקבים ועד מלחמת העולם הראשונה הפך היין למוצר החקלאי המוביל של היישוב היהודי בארץ ישראל. לאחר קום המדינה, הוגדל השטח שהוקצה לכרמים, וליקבים הוותיקים ששוכללו התווספו גם יקבים חדשים בבנימינה, פתח תקווה ומקוה ישראל.
זני גפנים
לרוב מיוצר היין מזן אחד או יותר של המין האירופאי וִיטִיס וִינִיפֶרַה. על פי תקן היין הישראלי, כאשר היין מכיל יותר מ־85% עסיס של אחד הזנים האלה (למשל פינו נואר, זינפנדל או שרדונה) הוא נקרא יין "זני", כלומר ייחשב עשוי כולו מאותו הזן שמייצג 85%. זאת לעומת יֵין מִמְסָךְ, המכונה גם בלנד, כלומר יין "מעורב" שמורכב ממספר זני ענבים. בארצות הברית למשל, התקן עומד על 75% בלבד מזן מסוים.
יש מגוון אדיר של זני ענבים מהמין ויטיס ויניפרה בעולם. ישנם זנים שידועים כ"זנים בין-לאומיים" והם מייצגים כ-10–20 מהזנים הנטועים ביותר בעולם (למשל סוביניון בלאן, שרדונה, מרלו או קברנה סוביניון). לעומתם ישנו מגוון גדול של זני מורשת, או זנים ילידיים שהם זני ענבים בדרך כלל פחות מוכרים שמאפניינים אזורים, מחוזות או מדינות שונות בעולם (למשל טרביאנו ד'אברוצו וברברה באיטליה, או אסירטיקו ורודיטיס ביוון).
ניתן גם לייצר יין מגפן מהמין ויטיס לַברוּסקַה או תערובות שלו עם מינים אחרים. ויטיס לברוסקה, ויטיס רופסטריס, ויטיס רוטונדיפוליה וויטיס ריפאריה הם מינים שמוצאם מצפון אמריקה ומשמשים בעיקר למאכל, אך לפעמים גם לייצור יין. ברם חשיבותם העיקרית של המינים האמריקאים לתעשיית היין בשמשם ככנות הרכבה לגפן האירופית (המין ויניפרה – הרוכב). בכך הם מקנים לגפן האירופית עמידות לכנימת הפילוקסרה, מזיק הפוגע בשורשים וגרם להשמדתם הכמעט מוחלטת של כרמי אירופה בסוף המאה ה-19.
אזורי ייצור יין
ימין|ממוזער|150px|כרם בבורדו, צרפת
ממוזער|שמאל|150px|כרם אורגני ברמת הגולן
ענבי יין גדלים לרוב בין קו רוחב 30–50 מעלות צפון ל-30–40 מעלות דרום. אזור היין הדרומי ביותר בעולם נמצא באי הדרומי של ניו זילנד סמוך לקו רוחב 45 מעלות דרום.
בשנת 2011, חמש יצרניות היין הגדולות ביותר היו צרפת, איטליה, ספרד, ארצות הברית וסין.
בישראל נפוץ גידול גפני יין ברמת הגולן, בגליל העליון, בשפלה, בהרי יהודה, בשומרון, ברמת ערד ולאחרונה גם באזורים מסוימים בהר הנגב.
יין אזורי
טעמו של היין תלוי לא רק בסוג העינב אלא גם בסוג האדמה והאקלים בו הוא גדל. לאורך ההיסטוריה נודעו יינות בשמות המציינים את מחוז מוצאם ולעיתים גם את סגנונם: בורדו, ריוחה, קיאנטי, קוניאק ושמפניה כולם שמות סוגי יין המשקפים את היין הפופולרי ביותר המיוצר באזור על שמו הם נקראים.
קטלוג יין בצורה זו, המקובל בעיקר באירופה, מאפשר לדעת את מוצאו של היין ואף את סוגי הענבים מהם הוא מורכב ושיטת הייצור שלו. בשאר העולם נהוג פשוט לציין את סוגי הענבים המרכיבים את היין.
בציר ושיטות סיווג יין אחרות
מקובל לסווג יין על פי שנת הבציר שלו כיוון שלרוב הוא מיוצר מענבים שנבצרו באותה השנה. יינות רבים משתבחים ככל שחולף הזמן מה שמביא חובבי יין לשמור ולנצור בקבוקים מתקופות בציר הנחשבות למשובחות. תקופות בהם המינון בין ימי שמש לימי גשם, בשלות הענבים בבצירתם ומוכנות האדמה נמצאים במצבם האופטימלי, ידועות באיכות היין שמופק בהן וכן במחירו המרקיע שחקים בשל כך.
רבים סוברים שיינות אדומים יתיישנו טוב יותר ולאורך זמן ארוך יותר מאשר יינות לבנים וזאת בשל ריכוז טאנין גבוה יותר בענבים האדומים. אין זה נכון. קיימים יינות לבנים רבים, בעיקר יינות קינוח, שיכולת ההתיישנות שלהם גבוהה מזו של יינות אדומים. מה שמגן על יינות לבנים אלה ושומר עליהם לאורך זמן, הוא לרוב ריכוז חומצה או סוכר – או שילוב שלהם – שמונע את ההתפרקות שלהם.
הטאנין שביינות האדומים מקנה להם עפיצות – תחושת יובש או חספוס בפה אחרי הלגימה. תחושה זו קיימת גם ביינות לבנים מסוימים, בעיקר כאלה שבהם ריכוז החומצה יחסית גבוה.
כמו רוב היינות האדומים שנמכרים כיום בעולם, רוב היינות הלבנים מומלצים לשתייה לא יאוחר משנתיים ימים לאחר הבציר. יינות רוזה מקובל לשתות בשנת הבציר עצמה, או לכל היותר שנה לאחר מכך.
סוגי יין
סוג היין מהווה סיווג משנה ראשוני עבורו. צבע היין נקבע על פי נוכחות קליפות הענבים במהלך התסיסה הראשונית מאחר שצבע העסיס של כל הענבים הוא שקוף. יין אדום מיוצר מענבים שחורים או אדומים אך גם כאן מתקבל הצבע מהקליפות אשר תוססות יחד עם עסיס הענבים. יין לבן מיוצר מענבים ירוקים, כשבתסיסה מופרדות קליפות הענבים מהעסיס וכך מתקבל יין שקוף-צהבהב או ירקרק. כאשר מכינים יין מענבים אדומים ומשאירים את הקליפות בהשריה לתקופת תסיסה קצרה מתקבל לרוב יין בעל גוון ורדרד שנקרא "יין רוזה". יין "סמוק" (או גם בְּלָאשׁ) הוא כינוי שהשתרש בארצות הברית ולא מקובל להשתמש בו בישראל.
יין לבן שמיוצר מענבים אדומים – ללא השרייה בכלל על הזגים (קליפות הענבים) – נקרא "Blanc de noir" – "לבן מאדום".
יין כתום – מיוצר מענבים לבנים, באמצעות השריות ארוכות מאוד – לעיתים כמה שבועות – של התירוש עם הזגים.
יין ירוק – בעל ניחוח של פלפל ירוק, דשא קצוץ וברוקולי, הנובע מענבים שאינם בשלים מספיק.
יין מבעבע (כגון שמפניה ומוסקטו) – יין המכיל פחמן דו-חמצני (CO2) שהוא תוצר מפעולת התסיסה, הנכלא בבקבוק. ישנם יצרנים המפיקים יינות מבעבעים או מוגזים על ידי הוספת גז (CO2) מ"בלון" לפני הביקבוק. ביינות תוססים הלחץ בבקבוק נע בין 1–6 אטמוספירות, כתלות בסגנון.
יינות מבעבעים באופן טבעי, בייחוד אלו שנעשו בשיטה המסורתית (שכונתה בעבר "שיטת שמפן" או Methode Champagne) נחשבים איכותיים יותר בשל אופן הכנתם הדורש יישון על השמרים, טכניקה שבה נשמר היין טוב יותר לאורך זמן בבקבוק והוא מקבל טעמים עשירים יותר ומרקם נעים יותר מזה של יין שהוסף לו גז באופן מלאכותי.
יין מחוזק – לרוב מתוק יותר ותמיד מכיל אחוז אלכוהול גבוה מזה של יין רגיל (שהוא בין 15%–22%). המתיקות נובעת מכך שתהליך התסיסה נקטע בטרם עת על ידי הוספת אלכוהול (תזקיק) ליין בכמות היוצרת יין בעל אחוז אלכוהולי גבוה, ריכוז גבוה זה הורג את השמרים ביין (הרגישים לו) ולכן נותר סוכר שיורי.
אף על פי שמרבית סגנונות היין המחוזקים הם מתוקים, קיימים גם יינות מחוזקים יבשים כגון סוגים מסוימים של שרי (Sherry).
סוגים עיקריים של יינות מחוזקים: מלגה, מרסלה, מדירה, שרי, פורט.
דרך נוספת לסווג יין היא הרושם שהיין משאיר על השותה בטעימה הראשונה. יין יכול להיות מתואר כיבש, חצי יבש, חצי מתוק או מתוק. סיווג זה מתייחס לרמת הסוכר שנשארה ביין בתום התסיסה (יבש – כמעט ללא סוכר, מתוק – נשאר בו סוכר רב).
יין אגרסיבי – עשיר במיוחד בחומציות או בטאנינים.
יין כבד – עשיר בטעמים ובעל צבע אדום כהה.
יין מאוזן – בעל איזון בין חמיצות, מרירות ומתיקות.
יין מופנם – יין שטרם נפתחו טעמיו.
יין סגור – טעמיו וריחו מוגבלים במיוחד.
יין פירותי – בעל טעם בולט של פירות כמו: תפוח, דובדבנים, ליצ'י, מלון, תות, תפוח ועוד.
יין צורי – ריחו מזכיר אבן צור או אבק שריפה.
יין קרח – יין מענבים שנבצרו ונסחטו במצב קפוא כפי שנעשה לראשונה בגרמניה בשיטת Eiswein כך שנוצר ריכוז סוכר גבוה ועושר בטעמים ובמתיקות.
יין שלם (או עגול) – יין בעל רוב תכונות הטעם והריח הנדרשות.
יין קורקי – יין פגום בעל ריח של עובש ורטיבות.
ייצור היין
בעבר היה מופק יין בשלושה שלבים. בשלב הראשון דרכו את הענבים בגת, אספו את המיץ וממנו הפיקו את היינות האיכותיים יותר. בשלב השני סחטו את הענבים פעם נוספת לשם סחיטת כמות מיץ נוספת. תהליך זה מיצה יותר יין מחלקי הזגים והחרצנים ולכן התקבלו יינות בעלי טעם מריר עד מר. היו מקומות בהם מיצו מהזגים (קליפות הענבים) מיץ בפעם שלישית, לעיתים על ידי חימום, מיץ זה נתן יין בעל איכות ירודה, שלרוב לא נשמר זמן רב וניתן לעבדי הבית או נרכש על ידי העניים.
הפרדה ומעיכה
בשלב הראשון הענבים שנבצרו מגיעים ליקב לתהליך של הפרדה מהאשכולות ומעיכה בהתאם להחלטת היינן.
ביקבים המייצרים יינות פרימיום, ניתן לראות שלב מיון לפני המעיכה – הענבים המופרדים עוברים דרך שולחן מיון (סרט נע או שולחן מכני רוטט), בו מרחיקים צימוקים, ענבים לא בשלים וענבים המציגים ריקבון או עובש. פעולת המיון נעשית כדי שרק הענבים האיכותיים ביותר יהפכו ליין.
בשלב האחרון הענבים ממשיכים למכונת הריסוק (קראשר) אשר לוחצת את הענבים וגורמת לשבירת הקליפה (זג), פעולה זו גורמת לתירוש ליגור. בעבר היה נהוג לבצע את תהליך זה על ידי דריכת הענבים בגת באמצעות הרגליים היחפות. כדי לייצר יין אדום, המיץ והקליפות מועברים למכל תסיסה שם מתרחש תהליך ההשריה והתסיסה.
כאשר מייצרים יין לבן, התירוש מורכב ממיץ בלבד. תהליך ההשריה בין המיץ לקליפה לרוב איננו רצוי משום שזה מעודד מיצוי תרכובות המכונות "פנולים" אשר עלולות להוביל למרירות ועפיצות – תכונות לא רצויות ביין לבן. לכן, לאחר שלב המעיכה הענבים עוברים למסחטה (פרס) הממצה מהם את המיץ. שלב נוסף שמתבצע ביין הלבן הוא הפרדת משקעים גסים. התירוש מופנה למכל שיקוע בו המיץ מקורר לטמפרטורה נמוכה מאוד (כדי לעכב את התחלת התסיסה) למשך 24–36 שעות בטרם הפיסטור.
בתהליך השיקוע התירוש נפרד בשל כוח הכבידה לשני מרכיבים:
מרכיב קל (שכבה עליונה) – מיץ צלול.
מרכיב כבד (שכבה תחתונה) – משקעים גסים (חלקיקי ענבים ולכלוך).
בסיום השיקוע המיץ הצלול בלבד מועבר למכל התסיסה שם מתחיל התהליך שבו מיץ הופך ליין.
יקבים מסוימים (במיוחד יקבים גדולים עתירי ציוד משוכלל) מחליפים את תהליך השיקוע בהפרדה בעזרת צנטריפוגה ומקצרים את התהליך ממספר ימים למספר שעות.
תסיסה
בשלב זה עובר התירוש למכלי תסיסה. בעבר השתמשו לרוב בחביות עץ, כיום נפוץ השימוש במכלי נירוסטה בעלי דפנות כפולות, השומרות ביתר קלות על טמפרטורה קבועה.
תחילת התסיסה נעשה על ידי שמרים. השמרים הופכים את הסוכר שבתירוש לאלכוהול, לפחמן דו-חמצני ולתרכובות "לוואי" משניות כגון חומצה נדיפה, תרכובות ארומה ותרכובות טעם שונות.
על פני הקליפה נמצאים שמרי-בר מסוגים שונים, אולם כדי ליצור ביין הצעיר ארומה צפויה ומבוקרת נהוג להוסיף לתירוש שמרי יין מתורבתים. התסיסה בעזרת שמרי-בר מקובלת גם כיום והיין הנוצר מתסיסה זו הוא ארומטי יותר, אולם ייתכן שארומות מסוימות בו אינן נעימות לחיך הצרכן. התסיסה מתרחשת בטמפרטורות שבין 12 ל-37 מעלות צלזיוס ויש להקפיד שהטמפרטורה במכל התסיסה ובסביבתו לא תחרוג מתחום זה. יש לקחת בחשבון שתהליך התסיסה עצמו גורם לחימום התירוש ועליית הטמפרטורה שלו.
סחיטה
שמאל|ממוזער|260px|חביות עץ לאחסון היין ביקב בשלב היישון
עם סיום התסיסה האלכוהולית סוחטים את התירוש האדום ומפרידים את הנוזל מהמוצקים. ביין לבן כאמור, הסחיטה מבוצעת עוד בטרם התסיסה.
יישון
בשלב זה מעבירים את היין למנוחה. יינות אדומים פשוטים ומרבית היינות הלבנים מועברים לנוח במכלי נירוסטה. יינות אדומים איכותיים יותר וזנים מסוימים של יינות לבנים יעברו לחביות עץ אלון, שעם הזמן יוסיפו ליין ארומה וניחוחות נוספים.
במהלך תקופה זו מבצעים גם את פעולת ההצללה הטבעית – השפייה. במהלך היישון מצטברים בתחתית המכל או החבית משקעים. בפעולת השפייה מעבירים את הנוזל מהמכל בו נמצא היין אל מכל אחר מבלי להעביר את המשקעים. כמות המשקעים המצטברת בתחתית יורדת משפייה לשפייה.
בעקבות מציאת יין טוב בספינות טרופות, נעשים ניסיונות ליישון יין בקרקעית הים.
תסיסה מאלו-לקטית
לאחר סיום התסיסה הכהלית עובר היין תסיסה נוספת המתרחשת על ידי חיידקים (בקטריה) לקטיים המצויים בו או מוספים לו על ידי תרבית מסחרית (לרוב ממשפחת O.Oeni).
