title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
ג'ון רולס | ג'ון בורדלי רולס (באנגלית: John Bordley Rawls; 21 בפברואר 1921 – 24 בנובמבר 2002) היה פילוסוף אמריקאי, שעסק בהגות בעיקר בתחומי הפילוסופיה של המוסר ומדע המדינה מנקודת ראות ליברלית וקנטיאנית. שימש פרופסור לפילוסופיה בקתדרה על שם ג'יימס בריאנט קונאנט באוניברסיטת הרווארד.
הספר המזוהה ביותר עם הגותו של רולס הוא "תאוריה של צדק" שיצא לאור בשנת 1971. הספר, הנחשב לאחד הטקסטים החשובים בהגות במדע המדינה, החיה את הדיון בפילוסופיה הפוליטית, ושימש מוקד לדיון ער בעשורים שלאחר פרסומו. הספר מנסה לבסס תאוריה של "צדק כהוגנות" (Justice as Fairness), תאוריה שתשמש בסיס לחברה דמוקרטית וליברלית יציבה, ומתבססת על תשובתו של רולס לשאלה "לאיזו אמנה חברתית יגיעו אנשים רציונליים ואוטונומיים, הדנים בה מתוך אי ידיעה וחוסר ודאות לגבי המעמד שיזכו לו באותה חברה?". הרעיון המרכזי של חשיבה זו הוא שאנשים רציונליים החיים מאחורי מסך של בערות (Veil of Ignorance) תאורטי, חווים אי ודאות מוחלטת לגבי מעמדם בחברה, ולכן יפעילו שיקולי הוגנות צודקים על מנת להבטיח לכל פרט בחברה מינימום של משאבים לצורך קיום, מתוך הנחה שאולי הם עצמם יהיו במעמד הנזקק למינימום זה.
בשנים שלאחר מכן פיתח רולס את תורתו בכיוונים שונים. ביצירתו המאוחרת ניסה להגן על עקרונות "הצדק כהוגנות" מתוך נקודת ראות הדנה במכלול הנימוקים והטיעונים שניתן להעלות במרחב הציבורי מבלי שקבלתם תאכוף על מי מהציבור "דוקטרינה מקיפה" של תפיסת הטוב, שאינה מקובלת עליו. נימוקים אלו, כמכלול, נקראו על ידיו "שיקול הדעת הציבורי" (Public Reason). כן ניסה למצוא עקרונות לפיתוח "חוק העמים", שהוא קבוצה של כללים נורמטיביים שאליהם היו מגיעים נציגיהן של אומות הדנות באמנה חברתית היפותטית, בדומה לנציגי היחידים בספר "תאוריה של צדק".
רולס נחשב לאחד מחשובי ההוגים הפוליטיים במאה ה-20. תורתו מהווה בסיס לדיונים פילוסופיים ונלמדת בהרחבה באוניברסיטאות. מאז שהעלה את טענותיו הראשוניות בספר "תאוריה של צדק" ב-1971, משמשת הגותו בסיס לדיון הפילוסופי בשאלות של צדק, זכויות, שוויון וחירות. הוא קיבל את פרס רולף שוֹק ללוגיקה ולפילוסופיה ואת המדליה הלאומית למדעי הרוח בשנת 1999. מתוך הכרה בפועלו נקרא על שמו אסטרואיד שמספרו 16561.
ביוגרפיה
ממוזער|רולס בשנת 1937
ג'ון רולס נולד בבולטימור, מרילנד בארצות הברית, השני מבין חמשת ילדיהם של עורך הדין ויליאם לי רולס ואשתו אנה אייבל סטאמפ רולס. שני אחיו הצעירים ממנו נפטרו בצעירותו לאחר שנדבקו ממנו במחלות. בשנת 1928, לקה ג'ון בקרמת. אחיו בובי (1923–1928) אירח לו חברה, נדבק ממנו ונפטר. אמו של ג'ון סבורה שאירוע זה הוא שהוביל לגמגומו הכבד של ג'ון. שנה לאחר מכן, לקה ג'ון בדלקת ריאות. אחיו טומי (1927–1929) נדבק במחלה ונפטר. רולס למד בבית הספר של העדה האפיסקופלית בקונטיקט, בית ספר ששימש גם כמכינה אוניברסיטאית. עם סיום לימודי התיכון, בשנת 1939, המשיך בלימודי פילוסופיה באוניברסיטת פרינסטון. בשנתיים האחרונות ללימודיו בפרינסטון התעניין בבעיות תאולוגיות ושקל להיות כומר אפיסקופלי.
ב-1943 סיים את לימודי התואר הראשון בהצטיינות, התגייס לצבא ארצות הברית, שירת בחזית היפנית במלחמת העולם השנייה כחייל רגלי, ולחם בזירות גינאה החדשה והפיליפינים. רולס היה עד לזוועות המלחמה, ובהן חורבנה של הירושימה בפצצת אטום. במהלך שירותו נשרט מכדור צלפים לאחר שהוריד את קסדתו על מנת לשתות ממקור מים. הוא עלה לדרגת סמל אולם הורד בחזרה לדרגת טוראי לאחר שסירב להעניש חייל שהעליב קצין בדרגת סגן בשנת 1946 סיים את שירותו בדרגת טוראי, לאחר שסירב להצעה להמשיך בשירותו כקצין. ב-1949 נישא למרגרט פוקס, בוגרת אוניברסיטת בראון.
לאחר שחרורו מהצבא שב רולס ללימודי הפילוסופיה בפרינסטון, ובשנת 1950 קיבל תואר דוקטור. הוא לימד בפרינסטון עד שזכה במלגת פולברייט לקמפוס קרייסט צ'רץ' באוניברסיטת אוקספורד. בתקופתו באוקספורד הושפע מהחשיבה הליברלית של ההוגים ישעיה ברלין וה. ל. א. הארט. לאחר ששב לארצות הברית החל ללמד באוניברסיטת קורנל. ב-1962 קיבל מינוי של קבע כמרצה לפילוסופיה באוניברסיטת קורנל, ובסמוך לאחר מכן קיבל קביעות כמרצה במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT). באותה שנה עבר ללמד באוניברסיטת הרווארד, שם לימד במשך ארבעים שנה, והיה מורה לאישים ידועים בחשיבה הפוליטית והמוסרית כמרתה נוסבאום, תומאס נייגל, אונורה או'ניל, כריסטין קורסגארד, סוזן ניימן ותומאס פוגי.
בשנות ה-60 הביע התנגדות למעורבותה של ארצות הברית במלחמת וייטנאם.
על אף הפרסום העולמי לו זכה לאחר פרסום ספרו המרכזי "תאוריה של צדק" ב-1971, לא הפך רולס לדמות ציבורית, שמר על חייו הפרטיים, והיה מסור למשפחתו ולעבודתו האקדמית.
בשנת 1995 לקה בשבץ מוחי. הוא הפסיק ללמד, אך המשיך לכתוב את ספרו "חוק העמים", ולאחריו את הספר "צדק כהוגנות - הצגה מחודשת". בשנת 1999 זכה בפרס רולף שוק ללוגיקה ולפילוסופיה.
רולס נפטר ב-24 בנובמבר 2002.
תרומתו של רולס לפילוסופיה הפוליטית ולפילוסופיה של המוסר
ב-1951 פרסם רולס את המאמר "Outline of a decision procedure for ethics" בכתב העת "Philosophical Review", ובמשך 51 השנים שלאחר מכן, עד מותו, וגם בפרסומים שהתפרסמו מעזבונו, פיתח שיטת מחשבה פילוסופית פורצת דרך, שהגדירה מחדש את החשיבה הפוליטית על מושגים כצדק, זכויות אדם ושוויון, וכל זאת מנקודת ראות ליברלית.
רולס חידש את השיח הפילוסופי הפוליטי, החיה אותו והחזיר אותו למרכז הדיון הפילוסופי. לפניו משלה בשיח הפילוסופי האנגלו-אמריקאי ההנחה של רבים מהוגי הפילוסופיה האנליטית, כי הדיון בשאלות של מוסר ואתיקה הוא חסר טעם, שכן טענות נורמטיביות מטיבן אינן ניתנות לאישוש או להפרכה. רולס חידש את העיסוק בשאלות של מוסר, צדק והוגנות, תוך שהוא מבסס הצדקה פילוסופית לעקרונות הליברליזם, מנקודת ראות שהייתה הן עיונית והן מעשית וריאליסטית, ועסקה הן ברצוי והן בדרכים להשגתו בפועל. נקודת ראות זו חצתה גבולות דיסציפלינריים, ועוררה עניין בקרב כלכלנים, משפטנים, אנשי מדע המדינה, סוציולוגים ותאולוגים.
התאוריה של רולס, במשולב עם פעולתם של בני דורו כרונלד דבורקין, ניסתה למצוא פתרון לבעיה שבה נתקלו הוגים ליברלים במחצית השנייה של המאה העשרים – הרצון להצדיק ולבסס את האינטואיציה שראתה במדינת הרווחה ובעקרונותיה משום דבר חיובי, וחייבה חלוקה שוויונית של משאבי הבסיס, תוך התערבות של המדינה בתחומים שבהם הוגים ליברלים (כישעיה ברלין או פרידריך פון האייק) שללו התערבות כזו מכול וכול. תורתו של רולס התפרשה על ידי מבקריו מימין, כרוברט נוזיק, כדורשת שוויון מוחלט בחלוקת המשאבים, ועל ידי מבקריו משמאל, כג'רלד כהן, ככזו שאינה שוויונית דיה ואין בה כדי להבטיח זכויות חברתיות בסיסיות, כדוגמת הזכות לשירותי בריאות. העיסוק מחדש בשאלות הבסיסיות של צדק ומוסר, והדרכים ליישמם בפועל בשדה הפוליטי, מהווים את תרומתו הגדולה ביותר של רולס לשיח הפילוסופי.
"תאוריה של צדק"
ספרו של רולס, "תאוריה של צדק" (A Theory of Justice), שהתפרסם בשנת 1971, היה המשך לעבודתו בעשרים השנים שקדמו ליציאת הספר לאור, ובמיוחד פיתוח של השקפתו בשני מאמרים שכתב. האחד, "Outline of a Decision Procedure for Ethics" ("מתווה להליך הכרעה בשאלות אתיקה"), שהתבסס על עבודת הדוקטורט שלו ויצא לאור בשנת 1951, והשני, "Justice as Fairness" ("צדק כהוגנות"), שיצא לאור בשנת 1957. הספר כולל את עיקרי משנתו של רולס, אותם פיתח בשנים שלאחר מכן, ומגדיר את מושגי הבסיס בתאוריה הרולסיאנית - "מסך הבערות", "כלל המקסימין", "צדק כהוגנות", "עקרון החירות", "עקרון ההפרשיות" ו"שיווי משקל רפלקטיבי". הספר תורגם ל-27 שפות (אך טרם תורגם לעברית), נמכר במאות אלפי עותקים, ומשמש נושא לאלפי מאמרים אקדמיים.
מסך הבערות
עניינו של רולס בספר הוא בשאלה כיצד תסדיר חברה ליברלית והוגנת את מבנה מוסדותיה הבסיסיים. על מנת להשיב לשאלה זו, פנה רולס אל הכלי המחשבתי של האמנה החברתית, כלי שבו עשו שימוש נרחב פילוסופים כתומאס הובס וז'אן-ז'אק רוסו בניסיון להסיק מסקנות באשר לחברה האנושית. רולס לא שאל את עצמו, כהובס או כרוסו, מהו הדבר שהצדדים לאמנה הסכימו לו בפועל, אלא, בעקבות עמנואל קאנט, הוא שאל לאילו עקרונות של צדק יכולים הצדדים להסכים. המתדיינים אצל רולס הם אוטונומיים ורציונליים, ועם זאת בעלי רצון להיטיב עם עצמם, בתנאים של התדיינות במעמד שווה. הם אינם אלטרואיסטים או אגואיסטים, אלא סבירים ורציונליים. הם מודעים למטרות שאותן הם רוצים להשיג, אך מוכנים להשיג מטרות אלו באמצעות דיון רציונלי ותבוני שיתבסס על היגיון ולא על אינטרס. רולס הכיר בכך שדיון שכזה קשה מאוד ליישום בעולם הממשי, ולפיכך הציע את הכלי המחשבתי של "מסך הבערות" (Veil of Ignorance). הדיון מתבצע ב"מצב המקורי" (Original Position) הטרום-חברתי, שאינו אמור להיות, כבמשנתם של הובס או רוסו, מצב היסטורי, אלא מצב היפותטי. אל המצב המקורי מגיעים המתדיינים כשהם חפים מכל ידע לגבי מצבם בעולם הממשי - עשירים או עניים, לבנים או שחורים, גברים או נשים וכיוצא בזה, ומהי "תפיסת הטוב" (Conception of the Good) שבה הם אוחזים. כדברי רולס:
עקרון המקסימין
במצב ההתחלתי, על בני האדם לקבל את החלטותיהם באופן רציונלי. על כן, סבר רולס, עליהם לבסס את החלטותיהם על פי התורה העוסקת בקבלת החלטות רציונליות כאשר יש רווח והפסד, תורת המשחקים המתמטית. משמעותו של עקרון המקסימין, הלקוח מתורת המשחקים, היא כי במצב שבו קיימות מספר אופציות בחירה, יבחר הריאליסט באופציה שבה ממספר התוצאות הגרועות האפשריות, תיבחר האופציה שתביא לנזק הקטן ביותר. למשל, אם על הנציגים שמאחורי מסך הבערות לבחון שלוש אפשרויות ליחסי לבנים ושחורים, דהיינו הלבנים יהיו עבדי השחורים, השחורים יהיו עבדי הלבנים, או איסור על עבדות, הנציג שאינו יודע אם הוא שחור או לבן לא ייקח את הסיכון שיהיה לעבד (על אף הסיכוי כי יהיה לאדון משיוסר המסך), ויבחר באופציה בה קיים הסיכון הקטן ביותר (על אף שיש בה גם את הסיכוי הקטן ביותר במקרה זה), דהיינו, הוא יבחר באיסור העבדות.
צדק כהוגנות
על פי רולס, מידיינים המצויים במצב המקורי, מאחורי מסך הבערות, ופועלים בצורה רציונלית ואוטונומית על פי כלל המקסימין, יגיעו ל"עקרונות הצדק כהוגנות" (Justice As Fairness) מערכת של שני עקרונות בעלי סדר לקסיקלי (סדר ברור ומובחן המקנה עדיפות לעיקרון אחד על פני משנהו, כאשר יש צורך בהכרעה ביניהם), המבטאים את הדרך שבה אמורה לפעול חברה ליברלית דמוקרטית סדורה היטב.
הראשון (והעדיף מבחינה לקסיקלית) הוא "עקרון החירות" (The Liberty Principle), ולפיו:
הזכויות שבהן מדובר הן כפי הנראה זכויות האדם הבסיסיות המוכרות מההגות הליברלית הקלאסית, המבטאות חירות מכפייה שלטונית.
העיקרון השני (הנחות מבחינה לקסיקלית) הוא "עקרון ההפרשיות" (הידוע גם כ"עקרון השוני", או "עקרון הפער"; The Difference Principle). על פי עיקרון זה:
גם בעיקרון זה ישנה היררכיה, כאשר עקרון המשנה בדבר שוויון הזדמנויות עדיף לקסיקלית על עקרון המשנה בדבר הפער.
עקרונות אלו מתבססים על ההסכמה אליה הגיעו המתדיינים ב"מצב של צדק", ולא על "זכויות טבעיות", עליהן מדברים פילוסופים כג'ון לוק או רוברט נוזיק, או על הגישה התועלתנית, תועלתה ארוכת הטווח של האנושות עליה דיבר ג'ון סטיוארט מיל. בניגוד להוגים ליברלים וליברטריאנים הרואים ברכוש הפרטי זכות בסיסית שאין לפגוע בה, לא ראה רולס בצבירת הון בלתי מוגבלת זכות בסיסית, והוא הגביל אותה בעקרון ההפרשיות, בכך שכל אי-שוויון צריך להיטיב עם הנחשלים ביותר, עיקרון המבסס שיטה של צדק חלוקתי שאינה תואמת קפיטליזם, המתבסס על עקרונות של שוק חופשי ובלתי מוגבל. עם זאת, בניגוד לתאוריות סוציאליסטיות, הכיר רולס בכך שחברה אנושית כוללת פערים כלכליים באופן בלתי נמנע. המבנה שנוצר מיישומם של הכללים והפעלתם על "המבנה הבסיסי" של החברה – המערכת הפוליטית והמשפטית, המערכת הכלכלית, החוקה – מזכיר לרבים מבנה של מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית שפעלה בארצות המערב בשנים שבהן ביסס רולס את עיקרי תורתו. בספר "צדק והוגנות - הצגה מחודשת" הבחין רולס בין משטרים כלכליים שונים - מקפיטליזם של לסה פר ועד סוציאליזם של המדינה, והסיק כי עקרונות הצדק אינם יכולים להתקיים במצבי הקצה של התורות הכלכליות, אך עולים בקנה אחד עם "דמוקרטיה של בעלי קניין" או עם "סוציאליזם ליברלי", הנבדל מ"דמוקרטיה של בעלי קניין" בכך שאמצעי הייצור נמצאים בשליטה דמוקרטית של האזרחים.
שיווי משקל רפלקטיבי
הדרך שבה המליץ רולס לבדוק אם הנציגים שפעלו מאחורי מסך הבערות אכן הגיעו להחלטות הנכונות, היא לבדוק את התוצאה בתהליך הנקרא "שיווי משקל רפלקטיבי" (Reflective equilibrium). עלינו לבחון את התאוריה המוצעת לאור השקפות קודמות (ומבוססות בחברה) לגבי מוסר וצדק, ואם אין התאמה בין התאוריה של הצדק (שיציעו הנציגים) ובין דעותינו הקודמות המבוססות בחברה לגבי מוסר וצדק, עלינו לבחון שוב ושוב את התאוריה ואת הדעות, עד שנגיע לשוויון כוחות שישקף את הצדק. כך למשל, אם יציעו הנציגים תאוריה המבוססת על אפליה על בסיס דת, לא נוכל לקבל אותה, שכן מוסדותינו החברתיים והתאוריות המקובלות אצלנו דוחים את האפליה על בסיס דת כבלתי מוסרית. במקרה זה יהיו בידינו התאוריה המופשטת והמוסדות המקובלים בחברה, והשוואתם והתאמתם זה לזה יביאו לבסוף לאיזון, שהוא, לדעת רולס, יביא לצדק ולהוגנות.
דרישה זו נראית לרבים בעייתית, שכן מושגים כ"השקפות קודמות ומבוססות בחברה לגבי מוסר וצדק" נראים כמכניסים למערכת שאמורה להתבסס על משא ומתן בין צדדים רציונליים, המבוסס רק על רציונליזם ואינטרס עצמי, שיקולים אתיים של השקפת עולם קבועה מראש, ויש שסברו כי בכך הבטיח רולס שהתוצאה הסופית של הדיונים מאחורי מסך הבערות תשקף את המסקנה הפוליטית הקבועה מראש שאליה רצה להגיע.
בכתביו המאוחרים ניסה רולס לתקן את מה שנתפס כפגם בהגותו, באמצעות העלאת רעיון "שיקול הדעת הציבורי" (Public Reason), המגדיר מראש את השאלות הפוליטיות שניתן להעלות בחברה דמוקרטית חוקתית המבוססת על הדדיות, ומקביל אותן לכאלו המייצגות "קונצנזוס בחפיפה" (Overlapping consensus), כך שתוצאה המבוססת על אפליה על בסיס דת, לא תהיה קבילה מבלי שיהיה צורך בהפעלת שיווי המשקל הרפלקטיבי.
ליברליזם פוליטי
עבודתו המאוחרת של רולס התמקדה בשאלת היציבות: האם חברה המנוהלת על ידי עקרונות "הצדק כהוגנות" יכולה גם להיות חברה יציבה? תשובתו לשאלה נמצאת באוסף הרצאות שראה אור בכותרת "ליברליזם פוליטי" (Political Liberalism). בהרצאות אלו דיבר רולס על חברה הפועלת בעיקרון של "שיקול דעת ציבורי" (Public Reason) הפועל מתוך "קונצנזוס חופף" (Overlapping Consensus) - הסכמה על עקרונות של צדק כהוגנות בין אזרחים המחזיקים בדעות שונות בנושאים הכרוכים ב"תפיסת הטוב" (conceptions of the good) - תפיסות דתיות, מוסריות ופוליטיות, המבטאות "דוקטרינה מקיפה" (Comprehensive Doctrine).
רולס עצמו הבהיר כי בעוד שספרו "תאוריה של צדק" עסק בניסיון להשיג את הבסיס המוסרי המתאים ביותר לחברה דמוקרטית, הרי שבסיס זה מבטא גם ליברליזם כ"דוקטרינה מקיפה", ובשל כך אינו יכול להיות מושג בחברה פלורליסטית, שבה יש גם כאלו המחזיקים בדוקטרינות מקיפות שונות. "ליברליזם פוליטי" דן, אם כן, בשאלה: "כיצד יכולים אלו המחזיקים בדוקטרינה מקיפה, דתית או בלתי דתית, ובמיוחד דוקטרינות המבוססות על סמכות דתית, כמו הכנסייה או התנ"ך, להחזיק גם בתפיסה פוליטית סבירה של צדק שתתמוך בחברה דמוקרטית חוקתית?"
בכך ענה רולס על הביקורת המשמעותית ביותר שהופנתה כלפי "תאוריה של צדק", הגורסת כי עיקרי "הצדק כהוגנות" היו למעשה תפיסה מסוימת של הטוב שאינה עליונה על תפיסות אחרות, כגון התועלתנות או כל דוקטרינה מקיפה אחרת. המבקרים טענו כי ה"תאוריה של הצדק" אינה מצליחה להבדיל בין תפיסה מוסרית מקיפה המתייחסת לבעיות של צדק, ותפיסה פוליטית של צדק שאינה תלויה בתפיסה מוסרית כלשהי.
ב"ליברליזם פוליטי" הציג רולס את התפיסה הפוליטית של הצדק שאנשים בעלי דוקטרינות מקיפות סבירות, אך מתנגשות, יוכלו לקבל כבסיס להסדרת המבנה הבסיסי של החברה. מה שמבחין בין תפיסתו זו של רולס לבין גישות ליברליות מסורתיות, כמו אלו של ג'ון לוק או של ג'ון סטיוארט מיל, הוא הניסיון להגיע לקונצנזוס מבלי לפנות לסמכות מטאפיזית - האל, הזכות הטבעית, הקידמה האנושית. רולס ניסה להבטיח קונצנזוס ליברלי בלי קשר לעומק הקרע המטאפיזי או האחר בין הדוקטרינות המקיפות הסבירות המקובלות על האנשים בחברה. קונצנזוס כזה מבוסס על הרעיון שהחברה הליברלית אינה צריכה לקדם כל תפיסה מסוימת של הטוב, רעיון המשותף לרולס ולהוגים שונים כרוברט נוזיק ורונלד דבורקין.
התפיסה מבוססת על הדדיות בין בעלי הדוקטרינות המקיפות השונות, הפועלים במסגרת שיקול הדעת הציבורי, כאשר:
על פי רולס, התוצאה של דיון כזה הוא "קונצנזוס חופף" שיש בו כדי להביא ליציבות בחברה המתנהלת לפיו.
עמדה זו הובעה והורחבה בכתביו המאוחרים של רולס: "ליברליזם פוליטי" (1993), "חוק העמים" על שני חלקיו (1999) ו"צדק כהוגנות: הצגה מחודשת" (2001).
חוק העמים
על אף ש"תאוריה של צדק" כללה אמירות בודדות בנושא היחסים הבינלאומיים, רק בסוף הקריירה שלו התפנה רולס לגבש תאוריה מקיפה על יחסים בינלאומיים, אותה פרסם בספרו "חוק העמים", שיצא לאור בשנת 1999 (ובשפה העברית, בהוצאת רסלינג בשנת 2010).
הספר "חוק העמים" מנסה למצוא עקרונות שעמים (להבדיל מאזרחים בודדים, או ממדינות) יסכימו עליהם בהתדיינות בנוסח "המצב המקורי". תחילה בחן רולס לאיזו הסכמה יגיעו עמים "ליברליים", שמשטרם הפנימי מאופיין על פי עקרונות "הליברליזם הפוליטי". לאחר מכן בחן רולס לאיזו הסכמה יגיעו עמים "הגונים" שמשטרם מכבד זכויות אדם בסיסיות, אך מסיבה זו או אחרת אינם יכולים להיקרא "ליברליים" (כדוגמה הביא רולס מדינה תאורטית בשם "קזניסטן" שבה דת המדינה היא האסלאם ומי שאינו מוסלמי מנוע מלהחזיק במשרות הבכירות במדינה, אך היא אינה מפלה כנגד מיעוטים ודתות אחרות, ומכבדת את כל זכויות האדם שלהם). רולס מגיע למסקנה שגם עמים אלו יגיעו בדיוק לאותם עקרונות שאליהם הגיעו העמים ה"ליברליים" במצב המקורי. רולס הגיע למסקנה שכשם שבליברליזם הפוליטי, החל במסגרת הפנימית יש מקום רק לעקרונות שיתקבלו על דעת המחזיקים בדוקטרינות מקיפות שונות. כך, במסגרת הגלובלית יש לבחור עקרונות שיתקבלו על דעתם של עמים המחזיקים בדוקטרינות מקיפות שונות. רולס הוציא מכלל הקהילה הבינלאומית שלו מדינות "פורעות חוק" או כאלו ה"נמצאות במצוקה", וגם כאלו שמשטרן הוא "אבסולוטיזם מיטיב". אלו אינן יכולות ליהנות מהכללים הבינלאומיים המחייבים כבוד הדדי וסובלנות, המאפיינים את העמים הליברליים והעמים ההגונים.
על פי רולס, אלו שמונת העקרונות שעליהם יכולים להסכים העמים הליברליים וההגונים (רולס ציין שאין המדובר ברשימה שלמה ומלאה, ויש עקרונות שניתן להוסיף לה, וכמו כן העקרונות המפורטים בה זקוקים לפרשנות):
עמים הם חופשים ועצמאיים, ועל עמים אחרים לכבד את חירותם ואת עצמאותם.
על עמים לקיים אמנות והתחייבויות.
עמים הם שווים והם צדדים לדיון להסכמים שמחייבים אותם.
על עמים לקיים חובה של אי התערבות.
לעמים יש זכות להגנה עצמית, אך אין להם זכות לצאת למלחמה מכל סיבה פרט להגנה עצמית.
על עמים לכבד זכויות אדם.
על עמים לציית למגבלות מסוימות בעת מלחמה.
חלה על עמים חובה לסייע לעמים אחרים החיים בתנאי מצוקה המונעים מהם את קיומו של משטר פוליטי וחברתי צודק או הגון.
רולס דן בספרו במספר רב של עניינים הנובעים מכללים אלו ומיישומם. כך, למשל, הוא מגנה את הפצצת הערים היפניות במלחמת העולם השנייה, ככזו שאינה תואמת את הכללים. הוא דן בחוקי הגירה, בפירוק הנשק הגרעיני, בדמותו של המנהיג הפוליטי האידיאלי, ובעניינים דומים.
בספרו זה דחה רולס ניסיונות של פילוסופים כתומאס פוגי וצ'ארלס בייטז להרחיב את עקרון ההפרשיות ולהחיל אותו כעקרון חלוקה גלובלי. בדומה לרונלד דבורקין, סבר רולס כי בקהילה הפוליטית הבסיסית, שבמסגרתה מוחלים כללי הצדק, חבים אנשים זה לזה בחיובים שאינם חבים לאחרים שמחוץ לקהילה.
ביקורת על התאוריה של רולס
ביקורת ליברטריאנית - רוברט נוזיק
המבקר החריף ביותר של רולס הוא הליברטריאן רוברט נוזיק. בספרו מ-1974 אנרכיה, מדינה ואוטופיה ("Anarchy, State and Utopia"), ביקר נוזיק את רולס מנקודת הראות הליברטריאנית, שאינה רואה בעין יפה כל התערבות של המדינה בענייני הפרט.
נוזיק טען כנגד תאוריות של צדק חלוקתי הפועלות על פי תבנית מסוג "לכל אחד כפי...". על פי נוזיק, עקרון ההפרשיות של רולס הוא תבנית, ולא תוצר של תהליך. מכיוון שכך, יש בו פגיעה בצדק ובזכויות הטבעיות.
נוזיק התווה תהליך ובו שלושה כללים:
כלל של רכישה ראשונית, בנוסח ג'ון לוק, המקנה לאדם את פרי עמלו.
כלל של העברה, ולפיו יש לאפשר את תוצאותיה של כל העברה שהתבצעה באופן צודק.
כלל של תיקון, ולפיו יש לתקן את תוצאותיה של כל העברה שלא התבצעה באופן צודק.
כל חלוקה שאינה תואמת את הכללים הללו, על פי נוזיק, אינה צודקת. לדעת נוזיק, כללי חלוקה הפועלים על פי תבנית, כגון "עקרון ההפרשיות" של רולס, מבטאים פגיעה לא ראויה בזכות הקניין הפרטי. הדוגמה המפורסמת שנותן נוזיק היא של הכדורסלן וילט צ'מברלין. אם יש מיליון איש המוכנים לתת לצ'מברלין 25 סנט על מנת לראות אותו משחק כדורסל, והתוצאה היא שהוא הרוויח סכום עתק של רבע מיליון דולר למשחק, והכול בשל הצלחתו וכישוריו, מדוע על המדינה להתערב ולשלול ממנו את פרי עמלו לשם הגשמת תאוריה של צדק חלוקתי באמצעות מיסוי או תשלומי העברה?
ביקורת קהילתנית - מייקל סנדל
הקהילתן מייקל סנדל מבקר את רולס מנקודת הראות הקומוניטריאנית (קהילתנית). בספרו "Liberalism and the Limits of Justice", שיצא לאור בשנת 1982, הוא טען כלפי רולס את הטענות הבאות:
תפיסת האדם של רולס פגומה באופן מטאפיזי. התפיסה שוללת מראש את קיומו של אדם הקשור באופן מהותי למטרותיו בחיים, ובכך היא פגומה באופן מהותי.
רולס חוטא באינדיבידואליזם אנטי-חברתי. הקהילה אצל רולס היא לכל היותר מערכת סדורה היטב של שיתוף פעולה בין יחידים המונעים ממניעים אנוכיים.
רולס הופך את הבחירות המוסריות לביטוי שרירותי של העדפה אישית.
אם הטענות הקודמות נכונות, הרי שטענתו של רולס לנייטרליות בין תפיסות שונות של הטוב אינה נכונה.
תפיסתו של רולס את היחיד בחלקים מעבודתו היא אינטרסובייקטיבית, ונשענת על הנחות מטאפיזיות המנוגדות לתפיסת היחיד בחלקים אחרים. כן טען כי הדגש של רולס על היחיד כבוחר אוטונומי, מבטאת השקפה מטאפיזית שלפיה עצם היכולת לבחור היא המרכיב הבסיסי של הזהות הקודם לכל מצב אחר, וכי ראיית האדם כסובייקט שעצם הבחירה שלו היא תכונתו הבסיסית מהווה הנחה מטאפיזית.
לפי סנדל, ראייתו של רולס את האדם כיצור מבודד ממטרות, שעיקר מהותו הוא בחירה אוטונומית, היא שגויה בכך שאינה מעניקה את הערך הראוי למחויבותו של האדם לקשרים חברתיים, לפרויקטים שיתופיים ולערכים קהילתיים.
חלוקת טובין או יכולות - נוסבאום וסן
ההוגים מרתה נוסבאום ואמרטיה סן ביקרו את מושג "הטובין הראשוניים" של רולס (שהם האובייקט של החלוקה). לפיהם טובין אלו (חירויות, עושר כלכלי) הם אך כלים למימוש "יכולות" (Capabilities), ויש להתחשב גם בתנאים החברתיים הגורמים להפיכת הטובין ליכולות, ובמיוחד היכולת להשתתף בדיון החברתי כשווה. כך, למשל, אדם נכה, שיש לו עושר כלכלי, אך בשל אי נגישות לנכים, אינו יכול להגיע למרבית המקומות הציבוריים, הוא בעל טובין ראשוניים, אך הכלים להפיכת הטובין הללו ליכולות נמנעים ממנו. לדעת סן, בספרו "The Idea of Justice" (2009), גישתו של רולס היא מסוג הגישות של "טרנסצנדנטליזם מוסדי" המתמקדת ביצירת מוסדות צודקים על בסיס עיון רציונלי, אך יש לנקוט גישה מעשית יותר, המתמקדת בתוצאות.
ביקורת אמוטיביסטית - ריצ'רד פוזנר
פוזנר ידוע בשל ביקורתו על פילוסופים של המוסר בכלל ועל אינטלקטואליים ציבוריים בפרט. בספרו "The Problematics of Moral and Legal Theory", ביקר פוזנר בחריפות פילוסופים של המוסר, כדוגמת עמנואל קאנט, ג'ון רולס ורונלד דבורקין, וטען שהפילוסופיה המוסרית שלהם אינה מסוגלת ואינה צריכה לשכנע איש, ושהיא אינה יותר מאשר מסווה להעדפות הפוליטיות שלהם. פוזנר טען שפילוסופים מוסריים טועים באמונתם שלשאלות מוסריות יש תשובות אובייקטיביות. מול פילוסופיה מוסרית, העמיד פוזנר כאלטרנטיבה את הפרגמטיזם (או את הסגנון שלו של פרגמטיזם, מכיוון שהוא אומר ש"המונח מכסה חטאים רבים"), הדוגל בחיפוש אחר תשובות תוך תשומת לב מרבית לעובדות, ולא למטאפיזיקה.
ביקורת פמיניסטית
מן הכיוון הפמיניסטי נמתחה על עבודתו של רולס ביקורת על ידי ההוגות קרול פייטמן, סוזן מולר אוקין ומרתה נוסבאום. אוקין טענה כי מושג הצדק של רולס מתייחס רק לתחום הציבורי, וכי עליו להחילו על תחום המשפחה, בו עדיין שורר אי צדק רב. רולס התייחס ישירות לביקורתה זו של אוקין במאמרו "עיון חוזר ברעיון שיקול הדעת הציבורי", ותיקן מעט את תורתו. על פי תיקון זה, אמנם נכון הדבר כי עקרונות הצדק הפוליטי אינם חלים על המשפחה, שהיא "התאגדות פרטית", אך יש בהם כדי לכפות מגבלות חיוניות על המשפחה כמוסד, ובכך להבטיח את זכויות היסוד את החירויות ואת חופש ההזדמנויות של כל בני המשפחה, ובתוכם של הנשים.
בדומה לאוקין הסבירה פייטמן כי האמנה החברתית היא אמנה גברית, וכי הפרטים ה"רציונליים" המנותקים מכל זיקה לאחרים ויכולים לבצע את הליך הבחירה האוטונומית ולפעול לקידום עצמם באמצעות תבונתם, הם גברים, שאינם יולדים, וקשריהם לאחרים מבוססים על תועלתם האישית. האישה נותרת מחוץ לסדר החברתי שמכוננת האמנה.
נוסבאום מסכימה עם רבים מיסודות התאוריה של רולס, אך מציבה בפניו שלושה אתגרים לגישתו לגבי המשפחה כמוסד חברתי אשר עקרונות הצדק אינם חלים על האינדיבידואלים שבו: קודם כל, היא שואלת איך המשפחה יכולה להיות גם מוסד בסיס, וגם מוסד התנדבותי, כמו כנסייה או אוניברסיטה? היא גם מאתגרת את הנחתו של רולס שמשפחה היא בהכרח משפחה גרעינית-מערבית, ומבקשת שיתייחס לפרקטיקות אלטרנטיביות של גידול ילדים, כמו קולקטיבים של נשים, קיבוצים, או חמולות. ולבסוף, היא גם טוענת שרולס אינו מכיר בתפקיד המדינה בבניית מוסד המשפחה כפי שהוא מוכר בעולם המודרני, שבו ישנם חוקים המגדירים בדיוק מי יכול להחשב לבן משפחה, מה הזכויות והחובות של בני המשפחה, אילו פרקטיקות של הורות מקובלות, ועוד - חוקים המפרידים את המוסד הזה ממוסדות כמו אוניברסיטאות וכנסיות באופן אבסולוטי.
בתרבות הפופולרית
בשנת 2013 הועלתה באוקספורד, ההצגה המוזיקלית !A Theory of Justice: The Musical שבמרכזה עמדה דמותו של רולס. ההצגה הוצגה גם בפסטיבל הפרינג' של אדינבורו.
מספריו
A Theory of Justice. Cambridge, Massachusetts: Belknap Press of Harvard University Press, 1971.
Political Liberalism. The John Dewey Essays in Philosophy, 4. New York: Columbia University Press, 1993.
The Law of Peoples: with "The Idea of Public Reason Revisited.” Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press, 1999.
Collected Papers. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press, 1999.
Lectures on the History of Moral Philosophy. Cambridge, Massachusetts, Harvard University Press, 2000.
Justice as Fairness: A Restatement. Cambridge, Massachusetts: Belknap Press, 2001.
Lectures on the History of Political Philosophy. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press, 2007.
ספריו שתורגמו לעברית
חוק העמים; בתוספת המאמר 'עיון חוזר ברעיון שיקול הדעת הציבורי', תרגם שחר פלד, עריכה מדעית: פרופ' יצחק (יאני) נבו, הוצאת רסלינג, 2010.
צדק כהוגנות - הצגה מחודשת, תרגום: דפי אגם-סגל, ידיעות ספרים - ספרי עליית הגג, תל אביב, 2010.
לקריאה נוספת
דוד הד ודניאל אטאס (עורכים), מורה צדק: עיונים בתורתו של ג'ון רולס הוצאת מאגנס 2007.
.
"ההצדקה של אי-ציות אזרחי", מתוך: יהושע ויינשטיין (עורך), אי-ציות ודמוקרטיה, ירושלים: הוצאת שלם, 1998, בתרגום ברוך קורות.
ברוך זיסר, "על ימין ועל שמאל", עמ' 131–146.
גל גרזון, ליברליזם - קשרים, הקשרים, ביקורות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2004.
אלעזר וינריב, על שוויון ואי שוויון, הוצאת אוניברסיטת חיפה, פרדס הוצאה לאור, 2007.
לאון שלף, "אי ציות לחוק מטעמי מצפון", מתוך: זכויות אזרח בישראל, קובץ מאמרים לכבודו של חיים ה. הכהן, הוצאת האגודה לזכויות האזרח בישראל, 1982.
קישורים חיצוניים
פיטר ברקוביץ', ג'ון רולס והאמונה הליברלית, באתר "קיוונים"
ג'ון רולס באתר History of Economic Thought
ג'ון רולס באתר Applied Ethics
Ben Rogers, John Rawls, The Guardian, 27 November 2002
Henry S. Richardson, John Rawls (1921—2002), The Internet Encyclopedia of Philosophy
הערות שוליים
קטגוריה:בוסטון: אישים
קטגוריה:פילוסופים אמריקאים
קטגוריה:פילוסופים של המאה ה-20
קטגוריה:פילוסופים של המוסר
קטגוריה:ליברליזם: הוגים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:סגל המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קורנל
קטגוריה:תאורטיקנים במדע המדינה
קטגוריה:סגל אוניברסיטת פרינסטון
קטגוריה:זוכי פרס רולף שוק ללוגיקה ולפילוסופיה
קטגוריה:קצינים וחוגרים בצבא ארצות הברית
קטגוריה:חוקרי יחסים בין-לאומיים אמריקאים
קטגוריה:אתאיסטים אמריקאים
קטגוריה:פילוסופים אתאיסטים
קטגוריה:זוכי מדליית מדעי הרוח
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת פרינסטון
קטגוריה:פרוגרסיביים אמריקאים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1921
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2002 | 2024-02-27T12:53:35 |
נדידת עופות | 250px|ממוזער|נדידת ציפורים מעל אגמון החולה
שמאל|ממוזער|251px|שחפית הקוטב נודדת מהקוטב הצפוני לקוטב הדרומי, ובחזרה
ממוזער| Pfeilstorch החסידה הלבנה שפתרה את תעלומת הנדידה. ב-1822 היא ניצודה מעל גרמניה, כשהחץ כבר היה נעוץ בצווארה על ידי צייד מאפריקה
נדידת עופות היא תופעה אורניתולוגית, המתרחשת בעיקר בעונות המעבר, כאשר מיני עופות רבים נודדים, עם התקרב החורף, מאתרי הקינון שלהם למעונות-חורף באזורים חמים יותר, ושבים, עם התקרב הקיץ, לאתרי הקינון שלהם.
העופות נודדים בין אירופה ואפריקה, בין אמריקה הצפונית ואמריקה הדרומית ואף בין הקטבים. העופות הנודדים הנמצאים בעונת הקיץ ברוסיה עוברים ברובם דרך ארץ ישראל, ואף שוהים בה לילה אחד או יותר, ומיעוטם, כמו השלווים, חוצים את הים התיכון ונוחתים בחופה הצפוני של ישראל.
מהי נדידה?
שמאל|ממוזער|250px|נדידה של ברנטות לבנות-לחי
מינים רבים של בעלי חיים יוצאים במחזור חייהם למסעות נדידה. אולם העופות, מטבעם הם בעלי החיים הניידים ביותר. שחפית הקוטב, לדוגמה, עוברת את המרחק בין הקוטב הצפוני לקוטב הדרומי – בעונת נדידה אחת. העוף שתועד בנדידתו עובר את המרחק הגדול ביותר ללא עצירת ביניים הוא לימוזה חומת-בטן הנודדת מאלסקה עד ניו זילנד, כ-11,000 קילומטרים.
העופות מותאמים אנטומית ופיזיולוגית לחיים באוויר. כנפיהם, זנבם, עצמותיהם, ריאותיהם, שקי האוויר וחילוף החומרים הייחודי שלהם, כולם תורמים ליכולת זו. התעופה מקנה לעופות את היכולת לנוע מחבל ארץ אחד למשנהו ובחזרה, בהתאם לחילוף העונות, ובחיפוש אחר אקלים נוח לרבייה ולמציאת מזון. נדידת העופות שימשה עוד בימי קדם כאינדיקציה לשינוי במזג האוויר. הגעת עופות מסוימים, מסמנת עד ימינו את מועדי השנה. בישראל הופעת הנחליאלי בסתיו והסנונית באביב מסמלים את חילופי העונות.
נתיבי הנדידה וסוגי העופות הנודדים בהם משתנים בעיקר בהשפעת האדם. ציידי עופות עוקבים אחר נתיבי הנדידה, מנתחים אותם וחוזים את כיוון הנדידה, אולם במהרה לומדים העופות להימנע מתעופה באזורים מסוימים. כך למשל פסקה בימינו כמעט לחלוטין נדידת עופות דורסים מעל לבנון, אף על פי שמעל ישראל הם עוברים באלפיהם, וזאת בשל הציד חסר-הרסן של העופות שהתחולל בה. גידולי השדה השונים הייחודיים לעופות מסוימים, וחרקים ועכברים שבקרבת גידולים אלה, מהווים מזון לעופות, ועל כן משנה הטופוגרפיה את נתיב הנדידה.
הנדידה המסיבית פיתחה תרבות פנאי בשם "צפרות". מרכזים שהוקמו פיתחו מודעות לכך שנדידת העופות אינה נכס ארצי אלא כלל עולמי, והאחריות לשמירה על תופעת טבע זו היא בידי כל בני האדם. במדינות מפותחות נחקקו חוקים להגנה על מינים מסוימים, ולהגבלת הציד של מינים אחרים, כחלק מתוכניות שיקום ושימור הטבע. צעד נוסף כלל הקמת מרכזים לחקר הנדידה, שמטרתם היא לנתח את נתיבי המעבר של מיני עופות, לגלות את השפעת האדם על אופי הנדידה, ולמנוע את הרס בתי הגידול ואת תחלואת העופות הנודדים כתוצאה מהתפתחות התעשייה.
תבניות נדידה
שמאל|ממוזער|300px|מספר נתיבי נדידה: בטורקיז – סלעית אירופית, באדום – שחפית הקוטב, בירוק – בז ערב מזרחי, בכחול – Puffinus tenuirostris (מין בסוג יסעור), בצהוב – לוחם, בסגול – עקב בונפארט
שמאל|ממוזער|250px|פינגווינים לבני-אוזן בנדידה מיימית.
עופות רבים נודדים למרחקים ארוכים במסלולי נדידה קבועים. תבניות הנדידה הנפוצות הן מדרום לצפון בתקופת האביב הצפוני כדי ליהנות מהקיץ הצפוני החמים, ונדידה דרומה בעונת הסתיו הצפוני כדי ליהנות מהקיץ החמים שבחצי הכדור הדרומי.
הרווח העיקרי בנדידה הוא חיסכון באנרגיה. הימים הארוכים יותר של הקיץ מאפשרים לעופות מקננים לתת טיפול טוב יותר והזנה טובה יותר לגוזליהם. השעות הרבות יותר של אור יום מאפשרות לציפורים הפעילות במשך היום (בניגוד לציפורי הלילה) להשיג תטולה גדולה יותר, בהשוואה למיני עופות שאינם נודדים ושוהים במרבית ימי השנה באזור אחד, בדרך כלל עופות באזורים הטרופיים. כשמתקצרים הימים בעונת הסתיו, שבים העופות לאזורים חמים יותר שבהם אספקת המזון יציבה, בדרך כלל, במשך השנה, ואינה תלויה בחילופי העונות.
יתרונות אלה מפצים על המאמץ הגדול, המחיר הפיזי הכבד, ועל הסכנות האחרות הכרוכות במסעי הנדידה. זמינות המזון גדלה כתוצאה מהנדידה. לבזי חופים שמקננים באיי הים התיכון, ישנה תקופת התרבות וקינון מאוחרת מאוד, בעונת הסתיו, המתואמת לתקופת הנדידה הסתווית של ציפורי השיר הנודדות דרומה באותה עונה, ומהוות טרף קל ומזון זמין לבזים המקננים באותה עת. אסטרטגיה דומה אומצה על ידי עטלפים אירופיים שצדים ציפורים ליליות נודדות תוך כדי מהלך מעופן. הריכוז הכמותי הגבוה של עופות נודדים באתרים שבהם הם חונים בחניית ביניים, הופכים אותם לפגיעים ומועדים ללקות בטפילים ובמחוללי מחלות אחרים, מה שמצריך פיתוח של מנגנוני חיסון עצמי משופרים לצורך ההתמודדות במחלות.
לעיתים, באותו מין של עוף, לא כל הפרטים נודדים, תופעה המכונה "נדידה חלקית". זו נפוצה במיוחד ביבשות הדרומיות. באוסטרליה, למשל, 44% מהעופות שאינם מסדרת ציפורי השיר, ו-32% ממיני העופות האחרים הם מינים המבצעים נדידה חלקית. בחלק מהמינים, רק אלו השוהים בקווי רוחב גבוהים, נוטים לנדידה, והאחרים, שבתי הגידול החורפיים שלהם מתאימים להם מבחינת זמינות המזון ותנאי מזג האוויר, מעדיפים להישאר בסביבתם גם בחורף. תופעה זו מכונה "נדידת קפיצת צפרדע" (באנגלית, leap-frog migration). בתוך אוכלוסיות של עופות מאותו מין יכולים להיות דפוסי נדידה שונים לקבוצות שונות, המאופיינות על פי קבוצות גיל או על פי מינן – זכרים או נקבות. לדוגמה, במיני פרושיים בסקנדינביה נודדות רק הנקבות, כשהזכרים אינם נודדים וחורפים בסביבתם, מה שאף הביא לכינויים כ"רווקים" (בלטינית, "coelebs").
