title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
ניו יורק (מדינה) | ניוּ יוֹרק (באנגלית: New York, ) היא מדינה בצפון-מזרח ארצות הברית.
בירת המדינה היא אולבני. ערים מרכזיות נוספות הן ניו יורק, באפלו, רוצ'סטר, יונקרס וסירקיוז. בצפון גובלת ניו יורק באונטריו וקוויבק שבקנדה, בדרום-מערב בפנסילבניה, בדרום בניו ג'רזי והאוקיינוס האטלנטי ובמזרח במדינות קונטיקט, מסצ'וסטס וורמונט.
ניו יורק היא המדינה הרביעית בארצות הברית בגודל אוכלוסייתה, והיא המדינה שהובילה את הפוליטיקה, התרבות והכלכלה בארצות הברית. היא יעד ההגירה הנפוץ ביותר עבור הגירה חוקית לארצות הברית. היא מכונה The Empire State – מדינת האימפריה. ניו יורק גם עשירה בהיסטוריה, שמתחילה באינדיאנים שכבשו את חופיה. המדינה נקראה על שם הדוכס של יורק ב-1660, אף על פי שערים ומקומות רבים במדינה זו מקורם עוד בזמן שהאזור היה בשליטה הולנדית. ניו יורק נכנסה לברית של ארצות הברית ב-26 ביולי 1788 כמדינה ה-11 של ארצות הברית.
סימון מקוצר לשמה של ניו יורק (בין היתר, לצורכי משלוח דואר) הוא NY.
היסטוריה
מושבה
ההתיישבויות הראשונות בשטח בו מצויה כיום המדינה היו התיישבויות של מתיישבים הולנדיים במושבה שנקראה מאוחר יותר ניו אמסטרדם.
אנגליה השתלטה על המושבה בשנת 1664 ושינתה את שמה ל"ניו יורק" על שמו של דוכס יורק – יורש העצר שהפך מאוחר יותר למלך ג'יימס השני.
ב-1 בנובמבר 1683 התעגנה צורת הממשל במושבה וניתן לה שם רשמי פרובינציית ניו יורק, אשר הייתה מחולקת מבחינה אדמיניסטרטיבית לשנים עשר מחוזות, שכל אחד היה מחולק לעיירות.
גבולה המערבי של הטריטוריה לא נקבע באופן רשמי. שטח הפרובינציה היה גדול משטח המדינה של ימינו וחלק ממחוזותיה שייכים כיום למדינות ורמונט, מיין ומסצ'וסטס.
מדינה
ניו יורק הייתה אחת משלוש עשרה המושבות שהפכו לארצות הברית. בשנת 1827 נאסרה העבדות במדינה.
ההתיישבות מערבה
חלקה המערבי של המדינה היה מיושב על ידי שבטים אינדיאנים ובייחוד שש אומות האירוקוי החל משנת 1000 לספירה בערך. שבטים אלה עסקו הן בחקלאות והן בגידול ורעיית עדרי ביזון אמריקאי.
עם הקמת המושבה החלו המתיישבים לדחוק את רגלי האינדיאנים ולהתיישב יותר ויותר מערבה. האינדיאנים לחמו במלחמת העצמאות של ארצות הברית לצידם של האנגלים ונגד העצמאות האמריקאית. בשנת 1779 הגנרל ג'ון סליבן הביס את האינדיאנים, ושרף את כל כפרייהם במה שנקרא מסע סליבן (Sullivan Expedition). במהלך מסע זה התקדם סליבן לאור אגמי פינגר ומחוז ג'נסי ושרף את כל בתי האינדיאנים, יבוליהם ומטעיהם. פליטים אינדיאנים רבים ברחו לפורט ניאגרה ושם מרביתם מתו ברעב בחורף. לאחר תום המהפכה האמריקאית רבים מהם ברחו לקנדה.
תעלות
במהלך המאה ה-19 נתיב התחבורה המסחרי העיקרי במדינת ניו יורק היה נתיב נהר ההדסון ונהר מוהוק שאפשרו העברת סחורות למרכז המדינה, וכן הנהר סנט לורנס שאיפשר העברת סחורות עד ימת אונטריו. לא ניתן היה להגיע מעבר לימה זו בשל העובדה שלא ניתן היה לעבור את מפלי ניאגרה. מסיבה זו, היה קושי רב להעביר סחורות לחלקה הצפון מערבי של מדינת ניו יורק. על מנת לפתור בעיה זו ב-1817 החלו בבניית תעלת אירי. העבודות הסתיימו בשנת 1825. בניית התעלה אפשרה הקמת נמל בבאפלו, ופיתוח מסחרי של מערב המדינה. תעלת וולנד שבנייתה הסתיימה בשנת 1833 איפשרה מעבר סחורות בין הימות אונטריו ואירי, תוך עקיפת מפלי ניאגרה.
במהלך מלחמת האזרחים, ניו יורק סיפקה יותר מ 370,000 חיילים לצבאות האיחוד. מעל 53,000 תושבי ניו יורק נהרגו בשירות, יחס של הרוג ל-7 חיילים שמשרתים.
גאוגרפיה
שטח וגובה
השטח של מדינת ניו יורק הוא 141,299 קמ"ר, הכוללים 10,329 קמ"ר של איים, 4,908 קמ"ר של מים פנימיים (אגמים, נהרות וכדומה) ו-2,541 קמ"ר של מי ים.
ניו יורק היא המדינה ה-27 בגודלה בארצות הברית.
מדינת ניו יורק גובלת בצפונה בשתיים מהימות הגדולות – ימת אירי וימת אונטריו, ביניהם מחבר נהר ניאגרה ומצויים מפלי ניאגרה. ניו יורק גובלת בפרובינציית אונטריו ופרובינציית קוויבק שבקנדה. במזרחה גובלת המדינה בשלוש ממדינות ניו אינגלנד: ורמונט, מסצ'וסטס וקונטיקט. כמו כן גובלת המדינה באוקיינוס האטלנטי. בדרומה גובלת המדינה בפנסילבניה ובניו ג'רזי.
מדינת רוד איילנד חולקת גבול ימי עם מדינת ניו יורק.
בתוך מדינת ניו יורק מצוי השטח האקסטרה-טריטוריאלי של מטה האומות המאוחדות באי מנהטן שבעיר ניו יורק.
העיר ניו יורק (ניו יורק סיטי) הנמצאת בפינתה הדרומית מזרחית של המדינה, בקצה הדרומי של עמק נהר ההדסון מהווה את מרכזה של המגאפוליס המשתרעת בין בוסטון לוושינגטון ואשר כונתה בוסווש לראשונה בכתביו של ג'ין גוטמן בשנת 1961.
אזור המדינה הנמצא צפונית לעיר ניו יורק מכונה "אפסטייט ניו יורק" – "Upstate New York".
ולמעשה ניתן לחלק את המדינה לשני חלקים – העיר ניו יורק (בה נמצאים מחצית התושבים) ויתרת המדינה – בה נמצאת המחצית השנייה.
ובעוד שהעיר ניו יורק היא אזור אורבני, רוב שטחה של יתר המדינה הוא אזור כפרי ופחות מאוכלס.
בצפון המדינה נמצאים הרי קטסקיל והרי אדירונדק ורכס שוואמגונק וכן אזור הימות הגדולות הכולל אגמים רבים ובהם אגם אוניידה אגמי האצבעות וזורמים ממנו נהרות רבים דרומה – הדלוור, הג'נסי, ההדסון, המוהוק והסוסקהאנה. הנקודה הגבוהה במדינה הוא הר מרסי שבהרי האדירונדק.
במזרחה של מדינת ניו יורק מצוי לונג איילנד – "האי הארוך" שאורכו 190 ק"מ.
מרכז|ממוזער|1000px|מפלי ניאגרה שבמדינה
נהרות ואגמים
הנהרות הגדולים במדינה הם סיינט לורנס, הדסון, מוהוק, ג'נסי, נהר סוסקהאנה, אלגני, ודלוואר.
נהר הדסון, הנהר הגדול ביותר מתחיל ב"אגם דמעות העננים". ליד העיר טרוי מתחיל הנהר להיות צר, אך משם לניו יורק (העיר) הוא מתחיל להתרחב.
מזג אוויר ואקלים
בניו יורק אקלים יבשתי עם ארבע עונות מובחנות. העונה החמה ביותר היא הקיץ, שהוא חם וגשום, בעוד בחורף האקלים קר מאוד ומושלג.
עקב הקרבה לים, האקלים בדרך כלל לח. שינויים בסוג האדמה, בגובה ובקרבה למים משפיעים על מזג האוויר. לדוגמה, באזור החוף יותר חם מאשר בשאר המדינה, כאשר בצפונה קר מאוד בגלל האוויר הקר המגיע מקנדה. בינואר למשל הטמפרטורה נעה בין 9- מעלות צלזיוס בהרים עד ל-1+ בחוף. ביולי לעומת זאת, הטמפרטורה נעה בין 19 מעלות בהרים ל-25 מעלות בחוף.
צמחייה
בטרם שהחלה ההתיישבות האירופית באזור, היה רוב שטח המדינה מיוער. כיום, בשל הכריתה הרבה, 61% משטח היבשה מיוערים. יערותיה של המדינה משופעים בעצי מחט ועצים נשירים. העצים הנפוצים במדינה הם אורן לבן, אשוחית, אדר (מייפל), אשור, תרזה צהובה, קריה (עץ אגוז) ואלון.
בעלי חיים
רוב החיות הנפוצות בצפון ארצות הברית נפוצות גם בניו יורק. היונקים הנפוצים כוללים בואשיים, דביבונים (רקון), סנאים, שועל מצוי ("אדום"), שועל אפור מצוי, אופוסום, סנאי מפוספס, שפנים, ארנבות, מרמיטה, חורפן, נמייה וסמור. באשר לדו-חיים ניתן למצוא סלמנדרות, קרפדות וצפרדעים. ציפורים הבאות לניו יורק כנקודת דרך במסעם, הם תרנגולי בר, תרנגול הודו, ברווזים ואווזים.
ממשל ופוליטיקה
שמאל|ממוזער|220px|קת'י הוקול, המושלת הנוכחית של ניו יורק
הרשות המבצעת
בראש הרשות המבצעת עומד מושל ניו יורק. מושלת המדינה הנוכחית היא קת'י הוקול, ששימשה קודם לכן כסגנית המושל אנדרו קואומו, שהתפטר ב-2021 בעקבות האשמתו בהתנהגות בלתי מוסרית.
הרשות המחוקקת
הרשות המחוקקת של מדינת ניו יורק כוללת שני בתים – בית מחוקקים וסנאט. נכון ל-2020, בשני הבתים רוב גדול למפלגה הדמוקרטית.
בין השנים 1984–2004 לא הצליח בית המחוקקים להעביר את תקציב המדינה במועדו, וכן במשך שנים רבות לא הצליחו בתי המחוקקים לחוקק כלל. כך לדוגמה, בשנת 2002, הוצעו 16,892 הצעות חוק במדינה (יותר מכל מדינה אחרת ממדינות ארצות הברית ויותר מפעמיים מספר החוקים שהוצעו בבית המחוקקים של מדינת אילינוי – השנייה במספר החוקים המוצעים בבית המחוקקים שלה מבין כל מדינות ארצות הברית), ומהם רק 693 (4%) הפכו לחוקים (מספר החוקים הנמוך ביותר מבין כל מדינות ארצות הברית).
לבית המחוקקים של מדינת ניו יורק מספר העובדים הגדול ביותר מבין כל בתי המחוקקים של מדינות ארצות הברית – 3,428 עובדים (בפנסילבניה, בה מספר העובדים השני בגודלו – רק 2,947 עובדים, ובקליפורניה – בה מספר העובדים השלישי בגודלו – 2,359 עובדים). לבית המחוקקים מספר ועדות גדול יותר מאשר כל בית מחוקקים אחר במדינה.
פוליטיקה
מאז שנת 1988, במערכות בחירות לנשיאות ארצות הברית, נוטה מדינת ניו יורק לתמוך במועמדי המפלגה הדמוקרטית, וזאת בשל משקלה הרב של אוכלוסיית העיר ניו יורק, הידועה בתמיכתה הגורפת במפלגה הדמוקרטית, באוכלוסיית המדינה. לעומת זאת, המחוזות הכפריים של המדינה תומכים בדרך כלל במפלגה הרפובליקנית. מאז שנות השישים, הצביעה המדינה למועמד רפובליקני רק בשלוש מערכות בחירות; בזו של ריצ'רד ניקסון ב-1972, ובשתי מערכותיו של רונלד רייגן. בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2012 זכה הנשיא ברק אובמה ב-63.35% ממניין הקולות במדינה. ב-2016 זכתה הילרי קלינטון ב-59%.
הסנאטורים המייצגים את ניו יורק בסנאט הם היהודי צ'אק שומר (המכהן כסנאטור הבכיר) וקירסטן ג'יליברנד. רוב הנציגות של המדינה בבית הנבחרים היא דמוקרטית.
בבית הנבחרים של ארצות הברית מייצגים את המדינה 26 חברי קונגרס ונכון לשנת 2023, 15 מהם חברים במפלגה הדמוקרטית ו-11 חברים במפלגה הרפובליקנית.
ניו יורק היא המדינה השישית בארצות הברית שאישרה נישואים חד-מיניים.
הרשות השופטת
הערכאה הנמוכה של מדינת ניו יורק נקראת דווקא בית המשפט העליון של ניו יורק ואילו הערכאה שמעליה נקראת בית המשפט לערעורים של ניו יורק.
כלכלה
כלכלת העיר ניו יורק מהווה המרכיב העיקרי בכלכלת המדינה כולה.
העיר מהווה מרכז בנקאות, פיננסים ותקשורת עולמית בכלל, ומרכז העסקים של ארצות הברית בפרט. בוול סטריט נמצאת הבורסה של ניו יורק (NYSE) המהווה בורסה המובילה את כל הכלכלה העולמית.
בשנת 2007 התוצר המדינתי הגולמי היה 1.1 טריליון דולר אמריקאי, בכך מדינת ניו יורק שלישית בתוצרתה מבין מדינות ארצות הברית (אחרי קליפורניה וטקסס). התוצר הגולמי לנפש היה $46,364 (ניו יורק היא המדינה השישית בתוצר גולמי לנפש מבין מדינות ארצות הברית).
המוצרים החקלאיים העיקריים כוללים: חלב ומוצריו, בקר, גידול ירקות ותפוחים – המהווים סמל של המדינה.
המוצרים התעשייתיים העיקריים הם מוצרי דפוס, מכשירים אלקטרוניים ומוצרים כימיים. ענף התיירות תורם מבחינה משמעותית לכלכלת המדינה.
העיר ניו יורק מהווה מרכז מסחר, פרסום ובנקאות ברמה עולמית. רבים מהתאגידים הגדולים בעולם ממקמים את משרדיהם הראשיים בעיר ניו יורק, או במחוז ווסטצ'סטר הקרוב לעיר.
לאורך חוף האוקיינוס האטלנטי פועלת תעשיית דייג ענפה, ועיקר תוצרתה: צדפות, סרטנים, תמנונים, ודיונונים.
מסגרת|היונוספרה – היריד העולמי של שנת 1964
כרייה ובנייה
תחום הכרייה במדינה מתרכז בשלושה אזורים עיקריים – הראשון, בקרבת העיר ניו יורק, ומשמש מקום למחצבים המשמשים בבנייתה של המטרופולין, וכן, במחוז ווסטצ'סטר נמצאים מרבצי שמיר (emery) – אחד משני אתרים בארצות הברית בהם נכרה מחצב זה. באזור הרי אדירונדאקס נכרים במדינה טלק, אבני נופך ואבץ.
בדרום מערב המדינה מצויים מכרות מלח.
חשמל
למעט גז טבעי, אין במדינת ניו יורק דלקים טבעיים. תפוקת החשמל מכוח המים נרחבת מאוד ומהווה 17% מתפוקת החשמל במדינה. תחנת הכוח ההידרואלקטרית בנהר סיינט לורנס היא מהגדולות בעולם. 52% מתפוקת החשמל מקורה בשריפת פחם, והיתרה מתחנות כוח גרעיניות.
דמוגרפיה
מדינת ניו יורק היא מדינה מורכבת ומגוונת, המשקפת את מגוון הפנים של אמריקה. מדינת ניו יורק היא בית למגוון עצום של קבוצות אתניות, כולל צאצאי מהגרים מאירופה, אסיה, אפריקה, לטינית והמזרח התיכון. העיר ניו יורק, בפרט, ידועה כ"סיר היתוך" תרבותי. החלק הדרומי של המדינה, ובמיוחד אזור ניו יורק, הוא אחד האזורים הצפופים ביותר בארצות הברית. לעומת זאת, החלק הצפוני של המדינה, הכולל את אזורי האצבעות והאדירונאקס, הוא כפרי ופחות צפוף.
בנוסף לעיר ניו יורק, מדינת ניו יורק כוללת מספר ערים גדולות נוספות, כמו בופאלו, רוצ'סטר, סירקיוז ואלבני, שלכל אחת מהן מאפיינים דמוגרפיים ייחודיים. מדינת ניו יורק מתגאה במערכת חינוך חזקה, עם מספר רב של אוניברסיטאות ומכללות, ובאוכלוסייה בעלת רמת השכלה גבוהה יחסית.
האוכלוסייה של המדינה מגוונת מבחינת גיל, עם אוכלוסייה צעירה יחסית באזורים העירוניים ואוכלוסייה מבוגרת יותר באזורים הכפריים.
קבוצות דתיות בניו יורק נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 10% פרוטסטנטים אחרים 16% קתולים 31% נוצרים אחרים 3% דתות אחרות יהודים 7% מוסלמים 2% בודהיסטים 1% הינדים 1% אחר 2% חסרי סיווג דתי 27% קבוצות גזעיות בניו יורק לבנים לא-היספאנים 58.3% היספאנים 17.6% שחורים 15.9% אסייתים 7.3% אמריקאים ילידים 0.6% מעורב 3% קבוצות מוצא אתני בניו יורק אירים 12.9% איטלקים 13.6% גרמנים 11% אנגלים 5.7% אמריקאים 3.8% צרפתים 3.1% פולנים 5% רוסיה 2.4% שפות מדוברות בניו יורק אנגלית 70% ספרדית 14.8% אחר 15.2%
הערים הגדולות
293x293px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת ניו יורק
הערים הגדולות בניו יורק (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 ניו יורק 8,244,910 ניו יורק 2 באפלו 261,025 באפלו-ניאגרה פלס 3 רוצ'סטר 210,855 רוצ'סטר 4 יונקרס 197,399 ניו יורק 5 סירקיוז 145,151 סירקיוז 6 אולבני 97,660 אולבני-סקנקטדי 7 ניו רושל 77,606 ניו יורק 8 מאונט ורנון 67,780 ניו יורק 9 סקנקטדי 66,273 אולבני-סקנקטדי 10 יוטיקה 62,110 רומא-יוטיקה 11 וייט פליינס 57,258 ניו יורק 12 ניאגרה פלס 50,120 באפלו-ניאגרה פלס 13 טרוי 50,086 אולבני-סקנקטדי המטרופולינים הגדולים בניו יורק (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 ניו יורק 20,092,883 מזרח ניו יורק 2 באפלו-ניאגרה פלס 1,136,360 מערב ניו יורק 3 רוצ'סטר 1,083,393 מערב ניו יורק 4 אולבני-סקנקטדי 880,167 מזרח ניו יורק 5 סירקיוז 661,478 מרכז ניו יורק 6 רומא-יוטיקה 296,615 מרכז ניו יורק 7 בינגהמטון 247,219 מערב ניו יורק 8 קינגסטון 180,445 מזרח ניו יורק
תחבורה
תעשיית התחבורה היא מהחשובות במדינה. בשנת 2002 לניו יורק היו 183,497 ק"מ של כבישים מהירים, שמהם כ-2,600 ק"מ הם כבישים בין-מדינתיים. העובדה שהעיר ניו יורק בנויה ברובה על איים, יצרה את הצורך לחיבורים בין האיים, ביניהם גשרים ותעלות. מסילות הרכבת של ניו יורק הם באורך כולל של 6,000 ק"מ. במדינה נמצאים כ-13 נמלי תעופה, הידועים שבהם הם נמל התעופה הבינלאומי ניו יורק קנדי ונמל התעופה לה גוארדיה.
השכלה
מכללות ואוניברסיטאות
במדינת ניו יורק מספר רב של מכללות ואוניברסיטאות. המובילה באוניברסיטאות היא אוניברסיטת קולומביה אשר בעיר ניו יורק ואוניברסיטת קורנל הנמצאת באית'קה. במנהטן פועלת גם אוניברסיטת ניו יורק.
ספורט
ליגת הכדורגל האמריקאית הלאומית של ארצות הברית
ניו יורק פאוור, איגוד הכדורגל לנשים האמריקאי הלאומי
ליגת הפוטבול האמריקאית הלאומית של ארצות הברית (NFL)
באפלו בילס
ניו יורק ג'טס
ניו יורק ג'איינטס – אף ששתי הקבוצות האחרונות משחקות בניו ג'רזי הן נחשבות קבוצות ניו יורקיות.
קבוצות כדורסל מקצועניות
ניו יורק ניקס, ליגת ה-NBA
ברוקלין נטס, ליגת ה-NBA
ניו יורק ליברטי, ליגת ה-WNBA
ליגת ההוקי קרח הלאומית של ארצות הברית (NHL)
באפלו סייברס
ניו יורק ריינג'רס
ניו יורק איילנדרס
ליגת הבייסבול העליונה של ארצות הברית (MLB)
ניו יורק מטס
ניו יורק יאנקיז
ליגת ההוקי קרח האמריקאית
עכברי הנהר של אולבני
סנאטורי בינגהאמפטון
האמריקאים של רו'צסטר
סירקיוז קראנץ'
ליגת הלקרוס של ארצות הברית
לטאות לונג איילנד
רוצ'סטר ראטלרסהליגה הנמוכה של הבייסבול בארצות הברית
הציקלונים של ברוקלין
סטטן איילנד ינקיז
בינגהאמפטון מטס
הביזונים של באפלו
החוסמים של ג'יימסטון
בטאביה מאקדוגס (כלבי הבוץ של בטאביה)
רוצ'סטר רד ווינגס (אדומי הכנפיים של רוצ'סטר)
אובורן דאבלדייז
סירקיוז סקייצ'יפס
אונוטה טייגרס
טרי סיטי ואלי קטס
הדסון ואלי רנגיידס
לונג איילנד דאקס
ליגת הכדורגל העליונה של ארצות הברית (MLS)
ניו יורק רד בולס (ממוקמים בניו ג'רזי)
USL
הקרנפים השועטים של רוצ'סטר
ליגת כדורגל ארנה של ארצות הברית
ניו יורק דראגונס
ליגת הלקרוס הלאומית של ארצות הברית
באפלו בנדיטס
רוצ'סטר נייטהוקס
סמלי המדינה
סמלי מדינת ניו יורק דגל סמל מוטו כינוי דגל ניו יורקFlag of MMM סמל ניו יורקSeal of MMM מרכז|130px מרכז|100px "תמיד למעלה""Excelsior" "מדינת האימפריה""Empire State" עץ פרח ציפור חיה אדר הסוכרSugar Maple ורדRose קיכלי מזרחיEastern bluebird בונה קנדיNorth American beaver מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
ראו גם
מחוזות מדינת ניו יורק
קישורים חיצוניים
אתר רשמי של מדינת ניו יורק
הפורטל לישראלים בניו יורק
היסטוריה מקומית של ערים במדינת ניו יורק
מספר התושבים בכל מחוז של ניו יורק
נתוני אוכלוסין
מנהל האוכלוסין של ארצות הברית – מדינת ניו יורק
הערות שוליים
*
ניו יורק | 2024-09-01T02:38:03 |
ולטר רתנאו | ולטר רתנאו (; 29 בספטמבר 1867 – 24 ביוני 1922) היה מדינאי גרמני; שר החוץ היהודי היחיד בתולדות גרמניה. לאחר פחות מחמישה חודשים בתפקיד נרצח בעת כהונתו.
קורות חיים
רתנאו נולד בשנת 1867 בברלין, בנם הבכור של אמיל רתנאו ומתילדה נחמן (Mathilde Nachmann). אביו רכש את הפטנטים של תומאס אלווה אדיסון בתערוכה העולמית בפריז והיה ממייסדי תעשיית החשמל הגרמנית. כאשר היה טירון בצבא, סירבו להעניק לו, כמו לשאר היהודים, דרגת קצונה בגדוד העילית הפרוסי בו שירת, והוא שוחרר בדרגת טוראי ראשון. בגיל 30 ניהל רתנאו את אחד המפעלים האלקטרוכימיים של אביו בביטרפלד.
ב-6 במרץ 1897 פרסם תחת שם העט "ו. הַרְתֶנאו", מאמר בכתב העת הברלינאי "די צוקונפט" (Die Zukunft), שכותרתו "שמע ישראל!", בו תיאר את זרותם וטיבם הלא-אירופאי של המהגרים היהודים מן המזרח. רתנאו פתח את המאמר בווידוי על יהדותו וצייר דיוקן של המהגרים: "בלב החיים הגרמניים, שוכן לו גזע אנושי נבדל ומופרד, לבושו צעקני ונוצץ, ותנועות גופו חמות מזג. על חול הספר, ערב-רב אסיאתי". רתנאו טען במאמר כי היהודים צריכים להפחית את קשריהם הבינלאומיים ושבניגוד לגרמנים, היהודים הם מטבעם "עם פחדן". עליהם להיות "חסונים כחיילים" כמו הגרמנים ולאמץ את התכונות שלהם. עוד טען כי על היהודים לשפר את הופעתם החיצונית - להאריך את גפיהם וליישר את אפם: "לאחר שתיווכחו במבנה הגופני שלכם - כתפיים מוגבהות, כפות רגליים מגושמות, גזרה שמנה ובלתי ספורטיבית... תוכלו להתחיל לעבוד במשך כמה דורות על לידתכם מחדש מבחינה גופנית". לדעת רתנאו הפתרון היחיד הוא נישואי תערובת והתבוללות. המאמר של רתנאו עורר זעם בקרב היהודים ואביו ניסה לקנות את כל העותקים שהצליח להשיג. גם רתנאו עצמו התחרט על פרסומו ומאוחר יותר טען שכתב אותו בתקופה דיכאונית במיוחד והוציא אותו מאוסף כתביו. אלא שהמאמר בכל זאת נקרא על ידי רבים, משום שהאנטישמים המשיכו לצטט אותו.
הרצל ניסה לעניין את רתנאו בחזונו למדינה ליהודים. רתנאו השיב לו על כך: "היהודים כבר אינם אומה ולעולם לא יהיו אומה". עם זאת, נרתע מהמרת דת פורמלית לנצרות, צעד שננקט באופן אופורטוניסטי על ידי יהודים רבים, ולו משום שבעידן המחולן, בו הגזענות, ולא האמונה, הייתה המגדיר הראשי, מהלך כזה כמעט ולא הועיל ונתפש כמעשה יהודי פחדני טיפוסי.
רתנאו היה יושב ראש בחבר המנהלים של כ-80 חברות גדולות. מלבד זאת גם צייר, פיסל, ניגן על פסנתר וכתב שירה וספרים פוליטיים, פילוסופיים וכלכליים. ב-1914 ייסד מועדון בינלאומי בשם "פורטה דיי מרמי" יחד עם אינטלקטואלים יהודים ונוצרים ובהם מרטין בובר, גוסטב לנדאואר וגרהרט האופטמן.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התפטר מתפקידו כמנהל של קונצרן AEG (מפעל האלקטרוניקה הגדול שייסד אביו) כדי לשרת את גרמניה. תחילה שימש רתנאו כמומחה במשרד המלחמה. בשנים 1914 ו-1915, עמד בראש המינהל לכלכלת המלחמה בגרמניה, אך נאלץ לעזוב את תפקידו עקב ההתנגדות שקמה לו בחוגי הממשל בגלל מוצאו היהודי. הוא חזר לעסקים בקונצרן AEG ועם מות אביו, ב-1915, מונה ליושב ראש הקונצרן. בה בעת תמך פוליטית בפאול פון הינדנבורג ואריך לודנדורף שעמדו בראש מנגנון המלחמה הגרמני, אך הביע התנגדות למדיניותם של מלחמת צוללות בלתי מוגבלת (שהייתה אחת הסיבות להצטרפותה של ארצות הברית למלחמה בשנת 1917). כן התנגד למדיניותו של לודנדורף לסיפוח שטחי המזרח.
ב-4 באוגוסט 1916 חזה את הפנייתה של הלאומנות הגרמנית כלפי פנים עם כישלון המלחמה: "ככל שיהודים רבים יותר מתים במאבק הזה, כן יתעקשו יותר מתנגדיהם לטעון שהיהודים ישבו ברובם רחוק מקווי החזית והתעשרו מהמלחמה. השנאה תוכפל ותישלש".
ב-1919 כיהן כיועץ כלכלי לראש הממשלה, והיה גם היועץ הכלכלי למשלחת המשא ומתן לפיצויים לאחר המלחמה. במאי 1921 מונה לשר השיקום של רפובליקת ויימאר, בממשלתו של יוזף וירט. בתפקיד זה הוא ניהל את המשא ומתן עם צרפת על פיצויי המלחמה וקיבל תשבחות על הצלחתו מהקנצלר. אולם הוא סירב להצטרף לממשלתו החדשה של רטנוי שהוקמה בתחילת נובמבר 1921, במטרה למנוע סכסוכים פוליטיים על רקע היותו יהודי. בפברואר 1922 התמנה לשר החוץ של גרמניה, בהתעלמו מהאזהרות של אמו וידידיו שחששו שהוא מסכן את חייו לאור מחאות אנטישמים שהתנגדו למינוי.
רציחתו
ב-24 ביוני 1922, בעת שנסע במכונית פתוחה ברחובות ברלין, התנקשו בחייו שלושה צעירים גרמנים, קציני צבא משוחררים, מחוגי הימין הקיצוני הגרמני. המתנקשים נסעו במכוניתם במקביל למכונית השר, ירו בו בתת-מקלע MP18 וזרקו רימון למכוניתו. השר נפצע קשה ומת זמן קצר לאחר מכן בבית החולים.
הרקע לרצח היה יוזמתו של רתנאו לחתימת הסכם לשיתוף פעולה עם ברית המועצות, שנקרא הסכם רפאלו, שנחתם מספר חודשים קודם לכן, וכן מוצאו היהודי. בשבועות שקדמו לרצח, גברה ההסתה נגדו. הגנרל אריך לודנדורף, שהיה פעיל בתנועות ימניות קיצוניות, רמז כי "הנסיך היהודי" חיבל במאמץ המלחמתי, ואליו הצטרף גם הציר ברייכסטאג, קארל הלפריך. מחוץ לפרלמנט צעקו הפורעים: "הרגו את רתנאו הארור החזיר היהודי החמדן!". אנטישמים גם התבססו על נאום של רתנאו בוועידה בינלאומית בווינה ב-1922, בו ציטט דברים שכתב ופרסם בעבר, והזהיר שכלכלת אירופה נשלטת על ידי אליטה של אנשי כספים: "בשדה הפעילות הכלכלית, כל ביטוי בלתי זהיר, כל כשל לשון, יכול לגרום הרס. לכאורה שולט הציבור במדיניות הכלכלית באמצעות המניות ואיגרות החוב שבבעלותו, אך בפועל השתלטה שם אוליגרכיה בלתי חדירה לציבור, בדיוק כמו זו של ונציה העתיקה. שלוש מאות גברים המכירים זה את זה, שולטים בכלכלת אירופה והם ממנים את יורשיהם מתוך החוג הפנימי שלהם". בשנים בהן כתב מלכתחילה את מאמרו - בעיתון וינאי ב-25 בדצמבר 1909, ובספר שפרסם בברלין ב-1921 - לא התפרסמו עדיין הפרוטוקלים של זקני ציון מחוץ לרוסיה, אולם ב-1922, כשצוטט נאומו בעיתון וינאי תחת הכותרת "שלוש מאות גברים שולטים באירופה", היה זה לאחר שמוטיב עיקרי בתעמולה האנטישמית היה "הקשר היהודי", ו"שלוש מאות גברים" כונו עד מהרה בפרסומים שונים "שלוש מאות יהודים", ולאחריהם "שלוש מאות זקני ציון", שרתנאו אחד מהם.
רתנאו היה שר החוץ היהודי היחיד בתולדות גרמניה עד אז. הרצח זעזע את גרמניה, ובהלווייתו השתתפו למעלה ממיליון איש. ביום ההלוויה הוכרזה שביתה כללית בגרמניה. רצח פוליטי זה נחשב לאחת מאבני הדרך בתהליך ההתמוטטות של רפובליקת ויימאר וכאחד ממבשרי עליית הנאצים לשלטון. מעט יותר מעשור לאחר מכן, הורו הנאצים להסיר את הלוח שציין את מקום הרצח. באספה רבת משתתפים מחוגי המשפטנים הצהיר פקיד בכיר ברייך השלישי שרוצחי רתנאו ראויים ששמותיהם ייכללו בלוח הכבוד של האומה.
שני הרוצחים, המהנדס הרמן פישר והקצין ארווין קֶרְן, נהרגו במהלך מצוד משטרתי כחודש לאחר הרצח - קרן נהרג ישירות מירי משטרתי ופישר התאבד. השלישי, נהג הרכב, ארנסט ורנר טכו, הוסגר על ידי בני משפחתו. באוקטובר הוא הועמד לדין כשותף לרצח, ובהגנתו טען שביצעו את הרצח כי האמינו שרתנאו חבר במועצת זקני ציון שמתכננת להשתלט על העולם, וכי אינם רוצחים אלא מילאו משימה לאומית בסילוקו. בפסק דינו כינה השופט את הרצח "העלאת קרבן", והביע תקוה שישמש אות אזהרה שיטהר את גרמניה וירפאה מהברבריות והחולי ששקעה בהם. כן כינה את הפרוטוקולים "שקר גס". טכו נדון ל-15 שנות מאסר, אך שוחרר ממאסרו ב-1930. ארנסט פון זלומון, שהיה שותף לתכנון הרצח וישב אף הוא בכלא, מתאר את הרוצחים בספרו האוטוביוגרפי "המנודים" (Die Geächteten).
ספריו
לקריאה נוספת
שטפן צווייג, העולם של אתמול: ביוגרפיה (1942), תרגם ברוך קרופניק, הוצאת ליינמן, 1954; מהדורה נוספת: תרגם צבי ארד, הוצאת זמורה-ביתן, ה'תשמ"ג (1982)
עמוס אילון, רקוויאם גרמני - יהודים בגרמניה לפני היטלר, 1743- 1933, הוצאת דביר, 2004, תרגם מאנגלית: דני אורבך
שולמית וולקוב, ולטר רתנאו - טרגדיה יהודית גרמנית, תל אביב: עם עובד, 2014
היהודי שחשב שהוא גרמני, פרופסור מיכאל הרסגור ואלכס אנסקי בתוכנית שעה היסטורית ששודרה בגלי צה"ל, 19 ביוני 1992
Shulamit Volkov, Walther Rathenau: The Life of Weimar's Fallen Statesman, Yale University Press, 2012
קישורים חיצוניים
ולטר רתנאו, באתר "סנונית"
- על ולטר רטנאו ועל רוצחו, ורנר טכוב
נחום סוקולוב, הרטנויים, באתר פרויקט בן-יהודה
ארכיון רתנאו באתר הספרייה הלאומית
מכתבו של וולטר רתנאו אל סטפן צוייג באתר הספרייה הלאומית
אושי דרמן, ייסורי ולטר הצעיר: שר החוץ היהודי הנשכח של רפובליקת ויימאר, הבלוג של בית התפוצות, 13 במרץ 2019
הערות שוליים
קטגוריה:יהודים בצבא הקיסרות הגרמנית
קטגוריה:מנהלים יהודים
קטגוריה:דירקטורים יהודים
קטגוריה:דירקטורים גרמנים
קטגוריה:תעשיינים יהודים
קטגוריה:תעשיינים גרמנים
קטגוריה:פוליטיקאים יהודים גרמנים
קטגוריה:אנשי עסקים יהודים גרמנים
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות בגרמניה
קטגוריה:שרי החוץ של רפובליקת ויימאר
קטגוריה:ברלין: אישים
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1867
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1922
קטגוריה:חברי הרייכסטאג | 2024-09-07T12:24:35 |
אנטוניו סלזר | הפניה אנטוניו דה אוליביירה סלזאר | 2018-04-28T20:01:35 |
קומורו | שמאל|ממוזער|300px|מפת קומורו
האיחוד של איי קומורו (בערבית: الاتحاد القمري, בקומורית: Udzima wa Komori, בצרפתית: Union des Comores או בערבית: רפובליקת קומורו המאוחדת, جمهورية القمر المتحدة, בתעתיק מדויק: ג'מהורית אלקמר אלמתחדה) היא מדינה עצמאית בקצהו הצפוני של מצר מוזמביק באוקיינוס ההודי, בין צפון מדגסקר לצפון מוזמביק. המדינה מורכבת משלושה איים געשיים אשר כל אחד מהווה מדינה פדרטיבית. כמעט כלל תושבי קומורו הם מוסלמים סונים, ושפותיהם הרשמיות הן קומורית, ערבית וצרפתית. היא גם חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.
בתום הבחירות של שנת 2002 שונה שמה של המדינה ל"איחוד של איי קומורו". לפני כן היה שמה הרפובליקה הפדרלית-אסלאמית של איי קומורו.
היסטוריה
האיים של מדינת קומורו יושבו רק במאה השישית לספירה, כאשר הגיעו אליהם מהגרים מלאים ופולינזים. במשך הדורות הגיעו מהגרים נוספים מאפריקה, מפרס ומארצות ערב. בין המאה העשירית למאה ה-15 שלטו בקומורו כמה סולטאנים ממוצא פרסי, כאשר כל אחד מהם שלט באי אחר.
האירופי הראשון שביקר באיים היה האנגלי ג'יימס לנקסטר, שהגיע ב-1591. ב-1843 השתלטה צרפת על האיים, ב-1914 הם הוכפפו תחת המושל הצרפתי של מדגסקר וב-1946 הם הפכו לטריטוריה צרפתית מעבר לים. ב-1958 תושבי האי הצביעו במשאל עם בעד השארות תחת שלטון צרפתי, במעבר לרפובליקה הצרפתית החמישית. ב-1961, שנה לאחר שמדגסקר זכתה בעצמאות, קיבלה קומורו אוטונומיה שהורחבה ב-1968.
ב-1974 נערך בקומורו משאל עם, שבו הצביע הרוב בעד עצמאות מצרפת. תושבי האי מיוט, העדיפו להישאר תחת שלטון צרפת ולכן ארגנה צרפת משאל עם נפרד לכל אי. בעקבות זאת ב-6 ביולי 1975 הכריזה קומורו על עצמאותה, ובראש המדינה החדשה עמד הנשיא אחמד עבדאללה. צרפת הכירה בעצמאותה, אך בעקבות תוצאות משאל העם החוזר במיוט בו הצביעו הרוב בעד השארות תחת שלטון צרפת, נשארה מיוט תחת שלטון צרפתי, דבר שאינו מקובל על קומורו. גם היום שייך האי מיוט לצרפת, ואזרחיו נחשבים לצרפתים.
בנובמבר 1975 הפכה קומורו לחברה ה-143 באו"ם.
באוגוסט 1975 בוצעה בקומורו הפיכה, ועבדאללה הודח מתפקידו. ב-1978 שב עבדאללה ותפס את השלטון בעזרת שכירי חרב. ב-1989 הוא נרצח וכנשיא מונה מוחמד ג'והאר. ב-1992 שוב אירע ניסיון הפיכה. ג'והאר נשאר בתפקידו עד לבחירות שנערכו בספטמבר 1995, שבהן נבחר מוחמד טאקי.
באוגוסט 1997 הכריזו שניים משלושת האיים הגדולים, מוהלי ואנג'ואן, על פרישתם מקומורו. הרקע לכך היה רצון התושבים באיים אלה לחדש את הקשרים עם צרפת. בספטמבר באותה שנה ניסה צבא המדינה להחזיר את שני האיים לשליטתה, אך נכשל. בניסיון לפתור את המשבר מינה הנשיא, מוחמד טאקי, את נורדין בורחן, יליד אנג'ואן, לראשות הממשלה.
בשנת 1998 נפטר טאקי, ואזאלי אסומאני תפס את מקומו בהפיכה צבאית שקטה. בבחירות בשנת 2006 הפסיד אוסמאני, ובפעם הראשונה בהיסטוריה של המדינה איפשר חילופי שלטון דמוקרטיים, בכך שפינה את מקומו לנשיא אחמד עבדאללה מוחמד סמבי. ב-2016 נתמנה אסומאני שוב לנשיא.
פוליטיקה
שיטת הממשל בקומורו היא רפובליקה נשיאותית פדרטיבית ומתקיימת בה מערכת רב-מפלגתית. הנשיא הוא גם ראש הממשלה. החוקה הנוכחית אושרה במשאל עם ב-23 בדצמבר 2001, וחוקות האיים אושרו בחודשים שלאחר מכן. לכל אחד מן האיים במדינה יש אוטונומיה רבה הכוללת בין השאר חוקה, נשיא ופרלמנט.
הפרלמנט המקומי הוא חד-ביתי ומכיל 33 מושבים.
המבוא לחוקה מבטיח אוריינטציה פוליטית אסלאמית, עם מחויבות לזכויות האדם. קומורו חברה באו"ם מאז הקמתה. בנוסף על כך, היא חברה גם בארגון אחדות אפריקה, המדינות הבלתי-מזדהות, הליגה הערבית, האיחוד האפריקאי, הבנק העולמי, קרן המטבע הבינלאומית והארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.
יחסי ישראל–קומורו
בעקבות חתימת הסכמי אוסלו ב-1993, פנה נשיא איי קומורו, סעיד מוחמד ג'והר, לישראל בבקשה לסיוע כלכלי, בתמורה ליצירת קשרים דיפלומטיים והכרה בישראל.
בעקבות מגעים בין מכריו של ג'והר לבין גורמים במשרד החוץ הישראלי נחתם ב-10 בנובמבר 1994, בין נשיא איי קומורו ויהודה לנקרי, שגריר ישראל בצרפת ומיופה הכוח מטעם משרד החוץ הישראלי, הסכם עקרוני לכינון יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות.
ההסכם נחתם בפריז, בבית שבבעלותו של הנשיא ג'והר.
נשיא קומורו קיווה, בעקבות חתימת ההסכם, לתרומה חד פעמית מממשלת ישראל בסך של 200 מיליון דולרים.
שר החוץ אז, שמעון פרס, התחייב במכתב שנמסר לנשיא, שמשרד החוץ יפעל לסייע לקומורו באמצעות המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי.
בעקבות הפרסום בכלי התקשורת על חתימת ההסכם, חלק ממדינות ערב, בעיקר לוב ואיראן, גינו את יוזמת הנשיא ולחצו עליו לחזור בו מיוזמתו, תמורת סיוע כלכלי נדיב.
מכיוון שישראל לא נענתה לבקשת הנשיא לסיוע, הממשל של איי קומורו חזר בו וההסכם הפך להצהרה משותפת המודיעה על כינון יחסים בלבד. שגרירות ישראלית לא נפתחה בקומורו.
ב־14 במאי 2013 העבירה ממשלת איי קומורו למשרד התובעת הכללית בבית המשפט הפלילי הבין-לאומי תביעה נגד ישראל בעניין המשט לעזה ב-2010. חצי שנה לאחר מכן הודיעה התובעת שבדיקת המידע שהוגש לה אינה מצדיקה פתיחת חקירה מצדה. נציגי איי קומורו, בהנחיית טורקיה, לא ויתרו והגישו ערעור על החלטת התובעת ב־29 בינואר 2015. הערעור התקבל בשתי ערכאות של בית המשפט הבינלאומי. עקב כך חויבה התובעת לבחון מחדש את עמדתה בהקדם האפשרי.
באוקטובר 2021 פורסם כי החלו שיחות נורמליזציה בין ישראל לקומורו לכינון יחסים דיפלומטיים, ברוח הסכמי אברהם.
ביטחון
במדינה פועל צבא קטן ומשטרה של כ-500 איש. ישנו שיתוף פעולה מבוסס עם צרפת. במסגרת שיתוף הפעולה, צרפת עוזרת לקומורו בהגנה הימית, בהכשרת החיילים, מעקב אווירי אחר הנעשה באזור ואף נוכחות של קצינים צרפתיים בקומורו. צרפת אף מחזיקה פלוגה של לגיון הזרים הצרפתי באזור ומתחזקת בסיס ימי קטן.
כלכלה
כלכלת קומורו מתבססת בעיקר על החקלאות, התורמת כ-39 אחוזים מהתוצר לאומי גולמי ומעסיקה כ-80 אחוזים מכוח העבודה במשק. הגידולים העיקריים הם תירס, קוקוס, קסאווה, תפוחי אדמה מתוקים, בננות ואורז. משק החי כולל בעיקר עזים, בקר וכבשים. הגידולים העיקריים ליצוא הם תבלינים כמו וניל וציפורן וכן קפה וקקאו. החקלאות אינה מספקת את תצרוכת המזון במדינה, הנאלצת לייבא מוצרי מזון בסיסיים.
התעשייה תורמת כ-13 אחוזים מהתוצר הלאומי הגולמי ועוסקת בעיקר בעיבוד התוצרת החקלאית. המוצרים העיקריים הם וניל מעובד, שמנים אתריים, קופרה, סבון ומוצרי עץ.
קומורו אינה עשירה במשאבי טבע, אך מופקת בה אנרגיה הידרואלקטרית מהנהרות, המספקת חלק ניכר מתצרוכת החשמל של המדינה.
המטבע הוא פרנק קומורי (מתחלק ל-100 סנטים).
גאוגרפיה
איי קומורו נמצאים במצר מוזמביק שבאוקיינוס ההודי, בין חופי מוזמביק לחוף הצפוני של מדגסקר.
קומורו משתרעת על פני שלושה איים גדולים:
גרנד קומור (נג'זידג'ה) - 1,148 קמ"ר. 351,400 תושבים. עיר ראשית: מורוני (בירת המדינה) 51,200 תושבים.
אנג'ואן (נזואני) - 424 קמ"ר. 246,500 תושבים. עיר ראשית: מוטסמודו 28,900 תושבים.
מוהֶלי (מואלי) - 290 קמ"ר. 30,600 תושבים. עיר ראשית: פומבוני 13,000 תושבים.
האי הרביעי בארכיפלג של קומורו, מיוט, נמצא בשליטת צרפת. האיים של קומורו הם וולקניים, ובהם הרי געש שחלקם עדיין פעילים. הפסגה הגבוהה ביותר במדינה היא הר הגעש הפעיל קרטלה (2,361 מטרים מעל פני הים), הנמצא באי גראן קומור, מדרום-מזרח לבירה מורוני. לאיים רצועות חוף צרות, הנתחמות בגבעות. בפנים הארץ יש הרים תלולים, ובהם עוברים נהרות הזורמים אל הים במפלים תלולים.
כ-20 אחוזים משטח האיים מכוסים עצים. ברצועת החוף גדלים עצי בננה, מנגו ודקלים. בהרים צומחים שיחי קיטיסוס ואברש וחזזיות. עם בעלי החיים בקומורו נמנים צבים, הנפוצים לאורך החוף, ולמורים. במימי האיים חיים דגים שונים, ובהם הלטימריה. זהו מין נדיר, שחוקרים גילו מאובנים שלו מלפני 400 מיליון שנה.
אקלים
בקומורו שורר אקלים טרופי חם, המאופיין בהבדלי טמפרטורות קטנים בין עונות השנה ובכמות משקעים גדולה, בעיר הבירה מורוני למשל יורדים בממוצע 2540 מ"מ בשנה. רוב המשקעים יורדים בין נובמבר לאפריל, אך גשמים משמעותיים יורדים לאורך כל השנה.
כמות משקעים חודשית ממוצעת בעיר הבירה מורוני:
ינואר: 350
פברואר: 300
מרץ: 290
אפריל: 290
מאי: 230
יוני: 210
יולי: 200
אוגוסט: 130
ספטמבר: 130
אוקטובר: 90
נובמבר: 100
דצמבר: 220
דמוגרפיה
תושבי קומורו הם צאצאי מהגרים, ובהם מלגשים, מלאים, ערבים, אפריקאים ואירופים. למרות מוצאם השונה, כמעט כל תושבי האיים (98%) הם מוסלמים סונים, מלבד מיעוט קטן של נוצרים קתולים. רק 30 אחוזים מהתושבים מתגוררים בערים. צאצאי המתיישבים הצרפתים שולטים בחיי הפוליטיקה והכלכלה במדינה, ואילו העובדים בחקלאות הם ברובם ממוצא אפריקאי. אי-השוויון בחלוקת המשאבים והמתיחות האתנית גורמים לאי-יציבות פוליטית במדינה.
התרבות של קומורו משלבת יסודות אפריקאיים עם השפעות אסלאמיות. ריקודים עממיים מקובלים מאוד במדינה.
שפות: קומורית, צרפתית, ערבית, מקוא.
קבוצות אתניות: מלגשים, מלאים, ערבים, אפריקאים.
הלימודים הם חינם וחובה בגילאים שבע עד 15. בקומורו פועלים בתי ספר אסלאמיים בצד מוסדות ממלכתיים. אף ששיעור הילדים הלומדים בבתי הספר עולה בהתמדה, יותר מ-40 אחוזים מילדי האיים אינם מבקרים בהם. בקומורו אין אוניברסיטאות, אבל פועל בה מוסד להכשרת מורים.
תיירות
מורוני, בירת קומורו, נמצאת במערב האי הצפוני גראן קומור, לחוף האוקיינוס ההודי. אתרי תיירות ידועים בה הם הרובע הערבי, שבו פועלים כמה שווקים והמרכז הלאומי לתיעוד ולמחקר מדעי (Centre Nationale de Documentation et de Recherche Scientifique). במקום פועל מוזיאון, ובו מוצגים שונים של ההיסטוריה והתרבות של המדינה.
מדרום-מזרח למורוני נמצא הר הגעש קרטלה, שהתפרץ בפעם האחרונה ב-1977.
באי אנג'ואן, הנמצא מדרום-מזרח לגראן קומור, מספר אתרי תיירות בעיר מוטסאמודו: העיקריים הם ארמון הסולטאן והמצודה. בסמוך לעיר נמצאים מפלי המים ז'יינקונדרה (Dziancoundre). באי מוהלי, הנמצא ממערב לאנג'ואן, נמצאת שמורה ימית בחוף הדרומי, שם מטילים צבי הים את ביציהם.
נמל התעופה הבינלאומי של קומורו נמצא במרחק 25 קילומטרים מהבירה מורוני. מרבית הטיסות מגיעות מטנזניה, מדגסקר וקניה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:פדרציות
קטגוריה:מדינות אפריקה
קטגוריה:איים באוקיינוס ההודי
קטגוריה:מדינות איים
קטגוריה:מדינות החברות בליגה הערבית
קטגוריה:אפריקה: איים
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות ערבית
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות צרפתית
קטגוריה:רפובליקות פדרליות
קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1975 | 2024-08-08T12:10:44 |
שיטות אלטרנטיביות ליישוב סכסוכים | שיטות אלטרנטיביות ליישוב סכסוכים (באנגלית: Alternative dispute resolution) הן הליכים וטכניקות ליישוב סכסוכים שאינן נעזרות במערכת בתי המשפט של המדינה. שיטות אלו קיבלו הכרה בציבור הרחב, בקהיליה המשפטית, ובחוק, וזאת עקב העומס הגובר על מערכת בתי המשפט. שופטים רבים מצאו כי שיטות אלו הן אמצעי מקובל להורדת העומס מן המערכת, ומהווים דרך הוגנת וישרה לסיום סכסוכים, ובדרך כלל אף זולה יותר לצדדים המתדיינים.
הבוררות הייתה אחד האמצעים המוקדמים ליישוב סכסוכים. לידתה עוד בימי האימפריה הרומית, והיא קודמת לשיטה האדברסרית לפי המשפט המקובל באלף שנים לפחות. רבים שמשו בתפקידי המגשר, המפשר או הבורר, מבלי לקרוא לכך בשמות אלו.
שיטות אלו מחולקות לרוב לשלושה סוגים:
משא ומתן: ההשתתפות בו היא וולונטרית, ואין צד שלישי המתווך, מקדם את הליך יישוב הסכסוך, או כופה פתרון. שיטה מסוג זה יכולה להעניק יתרון לצדדים המנוסים במשא ומתן. נוסף על כך - ייתכנו שיקולים נוספים אשר ישפיעו על הטיית הכף, כמו מצבו הפיננסי של אחד הצדדים.
גישור: ההשתתפות בו היא וולונטרית (אף אם הצדדים מגיעים לגישור בהמלצת בית המשפט או מערכת ניהול התיקים בבית המשפט), וקיים צד שלישי, המגשר (או שני מגשרים), המקדם את ההליך, אך אינו בעל סמכות ואף לא בעל רצון לכפות פתרון על הצדדים. בגישור יכול כל אחד מן הצדדים בכל רגע נתון להחליט להפסיק את ההליך באמצע. באם הגיעו להסכמה, יכולים הצדדים לבקש לקבל לה תוקף של פסק דין.
בוררות: ההשתתפות בה היא לעיתים וולונטרית ולעיתים מחויבים בה הצדדים מכוח חוזה, שותפות בגוף כלשהו או חוק, ויש צד שלישי שתפקידו הוא גם לקדם את ההליך, וגם להגיע לפתרון ולכפות אותו על הצדדים. כיום ייחודה של שיטת הבוררות הוא שמרבית הסדריה נקבעים על ידי הצדדים. הסדרים אלו כוללים את דרך מינוי הבורר, קביעת הדין המהותי, קביעת סדרי הדין והראיות, שפת הבוררות, מועד פסק הדין וצורתו והחל משנת 2008 גם את דרך הערעור (אם קיימת). בנוסף לכך, הליך הבוררות איננו מנתק את הצורך בבית משפט כאשר הצדדים עתידים לפגוש אותו פעמים נוספות בזמן ההליך, בין היתר כדי לבקש סעדים זמניים, לאשר או לבטל פסקי בוררות, לעכב הליכים במידת הצורך ואף לערער במידה ונקבעה שיטת ערעור הכוללת את בית המשפט.
וריאציות נוספות על הנ"ל:
משפט זוטא: הליך מהיר בו פונים לצד שלישי אך לא מנהלים בפניו הליך מלא אלא הליך שמסתכל על כתבי טענות/מסמכים ולפיו הוא מכריע/מציע פשרה. כנגד זה יש קולות הקוראים לביטול משפט זוטא.
גישור/בוררות או גישבור (Med/Arb): הצדדים מתחילים בגישור בעזרת מגשר, כאשר במידה והמגשר לא מצליח להגיע להכרעה תוך זמן מוגדר ימונה בורר שיכריע. לעיתים מוצע כי הבורר יהיה אותו המגשר, אך אפשרות זו בעייתית מכיוון והליך הבוררות אמור להיות חסוי. המגשר חשוף בדרך כלל לצדדים ומדבר איתם וזה בעייתי שהוא יברור בסופו של דבר, אם הצדדים ידעו שהמגשר עלול להפוך לבורר הם ישקלו את דבריהם בצורה מחמירה.
מאזין נייטרלי: למאזין אין סמכות להכריע אך הוא יכול להביע את דעתו. הצדדים יכולים לקבל את דעתו אך אינם מחויבים.
בוררות בייסבול/ההצעה האחרונה: מתאים יותר לסכסוכים כלכליים. מוכר מתחום הבייסבול כאשר נדרשים להכריע בין השחקן לקבוצה לגבי שכר השחקן. שיטה זו באה לידי ביטוי בעולם הבוררות כאשר כל צד כותב לבורר על פתק את הצעתו האחרונה והבורר בוחר את ההצעה אשר הייתה הקרובה ביותר לדעתו שלו הוא.
קביעת מומחה: כאשר ישנו מומחה אשר יכול להעריך את השווי האמיתי בין הצדדים. למשל רופא, שמאי מקרקעין, מהנדס (ליקויי בנייה), רו"ח (בעיות חשבוניות) וכדומה.
כיום אנו מתייחסים לשיטות אלו כאל אלטרנטיביות אך בעבר היו תקופות בהן בית המשפט היה המסלול החלופי, כאשר מסלול הבוררות היה הראשי לעניין יישוב סכסוכים. יפים לעניין דבריו של אליעזר שוסטק - "בוררות זבל"א הייתה נפוצה בתקופות בהן היינו נתונים תחת עול זר / גלות. מוסד הזבל"א העלוב לא פעל בתקופות בהן הייתה עצמאות מדינית, כאשר ביהמ"ק עמד על תילו. אז היו בתי דין שפעלו בכל התחומים"
סעיף 79 לחוק בתי המשפט נוסח משולב מונה שלוש דרכים ליישוב סכסוכים אלטרנטיבי, אם כי הדרך הראשונה היא באמצעות בית המשפט.
פשרה (סעיף 79א): בית המשפט נותן את פסק דינו על בסיס הבנתו את טענות הצדדים, בדרך כלל מבלי שמתקיים הליך מסודר על פי התקנות של הבאת ראיות וטיעונים.
בוררות (סעיף 79ב): בית המשפט מוסמך להעביר עניין לבוררות, בהסכמת בעלי הדין.
גישור (סעיף 79ג): בית המשפט מוסמך להעביר תובענה לגישור, בהסכמת בעלי הדין.
התפיסה כי הליכים אלו הם "אלטרנטיביים" מתייחסת בדרך כלל להיותם אלטרנטיביים להליך של התדיינות בפני בית משפט, אך הם גם אלטרנטיביים להידרדרות הסכסוך אל מחוץ לשליטת בעלי הדין, והגעתו לפתרון הכפוי על הצדדים, ולעיתים לאלימות.
ראו גם
יישוב סכסוכים
תקשורת לא-אלימה
הנרטיב הדואלי
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדע המדינה | 2024-07-25T06:39:43 |
רואנדה | רפובליקת רואנדה ( המכונה "ארץ אלף הגבעות" - בקיניַרואנדה: Igihugu cy'Imisozi Igihumbi , בצרפתית: Pays des Mille Collines) היא מדינה ללא מוצא לים השוכנת ביבשת אפריקה. היא גובלת באוגנדה, בורונדי, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו וטנזניה. לפעמים היא מקוטלגת גם כחלק ממרכז אפריקה. האוכלוסייה המקומית מורכבת משלוש קבוצות אתניות. ההוטו, המהווים את רוב האוכלוסייה, הם איכרים מקבוצת עמי הבנטו. הטוטסי, רועים אשר הגיעו לאזור במאה ה-15, היו עד 1959 הכת השולטת תחת מערכת פיאודלית המבוססת על נכסי בקר. הטווה נחשבים לשרידי המתיישבים הראשונים באזור והם בני הגזע הפיגמי.
היסטוריה
בניגוד לרבות ממדינות אפריקה, רואנדה היא המשך ישיר לישות מדינית היסטורית, שהתקיימה בגבולותיה בתקופה הפרה-קולוניאלית. תולדותיה כרוכות באלה של שכנתה בורונדי, ובתקופה המודרנית עומדות בצלו של המתח האתני שבין שתי הקבוצות העיקריות, הוטו וטוטסי.
היסטוריה פרה-קולוניאלית
יישוב אנושי היה קיים ברואנדה מתקופות פרה-היסטוריות. התושבים הידועים המוקדמים ביותר של האזור הנקרא כיום רואנדה היו עם פיגמי של נוודים שהתקיימו מצייד ולקט וחיו בקבוצות קטנות, אבותיהם של בני הטווה. באמצע האלף השני התיישבו באזור הכולל את רואנדה ובורונדי וסביבותיהם בני ההוטו, שעיסוקם המרכזי הוא עבודת אדמה, והטוטסי, שהם עם של רועים. הגירת ההוטו הייתה חלק מתנועה רחבה יותר של התפשטות עמי בנטו ברחבי אפריקה. מקורם של הטוטסי שנוי במחלוקת, בהיעדר מקורות כתובים. לא ברור אם הם צאצאים לעם שמקורו במזרח אפריקה, אשר הגיע לרואנדה בהגירה ממושכת או בכיבוש אלים, או שהם קבוצה שנבדלה מתוך ההוטו עם השנים על בסיס מעמדי.
ברואנדה נוצרה ממלכה ריכוזית למדי, בעלת צבא חזק, ששלטה בשטח רואנדה של ימינו ובחלק משטח קונגו. המלך ומרבית האצולה היו בני טוטסי, ובצבא שירתו שני העמים. המקנה, בקר, עזים וכבשים, שבו החזיקו בני טוטסי, שימש עדות לעוצמה ומעמד חברתי. ככל הידוע התקיימו שני העמים בהרמוניה יחסית, וניתן היה לבן הוטו להפוך טוטסי אם צבר מקנה.
היסטוריה קולוניאלית
השלטון הגרמני קיבל חסות על רואנדה במסגרת ועידת ברלין של 1884 וב-1890 החליטו המעצמות האירופיות לכלול את רואנדה ובורונדי בשטח ההשפעה של האימפריה הגרמנית. הגרמנים, שכוח האדם שהשקיעו בשליטה באזור היה קטן מאוד, חדרו לאזור בהדרגה. הם שלטו באופן עקיף תוך הסתמכות על האצולה המקומית ועל המלך, שהסכים לקבל את חסותם כהגנה מפני מדינות שכנות ובהן בוגנדה. הגרמנים ראו ברואנדה חלק מ"מזרח אפריקה הגרמנית",
על ידי תמיכת הגרמנים הקולוניאליסטים במונרכיה וההיררכיה הקיימת, תוך העדפת הטוטסי על-פני ההוטו ומינוים לתפקידים משמעותיים במוסדות השלטון והאדמיניסטרציה, החלה להתבסס ההפרדה בין הטוטסי להוטו ברואנדה. הבדלה והפרדה זו נעשתה תוך הבניית תודעה מעמדית בין השתיים, כזו המקבילה לתודעה המעמדית באירופה.
השלטונות הגרמנים יצרו הפרדה בין ההוטו לטוטסי על פי תווי פנים, גובה וצבע עור. בשנת 1916, במהלך מלחמת העולם הראשונה, כבשו כוחות בלגים מקונגו הבלגית את האזור, ולאחריה נמסרה המושבה לאימפריה הבלגית, כחלק מהקולוניה רואנדה-אורונדי שכללה גם את בורונדי של ימינו. הבלגים המשיכו בהפרדה בין הטוטסי להוטו והעדיפו את הטוטסי על פני ההוטו.
לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר חולקה אפריקה בין המעצמות המנצחות באירופה, ניתנה רואנדה לבלגיה. הקולוניאליזם הבלגי אופיין כבעל צורת שלטון ישיר, כאשר ניתן לראות את מעורבותו בתחומי החינוך, החקלאות, הבריאות והכלכלה. הבלגים המשיכו במגמה בה החלו הגרמנים והכניסו את הזהות האתנית לתעודות הזהות, וכן חובת נשיאתם, החל משנת 1935. הבלגים השרישו וחיזקו את התפיסה כי אלו הם גזעים נפרדים לגמרי, כאשר לרוב החלוקה הייתה על בסיס מראה פיזי או על-פי אמצעים כלכליים. נקודה זו הפכה אקוטית להבחנה בין שתי הקבוצות, ובתקופות מאוחרות יותר, אף היוותה גלגל הצלה לבני ההוטו.
הקולוניאליזם הגרמני והבלגי כאחד, אופיין בגילויי ברוטאליות ואכזריות קשים ביותר. הונהגו עבודות כפייה בצורת עבודות חקלאיות, סיוע למסחר, התקנת טרסות למרגלות ההרים, סלילת כבישים ובניית מבני ציבור, כאשר בני ההוטו היוו את רוב כוח העבודה.
מגמה זו של עבדות אשר הונהגה ברואנדה על ידי מדינות אירופה, היוותה מעין "מפעל משותף" – לאירופים וכן לצ'יפים המקומיים, אשר הפיקו תועלת אישית, מההיבט הכוחני והחומרי כאחד. אותם צ'יפים מתוגמלים נמנו מבני שבט הטוטסי, אשר בנוסף לכך מילאו תפקידים מנהלתיים, בעוד בני ההוטו הועבדו קשות בעבודות הכפייה ונמצאו תחת איום מתמיד של עונשים אכזריים ביותר. החלוקה האירופאית העצימה את ניצני האיבה בין שתי הקבוצות, אשר מכורח המציאות דוכאו והושתקו עד כדי תרגומם לרגשות קנאה ושנאה של ממש.
במהלך תקופה זו, החלו עולות ומתפתחות באירופה תאוריות הגזע השונות. אלו הגיעו ליבשת אפריקה כתורה תפיסתית של חוקרים שונים אשר הגיעו לרואנדה וניסו "להלביש" תאוריות אלה על האוכלוסייה המקומית. דה פקטו, שועתקו כל הסטריאוטיפים הגזעניים של רוח הזמן המערבית כלפי התושבים המקומיים. כך, בעוד בני הטוטסי הוצגו כיפי-תואר, אינטליגנטים, חרוצים ונאמנים, שבטי ההוטו והטווא נתפסו כגזע שפל ונחות וכאנשים עצלנים, מכוערים ופרימיטיביים. ניתן לראות בקידום בני הטוטסי ככלי אירופאי שלטוני-פוליטי הנועד למנוע מצב בו ההוטו, שהוא רוב מוחלט במדינה, יתגבש לגוף אחד חזק מספיק, כזה שיהווה אלטרנטיבה ותחליף לשלטון הקולוניאליסטי האירופאי במדינה.
השליטה של בלגיה באזור הייתה ישירה בהרבה מזו של גרמניה. הבלגים הנהיגו מדיניות של עבודה כפויה, בעיקר במטעי קפה, תחת פיקוח של בני טוטסי. בכך הוחרפה האיבה וחודדו ההבדלים בין הטוטסי להוטו.
לאחר מלחמת העולם השנייה, נעשתה רואנדה לשטח חסות של האו"ם, תחת ניהולה של בלגיה. החלו מהלכים של דמוקרטיזציה במושבה וצומצמה אפליית ההוטו. בתקופה זו נשמעו קריאות לעצמאות רואנדה ולשחרור מעול שלטון האדם הלבן בעיקר מצד הטוטסי. כתוצאה מלחץ פנימי וחיצוני כאחד על דרך התנהלות העניינים ברואנדה, החליפו הבלגים את עמדתם והעבירו תמיכתם להוטו.
מהפכת ההוטו - 1962-1959
עד שנת 1959 השליטה ברואנדה הייתה בידי המיעוט במדינה, מיעוט זה היה שבט הטוטסי, כפי שהזכרנו קודם לכן, שבט הטוטסי תועדף על ידי אותם קולוניאליסטים אשר שלטו ברואנדה טרם הכרזת העצמאות. משנה זו, התעצם המתח בין שתי הקבוצות, כאשר הכריז השלטון הבלגי בריש-גלי כי הוא מעביר תמיכתו מבני הטוטסי להוטו, נקודה אשר הגבירה במהלך תקופה זו את רוח ההרס והאיבה בין השניים. בני ההוטו החלו פורעים בטוטסי, בקריאות נקמה על שנים של דיכוי. לאחר הבחירות הראשונות, הפכו הטוטסי ל"נחותים" ואת השלטון תפסו ההוטו. לאחר ההפיכה, אכן התקיימו בחירות אך ברור היה לכל שבשלטון יזכה נציג שבט ההוטו וזאת מכיוון שלשבט זה עליונות מספרית ברורה.
העוינות ששררה בין שתי הקבוצות האתניות (ההוטו והטוטסי) הייתה, כפי שכבר צוין, לרוב כתוצאה ממדיניות ההעדפה שנקטו גרמניה ובלגיה בתקופה בה הונהגה רואנדה כקולוניה אך לא זאת בלבד, אותה שנאה נבנתה לאורך השנים והגיעה לנקודת משבר כאשר יצאה רואנדה לעצמאות, העוינות בין שתי הקבוצות האתניות הייתה "עצמאית" לחלוטין וזאת כתוצאה מהיסטוריה עקובת דם ביחסי שתי הקבוצות (ההוטו והטוטסי). אומנם גם הטוטסי וגם ההוטו חשו תיעוב עמוק כלפי השלטון הקולוניאלי אך שנאה משותפת זו לא הביאה לכדי איחוד כוחות בין השניים כנגד האויב החיצוני; כפי שהייתה מחלוקת בין ילידי רואנדה והכובשים הזרים, כך הייתה מחלוקת בין הילידים עצמם.
בשנת 1959 התרחשה הפיכה ברואנדה, אשר הונהגה על ידי גרגואר קָיִיבּנדָה. קייבנדה הוביל את המאבק להפלת "המונרכיה של בני הטוטסי" בשנות ה-50. כתוצאה ממאבק זה, העבירו הבלגים את תמיכתם באופן רשמי לבני שבט ההוטו. שינוי זה הביא להגברת המתח הפנימי בין השתיים. המתח הגיע לשיא בין השנים 1959–1961 כאשר טבחו בני שבט ההוטו במאות מבני שבט הטוטסי, המאבק הגלוי החל בשנת 1959 לאחר שקבוצה השייכת לבני הטוטסי ניסו לפגוע באישיות מבני שבט ההוטו וכתוצאה מכך, החלו בני שבט ההוטו לפגוע בנציגים רשמיים מבני שבט הטוטסי ובהם אנשי ציבור ופוליטיקאים, כך החלה הסלמה במאבק המזוין בין שתי הקבוצות, הסלמה זו הביאה לכך שכ-100,000 פליטים (מבני הטוטסי) ברחו למדינות השכנות (אוגנדה, בורונדי, והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו). בינואר 1961 הופלה המונרכיה של בני הטוטסי ורואנדה הוכרזה רפובליקה לאחר משאל עם. המלך המודח ניסה לשוב למדינה ולתפוס את השלטון אך נעצר על ידי הבלגים.
הרפובליקה הראשונה - 1962–1973
250px|ממוזער|שמאל|ארמון מלך רואנדה, לפני שנבנה בשנות ה-30 של המאה ה-20 מבנה מודרני. שוכן במרכז תיירות בעיר ניאנזה
250px|ממוזער|שמאל|זן של בקר ששמו ברונדה איניאמבו. מגדלים אותו במתחם ארמון המלך שהוא אתר היסטורי בעיר ניאנזה ברואנדה
250px|ממוזער|שמאל|הארמון החדש של מלכי רואנדה, נבנה בשנות ה-30 של המאה ה-20. שוכן בעיר ניאנזה ברואנדה
ב-1 ביולי 1962 זכתה רואנדה בעצמאות באופן רשמי. באותה שנה נערכו הבחירות הראשונות ברואנדה. את הבחירות יזם גי לוז'יסט (Guy Logiest). בשנים שלאחר הבחירות ועליית כוחם של ההוטו בתוך גבולות רואנדה, החלה להתפתח אופוזיציה מטעם הטוטסי במדינות השכנות, שאליהן נסו מספר שנים קודם לכן. דוגמה לכך היא קבוצת הגרילה המשתייכת לשבט הטוטסי, "איניאנזה", קבוצה זו שיגרה התקפות חוזרות ונשנות ממדינות שכנות, על בני ההוטו בתוך גבולות רואנדה בין השנים 1961–1966. התקפות אלו גבו מחיר דמים גבוה מצד בני שבט ההוטו. קבוצת גרילה זו כונתה על ידי השלטון (בני ההוטו) ברואנדה "מקקים". כתוצאה מאותן התקפות מזוינות מצד ה"איניאנזה", גבר הדיכוי של בני שבט הטוטסי בתוך גבולות רואנדה, הדיכוי התבטא פעמים רבות ברצח המוני של טוטסי.
גרגואר קָיִיבּנדָה, שהנהיג את התנועה לשוויון-זכויות לבני הוטו, כיהן כנשיא המדינה למן עצמאותה ועד הדחתו ב-1973. בשנת 1965 הוא נבחר בשנית לנשיאות ובשנת 1969 הוא נבחר בשלישית. למרות שהמדינה הוגדרה "רפובליקה", שלטונו היה למעשה מלוכני-אוטוקרטי: מפלגות האופוזיציה הוצאו אל מחוץ לחוק, חלק מנהיגיהם נעצרו והוצאו להורג, ועל כלי התקשורת הוטלה צנזורה. הממשל קיים מדיניות מפלה נגד הטוטסי ואף עודד מעשי אלימות נגדם. לקראת סוף תקופת שלטונו של קייבנדה החלו להישמע קולות אופוזיציוניים כנגד השלטון על דרך פעולתו ועל שחיתות. בשנה זו היה גל התקפות נוסף על בני הטוטסי בגבולות המדינה ולפי הערכות, בשנה זו נרצחו כ-20,000 טוטסי וכ-300,000 טוטסי ברחו מהמדינה למדינות שכנות.
הרפובליקה השנייה - 1973–1994
בשנת 1973 ביצע ז'ובנל הָבּיָרימָנָה הפיכה צבאית ותפס את השלטון. הפיכה זו הייתה הביטוי הראשון למחלוקת פנימית בתוך קבוצת בני ההוטו. המשטר החדש היה טוטליטרי. מפלגת השליט שנקראה ("MRND" Mouvement Republicain National pour le Developpement), הוקמה בשנת 1974 וארבע שנים לאחר מכן, בשנת 1978, הוכרזה רשמית כמפלגת שלטון יחיד. מפלגה זו חייבה כל גבר אישה או ילד ברואנדה להיות חבר בה.
רואנדה זכתה לתקופת פריחה מסוימת לאחר ההפיכה, אך במהרה התגלה שלמעשה אין הרבה הבדל בין המשטר שקדם להפיכה וזה שבא אחריה. הביארימנה, ששלט במדינה עד ההתנקשות בחייו ב-1994, המשיך את מדיניות האפליה נגד הטוטסי. בדומה לקיבנדה, ובניגוד לחלק ממדינות האזור שתמכו בברית המועצות, נקט הביארימנה מדיניות פרו-מערבית וקיים קשרים טובים עם ארצות הברית, צרפת ובלגיה, ובתקופה מסוימת גם עם ישראל. באשר ליחס כלפי הטוטסי, ההפיכה שהתחוללה בשנת 1973 ייצגה קו "נצי" יותר וקיימת סברה שהקצנה זו ביחס באה בעקבות הטבח שעשו הטוטסי בהוטו בבורונדי בשנת 1972.
באוקטובר 1990 פלשה לרואנדה החזית הפטריוטית הרואנדית (RPF), שנשלטה בידי הטוטסי, מבסיסה באוגנדה. הממשלה הצבאית של הביארימנה הגיבה ברצח המוני של בני הטוטסי, בטענה שהם מנסים לשעבד מחדש את בני ההוטו. מלחמת האזרחים באוגנדה נמשכה עד 1993, כאשר צבא אוגנדה נלחם לצד החזית הפטריוטית, ואילו זאיר, צרפת ובלגיה מסייעות לממשלתו של הביארימנה. ביולי 1992 החלו הממשלה וה-RPF בדיונים על הפסקת אש בארושה שבטנזניה, ובסוף משא ומתן ארוך נחתמו ב-1993 הסכמי ארושה, והמלחמה הסתיימה באופן זמני. ביולי 1993 מונתה אגתה אווילינגיימאנה, שרת החינוך, לעמוד בראש ממשלתה החדשה של רואנדה.
ב-6 באפריל 1994 בוצעה התנקשות בחייו של הנשיא הביארימנה כאשר מטוסו יורט בעודו נוחת בקיגאלי. זהות המתנקשים אינה ידועה: הן ה-RPF והן קיצונים בני הוטו הוחזקו כחשודים במעשה. במהלך שלושת החודשים הבאים, הצבא וקבוצות מיליציה רצחו יותר מ-800 אלף בני טוטסי, במה שנודע כרצח העם ברואנדה.
רצח העם ברואנדה
רצח העם ברואנדה היה רצח עם מכוון ושיטתי שהתבצע על ידי ממשל רואנדה (הוטו) כנגד בני הטוטסי בשנת 1994 ובו נהרגו כחצי מיליון בני אדם. את רצח העם ביצעו בעיקר שתי מיליציות של בני הוטו - אינטראהאמווה (Interahamwe) ואימפוזאמוגאבי (Impuzamugambi). רצח העם נמשך כמאה ימים, החל מ-6 באפריל ועד אמצע יולי 1994. לפחות 500 אלף בני טוטסי ומאות מתונים מבני ההוטו נרצחו. על פי הערכות אחרות, מספר הנרצחים היה בין 800 אלף למיליון.
ארגון ה-RPF פלש שוב למדינה, ותפס את צפון רואנדה עד חודש יולי. המלחמה הסתיימה לאחר התערבות צרפתית. החזית הפטריוטית תפסה את השלטון והקימה ממשלת מעבר לקראת כינון דמוקרטיה. איש החזית פסטר ביזימונגו, בן הוטו, מונה לנשיא, אך מנהיג החזית הפטריוטית פול קגאמה, שכיהן כסגן הנשיא וכשר ההגנה, ריכז בידיו את מרבית הכוח הפוליטי.
לאחר רצח העם
יותר משני מיליון בני הוטו ברחו מרואנדה לאחר המלחמה, מתוך חשש מנקמת בני הטוטסי. רובם חזרו מאז, אף על פי שכמה מיליציות נותרו ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, ונעשו מעורבות במלחמת האזרחים במדינה. ב-2003, עם סיום מלחמת האזרחים, אומצה חוקה חדשה אשר אוסרת כל סוג של אפליה על רקע אתני במדינה. באוגוסט אותה שנה נערכו לראשונה בחירות חופשיות, שבהן ניצחה מפלגת החזית הפטריוטית הרואנדית ומנהיגה פול קגאמה נבחר לנשיא.
רואנדה הייתה אחת המדינות שהשתתפו במלחמת קונגו השנייה שהתרחשה בין השנים 1998 ל-2003, ועודנה מעורבת במתרחש במזרח קונגו, שם חיים פליטים רואנדים רבים ופועלים ארגונים צבאיים של הוטו וטוטסי.
מאז 1994 אין אלימות פוליטית או אתנית בהיקף רחב במדינה, והיא משתקמת בהדרגה. רמת שרותי הבריאות וההשכלה עולה. קיימת צמיחה כלכלית של 8%-6% בשנה . בכפרים בכל רחבי המדינה יש מרפאות מים וחשמל ואחוז התלמידים והתלמידות בבתי הספר גבוה.
בעקבות העובדה, כי מרבית הנרצחים היו גברים, וגברים רבים נוספים הועסקו במליציות בעת מלחמת האזרחים, נשים רבות מילאו את תפקידי הגברים, במקומות עבודה רבים מאוד. כתוצאה מזאת עלה מעמד האישה ברואנדה. כיום היא אחת המדינות השוויוניות בעולם, בין מגדרים.
באוגוסט 2010, נערכו בחירות לנשיאות, בהן קיבל פול קגאמה יותר מ-90% מהקולות ונבחר לכהונה שנייה.
בדצמבר 2015, אזרחי רואנדה אישרו ברוב גדול תיקון לחוקה המאפשר לנשיא קגאמה להאריך את כהונתו, אם ירצה, עד 2034. הממשלה דיווחה כי 98.4% מהאזרחים הצביעו "כן" במשאל העם שהוביל קגאמה.
באוגוסט 2017, נערכו בחירות לנשיאות, בהן קיבל פול קגאמה יותר מ-98% מהקולות ונבחר לכהונה שלישית.
בספטמבר 2018, לראשונה מאז רצח העם ב-1994, האופוזיציה ברואנדה נבחרה לפרלמנט כאשר המפלגה הדמוקרטית הירוקה והמפלגה הסוציאליסטית אימברקורי זכו ב-4 מושבים.
פוליטיקה
שמאל|ממוזער|250px|נשיא רואנדה פול קגאמה בוועידת פסגה של הקהילייה המזרח אפריקנית. רואנדה הצטרפה לקהילייה ב-2007.
המשטר ברואנדה נקבע בחוקה שאושרה במשאל עם ב-2003. החוקה משקפת את ניסיון העבר הקשה של המדינה: אפליה ממוסדת על רקע גזעי, שלטון מושחת, לא יעיל ודיקטטורי, והפרות של זכויות האדם שהגיעו לשיאן הנורא ברצח העם. המבוא לחוקה וסעיפי היסוד שלה מדגישים את הצורך באחדות לאומית, בשוויון בין הקבוצות האתניות, בכיבוד זכויות האדם ובשלטון החוק. המבנה הפוליטי שנקבע על ידי החוקה אמור לממש ערכים ומטרות אלה.
רואנדה היא דמוקרטיה נשיאותית רב-מפלגתית, שבה הנשיא הוא ראש המדינה וגם עומד בראש הרשות המבצעת וממנה את ראש הממשלה ואת השרים. הנשיא נבחר בבחירות ישירות על ידי העם. תקופת כהונתו היא 7 שנים, והוא יכול לכהן לכל היותר שתי קדנציות. עם זאת נכון ל-2024 נשיא רואנדה פועל ביד קשה כלפי המתנגדים למשטרו והשלטון הוא בעל מאפיינים אוטוקרטים.
הרשות המחוקקת בנויה משני בתים, בית נבחרים וסנאט. בבית הנבחרים, הבית התחתון, 80 מקומות. 24 נציגות (נשים בלבד) נבחרות מטעם מחוזות בחירה. 53 נציגים (גברים או נשים) נבחרים בבחירות כלליות ויחסיות. שני נציגים נוספים נבחרים על ידי מועצות צעירים, ואחד על ידי ארגון הנכים. בסנאט מכהנים 26 חברים, שממונים או נבחרים על ידי מוסדות שלטון וגופים שונים, מהם 8 ממונים על ידי הנשיא. חברי הבית התחתון מכהנים במשך 5 שנים, וחברי הסנאט במשך 8 שנים.
דגש מיוחד, מעשי והצהרתי, ניתן בחוקת רואנדה לשוויון מגדרי. שוויון בין גברים ונשים, המתבטא גם בייצוג שווה לנשים בין מקבלי ההחלטות, נתפס לא רק כערך בפני עצמו, אלא גם ככלי להפחתת המתחים בין מרכיבים בחברה (בפרט, המתח הבין-אתני). נשים מהוות יותר ממחצית מכלל המחוקקים בפרלמנט שנבחר ב-2008. שיעורן היחסי בבית הנבחרים הוא הגבוה בעולם.
בית המשפט העליון, הגוף העליון של הרשות השופטת, מונה 14 שופטים, הממונים על ידי הנשיא באישור הסנאט.
החוקה אינה מכירה באפליה כלשהי ואוסרת על קיומן של מפלגות אתניות. גורמי אופוזיציה מאשימים את הממשלה בכך שהיא משתמשת באיסור זה כתואנת-שווא לפסול מתנגדי שלטון לגיטימיים.
המפלגה הדומיננטית ברואנדה מאז 1994 היא החזית הפטריוטית הרואנדית (RPF או FPR) מפלגתו של הנשיא פול קגאמה. הבחירות האחרונות לבית הנבחרים נערכו בספטמבר 2008, מערכת הבחירות השנייה מאז קבלת החוקה. גוש שכלל את החזית הפטריוטית הרואנדית וכמה שותפות קואליציוניות קטנות גרף 80 אחוזים מן הקולות. מלבדו התמודדו עוד שתי מפלגות קטנות, שאף הן תומכות בקגאמה, ושום מפלגת אופוזיציה ממשית לא השתתפה בבחירות. הבחירות האחרונות לנשיאות נערכו ב-2017, וקגאמה ניצח בהן ברוב גדול.
ב-29 בנובמבר 2009 הצטרפה המדינה לחבר העמים הבריטי, אף שמעולם לא הייתה נתונה לשליטה בריטית
תחת שלטונו של קגאמה המדינה עברה שינוי מדהים ומהפכני, על מנת לחולל מהפך הוא לא בחל באמצעים ובשיטות אכזריות כדי לדכא את מתנגדיו. חופש הביטוי הוגבל ומאות ממתנגדיו הושלכו לכלא או נעלמו בנסיבות מסתוריות. מבקריו של קגאמה מאשימים אותו כי הוא מנצל את זיכרון הטבח כדי לדכא את בני ההוטו אשר מהווים רוב באוכלוסייה. מרבית השרים ובעלי המשרות הבכירות במדינה הם משבט הטוטסי.
שלטון מקומי
מאז התקופה הקולוניאלית נחלקה רואנדה ליחידות משנה שנקראו פרפקטורות, שמספרן וגבולותיהן השתנו במשך השנים. ב-2006 שונה מבנה השלטון האזורי, 12 יחידות המשנה שהיו קיימות אז בוטלו, והמדינה חולקה מחדש לחמש יחידות, ארבע פרובינציות (בקינירואנדה - Intara): צפון, דרום, מזרח, מערב, ויחידה נוספת שכוללת את עיר הבירה קיגאלי וסביבותיה הקרובות. החלוקה המחודשת נועדה ליצור פרובינציות שבהן שורר יותר גיוון אתני, וכמו כן בכוונת הממשלה לבזר סמכויות לשלטון האזורי. מושלי הפרובינציות מונו לתפקידם על ידי הממשלה, אך ייבחרו בעתיד על ידי התושבים.
הפרובינציות נחלקות ל-31 מחוזות. קיימות עוד שתי רמות של חלוקת משנה מתחת לרמת המחוז.
כלכלה
שמאל|ממוזער|250px|שדות מעובדים ברואנדה. החקלאות היא הענף הכלכלי העיקרי.
רואנדה היא מדינה כפרית. כ-90% מאוכלוסייה מתגוררת בכפרים, ורוב האיכרים מתקיימים מגידול עצמי בחלקות אדמה קטנות. משק החי - בקר, עזים וכבשים - מהווה ענף חשוב. בכוונת הממשלה להפחית את שיעור העוסקים בחקלאות ל-50% עד 2020.
רואנדה היא מדינה ללא מוצא לים, עם משאבים טבעיים מועטים, תשתית לקויה ותעשייה מינימלית. סיבה נוספת לקושי הכלכלי היא שובם של מאות אלפי פליטים, בעיקר בני טוטסי, אחרי 1994.
מוצרי הייצוא העיקריים הם קפה ותה. כן מייצאים זנים של חרצית המשמשים, מלבד לנוי, גם להפקת קוטל חרקים. רואנדה אינה ברוכה במשאבי טבע, אך כורים בה בכמויות קטנות מספר מחצבים, בהם טונגסטן וקסיטריט. התיירות מהווה מקור הכנסה משמעותי, ותרומתה לתוצר ב-2008 מוערכת ב-5.3%. מוקדי המשיכה העיקריים הם שרידי יערות העד, שבהם ניתן לצפות בגורילות.
רצח העם ב-1994 ריסק לחלוטין את כלכלת המדינה, שהייתה ענייה גם לפני כן. מאז נמצאת הכלכלה במגמת שיפור. בין 1998 ל-2007 נרשמה צמיחה כלכלית של יותר מ-6% בממוצע שנתי, בין הגבוהות באפריקה. הממשלה נוקטת מדיניות נאו-ליברלית, מפריטה חברות בבעלות ממשלתית ומפחיתה מחסומי סחר. לצד הצמיחה, העמיק האי-שוויון בחברה.
התחבורה במדינה מבוססת על כבישים, נוסף על מעט שיט באגם קיוו. הבירה קיגאלי נמצאת במוקד רשת הדרכים במדינה. תשתית הכבישים השתפרה משמעותית כתוצאה מסיוע חוץ לאחר רצח העם, וחלק לא מבוטל מהכבישים המרכזיים הם כבישים סלולים באיכות טובה. עם זאת, מרבית הכבישים עודם דרכי עפר.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|200px|מפה טופוגרפית של רואנדה
שמאל|ממוזער|200px|טמפרטורה ממוצעת ליממה (במעלות צלזיוס) ומשקעים חודשיים ממוצעים לאורך השנה בקיגאלי, שבמרכז רואנדה
שמאל|ממוזער|200px|נוף גבעות אופייני
רואנדה היא מדינה ללא מוצא לים, ששטחה הכולל כ-26,338 קמ"ר, והיא ממוקמת בלבה של אפריקה, מעט מדרום לקו המשווה. היא גובלת ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו במערב, באוגנדה בצפון, בטנזניה במזרח ובבורונדי מדרום.
פני השטח
רואנדה מצויה ברום גבוה, ברובה מעל 1,500 מטרים. קו פרשת המים שבין אגני הניקוז הנילוס והקונגו עובר ברכס הרים, שחוצה את מערב רואנדה מצפון לדרום. חלקו הצפוני של הרכס מורכב מהרי געש, והוא יורד בשיפוע חד לכיוון אגם קיוו והנהר רוזיזי, המהווים את הגבול עם קונגו. אגם קיוו ועמק הרוזיזי הם חלק מן השבר הסורי אפריקאי. בצדו המזרחי של הרכס השיפוע מתון, ושטח המדינה שמזרחה לו מורכב מרמה זרועה בגבעות משתפלות, שנתנו למדינה את כינויה "ארץ אלף הגבעות". החלק הסמוך לגבול המזרחי הוא מישורי יותר וזרוע ביצות ואגמים.
הנקודה הנמוכה ביותר היא בגובה 950 מטרים מפני הים, והגבוהה ביותר, הר הגעש קריסמבי, היא בגובה 4,507 מטרים.
במדינה 23 אגמים גדולים, שהגדול שבהם הוא אגם קיוו, והיא משובצת בנהרות רבים. כ-1,390 קמ"ר משטח המדינה מכוסים מים.
אקלים
הרום הגבוה ממתן את השפעות קו הרוחב הטרופי על האקלים. הטמפרטורה ביום נעה בדרך-כלל בין 22 ל-27 מעלות צלזיוס, ובלילה בין 16 ל-20 מעלות, עם הבדלים קטנים בין חודשי השנה.
השנה נחלקת לשתי עונות גשומות, הקצרה באוקטובר ונובמבר והארוכה מאמצע מרץ ועד סוף מאי, ושתי עונות יבשות ביניהן. עיקר הגשם מתרכז בעונות הגשומות, אך גשם יורד בכל חודשי השנה. כמות המשקעים השנתית הממוצעת נעה בין 780 מ"מ בשנה במזרח ל-1,600 מ"מ בהרי המערב. על אף שממוצע המשקעים הרב-שנתי גבוה מאוד, המדינה מועדת לבצורות תקופתיות, שנזקן חמור עקב היעדר מערכות השקיה.
דמוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|ילדים כפריים רואנדים, סמוך לפארק נסיונל דה וולקן
במפקד האוכלוסין האחרון שנערך במדינה, ב-2002, נמנו בה 8.13 מיליון נפש. גודל האוכלוסייה כיום הוא 12.9 מיליון תושבים.
תוחלת החיים היא 69.02 שנים. שיעור הפריון הוא 3.8 ילדים בממוצע לאישה.
האוכלוסייה היא כפרית ברובה הגדול (כ-85%), ושיעור העירוניות הוא הנמוך ביותר באפריקה, אם כי הוא עולה לאיטו בשנים האחרונות.
בבירה קיגאלי חיים כמיליון תושבים, והיא העיר הגדולה היחידה: בעיר השנייה בגודלה, בּוּטַרֵה שבפרובינציה הדרומית, חיים 50,220 נפש (2012). בסך הכל רק ב-15 יישובים חיים למעלה מ-10,000 בני אדם. על אף היעדרן של ערים גדולות, צפיפות האוכלוסין היא בין הגבוהות באפריקה, ורוב שטח המדינה זרוע כפרים קטנים על צדי גבעות.
חלוקה אתנית ודתית
85% מהתושבים הם בני הוטו, כ-14% הם טוטסי, והאחוז הנותר הם טווה, עם פיגמי. קיימים גם מיעוטים קטנים מאוד של אסייתים (בעיקר הודים, שהגיעו מאוגנדה השכנה), ערבים ואירופים. מגמת הממשלה היא לטשטש ככל האפשר את ההבדלים שבין ההוטו לטוטסי ולחזק את הזהות הרואנדית המשותפת.
כל הקבוצות דוברות שפה אחת- קינירואנדה. קינירואנדה משתייכת לקבוצת שפות הבנטו, וקרובה מאוד לקירונדי, המדוברת בבורונדי השכנה. חלק מהתושבים דוברים גם צרפתית, שפת השלטון הקולוניאלי. חלק אחר, בעיקר בני טוטסי שהיו פליטים באוגנדה, דובר אנגלית. סוואהילית משמשת לעיתים לצורכי מסחר.
הדת השלטת במדינה היא נצרות, בעיקר נצרות קתולית. כ-43.7% מן התושבים הם קתולים, כ-37.7% פרוטסטנטים מכנסיות שונות,כ-11.8% שייכים לכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי 2.1% מוסלמים, כ-3% חסרי דת וכ-0.7% שייכים לעדי יהוה. מיעוט זעיר מאמין באמונות אנימיסטיות.
קיימות טענות ששיעור המוסלמים עלה משמעותית (עד 14%) לאחר רצח העם, בעקבות המרות דת של נוצרים שהתאכזבו מהתנהגות הכנסייה בזמן הטבח. עם זאת, על פי מקורות אחרים, כגון ספר העובדות העולמי, שיעור המוסלמים לא השתנה משמעותית.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אפריקה
*
קטגוריה:מדינות ללא מוצא לים
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות צרפתית
קטגוריה:מדינות החברות בחבר העמים הבריטי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1962 | 2024-09-10T12:20:24 |
מספר מצולע | במתמטיקה, מספר מצולע, הוא מספר שלם המקיים את התכונה שאפשר לארגן נקודות כקודקודים של שרשרת מצולעים משוכללים בעלי קודקוד משותף.
הדוגמאות הפשוטות ביותר הן מספרים משולשיים, שהם מספרים מהצורה , ומספרים ריבועיים, מהצורה . באופן כללי, מספרים שאפשר לסדר כקודקודים של שרשרת מצולעים בעלי k צלעות הם מהצורה: , כאשר הוא המספר המשולשי ה-n-1. נוסחה זו מוצדקת על ידי חלוקת המצולע למשולשים.
מתמטיקאים במאות ה-17 וה-18 עסקו במספרים מצולעים. פרמה ניסח את משפט המספרים המצולעים אך לא פרסם הוכחה שלו. ב- 1730 מצא אוילר את הנוסחה הכללית למספרים שהם גם משולשים וגם ריבועיים, באמצעות פתרון של משוואת פל מתאימה.
דוגמאות וציורים
לדוגמה, המספר 10 הוא מספר משולשי, משום שאפשר לארגן אותו בצורת משולש משוכלל שבו יש סדרה של משולשים משוכללים בעלי 1, 2, 3, ו-4 נקודות על כל צלע:
שמאל|200px
את המספר 10 לא ניתן לתאר בצורת ריבוע; אבל את 9 אפשר. בריבוע זה יש סדרה של ריבועים בעלי 1, 2, ו-3 נקודות על כל צלע, ולכן 9 הוא מספר ריבועי.
שמאל|250px
ישנם מספרים שאפשר לארגן גם בצורת משולש וגם בצורת ריבוע, למשל 36 (ראו מספר משולשי ריבועי):
שמאל|250px
השיטה להגדלת מצולע לגודל הבא הוא להוסיף לשתי צלעות סמוכות נקודה אחת ואז להוסיף את כל הנקודות הדרושות לצדדים בין שתי הנקודות האלה. בדיאגרמה להלן, כל שכבה נוספת מוצגת בצבע אדום.
מספרים משולשים
שמאל|250px
בין היתר ניתן למצוא את המספרים המשולשים בתור העמודה השנייה של משולש פסקל.
מספרים ריבועיים
שמאל|250px
מצולעים עם מספר גדול יותר של צלעות, כמו מחומשים ומשושים, יכולים להיות מיוצגים גם כן בנקודות (עם המוסכמה ש-1 הוא מספר מצולע לכל מספר של צלעות).
מספרים מחומשים
שמאל|250px
מספרים משושים
שמאל|250px
שם נוסחה n=1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 משולש ½n(1n + 1) 1 3 6 10 15 21 28 36 45 55 66 78 91 ריבוע ½n(2n - 0) 1 4 9 16 25 36 49 64 81 100 121 144 169 מחומש ½n(3n - 1) 1 5 12 22 35 51 70 92 117 145 176 210 247 משושה ½n(4n - 2) 1 6 15 28 45 66 91 120 153 190 231 276 325 משובע ½n(5n - 3) 1 7 18 34 55 81 112 148 189 235 286 342 403 מתומן ½n(6n - 4) 1 8 21 40 65 96 133 176 225 280 341 408 481x-צלעות ((n((x-2)n-(x-4½1x3x-36x-810x-15
לקריאה נוספת
The Penguin Dictionary of Curious and Interesting Numbers, David Wells (Penguin Books), 1997
Figurate Numbers, 2011
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:שעשועי מתמטיקה
קטגוריה:סדרות של שלמים
קטגוריה:מצולעים
*
ru:Последовательность двенадцатиугольника | 2024-08-14T14:29:53 |
ניו יורק (פירושונים) | 2024-07-17T09:54:00 | |
גישור | גישור הוא שיטה אלטרנטיבית ליישוב סכסוכים שבה גורם ניטרלי מסייע לצדדים לסכסוך להגיע להסכמה ביניהם, המבוססת על צרכים ואינטרסים ולא על עמדות. ההסכמה מנוסחת לכדי הסכם הנותן ביטוי לאינטרס המשותף שיש לצדדים בצד חילוקי הדעות, וכן לצורכי כל אחד מהצדדים. הגישור מאפשר הגעה לפתרון והסכמה ללא הליך משפטי, אך עם אפשרות למתן תוקף של פסק דין להסכם על ידי בית המשפט. גישור יכול להיעשות במגוון תחומים, למשל גישור לפני גירושין, גישור עסקי, גישור בין-דורי, סכסוכי שכנים, סכסוך משפחתי ועוד.
מהות התהליך
גישור הוא הליך ליישוב סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט בעזרת מגשר (אחד או שניים), בין פרטים בחברה וגם בין פרטים לגופים או בין גופים לגופים, בדרך של הידברות ישירה המובילה להסכמה בין הצדדים המעורבים בסכסוך. הליך הגישור הוא ההליך המומלץ לאנשים שנמצאים בסכסוך ורוצים להימנע מהביורוקרטיה והעלויות הכבדות של בתי המשפט, או מן העומס הנפשי הכרוך במריבה, סכסוך ועימות משפטי. זהו הליך רצוני ובחירי - כל אחד מהצדדים שותף לגישור כל עוד רצונו בכך, ובכל שלב ביכולתו לבחור להפסיק את הגישור. גם ההסכמה שמובילה לחתימה על הסכם מתאפשרת רק באם הצדדים רוצים בכך ובוחרים בכך - למגשר אין סמכות לכפות את דעתו, וכחלק ממהות תפקידו הוא אינו פוסק ואינו מחליט, אלא רק מוביל את התהליך מתוך מחויבות לנייטרליות. הליך הגישור מוגן בחיסיון - הנאמר בחדר הגישור לא יכול לשמש מי מהצדדים בבית המשפט במידה והגישור יופסק והסכסוך יגיע אליו. כמו כן לא ניתן יהיה לזמן מי מהמגשרים לעדות.
ניתן לפנות להליך גישור בכל שלב של הסכסוך, כל זמן שלא ניתנה הכרעה על ידי בית המשפט. צדדים שיש ביניהם סכסוך יכולים לפנות למגשר מיד כשמתגלה הסכסוך (ביחד או לחוד) ואפילו לאחר שהחלו הליכים בבית משפט עם עורכי דין. מערכת המשפט בישראל עושה גם היא שימוש נרחב בהליכי גישור בתיקים שונים. בית המשפט מפנה למהו"ת (מפגש מידע, היכרות ותיאום) כל תיק שמגיע ובו סכום התביעה עולה על-40,000 ש"ח ונמצא בסמכות בית המשפט השלום (בבית המשפט המחוזי לא תתקיים פגישת מהו"ת, ולמעט בתביעה שעניינה נזק גוף או פלת"ד). גם תיקים המופנים לבית המשפט לתביעות קטנות מופנים למרכזי הגישור ברחבי הארץ.
אנשים שנמצאים בסכסוך כלשהו נוטים שלא לדבר אחד עם השני, או שהדיבור ביניהם טעון או אף צעקני ואינו מאפשר קשב, ומשום כך נמנעים מלנסות להגיע בעצמם לפתרון שיהיה מוסכם על כל המעורבים. הליך הגישור מאפשר לצדדים המעורבים בסכסוך להיפגש בחדר הגישור יחד עם מגשר שעוזר להם לפתח שיחה ולקדם הבנה על האינטרסים של כל אחד מהצדדים, ולמצוא פתרון מוסכם ביניהם שיענה על האינטרסים והצרכים שלהם. רבים מן הסכסוכים שבהם אנו נתקלים במהלך החיים, מתחילים כאי הסכמה אשר הופכת לריב קשה ומר, שניתן לפתור בעזרת שיחה פתוחה בין הצדדים המונחית על ידי מגשר מקצועי.
תחומים הדורשים גישור
ניתן להשתמש בגישור כמעט בכל תחום שיש בו סכסוך; ביניהם:
סכסוכי שכנים - בין שכנים בבניין או ברחוב
סכסוכים מוניציפליים - בין אזרח לעירייה או מועצה מקומית
צרכנות - בין נותן שירות ללקוח
סכסוכים עסקיים - בין שותפים או מתחרים
גירושים, פרידה, טיפול בילדים - בין בני זוג במהלך נישואין, לפני או אחרי
ירושה - בין יורשים
בעבודה - בין עובד למעביד או בין העובדים
בבתי ספר - בין תלמידים, בין הורים לבית ספר
סכסוכים מדיניים - בין מדינות, עד לשיחות שלום
גישור בפלילים (ראה בערך "צדק מאחה")
גישור בין-דורי (כאשר בני משפחה רב-דורית חלוקים ביניהם אודות סוגיות שונות כמו למשל בדבר טיפול בהורה מזדקן)
מאפייני הצדדים בטרם הליך הגישור
קיומה של מחלוקת, הנובעת מעמדות מנוגדות בין צדדים שונים.
רצונם החופשי של הצדדים למצוא פתרון מוסכם וחיובי לבעיותיהם ולהסכים לשוחח עליהן.
מוכנות הצדדים להגיע לפתרון בעזרתו של גורם עצמאי ונייטרלי.
כוונת הצדדים להגיע להסכם יציב, עם תוצאות ארוכות טווח.
בהתקיים תנאים אלו ניתן להתחיל בהליך הגישור. הגישור מתאפיין בפשטות ההליך, ובראייה הרחבה של האינטרסים של הצדדים, במקום ראייה צרה של סכסוך המובא להכרעה בלבד. המגשר מנסה להביא להסדר בצורה פעילה, בהסכמת הצדדים, ואין לו שאיפה לפסוק במחלוקת ולא סמכות לכפות פתרון. בכך שונה הגישור ממרבית השיטות (האלטרנטיביות והאחרות) לפתרון סכסוכים.
כיצד מתבצע הליך הגישור
הליך הגישור מתנהל באמצעות שיחות משותפות של הצדדים עם המגשר, ובמידת הצורך גם בשיחות נפרדות של כל אחד מהצדדים עם המגשר בנפרד. הגישור מתחיל בדרך כלל בשיחה משותפת של הצדדים בה כל אחד אומר את דעתו ומציג את זווית הראייה שלו על הסכסוך. לאחר השיחה המשותפת עוברים הצדדים לפגישות נפרדות עם המגשר בהן הם חשים בטוחים יותר לומר את הדברים האישיים שלא חשו בנוח לומר ליד הצד האחר. לאחר השיחות הנפרדות מתקיימת בדרך כלל שיחה משותפת נוספת בה מנסה המגשר לגשר בין עמדות הצדדים ולהביא את הצדדים ולראות ולהבין את זווית הראייה של הצד השני. במהלך שיחה זו מתקיים מעין משא ומתן מונחה והצדדים עצמם הם שמציעים פתרונות יצירתיים הנותנים מענה לאינטרסים החשובים של כל אחד מהצדדים, יחד עם גמישות ומוכנות לבוא לקראת הצד האחר.
מאפייני הליך הגישור
נייטרליות של המגשר. נייטרליות, להבדיל מאובייקטיביות, היא העדר מוחלט של עמדה בקשר לנושא מסוים, ואילו אובייקטיביות היא קבלת עמדה שאינה מושפעת מאחת מעמדות הצדדים.
סודיות המידע המתגלה במהלך הגישור - סודיות זו היא חובה של המגשר או המגשרים כלפי המגושרים, אך אין היא חלה על המגושרים - הם רשאים להתייעץ עם מי שירצו מחוץ לחדר הגישור. משמעותה של חובת הסודיות כי המגשרים לא יעבירו כל מידע לצד שלישי וגם לא יעשו שימוש במידע שאליו נחשפו במהלך הגישור.
הצדדים משתתפים בהליך מרצונם ומבחירתם החופשית.
הצדדים מוכנים להליך בו נדרשת הקשבה ושיח מכבד.
הצדדים מגיעים בעצמם אל הפתרון, וזה אינו נכפה עליהם על ידי המגשר.
יעדים של מגשרים בגישור
במהלך הגישור ינסה המגשר להביא ל:
הבהרת האינטרסים של הצדדים, אשר נמצאים בבסיס העמדות שאתן הגיעו לגישור.
המרת נקודת הראייה הסובייקטיבית של כל צד בערכים אובייקטיביים.
הנעת הצדדים לחשיבה יצירתית על מגוון פתרונות ודרכי פעולה אפשריות.
הובלת משא-ומתן ישיר בין הצדדים באופן קשוב ומכבד, על הפתרונות האפשריים שעלו, תוך ניהול התנגדויות.
הבהרה של התוצאות האפשריות של כל פתרון מוצע.
עידון והתאמה של כל נושאי המשנה העולים במהלך הגישור.
תרגום הפתרון להסכם סופי שמוסכם בין הצדדים, ואשר עליו הם חותמים.
הליך הגישור הוא הליך של דיון פתוח, חופשי וברוח טובה, היכול להימשך אף מספר ישיבות. בניגוד להליכים כגון בוררות, או הליכים משפטיים, יכול המגשר להיפגש עם צד בנפרד ולשמוע את זווית הראייה שלו לסכסוך, ואת מה שחשש לומר בנוכחות הצד השני לסכסוך. ישיבה זו נקראת "Caucus", ואף כי אינה מחויבת בכל מקרה, מרבית המגשרים משתמשים בה. דברים הנאמרים למגשר נשמרים בחיסיון מוחלט, וישיבה במעמד אחד הצדדים היא דרך טובה לרדת לעומקם של הדברים, לחשוף מידע חסוי ועמדות שהיו מוסתרות, מבלי שיהיה חשש כי אלו ישמשו את הצד השני, אלא ישמשו רק את המגשר ככלי לקידום הסכסוך לקראת פתרונו.
כישורי המגשר
תפקידו של המגשר הוא לייצר שיח בין הצדדים שנמצאים בסכסוך. מכאן שכישוריו של המגשר הם בעיקר ביכולת שלו לייצר תקשורת ופחות בהבנה שלו בנושאי הסכסוך. המגשר בחדר הגישור מוודא שהצדדים מבינים זה את זה ואין לו צורך להבין את הנושאים בהם הם עוסקים. לדוגמה - המגשר אינו צריך להבין בייצור גומי כדי לעזור לבעלי מפעל לייצור גומי בסכסוך על ייצור או שיווק הגומי ברחבי תבל. המגשר אחראי להעברת מידע נכון לצדדים על הפתרונות המוצעים במהלך הגישור, על מנת לאפשר לצדדים בחינה יעילה של הסיכויים והסיכונים בפתרון המוצע. על המגשר לנסח את ההסכם הסופי בצורה שתביא לכלל יישוב הסכסוך על פי הפתרון אליו הגיעו הצדדים (במידה והגיעו לפתרון).
בישראל אין דרישה כי המגשר יהיה משפטן או בעל תואר כלשהו בהשכלתו, ואכן, מגשרים רבים אינם משפטנים או בעלי תואר אקדמאי. בארצות הברית לעומת זאת, המצב שונה ומדינות שונות מסמיכות מגשרים על בסיס דרישות מוקדמות (השכלה וכו') והכשרה שהוסמכה על ידי גופים רשמיים. קושי רב יש דווקא למגשרים שמביאים לגישור את ניסיון חייהם, ואת ניסיונם בתחום המקצועי, אם זהו התחום המשפטי, תחום הכלכלה, או אחד מהתחומים הטיפוליים. עורכי דין ותיקים, אשר בילו את חייהם המקצועיים בשטיחת טענות שולחיהם בבית המשפט, על מנת שאלו יגברו על טענות הצד השני, יתקשו להסתגל לנייטרליות המוחלטת שמחייב הליך הגישור מהמגשר.
מבחינה חוקית אין היום חוק המגדיר מיהו מגשר. בעבר היו תקנות שניסו להסדיר את אופן העברת התיקים מבית המשפט למגשרים אך לא נעשתה בהם הגדרה למיהו מגשר. על כן נכון להיום (2013) יכול כל אדם להיות מגשר. כדי לעצור את המצב הקיים הוגשו בשנת 2009 עתירות לבג"ץ על ידי לשכת המגשרים בישראל ועל ידי המגשר יניב שוורצמן. בעתירות נדרשו הנהלת בתי המשפט ומשרד המשפטים לעצור את העברת התיקים למגשרים בישראל ללא פיקוח או לחלופין לקבוע קריטריונים ברורים בחוק לשאלה מיהו מגשר ולמי וכיצד ניתן להעביר תיקים מבית המשפט. בעקבות העתירות הנושא הוסדר בחקיקה בדצמבר 2017. הוכרע כי על מגשר להיות בעל תואר אקדמי, ומגשר משפחה בעל תואר אקדמי שני. נקבע כי תהיה ועדת חריגים למקרים מיוחדים, כגון בעל דרגה צבאית גבוהה ורבנים.
כמה ארגוני מגשרים קמו בישראל. הראשון שבהם היה עמותת מגשרי ישראל. בטקס הקמתה בשנת 1999 השתתפו נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק ושר המשפטים יוסי ביילין. מאוחר יותר קמו גם לשכת המגשרים בישראל (2010) וארגון המגשרים בישראל (2014), שהתאחדו תחת גג אחד בשם ארגון המגשרים בישראל בשנת 2023.
אתיקה מקצועית של המגשר
על פי תקנות בתי המשפט (גישור), התשנ"ג-1993, על המגשר במדינת ישראל חלות החובות הבאות:
לנהוג בהגינות, בתום לב וללא משוא פנים.
לסרב לקבל מינוי לגישור אם יש בינו ובין אחד הצדדים קשר, או חשד לניגוד עניינים.
להעמיד את הצדדים על הצורך להתחשב בעניינו של קטין או פסול דין הקשור בסכסוך.
לא להשתמש בכל מידע המגיע אליו במהלך הגישור לכל צורך שאינו קשור בגישור.
לא לגלות כל מידע שהגיע אליו במהלך הגישור לכל צד שאינו קשור לגישור (וזאת לרבות בית משפט. רבים הם המפרשים סעיף זה כיוצר חיסיון למגשר, אם זה יוזמן לבית המשפט להעיד על שנתגלה לו במהלך הגישור. לזאת יש להוסיף כי לפי חוק בתי המשפט דברים שנמסרו במהלך גישור לא ישמשו ראיה בהליך משפטי אזרחי).
לא להעביר מצד אחד לשני מידע שנתגלה לו על ידי אותו צד, אם נדרש לשמור מידע זה בסוד - מחויבות זו נוגעת לפגישות נפרדות המתקיימות לעיתים בתהליך הגישור, ובהן מחויב המגשר לסודיות, ולא יעביר מידע לצד השני אלא אם קיבל אישור לכך.
לא לייעץ לבעלי הדין בעניין מקצועי שאינו בתחום התמחותו ולא לתת חוות דעת מקצועית על שאלה שבמומחיות אף אם היא בתחום מומחיותו.
לא להיות צד להסכם אליו יגיעו הצדדים ולא לקבל כל זכויות או חובות על פיו.
כללים אלו אינם מחייבים כל מגשר באשר הוא אלא רק מגשר הפועל מטעם בית המשפט. לשכת המגשרים בישראל שפועלת כגוף וולונטרי ושואפת להיות הגוף המייצג את המגשרים בישראל ניסחה כללי אתיקה מפורטים יותר, המתייחסים להיבטים נוספים של פעולת המגשר. כללי אתיקה אלו מאפשרים הדחה של מגשר שפועל בניגוד לכללי האתיקה המוסכמים, מהלשכה.
מקומו של הגישור במערכת המשפטית בישראל
קובע כי בית המשפט רשאי, בהסכמת בעלי הדין, להעביר תובענה לגישור. הסעיף מגדיר אף מה רשאי המגשר לעשות במסגרת הליך הגישור, ומה סמכויותיו כלפי בית המשפט. על פי סעיף זה נחקקו תקנות מפורטות המפרטות מיהם המגשרים אליהם יפנה בית המשפט סכסוך, ומהן סמכויותיהם.
עקב העומס המוטל על מערכת בתי המשפט, רבים הם הסכסוכים המופנים על ידי בית המשפט לגישור. בבתי משפט רבים פועלת מערכת ניתוב תיקים, המפנה לגישור תיקים הנראים ראויים לכך, עוד בטרם נקבע להם תור לדיון בפני שופט.
פגישת מהו"ת
פגישת מידע, היכרות ותיאום, המוכרת יותר בראשי התיבות פגישת מהו"ת, היא הליך משפטי בדיון אזרחי בתביעות מסוימות, שנועד לבחינת האפשרות לפתרון הסכסוך באמצעות גישור. פגישת מהו"ת היא הליך חובה, שכרוך בתשלום (במידה ונשארים להליך), ומשמש כמעין קדם גישור (על משקל קדם משפט).
ההוראות בעניין פגישת מהו"ת מבוססות על התוכנית הנסיונית שהוצעה במסגרת "דוח הוועדה לבחינת דרכים להגברת השימוש בגישור בבתי המשפט", בראשות השופטת מיכל רובינשטיין.
על פי הוראות התקנות, פגישת מהו"ת תתקיים רק בתביעות כספיות אזרחיות בסכום העולה על 75,000 ש"ח (למעט חריגים מסוימים). למרות זאת, יישום ההוראות בעניין פגישות מהו"ת נעשה בהדרגה, וכיום נערכות פגישות מהו"ת רק בבתי משפט השלום בתל אביב, ירושלים וראשון-לציון. בניגוד לשיטות אלטרנטיביות אחרות ליישוב סכסוכים, כגון בוררות, גישור או פסק דין על דרך הפשרה, הסכמת הצדדים לעצם קיום פגישת המהו"ת אינה נדרשת, ובית המשפט לא ידון בתביעה שלא נערכה בה פגישת מהו"ת אלא בנסיבות מיוחדות, כאשר יש לדון בתביעה באופן מיידי. במקרים אלה עדיין רשאי בית המשפט להורות על קיום פגישת מהו"ת בשלב מאוחר יותר.
התקנות בעניין פגישת מהו"ת נועדו לאפשר דיון לגופו של עניין באפשרות לסיום הסכסוך על ידי גישור או בהסכמה. כך, לדוגמה, הצדדים חייבים בדרך כלל להתייצב בעצמם (או בלווית עורך דין), כדי שבעלי הסכסוך יוכלו להביע עמדה בלתי אמצעית לגביו. למגשר בפגישת מהו"ת סמכות להיפגש עם כל מי שקשור לסכסוך, וגם סמכות להיפגש עם בעל דין שהסכים לכך, ללא נוכחות עורך דינו. כמו בהליך גישור, על דברים שנמסרו בפגישת מהו"ת חל חיסיון והם לא ישמשו כראיה במשפט אזרחי.
לאחר שהתקיימה פגישת מהו"ת על הצדדים להודיע במשותף האם הם מסכימים להעברת התביעה להליך של גישור או מבקשים להמשיך לדון בה בבית המשפט.
ראו גם
חלוקה הוגנת
צדק מאחה
שמגלה
לקריאה נוספת
סוזן זיידל, להתגרש ולהישאר חברים. המדריך המורחב לגישור ולהסדרי גירושין, הוצאת הסכמות, חיפה, 2004.
רונן סטי, דרך גישור להסכם הוצאת דרכים, תל אביב, 2001.
מירי אלעני, המסע אל האופק הוצאת עמיחי, נתניה, 2007.
דוד סילורה, גישור -בין תאוריה ליישום, בהוצאת ההתאגדות לחינוך מבוגרים בישראל ומרכז השכלה, רעננה
דוד סילורה ועלמה שרון, "גישור -מדריך מעשי", אזרחי, עבודה, משפחה, הוצאת "בורסי", 2018
עו"ד יונתן נפתלי, "מעשה הגישור", נדפס בישראל, תשע"ד - 2013
דרור שקד, "גישור ממוקד משמעות" - יישום הלוגותרפיה של ויקטור פראנקל בגישור במערכות יחסים, 2013
קישורים חיצוניים
רינה בוגוש ורות הלפרין-קדרי, הקול קול הגישור, אך הידיים ידי המשפט: על גישור ועל ניהול גירושין בישראל, הפרקליט מט(2), ספטמבר 2007
דוח הוועדה לבחינת דרכים להגברת השימוש בגישור בבתי המשפט, באתר בתי המשפט
עדי צור, חדירתה של תרבות הגישור אל בתי המשפט
רונית זמיר, מיתוס הנייטרליות של המגשר: מאי-משוא-פנים לנשיאת-פנים שווה, משפט ועסקים ט"ז 411
'מנהרה או גשר? על דין, פשרה וגישור.', פרק מהפודקאסט 'הסיפור שלנו'.
גישור ממוקד משמעות, יישום הלוגותרפיה של ויקטור פראנקל בגישור טרנספורמטיבי ליישוב סכסוכים, מאת דרור שקד
הערות שוליים
*
קטגוריה:שיטות אלטרנטיביות ליישוב סכסוכים | 2024-10-06T09:55:46 |
ניו-יורק (מדינה) | REDIRECT ניו יורק (מדינה) | 2015-09-26T11:08:20 |
תרגומי המקרא | REDIRECT תרגומי התנ"ך | 2004-06-22T04:18:54 |
התנועה הציונית | הפניה ציונות | 2024-04-04T17:44:53 |
יאקוב רוחבן | שמאל|ממוזער|250px|מפת מסעותיו של רוחבן בשנים 1721–1723
יָקוֹבּ רוֹחֶבֵן (בהולנדית: Jakob Roggeveen, תעתיק מקובל נוסף יָקוֹבּ רוֹחֶפֵן; 1 בפברואר 1659 – 31 בינואר 1729) היה מגלה ארצות הולנדי שנשלח לגלות את "טרה אוסטרליס" (האדמה הדרומית), ובמקום זאת גילה במקרה את אי הפסחא.
אביו, ארנט רוחבן, היה מתמטיקאי בעל ידע נרחב באסטרונומיה וגאוגרפיה. כמו כן הוא הכיר את תורת הניווט. הוא עסק רבות בלימוד "טרה אוסטרליס", יבשת חצי-מיתית שהופיעה במפות שצוירו באירופה החל במאה ה-15, ואף קיבל אישור רשמי מהמלך על מסע מחקר לשם. האירופאים חשבו שקיימת יבשה גדולה בדרומו של האוקיינוס השקט, כי לפי התאוריה המקובלת בזמנו, האדמה בחצי כדור הארץ הדרומי אמורה להיות דומה לשטח האדמה בחצי כדור הארץ הצפוני. אך בסופו של דבר היה זה בנו שבגיל 62 צייד שלוש ספינות ויצא למסע המחקר.
טרם צאתו למסע כבר ניהל רוחבן חיים פעילים. הוא התמנה לנוטריון של מידלבורך ב-30 במרץ 1683. ב-12 באוגוסט 1690 סיים את לימודיו כדוקטור למשפטים באוניברסיטת הארדרויק (Harderwijk), ועבד בין השנים 1707 ל-1714 כשופט עליון (Raadsheer van Justitie) בבטאוויה שבאיי הודו המזרחית ההולנדיים (כיום ג'קרטה שבאינדונזיה). ב-1715 חזר למידלבורך.
במידלבורך הסתבך בשל תמיכתו במטיף הליברלי פונטיאן ואן האטם (Pontiaan van Hattem). הוא פרסם עלון שכותרתו "נפילת האליל הארצי" (De val van 's werelds afgod), שחלקו הראשון פורסם במידלבורך ב-1718 ועורר מהומה. עותקי העלון הוחרמו על ידי מועצת העיר והועלו באש. רוחבן נמלט ממידלבורך, ואחר כך מפליסינגן. הוא התיישב בארנמוידן (Arnemuiden), שם פרסם את החלקים השני והשלישי בסדרה, שעוררו אף הם מחלוקת.
באוגוסט 1721 הוביל בשליחות "חברת הודו המערבית ההולנדית" משלחת לאיתור "טרה אוסטרליס". הוא הפליג סביב כף הורן לאוקיינוס השקט. רוחבן ביקר באיי חואן פרננדס, וביום ראשון של חג הפסחא - 5 באפריל 1722 גילה את אי הפסחא. בדיווחיו על הגילוי הוא תיאר את האוכלוסייה המקומית בצורה לא מחמיאה. הוא ראה רק 400 ילידים, אף שמהיעדר נשים בקהל היה ברור לו שמספר התושבים גדול יותר.
מאי הפסחא הפליג רוחבן לאיי טואמוטו, לאיי החברה ולסמואה. בסמואה נכלא משום הפגיעה שפגע במונופול "חברת הודו המזרחית ההולנדית", אך החברה נאלצה מאוחר יותר לשחררו, לשלם לו פיצויים בגין המעצר, ולשלם את משכורות אנשי צוותו. בשנת 1723 חזר רוחבן להולנד.
בשובו פרסם רוחבן את חלקו הרביעי של העלון "נפילת האליל הארצי".
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מגלי ארצות הולנדים
קטגוריה:ילידי 1659
קטגוריה:הולנדים שנולדו במאה ה-17
קטגוריה:נפטרים ב-1729
קטגוריה:הולנדים שנפטרו במאה ה-18 | 2023-01-29T07:13:07 |
מסך הברזל | ממוזער|250px|הקו השחור מסמל את מסך הברזל המפריד בין שני הגושים
"מסך הברזל" (באנגלית: Iron Curtain) הוא כינוי לקו הגבול האידאולוגי אשר חילק את אירופה לשני גושים: הגוש המזרחי שנשלט על ידי ברית המועצות, והגוש המערבי בהנהגת ארצות הברית. המושג זכה לתפוצה רחבה בעקבות השתלטות ברית המועצות על מדינות מזרח אירופה שהתבטאה בהקמת משטרים קומוניסטיים שכונו "דמוקרטיות עממיות", והוא ביטא את הקרע בין שני הגושים ואת תחילתה של המלחמה הקרה.
מקור המושג
מופעים מוקדמים
ממוזער|ממוזער|150px|מעבר למסך הברזל הרוסי (Järnridå = מסך ברזל) - ספר שוודי משנת 1923
המונח הופיע בפרסומים שקדמו למלחמה הקרה: בספר משנת 1918 המשיל וסילי רוזנוב את המהפכה הסובייטית למסך ברזל היורד על ההיסטוריה הרוסית. בשנת 1920 סיכמה אתל סנודן את קבלת הפנים שציפתה לה בפטרוגרד במילים . הביטוי מופיע גם בספרו של ג'ורג' אורוול "חוות החיות" מאוגוסט 1945. במאי 1945 המונח הוצג על ידי לוץ שוורין פון קרוזיק ששאל אותו מנאום אנטי סובייטי של יוזף גבלס.
במלחמה הקרה
המטפורה "מסך הברזל" זכתה לתפוצה רבה בעקבות השימוש שעשה בה וינסטון צ'רצ'יל, אז מנהיג האופוזיציה בבריטניה, בנאום שנשא בנוכחות הנשיא הארי טרומן בקולג' וסטמינסטר בפולטון שבמיזורי, ב-5 במרץ 1946.
ממוזער|150px|וינסטון צ'רצ'יל
בנאום זה אמר צ'רצ'יל:
צ'רצ'יל דייק כאשר ציין את וינה כאחת הערים מאחורי מסך הברזל, כיוון שבאותה עת נמצאה באזור הכיבוש הסובייטי, כחלק מכיבוש אוסטריה בידי ארבע המעצמות, בדומה לגרמניה. ב-1955 נסוגו המעצמות ואוסטריה הפכה למדינה עצמאית תוך הכרזת נייטרליות. בשנים הראשונות לאחר הנאום, המונח לא התקבל היטב בקרב הציבור במערב, שעדיין רחש כבוד לברית המועצות כשותפה מרכזית בהבסת הנאצים, אולם הוא צבר פופולריות עם התעצמות המלחמה הקרה.
ראו גם
הפיקניק הפאן-אירופי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:נאומי וינסטון צ'רצ'יל
קטגוריה:המאה ה-20
קטגוריה:דימויים
קטגוריה:מושגים ומונחים במלחמה הקרה
קטגוריה:הגוש המזרחי
קטגוריה:1946 בפוליטיקה | 2024-04-04T07:33:24 |
משפט המודולריות | משפט המודולריות, המוכר גם בשם משפט טניאמה-שימורה, מקשר בין עקומים אליפטיים ותבניות מודולריות, שני תחומים מתמטיים שלכאורה נראים נפרדים. משפט המודולריות הוא אחד המשפטים המרכזיים בתורה האריתמטית של עקומים אליפטיים.
ניסוח
יהא עקום אליפטי שמוגדר מעל שדה המספרים הרציונלים. המשפט טוען שיש מספר טבעי N והעתקה לא קבועה , כאשר הוא העקום המודולרי מדרגה N.
ניסוח שקול הוא שפונקציית L של העקום היא תבנית מודולרית ממשקל 2. הקשר בין הניסוחים הוא שאם היא העתקה לא קבועה ו- היא 1-תבנית הולומורפית על (יש אחת כזאת, עד כדי כפל בסקלר), אז המשיכה לאחור היא תבנית מודולרית ועל פי תורת אייכלר--שימורה, מתאימה לפונקציית L של .
היסטוריה
המשפט נוצר תחילה כהשערה שנוסחה על ידי המתמטיקאי היפני הצעיר יוטאקה טניאמה בספטמבר 1955 ובוססה לאחר מכן על ידי עמיתו גורו שימורה, ועל שמם נקרא המשפט. ההשערה נודעה במערב לאחר שאנדרה וייל הקדיש לה מאמר, שבו הציג ראיות התומכות בה.
ההשערה קובעת שכל עקום אליפטי המוגדר מעל הרציונליים הוא "מודולרי" (כלומר, פונקציית L של העקום מתלכדת עם פונקציית L של תבנית מודולרית). כבר לפני שנמצאה להשערה זו הוכחה, נכתבו מאמרים על התוצאות שאפשר יהיה להסיק ממנה, כאשר תוכח.
בשנת 1984 הראה המתמטיקאי גרהארד פריי שמתוך דוגמה נגדית למשפט האחרון של פרמה ניתן לבנות עקום אליפטי לא מודולרי, דבר אשר מוכיח כי נכונות השערת טניאמה-שימורה תגרור את נכונות המשפט האחרון של פרמה. טענה זו נודעה בשם "השערת האפסילון" והוכחה בידי קן ריבט. בשנת 1995 הצליח אנדרו ויילס, לאחר 7 שנות עבודה, לגבור על התעלומה וזכה בתהילה כמוכיח את נכונות השערת טניאמה-שימורה לגבי תת-קבוצה חשובה של עקומים אליפטיים ("המקרה היציב למחצה"). די היה בהוכחה זו כדי להוכיח את המשפט האחרון של פרמה.
ההשערה של טניאמה-שימורה היא, בסופו של דבר, בעיה של ספירת הנקודות שיש לעקום אליפטי כאשר מצמצמים אותו לשדה סופי. לשם כך, חקר ויילס הצגות גלואה (שהיא הצגה של חבורת גלואה האבסולוטית של הרציונליים) המתקבלות מן העקום האליפטי, תבניות מודולריות, וערכים מיוחדים של פונקציות L המתאימות.
בשנת 1996 ניתן פרס וולף לאנדרו ויילס ולרוברט לנגלנדס על התקדמותם המזהירה לקראת הוכחת המשפט.
ההוכחה למשפט טניאמה-שימורה במלואה ניתנה בשנת 1999 על ידי קבוצה של ארבעה מתמטיקאים, ובהם ריצ'רד טיילור, תלמידו לשעבר של ויילס. טיילור נעזר ברעיונות של ויילס כדי לפתור את השערת ארטין עבור הצגות גלואה שתמונתן בחבורת המטריצות היא חבורת התמורות הזוגיות .
משפט טניאמה-שימורה מהווה מקרה פרטי של סדרה מרחיקת לכת של השערות הקרויה תוכנית לנגלנדס.
ראו גם
המשפט האחרון של פרמה
לקריאה נוספת
סיימון סינג, המשפט האחרון של פרמה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2000.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
טניאמה-שימורה
טניאמה-שימורה | 2024-10-06T22:45:53 |
קושטא | הפניה קונסטנטינופול | 2024-09-16T17:56:38 |
אמריקה הלטינית | 300px|שמאל|ממוזער|אמריקה הלטינית
אמריקה הלטינית (בספרדית Latinoamérica; בספרדית ובפורטוגזית: América Latina; בצרפתית: Amérique latine; באנגלית: Latin America) הן מדינות יבשת אמריקה (אמריקה הצפונית, אמריקה הדרומית, אמריקה המרכזית והקריביים), אשר שפתן העיקרית היא ספרדית או פורטוגזית. שתי השפות האלה הן שפות רומאניות, שהתפתחו מהשפה הלטינית, ומכאן הכינוי "אמריקה הלטינית". בתחום אמריקה הלטינית נוהגים לכלול גם את האיים הקריביים שבהם מדוברת השפה הצרפתית (שאף היא שפה רומאנית) ואת גיאנה הצרפתית שהיא מחוז מעבר לים של צרפת.
מקור השם
המושג "אמריקה הלטינית" נולד בעת ניסיונו של קיסר צרפת, נפוליאון השלישי, להתערב בענייניה של מקסיקו, ולהשליט את הארכידוכס מקסימיליאן על מדינה זו, בשנות השישים של המאה ה-19. הצרפתים קיוו כי ההתייחסות ליבשת זו כ"לטינית" תסייע לעניינם. האירוניה היא כי הצרפתים גורשו ממקסיקו, בעוד שהמושג נשאר בתוקפו.
המונח המתחרה "איברואמריקה" משמש לעיתים כדי להתייחס למדינות שהיו בעבר מושבות של ספרד ושל פורטוגל, המהוות את חצי האי האיברי. הארגון של המדינות האיברו אמריקניות "OEI" לוקח הגדרה זו צעד אחד קדימה, וכולל בתוכו את ספרד ופורטוגל (אליהם מתייחסים לעיתים באמריקה הלטינית כ"מדינות האם"), בנוסף למדינות אמריקה הלטינית החברות בו. מונח נוסף ומצומצם יותר הוא "אמריקה הספרדית", הכולל את מושבותיה לשעבר של ספרד בלבד.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|250px|מפת יבשת אמריקה מהמאה ה-17
ההיסטוריה של אמריקה הלטינית מתייחסת לאזורים ביבשת אמריקה בהם דוברים שפות לטיניות (בעיקר ספרדית, פורטוגזית וצרפתית), ומשתרעים על פני רוב השטח שמדרום לארצות הברית. עד גילוי אמריקה ב-1492 הן אוכלסו באינדיאנים-ילידים, ואימפריות מקומיות כגון המאיה, האינקה והאצטקים שלטו בחלקים ניכרים מהן. במהלך המאה ה-16 כבשו מעצמות אירופיות, בעיקר האימפריה הספרדית והאימפריה הפורטוגזית חלקים ניכרים מיבשת אמריקה. המעצמות הכובשות דיכאו את התרבויות והדתות המקומיות, והנחילו במקומן את תרבויותיהן הן ואת הנצרות הקתולית. לחלק מהמקומות, במיוחד בברזיל ובאיים הקריביים, הובאו עבדים מאפריקה, שאף להם הייתה השפעה על התרבות המקומית. בראשית המאה ה-19 החלו מרבית מדינות אמריקה הלטינית להכריז על עצמאותן, ומקביל החלה השפעה פוליטית וכלכלית גוברת והולכת של ארצות הברית. רבות מהן ידעו שנים ארוכות של אי-יציבות פוליטית והפיכות ובחלקן כוננו מדי פעם משטרים דיקטטוריים שפגעו בזכויות האזרח. כיום, במרבית מדינות אמריקה הלטינית מונהגים משטרים דמוקרטיים.
ב-1966 הוקמה אגודת לימודי אמריקה הלטינית שתפקידה לעודד את מחקר אמריקה הלטינית.
מדינות אמריקה הלטינית
מדינות אמריקה הלטינית הן:
אל סלוודור
היא מחוז מעבר לים של צרפת
, אי בים הקריבי שהוא טריטוריה בחסותה של ארצות הברית, יכולה להחשב לעיתים כחלק מאמריקה הלטינית
דמוגרפיה
אמריקה הלטינית מגוונת מאוד מבחינה דמוגרפית. חלק ניכר מאוכלוסיית אמריקה הלטינית ממוצא מעורב, המערב מתיישבים אירופים, עבדים אפריקנים, ואת תושביה המקוריים של היבשת, האינדיאנים. תערובת זו של תרבויות אשר שמרה על חלק מהמנהגים של תרבויות המקור, היא שמייחדת את תרבות אמל"ט. תערובת זו של תרבויות אינה מתבטאת רק בתחום השפה והדת, אלא גם במוזיקה, בספרות ובשאר תחומי התרבות.
שפות
ספרדית היא השפה המדוברת ברוב המכריע של ארצות אמריקה הלטינית. ברזיל היא היחידה מבין הארצות האלה שבה השפה המדוברת היא פורטוגזית, אולם זוהי המדינה הגדולה ביותר באזור הן מבחינת שטחה והן מבחינת מספר תושביה, כך שהיא מהווה חלק משמעותי מאמריקה הלטינית. שטחה של ברזיל הוא כ-40% משטחה הכולל של אמריקה הלטינית. צרפתית מדוברת בהאיטי, בגוואדלופ, במרטיניק, ובגיאנה הצרפתית. מחוז קוויבק שבקנדה אינו כלול באמריקה הלטינית, אף שהשפה המדוברת בו היא צרפתית. זאת משום שמעמדו התרבותי והפוליטי, וההיסטוריה שלו, שונים במידה ניכרת מאלה של ארצות אמריקה הלטינית.
כנגד אמריקה הלטינית עומד גוש הארצות הדוברות אנגלית בצפון אמריקה. ארצות אלה מכונות לפעמים אנגלו-אמריקה ונכללות בהן ארצות הברית, קנדה ובליז (הונדורס הבריטית לשעבר). לפעמים מכלילים בגוש הארצות הזה גם את האזורים באמריקה שבהם השפה העיקרית היא הולנדית: האנטילים ההולנדיים (ופפיאמנטו) וסורינאם.
על אף הדומיננטיות של השפות הרומאניות באמריקה הלטינית, למעשה מדוברות באזור זה שפות רבות נוספות, בעיקר שפות אינדיאניות, כגון קצ'ואה, נאוואחו, או מאפודונגון, או ניבים שמוצאם במערב אפריקה, ואשר הגיעו לאמריקה בתקופת הסחר בעבדים. באזור זה מדוברות גם שפות קריאוליות המשלבות אלמנטים של צרפתית, ספרדית, פורטוגזית, והולנדית עם אלמנטים משפות אינדיאניות ושפות אפריקניות. אחת השפות הקריאוליות הידועות ביותר היא השפה הקריאולית של האיטי שיש לה מעמד של שפה רשמית בהאיטי.
דתות
הדת הדומיננטית באמריקה הלטינית היא הנצרות הקתולית, אך ישנו גם שיעור ניכר של בני דתות אחרות בקרב תושביה.
ישנם נוצרים השייכים לכנסיות פרוטסטנטיות ולכנסיות אחרות כגון כנסיות פנטקוסטליות ואוונגליסטיות. השפעתן של הכנסיות האלה גוברת ככל שגוברת השפעת ארצות הברית על אמריקה הלטינית. בנוסף ישנן קהילות גדולות של מוסלמים ובודהיסטים.