במהלך התסיסה המאלולקטית הבקטריה ממירה בתהליך מטבולי את החומצה המאלית לחומצה לקטית (חומצה חלשה יותר). במהלך התסיסה מתרחשים שינויים כימיים ביין המשפיעים על צבעו, טעמו והארומה שלו.
לא כל היינות האדומים עוברים תסיסה מלולאקטית. הסיבה לשימוש בתסיסה זו היא לא רק בשל שיפור איכות היין אלא גם משום שהיעדר חומצה מאלית מקנה ליין "יציבות בקטריאלית" – הופכת אותו לסביבה פחות מזמינה לגורמי קלקול ומצמצמת את הסיכוי לקלקול בקטריאלי.
חלק מן היינות הלבנים עוברים תסיסה מאלולקטית בהתאם לסגנון היין.
בִּקבוק
זהו השלב האחרון בתהליך.
כיום מרבית היקבים העובדים עם חביות עברו לביקבוק ממכל בניגוד לביקבוק יחידני של חביות – זאת כדי להבטיח הומוגניות של היין.
מהמכל היין לרוב עובר סינון ומשם ממשיך לקו מילוי הבקבוקים, פיקוק, והדבקת תווית.
במרבית היקבים ניתן לראות בקו הביקבוק "טכנולוגיית גז אינרטי" – מתקן המציף את הבקבוק בגז כגון חנקן או ארגון לפני שהבקבוק מתמלא ביין או מנגד מכונות בִּקבוק-פיקוק משולבות השואבות את האוויר מהבקבוק ויוצרות וואקום לפני מילוי היין והחדרת הפקק – כדי להשיג מילוי ללא נוכחות אוויר.
הסיבה לשימוש בטכנולוגיה זו היא צמצום מגע היין עם חמצן בשלב המילוי כדי להקטין את ריכוז החמצן המומס ביין, דבר העלול לגרום לאי סדירות ושוני בין בקבוק לבקבוק. טכניקה זו ממזערת את תופעת ה"הלם ביקבוק" אשר מכונה גם "מחלת ביקבוק" – שינוי דרסטי לרעה שמתרחש באופי היין ממנו הוא מתאושש רק לאחר מספר שבועות עד חודשים. יינות רבים משווקים ללקוח מיידית לאחר הביקבוק ולכן היצרן לא יכול להרשות ליין שלו "לחלות".
היין בדתות
היין משמש לטקסים דתיים בתרבויות ובאזורים שונים. ניסוך לאלים לעיתים קרובות נעשה עם יין. במיתולוגיה היוונית, דיוניסוס היה אל היין והגפן.
ביהדות
ליין יש מקום מרכזי בדת היהודית, הוא נחשב למשקה חגיגי, ונהוג לשתותו בימי שבתות חגים ומועדים, וכן לכבוד אירועים משמחים.
היין הוא המשקה היחיד אשר זכה לברכה מיוחדת משלו: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָפֶן". ברכה זו יש לומר לפני שתיית היין. כאשר מביאים לשולחן יין משובח יותר מהיין שכבר נמצא על השולחן מברכים כל המשתתפים ברכת הטוב והמיטיב. הברכה אחרונה שתיקנו לברך לאחר שתיית היין היא ברכה אחת מעין שלוש, וזאת בניגוד לברכה שמברכים לאחר שתית שאר המשקים שהיא ברכת בורא נפשות.
היין הוא מצרך הכרחי לשם קיומם של החגים והטקסים היהודיים: את ברכת המזון יש לברך ועל הכוס (לכל הפחות בברכת הזימון), בליל שבת שותים כוס יין בטקס הנקרא קידוש, הבא לציין את כניסתו של היום הקדוש. גם במוצאי שבת שותים כוס יין בטקס הנקרא הבדלה, המבדיל בין היום הקדוש היוצא ליום החול הנכנס. בליל הסדר שותים ארבע כוסות יין, ואילו בפורים אף נהוג לשתות לשוכרה עד למצב שבו לא מבחינים "בין ארור המן לברוך מרדכי". גם בסעודת מצווה, כגון סעודת נישואין וברית מילה יש לשתות יין. יחסה החיובי של היהדות ליין הגיעה לידי כך, שנאמר "אין אומרין שירה אלא על יין". התלמוד הבבלי אף מעמיד את השמחה האמיתית דווקא על כזו הנובעת משתיית יין: "אין שמחה אלא בבשר ויין".
למרות כל זאת, מזהירה הדת היהודית מפני שתייה מוגזמת: "אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלֲלֵי בָשָׂר לָמוֹ" () ו"אין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין" ). אמנם, בתנ"ך, נח ולוט, נודעו במקרי שכרותם (מכאן הביטוי "שיכור כלוט"), אך הפרשנות המקובלת אומרת כי ההשתכרות המוגזמת היא אירוע של נפילה מוסרית שהכתימה את דמותם כצדיקים. איסורים מיוחדים קיימים לגבי כוהנים שאסור להם לשתות יין בעת עבודתם במקדש (), ואיסור מורחב יותר לנזיר בתקופת נזירותו שנאסר אפילו בענבים ובצימוקים ().
כשרות היין
ממוזער|סילו המחזיק יין עם מדבקת "נא לא לגעת" בשל חשש מפסילת הכשרות כהגדרת יין נסך
ממוזער|יין נסך, שאיננו מיוצר בארץ, עליו תווית המציינת כי הוא לא כשר.
בכשרות של היין ישנה חומרה יתרה על כשרויות של מאכלים אחרים, בגלל איסור נסך והחשש שגוי ינסך את היין לעבודה זרה. עם זאת, מזה כמה מאות שנים איסור זה פחות רלוונטי בשל העובדה שגוים אינם מנסכים יין לעבודה זרה וכיום האיסור נובע מ"סתם יינם" קרי חשש מיחסי קרבה עם הגוים. יין שנגע בו גוי או יהודי המחלל שבת בפרהסיא, מכונה יין נסך ואסור בהנאה על-פי ההלכה. יין שנשאר חשוף במשך זמן שעלולים היו לנסכו – נאסר, אלא אם כן היין היה סגור בצורה שאם היה נפתח, הדבר היה ניכר.
התירוש הנסחט מהענבים נחשב ליין, ולכן בכל תהליך הייצור של יין כשר, רק יהודים שומרי מצוות באים במגע עם היין עד לסיום הביקבוק. לשם כך על היקבים המעוניינים שהיין שלהם יהיה כשר, להעסיק מלבד משגיח כשרות, גם עובדי ייצור שיהיו יהודים שומרי מצוות. במקרים רבים ישנם שני ייננים: האחד שומר מצוות שמותר לו לגעת ביין, והשני מפקח ועוסק במלאכות שאינן דורשות מגע עם היין עצמו. חלק מהיינות עוברים תהליך פיסטור הפוגם ביין ומקל על בעיית המגע עם היין בעת הגשתו.
תנאים נוספים לכשרות יין שנעשה מענבים שגדלו בארץ ישראל (השווים לכל גידול חקלאי) נובעים מאיסור בציר הענבים מהכרם בשנת שמיטה שלא באמצעות הסדר הלכתי עם בית דין, והפרשת תרומות ומעשרות המתבטאת כיום בשפיכת מעט מעל 1% מהיין.
בנצרות
ממוזער|ימין|200px|נס הפיכת המים ליין של ישו בחתונה בקנה
שמאל|ממוזער|200px|ישו מצווה על תלמידיו לאכול לחם ולשתות יין כמייצגים את בשרו ודמו; קטע מציור הסעודה האחרונה, סביבות אמצע המאה ה-16
בנצרות, הבסיס לקדושת היין הוא הסעודה האחרונה של ישו. במהלך הארוחה, מברך ישו על היין, מצהיר כי היין הוא דמו, ומורה לתלמידיו לשתות ממנו. אחר כך הוא בוצע את הלחם, מצהיר כי הלחם הוא גופו, ומורה לתלמידיו לאכול ממנו.
סיפור הסעודה האחרונה משמש בסיס לאחד הסקרמנטים המרכזיים בנצרות – האוכריסטיה. טקס האוכריסטיה הוא מוקד המיסה בכנסייה הקתולית ונהוג בחלק מהכנסיות הפרוטסטנטיות. במהלכו נעשה שחזור של הסעודה האחרונה – ראש הטקס מחלק יין ולחם למאמינים כביטוי לדמו ולגופו של ישו. היין והלחם המשמשים בטקס האוכריסטיה נועדו במיוחד לצורך זה, ועל כן הם מכונים "לחם הקודש" ו"יין הקודש".
טקס דומה נהוג בכנסייה האורתודוקסית ובכנסיות האוריינטליות וקרוי בשם הליטורגיה הקדושה.
באסלאם
בניגוד למנהג שתיית היין ביהדות ובנצרות, ציוויי האסלאם מחילים איסור מוחלט על שתיית כל המשקאות האלכוהוליים. היות שהיין הוא משקה אלכוהולי, גם עליו חל איסור זה.
הציווי על איסור שתיית האלכוהול נקרא: "חַרָאם" (תרגום לעברית: "אסור"), ומקורו הוא במשפט המוסלמי הפִיקְה", אשר מקביל להלכה היהודית.
בשל העובדה שה"פיקה" הוא פרשנות של דרך אללה כתוצר מחשבה של מלומדים, ה"חראם" עשוי להיתפס בעיני מוסלמים מסוימים כמצווה לא קדושה (שהרי אינה הוראה של 'אללה' בעצמו), ויכולה להיות אי הסכמה לגביו בקרב זרמים מסוימים (לדוגמה, בסוּפיזם).
הזרמים העיקריים באסלאם, הסונה והשיעה, מקפידים על מצוות איסור שתיית משקאות אלכוהוליים ומבססים מצווה זו על פרשנויות מאוחרות שתמכו וחיזקו את הפסוק הבא מתוך הקוראן: "השטן מבקש להצית טינה ושנאה ביניכם באמצעות יין והימורים, ולהרחיק אתכם מהזיכרון של אלוהים ומתפילותיכם. האם לא תימנעו מאלה?" (קוראן, 5:90).
השפעות בריאותיות של שתיית יין
ממוזער|250px|במטבח הצרפתי ישנן גבינות עשירות בשומן רוויי, למשל גבינת ברי
אתנול, הרכיב המשכר ביין, תופס בדרך כלל 10%–15% מנפח היין או 8%–12% ממשקלו. לעיתים טעמו של היין מאפשר לאדם לשתות כמויות גדולות של המשקה מבלי לשים לב לטעמו של האתנול, אולם גם כוסית אחת של יין עלולה להביא את האדם למצב של שכרות, מה שעלול להיות מסוכן בעת נהיגה. שתיית אתנול ממכרת ועלולה לגרום לאלכוהוליזם ולפגיעה בכבד.
עם זאת, לשתייה מתונה של אתנול מיוחסות מספר השפעות חיוביות על גוף האדם. הפרדוקס הצרפתי הוא כינוי המתאר את הסתירה, לכאורה, בין התזונה והרגלי החיים בצרפת הנחשבים גורמי סיכון למחלות לב, לבין שיעור התמותה הנמוך ממחלות לב לעומת ארצות אחרות. אחת ההערכות ליישוב הסתירה, מבוססת על תרבות שתיית היין הנפוצה בצרפת. העובדה שיין אדום מכיל נוגדי חימצון, העוזרים בניקוי הדם ממשקעים בכלי הדם, מחזקת טענה זו. אולם, יש החולקים על הקביעה כי בצרפת מספר מועט יחסית של מקרי מות ממחלות לב. לטענתם, מדובר במצג שווא, שמקורו באופי הדיווח המקובל בצרפת על נסיבות מקרי מוות שלא אירעו בבתי החולים, שכן מוות מחוץ לכותלי בתי החולים שכיח על רקע מחלות לב.
מחקר משנת 2017 שעבר על 45 מחקרים קודמים, מצא הטיות במחקרים שטענו להשפעה מיטיבה על הלב: "חלק מהנבדקים שלא צרכו אלכוהול ונמצא כי בריאותם הלבבית גרועה יותר, דווקא שתו אלכוהול בעבר אך הפסיקו את צריכתו בשל בעיות רפואיות או תרופות שנטלו, ולכן מלכתחילה היו בריאים פחות מאנשים שכן שתו אלכוהול. החוקרים סבורים שהעובדה הזו היא שיצרה את האשליה כי קיים קשר בין שתיית אלכוהול ובין בריאות טובה יותר".
ראו גם
אוצר יין
הארגון הבין-לאומי של הגפן והיין
יין בארץ ישראל
יקב
יקב בוטיק
הפרדוקס הצרפתי
טקס יין
השפעות בריאותיות וחברתיות של שתית משקה אלכוהולי
גלגל הריחות
כוס יין
טעימת יין
יין טבעי
לקריאה נוספת
"הגפן והיין בארכאולוגיה של ארץ-ישראל", מאת עמוס הדס, בהוצאת קרוננברג הוצאה לאור
ד"ר א. סרנת (2001) "ענבים בישראל"
Ben-Yosef, M. (2002). The bible of Israeli wines. Moshav Ben-Shemen : Modan
"עולם היין", מאת שלמה פפירבלט, אריה ניר הוצאה לאור
קישורים חיצוניים
חיים גן, על עולם היין – מתוך אתר "נוסעים בזמן" – מגזין גאוגרפי
חיים גן, כל מה שרצית לדעת על 'יישון', "יין וגורמה" גיליון 118
ענת סלע ורפאלה רונן, להתבגר בכבוד, "יין וגורמה" גיליון 116
תערוכה וירטואלית בנושא יין ובירה בימי קדם, מתוך אתר מוזיאון ישראל
סרטון הסברה על הכנת יין מתקופת המקרא, מתוך האתר מקראנט
עוד מונחי יין, באתר האקדמיה ללשון
מילון למונחי יין (2012), באתר האקדמיה ללשון העברית
הערות שוליים
*
קטגוריה:משקאות אלכוהוליים
קטגוריה:מאכלי שמרים | 2024-09-22T14:09:10 |
יין בארץ ישראל | ממוזער|ביקבוק יין בזכרון יעקב, 1952
היין היווה חלק משמעותי במסגרת החקלאות במהלך ההיסטוריה של ארץ ישראל. גידול הגפן וייצור יין התקיימו באזור כבר בתקופת הברונזה, הגפן היוותה חלק משבעת המינים המאפיינים את ארץ ישראל, ותושבי הארץ המשיכו לגדל אותה לאורך השנים. ייצור היין תפס מקום מרכזי במיוחד בתקופת היישוב בארץ ישראל, במאה ה-19 וה-20. היין מהווה ענף פעיל במדינת ישראל גם כיום, ושוק היין כולל יינות מיקבים ותיקים, יקבים מסחריים גדולים וקטנים ויקבי בוטיק.
היסטוריה
באגן הים התיכון המזרחי נפוצה הגפן כבר בתקופת הברונזה. הכרם הראשון מיוחס לנח: .
הגפן נחשבת לאחד משבעת המינים המאפיינים את הארץ. מצוות שתיית היין (במידה) היא חלק בלתי נפרד מהיהדות. החל מקידוש ליל שבת וארבע הכוסות בליל הסדר ועד מסורת העדלאידע בפורים. זאת בניגוד לאסלאם האוסר על שתיית יין לחלוטין ולרוב הפלגים בנצרות (לותרניזם, הכנסייה הקתולית, נצרות אורתודוקסית והכנסייה האנגליקנית) שיוצאים נגד שתיית יין מרובה מחוץ לטקס המיסה, גישה הקרויה moderationism.
במהלך השנים הפכה הגפן לסמל ארצישראלי, בשל תנאי האקלים האופטימליים לגידול גפנים. סגנון הבנייה החד קומתי שטוח הגג איפשר לבעלי הבתים לטעת גפן אשר השתרגה על סוכה שנבנתה על הגג ויצרה צל. רבים בארץ התנסו בהכנת יינות ביתיים מהפירות שגידלו. מלבד זאת גתות לדריכת ענבים, המעידות על כרמים גדולים, הן תגליות ארכאולוגיות שכיחות בארץ ישראל. גתות רבות מתקופת בית המקדש פרושות בדרום הארץ. ידוע על גת מהתקופה ההלניסטית בצפון תל אביב, גת מהתקופה הביזנטית בלוד ובראשון לציון ועוד. (ברושי, 1985). באזור ההר הפכה גפן היין לגידול מרכזי ובמרחב זה נותרו אלפי גתות במגוון צורות.