מסעי הנדידה הגדולים מתחילים ממניפה גאוגרפית רחבת ממדים. במקרים רבים מתבצעת הנדידה לאורך נתיבים מסורתיים קבועים, ונעשית לאורך רצועות גאוגרפיות צרות. נתיבים אלו מצויים, בדרך כלל, לאורך שרשרות הרים או קווי חוף, שבהם נהנים העופות מזרמי אוויר עיליים או מכוחות עילוי הנובעים ממערכות רוח ומזרמי אוויר תומכים אחרים. לעיתים נמנעים העופות בנדידתם ממחסומים גאוגרפיים קשים, כמו הרים גבוהים במיוחד וגופי מים גדולים. נתיבי הנדידה הספציפיים טבועים, ככל הנראה, ו"מתוכנתים" גנטית במיני העוף השונים, ולעיתים במשולב עם תהליך של למידה ורכישת ניסיון הנרכש במהלך חייהם. לעיתים נתיבי ההלוך אף שונים מנתיבי החזור.
רבים ממיני העופות הגדולים עפים בלהקות גדולות. המעוף בלהקות מסייע בהקטנת המאמץ הכרוך בנדידה. רבות מהלהקות הנודדות נעות בתצורת V, תצורה שעוזרת לפרטים בלהקה לחסוך בין 12%–20% מהאנרגיה שהייתה נדרשת מהם לו היו עפים כפרטים ולא כחלק מלהקה. חופיות להקניות, חופיות אלפיניות ומיני חופיות אחרים, נראו באמצעות תצפיות מכ"ם כשהן עפות במהירות הגבוהה בכ-5 קמ"ש כשהן נודדות בלהקות, בהשוואה למהירותן כשהם נודדות לבדן שלא בתוך להקה.
גובה המעוף אף הוא שונה בין מינים שונים וקבוצות של עופות. משלחת מטפסי הרים להר האוורסט מצאה שלדי ברווזים חדי זנב ולימוזות מצויה (Limosa limosa), בגובה של כ-5,000 מ' על קרחון חומבו. אווזים הודים נצפו עפים מעל הפסגות הגבוהות ביותר של הרי ההימלאיה, מעל 8,000 מ', אף שמעברי הרים נמוכים יותר, בגובה של כ-3,000 מ' בלבד, היו בקרבת מקום. עופות ים עפים בגובה נמוך יחסית מעל פני המים, ובגובה רב כשהם חוצים יבשה, ותבנית מעוף הפוכה נצפתה בדפוסי הנדידה של עופות יבשה. אך מרבית העופות נודדים בגבהים שבין 150 ל-600 מ'. רישומי פגיעות של עופות במטוסים בארצות הברית, מראים שמרבית הפגיעות הן בגובה שנמוך מ-600 מ', וכמעט ולא נרשמו פגיעות בגובה שמעל ל-1,800 מ'.
תבנית נדידת עופות שונה בתכלית היא זו של הפינגווינים, שנודדים בשחייה. נתיבי נדידתם עשויים להתפרס על כ-1,000 ק"מ. שכווים כהים נודדים בנדידה קרקעית, בעיקר בהליכה, ומיני אמו באוסטרליה נצפו נודדים למרחקים גדולים על פני היבשה, בעיקר בשנות בצורת.
האבולוציה של הנדידה
שמאל|ממוזער|250px|להקת עגורים אפורים נודדת
שמאל|ממוזער|250px|נדידה של פלמינגו אמריקני.
נדידת העופות היא התנהגות שהתפתחה באופן אבולוציוני לאורך זמן רב. מקובל לראות בנדידה תכונה התפתחה כאשר פרטים שנדדו מאזור אחד למשנהו, רכשו יתרון משמעותי ברבייתם על פני פרטים שלא נדדו. הנדידה ממשיכה בהתפתחותה האבולוציונית בשל הסביבה המשתנה. אם הסביבה המשתנה, בעיקר משינויי אקלים וטמפרטורה, מעודדת נדידה, אזי תופעת הנדידה מתגברת. אם תנאי הסביבה מאפשרים לעופות להישאר במקומם ועדיין לשמר את האנרגיה שלהם ולהזין כראוי את עצמם ואת גוזליהם, אז לא תתבצע נדידה או שטווח הנדידה יהיה קצר.
כשם שיכולת התעופה נעלמת בשעה שאין צורך בה, כך גם אינסטינקט הנדידה נעלם כאשר אין בו תכלית. על אף שבמונחי אנוש האבולוציה היא תהליך ארוך ומורכב, לעיתים השינויים הם כה מהירים עד שניתן לצפות בהם במהלך התרחשותם. בשנות ה-40 של המאה ה-20 נתפסו, לדוגמה, פרטים מלהקת דרורי בית שמקורם מקליפורניה. אוכלוסייה זו מעולם לא נדדה, מכיוון שתנאי האקלים לא עודדו נדידה. אולם, עם שחרורם באזור ניו יורק בחורף, תנאי האקלים הקר עודדו נדידה, ולאחר מספר ימים החלה הלהקה בנדידה לאזור חם יותר ופיתחה מסלול נדידה, הלוך ושוב, עליו חזרה גם בשנים הבאות.
קשיי הנדידה השנתית מתגמדים בהשוואה לתועלת שמושגת בה לעופות הנודדים. עופות הנודדים בין שני חצאי כדור הארץ אינם חווים חורף, וזוכים ביתרונות העונה החמה בשני האזורים שבהם הם שוהים. לולא היה זה מועיל לעופות, לחזור שנה אחר שנה על מסע זה, לא הייתה מתפתחת התנהגות זו, ותהליך הברירה הטבעית היה מבטל נטייה זו, בעיקר אם התנאים בתחום המחיה היו מאפשרים הישארות בו, גם אם אין הם אופטימליים. דוגמה לכך הוא הזרזיר האירופי, שנודד בין היבשות, אך תת-המין שלו הנפוץ באיים הבריטיים אינו נודד, מכיוון שאזור המחיה שלו נמצא באקלים ממוזג ונוח עבורו (רוב העופות האחרים השוהים בבריטניה נודדים בין היבשות).
הן העופות הנודדים והן הקבועים משלמים מחיר על "בחירת" האבולוציה: העופות הנודדים באביב אל אזורי הקינון צריכים להשקיע אנרגיה במסע, במציאת מזון, במציאת מקום קינון ובטיפול בגוזליהם. לעומתם, העופות הלא נודדים מאבדים אנרגיה רבה בהסתגלות לעונת החורף, חווים על בשרם את המחסור במזון ואת מזג האוויר העוין. החלוקה לעופות נודדים ולא נודדים אינה אפשרית. בעוד שישנם מינים שרובם נודדים, ישנם פרטים מהם שאינם נודדים, ולהפך. מינים אלה מקשים על הבנת מקורה של הנדידה, מאחר שאין תבנית ברורה להתפתחות התנהגות הנדידה.
עופות שונים דורשים תנאי סביבה שונים להתרבותם. אצל עופות נודדים ולא נודדים כאחד, מזון מתאים ובכמות מספקת למין הוא תנאי עיקרי בבחירת מקום ההתיישבות וההתרבות. לעיתים מינים מסוימים ידחו את זמן הרבייה שלהם, אם מזונם העיקרי חסר. גם העדר מקומות קינון ידחו את תקופת הרבייה אצל מינים אחדים. האבולוציה של הנדידה התפתחה תוך כדי הסתגלות לתנאים רבים, כך שמעונות החורף והקיץ שלהם יספקו את התנאים הנוחים ביותר למין מסוים. עופות נודדים, בעיקר אלה הנודדים למרחקים ארוכים בכל עונת נדידה, מפתחים תגובה גופנית ל"רמזים" סביבתיים, המעודדים אותם לנדוד, הרבה לפני שהסביבה המשתנה תפגע בסיכויי הישרדותם. על כן, מינים אחדים מתחילים בנדידתם ללא דיחוי, שבועות או חודשים לפני גלי הנדידה הגדולים.
הנדידה, בשל היותה התנהגות מרכזית בחיי העופות, גורמת אף לשינויים גופניים אצל מינים שונים. צורת הכנף על פי רוב מותאמת למרחק הנדידה וליעדים השונים. עופות נודדים הם בעלי כנפיים ארוכות יותר ביחס למשקל גופם. לדוגמה, סבכי אפור נודד למרחקים גדולים יותר מאתרי הקינון שלו שבצפון אירופה מאשר סבכי שחור כיפה, ואכן יחס אורך הכנף שלו למשקל גופו גדול יותר. הדבר נראה גם בהשוואה למינים דומים שאינם נודדים. קצוות הכנפיים אצל עופות נודדים, מתחדדות בהתאם למרחק שאותו עובר המין בנדידה. התאמה זו של צורת הכנף מספקת דחף גדול יותר בעת נפנוף הכנף, מהירות גבוהה יותר בעת גלישה ותנוחות קרב, ומונעת בזבוז של אנרגיה הנחוצה בתעופה למרחקים ארוכים.
התמריצים לנדידה
שמאל|ממוזער|250px|מסלולי נדידה עולמיים
השינויים הסביבתיים שהביאו לאבולוציה של הנדידה אינם אותם שינויים סביבתיים המביאים את העופות לנדוד במועד. העופות אינם מחכים עד שייעלם מקור מזונם או עד שמזג האוויר ימנע מהם לאגור כוחות לנדידה, על כן עיתוי הנדידה נקבע זמן רב לפני שהתנאים הסביבתיים מכתיבים אותה. לקראת הנדידה מתרחש שינוי עצבי בחלק התחתון של המוח – ההיפותלמוס השולט במנגנון הרעב. כתוצאה מכך אוכל העוף מזון בשיעור של 40% יותר מאשר בשאר תקופות השנה. השומן נאגר מתחת לעור, בשרירים המשמשים לתעופה, ובחלל הבטן. עופות קטנים מעלים בכל יום את משקלם בגרם אחד, וממשיכים בהתנהגות זאת עד כשבועיים לפני תחילת הנדידה. הצורך באנרגיה בעת הנדידה דחוף כל-כך, כך שבשעת עצירה יאגור העוף כמות מזון בבטנו ורק אז ימשיך במעופו.
כמות השומן בגוף העוף מחוץ לעונת הנדידה היא 3%–5%. עופות הנודדים למרחקים קצרים ובינוניים מגיעים ל-15% שומן בגוף, עופות הנודדים מרחקים ארוכים מגיעים ל-50% שומן בגוף. שומן זה, על אף שאמור להכביד על העוף, מספק אנרגיה לשרירי התעופה ומונע התעייפות ומחסור בזמן הנדידה. מחקרים הראו שהתארכות היום ומשך האור בתקופת האביב, הוא הממריץ הסביבתי לתופעת האכילה המוגברת. האור לא רק משפיע על מרכזי האכילה בהיפותלמוס אלא גם תורם לשינויים הורמונליים ומגביר ייצור פרולקטין, קורטיקוסטרון וטסטוסטרון המקלים על בניית תאי שומן בעקבות אכילת היתר.
לקראת עונת הנדידה, ניכר שינוי בדפוסי השינה והערנות של העופות הנודדים, בעיקר בעופות הנודדים בלילה, ויש לשער שהתנהגות זו היא הכנה לנדידה הלילית. התנהגות זו נצפית לעיתים רחוקות בטבע, אך מחקרים שנעשו בשבי על עופות נודדים, גילו התאמה בין התכיפות ומשך חוסר השקט, לבין המרחק שעוברים קרוביו החופשיים של העוף בעונת נדידה. בדומה לתופעת האכילה המוגברת, גם התארכות האור תורמת לחוסר השקט. האור משפיע על היווצרות הורמון המלטונין שמגביר ערנות. תמריץ נוסף לנדידה הוא שינוי הטמפרטורה על שלל היבטיו. כשהאביב מאחר להגיע העופות טרם עוזבים את משכנם, וכשהאביב מקדים הם מתחילים בנדידה וכך מנצלים את מרבית המשאבים הסביבתיים של האזור אליו הם נודדים. התמריץ לנדידה הסתווית טרם הובן כיאות. ההשערה הנוכחית היא ששעון פנימי אצל העופות שמתחיל בתנועתו עם תחילת הנדידה באביב, מראה לעופות שהגיע העת לנדידה הסתווית. השערה נוספת היא ששינויים הורמונליים המתרחשים לאחר עונת הרבייה, הם מדד לעונת הנדידה חזרה.
כל אותן פעילויות או שינויים לקראת הנדידה ואלו המדרבנים אותה מכונים רגשת נדידה.
בחירת העיתוי לנדידה
שמאל|ממוזער|250px|נדידה של ברכיות בווירג'יניה.
שמאל|ממוזער|250px|להקת לימוזות חומות-בטן – הנודדות במעוף הארוך ביותר ללא הפסקה
שמאל|ממוזער|250px|אלבטרוס נודד מעופף לאורך האוקיינוסים
שמאל|ממוזער|250px|להקה גדולה של שקנאים מצויים נודדים
שמאל|ממוזער|250px|להקת קטות נמקוואה בדרום אפריקה
מיני העופות השונים נשארים באזור מחיה קבוע בשתי תקופות במשך השנה, בעונת הקינון ובמהלך החורף. מלבד בתקופות אלו, נמצאים מרבית העופות בתנועה מתמדת מאזור מחיה אחד למשנהו. כל מין, קבוצה או פריט בוחרים יום מסוים וקבוע לנדידה, ויש אף שבוחרים בשעה מסוימת ביום המתאימה מבחינתם לנדידה. ישנם מינים שעיתוי נדידתם אינו קבוע ותלוי בסיפוק צורכיהם באספקת מזון מסוים, כך שתחילת נדידתם משתנה משנה לשנה.
היקף הנדידה הגדול ביותר נמדד בשעות הלילה, כשהמדידה נעשית בעיקר באמצעי שמע ובשימוש ברדאר. אך יש גם מיני ציפורים הנודדות ביום. כך התגלה שהנדידה הלילית מתחילה כשעה אחר שקיעת החמה, מגיעה לשיא כמותי קרוב לחצות הלילה, ויורדת בהדרגה עד לזריחה.
נדידה במשך היום מאופיינת בדרך כלל בהסתמכות על זרמי אוויר חם ("תרמיקות") הנוצרים רק במשך היום ורק מעל יבשה. הנודדים במשך היום הם העופות הדואים – דורסים למיניהם, שקנאים, חסידות, עגורים וגם סיסים, שרקרקים וסנוניות. בכפוף לתנאי מזג האוויר, השעה ביום וגורמים נוספים – גובה הנדידה נע בין עשרות לאלפי מטרים.
מחקרים רבים בנושא זה בדקו מהן יתרונות נדידת הלילה. עופות קטנים, שעיקר פעילותם במשך היום, אינם חשופים בלילה לאויביהם הטבעיים, כמו כן פריטים בלהקה שיכולת תעופתם חלשה, מגבירים את סיכוי הישרדותם בצורה זו. אולם בנדידה הלילית, לוקחים חלק גם מעופפים מצטיינים ועופות מים שנודדים למרחקים גדולים מעל גופי ים גדולים וללא אפשרות חניה למנוחה.
ההסבר המתקבל ביותר על הדעת לנדידה דווקא בשעות הלילה, קשור באופן ישיר לחשיבות שמירת האנרגיה בזמן התעופה למרחקים גדולים. תעופה ממושכת גורמת לעלייה דרסטית בטמפרטורת הגוף. אצל פריטים במשפחת הסבכיים נרשמה עלייה דרסטית בחום גופם, מ-38 מעלות צלזיוס בשעת מנוחה עד ל-44 מעלות צלזיוס בשעת מאמץ. בתעופה, מאבד העוף נוזלים, כשאלה מתאיידים לצורך צינון גופו, אולם האוויר בשעות הלילה קריר יותר, וכתוצאה מכך מאבד העוף פחות נוזלים. באוויר קריר נחלשות במקצת מערבולות האוויר, והתעופה שקטה ונוחה יותר לעופות שמשקלם נמוך. העופות הנודדים בשעות היום דווקא מנצלים את מערבולות האוויר וחומו. אלה הם, על פי רוב, עופות גדולים, שהאוויר החם ומערבולות האוויר מסייעים להם בחסכון באנרגיה הנדרשת למעוף. נצפה אף שמינים רבים העפים בשעות היום, מוצאים את מזונם, חרקים ועופות קטנים, בזרמי האוויר החם.
הסבר נוסף נעוץ בעובדה שהנדידה הלילית מתחילה מאתרי האכילה של העופות. על אף שהעיכול אצל העופות הוא מהיר ביותר, תמיד נמצאה כמות מזון גדולה בקיבתם של עופות נודדים שניצודו. מכך ניתן להסיק שחלוקת יומם של העופות הנודדים בנויה כך ששעות היום מוקדשות לאגירת מזון ולמנוחה, בלילה המזון מצטמצם וקשה ללקטו, ועל כן מתרחשת הנדידה בלילה. אך אם המצב היה הפוך, היו מגיעים העופות למצב של תשישות, מאחר שיכולת ליקוט המזון המותאם למינם נעשית באופן יעיל בעיקר בתקופת פעילותם העיקרית, שהיא עונת הקינון והרבייה. מחקרים הראו כי משך הזמן שהעוף מתאושש לאחר הנדידה, קשור באופן ישיר לכמות השומן הנותרת בגופו לאחר שהגיע ליעדו. מינים אחדים, שנודדים גם ביום וגם בלילה, נוטים לנדוד ביום מעל הים ואילו בלילה מעל היבשה.
התמצאות וניווט
ניווט מסלולם של העופות מבוסס על שימוש משולב של מספר חושים שלהם. רבים מהעופות משתמשים בשמש כמעין מצפן ניווט. השימוש במיקומה של השמש כאמצעי להגדרת כיוון המעוף, דורש מנגנונים המפצים ומנרמלים את מהלכה של השמש על פני שעות היום.
הניווט מבוסס על יכולות נוספות של העוף הנודד, כמו היכולת לזהות ולחוש את השדה המגנטי של כדור הארץ, הכושר לזהות באופן ויזואלי נקודות ציון גאוגרפיות, ואף על סימני ריח.
הסברה היא שהדחף לנדידה ארוכת טווח נטמע בעופות כבר מגיל צעיר, ונוצרת בהם התקשרות ארוכת שנים לאתרי רבייה פוטנציאליים ולאתרים המתאימים לשהיית חורף. כשנוצר קשר לאתר מסוים, מגלים העופות "נאמנות" רבה לאתר זה ופוקדים אותו מדי שנה.
כושרם של העופות לנווט נכונה אל מחוז חפצם, אינה מוסברת במלואה כביטוי של כושר גנטי מולד. כושרם לבצע בהצלחה מעופים ארוכי טווח שניווטם מורכב, ניתן, ככל הנראה, להסבר מספק גם באמצעות ההנחה שיש לעופות הנודדים יכולת קוגניטיבית לזהות אתרי מחיה העונים על צורכיהם, וליצור במוחם מעין מפות ניווט של מסלולי המעוף אליהם. ניטור מהחלל של נדידה יומית של עופות, כעיטי דגים ואיות צרעים, הראה שעופות בוגרים מיטיבים לתקן את מסלולם כתוצאה מסטיות מסלול שנגרמות על ידי סחיפת רוחות.
עופות נודדים משתמשים, ככל הנראה, בשני כלים לזיהוי וחישת השדה המגנטי לצורך ניווט דרכם ליעדם. האחד, טבוע כולו בגנטיקה הביולוגית של העוף, והשני מבוסס על ניסיון נרכש. ציפור צעירה עפה בכיוון הנכון כבר במסע הנדודים הראשון שלה, ועושה זאת תוך חישת השדה המגנטי של כדור הארץ, אך אינה יודעת מה יהיה אורך מסעה.
המנגנון המשמש לחישת השדה המגנטי ומנחה את העוף בכיוון הרצוי למעופו, מבוסס על תהליכים כימיים המתבצעים בפיגמנטים מיוחדים בתאי גוף העוף, הרגישים לצבעים באורכי גל ארוכים ומופעלים בהשפעת השדה המגנטי. בחלוף הזמן, ובאמצעות הניסיון שהם רוכשים ממהלכי נדידה קודמים, לומדים העופות גם לזהות אתרים גאוגרפיים במסלולי מעופם, ומתבצע מעין "מיפוי" באמצעות מגנטיטים זעירים במערכת העצבית שבפניו של העוף (מערכת העצב המשולש שלו), המאפשר לעוף לחוש את עוצמת השדה המגנטי בנקודת הימצאו. מכיוון שעופות נודדים לאורך צירים אורכיים בכיוון צפון-דרום או דרום-צפון, העוצמה המשתנה של השדה המגנטי בקווי הרוחב השונים מאפשרת לעוף לפענח את מקום הימצאו באופן מדויק יותר, עד הגיעו לאתר היעד.
מחקרים מאוחרים יותר מלמדים גם על קשר עצבי בין עין העוף לבין "אשכול N" שבמוח המרכזי של העוף, אותו חלק במוחו של העוף שהוא האקטיבי ביותר במהלך ניווט מסלולו, שמרמז אולי על כך, שהעוף אף רואה את השדה המגנטי עצמו במסלול מעופו, או איזשהו ביטוי ויזואלי של שדה זה.
תולדות המחקר על נדידת העופות
שמאל|ממוזער|250px|להקת פזאים אדומי כנף נודדת בעת השקיעה
תצפיות מתועדות בנושא הנדידה נעשו על ידי הומרוס, הרודוטוס ואריסטו (750 ל-322 לפנה"ס) ביוון העתיקה. אריסטו ציין כי העגורים נודדים מאזור הים השחור אל דלתת הנילוס, הוא תיאר את נתיב נדודיהם של מינים רבים בארצות הים התיכון. פליניוס הזקן, חוקר טבע רומאי, חיזק בספריו את דברי אריסטו, והוסיף מינים אירופים אחרים. על אף תרומתו הרבה, אריסטו אחראי למספר אמונות טפלות בנושא העופות. האמונה כי עופות ישנים שנת חורף המשיכה להתקיים מספר מאות שנים אחריו. מחקרים רבים מוטעים נעשו בנושא זה, עד שהוכח בוודאות אחרת בתחילת המאה ה-20.
תלמידיו של אריסטו האמינו, שבמהלך עונת החורף העופות מסתתרים במחילות ובגומחות בעצים. מאמרים אחרים סברו כי עופות מסוימים, כדוגמת הסנוניות, מעבירים את שנת החורף בתוך המים. איששו את הסברה דייגים, שמצאו ברשתות הדיג דגה רבה וכן מספר עופות "שקועים בשינה עזה". הנכון הוא שעופות קטנים אכן מורידים את רמת פעילותם, עד החלשת הדופק, בלילות קרים ולעיתים אף בעונת הרבייה. אריסטו אחראי גם לתאוריה מוזרה. הוא טען כי עופות מסוימים עוברים שינוי מקיף במראם במהלך חילוף העונות. עוף שבא מהדרום ועוף שזה הרגע נע דרומה, הפכו בדמיונו לאותו עוף. אריסטו הכיר בניצוי העופות, המשתנה בכל עונה, וידע זה בלבל אותו.
מאמר מקיף שנכתב בשנת 1703 טען כי העופות הנודדים חורפים על הירח, ובתחילת הקיץ שבים לכדור הארץ. במאה ה-19 חוקרי טבע רבים, קיבלו את הרגלי הנדידה של עופות גדולי גוף. אולם התקשו להבין איך עופות קטנים, הידועים בקשיי תעופתם, מסוגלים לאותם מרחקים. הם הגו את הרעיון, שהעופות הגדולים סוחבים את חבריהם למסע כ"מטען חי". אגדות אלו עדיין קיימות במספר מדינות במזרח אירופה ובשבטים אינדיאנים, אך הן מתבססות על תצפיות שגויות בעופות קטנים המציקים למינים גדולים בזמן תעופתם.
שיטות לחקר הנדידה
במהלך המאות האחרונות הומצאו ונבחנו עשרות שיטות לעקוב אחר נדידת העופות. השיטות המסורתיות עדיין עובדות, אך לצדן משמשות גם שיטות מודרניות, אשר פותחו עבור תחומים שונים לגמרי.
תצפיות ישירות – צפרות חובבנית
שמאל|ממוזער|250px|צפרים מתצפתים על עופות מים בפלורידה
צפרות, תצפית אנושית ויזואלית בעופות, היא השיטה העתיקה והפשוטה ביותר, ברם הנפוצה ביותר, שהפכה לכלי בידי חובבי העופות והמומחים כאחד. הגודל, הצבע, השירה וצורת המעוף הם עזרים בזיהוי העוף ולימוד הנדידה. נתיבי הנדידה הגדולים, שתועדו בסוף המאה ה-19, רוכזו מאלפי תצפיות באזור אחד, במהלך העונה הקצרה יחסית של הנדידה.
לשיטה זו נודעו כמה חסרונות משמעותיים: ראשית, היא מוגבלת לשעות האור, ויש עופות הנודדים דווקא בלילה. גרוע מכך, השיטה מאפשרת תיעוד של מעבר העופות רק בנקודה אחת, ולא את מסלול הנדידה כולו, כולל ההמראה והנחיתה. רק בשנות החמישים של המאה העשרים התחוורה החשיבות הרבה של תצפיות לילה. מידע חשוב נאסף מצפייה בטלסקופים, ומראיית צלליות העופות על פני הירח. אך גם באופן זה לא ניתן היה להעריך נכונה את היקף הנדידה, מאחר שלא ניתן לצפות כך בכל מרחבי השמיים.
שיטת שמע
עזר לתצפית הלילית הוא שימוש באמצעי שמע והקלטה של קריאת העופות. מיקרופון המחובר למגבר חזק, מסוגל לקלוט צליל בגובה רם וישירות מעל המקלט. גם לשיטה זו כמה חסרונות: ישנם מיני עופות שקריאתם בלילה שונה מקריאתם ביום, והדבר מקשה על זיהוי המין. אין כל ביטחון שהעוף ישמיע קול במעופה. קשה לדעת מהו כיוון התעופה של העוף, כך שגם בעזרת אמצעי זה אפשר רק לשער את היקף הנדידה הלילית.
איסוף דוגמיות שונות
בשיטה זו נאספות דוגמיות, בעיקר של עור (מקור גנטי) ונוצות, במוזיאוני טבע רבים מסביב לעולם. כך ניכרים ההבדלים בניצוי אותו מין אך באזורים גאוגרפים שונים. דרך שיטה זו, ניתן לעקוב אחר נתיב הנדידה.
סימון עופות
שמאל|ממוזער|250px|סימון עופות: אדם מסמן דוכיפת בטבעת על רגלה כדי לזהותה בעתיד, אם תיתפס שנית
שמאל|ממוזער|250px|הטבעות הנהוגות בישראל לטיבוע עופות קטנים. ניתן לראות את הכיתוב Tel Aviv ע"ש אוניברסיטת תל אביב – הראשונה בארץ שעסקה בטיבוע עופות
בעזרת סימון עופות, שבו העוף נתפס, מסומן ומשוחרר לטבע ללא פגע, ניתן ללמוד רבות. מאז 1920, שיטת הסימון הנפוצה היא הצמדת סרט או טבעת ממוספרים לרגל העוף. בכל שנה מבוצע תהליך הסימון על אלפי עופות נודדים ולא נודדים. בצד החיצוני של הטבעת מוטבע קוד מספרי רץ, שהוא מעין תעודת זהות, ובצד הפנימי מוטבעת כתובת המוסד המתעד את העוף המסוים. אם עוף מסומן נלכד שנית, אפשר להשוות את מקום ותאריך הלכידה למקום ולתאריך של הסימון המקורי, ומכך ללמוד על נתיב הנדידה שלו.
ישנו מידע רב שניתן להסיק משיטה זו בנוסף לנתיב הנדידה, אם עוקבים אחר עוף מסוים: מהם המועדים שבהם הוא מגיע לאתרי הנדידה והמועדים שבהם הוא עוזב אותם, מהו זמן שהייתו על הארץ למטרות התאוששות ולקיטת מזון, האם יש קשר בין מזג האוויר למועדי ההגעה והעזיבה, מהם היקפי הנדידה של מינים שונים, ומהי מידת הסדירות של הפרט בבחירת היעדים. השיטה מסייעת לתיעוד אוכלוסיות עופות מסוימים, לרוב כאלה שבסכנת הכחדה, על ידי בדיקת שיעורי ההישרדות שלהם. למינים מסוימים אמצעי הטבעה ייחודיים, צבעים ושיטות סימון בולטות, שבזכותם תיעוד הפריטים יכול להיעשות, אפילו מבלי שיהיה צורך לתפסם בשנית.
למרות הכל, בשיטה זו מספר חסרונות: כדי ללמוד על פרט מסוים עליו להיתפס בשנית בדרך-כלל, ובכל לכידה יש חשש לפגיעה בעוף. עופות ניצודים כאווזים וברווזים הם בעלי התיעוד הגבוה ביותר, כ-12% מכלל האוכלוסייה, אף על פי שמעופות אלה נשארות בדרך-כלל רק הטבעות. אצל עופות לא-ניצודים, אחוז התיעוד עומד על 1% מכלל האוכלוסייה. בשיטה זו קיימת בעיה מובנית: ייתכן שהיא מלמדת יותר על תפוצת העופות והאורניתולוגים במדינות המפותחות מאשר על תפוצת העופות הנודדים בעולם כולו, וזאת בשל המשאבים הרבים וכוח האדם אשר שיטת תיעוד זו דורשת.
מעקב בעזרת משדרי רדיו
בשיטה זו מוצמד משדר רדיו קטן (השוקל פחות מ-2.5 גרם) לגוף העוף. משדר זה שולח אותות בפרקי-זמן קבועים. בעזרת מקלט רדיו המחובר לרכב או לכלי תעופה ניתן לעקוב אחר האותות ממרחק בטוח ולשרטט את נתיב הנדידה. חסרונות השיטה הם במציאת מקלטים שלא יפריעו לתנועת עופות קטנים ביותר, ובשימוש בכלי תחבורה שיהיה בקרבת המשדר אך לא יפריע להתנהגות העוף. טכנולוגיה זו פותחה רבות מאז השימוש הראשון בשנות ה-60, והיום הלוויינים מחליפים את המקלטים הישנים. אולם, יש להתייחס לשיטה זו בהסתייגות, מאחר שאחוזי ההישרדות של עופות משדרים הם קטנים ביותר.
מעקב בעזרת מכ"ם
שמאל|ממוזער|250px| המכ"ם במרכז הבין-לאומי לחקר נדידת הציפורים בלטרון מקיים מעקב אחרי נדידת הציפורים ברדיוס של 50 ק"מ
המכ"ם פותח במטרה לעקוב אחר כלי תעופה בצורה יעילה וממוחשבת. אך כבר בתחילת השימוש, במלחמת העולם השנייה, דווחו הופעות של להקות עופות על גבי מסכי המכ"ם. עובדה זו התגלתה למדענים חוקרי נדידה, ושיטה זו, הנותנת מעקב אמין אחר נדידת יום ולילה, החלה להתפתח כבר בתום המלחמה.
שלושה סוגי מכ"ם מסייעים במעקב אחר נדידת העופות:
מכ"ם מעקב, דומה לזה הנמצא במגדלי פיקוח, מראה כיוון ומיקום של תנועת עופות מרובים.
מכ"ם ה"ננעל" על מטרה ומתחקה אחר פרט אחד בלהקה.
מכ"ם דופלר הדומה לאקדחי המהירות שבשימוש משטרת התנועה.
השימוש בראדאר פתח שלב חדש בחקר הנדידה. הוא הוסיף מידע חדש על נדידת לילה וכן על נתיבי נדידה מעל אוקיינוסים וימות, שעליהם לא היה תיעוד כלל, מאחר שעד כה התבסס המידע על תיעוד קרקעי בלבד.
מחקר להשפעת משבר האקלים
מחקר ישראלי, שפורסם ב-2021, ב-Scientific Reports, בחן את השפעת שינוי האקלים על הציפורים הנודדות, ומצא שיש סכנה ממשית להכחדת מינים שונים, כי בעשורים האחרונים, עקב שינויי האקלים, הולך ומשתבש תזמון הגעת הציפורים ליעדן בעונת הקינון, כאשר זמן זה הוא קריטי לשרידות ולהצלחת רביית הציפורים.
בתרבות
בתנ"ך מוזכרת הנדידה העונתית במספר אופנים: "המבינתך יאבר נץ, יפרש כנפו לתימן" (), "גם חסידה בשמיים ידעה מועדיה ותור וסיס ועגור שמרו את עת בואנה" (). נתיב הנדידה של השליו, ממערב אסיה לאפריקה, עובר במדבר סיני, והוא שהציל את בני ישראל מרעב בעת נדודיהם.
ראו גם
פרינצסה
מרכז צפרות
יום נדידת הציפורים
לקריאה נוספת
יורם יום-טוב ועוזי פז, רוחות מנשבות, ציפורים נודדות; נדידת ציפורים בארץ ובעולם, הוצאת מאגנס, 2023
קישורים חיצוניים
אתר הצפרות הישראלי
אתר הסרט "עופות נודדים" שפע מידע, הקדימון המרהיב של הסרט וקטעי וידאו קצרים על כל אחד מהעופות הנודדים שבסרט.
שי אילן, , באתר nrg, ינואר 2014
הערות שוליים
קטגוריה:צפרות
קטגוריה:עופות לפי מאפיינים
קטגוריה:סתיו | 2024-10-17T16:51:46 |
רכבת הרים | ממוזער|200px|רכבת ההרים "באטמן" בה הקרונות תלויים
רכבת הרים היא מתקן שעשועים הבנוי בעיקרו ממסילת רכבת שעליה נוסעת מעין רכבת במסלול שעולה ויורד בתלילות, ולפעמים כולל לולאות שמסיעות את הנוסעים במהופך. רכבות הרים התחילו להופיע בפארקי שעשועים במחצית המאה ה-19, ומאז הן עברו שכלולים ופיתוחים רבים.
היסטוריה של רכבות ההרים
המתקן שנחשב לאבי רכבות ההרים היה נפוץ ברוסיה כבר במאות ה-15 וה-16. זו הייתה קונסטרוקציית עץ בגובה של כעשרים מטר וממנה ירדו מדרונות עץ מכוסי שלג. היושבים בהם היו גולשים לאורך המורד התלול. אפשר להשוות חוויה זו לספורט מזחלות השלג שכיום הוא ספורט אולימפי באולימפיאדת החורף, ובו גולשים במזחלת בתוך תעלת שלג חצובה, במורד תלול ומהיר. בתחילת המאה ה-19 הופיעו רכבות ההרים המוכרות לנו כיום. הרכבת הראשונה שכללה לולאה הוצגה בפריז בשנת 1846 והייתה אטרקציה עולמית. בטיחות הלולאה נבדקה באמצעות כוסות מים, ביצים וקופים. למרקוס אדנה תומפסון רשם פטנט על רכבת ההרים הראשונה ב-20 בינואר 1865. בארצות הברית הופיעה רכבת ההרים הראשונה ב-1884.
השם העברי
לפי הבלשן יצחק אבינרי, ברל כצנלסון הציע בתחילה לכנות את המתקן בחידושו רַחֶפֶת:
חידושו זה אמנם נקלט בשפה העברית, אך לא במשמעות שביקש כצנלסון לייחד לו במקור. מילון אבן שושן (לכל המוקדם – מכרך המילואים שלו שראה אור ב-1968) הכיר במשמע זה; במהדורת 2003 הוא מונצח במילים: "יש קוראים כך לרכבת הרים, ראו ערך רכבל".
מכניקה
שמאל|ממוזער|200px|רכבת הרים בהולנד
200px|ממוזער|רכבת ההרים "expedition ge force" ב"הולידיי פארק", גרמניה
ממוזער|200px|רכבת ה"טקסס ג'יינט" לפני שיפוצה. הרכבת נמצאת בפארק six flags over texas בארלינגטון, טקסס.
רכבת הרים כוללת מספר רכיבים כדי שתפעל: פסי רכבת, הבנויים בצורה מפותלת, הן אנכית והן אופקית, כך שהנוסעים יטולטלו. לעיתים על פסי הרכבת ישנם גם היפוכים והיפוכי בורג. פסי הרכבת לא חייבים בהכרח להיות מעגליים, כלומר - הם לא חייבים להחזיר את הרכבת לתחנה מצידה השני. ישנן רכבות הרים שבמקום להמשיך עד לתחנה חוזרות אליה על עקבותיהן בנסיעה לאחור.
על פסי הרכבת נוסעים קרונות, בדרך כלל עד 5 קרונות לרכבת, אף על פי שלעיתים מופיעים יותר מ-5 קרונות ולעיתים קרון בודד. בנוסף לאלה, ישנו מנוע הדואג להעלות את הרכבת לנקודת ההתחלה. הקרונות של רכבת ההרים אינם ממונעים עצמאית, כלומר המנוע אינו נמצא ברכבת או בקרונות, אלא המסילה היא שמניעה את הרכבת.
ברכבות ההרים המתוכננות כראוי, ירוויחו הקרונות מספיק אנרגיה קינטית בשיגור או בנפילה הראשונה כדי לסיים את כל המסלול ולשוב לתחנה, שם יעצרו על ידי בלמים כדי להגיע לעצירה סופית.
ברכבת הרים ישנן שלוש מערכות של גלגלים שהשילוב ביניהן הוא שמאפשר לקרונות לאחוז את המסילה ביעילות.
גלגלי הנעה - מחברים את הקרונות למסילה ומאפשרים לרכבת לצבור תאוצה ומהירות.
גלגלי תמך (אפ-סטופ) - מותקנים מתחת למסילה ותומכים את הקרונות בעת ביצוע לולאות ונסיעה הפוכה.
גלגלי חיכוך - נוסעים על חלקה הפנימי של המסילה, ובכך מייצבים את הקרונות מפני התנתקות מהמסילה או התהפכות.
פלדה מול עץ
בתחום בניית רכבות הרים ישנן שתי אסכולות: רכבות העץ ורכבות הפלדה. רכבת הפלדה הראשונה הוצגה ב-1959. זו הייתה "מזחלות מטרהורן" בפארק דיסנילנד, ארצות הברית. בשנים שלאחר מכן נבנו רכבות פלדה נוספות ורכבות העץ נראו מיושנות, אך היום מבינים שאין זה כך. מומחי רכבות רבים מעדיפים את רכבות העץ: התחושה בהן שונה, גשמית יותר, והנוסע מרגיש מעורב יותר בנסיעה. רכבות העץ גם יפות יותר, הן למתבונן מהצד והן בעת נסיעה. טכנולוגיית הבנייה בעץ הגיעה לרמה גבוהה ביותר, שאיננה נופלת מטכנולוגיית הבנייה בפלדה, ורכבות מעץ אף מאפשרות ברגים לדוגמה הרכבת- Vengeance בפארק Cedar Point.
ההנעה
בשנים עברו, רכבת ההרים הסטנדרטית, שמסלולה מעגלי, הייתה יוצאת מן התחנה ומועלית לנקודה הגבוהה ביותר על המסלול באמצעות שרשרת. כאשר היא מגיעה לנקודה הגבוהה ביותר, שבה האנרגיה הפוטנציאלית רבה מאוד, משוחררת הרכבת, והאנרגיה הפוטנציאלית מומרת לאנרגיה קינטית (אנרגיית תנועה). כך ממשיכה הרכבת לנסוע, כאשר אנרגיה קינטית מומרת לאנרגיה פוטנציאלית ובחזרה. לבסוף, כאשר האנרגיה להנעת הקרונות אוזלת (אנרגיה רבה הולכת לאיבוד בגלל החיכוך עם הפסים, ולכן פסי רכבות הרים נבנים כך שהחיכוך עם גלגלי הרכבת לא יהיה רב), חוזרת הרכבת לתחנה מן הצד השני.
רכבות פחות סטנדרטיות הן רכבות המשוגרות מהתחנה - סוג זה נקרא בומרנג (Boomerang) כדוגמת רכבת ההרים "אנקונדה" שב"לונה פארק" ת"א, ולא עולות עלייה אטית עד לפסגה. אחרי השיגור המסלול יכול להמשיך כמו ברכבת רגילה, או להיקטע בשלב כלשהו - אז הרכבת חוזרת בתנועה לאחור לתחנה. ברכבות כאלה יכולה לנסוע על המסילה רק רכבת אחת והן דורשות טכנולוגיה מתקדמת, יקרה ורבת תקלות, ולכן הן לא פופולריות.
בשנים האחרונות חלו התפתחויות רבות בטכנולוגיות ההנעה, העצירה והשליטה, במיוחד בתחום מנועי ההשראה הישרים, תחום שלמרבה ההפתעה רכבות ההרים הן הגורם המוביל להתפתחותו, למרות ההשלכות הרבות בתחומים רחוקים מאוד כמו ייצור, שינוע, מיזעור ועוד. מנועים אלו נמצאים בתוך המסילה, ומושכים את הקרון באופן מגנטי בכל פעם למקטע אחר במסילה. הקרונות נעים על פי המסילה ולא בכוחם הם. כיום, רוב רכבות ההרים מונעות במנוע השראה ישר (LIM), הנמצא במסילה, וגורם לרכבת להתקדם או לעצור בשליטה מוחלטת של המהירות והתאוצה. המנוע, הנמצא במסילה, בדומה לשרשרת הישנה, יכול לגרום לרכבת לעלות במהירות עצומה ויכול לשלוט גם בעת הירידה בתאוצות השונות. המנוע המגנטי הנמצא במסילה יכול גם לעצור או להאט את הקרונות בתאוצה גבוהה, דבר המעניק אפקט של עצירה פתאומית. מנועים אלו פועלים ללא חלקים נעים והתקלות בהם מועטות וניתנות לשליטה ולהתאוששות. מנוע ההשראה הישר מאפשר גם לעלות ולרדת בזוויות שבעבר לא היה ניתן להגיע אליהן, כולל לולאות ונסיקה אנכית, הכול תוך שליטה מדויקת ומוחלטת במהירות ובמיקום של הקרונות.
טכנולוגיה נוספת ודומה נקראת מנוע מתוזמן ישר (LSM): מנוע זה דומה ל-LIM וגם הוא נמצא בפסים, אלא שבמנוע זה הרכבת רוכבת על "גל" מגנטי", דבר שגורם לה להגיע למהירויות שלא ניתן היה להגיע אליהן בעבר. בדרך כלל, את תחילת התנועה ואת סופה המתוכנן מבצעים באמצעות LIM ואילו את התנועה המהירה ברכיבה על גל מגנטי של מנוע LSM. בשיטות אלו הקרונות מתגלגלים על המסילה באמצעות גלגלים, בדרך כלל גלגלי פלדה.
דרך אחרת שהופיעה ברכבות החדישות ביותר היא "שיטת הבליסטרה": הרכבת משוגרת ממקומה באמצעות רקטה ומגיעה למהירות של 100 קמ"ש תוך 3.5 שניות. שוב, היא צוברת גובה ויורדת מטה בגלל כוח הכבידה.
כדי לעצור את הרכבת בצורה חלקה, חיישנים ממוחשבים מזהים את כניסת הרכבת לנקודת העצירה, ומפעילים מעצורים המתחברים למוטות המורכבים על הרכבת. המעצורים מסודרים בשורות ומופעלים על ידי אוויר דחוס, ובולמים את הרכבת בצורה שקטה וחלקה. לעיתים רוצים מתכנני הרכבת לבצע דווקא עצירות פתאום מפחידות.
בסוף 2004 התאחדו חברות אחדות לשם ייצור רכבות בשיטות חדשניות. עיקר העניין הוא שילוב נוסף של אלמנט הגבהה מגנטי שמחליף את הגלגלים לפחות בחלק מזמן התנועה. במנועים אלו, בנוסף למנוע ה-LIM או LSM המסיע את הקרונות ועוצר אותם, ישנו חלק מהמנוע אשר גם "מגביה" את הרכבת באוויר (בדרך כלל מילימטרים בודדים מהמסילה). אפקט זה של דאייה באוויר נותן לרכבת להגיע למהירויות עצומות ולפעול ללא חיכוך וללא חלקים נעים כלל - דבר המקטין את הסיכוי לתקלות ומגביר את הבטיחות. במקרה של אובדן כוח, הרכבת נשלטת באמצעים מגנטיים המאטים את הנסיעה עד הפסקתה, או מאפשרים לבלמים מכניים במסילה או בקרונות לעצור את הרכבת. שתי טכנולוגיות מדוברות הן מנוע שרפים (SERAPHIM) וכן מנוע אינדוקטרק II (Inductract II).
קיטוע
רכבות הרים שבהן נוסעת יותר מרכבת אחת באותו הזמן משתמשות בקיטוע. כלומר, המסילה מחולקת למספר מקטעים, כך שלא יותר מרכבת אחת יכולה להימצא באותו מקטע בו זמנית. הדבר מושג באמצעות מערכת של חיישנים, אשר מזהים את מעבר הרכבת ממקטע למקטע. בטכנולוגיה הישנה, אם קורה ששתי רכבות נמצאות באותו מקטע - אחת מהן מואטת או נעצרת. הדבר מושג באמצעות בלמים הנמצאים על המסילה, או שעוצרים את הרכבת שמאחור בעת שהיא עולה את העלייה הראשונה (הממונעת). ישנו גם מנגנון חירום (dead man's breaks) - בלמים אשר נכנסים לפעולה ברגע של אובדן כוח או תקלה. במנועי LIM ניתן לעצור את הרכבת כמעט במקום, אך מכיוון שאין רוצים להסתמך על החשמל במערכת, אשר ייתכן והופסק מסיבה כלשהי או מכיוון שהמערכת לא פועלת כראוי, הרי שמסתמכים על בלמים מכניים הנמצאים במסילה או בקרונות.
השפעת הנסיעה על הגוף האנושי
פסיכולוגים מספקים הסברים שונים מדוע אנשים רציונליים מכניסים עצמם למצב של סכנה מוחשית, אך מובן שאילו אחוז התאונות היה גבוה - רבים היו מדירים רגליהם מרכבות ההרים. הנוסעים מאמינים שהנסיעה תסתיים בשלום, בהסתברות גבוהה מאוד. לאנשים בעלי סף גירוי נמוך לסכנות, יש במוחם כמות נמוכה של חומר שנקרא תחמוצת חד אמינית. זהו חומר שקשור לוויסות נוירוטרנסמיטרים במוח שאחראים למצבי רוח, ערות או שינה, ותחושות של עונג והנאה. אנשים אלו מבצעים פעולות מסוכנות כדי להגביר את הפרשת החומר הזה. בעת סכנה הגוף מפריש אדרנלין, שמכניס את הגוף לערנות מוגברת מפני סכנה, והמוח מפריש אנדורפין, שפועל כמו מורפיום המפחית את הפחד ומעלה את מצב הרוח. הגוף מגיב לסכנה כפי שהוא מגיב לסכנות מוחשיות אחרות: הדופק ולחץ הדם עולים לרמה שאנשים רגילים לא משיגים בחיי היומיום שלהם; החושים מתחדדים; והשלד ומערכות השרירים, בסינכרוניזציה עם המוח, נערכים למצבים הקיצוניים.
תאוצה בשיעור של כ-4 ג'י חיובי (משקל הגוף עולה פי ארבעה) וחצי ג'י שלילי (תחושת חוסר משקל) פועלת על הגוף לחלופין ובתדירות גבוהה. השפעת הג'י השלילי נותנת תחושה שהאברים הפנימיים מתהפכים. על מהנדסי הרכבות לבחון בתשומת לב את השפעת התמרונים השונים על הגוף האנושי. כוח של 10 ג'י יגרום לרוב האנשים לאבד את ההכרה. ב-14 ג'י רוב הנוסעים ימותו.