על אף התנצרותם של רוב האינדיאנים הילידיים והעבדים האפריקנים המשוחררים, עדיין נותרו קהילות קטנות של בני דתות אינדיאניות ומערב-אפריקניות. אחת הנפוצות והידועות ביותר באזור זה היא וודו.
בקרב קהילות האינדיאנים והאפריקנים שהתנצרו נפוצה התופעה של שילוב טקסים ואלמנטים מהדתות המקוריות שלהן בפולחן הנוצרי הקתולי. התופעה הזו המכונה סינקרטיזם נתפסת כשלילית בעיני הממסד הקתולי, אך יכולתו למנוע את התופעה מוגבלת. דוגמה מובהקת לסינקרטיזם מסוג זה הוא הפולחן הדתי המכונה קנדומבלה הנפוץ בבאהיה שבצפון ברזיל.
יהודים
רבות נכתב אודות יהודי אמריקה הלטינית. תולדות הקהילות החלו מגירוש ספרד. ממסעו הראשון של קולומבוס ועד למאה ה-18 השתתפו בגילוי אמריקה הלטינית, בכיבושה ובקידומה יהודים אנוסים במספרים בלתי מבוטלים.
נכון ל-2023 קיימות קהילות יהודיות גדולות, בפרט בארגנטינה ובברזיל. באוגוסט באותה שנה הוקמה בבואנוס איירס שבארגנטינה, 'ועידת הרבנים של אמריקה הלטינית' לחיזוק הקהילות, בנוכחות הרב הראשי לישראל הרב דוד לאו ובנוכחותם של 30 רבנים מקהילות היהודיות, שהגיעו מ: אורוגוואי ואקוודור, ארגנטינה, ברזיל, ונצואלה, מקסיקו, פנמה, פרו, צ'ילה וקולומביה.
תרבות
מקורן של הטלנובלות הוא באמריקה הלטינית וסדרות טלוויזיה לטיניות פופולריות ברחבי העולם. עקב כך נוצרת משיכה במקומות רבים לשפה הספרדית, כמו כן אמריקה הלטינית ידועה גם בתרבות המוזיקה והריקוד ובתחרויות היופי הנערכות במדינות אלו.
ראו גם
היסטוריה של אמריקה הלטינית
אמריקה
אמריקה המרכזית
אמריקה הדרומית
אנגלו-אמריקה
ספרדית בארצות הברית
קישורים חיצוניים
Americas Society, ASCOA - על החיים באמריקה הלטינית
רבקה שפק ליסק, יהדות סודית בצל האינקוויזיציה, 12 בדצמבר 2006, באתר אומדיה
אמריקה הלטינית: פוליטיקה עקובה מדם
הערות שוליים
*
קטגוריה:אמריקה הלטינית: טרמינולוגיה
קטגוריה:אמריקה
קטגוריה:אמריקה: אזורים | 2024-09-10T16:54:39 |
סולו | סולו הוא מונח המתאר פעילות הנעשית על ידי אדם אחד בלבד. פעילויות שונות יכולות להיעשות בסולו: נהיגה, צלילה, טיסה, נגינה בכלי מוזיקלי, הופעת במה, שירה, טיפוס הרים או כל פעילות אחרת שנהוג לעשותה בצמד או בקבוצה. | 2024-01-18T08:17:59 |
סולו (מוזיקה) | במוזיקה, המונח סולו מתייחס ליצירה או לחלק מיצירה המנוגן או מושר על ידי מבצע בודד. למונח משמעות שונה בסגנונות מוזיקליים והקשרים שונים.
צורת הריבוי של סולו היא סולי. ביטוי זה משמש בעיקר במוזיקה קלאסית במשמעויות שונות:
פסוק מוזיקלי המבוצע בידי קבוצה של כלים דומים מתוך התזמורת, כמו כלי צ'לו או כלי נשיפה ממתכת
כל קטעי הסולו ביצירה אחת
אוסף של יצירות סולניות
מוזיקה קלאסית
יצירות סולו
יצירה הכתובה למבצע יחיד נקראת סולו. יצירות סולניות נפוצות במיוחד לכלים פוליפוניים כמו כלי מקלדת, גיטרה ונבל. כלים מונופוניים כויולה או חליל מלווים בדרך כלל בפסנתר, אך גם להם נכתבו יצירות סולו רבות, כמו הפרטיטות לכינור והסוויטות לצ'לו של באך. בעוד בתקופה הקלאסית מקובל היה לכתוב יצירות סולו רק לכלים מסוימים, מלחינים מודרניים רבים כתבו יצירות סולניות לכלים כטובה, טרומבון וכלי הקשה.
קונצ'רטו
קונצ'רטו הוא יצירה לכלי או מספר כלים ולתזמורת. התפקיד או התפקידים המובחנים מן התזמורת נקראים סולו או סולי, בהתאמה. על אף שלעיתים מנגן הסולן לבד בקונצ'רטו, הוא מלווה בדרך כלל בנגינה תזמורתית. התבלטות התפקיד והפרדתו מן התזמורת הן שהופכות אותו לסולו.
פסוקים סולניים
בדומה לקונצ'רטו, כל יצירה עשויה להכיל פסוקים מוזיקליים בהן מתבלט אחד מן הכלים, הנקראים לעיתים קרובות סולו.
סולו בסקציה
הכלים בתזמורת מחולקים לסקציות, שהנגנים בהן מנגנים יחד בדרך כלל. כשמתבקש רק אחד מהנגנים מן הסקציה לבצע פסוק מוזיקלי בנפרד מן הסקציה, כשזו לא מנגנת כלל או מנגנת תווים שונים ממנו, נאמר שכלי זה מנגן סולו.
מוזיקה קולית
לכל סוגי הסולו המוזכרים לעיל מקבילה במוזיקה קולית: יצירות לקול בודד, לעיתים בליווי פסנתר, יצירות לזמר או זמרת ומקהלה, וכן פסוקים סולניים במוזיקה למקהלה.
ג'אז
נגינת סולו בליווי חטיבת קצב ולעיתים כלים נוספים, תופסת מקום נכבד בעולם הג'אז. הסולו, המאולתר בדרך כלל, מאפשר הבעה עצמית ומקובל להפגין בו סגנון אישי ויכולת טכנית גבוהה. נגינת סולו תופסת מקום גדול בהופעות והקלטות ג'אז, ולעיתים תופסת את רוב זמן הביצוע.
בהופעות ג'אז מקובל להביע הערכה לסולן במחיאות כפיים בסוף קטע הסולו שלו.
הביטוי סולי משמש בתזמורות ביג בנד באופן דומה לשימושו הקלאסי - קטע סולני באופיו הכתוב מראש למספר כלים מתוך התזמורת, לרוב מאותה משפחה, כמו סקסופונים או חצוצרה וטרומבונים.
רוק ומטאל
ברוק ובמטאל יש מקום נכבד ביותר לקטעי סולו, במיוחד של גיטרה חשמלית, אך גם של קלידים או פסנתר, גיטרה בס או תופים.
הסולו מופיע לעיתים קרובות לקראת סוף השיר ומוביל לשיאו. לעיתים הסולו ארוך מאוד ומפתח את השיר לכיוונים חדשים, אך בדרך כלל בסופו הוא חוזר למבנה הקבוע.
קטעי סולו במטאל מתאפיינים במהירות ונגינה טכנית (שרדינג), ולרוב הם מאולתרים. עם זאת, קיימים גם קטעי סולו מלודיים או איטיים.
למרות הפופולריות של סולו גיטרה ניתן למצוא ברוק מקרים מפורסמים של נגינת סולו בכלים אחרים בהם סקסופון (למשל בביצועו של קלרנס קלמונס מן האי סטריט בנד, להקתו של ברוס ספרינגסטין), פסנתר (ג'רי לי לואיס; מייק גרסון, נגנו של דייוויד בואי), חליל (איאן אנדרסון, סולן להקת ג'תרו טאל), קלידים (קית' אמרסון, ריי מנזרק מלהקת הדלתות), גיטרה בס (למשל ג'ון אנטוויסל מלהקת The Who, ג'ון דיקון מQueen, אדם קלייטון מ-U2) או תופים (ג'ון בונהם מלד זפלין ואיאן פייס מדיפ פרפל למשל).
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:תאוריית המוזיקה
קטגוריה:מונחים מוזיקליים | 2023-09-05T16:10:00 |
תולדות המוזיקה | תולדות המוזיקה הוא תחום שעוסק במיפוי מקורות המוזיקה בחברה האנושית והתפתחותה במשך הזמן.
למרות שמיפוי היסטורי של המוזיקה באופן וודאי הוא דבר שנתקל בקשיים עקב תיעוד חלקי, ועקב האופי המופשט של הביצוע שלה שיכול לגרום להיעדר ממצאים (כגון, שירה ללא כלי נגינה). ידוע בוודאות כי מקורותיה של המוזיקה נעוצים עמוק בתקופת האבן. נראה כי המוזיקה הראשונה שנוצרה הייתה מוזיקה קולית מלווה במחיאות כפיים ומאוחר יותר גם בכלי הקשה, שככל הנראה היו כלי הנגינה הראשונים שנוצרו. נמצאו גם עדויות לכלי נשיפה עתיקים מאוד. התווים המוזיקליים, שהם הדרך הפשוטה ביותר לתיעוד מוזיקה, הומצאו רק לקראת סוף ימי הביניים על ידי הכנסייה הקתולית באירופה, לאחר שגילתה כי המוזיקה יוצרת קשר עז בין התפילה למתפלל. עד אז לא הייתה כל דרך לתעד מוזיקה. מכל מקום, מוזיקה הייתה קיימת כמעט משחר ימי האדם, בתרבויות שונות במקביל.
לידתה של המוזיקה
על פי האמור בתנ"ך, אבי המנגנים בכלי פריטה (כינור ועוגב) היה יובל בן למך: , כלומר אביהם של המנגנים וממציא אומנות הנגינה (או אומנות הפריטה, לפי פירוש אחר).
גם המיתולוגיה הכנענית, כפי שזו משתקפת בכתבי אוגרית, מאזכרת אל שהמציא את אומנות הנגינה.
בימי הביניים ובתקופת הרנסאנס היו פרשנים נוצריים שהציגו את פיתגורס ויובל כאבות המוזיקה.
מוזיקה פרה-היסטורית
חוקרים מעריכים, בהתבסס על העובדה שמוזיקה קיימת בכל תרבויות העולם, כולל תרבויות שהתקיימו בחברות של ציידים-מלקטים, כי מקורה עתיק מאוד. קיימים ממצאים ארכאולוגיים ספורים של כלי נגינה פשוטים מהתקופה הפלאוליתית. הממצא העתיק ביותר הוא חליל שעשוי מעצם ארוכה של נשר, שהתגלה במערה בגרמניה, והוא משויך להתרבות האוריניאקית, שהתקיימה לפני כ-40,000 שנה. הכינוי "מוזיקה פרה-היסטורית" (או לעיתים גם "מוזיקה פרימיטיבית") מתייחס לכל סוגי המוזיקה בתרבויות אשר לא פיתחו תיעוד בכתב של המוזיקה שלהן.
אנתרופולוגים מעריכים כי תחילתה של ההתפתחות של המוזיקה בתקופות מוקדמות, הייתה בחיקוי של קולות של חיות. בתרבויות אשר לא פיתחו היסטוריה כתובה ושומרות על חלק מן המסורות של קבוצות הציידים-מלקטים (כמו למשל תרבות האבוריג'ינים באוסטרליה ותרבותם של חלק מן הילידים באמריקה), קיימת מוזיקה פרה-היסטורית; אם כי המונח מתייחס לעיתים קרובות להיסטוריה של המוזיקה באירופה לפני התפתחות הכתב ביבשת. מהבחינה של התייחסות תרבותית למוזיקה, במקרים רבים מוזיקה של תרבויות במקומות אחרים מכונה "מוזיקת עולם", מוזיקה ילידית, או "מוזיקה מסורתית".
מוזיקה עתיקה
השלב הבא בהתפתחות המוזיקה היה לאחר המצאת הכתב, והוא מצוין כ"מוזיקה עתיקה". לטענת אן דראפקורן-קילמר, שחקרה את הנושא, ה"שיר" העתיק ביותר בעולם נכתב בכתב יתדות, ומקורו בעיר הקדומה אור מלפני כ-4,000 שנים. דראפקורן-קילמר מצאה מקצב משולש (שנמצא גם בשירה מצרית עתיקה) שנכתב בסולם דיאטוני. ישנן מספר עדויות מן העת העתיקה המצביעות על שימוש בכלי נגינה שונים. ציורים על כדים ותיאורים כתובים של מוזיקה מצביעים על שימוש בכלי נגינה כמו צינורות כפולים, שכנראה שימשוכחמת חלילים פרימיטיבית, ועל ביצוע מוזיקלי של פוליפוניה. תיאורים של התפתחויות דומות מופיעים גם בתרבות עמק האינדוס וגם בכתבי אריסטו. בין כתבי אוגרית נמצא לוח חרס ועליו סימני יתדות המבטאים תווים, מהעתיקים בעולם.לוח מוזיקלי באתר המוזיאון הלאומי של דמשק בכתבים נמצאו אזכורים גם לכינורות (לירות), מצלתיים ותופים. באוגרית נמצאו אף מספר כלי נגינה.AO 11636 A+B, AO 14797 במוזיאון הלובר
מוזיקה מערבית (קלאסית)
ההיסטוריה המתועדת של המוזיקה המערבית מתחילה במאה ה-8.
יצירות מוזיקליות מועברות ומובנות באופן הטוב ביותר כאשר הן מקוטלגות בהקשר ובמקום המתאים להן בהיסטוריה של המוזיקה. החלוקה לתקופות היא כדלהלן:
מוזיקת ימי הביניים - באופן כללי מוזיקה שהולחנה לפני שנת 1450, הסגנון הבולט ביותר בתקופה זו הוא המזמור הגרגוריאני.
מוזיקת רנסאנס - 1450-1600, מוזיקת הרנסאנס מאופיינת בשימוש ביותר כלים, ובקווים מלודיים מרובים יותר.
מוזיקת בארוק - 1600-1750, בתקופת הבארוק המוזיקה הייתה מאופיינת בשימוש בקונטרפונקט, כמו כן גדל השימוש בכלי מקלדת ובתזמורות.
מוזיקה בתקופה הקלאסית - 1750-1820, תקופה קצרה אך חשובה ודומיננטית.
מוזיקה רומנטית - 1820-1920.
מוזיקה בתקופה המודרנית - מונח המשמש לתיאור של מוזיקה פוסט-רומנטית שהולחנה ומולחנת עד היום, ומוזיקה עכשווית - מוזיקה קלאסית שהולחנה מסוף המאה ה-20 ועד ימינו.
השנים שמצוינות למעלה הן כלליות ואינן מדויקות משתי סיבות: הראשונה, חלק מן הסגנונות היו פעילים במקביל. השנייה, קשה לקבוע מתי סגנון מוזיקלי דועך לחלוטין ומתחלף בסגנון חדש.
מוזיקה מערבית (ג'אז וקלה)
קשה לסווג את המוזיקה המערבית הקלה, המבוססת על ג'אז ובלוז, כמוזיקה מערבית טהורה. יש שיאמרו שלמעשה שורשיה של המוזיקה הקלה הם בבלוז ובג'אז, ששורשיהם במוזיקה האפריקאית. אולם גם את תולדות המוזיקה הקלה והג'אז אפשר לחלק לתקופות (הרשימה על פי סדר כרונולוגי):
ג'אז ובלוז: שורשי הבלוז, בלוז, דיקסילנד ג'אז, סווינג, בופ, פיוז'ן.
מוזיקה שחורה
רוק: רוקנרול, רוק פסיכדלי, רוק מתקדם, רוק כבד (הבי מטאל, הארד רוק), פאנק רוק, מטאל, גראנג', נו-מטאל.
מוזיקה אלקטרונית
מוזיקה פופולרית
מוזיקה לטינית
ראו גם
מוזיקה יהודית
מוזיקה ערבית
מוזיקה אפריקאית
מוזיקה הודית
לקריאה נוספת
מוזיקה בכל הזמנים, ג'יימס גולוויי וויליאם מאן, תרגמה מאנגלית: צילה אלעזר, תל אביב: ספרית מעריב, 1985
נפתלי וגנר, מוזיקה אז ועכשיו, הוצאת מפה, 2004
קורט פאהלן, תולדות המוזיקה בעולם, בתרגום יצחק הירשברג, הוצאת עידית, התש"ד 1954
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מוזיקה | 2024-08-01T03:05:23 |
רוי ליכטנשטיין | רוי ליכטנשטיין (באנגלית: Roy Lichtenstein; 27 באוקטובר 1923 – 29 בספטמבר 1997) היה צייר ופסל יהודי-אמריקאי, מראשי זרם הפופ ארט. חלק ניכר מהאמנות שיצר הושפע מקומיקס ונועד "להיות מלאכותי ככל האפשר".
קורות חיים
ליכטנשטיין נולד ב-1923, למשפחה יהודית מן המעמד הבינוני בעיר ניו יורק. עד גיל 12 הלך לבית-ספר ציבורי, ולאחר מכן לאקדמיה פרטית, שם החל להתעניין באמנות כתחביב. במקביל, החל להתעניין בג'אז וביקר לעיתים קרובות בקונצרטים בתיאטרון אפולו בהארלם; באותה תקופה צייר דיוקנאות של אמני ג'אז וכלי הנגינה שלהם.
אחרי שסיים את לימודיו ב-1940 עזב את ניו יורק על מנת ללמוד באוניברסיטת המדינה של אוהיו שהציעה בזמנו תואר משולב בעבודת סטודיו. ליכטנשטיין נאלץ להפסיק את לימודיו לטובת שלוש שנות שירות צבאי בזמן מלחמת העולם השנייה. בתום המלחמה שב לאוהיו והתקבל לבית הספר ללימודים גבוהים של האוניברסיטה. ב-1951 הציג את התערוכה הראשונה שלו בגלריה בניו יורק, שזכתה להצלחה מועטה בלבד.
ב-1951 הוא עבר לקליבלנד, שבה הוא גר כשש שנים, ועבד בעבודות שונות, כשרטט וכמעצב חלונות ראווה בין תקופות שבהן צייר. באותה תקופה סגנונו כלל פרשנות לציוריהם של אחרים. ב-1957 הוא עבר לצפון מדינת ניו יורק ושב ללמד. בתקופה זו הוא אימץ את סגנון האקספרסיוניזם מופשט, לאחר שהושפע יחסית מאוחר מסגנון זה; אך ציוריו שהוצגו ב-1959 קיבלו ביקורות פושרות.
תחילת ההצלחה
ב-1960 ליכטנשטיין החל ללמד באוניברסיטת ראטגרס, שם הושפע מסגנונו של עמיתו לסגל המורים, אלן קארפו. עבודתו הראשונה שנשאה את סימן ההיכר של סגנונו הייחודי לאחר מכן, נקודות ה"בנדיי" (הצגת גוונים בהדפסה מסחרית באמצעות נקודות) הייתה "הבט מיקי" (Look Mickey), מ-1961 (מוצגת כיום בגלריה הלאומית בוושינגטון הבירה). באותה שנה הוא יצר גם שש עבודות אחרות עם דמויות מוכרות מסרטים מצוירים או עטיפות של מסטיקים. ב-1961, האספן וסוחר אמנות, לאו קסטלי החל להציג את עבודותיו של ליכטנשטיין בגלריה שלו, תערוכת יחיד ראשונה הוצגה ב-1962; היצירות שהוצגו בתערוכה זו נרכשו על ידי אספנים עוד לפני פתיחתה. בשנה זו, אחרי שליכטנשטיין הצליח לבסוף להשתכר ממכירת יצירותיו, הוא חדל ללמד. בשנת 1963 הוצגה במוזיאון לאמנות של לוס אנג'לס תערוכה של ליכטנשטיין לצד אנדי וורהול ומל ראמוס.
ליכטנשטיין כאמן מצליח
עבודותיו הנודעות ביותר, כמו "נערה טובעת" (1963, המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק), כוללות קווים עבים, צבעים בוהקים ונקודות בנדיי, אלמנטים הנראים כאילו נוצרו בשכפול תצלומים. עבודותיו לא משכפלות את מושא העבודה, אלא מאתגרות את הדרך בה תקשורת ההמונים מציגה דמויות ציבוריות ודימויי תרבות פופולרית. רבים ממבקרי האמנות בתחילת דרכו ראו בו אמן מקורי; אך לאו דווקא התכוונו לכך כתכונה חיובית.
עבודתו המפורסמת "וואם!" (Whaam!, 1963, מוזיאון טייט מודרן, לונדון) היא אחת הדוגמאות המוקדמות והידועות ביותר לפופ ארט. העבודה מעבדת קטע מחוברת קומיקס: גיליון 1962 של חברת DC קומיקס. הציור מציג מטוס קרב יורה טיל על מטוס אויב, ופיצוץ בצבעי צהוב ואדום חזקים. השימוש באונומטופיה, צירוף האותיות "Whaam!", והתוספת הכתובה: "לחצתי על ההדק ... ולפני חרכו טילים את השמיים ..." ("I pressed the fire control... and ahead of me rockets blazed through the sky...") מחזקים אף יותר את סגנון הציור המדמה קומיקס או סרט מצויר. הדיפטיכון גדול ממדים (1.7 על 4 מטר).
עבודה מפורסמת נוספת היא (1964), שנוצרה בהשראת חוברות קומיקס רומנטיות.
העבודות המפורסמות ביותר של ליכטנשטיין הן אכן עבודות הקומיקס שלו, אף על פי שהוא הפסיק למעשה לצייר בהשראת קומיקס עוד ב-1965 (אם כי מדי פעם שילב מרכיבים בעבודות מאוחרות יותר שלו). ליכטנשטיין השתמש בטכניקות מסורתיות, אך הדגיש מאפיינים של תקשורת ההמונים, תוך הצגת משטחי צבע נקיים ושטוחים או מילוי משטחים בנקודות (כבהגדלת צילומי עיתונות) ובבועות היוצאות מפי הדמויות. ליכטנשטיין הוקסם מתוכנם הרגשני של ציורי הקומיקס אך עיצבם באופן בלתי אישי. רצועות הקומיקס שבהן ליכטנשטיין השתמש לא היו מקוריות שלו, אלא עיבודים לרצועות שאיירו אמני קומיקס כג'ק קירבי ואמני DC קומיקס (כמו ראס הית', טוני אברוצו, אירב נוביק או ג'רי גרנדנטי). בדרך כלל, אמני הקומיקס לא קיבלו קרדיט על היצירה שעל בסיסה יצר ליכטנשטיין את הציורים שלו ומבקרים, כמו האמן והמאייר דייב גיבונס טענו כי "עבודותיו מהוות העתקות חיוורות, ללא הבנה, של יצירות מתוחכמות למדי". עם זאת, בהספד על ליכטנשטיין באקונומיסט נכתב כי אמני הקומיקס לא החשיבו את עבודתו, אבל "אין להתעלם מהישגיו. הרעיון היה שלו. כפי שאמר בראיון, "אמנות היא מה שקורה סביבנו". העבודות אינן בדיוק העתק, אלא שינוי במסר, בצבעים, בגודל, בהשלכות.
ב-1967 הציג את תערוכת הרטרוספקטיבה הראשונה שלו במוזיאון לאמנות של פסדינה (קליפורניה). באותה שנה הציג תערוכות יחיד במוזיאונים באמסטרדם, לונדון, ברן והנובר. ב-1968 נישא לאשתו השנייה, דורותי הרצקה. בשנות ה-70 וה-80 התבססה עבודתו במידה רבה על היסודות שהניח בעבודתו בשנות ה-60 והוא הפיק סדרה של עבודות שהתבססו על עבודות קודמות. בסוף שנות ה-70 העבודות שלו הפכו למופשטות וסוריאליסטיות, כמו Pow Wow מ-1979.
בשנת 1989 הגיע ליכטנשטיין לישראל יחד עם שני עוזריו והם ציירו במוזיאון תל אביב לאמנות ציור ענק המורכב משני בדי קנבס גדולים (דיפטיכון) האחד פיגורטיבי והשני מופשט וביניהם עמוד. היצירה הועמדה על אחד מקירות הכניסה של המוזיאון. יצירה זו נקראת "קיר מוזיאון תל אביב" והיא ניתנה כמתנה למוזיאון מהאמן. בציור הזה ניתן למצוא אלמנטים אדריכליים מתוך הקונסטרוקציה של המוזיאון וכן אזכורים ומוטיבים שונים מתוך אוסף המוזיאון - הכנר המרחף של מארק שאגאל, דמות אישה מהתקופה הקוביסטית של פבלו פיקאסו ועוד, כשלמעשה החלק הימני של הציור מהווה הפשטה של החלק השמאלי. הציור צויר בסגנון הפופ ארט האופייני שלו.
גלריה
ממוזער|216x216 פיקסלים|"קיר מוזיאון תל אביב" 1989
קישורים חיצוניים
קרן רוי ליכטנשטיין
רוי ליכטנשטיין, באתר המוזיאון לאמנות מודרנית
מצגת על רוי ליכטנשטיין, באתר הניו יורק טיימס
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת המדינה של אוהיו
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:ציירים יהודים אמריקאים
קטגוריה:אמני הדפס יהודים
קטגוריה:אמני הדפס אמריקאים
קטגוריה:אמני פופ ארט
קטגוריה:פסלים יהודים אמריקאים
קטגוריה:זוכי פרס קיוטו יהודים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1923
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1997
קטגוריה:זוכי המדליה הלאומית לאמנויות | 2023-10-02T11:28:27 |
יוסף סטאלין | REDIRECTיוסיף סטלין | 2005-09-02T17:51:28 |
הרייט ביצ'ר סטו | REDIRECT הארייט ביצ'ר סטואו | 2004-06-12T14:27:49 |
טוני מוריסון | טוני מוריסון (באנגלית: Toni Morrison; 18 בפברואר 1931 – 5 באוגוסט 2019) הייתה סופרת אמריקאית ופרופסור באוניברסיטת פרינסטון. היא זכתה בפרס פוליצר לסיפורת לשנת 1988, באות הכבוד "הרצאת ג'פרסון" לשנת 1996, ובשנת 1993 הייתה האישה השחורה הראשונה שזכתה בפרס נובל לספרות. היא נחשבת לאחת מגדולי הספרות האמריקאית, ובפרט הספרות האפרו-אמריקאית. בין הרומנים הידועים שלה נמנים "העין הכי כחולה", "שיר השירים אשר לסולומון", ו"חמדת". ב-29 במאי 2012 הוענקה לה מדליית החירות הנשיאותית של ארצות הברית.
ביוגרפיה
טוני מוריסון נולדה בלוריין שבאוהיו בשם קלואי ארדליה וופורד (Chloe Ardelia Wofford) לראמה וג'ורג' וופורד, השנייה מתוך ארבעה ילדים, במשפחה ממעמד הפועלים. כילדה קראה מוריסון ספרים בלהיטות. בין הסופרים האהובים עליה היו ג'יין אוסטן ולב טולסטוי. אביה נהג לספר לה סיפורי עם על הקהילה האפרו-אמריקנית (שיטה של סיפור שבהמשך תשתחל לכתיבתה של מוריסון). לפי ראיון מ-2012 בגארדיאן, היא הפכה לקתולית בגיל 12 וקיבלה את שם ההטבלה "אנתוני", מה שבהמשך שימש כבסיס לכינוי שלה "טוני".
ב-1949 החלה לימודי תואר ראשון באנגלית באוניברסיטת הווארד - אוניברסיטה המזוהה היסטורית עם הקהילה השחורה בארצות הברית - משום שחיפשה את קרבתם של אינטלקטואלים שחורים אחרים. היא סיימה את לימודיה בשנת 1953. ב-1955 סיימה תואר שני (Master Of Arts) באנגלית באוניברסיטת קורנל, שבמסגרתו כתבה תזה על אובדנות בספריהם של ויליאם פוקנר ווירג'יניה וולף. לאחר סיום לימודיה, בין השנים 1955–1957, לימדה אנגלית באוניברסיטת טקסס סאות'רן ביוסטון שבטקסס. לאחר מכן חזרה להאוורד ללמד אנגלית. היא הפכה לחברה באחוות "אלפה קאפה אלפה".
ב-1958 נישאה להארולד מוריסון, אדריכל ג'מייקני ועמיתה בסגל אוניברסיטת האוורד, ונולדו להם שני ילדים, הארולד וסלייד. טוני והארולד מוריסון התגרשו בשנת 1964. לאחר הגירושים עברה מוריסון לסירקיוז שבמדינת ניו יורק, שם עבדה כעורכת ספרי לימוד. שנה וחצי לאחר מכן החלה לעבוד כעורכת במטה של הוצאת הספרים הגדולה Random House בניו יורק. במהלך השנים אלו היא גם לימדה באוניברסיטת ייל ובמכללת בארד . גם כעורכת מילאה מוריסון תפקיד מפתח בהבאת הספרות השחורה אל הזרם המרכזי. היא ערכה ספרים מאת אנג'לה דייוויס, טוני קייד במברה (Bambara), הנרי דומאס (Dumas) וגייל ג'ונס (Gayl Jones).
בשנת 1989 קיבלה מוריסון משרת פרופסור באוניברסיטת פרינסטון. בשנת 1994 ייסדה את הסטודיו "Atelier" לסופרים ואומנים במסגרת אוניברסיטת פרינסטון.
ב-2012 זכתה במדליית החירות הנשיאותית, העיטור האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית.
מוריסון הייתה חברה קרובה של פראן ליבוביץ במשך שנים רבות.
קריירה ספרותית
ספריה של מוריסון עוסקים רבות בחברה האפרו-אמריקאית בארצות הברית, באנשים, במיוחד בנשים אפרו־אמריקאיות שחוו השפלה ודיכוי מידי החברה הגזענית ובתוך המשפחה.
את ספרה הראשון, The Bluest Eye (העין הכי כחולה), פרסמה בשנת 1970. זהו סיפורה של נערה שחייה נהרסו בגלל החברה הגזענית והאלימה שבה היא חיה.
את הספר "שיר השירים אשר לסולומון" (Song of Solomon) פרסמה בשנת 1977. ספר זה זיכה אותה בפרס הספר הלאומי (National Book Award), והעמיד אותה בשורה הראשונה של הסופרים בארצות הברית. זהו סיפורו של אדם המעמד הבינוני המשיג הכרה עצמית תוך גילוי שורשיו האפרו-אמריקאיים הכפריים.
בשנת 1983 פרסמה את "רצ'יטטיב", הסיפור הקצר היחיד שכתבה. הסיפור, בתרגומה של טל ניצן-קרן, הופיע בספר "האנשים הכחולים: סיפורים צפון אמריקאיים" שערך משה רון.
הספר "חמדת" (Beloved), שהתפרסם בשנת 1987, זיכה אותה בפרס פוליצר שנה לאחר מכן, וכן בפרס אניספילד-וולף לשנת 1988. הספר דן בצורה נוקבת באהבת אם, ברצח ובדיכוי בתקופת עבדות השחורים בארצות הברית. הספר עובד לסרט באותו השם בבימויו של ג'ונתן דמי ובכיכובם של אופרה וינפרי ודני גלובר.
בשנת 1992 פרסמה את הספר "ג'אז" (Jazz) המספר על אהבה ורצח ברובע הארלם בשנות השלושים של המאה ה-20.
בנוסף כתבה ספרי ילדים (עם בנה סלייד), מחזה בשם "Dreaming Emmett" שהוצג בשנת 1986, מחרוזת השירים "Honey and Me" שפורסמה ב-1992, וגם אופרה בשם "Margaret Garner" בשנת 2003.
ספריה שתורגמו לעברית
העין הכי כחולה (1970), תרגמה טל ניצן-קרן, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, תל אביב, 1996.
סולה (1973), תרגמה איילה רהב, כנרת, רמת גן, 1986.
שיר השירים אשר לסולומון (1977), תרגם אהרן אמיר, עם עובד, תל אביב, 1978.
תינוק של זפת (1981), תרגם עמוס פארן, זמורה ביתן, 1987.
חמדת (1987), תרגמה ניצה בן-ארי, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1994.
ג’אז (1992), תרגמה ניצה בן-ארי, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1995.
משחקים באפלה - לובן-עור והדמיון הספרותי (1992), תרגם עמנואל לוטם, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1997.
גן עדן (1997), תרגמה עדה פלדור, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1998.
אהבה (2003), תרגמה אלינוער ברגר, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2004.
חסד (2008), תרגמה אלינוער ברגר, הספריה החדשה, 2009.
הביתה (2012), תרגמה אלינוער ברגר, הספריה החדשה, 2014.
קישורים חיצוניים
(ביקורת על ספרה של מוריסון בשם זה)
נועה פריגל על "העין הכי כחולה" של טוני מוריסון, אתר בננות, 14 במאי 2000
האהבות של טוני מוריסון, טור מאת אלינוער ברגר ותמר פלג על טוני מוריסון והספר 'חסד', באתר הספריה החדשה, 27 באוגוסט 2009
על הספר 'חסד', צבי נח, באתר "מחשבה שנייה", 9 בנובמבר 2009
המחשבה המרקדת, נאומה של טוני מוריסון לרגל קבלת פרס מטעם ה-National Book Foundation ב-6 בנובמבר 1996, באתר הספריה החדשה, 20 בספטמבר 2011
אריק גלסנר, על "הביתה", של טוני מוריסון, באתר "מבקר חופשי", 28 ביוני 2014, פורסם במקור במדור הספרותי שב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
בעקבות מותה:
הערות שוליים
קטגוריה:סופרות אפרו-אמריקאיות
קטגוריה:מסאיות אמריקאיות
קטגוריה:זוכות פרס נובל לספרות
קטגוריה:זוכי פרס פוליצר: סיפורת
קטגוריה:זוכות פרס פוליצר
קטגוריה:זוכי הרצאת ג'פרסון
קטגוריה:זוכי מדליית מדעי הרוח
קטגוריה:זוכי פרס אניספילד-וולף
קטגוריה:זוכות פרס ג'נט היידינגר קפקא
קטגוריה:מקבלות מדליית החירות הנשיאותית
קטגוריה:בוגרות אוניברסיטת קורנל
קטגוריה:בוגרות אוניברסיטת הווארד
קטגוריה:סגל אוניברסיטת פרינסטון
קטגוריה:סגל אוניברסיטת אוקספורד
קטגוריה:סגל אוניברסיטת אולבני
קטגוריה:סגל קולג' בארד
קטגוריה:אמריקאיות שנולדו ב-1931
קטגוריה:אמריקאיות שנפטרו ב-2019 | 2024-10-18T13:17:03 |
BPP (מחלקת סיבוכיות) | BPP (ראשי תיבות: Bounded-Error, Probabilistic, Polynomial Time) היא מחלקת הבעיות הפתירות על ידי אלגוריתם אקראי בעל זמן ריצה פולינומי, אשר צודק בהסתברות "טובה". (כלומר, ההסתברות (על פני המטבעות שמטיל האלגוריתם) שהאלגוריתם עונה את התשובה הנכונה היא לפחות ).
מקובל לראות בבעיות הנמצאות במחלקה זו בעיות "הניתנות לפתרון סביר".
הגדרה
קיימות מספר הגדרות שקולות למחלקה זו, נציין אחת מהן.
מחלקת BPP מאגדת את כל השפות להן קיים אלגוריתם אקראי , הרץ בזמן פולינומי, ומקיים:
לכל , מתקיים בהסתברות לפחות .
לכל , מתקיים בהסתברות לפחות .
ניתן לציין כי השימוש בקבוע שרירותי ונבחר מטעמי פשטות, וכל קבוע אחר, או ביטוי מהצורה היה נותן מחלקה זהה. הסיבה לכך, היא שניתן להעצים את הסתברות ההצלחה של האלגוריתם על ידי הרצתו מספר (פולינומי) של פעמים באופן בלתי תלוי ובחירת תוצאת הרוב. כך ניתן להקטין את סיכויי הכישלון באופן מעריכי עם מספר החזרות, כפי שניתן לנתח באמצעות אי-שוויון צ'רנוף.
יחס למחלקות אחרות
המחלקה BPP מכילה את מחלקות הסיבוכיות RP ו-co-RP, אשר מאפשרות טעות חד-צדדית בלבד, ואת מחלקת הסיבוכיות P, אשר אינה מאפשרת אקראיות בכלל (ולכן, ממילא, האלגוריתם חייב לצדוק תמיד). המחלקה מוכלת במחלקת הסיבוכיות PP.
עם זאת, לא ידוע האם BPP מכילה ממש את P, וכן לא ידוע היחס בין BPP למחלקה NP (דהיינו, כלל לא ידוע האם אחת מהן מוכלת בשנייה). סוגיה זו היא אחת הסוגיות הבסיסיות של מדעי המחשב בכלל, ותורת הסיבוכיות בפרט. ידוע ש BPP מוכלת במחלקת הסיבוכיות P/Poly, הכוללת את כל הפונקציות הניתנות לחישוב על ידי מעגלים בגודל פולינומי.
לאור הידוע אודות "דה-רנדומיזציה", ההשערה המקובלת היא ש-BPP שווה למחלקה P.
משפט סיפסר לאוטמן
משפט סיפסר לאוטמן קובע כי
אינטואיציה
המחלקה BPP היא המחלקה אשר מתירה טעות דו צדדית קטנה, כלומר טעות קטנה בתשובה "כן", וטעות קטנה בתשובה "לא". הכוונה בטעות קטנה היא שניתן בזמן פולינומי באורך הקלט להקטין אותה לטעות זניחה. מכיוון שיש מספר זניח של טעויות, אז "רוב" המחרוזות הראנדומיות הן מחרוזות שגורמות למכונה שמכריעה שפה ב-BPP להוציא תשובה נכונה (מחרוזות "נכונות"). לכן ניקח מספר פולינומי של פונקציות הפיכות שלאחר שנפעיל אותן על קבוצת המחרוזות הראנדומיות הנכונות נקבל את כל המחרוזות הרנדומיות הקיימות. מאחר שיש לנו קבוצת פונקציות כזאת, אז הנוסחה שתתאים ל היא . כלומר לכל קלט ראנדומי קיימת פונקציה שממפה אותו לקלט מהקבוצה של הקלטים הנכונים. הפועל הפונקציות ההפיכות תהיינה פעולות xor עם ערך קבוע.
הוכחה
נרצה להוכיח עבור שפה שמתקיים . מכיוון ש-BPP סגורה למשלים אז מתקיים גם , ולכן .
בלי הגבלת הכלליות ניקח מכונה הסתברותית M המכריעה את L עם הסתברות טעות לכל היותר . נגדיר . עכשיו נמצא מספר קטן של פונקציות שיקיימו , כאשר R הוא מרחב מרחב המחרוזות הרנדומיות (נגדיר הפעלה של פונקציה על קבוצה בתור הפעלה איבר איבר, כלומר ).
אנחנו נתייחס למרחב קלטים ראנדומי באורך r.
למה 1
נרצה להראות שקבוצה גדולה יכולה לכסות את כל R עם פונקציות מתאימות, או בשפה מתמטית
אם אז קיימות מחרוזות תרגום כך ש. הפעולה תוגדר כמו מקודם - .
הוכחה. נבחר באקראי . נגדיר .
אז, לכל ,
.
לכן ההסתברות שקיים לפחות איבר אחד ב-R שאינו נמצא ב-S היא
ולכן
ומכיוון שההסתברות לא 0 קיימות מחרוזות תרגום עבורן הקבוצות S ו-R שוות.
למה 2
נרצה להראות שקבוצה קטנה לא יכולה לכסות את כל R עם כל מספר פולינומי של פונקציות, או בשפה מתמטית
אם אז אין קבוצה קטנה של מחרוזות תרגום שמכסה את R.
ההוכחה טריוויאלית - , ופולינום כפול מספר זניח הוא מספר זניח, ולכן לא קיים כיסוי עם אף סט קטן של מחרוזות תרגום.
מסקנה
ראינו שקיימות מחרוזות תרגום עבורן . לכן ניתן לכתוב
ובגלל ההפיכות של xor, כלומר , אז אנחנו יודעים מלמה 1 שלכל r תהיה מחרוזת כך ש-, ולכן המכונה תקבל כל מילה בשפה. לעומת זאת, עבור מילים שאינן בשפה קיים r שאין עבורו שום תרגום ל-, ולכן ההגדרה שלמעלה תקינה. היא גם הגדרה מהצורה של , ומכאן נובע ש-, שהרי BPP סגורה למשלים.
הערות שוליים
קטגוריה:מחלקות סיבוכיות | 2024-04-24T17:53:21 |
מהפכת הציפורנים | מהפכת הציפורנִים (בפורטוגזית: Revolução dos Cravos; שמה הרשמי בפורטוגל הוא מהפכת 25 באפריל, ובפורטוגזית: Revolução de 25 de Abril) הוא כינוי לתהליך שהגיע לשיאו ב-25 באפריל 1974, במהלכו עברה פורטוגל משיטת ממשל סמכותנית ודיקטטורית לשיטת ממשל דמוקרטית בהסכמה עממית וכמעט ללא שפיכות דמים. שמם של האירועים נגזר מכך שהמשתתפים במהפכה נשאו פרחי ציפורן בקני רוביהם, כאות לאי-אלימות.
רקע
בשנת 1932 עלה לשלטון בפורטוגל העריץ אנטוניו דה אוליביירה סלזאר, והכריז על שיטת ממשל שנקראה "Estado Novo" או "המדינה החדשה". היה זה משטר פשיסטי מרוכך, אשר בניגוד למשטרים פשיסטיים בארצות כגון ספרד, איטליה וגרמניה הנאצית, כלל שימוש מועט באלימות כלפי אזרחיו.
שלטון "המדינה החדשה" כפה ערכים לאומניים וקתוליים על האוכלוסייה הפורטוגזית, תוך שהוא משבח את המדיניות הקולוניאליסטית הפורטוגזית ורואה בשליטתה בקולוניות של פורטוגל (ביניהן אנגולה, מוזמביק וכף ורדה) דבר הראוי לשבח. סיסמת השלטון הייתה "Deus, Pátria e Família" - האל, המולדת והמשפחה.
למרות היציבות הכלכלית והמדינית שהביא שלטון זה (שהיה בין השלטונות הפשיסטים מאריכי הימים באירופה כולה), נתקל השלטון בבעיה של ממש בנוגע למושבות, במיוחד המושבות באפריקה - אנגולה ומוזמביק. מרידות התושבים שדרשו עצמאות נתמכו הן על ידי ארצות הברית והן על ידי ברית המועצות, שרצו להרחיב את השפעתן על ידי תמיכה בתנועות שחרור לאומיות. פורטוגל, בתגובה, שלחה אלפי חיילים אל מעבר לים, אשר דיכאו את המרידות באופן ברוטלי, תוך כדי אבדות קשות לשני הצדדים.
הצבא הפורטוגזי, שנשא בעול מדיניות זו, היה מרכז ההתנגדות לשלטון סלזאר, ובשנת 1961 בוצע ניסיון הפיכה, אשר נכשל ברגע האחרון והביא לפיטורי חלק ניכר מן הסגל הבכיר של הצבא.
המשבר הגיע לנקודת שיא עם הסתלקותו של סלזאר מן הזירה. סלזאר לקה בשבץ מוחי בשנת 1968, ופוטר מתפקיד ראש הממשלה. את מקומו תפס מרסלו קייטנו , ששימש עד אז בתפקידים שונים, לרבות שר המושבות.
המהפכה
ממוזער|200px|כתובת קיר: יחי 25 באפריל!
בחודש מרץ 1974 פיטר קייטנו שורת קצינים בכירים, בטענה כי אלו לא תמכו במדיניות הממשלה בנוגע למלחמה באפריקה. בין המפוטרים היו הגנרלים אנטוניו דה ספינולה ופרנסישקו דה קושטה גומש.
פיטורי הקצינים הבכירים לא הועילו לקייטנו, שכן בשלב זה כל הצבא היה נגוע בהתנגדות למשטר. הגנרלים תכננו הפיכה ובחרו בשני אותות מוזיקליים כסימני יציאה לפעולה. הראשון היה השיר "אחרי הפרידה" (E depois do adeus) של הזמר פאולו דה קרבליו, שייצג את פורטוגל באותה שנה בתחרות הזמר של האירוויזיון. השיר בוצע על בימת האירוויזיון ב-6 באפריל 1974 בברייטון, בריטניה. האות השני היה זמר הגראנדולה (Grândola, Vila Morena) של הזמר זקה אפונסו, מתנגד משטר ששיריו נאסרו לשידור, אותו שידרו ברדיו בשעה 00:25 ב-25 באפריל 1974, ואז יצאו הכוחות למיגור השלטון. החיילים שמו בקני רוביהם פרחי ציפורן כסמל לאי-אלימות, והעם נקרא לצאת לרחובות עם פרחים אלו ולתמוך במורדים. במחיר של ארבעה הרוגים, הודח קייטנו, וספינולה הוכרז כנשיא הרפובליקה מטעם החונטה הצבאית. קושטה גומש הוכרז כמפקד הצבא, והוסמך לשאת ולתת עם נציגי תנועות הגרילה האפריקניות.
לאחר המהפכה
המהפכה הייתה, בסופו של דבר, פרי פעולתם של קצינים צעירים ורדיקלים, שמאלנים בהשקפתם (ויש המייחסים להשפעה סובייטית חלק ניכר במהפכה). ספינולה, שהיה שמרן בהשקפותיו, לא החזיק מעמד זמן רב, ובאוקטובר 1974 הכריזו הקצינים הרדיקלים על קושטה גומש כנשיא.
קושטה גומש נאלץ לתמרן בין קצינים מהימין (בראשות הנשיא הקודם ספינולה), ובין הרדיקלים השמאלנים שיזמו את המהפכה. הפתרון שנמצא היה עריכת בחירות למועצה מכוננת, ללא כל סמכויות חקיקתיות, פרט לעריכת חוקה, כאשר השלטון בפועל הוחזק בידי קואליציה אד הוק של נציגים מהסיעות השונות שייצגו את הציבור הפורטוגזי. בתקופה שבין 1974 ל-1976 פעלו שש ממשלות זמניות מסוג זה ששיקפו, כל אחת בתורה, את יחסי הכוחות המשתנים תדירות. הממשל שלט באמצעות צווים שניתנו על ידי מועצת הקצינים בראשה עמד קושטה גומש, אשר זכה לכינוי "פקק השעם" בשל יכולתו "לצוף אל פני המים" לאחר כל משבר.
בשנת 1976 הוצגה לציבור החוקה החדשה ונערכו בחירות לנשיאות, בהן בחר קושטה גומש שלא להשתתף. החוקה ייצבה את המצב הפוליטי, והביאה לעולם את "הרפובליקה הפורטוגזית השלישית" (מאז 1910). החוקה נתנה למועצת המהפכה הצבאית תפקיד משמעותי של פיקוח על הממשלה האזרחית. אמנם השנים הראשונות של הממשל על פי החוקה החדשה היו סוערות, וממשלות קמו ונפלו (כאשר הממשלה האזרחית הראשונה הייתה ממשלת מיעוט סוציאליסטית), אך בשנת 1982 התייצב המצב באופן שאיפשר תיקונים מקיפים לחוקה וביטול תפקיד מועצת המהפכה הצבאית. בשנת 1986 נבחר הנשיא האזרחי הראשון זה למעלה משישים שנה, מריו סוארש, ובחירה זו נתנה את הגושפנקה להצטרפות פורטוגל למדינות הליברליות והדמוקרטיות של מערב אירופה.
תדמיתה של המהפכה כיום
כיום עשרים וחמישה באפריל, יום החירות, הוא אחד מהחגים העיקריים בפורטוגל. זהו יום חופש כללי בו כל העסקים סגורים, והפורטוגזים מתרכזים בחגיגות. בערב שלפני מתקיימות הופעות ומסיבות עד אור הבוקר וביום המהפכה עצמו מתקיימים טקסים ממלכתיים וצעדות של חיילים במדים ייצוגיים. פרחי הציפורן אדומים הם סמל עיקרי של היום.
חלק מחוגי הימין הקיצוני רואים בהתפתחויות שלאחר המהפכה משום אסון למדינה. מצד שני כמה ממנהיגי המהפכה סבורים שפורטוגל של היום סטתה מן האידיאלים השמאליים שבשמם התחוללה המהפכה.
לאחר המהפכה, שונה שמו של גשר סלזאר, אשר נבנה ב-1966 ועובר מעל נהר הטז'ו בליסבון, לגשר 25 דה אבריל לציון יום מהפכת הציפורנים.
לקריאה נוספת
מיכאל הרסגור, מהפכה בפורטוגל, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד, 1976.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פורטוגל: היסטוריה
ציפורנים
קטגוריה:1974 בפוליטיקה
קטגוריה:פורטוגל: פוליטיקה
קטגוריה:מהפכות צבע | 2024-09-01T12:36:45 |
עבדאללה הראשון, מלך ירדן | שמאל|ממוזער|250px|עבדאללה הראשון בביקור באזור נס ציונה בשנות ה-20
שמאל|ממוזער|250px|עבדאללה הראשון בביקור אצל נשיא טורקיה, אטאטורק, ב-1937
ממוזער|עבדאללה יוצא מהר הבית, כמה שבועות לפני רציחתו
ממוזער|ארון קבורתו של עבדאללה, 29 ביולי 1951. הנסיך חוסיין ניצב שלישי מימין
עבדאללה הראשון בן חוסיין (בערבית: عبد الله الأول بن حسين, 2 בפברואר 1882 – 20 ביולי 1951) היה המלך הראשון של הממלכה ההאשמית של ירדן (או בשמה בעת ייסודה: הממלכה ההאשמית של עבר הירדן). נרצח בירושלים בשעה שעמד להיכנס לתפילה במסגד אל-אקצא.
ביוגרפיה
ראשית דרכו
עבדאללה, בנו השני של חוסיין בן עלי מלך חג'אז, נולד ב-1882. לאחר תום מלחמת העולם הראשונה הקימו הבריטים שתי מדינות ערביות בחסותם: עיראק ועבר הירדן, שהשלטון בהן הוענק לבניו של חוסיין בן עלי כגמול על עזרתו לבריטים בהובלת המרד הערבי נגד האימפריה העות'מאנית בזמן המלחמה.
התכנית הבריטית המקורית הייתה להמליך את עבדאללה על עיראק ואת אחיו פייסל על סוריה, אולם ביולי 1920 סולק פייסל מדמשק על ידי הצרפתים. בנובמבר 1920 עזב עבדאללה את חצר אביו בחג'אז, עלה צפונה לכיוון סוריה, בראש כוח צבאי שמנה כ-300 לוחמים, וחנה בעיירה מעאן (שהייתה אז בתחומי החג'אז), במטרה לתקוף את הצרפתים. אולם בועידת קהיר במרץ 1921 החליטו הבריטים להמליך את פייסל על עיראק.
במרץ 1921 התמקם עבדאללה בעיירה עמאן, ויצא לירושלים. בפגישה בין וינסטון צ'רצ'יל, הרברט סמואל, לורנס איש ערב ועבדאללה, שנערכה בבניין אוגוסטה ויקטוריה בירושלים ב-21 במרץ 1921, הוצע לעבדאללה לעמוד בראש אמירות עבר הירדן המזרחי, תחת שלטון המנדט הבריטי.
ב-1 באפריל 1921 הוא הוכתר כ"אמיר עבר הירדן" (שהופרדה על ידי הבריטים מארץ ישראל המערבית) ל"תקופת ניסיון" בת שישה חודשים, ובאוקטובר 1921 המליץ לורנס "איש ערב" לצ'רצ'יל על הארכת המינוי. באוקטובר–נובמבר 1922 שהה בלונדון כדי לדון עם ממשלת בריטניה על קידומו. הוא דרש עצמאות מלאה ונמל-מוצא לים התיכון, ואף נפגש עם חיים ויצמן בניסיון לשכנע את הציונים לקבל אותו כאמיר על כל שטח המנדט הבריטי. ב-25 במאי 1923 ניתנה הצהרה בריטית בדבר נכונות להכיר רשמית ב"ממשלה העצמאית" של האמיר עבדאללה בעבר הירדן.
האמיר עבדאללה ואביו המלך חוסיין, נפגשו בינואר 1924 בעמאן עם הרב יעקב מאיר, הקולונל פרדריק קיש ודוד ילין, בניסיון ליצור יחסים טובים בין הערבים לציונים. יחסו של עבדאללה היה חשדני יותר מאביו, ולבקשת ילין שישפיע על ערביי ארץ ישראל "להסדיר את אי ההבנה השוררת כעת", השיב ש"כנראה מעשי הציונים אינם כה טובים כדבריהם", ושהוא חושב שיש לציונים מטרות נסתרות, בין היתר על רקע הצהרת בלפור. עבדאללה אמר שהוא מבין את רגשות העם העברי למולדתו, והיה מרוצה אלמלא גורשו לפני אלפיים שנה, אבל צריך להתחשב בזכויות הפוליטיות של העם הערבי בארץ ישראל, ואם היהודים יצהירו על הסכמתם להכיר בהם, הם יוכלו לבוא לארץ ולהתפתח בחופשיות. לפי פרוטוקול הפגישה הוא הבטיח ש"אם הזכויות המדיניות של הערבים יישמרו, אז הם יקדמו בברכה את היהודים לא רק בארץ ישראל - אלא גם בשאר הארצות הערביות". עבדאללה התבטא שיש צורך להגיע להסכמה במהירות, כי הזמן משחק לרעת הצדדים, ו"בטרם סבלנותם של הערבים תפקע".
באותה תקופה הוא הכיר את מת'קאל אל-פאיז ונרקמו בין המנהיגים יחסים טובים.
ב-1928 הכירה בריטניה ב"ממשלתו העצמאית" של עבדאללה, אך הותירה בידה את הפיקוח הצבאי על עבר הירדן.
כמלך 1946–1951
עם מתן העצמאות לעבר הירדן בשנת 1946 הוכתר עבדאללה למלכה של "הממלכה ההאשמית של עבר הירדן".
מטרתו של עבדאללה לספח לממלכתו שטח גדול ככל הניתן של ארץ ישראל, אשר נגזרה מחוסר נכונותו להסתפק בפיסת המדבר השוממת שניתנה לו על ידי הבריטים, הייתה ברורה עוד מימיו הראשונים כמלך ירדן. מטרה זו אף קיבלה ביטוי ממשי בשטח, כאשר עוד במהלך שנות המנדט הבריטי התקיימו קשרים ענפים בין גופים פוליטיים אופוזיציונרים מקרב ערביי ארץ ישראל, כדוגמת מפלגת האסתקלאל ובני משפחת הנשאשיבים, עם גורמים רשמיים בירדן, ובכללם המלך עצמו. עם זאת, בעבור רובם של תושבי הארץ, ובעיקר עבור תומכי מחנה משפחת חוסייני, לא היה סיפוח לממלכת ירדן דבר רצוי, ובמקרים מסוימים האשמתם של גורמים אופוזיציונרים כדוגמת הנשאשיבים בניהול קשרים למול ירדן, נחשבה כהוכחה לבגידה ברעיון הפלסטיני ולהתרת דמם.
לפני מלחמת העצמאות התנהל משא ומתן חשאי בין הנהגת היישוב, באמצעות גולדה מאירסון (לימים גולדה מאיר) מהמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, לבין המלך, שכלל חילופי מכתבים ושתי פגישות. הפגישה הראשונה נערכה בנהריים ב-17 בנובמבר 1947 (בהשתתפותם של אליהו ששון ועזרא דנין מהצד היהודי), ובה נדונו אפשרויות לשיתוף פעולה אחרי קבלת תוכנית החלוקה. בין השאר הציע עבדאללה הקמת רפובליקה יהודית עצמאית בארץ ישראל במסגרת המונרכיה הירדנית, שתכלול צבא ופרלמנט משותפים, ושאל את גולדה מה דעתה על האפשרות שיספח לירדן את החלק הערבי של ארץ ישראל. על כך השיבה המשלחת היהודית שהיא תראה זאת בחיוב, אם הוא לא יפריע להקמת המדינה היהודית.
הפגישה השנייה נערכה בעמאן ב-12 במאי 1948, יומיים לפני הכרזת המדינה, בהשתתפות דנין (ששימש כמתורגמן), ואחד מאנשי סודו של המלך, מוחמד זובאטי. גם בפגישה זו היה המלך ידידותי, אך "מדוכא, טרוד, עצבני" (כדברי גולדה). לפני הפגישה, העביר דרך איש הקשר את הצעתו לסיפוח ארץ ישראל כולה לממלכתו, והקמת "מדינה אחידה", בה תהיה אוטונומיה ליהודים באזורים המאוכלסים ביותר על ידם. גולדה דחתה את ההצעה ודרשה לחזור לסיכום הקודם על אי התנגשות בין הצדדים והסכמה בשתיקה להשתלטות עבדאללה על החלק הערבי של ארץ ישראל המערבית. עבדאללה ניסה לשכנע את גולדה לדחות את הכרזת העצמאות, ושאל מה החיפזון. על כך השיבה לו גולדה שאלפיים שנה אינן חיפזון. עבדאללה הסביר שאמנם הבטיח לא להילחם ביישוב היהודי, אך בינתיים השתנו הנסיבות. היו אירועי דיר יאסין, ועתה הוא "אחד מחמישה" (מנהיגי מדינות ערב שתכננו את הפלישה לארץ ישראל). שני הצדדים לא רצו במלחמה אך הבינו לצערם שהיא בלתי נמנעת. גולדה אמרה "אנחנו נילחם", ועבדאללה ענה: "חובתכם להילחם". כשדנין הזהיר אותו מהתוצאות ענה "אני יודע שאתם תכו בנו, אבל חובתכם לעשות את המוטל עליכם". גולדה נפרדה מעבדאללה באומרה: "ניפגש אחרי המלחמה".
עם שוך הקרבות עבר אזור יהודה ושומרון לשלטונה של ממלכת ירדן ההאשמית. הניסיון הראשון לספחו אליה באופן רשמי התרחש בסמוך למועד ההכרזה על הקמתה של ממשלת כל פלסטין, כאשר הירדנים הודיעו על עריכתו של "הקונגרס הפלסטיני הראשון" בתאריך 1 באוקטובר 1948 בעמאן. במסגרת הכינוס, אשר מספר המשתתפים בו נע בין מאות ספורות לבין כעשרת אלפים, בהתאם למקורות השונים, הוכרז כי אין לאיש מנדט להקמתה של ממשלה פלסטינית בארץ ישראל, אלא לאחר שחרורה מזרועות האויב, וכי ממשלה זו צריכה להיבחר על ידי העם עצמו. בהתאם לזאת קראו משתתפי הקונגרס לאי הכרה בממשלת כל פלסטין, ולהענקת תמיכה גורפת בפעילותו של המלך עבדאללה במישור הפלסטיני. אף כי עבדאללה לא השתתף אישית במהלך הכינוס, הרי שבמהלכו הוקראה איגרת ברכה מטעמו של המלך, דבר המרמז על תמיכתו במסקנותיו.
לאור אי התגובה מטעם מדינות ערב כלפי הצעדים הירדנים עד כה, החליט עבדאללה להגביר את מאמציו, ובין היתר, במהלך ביקורו בירושלים ב-15 בנובמבר 1948, הכריז על עצמו כמלך פלסטין. בשלב זה ביקש עבדאללה ליצור תחושה של נהירה המונית של תושבי יהודה ושומרון להכיר בעבדאללה כמלכם ובשייכותם הירדנית. כמו כן, כהמשך ישיר לכינוס עמאן באוקטובר 1948, אורגנה ביום 1 בדצמבר 1948 התכנסות נוספת ביריחו תחת השם "הכינוס הפלסטיני השני". בעוד שמספר המשתתפים בכינוס נע אף הוא בין מאות ספורות לאלפי משתתפים, הרי שמטעם מארגני הכינוס הושם דגש מיוחד על אירוח נציגים מכלל אזורי יהודה ושומרון. בהודעת הסיכום של הכנס קראו משתתפיו לדחייה מוחלטת של הלגיטימיות של ממשלת כל פלסטין, וכן להכרה במלך עבדאללה כמלך של פלסטין כולה כשלב הראשון בדרך לאחדות העולם הערבי, וכן הציעו ליצירת מנגנון ניהולי בשטחים אשר יאפשר לתושבים לקחת תפקיד של ממש בניהול השטחים, בחסות הכתר הירדני. ביום 13 בדצמבר 1948 אושרו החלטות אלו בבית הנבחרים הירדני, וכך נפתחה הדרך לסיפוח הרשמי של יהודה ושומרון לממלכת ירדן, אשר הושלם, חרף ההתנגדות וגל גינויים מטעם מרבית מדינות הליגה הערבית, עם הכרזת הממשלה הירדנית ביום 24 באפריל 1950, על איחודן של שתי גדות הירדן למדינה אחת, בעלת פרלמנט משותף. כמו כן, נאסר באופן רשמי על שימוש במונח "הגדה המערבית" במסמכים רשמיים ממשלתיים.
בדצמבר 1949 התקבלה החלטה 303 של העצרת הכללית של האו"ם ברוב של למעלה משני שלישים על בינאום ירושלים. ההחלטה נתקבלה כתוצאה מהצבעתם של שלושה גושים: המדינות הקתוליות, מדינות ערב והגוש המזרחי. מיד עם החלטת הבינאום התכנסה הכנסת וקיבלה לפי הצעת ראש הממשלה דוד בן-גוריון החלטה להעביר את מושב הממשלה ומשרדיה לירושלים.
גם ירדן התנגדה לבינאום ירושלים וההתנגדות המשותפת עוררה תקווה להשגת שלום בין ישראל לבין ירדן. בחודשים דצמבר 1949 וינואר 1950 התנהלו שיחות חשאיות בין שתי המדינות, ונראה היה כי נמצא בסיס להסכם שלום בין שתיהן. דבר השיחות דלף והליגה הערבית התכנסה והחליטה לגרש משורותיה כל מדינה ערבית שתנהל משא ומתן לשלום עם ישראל. תחת איום זה נרתע המלך מלהגיע להסכם שלום עם ישראל, אך המגעים החשאיים בין שתי המדינות נמשכו והושגו הסכמות בדבר הגבלת סוגי הנשק באזורי הגבול, וכן הושג הסכם למניעת הסתננות, שביצועו נכשל.
ההתנקשות
ב-20 ביולי 1951 התנדפו הסיכויים להשגת שלום בין ישראל לבין ירדן, כאשר המלך עבדאללה הראשון נרצח ביריות, בעיר העתיקה של ירושלים, על ידי קבוצת מתנקשים פלסטינים קיצונים, שהיו בקשר עם המופתי של ירושלים לשעבר חאג' אמין אל-חוסייני, בשעה שעמד להיכנס לתפילה במסגד אל-אקצא. הרוצח מוסטפא עשו, שהתחבא מאחורי דלת במסגד, יצא וירה במלך שמת במקום לעיני נכדו חוסיין. מאבטחיו ירו במתנקש למוות.
אחרי מותו
אחרי רצח המלך הוכרז בנו הבכור הנסיך טלאל כמלך, והלגיון הערבי מנע התפשטות מהומות בממלכה.
עם רצח פוליטי זה באה לקיצה למשך זמן רב האפשרות למשא ומתן לשלום בין ישראל לירדן.
מאחר שטלאל סבל מסכיזופרניה, דבר שהשפיע על תפקודו והצריך אותו להתאשפז תכופות בסנטוריום, הוכתר בנו, חוסיין, למלך (מלך ירדן הנוכחי, עבדאללה השני, הוא בנו של חוסיין וקרוי על-שם אבי סבו).
המשא ומתן בין ישראל לבין ירדן התחדש כעבור כעשרים שנה, במגעים בין המלך חוסיין לבין בכירים בממשלת ישראל, בסדרה מתמשכת של פגישות חשאיות, שהבשילו לידי הסכם השלום בין ישראל לירדן בשנת 1994.
לקריאה נוספת
אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, הוצאת כנרת-זמורה-ביתן-דביר, 2009, עמודים 21–49
Yoav Gelber, Jewish-Transjordanian Relations 1921-1948, London: Frank Cass, 1997, x + 320 pp.
קישורים חיצוניים
- על פגישותיו של המלך עבדאללה עם ישראלים
מתוך: יהושע בן אריה (עורך), ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך י': מלחמת העצמאות (1949-1947), הוצאת יד בן צבי, ירושלים, 1983
;
המלך עבדאללה הראשון מבקר בירושלים, 24 ביוני 1948, ארכיון AP
רצח המלך עבדאללה, יולי 1951, ארכיון הסרטונים של AP
הערות שוליים
*
קטגוריה:מלכי ירדן
קטגוריה:מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש: גבירות ואבירי הצלב הגדול
קטגוריה:אבירי הצלב הגדול של מסדר האימפריה הבריטית
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות בארץ ישראל
קטגוריה:מעוטרי מסדר אומיה
קטגוריה:המשפחה ההאשמית
קטגוריה:מונרכים שנרצחו
קטגוריה:אישים שעל שמם גשרים בישראל
קטגוריה:ילידי 1882
קטגוריה:נפטרים ב-1951
קטגוריה:אמירות עבר הירדן | 2024-06-03T12:06:53 |
ביג בנד | ביג בנד (באנגלית: Big Band, בתרגום לעברית: להקה גדולה) או תזמורת ג'אז הוא הרכב מוזיקלי גדול שמנגן מוזיקת ג'אז, בעיקר סווינג.
תזמורת הביג בנד מחולקת למספר חטיבות (סקציות), על פי כלי הנגינה. בכל מחלקה יש בדרך כלל 4 נגנים או יותר. לכל התזמורות יש בדרך כלל חטיבת קצב, שמכילה מערכת תופים, קונטרבס או טובה (לעיתים הקונטרבס מוחלף בגיטרה בס), פסנתר ולפעמים גם גיטרה או בנג'ו. חטיבת כלי נשיפה ממתכת המונה חצוצרות וטרומבונים וחטיבת כלי נשיפה מעץ המונה 4–5 סקסופונים (סופרן, אלט, טנור, בריטון ולעיתים בס) וקלרינט בסקציה זו משולב בדרך כלל נגן המסוגל לנגן על כלי נשיפה שונים נוספים כגון חליל צד, אבוב, קרן אנגלית וכדומה.
לפעמים למחלקות אלו נוספת מחלקת כלי הקשה, בעיקר אם התזמורת מנגנת ג'אז לטיני או סלסה.
מוזיקת הביג בנד הגיעה לשיאה בשנות השלושים, והיוותה חלק מהמיינסטרים אז. התזמורות הגדולות ביותר הונהגו על ידי קאונט בייסי, דיוק אלינגטון, פלטשר הנדרסון, ג'ימי דורסי, טומי דורסי, בני גודמן, ארטי שו, וודי הרמן, לס בראון, סטן קנטון, גלן מילר ועוד רבים.
גם היום מוזיקת ביג בנד מנוגנת ונשמעת, בעיקר בזכות הפופולריות של הרכבים כאלו בתיכונים ובמגמות המוזיקה. ישנן גם תזמורות ביג בנד שמנהיגן הקודם נפטר, אך הוא הוחלף בידי מישהו אחר והן עדיין ממשיכות לפעול, כמו למשל תזמורת הביג בנד של צ'ארלס מינגוס. תזמורות הביג בנד של היום מנגנות סגנונות שונים, הנעים בין הסווינג הישן שאותו ניגנו בשנות ה-30 וה-40 לבין פיוז'ן וג'אז מודרני.
ראו גם
רשימת מובילי ביג בנד
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
Big Band Library
*
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ג'אז
קטגוריה:תזמורות | 2024-09-28T17:46:37 |
מריו סוארש | מריו סוארש (פורטוגזית: Mário Soares; 7 בדצמבר 1924 – 7 בינואר 2017) היה נשיא פורטוגל, ראש ממשלתה ומנהיג סוציאליסטי אירופי.
חייו
שנים ראשונות
סוארש נולד בליסבון בשנת 1924. הוא קיבל תואר דוקטור בהיסטוריה, פילוסופיה ומשפטים מאוניברסיטת ליסבון. בשנת 1957 החל להרצות באוניברסיטה זו, אך פעילויותיו כנגד שלטונו הפשיסטי של העריץ אנטוניו סלזר, הוליכו לפיטוריו ולמעצרים חוזרים ונשנים.
בשנת 1968 נשפט על ידי בית דין צבאי לגלות באי סאו טומה ופרינסיפה, ממושבות פורטוגל במפרץ גינאה. הוא הצליח להגיע לצרפת בשנת 1970, ולימד שם באוניברסיטאות. בצרפת הצטרף לתנועת גולים פורטוגזים סוציאליסטים שהכריזה על עצמה בשנת 1973 כמפלגה הסוציאליסטית הפורטוגזית, ובחרה את סוארש למזכ"ל.
מהפכת הציפורנים ולאחריה
ב-25 באפריל 1974 תפס הצבא הפורטוגזי את השלטון בליסבון, באירוע שכונה "מהפכת הציפורנים", והדיח את ממשיכו של סלזר, מרסלו קייטנו. סוארש שב הביתה, והתקבל כגיבור.
בממשלה הזמנית שהונהגה על ידי מועצת המהפכה הצבאית, קיבל סוארש את תפקיד השר האחראי למשא ומתן עם מדינות חוץ, ולמעשה ארגן את העצמאות של מושבות פורטוגל, שמרידותיהן כנגד השלטון הקולוניאלי היו הסיבה המובילה למהפכה.
בתוך חודשים מיום המהפכה הסתבר כי המפלגה הקומוניסטית הפורטוגזית, בשילוב עם קבוצות רדיקליות של קצינים במועצת המהפכה, התכוונו לקבל את השליטה במדינה. בראש קבוצה זו עמד ראש הממשלה ואסקו דוס סנטוס גונסלבש, בעצה אחת עם הנשיא פרנסישקו דה קושטה גומש. סוארש הגן על הישגי המהפכה אל מול גל המחאות, תוך שהוא מתמרן על מנת להקטין את כוחם של הקומוניסטים והרדיקלים. בסוף שנת 1975 הכריחו הפגנות ומחאות את גונסלבש להתפטר מתפקידו.
ראש הממשלה
בבחירות הדמוקרטיות שנערכו באפריל 1976 זכו הסוציאליסטים במספר מושבים מספיק בפרלמנט על מנת להקים ממשלת מיעוט בראשותו של סוארש. לממשלה זו התנגדו הקומוניסטים משמאל, והשמרנים מימין, וסוארש נאלץ להתפטר מתפקידו בשנת 1978.
האווירה השמאלית שהביאה עמה המהפכה התפוגגה, וממשלות השמאל פינו את מקומן לסדרת ממשלות שמרניות עד 1983, עת זכה שוב סוארש בבחירות, וכיהן כראש ממשלה שוב עד 1985. הישגו העיקרי בתקופה זו היה המשא ומתן לכניסת פורטוגל אל האיחוד האירופי.
נשיא פורטוגל
בחודש מרץ 1986 נבחר סוארש לנשיא פורטוגל, והיה האזרח הראשון שכיהן בתפקיד זה מזה למעלה משישים שנה. תפקיד זה, בדומה לתפקיד הנשיא במדינת ישראל, היה תפקיד טקסי בעיקרו, וסוארש השתמש בו כדי לקדם את זכויות האדם בפורטוגל ובעולם. במהלך רוב שנות כהונתו נשלטה פורטוגל בידי השמרנים, אך בשנת 1995 חזרו אנשי השמאל לשלטון. סוארש פרש מתפקיד הנשיא בשנת 1996.
לאחר הנשיאות
בשנת 1998 היה סוארש חבר במשלחת של האומות המאוחדות אשר נועדה לבדוק את מצב זכויות האדם באלג'יריה נוכח מלחמת האזרחים העקובה מדם שהשתוללה שם. יש הרואים בדו"ח המשלחת, אשר האשים את הקיצונים האיסלמים במעשי הטבח, כאחד הגורמים לסיומה של הלחימה. אחרים הביעו תרעומת על התעלמותו של הדו"ח ממעשי האכזריות של הממשלה כנגד המורדים.
בשנת 1999 הוביל את מפלגתו בבחירות לפרלמנט האירופי, והחזיק בתפקידים שונים בפרלמנט מטעמה. סוארש זכה בפרסים שונים לזכויות האדם, ובתוארי כבוד משלוש אוניברסיטאות.
בסוף אוגוסט 2005 הודיע סוארש על מועמדותו לנשיאות פורטוגל בבחירות ינואר 2006. בבחירות אלו הוא הובס, והגיע שלישי עם כ-14% מהקולות.
סוארש וישראל
סוארש נחשב בעבר לידיד של מדינת ישראל. ב-1 בנובמבר 1995 נאם בכנסת, במה שהיה בדיעבד הופעתו האחרונה בכנסת של ראש הממשלה יצחק רבין, אשר נרצח שלושה ימים לאחר מכן, ב-4 בנובמבר.
בנובמבר 2002 התבטא סוארש נגד ממשלת ישראל, אז בראשות אריאל שרון, באומרו כי היא "מיליטנטית, ימנית וקיצונית", והתפטר מראשות המשלחת ליחסים עם ישראל של הפרלמנט האירופי (אחת ממשלחות הפרלמנט האירופי למדינות שאינן חברות באיחוד).
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:נשיאי פורטוגל
קטגוריה:ראשי ממשלת פורטוגל
קטגוריה:חברי הפרלמנט האירופי מטעם פורטוגל
קטגוריה:שרי ממשלה
קטגוריה:אבירי מסדר הפיל
קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
קטגוריה:מסדר האמבט: אבירים וגבירות הצלב הגדול
קטגוריה:מקבלי עיטור מסדר ההצטיינות של הרפובליקה של פולין
קטגוריה:מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש: גבירות ואבירי הצלב הגדול
קטגוריה:זוכי פרס נסיך אסטוריאס לשיתוף פעולה בין-לאומי
קטגוריה:מקבלי עיטור מסדר הצלב הדרומי
קטגוריה:מעוטרי עיטור הכוכב של יוגוסלביה
קטגוריה:ילידי 1924
קטגוריה:פורטוגזים שנפטרו ב-2017 | 2024-08-30T15:32:28 |
קונטרה בס | REDIRECT קונטרבס | 2004-07-05T20:06:08 |
אורוגוואי | הרפובליקה המזרחית של אורוגוואי (בספרדית: República Oriental del Uruguay) היא מדינה השוכנת בחוף הדרום-מזרחי של יבשת דרום אמריקה. אורוגוואי גובלת במזרח באוקיינוס האטלנטי, מצפון בברזיל, ממערב בארגנטינה ובדרום בשפך נהר ריו דה לה פלטה.
האזור שכיום הוא אורוגוואי יושב לראשונה על ידי קבוצות של ציידים-לקטים לפני כ-13,000 שנה לערך. האזור הצמיח מספר תרבויות דומיננטיות, וחלק מהזמן נשלט על ידי אימפריות שונות מברזיל ומארגנטינה. בעת שהגיעו האירופאים לראשונה לאורוגוואי נשלט האזור על ידי שבט הצ'רואה, כאשר הפורטוגלים הקימו את המעוז הקולוניאלי הראשון ב-1680; בניגוד למדינות השכנות, לאירופאים לקח זמן רב יותר ליישב את הארץ. הספרדים הקימו את העיר מונטווידאו, כיום הבירה, כמעוז צבאי בתחילת המאה ה-18 ובכך ביססה את שליטתה עקב המאבק הצמוד על השטח עם מעצמות אירופאיות אחרות. אורוגוואי זכתה לעצמאות לאחר מאבק ארוך בין 1811 ל-1828, תוצאה של המערכה שניהלו פורטוגל, ספרד ארגנטינה וברזיל, אולם לאורך שאר המאה ה-19 היא סבלה מהתערבות זרה מתמשכת. ב-1828 היא הוכרה כמדינה עצמאית ונפרדה מהאימפריה הברזילאית, והתנערה מהשפעות המדינות השכנות והאירופאיים לקראת תחילת המאה ה-20. בתחילת המאה פרחה דמוקרטיה באורוגוואי, אך היא נקטעה בהפיכה צבאית ב-1973 לאחר שורה של משברים כלכליים. הממשל הצבאי, שנתמך על ידי ארצות הברית בדומה למקביליו בצ'ילה ובברזיל, רדף מתנגדים פוליטיים, פעילי שמאל ומרקסיסטים, והשליך רבים למאסר בעינויים או לכיתת יורים; הצבא ויתר על השלטון בעבור ממשלה אזרחית בשנת 1985. מאז אורוגוואי היא רפובליקה במערכת של דמוקרטיה נשיאותית ורב-מפלגתית.
אורוגוואי היא מדינה מפותחת עם כלכלה עתירת הכנסה, והיא מדורגת במקום הראשון באמריקה הלטינית בדמוקרטיה, שלום, שחיתות נמוכה, וממשל אלקטרוני. אורוגוואי היא גם הראשונה מבין מדינות אמריקה הדרומית בכל הקשור לחופש העיתונות ולצמיחה כלכלית. אורוגוואי היא המדינה בעלת הכי הרבה חיילים משתתפים במשימות שמירת השלום של האומות המאוחדות ביחס לגודל האוכלוסייה. אורוגוואי היא המדינה המדורגת הכי נמוך במדד הטרור העולמי מבין כל מדינות אמריקה הדרומית, ומדורגת במקום השני ביבשת בחופש כלכלי, שוויון הכנסה, תמ"ג לנפש והשקעות חוץ ישירות. אורוגוואי היא המדינה השלישית ביבשת בשיעור הפיתוח האנושי, צמיחת התמ"ג, ותקינות התשתיות. אורוגוואי נחשבת לאחת המדינות המתקדמות והליברליות ביותר מבחינה חברתית באמריקה הלטינית. היא מדורגת גבוה במדדים של זכויות אדם ואזרח וזכויות להט"ב. סמים קלים, נישואים של זוגות מאותו המין והפלות הם חוקיים באורוגוואי.
אטימולוגיה
שמה של אורוגוואי נובע מהשם "ריו אורוגוואי", שמקורו בשפה ילידית מקומית. ישנן מספר פירושים לשם, המקובל שבהם הוא "נהר הציפורים", כיוון ש"אורו" היה כינוי נפוץ בקרב הילידים לציפור בר. השם עשוי להתייחס גם לחילזון נהר בשם אורוגואה שהיה מצוי בשפע על פני חופי נהר הריו דה לה פלטה.
אחד הפירושים הפופולריים ביותר של השם הוצע על ידי המשורר האורוגוואי הנודע חואן זורילה דה סן מרטין , והוא "נהר הציפורים המצוירות"; פרשנות זו, על אף שהיא מפוקפקת, עדיין מהווה את הפרשנות המקובלת בקרב העם האורוגוואי.
בתקופה הקולוניאלית הספרדית, ובמשך זמן מה לאחר מכן, אורוגוואי וכמה מהטריטוריות השכנות נקראו הבנדה המזרחית (כלומר "הגדה המזרחית" בהתייחס לנהר אורוגוואי), ולאחר מכן במשך כמה שנים "המחוז המזרחי". מאז עצמאותה, המדינה ידועה בשם "הרפובליקה המזרחית של אורוגוואי", שמתייחס לנהר גם כן.
היסטוריה
התקופה הטרום-קולוניאלית
מעט ידוע על התקופה הפרה-קולוניאלית של אורוגוואי, בשל היעדר תיעודים היסטוריים. כמו כן, כמעט כל בני הצ'רואה, העם הילידי באורוגוואי, הושמדו ברצח עם שביצעו בהם הספרדים. על פי עדויות ארכאולוגיות מאתר "ארטיגס", אורוגוואי יושבה לראשונה על ידי בני אדם לפני כ-13,000 שנה בערך על ידי ציידים-לקטים. גילויים אלו שינו את התפיסה לגבי תאריך ההגעה הראשוני של בני אדם אל היבשת, שכן עד מציאת האתר ההערכה הייתה מאוחרת יותר.
במזרח אורוגוואי נמצאו רגמים רבים ששימשו לקבורה והם מעשה ידי אדם, חלקם בני כ-5,000 שנה, אולם מעט מאוד ידוע על הקבורים בהם או האנשים שבנו אותם. ככל הנראה, מדובר היה בעמים נודדים, שלא השאירו תיעוד כתוב ונעו ממקום למקום. נמצאו עדויות ארכאולוגיות לגידול של כלבים מבויתים וחקלאות.
הקבוצה האתנית הילידית באורוגוואי נקראה צ'רואה, ומרבית תושביה הילידים השתייכו לקבוצה זו. האזור היה מיושב על ידי עמים נודדים שונים, כמו צ'אנה, אראצ'ן וגוארני. עמים אלה התבססו על ציד, דיג וחקלאות אירעית, וככל הנראה אף אחד מהם לא כלל באף זמן יותר מ-10,000–20,000 איש.
קולוניאליזם
התקופה הקולוניאלית המוקדמת
ממוזער|200x200 פיקסלים|פסל המתאר את בני הצ'רואה
הפורטוגלים היו האירופים הראשונים ש"גילו" את אזור אורוגוואי של ימינו ב-1512. הספרדים הגיעו מעט אחריהם ב-1516. ההתנגדות העזה של הילידים והקרבות הקשים איתם, לצד היעדר זהב וכסף בצורה נרחבת בשטח, הוביל להתיישבות איטית של האירופאים בין המאות ה-16 וה-17. ההתיישבות של הספרדים והפורטוגלים בשטח במקביל הובילה למתח הולך וגובר בין הצדדים, שהתפרץ לעיתים לכדי קרבות ממשיים. בשנת 1603 החלו הספרדים להפיץ בקר ברחבי אורוגוואי. התנאים הגאוגרפיים של אורוגוואי – מישורים רחבים ועתירים צמחייה נמוכה ואקלים קריר – היו אופטימליים לגידול בקר, והוא הפך למקור הכנסה משמעותי של הספרדים. על כן, הספרדים החלו להגדיל את ההתיישבות שלהם באזור, ויישוב הקבע הספרדי הראשון נוסד בשנת 1624 על גדות הריו נגרו. בתגובה, בשנים 1669–1671 בנו הפורטוגלים מבצר ראשון בעיר קולוניה דל סקרמנטו.
מונטווידאו נוסדה על ידי הספרדים בתחילת המאה ה-18 כמעוז צבאי מול הפורטוגלים. מיקומה על גדות הריו דה לה פלטה הפך את הנמל שלה למשגשג מאוד, והיא הייתה המתחרה הכלכלית העיקרית לבואנוס איירס, שמצידו השני של שפך הנהר. בשנים 1806 ו-1807 ניסה הצבא הבריטי לכבוש את בואנוס איירס ומונטווידאו כחלק ממלחמות נפוליאון. מונטווידאו למעשה הייתה תחת כיבוש בריטי מפברואר עד ספטמבר 1807.
מאבק לעצמאות
ממוזער|תמונה המציגה את שלושים ושלושה הנבחרים שהכריזו את עצמאותה של אורוגוואי בשנת 1825, לפני תחילת מלחמת ארגנטינה-ברזיל, בה קיבלה אורוגוואי עצמאות מהאימפריה הברזילאית.|200x200 פיקסלים
בשנת 1811, המצביא חוסה חרוואסיו ארטיגס, שנחשב לאבי האומה האורוגוואית, פתח במרד נגד השלטונות הספרדיים, והביס אותם ב-18 במאי בקרב על לאס פידראס .
ב-1813 כינסה הממשלה החדשה של ארגנטינה, שתכריז על עצמאותה 3 שנים מאוחר יותר, אספה מכוננת בבואנוס איירס, בה השתתף גם אריטגס והביע תמיכה ברעיון הפדרליזם, בדורשו אוטונומיה פוליטית וכלכלית לכל אזור ובפרט לאורוגוואי, תחת משטר מרכזי אחד. אולם, האספה קבעה שלטון ריכוזי ודחתה את רעיון הפדרציה. כתוצאה מכך, הודיע ארטיגס על היפרדותו מארגנטינה ובתחילת 1815 כבש מידי הספרדים את מונטווידאו. מעט לאחר מכן הפך ארטיגס לשליט החדש של משטר עצמאי דה פקטו באורוגוואי. האזור שהיה תחת שליטתו כלל גם מחוזות שעתידים להיות חלק מארגנטינה.
ממוזער|287x287 פיקסלים|מנואל אוריבה
ב-1816 כבשה ממלכת ברזיל את אורוגוואי עם כוח של כ-10,000 חיילים; בינואר 1817 נפלה מונטווידאו ושלטונו העצמאי הקצר של ארטיגס הסתיים. לאחר כמעט ארבע שנים נוספות של מאבק, סופחה לבסוף אורוגוואי לממלכת ברזיל באופן רשמי, כמחוז בשם "מזרח בנדה". האימפריה הברזילאית זכתה לעצמאות מפורטוגל בשנת 1822. מושל מחוז מזרח בנדה, חואן אנטוניו לאוואליה , התנגד למעבר השלטוני, ובתמיכת הפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה, כיום ארגנטינה, הכריז על עצמאות אורוגוואי ב-25 באוגוסט 1825. ההכרזה הובילה למלחמת ארגנטינה–ברזיל, בה השתתפה גם אורוגוואי. לאחר סיום המלחמה וחתימת הסכם מונטווידאו, הוכרה אורוגוואי כמדינה עצמאית. ה-25 באוגוסט נחגג כיום העצמאות, שהוא חג לאומי. חוקת אורוגוואי אומצה ב-18 ביולי 1830.
המאה ה-19
בזמן הכרזת העצמאות, אוכלוסיית אורוגוואי מנתה לפי ההערכה קצת פחות מ-75,000 איש. מרבית המאה ה-19 באורוגוואי הייתה נתונה למלחמות אזרחים בין שתי המפלגות הגדולות – הבלנקו והקולורדו. הסצנה הפוליטית באורוגוואי התפצלה בין שתי המפלגות: הבלאנקו היו שמרנים ובראשם עמד נשיאה השני של אורוגוואי מנואל אוריבה, שנתמכו על ידי הכפריים בעיקר; והקולורדו הליברלים בראשות הנשיא הראשון פרוקטואוזו ריברה, שנתמכו בעיר על ידי תושבי הערים. הפוליטיקה האורוגוואית סבלה זמן רב גם כן מהתערבות זרה של ארגנטינה, שהובילה למלחמות שונות.
האוכלוסייה המקורית של אורוגוואי, בני שבט הצ'ארואה, הושמדה בהדרגה במשך כשלוש מאות שנה, תהליך שהגיע לשיאו ב-11 באפריל 1831 ברצח המוני בסלסיפוודס. הרצח ההמוני הונהג על ידי הגנרל פרוקטואוסו ריברה, הנשיא הראשון של אורוגוואי.
לאחר מכן חדלו בני צ'ארואה להתקיים כעם ותרבותם נכחדה. למרות זאת, ישנם עדיין אורוגוואים כיום שבעורקיהם זורם דם של שבט הצ'ארואה, זאת בשל הערבוב של ספרדים עם בני הצ'ארואה בתקופה הקולוניאלית.
בעוד שהקולורדו ניסו להתנתק ממעורבותה של ארגנטינה בניהול הממשל באורוגוואי, הבלאנקו שימרו את היחסים והושפעו מאוד מהשליטים מעבר לגבול. אוריבה, מנהיג הבלאנקו, היה אף חבר קרוב של הפוליטיקאי הארגנטינאי חואן מנואל דה רוסאס. ב-15 ביוני 1838, צבא בראשות מנהיג הקולורדו ריברה הפיל את הנשיא אוריבה משלטונו, והוא נמלט לארגנטינה. ריברה הכריז מלחמה על הבלנקו בשנת 1839, במה שהפך למלחמת האזרחים באורוגוואי. הסכסוך נמשך 13 שנים ונודע בשם Guerra Grande (המלחמה הגדולה).
בשנת 1843, כדי להחזיר את אוריבה לשלטון נכנס צבא ארגנטינה לשטחי אורוגוואי במטרה לבצע שם הפיכה. המצור על מונטווידאו, שהחל בפברואר 1843, נמשך תשע שנים. האורוגוואים הנצורים שיוועו לסיוע חיצוני, מה שהוביל לכניסה של פלוגות איטלקיות וצרפתיות לאורוגוואי, בהובלתו של ג'וזפה גריבלדי.
ממוזער|200x200 פיקסלים|ניצחון אורוגוואי על ארגנטינה בקרב על קרוסס
ב-1845, בריטניה וצרפת התערבו נגד הבלאנקו וארגנטינה, כיוון שהמלחמה באורוגוואי מנעה סחר סדיר הן דרך מונטווידאו והן דרך בואנוס איירס, שהיו שתי ערי הנמל החשובות בדרום אמריקה. מאמציהם להפסקת המלחמה עלו בתוהו, וב-1849, לאחר שעייפו מהמלחמה, נסוגו המעצמות האירופאיות מאורוגוואי. כשכבר היה נדמה שמונטווידאו תיפול לכוחות הארגנטינאים, פרץ מרד נגד רוסאס בהובלת חוסטו חוסה דה אורקיסה, מושל מחוז אנטרה ריוס בארגנטינה. המרד החליש את תפקודו של רוסאס באורוגוואי, ולצד ההתערבות הברזילאית לטובת הקולורדו במאי 1851 התהפכו היוצרות ואוריבה נפל מכסאו. המצור על מונטווידאו הוסר והשקט המסחרי שב על קנו. אולם, הבלאנקו לא הצליחו להפסיק את ההתערבות הזרה במדינה; כתנאי לעזרתם במלחמה, נחתמו בין ממשלת אורוגוואי החדשה לממשלת ברזיל הסכמים חדשים, המתירים לה חופש צבאי נרחב בשטחי אורוגוואי.ממוזער|200x200 פיקסלים|אוגדות אורוגוואיות בחזית במלחמת הברית המשולשת
בהתאם לאמנות משנת 1851, ברזיל התנהלה בתוך אורוגוואי מבחינה צבאית כאילו הייתה שלה, והשתמשה בשטחה לכל צורך. בשנת 1865, נחתמה בין נשיא אורוגוואי ולנסיו פלורס , נשיא ארגנטינה ונשיא ברזיל ברית משולשת שבמסגרתה הכריזו מלחמה על פרגוואי במטרה לסלק את מנהיגה, פרנסיסקו סולנו לופס. הברית כבשה את פרגוואי תוך זמן קצר במה שכונה "מלחמת הברית המשולשת". בזמן זה אורוגוואי הייתה נתונה לצרכיו של הצבא הברזילאי, אולם הדבר לא הרע לה, להפך; מונטווידאו, ששימשה כתחנת אספקה של הצי הברזילאי, חוותה תקופה של שגשוג ושלווה יחסית במהלך המלחמה, כאשר התבססות הצבא בה המריצה את הכלכלה.
בהובלתו של טימוטיאו אפאריסיו ממפלגת הבלאנקו השמרנים בוצע באורוגוואי ניסיון הפיכה מתמשך שנהפך למאבק מזוין בין המפלגות הפוליטיות במשך כשנתיים מ-1870 עד 1872. בתום השנתיים נחתם הסכם שלום ב-1872 שהוביל לשלטון משותף של הבלאנקו והקולורדו, כאשר הבלאנקו קיבלו כספים קואליציוניים, תפקידים בממשלה ושלטון על ארבעה מחוזות באורוגוואי.
ממוזער|267x267 פיקסלים|הפאלאסיו סלבו, שנבנה במונטווידאו בין 1925–1928, היה בין המבנים הגבוהים ביותר באמריקה הלטינית
על אף ההסכמים לשיתוף פעולה בין המפלגות, הבלאנקו המשיכו לחתור תחת משטר הקולורדו, בעוד שהקולורדו המשיכו לנסות ולדכא את המרידות השונות. ניסיונות הפיכה התרחשו ב-1875 וב-1886. המאמצים של הקולורדו לצמצם את תחום ההשפעה של הבלאנקו לשלושה מחוזות בלבד גרם להתקוממות ב-1897, שהסתיימה עם ידם של הבלאנקו על העליונה – במסגרת ההסכם שנחתם קיבלו עתה הבלאנקו משילות ב-6 מחוזות לעומת 4 שהיו להם קודם לכן. כמו כן הם קיבלו שליש מהמושבים בפרלמנט.
בין 1875 ל-1890, הצבא הפך לכוח מרכזי באורוגוואי, בדומה לשכנותיה בדרום אמריקה, שהדבר גרם לרבות מהן (וגם לאורוגוואי בעתיד) ליפול למשטרים צבאיים אכזריים. בתקופה האוטוריטרית הזו, נקטה הממשלה צעדים להפיכת אורוגוואי למודרנית, ועודדה שינויים חברתיים וכלכליים. בעקבות כך, הוקמו קבוצות אינטרסים רבות. תוך זמן מה כבר הייתה התחלה של מעורבות אזרחית ממשית במשטר.
לאחר תום מלחמת האזרחים חלה עלייה חדה במספר המהגרים לאורוגוואי, בעיקר מאיטליה וספרד. עד 1879, סך כל אוכלוסיית המדינה היה למעלה מ-438,500. בעקבות כך, הכלכלה חוותה עלייה תלולה והתמ"ג, הן של המדינה והן לכל נפש, עלה בהתאמה. כחלק מכך, מונטווידאו הפכה למרכז כלכלי מרכזי של האזור והייתה פעם נוספת ליריבה צמודה של בואנוס איירס הארגנטינאית מצידו השני של הריו דה לה פלטה, ולתחנה חשובה של סחורות מארגנטינה, ברזיל ופרגוואי, וכן גם של מדינות אירופה וצפון אמריקה שקיוו לסחור עם מדינות אלו.
המאה ה-20
ממוזער|200x200 פיקסלים|דגל ארגון הטופאמארוס
לקראת תחילת המאה ה-20 התבססה באורוגוואי כבר דמוקרטיה שלטונית איתנה, ובמערכת בחירות שנערכה ב-1903 ניצח מנהיג הקולורדו השמאליים, חוסה באטל ואורדוניז. בשנה שלאחר מכן, פרצו הבלאנקו במרד כפרי עקוב מדם לאחר שהפסידו בבחירות, במה שהפך ל-8 חודשים של מלחמה בין השלטונות למיליציות כפריות בהובלת הבלאנקו. המרד הופסק רק כאשר מנהיג המורדים, אפאריסיו סרוויה, נהרג בקרב. כוחות השלטון יצאו כשידם על העליונה, ומאז לא התרחשו מרידות אלימות נוספות במדינה בסדר גודל כזה. לבאטל היו שתי קדנציות (1903–1907 ו-1911–1915) שבמהלכן, תוך ניצול יציבות האומה והשגשוג הכלכלי הגובר, הוא הנהיג רפורמות גדולות, כגון תוכנית רווחה, השתתפות של המדינה בכלכלה וסבסוד חינוך ושירותי בריאות.
לאחר השפל הגדול הודח באטל מהנשיאות ובמקומו עלה לשלטון גבריאל טרה ממפלגת הבלאנקו הימנית. הוא הושבע במרץ 1931, כתוצאה של עליית הימין הפוליטי בהשפעה ישירה של המשבר. האקלים החברתי המתוח לאחר הנפילה הכלכלית הוביל להתנפצויות תכופות בין פעילי שמאל למשטרה, ובסופו של דבר ב-1933 קיים טרה הפיכה שלטונית, פיזר את האספה הכללית ופיטר את השרים ממפלגת הקולורדו. ב-1934 הוציא טרה חוקה חדשה למדינה, המעבירה את רוב הסמכויות לידי הנשיא, אך עדיין הותירה את מערכות הבחירות על כנן. אף על פי כן, הבחירות שהותרו לא אפשרו ייצוג של מפלגת הקולורדו. לצד כך, הוא ביטל חלק מהרפורמות הסוציאליסטיות של קודמו והסיר התערבות ממשלתית בשוק.
ב-1938 נערכו בחירות כלליות וגיסו של טרה, הגנרל אלפרדו בלדומיר, נבחר לנשיא. תחת לחצים מצד ארגונים מקצועיים ודמוקרטיים, לצד מחאות עממיות, בלדומיר נאלץ להכריז על בחירות חופשיות, שחרור חופש העיתונות וניסוח חוקה חדשה. לאחר כינון דמוקרטיה מחודשת נבחר בלדומיר לנשיאות בשנית, וביצע מספר מהלכים מדיניים, ביניהם הכריז על אורוגוואי כמדינה נייטרלית.
בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20, בין היתר בגלל ירידה עולמית בביקוש למוצרי חקלאות שמקורם באורוגוואי, סבלו תושבי המדינה מנפילה כלכלית וירידה חדה ברמת חייהם. עקב כך, התעוררו ארגוני סטודנטים לוחמניים והאבטלה הובילה רבים להצטרף לכנופיות פשע. קבוצה חמושה, הידועה בשם טופאמארוס, קמה בשנות ה-60, ועסקה בפעילויות פשיעה כמו שוד בנק, חטיפה והתנקשות, לצד ניסיונות חוזרים להילחם ברשויות במטרה להפיל את הממשלה.
עליית החונטה הצבאית ונפילתה
ממוזער|225x225 פיקסלים|חואן מריה בוורדברי, נשיאה הראשון של אורוגוואי תחת השלטון הצבאי
חורחה פאצ'קו מהימין הקיצוני עלה לשלטון בעקבות המשבר הכלכלי. פאצ'קו הוביל מהלכים אנטי-דמוקרטיים שונים: הוא הוציא מהחוק את המפלגה הסוציאליסטית של אורוגוואי, ארגוני שמאל ועיתונים, טיהר פרופסורים ליברליים מאוניברסיטאות ודיכא איגודי עובדים. הפוליטיקה הדכאנית שלו, כמו גם המשבר ההולך וגובר בכלכלה והאינפלציה הגבוהה הזינו עימות חברתי אלים והקמת פעילות גרילה של השמאל הקיצוני; הבולט שבארגוני גרילה אלה הוא הטופאמארוס. על כן, פאצ'קו הכריז על מצב חירום לאומי ב-1968, שאפשר לו להשהות את זכויות האזרח באורוגוואי לתקופה בלתי מבוטלת. ב-1973, על רקע זה ובניצול היעדר שלטון יציב, הצבא בתמיכתו של חואן מריה בוורדברי, ביצע הפיכה צבאית והעלה משטר חונטה צבאית.
ההפיכה נתמכה על ידי ה-CIA האמריקאי, במהלך שכלל מעצר מתנגדים, התנקשויות פוליטיות וטרור מדיני, והיווה חלק מ"מבצע קונדור". שלטון החונטה הצבאית אומנם היה קצר מועד, אך הוא אחד מהאכזריים שנודעו באמריקה הלטינית. למעלה מ-200 אזרחים נרצחו ונמצאו בעת ההפיכה, רבים אחרים הועלמו ולא נמצאו מעולם ומאות נוספים נעצרו ועונו במשך שנים במשך כל תקופת החונטה הצבאית בין 1973 ל-1985. מרבית הנרצחים שהועלמו נרצחו בשטח ארגנטינה, שנשלטה אז על ידי חונטה צבאית משלה, בעוד שרק מקצתם נרצחו על אדמת אורוגוואי. לדבריו של אדי קאופמן, בתקופת החונטה הצבאית הוחזקו באורוגוואי מספר האסירים הפוליטיים הגבוה ביותר בעולם. על פי הערכותיו של קאופמן, אחד מכל חמישה אורוגוואים יצא לגלות עקב השלטון הצבאי, אחד מכל חמישים נעצר, ואחד מכל חמש מאות נכלא (רובם הגדול של האסירים גם עונו בעת שהותם בבתי הכלא).
ממוזער|209x209 פיקסלים|נשיא אורוגוואי, חורחה באז'ה איבנייס, לצד נשיא ארצות הברית ג'ורג' הרברט ווקר בוש.
בתחילת שנות השמונים החלה רוח הדמוקרטיה לנשוב שוב באורוגוואי. נוכחות אזרחית פוליטית נעשתה דומיננטית יותר, ואף הצבא נמנע מלעשות צעדים שיקבעו באופן טוטאלי את שליטתו. ב-1984 החלו שביתות גדולות נגד המשטר ולאות תמיכה באסירים הפוליטיים. ב-13 בינואר אורגנה השביתה הכללית הראשונה בת 24 שעות מאז 1973. השיחות בין ההנהגה הצבאית לפוליטיקאים אזרחיים התגברו בניסיון להגיע להסכמה. ב-3 באוגוסט 1984 נאלץ הצבא תחת לחצים רבים לסגת משלטונו; הסכם שנחתם החזיר את חוקת 1967 על כנה, ובמסגרתו הצבא חזר להיות כפוף למשרד הביטחון, ולשמש תת-גוף שלו. לצד כך, הצבא כולו, מהחיילים הפשוטים ועד לקצינים הבכירים ביותר, זכו לחנינה מוחלטת מכל הקשור להפרת זכויות אדם, ואף לא אדם אחד נשפט על עבירות מעין אלו, מה שעורר זעם בקרב פעילי זכויות אדם שונים.
ממוזער|200x200 פיקסלים|חגיגות 200 שנה להיווסדות בית המחוקקים האורוגוואי, במונטווידאו
ב-25 בנובמבר נערכו בחירות, ונבחר לנשיאות נציג המפלגה השמאלית חוליו מריה סנגווינטי. ממשל סנגווינטי יישם רפורמות כלכליות כדי להמריץ את הכלכלה הפגועה, וגיבש תהליכים של דמוקרטיזציה לאחר שנות השלטון הצבאי. אף על פי כן, סנגווינטי מעולם לא ציין את הפרות זכויות האדם של קודמיו, וממשלתו לא העמידה לדין אף לא חייל אחד מאלו שהיו אמונים על עינוי ורצח אזרחים על רקע פוליטי.
חזרה לדמוקרטיה ושגשוג
הבחירות הלאומיות של 1999 נערכו תחת שיטת בחירות חדשה שנוסדה בתיקון חוקתי משנת 1996. מועמד מפלגת הקולורדו השמאלית, חורחה באטל, בתמיכת המפלגה הלאומית, ניצח בבחירות וסיים את הליך הרכבת הקואליציה המלאה בנובמבר 2002. מחירי סחורות נמוכים וקשיים כלכליים בשוקי היצוא העיקריים של אורוגוואי (עם האינפלציה בריאל הברזילאי ובפסו הארגנטינאי), גרמו למיתון חמור; הכלכלה התכווצה ב-11%, האבטלה טיפסה ל-21%, ואחוז העוני באורוגוואי עלה ליותר מ-30%. עם זאת, ובניגוד לשכנותיה, ערך המטבע לא ירד. ב-2004 נבחר בטאבארה ואסקס השמאלי לנשיאות, עם רוב של שני שלישים למפלגתו בפרלמנט. ואסקס דבק בטיפול אינטנסיבי ובעדיפות ראשונה לשיקום הכלכלה. לאחר שמחירי הסחורות זינקו עם יציאת המדינות השכנות מהמשבר הכלכלי, והכלכלה התאוששה מהמיתון, ואסקס מיהר לפעול וביצע מגוון של פעולות להמרצת הכלכלה, וכתוצאה מכך הוא שילש את כמות ההשקעות הזרות, צמצם את העוני והאבטלה, צמצם את החוב הלאומי מ-79% מהתמ"ג ל-60% ושמר על יציבות האינפלציה.
בשנת 2009, חוסה מוחיקה, מנהיג גרילה שמאלני לשעבר (טופמארוס) שבילה כמעט 15 שנים בכלא בתקופת השלטון הצבאי של המדינה, נבחר כנשיא החדש. הוא הוביל מספר רב של מהלכים ליברליים ונאורים, ובין היתר ביצע לגליזציה של הפלות, נישואים חד מיניים וקנאביס. עקב מהלכים אלו אורוגוואי היא כיום אחת המדינות הכי פחות שמרניות באמריקה הדרומית.
ב-2014 נבחר ואסקס לכהונה נשיאותית שנייה, שהחלה ב-1 במרץ 2015. ב-2020 החליף אותו לואיס לאקאז'ה פו, חבר המפלגה הלאומית השמרנית, לאחר 15 שנות שלטון שמאל, כנשיא ה-42 של אורוגוואי.
פוליטיקה
אורוגוואי היא רפובליקה נשיאותית. נשיא אורוגוואי הוא ראש המדינה וראש הרשות המבצעת (הממשלה), והוא נבחר אחת לחמש שנים בבחירות ישירות. הרשות המחוקקת מתחלקת בין שני בתי מחוקקים: הבית התחתון (Cámara de Representantes), המונה 99 חברים; והסנאט המונה 30 חברים נבחרים, וזאת בנוסף לסגן הנשיא. הרשות השופטת נפרדת מהרשות המחוקקת ומהרשות המבצעת.
תחבורה
בכבישים הראשיים של המדינה נגבית אגרה בגבולות בין מחוז למחוז, ובכך מממנים את שיפור ושיפוץ הכבישים.
בין הערים הגדולות ישנן מסילות ברזל שאורכן מסתכם ב-2,073 ק"מ ושירות רכבות. הרכבות מיושנות בדרך כלל והנסיעה בהן איטית, אך זולה.
בין אורוגוואי לארגנטינה ישנם קווי מעבורות החוצים את נהר ריו דה לה פלטה בין מונטווידאו או קולוניה – לבואנוס איירס.
שדה התעופה הבין-לאומי הראשי, נמל התעופה הבין-לאומי של קראסקו, שוכן בפאתי מונטווידאו, ובנוסף לו ישנם עוד 7 שדות תעופה קטנים יותר. חברת התעופה הגדולה באורוגוואי הייתה פלונה, אשר פשטה רגל ונסגרה ב-2012.
כלכלה
אורוגוואי חוותה משבר כלכלי ופיננסי גדול בין השנים 1999 ו-2002, בעיקר עקב משברים כלכליים שחוותה ארגנטינה, שהשפיעו במידה רבה על כל מדינות האזור. התמ"ג קטן ב-11%, והאבטלה טיפסה ל-21%.
בשנת 2004 חתמה ממשלת באטל על הסדר כוננות של 1.1 מיליארד דולר לשלוש שנים עם קרן המטבע הבין-לאומית (IMF), שמשמעותו הנמכת האינפלציה, הפחתת החוב החיצוני ופעולות האצת הכלכלה אחרות. אורוגוואי ביטלה את ההסכם ב-2006 בעקבות פירעון מוקדם של חובה אך שמרה על מספר התחייבויות מדיניות.
ואסקז, שנבחר לראשות הממשלה ב-2005, הקים את המשרד לפיתוח חברתי וביקש להפחית את שיעור העוני במדינה עם תוכנית לאומית מתוקצבת בכ-240 מיליון דולר לטיפול במצב החירום החברתי (PANES), אשר סיפקה העברה חודשית מותנית במזומן של כ-75 דולר למעל 100,000 משקי בית הנתונים בעוני קיצוני. בתמורה, מקבלי ההטבות נדרשו להשתתף בעבודה קהילתית, להתחייב לשלוח את ילדיהם לבתי הספר, ולעבור בדיקות רפואיות סדירות. כל זאת על מנת להוציא ממעגל העוני את אותם אנשים, שלרוב בעקבות העוני שולחים את ילדיהם לעבוד ונמנעים מטיפולים רפואיים.
בעקבות שמיטת החובות של ארגנטינה ב-2001 נפגעה גם כלכלתה של אורוגוואי, וכתוצאה מכך היא סבלה מאינפלציה חריפה. ממשלת פרנטה אמפליו, בעודה ממשיכה בתשלומים על החוב החיצוני של אורוגוואי, נקטה גם בתוכנית חירום לתקוף את הבעיות הנרחבות של עוני ואבטלה. הכלכלה צמחה בחזרה בקצב שנתי של 6.7% במהלך התקופה שבין 2004–2008. כחלק מתוכנית רב-שנתית הועבר בהדרגה הייצוא של אורוגוואי למדינות רבות ונוספות, כדי לצמצם את התלות בארגנטינה וברזיל. העוני ירד מ-33% ב-2002 ל-21.7% ביולי 2008, בעוד שהעוני הקיצוני ירד מ-3.3% ל-1.7%.
בין השנים 2007 ו-2009, אורוגוואי הייתה המדינה היחידה ביבשת אמריקה שלא חוותה מיתון. האבטלה הגיעה לשפל שיא של 5.4% בדצמבר 2010 לפני שעלתה ל-6.1% בינואר 2011. אף על פי כן, קרן המטבע העולמי העלתה חששות לגבי אינפלציה הולכת וגדלה.
החוב הגולמי של המגזר הציבורי הצטמצם ברבעון השני של 2010, לאחר חמש תקופות רצופות של עלייה מתמשכת, והגיע ל-21.885 מיליארד דולר אמריקאי, שווה ערך ל-59.5% מהתמ"ג. אורוגוואי דורגה במקום ה-69 במדד החדשנות העולמי בשנת 2020, ירידה מהמקום ה-62 ב-2019.
גידול, שימוש ומכירה של קנאביס אושרו ב-11 בדצמבר 2013, מה שהפך את אורוגוואי למדינה הראשונה בעולם שהכשירה מריחואנה באופן מלא. החוק הוצג בסנאט של אורוגוואי באותו תאריך עם 16 קולות בעד ו-13 נגד.
גאוגרפיה
ממוזער|200x200 פיקסלים|נוף טיפוסי לאורוגוואי
עם שטח של 176,214 קמ"ר של קרקע יבשתית ו-142,199 קמ"ר של מים טריטוריאליים ואיי נהרות קטנים, אורוגוואי היא המדינה הריבונית השנייה הכי קטנה בדרום אמריקה (אחרי סורינאם) והטריטוריה השלישית הכי קטנה (גיאנה הצרפתית היא הקטנה ביותר). הנוף אינו מגוון במיוחד, וכולל בעיקר מישורים רחבי ידיים עטויי עשב, אזורי גבעות נמוכות, וקו חוף פורה. חקלאות מתקיימת בכל חלקי אורוגוואי. אורכו של קו החוף כ-660 קילומטר.
אורוגוואי יושבת על ארבעה אגני ניקוז מרכזיים של נהרות מכל חלקי היבשת, המתפצלים לדלתות גדולות: ריו דה לה פלאטה, נהר אורוגוואי, לגונת מירים והריו נגרו. בפנים אורוגוואי זורם בעיקר הריו נגרו ("הנהר השחור") שמשמש אף למעבר של ספינות בתוך המדינה ולסכרים הידרואלקטריים.
אורוגוואי לא מתאפיינת בהרים גבוהים, והיא רובה בגובה פני הים פחות או יותר, מה שמאפשר את היווצרות הדלתות השונות. הנקודה הגבוהה ביותר במדינה היא קתדרלת סרו, גבעה שפסגתה מגיעה ל-514 מטר מעל פני הים, כחלק מרכס הגבעות סיירה קארפה. מונטווידאו היא עיר הבירה הדרומית ביותר ביבשת אמריקה, דרומית בקילומטרים ספורים מהבירה הארגנטינאית בואנוס איירס, והבירה השלישית הכי דרומית בעולם אחרי קנברה וולינגטון. אורוגוואי היא המדינה היחידה בדרום אמריקה הממוקמת כולה דרומית לחוג הגדי.
ישנם עשרה פארקים לאומיים באורוגוואי: חמישה באזורי הביצות של המזרח, שלושה ברכסי הגבעות שבמרכז, ואחד במערב לאורך נהר האורוגוואי. במדינה נמצא שטח אקולוגי ייחודי המכונה הסוואנה האורוגוואית . הסוואנה מתאפיינת במזג אוויר קריר אך תנאים טופוגרפיים דומים לסוואנה האפריקאית.
באורוגוואי יש בעלי חיים רבים כמו פומות, שועלים, ארמדיליים, אייל הפמפס וננדיים.
הפרח הלאומי של אורוגוואי הוא ה-CEIBO.
אתרי תיירות
בעיר פונטה דל אסטה (Punta del este), עיר חוף השוכנת בקצה הלגונה של שפך הנהר ריו דה לה פלטה לאוקיינוס האטלנטי, ישנם בתי מלון רבים ואתרי בילוי.
בעיר קולוניה (colonia) ישנה עיר עתיקה חומה ומבצרים עתיקים, וכן חיילי משמר העיר במדים מיוחדים העורכים טקס חילופי משמרות מדי יום ראשון.
תרבות
התרבות של אורוגוואי היא אירופאית, וההשפעות של דרום אירופה חשובות במיוחד. המסורת של הגאוצ'ו הייתה אלמנט חשוב באמנות ופולקלור הן של אורוגוואי והן של ארגנטינה.
אורוגוואי היא חלק מארגון המדינות האיברו-אמריקניות, שבו משתפות מדינות איברו-אמריקאיות פעולה בנושאי חינוך, מדע ותרבות.
אמנות
אחד האמנים הבולטים באורוגוואי היה הצייר והפסל מופשט קרלוס פאאס וילארו. הוא צייר מטימבוקטו וממיקונוס והעבודה הידועה ביותר שלו היא הבית והמלון שלו קאסאפואבלו Casapueblo בפונטה בז'נה, ליד פונטה דל אסטה.
מוזיקה
המוזיקה הפופולרית שאורוגוואי חולקת עם ארגנטינה היא טנגו. כמו במקרים רבים גם הטנגו הוא מקור למריבות בין השכנות, וכל אחת מהן טוענת שהיא מקום הולדתו של קרלוס גרדל – אחד מענקי הטנגו.
בנוסף, הקנדומבה שנחגג בעיקר על ידי אוכלוסיות עם שורשים אפריקניים.
המטבח
בשר בקר הוא מרכיב מרכזי במטבח האורוגוואיי, ותושביה הם מגדולי צרכני הבשר האדום לנפש בעולם. אסאדו, בשר בקר צלוי (להבדיל מנתח הבשר של הצלעות), הוא המאכל הלאומי באורוגוואי. מזונות פופולריים אחרים כוללים צלחות בשר בקר, צ'יוויטו (כריכי סטייק עם פילה בקר), פסטה, כליות צלויות, ונקניקיות (צ'וריסו, מורסיז'ה).
המשקה הלאומי באורוגוואי הוא המאטה (חליטת עשבים מקומית). ניתן לראות את האורוגוואיים עם ערכות מאטה בכל מקום ובכל עונות השנה. הבדיחה טוענת כי יש לאורוגוואיים שקע בין היד לחזה לשים את התרמוס.
ספורט
כדורגל הוא הספורט הפופולרי ביותר באורוגוואי. המשחק הבין-לאומי הראשון מחוץ לאיים הבריטיים היה משחק בין אורוגוואי וארגנטינה במונטווידאו ביולי 1902. אורוגוואי זכתה במדליית הזהב במשחקים האולימפיים בפריז 1924 ושוב בשנת 1928 באמסטרדם.
כתוצאה מכך, אורוגוואי זכתה לארח את טורניר גביע העולם הראשון בכדורגל בשנת 1930 וגם זכתה בו. זכייתה הנוספת והאחרונה עד כה במונדיאל הייתה בשנת 1950 במשחק גמר נגד נבחרת ברזיל במשחק הידוע בשם מרקנאסו.
אורוגוואי זכתה בקופה אמריקה יותר מכל מדינה אחרת בצוותא לארגנטינה, 15 זכיות נכון לשנת 2021 כאשר האחרונה הייתה בשנת 2011.
באורוגוואי יש ליגת כדורגל פעילה. שני המועדונים (ממונטווידאו) הפופולריים ביותר הם, נסיונל ופניארול, שמצליחים בטורנירים הן מקומיים והן בדרום אמריקה וזכו בשלושה גביעי אינטרקונטיננטל כל אחד.
עם שחקני הכדורגל הפופולריים ילידי המדינה נמנים שחקנים פופולריים בין-לאומיים כגון: אלבארו ריקובה, לואיס סוארס, דייגו פורלאן, אדינסון קבאני ולוקאס טוריירה.
פחות פופולריים אך בכל זאת משוחקים משחקי כדורסל רוגבי וטניס.
דמוגרפיה
88% מאוכלוסיית אורוגוואי הם ממוצא אירופי: ספרדים, איטלקים, אנגלים, צרפתים וגרמנים. שרידיהם האחרונים של תושבי אורוגוואי המקוריים בני שבט הצ'ארואה יחד עם מסטיסוס, שהוא כינוי לבני תערובת ביניהם ואירופאים, מהווים 8% מהאוכלוסייה. ארבעה אחוזים הם ממוצא אפריקאי.
91% מהאורוגוואיים מתגוררים בערים המרכזיות במדינה שהן מונטווידאו, סלטו, לאס פיידרס ופייסנדו.
החינוך במדינה בכל הרמות הוא חינם, כולל אוניברסיטאות, על אף שישנן החל משנת 1985 גם אוניברסיטאות פרטיות. האוניברסיטה הפרטית הגדולה ביותר במדינה שייכת לרשת World ORT. החינוך הוא חובה עד גיל 14.
במדינה ישנה מסורת ספרותית מפותחת, וסופרים ידועים יצאו מאורוגוואי כגון חואן סוריז'ה דה סן מרטין, בן המאה ה-19.
דתות
מאז 1919, הכנסייה והמדינה הן גופים נפרדים. לפי הסקר הלאומי של מרכז הסטטיסטיקה הלאומי של אורוגוואי לשנת 2006: 47.1% מהתושבים באורוגוואי הם קתולים, 23.2% מאמינים שיש אל אבל חסרי דת, 17.2% אתאיסטים, 11.1% פרוטסטנטים, 0.6% מאמינים בדתות אפריקאיות, 0.3% יהודים ו-0.4% אחרים.
הקהילה היהודית
הקהילה היהודית מונה בין 8 ל־12 אלף נפש. הקהילה מורכבת מארבע קבוצות עיקריות: אשכנזים, ספרדים, הונגרים ויוצאי גרמניה. הקהילה פעילה ביותר ומקיימת קשרים הדוקים עם ישראל. רוב היהודים מתרכזים בשכונת פוסיטוס (Pocitos) שבמונטווידאו הבירה. עם המוסדות המובילים של הקהילה נמנים שני בתי הספר היהודיים לבנים ובנות: אינטגראל ויבנה (דתי). במדינה פועלות שבע תנועות נוער ציוניות: הבונים דרור, השומר הצעיר, הנוער הציוני, חזית הנוער, מכבי הצעיר, בית"ר ובני עקיבא.
הקשר עם ישראל
בשנת 2004 נחתם הסכם שיתוף פעולה בין מכון היצוא הישראלי לבין אורוגוואי. ההסכם מסדיר חילופי משלחות בין המדינות וקיום תערוכות, מתן עידוד לאנשי עסקים ולמשקיעים להשקיע באורוגוואי ובישראל, וכן שיתוף פעולה בין החברות משתי המדינות.
ישראל מיצאת לאורוגוואי בעיקר כימיקלים וזיקוקי נפט, מוצרי גומי ופלסטיק.
באורוגוואי פועלות כ-110 חברות ישראליות המייצאות לשם.
קישורים חיצוניים
אורוגוואי פורטל השירותים והמידע הממשלתי
אורוגוואי – באתר גרינגו
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אמריקה
קטגוריה:אמריקה הלטינית: מדינות וטריטוריות
קטגוריה:אמריקה הדרומית: מושבות ספרדיות לשעבר
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות ספרדית
קטגוריה:מדינות החברות במרקוסור
קטגוריה:מונדיאל 1950 | 2024-09-10T22:29:49 |
פרגואי | REDIRECT פרגוואי | 2015-09-26T11:08:21 |
היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה | בתקופת מלחמת העולם הראשונה נשלטה ארץ ישראל על ידי האימפריה העות'מאנית, שהטילה גזירות קשות ורבות על היישוב היהודי בארץ. תקופה זו הסתיימה עם החלתו בהדרגה של המנדט הבריטי על שטחי ארץ ישראל מקיץ 1917 עד סוף 1918 כאשר נשלמה המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה ובריטניה השלימה כיבושה של כל שטחה של ארץ ישראל מידי העות'מאנים.
הקשיים של יהודי ארץ ישראל
שמאל|ממוזער|200px|שיירת גמלים וספינה בצידו המערבי של ים המלח נושאת סחורות בתקופת מלחמת העולם הראשונה
שמאל|ממוזער|250px|הודעת המשרד הארצישראלי אל תושבי הארץ היהודים נתיני המדינות הזרות לסדר את נתינותם העות'מאנית עד ה-15 במאי 1915
שמאל|ממוזער|150px|המושל הטורקי ג'מאל פאשה
יהודים שלא היו אזרחים עות'מאניים סבלו מיחס בלתי אוהד של השלטון הטורקי בארץ ישראל, עוד טרם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. עם פרוץ המלחמה, בעקבות כניסתה של טורקיה למלחמה, נותקה ארץ ישראל ממדינות ההסכמה וממקורות אספקה של הון וסחורות שפסקו ברובם מלהגיע מחוץ לארץ. הירידה התלולה בייבוא והגיוסים הרחבים גרמו להאטה בכלכלה, ונוצר מחסור חמור במזון ותרופות.
השלטון העות'ומני הטיל על התושבים בארץ ישראל מיסים כבדים, כמו מס מלחמה, וביצע החרמות של בהמות עבודה, כלים ומזון. בעקבות ניתוק הקשר עם מדינות אחרות, נפגעו הסוחרים ונעצרה קבלת התרומות ממדינות שהיו במצב מלחמה עם האימפריה העות'מאנית. אסונות טבע, כמו ארבה (בו נלחמו ללא הצלחה רבה על ידי עשיית רעש או הכאות בשקים) הוסיפה לפגיעה ביישוב היהודי.
רבים מתו ברעב, אנשי היישוב שהיו תלויים בתרומות מחוץ לארץ, במיוחד אנשי היישוב הישן, רעבו ללחם וסבלו מעוני. המחסור הרב והימצאותם של חיילים רבים בארץ, היו כנראה הגורמים לתופעת זנות רחבה בעיקר בירושלים. כתוצאה מכך שגברים רבים גורשו מהארץ או ירדו למחתרת כדי להתחמק מגיוס לצבא העות'מאני, בראש משפחות רבות עמדו נשים.
ממוזער|הצהרת עוני, ובקשה לסיוע לכבוד חג הפסח
ממוזער|בקשה לסיוע עבור היהודים שגורשו למצרים
הניתוק מחוץ לארץ והפסקת ייבוא הסחורות הביאו למשבר פיננסי ולסגירת כל הבנקים. כדי למלא את המחסור באמצעי תשלום הנפיקו גופים שונים שטרות כסף משל עצמם. בעקבות המשבר, עלו מחירי הסחורות באופן חד, החיים הציבוריים נהרסו, ומחלות התפשטו לממדי מגפות, כמו מגפת הטיפוס שהפילה חללים רבים.
היחס של הממשל ליהודים הקשיח ככל שמצבם במלחמה הידרדר והקשה עוד יותר על תפקוד היישוב. מצב זה נמשך קרוב ל-4 שנים. ראשית הכריזו השלטונות על ביטול משטר הקפיטולציות (חסינות לאזרחים זרים) וכתוצאה אלו שהגיעו ממדינות ההסכמה (כולל יוצאי רוסיה שהיו רוב העולים) עתה נחשבו כנתיני האויב.
השלטונות פגעו בזכויות היהודים: נאסר עליהם לשאת נשק, נאסרה החזקת בולי הקרן הקיימת, כתיבת מכתבים ביידיש ובעברית. הונהגה חובת לימוד טורקית בבתי ספר, איסור על הנפת הדגל הציוני. הייתה דרישה מחסרי הנתינות העות'מאנית להתעת'מנות, וכפועל יוצא, גיוס לצבא הטורקי של אלה בגיל הגיוס. אלה מבין בעלי הנתינויות הזרות שסירבו להתעתמן נדרשו לעזוב את הארץ.
הטורקים גרשו את רוב האליטה היישובית מהארץ. בדצמבר 1914 התחולל גירוש יפו, בו אספו הטורקים אנשים שהסתובבו ברחובות תל אביב ויפו והעבירו אותם בכפייה באניה למצרים. ב-1917 הטורקים ביצעו את גירוש תל אביב של יהודים תושבי תל אביב ויפו, והחלו בתוכניות לגירוש היהודים תושבי ירושלים, והמושבות. בין השאר, עקב התקדמות החזית הבריטית מדרום לארץ שכן, הטורקים חששו שהיהודים יסייעו לבריטים להשתלט על הארץ. אזרחים זרים גורשו מתחומי ארץ ישראל, רובם למצרים, חלקם לדמשק וכ-800 בעלי נתינות צרפתית, חלק גדול מהם ממוצא אלג'יראי, בהנהגת הרב טולידאנו גורשו בהתחלה לביירות ומשם לקורסיקה.
הם גם פעלו לגירוש אישים - דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי גורשו מחוץ לגבולות האימפריה למרות הצהרת הנהגת הציונות על תמיכה באימפריה. מניה וישראל שוחט, מראשי "השומר", גורשו לפנים טורקיה.
היחס של השלטונות עורר חילוקי דעות רבים בקרב הנהגת היישוב. דוד בן-גוריון, מנהיג במפלגת הפועלים "פועלי ציון", אמר שאולי הגיוס יגרום לאהדה מצד הטורקים. חיילים יהודים גויסו ל"עמליות" - גדודי עבודה שבהם עסקו בעבודות שירות קשות, שהורגשו כמשפילות. בסוף המלחמה היה היישוב היהודי בשפל המדרגה. לפי האומדנים המקובלים, מספרו ירד מ-84,000 ל-56,000, והוא סבל מקשיים כלכליים ניכרים.
ממוזער|הודעה על סיוע בזיהוי יהודים שגורשו למצרים 1917
דרכי התמודדות
יהדות ארצות הברית ואף הממשל האמריקני החלו בגיוס כסף ומזון ושליחתם באוניות לארץ ישראל. שתי בעיות עמדו בפניהם. הראשונה הייתה הצורך בהסכמת נשיא ארצות הברית לשליחת הסיוע – פעם ראשונה שממשל אמריקאי מפעיל מדיניות פרו-ציונית מחויבת. השנייה הייתה לקבל את הסכמת הטורקים שהמזון והכסף יועברו ליהודים ולא יוחרמו על ידיהם. הסכימו בסוף תמורת כ–45% מהסיוע.
ארצות הברית וגרמניה (שותפתה של טורקיה במלחמה) לחצו עליה נגד גירוש היהודים. האינטרס של גרמניה הוא לשפר את תדמיתה שנפגעה בעיני העולם ויהודי ארצה.
היישוב עצמו התארגן והחל לעזור לתושביו – "הוועד להקלת המשבר" בראשות מאיר דיזנגוף, פעל בתחום הכלכלי ויש לו נציגים בכל היישוב. "המשביר" - מחלק מצרכים לנזקקים. שלוש אפשרויות מדיניות עמדו בפני המתיישבים:
התעת'מנות – קבלת האזרחות הטורקית על כל החובות שבכך (בעיקר גיוס ומס).
שיתוף פעולה עם הבריטים – רשמי (גדוד נהגי הפרדות, הגדודים העבריים), ומחתרתי (ניל"י).
בריחה – בעיקר למצרים, נתיב הבריחה הקרוב ביותר, כדי שיוכלו לחזור בקלות לאחר המשבר.
עמדת ההסתדרות הציונית הייתה ברורה. הרוב הגדול של המנהיגים הציונים צדד בהזדהות עם גרמניה - זאת תשחרר את יהודי רוסיה מעול הצאר, וטורקיה אשר הצטרפה אל גרמניה תשנה את דעתה על היהודים. לעומת זאת, תמיכה במדינות ההסכמה תספק עילה לחיסול היישוב היהודי. עם זאת, הזדהות עם גרמניה תסכן את מיליוני יהודי רוסיה ופולין, ומדינות ההסכמה לא ייענו לתביעותיהם הלאומיות של היהודים. בשל שיקולים אלו הוחלט לבסוף על נייטרליות. עמדה זאת דורשת להעברת מרכז ההסתדרות מברלין, ומעשה זה יכול להיתפס בידי גרמניה כבגידה. אי לכך, המשרדים נותרו בברלין אך הוקמו משרדים גם בדנמרק הנייטרלית.
חיים ויצמן וזאב ז'בוטינסקי צידדו באקטיביזם פוליטי ולא בנייטרליות. הם העריכו כי האימפריה העות'מאנית מתפוררת ובריטניה תכבוש את ארץ ישראל. ולכן השקיעו את מאמציהם בניסיונות למצוא דרכים לשיתוף פעולה עמה. (כבר הרצל השיג בתוכנית אל עריש מחויבות מסוימת מצד האנגלים). זאב ז'בוטינסקי הציע להקים מסגרות לחימה ליהודים במסגרת הצבא הבריטי. בתמורה הם יכירו בזכות המוסרית של היהודים לתבוע מבריטניה תביעות מדיניות. לעומתו חיים ויצמן ביקש הכרזה מדינית על זכויות היהודים בטענה כי לבריטים אינטרס אסטרטגי לסייע ליהודים - דריסת רגל באזור. הוא ניסה לעורר רגש הומני אצל האנגלים ליהודים הסובלים. ויצמן ניסה לשכנע שטוב לבריטניה לעזור ליהודים ולעומתו ז'בוטינסקי השתמש בעובדות בשטח. שיטתו של ויצמן עבדה באופן מלא במתן הצהרת בלפור, ואילו של ז'בוטינסקי רק באופן חלקי בהקמת הגדודים העבריים. צרפת לעומת זאת תמכה בנוצרים בלבנון ולא ביהודים.
בניגוד לדעה הרווחת ביישוב ולהחלטת ההסתדרות הציונית לשמור על נטראליות, השליכה רשת, שמנתה עשרות פעילים בודדים, יהבה, על ניצחון בריטי במערכה והחליט לסייע לבריטים במתן שרותי מודיעין במטרה למנף קשר מודיעיני לכדי נכס מדיני על מנת לקדם את הקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. הם הקימו מחתרת בשם ניל"י - נצח ישראל לא ישקר. בראשה עמדו אהרון ושרה אהרנסון, אבשלום פיינברג ויוסף לישנסקי. המחתרת פעלה בארץ ובסוריה בשנים 1915–1917. הקשר בין הרשת למודיעין הבריטי התקיים באמצעות הגעת אניות בריטיות בחוף עתלית, שליחים למצרים דרך מדבר סיני ויוני-דואר (כשהיה צורך להעביר הודעות במהירות). הרשת נחשפה ב-1917, והשלטון הטורקי פתח במסע נקמה נגדה ונגד היישוב היהודי כולו. בסוף 1917 ניתנה הצהרת בלפור.
הפעילות עם הג'וינט
לקראת סוף המלחמה הצטרף הג'וינט, ארגון הסיוע האמריקאי, לפעולות הסיוע ליהודי ארץ ישראל. המנהל בפועל של בנק אנגלו-פלשתינה אליעזר הופיין קבל את המינוי לניהול פעולות הג'וינט בארץ. הוא היה הבכיר מבין ראשי היישוב שלא גורש מהארץ או הפך לנתין עות'מאני. והוא קיבל את המינוי במקביל לפעילות הבנקאית.
ארגון הג'וינט החל לפעול בארץ ישראל בעקבות דו"חות פסימיים של קונסול ארצות הברית (שעדיין שמרה על נייטרליות בתחילת המלחמה) בירושלים, ד"ר אוטיס גלייזברוק ושגריר ארצות הברית בקונסטנטינופול, הנרי מורגנטאו. מספר לא קטן של ארגונים יהודיים בארצות הברית אספו כסף ומזון, ושלחו אותם ליישוב בארץ ישראל באמצעות הג'וינט.
הפעילות נמשכה בחסות אמריקאית עד 1917, כשארצות הברית הכריזה מלחמה על גרמניה, בעלת בריתה של האימפריה העות'מאנית. קונסול ארצות הברית בירושלים נאלץ לעזוב את העיר, ומרכז פעילות הסעד של הג'וינט הועתק להולנד הנייטרלית, ועמד בחסות הקונסול הספרדי בירושלים, אנטוניו דה ביובר. בראש הפעילות בהולנד עמד סולומון פרדריק ואן נירופּ (van Nierop), יהודי שכיהן כמנכ"ל הבנק האמסטרדמי (Amsterdamische Bank). ב-8 ביוני 1917 פנה ואן נירופ אל הופיין וביקשו לעמוד בראש מפעל החלוקה של המזון והכספים ליהודי ארץ ישראל. הופיין הסכים, ורתם את מערך הסניפים של אפ"ק (ביפו, בירושלים, בביירות, בחיפה, בחברון, בצפת ובטבריה) לאחת הפעולות הסוציאליות החשובות בתולדותיו. העובדה שמוצאו של הופיין היה מאותה ארץ ממנה אורגנו משלוחי המצרכים לארץ ישראל - הולנד - הקלה על המלאכה. כל פעילותו הבנקאית והחברתית של הופיין נעשתה בהתנדבות, ממשרד שהועמד לרשותו בקונסוליה הספרדית בירושלים. המיקום נבחר משום שספרד, כמו הולנד, שמרה אף היא על נייטרליות. הטורקים יירטו לעיתים את המברקים שעברו בין אמסטרדם וירושלים, ולפחות פעם אחת עצרו את הופיין בחשד לריגול.
דו"ח הג'וינט
שמאל|ממוזער|250px|כריכת עותק מן הדו"ח שחיבר הופיין על פעילות הג'וינט בארץ ישראל בשנים 1917–1918 והיה שייך למחברו. היום שמור בארכיון בנק לאומי.
עם סיום המלחמה חיבר הופיין עבור ראשי הג'וינט בארצות הברית דו"ח מפורט על פעילותו בתקופה שבין ה-1 באוגוסט 1917 עד ל-31 במאי 1918.
הדו"ח כלל את תיאור המצב באותן שנים, וכן נספחים מפורטים אודות העזרה. במבוא הסביר או תרגם הופיין מונחים רבים לקורא האמריקני שאינו בקיא די הצורך במציאות הארצישראלית. ברשימת המונחים (באותיות לטיניות) המלווים בהסבר בשפה האנגלית, מופיעים מושגים כמו "פקידים ואמרכלים בארץ הקודש", "תלמידי חכמים, כולל, "מוּצתרף" (נציב טורקי, בטורקית עות'מאנית: متصرف, בטורקית mutasarrıf, ובאנגלית: Mootessarif), שטריימל ונס חנוכה. היות שחלק גדול מן הפעילות הייתה בענייני כספים, דאג הופיין לרשום בין מושגים אלו גם את "קופת הצדקה ע"ש רבי מאיר בעל הנס", החלוקה ו"שנורר".
הארץ חולקה לצורך המפעל לשמונה יחידות משנה שאליהן הוזרמו מזון וכספים. חלקה של ירושלים בקבלת העזרה היה הגדול ביותר בשל אופייה הסוציו-אקונומי של אוכלוסייתה, והסתכם ב-50%. הדו"ח פירט את כמויות האורז והחיטה שנמסרו בין השאר לבתי ספר, לישיבות, לבתי יתומים לכוללים ולמלמדים (באנגלית: Melamdim). בפירוט יבש תיאר הופיין את העזרה הרפואית שהגישו רופאים שונים, עזרה שאיפשרה לתלמידים לשרוד את הרעב הקשה ששרר בארץ ישראל באותה עת. תמיכות בסדר גודל גבוה ביותר הועברו גם לגולי הארץ ששכנו בחומס שבסוריה, בסך 741 ליש"ט.
ראו גם
הרעב בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה
גירוש תל אביב
טאבור עמליה
לקריאה נוספת
בן-ציון דינור (עורך), ספר תולדות ההגנה, א, תל אביב: הוצאת מערכות, תשט"ו-1955.
נתן אפרתי, ממשבר לתקוה, היישוב היהודי בארץ-ישראל במלחמת העולם הראשונה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשנ"א-1991.
רבקה ירמיאש, חיל האוויר הבריטי וביטחון האימפריה במלחמת העולם הראשונה ובעקבותיה : לקחים מאירועי שנת 1917 בארץ ישראל ועבר הירדן, הלחימה במבואות ירושלים, הכנס השנתי התשיעי - העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל. י-י"א בחשון תשע"א 18–19 באוקטובר 2010, יד לשריון - לטרון, (עורכים: עזרא פימנטל ואבי ששון), ירושלים: אריאל תשע"א 2011, עמ' 71-61.
צבי שילוני, תמורות ומפנה בהנהלה הציונית ובקרן הקיימת לישראל במהלך מלחמת העולם הראשונה, עיונים בתקומת ישראל, 6, תשנ"ו, עמ' 163–189.
דן גלעדי, מרדכי נאור, היישוב במלחמת העולם הראשונה, בתוך: משה ליסק (עורך), תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה, התקופה העות'מאנית, חלק שני, (עורך: ישראל קולת), ירושלים: הוצאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, מוסד ביאליק, תשס"ג-2003, עמ' יא-יב.