חוקרים כיום סבורים שהיין היה אחד התוצרים החשובים ביותר בארץ ישראל והמזרח הקרוב כולו בתקופה הביזנטית. כותבים בני התקופה מתארים את אשקלון ואת עזה כמרכזי סחר חשובים בדרום הארץ שייצאו יין לרחבי האימפריה. הירונימוס כתב כי הנוף הארץ ישראלי בזמנו היה רווי בכרמים. קרוב לוודאי שהכנסייה, שהחזיקה באדמות רבות באזור, הייתה יצרן יין מרכזי, ועדויות ארכאולוגיות לכך נמצאו בשרידי גתות בחורבת חשק (ליד עכו) בחורבת בית לויה (ליד בית גוברין) וכן במקומות נוספים בארץ. היינות הארץ ישראלים שהכיר המשורר קוריפוס , שחי במאה ה-6 לספירה, היו יינות לבנים, קלים ומתוקים. מקורות תלמודיים מאותן שנים מזכירים עשרות סוגי יין. במהלך התקופה הביזנטית התפתחה גם תעשיית היין בערי הנגב. שרידי כרמים המבוססים על מי שיטפונות ונגר עילי פרושים בהר הנגב. ובערים דוגמת עבדת ושבטה נתגלו מבני גתות משוכללים וגדולים. ביבנה התגלה מפעל יין גדול ממדים מהתקופה הביזנטית.
לאחר הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל, במאה השביעית, הצטמצמה תעשיית ייצור היין בארץ ישראל, בשל התנגדות האסלאם לשתיין יין (ראו לקמן). כרמים רבים נעקרו, ובמקומם ניטעו כרמי זיתים. אולם, על אף זאת, למעשה המשיכה הפקת יין עד לתקופה הממלוכית. במקומות מסוימים, ובעיקר באזור הר חברון, התפתחה תעשיית דבש ענבים (דיבס) שעשתה שימוש חלופי, לא-אלכוהולי, בענבי הכרמים ששרדו באזור.
בתקופה החדשה של היישוב, החל מאמצע המאה ה-19, היה גידול הגפנים ענף חקלאי חשוב במושבות של הברון רוטשילד וחברת פיק"א. לא בשל חשיבותו הכלכלית – ענפי חקלאות אחרים היו דחופים יותר לכלכלת היישוב – אלא בשל יתרון תדמיתי שעזר לקשר בין יהדות אירופה העשירה והתורמת לבין העשייה הציונית להפרחת השממה.
ב-1848 הקים יצחק שור, בן לעולים חסידים מאוקראינה, את היקב הראשון בירושלים, ממנו התפצלו במשך השנים מספר יקביםראו משפחת שור (ייצרני יינות).
ב-1870, עם ייסוד מקוה ישראל, הוחל בגידול מסודר של גפנים וייצור יין במפעלים.
בשנת 1887 הוקם היקב בראשון לציון, שבמשך שנים רבות היה היקב הגדול בארץ ישראל. היקב תרם רבות להתפתחות המושבה, אבל שנים אלה בתולדותיה מתאפיינות במאבקים מרים בין פקידי הברון רוטשילד, שהתנכרו להם עד שהגיעו הדברים, ב-1887, לידי מרד ממש. יקב נוסף שפעל בשיטות צרפתיות הוקם בזכרון יעקב. מרגע פתיחתם ועד למלחמת העולם הראשונה הפך היין למוצר החקלאי המוביל של היישוב היהודי בארץ ישראל. לאחר קום המדינה, הוגדל השטח שהוקצה לכרמים וליקבים הוותיקים ששוכללו והתווספו גם יקבים חדשים בבנימינה, פתח תקווה ומקוה ישראל.
עם התפתחות ענף היין בעולם החדש ובעיקר בארצות הברית ובאוסטרליה, נאלצה גם התעשייה הארצישראלית לשדרג את מוצריה והחלה לייצר יינות איכותיים.
סוגי הגפן הנפוצים בארץ מושפעים מסדרה של "החלטות היסטוריות" שקיבל הברון רוטשילד וצוות המומחים שלו שהגיעו לכאן מצרפת בסוף המאה ה-19. לפלסטינה המדברית ים-תיכונית הובאו גפנים מסוג קריניאן, גרנאש ואליקנט. גפנים אלה נפוצות בדרום צרפת וידועות בחוסנן לעומס חום גבוה, אך היינות המופקים מהן אינם נחשבים באיכות משובחת. מזנים אלה מייצרים את יינות הקידוש ואת היינות השולחניים הזולים.
גפנים אלה מורישים את מקומם כיום לזני הקברנה, המרלו והסירה המשובחים יותר. תהליך ההחלפה הוא איטי, בשל הצורך להתאים את המיקרו-אקלים הטוב ביותר לכל אחד מהזנים העדינים יותר. גורם חשוב בהאצת תהליך ה"שדרוג" הוא יצירת ביקוש גבוה ליינות האיכותיים.
שוק היין הישראלי
ממוזער|שמאל|בקבוקי יין ישראלי
250px|ממוזער|יקבי בוטיק בישראל מציעים סיורים וטעימות
שמאל|ממוזער|250px|יקב ומרכז מבקרים ביקב בגוש עציון, 10/06
בישראל התפתחה תעשיית היין כבר במאה ה-19. בין היקבים ההיסטוריים שאינם פעילים כיום נמנים יקב מקוה ישראל, שפעל בבית הספר החקלאי מקוה ישראל, ויקב פרידמן שהוקם בשנת 1889 בחיפה, אך בהמשך עבר לאזור התעשייה ברקן והיום הוא חלק מיקבי ברקן.
בשנות ה-90 של המאה ה-20 שוק היין בישראל נפתח לייבוא. נוצרה תחרות עם היקבים המקומיים וגברה הדרישה ליינות איכותיים. בשנת 2013 דיווחו 40% מהישראלים בסקר שנערך עבור יקבי כרמל כי הם שותים יותר יין מבעבר.
ע"פ צחי דותן, מנכ"ל מועצת הגפן והיין בישראל נכון ל-2019 ישנם כ-300 יקבים בארץ, אבל יקבים המייצרים כמויות מסחריות הם קצת יותר מ-20. ההערכה היא שמעל ל-90% מענף היין בארץ הוא כשר.
בארץ מייצרים כ-60 טון ענבי יין בשנה הגדלים בכ-55,000 דונם כרמים. כ-40,000,000 בקבוקי יין, וכ-12,000,000 בקבוקי מיץ ענבים. ייצוא היין של ישראל הוא בעיקר לקהילות היהודיות בארצות הברית (62%) ואירופה (28% - צרפת, אנגליה, קנדה, פולין, גרמניה, בלגיה, איטליה, רוסיה, הולנד). כמו כן חלק מהיקבים מייצאים גם לסין, יפן ולמדינות שלא בהכרח מחפשות יין כשר".
נכון לשנת 2022 עמדו הכנסות שוק היין הישראל על 2.15 מיליארד ש"ח. 60% מהייצור הוא של יין אדום, 30% של יין לבן והשאר הוא של יין רוזה או מבעבע.
בישראל ישנם ארבעה בתי ספר ללימוד מקצוע הכורמות והייננות והם: בית הספר למקצועות הכרם ויין במכללת אוהלו, תוכנית ללימודי יין במכללת תל חי, המרכז למקצועות היין במכללת רמת גן, והפקולטה לחקלאות ברחובות.
את היקבים בישראל נהוג לחלק קטגורית בהתאם לגודלם כלומר לכושר הייצור שלהם.
יקבים גדולים - מעל מליון בקבוקים בשנה.
יקבים בינוניים - מאות אלפי בקבוקים בשנה
יקבים קטנים/(יקבי בוטיק) - עד מאה אלף בקבוקים בשנה ושטח יקב שאינו עולה על 500 מ"ר.
יקבים זעירים - עד עשרת אלפים בקבוקים בשנה
יקבי גראז' - (יקבים ביתיים ללא הגדרת כמות).
היקבים הגדולים בישראל
על פי ניתוח שוק היין בשנת 2021, היקבים הישראליים השולטים בשוק הם יקבי ברקן ויקבי סגל, יצרני היין של טמפו משקאות (24.3%), יקבי כרמל (23.6%), יקב טפרברג (12.1%), ואחריהם יקב רמת הגולן, בנימינה, תבור, דלתון ורקנאטי. בניתוח דומה משנת 2002 הובילו יקבי כרמל (40%), וברשימה הופיעו גם יקבי תשבי ויקב ססלוב, שחדל לפעול ב-2016. שוק היין הנותר מתחלק בין כ-200 יקבים בינוניים וקטנים ובהם גם יקבי בוטיק.
בטבלה הבאה מפורטים היקבים הגדולים בישראל המפיקים מעל מיליון בקבוקי יין בשנה.
שם היקב ישוב מחוז נתח שוק יקב ברקן ויקב סגל חולדה ירושלים 24.3% יקב כרמל שוהם המרכז 23.6% יקב רמת הגולן קצרין הצפון 18.9% יקב טפרברג צרעה ירושלים 12.1% יקב בנימינה בנימינה חיפה יקב דלתון פארק תעשיות רמת דלתון הצפון יקב רקנאטי פארק תעשיות רמת דלתון הצפון יקב תבור כפר תבור הצפון יקב תשבי זכרון יעקב חיפה יקבי ירושלים – אגודה חקלאית שיתופיתירושליםירושלים3%
יקבים בינוניים וקטנים בישראל
מעל ל-200 יקבים בישראל הם בינוניים או קטנים, וחלקם מכונה לעיתים קרובות "יקבי בוטיק". נכון ל-2021 היין המיוצר בהם מהווה כ-12% מצריכת היין הכוללת בישראל.
בטבלה הבאה מפורטים יקבים בינוניים וקטנים בישראל, בהם גם יקבי בוטיק.
שם היקב ישוב מחוז הערה אתר אינטרנט יקב 1848 מישור אדומים יהודה ושומרון אחד מיקבי משפחת שור יקב 70 אמונים הדרום יקב Five Stones גבעת ישעיהו ירושלים יקב אבוהב צפת הצפון יקב אביתר דלתון הצפון יקב אבנר גבעת זאב יהודה ושומרון יקב אדיר פארק תעשיות רמת דלתון הצפון יקב אדם כוכב יאיר המרכז יקב אולו גבעת ישעיהו ירושלים יקב אור הגנוז אור הגנוז הצפון יקב אורטל אורטל הצפון יקב אחיה שילה יהודה ושומרון חלק ממשק אחיה יקב אחת גבע הצפון יקב אכזיב גשר הזיו הצפון יקב אלבר ראש פינה הצפון יקב אלונה גבעת ניל"י חיפה יקב אליגוטה גן יאשיה המרכז יקב אלכסנדר בית יצחק המרכז יקב אמפורה כרם מהר"ל חיפה יקב אסף קדמת צבי הצפון יקב אפוד אשדוד הדרום קרוי לעיתים בשם "יקב יפוד" יקב אפק ראש העין המרכז יקב אפריון רמת גן תל אביב יקב ארגוב אביאל חיפה יקב ארזה מישור אדומים יהודה ושומרון אחד מיקבי משפחת שור יקב אשקר כפר יאסיף הצפון יקב בהט עין זיוון הצפון יקב בוסתן עברי מחניים הצפון יקב בזלת הגולן קדמת צבי הצפון יקב בזק כרמי יוסף המרכז יקב בית אל בית אל יהודה ושומרון יקב בן-חיים רמת השרון תל אביב יקב בן דוד שמיר הצפון יקב בן זמרה כרם בן זמרה הצפון יקב בן נון כפר בן נון המרכז יקב בן עמי מעלה אפרים יהודה ושומרון יקב בן שושן ברור חיל הדרום יקב בקוש שדה בועז יהודה ושומרון יקב בר-מאור בנימינה חיפה יקב ברבדו כרמי יוסף המרכז יקב בר בכפר שרונה הצפון יקב ברניקי טבריה הצפון יקב ברעם ברעם הצפון יקב בת שלמה בת שלמה חיפה יקב ג'סקלה ג'יש הצפון יקב גבעות גבעת הראל יהודה ושומרון יקב גונן גדרה המרכז יקב גורן גורן הצפון יקב גוש עציון צומת גוש עציון יהודה ושומרון יקב גיא אוני ראש פינה הצפון יקב גיזו צלפון ירושלים יקב גינתון גנתון המרכז יקב גיתו הוד השרון המרכז יקב גלאי ניר עקיבא הדרום יקב גלילאו דן הצפון יקב גרוס נחלים המרכז יקב גת שומרון קרני שומרון יהודה ושומרון יקב דדה כרם מהר"ל חיפה יקב דוכתא גן יבנה המרכז יקב דומיין סרור אבני איתן הצפון יקב דלתא פארק תעשיות רמת דלתון הצפון יקב דני ראשון לציון המרכז יקב דרור כפר שמאי הצפון יקב דרימיה סוסיא יהודה ושומרון יקב הגבעה גבעת חביבה חיפה יקב היוצר מישור אדומים יהודה ושומרון אחד מיקבי משפחת שור יקב הים האדום אילת הדרום יקב הכורמים מישור אדומים יהודה ושומרון אחד מיקבי משפחת שור יקב המערה בנימינה חיפה יקב הנס שטרנבך גבעת ישעיהו ירושלים יקב הר אדר הר אדר יהודה ושומרון יקב הר אודם אודם הצפון יקב הר ברכה הר ברכה יהודה ושומרון יקב הר זמר דישון הצפון יקב הרא"ה כפר הרא"ה המרכז יקב הרי גליל יראון הצפון יקב הרצברג סתריה המרכז יקב וורטמן חיפה חיפה יקב ויינר מכבים המרכז יקב וילה וילהלמה בני עטרות המרכז יקב ויצמן בית שאן הצפון יקב ויתקין כפר ויתקין המרכז יקב זאוברמן גדרה המרכז יקב זוהר קדמת צבי הצפון יקב זימנבודה זכרון יעקב חיפה יקב חבל יהודה זנוח ירושלים יקב חיטים נווה מבטח הדרום יקב חרשים חרשים הצפון יקב טוליפ כפר תקווה חיפה יקב טורא רחלים יהודה ושומרון יקב טרה נובה כנף הצפון יקב טריו רמות נפתלי הצפון יקב יהודה שורש ירושלים יקב יעקב אוריה קריית גת הדרום יקב יפו נווה מיכאל ירושלים יקב ירושלים מישור אדומים יהודה ושומרון יקב ירושלמי כפר ורבורג הדרום יקב יתיר תל ערד הדרום חברה בת של כרמל מזרחי יקב כביר אלון מורה יהודה ושומרון יקב כהנוב גדרה המרכז יקב כינור דוד קריית ארבע יהודה ושומרון יקב כישור כישור הצפון יקב כמיסה פארק תעשיות רמת דלתון הצפון נקרא גם יקב דלתא יקב כפירה פארק תעשיות רמת דלתון הצפון יקב כץ מסילת ציון ירושלים יקב כרם ברק בקוע ירושלים יקב כרם מוסקט מישר המרכז יקב כרם שבו ג'יש הצפון יקב כרם תשע גני תקווה המרכז יקב כרמי זיו כפר קיש הצפון יקב כרמי עבדת מדרשת בן-גוריון הדרום יקב כרמיזן מנזר כרמיזן ירושלים יקב לגזיאל אבן מנחם הצפון יקב לה טרה פרומסה גת הדרום יקב לה פורה בלאנש בית יתיר יהודה ושומרון יקב להט הר חלוץ הצפון