בתכנונן של רכבות הרים יש להתחשב גם בנתירה (קצב שינוי התאוצה) המרבית במערכת, שחשיבותה לוודא שהשרירים האנושיים יספיקו להתרגל לשינויים ויימנעו פגיעה בגוף וחבלות כגון צליפת שוט.
בטיחות
רכבות הרים נותנות לנוסעים בהן תחושה של סכנה מיידית, אך התגשמות הסכנה לכדי אסון אמיתי מושכת תשומת לב מרובה ועניין רב בציבור. בספטמבר 2003, למשל, נהרגו מספר אנשים בתאונה קטלנית בפארק השעשועים דיסניוורלד שבאורלנדו. מבחינה סטטיסטית, רכבות הרים בטוחות ביותר. מחקרים סטטיסטיים שנעשו בארצות הברית מראים, כי הסיכוי של נוסע ברכבת הרים להיפגע בצורה שדורשת טיפול בבית חולים הוא 1 ל-20 מיליון. החוקרים ציינו כי סיכוי הפגיעה במשחק גולף למשל הוא גבוה מהסיכוי לפגיעה במתקן שעשועים. נמצא גם כי הסיכוי להיהרג בפארק שעשועים הוא 1 ל-1.5 מיליארד, ועל כן עלייה על עשרה מתקנים בפארק בטוחה יותר מהנסיעה לפארק במכונית. תאונות אכן קורות, ולעיתים הן קטלניות. התקנות בקשר לרכבות הרים משתנות ממדינה למדינה בכל רחבי העולם.
בישראל קרו מספר תאונות ברכבות ההרים, אחת מהן קרתה בפארק "חפץ חיים" בה קרון רכבת ההרים סטה מהמסלול, ומספר בנות שנסעו ברכבת נפצעו. אך רוב התאונות בישראל קרו בעקיפין - אישה אחת, שמטפחת ראשה נפלה בעת שרכבה על רכבת ההרים לופ 2000 בסופרלנד, עקפה את הגדר שתוחמת את הרכבת כדי לקחת את המטפחת. היא נדרסה על ידי הרכבת כאשר ניסתה לעשות זאת, ונהרגה. בשנים האחרונות ישנה מחלוקת בעולם בקשר לבטיחותן של רכבות ההרים החדשות, שנועזותן הולכת וגוברת. רבים חוששים, כי הנסיעה ברכבת הרים קיצונית במיוחד עלולה לגרום לנזק מוחי.
בישראל
ישראל אינה נחשבת מפותחת כלל בתחום זה. רכבות ההרים שהוקמו בישראל הן דגמים מוכנים, פשוטים ונפוצים יחסית בעולם. רכבת ההרים הראשונה בישראל נפתחה בפארק "מאירלנד" שפעל במגדל שלום בת"א, והייתה מיועדת לילדים קטנים. להלן רשימה של רכבות ההרים הפועלות כיום בישראל:
אנקונדה - לונה פארק תל אביב. רכבת זו היא מסוג "Boomerang" (מונח זה נקרא גם Suttle - מסלול שאינו סגור) של חברת Vekoma ההולנדית, שבונה ומתכננת רכבות הרים בפארקים רבים ברחבי העולם. הרכבת נפתחה בשנת 2000, וכוללת 3 היפוכים (רול קוברה ולופ אנכי) אם כי הרכבת מבצעת 6 היפוכים-3 קדימה ו-3 אחורה. גובהה 35.5 מטרים ומהירותה כ-75 קמ"ש. במהלך הנסיעה הנוסעים עולים אחורנית ויורדים חזרה, מבצעים את 3 ההיפוכים ועולים קדימה, ולאחר מכן הם מבצעים הכל באחורנית. בעולם קיימות עוד כ-55 רכבות הרים מסוג זה.
קומבה - סופרלנד, ראשון לציון. רכבת זו היא מסוג "Suspended Looping Coaster" או בקיצור SLC (מונח זה נקרא גם Inverted - הקרונות תלויים מתחת למסילה כאשר רגליהם באוויר) מסוג 689m Standard של חברת Vekoma ההולנדית. הרכבת נפתחה בשנת 2001, וכוללת 5 היפוכים (רול אובר, סייד וינדר ורול כפול) גובהה 33.3 מטרים ומהירותה 80 קמ"ש, והיא הרכבת המהירה ובעלת ההיפוכים הרבים ביותר בישראל. בעולם קיימות עד כ־41 רכבות הרים מסוג זה.
רכבת הרים - לונה פארק תל אביב. רכבת זו היא מסוג " 337m junior coaster" של חברת Vekoma. הרכבת נפתחה בשנת 2010 לאחר פירוקה של רכבת ההרים הישנה. רכבת זו מתאימה בין היתר למשפחות ולקהל הצעיר יותר. גובהה 13 מטרים ומהירותה 45 קמ"ש. רכבת זו היא דגם פופולרי של רכבת משפחתית, שנמצא בהרבה פארקים מפורסמים כמו סיקס פלאגס מג'יק מאונטיין ועוד.
קרייזי טוויסטר - לונה פארק תל אביב. רכבת זו היא מסוג twister של חברת eos rides. ברכבת זו, בשונה מהרכבות בישראל, לקרונות יש יכולת להסתובב בחופשיות. כמו רכבת ההרים השנייה בפארק, גם זו מתאימה למשפחות ולקהל הצעיר יותר. גובהה 7.5 מטרים וברכבת יש מקום ל-20 נוסעים בכל סיבוב (4 מושבים בכל קרון, גב אל גב). הרכבת נפתחה בשנת 2011.
רכבת הרים לילדים - סופרלנד, ראשון לציון. רכבת זו היא מסוג "Family Gravity Coaster" של חברת Zamperla והיא מיועדת לדור הצעיר בלבד. גובהה 13 רגל בלבד וברכבת יש מקום ל-12 נוסעים בכל סיבוב (2 מושבים בכל קרון) הרכבת נפתחה בשנת 2009, כחלק מעולם הילד החדש בפארק אותו בנתה חברת Zamperla.
רכבת הרים מסוג Big Apple של Pinfari פעלה בעבר בפארק ב"פנטזיה" בעיר המלכים, אילת. רכבת זהה לזו פועלת בפארק קיפצובה בקיבוץ צובה, סמוך לירושלים.
רכבת הרים נוספת פועלת בפארק חפץ חיים, בקיבוץ חפץ חיים. מדובר על דגם רכבת ישן מאוד. לפני מספר שנים קרתה תאונה ברכבת, כאשר הקרון סטה מהמסלול ומספר בנות נפצעו.
רכבת הרים חדשה נפתחה במתחם My baby בירכא בשנת 2015, והיא מיועדת בעיקר לילדים.
מתקן דמוי רכבת הרים מסוג מגלשות הרים של חברת Wiegand, קיימת ב-2 פארקים בישראל: בצוק מנרה (האתר נסגר לצמיתות) ובאתר החרמון. ברכבת זו הנוסע שולט במהירות במהלך הנסיעה. מתקן דומה פעל גם במתחם "ים כרמל" ביער עופר, ליד חיפה.
מפלי המלך שלמה - עיר המלכים, אילת. מתקן זה הוא לא בדיוק רכבת הרים, אלא שייט בסירה במסלול קבוע. המתקן מסוג Shoot The Cute של חברת Intamin Ag (נחשבת לעבור רבים יצרנית המתקנים והרכבות הטובה בעולם). במהלך השייט צופים המבקרים במיצגים על חייו של שלמה המלך, כמו משפט שלמה וביקור מלכת שבא. לפני השיט צופים המבקרים, כאשר הם עוד בתור, במיצג פתיחה לקראת המתקן. לאחר מכן הסירות עולות במעלית לקומה העליונה של המבנה שם צופים המבקרים בסיפורי חייו של המלך שלמה. בסוף השיט יוצאות הסירות למפל קטן אל גג הבניין ומשם גולשות הסירות במפל בגובה של עשרים מטרים עד לבריכת המלך הנמצאת בצמוד למבנה. הירידה אל תוך המים גורמת לנתז (ספלאש) ענק בו נרטבים כל הנוסעים. המתקן נסגר עם סגירתו של הפארק ב-2016.
לופ 2000- סופרלנד, ראשון לציון. רכבת זו היא מסוג Pinfari Models ZL 42 של Interpark, מסילה מעגלית, שתי רכבות ושלושה קרונות לרכבת, מסוג UPLIFT. אורך המסילה: 365 מטר, גובה הנקודה הגבוהה ביותר: 11 מטר, היפוך אחד (והראשון בישראל) בגובה 9.7 מטר, שנחשב קטנטן ביחס לרכבות ההרים החדישות בעולם. בשנת 1996 אישה נהרגה בזמן שנכנסה למתחם הרכבת. הרכבת פורקה ונסגרה ב-2013, והוחלפה במדשאה.
לופר – מג'יק קס, מעלה אדומים. מתקן דמוי רכבת הרים אשר מורכב מקרונות המקיפים לולאה בגובה 23 מטר ובמהירות 64 קמ"ש. הרכבת עגולה והיא מבצעת כ-8 סיבובים הפוכים, ההיפוכים מתבצעים כאשר הרכבת נוסעת רק כלפי קדימה ואינה מתהפכת כשהיא נוסעת אחורה. המתקן הוא מסוג Super Loop של חברת Larson International. נפוץ בפארקים של רשת סיקס פלאגס בארצות הברית תחת השם Fire Ball.
רכבות הרים מפורסמות
שמאל|ממוזער|250px|מתקן ה-Top Thrill Dragster בפארק סידר פוינט שבאוהיו.
Kingda Ka - פארק Six Flags Great Adventure, ג'קסון, ניו ג'רזי, ארצות הברית. מככבת בראש טבלת "רכבות ההרים המדהימות בעולם", והיא הרכבת השנייה המהירה ביותר והראשונה הגבוהה ביותר בעולם. הרכבת המאיצה למהירות מקסימלית של 206 קמ"ש, עולה בעליה סיבובית של 90 מעלות לגובה של 139 מ' (פי שניים מפסל החירות) ואז יורדת באותה זווית וחוזרת לתחנה, אורך המסלול כמעט קילומטר והיא עוברת אותו בזמן קצר מאוד - 32 שניות. סוג זה נקרא Strata Coaster (רכבת אשר עברה את גובה ה-400 רגל) וקיימות עוד מספר כאלה בעולם, כמו הTop Thrill Dragster בפארק סידר פוינט שבאוהיו.
El toro - פארק Six Flags Great Adventure, ג'קסון, ניו ג'רזי, ארצות הברית. רכבת הרים העשויה עץ, ובין הגדולות, המהירות והגבוהות מסוגה בעולם. בעבר הייתה רכבת העץ בעלת השיפוע החד בעולם - 75 מעלות (כיום לקחה את השיא הרכבת "גוליית" בפארק Six flags Great America שנפתחה ב-2014). אנשים רבים בעולם מחשיבים רכבת זו לטובה ביותר בפארק ובעולם כולו.
Top Thrill Dragster - סידר פויינט, אוהיו, ארצות הברית. הרכבת המאיצה למהירות מקסימלית של 193 קמ"ש, עולה בעליה סיבובית של 90 מעלות לגובה של 128 מ' ואז יורדת באותה זווית וחוזרת לתחנה. זהו כיום מתקן רכבת ההרים השני בגובהו והשלישי במהירותו בעולם. למעשה יש חובבי רכבות האומרים שה"טופ ת'ריל דראגסטר" עדיפה על ה"קינגדה קה", מפני שהשיגור חלק יותר ומערכת הקרונות והחגורות טובות יותר.
בשנת 2024 המתקן עובר שיפוץ מאסיבי, כולל הרחבת המסלול ומיתוג מחדש, לאחר תאונה שקרתה בשנת 2021.
Eejanaika - פארק Fuji-Q highland, יפן. פירוש שמה של הרכבת ביפנית הוא "האין זה נהדר?". הרכבת היא מז'אנר "המימד הרביעי", שבו מלבד לופים ונסיעה מהירה גם הקרונות עצמם בעלי יכולת סיבוב של 360 מעלות תוך כדי נסיעה. למעשה יש עוד 3 רכבות מסוג זה בעולם, וזאת השנייה שנבנתה.
Red Force - פארק Ferrari Land, הסמוך לברצלונה, ספרד. רכבת ההרים הגבוהה והמהירה בכל אירופה, המגיעה לגובה של 112 מטרים, ולמהירות של 180 קמ"ש ב-3.5 שניות.
Shambhala - פארק Port Aventura סמוך לברצלונה, ספרד. רכבת ההרים השנייה בגובהה באירופה, ורבים מחשיבים אותה לטובה ביותר בפארק. הרכבת עולה לגובה 256 רגל, ומהירותה 135 קמ"ש.
Furies Baco - פארק Port Aventura סמוך לברצלונה, ספרד. רכבת ההרים השנייה במהירותה באירופה ומהטובות בפארק. הנוסעים צופים בסרט המוקרן שניות אחדות לפני השיגור, המראה פועל במפעל יינות שככל הנראה נהרג, ולאחר מכן המסך מתמלא יין שמציף את המפעל. רגע לאחר מכן הנוסעים משוגרים במהירות של 134 קמ"ש. קרונות הרכבת הם קרונות מסוג Wing (כנף), ישנם 4 מושבים המחולקים לזוגות, כך שכל זוג נמצא בצד אחר במסילה.
Full throttle - פארק Six Flags Magic Mountain, קליפורניה, ארצות הברית. רכבת אשר יוצאת מהתחנה בשיגור היישר אל תוך ההיפוך (לופ-Vertical Loop) האנכי מהגבוהים בעולם (שברה את שיא הגובה בזמן פתיחתה). הרכבת נפתחה בשנת 2013.
Intimidator 305 - פארק Kings Dominion, וירג'יניה, ארצות הברית. רכבת מסוג Giga Coaster של חברת Intamin AG אשר נפתחה בשנת 2010. הרכבת עולה לגובה 305 רגל-93 מטרים (מכאן שמה) יורדת ירידה באורך 300 רגל ומבצעת גבעות זמן אוויר (קטעים בהם הנוסעים מרגישים תחושת "ריחוף" והתנתקות), סיבובים ופניות חדות. רכבת זו מבוססת על אינטנסיביות ומהירות, והיא מוערכת מאוד בקרב חובבי רכבות ההרים.
The Smiler - נמצאת בפארק "Alton Towers" שבבריטניה והיא רכבת ההרים בעל מספר הלולאות (לופים) הגבוה ביותר בעולם-14 היפוכים שונים. בעבר הרכבת הייתה במצב SBNO (Standing but not operating - עומדת אך לא פועלת) בשל תאונה חמורה שקרתה בשנת 2015, בה קרון רכבת מאויש התנגש בקרון ניסוי ריק שלא הצליח לסיים את המסלול עקב תקלה, ונשאר על המסילה.
Dominator - פארק Kings Dominion, וירג'יניה, ארצות הברית. ברכבת זו נמצאת אחת הלולאות הגדולות והגבוהות בעולם. גובהה 41 מטרים. רכבת הרים מסוג זהה לזו (florless-בהן הנוסעים יושבים מעל המסילה עם הרגליים באוויר) נבנתה בעוד מספר רב של פארקים בעולם, והן נבנו על ידי חברת B&M השווייצרית, אחת מיצרניות רכבות ההרים המצליחות בעולם.
Tatsu - פארק six flags magic mountain, קליפורניה, ארצות הברית. פירוש השם ביפנית הוא: חיית פרא מעופפת. הנוסעים תלויים מתחת למסילה כשהם שוכבים על בטנם, וכך מקבלים תחושה שהם עפים במרחבי הפארק המיוער.
Riddler's Revenge - פארק Six Flags Magic Mountain, קליפורניה, ארצות הברית. קרויה על שם אחת הדמויות המרושעות מסרטי "באטמן". שלוש דקות של נסיעה בעמידה, בחלקה על הראש, לאורך כקילומטר וכוללת 6 היפוכים. רכבת זו היא רכבת העמידה הגדולה ביותר בעולם.
Fury 325 - פארק Carowinds, צפון קרולינה. רכבת אשר נפתחה בשנת 2015, והיא הרכבת החמישית הגבוהה ביותר בעולם (גובהה 325 רגל). רכבת זו, כמו הרבה רכבות אחרות מסוג זה, מבוססת על גבעות זמן אוויר, ירידות ועליות, ללא היפוכים.
מילניום פורס - פארק Cedar Point, אוהיו, ארצות הברית. רכבת מסוג "giga coaster" (רכבת שגובהה יותר מ-300 רגל, ורכבת זו הייתה בין הראשונות שעשו זאת) ובין המהירות והגדולות מסוג זה. הרכבת נפתחה בשנת 2000 (מכאן שמה-כוח המילניום) ונחשבת בעבור רבים רכבת ההרים הטובה בעולם. בפארק נמצאת עוד מספר רכבות נוספות ששברו שיאים כמו ה"מגנום xl 200" שהייתה הראשונה שעברה את גובה ה-200 רגל, וה"טופ ת'ריל דראגסטר" הידועה-רכבת ההרים המהירה והגבוהה בעולם לשעבר.
אינדיאנה ג'ונס ומקדש הסכנה - פארק דיסנילנד בפריז. רכבת המוקדשת לסדרת סרטי אינדיאנה ג'ונס. הרכבת מבצעת היפוך אחד בודד, והיא אחת הרכבות הראשונות שנבנו בפארק, בשל התורים הארוכים ברכבת הר הרעם הגדול. הרכבת נבנתה על ידי חברת Intamin AG, שבנתה פרויקטים גדולים בנושא השעשועים ורכבות ההרים כמו הקינגדה קה, אל טורו ועוד.
Nemesis - פארק "אלטון טאוורס" באנגליה. הנוסעים תלויים מתחת למסילה, ובמצבם זה מבצעים ברגים ולולאות מפחידות. הרכבת נכנסת מתחת לאדמה דרך מנהרות ואגמי דם. רכבת זו נחשבת לאחת מרכבות ההרים האינטנסיביות ביותר, משום שהיא קרובה מאוד לאדמה (נאסר על הפארק לבנות מעל לגובה העצים) בין 2022-2024 הפארק ערך לרכבת שיפוץ מאסיבי, שכלל החלפה של המסילה כולה (המסלול נשאר זהה והוחלפה רק המסילה).
Rougarou- פארק סידר פוינט, סאנדסקי, אוהיו, ארצות הברית. רכבת חסרת רצפה (הנוסעים יושבים ללא רצפה לרגליהם) מגבוהות והמהירות בעולם. שתי לולאות ענק בקוטר 31 ו-36 מטר. בעבר הרכבת נקראה "mantis" והנוסעים עמדו במהלך הנסיעה, אך קרונות הרכבת, צבעה ושמה הוחלפו בשנת 2015, כאשר הפארק מיתג אותה בתור "רכבת חדשה", כאשר בעצם רק חוויית הנסיעה שונה.
Steel Dragon 2000 - פארק Nagashima Spa Land יפן. רכבת זו מחזיקת תואר הרכבת הארוכה בעולם כבר כעשרים שנה. 2,479 מטרים אורכה. עלות הבניית הרכבת הייתה 50 מיליון דולר, וכללה חיזוקים מפני רעידות אדמה. למרות ההשקעה בבטיחות נזרק מן המסילה אחד הקרונות בעת נסיעה ושני נוסעיו נפצעו קשה. עקב כך הושבתה הרכבת לשלוש שנים ושבה לפעילות רק לפני מספר שנים, כאשר הוחלפו הרכבות המקוריות של חברת "מורגן" (החברה שבנתה את הרכבת).
Nitro - פארק Six Flags Great Adventure, ג'קסון, ניו ג'רזי, ארצות הברית. רכבת הרים המגיעה לגובה 70 מטרים (230 רגל) ויורדת במהירות 130 קמ"ש. המסלול ארוך במיוחד וכולל עליות, ירידות, גבעות זמן אוויר וסיבובים. ברכבות אלו (hyper coaster), לרוב המסלול בנוי בסגנון הנקרא "out and back" (הרכבת מטפסת כלפי מעלה ויורדת, עולה על מספר גבעות, מסתובבת בסיבוב חד כלפי מעלה וממשיכה ישר אל התחנה בגבעות זמן אוויר ופיתולים).
Big One - פארק בלאקפול פלז'ר ביץ', בלקפול, אנגליה. רכבת שפועלת בפארק זה, נכון ל-2024, כבר 30 שנים. כבל המסילה מעלה את הנוסעים לגובה 72 מטר ומשם הם יורדים בשיפוע של 65 מעלות תוך כדי סיבוב לצד. בין הרכבות הגדולות ביותר בבריטניה - בעת פתיחתה ב-1994 היא הייתה רכבת ההרים הגבוהה בעולם.
Superman: Escape from krypton - פארק Six Flags Magic Mountain, קליפורניה. עד לשנת 2003 הייתה זו רכבת ההרים הגבוהה והמהירה בעולם. גובה השיא 125 מטר ומהירותה המקסימלית 160 קמ"ש. מונעת באמצעות מנוע ליניארי-סינכרוני בעל 2,000 כוח סוס. לפני מספר שנים שופצה ונצבעה הרכבת מחדש והיא פועלת כיום כך שהרכבת משוגרת אחורנית.
Colossus - פארק Thorpe Park, לונדון, אנגליה. זוהי הרכבת בעלת מספר הלולאות (לופים) השני הגבוה בעולם, עשירי במספר, אחרי הרכבת the smiler בפארק Alton Towers - הרכבת בעלת כמות ההיפוכים הגדולה ביותר.
Raptor - פארק סידר פויינט, אוהיו, ארצות הברית. הנוסעים תלויים מתחת למסילה (inverted coaster), כאשר הם מבצעים 6 היפוכים שונים באוויר.
מזחלות מטרהורן- פארק דיסנילנד בקליפורניה. רכבת זו היא רכבת ההרים הראשונה בעולם העשויה פלדה. לרכבת 2 מסלולים, אשר נוסעים סביב דגם מוקטן של הרי המטרהורן בגובה 45 מטרים.
blue fire" - אירופה פארק, רושט גרמניה. אחת הרכבות המהירות באירופה, הכוללת שיגור במהירות 100 קמ"ש ו-4 היפוכים אשר רבים מחשיבים אותה לרכבת הטובה ביותר בפארק.
קראקן - פארק sea world, אורלנדו, פלורידה. רכבת "ללא רצפה" (הנוסעים יושבים מעל המסילה כאשר רגליהם באוויר) המבצעת 7 היפוכים שונים.
סילבר סטאר - אירופה פארק, רושט, גרמניה. רכבת הרים מסוג hyper, המעוצבת בסגנון של מכונית מרצדס.
הר החלל (Space Mountain) - רכבת הרים מקורה הנמצאת בארבעה מפארקי השעשועים של חברת וולט דיסני.
רכבת הר הרעם הגדול (Big Thunder Mountain Railroad) - רכבת הרים הנמצאת בארבעה מפארקי השעשועים של חברת וולט דיסני.
X2 - רכבת הרים שלקרונותיה יכולת סיבוב של 360 מעלות תוך כדי נסיעה, בפארק six flags magic mountain בקליפורניה. רכבת זו היא הראשונה מסוגה בעולם. החברה שבנתה אותה, Arrow Dynamics, פשטה רגל שנה לאחר בנייתה, וקנתה אותה חברת S&S שהמשיכה את פס הייצור של רכבות אלו, ובנתה עוד 2 כאלה בעולם (אחת בסין והשנייה היא ביפן).
הענק הירוק (Incredible Hulk) - פארק Islands of adventure, אורלנדו, פלורידה. רכבת הרים המבוססת על הקומיקס הענק הירוק. הרכבת משתגרת תוך כדי עלייה איטית, ומבצעת מספר היפוכים.
פורמולה רוסה - רכבת ההרים המהירה בעולם. גובה השיא הוא 53 מטרים, מהירותה המקסימלית היא 240 קמ"ש והיא נראית כמו מכונית מרוץ. בגלל הרוחות החזקות באבו דאבי נדרש ללבוש משקפי מגן. נמצאת בפארק עולם הפרארי, בעיר אבו דאבי, שבמחוז אבו דאבי, איחוד האמירויות הערביות
דו-דודונפה (Do-Dodonpa) - רכבת ההרים בעלת התאוצה החזקה ביותר בעולם: מ-0 ל-180 קמ"ש בתוך 1.56 שניות בלבד, כאשר נוסעים חווים תאוצה בשיעור של 3.3 G. מנגנון השיגור עובד על אוויר דחוס. הרכבת נמצאת בפארק Fuji-Q Highland בפוג'יושידה, מחוז יאמאנאשי ביפן. אורך המסילה 1240 מטר וגובהה המרבי 49 מטר. משך הנסיעה הוא 55 שניות. בשנת 2021 הרכבת נסגרה למבקרים בגלל נוסעים שסבלו מפציעות כתוצאה מהנסיעה.
tower of terror [מגדל הטרור] - פארק Gold Reef City, יוהנסבורג, דרום אפריקה. רכבת הרים זו החזיקה בשיא עולמי של 6.3 כוח G. לרכבת יש נקודת נפילה של 35 מטר ועוד 15 לתוך בור באדמה - סהכ 50 מטר, בזווית נפילה של 90 מעלות. מהירות הרכבת היא 100 קמש. הרכבת בנויה בתוך מגדל ענק [ואותנטי] של מכרה זהב שהיה בסביבה. מעלית מרימה את הרכבת לראש המגדל, ומשם הרכבת צוללת בזווית של 90 מעלות כלפי מטה ולתוך הבור, נכנסת למנהרה ומתיישרת בחדות אגב ייצור 6.3 כוח G. בשנת 2007 הרכבת עברה שיפוץ על מנת להפחית את כמות הכוח G וכעת הוא עומד על כ-4 כוח G.
Hagrid’s Magical Creatures Motorbike Adventure - פארק איי ההרפתקאות, אורלנדו, פלורידה. רכבת ההרים היקרה ביותר בעולם. מחיר הקמתה עמד על 300 מיליון דולר- פי 3 מהרכבת הבאה בתור. זו הרכבת היחידה בעולם שלה 7 שיגורים. אורך המסילה 1540 מטר, מהירות מרבית 80 קמ"ש. הנושא של הרכבת הוא "הארי פוטר" - והרכבת ממוקמת בתוך טירת הרפתקאות ענקית ומלאה מוטיבים מסרטי הארי פוטר כגון דמויות [חד קרן למשל], גשרים, טירות, קסמים/כישופים, מנהרות חשוכות, עשן וכו'. עקב המורכבות הרבה של המתקן הוא נתקל בקשיים תפעוליים רבים ואף נסגר לתקופה מסוימת.
קישורים חיצוניים
*
הרים
קטגוריה:מתקני שעשועים | 2024-06-30T15:13:35 |
זיהום אוויר | ממוזער|300px|אירוע זיהום אוויר בחברת כרמל אולפינים חברת בת של בתי הזיקוק במפרץ חיפה
שמאל|ממוזער|300px|סערת אבק מעל סטרטפורד, טקסס 1935
זיהום אוויר הוא שם כולל למצב שבו לאוויר נוספים חומרים כימיים וביולוגיים, שאינם נכללים בהרכבו הטבעי, או שכמותו של מרכיב הנכלל בהרכבו הטבעי עולה יתר על המידה. המילה "זיהום" משקפת את העובדה שחומרים אלה מזיקים, במידה זו או אחרת, לחי ולצומח.
בשנת 2019, הגדיר ארגון הבריאות העולמי את זיהום האוויר, כאיום הסביבתי הגדול ביותר על בריאות הציבור.
חברת מנתחת ומפרסמת מדי שנה את רשימת הערים בהם נמצאה רמת זיהום האוויר הגבוהה בעולם. מבין 100 הערים עם זיהום האוויר הרב ביותר בסוף שנת 2020, 88 נמצאות בהודו או בסין, וכל 130 הערים הראשונות ברשימה נמצאות גם הן בין המזרח הרחוק לדרום אסיה..
בהמשך פורסמה באותו אתר מפת העולם לפי זיהום בשנת 2023. כמו כן פורסמה השוואה לשנים 2017-2023.
גורמים לזיהום אוויר
זיהום אוויר נגרם משני סוגים של מקורות: זיהום שמקורו בתופעות טבע (התפרצויות הר געש, שריפות טבעיות ועוד), וזיהום אנתרופוגני - מעשה ידי אדם, הנגרם מתיעוש, מתחבורה ועוד.
זיהום ממקורות טבעיים
פעילות געשית.
אבק ממקורות טבעיים, כדוגמה של אבק חול המגיע ממדבר הסהרה גם לישראל, בעזרת הרוח.
גזים, כגון מתאן, הנפלטים במהלך פעולת העיכול של בעלי חיים (בעיקר בקר וצאן).
עשן שמקורו בשריפות חורש ועשביה טבעיות.
שמאל|ממוזער|350px|ציור סכימתי, הסיבות וההשפעות של זיהום אוויר: (1) תוצא החממה, (2) חלקיקים, (3) התגברות הקרינה האולטרה-סגולה, (4) גשם חומצי, (5) גידול בריכוזי האוזון, (6) גידול ברמות תחמוצות החנקן.
זיהום מעשה ידי אדם (אנתרופוגני)
זיהום כתוצאה משריפת כמויות גדולות של חומרי דלק מזהמים בתחנות כוח – פחם, מזוט וגז טבעי.
זיהום ממתקני תעשייה שונים, מפעלי מתכת, מפעלי פלסטיקה, מפעלים פטרוכימיים, מפעלים לייצור חומרי הדברה ועוד. הרכב הזיהום משתנה בהתאם לתהליך בכל מפעל.
זיהום משימוש בפחם, בעצים ובדלק להסקה ביתית ולהסקת מבני ציבור (בתי חולים, בנייני משרדים וכו').
זיהום משריפת פסולת חקלאית, והיווצרות גזים ואירוסולים שמקורם בחקלאות, כתוצאה לדוגמה, מריסוס חומרי הדברה.
זיהום משריפת פסולת לרבות זבל עירוני, מוצרי פלסטיקה ומחשבים ישנים, ניילונים, כבלים ואחרים.
זיהום משימוש בדלק באמצעי תחבורה שונים באוויר, בים וביבשה.
זיהום משימוש בחומרים המייצרים אדים רעילים, כמו אדי צבע, רעלנים בעת הכנת אספלט, ועוד.
אינוורסיה
אינוורסיה היא תופעה מטאורולוגית, שמקצינה את זיהום האוויר שהאדם מייצר. זוהי תופעה אקלימית בה הטמפרטורה עולה עם הגובה, וזו מהווה קרקע פורייה להצטברות מזהמי אוויר בבסיס האינוורסיה, כלומר קרוב לקרקע. התופעה משמעותית כשהרוח חלשה, ובתקופות כמו הסתיו, והאביב, בבוקר המוקדם ובערב המאוחר.
מזהמי אוויר נפוצים
על פי הספרות, מזהמי האוויר המזיקים ביותר לבריאות, הם החלקיקים (אלו שקוטרם מגיע עד 2.5 מיקרון, PM2.5) והתרכובות האורגניות הנדיפות. באשר למזהמים אחרים, קיים דיון נרחב בספרות, כשהתובנות מהשנים האחרונות, הן שהמזהמים האחרים מהווים סימנים עבור מזהמים מזיקים יותר שאינם נמדדים (NOX הם למשל סימנים לחומרים שנפלטים מהתחבורה, אך אינם מנוטרים). מזהמי אוויר נחלקים לשני סוגים: גזים וחומר חלקיקי.
גזים
פחמימנים - תרכובות אורגניות שונות, כדוגמת בנזן, PAH's, 1,3,butadiene,
פחמן חד-חמצני CO
תחמוצות גפרית SO3, SO2
אוזון O3
תחמוצות חנקן NOx
אמוניה
בנזן
חומר הדברה
גזים נוספים
חומר חלקיקי
חלקיקים מסוג PM2.5 (שקוטרם אינו עולה על 2.5 מיקרון)
חלקיקים מסוג PM10 (שקוטרם אינו עולה על 10 מיקרון)
TSP - סה"כ החלקיקים באוויר
אבק (בדרך כלל מתואר על ידי מדד החלקיקים PM10)
תוצרי פליטות משריפת דלקים ייצור החשמל
תוצרי שרפה בלתי מושלמת כפיח ומתכות כגון עופרת, קדמיום, ארסן ומנגן
מחקר על נזקי בריאות מחשיפה לזיהום אוויר
ממוזער|450px|אירוע זיהום אוויר במפרץ חיפה
בשנות ה-70 של המאה ה-20, החלה סדרת מחקרי אורך, אשר ניסו להתחקות אחרי הנזקים הנגרמים עקב חשיפה לזיהום האוויר, כדוגמת מחקר "שש הערים" נעשה תקנון למשתנים שעשויים לבלבל, כגון עישון, גיל, מצב סוציואקונומי, ומחקר שהראה את הקשר בין חשיפה לזיהום אוויר בהריון ובין אוטיזם (דצמבר 2014).
על-פי ארגון הבריאות העולמי, נכון לשנת 2019, זיהום האוויר גורם ל-7 מיליון מקרי מוות בשנה, כ-90% מהילדים בעולם חשופים לזיהום אוויר, וכ-80% מבין תושבי הערים שמודדות זיהום אוויר, חשופים לזיהום אשר חורג מעבר לרף אשר נקבע על ידי ארגון הבריאות כמסוכן. המצב חמור במיוחד בקרב מדינות עניות אשר סובלות ממקרים קיצוניים יותר של זיהום אוויר חמור.
מחקרים רבים הוכיחו את הקשרים הבאים:
קשר בין זיהום אוויר לבין תחלואה לבבית
קשר בין זיהום אוויר וסרטן הריאה.
קשר בין זיהום האוויר וסוגי סרטן אחרים
קשר בין זיהום האוויר ותחלואת ילדים לרבות החמרת אסתמה, יותר ברונכיטיס, יותר דלקות בדרכי הנשימה העליונות (אוזניים וגרון) והתחתונות (דלקות ריאות).
עם זאת, לאורך המחקרים השונים, קבוצות החוקרים שבו והדגישו כי אפקטים אלו נצפו גם מתחת לרמות של התקנים, וכי אין באמת סף בטוח עבור זיהום האוויר.
בנוסף, המחקרים אשר קשרו בין רמות זיהום האוויר לתחלואה התבססו בעיקר על קורלציות בין כמות האשפוזים בבתי החולים לרמת ריכוז האוויר הנמדדת, עקב העובדה שרוב המזהמים לא מנוטרים באופן רציף בגלל העלות הגבוהה של המדידות, ואין את המידע על הריכוזים שלהם, לא ניתן לקשור את שכיחות האשפוזים לריכוז מזהם אשר לא נמדד, ולכן מזהמים שונים לא מוגדרים כמסוכנים בעקבות חוסר במדידות.
מחקרים מהעשור השני של המאה ה-21 מרמזים על קשר בין זיהום אוויר לדמנציה.
ביוני 2024 פורסם דו"ח מקיף אודות מצב זיהום האוויר בעולם, המופק מדי שנה על ידי הסוכנות הגנת הסביבה, המכון להשפעות הבריאות והמכון למדדי בריאות והערכה בארצות הברית (State of Global Air Report 2024) .
בדו"ח פורסם ניתוח מקיף של נתונים על איכות האוויר והשפעות הבריאות עבור מדינות ברחבי העולם נכון לשנת 2021.
ניתוח הדו"ח מגלה כי זיהום אוויר היווה 8.1 מיליון מקרי מוות ברחבי העולם בשנת 2021, והפך לגורם הסיכון השני המוביל למוות, כולל לילדים מתחת לגיל חמש.
מכלל מקרי המוות, מחלות לא מדבקות כולל מחלות לב, שבץ מוחי, סוכרת, סרטן ריאות ומחלת ריאות חסימתית כרונית (COPD) מהוות כמעט 90% מנטל המחלה מזיהום אוויר.
אחוז מקרי מוות (לפי סיבה) עקב זיהום אוויר: 43% של מקרי מוות משבץ, 20% ממקרי מוות מסוכרת, 42% של מקרי מוות ממחלות לב איסכמיות, 70% ממקרי מוות COPD, 42% של מקרי מוות מסרטן ריאות, 48% של מקרי מוות מזיהום בדרכי הנשימה התחתונה, 33% של מקרי מוות של יילודים.
בשנת 2021, יותר מ-700,000 מקרי מוות בילדים מתחת לגיל 5 נקשרו לזיהום אוויר. מה שהופך אותה לגורם הסיכון השני המוביל למוות בעולם עבור קבוצת גיל זו, לאחר תת-תזונה.
500,000 ממקרי המוות של ילדים אלה, היו קשורים לזיהום אוויר ביתי עקב בישול בפנים הבית עם דלקים מזהמים, בעיקר באפריקה ובאסיה.
חישוב זיהום אוויר
מלבד מדידה ישירה, ניתן להעריך את מידת זיהום האוויר במקום מסוים על בסיס חישוב. ניתן למדוד את קצב יצירת מזהמי האוויר במקור הפליטה ישירות באמצעות דיגום או להעריך אותו באמצעות מקדמי פליטה ואז להשתמש במודל פיזור מזהמים כדי לחשב את התפלגות המזהמים במרחק, לאחר הסעתם ממקור הפליטה בתנאים המטאורולוגיים השונים.
חישוב פיזור המזהמים על פי מודלים
בשיטה זו ממפים את מקורות הזיהום, שיכולים להיות אנתרופוגנים (מפעלים, תחבורה ועוד) ומקורות טבעיים כמו אבק מדברי. מקורות הזיהום מוסעים לפי כיווני הרוחות ומצב היציבות אשר נלקחים ממודלי מזג אוויר או מדידות. שיטה זו יוצרת למעשה, גם תחזית של זיהום האוויר. חלק מהמזהמים עוברים גם אינטראקציות כימיות שמחושבות במודלים, כמו חלק מתחמוצות החנקן ההופכות לאוזון בנוכחות קרינת שמש.
חישוב פיזור המזהמים על פי תחנות מדידה
תחנות למדידת זיהום אוויר הפזורות ברחבי המדינה, מספקות ערכי מדידה, אותם ניתן להציג במפת ערכים. כמו-כן, ניתן לעבד את המידע ולהציג באמצעות אינטרפולציה גם את הערכים בין תחנות המדידה. בשיטה זו מציגים רק את זיהום הרקע באטמוספירה, ללא התייחסות למקורות הזיהום, כי לא ממקמים תחנות מדידה בקרבת מקורות הזיהום.
גורמים המשפיעים על ריכוז המזהמים
כמות החומר המשתחרר
משך זמן הפיזור, פיזור רגעי או מתמשך
מהירות וכיוון הרוח
קצב הריאקציה עם חומרים אחרים ועם קרינת השמש
טורבולנציה
צורת תכסית השטח, הכולל הן את הטופוגרפיה והן את צורת הבניינים
גובה שכבת הגבול
גשמים
בגלל השונות הגדולה של ריכוזי המזהמים מציגים את הערכים הממוצעים שלהם, המיצוע יכול להיות מיצוע בזמן, למשל, מה הריכוז הממוצע בשעה מסוימת, או ביום מסוים והמיצוע יכול להיות במרחב, ממוצע של 1 ק"מ רבוע או של 9 ק"מ רבוע. ככל שיחידת המיצוע יותר קטנה, ניתן לקבל ערכים יותר גבוהים.
תקינה/תקנות
שמאל|ממוזער|300px|השפעותיו של גשם חומצי על הר איזרה בצ'כיהקיימות מספר מערכות תקנים למניעת זיהום אוויר: בכל תקן מוגדרת שיטת המדידה והיחידות בהן נמדדת רמת הזיהום.
רמת ריכוזי מזהמים בסביבה רגילה: כמות המזהם המקסימלית ליחידת נפח - ייחודית לכל סוג מזהם. הרמה שממנה אסור לחרוג רוב הזמן וכן, כמה מהזמן מותר לחרוג מהתקן (בדרך כלל 1%) ולאיזו רמה.
רמת ריכוזי מזהמים בסביבת עבודה: בהנחה שהמצויים בסביבה זו הם אנשים בוגרים, צעירים ובריאים. לדוגמה: תקני Threshold Limit Values) TLV).
רמות פליטה: רמת תכולת המזהם בגזי הפליטה הנמדדת במוצא הפליטה. למשל, רמות פחמימנים ופחמן החד-חמצני במפלט המכונית. בדיקה שעוברים מדי שנה במבחן השנתי של הרכב.
כמות הזיהום: גישה חדשה המבוססת על העקרונות: "המזהם - ישלם" ו"האטמוספירה אינה משאב בלתי-מוגבל". לכל מפעל יש רשות לזהם עד כמות מסוימת. אם יחרוג - ייקנס. מצד שני אם רמת הזיהום לא מגיעה לתקן, אפשר למכור את כמות הזיהום השייורית למפעל שמזהם. גישה זו מעודדת הפחתת זיהומים, ומענישה את המזהמים החמורים.
צו אישי: כאשר מפעל מהווה מפגע סביבתי, ניתן להוציא צו נגד מנהל המפעל, המחייב אותו אישית לנקוט באמצעי מניעה מתאימים, ואם המפעל יחרוג - ייענש אותו מנהל אישית.
זיהום אוויר בארצות הברית
זיהום כתוצאה משריפות 2021
ביולי 2021, נמדדו ערכי זיהום גבוהים במנהטן - 157, כאשר 100 הוא הגבול, שמעליו האוויר נחשב כמסוכן לבריאות. נכון לתקופה זו רק בכלכותה שבהודו ובלימה שבפרו איכות האוויר גרועה יותר. הזיהום שאפף את ניו יורק, נוצר משריפות גדולות במערב ארצות הברית, שיצרו כמויות עשן אדירות, אשר נעו למרחק אלפי קילומטרים ועטפו את המזרח באובך כבד. העשן גרם לשמיים מעורפלים ולצניחת איכות האוויר בערים נוספות, בפילדלפיה, בוושינגטון הבירה, בפיטסבורג ובטורונטו, ואף גרם לירח להיראות אדום.
ביוני 2023 דווח כי ניו יורק הגיעה לרמת "מסוכנות" ועקפה את דהלי בדירוג הערים בעלות הזיהום הגבוה בעולם, זאת בעקבות שריפות שפרצו בקנדה.
זיהום אוויר בישראל
לפי סקר מדדי איכות החיים של הלמ"ס לשנת 2022, כ-2,500 איש מתים מזיהום אוויר בישראל מדי שנה.
אחריות המשרד להגנת הסביבה
שמאל|ממוזער|250px|עשן מעכיר את שמי הלילה מעל למפעלי ים המלח בישראל
הרשות הממלכתית אשר פועלת בנושא בישראל היא אגף איכות האוויר שבמשרד להגנת הסביבה. המשרד להגנת הסביבה מפעיל את מערך הניטור האוויר הארצי, פורטל אינטרנטי בו ניתן ללמוד על זיהום האוויר בתחנות רבות בישראל.
בפברואר 2019, החל המשרד להגנת הסביבה לחפש טכנולוגיות חדשות לניטור האוויר, תוך התמקדות בסביבתם של מתחמים תעשייתיים. המשרד טען כי צעד זה בא על מנת לשפר את יכולת הזיהוי והניטור של פליטות עשן שחור וחומרים מזהמי אוויר ממקורות לא מוקדיים, ומתוך אי הסתפקות בטכנולוגיות, שנמצאות בשימוש בחו"ל.
זיהום אוויר בערים גדולות
זיהום האוויר בולט במיוחד בערים גדולות, עקב ריבוי כלי הרכב ומפעלי התעשייה בהן. ערים הנודעות בערפיח המכסה אותן הן לוס אנג'לס, סנטיאגו דה צ'ילה ובואנוס איירס. בישראל בולט זיהום האוויר באזור מפרץ חיפה, אך דווקא שם עיקר הזיהום נובע מהפעילות התעשייתית הענפה לרבות זיקוק נפט ויצירת חשמל. מתקני תעשייה ויצור חשמל בולטים נוספים, הם הפארק התעשייתי ברמת חובב, ליד באר שבע. מלבד אלו, קיימים גם בית הזיקוק באשדוד, שם גם מזקקים גז טבעי, וכן גם תחנות כוח כגון בחדרה, באליקים, באלון תבור, ובאשקלון. מתקן נוסף הוא מפעל נשר רמלה בשל זיהום האוויר חריג ומטרדי האבק והריח.
בדצמבר 2023 אושרה התכנית תמ"א 75 (שער המפרץ) להפיכת יעוד הקרקע של מפרץ חיפה מאזור תעשייה למגורים, ובכך למנוע הקמת מפעלים מזהמים נוספים.
ביום כיפור, כאשר מכוניות ומשאיות חדלות לנסוע, אכן יורדות כמויות הזיהום מה-NOX, שהם המזהמים המזוהים יותר עם תחבורה. במהלך יום הכיפורים לקראת צאת הצום ניכרת ירידה משמעותית בריכוזי הנוקסים, כך למשל, ביום הכיפורים תשע"ג (ספטמבר 2012) ריכוזי תחמוצות החנקן, שנמדדו בתחנת הניטור התחבורתית הצמודה לכביש בעיר התחתית בחיפה, עמדו על ערכים שבין 1 ל-4 חלקיקים לביליון (חל"ב) ובגוש דן עמדו ריכוזי החלקיקים על 1–9 חל"ב. ביום המחרת, יום עבודה רגיל במשק, הניטור הראה 203 חל"ב בעיר התחתית של חיפה ו-188 בגוש דן. תופעה דומה, אם כי בשיעורים נמוכים יותר, נצפית בהשוואת הזיהום בסוף השבוע מול הנתונים מימי החול.
חקיקה בישראל - חוק אוויר נקי 2008
במדינות העולם נהוגה חקיקה במטרה להגן מפני זיהום האוויר. בשנת 2008. נחקק בישראל, חוק אוויר נקי, שקודם על ידי מספר חברי כנסת ועמותת אדם טבע ודין.
יחד עם הצדדים הטובים בחוק, המסדירים את הרמות הסביבתיות המותרות ל-28 חומרים, קיימים גם חסרונות לחוק הישראלי: נעדרים בו חומרים רבים אחרים, שנחשבים למסרטנים וודאיים לאדם, על פי מדד הארגון הבריאות העולמי. אלה הוזכרו במסמך מקדים המכונה "דו"ח אלמוג", המוכר בשמו המלא: "דין וחשבון הוועדה לקביעת ערכי ייחוס סביבתיים למזהמים כימיים באוויר", שהווה בסיס לתקנות חוק אוויר נקי.
יש לזכור, כי תקנות הסביבה, שנקבעו לפי "תקני אלמוג", מדברות על כך שחשיפה למזהמים, כל אחד לחוד, ברמת התקן שהם קבעו תביא על כל 100,000 איש חשופים לאורך 70 שנה, מקרה סרטן אחד. במציאות, אין אנשים נחשפים למזהמים לחוד, אלא לכמה מזהמים יחד, וחשיפות אלו מצטרפות לחשיפותיהם התעסוקתיות והאישיות האחרות. בנוסף, תקני האוויר מבוססים על מחקרי עובדים, ואלו לא תמיד כללו בהם נשים. בנוסף, מחקרים רבים משני העשורים האחרונים מלמדים כי אין באמת רמות בטוחות למזהמים, כך שהתקנים הקיימים בישראל הם פשרה טובה יותר או פחות בין הרצוי למצוי, ולאו דווקא חומת מגן אמיתית בפני תחלואה. מלבד זאת, היישום של החוק לוקה בחסר. עם זאת, אושרה בישראל "התוכנית הלאומית למניעת זיהום אוויר", וזהו צעד חיובי בכיוון הלוחמה בזיהום האוויר.