שלמה שבא ודן בן אמוץ, ארץ ציון ירושלים, הוצאת ויידנפלד וניקולסון, ירושלים, 1973.
זהבית שנקולבסקי, ילדים וילדוּת ביישוב היהודי בארץ־ישראל בזמן מלחמת העולם הראשונה. קתדרה 165 (תשע"ח), עמ' 98-67.
מרדכי אליאב (עורך), במצור ובמצוק: ארץ-ישראל במלחמת-העולם הראשונה, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1991.
קישורים חיצוניים
להמר על הסוס המנצח, נאמן למקור, הספרייה הלאומית
מרדכי נאור, כיצד סייעה העיתונות היהודית בעולם בהצלת היישוב ב-1917
מתנדבים ארצישראליים לצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, סרטון באתר החינוך של הספרייה הלאומית
"היישוב היהודי בארץ בארץ ישראל בתקופת מלחמת העולם הראשונה", פורסם באתר ארכיון המדינה:
https://catalog.archives.gov.il/chapter/hayishuv-wwi-education/
הערות שוליים
היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:התקופה העות'מאנית בארץ ישראל
קטגוריה:עליות לפני קום המדינה
קטגוריה:יהדות האימפריה העות'מאנית | 2024-03-19T08:27:48 |
אלגוריתם דטרמיניסטי | אלגוריתם דטרמיניסטי במדעי המחשב הוא אלגוריתם המתנהג בצורה צפויה וניתנת לחיזוי. כלומר, בהינתן קלט מסוים, המכונה עליה רץ האלגוריתם תבצע את אותם צעדים והפלט הסופי יהיה אותו פלט.
אלגוריתמים דטרמיניסטים משמשים בתחומים רבים ולאו דווקא במדעי המחשב. דוגמה לאלגוריתם דטרמינסטי היא החילוק הארוך.
המושג "אלגוריתם דטרמיניסטי" הוא מונח חדש יחסית, והוא מתאר את מה שבמשך מאות שנים כונה פשוט "אלגוריתם". הצורך במינוח זה נוצר בסביבות שנת 1976, עם תחילת חקירתם של אלגוריתמים אקראיים, מאחר שהיה צורך להבדיל בינם ובין אלגוריתמים שאינם אקראיים. בכל זאת, ברוב המקרים בהם קיימת התייחסות לאלגוריתם כיום, הכוונה היא לאלגוריתם דטרמיניסטי.
כל המחשבים המודרניים הם מחשבים דטרמיניסטיים, כלומר ניתן להריץ עליהם רק תוכנות המהוות ייצוג של אלגוריתמים דטרמיניסטיים.
הגדרה פורמלית
באופן פורמלי אלגוריתם דטרמינסטי יכול להיות מוגדר במונחי מכונת מצבים: מצב מתאר מה תעשה מכונה בזמן מסוים. מכונת המצבים עוברת בין המצבים. מיד לאחר מתן הקלט המכונה נמצאת במצב ההתחלתי שלה (הידוע גם כמצב התחלה). במכונה דטרמיניסטית המצב הנוכחי והקלט קובעים מה יהיה המצב הבא אליו תעבור המכונה (כלומר סדר הפעולות בו תעבור המכונה קבוע מראש).
הטמעת אקראיות בתוך אלגוריתמים דטרמיניסטיים
מכיוון שתוכנות מחשב מבצעות אלגוריתמים דטרמיניסטיים, לא ניתן לחולל מספרים אקראיים באמצעות תוכנת מחשב.
קיימים יישומים בהם רוצים להשתמש באלגוריתם דטרמיניסטי, אך לא רוצים שהמצבים הבאים יהיו צפויים. משחקי קלפים למשל הם דוגמה ליישום בו לא רוצים לתת את האפשרות לחזות את הקלפים הבאים בחפיסה.
לצורך כך, המחשב מייצר מספרים פסאודו-אקראיים המתקבלים באמצעות הפעלת פונקציה דטרמיניסטית על מספר התחלתי אקראי המכונה Seed. מספרים אלה נחשבים אקראיים לכל שימוש מעשי אך הם למעשה סדרה דטרמיניסטית. כדי להבטיח קבלת סדרה פסאודו-אקראית שונה בכל הרצה של התוכנית, על ה-Seed שבו היא משתמשת להגיע ממקור חיצוני לה שישתנה בין הרצות שונות - לרוב משתמשים בשעון של המחשב, או במידע על נתון "אקראי" כדוגמת הזזות העכבר של המשתמש. בנוסף לכך למחשב יכולה להיות גישה למספרים אקראיים "אמיתיים" על ידי חיבור להתקן מדידה פיזיקלי המודד תהליך אקראי (כמו התפרקות רדיואקטיבית).
מכיוון שהאקראיות שבה המחשב משתמש אינה אקראיות "אמיתית" אלא ניפוח דטרמיניסטי של Seed שעשוי להגיע ממקור בעל חוקיות מסוימת (בפרט, שעון המחשב), לא ניתן למנוע באופן מוחלט מפעולת המחשב מלהיות צפויה עבור מי שמנסה לנתחה.
מכיוון שמחשבים מסוגלים להשתמש בפועל באקראיות בחישובים (באמצעות מחולל פסאודו אקראי), המושג של אלגוריתם דטרמיניסטי יעיל אינו מייצג את כלל השיטות היעילות לפתרון בעיות; המחלקה BPP המייצגת את כל הבעיות הניתנות לפתרון בידי אלגוריתם אקראי יעיל בעל הסתברות "טובה" להצלחה נחשבת על פי רוב למחלקה הסטנדרטית של "כל הבעיות הניתנות לפתרון יעיל במחשבים".
תכונות
דטרמיניסטיות אינה מחייבת עצירה. מכונה יכולה להיות דטרמיניסטית ועדיין לא לעצור לעולם. התנאי היחיד להיותה של המכונה דטרמיניסטית היא שנוכל לדעת בכל שלב היכן תהיה המכונה.
אף על פי שכל בעיה אלגוריתמית פתירה, ניתנת לפתרון באמצעות אלגוריתם דטרמינסטי, בעבור חלק גדול מהבעיות האלגוריתמים הדטרמניסטיים הידועים איטיים יותר (במונחי סיבוכיות) ממשפחות אלגוריתמיות אחרות. בתורת הסיבוכיות המחלקה המכילה את הבעיות שקיים אלגוריתם דטרמיניסטי הרץ בזמן סביר (פורמלית, זמן הריצה שלו הוא פולינום של גודל הקלט) מכונה P.
קיימות מגוון של בעיות שימושיות (בעיות תכנון מסלולים וזמנים, בעיות מספריות, בעיות מתורת הגרפים וכו') אשר לא ידועה דרך לפתור אותן בזמן סביר. במידה וימצאו אלגוריתמים דטרמינסטיים לבעיות אלה ניתן יהיה לשפר יישומים מעשיים רבים (גרפיקה במשחקי מחשב, תכנון מסלול באמצעות תוכנת GPS).
ראו גם
סיבוכיות
אוטומט סופי דטרמיניסטי/מכונת מצבים דטרמיניסטית
קישורים חיצוניים
Gary McGraw and John Viega. Make your software behave: Playing the numbers: How to cheat in online gambling.
הערות שוליים
קטגוריה:אלגוריתמים | 2024-04-24T09:16:03 |
מלחמת הברית המשולשת | מלחמת הברית המשולשת, הידועה גם כ"מלחמת פרגוואי" (בספרדית: Guerra de la Triple Alianza, בפורטוגזית: Guerra do Paraguai), התרחשה בין 1864 ל־1870. במלחמה זו לחמה פרגוואי נגד ברית משולשת של המדינות ארגנטינה, ברזיל ואורוגוואי. היא הייתה אחת מהמלחמות העקובות ביותר מדם שנוהלו על אדמת אמריקה.
את פרוץ המלחמה ניתן לייחס למגוון של סיבות הנוגעות לתוצאות תבוסת הקולוניאליזם הספרדי באמריקה הלטינית, המאבק לשליטה באזור ריו דה לה פלטה האסטרטגי, התערבות ברזיל וארגנטינה בפוליטיקה הפנימית של אורוגוואי, אינטרסים כלכליים של האימפריה הבריטית באזור, ואישיותו יוצאת הדופן של רודן פרגוואי פרנסיסקו סולנו לופס ושל מאהבתו האירית אלייזה לינץ'.
המלחמה הסתיימה בתבוסה מוחצת של פרגוואי. לאחר שהברית המשולשת הביסה את צבאה הסדיר של פרגוואי, הפך העימות ללוחמת גרילה שגרמה לאבדות קשות בפרגוואי, חיילים ואזרחים כאחד. יש אומדנים שלפיהם אבדותיה של פרגוואי הגיעו ל־1.2 מיליון נפש, הן במלחמה והן במחלות וברעב שגרמה, שהם כ־90% מאוכלוסיית פרגוואי לפני המלחמה. אמדן השיא של מספר ההרוגים במלחמה היה ,1,400,000. יש הסבורים כי אומדנים אלו מגזימים הן במספר ההרוגים והן בגודל אוכלוסייתה של פרגוואי בטרם החלה המלחמה, ומעמידים את מספר ההרוגים בפרגוואי על כ־300,000 מתוך אוכלוסייה של כ־525,000 לפני המלחמה.
התאוששותה של פרגוואי מן התוהו ובוהו והקטסטרופה הדמוגרפית שנוצרה במלחמה ארכה עשרות שנים. המדינה, שהייתה אחת מהרפובליקות הראשונות שנוצרו בדרום אמריקה, בחרה את נשיאה הנבחר הראשון רק בשנת 1993. בברזיל, סייעה המלחמה לביטול העבדות והביאה את הצבא לעמדת מפתח בענייני הציבור. המלחמה הובילה למודרניזציה של ארגנטינה. אורוגוואי נהנתה מכך שברזיל וארגנטינה לא הוסיפו להתערב בענייניה הפנימיים.
רקע
פרגוואי לפני המלחמה
ההיסטוריונים סבורים כי התפתחותה של פרגוואי תחת שלטונם של שני הרודנים חוסה גספר רודריגס דה פרנסיה וקרלוס אנטוניו לופס בין השנים 1813 ל־1862, הייתה שונה במובנים רבים מהתפתחותן של מדינות דרום אמריקה האחרות. מטרתם של פרנסיה ולופס הייתה לעודד עצמאות כלכלית בפרגוואי, תוך גזירת בידוד על תושביה ממגע עם המדינות הסמוכות. אך בשנות ה־60 וה־70 של המאה ה־20 טענו היסטוריונים רבים שמלחמת הברית המשולשת פרצה בשל התערבותם הקולוניאלית של הבריטים. בשנים האחרונות ראייה זו אינה עוד נחלת הכלל בשל עבודתם של חוקרים כפרנסיסקו דורטיאוטו.
משטרה של משפחת לופס אופיין בריכוזיות נוקשה, שלא אפשרה יצירת חברה אזרחית. לא הייתה הבחנה בין הזירה הפרטית והזירה הציבורית, ומשפחת לופס שלטה במדינה כמי ששולטת באחוזתה הפרטית. הממשלה שלטה בייצוא, צמח הירבה, מקור ייצוא עיקרי, ועצים מעובדים, היוו איזון לייבוא המועט לפרגוואי. פרגוואי נקטה במדיניות פרוטקציוניסטית קיצונית, מעולם לא קיבלה הלוואות מבחוץ, ובאמצעות מכסים גבוהים, מנעה כניסת סחורות מבחוץ. בנו של קרלוס אנטוניו לופס, אשר ירש אותו על כס הנשיאות בשנת 1862, פרנסיסקו סולנו לופס, המשיך במדיניות קודמיו.
בתחום הצבאי, עם זאת, שקד לופס על מודרניזציה והרחבה של צבא פרגוואי. מיליטריזם זה היה בין הגורמים שהובילו למלחמה. יותר ממאתיים טכנאים זרים נשכרו על ידי הממשלה, התקינו עמודי טלגרף, ומסילות ברזל על מנת לסייע בתעשיית המתכת, הטקסטיל, הנייר, הדיו, בניית האוניות ואבקת השריפה. מפעל שנוסד בפרגוואי בשנת 1850 ייצר תותחים, מרגמות, פגזים וכדורים בכל קוטר, בעוד שהמספנות באסונסיון יצרו ספינות מלחמה.
צמיחה זו דרשה מגע עם השוק הבינלאומי, אך פרגוואי הייתה מדינה ללא מוצא לים. נמליה היו נמלי נהר, והספינות צריכות היו לשוט במורד נהר פרגוואי ונהר פרנה על מנת להגיע למפרץ בריו דה לה פלטה ולים הפתוח. סולנו לופס חשק במוצא לאוקיינוס האטלנטי. ייתכן שרצה ליצור "פרגוואי גדולה" באמצעות תפיסת נתח אדמה ברזילאי שיחבר את פרגוואי אל החוף.
על מנת להגשים חלומות אלו, עסק לופס באינטנסיביות בהכנת צבאו למלחמה. הוא עודד את התעשיות הצבאיות, הכריז על גיוס נרחב, כאשר גיוס חובה כבר היה קיים מזה שנים, אימן את המגויסים החדשים, ובנה ביצורים מדרום לנהר פרגוואי. מבחינה דיפלומטית רצה לופס לכרות ברית עם מפלגת ה"בלנקו" השלטת באורוגוואי. מפלגת ה"קולורדו" של אורוגוואי הייתה בעלת קשרים לברזיל ולארגנטינה.
יש הרואים באישיותו הבלתי יציבה של לופס, שהיה ללא ספק דיקטטור עריץ ואלים, משום זרז למלחמה. לופס שהה זמן מה בצרפת שם הושפע מאישיותו ומעשיו של נפוליון השלישי, והיה בעל חלומות גדלות משלו. באירופה פגש באירית בשם אלייזה לינץ' אשר הייתה אף היא בעלת השפעה עליו. אופיו הבלתי יציב, והדיקטטורה האכזרית שיצר, באו על רקע הדיפלומטיה הנפיצה של הפוליטיקה של אזור ריו דה לה פלטה, בה שאיפות התפשטות של ברזיל וארגנטינה, אל מול האינטרסים של האימפריה הבריטית דרשו הנהגה זהירה ואחראית יותר מזו שלופס היה מסוגל להפגין.
הפוליטיקה של ריו דה לה פלטה
מאז שקיבלו ברזיל וארגנטינה את עצמאותן, המאבק בין הממשלות בבואנוס איירס ובריו דה ז'ניירו על הגמוניה באזור אגן הנהרות המכונה ריו דה לה פלטה היה למאפיין מרכזי ביחסים הדיפלומטיים בין מדינות האזור. ברזיל כמעט והכריזה מלחמה על ארגנטינה פעמיים.
ממשלת בואנוס איירס התכוונה להשתלט על הטריטוריה של מחוז ריו דה לה פלטה הקולוניאלי הספרדי הישן, אשר כלל בין היתר, את שטחן של פרגוואי ואורוגוואי. היא ניסתה לעשות כן במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19, אך נכשלה בכך בשל התערבותה של ברזיל. ברזיל העדיפה מאזן כוחות באזור, מחשש לשליטה ארגנטינאית, וסייעה למדינות הקטנות באזור לשמור על עצמאותן.
ברזיל, תחת שליטת הפורטוגלים הייתה הראשונה להכיר בעצמאות פרגוואי בשנת 1811. בעוד שארגנטינה נשלטה על ידי חואן מנואל דה רוסאס, אויבם המשותף של ברזיל ופרגוואי, תרמה ברזיל לשיפור הביצורים בפרגוואי ולהתפתחות צבאה, ושלחה סיוע טכני לאסונסיון. מכיוון שלא נסללו דרכים בין מחוז מאטו גרוסו בברזיל, לבירה ריו דה ז'ניירו, היו נתיבי שייט הנהרות בין מחוזות ברזיל צריכים לנוע דרך נהר פרגוואי, בשטחה של פרגוואי, על מנת להגיע לנמל קויאבה בברזיל. פעמים רבות נתקל שיט זה באיסורים מצד ממשלת פרגוואי.
ברזיל ביצעה שלוש התערבויות פוליטיות וצבאיות באורוגוואי. בשנת 1851 כנגד מנואל אוריבה, פוליטיקאי מאורוגוואי שהיה מתומכי הדיקטטור הארגנטיני רוסאס, על מנת למנוע את השליטה הארגנטינית בפרגוואי. בשנת 1855 לבקשת ממשלת אורוגוואי, וראש מפלגת הקולורדוס וננסיו פלורס אשר נתמכו על ידי ברזיל, ובשנת 1864 כנגד אטאנסיו אגירה. התערבות אחרונה זו היא שהייתה הנפץ שהצית את מלחמת הברית המשולשת. התערבויות אלו תאמו את רצון האימפריה הבריטית לשמור את אזור הריו דה לה פלטה מפוצל, על מנת למנוע שליטה של צד אחד ומונופול על המינרלים ושאר המשאבים שהופקו באזור זה.
ההתערבות כנגד אגירה
באפריל 1864 שלחה ברזיל משלחת דיפלומטית לאורוגוואי בראשות חוזה אנטוניו סראיבה על מנת לדרוש פיצויים על הנזקים שנגרמו לחוואי הגאוצ'ו בעימותי גבול עם חוואים מאורוגוואי. נשיא אורוגוואי, אטאנסיו אגירה, איש מפלגת ה"בלנקו" סירב לדרישות ברזיל.
סולנו לופס הציע עצמו כמתווך, אך נדחה על ידי ברזיל. לופס ניתק את היחסים הדיפלומטיים עם ברזיל באוגוסט 1864 והכריז כי כיבושה של אורוגוואי על ידי כוחות ברזילאים יהיה שבירת האיזון באזור ריו דה לה פלטה. ב־12 באוקטובר פלשו הברזילאים לאורוגוואי. תומכי איש מפלגת הקולורדוס, וננסיו פלורס, אשר נהנה אף מתמיכתה של ארגנטינה, צעדו ביחד עם הצבאות הברזילאים, והדיחו את אגירה.
המלחמה
מהלכים ראשונים ומאזן הכוחות
כאשר הותקפו על ידי ברזיל, ביקשו ה"בלאנקוס" מאורוגוואי את עזרתו של סולנו לופס, אך פרגוואי לא יצאה באופן ישיר לעזרתם. במקום לסייע ישירות לבלאנקוס המותקפים, התקיפה ב־12 בנובמבר 1864 האוניה הפרגוואית "טקוארי" את האוניה הברזילאית "מארקז מאולינדה", ושבתה אותה כאשר הייתה בדרכה במעלה נהר פרגוואי למחוז מאטו גרוסו. פרגוואי הכריזה מלחמה על ברזיל ב־13 בדצמבר ועל ארגנטינה שלושה חודשים לאחר מכן, ב־18 במרץ 1865. אורוגוואי, שהייתה כבר תחת שלטון הקולורדוס, הצטרפה לבעלות בריתה ברזיל וארגנטינה, ליצירת "הברית המשולשת".
בתחילת המלחמה היה כוחה הצבאי של הברית המשולשת נחות מזה של פרגוואי, שכלל יותר משישים אלף חיילים מאומנים וחמושים היטב, שייטת ימית של 23 ספינות קיטור, וחמש ספינות נהר, במרכזן ספינת התותחים "טקוארי", וחיל תותחנים של ארבע מאות תותחים.
שמאל|ממוזער|250px|מתנדבים ברזילאים במלחמת הברית המשולשת
חילותיהם של ברזיל, ארגנטינה ואורוגוואי היו בנחיתות רבה. לארגנטינה היו כ־8,500 חיילים סדירים, ארבע ספינות קיטור וספינת נהר אחת. אורוגוואי נכנסה למלחמה עם פחות מאלפיים חיילים, וללא כל צי. רבים מבין 16,000 החיילים הברזילאים היו ממוקמים בקסרקטינים בצפון. היתרון הברזילאי הבולט היה בצי - 42 ספינות עם 239 תותחים, וכארבעת אלפים מלחים מאומנים היטב. חלק גדול מצי זה היה כבר מצוי באגן ריו דה לה פלטה, היכן שפעל תחת פיקוד המרקיז דה טמאנדרה במהלך הפעולה כנגד אגירה.
למעשה, ברזיל לא הייתה מוכנה למלחמה. צבאה היה לא מאורגן. החיילים ששמשו בהתערבות הצבאית באורוגוואי היו מיליציות שאורגנו על ידי פוליטיקאים מקומיים מקרב הגאוצ'וס, ומספר אנשי משמר לאומי. חיל הרגלים הברזילאי שלחם במלחמה לא היה מורכב מחיילים מקצועיים אלא ממתנדבים, שכונו "Voluntários da Pátria". רבים מהם היו עבדים שנשלחו למלחמה על ידי אדוניהם החוואים. חיל הפרשים היה מורכב מאנשי המשמר הלאומי של מחוז ריו גראנדה דו סול.
ברזיל, ארגנטינה ואורוגוואי חתמו על "הברית המשולשת" בבואנוס איירס ב־1 במאי 1865. בכך התאגדו שלוש מדינות ריו דה לה פלטה כנגד פרגוואי. הן מינו את נשיא ארגנטינה ברטולומה מיטרה כמפקד עליון על הצבאות המאוחדים.
מתקפת צבא פרגוואי
ממוזער|250px|ילד שגויס לצבא ארגנטינה על מנת ללחום במלחמת הברית המשולשת
במהלך השלב הראשון במלחמה לקחה פרגוואי את היוזמה לידיה. צבאותיו של לופס הכתיבו את מיקומם של הקרבות הראשונים, כאשר פלשו למחוז הברזילאי מאטו גרוסו בצפון בדצמבר 1864, ומחוז ריו גראנדה דו סול בדרום בחודשים הראשונים של 1865, כמו גם לפרובינציה הארגנטינאית קוריינטס.
שתי קבוצות של צבא פרגוואי פלשו למאטו גרוסו באופן סימולטני, ובשל עליונותן המספרית הצליחו לכבוש את המחוז במהירות. חמשת אלפים לוחמים, שהובלו בעשר ספינות תחת פיקוד הקולונל ויסנטה באריוס, עלו במעלה נהר פרגוואי והתקיפו את מצודת נובה קואימברה. המשמר בן 155 הלוחמים גילה התנגדות במשך שלושה ימים, אך כאשר אזלה תחמושתו נטש את המצודה ונסוג במעלה הנהר על סיפונה של ספינת תותחים בכיוון נהר קורומבה. לאחר שכבשו את המבצר הריק מאדם המשיכו החיילים הפרגוואים בדרכם צפונה, בכבשם את העיר אלבוקרקי במחוז מאטו גרוסו, ולבסוף את קורומבה בינואר 1865.
השדרה השנייה של חיילי פרגוואי, בפיקודו של הקולונל פרנסיסקו איסידורו רסקין, כלל ארבעת אלפים חיילים, ופלש לאזור מדרום למאטו גרוסו. קבוצת חיילים נשלחה להתקיף את המצודה בדוראדוס. הקבוצה נתקלה בהתנגדות קשה, אך הצליחה בכיבוש המבצר. החיילים המשיכו בדרכם תוך שהם מביסים את החילות הברזילאים שעמדו נגדם.
על אף ניצחונותיהם לא ניסו כוחות פרגוואי לכבוש את קויאבה, בירת המחוז. הבירה הייתה מבוצרת היטב. מטרתם של חיילי פרגוואי הייתה למשוך את תשומת לבם של הברזילאים לנעשה בצפון, בעוד שהמאמץ העיקרי יהיה בדרום, קרוב יותר לשפך הנהר ריו דה לה פלטה. הפלישה למאטו גרוסו הייתה אך תמרון הסחה.
הפלישה לקוריינטס ולריו גראנדה דו סול הייתה השלב השני במתקפה של צבא פרגוואי. על מנת לתמוך באנשי ה"בלאנקוס" מאורוגוואי, היה על חילות פרגוואי לעבור דרך טריטוריה ארגנטינאית. במרץ 1865 ביקש לופס מן הממשלה הארגנטינית רשות למעבר של 25,000 מחייליו, בפיקודו של הגנרל ונססלאו רובלס לעבור דרך מחוז קוריינטס. הנשיא ברטולומה מיטרה, בעל בריתה של ברזיל בהתערבות בענייני אורוגוואי, סירב.
ב־18 במרץ 1865 הכריזה פרגוואי מלחמה על ארגנטינה. שייטת של צי פרגוואי, שעלתה במעלה הנהר פרנה, כלאה את הצי הארגנטיני בנמל קוריינטס, בעוד שאנשיו של הגנרל רובלס כבשו את העיר.
בפולשו לקוריינטס ניסה לופס לקבל את תמיכתו של המנהיג הצבאי הארגנטיני ה"קאודיו" חוסטו חוסה דה אורקיסה, שהיה מושל פרובינציות קוריינטס ואנטרה ריוס, ותומך בשיטה פדרלית, ולפיכך ממתנגדיו של מיטרה וממשלת בואנוס איירס. אך אורקיסה נקט בעמדה דו משמעית כלפי חיילי פרגוואי, אשר התקדמו 200 קילומטרים דרומה בטרם הסתיימה המתקפה בכישלון.
ביחד עם חייליו של רובלס, כוח נוסף בן 10,000 חיילים תחת פיקוד לויטננט קולונל אנטוניו דה לה קרוז אסטיגריבה, חצה את הגבול הארגנטיני דרומית לאנקרנסיון במאי 1865 והתקדם לעבר המחוז הברזילאי של ריו גראנדה דו סול. הם ירדו במורד ריו אורוגוואי, וכבשו את העיירה סאו בורז'ה ב־12 ביוני. אורוגוואינה, בדרום, נכבשה ב־5 באוגוסט ללא התנגדות, אך התגובה הברזילאית עתידה הייתה להגיע במהרה.
ברזיל מגיבה
הקרבות בצפון
ברזיל שלחה משלחת צבאית למלחמה בפולשים למאטו גרוסו. טור של 2,780 חיילים יצא מהעיר אוברבה במינאס ז'ראיס באפריל 1865, ויצא למסע מפרך בג'ונגלים של למעלה מאלפיים קילומטר לכיוון האזורים שנשלטו על ידי פרגוואי. במקביל נסוג צבא פרגוואי, ונמנע ממגע עם הטור המתקדם, אשר בינתיים הדלדל לכדי 1,680 איש. לבסוף החליט מפקד השדרה לפלוש לשטח פרגוואי. הוא הגיע עד העיירה לגונה, וגורש משם על ידי חיל הפרשים של פרגוואי בינואר 1866.
אזור מאטו גרוסו נותר בשליטת פרגוואי עד אפריל 1868, כאשר נאלצו אנשי פרגוואי להעביר את כוחותיהם דרומה, לאזור שבו אירעו הקרבות העיקריים.
הזירה הימית
שמאל|ממוזער|250px|קרב ריצ'ואלו. צויר על ידי ויקטור מירלס דה לימה
התקשורת באגן ריו דה לה פלטה התנהלה רק לאורך הנהרות. דרכים מעטות נסללו. השולט בנהרות שלט בזירת המלחמה. לכן בנו אנשי פרגוואי מצודות על גדות הנהרות.
הקרב הימי של ריאצ'ואלו אירע ב־11 ביוני 1865. כוח ימי של פרגוואי שמנה שמונה ספינות ושש אסדות תותחים, הגיע ב־9 ביוני למצודת אומאיטה, על הנהר פרגוואי, והתכונן להתקיף את הצי הברזילאי שסייע לכוחות היבשה באזור ריאצ'ואלו, על גדת הנהר פרנה. ספינות פרגוואי ניסו למשוך את הספינות הברזילאיות אל גדות הנהר, מקום בו יקשה עליהן לתפקד כהלכה. אך הקרב נטה לטובת הברזילאים, שהיו בעלי כוח ימי עדיף בהרבה. בפיקודו של פרנסיסקו מנואל ברוסו דה סילבה ניצחו הברזילאים, והשמידו שלוש מתוך שמונה הספינות התוקפות, בטרם נסוג צי פרגוואי. אבדות פרגוואי אינן ידועות. הברזילאים טוענים כי היו להם 247 הרוגים, אם כי מקורות אחרים נוקבים במספר של 750 אבדות.
כך נמנעה מפרגוואי השליטה בשטחי ארגנטינה. הקרב, על אף שאירע בשלב מוקדם במלחמה, הכריע למעשה את גורל המלחמה. מעתה הייתה הברית המשולשת השליטה בנהרות הזורמים אל הריו דה לה פלטה, עד לגבול פרגוואי.
נסיגת פרגוואי משטחי ארגנטינה
לופס הורה על נסיגת הכוחות שכבשו את קוריינטס, ובמקביל פלש לסאו בורז'ה, וכבש את העיירות איטקי ואורוגוואיאנה. כוח נוסף של פרגוואי הובס על ידי פלורס בקרב עקוב מדם בחטאי, על גדות הנהר אורוגוואי.
כוחות הברית בפיקודו של מיטרה התרכזו במחנה קונקורדיה, במחוז הארגנטיני אנטרה ריוס, כאשר על הכוחות הברזילאים מפקד המרשל מנואל לואיס אוסוריו. חלק מן הכוחות התפצלו מן הכוח העיקרי על מנת לכבוש מחדש את אורוגוואיאנה, ב־18 בספטמבר 1865.
בשלב זה נפלו לידי הברית כל כיבושי פרגוואי בארגנטינה בחודשים האחרונים, הערים קוריינטס וסאו קוסמה. עד לסוף 1865 נמשכה מתקפת הברית המשולשת. חיילות הברית מנו עתה 50,000 אנשים והתכוננו לפלוש לפרגוואי.
הפלישה לפרגוואי
שמאל|ממוזער|250px|קרב טויוטי. ציור בן התקופה של הצייר קנדידו לופס
הפלישה לפרגוואי התקדמה באיטיות לאורך מסלול נהר פרגוואי. מאפריל 1866 עד יולי 1868 התרכזו מאמצי הפולשים בהתקדמות באזור מפגש הנהרות פרגוואי ופרנה, היכן שמיקמו אנשי פרגוואי את ביצוריהם העיקריים. במשך שנתיים השכילו הפרגוואים לעצור את הכוח התוקף, למרות ניצחונות מוקדמים של אנשי הברית. המצודה הראשונה שנלכדה הייתה מצודת איטפירו, ולאחר הקרבות באזור פאסו דה פטרייה ואסטרו בלאקו, חנו צבאות הברית באזור הביצות בטויוטי, והותקפו על ידי צבא פרגוואי ב־24 במאי 1866. הקרב היה הקרב היבשתי הגדול ביותר בהיסטוריה של דרום אמריקה, ויש הטוענים כי הוא "גרסה לטינו אמריקנית של קרב ווטרלו". לופס עצמו פיקד על הסתערותם של 24,000 איש על כוח הברית שמנה כ־32,000 איש. בסופו של היום נסוגו התוקפים כשהם מותירים אחריהם 13,000 איש מתוכם 6,000 הרוגים וכ־7000 פצועים, שבתנאי ההיגיינה ששררו בתקופה זו נחרץ דינם. אבדות הברית הגיעו לפחות מאלף הרוגים, וכשלושת אלפים פצועים.
שמאל|ממוזער|250px|חייל וקצין במדי צבא ברזיל
בשל סיבות בריאותיות פרש אוסוריו מן הפיקוד ביולי 1866 והעביר את הפיקוד על הצבא הברזילאי לגנרל פולידורו. באותה העת הגיע כוח נוסף לזירת האירועים, שגויס מאנשי ריו גראנדה דו סול, בפיקודו של הברון מפורטו אלגרה.
על מנת לפתוח את הדרך לאומאיטה, המצודה הגדולה ביותר של צבא פרגוואי, הותקפו סוללות תותחים בקורוזו ובקורופאיטי. קורוזו נכבשה על ידי הברון פורטו אלגרה, אך קורופאיטי עמדה בפני 20,000 הברזילאים והארגנטינים שהסתערו עליה, ובראשם מיטרה ופורטו אלגרה. בתוך שעה אבדו לכוחות הברית 5,000 איש, דבר שהביא למשבר, ועצר את התקדמות בעלות הברית.
קשיאס לוקח את הפיקוד
ב־10 באוקטובר 1866 קיבל את הפיקוד על הכוחות הברזילאים, המרשל לואיש אלבש דה לימה אה סילבה, מרקיז ולאחר מכן לואיש אלבש דה לימה אה סילבה, דוכס קשיאס. בנובמבר הגיע קשיאס לפרגוואי, וגילה כי צבאו משותק לחלוטין. הצירוף של ארגנטינאים ואורוגוואים, מותש ממחלות, היה מנותק מיתר הצבא. מיטרה ופלורס שבו לארצותיהם, לטפל בענייניהן הפנימיים. מפקד הצי טמאנדרה הוחלף על ידי האדמירל יואקים חוזה אינאסיו. בהיעדרו של מיטרה קיבל קשיאס את הפיקוד על כל הצבא.
בין נובמבר 1866 ויולי 1867 קשיאס ארגן חיל רפואי, שייתן סיוע לפצועים והחולים הרבים, וחשוב מכך, למלחמה במחלת הכולרה. בתקופה זו הוגבלו המבצעים הצבאיים להתכתשויות מקומיות, ולהפגזתה של קורופאיטי. לופס ניצל תקופה זו לביצור אומאיטה.
קשיאס החליט לנסות ולאגף את הכנף השמאלית של הביצורים הפרגוואים. הוא רצה לעקוף אותם, ולנתק את הקשר בין אומאיטה ובין הבירה אסונסיון ולבסוף לכתר את שורת הביצורים. מיטרה, ששב לזירת המערכה באוגוסט 1867, סבר כי על הצבא להמשיך בתקיפה ישירה של הביצורים, טקטיקה שהוכיחה עצמה כהרת אסון לכוח הפולש. לפקודתו, צעד הצבא הברזילאי אל מעבר לקורופאיטי, אך נעצר באומאיטה. חילוקי הדעות בפיקוד הגבוה נמשכו. מיטרה דרש להמשיך, אך הברזילאים המשיכו בטקטיקה העקיפה, ובודדו את אומאיטה משמאל. בתגובה, שב לופס ותקף את ריכוז הכוחות בטויוטי, בקרב טויוטי השני, ב־7 בנובמבר 1867. קרב זה נגמר ללא הכרעה ברורה, כשכל צד מאבד כאלפיים וארבע מאות לוחמים.
בינואר 1868 סולק מיטרה ממשרתו, וקשיאס היה חופשי להמשיך בתוכניותיו. הוא שב וקיבל את הפיקוד על הכוח העיקרי, והחליט לעקוף את קורופאיטי ואומאיטה. טקטיקה זו הביאה לבידודה של אומאיטה, ולבסוף לנפילתה ב־25 ביולי 1868 לאחר מצור ארוך.הריסות אומאיטה צוירו על מטבע זהב מודרני של פרגוואי: 3000 גוואראניס 1975, תמונות ופרטים כאן: https://es.numista.com/catalogue/pieces170481.html.
קשיאס המשיך בדרכו אל אסונסיון. שדרת מדינות הברית הגיעה לנהר פיקיסירי בו לופס ריכז 18,000 מחייליו במערך ביצורים שניצל את תנאי הקרקע, וכלל ביצורים חזקים בנקודות אסטרטגיות באנגוסטורה ואיטה־איבאטה. קשיאס הורה על תקיפת אנגוסטורה על ידי כוח משני, בעוד שהכוח העיקרי חצה את הנהר, סלל דרך בביצות אזור הצ'אקו ושב וחצה את הנהר בין קו הביצורים ובין אסוסנסיון. במקום להתקדם לבירה, שכבר ננטשה, תקף קשיאס את קו הביצורים מאחור.
קשיאס זכה לסדרה של ניצחונות בדצמבר 1868 כאשר שב לדרום וכבש את קו הביצורים מאחור. ב־24 בדצמבר שלח קשיאס מסר לסולנו לופס הדורש את כניעתו, אך לופס סירב, ונמלט לצפון. אסונסיון נכבשה ב־1 בינואר 1869. כשבועיים לאחר מכן עזב קשיאס את הפיקוד על הצבאות.
סוף המלחמה
חתנו של פדרו השני, קיסר ברזיל, לואיש פיליפה גסטאו דה אורלאן, הרוזן ד'או, מונה לנהל את השלב האחרון של המלחמה בפרגוואי (ראו קרב אקוסטה ניו). באוגוסט 1869 הקימה הברית המשולשת ממשלה זמנית באסונסיון בראשותו של הפרגוואי סיריו אנטוניו ריברולה.
סולנו לופס ואנשיו פתחו במלחמת גרילה בהרים שמצפון מזרח לאסונסיון. הרוזן ד'או יצא לשם בראש 21,000 אנשים. במשך שנה נלחם ד'או באנשיו של לופס, עד שהושמדה שארית צבא פרגוואי.
לופס, ועמו 200 איש נעלמו ביערות בצפון. ב־1 במרץ 1870 מצאו אותם החיילים הברזילאים במחנה ביער. סולנו לופס נפגע מחנית, כאשר ניסה להימלט בשחייה. מילותיו האחרונות היו "אני מת עבור מולדתי".
תרומת נשים עשירות מפרגוואי למאמץ המלחמתי
ב 24 בפברואר 1867 התכנסו נשים עשירות תושבות אסונסיון, והציעו לנשיא פראנסיסקו סולאנו לופס את תכשיטיהן. הנשיא קבל את התרומה, ויעד 5 אחוזים מהתרומה להנפקת מטבע זהב FUERTES 4, על פי הוראה שנתנה ב 11 בספטמבר 1867, ערך המטבע עצום.לצורך היצור הועתקה צורת מטבע משנת 1855 שלא היה עשוי מזהב. מספר קטלוגי: A2, מקור התיאור: קטלוג קראוזה המודפס משנת 1995, עמוד 1690. פרטים מקטלוג NGC כולל מחיר ששולם עבור המטבע: 41400 דולרים אמריקניים, כאן: https://www.ngccoin.com/price-guide/world/paraguay-4-pesos-fuertes-km-a2-1867-cuid-1080053-duid-1511527, צלום מטבע הזהב משנת 1867 כאן: https://es.numista.com/catalogue/pieces173493.html
תמותה
העם הפרגוואי היה מחויב באופן פנאטי ללופס ולמלחמתו, וכתוצאה מכך נלחם עד שכמעט הושמד כליל. פרגוואי סבלה מאבדות בשיעור יוצא דופן בהיסטוריה של המלחמות, ואיבדה, לדברי מקורות מסוימים, כתשעים אחוזים מן הזכרים הבוגרים. המלחמה הותירה את פרגוואי בהריסות. שיעור האבדות המדויק נתון במחלוקת, אך מוערך כי לפחות 300,000 פרגוואים מתו, מתוך אוכלוסייה של כ־525,000 איש לפני המלחמה. אומדן זה הוא השמרני ביותר. מתוך 221,000 תושבי פרגוואי בשנת 1871 רק 28,000 היו גברים. האמדן הגדול ביותר של הרוגי המלחמה בכלל, 1,400,000 קושר גם לצטוט אחד מעדי התקופה מפרגוואי, שאמר: "הוטל על נערים ועל אלמנות לשקם את האומה". נראה כי לעולם לא ניתן יהיה לאמוד את מספר האבדות באופן מדויק. מספר גבוה, אך לא ידוע, של האבדות, יש לשייך לשלטון האימים של לופס עצמו, שלא היסס לרצוח ולענות רבים מבני עמו.
מתוך 123,000 הברזילאים שלחמו במלחמה, אבדו כחמישים אלף. אורוגוואי איבדה כ־3,100 חיילים מתוך כ־5,600 שלחמו. ארגנטינה איבדה 18,000 מתוך 30,000 הלוחמים שהשתתפו במערכה.
שיעורי התמותה הגבוהים לא היו רק כתוצאה מן הסכסוך המזוין עצמו. תנאי היגיינה גרועים ומזון קלוקל גרמו לרוב המיתות. בין הברזילאים מתו כשני שלישים מן האבדות במהלך הצעידות הארוכות, בטרם פגשו באויב. שתיית מי הנהר הייתה לעיתים קטלנית לגדודים שלמים של ברזילאים, וסיבת המוות העיקרית הייתה מחלת הכולרה.
תוצאות המלחמה
ממוזער|שמאל|250px|כוחות ארטילריה של אורוגוואי בקרב בוקייראו. ברקע - כוחות הברית העושים את דרכם לקרב (16 ביולי 1866; הספרייה הלאומית של ברזיל).
בעקבות תבוסת פרגוואי, ביקשה ארגנטינה לאכוף את אחד מסעיפיה הסודיים של הברית המשולשת, לפיה תקבל חלק ניכר מאזור הצ'אקו האסטרטגי, אזור שנחשב אז לעשיר בעץ מסוג "קבראצ'ו" שנחשב חיוני לתעשיית עיבוד העורות. במאה ה־20 יהיה האזור עילה למלחמה, הידועה בשם מלחמת הצ'אקו, בין פרגוואי ובוליביה שכן גאולוגים סברו (באופן שגוי) כי הוא עשיר בנפט, אולם הארגנטינאים לא ידעו זאת בעת העלאת הדרישה. הארגנטינאים הציעו לברזיל כי פרגוואי תחולק לשתיים, וכל אחד מן הצדדים המנצחים יקבל נתח. ממשלת ברזיל לא הייתה מעוניינת בחיסולה של פרגוואי, שכן היא שימשה כחוצץ בין ארגנטינה ובין ברזיל.
כתוצאה מהשאיפות הארגנטינאיות, נותר צבא ברזיל בשטח פרגוואי למשך שש שנים לאחר תבוסת פרגוואי, ועזב רק בשנת 1876.
הסכם שלום כולל לא נחתם. הגבול בין פרגוואי וארגנטינה נמתח לאחר משא ומתן ארוך ומסובך, שהסתיים בהסכם ב־3 בפברואר 1876, והעניק לארגנטינה כשליש מן השטח המקורי שרצתה לספח. שטח ניכר עמד לבוררות, בפני הנשיא האמריקני רתרפורד הייז, אשר פסק לטובת פרגוואי. עד היום נחשב הייז לגיבור לאומי בפרגוואי, על אף שבמולדתו נשכח כליל.
ברזיל חתמה על הסכם שלום נפרד ב־9 בינואר 1872, והבטיחה לעצמה את חופש השיט בנהר פרגוואי. ברזיל קיבלה את הגבולות שדרשה לפני המלחמה. כן הבטיחה לעצמה פיצויים, אשר לא שולמו מעולם. ממשלת ברזיל מחלה על הפיצויים לממשלת פרגוואי בשנת 1943. בשנת 1975 כאשר נשיא ברזיל ארנסטו גייסל ונשיא פרגוואי אלפרדו סטרסנר חתמו על ברית ידידות באסונסיון, השיבה ברזיל לפרגוואי מעט משלל המלחמה שנלקח על ידה כמאה שנים לפני כן.
המלחמה עדיין נחשבת לנושא שנוי במחלוקת - במיוחד בפרגוואי. אנשי פרגוואי רואים במלחמה מאבק חסר פשרות לזכויות המדינה הקטנה כנגד הפרות ריבונותה על ידי כוחות גדולים ממנה. אך רבים מהם רואים בכך ניסיון אווילי לנצח במלחמה שלא ניתן לנצח בה, ניסיון שכמעט והשמיד את האומה. בארגנטינה יש הרואים במלחמה מלחמת כיבוש של ברטולומה מיטרה, ולא הגנה מפני תוקפנות.
במהלך המלחמה נהרסו כפרים רבים, ותושביהם היגרו לאסונסיון, אדמות רבות נמכרו לזרים והפכו לאחוזות. התעשייה הפרגוואית הושמדה לחלוטין. פרגוואי לא יכלה לקיים עצמה ללא חקלאות וללא תעשייה. השוק פתח עצמו לייבוא, דבר שלא היה קיים בימי פרנסיה ומשפחת לופס, והארץ קיבלה לראשונה הלוואות מגורמי חוץ. ניתן לראות בבריטים את הגורם שהרוויח ביותר מן המלחמה. פרט לפתיחת השוק החדש בפרגוואי בפני הסוחרים הבריטים, הלוו הבריטים כספים רבים לכל המדינות המעורבות.
ארגנטינה אשר סיפחה את הטריטוריה של פרגוואי הפכה לאחת המדינות החזקות ביותר בין מדינות ריו דה לה פלטה. ברזיל שילמה מחיר כבד על ניצחונה. ברזיל מימנה את צבאה באמצעות הלוואות חוץ מבנקים בבריטניה, והתקשתה להחזירן.
באופן כולל סיפחו ארגנטינה וברזיל 140,000 קמ"ר משטחה של פרגוואי. ארגנטינה סיפחה את אזור מיסיונס, וחלק מן הגראן צ'אקו. ברזיל שיפרה את עמדותיה באזור מאטו גרוסו. שתיהן דרשו סכום גדול בפיצויים, אך מעולם לא קיבלו אותו.
מפלגת הקולורדוס, שההתערבות לטובתה באורוגוואי הייתה עילת המלחמה, שלטה באורוגוואי עד לשנת 1958.
העבדות איבדה את כוחה בברזיל, כאשר רבים מן העבדים שוחררו על מנת לשרת בצבא. צבא ברזיל הפך לכוח משפיע וחזק בחיים הלאומיים, ומאוחר יותר שיחק תפקיד גובר והולך בפוליטיקה הברזילאית.
קישורים חיצוניים
אוסף תמונות מפרגוואי מתקופת המלחמה ולאחריה
מפות, איורים, צילומים וניתוחים מפורטים של קרבות
הערות שוליים
*
הברית המשולשת
הברית המשולשת
הברית המשולשת
הברית המשולשת | 2024-08-01T03:05:43 |
אלגוריתם רקורסיבי | REDIRECT רקורסיה | 2004-06-13T16:32:48 |
פתגם | שמאל|ממוזער|250px|פתגמים מקשטים קיר בבית הספר היסודי "יצחק שדה" בבת ים
פתגם הוא סוג של יצירה עממית קצרה כגון אמרה וחידה, המבטא מסר דידקטי או רעיון כלשהו הנוגע לכלל.
בהגדרתו, "הפתגם הוא סוגה (ז'אנר) ספרותית עממית, המצטיינת בצורתה הקצרה ובניידותה מהקשר להקשר. רוב התרבויות מכירות את השימוש בפתגמים הן בהקשרים שבשיח בעל-פה הן בטקסטים כתובים מסוגים מגוונים, כולל ספרות יפה, דברי חוק ומשפט, טקסטים דתיים, עיתונות, פרסומת ועוד". פתגמים מבטאים לרוב ערכי מוסר וניסיון חיים. אנשים בוחרים להשתמש בְּפתגמים שהם רלוונטיים לַשיח האקטואלי בו הם מעורבים. הם עושים זאת כדי לשכנע את בני שיחם בעמדתם ולתת משנה תוקף לדבריהם. על הנמענים לקשר את הסיטואציה הריאלית בה הם מצויים לכלל המקובל המוצג בפתגם. בנוסף לכך, ישנה משמעות לכלל הגורמים השותפים באירוע בו אומרים פתגם ובהם הדובר, הקהל ונסיבות הזמן והמקום. הצמצום המצוי בַּפתגם, ניסוחו המוקפד ויכולתו ליצר גרסאות חדשות כמו גם תִפקודו בהקשרים משתנים מסייעים לו להיות גורם משמעותי ובעל השפעה בהעברת מסרים. תפקודם של פתגמים מורכב: מצד אחד, זוהי סוגה שמרנית המשמשת אמצעי דידקטי לחיזוק דפוסי החיים המסורתיים הפנים קבוצתיים ומצד שני, היא גשר לתקשורת רב-תרבותית ומשמשת כלי להפצת רעיונות ומסרים אוניברסליים. הגמישות המצויה בפתגמים והעברתם בעל-פה מאפשרת להם לשרוד שינויים סביבתיים רבים ולעבור מדור לדור.
היסטוריון התרבות יוהאן הויזינחה מציין:
250px|ממוזער|קובץ קול של פרק א' בספר משלי, ספר הפתגמים בתנ"ך
250px|ממוזער|
מקור ונוסח
שאלת חשיבות איתור ואזכור מקורותיהם של פתגמים
פתגמים מותירים את רישומם בתרבויות שונות גם מבלי שידוע מהו מקורם ומיהו מחברם. את עצמאותם ואת כוח השפעתם הם שואבים מהמסר הגלום בהם, עיצובו הייחודי ובחירתם של בני אדם להשתמש בהם. דוגמה לכך היא הפתגמים הבאים: "אפשר להוביל את הסוס אל השוקת, אבל אי אפשר להכריח אותו לשתות.", "הכלבים נובחים והשיירה עוברת", "הזאב שבע והכבשה שלמה." ועוד, אשר מקורם אינו ידוע, אך הם מוכרים לציבור הרחב ומצויים בשפות רבות.
בשונה מכך, פתגמים רבים לקוחים ממקורות עבריים קדומים ומטקסטים קנוניים אחרים. הבולטים שבהם הם התנ"ך ובמיוחד ספרי משלי וקהלת המיוחסים לשלמה המלך והמשנה ובמיוחד פרקי אבות בהם מצוינים לרוב התנאים להם מיוחסים הדברים. הדבר נותן לפתגמים אלה תוקף של אסמכתא ומעצים את השפעתם. פתגם שמרבים לצטט מפרקי אבות ו:ו הוא "כָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם", אולם בדרך כלל לא זכה פתגם זה שיצוין שם אומרו. בתלמוד הבבלי מביא את האמרה רבי אלעזר בשמו של רבי חנינא (מסכת מגילה, טו, א). נראה, שכוח השפעתם של פתגמים הוא רב גם אם מחברם ומקורם לא מוזכרים.
לעיתים קרובות, פתגמים אינם ציטוט מדויק של מקורם, ורק ניכרת זיקתם אליו. כך למשל, קשה שלא להבחין בעקבותיו של הפסוק מקהלת "שַׁלַּ֥ח לַחְמְךָ֖ עַל־פְּנֵ֣י הַמָּ֑יִם כִּֽי־בְרֹ֥ב הַיָּמִ֖ים תִּמְצָאֶֽנּוּ." (קהלת יא א) בפתגמים המתורגמים הבאים: "עשה מעשה טוב וזרוק (אותו) למים" (בוכרית, תאג'יכית-יהודית), "מעשה טוב עשה והוא יפגוש אותך [בדרך]" (גאורגית), "שלח לחמך לנהר (לים) כעבור אלף שנים תמצאנו."(ערבית-יהודית בלהג יהודי בבל) למרות שפתגמים אלה ורבים כמותם אינם ציטוט מדויק של מקורם, השתלבותם בשיח לא נפגמת בשל כך ולרוב אף מתעצמת משום שהשימוש בהם באופן זה קולח הרבה יותר והדובר לא נדרש לאמץ את זכרונו ולציין את המקור.
להלן כמה דוגמאות לפתגמים שהם ציטוט של המקור העברי כלשונו:
דוגמה: "לֵךְ־אֶל־נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם." (משלי ו ו).
"טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק."(משלי כז י)
"אֵיזֶהוּ חָכָם? הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם." (אבות ד א)
"אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי?" (אבות א יד)
שינוי נוסח
לעיתים עובר הפתגם שינויים סגנוניים, אך מהותו אינה משתנה. דוגמה לכך הוא הפתגם "המרחם על אכזרים סופו ש[הוא] מתאכזר לרחמנים". נוסח זה אינו מופיע בספרות התורנית, שבה מופיעים הנוסחים הבאים:
"אמר רבי אלעזר, כל שנעשה רחמן על האכזרי, לסוף נעשה אכזר על הרחמנים." (מדרש תנחומא, ויקרא, פרשת מצורע, סימן א).
"אמר רבי יהושע בן לוי: כל שהוא רחמן על אכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים" (ילקוט שמעוני, שמואל א, פרק טו, סימן קכא).
שינוי נוסח מהותי יותר עבר הפתגם הבא המופיע במסכת סנהדרין במשנה: "כל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא" (משנה, סנהדרין ד ה). הנוסח המופיע בתלמוד הבבלי הוא: "כל המקיים נפש אחת מישראל, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא" (תלמוד סנהדרין לז ד). תוספת המילה 'מישראל' בנוסח התלמודי משנה את משמעות הפתגם ומגדירה מי היא הנפש האחת המוזכרת בו. הדבר שונה מן הגרסה המופיעה במשנה תורה לרמב"ם לפיה: "כל המקיים נפש אחת בעולם, מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא" (משנה תורה סנהדרין יב ג). גרסה זו מרחיבה את הגדרתה של הנפש האחת ומדגישה את האוניברסליות של הפתגם.
מעברם של פתגמים בין תרבויות ושפות
במהלך ההיסטוריה האנושית התרחשו תהליכי נדידה, הגירה, סחר בינלאומי ועוד, אשר הביאו ליצירת מפגשים רב תרבותיים. כתוצאה מכך חל מעבר של מידע, רעיונות, מנהגים, מסורות וגם של פתגמים בין האוכלוסיות השונות. התמציתיות המצויה בפתגמים, עיצובם הייחודי והמסר הערכי העולה מהם, הופכים אותם, פעמים רבות, לכלי תקשורת שימושי ויעיל במפגשים רב תרבותיים אלה. בנוסף לכך, האפשרות להתאים את הפתגמים לסביבתם החדשה תוך יצירת גרסאות חדשות להם ולעיתים גם תוך תרגומם לשפות אחרות, מקלה את השתלבותם בשיח האקטואלי ומעצימה את השפעתם עליו. דוגמה טובה לכך היא הפתגם הפופולרי: 'הכה בברזל בעודו חם' (ניכרת זיקתו של הפתגם למקור העברי אבות דרבי נתן טז, ג: 'ברזל כל זמן שהוא באור עושין ממנו כל כלים שירצו'). הפתגם מצוי בנוסח זה בשפות רבות כגון אנגלית, רוסית, ספרדית, יידיש ועוד ואילו בבוכרית (תאג'יכית-יהודית) מופיעה הגרסה הבאה: 'הכה בתנור בעודו חם'. כלומר, 'הברזל' הומר ל'תנור' ובכך מותאם הפתגם לסביבה המרכז אסיאתית בה ללחם הנאפה בתנור, מעמד ייחודי ומקודש. אופים אותו בתנור חמר שעליו להיות חם מאוד על מנת שהבצק ידבק לדופנותיו ולא ייפול. זוהי דוגמה להתאמת ציור לשוני בפתגם לתרבות הסביבתית בה הוא נאמר, דבר המגביר את השפעתו.
ראו גם
אמרה
אמרת כנף
ניב (ביטוי)
לקריאה נוספת
תמר אלכסנדר-פריזר, מילים משביעות מלחם - לחקר הפתגם הספרדי-יהודי, יד בן-צבי ואוניברסיטת בן-גוריון, 2004.
תמר אלכסנדר-פריזר, יעקב בן טולילה, מילה בשעתה זהב מעלתה - הפתגם היהודי ספרדי במרוקו, יד יצחק בן-צבי 2009.
פ' סאיטל, "פתגמים: שימוש חברתי במטאפורה", הספרות 20 (1975), עמ' 111–118
קישורים חיצוניים
ישראל חיים טביוב, אוצר המשלים והפתגמים באתר פרויקט בן-יהודה
ליפקין שרה; בוהק חוה, "פתגמון: מילון פתגמים" - אוסף פתגמים, פירושיהם ומקורם. בהוצאת מט"ח, 2005.
שירים הם פתגמים מאת: שמוליק קלוסקי
הערות שוליים
*
קטגוריה:פולקלור | 2023-02-08T09:56:49 |
אלן גינסברג | ממוזער|אלן גינסברג ובוב דילן, 1975
אלן גינסברג (באנגלית: Allen Ginsberg; 3 ביוני 1926 – 5 באפריל 1997) היה משורר יהודי-אמריקאי, מהדמויות הבולטות ב"דור הביט" של אמצע המאה ה-20 בסן פרנסיסקו. מבקר חריף של תרבות ארצות הברית.
קורות חיים
ילדותו
גינסברג נולד בניוארק, ניו ג'רזי למשפחה יהודית ממוצא רוסי בעלת מודעות פוליטית חזקה שהתעניינה במרקסיזם ופמיניזם. אביו, לואיס, היה מורה ומשורר שפרסם מיצירותיו מדי פעם בניו יורק טיימס. אמו, נעמי, סבלה מהתקפי פרנויה חוזרים ונשנים עד שבסופו של דבר אושפזה ועברה ניתוח כריתת אונה. אלן הצעיר התחבט בשאלת זהותו המינית, ונחשב לתלמיד מצטיין. לאחר שסיים את לימודיו בתיכון נרשם לאוניברסיטת קולומביה.
חבורת ה'ביט'
באוניברסיטה הצטרף גינסברג לקבוצת יוצרים צעירים שניסו להתעמת עם החברה השמרנית האמריקאית של שנות החמישים. בין חברי הקבוצה נמנו ג'ק קרואק, ויליאם ס. בורוז, לוסיאן קאר וניל קאסאדי. לצד התעניינות בפילוסופיה ובספרות נהגו חברי הקבוצה להשתמש בסמים, לנהל חיי מין חופשיים ואף לעסוק בפשע. השייכות לקבוצה בעלת האופי המיני המתירני הקלה על גינסברג לקבל את נטייתו הפאנסקסואלית ולנהל כמה רומנים מזדמנים. גינסברג קרא בצעירותו את שירתו של המשורר האמריקאי וולט ויטמן והיא השפיעה רבות על השירה שכתב בעצמו, אך בתקופה זאת כמעט ולא פרסם את יצירותיו. הוא השקיע את מירב מרצו וזמנו בטיפוח כישרון הכתיבה של חבריו קרואק ובורוז, שחבים לו במידה רבה את ראשית הקריירה הספרותית שלהם.
מעורבותו העקיפה של גינסברג במעשי הפשע של חבריו גרמה להשעייתו מהלימודים ולקטיעת הפרק האקדמי בחייו. במשך כשנה עבד במבחר עבודות מזדמנות כמו שוטף כלים בספינה וכשומר לילה. לאחר מכן גינסברג התנתק מחבריו ההוללים וניסה לאמץ אורח חיים "נורמטיבי": הוא עבר טיפול פסיכיאטרי במשך מספר חודשים, מצא עבודה בשיווק וניהל מערכת יחסים רומנטית עם אישה. תקופת הרוגע היחסי נסתיימה במהרה. גינסברג הכיר את המשורר ויליאם קרלוס ויליאמס, ששימש עבורו מעין מורה דרך רוחני שהוציא אותו ממימוש "החלום האמריקני", אליו נגרר גינסברג, והחזיר אותו לעולם היצירה. ויליאמס קשר בין גינסברג לבין חבורת משוררים צעירים בסן פרנסיסקו.
כמשורר
בסן פרנסיסקו כתב גינסברג, באמצע שנות העשרים לחייו, את הפואמה "יללה" (Howl; תורגם לעברית גם כ"נהמה"), שמתארת את שחיקת האדם בחברה המודרנית. היצירה, שהוקראה בפומבי בגלריה נודעת בעיר, זכתה להצלחה מיידית. הדפסת הפואמה באופן מסחרי בשנת 1957 לוותה בקשיים רבים. המשטרה אסרה על הפרסום בטענה כי מדובר בתועבה, בשל ההתייחסות המופגנת והבוטה ביצירה ליחסי מין בכלל ויחסים הומוסקסואלים בפרט. האיסור נדון בבית משפט ושם נפסק לטובת גינסברג ופרסום היצירה. הפסיקה העניקה לפואמה מעמד של סמל בולט לדור הביט ולמראה של הלך הרוח בקרב הצעירים האמריקאים של אותה תקופה - עיסוק במין, בהזיות, בסמים ובשיגעון. בספר מופיע גם השיר סופרמרקט בקליפורניה. יצירתו של גינסברג משקפת לא רק את עולמו הפנימי של אדם המתייסר בכאביו הפרטיים, אלא גם את פני הדור והתהפוכות החברתיות והתרבותיות של אותה תקופה. גינסברג היה מורה דרך רוחני לדורות של צעירים שבאו אחריו, עבורם שימש מודל ללוחם חופש ומגן זכויות האדם.
מותה של אמו של גינסברג, נעמי, השפיע מאוד על חייו ויצירתו, והוא הקדיש לה את הפואמה "קדיש" שפרסם בשנת 1961. בפואמה הוא מתאר את חייה הקשים ומבכה את מותה. "קדיש" נחשבת לאחת מהחשובות ומהבולטות שביצירותיו.
בסתיו 1961 הגיע המשורר גינזברג לביקורו הראשון בישראל ונפגש בין היתר עם חוקר הקבלה גרשום שלום. גינזברג שב לביקור בארץ בשנת 1986, יחד עם הצלם האמריקאי רוברט פרנק.
חיים פרטיים
בשנת 1954 הכיר גינסברג את פיטר אורלובסקי, שהיה לבן זוגו עד ליום מותו. גינסברג ואורלובסקי טיילו ברחבי העולם וגינסברג הושפע בעיקר מתרבות המזרח ומהדת הבודהיסטית. לאחר ששימש כנציגו של דור הביט, קיבל עליו גינסברג גם את התפקיד של אחד הדוברים הבולטים ביותר של דור ההיפים בשנות השישים.
גינסברג נפטר ב-5 באפריל 1997 בניו יורק ממחלת הסרטן.
מספריו
יללה - 1956
קדיש - 1961
המפנה - 1963
תרגומים לעברית
קדיש - המחזה ושני קטעים מתוך הפואמה, תרגם וצרף מבוא: דוד אבידן. אחרית דבר: רונן סוניס. עורך: יהודה ויזן, דחק לספרות טובה, 2013. התרגום פורסם לראשונה בכתב העת 'פרוזה' ב-1976 (גיליון 4–5) והוצג בתיאטרון הבימה באותה השנה בכיכובה של ליא קניג.
קדיש ושירים אחרים, תרגם, ערך והאיר נתן זך, ציורים - צבי מילשטיין, עם עובד, 1988.
נהמה, שירה ביטניקית אמריקנית, מאת לורנס פרלינגטי, אלן גינסברג, גריגורי קורסו, ערך ותרגם דן עומר, הקדים אלן ג’ופרואה, מרכוס 1967.
לקריאה נוספת
ננופואטיקה: מחווה לאלן גינזברג, עורכים: עמיחי חסון וגלעד מאירי, הוצאת מקום לשירה, 2017.
גלעד מאירי, "וולט ויטמן ואלן גינזברג: מבשרי העידן החדש בשירה", פופואטיקה 1, הוצאת מקום לשירה, 2020, עמ' 173-178.
Yaacov Ariel, From a Jewish Communist to a Jewish Buddhist: Allen Ginsberg as a Forerunner of a New American Jews, Religions, 10, (2019).
אלן גינסברג – באיזה אופן אני כותב (מאנגלית: אביעד שטיר), דחק, כרך יז', 2024.
מרגישים אותך כמו אבא רחוק
קישורים חיצוניים
עמיחי חסון, "אמריקה נתתי לך הכול ועכשיו איני כלום" אלן גינסברג, ניו יורק ודור הביט, מקור ראשון, 22 באוקטובר 2010
אלי הירש, על 'יללה' (הסרט), ידיעות אחרונות, 29 באפריל 2011
משיריו:
, תרגם מאנגלית והעיר משה דור
, תרגמה מאנגלית אורה סגל
, תרגמה מאנגלית אורה סגל
, תרגם מאנגלית רועי ארד
, תרגם מאנגלית ערן צלגוב
, תרגם מאנגלית ערן צלגוב
הערות שוליים
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:משוררים יהודים אמריקאים
קטגוריה:סופרים יהודים אמריקאים
קטגוריה:להט"בים אמריקאים
קטגוריה:משוררים להט"בים אמריקאים
קטגוריה:דור הביט
קטגוריה:פעילים למען זכויות להט"ב בארצות הברית
קטגוריה:להט"בים יהודים
קטגוריה:זוכי מלגת גוגנהיים
קטגוריה:זוכי פרס הספר הלאומי האמריקאי
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קולומביה
קטגוריה:ימאים אמריקאים
קטגוריה:פציפיסטים אמריקאים
קטגוריה:סגל אוניברסיטאות ומכללות בארצות הברית
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1926
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1997 | 2024-10-09T14:28:08 |
שם תחום | שם תחום (באנגלית: domain name; דומיין) או שם מתחם הוא שם ייחודי של אתר ברשת האינטרנט, שמבדיל אותו משאר האתרים הנמצאים ברשת. שמם הכולל של אתרי האינטרנט הזמינים לציבור הוא World Wide Web (רשת כלל-עולמית) או WWW, ונהוג לרשום בתחילת שמות המתחם של אתרי אינטרנט את האותיות הללו (www). שם התחום הוא תחילתה של כתובת ה-URL, לאחר ה-HTTP. רישום שמות תחום נעשה על ידי איגוד האינטרנט העולמי, ICANN, וגופים המורשים לכך מטעמו. בישראל הגוף היחיד הרשאי לרשום שמות תחום הוא איגוד האינטרנט הישראלי (ISOC), המקצה שמות תחת הסיומת il..
מבנה שם התחום
לשם התחום מבנה היררכי שיטתי. בעל שם תחום יכול להשתמש בשם התחום שלו ובכל שמות התחום הכפופים לו, או להעביר את השליטה בכולם או בחלקם לאחרים. למשל בעל השליטה בשם התחום הראשי net מאפשר לכל אחד לרשום שם תחום הכפוף לו, למשל sytes.net, ובעל השליטה בשם התחום המשני sytes.net יכול להשתמש בו ובשמות התחום הכפופים לו, או לאפשר לאחרים להשתמש בהם (וזה גם מה שהוא עושה).
דוגמה: לשם התחום של האתר של עיתון "הארץ" www.haaretz.co.il המבנה ההיררכי הבא (מימין לשמאל):
il מציין את המדינה שבה נרשם שם התחום. דוגמאות למדינות נוספות: uk – בריטניה, ca – קנדה, it – איטליה וכדומה. לכל מדינה ציון בן שתי אותיות. למרות שהסיומת us שמורה לארצות הברית, מייסדת האינטרנט, רוב האתרים האמריקאיים משתמשים בשמות התחום הראשיים הכלליים (כגון com, net, org).
co מציין את המגזר בתוך המדינה, ובדוגמה שלפנינו – המגזר המסחרי, שבמדינות מסוימות מצוין על ידי com. מגזרים נוספים הם (רשימה חלקית): ac – אקדמיה, k12 – מערכת החינוך, org – גופים שאינם מסחריים, gov – גופי ממשלה, muni – שלטון מקומי, mil – צבא (תחת il קיים idf, עבור צה"ל).
haaretz הוא שמו הפרטי של האתר, במסגרת המגזר המסחרי בישראל.
www מציין את תפקוד האתר, ובמקרה זה אתר World Wide Web. אין לבחירה בשם זה כל משמעות מעבר לכך שבעל שם התחום יצר ממנו הפניה למחשב בו מתארח האתר.
שמו הפרטי של האתר
ארגון שהוקם לשם פעולה באינטרנט בוחר לעצמו שם קצר וקליט, שהופך בקלות לחלק משם התחום (דוגמאות: וואלה, זולו ונענע). ארגון שהוקם קודם להתרחבות השימוש באינטרנט עלול לגלות שיש בעיה עם הטמעת שמו באינטרנט.
לעיתים יש לארגון שם ארוך המורכב ממילים אחדות, ולבעיה זו פתרונות אחדים:
הרצליה קאנטרי קלאב www.herzliyacountryclub.co.il
הסתדרות המורים בישראל www.itu.org.il
ארגון המורים בבתי הספר העל-יסודיים www.irgun-hamorim.org.il
דרך אחרת היא באמצעות Domain Hack, המביאה ליצירת שם אתר מרענן ומפתיע ובדרך כלל קליט.
בנוסף על שמות התחום באנגלית נעשו ניסיונות למכור שמות תחום בשפות אחרות אולם ניסיונות אלו לא זכו להצלחה מרובה.
שמות מתחם בעברית – דומיין בעברית
ניתן לרשום שמות מתחם בשפה העברית, זאת כחלופה לפרקטיקה של שמות מתחם המכילים מילים עבריות בתעתיק לטיני (כאשר אין כל תקן לתעתיק, כמו במקרה של האותיות כ', ק' ו־ח').
Internationalized Domain Name – IDN הוא שם דומיין (שם מתחם) בשפה שונה מאנגלית. פיתוח הטכנולוגיה של ה-IDNs החל בשנת 1998 באוניברסיטה של סינגפור. האוניברסיטה של סינגפור הקימה את חברת i-DNS.net על מנת להוציא לפועל את השימוש בטכנולוגיה. תהליך קידום השימוש בטכנולוגיית ה-IDNs הוא תהליך הנמצא בעיצומו בכל העולם בשנים האחרונות. הקידוד שהוסכם כסטנדרט עבור IDNs על ידי ארגון ה-IETF הוא ה-Punycode. השימוש ב-IDNs תופס את מקומו כשירות נדרש עם העמקת אחוז החדירה של האינטרנט במדינות ששפתם המקומית שונה מאנגלית, והשפה נכתבת בהן היא באותיות שאינן לטיניות ביסודם. טכנולוגיית ה-IDNs הוטמעה בדפדפנים המובילים – הטכנולוגיה אומצה על ידי חברת מיקרוסופט בדפדפן Internet Explorer 7, על ידי Mozilla החל בדפדפן Firefox 2. הטכנולוגיה הוטמעה גם בדפדפנים אחרים כגון דפדפן Chrome של חברת Google, דפדפן Safari ואחרים.
שמות דומיין בכתב עברי, אפשריים כחלק מתקן IDN. הראשונות שהתאפשר לרשום שמות מתחם עבריים תחתיהן היו הסיומות com ו־net. בשנת 2005 נוספה הסיומת org.
החל משנת 2007 חברה פרטית החלה לשווק בישראל שמות דומיין בעברית תחת סיומות. קום .נט .ארג המוגבלים לגישה מספקי הגישה הגדולים בלבד (013 נטוויז'ן, בזק בינלאומי, ו־012 סמייל). מאחר שסיומות אלו אינן מוכרות על ידי שרתי ה־DNS בעולם, שימוש בהם לא מאפשר למחזיקים בהם להשתמש במרבית היכולות של שמות המתחם המוכרים – כשהבולט בהם הוא חוסר היכולת לשלוח ולקבל דואר אלקטרוני.
גלישה לשמות מתחם עבריים דורשת תמיכה בתקן IDN מצד הדפדפן (בין הדפדפנים התומכים נמנים Internet Explorer 7 ו־Firefox), ובמרבית הדפדפנים האחרים משנת 2007 ואילך.
קיים הבדל משמעותי בשימוש בין שמות דומיין בעברית עם סיומת באנגלית Hybrid IDN (לדוגמה – דומיין.com) לעומת שימוש בשמות דומיין עם סיומת בעברית Full IDN (לדוגמה – דומיין. קום). בשמות דומיין שנכתבים מימין לשמאל כמו בשפה העברית במיוחד, השימוש ב-Hybrid IDN בעייתי ועלול לגרום לטעויות בהקלדה עקב היפוך השפה וכתוצאה מכך שינוי מיקום הנקודה בדומיין, ולבסוף להגיע לאתר הלא נכון. בעיה זו יכולה לגרום למקרי הונאה בשם Phishing.
ב־30 ביולי 2018, הכריזה רשמית חברת Verisign, המנהלת בין היתר את רישום כתובות ה-.com ו-.net בעולם (שמהווים כ־50% בסך שמות הדומיין בעולם) על פתיחת תהליך רישום לשמות דומיין בעברית עם סיומת. קום. פתיחת הסיומת. קום מתרחשת במסגרת התהליך להוספת סיומות דומיין גנריות חדשות (New gTLDs) לרשת האינטרנט אותו מנהל ארגון האינטרנט העולמי ICANN, האחראי על המדיניות בתחום שמות הדומיין באינטרנט. האישור המקורי לסיומת ניתן ל-Verisign על ידי ICANN כבר ב-15 בינואר 2015.
חברות וארגונים יוכלו להפנות גולשים לאתריהם באמצעות כתובת דומיין בעברית ועל ידי כך למנוע צורך לזכור שם דומיין באנגלית או להפנות גולשים למנועי חיפוש, אשר אינם ניתנים לשליטה ובהם יכולים הגולשים להיחשף למתחרים. הכרזה זו הופכת את העברית להיות באופן רשמי ולראשונה חלק ממערכת האינטרנט (ה-DNS) הבין-לאומית.
תהליך השקה של סיומת חדשה בעברית מאפשר לחברות וארגונים לשמור על שמות המותגים ועל זכויותיהם. תהליך הרישום המוקדם יערך בין החודשים אוגוסט עד אוקטובר 2018. בנובמבר 2018, תיפתח הסיומות החדשה בעברית .קום לרישום רגיל.
בקיץ 2022 החל איגוד האינטרנט הישראלי לראשונה לרשום שמות מתחם בעברית מלאה. שם המתחם הוותיק, "il.", ימשיך לפעול בישראל לצד מתחם ".ישראל" יקומו גם כמה תתי-מתחמים ייעודיים לגופי ממשלה וצבא – כך למשל יוקם מתחם ".ממשל", שיאגד תחתיו את אתרי האינטרנט של גופי הממשלה (אוצר.ממשל.ישראל, למשל), זאת לצד תת-מתחם ".צהל" לאתרי הצבא, ".ישוב" לאתרי רשויות מוניציפליות ו".אקדמיה", לאתרים של מוסדות אקדמיים מוכרים.
שמות מתחם מקוצרים
שמות מתחם מקוצרים (ידוע גם ככתובות מקוצרות) הם תת-שמות מתחם, אשר לרוב מחולקים בחינם, בשונה משם מתחם רגיל.
כתובות מקוצרות אינן תחת שליטת איגוד האינטרנט הישראלי, אלא ניתנים לרישום באתרי אינטרנט הנמצאים בבעלות פרטית (שירות קיצור כתובות). לרוב מסופקים עם הכתובות המקוצרות שירותי סטטיסטיקות ומספר עזרים לבעל הכתובת.
ויכוחי בעלות על שם תחום
לשמות תחום קליטים ומבוקשים במיוחד יש ערך רב. שם התחום business.com נרכש תמורת 7.5 מיליון דולר.
חשיבותו של שם התחום הביאה לתופעה של השתלטות על שם תחום לשם מכירתו בכסף רב. לעיתים נוצרו סכסוכים כאשר גורם זר השתלט על שם תחום שהוא סימן מסחר שאינו שלו.
בתביעה שהגישה חברת "סלקום" כנגד גורם שרשם אתר בשם cellcom.net.il, נפסק שאסור לאותו גורם להשתמש בשם תחום זה.
עוזי ניסן, ישראלי שהתגורר בארצות הברית, רשם את שם התחום Nissan.com, ובכך עורר את זעמה של חברת המכוניות היפנית "ניסאן", שתבעה להעביר שם תחום זה לבעלותה, וכן טענה שנגרמים לה נזקים כתוצאה מהשימוש שעושה עוזי ניסן באתר זה. הבעלות על שם המתחם נותרה בידי עוזי ניסן, שהרי זה שמו לא פחות משזה שמה של חברת המכוניות.
במחצית השנייה של שנות ה-90 משפט מסוקר עקב אחר מחלוקת סביב שם התחום sex.com, במהלכה הצליח עסקן להעביר במרמה את בעלות האתר לידיו, ובמשפט נאלץ להשיב את בעלות האתר לבעליו הקודם, לצד פיצוי כולל של כ-65 מיליון דולר.
ראו גם
Domain Name System
סיומת אינטרנט
URL
כתובת IP
דף אינטרנט
עברית באינטרנט
ההכרזה הרשמית של פתיחת הרישום לשמות דומיין בעברית
קישורים חיצוניים
איגוד האינטרנט העולמי
איגוד האינטרנט הישראלי, שאחראי על רישום שמות התחום בישראל
שמות מתחם, באתר דיני רשת
חדש: רישום בין-לאומי של שמות דומיין בעברית בסיומת דוט.קום, באתר אנשים ומחשבים, 29 ביולי 2018
מדריך עזר לרישום וניהול שמות מתחם
הערות שוליים
קטגוריה:כתובות רשת
קטגוריה:אינטרנט | 2024-07-13T20:54:29 |
מיון בועות | ממוזער|מיון בועות צבע ערוך
מיון בועות (באנגלית: Bubble Sort), הידוע גם בכינוי מיון החלפה, הוא מיון השוואתי פשוט הפועל בסיבוכיות של .
שם
השם ״מיון בועות״ מקורו בדרך שבה ״מבעבעים״ הפריטים הגדולים, בעת ביצוע האלגוריתם, כלפי מעלה, בעוד הפריטים הקטנים יותר נשארים בתחתית.
במאמרים משנות ה-50 של המאה ה-20 האלגוריתם מוזכר בשם sorting by exchange (מיון באמצעות חילוף), והאזכור הראשון לשם bubble sort הוא ע״י קנת׳ אייברסון בשנת 1962. במאמרים משנות ה-60 מופיעים גם השמות shuttle sort (מיון מעבורת), push-down sort (מיון דחיפה למטה) וכן sorting by repeated comparison and exchanging (מיון באמצעות השוואה וחילוף חוזרים).
פרטי האלגוריתם
קיימות מספר גרסאות לאלגוריתם עם תוספות לצורך ייעול.
הגרסה הפשוטה ביותר ללא ייעול:
בצע פעמים:
עבור כל עולה מ- עד :
אם (כלומר, אם האיבר ה- וזה שאחריו לא מצויים בסדר הנכון):
החלף ביניהם.
ייעול באמצעות סיום כל מעבר בנקודה מוקדמת יותר, מכיוון שבחלק האחרון של המערך כבר אין מה להחליף:
עבור כל יורד מ- עד :
עבור כל עולה מ- עד :
אם (כלומר, אם האיבר ה- וזה שאחריו לא מצויים בסדר הנכון):
החלף ביניהם.
ייעול נוסף באמצעות הכרזת המערך כממוין ברגע שמעבר מסוים לא ביצע אף חילוף:
עבור כל יורד מ- עד :
עבור כל עולה מ- עד :
אם (כלומר, אם האיבר ה- וזה שאחריו לא מצויים בסדר הנכון):
החלף ביניהם.
אם במעבר הזה לא נדרש אף חילוף, סיים.
מימוש
מימוש ב-#C:for (int j = array.Length - 1; j > 0; j--)
{
bool swapped = false;
for (int i = 0; i < j; i++)
{
if (array[i] > array[i + 1])
{
int temp = array[i];
array[i] = array[i + 1];
array[i + 1] = temp;
swapped = true;
}
}
if (!swapped)
{
break;
}
}הדגל swapped הוא לצורכי אופטימיזציה. הוא מציין האם באיטרציה הנוכחית של הלולאה החיצונית בוצע חילוף מקומות אחד לפחות.
ניתוח זמן הריצה
ממוזער|250x250 פיקסלים|הנפשה של התהליך שעובר המערך ממצב לא ממוין למצב ממוין. הציר האנכי מייצג את המיקום הנכון הסופי של כל איבר במערך, והציר האופקי מייצג את מיקומו הנוכחי במערך. כל פריים הוא מעבר אחד על המערך. ה״ארנבים״ נעים ימינה בקפיצות גדולות ותופסים מהר את מקומם הסופי, אך ה״צבים״ נעים שמאלה צעד אחד בכל מעבר.
סיבוכיות הזמן של האלגוריתם היא , כיוון שעבור מערך של מספרים דרושים עד מעברים על המערך עם מספר יורד של פעולות השוואה בכל מעבר: השוואות במעבר הראשון, השוואות במעבר השני, וכן הלאה. המקרה הגרוע ביותר הוא כאשר הוא האיבר המינימלי. היות שאיברים יכולים לבעבע אחורה רק מקום אחד בכל מעבר על המערך, יש צורך ב- מעברים על המערך, כלומר השוואות, על מנת להביא את למקום הראשון.
סיבוכיות המקום היא , שכן לא נדרש מקום אחסון למעט מצביעים ומשתנה זמני.
צבים וארנבים
המרחק והכיוון אותו האיברים ברשימה צריכים לעבור משפיעים על הביצועים של האלגוריתם בגלל שאיברים זזים לכיוונים שונים במהירויות שונות. איבר שצריך לזוז לעבר סוף הרשימה יזוז מהר בגלל שהוא יוכל להשתתף בהשוואות רציפות. לדוגמה - האיבר הגדול ביותר ינוע כבר במעבר הראשון לסוף הרשימה בגלל שהוא יזוז בכל השוואה, בעוד שהאיבר הקטן ביותר ינוע רק מקום אחד אחורה בכל סיבוב. אם האיבר הקטן ביותר יהיה בסוף הרשימה, ידרשו n-1 מעברים לפני שהרשימה תהיה מסודרת. בשל הבחנה זו מכנים את האיברים האלו "צבים וארנבים" בהתאם לדמויות במשלו של איזופוס הצב והארנב.
כדי להתגבר על הבעיות בזמן ריצה שגורמים ה״צבים״, פותחו וריאנטים של מיון בועות שמתגברים על הבעיה. מיון שייקר עובר על הרשימה לשני הכיוונים, וכך ה״צבים״ זזים מסוף הרשימה להתחלתה. מיון מסרק עובר על הרשימה בפערים קטנים והולכים, וכך נפטר מה״צבים״ די מהר, ועובר לפערים קטנים יותר כדי לסדר את הרשימה.
יתרונות
כאשר הקלט ארוך, מיון בועות איננו יעיל לעומת אלגוריתמי מיון אחרים, הפועלים בסיבוכיות , כגון מיון מהיר ומיון ערימה. עם זאת, יש לו מספר יתרונות:
חינוך ולימוד: מיון בועות משמש לעיתים קרובות ככלי חינוכי להדגמת עקרונות בסיסיים של מיון, תכנות וסיבוכיות. הוא פשוט להבנה ומאפשר ללומדים להבין את הבסיס של אלגוריתמים למיון לפני שהם עוברים לאלגוריתמים מתקדמים יותר.
מערכים קטנים: עבור מערכים קטנים מאוד, ההבדל בזמן הביצוע בין מיון בועות לאלגוריתמים מתקדמים יותר עשוי להיות זניח.
מערכים כמעט ממוינים: אם המערך ממוין חלקית או כמעט ממוין, מיון בועות עשוי להיות יעיל יותר מאלגוריתמים אחרים, כי האלגוריתם יסיים את המיון בפחות מ- מעברים על המערך.
ביקורת
על אף שמיון בועות הוא המיון בעל סיבוכיות המצוטט ביותר ברשת, יש המבקרים את השימוש בו כחומר לימודי מכיוון שהוא רחוק משיטות העבודה המומלצות. מיון בועות אינו קל יותר למימוש מאלגוריתמי מיון אחרים והביצועים שלו פחותים מאלה של מיון הכנסה, הן במקרים של מערך כמעט ממוין והן במקרים אחרים.
קישורים חיצוניים
: מיון בועות ומיון מהיר, הסבר והשואה
: אך באיכות גבוהה, כולל קריינות, עם מעט כתוביות, הכל באנגלית.
הערות שוליים
קטגוריה:אלגוריתמי מיון | 2024-09-01T01:38:59 |
מיון מיזוג | מיון מיזוג (באנגלית: Merge Sort) הוא אלגוריתם מיון רקורסיבי המתבסס על מיזוגם של מערכים ממוינים.
סיבוכיות זמן ריצה של מיון מיזוג היא , וסיבוכיות הזיכרון היא . סיבוכיות זמן ריצה של מיון מיזוג נחשבת ליעילה ביותר בקרב אלגוריתמים מבוססי השוואות.
תיאור האלגוריתם
frame|המחשה של מיון מיזוג של מערך המספרים {6,5,3,1,8,7,2,4}
האלגוריתם הומצא על ידי ג'ון פון נוימן בשנת 1945. אלגוריתם זה מתבסס על אלגוריתם הפרד ומשול: שמחלק את הבעיה לשתי תת-בעיות קטנות יותר. את מיון המערך הוא מחלק למיון חציו הראשון של המערך ומיון חציו השני, פותר כל אחד מהם באמצעות קריאה רקורסיבית (הפרד). בתום פתרון תתי-הבעיות, ממזג האלגוריתם את שני חצאי המערך, הממוינים כעת, למערך ממוין גדול המכיל את כל איבריהם (משול) וזהו בדיוק פתרון הבעיה הראשונית.
מימוש מילולי
ברמה העקרונית, עובד מיון-מיזוג בצורה הבאה:
מיין-מזג n איברים
אם n=1 (המערך של איבר אחד ממילא ממוין (באופן ריק)) חזור
מיין-מזג את n/2 האיברים הראשונים
מיין-מזג את n/2 האיברים האחרונים
מזג את 2 תוצאות המיון
בפסאודו קוד, המזכיר את שפת C, יראה האלגוריתם כך:
mergesort(Array m)
{
if length(m) ≤ 1
return m
else
{
middle = length(m) / 2
for each x in m up to middle
add x to left
for each x in m after middle
add x to right
left = mergesort(left)
right = mergesort(right)
result = merge(left, right)
return result
}
}
מימוש המיזוג
מיזוג שני מערכים ממוינים הוא מטלה פשוטה. נסתכל על האיבר הראשון בכל מערך (המערכים ממוינים ולכן זהו האיבר הקטן ביותר בכל מערך), האיבר הקטן מביניהם הוא האיבר הקטן ביותר שקיים (הוא קטן מכל איברי המערך שלו וקטן מהאיבר הראשון השני שקטן מכל איברי המערך שלו ולכן סה"כ הוא קטן מכל איברי המערכים) ולכן הוא יהיה האיבר הראשון במערך החדש. טיפלנו באיבר זה ולכן נסתכל על האיבר הבא באותו מערך, נמשיך להסתכל על האיבר הראשון במערך השני משום שבו עוד לא טיפלנו. כעת שוב אנו מסתכלים על שני האיברים הקטנים ביותר שקיימים ולכן הקטן מביניהם יהיה האיבר השני במערך החדש. נמשיך כך עד שנסיים את כל איבריו של מערך מסוים ואז נכניס ברצף את כל איברי המערך השני (הם כבר ממוינים כי המערך ממוין).
בשפה מקצועית יותר נאמר שאנו מצביעים על האיבר הראשון בכל מערך ואז מכניסים למערך החדש את האיבר הקטן יותר. אנו מקדמים את המצביע שהצביע על האיבר המוכנס באחד וחוזרים על התהליך. כאשר הגיע אחד המצביעים לסוף המערך, נכניס את יתר איברי המערך השני למערך החדש. מכיוון שעברנו על כל אחד מאיברי המערכים בדיוק פעם אחת וסה"כ קיימים איברים, סיבוכיות המיזוג .
בפסאודו קוד יראה המיזוג כך:
merge(left,right)
{
while length(left) > 0 and length(right) > 0
{
if first(left) ≤ first(right)
{
append first(left) to result
left = rest(left)
}
else
{
append first(right) to result
right = rest(right)
}
}
if length(left) > 0
append left to result
if length(right) > 0
append right to result
return result
}
להמחשה, נמזג את קבוצות המספרים הממוינות: 1,2,4,8,9,10,11 ו-3,7.
האיברים הראשונים הם 1 ו-3. 1 קטן מ-3 ולכן נכניס את 1.
כעת האיברים הראשונים הם 2 (1 הוכנס) ו-3 (לא טיפלנו בו עדיין). 2 קטן מ-3 ולכן נכניס את 2.
כעת האיברים הראשונים הם 4 ו-3. 3 קטן מ-4 ולכן נכניס את 3.
כעת האיברים הראשונים הם 4 ו-7. 4 קטן מ-7 ולכן נכניס את 4.
כעת האיברים הראשונים הם 8 ו-7. 7 קטן מ-8 ולכן נכניס את 7.
שים לב שלא נותרו עוד מספרים בקבוצת המספרים השנייה, נכניס את יתר קבוצת המספרים הראשונה: 8,9,10,11.
נראה כעת מהו המערך שהתקבל: 1,2,3,4,7,8,9,10,11. אלו הם בדיוק כל המספרים כאשר הם ממוינים כפי שציפינו.
דוגמה למימוש בשפת
#include <iostream>
#include <time.h>
using namespace std;
const int ARR_LENGTH = 1000;
void merge (int arr [], int temp [], int left, int mid, int right)
{
int leftPlace = left, rightPlace = mid +1;
bool leftOver = false, //all the left data was merged
rightOver = false; //all the right data was merged
for (int place = left; place <= right; place++)
{
if (leftPlace > mid) leftOver = true;
if (rightPlace > right) rightOver = true;
temp [place] = (rightOver || !leftOver && arr [leftPlace] <= arr [rightPlace])? //the merge
arr [leftPlace ++] : arr [rightPlace ++];
}
for (int i = left; i <= right; i++) //return the merged data into the array
arr [i] = temp [i];
}
void mergeSort (int arr [], int temp [], int left, int right)
{
int mid = (right + left) /2;
if (mid > left) //more than one cell
mergeSort (arr, temp, left, mid);
if (right > mid +1) //more than one cell
mergeSort (arr, temp, mid +1, right);
merge (arr, temp, left, mid, right);
}
void sort (int arr [])
{
int temp [ARR_LENGTH]; //array aid
mergeSort (arr, temp, 0, ARR_LENGTH -1);
}
int main()
{
srand ( (unsigned int) (time(NULL))); //init the rand
int arr [ARR_LENGTH];
for (int i =0; i < ARR_LENGTH; i++)
arr [i] = rand () % 100; //insert data
for (int i =0; i < ARR_LENGTH; i++)
cout << arr [i] << " "; //print before sorting
cout << endl << endl;
sort (arr);
for (int i =0; i < ARR_LENGTH; i++)
cout << arr [i] << " "; //print after sorting
cout << endl;
return (EXIT_SUCCESS);
}
דוגמה למימוש בשפת C
#include<stdio.h>
#define MAX 100
void mergeSort(int arr[], int low, int mid, int high);
void partition(int arr[], int low, int high);
int main()
{
int merge[MAX] = { 0 };
int i = 0;
int n = 0;
printf("Enter the number of elements in the array to sort (maximum %d elements): ", MAX);
scanf("%u", &n);
printf("Enter the value of the elements sort (type ENTER after each value): ");
for (i = 0; i < n; i++)
{
scanf("%d", &merge[i]);
}
partition(merge, 0, n - 1);
printf("After merge sorting elements are: ");
for (i = 0; i < n; i++)
{
printf("%d ", merge[i]);
}
return 0;
}
void partition(int arr[], int low, int high)
{
int mid = 0;
if (low < high)
{
mid = (low + high) / 2;
partition(arr, low, mid);
partition(arr, mid + 1, high);
mergeSort(arr, low, mid, high);
}
}
void mergeSort(int arr[], int low, int mid, int high)
{
int i = 0;
int m = 0;
int k = 0;
int l = 0;
int temp[MAX];
l = low;
i = low;
m = mid + 1;
while ((l <= mid) && (m <= high))
{
if (arr[l] <= arr[m])
{
temp[i] = arr[l];
l++;
}
else
{
temp[i] = arr[m];
m++;
}
i++;
}
if (l > mid)
{
for (k = m; k <= high; k++)
{
temp[i] = arr[k];
i++;
}
}
else
{
for (k = l; k <= mid; k++)
{
temp[i] = arr[k];
i++;
}
}
for (k = low; k <= high; k++)
{
arr[k] = temp[k];
}
}
דוגמה למימוש בשפת python 3
def mergeSort(alist):
print("Splitting ",alist)
if len(alist)>1:
mid = len(alist)//2
lefthalf = alist[:mid]
righthalf = alist[mid:]
mergeSort(lefthalf)
mergeSort(righthalf)
i=0
j=0
k=0
while i < len(lefthalf) and j < len(righthalf):
if lefthalf[i] <= righthalf[j]:
alist[k]=lefthalf[i]
i=i+1
else:
alist[k]=righthalf[j]
j=j+1
k=k+1
while i < len(lefthalf):
alist[k]=lefthalf[i]
i=i+1
k=k+1
while j < len(righthalf):
alist[k]=righthalf[j]
j=j+1
k=k+1
print("Merging ",alist)
alist = [54,26,93,17,77,31,44,55,20]
mergeSort(alist)
print(alist)
דוגמת הרצה
השרטוט הבא מדגים כיצד ממיין האלגוריתם מערך בגודל 7 המכיל את הערכים: 38,27,43,3,9,82,10.
מרכז|הדמיית הרצה של אלגוריתם מיון מיזוג על מערך של שבעה מספרים.
ניתוח סיבוכיות מיון-מיזוג
פעולת ה"מיון" קוראת לפונקציה מחדש. הפעולה היחידה המתרחשת בפועל היא פעולת המיזוג. קל לחשב את סיבוכיות זמן הריצה של פעולה זו, בכל סיבוב של המיזוג מוכנס איבר אחד למערך, ומשום שקיימים איברים, מתבצעות פעולות. כעת נותר לחשב כמה פעמים פעולה זו מתבצעת, ובכל פעם לבדוק כמה איברים משתתפים בפעולה.
ננסה לחשב תחילה את מספר הפעמים שמתבצעת פעולת המיזוג. הפעולה מתבצעת בכל קריאה לפונקציה "מיון-מיזוג". הקריאה הראשונה תמזג בין שני חצאי מערכים בגודל (סה"כ איברים, סיבוכיות זמן ריצה . לפני-כן הקריאה הראשונה קוראת פעמיים למיון-מיזוג, פעם אחת עבור חצי המערך הראשון ופעם שנייה עבור חצי המערך השני. בכל קריאה יתבצע מיזוג של שני חצאי מערכים בגודל , סה"כ מדובר ב-4 מערכים ולכן יש סה"כ איברים שיתמזגו ושוב סיבוכיות זמן הריצה הכוללת היא . האלגוריתם ימשיך עד אשר כל המערכים יהיו בגודל 1 ואז נמזג אותם זוג-זוג, עדיין מדובר ב- איברים ולכן סיבוכיות זמן הריצה של כל פעולות המיזוג יחד היא .
נסתכל בכל פעם רק על חלק אחד של המערך המפוצל, נתחיל במערך הגדול ונשאר עם מערך בגודל ואז נמשיך להתבונן במערך בגודל וכן הלאה, עד אשר נגיע למערך בגודל 1. בכל שלב מתבצע מיזוג שזמן ריצתו , נותר רק לספור כמה שלבים כאלו יש.
בכל פעם נשלח למיון-מיזוג מערך שגודלו חצי מהמערך הקודם. לאחר קריאה אחת יהיה גודל המערך , לאחר שתי קריאות יהיה גודלו וכן הלאה. התהליך ייגמר כאשר גודל המערך הוא 1. אם התהליך כולו יימשך פעמים, יהיה גודל המערך . כדי שגודל זה יהיה 1 נדרוש . נוציא משני אגפי המשוואה ונקבל כי .
קבלנו שמתרחשות פעולות מיזוג שסיבוכיות זמן הריצה של כל אחת מהן היא .
סה"כ סיבוכיות זמן הריצה של האלגוריתם היא, אם כן, .
קיימת גם גרסה מקבילית של האלגוריתם המשתמשת ב מעבדים ופועלת בסיבוכיות של .
קישורים חיצוניים
אוסף מצגות והדגמות אנימציה בנושא MergeSort
מיון מיזוג בQueue
מיזוג | 2024-01-26T19:43:23 |
אלן גינזברג | REDIRECT אלן גינסברג | 2004-06-13T08:08:47 |
Itanium | REDIRECT איטניום | 2004-06-13T09:44:07 |
איטניום | במחשבים, איטניום הוא ארכיטקטורת מיקרומעבד בעל 64 ביט, שפותחה בצוותא על ידי HP ואינטל. מטרתו של איטניום היא ליצור ארכיטקטורה של "עידן הפוסט־RISC" בעלת ביצועים גבוהים, תוך שימוש בתכנון VLIW. מערכת הפקודות הטבעית שלו היא ה־IA-64 החדשה, אך הוא יכול להריץ קוד x86 (בצורה איטית) ובמצב הדמיית קושחה, ובעל אפשרות להגירה של משפחת ה־PA-RISC.
הפרויקט הסתבר בסופו של דבר ככישלון. כיום כמעט רק חברת HP מוכרת מערכות איטניום. הוא לא הצליח להיכנס לשוק הביתי מכיוון שהוא מספק אמולציה איטית יחסית של קוד IA32. עם יציאת ארכיטקטורת AMD64 התברר שיש דרך פשוטה יותר לספק תמיכה במרחב כתובות גדול ועדיין לתמוך בצורה יעילה בקוד הקיים.
בינואר 2019 אינטל הכריזה על הפסקת הפיתוח של סדרת איטניום, כאשר הפסקת התמיכה בהם מתוכננת ליולי 2021.
תכנון
ברמה הבסיסית, התכנון של איטניום דומה לזה של RISC – ליבת הלוגיקה מכילה סט קטן של הוראות אשר תוכננו לרוץ מהר מאוד. האיטניום משתמש בתכנון אשר מאפשר הרצה של מספר ליבות באופן מקבילי בשביל להשיג מהירות נוספת. הדבר שבו פילוסופיית תכנון האיטניום שונה מ־RISC הוא הצורה שבה ההוראות מועברות ליחידות ליבה אלה.
בתכנון "חוסר־סדר" הרווח, מפענח מורכב בוחן כל הוראה בזמן שהיא עוברת דרך הצינור (pipeline) ורואה איזה מהן יכולה להתבצע במקביל במספר ליבות. למשל בסדרת הוראות שמבצעת A = B + C ו־D = F + G לא תהיה השפעה של ההוראות אחת על השנייה, לכן ניתן להזין אותם לשתי ליבות כדי שירוצו בו זמנית.
ניבוי של איזה קוד יכול להיות מחולק בדרך כזו הוא משימה מורכבת מאוד. במקרים רבים, ערכי הקלט של שורה אחת תלויים בערכי הפלט של שורה אחרת, אך רק אם תנאי מסוים מתקיים. למשל, נסתכל על אותה דוגמה מקודם בשינוי קל:
A = B + C; IF A==5 THEN D = F + G. במקרה כזה, החישובים נשארים זהים, אך הפעולה השנייה דורשת את התוצאות של החישוב הראשון כדי לדעת אם יש בכלל צורך בהרצתה.
במקרים כאלה, התוכנית שמובנת במעבד בדרך כלל "מנחשת" איזה מצב יתרחש. ברוב המקרים, פקודת התנאי IF תתבצע, בהנחה שהדוגמה שלנו תבצע ב־90 אחוז מהמקרים את החלק השני שלה, ולכן אפשר בבטחה להזינה לליבה אחרת. אולם, ניחוש מוטעה יכול להביא לירידה ניכרת בביצועים, כיוון שתוצאת החישוב נזרקת והמעבד ממתין לתוצאה הנכונה של החישוב להגיע. חלק גדול משיפור הביצועים במעבדים מודרניים נובע משיפור בלוגיקת החיזוי, אולם בתקופה האחרונה מגמת השיפורים החלה להאט.
במקום זאת, האיטניום מסתמך על המהדר שיבצע משימה זו. עוד לפני שהתוכנית מוזנת למעבד, המהדר מנתח את הקוד ומבצע את אותם סוגים של החלטות אשר היו מתבצעות בזמן ריצה על השבב עצמו. ברגע שהוא החליט איזה נתיבים לבחור, הוא אוסף את כל הפקודות שהוא יודע שניתן להריץ במקביל, אוגד אותם להוראה גדולה יותר בצורה כזו בתוכנית תחת ההגדרה VLIW.
העברת משימה זו מהמעבד למהדר היא בעלת מספר יתרונות. ראשית, המהדר יכול להשקיע יותר זמן בניתוח הקוד, יתרון שלמעבד אין כיוון שהוא חייב לסיים את המשימה כמה שיותר מהר. לכן גרסת המהדר יכולה להיות מדויקת באופן מהותי יותר מאשר אותו קוד אשר רץ דרך האלגוריתמים של המעבד. שנית, הניבוי של תוכנית המעגל החשמלי של המעבד היא מסובכת למדי, והעברת הניבוי למהדר מורידה את הסיבוכיות מהמעבד בצורה רבה. המעבד לא צריך יותר לנתח שום דבר; הוא פשוט מפרק את ההוראה לחלקים ומזין את חלקיה לליבות השונות. שלישית, ביצוע הניבוי על ידי המהדר היא "הוצאה" חד פעמית, לעומת הניבוי במעבד שמתרחש כל פעם שהתוכנית רצה.
החסרון בכך הוא שהתנהגות תוכנית שרצה, לא תמיד מובנת מאליו ולא נובעת ישירות מהקוד שאיתו נוצרה, ויכולה להשתנות מאוד כתלות במידע שמעובד. מעבד ממוצע יכול מעשית לבצע החלטות עיבוד לפי המידע אשר מועבר, לעומת המהדר שיכול רק לנחש זאת. מכך, זה אפשרי מאוד שהמהדר יטעה בניבוי שלו אפילו באופן יותר תדיר מאשר לוגיקה מקבילה הנמצאת על המעבד. לכן, תכנון ה־VLIW מסתמך רבות על הביצועים של המהדרים, פשרה המאפשרת להפחית את מורכבות החומרה של המעבד על חשבון הגדלת המורכבות של תוכנת המהדר.
מימוש
תכנון סדרת איטניום החלה ב־1994, מבוססת על מחקר חלוצי של חברת HP על תכנוני VLIW. התכנון המקורי של HP היה "נקי", אך זה דבר צפוי מתכנון אשר לעולם לא יבוא לידי ייצור המוני. לאחר שאינטל החלה את מעורבותה, "ניקיונו" של התכנון המקורי נעלם, לאחר שמספר אפשרויות נוספות שנדרשו לעבודה "בשטח" נוספו, ביניהם האפשרות להריץ פקודות IA-32, ואפשרויות של חברת HP עצמה כדי להקל על המעבר ממשפחת HP-PA.
הפרויקט להעמיד איטניום בעל איכות מספקת לייצור המוני ממשיך להתקיים. השחרור המתוכנן היה ל־1997, אך הוא נדחה מספר פעמים. בשנת 2001, גרסה ראשונה נכנסה לשוק, עם השם קוד Merced, במהירויות שעון של 733 עד 800 מגה־הרץ ו־2 עד 4 מגה־בייט של זיכרון מטמון. המחירים נעו בין 1,200 ל־4,000 דולר אמריקאיים. אולם, ביצועיו היו מאכזבים. במצב IA-64, ביצועיו היו טובים במעט מתכנון X86 מקביל, וכאשר הורץ קוד X86 הביצועים היו ירודים במיוחד – בסביבות 1/8 מביצועיו של מעבד X86 מקביל. במהרה, גם אינטל סיכמה שזו לא הייתה הוצאה לאור "אמיתית".
הבעיה העיקרית (אך לא היחידה בשום פנים) עם האיטניום הייתה זמן האחזור (latency) הגבוה במיוחד של מטמון השלב השלישי שלו, אשר גרם להפחתה דרמטית ברוחב הפס הניתן לשימוש. אינטל נאלצה להשתמש בפתרונות עוקפים לתכנון הבא שלהם, ובאותו זמן הורידה את זמני האחזור של המטמון הראשי והמשני למינימום של כל תכנון מודרני (פרט ל־Power4 של IBM). כמו כן, הם שדרגו את אפיק בעל 64 ביט ו־266 מגה־הרץ של האיטניום לאפיק של 128 ביט עם 400 מגה־הרץ, דבר ששילש את רוחב הפס של המערכת.
הדור השני של שבבי איטניום (איטניום 2) הושקו ביולי 2002. במצב IA-64, ביצועים במספרים שלמים היו הטובים ביותר מכל תכנון בזמן ההשקה, כאשר הביצועים בנקודה צפה היו שניים רק ל־Power4. מהירויות שעון וגודלי L3 היו 1 ג'יגה־הרץ עם 3 מגה־בייט ו־900 מגה־הרץ ו־1.5 מגה־בייט. ביצועי X86 אמנם שופרו אך עדיין פיגרו מאחורי מעבדי X86 רגילים; ביצועי איטניום 2 היו דומים לביצועי פנטיום 2 (שיצא לשוק ב־1998).
כשנה מאוחר יותר שוחרר תכנון איטניום 2 משופר, בגרסאות של 1.5 ג'יגה־הרץ עם 6 מגה־בייט L3, 1.4 ג'יגה הרץ עם 4 מגה־בייט, ו־1.3 ג'יגה הרץ עם 3 מגה־בייט. בזמן השחרור, גרסת ה־1.5 ג'יגה־הרץ השיגה את התוצאות הגבוהות ביותר של SpecFP ו־SpecInt למעבדים בודדים, מבין כל השבבים המופצים.
החברים ממשפחת איטניום שיצאו לאור ברבע השלישי של 2003 הם גרסה מוזלת של איטניום 2 עם 1.4 ג'יגה־הרץ ו־1.5 מגה־בייט זיכרון L3, וגרסה חסכונית בחשמל עם תדירות שעון של 1 ג'יגה־הרץ עם 1.5 מגה־בייט. הראשון מיועד לתחנות עבודה זולות ואשכולות HPC (מחשבים בעלי ביצועים גבוהים), והאחרון מיועד לשרתי להב ומחשבים "קומפקטיים" אחרים.
בזמן שנמשכים המאמצים לשפר את מהירות ההרצה של קוד x86, הוא נותר עדיין איטי מדי למטרות רבות. החשיבות של תפקודיות ה־x86 נתונה לוויכוח – מעט מאוד אנשים קונים מערכות איטניום כדי להריץ קוד x86. אולם, אינטל מתכננת להחליף את יחידת החומרה האחראית על תרגום x86 עם חבילת תוכנת הדמיה (emulation) (ברוח FX!32 ל־DEC Alpha של חברת דיגיטל). בעקבות כך, צפויה הרצה מהירה יותר של קוד זה והורדת סיבוכיות שבב. לשבבים עם רכיבי תוכנת הדמיה יש תקדים במחשוב עסקי, למשל במכונות VAX ו־S/390.
ייצור ופיתוח מספר ארכיטקטורות מעבדים נעצרו לטובת האיטניום. DEC Alpha של HP ומשפחת PA-RISC עומדים לפרוש לטובת חומרת האיטניום. HP מתכננת לתמוך לעוד 5 שנים בארכיטקטורות הישנות שלה, החל משנת 2003. SGI תכננה במקור לבטל בשלבים את ארכיטקטורת MIPS למעבדים לטובת האיטניום מהר ככל האפשר, אולם תוכניותיה כרגע אינן ברורות, ופיתוח של מוצר בעל שתי ארכיטקטורות צפוי לעתיד הקרוב. ייצור איטניום של SGI מוכר היטב, אולם טכנולוגיית IRIX והבסיס הקיים הם בעלי חשיבות רבה.
תמיכת התוכנה השתפרה מאז שחרורו של איטניום 2. בגרסה זו נעשה שימוש ב Intel QuickPath Interconnect.חלק ממערכות הפעלה שהוסבו הן HP-UX, לינוקס וחלונות של מיקרוסופט. כמו כן OpenVMS ו־FreeBSD בשלבי הסבה לאיטניום. HP מתכננת להעביר את לקוחות Tru64 ל־HP-UX על איטניום, במקום להסב אותה לאיטניום. קיימות הסבות של מסד הנתונים Oracle ו־DB/2, בין היתר.
מספר הפצות (כגון רד האט ואובונטו) הכריזו על הפסקת התמיכה בו בגרסאות עתידיות.
בעיות
ב־2002, האיטניום הוא פרויקט המחשבים השני היקר ביותר בהיסטוריה, שני רק ל־IBM System/360 (אשר היה הצלחה מסחררת). אולם, ישנם ספקות רבים בקשר לעתידו של הפרויקט, בעיקר בגלל שתי בעיות.
הראשונה היא שהיתרונות בפשטות, אחת מהמטרות הראשיות של תכנון VLIW, אינם בולטים למדי באיטניום. לאיטניום מהדור ה־2 יש כמות אדירה של טרנזיסטורים, 221 מיליון במספר, אשר דורשים הספק של 130 ואט. בשביל תקציב דומה, ה-IBM POWER מאפשר 4 מעבדי 64 ביט על רכיב עיבוד אחד. אולם, בעיית הכוח הדרוש רק מתחילה לקבל יחס, נכון ל־2003, בעקבות הוספה של עוד ועוד זיכרון מטמון מסוג L3, וכמות הטרנזיסטורים רק עולה.
השנייה היא שתכנון המהדר אשר מאפשר לאיטניום להגיע למקסימום הביצועים שהוא יכול לבצע הוכיח את עצמו כמשימה קשה, וסוגיה רצינית ביותר. שיפורים מבוצעים בהצבה, אולם הסבת תוכנה לאיטניום קיבלה מוניטין של בעלת קשיים רבים.
השלב הבא במשפחת איטניום יהיה כנראה איטניום 2 עם 9 מגה־בייט זיכרון מטמון L3 ותדירות שעון 1.8 ג'יגה־הרץ. גרסה של שבב זה תשתמש ככל הנראה באפיק ראשי בתדירות של 667 מגה־הרץ. לאחר מכן, בשנת 2005 צפוי לצאת תכנון בעל שם הקוד Montecito אשר יהיה עם ליבה כפולה וביליון טרנזיסטורים. לאחריו, צפוי לצאת בסוף שנת 2008 שבב בעל שם הקוד Tukwila אשר על תכנונו עובדים מהנדסים רבים מפרויקט Alpha EV8 המבוטל ואשר ככל הנראה יהיה בעל ביצועים גבוהים פי 10 ממעבד איטניום 2 הנוכחי (בעל תדירות השעון 1.3 ג'יגה הרץ ומעלה).מעבד הביניים הוא MONTVAILE, הנמכר היום ומגיע להישגים משמעותיים טכנולוגיים וכן במונחי TCO.
מבקרי המעבד איטניום כבר כינו אותו "Itanic". אינטל צפויה להיות במצב מסובך אם מעבד האיטניום יהיה אכזבה, כיוון שהצורך בארכיטקטורה בעלת 64 ביט לשרתים מסחריים רק גובר, והצורך בארכיטקטורה כזו במחשבים אישיים הוא במרחק של מספר שנים בלבד.
AMD64
ארכיטקטורת AMD64 של חברת AMD היא כנראה האיום האמיתי הגדול ביותר לאינטל בנוגע לארכיטקטורת 64 ביט. AMD64 ממשיכה את ההתנהלות המוקדמת של חברת אינטל דווקא בנוגע להרחבות ארכיטקטורה בלי להוריד את התאימות לאחור, החל מ8080 (8 ביט), דרך 16-ביט (8086), ולבסוף מ־16 ביט ל־32 ביט (80386 ועד לפנטיום). ארכיטקטורת AMD64 מרחיבה את ארכיטקטורת x86 בעלת 32 ביט על ידי הוספת אוגרים של 64 ביט, עם תאימות מלאה למצבי 32 ביט ו־16 ביט לתוכנות ישנות. מערכות AMD64 יצאו לשוק באמצע שנת 2003.
הביצועים שלו טובים למדי, אולם המעבד, הנקרא Opteron, נראה כמתחרה יותר לשבבי השרתים בעלי 32 ביט של אינטל – המערכת הגדולה ביותר שאינה באשכול (clustered) הנמצאת בשוק מכילה 4 מעבדים (לעומת 64 של איטניום 2) ומערכות ההפעלה לשרתים המתאימות היחידות כרגע הן Novell NetWare, לינוקס, NetBSD ו־FreeBSD.
כישלון האיטניום ישפיע רבות על יצרנים כמו HP, אשר הצהירו שהם נוטשים את שתי ארכיטקטורות המעבדים שלהם – Alpha ו־PA-RISC – לטובת האיטניום.
אף על פי זאת, עם אימוץ AMD64 על ידי יצרנים כמו סאן מיקרוסיסטמס ו־HP, אינטל הוציאה לאור בפברואר 2004 את IA-32e, אשר מערך ההוראות שלו תואם לחלוטין עם AMD64.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מעבדי אינטל | 2024-05-05T08:54:17 |
בס | קטגוריה:שמות משפחה | 2024-05-29T15:31:03 |
קונטרה-בס | redirect קונטרבס | 2015-09-26T11:08:21 |
תמורה (תחביר) | התמורה היא סוג של לוואי אשר צירופו לגרעין אינו יוצר סמיכות; חלק ממשפט, המהווה ביטוי נרדף, או ביטוי נוסף לתיאור אותו הדבר. בניגוד ללוואי הסמיכות, אין חובת התאמה במין ובמספר בין התמורה לגרעין, ועל כן אחת הדרכים להבחין בין תמורה לבין סמיכות היא העברת הגרעין מצורת היחיד לצורת הרבים, או להפך. כמו כן, ניתן לנצל את העובדה שיידוע של צירוף סמיכות נעשה על ידי הוספת ה"א הידיעה לסומך בלבד.
לדוגמה (החלקים המודגשים הם תמורה):
ראש הממשלה, יצחק רבין, נרצח אתמול בכיכר.
הדוקטור, אבי כהן, הצליח לרפא אותי.
את הסרט, "עבודת נמלים", ראינו בקולנוע ונהנינו מאוד.
ברמזור יש שלושה צבעים: אדום, כתום וירוק.
המילה "או", שמציינת בדרך כלל קשר של ברירה בחלק כולל, משמשת לעיתים לציון תמורה. לדוגמה: "סידהרתה גאוטמה, או הבודהה, היה בנו של מלך מדינת שאקיה".
סוגי תמורה
תמורה קלאסית
לתמורה הקלאסית שלוש תכונות:
יחס של זהות בין התמורה לבין השם שאותו היא ממירה.
ניתן להחליף את מיקומה עם מיקום שם העצם שאותו היא ממירה.
ניתן להשמיטה בלי לפגוע במשמעות המשפט, ולחלופין ניתן להשמיט את שם העצם שאותו היא ממירה בלי לפגוע במשמעות המשפט
תמורה מבארת
תמורה נוספת היא תמורה מבארת. תמורה זו מבהירה את השם שקדם לה, ומתקיים בה יחס זהות בין השם לתמורה. לפני תמורה זו תבוא מילת הבהרה: "כלומר", "זאת אומרת", "הווה אומר", וכדומה. בתמורה זו מתקיימות תכונת הזהות ותכונת ההשמטה.
תמורה מפרטת
סוג נוסף של תמורה הוא תמורה כוללת (או בשמה האחר, תמורה מפרטת); רשימה לאחר ביטוי מכליל, שבסופו נקודתיים ("שלושה אבות: אברהם, יצחק ויעקב"). כמו בתמורה המבארת, גם בתמורה זו מתקיימת תכונת הזהות ותכונת ההשמטה.
תמורה מצמצמת
תמורה זו מצמצמת את השם שקדם לה, על ידי הבלטה או הדגמה: "המורות בבית הספר, ובפרט שולה ותקווה, מצטיינות בבישול", "אני אוהב מאכלי עדות, כמו למשל, מרק עם קובה". בתמורה זו מתקיימת תכונת ההשמטה, אך חסרה בה תכונת הזהות עקב ההמרה החלקית.
תמורה משייכת
תמורה זו משייכת את הגרעין לקבוצה מסוימת. לדוגמה: "יוסף כהן, עורך דין, עובד בסנגוריה הציבורית". במקרה של תמורה משייכת, מוסכם כי השם הפרטי משמש כגרעין, גם אם יופיע שני. בתמורה המשייכת מתקיימת אך ורק תכונת ההשמטה.
תמורה מוחקת
בתמורה זו משמשת לתיקון משמעות, ועל כן נעדרת את כל התכונות של התמורה הקלאסית. לדוגמה: "יצחק, סליחה, אהרון היה המורה שלי בשנה שעברה". מכיוון שהביטוי לפני התמורה הוא הסגר, יש להפרידו בשני פסיקים.
פיסוק התמורה
לפי כללי הפיסוק החדשים של האקדמיה ללשון העברית, סעיף 5, "תמורה תופרד משאר המשפט בפסיק (או בפסיקים) ... אבל אם התמורה קצרה או צמודה במהודק אל שלפניה או כאשר בא שם תפקיד ואחריו שם עצם פרטי – לא תופרד בפסיקים".
האקדמיה אינה מציינת מתי יש להשתמש בפסיק אחד ומתי בשני פסיקים. למעשה, בכל הדוגמאות שמובאות באותו סעיף אין אפילו דוגמה אחת לשימוש בפסיק אחד. אם נסתמך על ההנחיה בסעיף ב' "...שלא להרבות בפסיקים ... בייחוד במקום שמבנה המשפט ניכר ממילות המבנה...", הרי שבניגוד למשפט משועבד, בתמורה ניתן להשתמש בשני פסיקים דווקא כשהיא קצרה וחסכונית במילות קישור (במקרה זה ניאלץ לעבור על הנחיית האקדמיה להימנע מפסיקים בין יחידות קצרות). בכל מקרה, נראה שבפועל המוסכמה היא להפריד את התמורה בשני פסיקים או לא להפרידה בכלל . מובן שאם התמורה נמצאת בסוף המשפט אין צורך להפרידה בשני פסיקים מכיוון שהיא מופרדת כבר על ידי נקודה.
מתי אפוא יש להימנע מלהפריד את התמורה בפסיקים? בעקבות הנחיות האקדמיה ללשון, ניתן להסיק שיש להימנע מתמורה בת מילה אחת או שתיים. לדוגמה: הרשות המבצעת בישראל הממשלה אחראית על ניהול ענייניה של המדינה. אלא שבאופן זה מתעלמים מתפקיד התמורה בהדגשת יחידות בטקסט, במקרה שלנו נושא המשפט . נראה אם כך, כי המקרה היחיד שבו יש להימנע מפיסוק התמורה הוא כאשר מדובר בצירוף. לדוגמה: "שלמה המלך נשא אלף נשים" או "היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר דרש להעמיד לדין את ראש השב"כ אברהם שלום". בנוסף לכך, לפי הנחיות האקדמיה, כאשר התמורה היא שם של ארגון או של יצירה, התמורה תסומן במירכאות ולכן אין צורך להפריד אותה גם בפסיקים.
הערות שוליים
קטגוריה:תחביר | 2024-01-20T16:07:42 |
החומה הגדולה של סין | החומה הגדולה של סין (גם החומה הסינית או החומה הסינית הגדולה; בסינית: 長城, בפין-יין: Cháng Chéng, תרגום מילולי לעברית: "מצודה/עיר ארוכה"; שם נוסף בסינית: 萬里長城, בפין-יין: Wànlǐ Chángchéng, תעתיק: "וָאן-לִי צָ'אנְג צֶ'נְג", תרגום חופשי לעברית: "החומה שאורכה עשרת אלפים לִי") היא מערכת ביצורים מאדמה, מלבנים ומאבנים בצפון סין, שנבנתה ושופצה פעמים רבות בין המאה ה-5 לפנה"ס למאה ה-16, ומטרתה הייתה להגן על האימפריה הסינית מפני פשיטות של ברברים ממונגוליה וממנצ'וריה. מאז המאה ה-5 לפנה"ס נבנו כמה חומות שכונו החומה הגדולה. אחת המפורסמות שבהן הייתה חומה שנבנתה בין השנים 220 ל-206 לפנה"ס על ידי קיסר סין הראשון, צ'ין שה-חואנג משושלת צ'ין, שממנה נותרו שרידים מעטים בלבד. החומה ששרדה עד ימינו נבנתה בתקופת שושלת מינג במאה ה-15 וה-16.
החומה הגדולה נמשכת משָׁאנְהָאיגְווָאן במזרח עד לופ נור במערב, לאורך קשת המתווה באורח גס את גבולה הדרומי של מונגוליה הפנימית. המחקר הארכאולוגי המקיף ביותר בנושא נערך בשנת 2009, והשתמש בטכנולוגיות מתקדמות. המחקר הגיע למסקנה שהחומה הגדולה כולה, הכוללת גם את חומות המשנה המסתעפות ממנה, היא באורך של 8,851 ק"מ. באורך זה כלולים 6,259 קילומטרים של קטעי חומות של ממש, 359.7 קילומטרים של חפירים ו-2,232 קילומטרים של מחסומי הגנה טבעיים כדוגמת הרים ונהרות. החומה הגדולה של סין הוכרזה כאתר מורשת עולמית בשנת 1987.
היסטוריה
ממוזער|250px|הקטע שבאזור באדאלינג, היה הראשון בחומה ששופץ (ב-1957), והקטע הראשון שנפתח לתיירים. גם כיום זהו הקטע המתוייר ביותר בחומה ולכן גם הממוסחר ביותר, ומגיעים אליו מיליוני תיירים בשנה.
המניעים להקמת החומה
הקמת חומות היא אחד המאפיינים של התרבות הסינית. היסטוריון האמנות השוודי אוסוולד סירן (Osvald Sirén; 1966-1879) כתב בשנות ה-30 של המאה ה-20:
כיום מאפיין זה שוב אינו בולט, כיוון שהמלחמות והמהפכות של המאה ה-20 גרמו להריסתן של מרבית החומות. הדוגמה הבולטת ביותר לכך הייתה החלטתו של מאו דזה-דונג להרוס את החומות של העיר העתיקה של בייג'ינג בשנות ה-50 של המאה ה-20 ולסלול במקומן כביש טבעת. אבל בכל מקום בו התפתחה חברה ותרבות סינית הוקמו חומות סביב כפרים, עיירות וערים.
השרידים העתיקים ביותר של חומות בסין נמצאו בחפירות בנפת לונגשאן שבמחוז שאנדונג, שם נחשפה תרבות מהתקופה הנאוליתית הקרויה תרבות לונְגְשָׁאן המתוארכת לאלף השלישי לפנה"ס. ב-2007 נחשפו באתר הארכאולוגי של ליאנגג'ו שבמחוז ג'ג'יאנג, שהייתה מרכז תרבות ליאנגג'ו שהתקיימה במקביל לתרבות לונגשאן, חומות רחבות המתוארכות אף הן לאלף השלישי לפנה"ס. החומה העתיקה ביותר ששרדה בסין מקיפה את בירת שושלת שאנג הזמנית אוֹ (כ-7 קילומטרים צפונית לעיר גֶ'נְגג'וֹאוּ שבמחוז חנאן), ונבנתה במאה ה-16 לפנה"ס. אורך החומה כ-7 קילומטרים וגובהה עולה במקומות מסוימים על 9 מטרים. חיבת הסינים לחומות השתרבבה גם לכתב הסיני. אצל הסינים משמש אותו התו 城 (צֶ'נְג) לציון עיר או חומת עיר. התו 京 (גִ'ינְג) שפירושו עיר בירה היה במקור ציור של מגדל שמירה מעל שער העיר.
כל החומות העתיקות, החל בחומות של תרבות לונגשאן מהאלף השלישי לפני הספירה, וכלה בקטעים רבים של החומה הגדולה של סין מהמאה ה-16 לספירה, נבנו באותה טכנולוגיה – "אדמה נגוחה". בשיטה זה דחסו תערובת לחה של אדמה המכילה יחסים מתאימים של חול, חצץ וחרסית (לעיתים עם תוספת מייצב) לתוך מסגרת חיצונית תומכת, שמעצבת את צורת קטע החומה. את התערובת הלחה שפכו בשכבה בעובי שבין 10 ל-15 ס"מ, ולאחר מכן דחסו אותה בדוחס ידני. בדחיסה מכווץ החומר לכדי 50% מגובהו המקורי. שכבות נוספות של החומר נוספו והתהליך חזר על עצמו עד שהחומה הגיעה לגובה הרצוי. אז הסירו את המסגרת החיצונית, והתוצר בסיום התהליך דמה לבניית חומה מסלע מוצק. לטכנולוגיה זו היו שני יתרונות חשובים לעם שבנה חומות כה רבות: היא הייתה מהירה והיא הייתה זולה כיוון שהשתמשה בחומר זמין באתר.
החומה הגדולה של סין המוכרת כיום היא האחרונה בשורה של חומות שנבנו במשך אלפיים שנים בצפון סין, החל במאה החמישית לפנה"ס. החוקרים מעלים שלוש השערות לסיבת הקמת החומות המרובות במשך השנים:
הגנה מהתקפות השבטים הנוודים – הסיבה העיקרית להקמת החומות. הערבות שמצפון לסין אינן מאפשרות חקלאות. שכנו בהן שבטים שחיו על רעיית צאן, סוסים וגמלים, והם היו חייבים להשלים את מזונם ולדאוג למספוא לבהמות בתקופת החורף באמצעות מוצרים מהחקלאים שבדרום. השלמה זו נעשתה באמצעות סחר או באמצעות מסעי שוד. אנשי השבטים היו לוחמים ופרשים מעולים, והם הטילו את חיתתם על צפון סין, בייחוד כאשר קם בקרבם מנהיג חזק שאיחד את השבטים לכדי צבא חזק. היחסים בין שבטי הנוודים לאימפריה הסינית היו מורכבים וכללו תקופות חוזרות ונשנות של עימות צבאי וקנוניות, וביניהן תקופות של סחר הדדי, חלוקת תשורות הדדית (בפועל תשלום כופר סיני למניעת התקפה) ובריתות באמצעות נישואים. מספר פעמים בהיסטוריה של סין השתלטו השבטים על סין כולה, כפי שעשו המונגולים במאה ה-13 והמנצ'ורים במאה ה-17. החומות הוקמו בהוראת הקיסרים הסיניים כאמצעי הגנה אחרון, לאחר שכל האופציות האחרות להתמודד עם הנוודים – דיפלומטיה, סחר או מסעי עונשין צבאיים – נפסלו או שנוסו ונכשלו.
מניעת מגע בין האוכלוסייה המקומית עם העולם שמחוץ לקיסרות הסינית – יחד עם התפתחות התרבות הסינית שהגיעה להישגים טכנולוגיים (המצאת הנייר, הדפוס ואבק השרפה) ותרבותיים (ספרות, שירה ותיאטרון), התחזקה אצל הסינים האמונה בעליונותם על פני יתר העולם, שכונה בפיהם "ברברים" (夷). משום כך, היו קיסרים שרצו למנוע כל קשר עם העולם החיצון, בין בדרך של בניית חומות בצפון סין ובין באמצעות סגירת נמלי הדרום לסחר עם החוץ. תופעה זו הקצינה החל מאמצע תקופת שושלת מינג.
סיפוח שטחים – החומה הגדולה מוצגת בדרך כלל כאמצעי להגן על החקלאים הסיניים מפני התקפות השבטים הנוודים מצפון, אבל חומות שנבנו בפקודת קיסרי סין עוד באלף הראשון לספירה הוקמו מאות קילומטרים מאדמה חקלאית, ועמוק בתוך ערבות מונגוליה ומדבריות המלח של צפון-מערב סין. מכך נראה כאילו מטרתן כיבוש שטחים ולא רק הגנה עליהם.
שושלת ג'ואו ותקופת המדינות הלוחמות (1045 לפנה"ס – 221 לפנה"ס)
שמאל|ממוזער|250px|מפת החומות שנבנו בתקופת שושלת ג'ואו והמדינות הלוחמות
שושלת ג'ואו, השושלת שהייתה בשלטון זמן רב יותר מכל שושלת אחרת בהיסטוריה של סין (מ-1045 לפנה"ס ועד 256 לפנה"ס), הייתה הראשונה לבנות חומה בצפון סין כנגד עם הנוודים שְׂייֵנְיוּן. החומה, שנבנתה במאה ה-9 לפנה"ס, לא סייעה לשושלת כנגד התקפות העמים הנוודים- השְׂייֵנְיוּן, הז'ונְג (戎) והדִי (氐). ב-771 לפנה"ס הועברה עיר הבירה ללוו-יאנג. ממועד זה ואילך חלה התדרדרות בכוחה של השושלת, ועל אף שהתקיימה תחת שם זה עד 256 לפנה"ס, שלטה שושלת ג'ואו על חלק קטן מצפון-מזרח סין. לכן נוהגים לחלק את תקופת שלטון השושלת לשניים: עד שנת 771 לפנה"ס – שושלת ג'ואו המערבית, ולאחריה שושלת ג'ואו המזרחית. שאר חלקי האימפריה הסינית התפצלו למדינות קטנות יחסית: צִ'ין במערב, וֵיי ממזרח לה, גָ'או בצפון-מזרח, צפונית-מזרחית עוד יותר מדינת יֵן, ובדרום שלטה מדינת צ'ו. מדינות אלו נלחמו ביניהן כמעט ללא הפסק על השליטה בסין, ולכן כונתה תקופה זו בתולדות סין תקופת המדינות הלוחמות (481 לפנה"ס – 221 לפנה"ס). כאשר לא נלחמו המדינות האחת ברעותה, הן נאבקו בשבטי הצפון, הז'ונְג והדִי (כיום מניחים כי היו רועים או הרריים). כאשר הובסו, ניצבו הסינים ישירות מול שבטי הנוודים בערבה המונגולית, אותם כינו "חוּ", ואלה היו מסוכנים בהרבה מהז'ונְג והדִי. כפי שקרה בהיסטוריה הסינית שוב ושוב פעלו הסינים כנגד שבטי הנוודים באחת משתי דרכים – הם הקימו צבא שהיה מבוסס על שיטות הלחימה של הנוודים (פרשים וקשתים) ולחלופין בנו חומות.
החל מאמצע המאה ה-7 לפנה"ס הקימו המדינות: צִ'ין, וֵיי, גָ'אוֹ, יֵן, צ'וּ וצִ'י שתי וערב של חומות בכל רחבי סין כדי להתמודד עם איומים חיצוניים, מהמדינות השכנות או מהנוודים שבערבה מצפון. החומות שקדמו לחומה הגדולה בצפון סין הוקמו בשלהי המאה ה-4 לספירה על ידי המדינות שבצפון סין: צִ'ין, גָ'או ויֵן. באמצע המאה הרביעית התרחבה ממלכת צ'ין מערבה ומזרחה. ההיסטוריון הסיני סה-מה צ'יאן מתקופת שושלת האן ציין שעל מנת להגן על השטחים שכבשה מדינת צ'ין היא "בנתה חומות ארוכות לשם הגנה בפני הברברים". בדומה, ממלכת יֵן התפשטה צפונה ומזרחה לתוך מנצ'וריה, ובנתה חומות על-מנת להגן על נכסיה החדשים. ממלכת גָ'או שביניהן בנתה שתי מערכות מקבילות של חומות, קצרה יותר צפונית-מערבית לבייג'ינג של ימינו, וחומה ארוכה מעט יותר צפונית לה בתוך מונגוליה של ימינו.
מכל החומות הרבות שנבנו בתקופה זו נותרו שרידים מועטים. מבנים מאדמה נגוחה עמידים פחות לפגעי הזמן ממבנים מאבן או מלבנים. כך למשל, שרידים מהחומה שבנתה ממלכת גָ'אוֹ שמצויים במונגוליה הפנימית אינם שונים במראם החיצוני מסוללות עפר טבעיות, ורק כשבוחנים את מרקם הסוללה שהייתה פעם חומה, ניתן להבחין בשכבות ההדוקות מעשי ידי אדם. באופן דומה קשה מאוד להבדיל בין שרידי חומת יֵן הנמצאים במדינת חביי לבין האדמה המכוסה עשב משני צדדיה.
אולם, כפי שההיסטוריה הסינית הראתה שוב ושוב, החומות לא מנעו אף פעם מאויב נחוש לתקוף. בשנת 247 לפנה"ס, בגיל 13, עלה לשלטון בממלכת צ'ין המלך צ'ין שה-חואנג. בשנת 230 לפנה"ס הוא החל במהלך שהוכתר בהצלחה 9 שנים אחר כך – כיבוש כל המדינות השכנות ואיחודן לאימפריה אחת. בשנת 221 לפנה"ס עמד צ'ין שה-חואנג בראש סין המאוחדת כקיסר סין הראשון.
שושלת צ'ין (221 לפנה"ס – 206 לפנה"ס)
שמאל|ממוזער|250px|צ'ין שה-חואנג, קיסר סין הראשון
שמאל|ממוזער|250px|החומה הגדולה שהוקמה בתקופת שושלת צ'ין
צ'ין שה-חואנג, קיסר סין הראשון, מוכר בעיקר הודות לצבא הטרקוטה, כ-8,000 פסלי לוחמים מטרקוטה שהוצבו בחפירים מסביב לקברו (שלא נחפר), שנתגלו ב-1974 ושמוכרזים כאתר מורשת עולמית. אבל המאוזוליאום של צ'ין שה-חואנג, שנבנה במשך ארבעים שנה, היה רק אחד ממפעלי הבנייה המונומנטליים של קיסרה הראשון של סין. הוא גייס לעבודת כפייה מאות אלפי סינים שהשתתפו בבניית חומות, מכלולים של ארמונות ורשת נרחבת של דרכים ותעלות. אחד ממפעלי הבנייה הגדולים ביותר היה הקמת חומה ארוכה בצפון סין.
בשנת 215 לפנה"ס הורה הקיסר להרוס את כל החומות שהקימו המדינות שכבש קודם לאיחוד סין. שנה אחר כך (214 לפנה"ס), שלח הקיסר את המפקד הראשי של צבאו, מֶנְג טְייֵן, צפונה על מנת לגרש את שבטי הז'ונְג והדִי, ולבנות חומה שתמנע את שובם. על פי ההיסטוריון הסיני סה-מה צ'יאן, עמד מֶנְג טְייֵן בראש צבא בן שלוש מאות אלף איש, שדחק את שבטי הז'ונְג והדִי צפונית לנהר הצהוב. אחר כך עמד מֶנְג טְייֵן בראש מפעל בנייה של חומה שנמתחה בין לִינְטָאו (כיום בגאנסו) שבמערב לבין לְיָאוֹדוֹנְג (כיום בליאונינג) שבמזרח. חומה זו שאורכה 4,000 קילומטרים לערך, נבנתה הרחק מצפון לחומה הנוכחית. אחד ההבדלים הגדולים במיקום שתי החומות, זו של תקופת צ'ין וזו הקיימת כיום, קשור לרמת אורדוס. במרכז סין מתווה הנהר הצהוב לולאה גדולה כאשר הוא משנה את מסלולו, שכיוונו בדרך כלל מזרחה אל הים הצהוב, לסירוגין צפונה, מזרחה, דרומה ובחזרה מזרחה. האזור אותו מקיפה הלולאה הגדולה של הנהר הצהוב קרוי "רמת אורדוס" (או מדבר אורדוס), והוא אזור ערבתי עד מדברי באופיו. החומה של ימינו תוחמת את האורדוס מדרום, בעוד שחומת צ'ין נבנתה צפונית לנהר הצהוב, כלומר היא כללה את האורדוס בתחומי סין. ההישג של הקמת חומת צ'ין באזורים שבהם השתרעה מרשים, כשלוקחים בחשבון את תנאי הקרקע והאקלים. חלקים גדולים מהחומה נבנו באזורים הרריים שבהם רכסי הרים מתנשאים לגבהים שבין 2,000 ל-3,000 מטרים, והחורפים באזורים אלו ארוכים וקרים מאוד. מן החומה נמתחה דרך ישרה בת 800 קילומטרים בין מונגוליה הפנימית לבירת השושלת שְׂייֵנְיָאנְג (סמוך לשיאן של ימינו).
אחת התמיהות שעולות למקרא תיאור הקמת החומה היא כיצד נבנתה חומה ארוכה כזו בתנאים גאוגרפיים ואקלימיים כה קשים בזמן יחסית קצר. סה-מה צ'יאן מספק חלק מהתשובות בתיאוריו. על פיהם, החומה לא הייתה רציפה ונשענה על מכשולים טבעיים כדוגמת נהרות, קניונים ורכסי הרים. תשובות נוספות מספק המחקר הארכאולוגי. חומה זו נבנתה בטכניקה המקובלת על הסינים של אדמה נגוחה. בנייה באדמה משתמשת בחומר זמין באתר הבנייה ולכן היא מהירה. מצד שני, בלייה של חומה כזו גם היא מהירה יותר ולכן נמצאו ממנה שרידים מעטים. במונגוליה הפנימית נמצאה סוללה של אדמה נגוחה ואבנים שאורכה כמה מאות קילומטרים, רוחבה אינו עולה על 3 מטרים וגובהה לא יותר מ-3.5 מטרים, ואשר הארכאולוגים תארכו לתקופת צ'ין. שרידים של קטע נוסף, דרומי יותר, בנינגשיה דומים יותר לקפל קרקע מכוסה עשב מאשר למבנה מעשה ידי אדם. הסבר נוסף למהירות בניית החומה קשור לשימוש בחומות קודמות. התברר, כי למרות התיאור של סה-מה צ'יאן על ההרס המוחלט בהוראתו של הקיסר של החומות שבנו המדינות שקדמו לאימפריית צ'ין, חלק מהחומה נשען או עשה שימוש בחומות קיימות. בבניית חומת צ'ין נעשה שימוש בחלקים מהחומות של מדינת יֵן, ושל חומות קדומות של מדינת צ'ין מהתקופה שלפני שהפכה לקיסרות.