יקב לואיס פסקו כפר בן נון המרכז בתוך יקב בן נון יקב לוינסון הוד השרון המרכז יקב לוריא כפר חושן הצפון יקב לטם לוטם הצפון יקב לטרון מנזר לטרון ירושלים יקב מאור גבעת יואב הצפון יקב מאיה כפר תקווה חיפה יקב מבצר עתלית עתלית הצפון יקב מדבר ערד הדרום יקב מואה צופר הדרום יקב מונד משמרת המרכז יקב מונטיפיורי ירושלים ירושלים יקב מוני דיר ראפאת ירושלים יקב מוניץ כפר ידידיה המרכז יקב מורד יקנעם עילית הצפון יקב מחול היין תל אביב תל אביב בשכונת נווה צדק יקב מטלר עגור ירושלים יקב מטר עין זיוון הצפון מותג של יקב פלטר יקב מיה לוצ'ה אור עקיבא חיפה יקב מיטב כרם בן זמרה הצפון יקב מייסטר ראש פינה הצפון יקב מילס כרם בן זמרה הצפון יקב מיקה נטור הצפון יקב מישר מישר המרכז יקב מצודה גבעת יערים ירושלים חדל לפעול בשנת 2022 עקב שריפה יקב מרגלית בנימינה חיפה יקב מרשה זרחיה הדרום יקב מרתף יינות התבור כפר תבור הצפון יקב נאות סמדר נאות סמדר הדרום יקב נבו מטע ירושלים יקב נבות צלפון ירושלים יקב נווה ירק נווה ירק המרכז יקב נח קריית ארבע יהודה ושומרון מותג של יקב רמת חברון יקב נחום אמונים הדרום יקב נחל דישון שדה אליעזר הצפון יקב נחל חרמון שאר ישוב הצפון יקב נחל עמוד כפר שמאי הצפון יקב נחלה אלון מורה יהודה ושומרון יקב נחמני גן נר הצפון יקב נטוף כפר טרומן המרכז יקב נטופה מצפה נטופה הצפון יקב נטע קדרון הצפון יקב ננה מצפה רמון הדרום יקב נעמן רמות נפתלי הצפון יקב סולטן רמות מאיר המרכז יקב סומק זכרון יעקב חיפה יקב סוסון ים בר גיורא ירושלים יקב סטף עמינדב עמינדב ירושלים יקב סימון קריית טבעון חיפה יקב סיפסף כפר חושן הצפון יקב סלומון עמיקם חיפה יקב סלוקיה קצרין הצפון יקב סמבטיון פארק תעשיות רמת דלתון הצפון יקב סמדר זכרון יעקב חיפה יקב ספרה גבעת ישעיהו ירושלים יקב סקוריה כנף הצפון יקב סריג מרחביה הצפון יקב עבייה מגדל תפן הצפון יקב עגור עגור ירושלים יקב עדולם גבעת ישעיהו ירושלים יקב עדן טירת יהודה המרכז יקב עין תאנה גבעת יואב הצפון יקב עליון חצור הגלילית הצפון יקב עמיעד עמיעד הצפון יקב עמק האלה נתיב הל"ה ירושלים יקב עמק יזרעאל חנתון הצפון יקב עמרם רמות נפתלי הצפון יקב ענבר הוד השרון המרכז יקב ענתות עלמון יהודה ושומרון יקב פאר טל שחר הצפון יקב פויזנר זכרון יעקב חיפה יקב פלדשטיין גבעת כ"ח המרכז יקב פלטר עין זיוון הצפון יקב פלם אשתאול ירושלים יקב פסגות שער בנימין יהודה ושומרון יקב פתורה שדה משה הדרום יקב צ'ילאג יהוד המרכז נסגר בשנת 2021 יקב צובה צובה ירושלים יקב צוובנר נווה דניאל יהודה ושומרון יקב ציון מישור אדומים יהודה ושומרון אחד מיקבי משפחת שור יקב צימבליסטה אביגדור הדרום יקב צפרירים צפרירים ירושלים יקב צפת צפת הצפון יקב צרעה צרעה ירושלים יקב קדמא כפר אוריה ירושלים יקב קובננט תל אביב תל אביב יקב קורן הגושרים הצפון יקב קטירה כפר אביב המרכז יקב קטלב נס הרים ירושלים יקב קטמון ירושלים ירושלים יקב קיטרון הושעיה הצפון יקב קלו דה גת הראל ירושלים יקב קלע דוד צפרירים ירושלים יקב קנאטיר נטור הצפון יקב קנתרוס טירת יהודה המרכז יקב קסטל יד השמונה ירושלים יקב ראובן גבעת עדה חיפה יקב ראש פינה ראש פינה הצפון יקב רד פואטרי כרמי יוסף המרכז יקב רוגלית נווה מיכאל המרכז יקב רוזה כפר מנחם הדרום יקב רוטה רתמים הדרום יקב רות כפר רות המרכז יקב רזיאל רמת רזיאל ירושלים יקב רזיאל הוא מותג של יקב קסטל יקב רימון פארק תעשיות רמת דלתון הצפון יקב רם קדמת צבי הצפון יקב רמות נפתלי רמות נפתלי הצפון יקב רמת חברון קריית ארבע יהודה ושומרון יקב רמת נגב ניצני סיני הדרום יקב שאטו גולן אלי-עד הצפון יקב שאטו דה גליליי צפת הצפון יקב שאטו רמו חוסן הצפון יקב שגיא חרב לאת המרכז יקב שדה בוקר שדה בוקר הדרום יקב שדות שדה יעקב הצפון יקב שורק נחשון ירושלים יקב שורר תלמי יחיאל הדרום יקב שטרן תובל הצפון יקב שילה שילה יהודה ושומרון יקב שירן קריית ארבע יהודה ושומרון יקב שלוש גפנים רמות נפתלי הצפון יקב שמחון אבן מנחם הצפון יקב שניר שניר הצפון יקב שריגים לי-און ירושלים יקב ששי בת ים תל אביב יקב תום איתמר יהודה ושומרון יקב תל שעל הצפון יקב תל אפק ראש העין המרכז יקב תל שיפון אורטל הצפון יקב תמיר גבעת ישעיהו ירושלים יקב תניא עפרה יהודה ושומרון
ראו גם
אגודת הכורמים
אין שמחה אלא בבשר ויין
הגת בארץ ישראל
המועצה לגפן היין בישראל
לקריאה נוספת
דניאל רוגוב, מדריך רוגוב ליינות ישראל, הוצאת טובי, ראה אור בשנים 2005–2011 באנגלית בשם Rogov Guide to Israli Wines וב-2011 הופיע גם בעברית.
מיכאל בן-יוסף, יינות ישראל, ידיעות אחרונות, 2011.
עמוס הדס, הגפן והיין בארכאולוגיה של ארץ-ישראל, הוצאת קרוננברג.
א. סרנת, ענבים בישראל, 2001
שלמה פפירבלט, עולם היין, הוצאת אריה ניר, 2002
אליעזר זקס וירון גולדפישר, טיול ביקבי ישראל, קואורדינטה, 2007
זהר עמר, יין חי ויין מזוג: על יינות שלהם ועל יינות שלנו, בד"ד 28, 2013, עמ' 75–96
גלית רנד, לא לקידוש בלבד - יין, חברה ופוליטיקה בישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2016
שגיא קופר המדריך הדעתני ליין: מהדוניזם ועד פוליטיקה, קופר, 2019
Ben-Yosef, M., The bible of Israeli wines, Moshav Ben-Shemen : Modan, 2002
קישורים חיצוניים
המועצה לגפן היין בישראל.
ארכאולוגיה של יין בארץ ישראל, באתר 'המרקקה היומית'
מרתף יין עתיק התגלה ליד נהריה
אזור היין יהודה-כינוי מקור/אפלסיון, אתר תיירות מועצה אזורית מטה יהודה
הרימו לחיים לאזור היין של הרי יהודה, אתר מקור ראשון
שמעון וילנאי, סיכום כנס כרם היין, 29 במרץ 2022, בכתב העת יבול שיא.
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:תעשיית מזון בישראל | 2024-10-19T08:11:40 |
המאה התשע-עשרה | REDIRECT המאה ה-19 | 2004-06-06T12:40:54 |
יקב בוטיק | הפניה יקב#יקב בוטיק | 2022-11-30T17:15:18 |
יצחק | ממוזער|280px|יצחק מברך את יעקב, גוברט פלינק, 1638
יצחק, מכונה במסורת היהודית יצחק אבינו, הוא דמות מקראית, השני בשלושת האבות. בנם של אברהם ושרה, ואחיו למחצה מאביו של ישמעאל. סיפור חייו מסופר בספר בראשית, בעיקר בפרקים כ'-כ"ח.
מבין שלוש דמויותיהם המקראיות של האבות, יצחק הוא דמות פחות מרכזית, והוא מהווה מעין חוליה מקשרת בין האב הראשון אברהם, לבין יעקב, שממנו יצאו שנים-עשר השבטים. אחד הסיפורים המרכזיים העוסקים בו הוא העקדה, שהוא אחד מהסיפורים הידועים והמשפיעים ביותר בתנ"ך. סיפור מרכזי נוסף בחייו של יצחק המופיע במקרא הוא ירידתו לגרר וסיפור היחסים בינו לבין אבימלך מלך גרר וסיפור המריבה של רועי גרר על הבארות שחפרו עבדי יצחק, וכן סיפור התעשרותו של יצחק בגרר והברית שלו עם אבימלך. סיפור שלישי המתואר באריכות במקרא הקשור ביצחק הוא סיפור הברכות שרצה יצחק לברך את עשיו, שנלקחו בידי יעקב.
סיפור הלידה
הבשורה על לידת יצחק מסופרת פעמיים, בשני פרקים עוקבים: ב מתבשר על כך אברהם לבדו על ידי האלוהים לאחר שהוא מצווה על ברית המילה, וב מתבשרים על כך אברהם ושרה יחדיו במסגרת ביקורם של שלושת המלאכים באוהלם. ההבדלים בין שני סיפורי הבשורה, ובייחוד השימוש בשם "אלוהים" בפרק י"ז ובשם המפורש בפרק י"ח, הביאו חוקרי מקרא לייחס את הראשון למקור הכהני ואת השני למקור היהוויסטי.
סיפור לידתו של יצחק משתייך לסצנת דפוס של הולדת גיבור בתנ"ך. הטרגדיה היא עקרותה וגילה המופלג של שרה, וכן כמיהתה לבן משלה. בדומה לסיפור יעקב ורחל, אברהם אוהב את שרה יותר מאשר את הגר, וגם בסיפור זה ניכרת העדפת האישה העקרה. הבשורה והתפנית בסיפור לידת יצחק היא החזרה על ההבטחה מפי האל ומפי המלאכים. הנס בסיפור הוא פתיחת רחמה של שרה וההיריון שלה מתאפשר כתוצאה ממעשה האל. מעשה זה בא להדגיש שהאל הוא אוניברסלי, בלעדי וכל יכול.
סיפור לידת יצחק שונה מסיפורי לידה אחרים במקרא, משום שההכנה ללידה והאירועים שקודמים לה ומובילים אליה, רבים ומפורטים יותר משאר סיפורי הלידה המופיעים במקרא.
ההבטחה לאברהם
לידת יצחק מתרחשת בתקופה שבה אלוהים בוחן את אברהם. אלוהים מבצע סדרה של מבחנים, המהווים הכשרת קרקע והכנה להתחלת יצירתו של עם חדש – עם ישראל. אלוהים מבטיח לאברהם כבר מפרק י"ב: (פסוק ב').
בפרק י"ז, אלוהים מבטיח לאברהם שיהיו לו צאצאים משרה אשתו: (פסוק ט"ז).
330px|ממוזער|שרה צוחקת לדברי המלאכים
בשלב הזה, אברהם כבר בן 100 שנים ושרה בת 90 שנים: (פסוק י"ז).
ההבטחה הזו גורמת לאברהם צחוק: (פסוק י"ז) לפי פירוש רש"י, אברהם, בניגוד לשרה, צחק מתוך שמחה ולא מתוך חוסר אמונה. אלוהים הורה לאברהם שיקרא לבן שיוולד בשם יצחק, כשם שצחק אברהם, והאל ירבה את זרעו ויהפוך אותו לגוי גדול: (פסוק כ').
ביקור המלאכים
המבחן המשמעותי שמוביל ללידת יצחק מובא בסיפור על שלושת המלאכים ואברהם בפרק י"ח. שלושת המלאכים לובשים דמויות אדם ומגיעים כביכול ממסע ארוך במדבר: (פסוק ב'). בפסוקים הבאים מכבד אברהם את אורחיו בהכנסת אורחים למופת. משהוא עובר את המבחן הזה בהצלחה, מבשרים לו המלאכים כגמול, שיוולד לו ולשרה בן. שרה שמאזינה מפתח האוהל, מפקפקת בהיתכנות ההבטחה וצוחקת (פסוקים י'-י"ב). בפרק כ"א, אלוהים מקיים את הבטחתו לאברהם, ולאחר 25 שנים מההבטחה הראשונה שרה הרתה וילדה את יצחק.
עקדת יצחק
שמאל|ממוזער|220px|ניסיונו של אברהם, פריץ פון אוהדה, 1897
אלוהים ציווה על אברהם להקריב את יצחק, בנו האהוב והמועדף שנולד בדרך נס. המקרא מתאר דו-שיח קצר בין האב לבנו שנושא עליו את עצי העולה, שתמה על כך שאין שה לקורבן, ואת תשובתו של אברהם שמסתיר זאת ממנו: "אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי". לאחר שהבן מבין שהוא למעשה השה, נראה שאיננו מתנגד למעשה ואברהם עוקד אותו על גבי מזבח ומתכונן להקרבתו. בעוד שלפי פשט המקרא יצחק מתואר בזמן המעשה כנער, על פי חישוב הפרשנים היה בן 37.
על פי התורה אברהם התכוון לשחוט את יצחק וכששלח ידו לקחת את סכין השחיטה (מאכלת) שמע מלאך קורא בשמו ואומר לו להפסיק את המעשה ולא לשלוח ידו אל הנער. אברהם מרים עיניו ורואה איל, שהסתבך בסבך בקרניו ואותו הוא מעלה לעולה, במקום את יצחק. מעשה זה ידוע בשם עקדת יצחק ועל פי ספר הזהר בעקבותיו נאסר על יצחק לצאת מארץ כנען, אף בזמן הרעב, מכיוון שהוגדר כ"עולה תמימה".
על פי האגדה השטן בא בצורות שונות, והפריע לאברהם ויצחק להגיע אל הר המוריה (הוא הר הבית). השטן נכשל בכל פעם עקב נחישותם של אברהם ויצחק, ולאחר שנכשל בניסיונו הלך אל שרה ואמר לה שאברהם יצא לשחוט את בנה היחיד, ושרה מתה בעקבות זאת.
לפי ספר הזוהר, לכל צדיק יש רוח אחת שמשמשת בעולם הזה, ובו בזמן רוח נוספת שמשמשת בעולם הבא, וזו הסיבה שהקב"ה קורא לצדיקים פעמיים, "משה משה" "יעקב יעקב" וכו'. לפי פירוש זה, יצחק שבאופן חריג הקב"ה לא קורא לו "יצחק יצחק" הוא הצדיק היחיד שמשתמש רק ברוח של העולם הבא, מפני שנשמתו יצאה ממנו במעשה העקידה, ושבה לגופו לאחר מכן במעין תחיית המתים, רק נשמת העולם הבא.