ב-14 במאי 2014 פורסם דוח מבקר המדינה על מצב זיהום האוויר בישראל. מהדוח עולה כי חוק אוויר נקי מיושם באופן חלקי בלבד.
שמאל|ממוזער|250px|שמש "שוקעת" בעיר שאנגחאי. השמש לא הגיעה לקו האופק אלא לקו הערפיח
אמצעים לניטור זיהום אוויר ישראל
תחנות ניטור
250px|ממוזער|שמאל|תחנה לניטור איכות האוויר, בתחנת הרכבת תל אביב - השלום
תחנות הניטור (AQM - Air Quality Monitor) מודדות סוגים של מזהמי אוויר באופן רציף. התחנות מודדות את סוגי המזהמים העיקריים, שנקבעו ברגולציה של ארגוני איכות הסביבה המובילים בעולם, ושאומצה על ידי מדינת ישראל. אולם, יש מזהמי אוויר, שאינם מנוטרים בתחנות הניטור.
תחנות הניטור ממוקמות בתוך מבנים שגודלם 2.5x3.0x2.5 מטר. מיקום המבנים נקבע על ידי מומחים בנושאים איכות הסביבה וזיהום אוויר, ומשיקולים נוספים, כגון: פיזור אוכלוסין, מקורות זיהום, פיזור אוויר מסביב לתחנה ועוד.
דגימת האוויר נאספת דרך מערכת הדגימה, באמצעות סעפת היניקה השואבת אותה לתוכה. דוגמת האוויר מנותבת למדידה במכשירי ניטור מזהמי אוויר שונים בצינורות טפלון. מאגר הנתונים הממוחשב של ממוצעי הזיהום כל 5 דקות, נשלח למאגר נתונים של גוף מנטר הכפוף להנחיות מערך הניטור הארצי, כך שלאחר שמתבצעות כל המדידות, מתקבלת תמונה רחבה של זיהום האוויר באזור.
ישנם שלושה סוגים של תחנות ניטור זיהום אוויר: כלליות, תחבורתיות ותעשייתיות.
תחנות כלליות - ממוקמות באזורים עירוניים או בשטחים פתוחים, בגובה קרקע או על גגות מבני ציבור, בהתאם להוראות הדירקטיבה האירופאית ומטרתן למדוד את ריכוז מזהמי האוויר בסביבתן. תחנות אלו מייצגות את זיהום הרקע באוויר ואינן יכולות תמיד למדוד זיהום ממקור קרוב בגלל כיווני הרוחות המשתנות.
תחנות תחבורתיות - ממוקמות בקרבה לכבישים ראשיים ועמוסים בגובה הכביש. מטרתן למדוד את כמות הזיהום הנפלט מרכבים, ולרמת החשיפה של אנשים אליו.
תחנות תעשייתית - ממוקמות בשטח המפעל, ומיועדות לניטור ריכוזים של מזהמים ספציפיים הנפלטים ממקורות פליטה נייחים.
חיישני מדידה
בעשור השני של המאה ה-21, מאפשרת התקדמות הטכנולוגיה ייצור חיישנים קטנים, זולים ומגוונים, המסוגלים לבצע מדידות של זיהום אוויר.
יתרונות החיישנים וחסרונם:
הם קטנים יותר, ולכן ניתן להשתמש בהם במבחר אפשרויות, מצבים ומחקרים.
ניתן לכייל אותם, ובכך להתגבר על מכשול איכות המידע במידה מסוימת.
הם זולים יותר, ולכן כל אחד יכול לקנות חיישן כזה ולהשתמש בו למטרותיו (לשימושים ביתיים לדוגמה).
מכיוון שניתן לקנות כמות גדולה של חיישנים, ניתן גם להשתמש בהם בתור רשת (WDESN) של חיישנים. ובתור רשת ניתן להפיק מהם מידע רב הרבה יותר, ואפילו לכייל אותם בעזרת שיטות מתמטיות מסוימות.
חסרונם באי דיוק, ביחס לתחנות הניטור (AQM) הגדולות, היקרות, הלא מגוונות והמאוד מדויקות, ששימושן נפוץ על מנת לנטר זיהום אוויר בערים למטרות רגולציה.
אנליזה כימית
קיימת אפשרות לדגום את האוויר בשקיות מיוחדות ואותן להביא אחר כך למעבדה בה מתבצעות אנליזות כימיות של האוויר, יתרונותיה של שיטה זו היא ביכולתה למדוד סוגי מזהמים רבים והן ביכולתה למדוד ריכוזים נמוכים אולם שיטה זו היא יקרה ולכן השימוש בה הוא באופן חד פעמי ולא רציף.
ארגונים הפועלים לצמצום זיהום האוויר בישראל
ארגונים ציבוריים שונים פועלים לצמצום זיהום האוויר. בין הארגונים הישראליים המובילים שפועלים בנושא נמנים: "הקואליציה לבריאות הציבור", "מגמה ירוקה", "אדם טבע ודין" ואחרים. פעיל בולט במיוחד בתחום זיהום האוויר בישראל, היה ד"ר ג'אמס קריקון, שניהל מאבק עיקש למען תושבי מפרץ חיפה והקריות.ממוזער|מבחנה לדגימת חנקן דו-חמצני בלונדון
צעדים להגברת המודעות ולצמצום זיהום האוויר בישראל
הגידול בזיהום האוויר בחברה המודרנית המתועשת, הביא להגברת המודעות לבעיה זו, ולנקיטת צעדים לצמצומה. בישראל צעדים אלו כללו:
חקיקת חוק אוויר נקי, התשס"ח-2008.
העלאת המודעות הציבורית: למשל, הצגת מפות במקומות ציבוריים בהן מוצגות בזמן אמת רמות זיהום האוויר באזורים שונים.
שיתופי פעולה של המשרד להגנת הסביבה, באמצעות "חוק אוויר נקי" עם חברות פרטיות כדוגמת בריזומיטר (Breezometer) שפיתחה אלגוריתם מתקדם כדי להציג לאזרחים זיהום אוויר ברמת הרחוב ובזמן אמת באפליקציה סלולרית נוחה
קידום מדיניות בריאות סביבה מניעתית. עמותת "הקואליציה לבריאות הציבור", עסקה רבות בכתיבת דו"חות רלוונטיים לזיהום אוויר בישראל בכלל ובמפרץ חיפה בפרט. מטרת הדו"חות האלו הייתה לקדם מדיניות של מניעת תחלואה על רקע סביבתי, לטובת בריאות ילדים ונשים.
תסקירי השפעה על הסביבה: לפני הקמה או הרחבה של גורם היכול לגרום לזיהום אוויר (מפעל, תחנת כוח, כביש וכדומה), יגיש היזם לגופים הרלוונטיים (הוועדה המחוזית/המקומית לבניין ערים, המשרד להגנת הסביבה, ועוד.), תסקיר, בו ימנה את האלמנטים בהם יכול להשפיע המיזם שלו על הסביבה, כולל זיהום אוויר, ועל הדרכים שבהן ינקוט לצמצם את הפגיעות הצפויות. את התסקיר יערוך מומחה לעניין, מוסמך מטעם המשרד להגנת הסביבה.
תסקירי השפעה על הבריאות - במדינות אחרות נהוגים תסקירי השפעה על הבריאות המלווים כל פרויקט בעל פוטנציאל להשפיע על בריאות הציבור. בישראל, תסקירים אלו עדיין אינם מחויבים, וקיימת יוזמת חקיקה של חבר הכנסת דב חנין למען הכנסת תסקירים מסוג זה לתוכניות עתידיות בישראל.
הרחבת "הריאות הירוקות": הרחבת השטחים המיוערים בתוך הערים ומחוצה להן. העצים סופגים פחמן דו-חמצני ופולטים חמצן, וכך מקטינים את זיהום האוויר.
עידוד שימוש בתחבורה ציבורית באוטובוסים וברכבות, כדי להקטין את השימוש ברכב הפרטי, ועידוד השימוש ברכב חשמלי מונע מצבר. 60% מכלל הזיהום בישראל נגרם כתוצאה ממכוניות.
הגבלת כניסה למרכזי ערים במכוניות פרטיות, כפי שנעשה בלונדון ובסינגפור.
הגבלת כניסה לערים או אזורים ברכבים מזהמים, על ידי הכרזה על אזור מופחת פליטות.
איסור ייצור תוספים לדלק (להעלאת האוקטן) על בסיס עופרת.
איסור השימוש בגזים מזיקים כפריאון במזגנים ומקררים.
התקנת ממירים קטליטיים בכלי-רכב חדשים ובדיקת תקינותם בפרקי זמן קבועים.
מעבר לשימוש בדלק מזהם פחות, למשל הסבה של תחנות כוח הפועלות על מזוט או פחם להפעלתן בגז טבעי (מזהם, אך פחות).
עידוד חימום בתים פרטיים ומבני ציבור על ידי שימוש באנרגיה חשמלית (מזגנים) ולא על ידי שריפת דלק.
איסור שימוש בפחם לצורכי הסקה ביתית: ראו – חוק אוויר נקי, הממלכה המאוחדת 1956, שחוקק בעקבות אירוע הערפיח הגדול.
עידוד השימוש בכלי רכב המשתמשים במקורות אנרגיה חלופיים - רכבות חשמליות, אוטובוסים הפועלים על גז, רכב חשמלי וכיוצא בזה.
הגברת השימוש במקורות "אנרגיה ירוקה" (שמש, רוח, מים).
שימוש באמצעים טכנולוגיים שונים כגון: התקנת משקעים אלקטרוסטטיים או קולטנים בארובות תחנות כוח ומפעלי תעשייה ללכידת מזהמים והגבהת ארובות לפיזור ומיהול טוב יותר של המזהמים באוויר נקי, כך שריכוזם יורד מתחת לרמה התקנית. בנוסף, יישום של שיטת LDAR לגילוי דליפות בצנרת של מפעלים, ולתיקונן.
הרכבת ציקלונים במפעלי תעשייה ללכידת חלקיקים.
איסור הקמת מזבלות קטנות ומקומיות וחיסול הישנות, כי בנוסף לפגיעה באיכות האוויר, המזבלות מזהמות גם את מי התהום.
אכיפת תקני זיהום אוויר: למשל, הפעלת ניידת משטרתית, שבודקת כלי רכב ומורידה מהכביש כאלה שמזהמים מעל לתקן.
הקמת אזורי תעשייה מבודדים. הקוץ שבאליה - אזורי תעשייה מושכים אליהם דיירים חדשים. ראו אזור התעשייה רמת חובב ליד באר שבע, שהיה אמור להיות מבודד ונספחו אליו דיירים בסמיכות.
הקטנת הצריכה, על ידי שימוש חוזר במוצרים, וכך מתאפשר צמצום הייצור המזהם במפעלים.
מערך התרעה המודיע מתי רמות הזיהום עלולות לחרוג מהתקן, ומזהיר אוכלוסיות בסיכון מלצאת מהבית ולהימנע מפעילות גופנית מאומצת.
נתוני זיהום אוויר בישראל
לפי נתונים שנמצאו באתר "הארץ": בין 2012–2013 נמצא שהעיר המזוהמת ביותר בישראל היא פתח תקווה (57 מיקרוגרם למטר מעוקב), אחריה באר שבע (46 מיקרוגרם למטר מעוקב), ירושלים (45 מיקרוגרם למטר מעוקב), קריית מלאכי (44 מיקרוגרם למטר מעוקב) וחיפה (35 מיקרוגרם למטר מעוקב).
על כך הובאה ביקורת ציבורית נוקבת, למשל בהרצאה שעסקה גם בכך, בכנס האקולוגיה השנתי וישיבות ועדות הכנסת, ושם נטען כי זיהום האוויר במפרץ חיפה אינו נמדד כראוי וקיימים כשלים חמורים במערכות הניטור, דבר המביא להטיית פחת במדידת הניטור באזור מפרץ חיפה. בנוסף, חומרים רבים אינם מנוטרים באופן שגרתי שם. בימים אלו שוקד מבקר המדינה על דו"ח שיעסוק בכשלי הניטור והפיקוח על המפעלים המזהמים, בין היתר גם במפרץ חיפה.
בדו"חות מיפל"ס של המשרד להגנת הסביבה הוגדרה חיפה כעיר המזוהמת ביותר בפליטות של תרכובות אורגניות נדיפות, משפחת מזהמים אשר קשורה בתעשיית הנפט.
בכל הנוגע לזיהום האוויר מכלי השיט המגיעים לחופה של מדינת ישראל, על אף שאישרה המדינה את הנספחים 1–5 לאמנת מרפול, ואף את הנספח השישי לאמנה שעיקרו מניעת זיהום האוויר מכלי השיט, טרם נסתיימו הליכי החקיקה הנדרשים חרף העובדה שחלפו שנים רבות מאז שהנספח השישי נכנס לתוקף (2005), ומשכך הם אינם מיושמים בפועל בהיעדר חקיקה מתאימה.
על פי פרסום של המשרד להגנת הסביבה, זיהום האוויר גורם לכ-2,500 מקרי מוות מוקדם בשנה.
גופים ומרכזים אקדמיים בישראל העוסקים בחקר זיהום האוויר
הקואליציה לבריאות הציבור, הגוף המרכזי בישראל, שתרגם וריכז מידע מספרות נרחבת בנושא, הקיימת במדינות המערב
הקרן לבריאות וסביבה, העוסקת במתן תקציבי מחקר למטרות מחקרי בריאות סביבה בישראל, ובמימון חוקרים הרוצים להתמחות בנושאי זיהום הסביבה והאוויר.
בית הספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת תל אביב
הפקולטה להנדסה סביבתית, הטכניון
בית הספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת חיפה
בית הספר ללימודי הסביבה ע"ש "פורטר", אוניברסיטת תל אביב
תקינה ישראלית: דיגום אוויר
ת"י 1971: פליטה ממקור נייח: קביעת הריכוז וספיקת המסה של חומר חלקיקי במובלי גז - שיטה גרווימטרית ידנית.
ת"י 2208: איכות אוויר: היבטים כלליים - יחידות מדידה.
ת"י 2209: אוויר במקומות עבודה: קביעת ריכוז חלקיקי עופרת ותרכובות עופרת - שיטה ספקטרומטרית של בליעה אטומית בלהבה.
ת"י 2272: פליטה ממקור נייח - דגימה לקביעה אוטומטית של ריכוזי גז.
ת"י 2276: נוהל תקני לבדיקת מיקרואורגניזמים באוויר במתקנים עירוניים לעיבוד פסולת מוצקה.
ת"י 5097-7-5: פליטה ממקורות נייחים: קביעת פליטות תחמוצות חנקן ממקורות נייחים (נוהל בדיקה במכשיר).
ת"י 10–5097: פליטה ממקורות נייחים: קביעת פליטות פחמן חד-חמצני בפליטות ממקורות נייחים (נוהל בדיקה במכשיר).
חוק אוויר נקי, התשס"ח - 2008
תקנות אוויר נקי (ערכי איכות אוויר) (הוראת שעה), התשע"א-2011
תקנות אוויר נקי (ערכי איכות אוויר) (הוראת שעה) (עדכון), התשע"ג-2013, ערכי הסביבה שנכנסו לתוקף בראשית שנת 2015.
ראו גם
מטאורולוגיה - מונחים
אינוורסיית קרקע
אינוורסיה (מטאורולוגיה)
מיסים פגוביאניים
דיזלגייט
דרגת זיהום אוויר מרכב מנועי
אזור מופחת פליטות
אזרחים למען אוויר נקי
לקריאה נוספת
פרופ' נחום רקובר, איכות הסביבה - היבטים רעיוניים ומשפטיים במקורות היהודיים, "זיהום אוויר", 65. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, 1993
קישורים חיצוניים
איכות אוויר, באתר המשרד להגנת הסביבה
תחזית איכות אוויר, באתר המשרד להגנת הסביבה
זיהום אוויר וגזי חממה, באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
כתבות על איכות אוויר, באתר כאן 11
כתבות על זיהום אוויר, באתר גלובס
אלון טל, זיהום אוויר מכלי רכב - נייר עמדה, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2002
הערות שוליים
*
אוויר
קטגוריה:שמירת הסביבה
קטגוריה:סביבה | 2024-08-11T22:17:53 |
תכנון סביבתי | ממוזער|250px|מבנה דייגים מתוכנן סביבתית בלאוס.
תכנון סביבתי מכיל ראייה אינטגרטיבית ורב תחומית של נושאי איכות הסביבה השונים. נושאים אלה באים לידי ביטוי הן במערכת תכנון שימושי הקרקע ברמות השונות, והן בהטמעת תפיסות סביבתיות במדיניות הארצית והמקומית. הכללת שיקולים סביבתיים בשלבים הראשונים של התכנון, עשויה למנוע ו/או לצמצם יצירת קונפליקטים סביבתיים, ולחסוך משאבים וזמן יקר בהליכי התכנון ואישור תוכניות.
שילוב שיקולים סביבתיים בשלבים המוקדמים של תכנון תעסוקה, נופש, מגורים ועוד, מאפשר בחירת חלופות טובות עבור היזמים והציבור. ראייה אינטגרטיבית הרגישה לזיקות ההדדיות שבין הצרכים המתגברים, ולהשפעות החברתיות, הכלכליות והסביבתיות של פיתוח מואץ, היא האתגר העומד בפני התכנון הסביבתי.
עקרונות סביבתיים
שימוש יעיל ומופחת בקרקע ובתנאי הסביבה, תוך עידוד חיסכון ומניעת פגיעה בלתי הפיכה במשאבי טבע. לשם כך ייעשה שימוש באמצעים תכנוניים, טכנולוגיים וכלכליים.
מניעת השפעות ותוצאות שפגיעתן בסביבה בלתי הפיכה ואינה ניתנת לתיקון.
מניעה או מזעור מפגעים, נזקים וסיכונים לסביבה.
מתן מענה תכנוני לצורכי הבנייה והפיתוח, תוך הכוונת עיקר הפיתוח למרקמים העירוניים וצמצום תופעת הפרוור
צמצום הפגיעה בשטח הפתוח ושמירת עתודות קרקע לדורות הבאים, תוך שמירה על ערכי טבע, נוף ומורשת ועל האופי הכפרי של ההתיישבות החקלאית.
הבחנה בין אזורים מוטי פיתוח לבין אזורים מוטי שימור, והדגשת הרצף של השטחים הפתוחים.
שיפור המרחב העירוני תוך התחדשותו, יחד עם שימור מכלולים ערכיים.
הדגשת העיר כמוקד למגורים ומסחר תוך בנייה בצפיפויות גבוהות יחסית ופיתוח מערכות תשתית, בדגש על תחבורה ציבורית, המתואמות עם קצב הפיתוח העירוני.
הימנעות מפתרונות תכנוניים וטכנולוגיים לבעיות סביבתיות על ידי מניעתן, הסרתן או מזעור המפגע במקור, לעומת פיזור המפגע במרחב או הטלת הגבלות על שימושי קרקע בסביבתו.
שמירת עקרון חובת הזהירות המקדימה בטיפול בבעיות סביבתיות.
ראו גם
תכנון מערכתי
מיחזור משביח לבגדים
שימוש משני
גינוע
קישורים חיצוניים
צילום סביבתי - אדוארד ברטינסקי אודות נופים יצירי אדם.
קטגוריה:גאוגרפיה
קטגוריה:שמירת הסביבה
קטגוריה:התיישבות בת קיימא | 2023-05-19T15:17:35 |
המועצה הארצית לתכנון ולבנייה | המועצה הארצית לתכנון ולבנייה היא, על פי חוק התכנון והבנייה, המוסד התכנוני העליון במדינת ישראל לתכנון ובנייה, ונכפות עליה רק החלטות ממשלת ישראל. במסגרת הסדרתם של תכנון ובנייה בישראל במסגרת החוק לתכנון ולבנייה, הוסדר מודל תכנוני היררכי הבנוי ממועצות לתכנון ובנייה. מתחת למועצה הארצית בהיררכיה, קיימות הוועדות המחוזיות ולמטה קיימות הוועדות המקומיות או האזוריות. המועצה הארצית לתכנון ולבנייה היא חלק ממנהל התכנון וככזה היא יושבת תחת משרד הפנים. בראש המועצה יושב נציג שר הפנים.
מבנה המועצה הארצית לתכנון ולבנייה
המועצה מורכבת מ-32 חברים: 11 חברי ממשלה או נציגיהם, נציג רשות הטבע והגנים, חמישה נציגי ראשי ערים, שלושה נציגי מועצות מקומיות, שני נציגי מועצות אזוריות, נציג המהנדסים והאדריכלים, נציגת ארגוני הנשים, נציג המוסדות האקדמיים באופן מסורתי מטעם הטכניון, נציג המוסדות המיישבים, סוציולוג, נציג ארגון הגג של הארגונים הסביבתיים, נציג הדור הצעיר. כאשר בראש המועצה הארצית עומד נציג שר הפנים בהוראת שעה לחמש שנים. המועצה הארצית לתכנון ולבנייה רשאית למנות לעצמה מבין חבריה ועדות משנה לתכנון ולבנייה, ועדות קבועות או ועדות לנושאים מסוימים, וההחלטות של ועדות המשנה הם בעלות תוקף כמו של המועצה הארצית.
תפקידי המועצה הארצית לתכנון ולבנייה
תפקידי המועצה הארצית לתכנון ולבנייה הם:
ייעוץ לממשלה בכל הנוגע לביצוע חוק התכנון והבנייה.
מתן אישור לתוכניות מתאר מחוזיות, בכפוף להחלטת המועצה ולמדיניות התכנון.
השתתפות בהכנת ובבדיקת החקיקה הדרושה להפעלת החוק.
מתן ההוראות הדרושות לעריכת תוכניות המתאר הארציות, הערכת אותן תוכניות וקבלת החלטות על הגשתן לאישור הממשלה.
תכנון תוכניות מתאר ארציות כאשר תוכניות אלו יכללו תכנון לשטח המדינה כולה והנחיות לוועדות המחוזיות בנושא ייעודי הקרקע ושימושה, ושמירה על ייעוד של קרקעות חקלאיות, אזורי תעשייה ושטחי הפקת מחצבים, תחנות כוח, נמלים ושדות תעופה, דרכים ואזורי בנייה למגורים.
מתן הוראות בדבר שמירה על עתיקות, מקומות קדושים, ערכי טבע ונוף ושטחים פתוחים.
דיון בעררים על החלטות הוועדות המחוזיות.
ראו גם
היחידה הארצית לפיקוח על הבנייה
תכנון עירוני
ועדה לתשתיות לאומיות
ועדות התכנון והבנייה
קישורים חיצוניים
תקנות התכנון והבניה- Architecture.org.il
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: ארגונים ממשלתיים
קטגוריה:ישראל: תכנון ובנייה
קטגוריה:משרד הפנים | 2024-07-18T14:45:14 |
הוועדה לתשתיות לאומיות | הוועדה לתשתיות לאומיות (נקראת בקיצור "הות"ל") היא ועדה שהוקמה בשנת 2002 במסגרת הסדרת התכנון והבנייה בישראל, בהתאם לתיקון מספר 60 לחוק התכנון והבנייה. שמה המלא של הוועדה הוא "הוועדה הארצית לתכנון ולבנייה של תשתיות לאומיות".
מטרת הוועדה
הוועדה הוקמה על מנת לזרז הליכי תכנון של תשתיות המוגדרות "תשתיות לאומיות". סעיף 1 לחוק התכנון והבנייה מונה את סוגי התשתיות שניתן להכריז עליהן כתשתיות לאומיות. הכרזה על תשתית כתשתית לאומית דורשת הצהרה של ראש הממשלה, שר האוצר ושר הפנים. לוועדה מוקנות סמכויות המועצה הארצית בענייני תכנון ובניה של תשתיות לאומיות, עריכת תוכנית מתאר ארצית עם הוראות של תוכנית מפורטת ומתן היתר בניה. המשמעות היא כי לוועדה סמכות על כל מוסדות התכנון ועל ההיררכיה שלהם.
תשתית לאומית מוגדרת בחוק הישראלי כמתקני תשתית, נמל תעופה, נמל, מעגן, מתקן להתפלת מים, מתקני מים וביוב לרבות מאגרים, אתרי סילוק וטיפול בפסולת, מתקני תקשורת, תחנת כוח, מתקן אחסון גז ודלק, דרך (כביש, מסילה), מתקני גז ומיתקני גט"ן כהגדרתם בסעיף 2 לחוק משק הגז הטבעי, התשס"ב-2002, אתרי כרייה וחציבה, והכל אם ראש הממשלה, שר האוצר ושר הפנים הכריזו, על כל אחד מהם, כי הוא בעל חשיבות לאומית.
תוכנית תשתית לאומית
הליכי התכנון של תשתיות לאומיות מיושמות באמצעות תוכנית תשתית לאומית (תת"ל) שעוברת את כל הליכי האישור בות"ל בלבד (עד אישור הממשלה), כמו כן:
לוועדה מואצלות כל סמכויות המועצה הארצית, והיא יכולה לשנות תוכניות מתאר ארציות.
תוכנית לתשתית לאומית אינה טעונה אישור הוועדה לשמירת קרקע חקלאית ושטחים פתוחים.
תת"ל דומה לתוכנית מתאר ארצית ברמה מפורטת, ומכוחה ניתן להוציא היתר בנייה (הליך הנעשה גם הוא על ידי הות"ל, בשונה מהיתר בנייה ממהנדס וועדה מקומית או אישור מתכנן מחוז בהליך ה"רגיל").
משך הזמן להשגות הציבור והערות הוועדות המחוזיות קוצר למחצית (30 יום במקום 60).
מעמדה של התת"ל שווה ואף גובר על מעמדה של כל תמ"א אחרת.
הרכב הוועדה
הרכב הוועדה נקבע על פי סעיף 6א לחוק התכנון והבנייה. הוועדה מונה 15 חברים:
עשרה נציגי שרים מהמשרדים הבאים: משרד הפנים - יו"ר הוועדה, משרד רה"מ, משרד המשפטים, משרד האנרגיה (כאשר מדובר בתוכנית לתשתית תיירות, יבוא במקומו נציג משרד התיירות), המשרד להגנת הסביבה, משרד התחבורה, משרד הבינוי והשיכון, משרד האוצר, משרד החקלאות ומשרד הביטחון
נציג השלטון המקומי - ממונה על ידי שר הפנים
נציג ציבור - ממונה על ידי הממשלה
נציג ארגון הגג של הארגונים הירוקים - ממונה על ידי שר הפנים, מתוך רשימה שמגיש לו הארגון
נציג רשות מקרקעי ישראל
מתכנן הוועדה - בעל הכשרה מקצועית בענייני תכנון ובנייה, ממונה על ידי שר הפנים
תוכניות באחריות הוועדה
רשימת תוכניות באחריות הוועדה מספר שם סיווג סיווג משנה סטטוס תאריך תתל/ 1 כביש הטבעת המערבי בירושלים תחבורה כבישים לא מקודמת 12/02/2007 תתל/ 2 כביש 16 בירושלים תחבורה כבישים פרסום לאישור 11/02/2014 תתל/ 3 כביש 461 בין מחלף כח למחלף הטייסים תחבורה כבישים פרסום לאישור 07/09/2004 תתל/ 4 כביש 9 תחבורה כבישים פרסום לאישור 10/07/2005 תתל/ 5 כביש 90 - עוקף קריית שמונה תחבורה כבישים לא מקודמת 21/12/2003 תתל/ 6 הרחבת נמל התעופה חיפה תחבורה שדות תעופה לא מקודמת 22/09/2003 תתל/ 7 תוספת שתי יח"ד ייצור פחמיות בתחנת הכוח רוטנברג באשקלון אנרגיה אנרגיה פחם לא מקודמת 10/08/2009 תתל/ 8 מחלף עד הלום תחבורה מחלף פרסום לאישור 18/05/2005 תתל/ 9 מסילת לוד - באר שבע, במקטע לוד - נען תחבורה מסילות פרסום לאישור 29/12/2004 תתל/ 9/ א מסילת לוד - באר שבע, במקטע נען - באר שבע תחבורה מסילות פרסום לאישור 29/12/2004 תתל/ 10 כביש 7 תחבורה כבישים פרסום לאישור 18/05/2005 תתל/ 11 תחנת הכוח דוראד - תחנת כוח במחזור משולב באשקלון אנרגיה אנרגיה גז פרסום לאישור 01/08/2004 תתל/ 11/ א הרחבת תחנת כוח דוראד אנרגיה אנרגיה גז לא מקודמת תתל/ 11/ ב הרחבת תחנת כוח דוראד אנרגיה אנרגיה גז פרסום לאישור 18/06/2023 תתל/ 12 מסילת עכו - כרמיאל תחבורה מסילות פרסום לאישור 18/12/2006 תתל/ 12/ א מסילת עכו - כרמיאל, גשר דוד רמז תחבורה מסילות פרסום לאישור 29/01/2009 תתל/ 12/ ב מסילת עכו - כרמיאל באזור גבעת אחיהוד תחבורה מסילות פרסום לאישור 17/10/2012 תתל/ 12/ ג מסילת עכו - כרמיאל, תחנת רכבת כרמיאל והפרדה מפלסית בזק תחבורה מסילות פרסום לאישור 07/11/2013 תתל/ 13 מסילת העמק מחיפה עד בית שאן תחבורה מסילות פרסום לאישור 05/10/2006 תתל/ 13/ א מסילת העמק מבית שאן עד גשר שייח חוסיין תחבורה מסילות לא מקודמת 19/12/2013 תתל/ 13/ א/ 1 מסילת העמק בנהר הירדן תחבורה מסילות פרסום לאישור 18/09/2022 תתל/ 13/ ב מסילת העמק מפגשי כביש - מסילה: עפולה, מרחביה תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 06/04/2011 תתל/ 13/ ג מחלף יגור תחבורה מסילות פרסום לאישור 12/08/2010 תתל/ 13/ ד מסילת העמק בקטע נחל עדשים - עפולה תחבורה מסילות פרסום לאישור 17/10/2012 תתל/ 13/ ה הסדרת דרך גישה לכלא קישון ולמחנה ג'למה תחבורה מסילות פרסום לאישור 26/05/2014 תתל/ 14 מסילת אשקלון - באר שבע בקטע אופקים - באר שבע תחבורה מסילות פרסום לאישור 07/02/2006 תתל/ 14/ 1 מסילת אשקלון - באר שבע בקטע אופקים - באר שבע, עדכון תחבורה מסילות פרסום לאישור 10/03/2010 תתל/ 14/ א מסילת אשקלון - באר שבע בקטע אשקלון - יד מרדכי תחבורה מסילות פרסום לאישור 27/12/2005 תתל/ 14/ ב מסילת אשקלון - באר שבע בקטע יד מרדכי - אופקים תחבורה מסילות פרסום לאישור 18/12/2006 תתל/ 15 כביש 531 ומסילת השרון תחבורה כבישים פרסום לאישור 13/12/2007 תתל/ 15/ א טיפול בעודפי עפר מבניית כביש 531 ומסילת השרון תחבורה עפר פרסום לאישור 26/05/2013 תתל/ 16 שדרוג והרחבת כביש 1 בין מחלף שער הגיא וירושלים תחבורה כבישים פרסום לאישור 19/05/2011 תתל/ 16/ א מחלף הראל - התאמה סטאטורית למצב הקיים תחבורה כבישים בהכנה תתל/ 17 כביש 85 תחבורה כבישים לא מקודמת 19/12/2013 תתל/ 17/ א כביש 85 תחבורה כבישים פרסום לאישור 05/08/2015 תתל/ 18 חשמול מערך המסילות הארצי תחבורה חישמול פרסום לאישור 15/12/2014 תתל/ 18/ א חשמול מקטע המסילה קשת לוד תחבורה חישמול פרסום לאישור 18/07/2017 תתל/ 18/ ב חשמול המסילה המזרחית תחבורה חישמול פרסום לאישור 10/04/2022 תתל/ 18/ ג חשמול מסילת אשקלון-גורל תחבורה חישמול פרסום לאישור 30/05/2023 תתל/ 19 כביש 4 בין מחלף גן רווה ומחלף מורשה תחבורה כבישים לא מקודמת 10/06/2018 תתל/ 20 תחנת כוח בקוגנרציה במפעלי נייר חדרה אנרגיה אנרגיה גז פרסום לאישור 26/04/2007 תתל/ 20/ א כביש גישה קבוע ושטח התארגנות זמני לתחנת הכוח OPC חדרה תחבורה כבישים פרסום לאישור 13/12/2016 תתל/ 20/ ב תחנת כוח OPC חדרה אנרגיה אנרגיה גז בתהליך אישור 27/12/2021 תתל/ 21 מסילת באר שבע - אילת תחבורה מסילות לא מקודמת 01/12/2010 תתל/ 21/ א מסילה לאילת בקטע: באר שבע -דימונה תחבורה מסילות לא מקודמת 01/12/2010 תתל/ 22 המסילה המזרחית תחבורה מסילות פרסום לאישור 11/12/2012 תתל/ 22/ א מסילה מזרחית בקטע הפרדה מפלסית עם דרך מס' 461 תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 14/05/2012 תתל/ 22/ ב מחלף אל-על תחבורה כבישים פרסום לאישור 13/05/2018 תתל/ 22/ ג השלמות סטטוטוריות לתת"ל 22 תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 10/05/2016 תתל/ 22/ ד השלמות סטטוטוריות לתת"ל 22 תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 18/10/2021 תתל/ 23 תחנת כוח בקוגנרציה באזור התעשייה באשדוד ותוואי להולכת גז טבעי אנרגיה אנרגיה גז פרסום לאישור 02/05/2007 תתל/ 24 מערכת מים חמישית לירושלים מים וים קו מים פרסום לאישור 29/01/2009 תתל/ 24/ א קו מים חמישי לירושלים, מקטע מזרחי מים וים קו מים פרסום לאישור 07/11/2013 תתל/ 25/ 10 הפרדה מפלסית עתלית צפון תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 24/07/2008 תתל/ 25/ 10/ א הפרדה 10, הפ"מ - עתלית צפון תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 12/02/2020 תתל/ 25/ 11 הפ"מ עתלית מרכז תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 24/07/2008 תתל/ 25/ 12 הפ"מ נווה ים תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 05/11/2007 תתל/ 25/ 13 הפ"מ הבונים תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 05/11/2007 תתל/ 25/ 14 הפ"מ דור נחשולים תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 05/11/2007 תתל/ 25/ 15 הפ"מ מעיין צבי תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 23/01/2008 תתל/ 25/ 16 הפ"מ מעגן מיכאל תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 23/01/2008 תתל/ 25/ 20 הפ"מ חדרה (ירידה מכביש 65) תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 02/05/2007 תתל/ 25/ 43 הפ"מ קריית חיים (רח' שנקר, חיפה) תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 23/01/2008 תתל/ 25/ 5 הפ"מ א.ל. זיסו, אל-עתיקה תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 02/05/2007 תתל/ 25/ 55/ א הפ"מ בוסתן הגליל תחבורה הפרדות כביש מסילה לא מקודמת 29/06/2006 תתל/ 25/ 59/ א הפ"מ עין-שרה נהריה (שד' זלמן שזר) תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 10/03/2008 תתל/ 26 הפרדות מפלסיות (בין מסילות ברזל וכבישים) באזור המרכז תחבורה הפרדות כביש מסילה תתל/ 26/ 117 הפ"מ מזור תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 02/05/2007 תתל/ 26/ 119 הפ"מ גבעת כח תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 02/05/2007 תתל/ 26/ 121 הפ"מ בני עטרות תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 23/01/2008 תתל/ 26/ 124 הפ"מ נתב"ג תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 05/11/2007 תתל/ 26/ 134 הפ"מ באר יעקב תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 02/05/2007 תתל/ 26/ 134/ 1 הפ"מ באר יעקב, רחוב האיילה תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 10/03/2008 תתל/ 26/ 137 הפ"מ נצר סירני תחבורה הפרדות כביש מסילה לא מקודמת 23/03/2008 תתל/ 26/ 145 הפ"מ בית גמליאל תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 16/08/2007 תתל/ 26/ 147 הפ"מ מזרחית ליבנה תחבורה הפרדות כביש מסילה לא מקודמת 07/01/2008 תתל/ 26/ 183 הפ"מ פ"ת תחנת מעבר תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 16/08/2007 תתל/ 26/ 186/ א הפ"מ אפק תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 16/08/2007 תתל/ 26/ 200 הפ"מ בין יבנה לנמל אשדוד תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 24/07/2008 תתל/ 26/ 202 הפ"מ כפר חב"ד תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 16/08/2007 תתל/ 26/ 23 הפ"מ כפר ויתקין תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 02/05/2007 תתל/ 26/ 24 הפ"מ אביחיל תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 16/08/2007 תתל/ 26/ 24/ 1 הפ"מ 24 אביחיל חיבור לדרך קיימת תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 22/05/2019 תתל/ 26/ 28/ א הפ"מ בית יהושוע (גשר זמני) תחבורה הפרדות כביש מסילה לא מקודמת 26/03/2007 תתל/ 26/ 28א הפ"מ בית יהושוע תחבורה הפרדות כביש מסילה לא מקודמת 29/06/2006 תתל/ 26/ 30 הפ"מ חוות רונית תחבורה הפרדות כביש מסילה לא מקודמת 30/10/2006 תתל/ 26/ 30/ א הפ"מ חוות רונית (כגשר זמני) תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 16/08/2007 תתל/ 26/ 30/ א/ 1 הפ"מ חוף השרון תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 24/05/2016 תתל/ 26/ 34 הפ"מ כפר שמריהו תחבורה הפרדות כביש מסילה לא מקודמת 21/09/2007 תתל/ 27 הפרדות מפלסיות (בין מסילות ברזל וכבישים) באזור ירושלים והשפלה תחבורה הפרדות כביש מסילה תתל/ 27/ 220 הפ"מ טל שחר (בין אוריה לזכריה) תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 16/08/2007 תתל/ 27/ 223/ 224 הפ"מ צרעה- בית שמש תחבורה הפרדות כביש מסילה לא מקודמת 27/04/2015 תתל/ 27/ 224 הפ"מ בית שמש תחבורה הפרדות כביש מסילה לא מקודמת 04/02/2007 תתל/ 27/ 225 הפ"מ מחצבת הר טוב תחבורה הפרדות כביש מסילה לא מקודמת 15/10/2007 תתל/ 27/ 227/ א הפ"מ מלחה ת. רכבת תחבורה הפרדות כביש מסילה לא מקודמת 21/01/2008 תתל/ 28 הפרדות מפלסיות (בין מסילות ברזל וכבישים) באזור הדרום תחבורה הפרדות כביש מסילה תתל/ 28/ 152 הפ"מ אשדוד מזרח תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 23/01/2008 תתל/ 28/ 152/ א הפ"מ אשדוד מזרח (זמני) תחבורה הפרדות כביש מסילה לא מקודמת 29/06/2006 תתל/ 28/ 156/ א הפ"מ ניצנים תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 06/04/2011 תתל/ 28/ 158 הפ"מ פרי-אור תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 23/01/2008 תתל/ 28/ 158/ א כביש גישה למפעל פרי-אור תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 18/09/2022 תתל/ 28/ 201 הפ"מ נמל אשדוד תחבורה הפרדות כביש מסילה לא מקודמת 09/11/2006 תתל/ 28/ 266 הפ"מ ממערב לנבטים תחבורה הפרדות כביש מסילה לא מקודמת 20/11/2006 תתל/ 28/ 268 הפ"מ נבטים תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 05/11/2007 תתל/ 28/ 273 הפ"מ דרך עפר תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 23/01/2008 תתל/ 28/ 277 הפ"מ מזרח לדימונה תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 16/08/2007 תתל/ 28/ 278 הפ"מ אורון-צין כביש 206 תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 16/08/2007 תתל/ 28/ 279 הפ"מ מעלה עקרבים תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 05/11/2007 תתל/ 28/ 285 הפ"מ- מבקיעים תחבורה הפרדות כביש מסילה לא מקודמת 29/06/2006 תתל/ 28/ 286 הפ"מ תלמי יפה תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 26/04/2007 תתל/ 28/ 288 הפ"מ מושב זוהר - דרך לחלץ תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 26/04/2007 תתל/ 29 תחנת הכוח דליה אנרגיה אנרגיה גז לא מקודמת 30/08/2010 תתל/ 29/ א תחנת הכוח דליה אנרגיה אנרגיה גז פרסום לאישור 12/09/2011 תתל/ 29/ ב תחנת הכוח דליה - הרחבה אנרגיה אנרגיה גז פרסום לאישור 16/06/2019 תתל/ 30 כביש 65 בין צומת גולני וצומת נחל עמוד תחבורה כבישים פרסום לאישור 22/11/2011 תתל/ 30/ א כביש 85 בין צומת נחל עמוד וצומת עמיעד תחבורה כבישים לא מקודמת 11/06/2012 תתל/ 30/ ב דרך חרום עוקפת לגשרי עמוד ועכברה תחבורה כבישים פרסום לאישור 21/11/2016 תתל/ 31 דרך מס' 2 בקטע מחלף חבצלת - מחלף זיכרון יעקב תחבורה כבישים פרסום לאישור 13/12/2016 תתל/ 32 אשדוד אנרגיה - תחנת כוח בקוגנרציה באזור התעשייה הצפוני של אשדוד אנרגיה אנרגיה גז פרסום לאישור 12/10/2008 תתל/ 33 הוספת מסילה רביעית למסילת איילון תחבורה מסילות פרסום לאישור 29/07/2018 תתל/ 33/ א תוכנית משלימה לניהול הנגר באגן נחל אילון תחבורה מסילות פרסום לאישור 07/12/2022 תתל/ 33/ ב תוכנית לניהול נגר באגן נחל איילון - נטוף 1 ואיילון 2 תחבורה מסילות פרסום לאישור 10/03/2023 תתל/ 34 תחנת כוח IPM באזור תעשייה באר טוביה אנרגיה אנרגיה גז פרסום לאישור 25/07/2013 תתל/ 35 הגנת חופי ים המלח ותשתיות נלוות מים וים קציר המלח ושאיבה פרסום לאישור 11/06/2012 תתל/ 35/ א הגנת חופי ים המלח - פתרון ארוך טווח: מערך קציר המלח ושאיבה מים וים קציר המלח ושאיבה פרסום לאישור 24/05/2016 תתל/ 35/ ב הגנת חופי ים המלח - פתרון ארוך טווח: עבודות חקר מים וים קציר המלח ושאיבה פרסום לאישור 31/01/2013 תתל/ 35/ ג מערך חשמל בים המלח אנרגיה קווי מתח עליון בהכנה תתל/ 35/ ד בהכנה תתל/ 35/ ה תחמ"ש קציר המלח ורצועת מתח עליון בין תחמ"ש סדום צפון לתחמ"ש הקציר אנרגיה קווי מתח עליון בהכנה תתל/ 36 מתקן התפלה שורק מים וים התפלת מים פרסום לאישור 29/07/2010 תתל/ 36/ א תחנת כוח למתקן התפלה שורק מים וים התפלת מים פרסום לאישור 04/03/2021 תתל/ 37 מתחם שער נמל חיפה תחבורה כבישים לא מקודמת 19/12/2013 תתל/ 38 שדרוג כביש 65 בין אורחן למגידו וצומת גן שמואל תחבורה כבישים פרסום לאישור 06/12/2015 תתל/ 39 כביש 2 בין מחלף וינגייט ומחלף חוף השרון תחבורה כבישים פרסום לאישור 11/02/2014 תתל/ 40 תחנת כוח הידרו-אלקטרית (אגירה שאובה) במעלה הגלבוע אנרגיה אנרגיה שאובה פרסום לאישור 04/01/2011 תתל/ 41 תחנת כוח הידרו-אלקטרית (אגירה שאובה) במנרה אנרגיה אנרגיה שאובה פרסום לאישור 04/01/2011 תתל/ 41/ א תחנת כוח הידרו אלקטרית מנרה: הגדלת הספק היצור ל-340 מגהואט אנרגיה אנרגיה שאובה פרסום לאישור 22/03/2018 תתל/ 42 תחנת כוח הידרו-אלקטרית (אגירה שאובה) בכרמל אנרגיה אנרגיה שאובה לא מקודמת 30/12/2010 תתל/ 42/ א תחנת כוח הידרו-אלקטרית (אגירה שאובה) בנשר אנרגיה אנרגיה שאובה לא מקודמת 09/10/2018 תתל/ 43 כביש 4 בין מחלף רעננה דרום ומחלף נחל חדרה תחבורה כבישים פרסום לאישור 02/10/2017 תתל/ 43/ א כביש 4 בין מחלף רעננה דרום ומחלף נחל חדרה תחבורה כבישים פרסום לאישור 09/12/2021 תתל/ 43/ ב מתנ"ח השרון תחבורה מתחמי תחבורה פרסום לאישור 18/09/2022 תתל/ 44 תחנת כוח הידרו-אלקטרית (אגירה שאובה) בכוכב הירדן אנרגיה אנרגיה שאובה פרסום לאישור 11/12/2012 תתל/ 44/ א תחנת כוח הידרו-אלקטרית (אגירה שאובה) בכוכב הירדן אנרגיה אנרגיה שאובה פרסום לאישור 11/07/2022 תתל/ 45 אתר תחזוקה ותפעול לרכבת ישראל "סדנאות אפרים" תחבורה מתחמי תחזוקה פרסום לאישור 07/07/2016 תתל/ 45/ א אתרי תחזוקה ותפעול לרכבת ישראל לוד ורג"מ תחבורה מתחמי