ההיסטוריונים מספקים כמה סיבות אפשריות להחלטה לבנות את חומת צ'ין. הראשונה היא אמונה טפלה – הקיסר הראשון היה חסיד גדול של תורת הנסתר, ולכן היה מבועת בשל נבואת אורקל כי "מי שישמיד את צ'ין יהיה חוּ". הסינים כינו את שבטי הצפון בשם הכללי "חוּ" ולכן שיגר הקיסר את מֶנְג טְייֵן להרחיקם תחילה ואחר למנוע את שובם באמצעות החומה. סיבה נוספת היא הקמת מאחז מוגן שממנו אפשר יהיה לתקוף צפונה, וסיבה שלישית היא שבניית החומה יצרה מושבת עונשין שאליה הִגלה הקיסר כל אדם שהורשע בפלילים או שלא ביצע את תפקידיו כמצופה ממנו.
סיבה אחרונה זו היא גם אחד ההסברים מדוע במהלך ההיסטוריה הארוכה של סין הייתה החומה הגדולה קשורה בסיפורים ובאגדות על שלטון רודנים מדכאים, ועל היותה בית קברות שומם ומרוחק לסינים רבים. זאת בניגוד לימינו, שבהם גאים הסינים בחומה הגדולה כהישג יוצא דופן של תרבותם. אחת האגדות הידועות מספרת על מֶנְגגְ'יָאנְג, אישה נאמנה שבעלה נלקח ממנה לשרת בעבודות הבנייה בשָׁאנְהָאיגְווָאן שבקצה המזרחי של החומה, ועל כן אספה בגדים חמים על מנת להביאם לו. אך כשהגיעה לאתר מצאה כי כבר מת מקור ומעייפות. בכיה המר גרם לחומה להיבקע וחשף את עצמות בעלה יחד עם עצמותיהם של אלפי עובדים אחרים, שאותם קברה לפני שהשליכה עצמה לים, כמצופה מאלמנה חסודה. כיום מצביעים על ארבעה סלעים בים מול שָׁאנְהָאיגְווָאן כמקום קברה.
החוּ שגרם בסופו של דבר לנפילת שושלת צ'ין היה דווקא בנו השני של הקיסר, חוּהָאי, שהיה יחד עם הקיסר במסעו בעת שמת. בעצת מורו, הסריס גָ'או גָאוֹ, הוא זייף מכתבים מטעם הקיסר כביכול, המורים ליורש העצר ולמפקד הצבא, מֶנְג טְייֵן, ששירתו בחומה הגדולה, להתאבד. לאחר שעלה לשלטון הוא המשיך בשיטות הדיכוי של אביו, גביית מיסים גבוהים וגיוס עובדי כפייה. עם זאת, בלא כישוריו המדיניים של אביו גרמה מדיניות זו למרידות רבות והביאה תוך ארבע שנים לנפילת השושלת. מאה שנים אחר כך טען איש ממשל בשושלת האן שהחליפה את שושלת צ'ין, כי בניית החומה הגדולה במרחק כה גדול ממרכזי האוכלוסייה, והשמירה עליה, היו הגורמים העיקריים למרידות הרבות, משום שהניסיון לשלוח אספקה למרחקים כה גדולים לא צלח, והחיילים על הגבול היו רעבים וחסרי ביגוד מתאים. ואכן, מייד עם נפילת שושלת צ'ין עזבו כל המגויסים את עמדותיהם וחזרו לביתם. בכך נפתחה הדרך לאויב מר חדש לסינים, שבטי השיונגנו, שהשתלטו על האורדוס.
חומת צ'ין נתקבעה בזיכרון הקולקטיבי הסיני באופן כה חזק עד שבמפגשים הראשונים עם אירופאים החל מהמאה ה-17 העלו הסינים את הטענה, שנקלטה, כי החומה אותה פגשו האירופאים (שהייתה בעצם חומה שנבנתה במאה ה-16 בתקופת שושלת מינג) היא בעצם חומת צ'ין המקורית. ואכן, החל בשלהי המאה ה-18 ועד שלהי המאה ה-20 נשמעה טענה חוזרת ונשנית, אותה העלו היסטוריונים וחוקרים, כי החומה של ימינו היא החומה שנבנתה בימיו של קיסר צ'ין. לפיכך היא לא רק החומה הארוכה בעולם אלא גם בין העתיקות ביותר. אפילו ב-1985 דיווח עיתונה של המפלגה הקומוניסטית של סין, היומון הסיני בשפה האנגלית "יומון העם" כי "החומה הארוכה בת 6,000 קילומטרים נבנתה לפני יותר מ-2,500 שנים".
שושלת האן (206 לפנה"ס – 220 לספירה)
שמאל|ממוזער|250px|החומה הגדולה שהוקמה בתקופת שושלת האן: בצהוב – גבולות סין כיום; בשחור – חומה שנבנתה בתקופה הראשונה לשושלת האן במאה ה-2 לפנה"ס; ובכתום – חומה שנבנתה במאה ה-1 לספירה
שמאל|ממוזער|250px|חורבות מגדל שמירה סיני בחומה מתקופת שושלת האן בדוּנְחְוָאנְג
במקביל לעלייתה של שושלת האן לשלטון בסין עלה לשלטון מנהיג שבטי השיונגנו, השאניוּ ("מנהיג עליון" בהיררכיה של השיונגנו) מָאוֹדוּן (שלט בין 209–174 לפנה"ס). הוא הגביר את האחדות הפנימית בקרב שבטי השיונגנו, ותוך תקופה קצרה הביס את שבטי הנוודים השכנים, השתלט על שטחים נרחבים במרכז אסיה, והחל לפשוט גם על ערי סין. בחורף 200 לפנה"ס, לאחר פשיטה של השיונגנו על עיר הגבול מָאיִי (סמוך לטָאיְוֵּאן, בירת מחוז שאנשי כיום), הוביל הקיסר גָאוֹדְזוּ (מייסד שושלת האן) באופן אישי, מערכה צבאית נגד מָאוֹדוּן. בקרב בָּאידֶנְג צפונית לפִּינְגצֶ'נְג (כיום דָאטונְג), הוא כותר בידי פרשי השיונגנו שמנו על פי ההיסטוריונים הסינים הקדומים בין 300,000 ל-400,000 איש. הקיסר, שהושם במצור בן שבעה ימים, הצליח בקושי להימלט משביה.
לאחר התבוסה בפִּינְגצֶ'נְג, החליט קיסר האן לנטוש את הפתרון הצבאי לאיום שהיוו השיונגנו, ותחת זאת שלח את לְיוֹ גִ'ינְג (劉敬) אל השיונגנו כדי לנהל עמם משא ומתן. הסכם השלום אותו השיג השליח כונה "חֶאצִ'ין" (和親 – מילולית "קרבה הרמונית", אבל מקובל לתרגם כ"שלום וידידות"), ועל פיו נקבע מעמד שווה בין שתי המדינות, כשהחומה הגדולה משמשת גבול משותף. חלק מההסכם כלל גם ברית נישואים בין סין לשיונגנו, כשאל השאניו נשלחה נסיכה משושלת האן ככלה, וכמו כן קיבלו השיונגנו מדי שנה מתנות של משי, משקאות חריפים ואורז.
ברית זו קבעה את תבנית היחסים בין ההאן לשיונגנו למשך כ-60 שנים. עד 135 לפנה"ס חודשה ברית זו לא פחות מתשע פעמים, כשערך ה"מתנות" גדל עם כל חידוש של ההסכם. גִ'יג'וּ, בנו ויורשו של מָאוֹדוּן, המכונה לָאושָׁאנְג שאניו, המשיך במדיניות ההתפשטות של אביו. לָאושָׁאנְג הצליח, במשא ומתן עם הקיסר וֶן משושלת האן, לקבוע את התנאים למערכת סחר רחבת היקף במימון ממשל קיסרות סין.
בעוד שהשיונגנו זכו להישגים ניכרים, מנקודת המבט הסינית היו הסכמי השלום יקרים, משפילים ובסופו של דבר חסרי ערך. לָאושָׁאנְג המשיך ליזום פשיטות שוד נגד כפרי הקיסרות ועריה, ובמקרה אחד אף הגיעה אחת מפשיטות השוד קרוב לצ'אנג-אן, בירת שושלת האן. בשנת 141 לפנה"ס עלה לשלטון הקיסר ווּ, שהחליט לשים קץ להשפלה. הוא השקיע כסף רב בחיזוק הצבא הסיני ובאימונו בשיטות הלחימה של השיונגנו. בסתיו של שנת 129 לפנה"ס פרצה מלחמה כוללת בין קיסרות סין לשיונגנו. הסינים כבשו את האזורים בעלי החשיבות האסטרטגית, ממדבר אורדוס ומסדרון גאנסו ועד אגם לופ נור. בין השאר הם הצליחו באמצעות כיבושים אלו להפריד בין השיונגנו לבין השבטים המכונים צְ'יָאנְג בדרום, והשיגו גישה ל"אזורים המערביים" (西域 בפיניין Xīyù – כיום שינג'יאנג).
עם סיום הכיבושים החלו הסינים לבנות מחדש חומות שמטרתן להגן על הטריטוריות שכבשו. על פי ההיסטוריון סה-מה צ'יאן הם "שיפצו את מערכת ההגנה הקודמת שהוקמה על ידי מֶנְג טְייֵן בתקופת שושלת צ'ין וחיזקו את הגבול לאורך הנהר הצהוב". ארכאולוגים סבורים כי קיסרי האן לא הסתפקו בשיפוץ חומות ישנות, אלא גם הקימו חומות חדשות באורך של כמה אלפי קילומטרים לאורך הגבול הצפוני. בחפירות ארכאולוגיות בחביי נחשפה חומה שאורכה 15 קילומטרים שתוארכה בוודאות לתקופת האן. רוחב החומה 8 מטרים, אם כי גובהה הצטמק במשך השנים למטר וחצי בלבד. חומות, ביצורים, ומצודות מתקופת הקיסר ווּ התגלו במונגוליה הפנימית, ובין השאר התגלתה שם עיר מבוצרת, מאות קילומטרים צפונית לגבול אימפריית ההאן. כל החומות והמבצרים היו בנויים מאדמה נגוחה המחופה באבן.
במקביל השתלטו הסינים, תוך כדי קרבות עם השיונגנו וכריתת בריתות עם שבטים מקומיים, על שטחים בצפון-מערב והגיעו עד יוּמֶנְגְווָאן ("מעבר שער הירקן"), כ-75 קילומטרים צפונית-מערבית לנווה המדבר של דוּנְחְוָאנְג (כיום בגאנסו), בקרבת הביצות המלוחות של הלופ נור. שליטתם על טריטוריות אלו אפשרה את הפעלתה של דרך המשי, שעברה דרך שני אתרים אלה ודרכה עברו שיירות של סוחרים בין סין להודו (ובסופו של דבר גם לאירופה שבשליטת האימפריה הרומית). על מנת להגן על הדרך, הקימו הסינים חומה ששרידיה התגלו לראשונה ב-1907, כשהארכאולוג וחוקר הארצות אורל שטיין (Aurel Stein; 1862–1943), בריטי יליד הונגריה ממוצא יהודי, הגיע לאזור מכיוון מערב, לאחר שיצא מהודו בחיפוש אחר נאות המדבר האבודים של דרך המשי. החומה, שעובייה 2.5 מטרים וגובהה 2 מטרים, הבנויה מאדמה נגוחה, הייתה מכוסה בחול, והמבנים היחידים שבלטו בה היו מגדלי השמירה הריבועיים שאורך צלעם 11 מטרים וגובהם שבעה מטרים. חומות אלו נבנו בעשור האחרון של המאה השנייה לפנה"ס ובעשור הראשון של המאה הראשונה לפנה"ס, והן הגיעו לנקודה המערבית ביותר אליה הגיעו החומות הסיניות אי פעם. החומה הקיימת כיום, חומת שושלת מינג, מגיעה רק עד גְ'יָאיוְּגְווָאן, כ-220 קילומטרים מזרחית לדוּנְחְוָאנְג.
למרות ניסיונם של שליטי שושלת האן להציג עצמם כשליטים נאורים ומוסריים בהשוואה לדיכוי שייצגה שושלת צ'ין, הרי שבנוגע להקמת חומות מעריכים הארכאולוגים כי בתקופת האן נבנו ושוחזרו חומות באורך של 10,000 קילומטרים לעומת 5,000 קילומטרים של חומות צ'ין. השמירה על חומות אלו הייתה יקרה מאוד בכוח אדם, והקרבות הבלתי פוסקים עם השיונגנו רוקנו את קופת האוצר. מצב זה חייב את קיסרי האן לנקוט באותן פעולות שנקט קיסר צ'ין – גיוס כפוי של אנשים ומיסוי כבד. בשנים שלאחר שלטון הקיסר ווּ חזרו הסינים להסכמי "השלום והידידות" עם השיונגנו, אלא שהפעם הם כונו "יחסי כפיפות" של מנהיג השיונגנו לקיסר סין.
שושלת האן שלטה לכאורה עד תחילת המאה ה-3 לספירה, אך בניית החומות פסקה כבר בסוף המאה הראשונה לפנה"ס. בשלהי שלטונה התחוללו מרידות בלתי פוסקות, ושבטי הנוודים בצפון ניצלו את האנרכיה למסעות שוד או שהציעו את שירותיהם למרבה במחיר. בשנת 196 השתלט בפועל על השלטון צָאו צָאו, מפקד בצבא האן, וב-215 הוא החליט לסגת ממדבר אורדוס. צָאו צָאו מת ב-220 לספירה, ועם מותו בא למעשה הקץ לשושלת האן.
שושלת ג'ין (265–420) ושושלת וי הצפונית (386–534)
תקופה ארוכה לאחר התמוטטות שושלת האן הייתה סין מפולגת בין מדינות שונות, חלקן הוקמו על ידי שבטי נוודים מהצפון. בשנת 280 לספירה הצליחה שושלת ג'ין לאחד לזמן קצר את סין תחת שלטונה, וכעבור שנה הקימה חומות בגבולה הצפוני על בסיס חומת צ'ין, "כשהיא משתרעת לאורך של יותר מ-3,000 לי של הרים וערוצי נחלים". מחומה זו לא נותרו שרידים. החומות לא עזרו לשושלת ג'ין כנגד מורדים שמוצאם מהשיונגנו שהתיישבו בהסכמת הסינים בצפון סין. לאחר כיבוש ערי הבירה לוו-יאנג (בשנת 311) וצ'אנג-אן (בשנת 316) נמלטו בני משפחת סְה-מָה, מקימי השושלת, דרומית לנהר יאנגצה והקימו את שושלת ג'ין המזרחית.
השְׂייֵנְבֵּיי (鲜卑) היו אחת מקבוצות הנוודים הגדולות שתפסו את מקומם של השיונגנו. השיינבי, במקור ממנצ'וריה, השתלטו תחילה על מונגוליה ואזורי הספר עם סין, ואחר כך כבשו חלקים מסין והקימו ממלכות בצפונה. רובן לא שרדו יותר מעשור או שניים, אבל אחת הממלכות, שהוקמה על ידי שבט הטְווֹבָּה (拓拔) בשנת 386 וכונתה שושלת וי הצפונית, החזיקה מעמד במשך 150 שנים. בירתה הראשונה של השושלת הייתה פִּינְגצֶ'נְג (כיום דָאטונְג) בצפון שאנסי סמוך לגבול הצפוני של השושלות הקודמות (צ'ין והאן) ולאיום החדש שהגיע מצפון, שבטי הז'וֹאוּזָ'אן (柔然). בשנת 423, בעקבות פשיטות על מושבות חקלאיות מצפון לפינגצ'נג, הקים נסיך טְווֹבָּה "חומה ארוכה... החל בצְ'אצֶ'נְג ועד ווּיְוֵּאן הרחק במערב, ואורכה יותר מ-2,000 לי", פחות או יותר בקו שהתוו החומות של שושלת ג'ואו. כעבור שנה (424), הצליח כוח בן 60,000 איש משבטי הז'וֹאוּזָ'אן לפרוץ חומה זו ולכבוש את שֶׁנְגלֶה, שהייתה בירת השושלת לפני פינגצ'נג. בתגובה החלה מלחמה שהסתיימה בשנת 429 בתבוסת הז'וֹאוּזָ'אן. לאורך החומה הוקמה שרשרת של מחנות ובהם שוכנו חילות מצב ששמרו על הטריטוריה שנכבשה. ב-446 החליט הקיסר שְאדְזוּ להוסיף חומה נוספת להגנת הבירה, דרומית לחומה הראשונה, וגייס לשם כך 100,000 עובדי כפייה. החומה החלה בשָׁאנְגגוּ שבמזרח והשתרעה "לאורך של כמה אלפי לי" עד המפגש עם הנהר הצהוב. שושלת מינג עתידה לחקות טכניקה זו של חומה כפולה שנועדה להגן על הבירה במקרה שהחומה החיצונית תיפול.
בשנים הראשונות לשלטון השושלת נבנו החומות במטרה לשמש קרש קפיצה שממנו ניתן יהיה לתקוף את השבטים הנוודים. בשנים שלאחר מכן, כאשר כוחה הצבאי של השושלת הלך ונחלש, ושוב לא היה בכוחה ליזום מסעות צבאיים, השתנתה האידאולוגיה של בניית החומות, והן נועדו לשמש חיץ מפריד בין הצפון הברברי לסין התרבותית. גָאוֹ לוּ, שהיה שר בכיר בחצר הקיסרית פֶנְג, הצליח לשכנע אותה להשקיע בחיזוק חומות קיימות, ובהארכת החומה מזרחה מהקצה המזרחי בצְ'אצֶ'נְג ועד מפגש ההרים במחוז ליאונינג עם הנהר ליאו. מחומות אלו נמצאו שרידים בלבד בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20. ההידרדרות התעצמה כאשר ב-494 נפלה ההחלטה להעתיק את הבירה מפינגצ'נג לבירה ההיסטורית לוו-יאנג. חילות המצב שעל החומה היו עתה רחוקים מהבירה, וסבלו עקב כך מרעב בשל אספקה בלתי סדירה של מזון. החל בשנת 523 החלה סדרה של מרידות במחנות הצבא שעל הגבול. ב-528 הצליח אָרג'וּ ז'ונְג, אחד המורדים, להשתלט על הבירה, להוציא להורג את הקיסרית ואת יורש העצר ולהמליך יורש בובה. עשר שנים אחר כך בא הקץ לשושלת וי הצפונית, כאשר גָאוֹ חְווָאן, אחד ממפקדי צבאות המורדים, הורה לפַנות את לוו-יאנג ולהרוס אותה.
שושלות צ'י הצפונית, ג'ואו הצפונית וסווי (550–618)
על חורבותיה של שושלת וי הצפונית קמו לזמן קצר שתי ממלכות, שושלת צ'י הצפונית (577-550) ושושלת ג'ואו הצפונית (581-550). מולן ניצב מצפון אויב חדש, שבטי הגקטורקים (Göktürk – בטורקית "הטורקים של השמים"), המכונים בפי הסינים בשם טוּג'וֵּה (突厥 בפין-יין Tūjué). שבטי נוודים אלו, שהיו אבותיהם הקדומים של העמים הטורקיים של ימינו, היו תחילה וסאלים של הז'וֹאוּזָ'אן, השליטים הקודמים של הערבה המונגולית. במלחמה שפרצה ביניהם הביסו הגקטורק, תחת מנהיגותו של בומין (המכונה גם טאומן), את הז'וֹאוּזָ'אן, ואחר כך גם שבטי נוודים אחרים (552), והקימו אימפריה רחבת ידיים במרכז אסיה. בומין הכריז על עצמו כגן (החאן של כל החאנים), והאימפריה שהקים היוותה איום ישיר על צפון סין. בניסיון להתמודד עם האיום נקטו שתי הממלכות שורת צעדים. השיטה העיקרית הייתה כופר. בין השנים 553 ל-572 קיבל שליט הטורקים מדי שנה 100,000 גלילי משי מממלכת ג'ואו הצפונית בלבד. שיטה נוספת להתמודד עם האיום הייתה בניית חומה. בין 552 ל-564 בנתה שושלת צ'י הצפונית כמה קטעי חומות באורך כולל של כ-3,300 קילומטרים בשאנשי, בחביי ובחנאן. חומות אלו הגיעו במערב עד הנהר הצהוב ובמזרח עד ים בוהאי. כך למשל, בשנת 555 גייס קיסר צ'י קרוב לשני מיליון איש לבניית קטע בן 450 קילומטרים בין מעבר ג'וּיוּנְג (צפונית לבייג'ינג) לגדה המזרחית של הנהר הצהוב. מחומות אלו נותרו שני קטעים בשאנשי, שרוחבם 3.3 מטרים וגובהם כיום 3.5 מטרים. שיטות אלו נתנו מענה חלקי בלבד לאיום. בשנת 563 פשטו הטורקים עמוק לתוך חביי "כשהם לא מותירים אחריהם אדם או בהמה".
בשנת 577 כבשה שושלת ג'ואו הצפונית את שושלת צ'י הצפונית, בעוברה חומה שנבנתה ב-564 ונועדה למניעת פלישה מסוג זה. בשנת 581 השתלט על השלטון יָאנְג גְ'ייֵן, אציל מחצר שושלת ג'ואו, והכריז על עצמו קיסר וֶן בשושלת חדשה, שושלת סווי. שמונה שנים לאחר מכן הוא כבש גם את השטחים שהיו בשליטת שושלת צ'ן ששלטה בדרום סין, ובכך הביא לאיחודה מחדש של סין, בפעם הראשונה זה ארבע מאות שנים.
אחת ההחלטות הראשונות של הקיסר ון הייתה להפסיק את תשלומי הכופר לטורקים. על מנת לעמוד בפני הפלישה הצפויה מהחלטה זו פעל הקיסר בדרך המקובלת, והורה לבנות חומות. כבר בשנה הראשונה לשלטונו (581) הורה הקיסר על בניית חומות בצפון-מערב שאנשי, אבל בסוף אותה שנה פרץ שאטו, מנהיג הטורקים המזרחיים, את החזית וכבש את העיר ליניו על חופה של חביי. בתגובה, כתב אחד ההיסטוריונים, "שיפץ מנהיג סווי את ההגנות, הקים חומות ארוכות בחזית... ושיכן כמה עשרות אלפי חיילים שם". הטורקים הגיבו בדרך שחשפה את מגבלות החומה, וב-582 עקפו אותה ממערב כשהם עורכים פשיטה רחבת היקף על צפון-מערב סין במחוזות שאנשי וגאנסו. בסופו של דבר לא החומות הצילו את סין אלא מלחמת אחים שפרצה בין הטורקים המזרחיים למערביים. שאטו נאלץ לבקש את חסותו של קיסר סין, שהסכים לצייד את צבאו של שאטו במזון ובבגדים בתמורה להכרה במעמדו כוואסל של סין. למרות הסכם הכפיפות ביניהם, הורה הקיסר על בניית חומות נוספות. בשנת 585 נשלחו 30,000 איש לבנות חומה באורך 700 לי בין לינגוו בצדה המערבי של לולאת הנהר הצהוב וסווידה בסמוך לקצה המזרחי (קרוב לתוואי של החומה של שושלת מינג). שנה אחר כך נשלחו 150,000 איש לבנות כמה עשרות מוצבים במדבר של מונגוליה הפנימית, וב-587 נשלחו יותר מ-100,000 איש במטרה לעבוד על קטעים שבנייתם החלה בעבר.
בשנת 604 ירש את הקיסר ון בנו השני גוָאנְג, ונקרא הקיסר יָאנְג. בשנת 607 הוא חידש את הסכם הכפיפות עם הכגן של הטורקים, אבל באותה שנה במקביל נשלחו מעל מיליון איש לבנות חומות ארוכות מיוליון שממערב לנהר הארגמן שבמזרח, שנה אחר כך נשלחו 200,000 איש לבנות חומות באותו אזור. תוואי החומה המתואר מקביל לקו הגבול הנוכחי בין שאנשי למונגוליה הפנימית ונועד להגן על הבירה בלוו-יאנג. שרידים מחומה זאת מצויים במדבר גובי. כיום קשה לזהות את הסוללה, שגובהה עד 2.5 מטרים, שנפערו בה חורים גדולים, כחומה מעשה ידי אדם.
כמו שושלת צ'ין 800 שנים לפניה, התמוטטה שושלת סווי אחרי שני קיסרים בלבד, כשהקיסר השני אחראי ישירות במעשיו להתמוטטות. הקיסר יָאנְג הסתבך במלחמה עם ממלכת קוגוריו ששלטה בצפון חצי האי קוריאה. כל חילות המשלוח ששלח כנגד ממלכת קוגוריו הובסו, ובינתיים החליט מנהיג הטורקים לנצל את ההזדמנות ולבטל את הסכם הכפיפות ופלש לצפון סין למרות החומות. בשנת 615 הוא אפילו ערך מצור על קיסר סין במשך 36 ימים בעיר הקסרקטין יֵנמָאן. בתגובה החליט הקיסר להעביר את הבירה דרומה מלוו-יאנג לנאנג'ינג בשנת 616. אלא שאויביו האמיתיים של הקיסר היו מבפנים. יוּוֶן חוּאגִ'י, בנו של אחד ממפקדי הצבא הנאמנים, רצח את הקיסר שנתיים אחר כך, ובכך בא הקץ לשושלת סווי.
שושלת טאנג (618–907), שושלת ליאו (907–1125) ושושלת ג'ין (1115–1234)
את שושלת סווי החליפה בשלטון שושלת טאנג. בהיסטוריה הסינית מקובלת תקופת השלטון שלה כתחילת תור הזהב של סין. האימפריה הסינית השתרעה על השטח הגדול ביותר עליו שלטה שושלת ממוצא סיני. הכלכלה שגשגה, והתרבות הסינית, ובייחוד השירה, פרחה, וכל זאת אירע מבלי שאף אחד מקיסרי השושלת הורה לבנות חומה. גם לשושלת טאנג לא חסרו אויבים מבחוץ. שבטי הטורקים בצפון שוב החלו לפשוט על סין, אלא שקיסרי טאנג נקטו טקטיקה שונה לחלוטין כנגדם. את שינוי הגישה הוביל טָאידְזונְג, קיסר טאנג השני. בתחילת שלטונו, כשנראה כי אין פתרון אחר, ניסו יועציו להציע לו בניית חומות, אולם הוא זלזל בגלוי בהצעה. הוא ניצח את הטורקים בכך שדאג לסכסך בין הפלגים השונים שלהם, והעביר את תמיכתו בכל פעם לפלג אחר. המלחמות הפנימיות החלישו את הטורקים, וטאידזונג השכיל לנצל את נקודות החולשה שלהם, למשל אחרי חורף קשה (שבו מתו רבים מסוסיהם) או אחרי מלחמת אחים שהחלישה את שני הצדדים, על מנת לתקוף ולהביס את הטורקים.
לאחר ששושלת טאנג התמוטטה בשנת 907 תפסו את מקומה כמה שושלות ומדינות, ובצפון סין התבססה שושלת ליאו שהוקמה על ידי שבטי נוודים ממנצ'וריה – החיטאן. שליטי השושלת אימצו גינונים ומנהגים של שושלות סיניות קודמות, ובהם בניית חומות. שנה בלבד לאחר שעלה לשלטון (908) החל קיסר ליאו לבנות חומה בצפון-מזרח סין. מערך חומות ומחנות צבאיים נבנו גם הרחק צפונה בערבה המונגולית. חמישים שנה אחר כך התבססה בדרום סין שושלת שליטים סינים בני האן – שושלת סונג (960–1279). ב-979 ניסה קיסר סונג לכבוש את צפון סין והובס בידי שושלת ליאו. את המשך בניית החומות מימנה שושלת ליאו באמצעות מיסוי, גיוס כפוי של חיילים וסחיטה באיום צבאי על שושלת סונג, שהייתה עשירה כלכלית ותרבותית, אבל צבאה היה חלש. ב-1112 הוביל אָגוּדָה, מנהיגם של היורצ'ן שהיו שבטים נוודים ממנצ'וריה ווסאל של שושלת ליאו, מרד כנגד השושלת. הוא הביס את צבא שושלת ליאו, וב-1125 היה לשליטה של צפון סין כמייסד שושלת חדשה, שושלת ג'ין. ב-1126 הוביל קיסר ג'ין מערכה צבאית כנגד שושלת סונג ששלטה בדרום סין, וכבש מידיה את הבירה קאיפנג. בני משפחת שושלת סונג נמלטו דרומה והקימו את בירתם מחדש בהאנגג'ואו, כשרק תנאי השטח רווי הנהרות, התעלות והאגמים של הדרום הגנו עליהם מחיל הפרשים של היורצ'ן.
גם קיסרי שושלת ג'ין בנו חומות. החומות הוקמו צפונית לממלכתם במנצ'וריה ובמונגוליה, הרחק מצפון לחומת שושלת מינג ששרדה עד ימינו. חומות נבנו בשנים 1166, 1181, 1188, 1193, 1196 וב-1201, כשהם מגייסים למיזם זה עד 750,000 איש בכל פעם. בחומות אלו הוכנסו שיפורים טכנולוגיים לעומת החומות הקודמות והן היו בנויות מסדרה של מכשולים: תעלה חיצונית, חומה חיצונית, תעלה פנימית (שרוחבה נע בין עשרה ל-60 מטרים) והחומה הראשית. חרכי ירי נקבעו בחלקה העליון של החומה. לאורך החומה הוקמו משטחים בצורת חצי עיגול, שמהם אפשר היה לירות על הכוח התוקף את חלקי החומה האחרים. מגדלי איתות, שמהם אותתו, באמצעות איתות עשן ביום ואש בלילה, על התקפה, הוצבו לאורך החומה. הקיסרים לא הסתפקו בקו הגנה אחד ובנו מערכת מסועפת של חומות. קו ההגנה החיצוני נמשך לאורך 700 קילומטרים מחיילונגג'יאנג שבמזרח ועד מונגוליה. מערכת החומות הפנימית התפרשה לאורך של 1,000 קילומטרים צפונית וצפונית-מזרחית לבייג'ינג. האזור שבו נבנה מערך החומות החיצוני הוא בגובה ממוצע של 1,800 מטרים מעל פני הים, וגם כיום זהו אחד האזורים השוממים ביותר בצפון סין. רוב החומות התפוררו מזמן וכוסו בתלים הבולטים בעיקר בחורף, כאשר הרוח עורמת שלג בצד אחד ומבליטה בכך את הפרשי הגבהים. במעט מקומות ניתן עדיין להבחין בשרידי חומות בגובה וברוחב שני מטרים.
שמאל|ממוזער|250px|מעבר ג'וּיוּנְג כיום
במקביל לבניית חומות, נהגו שליטי שושלת ג'ין כלפי שבטי הנוודים בצפון באסטרטגיה של "הפרד ומשול", כשהם מעבירים את תמיכתם מקבוצת שבטים אחת לאחרת, כאשר היה חשש שהקבוצה הראשונה מתחזקת מדי. במסגרת מדיניות זו תמכה שושלת ג'ין במנהיג מונגולי בשם טמוג'ין ועודדה אותו להילחם כנגד הטטרים, שהיו אז הכוח החזק בערבה. עם ניצחונו על הטטרים ב-1196 גמל לו שליט השושלת וכינה אותו "שומר החזית", כינוי אירוני משהו בהתחשב במה שקרה מאוחר יותר. לאחר שאיחד את כל השבטים המונגולים תחת שלטונו כינס טמוג'ין ב-1206 את הקורילטאי (האספה הלאומית של מנהיגי המונגולים) ובו הוכרז כשליט עליון בשם ג'ינגיס חאן. בשנת 1211 הוא הוביל צבא בן 100,000 פרשים שעקף את חומת ג'ין החיצונית בקצה הצפון-מערבי. חילות המצב במבצרים שבדרכם נכנעו בלא קרב, אם משום הפחד מהמונגולים, או משום שהיו בני שבט החיטאן שנכבש במקור על ידי היורצ'ן. המקום היחיד שבו נתקל הצבא המונגולי בקשיים היה המבצר במעבר ג'וּיוּנְג, המעבר החשוב ביותר צפונית לג'ונְגדוּ (כיום בייג'ינג), בירת שושלת ג'ין. באמצעות נסיגה מדומה הפיל המפקד המונגולי בפח את המגנים בכך שהם יצאו לתקוף את הכוח המונגולי "הנסוג" והשאירו את השערים, ולפיכך גם את הדרך לבירה, פתוחים. נהוג ליחס לג'ינגיס חאן את האימרה "חומות חזקות כאומץ הלב של הכוח המגן עליהן".
ג'ונְגדו נפלה בסופו של דבר ב-1215, וסין נכבשה בהדרגה, עד שב-1279 הייתה כל סין תחת שליטת המונגולים. השושלת שהוקמה על ידי צאצאיו של ג'ינגיס חאן ושלטה על כל סין, שושלת יואן (1271–1368), לא נזקקה לחומות שכן היא כללה גם את מונגוליה, האזור שחומות שליטי סין הקודמים נועדו להגן מפניו.
שושלת מינג (1644-1368)
התחלות ראשונות
שמאל|ממוזער|250px|החומה הגדולה שהוקמה בתקופת שושלת מינג
שמאל|250px|ממוזער|הקצה המערבי של החומה ליד ג'יאיוגוואן
שושלת מינג, השושלת האחרונה של שליטים ממוצא סיני ששלטה על כל סין, קמה בעקבות אסונות הטבע והרעב שבאו בעקבות מרידות רבות שפרצו נגד השליטים הזרים משושלת יואן. אחד ממנהיגי המורדים, ג'וּ יְוֵּאנְגָ'אנְג, התגבר תחילה על קבוצות המורדים האחרות, ואחר כך גם על צבא שושלת יואן. ב-1368 הכתיר עצמו כקיסר הראשון בשושלת מינג (בסינית: "המזהירה") בשם חוֹנְגְווּ ("לחימה נרחבת"). הקיסר הקודם נמלט למונגוליה, ולכן אחת הפעולות הראשונות של חוֹנְגְווּ הייתה לבצר את מעבר ג'וּיוּנְג שמצפון לבייג'ינג של ימינו, שדרכו הגיעו המונגולים 150 שנים קודם לכן. המצודה שנבנתה במקום השתרעה בין שתי פסגות הרים לאורך של 13 לי ושלטה על העמק שבו עברה הדרך. מלבד מבצר זה לא בנו הקיסרים הראשונים משושלת מינג חומות, מהסיבה הפשוטה שלא נזקקו להן. הן חוֹנְגְווּ והן בנו, הקיסר השלישי יוּנְגְלֶה, עמדו בראש צבא חזק, מאורגן ולמוד קרבות, ופשטו מדי פעם למונגוליה על מנת להבטיח רגיעה בצפון.
תרומת הקיסר הראשון לביצורים הייתה לארגן סדרה של מבצרים לאורך שני קווי הגנה. בקו ההגנה החיצוני הוקמו שמונה מבצרים עמוק בערבה הצפונית, כ-200 קילומטרים צפונית לחומה של ימינו. בקו ההגנה הפנימי הוקמו מצודות מגְ'יָאיוְּגְווָאן בגאנסו שבמערב ועד שָׁאנְהָאיגְווָאן בחביי שבמזרח. המצודה המזרחית חסמה את המעבר ממנצ'וריה ומקוריאה לסין דרך החוף, והמצודה המערבית היא נווה מדבר השוכן בין שני רכסי הרים בקצה מסדרון גאנסו. בסופו של דבר שמשו נקודות אסטרטגיות אלו כקצות החומה של ימינו, שנבנתה מאוחר יותר. אך בתקופה של תחילת השושלת הייתה מטרת המבצרים שהוקמו לאורך שני הקווים התקפית ולא הגנתית. מבצרים אלו שימשו כאתרים להתארגנות לפעולות התקפה על שבטי הנוודים. מרבית המבצרים בקו ההגנה החיצוני ננטשו בתקופת הקיסר השלישי, והוא הותיר רק את מבצר קאיפנג צפונית לבירה חדשה שהקים, בייג'ינג. שמונה שנים לאחר מותו ננטש גם מחנה זה. החלטה זו על נטישת היכולת הצבאית הדינמית לפקח על הנעשה בערבה הפכה את הבירה החדשה למטרה נחשקת לפושטים ממונגוליה הקרובה, ואילצה את הקיסרים לפנות למפלט האחרון באמצעי ההגנה שלהם – בניית חומות.
האירוע שגרם לצורך להשתמש באמצעי הגנה זה התרחש ב-1 בספטמבר 1449. בניסיון ללמד לקח את המונגולים, שהחלו לפשוט על צפון סין תחת הנהגתו של אסן חאן, הוביל הקיסר גֶ'נְטוֹנְג בן ה-21 משלחת צבאית גדולה לצפון-מערב סין. לאחר מסע בן שלושה שבועות בגשם סוחף, ולאחר שנכשלו בחיפושיהם אחרי הצבא המונגולי, החליט הקיסר לחזור לבייג'ינג בדרך הצפונית. כשחנה הצבא בטוּמוּ (土木; Tŭmù) התקיפו המונגולים את המחנה. הצבא הסיני נתקף בהלה וגילה התנגדות מעטה, חייליו נטבחו בהמוניהם, והקיסר נפל בשבי. בתגובה מינו השרים שנותרו בבייג'ינג את אחיו של הקיסר השבוי לקיסר במקומו. אסן חאן לא הצליח לכבוש את בייג'ינג, ואף לא לקבל את כופר הנפש שקיווה לקבל בתמורה לקיסר השבוי (שהפך חסר ערך ולכן שוחרר שנה אחר כך), אבל קרב מבצר טומו היווה נקודת ציון חשובה בתולדות שושלת מינג. המונגולים הפסיקו לחשוש מפני תגובת הצבא הסיני, השתלטו על רמת אורדוס ופשטו ממנה מדי פעם על צפון סין. המפלה הוכיחה לסינים את חולשת צבאם, ופרט למסע עונשין באמצעות חיל פרשים קטן כנגד המונגולים באורדוס באוקטובר 1473, הם לא ניסו יותר לערוך מסעות צבאיים צפונה.
מסע העונשין של 1473, שהסיר למשך זמן קצר את סכנת הפשיטות של המונגולים, איפשר למושל האזרחי של האזורים דרומית לאורדוס, יוּ דְזְה-ג'וּן, לממש את תוכניתו, אותה הגיש לקיסר ב-1471, לבנות חומה שתסגור את הלולאה של הנהר הצהוב. בתוך שלושה חודשים, תוך שימוש ב-40,000 עובדי כפייה, בנה יוּ חומה מתפתלת ממזרח למערב, שגובהה 9 מטרים, לפניה תעלת מגן באורך 910 קילומטרים, ובה כ-800 עמדות שכללו מבצרים, מגדלים, מגדלי איתות ועמדות תצפית. חומה זו נבנתה בשיטת האדמה הנגוחה, מאדמת הלס הנפוצה באזור. בסופו של דבר לא עמדו חומות אלו בסופות החול התדירות והתפוררו לחלוטין. באותם מקומות שבהם חופתה החומה בלבנים, קילפו האיכרים, שנים אחר כך, את הלבנים לשימוש משני, כשהם משאירים את הליבה העשויה מאדמה להתפורר. עם זאת, בשנים הראשונות נראה היה כי החומות ממלאות את ייעודן, בייחוד כשבשנת 1482 הסתבכה קבוצת פשיטה מונגולית במבוך הביצורים ויצאה בעור שיניה מהתקרית. ב-1484 מונה יוּ למושל חילות המצב במבצרים שנועדו להגן על בייג'ינג, דָאטוֹנְג מצפון ושׂוֵאנְפֿוּ ממערב. מקומות אלו נמצאים מזרחית לחומה שבנה, ולכן פעל יוּ דְזְה-ג'וּן גם כאן לבניית חומה צפונית למבצרים. אלא שמריבות שניהל עם הסריסים, ששלטו למעשה בחצר הקיסר, הביאו לסילוקו ממשרתו, ובניית החומה הופסקה.
פלישת אלטן חאן
באמצע המאה ה-16 פרץ משבר חדש בין המונגולים, שהתאחדו סביב מנהיגם, אלטן חאן, לבין האימפריה של שושלת מינג בראשות גְ'יָאגִ'ינְג, הקיסר ה-11 בשושלת (שלט 1521–1567). המשבר החל כשגְ'יָאגִ'ינְג סירב לבקשות החוזרות ונשנות של המונגולים לקיום מסחר בין סין למונגוליה, או לקבלת מעמד של וסאל. גְ'יָאגִ'ינְג, ששלט 45 שנה (התקופה השנייה באורכה בתקופת שושלת מינג אחרי ואן-לי), היה שליט קפדן שהאמין בלא סייג בעליונות התרבותית והרוחנית של הסינים על שאר העולם, כשהמונגולים היו בעיניו ברברים מתחת לסף האנושיות, והוא סירב לכל קשר איתם. המונגולים לא היו מסוגלים לספק את צורכיהם במזון ובבגדים בעצמם, ובאורח מסורתי סחרו עם שכניהם מדרום בבקר, סוסים ופרוות בתמורה למצרכים החסרים. כיוון שנמנע מהם נתיב מסחר זה, פנו המונגולים לדרך היחידה שנותרה להם: פשיטות ומסעי שוד. החל ב-1542 החלו סדרת מסעי שוד על צפון סין, בייחוד על שאנשי. ניסיונותיו של אלטן חאן להפסיק את מעגל האלימות באמצעות משלוח שליחים אל הסינים בהצעה לחדש את המסחר נענו בהוצאתם להורג של כל השליחים. בינתיים החלו המפקדים של חילות המצב הסינים להקים חומות מדרום-מערב לבירה בייג'ינג. תוואי החומות היה אליפטי. הוא החל מהצד המזרחי של לולאת הנהר הצהוב, עקף את דאטונג מצפון, והסתיים סמוך למעבר ג'וּיוּנְג. בסך הכול הוקמו חומות באורך של כ-850 קילומטרים. מהחומות ומהמבצרים שנבנו לאורכן נותרו מספר קטעים בגובה של 4 מטרים וברוחב של 8 מטרים.
בספטמבר 1550 ערך אלטן חאן פלישה רחבת-היקף כשעקף את החומות בנקודה המזרחית ביותר אליה הגיעו, והוכיח בכך שוב את חוסר יעילותן. צבאו הגיע עד פאתי בייג'ינג, כשהוא בוזז ושורף בדרכו כפרים ויישובים. אלטן חאן לא היה ערוך להטלת מצור ממושך, ולאחר שהובטח לו כי המסחר בין הסינים למונגולים יחודש, נסוג בחזרה למונגוליה. הסחר אכן חודש, אלא שלגְ'יָאגִ'ינְג לא הייתה כוונה לקיים את הבטחתו, שנסחטה תוך השפלה צבאית, ושנתיים אחר כך הורה לסגור שוב את השווקים שבהם התקיים המסחר עם המונגולים. כל פקיד ממשל או מפקד צבאי שהציע לחדש את הסחר עם המונגולים נענש בחומרה. בתגובה חידשו המונגולים את מסעי השוד, וב-1567 בלבד נטבחו עשרות אלפי סינים בפשיטות של המונגולים על שאנשי, חביי ובסמוך לבייג'ינג. עד אותה שנה היו בחומה הגדולה פרצות רבות, ולמעשה כמעט ולא היו קיימים בה מגדלי שמירה. על מנת להתמודד עם הסכנה הוחל בבניית חומה באורך של 1,200 קילומטרים החל מהנקודה המזרחית ביותר של החומה הקיימת (שממנה באה הפלישה של 1550). יותר מאלף מגדלי שמירה, שכל אחד מהם נועד להכיל בין 30–50 לוחמים עם ציודם, נבנו מאבן ולבנים, בפיקודו של צ'י ג'י-גואנג. במקביל, נערכו שיפוצים בחלקה המערבי של החומה סביב דאטונג ושׂוֵאנְפֿוּ. ב-1576 נדרשו כבר שיפוצים לחלק החדש המזרחי של החומה. מכאן ואילך, ועד נפילת שושלת מינג ב-1644, חופו החלקים הגדולים והחשובים ביותר בחומה בלבנים או באבן. זו החומה ששרדה עד ימינו. מכיוון שלשם "חומה ארוכה" (צָ'אנְג צֶ'נְג), שנקבע לחומה בתקופת שושלת צ'ין הידועה לשמצה, הייתה משמעות שלילית בהיסטוריה הסינית, נמנעו הבונים מלכנותה בשם זה וכינו אותה "חומת הגבול" או "שבעה מחנות הצבא שעל הגבול".
הקמת החומה
שמאל|ממוזער|250px|קטע מהחומה הגדולה בין סְה-מָאטָאי לגִ'ינְשָׁאנְלִינְג
שמאל|ממוזער|250px|מגדל תצפית בחומה
שמאל|ממוזער|250px|החומה הגדולה במוּטְייֵנְיוּ
שמאל|ממוזער|250px|מראה בתוך אחד ממגדלי השמירה
שמאל|ממוזער|250px|תקריב של חומרי הבניין של החומה
שמאל|ממוזער|250px|ווּ סָאנְגְווֵי, המפקד הסיני שפתח את שערי החומה הגדולה לפלישת המאנצ'ו
מקובל לתחום את חומת מינג בין שתי נקודות קצה. במערב – מבצר גְ'יָאיוְּגְווָאן ("מעבר העמק הנעים") המכונה "המעבר המבוצר הראשון תחת השמים" בגאנסו; ובמזרח – מבצר שָׁאנְהָאיגְווָאן ("מעבר בין הר לים") המכונה "המעבר הראשון תחת השמים" בחביי. זאת, אף על פי שהחומות נמשכות מערבה ממבצר גְ'יָאיוְּגְווָאן אל המדבר, ומזרחה ממבצר שָׁאנְהָאיגְווָאן אל עבר מנצ'וריה. שני המקומות מהווים מכלול ביצורים משוכלל הכולל שערים, מגדלים, משרדי ממשל ואפילו, במקרה של שָׁאנְהָאיגְווָאן, מקדש. המבצר המערבי בשטח של 2.5 קמ"ר והמזרחי בשטח של 1.5 קמ"ר.
למרות התיאור המקובל, החומה אינה משתרעת כגוש אחיד ממזרח למערב. ההגנה על חלקים גדולים מהגבול התבססה על נקודות מפתח שסביבן הוקמה חומה, ולעיתים חומה כפולה או משולשת. במרווחים שבין נקודות אלו או במקומות שבהם לא היו מכשולים טבעיים הוקמו מגדלים, מבצרים ומצודות, שחלקם הוקמו צפונית או דרומית לקו הכללי של החומה. החומה נבנתה תמיד על קו הרכס והיא מתפתלת יחד איתו, כשפה ושם יוצאות ממנה שלוחות של סוללות משניות.
גם בתקופת שושלת מינג התבססה שיטת הבנייה על ליבה של אדמה נגוחה שנכבשה בין קירות עשויים עץ, אבן או לבנים (שאותן בדרך כלל קלו בתנורים שנבנו באתר). חלקה המערבי של החומה, בייחוד בשטחים הפתוחים שמדרום ללולאת הנהר הצהוב, נבנה מאדמה נגוחה בלבד. החלק שמצפון וממזרח לבייג'ינג חופה באבן ובלבנים, לעיתים עד גובה של ארבעה-עשר מטרים וברוחב של כמעט שישה מטרים. היו לסינים כמה סוגים של טיט לחבר בין הלבנים, אך הנוסחה שבוני החומה הסינים העדיפו כללה שימוש באורז דביק. השימוש בלבנים היה נפוץ בשלהי תקופת מינג. כך למשל, מתוך 72 מבצרים גדולים שנבנו באזור דאטונג, 15 מבצרים נבנו לפני 1425, 52 נבנו בין 1450 ל-1570, כשרק שלושה מתוכם חופו בלבנים לפני 1571. השאר חופו בלבנים ב-70 השנים האחרונות לשושלת מינג.
החיפוי המקובל היה עשוי מלבנים בגדלים שונים, כשהגדולות שבהן היו במידות של 60 × 24 × 18 סנטימטרים. בשטחים הפתוחים המישוריים ניתן היה להשתמש באדמה מקומית על מנת לקלות לבנים בתנורים קטנים, תהליך שארך בין 8 ל-15 שעות. אם לא נמצאה אדמה מתאימה היה צריך לשנע את הלבנים מרחוק. מכיוון שכל הלבנים נחתמו ניתן לדעת את מקורן. כך למשל, התגלתה בקצה המערבי לבנה שנוצרה באתר המרוחק 80 קילומטרים מהמקום. בשטחים מישוריים אפשר היה לשאת את הלבנים על הגב, או באמצעות מריצות ועגלות. אם היו נהרות בין האתר שבו הוכנו הלבנים לאתר הקמת החומה, נעשה שימוש בסירות. כאשר הלבנים נישאו בידי בני אדם, השיטה המקובלת לאיזון המשקל הייתה באמצעות אסל – סלים המחוברים בחבלים לשני צידי מוט. במקומות תלולים, נהגו להעביר את הלבנים תוך שימוש בשרשרת אנושית. כאשר פני השטח לא אפשרו בנייה, נהגו הבנאים לסתת את החומה ישירות מהסלעים שבפסגת ההר.
גובה החומות נקבע על פי תנאי השטח. במישורים התנשאו החומות לגבהים של שבעה ושמונה מטרים. ברכסי הרים, שבהם החומה הייתה המשך ישיר של המדרון, היו חומות נמוכות יותר (כשני מטרים), כשתחילה יישרו את השטח על ידי שכבות של אבנים ולבנים.
המשטח העליון של החומה נסלל על מנת לאפשר לסוסים לשעוט לאורכו. בנקודה הרחבה ביותר של החומה, בחומות האבן צפונית לבייג'ינג, היו מסוגלים לפסוע חמישה סוסים במקביל. שינות נבנו בדרך כלל לאורך הצד הצפוני של החומה, ובמקומות מסוימים גם בצידה הדרומי. לאורך החומה נבנו מגדלים ומבצרים כשהם משולבים בחומה או מצויים צפונית או דרומית לה. במבנים אלו השתמשו לתצפית, לתקשורת, למלחמה ולמקלט. הפיזור של מבנים אלו היה תלוי בסיכונים שנשקפו לקטע בחומה. באזורים שבהם היה סיכון גבוה הם הוקמו במרחקים של 30 עד 50 צעדים, אבל המקובל היה למקם אותם במרחקים שבין חצי קילומטר לארבעה קילומטרים. מגדלים ששימשו לאיתות היו חייבים להימצא בטווח ראייה ושמיעה זה מזה. האותות כללו אש בלילה, עשן ביום או ירי בתותח.
גובה המגדלים השתנה בין גובה החומה לכפול מגובהה. רוב המגדלים נבנו ללא חללים פנימיים והיו בעצם משטח מוגבה שאליו טיפסו בסולם חבלים מבחוץ, והם שימשו לתצפיות או כעמדות ירי אל האויב שלמטה. חלקם הכילו חללים פנימיים שבהם היו מחסני מזון, חומרי הסקה ומגורים. את מגדלי האיתות איישו בין חמישה לעשרה איש, בעוד שהמגדלים האחרים תפקדו כמוצב, ושיכנו 50 איש ויותר. בין הגדולים ביותר היה "המגדל לקבלת אומות רחוקות" בשִׂיפֶנְגְקוֹאוּ בחלק המזרחי של החומה, שיכול היה להכיל 10,000 איש.
שנים אחרונות
תנאי החיים של החיילים ששמרו על החומה הלכו והתדרדרו עם השנים. במקרים רבים לקחו המפקדים לעצמם את המשכורות שיועדו לחיילים הפשוטים. לקראת סופה של השושלת כבר לא הייתה הכנסה מספקת, והמשכורות כלל לא שולמו לחיילים. האוכל, בייחוד לאתרים המרוחקים, לא תמיד הגיע. הטמפרטורות בחורף צנחו לעיתים הרבה מתחת לאפס, ולא תמיד היה לחיילים ביגוד מתאים לתנאים אלו. בייחוד סבלו החיילים שהגיעו מדרום סין, שלא היו רגילים לאקלים החורפי הקשה. גם תנאי המגורים היו קשים. חיילים שהוצבו על המגדלים שלא היו בהם חללים סגורים היו חשופים לפגעי מזג האוויר, אך גם לחיילים שהתמזל מזלם להיות מוצבים בחדרים מוגנים לא תמיד היו אמצעי הסקה. התנאים הקשים גרמו לחוסר לויאליות לשלטון. חיילים השתמשו בכספי המשכורת שהגיעו אליהם על מנת לשחד את המונגולים שלא יתקפו, ולעיתים אף שיחדו את מפקדיהם שלא יציבו אותם למשימות שמירה. חיילים שהיו על מגדלי האיתות העדיפו לפעמים שלא לאותת על התקפה, מתוך מחשבה שלא למשוך אליהם תשומת לב. גם חלקם של המפקדים לא שפר עליהם. בכל פעם שהייתה תבוסה או השפלה צבאית שילמו על כך המפקדים בחייהם, ולעיתים גם בחיי בני משפחתם.
החומות דרשו תחזוקה מתמדת, ולמעשה לא היה אף פעם בתקופת שושלת מינג מצב בו החומה תפקדה לכל אורכה. החומות התפוררו בשל מזג האוויר או נחרבו בחלקן בידי המונגולים, ולא נבנו מחדש.
בסוף המאה ה-16 צץ אויב חדש לסינים, המאנצ'ו. היו אלו בני שבטים נוודים ממנצ'וריה שאוחדו תחת שלטונו של נורהאצ'י. הם כבשו בהדרגה חלקים מהאימפריה הסינית שמצפון לחומה. במקרים רבים העדיפו מפקדיהם הסינים של המבצרים המבודדים להיכנע למאנצ'ו, מאשר לשלם את המחיר הצפוי להם אם יחליטו לסגת.
בשנים האחרונות לשלטון שושלת מינג פרצה סדרת מרידות של איכרים ושל חיילים. אחד המורדים, לִי דְזְה-צֶ'נְג, רועה צאן שהחל את דרכו כמורד ב-1630, הביס בהדרגה את הצבא שנשלח נגדו, ובשלבים מסוימים החלו חיילים שנשלחו נגדו להצטרף אליו. באפריל 1644 נפלו לידיו ללא קרב המבצרים בדאטונג ובשׂוֵאנְפֿוּ. אפילו מפקדי חיל המצב ששמר על מעבר ג'וּיוּנְג, המעבר המרכזי צפונית לבייג'ינג ואחד המבצרים החזקים בחומה, פתחו את שערי החומה בפניו. בבוקר 25 באפריל 1644 התאבד בתלייה הקיסר האחרון משושלת מינג, צ'וֹנְגְגֶ'ן, ולִי דְזְה-צֶ'נְג נכנס לעיר. הוא הכתיר עצמו כקיסר בשושלת חדשה, שושלת שון. מוקד ההתנגדות היחיד שנותר לשלטונו בתוך סין היה חיל המצב בפיקודו של ווּ סָאנְגְווֵי שעמד מול המאנצ'ו במצודת שָׁאנְהָאיגְווָאן, נקודת הקצה המזרחית של החומה, 300 קילומטרים מזרחית לבייג'ינג. לִי דְזְה-צֶ'נְג ניסה לשכנע את ווּ סָאנְגְווֵי להצטרף אליו, אך משלא נענה הוציא להורג את כל בני משפחתו של ווּ סָאנְגְווֵי שנותרו בבייג'ינג. ב-18 במאי יצא בראש צבא על מנת לחסל את האיום שהיווה צבאו של ווּ סָאנְגְווֵי. בתגובה כתב ווּ סָאנְגְווֵי למאנצ'ו וביקש עזרה בתמורה לפתיחת שערי המצודה. דורגון, שליט המאנצ'ו בפועל, הסכים להעניק לו בתמורה תואר אצולה וקרקעות בסין. ב-27 במאי 1644 הביס הצבא המשותף של ווּ סָאנְגְווֵי והמאנצ'ו את כוחותיו של לִי דְזְה-צֶ'נְג סמוך לשָׁאנְהָאיגְווָאן. המאנצ'ו השתלטו על בייג'ינג, הכתירו את מנהיגם כקיסר בראש שושלת חדשה, שושלת צ'ינג, ואחר כך השתלטו על כל סין, כשהם מביסים את שרידי כוחותיו של לִי דְזְה-צֶ'נְג, ומדכאים ניסיונות של טוענים לכתר מטעם משפחת הקיסרות של שושלת מינג להשתלט מחדש על סין.
בתום מאה שנים של קרבות שלטה השושלת החדשה על סין, על מנצ'וריה, על כל מונגוליה, על טיבט, על מרכז אסיה עד ימת בלחש ועל טאיוואן, שטח גדול בהרבה משטחה של סין כיום. מכיוון שכל השטחים שמצפון לחומה היו בשליטת השושלת, הפכה החומה חסרת משמעות. הברברים החדשים שסיכנו את השושלת, המעצמות הקולוניאליות של אירופה ובייחוד בריטניה, כבר לא הגיעו מצפון אלא מדרום בדרך הים. החומה הפכה מיותרת והוזנחה. אבל גם כשלא שימשה יותר כאמצעי הגנה, החומה עדיין שימשה כקו המציין את הגבול בין התרבויות. יחס המאנצ'ו ששלטו בסין כלפי התרבות הסינית היה אמביוולנטי. מצד אחד הם העריכו את ההישגים התרבותיים וטיפחו אותם, ומצד שני היה חשוב להם לשמור על המורשת שלהם, והם התייחסו אל החברה הסינית כאל חברה דקדנטית שאסור ש"תטמא" את החברה הנוודית הטהורה של מנצ'וריה. לפיכך, מ-1668 אסרה שושלת צ'ינג על סינים לחצות את החומה הגדולה צפונה. חוק זה נשמר בקפדנות על ידי שומרי הגבול אפילו בסוף המאה ה-18.
פרט לכך היה היחס אל החומה, בייחוד אצל מעמד הפקידים המשכילים, דומה ליחס של הצרפתים לקו מאז'ינו אחרי המערכה על צרפת במלחמת העולם השנייה: סמל לחולשתה הצבאית של שושלת מינג, ולמאמץ כספי חסר תועלת, שנכשל כבר פעמים רבות בעבר, ונכשל שוב. וָאן סְה-טוֹנְג (万斯同), היסטוריון ומשורר משלהי המאה ה-17, ואחד מהסופרים שנשכרו על ידי הקיסר קאנגשי לכתוב את "ההיסטוריה של המינג" כתב כך:
המערב מגלה את החומה
שמאל|ממוזער|250px|תחריט מ-1667, המיסיונרים הישועים מטאו ריצ'י (מימין) ואדם של (משמאל) אוחזים מפה של מזרח אסיה, כשבצפון סין משורטטת החומה הגדולה כשהיא אחידה ורציפה.
שמאל|ממוזער|250px|קטע מתחריט של מפת סין מאת אברהם אורטליוס (1584). הכיתוב בלטינית ליד החומה אומר: "Murus quadringentarum leucarum inter montium crepidines a Rege Chinæ contra Tartarorum ab hac parte eruptiones extructus" (חומה בת 400 מיל הוקמה בין קצות ההרים בידי מלך סין, כנגד פלישות הטרטרים בחלק זה).
שמועות על חומות ארוכות בסין הגיעו למערב כבר בתקופת האימפריה הרומית. ההיסטוריון אמיאנוס מארקלינוס כתב כי "ארץ המשי" (כינויה של סין) מוקפת על ידי "פסגות של חומות נישאות". באלף הראשון לספירה היו אגדות על חומת ברזל שבנה אלכסנדר הגדול במרכז אסיה שנועדה לכלוא את שבטי הנוודים האיומים של גוג ומגוג, כמתואר בתנ"ך. מכיוון שבמשך השנים אכן היו פלישות של שבטים נוודים מכיוון זה – הסקיתים, הטורקים והמונגולים – החלו התיאורים על החומה האגדית של אלכסנדר להתערבב בתיאורים הראשונים של חומת סין שהחלו להגיע למערב כאשר המיסיונרים והסוחרים הראשונים הגיעו לסין. על פי תיאורים אלו נועדה החומה לסתום פער בין רכסי הרים, והם נקבו באורכים שנעו בין 320 ל-2,400 קילומטרים מבלי שאיש מהם ראה את החומה בעיניו.
המצב השתנה עם הגעת הישועים לסין במאה ה-17. ב-1557 הצליחו הפורטוגזים לקבל רשות להקים מושבה בחצי האי מקאו שבדרום סין. הניסיונות הראשונים של מיסיונרים, שהשתמשו במקאו כבסיס להיכנס לסין על מנת לנצר את ה"פגנים", כשלו. השקפת עולמם של הפרנציסקנים והדומיניקנים, שהיו בין הראשונים שנכנסו לסין, הייתה אירו-צנטרית, ובָזה לכל תרבות אחרת. אלו מביניהם שהצליחו להיכנס לסין גורשו תוך זמן קצר, וחלקם אף הוצא להורג. בניגוד לאמריקה הדרומית, שם נכפתה הנצרות בכוח החרב, הייתה האימפריה הסינית מסוגלת להגן על עצמה מפלישה צבאית. על מנת להכניס את הנצרות לסין הייתה דרושה גישה אחרת לגמרי, גישה שאותה ייצגו הישועים. גישה זו כללה שני אלמנטים: לימוד מפליג של השפה והתרבות הסינית על מנת לתקשר עם הסינים, והכרה מעמיקה של הידע הטכנולוגי האירופי כדי לשכנע את הסינים כי ל"ברברים" החדשים יש ידע שכדאי לרכוש. נושא הדגל של גישה זו בסין היה המיסיונר הישועי האיטלקי מטאו ריצ'י. על מנת להיכנס לחברה הסינית המלומדת נהג ריצ'י להתלבש ולהסתרק כמלומד סיני. בהדרגה נכבש ריצ'י בקסמי התרבות הסינית. הוא ויורשיו אומנם הביאו לניצורם של סינים רבים, אבל תוך כדי שילוב מסורות וטקסים סיניים. הישועים טענו כי לאלו אין משמעות דתית אלא תרבותית בלבד. כשהתחילו מסדרי הנזירות האחרים לחלוק על קביעה זו, והתריעו כי בטקסים אלו יש סממנים של סגידה לאלילים, הרגישו הישועים כי על מנת להגן על עמדתם הם חייבים לשבח ולהלל את התרבות הסינית.
לחומה הסינית היה חלק חשוב בתיאורים שחיברו על תרבות זו, כשמפעם לפעם הם מגדילים, במכתבים ובספרים שכתבו ונשלחו לאירופה, את השבחים שחלקו לה. החל ב"חומה נהדרת" (1616) וכלה ב"החומה הגדולה" (1738). פרדיננד פרביסט (Ferdinand Verbiest; 1623–1688), מיסיונר ישועי פלמי, שעלה לגדולה בחצר הקיסר קאנגשי כששימש מנהל לשכת האסטרונומיה בחצר הקיסר, ראה לראשונה את החומה מצפון לבייג'ינג עת ליווה את הקיסר בדרכו למולדת אבותיו במנצ'וריה. הוא כתב כי:
גם מרטינו מרטיני (Martino Martini; 1614–1661), הקרטוגרף הישועי האיטלקי שליווה את פרביסט במסעו הראשון לסין, ונודע בשל המפות המפורטות של סין שהכין (Atas Sinensis) היה שותף להתלהבות:
בניגוד למחקר המדעי המעמיק שאפיין אותם בדרך כלל, קיבלו הישועים את הטענה כי החומה הגדולה שראו זהה לחומת שושלת צ'ין, ובכך קיבעו את האגדה ששרדה עד ימינו. מרטיני טען כי "האדם שהחל בעבודה זו היה הקיסר Xius... הוא החל לבנות את החומה החל בשנה ה-22 למלכותו, שהייתה 215 שנים לפני הולדת ישוע". לואי לה קומטה (Louis D. Le Comte), ישועי נוסף, טען כי החומה "נבנתה כמעט כולה מלבנים... לפני למעלה מ-1,800 שנים וכמעט שלא סבלה מפגעי הזמן".{{הערה|שם=LTR-ref4|Louis D. Le Comte, Memories and Observations… (London 1698) p. 74|כיוון=שמאל}}
ב-1735 פרסם ז'אן-בטיסט דו הלד (Jean-Baptiste Du Halde; 1674–1743), היסטוריון ישועי צרפתי, את ספרו האנציקלופדי "תיאור סין" (Description de la Chine), ובו אסף תיאורים של ישועים אחרים על סין. ספר זה, שהגיע למדפי הספרים של המלומדים שהתעניינו בסין, קיבע את נקודת ההשקפה של המערב לגבי החומה למשך שנים רבות. "מדורגת, מחופה בלבנים.. רחבה מספיק כדי שחמישה או שישה פרשים יוכלו לרכב זה בצד זה בנוחות". נשכחו כליל כל העובדות לפיהן בתקופה שבה נכתב הספר הייתה מרבית החומה בת 150 שנה בלבד, כי היו בה פרצות, וכי היא כשלה במטרתה העיקרית פעמים מספר.
הערצת הישועים לתרבות הסינית בכלל, ולחומה בפרט, הדביקה גם את הפילוסוף והסופר הצרפתי וולטר, אחד האינטלקטואלים הנודעים של התקופה ומאנשי הרוח הבולטים של עידן האורות. הוא התייחס כמה פעמים בכתביו לחומה, וב-1756 תיאר את החומה בספרו "מסה על מנהגים ורוחם של אומות" (Essai sur les mœurs et l'esprit des nations). לאחר שתיאר באורח מדויק למדי את החומה כפי שהיא מצפון לבייג'ינג (אם כי הוא הניח כמו כל הכותבים בתקופתו כי היא אחידה בממדיה לכל אורכה), הוא אפיין את החומה כ"מבנה שעולה על הפירמידות במצרים, הן בשימושו והן בממדיו". הוא חזר על ההשוואה שמונה שנים אחר כך ב"" (Dictionnaire philosophique):
התלהבותו של וולטר שככה עם השנים. ב-1776 הוא כתב במסגרת "מכתבים סיניים, הודיים וטרטריים" (lettres chinoises, indiennes et tartars):
במעבר שעשה וולטר מהערצה לזלזול בחומה הוא שיקף את נקודת ההשקפה של אירופה על סין שהשתנתה באותה תקופה מהערכה לתרבות ולממשל הסיניים לזלזול בסין כאימפריה המשותקת בשל הסגידה לעבר, ושמשאביה התרוששו במיזמים עצומים חסרי תועלת. כדוגמה למיזם הגדול ביותר מסוג זה הפכה החומה לסמלה של הארץ שבה השתרעה.
היחס של הבריטים לחומה היה אמביוולנטי. ב-1719, ארבעה חודשים לאחר שיצא לאור הספר רובינזון קרוזו, יצא לאור ספר ההמשך "ההרפתקאות הנוספות של רובינזון קרוזו". הסופר דניאל דפו הטיל את גיבורו על חופה הדרומי של סין, ובסופו של דבר הוא הגיע אל החומה הגדולה. כאן סקר קרוזו בבוז את ההשקעה המיותרת שלא הועילה כנגד הטטרים, והתרברב בכך שפלוגת ארטילריה בריטית תפיל את החומה בתוך זמן קצר. לעומת דפו, שלא ראה את החומה במו עיניו, וכתב במיטב המסורת השוביניסטית הבריטית, חשו תיירים בריטים שכן הגיעו לחומה תחושות שונות לחלוטין. שבעים שנה אחר כך, ב-1793 נשלח הרוזן ג'ורג' מקרטני (George Macartney; 1737–1806) לסין במטרה להיפגש עם הקיסר צ'יינלונג, על מנת לשכנעו לפתוח את סין למסחר עם בריטניה. השליחות נכשלה, אבל בזמן שחיכו למפגש עם הקיסר סיירו מקרטני ואנשיו בסין. על פי רשימותיהם שהודפסו אחר כך, הם התרשמו עמוקות מהחומה. זיכרונותיהם והציורים הרומנטיים של החומה שצייר ויליאם הנרי פאריש (William Henry Parish) חיזקו את האגדה בדבר החומה הגדולה בת 2,000 השנים.
היחס של הבריטים לסין השתנה לאחר התבוסות שספג מהם צבא סין במלחמת האופיום הראשונה (1839–1842) ובמלחמת האופיום השנייה (1856–1860). תבוסות אלו חיזקו את הרגשת העליונות הבריטית ואת הבוז שרחשו כלפי עמים נחותים מהם טכנולוגית. תיירים בריטים כדוגמת ג'ורג' פלמינג (George Fleming) והנרי ראסל (Henry Russel) ניצלו את המצב המדיני החדש על מנת לתייר בסין, ולאחר שרשמיהם על החומה התפרסמו, החל גל של נוסעים מהמערב לפקוד את סין בכלל, ואת החומה בפרט. מ-1860 ואילך נכתבו כמה מאות ספרי מסע שתיארו את החומה, וסוכנות הנסיעות "תומאס קוק" החלה לארגן סיורים אל החומה. בכתיבתם חזרו הנוסעים על הפרטים השגויים הנוגעים לחומה: הטענה כי נבנתה על ידי הקיסר הראשון, כי היא רציפה, וכי היא אחידה ובנויה מלבנים. טעויות אלו קנו להן שביתה במערב אפילו בשנים הראשונות של המאה ה-20. גיליון National Geographic מפברואר 1923 חזר על הטענה כי החומה היא בת 2,000 שנה, כי נבנתה במשך 15 שנים בלבד, והוסיף גם את הטענה השגויה, שעתידה הייתה לחזור ולעלות בשנים הבאות, כי האסטרונומים טוענים שהחומה היא המבנה היחיד מעשה ידי אדם שניתן לראותו מהירח בעין בלתי מזוינת.
הסינים מגלים את החומה מחדש (1911–1949)
שמאל|ממוזער|250px|
חלק מאנשי המערב שקשרו כתרים לחומה שמו לב לתופעה המוזרה, שהסינים עצמם אינם מתלהבים מהחומה שבארצם. תיירים מצאו שהמדריכים הסיניים אינם נלהבים להגיע לחומה, ואינם מוכנים לטפס עליה. הסינים, שעבורם הייתה החומה סמל לבזבוז חסר תועלת, ומקום שבו מתו רבים מבני עמם בעת בנייתה ובהגנה עליה, הביטו בהשתאות על ההתלהבות שגילו אנשי המערב כלפי החומה. אך בהדרגה, כשהחלה סין להתאושש מהמפלות ומההשפלות שהיו מנת חלקה במאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה העשרים, הפכה החומה גם עבורם לסמל לאומי, שריד מהעבר הקיסרי המפואר.
שושלת צ'ינג הודחה מהשלטון בעקבות התקוממות ווצ'אנג ב-1911. כחצי שנה מאוחר יותר, ב-12 בפברואר 1912, הוקמה בנאנג'ינג הממשלה הזמנית של הרפובליקה הסינית (סינית: 中華民國, פיניין: Zhōnghuá Mínguó), כשבראשה עמד סון יאט-סן כנשיאה הזמני. אך סון נאלץ לוותר על תפקידו לטובת יואן שה-קאי אשר פיקד באותו הזמן על "הצבא החדש" והיה ראש הממשלה תחת שלטון צ'ינג, כחלק מהסכם שנחתם להדחת הקיסר האחרון – הילד פויי. עם מותו של יואן ב-1916 נחלק השלטון בין הממשל הרפובליקני החדש, ובין מצביאים מקומיים ששלטו באזוריהם עוד מתקופת צ'ינג.
ב-4 במאי 1919 התחוללו במרכזי הערים, בייחוד בבייג'ינג הבירה, הפגנות המוניות נגד הממשלה ונגד יפן. עילת ההפגנות הייתה הסכמת הממשלה הסינית בעל פה לתנאי חוזה ורסאי, הסכם השלום הראשון לאחר מלחמת העולם הראשונה. החוזה העביר את שטחי המושבה הגרמנית לשעבר בשאנדונג ליפן במקום להחזירם לריבונות סין, אף שגם היא הייתה אחת ממדינות ההסכמה. הפגנות אלו היוו את תחילת דרכה של תנועת הארבעה במאי. התנועה ביקרה את מדיניות הממשלה והתרפסותה-כביכול בפני המערב. היא דגלה בנתק מהסממנים הייחודים לתרבות סין: המערכת השלטונית הקונפוציאנית הסגורה, הגדרת המעמדות החברתיים, תסביך העליונות כלפי הזרים וחוסר האמון כלפיהם, ובמקום זאת דגלה באימוץ ערכים מערביים חדשים: שוויון וזכויות אדם, והקמת מדינה חדשה על בסיס עקרונות הדמוקרטיה המערבית.
באותה תקופה שהה סון יאט-סאן בשאנגחאי, וכתב ספר שדן בתוכניתו לבנייתה מחדש של סין. הוא חלק על הגישה של תנועת הארבעה במאי, משום שחשש שהתכחשות מוחלטת למסורת הסינית תמנע את השגת היעד של מדינה סינית מאוחדת שתפקידה לרשת את המודל הקיסרי הישן. מלבד זאת, אומנם בתחילת המאה ה-20 הייתה סין "האיש החולה של אסיה", אבל עד המאה ה-18 היא הייתה המדינה החזקה בעולם, כשמאחוריה מצבור של ידע ותרבות בני אלפיים שנים. מדוע להשליך כל זאת במקום לנסות למזג את הטוב שבכל העולמות? סון יאט-סאן הציע בספרו תוכנית למודרניזציה של סין על בסיס טכנולוגיה מערבית ובמימון מערבי. עם זאת הוא היה זקוק לסמל שיזכיר לבני עמו שהמסורת הסינית הייתה מסוגלת לגאונות טכנולוגית, ועם זאת שיהיה סמל עתיק מספיק כך שלא יהיה נתון במחלוקת.
ניתן לראות מהציטוט דלעיל שסון יאט-סאן קיבל את הדעה הנפוצה במערב שהחומה היא מבנה קדום מאוד, תוך כדי עיוות של ההיסטוריה לגבי יכולותיה ההגנתיות.
לאחר מותו של סון ב-1925, השתלט יורשו צ'יאנג קאי שק על המפלגה הלאומנית (הקוומינטנג), והצליח לאחד תחת שלטונו את מרבית דרום המדינה ומרכזה במערכה צבאית שנקראה המשלחת הצפונית.
לאחר שהצליח להביס גם את תומכי הקיסר בצפון, פנה צ'יאנג למלחמה באנשי המפלגה הקומוניסטית הסינית, שעד אותה תקופה נלחמו יחד אתו. הקומוניסטים פרשו מהקוומינטנג ב-1927 וברחו להרים שבדרום סין. ב-1934 יצאו הקומוניסטים מההרים שבשליטתם (שם הקימו את הרפובליקה הסינית-סובייטית) למצעד הארוך, מסע צבאי מפרך באזורים הטרשיים ביותר במדינה, כשהם מנהלים קרבות מאסף כנגד הכוחות הרפובליקניים שרדפו אחריהם, אל עבר צפון-מערבה של המדינה לפרובינציית שאאנשי, שם הקימו לעצמם בסיסי לוחמת גרילה. במהלך המצעד הארוך הכירו הקומוניסטים במנהיגם החדש מאו דזה-דונג. האזור שהקומוניסטים הגיעו אליו היה אזור גבעות לס צחיח, שבו החומה הסינית הייתה העצם הבולט ביותר. גם עבור מאו הפכה החומה לסמל מעורר השראה של האומה שעבורה לחם, ובשנת 1935 הוא כתב את השיר הבא:
שמאל|ממוזער|250px|חיילים יפנים תוקפים את העמדות על החומה הגדולה, 1933
שמאל|ממוזער|250px|חיילים סינים שהופקדו על הגנת החומה כשהם חמושים בחרבות
במאמציו של צ'יאנג קאי שק לחסל את האיום הקומוניסטי הוא התעלם מהאיום האמיתי שארב לפתחה של סין. ב-1931 כבשה יפן את מנצ'וריה שבצפון-מזרח סין. שנתיים אחר כך הגיע תורה של מונגוליה הפנימית. כחלק מההסכם שנכפה על סין בשנת 1901 בעקבות כישלון מרד הבוקסרים, הוצב חיל מצב יפני קטן בשָׁאנְהָאיגְווָאן שבקצה המזרחי של החומה. ב-1 בינואר 1933 ביים מפקד הכוח היפני במקום פיצוץ שכביכול כוון נגד אנשיו. חיל המצב הסיני קיבל אולטימטום לפנות את המצודה, ומשסירב הופעלה נגדו הדיוויזיה השמינית היפנית, שהסתייעה במטוסי קרב, בטנקים ובהפגזה מן הים של הצי הקיסרי היפני. יומיים אחר כך היה "המעבר הראשון תחת השמים" בידי היפנים, והסינים נסוגו לאחר שסבלו כ-2,000 הרוגים. היפנים המשיכו בתנופה. פחות מחודשיים אחר כך הם כבשו את ג'הול (המכונה גם זֶ'אחֶה, פרובינציה לשעבר בצפון-מזרח סין). ב-11 במרץ 1933 בא תורה של החומה הגדולה, המכשול היחיד מעשי ידי אדם בדרך אל בירת סין, בייג'ינג. היפנים הפעילו כוחות משולבים של רגלים, שריון ואוויר נגד הכוחות הסינים שהגנו על המעברים העיקריים. רוב הצבא הסיני היה עסוק באותה עת במצור על הכוחות הקומוניסטים בדרום, ויחידות הצבא הסיני שהוצבו להגן על החומה היו דלות בחימוש עד כדי כך, שחלק מהחיילים השתמשו בחרבות נגד החיילים היפנים. למרות היתרון הגדול של היפנים בחימוש ובכוח אדם מיומן הצליחו חלק מהמוצבים של הצבא הסיני שעל החומה, למשל במעברים בשִׂיפֶנְגְקוֹאוּ ובגוּבֵּייקוֹאוּ, להחזיק מעמד ולהדוף זמנית את התקפות היפנים. אולם עד 20 במאי 1933 החליט הצבא הסיני לסגת מהחומה, וב-31 במאי נחתם הסכם טָאנְגְגוּ, על פיו התחייבו הסינים לפרז את האזור עד 100 קילומטרים דרומית לחומה (10 ק"מ צפונית לבייג'ינג) לאורך כ-400 קילומטרים, ולהכיר בסיפוח ג'הול למנצ'וריה היפנית.
על אף שההגנה על החומה הסתיימה בסופו של דבר בתבוסה, החודשיים שבהם החזיקו החיילים הסינים מעמד מול הצבא המודרני של יפן, כשחלקם מצוידים בחרבות בלבד, הפכו את החומה לסמל פטריוטי עבור הסינים. כבר בזמן ההגנה על החומה חובר השיר "הגנו על החומה הגדולה שלנו" אותו שרו החיילים שהגנו עליה. אחרי הכישלון ההרואי הופיעה החומה כסמל מלכד בסרט פטריוטי בשם "עשרת אלפים לי של הרים ומעברים" שצולם בשאנגחאי ב-1937. שיר הנושא מסרט זה מעלה על נס את החומה כמונומנט המלכד, בניגוד לעבר כשנועד להפריד, בין הטריטוריות השייכות לסין. השיר פופולרי בסין גם בימינו. גם הקומוניסטים אימצו את החומה כסמל המלכד את הסינים. ב-1936 חיבר מאו שיר נוסף ובו כתב כי "בשני צדדי החומה הגדולה משתרעת האדמה לכדי מרחב עצום אחד".
התבוסות וההשפלות שהיו מנת חלקם של הסינים מול היפנים גרמו לדעת הקהל הסינית לתסוס כנגד המשך הניסיונות של צ'יאנג קאי שק להפנות את מרב המאמצים של הצבא הסיני לחיסול התנועה הקומוניסטית, במקום להתאחד לחזית אחת נגד היפנים. ב-11 בדצמבר 1936 אסר גָ'אנְג שׂוֵּאלְיָאנְג, המפקד המקומי של צבא סין בשיאן את צ'יאנג קאי שק, והציג לו דרישות להפסיק מייד את מלחמת האזרחים כנגד הקומוניסטים, ולהפנות את כל המשאבים למלחמה ביפן. צ'יאנג קאי שק נכנע והוחלט על הקמת חזית מאוחדת. אחת התוצאות המוצלחות של שיתוף הפעולה הושגה ב-24 בספטמבר 1937. בשעה שהכוחות הסיניים הנסוגים מדאטונג ניסו לייצב קו הגנה על החומה ביֵנְמֶנְגְווָאן, הצליחה הדיוויזיה ה-115 של הארמייה השמינית של צבא השחרור העממי של הקומוניסטים בפיקודו של לין ביאו לארוב בסמוך לפִּינְגשִׂינְגגְווָאן, מעבר הרים המוגן על ידי החומה, ולהשמיד כליל שתי שיירות אספקה של הדיוויזיה ה-5 היפנית שהייתה אז בתנועה לכיבוש שאנשי.
בדיעבד הייתה הפלישה היפנית לסין, שהצילה את הקומוניסטים מהשמדה, גם קרש הקפיצה להתחזקותם. ב-1937 מנו כוחות הקומוניסטים כ-85,000 איש, ב-1945 בסוף מלחמת העולם השנייה, כבר מנה צבא השחרור העממי של הקומוניסטים כמיליון איש. כשפרצה מחדש מלחמת האזרחים הסינית ביוני 1946 היו כוחותיו של מאו נכונים להתמודדות, וב-1949 הביסו את כוחותיו של צ'יאנג קאי שק, שנמלט אל האי טאיוואן, שם ייסד את הרפובליקה הסינית. כחלק ממלחמת האזרחים כבש צבא השחרור העממי ב-1949 את שָׁאנְהָאיגְווָאן, המצודה המזרחית של החומה, וכוחותיו שעברו דרך השער היו לצבא האחרון שעבר דרך "המעבר הראשון תחת השמים" בדרכו לכיבוש סין.
ב-1 באוקטובר 1949 הכריז מאו דזה-דונג על הקמת הרפובליקה העממית של סין. כהמנון הלאומי של המדינה החדשה נבחר "מארש המתנדבים", מארש שנכתב עבור סרט מ-1935, שגם הוא מפאר את החומה הגדולה כסמל של התנגדות עממית. החומה כסמל מוזכרת בשורה השנייה של המנון הרפובליקה העממית של סין שבה נכתב "ניתן לבשרנו ודמנו להפוך לחומה הגדולה החדשה שלנו!".
החומה תחת הרפובליקה העממית של סין (1949 – עד ימינו)
שמאל|ממוזער|250px|נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון, ורעייתו פט בעת ביקורם בחומה הגדולה, 1972
שמאל|ממוזער|250px|מטוס מטען מדגם בואינג 747 של חברת התעופה "Great Wall Airlines" שמרכזה בשאנגחאי
עם סיום המלחמה הייתה החומה במצב קשה. הקרבות שהתנהלו סביבה הוסיפו לנזק המצטבר של הזנחה ארוכת שנים. בין השנים 1953–1957 ביצע הממשל הקומוניסטי שיפוץ בקטע בן 1,300 מטרים של החומה בבָּאדָאלִינְג, כיום האתר העיקרי בחומה לביקורי תיירים מבייג'ינג. את ההצעה לביצוע השיפוץ העלה גְווֹ מוֹזְ'ווֹ (郭沫若, בפין-יין Guō Mòruò), סופר, משורר ונשיא האקדמיה הסינית למדעים, במטרה שהאתר ישמש לביקורי דיפלומטים. ואכן, האתר שימש למטרה זו אפילו בתקופה שסין הייתה סגורה למערב (תקופת מסך הבמבוק), ומאז שנפתחה ביקרו בחומה מאות נכבדים מרחבי העולם.
עם זאת, מעבר למספר קילומטרים של החומה שעברו שיפוץ של ממש, הוזנחה יתרת החומה והיא אף סבלה נזקים מידי אדם. איכרים פרקו אבנים ולבנים לשימוש משני בבנייה ובסלילת כבישים, והאדמה הנגוחה שבמרכז החומה נחפרה לשימוש כדשן. במקרים מסוימים גם פוצצו חלקים מהחומה בדינמיט על מנת לפנות מקום לבניינים אחרים, או לשם שימוש משני באבני החומה. ההרס המכוון התגבר בתקופת מהפכת התרבות (1966–1968).
סין החלה להיפתח למערב ב-1972 עם ביקורו ההיסטורי של נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון. במסגרת הביקור הגיע ניקסון ב-23 באוקטובר לחומה הגדולה ושם הכריז כי "זוהי חומה גדולה ובוודאי שנבנתה על ידי עם גדול". אבל השינוי האמיתי ביחס לשימור החומה החל בספטמבר 1984, שעה שדנג שיאופינג, מנהיגה של סין, החל במסע אידאולוגי שכותרתו "אהבו את סין, שחזרו את החומה הגדולה שלנו". במשך חמש השנים שלאחר מכן הושקעו כספים רבים בשחזור ושיפור החומה. שופץ קטע נוסף בן 750 מטרים סביב בָּאדָאלִינְג, ושופץ קטע במעבר הרים נוסף סמוך לבייג'ינג. ב-1987 הכריזה אונסק"ו על החומה הגדולה של סין כאתר מורשת עולמית.
במקביל נמשך הקו הרשמי של הצגת החומה הגדולה כסמל לאחדות סין וליצירתיות של תושביה הקדומים באמצעות סדרות דוקומנטריות בטלוויזיה, או כרקע קבוע למחזה המוזיקלי "שיר המהפכה הסינית" שחגג 45 שנות שלטון קומוניסטי. גם מתנגדי המשטר השתמשו בחומה כסמל, אבל במשמעות שונה לגמרי. ביוני 1988 שודרה בטלוויזיה הסינית סדרה בת שישה פרקים "קינה לנהר" (河殇 בפין-יין Héshāng) שבמסווה של תיאור היסטורי כללה ביקורת חבויה על המשטר הנוכחי. על רקע של תמונות מהחלק החרב של החומה מצפון-מערב סין, הוצגה החומה הגדולה בסדרה כסמל לבדלנות הסינית שמנעה מסין קשר עם העולם החיצוני ולכן מנעה גם סחר, פתיחות, קדמה, מדע ועושר. שנה אחר כך התחוללו המחאות בכיכר טיין-אן-מן, סדרה של הפגנות שהסתיימו בטבח מפגינים על ידי הצבא הסיני. סדרת הטלוויזיה הואשמה כאחד הגורמים העיקריים להפגנות, וכותב התסריט סוּ שְׂיָאוקָאנְג נמלט לחו"ל. עשר שנים אחר כך נערכו חגיגות בבייג'ינג לקראת החזרתה של הונג קונג לידי סין, ובמפגן נבנתה החומה הגדולה תוך שימוש בגופם של אתלטים סינים.
למרות הטבח בכיכר טיין-אן-מן המשיכה הממשלה הסינית לדבוק בשיטת הממשל הקומוניסטי הייחודי, מדיניות כלכלית קפיטליסטית ושלטון של מפלגה אחת. המדיניות הכלכלית הייתה ועודנה הצלחה גדולה, והחומה הגדולה השתלבה בנוף החדש. עסקים רבים קמו סביב החומה ומיליוני תיירים נוהרים אליה מדי שנה. החומה שולבה באירועי ספורט כדוגמת תחרויות אופניים באולימפיאדת בייג'ינג (2008), ומדי שנה נערכת בה ריצת מרתון. חברות סיניות רבות שילבו את החומה הגדולה בשמן או בסמלן המסחרי, כדוגמת חברת בנייה, חברה לייצור מכוניות, חברת כרטיסי אשראי, חברה לייצור יין, חברת תעופה וחברה לייצור צמיגים. ב-2007 נבחרה החומה הגדולה של סין כאחד משבעת פלאי תבל החדשים במשאל פרטי דרך האינטרנט.
המנטליות של החומה הגדולה כאמצעי שנועד לבודד את הסינים מדעות מסוכנות המגיעות מהעולם החיצון חדרה גם לחידוש המודרני שהתפשט במהירות בסין, האינטרנט. על מנת למנוע שימוש בכלי זה כאמצעי לקבלת מידע או להתאגד, מפעילה ממשלת סין שרתים ותוכנות ומעסיקה עשרות אלפי אנשים בבדיקה של התעבורה באינטרנט, פעילות שזכתה לכינוי "חומת האש הגדולה" (The Great Firewall).
כיום
מצב החומה
שמאל|ממוזער|250px|קטע לא משוחזר מהחומה
חלקים מהחומה צפונית לבייג'ינג ובסמוך למרכזי תיירות נשמרו במצב סביר, ולעיתים אף עברו שיפוץ יסודי, אבל במקומות רבים אחרים החומה במצב רעוע, חלקה חרבה, ובמקומות מסוימים היא נעלמה כליל. בחלקים מסוימים משמשת החומה כאתר משחקים של כפרי הסביבה, או שאבנים ולבנים נלקחו ממנה על מנת לבנות בניינים וכבישים. חלקים מהחומה סובלים מתופעות של גרפיטי וונדליזם. חלקים אחרים נהרסו בכוונה, למשל בתקופת מהפכת התרבות, כאשר המשמרות האדומים ראו בהרס החומה חלק מהמאבק ב"סמלים ישנים", או משום שהחומה הפריעה לבנייה.
על פי סקר שערך ארגון "חברת החומה הגדולה של סין" ביוני 2006, רק 20% מהחומה הגדולה הם במצב סביר, 30% הם עיי חורבות, והשאר, כ-50% מהחומה, נעלמו כליל. בשנת 2019 פרסמה מממשלת סין כי 18.4% ממבנה החומה במצב רעוע, 27.1% בסכנת היעלמות ו–24.1% כבר נעלמו. השמדה מכוונת של היער הטבעי וטעויות תכנון גרמו למדבור מואץ בחלקה המערבי של החומה וסופות חול ושיטפונות, שהתחזקו באזור נטול הצמחייה, פגעו ועדיין פוגעים בחומה באורח קשה. במהלך הקמת דרכים חוצות נהרסו קטעים בחומה על-מנת לאפשר מעבר. גם מפעלי התעשייה הכבדה שהוקמו בסין פגעו בחומה. כך לדוגמה מפעלי נייר בג'ונְגוֵיי ומפעלים פטרוכימיים ביֵנְצְ'ה שבנינגשיה הרסו חלקים מהחומה. יותר מ-60 קילומטרים מהחומה במחוז גאנסו עתידים להיעלם במהלך עשרים השנים הקרובות בשל סחיפה מסופות חול. במקומות מסוימים נשארו חומות בגובה של פחות משני מטרים, שגובהן המקורי בעת בנייתן היה מעל לחמישה מטרים. מגדלי התצפית המרובעים המאפיינים את התמונות הידועות של החומה נעלמו כליל. קטעים רבים מחלקה המערבי של החומה בנויים מלבני בוץ, ולא מלבנים או מאבן, ולכן הם רגישים יותר לסחיפה.
המאמצים לשמר את החומה מתנהלים בשני מישורים. מישור אחד הוא חקיקה. בסוף 2006 נחקק חוק המגן על החומה בשלמותה. פגיעה בחומה היא עבירה פלילית ומי שנתפס כשהוא מנסה להרוס חלקים מהחומה, או אף לקיים מסיבות עליה, נקנס. כחוקים קודמים שמטרתם להגן על החומה, גם חוק זה סובל מהיעדר אכיפה. המישור השני הוא ארגוני מתנדבים. הארגון החשוב ביותר הוא "חברת החומה הגדולה של סין" (中国长城学会), שהוא ארגון סיני בלתי ממשלתי שנוסד ב-1987 ועוסק במחקר ובמיזמי שימור. ארגון נוסף הוא "ידידים בינלאומיים של החומה הגדולה" (International Friends of the Great Wall), ארגון שייסד ויליאם לינדסי (William Lindesay), אנגלי המתגורר מ-1987 בסין. הארגון ערך מבצעים לניקוי החומה הגדולה, מסעי הרצאות בעולם במטרה למשוך את תשומת הלב הבינלאומית אליה, סקרים כהכנה לשימור ועוד. מבצעים הקוראים למתנדבים מכל העולם להגיע לסין על מנת לנקות את החומה עורך גם הארגון "Abroad China". חלק מהקושי בשימור החומה נובע מכך שהיא נבנתה בידי שושלות רבות שהשתמשו בשיטות ובחומרים מגוונים. חוקר אוסטרלי אף טוען כי מדובר ברשת של חומות.
באוגוסט 2023 הרסו פועלי בניין קטע מהחומה 350 ק"מ ממזרח לבייג'ינג כדי שיוכלו לעבור עם מחפר.
אתרים מרכזיים לאורך החומה
שמאל|ממוזער|250px|"ראש הדרקון העתיק" בשָׁאנְהָאיגְווָאן – הקצה המזרחי של החומה הגדולה
שמאל|ממוזער|250px|קטע מהחומה בגִ'ינְשָׁאנְלִינְג
שמאל|ממוזער|250px|הכניסה למצודה קטע מהחומה בגְ'יָאיוְּגְווָאן
שמאל|ממוזער|250px|שלט מידע והדרכה לתיירים בסְה-מָאטָאי
להלן אתרי החומה העיקריים ממזרח למערב:
שָׁאנְהָאיגְווָאן (山海關; פין-יין Shānhǎi Guān; מילולית "מעבר בין הר לים") – מצודה בקצה המזרחי של החומה בחביי, בנקודה בה החומה מגיעה לים בוהאי, כ-300 קילומטרים מזרחית לבייג'ינג. צורת המצודה ריבועית והיקפה כ-4 קילומטרים. גובה החומות 14 מטרים ועוביין שבעה מטרים. הצד המזרחי, הדרומי והצפוני מוקפים בתעלת מגן עמוקה ורחבה שהמעבר מעליה אפשרי בגשר מתרומם. בכל ארבעת צדי החומה נקבעו שערים. בשל הזנחה נותר רק השער המזרחי שמעליו הכתובת המכריזה "המעבר הראשון תחת השמים" (天下第一关). כארבעה קילומטרים דרומית למצודת שָׁאנְהָאיגְווָאן מצויה הנקודה המזרחית ביותר בחומה הגדולה של סין. בנקודה זה נכנסת החומה כ-20 מטרים לתוך ים בוהאי ובשל הדמיון לדרקון גדול השותה מים מכונה קטע זה "ראש הדרקון העתיק".
סְה-מָאטָאי (司馬臺; פין-יין Sīmǎtái) – קטע בחומה, 120 קילומטרים צפונית-מזרחית לבייג'ינג, השולט על הגישה לגוּבֵּייקוֹאוּ, מעבר הרים אסטרטגי בחלק המזרחי של החומה הגדולה. במקום זה הוקמה חומה בתקופת שושלת צ'י הצפונית (550–577), והיא נבנתה מחדש בתקופת שלטונו של קיסר מינג הראשון. אורכו של קטע החומה של סְה-מָאטָאי הוא 5.4 קילומטרים היא מחולקת על ידי עמק לשני חלקים ובה 35 מגדלי איתות. החומה בנויה על קו הרכס של הרי יֵן וידועה בתלילותה.
גִ'ינְשָׁאנְלִינְג (金山岭; פין-יין Jīnshānlǐng; "הר מוזהב") – קטע בחומה, 125 קילומטרים צפונית-מזרחית לבייג'ינג באזור ההררי של נפת לְווָאנְפִּינְג. ממזרח לקטע זה נמצא קטע סה-מאטאי, וממערב לו קטע מוּטְייֵנְיוּ. קטע זה נבנה החל מ-1570. אורכו 10.5 קילומטרים ובו חמישה מעברים, 67 מגדלי שמירה ושני מגדלי איתות. חלק מקטע זה שופץ ומצבו טוב, אך מצבו הולך ומידרדר ככל שמתקרבים לסה-מאטאי.
מוּטְייֵנְיוּ (慕田峪; פין-יין Mùtiányù) – קטע בחומה, 70 קילומטרים צפונית-מזרחית לבייג'ינג באזור ההררי של נפת חוּאָיז'וֹאוּ. ממזרח לקטע זה נמצא קטע גִ'ינְשָׁאנְלִינְג, וממערב לו קטע גְ'ייֵנְקוֹאוּ. קטע זה נבנה ב-1569, על בסיס חומה קדומה יותר מתקופת שושלת צ'י הצפונית, ושופץ ב-1988. אורך הקטע 2,250 מטרים ובו 22 מגדלי שמירה, כאשר בין שלושת מגדלי השמירה המגנים על מעבר מוּטְייֵנְיוּ יש מעבר בתוך החומה, תופעה כמעט ייחודית לאורך החומה. קטע זה בנוי מאבני גרניט. גובה החומה 7–8 מטרים ורוחבה בחלקה העליון 4–5 מטרים.
גְ'ייֵנְקוֹאוּ (箭扣; פין-יין Jiankou; "כניסת החץ") – קטע בחומה, 73 קילומטרים צפונית לבייג'ינג באזור ההררי של נפת חוּאָיז'וֹאוּ. ממזרח לקטע זה נמצא קטע מוּטְייֵנְיוּ, וממערב לו קטע חְוָאנְגְחְווָצֶ'נְג. חלקו המרכזי של קטע זה בחומה בנוי על שפת הצוק, ומכיוון שרק חלק קטן שופץ בקטע זה הוא חרב בחלקו ומסוכן לטייל בו.
חְוָאנְגְחְווָצֶ'נְג (黄花城; פין-יין Huánghuāchéng; "עיר הפרחים הצהובים") – קטע בחומה, 100 קילומטרים צפונית לבייג'ינג. 20 קילומטרים מזרחית לקטע זה נמצא קטע מוּטְייֵנְיוּ, וממערב לו נמצא קטע בָּאדָאלִינְג. קטע זה לא שופץ, הוא חרב למחצה, ונכון לשנת 2020 הוא סגור לסיור.
ג'וּיוּנְגגְווָאן (居庸關; פין-יין Jūyōng Guān; "מעבר המגורים הפשוטים") – כ-60 קילומטרים צפונית-מערבית לבייג'ינג, המעבר העיקרי לבייג'ינג מצפון, ולכן נתיב הפלישה הנפוץ לסין. המצודה שנבנתה במעבר נועדה לחסום עמק ברוחב 100 מטרים ובאורך של 18 קילומטרים. דרך מעבר זה פלשו המונגולים לסין, ולכן אחת הפעולות הראשונות של חוֹנְגְווּ, הקיסר הראשון בשושלת מינג, הייתה לבצר את המעבר, כך שבפועל היווה האתר את נקודת ההתחלה של החומה הסינית של ימינו.
בָּאדָאלִינְג (八达岭; פין-יין Bādálǐng; "שמונה פסגות בולטות" או גם "פסגה המובילה לכל הכיוונים") – קטע בחומה, 70 קילומטרים צפונית-מערבית לבייג'ינג באזור ההררי של נפת יֵנְצִ'ינְג, 10 קילומטרים מערבית לג'וּיוּנְגגְווָאן. זהו הקטע הראשון בחומה ששופץ (ב-1957), והקטע הראשון שנפתח לתיירים. גם כיום זהו גם הקטע המתוייר ביותר בחומה ולכן גם הממוסחר ביותר, ומגיעים אליו מיליוני תיירים בשנה. אורך קטע זה 5 קילומטרים ובו 19 מגדלי שמירה. גובה החומה בין שמונה ל-10 מטרים ורוחבה שישה מטרים בבסיסה וחמישה בחלקה העליון, מה שאפשר לחמישה פרשים לרכוב זה לצד זה. מגדלי שמירה ותצפית נמצאים כל 500 מטרים. הנקודה הגבוהה ביותר בחומה בקטע זה היא בֵּייבָּאלוֹאוּ (北八樓) בגובה 1,1015 מטרים מעל פני הים.
גְ'יָאיוְּגְווָאן (嘉峪關; פין-יין Jiāyù Guān; "מעבר העמק הנעים") – מצודה בקצה המערבי של החומה בגאנסו, מכונה גם "המעבר הראשון והגדול ביותר תחת השמים" (天下第一雄关). המצודה מוקפת חומה וחפיר בקצה המערבי של חומת סין. צורתה כשל טרפז, שטחה 33,500 מטרים רבועים, היקף חומותיה 733 מטרים וגובהן 11 מטרים. החומה הגדולה מתחברת למצודה מצדה הצפוני והדרומי. במצודה שני שערים, בצדה המזרחי והמערבי. המצודה נבנתה לראשונה ב-1372 והורחבה כהכנה לפלישת טימור לנג שלא התממשה בתחילת המאה ה-15.
אתרים נוספים לאורך החומה כוללים את גְ'יוֹמֶנְקוֹאוּ (Jiumenkou), 15 קילומטרים לפני שָׁאנְהָאיגְווָאן, שבה החומה הופכת לגשר מעל לנהר; את "השער הצפוני הגדול לבירה", קשת מלבנים בגובה 12 מטרים שנבנתה ב-1574 מעל גָ'אנְגְגְ'יָאקוֹאוּ (張家口 בפין-יין Zhāngjiākǒu) באמצע הדרך בין הוההוט, העיר שיסד אלטן חאן כבירת המונגולים (כיום בירת מונגוליה הפנימית) ובייג'ינג; את "המבצר להשגת ניצחון" בגובה 12 מטרים בסמוך לדאטונג, שנבנה ב-1574; ואת "המגדל לדיכוי הצפון" ליד יוּלִין (榆林, בפין-יין Yúlín) בשאאנשי שבצפון-מערב שנבנה ב-1608 וגובהו 30 מטרים.
אגדת הצפייה מהחלל
שמאל|ממוזער|250px|תמונת לוויין של החומה הגדולה
צפייה מהירח
החל מאמצע המאה ה-18 החלה להתגבש האמונה כי ניתן לצפות בחומה הגדולה של סין מהירח בעין בלתי מזוינת. אחד המקורות הראשונים לאמונה זו מופיע במכתב שכתב האנטיקוואר והארכאולוג החובב האנגלי ויליאם סטקלי (William Stukeley) ב-1754:
טענות דומות הופיעו ב-1893, ב-1909, ואפילו בגיליון פברואר 1923 של הירחון נשיונל ג'יאוגרפיק. האמונה קיבלה ממדים של אגדה אורבנית, ואפילו השתרבבה לספרי היסטוריה שנלמדו בבתי הספר, מגל פרסומים בשנות ה-30 של המאה ה-20. החל בסדרת ציורי הקומיקס של רוברט ריפלי (Robert LeRoy Ripley) הקרויים "ריפלי תאמין או לא!" (!Ripley's Believe It or Not) ממאי 1932, בהם נטען כי החומה הגדולה היא "המפעל הגדול ביותר שנעשה על ידי האדם, היחיד שניתן לראותו בעין מהירח" ועד הספר "הספר השני של פלאי עולם" של ריצ'רד הליברטון (Richard Halliburton) משנת 1938. הגדיל לעשות ג'וזף נידהם, ביוכימאי בריטי שזכה להכרה עולמית בשל מחקריו בתחום ההיסטוריה של המדע והטכנולוגיה בסין. פרסומו העיקרי היה סדרת הספרים "מדע וציוויליזציה בסין" (Science and Civilisation in China – מוכר לרוב בתור SCC), סדרת ספרים גדולה המתפרסת על פני שנות עבודה רבות, ובה טען כי החומה "נחשבת כמפעל היחיד מעשי ידי אדם שאסטרונומים ממאדים הצופים בכדור הארץ יוכלו לראותו". ארתור ולדרון (Arthur Waldron) מעלה בספרו "החומה הגדולה של סין: מהיסטוריה למיתוס" את ההשערה שמקורה של אמונה זו בהתפעמות מתעלות מאדים, האמונה שהתבססה על הטלסקופים הראשונים בעלי כושר ההפרדה הנמוך, כי על פני מאדים יש תעלות שנכרו על ידי יצורים תבוניים.
הרוחב המקסימלי של החומה הגדולה הוא 9.1 מטרים והצבע שלה דומה לגון הקרקע עליה היא עומדת. בהתבסס על האופטיקה של כושר ההפרדה (מרחק מול מפתח העדשה, כמה מילימטרים בעין האנושית, כמה מטרים בטלסקופים הגדולים), רק עצם שיש קונטרסט סביר בינו לבין סביבתו ושקוטרו כ-100 קילומטרים ויותר (דקת קשת אחת) ייראה לעין בלתי מזוינת מהירח, שמרחקו הממוצע מכדור הארץ הוא 384,393 קילומטרים. רוחבה של החומה הגדולה כפי שהיא נראית מהירח זהה לרוחבה של שערת אדם כפי שהיא נצפית ממרחק של שלושה קילומטרים. על מנת לצפות בחומה מהירח נדרש כושר הפרדה חזק פי 17,000 מראייה טובה (שש שש). שלא במפתיע, אף אחד מהאסטרונאוטים שנחתו על הירח לא טען כי ראה משם את החומה הגדולה.
צפייה ממסלול סביב כדור הארץ
טענה שנויה יותר במחלוקת היא האם ניתן לצפות בחומה ממסלול לווייני נמוך, כלומר מגובה של החל מ-100 קילומטרים. לפי נאס"א, החומה נראית בקושי רב, ורק בתנאים אופטימליים, והיא אינה בולטת יותר ממבנים אחרים מעשי ידי אדם. למעשה, ממסלול לווייני נמוך קל הרבה יותר לצפות בפירמידה הגדולה של גיזה מאשר בחומה הגדולה. כותבים אחרים טוענים כי בשל מגבלות האופטיקה של העין האנושית וצפיפות התאים קולטי האור על הרשתית, בלתי אפשרי לראות את החומה בעין בלתי מזוינת, אפילו ממסלול נמוך, ונדרש כושר ראייה טוב יותר פי 7.7 מכושר ראייה נורמלי.
עד שנת 2003 הופיעה בספרי הלימוד בסין הטענה כי ניתן לראות את החומה הגדולה מהירח. בשנה זו שיגרה סין למסלול סביב כדור הארץ את יאנג ליוויי, הטייקונאוט הראשון. עם חזרתו לכדור הארץ הוא הודה כי אפילו מקרבה גדולה יחסית לכדור הארץ הוא לא הצליח להבחין בחומה הגדולה, ורק בתגובה לכך הסיר משרד החינוך הסיני את השגיאה מספרי הלימוד.
שמאל|ממוזער|250px|חייל בלבוש היסטורי בג'יאיוגוואן
שמאל|ממוזער|250px|קטע מטקס הפתיחה של אולימפיאדת בייג'ינג (2008), שבו תיבות עץ המסמלות אותיות הופכות לדגם של החומה
לקריאה נוספת
Schwartz, Daniel, The Great Wall of China", London, Thames and Hudson, 1990.
Man, John, The Great Wall, London, Bantam Press, 2008.
Michaud, Roland (photographer); Sabrina Michaud (photographer), & Michel Jan, The Great Wall of China. Abbeville Press, 2001.
Yamashita, Michael; Lindesay, William. The Great Wall - From Beginning to End, New York, Sterling, 2007.
Arnold, H.J.P, "The Great Wall: Is It or Isn't It?" Astronomy Now, 1995
Hessler, Peter. "Walking the Wall". The New Yorker, 21 May 2007, pp. 56–65
קישורים חיצוניים
Snopes - Great Wall From Space - פרטים באתר ל"ניפוץ אגדות אורבניות"
החומה הסינית, באתר מדריך הטיולים TravelChinaGuide.com
אתר מרתון החומה הגדולה
סרטונים על החומה בארכיון AP | שימור החומה | הרס החומה | החומה כאחד משבעת פלאי תבל | הדלקת הלפיד האולימפי 2008 | החומה בצילום מחללית 1996 |
Great Wall invisible from space: Chinese astronaut, CBC-News'', 12 March 2004
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:סין: אתרי מורשת עולמית
סינית
סינית
קטגוריה:שבעת פלאי תבל החדשים
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:הרפובליקה העממית של סין: ביצורים | 2024-08-27T06:56:07 |
מגילת רות | מְגִלַּת רוּת היא אחת מחמש המגילות שכלולות בחלק הכתובים של התנ"ך. על פי הנאמר בתחילתה, מתאר הספר מעשה שאירע בתקופת השופטים אולם בקרב חוקרי המקרא חלוקות הדעות באשר לתיארוכו.
המגילה מגוללת את סיפורה של רות הגיורת, המגיעה בעקבות חמותה היהודייה נעמי אל שדות בית לחם, את תהליך התאקלמותה והשתרשותה בחברה היהודית שהוביל ללידתו של נינה, דוד המלך, אבי שושלת מלכות יהודה, ממנה על פי האמונה היהודית יוולד המשיח העתיד לבוא. במסורת היהודית בחלק מהקהילות נהוג לקרוא את המגילה בחג השבועות.
סיפור המגילה
שמאל|ממוזער|250px| רות מלקטת שיבולים. גוסטב דורה
על פי המשפט הפותח את המגילה, מתרחש הסיפור "בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים", כלומר לפני תקופת המלוכה. חז"ל תיארכו את המגילה לתקופתו של השופט אבצן מבית לחם, המופיע בספר שופטים, ואף זיהו את בעז, שנשא את רות לאישה, כאבצן. שושלת היוחסין המפרטת כיצד דוד המלך הוא נינם של רות ובעז חותמת את המגילה.
משפחת אלימלך במואב
המגילה מביאה את סיפורהּ של משפחת אלימלך מבית לחם שבנחלת שבט יהודה, שעקב הרעב עוזבת את מולדתה ועוברת לגור בשדי מואב. כעבור זמן לא רב מת אבי המשפחה, אלימלך, ובניו מחלון וכליון נושאים נשים מואביות – רות וערפה. לאחר כעשר שנים מתים גם שני הבנים מבלי שהביאו לעולם ילדים, ונותרות רק אם המשפחה, נעמי, ושתי כלותיה.
הואיל ולא נותר לנעמי דבר, ולאחר שהיא שומעת כי הרעב ביהודה פסק, היא מחליטה לחזור למולדתה, מרת נפש וענייה, ומפצירה בכלותיה שליוו אותה לשוב למשפחותיהן. נימוקהּ העיקרי של נעמי הוא שאין לה בנים זכרים שיוכלו לייבם את כלותיה האלמנות, וכי אין סיכוי כי ייוולד לה בן זכר () וכי גם אם במקרה ייוולד לה בן זכר (), הרי יחלוף זמן רב מדי עד שיגיע לגיל בו יוכל לייבם. ערפה שומעת בקולה וחוזרת למשפחתה, אך רות מתעקשת לדבוק בה, באומרה "עמך עמי ואלוהיך אלוהי" ואף מצהירה באוזניה כי רק המוות יפריד ביניהן.
רות ובעז
לאחר חזרתן לבית לחם בנחלת יהודה, רות מחפשת שדה בו תוכל ללקט שיבולים אחר הקוצרים כפי שנהגו עניי ישראל באותם ימים, והיא נקלעת לאחד משדותיו של בעז, קרוב משפחת אלימלך.חז"ל מבארים שאלימלך היה דודו של בעז (). בעז, בעל השדה, מבחין בה, מברר את זהותה, ומבקש ממנה שלא תלך לשדה אחר. לאחר שמתברר לנעמי שרות מוצאת חן בעיני בעז, וכמו כן בעז הוא מקרובי משפחת בעלה, היא מייעצת לרות ללכת בלילה אל הגורן ולהתגלות אליו. רות שומעת בקולהּ, ונפגשת בלילה עם בעז. בעז, שהיה אחד מהמנהיגים באזור, נבהל, אך לאחר שמגלה שזו רות ולאחר שהיא מספרת לו שהיא אחת מקרובי משפחתה של נעמי ולכן יש לו אפשרות לייבם אותה ובכך לגאול את שם המשפחה, בעז נרגע ואומר לה שיעשה ככל יכולתו לשאת אותה לאשה.
למחרת נפגש בעז עם קרוב משפחה אחר שלו זכות ראשונים לייבם את רות, אך לאחר שהוא מתאר בפני הגואל את ההתחייבויות הכרוכות בכך, ומכיוון שרות היא מואבייה ולכן לכאורה אסורה בחיתון, הגואל מוותר לבעז ומקיים טקס המזכיר את טקס החליצה.
שושלת בית דוד
לבסוף בעז לוקח את רות לאישה לאחר שמצא דרך להתיר את איסור החיתון, ונולד להם בן בשם עובד, סבו של דוד כלשון הפסוק החותם את המגילה: .
חיבור המגילה
התלמוד מייחס את כתיבת המגילה לשמואל הנביא, שאליו מיוחס גם ספר שופטים וחלקים מספר שמואל.
חוקרים רבים תיארכו את זמנה של המגילה לימי בית שני. כך למשל טוענים ההיסטוריון צבי גרץ ואברהם גייגר כי המגילה היא כתב פולמוס שנכתב נגד מעשיהם של עזרא הסופר ונחמיה, שהרחיקו את הנשים הנוכריות. יש הדוחים טענה זאת, מפני שמהסגנון משתמע כי המחבר תולה את מות מחלון וכליון בנשיאת הנשים הנוכריות ומפני שבכל המגילה אין אף נימה פולמוסית והיא מובאת בצורת סיפור מעשה גרידא.
השערה אחרת מייחסת את המגילה לתקופה שלאחר גלות עשרת השבטים, בניסיון להציג את ממלכת יהודה כגואל של עשרת השבטים.
לשון המגילה
היו שהוכיחו על פי לשון המגילה הארכאית כי היא נכתבה בזמנים קדומים מאוד. דוגמאות לכך הן הנטייה הקדומה לעתיד-נוכחת "תדבקין" ו"תדעין", והשימוש ב"והלכתי" במקום "והלכְתְ" לגוף שני. אך דוגמאות דומות מצויות בעיקר בספרים מסוף תקופת בית-ראשון, ראה "תִּתְחַמָּקִין" (), "הלכתי" במקום "הָלָכְתְּ" (שם, כ), "מדוע אתי הלכתי" במקום "מדוע אַתְּ הֹלֶכֶת" (), ועוד.
חוקרים אחרים הצביעו על עדויות לשוניות לאיחור המגילה. כך, למשל, המגילה עושה שימוש בצירוף "נשא אישה" (: "וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת"), האופייני ללשון המקרא המאוחרת, וקיים גם בלשון המשנה. אך למעשה פועל זה, המוזכר אף בספר , עשוי להתפרש גם שם במשמעות של נישואי אישה, ולפי פרשנות זו, הדבר מתאים לתקופה שבה התרחש סיפור המגילה על פי הפסוק הפותח. צירוף זה אינו בהכרח מחליף את "לקח אישה" של לשון המקרא הקלאסית (למשל: ), שסביר שמופיע כביטוי משפטי-רשמי יותר.
כמו כן, צורת הכתיבה "דוד" (ולא "דויד") מעלה שוב את ההשוואה דווקא לספרים הקדומים יותר כמו שמואל והמזמורים בתהילים המיוחסים לדוד בהם מופיעה תמיד בכתיבה חסרה, לעומת מלכים שרק ברובו מופיעה באותה צורה, ויתרה מכך לעומת ספרים מאוחרים עוד יותר כמו דברי הימים ועזרא ונחמיה בהם מופיעה תמיד בכתיבה מלאה.
מגמת המגילה
חוקרים שונים עסקו במגמתה של המגילה, מתוך הנחה שאין המקרא מביא סיפורים יפים, ללא כל מגמה דתית-חינוכית. ערכים שונים יכולים להילמד מסיפור זה, והמגמות האפשריות השונות למגמתה העיקרית של המגילה הן:
ייחוס דוד המלך: מגמה זו עולה מסיומה של המגילה, המדגישה את תפקידה של ההשגחה האלוהית בלידתו של דוד. אך מגמה זו פרדוקסלית, מכיוון שייחוסו של דוד לאישה מואבייה עשוי דווקא להוות בעיה עבור דוד ובית מלכותו.
הכשרת רות, בצורה ספציפית, למרות היותה מואביה. על פי גישה זו, היה ידוע ברבים שרות, או לפחות אחת מאימותיו של דוד, הייתה ממוצא מואבי, והמגילה נכתבה באזור ימיו בכדי לבסס את הלגיטימיות שלה בשושלת [זאת בנוסף לכך שמדובר ב'בנה של נעמי' על פי הנשים, כלומר מבחינה חוקית דוד הוא צאצא של נעמי, ולכן יהודי בלבד, מה שמחזק את הלגיטימיות שלו גם בלעדיה].
הוראת לקח חינוכי – חשיבותה של מידת החסד: מוטיב החסד מובלט במגילה, הן בחזרה על המילה חסד, ובהתנהלות הדמויות הזוכה להערכה.
עידוד השמירה על חוק הייבום והגאולה.
יחס לנשיאת נשים נוכריות: לפי שיטה זו, מגילת רות נכתבה בתקופת עזרא ונחמיה בתור מחאה נגד גירוש הנשים הנוכריות בתקופה זו. כנגד שיטה זו, העירו שהמגילה כלל לא מנוסחת בצורה פולמוסית בנושא זה והיחס שלה לנשיאת נשים נוכריות כלל אינו מובע בה בצורה ברורה.
לעודד חמלה אנושית: ולהבליט את תפקיד החסד והחמלה בבניית מלכות ישראל. מעבר לכך, הצורך בחמלה כלפי החלש נתקל בחוק ובנורמות חברתיות שמגבילים את החמלה, והמגילה מתארת איך גבולות אלה נפרצים או החוקים מתפרשים מחדש כדי לקבל את פניה של רות ולקלוט אותה בקרב הקהילה בבית לחם.
קריאת המגילה
שמאל|ממוזער|250px|צילום מגילת רות
בקהילות רבות נהוג לקרוא את מגילת רות בחג השבועות, המנהג הוזכר כבר במסכת סופרים שנכתבה בתקופת הגאונים, ובמקורות שונים ניתנו לכך טעמים שונים. מבין הסיבות שניתנו למנהג:
מגילת רות מתרחשת בתקופת "הקציר", שזו גם התקופה של חג שבועות.
רות המואביה, שעל שמה נקראת המגילה, היא אם סבו של דוד המלך, שעל-פי המסורת נפטר בשבועות. מסורת זו מופיעה בתלמוד ירושלמי ובמדרש רות רבה. על-פי הגמרא האומרת כי מיתתם של צדיקים היא ביום הולדתם, מקובל לומר שדוד המלך אף נולד בשבועות.
ספר היובלים וחז"ל זיהו את תאריך חג השבועות (כל אחד לפי שיטתו) עם זמן מתן תורה. מעמד קבלת התורה בהר סיני נחשב מעין גיור של בני ישראל, שעד לאותו מעמד היו עבדים, ובמעמד הר סיני קיבלו את התורה והתחייבו לקיים אותה:במילים "נעשה ונשמע". וכמו שנאמר "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע." (). מגילת רות מספרת על רות המואבייה, נוכרייה שהצטרפה לעם ישראל וקיבלה את ההתחייבות לעם ישראל ולאלוהי ישראל. ולכן נוהגים לקרוא את המגילה בחג השבועות – הוא חג מתן תורה.
נושא מרכזי במגילת רות הוא גמילות חסדים, מה שמתאים למגמתה של התורה שניתנה בשבועות, שחז"ל אמרו עליה שתחילתה וסופה בגמילות חסדים.
הראי"ה קוק מציין שמטרת התורה היא הקמת ממלכה שמונהגת על פיה בקדושה, כדברי הכתוב בפסוקים הקודמים למתן תורה: לכן הקריאה במגילת רות המסיימת בהולדת דוד מבשרת את השלמת המטרה של מתן תורה, הקמת ממלכה המנוהלת בדרך התורה.
מחקר ספרותי
מבנה העלילה
סיפור המגילה עונה להגדרות המקובלות של סיפור קצר, מבחינת היקפו ואופיו הספרותי: הוא מתמקד במספר קטן של דמויות ומרוכז בעלילתו. כמו כן, ניתן להבחין במבנה האופייני לסיפורים קצרים והמשמר את המתח הספרותי במגילה: 1. רקע לעלילה 2. הצגת הקונפליקט (פרק א': התאלמנות ושכול) 3. העמקת הקונפליקט (פרק ב: החזרה לבית לחם) 4. שיא העלילה (פרק ג': רות בגורן) 5. פתרון (פרק ד': גאולתה של רות על ידי בועז)
כבר בפסוקים הראשוניים, מוצגת הבעיה הטראגית של מוות, התאלמנות ושכול. לאחר מכן, מסופר על השלבים שמובילים את הבעיה לפתרונה: שובן של נעמי ורות לבית לחם, המפגש בין רות לבועז בשדה וההערכה ההדדית ביניהם, המפגש בין רות לבועז בגורן, ונישואיהם המובילים להעמדת צאצאים למשפחת נעמי. כל שלב מקרב את העלילה לפתרון הבעיה. אך הוא גם כרוך בהסתבכויות בלתי צפויות ובמפחי נפש לגיבורי הסיפור: כאשר שבה נעמי לבית לחם נראה היה כי המצב ישתפר, אך בני העיר מקבלים אותה בקריאות תמיהה "הזאת נעמי?!". ובהמשך, כאשר פוגשת רות את בעז, שוב נדמה כי הכל מסתדר, אך בעז אינו נותן להּ תשובה חד משמעית לגבי עתידהּ, כיוון שקיימת בעיית הגואל הקרוב. לבסוף העלילה מגיעה אל הסוף הטוב, כאשר נישאת רות לבעז ונולד להם בן. בכל שלב, גיבורי הסיפור נדרשים להתאמץ, ליזום ולנהוג ברוחב לב, באומץ ובנכונות להיטיב לזולת. מבנה זה מעביר את המסר, שרק מי שיוזם בעצמו ונוהג בחסד ובמסירות, ה' שולח את עזרתו ואת ברכתו.
לצד מבנה העלילה, חוקרי הסיפור העירו שלסיפור מבנה כיאסטי משוכלל:
א. שכול במואב.
ב. הצטרפותה הוולונטרית של רות לנעמי.
ג. המפגש של רות ובועז בשדה.
ג1. המפגש של רות ובועז בגורן.
ב-1. הצטרפותה של רות למשפחת נעמי.
ג1. הקמת המשפחה מחדש בבית לחם.
250px|ממוזער|שמאל| רות מצטרפת לנעמי וערפה חוזרת לארצה, ציור מעשה ידי ויליאם בלייק, משנת 1795לפי מבנה זה, המהפך קורה במעבר בין פרק ב' לפרק ג', כאשר לראשונה שומעת רות שבועז, כמו גם זקני העיר, רואים בה אשת חיל הראויה להתקבל לתוך החברה הישראלית ושבועז רואה בה שידוך טוב.
לדעת שוקי רייס, יש להוסיף למבנה זה שתי קצוות, המקבילים זה לזה: המגילה מציינת בתחילתה שהסיפור התרחש בתקופת השופטים ובסופה היא מבשרת על לידתה של מלכות דוד. כך הסיפור שוזר את סיפור הגאולה הפרטי עם סיפור הגאולה הלאומי: מרעב ומוות להקמת משפחה מחדש, ומתקופת השופטים הידועה כתקופה ירודה, לצמיחת מלכות דוד.
שמות סמליים
משפחת אלימלך נעה מבית לחם, מקום המסמל בשמו גם מחסה (בית) וגם ביטחון כלכלי (לחם) אל שדה מואב, שם היוצר קונוטציה שלילית (שכן העם מואבי נזכר במקרא כאויב לעם ישראל). חוסר הלחם בבית לחם וחזרתו (), יישוב שכנראה היה אסם תבואה, אף הוא מוטיב ספרותי.
הדמויות במגילה נושאות בעליל שמות ספרותיים. כך בניו של אלימלך (ששמו אולי אמיתי, אך מעיד גם על מעמדו) נקראים מחלון וכליון – שמות שבמקור ייתכן אמנם שמשמעותם טובה (תכשיט ושלמות), אך הם גם מעידים על סופם (מחלה וכיליון). ילקוט שמעוני (רות א' רמ"ז) מצביע על הכתוב בדברי הימים: , ומביא את דברי רב ושמואל הטוענים כי יואש ושרף הם שמותם המקוריים או כינויהם של בני אלימלך (אם כי יואש ושרף הם מבני שלה, בניגוד למשפחת בעז שהייתה מבני פרץ). נעמי, אם המשפחה, דורשת את שמה: . אף שמה של הכלה ערפה הוא רמז שהפנתה עורף לחמותה נעמי, וכן שמה של רות נדרש על פי המדרש כי "ראתה בדברי חמותה" או כי "ריתתה מפני העבירות". שמו של בֹּעַז ("בו עז") הוא סמל לכוח ולתמיכה, כשמו של אחד מעמודי המקדש – יכין ובועז, ושמו מעיד על מעשיו שהיה . לעומתו, הגואל הקרוב יותר שסירב לגאול את רות – נמחק שמו מהמגילה ונקרא .
250px|ממוזער|שמאל|רות ונעמי צילום עדי נס. מוזיאון ישראל ירושלים
מוטיב החסד במגילה
במשך הדורות עלו תהיות סביב הסיבה להכללת המגילה בתנ"ך; במדרש רות רבה מעלה רבי זעירא את השאלה, ועונה עליה: .
ואמנם, לכל אורך המגילה, מהחלטתה של רות שלא לעזוב את נעמי ועד למערכת היחסים שלה עם בעז, קוראי המגילה פוגשים במעשי חסד ובאמרות ופסוקים המתארים ומזכירים אותם. לדוגמה – נעמי מציינת את כלותיה על חסדן ומצפה כי ה' יזכן בגמול הולם: (); בעז עושה חסד בשדה עם רות ודואג לה באופן מיוחד, וזוכה על כך לשבח מפי נעמי: (). לבסוף כאשר רות מבקשת מבעז, שישא אותה לאישה הוא מברך אותה: ().
מגילת רות, לא מביאה עמה מוסר השכל ישיר – ובזאת היא פתוחה להשערות וחשיבה נוספת, לניתוח ולהבנה עמוקה יותר של הדברים כי מוסר ההשכל אינו מוצג ומוגש לקוראים ישירות, ומכאן שלמגילה זו מגמה שונה. מגמת מגילת רות מתאפיינת בחסדים.
דמויות המגילה אכן מרבות בגילויי חסד, מעשים שלפנים משורת הדין: רות דבקה בנעמי אף שאינה חייבת לעשות כן, ולמרות הפצרותיה של חמותה; היא דואגת לכלכלת חמותה, ואף בגאולתה היא עושה חסד עם בית נעמי, שהרי בזכותה לא יכרת שמו. אף בעז מתגלה כאיש חסד: הוא יוצא מגדרו לסייע לרות, נוטל על עצמו את עול כלכלת שתי הנשים, ולבסוף גואל את רות. הדמויות זוכות לשכר טוב: זכו רות ובעז ומזיווגם נשתלשל ובא לעולם המלך דוד ().
זיקות פנים-מקראיות
בין מגילת רות לסיפורי מקרא נוספים
למגילת רות זיקות לסיפורי מקרא נוספים רבים, לסיפורי האבות היורדים מן הארץ, לסיפור בנות לוט וראשיתו של העם המואבי (בראשית יט) לסיפור יהודה ותמר (בראשית לח) . נראה כי מחבר המגילה הכיר סיפורי מקרא רבים ובכוונת מכוון יצר זיקות בין סיפור המגילה לסיפורי מקרא אלו, כדי לעצב באמצעותן את דמויות המגילה ומסריה.
סיפור אברהם
בפתיחת המגילה מוזכר הרעב אשר בארץ, וגם בסיפור ירידת אברהם למצרים, העילה לירידה היא הרעב בארץ. אולם בניגוד לאברהם ששב עם רכוש רב לארץ ממצרים, נעמי ורות באות לארץ חסרות כל.
סיפור בנות לוט
סיפור רות ובועז בגורן בפרק ג מתכתב עם סיפורן של בנות לוט ואביהן. בשני המקרים ישנה יוזמה נשית ומפגש לילי עם גבר, אולם רות הצאצאית של אותו מפגש של לוט ובנותיו, מתקנת במעשיה ובצניעותה את סיפור גילוי העריות של אמה הקדמונית המסופר בספר בראשית.
סיפור יהודה ותמר
גם בהשוואה לסיפור יהודה ותמר (בראשית לח) נכרת זיקה בין הסיפורים. בשני המקרים מדובר בנשים שאיבדו בעלים מבלי שילדו צאצאים, והן נוטלות את גורלן בידיהן ומקימות שתיהן את שושלת בית דוד.
ספר איוב
אמנון בזק הציע להשוות בין קורות איוב לקורות נעמי:
שניהם איבדו את זרעם והתלוננו על מר גורלם, מתוך תודעה שהקב"ה עומד מאחורי אסונם: "משפטי ושדי המַר נפשי" (; ונעמי מקוננת – "כי הֵמַר שדי לי מאד" ().
בשני המקרים, הסביבה מגיבה בתדהמה. לשני הסיפורים, סוף טוב, בניגוד למצופה.
לדעתו, זו ההשוואה שעומדת מאחורי הקביעה ש-"איוב – בימי שפוט השופטים היה". והמסר העולה מהרמזים אלה, הוא דווקא הניגוד בין הסיפורים: ספר איוב מתבונן באסון הפוקד את האדם מנקודת מבט אלוהית ומסיק שהאדם, בעל הראיה המצומצמת ותוחלת החיים הקצרה אינו יכול לשפוט את אלוהיו ועליו להכיר את מקומו. לעומת זאת, לפי מגילת רות, האדם יכול ונדרש להביא לגאולה, במעשי החסד שלו. האדם נדרש לפעול בתוך העולם מתוך הכרה בכוחותיו וביכולותיו.
במאמר תגובה, העיר יהודה שביב שמהשוואה זו עולה גם שבעוד רעיו של איוב אכזבו, לא הצליחו לנחם את איוב ולא נהגו בצורה חברית, רות היא דמות התומכת באדם הסובל, מופת לרעות של אמת ושל חסד.
נשים ופריצת נורמות
מגילת רות היא אחת משתי מגילות שגיבורותיו הראשיות והבולטות ביותר הן נשים (המגילה הנוספת היא מגילת אסתר). הסיפור פותח אמנם באלימלך ובניו (המתים כולם כבר בפסוק החמישי), ומסתיים בפסוק של שושלת הולדת בנים זכרים, אולם ציר העלילה המרכזי נסוב סביב שתי נשים ויוזמותיהן, לצד התגייסותו של בעז.
סיפור רות ובעז דומה לסיפור תמר ויהודה, מייסדי השושלת של שבט יהודה. בשני המקרים מתים שני הבנים הצעירים של המשפחה ללא בנים לאחר נישואיהם. האדם שאמור לייבם אותן אינו עושה זאת (אצל תמר – שלה, בהחלטה של יהודה אביו, ואצל רות – הגואל האלמוני); בשני המקרים יוזמות הנשים והן שבוחרות את הגבר, ושתיהן מפתות את הגבר בסיפור באופן בעיתי לפי הנורמות החברתיות: תמר מתחפשת לזונה ורות מתגנבת אל מקום משכבו של בועז בגורן בלילה; כמו כן בשני המקרים קיימת מעורבות של אדם המתגלה כמנהיג היודע להכריע באומץ: יהודה המודה ומציל את תמר ההרה, ובעז הפועל להמשיך את זרע המשפחה. במגילת רות אף נרמז הקשר במילים .
המגילה מציגה את דוד כצאצא של גיורת מואבית. במדרשי חז"ל מסופר שהייתה מחלוקת בימי דוד האם האיסור על ביאת מואבים בקהל ה' חל גם על נשות מואב או רק על הגברים. להלכה נפסק שהאיסור הוא רק על גברים, ודוד המלך כשר לבוא בקהל ישראל ולהיות מלך, שנאמר "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'" (דברים כ"ג ד) – מואבי, ולא מואבית. דיוק זה הוא על פי חז"ל פרי יוזמתו של בעז, שהכשיר את נישואיו לרות. ישנם חוקרי מקרא הטוענים שהמגילה דווקא מדגישה את הסיבוך וההפתעה במוצאו של המלך המגיע ממוצא בעייתי.
אילן יוחסין
ראו גם
רות רבה
רות זוטא
לקריאה נוספת
פירושים לספר
גילה וכמן, מגילת רות – פירוש ישראלי חדש, עורך: אביגדור שנאן, הוצאת ידיעות ספרים וקרן אבי חי, 2018.
יאיר זקוביץ, רות, סדרת "מקרא לישראל", הוצאת מאגנס ועם עובד, 2007.
יונתן גרוסמן, מגילת רות: גשרים וגבולות, מכללת הרצוג - תבונות, תשע"ו.
פיבל מלצר, רות, סדרת "דעת מקרא", הוצאת מוסד הרב קוק.
יאיר זקוביץ, רות, סדרת "עולם התנ"ך", הוצאת "דברי הימים".
עיונים
יעקב מדן, תקוה ממעמקים - עיון במגילת רות, הוצאת תבונות, 2007.
יוגב כהן, תחת כנפי השכינה - ביאור למגילת רות, הוצאת מכון הר ברכה, 2016.
עתליה ברנר, אהבת רות : "אשר היא טובה לך משבעה בנים", ספרית פועלים, 1988.
ליאורה רביד, התנ"ך היה באמת. תל אביב: ידיעות ספרים, 2009. עמ' 185–208
אילנה פרדס, הבריאה לפי חוה. ישראל: הקיבוץ המאוחד, 2006. עמ' 79–92.
אורית אבנרי, עומדות על הסף: שייכות וזרות במגילות רות ואסתר, הוצאת כתר, 2014.
יונתן גרוסמן, "הפתעה ויציבות באקספוזיציה של מגילת רות", בית מקרא ס, תשע"ה, עמ' 202–237.
יעל ציגלר, רות: מניכור למלוכה הוצאת מגיד ומתן, 2018.
חיים חמיאל, מעייני מקרא למגילת רות, ירושלים, תשמ"ז
הרב יעקב ידיד, שיעורים במגילת רות (א'), הוצאת ישיבת ההסדר כרמי-אל, 2016.
הרב משה מילר, אילת הלבנה: בין סתרי מגילת רות, הוצאת מגיד. 2022.
קישורים חיצוניים
הרב אליעזר מלמד חג השבועות - מגילת רות מתוך פניני הלכה.
מגילות רות סרוקות באתר הספרייה הלאומית
הסבר המגילה פרק אחר פרק, באתר aish - אש התורה.
יאיר זקוביץ, מגמת מגילת רות, באתר מקראנט
מדרש רבה מהדורת אינטרנט על מגילת רות, טקסט מלא, באתר "דעת"
הסבר המגילה על רובד הדרש והסוד, באתר הידברות
על התרגום הארמי למגילת רות מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, אמור (תשס"א 2001)
אברהם אליעזר, "מגילת רות" עם ליקוט ותמצית שבתמצית של כל מדרשי חז"ל המתארים את "מעמד הר סיני" כולל ביאור הגאון רבי אליהו מווילנא (הגר"א) למגילת רות, הודפס ירושלים 2 במאי 2002 אור לכ' באייר ה'תשס"ב על ידי מכון אוצר הברכה ירושלים
אוסי דרורי, הנשים במגילת רות, חסד או התחסדות?, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
שלמה בכר, הנאמנות כמפתח להבנת מגילת רות, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
מגילת רות באתר בני ציון - בונים קומה בתנ"ך
שיעורי וידאו על מגילת רות, באתר בינינו
מגילת רות עם יוכי ברנדס, פרק 64 בפודקאסט "עושים תנ"ך"
מגילת רות באתר ספריא
אוסף מקורות על מגילת רות באתר ספריא
מגילת רות מצוירת על ידי מאיר בן אורי / אתר "מוזיאון בן אורי לאמנות יהודית "
הערות שוליים
*
רות, מגילה
קטגוריה:הברית הישנה
רות
קטגוריה:שבועות | 2024-09-14T14:00:35 |
פרווה חמה | שמאל|ממוזער|250px|ליאור פרנקל ו"חמצמץ", דמות הומוריסטית קבועה בהופעות הלהקה, מתוך הופעה במועדון "קוֹלטורה".
פרווה חמה היא להקת רוק ישראלית, שהוקמה בשנת 1997 בבית הספר למוזיקה "רימון".
הלהקה מושפעת מסגנונם של פרנק זאפה, קינג קרימזון של שנות השמונים, ג'ון זורן, פסיכדליה ועוד.