משפחתו של יצחק
רבקה
שמאל|ממוזער|220px|פגישת יצחק ורבקה: גוסטב דורה
בהגיע יצחק לגיל 40, לאחר מותה של שרה בסמיכות לעקדה, שלח אברהם את עבדו (המזוהה במדרש עם אליעזר) לחרן בראש משלחת על מנת למצוא ליצחק כלה מבנות חרן, כך שלא יצטרך להינשא לבנות הארץ. העבד שמגיע לחרן עם עשרה גמלים וכבודה רבה, עוצר על יד הבאר ומתפלל לאלוהים שייתן לו סימן לזהות את הנערה המתאימה ליצחק, ומתרשם מאוד מרבקה שהשקתה אותו ואת גמליו במים, ושמח לגלות שהיא בת אחיו של אברהם. אחיה של רבקה, לבן הארמי, מזמין את אליעזר לבית אביהם בתואל, והעבד פורש לפניהם את הצעת הנישואין ומקבל את הסכמתם. רבקה ונערותיה מגיעות איתו מחרן וכאשר הם מגיעים לסביבות בית אברהם רבקה רואה את יצחק שיצא "לשוח בשדה" ונופלת מעל הגמל. לאחר שמתבררת לה זהותו של האיש היא מתכסה בצעיף. יצחק נושא אותה לאישה ומתנחם בה על מות אימו. כאשר מתברר שהיא עקרה הוא מתפלל לאלוהים שתיפקד בבנים. גם כאשר הוא בגרר וחושש לחייו, שמא יהרגוהו כדי להתחתן עם אשתו, והוא מנסה להסתיר שרבקה היא אשתו, הדבר קשה עליו ומתגלה במהרה. "וַיַּרְא, וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק, אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.". וגם כאשר רבקה עמדה מאחרי המזימה להעביר את הברכות ליעקב, יצחק מקבל את הדין, ולא פונה אליה בשום טרוניות.
עשו ויעקב
בגיל 60 לאחר כשהתברר שרבקה עקרה, התפללו יצחק ורבקה לאלוהים שיפקוד אותם בבן, ואכן באותה שנה נולדו להם תאומים: יעקב ועשו.
לכל אחד מהבנים אופי שונה. בעוד שרבקה מעדיפה את יעקב איש האוהלים התם, יצחק דווקא מעדיף את עשו הצייד איש השדה, כי ציד בפיורש"י על החומש (בראשית פרק כה פס' כח) מציע שני הסברים לביטוי "כי ציד בפיו", האחד כפי שתרגם אונקלוס שיצחק היה אוכל מבשר ציד עשיו ולכן חיבבו, וכן פירשו רוב המפרשים על החומש (ראב"ע, רד"ק, חזקוני, רמב"ן) והשני בשם מדרש בראשית רבה שעשיו היה מרמה את יצחק ו"צד" אותו בפיו, וגורם לו לחשוב שהוא יותר צדיק משהיה, ולכן יצחק חיבבו. . כאשר הוא מזקין ועיניו כהות הוא מבקש לברך את עשו, אך אשתו זוממת ומדרבנת את יעקב להיכנס במקומו וליטול את הברכות. גם לאחר מעשה הרמיה לא שומעים טרוניות מיצחק הן כלפי רבקה והן כלפי בנו יעקב. ולהפך הוא מאשרר את ברכתו ואומר "גם ברוך יהיה" ולפני שהוא שולחו לחרן, הוא מאשש שוב את הברכה: "וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ, וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ; וְהָיִיתָ, לִקְהַל עַמִּים. וְיִתֶּן-לְךָ אֶת-בִּרְכַּת אַבְרָהָם, לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ, לְרִשְׁתְּךָ אֶת-אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֲשֶׁר-נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם.".
עץ משפחה
עיסוקו ואופיו
יצחק הוא הילד המונותאיסט הראשון. על פי המתואר במקרא הוא היה חקלאי, שעיבד קרקע וגידל צאן ובקר, מה שהצריך מים וחפירת בארות. המקרא מתאר כי עשה חיל בעבודתו, וראה ברכה מעבר למידה בגידוליו ובמקניו, עד כי צבר נכסים מרובים כל כך, שהפלשתים מקנאים בו ומגרשים אותו מהם. לאחר מכן אבימלך מלך גרר מלך פלשתים מתחרט, וכורת איתו את ברית יצחק ואבימלך, כי הוא רואה בהתעשרות הגדולה שלו סימן שה' איתו, ואיננו רוצה להיות איתו במצב של עימות.
את דמותו של יצחק מאפיינת תכונת הפסיביות. אברהם עוקד אותו על גבי המזבח וקולו לא נשמע במחזה המבעית. עבד אביו בוחר בעבורו את אשתו, בניגוד ליעקב שמתאהב ברחל ובוחר אותה. הוא היחיד מבין האבות שלא עזב בחייו את ארץ ישראל. הוא חופר את הבארות אשר חפר אביו, וקורא להן בשמות שקרא להן אביו. אפילו את הברכות שרצה לתת, לא נתן בסופו של דבר למי שביקש לתיתן. לבסוף הוא שולח את יעקב לחרן לא בשל רצונו אלא בשל הפצרותיה של רבקה.
על פי הקבלה מידתו של יצחק היא גבורה ודין. מידה זו נרמזת בתורה כאשר לבן הארמי דולק אחרי יעקב, יעקב אומר לו: "לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק, הָיָה לִי, כִּי עַתָּה, רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי" (שם ל"א מ"ב) ואחר כאשר כל אחד מהם נשבע בשם אלוהיו, יעקב נשבע בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק.
תולדות יצחק
יצחק נולד על פי המסופר כשאברהם היה בן 100 ושרה בת 90, בשנת (2048) לבריאת העולם (על פי מדרש סדר עולם) וחי בתקופת האבות.
סיפור חייו מסופר בספר בראשית, בעיקר בפרקים כ'-כ"ח, ועל פיו נפטר יצחק בגיל 180. לתולדות יצחק יש שתי גרסאות:
לפי רש"י: "בן ארבעים שנה – שהרי כשבא אברהם מהר המוריה נתבשר שנולדה רבקה, ויצחק היה בן שלשים ושבע שנה, שהרי בו בפרק מתה שרה, ומשנולד יצחק עד העקדה שמתה שרה שלושים ושבע שנה, ובת תשעים הייתה כשנולד יצחק, ובת מאה עשרים ושבע כשמתה, שנאמר (כג א) ויהיו חיי שרה וגו', הרי ליצחק שלושים ושבע שנים ובו בפרק נולדה רבקה, המתין לה עד שתהא ראויה לביאה שלוש שנים ונשאה:.
סדר עולם רבא רבה, פרקים א' וב': יצחק אבינו נשא את רבקה בהיותה בת ארבע עשרה שנה.
המאורע המועד והמקום שנות יצחק לידתו "אלא מפני שחשב הקדוש ברוך הוא לערב שמחת המשכן בשמחת היום שנולד בו יצחק אבינו, לפי שבאחד בניסן נולד יצחק. אמר הקדוש ברוך הוא, הריני מערב שמחתכם שמחה בשמחה. (תנחומא, פקודי, א') גרסאות אחרות "בפסח נולד יצחק" (מסכת ראש השנה, י"א,א'). בספר היובלים פרק ט"ז "בחג ביכורי הקציר נולד יצחק", חל תמיד ב-15 בחודש השלישי בלוח השנה במגילות קומראן. 0 ברית מילה כ"ב ניסן – הראשון שנימול לשמונה ימים "וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת-יִצְחָק" (כ"א,ח') בנגב, בבאר שבע :"דאמר רבי יהושע בן מנחמה: אותן ששים ושנים מלכים שהרג יהושע, כולם היו במשתה של אברהם אבינו, ולא שלושים ואחד היו ?!" או " ויעש המלך משתה גדול גדולי עולם היו שם" (מדרש רבה, נ"ג,י')"לסוף עשרים וארבע חדש" (רש"י) או "ויגדל הילד ויגמל ר' הושעיה רבה אמר נגמל מיצר הרע" (מדרש רבה נ"ג,י') – בר-מצווה העקדה בראש השנה לפי הפסוק: "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה"(כ"ב,י"ד) – בפסיקתא רבתי נאמר:" מהו היום, כיום, מפני שראש השנה היה" (מ'). ויש אומרים ביום הכיפורים או פסח 26 שנה או 37 שנה לידת רבקה "שהרי כשבא אברהם מהר המוריה נתבשר שנולדה רבקה, ויצחק היה בן שלשים ושבע שנה" (רש"י כ"ה,כ') 37 שנה – אותה שנה מות שרה "עמדה לו לחודש מרחשוון זכותה של שרה אמנו, שנפטרה בירח זה. מועד אחר לפטירתה נזכר כראש השנה (מדרש אסתר פרק ג') נשואיו עם רבקה "וַיְהִי יִצְחָק בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת-רִבְקָה בַּת-בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה" ("ה,כ') רבקה בת 3 רבקה בת 14 40 שנה לידת יעקב ועשו "שבתשרי נולדו אבות" (מסכת ראש השנה, י"א,א) רבקה בת 23 רבקה בת 34 60 שנה בר מצווה "ויגדלו הנערים" – כל אחד לדרכו73 מיתת אברהם יצחק וישמעאל קוברים אותו 75 שנה מכירת הבכורה ביום פטירת אברהם ברכת ה' ליצחק אחרי פטירת אברהם רבקה בת 86 רבקה בת 97 83 שנה גרר הברכה, הריב והברית 75-100 שנה נישואי עשו "וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת-יְהוּדִית בַּת-בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת-בָּשְׂמַת בַּת-אֵילֹן הַחִתִּי"() והרי נולד שהיה יצחק בן 60 100 שנה הברכה ליעקב ולעשו "אמר רבי יהושע בן קרחה: אם מגיע אדם לפרק אבותיו ידאג חמש שנים לפניהם וחמש לאחר כן, ויצחק היה בן מאה עשרים ושלש" (רש"י,כ"ז,ב') 123 יעקב בחרן "אמר רבי חייא בר אבא...למדנו ששמש יעקב בבית עבר י"ד שנה כשפירש מאביו קודם שבא אצל לבן" (רש"י כ"ה,י"ז) – 14 שנה בבית עבר ועוד 20 שנה בבית לבן ועוד שנתיים בדרך 123-159מיתת רבקה לפי יום פטירתה של דבורה מנקת רבקה, ואילו הכתוב אינו מציין את יום מותה של רבקה אימנו. חז"ל מציינים שדבורה ורבקה אימנו נפטרו באותו יום 159 שנהמיתת יצחק"וַיִּהְיוּ יְמֵי יִצְחָק מְאַת שָׁנָה וּשְׁמֹנִים שָׁנָה"... "זקן ושׂבע ימים" () 180 שנה
דמותו באסלאם
יצחק (בערבית: إسحٰق, כתיב חלופי: إسحاق, תעתיק: אִסְחַאק) נחשב באסלאם לנביא ולאחד משליחיו של אללה. יחס זה ליצחק נובע מהתפיסה שבדומה לישמעאל, יצחק נושא את מורשת בשורת המונותאיזם של אברהם. יצחק מוזכר בקוראן 15 פעמים, פעמים רבות יחד עם אברהם ועם יעקב. הוא מתואר בפסוקים רבים כמתנה שניתנה לאברהם, ובסורת א-צאפאת כ"נביא מעושי הטוב" (نَبِيًّا مِنَ الصَّالِحِينَ).
סיפור מקור השם של יצחק בקוראן מופיע אף הוא בקוראן, בסורת הוד:
על פי המסורת האסלאמית, לא יצחק הוא שנעקד, אלא ישמעאל. אף שבסיפור העקדה בקוראן אין מצוין מי מבניו של אברהם נעקד, נזכרת בשורת לידתו של יצחק לאחר סיפור העקדה.
בחקר המקרא
על פי ניתוחים נפוצים בחקר המקרא, הטקסטים העוסקים ביצחק, כמו גם יעקב, מקושרים למסורות מאזור ממלכת ישראל, להבדיל מהטקסטים העוסקים באברהם, המקושרים למסורות מאזור ממלכת יהודה. על פי ניתוחים אלו, בעקבות חורבן ממלכת ישראל, או אף לאחר מכן, אוחדו המסורות יחד ליצירת מסורת שלושת האבות. חוקר המקרא יגאל בן נון מעריך שמסורת יצחק הייתה האחרונה שאוחדה מבין האבות.
על פי חוקרים שונים יצחק היא דמות פיקטיבית שנוצרה רק בעת איחוד המסורות של אברהם ויעקב כדי לשמש חוליה מקשרת בעת חיבור יעקב כנכדו של אברהם, ואליה קושרו מסורות מוקדמות יותר.
בעבר היו מספר חוקרים שטענו שהמסורות העתיקות ייחסו ליצחק בולטות יותר גדולה שכללה גם את סיפורי אברהם, אך עם הזמן דמותו של אברהם לקחה מקום דומיננטי יותר ודחתה את דמותו של יצחק למקום משני. על פי דעות אחרות, יצחק היה במקור דמות אלוהית שהפכה לדמות אנושית, או היה במקור אפונים של שבט. משה דוד קאסוטו כותב שטענות אלו התיישנו והופרכו.
ראו גם
עץ משפחה של דמויות מקראיות – מתרח ועד שלמה
לקריאה נוספת
אריה בן-גוריון, אל תשלח ידך אל הנער – שירים ודברי הגות על העקידה, ציורים מאת מנשה קדישמן, הוצאת כתר, 2002, תשס"ב, 134 עמודים
שרה שורץ, אלה תולדות יצחק : סיפור יצחק בספר בראשית. רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשפ"ד 2024.
קישורים חיצוניים
בראשית פרק כ"א ואילך, באתר מכון ממרא
יצחק אבינו, באתר "דעת"
חגי לונדין, מושגים ביהדות – אבות האומה, באתר ערוץ מאיר
יאירה אמית, ולמה נתעקרו האמהות, מתוך: קוראות מבראשית, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 1999, עמודים 127–137
הערות שוליים
קטגוריה:אבות ואמהות עם ישראל
קטגוריה:נביאים בתנ"ך
קטגוריה:נביאי האסלאם
קטגוריה:אברהם
קטגוריה:ילדים במקרא
קטגוריה:יעקב
קטגוריה:עשו
קטגוריה:אושפיזין
קטגוריה:אישים בתנ"ך שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים שחיו באלף ה-2 לפנה"ס
קטגוריה:אישים בתנ"ך שהגיעו לגיל 110 | 2024-10-08T10:11:19 |
מועדון לקוחות | ממוזער|אוסף כרטיסים של מועדוני לקוחות
מועדון לקוחות הוא רישום של לקוח, של חנות מסוימת או של רשת שיווק, כחבר ברשימת הלקוחות של גוף זה. לעיתים מלווה הרישום במתן "כרטיס מועדון", המאפשר זיהוי מהיר של הלקוח כחבר המועדון, ולעיתים כרטיס המועדון הוא חלק מכרטיס האשראי של הלקוח. החברות במועדון הלקוחות מעניקה ללקוח הטבות שונות, כגון הנחה במחיר המוצרים.
מועדוני לקוחות הם כלי שיווקי חשוב, בז'רגון המקצועי הם נכללים במושג רחב היריעה "פרסום ישיר", "שיווק ישיר" או "שיווק ממסדי נתונים". בזכות כלי המחשוב מתאפשר לכל עסק לנהל לעצמו מסד נתונים על לקוחותיו ורשימת דיוור בהוצאה כספית מינימלית. שימוש נכון בשיווק באינטרנט מאפשר גם להקטין עלויות דיוור ואף לשנות הרגלי צריכה בסיסיים של לקוחות ולחסוך בעלויות השיווק וההפצה.
מטרת מועדון לקוחות
הבטחת נאמנות הלקוחות בעזרת פניה אישית יותר לטעם הלקוח הכוללת הטבות ושיתוף.
מועדון לקוחות חייב להיות מאופיין ומוגדר. הקמת מועדון מחייבת שימוש בשבעה אלמנטים.
הפיכת הלקוח לחבר
איסוף, עיבוד וניתוח המידע על החבר
יצירת תקשורת אפקטיבית
איזון בין הטבות "קשות" להטבות "רכות". (הנחות לעומת אירועים)
מתן שירות ייחודי
יצירת שותפות בעלת ערך מוסף עבור החבר
ניהול, מעקב ולוגיסטיקה.
הטיפול בכל אחד מאלמנטים אלו והבנתם יכולים לאפשר בניית מועדון לקוחות, שמעבר למטרותיו המקוריות יהפוך ליחידת רווח משמעותית בארגון.
על הבונה מועדון לקוחות לשאול עצמו שלוש שאלות:
האם הלקוח מעוניין בכלל בקשר ארוך טווח?