תחזוקה פרסום לאישור 22/03/2018 תתל/ 45/ ב הרחבת אתר התחזוקה של רכבת ישראל בלוד תחבורה מתחמי תחזוקה בהכנה תתל/ 46 שדרוג והרחבת כביש 7 (כביש 41 לשעבר) בין מחלף אשדוד ונמל אשדוד תחבורה כבישים פרסום לאישור 21/11/2016 תתל/ 46/ א מחלף בני ברית תחבורה מחלף פרסום לאישור 11/10/2018 תתל/ 47 טורבינות רוח ברמת הגולן אנרגיה אנרגיה רוח פרסום לאישור 12/02/2020 תתל/ 48 כביש 77 וכביש 722 בין תל קשיש ורמת ישי תחבורה כבישים פרסום לאישור 20/07/2014 תתל/ 49 כביש 85 בקטע צומת חנניה עד צומת נחל עמוד תחבורה כבישים פרסום לאישור 11/07/2022 תתל/ 50 תחנת כוח תרמו-סולארית במשאבי שדה אנרגיה אנרגיה שמש לא מקודמת 09/02/2015 תתל/ 50/ א תחנת כוח תרמו-סולארית במשאבי שדה אנרגיה אנרגיה שמש פרסום לאישור 20/12/2020 תתל/ 51 תחנת כוח תרמו-סולארית "שניאור" בצאלים אנרגיה אנרגיה שמש לא מקודמת 28/07/2014 תתל/ 52 מתקן פוטו-וולטאי בנבטים אנרגיה אנרגיה שמש לא מקודמת תתל/ 53 מתקן פוטו-וולטאי באורים אנרגיה אנרגיה שמש לא מקודמת תתל/ 54 מתקן פוטו-וולטאי בזרועה אנרגיה אנרגיה שמש לא מקודמת 19/12/2013 תתל/ 55 תחנת כוח צומת אנרגיה אנרגיה אנרגיה שמש פרסום לאישור 10/03/2016 תתל/ 55/ א הסטת קו 161 ק"ו - קריית גת צפון אנרגיה קווי מתח עליון פרסום לאישור 03/03/2021 תתל/ 56 רכבת קלה בין חיפה ונצרת תחבורה רק"ל פרסום לאישור 12/07/2018 תתל/ 56/ א תחמ"ש אבליים אנרגיה תחמש פרסום לאישור 29/07/2019 תתל/ 56/ ב רכבת קלה בין חיפה ונצרת - מקטע לב המפרץ תחבורה רק"ל פרסום לאישור 20/12/2020 תתל/ 56/ ג רכבת קלה בין חיפה ונצרת - השלמות סטטוריות תחבורה רק"ל בהכנה תתל/ 57 מתקן פוטו-וולטאי לישובי החלוציות באוהד אנרגיה אנרגיה שמש פרסום לאישור 11/12/2012 תתל/ 58 מתקן פוטו-וולטאי בגילת אנרגיה אנרגיה שמש לא מקודמת 19/12/2013 תתל/ 59 תחנת כוח פוטו-וולטאית בגבים אנרגיה אנרגיה שמש פרסום לאישור 26/05/2014 תתל/ 60 קו מתח עליון (161 קילוואט) חוצה מכתש רמון אנרגיה קווי מתח עליון פרסום לאישור 21/11/2016 תתל/ 60/ א הטמנת קו 161 ק"ו במערב מכתש רמון אנרגיה קווי מתח עליון בהכנה תתל/ 61/ א קו מתח עליון (161 קילוואט) עוקף פרדסיה אנרגיה קווי מתח עליון פרסום לאישור 18/07/2017 תתל/ 61/ ב קו מתח עליון (161 קילוואט) אור יהודה - בארות יצחק אנרגיה קווי מתח עליון פרסום לאישור 22/03/2018 תתל/ 61/ ב/ 1 קו מתח עליון (161 קילוואט) אור יהודה - בארות יצחק (תוכנית משלימה) אנרגיה קווי מתח עליון פרסום לאישור 27/11/2018 תתל/ 61/ ג קו מתח עליון (161 קילוואט) להוצאת אנרגיה מתחנת הכוח סולאד אנרגיה קווי מתח עליון פרסום לאישור 22/03/2018 תתל/ 62/ א קו מתח עליון (161 קילוואט) חולה - צומת בראון ותחנת משנה קצרין אנרגיה קווי מתח עליון פרסום לאישור 12/07/2018 תתל/ 62/ א/ 1 תיקון תוואי קו 161 קילוואט באזור אל פוראן אנרגיה קווי מתח עליון פרסום לאישור 20/12/2020 תתל/ 62/ ב יציאת קווי מתח עליון מתחמ"ג גליל מזרחי אנרגיה קווי מתח עליון פרסום לאישור 20/12/2020 תתל/ 63/ א קו מתח עליון (161 קילוואט) מבוא כרמל אנרגיה קווי מתח עליון פרסום לאישור 26/04/2017 תתל/ 63/ ב קו מתח עליון (161 קילוואט) נצרת - ציפורית אנרגיה קווי מתח עליון פרסום לאישור 12/07/2018 תתל/ 64 הארכת תוקף לתוכניות להפרדות מפלסיות תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום לאישור 05/08/2015 תתל/ 65/ דרום הכפלה ושדרוג של מסילת החוף בין תחנת בת גלים למחלף שפיים תחבורה מסילות בהכנה 04/10/2018 תתל/ 65/ צפון הכפלה ושדרוג של מסילת החוף בין תחנת בת גלים למחלף שפיים תחבורה מסילות בהכנה 04/10/2018 תתל/ 65/ א שדרוג והרחבת מסילת החוף בין תחנת חוף כרמל לשפיים תחבורה מסילות בהכנה תתל/ 65/ ב הכפלה ושדרוג של מסילת החוף בין לב המפרץ לחוף הכרמל תחבורה מסילות בהכנה תתל/ 66 מרכז תחבורה משולב שפירים תחבורה חנה וסע פרסום לאישור 06/12/2015 תתל/ 67 מרכז תחבורה משולב שפיים תחבורה חנה וסע פרסום לאישור 02/10/2017 תתל/ 68 כביש 4 בין מחלף רעננה דרום ומחלף מורשה תחבורה כבישים לא מקודמת תתל/ 70/ א רק"ל בגוש דן - הקו הסגול, מקטע מערבי תחבורה רק"ל פרסום לאישור 18/07/2017 תתל/ 70/ א/ 1 רק"ל בגוש דן - הקו הסגול, מקטע פלורנטין תחבורה רק"ל פרסום לאישור 12/04/2021 תתל/ 70/ ב רק"ל בגוש דן - הקו הסגול, מקטע מזרחי תחבורה רק"ל פרסום לאישור 16/06/2019 תתל/ 70/ ב/ 1 תתל/ 70/ ג רק"ל בגוש דן - הקו הסגול, דיפו תחבורה רק"ל פרסום לאישור 16/06/2019 תתל/ 70/ ג/ 1 מעקף קווי דלק בדיפו תחבורה רק"ל בהכנה תתל/ 71/ א רק"ל בגוש דן - הקו הירוק, מקטע דרומי תחבורה רק"ל פרסום לאישור 23/05/2017 תתל/ 71/ א/ 1 חדרי טרפו תחבורה רק"ל בהכנה תתל/ 71/ ב רק"ל בגוש דן - הקו הירוק, מקטע מרכזי תחבורה רק"ל פרסום לאישור 23/05/2017 תתל/ 71/ ג רק"ל בגוש דן - הקו הירוק, מקטע צפוני תחבורה רק"ל פרסום לאישור 02/10/2017 תתל/ 72/ א רק"ל בגוש דן - הקו החום ושלוחה דרומית של הקו האדום תחבורה רק"ל פרסום לאישור 16/06/2019 תתל/ 72/ א/ 1 מרכז ראשון לציון תחבורה רק"ל לא מקודמת תתל/ 72/ ב רק"ל בגוש דן - הקו החום, מקטע מזרחי תחבורה רק"ל פרסום לאישור 29/07/2019 תתל/ 73 רק"ל בגוש דן - מערכת להסעת המונים במטרופולין תל אביב - הקו הצהוב תחבורה רק"ל לא מקודמת תתל/ 74 שדה התעופה עין שמר (אתר חלופי לשדה התעופה הרצליה ושדה דב) תחבורה שדות תעופה בהכנה 17/07/2019 תתל/ 75 שדה התעופה מחניים תחבורה שדות תעופה פרסום לאישור 12/04/2021 תתל/ 76 טורבינות רוח ברמת סירין אנרגיה אנרגיה רוח לא מקודמת 23/09/2019 תתל/ 77 טורבינות רוח בעמק הרוחות (צפון מזרח רמת הגולן) אנרגיה אנרגיה רוח לא מקודמת 09/02/2016 תתל/ 77/ א תתל/ 78 טורבינות רוח - "רוח בראשית" בדרום רמת הגולן (סמוך לתל פרס) אנרגיה אנרגיה רוח פרסום לאישור 12/01/2020 תתל/ 79 הקמת מסילת פלשת - שורק - עוקף לוד תחבורה מסילות בהכנה 05/02/2019 תתל/ 80 פיתוח נמל התעופה חיפה תחבורה שדות תעופה לא מקודמת 01/01/2021 תתל/ 80/ א פיתוח נמל התעופה חיפה תחבורה שדות תעופה פרסום הפקדה 27/12/2022 תתל/ 81 מקשרי דלק ימיים ויבשתיים נמל אשדוד אנרגיה דלק ונפט אמוניה פרסום לאישור 18/10/2021 תתל/ 82 מתקן פוטו-וולטאי - דימונה דרום אנרגיה אנרגיה שמש פרסום לאישור 11/10/2018 תתל/ 83 חוות מכלים תש"ן - מתקן ביל"ו אנרגיה דלק ונפט אמוניה פרסום לאישור 12/04/2021 תתל/ 84 כביש 611 והסדרת דרכים באזור חריש וצומת משמר הגבול תחבורה כבישים פרסום לאישור 12/04/2021 תתל/ 85 מתקן פוטו-וולטאי בתמנע אנרגיה אנרגיה שמש פרסום לאישור 23/08/2018 תתל/ 86 רכבל לעיר העתיקה בירושלים תחבורה רכבל פרסום לאישור 26/11/2019 תתל/ 87/ א קו 161 ק"ו - מסעף לתחמ"ש נס ציונה אנרגיה קווי מתח עליון פרסום לאישור 16/06/2019 תתל/ 87/ ב קו 161 ק"ו - מסעף לתחמ"ש תנובות אנרגיה קווי מתח עליון לא מקודמת 06/08/2019 תתל/ 87/ ג קו 161 ק"ו - מסעף לתחמ"ש אשקלון צפון אנרגיה קווי מתח עליון פרסום לאישור 12/02/2020 תתל/ 87/ ד קו 161 ק"ו - מסעף לתחמ"ש רחובות צפון אנרגיה קווי מתח עליון פרסום לאישור 12/04/2021 תתל/ 87/ ה קו 161 ק"ו - מסעף לתחמ"ש טרומן אנרגיה קווי מתח עליון לא מקודמת תתל/ 87/ ו קו 161 ק"ו - מסעף לתחמ"ש אפולוניה אנרגיה קווי מתח עליון לא מקודמת תתל/ 88 תחנת כוח חליפית ליחידות 1–4 בתחנת הכוח אורות רבין בחדרה אנרגיה אנרגיה גז לא מקודמת תתל/ 89 מקשר ימי לאספקת אמוניה במפרץ חיפה מים וים דלק ונפט אמוניה לא מקודמת 09/05/2018 תתל/ 90 מתקן התפלה - גליל מערבי מים וים התפלת מים פרסום לאישור 12/02/2020 תתל/ 90/ א בריכת קריות וקווים מחברים מים וים התפלת מים פרסום לאישור 09/12/2021 תתל/ 90/ א/ 1 תתל/ 90/ ב בריכות גליל מערבי מים וים התפלת מים פרסום לאישור 18/09/2022 תתל/ 91 תחנת כוח בגז טבעי "ריינדיר" - "התחנה המזרחית" אנרגיה אנרגיה גז בתהליך אישור 04/11/2019 תתל/ 92 תחנת כוח אור אנרגיה אנרגיה אנרגיה גז לא מקודמת תתל/ 93 תחנת כוח אדלטק אנרגיה אנרגיה גז לא מקודמת תתל/ 94 הרחבת תחנת הכוח OPC במישור רותם אנרגיה אנרגיה גז לא מקודמת 09/05/2018 תתל/ 95 קצא"א, רצועת קרקע לקווי הולכת נפט ומתקנים נלווים אנרגיה דלק ונפט אמוניה בהכנה 05/12/2019 תתל/ 95/ א קצא"א, נכסי הפעילות במתחם אשקלון אנרגיה דלק ונפט אמוניה בהכנה 16/09/2019 תתל/ 95/ ב קצא"א, נכסי הפעילות במתחם אילת אנרגיה דלק ונפט אמוניה בהכנה 19/07/2019 תתל/ 96 מתקן פוטו-וולטאי בתענכים אנרגיה אנרגיה שמש פרסום לאישור 16/06/2019 תתל/ 97 תחנת כוח פוטו-וולטאית "הדרי שאן" בעמק המעיינות אנרגיה אנרגיה שמש פרסום לאישור 20/12/2020 תתל/ 98 תחנת כוח "קסם אנרגיה" אנרגיה אנרגיה גז פרסום לאישור 18/06/2023 תתל/ 99 הרחבת או הקמת מלונות באילת תיירות תיירות פרסום לאישור 29/07/2019 תתל/ 100 תוכנית לאיתור ושימור מרחבים להפקת מים שפירים מים וים קידוחי מים פרסום לאישור 20/03/2023 תתל/ 101/ א מטרו בגוש דן - קו M1, מקטע דרומי (M1S) תחבורה מטרו פרסום לאישור 11/07/2022 תתל/ 101/ ב מטרו בגוש דן - קו M1, מקטע צפוני, חלק מרכזי תחבורה מטרו פרסום לאישור 14/12/2022 תתל/ 101/ ג מטרו בגוש דן - קו M1, מקטע צפוני (M1N) תחבורה מטרו תתל/ 102 מטרו בגוש דן - קו M2 תחבורה מטרו פרסום הפקדה 13/10/2020 תתל/ 103 מטרו בגוש דן - קו M3 תחבורה מטרו פרסום לאישור 11/07/2022 תתל/ 104 קו מתח עליון (161 קילוואט) בין אלון תבור ונצרת אנרגיה קווי מתח עליון פרסום לאישור 20/12/2020 תתל/ 105 מתקן תרמי לטיפול בפסולת והשבת אנרגיה - אורון אנרגיה תרמי תתל/ 106 מתקן תרמי לטיפול בפסולת והשבת אנרגיה בפארק אריאל שרון אנרגיה תרמי לא מקודמת תתל/ 107 מתקן תרמי לטיפול בפסולת והשבת אנרגיה בנאות חובב אנרגיה תרמי פרסום לאישור 07/12/2022 תתל/ 108 הארכת מסילת ירושלים - גנות בתחום ירושלים תחבורה מסילות פרסום הפקדה פרסום הפקדה תתל/ 108/ א מסילת ירושלים - גנות בתחום ירושלים - אזור העיר העתיקה תחבורה מסילות בהכנה תתל/ 109 קו מתח על (400 קילוואט) - עוקף ראש העין אנרגיה קווי מתח עליון פרסום הפקדה 30/12/2022 תתל/ 110 כביש 4 במקטע גן רווה-מורשה תחבורה כבישים בהכנה תתל/ 111 שדרוג מסילת הרכבת ממחלף שורק ועד באר שבע תחבורה מסילות בהכנה תתל/ 112 מתקן פוטו-וולטאי מלילות אנרגיה אנרגיה שמש פרסום לאישור 18/09/2022 תתל/ 113 מתקן תרמי לטיפול בפסולת והשבת אנרגיה - מורשה אנרגיה תרמי לא מקודמת תתל/ 114 מתקן תרמי לטיפול בפסולת והשבת אנרגיה באשדוד אנרגיה תרמי לא מקודמת תתל/ 115 מתקן התפלה סבחה מים וים התפלת מים פרסום לאישור 12/04/2021 תתל/ 116 מתקן פוטו-וולטאי רחם אנרגיה אנרגיה שמש בהכנה תתל/ 117 מתקן פוטו-וולטאי ספיר אנרגיה אנרגיה שמש בהכנה תתל/ 118 שטחי תפעול נמליים מזרחיים בנמל חיפה מים וים נמלים בהכנה תתל/ 119 מסוף המכולות הוותיק (המזרחי) בנמל חיפה מים וים נמלים בהכנה תתל/ 120 מסופי אוטובוסים במטרופולין ת"א תחבורה מתחמי תחבורה פרסום לאישור 30/05/2023 תתל/ 121 מסופי אוטובוסים במטרופולין ת"א תחבורה מתחמי תחבורה בתהליך אישור 05/06/2023 תתל/ 122 ריסון נחל חדרה מים וים ניהול נגר בהכנה תתל/ 123 הרחבת כביש 383 בין כביש 38 וכביש 3 (כהמשך לכביש 39) תחבורה כבישים בהכנה תתל/ 124 מתחם תחזוקת רכבת אשקלון תחבורה מסילות בהכנה תתל/ 125 מסוף מטענים טירת יהודה תחבורה מסילות בהכנה תתל/ 126 מסוף מטענים איירפורט סיטי תחבורה מסילות בהכנה תתל/ 127 מתקן פוטו-וולטאי עמק זבולון אנרגיה אנרגיה שמש פרסום לאישור 11/07/2022 תתל/ 128 תחמ"ש וקו 161 ק"ו אום אל-פאחם אנרגיה קווי מתח עליון בהכנה תתל/ 129 קו 161 ק"ו ענבה אנרגיה קווי מתח עליון בהכנה תתל/ 130 חישמול תח"צ (אוטובוסים) תחבורה תח"צ בתהליך אישור 24/04/2023 תתל/ 131 תוכנית למבני מנוחה, תפעול ומנהלה לנהגים במסופי תח"צ תחבורה תח"צ בתהליך הפקדה 06/03/2023 תתל/ 132 הרחבת גשרים באיילון תחבורה כבישים בהכנה תתל/ 133 המסילות החמישית והשישית באיילון תחבורה מסילות בהכנה תתל/ 134 מתקן פוטו וולטאי חובק כביש 6 בעמק זבולון אנרגיה אנרגיה שמש לא מקודמת תתל/ 135 מתקני תשתית לתפעול תחבורה ציבורית באוטובוסים תחבורה מתחמי תחבורה בהכנה תתל/ 136 תחנת מיתוג מורשה אנרגיה קווי מתח עליון בהכנה תתל/ 137 מתקן פוטו וולטאי דרום ים המלח אנרגיה אנרגיה שמש בהכנה תתל/ 138 קווי מים תקומה מסובים מים וים קו מים בהכנה תתל/ 139 מזח לחקלאות ימית מים וים נמלים בהכנה תתל/ 140 רק"ל באר שבע - ליקית - מיתר תחבורה רק"ל בהכנה תתל/ 141 הגדלת מתקן התפלה אשקלון מים וים התפלת מים בהכנה תתל/ 142 הרחבת תחנת הכוח אשכול באשדוד אנרגיה אנרגיה גז בהכנה תתל/ 143 מתקן התפלה עמק חפר מים וים התפלת מים בהכנה תתל/ 144 הרחבת מתקן טיהור שפכים דרום שרון מזרחי מים וים מט"ש בהכנה תתל/ 145 מתקן טיהור שפכים עמב"ר מים וים מט"ש בהכנה תתל/ 146 תחנת משנה כוכב הירדן אנרגיה אנרגיה תחמ"ש בהכנה תתל/ 147 מתקן אגירת אנרגיה בית ניר אנרגיה אגירה קונבנציונלית בהכנה תתל/ 148 מתקן אגירת אנרגיה מגן אנרגיה אגירה קונבנציונלית בהכנה תתל/ 149 פינוי התחנה המרכזית החדשה של תל אביב תחבורה מתחמי תחבורה בהכנה תתל/ 150 מתקן התפלה לירדן מים וים התפלת מים בהכנה תתל/ 151 מתקן תשתית לתפעול תחבורה ציבורית באזור גבעת שאול ירושלים תחבורה מתחמי תחבורה בהכנה תתל/ 152 מתקני תשתית לתפעול תחבורה ציבורית בצפון תחבורה מתחמי תחבורה בהכנה תתל/ 153 מתקני תשתית לתפעול תחבורה ציבורית תחבורה מתחמי תחבורה בהכנה תתל/ 159 הפרדות מפלסיות בדרום הארץ תיקון לתתל 28/ 286, 288, 278, 279 תחבורה הפרדות כביש מסילה פרסום הפקדה 02/06/2023 תתל/ 161 מט"ש שורק וקווי הולכה מים וים ביוב בהכנה תתל/ 163 קווי הולכה חרש-איגודן וגן רווה-שפדן מים וים ביוב בהכנה תתל/ 164 מתקן אגירה מערכתית יונתן אנרגיה אגירה קונבנציונלית בהכנה תתל/ 165 מתקן אגירה מערכתית אוהד אנרגיה אגירה קונבנציונלית בהכנה תתל/ 166 מתקן אגירה במתח עליון קדמת צבי אנרגיה אגירה קונבנציונלית בהכנה תתל/ 168 שדרוג כביש 443 בין מחלף בן שמן ומחלף מכבים רעות תחבורה כבישים בהכנה תתל/ 170 המרכז הרפואי שיבא - תל השומר בהכנה תתל/ 174 מתקן פוטו-וולטאי - רמת בקע אנרגיה אנרגיה שמש בהכנה תתל/ 175 מתקן פוטו-וולטאי - רמת בקע אנרגיה אנרגיה שמש בהכנה תתל/ 176 מתקן פוטו-וולטאי - רמת בקע אנרגיה אנרגיה שמש בהכנה תתל/ 177 מתקן פוטו-וולטאי - רמת בקע אנרגיה אנרגיה שמש בהכנה תתל/ 178 מתקן אגירת אנרגיה גשר אנרגיה אגירה קונבנציונלית בהכנה תתל/ 179 מתקן אגירה במתח עליון איתן אנרגיה אגירה קונבנציונלית בהכנה תתל/ 185 מתח"מ לב המפרץ תחבורה מתח"מ בהכנה
קישורים חיצוניים
על הות"ל באתר מנהל התכנון
רשימת תוכניות לתשתיות לאומיות באתר תכנון זמין של מנהל התכנון
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: ארגונים ממשלתיים
קטגוריה:ישראל: תכנון ובנייה | 2024-09-12T16:21:45 |
תיכנון | REDIRECT תכנון | 2004-06-15T20:37:41 |
ות"ל | הפניה הוועדה לתשתיות לאומיות | 2009-07-08T07:51:25 |
ועדה מחוזית לתכנון ולבנייה | ועדה מחוזית לתכנון ולבנייה הוא גוף ממשלתי-ציבורי המשמש כגוף תכנוני, במסגרת הסדרתם של תכנון ובנייה בישראל, ביקורתי ושיפוטי בתחומי התכנון והבנייה בשבעת המחוזות של מדינת ישראל, ופועל תחת סמכות משרד האוצר.
מבנה הוועדות המחוזיות והתפרסותם בישראל
משרד האוצר (עד 2015 משרד הפנים), האחראי על יישום חוק התכנון והבנייה, מחלק את מדינת ישראל לשבעה מחוזות מבחינה מנהלתית: מחוז הצפון, מחוז חיפה, מחוז המרכז, מחוז תל אביב, מחוז יהודה והשומרון, מחוז ירושלים ומחוז הדרום. בכל אחד מהמחוזות פועלת ועדה מחוזית לתכנון ולבנייה שהוקמה מתוקף סעיף 7 לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה-1965. בנוסף ליו"ר המחוז ומתכנן המחוז בוועדה חברים 9 נציגי משרדי ממשלה שיש להם זיקה לתכנון, 5 נציגים של הרשויות המקומיות שבמחוז, נציג מינהל מקרקעי ישראל, נציג הארגונים הסביבתיים ונציג המהנדסים והאדריכלים.
בדומה למועצה הארצית לתכנון ולבנייה, כך גם הוועדה המחוזית פועלת כגוף תכנוני ושיפוטי.
ביהודה ושומרון מתפקדות ועדות מקבילות מתוקף צווים צבאיים: מועצת תכנון עליונה (מת"ע) מקבילה למועצה הארצית לתכנון ולבנייה; ועדות משנה למת"ע משמשות כוועדות מחוזיות והמועצות המקומיות יושבות תחת הכובע של הוועדות המקומיות.
תפקידי הוועדה המחוזית
להעיר את הערותיה על תוכניות מתאר ארציות, ולהכין ולהגיש למועצה הארצית תוכנית מתאר מחוזית (תמ"מ). תוכנית זו היא חוליית ביניים בין התכנון הארצי כפי שמתבטא בתוכניות הארציות (תמ"א) השונות, לבין התכנון המקומי, ובה נקבעים העקרונות לתכנון המחוז כולו. הוועדה גם מגישה הצעות למועצה הארצית לאישור שינויים שהיא עורכת בתוכנית המחוזית.
לדון בתוכניות מתאר מקומיות ותוכניות מפורטות המוגשות לה על ידי ועדות המועצות המקומיות ולהחליט בדבר הפקדה (עם או ללא תנאים) או דחייה שלהן. לאחר תום תקופת ההפקדה להתנגדויות, דנה הוועדה בהתנגדויות שהוגשו לתוכניות שהופקדו, ומחליטה על קבלה או דחייה שלהן.
לבקר ולפקח על הוועדות המקומיות כדי שאלה תמלאנה את התפקידים המוטלים עליהן בחוק ותקפדנה על ביצוע הוראותיו. אישור הוועדות המחוזיות דרוש לכל סטייה מהוראות תוכנית מתאר מקומית מאושרת, למעט תוכניות שבסמכות ועדה מקומית - שאינן מוסיפות זכויות בנייה.
תפקידן של הוועדות המחוזיות זה גם ליישם את הוראותיה של המועצה הארצית לתכנון ולבנייה בתחום המחוז וגם להנחות את הפעולות של הרשויות המקומיות. הוועדה המחוזית רשאית למנות לעצמה ועדות של חמישה חברים ועדות ספציפיות או ועדות קבועות, כאשר על ההחלטות של המועצה המחוזית ניתן להגיש ערר למועצה הארצית. לוועדה המחוזית יש תוכנית מתאר מחוזית והמועצה הארצית היא זאת שמאשרת אותה. תפקידם של הוועדות המחוזיות זה גם ליישם את הוראותיה של המועצה הארצית בתחום המחוז וגם להנחות את הפעולות של הרשויות המקומיות.
ועדות נוספות במידרג המחוזי
ועדה מיוחדת לתכנון ולבנייה היא ועדה למרחב תכנון מיוחד. המאפיינים של מרחב זה הוא אזור שעדיין לא מיושב (שעומד לקום בו יישוב) או שטח שלפחות 75% מכלל יחידות הדיור בו הוקמו על ידי המדינה או מטעמה. מינוי של ועדה זאת הוא לחמש שנים וחברים בה שני נציגים של משרד הפנים ושני נציגים של משרד השיכון, חמישה נציגי ממשלה ועוד ארבעה נציגים של הרשות המקומית שבה נמצא השטח. בסמכויותיה להקים לעצמה ועדות למתחמי פינוי בינוי.
ועדה משותפת לתכנון ולבנייה: ועדה שמשותפת ליותר ממחוז אחד או ליותר מועדת תכנון אחת, שר הפנים מקים את הוועדה הזאת בצו וקובע את ההרכב שלה (בדרך כלל מדובר ביישובים קטנים ומפוזרים), סמכויותיה הם כסמכויות או של ועדה מקומית או של ועדה מחוזית (תלוי בגודל השטח או בכמות הרשויות).
ועדת ערר: לכל מחוז מוקמת ועדת ערר המורכבת מחמישה חברים - יו"ר הוועדה [עורך דין], נציג של מתכנן המחוז, אדריכל ושני נציגי ציבור. תפקידה של הוועדה הוא לדון ולהחליט על עררים והחלטות של הוועדות המקומיות.
ועדה מחוזית-מקומית לכל מחוז ועדה האחראית על התכנון והבניה בסמכות מקומית לשטחים הגליליים במחוז. בראש הוועדה יו"ר המחוז ומתכנן המחוז.
ראו גם
תוכנית מתאר מחוזית
ועדות התכנון והבנייה
קישורים חיצוניים
חוק התכנון והבנייה, סעיפים נבחרים
תקנות התכנון והבניה (סדרי נוהל בהתנגדויות לתוכנית, סמכויות חוקר וסדרי עבודתו), תשמ"ט-1989
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: ארגונים ממשלתיים
קטגוריה:ישראל: תכנון ובנייה | 2024-02-08T10:51:35 |
תקנות | REDIRECT תקנה | 2007-02-06T12:05:31 |
דוד בן ישי | REDIRECT דוד | 2006-02-10T14:34:40 |
הניו דיל | REDIRECT ניו דיל | 2015-09-26T11:08:24 |
תסקיר השפעה על הסביבה | תסקיר השפעה על הסביבה הוא חלק מפעילות מערכת התכנון והבנייה ומטרתו לשלב היבטים סביבתיים בהליך קבלת ההחלטות במוסדות התכנון והבנייה. באמצעות הליך התסקיר ניתן לבחון חלופות מיקום, חלופות לתכנון הפרויקט המוצע וקביעת אמצעים למניעת מפגעים וסיכונים וטיפול בפגיעה נופית. כמו כן, ניתן לחייב הקמת תשתיות סביבתיות לצורך הפרויקט (מתקני טיפול בביוב).
טיפול בהצעת פיתוח באמצעות תסקיר מאפשר ליזם לתת מענה לדרישות הסביבתיות ולהקטין את הסיכוי לעיכובים כתוצאה מהתנגדויות. הסדרת הפעילות מתבצעת בהתאם לתקנות התכנון והבנייה (תסקירי השפעה על הסביבה), התשס"ג-2003.
עריכת התסקיר מבוצעת על ידי היזם, ולנקודה זו מופנית רוב הביקורת כלפי מערכת התסקירים. התסקיר נערך על פי הנחיות שמספק המשרד להגנת הסביבה ונבדק לאחר מכן על ידו.
ראו גם
איכות הסביבה
תכנון (הנדסה וכלכלה)
קישורים חיצוניים
המשרד לאיכות הסביבה
קטגוריה:ישראל: דיני סביבה
קטגוריה:ישראל: תכנון ובנייה | 2022-08-12T10:33:11 |
המשבר הכלכלי העולמי (1929) | שמאל|ממוזער|250px|"אם נודדת" תמונה מפורסמת שצילמה דורותיאה לאנג.
המשבר הכלכלי העולמי של 1929 משבר כלכלי שפרץ רשמית, ב"יום חמישי השחור", ב־24 באוקטובר 1929, כאשר נפלה הבורסה הניו יורקית בארצות הברית והגיע לשיאו בשנת 1933. המשבר השפיע קשות, ישירות ובעקיפין, על מדינות רבות בעולם. נחשב למשבר החמור ביותר בהיסטוריה ולאחת הסיבות לפרוץ מלחמת העולם השנייה.
ארצות הברית
"השפל הגדול" היה המשבר הממושך והקשה ביותר בתולדות ארצות הברית. השפל החל כבר באמצע שנת 1929, עוד לפני נפילת הבורסה, ונמשך למעלה מעשור, עד שנת 1939. השפל הכלכלי הגיע לשיאו בשנת 1933, עם צניחה של שישים אחוז בתוצר הלאומי הגולמי וירידה של 80 אחוז בתוצר התעשייתי, האבטלה קפצה מ-12.5 אחוזים לקרוב ל-25 אחוזים ולמעלה מ־8000 פשיטות רגל של בנקים.
עם פרוץ המשבר ניסה ממשל הובר, הנשיא החדש (נבחר בסוף 1928) להתמודד עם הבעיה באמצעות הסכמים עם חברות גדולות לשמירה על גובה השכר בעינו ומניעת פיטורים, הורדה חדה של הריבית על כל האגרות לטווח קצר, דבר שהביא להוזלה ניכרת בעלות ההלוואות ושורה של צעדים פיסקליים כמו הלוואות לחקלאים ולבתי עסק במטרה למנוע פשיטות רגל, ועבודות ציבוריות בקנה מידה רחב. הרעיון שמאחרי צעדים אלו היה למנוע ירידה בביקוש המצטבר, על פי התפיסה ששימור צריכה ברמה גבוהה יוביל לשיפור מהיר גם בשאר המדדים הכלכליים. תפיסה זו עלתה בקנה אחד עם התפיסה ה"פרוגרסיבית" המקובלת לפיה שכר גבוה יוצר שגשוג. תפיסות אלו תאמו את הרעיונות הבתר-קיינסיאניים ואת תפישות "ייצוב המחירים" של כלכלנים כאירווינג פישר.
הקו האקטיבי שנקט הובר נמשך לאורך כהונתו, כשהוא מקצין והולך עם הזמן עם צעדים כמו כינון חוקי מכסים חריפים, איסור על הגירה, הקמת רשויות שיקום שהעבירו סכומי ענק לבנקים וחקלאים והורדות נוספות בשיעור הריבית (שהיה 0.7 אחוז בממוצע על כל סוגי האגרות בסוף שנת 1932). בשנת 1931, אחרי התמוטטות תקן הזהב באירופה ואחר כך בעולם כולו החריף המצב עוד יותר, ובמחצית השנייה של שנת 1932 החלה ארצות הברית מתדרדרת במהירות, כאשר גם הצעדים החריפים ביותר של הובר אינם מצליחים למנוע עוד את הצניחה בשכר, הגידול באבטלה ואובדן האמון המחריף במערכת הבנקאות ובממשל האמריקני.
הכלכלן ברנרד לונדון כתב בשנת 1932 מסמך בשם סיום המשבר הכלכלי באמצעות השבתה מתוכננת, בעיצומו של המשבר הכלכלי העולמי, ובו הוא הציע לחוקק חוק התיישנות מתוכננת מראש לכל מוצרי הצריכה, כדי לעודד את הכלכלה ולספק עבודה להמונים המובטלים.
המשבר הגיע לשיאו בתחילת שנת 1933, כאשר פינה הובר את מקומו לפרנקלין דלאנו רוזוולט מן המפלגה הדמוקרטית, שהבטיח "ניו דיל" (עסקה חדשה). מדיניות חדשה זו, שהייתה בקווים כלליים המשך של מדיניות הובר, עם הקצנת הצעדים, לא הניבה תוצאות משמעותיות מבחינה כלכלית, ובשנת 1937 צנחה ארצות הברית שוב למשבר חריף כמעט כמו זה של תחילת 1933.
ארצות הברית יצאה מן המשבר, לבסוף, עם הצטרפותה למלחמת העולם השנייה, שסיפקה את התנאים שהובר ורוזוולט לא הצליחו לספק: ירידה חריפה בשכר וברמת החיים ותעסוקה מלאה.
בריטניה
בריטניה הייתה שקועה במיתון מסוים עוד לפני פרוץ השפל הגדול, תוצר של אינפלציה מכוונת במהלך שנות העשרים, שכוונה לאפשר לאנגליה לשוב לתקן הזהב, שהומר עתה ב"חליפין הזהב". ממשלת הלייבור שהייתה בשלטון הפסידה בבחירות והוקמה ממשלה של אחדות לאומית, עם רמזי מקדונלד מהלייבור בראשה, אך סטנלי בולדווין מהמפלגה השמרנית כדמות הקובעת.
בריטניה סבלה ממגבלות קשות בגמישות כוח העבודה, תוצר של כוחם של איגודי העובדים, שלא אפשרו הורדה משמעותית בשכר. הפתרון נמצא בשנת 1931 בדמות התנתקות מתקן הזהב. ההתנתקות הביאה לצניחה דרמטית בשער השטרלינג ובעקבות זאת לצמצום מצבת החובות של המדינה (שעמלה במשך שנים לשכנע מדינות להחזיק רזרבות בשטרלינג) ולהורדה משמעותית ביותר בעלות העבודה והמחייה. נוסף על כך, נקטה הממשלה צעדים לריסון חריף של התקציב והוצאות הממשלה, בלי לפנות לערוץ של פרויקטים של עבודות ציבוריות ובלי ליצור גירעונות תקציביים.
המשבר הסתיים למעשה בשנת 1935, כאשר התוצר הגולמי חזר לרמתו משנת 1929 ובשנת 1937 היה גבוה ממנו ב־24 אחוז. האבטלה ירדה בהדרגה עד לשיעור של עשרה אחוז בשנת 1935.
גרמניה
בעקבות תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה והסקנציות שהוטלו עליה בחוזה ורסאי הייתה גרמניה נתונה במצב כלכלי רעוע. כלכלת רפובליקת ויימאר הוכתה בהיפר-אינפלציה בשנים 1923–1924 ובשנים אחרי כן מימנה את שיקום הכלכלה באמצעות הלוואות מיוחדות בריבית נמוכה מארצות הברית (acceptances). הלוואות אלו זרמו בעיקר לממשלה הגרמנית ולממשלות המדינות בתוך גרמניה, אך לא לתעשייה הגרמנית.
עם פרוץ המשבר הכלכלי בארצות הברית, לא ניתן היה להמשיך ולגלגל את ההלוואות נמוכות הריבית ורפובליקת ויימאר החלה לקרוס. באמצע שנת 1931, כאשר חתמה גרמניה על הסכם איחוד מכסים עם אוסטריה, דרשה צרפת משתי המדינות להשיב לה את הלוואותיהן ובתגובה נטשו שתי המדינות את תקן הזהב ולמעשה שמטו את חובותיהן. במצב זה, לא יכלה גרמניה לגייס הון כלשהו ובהיעדר אפשרות לסחור עם קולוניות, התמוטטה הכלכלה הגרמנית.
במחצית השנייה של שנת 1931 החלה האבטלה לגאות לשיעורים עצומים, בנקים פשטו את הרגל בכל רחבי המדינה והאינפלציה חזרה והרקיעה שחקים. מצב זה היווה הזמנה פתוחה למי שהתיימרה להציע פתרון—המפלגה הנאצית ובראשה אדולף היטלר.
עם עלייתו של היטלר לשלטון, ב־30 בינואר 1933, היו בגרמניה שישה מיליון מובטלים והיצור כמעט שהתאפס. בהנהגת הילאמר שאכט, שר הכלכלה, ננקטו מספר תעלולים פיננסיים, אך השינוי העיקרי בא בדמות סילוק הנשים באופן מוחלט מכוח העבודה, כינון מערכת רחבה של עבודות דחק ועבודות יזומות (שהידועה בהן היא רשת הכבישים המהירים "אוטובאהן"), הפחתה עמוקה בשכר ואיסור על קיום ארגוני עובדים וחשוב מכל, מעבר מהיר של גרמניה ל"כלכלת מלחמה": הגדלה של הצבא והרחבה מאסיבית של הייצור לצורכי צבא.
צעדים אלו הובילו עד שנת 1936 לירידת מספר המובטלים לפחות ממיליון, אך רמת החיים בגרמניה נותרה נמוכה במידה משמעותית מרמתה בשנת 1928 עד פרוץ מלחמת העולם השנייה וצנחה במהירות רבה אחריה.
יפן
המשבר הכלכלי בארצות הברית השפיע גם על יפן. מספר המובטלים עלה, חסרו חומרי גלם ומזון. יפן הביטה בקנאה על מנצ'וריה, שהייתה שייכת לסין ובה היו מחצבים וחומרי גלם רבים. כמו כן ההנהגה היפנית רצתה להסיט את דעת-הקהל מהמצב הפנימי.
בראשית שנות ה־30, גבר כוחו של הימין הלאומני והמיליטריסטי ביפן. הקצינים הזוטרים רצו במהפכה אלימה, הדחת הקצינים הבכירים ותפיסת השלטון. הם טענו שבאמצעות הכיבושים יפן תחלץ מהמשבר הכלכלי והחברתי בו היא מצויה. בעקבות זאת פלשה יפן למנצ'וריה.
פולין
המצב בפולין לפני המשבר היה רע מכיוון שהייתה ארץ חקלאית מובהקת שכשבעים אחוזים מאוכלוסייתה התפרנסו מחקלאות, אך רוב האדמות היו שייכות לאיכרים בודדים ושאר האזרחים לא הצליחו לספק את צורכי משפחתם, בנוסף לכך שיטות העיבוד היו נחשלות, המיכון היה רק בראשיתו ורבים מן האיכרים היו שרויים במצוקה כלכלית. יתר הכלכלה של פולין הייתה מבוססת על הפקת אוצרות הטבע אך כלכלה זו הייתה תלויה במדינות אחרות (בעיקר בחבל שלזיה עילית שהועבר מגרמניה), חלק גדול מהרווחים עבר למשקיעים החיצוניים, תלות זו מסבירה מדוע הורע המצב הכלכלי של פולין עם פרוץ המשבר הכלכלי.
צרפת
צרפת דבקה בעיקשות בתקן הזהב, ומדיניות לסה פר של אי-התערבות, איזון תקציבי והימנעות מהזרמת כספים אינפלציונית לשוק. כתוצאה מכך, המשיכה צרפת לפרוח גם כשהמשבר הכלכלי השתולל בעולם. המפנה הגיע במהלך שנת 1931, כאשר שורה של מדינות, ובראשן בריטניה וגרמניה נטשו את תקן הזהב והסבו לצרפת הפסדים כספיים ניכרים. צרפת סבלה אותה שנה גם מצניחה בביקוש למוצרי יצוא בולטים שלה כמו יין, בשמים, ביגוד ומזון ומצניחה חדה בהיקף התיירות הנכנסת.
המשבר שהחל בשנת 1931 הגיע לשיאו בשנת 1932, עם אבטלה בשיעור של 15 אחוז וירידה של 25 אחוז בתוצר התעשייתי. הממשלה הצרפתית בראשות אנדרה טרדיה, שעלתה אותה שנה, הציבה כסיסמת מסע הבחירות את האיום הקומוניסטי והמשיכה לדבוק במדיניות הקודמת, למרות תביעות משמאל להגדלת ההוצאות והטבות אחרות.
צרפת סבלה, עם זאת, מחוסר יציבות כרוני במערכת הפוליטית, שהוביל לשינויים תכופים בממשל ולרמה גבוהה של אי ודאות, כולל כינון משטרים סמי-פשיסטיים כמו "החזית העממית" ב-1936–1937 ולא התאוששה מן המשבר באופן מלא עד פרוץ מלחמת העולם השנייה.
שוודיה
בשוודיה החל המשבר הכלכלי להיות מוחשי ומאיים רק בשנת 1931, כשהסיבה העיקרית לכך היא התמוטטותן של גרמניה ואוסטריה, שותפות הסחר החשובות של שוודיה. התוצר העסקי במדינה נפל רק ב־10 אחוז עד 1931 והאבטלה הגיעה באותה שנה לרמה של 12 אחוז. בשנת 1932 הוחלף השלטון השמרני בממשלה של הסוציאל-דמוקרטים ובאמצע שנת 1933 הגיע המשבר לשיאו וחלף, במידה רבה, עד סוף שנת 1934.
סיבה חשובה אחת להתאוששות הייתה עליית השלטון הנאצי בגרמניה, שהביאה לחידוש ייבוא עפרות הברזל משוודיה. במהלך שנות השלושים הוכפלה תפוקת עפרות הברזל השוודית לצורך בניין מכונת המלחמה הגרמנית.
סיבות חשובות יותר היו הצעדים שננקטו לפתרון המשבר. נקודה חשובה אחת הייתה הימנעות של הממשלה מהגדלה ניכרת של ההוצאות. הממשלה הגדילה את הוצאותיה ב־1931 בפחות מאחוז, ב־1932 ב-9 אחוז, ב־1933 ב-19 אחוז והורידה אותן ב־10 אחוז ב־1934. האינפלציה הייתה שלילית בין השנים 1930–1933 ועלתה ב־0.7 אחוז ב־1934. השכר הממוצע צנח אף הוא והונח לאבטלה לעלות, כשבמקביל מופחת נטל המס במידה ניכרת.
בעקבות ההתאוששות מהמשבר החלה שוודיה לכונן מגוון צעדים לאבטלה וביטוח, בעיקר בתחום העבודה והפנסיה.
רומניה
רומניה גם נפגעה מהשפל הגדול . רומניה גם נאלצה להתמודד עם אינפלציה גבוהה בזמן הזה. השפל הגדול הוביל לירידה של 50% בייצור התעשייתי של רומניה ולעלייה של 300,000 נפשות באבטלה. שביתת הכורים בעמק הז'יו (1929) דוכאה באכזריות וגם שביתת גריוויצה של 1933 דוכאה באכזריות. עד אמצע שנות ה-30 של המאה ה-20 כלכלת רומניה התאוששה.
קנדה
קנדה נחשבת לפעמים למדינה שנפגעה בצורה הקשה ביותר מהשפל הגדול. הכלכלה נפלה באופן משמעותי יותר מאשר כל מדינה מלבד ארצות הברית, ולקח לה הרבה יותר זמן להתאושש. עם זאת, בניגוד לארצות הברית, לא היו בקנדה פשיטות רגל של בנקים.
אוסטרליה
שמאל|ממוזער|250px|יותר מאלף מובטלים צועדים למפגש עם ראש הממשלה, ג'יימס מיצ'ל, 1931
אוסטרליה, שכלכלתה הייתה תלויה מאוד בייצוא, במיוחד של חומרי גלם כמו צמר וחיטה, נחשבת לאחת המדינות המערביות שספגו את המכה הקשה ביותר יחד עם קנדה וגרמניה. האבטלה הגיעה לשיא של 29% ב-1932, שעור האבטלה מהגבוהים בעולם. היו בה גם מקרים של מרי אזרחי, במיוחד בסידני.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:המאה ה-20
קטגוריה:1929
קטגוריה:השפל הגדול
קטגוריה:משברים כלכליים | 2024-01-02T20:42:52 |
פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי | פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי (ברוסית: Пётр Ильич Чайковский ; 7 במאי 1840 – 6 בנובמבר 1893) היה מגדולי מלחיניה של רוסיה. נחשב לאחד המלחינים הגדולים והחשובים ביותר בתקופה הרומנטית.
ילדות
צ'ייקובסקי נולד ב־7 במאי 1840 בכפר שליד מפעל הברזל "קמסקו-ווטקינסקי" במחוז ויאטקה של האימפריה הרוסית (כיום העיירה ווטקינסק באודמורטיה). משפחתו השתייכה למעמד הבינוני. אביו איליה היה מהנדס מכרות; אמו אלכסנדרה אלכסנדרייבנה ד'אסייה, הייתה ממוצא צרפתי מצד אביה. אחיו הצעיר מודסט איליץ' צ'ייקובסקי היה מחזאי ידוע. עד גיל שנתיים חי צ'יקובסקי עם משפחתו בעיירה אלפייבסק שבחבל סברדלובסק. המשפחה הייתה אמידה וגרה בבית אחוזה רחב ידיים.
בבית המשפחה היו פסנתר ואורכסטריון – כלי נגינה אוטומטי שהשמיע יצירות מוזיקליות על־פי תוכנית שהוזנה בכרטיס מנוקב, בהן יצירות של מוצרט, רוסיני, בליני ודוניצטי. הילד אהב להאזין למוזיקה, שהניעה אותו לנסות ללמוד בכוחות עצמו לנגן בפסנתר. כבר בגיל 4, באוקטובר של שנת 1844, חיבר בעזרת אחותו יצירה לכבוד נסיעת אמו לסנקט פטרבורג. אמו הביאה מסנקט פטרבורג אומנת גרמנייה בשם פאני דירבאך (Fanny Dürbach), שלימדה את ילדי המשפחה צרפתית וגרמנית. פיוטר הקטן הצטיין בלימודיו, האפיל על אחיו הגדולים, וכבר בגיל 6 ידע לקרוא היטב בשתי השפות הזרות. דירבאך חיבבה את פיוטר, בין היתר בזכות אופיו העדין; היא תיארה אותו כ"ילד של חרסינה", רגיש למצוקות הקטנות ביותר. עם זאת, פאני דירבאך לא עודדה את נטייתו למוזיקה, שלא הייתה מובנת לה ואשר כבשה, לדעתה, את כל זמנו ומחשבותיו, למעלה מן הראוי. בגיל 5 החל צ'ייקובסקי ללמוד לנגן בפסנתר עם מורה מקומית.
בשנים 1850–1858 למד ב"בית הספר למשפטים של הצאר" בסנקט פטרבורג, אחת הגימנסיות היוקרתיות ביותר באימפריה הרוסית. הוא התחבב על המורים והתלמידים בזכות מזגו הנוח, וסיים את הלימודים שלישי בכיתתו.
תחילת הקריירה המוזיקלית
בשנת 1854 מתה אמו של צ'ייקובסקי מכולרה והאובדן הכאיב לצ'ייקובסקי מאוד. כחודש לאחר מכן החל לעסוק במוזיקה. הוא למד שירה אצל גבריאיל לומקין (Гавриил Ломакин) ומילי באלאקירב, שייסדו מאוחר יותר את בית הספר החופשי למוזיקה. בתמיכת אביו המשיך צ'ייקובסקי את לימודי הפסנתר אצל מורה מנירנברג בשם רודולף קינדינגר (Rudolph Kündinger). קינדינגר הודה כי לצ'ייקובסקי יש כישרון נגינה מסוים, אך לדעתו לא היה לו עתיד בתור מלחין או מבצע בולט, ובעקבות זאת העדיף אביו לכוון את הבן לקריירה במשפטים.