עד שנת 2005 הוציאה הלהקה שני אלבומי דמו ברשת האינטרנט וב-2005 הוציאה את אלבום הבכורה, שלה "פרווה חמה".
הלהקה הופיעה בעיקר באזור תל אביב.
בשנים האחרונות מייסד הלהקה מתגורר בלונדון והלהקה אינה פעילה.
חברי הלהקה
ליאור פרנקל - לחנים ועיבודים, גיטרה, קלידים
נדב בכר - גיטרה - בעקבות חזרתו בתשובה בחר לעזוב את הלהקה.
בן הנדלר - בס
ארז קוסקאס - תופים, כלי הקשה
שאול עשת - קלידים
אורן בן אבי - סקסופון
ליאור רון - חצוצרה
בהופעותיה של הלהקה, לצד חבריה מופיעים שחקנים, לעיתים קרובות בתחפושות גרוטסקיות, המבצעים את התסכיתים ההומוריסטיים של השירים. בין השחקנים המופיעים:
דני הוכברג - בתפקיד חמצמץ
עמית קגיאן
עידו הרטוגזון
שגיא שטרית - בתפקיד ג'וני בייבי
ליאור גלר
אייל קניג
קישורים חיצוניים
האתר של ליאור פרנקל
פרווה חמה במדריך העברי לרוק מתקדם
כתבה מקיפה על תולדות הלהקה וליאור פרנקל כולל ראיון קצר
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:להקות רוק מתקדם ישראליות | 2022-09-05T01:44:09 |
שבוע הספר העברי | ממוזער|שמאל|250px|שבוע הספר העברי 2005, במוזיאון ישראל, ירושלים
שבוע הספר העברי הוא אירוע המתקיים בישראל מדי שנה במהלך חודש יוני, במסגרתו מוקמים ירידי ספרים ברחובות הערים, ובהם מיוצגות מרבית הוצאות הספרים בישראל, המוכרות את ספריהן במחירים מוזלים. גם בחנויות הספרים נמכרים הספרים בהוזלה בתקופה זו, ויש בהן המאריכות את המכירה המוזלת על-פני כל החודש.
בנוסף למכירת הספרים, מתקיימים במהלך תקופה זו אירועים ספרותיים מגוונים, כגון מפגשים עם סופרים, ערבי קריאה וטקס הענקת "פרס ספיר" לסופרים עבריים.
היסטוריה
יוזמות מוקדמות
הצעה לקיומו של שבוע הספר העברי עלתה ב-19 בנובמבר 1924 במאמר מאת אברהם שצ'גלוב, שפורסם בעיתון "הארץ".
האירוע הראשון של פתיחת דוכנים למכירת ספרים מוזלים ברחוב נערך ב-1 באפריל 1926, כששמו בארץ-ישראל היה "יום הספר העברי". הוא נערך ביוזמת "המשרד להפצת הספר העברי בארץ־ישראל", ארגון שנוסד בשיתוף פעולה בין פרנסי העיר תל אביב לאגודת הסופרים, וביוזמתה של המו"לית ברכה פלאי, ובמסגרתו הוצבו דוכנים בשדרות רוטשילד בתל אביב. ההודעה על לידתו הצפויה נמסרה לציבור כמה שבועות לפני כן מעל דפי העיתונות:
משנת 1926 ועד לשנת 1958 התקיימו מפעם לפעם אירועים כדוגמת "יום הספר העברי" הראשון, כאשר חלקם אף התקיימו בידי תנועות ציוניות בגולה. באנגליה התקיים במשך שנים רבות "שבוע הספר היהודי".
בפברואר 1954 התקיים בחיפה, ביוזמת מועצת פועלי חיפה, שבוע הספר והסופר העברי. במסגרת השבוע התקיימה תערוכת ספרים בהשתתפות הוצאות הספרים הגדולות בישראל. בתחילת אפריל 1954 התקיימה תערוכה דומה בירושלים, אולם ההשתתפות הציבורית הייתה דלה. בפברואר 1956 התקיים בחיפה בפעם השנייה שבוע הספר והסופר העברי. לתוכנית של האירוע הקודם נוסף גם "פרס הספר", הגרלה של פרסי ספרים בין רוכשי ספרים מעל סכום מסוים.
שבוע הספר העברי
את "שבוע הספר העברי" במתכונתו הנוכחית, הכוללת דוכנים למכירת ספרים ברחבי ישראל, יזם המשורר והסופר שלמה טנאי בינואר 1959, במסגרת ועדת העשור להקמת המדינה. במסגרת "חג הספר העברי" שהתקיים בתחילת מאי 1959, הוקמו דוכנים בהם נמכרו ספרים במבצעים, בקריאה שתושבי ישראל יעניקו זה לזה ספר עברי לכבוד יום העצמאות.
החל ממאי 1961 מתקיים "שבוע הספר העברי" ברחבי ישראל באופן סדיר מדי שנה. ברבות הימים הפך שם זה לסימן רשום של המו"ל ומופעל על ידי התאחדות בעלי הוצאות הספרים בישראל. חרף שמו, נמכרים בשבוע הספר העברי גם ספרים בשפות אחרות שיצאו לאור בישראל.
מלבד הדוכנים של הוצאות הספרים הגדולות, בירידי ערים הגדולות ניתן למצוא גם מו"לים קטנים יותר המציעים את ספריהם וכן מחברים רבים שפרסמו את ספריהם בהוצאה עצמית. תופעה נוספת בשבוע הספר היא של סופרים המבקרים בדוכנים וחותמים על ספריהם עבור הקונים. סופרי ילדים רבים התמידו להגיע לירידים מדי שנה בשנה והפכו לחלק מנופו של שבוע הספר. ביניהם מחבר סדרת "חסמבה", יגאל מוסינזון, והסופרת אסתר שטרייט-וורצל.
שמאל|ממוזער|300px|שבוע הספר העברי - מתחם התחנה, ירושלים 2017. מאחור משמאל: סיון רהב-מאיר, ד"ר עשהאל לובוצקי, יהורם גאון. מלפנים משמאל: אלישיב רייכנר, רחלי שלו, יפעת ארליך.
בשנת 2020 בעקבות מגפת הקורונה אירועי שבוע הספר לא התקיימו.
חודש הספר
לאורך הזמן הפך חודש יוני כולו לחודש בו נערכות הנחות ומכירות מוזלות של ספרים, ובשלב כלשהו החלו ההוצאות לכנות את חודש יוני כולו כ"חודש הספר".
פריסה גאוגרפית
בשנים הראשונות התקיימו שוקי ספרים בעשרות ערים ברחבי ישראל. למשל, בשנת 1962 נפתחו 45 שוקי ספרים בשבוע הספר העברי. בשנת 1967 התקיים היריד בתשעה יישובים: ירושלים, תל אביב, חיפה, עפולה, טבעון, כפר אתא, נתניה, פרדס חנה וגבעתיים. בשנת 1975 התקיימו ירידי מכירת ספרים ב-15 עיירות פיתוח בניידות מיוחדות שהגיעו אליהן. בשנת 1977 התקיים שבוע הספר ב-20 יישובים.
בגלל חוסר כדאיות, לא ששו ההוצאות להקים דוכנים במקומות מרוחקים, ושוקי שבוע הספר לא התקיימו בהם כלל או שהתקיימו במתכונת מצומצמת או ביוזמה של המועצה המקומית. באילת, בשנת 1974, התקיים יריד ספרים במשך שלושה ימים, ביוזמה של מדור תרבות וספורט של העירייה.
בשנת 2017 הוכרז שבפעם הראשונה זה שמונה עשרה שנה לא יתקיימו אירועי שבוע הספר בפריפריה מכיוון שמשרד התרבות הפסיק את מימונם.
בתל אביב
היריד הגדול ביותר של שבוע הספר העברי התקיים בתל אביב. בשנים הראשונות התקיים יריד שבוע הספר העברי בתל אביב, שהיה היריד הגדול בישראל, בכיכר דיזנגוף. בהמשך עבר היריד למשך שנים רבות לכיכר מלכי ישראל (היא כיכר רבין).
בשנת 2001, משיקולי אבטחה, הועבר היריד לגני התערוכה, ומשם עבר בשנת 2003 לגני יהושע. בשנת 2008 הוחלט להחזיר את היריד בתל אביב למיקומו המסורתי. בשנת 2021 עבר למרכז שרונה עקב עבודות הרכבת הקלה בכיכר רבין.
בירושלים
ממוזער|נשיא מדינת ישראל רובי ריבלין מבקר בדוכני שבוע הספר, 2017
בשנות ה-60 התקיים שבוע הספר העברי בירושלים ברחבת הכנסת הישנה ברחוב קינג ג'ורג'. בהמשך עבר היריד לגן הפעמון. משיקולי אבטחה, עבר היריד הירושלמי בשנת 2001 מכיכר ספרא למתחם מוזיאון ישראל, ולאחר מכן, למתחם תחנת הרכבת הישנה. עקב בעיות בהגדרת מתחם תחנת הרכבת הישנה, עבר בשנת 2009 היריד הירושלמי לגן פעמון הדרור. החל משנת 2017 חזר היריד להתקיים במתחם התחנה הראשונה, בתחילת 2024 יחלו עבודות להארכת הקו המהיר לירושלים והיריד יעבור למקום אחר, עדיין לא ידוע לאן.
בחיפה
שבוע הספר העברי התקיים בחיפה בשנות ה-70 ברחבה ליד ספריית פבזנר ותיאטרון חיפה. בשנת 1982 עבר היריד לגן הזיכרון מול בניין עיריית חיפה. בהמשך עבר היריד לרוממה. בשנת 2010 התקיים יריד הספרים בגרנד קניון. ובשנת 2012 חדל היריד בחיפה להתקיים. בשנת 2019 התקיים יריד ספרים בחיפה בגן של בית הכט, לאחר הפסקה של כעשור.
מועד
במהלך שנות ה-60 וה-70 התקיים שבוע הספר העברי במאי, בסמיכות לל"ג בעומר. בשנת 1967 נדחה שבוע הספר אל אחר מלחמת ששת הימים והתקיים בתחילת יולי. משנת 1977 עבר שבוע הספר לתחילת יוני.
אירועים נלווים
שבוע הספר התורני
בשנת 1976 התקיים במקביל לשבוע הספר העברי, יריד של שבוע הספר התורני במאה שערים.
החל משנת 1996 התרחב מעגל "שבוע הספר" גם לשוק הספרים במגזר החרדי, ובמהלכו מתקיימים ירידי ספרים גם בריכוזים חרדיים, והוא מכונה "שבוע הספר התורני", (לעיתים מכונה "חודש הספר התורני") בשל אופיים של הספרים הנמכרים במגזר זה. בשונה מ"שבוע הספר הכללי", שבוע הספר התורני איננו מנוהל בצורה ריכוזית ומאורגנת, אלא באופן עצמאי, ומתקיימים מספר מרכזים, הירידים המרכזיים נערכים בירושלים ובבני ברק.
שבוע הספר הערבי
בשנת 1973 קיים בית הגפן בחיפה אירוע של שבוע הספר במקביל לשבוע הספר העברי. החל משנת 1976 קיים בית הגפן שבוע ספר ערבי בנפרד משבוע הספר העברי, בחודשים ספטמבר או אוקטובר.
דוח הספרייה הלאומית
לפי "חוק הספרים", הספרייה הלאומית מקבלת שני עותקים של כל ספר שפורסם בישראל. מדי שנה, לקראת שבוע הספר, מפרסמת הספרייה הלאומית את נתוני ההוצאה לאור בישראל. הדוח מפרט את כמות הספרים שיצאו לאור בשנה שחלפה, סוגות, נושאי הכתיבה, סוגי מו"לים ונתונים רבים נוספים. כך למשל, בשנת 2004 דווח כי הם קיבלו 6,436 ספרים חדשים. רוב הספרים פורסמו בעברית, ורוב הספרים שפורסמו בעברית היו ספרות מקור. כמעט 8% מהספרים שיצאו לאור ב-2004 הם ספרי ילדים ורק 4% היו ספרי לימוד. לפי סוג ההוצאה לאור, 55% מהספרים הופקו בהוצאות מסחריות, 14% בהוצאה עצמית, 10% בהוצאה ממשלתית, 7% בהוצאה למטרות חינוך, ו-14% הוצאו לאור על ידי גופים אחרים.
בעשור שבין השנים 2008–2018 חל גידול של 35% בהוצאות הספרים (6,326 ספרים בשנת 2008 לעומת 8,571 בשנת 2018).
קישורים חיצוניים
שבוע הספר העברי - אתר האינטרנט הרשמי של האירוע
התאחדות הוצאות ספרים בישראל - אתר האינטרנט של ההתאחדות
- על "יום הספר העברי" הראשון, בשנת 1926
רוני בר-צורי ובני פפרמן, משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, "שבוע הספר " – בראי המספרים, 6 ביוני 2006 - ניתוח נתוני "שבוע הספר" שנמשך במהלך כל חודש יוני 2005
שבוע הספר, באתר הכנסת (כעת, מתוך ארכיון האינטרנט "archive.today") (דף מ-2012 ובו מידע שהופיע ב-2003)
נתוני ההוצאה לאור בישראל: דוח שנתי של הספרייה הלאומית
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: תרבות
קטגוריה:ספרות בעברית
קטגוריה:ירידי ספרים
קטגוריה:מכירת ספרים בישראל
קטגוריה:ישראל: ירידים
קטגוריה:אירועים בחודש יוני
קטגוריה:כיכר רבין | 2024-06-26T19:57:41 |
סימן רשום | REDIRECT סימן מסחר | 2004-06-13T18:09:27 |
ליאונרדו פיבונאצ'י | הפניה פיבונאצ'י | 2013-12-22T13:38:53 |
תנועת החרות | תנועת החֵרוּת (ובקיצור חֵרוּת) הייתה מפלגת ימין ליברלית, שפעלה בישראל מתחילת ימי המדינה, ואשר נוסדה על ידי יוצאי הארגון הצבאי הלאומי בראשות מנחם בגין. ארבעה רעיונות מרכזיים של תנועת החרות תומצתו לכדי: "לשלמות המולדת, לקיבוץ גלויות, לצדק סוציאלי, לחרות האדם".
לידה
במסגרת הצטרפותם של לוחמי האצ"ל לצה"ל עלתה על הפרק שאלת פירוקו של האצ"ל. בגין כמפקד הארגון הציע להפוך אותו מארגון מחתרתי למפלגה פוליטית, כזו שמקבלת על עצמה את כללי המשחק הפוליטי. על כן, מיד עם הכרזת המדינה, עמד מנחם בגין ב-15 במאי 1948, כמפקד המחתרת והחליט ביחד עם פקודיו, להקים את תנועת 'חרות' מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי. הצהרתו של בגין פורסמה בשידור הרדיו 'קול ציון הלוחמת' בתחנת השידור של האצ"ל: "במדינת ישראל מכריז בזה הארגון הצבאי הלאומי על הקמתה של תנועת החרות העברית שתשמור אמונים למסורת המפוארת של מלחמת השחרור ותלחם במסגרת החוק העברי".
בציר הפוליטי הוקמה התנועה בצידה הימני של המפה הפוליטית, את התנועה הרכיבו קבוצות אחדות ביניהם, הצה"ר, הסתדרות העובדים הלאומיים, אחדות ישראל, האצ"ל ואנשי 'הוועד העברי'. בראייתו של בגין, הציונות הרוויזיוניסטית תורגמה פוליטית על ידי הקמת תנועת 'חרות', שערכי היסוד שלה מושתתים על קווי היסוד הבאים: שלמות המולדת, קיבוץ גלויות, צדק חברתי, שלטון החוק וחירות האדם.
במשך מרבית שנות קיומה ישבה המפלגה באופוזיציה. דוד בן-גוריון, ראש הממשלה בשנותיה הראשונות של המדינה, הקפיד להוציא את תנועת החרות אל מחוץ לקונצנזוס הלאומי. תפיסה זו באה לידי ביטוי בסיסמה "בלי חרות ומק"י", שמשמעותה שאין להקים ממשלה שבה ישבו הרוויזיוניסטים או הקומוניסטים.250px|ממוזער|משמאל לימין (בחזית): חברי הכנסת אורי צבי גרינברג, אסתר רזיאל-נאור ומנחם בגין, בעת ישיבת הכנסת הראשונה בירושלים ב-26 בדצמבר 1949|טקסט=|ימיןמהקמתה בקיץ 1948 ועד לשנת 1983 עמד מנחם בגין בראש תנועת החרות. בבחירות לאספה המכוננת הלא היא הכנסת הראשונה, זכתה חרות ל-11.52 אחוזים מכלל הקולות הכשרים (14 מנדטים).
לקראת הבחירות לכנסת השנייה הצטרפו לתנועת החרות אנשי ברית הצה"ר, אשר מפלגתם לא עברה את אחוז החסימה בכנסת הראשונה. במערכת בחירות זו המשיכה המפלגה לעסוק בעיקר בתרומת אנשי האצ"ל להקמת המדינה ובקריאה לשלמות הארץ. נושא זה נחשב כאנכרוניסטי באותה תקופה, כאשר שאר המפלגות עסקו בעיקר בנושאים כלכליים סביב מדיניות הצנע וקליטת העלייה ההמונית. חרות זכתה בשמונה מנדטים בלבד, תוצאה שגרמה למשבר במפלגה. בגין פרש מההנהגה למשך שישה חודשים, אך חזר לתפקידו כדי להנהיג את המאבק נגד הסכם השילומים. במסגרת המאבק הצליח בגין לבסס את מעמדו כראש התנועה ולאחד ציבור רחב סביב עמדותיה.
בעקבות משבר הבחירות לכנסת השנייה, החלה התנועה להדגיש נושאים חברתיים-כלכליים ולקלוט לשורותיה אוכלוסיות נוספות (על יוצאי האצ"ל) שלא השתלבו בממסד השלטוני, בעיקר עולים חדשים ובני עדות המזרח. בחודש אפריל 1954 נערכה הועידה השלישית של תנועת 'חרות' ובה הדגיש בגין שיש רק דרך אחת אל השלטון והיא פתק הבוחר. האמירה של בגין העניקה ל'חרות' לגיטימציה חשובה וחיזקה את דימויה כתנועה פוליטית שמכבדת את כללי הדמוקרטיה.
לקראת הבחירות לכנסת השלישית קיימה תנועת חרות תכנון קפדני במשך שנה. עמדו לרשותה מקורות כספיים והיא פעלה על פי לוחות זמניים מדויקים, אך מעל הכל, התנועה התנהלה בשליטתו המלאה של מנחם בגין. התנועה זכתה ב-15 מנדטים. המאבק בהסכם השילומים העניק לחרות קולות חשובים מקרב מחנות העולים.
ב-26 באפריל 1965, לקראת מערכת הבחירות לכנסת השישית, הוקם גוש פרלמנטרי מאוחד של חרות והמפלגה הליברלית שנקרא "גח"ל" - גוש חרות ליברלים. בראש הרשימה המשותפת עמד בגין. בעוד שלכל אחת משתי המפלגות לחוד היו שבעה עשר מנדטים בכנסת היוצאת, זכתה הרשימה המאוחדת לעשרים ושישה מנדטים בלבד. הדבר היווה כישלון, ובוועידת חרות השמינית ביוני 1966 קראו שמואל תמיר ואהוד אולמרט בן ה-21 להדחתו של בגין. המשבר בתנועה נמשך עד שבפברואר 1967 הסתיים העימות בפילוג. תמיר ואנשיו הורחקו מתנועת החרות על ידי יושב ראש בית הדין איסר לובוצקי, ותומכי תמיר הקימו מפלגה בשם "המרכז החופשי". הייתה זו קריאת התיגר האחרונה על מנהיגותו של בגין במפלגתו עד לפרישתו.
בשנת 1967, ערב מלחמת ששת הימים, הצטרפה "חרות" (אז כחלק מגח"ל - גוש חירות ליברלים) לראשונה לקואליציה, במסגרת "ממשלת ליכוד לאומי" בראשות לוי אשכול. בצעד זה הוענקה לגיטימציה למנחם בגין ולתנועתו, שהיו עד אז, כאמור, מחוץ לקונצנזוס הלאומי. בבחירות של 1969 זכתה רשימת המערך ל-56 מנדטים, אך גולדה מאיר, שהייתה שמרנית מטבעה, ביקשה להתבסס לאחר הבחירות על ההרכב הקואליציוני שקדם להן, והקימה ממשלה שגם אליה הצטרף מנחם בגין בראש גח"ל. ב-4 באוגוסט 1970 פרשו שרי גח"ל מהממשלה, בעקבות ההסכמה על סיום מלחמת ההתשה.
רעיונות
ממוזער|300x300 פיקסלים|מנחם בגין נואם בכנס של תנועת החרות, 1948
ששת הסעיפים הבסיסיים שעליהם הצהיר כל חבר בתנועת החרות:
שחרור המולדת כולה, ריכוז האומה, קיום ריבונותה ופיתוח ייחודה התרבותי הם היסודות של ההשקפה הלאומית של תנועת החרות בארץ ישראל, והשקפת העולם שלה מבוססת על: חרות היחיד, צדק חברתי ועליונות המשפט.
תנועת החרות שואפת להשרשת ערכיה הנצחיים של תורת ישראל בחיי האומה.
תנועת החרות שוללת כל צורה של משטר טוטליטרי, פשיסטי או קומוניסטי ותלחם נגד כל ניסיון להטיל טוטליטריות משקית או מדינית על עמנו ומדינתנו.
תנועת החרות תלחם למשטר דמוקרטי במדינה: ממשלת העם על ידי העם למען העם; הבטחת זכויות האדם והאזרח לחופש מצפונו ונגד כל אפליה על רקע עדתי, מעמדי או מפלגתי.
תנועת החרות תלחם להפרדה בין השליט לבין המפרנס, נגד הטרוסטים והמונופולין למיניהם, לפיתוח היוזמה הפרטית, למען קליטת שבי ציון, האדרת כוחה של המדינה ולהעלאת רמת החיים של כל אזרחיה.
יעודה של תנועת החרות היא: לשאת את כל הרעיונות האלה ולהגשימן להלכה ולמעשה כתורת אבי המהפכה העברית – זאב ז'בוטינסקי."
נציגי המפלגה בכנסת
כנסת
(בחירות)מושבים
(בהשבעת הכנסת)שיוך סיעתיחברי הכנסתחילופי גברי והערותהראשונה
(1949)מנחם בגין, אורי צבי גרינברג, יעקב מרידור, אריה בן-אליעזר, אברהם רקנאטי, יוחנן בדר, הלל קוק, חיים לנדאו, שמואל מרלין, חיים כהן-מגורי, אליהו לנקין, שמואל כץ, ערי ז'בוטינסקי, אסתר רזיאל-נאור ערי ז'בוטינסקי פרש מהסיעה ב-20 בפברואר 1951 והקים סיעת יחיד (הפרישה לא הוכרה על ידי ועדת הכנסת).
הלל קוק פרש מהסיעה ב-20 בפברואר 1951 והקים סיעת יחיד (הפרישה לא הוכרה על ידי ועדת הכנסת).
לרשימת מועמדים מלאה ראו כאןהשנייה
(1951)מנחם בגין, יעקב מרידור, יוחנן בדר, בנימין אבניאל, אריה אלטמן, אריה בן-אליעזר, חיים לנדאו, אסתר רזיאל-נאור
אליעזר שוסטק, חיים כהן-מגוריחילופי גברי
ב-2 בנובמבר 1951 פרש מהכנסת יעקב מרידור. החליף אותו אליעזר שוסטק.
ב-6 ביולי 1953 פרש מהכנסת אריה בן אליעזר. החליף אותו חיים כהן מגורי.
הערות
לרשימת מועמדים מלאה ראו כאןהשלישית
(1955)מנחם בגין, יוחנן בדר, בנימין אבניאל, יעקב מרידור, אריה אלטמן, אריה בן-אליעזר, חיים לנדאו, אליעזר שוסטק, שמשון יוניצ'מן, אסתר רזיאל-נאור, חיים כהן-מגורי, נחום לוין, יוסף שופמן, בנימין ארדיטי, מרדכי אולמרטלרשימת מועמדים מלאה ראו כאןהרביעית
(1959)מנחם בגין, יוחנן בדר, בנימין אבניאל, יעקב מרידור, אריה אלטמן, אריה בן-אליעזר, חיים לנדאו, אליעזר שוסטק, שמשון יוניצ'מן, אסתר רזיאל-נאור, חיים כהן-מגורי, נחום לוין, יוסף שופמן, בנימין ארדיטי, מרדכי אולמרט, אליהו מרידור, שבתאי שיכמן
אברהם דרוריחילופי גברי
ב-21 במרץ 1961 נפטר שמשון יוניצ'מן. החליף אותו אברהם דרורי.
הערות
לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
למצע המפלגה ראו כאןהחמישית
(1961)מנחם בגין, יוחנן בדר, בנימין אבניאל, יעקב מרידור, אריה אלטמן, אריה בן-אליעזר, חיים לנדאו, אליעזר שוסטק, אסתר רזיאל-נאור, חיים כהן-מגורי, נחום לוין, יוסף שופמן, אברהם טיאר, אברהם דרורי, בנימין ארדיטי, אליהו מרידור, שבתאי שיכמן
יוסף קרמרמןחילופי גברי
ב-20 באוגוסט 1964 נפטר אברהם דרורי. החליף אותו יוסף קרמרמן.
הערות
ב-25 במאי 1965 חברה מפלגת חרות למפלגה הליברלית הישראלית בהקמת סיעת גח"ל.
לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
למצע המפלגה ראו כאןגח"להשישית
(1965)גח"למנחם בגין, יוחנן בדר, אריה בן-אליעזר, יעקב מרידור, חיים לנדאו, יוסף שופמן, שמואל תמיר, אליעזר שוסטק, בנימין אבניאל, אסתר רזיאל-נאור, אברהם טיאר, יוסף קרמרמן, אליהו מרידור, חיים כהן-מגורי, מנחם ידידחילופי גברי
ב-16 באוקטובר 1966 נפטר אליהו מרידור. החליף אותו שלמה כהן צידון חבר המפלגה הליברלית.
הערות
אברהם טיאר, אליעזר שוסטק ושמואל תמיר פרשו מהסיעה ב-29 במרץ 1967 והקימו את מפלגת המרכז החופשי.השביעית
(1969)גח"למנחם בגין, יוחנן בדר, בנימין הלוי, אריה בן-אליעזר, חיים לנדאו, אסתר רזיאל-נאור, יוסף קרמרמן, מנחם ידיד, אברהם שכטרמן, יורם ארידור, חיים קורפו, בן-ציון קשת, דוד לוי, דב מילמן, יעקב נחושתן, גדעון פת
מתתיהו דרובלסחילופי גברי
ב-29 בינואר 1970 נפטר אריה בן אליעזר. החליף אותו גדעון פת חבר המפלגה הליברלית.
ב-26 בפברואר 1972 נפטר יוסף ספיר חבר המפלגה הליברלית. החליף אותו מתיתיהו דרובלס.השמינית
(1973)הליכודמנחם בגין, יוחנן בדר, בנימין הלוי, חיים לנדאו, יוסף קרמרמן, מנחם ידיד, יורם ארידור, חיים קורפו, בן-ציון קשת, דוד לוי, איתן לבני, יצחק שמיר, מאיר כהן-אבידב, משה ארנס, מתתיהו דרובלס, גאולה כהן, אברהם שכטרמן
חיים קופמן, אמל נסראלדיןחילופי גברי
ב-19 בינואר 1977 פרש בנימין הלוי מהכנסת. החליף אותו חיים קופמן.
ב-25 בינואר 1977 פרש עקיבא נוף חבר המרכז החופשי מהכנסת. החליף אותו אמל נסראלדין.
הערות
בנימין הלוי פרש מהליכוד ב-18 במרץ 1975 והקים סיעת יחיד.התשיעית
(1977)הליכודמנחם בגין, עזר ויצמן, יצחק שמיר, משה ארנס, דוד לוי, יורם ארידור, גאולה כהן, חיים קורפו, יגאל כהן אורגד, איתן לבני, מרדכי ציפורי, דב שילנסקי, יוסף רום, משה קצב, רוני מילוא, מיכאל דקל, מאיר כהן-אבידב, משה מרון, אמל נסראלדין, חיים קופמן, אריאל שרון, יצחק יצחקי, עקיבא נוף
דוד שטרןחילופי גברי
ב-18 ביוני 1979 פרש שמואל רכטמן חבר המפלגה הליברלית מהכנסת. החליף אותו דוד שטרן.
הערות
יצחק יצחקי ואריאל שרון הצטרפו לתנועת החרות משלומציון ב-5 ביולי 1977.
גאולה כהן פרשה מהליכוד ב-17 ביולי 1979 והצטרפה למשה שמיר בהקמת סיעת בנא"י (התחיה).
יצחק יצחקי פרש מהליכוד ב-14 באוקטובר 1980. ב-11 בנובמבר 1980 הקים את סיעת ישראל אחת.
עקיבא נוף הצטרף לליכוד מסיעת אחווה, שנוצרה לאחר הפילוג בסיעת ד"ש, ב-28 בינואר 1981.העשירית
(1981)הליכודמנחם בגין, דוד לוי, יעקב מרידור, יצחק שמיר, יורם ארידור, אריאל שרון, משה ארנס, דב שילנסקי, חיים קורפו, מרדכי ציפורי, אליהו בן-אלישר, רוני מילוא, משה קצב, מיכאל דקל, חיים קופמן, דוד מגן, אמל נסראלדין, יוסף רום, מרים גלזר תעסה, יגאל כהן אורגד, מאיר כהן-אבידב, מאיר שטרית, איתן לבני, מיכאל רייסר, עקיבא נוף
מיכאל קליינרחילופי גברי
ב-19 בינואר 1982 פרש מהכנסת משה ארנס. החליף אותו מיכאל קליינר.
הערות
אהוד אולמרט, אברהם הירשזון, יגאל כהן ואליעזר שוסטק הצטרפו לתנועת החרות ב-1984 מטעם מפלגת לע"ם (שהייתה עד אז מפלגה עצמאית בתוך סיעת הליכוד).האחת עשרה
(1984)הליכודיצחק שמיר, דוד לוי, משה ארנס, אריאל שרון, יגאל כהן אורגד, יורם ארידור, אליעזר שוסטק, אליהו בן-אלישר, משה קצב, דוד מגן, רוני מילוא, מאיר שטרית, דב שילנסקי, מיכאל דקל, מיכאל רייסר, גדעון גדות, אהוד אולמרט, מיכאל איתן, מרים גלזר תעסה, מאיר כהן אבידב, יגאל כהן, עוזי לנדאו, דן מרידור, אמל נסראלדין, עובדיה עלי, חיים קופמן, חיים קורפו
יעקב שמאיחילופי גברי
ב-5 בפברואר 1985 נפטר יצחק זיגר חבר המפלגה הליברלית. החליף אותו יעקב שמאי.
ב-27 באוקטובר 1988 נפטר מיכאל רייסר. החליף אותו דוד מור (כחבר מפלגת הליכוד).
הערות
באוגוסט 1988 התאחדו סופית המפלגות חרות והמפלגה הליברלית והקימו את מפלגת הליכוד.
ראו גם
חרות (עיתון)
לקריאה נוספת
יונתן שפירא, לשלטון בחרתנו: דרכה של תנועת החרות - הסבר סוציולוגי-פוליטי, הוצאת עם עובד, תש"ן 1989.
יחיעם ויץ, ממחתרת לוחמת למפלגה פוליטית - הקמתה של תנועת החרות 1949-1947, הוצאת מכון בן-גוריון, 2003.
יחיעם ויץ, הצעד הראשון לכס השלטון: תנועת החרות 1949–1955. הוצאת יד יצחק בן-צבי ומוסד הרצל, 2007.
אברהם דיסקין (עורך), מאלטלנה עד הנה: גלגולה של תנועה, מחרות לליכוד , הוצאת כרמל ומרכז מורשת מנחם בגין, 2011.
אופירה גראוויס-קובלסקי, הצודקים והנרדפים: מיתולוגיה וסמלים של תנועת החֵרות, 1948–1965, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2015.
יעקב רוט, תהליכי הקמת סיעת 'תכלת לבן' בתנועת החרות, עיונים בתקומת ישראל 8, 1998, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 424–448.
אורנה מילר, 'הבטליון החתוך' והנטיות ה'כנעניות' באצ"ל ובתנועת החרות, עיונים בתקומת ישראל 14, 2004, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 153–189.
מיכאל אדירעם, רקוויאם לז'בו: עלייתה ושקיעתה של תנועת החרות - במבט אישי.
אלמליח, דביר, תנועת חרות ויחסה לארץ ישראל תחת שרביטו של מנחם בגין 1967–1979, אוניברסיטת אריאל בשומרון www.academia, 2022.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:הליכוד
קטגוריה:ישראל: מפלגות היסטוריות
קטגוריה:ציונות רוויזיוניסטית
קטגוריה:מפלגות ציוניות
קטגוריה:בית"ר | 2024-05-28T22:12:03 |
טיל אוויר-קרקע | טיל אוויר-קרקע (בר"ת: טא"ק) הוא טיל המשוגר מכלי טיס קרבי אל עבר מטרה הנמצאת על הקרקע בין אם היא בים או ביבשה. טא"ק דומים לפצצות דאייה מונחות, אך קיומו של גורם הנעה מכניס סוג זה של חימוש להגדרה של טיל.
יתרון מרכזי של טיל האוויר-קרקע מסוגים אחרים של נשק אווירי כנגד מטרות קרקעיות הוא טווח הירי שהוא מספק ליורה. טווח זה מאפשר לרוב ירי מחוץ לטווח ההגנה של המטרה הקרקעית. מרבית טילי האוויר-קרקע מבוססים על מערכות של "שגר ושכח" על מנת לאפשר לכלי הטיס להמשיך בפעילות מבלי לדאוג למטרות קודמות.
גובהו של כלי הטיס ומהירותו הם בעלי השפעה על טווח הטיל. עבור טילים ארוכי טווח הדבר פחות משמעותי, אך טילים קצרי טווח (כדוגמת ה-AGM-65 מאבריק) מגדילים את הטווח שלהם באופן משמעותי כאשר הם נורים מגובה רב.
קיימות מספר דוגמאות של טכנולוגיית ירי טילים בליסטיים מכלי טיס, אך הן נדירות ביותר.
לעיתים מחולקים טילי אוויר-קרקע לשתי קטגוריות - טילים טקטיים וטילים אסטרטגיים. לרוב חלוקה זו מבדילה בין ראש נפץ רגיל וראש נפץ גרעיני קל לבין ראש נפץ גרעיני גדול, בהתאמה.
גורמי הנעה
גורמי ההנעה הנפוצים ביותר הם מנועים רקטיים ומנועי סילון. מנועים אלו משפיעים גם על טווח הטיל, קצר או ארוך בהתאמה. מספר דגמים של טילי אוויר-קרקע מתוצרת סובייטית משתמשים במנועי מגח סילון המקנים להם טווח רחוק ומהירות גבוהה.
שיטות הנחיה נפוצות
שיטות ההנחיה הנפוצות ביותר של טילי אוויר-קרקע הן הנחיית לייזר, הנחיית תת-אדום, הנחיה אופטית והנחיית GPS. שיטת ההנחיה תלויה לרוב בסוג המטרה. כך בעוד שספינה ניתן לזהות בקלות באמצעות רדאר, גופים מטרות יבשתיות יהיה קשה לזהות בצורה זו.
השראה
ניתן לראות העברה טכנולוגית בין טילי אוויר קרקע לטילי קרקע-קרקע. כך למשל תוכנן אחד מדגמי ה-BGM-109 טומהוק כטיל א"ק. דגם זה הוחלף בהמשך על ידי ה-AGM-86. טילים אחרים המשמשים את שני סוגי החימוש מונים את הפינגווין, וההרפון. מרבית טילי האוויר-קרקע יכולים ליירט מטרות יבשתיות וימיות למרות שחלקם צריכים לעבור התאמה מיוחדת על מנת לבצע את שני התפקידים בצורה אפקטיבית. לדוגמה ה-AGM-84 SLAM הוא גרסת ההתקפה היבשתית של ההרפון.
סוגי טילי אוויר-קרקע
טילים נגד-טנקים
טילי שיוט
טילים נגד ספינות
טילים נגד קרינה
טילי אוויר-קרקע
AGM-114 הלפייר
נמרוד
AGM-86
חאטף-8
AGM-84 SLAM
הרפון (טיל)
AGM-65 מאבריק
JCM
פופאי (טיל)
דלילה (טיל)
קאסד (איראן)
ראו גם
טיל קרקע-אוויר
JCM - טיל רב ייעודי עתידי
קישורים חיצוניים
*
אוויר-קרקע, טיל | 2024-04-20T22:21:27 |
חירות | קטגוריה:שמות פרטיים עבריים | 2023-09-23T18:41:51 |
מתמטיקה דיסקרטית | REDIRECT מתמטיקה בדידה | 2015-09-26T11:08:22 |
מיון מהיר | +מיון מהירמחלקהמיון (אלגוריתם)סיבוכיות ממוצעתסיבוכיות במקרה הגרוע
שמאל|ממוזער|250px|איטרציה אחת של אלגוריתם מיון מהיר. 5 הוא "איבר הציר"; האיברים הצבועים באדום הם האיברים הגדולים מ-5; האיברים הצבועים בכחול הם האיברים שקטנים או שווים ל-5.
שמאל|ממוזער|250px|הנפשה של מיון מהיר
מיון מהיר (באנגלית: Quicksort) הוא אלגוריתם מיון השוואתי אקראי מהיר במיוחד בסדרות איברים גדולות.
האלגוריתם פותח על ידי איש מדעי המחשב הבריטי טוני הואר ב-1959 ופורסם ב-1961. האלגוריתם עדיין נמצא בשימוש נפוץ למשימות מיון.
סיבוכיות הזמן הממוצעת של האלגוריתם היא פעולות (כמו, למשל, מיון מיזוג), אך במקרה הגרוע עלול האלגוריתם לדרוש פעולות (כמו, למשל, מיון בועות).
בפועל, אלגוריתם מיון מהיר נחשב לאלגוריתם המיון ההשוואתי היעיל ביותר הידוע, זאת מאחר שהסיכוי למקרה הגרוע הוא מאוד נמוך.
פרטי האלגוריתם
אלגוריתם מיון מהיר הוא אלגוריתם רקורסיבי הפועל בשיטת הפרד ומשול. צעדיו הם כדלקמן:
בהינתן סדרת איברים, בחר איבר מהסדרה באקראי (נקרא: pivot, או "איבר ציר").
סדר את כל האיברים כך שהאיברים הגדולים מאיבר הציר יופיעו אחרי האיברים הקטנים מאיבר הציר.
באופן רקורסיבי, הפעל את האלגוריתם על סדרת האיברים הגדולים יותר ועל סדרת האיברים הקטנים יותר.
תנאי העצירה של האלגוריתם הוא כאשר ישנו איבר אחד, ואז האלגוריתם מודיע כי הסדרה ממוינת.
מימוש האלגוריתם בפשטותו בפסאודו קוד נראה כדלקמן:
function quicksort(array)
var list less, greater
if length(array) ≤ 1
return array
select and remove a pivot value pivot from array
for each x in array
if x ≤ pivot then append x to less
else append x to greater
return concatenate(quicksort(less), pivot, quicksort(greater))
מימוש האלגוריתם בגרסתו החכמה יותר (מיון In Place, שבו העבודה מתבצעת על המערך המקורי) בפסאודו קוד נראה כדלקמן:
function quicksort(array, left, right)
var pivotIdx, leftIdx = left, rightIdx = right
if right - left > 0
pivotIdx = (left + right) / 2
while leftIdx <= pivotIdx and rightIdx >= pivotIdx
while array[leftIdx] < array[pivotIdx] and leftIdx <= pivotIdx
leftIdx = leftIdx + 1
while array[rightIdx] > array[pivotIdx] and rightIdx >= pivotIdx
rightIdx = rightIdx - 1;
swap array[leftIdx] with array[rightIdx]
leftIdx = leftIdx + 1
rightIdx = rightIdx - 1
if leftIdx - 1 == pivotIdx
pivotIdx = rightIdx = rightIdx + 1
else if rightIdx + 1 == pivotIdx
pivotIdx = leftIdx = leftIdx - 1
quicksort(array, left, pivotIdx - 1)
quicksort(array, pivotIdx + 1, right)
מימוש האלגוריתם בפייתון:
הפונקציה הראשית היא quicksort והיא קוראת לפונקציה שעושה את המיון באמת partition.
הפונקציה exchange היא פונקציית עזר בשביל הנוחות של המימוש בלבד.
def quicksort(arr, left, right):
if left < right: # stopping point
index = partition(arr, left, right)
quicksort(arr, left, index-1)
quicksort(arr, index+1, right)
def partition(arr, left, right):
x = arr[right]
i = right- 1
j = left
while j <= right-1:
if arr[j] <= x:
i += 1
exchange(arr, i, j)
j += 1
exchange(arr, i+1, right)
return i+1
def exchange(arr, i, j):
arr[i], arr[j] = arr[j], arr[i]
שיפורים ווריאציות של האלגוריתם
יעילות האלגוריתם תלויה בבחירת איבר הציר. אם - כתוצאה מ"מזל טוב" - איבר הציר הוא תמיד האיבר האמצעי בגודלו בסדרה, האלגוריתם לוקח . אם, מאידך - כתוצאה מ"מזל רע" - איבר הציר הוא האיבר הקטן ביותר או האיבר הגדול ביותר, אזי האלגוריתם לוקח . לכן, ישנה חשיבות רבה למציאת איבר הציר:
לעיתים משתמשים אלגוריתמים בפועל בשיטת "חציון משלושה" על מנת לבחור איבר שעשוי להיות "מתאים יותר" מאשר איבר שרירותי.
באופן תאורטי, ניתן למצוא את החציון בסדרה בזמן ליניארי, מה שמבטיח זמן ריצה של , אך על אף העובדה שהאלגוריתם למציאת החציון רץ בזמן ליניארי, הגורמים הקבועים הכרוכים בו גבוהים למדי, מה שמוביל לזמן ריצה גבוה, ולחוסר שימוש בשיטה זו בפועל.
לעיתים משתמשים במימוש של בחירת איבר הציר באופן אקראי כדי לאפשר סיכוי שווה לכל אחד מהאיברים בתחום להיבחר וכך לאפשר חלוקה מאוזנת יותר. במקרה בו המערך כבר ממוין, בחירת האיבר באופן אקראי דווקא תפגע ביעילות ותגדיל את זמן הריצה שלו. המימוש בפייתון של האלגוריתם האקראי הוא:
import random
def rand_partition(arr, left, right):
i = random.randint(left, right)
exchange(arr, i, right)
return partition(arr, right, left)
def randomized_quicksort(arr, left, right):
if left < right: # stopping point
index = rand_partition(arr, left, right) # changed to rand_partition instead of partition
quicksort(arr, left, index-1)
quicksort(arr, index+1, right)
אחת התכונות של האלגוריתם היא שזמן הריצה שלו עבור קלטים קטנים במיוחד גדול ביחס לאלגוריתמים פשוטים, כגון מיון בחירה (selection sort). לכן, ביישומים רבים תנאי העצירה של האלגוריתם הוא עבור מספר קבוע כלשהו של איברים (7, למשל), ומשלב זה ואילך מתבצע המיון באמצעות אלגוריתם "מיון בחירה" או אלגוריתם דומה.
קיימת גרסה איטרטיבית (לא רקורסיבית) של המיון המהיר, אולם היא מורכבת לכתיבה ולא אינטואיטיבית.
ראו גם
טוני הואר
קישורים חיצוניים
סרטון אנימציה שמסביר את האלגוריתמים מיון מהיר ומיון בועות ומשווה ביניהם
אנימציה של אלגוריתם המיון המהיר Quicksort בסוגי קלט שונים
הערות שוליים
מהיר
קטגוריה:רקורסיה | 2024-07-29T20:45:39 |
CO | 2017-08-02T17:08:42 | |
פחמן חד-חמצני | שמאל|ממוזער|180px|מודל תלת־ממדי של פחמן חד-חמצני
פחמן חד-חמצני (CO בכתיב כימי) הוא תרכובת של פחמן וחמצן, שהיא גז בטמפרטורת החדר. זהו גז רעיל המסוכן לבריאות, חסר צבע וריח, והוא תוצר לוואי של שרפה (חימצון) בלתי מושלמת של תרכובות אורגניות. בעירה חלקית של דלק היא שרפה ללא נוכחות מספקת של חמצן, הגורמת לפליטת מולקולות מים ופחמן חד-חמצני, זאת לעומת בעירה מלאה של דלק בה יש נוכחות מספקת של חמצן, ושכתוצאה ממנה מתפרקות התרכובות למולקולות מים ופחמן דו-חמצני. פחמן חד-חמצני הוא גז דליק, ויכול בבערה להשלים את תהליך הבערה המלא ולהפוך לפחמן דו-חמצני.
מבנה המולקולה
מולקולה של CO מורכבת מאטום פחמן (C) אחד ואטום חמצן (O) אחד, הקשורים זה לזה בקשר משולש: 2 קשרים קוולנטים וקשר קואורדינטיבי בו משתתפים 2 אלקטרונים מאטום החמצן. לפחמן וחמצן יחד יש 10 אלקטרוני ערכיות. הקשר המשולש מביא לקיום כלל האוקטט עבור אטום הפחמן - שישה אלקטרונים בשלושה קשרים ועוד 2 אלקטרונים לא קושרים. זוג האלקטרונים הקושרים של הפחמן נקשרים לאלקטרונים הקושרים של החמצן, והאלקטרונים הבלתי קושרים של החמצן נקשרים גם הם לשני האלקטרונים הקושרים שנותרו. מצב היסוד של המולקולה הוא סינגלט מגנטי - אין אלקטרונים לא מזווגים. כיוון שארבעה מששת אלקטרוני הקשר באים מהחמצן ורק שניים מהפחמן, נוצר דיפול - מטען שלילי קטן על אטום הפחמן ומטען חיובי קטן על אטום החמצן (בניגוד להפרשי האלקטרושליליות שבין האטומים). כאשר המולקולה קשורה כליגנד כיוון הקיטוב עשוי להשתנות בהתאם למבנה הקומפלקס הקואורדינטיבי.
המולקולה איזו-אלקטרונית למולקולת החנקן N2 כי בשתי המולקולות 10 אלקטרוני ערכיות ו6 אלקטרוני קשר. ואורך הקשר פחמן-חמצן 112.8 פיקומטר בדומה לאורך הקשר בחנקן (קשר משולש ומסה מולקולרית זהה). להשוואה אורך קשר כפול פחמן-חמצן (בקרבוניל) הוא כ 120 פיקומטר. גם טמפרטורות ההיתוך - 68K והרתיחה - 82K קרובות לאלו של חנקן (63K ו77K). אנרגיית הקשר בפחמן חד-חמצני 1072KJ/mol היא הגבוהה ביותר הידועה וגבוהה מאנרגיית הקשר המשולש בחנקן (942KJ/mol).
המקור לפחמן חד-חמצני
CO נוצר כאשר שורפים פחמימנים ללא אספקה שוטפת של חמצן. המקור העיקרי לפחמן חד-חמצני מחוץ לבית הוא שרפה לא מושלמת שנוצרת כחלק מפעילותם של מנועי כלי רכב. בשנים האחרונות הופחת ריכוז הפחמן החד-חמצני באוויר, כתוצאה משיפור הדלקים, משיפור מערכת השרפה במנועי כלי הרכב ומכניסתם לשימוש של ממירים קטליטיים.
למרות כל זאת, עיקר החשיפה לריכוזים גבוהים של פחמן חד-חמצני מתרחשת באזורים בהם יש ריכוז צפוף של כלי רכב הנעים באיטיות, בעיקר במרכזי ערים סואנות ולאורך צירי הגישה לתוכן.
השפעות בריאותיות
שמאל|ממוזער|250px|קבוצת הם הקשורה לפחמן חד-חמצני (פונה כלפי מעלה בציור), אטומי הפחמן באפור, אטום החמצן באדום, אטומי החנקן בסגול ויון הברזל בכתום
CO הוא גז רעיל. שאיפת פחמן חד-חמצני אינה גורמת נזק משמעותי לריאות עצמן, אך מקטינה בצורה משמעותית, ולעיתים קטלנית, את יכולת נשיאת החמצן על ידי תאי הדם האדומים בדם. הפחמן החד-חמצני נקשר, דרך אטום הפחמן הנושא מטען שלילי חלקי ליון הברזל בקבוצת ההם, אותו חלק במולקולת ההמוגלובין שנושא את החמצן. זיקתו של הCO לקבוצת ההם גדולה פי 240 ממולקולת החמצן, וכך הוא מתחרה בצורה ניכרת על המקום של החמצן ומונע את העברתו. חשיפה לריכוזים נמוכים של פחמן חד-חמצני גורמת לסחרחורות, בחילות וכאבי ראש. בחשיפה לריכוזים קצת גבוהים יותר, חלה ירידה ביכולת הריכוז, פגיעה בערנות וביכולות הפיזיות, כלומר הקטנת היכולת לתפקד ולמלא משימות יומיומיות. ההשפעות נגרמות מכך שרקמות ואיברים שונים בגוף אינם מקבלים אספקת חמצן מלאה. פחמן חד-חמצני מסולק מהגוף רק דרך הריאות ועל ידי מולקולות החמצן המתחרות איתו על הקשירה להמוגלובין. כלומר, כאשר יהיה יותר חמצן הוא ייקשר יותר להמוגלובין וכמות הפחמן החד-חמצני שתוכל להיקשר להמוגלובין תפחת והוא יסולק מהר יותר בזמן נשיפת האוויר החוצה. זמן מחצית החיים של הקרבוקסיהמוגלובין באוויר חדר הוא כ-300 דקות ויורד עד 90 דקות כאשר מספקים חמצן בקצב מהיר ובריכוז גבוה דרך מסכה המושמת על פיו ועל אפו של הנפגע.
חשיפה לריכוזים גבוהים, העשויה להתרחש באזורים סגורים, עלולה לגרום להרעלה חריפה שתוצאותיה הן אובדן הכרה ואף מוות כתוצאה מחנק. פחמן חד-חמצני הנפלט ממכשירים ביתיים כגון תנורים לחימום או בישול, עלול לגרום להרעלה, כיוון שהגז חסר צבע, חסר ריח וחסר טעם.
מחוץ לבית קטן הסיכוי לחשיפה קטלנית לפחמן חד-חמצני למעט במקרים נדירים, כגון כבאים הנחשפים לרמות גבוהות של ריכוזי פחמן חד-חמצני בעת כיבוי שרפה.
אוכלוסיות הרגישות במיוחד לחשיפה לפחמן חד-חמצני:
לנשים בהריון עלולה חשיפה לריכוזי פחמן חד-חמצני לגרום נזק לעובר המתפתח.
קשישים נוטים לסבול ממחלות לב כרוניות, אשר עלולות להחמיר עקב חשיפה למזהם זה.
חשיפה לפחמן חד-חמצני בקרב חולים הסובלים ממחלות כרוניות אשר מעכבות אספקת חמצן סדירה בגוף, כגון ברונכיט כרונית או אנמיה על סוגיה, עלולה להגביר את התופעות של מחלות אלו.
תקנים
התקן האמריקאי לפחמן חד-חמצני הוא 10 מיליגרם למטר מעוקב לפרק זמן של 8 שעות ו-40 מיליגרם למטר מעוקב לפרק זמן של שעה אחת. אלו הם ערכים מרביים של ממוצעים לפרקי הזמן הללו ואסור לחרוג מהם יותר מפעם אחת בשנה.
התקן הישראלי לפחמן חד-חמצני הוא 11 מיקרוגרם למטר מעוקב לפרק זמן של 8 שעות ו-60 מיקרוגרם למטר מעוקב לפרק זמן של חצי שעה.
קישורים חיצוניים
פחמן חד-חמצני באתר המוסד לבטיחות ולגיהות
קטגוריה:תחמוצות
קטגוריה:גזים
קטגוריה:זיהום אוויר
קטגוריה:טוקסיקולוגיה
קטגוריה:מולקולות דו-אטומיות
קטגוריה:פחמן: תרכובות | 2024-07-24T06:50:51 |
יו"ר הכנסת | REDIRECT יושב ראש הכנסת | 2004-06-14T04:38:25 |
אזרח | REDIRECT אזרחות | 2010-09-19T14:55:17 |
מריחואנה | הפניה קנאביס (סם) | 2013-09-28T15:29:37 |
ערוץ 24 | ערוץ 24 (נקרא בעבר "ערוץ המוסיקה", "מוסיקה 24", "ערוץ 24 החדש") הוא ערוץ טלוויזיה ישראלי המשדר תוכני בידור, מוזיקה, סדרות וסרטים. בעבר שידר גם תוכניות מציאות.
הערוץ החל לשדר ב-20 ביולי 2003. עורך המוזיקה הראשי של הערוץ היה יואב קוטנר. מפיקת הערוץ הייתה חברת אולפני מימד. ב-ספטמבר 2008, נרכש הערוץ בידי שידורי קשת וב- 24 במרץ 2009, הושק במתכונת מחודשת שכללה מיתוג מחודש של הערוץ. ב-6 בינואר 2019 נרכש ערוץ 24 על ידי חברת ההפקות "טלעד" שבבעלות איש העסקים משה אדרי, מזכייניות ערוץ 2 לשעבר, זאת לאחר שקשת העמידה את החברה למכירה בעקבות הפסדיו הכספיים של הערוץ.
היסטוריה
הרקע להקמת הערוץ
באוגוסט 1997 אישרה הממשלה את דו"ח ועדת יוסי פלד, שהוקמה להכנת הצעה להרחבת מערך שידורי הטלוויזיה והרדיו לציבור וארגונו מחדש. הדו"ח המליץ לאמץ מדיניות חדשה ליצירת שוק חופשי של תקשורת אלקטרונית. הוועדה המליצה על מתן רישיונות לשידורי לוויין ישירים לבית הצרכן (טלוויזיה בלוויין), הקמת ערוץ מסחרי נוסף (בהמשך ערוץ עשר) והקמת חמישה או שישה ערוצים ייעודיים: בשפה הערבית, לדוברי רוסית ואמהרית, למורשת ישראל, ערוץ של מוזיקה ישראלית, ערוץ חדשות ומידע, שימומנו כולם מתשדירי פרסומת.
בשנת 1998 פרסם משרד התקשורת, באמצעות המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין, את המכרז למיון מוקדם להקמת חמישה ערוצים ייעודיים שמימונם מפרסומות ומטרתם לפנות לפלחי אוכלוסייה מסוימים ולא לכלל האוכלוסייה כמו בערוצי הברודקאסט. ההחלטה כללה הקמה של ערוץ בערבית (הלא TV), ערוץ חדשות, ערוץ ברוסית, ערוץ מוזיקה וערוץ מורשת. אך לאחר פרסום המכרז למיון המוקדם, פרסום מכרז פרטני לערוץ התעכב במשך מספר שנים.
המכרז
ועדת המכרזים של המועצה לשידורי כבלים ולוויין אישרה את המכרז להפעלת ערוץ המוזיקה הייעודי בתחילת אוקטובר 2001, והוא פורסם ב-30 באוקטובר.
בתחילת 2002 ארבע קבוצות התארגנו לקראת המכרז, אך קבוצה אחת פרשה והממונה על ההגבלים העסקיים דרור שטרום אסר על קבוצה משותפת של חברות התקליטים הד-ארצי, אן.אם.סי והליקון להתמודד יחדיו במכרז. רק שתי קבוצות נגישו לבסוף, האחת "קבוצת 972" בראשות המפיק חיים סלוצקי, העיתונאי גדי סוקניק ויוסי פלד (שעמד בראש הוועדה שהמליצה על הקמת הערוץ), והשנייה "קבוצת המוזיקה הישראלית", בראשות זאב מוזס (בן משפחת מוזס מבעלי "ידיעות אחרונות"). "קבוצת 972" כללה שורה של משקיעים ושותפים, בהם: איש העסקים עזרא הראל, הזמר שלמה ארצי, הארמגן יהודה טלית המפיקה טמירה ירדני וערוץ MTV הבינלאומי, שהחזיק 5% מהמניות. בקבוצה השנייה היו שותפים אולפני מימד וחברת "זברה תקשורת", והיא נוהלה על ידי יואב קוטנר והמפיק גיא בהר.
ב-18 ביוני 2002 בחרה המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין את הקבוצה הזוכה - "קבוצת המוזיקה הישראלית", בעיקר עקב הצעתה להשקיע בתוכן 73 מיליון שקל במשך 10 שנים, פי שניים מההצעה המתחרה. בנוסף הודיעה שהערוץ יהיה מבוסס על מוזיקה ישראלית בלבד, אף על פי שלפי תנאי המכרז עד 40% מהתוכן יכל להיות מבוסס על מוזיקה לועזית. מיד עם היוודע תוצאת המכרז הודיעה "קבוצת 972" שתערער עליו, לטענתה נפל פגם בשיקול הדעת של הוועדה, וההצעה המתחרה אינה כלכלית. הערעור נדחה באוקטובר 2002, והקבוצה הזוכה הודיעה שהערוץ יעלה לאוויר תוך חצי שנה.
עלייה לשידור
הערוץ היה אמור לעלות לשידור באפריל 2003, אך פרץ סכסוך בין אקו"ם לבין בעלי הערוץ לגבי גובה התמלוגים שעליהם לשלם למוזיקאים. ארגון אקו"ם דורש תשלום תמלוגים בגובה של 10% מההכנסות, ואילו בעלי הערוץ היו מוכנים לשלם תמלוגים בשיעור של 7%-4% לכל ארגוני היוצרים יחד (אקו"ם, הפדרציה לתקליטים, איגודי הנגנים והמבצעים). לטענתם עם תמלוגים בגובה 10%, לערוץ אין שום סיכוי להחזיר אי-פעם את ההשקעה בו. הערוץ החל לשדר לבסוף ב-20 ביולי 2003 בשעה 14:00, בשידורי ניסיון, ובלוח שידורים מלא בסוף אותה שנה. הקליפ הראשון ששודר בערוץ היה "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" בביצוע רמי פורטיס, שהופק על ידי הערוץ, חלק מכ-20 קליפים שהפיק לאמנים ישראלים לקראת עלייתו לשידור. בנוסף עם עלייתו לשידור היה שותף בהפקת האירוע "כפר המוזיקה של קוקה קולה" בניצנים ששודר בשידור ישיר בערוץ.
השנים הראשונות - מימד (2003–2008)
עם עלייתו לשידור את הערוץ ערך וניהל מבחינה מוזיקלית יואב קוטנר, מנכ"ל הערוץ היה גיא בהר והמשנה למנכ"ל עמיר גולן. אולם בפברואר 2004 התפטרו השניים, על רקע חילוקי דעות מהותיים עם בעלי הערוץ על הכיוון אליו יפנה. את הערוץ החל לנהל במקומם ליאון צימן, מבעלי אולפני מימד.
בשנה הראשונה זכה להצלחה יחסית, עם נתח צפייה של 7% מכלל הצופים בטלוויזיה.
ב-14 בפברואר 2005 התקיים לראשונה טקס פרסי עמ"י, טקס פרסי המוזיקה הישראלית, בו אמנים קיבלו פרסים על פי בחירת קהל הצופים. הטקס הראשון זכה לתהודה רבה ולווה במסע פרסום מסיבי שכלל שילוט חוצות ואף פרסומות ששודרו בערוץ 2 לקראת ובעת שידור הטקס, אך לבסוף זכה רק ברייטינג נמוך של 1.5%. אהוד בנאי זכה בשלושה פרסים, "זמר השנה", "תמלילן השנה" ו"אלבום השנה". טקס פרסי עמ"י האחרון נערך ב-20 באוגוסט 2009.
בספטמבר 2005, דיווחה המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין כי הערוץ לא עמד בהשקעה הנדרשת ממנו, ובשנת 2004 השקיע כ-10 מיליון שקל פחות מהנדרש ממנו בהפקות מקור. לאחר שהערוץ התחייב, על פי כתב הרישיון שלו, להשקיע 35 מיליון שקלים בשנה בהפקות מקור.
באוקטובר 2007 עזב עורכו הראשי, יואב קוטנר, את הערוץ ועבר לנהל את מחלקת המוזיקה של רדיו תל אביב.
מכירת הבעלות לקשת ומיתוג מחודש (2008–2019)
בספטמבר 2008, לאחר שצבר הפסדים של 50 מיליון שקלים, רכשה "שידורי קשת" 40% ממניות הערוץ, כאשר 60% נותרו בידי חברת מימד. בעקבות הרכישה מונה צביקה ליבליך, סמנכ"ל השידור של קשת, לממלא-מקום מנכ"ל הערוץ. כמו כן, עבר הערוץ מיתוג מחדש ושינוי לוגו על ידי סטודיו Oi, והוא נפתח במתכונת מחודשת ב־24 במרץ 2009. פרויקט ההשקה היה שידור חי מאולפן שקוף בנמל תל אביב במשך 24 ימים רצופים ללא הפסקה. במהלך השידור הארוך התארחו ידוענים ישראליים רבים, שחלקם הגדול נמנה עם הטאלנטים של קשת. גם לאחר שהסתיימה תקופת השידור הרצוף, המשיך הערוץ לשדר מן האולפן השקוף עד שלהי קיץ 2009 במקומות שונים בארץ, מדי יום למשך מספר שעות. בתחילת שנת 2010 החלו שידורים בעלי קונספט דומה ב"אולפן החם" הממוקם בדיזנגוף סנטר בתל אביב. בנוסף באותה עת שידר הערוץ במעל ל-50% מהזמן מוזיקה מזרחית.
באוקטובר 2010 מועצת הכבלים והלוויין הטילה קנס בגובה של כ-100 אלף שקל על הערוץ 24, זאת בשל תוכן שיווקי מוגזם בתוכניותיה.
ב-12 באפריל 2011, גמר התוכנית "אייל גולן קורא לך", היה המשדר הנצפה ביותר בתולדות ערוץ 24. התוכנית הגיעה לרייטינג של 7.4%. בסך-הכול צפו בתוכנית 400 אלף צופים. שנה אחר כך התוכנית הגמר שוב שברה שיא רייטינג עם 11.4% אחוזי צפייה.
ביוני 2011 אילצה "מימד" את "שידורי קשת" לרכוש 44% נוספים מהמניות, והיא עלתה להחזקה של 90% ממניות הערוץ, זאת על פי תנאי ההסכם המקורי בין השניים.
החל ממאי 2012 הערוץ החל לשדר בפורמט מסך רחב (16:9).
בקיץ 2013 חזר יואב קוטנר לערוץ והגיש את התוכנית "בחזרה לסוף עונת התפוזים", תוכנית המשך תוכנית "סוף עונת התפוזים - סיפורו של הרוק הישראלי".
ביוני 2014, הודיעה "קשת" כי היא שוקלת לסגור את הערוץ, אחרי שצבר הפסד של 40 מיליון שקל בשנתיים. 17 עובדים, שהם כ-40% מעובדי הערוץ באותה עת, פוטרו במקביל החל הערוץ במגעים מול מועצת הכבלים והלוויין בבקשה לשנות את יחס השידורים שלו ולאפשר לו לשדר 70% מוזיקה ו-30% תוכן אחר. באפריל 2015 הכריז הערוץ שהוא מקצץ בתשלומים לספקים (בעיקר חברות הפקה). באוגוסט 2015 הותר לערוץ לשדר מוזיקה רק ב-75% מתכניו, והוא החל לשדר גם שידורים חוזרים של תוכניות ששודרו בערוץ 2.
בבעלות טלעד (2019 ואילך)
בקיץ 2018, לאחר שהמשיך לצבור הפסדים, חברת "קשת" החליטה להעמיד את הערוץ למכירה ובינואר 2019 הושלמה רכישת הערוץ על ידי חברת טלעד, שנמצאת בבעלות חברת ההחזקות יונייטד קינג, תמורת 10 מיליון שקל.
ב-6 במאי 2019 אושרה עסקת המכירה ועלה קמפיין השקת הערוץ המחודש ומיתוגו באמצעות פרסומות בערוצים המסחריים. המוטו של הערוץ המחודש הוא: מעט לפני המיתוג המחודש, הפסיקה טלעד את שידורי ערוץ 24 במסגרת עידן פלוס.
השידורים הרשמיים של ערוץ 24 במסגרת "טלעד" החלו בערב יום העצמאות, 8 במאי 2019, עת חשיפת המיתוג המחודש. במהלך החצי השני של 2019, הוחלט להחזיר את שידורי ערוץ 24 ל-mako, מאחר שלא הייתה גישה לשידורים אינטרנטיים חוקיים של הערוץ במשך כמה חודשים.
ביוני 2020 הערוץ החל לשדר באיכות HD ב-yes למנויי yes+, בסלקום tv, פרטנר tv ו-HOT ובשידור האינטרנטי באתר 12+.
ב-3 באוגוסט 2020 עלה לשידור ערוץ מקביל, בבעלות טלעד ואקו"ם, מוזיקה il, המשדר מוזיקה ישראלית בלבד.
במאי 2022, 3 שנים לאחר העברת הבעלות על ערוץ 24 לטלעד, הוסר הכיתוב "החדש" משמו של ערוץ 24.
באוקטובר 2023 עקב מלחמת חרבות ברזל חזר הערוץ לשדר דרך מערך עידן פלוס - DVB-T2.
סמלילים
תוכניות הווה
• צומת מילר (שידורים חוזרים)
• רמזור (שידורים חוזרים)
• לחיי האהבה (שידורים חוזרים)
• רמת אביב גימל (שידורים חוזרים)
• אולי הפעם (שידורים חוזרים)
• החיים זה לא הכל (שידורים חוזרים)
• סברי מרנן (שידורים חוזרים)
• ילדות רעות (שידורים חוזרים)
• משחק החיים (שידורים חוזרים)
• איצ׳ה - ספי ריבלין (שידורים חוזרים)
• פולישוק (שידורים חוזרים)
• אמהות מבשלות ביחד (שידורים חוזרים)
•סיטי טאוור (שידורים חוזרים)
• מזמינים שולחן - עם ענת אלישע (שידורים חוזרים)
שישי נוסטלגי - סרטים ישראלים בימי שישי, לרוב סרטי בורקס
תוכניות עבר
קישורים חיצוניים
ערוץ 24, באתר Mako
הערות שוליים
*
24
קטגוריה:ערוצי מוזיקה
קטגוריה:קשת (זכיינית שידור)
קטגוריה:טלעד
קטגוריה:ערוצי טלוויזיה בפיקוח הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו | 2024-09-04T13:43:35 |
חיים ארלוזורוב | שמאל|ממוזער|250px|ארלוזורוב (במרכז) עם חיים ויצמן (לימינו), משה שרתוק ויצחק בן-צבי (בימין התמונה למעלה) בפגישה עם מנהיגים ערבים במלון המלך דוד, ירושלים, 1933
חיים (ויקטור) אַרלוֹזוֹרוֹב (23 בפברואר 1899 – 17 ביוני 1933) היה מדינאי וכלכלן, מראשי תנועת העבודה בתקופת טרום המדינה וכיהן כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. נרצח בחוף תל אביב.
ביוגרפיה
חיים ארלוזורוב נולד בשנת 1899 כבן הבכור במשפחה בת שלושה ילדים ברומני שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה). בנם של לסקה ׁׁ(Laska) בת שלמה טובולובסקי, והרב שאול ארלוזורוב, שהיה רב וסוחר בעץ ובתבואה ובנו של הרב אליעזר ארלוזורוב (-נכתב במקור: אַרלאָזאָראָוו), רב העיר רומני במחוז פולטובה, מחבר ספר "הגהות אליעזר".
אביו היה נצר לשושלת מפורסמת של רבנים. דורה וליזה הן אחיותיו הצעירות.
מגיל שש לימדה אותו מורה-אומנת פרטית את השפה הגרמנית. לאחר הפוגרומים של שנת 1905 עברה משפחתו לפרוסיה המזרחית, שאז הייתה חלק מן הקיסרות הגרמנית. הוא למד בבית ספר גרמני בעיר קניגסברג, לשם עבר עם הוריו. אביו יצא לרוסיה ב-1914 לעסוק בענייני מסחר. עקב פרוץ מלחמת העולם הראשונה לא יכול היה לשוב למשפחתו.
משפחת ארלוזורוב לא הורשתה להישאר בקניגסברג עקב מוצאם הרוסי ועברו לברלין. אביו חלה ונפטר בפטרוגראד בתשעה באב תרע"ח, לפני שהספיק לשוב אל משפחתו.
ארלוזורוב התעניין בנעוריו בשירה ובספרות הקלאסית והתחיל בכתיבת שירים בגרמנית (כמה מהם תורגמו לעברית מאוחר יותר). כמו כן הוא נחשף באותה עת לתנועה הציונית. ארלוזורוב המשיך את לימודיו בגימנסיה ריאלית בברלין וסיימם בהצלחה. הוא החל את לימודי הכלכלה באוניברסיטת פרידריך וילהלם בברלין לקראת תום מלחמת העולם. במהלך לימודיו היה לאחד מראשיה של מפלגת הפועל הצעיר בגרמניה (יחד עם חברו ולטר פרויס) ושימש כעורך ביטאון התנועה "די ארבייט" (העבודה). בתקופה זו התיידד עם מגדה פרידלנדר (לימים אשתו של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס), שהייתה חברה קרובה של אחותו, ליזה, אך לא ברור מה היה טיב היחסים ביניהם. מגדה הייתה בת כתתו.
מאוחר יותר נשא לאישה את גרדה לבית גולדברג ובהיותו בגיל 20 נולדה בתם המשותפת שולמית (לימים גורביץ'; 1919–1997).
הוא ביקר בארץ ישראל בתחילת שנת 1921, ושהה בתל אביב במהלך מאורעות תרפ"א, אולם שב לגרמניה לסיים את לימודיו ועקב בקשת ההנהגה הציונית שם. בשנת 1922 קיבל תואר דוקטור בנושא "על מלחמת המעמדות בתורתו של מרקס". בשנת 1924, עלה לארץ על מנת להשתקע בה.
פעילותו בארץ ישראל
לאחר עלייתו השתלב ארלוזורוב בהנהגת מפלגת הפועל הצעיר הארץ-ישראלית. ארלוזורוב היה היחיד מבין צעירי העלייה השלישית שהבקיע את שורות עסקני העלייה השנייה, שהיו מבוגרים ממנו בעשור ויותר, והגיע לעמדת הנהגה. הוא בלט באישיותו החזקה, בבגרותו המדינית, בכושר ביטויו ובהשכלתו העברית, הרוסית והגרמנית.
ב-1926 בחר בו הוועד הלאומי, יחד עם מאיר דיזנגוף ובן-ציון מאיר חי עוזיאל, למשלחת היישוב בחבר הלאומים.
בשנת 1927 התגרש מאשתו הראשונה ונשא לאשה את סימה לבית רובין, סימה הייתה אז גרושה ואם לבת. את הבת, נאוה, גידל ארלוזורוב כבתו. סימה הייתה העדה היחידה להירצחו. בנם המשותף היה שאול ארלוזורוב.
בינואר 1928 יצא בשליחות קרן היסוד לארצות הברית.
ארלוזורוב היה מהמתנגדים הבולטים לרעיון האיחוד בין שתי מפלגות הפועלים הארצישראליות המרכזיות ביישוב, אחדות העבודה ומפלגתו הפועל הצעיר, אך עם הקמת "מפלגת פועלי ארץ ישראל" (מפא"י) בשנת 1930, היה ארלוזורוב לאחד ממנהיגיה. בקונגרס הציוני ה-17 ב-1931 נבחר לחבר הנהלת הסוכנות היהודית ולראש המחלקה המדינית של הסוכנות, דהיינו לשר החוץ של המדינה שבדרך, הישות שנקראה באותם הימים בשם "היישוב".
ארלוזורוב היה מקורב לד"ר חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית (ולימים, נשיאהּ הראשון של מדינת ישראל). הוא קשר קשרים טובים עם הנציב העליון הבריטי ארתור ווקופ, ושיפר את היחסים בין שלטונות המנדט ובין היישוב. הוא כתב מאמרים ששיקפו את עמדתו המתונה בדבר הצורך בשיתוף פעולה עם העם הערבי בארץ ישראל.
רצח ארלוזורוב
שמאל|ממוזער|250px|קבריהם של חיים וסימה ארלוזורוב בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב
שמאל|ממוזער|250px|אנדרטה לזכר חיים ארלוזורוב בחוף תל אביב
שמאל|ממוזער|250px|תבליט של חיים ארלוזורוב במקום בו נרצח, בחוף תל אביב. עבודתו של הפסל משה ציפר
עם עליית אדולף היטלר לשלטון בגרמניה, בשנת 1933, החל ארלוזורוב לפעול להעלאת יהודי גרמניה, ובארגון מנגנון בשם "הסכם העברה" ובעקבותיו הקמת "חברת העברה", שנועדו להציל את רכוש יהודי גרמניה ולהביאו לארץ ישראל. ב-26 באפריל אותה שנה יצא לברלין כדי לבדוק אפשרות למשא ומתן עם הממשלה הגרמנית בעניין יהודי גרמניה ורכושם. הוא נפגש בברלין עם סם כהן, מנכ"ל חברת הנוטע שיזם את הסכמי ההעברה והם שולחים ביחד מברק לארץ ב-4.6.1933 כשהסכם ההעברה מכונה על ידם כ"פרויקט סם כהן". במברק כתוב שנדרשות פגישות נוספות לכשישובו שניהם לארץ. תוך כדי מסעו לגרמניה, התנהל בארץ, כנגדו וכנגד תוכניותיו, מסע בעיתון "חזית העם" הרוויזיוניסטי, שהיה ביטאונו של האגף הקיצוני בתנועה הרוויזיוניסטית.
ארלוזורוב שב לארץ ישראל ב-14 ביוני 1933. בליל שבת, 16 ביוני 1933, בשעה 21:30, ישבו ארלוזורוב ורעייתו סימה בפנסיון "קטה דן" (מאז 1953 קיים במקום "מלון דן") בתל אביב, במרפסת הפונה אל הגן. כשהבחינו כי קהל סקרנים נקהל סביבם, החליטו לצאת לטיול רגלי לאורך חוף הים לכיוון צפון. בהתקרבם לבית הקברות המוסלמי בקצה שכונת מחלול הבחינה סימה בשני גברים שהלכו בעקבותיהם, האחד גבוה, והשני נמוך. לאחר מעקב ודין ודברים קצר שלף הנמוך אקדח וירה בארלוזורוב. המתנקש ובן לווייתו הסתלקו בריצה ונעלמו.
קבוצת אנשים נשאו את ארלוזורוב למבנה סמוך, וארלוזורוב הובל במכונית פרטית לבית החולים הדסה. הוא נפצע מקליע אחד בבטנו וסבל משטף דם פנימי גדול. אף על פי שפציעה כזאת לא נחשבת לאנושה, המחסור בציוד לביצוע עירוי דם בבית החולים הוביל לפטירתו של ארלוזורוב כתוצאה מ"חוסר-דם חריף" כעבור שלוש שעות.
ארלוזורוב נטמן בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב והותיר אחריו בת מאשתו הראשונה ובן מאשתו השנייה.
הרצח עורר זעזוע עצום ביישוב, בשל אישיותו הבכירה של הנרצח וכישוריו יוצאי הדופן. החשד העיקרי נפל על אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, שאיבתם לארלוזורוב והמסע כנגדו בעיתונם היו טריים עדיין בדעת הקהל. תוך זמן לא רב נעצרו חשודים במעשה, אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט. כמעורב בשידול לרצח נעצר אב"א אחימאיר, איש רוח ופובליציסט רוויזיוניסטי קיצוני בדעותיו, שייסד תנועה שנקראה "ברית הבריונים". סטבסקי היה שכן לחדרו של אחימאיר ורוזנבלט היה בית"רי מפלוגת כפר סבא. כמו כן, נעצר גם יחיאל חיימוביץ' כחשוד ב"שיתוף פעולה בביצוע הפשע" בתור נהג מונית, שהוביל כביכול את סטבסקי ורוזנבלט החשודים ברצח לשפת ימה של תל אביב, אך כעבור ימים אחדים שוחרר.
בתום המשפט בבית המשפט לפשעים חמורים, ב-8 ביוני 1934, זוכה צבי רוזנבלט. אברהם סטבסקי הורשע על-יסוד עדותה של סימה ארלוזורוב, ללא כל ראיה נוספת, ונדון מוות בתלייה. סטבסקי ערער על פסק-הדין לבית המשפט העליון המנדטורי. ב-20 ביולי 1934 הוא זוכה, על בסיס דיני הראיות שנהגו בארץ ישראל המנדטורית (אך לא בבריטניה עצמה), לפיהם אין להרשיע אדם ברצח על סמך עד ראייה אחד בלבד, ללא עדות מסייעת. על כן נפסק שעדותה של סימה ארלוזורוב אין בה כדי להרשיע את סטבסקי, מאחר שעדותה לא נתמכה בשום גורם אובייקטיבי שקשר את סטבסקי לרצח. להגנתו של סטבסקי יצא גם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה של ירושלים והרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל.
שלמה אראל, לימים מפקד חיל הים, חזר ארצה בסוף 1936 לאחר חמישה חודשים בים, ונעצר על ידי הבריטים עקב פעילותו ב"ברית נוער המרי". אראל שהה חצי שנה בכלא עכו ושוחרר בתנאי שיעזוב את הארץ. בהיותו בכלא פגש את עבדול מג'יד שטען שהוא הוא שרצח את ארלוזורוב ביחד עם עיסא דרוויש.
אב"א אחימאיר, שנחשד בהסתה לרצח, היה עצור למשך שנה, ואז הוחלט שלא להעמידו לדין באשמה הקשורה לרצח, אך הוא הועמד לדין כמארגן של "ברית הבריונים", ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל.
שאלת רצח ארלוזורוב הוסיפה להיות סלע מחלוקת פוליטי עוד שנים רבות. ב-1982 החליט ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, להקים את "ועדת בכור" כדי לחקור את הפרשה, וזאת אף על פי שעברו כמעט יובל שנים מאז הרצח, וכאשר רוב המעורבים כבר לא היו בחיים. הוועדה קבעה כי סטבסקי ורוזנבלט לא רצחו את ארלוזורוב, וכי אין היא יכולה לקבוע מי רצח אותו והאם היה זה רצח פוליטי.
הנצחתו
ממוזער|בית ארלוזורוב בבן שמן - בית בו ביקר חיים ארלוזורוב בבוקר הירצחו
250px|ממוזער|שמאל|ציור של חיים ארלוזורוב על ארון תקשורת בגבעתיים
מושב חדש בשרון, שעלה לקרקע ביום הרצח, נקרא על שמו של ארלוזורוב - כפר חיים. גם היישוב קריית חיים, שנוסד באותה השנה, הקיבוץ גבעת חיים, שכונת נווה חיים וכן רחובות רבים בערי הארץ נקראו על שמו. כמו כן נקרא על שמו משכן תיאטרון הפועלים האהל ברחוב בילינסון 6 בתל אביב.
בפברואר 1947 נקראה אוניית מעפילים על שמו.
ממוזער
ב-23 בנובמבר 1968, נחנך בקיבוץ מסדה בית התרבות, "בית ארלוזורוב" שהיה פעיל עד שנות ה-90 של המאה ה-20.
בשנת 2009 הוצב במקום הרצח ובמעמד בנו של ארלוזורוב, פסל לזכרו מעשה ידיה של האמנית דרורה דומיני. לידו, תבליט דיוקנו של ארלוזורוב מאת הפסל משה ציפר.
כתביו
לשאלת הארגון המשותף, תל אביב: הפועל הצעיר, 1927.
כתבי חיים ארלוזורוב - כרך א': חומה של זכוכית. כרך ב': דרכי הגשמה. כרך ג': חיים חדשים. כרך ד': תולדות ההתיישבות בעולם. כרך ה': מחקרים סוציאולוגיים. כרך ו': רשויות. כרך ז': רזי אביב, שירים, תל אביב: א"י שטיבל, 1935-1934.
בדרך לחירות, ירושלים: המחלקה לנוער של קרן היסוד, 1946.
יומן ירושלים, ירושלים: מפלגת פועלי ארץ-ישראל, 1949.
עץ יוחסין
לקריאה נוספת
משה יגר, תולדות המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, פרק ד', ירושלים: מוסד ביאליק, 2011
מרים גטר, חיים ארלוזורוב: ביוגרפיה פוליטית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1977.
ישראל כהן, חיים ארלוזורוב, סגל חבורה - אנשי חזון ומעש בתנועה העבודה, כתבים, כרך ד' הוצאת עקד, 1976, עמ' 59 - 86. לראשונה: תש"ג 1943.
חיים ארלוזורוב, ישראל כהן (עורך), מבחר מאמריו, י. שרברק, 1947.
שלמה אבינרי, ארלוזורוב, עידנים, 1991.
ח. בן ירוחם, העלילה הגדולה: לפני רצח ארלוזורוב ואחריו, הוצאת מכון ז'בוטינסקי, 1982.
אב"א אחימאיר, המשפט - פרשת רצח ארלוזורוב, הוועד להוצאת כתבי אחימאיר, 1968.
דוד תדהר, בשירות המולדת, הוצאת ידידים, 1961.
ועדת הסנגוריה, משפט רצח ארלוזורוב: נאומי הקטגור והסנגור והמסמכים, הוצאת הסולל, 1934.
מרגוט קלאוזנר, סופת סיון: פרשה אחרונה בחיי חיים ארלוזורוב, ספרי גדיש, 1956.
משה ירוחם אריה לייבנזון, הרצח הפחדני - רצח ארלוזורוב, הוצאת היונק, 1956.
נתן ברון, משפט, יצרים ופוליטיקה - שופטים ומשפטנים בסוף המנדט ובראשית המדינה, עמ' 13–91, הוצאת סטימצקי, 2014.
יוסף שפירא, חיים ארלוזורוב, הוצאת עם עובד - תרבות וחינוך, 1975.
ישראל קולת, "יצירתו של מדינאי" בתוך אבות ומייסדים, עמ' 63–84, הקיבוץ המאוחד, 1975.
אליהו בילצקי, חיים ארלוזורוב: עיונים במשנתו היהודית, תרבות וחינוך, 1966.
קישורים חיצוניים
ציטוטים מנאומו בשנת 1931: על עניינינו הפוליטיים באתר ויקיציטוט
,
משה גליקסון, חיים ארלוזורוב (אסופת מאמרים, מתוך: כתבי משה גליקסון, כרך א: 'אישים בציונות', הוועד להוצאת כתבי גליקסון, תל אביב, ת"ש-1940, בפרויקט בן-יהודה
יואב קרני, "פרויקט ארלוזורוב"
טובי נתן, 'מי רצח את ארלוזורוב'
פגישה עם שאול ארלוזורוב, האתר החופשי של בני קריית חיים, 2 בנובמבר 2006
סרטון לוויה של ארלוזורוב, 1933, יומן אגא של ברוך אגדתי באתר יוטיוב
ערן מינהר, חיים ומוות - סיפורם של חיים ארלוזורוב ומגדה גבלס, בפודקאסט ״מינהר הזמן״, תאגיד השידור הישראלי
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית
קטגוריה:אנשי העלייה הרביעית
קטגוריה:חברי הנהלת הסוכנות היהודית
קטגוריה:חברי אספות הנבחרים
קטגוריה:חברי הוועד הלאומי
קטגוריה:חברי הפועל הצעיר
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות טרומפלדור
קטגוריה:הרוגי התנקשויות
חיים
קטגוריה:פעילי מפא"י
קטגוריה:רצח חיים ארלוזורוב
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנפטרו ב-1933
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנולדו ב-1899 | 2024-10-06T09:05:55 |
רות לבנית | רות לבנית (22 בדצמבר 1917 – 20 בפברואר 2003) הייתה מתרגמת ישראלית.
ביוגרפיה
לבנית היא בתו של העיתונאי והסופר בן ציון כץ; חלק מפרסומיה מופיעים תחת שם נעוריה, רות כ"ץ.
לבנית הרבתה לתרגם ספרות אמריקאית. תרגומיה מתאפיינים בעברית עשירה בעלת ניחוח תנ"כי. רות לבנית חידשה חידושי שפה במסגרת תרגומיה, במיוחד בתרגום האפוס "שר הטבעות" של ג'ון רונלד רעואל טולקין, שעבורו הקימה מאגר מינוחים מקורי כגון "בני לילית" לתיאור גזע האלפים שביצירתו של טולקין.
בין תרגומיה המפורסמים: "אחי גיבורי התהילה" של הווארד פאסט ו"שר הטבעות" של ג'ון רונלד רעואל טולקין (לבנית הייתה המתרגמת הראשונה של הספר לעברית, ועל כן תרגומה מכונה "התרגום הישן", להבדיל מ"התרגום החדש" שנערך בידי עמנואל לוטם ומזוהה עמו).
לבנית הייתה אלמנתו של הפעיל הקומוניסטי חנוך בז'וזה, ובעקבות שמו (Brzoza בפולנית, עץ לִבְנֶה) אימצה את השם "לבנית".
מתרגומיה
נירון הכוזב, מאת ליון פויכטוונגר, הוצאת שטיבל, תל אביב 1942
מחניים, מאת פרנץ מולנר (עם שאול קנצלר)
אגדת ניו-אינגלנד, דרך הייסורים של סאקו וואנצטי, מאת הווארד פאסט, ספרית פועלים, 1955
אחי, גיבורי התהילה, מאת הווארד פאסט, ספרית פועלים, 1950
סילס טימברמן, מאת הווארד פאסט, ספרית פועלים, 1969
עצים בשדרה, דיוקנאות של חסידי אומות עולם, מאת פיטר הלמן, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, 1986, (תרגמה שני סיפורים מתוך ארבעה בספר)
חורף בבוקר מאת יאנינה באומן, זמורה ביתן, 1990
יפתח הגלעדי ובתו, רומן, מאת ליון פויכטוונגר, ספרית פועלים, 1960
הנביא האילם, מאת יוזף רות, מגרמנית, זמורה ביתן, 1991
ספארטאקוס, רומאן, מאת הווארד פאסט, ספרית פועלים, 1953
העם, מאת ברנרד מלמוד, זמורה ביתן, 1994
רסמוס ובולע החרבות, מאת אסטריד לינדגרן, ציורים מאת שושנה היימן, עם עובד, 1971
שליחי ישו, רומאן, מאת לאונהרד פרנק, ספרית פועלים, 1951
שר הטבעות, מאת ג'ון רונלד רעואל טולקין, תרגמה מאנגלית רות לבנית, תרגום השירים - אוריאל אופק
שר הטבעות - חבורת הטבעת. זמורה ביתן, 1979
שר הטבעות - שני המגדלים. זמורה ביתן, 1979
שר הטבעות - שובו של המלך. זמורה ביתן, 1991/1980
פרסומים נוספים
לבנית כתבה ותרגמה תוכניות לימודים, מקראות ומדריכים דידקטיים למורים, שיצאו בהוצאות שונות.
בנוסף, פרסמה ביקורות ספרים חדשים ב"עיתון 77". בין מאמרי הביקורת הבולטים שלה:
"ספרות הבלש: תרגום ומקור", עתון 77, גל' 120–121 (שבט תש"ן, ינואר-פברואר 1990), עמ' 13 (על בתיה גור)
"אדם מול אדם, צער מול צער", עתון 77, גל' 262 (2001), עמ' 6. (על אהרן מגד)
"מסך גדול, מסך קטן (החיים על-פי אגפא - חימו מלך ירושלים - הסדרות שלי)", עתון 77, גל' 157 (1993), עמ' 18 (על יורם קניוק)
קישורים חיצוניים
הודעה של הוצאת כנרת זמורה־ביתן דביר בנושא
"סוד הקסם הלבניתי" מאת שירלי לירון - מאמר המנתח את תרגום לבנית ל"שר הטבעות" בעיקר בהיבט הלשוני
רות לבנית על שר הטבעות - ריאיון עם רות לבנית שצולם על ידי חברי עמותת טולקין הישראלית
הערות שוליים
קטגוריה:מתרגמות ישראליות
קטגוריה:מתרגמים ישראלים
קטגוריה:מתרגמות מאנגלית לעברית
קטגוריה:מתרגמים מאנגלית לעברית
קטגוריה:מתרגמות מגרמנית לעברית
קטגוריה:מתרגמים מגרמנית לעברית
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות קריית שאול
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1917
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1917
קטגוריה:ישראליות שנפטרו ב-2003
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2003 | 2024-05-31T15:05:35 |
אדם (פירושונים) | קטגוריה:שמות משפחה עבריים
קטגוריה:שמות פרטיים עבריים לגברים | 2024-04-18T22:48:13 |
עמנואל לוטם | שמאל|ממוזער|250px|עמנואל לוטם בפסטיבל אייקון 2016
עמנואל לוטם (1944 – 6 בינואר 2024) היה מתרגם ישראלי. אחד המתרגמים הפוריים ביותר לעברית בתחום המדע הפופולרי, המדע הבדיוני והפנטזיה, ממייסדי האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה ויושב הראש שלה בשנים 1996–2002.
ביוגרפיה
לוטם היה בעל תואר ראשון מאוניברסיטת תל אביב מהפקולטה למדעי החברה, תואר שני ושלישי מאוניברסיטת לונדון מבית הספר ללימודי מזרחנות ואפריקה ומבית הספר לכלכלה, בהתאמה.
הרצה בחוג לארצות מתפתחות באוניברסיטת תל אביב ולאחר מכן עבד במשרד החוץ, ראשית בתור חוקר, לאחר מכן בתור קונסול לעניינים אקדמאיים בניו יורק, ולבסוף בתור יועץ לשגרירות ישראל בפרטוריה (דרום אפריקה). החל לעסוק בתרגום ובעריכה בשנת 1976.
היה ממייסדי האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה ועמד בראשה שנים רבות.
בשנת 1998 ערך את תרגומה של רות ליבנית ל"שר הטבעות" והוסיף לו תרגום של הנספחים, כולל אלו העוסקים בבלשנות שפות הארץ התיכונה. היה זה אחד מהפרויקטים הגדולים והשאפתניים ביותר שלו, אך גם השנויים ביותר במחלוקת. הוא שינה חלק מהמונחים והתעתיקים, וזכה על כך לשבחים כמו גם ביקורת, כמו במקרה של עלפים במקום בני לילית וגמדאים במקום גמדים, וכן במקרים של טעויות שונות בשפה העברית.
בשנת 2003 התמנה לעורך המדעי של אנציקלופדיה ynet, וכיהן בתפקיד זה שנים אחדות.
תרגם בסך הכל כ-400 כותרים (נכון ליולי 2006).
נפטר ב-6 בינואר 2024.
מתרגומיו
פנטזיה
"הסילמריליון", "סיפורים שלא נשלמו" ו"ילדי הורין", "סיפורם של ברן ולותיין" ו"מפלת גונדולין" מאת ג'.ר.ר. טולקין, וכן עריכה והרחבה של תרגומה של רות לבנית ל"שר הטבעות" של אותו מחבר.
"המארג" מאת קלייב בארקר.
"רשומות רומח הדרקון" מאת מרגרט וייס וטרייסי היקמן.
"שם הרוח" מאת פטריק רותפס.
מדע בדיוני
"החלום בטירת מיידן" מאת כריסטופר פריסט.
"פני מועדות לכוכבים", "אקסטרו", מאת אלפרד בסטר.
"עולם טבעת", "מהנדסי הטבעת", "מגונן", "הזרוע הארוכה של גיל המילטון", "מתנה מכדור-הארץ", "עולם של פטאאבים" ועוד, מאת לארי ניבן.
"מדרך רגל", "נפילת המלאכים" מאת לארי ניבן וג'רי פורנל.
"כוכב כפול", "הדלת המוליכה אל הקיץ", "לוחמי החלל", "החתול העובר דרך קירות", "ששת" ועוד, מאת רוברט היינליין.
"חולית", "כופרי חולית" ו"בית הלשכה חולית" מאת מאת פרנק הרברט.
"בטרם המוסד", "המוסד והארץ", "נמסיס", "רובוטים ואימפריה", "שקיעה (ספר)" ו"ילד האתמול" מאת אייזק אסימוב.
"שוליית הלוחם" מאת לויס מקמסטר בוז'ולד.
"צד שמאל של החושך" מאת אורסולה לה גווין.
"טרף" ו "פארק היורה" מאת מייקל קרייטון.
"שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש" מאת דאגלס אדמס.
"טרילוגיית אילומינטוס": "העין בפירמידה", "התפוח הזהוב" ו"רהב" מאת רוברט שיי ורוברט אנטון וילסון.
"נסיכת מאדים" מאת אדגר רייס בורוז.
"טירת אוטרנטו" מאת הוראס וולפול.
"תלת עולמי" מאת א"א "דוק" סמית.
"טרילוגיית השניונית": "יושרה שניונית", "חרב שניונית" ו"חמלה שניונית" וספר נוסף "מקור ראשוני" מאת אן לקי.
"ההופכים את עורפם לאומלאס" מאת אורסולה לה גווין
"איים ברשת" ו"משקפי שמש כסופים: אנתולוגיה פאנקיברנטית" מאת ברוס סטרלינג.
מדע פופולרי
"קיצור תולדות הזמן", "חורים שחורים, גורי-יקומים ומסות אחרות" ו"תוכנית אב" מאת סטיבן הוקינג.
"כאוס" מאת ג'יימס גליק.
"עולם רדוף שדים: המדע כנר בעלטה" מאת קארל סייגן.
"חיתוך הזהב – קורותיו של מספר מופלא", "שפת הסימטריה: המשוואה שלא נמצא לה פתרון" ו"האם אלוהים הוא מתמטיקאי?" מאת מריו ליביו.
"הגן האנוכיי", "השען העיוור", "לפרום את הקשת בענן: המדע, האשליה ותשוקת הפליאה", "ההצגה הגדולה בתבל" מאת ריצ'רד דוקינס.
"מקרני רנטגן ועד קווארקים" מאת אמיליו סגרה.
"מה אכפת לך מה חושבים אחרים?", "אתה בטח מתלוצץ, מר פיינמן", "החדווה שבגילוי דברים" מאת ריצ'רד פיינמן.
"הקווארק והיגואר" מאת מארי גל-מאן.
"מארג היקום" ומהדורה חדשה של "היקום האלגנטי" מאת בריאן גרין.
"ההוכחה והפרדוקס" מאת רבקה גולדסטיין.
"הקנון המדעי" מאת נטלי אנג'יר.
"חץ הזמן ונקודת ארכימדס" מאת היו פרייס.
"סטיבן הוקינג - חיים במדע" מאת מייקל וייט וג'ון גריבין, ספרית מעריב, תל אביב 2007.
"התמוטטות - מדוע נפלו הציוויליזציות הגדולות של העבר? האם זה יכול לקרות גם לנו?" מאת ג'ארד דיימונד, מטר, תל אביב 2008.
ספרי עיון
נורמן דיקסון, "הפסיכולוגיה של השלומיאליות בצבא", [תל אביב]: מערכות, 2003.
אנדרו רוברטס, "סערת המלחמה", הוצאת דביר, 2009.
אנטוני ביוור, "מלחמת העולם השנייה", ידיעות ספרים, תל אביב 2014.
אנטוני ביוור, "ההימור האחרון של היטלר: המתקפה בארדנים 1944", ידיעות ספרים, 2017.
ניל בסקומב, מבצר החורף: כיצד נבלם מיזם פצצת האטום של היטלר, ידיעות ספרים, 2018.
מריו ליביו, גלילאו ומכחישי המדע, אריה ניר הוצאה לאור, 2020.
כריסטופר ויילי, משחקי מוח: כיצד השפיעה פרשת קיימברידג' אנליטיקה על תוצאות הבחירות בארצות הברית, הוצאת שוקן, 2021
אנטוני ביוור, "נפילת ברלין - 1945", ידיעות ספרים, 2021.
מיצ'יו קאקו, משוואת אלוהים: החיפושים אחר תיאוריה של הכול, עריכת תרגום: רותי חזנוביץ. [רמות השבים]: אריה ניר, 2023
בספרות פופולרית
מופיע - תחת השם "רעואל לוטם" (צירוף שמו האמצעי של טולקין, ושם משפחתו של לוטם) בספרם של לביא תדהר וניר יניב, "רצח בדיוני" (2009).
קישורים חיצוניים
(תמלול הפרק)
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: מדע בדיוני
קטגוריה:מתרגמים ישראלים
קטגוריה:עובדי משרד החוץ
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת לונדון
קטגוריה:מתרגמים מאנגלית לעברית
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1944
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2024 | 2024-09-01T01:39:09 |
החוק האנתרופי | הפניה העיקרון האנתרופי | 2007-09-25T15:48:39 |
כימיה אנליטית | כימיה אנליטית (באנגלית: Analytical Chemistry) היא אחת ממדעי המשנה של כימיה, שעוסקת בשיטות לבדיקה ובחינה של חומרים (אנליזה), על מנת לברר את הרכבם הכימי, את נוסחת המבנה שלהם, דרגת הניקיון של המדגם מחומרים מזהמים ונתונים אחרים.
הכימיה האנליטית עוסקת באפיון הרכב חומרים בדוגמאות ממקורות שונים מבחינת איכותית - כלומר מהי הזהות שלהם, וכמותית - כלומר כמה יש בכל דוגמה. המומחיות של הכימאי האנליטי אינה באה לידי ביטוי בביצוע אנליזה כימית שגרתית, כזו שכמעט כל כימאי עוסק בה, אלא בשיפור שיטות קיימות, בהרחבה שלהן לדוגמאות מסוגים חדשים, כמו גם בפיתוח שיטות וטכנולוגיות חדשות כדי למדוד תופעות כימיות שונות ומגוונות. ברגע שפותחה שיטה או טכניקה או טכנולוגיה חדשה, היא הופכת להיות שגרתית, ואז היא עוברת לידי כלל המדענים לשימוש באנליזות הכימיות שלהם.
היסטוריה
כימיה אנליטית היא אחד התחומים הבסיסים והקדומים ביותר בענף הכימיה. באמצעות שיטות של אנליזה כימית ניתן לקבוע נוכחות של חומרים שונים בכל מיני עצמים.
ההתקדמות העיקרית בתחום זה הייתה במאה ה-19 כאשר החלה התפתחות בתחום האנליזה של יסודות בידי יוסטוס וון לייביג והתפתחות של ניתוח מדעי מדויק של תרכובות אורגניות לפי אופן התגובות בהן הן משתתפות ולפי הקבוצות הפונקציונליות שלהן.
המכשור האנליטי הראשון היה ספקטרוסקופית להבה שפותחה על-ידי רוברט בונסן וגוסטב קירכהוף אשר גילה את היסודות רובידיום וצסיום.
רוב ההתפתחויות שהתחוללו בכימיה אנליטית התרחשו לאחר 1900 כאשר מכשור אנליטי לזיהוי חומרים נעשה תחום מוביל בכימיה. בחלק ניכר מאותן שיטות בסיסיות שפותחו בראשית המאה ה-20 הייתה התקדמות לקראת סופה של אותה מאה.
החל משנות ה-70 ועד לימינו חלה התקדמות של תחום הכימיה האנליטית והוא הפך להיות תחום מטרייה המכסה תחתיו גם את תחום הכימיה הביו-אנליטית, כאשר אנליזה וכימות של חומרים ביולוגים נעשה נפוץ יותר בהשוואה לעבר בו לרוב בוצע מחקר על חומרים אי-אורגנים ומולקולות אורגניות קטנות. לייזרים גם הם היוו תפנית בתחום המחקר שכן הם מאפשרים לחולל ולהשפיע על מגוון רחב של תגובות. חשוב מכל, בסוף המאה ה-20 חל מפנה בתחום הכימיה האנליטית ומתחום אקדמי טהור הוא נהפך לתחום שיש לו גם יישומים אזרחיים כמו פתירת בעיות רפואיות, סביבתיות ופורנזיות.
בעיות טיפוסיות בכימיה אנליטית
הכימיה האנליטית נועדה לשפר את יכולת המדענים השונים כמו כימאים רפואיים, משפטיים, סביבתיים, חקלאיים ורוקחיים לבצע מדידות מדעיות בעלות משמעות ואמינות. האתגרים שלה הם בעיקר כאשר כמויות החומרים קטנות מאוד, מורכבות ורבות כאשר נדרש זמן קצר מאוד והחומרים הנבדקים נמצאים בריכוזים נמוכים מאוד. הכימאים האנליטיים מפתחים טכנולוגיות מיכשוריות מתקדמות ומשוכללות המבוססות על ספקטרוסקופיה, שיטות הפרדה כמו כרומטוגרפיה ואלקטרופורזה, על טכנולוגיות תרמוכימיות וכן אלקטרוכימיה.
אנליזה איכותית וכמותית
אנליזה איכותית היא בדיקה של מה נוכח בדוגמה ואנליזה כמותית היא בדיקה של כמות החומר בדוגמה. אנליזות זיהוי וכימות בכימיה אנליטית הן יותר מאשר אוסף אקראי של שיטות כמותיות ואיכותיות לבדיקת חומרים. הן בעצם מדע איסוף אינפורמציה על הדוגמה הנבדקת בצורה מושכלת. קודם כל יש לבצע זיהוי ראשוני של הכימיה והפיזיקה של הדוגמה, ואז לוודא שהחומר הנבדק נמצא בכלל בתוך הדוגמה וקביעה ראשונית של זהותו. לאחר מכן מגיע החלק של הקביעה הכמותית.
בדיקות אפיון
בדיקות אפיון בודקות מה הם החומרים הכימיים, ומה הן התכונות הפיזיקליות שלהם. בדיקות אפיון הן חלק אחר חשוב מאוד של כימיה אנליטית, שכולל מדידת תכונות כימיות ופיזיקליות של חומרים, קביעת המבנה שלהם, קבועים שונים שלהם, מורפולוגיה שלהם וכו'.
אנליזות בסיסיות
אנליזות בסיסיות בודקות איך עובדים מכשירים ומה השיטות שלהם, וכיצד ניתן לשפרם. האנליזות הבסיסיות באות להרחיב את היריעה התאורטית והמעשית של טכניקות ושיטות הבדיקה של חומרים, בדיקת מגבלותיהן וחידושן כדי לאפשר פריצות דרך מדעיות בשטחים שונים.
גישה לפתרון בעיות בכימיה אנליטית
הגישה לפתרון בעיות של הכימיה האנליטית מבוססת על השלבים הבאים:
זיהוי הבעיה והגדרתה, צעד שמחייב שיתוף פעולה בין הכימאי האנליטי לבין אנשי מדע אחרים, שכן הבעיה בדרך כלל נובעת מהשאלות שהם מציבים, והכימיה האנליטית באה לספק כלים לפתרונותיהן.
תכנון התהליך הניסיוני, שהוא בעצם בחירה או פיתוח טכנולוגיות חדשניות לפי קריטריונים מבוססים על דיוק, אמינות, רגישות וסף גילוי. דחיפות התוצאות הנדרשת, עלות האנליזה, מס' הדוגמאות הנדרש לבדיקות, כמות הדוגמה הזמינה לאנליזה וכו'. מציאת המאזן הנכון בין הגורמים הללו לעיתים קרובות מורכבת משום שאינם תלויים זה בזה. שיקולים נוספים הם גם צורת איסוף הדוגמאות, אחסונן ודרך הכנתן, וכן ההפרעות הכימיות והפיזיקליות שעלולות להתרחש בתהליך הבדיקה. כשהתכנון של התהליך לקוי ייתכן שהוא יניב תוצאות לקויות ובלתי אמינות ולכן יש צורך גם בתכנון דרך לאשרור (ולידציה) של השיטה המתוכננת.
ביצוע הניסוי במעבדה ואיסוף הנתונים. החלק הנראה לעין בתהליך האנליזה הוא ביצוע בפועל של הניסוי במעבדה. בשנות האלפיים רוב הניסויים בכימיה אנליטית נעשים באמצעות מכשירים אנליטיים. הניסוי חייב לכלול סטנדרטים כימיים או פיזיקליים כדי לכייל את המיכשור הזה כדי לדעת מה כמויות החומרים בהם משתמשים בניסוי.
ניתוח הנתונים הניסיוניים. במהלך הניסוי האנליטי נאספים נתונים גולמיים ואז עוברים עיבוד חישובי וסטטיסטי כדי להעריך את האמינות והדיוק של התוצאות ולאשרר את התהליך. משווים את התוצאות עם דרישות וקריטריונים אותם מבססים בזמן תכנון הניסוי, ומידת התאמתן קובעת האם לתכנן מחדש את הניסוי ולשנות בו גורמים עד שהתהליך האנליטי המוצע יהווה פתרון אמין ומדויק למדידות.
הצעת פתרון חדש לבעיה, כזה שלא היה קיים קודם לכן. התוצאות נתונות להערכה חיצונית על ידי המדען שהציג את הבעיה מלכתחילה. אם הפתרון לא מספק, התהליך מתחיל מחדש עד לקבלת פתרון מספק ואשרורו.
סוגים
הכימיה האנליטית מתחלקת לשני סוגים עיקריים:
אנליזה איכותית (Qualitative analysis) - בדיקה האם יסוד או תרכובת ספציפיים נמצאים בחומר הנבדק או לא וקביעת זהותו.
אנליזה כמותית (Quantitative analysis) - בדיקת הכמות של יסוד או תרכובת מסוימים בחומר נתון.
הכימיה האנליטית המודרנית הפכה ליותר ויותר מיכשורית - instrumental, ממוחשבת - computerized, ועוסקת בעיבוד נתוני-עתק, בייחוד בתחום מדעי החיים והרפואה.
טכניקות ושיטות
קיים מגוון רחב של טכניקות לאנליזה של החומרים. הכימיה האנליטית מתחלקת לכימיה אנליטית קלאסית הכוללת שיטות גרבימטריה וטיטרציות, וכימיה אנליטית מיכשורית הכוללת ספקטרוסקופיה, שיטות הפרדה, שיטות תרמיות ואלקטרוכימיה.
כימיה אנליטית קלאסית
גרווימטריה
גרווימטריה היא הפרדת החומר על מנת למדוד את המסה או הנפח של התוצר הסופי. שיטה זו מבוססת על שיקוע גרוויטציוני ומכאן שמה. באמצעות מסת החומר (או נפח החומר) שהוסף ניתן לחשב את כמות החומר ששקע. שיטה זו נחשבת לפשוטה מאוד וקלה לביצוע, אך היא מדויקת פחות משיטות אנליטיות רבות ולכן אינה נמצאת בשימוש נרחב. כיום כבר כמעט אינה בשימוש יומיומי, והשיטות המיכשוריות החליפו אותה.
טיטרציות
הבסיס לשיטת הטיטרציות הוא ריאקציה של תמיסת הנעלם עם תמיסה של חומר בריכוז ידוע וקבוע המגיב איתו. ניתן לחשב את ריכוז הנעלם על ידי מדידת ומציאת כמות המולים שהגיבו מתוך ידיעת הנפח והריכוז המדויקים של הטיטרנט. ישנם סוגים רבים של טיטרציות, כגון טיטרציה של חומצה בסיס מאפשרת קביעת PH -מציאת ריכוז יוני הידרוניום (+H3O), בתמיסה הנעלמת.
ארגנטומטריה, היא טיטרציה עם יוני כסף, בעיקר למדידת ריכוז (או המצאות) של הלוגנים. מדידה איכותית תבוצע באמצעות טפטוף כמה טיפות של יוני כסף. אם נוצר משקע לבן, סיכוי רב שהתמיסה מכילה הלוגנים.
השיטה עדיין קיימת במעבדות התעשייה הפרמצבטית בהן מייצרים תרופות ותיקות מאוד ששיטות האנליזה שלהן היסטוריות ואין דרישה מרשויות הבריאות לשנותן.
כימיה אנליטית מיכשורית
ספקטרוסקופיה
המדידות האנליטיות המבוססות על אור וצורות אחרות של הקרינה האלקטרומגנטית נפוצות בכל תחומי הכימיה האנליטית. האינטראקציות של הקרינה האלקטרומגנטית עם החומר הם בבסיסו של המדע הנקרא ספקטרוסקופיה אופטית. השיטות האנליטיות בספקטרוסקופיות האופטיות מבוססות על המדידה של עצמת הקרינה הנפלטת או נבלעת על ידי הצורון המולקולרי או האטומי שנבדקים. השיטות הספקטרוסקופיות מספקות גם כלים משמעותיים ביותר לפיענוח מבנים מולקולריים כמו גם זיהוי איכותי וכימות של חומרים אורגניים ואי-אורגניים כאחד.
נהוג למיין את השיטות הספקטרוסקופיות לפי תחומי הקרינה האלקטרומגנטית שבשימוש או שנוצרה במהלך המדידה. התחומים העיקריים הם קרני גמא, קרני X, קרינת אור אולטרא-סגול וקרינת אור נראה, קרינת אור אינפרא-אדום, גלי מיקרו וגלי רדיו.
שיטות ספקטרוסקופיות אחרות שאינן מתבססות על קרינה אלקטרומגנטית הן ספקטרוסקופית מסות, ספקטרוסקופיה אקוסטית, ספקטרוסקופית אלקטרונים וכן תהודה מגנטית גרעינית (NMR) המבוססת על תגובה לגלי רדיו בנוכחות שדה מגנטי.
אחד השימושים של ספקטרוסקופית המסות הוא בעיקר לבדיקה איכותית וכמותית של יסודות, היא ICP-MS &רלמ;(Inductively-Coupled Plasma - Mass Spectrometry), בשיטה זו דוגמה מומסת של חומר, עוברת דרך להבה חמה ביותר (עד עשרות אלפי מעלות צלזיוס) אשר הופכת את התמיסה לפלזמה, ולאחר מכן נבדקת הבליעה של הדוגמה או המסות של האטומים המרכיבים אותה. לעיתים שיטה זו משולבת בהפרדה באמצעות שיטה כרומטוגרפית.
בליעת אור ופליטתו בתחום נראה ואולטרא סגול של הקרינה האלקטרומגנטית
טקסט=Spectrum Electromagnetic|ממוזער|תחומי אורכי הגל של הקרינה האלקטרומגנטית ושימושים עיקריים
בספקטרוסקופיית בליעה אלומת קרינה אלקטרומגנטית עוברת דרך דגימה. חלק ניכר מהקרינה מועברת ללא אובדן עוצמה. בתדרים שנבחרו, עם זאת, עוצמת הקרינה מונחתת. תהליך הנחתה זה נקרא בליעה. כדי שזה יתרחש חייב להיות מנגנון אשר בו השדה החשמלי או השדה המגנטי של הקרינה מקיימים עמו אינטראקציה. בקרינת האולטרה סגול ובקרינת האור הנראה, אינטראקציה זו כוללת שינוי ברמות האנרגיה של אלקטרוני הערכיות שלהם עקב בליעת האור. לעומת זאת בליעת קרינת אינפרא אדום משנה את אנרגיית הויברציות של הקשרים הכימים בחומר הנבדק.
אורכי הגל שלו λ של האור בתחום הנראה והאולטרא-סגול שנבלע בחומר, זה שגורם בו לשינויים ברמות האנרגיה של האלקטרונים, נמדדים ביחידות של ננומטרים - nanometers nm. השימוש בספקטרוסקופית בליעת אור בתחום הנראה (400–800 nm) והאולטרא-סגול ( nm 100-400) של הקרינה האלקטרומגנטית מסתמך על כך שעוצמת האור העובר דרך מדיום נוזלי המכיל חומר שבולע אותו יורדת בצורה יחסית לכמות החומר הזה, ולכן ניתן להשתמש בה לכימות של החומר הזה. היחס בין הירידה בעוצמת האור לבין ריכוז החומר מתואר על ידי חוק בר-למברט.
תחומי ספקטרום הקרינה האלקטרומגנטית מתוארים באיור.
השימוש בספקטרוסקופית פליטת אור עקב פלואורסצנציה שמתרחשת בחומר המומס כאשר מעבירים דרכו אור בתחום הנראה והאולטרא-סגול, האור נבלע, מערער את המבנה האנרגטי של החומר ואז נפלט אור עקב חזרתו למצב היסוד שלו. עצמת האור הנפלט היא יחסית לכמות החומר שעבר את תהליך הפלואורסצנציה ולכן היא משמשת לקביעת כמותו.
בליעת אור בתחום האינפרא-אדום של הקרינה האלקטרומגנטית
היא אנליזה של הקרינה האלקטרומגנטית בתחום האינפרא-אדום כאשר היא באינטראקציה עם המולקולה הנבדקת. ניתן לנתח זאת בשלוש דרכים על ידי מדידת בליעה, פליטה והחזרה. השימוש העיקרי בטכניקה זו הוא בכימיה אורגנית ואי-אורגנית. כימאים משתמשים בו לקביעת קבוצות פונקציונליות המרכיבות את המולקולות. ספקטרוסקופיית IR מודדת את תנודות האטומים, ועל סמך זה ניתן לקבוע את הקבוצות הפונקציונליות במולקולה. באופן כללי, קשרים כימיים חזקים יותר או אטומי קלים יותר יתנודדו בתדירויות גבוהות יותר כפי שנמדד ביחידות של מספרי גל ולא של אורכי גל.
אלקטרוכימיה
אלה הן שיטות אנליטיות בהן מדידה של פוטנציאל או מתח חשמלי, זרם חשמלי או מטען בתא אלקטרוכימי משמש כאות אנליטי. בשיטות אלקטרוכימיות נבדק שינוי במתח או בזרם שהתמיסה מוליכה בעקבות תהליכי חימצון-חיזור בתוך תא אלקטרוכימי, זאת על מנת לקבוע את ריכוז החומר בתמיסה. אף על פי שמדובר רק במדידות מתח וזרם יש מספר גדול מאוד של סוגי שיטות וארכיטקטורות ניסיוניות ומיכשוריות באנליזה האלקטרוכימית. הסוגים כוללים בין היתר פוטנציומטריה וכן וולטמטריה.
שיטות הפרדה
כרומטוגרפיה
השיטות הכרומטוגרפיות, בייחוד HPLC - High Performance Liquid Chromatography וכן GC - Gas Chromatography, נפוצות מאוד ושימושיות במיוחד באנליזות של רוב סוגי החומרים אורגניים, תוך כדי הפרדה, קביעת זהות וכימות של החומרים הנבדקים.
אלקטרופורזה
השיטות האלקטרופורטיות משמשות בעיקר במדעי החיים להפרדות בין חלבונים וכן גם בין חומצות גרעין והן מבוססות על הבדלי נדידה על גבי מצע קבוע תחת שדה חשמלי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
אנליטית | 2023-07-23T12:39:18 |
העקרון האנתרופי | הפניה העיקרון האנתרופי | 2007-03-19T18:15:11 |
הקמצן | ממוזער|250px|"הקמצן" בהפקת תיאטרון "האהל", אמצע שנות ה-30.
הקמצן (בצרפתית: L'Avare) הוא מחזה קומי מאת מולייר שהועלה על הבמה ב-1668.
"הקמצן" היא קומדיה קלאסית של מולייר, על אב המנסה לשלוט על אהבותיהם של ילדיו בגלל תאוותו החולנית לכסף. בשורה של מצבים, מקצתם מצחיקים ומקצתם מעוררי חמלה, מצייר אחד מגדולי מחזאי צרפת את דמותו של הרפגון – אחת הדמויות החריפות והידועות ביותר בתולדות הדרמה ובתולדות התרבות. המחזה הוצג בעולם כולו, זכה לאין ספור פרשנויות, הן פסיכולוגיות והן פוליטיות, ובכל פעם שעלה מחדש עורר אתגר רציני אצל גדולי היוצרים בתחום התיאטרון.
במחזה זה מולייר הציג את הקמצנות כתכונה המשתלטת על האדם.
מבנה אמנותי
במחזה משתמש מולייר בקווי אופי שלקח מניסיונו האישי ומן המציאות של תקופתו. הוא גם לווה תחבולות מן המחזה "הקדרה" של המחזאי הרומי פלאוטוס. הרפגון הקמצן, גיבור המחזה, הוא טיפוס מלא חיים, עשיר ובורגני שקמצנותו גורמת למפלתו. שמו של הרפגון לקוח מהמילה הלטינית harpago, שפירושה שודד. פירוש שמות שני משרתיו של הרפגון הם: לה מרלוש, שמזכיר במידת מה דג אלתית, אשר בתקופת מולייר נמכר בצורה יבשה; וברנדאוואן, שפירושו "קנה שיבולת-השועל הדק". שני השמות, יחד עם שמו של הרפגון, רומזים לקמצנותו הגדולה של הרפגון.
המחזה מבוסס על סגנון הקומדיה דל'ארטה ומשתמש בהרבה מוטיבים אמנותיים הלקוחים משם. כל הדמויות מזכירות את הדמויות הקלאסיות של הקומדיה דל'ארטה (הדוגמה המובהקת לכך היא החשיבות של המשרתים והמאוהבים - מאפיינים בולטים בז'אנר). הסגנון שבו כתוב המחזה השפיע על במאים רבים להעלות את המחזה בצורה זאת. תיאטרון החאן בירושלים העלה את ההצגה כשכל התלבושות מאפיינות את הסגנון, וגם המשחק.
עלילת המחזה
הרפגון הוא אלמן, ויש לו שני ילדים: הבן קליאָנט והבת אליז.
להרפגון יש 30 אלף פרנקים שהוא מחזיק בתיבה, ואת התיבה הוא מחביא בתוך בור בגינה שלו.
הרפגון אוהב כסף בצורה אובססיבית ומתקמצן על כל דבר.
קליאנט מאוהב במריאן, בחורה שכעת עברה לגור באזור, ואליז מאוהבת בוואלר, משרתו של הרפגון.
הרפגון מאוהב גם הוא במריאן, והוא וקליאנט נלחמים עליה.
הרפגון רוצה שבתו אליז תינשא למר אנסלם, איש עשיר שמוכן לשאת אותה ללא נדוניה מהרפגון, ואין דבר הגורם להרפגון אושר יותר מאשר חיסכון בכסף.
קליאנט מתכנן לקחת הלוואה של 15 אלף פרנק כדי לשאת לאישה את מריאן, אבל ברגע שהוא מגיע לפגוש את המלווה, הוא מגלה כי המלווה הוא הרפגון, אביו, בכבודו ובעצמו.
הרפגון נבהל וחושש שבנו תופס אותו כמלווה בריבית. אך כאשר הוא מבין מהי מטרת בואו של קליאנט, פורצת מריבה ביניהם. לאחר מכן הרפגון מנסה לארגן חגיגה לכבוד הנישואים של אליז לאנסלם ושלו למריאן.
ואלר יודע שהרפגון לא רוצה להניח לאליז להתחתן איתו, ולכן הוא משתדל להתחנף אליו. מר ז'אק, הטבח והעגלון של הרפגון, משתתף בהכנות לחגיגה.
הרפגון אומר למר ז'אק שהוא דורש ממנו להכין ארוחה במחיר נמוך ובאיכות גבוהה, ומר ז'אק חושב שהרפגון ממש מגזים.
המשרת של קליאנט, עוקב אחרי הרפגון ומגלה את מקום המחבוא של הכסף. הוא גונב את התיבה של הרפגון ומעביר אותה לידי קליאנט.
כאשר הרפגון מגלה כי התיבה נעלמה, הוא נבהל, משתולל, מתרוצץ לכל עבר, ומתחיל להפוך את כל הבית, כי הוא לא מבין מה קרה לכספו. ולפתע הוא חושב שתפס את הגנב בידו, אך מתברר לו שזו ידו שלו עצמו.
הרפגון מביא בלשים וחוקרים כדי לתפוס את מי שגנב את אוצרו. הבלשים והרפגון באים לביתו ושואלים את מר ז'אק האם ידוע לו משהו על הגנבה, ומר ז'אק (שספג מכות קודם לכן מוואלר, וכעת רואה הזדמנות להתנקם בו) אומר שהוא חושד בוואלר. החוקרים תופסים את ואלר ולוקחים אותו לבית משפט שם הרפגון חוקר אותו. כאשר הוא שואל אותו, כיצד העז לגזול ממנו דבר כזה, ואלר בטוח שהוא מתכוון לכך שגזל ממנו את בתו אליז.
הרפגון וואלר מתחילים לפתח דיון, הרפגון אומר "גזלת ממני אותה" ובדבריו מתכוון לתיבה, ואילו ואלר אומר "לקחתי לך אותה" ומתכוון לאליז.
בסוף המשפט קליאנט מגיע ואומר לאביו שהתיבה בידיו, והוא מוכן להחזיר לו את האוצר בתנאי שירשה לו לשאת לאישה את מריאן ולאליז להינשא לוואלר. הרפגון כל כך מאושר שקיבל את התיבה עם כספו בחזרה, והוא שוכח הכול, גם את אהבתו למריאן, אך מציב תנאי שכדבריו של ואלר שמר אנסלם הוא אביו של ואלר, הוא ישלם את כל הוצאות החתונה.
גילוי ייחוסו של קליאנט ואליז
בסצנה הסופית מספר ואלר כי הוא בן למשפחת אצולה מנאפולי וכי הוא בנו של האציל דון תומאס ד'לאבורסי.
אנסלם (אביו של ואלר, אשר אינו מזהה אותו) מטיל ספק באמינותו של ואלר ודורש שיספק הסברים לטענתו המופרכת.
ואלר בתגובה מספר כי לפני שש-עשרה שנה, כאשר היה ילד בן 7, עלה על אונייה עם הוריו ואחותו. במהלך השיט, סערה החלה והאונייה טבעה.
הקברניט, אשר ניצל ביחד עם ואלר, גידל אותו כבן. רק לאחרונה שמע ואלר כי ייתכן שאביו הביולוגי אכן בחיים ועל-כן יצא במסע חיפושים אחריו.
מר אנסלם עדיין אינו משוכנע כי זהו בנו, וחושד כי ייתכן שבדה את הסיפור מליבו.
ואלר משיב כי ניתן לשאול את הקברניט שניצל, וכהוכחה נוספת, בבעלות ואלר חותמת אבן-האודם (רובי) של אביו וצמיד מאבני ספיר של אמו.
מריאן מתערבת בשיחה ומצהירה כי היא מאמינה לואלר, כיוון שגם היא ניצלה מאותה ספינה טרופה עם אמהּ. לאחר שניצלו, מריאן ואמה נשבו על ידי שודדי ים והיו שפחות שלהם למשך 10 שנים. לאחר תקופת העבדות, שוחררו והגיעו לעיר בה מתרחשת העלילה (פריז) בקושי כלכלי רב.
אנסלם שומע את גרסת שני ילדיו וקורא להם לחבק אותו.
הוא מסביר כי לאחר שחשב שאשתו ושני ילדיו נספו, החליט לפתוח דף חדש בחייו, ולשנות את שמו, אשר הביא לו כאב כה רב. הוא ביקש להתחתן מחדש עם "אישה עדינה וישרה" כדבריו.
דמויות
הַרפָּגוֹן - הקמצן, אביהם הטיראן של קליאנט ואליז. מאוהב במריאן.
קְלֶיאָנט - בנו של הרפגון, מאוהב במריאן.
ואלֶר - בנו האובד של אנסלם ואחיה של מריאן, אשר שרד לפני 16 שנה סופה בים ונחשב למת. מאוהב באליז.
פרוֹזין - סרסורית (מתווכת) לכל עניין.
לָה פְלֶש - משרתו של קליאנט.
אדון ז'אק - טבח ועגלונו של הרפגון.
אֶליז - בתו של הרפגון. מאוהבת בואלר.
סיניור אַנְסֶלם (דון תומאס ד'אלבורסי) - אביהם של ואלר ומריאן.
מר סימון - מתווך.
ברינדוואן ו-לה מרלוש (בתרגום של אהוד מנור: ברבוניה וסרדיניה) - משרתיו של הרפגון.
מריאן - בתו האובדת של אנסלם ואחותו של ואלר. ניצלה עם אמה מסערה בים מבלי לדעת על גורלם של אביה ואחיה. מאוהבת בקליאנט.
גברת קלוד - משרתת של הרפגון.
תרגום לעברית
הקמצן, תרגם מצרפתית נתן אלתרמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1959.
הקמצן, תרגם מצרפתית יהונתן גפן, מרכז ישראלי לדרמה ליד בית צבי, 1985.
הקמצן, תרגם מצרפתית אהוד מנור, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009.
הקמצן, תרגם מצרפתית: דורי מנור, הוצאת אחוזת בית, 2015.
הקמצן, תרגם מצרפתית אלי ביז'אווי, הוצאת לוקוס, 2016.
הקמצן, תרגמה מצרפתית: פרופ' דבורה גילולה, הוצאת ליון בוקס 2015.
לקריאה נוספת
דן אוריין, הקמצן בתיאטרון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1990.
קישורים חיצוניים
וידאו מלא של ההצגה, בתיאטרון החאן, בבימויו של מיקי גורביץ'
על התרגום של נתן אלתרמן למחזה "הקמצן" באתר נתן אלתרמן
רות טון ורמי סמו, תכניית ההצגה "הקמצן" בתיאטרון "הבימה" 2014
הערות שוליים
קטגוריה:מחזות צרפתיים
קטגוריה:מחזות מהמאה ה-17
קטגוריה:קומדיות
קטגוריה:מולייר | 2024-08-18T00:09:44 |
מערכת קבצים מתועדת | מערכת קבצים מתועדת (באנגלית: journaling file system) היא סוג של מערכת קבצים, אשר שומרת מידע עצמי מתועד כדי למנוע שגיאות והשחתה של מערכת הקבצים.
בעיות עם מערכות קבצים מסורתיות
בתהליך כתיבת מידע לדיסק קשיח, מערכת הקבצים חייבת לכתוב מידע עצמי (מטא-מידע), אודות המידע שעל הדיסק; לדוגמה – מיקומו של המידע או שמות הקבצים. אם בזמן שהמערכת כותבת את המטא-מידע לדיסק הקשיח נוצרת הפרעה לכתיבה (לדוגמה, הפסקת חשמל או נפילת מתח), כתיבת המטא-מידע לא הסתיימה לגמרי, ומערכת הקבצים יכולה להיות במצב לא עקבי, כאשר תיאור המידע לא תואם לחלוטין את המידע עצמו או חסר.
דרך אחת לתקן את הבעיה היא להריץ תוכנת שירות לתחזוקה, אשר סורקת את הדיסק הקשיח כאשר המערכת מאותחלת, כדי לתקן שגיאות ואי-תאימויות. תוכנות כאלו הן CHKDSK במערכת חלונות של מיקרוסופט, fsck עבור מערכת יוניקס ותואמותיה, ו־Disk First Aid עבור מחשבי מקינטוש. לרוע המזל, לשיטה זו יש שתי בעיות: הראשונה – סריקה חוזרת של הדיסק כולו דורשת זמן רב. השנייה – ישנה אפשרות שהתוכנה הסורקת עלולה להיתקל בבעיות שהיא לא תוכל לתקן (או אפילו לזהות) ואז מידע יאבד.
מערכת קבצים מתועדת
מערכות קבצים מתועדות מטפלות בבעיה זו על ידי כתיבת קובץ מיוחד הנקרא "תיעוד" או "יומן" (journal), אשר עוקב ורושם את כל הגישות לדיסק. במצב כזה, העדכונים לדיסק הן גישות אטומיות: אם לפתע יש נפילת מתח, אז או שקבוצה נתונה של עדכונים יכולה לסיים לבצע ולהחיל את כל השינויים למערכת הקבצים, ובמקרה זה כמובן אין בעיה - ואז ניתן להשתמש במערכת הקבצים מיד; או שהיא תסומן כקבוצה שלא לגמרי -בוצעה -והוחלה למערכת הקבצים. במקרה זה, מנהל ההתקן של מערכת הקבצים יכול לקרוא את קובץ התיעוד/היומן ולתקן את כל אי-התאימויות שנוצרו.
השחזור מקובץ התיעוד מהיר הרבה יותר מאשר סריקה כוללת של הדיסק הקשיח, והוא גם מבטיח שמבנה מערכת הקבצים תמיד יהיה עקבי, גם במקרה של נפילת מתח.
יש לציין, שדבר זה לא מבטיח שלא יאבד מידע: מידע או שינויים למערכת קבצים, שנרשמו בין ההחלה האחרונה לתיעוד והקריסה עלולים להיאבד, כיוון שמערכת הקבצים מוחזרת למצבה בזמן ההחלה האחרונה לתיעוד, ללא כל השינויים שבאו לאחריו.
חלק ממערכות הקבצים מתעדות את כל המידע שייכתב לדיסק, בזמן שאחרות מתעדות רק את המידע העצמי של מערכת הקבצים (ה-metadata – לדוגמה: שמות הקבצים, ומיקומם בדיסק).
מערכות קבצים במבנה-יומן
מערכות קבצים במבנה יומן (log structured file systmes) הן מערכות קבצים, שכוללות רק יומן ללא נתונים "רגילים". מערכות קבצים כאלו שימושיות, בין השאר, בהתקני זיכרון הבזק, אשר בהם מחיקה היא פעולה יקרה ושוחקת.
רשימת מערכות קבצים מתועדות
נתמכות על ידי מערכות הפעלה מבוססות ליבת לינוקס
ext3 הוספת יומן למערכת ext2
ext4 - שיפור של ext3.
JFS
ReiserFS
XFS
btrfs
NTFS של חלונות של מיקרוסופט - לכתיבה וקריאה
נתמכת על ידי מערכת ההפעלה AIX
JFS
נתמכת על ידי חלונות NT ומערכות מאוחרות יותר של מיקרוסופט
NTFS
נתמכת על ידי מערכת ההפעלה של מקינטוש
HFS+ (תיעוד נוסף ל־Mac OS X 10.2.2)
נתמכת על ידי מערכת ההפעלה IRIX
XFS
נתמכת על ידי סביבת הפיתוח של Solaris
רישום-יומן של UFS
ZFS
ראו גם
BeOS, אשר לה מערכת קבצים מתועדת משל עצמה בשם BFS
הערות שוליים
קטגוריה:מערכות קבצים | 2020-09-04T11:41:59 |
ידיעות אחרונות | 250px|ממוזער|שמאל|בית ידיעות אחרונות החדש בראשון לציון
ידיעות אחרונות הוא עיתון היוצא לאור בישראל החל מ-11 בדצמבר 1939. משנות ה-70 הוא הנפוץ ביותר מבין העיתונים הנמכרים בישראל. עד חודש יולי 2010 היה גם הנפוץ ביותר בין כלל עיתוני ישראל, אז איבד את המקום הראשון לטובת החינמון "ישראל היום".
העיתון מעוצב בפורמט טבלואיד, עם תמונות צבע רבות וכותרות גדולות, המאפיין את ז'אנר העיתונות הפופולרית בעולם. כדי למשוך קהל קוראים גדול, הוא מאופיין בסגנון כתיבה קליל ותמציתי בעברית מדוברת ועוסק במגוון נושאים, מפוליטיקה וכלכלה עד בידור ורכילות.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|250px|שער גיליון "ידיעות אחרונות" מיום 31.3.1940, עוד לפני שעבר לידי משפחת מוזס
שמאל|ממוזער|250px|בית ידיעות אחרונות הקודם, בדרך בגין פינת רחוב מוזס, בתל אביב
שמאל|ממוזער|250px|זיכרון לסדר הדפוס הישן, בית ידיעות אחרונות, ראשון לציון
העיתון היה מראשוני העיתונים בבעלות פרטית. הוא נוסד בשנת 1939 על ידי גרשום קומרוב, ונרכש זמן קצר לאחר מכן על ידי יהודה מוזס. העורך האחראי היה נח מוזס, בנו של יהודה מוזס. העורך הראשי היה עזריאל קרליבך.
מאבק הישרדות
ב-15 בפברואר 1948 עזבה את העיתון קבוצה גדולה של עיתונאים בראשות העורך עזריאל קרליבך, ויצרה עיתון חדש בשם "ידיעות מעריב" (לימים "מעריב"), בין היתר במחאה על איסור מהמערכת לסקר פעילות של מפרסמים. צעד זה היה הראשון במאבק על תפוצה ויוקרה בין העיתונים. בעקבות הקמת המתחרה, נקלע "ידיעות אחרונות" למצוקה, ונאבק על קיומו. תפוצת "מעריב" הגיעה ל-25 אלף עותקים בממוצע ובמועדים מסוימים אף ל-33 אלף עותקים. תפוצת "ידיעות אחרונות" צנחה, וכדי להישאר בתודעת הציבור ובשוק, שילם יהודה מוזס לילדים שירוצו ברחובות ויקראו בקול "ידיעות אחרונות". מוזס לא היסס למכור קרקעות כדי לכסות את הפסדי העיתון שהלכו וגדלו. נח מוזס לקח על עצמו את מלאכת השיקום של העיתון ובנייתו מחדש והחל בה כשהוא מוציא עיתון עוד באותו היום בו עזבו אנשי ה"פוטש", בלעדיהם. בתחילה נראו הסיכויים להצלת העיתון מסגירה אפסיים. ב"מעריב" שבעריכת קרליבך התרכזו מיטב העיתונאים הבכירים של ארץ ישראל עוד מתקופת המנדט. הם היו מוכרים לקהל הקוראים עוד מהתקופה שכתבו ב"ידיעות אחרונות" וקודם לכן בעיתוני בוקר, רובם בעיתוני הימין הרוויזיוניסטי. "מעריב" דיבר אל לבה של האוכלוסייה שאפיינה את ארץ ישראל המנדטורית וראשית המדינה: יוצאי אירופה, אשכנזים, משכילים שהתגוררו בעיקר בערים הגדולות. לא היה שום סיכוי למצוא קבוצת כותבים ברמה שתתחרה ב"מעריב".
בעלי העיתון, בני משפחת מוזס, גייסו לעזרתם את ד"ר הרצל רוזנבלום, שנתמנה לעורך הראשי. רוזנבלום שימש כעורך "ידיעות אחרונות" במשך 38 שנים, וכתב את המאמרים הראשיים בעיתון מדי יום. העורך בפועל, אשר לימים נשא את התואר "מרכז מערכת", היה דב יודקובסקי, בן דוד רחוק של יהודה מוזס, ניצול השואה שהיה סטודנט באוניברסיטה העברית. הוא נקרא לסייע בשיקום העיתון ומילא, יחד עם נח מוזס, תפקיד מכריע בעיצוב דמותו ובהפיכתו ל"עיתון של המדינה". על מפעלו זה זכה בפרס ישראל לתקשורת.
עיתון של משכתבים
האסטרטגיה שעליה החליטו נח מוזס ויודקובסקי נועדה להציב את "ידיעות אחרונות" במפת התקשורת בטווח ארוך, על ידי פנייה לדור הצעיר ולעולים החדשים שעדיין לא קראו עברית באותה תקופה. מול נבחרת הכותבים של "מעריב" העמיד יודקובסקי קבוצה של עורכים ומשכתבים צעירים שעברית היא שפת אמם ועולם המושגים שלהם קרוב יותר למציאות הישראלית המשתנה במהירות. הוטל עליהם לפתח שפת כתיבה בהירה ופשוטה, הקרובה לשפה המדוברת. תפקידם היה לעצב עיתון הכתוב כולו בסגנון אחיד, ולא במגוון סגנונות של כותבים כישרוניים נוסח "מעריב".
על אופיים של המשכתבים הללו כתב נחום ברנע, כיום כתב בכיר ב"ידיעות אחרונות":
יודקובסקי לא היה הראשון שבנה עיתון המבוסס על שכתוב וסגנון אחיד. בעיתונות העולמית קדמו לו השבועון האמריקני TIME וחלק גדול מעיתונות ההמונים האנגלית פעלה כך ובראשם ה"דיילי מירור", שיודקובסקי למד ממנו רבות. בישראל חלוצי השיטה הזו היו אורי אבנרי ושלום כהן שרכשו את "העולם הזה" מאורי קיסרי והיקנו לו צביון חדש: צעיר, נועז, ובעיקר כתוב בשפה העברית של הדור הצעיר. העיתון כולו שוכתב (בידי כהן ואבנרי, ומאוחר יותר נמנו עם המשכתבים אורי סלע, שמואל מור, מקסים גילן, חיים הנגבי, אלי תבור ועוד). שמות הכתבים הופיעו בו לעיתים נדירות ביותר.