מה מידת מורכבות הקשר?
מה יעד המצטרפים למועדון (כולם או רק לקוחות בולטים)
יש צורך לעבד את המידע שנאסף על הלקוח באופן שיאפשר למועדון להתייעל באופן שוטף. לפיכך יש צורך לעקוב אחר פעילות החבר ולשלבה עם ההטבות השונות, להגיע ל-100% דיוק באיסוף הנתונים, לשלב ולהתאים את המערכת למערכת החשבונאית ולנתח את המידע באופן שוטף לעומק. בעזרת פעולות אלה ניתן לבנות פרופיל לכל לקוח ולמקד פלחים שונים שייהנו מהטבות שונות. למעשה, ניתן לבנות מספר רב של מועדוני לקוחות שונים תחת מועדון גדול אחד. יש צורך באסטרטגיה עקבית ודינמית. (גורן 1996).
לא ניתן לבנות את נאמנות הלקוח לאורך זמן רק על בסיס הנחות והטבות כיוון שכוחות השוק מכתיבים מחירים דומים בין המשווקים השונים, יש צורך להציע ללקוח דרכי שיתוף בהליך קבלת ההחלטות ובהווי החברה. ובכך ליצור שילוב בין הרגש לאלמנט הכלכלי. ההטבות הרכות הן היוצרות את ההבדל בין מועדון לקוחות אחד למשנהו. הן ממוקדות יותר ומחירן נמוך יותר וניתן לשליטה.
אלמנט חשוב נוסף הוא שירות לקוחות יעיל ואדיב, משמעותו לחברה היא קשר שוטף עם החבר שמביאה לאיסוף מידע שוטף על המצב בעיני הלקוחות וכן על המתרחש אצל המתחרים. גם על קשר זה להיות מתועד.
מדוע לקוחות מצטרפים למועדוני לקוחות
מחקר שנעשה על ידי סיגל אייזנברג וגלית בר ניב, סטודנטיות לתואר שני במינהל עסקים בבר-אילן, שסיכומו פורסם בירחון אותות (ניר 1998), בדק מדוע מצטרפים לקוחות למועדונים אלה. המחקר בדק 240 חברי מועדון משישה מועדונים בתחומים שונים. תוצאותיו מובאות בלוח הבא.
91% - מרגישים שלחברה אכפת מהם והיא מיישמת זאת.
87% - נתנו ציון גבוה להטבות ולהנחות שהם מקבלים.
70% - ציון קיום אירועים חברתיים כחשובים או חשובים מאד.
איך מנצלים לקוחות את חברותם במועדון
70% - הביעו שביעות רצון מהמועדון שלהם וממוצריו.
70% - משתמשים בכרטיס מועדון שלהם או בהנחה הקבועה.
60% - הם משתתפים פעילים במועדונים, 11% ציינו שהם משתתפים תמיד.
88% - קוראים את הדיוור שנשלח אליהם מהמועדון.
80% - קוראים את עיתון המועדון.
90% - משתמשים בשובר מתנה ליום הולדת.
22% - משתתפים בכנסים ואירועים שמארגן המועדון.
כיצד הלקוח עוזר לחברה
46% מהלקוחות הגדילו את רכישותיהם, חלקם ביותר מ-50%.
85% מהלקוחות המליצו על המועדון והמוצרים לחבריהם.
מחקר נפרד שביצעה רשת הום סנטר גילה כי חברי מועדון רוכשים כ-50% יותר מלקוחות מזדמנים. ניכר בבירור כי יש העדפה של הלקוח את מוצרי החברה "שלו" על פני מוצרים מקבילים. משמעות הנתון האחרון שהמלצת הלקוחות לחבריהם חזקה יותר בארץ מאשר באירופה וארצות הברית בשל גודל השוק המצומצם והאופי הישראלי, חשוב לזכור כי נתון זה עובד גם לכיוון ההפוך במקרה של חוסר שביעות רצון.
מהמחקר עולה כי מועדון לקוחות צריך להיות מרכז רווח ישיר או עקיף. הוא מגדיל גם את נתח הלקוח באופן ישיר ומגדיל את מעגל הלקוחות באופן עקיף, מועדוני הלקוחות בונים את נאמנות הלקוחות ויוצרים מערכת יחסים בין הלקוחות לחברה. וכמו בכל מערכת יחסים, ככל שאתה משקיע יותר כך אתה מקבל יותר.
חשיבות מועדון הלקוחות
בונה נאמנות של לקוחות, מאפשר להעריך מכירות.
מאפשר לקבל הערכה על מוצר חדש לפני שהוא יוצא לשוק
מאפשר "ללכוד" כל אדם המתעניין בנושא ולהפכו ללקוח קבוע
אינו יקר ודורש השקעה מינימלית יחסית לתוצאות.
כלי פרסום ממוקד
ראו גם
מועדון הנוסע המתמיד
מועדון צרכנים
לקריאה נוספת
ניר, ד. (1998). "שיווק ופרסום ישיר – מועדוני לקוחות", אותות פברואר 98 : עמודים 48–49.
גורן, ע. (1996). "שיווק – הלקוח כחבר", אותות 1996 : עמודים 42–46.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:שיווק
קטגוריה:התנהגות צרכנית
קטגוריה:מועדון לקוחות | 2024-10-06T05:45:28 |
ביקרבונט | ביקרבונט (מימן פחמתי, Bicarbonate) הוא יון שנוסחתו -HCO3 ומסתו המולרית 61.01 דלטון. אטום פחמן מרכזי מוקף בשלושה אטומי חמצן במבנה של משולש מישורי ואטום מימן הקשור לאחד החמצנים, הביקרבונט אִיזוֹ-אלקטרוני לחומצה חנקתית (אותו מספר אלקטרונים באותה קונפיגורציה).
שמאל|ממוזער|250px|יון הביקרבונט, הקו המקווקו מסמן רזוננס
לביקרבונט מטען שלילי אחד, הוא החומצה המצומדת ליון הקרבונט 2-CO3 והבסיס המצומד לחומצה פחמתית H2CO3.
במים יהיה יון הביקרבונט חלק מתגובות שיווי המשקל הבאות:
המלחים המכילים ביקרבונט נקראים גם ביקרבונטיים, כמו סודיום ביקרבונט (סודה לשתייה)
NaHCO3.
ביקרבונטים, בבואם במגע עם חומצה פולטים פחמן דו-חמצני.
מערכת היונים הביקרבונט/פחמן משמשת גם כבופר במערכת הדם ובמערכת הפחמן הימית.
רוב הפחמן הדו-חמצני, כ-80%, מובל בדם בצורת יון ביקרבונט שנוצר כתוצאה מריאקציה של הפחמן הדו-חמצני עם מולקולת מים. בריאקציה הזו נוצרת חומצה קרבונית וממנה נוצר יון ביקרבונט.
על פי "אפקט בוהר", ככל שכמות הפחמן הדו-חמצני גבוהה, ההמוגלובין ישחרר יותר חמצן.
בים, מערכת הקרבונט קובעת את ויסות ה-PH.
בתאים של בעלי חיים רב תאיים, נמצאה מערכת בקרת כניסת ביקרבונט לתאים, שבאמצעותה מבוקרות יצירת נוקלאוטידים והשגשוג התאי. מערכת זו משתמשת במוביל משותף (קו-טרנספורטר) של נתרן וביקרבונט (sodium bicarbonate cotransporter), בשם .
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אניונים
קטגוריה:פחמות
קטגוריה:מימן: תרכובות | 2024-08-29T04:58:09 |
האימפריה העות'מאנית | האימפריה העוֹתְ'מָאנִית (בטורקית עות'מאנית: دولت علیۂ عثمانیہ, בטורקית מודרנית: Osmanlı İmparatorluğu, בערבית: الدولة العثمانية. נכתב גם: האימפריה העותמאנית) הייתה אימפריה שהתקיימה במשך 624 שנים, משלהי המאה ה-13 עד תחילת המאה ה-20, והשתרעה מדרום-מזרח אירופה עד לצפון אפריקה וחצי האי ערב. האימפריה העות'מאנית הייתה בין הכוחות הפוליטיים העיקריים בעולם מהמאה ה-15 עד תחילת המאה ה-18, והיוותה איום על מדינות אירופה עד שהתפרקה, לאחר מלחמת העולם הראשונה, ופינתה את מקומה לטורקיה המודרנית.
שלטון
הסולטאן העות'מאני, או פאדישאה (טורקית Osmanlı padişahı), היה שליט האימפריה העות'מאנית, מלבד שלושת שליטיה הראשונים, שנקראו ביי (Bey): עות'מאן הראשון, אורהן הראשון ומוראט הראשון. סולטאן הוא תואר של שליט מוסלמי, בעל משמעות דתית ומוסרית, המוגדרות בקוראן. למרות זאת, נוצרה הפרדה בין תפקיד הסולטאן ששלט בכל תחומי החיים באימפריה, לבין הח'ליפה שהיה בעל תפקיד דתי בעיקרו. דמות הסולטאן העות'מאני הייתה אוטוריטרית ומרכזית, והוא שימש כשליט החילוני, בעל הסמכות הצבאית והמנהלית העליונה.
השושלת העות'מאנית שלטה למעלה משש מאות שנה, והעניקה את שמה לאימפריה. מעל 500 שנה ברציפות עמדו מלכי השושלת בראש המדינה, וגם בתקופות שבין המלכים משל השליט העות'מאני, כווסאל של המונגולים, על נתיני הממלכה. החל מהמאה ה-15 ואילך היה הסולטאן שליט אבסולוטי, וכשלצידו המועצה האימפריאלית היה מנהל את המדינה ומפקד על הצבא. הוא היה מוגבל אך ורק על ידי חוקי השריעה החלים על כל מוסלמי. הסולטאן היה מוסמך להחליט על שלום ומלחמה, למנות בכירים במערכת הבירוקרטית והדתית, לחוקק חוקים (קאנון) ולהוציא צווים (פירמנים) בנושאים שונים. בנוסף, החזיק הסולטאן ברוב אדמות המדינה (מירי) והיה זכאי למס של חמישית מכל שלל מלחמה לאוצרו הפרטי; מס זה נקרא פנצ'יק, ומקורו מהפרסית.
היסטוריה
מוצא ורקע: העות'מאנים עד כיבוש קונסטנטינופול ב-1453
במהלך המאה ה-10 חלה הגירת עמים טורקים מטורקסטן מערבה, ומאה שנה אחר כך החלו הסלג'וקים לחדור לאסיה הקטנה, ונוצרה יריבות עם האימפריה הביזנטית. אחרי קרב מנזיקרט (1071) במזרח טורקיה דהיום, גברה פלישת הסלג'וקים מערבה, ותוך שנים בודדות השיגו דריסת רגל ברוב אנטוליה. גרעין המדינה הטורקית שהתגבשה באסיה הקטנה הייתה הסולטנות הסלג'וקית של רום, ובירתה העיר קוניה. במקביל, בשלהי המאה ה-13 בעקבות הכיבוש המונגולי, החלה סולטנות רום להתפרק לנסיכויות שכונו "בייליק" כשבראש כל אחת מהן עמד נסיך שכונה "ביי".
אחת מנסיכויות אלה הייתה נסיכות אוסמנאואולו (Osmanoğlu – "בני עות'מאן") על שמו של ביי עות'מאן הראשון (Osman Gazi), שהיה בנו של ביי ארטואורול (Ertuğrul); זה האחרון קיבל מסולטנות רום קרקע בצפון מערב אסיה הקטנה וביסס בה את נסיכותו. עם מות אביו ב-1281 ירש עות'מאן הראשון את הנסיכות בגיל 24, לאחר שכבר הוכיח את כישוריו כמנהיג ולוחם. בשנת 1299 הכריז עות'מאן הראשון על עצמאות נסיכותו.
ממוזער|200px|המצור על קונסטנטינופול
לאחר מות עות'מאן הראשון ב-1324, החלו העות'מאנים להתפשט מזרחה ודרומה אל תוככי אסיה הקטנה, הכריזו על בירתם בבורסה וכן המשיכו צפונה ומערבה אל הבלקן. לאחר חציית מיצרי הדרדנלים אל גליפולי ב-1354, קנו העות'מאנים בראשות מוראט הראשון דריסת רגל ראשונה בתראקיה, ושנתיים לאחר מכן, ב-1356 העבירו את בירתם לאדירנה שבתראקיה. ניצחונם על הסרבים בקרב קוסובו כעבור 45 שנה, ב-15 ביוני 1389, סימל את סוף השליטה הסרבית באזור וסלל את דרכם של העות'מאנים לאירופה.
שמאל|ממוזער|150px|מהמט השני "הכובש"
ב-1390 כבש באיזיט הראשון (שליט עות'מאני ראשון שנקרא סולטאן ולא ביי) את אחרון המעוזים הביזנטיים באסיה הקטנה, ושאריות האימפריה המוקפות בטריטוריה עות'מאנית מכל עבריה, הפכו למדינה וסאלית של העות'מאנים.
עם זאת, נסיגה של ממש בהתקדמותם של העות'מאנים חלה ב-1402, כאשר ניגפו מפני טימור לנג בקרב אנקרה ובאיזיט הראשון נשבה בידי הטימורים. טימור לנג השפילו עד עפר על ידי הצגתו בכלוב כשלל מלחמה, ולפי גרסה נוספת, עשה בו שימוש כהדום לרגליו. באיזיט הראשון מת ב-1403 ולפי סברה אחת הוא שלח יד בנפשו. הנסיכות העות'מאנית נכנסה לתקופת כאוס של 11 שנים שכונתה "תקופת בין המלכים" (Fetret Devri), עד שמהמט הראשון עלה לשלטון ב-1413. הוא ובנו מוראט השני, הצליחו להשיב את המצב במדינה לקדמותו בתוך כ-25 שנה. ב-1453 הטיל הסולטאן מהמט השני "הכובש" (Fatih Sultan Mehmed) מצור על קונסטנטינופול. 85,000 חייליו הכריעו את 7,000 מגיניה של העיר וכבשו אותה ב-29 במאי. קונסטנטינופול הייתה לאיסטנבול, בירתם השלישית והקבועה של העות'מאנים, והאימפריה הביזנטית באה אל סופה.
התפשטות (אמצע המאה ה-15 עד סוף המאה ה-17)
הגם שלפני כיבוש קונסטנטינופול ב-1453 כבר השתלטו העות'מאנים על חלקים נרחבים בבלקן, מסמל מועד זה את הפיכת ה"בייליק (נסיכות) של בני עות'מאן" (Osmanoğlu beyliği) – ל"אימפריה העות'מאנית" (Osmanlı Devleti, "המדינה העות'מאנית"). כיבוש קונסטנטינופול, שנקראה מאז איסטנבול, ביסס את מעמד האימפריה העות'מאנית כמעצמה בדרום-מזרח אירופה ובמזרח הים התיכון. המדינה התעשרה משליטתה על דרכי היבשה בין אירופה לאסיה, בעזרת צי סוחר גדול. שמונה שנים לאחר כיבוש איסטנבול, עלה מהמט השני בקיץ 1461 על טרבזון וכבש אותה. בכך באה לסופה גם האימפריה של טרפזונטס והקיץ הקץ על שריד הטריטוריה הרומית האחרונה. עם מותו של מהמט השני ב-1481 השתרעה האימפריה העות'מאנית על כל הבלקן (למעט החוף האדריאטי), על רוב אסיה הקטנה ועל חופו הצפוני של הים השחור.
הסולטאן סלים הראשון "האמיץ" (Yavuz Sultan Selim) שעלה לשלטון ב-1512, הרחיב את גבולות האימפריה ברחבי המזרח התיכון, בכיבוש כל מזרח אסיה הקטנה וקביעת הגבול המזרחי עם האימפריה הספווית השיעית (איראן) ב-1514. ב-1517 (המלחמה הממלוכית-עות'מאנית) כבש את הלבנט, כולל את ארץ ישראל, את חופי ים סוף עד מכה ומדינה, וכן את כל מצרים. כך שלטה האימפריה על כל המקומות המקודשים לאסלאם ועל קהיר, והסולטאן לקח בשבי את הח'ליפה אל-מתוכל הרביעי (שהתגורר בקהיר), ונטל את תואר הח'ליפה לעצמו.