עם סיום הלימודים החל צ'ייקובסקי לעבוד במשרד המשפטים הרוסי בתור עוזר זוטר. הוא לא הצטיין בעבודה, והתשוקה למוזיקה הניעה אותו בגיל 23 להתפטר מעבודתו ולהתחיל את לימודיו בקונסרבטוריון של סנקט פטרבורג. בהדרכתו של המלחין אנטון רובינשטיין למד הלחנה והפך במהרה לאחד מתלמידיו המצטיינים. צ'ייקובסקי העריץ את רובינשטיין, על אף החיכוכים הרבים שהתעוררו ביניהם על רקע ביקורתו של המורה כלפי יצירות התלמיד. באחת משנות לימודיו היה אמור צ'ייקובסקי להגיש עבודת סיום, יצירה לתזמורת. צ'ייקובסקי כתב את הפתיחה "הסופה" למחזה מאת אוסטרובסקי, אך לא הגיש את היצירה ישירות לרובינשטיין, משום שהוסיף ליצירה כלים שהיו בזויים בעיני המורה, כגון קרן אנגלית, נבל ועוד. אנטון רובינשטיין היה שמרן בדעותיו, וזאת ניתן לראות ביצירותיו המבוססות על המבנים הקלאסיים. יתרה מזאת, הוא ביסס את תזמור יצירותיו על מבנה התזמורת הבטהובנית אשר התפתחה והתרחבה במשך השנים. צ'ייקובסקי, שחשש מתגובתו של רובינשטיין, ניצל את מחלתו באותו זמן ושלח אליו את היצירה עם חברו ללימודים וידידו הקרוב, הרמן לארוש, וזעמו של רובינשטיין ניתך על מביא היצירה כאילו היה הוא מחברה.
מתחילת דרכו הייתה לצ'ייקובסקי שפה תזמורתית משלו, שהתאפיינה בהבנה מעמיקה בגוני הקולות התזמורתיים. הוא היה מתזמר מעולה, שתזמורו מצטיין בברק ומעיד על מיומנותו בטיפול בכלים לגוניהם השונים ובשילוביהם.
עם סיום לימודיו בשנת 1865 עבר לעבוד כמוֹרה בקונסרבטוריון החדש שהקים הפסנתרן ניקולאי רובינשטיין (אחיו של אנטון) במוסקבה, שם הלחין את יצירותיו הרציניות הראשונות, כמו הסימפוניה הראשונה "חלומות של חורף", ואת האופרה הראשונה שלו "וויוודה". את הסימפוניה הזו, שהיא גם יצירתו הראשונה לתזמורת בפורמט גדול, התחיל צ'ייקובסקי לכתוב במרץ 1866. צ'ייקובסקי דחף את עצמו לקצה גבול היכולת בחיבור סימפוניה זו, שעליה עבד בשעות הלילה המאוחרות. כאשר החל לתזמר את היצירה ביוני אותה שנה, התמוטט רגשית וסבל מהתמוטטות עצבים קשה. הדרישות לשלמות שהציב לעצמו גבו את מחירן ולכל אורך כתיבת הסימפוניה היה צ'ייקובסקי אחוז פחדים שמא ימות ולא יספיק לסיים אותה. לאחר שהתאושש וסיים את הסימפוניה, הגיש אותה לבדיקה והמלצות לאנטון רובינשטיין. רובינשטיין לא אישר את היצירה ודרש שינויים נרחבים. צ'ייקובסקי שב ללא דיחוי אל המלאכה ושינה בהתאם להמלצות. בביצוע הבכורה של הסימפוניה בסנקט פטרבורג בוצעו רק הפרק השני והשלישי. המנצח ניקולאי רובינשטיין לא קיבל את הסימפוניה, בעיקר לא את הפרקים הראשון והאחרון. על אף הכותרת "חלומות של חורף" אין זו סימפוניה תוכניתית ושמה מבטא הלך רוח ותחושות שהניעו את צ'ייקובסקי בכתיבתה. על אף המלעיזים, כי צ'ייקובסקי נקט בכתיבתו אופי "מערבי" או "גרמני" מדי, הפרק הראשון מבוסס על שתי מנגינות עם רוסיות. גם לפרק השני כתב צ'ייקובסקי מנגינה בסגנון מוזיקה רוסית עממית. הפרק השלישי "סקרצו" מבוסס על סונאטה בדו דיאז מינור לפסנתר, אשר נכתבה שנה לפני כן. השפעת מנדלסון ושומאן ניכרת בפרק זה. יחד עם זאת, החלק המרכזי, הכתוב בקצב הוואלס, אופייני לצ'ייקובסקי ומבשר את בוא הואלסים, שכתב בבאלטים ובאופרות שלו. את הפרק האחרון של הסימפוניה מבסס צ'ייקובסקי על שיר עם רוסי ידוע באותם ימים, "פריחת הפרחים". כבר ביצירה זו ניתן לראות, שיכולת התיזמור של צ'ייקובסקי התפתחה והבשילה לחלוטין, על אף גילו הצעיר.
בשנת 1867 בילה המלחין את הקיץ בעיר האפסלו שבאסטוניה וכתב מחזור לפסנתר בשם "מזכרת מהאפסל" (Souvenir de Hapsal op. 2).
בשנת 1868 כתב צ'ייקובסקי פואמה סימפונית, "גורל", אופוס 77 בדו מינור. נושא "הגורל" רדף את צ'ייקובסקי כל חייו. הוא לא נתן הסברים לשם היצירה או למניעים לכתיבתה. לקראת ביצוע הבכורה, תחת שרביטו של ניקולאי רובינשטיין, חשש המנצח, שללא הסבר יתקשו המאזינים להתחבר ליצירה ולהלך הרוח והרגשות שבה. צ'ייקובסקי נעתר לרובינשטיין ושירבט כמה מילים שעלו בדעתו בדף הראשון של הפרטיטורה, שבינן ובין היצירה אין כל קשר: "היצירה מתארת את לידתו, חייו ומותו של בן אדם, אשר כל חייו היה עבד". הפואמה הסימפונית "גורל" הייתה ניסיון ראשון של צ'ייקובסקי לחרוג מהמקובל, ליצור מבנה עצמאי ליצירה פרי עטו ולהתרחק ככל האפשר ממבנה הסונאטה המקובל. מכיוון שצ'ייקובסקי כבר לא היה תלמיד בקונסרבטוריון, כתב יצירה זו לתזמורת גדולה מאוד יחסית לאותם ימים. משוחרר מן החשש לתגובת מנהל הקונסרבטוריון, הוסיף נבל, קרן אנגלית, חצוצרה שלישית, תוף גדול, מצלתיים, גונג ומשולש ותפקיד לפיקולו. כבר ביצירה זו ניתן לשמוע את התיזמור של צ'ייקובסקי במלוא עצמתו ובגרותו, את שפתו המיוחדת בהצגת הנושאים ואת המלודיות הנוגעות ללב. על אף זאת, חוש המידה של צ'ייקובסקי לא תמיד היה במיטבו וגם ביצירה זו גולשת לעיתים היצירה לבומבסטיות בשל תיזמור מסיבי ביותר. צ'ייקובסקי הקדיש את היצירה למלחין באלאקירב, שלא היה מרוצה מהתוצר הסופי. צ'ייקובסקי סבר תחילה שזו היצירה הטובה ביותר שכתב עד כה, אך לאחר מכתב הביקורת של באלאקירב, קיבל את דעתו והחליט להשמיד את הפרטיטורה, בכוונה לכתוב אותה מחדש באחד הימים. הפרטיטורה הושמדה, אך לרוע מזלו של צ'ייקובסקי, לאחר ביצוע הבכורה, אשר לא נחל הצלחה רבה, הוא לא השמיד את התפקידים הנפרדים של כל כלי וכלי; אלה התגלו לאחר מותו ומהם שוחזרה פרטיטורה מלאה והוצאה לאור כאופוס 77.
ב-1868 הכיר צ'ייקובסקי את זמרת האופרה הבלגית דזירה ארטו והתאהב בה בלהט רב. השניים התארסו, אך מקורביהם, משני הצדדים, לא היו שלמים עם רעיון נישואיהם. ידידיו של צ'ייקובסקי הזהירו אותו, כי לאחר נישואיהם סופו שייגרר אחריה במסעות על פני אירופה, יאבד את מעמדו ואת המוניטין שלו כמלחין ויהיה ידוע כ"בעלה של הזמרת". אמה של ארטו חששה, פן תחליט בתה להשתקע ברוסיה. בסופו של דבר, בעוד הוא מאמין כי הם עתידים להינשא בסופו של דבר, נודע לצ'ייקובסקי מפי ניקולאי רובינשטיין, כי דזירה ארטו נישאה בוורשה לזמר בריטון ספרדי בשם מריאנו פאדילה אי ראמוס. צ'ייקובסקי הצהיר אומנם כי ארטו היא האישה היחידה שאהב מעודו וראה עצמו נפגע מהתנהגותה, אך התאושש תוך זמן קצר והמשיך לקיים יחסי ידידות עם הזמרת.
בעת שהותו במוסקבה הכיר גם את המלחינים רימסקי-קורסקוב ובאלאקירב. (בעקבות היכרות זו נוצר קשר בין צ'ייקובסקי לבאלאקירב, שהציע לו בהמשך לכתוב פתיחה המבוססת על המחזה רומיאו ויוליה מאת שייקספיר.) השניים הובילו אסכולה של מוזיקה רוסית מקורית, שכללה מלבדם את המלחינים אלכסנדר בורודין, מודסט מוסורגסקי וצזאר קואי, חברים בקבוצה שנקראה "החמישה". קבוצה זו דגלה בניתוק מן ההשפעות המוזיקליות הגרמניות־אוסטריות. השפעות מוזיקליות כגון אלו, לטענתם, ניכרו בסגנון הכתיבה של צ'ייקובסקי. אפשר אומנם להגיד, שהמוזיקה של צ'ייקובסקי שייכת באופן כללי לאסכולה הזאת – הוא העריץ במיוחד את מוצרט, שאותו כינה "ישו של המוזיקה", ואת שומאן, שהמוזיקה שלו ליוותה אותו בילדותו ובנעוריו. הוא הושפע מאוד גם ממלחינים צרפתיים כמו ביזה ואופנבך, אולם ניכר בו סגנון אישי מיוחד עם מאפיינים רוסיים, גם אם המוזיקה שלו איננה לאומית או שורשית בצורה עמוקה כמו יצירותיהם של בורודין, מוסורגסקי, גלינקה ורימסקי־קורסקוב. בתגובה לטענות של רימסקי־קורסקוב ובאלאקירב, הלחין צ'ייקובסקי את הסימפוניה השנייה שלו, המכונה "רוסית הקטנה" (צריך להיות: "האוקראינית", שכן "רוסיה הקטנה" היה כינויה של אוקראינה באותם הימים) והמשופעת בלחנים עממיים רוסיים ואוקראיניים. אף על פי כן, גם בסימפוניה זו ניכרת ההשפעה של שומאן ומוצרט, אף כי ניתן לשמוע בה את שפתו הייחודית של צ'ייקובסקי.
בתקופה זו החל צ'ייקובסקי, במקביל לעבודתו כמורה וכמלחין, לכתוב ביקורת מוזיקה בעיתון מקומי, כדי להגדיל את הכנסותיו.
הסימפוניה השנייה בדו מינור אופוס 17 "רוסיה הקטנה", בפרטיטורה המקורית נכתבה ותוזמרה בין יוני ודצמבר 1872 כשצ'ייקובסקי שהה ב"קמנקה", האחוזה של אחותו אלכסנדרה דווידובה ובני משפחתה (בקמיאנקה של היום). סימפוניה זו נכתבה שש שנים לאחר כתיבת הסימפוניה הראשונה. לאחר הבעיות בכתיבת הסימפוניה הראשונה ואף התמוטטות העצבים שעברה על צ'ייקובסקי במהלך כתיבתה, חשש לא מעט לחזור לסוגה זו. בתחילת דרכו לא חשב על כתיבת סימפוניה כהכרח וכהוכחה להיותו מלחין, אף כי ציין, כי הוא רוצה להביא לכדי שלמות את כתיבתו הסימפונית. את השם "רוסיה הקטנה", הכינוי שהרוסים נתנו לאוקראינה, קיבלה הסימפוניה לא מן המלחין, אלא מרימסקי קורסקוב, מלחין, מורה למוזיקה ומבקר מוזיקה, שהיה שותף לקבוצת החמישה וחבר קרוב של צ'ייקובסקי. ביצירה זו השתמש צ'ייקובסקי בשירי עם ושירי רחוב אוקראיניים בכול פרקי הסימפוניה. לאחר סיום כתיבתה, חשב צ'ייקובסקי עצמו שהיצירה איננה אחידה ואיננה יוצרת לכידות בין פרקיה השונים. הוא הרהר באפשרות לשכתב אותה, אבל בביצוע הבכורה שלה במוסקבה ב-7 בפברואר 1873, בקונצרט שנערך באגודה המוזיקלית הרוסית בניצוח ניקולאי רובינשטיין, התקבלה הסימפוניה בברכה ובחום רב על ידי המאזינים והמבקרים, וצ'ייקובסקי זנח את כוונות השכתוב. ההצלחה הייתה כה גדולה, שהנהלת האגודה שינתה את תוכנית הקונצרטים חודשיים לאחר מכן כדי לבצע את הסימפוניה פעם נוספת. השימוש שעשה צ'ייקובסקי בשירי עם אוקראיניים מסביר מדוע קירבה יצירה זו את צ'ייקובסקי אל לב "החמישה", שברכו אותו על הצלחתו וקיבלו אותו אל חבורתם. עוד ב-26 בדצמבר 1872 במסיבה בביתו של רימסקי קורסקוב, ישב צ'ייקובסקי אצל הפסנתר וניגן את הפרק האחרון מתוך הסימפוניה השנייה, שאך זה סיים. "כל החבורה כמעט קרעה אותי לגזרים מרוב התלהבות ומאדאם קורסקובה התחננה אלי בדמעות בעיניה, שאעבד את הפרק הזה לנגינה בפסנתר בארבע ידיים", כתב צ'ייקובסקי במכתב (13 בפברואר 1873) לאחיו מודסט.
התפתחותו המוזיקלית
בשנת 1873 הציע ולדימיר סטאסוב, מבקר מוזיקה וידיד של צ'ייקובסקי ושל חברי החמישה, לצ'ייקובסקי לכתוב פנטזיה על פי מחזה של שייקספיר: הסערה. צ'ייקובסקי הודה לוולדימיר אך סירב לכתוב יצירה זאת. על אף הסירוב, המחזה "הסערה" הטריד את מנוחתו. צ'ייקובסקי חשב על הנושא והפך בו בעת חופשה שאליה יצא בשלהי הקיץ. כעבור שנים אחדות כתב צ'ייקובסקי לנדז'דה פון מק על זמן זה: "בשעות היום הסתובבתי בין עצי היער להנאתי. בשעות הערב צעדתי נמרצות. ועם בוא הלילה ישבתי על יד החלון הפתוח והקשבתי לדממה ולקולות הלילה שנשמעו מדי פעם מרחוק. הייתה זו תקופה של שלווה. במשך שבועיים אלו, ללא כל מאמץ מצידי, כמו בכוח על-טבעי, כתבתי את הפנטזיה הסימפונית "הסערה" בפה מינור אופוס 18."
בשנים 1874–1875 הלחין צ'ייקובסקי את הקונצ'רטו הראשון שלו לפסנתר ותזמורת, הקונצ'רטו בסי-במול מינור, שאותו הקדיש בתחילה לפסנתרן והמנצח ניקולאי רובינשטיין. צ'ייקובסקי הגיע בערב חג המולד, שנת 1874 אל ביתו של רובינשטיין על מנת להציג לו את יצירתו החדשה. הוא ישב אל הפסנתר וניגן את הקונצ'רטו עד תומו. רובינשטיין שתק לאורך כל היצירה. בסיומה, כשצ'ייקובסקי חקר את רובינשטיין לדעתו, הוא ספג ביקורת נוקבת על היצירה כולה. רובינשטיין טען, שהיצירה איננה מתאימה לנגינה על פסנתר, שהיא מורכבת מחלקים שונים שחיבורם רופף ביותר. שהתרוצות קשות לנגינה, בגדר התפארות לשמה, ואינן אומרות דבר, שהיצירה חלשה ואף מחקה יצירות אחרות וצריך לשכתב אותה מן ההתחלה ועד הסוף, ושרק לדפים בודדים ממנה יש איזה שהוא ערך. ואם לא די בכך, עוד הגדיל רובינשטיין עשות והציע, שאת מלאכת השכתוב יבצע הוא עצמו. למראה פניו של צ'ייקובסקי, ריכך מעט ניקולאי את תגובתו ואמר, שלאחר שצ'ייקובסקי יעשה את כל השינויים הנדרשים, הוא יבצע את היצירה בביצוע בכורה. צ'ייקובסקי ההמום הגיב בחריפות: "לא אשנה ולו תו אחד". לאחר זאת שינה צ'ייקובסקי את ההקדשה של הקונצ'רטו מרובינשטיין לפסנתרן והמנצח הגרמני הנס פון בילו (Hans Guido von Bülow), שביצע את הבכורה של הקונצ'רטו בסיור שלו באמריקה, בעיר בוסטון. צ'ייקובסקי אומנם שינה לאחר מכן במעט את היצירה, אך לאחר שהקונצ'רטו התפרסם וזכה להצלחה כה רבה, הבין רובינשטיין את טעותו והפך להיות אחד המבצעים המוצלחים של יצירה זו. עד היום הקונצ'רטו הזה נחשב אחת היצירות הפופולריות ביותר שנכתבו לפסנתר ולתזמורת ואף אחת הקשות ביותר לביצוע קונצרטנטי.
הפרסום וההצלחה של יצירה זו משך את תשומת לבם של אנשים רבים, בהם אלמנה עשירה בשם נדז'דה פון מק, שהחליטה להעניק לצ'ייקובסקי תמיכה שנתית בסך 6,000 רובל כדי שיוכל להקדיש את עצמו להלחנה בלבד; האלמנה פון מק הציגה תנאי אחד ויחיד למענק והוא, שהם לעולם לא ייפגשו פנים אל פנים. ואכן, הקשר ביניהם, שנמשך 14 שנה, התבצע דרך מכתבים בלבד והם מעולם לא נפגשו (למעט שני מפגשים מקריים שבהם התעלמו זה מזו). הקשר ביניהם, אף שהתנהל דרך מכתבים, היה הדוק ביותר והיה למעין תרפיה לצ'ייקובסקי, שסבל מבעיות פסיכוסומטיות רבות (כמו כאבי הראש, שהטרידו אותו לעיתים קרובות וגרמו לו הרגשה, כאילו ראשו עומד להתנתק מגופו. מסיבה זו נהג לא פעם, בעת ניצוח על תזמורת, להחזיק ביד אחת את ראשו מאחור או להחזיק את סנטרו).
הבעיה החמורה ביותר שממנה סבל היו רגשות אשמה בגין ההומוסקסואליות שלו ונסיונותיו להסתירה, שהניעו אותו להתחתן בשנת 1877 עם תלמידתו אנטונינה מיליוקובה, מעשה שצ'ייקובסקי התחרט עליו במהרה. הוא נטש את אשתו הטרייה ימים ספורים לאחר שהזוג יצא לירח דבש. מצבו הנפשי היה מעורער ביותר. רק שכנועיו של אחיו, מודסט, מנעו ממנו ברגע האחרון לשלוח יד בנפשו.
השיא
שמאל|ממוזער|250px|צ'ייקובסקי הצעיר, 1874
חרף הכישלון בנישואין והמשברים הרבים, תקופה זו נחשבת גם לאחת הפוריות ביותר בחייו של צ'ייקובסקי. הוא סיים להלחין את המוזיקה לסימפוניה הרביעית, (אותה הקדיש לנדייז'דה פון מק), ולבלט "אגם הברבורים", אם כי יצירה זו לא זכתה להצלחה במופע הבכורה שלה בשל כוריאוגרפיה גרועה. רק לאחר מותו של צ'ייקובסקי זכה הבלט "אגם הברבורים" לכוריאוגרפיה מוצלחת מאת מריוס פטיפה והבלט הפך להיות אבן בוחן לכל להקת בלט קלאסי. לאחר משבר הנישואין של צ'ייקובסקי הוא נשלח לשווייץ, למנוחה באגם קלרנס. הוא יצא לשווייץ יחד עם חבר כנר בשם יוזף קוטק, תלמיד קומפוזיציה שלו בקונסרבטוריון. קוטק הביא עמו את הרדוקציה של "הסימפוניה הספרדית" ברה מינור מאת לאלו. צ'ייקובסקי ניגן בפסנתר וקוטק בכינור. במהרה מצא צ'ייקובסקי את רוח היצירה וישב לכתוב קונצ'רטו לכינור. תוך שבועיים נשלמה מלאכת הכתיבה לפסנתר וכינור כהכנה לתזמור. לאחר בדיקה מחודשת של היצירה, על ידי קוטק ואחיו של צ'ייקובסקי, מודסט, הוציא צ'ייקובסקי את הפרק השני אשר לא השביע את רצונם וכתב את הקנצונטה בסול מינור, המוכרת כיום כפרק השני של היצירה, ביום אחד. הפרק שהוצא הפך לאחר זמן להיות הפרק הראשון ב"זיכרון ממקום יקר" אופוס 42, שלושה פרקים לכינור ופסנתר. לאחר מכן תוזמרה היצירה על ידי אלכסנדר גלאזונוב. עד 12 באפריל 1878 תוזמרה היצירה והושלמה. המעניין הוא, שצ'ייקובסקי לא הקדיש את היצירה לכנר שהיה שותף לכתיבתה. צ'ייקובסקי הגיש את היצירה לכנר ליאופולד אאואר, אשר דחה את היצירה כבלתי ניתנת לנגינה. שנתיים עברו בלי שהיצירה בוצעה, גם לא על ידי הכנר יוזף קוטק. ביצוע הבכורה של היצירה התקיים ב-4 בדצמבר 1881 בווינה על ידי הכנר אדולף ברודסקי והמנצח הנס ריכטר. היצירה נוגנה כמה זמן לאחר שברהמס העלה לביצוע בכורה את הקונצ'רטו לכינור ותזמורת ברה מז'ור, אופוס 77. בקהל ישב אדם, שהיה אימת המלחינים והנגנים, המבקר אדוארד הנסליק, שכתב על היצירה כי נדמה שאפשר לשמוע סירחון מהמוזיקה שצ'ייקובסקי כתב, בעיקר בשל הפרק האחרון בקונצ'רטו שנכתב על מוזיקה קוזאקית עממית. הסערה שהמאמר חולל הובילה לפרסום היצירה ברחבי העולם כולו.
יצירתו הבאה של צ'ייקובסקי הייתה האופרה "יבגני אונייגין" המבוססת על רומן בחרוזים של אלכסנדר פושקין. עם פרסומה של כל יצירה חדשה גברה הפופולריות של צ'ייקובסקי, הוא אף יצא לסיורי קונצרטים באירופה ובאמריקה בין השנים 1887–1891 (הוא הופיע בקונצרט הפתיחה החגיגי של קרנגי הול בניו יורק), שבהם ניגן וניצח על יצירותיו.
בתחילת חודש מאי 1877 התחיל צ'ייקובסקי בהלחנת הסימפוניה הרביעית בפה מינור אופוס 36. היה זה אך חודשיים לפני נישואיו החפוזים והטראומטיים.
לאחר כישלון נישואיו של צ'ייקובסקי ב-1877, הוא בילה יותר ויותר זמן באחוזת הבית של אחותו ובעלה "קמנקה" באוקראינה. באוקטובר 1879 התחיל צ'ייקובסקי את כתיבת הקונצ'רטו השני בסול מז'ור לפסנתר ותזמורת אופוס 44. צ'ייקובסקי היה ידוע בכתיבתו המהירה, ולא חרג מכך גם במקרה זה. במהלך עשרה ימים השלים צ'ייקובסקי את כתיבת הפרק הראשון בקונצ'רטו ברדוקציה לשני פסנתרים, כהכנה לתיזמור, אך המשך העבודה התעכב והקונצ'רטו, כולל התיזמור, הושלם רק במאי 1880 (זמן כתיבה ארוך במיוחד לגבי צ'ייקובסקי). כמו במקרה הקונצ'רטו הראשון לפסנתר ותזמורת, כך גם יצירה זו לא הושמעה בבכורה בארץ מולדתו, אלא, שוב, בארצות הברית. ב-12 בנובמבר 1881 נוגן הקונצ'רטו השני בהשמעת בכורה בניו יורק, בביצוע הפסנתרנית הבריטית מדליין שילר והמנצח תיאודור תומאס. על אף הניסיון המר שהיה לצייקובסקי כאשר הציג את הקונצ'רטו הראשון לפסנתר ותזמורת לפני ניקולאי רובינשטיין, החליט להקדיש לו את הקונצ'רטו השני. צ'ייקובסקי אף הגדיל לעשות ולאחר שסיים לכתוב את הקונצ'רטו, שלח את הפרטיטורה אל רובינשטיין, שאישר הפעם את היצירה על אף אי אילו התנגדויות קטנות, בעיקר בשל אורכה והכתיבה הפסנתרנית המאסיבית. רובינשטיין נפטר במרץ 1881 וכך נכזבה תקוותו של צ'ייקובסקי לביצוע הקונצ'רטו השני בידיו. את ביצוע הבכורה ברוסיה ניגן טאנייב ב-30 במאי 1882 בניצוחו של אנטון רובינשטיין, אחיו של ניקולאי.
מבקרי מוזיקה ואף מוזיקאים רבים מצירים על כך, שהקונצ'רטו השני איננו זוכה לאותו מספר ביצועים ולאותה הצלחה כמו הקונצ'רטו הראשון לפסנתר ותזמורת. יש מקום לטענה, שהנושאים בקונצ'רטו הראשון לכידים ואולי אף מרשימים יותר, אך בקונצ'רטו השני יש כמה קטעים מעניינים, מרגשים ואף פסנתרניים יותר מאשר בקונצ'רטו הראשון.
צ'ייקובסקי עצמו שיתף לאחר ביצוע הבכורה כמה מוזיקאים ברגשותיו כלפי יצירתו החדשה; בעיקר הטריד אותו אורך היצירה (ביצוע ממוצע נע בין 47 ל-49 דקות), שעורר קשיים אצל מספר פסנתרנים. ביניהם היה אחד מתלמידיו, אלכסנדר זילוטי, אשר הציע לקצץ מספר קטעים מן הפרק הראשון ובעיקר מן הפרק השני. צ'ייקובסקי התנגד לכך בתוקף וברמה, אך ללא הועיל. כארבע שנים לאחר מותו, כאשר הקונצ'רטו השני הודפס במהדורה שנייה, נכללו בה כל הקיצורים שהציע זילוטי וכך נוגנה היצירה עד שנות השבעים של המאה ה-20. היום רוב הפסנתרנים מעדיפים לנגן ולהקליט יצירה זו על פי הפרטיטורה המקורית, כפי שכתב אותה צ'ייקובסקי.
בשנת 1884 הלחין צ'ייקובסקי יצירה, אשר לא זכתה להכרה רבה, פנטזיה קונצרטנטית לפסנתר ותזמורת אופוס 56. ביצוע הבכורה היה בפברואר 1885 במוסקבה, בנגינת תלמידו היחיד לקומפוזיציה, סרגיי טאנייב. ביצירה זו בחר צ'ייקובסקי להשתמש בתזמורת גדולה יותר מזו ששימשה אותו בקונצ'רטו הראשון לפסנתר ותזמורת. הוא הוסיף חליל שלישי, כלי הקשה רבים ואף גלוקנשפיל. הוספת כלים אלו לא נועדה ליצור מצלול שונה, אלא לשוות אופי קל יותר ליצירה, שאיננה נחשבת לקונצ'רטו לפסנתר במלוא מובן המילה.
ב-23 במרץ 1886 נוגנה במוסקבה בביצוע בכורה סימפוניה חדשה מאת צ'ייקובסקי, שאיננה נושאת מספר סידורי: סימפוניית מנפרד, על פי דרמה מאת לורד ביירון. מקורה של הסימפוניה במסע הקונצרטים האחרון של המלחין הצרפתי הקטור ברליוז לרוסיה בשנים 68–1867, שהוביל את רימסקי-קורסקוב לכתוב את סימפונית "אנטר", המבוססת על מוטיב החוזר על עצמו. באותו הזמן הציע המבקר המוזיקלי סטאטוב למלחין באלאקירב תוכנית מוזיקלית המבוססת על הדרמה "מנפרד" מאת לורד ביירון, אך הרעיון לא קסם לבאלאקירב.
לאחר 14 שנה הפגישה יד המקרה את צ'ייקובסקי עם באלאקירב לרגל הוצאת הפנטזיה "רומיאו ויוליה" של צ'ייקובסקי בגרסתה השלישית והמוכרת כיום. את היצירה הזו הקדיש צ'ייקובסקי לבאלאקירב, שהציע את הנושא לצ'ייקובסקי בתחילת דרכו האמנותית. באלאקירב הציע לצ'ייקובסקי לכתוב מוזיקה על פי "מנפרד" מאת לורד ביירון. במכתב שכתב באלאקירב הוא הציע לצ'ייקובסקי תוכנית לסימפוניה, המבוססת על רעיון הלייטמוטיב, בדומה לזה שבסימפוניות של ברליוז. הלייטמוטיב בסימפוניה זו אמור היה לייצג את מנפרד.
באוקטובר שנת 1884, כאשר צ'ייקובסקי הגיע לסנקט פטרבורג להופעה הראשונה על הבמה המלכותית של האופרה "יבגני אונייגין", הוא נפגש עם באלאקירב, והפעם באלאקירב הציג לצ'ייקובסקי את תוכניתו המקורית של סטאטוב מלפני 16 שנה. צ'ייקובסקי התחיל בכתיבת הסימפוניה באפריל 1885, וסיים את הכתיבה, כולל תזמור, ב-24 בספטמבר 1885. לאחר השלמת היצירה כתב צ'ייקובסקי בתחילת שנת 1886 למוציא לאור שלו שזו לדעתו היצירה הטובה ביותר שכתב. גם לאחר ביצוע הבכורה שנערך במוסקבה ב-23 במרץ 1886, כתב צ'ייקובסקי למאדאם פון מק, שזו היצירה הסימפונית הטובה ביותר שכתב. לאחר זמן, כהרגלו, שינה צ'ייקובסקי את דעתו על הסימפוניה: "רק הפרק הראשון שווה משהו. רק אותו כתבתי מתוך הנאה צרופה. שאר הפרקים נכתבו מתוך כפיה והכרח ולכן אני מתכוון להשמיד את שלושת הפרקים האחרונים ביצירה, בעיקר את הפרק האחרון, ומתוך הפרק הראשון ושאר החומר אצור פואמה סימפונית". כוונה זו לא התממשה מעולם.
באביב והקיץ של שנת 1888 החל צ'ייקובסקי לכתוב שתי יצירות, הסימפוניה החמישית במי מינור אופוס 64 והפתיחה פנטזיה "המלט" בפה מינור אופוס 67. שתי יצירות אלו נכתבו במקביל. לכתיבתן קדם מסע קונצרטים שצ'ייקובסקי ערך באירופה. היה זה מסע הקונצרטים הראשון של צ'ייקובסקי באירופה כמנצח על יצירותיו שלו. באחד מימי ינואר 1888 הזמין אדולף ברודסקי, הכנר שניגן בפרמיירה את הקונצ'רטו לכינור של צ'ייקובסקי, מספר אמנים מפורסמים לסעודה בביתו. סביב השולחן ישבו צ'ייקובסקי, גריג, ברהמס ועוד מספר מוזיקאים. צ'ייקובסקי נמשך מיד אל האמן הנורווגי והתייחס אליו בכבוד רב. מברהמס, לעומת זאת, הסתייג, אף כי המלחין הגרמני ניסה בכל מאודו לשאת חן בעיניו. צ'ייקובסקי אמנם העריך את ברהמס בתור "חבר לשתייה", אך לא מצא במוזיקה שלו רגש ומלודיה; לדעתו, הייתה זו מוזיקה חסרת השראה ויבשה. צ'ייקובסקי החליט, שאת הסימפוניה הבאה שלו יקדיש לגריג. ברהמס עצמו הוסיף עוד יום אחד למסע הקונצרטים שלו כדי לשמוע את חזרות התזמורת על הסוויטה הראשונה מאת צ'ייקובסקי, בסופה ביקר את היצירה ומצא, שרק לפרק הראשון, "מבוא ופוגה", יש איזה שהוא ערך. באפריל אותה שנה חזר צ'ייקובסקי לרוסיה והתחיל לעבוד על שתי היצירות האמורות. ההיסטוריה מציגה את החוט המקשר העובר בין שלוש הסימפוניות האחרונות של צ'ייקובסקי. את שלושתן אפשר לכנות סימפוניות תוכניתיות, כל אחת על פי דרכה. שלושתן מייצגות חומר אוטוביוגרפי מחייו של המלחין, ושלושתן עוסקות כל אחת בדרכה בנושא הגורל, שהעסיק את צ'ייקובסקי כמעט כל חייו.
ב-24 בנובמבר 1888 עלתה בסנקט פטרבורג יצירה חדשה מאת צ'ייקובסקי: הפתיחה פנטזיה "המלט" על פי המחזה של ויליאם שייקספיר. זו היצירה השלישית שצ'ייקובסקי כתב למחזה מאת שייקספיר. הראשונה – "רומיאו ויוליה" משנת 1869, והשנייה – "הסערה" משנת 1873. בניגוד לשתי היצירות הראשונות, שתיארו בצלילים תמונות ואף השלכות רגשיות מתוך המחזות, ב"המלט" פונה צ'ייקובסקי אל אלמנטים אחרים לחלוטין – אלמנטים פילוסופיים ופסיכולוגיים, המלווים את הגיבורים לאורך כל היצירה. אכן יש אזכורים לרגשות שונים, בעיקר בנושא, שאפשר לשייך לדואט האהבה בין המלט לאופליה, אך זה רמז דק. היצירה כולה מושתתת על היחסים הפילוסופיים והפסיכולוגיים בין הנפשות הפועלות. הספרות המוזיקלית איננה יודעת להסביר מדוע כתב צ'ייקובסקי יצירה זו. אין עדות מספקת לתהליך הכתיבה ובעיקר, אין עדות למניעיו של צ'ייקובסקי לכתיבת היצירה.
על דף הפרטיטרה הראשון של היצירה, העיר צ'ייקובסקי בכתב ידו: "עשה משהו שאינו מזכיר במידה זו או אחרת את מנפרד". אף על פי כן, צליליה הראשונים של היצירה מזכירים את הפתיחה של סימפוניית מנפרד.
ב-22 ביוני 1887 הפסיק צ'ייקובסקי את העבודה על "המלט" כדי לעסוק במלוא המרץ בתזמור הסימפוניה החמישית במי מינור. ב-27 בספטמבר חזר לעסוק ב"המלט" עד לסיום היצירה ב-19 באוקטובר. יצירה זו דרשה מצ'ייקובסקי כוחות נפש. משום שלא עסק בתמונות מתוך המחזה, אלא בפסיכולוגיה הרגשית של הנפשות הפועלות. המלט בדמות הנסיך הדני, אביו, אמו, אופליה וכדומה. בכך הציב לפניו משימה לא קלה, כמעט בלתי אפשרית, למעשה. אמנם יצירה זו כתובה על פי המסורת הרומנטית, אך בה בשעה היא "תקשורתית" פחות משאר יצירותיו של צ'ייקובסקי. ביצירה זו אין מלודיות קליטות וערבות לאוזן. זו יצירה הדורשת הקשבה מלאה על מנת להבין, מה התכוון המלחין לבטא בצליליו. כדרכו האישית, היה צ'ייקובסקי מעורב רגשית בכל יצירה מוזיקלית שכתב, ולעיתים התמוטט בשל כך, אך דווקא בכתיבת יצירה זו לא התנסה צ'ייקובסקי בהתמוטטות עצבים.
צ'ייקובסקי לא השאיר ולו רמז קל שבקלים לתוכנית נלווית ליצירה זו. בשל זאת לא זכתה "המלט" לאהדה מצד הקהל בביצוע הבכורה שלה ואף לא לאחר מכן. התיזמור של צ'ייקובסקי ליצירה הוא מאסיבי, כרוב יצירותיו התזמורתיות האחרונות.
בשנת 1892 התחיל צ'ייקובסקי בכתיבת סימפוניה חדשה במי במול מז'ור. לאחר שכתב את כל הסימפוניה, החליט צ'ייקובסקי שאין היא מתאימה לתחושותיו ולרצונותיו והחליט להניח אותה בצד. ביוני 1893 חזר לסימפוניה והחליט להפוך אותה לקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת. הוא שכתב את הפרק הראשון ואף תיזמר אותו, אבל לאחר זאת זנח את היצירה לחלוטין. בין יצירה זו לסימפוניה השישית, "הפאתטית", כתב צ'ייקובסקי יצירה תזמורתית נוספת, הבלדה בלה מינור "וויוודה". ביצירה זו נתן צ'ייקובסקי לטקסט להוביל את יצירתו. הוא ביסס את היצירה על תרגום של פושקין לבלדה "וויוודה" מאת הסופר והמשורר הפולני אדם מיצקביץ'. זהו סיפור על מושל פרובינציאלי, החוזר אל ביתו רכוב על סוסו ומגלה את אשתו בוגדת בו לאור הירח. הוא משכנע את משרתו לירות באישה, אלא שהמשרת הרועד מפחד, יורה בו במקום זאת. פעם נוספת, יוצר צ'ייקובסקי מבנה עצמאי שאיננו תלוי בדבר כדי לספר את הסיפור בצלילים. היצירה נפתחת ברחש של הלמות פרסות סוסים, המושל ומשרתו דוהרים בלילה לאור הירח אל ביתו של המושל. יחד עם זאת, מוסיף צ'ייקובסקי נופך של בהילות ואף סממנים המעידים כי דבר מה בלתי ראוי עומד להתרחש. את סצנת האהבה בין אשת המושל לאהובה, כאשר בעלה מתבונן מן הצד, כתב צ'ייקובסקי בצלילים קסומים, בנגינת כלי הקשת עם עמעם. אל הנבל, המקבל בסצנה זו תפקיד בעל חשיבות, צירף צ'ייקובסקי את הצ'לסטה, על צלילי הפעמונים שלה. את הכלי זה גילה צ'ייקובסקי בפריז והועיד לו תפקיד בעל משמעות וחשיבות בבלט מפצח האגוזים. יחדיו הם מקנים לסצנה זו מצלול מיוחד, שונה ואחר: זה המתאר תשוקה רבה, אהבה אסורה, להט יצרים וחשקים. היצירה מסתיימת בקול יריית אקדח, המבשר על מות המושל. עד לביצוע הבכורה של יצירה זו (אין תיעוד ברור על התאריך) אמר צ'ייקובסקי, שזו היצירה הטובה ביותר שהוציא תחת ידיו; וכהרגלו, לאחר ביצוע הבכורה שינה את דעתו וטען, שיצירה זו אינה שווה דבר ואפשר להגדירה כזבל וגיבוב של שטויות. גם הפעם השמיד צ'ייקובסקי את הפרטיטורה, אך בשל ביצוע הבכורה לא יכול היה להשמיד את תפקידי הכלים הנפרדים ומתוכם אפשר היה לשכתב את היצירה לפרטיטורה שלמה.
בשנת 1890 ביטלה האלמנה פון מק את ההקצבה השנתית שנתנה לצ'ייקובסקי בטענה לפשיטת רגל. צ'ייקובסקי, שנפגע בעיקר מן התקווה שהביעה במכתב, כי לא ישכחנה ויהרהר בה לפעמים, שלח אליה מכתב חריף, שבו הדגיש כי לעולם לא ישכחנה וכי איננו דואג לעצמו, כי הוא כבר לא היה זקוק לתמיכתה הכספית, אלא לגורלה היא לאחר אובדן עושרה. פון מק לא השיבה למכתבו, בני משפחתה חצצו בינו לבינה ונאמר לו, כי בשל מחלת העצבים שגברה עליה אי אפשר להטרידה במכתביו. בהמשך התברר לו, שרק חלק קטן מעושרה אבד וכי המשך התמיכה בו לא היה מעלה או מוריד לגבי מצבה. הוא פירש את המעשה הזה כבגידה, והקשר ביניהם נותק.
בתקופה זו הוא הלחין גם את האופרה "דאם פיק" (מלכה עלה) לליברית מאת אחיו מודסט בהתבסס על סיפור קצר בשם זה מאת אלכסנדר פושקין.
הופעת הבכורה של האופרה נערכה בשנת 1890 בתיאטרון מריאינסקי בסנקט פטרבורג ולאחר מכן הועלתה בקייב ועל ידי הבולשוי במוסקבה.
שנה לאחר מכן זכתה המוזיקה לבלט "מפצח האגוזים" להצלחה לא-רעה, אבל המועקה שממנה סבל השתקפה בצורה ברורה בסימפוניה השישית של צ'ייקובסקי, "הפתטית", אשר נגינת הבכורה שלה נערכה כמה ימים לפני מותו, וגם היא התקבלה ברגשות מעורבים. הקהל היה אדיש ליצירה זו. לצ'ייקובסקי זה לא שינה דבר. כפי שנהג ברוב יצירותיו, הוא טען שזו היצירה הטובה ביותר שהוציא מתחת ידיו וטען שהקהל אינו מבין במוזיקה. רק לאחר מותו של צ'ייקובסקי, כאשר נוגנה לזכר המלחין, זכתה היצירה להצלחה אדירה.
מותו
צ'ייקובסקי מת ב־6 בנובמבר 1893. בשנים האחרונות רווחות שתי דעות בקשר למותו:
האחת היא שהוא נפטר כתוצאה ממחלת כולרה, שבה לקה בגלל שתיית מים מזוהמים. בספר "צ'ייקובסקי" של הרברט ויינשטוק מובא, בעמ' 286, מכתב מאת לב ברטנסון, רופאו וידידו של צ'ייקובסקי, אל אחיו, מודסט. במכתב זה, שנמצא בארכיון של צ'ייקובסקי בקלין על ידי ניקולס סלונימסקי, מדבר ברטנסון על "המחלה האיומה", שגזלה ממודסט את אחיו. בעמ' 284 מדובר על מחלת הכולירה שפשטה אותו זמן בסנקט פטרבורג, ועל אף האזהרות מפניה, שתה צ'ייקובסקי מים שאינם רתוחים. מצבו הוחמר בשלבים האופייניים למחלה זו.
השנייה היא שמותו נגרם על ידי הסתבכות בשל נטייתו ההומוסקסואלית: נטייתו ההומוסקסואלית של פיוטר צ'ייקובסקי, כמו של אחיו מודסט, הוסתרה בקפדנות על ידי המלחין וחבריו הקרובים. יש לציין כי באותה תקופה יחסים הומוסקסואליים היו תופעה שכיחה למדי בקרב האצולה הרוסית. צ'ייקובסקי ניהל קשר אינטימי עם בחור צעיר, שהיה אחיינו של דוכס רוסי מכובד בשם סטנבוק-פרמור. אותו דוכס גילה את העניין והחליט לשלוח לסגן התובע הכללי ניקולאי בורסוביץ' יעקובי, שהיה ידיד של המלחין, מכתב תלונה כנגד המלחין. יעקובי, שלמד עם צ'ייקובסקי בבית הספר למשפטים, חשש שהגשת התלונה תפגע לא רק בשמו של המלחין אלא גם בשמו ויוקרתו של בית הספר למשפטים בו למדו השניים ובידידיהם המשותפים. הוא החליט לכנס בדחיפות אספת חברים של בוגרי בית הספר שהיו חבריו של צ'ייקובסקי, למה שכינה: "בית המשפט לכבוד". לאירוע דרמטי זה הייתה עדה רעייתו של יעקובי, ששהתה אותה שעה בבית ויכלה לשמוע את ההתרחשות שהתחוללה בחדר הסמוך. כשהסתיים האירוע, השביע אותה בעלה לנצור את לשונה ולא לגלות לעולם דבר לאיש. בערוב ימיה, אחרי התייסרות רבה בעקבות הפרשה הנוראה, החליטה גב' יעקובי לחשוף ככל יכולתה את העובדות ברבים. הפגישה התקיימה ב־31 באוקטובר 1893 ונכחו בה שבעה מחבריו של המלחין. היא נמשכה שעות רבות ובסופה, לטענת גב' יעקובי, הוקיעו השבעה את מעשיו של צ'ייקובסקי ותבעו ממנו לשים קץ לחייו, כמוצא של כבוד אחרון, ובלבד שהפרטים האינטימיים האסורים של חייו של המלחין לא יתגלו לצאר הרוסי. ב-1 בנובמבר 1893, יום אחד אחרי הפגישה הגורלית, ביקר אוגוסט גרקה, שהיה אחד מאותם שבעה חברים, בבית המלחין והעביר למלחין רעל לביצוע "גזר הדין". יום למחרת נפל צ'ייקובסקי למשכב, ממנו לא קם. הוא נפח את נשמתו ארבעה ימים אחר-כך. ישנה סברה ששמועת ההתאבדות הופצה על ידי המו"ל, שסבר כי בכך יגביר את הפופולריות של הפתטית. מחקרים שנערכו אודות המלחין הגיעו למסקנה שמותו של המלחין נבע מסיבות טבעיות. בנוסף, על פי מחקרים, לא היה קיים דוכס בשם סטנבוק-פרמור, אלא רוזן. הרוזן היה בעל משרה בחצר הקיסר אלכסנדר השלישי, ולכן לא סביר שהיה זקוק למתווך כדי להעביר את המכתב.
להלווייתו, שנערכה בסנקט פטרבורג, הגיעו אלפי ידידים ומעריצים.