הבעיה העיקרית של יודקובסקי הייתה למצוא אנשים בעלי כישרון טבעי לכתיבה, עריכה ושכתוב. הוא זיהה אנשים כאלה בעודם צעירים ובלתי ידועים, משך אותם לעיתון והציבם בתפקידי מפתח. בין הגילויים הבולטים: דב עצמון, שהיה כתב חיפאי צעיר ומונה לעורך מדור הספורט, שהיה מדור חדשני בעיתונות של אותם ימים ומקדם מכירות בעל חשיבות רבה; בלה אלמוג, שמונתה לעורכת מוסף הנשים "זמנים מודרניים"; רם אורן, שהחל דרכו ב"ידיעות אחרונות" כטלפן ושימש שנים רבות כעורך המגזין היומי "24 שעות"; יורם וידן ששימש שנים סגן עורך של רם אורן; זיסי סתוי שבא מ"הבוקר" ומונה לעורך המדור לספרות; זאב גלילי (שבא מהעיתונים "חרות", "הבוקר" ו"שער") ומונה למשכתב ראשי בדסק החדשות (ומאוחר יותר לראש כתבים, מרכז מערכת וממלא מקום העורך); עורכים וכותבים אחרים שעבדו במהלך השנים ותרמו לעיצוב לשון העיתון: אורי סלע, המשורר דוד אבידן, משה טריואקס (לימים מו"ל בעל הוצאת מטר), עמנואל בר קדמא, שייקה לויט, אהרן וייס, אהרן בכר ועוד. בין אלה בלט משה ורדי (בנו של הרצל רוזנבלום) שהיה כתב העיתון בלונדון בתחילת שנות ה-60, הכיר מקרוב את דרכי העבודה בעיתונים הבריטיים וכששב ארצה הצטרף ישירות אל דסק החדשות. ורדי הוביל את דסק החדשות לצדו של יודקובסקי במהלך השנים בהן תפס העיתון תאוצה ועבר את "מעריב" (והיה לעורך העיתון ב-1989).
ה"דסק" כספינת דגל
ספינת הדגל של הסגנון החדש הייתה שולחן החדשות ("הדסק"). יודקובסקי הוביל מעמדת "מרכז המערכת" ארבעים שנה רצופות - מן היום שבו ירד מירושלים ובמשך כל השנים עד לעזיבתו ל"מעריב" ב-1989. שנים רבות היה לצדו (עד 1986) משה ורדי. המשכתבים שעבדו ב"דסק" במהלך השנים (בקביעות או לסירוגין) היו: שלמה שמגר, יזהר ארנון, אביעזר גולן, יצחק שרגיל, יוסף שביט, יורם וידן, זאב גלילי, צפוני שומרון, סמי גרינשפן, בני גבירצמן, דב עצמון, אורי פורת, אהרון בכר ועוד רבים.
כל ידיעה הורכבה ממקורות שונים (כתבי שטח, ידיעות בעיתוני הבוקר, שהקדימו בהופעתם בתקופה ש"ידיעות אחרונות" היה עיתון ערב, שידורי רדיו, סוכנויות הידיעות ועוד). לכל משכתב ניתנה משימה לבנות ידיעה מן המקורות השונים, וזו עברה מיד ליד כשכל עורך-משכתב משנה, מוסיף או מקצר, עד שהגיעה ליודקובסקי שהיה הפוסק האחרון וגם מכתיר הכותרות. במקרים של חילוקי דעות היה יודקובסקי נותן את הידיעה למזכירה התורנית ולפי תגובותיה החליט אם הידיעה מספיק ברורה.
תהליך דומה התנהל ביתר חלקי העיתון שכולם הגיעו לשולחנו של יודקובסקי ועברו את שבט ביקורתו. רק בשלב מאוחר, כשהעיתון התבסס, גייסו מוזס ויודקובסקי כותבים בעלי רמה שכתבו טורים בסגנון אישי שזכו לפופולריות רבה: עמוס קינן, בועז עברון, דידי מנוסי, זיוה יריב, סילבי קשת, דן בן אמוץ, הרב שמואל אבידור הכהן, הרב מנחם הכהן, ישראל אלדד, אליהו עמיקם ועוד.
טורים אלה הקנו ל"ידיעות אחרונות" דימוי של עיתון רציני הנותן ביטוי למגוון של דעות מימין ומשמאל, שגם אנשים בעלי השכלה וממעמד סוציו-אקונומי גבוה אינם צריכים להתבייש לקרוא בו.
במקביל נבנה בהדרגה צוות של כתבים ופרשנים שסיפקו לעיתון סקופים רבים: איתן הבר, שלמה נקדימון, אריה אבנרי, עמנואל אלנקוה, יחזקאל אדירם, דבורה נמיר, ישעיהו בן-פורת, אראל גינאי, וולף בליצר (בניו יורק), אדווין איתן ואלי ויזל (בפריז) בינה ברזל, צבי טל, יחזקאל המאירי, ניסים טאיטו. בהמשך גויסו אורלי אזולאי, משה רונן, מרדכי גילת, יואב קרני, נחום ברנע, סבר פלוצקר, נחמה דואק ושלמה אברמוביץ.
הדרך לפסגה
חלפו עוד שנים רבות עד ש"ידיעות אחרונות" התאושש מול יריבו "מעריב", שנשא משך יותר מ-20 שנה את הסיסמה "העיתון הנפוץ ביותר במדינה". בתחילת שנות החמישים נמכר חלק משמעותי מהשליטה בעיתון לאיש מפא"י צבי לבון ובהמשך עבר חלקו של לבון לצבי ספקטור שהיה "איש קש" מטעם למפא"י. העיתון חזר לבעלות מלאה של משפחת מוזס בשנות השישים.ארנון למפרום, "לוי אשכול ביוגגרפיה פוליטית, 1969-1944", 2014, עמ' 209-207 הפער בין העיתונים הלך והצטמצם בהתמדה. בראשית שנות השישים היה עדיין הפער של אחד לשלושה – 60 אלף ל"ידיעות אחרונות" ו-180 אלף ל"מעריב". נקודת המפנה החלה במלחמת ששת הימים, שבמהלך תקופת ההמתנה שקדמה לה יזם נח מוזס רעיון שיווקי מוצלח: העיתונים חולקו חינם בין מאות אלפי המגויסים, וכך נחשפו לעיתון אנשים שלא הכירו אותו כלל. בראשית שנות השבעים התחילה התפוצה של שני העיתונים להשתוות. תפוצת "מעריב" הלכה וירדה ושל "ידיעות אחרונות" עלתה. בסוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים ירדה תפוצת "מעריב" לפחות ממאה אלף עיתונים ביום, שליש מתפוצת "ידיעות אחרונות" באמצע השבוע.
ב-12 באפריל 1995 הכריזה רשות ההגבלים העסקיים על "ידיעות אחרונות" כמונופול, לאחר שתפוצתו עלתה על 50% מתפוצת העיתונים היומיים בעברית. הכרזה זו בוטלה בשנת 2010, בשל השינויים הגדולים בתפוצת העיתונים, בעקבות כניסתו לשוק של החינמון "ישראל היום".
המאבק ב"חדשות"
ב-4 במרץ 1984 קם ל"ידיעות אחרונות" מתחרה חדש, העיתון "חדשות" שהוקם על ידי עמוס שוקן. הייתה זו תחילתו של המאבק בין "ידיעות אחרונות" ל"חדשות".
"חדשות" כלל כותרת צבעונית גדולה ועמודי צבע, והשתמש בשפה חדשנית יותר ורשמית פחות. קהל היעד העיקרי שלו היה קוראי "ידיעות אחרונות", מצב שחייב את "ידיעות אחרונות" להיערך כדי לשמור על קוראיו וכוחו. משה ורדי, יחד עם נוני מוזס הובילו את המעבר של העיתון להדפסה בצבע. זאב גלילי מונה לראש הכתבים, גייס שורה של כתבים בתנאי פרילאנס מעיתונים אחרים, ופעל בדרכים נוספות כדי לשפר את יכולתו של העיתון להשיג סקופים.
צעדיו של "ידיעות אחרונות" עלו יפה, ו"חדשות" נסגר לאחר תשע שנות פעילות, שהסבו הפסדים כבדים לבעליו.
תחילתו של מאבק הירושה
בשלהי 1985, בעת ש"ידיעות אחרונות" היה נתון בעיצומו של המאבק ב"חדשות", ניחתה עליו מהלומה קשה. ב-6 באוקטובר 1985 נפצע נח מוזס פצעי מוות מפגיעת אוטובוס, כשניסה לחצות את הכביש מול המערכת. עם מותו הסתיימה תקופת הזהב של השותפות בין דב יודקובסקי לבין נח מוזס שנמשכה 37 שנים והביאה את העיתון להצלחתו הגדולה.
החלוקה הפורמלית בין מוזס ליודקובסקי הייתה שנח היה אחראי על ההנהלה וההפצה ויודקובסקי היה אחראי על המערכת. בפועל יודקובסקי היה מעורב גם בענייני הניהול ומוזס היה מעורב עמוקות בענייני המערכת. הוא השתתף מדי יום בישיבת המערכת היומית, תרם רעיונות, השיג קשרים בצמרת השלטון, גייס כישרונות, ויצר יחד עם אשתו פולה את האווירה המשפחתית שאפיינה את "ידיעות אחרונות".
כמה ימים לאחר מותו של מוזס כינס יודקובסקי את היורשים, שמעולם לא היו מעורבים בענייני העיתון, צאצאי ילדיו של המייסד יהודה מוזס. אלה היו: עודד מוזס בנו של אלכסנדר, מרים נופך-מוזס (אשת יצחק נופך-מוזס בנם של ראובן מוזס וחמדה נופך-מוזס) וזאב מוזס בנו של מאיר מוזס. בעלי המניות הגיעו להסכמה שבמסגרתה מונו עודד מוזס וארנון (נוני) מוזס, בנו של נח, למנכ"לים משותפים ויודקובסקי - לעורך. באותה תקופה מינה יודקובסקי את "פורום המערכת", שעם חבריו נמנו זאב גלילי, דב עצמון, צבי קסלר ואדם ברוך, שהתכנס בקביעות בביתו של יודקובסקי לקביעת דרכו של העיתון. צעד זה הביא לפרישת משה ורדי, במחאה על כך שלא מולאה ההבטחה שניתנה לו להתמנות למרכז המערכת במקומו של יודקובסקי. פרישתו של ורדי גרמה לזעזוע קשה בעיקר בדסק החדשות (הוא עמד בראש הדסק מאז לקה יודקובסקי בהתקף לב בתחילת שנות ה-80).
את המושכות תפס דב עצמון, לשעבר המייסד ועורך מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות", שהיה העיתונאי בעל הניסיון המגוון ביותר בעיתון. לאחר תקופת ביניים נכנס לתפקיד סמי גרינשפן ואחריו עמוס רגב.
מיום מותו של נח מוזס ועד שעבר ל"מעריב" בשנת 1989, היה יודקובסקי טרוד במלחמת הירושה על העיתון. מולו התייצב ארנון (נוני) מוזס כשבאורח הדרגתי עברו בני המשפחה האחרים לצדו.
תקופת נוני מוזס
בשנת 1989 התפטר יודקובסקי מהעיתון ועבר ל"מעריב". הוא ניסה להעביר עמו עיתונאים בכירים, אך אלה בחרו להישאר בידיעות. לעורך העיתון נתמנה משה ורדי, בנו של הרצל רוזנבלום. ורדי כיהן כעורך "ידיעות אחרונות" לסירוגין עד לנובמבר 2004, אז פרש לגמלאות.
בשנת 1994 נפטרה אלמנתו של נח מוזס, פולה מוזס, ממחלת הסרטן. בירושתה השאירה את השליטה בעיתון לבנה, נוני מוזס, המנהל את העיתון עד היום. לאחיותיו ג'ודי שלום ניר-מוזס ותמי מוזס-בורוביץ' ניתן חלק בבעלות, אך הן אינן עוסקות בניהול השוטף. סביב ירושת העיתון התנהל קרב עתיר תככים, עד שלבסוף נדחקו החוצה בני המשפחה "המורדים" והעיתון נשאר בבעלותו של נוני מוזס. ג'ודי הפקידה את מניותיה בעיתון בידי אחיה נוני, והאחות הקטנה, תמי, לא התייאשה ובמשך ארבע שנים נוספות ניהלה מאבק עד שהחליטה גם היא לעזוב ומכרה את מניותיה לאיש העסקים אליעזר פישמן, בעל העיתון גלובס. עסקה זו מוערכת בכ-45–60 מיליון דולר. לאחר שפישמן פשט רגל עברו מניותיו לידי בנק הפועלים.
ב-2004 הורשע התאגיד, יחד עם רשת שוקן, עיתון "מעריב" ואחרים, בעבירה של פרסום מתן שירותי זנות.
לאחר פרישתו של ורדי, מונה לעורך ראשי איש הטלוויזיה רפי גינת. במחצית 2007 מונה שילה דה-בר לעורך הראשי של העיתון. בפברואר 2011 מונה רון ירון לעורך הראשי של העיתון, תפקיד שבו כיהן עד אוגוסט 2018 אז מונה לתפקיד נטע ליבנה, שכיהן בתפקיד עד יוני 2023. ב-7 ביוני 2023 פורסם שסיגל בוכריס-רגב, שכיהנה בתפקיד העורכת הראשית של רשת מקומוני "ידיעות תקשורת", מונתה לתפקיד העורכת הראשית.
ביולי 2012 פורסם כי קבוצת "ידיעות אחרונות" החליטה על צעדי התייעלות ופיטורים של עשרות עיתונאים ועורכים. כמו כן, כחלק ממהלך זה של קיצוץ העלויות, הופצו חלק מהמוספים רק למנויי העיתון. הנהלת הקבוצה החליטה לפטר כ-10 עיתונאים במערכת "ynet" וכ-10 במערכת "כלכליסט". בו בזמן, עיתונאים רבים בחרו להתנער מאגודת העיתונאים - שלטענתם יצגה אך עיתונאים מועטים - ועברו להתאגד בהסתדרות הכללית.
בשנת 2020 רכש העיתון מידי כונסי הנכסים מטעם בנק הפועלים, כ-34% מהמניות, שעברו לחזקת הבנק לאחר שאליעזר פישמן, שהחזיק בהן קודם לכן, לא עמד בהלוואה של 1.1 מיליארד ש"ח לבנק. הרוכשים שילמו לבנק 215 מיליון ש"ח על המניות. בסוף 2020, לאחר שכשלו נסיונותיהם לסכל את רכישת אחזקות הבנקים במניות ידיעות אחרונות, מכרו גם בני משפחת יודקובסקי את מניותיהם ויצאו סופית מן החברה.
בשנת 2021 התאחדו חטיבות החדשות של ynet וידיעות אחרונות. חטיבת החדשות המאוחדת תפעל בכפיפות לעורכי ידיעות אחרונות ו-ynet. המטרה של איחוד המערכות הייתה למנוע כפילויות של עובדים בתפקידים זהים.
בעשור הראשון של המאה ה-21 התפתחה תחרות עזה לעיתון מהחינמון "ישראל היום", וזו הובילה לביטול הכרזתו של "ידיעות אחרונות" כמונופול. במאה ה-21 הצטמצמה פעילות העיתון במידה ניכרת. מספר עובדיו ירד מ-1,250 בשנת 2000 ל-460 בשנת 2023. מספר עמודי העיתון הצטמצם בתקופה זו בכ-88%.
פרשות
טענות על קשרי הון־שלטון
העיתונאי מיקי רוזנטל, שעבד בעיתון בשנות ה־90, אמר בכנס ב־2007 כי מעולם לא התערבו בעבודתו בעיתון משיקולים זרים, אך עם זאת הייתה רשימת אישים שאין לעסוק בהם, לדוגמה שר התקשורת, וזאת בשל פעילותו העסקית של נוני מוזס (שהחזיק בבעלות של כ־16% מחברת הטלוויזיה בכבלים HOT). נוהל דומה היה גם כלפי אישים אחרים שהיו קשורים לאינטרסים עסקיים של מוזס.
בתצהיר שהגיש משה ורדי, עורך העיתון בראשית העשור הראשון של המאה ה־21, במהלך תביעה של העיתונאי מירון רפופורט כנגד העיתון, נאמר כי רפפורט פוטר עקב הפרת משמעת שנגעה להוראה לנהוג באופן מתון עם ראש הממשלה, אריאל שרון.
ניר בכר, שכיהן כעורך מוסף בעיתון, טען בתצהיר שהגיש לבית המשפט כי העורך רפי גינת והמו"ל מוזס עיכבו תחקירים כנגד ראש הממשלה אריאל שרון ובנו עומרי בקיץ 2003, תחקירים שהובילו לבסוף להרשעתו של עומרי שרון בדין. מקרה דומה אירע לטענת בכר בפרסום כנגד איש העסקים מרטין שלאף בפרשת סיריל קרן. כמו כן, טען בכר כי גינת ומוזס יזמו תחקירים כנגד אישים שונים עימם היה למוזס עימות, כדוגמת דוידה לחמן-מסר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, שפעלה כנגד בעלות צולבת (בעלות של גוף ביותר מכלי תקשורת אחד) בתקשורת הישראלית.
העיתונאי מוטי גילת התפטר מהעיתון בשנת 2007. לאחר שנכשל הליך גישור, הגיש תביעה נגד העיתון בדרישה לקבלת פיצויי פיטורים, מכיוון שלטענתו נאלץ להתפטר עקב פגיעה בתנאי העסקתו, ולאחר שראשי העיתון הצרו את צעדיו משיקולים אישיים. במסגרת התביעה האשים גילת את מוזס בכך שסירב לפרסם כתבות שחשפו עוולות שלטוניות או שחיתויות - או שביקש לקצרן ולהשמיט מהן חלק מהתכנים. לדברי גילת מדובר בחומרים שנגעו לפוליטיקאים עימם היה למוזס קשרים, כדוגמת אהוד אולמרט וחיים רמון. על פי גילת, מוזס התערב כדי למנוע את פרסום התחקיר על פרשת האי היווני, פרשה בה היו מעורבים אריאל שרון, אהוד אולמרט ודוד אפל. התחקיר פורסם לבסוף, אך בלחץ המו"ל והעורך משה ורדי, התחקיר פורסם בהדגשה מופחתת. כעבור כמה חודשים, בעקבות פרסום תחקירים אודות יושב ראש הכנסת, אברהם בורג, החליט מוזס על הפסקת פרסום הטור של גילת במוסף לשבת. לטענת גילת, הדבר נעשה על רקע הצעת חוק שנידונה אז בכנסת כנגד מונופול בעיתונות, הצעת חוק שהייתה צפויה לפגוע בעיתון. לטענת גילת, ב-2003 התערב מוזס בתחקיר כנגד דוד אפל שחשף את הנעשה מאחורי הקלעים של מרכז הליכוד, וקשרים בין אנשי פשע ואנשי שלטון. בהנחיית מוזס, התחקיר צומצם באופן מהותי, והושמטו ממנו חלקים שנגעו לקשר בין אפל לבין אריאל שרון, אהוד אולמרט, ורובי ריבלין. מוזס גם התערב להמעיט במקום שניתן לפרסום החוזה בין גלעד שרון ובין דוד אפל, שנגע לייעוץ שהיה אמור לתת גלעד שרון לאפל במהלך פרשת האי היווני. לטענת גילת, במהלך 2004 הודיע מוזס לגילת כי אינו מעוניין שיעסוק בנושאים הקשורים לאנשי שלטון. לטענת גילת, ב-2007 העיתון פרסם ידיעה שהייתה ידועה כשקרית בדבר כוונת המשטרה לחקור את מבקר המדינה בחשד להדלפת מידע, וזאת ככותרת ראשית, כחיסול חשבונות עם מבקר המדינה שהיה מעורב בחשיפת פרשיות בהן היה מעורב ראש הממשלה אהוד אולמרט. התביעה של גילת נסתיימה בפשרה וכל שהעלה כטענות נשארו בגדר טענות בלבד. עם התפטרותו עבר גילת לכתוב בחינמון "ישראל היום".
בינואר 2017 נחקר בעלי העיתון נוני מוזס במשטרת ישראל תחת אזהרה בחשד לניסיון לשחד את ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, במסגרת תיק 2000. על פי פרסומים, המשטרה תפסה הקלטות שנעשו ביוזמת נתניהו ובהן הציע מוזס כי "ידיעות אחרונות" ישנה לטובה את הסיקור של נתניהו ואף ימנה לעיתון כתבים לפי בחירת נתניהו, אם ידאג האחרון לפגוע בהצלחתו של ישראל היום, הפוגעת קשות ברווחי "ידיעות". המשטרה גבתה בעניין גם את עדותו של עורך העיתון, רון ירון. בסיום החקירה הוחלט להגיש כתב אישום נגד נוני מוזס בפרשה זו על כך שניסה לשחד לכאורה את ראש הממשלה, כחלק ממשפט נתניהו.
מעידות
במספר מקרים מעד ידיעות אחרונות בראיונות שערך עם מתחזים. בשנת 2000 הקדיש העיתון כתבת שער במוסף "7 ימים" לסיפורו של זמר מזרחי אלמוני שהציג עצמו כ"השרוף", לאחר שנכווה בכל חלקי גופו כתוצאה מפיצוץ של בלון גז בביתו. מספר ימים לאחר מכן התראיין חיים צינוביץ בתוכניתו של יאיר לפיד וחשף את ההתחזות בשידור חי.
ביולי 2013 פורסמה כתבה נרחבת במוסף "7 ימים" על "פאטמה וורדי, הסטנדאפיסטית הבדואית הראשונה". אולם לאחר מכן התברר שמדובר בבדרנית היהודייה, גילה צימרמן מרמת גן.
ב-2017 הגישה תנועת "אם תרצו" תביעת דיבה נגד העיתון "ידיעות אחרונות" והעיתונאית סימה קדמון, לאחר שבידיעה בעיתון ובטור של קדמון נכתב כי "אם תרצו" ודוברה, אהוד טנא, המציאו מכתב שנכתב כביכול בשם משפחות שכולות. ביוני 2020 חויבו "ידיעות אחרונות" וקדמון לפצות את "אם תרצו" ב-30 אלף ש"ח ואת טנא ב-70 אלף ש"ח, וכן לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 20 אלף ש"ח.
מבנה העיתון
ימי חול
בימי החול כוללת מהדורת ידיעות אחרונות את החלקים הבאים:
קונטרס החדשות
24 שעות - מוסף כתבות, דעות, פרשנות, מדור רכילות יומי, מדורי תרבות, בידור, פנאי, רכילות ומשחקים.
ממון - מוסף כלכלה.
ספורט - חדשות הספורט.
מוספים המצורפים לעיתון בימי החול:
יום שני: מסלול - מוסף תיירות.
יום שלישי: לוח ידיעות אחרונות - מוסף פרסומי הכולל עסקי נדל"ן ורכב, מדור דרושים וכו'.
יום רביעי: זמנים + - מוסף בריאות, אופנה, סגנון ואורח חיים היוצא פעם בשבוע. המוסף עוסק גם בענייני זוגיות, הורות ומשפחה, קולינריה וצרכנות, וכן כתבות תחקיר וראיונות.
ימי שישי
בימי שישי כולל ידיעות אחרונות את החלקים הבאים:
קונטרס החדשות
המוסף לשבת - מוסף פוליטיקה ואקטואליה, ובו כתבות וטורים מאת נחום ברנע, נדב איל, עמית סגל, בן דרור ימיני, חן ארצי סרור, סיון רהב-מאיר, ואחרים.
7 ימים - מגזין כתבות רחב, העורך הראשון של מוסף זה היה אלכסנדר זאובר. כיום כולל המוסף טורים של שלמה ארצי, רענן שקד, דניאלה לונדון דקל, דנה ספקטור, חנוך דאום ועוד. המוסף כולל מדור בישול ופנאי של נירה רוסו, מדור בישול של ישראל אהרוני, וכן הורוסקופ ומדור פנאי ומשחקים.
7 לילות - מוסף הבידור השבועי, כולל מדריך שידורי טלוויזיה.
ספרות ותרבות - מוסף הספרות המורחב של העיתון בעריכת אלעד זרט, ובו ראיונות, מסות נרחבות, פרסום יצירות וביקורות על ספרים.
ממון - המוסף הכלכלי היומי במתכונת של סוף השבוע.
לוח ידיעות אחרונות - מוסף פרסומי הכולל עסקי נדל"ן ורכב, מדור דרושים וכו' במתכונת של סוף השבוע.
ידיעות תקשורת - מוסף חדשותי מקומי לפי עיר.
פיצוחים - מוסף הפעלות, נכלל רק בגרסת החנויות ולא בגרסת המנויים, להם מחולק המוסף בימי חמישי.
בתחילת 2006 החלו לצאת לאור בישראל חינמונים יומיים בתפוצה ארצית שהתחרו בעיתונים היומיים בתשלום. החינמון הבולט ביותר, "ישראל היום", שבבעלות שלדון אדלסון, הוקם באמצע 2007 ובאמצע 2009 הפך לשני בתפוצתו בישראל אחרי "ידיעות אחרונות" בימות החול. כעבור מספר חודשים החל ישראל היום לצאת לאור גם במהדורת סוף שבוע בימי שישי, לאחר שב-2010 הדביק ישראל היום את היומון ידיעות אחרונות בשיעור חשיפה של 35.2 אחוז, ב-2011 עלה שיעור חשיפתו ל-39.3 אחוז בקרב הקוראים בישראל בימי חול ונכון למחצית הראשונה של 2012, "ישראל היום" הוא העיתון הנפוץ בישראל. ב-2011 נעשה ניסיון של "ידיעות אחרונות" לחלק בתחנות רכבת ובאוניברסיטאות מהדורת חינם מקוצרת של העיתון שכללה חלק מדפי החדשות ואת מוסף הספורט היומי, אך העיתון חדל מכך לאחר תקופה קצרה.
עורכים
עורכי העיתון
העורך האחראי: ארנון (נוני) מוזס
עורך: נטע ליבנה
עורכים ראשיים לדורותיהם
עזריאל קרליבך, 1939–1948
הרצל רוזנבלום, 1948–1986
דב יודקובסקי, 1986–1989
משה ורדי, 1989–1996
אילון שליו, 1996–1999
משה ורדי, 1999–2004
רפי גינת, 2005–2007
שילה דה-בר, 2007–2011
רון ירון, 2011–2018
נטע ליבנה, 2018–2023
סיגל בוכריס-רגב, החל מ-2023
עורכים אחראים לדורותיהם
נח מוזס
ארנון מוזס
קבוצת ידיעות אחרונות
העיתון הוא חלק מקבוצת "ידיעות אחרונות", המאוגדת מאז שנת 1952 כחברה פרטית בשם "ידיעות אחרונות בע"מ". הבעלות בחברה, נכון לינואר 2021 היא בידי ארנון מוזס, מרים נופך-מוזס וג'ודי שלום ניר מוזס. יו"ר דירקטוריון הקבוצה הוא ארנון מוזס, מנכ"ל הקבוצה הוא ציון פרץ וסמנכ"ל הקבוצה הוא אלון גולדשטיין.
בנוסף לעיתון "ידיעות אחרונות" הקבוצה מפעילה עסקי תקשורת נוספים - אתר האינטרנט ynet, רשת המקומונים "ידיעות תקשורת", העיתון הכלכלי "כלכליסט", השבועון "לאשה", והאתר בשפה הרוסית "וסטי".
הקבוצה מפעילה גם הוצאת ספרים בשם "ידיעות ספרים", אתר פסקדין, אתר הנוער "פרוגי" ועוד. בבעלות חלקית של הקבוצה גם חברת בר שיווק והפצה, שמפיצה את העיתון.
בעבר כללה הקבוצה גם את שבועוני הילדים "עולמו של דיסני", "עולם הילדים" ו"ראש אחד", הירחונים "עלמה", Go Style ו"מנטה", "ידיעות נגט" - דו-ירחון המיועד ליוצאי אתיופיה בישראל, העיתון בשפה הרוסית "וסטי", שבועון "שער למתחיל" בעברית קלה עד בינונית וחינמון 24 דקות.
סגל העיתון הנוכחי
פוליטי מדיני – יובל קרני, מורן אזולאי, עמיחי אתאלי, נחום ברנע, שמעון שיפר, עמית סגל, סימה קדמון, איתמר אייכנר
ביטחוני צבאי – רון בן ישי, יוסי יהושוע, יואב זיתון, קורין אלבז אלוש
ערבים – סמדר פרי, חסן שעלאן
שטחים – אלישע בן קימון
כלכלה וצרכנות – סבר פלוצקר, גד ליאור, שחר גינוסר, שושנה חן, אורי חודי, הילה ציאון
חדשות החוץ – נדב איל, יאיר נבות
משטרה, משפט ופלילים – לירן לוי, נעם ברקן
בריאות – אדיר ינקו, שרית רוזנבלום
תרבות וספרות – רז שכניק, בנימין טוביאס, עפרי אילני, אריק גלסנר, ענת זכריה, אלעד זרט, יהודה סתיו, עינב שיף
ספורט – ז'וז'ו אבוטבול, דוד בן-שימול, עמיר פלג, אורי קופר, גיא לייבה, יאיר קטן, נדב צנציפר
חברה ורווחה – הדר גיל-עד
חינוך – תמר טרבלסי-חדד
תחבורה – אודי עציון, רועי רובינשטיין
דתות ומסורת – חן ארצי סרור
טכנולוגיה – דודי גולדמן, ישראל וולמן
כתבים אזוריים – אחיה ראב"ד, יאיר קראוס, ישראל מושקוביץ, ליאור אל-חי (צפון), מתן צורי, אילנה קוריאל (דרום), גלעד כהן (ירושלים), קורין אלבז אלוש (תל אביב)
כתבי תחקירים – שחר גינוסר, ענת טלשיר, יפה שיר-רז
כתבים בעולם – תמר שבק (פריז) אמיר בוגן (ניו יורק), ציפי שמילוביץ, דניאל אדלסון (ניו יורק)
כתבי מגזין – איתי אילנאי
כותבי מאמרים, טורים ומדורים – רונן ברגמן, חנוך דאום, בן-דרור ימיני, ג'ודי שלום ניר מוזס, איתי הרמן, אלעד זרט, אורלי אזולאי, ענת לב-אדלר, דני קושמרו, שלמה ארצי, עומר ברק, יותם פישביין, גיא מורד, דניאלה לונדון דקל, יגאל לרנר, ורדה רזיאל-ז'קונט, ידידיה מאיר, סיון רהב-מאיר, שלי יחימוביץ', נירה רוסו, איתי סגל, אורן רוזנשטיין, דנה ספקטור, סמדר שיר, גאיה קורן, יואב קרן, דמיטרי פרוקופייב
לקריאה נוספת
עדי מרקוזה-הס, העיתון וסיפור המשפחה שמאחוריו, ירושלים, הוצאת כרמל, תשע"ג 2013
אריה אבנרי, חידת פישמן, מעריב: עיון, ירושלים, 2005, הפרקים "המשפחה הלוחמת", "איל התקשורת", עמ' 235–262.
קישורים חיצוניים
שמואל ליימן וילציג, המטוטלת, המדרון והמו"לכות - "ידיעות אחרונות" מול "מעריב", באתר עמלנט
שיטת ידיעות אחרונות – סדרת כתבות של העין השביעית
זאב גלילי, העורך האלמוני של "העיתון של המדינה", בבלוג "היגיון בשיגעון" של גלילי
זאב גלילי, ידיעות אחרונות – הסיפור האמיתי, באתר "היגיון בשיגעון"
; במקור, מתוך "אולפן שישי"
שבעים שנה לידיעות אחרונות, מבחר כתבות באתר ynet.
75 שנה ל"ידיעות אחרונות", באתר ynet
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:ישראל: עיתונים
קטגוריה:מונופולים בישראל
קטגוריה:עיתונות בעברית
קטגוריה:תאגידים שהורשעו בדין בישראל
קטגוריה:מוצרי קבוצת ידיעות אחרונות
קטגוריה:חברות משפחתיות ישראליות
קטגוריה:ישראל: חברות שהוקמו ב-1939 | 2024-10-02T03:09:56 |
סלבוי ז'יז'ק | סלבוי ז'יז'ק (; נולד ב-21 במרץ 1949) הוא סוציולוג, פילוסוף ומבקר תרבות סלובני.
ביוגרפיה
ממוזער|הרצאה מלאה: "מדריך הסוטה לאירופה"Slavoj Žižek - Pervert's Guide to Europe.webm ברלין, (2015)
סלבוי ז'יז'ק נולד בליובליאנה בירת סלובניה (אז חלק מיוגוסלביה) ב-21 במרץ 1949 למשפחה ממעמד הביניים.
אביו, יוז'ה, היה כלכלן ועובד מדינה, ואמו, וסנה, הייתה רואת חשבון.
ב-1967 החל לימודי פילוסופיה וסוציולוגיה באוניברסיטת ליובליאנה עד לקבלת תואר דוקטור בפילוסופיה. כמו כן למד פסיכואנליזה באוניברסיטת פריז.
כיום מכהן כפרופסור באוניברסיטת ליובליאנה, ונוהג להרצות באוניברסיטאות שונות בארצות הברית. משנת 2004 הוא מנהל את מכון בירקבק למדעי הרוח בקולג' בירקבק.
ז'יז'ק מפורסם בשל השימוש שהוא עושה בשיטתו של הפסיכואנליטיקן ז'אק לאקאן להסברת תופעות בתרבות הפופולרית, לדוגמה, סרטי הבמאים אלפרד היצ'קוק ודייוויד לינץ', כתבי ולדימיר איליץ' לנין, פונדמנטליזם אל מול סובלנות, תקינות פוליטית, סובייקטיביות בעידן הפוסט-מודרני ונושאים רבים נוספים. נושא אחר של ז'יז'ק במסגרת האובייקט הנשגב של האידאולוגיה הוא התנגדותו לתפיסת המשמעות או הערך הבסיסי או הנסתר. לדברי זיז'ק, למשל, אין שום משמעות אמיתית של חלום או ערך אמיתי של סחורה, בניגוד לדעותיהם של זיגמונד פרויד ומרקס.
במהלך שנות השמונים היה ז'יז'ק מעורב באופן פעיל באופוזיציה הדמוקרטית למשטר הסוציאליסטי העצמאי ביוגוסלביה, שסלובניה הייתה אז חלק ממנה. בשנת 1990 היה מועמד בבחירות הדמוקרטיות הראשונות לנשיאות סלובניה מטעם המפלגה הליברלית-דמוקרטית של סלובניה.
ב-2012 חתם על עצומה התומכת ב-BDS וקוראת להטיל אמברגו על ישראל בעקבות פעולותיה במבצע עמוד ענן.
ב-2019 השתתף ב"הדיבייט בין פיטרסון לז'יז'ק", דיבייט פומבי מול ג'ורדן פיטרסון.
ביבליוגרפיה חלקית
ספריו שתורגמו לעברית
ברוכים הבאים למדבר של הממשי (חמש מסות על ה-11 בספטמבר ואירועים נוספים), תרגום מאנגלית: רינה מרקס (הוצאת רסלינג)
התבוננות מן הצד: מבוא לז'אק לאקאן דרך תרבות פופולרית, תרגום מאנגלית: רונה כהן (הוצאת רסלינג)
מטריקס – האחר הגדול והמציאות הווירטואלי, תרגום מאנגלית: יאיר אור (הוצאת רסלינג)
(בעריכתו ובהקדמתו) סטלין, על המטריאליזם והלשון, תרגום מאנגלית: יאיר אור (הוצאת רסלינג)
על הסופר אגו ורוחות רפאים, תרגום מאנגלית: דריה קסובסקי (הוצאת רסלינג)
תיהנו מהסימפטומים, תרגום מאנגלית: רוני ידור (הוצאת מעריב)
הסובייקט שאמור להאמין, תרגום מאנגלית: דבי אילון (הוצאת רסלינג)תיאור הספר באתר ההוצאה
דרישת הבלתי-אפשרי, תרגום מאנגלית: אלירן בר-אל (הוצאת רסלינג)
האובייקט הנשגב של האידאולוגיה, תרגום: נועם יורן, הוצאת רסלינג, 2022
ספריו שתורגמו לאנגלית
כותרתשנההוצאהSurplus-Enjoyment: A Guide For The Non-Perplexed2022BloomsburyHeaven in Disorder2021OR BooksPandemic! 2: Chronicles of a Time Lost2020OR BooksPandemic!: COVID-19 Shakes the World2020OR BooksA Left that Dares to Speak Its Name: 34 Untimely Interventions2020PolityHegel in A Wired Brain2020BloomsburySex and the Failed Absolute2019BloomsburyThe Relevance of the Communist Manifesto2019PolityLike a Thief in Broad Daylight: Power in the Era of Post-Humanity2018Allen LaneIncontinence of the Void: Economico-Philosophical Spandrels2017MIT PressThe Courage of Hopelessness: Chronicles of a Year of Acting Dangerously2017Penguin BooksAntigone2016BloomsburyDisparities2016BloomsburyAgainst the Double Blackmail: Refugees, Terror and Other Troubles with the Neighbours2016Allen LaneThe Wagnerian Sublime: Four Lacanian Readings of Classic Operas2016August Verlag BerlinTrouble in Paradise: From the End of History to the End of Capitalism2014Allen LaneAbsolute Recoil: Towards a New Foundation of Dialectical Materialism2014Verso BooksEvent: A Philosophical Journey Through a Concept2014Penguin BooksThe Most Sublime Hysteric: Hegel with Lacan2014PolityThe Year of Dreaming Dangerously2012Verso BooksLess Than Nothing: Hegel and the Shadow of Dialectical Materialism2012Verso BooksLiving in the End Times2010Verso BooksFirst As Tragedy, Then As Farce2009Verso BooksViolence: Six Sideways Reflections2008PicadorIn Defense of Lost Causes2008Verso BooksHow to Read Lacan2006Granta BooksThe Parallax View2006MIT PressIraq: The Borrowed Kettle2004Verso BooksThe Puppet and the Dwarf: The Perverse Core of Christianity2003MIT PressOrgans Without Bodies: On Deleuze and Consequences2003RoutledgeWelcome to the Desert of the Real: Five Essays on September 11 and Related Dates2002Verso BooksOn Belief2001RoutledgeThe Fright of Real Tears: Krzysztof Kieślowski Between Theory and Post-Theory2001British Film InstituteDid Somebody Say Totalitarianism?: Five Interventions in the (Mis)Use of a Notion2001Verso BooksThe Fragile Absolute: Or, Why is the Christian Legacy Worth Fighting For?2000Verso BooksThe Art of the Ridiculous Sublime: On David Lynch's Lost Highway2000University of Washington PressNATO As the Left Hand of God?1999ArkzinThe Ticklish Subject: The Absent Centre of Political Ontology1999Verso BooksThe Spectre is Still Roaming Around: An Introduction to the 150th Anniversary Edition of The Communist Manifesto1998ArkzinThe Plague of Fantasies1997Verso BooksThe Indivisible Remainder: Essays on Schelling and Related Matters1996Verso BooksThe Metastases of Enjoyment: Six Essays on Women and Causality1994Verso BooksTarrying with the Negative: Kant, Hegel, and the Critique of Ideology1993Duke University PressEnjoy Your Symptom!: Jacques Lacan in Hollywood and Out1992RoutledgeLooking Awry: An Introduction to Jacques Lacan through Popular Culture1991MIT PressFor They Know Not What They Do: Enjoyment as a Political Factor1991Verso BooksThe Sublime Object of Ideology1989Verso Books
פילמוגרפיה חלקית
+ שנה כותרת כותרת מקורית תפקיד 2004 המציאות של הווירטואלי The Reality of the Virtual תסריט, מרצה (בתפקיד עצמו) 2005 ז'יז'ק! Zizek! מרצה (בתפקיד עצמו) 2006 מדריך הסוטה לקולנוע The Pervert's Guide to Cinema תסריטאי, מגיש וקריין (בתפקיד עצמו) 2012 מדריך הסוטה לאידאולוגיה The Pervert's Guide to Ideology תסריטאי, מגיש וקריין (בתפקיד עצמו)
קישורים חיצוניים
סלבוי ז'יז'ק
דן לחמן, סלבוי ז'יז'ק / הוליווד על ספת הפסיכולוג
מתי שמואלוף, ז'יז'ק מנצח על בגין
מתי שמואלוף, מעבר לחומות הגזעניות (על מסה של ז'יז'ק)
אסף שגיב, הקוסם מליובליאנה - הפיתוי הטוטליטרי של סלבוי ז'יז'ק - בכתב העת תכלת
מכּתביו:
, (תרגום מאנגלית: רן קידר)
, (תרגום מאנגלית: אלירן בר-אל)
, (תרגום מאנגלית: אלירן בר-אל)
הערות שוליים
קטגוריה:סוציולוגים סלובנים
קטגוריה:פוסטמודרניזם
קטגוריה:פילוסופים סלובנים
קטגוריה:פילוסופים של המאה ה-20
קטגוריה:סגל אוניברסיטת לונדון
קטגוריה:יוגוסלבים
קטגוריה:פילוסופים אתאיסטים
קטגוריה:ילידי 1949 | 2024-06-30T14:30:46 |
מאסר עולם | מאסר עולם הוא גזר דין של מאסר לכל החיים המוטל על המורשעים בעבירות חמורות ביותר, לרוב בגידה או רצח. בפועל, נהוג לקצוב את עונש המאסר למספר של שנים. במרבית המדינות זו צורת הענישה החמורה ביותר (הענישה החמורה ממנה, עונש מוות, קיימת בחלק קטן מהמדינות).
השתת העונש
בישראל
מאסר עולם הוא העונש השני בחומרתו בספר העונשין הישראלי אחרי עונש מוות, אולם בעוד שהאחרון הוא עונש נדיר ביותר, מאסר העולם הוא העונש שמקובל להטיל על רוצחים, ורק בנסיבות מיוחדות אין המורשע ברצח נידון לו. במקרים של רצח של יותר מאדם אחד, מקובל לתת עונש של מספר מאסרי עולם, כמספר הנרצחים. למספר מאסרי העולם המוטלים יכולה להיות משמעות לעניין קציבת המאסר.
בחוק הפלילי בישראל יש עונש חובה של מאסר עולם על רצח בנסיבות מחמירות. כמו כן, יש עבירות עליהן נקבע עונש של עד מאסר עולם, אולם החוק קובע () שעל עבירה שקבוע עליה מאסר עולם מבלי שעונש זה הוא חובה יטיל בית המשפט עונש של עשרים שנות מאסר לכל היותר. בעניין זה כתב המשנה לנשיא בית המשפט העליון השופט פרופ' מנחם אלון:
אורך המאסר בפועל
ישראל
כאשר מוטל מאסר עולם, תקופת המאסר מוגדרת לפי סעיף (41) ל"חוק העונשין תשל"ז 1977".
מאסר עולם – עבירה שדינה מאסר עולם ולא נקבע שהוא עונש חובה, תקופת המאסר שיטיל בית המשפט לא תעלה על עשרים שנה.
משנות ה-50 של המאה ה-20 ועד לשנת 1993, עם תחילת כהונתו של עזר ויצמן בתפקיד נשיא מדינת ישראל, התקבע נוהג לפיו הנשיאים קצבו את כל מאסרי העולם שהונחו לפניהם לעונשים קצובים, לרוב לתקופה של 25 שנים. במסגרת האפשרות לבקש שחרור על תנאי וניכוי שליש מתקופת המאסר, אסירים רבים יצאו לחופשי אחרי 16 שנה.
ויצמן התקומם נגד נוהג זה והחליט בתקופת כהונתו שלא לקצוב מאסריהם של רוצחים כלל, או לקצוב לתקופה העולה על הנוהג של 24 שנה שהיה מקובל עד אז. בעקבות התנגדותו של ויצמן שיצרה חוסר אחידות בקציבת עונשים, תוקן בשנת 2001 חוק שחרור על-תנאי ממאסר ונקבע שתוקם ועדת שחרורים שתמליץ לנשיא לגבי קציבת עונשם של אסירי עולם, בלי לפגוע בסמכותו של הנשיא לקצוב את העונש או לחון את האסיר. החוק קבע שבמקרים חריגים, ועדת השחרורים לא תמליץ על קציבת עונשו של אסיר עולם שהורשע ברצח ראש ממשלה עקב מניע פוליטי או אידאולוגי, ולא תמליץ על מתן חנינה לאסיר כזה. כמו כן נקבע שוועדת השחרורים לא תמליץ על עונש פחות מ-30 שנה ולא תתן המלצתה לפני שעברו 7 שנים מתחילת המאסר. בפועל, נכון ל-2014 הרף של 30 השנים אכן משמש בתור רף מינימום, ובמקרי רצח חמורים ממליצה הוועדה לקצוב את העונש לתקופה ארוכה מכך ולעיתים אף ממליצה לא לקצוב כלל. עוד קבע החוק שמי שנדון לשני מאסרי עולם במצטבר לא יומלץ על קציבת עונשו לפני שעברו 15 שנה מהיום בו נגזר עליו מאסר העולם האחרון. בית המשפט העליון קבע שעבור אסיר שנדון למאסר עולם במהלך מאסר אחר, יימנו 7 השנים החל מסיום המאסר הקודם.
בית המשפט העליון דחה עתירות של אסירים שדרשו שוועדת השחרורים תמליץ על קציבת עונשם לאחר שעבר זמן רב מהמינימום הנדרש בחוק. על השיקולים לדחיית בקשות כאלו כתב השופט אדמונד לוי:
עונש מאסר עולם, שנגזר על מחבלים שהורשעו ברצח, התקצר פעמים רבות בעסקת חילופי שבויים, ואף בעסקאות שבהן קיבלה ישראל גופות בלבד. עם המשוחררים בעסקאות אלה נמנים המחבלים קוזו אוקמוטו וסמיר קונטאר. ההסכם לשחרור גלעד שליט כלל את שחרורם של 477 אסירים שנדונו למאסר עולם ועוד מאות אסירים, סה"כ כ-1100 אסירים.
בארצות הברית
בארצות הברית, מאסר עולם נמשך עד מות האסיר. לעיתים נגזר מאסר עולם באמצעות קביעה מכוונת של פרקי זמן ארוכים מהזמן שהאסיר צפוי לחיות, למשל 200 שנות מאסר. בחלק ממדינות ארצות הברית קיימת "שיטת שלוש הפסילות" (Three Strikes Laws ) שעל פיה על כל עבירה פלילית שלישית יכול בית המשפט לגזור על הנאשם עונש של מאסר עולם. בפועל, מאסר עולם בארצות הברית אין פירושו תמיד "מאסר לכל החיים". במדינות רבות, אסיר עולם יכול להיות משוחרר בשחרור מוקדם לאחר עשר שנות מאסר, גם כאשר גזר הדין קובע מאסר עולם ללא אפשרות שחרור מוקדם. לאנשי ממשל יש לעיתים הסמכות להעניק חנינה, המתקת עונש, או לקבוע את המאסר עד כה כתקופת המאסר. לפי החוק הפלילי הפדרלי, לא ניתן להעניק שחרור מוקדם לעבירות שהתבצעו לאחר 1 בדצמבר 1987, כולל מאסרי עולם. לכן, מאסר עולם שנגזר בבית משפט פדרלי בארצות הברית הוא לכל החיים, אלא אם כן הנשיא מעניק חנינה או המתקת עונש.
במדינות אחרות
בבריטניה מאסר עולם הוא מאסר לתקופה לא מוגדרת. במקרים רבים שר הפנים קובע את משך המאסר לאסירים שנידונו למאסר עולם. בדרך כלל מקובל לקבוע מאסר של 15 שנים עד לדיון השחרור המוקדם הראשון, אך אסירים שפשעם נחשב כבד במיוחד יושבים בדרך כלל בכלא לתקופות ארוכות הרבה יותר וחלקם אף מעבירים, בסופו של דבר, את כל יתרת חייהם בכלא. אסירי עולם ששוחררו בשחרור מוקדם משוחררים בתנאים מגבילים (Life Licence) שאם יעברו עליהם הם צפויים להמשך מאסר מיידי.
ביוון מאסר עולם נמשך 25 שנה, ואסיר יכול לבקש שחרור מוקדם לאחר 16 שנות מאסר. אם האסיר נידון ליותר ממאסר עולם אחד, אז הוא יוכל לבקש שחרור מוקדם רק אחרי 20 שנה. תקופות מאסר נוספות שנגזרו על אסיר מתמשכות במקביל למאסר העולם, כש-25 שנה הוא פרק הזמן המקסימלי למאסר, כששחרור מוקדם אפשרי לאחר ריצוי 60% מתקופת המאסר.
בגרמניה פרק הזמן המינימלי שירצה אסיר שנידון למאסר עולם הוא 15 שנה, שלאחריהן האסיר יכול לבקש שחרור מוקדם. אם פסק הדין בעניינו של האסיר ציין "אשמה חמורה במיוחד" (בגרמנית: Besondere Schwere der Schuld), אז פרק הזמן המינימלי מוארך ל-18 שנה. לאחר 10 שנות מאסר, לשכה מיוחדת בבית המשפט הפלילי שאחראית על התיק (בגרמנית: Strafvollstreckungskammer) קובעת תקופת מאסר מינימום מומלצת לכל מקרה לגופו, כלומר תקופת מאסר מינימלית שמתאימה לפשע הספציפי בהתאם לחומרתו. שחרור מוקדם של אסיר דורש את התנאים הבאים:
האסיר ריצה את תקופת המינימום שנקבעה לו.
חוות דעת פסיכולוגית על ידי קרימינולוג שיקומי הקובעת שהאסיר אינו מסוכן יותר ושהוא יכול לחיות חיים חיוביים בחברה.
בפועל, קביעה של "אשמה חמורה במיוחד" מאריכה באופן משמעותי את תקופת המאסר לפני שחרור מוקדם. מאסר עולם בגרמניה נמשך בממוצע 20 שנה. כ-20% מהאסירים המרצים מאסר עולם בבתי הכלא בגרמניה מסיימים את חייהם בכלא.
כליאה
אסירים שנשפטו למאסר עולם שונים מאסירים אחרים בכך שהם אינם מצפים לשחרור מהכלא והתנהגות טובה לצורך שחרור מהכלא אינה אופציה עבורם.
שלטונות הכלא על כן מתאימים את תנאי הכליאה לאסירי העולם. למשל, בישראל נהגו לכלוא אסירי עולם בתאים עם מעט שותפים.
בישראל, אסירי עולם מנועים מלצאת לחופשות מהכלא, עד קציבת עונשם, עם זאת ניתן להם לעבוד, וכן לעבור קבוצות למניעת אלימות וקבוצות אחרות כולל לימודים במרכז החינוך בתוך כותלי הכלא, וזאת על מנת שיעברו תהליך טרם בקשתם לקציבת עונשם.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ענישה | 2023-12-01T07:05:39 |
מרד בר כוכבא | שמאל|ממוזער|250px|טטרדרכמה מכסף מימי בר כוכבא. על צדו של המטבע חזית בית המקדש כשעליה כוכב והכתובת "שמעון". על צדו השני לולב ואתרוג והכתובת "לחרות ירושלים"
מרד בר כוכבא (בכתבי חז"ל: פולמוס אחרון; בלטינית: Expeditio Judaica, "מסע המלחמה ליהודה") היה המרד הגדול האחרון של יהודי ארץ ישראל נגד שלטון האימפריה הרומית, שהתרחש בתקופת שלטונו של הקיסר אדריאנוס, בין השנים 132–136 לספירה.
בראש המרד עמד "נשיא ישראל" שמעון בן כוסבה, שנודע בדיעבד כ"בר כוכבא". בר כוכבא קיבל את תמיכתו של רבי עקיבא, שאף הכריז עליו כמלך המשיח. בשלבים הראשונים של המרד זכה צבא המורדים להצלחות ניכרות. המורדים הביסו את חיל המצב הרומאי ביהודה, השתלטו על שטחים נרחבים במרכז ההררי של ארץ ישראל, וכוננו בהם שלטון יהודי עצמאי שבר כוכבא עמד בראשו כשהוא נושא בתואר "נשיא ישראל". ניסיונות השלטון הרומי לדכא את המרד, באמצעות משלוח כוחות צבא מהפרובינקיות הסמוכות, נכשלו בשנתיים הראשונות של המרד.
מאזן הכוחות הצבאי החל לנטות לרעת המורדים עם הגעתו לזירה של המצביא יוליוס סוורוס בסוף שנת 133 לספירה בראש כוחות צבא גדולים. במהלך השנתיים הבאות ניהלו הרומאים מסע מלחמה זהיר והרסני כנגד המורדים, כשהם מצמצמים בהדרגה את השטח שבשליטתם ודוחקים אותם לשטח קטן סביב העיר ביתר. בשלהי שנת 135 נפלה ביתר, מעוזם האחרון של המורדים, לאחר מצור ממושך, ובר כוכבא נהרג. דיכוי המרד הושלם, ככל הנראה, בחודשים הראשונים של שנת 136.
ההרס שנגרם בעת דיכוי ההתקוממות היה אדיר, והחוקרים מעריכים, שרבבות, אם לא מאות אלפי מורדים ואזרחים יהודיים נהרגו במהלך דיכוי המרד ומאות מקומות יישוב נחרבו, כך שחבל יהודה התרוקן מיושביו. המרכז הרוחני, הדמוגרפי והתרבותי של יהדות ארץ ישראל נדד אל הגליל, שם היישוב השתקם בהדרגה ואף חווה פריחה זמן קצר לאחר מכן, שהגיעה לשיאה עם כתיבת ועריכת המשנה. קהילות יהודיות המשיכו להתקיים גם בשולי יהודה, במישור החוף וברמת הגולן. אבדות כוחות הצבא הרומי שהשתתפו בדיכוי המרד היו כבדות אף הן, והמערכה בארץ ישראל הייתה כנראה הקשה ביותר מכל המערכות הצבאיות, שנערכו בתקופת שלטונו של אדריאנוס. המרד היה העימות הגדול האחרון בין היהודים בארץ ישראל לבין האימפריה הרומית, על אף שפעולות מרי בהיקפים קטנים המשיכו להתרחש גם אחרי כן.
מקובל בספרות הפופולרית ובספרות הרבניתתלמוד בבלי סנהדרין צז ב כי שנות מרד בר כוכבא היו הפעם האחרונה בה התקיימה עצמאות יהודית בשטח ארץ ישראל עד להקמת מדינת ישראל אך בפועל שלטו יהודים לפחות בירושלים וככל הנראה גם באזורים נוספים במהלך מרד היהודים נגד הרקליוס (614–630 לספירה).
רקע היסטורי
מרידות קודמות כנגד השלטון הרומי ותוצאותיהן
מרד בר כוכבא היה המרד היהודי השלישי באימפריה הרומית בטווח של כשישים שנה. קדמו לו המרד הגדול (70-66) ומרד התפוצות (117-115), ובמקביל לו בארץ ישראל פולמוס קיטוס. מרידות אלו דוכאו על ידי השלטון הרומי, וכתוצאה מהן נחרבו מקומות יישוב וקהילות יהודיות רבות (כולל העיר ירושלים), מאות אלפי יהודים נהרגו, רבים אחרים הוגלו ממכורתם או נמכרו לעבדות, ומעמדה של הדת היהודית ברחבי האימפריה נפגע.
לאחר "המרד הגדול" בוטלה האוטונומיה היחסית ממנה נהנתה האוכלוסייה היהודית ביהודה, והיא הפכה לפרובניקיה סנאטורית, שבבירתה ירושלים חנה לגיון רומאי - הלגיון העשירי פרטנסיס. הערים יפו (פלאוויה יופה) ושכם (פלאוויה נאפוליס) הוקמו מחדש כערים הלניסטיות. בעקבות "מרד התפוצות" ו"פולמוס קיטוס" הוצב לגיון רומאי שני בצפון ארץ ישראל, בכפר עותנאי (לגיו) החולש על עמק יזרעאל ובעמדות מפתח כתל שלם. הנציב הרומי ליהודה היה לוסיוס קווייטוס, שדיכא בעבר את מרד יהודי מסופוטמיה, והיה מהמפקדים הבכירים בצבאו של הקיסר טראיאנוס – עובדה המעידה על המצב המתוח ביהודה.
ההנהגה הרוחנית היהודית בתקופה שקדמה למרד
לאחר חורבן ירושלים בשנת 70, חל שינוי במפת הכיתות שהרכיבה את יהדות בית שני. החלה דעיכה של הצדוקים והתחזקות הדרגתית של יורשי הפרושים שהתכנסו ביבנה תחת רבן יוחנן בן זכאי ושותפיו. בחסות הרומאים קם מוסד הנשיאות שהעומד בראשו היה המנהיג המוכר של היהודים לצורך משא ומתן עם השלטונות הקיסריים.
בעשורים שלפני המרד הנשיא היה רבן גמליאל דיבנה, (שנפטר לקראת שלהי מרד התפוצות). רבן גמליאל היה פרגמטיסט באישיותו, ועשה את הכול כדי להסדיר את מערכת היחסים בין היהודים לבין הרומאים, ולהעביר אותה לפסים חיוביים ותועלתיים לשני הצדדים. כתוצאה ממדיניותו הפרגמטית, לא נוצרו ביהודה התנאים להתפרצות מרד חדש כנגד השלטון הרומאי. אולם בעקבות מרד התפוצות בתקופת שלטונו של הקיסר טראיאנוס, על אף שלא ברור עד כמה שפולמוס קיטוס המוזכר בתלמוד משקף השתתפות של האוכלוסייה היהודית בא"י במרד, הידרדרו שוב היחסים בין היהודים והשלטון הרומי ביהודה.
התגברות התסיסה כנגד השלטון הרומי לפני פרוץ המרד
הדעה הרווחת בקרב החוקרים בימינו היא כי בימים שבין פולמוס קיטוס למרד בר-כוכבא התגברה התסיסה כנגד השלטון הרומאי בקרב האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל. לדעת ישראל פרידמן בן שלום, ההנהגה הפרושית לא הכירה באופן בסיסי בזכותם של הרומאים - שכונו בספרות חז"ל בשם "מלכות הרשעה" - לשלוט בארץ ישראל ולגבות מיסים, וההבדל בין החכמים המתונים לחכמים הקיצוניים לא היה הבדל תפיסתי-עקרוני אלא טקטי בלבד, בשאלת הכדאיות של המרד ברומאים ועיתויו.
גדליהו אלון טבע את המונח "ליסטות מדינית", כלומר ניהול מאבק פוליטי כנגד השלטון הרומי במסווה של מעשי שוד, כדי לתאר פעילותן של כנופיות שודדים/מורדים יהודיים בא"י בתקופה שקדמה למרד בר כוכבא. פעילות זו התקבלה בעצימת עין, אם לא באהדה, בקרב המנהיגות הרבנית היהודית. הפעילות הגוברת כנגד השלטון הרומי ביהודה באה לידי ביטוי במספר מקורות תלמודיים. יש המשערים שההכנות למרד נעשו בחסות כנופיות השודדים הללו, שלא רק שניסו לערער את יציבות השלטון הרומי, אלא גם סייעו בהרחקת המשמרות וחילות המצב הרומיים מהאזורים ששימשו לאחר מכן כמרכז המרד.
התסיסה הגוברת ביהודה גרמה לדאגה אצל השלטונות ברומא, וכתוצאה מכך תוגברו כוחות הצבא הרומיים בא"י, ובנוסף לכך נסללו מספר דרכים חדשות - דרך מבסיס הלגיון בלגיו, דרך ציפורי, לפתולומאיס (עכו), שהושלמה בשנת 120 לספירה, דרך מציפורי לטבריה, דרך מבסיס הלגיון בלגיו לבית שאן, וכן דרך מבסיס הלגיון לקיסריה, בירת הפרובינקיה - שנועדו להקל על פריסה מהירה של הצבא הרומאי בשטח א"י. הפריסה של לגיון רומאי נוסף בצפון א"י אפשרה ללגיון העשירי להתמקד בפריסת כוחותיו בדרומה של הארץ. ישראל שצמן טוען שהקמתה של איליה קפיטולינה בירושלים הייתה אמצעי נוסף שנועד להבטיח את השלטון הרומאי על האוכלוסייה היהודית העוינת.
הציפיות לבניין מחודש של בית המקדש
שמאל|ממוזער|250px|מטבע שנטבע לרגל ביקור אדריאנוס ביהודה ובו הכיתוב: "adventui Aug(usti) Judaeae" שמשמעותו "לכבוד הגעת הקיסר ליהודה"
בעת ביקורו של אדריאנוס ביהודה, בשנת 129 או 130 - כחלק ממסעו במזרח התיכון בפרובינקיות: סוריה, ערביא, יהודה ומצרים - הבטיח כפי הנראה הקיסר להקים את ירושלים מחורבותיה ולבנות את בית המקדש. אין לדעת עד כמה התכוון לכך הקיסר, ועד כמה שמעו היהודים מהרהורי לבם. במקורות חז"ל נאמר כי השומרונים הוציאו דיבתם, ואף ראשוני הנוצרים השתדלו אצל הקיסר למנוע את בניית הבית מחדש. פול ג'ונסון טוען כי ההיסטוריון הרומאי טקיטוס השפיע על אדריאנוס לבטל את הבטחותיו.
כגודל התקווה שעורר אדריאנוס אצל היהודים, כן היה גודל מפח נפשם משהתברר כי הקיסר חזר מהבטחותיו. כתובת לאדריאנוס שנתגלתה בירושלים ב-2014 מקדמת את פתרון המחלוקת ההיסטוריוגרפית באשר מה קדם למה: בניית העיר האלילית למרד או המרד לבניית איליה קפיטולינה ובניינה כחלק ממסע העונשין בגינו. על פי ניסוח הכתובת, ברור כי בזמן הכנתה, בשנת 130 - שנת ביקור אדריאנוס, העיר עדיין איננה איליה קפיטולינה. עם זאת הכתובת מעידה על כך ששנתיים לפני המרד נערכו בעיר עבודות בנייה מסיביות לרגל ביקור הקיסר, ובכך לכאורה מחזקת את הגישה לפיה המרד פרץ בעקבות עבודות הבנייה בירושלים ולא להפך. פעילות הבנייה בירושלים השתלבה במסגרת מפעלי הבנייה הרומאית בארץ ישראל. אדריאנוס הקים מחדש בפרובינקיה ערים הלניסטיות שנחרבו בעבר, כמו עכו-פטולמאיס וקיסריה. הוא גם הקים מקדשים אליליים בטבריה, בעזה, בקיסריה, בירושלים ובמקומות נוספים. בכמה ערים חשובות כמו טבריה וציפורי העביר את השלטון מידם של היהודים למיעוט היווני. כל המעשים הללו הביאו את היהודים לתחושה קשה, שיש מדיניות מכוונת מלמעלה להדירם מהארץ.
קיסר דעתן כמו אדריאנוס ודאי היה מודע למפח הנפש שעורר, ונראה שהיה אדיש לכך. במטבע שהטביע נראה הקיסר מקריב קורבן על מזבח, כאשר לצדו אישה (המסמלת את יהודה), וילדים המגישים לקיסר כפות תמרים, אות לשלום ולאחווה. בניגוד למטבעות שנטבעו בפרובינקיות אחרות, מטבע זה מתעלם באופן מופגן מתרבותם של היהודים, אף שהיו רוב התושבים בפרובינקיה.
הניסיון למנוע את המרד
לאחר שהתברר כי אדריאנוס לא עמד בהבטחותיו לבנות את בית המקדש ואף מתכוון לבנות עיר אלילית במקומו, העם, שתסס ברוח מרדנות, התכנס בבקעת בית רימון (כיום בקעת בית נטופה בין טבריה לציפורי) כדי לטקס עצות למרד. רבי יהושע בן חנניה, מתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי המתון וראש החכמים לאחר מותו של רבן גמליאל, חי בתקופת אדריאנוס, ואף מתואר במקורות היהודיים כמי שנפגש עם הקיסר ובתו. רבי יהושע, שהיה ידוע כמשכיל, נשלח על ידי החכמים לשדל את העם שלא למרוד ברומאים, וסיפר את משל "האריה והחסידה" של איזופוס:
.
ישנם כמה הסברים אפשריים לכוונת רבי יהושע בספרו את המשל:
רבי יהושע התכוון להתריע על כך שמרד עלול להיות מהלך מסוכן שמשול להנחת הראש בלוע הארי, ויש להימנע מכך.
עם ישראל, שמרד כבר באימפריה החזקה ויצא בשן ועין, עדיין יש לו הרבה לאבד אם תיכשל מרידה נוספת.
אף שאדריאנוס לא עמד בהבטחתו לבנות את בית המקדש, יש לכופף את הראש בשל העוצמה הרומית ולהשתבח בעצם הקיום היהודי בארץ ישראל.
סיפר על כישלון שליחותו וחדלון התקוה מאפשרות הצלחה של כל שליחות נוספת, כשהוא כביכול "שמח" שיצא משם בחיים.
בכל מקרה, דברי ההרגעה הפרגמטיים שלו פעלו את פעולתם, ולהבות המרד שאיימו להתפרץ בתקופתו עומעמו, ורק לאחר מותו בתקופתו של תלמידו רבי עקיבא הם התפרצו, כיוון שבסופו של דבר התסכול הדתי והרצון לחירות גברו על כל דבר אחר.
הגורמים הישירים למרד
היו מספר סיבות אפשריות שהובילו למרד. על פי רוב החוקרים נראה שהסיבה העיקרית היא בנייתה מחדש של ירושלים כעיר אלילית, ואולי אף גזירה מטעם הקיסר האוסרת על המילה. על פי רבי יצחק אייזיק הלוי, גדליהו אלון, ובצלאל לנדוי ועוד, נעשו מכלול של מעשים שמטרתם הייתה לחזק את ההגמוניה הרומית וליוון את היהודים.
איליה קפיטולינה
שמאל|ממוזער|250px|
left|ממוזער|ציור גב המטבע המציין את ייסוד איליה קפיטולינה בו נראה הקיסר אדריאנוס חורש את גבולותיה בשור ופרה, כמנהג הרומאים בעת ייסוד עיר חדשה. במרכז ניתן לראות את נס הלגיון העשירי שחנה בירושלים. מסביב לציור הכתובת COL. AET. CAPIT COND. (קולוניה איליה קפיטולינה המיוסדת). בפני המטבע, כפי שנראה בצילום למעלה דיוקן של הקיסר אדריאנוס עם כיתוב המציין את שמו ותארו
שלושה מקורות עיקריים קיימים לגבי עיתוי בנייתה של איליה קפיטולינה בירושלים. עדותו של ההיסטוריון דיו קסיוס (229-156), ששירת כסנאטור וקונסול רומאי שהיה מקורב לקיסר אלכסנדר סוורוס ומהווה מקור עיקרי להיסטוריוגרפיה היהודית בתקופת מרד התפוצות ומרד בר-כוכבא, עדותו של אב הכנסייה אוסביוס (340-275), הארכיבישוף של קיסריה, ועדות נומיסמאטית – מטבעות שנמצאו ביהודה המציינות את הקמתה של הקולוניה החדשה.
דיו קסיוס טוען שהקמתה של איליה קפיטולינה והקמת מקדש יופיטר בהר הבית היו הסיבות למרד:
.
אוסביוס, לעומת זאת, כלל אינו מספק סיבה למרד והפיכתה של ירושלים לאיליה קפיטולינה נזכרת אצלו רק לאחר דיכוי המרד ולאחר שהיהודים נספו:
.
דיווחו של אוסביוס תואם את השקפתו כי הדיכוי האכזרי של המרד היה עונש ראוי מהאל על דחיית בנו המשיח.
מאידך, חיבורו של דיו קסיוס הוא המקור היחיד שמקשר את פרוץ המרד עם ייסוד איליה קפיטולינה.
אולם קסיוס נחשב על ידי החוקרים לאמין יותר, הן בשל האובייקטיביות שלו בנוגע ליהדות וליהודים, להבדיל מאוסביוס, הן בשל הכרתו הטובה את היהודים ומנהגיהם, והן בשל קרבתו לארכיונים הרומאיים ולמאורעות גופם.
מטמוני מטבעות שנתגלו במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 באזור יהודה, המתוארכים לכל המאוחר לשנת 131 וקשורים באופן ישיר למרד בר כוכבא, מהווים מקור חשוב ביותר להבנת עניין זה. בין המטבעות נתגלה מטבע המתאר את היווסדה של איליה קפיטולינה. ב-1970 כתב על כך החוקר יעקב משורר: "ברור לגמרי שאיליה קפיטולינה נוסדה לפני פרוץ מרד בר-כוכבא, דהיינו בעת ביקורו של אדריאנוס בארץ ישראל בשנת 130 לספירה. עם מסקנה זו מסכימים מרבית החוקרים. כתובת שהתגלתה בירושלים שהוקדשה לביקור של אדריאנוס מעידה על בנייה ציבורית גדולה ומרשימה בירושלים, שהושלמה לפני ביקור הקיסר — שנתיים לפני פרוץ המרד. אי לכך הכתובת מחזקת את התפיסה שהמרד פרץ בעקבות עבודות הבנייה בירושלים ולא להפך.
העדות הנומיסמאטית, בצירוף עם עדותו של דיו קסיוס שבנייתה של איליה קפיטולינה בירושלים הייתה מהגורמים למרד, אמינים יותר מעדותו של אוסביוס. עם זאת, ישנם חוקרים הטוענים כי אין סתירה בין העדויות. לדעתם ההכרזה על הקמת העיר בתשעה באב ג'תתצ"ב, 8 ביולי שנת 132 - טקס חרישת העיר וסימון רחבת הר הבית, ניקוי הרחבה וחללי ההר, אכן התרחשה לפני המרד, והייתה הגורם הישיר למרד, אולם הצעדים הממשיים של הקמת העיר והמקדשים הרומיים, ליופיטר ואפרודיטי, מבית היוצר של תמר הירדני
הסבת שמה ושינוי שם הפרובינקיה כולה – כל אלה באו לאחר דיכוי המרד.
גזירת המילה
דיו קסיוס מייחס את המרד במישרין להחלטת אדריאנוס להקים את איליה קפיטולינה על חורבות ירושלים ולבנות שם מקדש ליופיטר. אולם הביוגרפיה של אדריאנוס בהיסטוריה אוגוסטה, שנכתבה במאה ה-4 על ידי מחבר או מחברים שהשתייכו לחוגים הפגאניים של רומא, מייחסת את המרד לאיסור על המילה:
.
ההלניזם רואה בשלמות ובאסתטיות של גוף האדם, ערך חשוב ואף מקודש, ומשום כך המילה היא פגיעה בשלמותו של הגוף. המילה נחשבה אפוא בעיני הרומאים להשפלה, סטייה מינית, וסמל לעבדות ולהיבדלות של היהודים.
בניגוד להיסטוריה אוגוסטה, דיו קסיוס אינו מציין איסור כזה כלל בהקשר של המרד. חלק מהחוקרים נותנים אמון רק בדבריו של דיו קסיוס ולא באלה שבהיסטוריה אוגוסטה, אולם נראה סביר להניח שהחקיקה בתקופת שלטון אדריאנוס שעסקה במילה, עשתה את חלקה בדחיפת היהודים לשימוש בכוח ולכן רוב החוקרים משלבים בין שני המקורות הללו וסבורים שגם האיסור על המילה וגם ייסוד העיר האלילית היו גורמים מכריעים בפרוץ המרד.
אך מהימנותו של "היסטוריה אוגוסטה" בנושא זה, כבנושאים אחרים, איננה גדולה, ובשל כך חוקרים כמו רבי יצחק אייזיק הלוי, בצלאל לנדוי, מרי סמולווד, דוד פלוסר וגדליהו אלון, הסבורים כי גזירת המילה הייתה אחד מהגורמים למרד, צריכים לחיזוקים ממקורות נוספים. סמולווד מסתמכת על תשובתו המשפטית של אנטונינוס פיוס (161-138), המתירה ליהודים למול את בניהם בלבד, ולא בן דת אחרת. וכן באמצעות עדויות תלמודיות שונות.
להוכחותיה של סמולווד קמו מתנגדים רבים: אהרון אופנהיימר שתקף את סמולווד על השימוש השגוי שביצעה בחקר המקור התלמודי, ופטר שפר, הקובל עליה משום שכל התאוריה שלה מסתמכת על העדות של אנטונינוס פיוס, כאשר בסופו של דבר היא לא תרגמה זאת כהלכה.
כך נראה שישנה מחלוקת בין החוקרים שסוברים שהגזרה על המילה, שהייתה הרחבה של איסור הסירוס, הוטלה על ידי אדריאנוס לפני המרד מתוך רצון למנוע הטלת מום בגוף האדם וכללה אף את היהודים, לבין החוקרים שסוברים שהגזירה מטעם השלטונות הרומאים על המילה היהודית הוטלה לאחר דיכוי המרד היהודי, כחלק מהשאיפה הרומאית למגר את עקרונות הדת היהודית.
המניעים למדיניות ההלניסטית של אדריאנוס
שמאל|ממוזער|250px|מערך הקיסרות הרומית בתקופתו של אדריאנוס
יכולות להיות סיבות רבות, שגרמו לקיסר אדריאנוס להורות על הקמת איליה קפיטולינה. מניעיו לפעול בדרך אנטי-יהודית בוטה זו, היו ככל הנראה אישיותו, תפיסותיו, הסתייגותו מהיהדות ואף רצונו להפוך את ארץ ישראל לכלכלית ומועילה יותר לאימפריה.
לגבי בניית הקולוניה איליה קפיטולינה (על שמו של הקיסר והקפיטול) – ואן דן בור במאמרו עוקב אחרי הכתבים שהשאיר הקיסר אדריאנוס עצמו, ובהם באה לידי ביטוי דמות אנאכרוניסטית, המתרפקת על העבר ורואה בדמויות היסטוריות מודל לחיקוי. אדריאנוס ראה כמודל לחיקוי את הקיסר אוגוסטוס שיצר את פולחן הקיסר הרומי – כך גם בתקופת כהונתו של אדריאנוס התפתח פולחן האלוהות של הקיסר באימפריה, ובכל מקום בו פנה התפתחו בניית המקדשים והערים לכבודו, ככל הנראה ביניהן הייתה גם ירושלים-איליה קפיטולינה. האלהתו של אדריאנוס לא יכלה להתקבל באמונה היהודית המונותאיסטית, שסלדו אף מהערצה שלו לפומפיוס, הזכור לרעה בהיסטוריה היהודית, וכן מתעמולת ההומוסקסואליות שלו.
ביחס למסעות שערך אדריאנוס במזרח התיכון סוקר אמיל שירר את מסעו של הקיסר מסוריה למצרים ובחזרה, ומוכיח לקוראים כי בכל מקום אשר פנה הקיסר, נעשו פעולות בנייה ושיקום מסיביים, ובין השאר נבנתה גם איליה קפיטולינה. יש הטוענים כי מגמותיו של הקיסר נובעות מסיבות אחרות. על פי שמעון אפלבאום, אדריאנוס ינק סלידה מדתות המזרח ומהיהדות, בתקופת כהונתו כמושל סוריה, ובשל קרבתו לקיסר טראיאנוס (שאביו היה מפקד הלגיון העשירי פרטנסיס ששירת ביהודה מאז ימי המרד הגדול).
אפלבאום טוען כי המניע היה כלכלי. הפוטנציאל הכלכלי של ארץ ישראל אינו גבוה, והוא נמוך עוד יותר בשל התושבים היהודים של הפרובינקיה, שהתנגדה לתהליך של עיור – ולכן צמצום האוכלוסייה היהודית בפרובינקיה, היה מגביר את הרווחים הכלכליים בה. דעה דומה מציג גדליהו אלון, שמאמין כי אדריאנוס שאף למגר את האלמנט היהודי בפרובינקיה ולהמירו באלמנט נוכרי-יווני, ולראיה מציג אלון מקומות אחרים באזור, שעברו תהליך דומה כמו העיר טבריה.
בנימין איזק טוען כי בניית איליה הייתה למעשה לשימושו של הלגיון ה-10 פרטנסיס שכבר חנה בה, והפיכת העיר החרבה לקולוניה, הפכה אותה למעשה לאזור גיס של חיילות הפרובינקיה.
לעומתם מנחם מור מתנגד לדעה זו, וטוען כי לא הייתה בקיסר שום "שנאת ישראל" כלשהי, אלא מדיניות הלניסטית גרידא. מטרת תגבור הלגיונות הייתה לחזק את הגבול המזרחי העוין, ולמעשה אדריאנוס שאף לבנות מחדש את בית המקדש השלישי, אולם עניין זה לא מומש בשל פעילותם העוינת של השומרונים.
שמו, מעמדו ואישיותו של בר כוכבא
300px|ממוזער|שמאל|בר כוכבא - פרט מתוך מנורת הכנסת
ממוזער|300px|פסל של בר כוכבא, מוזיאון ארץ ישראל
הכינוי "בר כוכבא" (בן הכוכב) נזכר לראשונה על ידי אוסביוס, הארכיבישוף של קיסריה (כמאתיים שנים לאחר המרד):
.
אוסביוס גם מצטט בספרו את יוסטינוס, שנולד בארץ ישראל וחי בתקופת המרד והזכיר בכתביו את "בר-כוכבא, מנהיג מרד היהודים".
באיגרות בר כוכבא שנמצאו במערות במדבר יהודה, נתגלה לראשונה שמו האמיתי: "שמעון בן כוסבא". האגרות, בעברית ובארמית, מכילות צורות נוספות של השם: "בר" במקום "בן", וכן "כוסבה", "כושבה" או "כשבה". רק מתוך אחד המכתבים ביוונית, מתברר כי ביטאו את שמו "כוסיבא" (Χωσιβα).
במסמכים הכלכליים (שטרות) שנמצאו הוא מוזכר בשמו ותארו המלא "שמעון בן כוסבא נשיא ישראל".
ייתכן שנקרא "כוסבא" על שם יישובו – היישוב כּוֹזֵבָא שמוזכר בספר דברי הימים, שהיה בתחום נחלת יהודה. אף שרבי עקיבא דרש עליו את הפסוק "דרך כוכב מיעקב" - "דרך כוזבא מיעקב", בספרות חז"ל הוא נקרא בשם "בר כוזיבא".
לדעת יגאל ידין, האיגרת הכתובה יוונית שמתוכה נתברר כי שמו נהגה "כוּסִיבַּא", מסבירה את משמעות הגרסאות השונות של שמו: חסידיו, שהאמינו בשליחותו המשיחית, החליפו את הסמ"ך בכ"ף ל"כוכבא", ואילו מתנגדיו, במיוחד לאחר כישלונו, שינו את שמו ל"כוזבא".
לדעת חנן אריאל, ההנחה של רבי עזריה מן האדומים ורנ"ק כי במקורות היהודים שיבשו במכוון את שמו לשם גנאי, מלשון כזב-שקר או לאכזבה לאחר הכישלון, איננה נכונה.
לעמידה על אישיותו ומעמדו של בר כוכבא ישנם שני מקורות עיקריים - אגדות חז"ל העוסקות בו, ואיגרותיו שנשתמרו.
התואר "נשיא ישראל" איננו זהה בהכרח לתואר של ראשוני מנהיגי בית חשמונאי, כיוון שבתלמוד התואר שלו היה "מלכות בן כוזיבא", ואף "מלך המשיח" ולכן היו חוקרים שטענו שהיו לו סמכויות של מלך, והתואר נשיא הוא תואר של מלך אידיאלי, כפי שמתואר בחזון אחרית הימים של יחזקאל, "וְעַבְדִּי דָוִד, נָשִׂיא בְתוֹכָם".
בתקופת המרד הגדול לא היה מנהיג מרכזי והלוחמים היו מפוצלים לכתות וכתי כתות, הלוחמים זה בזה, באותה המידה שהם לוחמים ברומאים. בר כוכבא הצליח לאחד את העם תחת הנהגתו, דבר המעיד על אופיו.
בר-כוסבה הוא דמות שמעט ידוע עליה. לפי המקורות הקיימים, חסר ייחוס, נכסים או השתתפות בבתי המדרש השונים. עם זאת, בתלמוד הירושלמי נאמר כי היה אחיינו של רבי אלעזר המודעי, מגדולי החכמים בדורו, אשר יש מהחוקרים המשערים שהוא "אלעזר הכהן" המופיע במטבעות בר כוכבא. למרות זאת הגיע למעמד שיכלו לשאת בו רק אנשי ייחוס מימים ימימה, שאף יוחסו לעיתים לבית דוד. איגרותיו, הכתובות חלקן עברית וחלקן ארמית (האיגרות ביוונית שנמצאו יחד עם איגרות בר כוכבא לא נשלחו על ידי בר כוכבא עצמו) מראות על מנהיג תקיף ואדמיניסטרטור מוכשר, אשר לא חשש לאיים על פקודיו בכבילתם באזיקים על מנת לקבל את מבוקשו, ושירד להדרכות מפורטות לפקודיו, כמו לשלוח לו אדם מסוים תחת משמר ולהקפיד שלא יהיה מזוין בנשק. אך מצד שני דאג לצורכי הדת של חייליו.
על גבורתו וכוחו הפיזי של בר כוכבא סיפרו חז"ל כי "היה מקבל אבני בליסטרה באחת מארכובותיו, וזורקן והורג בהן כמה נפשות" ( וגם בבבלי). אף אם יש הפלגה בתיאור זה, נראה גם מהעדויות של מקורות היסטוריים אחרים, כי מנהיגותו הקרבית הייתה נועזת ועוצמתית. עדות נוספת במקורות היהודים מעידה כי לימד את חייליו בצאתם לקרב, לומר כלפי האל שלא יעזור ולא יפריע ("ובשעה שהיו יוצאין למלחמה היו אומרים לא תסעוד ולא תכסוף"), מה שהיה למורת רוחם של חכמים. לסוגיית מותו של בר כוכבא, חז"ל אומרים שמצאו נחש כרוך על גופו בעקבות זלזולו ברבי אלעזר המודעי (ירושלמי שם), וגם בעניין הם הפליגו ביכולותיו, ומייחסים לאדריאנוס את האמירה, "אם אלוהיו של אלו לא היה הורג אותו, מי היה יכול להורגו"? (ירושלמי שם). מעבר לאמירה האמונית-חינוכית שיש בעניין, יש בה הדהוד לדבריו של רבי עקיבא על משיחיותו של בר כוכבא.
יגאל ידין שיער כי בר כוכבא הפך בזמן המרד את השפה העברית לרשמית, לאחר ירידת קרנה והשימוש שנעשה בארמית, בעקבות חורבן בית המקדש. הדבר מסביר מדוע קיים מעבר מארמית לעברית בתעודות שנמצאו במערות האגרות ומדוע בר כוכבא השתמש בעברית באופן כה נרחב. אורי מור אף מצביע על כך בתעודות העבריות ישנו מעבר מדגם של "בר" פלוני ל"בן" פלוני.
תשתית אסטרטגית והכנות למרד
250px|ממוזער|שמאל|כניסה למערת מסתור ממרד בר כוכבא, חרבת מדרס
שמאל|ממוזער|250px|תפרוסת מערכות המסתור בגליל ובשפלת יהודה
למרות החלטתו של אדריאנוס להקים את העיר האלילית איליה קפיטולינה במקומה של ירושלים, החרבה מזה כ-60 שנים, היהודים לא הגיבו בהתקוממות מיידית נגד הרומאים. הנהגת המרד המתוכנן פעלה בשיקול דעת, והמתינה עד להשלמת ההכנות למרידה מאורגנת היטב. ההכנות כללו:
אגירת כלי נשק (שיוצרו בכוונה עבור הצבא הרומי עם פגמים שפסלו אותם לשימוש).
תפיסת מקומות אסטרטגיים, וביצורם באמצעות בניית חומות, וכן באמצעות חפירת מערכות מסתור, שכללו מנהרות קשר ומעברים תת-קרקעיים.
הקמת יחידות מורדים במחתרת, שעברו אימונים צבאיים.
בניגוד לאסטרטגיה של התבצרות בערים ובמבצרים, שהייתה מקובלת בתקופת המרד הגדול, ושלא הוכיחה את עצמה אל מול מכונת המלחמה הרומאית (אפילו במבצרים קשים מאוד לגישה כגון מצדה), הושם הפעם דגש על הסתמכות על מערות מסתור לתקיפה והסתתרות ועל שימוש בטקטיקות לוחמת גרילה.
העיר ביתר, שהייתה במרחק קצר מירושלים, במיקום אסטרטגי וטופוגרפי מעולה, הוכנה לשמש כמרכז צבאי ומדיני של המרד. ההרודיון הוכן כמרכז המנהלתי, ועין גדי לחוף ים המלח נועדה לשמש כנמל לקבלת אספקה. נראה שכל כוחות המורדים פעלו באופן מאוחד ומתואם, וקיבלו את הנהגתו של בר כוכבא, ושהלקחים מכישלון המרד הגדול הופקו.
על פי עדותו של דיו קסיוס ההכנות למרד נמשכו זמן מה, והעיתוי לפריצתו היה מתוכנן:
מניתוח של מקור זה, ניכרת חשאיותם של היהודים בשמירה על ההכנות למרד בחשאי, גם כאשר חנו בארץ ישראל שני לגיונות, ואפילו בעת ביקור הקיסר אדריאנוס ופמלייתו. הרומאים לא חששו ממרדנותם של היהודים, עד כדי כך שאפילו הטביעו מטבעות הנושאות מסר של שלום, וסמכו על היהודים בייצור כלי נשק ששימשו לאחר מכן נגדם.
על אמינות עדותו של דיו קסיוס, שהייתה נראית בהתחלה מוגזמת, יכולות להעיד גם למעלה מ-300 מערכות מסתור, שנתגלו בקרבת כמאה יישובים ואתרים בשפלת יהודה, ובקרבת כשלושים וחמישה יישובים בגליל, שנתגלו בסוף שנות ה־70 של המאה ה־20. על פי מאפייני מערכות המסתור, ניתן ללמוד כי יד מכוונת ומחשבה רציונלית הייתה בבנייתן: הכניסה למערכות הייתה מוסתרת וניתן היה לחסום את הכניסה מתוך מערכת המסתור לשם הגנה. כמו כן מחילות המעבר היו צרות ביותר וחייבו את העובר בהן ללכת בצורה שפופה או אף לזחול, על מנת להקשות על החיילים הרומיים כבדי התנועה לנוע בתוכן ולתפקד ביעילות. חלק מהמחילות נחפרו כדי לשמש כפתחי אוורור לנחבאים או לאורבים במערכת המסתור. נוסף על כך במערכות המסתור היו גם תנאים לאגירת מים ומזון לשהייה ממושכת.
בשל כך סבור יוסף קלוזנר, כי מערכות המסתור נחפרו כהכנה למרד הממשמש ובא, וגם בעיצומו של המרד המשיכו היהודים בחפירת מערכות מסתור בשפלת יהודה. הממצאים מעידים לדעתו על כך, שחפירת המנהרות בוצעה תחת יד מכוונת והנהגה מסודרת. חוקרים אחרים, למשל אופנהיימר, מסכימים כי מערכות אלה היו בשימוש היהודים במהלך מרד בר כוכבא, אולם מטילים ספק בכך שהם נחפרו במסגרת ההכנות לקראת המרד.
גרץ ובעקבותיו חוקרים נוספים רבים, בהם אבי יונה, מניחים כי רבי עקיבא מילא תפקיד בהכנת המרד באמצעות גיוס כספים ותמיכה אחרת מהקהילות היהודיות מחוץ לארץ ישראל במסגרת מסעותיו הרבים לחו"ל (מגליה ורומא במערב ועד לבבל ומדי במזרח). אולם חוקרים אחרים - הלוי, גדליהו, אופנהיימר ועוד - לא מקבלים הנחה זו, בין היתר מפני שחלק ממסעות אלו נערכו עוד לפני מרד התפוצות, זמן רב לפני פרוץ מרד בר כוכבא.
התיחום הטריטוריאלי של המרד
התפיסה שמרד בר כוכבא היה מוגבל לתחום המצומצם של אזור יהודה, ולא התנהל באזורים אחרים של ארץ ישראל, נוצרה ופותחה על ידי דרנבורג וביכלר ובעקבותיהם הלכו חוקרים רבים ובהם מנטל, קליין, אופנהיימר ומור. אולם יש לא מעט חוקרים שחולקים על טענה זו, בהם גרץ, שלטר, שירר, הלוי, ייבין, אלון ואף הר, וטוענים שהמרד הקיף גם את הגליל ואף חלקים בעבר הירדן המזרחי.
250px|ממוזער|שמאל|מנהרות מימי מרד בר-כוכבא, בהרודיון כ-12 קילומטרים מדרום לירושלים. המקום שימש כמרכז המנהלתי במרד בר כוכבא
עם זאת, כל החוקרים של המרד מסכימים שעיקר המרד התרחש באזור יהודה. מלבד דיו קסיוס מעידים על כך גם מקורות יהודים במדרש ובתלמוד הירושלמי.
המקומות המוזכרים במקורות אלה זוהו ברובם בוודאות באזור יהודה. מיקומה של ביתר שמתוארת כבירת המרד, נתגלה בקרבת הכפר הערבי בַּתִּיר ליד המקום המכונה ח'רבת אל-יהוד, היישוב חמתא זוהה כ-15 ק"מ צפונית-מערבית לביתר, וכפר לקיטיא זוהה כ-15 ק"מ צפונית-מערבית לירושלים. לגבי בית אל, הרי שמיקומה ברור מצפון לירושלים, כך גם גופנא, כפר חריבה המוזכר בתלמוד הירושלמי, מזוהה ליד סוסיתא או ליד לוד. והיישובים לכיש, דיכרין ושחליה מאותרים באזור בית-גוברין.
מקור נוסף המעיד על חשיבותו של חבל יהודה במסגרת המרד הם אגרותיו של בר כוכבא, שנתגלו במדבר יהודה בתחילת שנות ה־60 של המאה ה־20. הראיה הראשונה היא עצם העובדה, שהאגרות נמצאו באזור זה סמוך לעין גדי, והראיה השנייה היא שמוזכרים בהם מקומות מוכרים ביהודה.
מהאיגרות ניתן להבין, שלכוחות המורדים הייתה שליטה במקומות הללו בשפלת יהודה. ראשית אחד מהמרכזים המנהלים של המרד היו בהרודיס – הלא היא הרודיון שנבנתה על ידי המלך הורדוס, שימשה למקום מנוחתו האחרון ונמצאת לא רחוק מהעיר בית לחם. עיר נחש זוהתה עם דיר נחאס סמוך לבית גוברין, כ-20 ק"מ ממזרח לאשקלון. יגאל ידין זיהה את קריית ערביה על פי האיגרת, בעין ערוב דרומית לבית לחם. על מיקומן של עין גדי ותקוע אין עוררין. עין גדי היא עיר המוזכרת כבר במקרא, במסלול בריחתו של דוד המלך וממוקמת על חופו המערבי של ים המלח. תקוע נזכרת אף היא בתנ"ך וממוקמת בסמוך להרודיון, ובסמוך לה הוקמה ב-1977 התנחלות הנושאת שם זהה.
אולם לא רק המקורות התלמודיים והאגרות מעידים על מרכזיותה של יהודה במרד. מיקום מערכות המסתור (בהרודיון, חורבת ג'דוד, בחורבת עקד, וכן בדרום הר-חברון) שנתגלו מתאים, למעשה, לפריסת ההתיישבות היהודית באזור, וכן לתפוצת מטבעות בר כוכבא, שעל-פי קלונר וזיסו, ניתן ללמוד ממנה היכן היו אזורי ההשפעה והשליטה של בר כוכבא. קלונר וזיסו סוקרים במאמרם את מערכות המסתור המזוהות עם המרד ועל פיהן מסיקים החוקרים, גם המצמצמים בהיקפו של המרד וגם המרחיבים, כי עיקרו התמקד באזור יהודה.
שאלת השתתפותו של הגליל במרד
שמאל|ממוזער|250px|תמונת אילוסטרציה של שער הניצחון בתל שלם שמשוער שהקדישו הסנאט והעם הרומאי לכבוד הקיסר אדריאנוס לאחר דיכוי המרד
מידת השתתפותו של הגליל בלחימה שנוי במחלוקת בין החוקרים, בעיקר בשל המחסור במקורות שיעידו על לחימה באזור זה.
במקורות נזכרים בהקשר למרד המקומות הבאים: כבול, כפר חרוב (ליד סוסיתא או לוד), כבוש, מגדל צבעיה (חורבת א-דור, במוצא הירמוך שבעמק הירדן), מגדל נוניא (ליד הכנרת), כפר אימרא, ושיחים (לא הרחק מציפורי).
שלושה מקורות בתורה שבעל פה (בבלי, תוספתא וירושלמי) מעידים על מצב כלכלי קשה לאחר המרד בגליל.
באחד מהם אף נזכר בפירוש כי אדריאנוס החריב את הגליל:
רבי יוסי, מראשי החכמים במרכז באושא, שנוסד לאחר מרד בר כוכבא, מצוטט כמי שאומר בפירוש, שהמצב הכלכלי הקשה הוא בשל שאדריאנוס החריב את הארץ. מנטל ובעקבותיו מנחם מור סוברים כי ייתכן שמדובר בתופעת לוואי של המרד עצמו, כתוצאה משימוש בגורמי הייצור באזור זה, למען המאמץ המלחמתי של הלגיונות שהובאו ליהודה, על מנת לדכא את המרד, אך כנגד גישה זו ניתן לומר כי הקיסר אדריאנוס לא היה פוגע בגליל, אלמלא תרם למרד בצורה כלשהי. על זאת יש להוסיף תגליות ארכאולוגיות של כתובות קבר בגדר ובבית שאן של חיילי לגיונות, שהיו בארץ ישראל, רק בעת המרד עצמו.
דוד משה הר מביא את המקור שלדעתו יכול להוכיח כי המרד התפשט גם בגליל:
בחינה מדוקדקת של איגרתו של בר כוכבא (משמאל) הובילה את החוקרים למסקנה, כי עדות זו רק מספרת שכמות מסוימת של גליליים (שמספרם לא ידוע), השתתפו בלחימה תחת פיקודו של בר כוכבא. עניין זה יכול להעיד על תמיכה במרד מעבר לגבולותיה הטריטוריאליים של יהודה, אולם לא על לחימה של ממש בצפון הארץ.
על פי סקירת מערות המסתור בגליל, נראה שיהודי הגליל התכוננו למרד ממש כמו יהודי יהודה.
לפי בדיקת סקר של פעילות מיטבעות באזור ארץ ישראל, בתקופה שבין טראיאנוס לבין אנטונינוס פיוס, קינדלר מסיק כי בתחילת המרד כבש בר כוכבא בצפון את הערים טבריה וציפורי, וכן את ערי הדקפוליס: גדר, ניסה-סקיתופוליס וסוסיתא, ואף הערים רבת-מואב וכרך-מואב שבפרובינקיה ערביה והסמוכות לגדה הדרומית-מזרחית של ים-המלח.
חלק מהחוקרים מנסים להוכיח מגורלם של יהודי הגליל, שהיה טוב בהרבה מגורלם של יהודי יהודה, כי השתתפותו של הגליל במרד בר כוכבא הייתה מועטה (אם בכלל), בהשוואה לאזור יהודה, בשל השליטה ההדוקה של כוחות צבאיים רומיים בגליל ובדרכים היורדות מהגליל בלגיו, תל שלם ועוד, ובשל ריחוקו של הגליל מירושלים. אך חלק אחר של החוקרים חולק עליהם או לפחות מסתפק בהם בשל מקורות וממצאים שונים.
החבל השומרוני
לגבי השתתפות השומרונים נחלקו החוקרים בדעותיהם.
העדויות בהקשר לשומרונים הם דברי אגדה בתלמוד, כרוניקות שומרוניות כמו אבו אל-פתח, ספר יהושע השומרוני (שבו יש דברים סותרים בהקשר זה), הכרוניקון של אדלר (שמציין כי הצעירים הצטרפו למרד) התולדה שפרסם נויבאור, דברים של אוזביוס וממצאים אפיגרפיים.
לגבי דברי האגדה בתלמוד (הכותי בביתר) גדליהו וחוקרים נוספים סוברים כי לא ניתן ללמוד מהם, ומדובר בעיקר במסורת עממית המייחסת מעשי הלשנות לשומרונים. לגבי הכרוניקות הן מאוחרות ויש בהן דברים סותרים לגבי השתתפותם או חוסר השתתפותם של השומרונים ולא ניתן להסתמך עליהן במידה רבה. בספר יהושע השומרוני, מתוארות גזירות השמד שאותן ספגו גם השומרונים מידי אדריאנוס ומלבדם מתואר טבח שבוצע בשומרונים. אולם החיבור נכתב בימי הביניים, זמן רב לאחר המאורעות עצמם, ונגוע באי דיוקים היסטוריים מהותיים, ולכן גדליהו כמו ייבין מתקשים לקבל את אמינותו.
בממצאים האפיגרפיים נמצאה כתובת על קבר של חייל מהלגיון החמישי מקדוניקה ליד שכם, שאבל מתארך אותה לזמן מרד בר כוכבא. ממצא נוסף הוא כתובת הקדשה ליופיטר מהמאה השנייה לספירה שנמצאה בשומרון, אותה פענח וינסנט. על סמך כל העדויות הללו, מניח גדליהו כי האיבה שהייתה בין השומרונים ליהודים, לא מנעה מהם להתחבר כנגד אויב משותף גדול יותר - הרומאים שאסרו על שניהם את המילה, והוא משער כי רובם של השומרונים לא מרדו, אבל מיעוטם "מן הנערים" מרדו, וריתקו חילות מצב אל היישובים השומרונים. דבר נוסף שנותן סעד להנחותיו הן עדויות במקורות המעידות על קרבה הלכתית מסוימת בין השומרונים ליהודים בתקופת דור יבנה.
עבר הירדן המזרחי במרד
כיוון שהמקורות הכתובים בני התקופה, אינם יכולים לתת מידע רב, בהקשר של התפרשות שלטונו של בר כוכבא ממזרח לים המלח, על פי מספר ממצאים ומחקרים של שבבי מידע ארכאולוגים, ניתן לראות כי גם יהודי הפראיה או לפחות חלקם השתתפו במרד.
מסמכים משפטיים שונים בשפות ארמית, יוונית ונבטית, שהיו שייכים לנשים בשם בבתא וסלומה ובני משפחותיהן, שמוצאם מכפר מחוזא הממוקם בעבר הירדן המזרחי דרומי, בשטח הפרובינקיה ערביה, נמצאו ליד עין גדי בנחל חבר, אך אינן תורמות לגבי עוצמת המרד מאומה.
עדות הנוגעת לפריסה הטריטוריאלית, אנו מקבלים בשטרי מכירה של בתים מכפר ברו משנת שלוש למרד בר כוכבא. את כפר בריו (או כפר ברו) יש לזהות באתר בשם מינאת אל-חסן הנמצא ממזרח לים המלח, מעל המעיינות החמים של ואדי זרקא, כחמישה קילומטרים מצפון-מערב למכוור, מול ואדי מורבעת. לדעת פרופ' חנן אשל, מקורן של תעודות נחל חבר/צאלים 8 ו-8a הוא במערות מפלט באזור כפר ברו. תעודות אלו מעידות כי לבר כוכבא הייתה שליטה על אזורים מסוימים (או יותר נכון אזור מסוים - הפראיה) בעבר הירדן. שליטה זו של בר כוכבא בשטחים בעבר הירדן המזרחי הצטמצמה עם התקדמות הכוחות הרומאיים לכיבושה מחדש של יהודה.
עדות נוספת להתפשטות המלחמה לפראיה שבעבר הירדן המזרחי היא פפירוס (פ. ברול) שנכתב בקיסריה בשנת 152 לספירה המתאר תהליך אדמיניסטרטיבי, הנוגע לחלוקת אדמות לווטרנים בכפר בשם משאן שבפראה בפני לוסיוס קווייטוס, המושל של סוריה פלשתינה, ואליוס אמפאיגטס, איש חופשי ששירת בתור פרוקטור. פרופ' ורנר אק הראה כי האדמה שקיבל הווטרן, הייתה חלק מחלוקת קרקעות של יהודים מורדים, שנטשו את אדמותיהם בזמן מרד בר כוכבא. האדמות שהחרימו הרומאים ניתנו במקום מתת הכסף הנהוגה לווטרנים המשתחררים. מחקר נוסף התומך בהשתתפות יהודי הפראיה במרד בר כוכבא הוא עבודת הדוקטור של נחום שגיב, בה הראה כי היישוב היהודי בפראה הפסיק להתקיים לאחר מרד בר כוכבא.
שאלת כיבושה של ירושלים במרד
שאלת כיבושה של ירושלים שנויה במחלוקת.
החוקרים שצידדו בכיבושה, (וחלקם אף בחידוש הקורבנות), הסתמכו על הספרות המדרשית (המצויה במדרשים מאוחרים); על הספרות הנוצרית, למן אוסביוס מקיסריה ואילך, שבאופן שיטתי טוענת כי ירושלים נכבשה על ידי אנשי בר כוכבא (מקורות שקשה לפקפק בהם); ועל ממצאי המטבעות, הסלעים (מעות כוזביות ירושלמיות - מטבעות הכסף הגדולות) של בר כוכבא, שעליהם צוירה חזית המקדש, ועל סמך מטבעות שבהן נזכר "אלעזר הכהן". היו חוקרים שטענו כי כיבוש ירושלים היה מטרת המרד, ולכן סביר להניח שהטבעת "ירושלים" על המטבעות ציינה את כיבושה, ואף קשרו את הססמה "לחירות ירושלים" על מטבעות בר כוכבא, לססמה "לחירות ציון" המופיעה על מטבעות שנטבעות בירושלים בימי המרד הגדול, והניחו שכשם שמטבעות אלו נטבעות בירושלים, כך הוטבעו בירושלים מטבעות בר כוכבא. בתעודה שנמצאה ב"מערת האגרות" שבנחל חבר, נזכרת ירושלים. על פי שמואל אברמסקי קשה להעלות על הדעת שבחוזה מעשי של מקח וממכר יזכירו בסתם את ירושלים. זלוטניק משער כי מטבע רומאי של ייסוד העיר עם ציון של הלגיון החמישי מקדוניקה, מציין ייסוד מחדש של איליה לאחר דיכוי המרד, ונעשה כיוון שהלגיון העשירי ספג אבדות כבדות.
לעומת זאת החוקרים שסוברים כי בר כוכבא לא כבש את ירושלים, מציינים שבין למעלה מחמישה-עשר אלף המטבעות שנמצאו עד כה בחפירות בירושלים, רק שלושה הם מטבעות בר-כוכבא. לכן, חוקרים אלו טוענים כי יש להניח שמטבעות אלו הובאו לירושלים לאחר שנלקחו כשלל בידי חיילים רומאיים. יהושע זלוטניק פורך את ההנחה הזו בטיעון שרק ארבעה מטבעות של איליה קפיטולינה מתקופת אדריאנוס נמצאו בירושלים, אף שמטבעות אלו לא היו נדירים כלל ועיקר. בנוסף הוא טוען כי לאחר דיכוי המרד, הרומאים הוציאו צו שאסר שימוש במטבעות של בר כוכבא, דבר שיכל לגרום למיעוטם. עוד טוענים החוקרים שמתנגדים כי דיו קסיוס היה צריך לציין עניין זה. ועימות עם הלגיון העשירי, היה מביא לאסון שהיה צריך להיות מתועד במקורות הרומאים או במקורות היהודים.
לשאלה אם התרחש כיבוש ירושלים מדוע אם כן הוא לא נזכר בשום מקור רומאי היסטורי (ובמיוחד דיו קסיוס), טוען הרב אייזיק הלוי, כי הרומאים הסתירו את הדבר מטעמים תעמולתיים. זלוטניק מוסיף שגם למקורות היהודים היה עניין להסתיר זאת, לאור התוצאות העגומות של המרד. ישנם חוקרים שסוברים כי המורדים כבשו את ירושלים, אבל לא הספיקו ליישבה, כיוון שהיו עסוקים בלחימה.
עמדת ההנהגה הדתית
המפה הדתית של ערב המרד ביהודה הייתה מורכבת עדיין מכיתות בית שני, שעל אף שכוחן (בעיקר של הצדוקים) נחלש, הפילוג בינן לא פס. על אף חורבן המקדש, האליטה הכהנית והסיעות שהיו מזוהות עמה נותרו ככוח חי. חוקרים כדייוויד גולדבלט אף שיערו שהדוחפים העיקריים למרד בר-כוכבא היו אותם גורמים כהניים, וש"אלעזר הכהן" היה מראשיהם. המצדדים בראייה זו מסתמכים בין היתר על הפרשנות לתואר "נשיא" בידי בר-כוכבא, שהם סוברים שנשאב מרעיונות אפוקליפטיים שמצויים גם במגילות קומראן ונכתבו על ידי חוגים מקורבים לכהונה, אם כי היסטוריונים רבים מערערים על רעיון זה. מנחם מור קבע שעל פי המקורות המצויים, ההשערה אינה ניתנת לביסוס.
עמדת התנועה הרבנית
לגבי השתתפותה ועמדותיה של התנועה הרבנית, יורשת הפרושים, עמד פטר שפר על כך שהספרות התלמודית אינה נדיבה במתן מידע אודות בר-כוכבא עצמו. ואילו אגרותיו של בר-כוכבא כלל אינן מזכירות את חכמי יבנה. קיימים מקורות תלמודיים סותרים: עולה התנגדותם של חכמים לבר כוכבא בתלמוד הבבלי (במסכת סנהדרין אף נכתב שהחכמים עצמם הרגוהו) ולעומתם צידודו של רבי עקיבא ולבטח תלמידיו בבר כוכבא. נתונים מהתלמוד הבבלי מהימנים פחות מנתונים מהתלמוד הירושלמי, בכל הנוגע לעדויות על בר כוכבא והמרד, בשל שתי סיבות: הריחוק ממקום התרחשות האירועים, והתנגדות יהודי בבל למרידה בשלטון. בעוד שקשה להסיק אודות יחסם של הרבנים למרד, ברור ללא ספק כי הם התחזקו בעקבותיו והתקדמו עוד להפיכה לכיתה הדומיננטית ביהודה, מעמד שהשיגו לבסוף במאה השלישית.
עדויות ראשונות – משיחיותו של בר כוכבא
150px|ממוזער|שמאל|בול מועדים לשמחה ה'תשכ"ב - 0.40 לירה ישראלית - גיבורי ישראל: בר כוכבא
עדות זו, מהתלמוד הבבלי, טוענת כי בר כוכבא עצמו טען למשיחיותו, אולם כשהתברר כי אין ביכולתו לשפוט באמצעים על-חושיים, נהרג על ידי החכמים. ראשית יש לקחת עדות זו בערבון מוגבל בשל מקורה הבבלי. למעשה עדות זו מתאימה למגמותיו של התלמוד הבבלי. מרד בר כוזיבא הופך למעשה למלכותו של בר כוזיבא על מדינה אנונימית – המרד עצמו לא מוזכר כלל וכלל, ואין אף חכם מוגדר שמעז לתמוך בדמות משיחית זו – זאת, טוען יהושע אפרון, על מנת לחסל את הקשר בין בר כוכבא על שלל ההזיות המרדניות שלו, למנהיגים הרוחניים של עם ישראל.
זהו המקור היחיד שבו נזכר רבי עקיבא בקשר למרד בר כוכבא. אך יש בו עדות ברורה וחד משמעית כי רבי עקיבא, תנא מגדולי חכמי הדור והיהדות לדורותיה, בן תקופתו של בר כוכבא, מצהיר בריש גלי כי בר כוכבא הוא המלך המשיח. בעקבות מקור זה אומר הרמב"ם את דבריו המפורסמים על בר כוכבא ב"הלכות מלכים ומלחמותיהם":
הרמב"ם כדרכו, בסוגיות רבות שבהן יש התנגשות בין הירושלמי לבבלי, מעדיף את העדות של התלמוד הירושלמי"זה הרב דרכו להיות סומך על ירושלמי" - (ראב"ד, הלכות ק"ש פ"ג ה"ו)
"ובפרט שהרמב"ם תמיד נוטה אחר הירושלמי." (הגר"א, ביאור לשולחן ערוך, באו"ח, סימן רל"ה סעיף ג'), ואף מתעלם כליל מהעדות המופיעה בתלמוד הבבלי, ומכך שהמשיח לפי שיטתם אמור להיות דמות ניסית ומופתית. יהושע אפרון סובר שסיבת השקפתו הרציונלית של הרמב"ם על ימות המשיח ועל קץ השעבוד, היא זאת שהכריעה לטובת המקור הירושלמי ולא הבבלי. הרמב"ם גם מוסיף שרבי עקיבא היה לא פחות מאשר נושא כליו של בר כוכבא. היו שפירשו דבר כזה כפשוטו, וטענו שכנראה היה לו מקור שאיננו בידינו, והיו שראו בדבר ביטוי אלגורי, שמביע את תמיכתו הגדולה של רבי עקיבא בבר כוכבא.
על פי הרמב"ם מלך המשיח אמור להיות מלך יהודי, על פי הדגם של משיח שנזכר במקרא, בעיקר בהכוונה למלכים הראשונים על ממלכת ישראל המאוחדת: שאול ודוד. מלכים שנמשחו עם הכתרתם בשמן המשחה על ידי הנביא שמואל, ושניהם לא היו אלא אנשי צבא, שהושיעו את העם מיד אויביו. כך, התקווה למשיח בעם היהודי הייתה למשיח ארצי, שיגאל את העם מצרותיו, ובשיאו ישקם את ירושלים ויקים את בית המקדש, ולא למשיח אלוהי-רוחני שיביא לגאולה נסית וטוטלית לעולם להבדיל בסגנון ישו הנוצרי. בדעה זו אוחזים חוקרים רבים כמו אופנהיימר ואפרון.
מקורות נוספים ומסקנה
בירושלמי מובא שרבי אלעזר המודעי שהה בביתר והיה מקורב ביותר לבר כוכבא, ואף התפלל בכל יום על הצלחת המרד – דבר המוביל אותנו למסקנה כי רבי אלעזר המודעי, שהיה מבין החכמים, תמך במרד.
בירושלמי מעיד על עצמו רבן שמעון בן גמליאל בעדות ממקור ראשון, על היותו בביתר כילד, ששרד את מוראות המרד, וגדליה אלון, כתב על כך שהדבר מעיד על הימצאותו של בית הנשיא בעיר הנצורה, ותמיכתו במרד.
לאחר בחינת העדויות הללו, רוב החוקרים מעריכים כי החכמים צידדו בבר כוכבא. אופנהיימר סבור כי תמיכת החכמים במרד היא כורח המציאות בשל אופייה ההלכתי של המלחמה – סיבותיו ותוצאותיו (גזירות השמד); כמו כן מלבד תמיכת החכמים במרד, הרי שבר כוכבא אף ניהל מדינה בתקופה קצרה, וניהול מדינה, לאחר שנים של שלטון זר, דורש התערבות הלכתית, שאותה ניתן למצוא רק אצל החכמים.
כמוהו סבור כך גם ישראל פרידמן בן-שלום, והוא טוען כי ההכנות המדוקדקות והחשאיות למרד, והעמידה הממושכת מול עוצמתו של הצבא הרומי, חייבו שיתוף פעולה של כל העם תחת הנהגה אחת. הנהגה שליכדה את העם הייתה בתקופה שלפני בר כוכבא ולאחריו בדמותם של החכמים – כך שאין זה מן ההיגיון שבתקופה קצרה, נאמנותו של כל העם עברה לכיוון אחר. כמו כן, אין שום עדות ארץ ישראלית הנוגדת באופן נחרץ את מנהיגותו של בר כוכבא והמרד עצמו, גם לאחר כישלון המרד, בשל תמיכתם של החכמים, ואילו העדויות שנוגדות אותו, הרי הן מאוחרות למדי. כך טוען בן שלום בכותבו: "מרד שהצליח ללכד באופן מופתי את רוב העם בארץ במלחמה האחרונה נגד 'המלכות הרשעה' – היה מרד שהפרושים נטלו בו חלק עיקרי". מאגרותיו של בר כוכבא, נראה כי הלה הקפיד במצוות רבות, חלקן אף כאלה שתוקנו בתקופת יבנה (נטילת לולב), כאשר יש הטוענים שבר כוכבא נתן הדגשה למצוות יהודיות בעלות מאפיינים לאומיים פטר שפר מנתח את התואר שלקח בר כוכבא על עצמו: "נשיא" – תואר שלא היה בשימוש קודם לכן (מאז תקופת המכבים) ולאחר המרד היה בשימושם של החכמים – מה שיכול אולי להעיד על אי הקונפליקט בין הצדדים.
בדעת מיעוט טען דוד גודבלאט כי החכמים לא תמכו במרד, ומרד בר כוכבא היה למעשה מרד של הכוהנים, ולא של הפרושים. בטענתו הוא מבטל את העדויות התלמודיות הנוגדות את דעתו, ומסתמך על עדות המטבעות, כשאחד ממנהיגי המרד היה אלעזר הכוהן. פטר שפר מסכם את העניין שלא ניתן להוכיח השתתפות פעילה של הרבנים במרד, אף על פי שסביר שהייתה, וכמו כן, לכהונה חייבת להיות תפקיד מכריע במרד.
ביקורות של חכמים
למרות תמיכתם הכללית של חכמים במרד, הם לא נמנעו מביקורת על בר כוכבא כאשר נהג לדעתם שלא כשורה.
בציטוט שהוזכר קודם ניתנו שתי דעות ביחס לבר כוכבא: רבי עקיבא ראה בו את האיש שיגאל את ישראל, ואילו רבי יוחנן בן תורתא טען כי הגאולה רחוקה עדיין ולא תתקיים בדורו של רבי עקיבא. על פי דעתו של אופנהיימר, אי-הסכמה זו אינה באה רק על רקע דתי, האם בר כוכבא הוא המשיח או לא, אלא זהו ויכוח אידאולוגי-פוליטי מובהק, שמשמעה שרבי יוחנן בן תורתא שולל את מנהיגותו של בר כוכבא ומתנגד למרד. רבים עומדים על כך, שיש לשקלל את עמדתו של התנא רבי עקיבא, שהוא אחד ממנהיגי הדור, שמהווה עמוד השדרה של תורה שבעל פה ויש לו תומכים רבים ותלמידים רבים, לעומת חכם אנונימי, שעיקר פרסומו בתלמוד הוא בשל מחלוקת זו. כך למשל סבר הרמב"ם, שנתן משקל מרכזי לעמדתו של רבי עקיבא.
ישנה עדות נוספת המתארת שיתוף פעולה בין החכמים לבר כוכבא בעניינים צבאיים:
זוהי עדות המתארת את שיטת "מבחני הקבלה" לצבאו של בר כוכבא. בתחילה נהגו חייליו כמבחן קבלה לצבאו לכרות לעצמם אצבע, אולם התנגדותם של החכמים בעניין גרמה לבר כוכבא, להתייעץ איתם לגבי מבחן קבלה אחר. תשובתם הייתה שחייל ראוי בצבאו, צריך לעקור ארז תוך כדי רכיבה על סוסו. אף שיש דברים שקשה לקבל באגדה זו, כמו היכולת לעקור ארז בדהירה, יש להתייחס לגרעין הסיפור. על פי עדות זו מסיקים חלק מהחוקרים וביניהם בן-שלום שנזיפת החכמים ב"מבחני הקבלה" של בר כוכבא ולא במרד עצמו, והישמעותו להם, מעידות על השתתפותם במרד.
עדות נוספת על בר כוכבא הוא סיפור המצור על ביתר ונפילת בר כוכבא:
מצד אחד ניכרת תמיכתו של רבי אלעזר המודעי במרד, אולם הקונפליקט בין הצדדים והריגתו של החכם על ידי בר כוכבא, מספקים סימנים כי בין החכמים לבין בר כוכבא שררה מתיחות ברורה. מתיחות זו אף מובילה לפי פרשנות חכמים למותו של בר כוכבא ולכישלון המרד.
ביקורת נוספת מובאת על כך שהיה אומר לפני המלחמה: "וכד דהוה נפק לקרבא הוה אמר: ריבוניה דעלמא לא תסעוד ולא תכסוף (אל תעזור לנו ואל תפריע לנו)". מהסמיכות לסיפור רבי אלעזר המודעי נראה שגם זו ביקורת.
השתתפות תלמידי רבי עקיבא במרד
על פי המקורות היהודים לרבי עקיבא היו 24 אלף תלמידים, שמתו בטווח זמן קצר. בין פסח לשבועות, בשל כך שלא נהגו כבוד זה לזה.
רוב החוקרים טוענים שכבר מתקופת הגאונים היה מקובל לחשוב ביהדות שתלמידיו של ר"ע מתו בידי הצבא הרומי.
החוקרים מתבססים על הנוסח הספרדי של איגרת רב שרירא גאון שם נאמר: "והעמיד רבי עקיבא תלמידים הרבה והיה שמדא [הריגה בידי המלכות] על התלמידים של רבי עקיבא". בשל מותם נקבעו החל מתקופת הגאונים, הלכות אבלות לאותה תקופת זמן בשנה, שדוגמתם קיימות רק על חורבן בית המקדש.
אומנם דברים אלו לא מופיעים בנוסח הצרפתי של איגרת רש"ג. במהלך השנים ניטש ויכוח בין החוקרים איזה מן הנוסחים מדויק יותר, וכיום רוב החוקרים מחזיקים בדעתו של יעקב נחום אפשטיין שהוכיח בראיות חזקות שעל פי רוב הנוסח הצרפתי הוא הנכון.
רב סעדיה גאון בפירושו על הפסוק בדניאל (יא, לג):"ומשכילי עם יבינו לרבים ונכשלו בחרב ובלהבה בשבי ובבזה ימים" כתב שמדובר על נפילתם בחרב של ר' עקיבא ור' יהודה בן בבא בזמן מרד בר כוכבא, והלהבה היא שריפת ר' חנינא בן תרדיון, והשבי הוא ר' מאיר, והביזה מוזכרת אצל ר' ישמעאל. כל החכמים הנ"ל השתתפו במרד שנכשל, ומטרת המרד לנסות את ישראל: "לצרוף בהם" (שם פסוק לה).
כיום, רוב החוקרים כשמואל ספראי, ואהרון אופנהיימר ואף שמואל אברמסקי מחזיקים בדעה שתלמידיו של רבי עקיבא, השתתפו במרד בר כוכבא ומתו במלחמה. כך גם סברו הרב צבי יהודה קוק, ותלמידו הרב משה צבי נריה, שהביאו מקורות נוספים בתלמוד לכך שרבי עקיבא ותלמידיו תמכו ואף השתתפו במרד, ונרדפו גם לאחר שדוכא. מיעוטם של החוקרים כמו גדליה אלון סוברים כי מתו ממגפה עוד לפני המרד, ללא כל שייכות לו.
הדעה המקובלת במחקר התפרסמה משום שהתנועה הציונית אימצה דעה זו ובעקבות כך הפכה את ל"ג בעומר לחג לאומי כזכר למרד בר כוכבא.
עימותים עם הנוצרים
דוד פלוסר כותב כי הנוצרים לא ראו בעין יפה את יוזמתו של אדריאנוס לבנות את בית המקדש בירושלים והדבר אף הבהיל אותם (כפי שהדבר נשתמר באיגרת בר נבא). עלייתו המטאורית של בר כוכבא הייתה איום חמור על יסודות אמונתם, בשל הופעת טוען לגיטימי וחי לתואר מלך המשיח שנשמר בתפיסתם לישו לבדו. להערכת דוד פלוסר, רבים הצעירים שבהם נהו אחר התקווה החדשה. לכן נשתמרו אזהרות ממנהיגיהם שלא ילכו אחר בר כוכבא, ואין פלא שדבריו של אוסביוס מקיסריה כלפי המרד ובר כוכבא עוינים ביותר.
על פי מקורות נוצריים, בר כוכבא רדף והרג את הנוצרים שסירבו להתכחש לישו ולהאמין במשיחיותו שלו. כך כתב למשל הסופר יוסטינוס מרטיר זמן קצר לאחר המרד: .
גם אוסביוס מקיסריה כתב באופן דומה: . בספרות אפוקליפטית נוצרית בת התקופה, כמו חזון פטרוס, יש ייצוגים תכופים לדמות האנטיכריסט, שייתכן מאוד שהושפע מדמותו של בר-כוכבא.
אף שרוב החוקרים ראו את רדיפות הנוצרים כעניין דתי, גדליהו אלון תיאר זאת כעניין פוליטי גרידא בשל כך שהנוצרים סירבו באותה תקופה להכיר במנהיגותו של בר כוכבא ולהצטרף עם יתר אנשי יהודה לצבאו. לכן הוענשו בשל השתמטותם, כמורדים במלכות ולא בשל אמונתם או דתם.
מהלך המרד
שמאל|ממוזער|250px|מפת מרד בר כוכבא לפי שנים וחוקרים. התפשטות וצירי התקדמות של הלגיונות הרומים.
לפי שני מקורות המרד פרץ בשנה ה-16 לשלטונו של אדריאנוס.
לכן החוקרים משערים שהמרד פרץ בשנת 132 לספירה. אולם קיימת מחלוקת בין החוקרים לגבי המועד המדויק בו החלה "השנה הראשונה" לשלטונו של בר כוכבא, וההערכות שלהם נעות בין אביב לסתיו 132. לגבי מועד הסיום של המרד, לא נמצאו מסמכים המתוארכים לשנה רביעית למרד.
לדעת אייזיק הלוי (עמ' 589), אותה מקבל גם בצלאל לנדוי, ניתן לחלק את המרד לארבעה שלבים עיקריים:
השלב הראשון התאפיין במלחמת גרילה, בה הייתה יד המורדים על העליונה, והם אף הצליחו להביס כוחות תגבורת רומיים שנשלחו ליהודה מהפרובינקיות הרומיות הסמוכות. בשלב השני המשיכו כוחות המורדים לזכות בהישגים, ואף הצליחו לכבוש את ירושלים. בשלב השלישי הצליחו הרומאים לדחוק בהדרגה את כוחות המורדים לשטח מצומצם סביב ביתר, והשלב הרביעי והאחרון של המרד הוא מצור ביתר ונפילתה.
השלב הראשון
(דיו קסיוס).
בשלב הראשון של המרד כוחות המורדים השתמשו בשיטות גרילה ובהתקפות פגע וברח, תוך ניצול היכרותם עם השטח, ותוך שימוש נרחב במערכות מערות מסתור, שחלקן היו ערים תת-קרקעיות. הם הציבו מארבים לכוחות רומאים שנעו בשטח, ולעיתים אף התעמתו איתם בשטח הפתוח. בתחילה המורדים נלחמו כנגד הלגיון העשירי פרטנסיס שישב בירושלים, הביסו אותו או הטילו עליו מצור, ויש חוקרים הסוברים שאף כבשו את ירושלים. הלגיון השישי פראטה שישב בלגיו, ליד מגידו, נשלח לתגבר את חיל המצב הרומאי בירושלים וסביבתה אך נהדף. בשלב זה המורדים לחמו כנגד כוחות רומאיים בסדר גודל של כ-20 אלף חיילים. האסטרטגיה של בר כוכבא התבססה, לדעת מרדכי גיחון, על מגננה גמישה הבנויה על מערכות מערות המסתור. הכוחות שפעלו מתוכן יכלו להגיש סיוע הדדי זה לזה, והן אפשרו להם לברוח ממערת מסתור אחת לשנייה בעת הצורך.
תגבורת מהפרובינקיות הסמוכות
הצבא הרומאי ביהודה קיבל תגבורת מהפרובינקיות הסמוכות: סוריה, ערביה ומצרים.
גאיוס פובליקיוס מארקלוס, ניצב סוריה, והלגיון השלישי גאליקה שבפיקודו, והטריוס נפוס, נציב פרובינקיית ערביה והלגיון השלישי קירנאיקה הגיעו במלואם, כבר בשלבים הראשונים של המרד. ממצרים נשלח כנראה ליהודה הלגיון העשרים ושניים דיאוטריאנה. לדעת מרבית החוקרים העוסקים במרד, יש סבירות גבוהה שלגיון זה הושמד לחלוטין או ספג אבדות כבדות מאוד במהלך המרד, כאשר הותקף על ידי כוחות המורדים במהלך תנועתו לירושלים מכיוון דרום. טענה זו מסתמכת בעיקר על העובדה שהלגיון חדל להופיע ברשימת הלגיונות של הצבא הרומאי לאחר דיכוי מרד בר כוכבא (החל משנת 145 לספירה). הראיות הקיימות לגבי גורלו של הלגיון ה-22 הם נסיבתיות בלבד, ואין ראיה ממשית לכך, שהלגיון אפילו השתתף בדיכוי מרד בר כוכבא. לדעת החוקר מרדכי גיחון, בשלב זה של המרד סדר הכוחות של הרומאים שעסקו בדיכויו כבר התקרב ל-80 אלף חיילים.
הניצב הרומאי המקומי טיונוס רופוס נכשל בתפקידו, ואולי אף נהרג בזמן המרד. ייתכן כי בעקבות המצב החמור ביהודה נאלץ אף הקיסר אדריאנוס להגיע בעצמו לאזור. בכל מקרה, כוחות התגבורת שנשלחו לעזרת חיל המצב הרומאי בארץ ישראל מהפרובינקיות השכנות בשלבים הראשונים של המרד לא הצליחו לדכא את המרד, וכנראה ספגו אף הן אבדות כבדות בלחימה נגד כוחותיו של בר כוכבא.
סיוע נוכרי
(דיו קסיוס, תולדות הרומאים, ספר סט, 13, סעיפים 1–2).
אישור מסוים לדברי דיו, שהיו נוכרים שלקחו חלק במלחמה לצד היהודים, ניתן למצוא באיגרות שנמצאו במדבר יהודה. באחת מהן נזכר השם "תירסיס בר תינינוס", שלדעת יגאל ידין יכול היה להיות לא-יהודי שהצטרף אל כוחותיו של בר כוכבא. הימצאותם של שמות לא-יהודיים ברשימות שבפפירוסים, כמו "גאיוס" למשל, הוסברה על ידו גם בדבקות במטרה היהודית של אנשים שנמשכו משורות מעמד הפועלים של הערים היווניות ושל עבדים נמלטים.
השלב השני
שמאל|ממוזער|220px|משקולת עשויה עופרת נמצאה במערכת מסתור תת-קרקעית בחורבת אלים שליד בית גוברין. המשקולת שמשקלה 803 גרם, מעוטרת רוזטה, המוקפת בכתובת באלפבית עברי מרובע: . נמצאת כיום במוזיאון ישראל
250px|ממוזער|שמאל|איגרת שכתב בר כוכבא ("שמעון בן כוסבה") לישוע בן גלגולא, מפקד הרודיון בזמן המרד
תוך זמן קצר השתלטו חיילי בר כוכבא על אזורים נרחבים ביהודה. בשלב הראשון של המרד (132–133 לספירה) כוחות המורדים שלטו על שטח גדול, שהשתרע מקו עקרבא-לוד בצפון ובמערב, ועד בקעת באר שבע בדרום. כוחותיו של בר כוכבא הצליחו כנראה לכבוש גם את ירושלים, היעד העיקרי של המרד, אך ספק אם הצליחו לשקמה מחורבנה, כיוון שהיו עסוקים מדי בלחימה נגד כוחות התגבורת הרומיים. המרד התפשט גם לעבר הירדן המזרחי לאזור הפראיה היהודי.
במהלך השלבים הראשונים של המרד נקט בר כוכבא בשורת צעדים, שנועדו לחזק את שלטונו ואת מעמדו כמנהיג לגיטימי:
הכריז על עצמאות יהודה והפך למנהיג מדיני ריכוזי.
חילק את הארץ למחוזות ומינה מפקדים.
הנהיג גיוס חובה של האזרחים והעניש את המשתמטים.
הקים פקידות שעסקה בהחכרת קרקעות, שהפקיעו הרומאים ועברו לידיו.
הנפיק מטבעות עם סממנים של ריבונות ("חירות", "גאולה").
הנהיג ספירה חדשה מתחילת המרד, תארוך של המטבעות, השטרות והחוזים.
הנהיג שימוש בעברית במקום בארמית.
באותה תקופה בוצרו מקומות יישוב רבים ושוקמו חורבות (חלקם ליד מערכות המסתור), דוגמת חורבת עקד, כדי שיוכלו לעמוד מול מתקפת הנגד הצפויה של הרומאים. אדריאנוס, אשר בתחילה לא ייחס חשיבות למרד ולא הבין את עוצמתו, הבין עתה שמדובר במצב חירום, והחליט להזרים את מיטב הכוחות הרומיים מכל רחבי האימפריה לשם דיכוי המרד.
השלב השלישי
יוליוס סוורוס
(דיו קסיוס, תולדות הרומאים, סט, 13, סעיף 2)
לאחר כישלון הניסיונות לדכא את המרד ביהודה באמצעות משלוח כוחות צבא מהפרובינקיות הרומיות במזרח הקרוב, נאלץ אדריאנוס לשלוח לשם שלושה לגיונות נוספים וכחמישים יחידות עזר תחת פיקודו של יוליוס סוורוס, ששימש כנציב הרומאי בבריטניה.
סוורוס, שדיו קסיוס מתאר אותו כמצביא המוכשר ביותר של אדריאנוס, הועבר על ידיו ליהודה בשנת 134/133 לספירה, ומונה כמושל הפרובינקיה וכמפקד עליון של כוחות הצבא הרומי, שנאספו לצורך דיכוי המרד. את העברתו של יוליוס סוורוס לפרובינקיה יודיאה מפרש ורנר אק כעדות לשעת חירום ומשבר, שנגרם עקב התבוסות הקשות שנחל הצבא הרומי מידי המורדים ביהודה. על מצב החירום ניתן ללמוד מכך שאדריאנוס חרג מהנהלים הרגלים של מינוי נציבים בפרובינקיות, ומינה באופן חריג למחליפו של סוורוס בבריטניה, את פובליוס מומיוס סיסינה, שהיה חסר כל ניסיון צבאי ומונה באופן חריג לקונסול, כדי שיוכל לפקד על פרובינקיית בריטניה.
(דיו קסיוס, תולדות הרומאים, סט, 13, סעיף 3)
לפי תיאורו של דיו קסיוס, סוורוס החליט להימנע מעימות ישיר עם כוחות המורדים העיקריים, ותחת זאת ניהל נגדם מלחמת התשה. צבאו התקדם באיטיות תוך שהוא מבודד מקומות יישוב ואזורים קטנים שבשליטת המורדים ומכניע אותם בזה אחר זה, בסיוע המפקדים הבכירים שהיו תחת פיקודו, גאיוס פובליקיוס מארקלוס, נציב סוריה, והטריוס נפוס, מושל ערביה. על פי ד"ר יצחק אשל, סוורוס הפעיל יחידות פרשים קטנות, כדי להטיל טרור על האוכלוסייה האזרחית בשטח שבשליטת המורדים, באמצעות ביצוע פשיטות על כפרים יהודיים והריסתם.
העדות המופיעה במדרש מתארת אף היא אסטרטגיה דומה, במסגרתה בודד הצבא הרומאי אזורים בשליטת המורדים באמצעות הקמת רשת מחנות צבא ונקודות מבוצרות סביבם, כדי למנוע מעבר חופשי של אספקה ותגבורות מאזור אחד למשנהו, ולהרעיב את כוחות המורדים במרחב המבודד. בדרך זו השמיד סוורוס בהדרגה את כוחותיו של בר כוכבא מבלי להסתכן במערכה כוללת נגד צבאו:
(איכה רבה מה)
מחנות צבא הוקמו ללגיונות ביריחו (הלגיון ה-3), בירושלים (הלגיונות ה-5, ה-6, וה-9), בחברון ובבית גוברין (הלגיון ה-2). במהלך שנת 134 הצטמצם השטח שבשליטת המורדים לקו יריחו-בית אל-בית חורון-אמאוס בצפון עד לקו עין גדי-חברון-בית גוברין בדרום.
הכוחות הרומאיים שהשתתפו בדיכוי מרד בר כוכבא
שמאל|ממוזער|200px|כתובת שלושת הלגיונות שהתגלתה בירושלים, המתוארכת לזמן מרד בר כוכבא וכוללת את הלגיון העשירי פרטנסיס, הלגיון השני טראיאנה, והלגיון השנים עשר פולמינטה
רשימת הכוחות הרומאיים שלקחו חלק בדיכוי מרד בר כוכבא, שנערכה על בסיס מקורות אפיגרפיים (מצבות וכתובות הנצחה, נקודות ציון דיפלומות צבאיות רומיות), יכולה לעזור להערכה זהירה של היקפם. הצבא הרומאי של המאה השנייה הורכב מלגיונות שכל אחד מהם כלל כ-5,200 לגיונרים, וכן כוחות עזר - פרשים וחיל רגלים קל - שמנו 450 עד 840 חיילים נוספים.
בלחימה השתתפו כוחות מאחד עשר או משנים עשר לגיונות, עליהם נוספו למעלה משלושים יחידות עזר, שחלקן הובאו מבריטניה. במקרה של הלגיונות שהוזכרו בכתובות, לא ניתן לקבוע בוודאות האם הלגיון כולו השתתף בדיכוי המרד, או רק יחידות משנה מתוכו. למרות זאת, העדויות מצביעות על כך, שקיימת סבירות גבוהה לכך ששבעה לגיונות לפחות - הלגיון העשירי פרטנסיס, הלגיון השישי פראטה שהוצבו ביהודה, הלגיון העשרים ושניים דיאוטריאנה והלגיון השני טראיאנה שהגיעו ממצרים, הלגיון השלישי גאליקה שהגיע מסוריה, הלגיון השלישי קירנאיקה שהגיע מ'ערביה', וכן הלגיון העשירי גמינה, שהגיע מארצות הדנובה - השתתפו במלואם בדיכוי מרד בר כוכבא. יחידות מארבעה או חמישה לגיונות נוספים - ביניהם הלגיון האחד-עשר קלאודיה, הלגיון השנים עשר פולמינטה, הלגיון החמישי מקדוניקה, הלגיון הרביעי פלבי פליקס, והלגיון התשיעי היספנה - השתתפו אף הם בלחימה.
היקף הכוחות שהופעלו במסגרת דיכוי המרד, שייתכן שהגיעו עד לכדי שליש מכלל הכוח הצבאי של האימפריה הרומית (שמנה 28 לגיונות), לעומת המרד הגדול שאותו הצליחו הרומאים לדכא באמצעות ארבעה לגיונות בלבד, מלמד על היקפו ועוצמתו של המרד ועל יכולות הלחימה של כוחות המורדים.
השלב הרביעי
(אוסביוס).
עד ראשית שנת 135 לספירה הצטמצם האזור שבשליטת כוחות המורדים לתחום שבין ירושלים לבין ביתר, והוכשרה הקרקע לקרב ההכרעה ולחיסולו הסופי של המרד היהודי.
המצור על ביתר
שמאל|ממוזער|250px|כתובת בלטינית, המזכירה את הלגיון החמישי מקדוניקה ואת הלגיון האחד-עשר קלאודיה, שנמצאה ליד המעין בביתר
שמאל|ממוזער|250px|ח'רבת אליהוד ליד הכפר בתיר - מקומה של ביתר הקדומה
העיר ביתר נבחרה לשמש כמבצר המרכזי של בר כוכבא וכמטהו עקב קרבתה לירושלים, הטופוגרפיה המיוחדת שלה, המעיינות הרבים המצויים בקרבתה, והקלות היחסית שבה ניתן להגן עליה. חפירות שנערכו בביתר חשפו ביצורים אשר נבנו, ככל הנראה, על ידי כוחותיו של בר כוכבא.
הקרב המשמעותי האחרון של המרד התחולל, על פי כל העדויות, במבצר זה, ששימש כבירתו של בן כוסבא. מערך המצור הרומאי, בדומה למצור שהטיל הלגיון העשירי על מצדה במהלך דיכוי המרד הגדול בשנת 73/74, היה מורכב כנראה מחמישה מחנות צבא ומסוללה באורך ארבעה קילומטרים שחיברה ביניהם, שכיתרה את העיר וניתקה את ביתר מסביבתה.