שמאל|ממוזער|150px|סולימאן המפואר
סולימאן הראשון "המפואר" הביא את האימפריה לשיא היסטורי בכבשו את בלגרד ב-1521 ואת ממלכת הונגריה ב-1526, ובזה הרחיב את השלטון המוסלמי מעבר לבלקן אל מרכזה של אירופה. במזרח התקדמו העות'מאנים וכבשו את בגדאד ב-1534 וכך השלימו את השתלטותם על מסופוטמיה, עד לחופי המפרץ הפרסי. זו הייתה גם תקופת הזוהר של האדריכלות העות'מאנית וגדול אדריכליה, סינאן, שהחל מפאר את איסטנבול וסביבותיה במחצית המאה ה-16. במקביל, אמצע המאה ה-16 סימל גם את כניסתה של האימפריה לקשיים: קרב לפנטו ב-1571 סיים את השפעתה במערב הים התיכון, ובישר את סוף שליטתה על מזרחו.
תקופת כיבושים קצרה נוספת חלה בימי הסולטאן מוראט הרביעי, שהצליח להשתלט על ירוואן ב-1635 ולהשיב לעצמו את השליטה בבגדאד שלוש שנים אחר כך, ב-1638. כעבור שנה נחתם הסכם קסר-אה שירין עם הספווים ובו הוסדר קו הגבול.
ב-1683 התחולל קרב וינה, בו הובסו העות'מאנים בידי קואליציה נוצרית "קדושה" בראשות מלך פולין יאן סובייסקי, שפיקד על צבאות אוסטריה, האיחוד הפולני-ליטאי, וכמה נסיכויות גרמניות. קרב זה הוביל לחתימת הסכם קרלוביץ ב-1699, לפיו ויתרו העות'מאנים על שטחים נרחבים באירופה. הוא סימן את קץ איומם של הטורקים על מרכז אירופה, ואת ראשית שקיעתה האיטית של האימפריה במשך 200 השנים הבאות.
שקיעה (המאה ה-18 עד סוף המאה ה-19)
ראשית המאה ה-18 הביאה שקט יחסי ואת "תקופת הצבעונים" (Lâle Devri) מ-1718 עד 1730. התקופה כונתה כך בשל הצבעונים שהיו חביבים על הסולטאן אהמט השלישי, ושלטו באופנה באימפריה, ואף באירופה כולה. הסולטאן השקיע מאמצים בשיפור מצב המדינה: הוא הורה על הורדת מיסים, איפשר השקעות פרטיות ושיפר את ביצוריהן של ערי הבלקן. עם זאת, שליטת האימפריה במחוזות המרוחקים הייתה מוגבלת, ומספר אזורים כמו מצרים ואלג'יריה תיפקדו כישויות ריבוניות לכל דבר, למעט שמן.
שמאל|ממוזער|250px|קרב נאווארינו
ניסיונות לרפורמות בצבא העות'מאני נתקלו בהתנגדותם של גורמים שמרניים, כמו היניצ'רים, כוח העילית הוותיק באימפריה, שהחזיק בכוח פוליטי עצום. ב-1808 עלה מהמוט השני לכס השלטון והוביל תנופת רפורמה. ב-1826 הוא הורה על הקמת יחידת עילית חדשה בצבא, וכשה"יניצ'רים" – חיל הרגלים הוותיק – התקומם בתגובה ב-14 ביוני 1826, טבח בהם הסולטאן וחיסל אותם בעזרת כוחות ארטילריים. בחזיתות אחרות ספג מהמוט השני כישלונות צורבים: מלחמת העצמאות היוונית נפתחה ב-25 במרץ 1821 והיוונים זכו לתמיכה בינלאומית. באוקטובר 1827 נערך קרב נאווארינו בים בין ציי המלחמה של בריטניה, צרפת ורוסיה, לבין הצי העות'מאני, ובו הובסו העות'מאנים. הקרב נחשב לאחד המהלכים המכריעים במלחמה, ובסופה נחתמה אמנת קונסטנטינופול ביולי 1832, בה הכירו העות'מאנים בעצמאות יוון. במקביל איבדה האימפריה את אלג'יריה, עליה השתלטו ב-1830 הצרפתים.
מול כישלונות אלה ביססו הסולטאנים את מדיניות הטנזימאט (Tanzîmât – "ארגון מחדש"). ב-3 בנובמבר 1839 פרסם הסולטאן אבדילמג'יט הראשון את הצהרת הטנזימאט (Tanzimat Fermanı), שמטרתה "להביא את יתרונות הממשל התקין לרחבי האימפריה באמצעות הקמתם של מוסדות חדשים". חידושים רבים בתחום הכלכלי, האזרחי והצבאי נכנסו לתוקפם, החוק הצרפתי האזרחי והפלילי אומץ, והונהג מעמד אזרחי אחיד לכל תושבי המדינה ב-1869.
שמאל|ממוזער|250px|קרב סינופ
המחצית השנייה של המאה ה-19 התאפיינה בשתי מלחמות חשובות באירופה: ב-30 בנובמבר 1853, תקפו הרוסים את ספינות הצבא העות'מאני שעגנו בנמל סינופ והטביעו כמה מהן. תקיפה זו הביאה להתערבותן של בריטניה וצרפת, והיא נחשבת ליריית הפתיחה של מלחמת קרים, שבה נלחמו שתי האחרונות לצד העות'מאנים ונגד הרוסים. המלחמה הסתיימה ב-30 במרץ 1856 בלא שהושג בה ניצחון חד משמעי לצד כלשהו. מאידך, במלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) (93Harbi – "מלחמת ה-93") בין רוסיה ורומניה לבין האימפריה העות'מאנית, הגיעו הרוסים לשערי איסטנבול, ורק התערבות בריטית מנעה את כיבוש העיר. בעקבות מלחמה זו נחתם חוזה סן סטפנו, אך בוטל ארבעה חודשים לאחר מכן בקונגרס ברלין. החלטות ברלין הטיבו את מצבה של האימפריה לעומת ההסכם הקודם, אך גם בו היא איבדה טריטוריה: רוסיה זכתה בשטחים בקווקז, ואנגליה זכתה בקפריסין תמורת תמיכתה בסולטאן במלחמה. עצמאות סרביה, רומניה ומונטנגרו אושרה, בוסניה והרצגובינה עברה לשליטת אוסטריה ובולגריה זכתה באוטונומיה. מלחמת קרים ומלחמות רוסיה-טורקיה המחישו היטב את חולשתה של האימפריה העות'מאנית, ששוב לא יכלה לנהל את מאבקיה הצבאיים בגפה ונזקקה לעזרתן של מעצמות אירופה האחרות.
התמוטטות (המאה ה-20)
שמאל|ממוזער|200px|תוצאות מלחמת הבלקן הראשונה (למעלה) והשנייה (למטה)
ימין|ממוזער|250px|הפגנות באיסטנבול, 1908
האימפריה העות'מאנית הושתתה על בסיס דתי, וככזו, התמוטטותה נבעה מכך שהעם הרגיש כי ההנהגה בגדה במסורת הדתית. לאומיות בסגנון מערבי הייתה חסרת משמעות עבורם; הדרך היחידה, כך האמינו, הייתה חזרה לדרך האסלאם האמיתית. כך היה, בהמשך, גם ברוב ארצות ערב. תקופת טרום ההתמוטטות התאפיינה גם בסדרת מאבקים פנימיים בין קבוצות אתניות שונות באזור הבלקן של האימפריה העות'מאנית.
ב-1906 הקימו הטורקים הצעירים (מטורקית Jön Türkler) את "מועצת האיחוד והקידמה" (İttihad ve Terakki Cemiyeti). המושג "טורקים צעירים" היה כינוי כללי לקבוצות פרוגרסיביות רבות שצצו בקרב סטודנטים וקציני צבא, החל מהעשור האחרון של המאה ה-19. רוב הטורקים הצעירים הצטרפו למועצת האיחוד והקידמה, אך זו לא הייתה רק מפלגתם, אלא הפכה לארגון גג של אזרחים רבים ברחבי האימפריה, בני לאומים שונים, שנפשם קצה במצב ואשר שאפו לשינוי. ב-1907 החליטה גם הפדרציה המהפכנית הארמנית לאחד כוחות עם מועצת האיחוד והקידמה, מתוך תקווה שכשתשיג האחרונה את השינוי המיוחל, יזכו הארמנים למדינה עצמאית. ב-3 ביולי 1908 פרץ מרד הטורקים הצעירים וזכה לתמיכה רחבה בקרב הכוחות המזוינים ובקרב האזרחים, והתפשט ברחבי המדינה. הסולטאן נאלץ להשיב את החוקה על כנה ב-24 ביולי 1908 ולכנס שוב את הפרלמנט, וכך נפתחה "תקופת החוקה השנייה" (İkinci Meşrûtiyyet Devri).
מהפכת-נגד שהתחוללה ב-13 באפריל 1909 דוכאה בתוך ימים ספורים, ולאחר כשבועיים הודח הסולטאן ונשלח לגלות בסלוניקי. במקומו הומלך אחיו מהמט החמישי "רשאד" ב-27 באפריל 1909. בחמש השנים שנותרו עד מלחמת העולם הראשונה התרגשו על האימפריה שלוש מלחמות שונות, שהמשיכו וקרעו ממנה שטחים. ב-29 בספטמבר 1911 פלש הצבא האיטלקי למחוזות טריפוליטניה וקירנאיקה, מעוזיה האחרונים של האימפריה העות'מאנית בצפון אפריקה, ופתח במלחמת איטליה-טורקיה. האיטלקים כבשו את לוב, את רודוס ואת האיים הדודקאנסיים. הסכם שלום נחתם ב-18 באוקטובר 1912, אך הקלות בה הצליחו האיטלקים במלחמתם, עוררה את מדינות הבלקן להתקומם כנגד העות'מאנים, ובטרם הסתיימה מלחמת טורקיה-איטליה, נפתחה מלחמת הבלקן הראשונה. במלחמת זו חברו סרביה, מונטנגרו, יוון ובולגריה כנגד האימפריה העות'מאנית. ב-9 בנובמבר נכנעה סלוניקי לצבא היווני שהקדים את הצבא הבולגרי ביום אחד, ואילו אדירנה נפלה לידי הבולגרים בקרב אדריאנופול ב-11 במרץ 1913. הסכם לונדון סיים את המלחמה ב-30 במאי 1913, בו איבדו העות'מאנים את צפונה ומערבה של תראקיה שעברה לשליטת בולגריה, את מקדוניה ואת צפון יוון. שבועיים לאחר מכן החלה מלחמת הבלקן השנייה ביוזמתה של בולגריה וב-23 ביולי 1913 עזבו הבולגרים את אדירנה וזו הושבה לטורקים בלא ירייה בודדת.
שמאל|ממוזער|250px|אירופה ב-1914
בהפיכה נוספת (ינואר 1913), אסמאיל אנוור פאשה הצליח לתפוס את רסן השלטון. ב-1914 התקיימו בחירות לפרלמנט, אך התמודדה שם רק מועצת האיחוד והקידמה על קולות הבוחרים, והיא זכתה בכל המושבים. מאז הונהגה המדינה בידי טריומווירט של שר המלחמה איסמאיל אנוור פשה, שר הפנים מהמט טלאת פאשה (Talat Paşa) ושר הימייה אחמד ג'מאל פאשה.
ימין|ממוזער|250px|גלויה גרמנית: ברית שלושת הקיסרים: מימין לשמאל דמויותיהם של פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה, מהמט החמישי ווילהלם השני, קיסר גרמניה.
מלחמת העולם הראשונה
ב-2 באוגוסט 1914 נחתמה ברית סודית בין גרמניה לאימפריה העות'מאנית (Osmanlı-Alman İttifakı), אשר הביאה להצטרפותה של האימפריה למעצמות המרכז. הסולטאן מהמט החמישי רצה כי המדינה תשמור על נייטרליות, אולם לחץ גרמני הביא לתוצאה שונה. מבחינת האימפריה העות'מאנית החלה מלחמת העולם הראשונה ב-29 באוקטובר 1914 כאשר ספינות עות'מאניות הפגיזו את אודסה ומספר ערים נוספות לחופי הים השחור. המלחמה התנהלה במספר זירות: זירת מסופוטמיה, זירת הקווקז ופרס, זירת הלבנט והמרד הערבי, וזירת הדרדנלים. בתחילה האירה ההצלחה פנים לצבא העות'מאני – פלישת כוחות מדינות ההסכמה לגליפולי נהדפה לחלוטין בתחילת ינואר 1916; שלושה חודשים לאחר מכן הסתיים המצור על כות במסופוטמיה בתבוסה מבישה לצבא הבריטי, והחזית בחצי האי סיני הייתה סטטית; אך לאחר מכן התהפכו היוצרות, והעות'מאנים נחלו מפלות בכל החזיתות, למעט בחזית הקווקז, שבה נטלו את היוזמה החל באפריל 1918. בעיצומה של המלחמה הורה שר הפנים מחמט טלאט פאשה על גירוש הארמנים לסוריה במסגרת "חוק הטרנספר" (Tehcir). בכך החלה הגלייתם של הארמנים מתחומי אסיה הקטנה ולאחר מכן התפתחה לרצח העם הארמני אשר ליווה את כל ימי המלחמה. מעשי טבח נעשו גם באשורים ובתושביה היוונים של אסיה הקטנה.
שמאל|ממוזער|250px|מחאה נגד הכיבוש – איסטנבול: 23 במאי 1919
המלחמה הסתיימה באופן רשמי עם חתימת הפסקת האש של מודרוס ב-30 באוקטובר 1918 בנמל מודרוס שבאי למנוס ביוון. בין היתר אפשרה הפסקת האש למנצחים לעשות כרצונם בכל שטחי אסיה הקטנה ואף להחזיק עמדות תצפית ושליטה לאורך מצרי הבוספורוס והדרדנלים. משמעותו של תנאי זה הייתה כי איסטנבול, בירת האימפריה, הפכה לשטח כבוש. ב-13 באוקטובר 1918 הגיע שלטונה של מועצת האיחוד והקידמה לסופו עם התפטרותה של הממשלה, ושלושת חברי הטריומווירט נמלטו מאיסטנבול ב-2 בנובמבר 1918 ויצאו לגלות. כוח צבאי צרפתי נכנס לאיסטנבול ב-12 בנובמבר 1918 ולמחרת הגיע כוח בריטי בעקבותיו. בדצמבר 1918 הוקם מנהל צבאי בעיר וזה החל לחפש אחר פושעי מלחמה על מנת להעמידם לדין בגין פשעים נגד הארמנים והיוונים.
שמאל|ממוזער|250px|טורקיה (צהוב) לפי הסכם סוור: סגול-ארמניה, אדום-בריטניה, תכלת-צרפת, ירוק-איטליה, כחול-יוון, כתום-אזור המצרים (מנהל אנגלי-צרפתי משותף)
הבחירות האחרונות לפרלמנט העות'מאני נערכו בדצמבר 1919 תחת שלטון הכיבוש שהתקיים מכוח הפסקת האש. רוב 140 חברי הפרלמנט הרביעי והאחרון של האימפריה נמנו עם "האגודה להגנה על זכויות אנטוליה ותראקיה" בראשותו של מוסטפא כמאל, בעוד הוא עצמו נותר באנקרה. על אף שפרלמנט זה היה קצר ימים, הוא הספיק לקבל שש החלטות חשובות בעניין דרישותיה של טורקיה לריבונות ואשר זכו לשם הכולל "מיסק-אה מילי" (Misak-ı Millî – "שבועת הלאום"). בליל 15 במרץ 1920 החלו כוחות בריטים להשתלט על בניני מפתח בעיר וכן עצרו חמישה חברי פרלמנט. ב-18 במרץ 1920 התכנס הפרלמנט העות'מאני בפעם האחרונה ומחה על מעצר חבריו, וב-5 באפריל 1920, תחת לחץ המינהל הצבאי, הורה הסולטאן מהמט השישי על פיזורו של הפרלמנט.