מיצירותיו
לתזמורת
סימפוניה מס' 1 בסול מינור, "חלומות של חורף", אופ. 13 (1866)
סימפוניה מס' 2 בדו מינור, "הרוסייה הקטנה", אופ. 17 (1872)
סימפוניה מס' 3 ברה מז'ור "הפולנית", אופ. 29 (1875)
סימפוניה מס' 4 בפה מינור, אופ. 36 (1877–1878)
סימפוניה מס' 5 במי מינור, אופ. 64 (1888)
סימפוניה מס' 6 בסי מינור, "הפתטית", אופ. 74 (1893)
סימפוניית מנפרד בסי מינור, אופ. 58 (1885) מבוססת על פואמה מאת לורד ביירון
סרנדה לתזמורת כלי-מיתר בדו מז'ור, אופ. 48 (1880)
סוויטה תזמורתית מס' 1 ברה מינור אופוס 43
סוויטה תזמורתית מס' 2 בדו מז'ור אופוס 53
סוויטה תזמורתית מס' 3 בסול מז'ור אופוס 55
סוויטה תזמורתית מס' 4 בסול מז'ור "מוצרטיאנה", אופ. 61 (1887)
פתיחה בפה מז'ור אופוס 67
"גורל" פתיחה פנטסיה בדו מינור אופוס 77 (1868)
הסופה פתיחה למחזה מאת אוסטרובסקי במי מינור אופוס 76 (1864)
פתיחה על ההמנון הדני הלאומי אופוס 15
הסערה (צ'ייקובסקי) פנטזיה סימפונית בפה מינור אופוס 18 למחזה מאת שייקספיר (1873)
מארש סלאבי בסי-במול מינור, אופ. 31 (1876)
פרנצ'סקה דה רימיני, פואמה סימפונית במי מינור, אופ. 32 (1876) מבוססת על הדרמה מאת דנטה
קפריצ'ו איטלקי בלה מז'ור, אופ. 45 (1880)
הפתיחה 1812 במי-במול מז'ור, אופ. 49 (1880)
"המלט" פתיחה פנטזיה בפה מינור אופוס 67 למחזה מאת שייקספיר (1888)
הפתיחה-פנטזיה "רומיאו ויוליה" בסי מינור, ללא מספר אופוס (1869) למחזה מאת שייקספיר
"ווייבודה" בלדה סימפונית בלה מינור אופוס 78 (1892)
לתזמורת וכלי-סולו
קונצ'רטו מס' 1 לפסנתר ולתזמורת בסי-במול מינור, אופ. 23 (1874–1875)
קונצ'רטו מס' 2 בסול מז'ור לפסנתר ותזמורת אופוס 44 (1879–1880)
קונצ'רטו מס' 3 במי במול מז'ור לפסנתר ותזמורת אופוס 75 (בפרק אחד 1892–1893)
פנטזיה קונצרטנטית לפסנתר ותזמורת אופוס 56 (1884)
ולס סקרצו בדו מז'ור לכינור ותזמורת אופוס 34
ואריאציות על נושא רוקוקו לצ'לו ולתזמורת בלה מז'ור, אופ. 33 (1876)
פצו קפריצ'יוזו בסי מינור לצ'לו ותזמורת אופוס 62
"זיכרון ממקום יקר" לכינור ותזמורת אופוס 42 (בתיזמור גלזונוב)
סרנדה מלנכולית לכינור ותזמורות אופוס 26
קונצ'רטו לכינור ולתזמורת ברה מז'ור, אופ. 35 (1878)
אופרות
יבגני אונייגין, אופרה ב-3 מערכות, אופ. 24 (1877–1878)
פיק דאם (מלכת העלים), אופרה ב-3 מערכות, אופ. 68 (1890)
מזפה, אופרה ב-3 מערכות, ללא מספר אופוס (1881–1883)
יולנטה (1893)
מוזיקה לבלט
אגם הברבורים, בלט ב-4 מערכות, אופ. 20 (1875–1876)
היפהפייה הנרדמת, בלט ב-3 מערכות, אופ. 66 (1889)
מפצח האגוזים, בלט ב-2 מערכות, אופ. 71 (1891–1892)
רומיאו ויוליה, בלט
מוזיקה קאמרית
רביעיית מיתרים מס' 1 ברה מז'ור, אופ. 11 (1871)
רביעיית מיתרים מס' 3 במי-במול מינור, אופ. 30 (1875)
שלישייה לפסנתר, כינור ולצ'לו בלה מינור "לזכרו של אמן גדול", אופ. 50 (1882)
שישיית מיתרים ברה מז'ור "זיכרון מפירנצה", אופ. 70 (1890)
מוזיקה לפסנתר
סונטה בדו דיאז מינור לפסנתר סולו ללא מספר אופוס (1865)
"מזכרת מהאפסל" (Souvenir de Hapsal op. 2), מחזור לפסנתר ב-2 ידיים (1867)
סונטה בסול מז'ור, אופ. 37 (1878)
עונות השנה, 12 קטעים לפסנתר לפי חודשי השנה, אופ. 37aי(1876)
אלבום לבני הנעורים לפסנתר סולו בדרגת נגינה קלה אופוס 39
18 קטעים לפסנתר סולו בדרגת נגינה קשה מאוד אופוס 72
הנצחה
הר צ'ייקובסקי באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה נקרא על שמו של פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי.
בית צ'ייקובסקי באלפייבסק משמש היום כמוזאון על שמו, בו ניתן לראות את אורח החיים של המשפחה וכן כלי נגינה שונים לרבות הפסנתר המכני המשמיע מנגינות באמצעות מטריצה.
לקריאה נוספת
וילסון סטראט, צ'יקובסקי, תרגמה תמי שלגו, הוצאת דביר, 1989.
הרברט ויינשטוק, צ'ייקובסקי, תרגום: אברהם לביוש, עריכה ח. אמיר, הוצאת לדורי, 1990.
ג'רמי סיפמן, צ'ייקובסקי חייו ויצירתו (ספר פלוס שני תקליטורים), הוצאת מטר, תשס"ט 2006.
קישורים חיצוניים
Tchikovsky-Reseach, אתר המוקדש לחייו וליצירותיו של צ'ייקובסקי (אנגלית)
יצירות לפסנתר של צ'ייקובסקי, אתר אגודת הפסנתרנים
Classic Cat - Tchaikovsky mp3s
צ'ייקובסקי – אגדה בחייו ובמותו, שבתאי בן ארויו על התאוריה סביב מותו של המלחין, באתר האופרה הישראלית.
הערות שוליים
*
קטגוריה:אישים הקבורים בבית העלמין טיחווין
קטגוריה:כותבי מכתבים
קטגוריה:להט"בים רוסים
קטגוריה:מתאבדים: מוזיקאים
קטגוריה:מלחיני אופרה רוסים
קטגוריה:מלחיני בלט
קטגוריה:מלחינים להט"בים
קטגוריה:מלחינים מהתקופה הרומנטית
קטגוריה:מלחינים רוסים
קטגוריה:מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:נפטרים מכולרה
קטגוריה:סגל הקונסרבטוריון של מוסקבה
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:רוסים שנולדו ב-1840
קטגוריה:רוסים שנפטרו ב-1893 | 2024-09-07T17:36:42 |
מוסדות תכנון | REDIRECT תכנון | 2004-06-15T21:18:51 |
מיחזור מתכת | שמאל|ממוזער|250px|מכוניות לגריטה
שמאל|ממוזער|250px|
מיחזור מתכת היא פעולה שמטרתה הפיכת המתכת חזרה לחומר גלם עבור התעשיות השונות.
נהוג להבחין בין מתכות ברזליות לאל ברזליות:
מתכות ברזליות: בהן נכללות גרוטאות המתכת, מכוניות ישנות ופסולת מתכת לבנה. מתכות כאלה מועברות להתכה במפעלי פלדה.
מתכות אל-ברזליות: כדוגמת נחושת, נירוסטה, אלומיניום ואחרות, נאספות על ידי גורמים שונים ומועברות למפעלי יצור שונים כחומר גלם ליצירת מוצרים חדשים.
מיחזור פסולת פלדה ומתכות ברזליות נעשה במפעלי התכה בתנורים שעובדים בטמפרטורה של כ-1800 מעלות צלזיוס. פסולת המתכת שנאספת מוכנסת לתנור, מותכת ומועברת לתבניות ליציקת מוצרים חדשים.
מיחזור מתכת בישראל
על פי סקר הרכב אשפה שנעשה בשנת 1995, בישראל המתכות השונות מהוות כ-4% ממשקל הפסולת הביתית. לפי נתוני הלמ"ס, כ-60 אלף רכבים יוצאים משימוש מדי שנה, אלו שווים בהערכה גסה, לכ-40 אלף טון מתכת. לפי דיווחי מפעלי המיחזור מכוח חוק הפיקדון על מכלי משקה מוחזרו מעל 170 טון מתכת מפחיות בשנה. לכמויות אלו יש להוסיף פסולת לבנה (מקררים, מכונות כביסה), מכונות, פסולת ברזל מבניין ומתכת מהתעשייה שמשקלן רב וקשה להעריך את כמותן באופן מדויק.
בשנת 2002 דווח למשרד להגנת הסביבה על איסוף של כ-290 אלף טון מתכת ברזל להתכה וגריסה על ידי שני מפעלי המיחזור הגדולים (יהודה פלדות בע"מ אשר ממוקם באשדוד וחוד אסף תעשיות בע"מ אשר ממוקם בעכו), מתוכם כ-70 אלף טון מתכת ברזל יוצאה לחו"ל. בשנה זו מוחזרו כ-40 אלף טון אל-מתכות.
יתרונות מיחזור המתכת
חיסכון במשאבי טבע - משאבי מכרות הברזל העולמיים מתכלים וצפוי מחסור כבר בעתיד הקרוב. לדוגמה, טון פלדה ממוחזרת שוות ערך ל-1,140 ק"ג עפרות ברזל, 450 ק"ג פחם ו-50 ק"ג אבן גיר. בישראל, בה לא קיימים משאבי מתכת מקוריים, מיחזור המתכת חשוב במיוחד.
חיסכון באנרגיה - הפקת טון פלדה מעפרות ברזל צורכת פי 4 יותר אנרגיה מאשר ייצור פלדה ממוחזרת. בארצות הברית למשל, מיחזור הפלדה במקום הפקתה מעפרה, חוסך אנרגיה השווה לאנרגיה הנצרכת על ידי חמישית מבתי האב בארצות הברית (כ-18 מיליון בתים). בנוסף לכך, נתוני ארגון מיחזור המתכת בצפון ארצות הברית מצביעים על כך שצריכת האנרגיה למיחזור פלדה ירדה ב-45% משנת 1975 בשל שיפורים טכנולוגיים לשימור אנרגיה.
הפחתת כמות הפסולת המוצקה - תעשיית ההתכה משתמשת בכ-99.9% מהמתכת וכמעט אינה מייצרת פסולת נוספת.
שוק מוצרים עולמי גדול - ברזל ופלדה הם המתכות הנפוצות ביותר בתעשיית המתכת. הם משמשים למגוון רחב של מוצרים לענף התעשייה והבניין ולכן ניתן למצוא חברות רבות הסוחרות בפסולת מתכת. בעולם קיימות בורסות מתכת וישנן חברות הדורשות שמוצריהן יכילו אחוז מסוים של מתכת ממוחזרת.
בעיות
איכות אוויר - צריכת אנרגיה גבוהה, מתכות נדיפות וחומרים כמו צבעים, דבקים וחומרים נלווים אחרים לפסולת מתכת יוצרים זיהום אוויר קשה. עלות תפעול ואחזקה של מתקנים לטיפול בפליטות לאוויר יקרה, בארצות הברית כ-15% מהוצאות המפעל השנתיות מיועדות לטיפול באיכות האוויר.
תפעול מלכלך - כל מפעל התכה זקוק למצבור מתכת רב על מנת שיהיה לו מספיק חומר לתהליך רציף. דרוש לכך שטח נרחב עליו יוערמו המתכות. בנוסף, פסולת שאינה מתכתית המגיעה עם המתכת כמו צמיגים, כיסאות וריפודים מופרדים ויוצאים כפסולת מוצקה הדורשת טיפול והטמנה.
מערך איסוף - דרוש מערך איסוף של פסולת המתכת מהשטח. האיסוף מייקר את התהליך ודורש היערכות מיוחדת מכיוון שפסולת המתכת כבדה.
קישורים חיצוניים
מתכת | 2023-06-17T15:47:49 |
מיחזור גזם | REDIRECT מיחזור#מיחזור גזם | 2005-06-03T16:24:03 |
פיוטר (פטר) איליץ' צ'ייקובסקי | REDIRECT פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי | 2015-09-26T11:08:24 |
חשישיון | שמאל|ממוזער|250px|השטח בו שלטו החשישיון מסומן בלבן, בחלק העליון של המפה
חשישיון (בערבית: الحشاشون או الحشاشين או الحشيشية; החשישיים) היה מסדר של ניזארים (אחת הקבוצות של הפלג האסלאמי איסמאעיליה) בעיקר מפרס ומסוריה, שנוסד בשלהי המאה ה-11. המסדר הציב איום צבאי על שלטונה של השושלת הסלג'וקית בשטחי ממלכת פרס, באמצעות השתלטות על מבצרים רבים, בהנהגתו של חסן-י סבאח.
אנשיו נודעו באכזריותם ובמנהגם לחסל את אויביהם הפוליטיים והדתיים (בעיקר מוסלמים). התפרסמו בעולם בעיקר בשל המיתוסים שדבקו בהם.
אטימולוגיה
טעות נפוצה היא שמקור השם חשישיון מהמילה חשיש, כלומר מעשני חשיש, ככינוי גנאי שהוצמד לקבוצה על ידי מתנגדיה. השימוש המתועד הראשון בשם היה על ידי הח'ליפה הפאטמי העשירי "אל-אַאמִר" , במכתב משנת 1123 הוא כינה את הניזארים הסורים "החשישיה" (حشيشية). הכינוי חשישיה במקורות המוסלמים משמש ככינוי גנאי כללי, ללא קשר לחשיש. כינוי זה נפוץ בקרב היסטוריונים אנטי-איסמאעילים ולאחר מכן באירופה בעקבות חיכוכים צבאיים בין ניזארים וצלבנים, שמתעדיהם אימצו גם הם את הכינוי.
הקבוצה נתפסה באירופה של ימי הביניים כקבוצה רדיקלית של מתנקשים המאומנים לחיסול ממוקד של יריביהם. עם הזמן המקור נשכח והמילה Assassin הפכה באירופה לכינוי לרוצח מקצועי. הקישור לחשיש נעשה על ידי אירופאים בימי הביניים. גם האוריינטליסט הצרפתי סילבסטר דה סאסי הפיץ את הטענה כי מקור שמם מהמילה חשיש. הסופר אמין מעלוף טען, בהסתמך על טקסטים מהתקופה, כי חסן-י סבאח קרא לתלמידיו בכינוי דומה במשמעות של נאמנות לבסיס האמונה (כמו Grass root ?).
תולדות החשישיון
במהלך נפילתה של הממלכה הפאטמית חל פילוג באסמאעיליה. האסמעילים אשר חיו בפרס, תחת שלטון הסלג'וקים, תמכו בניזאר, בנו של הח'ליף הפאטמי אלמסתנצר (1036–1094). פורשים אלה נודעו בשם ניזארים. קבוצה של ניזארים התבצרו, בהנהגתו של חסן-י סבאח, במבצר ההררי אלמוּת, השוכן מדרום לים הכספי. החשישיון ניהלו ממבצר זה את מדיניותם, שלא בחלה בשיטות של רצח וטרור במתנגדיהם הפוליטיים והדתיים, ברחבי העולם האסלאמי כולו. השליחים שביצעו מעשים אלו נקראו "חשישיים".
טעות היסטורית נפוצה היא לשייך את החשישיון אל זרם ה"פידאיון", שמשמעותו "הפודים" (את נפשם בשליחות זו למען אללה), שדגלו בהתאבדות למען אללה ו-72 הבתולות.
חסן-י סבאח, מנהיג הקבוצה, אימץ את שיטת ההתנקשויות כחובה קדושה במלחמתו נגד הטורקים הסלג'וקים ואף נגד הח'ליפים הפאטמים המצריים, שבעצם היו אבותיו הרוחנים, אך היות שלדעתו סטו מן הדרך, ראה בהם כופרים שמצווה להורגם.
הארגון הסודי שהקים התפשט עד מהרה מערבה לעבר סוריה, תחילה לחלב שם הצליחו להשתלב בצמרת המשטר, אך מעשי הרצח שלהם ומדיניותם, עוררו את התנגדות ההמון. ולאחר מותו של רידואן שליטה של חלב (סוף 1113), נערך בהם טבח על ידי מתנגדיהם, ובראשם הקאדי של העיר אבו אל-פדל בן אל-ח'שאב. כתוצאה מכך, עבר מרכז הכובד של החשישיון לדמשק, שם על ידי קשרים עם ראשי הממשל, קיבלו לנחלה את מבצר הבניאס. אך גם בדמשק הם הצליחו לעורר את איבת ההמון, ובשנת 1129 נערך בהם טבח על ידי מושל העיר בורי. הנותרים נסו לבניאס, ומסרו אותה תמורת הבטחת חייהם לידי הצלבנים.
מסדר המתנקשים שהוקם בשנות השישים למאה ה-12 בכפר מסיאף שבסוריה, תחת חסותו של מנהיג המתנקשים ראשיד א-דין סינאן (Rashid ad-Din Sinan), היה תפנית חשובה מאוד בהיסטוריה של החשישיון. שם קיבל כל אחד מיורשיו את התואר הזקן מן ההר. בתקופתו, התנתק המסדר מתלותו במרכז במצודת אלמות והפך לעצמאי, עד מותו בשנת 1192.
בשנת 1256 הגיעו המונגולים בפיקודו של הולאגו חאן לפרס, ובמקום להטיל מצור על החשישיון, דבר שהיה גוזל מהם זמן רב ומשאבים מרובים, באו במשא ומתן עם מנהיג הכת רוכן א-דין ח'וסרו, ותמורת הבטחות להטבות אישיות קיבלו את כניעת רוב המבצרים (למעט שתי מצודות שנכנעו לאחר מצור). לאחר שהשיגו המונגולים את מבוקשם, התכחשו להבטחותיהם, לקחו את רוכן א-דין ח'וסרו אל המדבר, הכניסוהו לתוך שק ורמסו אותו בפרסות סוסיהם, וכך הקיץ הקץ על התנועה בפרס.
בסוריה, לאחר שני עשורים, כבש הסולטאן הממלוכי ביברס את מצודות החשישיון והרג רבים מחברי המסדר. בנותרים השתמש כשכירי חרב, כגון בניסיון הרצח של אדוארד הראשון מלך אנגליה במסע הצלב התשיעי.
ממוזער|250px|מצודת מסייף
בכפר מסיאף אפשר לראות בבירור את "מצודת מסיאף" ששימשה כמפקדה של מסדרי המתנקשים ברחבי העולם.
ראשי מסדר החשישיון
חסן-י סבאח (1090–1124) – מייסד המסדר. הורה על רציחתו של ניזאם אל-מולכ, שהיה הרצח המפורסם הראשון שביצע המסדר.
בורזוג אֻמיד (1124–1138) – כיהן בתחילה כמפקד מבצר לאמאסר. הרצח הבולט בתקופתו היה של הח'ליף העבאסי (המודח) אל-מסתרשד.
מוחמד הראשון מאלמות (1138–1162) – בנו של בורזוג אמיד. בימיו נרצח הח'ליף א-ראשד.
חסן השני מאלמות (1162–1166) – הכריז על 'תום עידן ההלכה', דהיינו ביטול המצוות והאיסורים באסלאם. נרצח.
מוחמד השני מאלמות (1166–1210)
חסן השלישי מאלמות (1210–1221) – הורעל.
מוחמד השלישי מאלמות (1221–1255) – נרצח.
רכן א-דין ח'וסרו (1255–1256) – נהרג על ידי המונגולים.
האגדות אודות החשישיון
אגדות רבות ומגוונות סופרו אודות החשישיון, אך מעולם לא נמצאו להן תימוכין בכתבים מוסלמיים. על פי המחקר המודרני מקור האגדות הוא בצלבנים ששהו בסוריה באותה תקופה וראו במעשיהם של החשישיון מעשי טירוף.
קיימת טענה היסטורית בהשפעת כתבי הנוסעים של בנימין מטודלה ומרקו פולו. נטבע הרושם שהחשישיון שיתפו פעולה עם הצלבנים נגד צבאו של צלאח א-דין. למעשה, החשישיון ניסו להתנקש בחייו של צלאח א-דין פעמיים.
טענה נוספת היא שמרקו פולו ודודו מפאו פולו (Maffeo Polo) היו חברים בחשישיון.
החשישיון בתרבות הפופולרית
בשנת 1981 הוציא לאור סטיב ג'קסון משחק קלפים אסטרטגי בשם אילומינטי. במשחק, כל שחקן שולט באגודת סתרים אחרת. אחת מהן היא "חברת המתנקשים", אחד הכינויים לחשישיון.
בשנת 1990 יצא ספרו של רוג'ר זילאזני ותומאס תומאס, "מסכתו של לוקי", שמתבסס במרבית עלילתו על מיתוסי החשישיון, ובו דמותו של חאסאן אלסבאח משמשת דמות ראשית.
בשנת 2007 החלה את דרכה סדרת משחקי הווידאו "Assassin's Creed" העוסקת בעלילות מסדרי המתנקשים, בין המשימות העולות במשחק על השחקן להילחם בשלטון הטמפלרי המושחת, בחיילים הסרצינים, בצלבנים ובכלל זה בטמפלרים הנוצרים. על אף שעלילת המשחק מכילה מספר אירועים אמתיים ודמויות היסטוריות, היא בדיונית ברובה.
בשנת 2017 יצא הסרט "אמונת המתנקש" המבוסס על סדרת משחקי הווידאו המצליחה באותו שם, שעוסק בעלילות מסדר המתנקשים, הנלחמים בשלטון הטמפלרי.
בשנת 2005 יצא ספרו של ג'ונתן סטראוד, "שער תלמי", בו בפרק הראשון מתנקשים חאשישניים מנסים להתנקש בחייו של תלמי, אדונו של ברטימאוס השד.
בשנת 2010 עלה לאקרנים סרט בשם "נינג'ה אסאסין". עלילת הסרט מתרכזת סביב שבט של נינג'ות המנוהל ככת שחוטפת ילדים והם גדלים ומאומנים מינקות כדי להיות רוצחים שכירים חסרי רחמים. העלילה גם מוסיפה 'תיעוד' של השבטים שקדמו לשבט עוד בימי הביניים, ותועדו על ידי אבן בטוטה. לבסוף, השבט מוגר בהתקפה צבאית בסיוע היורופול.
לקריאה נוספת
ברנרד לואיס, החשישים – כת קיצונית באסלאם, תרגם מאנגלית משה אילן; עריכה מדעית – מאיר מ’ בר אשר. ירושלים (הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס), תש"ס 2000.
קישורים חיצוניים
יצחק רונן, החשאשינים: ראשוני המתאבדים בשם האסלאם, נתיב 107, נובמבר 2005
מאמר על החשישיון מאת צור שיזף
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:שיעה
קטגוריה:טרור אסלאמי
קטגוריה:אגודות סתרים | 2024-08-17T08:33:02 |
איגור סטרווינסקי | ממוזער|קבלת פנים לאיגור סטרווינסקי בעת ביקורו בישראל בשנת 1962. מימינו נתן דונביץ', כתב קול ישראל, ומשמאלו, אהרן צבי פרופס ופרנק פלג
איגור פיודורוביץ' סטרווינסקי (ברוסית: Игорь Фёдорович Стравинский, בתעתיק לטיני: Igor Fyodorovich Stravinsky; 17 ביוני 1882 – 6 באפריל 1971) היה מלחין רוסי (בעל אזרחויות צרפתית ואמריקאית) של מוזיקה קלאסית מודרנית, מבכירי המלחינים במאה ה-20 ובין המשפיעים ביותר על המוזיקה בזמנו. בין יצירותיו הנודעות ניתן למנות את הבלטים "פולחן האביב" ו"ציפור האש", את "סימפוניית תהילים", "מזמורי רקוויאם" והאופרה-אורטוריה "אדיפוס רקס". הוא זכה בפרסים רבים ובאותות כבוד, ביניהם מדליית הזהב של התזמורת הפילהרמונית של לונדון (בשנת 1951), פרס סיבליוס בסך 27,000 דולר מן "הקרן הפינית לאמנויות ולמדעים" (בשנת 1963) ועוד.
סטרווינסקי נודע במעברים שביצע בין סגנונות שונים. ביצירות "ציפור האש" ו"פולחן האביב" חנך את הפרימיטיביזם במוזיקה של המאה ה-20. יצירות אלו עוררו עליו את חמת המבקרים, שלא קיבלו את החידוש שבהן ושפכו עליו קיתונות של לעג וגינוי. מאוחר יותר, כאשר נטש את הפרימיטיביזם לטובת הנאו-קלאסיציזם, כבר נתפסו יצירותיו פורצות הדרך כיצירות מופת, וכתיבתו הנאו-קלאסית נראתה למבקרים שמרנית ומיושנת. כאשר שינה שוב את סגנונו ונטש את הנאו-קלאסיציזם לטובת הכתיבה הסריאלית, נתקל שוב בביקורת מצד מבקרים שהיללו את המוזיקה שכתב המלחין הנאו-קלאסיקן.
קורות חייו
סטרווינסקי נולד בעיירה אורניינבאום (ברוסית: Ораниенбаум, כיום לומונוסוב; Ломоносов) ליד סנקט פטרבורג ברוסיה. אביו, פיודור סטרבווינסקי, היה זמר ממוצא פולני, בס ראשון במעלה בתיאטרון מריאינסקי, וגם אחיו היה מוזיקאי, כך שילדותו הייתה עתירת חוויות ורשמים מוזיקליים.
בגיל תשע החל ללמוד נגינה בפסנתר, ולאחר זמן קצר מצא עניין באלתור יותר מאשר בתרגילי נגינה מפרכים (למורת רוחם של מוריו והוריו). כשהחל את לימודיו הגבוהים, חילק את זמנו בין לימודי משפטים באוניברסיטת פטרבורג ללימודי מוזיקה חלקיים, עד שהצליח לשכנע את הוריו לתמוך בהחלטתו להשקיע יותר במוזיקה. הוא שכר לעצמו מורה להרמוניה, ובמהרה החל ללמוד באופן עצמאי בעזרת ספרים ומצא עניין מיוחד בתורת הקונטרפונקט. בשנת1902 פגש ברימסקי-קורסקוב, שלימד אותו את יסודות התזמור ונחשב למורו הרוחני. רימסקי-קורסקוב יעץ לו להמשיך בלימודיו האקדמיים ובמקביל לרכוש ידיעה מקיפה יותר במוזיקה, באמצעות לימודים פורמליים שיטתיים בהרמוניה ובקונטרפונקט.
סטרווינסקי הצטרף לאגודה מוזיקלית, שקיימה הופעות של מוזיקה קאמרית צרפתית חדישה, וכך נחשף למלחינים כמו פול דיקא, קלוד דביסי וסזר פרנק, שהשפיעו על יצירתו בהמשך.
השפעה גדולה על חייו של סטרווינסקי הייתה לסרגיי דיאגילב, מנהלו של "בלט רוס", שהפך גם למנהלו האישי. בלט רוס, שפעל בפריז בראשית המאה, העלה את הבלטים של סטרווינסקי: תחילה את "ציפור האש" ו"פטרושקה" ואחר כך ב-1913 את הבלט החדשני והשערורייתי "פולחן האביב" בניצוחו של פייר מונטה. בבלט הבא – כלולות (Les Noces) – נקט יתר ריסון וצמצם את התזמור לארבעה פסנתרים ו-17 כלי הקשה. הבלט "פולצ'ינלה" מבוסס על נושאים שסטרווינסקי סבר שהם של פרגולזי אבל היום ידוע שהם מאת מלחינים אחרים, בעיקר דומניקו גאלו.
דיאגילב היה הראשון שעמד על גאוניותו של סטרווינסקי והכריז עליה ברבים. הקרבה הנפשית בין השניים הייתה רבה, וסטרווינסקי דרש להיקבר לצד דיאגילב, בוונציה.
בהמשך חייו שמר סטרווינסקי אמונים לבלט. הבלט אפולו מוליך המוזות נכתב להרכב מיתרים קטן בפשטות קלאסית, וזו אולי היצירה המלודית ביותר שלו. "נשיקת הפיה" משתמש בנושאים של צ'ייקובסקי. שני בלטים אלה בוצעו לראשונה בשנת 1928 בארצות הברית. הבלט "משחק הקלפים" בוצע לראשונה בניו יורק בשנת 1937.
בין השיאים בכתיבתו הסימפונית של סטרווינסקי נמצאת סימפוניית תהילים, שנכתבה ליובל התזמורת הסימפונית של בוסטון ולכבוד מנהלה סרגיי קוסביצקי. בפסטיבל ישראל, באוגוסט 1964, ניצח סטרווינסקי הישיש על סימפוניית תהילים בביצוע התזמורת הפילהרמונית הישראלית והמקהלה הקאמרית תל אביב (בהמשך המקהלה הפילהרמונית תל אביב) בתיאטרון קיסריה.
האופרות של סטרווינסקי מציגות פסיחה על שתי הסעיפים - מעשה בחייל (1919) היא יותר הצגה מאופרה מושרת, וב"שועל" (1922) יש יותר ריקוד ממשחק. "מאוורה", על פי פושקין דומה יותר לאופרה מקובלת, אך אדיפוס רקס היא יותר אורטוריה מאופרה, גם משום שהיא כתובה בלטינית וגם משום שאין בה כמעט בימוי. מכל האופרות שלו, רק "דרכו של הולל" (בעקבות ציוריו של הוגארת) היא אופרה של ממש, שיש לה מקום של כבוד ברפרטואר האופראי.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עבר סטרווינסקי לארצות הברית וקיבל אזרחות אמריקנית. ב-1940 התחילה התקופה השלישית של יצירתו, התקופה האמריקנית, שבה מיוצגים הסגנון הרוסי והסגנון הנאו-קלאסי גם יחד. בין יצירותיו הבולטות בתקופה זו: הבלט "אורפאוס" (1947), "לזכרו של דילן תומאס" (1954) ו"ת'רני" (Threni; בעקבות ספר איכה; 1958). ביצירות אלה בולט שיתוף הפעולה של האינטלקט והרגש לצורך ארגון מוזיקלי חדש ויצירת אסתטיקה מוזיקלית חדשה. יצירתו של סטרווינסקי בארצות הברית מתפרשת על תחומי האופרה, הבלט, הקונצ'רטו, המוזיקה הקאמרית והשיר. בשנותיו האחרונות הלחין מספר יצירות בשיטת שנים-עשר הטונים הקרובה למוזיקה של וברן ושנברג, ביניהן הבלדה "אברהם ויצחק" לבריטון ולתזמורת קאמרית המכילה תמליל עברי (בראשית, כב). יצירה זו הוקדשה לפסטיבל ישראל (ירושלים, 1964).
סטרווינסקי נפטר בניו יורק ב-6 באפריל 1971, ונקבר בוונציה, בבית עלמין באי סן מיקלה. המגזין "TIME" ציין את שמו בין האנשים המשפיעים על המאה ה-20.
הנצחה
מפרצון סטרווינסקי באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה נקרא על שמו של איגור סטרווינסקי.
דמותו של סטרווינסקי מופיעה בסרט "ניז'ינסקי" (1980).
ראו גם
ממוזער|פסלו של סטרווינסקי במרפסת בית האופרה של סנטה פה
מוזיקה קלאסית בתקופה המודרנית
מוזיקה בברית המועצות
לקריאה נוספת
צבי צרי, סטרווינסקי: שוצף כנהר, נהר ספרים, 2014.
Igor Stravinsky: an Autobiography, W.W. Norton, 1962
Chandler Carter, The Last Opera: the Rake's Progress in the Life of Stravinsky and Sung Drama, Indiana University Press, 2019
Harry Colin Slim, Stravinsky in the Americas: Transatlantic Tours and Domestic Excursions from Wartime Los Angeles (1925-1945), University of California Press, 2019
Klara Moricz, In Stravinsky's Orbit: Responses to Modernism in Russian Paris, University of California Press, 2020
Benjamin Boretz, Edward T. Cone (eds.), Perspectives on Schoenberg and Stravinsky, Princeton University Press, 2015
Charles M. Joseph, Stravinsky Inside Out, Yale University Press, 2001
Vera Stravinsky, Stravinsky in Pictures and Documents, Simon & Schuster, 1978
Tamara Levitz, Stravinsky and his World, Princeton University Press, 2013
Eric Walter White, Stravinsky: the Composer and his Works, University of California Press, 1979
Richard Taruskin, Stravinsky and the Russian Traditions: a Biography of the Works Through Mavra, University of California Press, 1996
Mikhail Semenovich Druskin, Igor Stravinsky: his Life, Works, and Views, Cambridge University Press, 1983
קישורים חיצוניים
מוזיקה של סטרבינסקי באתר קלאסיקל-קונקט
לאונרד ברנשטיין מציג את סטרווינסקי מנצח על חלק מ"ציפור האש" באתר יוטיוב
סרטון באתר "אינטרלוד" של הבלט "אפולו מוליך המוזות", מאת סטרווינסקי ובאלאנשין
הערות שוליים
*
קטגוריה:מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מנצחים אמריקאים
קטגוריה:מלחינים רוסים
קטגוריה:מוזיקה של המאה ה-20
קטגוריה:מלחינים מן המאה ה-20
קטגוריה:מלחיני בלט
קטגוריה:זוכי פרס גראמי
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות סן מיקלה
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: רדיו
קטגוריה:מלחיני רקוויאם
קטגוריה:זוכי פרס לאוני סונינג למוזיקה
קטגוריה:מהגרים מרוסיה לצרפת
קטגוריה:מהגרים מצרפת לארצות הברית
קטגוריה:רוסים ממוצא פולני
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1882
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1971
קטגוריה:רוסים שנפטרו ב-1971 | 2024-10-01T05:27:55 |
או. ג'יי. סימפסון | אורנת'ל ג'יימס "או. ג'יי." סימפסון (באנגלית: Orenthal James "O. J." Simpson; 9 ביולי 1947 – 10 באפריל 2024), שכונה "המיץ" (The Juice), היה שחקן פוטבול אמריקאי, אחד הרצים האחוריים הטובים בתולדות המשחק, ששיחק גם בטלוויזיה ובקולנוע (בין השאר בסדרת סרטי "האקדח מת מצחוק"). מעל כל אלה, נודע סימפסון בעיקר כמי שהועמד למשפט בשנים 1994–1995 בחשד לרצח אשתו לשעבר ניקול בראון וחברה רונלד גולדמן, וזוכה במשפט הפלילי. משפטו של סימפסון היה אחד המשפטים המתוקשרים ביותר בהיסטוריה האמריקאית, והוא חקוק בזיכרון האמריקאי הקולקטיבי כאחד המאורעות שהעלו את המתח הבין גזעי במדינה על פני השטח. סימפסון נמצא לבסוף אחראי למותם במשפט אזרחי ב-1997, וחויב בתשלום פיצויים למשפחות הקרבנות.
בדצמבר 2008 נשלח סימפסון למאסר בעקבות פרשה פלילית מאוחרת יותר, ושוחרר ב-2017.
ביוגרפיה
סימפסון נולד ב-1947 בסן פרנסיסקו שבקליפורניה למשפחה אפרו-אמריקאית נוצרית. הוריו הם יוניס (לבית דרדן) (1921–2001), מנהלנית בבית חולים, וג'ימי לי סימפסון (1920–1986), שף ושרת בבנק. אביו של סימפסון עזב את המשפחה, פעל כדראג קווין ומאוחר יותר יצא מהארון. ב-1986 מת מאיידס. סביו של סימפסון מצד אמו היו במקור מלואיזיאנה. בריאיון למגזין "לייף" ב-1968 אמר סימפסון שדודתו היא זו שהעניקה לו את השם אורנת'ל.
בילדותו פיתח סימפסון רככת שגרמה לו לעיקול ברגליים, לכן אמו אילצה אותו ללכת עם נעליים שחוברו לפלטות ברזל כמה שעות בכל יום, עד גיל 5. לסימפסון אח ושתי אחיות, שאחת מהן נפטרה. הוריו של סימפסון נפרדו ב-1952 ואמו גידלה אותו.
סימפסון נפטר לאחר התמודדות עם מחלת הסרטן ב-10 באפריל 2024.
קריירה
סימפסון התפרסם לראשונה כשחקנה של אוניברסיטת דרום קליפורניה בשנים 1967–1968. בשתי העונות נבחר לקבוצה הכל-אמריקאית (all-american) של המכללות והוביל את ליגת המכללות במספר יארדים שרץ עם הכדור (rushing). ב-1968 קבע שיא מכללות (1,709) בקטגוריה זו, הוסיף 22 טאצ'דאונים וזכה בגביע הייזמן היוקרתי, הפרס היוקרתי ביותר לשחקן בפוטבול מכללות. ב-1983 נבחר להיכל התהילה של פוטבול המכללות.
ל-NFL נכנס כבחירה מספר אחת בדראפט של 1969, לקבוצת הבאפלו בילס. ב-1973 היה השחקן הראשון בתולדות הליגה שרץ למעלה מ-2,000 יארדים בעונה אחת ונבחר ל-MVP של ה-NFL. הוא שיחק בחמישה משחקי פרו בול (ה"אול סטאר" של ה-NFL). משחקו האחרון ב-NFL היה ב-16 בדצמבר 1979. בשנת 1985 הוכנס להיכל התהילה של הפוטבול המקצועני.
לאחר הפרישה
לאחר פרישתו פנה לעסוק במשחק, בין השאר במיני-סדרה "שורשים" ובטרילוגיה הקומית "האקדח מת מצחוק". כמו כן היה פרשן בשידורי פוטבול בטלוויזיה ומנחה אורח של התוכנית סאטרדיי נייט לייב.
משפט הרצח
אשתו לשעבר של סימפסון, ניקול בראון וחברה רונלד (רון) גולדמן נמצאו מתים מחוץ לדירתה ב-12 ביוני 1994. סימפסון קושר במהרה לרצח וכתב אישום הוגש נגדו. סימפסון נעצר לחקירה, שם הכחיש את הרצח ובאופן תמוה שוחרר לאחריה. בהמשך, לאחר איסוף די ראיות, הוחלט לעצור אותו בשנית אולם הוא לא הסגיר את עצמו למשטרה, אלא הובא למעצר לאחר מרדף משטרתי, מרדף מוזר שנערך בנסיעה איטית כאשר נראה כי המשטרה למעשה מלווה אותו ולא מנסה לעצור אותו. המרדף, המעצר ודיוני המשפט לאחר מכן, הועברו כולם בשידור חי למיליוני צופים. סימפסון שכר להגנתו כמה מן הפרקליטים הידועים ביותר בארצות הברית, ובהם רוברט שפירו, ג'וני קוקרן (שעמד בראש צוות ההגנה), אלן דרשוביץ, רוברט קרדשיאן ואף. לי ביילי. טענה מרכזית של ההגנה הייתה שהמשטרה שתלה ראיות כדי להפליל את סימפסון. קו ההגנה נסוב בעיקר סביב נושא האפליה של הקהילה האפרו אמריקאית על רקע מספר תקריות של אלימות משטרתית וכן אפליה של הקהילה במערכת המשפט.
בפסק הדין, שניתן ב-3 באוקטובר 1995, ובו צפתה למעלה ממחצית אוכלוסיית ארצות הברית, מצא חבר המושבעים את סימפסון לא אשם בשתי הרציחות. אחת העדויות המכריעות במשפט הזה הייתה כפפה מזירת הרצח, שעוזר התובע דרש מסימפסון ללבוש, אך כאשר האחרון ניסה לעשות זאת נראה שהיא קטנה מדי בשביל כף היד שלו. במהלך השנים לאחר המשפט התנהל ויכוח האם הכפפה הייתה קטנה מידי או שהתכווצה מהדם שעליה.
המתח בין שחורים ולבנים בארצות הברית ב-1995 היה גורם משמעותי במשפט עצמו, וביחס התקשורתי אליו. במיוחד לאור משפטו של רודני קינג. בסקרי דעת קהל שנערכו בזמנו נמצא שרוב השחורים סברו כי סימפסון אינו אשם, או שלא היו בטוחים באשמתו, ואילו רוב הלבנים סברו כי ביצע את מעשי הרצח. יש התולים את זיכויו של סימפסון בעדות השקר של הבלש שעמד בראש צוות החקירה המשטרתית - מארק פורמן, אשר נחשף במהלך המשפט כגזען ופגע קשות באמינות צוות התביעה אל מול חבר מושבעים שהורכב ברובו מאפרו-אמריקאים.
הזיכוי הפלילי לא חתם את הדיון המשפטי בפרשה. אביו של גולדמן תבע את סימפסון בבית דין אזרחי בקליפורניה, על גרימת מות השניים, וזכה בדין. אולם סימפסון לא שילם את הפיצויים שנפסקו (33.5 מיליון דולר), והמשיך להתקיים מהפנסיה שלו כשחקן NFL, שלפי חוקי מדינת קליפורניה אין להחרימה כדי לשלמם. לאחר מכן עבר להתגורר במיאמי שבפלורידה, מדינה שבה החוק מקשה על החרמת ביתו של אדם כדי לשלם חוב.
מאבק משפטי נוסף ניהל סימפסון עם הוריה של בראון, שתבעו משמורת על שני ילדיהם. לבסוף נפסק בשנת 2000 כי הילדים יישארו בחזקת אביהם.
בנובמבר 2006 נודע כי סימפסון עמד לפרסם ספר בשם "אילו עשיתי זאת" (אנגלית: If I did it), ובו סיפק תיאור בדיוני, ספק הודאה ברצח. לאחר מחאה ציבורית רבה, ביטלה ההוצאה לאור את הופעת הספר. חובותיו של סימפסון למשפחות הקרבנות גרמו להעברת הזכויות על הספר למשפחות הקורבנות, לאחר שהוכיחו כי מדובר בהכנסה כספית אפשרית. הספר יצא לאור בחודש ספטמבר 2007 תחת הכותרת "אילו עשיתי זאת: וידויו של רוצח" (אנגלית: "If I Did It: Confessions of the Killer"), (כאשר ה"אילו" מופיע באותיות מזעריות ו"עשיתי זאת" באותיות גדולות). הספר נחשב בארצות הברית כרב-מכר.
השוד בלאס וגאס
בספטמבר 2007 נעצר סימפסון בחשד שהוא וקבוצת אנשים נוספת נכנסו לחדר במלון בלאס וגאס, ושדדו באיומי נשק חם מזכרות ספורט אשר הוחרמו ממנו בעבר בשל חובות, סימפסון טען כי המזכרות עדיין שייכות לו. סימפסון הועמד למשפט ובאוקטובר 2008 נמצא אשם בשורת אישומים חמורים שהוגשו נגדו. ב-5 בדצמבר 2008 נידון סימפסון ל-33 שנות מאסר בפועל בגין שוד וניסיון חטיפה. השופטת אמרה שסימפסון נהג ביהירות ובטיפשות. נקבע שסימפסון יוכל להגיש בקשה לשחרור מוקדם לאחר תשע שנות מאסר.
ב-19 באוקטובר 2012, הסכים שופט בנבדה לפתוח לדיון מחודש את התיק בגין החטיפה והשוד המזוין כנגד סימפסון, כדי לקבוע אם כוכב הפוטבול לשעבר יוצג בצורה כה גרועה על ידי פרקליטיו, עד כי יש להורות על שחרורו מהכלא ועריכת משפט חוזר. ב-13 במאי 2013, התקיים דיון ראשוני כדי לקבוע אם סימפסון יהיה זכאי למשפט חוזר, אך רק ב-27 בנובמבר 2013, החליטה השופטת לינדה בל לדחות את בקשתו של סימפסון למשפט חוזר בגין הרשעתו בשוד. בפסק דינה, כתבה השופטת שכל טענותיו של סימפסון משוללות יסוד. ב-31 ביולי 2013 החליטה ועדת שחרורים של מדינת נבדה על מתן חנינה חלקית לסימפסון בנוגע לסעיפי הרשעתו בשוד המזוין, אך שהוא יישאר בכלא לפחות עד 2017, עקב הרשעותיו בסעיפי אישום נוספים. ב-20 ביולי 2017 החליטה ועדת החנינות של מדינת נבדה לשחררו לאחר ריצוי 9 שנות מאסר. מול הוועדה התייצבו בתו הבכורה ואחד הנאשמים הנוספים בשוד. ב-1 באוקטובר 2017 שוחרר סימפסון מבית הכלא. בדצמבר 2021 בוטלו גם התנאים המגבילים שהוטלו עליו עם שחרורו, והוא הפך לאדם חופשי באופן מלא.
בתרבות הפופולרית
ב-2016 יצאה סדרה דוקומנטרית בת כמה חלקים בשם או. ג'יי סימפסון: תוצרת אמריקה , בבימויו של עזרא אדלמן ובהפקת רשת הטלוויזיה ESPN, כחלק מסדרת סרטי הספורט התיעודיים של הרשת 30 על 30 . הסדרה חוקרת סוגיות תקשורתיות, פוליטיות וחברתיות, ובמיוחד את היחסים הבין גזעיים בארצות הברית בין שחורים ללבנים, דרך סקירת חייו של סימפסון. הסדרה זכתה בפרס סרט התעודה הטוב ביותר בטקס פרסי אוסקר ה-89.
ב-2 בפברואר 2016 שודרה בארצות הברית סדרת טלוויזיה אנתולוגית בשם "סיפור פשע אמריקאי" (אנגלית: "American Crime Story"), אשר עונתה הראשונה, הקרויה "אמריקה נגד או. ג'יי. סימפסון" ("The People v. O. J. Simpson"), הציגה את סיפור משפט הרצח המתוקשר והשנוי במחלוקת. בסדרה זו השחקן קובה גודינג ג'וניור גילם את סימפסון.
בשנת 2017 הוצג מערכון סאטירי בתוכנית סאטרדיי נייט לייב על או. ג'יי. סימפסון, בו התארחה השחקנית גל גדות.
מכוניתו של סימפסון מוצגת במוזיאון הפשיעה והענישה הלאומי.
קישורים חיצוניים
או. ג'יי. סימפסון, באתר היכל התהילה של הפוטבול המקצועני
הערות שוליים
קטגוריה:סן פרנסיסקו: אישים
קטגוריה:שחקני פוטבול: רצים אחוריים
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה אמריקאים
קטגוריה:שחקני פוטבול אמריקאים
קטגוריה:מורשעים בעבירות רכוש בארצות הברית
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הפוטבול המקצועני
קטגוריה:זוכי פרס ה-MVP של ה-NFL
קטגוריה:זוכי פרס פטל הזהב: שחקנים
קטגוריה:שחקני סן פרנסיסקו 49'
קטגוריה:שחקני באפלו בילס
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת דרום קליפורניה
קטגוריה:פשע בנבדה
קטגוריה:חברי היכל התהילה של פוטבול המכללות
קטגוריה:זוכי גביע הייזמן
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1947
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2024 | 2024-09-10T16:54:05 |
מק"י | הפניה המפלגה הקומוניסטית הישראלית | 2012-06-10T07:04:51 |
סאקורה | ממוזער|שמאל|220px|מבט מקרוב על פריחת הדובדבן
שמאל|ממוזער|220px|פריחת הדובדבן, פארק הפוטומק המערבי, וושינגטון
שמאל|ממוזער|220px|פריחת הדובדבן, בגני מיראבל, זלצבורג
סאקוּרָה (שם מדעי: Prunus serrulata ;ביפנית: 桜 או 櫻) הוא מין של עץ נוי מתת-הסוג דובדבן. עץ זה ידוע בפרי הנקרא סאקוראנבו (桜ん坊).
סמל הסאקורה
הסאקורה הוא סמל יפני, היסטורי ותרבותי, המסמל את האופי היפה אך החמקמק ובר-החלוף של החיים, ומופיע תדיר באמנות יפנית. את יופיו של עץ הדובדבן היפני חוגגים בפסטיבל ההאנאמי (花見, התבוננות בפרחים), ובמסגרתו יוצאים לחוג את הפריחה בטבע, בשמורות, בפארקים ועוד.
תנועה מהפכנית
בשנות ה-30 של המאה ה-20 קמה ביפן תנועה מהפכנית שנקראה "אגודת פרחי הדובדבן" שביצעה כמה ניסיונות הפיכה.