הרומאים בנו דייק מסביב לביתר, הטילו עליה מצור כבד, וניתקו אותה מאספקת המים. הדייק שכלל גם עמדות ירי כנראה בצד הדרום מערבי (שולטן וציקרמן). אורך הדייק היה מעל 4,000 מטר - יותר מהדייק של מצדה. ניתן להניח שבנוסף לחומת האבן ששרידיה נשתמרו בשטח, כללה מערכת הדייק אלמנטים נוספים, המוכרים הן מן הספרות הרומאית והן מן הספרות התלמודית כדוגמת מכשולים שונים, ועוד. על טיב הדייק ומשמרות הפיטרול הרומיים סביב ביתר, מרמזים דברי התוספתא (יבמות יד, ח):
"מעשה בששים בני אדם שירדו לכרכום (כרכום באה מהמילה הלטינית circumvallation "דייק") ביתר, ולא עלה (חזר) אחד מהם, ובא מעשה לפני חכמים והשיאו נשותיהם".
כלומר שאלת העגינות כלל לא עמדה על הפרק: מי שניסה לברוח נכשל והומת. יש הסוברים שמספרם הרב של האנשים, שנראה כמו יחידה צבאית, לא מתאר ניסיון הסתננות אלא מתקפה צבאית של לוחמי בר כוכבא על מחנה הרומאים, ואת חוסר התוחלת שבדבר.
חוקרים מעריכים שהכוח הרומאי שהשתתף במצור כלל כ-12,000 איש, מתוכם 8,000 איש שהשתתפו ישירות בלחימה. כתובת לטינית שנמצאה ליד המעיין בביתר מזכירה את הלגיון החמישי מקדוניה והלגיון האחד-עשר קלאודיה. מאחר ששני הלגיונות האלה היו מוצבים בדאקיה זמן קצר לפני מרד בר כוכבא, בתקופת שלטונו של טראיאנוס, נראה כי יחידות משני לגיונות אלה הובאו לעזרה בדיכוי מרד בר כוכבא והוצבו כחיל מצב בביתר, לאחר כיבושה. בנוסף ללגיונות אלו היו גם יחידות עזר לא ידועות.
נפילת ביתר
לבסוף, לאחר מצור ממושך, פרצו הרומאים לעיר וטבחו בכל מי שנמצא בה.
על נפילת ביתר מספר אוסביוס מקיסריה, כשהוא נסמך על אריסטון איש פחל , סופר נוצרי מהמאה ה-2:
.
הירונימוס, מציין כי ביתר נכבשה בחודש אוגוסט, בדומה למסורת המוכרת במשנה שביתר נכבשה בתשעה באב.
על פי הירושלמי, נפלה ביתר בעקבות פעולת חתרנית של בוגד. רבי אלעזר המודעי אחד מהתנאים של התקופה, שהיה מנהיגם הרוחני של הנצורים בביתר היה שרוי בצום ובתענית, והיה ידוע כי כל עוד עומדת לנצורים זכותו של רבי אלעזר, הרי שהעיר לא תיפול. כותי (שומרוני) אחד שחדר לעיר בשליחות הרומאים, הצליח להחשיד את רבי אלעזר, בכך שהוא מתכוון למסור את העיר לאויב, ובר כוכבא שהאמין לו, לאחר שחקר את רבי אלעזר, בעט בו והרגו. בשל מעשה זה נפסקה ההגנה האלוהית על העיר, והתאפשר לאדריאנוס לכבשה. על פי המסורת נפלה ביתר ביום תשעה באב המועד לפורענות, הוא היום שבו חרב בית המקדש הראשון ובית המקדש השני.
חוקרים כבר העירו על מוטיב השומרוני המסכסך שחוזר על עצמו באגדות חז"ל, השומרונים שהואשמו בידי ידי חז"ל בגרימת המרד בכך שסכסכו בין אדריאנוס ליהודים, מואשמים גם כאן בהבאת המפלה, בכך שסכסכו בין המנהיג הדתי לבין בר כוכבא.
תיאור ציורי ומזעזע על חורבן ביתר, שגם בו יש מסר של כישלון בשל חטא, מביאים שני התלמודים:
. (איכה רבתי ב'; ירושלמי תענית ד; גיטין נ"ז נ"ח)
מותו של בר כוכבא
(אוסביוס).
על פי מספר מסורות חז"ל, בר כוכבא עצמו לא מת מידי הרומאים, אלא מת בידי נחש, כעונש מאלוהים, אך גם ביטא את עצמתו, שלא היה אפשר שימות בידי אדם. היה זה בשל יהירותו כלפי שמיים וגאוותו האישית המופרזת. ז'אנר כזה נפוץ בתרבות ההלניסטית והרומית ועשוי להציג תמיכה נוספת להסתייגות החכמים מהמרד וממחוללו. כעונש, מגיני ביתר לא הובאו לקבורה במשך מספר שנים. היהדות מציינת את יום ט"ו באב, כיום בו הרשו הרומאים לקבור את הרוגי ביתר, שלוש שנים לאחר מותם.
בריחת פליטים למערות המפלט
שמאל|ממוזער|250px|מערות מורבעת בנחל דרגה, שימשו למפלט של המורדים
לאחר נפילת ביתר וסיום המלחמה בסתיו 135, נמלטו פליטים יהודים – בעיקר מפקדי צבא, פקידים ובני משפחותיהם – למערות מפלט, אלו הן מערות טבעיות מחוץ לכפרים ביהודה. הירונימוס מדווח כי "תושבי יהודה היו נתונים בחרדה כה גדולה עד כי הם, יחד עם נשותיהם, ילדיהם, הזהב והכסף שלהם, בהם נתנו מבטחם, נותרו במנהרות תת-קרקעיות ומערות עמוקות". נכון ל-2010, התגלו למעלה משלושים מערות מפלט מתקופת סוף מרד בר כוכבא, חלקן ממוקמות במצוקים התלולים לאורך נחלי מדבר יהודה. מחקרים חדשים מלמדים כי תפוצתן של מערות המפלט, נרחבת בהרבה ממה שהיה ידוע בשנות החמישים והשישים, בעקבות הסקרים והחפירות שנעשו באותה עת בגזרת ים המלח. מאז שנות ה-80 של המאה ה-20, התגלו שרידים משלהי מרד בר-כוכבא הן במערות באזור יריחו, והן בחלקו המערבי העליון של מדבר יהודה, בקרבת יישובי ספר המדבר.
על פי הצעה של חוקרים מהאוניברסיטה העברית יש לחלק תקופה זו לשני שלבים עיקריים, שלב ראשון התקדמות הרומאים באזור, החרבתם של יישובי בקעת ים המלח, השתלטות על נקודות שולטות ועל מערכות הדרכים. בשלב זה ברחו המורדים למערות והתחילו מלחמת גרילה באזור. בשלב השני הידקו הרומאים את כיתור מערות המפלט והוקמה מערכת מצור שכללה סלילת דרכים כמו מעלה האיסיים. מערות נגישות נכבשו בקלות, אך לא כל המערות אותרו. הלגיון שפעל באזור בסוף המרד, היה הלגיון השלישי קירנאיקה. ועל פי השערת החוקרים, המורדים לא הגיעו למערות בסוף המרד אלא בשלב מוקדם יותר, כבר באביב 135.
על האווירה של גודש המתיחות והחרדה הקשה שאחזה בנמלטים מספר התלמוד הבבלי (שבת ס ע"א) כדלקמן:
"לא יצא האיש בסנדל המסומר (בשבת) ... סנדל המסומר, מאי טעמא? (מה טעמו של האיסור) אמר שמואל: שלפי (שלהי) הגזירה (המרד) היו, והיו נחבאין במערה ואמרו: 'הנכנס ייכנס והיוצא אל יצא!'. נהפך סנדלו של אחד מהן (בכניסה/ביציאה מהמערה) כסבורין הם אחד מהן יצא וראוהו אויבים (רומאים), ועכשיו באין עליהן (על הנחבאים). דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהם אויבים ...".
ייאושם של אלה מקבל אולי תהודה באגדה באיכה רבה, שתרגום מעובד שלה מובא כאן: "יהודים אלה אשר היו מתחבאים [במערות] אכלו את בשרם של אחיהם המתים. מדי יום הסתכן אחד מהם והביא את הגופות אליהם, אותן אכלו. יום אחד אמרו, "ייצא אחד מאיתנו, ואם ימצא משהו – שיביאו ויהיה עלינו לאוכלו". כאשר יצא החוצה, מצא את גופתו של אביו המת, אותה קבר וסימן את הנקודה. הוא חזר ודיווח כי לא מצא דבר. מכיוון שכך, נשלח אדם שני לנסות ולמצוא אוכל. הוא חפר החוצה את הגופה שהוחבאה על ידי הראשון, והביאה אל המחנה. כאשר גילה כי אכל מגופתו של אביו בכה הבן: "אוי לו לאותו האיש, שאכל מבשר אביו".
המבצעים הצבאיים האחרונים התנהלו עדיין במהלך ספטמבר ואוקטובר 135. אולם המרד דוכא סופית רק בשנת 136.
במערות הבר-כוכבאיות התגלו ממצאים שונים בני הזמן הנדון ובהם כלי חרס, כלי זכוכית, כלי אבן, אריגים, כלי נשק, מטבעות כסף וברונזה. הממצאים החשובים ביותר, נמצאו במערת האיגרות, הנחשבת למערת המפלט העשירה ביותר שהתגלתה במדבר יהודה, ובה נחשפו תעודות כתובות על גבי פפירוס אשר חלקם נשלחו מבר כוכבא למפקדי המרד בעין גדי.
תוצאות המרד
גורל יהודי ארץ ישראל
למרד בר כוכבא נודעו השלכות הרסניות עבור היישוב היהודי בארץ ישראל, שהיו חמורות בהרבה מזה של המרד הגדול. במהלך המרד, אזור יהודה ספג חורבן כולל, ולמעט אזורים מעטים, רוקן למעשה מיושביו. לצד המספר הגדול של ההרוגים, יהודים רבים נפלו בשבי ונמכרו לעבדות בכל רחבי האימפריה הרומית, ואחרים גורשו מאדמתם. חלק מהחוקרים מתארים את הדיכוי הרומי של המרד ואת המדיניות שהפעילו לאחריו כרצח עם. לאחר המרד הפך הגליל למרכז הרוחני, התרבותי והדמוגרפי של היישוב היהודי בארץ, וכן נותרו קהילות יהודיות באזור דרום הר חברון, עין גדי, לוד ומישור החוף.
קליין מעיר כי אדריאנוס אימץ ביהודה את מדיניות הדיכוי של טראיאנוס, במרד שהתרחש בדקיה (מצפון לדנובה), וגרם לאבדות כבדות לרומאים. טראיאנוס נקט שם באכזריות רבה: המקדשים נהרסו, האליטה חוסלה, רוב התושבים נרצחו, מאלו שנותרו נמכרו רבים לעבדות, ואוכלוסייה זרה הובאה ליישב מחדש את האזור, כך שהדאקים הפכו למיעוט קטן בארצם.
חורבן היישוב
על גורל המרד נשתמרה בידינו עדותו של ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס:
.
את תיאורו של דיו קסיוס, ש"אך מעטים שרדו במרד", מאמצים גם חוקרים מודרניים מסוימים, לפיהם היישוב היהודי "נכחד".
אף על פי שהמספר בו נוקב דיו קסיוס, של 985 כפרים שנהרסו במהלך המלחמה, אינו מבוסס חיצונית, עדיין תיאורו על חורבן של הארץ נראה אמין. כל הכפרים ששרידיהם נחפרו עד כה באזור יהודה – נהרסו בעקבות מרד בר כוכבא, ועד היום לא נמצא אפילו כפר אחד שלא חרב במרד זה. ממצא זה תומך ברושם כי בעקבות המלחמה ספג האזור חורבן כולל. מקורות היסטוריים מציינים את מספרם הגדול של השבויים שנמכרו לעבדות בפרובינקיה ונשלחו למקומות שונים באימפריה.
ישנן הערכות כי מספר היהודים בארץ טרום המרד עמד על כמעט מיליון וחצי, כשלאחריו היו היהודים בארץ רק 700,000 במספר, כאשר משיעור זה הופחת גם מספר היהודים שנלקחו כעבדים לרומא.
במדרש ובתלמוד מצוי תיאור של החורבן במילים קשות ביותר (אם כי לא ברור מה מקור הדברים, והאם הם היסטוריים או אגדתיים. התלמוד הועלה על הכתב לפי השערת החוקרים סביב שנת 600 לספירה, ומדרש איכה רבה חובר לפי השערתם בתקופת הגאונים (המאה ה-7):
סחר עבדים
לפי עדות מכרוניקון פסחלה, שנכתב במאה ה-7, אך התבסס על מקורות קדומים בני התקופה שאבדו: "שבויים יהודיים נמכרו במחיר מנת מזון אחת של סוס". נתון זה מלמד, לדעת החוקרים, על הצפת שוק העבדים בהמוני עבדים יהודים חדשים. לפי הערכה אחת - מספר השבויים שנמכרו לעבדות בעקבות דיכוי המרד עלה בהרבה על 100,000 איש.
גירוש
הסופר הנוצרי יוסטינוס מרטיר, מתקופת המרד, כותב בחיבורו "דיאלוג עם טריפון היהודי" , שחובר שנים ספורות לאחר המרד, כי "היהודים גורשו (או "נושלו") בעקבות תבוסתם במלחמה" וכך גם מתארים אוסביוס והירונימוס.
לדברי אוסביוס:
.
על פי מנחם מור, יהודים גורשו מכמה אזורים בחבל יהודה, בהם מחוזות גופנה, עקרבה והרודיון.
ממצאים אמנותיים, אפיגרפיים ונומיסמטיים מיהודה שלאחר המרד, להערכתו של קליין, מצביעים על כך שהשלטונות הרומאים יישבו את האזור באוכלוסייה מעורבת, בהם משוחררי הצבא הרומי ומהגרים ממערב האימפריה, שהתיישבו באיליה קפיטולינה וסביבותיה, בבירות המחוזיות ולאורך הדרכים הראשיות. אליהם הצטרפו מהגרים ממישור החוף ומפרובינקיות שכנות כגון סוריה, פיניקיה וערביה, שהתיישבו בעיקר בחבלי הארץ הכפריים של יהודה.Klein, E. (2010), “The Origins of the Rural Settlers in Judean Mountains and Foothills during the Late Roman Period”, In: E. Baruch., A. Levy-Reifer and A. Faust (eds.), New Studies on Jerusalem, Vol. 16, Ramat-Gan, pp. 321-350 (Hebrew).קליין, א' (2011). היבטים בתרבות החומרית של יהודה הכפרית בתקופה הרומית המאוחרת (135–324 לסה"נ). עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן. עמ' 314–315. (Hebrew)
שינוי שמה של הפרובינקיה
שמה של פרובינקיית "יהודה" הוחלף לפרובינקיית "סוריה פלשתינה". אף על פי ששינויי שמות מסוג זה התרחשו גם במקומות אחרים, מעולם לפני או אחרי המרד לא נמחק שמה של אומה כתוצאה ממרידה.
נתן שור מעיר כי לגזירה זו השפעה מרחיקת לכת עד ימינו, כאשר התנועות הערביות הפלסטיניות מתבססות עליה. כלומר הגזירה לבטל את השם יהודה מחבל ארץ זה ולהחליפו בשם פלשתינה, מהווה בסיס לתנועות הערביות לטעון שהם הפלסטינים ושייכים לחבל ארץ זה.
גזירות השמד
בספרות הרבנית מדווח שלאחר המרד, כאמצעי של הענשה והרתעה, הטיל הקיסר אדריאנוס גזירות שמד שאסרו על קיום מצוות. הגמרא כותבת שנאסרו שמירת שבת וטבילה, אכילת מצה, ברית מילה, לימוד תורה ברבים, וקיום בתי מדרש ללימוד תלמידים, סמיכת זקנים, וקיום בתי דין, התכנסות בבתי כנסת, קריאת התורה ומגילת אסתר, אמירת קריאת שמע, תליית מזוזה, תרומות ומעשרות, בניית סוכה, נטילת לולב, הדלקת נרות חנוכה, דיני שמיטה, תקיעה בשופר, הנחת תפילין ולבישת ציצית.
מסופר שמי שעבר על איסורים אלו לרוב הוצא להורג. העיר האלילית איליה קפיטולינה נבנתה על חורבות ירושלים, ובכך הוגשמה התוכנית שגרמה למרד מלכתחילה, שעוכבה בשל המרד. מתקופה זו מגיע סיפורם של עשרת הרוגי מלכות. דפוס מעניין של הגזירות שבניגוד לגזרות אנטיוכוס אפיפנס שכפה על היהודים לעבור על מצוות דתם, כמו לעבוד אלילים, לאכול חזיר ולהפר את הצומות, גזרות אדריאנוס כוונו בעיקר כנגד מצוות עשה, והוא לא ניסה כלל לכפות על היהודים, לפעול בניגוד לאמונתם.
על פי החוקר משה דוד הר מכיוון שהגזרות כוונו למצוות עשה ולא למצוות לא תעשה, מטרת הגזרות הייתה דתית, והן נועדו על מנת לחסל את היהדות, לאחר ניסיונות שלא צלחו לקרב את היהודים. יוזם הגזרות היה הקיסר עצמו, שבעקבות אי ההצלחה לקרב את היהודים להלכי הרוח הרומיים, החליט להכריז על מלחמת חורמה בדת היהודית השנואה. לעומתו טוען החוקר גדליהו אלון כי מטרת הגזרות הייתה לפגוע בקיום הלאומי של היהודים בארץ-ישראל, והיא הייתה גזירה מקומית של הנציב. טענה זו הוא מבוססת על גזירת האיסור על הסמיכה, שהיא ביטוי לביטולם של בתי הדינים היהודיים.
פטר שפר פקפק בכלל באמיתות הדיווחים על הטלת הגזרות, שכן הדיווחים עליהן הולכים ונעשים חמורים ככל שהמקור בגמרא מאוחר יותר ורחוק יותר ממועדן לכאורה. הוא העריך שמלבד האיסור על מילה, שהיה קיים עוד קודם, יתר הגזרות הן בדיה מאוחרת.
החשיבות שייחסו הרומאים לדיכוי המרד והאבדות שהם ספגו במהלכו
שמאל|ממוזער|200px|כתובת המוקדשת לקיסר אדריאנוס על ידי הסנאט הרומאי לכבוד ניצחונו ודיכוי מרד בר כוכבא. הכתובת נמצאת כיום במוזיאון ישראל
|250px|ממוזער|200px|פסל של הקיסר אדריאנוס שהוצב בתל שלם לציון דיכוי מרד בר כוכבא, מוזיאון ישראל
נראה כי גם הרומאים ספגו אבדות קשות במהלך דיכוי מרד בר כוכבא, שכן לפי דיו קסיוס, בדיווח ששלח הקיסר אדריאנוס לסנאט לאחר דיכוי המרד, הוא נמנע מלהשתמש בנוסח המקובל "אם לכם ולבניכם שלום, טוב הדבר, שכן גם לקיסר ולצבאותיו שלום". החשיבות שייחסו הרומאים לדיכוי המרד משתקפת בעובדה שאדריאנוס נטל לעצמו את התואר אימפרטור בפעם השנייה בשנת 136 לספירה, מיד לאחר השלמת דיכוי המרד והכיבוש מחדש של יהודה, ושהאחרון שלח את המפקדים הצבאיים הטובים ביותר שעמדו לרשותו ליהודה לפקד על הכוחות שהשתתפו בדיכוי המרד היהודי.
אותות הטריומף האחרונים הוענקו בתקופת אדריאנוס. מאחר שרק אימפרטור היה יכול להעניק אות טריומף, הוא קיבל את תואר האימפרטור פעם נוספת (imperator II) בשנת 136. שלושת מקבלי האות שהיה אות הכבוד הצבאי הרומאי העליון - בתקופת אדריאנוס קשורים לדיכוי מרד בר כוכבא: יוליוס סוורוס מושל בריטניה, גאיוס פובליקיוס מארקלוס מושל סוריה, והטריוס נפוס מושל ערביה. שלושתם קיבלו את אות הטריומף על חלקם בדיכוי מרד בר כוכבא, אירוע חסר תקדים בתקופת הקיסרות הרומית.
שרידיה של כתובת, שהייתה חלק מקשת ניצחון בגובה עשרה מטרים, אשר הוקדשה לאדריאנוס בעקבות הכרזתו השנייה כאימפרטור, התגלתה שנים-עשר קילומטרים מדרום לבית שאן, ליד מחנה הלגיון השישי פראטה בתל שלם. לכתובת שלוש שורות החקוקות באיכות יוצאת מהכלל. לממדי האותיות הגדולות (41 ס"מ) אין אח ורע במזרח (להוציא אותיות מספר מפטרה ללא הקשר ברור), ובמערב יש להזכיר את הפנתיאון ברומא למשל. רוחבה של הכתובת הוא כ-11 מטרים וגובהה כ-1.30 מטרים.
שמאל|ממוזער|250px|כתובת הקדשה לקיסר אדריאנוס מהסנאט הרומאי לכבוד ניצחונו ודיכוי מרד בר כוכבא, הכתובת נמצאה בגבעת הקפיטלום ברומא. כדאי לשים לתוכן "שעמד בלחץ הלחימה של האויב, גבר עם צבאו על כוח אדיר,"
כתובת באורך של כ-2 מטר או יותר שהתגלתה ברומא, הוקדשה מהסנאט והעם הרומאי (SPQR) לקיסר אדריאנוס לציון החזרת השלטון הרומי על הפרובינקיה סוריה פלשתינה. ממדיה ולשונה של הכתובת מעידים על כך, שהיא נכתבה ככל הנראה על שער ניצחון קטן או על בסיס של פסל לכבוד אדריאנוס לרגל סיום המלחמה הקשה כנגד המורדים היהודיים בהנהגת שמעון בר כוסבא והכרזת הסנט על ניצחונו של אדריאנוס בשנת 136.
ליד הכתובת היה בסיס לפסל, בדומה לכתובת מתל שלם. הכתובת התגלתה בגבעת הקפיטול, ליד מקדש אספסינוס. החוקר ואק טוען כי הדבר מצביע אולי על ניסיון לקשור את הניצחון במרד בר כוכבא לניצחונו של אספסינוס על המורדים היהודיים בתקופת המרד הגדול. כתובת נוספת שהוזכרה לעיל, נמצאה באותו האזור וקשורה לפעילות הצי בלחימה, יכולה להיות מוקדשת לקיסר או למפקד צבאי בכיר.
על חומרת האבדות שספג הצבא הרומי במהלך דיכוי מרד בר כוכבא, ניתן אולי ללמוד מתוך מכתב שכתב הרטוריקן מרקוס קורנליוס פרונטו לקיסר מרקוס אורליוס בשנת 162 לספירה (פחות מ-30 שנה לאחר המרד), בו הוא ניסה לנחם את האחרון על תבוסת הצבא הרומי במלחמה נגד הפרתים בארמניה. לצורך זה הוא הזכיר לקיסר כישלונות צבאיים אחרים של האימפריה הרומית, כולל האבדות הכבדות שספג הצבא הרומאי במרד בר כוכבא: "תחת שלטון סבך אדריאנוס, מה רב מספר החיילים שנהרגו על ידי היהודים".
המשך הקיום היהודי בארץ ישראל
על אף המצב הקשה ששרר לאחר המרד, והחורבן הכמעט מוחלט של חבל יהודה, לא היה זה סופו של הקיום היהודי בארץ ישראל. הגליל זכה לבכורה והפך למרכז התרבותי, הדמוגרפי והרוחני של היישוב היהודי בארץ. קהילות יהודיות המשיכו להתקיים גם בדרום הר חברון ("דרומא"), בעין גדי, בלוד ובמישור החוף. ההנהגה, שהתבססה ביבנה לאחר חורבן ירושלים במרד הגדול, נדדה גם היא אל הגליל, ועברה בין אושא, שפרעם, בית שערים, ציפורי וטבריה, מקומות בהן קהילות יהודיות בעלות חיוניות וכוח המשיכו במפעל של כתיבת המשנה והתלמוד.
למרד הייתה השפעה משמעותית גם על השפה העברית. מאחר שבגליל לא הייתה מדוברת השפה העברית, הביא השינוי הדמוגרפי לכך שמעמדה של השפה פחת והלך, עד שכשני דורות לאחר המרד כמעט שחדלה העברית לשמש כשפה מדוברת.
גם לאחר מרד בר כוכבא היו מרידות שונות של יהודים בארץ ישראל ובבל. אפילו בראשית המאה ה-12 עוד היו יהודים שגילו התנגדות חמושה ולוחמתית כנגד הצלבנים כפי שהיה בעיר חיפה.
ייתכן שלאחר המרד, העם היהודי נעשה למיעוט בארצו. מנגד, ישנם חוקרים הסבורים שעל אף החורבן המקיף, בארץ ישראל עוד נותר רוב יהודי, וזה הפך למיעוט רק לאחר התנצרות האימפריה הרומית במאה הרביעית לסה"נ. בתקופה הביזנטית אירעה ירידה של יהודים מן הארץ שהצטרפו אל קהילות פורחות בתפוצות (בראשן הקהילה היהודית בבבל), צליינים נוצרים התיישבו במקומות שונים בארץ בעידוד השלטונות הביזנטיים, וכן אירע תהליך התנצרות הדרגתי של חלק מיושבי הארץ.David Goodblatt, 'The political and social history of the Jewish community in the Land of Israel,' in William David Davies, Louis Finkelstein, Steven T. Katz (eds.) The Cambridge History of Judaism: Volume 4, The Late Roman-Rabbinic Period, Cambridge University Press, 2006 pp.404-430, p.406.
התייחסות ההנהגה הרבנית לאחר מרד בר כוכבא
לאחר החורבן הגדול שהמיט המרד על ארץ יהודה ומחיקת שם העם ועיר הבירה שלו בידי הרומאים, עמלו חכמי ישראל לשקם את התרבות היהודית שאוימה מאוד בעקבות הגזרות. הם היו צריכים לפעול במקביל, גם להגן על הדת מפני הרדיפה של הרומאים, וגם למנוע ממרידות נוספות להתרחש.
עומק המשבר
רבן שמעון בן גמליאל, נשיא הסנהדרין, שעמל על שיקום ואיחוד עם ישראל, העיד בתלמוד על עומק החורבן שאליו נקלעה היהדות בארץ ישראל: .
מסופר בתלמוד שכאשר רבי יהודה הנשיא היה דורש בענייני מרד בר כוכבא, היה מקצר מפני שעוד היו בדורו זקנים שחוו על בשרם את התקופה הנוראה. רק בדורו של רבי יוחנן מסופר עליו שכבר היה דורש על כך באריכות.
לאחר מרד זה, שכונה "פולמוס אחרון", גזרו חז"ל לאות אבלות על חופת חתנים, ועל כלה שלא תצא באפיריון (אם כי חכמים חלקו על הגזרה השנייה) (תוספתא, סוטה ט"ו ט').
ההתייחסות לגזרות
בניגוד לגזירות השמד שהטיל אנטיוכוס הרביעי שעוררו את מרד החשמונאים, גזירות אלו נגזרו לאחר מפלה נוראה של ישראל במרד בר כוכבא, והיהודים שספגו מכה אנושה, הבינו כי לא יוכלו לפרוק את הגזירות בכוח הזרוע, והם צריכים לעשות ככל יכולתם, כדי לסכל את הרצון לעקור את היהדות, בשעה קשה זו שכונתה בפיהם "שעת הסכנה".
החכמים נקטו בשלוש דרכי תגובה לגזרות.
סירוב לציית לגזירות בגלוי, ונכונות למות על קידוש ה'. זו הייתה דרכם של עשרת הרוגי מלכות, ששובחו בתלמוד בדורות שלאחר מכן.
השלמה חיצונית עם גזירות הדת, וקיום המצוות בסתר, או בשינוי מסוים. ואף הכחשת קיום המצוות. אלו הסתמכו על הפסוק - "וחי בהם". ונראה שהם ראו היתר לעצמם, כיוון שדובר בביטול מצוות עשה בעיקר.
נכונות למסור את הנפש רק אם מחייבים לעבודה זרה בפומבי, כדין יהרג ואל יעבור.
אף שהגזרות הותירו רושם רב על היהדות, הן לא נמשכו שנים רבות. לאחר מותו של אדריאנוס, על פי הבבלי בתענית, רבי יהודה בן שמוע וחבריו ערכו הפגנה בלילה ברומי, והצליחו לבטל את הגזירות.
חינוך לעתיד
חז"ל גם פעלו מבחינה תרבותית, חינוכית ודתית שמרידות נוספות לא יתרחשו.
הם גיבשו עמדה ההופכת את החזון הלאומי-משיחי לחזון רחוק של אחרית הימים. ויצרו מערכת של התחייבויות פוליטיות כאיסור הלכתי, הידועות בשם "שלוש השבועות", שהשלימו עם כוח השלטון המושל בארץ ("לא למרוד באומות"), אסרו על שימוש בכוח לשחרור לאומי ("לא לעלות בחומה"), ואסרו לנסות להביא את הגאולה טרם זמנה ("לא לדחוק את הקץ").
.
מנהגי אבלות בימי ספירת העומר שנקבעו בעקבות האסונות שבתקופה זו, אולי היוו תזכורת תמידית לדורות הבאים על הסכנה שבמרד.
ראו גם
מערכות המסתור של בר כוכבא
מערות מפלט
משקולות בר כוכבא
לקריאה נוספת
למרד בר כוכבא לא קמו היסטוריונים יהודים כמו במרד החשמונאים והמרד הגדול. המקורות העיקריים הם היסטוריונים חיצוניים שכתבו על המרד מבחוץ, בצמצום וקיצור. בספרות חז"ל יש שבבי מידע, ויש גם לא מעט ממצאים ארכאולוגיים של תעודות ומטבעות מתקופתו, ועדיין רב בו הנסתר על הנגלה, במיוחד לגבי המניעים, הכוחות, הטקטיקות ומהלכי המרד. וישנן לא מעט שאלות לא פתורות שמסתפקים בהן החוקרים.
מקורות עתיקים
דיו קסיוס, ההיסטוריה הרומית, ספר 69, פרק 12 עד פרק 14, סעיף 3; פרק 15, סעיף 1. תרגם לעברית בנימין איזק, אצל אהרן אופנהיימר, "מרד בר־כוכבא: ייחודו ומחקרו", בתוך: א' אופנהיימר (עורך), מרד בר־כוכבא: לקט מאמרים, ירושלים תש"ם, עמ' 12, 17, 19–20.
אוסביוס מקיסריה, תולדות הכנסייה, ספר ד, פרקים 6-5; פרק 8, סעיף 4
היסטוריה אוגוסטה: חיי הדריאנוס. תרגם מרומית וצירף מבואות, הערות ונספחות דוד גולן. ירושלים, הוצאת אקדמון, 1989 . פרק 5, סעיף 2; פרק 14, סעיף 2
תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, דף כד א - ב
איכה רבה ב, ד ועוד.
מקורות מודרניים
שמואל ייבין, מלחמת בר־כוכבא, מוסד ביאליק, ירושלים, תש"ו 1946.
גדליהו אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, פרקים א' - ב', 1970
יגאל ידין, החיפושים אחר בר כוכבא, ירושלים 1971
אהרן אופנהיימר, מרד בר כוכבא, יד יצחק בן-צבי, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 1980
אהרן אופנהיימר ואוריאל רפפורט (עורכים), מרד בר כוכבא מחקרים חדשים, ירושלים, תשמ"ד
מנחם מור, הצבא הרומי בפרובינקיה יודיאה בשנים 132–135 לסה"נ, בתוך: יוון ורומא בארץ-ישראל, 1989, עמ' 98–130
מנחם מור, מרד בר כוכבא, עוצמתו והיקפו, יד יצחק בן-צבי, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 1991
מנחם מור, עוצמתו והיקפו של מרד בר-כוכבא: עיון מחודש, בתוך: לאוריאל, תשס"ו, 57-84, 2005
עמוס קלונר ובועז זיסו 'מערכות המסתור בארץ יהודה: עדכון ארכאולוגי וגאוגרפי של השתרעות מלחמת בר-כוכבא', לאוריאל, תשס"ו-2005, עמ' 125–147
חנן אשל ודוד עמית (עורכים), מערות המפלט מתקופת בר-כוכבא, 1998
חנן אשל, "חרבה ביתר ונחרשה העיר": ירושלים, אליה קפיטולינה ומרד בר כוכבא, ארץ-ישראל, כ"ח, תשס"ח-2007, עמ' 21–28
Peter Schäfer (editor), Bar Kokhba reconsidered, Tübingen: Mohr: 2003
Menahem Mor, The Second Jewish Revolt - The Bar Kokhba War, 132-136 CE, Brill 2016
מאמרים
דוד פלוסר, מרד בר כוכבא ותוצאותיו, מחניים, נ"ט, תשכ"א, באתר דעת
שמואל אברמסקי, מרד בר כוכבא לאור הגלויים האחרונים, מחניים, נ"ט, תשכ"א, באתר דעת
בצלאל לנדוי, מלחמת בר כוכבא בראי הדורות, מחניים, נ"ט, תשכ"א, באתר דעת
אמיר משיח, האתוס היהודי ותאוריית ההזדמנות בתקופת המרידות הגדולות בשלהי בית שני, מראה 7 (2012), 49-23
שלמה גורן, מלכותו של בר כוזיבא לאור הממצאים האחרונים במדבר יהודה, מחניים, נ"ט, תשכ"א, באתר דעת
[מאמר ביקורת על הספר]
יובל פרג'ון, לוחמה חתרנית במרד בר-כוכבא, באתר מערכות
ד"ר טל טובי, לוחמה נגד התקוממות - המודל הרומאי, באתר מערכות
פרופ' יגאל ידין, מרד בר כוכבה ותוצאותיו, מבפנים, התנועה הקיבוצית המאוחדת, כרך מו 1–2, באתר דעת
רפאל פלדמן, "מרד בר כוכבא - כרונולוגיה חדשה", חצי גבורים - פליטת סופרים י (תשע"ז)
Eck Werner, “The Bar Kokhba Revolt: The Roman Point of View,” JRS 89 (1999), pp. 76–89
Aharon Oppenheimer, 'The Ban of Circumcision as a Cause of the Revolt: A Reconsideration, in Bar Kokhba reconsidered, Peter Schäfer (editor), Tübingen: Mohr: 2003
Dvir Raviv, Ben David, Cassius Dio's figures for the demographic consequences of the Bar Kokhba War: Exaggeration or reliable account?, Journal of Roman Archaeology, 2021, pp. 1–23
קישורים חיצוניים
יחיעם שורק,
הרב אחיקם קשת, מה אנחנו יודעים על בר כוכבא? באתר ישיבת מרכז הרב
הערות שוליים
קטגוריה:מלחמות בארץ ישראל
קטגוריה:מלחמות רומיות
בר כוכבא
בר כוכבא
קטגוריה:בר כוכבא
קטגוריה:תקופת המשנה והתלמוד
קטגוריה:פליטים יהודים | 2024-10-01T01:50:33 |
השפל הגדול |
שמאל|ממוזער|250px|תמונה של הצלמת דורותיאה לאנג בשם "אם נודדת" (מרץ 1936). במרכז התמונה פלורנס אוונס תומפסון, אם לשבעה בת 32 שנודדת עם משפחתה בדרכים לאחר שאיבדה את ביתה ופרנסתה
השפל הגדול (באנגלית: The Great Depression) היה משבר כלכלי כלל עולמי, שהתחיל בארצות הברית בשנת 1929 ונמשך עד סוף שנות השלושים של המאה העשרים. המשבר היה קשה ורב השפעות במיוחד בצפון אמריקה ובאירופה. השפל ערער את היציבות הפוליטית במדינות רבות ונחשב לאחד הגורמים שזירזו את פרוץ מלחמת העולם השנייה.
הרקע למשבר
השפל הכלכלי הגדול נחשב לאסון הכלכלי החמור ביותר בתולדות ארצות הברית. הוא בא אחרי תקופה של הקדמה ורקע, הוא פרק הזמן החובק את מלחמת העולם הראשונה, השפל בעקבותיה, והפעולות שנקטו הממשל האמריקני והבנק הפדרלי במהלך השנים 1921–1929.
במהלך תקופה זו הייתה גאות אינפלציונית בארצות הברית, רובה ביוזמת הבנק הפדרלי של ארצות הברית, עם עידוד של בנקים להלוות סכומי כסף הולכים וגדלים, גם כאשר הכיסוי לאותן הלוואות לא היה מובטח או ברור. הצמיחה שהתבססה על הגדלת אשראי אינפלציונית הגיעה לקיצה בסוף שנת 1928, כשנה לפני פרוץ המשבר באופן רשמי, והשפל הכלכלי החל, באופן לא מוכרז, כבר ביולי 1929.
הבנק הפדרלי בארצות־הברית כונן ב-1913, כשהיעד העיקרי שנקבע לו היה חיזוק מערכת הבנקאות והזרמת כספים לבנקים, ומהם לתעשייה ולחקלאות, בריבית נמוכה יחסית. השיקול המרכזי של הממשלים הרפובליקניים והדמוקרטים כאחד, לאורך כל התקופה, היה לעשות שימוש בהזרמת כספים לשוק כדי לרצות את השדולות רבות־העצמה של החקלאים, התעשיינים והסוחרים, אך רווחה אצלם גם ההנחה כי הכלכלה ניתנת לניהול מתוכנן, יעיל ו"מדעי" באמצעות השגת שיתוף פעולה מצד גורמים כלכליים מרכזיים.
מדיניות הבנק הפדרלי התבטאה במיוחד בהזרמת אשראי זול במשברים הקלים שהתרחשו לאורך שנות ה-20, עם הפחתה ניכרת של הבטוחות הנדרשות להלוואות לבנקים ולהלוואות למדינות מעבר לים. הזרמה זו הביאה לגידול ניכר בהשקעה הבורסאית, ולמיחזור הלוואות כושלות של בנקים בהלוואות חדשות. צעדים אלו הביאו להתערערות ביציבות המערכת הבנקאית, ולצורך הולך וגדל בהזרמת אשראי גדולה יותר מבעבר כדי להשיב מראית עין של יציבות. צעד חשוב בהקשר זה היה הנמכת הדרישות לצורך הלוואות קצרות־מועד למדינות שמעבר לים. הלוואות אלו, שהיו אמורות לשמש הלוואות גישור קצרות טווח לסוחרים, שימשו בעיקר למימון מדיניות חברתית מרחיבה של מדינות במרכז אירופה, ובראש ובראשונה מדיניותה של גרמניה, אך הכיסוי שהיה להלוואות היה מפוקפק, ולעיתים קרובות לא היה קיים כלל.
מתחילת שנת 1928, הייתה הבנה אצל גורמים בבנק הפדרלי כי המשך הזרמת הכספים בהיקף הולך וגדל לא יצליח למנוע משבר לאורך זמן, והבנק החל לנקוט מדיניות פסיבית ונמנע מהרחבה יזומה של אשראי. מסוף שנת 1928, אחרי שהוכרעו הבחירות לנשיאות, החל הבנק בפעולה זהירה ואיטית של צמצום האשראי. משמעות שינויים אלו בפעולת הבנק הייתה התרחשות בלתי־נמנעת של משבר בתוך כשנה.
פרוץ המשבר
ב-25 במרץ 1
1929 הפדרל ריזרב הזהיר את המשקיעים מפני ספקולציות מוגזמות בהשקעה בשוק ההון. למרות זאת ציבור המשקיעים המשיך לקנות מניות והעליות ב-דאו ג׳ונס המשיכו כמעט ללא הפסקה במחצית השנה לאחר מכן.
ראשיתו של המשבר ב-24 באוקטובר 1929, ב"יום חמישי השחור" בבורסה של ניו יורק, כאשר כמעט 13 מיליון מניות נמכרו. יום אחרי כן עלה המדד מעט, אך כעבור כמה ימים, ב-29 באוקטובר, התרחש "יום שלישי השחור", עם מכירות שיא של למעלה מ-16 מיליון מניות וצניחה של כארבעים נקודות במדד המניות התעשייתיות (ה"דאו ג'ונס") של ה"Wall Street Journal". ב-13 בנובמבר ירד המדד לשיא שלילי של 224 נקודות, כמחצית מגובהו שהיה חודשיים לפני כן.
תקופת הובר
שמאל|ממוזער|250px|אלי מיי בארואוז מאלבמה, בתצלום של ווקר אוונס משנת 1936; תצלום זה הוא אחד מסמלי השפל הגדול.
הרברט הובר, שנכנס לתפקיד הנשיא שישה חודשים לפני ההתמוטטות בוול סטריט ב-24 באוקטובר 1929 היה חסיד מובהק של הגישה הפרוגרסיבית בתחום הניהול הכלכלי. כמהנדס מכרות מצליח, היה הובר משוכנע כי ניתן לנהל ממשל באופן מדעי, מדיד, יעיל ומדויק, ממש כפי שמנהלים מכרה. לתפיסתו, ניהול כזה יניב שגשוג נצחי וחופש משפל כלכלי. הובר התבלט בתקופת כהונתו כשר המסחר תחת ממשלי הרדינג וקולידג' בתמיכתו בצעדים ל"תחרות יעילה" ו"שיתוף פעולה" — מילות קוד לתמיכה בקרטליזציה של השוק וכינון מונופולים בחסות ובפיקוח המדינה.
עם פרוץ המשבר דחה הובר את הצעת שר האוצר שלו, מלון, לנקוט במדיניות ריסון תקציבי, הפחתת מיסים והימנעות ממעורבות נוספת, כפי שנהגו נשיאים קודמים בטיפול במשברים דומים. הובר סבר כי גישה מיושנת זו אינה מתאימה לרוח "הכלכלה החדשה". במקומה דבק הובר ברעיון כי כדי להבטיח שגשוג לאורך זמן יש לשמר ולהרחיב את הביקוש הצרכני המצטבר. כדי להשיג זאת נדרש שימור של שכר גבוה והימנעות מפיטורי עובדים, כיוון שהשכר הגבוה והתעסוקה המלאה הם הכלים העיקריים המאפשרים את המשך הצריכה והשגשוג.
הובר השיג את הסכמת כמה מן התעשיינים המובילים במדינה למניעת הורדה בשכר או פיטורין, החל להזרים כספים לשוק, כדי להבטיח את סכומי הכסף הנדרשים לשימור המשרות, והוסיף להם עבודות ציבוריות בהיקף רחב. בהתאם לגישתו התומכת בקרטליזציה, פעל הובר גם לארגון קרטלים בתחום החקלאות, שיבטיחו תשלום גבוה עבור מוצרים חקלאיים, וכן העניק הלוואות בהיקף עצום לחקלאים.
במהלך שנת 1930 המשיך הובר בהרחבת הפרויקטים הציבוריים ובמאמצים אינפלציוניים. צעד שנוי במחלוקת שנקט באותה שנה היה חוק המכסים סמוּט-האוּלי, שהעלה באופן ניכר את מכסי הייבוא לארצות הברית והיה אות הפתיחה להעלאת מכסים כללית ברחבי העולם, עובדה שפגעה מאוד בסחר הבינלאומי. הובר, מצדו, היה משוכנע בסוף 1930 כי הרע מכל כבר חלף, והשתבח בהצלחה להימנע מירידה גדולה יותר בתעסוקה והשמירה על ירידה סבירה בצריכה בחנויות.
תקוותיו של הובר הופרכו זמן קצר אחרי תחילת שנת 1931, כאשר בעקבות התמוטטות הבנק הגדול באוסטריה החלה שרשרת אירועים שהובילה לנטישת תקן הזהב על ידי אוסטריה, גרמניה ובספטמבר גם בריטניה. ההשפעה הישירה של התרחשויות אלה על ארצות הברית הייתה מוגבלת, כיוון שהיצוא והיבוא שלה היו מצומצמים ביחס לתוצר הכולל, אך נטישת התקן השפיעה במידה ניכרת על האופטימיות הכלכלית במדינה.
לקראת סוף שנת 1931 החל המצב הכלכלי להחמיר במידה ניכרת, וכפה אפילו על אילי התעשייה, שהצטרפו להובר במאבקו לשמר את גובה השכר והתעסוקה, להוריד את השכר ולפטר עובדים. התפתחויות אלו הובילו את הובר לגיבוש תוכנית כלכלית משלו ("הניו-דיל" של הובר), שבליבו "חברת אשראי לאומית" שתסייע לבנקים קטנים בהלוואות, מערכת כלל ארצית שתאפשר מתן הלוואות משכנתא, והרחבה נוספת של העבודות הציבוריות.
בנקודה זו, כאשר המשבר נראה הולך ומחריף, גברו מאוד הקריאות ל"מוסוליני כלכלי": מנהיג "חזק" שידאג לחלוקת השוק למגזרים, כשבכל אחד מהם שולט מונופול או קרטל אחד, תוך חיסול העסקים העצמאיים שאינם שייכים לקרטלים. הובר, אף שהיה מתומכי ה"תחרות היעילה", הסתייג מתוכניות מסוג זה, כמו זו שהעלה ראש ג'נרל אלקטריק, ג'ררד סְווֹפּ. התוכניות מומשו בסופו של דבר במסגרת "חוק ההתאוששות הלאומי" (NRA) של רוזוולט.
בסוף שנת 1931 הכריז הובר על התוכנית הכלכלית החדשה שלו, שכללה יצירת "חברה למימון בנייה מחדש" שתעניק הלוואות לחקלאים, תעשיינים, בנקים, וחברות רכבות, קרטליזציה של חברות הרכבות ושל חומרי גלם מרכזיים, הקמת "מנהל עבודות ציבוריות" עתיר תקציבים, הגבלה חמורה של ההגירה, וחקיקה המחלישה את מעמדו של הנושה בעת פשיטת רגל.
כדי לממן את ההוצאות הנוספות — ההוצאות בתקציב היו יותר מכפולות מהתקבולים בו — העלה הובר את המיסים לגובה חסר תקדים, ונטל התקציב הממשלתי על התוצר הפרטי התקרב ל-30 אחוזים, כפול משיעורו לפני תחילת השפל. העלאת המיסוי עוררה זעם רב, גם משום שסתרה את התפישה המקובלת, לפיה כדי להיחלץ ממיתון יש להפחית את נטל המיסים.
במקביל, הלכו והתרחבו הקריאות להובר להמשיך ולהרחיב את ההוצאות הממשלתיות, באמצעות מדיניות אינפלציונית, וליצור פרויקטים רחבים בהרבה של עבודות ציבוריות. הנוסחה הקלאסית למדיניות זו הייתה, כניסוחו של וירג'יל ג'ורדן, כלכלן ה"ביזנס ויק": "כפי שחסכנו את דרכנו למיתון, עלינו כעת לבזבז את דרכנו אל מחוצה לו". בשלב זה, סבר הובר כי הפרויקטים הממשלתיים היזומים אינם מניבים תועלת וגם הצלחת פעולות ה"חברה למימון בנייה מחדש" שכונן לא הניבו את הפירות המבוקשים. ה"חברה למימון בנייה מחדש" אמנם העניקה הלוואות בהיקף של 2.3 מיליארד דולר בשנת 1932, אך חלק ניכר מהן חולק והגיע לידי מושחתים, מקורבים לצלחת ובנקים גדולים — הזרמת הכספים לא הניבה תוצאה חיובית ניכרת לעין.
בשנת 1932 בלט מאוד איבוד האמון של הציבור בבנקים. הכסף שבמחזור — כמות הכסף והזהב שהציבור החזיק בידיו ולא בבנקים — הוכפלה ביחס לשיעורה לפני השפל. הבנקים עצמם —אחרי 5,096 התמוטטויות של בנקים, עם אובדן של 3.86 מיליארד דולר (שווה ערך של 6 אחוז מהתמ"ג) — איבדו את האמון גם בציבור הלווים וגם בחוסנם הם, והקטינו את כמות הכספים שהיו מוכנים להלוות (כלומר, הלוו פחות מהתקרה המותרת ביחס לרזרבות שבידם). הובר פתח במסע ציבורי נגד "צברנים לא פטריוטיים" (אזרחים שמשכו את כספם מבנקים) ונגד בנקים "טפילים", שסירבו להרחיב את הלוואותיהם, אך התופעה נמשכה ואף החריפה ככל שקרבה כהונתו לסיומה.
ממוזער|ברנרד לונדון, "סיום המשבר הכלכלי באמצעות התיישנות מתוכננת", 1932
הכלכלן ברנרד לונדון כתב בשנת 1932 מסמך בשם סיום המשבר הכלכלי באמצעות התיישנות מתוכננת ובו הציע לחוקק "חוק התיישנות מתוכננת מראש" לכל מוצרי הצריכה, כדי לעודד את הכלכלה ולספק עבודה להמונים המובטלים. הצעה זו לא התקבלה.
בנובמבר 1932 הובס הובר בבחירות על ידי מועמד המפלגה הדמוקרטית, מושל מדינת ניו יורק פרנקלין דלאנו רוזוולט, במערכת בחירות שנסובה כולה סביב כישלונו של הנשיא המכהן והתקוות שנתלו ב"ניו דיל" שהבטיח רוזוולט.
בין בחירתו של רוזוולט וכניסתו לתפקיד, במרץ 1933, החל המצב להידרדר משפל לצניחה חופשית, כשאלפי בנקים מתמוטטים במהלך חודש פברואר, ומביאים מושלי מדינות רבות להכריז על "חופשות בנקים" כפויות כדי למנוע פשיטת רגל של בנקים נוספים.
כשעזב הובר את הבית הלבן, מלווה ברחש של בוז ושנאה, הייתה ארצות הברית נתונה בעומקו של השפל הקשה בתולדותיה. הייצור צנח ביותר ממחצית, התוצר הלאומי הגולמי צנח בכמעט מחצית, האבטלה ניצבה עיקשת על 25 אחוז מכוח העבודה, ואילו ההשקעות בבניין עסקים חדשים התכווצו בכמעט 85 אחוז. הובר תלה את קולר כישלונו במצב הכלכלי הקשה ברחבי העולם ובמבנה הרעוע והכושל של המערכת הפיננסית. כישלונותיו העיקריים, לפי תפישתו, היו בניסיון לעשות שימוש בעבודות ציבוריות ובהזרמת כספים באמצעות מערכת הבנק הפדרלי — שני צעדים שלא היו יכולים לשמש, לדעתו, פתרון ממשי לבעיות מבניות.
מורשת השפל הגדול
השפל הגדול זרז שורה של תהליכים מדיניים, פוליטיים, חברתיים וכלכליים שהחלו במלחמת העולם הראשונה.
חברתית, היווה השפל הגדול סוג של "הצפה תודעתית" לשינויים העמוקים שהתחוללו מזה שנים במבנה החברתי במדינות המערב. מלחמת העולם הראשונה סימנה משבר עמוק בשליטת האליטות הישנות והמשטרים הישנים באירופה. במדינות שונות הופיעו משטרים פשיסטיים וקומוניסטים.
השפל הגדול, האיץ תהליך זה גם במדינות אחרות, כשהוא מביא ליצירת משטרים בעלי הטיה פשיסטית או סוציאליסטית במדינות נוספות. האליטה שעמדה בראש המשטרים החדשים הללו הייתה "אליטה ביורוקרטית": פקידים, מומחים וכלכלנים שהציעו, במקום שיטת הניהול המסורתית ו"האנכרוניסטית" של המשטר הישן, "ניהול מדעי", מתוכנן וריכוזי של המדינה.
בין המלחמות, ובמיוחד אחרי השפל הגדול, החל לבוא גם השינוי ההדרגתי הפוליטי והחברתי במאזן הכוחות במדינות השונות. עם או בלי התואר "סוציאליזם" עלו ממשלות בעלות גוון סוציאל-דמוקרטי בשורה ארוכה של מדינות באירופה וארצות הברית. משטרים אלו ייצגו או התיימרו לייצג את הפועלים, העניים, המדוכאים וגזולי הזכויות—האלקטורט החדש. התופעה לא הייתה חידוש שנבע מהשפל הגדול. בארצות הברית הייתה המפלגה ה"פרוגרסיבית" כוח מרכזי וחשוב כבר מסוף המאה ה-19, כשהיא הופכת את עצמה לנציגת החקלאים ועובדי התעשייה מול "העסקים הגדולים". השינוי המשמעותי שחל עם עלייתו של רוזוולט, עם זאת, היה המהפך שחולל במפלגה הדמוקרטית, שהשילה מעל עצמה לחלוטין את הנטיות הליברטריאניות הישנות שלה ועטתה בהכרה מלאה את האדרת הפרוגרסיבית.
שינוי עמוק אפילו יותר התחולל בזירה החברתית-כלכלית. עד מלחמת העולם הראשונה, היה למוסד המדינה בארצות הברית תפקיד שולי יחסית. ה"מתקדמים" בשורות האינטלקטואלים קיוו כי מלחמת העולם תחולל מהפך במצב זה, ותשים אותם על כס השלטון, אך תקוותם נכזבה זמנית. עם השפל הגדול, הגיעה שעתם הגדולה. המדינה הפכה, תחת שלטון הובר וביתר שאת תחת שלטון רוזוולט, מגורם חשוב לציר המרכזי שסביבו נעה החברה והכלכלה במדינה.
בכל הגזרות, בא השינוי לא בבת אחת, אלא בהדרגה. בתחום המוניטרי, מרגע הקמת הבנק הפדרלי בשנת 1913, היה ברור כי ייעדו לשמש כלי להדפסת כסף עבור הממשל. הדפסה זו התרחשה כבר בשנים שקדמו לשפל הגדול והתעצמה הרבה יותר אחרי תחילתו ובמיוחד אחרי ההתנתקות מתקן הזהב. במונחים פוליטיים, קיומו של בנק מרכזי תחת שליטת הממשל משמעותו הייתה החלשה ניכרת של הקונגרס לטובת הרשות המבצעת. המלך לא נדרש מעתה לפרלמנט כדי לממן מדיניות, מלחמות או שוחד – הייתה לו שליטה מלאה במטבעה המלכותית.
בתחום הפיסקלי, בהתאמה, ניתן להבחין בגידול הדרגתי אך עקבי בגודל תקציבי הממשלה ביחס לתוצר. גם שינוי זה, בתורו, היה שלב בדחיקת הרשות המחוקקת הצידה לטובת הגברת כוחה של הרשות המבצעת. בהתאם לתפישות התכנון הריכוזי וה"מדעי", נחשבה המדינה לגוף היחידי המסוגל לשנות את המצב הכלכלי מיסודו באמצעות פעולותיה. בהיבט המעשי, הועמד לרשותו של השליט סכום כסף גדול הרבה יותר לחלקו לפי הבנתו.
ההיבט המעניין ביותר של גידול זה ב"עוצמה התקציבית" הזו של הממשלים הייתה מידת הפיקוח והבקרה המזעריים שהוקדשו לבחינת תוצאות הפעולה התקציבית הזו, והפער העצום שבין האופן שבו הצטיירה הפעולה בעיני אזרחי המדינה לבין המציאות בפועל. הפרויקטים היזומים וה"מנהלים" לעבודות ציבוריות בארצות הברית היו כישלון חרוץ מכל נקודת מבט כלכלית וככל הנראה החריפו והעמיקו את השפל הכלכלי. הובר הכיר בכך לקראת סוף כהונתו, כמוהו כניו-דילריסטים, אנשי הסנט והקונגרס ורוב ההיסטוריונים והכלכלנים שעסקו בנושא מאז. קל להבין מדוע הובר, "טראסט המוחות" או חוקרים האוהדים לפעולתם יבכרו לאמץ עמדה אפולוגטית או התכחשות לכישלון הפרויקטים הציבוריים, חלוקת הכספים לחקלאים, וכדומה. מעט קשה יותר להבין כיצד אישרו אנשי הרשות המחוקקת הוצאת כספים בלתי מבוקרת כזו, מנומקת באופן קלוש כל-כך, וכושלת באופן גלוי כל-כך.
עניין מורכב יותר הוא הקסם שמהלכים צעדים כאלו על הציבור, אז כהיום. מ"רשות עמק טנסי" עד ל"אוטובאן" בגרמניה הנאצית, בזבוז הכספים הקולוסאלי הזה נראה לרבים כפעולה נכונה, בהתאם לתחושה האינטואיטיבית שבמצב של משבר טוב לעשות משהו, גם אם אינו מועיל, מלשבת בטל בצד, אף על פי שאי-עשייה הייתה ככל הנראה הפעולה הנכונה.
מגמה דומה לזו שבתחום המוניטרי והתקציבי התרחשה בתחום החוקתי והרגולטורי. מסוף המאה התשע עשרה ניתן להבחין בגידול מתמיד בסמכות הרגולטורית של המדינה. ההנמקה הקבועה לכל הפעולות הרגולטוריות הייתה "הגנת הצרכן", בהתאם לטענה שתחרות היא תהליך "בזבזני" המוביל לעלויות גבוהות יותר, מחירים גבוהים יותר לצרכן וגרוע מכל, יוצרת בריות משונות ובלתי-רצויות כמו מונופולים, אוליגופולים, עסקים גדולים וקרטלים.
עם זאת, כאשר ניתנה לממשל, בשיא המשבר, יד חופשית לפעול כנגד רעות חולות אלו, חשפו פעולותיו את ערוות מניעיה האמיתיים של הפעולה האנטי-טראסטית. "מנהל ההתאמה החקלאית" ו"מנהל השיקום הלאומי" היו ארגונים ממשלתיים שמטרתם העיקרית, אם לא הבלעדית, הייתה דווקא כינון מונופולים והעלאת מחירים. במקום להילחם ב"אויבי העם", העסקים הגדולים, כרת עמם הממשל ברית בוטה לצורך חלוקת העוגה השלטונית. הרעיון המשותף, בהשראת משטר מוסוליני באיטליה והמשטר הסובייטי בברית המועצות, היה ליצור "מדינה קורפורטיבית" בה השוק מחולק למגזרים שונים שבראשם מוצבים ביורוקרטים ובפועל שולטים בהם בעלי העסקים הגדולים והאיגודים, במגמה ברורה להעלות את המחירים ולחסום לחלוטין כל תחרות—ההפך הגמור מהמטרה המוצהרת.
השפעה מתמשכת ואולי משמעותית יותר הייתה לפעולות החקיקה, במיוחד תחת ממשל רוזוולט. חוקים כ"חוק ואגנר" או חוק הביטוח הלאומי החלו בתהליך ארוך טווח ומשמעותי של הפיכת המדינה ל"מתווך" העיקרי במתן שירותים חברתיים שונים. בראשית המשבר, סירבו ארגוני העזרה והצדקה לקבל תשלום מן הממשלה, בטענה שתמיכה כזו תביא לחיסול תרומות אזרחים עצמאיות. עם הימשכות המשבר, נטלה המדינה את התפקיד מהארגונים הפרטיים והציבה את עצמה כמונופול רב עצמה בתיווך שירותים אלו. כמו במקומות אחרים, לא לווה התהליך בדיקה שנועדה לברר אם פעולה כזו מטעם המדינה תהיה יעילה או מועילה יותר—התפישה האינטואיטיבית הייתה שפעולה עדיפה על אי-פעולה.
השפל הגדול, עם זאת, היה יותר מכל שפל כלכלי: משבר כלכלי ארוך ועמוק במדינה התעשייתית המובילה בעולם, עם משברים פחותים בעומקם ברוב מדינות המערב האחרות. ההתמודדות עם המשבר, ברמה האידאולוגית והמעשית, נעשתה על-פי האידאולוגיות, ההסברים והתובנות שבהם החזיקו אנשים עד אותה תקופה.
הגישה הבולטת ביותר, בה החזיקו ה"פרוגרסיבים", הבתר-קיינסיאנים והבתר-מוניטריסטים, הייתה שהמפתח העיקרי לשגשוג הוא הצריכה המצרפית. באווירת "קץ העידן" הכלכלי ששררה אותה תקופה רווחה התפישה כי עידן התיעוש, הצמיחה והשינוי המהיר חלף ועתה הגיע "תור הצריכה": שגשוג מתון נצחי שייבנה על צריכה מתמדת. על תפישה כזו התבססה תפישת ה"יציבות" של אירווינג פישר (ומאוחר יותר, המוניטריסטים ומילטון פרידמן), והחשיבה הפרוגרסיבית שלפיה השגשוג הוא סוג של מתת-אל ושמניעתו היא גזל זכות אנושית טבעית. רעיונותיו של קיינס בדבר קץ עידן החיסכון והתחלת הבזבוז הגדול כי "בטווח הארוך כולנו נמות" ביטאה את הוולטאנשאנג (בגרמנית השקפת עולם) הזה, לא יצרה אותו.
אינטלקטואלים ופוליטיקאים כאחד היו משוכנעים באותה תקופה כי נרכש די ידע כדי לבנות "מכונה כלכלית" שתפעל באותה מידה של יעילות כמו המנגנון הקפיטליסטי, אך תתקן את מגרעותיו הבולטות. כוחו של הקפיטליזם היה יפה לעידן התיעוש המוקדם ולשינויים המהירים. כעת, בפרוס עידן השגשוג הנצחי, בשלה העת להפעיל את המנגנון הריכוזי, המתוכנן, ולהבטיח שגשוג לנצח.
כדי ש"מכונה כלכלית" כזו תפעל כהלכה, היה צורך ב"דלק" או ברֵזון ד'אטר (Raison d'être, סיבת קיום בצרפתית): דבר או פעולה כלשהי שתבטיח קיום שגשוג נצחי. אבן החכמים הזו נמצאה בדמות הביקוש הצרכני המצרפי: רכישת מוצרים. היה זה פתרון מתבקש, שכן צריכה היא נתון גלוי וברור, קל למדידה, ניתן לשינוי באמצעות מניפולציות פשוטות יחסית ונתפש כקשור לשגשוג בעיני הציבור הרחב והפוליטיקאים. נתונים כמו השקעה, ריבית, חיסכון, גיוון בייצור, מוצרי-ביניים, הון, וכדומה היו כולם מושגים מעורפלים למדי, שרק מעטים הבינו את טיבם על בוריו. חוויית הצריכה, לעומת זאת, הייתה משותפת לכל, ברורה ונהירה: כשיש שפל כלכלי, החנויות ריקות ונסגרות. כשיש שפע כלכלי, חנויות נפתחות והומות מקונים.
המסקנה המתבקשת עבור רבים מעובדה נצפית ומובנת מאליה זו הייתה: אם יש שפל כלכלי, הבא קונים לחנויות, והשפל ייתם. כדי להביא קונים לחנויות ולהמשיך את השגשוג, הסיקו כלכלנים והוגים פרוגרסיביים, היה על המדינה ליטול תפקיד פעיל בזירה הכלכלית ופשוט להבטיח זרימה קבועה וסדירה של הכנסות לכיסם של צרכנים, ולעודד אותם בדרכים שונות לצרוך את הדרך לשגשוג.
בתפישה הכלכלית הקלאסית, ובכל התפישות שהיו מקובלות עד עליית רעיון הצריכה המצרפית כחזות הכל, הציר המרכזי של הפעילות הכלכלית היה היצרן. הוא זה שעמד במרכז תשומת הלב של אדם סמית, דייוויד ריקרדו, קרל מרקס וכל הכלכלנים האחרים. בתפישה זו היה עיוות, משום שבמודל היצע וביקוש הקלאסי הצרכן הוא משתנה נובע. כלומר, הביקוש הצרכני מוקש מההיצע היצרני והמחיר—הייצור, ההיצע והמחיר משמשים כלי שבאמצעותו אפשר להקיש את הנעלם הצרכני. מודל זה הצליח להסביר כמה עקרונות חשובים של הפעולה הכלכלית, אך כשל בהסברת ההעדפות הסובייקטיביות של הצרכן.
במודל הצריכה המצרפית, לעומת זאת, הוצג מצב הפוך: תשומת הלב התמקדה כל-כולה בצרכן. ההבדל הגדול היה טמון בכך שבמודל הקלאסי הביקוש הצרכני הוקש מההיצע היצרני. במודל הפרוגרסיבי-קיינסיאני היצרן פשוט הוצא מן התמונה לחלוטין. קיינס, כאחרים, הניח כי הייצור ידאג לעצמו. תור הצמיחה של הייצור הקפיטליסטי תם, אך הוא ימשיך לפעול באופן אוטומטי לנצח, כך שאין צורך לדאוג לתפקודו: די לנו לדעת שאם נבטיח ביקוש צרכני מספיק, יהיה ליצרנים בעבור מה לייצר.
מנקודת מבט זו, קל להבין את פעולת הבנק הפדרלי לאורך שנות העשרים, בניפוח השוק כדי לשמר את הצריכה המצרפית ברמת גידול אחידה. מנקודת מבט זו גם קל להבין מדוע לא התמסר הממשל האמריקני לגורלו כאשר פרץ המשבר והחל בפעולה נמרצת לשמר את הצריכה בגובהה הקודם.
זהו גם ההסבר הכלכלי העיקרי לאופן בו נהג ממשל הובר אחרי שהמשבר התמשך ולמבנה תוכניות הניו-דיל של רוזוולט. מטרתן הייתה אחת: להזריק מספיק כסף לעורקי הכלכלה כדי לגרום לקונים לשוב לחנויות.
הבעיה הייתה שבפעולה זו היה טמון כשל לוגי עקרוני: לא הצריכה המוגברת הייתה הגורם לשגשוג, השגשוג הוא שגרם לצריכה המוגברת. בין שגשוג לצריכה היה אכן מתאם: בעת השגשוג החנויות היו מלאות, אבל המתאם לא הצביע על סיבתיות. ההנחה כי בין הצריכה לשגשוג יש קשר סיבתי (כלומר, שהצריכה גורמת לשגשוג) הייתה שוות ערך להנחה שאפשר ליצור משהו מלא כלום, שיש יש מאין. הוצאת היצרן ממשוואת התוכניות הכלכליות גרמה לפגיעה חוזרת ונשנית בגורם היחידי שאכן יצר יש מאין: היצרן הוא הגורם היחידי הנוטל משאבים וחומרי גלם ו'לש' מהם מוצרים שאנשים מעוניינים לרכוש. הוא חולית היסוד בשרשרת הסיבתית. ההתעלמות מעובדת יסוד זו הייתה הסיבה לפריצת המשבר והסיבה להתמשכותו.
לקריאה נוספת
יערה גיל גלזר, ספר הצילום התיעודי: ביקורת חברה ותרבות בארצות הברית בתקופת השפל הכלכלי והניו-דיל, תל אביב: רסלינג, 2013.
Beito, David T. Taxpayers in revolt : tax resistance during the Great Depression. Chapel Hill: University of North Carolina Press, 1989.
Bernstein, David E. Only one place of redress : African Americans, labor regulations, and the courts from Reconstruction to the New Deal. Durham [N.C.]: Duke University Press, 2001.
Bresiger, Gregory, "The Revolution of 1935: The Secret History of Social Security" Essays In Political Economy (2002).
Chase, Stuart. A new deal. New York: The Macmillan company, 1932.
Couch, Jim F, and William F Shughart. The political economy of the New Deal. Cheltenham, UK ; Northampton, MA: E. Elgar, 1998.
Croly, Herbert David. The promise of American life. New York: Macmillan, 1911.
Dorfman, Joseph. Economic Mind in American Civilization 1918-1933 (Volumes Four and Five). Augustus M Kelley Pubs, 1966.
Fleming, Thomas. The New Dealers' War: FDR and the War Within World War II. Basic Books, 2002.
Flynn, John T. The Roosevelt Myth. Fox & Wilkes, 1998.
Friedman, Milton, and Anna Jacobson Schwartz. Monetary History of the United States, 1867-1960. Princeton University Press, 1971.
Hall, Thomas E, and J. David Ferguson. The Great Depression : an international disaster of perverse economic policies. Ann Arbor: University of Michigan Press, 1998.
Hawley, Ellis Wayne. Herbert Hoover and the crisis of American capitalism. Cambridge, Mass: Schenkman Pub. Co.; distributed by General Learning Press [Morristown, N.J, 1973.
Keynes, John Maynard. A Tract on Monetary Reform. London, 1923; New York, 1924.
Conkin, Paul Keith. FDR and the origins of the welfare state. New York: Crowell, 1967.
Mcelvain, Robert S. The Great Depression : America 1929-1941. Three Rivers Press, 1993.
McElvaine, Robert S. The Depression and New Deal: A History in Documents (Pages from History). Oxford University Press, 2003.
Mises, Ludwig von, "Monetary Stabilization and Cyclical Policy" in: On The Manipulation of Money and Credit in Classics in Austrian Tradition: 3. Israel M. Kirzner, ed. London: Pickering & Chatto, 1994.
Powell, Jim. FDR's folly : how Roosevelt and his New Deal prolonged the Great Depression. New York: Crown Forum, 2003.
Rothbard, Murray Newton. A history of money and banking in the United States : the colonial era to World War II. Auburn, Ala: Ludwig von Mises Institute, 2002.
Rothbard, Murray Newton. America's Great Depression. Ludwig Von Mises Institute, 2000.
Rothbard, Murray Newton. "World War I as Fulfillment: Power and the Intellectuals", The Journal of Libertarian Studies, Vol. IX, No. 1 (Winter 1989) (also: Radosh, Ronald, and Murray Newton Rothbard. A new history of Leviathan; essays on the rise of the American corporate state. New York: Dutton, 1972.)
Shaffer, Butler D. In restraint of trade : the business campaign against competition, 1918-1938. Lewisburg, PA London ; Cranbury, NJ: Bucknell University Press Associated University Presses, 1997.
Robertson, Ross M. History of the American economy. New York: Harcourt Brace Jovanovich, 1973.
Skousen, Mark, "Saving the Depression: A New Look at World War II", The Review of Austrian Economics (vol 2:216)
Smiley, Gene, "Some Austrian Perspectives on Keynesian Fiscal Policy and the Recovery in the Thirties", The Review of Austrian Economics (vol 1:167)
Smiley, Gene. Rethinking the Great Depression (American Ways Series). Ivan R. Dee, Publisher, 2003.
Soule, George Henry. Prosperity decade : from war to depression : 1917-1929. Armonk, N.Y: M.E. Sharpe, 1989.
Tugwell, Rexford G, Thomas Munro, and Roy Emerson Stryker. American economic life and the means of its improvement. New York: Harcourt, Brace and Company, 1930.
Vedder, Richard K, and Lowell E Gallaway. Out of work : unemployment and government in twentieth-century America. New York: New York University Press, 1997.
Watkins, T.H. The Great Depression: America in the 1930s. Little Brown & Co (T), 1993.
Wilson, Joan Hoff, and Oscar Handlin. Herbert Hoover: Forgotten Progressive. Waveland Press, 1992.
Wright, Gavin. The political economy of the cotton South : households, markets, and wealth in the nineteenth century''. New York: Norton, 1978.
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:ארצות הברית: היסטוריה (1918–1945)
קטגוריה:ארצות הברית: כלכלה
קטגוריה:המאה ה-20
קטגוריה:משברים כלכליים
קטגוריה:בין שתי מלחמות העולם
קטגוריה:בועות כלכליות
קטגוריה:בעקבות מלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:בנקאות בארצות הברית | 2024-10-15T20:25:54 |
כדורעף | ממוזער|250px|משחק כדורעף נשים
שמאל|ממוזער|250px|נבחרת ישראל נגד נבחרת ברית המועצות, אליפות העולם בכדורעף, ברית המועצות 1952
כדורעף הוא ענף ספורט תחרותי ואולימפי של משחקי כדור, בו משחקות שתי קבוצות במגרש המורכב משני חלקים ואשר באמצעו עוברת רשת שמפרידה בין שני חלקי המגרש. המטרה במשחק היא לגרום לכדור לפגוע במגרש היריב, תוך העברתו מעל הרשת דרך תחום המעבר (האנטנות). כל קבוצה יכולה לגעת בכדור עד כשלוש פעמים כדי להעביר את הכדור לקבוצה השנייה מעל הרשת דרך תחום המעבר. גרסה נוספת של כדורעף היא כדורעף חופים.
תחרויות בין קבוצות כדורעף נערכות במסגרת ליגת כדורעף, במסגרת משחקי גביע, בתחרויות בינלאומיות ובטורנירים למיניהם.
ההיסטוריה של הכדורעף
הכדורעף הומצא ב-9 בפברואר 1895, על ידי ויליאם ג. מורגן, אז מנהל החינוך הגופני בימק"א בעיר הוליוק, מסצ'וסטס. חוקי המשחק שהמציא מורגן נלקחו ממשחקים אחרים, כמו טניס וכדוריד. הוא קבע שיהיו שישה שחקנים לכל קבוצה, ושבאמצע המגרש תעבור רשת, והמטרה תהיה שהכדור יפגע בחלקה של הקבוצה היריבה.
הכדורעף הובא לאירופה על ידי חיילי ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה.
ב-1947 נוסדה הפדרציה הבינלאומית לכדורעף. אליפויות העולם נערכו לראשונה ב-1949 לגברים וב-1952 לנשים. ב-1964 הצטרף המשחק למשחקים האולימפיים והחל משנת 1996 לאולימפיאדות התווספו תחרויות של כדורעף חופים.
שדה המשחק והציוד
ממוזער|210px|מגרש כדורעף
המגרש: גודלו של מגרש הכדורעף באולמות הוא רוחב של תשעה מטרים ואורך של 18 מטרים. בכדורעף חופים גודל המגרש הוא 8X16 מטרים. באמצע המגרש יש קו רוחבי המפריד את שתי החלקות של שתי הקבוצות. בכל חלקה יש קו הנקרא "קו השלוש" או "קו ההתקפה" והוא נמצא שלושה מטרים מקו האמצע. קו זה מחלק את השחקנים לשחקני הקו הקדמי ושחקני הקו האחורי. על השחקנים בקבוצה להסתדר בשש עמדות. העמדות ממוספרות מ-1 עד 6, החל מהעמדה הימנית בקו האחורי נגד כיוון השעון. כלומר, עמדות מספר 4, 3 ו-2 הן בקו הקדמי ועמדות מספר 5, 6 ו-1 הן בקו האחורי.
234
165
כאשר קבוצה זוכה בנקודה, כשלפני כן הקבוצה היריבה הכתה מכת פתיחה, הקבוצה מבצעת חילוף של עמדה אחת בכיוון השעון הנקרא "רוטציה" או "סֶבֶב". שחקן בעמדה 2 עובר לעמדה 1, שחקן בעמדה 1 עובר לעמדה 6 ושחקן בעמדה 6 עובר לעמדה 5 וכך הלאה. השחקן בעמדה 1 פותח את מכת הפתיחה.
הכדור: הכדור עשוי מעטה עור או עור סינתטי וגמיש ובתוכו פנימית מגומי או חומר דומה.
בתחרויות עולמיות יש רק סוג כדור אחד שבו אפשר להשתמש והוא מחברת MIKASA - MVA200
הרשת: רוחב הרשת הוא מטר אחד. בחלקה העליון ישנו פס בד לבן בולט בעובי של שבעה סנטימטרים. משני צידי הרשת, במרחק של תשעה מטרים בדיוק, ניצבות "אנטנות" המסומנות בקווקוו אדום לבן, והן מסמנות את תחומי המגרש מעל גובה הרשת.
גובה הרשת משתנה בהתאם לגיל ולמגדר השחקנים:
ליגות הבוגרים - גברים: 243 ס"מ.
ליגות הבוגרות - נשים: 224 ס"מ.
ליגות הנוער - 243 ס"מ.
ליגות הנערים - 235 ס"מ.
ליגות של תלמידים - הגובה של הרשת משתנה בהתאם למין ולקבוצת הגיל.
מערכות
משחק כדורעף מורכב ממערכות. במשחקים רשמיים משחקים בשיטת הטוב מחמש מערכות (הקבוצה הראשונה שמגיעה ל-3 מערכות מנצחת), במשחקי ילדים ומשחקים לא רשמיים משחקים לפעמים בשיטת הטוב משלוש מערכות.
בכל מערכה הזוכה היא הקבוצה שמגיעה ל-25 נקודות, עם הפרש של שתי נקודות. כלומר, תיאוריטית מערכה יכולה להימשך לנצח כל עוד אף אחת מהקבוצות לא מובילה ב-2 נקודות. במערכה האחרונה (החמישית בשיטת הטוב מחמש או השלישית בשיטת הטוב משלוש) מנצחת הקבוצה הראשונה שמגיעה ל-15 נקודות בתנאי שיש יתרון של שתי נקודות.
הקבוצות מחליפות חלקות אחרי כל מערכה ובאמצע המערכה המכרעת (כאשר אחת הקבוצות מגיעה לשמונה נקודות). בין המערכות ישנה הפסקה של שלוש דקות ברוטו.
נקודות
כל עבירה מזכה את הקבוצה היריבה בנקודה, ללא שום קשר לקבוצה שהכתה את מכת הפתיחה.
שיטה זו היא חדשה יחסית ובעבר היה נהוג שרק אם העבירה היא לזכות הקבוצה שהכתה את מכת הפתיחה היא זכתה בנקודה, ואילו העבירה היא לזכות הקבוצה שקיבלה את מכת הפתיחה היא ביצעה חילוף עמדות אך לא זכתה בנקודה. בשיטה הקודמת (שהייתה נהוגה עד 1999) שיחקו בכל המערכות עד 15 נקודות.
שיטת הניקוד הישנה עדיין נהוגה בכדורעף חופים, שבו משחקים בשיטת הטוב משלוש מערכות של 21 נקודות.
סוגי המכות
ממוזער|שמאל|שחקן כדורעף מכה מכת פתיחה.
יש מספר סוגי מכות בכדורעף:
מכת פתיחה (סרב) - ישנם שני סוגי מכות פתיחה: מכת פתיחה תחתית ומכת פתיחה עילית.
תחתית מתבצעת כשהיד מכה את הכדור מלמטה כלפי מעלה, ועילית במצב שהכדור מוכה מלמעלה. ברמה תחרותית משתמשים כיום כמעט רק בפתיחה עילית כי היא יותר קשה לקבלה על ידי הקבוצה היריבה.
מכת פתיחה מוגשת בכדורעף אולמות תוך שמונה שניות לאחר שריקת השופט, ובכדורעף חופים תוך חמש שניות.
מכה תחתית - מתבצעת על ידי חיבור של כפות הידיים של השחקן המבצע, והדיפה של הכדור באמצעות האמות. המכה התחתית משמשת שחקן לרוב בתרחישים הבאים: קבלה של מכת פתיחה מהקבוצה היריבה, הגנה מהתקפה של הקבוצה היריבה, מסירה (במצבי קיצון/מסירה של ליברו מתוך הקו הקדמי).
מכה עילית - מתבצעת כשהכדור בא במגע עם שתי כפות הידיים של השחקן המבצע, כשהן מעל גובה הראש. המכה העילית משמשת שחקן בעיקר למטרות מסירה, אך יכולה לשמש שחקן גם בקבלה של סרב, הגנה, ובמצבים אחרים.
מכת הנחתה - מתבצעת על ידי מכה חזקה ביד אחת מעל הרשת תוך כדי קפיצה, במטרה להעביר את הכדור בכוח לחלקת היריב.
חסימה - בלימת התקפה של שחקן יריב בשתי ידיים מעל הרשת. חסימה היא המצב היחיד שבו לשחקן מותר להעביר את הידיים מעבר לרשת, ובכדורעף אולמות היא איננה נחשבת כנגיעה לצורך מניין שלוש המכות המותרות (בכדורעף חופים החסימה כן נחשבת כנגיעה).מהסיבה הזאת, שחקן שנגע בכדור בעת ביצוע חסימה רשאי לגעת בכדור פעם נוספת.
3 המכות שהוצגו אינן מחייבות, ובמקרי קיצון רבים שחקנים משתמשים בטכניקות אחרות ואף בחלקי גוף שונים. בשביל לשחק בצורה אפקטיבית, עדיף לקבוצה לפעול לפי שלושת השלבים (קבלה, מסירה והתקפה).
הקבוצות
קבוצת כדורעף עולה למשחק עם שישה שחקנים רגילים, ולרוב גם שחקן "ליברו". השחקנים המשחקים במשחק ראשונים נקראת "השישייה/השבעיה הפותחת". במהלך מערכה מאמן/ראש הקבוצה רשאי לבצע עד כשישה חילופים.
קבוצה יכולה לכלול לכל היותר 12 שחקנים ושני שחקני "ליברו", מאמן, עוזר מאמן, מעסה ורופא.
מועדון כדורעף
מועדון כדורעף פועל לעיתים כמועדון עצמאי, שעיסוקו בכדורעף בלבד, ולעיתים במסגרת מועדון ספורט שבו נכללים ענפי ספורט נוספים.
במועדון כדורעף פעילות פעמים רבות קבוצות כדורעף אחדות, כגון קבוצת בוגרים וקבוצת נוער.
בכדורעף המקצועני, מועדון כדורעף הוא נכס הנמצא בבעלותו של משקיע, וכאשר מדובר בקבוצה מצמרת הליגה העליונה, מחירה עשוי להיות גבוה מאוד ולהגיע למיליוני שקלים.
טווח תקציבי מועדוני הכדורעף בעולם הוא רחב, ולרוב הוא תלוי באזור בו הם נמצאים. לרוב מועדונים מקצועיים זוכים ל"ספונסר", נותן חסות המפרסם על מדיהם את שמו ובתמורה נותן לקבוצה סכום קבוע. הכנסות נוספות מתקבלות ממכירת זכויות שידור, פרסום באצטדיונים במהלך המשחקים, מוצרים נלווים ומכירת כרטיסים למשחקים.
מועדונים חותמים עם שחקניהם על חוזי תעסוקה למשך מספר שנים תמורת משכורת, הכוללת גם בונוס בגין הישגים אישיים או קבוצתיים.
ההגרלה
לפני המשחק השופט הראשי מבצע הגרלה לשם קביעת הפתיחה הראשונה במערכה הראשונה.
מי שמנצח בהגרלה יכול לבחור:
או את הזכות לפתוח או לקבל את חבטת הפתיחה (ניתן לבחור בקבלת מכת הפתיחה) או את אחת החלקות (את צד המגרש).
המפסיד בהגרלה מקבל את האפשרות הנותרת.
אם מגיעים למערכה חמישית מבצעים הגרלה נוספת כדי לקבוע שוב איזו קבוצה תהיה באיזה צד ולשם קביעת הפתיחה.
פסילה/עבירה
הקבוצה היריבה מקבלת נקודה במקרים הבאים:
כאשר הכדור נופל בחלקת קבוצתך.
כאשר הוא מוצא בידי הקבוצה החוצה, מחוץ לתחומי המגרש.
כאשר שחקן הקבוצה נוגע ברשת או באנטנות תוך כדי פעולת משחק.
כאשר הקבוצה הכתה בכדור יותר משלוש מכות, (חסימה אינה נספרת במנין המכות לצורך זה).
כאשר שחקן מכה שתי מכות רצופות בכדור (חסימה אינה נספרת במנין המכות לצורך זה).
כאשר שחקן פותח, ואינו מצליח להעביר את הכדור לצד הנגדי של הקבוצה השנייה.
כאשר שחקן פותח דורך על קו הרוחב של המגרש או המשכו בעת מכת הפתיחה או לפניה.
כאשר שחקן קו אחורי מבצע פעולה התקפית מתוך תחום ההתקפה, שמסומן בקו מקביל לרשת במרחק שלושה מטרים ממנה.
כאשר שחקן קו אחורי מבצע פעולת חסימה או ליברו (ר' להלן) מבצע ניסיון חסימה או חסימה.
כאשר שחקן עובר עם כל כף הרגל את קו האמצע מתחת לרשת (מותר לעבור לצד היריב מחוץ לרשת במהלך המשחק).
כאשר ישנה עבירת מיקום (עומדים בסדר לא נכון במגרש) של קבוצה.
כאשר ישנה עבירת חילוף מקומות: שחקן פותח (סרב) מכה פתיחה במקום שחקן אחר שאמור להכותה.
כאשר הכדור עובר מעל מסך. מסך - אנשים המנופפים עם ידיהם כדי להסתיר את מעוף הכדור או כאשר שחקנים מסתירים את השחקן הפותח (סרב) על ידי עמידתם.
כאשר השופט הראשי מכריז עונש על עבירה לא ספורטיבית שנעשתה על ידי אחד מהשחקנים או אנשי הצוות.
כאשר שחקן קדמי מנחית כדור מתוך תחום ההתקפה כשהכדור כולו נמצא מעל גובה הרשת שהוצא מאצבעותיו של שחקן הליברו מתוך תחום ההתקפה.
כאשר הכדור מועף ונוגע באדם או גוף זר.
כאשר שחקן מבצע סחיבה\משיכה - הכדור נתפס לו בידיים ולא מוצא מהידיים במהירות.
כאשר השופט הראשי שורק לאישור מכת פתיחה, יש לשחקן הפותח שמונה שניות לפתוח. אם עברו שמונה השניות נרשמת עבירה.
כדור ההגשה (הסרב) עובר לקבוצה שזכתה בנקודה האחרונה.
במקרה שיש עבירה דו צדדית יתבצע כדור חוזר.
במקרה שיש החזקה בו זמנית בכדור מעל הרשת של שחקני שתי הקבוצות אין 'כדור מוחזק' וממשיכים לשחק.
חוקים נוספים
פסק זמן
בכל מערכה, כל קבוצה זכאית לבקש שני פסקי זמן. כל פסק זמן אורך 30 שניות בדיוק ומתבצע מחוץ לתחומי המגרש המסומנים.
בליגה העולמית, ישנם שני פסקי זמן טכניים נוספים כשאחת הקבוצות מגיעה לשמונה נקודות ולשש עשרה נקודות במערכות הראשונה עד הרביעית - במערכה החמישית אין פסקי זמן טכניים.
חילופי שחקנים
כדי לבצע חילופי שחקנים, אין להיכנס לפני שיצא השחקן המוחלף. יש לעמוד על קו השלוש במגרש, להחזיק שלט ובו מספרו של השחקן המוחלף, והשחקן המוחלף מקבל את השלט ויוצא ונותן אותו למזכירות.
במשחקים רשמיים מותרים עד שישה חילופי שחקן למערכה. שחקן שפתח במערכה והוחלף רשאי לחזור לשחק רק במקום השחקן שהחליף אותו, וזה אינו יכול להיכנס לשחק פעם נוספת באותה מערכה. במקרים בהם שחקן נפצע, ובאופן חוקי הקבוצה לא יכולה להחליף אותו, ניתן להתעלם מהמגבלות הללו.
תפקידים
ליברו
שחקן מיוחד הרשאי לשחק רק בקו האחורי. הוא יכול להיכנס ולצאת באופן חופשי במקום אחד השחקנים בקו האחורי בכל הפסקה בין הנקודות במשחק. ליברו אינו רשאי להתקיף את הכדור (קרי: להכות את הכדור אל מגרש היריב מעל גובה הרשת), לבצע ניסיון חסימה, לחסום או להגיש מכת פתיחה. כמו כן אסור לשחקן להכות בכדור מעל גובה הרשת, אם הוא נמסר על ידי הליברו מתוך קו ההתקפה מעל הראש. יש אפשרות לרשום בטופס השיפוט עד שני שחקני ליברו, ומעונת 2011–2012 הוכנס חוק חדש המאפשר להחליף בין שני שחקני הליברו מספר לא מוגבל של פעמים. הליברו אינו רשאי לשחק בתפקיד של שחקן רגיל, והוא לובש בגד בצבע שונה משאר שחקני הקבוצה כדי שניתן יהיה לזהותו בקלות.
בניגוד לשאר השחקנים, בתפקיד הליברו אין יתרון לשחקנים גבוהים אלא לרוב להפך, הליברו צריך להיות שחקן זריז בעל תגובות מהירות המצטיין במשחק ההגנה.
מוסר (מגיש)
שחקן שאחראי למסור, בדרך כלל במסירה עילית אל המנחיתים. המוסר עומד בדרך כלל סמוך למרכז הרשת כשרגליו בזווית של כ-90 מעלות ביחס לכיוון הרשת. כאשר הוא נמצא בקו האחורי השחקנים מסתדרים כך שהמוסר יוכל לרוץ במהירות למקומו הרצוי ליד הרשת.
מצליב
המצליב הוא מנחית שמתמחה בהתקפה בצידה הימנית של הרשת. המצליב מקבל את שמו מהעובדה שעמדתו תמיד נמצאת בהצלבה למוסר. המצליב יהיה לרוב שחקן ההתקפה היעיל ביותר של הקבוצה, ובכדי להפוך את עבודתו ההתקפית לקלה יותר בדרך כלל הוא אינו נדרש בקבלה של מכת הגשה. מצליב לרוב יחסום בצד ימין של הרשת (בקו הקדמי) ויבצע הגנה בצד הימני של המגרש (בקו האחורי).
קבלן
הקבלנים הם שחקנים שמתמחים בהתקפה בצידה השמאלי של הרשת ובקבלה של מכות פתיחה, ביחד עם שחקן הליברו. על הקבלנים להיות שחקנים יציבים מאוד. קבלן לרוב יחסום בצד שמאל של הרשת (בקו הקדמי) ויבצע הגנה באמצע המגרש (בקו האחורי).
חוסם אמצע
חוסמי האמצע הם שחקנים שמתמחים בחסימה, ובהתקפה באמצע הרשת. חוסמי האמצע לרוב ינחיתו מסירות מהירות מאוד בשביל להקשות על חוסם האמצע הנגדי. על חוסמי האמצע גם לחסום בשני צידי הרשת, ביחד עם השחקנים האחרים, בכדי להקשות על התוקף היריב. שחקן הליברו בדרך כלל יחליף את חוסם האמצע בקו האחורי.
צוות השופטים
במשחק כדורעף צוות השופטים כולל:
שופט ראשי
שופט עוזר
הרשם
עוזר רשם
ארבעה שופטי קו (קוונים)
השופט הראשי והעוזר רשאים לשרוק במהלך המשחק, ובנוסף, הרשם רשאי לשרוק או להשתמש בזמזם אלקטרוני להתראה על עבירת רוטציה.
השופט הראשי
השופט הראשי נמצא על דוכן השיפוט והוא שופט ושורק על כל העבירות שהוא רואה. השופט הראשי אחראי על כל צוות השופטים והוא יכול לשנות החלטה של שופטים אחרים.
השופט העוזר
השופט העוזר תפקידו הוא לעזור לשופט, אך יש לו גם תחומי אחריות משלו. הוא אחראי על פסקי זמן והחלפות שחקן, עבירות מיקום של קבוצה המקבלת מכת פתיחה, עבירות חסימה ועבירות שקשורות לרשת ולקו.
הרשם
תפקידו הוא לרשום בטופס המשחק כל אירוע שקורה במשחק, ובכלל זה ספירת הנקודות, מיקומם של השחקנים, חילופים ופסקי זמן.
איש הקשר של הרשם בכל בעיה הוא השופט העוזר.
עוזר הרשם
זהו תפקיד חדש שהוכנס לחוקים הרשמיים בשנת 2005.
עוזר הרשם מפקח על החלפות הליברו ויש לו גם תחומי אחריות משלו.
שופטי הקו (קוונים)
ארבעת שופטי הקו ניצבים בפינות המגרש, כמטר מהקו שהם אחראים עליו.
הם אחראים לסמן אם הכדור פגע במשטח בתוך שטח המגרש או מחוץ לו, אם הכדור פגע בשחקן ויצא החוצה, נגיעות בגופים זרים או דריכה על הקו בעת מכת פתיחה.
שופטי הקו משתמשים בדגלים. הם גם משגיחים על מה שקורה מחוץ לקווים.
כדורעף חופים
אחת הווריאציות של משחק הכדורעף היא כדורעף חופים, המשוחק על חול בחוף ים או משטח חול אחר. בכדורעף חופים יש לרוב שני שחקנים בכל קבוצה, ורוב חוקי המשחק דומים לחוקי הכדורעף.
כדורעף חופים הוכר על ידי FIVB ב-1986, והוכנס למשחקים האולימפיים ב-1996.
הכדורעף בישראל
שמאל|ממוזער|250px|נבחרת הכדורעף של קיבוץ גן שמואל, 1952
הכדורעף בישראל היה בראשיתו פופולרי בעיקר בקיבוצים, ובמיוחד בקיבוצי השומר הצעיר ששלטו בענף עד שנות ה-70.
בשנים האחרונות הכדורעף מתפתח ומתחיל לתפוס תאוצה בעיקר בליגות בתי ספר. בשנת 1943 הוקמה "ההתאחדות הארצישראלית בכדורעף". בשנת 1947 הצטרפה ההתאחדות הארץ-ישראלית להתאחדות הכדורעף הבינלאומית (FIVB). בשנת 1995 הוחלט כי איגוד הכדורעף יפסיק לפעול תחת "התאחדות לספורט" ותוקם עמותה נפרדת בשם "איגוד הכדורעף בישראל". בשנת 2019 היו 5,553 ספורטאים תחרותיים ששיחקו כדורעף, הענף השלישי מבחינת כמות הספורטאים התחרותיים בישראל.
נבחרות
עד היום, נבחרת ישראל בכדורעף רשמה שלוש הופעות בטורנירי גמר אליפות אירופה. הפעם הראשונה הייתה ב-1951 בצרפת (מקום 10 ואחרון), השנייה ב-1967 באיסטנבול (מקום 11 מתוך 16) ופעם שלישית ב-1971 במילאנו (מקום 12 ואחרון). בנוסף לאליפויות אירופה הגיעה נבחרת ישראל גם שלוש פעמים לטורניר גמר אליפות העולם (1952, 1956, 1962). נכון ל-2011, מדורגת הנבחרת במקום ה-25 באירופה וה-68 בעולם.
נבחרת ישראל בכדורעף נשים הופיעה לראשונה בשנת 1967 בטורניר גמר אליפות אירופה באיסטנבול, וסיימה במקום השמיני. כעבור ארבע שנים, ב-1971 הופיעה הנבחרת פעם נוספת בטורניר הגמר, וסיימה במקום ה-11. בשנת 2007 התחיל פרויקט שמטרתו לחזק את ענף כדורעף הנשים בישראל, כשהמטרה הסופית היא העפלה למשחקים האולימפיים. לצורך זה מונה להוביל את הנבחרת המאמן הוותיק הבכיר אריה זלינגר. הפרויקט הביא לשינוי משמעותי בענף ובנבחרת. בשנת 2010, לאחר 39 שנים הצליחה הנבחרת להעפיל פעם נוספת לטורניר גמר אליפות אירופה 2011, לאחר שסיימה במקום השני בבית המוקדם ובמשחקי ההצלבה ניצחה את נבחרת בלארוס החזקה. באליפות אירופה הודחה הנבחרת לאחר שהפסידה את שלושת משחקיה. למרות ההכנות הרבות והשיפור הניכר בנבחרת, היא לא הצליחה להעפיל לאולימפיאדת לונדון (2012), ואף לא עלתה לאליפות אירופה 2013.
ליגות בוגרים
בישראל קיימות מספר ליגות מטעם איגוד הכדורעף בישראל:
ליגות ארציות ולאומיות מתחלקות למחוזות צפון, דרום ומרכז.
בנוסף, קיימת ליגה מעורבת ("ליגה א'") בפריסה ארצית, תחת איגוד הכדורעף הישראלי.
ליגות תלמידים
בישראל קיימת התאחדות הספורט לבתי הספר ולאגודות. הליגות מתחלקות למחוזות שונים בארץ. הקבוצות המסיימות במקומות הראשונים בבית עליון במחוז, עולות לליגה ארצית לתלמידים.
קישורים חיצוניים
אתר איגוד הכדורעף בישראל
התאחדות הספורט לבתי הספר
התאחדות הכדורעף הבינלאומית
התאחדות הכדורעף האירופאית
הערות שוליים
*
קטגוריה:משחקי כדור
קטגוריה:ספורט קבוצתי
קטגוריה:ספורט אולימפי
קטגוריה:ארצות הברית: המצאות | 2024-10-03T14:02:18 |
גמד (פנטזיה) | ממוזער|250px|גמד לוחם כפי שמתואר בספרות הפנטזיה המודרנית
שמאל|ממוזער|250px|גמדים נלחמים בעגורים בצפון שוודיה. ציור מהמאה ה-16
גמד הוא סוג של יצור דמוי אדם הנפוץ במיתולוגיה ובפנטזיה.
הגמדים מתוארים לרוב כיצורים דמויי אדם נמוכי קומה, אינטליגנטיים, קשוחים, בעלי זקנים, אשר נוהגים לחיות בעיקר באזורים תת-קרקעיים ולעסוק בכרייה, בעבודות-עץ או בעיבוד מתכות. לעיתים קרובות הם מתוארים כבעלי כוחות על-טבעיים. הגמדים נפוצים במיוחד באגדות העם, בפולקלור האירופאי, בספרי הפנטזיה ובמשחקי התפקידים.
קשה לקבוע בדיוק כיצד נראו הגמדים הראשונים. גובהם וסגנון חייהם של הגמדים השתנו במידה רבה לאורך שלל סיפורי המיתולוגיה העתיקים. בחלק מהסיפורים העתיקים ביותר גובהם היה זהה לגובהם של בני האנוש. עם התפתחות המיתולוגיה הגמדים הפכו ליצורים דמויי אנוש, נמוכי קומה, מכוערים ומתוארים כחיים במערות תת-קרקעיות.
מכיוון שקיימים יצורים מיתולוגיים רבים אשר דומים במראם לגמדים נוצר לעיתים רבות בלבול בזיהוי הגמדים - בעיקר קיימת נטייה להתבלבל בינם לבין יצורים מהפולקלור האירופי כגון גובלינים וגנומים אשר לעיתים מזוהים בטעות כגמדים ולהפך.
היסטוריה
הגמדים במיתולוגיה הנורדית
במיתולוגיה הנורדית נמנה גזע הגמדים כאחד הגזעים דמויי האדם האינטליגנטיים ביותר. בדרך כלל מתוארים הגמדים כחיים במערות תת-קרקעיות או בסביבה הררית. לפי האגדות, הגמדים הם כורים ונפחים מיומנים. בדרך כלל נמוכים יותר מבני אדם, חסונים ושעירים יותר ולרוב בעלי זקן מלא. אף על פי כן, הגמדים הנורדים לא מתוארים כנמוכי קומה עד המאה ה-13.
לאורך השנים הגמדים הנורדיים השתנו רבות. הבדלים בין הגמדים הנורדים המוקדמים ולבין המאוחרים הם גדולים למדיי. השפעות חיצוניות, כגון פריחת הנצרות בחברה הנורדית, השפיעו רבות על השינויים הללו.
הגמדים הנורדים אשר התגבשו בהמשך (בסביבות המאה ה-13 עד המאה ה-15) הפכו בהדרגה לדמויות משעשעות יותר. מאפיינים ותיקים שונים הוקצנו והגמדים הנורדים הפכו בהדרגה לקטנים יותר ומכוערים יותר. בנוסף לכך הם הפכו למעוותים פיזית והפכו לבעלי מלאכה מצטיינים.
דמויות הגמדים הנורדים המאוחרות יותר השפיעו רבות על עיצוב דמויות הגמדים בסיפורי הפנטזיה המודרניים.
הגמדים במיתולוגיה הפרסית
בסיפורי העם הפרסיים, מופיעים לרוב הגמדים כיצורים שפלים ומלוכלכים, חסרי בית, הנוהגים לפרוץ בלילות לבתי אחרים ולישון בסלונם. כמו כן, במספר סיפורים מוצגים אותם יצורים כבעלי אצבעות ידיים מעוותות אשר מייסרות אותם במרבית שעות היממה. יללות הכאב שלהם הן מסימני ההיכר שלהם, ומהוות הסבר לקולם הצורמני.
הגמדים בפולקלור ובמיתולוגיות המאוחרות יותר
גובהם של דמויות הגמדים אשר נוצרו בהמשך היה בסביבות מטר. כמו כן הם תוארו כבעלי ראשים גדולים במיוחד ובעלי זקנים. בין הגמדים המוכרים יותר מן המיתולוגיה ואגדות העם אשר נוצרו בהמשך היו עוץ לי גוץ לי ושבעת הגמדים בשלגיה ושבעת הגמדים.
למרות שרוב הגמדים ברומנים של כרטיאן מטרואה נוטים להיות בני אדם נמוכי קומה, ישנה התייחסות לממלכת הגמדים (רמיזה על כך שהם אינם משתייכים לגזע האנושי).
הגמדים בספרות הפנטזיה המודרנית
ספרות הפנטזיה המודרנית גיבשה עולם מושגים מעניין אשר התבסס על מגוון מקורות בהם דמויות הגמדים הנורדים המקוריים, הגמדים מהמיתולוגיה הנורדית המאוחרת יותר, הגמדים מאגדות העם ודמויות גמדים במיתולוגיות נוספות. בסיפורים כגון שר הטבעות של ג'.ר.ר. טולקין ועולם המערכה של מבוכים ודרקונים הגמדים מוצגים כיצורים אשר גובהם בסביבות , מוצקים, חסונים וחיים בדרך כלל חיים במכרות ענק מתחת לפני האדמה או בבטן ההר.
בעקבות ספריו של טולקין, הגמד הטיפוסי הפך דומה יותר לגמדים מהמיתולוגיה הנורדית המאוחרת יותר. הגמד המודרני הטיפוסי במקרים רבים יהיה בעל התכונות הבאות: הוא נמוך קומה, בעל זקן עבות ומיומן בכרייה, במטלורגיה ובעבודות כפיים כגון צורפות, נפחות וחרשות נשק. הם בעלי תוחלת חיים ארוכה במיוחד (אף על פי שהם בני תמותה) ולרוב בעלי יכולת לראות בחושך. הגמדים הם לוחמים קשוחים וכלי הנשק המועדפים עליהם הם פטיש קרב וגרזן קרב וכן סוגים שונים של גרזנים, מכושים וקרדומים היכולים לשמש גם ככלי עבודה בשעת הצורך. לרוב מתוארת טינה ארוכת שנים בין האלפים לבין הגמדים כאחד מהמאפיינים של הגזע. גמדים רבים מתוארים כבעלי מבטא סקוטי.
ספרי פנטזיה מודרניים רבים העניקו כוחות חדשים או מראה חדש לדמויות הגמדים, ומשום כך הגמדים המודרניים אינם בעלי מאפיינים אחידים בכל הסיפורים. בדרך כלל הגמדים במשחק התפקידים מבוכים ודרקונים זהים לגמדים כפי שמתוארים על ידי טולקין, אף על פי שישנם גם סוגי גמדים ששונים מתיאור זה.
גמדים בארץ התיכונה
בלגנדריום של טולקין, הגמדים (Dwarves, שתורגם לעברית כ"גמדאים" על ידי עמנואל לוטם) נוצרו על ידי הולא אאולה או מאהאל בלשון הגמדים. הגמדים מתחלקים לשבע משפחות, שמוצאה של כל אחת מהן הוא מאחד משבעת אבות הגמדים שנוצרו על ידי אאולה (הוא יצר גם שש אמות גמדים). השושלת המפורסמת ביותר (והיחידה שידועים עליה פרטים כלשהם) היא בית דורין שידועים גם בכינוי "ארוכי הזקן". לגמדים ישנה שפה מיוחדת וסודית, הנקראת בפיהם ק'וזדול. מטבעם הגמדים הם למדנים ושקדנים. אוהבים אבנים ומתכות יקרות, תכונה זו הועצמה כאשר סאורון נתן לגמדים את טבעות הכוח, אחת לכל בית, כשהאחרונה שבהם נלקחה מת'רור, סביו של תורין צנת-אלון המוזכר בספר "ההוביט". משכנותיהם המרכזיים של הגמדים בעידן הראשון של הארץ התיכונה היו הערים קהזד-דום (או Dwarrowdelf אשר במכרות מוריה), אשר התקיימה גם בעידן השני ובחלק מהעידן השלישי ונוגרוד ובלגוסט בהרים הכחולים, אשר חרבו במהלך קרבות עם האלפים בעידן הראשון ונהרסו כליל בסוף העידן הראשון, לאחר שקיעת בלריאנד.
הגמדים בדרך כלל מסוגרים ושומרי טינה, ומוכרים את עבודתם רק כתנאי לאמצעי מחייה. הגמדים חשדנים למדי אך ברגע שרכשת את אמונם הם מתגלים כחברים טובים ונאמנים ביותר. הגמדים עקשנים למדי ושומרים בקנאות על כבודם. כלי הנשק המועדפים על הגמדים הם פטיש קרב, גרזן קרב וסוגים שונים של גרזנים, מכושים וקרדומים היכולים לשמש גם ככלי עבודה בשעת הצורך.
גמדים בעולם הדיסק
בעולם הפנטזיה אשר מתואר בסדרת הספרים "עולם הדיסק" מאת הסופר הבריטי טרי פראצ'ט הגמדים מצטיירים לרוב כארכיטיפוס הנפוץ - נמוכים, בעלי זקן עבות, ששים אלי קרב, עוסקים לרוב בכרייה וחובבי זהב ושאר מתכות יקרות. עם זאת, ככל שהתפתחה הסדרה החל הסופר להרחיב ולתאר את תרבות הגמדים ומספר ספרים נסובו סביבה, מהם ראויים לציון במיוחד Feet of Clay ו-The Fifth Elephant. התרבות אשר נגלתה לעיני הקורא תיארה חברה שמרנית במיוחד, בה נושא המין כה מוצנע עד שאין מבדילים בין זכר ונקבה, לא בשפה ולא בחיי היומיום. על פי אחד התיאורים מלאכת החיזור בין הגמדים בעולם הדיסק מורכבת לרוב מניסיונות גישוש עדינים לגבי מינו של מושא החיזור. הנושאים שימשו לרוב את הסופר להעביר את דעותיו לגבי הבדלים מיניים, פמיניזם ופחד מהשונה.
עם התפתחות הסדרה החל עולם זה להשתנות ואחת הדמויות הקבועות בה הובילה מגמה חברתית בה גמדות ממין נקבה החלו להכריז על עצמן בפומבי. הן עדיין שמרו על מאפיינים מסוימים של תרבות הגמדים, בכללם הזקן העבה והשריון, אך בד בבד החלו ללבוש חצאיות (ממתכת משוריינת לרוב) ואיפור. מספר ספרים עוקבים אחרי המהומה שהדבר גורר בעולם הגמדים. מנגד לאותן גמדות עומדים הגמדים המסורתיים, אשר נקראים גם "הגמדים העמוקים", הנקראים כך מכיוון שכמעט ולעולם אינם יוצאים מביטחון ערי מהמכרה. גמדים אלו, המשמשים ככוהני דת ושופטים, מנסים להתמיד בדרכים הישנות ומנסים להטיל סנקציות חברתיות כנגד הנקבות המוצהרות, כגון חרם חברתי או ניכור.
קהילת הגמדים מאופיינת גם כקהילה שומרת חוק, ודבר זה מתבטא בעיקר דרך גזר ברזלסון, אדם גבוה שאומץ על ידי גמדים, ומתנדב בלהט למשמר הלילה של אנק-מורפורק. שאר הגמדים בעיר מתוארים כמתרחקים ממסורת אבותיהם והכבוד לחוק כדי לפרוק עול בעיר החטאים: דבר המתבטא בעיקר בשתייה לשוכרה ותגרות ידיים המוניות.
נושא נוסף אשר מועלה לעיתים בספרי הסדרה הוא היריבות בין הגמדים לטרולים, אשר בעולם זה הם יצורים מבוססי סיליקון ועשויים מאבנים. בספרי הסדרה מוזכר לא אחת כי המלחמות בין הגמדים לטרולים נמשכות אלפי שנים. פראצ'ט מציע הסבר משלו לסכסוך העתיק: הטרולים שונאים את הגמדים כי הם לא אוהבים שמכים בהם במכושים וחוצבים אותם, ואילו הגמדים שונאים את הטרולים כי אף אחד לא אוהב שהסלע שהוא חוצב פתאום קם ותוקף אותו. נושא זה הוזכר גם כן במספר ספרים, אך הפך לנושא העיקרי בספר , בו המתיחות על רקע קרב מונומנטלי היסטורי בין הטרולים לגמדים כמעט ומחדשת את הלחימה בהיקף מלא. עלילות אלו עוסקות גם כן בנושא הפחד מן השונה, כמו גם גזענות ורדיפת השלום לעומת המלחמה.
ספרי פנטזיה מודרניים בהם לגמדים ישנם תפקידים מרכזיים
ספרים
סדרת ארטמיס פאול מאת אואן קולפר
סדרת דברי ימי נרניה מאת ק.ס. לואיס
סדרת עולם הדיסק מאת טרי פראצ'ט
ההוביט וסדרת ספרי שר הטבעות מאת ג'. ר. ר. טולקין
עלילות ספיידרוויק מאת טוני דיטרליצי והולי בלק.
סדרת רומח הדרקון מאת מרגרט וייס וטרייסי היקמן
הסיפור הסנדלר והגמדים מאת האחים גרים
סדרת הירושה מאת כריסטופר פאוליני
מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד מאת ריק ריירדן
משחקי וידאו ומשחקי תפקידים
Lord of the Rings Online
מבוכים ודרקונים
Final Fantasy
וורקראפט
World of Warcraft
RuneScape
Guild Wars
מרוצללים
הקרב על ווסנות'
Dragon Age: Origins
סרטי קולנוע
הסרט מבוכים ודרקונים
טרילוגיית סרטי שר הטבעות
טרילוגיית סרטי ההוביט
ראו גם
גנום (פנטזיה)
אלף (פנטזיה)
גמד (טולקין)
קישורים חיצוניים
קטגוריה:יצורים בדיוניים
קטגוריה:מיתולוגיה
קטגוריה:מבוכים ודרקונים | 2024-07-14T04:43:46 |
פרנסיס מאסיזי | REDIRECT פרנציסקוס מאסיזי | 2005-03-08T19:21:47 |
דינמיט | שמאל|ממוזער|250px|מקל דינמיט
דינמיט הוא חומר נפץ רב עוצמה שהומצא ב-1867 על ידי אלפרד נובל. דינמיט הוא ניטרוגליצרין שהוספג בחומר אשר יפחית את רגישותו כמו אמוניום חנקתי, ניטרוצלולוזה, פחם, נסורת ועוד. כאשר הגיע נובל לפריז, הוא עבד במעבדתו של אסקאניו סובררו, ממציא הניטרוגליצרין. הוא החל לחקור את הניטרוגליצרין ולמצוא לו שימושים בתחום הבנייה. הוא ואביו עבדו יחדיו במטרה למצוא חומר שיהיה דומה בתכונותיו לניטרוגליצרין, אך בטוח לשימוש. מספר ניסויים שערך נובל בחומר גרמו להרס ולמספר הרוגים, וכך נהרג אחיו הצעיר - אמיל.
נובל החל בייצור מורחב של הניטרוגליצרין תוך כדי ניסיונות להוסיף לו חומרים שונים, כך שיהיה בטוח יותר לשימוש. הוא גילה שכאשר מערבבים חול דק (דיאטומיט) עם ניטרוגליצרין, הנוזל הופך למוצק יציב ולא מסוכן. מהמוצק הזה הוא יצר גלילים שכונו מאוחר יותר "מקלות דינמיט": מארז גלילי בו אצור חומר הנפץ שמוצת על ידי פתיל. תיאור פצצות וחומרי נפץ כגלילי דינמיט אדומים בעלי פתיל הוא פופולרי במיוחד בקרב סרטים הוליוודים וסרטים מצוירים.
נובל המציא את הדינמיט לצורך כיבוש הטבע - לסכור נהרות, להסיר מכשולים, לקצץ הרים - אך משנוכח ששימושיה העיקריים של המצאתו יהיו צבאיים, הוא נכנס לדיכאון שממנו לא החלים עד סוף חייו, ולכן ייסד את קרן פרס נובל שמהווה כמעין "תיקון" למה שגרם.
שימושים נפוצים
פיצוץ סלעים
הריסת מבנים
שימוש צבאי נרחב בעבר
ראו גם
מטען חבלה
חומר נפץ
הנדסה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:חומרי נפץ
קטגוריה:שוודיה: המצאות | 2024-07-15T19:43:13 |
מלחמת הצ'אקו | שמאל|ממוזער|250px|מפה של אזור הצ'אקו. בצפון - בוליביה. בדרום - פרגוואי. החלק המסומן בירוק זית בין בוליביה ופרגוואי הוא הצ'אקו
מלחמת הצ'אקו (בספרדית: Guerra del Chaco, בגוארני: Cháko Ñorairõ) היא מלחמה שהתנהלה בשנים 1932–1935 בין בוליביה לפרגוואי על השליטה באזור הצ'אקו בדרום אמריקה.
אזור הצ'אקו הוא אזור של אדמת טרשים ששטחו כ-250,000 קמ"ר, ומצוי בין בוליביה ופרגוואי. אף על פי שהאזור היה מאוכלס בדלילות, הייתה השליטה בנהר פרגוואי הזורם לאורך האזור נותנת לאחת משתי המדינות, החסרות מוצא אל הים, גישה אל האוקיינוס האטלנטי. גישה לים הייתה חשובה במיוחד לבוליביה אשר איבדה את גישתה אל האוקיינוס השקט במלחמה עם צ'ילה ב-1883. יתרה מכך, גילויו של נפט למרגלות הרי האנדים גרם למחשבה שאזור הצ'אקו יכול להיות עשיר בנפט.
בבוררות בינלאומית טענה בוליביה כי האזור היה חלק מן המושבה הספרדית שקדמה להקמת בוליביה, ואשר בוליביה היא יורשתה החוקית. בינתיים החלה פרגוואי לעבד את האזור מבחינה חקלאית. מבחינה אתנית, שבטי הגוארני שחיו במקום היו קרובים לשבטי הגוארני החיים בפרגוואי. לבסוף יש לציין כי פרגוואי איבדה כמחצית משטחה לברזיל, אורוגוואי וארגנטינה, במלחמת הברית המשולשת, בשנות השישים של המאה ה-19.
תקריות גבול אירעו לאורך כל שנות העשרים של המאה ה-20 ושיאן היה בפריצת מלחמה כוללת בשנת 1932, כאשר הצבא הבוליביאני נענה לפקודת הנשיא דניאל סלמנקה ותקף את חיל המצב הפרגוואיי בוונגרדייה.
מלחמה זו הייתה אסון לשני הצדדים. השכבה האירופית השלטת בבוליביה כפתה את הגיוס על יתר האוכלוסייה, אשר לא חשה הזדהות עם המדינה. אף על פי שהצליחה ליצור להט לאומני, היו חייליה של פרגוואי לא מאומנים, ובלתי מוכנים לתנאים הקשים של האקלים בהם נתקלו. למעשה, מתו יותר חיילים ממחלות, כגון מלריה, מאשר בלחימה בפועל.
שני הצבאות נעזרו בשכירי חרב מרחבי העולם. מפקד צבא בוליביה לאורך חלק ניכר מן המלחמה, והשליט דה פקטו של המדינה באותה העת, היה איש צבא גרמני, בוגר מלחמת העולם הראשונה בחזית הרוסית, בשם האנס קונדט. פרגוואי, מצידה, נעזרה במשלחת איטלקית גדולה, אשר סיפקה כוח אדם וציוד שסייע לפרגוואים שסבלו מנחיתות ניכרת בתחומים אלו.
במלחמה נעשה שימוש בציוד מודרני - חיל אוויר, טנקים ושריוניות. פרגוואי זכתה כמעט בכל הקרבות החשובים במלחמה, באמצעות כיתור כוחות בוליביאנים עדיפים מבחינה מספרית, כאשר הנהגה עדיפה והיכרות עם השטח היו הגורם המכריע לטובתה. עם זאת, היו מגבלותיה של פרגוואי חומריות - עובדה היא כי מתחילת המלחמה, לאחר הקרבות הראשונים, הסתמך צבא פרגוואי על שלל בוליביאני, כך שרוב המשאיות, הארטילריה, מכונות היריה והנשק האישי של צבא פרגוואי הגיעו מבוליביה.
המלחמה הביאה את שתי המדינות לסף פשיטת רגל. בנוסף לכך, ב-27 בנובמבר 1934 החליפו גנרלים בוליביאנים, המתוסכלים מהכישלון במלחמה, את הנשיא סלמנקה כאשר זה ביקר במטה הצבא בווילמונטס, בסגן הנשיא חוסה לואיס טחאדה סורסנו.
ב-1935 כבשה פרגוואי את כל השטח השנוי במחלוקת. הפוליטיקאים בפרגוואי ביקשו להמשיך את הלחימה אל תוככי בוליביה. בוליביה, מצידה, הייתה נחושה להחזיר את שאיבדה, ונשענה על עתודות ענקיות של כוח אדם.
לבסוף הבינו הצדדים כי יש להפסיק את המלחמה. פרגוואי שבתה כ-21,000 בוליביאנים, שכלכלתם הייתה עליה. המלחמה הביאה לידי מיצוי כוח האדם של פרגוואי, והיא לא יכלה לסבול עוד אבדות.
כאשר השכילו הצדדים להסכים על הפסקת אש, ב-12 ביוני 1935, פרגוואי הייתה בעלת שליטה במרבית האזור. שליטה זו הוכרה באופן רשמי בהסכם הפסקת האש משנת 1938 שנחתם בארגנטינה, ובו קיבלה פרגוואי את השליטה בשני שלישים מחבל המריבה. לאחר מכן התברר כי אין כל נפט בחבל הצ'אקו. מחיר המלחמה היה כבין שלושים וחמישה לחמישים אלף הרוגים מצבא פרגוואי, ובין חמישים לשמונים אלף הרוגים מצבא בוליביה.
בבוליביה גרמה המלחמה לזעזוע חברתי. ההשפלה הצבאית הובילה לנטישת דרכי החיים המסורתיות של המעמד הבינוני, בתנועה שכונתה "דור הצ'אקו", ששיאה היה במהפכה שהובילה תנועת MNR המהפכנית-לאומנית, ב-1952.
בפרגוואי גרמה המלחמה לסיום שלטונה של המפלגה הליברלית, ולהחלפתו בסדרת משטרים צבאיים, עד לעלייתו לשלטון של העריץ גנרל אלפרדו סטרסנר, ששלט במדינה ביד ברזל במשך 35 שנה משנת 1954.
קישורים חיצוניים
אתר הכולל תרשימים ומפות של המלחמה
צ'אקו
צ'אקו
קטגוריה:סכסוכי גבול
קטגוריה:אמריקה הדרומית: היסטוריה צבאית | 2023-07-24T02:55:53 |
חיטה | שמאל|ממוזער|250px|שדה חיטה בבית לחם הגלילית
ממוזער|ערימת גרעיני חיטה מיד לאחר הקציר
חיטה (שם מדעי: Triticum) היא סוג במשפחת הדגניים, הכולל מינים תרבותיים חשובים ביותר כמקור מזון לאדם.
החיטה היא צמח עשבוני חד שנתי עם ציצית שורשים.
חיטה היא הגידול השני הנפוץ ביותר בעולם אחרי תירס ולפני אורז. היא גדלה בכל חלקי העולם מלבד האזורים הטרופיים. הייצור השנתי עומד על 736 מיליון טון.
מינים תרבותיים של חיטה הם מרכיב המזון העיקרי בתרבויות רבות, במיוחד באזור הים התיכון, והיא נמנית בין חמשת מיני דגן; החיטה היא גם אחד משבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל.
הגידול הנפוץ ביותר הוא חיטה מצויה (T. aestivum). התיעוד הארכאולוגי הקיים מצביע על כך שחיטה תורבתה לראשונה באזורי הסהר הפורה בסביבות 9,600 שנים לפני הספירה. מבחינה בוטנית, גרעין החיטה הוא קריופסיס , סוג של פרי. הייצור העולמי של חיטה וגידולי דגנים אחרים גדל פי שלושה בתחילת המאה ה-21 וצפוי לגדול עוד יותר עד אמצע המאה ה-21. הביקוש העולמי לחיטה הולך וגדל בגלל התועלת של הגלוטן לתעשיית המזון.
חיטה היא מקור חשוב לפחמימות. בעולם, זהו המקור המוביל לחלבונים צמחיים במזון המיועד לבני האדם, בעל תכולת חלבון של כ-13%, שהיא גבוהה יחסית לדגניים עיקריים אחרים, אך נמוכה יחסית באיכות החלבון (אספקת חומצות אמינו חיוניות). כאשר היא נצרכת כדגן מלא, החיטה מהווה מקור למספר רב של חומרים בעלי ערך תזונתי רב וסיבים תזונתיים. באחוז קטן יחסית מהאוכלוסייה הכללית הגלוטן – המהווה את מרבית החלבון בחיטה, עלול לעורר מחלות שונות בעלות אופי אלרגי: Coeliac disease, Non-coeliac gluten sensitivity, Gluten ataxia, Dermatitis herpetiformis.
מבנה החיטה
הגבעולים של החיטה הם קנים זקופים המורכבים מפרקים ומפרדים. עלי החיטה מורכבים מנדן העוטף את פרקי הקנה ומטרף צר וארוך. התפרחת היא שיבולת אשר מורכבת משיבוליות המסודרות בשני טורים לאורכו של הציר.
הפרחים של החיטה מואבקים על ידי הרוח או באמצעות האבקה עצמית.
הפרי של החיטה מכונה גרגר והוא כולל את הזרע.
הקליפות הן שלוש: המוץ, הוא החיצוני שבקליפות ונפרד בקלות יחסית על ידי הדישה; המורסן; והסובין היא קליפת הגרגר עצמו. בגרעין עצמו ישנם חלקים מהם יוצא הקמח וחלקים מהם יוצאת הסולת.
מוצא החיטה
ממוזער|קציר חיטה
ממוזער|שיבולי החיטה על מטבע קדום
ממוזער|מוצא החיטה
במזרח התיכון שימש צמח החיטה כמזון בסיסי כבר מראשית ימי החקלאות בתקופה הנאוליתית. הסברה המדעית הרווחת היא שהחיטה התרבותית תורבתה על ידי האדם מאם קדמונית, המכונה "אם החיטה" – גזע בר של צמח תרבות. אהרן אהרנסון חקר את מוצא החיטה בראשית המאה העשרים ובשנת 1906 גילה מין של חיטה המכונה היום "אֶמֵר" ליד ראש פינה והוכיח כי מין זה הוא המין ממנו בויתה החיטה.
גנטיקה
חקר הגנטיקה בשנים האחרונות זיהה באם החיטה, אשר נמצאה באתרים ארכאולוגים רבים מאז גילויה בידי אהרון אהרונסון, צמח מוכלא משני עשבי בר דיפלואידים אשר זווגו בטבע שנים רבות לפני תירבות החיטה. חיטת הלחם המצויה כיום, הוכלאה פעם נוספת עם עשב בר נוסף בתחילת תירבות החיטה, והיא בעלת סדרת כרומוזומים הקסאפלואידית – כלומר בעלת שלושה זוגות כרומוזומים הומולוגיים בעלי תפקידים דומים, שמקורם משלושת הצמחים המקוריים.
חוקרים ישראליים ואמריקניים מצאו גן באם החיטה שאבד במהלך התירבות שלה, שעשוי לשפר את החיטה המודרנית מבחינה תזונתית, ולהעשיר את החיטה בחלבונים, אבץ וברזל.
לחיטה גרעינים בחלקה העליון בלבד. במצבה התרבותי, גרעינים אלו כבדים ולא ניתנים לפיזור על ידי רוח, והיא תלויה באדם לצורך הפצה.
עם פיתוח החקלאות נוצרו, הן בצורה מכוונת על ידי האדם, והן בידי הטבע, זנים המוגדרים כ‘זנים מסורתיים‘. במאה השנים האחרונות יש מסחור ותיעוש והשבחה המובילה למספר מצומצם של זנים משומשים, אך עתירי יבול ועמידים, דבר המוביל לצמצום גנטי ולאובדן זנים. בעשרות שנים האחרונות נעשים מאמצים למצוא, לאסוף, לאפיין גנטית, ולשמר זנים מסורתיים במאגרי גנים ייעודיים. בארץ שני מאגרים ובהם גם גנים של חיטה, באוניברסיטת תל אביב, ובבנק הגנים לצמחי ארץ ישראל במכון וולקני.
חלק ממיני החיטה הם דיפלואידים, עם שתי קבוצות של כרומוזומים, אך רבים הם פוליפלואידים יציבים, עם ארבע קבוצות של כרומוזומים (טטרפלואידים) או שש קבוצות (הקספלואידים). חיטה Einkorn (T. monococcum) היא חיטה דיפלואידית (AA, שני מבנים של שבעה כרומוזומים, 2n=14). רוב החיטה הטטרפלואידית (למשל emmer and durum wheat) נגזרות מחיטת אמר הבר, T. dicoccoides. אמר הבר הוא עצמו תוצאה של הכלאה בין שני עשבי בר דיפלואידים, Ae. speltoides.
ההכלאה בין ועשב עז הבר Ae. speltoides יצרה אמר פראי (AABB). היא התרחשה בטבע, הרבה לפני הביות כתוצאה מברירה טבעית. חיטה הקספלואידית התפתחה בשדות של חקלאים כשאמר פראי הוכלא עם עשב עיזים פראי נוסף אחר, Ae. squarrosa או Ae. tauschii, וכך נוצרה החיטה ההקספלואידית כולל חיטת לחם.
זני חיטה
הסוג חיטה כולל 16 מינים, מתוכם 13 צמחי תרבות ושלושה צמחי בר.
מינים הקספלואידים 6N
חיטה רגילה או חיטת לחם (T. aestivum) – המין המתורבת ביותר בעולם.
כוסמין (T. spelta) – מין המחליף את חיטת לחם. במאה ה-21 גדל לרוב בגידולים אורגניים, ללחם לאניני טעם ולפסטה.
מינים טטרפלואידים 4N
דורום (T. durum) – חיטה בשימוש נרחב כיום, והחיטה השנייה בגודלה בגידול העולמי. החיטה הקשה Triticum durum היא חיטת הדורום או חיטת פסטה, מוכרת מהמאה הראשונה לספירה והיא נפוצה גם בתקופה המודרנית. היכולת של זן זה לעמוד בפני היובש הפכה אותו לזן השולט בחקלאות המסורתית של כל ארצות הים התיכון. הקמח של החיטה הקשה לא מתאים לאפיית לחם רגיל, אלא למאפים מסוגים אחרים שאינם מצריכים תפיחה, כמו פיתות ומצות. שימושו העיקרי של קמח זה הוא בתעשיית האטריות, אשר מיוצרות מהסולת הדקה.
חיטת אמר (T. turgidum subsp. dicoccum ו-T. t. conv. durum) – מין שתורבת בימי קדם, שמקורו באמר הבר, T. dicoccoides, אך כבר איננה בשימוש נרחב.
חיטת קורסאן או קמוט (T. turgidum ssp. turanicum, הנקרא גם T. turanicum) – סוג דגן עתיק מהאזור היסטורי חוראסאן באפגניסטן של ימינו ובצפון מזרח איראן. גודל הדגן הוא פי שניים מחיטה מודרנית ויש לו טעם אגוזי עשיר.
מינים דיפלואידים 2N
חיטת איינקורן (T. monococcum) – מבוית מחיטת אינקורן בר, T. boeoticum, במקביל לחיטה אמר.
זנים מקולפים לעומת זנים עם קליפה
לארבעת מיני הבר של החיטה, יחד עם הזנים המבויתים אינקורן Potts, D.T. (1996) Mesopotamia Civilization: The Material Foundations Cornell University Press. p. 62. . אמר Nevo, Eviatar & A.B. Korol & A. Beiles & T. Fahima. (2002) Evolution of Wild Emmer and Wheat Improvement: Population Genetics, Genetic Resources, and Genome.... Springer. p. 8. . וכוסמין,Vaughan, J.G. & P.A. Judd. (2003) The Oxford Book of Health Foods. Oxford University Press. p. 35. . יש קליפות. המורפולוגיה הקדומה יותר, מורכבת מגופים מוקשחים שסוגרים היטב את הגרגירים, ובחיטה מבויתת יש רחפן שביר למחצה שנשבר בקלות בעת הדיש. התוצאה היא שכאשר גורסים אותה, אוזן החיטה מתפרקת לקוצים. כדי להשיג את התבואה, יש צורך בעיבוד נוסף, כגון כרסום או חבטות, כדי להסיר את הקליפות או הקליפות. חיטה מקולפת מאוחסנת לעיתים קרובות כדוקרנים מכיוון שהדקים המוקשים נותנים הגנה טובה מפני מזיקים של תבואה מאוחסנת. בצורות של דיש חופשי (או עירום), כמו חיטה דורום וחיטה מצויה, הגלמים שבירים והראצ'יס קשיח. בעת הדיש, המוץ מתפרק, ומשחרר את הגרגירים.
חיטת הלחם T. vulgare גדלה בעיקר באזורים ממוזגים, קרים וחמים למחצה. גידולה נעשה בחורף, תנובתה גדולה מאוד ותכונותיה הן המתאימות ביותר לטחינת קמח לצרכים תעשייתיים.
Triticum timopheevii
Einkorn wheat
Triticum polonicum
כוסמין
Triticum timopheevii
Khorasan wheat
Triticum urartu
Triticum zhukovskyi
Triticum aethiopicum
Triticum araraticum
Triticum carthlicum
Triticum compactum
Emmer
שימושים
ממוזער|הנבטה של עשב חיטה
גרגירי החיטה מכילים כ־70% עמילן וכ־10% של חומרים חלבוניים, בהתאם לכך היא משמשת למאכל.
מגוון אופני ההכנה והמאכלים המבוססים על החיטה הוא רב והיא נחשבת למוצר יסוד. אמנם ניתן גם לבשל את גרגירי החיטה כמאכל בפני עצמו;
אך השימושים העיקריים של החיטה מבוססים על הקמח שלה. טחנות קמח טוחנות את זרעי החיטה ומכינות מהם קמח – שממנו מכינים לחם, עוגות, פשטידות, פסטה ומוצרי בצק אחרים. החיטה משמשת כיום גם כמקור למספוא, לייצור שמן חיטה לצרכים רפואיים, לייצור בירה, ולהפקת אתנול לצורכי מאכל, רפואה ודלק בר-קיימא.
בירת חיטה היא בירה, בדרך כלל מסוג אֵיְיל, אשר מבושלת עם כמות גדולה של חיטה. ברוב המקרים מדובר בשילוב של לתת חיטה עם לתת שעורה, בשיעור שווה או גבוה יותר של החיטה. בירת חיטה בושלה כבר לפני אלפי שנים במצרים העתיקה ובבל. בתקופה המודרנית מרכז הייצור של בירות החיטה הוא במחוז הגרמני בוואריה ובבלגיה.
גרגירי החיטה משמשים גם להכנת פניני חיטה המכונים בורגול, אשר משמשים להכנת דייסות ופתיתי חיטה.
ממוזער|הנבטת חיטה לצורך הכנת משקה מעשב חיטה, בדוכן למכירת מיץ
עשב חיטה נוצר מהנבטה של זרעי חיטה והצמחתה לגובה של 10–15 ס"מ. את העשב טוחנים במטחנה שהיא בעצם מעין מסחטה ייחודית. הנבט מכיל כלורופיל ברמות גבוהות, המקנה לו את צבעו הירוק. כמו כן, עשב החיטה מכיל ויטמינים רבים, מינרלים, סיבים, נוגדי חמצון וחלבונים. המיצוי של עשב החיטה ניתן לשימוש בדרכים רבות ומועילות, בעיקר בשתייה.
הסובין של החיטה משמשים בעיקר להזנה של בעלי החיים.
קש החיטה משמש כמזון לבעלי חיים וכחומר גלם להפקת תאית עבור תעשיית הנייר.
שימושים רפואיים על פי מקורות קדומים ועד ימינו
בימי הביניים שימשו מיני חיטה שונים לריפוי מחלות עור, קצרת, פצעים מוגלתיים וכן לשיפור עור הפנים, לניקוי רפואי אינטימי לנשים ולהקלת כאבי חזה וכליות. ברפואה העממית בימינו משמשת החיטה לניקוי ורענון עור הפנים, לטיפול בדלקת פרקים, בשיעול, בסתימות בדרכי השתן וכן לשיכוך כאבים ולשיפור הזיכרון.
ייצור חיטה בעולם
ממוזער|נערה בשדה חיטה, ציור משנת 1865
יצרניות החיטה הגדולות בעולם הן סין, הודו וארצות הברית, אך בניגוד לשתי הראשונות בהן כל החיטה משמשת לצריכה מקומית, בארצות הברית מיוצא כמחצית מיבול החיטה לרחבי העולם. בשנת 2010 הייתה תפוקת החיטה העולמית 653,654,525 טונות.
משק החיטה בישראל
ממוזער|שיבולי חיטה על מטבע של אגורה אחת, מסדרת הל"י, שנת התשל"ד.
לפני קום המדינה גידלו הפלחים הערבים לזן מקומי מתאים לכל אזור בארץ, כמו נורסית, ג'לג'ולית ואבו פאשית. עם חידוש ההתיישבות החקלאית היהודית בארץ ישראל, היה נהוג במשק העברי לזרוע זנים של חיטה קשה. לאחר התבססות החקלאות היהודית והתפתחות המחקר, עברו החקלאים היהודים לזנים מתאימים של חיטה רכה כמו חיטת הלחם T. vulgare.
עם קום המדינה סיפקו חקלאי ישראל 10%–12% מהתצרוכת ובשנת 1982 הגיעה האספקה העצמית לכמחצית התצרוכת, זאת למרות הגידול באוכלוסייה.
רוב החיטה בישראל גדלה בנגב.
גידול החיטה בארץ ממוכן ומייתר עבודת ידיים כמעט לחלוטין.
בשנת 2010 נקצרו בישראל 150 אלף טונות חיטה, ויובאו 900 אלף טונות. רוב החיטה המשמשת לייצור קמח ללחם, וגם קמח מחיטת דורום לפסטה, מקורם בארצות הברית. וזאת משתי סיבות:
יבולי החיטה בישראל אינם מספקים לצריכה מקומית לצורכי מאכל לבני אדם, בגלל העדר קרקעות פנויות לגידולי חיטה בכמות מספקת.
חלק מהחיטה המיוצרת נחשבת כבעלת איכות נמוכה.
אלרגיה לחיטה
אלרגיה לחיטה היא תגובה חיסונית אוטואימונית שלילית לחיטה המתאפיינת בכאבי בטן, אנמיה, פריחה והפרעות עיכול. היא אינה נחשבת אלרגיה לגלוטן או צליאק.
חולי צליאק הם אנשים הרגישים לגלוטן ועל כן הם אינם יכולים לאכול חיטה ומוצריה. זוהי מחלה הנובעת מרגישות לחלבון בשם גליאדין (Gliadin), המרכיב, יחד עם חלבון נוסף בשם גלוטנין, את הגלוטן המצוי בדגנים מסוימים. דרכי מניעה מתסמינים (אך אינו מרפא את המחלה), היא הימנעות קפדנית מאכילת מזונות המכילים גלוטן.
פיתוח ישראלי חדשני של חברת Ukko, עושה ניסיון בשיטהביוטכנולוגיות, על מנת לפתח חיטה המבטאת את הגן היוצר את חלבון הגלוטן, אך בצורה שלא יזוהה על ידי מערכת החיסון.
תהליך גידול ועיבוד החיטה
ממוזער|זרייה
ממוזער|אלומות חיטה לאחר הקציר, ציור משנת 1872
ברכות דף נח – כַּמָּה יְגִיעוֹת יָגַע אָדָם הָרִאשׁוֹן עַד שֶׁמָּצָא פַּת לֶאֱכוֹל:
"חָרַשׁ, וְזָרַע, וְקָצַר, וְעִמֵּר, וְדָשׁ, וְזָרָה, וּבָרַר, וְטָחַן, וְהִרְקִיד, וְלָשׁ, וְאָפָה, וְאַחַר כָּךְ אָכַל. וַאֲנִי מַשְׁכִּים וּמוֹצֵא כׇּל אֵלּוּ מְתוּקָּנִין לְפָנַי."
סדרי עבודה והתחנות הנלוות בעיבוד וניפוי החיטה לכדי מוצר סופי:
חריש – פילוח השכבות העליונות של האדמה על ידי מחרשה לשם הכשרתן לזריעה.
זריעה – כיום זורעים במזרעות חדישות ("דריל") הנמשכות על ידי טרקטור. מזרעות אלו עוקבות אחר גובה הקרקע בכל נקודה, פולחות את האדמה, זורעות מספר רב של שורות בו זמנית.
קצירה – חיתוך ואיסוף שיבולי החיטה הבשלה באמצעות מגל או חרמש בשיטה המסורתית, או באמצעות קומביין תבואות בשיטה הממוכנת.
עימור – איגד קבוצת שיבולים.
דיש – הפרדת גרעיני החיטה מהשיבולים היבשות דרך הכאה במקלות, דריכתם תחת רגלי בהמות, או בעזרת גרירת מורג. היום פעולה זאת נעשית בצורה מכנית באמצעות קומביין תבואות, בעת הקציר.