ב-10 באוגוסט 1920 חתמה האימפריה העות'מאנית על הסכם סוור (טורקית Sevr Antlaşması, אנגלית Treaty of Sèvres) שנוסח בעקבות ועידת סן רמו. ההסכם השלים את חלוקתה של אסיה הקטנה בין המדינות המנצחות.
קשה לקבוע מהו המועד המדויק בו חדלה האימפריה העות'מאנית להתקיים, במהלך השנים 1920–1922, כיוון שמקובל שמלחמת העצמאות של טורקיה החלה במאי 1919. במקביל לכיבוש בירתה וחלוקת כל שטחה של האימפריה, החל תהליך מקביל של התעוררות לאומית במרכז אסיה הקטנה, ובד בבד עם פיזור הפרלמנט העות'מאני האחרון, נוסדה, בהנהגתו של מוסטפא כמאל אטאטורק, "האספה הלאומית הגדולה של טורקיה" ב-23 באפריל 1920. האספה הפכה אחר כך לפרלמנט של טורקיה. בתוך שלוש שנים הדפו הטורקים את הכוחות הזרים מאסיה הקטנה ומתראקיה ומוסד הסולטנות בוטל ב-1 בנובמבר 1922. הסולטאן האחרון, מהמט השישי יצא לגלות ב-17 בנובמבר 1922, וזמן קצר לאחר מכן בוטל גם מוסד הח'ליפות. למעלה מ-600 שנות עצמאות עות'מאנית שהחלה בשנת 1299 באו לסיומן בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה.
יהודים באימפריה העות'מאנית
במקומות שאותם כבשה האימפריה העות'מאנית (כגון קונסטנטינופול וכו'), היו קהילות יהודים רבות, שנקראו בפי העות'מאנים "רומניוטים" (האימפריה הביזנטית נקראה בפיהם רום, ולכן היהודים נקראו בפיהם "רומניוטים"). לאחר כיבושה של קונסטנטינופול, החליט הסולטאן ליישב אותה מחדש, והוא העביר לשם אלפי יהודים (בעיקר ממרכז יוון ומקדוניה).
מלבדם, גם מגורשים יהודים רבים (בעיקר מצרפת, פורטוגל וספרד) התיישבו באימפריה העות'מאנית במאות ה-14–15.
לאחר גירוש ספרד ופורטוגל, גירוש צרפת וכו', נודע לסולטאן באיזיט השני על גירושם של יהודים אלו, והוא רצה לשכן אותם בממלכתו.
לאחר מכן, ישבו המגורשים כמעט בכל ערי האימפריה העות'מאנית, ובייחוד התפרסמו קהילות היהודים של הערים איסטנבול, סלוניקי, אדריאנופול (אדירנה), סופיה ואיזמיר.
באימפריה העות'מאנית היו גם קהילות של יהודים שאינם ממוצא ספרדי, כלומר אינם מצאצאי היהודים שישבו בספרד. היהודים בצפון אפריקה כונו היהודים המוגרבים או היהודים המערביים (מגרב פירושו מערב, וזהו הכינוי בערבית לצפון אפריקה להבדיל מארצות המזרח). קהילה של יהודים ממוצא צפון אפריקאי הייתה קיימת גם בארץ ישראל, והייתה נפרדת מהקהילה הספרדית. לעומת היהודים המוגרבים, היהודים במצרים, בסוריה ובארץ ישראל כונו מוסתערבים, וזאת משום שדמו באורחות חייהם לשכניהם הערבים. יהודים אלו לא היו מצאצאי מגורשי ספרד אלא ישבו תמיד בארצות המזרח.
פרנסותיהם של היהודים באימפריה העות'מאנית היו מגוונות מאוד. היו יהודים רבים שעבדו באספקת מזון ונשק, ואף סיפקו דברים אלו לצבא העות'מאני והיו יהודים אחרים עבדו בתעשיית העורות והבגדים. כאמור, המגורשים הביאו איתם פיתוחים חדשים לאימפריה העות'מאנית.
יהודים רבים עסקו במלאכות הקשורות בים, כגון פועלי נמל, סבלים ועוד. קהילת סלוניקי התפרסמה יותר מכל שאר הקהילות בפעילותה הימית. משום שהיו אלה יהודים ששלטו בעיקר בנמלים, הנמלים היו סגורים בשבת, חג ומועד.
הסולטאן עודד את היהודים גם לעסוק במסחר, וזאת משום שרצה לפגוע בעליונות הכלכלית של מדינות אירופה. יהודי סלוניקי ואיסטנבול, הרבו לסחור עם ארצות אירופה השונות.
היהודים הורשו לנוע באופן חופשי, להתיישב בכל מקום באימפריה, ולרכוש נדל"ן. מלבד זאת, היהודים הוכרו גם כעדה דתית (אם כי לא הורשו בדרך כלל להבליט את דתם ברבים), ונהנו מאוטונומיה בתחומי הדת, המשפט והחברה. היו יהודים רבים שהגיעו לעמדות מפתח באימפריה העות'מאנית, כגון רבי יוסף המון ובנו רבי משה המון, שניהם היו רופאי החצר של הסולטאנים שבתקופתם. גם דון יוסף נשיא, חתנה של דונה גרציה, הגיע למעלת דוכס ואף בשלטון בכמה איים בים האיגאי.
בימיו של הסולטאן מהמט השני, היה לבוש היהודים – כובע אדום, מעיל עליון מכותנה, ונעליים שחורות. לאחר מכן, בתקופתו של הסולטאן מוראט השלישי, נאסר על היהודים ללבוש בגדי משי, לנשים נאסר לענוד תכשיטים יקרים, ולגברים נאסר ללכת עם כובעים "מטופשים". הגזירות הללו חלו על כל היהודים באימפריה העות'מאנית, מלבד יהודי
הפרנקוס, שהם נתינים יהודים המקורבים למלכות.
הסולטאן מוראט הרביעי החמיר עם היהודים יותר מכל שאר הסולטאנים שהיו באימפריה העות'מאנית.
מצב זה של היהודים, הביא להגירה משמעותית למחוזות הספר של האימפריה, לערים בפנים המדינה ואל מחוץ גבולות האימפריה.
דלדול הקהילות המשיך במאה ה-18 וגם בתחילת המאה ה-19. עלילות, מיסים ומעשי שוד היו מנת חלקם היומי של היהודים באימפריה העות'מאנית באותו הזמן.
מהעשור הרביעי של המאה ה-19, חלו שינויים משמעותיים מאוד בחייהם ובמעמדם הפוליטי של היהודים. היהודים ביקשו מינוי אחד שיהיה שווה במעמדו לפטריארכים היווני והארמני, והזוכה במינוי זה, שאושר על ידי הסולטאן מהמוט השני בשנת 1836, הוא רבי אברהם הלוי שנתמנה לחכם באשי. הוא היה אחראי לגביית מס הגולגולת, וגם על הענשת יהודים.
לאחר מכן, במחצית השנייה של המאה ה-19, פרצו כ-40 עלילות דם ברחבי האימפריה העות'מאנית. אך למרות זאת, השלטונות הטורקיים הגנו על היהודים, בעיקר משום התערבותו של משה מונטיפיורי.
בסוף המאה ה-19 נטשה רוב האוכלוסייה היהודית שבאימפריה העות'מאנית את קהילותיה היהודיות, ונשאר מספר מצומצם של יהודים, בעיקר בערי המסחר הגדולות.
סבורים שבימיה האחרונים של האימפריה היו בה 375,000 יהודים (כולל בשטחי ארץ ישראל).
סולטאני האימפריה העות'מאנית ותאריכי שלטונם
+לא ממוסגר|50x50 פיקסלים
סולטאני האימפריה העות'מאנית
כל הסולטאנים הם בני בית עות'מאן דיוקן למניין תואר שם בטורקיתטורה שנות שלטון הערות 100x100 פיקסלים 1 ביי עות'מאן הראשון Osman Gazi - 1299–1324 הכריז על עצמאות הנסיכות ב-1299 101x101 פיקסלים 2 אורהן הראשון Orhan Gaziלא ממוסגר|100x100 פיקסלים 1324–1359 קבע את בירתו בבורסה, כבש את איזניק ואיזמיט בצפון-מערב אסיה הקטנה והשתלט על גליפולי, ובכך תקע טריז עות'מאני בתראקיה שבאירופה. 100x100 פיקסלים 3 מוראט הראשון I. Muratלא ממוסגר|100x100 פיקסלים 1359–1389 הנהיג את הדוושירמה, איסוף ילדים נוצרים ששימשו כעבדים וכחיילים. העביר את הבירה לאדירנה. 70px 4 סולטאן באיזיט הראשון Yıldırım Bayezidלא ממוסגר|100x100 פיקסלים 1389–1402 -תקופת בין המלכים (1402–1413) 107x107 פיקסלים 5 סולטאן מהמט הראשון I. Mehmetלא ממוסגר|100x100 פיקסלים 1413–1421 - 101x101 פיקסלים 6 מוראט השני II. Muratלא ממוסגר|100x100 פיקסלים 1421–1444 - 92x92 פיקסלים 7 מהמט השני "הכובש" Fatih Sultan Mehmedלא ממוסגר|100x100 פיקסלים 1444–1446 כבש את קונסטנטינופול ב-1453, שינה את שמה לאיסטנבול וקבע בה את בירת האימפריה. 101x101 פיקסלים(6) מוראט השני II. Muratלא ממוסגר|100x100 פיקסלים 1446–1451 כהונה שנייה 92x92 פיקסלים(7) מהמט השני "הכובש" Fatih Sultan Mehmedלא ממוסגר|100x100 פיקסלים 1451–1481כהונה שנייה 106x106 פיקסלים 8 באיזיט השני II. Bayezidלא ממוסגר|100x100 פיקסלים 1481–1512 קליטת מגורשי ספרד ברחבי האימפריה העותמאנית96x96 פיקסלים 9 סלים הראשון Yavuz Sultan Selimלא ממוסגר|100x100 פיקסלים 1512–1520 כבש את ארץ ישראל 70px 10 סולימאן הראשון "המפואר" Kanuni Sultan Süleymanלא ממוסגר|100x100 פיקסלים 1520–1566 תקופת הזוהר של האימפריה העות'מאנית
בנה את חומות ירושלים
בניית מסגד סולימאניה באיסטנבול (סינאן) 70px 11 סלים השני II. Selimלא ממוסגר|100x100 פיקסלים 1566–1574 בניית מסגד סלימייה באדירנה 70px 12 מוראט השלישי III. Muratלא ממוסגר|100x100 פיקסלים 1574–1595 - 70px 13 מהמט השלישי III. Mehmetלא ממוסגר|100x100 פיקסלים 1595–1603 - 102x102 פיקסלים 14 אהמט הראשון I. Ahmetלא ממוסגר|100x100 פיקסלים 1603–1617 בנה את המסגד הכחול באיסטנבול (מסגד סולטאן אהמט) 70px 15 מוסטפא הראשון I. Mustafaלא ממוסגר|100x100 פיקסלים 1617–1618 - 100x100 פיקסלים 16 עות'מאן השני II. Osmanלא ממוסגר|100x100 פיקסלים 1618–1622 - 70px(15) מוסטפא הראשון I. Mustafaלא ממוסגר|100x100 פיקסלים 1622–1623כהונה שנייה 70px 17 מוראט הרביעי IV. Muratלא ממוסגר|100x100 פיקסלים 1623–1640 - 70px 18 איברהים הראשון I. İbrahimלא ממוסגר|100x100 פיקסלים 1640–1648 - 70px 19 מהמט הרביעי IV. Mehmetלא ממוסגר|100x100 פיקסלים 1648–1687 - 104x104 פיקסלים 20 סולימאן השני II. Süleymanלא ממוסגר|100x100 פיקסלים 1687–1691 - 102x102 פיקסלים 21 אהמט השני II. Ahmetלא ממוסגר|100x100 פיקסלים 1691–1695 - 70px 22 מוסטפא השני II. Mustafaלא ממוסגר|100x100 פיקסלים 1695–1703 - 70px 23 אהמט השלישי III. Ahmetלא ממוסגר|100x100 פיקסלים 1703–1730 - 70px 24 מהמוט הראשון I. Mahmutלא ממוסגר|100x100 פיקסלים 1730–1754 - 70px 25 עות'מאן השלישי III. Osmanלא ממוסגר|100x100 פיקסלים 1754–1757 - 70px 26 מוסטפא השלישי III. Mustafaלא ממוסגר|100x100 פיקסלים 1757–1774 - 70px 27 אבדילהמיט הראשון I. Abdülhamitלא ממוסגר|100x100 פיקסלים 1774–1789 - 70px 28 סלים השלישי III. Selimלא ממוסגר|100x100 פיקסלים 1789–1807 - 70px 29 מוסטפא הרביעי IV. Mustafaלא ממוסגר|100x100 פיקסלים 1807–1808 - 70px 30 מהמוט השני II. Mahmutלא ממוסגר|100x100 פיקסלים 1808–1839 -70px 31 אבדילמג'יט הראשון Abdülmecitלא ממוסגר|100x100 פיקסלים 1839–1861 פעל לביטול עלילת דמשק. בנייתו של ארמון דולמאבהצ'ה. בניית מסגד אורטאקוי (ליד גשר הבוספורוס). קיבע את הסטטוס קוו במקומות הקדושים לנצרות בארץ ישראל 70px 32 אבדילאזיז Abdülazizלא ממוסגר|100x100 פיקסלים 1861–1876 - 96x96 פיקסלים 33 מוראט החמישי V. Muratלא ממוסגר|100x100 פיקסלים 1876 - 93x93 פיקסלים 34 עבדול חמיד השני II. Abdülhamit (אבדילהמיט השני)לא ממוסגר|99x99 פיקסלים 1876–1909 טבח הארמנים 1894–1896 84x84 פיקסלים 35 מהמט החמישי (רשאט) Mehmet Reşatלא ממוסגר|99x99 פיקסלים 1909–1918 רצח העם הארמני 93x93 פיקסלים 36 מהמט השישי VI. Mehmetלא ממוסגר|100x100 פיקסלים 1918–1922 - 94x94 פיקסלים 37 ח'ליף אבדילמג'יט השני Halife Abdülmecit - 1922–1924 ח'ליף בלבד
ראו גם
התקופה העות'מאנית בארץ ישראל
ירושלים בתקופה העות'מאנית
רצח העם הארמני
עבדות בחברה היהודית העות'מאנית בראשית העת החדשה
לקריאה נוספת
אהוד טולידאנו, מבוא לתולדות האימפריה העות'מאנית, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, סדרת אוניברסיטה משודרת, 1985.
דונלד קואטארט , האימפריה העות'מאנית 1922-1700, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2015.
טל שובל (עורך), האימפריה העות'מאנית: היסטוריה וסוגיות נבחרות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2015–2016.
נגה רתם, "'עם פסנתר אי אפשר לרקוד ריקודי בטן': דימויי האימפריה העוסמאנית במחוזות הזיכרון הישראליים", ג'מאעה, 2011
Lord Kinross, The Ottoman Centuries, the Rise and Fall of the Turkish Empire ,William Morrow Paperbacks 1979
Halil Inalcik, “The Question of the Emergence of the Ottoman State,” International Journal of Turkish Studies 2 (1982), pp. 71-79
קישורים חיצוניים
רוני צירינסקי, איך נהיו העוסמאנים עוסמאנים?, ג'מאעה, כרך י"ג, תשס"ה (2005), עמ' 11–40.
האימפריה העות'מאנית, באתר הבנק אוצר התיישבות היהודים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארץ ישראל: ישויות מדיניות
קטגוריה:שושלות ח'ליפים
קטגוריה:מדינות לשעבר במזרח התיכון
קטגוריה:מדינות שהתפרקו ב-1922
קטגוריה:מדינות שהתפרקו ב-1923 | 2024-10-18T22:30:01 |
האימפריה העותומאנית | REDIRECT האימפריה העות'מאנית | 2005-01-02T04:47:57 |
האימפריה העות'מנית | REDIRECT האימפריה העות'מאנית | 2005-01-02T04:48:41 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.