זרייה – אחרי שגרעיני החיטה הופרדו מהשיבולים והוכו ביסודיות, הם מושלכים באוויר, במקום שיש בו משוב רוח ניכר; הרוח מסלקת את הקליפות (ה"מוץ"), והגרעינים שהם כבדים יותר – נוחתים אל הארץ ונאספים. היום גם פעולה זו נעשית בצורה מכנית על ידי הקומביין.
בירור – הפרדת הגרעינים.
טחינה – שחיקת גרגרי החיטה לקמח.
הרקדה – הקפצת הקמח על גבי מִסְנֶנֶת (נקראת גם כְּבָרָה או נָפָה).
לישה – עיבוד בצק סמיך בלחיצה והיפוך.
אפיה – התקנת מאכל על ידי חימום בתנור.
איסום – אחסון החיטה במבנה סגור הנקרא אסם.
גורן – משטח פתוח המשמש לאיסוף שיבולי החיטה לאחר הקציר, כדי לדוש אותן (ראה להלן).
מַתְבֵּן – מבנה מקורה המשמש לאחסון החיטה לאחר הדיש או גבעולי החיטה (לאחר הפרדת הגרגרים ולצורך מאכל לבהמות).
החיטה בתרבות
ממוזער|180px|גרעיני חיטת איינקורן
שמאל|ממוזער|250px|המהפכה הירוקה אפשרה להגדיל את כמות היבול ליחידת שטח. יבולי החיטה במדינות מתפתחות, בין השנים 1950 ל-2004. לפי ק"ג להקטר.
החיטה נזכרת 30 פעמים במקרא, בראש רשימת גידולי היסוד של ארץ ישראל (). היא כלולה בשבעת המינים.
במקרא מוזכר גידול חיטה באזורים שונים בארץ: בעפרה שבנחלת בנימין (), בבית שמש (), בירושלים () ובעבר הירדן גדלו מיני חיטים משובחות – בעמון (; ) ובגלעד () וכן בארם נהריים () ובמצרים ().
זיהויה של החיטה המופיעה במקרא עם הסוג טריטיקום Triticum אינו מוטל בספק. השם חיטה משותף לכל השפות השמיות. לגידול זה קיימת מסורת זיהוי רציפה וברורה בשל היותו צמח חשוב ביותר במזונו של האדם החל מהמהפכה החקלאית. זהו מין הדגן השכיח ביותר בעולם העתיק, ואין ספק שבתקופת המקרא היה מבוית בכל התרבויות של אזור הסהר הפורה. מוסכם על כל החוקרים שמיני החיטים השכיחים ביותר היו חיטה קשה (T. durum) וחיטה רכה (T. aestivum). למעשה, החיטה הקשה, שלה מספר זנים, הייתה הדגן העיקרי והיא מהווה כ־90% מכלל הממצא הבוטני הארכאולוגי (שכולל מאות רבות של אתרים). החיטה המשיכה להוות גידול מרכזי גם בתקופת חז"ל ובימי הביניים.
ישנה דעה בחז"ל שעץ הדעת היה החיטה (רבי יהודה, בבלי, ברכות מ ע"א) בדעתו של רבי יהודה תומך פרופ' מרדכי כסלו הסומך את דבריו על פסוקים מפרשת בראשית ומדברי חז"ל. פרופ' זהר עמר מבאר שחז"ל לא באו לזהות זיהוי בוטני של עץ הדעת משום ש"חס ושלום לא גילה הקב"ה אותו אילן לאדם ולא עתיד לגלותו" (בראשית רבה, טו, ז), אלא ביקשו לנצל את עמימות הפסוקים לצורך העברת רעיון או מסר מסוים, ומסביר את המסר אותו רצה ר' יהודה להעביר.
ראו גם
כוסמין
פריקה (דגן)
סולת
שדה חיטה עם עורבים
כעך
ריפות
חג שבועות – בו הביאו בימי בית המקדש את שתי הלחם המסמלים את ראשית תבואת החיטה
ממוזער|מקלעות מחיטה בחנות מזכרות. תעלת קורינתוס, יווןברכת הקציר
קישורים חיצוניים
חיטה ערכים תזונתיים מלאים
"ארץ חיטה", מיזם להשבת החיטה העתיקה לישראל, באתר בנק הגנים לצמחי ארץ ישראל
הסוג חיטה, באתר צמח ישראלי
דודי גולדמן, מדעני החיטה, רשימות על מדע ופיוטים קצרים, 11 באוקטובר 2010
יפתח גלעדי, עוזי נפתליהו ועידן ריצ'קר, גידול חיטה לגרגירים ולמספוא, באתר משרד החקלאות ופיתוח הכפר, דצמבר 2012
Which Wheat for What, פירוט סוגי החיטה ותפרוסת הגידול שלהם בארצות הברית, באתר Kansas Wheat, 2 בדצמבר 2014
הערות שוליים
*
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:דגניים
קטגוריה:מאכלים
קטגוריה:שבעת המינים
קטגוריה:חמשת מיני דגן | 2024-08-05T04:51:12 |
וניל | וָנִיל או שֶׁנֶף (שם מדעי: Vanilla) הוא סוג צמח ממשפחת הסחלביים, ובו מספר מינים. לצמח זה פירות בצורת תרמילים המכילים זרעים בעלי ארומה ייחודית, המשמשים כחומר טעם וריח בהכנת מזונות שונים.
טקסט=תרמילי וניל|ממוזער|תרמילי וניל (Vanilla beans) לפני קטיף
המין העיקרי של שנף שגדל כיום הוא 'שנף ישר-עלים' (Vanilla planifolia), שמקורו במקסיקו. המין השני (בהפרש ניכר) הוא 'שנף טהיטי' (Vanilla tahitiensis), הצומח בטהיטי ובפיליפינים והוא מכלוא בין שני מינים אחרים. במקורות ההיסטוריים מופיעים גם המינים 'ונילה פומפונה' (Vanilla pompona). צמח הווניל גדל במדינות כמו מקסיקו, מדגסקר, סיישל, קומורו, אינדונזיה, האיים ג'אווה, באלי, סולאווסי, לומבוק, פפואה ודרום איי טונגה באוקיינוס השקט. ייצור פולי הווניל (לפי משקל שנקטף) תועד כגבוה ביותר באינדונזיה.
שמו הלועזי של הצמח מקורו במילה הספרדית vaina, שנגזרה מן המילה הלטינית vagina במשמעות "תרמיל" או "נרתיק", שכן פולי הצמח שוכנים בתוך נרתיק. שמו העברי הוא שנף. המילה וניל הושאלה בימי הביניים מן השפה הערבית, שבה יש למילה אותו מובן فانيلا, והיא מבוטאת בעברית פנילה.
הווניל נחשב כיום לתבלין השני בערכו בעולם אחרי הזעפרן, ומחירו לקילוגרם עומד על כ-4,000 שקלים חדשים.
הצמח
בדומה לגפן, צמח הווניל מטפס על עצים, עמודים או תמוכות אחרות. הוא יכול לצמוח ביער טבעי, במטע או כסכך.
מכל פרח מתפתח פרי אחד, ובו מצוי הטעם הייחודי של הווניל. ה'וונילה פלאניפוליה' הוא צמח דו-מיני, המכיל את שני אברי הרבייה הצמחיים, הזכרי והנקבי, ולכן, כדי להימנע מהאבקה עצמית, העלולה לגרום לפגמים גנטיים, מֶמְבְּרָנָה מפרידה בין איברים אלו. באופן טבעי מאביקים את הפרחים כמה מינים ספציפיים של דבורים, הקיימים רק באמריקה התיכונה. בגידול המסחרי מאביקים את הפרחים באופן ידני.
פרי שנותר על הצמח יקרע בסופו של דבר, ייפתח ויפלוט את ריחו הייחודי. פרי הווניל מכיל זרעים שחורים קטנטנים, שבהגעתם לבשלות יפתחו ריח מיוחד הודות לארומה שלהם המכונה וונילין. זרעים אלו אינם נובטים בקרקע רגילה, אלא זקוקים לפטריה ספציפית, המקיימת יחס סימביוטי אתם.
מגדלי הווניל למעשה משכפלים את הצמח ולא מרבים אותו - הם חותכים ייחור, שותלים אותו בקרקע וממתינים לצמיחת שורשים חדשים.
הכנה
לתרמילים הירוקים שטרם הבשילו אין את הריח והטעם הייחודי של הווניל, ואילו הפירות הבשלים מתבקעים וזרעיהם הפנימיים נשפכים החוצה, כך שלא ניתן לשמרם. עקב זאת, יש צורך לשמר את התרמילים הירוקים כך שתשמור על הארומה המיוחדת של הווניל ולא יעלם עקב בשלות יתר.
תהליך ההכנה הוצג בכינוס באיסלנד במאה ה-19 במתכונת שלהלן:
את התרמילים מחממים עד 65 מעלות צלזיוס למשך שלוש דקות. בתהליך זה הקרוי התשה אנזימטית מופסקים התהליכים החיוניים של התרמילים.
התרמילים עוברים תהליך של ייבוש ומאוחסנים בקופסאות עץ מכוסה בכיסויים מבד במשך ארבעה חודשים. בתקופת היישון מתפתח הצבע החום הכהה האופייני לתרמילים.
התרמילים מיובשים על ידי שימוש בתנור או על ידי השמש. שלבי הייבוש והאחסון הם שלבים קריטיים לקבלת תבלין איכותי. תרמילים שלא יובשו בהצלחה ניתנים לייבוש חוזר להמשך הייבוש, אך מתרמילים שיובשו בצורה מופרזת אין אפשרות להפיק עוד את התבלין.
התרמילים מאוחסנים לפי קטגוריות, כאשר התרמילים הגדולים ביותר, בעלי צורה יפה ואחידה נשמרים למכירה בשלימותם בעוד שהתרמילים הקטנים והשבורים משמשים לייצור תמצית וניל או אבקת וניל.
התרמילים עוברים תהליך של הבחלה ותסיסה משך זמן כשמונה חודשים בקופסאות עץ מיוחדות המיועדות למטרה זו. העץ מעניק לתרמילים ניחוח ייחודי. במהלך הזמן הזה הם עוברים בדיקות תקופתיות על מנת להימנע מלחות וריקבון. במהלך תהליך ההבחלה מתפתחת הארומה האופיינית לוונילין.
המחיר הגבוה של הארומה הוא תוצאה של תהליך ההכנה הארוך להפקת פולי ווניל בשלים תוך כדי שימוש עתיר עבודת ידיים אינטנסיבית, וגם בעובדה שריכוז גבישי הווניל המצטברים בפולים הבשלים נע בין 1.5–4.5% בלבד.
ממוזער|150px|תרמילי וניל אחרי יבוש.
היסטוריה
הוונילין היה תבלין חשוב מאוד במרכז אמריקה העתיקה. הכובשים הספרדים הביאו אותו לאירופה, ומשם הוא נפוץ בשאר העולם. עד לעת האחרונה, לא היה ידוע על שימושו הנרחב של הווניל בעת העתיקה, אך במרץ 2020 התגלו שרידי מולקולות של וניל בחרסים של כדי יין שהתגלו בחפירות בעיר דוד, ומהם הסתבר כי בממלכת יהודה במאה ה-7 לפני הספירה ייתכן שעשירי העיר נהגו לערב את הווניל ביין אשר נרכש כנראה על ידי אורחות סחר מהודו.
בני הטוטונאק, שישבו באזור שהוא היום מדינת וראקרוס במקסיקו, נחשבו למיצרי הווניל הטוב ביותר. הם הוסיפו להיחשב למקור האיכותי ביותר לווניל בעולם עד אמצע המאה ה-19; אז החליפו ידע עם מגדלי וניל צרפתיים במקסיקו. המגדלים הצרפתים חלקו עם הילידים את פרטי ההאבקה המלאכותית אותה שכלל אדמונד אלביוס, ובתמורה הראו להם בני טוטונאק איך מכינים את התרמילים.
חברת קוקה-קולה היא הצרכן הגדול ביותר בעולם של תמצית הווניל הטבעית. כאשר הוצג לצרכנים טעם חדש של קולה ללא תמצית וניל בשנת 1985, קרסה כלכלת מדגסקר, שכן זו מבוססת על הפקת וניל ושיווקו. ייצוא הוניל מדגסקר חזר לממדים משמעותיים (כ-580 מיליון דולר בשנת 2022, כ-70% מסך כל ייצוא הוניל בעולם), רק לאחר שהקולה החדשה נכשלה. הסיבה היא שבקולה החדשה השתמשו בוונילין, תחליף סינתטי זול יותר, וכך יצוא הווניל ממדגסקר ירד לפחות ממחצית.
ב-2002 הציגה קוקה-קולה את המותג קוקה-קולה וניל, שהיא קולה עם ריכוז גבוה יותר של תמצית וונילין.
מאז 1970 עלה מחיר הווניל בחדות פעמים אחדות בשל טייפונים שהכו באזורי הגידול. בשנות ה-80 פורק הקרטל ששלט בייצור הווניל מאז 1930, ובעקבותיו ירד מחיר הווניל בכ-70%.
בעשור השני של המאה ה-21 חל שוב מחסור בווניל עקב יבולים נמוכים באינדונזיה ומדגסקר, קציר מוקדם בגלל חשש מגנבת יבולים, וסופה טרופית שפגעה בגידולים. כל אלו גרמו לעלייה במחירו של הווניל עד לרמות דומות למחיר הזהב.
כימיה
למרות הימצאותם של מרכיבים רבים בתמצית הווניל, עיקר טעמו וריחו באים ממרכיב אחד, הוונילין (4-hydroxy-3-methoxybenzaldehyde).
טקסט=מבנה כימי של וונילין|ממוזער|מבנה כימי של וונילין
לתמצית הווניל שתי צורות: התמצית האמיתית של התרמילים והתמצית הסינתטית הזולה - ונילין סינתטי, מומס באתנול.
וניל טבעי הוא חומר מורכב ביותר - תערובת של כמה מאות רכיבים שונים, ואילו ונילין סינתטי נגזר מפנול.
שימוש
ממוזער|שמאל|250px|גלידת וניל וגלידת שוקולד
לווניל הטבעי נמכר במספר צורת מסחריות:
תרמילים שלמים
אבקה
תמצית טעם וריח
הוא נפוץ מאוד כחומר טעם וריח במטבחים ביתיים ומוסדיים, קונדיטוריות ומפעלי גלידה בהכנה של לקצפות וקציפות, עוגות, גלידות וקינוחים שונים. השימוש בו נעשה במספר צורות: על ידי הוספה של תמצית נוזלית, על ידי חריצת התרמילים ואיסוף הפולים מהתרמילים שנחרצו והעברתם לנוזל ההכנה, על ידי שימוש בסוכר ווניל (מקלות וניל שנטחנו עם כמות מבוקרת של סוכר) ומאבקת ווניל. הווניל הטבעי נותן למוצר צבע חום עד צהבהב בהתאם לריכוז. לווניל באיכות גבוהה ריח וטעם חזקים. בשל מחירו הגבוה של הוונילין הטבעי נהוג להשתמש גם בתמצית מלאכותית מקורה מסינתזה כימית הנמצאת ברשימת התוספים המותרים לשימוש במוצרי מזון.
ריכוז גבוה מדי של וניל גורם למרירות חזקה של המוצר.
בספרות רפואית הישנה הווניל מוזכר כמעוררי חשק מיני וכתרופה לחום גבוה.
ראו גם
תמצית וניל
טונקה
קישורים חיצוניים
וניל, באתר גאמנון - צמחים ומרפא
Fighting the vanilla thieves of Madagascar - מאתר ה-BBC
איך מכינים תמצית וניל ביתית?
הערות שוליים
קטגוריה:מגדנאות
קטגוריה:סחלביים
קטגוריה:תבלינים | 2024-07-20T11:47:30 |
סטודנטים למען חברה דמוקרטית | שמאל|100px|ממוזער
סטודנטים למען חברה דמוקרטית (באנגלית: Students for a Democratic Society, ובראשי תיבות SDS) היה ארגון סטודנטים סוציאליסטי רדיקלי שנוסד ב-1959 בארצות הברית. ארגון אקטיביסטי זה, שהיה חלק מהשמאל החדש האמריקאי, הגיע לשיא כוחו וגודלו בשלהי שנות ה־60 עד פירוקו ב-1969.
למרות שהארגון לא היה הראשון מסוגו, הסח"ד היה לנקודת השיא של הסטודנטים הרדיקליים מבחינה ארגונית, והשפעתו על התארגנויות סטודנטליות ניכרת עד ימינו. יסודות הארגון - פעולה ישירה, הסתמכות על תקציב זעום, כוחו הפוליטי של ציבור הסטודנטים - הם היום בסיס להתארגנויות אקטיביסטיות של סטודנטים מכל קצוות הקשת הפוליטית.
ארגון זה כתב את הצהרת פורט הורון שביקרה את ממשלת ארצות הברית על כישלונה להשיג שלום עולמי ולטפל בחוליי החברה המודרנית, וקראה לסטודנטים לנהוג באי ציות אזרחי.
ראו גם
מחתרת מזג האוויר
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ארגוני סטודנטים בארצות הברית
קטגוריה:אקטיביזם | 2024-07-16T18:49:21 |
ויטוס דיינה | ויטוס דיינה (Vitus Diena), או "מחול ויטוס הקדוש", היה פסטיבל שנחוג בימי הביניים בצפון ומרכז אירופה (לטביה, גרמניה וכו') כל שנה ב-15 ביוני לפי הלוח הגרגוריאני כדי לציין את היום האחרון של שתילת השתילים.
גשם ביום זה היה אמור להיות סימן ליבול טוב, כמו גם הופעתם של דבורים או זבובים.
קטגוריה:פסטיבלים
קטגוריה:ימי הביניים | 2022-12-31T03:17:57 |
ויטוס הקדוש | ויטוס הקדוש (בלטינית: St. Vitus; בגרמנית: Veit; בקרואטית: Sveti Vid; בצ'כית: Svatý Vít) היה על פי האמונה הנוצרית קדוש נוצרי מסיציליה שבאיטליה שמת מות קדושים בשנת 303 בהיותו ילד או נער. יום ויטוס הקדוש נחוג ב-15 ביוני לפי הלוח הגרגוריאני וב-28 ביוני לפי הלוח היוליאני. שמו "ויטוס" מתרגם מלטינית כ"חיוני" (מלשון "חי"). הוא אחד מארבעה-עשר הקדושים המסייעים, שהתפילה אליהם נחשבת בכנסייה הקתולית ליעילה באופן יוצא דופן.
על פי האמונה הנוצרית, ויטוס הקדוש עבר עינויים והוצא להורג בשנת 303 לספירה על ידי הקיסר הרומי דיוקלטיאנוס, כתוצאה מסירובו לוותר על אמונתו הנוצרית.
הסיפורים אודות מותו של ויטוס הקדוש משתנים במקצת, אך גרסאות רבות מתארות עינויים קשים, ביניהם:
הלקאה: ויטוס הוכה קשות בשוטים.
כליאת בכלוב עם אריה: ויטוס הושלך לכלוב עם אריה רעב, אך האריה סירב לפגוע בו.
רתיחה בקדרה: ויטוס הוטל לתוך קדרה רותחת של שמן, אך שרד בנס.
עריפת ראש: לבסוף, ויטוס עבר עריפת ראש.
ויטוס נחשב לקדוש המגן של שחקנים, קומיקאים, רקדנים, וחולים באפילפסיה. כמו כן הוא מגן מברק, מהתקפות של בעלי חיים, ומשינה מוגזמת. ויטוס הוא גם הקדוש של בוהמיה (על שמו קתדרלת ויטוס הקדוש בפראג), העיר רייקה שבקרואטיה, והעיר פוריו (Forio) בקמפניה שבאיטליה.
בימי הביניים חגגו אנשים במרכז אירופה ובצפונה (בגרמניה, בלטביה וכדומה) את סעודת ויטוס הקדוש עם מחול ויטוס הקדוש. "מחול ויטוס הקדוש" הוא גם השם שהוענק ברפואה לתסמין הכוריאה, הפרעה עצבית שמתבטאת בעוויתות ובתנועות בלתי רצוניות.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ארבעה-עשר הקדושים המסייעים
קטגוריה:ילידי 290
קטגוריה:נפטרים ב-303 | 2024-05-18T17:04:18 |
וסטה | ממוזער|שמאל|200px|מקדש וסטה ברומא
ממוזער|שמאל|200px|"במקדש וסטה" ציור מאת Constantin Hölscher
במיתולוגיה הרומית וסטה (Vesta) הייתה אלת הבית, המשפחה ואש האח. היא לא תופסת מקום רב באגדות מיתולוגיות, לא הייתה לה כיתת פולחן מרכזית, וייצוגה האמנותי - הן מימי יוון ורומא והן מתקופת הרנסאנס - גם הוא מועט ביותר. מקבילתה היוונית היא האלה הסטיה.
וסטה הייתה בתם של סטורנוס ואופיס, ואחותם של יופיטר, נפטון, פלוטו, יונו וקרס. היא הייתה אחת משלוש האלות הבתולות, יחד עם מינרווה ודיאנה. וסטה שמרה בקנאות על בתוליה, מעולם לא נישאה ולא העמידה צאצאים.
ערך זה מתמקד בעיקר בתפקידיה של וסטה ברומא העתיקה ובפולחן הרומאי שנערך לכבודה. למידע על מעלליה המיתולוגיים ותאוריה המעטים, אשר הושפעו במידה רבה מהמיתולוגיה היוונית, ראו את הערך הסטיה.
פולחן
בכל עיר הייתה אח ציבורית המקודשת לוסטה ובה בערה אש תמיד. כשהיו מקימים מושבה חדשה, המתיישבים היו נושאים גחלים מהאח מהעיר ממנה הם יצאו, ומהגחלים האלה היו מדליקים אש באח של העיר החדשה.
לווסטה היו כוהנות מיוחדות, שנקראו "וסטאליה", להן ניתן כבוד רב. הן נדרו נדר בתולים למשך 30 שנה, שבהן היו משמשות את האלה. דינה של כוהנת שהפרה את הנדר היה קבורה בחיים.
הפסטיבל החשוב ביותר לכבודה של וסטה היה הוסטאליה, והוא נחוג במשך תשעה ימים, מ-7 ביוני עד 15 ביוני.
בתרבות
האסטרואיד וסטה שהתגלה על ידי האסטרונום הגרמני היינריך וילהלם אולברס ב-29 במרץ 1807, נקרא על שמה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אלות רומיות
קטגוריה:אלות אש
קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה שעל שמן כוכב לכת מינורי | 2024-03-24T11:51:17 |
דן צלקה | דן צַלְקָה (19 במרץ 1936 – 15 ביוני 2005) היה סופר, מסאי, משורר ומתרגם ישראלי.צלקה, דן, לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית (כתב: אורי הולנדר)
ביוגרפיה
250px|ממוזער|שמאל|
לוחית זיכרון על ביתו של דן צלקה ברחוב יהואש 11 בתל אביב
דן צלקה נולד בשנת 1936 בוורשה. במלחמת העולם השנייה נמלטה משפחתו לברית המועצות, והתגוררה בסיביר ואחר-כך בקזחסטן. בתום המלחמה, בגיל עשר, חזר עם משפחתו לפולין, לעיר ורוצלב. למד מדעי הרוח באוניברסיטה של העיר, ועסק באיגרוף (פעילות שתופיע מאוחר יותר ברומאן "כפפות").
בשנת 1957 עלה ארצה ב"עליית גומולקה", ושינה את שמו ממיאטק לדן, שם שהציעה לו אחותו בעת ששהו במעברה ביבנה. למד עברית בקיבוץ חצור, התגייס לצה"ל ושירת בחיל השריון. לאחר שחרורו למד פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. המשיך בלימודים בצרפת, והתגורר זמן מה בהולנד, בבריטניה ובאיטליה.
בשנת 1967 פרסם את הרומן הראשון שלו, "דוקטור ברקל".
בסוף שנות ה-60 היה עורך " משא", מוסף הספרות של העיתון "למרחב", בשנות ה-80 שימש כאחד מעורכי המשנה של כתב העת 'סימן קריאה' ופרסם בו מסות ופרוזה, ובשנים הבאות המשיך לעסוק בעבודות עריכה ותרגום.
דן לימד באוניברסיטת "בן-גוריון", במחלקה לספרות, המסלול לכתיבה יצירתית. הוא בלט בידע כללי נרחב. ראייה נרחבת וכוללת של ספרות העולם. דן היה בעל ראייה ביקורתית מיוחדת ועזר לפרחי ספרות צעירים להתקדם.
בשנת 2000 יצא עם חבר למסע במרוקו, שאותו תיעד בספר "מרוקו – יומן מסע".
זכה בפרסים ספרותיים רבים: פרס ברנר (1976), פרס היצירה לסופרים ומשוררים (1972, 1991, 1997), פרס אלתרמן בעבור הרומן "אלף לבבות" (1992), פרס אקו"ם בעבור "עננים" ו"דפים מהודקים באטב" (1994), פרס אקו"ם על מפעל חיים (2000), ובפרס ספיר בעבור "ספר האלף-בית" (2004).
התגורר בתל אביב עם אשתו אביבה, ונפטר ב-15 ביוני 2005 בגיל 69 ממחלת הסרטן.
ספריו
ד"ר ברקל ובנו מיכאל (1967).
שיח הברואים (1967): סיפורים.
עץ הבסון (1973)
צהרים (1974): פואמה.
פיליפ ארבס (1977): רומאן.
ילדי השמש (1979): ארבעה סיפורים
המסע השלישי של האלדברן (1979): סיפור לבני הנעורים.
כפפות (1982).
פרחיה בין שודדי הים (1984)
משחק המלאכים (1987): סיפורים.
סימניות: קטעים, מאמרים, מסות (1987).
פולחן חורף (1989)
אלף לבבות (1991), מהדורה חדשה 2008.
דפים מהודקים באטב: קטעים, מאמרים, מסות (1993)
מלחמת בני ארץ בבני שחת (1993)
עננים (1994).
יהואש ורוכבי המרכבה השמיימית (1998).
הפיתוי והשי: שירים, תרגומים, מכתמים, יומני מסע, מחזה זעיר, דפים מהודקים, מוצרטיאנה (1998).
מרוקו – יומן מסע (2001).
טריסטיה (2002): ספר שירה.
בסימן הלוטוס (2002): רומאן.
ספר האלף-בית (2003): מעין ספר אוטוביוגרפי – לקסיקון אישי, ערוך בסדר אלפביתי, ובו אירועים מחיי המחבר.
כל המסות (2018).
לקריאה נוספת
אורי הולנדר, לקרוא את דן צלקה, אחוזת בית, 2011.
אילת נגב, דן צלקה: דוקטור ברקל ומיסטר צלקה, בתוך שיחות אינטימיות, תל אביב: משכל, 1995. גרסה דיגיטלית בפרויקט בן־יהודה.
.
קישורים חיצוניים
אלף לבבות באתר הוצאת חרגול
עינת יקיר, הסימפוניה המקוללת, בלוג באתר "בננות", 1 בספטמבר 2008
הערות שוליים
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:חבורת סימן קריאה
קטגוריה:זוכי פרס ספיר
קטגוריה:זוכי פרס ברנר
קטגוריה:זוכי פרס אלתרמן
קטגוריה:זוכי פרס היצירה לסופרים ומשוררים
קטגוריה:זוכי פרס אקו"ם
קטגוריה:ישראלים ילידי פולין
קטגוריה:עולים בשנות ה-1950
קטגוריה:סגל למרחב
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:סופרי פנטזיה ישראלים
קטגוריה:אישים הקבורים בגבעת השלושה
קטגוריה:ישראלים שנפטרו מסרטן
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1936
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2005 | 2024-06-15T12:35:58 |
מנוע דלק מוצק | ממוזער|שמאל|250px|מעבורת החלל נעזרת בשני מנועים רקטיים המונעים בדלק מוצק, נוסף לשלושה מנועים של דלק נוזלי
ממוזער|שמאל|250px|תרשים של דלק מוצק
מנוע דלק מוצק (מכונה גם מנוע הודף מוצק) הוא מנוע הפועל על דלק מוצק / מחמצן מוצק, ומשמש רקטות, טילים ומשגרי לוויינים וחלליות. מנועים מסוג זה הופיעו לראשונה בזיקוקין די-נור שהומצאו על ידי הסינים במאה ה-12 לצרכים פולחנים ואחר כך השתמשו בהם ברקטות ללחימה במאה ה-13. כל הרקטות עד למאה ה-20 פעלו על סוג כלשהו של מנוע דלק מוצק או אבקת נפץ. מנועי דלק מוצק נחשבים כבטוחים ואמינים עקב ההיסטוריה הארוכה והתכנון הפשוט שלהם.
יתרון נוסף של מנועי דלק מוצק הוא שאין צורך בתדלוק סמוך לזמן השיגור, בניגוד למנועי דלק נוזלי, בהם אחסון דלק במיכל לאורך זמן גורם לקורוזיה חריפה. יתרון זה משפר את מבצעיות המערכת עקב זמן הכנה קצר לשיגור.
החיסרון של הנעה בדלק מוצק הוא הקושי לשלוט בבערה או להפסיק אותה לפני סיומה (מכונה נקודת הקיטעון) על פי תוכנית הטיסה.
אופן הפעולה
המנוע מורכב ממעטפת גלילית העשויה לרוב ממתכת אלומיניום, ומצידה הפנימי גרעין דלק מוצק הכולל דלק, מחמצן ומאגד. בין גרעין המנוע לבין המעטפת ישנה שכבה מבודדת (liner). בראש המנוע מורכב מצת וקצהו השני מורכב נחיר הפליטה. בעת הפעלת המצת שכבת הדלק החשופה נשרפת ונפלטת מנחיר הפליטה.
גאומטריית גרעין המנוע
גרעין המנוע הוא הדלק המוצק הנמצא בתוך מעטפת המנוע. מבנהו משפיע באופן משמעותי על תהליך שריפת הדלק ובכך על פרופיל הדחף של הרקטה ותאוצתה.
ישנם מספר עיצובים שכיחים לעיצוב גאומטריית הגרעין:
גליל מלא (מכונה "סיגר") - נשרף מקצה לקצה באופן אחיד. יוצר תאוצה קבועה כתלות בזמן.
גרעין חלול - הנשרף מחלקו הפנימי לחלקו החיצוני.
גליל חלול - יוצר תאוצה עולה כתלות בזמן.
כוכב - הקצוות יוצרות שטח שרפה רב שמובילות לתאוצה התחלתית גבוהה מאוד. יוצרה תאוצה חיובית יורדת לאחר מכן עולה כתלות בזמן.
עוגן כפול - תאוצה חיובית יורדת כתלות בזמן.
ירח
צורת C
ראו גם
מנוע דלק נוזלי
טיל
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
מצגת אודות מנוע רקטי | 2024-07-09T06:04:14 |
נטף | נטף הוא יישוב קהילתי בהרי ירושלים, כ-5 ק"מ צפונית מערבית לאבו גוש וכ-8 ק"מ מזרחית ללטרון. היישוב נמצא בין נחל כפירה בצפון לנחל החמישה בדרום, בין שני רכסים בגובה ממוצע של כ-500 מטר מעל פני הים. ביישוב, שבו 71 נחלות מתגוררות כ-100-90 משפחות. מקור שמו של היישוב בכפר הערבי (Nataf نطاف) ששכן בסמוך למקום עד למלחמת העצמאות.
ימין|ממוזער|200px|מראה של היישוב נטף
היסטוריה
היישוב הוקם על קרקע פרטית שנקנתה מערביי הכפר אבו גוש השכן, וחולקה ל-38 חלקות של 5 דונם כל אחת. תהליך הרכישה והעלייה על הקרקע לווה במאבקים משפטיים שבהם הצליחה קבוצת המתיישבים, בעזרת תצלומי אוויר ותעודות ארכיון, להוכיח את הבעלות הערבית על הקרקע. ראשוני המתיישבים עלו לקרקע בשנת 1981, וזאת בטרם הושגו האישורים הדרושים. רק מספר שנים לאחר מכן זכה היישוב להכרה חוקית, ובעקבותיה, בסוף שנות השמונים, נסלל כביש הגישה, והיישוב חובר בהדרגה לרשתות החשמל, המים והטלפון. בתחילת שנות התשעים נוספה ליישוב הרחבה של עוד 33 חלקות של 2 דונם על אדמות מדינה.
גרעין המייסדים התכוון להקים יישוב שתושביו יתפרנסו לפחות באופן חלקי על עבודה במקום, בעיקר בחקלאות. כוונות אלו לא עמדו במבחן המציאות, וכיום (2018) רק מספר קטן מאוד של תושבים עדיין מוצא את פרנסתו במקום או בסביבתו הקרובה. כיום פועלות ביישוב נגריה, בתי אמנים, נגריה דיר עיזים, מסעדת "המטבח של רמה” ומרכז סדנאות.
היישוב ממוקם סמוך למעיין נטף, המהווה יעד פופולרי לטיולים. המעיין נובע כל השנה, ובו אגן נביעה קטן ובור אגירה בצורת פעמון, שגובה המים שבו יכול להגיע לשבעה מטרים עם תום החורף. הירידה לבור המעיין נחשבת למסוכנת, ומטיילים רבים חולצו מבור המעיין כשהם סובלים מתשישות ומהיפותרמיה. בסמוך ליישוב מסלולי טיול אל נחל יתלה ואל נחל כפירה.
ימין|ממוזער|200px|בית הכנסת הייחודי של היישוב
עם הקמת היישוב נקבע העיקרון ששליש מחבריו (בעלי הנחלות) יהיו דתיים, אך עם השנים הולך ופוחת מספר התושבים הדתיים. ביישוב קיים בית כנסת ובו שלוש עזרות: גברים, נשים ועזרה מעורבת. בית הכנסת אינו משויך לאחד הזרמים ביהדות.
כיכר הכניסה ליישוב נקראת על שם , שהיה ממקימי היישוב, ונהרג במלחמת לבנון הראשונה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1982
קטגוריה:ישראל: יישובים קהילתיים
קטגוריה:הרי ירושלים
קטגוריה:בנימין
קטגוריה:יישובים עבריים המשמרים שם ערבי | 2024-01-18T05:52:50 |
ג'ז | REDIRECT ג'אז | 2004-06-15T05:55:29 |
סנגל | רפובליקת סנגל (בצרפתית: République du Sénégal) היא מדינה במערב אפריקה. סנגל גובלת באוקיינוס האטלנטי במערב, במאוריטניה בצפון, במאלי במזרח, ובגינאה וגינאה ביסאו בדרום. גמביה היא מובלעת בתוך תחומי סנגל ושטחה חודר כ-300 ק"מ לתוך שטח סנגל.
סנגל קיבלה את עצמאותה מצרפת ב-1960, ולאורך כל שנות קיומה שרר בה משטר יציב באופן יחסי – זאת בשונה מחלק ניכר משאר מדינות היבשת האפריקאית שבהן אירעו הפיכות צבאיות, סכסוכים אתניים או מלחמות אזרחים, לעומתה. כיום מהווה סנגל מודל של דמוקרטיה רב-מפלגתית באפריקה הסאב-סהרית.
מעל ל-90% מאוכלוסיית סנגל הם מוסלמים, והיא גם מדינה חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.
היסטוריה
האסלאם, הדת השלטת בסנגל, הגיעה לאזור לראשונה במאה ה-11. מתוך הממלכות המקומיות, אימפריית ג'ולוף במאה ה-14 הייתה החזקה ביותר. למן הגעת הפורטוגזים לאזור במאה ה-15 ועד השתלטותה של צרפת עליו ב-1677, נאבקו פורטוגל, הולנד ואנגליה על הריבונות בו. בעת שנקבעה בעלות צרפת על השטח הכולל את סנגל, החל להתנהל ממנו סחר ער בעבדים.
דקר הייתה לבירת המושבה הצרפתית של מערב אפריקה הצרפתית ב-1902. בינואר 1959 התמזגו סנגל וסודאן הצרפתית ליצירת "הפדרציה של מאלי", שקיבלה עצמאות ב-20 ביוני 1960, על-פי הסכם שנחתם עם צרפת באפריל 1960. בעקבות הקשיים הפוליטיים הפנימיים התפרקה הפדרציה ב-20 באוגוסט אותה שנה. סנגל וסודאן הצרפתית (ששינתה את שמה לרפובליקת מאלי) הכריזו על עצמאותן בנפרד.
עצמאות
לאופולד סדאר סנגור, אחד המנהיגים הבולטים באפריקה הפוסט-קולוניאלית, נבחר לנשיאה הראשון של סנגל בספטמבר 1960, ושלט במדינה במשותף עם ראש הממשלה מַמָדוּ דִייַה. בדצמבר 1962 ניסה דייה לערוך הפיכה, שנכשלה ללא שפיכות דמים. הוא נאסר ונחקקה חוקה חדשה שהעצימה מאוד את כוחו של הנשיא.
ב-1980 פרש סנגור מן החיים הפוליטיים מרצונו, והשלטון עבר באופן מסודר ליורשו עבדו דיוף. בעשורים הבאים ידעה המדינה לעיתים מהומות רחוב, סכסוכי גבול וגם מרד של בדלנים בחבל הקסמאנס בדרום-מערב (ראו להלן). על אף כל זאת, נשמרה בה באופן יחסי היציבות השלטונית, והמחויבות לדמוקרטיה ולזכויות הפרט הלכה והעמיקה, בעידודו של דיוף.
סנגל חברה לגמביה ליצירת הקונפדרציה של סנגמביה ב-1982. האינטגרציה של שתי המדינות מעולם לא בוצעה והאיחוד התפרק ב-1989.
בבחירות לנשיאות שנערכו בשנת 2000, אחרי כ-40 שנות שלטון של "המפלגה הסוציאליסטית של סנגל", הפסיד מנהיגה והנשיא המכהן אז עבדו דיוף בבחירות לעבדוליי ואד (Abdoulaye Wade), מנהיג "המפלגה הדמוקרטית הסנגלית", הדוגלת במדיניות ליברלית. ואד היה ראש האופוזיציה במשך 25 שנה והפסיד לדיוף בשלוש מערכות בחירות. תחילה נאלץ ואד להקים קואליציה עם המפלגה הסוציאליסטית ששלטה באספה הלאומית. המהפך הפוליטי הושלם לאחר בחירות 2001 לאספה הלאומית, שבהן ניצחה בהפרש ניכר המפלגה הדמוקרטית. ואד ניצח שוב בבחירות ב-2007, אך בניסיונו לזכות בכהונה שלישית ב-2012 הפסיד למאקי סאל.
בשנת 2002 התרחשה טביעת ספינת MV Le Joola ובה כ-2,000 אנשים, רובם נהרגו. כתוצאה ממשבר שלטוני שהתפתח בעקבות האירוע ראש הממשלה מם מדיאור בויי ומספר שרים נוספים התפטרו.
הסכסוך בקאזאמאנס
באזור הנהר קזאמאנס (Casamance), הרצועה בדרום-מערב סנגל שבין גמביה לגינאה ביסאו, מתקיימת מאז 1982 לוחמה בלתי רציפה בין הממשלה לבין כוחות בדלניים. המורדים, בני הקבוצה האתנית ג'וֹלה, טוענים לקיפוח מצד הוולוף, הקבוצה הדומיננטית במדינה. נוסף על ההבדלים האתניים, גם המורשת הקולוניאלית הבריטית והפורטוגלית הקיימת באזור הנהר קאזאמאנס מפרידה בין האזור לשאר המדינה.
על אף הסכם שלום שנחתם ב-2004 עם חלק מארגוני המורדים , נמשכות התקריות האלימות בחבל .
גם מצידו השני של הגבול, באזור הנהר קזאמאנס שבגינאה ביסאו, רוחשת פעילות בדלנית, אלא ששם הבדלנים פרו-סנגלים.
המאבק בנגיף האיידס
מחלת האיידס החלה להתפשט בסנגל באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20, ומקרה ראשון אובחן בשנת 1986. תגובתה של ממשלת סנגל להתפשטות האיידס הייתה מהירה. בניגוד למדינות רבות בהן אבד זמן רב, וקופחו חיי אדם בעקבות הכחשות הממשל, סנגל הנהיגה תוכנית
לאומית למאבק באיידס בשם SIDA (שם המחלה בצרפתית). עוד מימיה הראשונים ננקטו בתוכנית אמצעים משמעותיים למניעת הדבקות בנגיף בהם: קידום השימוש בקונדומים, שיתוף פעולה בין מנהיגי המדינה ומנהיגי הדת, סקרים מחוזיים לקביעת אזורי סיכון וקביעת התפשטות המגפה, ייעוץ ובדיקה חסויים לאזרחים, התייחסות לעוסקים בזנות כקבוצת סיכון ושילוב לימודים על הנגיף בתוכנית החינוך. תהליך הדרגתי זה הוביל לכך ששכיחות המחלה בסנגל היא הנמוכה ביותר באפריקה שמדרום לסהרה.
פוליטיקה
סנגל היא בין המדינות המעטות באפריקה שמעולם לא אירעה בה מלחמת אזרחים או הפיכה צבאית, והיא עברה באופן חלק ממשטר ריכוזי למשטר דמוקרטי רב-מפלגתי. התקשורת בסנגל חופשית , בניגוד למרבית מדינות אפריקה, והחיים הפוליטיים ערים.
חוק הביזור, מיושם בינואר 1997, מעניק סמכויות משמעותיות לאסיפות אזוריות.
בית המשפט העליון של סנגל, שבוטל ב-1992, הוחלף בשלושה גופים מיוחדים, בית המשפט לתיפטר, מועצת המדינה והמועצה החוקתית, די דומים לעמיתיהם הצרפתיים.
באוגוסט 2008 חוק אורגני יצר מחדש בית משפט עליון באמצעות המיזוג בין בית המשפט לכספים ומועצת המדינה .
המועצה החוקתית מורכבת מחמישה חברים המתמנים בצו לשש שנים שאינן ניתנות לחידוש, כולל נשיא וסגן נשיא. הוא מתחדש חלקית כל שנתיים, עם שני חברים לכל היותר. תפקידו לפקח על בחירות לחקיקה ולוודא את חוקתיות החוקים וההתחייבויות הבינלאומיות .
המשטר בסנגל הוא נשיאותי למחצה.
הרשות המחוקקת היא האספה הלאומית, שמורכבת מבית אחד בן 150 חברים. המחוקקים נבחרים בשיטת בחירות מעורבת – גם במחוזות בחירה (שכל אחד מהם שולח מספר נציגים) וגם ברשימה ארצית.
הרשות המבצעת בסנגל עומד נשיא שנבחר בבחירות ישירות, וממנה ראש ממשלה, שממנה את חברי הקבינט. הממשלה נושאת באחריות כלפי הפרלמנט ואפשר להדיחה בהצבעת אי-אמון. מאז תיקון שהוכנס לחוק בשנת 2000, הנשיא נבחר לתקופה של חמש שנים, ומוגבל לשתי כהונות. הנשיא ממנה גם את מושלי המחוזות.
הרשות השופטת היא בית המשפט העליון של סנגל, שבוטל ב-1992, והוחלף בשלושה גופים מיוחדים, בית המשפט פלילי, מועצת המדינה והמועצה החוקתית, די דומים למקביליהם הצרפתיים.ממוזער|ארמון הנשיאות בדקרבפברואר 2007 נבחר ואד בסיבוב אחד וברוב של 56% לכהונה שנייה (כהונתו הקודמת נמשכה שבע שנים, כיוון שהחוק שקיצר את כהונת הנשיא נחקק במהלכה). ביוני 2007 ניצחה גם המפלגה הדמוקרטית בבחירות לאספה הלאומית, אך על הניצחון העיבה החרמת הבחירות מצד מפלגות האופוזיציה העיקריות, שהנשיא לא קיבל את דרישתן לשינוי בנוהלי הבחירות. בעקבות ההחרמה היה שיעור ההצבעה נמוך (38 אחוזים לעומת כ-68 אחוזים בבחירות 2001) והגוש הפרלמנטרי "קואליציית SOPI" שבמרכזו המפלגה הדמוקרטית זכה ב-131 מתוך 150 מושבים. הממשל הואשם בשחיתות שלטונית בין היתר על ידי קבוצת יאן א-מאר שהוציא המונים להפגנות.
במרץ 2012 הפסיד ואד בניסיונו לזכות בכהונה שלישית למועמד האופוזיציה מאקי סאל. חילופי השלטון התנהלו בצורה מסודרת, בניגוד למצב במדינות אפריקאיות רבות. באוגוסט 2013 מינה סאל את שרת המשפטים אמינָטה טורֶה לראש ממשלה.
ממוזער|בניין הפרלמנט של האספה הלאומית של סנגל
באוגוסט 2022, הקואליציה של נשיא סנגל, מאקי סאל, איבדה את הרוב המוחלט שלה בפרלמנט, זו הפעם הראשונה מאז עצמאותה של המדינה שמחנה מפלגת השלטון איבד את הרוב הזה ויצטרך להסתמך על כוחות אחרים בפרלמנט כדי להעביר חקיקה.
כלכלה
שמאל|ממוזער|250px|מטען דגה שנפרק מסירות בנמל מ'בור. הדיג הוא ענף חשוב בסנגל.
סנגל היא מדינה חקלאית ענייה ושיעור האבטלה בה גבוה: ב-2007 הוערך ב-48%.
בשנת 2005 החלו החיפושים אחר זהב לשאת פרי ובמרץ 2009 הותך מטיל הזהב הסנגלי הראשון, באזור סאבדולה במזרח המדינה. אזור זה נחשב לאחרונה עשיר בזהב וחברות בינלאומיות רבות פועלות בו בצד הגבול של מאלי עם עתודות כרייה בסנגל. עם זאת, ההשפעה המיידית על האוכלוסייה מועטה ותופעות המוכרות מכריית יהלומים במדינות שכנות אינן מתרחשות בסנגל, עקב ההשקעות העצומות שנדרשות להפקת זהב אל מול הפקת יהלומים.
האבטלה הרחבה, תהליך העיור (שהואץ בעקבות בצורת 2008), קרבתה לאירופה ומיקומה יחסית לדרום אמריקה הפכו את סנגל למרכז ראשי לסחר בסמים במערב אפריקה . סמים מועברים במטוסים קלים מעבר לאוקיינוס, בדרך יבשתית לסנגל וממנה בסירות ועל ידי בלדרים לאירופה. כמו כן, מובטלים רבים מסכנים את חייהם ויוצאים להפלגות ארוכות בסירות עץ רעועות כדי להגיע לאיים הקנריים המהווים פתח כניסה לכלל אירופה. ההערכות הן שאחד מכל שבעה מהגרים מת בדרך מטביעה, רעב ורצח על הסירות.
החקלאות מעסיקה כ-77% מן העובדים אך תורמת רק 18.3% מן התוצר. היא תלויה מאוד בכמות הגשמים ורק בצפון המדינה ובדרומה קיימת השקיה סדירה (מנהר סנגל ונהר קאזאמנס). הגידולים העיקריים הם בוטנים, כותנה, תירס דוחן, ירקות ומשק חי. כן מפותח ענף הדיג. על פי נתוני 2022 של ה-OEC, סנגל מייבאת חיטה בהיקף של 386 מיליון דולר.
ענפי התעשייה העיקריים הם עיבוד מזון (בפרט עיבוד דגים), כריית פוספטים וייצור דשנים כימיים, זיקוק נפט (מנפט גולמי מיובא) וכן בניית ספינות ותיקונן. לאחרונה נפתחו מספר מכרות זהב במזרח המדינה (אזור סאבאדולה) ומכרה זירקוניום לאורך החוף הצפוני. מוצרי היבוא העיקריים הם מזון ומשקאות, טובין ודלק.
סנגל משמשת כתחנת מעבר בסחר עם שכנותיה החסרות מוצא לים, מה שמהווה מקור הכנסה נוסף.
למעלה מ-50% מתקציבה הרשמי של סנגל מגיע מתורמים, בראשם צרפת והאיחוד האירופי. ההערכות הן שנתון זה מתקרב ל-80% בשקלול ההשקעות בתשתיות שמבצעים אותם תורמים. בשנים האחרונות יש גם מעורבות פיננסית משמעותית של ספרד, אשר מנסה לטפל בבעיית הפליטים המגיעים לחופה על ידי שיפור הכלכלה המקומית. ביקורת על ההשפעה השלילית של חלק מהסיוע המערבי למדינות אפריקה העלתה הסופרת הניגרית דמביסה מויו בספרה Dead Aid.
המטבע בסנגל הוא הפרנק-CFA, המטבע המשותף ל-14 מדינות במערב ובמרכז אפריקה, ברובן מושבות צרפתיות לשעבר. ערכו של המטבע קבוע לעומת האירו בשער של 655.957 פרנקים לאירו אחד. פיחות יזום של 50% בערך הפרנק-CFA נעשה ב-1994 במסגרת תוכנית כלכלית שאפתנית, שגם הפחיתה את מעורבות הממשלה בקביעת המחירים במשק ואת הסובסידיות למוצרי יסוד. בעשר השנים שלאחר מכן נרשמה צמיחה שנתית של 5% במשק.
על פי נתוני 2022, סך היבוא לסנגל עומד על 16.4 מיליארד דולר, והיצוא על 6.2 מיליארד דולר (זהב, חומצה זרחתית, דלק מזוקק ועוד), רובו למאלי, הודו, שווייץ, ארצות הברית וסין.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|מפת סנגל
סנגל שוכנת במערב אפריקה, לחופי האוקיינוס האטלנטי. הנקודה המערבית ביותר באפריקה, חצי האי קאפ-ור, שוכנת בתחומיה, ובה ממוקמת הבירה דקאר. המדינה גובלת במאוריטניה לאורך נהר סנגל בצפון, במאלי במזרח, בגינאה בדרום-מזרח ובגינאה ביסאו בדרום מערב. בפנים המדינה שוכנת כמובלעת-למחצה המדינה הקטנה גמביה. שטחה הכולל של המדינה 196,190 קמ"ר – מעט פחות משטח בריטניה.
פני הארץ מישוריים ברובם. מישורי החול של הסאהל המאפיינים את צפון המדינה מתחלפים במורדות גבעות בדרום-מזרח. הנקודה הגבוהה ביותר, שגובהה 581 מטר, שוכנת בדרום מזרח סנגל, במורדותיה של רמת פוטה ג'אלון, שרוב שטחה בגינאה.
שפכי הנהרות הגדולים בסנגל מהווים מפרצים טבעיים ששימשו בעבר לעגינת ספינות ומשמשים כיום כנמלי סירות הדיג. נהרות אלו יוצרים לגונות של מים מליחים שמשטר המים בהם מושפע בעיקר מגאות ושפל. לגונות אלו הן מערכת אקולוגית מגוונת המושכת אליה מינים רבים וצפרים רבים.
אקלים וצמחייה
אקלימה של סנגל והצמחייה הטבעית בה מגוונים. בדרום-מערב, באזור הקסמאנס שמדרום לגמביה, שורר אקלים טרופי. כמויות המשקעים יכולות להגיע עד 1,500 מ"מ בממוצע שנתי. ככל שמצפינים יורדת כמות המשקעים. בדקאר, השוכנת לחוף האוקיינוס, במרכז המדינה מבחינת קו הרוחב, כמות המשקעים השנתית היא כ-600 מ"מ. צפון המדינה משתייך לרצועת הסאהל, אזור מדברי-למחצה השוכן מדרום למדבר סהרה.
רוב שטחה של המדינה מכוסה בסוואנה. בדרום-מערב גדל יער גשם טרופי, ובצפון שוכן אזור מדברי למחצה מכוסה חול.
צבא
הכוחות המזוינים של סנגל (אנ') מורכבים מ-17,000 אנשי צבא יבשה, חיל האוויר, חיל הים, וז'נדרמריה. סנגל מקבלת את רוב האימונים, הציוד והתמיכה מצרפת וארצות הברית. גרמניה וישראל גם מספקות תמיכה אך במידה קטנה יותר.
דמוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|ילדים חוגגים את מארדי גרא על רקע המסגד החדש בדקר, בירת סנגל
אוכלוסיית סנגל מונה כ-17.7 מיליון תושבים, על-פי אומדן מ-2022. כ-70% מהתושבים חיים באזורים הכפריים, אך שיעור האוכלוסייה העירונית נמצא בעלייה. האוכלוסייה מתרכזת באזור החוף, ובחלק המרכזי והמערבי של המדינה, ואילו האזור הצחיח בצפון-מזרח סנגל מיושב בדלילות. בבירה דקר ובסביבותיה חיים כ-2.4 מיליון תושבים.
כמעט כל התושבים הם ממוצא אפריקאי, וכמו מרבית מדינות מערב אפריקה, האוכלוסייה מורכבת מקבוצות אתניות שונות המדברות בשפות שונות. הקבוצה הגדולה ביותר היא הוולוף, שמונה כ-43% מהאוכלוסייה. אחריה בגודלן באות הקבוצות האתניות פוּלה (24%) סֶרֶר (14.7%) ג'וֹלה, מנדינקה, סונינקה וקבוצות אחרות. כאחוז אחד מן האוכלוסייה הם ממוצא אירופי, בעיקר צרפתי, וכן יש מיעוטים קטנים של וייטנאמים, מהתקופה הקולוניאלית, לבנונים אשר מהווים את עיקר מעמד הקמעונאים בדקאר, מאוריטנים ויוצאי כף ורדה.
השפה הרשמית היא צרפתית, לצדה מוכרות עוד 11 שפות מקומיות בעלות מעמד רשמי, וקיימות בסך הכול 36 שפות מדוברות במדינה. רוב התושבים משתמשים בשפות ילידיות, ושפת הוולוף היא השפה העיקרית לצורכי תקשורת בין דוברי שפות שונות. הערבית משמשת לצורכי דת וחינוך בבתי הספר הקוראניים.
אסלאם היא הדת העיקרית בסנגל. מאמיניה מונים לפי הערכות שונות 92% עד 94% מן האוכלוסייה, ושאר הסנגלים הם נוצרים (בעיקר קתולים) או אנימיסטים. מרבית המוסלמים במדינה משתייכים למסדרים סוּפיים שונים.
אחוז הבערות במדינה עומד על 58.1%.
חלוקה מנהלית
בשנת קבלת העצמאות 1960 חולקה סנגל ל-7 מחוזות, שונים מאוד בשטחם. למשל מחוז מזרח סנגל היה פי 11 יותר גדול ממחוז קאפור.
במהלך השנים נערכו רפורמות ובשנת 1996 הוצא צו במסגרת מדיניות הביזור על מנת לשנות חוסר האיזון וגם להעביר סמכויות מסוימות מהשלטון המרכזי להנהגות האזוריות המקומיות.
הארגון המנהלי מחדש משנת 1996 עבר עוד שינויים בהמשך, עם הקמתם של מחוז מתם ב-2001, מחוז קונגל (Koungheul) ב-2006 והפיכתם של הנפות קפרין, קדוגו וסדיו למחוזות, הפיכת 10 יישובים לנפות, והקמתן של קהילות כפריות חדשות וקומונות רבות.
בשנת 2009 מנתה סנגל 14 מחוזות, 45 נפות, 46 קומונות קנטונליות (communes d'arrondissement), 113 קומונות עירונית ו-370 קהילות כפריות. הכפרים ובראשם ראשי כפר מהווים את התא הבסיסי של הארגון הזה. במפקד משנת 1988 נספרו 13,544 כפרים.
ראו גם
סנגמביה
יחסי ישראל–סנגל
קישורים חיצוניים
פרופיל המדינה סנגל אתר הבי.בי.סי
מסע אתנוגרפי למדינה מרתקת באפריקה (חלקים א', ב', ג'), בבלוג "איים בזרם", דצמבר 2020
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אפריקה
קטגוריה:מערב אפריקה
קטגוריה:אפריקה: מושבות צרפתיות לשעבר
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות צרפתית
קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1960 | 2024-09-01T02:04:45 |
בלבניזם | הפניה עודד בלבן | 2014-05-01T12:57:59 |
תוכנית ההתנתקות | ממוזער|378x378 פיקסלים|מפת היישובים שפונו מרצועת עזה במסגרת תוכנית ההתנתקות
ממוזער|אריאל שרון - היוזם של תוכנית ההתנתקות
תוכנית ההתנתקות הייתה תוכנית ישראלית לפינוי חד צדדי של כל ההתנחלויות וכוחות צה"ל מרצועת עזה לגבולות הקו הירוק. בנוסף פונו ארבע התנחלויות מבודדות ומוצבי צה"ל מצפון השומרון. ההתנתקות בוצעה בקיץ 2005, תחת ממשלת ישראל השלושים בראשותו של אריאל שרון יושב ראש הליכוד.
ההתנתקות הוצעה על ידי שרון בשנת 2003, אומצה על ידי הממשלה ב-2004 ואושרה כחוק על ידי הכנסת בפברואר 2005. באוגוסט וספטמבר 2005 התרחש הפינוי בפועל - צה"ל ומשטרת ישראל פינו במשך מספר ימים מתנחלים שסירבו לפנות את בתיהם מרצונם ולקבל את חבילות פיצויים הממשלתיות. פינוי כל תושבי ישראל, הריסת מבני המגורים הישראלים ופינוי כוחות הביטחון מרצועת עזה הושלמו עד 12 בספטמבר 2005. פינוי ופירוק ארבע ההתנחלויות בצפון הגדה המערבית הושלמו עשרה ימים לאחר מכן. למעלה מ-8,000 מתנחלים מ-21 ההתנחלויות ברצועת עזה פונו והועברו לשטח ישראל.
שרון נימק את התכנית בסיבות ביטחוניות וכלכליות. דב וייסגלס, שהיה עוזר בכיר לשרון - הסביר שהתכנית נהגתה על רקע שחיקה בינלאומית ופנימית של ישראל במהלך האינתיפאדה השנייה, ובמטרה לעצור את התהליך המדיני.
תוכנית ההתנתקות הייתה שנויה במחלוקת, כשבסקרי דעת קהל עלה באופן עקבי שהציבור תומך ברובו בתוכנית - סקרים הראו תמיכה בתוכנית של כ-50-60% מהציבור הישראלי, והתנגדות של כ-30-40%. התכנית עמדה בניגוד להצהרותיו של שרון לפני הבחירות לכנסת השש עשרה שנערכו בינואר 2003. שרון העמידה למשאל בקרב מתפקדי הליכוד, אשר דחו ברוב של כ-60% את התוכנית, אולם למרות תוצאות המשאל, המשיך שרון ביישומה. החוק ליישום התוכנית אושר בקריאה שלישית ב-16 בפברואר 2005 ברוב של 59 תומכים מול 40 מתנגדים ו-5 נמנעים. המאבק הפנימי בליכוד גם אחרי ביצוע התוכנית, הוביל לפרישת שרון מהמפלגה והקמת קדימה בנובמבר 2005, על אף שהוא ניצח בהצבעה במרכז הליכוד בסוגיית הקדמת הפריימריז.. בנימין נתניהו, אף על פי שהצביע בעד התוכנית, נבחר לעמוד בראש הליכוד במקומו של שרון.
שיקום מפוני ההתנתקות לקה במחדלים רבים, וועדת החקירה הממלכתית שדנה בסוגיה מתחה ביקורת קשה על מנהלת ההתנתקות והטיפול במפונים.
רקע
רצועת עזה
במלחמת ששת הימים נכבשו רצועת עזה וחצי האי סיני בידי צה"ל. ראשיתו של גוש קטיף הייתה בהצעתו של יגאל אלון ב-9 במאי 1968 לממשלה להקים שני יישובים אזרחיים או היאחזויות נח"ל בין עזה לרפיח. אלון נימק את הצורך בהקמת היישובים בנימוק מדיני של פיצול הרצועה בין העיר עזה והחלקים הדרומיים שבה, ובשיקולי ביטחון
לאור כך הקימה ממשלת המערך בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 את נצרים ואת נצר חזני. מרבית ההתיישבות היהודית במרחב הוקמה בחבל ימית, וחלק מיישובי החבל הועתקו לרצועת עזה לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים והנסיגה מסיני. בהמשך התפתחה ההתיישבות ברצועה בעיקרה סביב גוש קטיף, אך גם בצפון הרצועה (גוש התוחמת הצפונית), ביישובים אלי סיני, ניסנית ודוגית.
במסגרת הסכמי אוסלו הייתה רצועת עזה לאזור הראשון שנמסר לשליטת הרשות הפלסטינית במסגרת הסכם עזה ויריחו תחילה. הרצועה הוקפה בגדר ביטחונית, והיציאה ממנה התאפשרה רק במעברים מוסדרים כדוגמת מעבר ארז. מאפיין זה הקשה על יציאת מפגעים מחוץ לשטח הרצועה, והוביל לגידול בהתקפות כנגד התושבים היהודים וכנגד חיילי צה"ל ברצועה. במהלך האינתיפאדה השנייה גבר מספרן של התקפות אלה, ובתגובה פגע צה"ל במחבלים רבים וביצע חישוף של שטחים נרחבים ברצועה. בעקבות ההתדרדרות התחזקה בשיח הישראלי הטענה שיש לסגת לגמרי מהרצועה.
בין 1967 ל-2005, השנים בהן שלטה ישראל ברצועת עזה, נהרגו בה 282 ישראלים, מתוכם 38 מאז 1967 ועד ל-1987, אז פרצה אינתיפאדה הראשונה; 29 בין 1987 ל-1993, במהלך האינתיפאדה הראשונה; 39 מחתימת הסכמי אוסלו ועד ל-2000, עת פרצה האינתיפאדה השנייה; ו-124 שמהווים כמעט מחצית מכלל ההרוגים - בין 2000 ל-2005 - במהלך האינתיפאדה השנייה. במשך כל התקופה נהרגו ברצועה כ-2,600 פלסטינים.
רציונל ופיתוח התכנית
לקראת הבחירות ב-2003 הציע יו"ר מפלגת העבודה, עמרם מצנע, נסיגה מרצועת עזה כדרך לשבור את הקיפאון המדיני ולהביא לסיום העימות האלים. אריאל שרון, שהיה אז ראש ממשלה, זלזל בתוכנית והכריז כי "דין נצרים כדין תל אביב". לאחר שהליכוד בראשות שרון ניצח בבחירות, פנה שרון למצנע והציע לו להצטרף לממשלת אחדות. מצנע התנה את הצטרפותו לממשלה בין השאר בנסיגה חלקית מגוש קטיף. שרון סירב לכך ורעיון ממשלת האחדות לא הגיע לידי מימוש. עם זאת, לפי עדותו של ארנון סופר שפרסם מחקרים בנושא ה"סכנה הדמוגרפית" כהגדרתו, כבר בליל הניצחון ביקש ממנו שרון מפה ובה הצעתו "לקו ההתנתקות".; ארנון סופר, שרון, דמוגרפיה, אולי אי יווני, וההתנתקות מרצועת עזה – סיפור אישי, 2014, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה
התכנית נהגתה כשברקע מתחוללת האינתיפאדה השנייה, ובעקבותיה נהגו וקודמו יוזמות שלום שונות - יוזמת השלום הערבית במרץ 2002, מפת הדרכים של נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש ביוני 2002, ויוזמת ז'נבה הישראלית - הדיונים לגביה נמשכו מינואר 2002, והיא הוכרזה בדצמבר 2003.
שרון נימק את התכנית בשיקולים ביטחוניים - על רקע ההידרדרות בביטחון ברצועת עזה במהלך האינתיפאדה השנייה, הבטיח שרון שהתכנית תפחית את מספר הישראלים הנמצאים בלב אוכלוסייה פלסטינית ובכך תקל על צה"ל וכוחות הביטחון במילוי משימותיהם. הוא הדגיש את מחויבותו למפת הדרכים של הנשיא האמריקני, והסביר שההתנחלויות שיפונו הן כאלה אשר ממילא לא ייכללו בשטח מדינת ישראל בכל הסכם קבע עתידי, שעה שהתכנית תסייע לחזק את שליטת ישראל באזורים שייהוו חלק משטח המדינה בהסדר עתידי. ביום ביצוע התכנית נשא נאום ובו נתן בין השאר גם נימוקים דמוגרפיים - "אין זה סוד שגם אני, כמו רבים אחרים, האמנתי וקיוויתי שנוכל להיאחז לעד בנצרים ובכפר דרום. אך המציאות המשתנה בארץ, באזור ובעולם חייבה אותי להערכה אחרת ולשינוי עמדות. לא ניתן להחזיק בעזה לנצח. חיים שם יותר ממיליון פלסטינים, שמכפילים את מספרם מדי דור. הם דחוסים בצפיפות שאין דומה לה במחנות פליטים, בעוני ובמצוקה, בחממות של שנאה גוברת והולכת, ללא אופק של תקווה".
יועצו הבכיר של שרון באותה עת - דב וייסגלס - הסביר שהתכנית באה על רקע שחיקה במעמד הבינלאומי וגם שחיקה פנימית של ישראל, על מנת לגייס תמיכה אמריקאית לגושי ההתנחלות ביהודה ושומרון, ולהקפיא את התהליך המדיני: "המשמעות היא הקפאת התהליך המדיני. וכאשר אתה מקפיא תהליך מדיני, אתה מונע הקמת מדינה פלסטינית ואתה מונע דיון בנושאי הפליטים, הגבולות וירושלים. בעצם כל החבילה הזו שנקראת המדינה הפלסטינית, על כל הכרוך בה, ירדה מעל סדר יומנו לתקופה בלתי מוגבלת בזמן. וכל זה בסמכות וברשות. כל זה בברכה נשיאותית ובאישור שני בתי הקונגרס. למה עוד אפשר היה לצפות? מה עוד אפשר היה להביא למתנחלים?"
חוקר הסכסוך שאול אריאלי כתב כי התנתקות חד-צדדית מרצועת עזה נועדה לקבוע עובדות בשטח, ולאפשר הכרה אמריקנית בסיפוח עתידי של מרחב התפר המערבי ושל אזורים נוספים לישראל.
התוכנית
עיקרי תוכנית ההתנתקות
שמאל|ממוזער|320px|חיילת צה"ל בפינוי משפחה מהיישוב שירת הים
ישראל תפנה את כל אזרחיה וכל מתקניה הצבאיים משטח רצועת עזה ותחזור במדויק לגבול הקו הירוק משנת 1967.
ישראל תפנה ארבע התנחלויות בצפון השומרון (גנים, כדים, חומש ושא-נור) ומתקנים צבאיים קבועים באזור.
לישראל תהיה שליטה ביטחונית מלאה באוויר ובים, אך יותר לרשות הפלסטינית לפתוח את נמלי הים והאוויר ברצועה.
התכנון המקורי היה שמבנים דתיים כגון בתי כנסת, מקוואות ובתי קברות יפורקו ויועברו בשלמותם אל היישובים החדשים שיוקמו למפונים. לגבי הבתים הפרטיים התקבלה החלטה להרסם.
חוק פינוי-פיצוי: פיצוי ושיקום המתנחלים שיפונו.
קבלת התחייבות אמריקאית להשארת גושי ההתנחלויות הגדולים ביהודה ושומרון בידי ישראל ודחיית זכות השיבה בכל הסכם קבע עתידי.
הצגת התוכנית ואישורה בכנסת
תוכנית ההתנתקות הועלתה על ידי אריאל שרון במסגרת כנס הרצליה בדצמבר 2003, לאחר כשלוש שנים בהן כיהן שרון בראשות הממשלה. ההחלטה התקבלה בידי פורום החווה ובהתייעצות עם קציני צה"ל מקורבים שבהם בלט עיבל גלעדי. באפריל 2004, בפגישה בין שרון והנשיא האמריקאי ג'ורג' בוש בבית הלבן, מסר בוש לשרון מכתב ובו התחייבות לתמיכה אמריקנית בתביעות ישראליות במשא ומתן עתידי מול הפלסטינים, בין השאר לשלילת זכות השיבה והשארת גושי ההתיישבות. המכתב אושר כמעט פה אחד בידי שני בתי הקונגרס.
התכנית עוררה התנגדות רבה בימין הישראלי ואף במפלגת הליכוד. בחודש מאי 2004 התקיים משאל בנוגע לתוכנית בין מתפקדי המפלגה, והתוכנית נדחתה ברוב של קרוב ל-60%. בעקבות זאת, שרון הציג את "תוכנית התנתקות המתוקנת", שהייתה דומה לקודמתה, אך כללה חלוקה של הפינוי לארבעה שלבים, שכל אחד מהם ידרוש אישור נפרד בממשלה.
ב-26 באוקטובר 2004, אושרה תוכנית ההתנתקות המתוקנת בהצבעה בכנסת ברוב של 67 כנגד 45 ו-7 נמנעים, כאשר הליכוד היה מפוצל בהצבעתו, רובו ככולו של גוש השמאל הצביע בעד התוכנית, ואילו מרבית הסיעות הערביות נמנעו. ש"ס התנגדה. על יהדות התורה הופעל לחץ כבד לצאת מהקואליציה, אך מנהיגה הרב אלישיב הורה להישאר. חברי המפלגה נמנעו בהצבעה על ההתנתקות.
לאחר התייעצויות ומאבקים בתוך הליכוד, ועל מנת למנוע פרישה של המפד"ל מהקואליציה, הועמדה התוכנית להצבעה בממשלה בנוסח הקובע שישראל תצא מרצועת עזה, אך אין בכך החלטה על פינוי יישובים. על מנת ליצור רוב בממשלה להצעה, פיטר שרון את השרים אביגדור ליברמן ובני אלון מסיעת ישראל ביתנו-האיחוד הלאומי, צעד שנתקל בביקורת, בין השאר מצד השופט אדמונד לוי מבית המשפט העליון. בין התומכים בתוכנית בהצבעה בממשלה היה בנימין נתניהו. ראש השב"כ, אבי דיכטר, כינה את פינוי הציר: "בלתי סביר מבחינה ביטחונית".
השר עוזי לנדאו וסגן השר מיכאל רצון שהצביעו נגד קיבלו מכתבי פיטורין מיד לאחר ההצבעה (בהתאם לעקרון האחריות המשותפת). בהחלטה שאושרה לא אושר פינוי בפועל של התנחלויות אלא רק הכנת המסגרת ליישום תוכנית ההתנתקות (חקיקת חוקי הפיצויים, הסדרתה החוקית של מנהלת סל"ע). חוק יישום תוכנית ההתנתקות (הידוע בכינוי חוק "פינוי-פיצוי"), שהוא החוק המסדיר את פינוי ההתנחלויות והפיצויים למפונים אושר בכנסת ב-16 בפברואר 2005. בין התומכים היה שר האוצר בנימין נתניהו, שהתפטר מאוחר יותר, כשבוע לפני יישום התכנית.
נגד החוק הוגשו עתירות לבג"ץ. ב־9 ביוני החליט בג"ץ לבטל מספר סעיפים שהגבילו את הפיצוי למפונים, אך דחה את העתירה לביטול החוק עצמו. ההחלטה התקבלה ברוב דעות של עשרה שופטים מול אחד. בדעת מיעוט היה השופט אדמונד לוי, אשר גרס כי החוק אינו חוקתי.
הדיון הציבורי על אודות תוכנית ההתנתקות
שמאל|ממוזער|180px|הפגנת סטודנטים נגד תוכנית ההתנתקות
בתוכנית ההתנתקות תמכו אנשים בעלי עמדות אידאולוגיות שונות - החל בשמאל דרך המרכז ועד הימין המתון. ההתנגדות לה, אף שבתחילה הובעה גם בחוגי שמאל, בעיקר בשל אופייה החד צדדי, הפכה עם הזמן לנחלתם העיקרית של הציונות הדתית ושל חוגי ימין מובהקים.
ראשי מערכת הביטחון - הרמטכ"ל משה יעלון וראש השב"כ יובל דיסקין - התנגדו לתוכנית. יעלון טען כי במקום גדוד מבפנים אוגדה שלמה תצטרך לשמור על רצועת עזה מבחוץ, ודיסקין טען שיהיה ירי תלול מסלול.
החל מתחילת אפריל 2005 ולקראת יום העצמאות עברו מתנגדי ההתנתקות להדגשת הבעיות ההומניות שייגרמו על ידי התוכנית (ניתוק ילדים מבתי הספר, פירוק קהילות) והטכניות (מקום למגורים, המשך חקלאות) במקום הנימוקים הביטחוניים שהיו במוקד קודם לכן ופתחו במבצע כתום במסגרתו חולקו סרטים כתומים רבים ברחבי הארץ.
ארגוני המאבק בהתנתקות הביעו התנגדות לאלימות. באמצע יולי, אחר סגירת גוש קטיף, התקבצו עשרות אלפי מתנגדים להתנתקות בכפר מימון בתקווה לצעוד לתוך האזור המסוגר. מאות בודדות הצליחו להסתנן לגוש קטיף עצמו אולם רוב הציבור נותר בכפר מימון.
תנועת שלום עכשיו תמכה בתוכנית למרות היותה חד צדדית, בראותה בה "צעד חיובי בכיוון הנכון" בהתאם למדיניותה של שלילת קיומן של ההתנחלויות ובראותה בה תקדים חשוב לפינוי התנחלויות. יריב אופנהיימר שעמד בראש התנועה ביטא את הדברים כך: "זו הפעם הראשונה בתולדות המדינה שהכנסת עומדת להצביע בעד פינוי התנחלויות מהשטחים הכבושים ... זה תקדים היסטורי שאסור לנו להישאר אדישים לעומתו".
תנועות השמאל גוש שלום ויש גבול התנגדו לתכנית. אורי אבנרי שעמד בראש גוש שלום אמר: "זו תוכנית שיוצריה מעידים עליה שמטרתה להביא לקץ כל סיכוי לשלום גם בעתיד. אנחנו מטילים ספק גדול מאוד גם בכוונות התוכנית וגם בתוצאותיה", ודרש הידברות עם הרשות הפלסטינית, פיקוח בינלאומי ופתיחת הרצועה לקשר עם העולם.
טיעונים בעד ונגד התוכנית
הודעה של אגף התקשורת של משרד ראש הממשלה הציגה את הנימוקים הבאים בעד תוכנית ההתנתקות:
ממשלת ישראל הגיעה למסקנה כי אין שותף פלסטיני מולו ניתן להתקדם בתהליך שלום דו-צדדי. הקיפאון הגלום במצב הנוכחי הוא מזיק. כדי לצאת מקיפאון זה, על ישראל ליזום מהלך שלא יהיה מותנה בשיתוף פעולה פלסטיני.
התוכנית תוביל למציאות ביטחונית טובה יותר, לפחות בטווח הארוך.
היציאה מרצועת עזה ומצפון השומרון תקטין את החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית ויש בה פוטנציאל לשיפור מרקם החיים הפלסטיני והכלכלה הפלסטינית.
מהלך ההתנתקות ישלול את תוקפן של הטענות נגד ישראל בדבר אחריותה לפלסטינים ברצועת עזה.
מכתב של הנשיא בוש עם התחייבויות לתמוך בעמדת ישראל בשלילת זכות השיבה, השארת גושי ההתנחלויות בידי ישראל ואי קיום תהליך מדיני עם הפלסטינים לפני חיסול ארגוני הטרור.
שמאל|ממוזער|250px| הרב אברהם אלקנה שפירא נואם בעצרת בגוש קטיף, תשס"ה
המתנגדים לתכנית מנו מספר טעמים:
התנגדות מסיבות ביטחוניות, בטענה שהנסיגה תיראה בעיני ארגוני הטרור הפלסטיניים ככניעה ותמחק את פירות הניצחון הטקטי הצבאי ב. הרמטכ"ל משה יעלון היה מהבולטים במביעי עמדה זו, כשהוא מכנה את ההתנתקות "רוח גבית לטרור".
התנגדות כללית למסירת שטחים.
התנגדות בטענה שפינוי בכפייה של האוכלוסייה היהודית שקולה לגירושם מבתיהם, ומהווה מעין "טרנספר" או "טיהור אתני" ופוגע בזכויות האדם של המפונים.
התנגדות לפינוי יישובי התוחמת הצפונית, שלא היו מובלעות בתחומי הרצועה ופינוים לא נבע מטעמי הפרדה בין האוכלוסיות אלא מחזרה ל, דבר העלול לחזק את הדרישה לחזרה אליו בגזרות אחרות, לצד קירוב טווח הרקטות לאשקלון, שכונה על ידי עוזי דיין "טעות כפולה".
התנגדות לנסיגה חד-צדדית. נטען שיציאה ללא הסכם עם הרשות הפלסטינית, תוביל להחלשת הרשות ולחיזוק החמאס
דרך אישורה של התוכנית
בקרב הימין עלו טענות לקשר בין ההחלטה על פינוי יישובים לבין החקירות פליליות שנפתחו נגד שרון ובניו, עמרי שרון וגלעד שרון, באשמת שחיתות ובהפרת חוק מימון הבחירות, בין השאר בפרשת האי היווני ובפרשת סיריל קרן. צבי הנדל השתמש בסיסמה שהציע לו יוסי שריד: "עומק העקירה כעומק החקירה" לייצג טענה זאת. שופט בית המשפט העליון מישאל חשין שסבר בדעת מיעוט שיש לחייב את היועץ המשפטי לממשלה לנמק בבג"ץ מדוע דחה את המלצת פרקליטת המדינה להעמיד לדין את שרון בפרשת האי היווני, אמר עם פרישתו: "באותו זמן כל העם רצה ששרון לא יעמוד לדין, מפני שהייתה תוכנית ההתנתקות. ואם שרון היה עומד לדין לא הייתה התנתקות." גדי בלום וניר חפץ, בספרם "הרועה - סיפור חייו של אריאל שרון", כותבים ששרון היה מוכן לוויתורים משמעותיים עוד לפני תחילת החקירה נגדו, אולם "קשה להשתחרר מהרושם שחקירות המשטרה כן השפיעו על העיתוי שבו יצא ראש הממשלה שרון לתקשורת ולציבור, עם פרטי 'תוכנית ההתנתקות'", שבוע לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה הודיע שיקבל החלטה בעניינו תוך זמן קצר. אחרים טענו כי הסיבה לשינוי המדיניות של שרון היא רפואית.
מתנגדי התוכנית טענו שהאופן שבו אושרה התוכנית אינו ראוי:
שרון נבחר על פי מצע הליכוד המהווה הבטחה לבוחריו. הוא הפר הבטחה זו ופעל גם בניגוד להצהרותיו הפוזיטיביות ערב הבחירות: "דין נצרים כדין תל אביב", והגיב להצעתו של יריבו עמרם מצנע לנסיגה החד-צדדית מעזה, בהכרזה: "לא תהיה נסיגה חד צדדית".
שרון פיטר שרי ממשלה שהתנגדו לו ומינה את רוב חברי סיעתו לתפקידי שרים וסגני שרים. עתירה לבג"ץ כנגד פיטורי השרים נדחתה.
שרון הסכים לעריכת משאל בין מתפקדי הליכוד, והכריז שתוצאות המשאל יחייבו אותו. לאחר שהפסיד, פעל בניגוד לו.
מנגד טענו התומכים כי התוכנית עברה אישורים של כל הגופים השלטוניים של מדינת ישראל: ממשלת ישראל, הכנסת, נדחו עתירות לבג"ץ בנוגע אליה, והיא התבצעה על פי חוק. כך שלתוכנית תוקף חוקי ולגיטימיות בלתי מעורערת, כהחלטה שמייצגת את רצונו של רוב הציבור במדינה, מה עוד שהסקרים באופן עקבי מראים שרוב הציבור תמך בתוכנית. לגבי סוגיית משאל עם, טענו התומכים שההתנחלויות עצמן לא הוקמו באמצעות מנגנון של משאל עם אלא באמצעות מחטפים של וועדות שרים, ולכן גם כעת אין צורך ללכת אל העם במשאל מיוחד.
המחאה נגד תוכנית ההתנתקות
המחאה נגד תוכנית ההתנתקות החלה עוד לפני קבלת התוכנית בכנסת. עם אישורה בכנסת בי"א בחשוון ה'תשס"ה (26 באוקטובר 2004) התגבר גל המחאה, והוא הלך והתגבר עם התקדמות ההכנות לביצוע ההתנתקות. המחאה כנגד התוכנית, שסמלה היה צבע כתום, הייתה מן המחאות הבולטות ביותר בתולדות הדמוקרטיה הישראלית.
שמאל|ממוזער|200px|דוכן של "תא כתום" באוניברסיטה העברית
פעילות המחאה הרשמית (שאורגנה על ידי מועצת יש"ע, ועד מתיישבי גוש קטיף ותא כתום) התנהלה בקו מאופק ולא אלים. היא כללה שורה של הפגנות ענק ומפגני מחאה כתומים, בהם השרשרת האנושית (130,000 מפגינים), תפילת ערב חודש שבט (150,000), ההפגנה באגם קטיף (50 אלף מפגינים), תפילה בכותל כנגד ההתנתקות (70,000) וההפגנה האחרונה בכיכר רבין שכללה כ-150,000 מפגינים. לצד ההפגנות הרבו אנשי ימין רבים בכתיבת מאמרי דעות כנגד ההתנתקות ובניסיון לשכנע את דעת הקהל שהתוכנית מזיקה, אכזרית ומסוכנת. אנשי ימין מובהקים כגון אפי איתם ואריה אלדד אף העתיקו את מגוריהם ליישובים שיועדו לפינוי. המחאה נמשכה גם בעת הפינוי עצמו כאשר התושבים ניסו להקשות רגשית את הפינוי על החיילים.
לצד קו המחאה הרשמי פעלו מספר ארגונים קיצוניים יחסית שמחו על ההתנתקות בדרכים סוערות יותר. תנועת הבית הלאומי ארגנה מספר רב של חסימות כבישים ותנועות ימין אחרות קראו לחיילים לסרב לסייע להתנתקות (בסופו של דבר מספר החיילים שהועמדו לדין בגין סירוב פקודה עמד על כ-60). אחרים קראו ל"מרי אזרחי בלתי אלים" אבל הצעות אלה לא התממשו לבסוף. ב-19 באוגוסט 2005 הוצתו השסתומים העיליים של צובר גז תת-קרקעי של בניין מגורים ברחובות ובסביבתו רוססו כתובות כ'צריך לרצוח את שרון'. מכבי האש הצליחו למנוע את פיצוץ הצובר.
בנוסף, שני יהודים רצחו ערבים ישראלים ופלסטינים בניסיון לסכל את ההתנתקות ושני יהודים הציתו עצמם במחאה:
ב-4 באוגוסט 2005 רצח החייל העריק עדן נתן זדה ארבעה מנוסעי קו אוטובוס 165 בשפרעם ופצע תשעה מהם, עד שתחמושתו אזלה והנוסעים השתלטו עליו. ההרוגים היו שני ערבים נוצרים וזוג אחיות מוסלמיות. המשטרה עצרה את הרוצח ואזקה אותו, אך לא הצליחה לחלצו מאלפי התושבים שהתגודדו סביב האוטובוס ולבסוף ביצעו לינץ' ברוצח.
ב-17 באוגוסט 2005 חטף אשר ויזגן את נשקו של מאבטח באזור התעשייה שילה ופתח באש לעבר הפועלים הפלסטינים שהסיע ברכבו. לאחר מכן המשיך בנסיעה לאזור התעשייה וירה לעבר פועלים נוספים. כתוצאה מן הירי נהרגו ארבעה אנשים ונפצע אדם אחד. הרוצח נדון לארבעה מאסרי עולם מצטברים (נוסף ל-12 שנה על פציעה) וחויב בתשלום פיצויים למשפחות הנרצחים והפצוע.
ב-17 באוגוסט 2005 הציתה עצמה ילנה בוסינובה כמחאה על ההתנתקות ונפטרה בבית חולים סורוקה כ-9 ימים אחר כך.
ב-31 באוגוסט 2005 הצית את עצמו ברוך בן מנחם - עולה חדש מארצות הברית כמחאה נגד תוכנית ההתנתקות ונפטר לאחר כשבוע מפצעיו.
ההתנתקות בדעת הקהל הישראלית
סקרים שונים נערכו קודם ההתנתקות לעמוד את מידת התמיכה הציבורית בה. מספר סקרים בסמוך למועד ביצועה טענו לתמיכה בסביבות 55-60%.
כשבועיים לפני המועד להתחלת ביצוע ההתנתקות דיווח עיתון "הארץ" על פי סקר שנערך באוניברסיטת תל אביב כי 57% מהיהודים בישראל, ו-60% מהציבור כולו תומך בתוכנית, ו-34% מתנגדים לה. 23% מהמתנגדים חששו שהתוכנית תראה כבריחה, 21% ציינו חשש מהגברת הטרור. רק 9% תלו את התנגדותם בהיותה של עזה חלק מארץ ישראל המובטחת. 6% מהציבור עדיין האמינו שלא תבוצע כלל. על פי הסקר הציבור שהתנגד ביותר לתוכנית היה הציבור הדתי-לאומי.
שנה אחרי ההתנתקות מצא סקר של הארץ שרק 46% סבורים שהיא הייתה מהלך נכון, לעומת 50% הסבורים כי היא הייתה מהלך לא נכון, שנתיים אחרי ההתנתקות, סקר של מעריב העלה כי 59% מהציבור סבורים כי הנסיגה החד-צדדית מרצועת עזה הייתה טעות ורק 29% חושבים שגם בראייה לאחור מדובר בהחלטה נכונה. בהתאם לכך "כמעט שליש מהנשאלים שהעידו על עצמם כי תמכו לפני שנתיים בביצוע התוכנית, מודים היום שטעו".
שמות חלופיים
הוויכוח העז על התוכנית וסיבות נוספות הולידו שמות חלופיים. השם "תוכנית ההתנתקות" הוא שאומץ בחוק הכנסת, אולם בכמה מקרים השתמשו הממשלה ובג"ץ גם בשם "הינתקות", המעידים על פעולה חד-צדדית ולא הדדית. מתנגדי התוכנית הביעו מחאה גם על כך ששמה הרשמי אינו מביע את מלוא משמעותה ועל כן העדיפו לכנותה "גירוש גוש קטיף" או "העקירה מגוש קטיף" (ובקצרה: "הגירוש" או "העקירה"). המהלך כונה גם "הנסיגה מעזה".
הכנות ליישום התוכנית
מנהלת סל"ע וחוק פינוי-פיצוי
כדי ליישם את התוכנית הועבר בכנסת חוק פינוי-פיצוי המסדיר את נושא הפיצויים למפונים. במקביל, הוקמה מנהלת סל"ע (סיוע למפוני חבל עזה), שכונתה גם "מנהלת ההתנתקות", בראשות איש הקיבוץ הדתי יונתן בשיא שתפקידה הוכרז לרכז את נושא הפינוי והיישוב מחדש של המפונים וסיוע לקליטתם ביישובים החדשים. מנהלת ההתנתקות והעומד בראשה זכו לאיבה רבה בקרב המתנחלים וגם אלה שהסכימו להתפנות ברצון העדיפו להסדיר את ענייניהם בערוצים עוקפים.
באמצע אפריל 2005 העבירו ראש מנהלת סל"ע והרבנים הראשיים לראש הממשלה בקשה לדחות את ביצוע התוכנית עד לאחר תשעה באב, שכן הזמן המתוכנן חל בימי בין המצרים, תאריך טעון מבחינה סמלית, שצפוי לגרום לרגשות קשים ולהתנגדות עזה יותר מצד המפונים ותומכיהם. בהתייעצות עם מערכת הביטחון, החליטה הממשלה להיענות לבקשה זו על מנת לא לפגוע ברגשותיהם הדתיים של המפונים וכן למנוע את המצב הטעון והסמלי שבו פינוי היישובים יתבצע בערב תשעה באב, יום חורבן הבית. ובשל איסור מעבר דירה בתקופת בין המצרים. היו בציבור הדתי שאמרו שדווקא תאריך זה מתאים היטב לפעולת הפינוי, בשל אופיו העצוב.
תוכנית ניצנים
ממוזער|200px|קרווילות בניצן
במרץ - אפריל 2005 גובשה תוכנית להעתקת כל יישובי גוש קטיף כמקשה אחת אל אזור חולות ניצנים, על מנת שהמפונים יוכלו לשמור על הקהילה שלהם ולהישאר ביחד. שרון תמך בתוכנית והורה על הקמה מהירה של שכונות קרווילות באתרים שונים, שהגדול שבהם היה בניצן שליד חולות ניצנים, על מנת לספק פתרון דיור זמני למפונים. משרד הביטחון סייע בביצוע הבנייה על מנת לקדמה במהירות.
תוכנית הקרווילות בניצן נתקלה בהתנגדות חריפה של ארגוני איכות הסביבה בשל החשש מפגיעה באזור דיונות החוף הסמוך, אחד האחרונים בתחומי מדינת ישראל. התנגדות זו הביאה להזזת האתר בכמה מאות מטרים, כך שהוא נמצא בשולי הדיונות ובחלקו מחוצה להן.
משפחות שעברו להתגורר בהן הביעו אכזבה רבה מאיכות המגורים. האתר לא היה מוכן לקליטת התושבים עם התחלת תוכנית ההתנתקות – רוב הכבישים והמדרכות לא היו סלולים, לא הוקמה מכולת ומבנה קבע לבית כנסת.
הריסת המבנים
לגבי המבנים ביישובים שפונו, לא התקבלה החלטה עד למועד מאוחר יחסית, עד שהוחלט לבסוף להרוס את הבתים.
כרונולוגיית ההחלטות:
תחילה הוחלט להרוס את הבתים.
מאוחר יותר בוטלה החלטה זו בגלל העלות היקרה של ההריסה ופינוי ההריסות וכן החשש שיגרם נזק תדמיתי לישראל.
היו מספר מגעים על מכירת הבתים לגורמים בינלאומיים שישתמשו בהם לרווחת הפלסטינים.
בפגישה עם מזכירת המדינה האמריקאית, קונדוליזה רייס ב־19 ביוני 2005, הוחלט עקב בקשה רשמית של הפלסטינים להרוס את הבתים אך הפלסטינים הם אלה שיגרסו את ההריסות וישתמשו בהם לבניית נמל הים של עזה ולשימושים נוספים. טמינת ההריסות תמומן על ידי ישראל וגורמים בינלאומיים.
החלטה מ-19 ביוני הועמדה בספק עקב מחלוקות על המימון. שרים בממשלה קראו להשאיר את הריסת הבתים לפלסטינים כדי להקטין את הנזק התדמיתי לישראל..
ב-4 באוגוסט סיכמו שאול מופז ומוחמד דחלאן שישראל תהרוס את הבתים וההריסות יטמנו בשטח מצרים.
קציני צה"ל אמרו שלא יוכלו להעתיק לישראל מבני דת בשלמותם, לרבות בתי כנסת. בעצת הרב הראשי לצה"ל ישראל וייס הוחלט לפנותם מכל הריהוט ותשמישי הקדושה ואז לפוצץ את המבנים הריקים, על מנת שלא יחוללו בידי פלסטינים, אך רבנים רבים - לרבות הרבנות הראשית - התנגדו למהלך בטענה שעדיף שאת בתי הכנסת יהרסו פלסטינים מאשר יהודים, ועתרו לבג"ץ. בג"ץ פסק שההחלטה כשרה, לאור חוות דעתו של הרב הראשי מצגר. לבסוף ברוב של ארבעה שופטים מול שלושה החליט בג"ץ שלא לדון בעניין מחדש. על אף זאת, לבסוף הוחלט שלא לפוצץ את בתי הכנסת ומבני הדת, ואלו חוללו על ידי הפלסטינים.
סגירת הגוש
סגירה ראשונה של גוש קטיף לכניסת מי שאינו מתושבי המקום אירעה ב־24 ביוני 2005, לצורך פריצה למתחם מלון שעל חוף הים, ובוטלה יממה לאחר מכן.
ב־13 ביולי לאחר החלטת ממשלה נכנס לתוקפו צו אלוף המטיל סגר על גוש קטיף ומונע אליו כניסה של אזרחים שאינם תושביו הקבועים. מיום זה אזרחים שאינם בני המקום נדרשו לקבל אישור מיוחד על מנת להיכנס לגוש. סגירה זו לא עברה בשלום, וההתנגדות לה הגיעה לשיאה בצעדת עשרות אלפים לעבר הגוש, שהמשטרה מנעה ממנה להתקדם אחר כפר מימון. צעדה זו התפזרה לבסוף, אך מועצת יש"ע הודיעה שבכוונתה לארגן הסתננויות של קבוצות קטנות לתוך גוש קטיף. ההתנגדות לסגירה כללה גם סירוב של רבים מתושבי הגוש לשתף פעולה ולהזדהות, צעד שהביא פעמים רבות לקריסת הבידוק והכנסת אנשים רבים שאינם מתושבי הגוש. בדיעבד ספגה העצרת בכפר מימון שהתקיימה שבועיים לפני ההתנתקות ביקורת בחוגי המתנחלים, משום שכילתה את משאביהם האנושיים שבועיים בטרם הפינוי.
ימים ספורים לפני התחלת ביצוע ההתנתקות ארגנו מתנגדי ההתנתקות עוד שתי הפגנות ענק: עצרת בכיכר רבין שבה נכחו בין 200,000 ל-250,000 מפגינים ותפילה המונית בכותל המערבי שבה נכחו בין 70,000 ל-100,000 מתפללים.
14 באוגוסט היה היום האחרון שבו הורשו תושבי גוש קטיף להישאר בבתיהם. עם כניסת 15 באוגוסט הפכה שהותם ברצועה לבלתי חוקית. אף על פי כן אפשר צה"ל יומיים נוספים של התפנות מרצון עד ל-17 באוגוסט, מועד התחלת הפינוי בכוח.
ביצוע תוכנית ההתנתקות
הפינוי תוכנן ל-20 ביולי, אך לבקשת רבנים נדחה ל-15 באוגוסט (מוצאי ט' באב), כדי שלא לחפוף את תקופת ימי בין המצרים בה נאסר על מעבר דירה. פינוי האזרחים הושלם בתוך שמונה ימים ופינוי צה"ל מהרצועה הושלם ב-11 בספטמבר. למחרת היום נערכו ברצועה ובישובים היהודיים הנטושים שבה חגיגות פלסטיניות המוניות ורוב בתי הכנסת שננטשו הושחתו ונשרפו. בצפון השומרון הסתיים הפינוי בפינוי מחנה דותן ב־22 בספטמבר.
מעגלי הפינוי
ממוזער|250px|רא"ל דני חלוץ, הרמטכ"ל בזמן ההתנתקות ואלוף דן הראל, מפקד פיקוד הדרום בזמן ההתנתקות, משגיחים על ביצוע תוכנית ההתנתקות.
ביצוע הפינוי הורכב מ-6 מעגלי כוחות:
המעגל הראשון: המעגל שפינה את המתנחלים - החיילים והשוטרים שביצעו את הפינוי בפועל.
המעגל השני: מעגל שתפקידו היה להגן ולתמוך על המעגל הראשון. הוא כלל יחידות התערבות מיוחדות (כולל הימ"מ, צלפים ויחידת "מצדה" של שירות בתי הסוהר) שהיו אמורים להיות מופעלים במקרי חירום (תקרית ירי, איום בהתאבדות, התבצרות וכו), תמיכה לוגיסטית למפנים, עתודות כוח אדם, כוחות הנדסה למקרה שיוחלט להרוס את הבתים.
המעגל השלישי: אבטחה היקפית ליישובים מפני התקפות טרור פלסטיניות.
המעגל הרביעי: מעגל אבטחה נוסף כנגד טרור פלסטיני, הכוחות נפרסו קרוב לריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית ואזורים מיושבים על מנת למנוע ירי של רקטות קסאם ופצצות מרגמה בעת הפינוי.
המעגל החמישי: חיילים שנפרסו מסביב לגדר המערכת של עזה. תפקידם העיקרי למנוע כניסת ישראלים לרצועה.
המעגל השישי: חיילים ומחסומים שנפרסו באזור עוטף עזה. תפקידם היה לדאוג שעוטף עזה יהיה פנוי לתחבורה הרבה של הצבא והמשטרה בעת הפינוי.
אופן ביצוע ההתנתקות במעגל הראשון
בשלב הראשון, ניתנה לכל משפחה הזדמנות להתפנות בהסכמה. חיילים אף סייעו למשפחה לארוז את מטלטליה. בשלב השני, אם המשפחה סירבה להתפנות, חיילים ושוטרים פינו אותה בכוח, כאשר 4 שוטרים וחיילים הרימו אדם אחד וסחבו אותו אל עבר האוטובוס. נשים וילדים פונו בידי חיילות ושוטרות.
בתי הכנסת ומבני הדת פונו בידי אנשי הרבנות הצבאית, שדאגה לא להשאיר בהם אף חפץ קדוש אחד. ברוב היישובים, הוצאו ספרי התורה מבית הכנסת על ידי רב היישוב והתושבים שהסכימו להתפנות.
אוטובוס היישוב הועבר למתקנים מיוחדים שנשכרו מראש, בדרך כלל בתי מלון, בבאר שבע, אשדוד, אשקלון וירושלים. התכנון היה שאת הלילות הראשונים של הפינוי יבלו התושבים במקום, ולאחר מכן יועברו למקומות המגורים החדשים שלהם. בפועל מקום המגורים של רבים מהמפונים לא היה מוכן בזמן (ובמקרים רבים אפילו כלל לא הוסכם עליו עם אנשי היישוב), ורבים מהם נשארו בבתי המלון במשך חודשים. חלק מהם אף סירבו מלכתחילה להתפנות לבתי מלון, והעדיפו להשתכן במאהלים זמניים, וכך להבטיח את לכידות היישוב עד למציאת פתרון מגורים קבוע.
פינוי האזרחים
ממוזער|250px|מתיישב מגוש קטיף וחייל מתחבקים, במסגרת מבצע יד לאחים. המבצע לווה בחיבוקים ובכי מצד שני הצדדים.
ממוזער|250px|תושבי גני טל בוכים בעת פינויים
בחצות צאת ט' באב התשס"ה, נסגרו כל הכניסות לרצועת עזה בפני אזרחים. למחרת בבוקר, ב-15 באוגוסט החל מבצע יד לאחים: צוותי צה"ל והמשטרה החלו למסור צווי פינוי לתושבי יישובי גוש קטיף. החיילים הונחו לסייע ככל האפשר לכל משפחה המעוניינת להתפנות מרצון ולגלות רגישות לכאבה. בחלק מהיישובים לא חילקו החיילים צווי פינוי עקב התנגדות התושבים (סקירת חלוקת צווי הפינוי). הפינוי הכפוי של האזרחים ברצועת עזה החל ב-17 באוגוסט. שלב זה של הפינוי נמשך עד 22 באוגוסט, בו פונה אחרון היישובים ברצועת עזה - נצרים. ככלל, פינוי תושבי גוש קטיף וחבל עזה עבר לַרוב ללא אלימות, תוך שהתושבים מוחים על הפינוי בדרכים שונות: קריעת קרע בבגד, סירוב להתפנות מרצון והתנגדות פסיבית, מייצגי מחאה, בכי תחנונים, תפילות פרידה בבתי הכנסת ועוד. כ-1,500 נערים ונערות התבצרו בבתי הכנסת של נווה דקלים ואריה יצחקי התבצר עם רובה M-16 ביישוב שירת הים. שני האירועים נגמרו ללא אלימות והמתבצרים פונו.
המוקד היחידי שבו נרשמה אלימות היה בית הכנסת בכפר דרום בו כ-150 מתבצרים על הגג השליכו מים וצבע על הכוחות שבאו לפנותם והורדו באמצעות מנופים ומכולות.
הן כוחות הפינוי והן המפונים זכו לשבחים ברוב כלי התקשורת על תהליך הפינוי. עם זאת, רבים מהמפונים התלוננו כי המפנים הכו אותם, לעיתים באלימות רבה, הפרידו אותם מילדיהם הקטנים ללא צורך, השתמשו ברכושם ללא רשות ואף לקחו אותו. במוקד זכויות האדם ביש"ע נרשמו 200 תלונות בדבר אלימות של כוחות הפינוי. נטען גם כי גברים פינו נשים ובנות בלי להקפיד על צניעותן וכי הופעלה אלימות גם כלפי מי שנשאו שלטים בתוך הקו הירוק כדי לעודד את המפונים חלק מהמפונים התלוננו כי הם נכלאו באוטובוסים במשך שעות מבלי יכולת לצאת לשירותים. בדו"ח של מבקר המדינה ממרץ 2006 הוא קבע כי התנהלות זאת הייתה בלתי ראויה.
בכמה מקרים הורדו המפונים על אם הדרך או בתוך הערים, ללא הכוונה כלשהי. במקרים אחרים לא היו המלונות ערוכים לקליטת המפונים שהגיעו אליהם.
ב-23 באוגוסט פונו היישובים חומש ושא-נור בצפון השומרון. הפעולה לוותה באלימות מסוימת, אך יחסית נמוכה. בנוסף היו מספר פעולות אלימות והשחתה כלפי ציוד משטרתי כגון הצתת מצלמות ומכ"מים משטרתיים ופגיעה ברכבים צבאיים. הרמטכ"ל דני חלוץ, המפכ"ל משה קראדי ודוברת צה"ל מירי רגב ציינו לשבח את הנהגת המתנחלים ורבני יש"ע על פעולתם להרגעת הרוחות ומניעת אלימות בפינוי יישובי צפון השומרון.
האשמות המשטרה בדבר שפיכת סודה קאוסטית
במהלך העימותים על פינוי בית הכנסת בכפר דרום, נפגעו מספר חיילים ממגע עם חומר שהושלך עליהם מגג בית הכנסת. החיילים החלו לצעוק "חומצה, חומצה" פשטו את מדיהם ופונו לבית החולים. המשטרה פרסמה שהמתבצרים שפכו על כוחות הפינוי חומצה או סודה קאוסטית על אנשי כוחות הביטחון, והדבר פורסם בתקשורת. אושפזו 67 שוטרים. למחרת האירוע פרסם פרופ' מתי ליפשיץ, שטיפל בשוטרים שפונו מכפר דרום בבית החולים סורוקה, כי "יכול להיות שהייתה להם סודה קאוסטית, אבל לא נראה לי שהם השתמשו בזה, לפחות לכל המאסה הגדולה של האנשים הזו שהגיעו אלינו. סודה קאוסטית יכולה לגרום לכוויות קשות. כולם הגיעו עם איזושהי צריבה ותופעות אלרגיות, שלא מתאימות לסודה קאוסטית". למחרת היו עדיין מאושפזים חמישה שוטרים וחיילים, ומבית החולים נמסר שהם סבלו מכוויות קלות ומצריבה בעיניים כתוצאה ממגע עם מדלל צבע.
חמישה ימים לאחר הפינוי, המעבדה לזיהוי פלילי של המשטרה פרסמה בתקשורת כי החומר שהושלך על השוטרים במהלך הפינוי היה אכן סודה קאוסטית. עם זאת, למחרת אמר עזי צדוק, ראש המחלקה לזיהוי פלילי, כי לאחר שסודה קאוסטית נחשפת לאוויר לא ניתן לזהותה, וייתכן שהחיילים נפגעו מחומרים אחרים. עוד אמר כי על גג בית הכנסת נמצאו מכלים של סודה קאוסטית, ולא נמצאו מדללי צבע. עורכי הדין של העצורים אמרו שייתכן שמכלי הסודה שנמצאו על הגג שימשו להכנת דבק מודעות.
מספר שבועות לאחר הפרשה העיד בפני ועדת החוקה של הכנסת ד"ר פרץ כהן, הרופא של כפר דרום מטעם שירותי בריאות כללית, שהיה נוכח באירוע, אמר שלא ראה אף שוטר או חייל עם סימני כוויות. לטענת אביעד ויסולי מהמטה למען א"י נשפכו על השוטרים מים עם טינר. אחד המתבצרים העיד מאוחר יותר שהייתה סודה קאוסטית על הגג בכפר דרום, וייתכן שהתיזו על השוטרים סודה קאוסטית או שמן מנוע.
בינואר 2006 חשף ערוץ 10 כי בבדיקת המשטרה לא נמצאו שיירים של סודה קאוסטית או חומצה בבגדי השוטרים בכפר דרום. בעקבות החשיפה, כינו חברי כנסת רבים, ובראשם מיכאל איתן, את הפרשה "עלילת דם", וקראו ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, לבטל עשרות כתבי אישום כנגד אנשי ימין, ולהקים ועדת חקירה.
ביולי 2020 פורסם בפייסבוק פוסט בו טענה הכותבת כי השתתפה כחיילת בפינוי כפר דרום ונפגעה בזמן הפינוי. לטענתה היא אושפזה בבית החולים סורוקה עם כוויות בפנים ובעיניים, והרופאים אמרו לה ששפכו עליה חומצה חזקה לפתיחת סתימות.
פינוי מבני הדת
לאחר פינוי היישובים הושגה הסכמה לגבי פינוי בתי העלמין בגוש קטיף בין רשויות המדינה למשפחות. בהתאם להחלטת הממשלה הסופית, הותרו רוב בתי הכנסת על כנם, אך הם הוצתו וחוללו בידי הפלסטינים אחרי שצה"ל יצא מההתנחלויות ההרוסות. ב-28 באוגוסט החלה העתקתם של 48 קברים הנמצאים בבית העלמין של גוש קטיף לבתי קברות ברחבי הארץ, ביניהם בית העלמין החדש בניצן ובית העלמין בהר הזיתים. המשפחות השכולות קיימו הלוויה חוזרת ליקיריהם ונהגו מנהגי אבלות למשך יום.
כאמור לעיל, ההחלטה לפוצץ את מבני בתי הכנסת עוררה ביקורת קשה, במיוחד בקרב גורמים בציונות הדתית. בסופו של דבר, בלחץ הרבנים, שינתה הממשלה את החלטתה ברגע האחרון בטרם פינוי הרצועה והותירה את המבנים על כנם. מבנים אלו הושחתו ונשרפו על ידי פלסטינים לאחר יציאת כוחות צה"ל.
פינוי התשתיות והצבא
שמאל|ממוזער|250px|בתי היישוב קטיף לאחר הריסתו, אוגוסט 2005
לפני יציאתו דאג צה"ל לפנות את כל התשתיות הצבאיות ברצועה ולהרוס בפיצוצים את מה שאי-אפשר לפנות. הבתים הפרטיים בהתנחלויות נהרסו על ידי כלי צמ"ה אזרחיים ששכר משרד הביטחון. ההריסות הושארו לפינוי הרשות הפלסטינית, בתמורה לתשלום שסוכם עמה מראש.
בצפון השומרון לא פונתה הנוכחות הצבאית מחשש ליצירת חלל ריק שיאפשר את הפיכת צפון השומרון למרכז טרור ויגרום לערי השרון לחיות תחת איום של רקטות קסאם ונשק תלול-מסלול אחר.
ב-11 בספטמבר 2005 פינה צה"ל את רצועת עזה ובכלל זה את ציר פילדלפי במסגרת מבצע "אשמורת אחרונה". הציר פונה בהתאם להחלטת הכנסת לאשר הכנסת מספר מוגבל של חיילים מצריים למקום. בחצות עבר השלטון לפלסטינים, אם כי בשל המחלוקת על השליטה במעברים, הם סירבו לקיים טקס רשמי של העברת סמכויות. עם חצות, ב-12 בספטמבר, החלו חגיגות המוניות של פלסטינים בהתנחלויות שפונו. בכמה בתי כנסת שילחו ההמונים אש. הרשות לא הצליחה לעצור את האנרכיה ודווח על ביזה.
לאחר סיום הפינוי הצבאי מרצועת עזה החל הפינוי מצפון השומרון. הפינוי שזכה להתעלמות תקשורתית כמעט מוחלטת הסתיים ב־22 בספטמבר בפינויו של מחנה דותן ובסיסים קטנים נוספים על ידי צה"ל. בניגוד למצב ברצועת עזה, בצפון השומרון צה"ל נשאר השולט בשטח גם לאחר ביצוע התוכנית.
אחרי ההתנתקות
שיקום מפוני גוש קטיף וצפון השומרון
על אף הבטחותיה של ממשלת ישראל ומנהלת סל"ע בקמפיין תקשורתי רחב היקף כי "יש פתרון לכל מתיישב", שיקומם של אנשי גוש קטיף לאחר ההתנתקות לקה במחדלים רבים, ונמתחה עליו ביקורת קשה.
מנהלת סל"ע פעלה להעברה פרטנית של התושבים והכינה מאגר של דירות שכורות בערים לשלב המעבר הראשוני. רבים מן המפונים עמדו על כך כי יישארו יחדיו ולכן נותרו להתגורר זמן רב בבתי מלון, ערי אוהלים בתי הארחה ומוסדות חינוכיים. השאלה מדוע לא הוכנו פתרונות קהילתיים מראש נתונה במחלוקת. היו שטענו שהדבר היה באשמת התושבים שסירבו לשתף פעולה עם מנהלת סל"ע משום שהתמקדו בניסיון לבטל את התוכנית ולא בחיפוש חלופה. לעומת זאת, טענו חלק ממנהיגי הגוש, בהם צבי הנדל, שהם פנו למנהלת ודרשו העברה קהילתית, אך נתקלו בהתעלמות. כן נטען שגם יישובים שתיאמו מראש עם מנהלת סל"ע על מעבר קהילתי נתקלו בסחבת ארוכה.
במרץ-אפריל 2005 גובשה תוכנית להעתקת כל יישובי גוש קטיף כמקשה אחת אל אזור חולות ניצנים, על מנת לשמור על אחדות הקהילות, אך בעקבות מחאה עזה של ארגוני הירוקים, לא יצאה לפועל תוכנית זו לפועל. מיד לאחר הפינוי הועברו המתיישבים למלונות. התכנון היה להשאירם במלונות למשך 10 ימים, אך בפועל נשארו תושבים רבים בבתי המלון במשך חודשים, מכיוון שלא היו דירות המוכנות לקליטת המפונים. קבוצות גדולות של מפונים הקימו "ערי אוהלים" בתל אביב, יד מרדכי ונתיבות. המפונים שכן קיבלו מקום מגורים חלופי שוכנו לרוב בקרווילות באזור הנגב המערבי. מספר משפחות מועט זכו למגורי קבע סמוך לאחר הפינוי, ו-7 שנים לאחר הפינוי רק 35% מהמפונים הגיעו לבתי הקבע
הפינוי גרם למשבר כלכלי גדול בקרב המפונים. בשנים הראשונות שלאחר הפינוי רובם איבדו את מקום עבודתם והפכו למובטלים. 7 שנים לאחר הפינוי עמד אחוז האבטלה בקרב המפונים על 14%, ו-50 חקלאים (מתוך 400) עדיין מחכים לפתרון לקרקע חקלאית.
ב-30 ביולי 2008 החליטה הועדה לביקורת המדינה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת הטיפול במפוני גוש קטיף. הוועדה בראשותו של שופט בית המשפט העליון לשעבר אליהו מצא הגישה את מסקנותיה ב-15 ביוני 2010 לנשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, וליו"ר הכנסת, ראובן ריבלין. הוועדה הגישה דו"ח חריף על התנהלות המדינה ומנהלת סל"ע ותפקודם לקראת ולאחר הפינוי, וקבעה כי "הממשלה כשלה כישלון שקשה להפריז בחומרתו בטיפולם במפונים", וכי היה פער גדול בין הרטוריקה של המדינה לבין מעשיה בשטח. חמש שנים אחרי הפינוי עדיין היו רוב המפונים משוכנים בקרווילות, מבני ציבור לא הוקמו כלל, והתקיים אחוז אבטלה גבוה בקרב המפונים. הקרווילות התגלו כקטנות מידי, הן עבור הרכוש והן עבור משפחות מרובות ילדים. כמבני גבס, הם סבלו מחוסר בידוד אקוסטי ותרמי ומפגעי מזג האוויר והזמן ולא היו מוגנות מפני התקפות טילים על האתר בניצן. הוועדה סיכמה כי "מלאכת שיקומם של המפונים רחוקה מסיומה". חבר הוועדה פרופ' ידידיה שטרן אמר כי "אירוע ההתנתקות גרם לפגיעה הגדולה ביותר בזכויות אדם בתולדות מדינת ישראל".
רצועת עזה אחרי תוכנית ההתנתקות
בינואר 2006 זכתה תנועת החמאס בבחירות ברשות הפלסטינית, והקימה ממשלה בראשות אסמאעיל הנייה. ביוני 2006 נחטף גלעד שליט חייל צה"ל, לדברי פתחי חמאד שר הפנים של הרשות הפלסטינית, התנתקות ישראל מהרצועה סייעה בהסתרתו מישראל. ב-13 ביוני 2007 ביצע החמאס הפיכה צבאית והשתלט בכוח על הרצועה. בתגובה לכך הכריזה ישראל על הרצועה כ"ישות עוינת" והטילה על הרצועה מצור כלכלי, דבר שהוביל לפגיעה ברמת החיים של תושבי הרצועה, לצמצום באספקת הדלק והחשמל ולפריצת ציר פילדלפי ב-23 בינואר 2008.
מאז התבצעו בעזה מספר מבצעים צבאיים ועימותים רבים נוספים, ביניהם מבצע עופרת יצוקה, מבצע עמוד ענן, מבצע צוק איתן, העימותים בגבול ישראל-רצועת עזה, מבצע חגורה שחורה, מבצע שומר החומות, מבצע עלות השחר, ומבצע מגן וחץ, מבצע צוק איתן (75 הרוגים ישראלים, 2,203 הרוגים עזתים) ומלחמת חרבות ברזל.
השיא בפעולות הטרור שיצאו מהרצועה לאחר יישום ההתנתקות והשתלטות החמאס על הרצועה היה במתקפת הפתע על ישראל (2023) שהביאה למעל נטבחים והרוגים ישראלים, למעל 4,000 פצועים ולחטיפת ישראלים לעזה. בעקבות מתקפת הטרור פתחה ישראל במלחמת חרבות ברזל.
היחס המשפטי לתוצאות התוכנית
אף על פי שלאחר ההתנתקות לא נותרו אזרחים או חיילים ישראלים בשטחי רצועת עזה, נשמעו טענות, בישראל ובעולם, שישראל עודנה כובשת את רצועת עזה, בשל השליטה המשמעותית שלה על מגוון תחומי חיים ברצועת עזה.
הכנסת חוקקה חוק המקנה חנינה למשתתפי המחאה נגד תוכנית ההתנתקות שנעצרו בהפגנות. החוק אושר על ידי בית המשפט העליון בבג"ץ אייל ניר.
לאחר ההתנתקות הטילה ישראל את הסגר על רצועת עזה והמשיכה לשלוט במעברי הגבול ובמרחב האווירי והימי. בחוות הדעת של בית הדין הבין-לאומי לצדק בנושא מדיניות ישראל בשטחים הפלסטיניים הכבושים מיולי 2024 נקבע כי במצב זה ישראל היא "כוח כובש" ובעיני החוק הבין-לאומי שטח הרצועה נחשב לשטח כבוש אף שישראל נסוגה ממנו.
התייחסות מאוחרת לתוכנית
במשך השנים שלאחר ההתנתקות היו מהתומכים בתוכנית שחזרו בהם מתמיכתם, בטענה שהיא לא שיפרה את ביטחון המדינה ואף פגעה בו. תומכים אחרים לא חזרו בהם מתמיכתם מעצם המהלך אבל ביקרו את האופן שבו בוצע, בפרט את העובדה שנעשה ללא תיאום והסכם עם הרשות הפלסטינית. כמו כן נמתחה ביקורת על אופן הפינוי של תושבי גוש קטיף או הטיפול בהם לאחר מכן. בין החוזרים או המסתייגים ניתן למנות פוליטיקאים כשמעון פרס, ציפי לבני, סילבן שלום, בנימין בן אליעזר, יצחק הרצוג, מפקד אוגדה 36 שפיקד על חיילי המבצע גרשון הכהן, ואנשי תקשורת כדן מרגלית.
בסקר שנערך כשנתיים לאחר ההתנתקות סבר רוב הציבור כי "ההתנתקות הייתה טעות".
בשנת 2023 ביטלה הכנסת את האיסור על שהיית ישראלים בשטחים שפונו בצפון השומרון, ובהמשך בחודש מאי באותה שנה התמקמה ישיבת חומש במשכן קבע באדמות המדינה במקום שבו היה היישוב חומש. צעד זה גונה על ידי האיחוד האירופי וארצות הברית, אך זכה לברכות רבות בימין הישראלי שראה בכך התחלה של ביטול תוכנית ההתנתקות בצפון השומרון ב-2005. כמו וכן, הוקם גרעין בשם "עין גנים" במטרה להחזיר את ההתיישבות ליישובים גנים וכדים שפונו בהתנתקות.
במהלך מלחמת חרבות ברזל נערך כנס המוני הקורא לשוב לגוש קטיף, עם כיבוש חלקים גדולים מרצועת עזה מחדש בידי צה"ל ולאור התפיסה שתוכנית ההתנתקות הייתה בין הגורמים להתבססות ארגון הטרור חמאס, לירי הרקטות המאסיבי הממושך מהרצועה על יישובי ישראל ולמתקפת הפתע על ישראל. ההיסטוריון אדם רז כתב כי בניגוד לתפיסות אלו, ירי הרקטות והתחזקות החמאס קדמו להתנתקות, וההתנחלות ברצועת עזה היוותה נטל ביטחוני כבד.
הנצחה והשפעה תרבותית
הנצחת ההתיישבות בגוש קטיף ובצפון השומרון
בתודעת הציבור שהתנגד לתוכנית ומציין את ימי בין המצרים, ביצוע ההתנתקות בסמוך לימי האבל המסורתיים גרם ליצירת זיקה תודעתית בין האבלות הישנה לחדשה. כ'יום גוש קטיף' נקבע ז' באב, יום השנה ל'מפגן השלשלת' שנערך כמחאה נגד התוכנית שנה לפני ביצועה. יש שהוסיפו קינה לזכר פינוי גוש קטיף כחלק מהקינות לתשעה באב.
לאחר ההתנתקות בוצעו פעולות שונות שנועדו להנציח את ההתיישבות בגוש קטיף ובצפון השומרון. אלו כללו הנפקת בול דואר לזכר ההתיישבות, והנצחת ההתיישבות בסרטים, באמנות ובמספר אתרי אינטרנט. ב-30 ביולי 2008 אישרה הכנסת את חוק המרכז להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון, התשס"ח-2008, לפיו יוקם מרכז הנצחה שיכלול אתר הנצחה, מכון מחקר, וארכיון. מאז הקמתו פועל המרכז באתר הקרווילות בניצן ועורך סיורים לקהל הרחב.
באוגוסט 2008 הוקם מוזיאון גוש קטיף במרכז ירושלים על ידי עמותה פרטית. מטרת המוזיאון, לפי מפעיליו, היא "לייצר תודעת זיכרון, שימור והצדעה למפעל ההתיישבות היהודית בחבל עזה, ולעמוד על משמרת התודעה הלאומית בזיכרון עקירת היישובים בגוש קטיף וצפון השומרון, במסגרת מה שכונה 'תוכנית ההתנתקות'". בשנת 2017 נחנכה בסמוך כיכר גוש קטיף.
בשנת 2013 נחנך בקומפלקס בתי הכנסת של היישוב מורשת חלל הנצחה לישובי גוש קטיף וצפון השומרון.
בשנת 2015 התפרסם השיר "אמא אם הייתי" (מילים: חנן בן ארי, לחן: אלנתן שלום), המתאר את כאבם של המפונים.
היישובים הושעיה בצפון הארץ ואלעזר שבגוש עציון מנציחים את יישובי גוש קטיף בשמות רחובותיהם.
נתונים סטטיסטיים
הנתונים הסטטיסטיים על תושבי גוש קטיף:
מספר המפונים
רצועת עזה
על פי השנתון הסטטיסטי לישראל, התגוררו בחבל עזה בשנת 2005 כ-8,600 אזרחים ישראלים, מתוכם 3,500 ילדים עד גיל 14.
שמאל|ממוזער|450px|מפת רצועת עזה וגוש קטיף
צפון הרצועה (התוחמת הצפונית)
אלי סיני 350 נפש
דוגית 70 נפש ניסנית 300 משפחות
מרכז הרצועה
כפר דרום 400 נפש נצרים 400 נפש
גוש קטיף
בדולח 220 נפש
גדיד 60 משפחות
גן אור 50 משפחות
גני טל 65 משפחות
דהנייה 500 נפש
כפר ים 4 משפחות
כרם עצמונה 20 נפש
עצמונה 550 נפש
מורג 29 משפחות
מעוז הים 150 נפש נוה דקלים 500 משפחות
נצר חזני 400 נפש
פאת שדה 110 נפש
קטיף 330 נפש
רפיח ים 25 משפחות
שירת הים 16 משפחות
שליו 11 משפחות
תל קטיפא 15 משפחות
מסתננים - כ-5,000 איש (על פי הערכות צה"ל)
סך הכול: 8,600 תושבים, 5,000 מסתננים = 13,600 נפש ב-22 יישובים.
צפון השומרון
גנים 30 משפחות
כדים 25 משפחות
חומש 30 משפחות
שא נור 15 משפחות
סך הכול: 680 תושבים ב-4 יישובים.
מספר מפנים
במבצע הפינוי השתתפו כ-42,000 חיילים ושוטרים.
עלות כספית
אומדן העלות הסופית של תוכנית ההתנתקות על פי משרד מבקר המדינה, בדו"ח שפורסם במאי 2007, היה 9 מיליארד ש"ח, מתוכם כ-2.5 מיליארד ש"ח להוצאות מערכת הביטחון והמשטרה, 4.1 מיליארד ש"ח פיצויים למפונים וכמיליארד ש"ח הוצאות לדיור זמני ואירוח בבתי מלון. על פי מחקר בכנסת שפורסם ב-2010 עמדה עלות ההתנתקות על 10.8 מיליארד ש"ח, לא כולל דמי אבטלה והבטחת הכנסה.
בתחילה הסכום הראשוני שהוערך היה 4.5 מיליארד ש"ח. לדברי האוצר, בעקבות חקיקה ופסיקות בג"ץ, עלה הסכום לפי שניים. לפי מבקר המדינה, התברר כי אומדן ההוצאה הכוללת לביצוע התוכנית, שנעשה בתחילת התהליך, לא כלל את אומדני תוספת ההוצאה שתידרש לפתרונות הביניים לתושבי גוש קטיף. לפיכך עד אמצע שנת 2005 אומדן ההוצאה הכוללת של משרד האוצר לא שיקף את האומדן האמיתי של התוכנית והמשרד נאלץ לשנות את הערכותיו ואומדניו תכופות.
הפיצוי הממוצע לנפש (ללא עלות דיור זמני) היה לפיכך כ-100,000 ש"ח לאדם (מעל גיל 18), ולמעלה מ-650,000 ש"ח למבוגר (בעל בית).
ראו גם
תוכנית ההתכנסות
הסגר על רצועת עזה
הלחימה ברצועת עזה מההתנתקות עד מבצע עופרת יצוקה
לקריאה נוספת
משה יעלון, דרך ארוכה קצרה, פרק י"ב
קרן טמיר ויעקב בר-סימן-טוב, ההתנתקות מחבל עזה ומצפון השומרון - פינוי, פיצוי ולגיטימציה, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2007
ארי שביט, חלוקת הארץ – ישראלים חושבים על ההתנתקות, הוצאת כתר, 2005
חיים משגב ואודי לבל (עורכים), בצל ההתנתקות: דיאלוג אסטרטגי במשבר, הוצאת כרמל, 2009
יעקב בר-סימן-טוב, תוכנית ההתנתקות - הרעיון ושברו, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2009
אורלי צרפתי, מאוסלו עד ההתנתקות: המאבק על ארץ ישראל השלמה בעיתוני חב"ד, הוצאת אוניברסיטת תל אביב והספרייה הציונית, 2010
אלישיב רייכנר, כתום המאבק - גוש קטיף במערכה, הוצאת ידיעות אחרונות
ידידיה מאיר וסיון רהב-מאיר, ימים כתומים, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2006,
אלבום תיעוד המאבק, שחר כתום
ענת רוט, לא בכל מחיר: מגוש קטיף עד עמונה, הסיפור מאחורי המאבק על ארץ ישראל, הוצאת ידיעות ספרים, 2014
שאול מופז, המסע הישראלי שלי, ידיעות ספרים, 2022, עמודים 329–348
מרדכי נאור, ראש בראש - שמונה עימותים ופולמוסים בתולדות היישוב ומדינת ישראל, יד יצחק בן-צבי, 2019, הפרק "ההתנתקות מרצועת עזה ומצפון השומרון: פינוי או 'עקירה'?", עמ' 215–238.
קישורים חיצוניים
מסמכים
תוכנית ההתנתקות באתר משרד ראש הממשלה
פרוטוקול דיון בהצעת חוק יישום ההתנתקות הצבעה בקריאה ראשונה
חוק יישום תוכנית ההתנתקות ותיקון טעויות דפוס בחוק יישום תוכנית ההתנתקות, באתר הכנסת
חדשות
חדשות ההתנתקות - אתר nrg מבית מעריב
ימי התנתקות - אתר ynet מבית ידיעות אחרונות
חצי שנה לתוכנית ההתנתקות, ריכוז כתבות ומאמרים באתר nrg מעריב
התוכנית דין וחשבון עם רינו צרור המסכמת את אירועי הפינוי. ראו קישור לצפייה (נפתח כקובץ מדיה)
ידיעות, כתבות ומאמרים
על תוכנית ההתנתקות
סקירת היערכות כוחות הביטחון לביצוע הפינוי המתיישבים ברצועת עזה - רשימת הכוחות המשתתפים, מעגלי הפינוי וייעוד כל כוח (פורום צבא וביטחון בפרש)
השפעת תוכנית ההתנתקות על "איום המדינה האחת", אתר ראות
על הפינוי עצמו
יותם אמיתי והדס מינקה-ברנד, עכשיו ובימים האחרים - הנעת פקודים לביצוע משימות שבמחלוקת ציבורית, מערכות 429, עמודים 17–18
אליקים העצני, היום נצרים מחר תל אביב, באתר ערוץ 7, 1 בספטמבר 2005
יצחק בם, אלימות המשטרה ומעצרי השווא, באתר News1 מחלקה ראשונה, 9 במאי 2005
אבירם זינו, הילדות מחברון "יבלו" את הפסח במעצר, באתר News1 מחלקה ראשונה, 20 באפריל 2005
על הסיקור התקשורתי
הזירה הלשונית - רוביק רוזנטל ב־nrg מעריב:
השוואה לשונית בין התנתקות/הינתקות לבין עקירה
על תוצאות ההתנתקות
- הרמטכ"ל משה יעלון, דב וייסגלס, ראש השב"כ אבי דיכטר וראש מרצ יוסי ביילין מנתחים האם ההתנתקות הצליחה
15 שנים להתנתקות, כאן חדשות, 2020
יצירות על ההתנתקות
'גשמי קיץ' סרטם של רם לנדס ומנשה רז ששודר בערוץ 10 - מצלמתם של לנדס ורז ליוותה שלושה קצינים בכירים בצה"ל, ברגעים הקשים והמלחיצים ביותר במהלך תקופת ההתנתקות: הרמטכ"ל דן חלוץ, מפקד אוגדת הפינוי תא"ל גרשון הכהן ואלוף פיקוד הדרום לשעבר דן הראל.
פרקים בספר 'התפכחות', מאת דן מרגלית, הוצאת זמורה ביתן, 2009 - ביקורת חריפה על תהליך קבלת ההחלטות ועל התוכנית עצמה.
תמר וולף-מונזון, 'ציר כיסופים': שירה בעקבות תוכנית ההתנתקות, עיונים 27, 2017, הוצאת מכון בן-גוריון, אונ. בן-גוריון, עמ' 73 - 107
"התנתקות" - סרט של עמוס גיתאי עם לירון לבו וז'ולייט בינוש (2007).
אתרי המתנגדים לתוכנית ההתנתקות
"שנית גמלא לא תיפול", מתוך InternetArchive
אתר "יד קטיף" - סרטים ותמונות מתקופת ההתנתקות
הנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון
מרכז קטיף בניצן
מוזיאון גוש קטיף בירושלים
הערות שוליים
*
קטגוריה:האינתיפאדה השנייה
קטגוריה:הסכסוך הישראלי-פלסטיני
קטגוריה:2005 בישראל
קטגוריה:הגירה בכפייה
קטגוריה:אריאל שרון | 2024-10-19T12:46:53 |
אלפרדו סטרסנר | אלפרדו סטרסנר מטיאאודה (בספרדית: Alfredo Stroessner; 3 בנובמבר 1912 – 16 באוגוסט 2006) היה גנרל ופוליטיקאי מפרגוואי. כיהן בתפקיד נשיא פרגוואי ושלט כעריץ בארצו בשנים 1954 עד 1989.
סטרסנר, בן לאב ממוצא גרמני ולאם ממוצא קריואלי היספני, נולד בעיר אנקרנסיון. שירת כחייל במלחמת הצ'אקו ועלה בדרגות לדרגת גנרל.
בשנת 1954 הוביל מרד צבאי כנגד משטרו של הנשיא פדריקו צ'אבס. סטרסנר, שעמד בראש הצבא, חבר אל כוחות אזרחיים שחששו כי הנשיא בן ה-73 ינהיג משטר של דיקטטורה עממית נוסח חואן פרון בארגנטינה. כחודשיים לאחר המרידה הצבאית, הכריזה מפלגת "קולורדו" על סטרסנר כמועמדה לנשיאות, וב-15 באוגוסט 1954 נבחר סטרסנר לנשיאות, והחל את השלטון הדיקטטורי הארוך ביותר בתולדות אמריקה הלטינית.
שיטת הממשל של סטרסנר נשענה על הקפאת החוקה הדמוקרטית (שמכוחה דווקא נבחר) לטובת צווי חירום "זמניים" אשר נהגו להסירם אחת לארבע שנים על מנת לקיים בחירות נוספות, בהן היה זוכה סטרסנר ברוב של 90% מהקולות. "בחירות" אלו נערכו שמונה פעמים.
בשנת 1958 נבחר סטרסנר לשלטון פעם נוספת, אך לאחר הבחירות החלה התנגדות עממית בצורת לוחמת גרילה, שנעזרה גם במשטרו הצעיר של פידל קסטרו בקובה. סטרסנר, בתגובה, הורה על סגירת גבולות פרגוואי (המנותקת ממוצא לים), והכה בגרילה ביד רמה, מבלי לברור באמצעים.
בשנת 1959 התחדשה הלחימה. סטודנטים צעדו ברחובות אסונסיון במחאה על העלאת מחירי הנסיעה באוטובוס, וההפגנה דוכאה במחיר של כמאה פצועים. הדבר הוביל לחידוש המחאה העממית ולוחמת הגרילה. עתה קיבל סטרסנר סיוע מארצות הברית, שכן נחשב לגורם אנטי-קומוניסטי, והימים היו ימי המלחמה הקרה. האופוזיציה, מפולגת וכמהה לשלום, לא הצליחה להדיח את סטרסנר.
מדיניות החוץ של סטרסנר הייתה של תמיכה ללא סייג בארצות הברית (ובתמורה קבלת סיוע חוץ נדיב, ועזרה לייצוב משטרו), וכן של שיתוף פעולה עם ברזיל בהקמת המפעל הענק של סכר האיטאיפו, שתחנת הכוח שלו, הגדולה מסוגה בעולם, היא מקור הכנסה עיקרי לממשלת פרגוואי עד היום.
סטרסנר נקט ביד חזקה כנגד מתנגדיו מבית, ומשטרו הואשם ברצח המתנגדים ובעינויים. כמו כן יש המאשימים את המשטר ברצח האינדיאנים משבט האצ'ה (Aché) ששכנו באזור עשיר במינרלים, ועמדו בדרכו של סטרסנר לפיתוח האזור באמצעות תאגידים בינלאומיים. בכירים במשטרו של סטרסנר הואשמו בסחר בסמים.
צד אפל נוסף במשטר זה היו האשמות בשיתוף פעולה עם מנהיגים נאצים נמלטים. במשך שנים הייתה שמועה כי פרגוואי משמשת מקלט לבכירים נאצים, וכי משטרו של סטרסנר, הגרמני במוצאו, משתף עמם פעולה. בין אלו ששמם הוזכר, היה רופא המוות ממחנה אושוויץ, ד"ר יוזף מנגלה.
ב-3 בפברואר 1989 כוחות בפיקודו של סגנו של סטרסנר, הגנרל אנדרס רודריגס, תפסו לפתע את מרכזי הכוח בבירה אסונסיון. בלחימה שהתפרצה נהרגו 300 אנשים. סטרסנר הושם במעצר בית, אך לאחר מכן הורשה לצאת לגלות. סטרסנר נפטר מדלקת ריאות בעיר ברזיליה בגיל 93.
העיר המזרחית, "פוארטו דה פלור דה ליס", נקראה על שמו "פוארטו פרסידנטה סטרסנר" אך לאחר הדחתו נקראה העיר "סיודד דל אסטה".
קישורים חיצוניים
קטגוריה:נשיאי פרגוואי
קטגוריה:ילידי 1912
קטגוריה:נפטרים ב-2006 | 2024-09-12T20:15:11 |
גוארני | גוארני (avañe'ẽ) היא שפה המדוברת בפי אינדיאנים ומסטיסים בפרגוואי, שבה היא שפה רשמית לצד הספרדית, וכן בארגנטינה, בוליביה ודרום-מערב ברזיל. היא שייכת למשפחת השפות טופי-גוארני.
על פי הערכה יש בערך 6 מיליון דוברי גוארני בכל העולם. גוארני היא השפה האינדיאנית הילידית היחידה, שרוב דובריה אינם צאצאים ישירים לאינדיאנים הילידים. השפה נותרה על כנה ואף התפשטה בקרב האוכלוסייה המעורבת. תופעה זו נחשבת כאנומליה ביבשת אמריקה, בה היה פיחות משמעותי, ולעיתים הכחדה, של שפות הילידים, כאשר הן באו במגע עם השפות הקולוניאליות האירופיות.
הספר הראשון על שפת הגוארני נכתב על ידי המיסיונר הישועי אנטוניו רואיז דה מונטויה בשנת 1639. הוא נקרא בספרדית Tesoro de la lengua guaraní (אוצר שפת גוארני) ותיאר בספרדית את השפה, כאשר מילים בגוארני נכתבו באלפבית לטיני אך באופן לא עקבי ולא מדויק. בשנת 1867 מינה נשיא פרגוואי, פרנסיסקו סולנו לופז, ועדה שתפקידה היה ליצור כתיב עקבי ותקני, אך הדבר לא יצא אל הפועל. בשנת 1950, ביוזמת הבלשן והרופא ריינאלדו דקו לרוסה (Reinaldo Decoud Larrosa), הותקן כתיב חדש פונטי ואחיד, אשר נמצא בשימוש עד היום.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:שפות אמרינדיאניות
קטגוריה:ברזיל: תרבות | 2022-12-31T00:40:21 |
פארגוואי | REDIRECT פרגוואי | 2004-06-15T09:37:34 |
Industry Standard Architecture | Industry Standard Architecture (בראשי תיבות: ISA; בתרגום חופשי: ארכיטקטורה תקנית תעשייתית) היה תקן לאפיק מחשב למחשבים אישיים תואמי IBM, אשר הוצג ב-1984, והרחיב את ארכיטקטורת האפיק של XT ל-16 ביט. הוא מתוכנן כדי לחבר כרטיסים של התקנים היקפים ללוח האם. בנוסף, הפרוטוקולים מאפשרים שליטה על האפיק, למרות שניתן לגשת ישירות רק ל-16 מגה-בית הראשונים של הזיכרון הראשי. בהתייחסות לארכיטקטורת האפיק של XT, לפעמים מייחסים אותו כארכיטקטורת האפיק של AT.
לקראת סוף שנות ה-90, פופולריות ה-ISA החלה לרדת בהדרגה, ומרבית לוחות האם של המחשבים האישים תואמי IBM עברו לתכנונים עם יותר חריצי PCI ועם פחות, אם בכלל, חריצי ISA. אף על פי שישנם עדיין לוחות אם אשר מיוצרים כיום עם חריצי ISA, הם הפכו לנדירים מאוד.
ראו גם
EISA - הרחבה תואמת ל-ISA.
MCA - ניסיון כושל של IBM להציג אפיק משופר אך לא תואם ל-ISA.
ארכיטקטורת אפיק של XT - הארכיטקטורה שקדמה ל-ISA.
אפיק מקומי VESA - אפיק שתוכנן לגישה מהירה יותר להתקני וידאו.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אפיקי מחשב | 2024-04-24T18:42:03 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.