סמליות בינלאומית
יפן העניקה לארצות הברית בשנת 1912 3,000 עצי דובדבן במתנה כדי לחגוג את הידידות המתפתחת בין המדינות. העצים נמצאים בפארק הפוטומק המערבי לאורך נהר הפוטומק הזורם דרך וושינגטון הבירה. יפן העניקה לארצות הברית 3,000 עצים נוספים בשנת 1956. עצי הדובדבן ממשיכים להוות מוקד משיכה פופולרי לתיירים ומושא פסטיבל פריחת הדובדבן הלאומי כשהם מגיעים לפריחה מלאה בתחילת האביב.
תכונות
זן "סומיי יושינו"
זן הדובדבן האהוב ביותר ביפן הוא ה"סומיי יושינו". פרחיו כמעט לבנים לגמרי, ולעיתים בעלי גוון חיוור ביותר של ורוד, בעיקר ליד הגבעול. פרחיו בדרך כלל פורחים ונושרים לפני שהעלים יוצאים, על כן העצים נראים כמעט לבנים לגמרי מהצמרת מטה.
סוגים נוספים
סוגים אחרים הם "יאמה סאקורה" (山桜-דובדבן ההרים), "יאה סאקורה" ו"שידארה סאקורה". ל"יאה סאקורה" פרחים גדולים ועבים עם אבקנים ורודים עשירים. ל"שידארה סאקורה", או "הדובדבן המתייפח", יש ענפים הנופלים מטה כמו אלו של הערבה, מרוצפים בפרחים ורודים.
מועד הפריחה
כל שנה, עוקבים היפנים אחר ה"סאקורה זנסן" (桜前線) או "חזית פריחת הדובדבן". היא מתחילה באוקינאווה בפברואר ובדרך כלל מגיעה לקיוטו וטוקיו לקראת סוף חודש מרץ או תחילת חודש אפריל. אז היא ממשיכה צפונה, ומגיעה להוקאידו כמה שבועות מאוחר יותר.
ב-14 במרץ 2023 הודיעה יפן על תחילה רשמית של עונת הפריחה, 10 ימים לפני המועד הרגיל, וההסבר לכך קשור בהתחממות כדור הארץ עקב משבר האקלים.
קישורים חיצוניים
אתר פסטיבל פריחת הדובדבן
אלי לנצמן, סאקורה - פריחת הדובדבן, באתר אגודת הידידות ולשכת המסחר ישראל-יפן
פסטיבל הסאקורה בגן הבוטני בירושלים מדי שנה חוגגים בני כת המקויה את פסטיבל הסאקורה בגן הבוטני בגבעת רם
חגיגות פריחת הדובדבן ביפן, ד"ר דלית בלוך באתר GOTRAVEL
הערות שוליים
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1830
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון לינדלי
קטגוריה:גן יפני
קטגוריה:יפן: עצים
קטגוריה:סין: עצים
קטגוריה:פרחים לאומיים
קטגוריה:ורדיים | 2024-03-19T08:51:20 |
אף | שמאל|ממוזער|240px|אף אנושי
ממוזער|240px|תרשים של האף במבנה ההרחה.
שמאל|ממוזער|240px|אף נשרי, צורה ידועה ביותר לאף האדם.
שמאל|ממוזער|240px|חדק הפיל משמש ככלי אחיזה.
אף הוא איבר ההרחה אצל היונקים. בבני אדם האף נמצא במרכז הפנים, כשאצל מספר חיות הוא ניצב בחזיתם (ומכונה בשם חוטם) ולפעמים גם מאוחד עם הלסתות. האף מכיל את הנחיריים, המסייעים לשאיפה ונשיפה של אוויר עבור מערכת הנשימה ובהם מצויים חיישני הרחה.
האף האנושי בנוי מסחוס המכוסה בעור, ומחולק לשני מדורים על ידי מחיצת האף.
מבנה ופעילות
בנוסף לתפקידו בהרחה, האף מכיל גם שערות המסננות חלקיקים הנישאים באוויר ומונעים מהם להגיע לריאות. בתוך האף ומאחוריו מצויים קרום רירי והסינוסים. מאחורי חלל האף האוויר עובר ללוע, אשר משותף גם למערכת העיכול ומשם מתפזר במערכת הנשימה. בתוך חלל האף, האוויר עובר דרך מסננים הנקראים קונכיות האף (turbinates) אשר מאטות את התנועה שלו ומכוונות אותו לעבר תאי רירית הנקראת olfactory epithelium אשר קולטים את מולקולות הריח על ידי רצפטורים ייעודיים ומעבירים אותות חשמליים למוח.
בהיותו תווך בין הגוף לעולם החיצוני, האף והמבנים האנטומים הסמוכים אליו מבצעים תפקידים נוספים הקשורים לאוויר העובר דרכו, כגון הגברת הלחות וסינון של אוויר הנכנס אליו, ואיסוף לחות מאוויר אשר ננשף החוצה (תהליך היעיל במיוחד בגמלים).
בבעלי חיים
במהלך האבולוציה מינים שונים פיתחו צורות שונות של אפיהם בהתאם לחייהם, כשלרוב הוא קשור ביכולתם להריח ובשימושים נוספים של האף.
ראשוני בעלי האף היו חולייתנים לסתניים בעלי לסת חזקה ששימשה כמעבר שאינו מובדל לחלוטין מהפה להזרמת חמצן לגוף יחד עם הזימים. בדרך זו חיים הדגים המודרניים שאצל חלקם האף משמש כאיבר הרחה או אף לחושים אחרים (ביניהם אמפולות לורנציני של דגי סחוס וחישת חשמל אצל המורמיריים). דגי מקור אף משתמשים באפם כנשק.
אפים נבדלים מהפה התפתחו אצל דגי ריאות ודו-חיים פרימיטיביים שאצלם האף משמש כשק חלול דרכו עובר ריח אל הפה. אצל הזוחלים האף כבר החל לשמש כמבנה בעל נחיריים, אך לרוב הוא מתגמד ביחס ללסתות. עם זאת תנינאים וכמה צבים בעלי נחיריים בולטות היכולות להיסתם מתחת למים ואצל איגואנת הים הוא אף משמש לסילוק מלח.
מספר חיות פיתחו חדק ארוך שבנוסף להרחה הוא משמש כשריר המאפשר תמרון רב. לחדק שימושים רבים ביניהם: הרחה, שאיבת מים או מזון, פיזור חול ושימוש ככלי נשק או לאחיזה. הבולטים מבעלי החדק כיום הם הפילאים.
דובי נמלים, פנגולינאים ושאר אוכלי נמלים משתמשים בלסת-חדק השואבת טרף במהירות ולרוב הם חסרי שיניים.
אצל החזיריים האף גדול ומשמש להרחה ולחיטוט באדמה. לצד החוטם הרחב ישנם חטים מרשימים להגנה ותקיפה. שימוש דומה משמש אפם של חפרפרת הכיס, חפרפזיים ווומבטיים החופרים באדמה.
מספר יונקים כמו חתוליים וטורפים שונים בעלי שפמים לצידי חוטמם העוזר לחישה בחשיכה. הדבר נפוץ גם במספר חיות ימיות כמו טורפים ימיים ושפמנונאים. חפרפרת ככובת אף בעלת מבנה מיוחד המשמש כשפם על אפה.
מספר חיות בעלות חוטם נפוח לגודל מרשים ביניהם: קוף חוטמני, כלב ים כובעי, פיל ים, אייל הקורא וסאיגה. מטרתו יכולה להיות חברתית אף שהוא גם משמש לסינון אוויר קר.
אצל הקרנפיים ישנה קרן גדלה באזור האף ומשמשת לתקיפה/הגנה מרשימה. הקרן מורכבת למעשה משערות קשות ואינה חלק מחלל האף. עוד מספר חיות (למשל אנוליס פינוקיו וכמה זיקיתיים) בעלי אפים דומים. הטריצרטופס גם נלחם בקרני החוטם נגד אויביו שבניגוד לקרנף הכילו עצם.
אצל הלווייתנאים ישנם זוג נחיריים בקצה הראש, המאפשרים נשימה כאשר רוב האף נמצא מתחת למים. רובם בעלי חרטום או מקור כשל הדולפין שלמעשה הוא חלק מהלסת העליונה. הרבה עטלפים גם איבדו את חוש הריח ואפם התנוון, כשכמה מינים גידלו עלה אפי העוזר לאיכון הד. אצל העופות האף נעלם והפך לחלק במקור, אף שעופות ימיים כמו יסעוראים בעלי נחיריים בולטים לסינון מלח.
אצל הפרימטים מבנה האף משמש לחלוקה טקסונומית, מאחר שהמינים המפותחים איבדו מאוד את חוש הריח ואפם התקצר. בעלי אף-לח הם הפרימיטיביים ביותר בסדרה ובעלי חוטם מוארך, כשחלקם גם מסמנים נחלות בריח. הקופים והקיפופים למיניהם משתמשים בחושים אחרים ואפיהם התקצרו. ישנם 2 קבוצות קופים גדולות: קופים רחבי אף מאמריקה שנחיריהם רחבים ונוטים מטה וקופים צרי אף שאפיהם צרים ונוטים הצידה. עם זאת לחלקם לסתות גדולות כשל הבבון. אצל קופי האדם האפים אף יותר קטנים וחוש הריח חלש יותר, אף שהלסת הקצרה חזקה מעט יותר.
סכנות בריאותיות
בשל הצורה המיוחדת שבה מגיע הדם לאזור האף, קיימת סכנה לזיהומים נסיגתיים מאזור האף יתפשטו למוח. בשל כך, האזור בין קצוות הפה לגשר האף, כולל האף והלסת העליונה, מוכר כ"משולש הסכנה" בפנים.
השימוש באף לניווט
לכל בני האדם קיימות כמויות קטנות של מגנטיט באף, המצויות בעצם האתמואידית. ייתכן שחלקיקים אלה יכולים להוות מעין מצפן בסיסי אשר יכול לשמש לניווט לפי השדה המגנטי של כדור הארץ. יכולת זו שנויה במחלוקת רבה, אך היו מחקרים שהראו שאנשים מסוימים מצליחים לכוון את עצמם בכיסוי עיניים לכיוון הקוטב הצפוני, בדיוק מסוים.
אף האדם
אצל האדם יש כ-5 מיליון קולטי ריח והוא יכול להבחין בין טריליון ריחות שונים. האף הממוצע של הגבר גדול מהאף הממוצע של האישה. ישנם מגוון צורות של אפים, לעיתים תוך מבנה גשר האף וכפיפותו. סוג אף ידוע הוא אף נשרי (מכונה גם אף יהודי).
ראו גם
מערכת הנשימה
עיטוש
נזלת
סינדרום האף הריק
ניתוח אף
חיטוט באף
דימום מהאף
שיער באף
קישורים חיצוניים
"אף" מתוך האנציקלופדיה הרפואית הלכתית, באתר מכון שלזינגר
קטגוריה:ריח
קטגוריה:אף
קטגוריה:איברי חישה | 2024-09-02T10:23:00 |
שולחן ערוך | שמאל|ממוזער|250px|שולחן ערוך, חלק אבן העזר, אמסטרדם, ה'תקס"ג
שולחן ערוך הוא ספר הלכה שכתב רבי יוסף קארו בצפת בשנת 1558 (ה'שי"ח)כנכתב בסיום חלק חושן משפט, שהכתיבה נסתיימה ביום שישי ט"ז אדר ראשון שנת שיח"ה. למרות שהיו כאלו שהבינו שהכוונה לשנת שכ"ג שגם היא הייתה מעוברת, הרי שהתאריך הנ"ל לא מתלכד עם יום שישי. לפיכך ברור שהכוונה לשנת ה' שי"ח, בה חל פורים ביום רביעי. ונדפס לראשונה בעיר ונציה, במהלך שנת 1565 (ה'שכ"ה–ה'שכ"ו).
הספר נחשב אחד החיבורים החשובים בעולם ההלכתי היהודי, והוא דה פקטו משמש יחד עם המפה כעמוד תווך המעגן ומעצב את כל אורח החיים היהודי, על פי ההלכה הפסוקה.
שם הספר
הרב יוסף קארו קרא לספרו "שולחן ערוך" הדמיון לשולחן, לקוח ממאמר במכילתא דרבי ישמעאל לפיו הקב"ה אמר למשה שיש לפרש את משפטי התורה לעם ישראל בצורה ברורה ביותר .
תוכן הספר
השולחן ערוך מתבסס על ספרו של ר' יעקב בן הרא"ש ("בעל הטורים") הנקרא "ארבעה טורים", ומכונה גם "טור". על ה"ארבעה טורים" כתב ר' יוסף קארו פירוש בשם "בית יוסף". מכיוון שה"בית יוסף" הוא ספר ארוך ומורכב, כתב רבי יוסף קארו את "שולחן ערוך" . כמו כן מטרת השולחן ערוך הייתה לאפשר חזרה כל שלושים יום על הבית יוסף (ובזמננו אף יצא לאור שו"ע מסודר לפי ימי החודש).
השולחן ערוך בנוי על סדר הטור, שכלל את ההלכות המעשיות בתקופת כתיבתו (בגלות, לפני למעלה מחמש מאות שנה). מסיבה זו, הלכות רבות (כמו הלכות טומאה וטהרה, קורבנות, וחלק מהמצוות התלויות בארץ) לא מופיעות בספר. זאת בניגוד לספרו של הרמב"ם "משנה תורה", שמקיף את התורה כולה וכולל את כל תרי"ג המצוות, גם אלה שאינן באות לידי ביטוי בימינו.
ב'שולחן ערוך' פסק רבי יוסף קארו בדרך כלל על פי דעת הרוב מבין שלושת "עמודי ההוראה": הרי"ף, הרמב"ם, והרא"ש. כאשר לא יצאה מ-"עמודי ההוראה" הכרעה ברורה בנושא מסוים, צירף רבי יוסף קארו את דעות הרמב"ן, הר"ן, הרשב"א, המרדכי, הסמ"ג וספרים נוספים והכריע על פיהם.
מבנה הספר
השולחן ערוך, כמו ה"טור", מתחלק לארבעה חלקים:
אורח חיים – על ההלכות היומיומיות – השכמת הבוקר, ציצית ותפילין, תפילה, שבת, חגים וכדומה.
יורה דעה – על הלכות שחיטה, איסור והיתר, דיני כשרות, דיני נידה, דיני ריבית, דיני נדרים, ומצוות התלויות בארץ שניתן לקיימן אף בזמן הגלות, זרעים, דיני אבלות ועוד.
אבן העזר – עוסק בדיני המשפחה (נישואין וגירושין), ועל הלכות אישות. חלק זה נקרא כך על פי הפסוק בבראשית ב, י"ח "אעשה לו עזר כנגדו".
חושן משפט – על הלכות דיינים, ממונות, דיני בית דין, הדין האזרחי והפלילי.
הסימנים בשולחן ערוך מחולקים וממוספרים באופן זהה לסימנים בספר ארבעה טורים, אלא שרבי יוסף קארו הוסיף בכל סימן חלוקה לסעיפים. (סך הכל 1705 סימנים)
הגהות לספר
כיוון ששניים מבין הפוסקים שעליהם נשען השו"ע בחיבורו הם ספרדים והרמב"ם היה קרוב בדעותיו לרי"ף, יצא שהלכות ומנהגי האשכנזים לא הופיעו בשו"ע. אכן, בעקבות כך כתב הרמ"א הגהות ("השגות" או "המפה") על פסקי השו"ע והביא את ההלכות שפסקו האשכנזים בכל מקום שהם נוגדים את פסקי השולחן ערוך. ההגהות נדפסו במהדורה הראשונה בתוך השולחן ערוך בצורת "חלון" בתוך ההלכות עצמן. במהדורות שלאחר מכן אף שולבו בתוך גוף הדברים, בגופן שונה להבחנה, ובציון הג"ה בראש ההוספה. דבר זה גרם לכך שהשולחן ערוך התקבל גם אצל האשכנזים במהלך הדורות, ולבסוף פסקו על פי השולחן ערוך בכל מקום שהרמ"א אינו חולק עליו.
פסיקה לפי השולחן ערוך
רבנים רבים מורים לפסוק הלכה לפי השולחן ערוך לספרדים, ועל פי הגהות רבי משה איסרליש (הנודע בכינויו הרמ"א) לאשכנזים.
פרשני שולחן ערוך
מסביב לשולחן ערוך נכתבו מאות פירושים שונים המביאים מקורות להלכותיו מן התלמוד והראשונים, מבארים את דבריו ומביאים דעות חולקות. בדומה לאופן כינויים של פרשני הקודקס ההלכתי של הרמב"ם, משנה תורה, שנדפסו סביב הטקסט המרכזי של הרמב"ם ונתכנו בשל כך: "נושאי כליו של הרמב"ם", כך גם הפירושים וחיבורי ההגהות שנדפסו סביב השולחן ערוך מכונים בדרך כלל "נושאי כלים". מהדורה אחת של הדפסת השולחן ערוך ומפרשיו השונים, אף נקראה כולה על שמם (במקום על שם השולחן ערוך עצמו): אשלי רברבי (שנת תל"ז 1677 ושוב בדפוס סלאוויטא, 1833), כלומר: עצי-האשל הגדולים הנסובים סביב שולחנו הערוך של המחבר, ברוח משורר התהילים (תהילים קכ"ח,ג) המתאר דימוי של 'שתילי זיתים' הנסובים על שולחנו של בעל הבית.
הפירושים הבאים מודפסים במהדורות הנפוצות של השולחן ערוך:
מגן אברהם – (מג"א) ספרו של רבי אברהם אבֶלי הלוי גומבינר על אורח חיים. נקרא בתחילה גם "נר ישראל" (ר"ת של נר יפה של רבי אברהם לוי). על מגן אברהם נכתבו הפירושים פרי מגדים (אשל אברהם) ומחצית השקל.
טורי זהב – (ט"ז) ספרו של רבי דוד הלוי סגל חתנו של הב"ח נקרא בתחילה "מגן דוד". נכתב על כל חלקי השו"ע. על ספרו נכתב הפירוש פרי מגדים (משבצות זהב).
שפתי כהן – (ש"ך) ספרו של רבי שבתי כהן על יורה דעה וחושן משפט.
מאירת עיניים – (סמ"ע – ספר מאירת עיניים) על חושן משפט (כפי הנראה היה גם על יורה דעה).
באר היטב – על כל חלקי השו"ע.
שערי תשובה – ספרו של רבי חיים מרדכי מרגליות על אורח חיים. ליקוטים מספרי שו"ת.
פתחי תשובה – על יורה דעה, אבן העזר, וחושן משפט. ליקוטים מספרי שו"ת.
ביאור הגר"א – על כל חלקי השו"ע.
בית שמואל – (ב"ש) על אבן העזר.
חלקת מחוקק – (ח"מ) על אבן העזר (עד סימן קכ"ו).
קצות החושן (קצוה"ח) על חושן משפט.
נתיבות המשפט (נתיה"מ) על חושן משפט (מחולק למדורים "משפט האורים - ביאורים" ו"משפט הכהנים – חידושים") ו"חוות דעת" (חוו"ד) על יורה דעה.
פרי מגדים - (פמ"ג) מאת רבי יוסף תאומים על חלקים אורח חיים ויורה דעה.
פירושים חשובים נוספים אשר הודפסו בנפרד מהמובאים לעיל:
משנה ברורה – ספרו של החפץ חיים על אורח חיים. כולל 3 חלקים: משנה ברורה – פסקי ההלכה, ביאור הלכה – עיוני ההלכה, ושער הציון – מקורות ההלכה. ספר המשנה ברורה מקובל (כפסיקה אחרונה) בעיקר אצל האשכנזים, אך נלמד כספר עיון יסודי גם בישיבות הספרדיות.
ערוך השלחן לרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין.
פרי חדש לרב חזקיה די סילוה.
פרי תואר לרב חיים בן עטר.
כרתי ופלתי לרב יהונתן אייבשיץ על יורה דעה.
אורים ותומים לרב יהונתן אייבשיץ על חושן משפט.
מטה יהודה ושבט יהודה לרב יהודה עייאש.
שתילי זיתים לרב דוד משרקי.
'ברכי יוסף', 'מחזיק ברכה', 'שיורי ברכה' לחיד"א.
כף החיים על אורח חיים ויורה דעה לרבי יעקב חיים סופר.
ספרי המשך לשולחן ערוך
רובם ככולם של ספרי ההלכה בדורות האחרונים מתבססים על דברי השולחן ערוך, בתוספת חידושים וביאורים מרבנים נוספים. דוגמה לספרי הלכה שכאלו אשר נכתבו בדורות האחרונים והתקבלו ביהדות אשכנז: שולחן ערוך הרב; חיי אדם וחכמת אדם; ערוך השולחן וקיצור שולחן ערוך.
גם בקרב ארצות האסלאם כתבו הרבנים השלמות על השולחן ערוך. המפורסמים מבין ספרים אלה הם: שתילי זיתים; הבן איש חי; ערך השולחן וכף החיים.
בזמננו פרחה שוב הפסיקה הספרדית ונכתבו לרוב פסקים לפי מנהגי הספרדים.
ראו גם
קיצור שולחן ערוך
שולחן ערוך הרב
לקריאה נוספת
יצחק טברסקי, כרמי הורוביץ (ע), כמעיין המתגבר: הלכה ורוח ביצירת חכמי ימי הביניים, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2000, פרק 18, "שולחן ערוך": הלכה לדורות", עמ' 421-438.
אמנון רז-קרקוצקין, "חקיקה, משיחיות וצנזורה: הדפסת השולחן ערוך כראשית המודרניות", א' באומגרטן ואח' (ע'), טוב עלם – מאמרים לכבודו של ראובן בונפיל, תשע"א, עמ' 306 – 335
קישורים חיצוניים
טור-שו"ע, מהדורת על-התורה
מאמרים בנושא שולחן ערוך, באתר "דעת"
השולחן ערוך, שעור מפי הרב אורי שרקי, מתוך הסדרה מבוא לתורה שבעל פה, אתר מכון מאיר.
שולחן ערוך: אורח חיים, שולחן ערוך: יורה דעה, שולחן ערוך: אבן העזר, שולחן ערוך: חושן משפט – מאתר Israel613
שולחן ערוך: אורח חיים – מאתרו של צבי ויסמן
אוצר מילים השאולות מלאדינו בשולחן ערוך
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:משפט עברי: חיבורים
קטגוריה:ספרי הלכה
קטגוריה:יוסף קארו
קטגוריה:ספרים ארץ-ישראליים | 2024-07-17T19:48:55 |
דוסטויבסקי | הפניה פיודור דוסטויבסקי | 2008-04-15T08:02:47 |
פיודור דוסטויבסקי | פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי (ברוסית: ; 11 בנובמבר 1821, מוסקבה – 9 בפברואר1881, סנקט פטרבורג) מגדולי וחשובי הסופרים ומחברי הרומנים במאה ה-19, מן הדמויות המרכזיות והחשובות בתולדות הספרות הרוסית בפרט והספרות העולמית בכלל. דוסטויבסקי כתב סיפורים קצרים, מאמרים ורומנים, ושימש כעורך בכמה כתבי עת שיצאו לאור ברוסיה. מיצירותיו: אנשים עלובים, הכפיל, המתבגר, כתבים מן המרתף, החטא ועונשו, המהמר, אידיוט, שדים והאחים קרמזוב.
קורות חיים
משפחת דוסטויבסקי הייתה משפחה רוסית או בלארוסית מהדוכסות הגדולה של ליטא שהיגרה לאוקראינה וירדה מנכסיה. מוצאה היה מהכפר דוסטוייב שבקרבת ברסט ליטובסק, אז חלק מהאימפריה הרוסית וכיום בבלארוס. סבו של פיודור מצד אביו היה כומר. אביו של פיודור, מיכאיל אנדרייביץ', שנולד בשנת 1787, ברח מהבית בגיל 15 למוסקבה, השלים בה את לימודיו באקדמיה לרפואה, השתתף במלחמת 1812 כרופא צבאי, ובשנת 1821 הצטרף כרופא ראשי לבית החולים על שם מארינסקי, שטיפל בעניי מוסקבה. אמו של פיודור, מאריה פיודורבנה, הגיעה ממשפחת סוחרים מוסקבאית בשם נצ'אייב (Нечаев). אביו, מיכאיל, הוצג בפני משפחתה בשנת 1819, כשהיה בן 30 ומאריה בת 19. אף שהנישואים הוסדרו מראש בין מיכאיל לאב המשפחה, פיודור טימופיביץ', ניכר מהתכתבויות בין השניים כי לצד נימה עניינית היו הקשרים בין בני הזוג מלאים רגש וחיבה. לבד לעבודתו בבית החולים, שעבורה השתכר 100 רובל בחודש, החזיק מיכאיל גם בדירה מטעם המדינה ובקליניקה פרטית, והיה מגיע לבתיהם של מטופלים ברחבי מוסקבה.
ילדות
פיודור מיכאילוביץ' היה השני מתוך שבעה ילדים: מיכאיל (1820), פיודור (1821), וארוורה (1822), אנדריי (1825), ורה (1829), שאחותה התאומה ליובוב שרדה רק כמה ימים לאחר הלידה, ניקולאי (1831) ואלכסנדרה (1835). בעוד שאחיו הבכור מיכאיל נקרא על שם אביהם, פיודור נקרא על שם סבו מצד אמו. האב מיכאיל, שהיה אלכוהוליסט ונטה להתקפי דיכאון, לא נהג ככל הנראה להכות את ילדיו, אף שהדבר היה נהוג ומקובל באותה תקופה. הוא הרבה אמנם לנזוף בהם, והקפיד על משמעת נוקשה – כאשר נם את שנת הצהריים, היה על אחד מהילדים לעמוד כל עת לידו בדממה מוחלטת, ולגרש את הזבובים שהתקרבו לפניו. מיכאיל שלח את ילדיו לבתי ספר פרטיים במקום לבתי ספר ציבוריים, פריווילגיה שבקושי היה יכול להרשות לעצמו. הוא גם השקיע שעות רבות בחינוכם, ולימד אותם לטינית, גאומטריה ומקצועות נוספים. הדאגה של האב לילדיו ניכרה גם בהיקף המכתבים ששלח למיכאיל ולפיודור בזמן שלמדו בפנימייה צבאית. פיודור עצמו, שבשנותיו המאוחרות היה מודאג מהתפוררות המבנה המשפחתי ברוסיה, כתב לאחיו אנדריי בשנות ה-70 של המאה ה-19 כי הוריהם היו "אנשים מצוינים", והוסיף כי "כאלה אבות, כאלה אנשי משפחה, אתה ואני לא יכולים להיות, אח!".
משפחת דוסטויבסקי התגוררה בדירה קטנה בבעלות ממשלתית בקומת הקרקע של בית החולים. פיודור ואחיו הבכור מיכאיל ישנו בתא קטן נטול חלונות, כשמחיצת עץ מפרידה ביניהם. וארוורה, שהייתה צעירה מפיודור בשנה, ישנה על ספה בסלון, והילדים הצעירים יותר ישנו בחדר השינה של ההורים. אף שמצבה הכספי של המשפחה לא היה מזהיר, עשה האב מאמצים כדי לשמור על תדמית של מעמד אצולה: המשפחה החזיקה בשבעה משרתים, בהם כובסת ואומנת לילדים, ובארבעה סוסים. לפי האח אנדריי, שספר זיכרונותיו הוא המקור העיקרי לתקופה זו, כאשר מאריה הייתה נוסעת בכרכרה, אחד המשרתים היה לובש מדים ייצוגיים ומלווה אותה, כפי שהיה נהוג במוסקבה באותה תקופה.
בית החולים מארינסקי שבו עבד מיכאיל (ובו גם נולד פיודור) שירת את דלת העם. היה זה מוסד נטול יוקרה ששכן באחד הרבעים העניים של מוסקבה, סמוך למוסד לחולי נפש, בית קברות לפושעים פליליים ובית יתומים. אף על פי שהוריו אסרו זאת עליו, נהג פיודור הצעיר לצאת לגינת בית החולים, לשבת עם המאושפזים ולשמוע את סיפוריהם. מסופר ששם החל לחוש לראשונה את אותה אמפתיה כלפי האומללים, העניים וחסרי המזל, שבאה לידי ביטוי מאוחר יותר ביצירתו. לפי התכתבויות בין הוריו וזיכרונותיו של אנדריי, היה פיודור ילד חסר מנוחה, "כדור אש של ממש", שהיה יוזם ומוציא לפועל תעלולים ומתיחות שונות, ולא עורר חיבה יתרה מצד אמו. מבחינה זו היה שונה מאוד מאחיו הבכור מיכאיל, שהיה שקט ופסיבי, אך השניים הסתדרו היטב זה עם זה.
ממוזער|שמאל|250px|בית החולים ע"ש מארינסקי במוסקבה שבו עבד אביו של דוסטויבסקי. המשפחה התגוררה בדירה במתחם
בשנת 1831 רכשה המשפחה אחוזה בדארובואה, מדרום למוסקבה, שכללה שני כפרים קטנים. מיכאיל ופיודור בילו עם אמם באחוזה ארבעה חודשים בכל שנה עד שהתחילו ללמוד, ולאחר מכן היו מגיעים לתקופות קצרות יותר. בית הכפר של המשפחה בדארובנה היה קוטג' קטן בן 3 חדרים, עם גג מסכך שעליו חיפו כמה עצי טיליה. לא רחוק מהבית הייתה חורשה של עצי לבנה שנקראה בריקובו. בחורשה בשם זה ניהל ניקולאי סטאברוגין דו־קרב ברומן "שדים". במשפחה קראו לחורשה "השדה של פדיה", מכיוון שפיודור היה מבלה שם זמן רב. גם הוא וגם אנדריי מתארים את החודשים שבילו בדרובואה כמאושרים למדי. הילדים היו משחקים עם ילדי האיכרים בכפר, ואף סייעו לחקלאים שעבדו באזור. אנדריי מספר כי פעם אחת פיודור רץ שתי ורסטאות (קצת יותר משני קילומטרים) על מנת להביא מים לשתייה לתינוק של איכרה שעבדה בשדה. לפי פרנק, כאשר דוסטויבסקי אמר לאשתו ארבעים שנה מאוחר יותר כי הייתה לו ילדות "מאושרת ושלווה", הוא כנראה חשב על הבית בדארובואה.
בשנת 1833 החלו מיכאיל ופיודור ללמוד בפנימייה קטנה במוסקבה שנוהלה על ידי זוג צרפתי בשם סושארד. את רשמיו ממוסד משונה זה תיאר דוסטויבסקי ברומן "המתבגר". כעבור שנה עברו הבנים לפנימייה פרטית יוקרתית בניהולו של המחנך הצ'כי לאופולד צ'רמאק (Chermak), שנחשבה לאחד ממוסדות הלימוד המצוינים במוסקבה. על מנת לממן את הלימודים של בניו, לקח על עצמו מיכאיל דוסטויבסקי עבודה נוספת, ואף לווה כספים מקרובים עשירים. האח הצעיר אנדריי, שלמד במוסד כמה שנים מאוחר יותר, מציין בזכרונותיו כי צ'רמאק הכיר כל ילד באופן אישי והיה מעורב מאוד בחייהם, וכי ידע על המצב הפיננסי הבעייתי של משפחת דוסטויבסקי והפגין גמישות בנוגע לגובה שכר הלימוד ששולם.
בפנימייה של צ'רמאק לימדו כמה מהפרופסורים הידועים ביותר במוסקבה באותה התקופה. יום הלימודים של החניכים התחיל בשש בבוקר והסתיים בתשע בערב. ניתן דגש ללימודי ספרות, ובמוסד אף הייתה ספרייה גדולה. פיודור לא התחבר עם הנערים האחרים במוסד, שרובם הגיעו ממשפחות מבוססות יותר ונהגו ללעוג לתלמידים החדשים. הוא העביר חלק ניכר מזמנו בספרייה, שם שקע בקריאת משוררי וסופרי התקופה הרומנטית, כמו פושקין, שילר ווולטר סקוט. בסוף כל שבוע הייתה מגיעה לפנימייה כרכרה מבית החולים ולוקחת את האחים הביתה, ממנו היו יוצאים לעיתים רחוקות בלבד.
בסתיו 1836 הורע מצבה הרפואי של מאריה פיודורבנה, שמגיל צעיר סבלה מבעיות בחזה ובדרכי הנשימה, והיא אובחנה כחולת שחפת. אמו של דוסטויבסקי איבדה במהירות את כוחה, ועל אף התייעצויות יומיומיות עם עמיתיו, לא הצליח אביו מיכאיל לעשות דבר כדי לשפר את מצבה. לפי הזכרונות של אנדריי, על ערש דווי, עם כל המשפחה סביבה, שבה מאריה פיודורבנה לפתע להכרתה, ביקשה לקבל לידה צלב, בירכה את בעלה וילדיה, ונפטרה ב-27 בפברואר 1837. אנדריי מוסיף כי האב מיכאיל היה "הרוס לחלוטין".
סנקט פטרבורג
עוד בסתיו 1836 הגיש האב מיכאיל בקשה רשמית לממונה עליו בבית החולים כי בניו יתקבלו לאקדמיה של חיל ההנדסה בסנקט פטרבורג במימון ממשלתי. לאחר שהבקשה אושרה, ועל אף שלפיודור ולאחיו מיכאיל לא היה שום רצון להפוך למהנדסים ורוב שאיפותיהם היו בכיוון ספרותי, מלאו השניים אחר מצוות אביהם. מיכאיל האב השאיר אותם בפנימייה צבאית בעיר במאי 1837 על מנת שיתכוננו לבחינות הכניסה לבית הספר, והוא עצמו, יחד עם הילדים הצעירים יותר, עבר לאחוזה הכפרית בדרובואה. פיודור עבר את המבחנים בהצלחה והחל ללמוד בבית הספר בינואר 1838. מיכאיל, לעומת זאת, לא התקבל לבית הספר בשל בריאותו הלקויה, והחל ללמוד באקדמיה הצבאית בעיר רוול (טאלין של ימינו), שהייתה פחות יוקרתית מהאקדמיה בסנקט פטרבורג. האחים שמרו על קשר רצוף באמצעות מכתבים.
בזמן שהותו בסנקט פטרבורג התיידד דוסטויבסקי עם איוון שידלובסקי, משורר ופקיד זוטר שהיה מבוגר ממנו בחמש שנים, על רקע העניין הספרותי המשותף וההערצה שחלקו למשורר פרידריך שילר. ממכתבים שכתב לאחיו מיכאיל באותה התקופה עולה כי הוא סלד מאוד מלימודי המתמטיקה, וכי את רוב זמנו הפנוי העביר בקריאה נמרצת של שייקספיר (בעיקר המלט), א.ת.א. הופמן, אונורה דה בלזק, בלז פסקל, גתה, ויקטור הוגו וז'ורז' סאנד. באחד המכתבים כתב דוסטויבסקי לאחיו: "הנפש שלי כבר אינה סובלת מאותם התקפים אלימים כבעבר. הכל בה שקט, כבלב אדם שמטפח תעלומה עמוקה ... אני בטוח בעצמי. האדם הוא תעלומה, ואת התעלומה הזאת יש לפתור".
ביוני 1839 נפטר אביו של פיודור. שעות ספורות לאחר מותו נפוצו בסביבה שמועות לפיהן נרצח מיכאיל דוסטויבסקי על ידי משרתיו, בזמן התפרצות זעם שלו שנבעה משכרות. לפי אותן שמועות, כפתו המשרתים את אב המשפחה והשקו אותו בוודקה עד שנחנק למוות. תיאור של מקרה דומה מופיע ביצירתו של דוסטויבסקי "רשימות מבית המוות". לפי סברה אחרת, סיפור הרצח הומצא על ידי אחד השכנים, שביקש לרכוש את אחוזת דוסטויבסקי במחיר נמוך, ומיכאיל מת למעשה משבץ.
התקפי האפילפסיה
דוסטויבסקי סבל מהתקפי אפילפסיה, אך הדעות חלוקות בנוגע למועד התפרצות המחלה ותדירות ההתקפים לאחר מכן. במאמר בשם "דוסטויבסקי ורצח אב" שהתפרסם בשנת 1928 ייחס זיגמונד פרויד את התפרצות המחלה אצל דוסטויבסקי לתסביך אדיפוס: לטענתו, דוסטויבסקי חש רגשות אשמה עזים לאחר מות אביו, מכיוון שבסתר ליבו ייחל לרצח זה. רגשות האשמה התבטאו בצורת נוירוזה, שהביאה להתפרצות המחלה. לפי פרויד, קווי מחשבה דומים ניתן לזהות בדמותו של איוון קרמזוב מהרומן "האחים קרמזוב", וזהו אף המניע הנסתר לכתיבת הרומן "החטא ועונשו", המדגים את אותן רגשות אשמה אצל רסקולניקוב. עם זאת, הביוגרף ג'וזף פרנק שולל תאוריה זו: לטענתו, העדות היחידה להתפרצות המחלה בגיל צעיר היא זיכרון של דוסטויבסקי עצמו, לפיו בשנת 1831, כשהיה בן 10, עבר חוויה אותה תיאר כ"הזייה שמיעתית". פרנק טוען כי גם בזכרונות של האח הצעיר אנדריי לא מופיע אזכור של המחלה או התקפים מהם סבל פיודור. פרנק טוען כי ההתקפים הראשונים על רקע של מצוקה נפשית הופיעו בתקופה מאוחרת יותר, כשנתיים לפני שדוסטויבסקי נשלח לסיביר, כלומר בסביבת שנת 1846, וכי זכרונותיו של אנדריי תומכים בתארוך זה. מסיבה זו קשה להצביע על מות האב, שהתרחש שבע שנים קודם לכן, כסיבה להתפרצות המחלה.
תחילת הקריירה הספרותית
בשנת 1842 קודם דוסטויבסקי לדרגת סגן משנה, ועזב את האקדמיה הצבאית עם קצבה קטנה. ביחד עם הכסף שהיה שולח אליו גיסו, בעלה של וארוורה, שהופקד על ניהול האחוזה המשפחתית לאחר מות האב, הגיע הסכום לכ-5,000 רובל בשנה. הוא שכר חדר ברחוב ולדימיר, והיה הולך להרצאות לקצינים בבקרים ולתיאטרון בשעות הערב. בהשראתו של שילר, ניסה דוסטויבסקי את כוחו בכתיבת מחזה רומנטי. הוא כתב שני מחזות על דמויות היסטוריות – מרי סטיוארט ובוריס גודונוב – אך שניהם לא נשמרו. ביקורו של בלזק, אחד הסופרים האהובים עליו, בסנקט פטרבורג בשנת 1843, גרם לו לזנוח את השאיפה לכתוב מחזה היסטורי ולהתמקד בשאיפה צנועה יותר: תרגום של הרומן "אז'ני גרנדה", אותו פרסם בלזק עשור קודם לכן. התרגום הושלם ופורסם, אך לא זיכה את דוסטויבסקי בתשומת לב מיוחדת.
רק לאחר שחרורו מהשירות הצבאי, בשנת 1844, פנה דוסטויבסקי ברצינות לכתיבת פרוזה משל עצמו, עם הנובלה "אנשים עלובים", שנכתב בסגנון של רומן מכתבים. הוא עבד במשך שעות, יום ולילה, ונהג בחשאיות ומסתוריות בנוגע לכתב היד. שותפו לדירה באותה תקופה, סופר מתחיל נוסף בשם גריגורוביץ', לא ידע כלל במה עוסק הסיפור. למרות זאת, כאשר שמע שהמשורר והמו"ל נקראסוב מחפש כתבי יד חדשים, הוא המליץ לדוסטויבסקי לפנות אליו. נקראסוב, שבאותה תקופה הוציא לאור וערך את כתב העת הספרותי "סוברמרניק" ("בן זמננו"), התרשם מאוד מהיכולות של דוסטויבסקי: הוא קרא את כל הסיפור בלילה אחד, ובבוקר ניגש בעצמו לברך את דוסטויבסקי על ההישג. לאחר מכן ניגש נקראסוב לסופר והמבקר ויסאריון בלינסקי עם כתב היד, והכריז: "מצאנו גוגול חדש!". על כך השיב לו בלינסקי: "איתך, גוגולים חדשים צומחים כמו פטריות". עם זאת, מייד לאחר שקרא את הסיפור הורה בלינסקי למשרתיו למצוא את דוסטויבסקי ולהביאו אליו. לפי דוסטויבסקי, שתיאר את האירוע 30 שנה מאוחר יותר, "בלינסקי פתח בנאום נמרץ, כשעיניו בוהקות: האם יש לך מושג, הוא אמר שוב ושוב בקול דק, מה שכתבת כאן?". דוסטויבסקי מוסיף כי לקבל שבחים מאישיות בסדר גודל של בלינסקי היה רגע של ניצחון ופריצת דרך עבורו. הנובלה "אנשים עלובים" התפרסמה בינואר 1846, בקובץ סיפורים שהוציא נקראסוב בשם "אוסף פטרבורגי".
הנובלה השנייה של דוסטויבסקי, "הכפיל", התפרסמה בסוף אותו החודש בכתב העת "רשימות המולדת". יצירה זו לא זכתה לאותה קבלת פנים אוהדת. דוסטויבסקי מספר בזיכרונותיו כי כאשר הקריא קטעים מתוכה לבלינסקי, הוא התמוגג ושפע שבחים בנוגע לכתיבה. עם זאת, בביקורת משותפת שכתב על שתי הנובלות, טען בלינסקי כי על אף שיש ב"הכפיל" כמה קטעים טובים מאוד, קיימת הסכמה בקרב החוג הפטרבורגי כי הסיפור עצמו "כתוב בצורה בלתי נסבלת, ומשעמם באופן נוראי". דוסטויבסקי קיבל את הביקורת באופן קשה, ושקע בדיכאון. שנים לאחר מכן כתב דוסטויבסקי שעל אף שנכשל באופן מוחלט עם הנובלה, ועל אף שהצורה הספרותית שלה היא "כישלון גמור", הרעיון שעומד בבסיס הסיפור הוא צלול ורציני.
לאחר פרסום "הכפיל" פחתה ההתעניינות בדוסטויבסקי, ורוב יצירותיו באותה התקופה זכו לביקורות בינוניות. בשנתיים האחרונות לפני מאסרו, נזקק דוסטויבסקי לסיוע כספי באופן תדיר, אותו העניק לו העורך של "רשימות המולדת", אנדריי קרייבסקי. נדמה היה שתחזיתו של בלינסקי, לפיה דוסטויבסקי יהפוך לאחד הסופרים הגדולים ביותר ברוסיה, לא תתגשם.
מאסר וגלות בסיביר
באביב של 1847 החל דוסטויבסקי לבקר ב"חוג פטרשבסקי" – קבוצה חברתית אינטלקטואלית שהתגבשה סביב מיכאיל בוטשביץ' פטרשבסקי, בן אצולה רוסי וחסיד של שארל פורייה. החוג נהג להיפגש בביתו של פטרשבסקי, שכלל ספרייה גדולה עם יצירות רבות שנאסרו לפרסום על ידי המשטר, על מנת לדון ברעיונות סוציאליסטיים וליברליים. דוסטויבסקי היה מבקר קבוע בחוג אף שלא היה ידיד קרוב של פטרשבסקי עצמו.
באביב של 1848 החלה קבוצה מצומצמת יותר של אנשים מתוך החוג, בהם גם דוסטויבסקי, להיפגש בנפרד. קבוצה זו, שכונתה "חוג פאלם־דורוב" (Palm-Durov), הייתה ביקורתית כלפי תחומי העניין הצרים של פטרשבסקי עצמו, שהתמקד בעיקר בפילוסופיה ובפוליטיקה, וביקשה להרחיב את הדיון גם לנושאים כאמנות, ספרות ומוזיקה. כמה חברים מקרב קבוצה זו, בהם דוסטויבסקי עצמו, ניסו בתחילת 1849 לרכוש בית דפוס קטן, על מנת להדפיס בו חומרי תעמולה ולהפיצם בקרב האיכרים.
ב-23 באפריל 1849 ערכה המשטרה החשאית ברוסיה גל של מעצרים בקרב החברים ב"חוג פטרשבסקי". דוסטויבסקי נעצר במיטתו סמוך לארבע בבוקר, ולאחר חיפוש בביתו נלקח למעצר. הצאר ניקולאי הראשון, שהיה עדיין תחת הרושם של אירועי אביב העמים שנה קודם לכן, ראה במפגשים ובדיונים עניין חמור מאוד, ודרש למצות את הדין עם העצירים. מדוסטויבסקי נשללו הדרגות הצבאיות והזכויות האזרחיות, ויחד עם 15 מהנאשמים האחרים הוא נידון למוות בירייה.
ב-22 בדצמבר 1849 נלקחו חברי "חוג פטרשבקי" לכיכר סמנובסקי בסנקט פטרבורג, שם המתינה להם כיתת יורים. שלושה מבין חברי החוג כבר נקשרו לעמודים ועיניהם כוסו, אך בסופו של דבר הם לא הוצאו להורג. כמה ימים קודם לכן החליט הצאר לחוס על חיי העצירים, אך הורה להודיע להם על כך רק ברגע האחרון. חוויה זו השפיעה על דוסטויבסקי עמוקות. הוא זנח את דעותיו הפרוגרסיביות ושב להיות נוצרי אורתודוקסי אדוק. גזר דינו של דוסטויבסקי הומר בארבע שנות מאסר עם עבודת פרך באומסק שבסיביר, ושירות צבאי לזמן בלתי מוגבל.
החוויות של דוסטויבסקי בתקופת מאסרו שימשו בסיס לרומן רשימות מבית המוות, שפורסם בשנת 1862; והן גם נרמזות בקצרה בספר החטא ועונשו, שגיבורו רסקולניקוב נדון לעבודת פרך במחנה עבודה ליד הנהר אירטיש שעל גדותיו שוכנת אומסק.
במהלך תקופת מאסרו החמירו התקפי האפילפסיה מהם סבל דוסטויבסקי. ההתקף החמור הראשון אודותיו קיימת עדות בדו"חות רפואיים מבית הכלא אירע בשנת 1850. ההתקף השני אירע כשלוש שנים לאחר מכן, ומאז חזרו ההתקפים בתדירות של אחת לחודש. דוסטויבסקי סיים לרצות את עונשו ב-15 בפברואר 1854.
לאחר שחרורו התגייס דוסטויבסקי כטוראי פשוט לגדוד הקו השביעי ושירת במצודה בסמיפלטינסק (Semipalatinsk), כיום בקזחסטן. בין השנים 1854 ל-1856 כתב כמה שירים בנימה פטריוטית, שאחד מהם הוקדש להכתרתו של הצאר אלכסנדר השני. בשנת 1855 פגש דוסטויבסקי את מריה דמיטרייבנה איסאייב (Isaev), צעירה בת 27 שהייתה נשואה לאלכוהוליסט. השניים החלו ברומן, והתחתנו בפברואר 1857 לאחר מות בעלה.
השיבה לזירה הספרותית
בשנת 1859 עזב דוסטויבסקי את הצבא וחזר עם אשתו לסנקט פטרבורג. בנובמבר ודצמבר של אותה השנה התפרסם במגזין "רשימות המולדת" הסיפור הכפר סטפאנצ'יקובו ותושביו, שבכתיבתו החל דוסטויבסקי בתחילת 1858.
בין השנים 1861 ל-1863 הוא ניהל ירחון בשם "Вре́мя” ("זמן" ברוסית) יחד עם אחיו מיכאיל. דוסטויבסקי פרסם מאמרים פרי עטו וקטעים מיצירות שעדיין לא סיים כמעט בכל גיליון. בעיתון זה הוא פרש לראשונה את השקפתו החדשה, המתמקדת בנפש הרוסית ובמאפיינים הייחודיים של רוסיה לעומת האוניברסליזם המערבי. בגיליונות הראשונים של הירחון פרסם דוסטויבסקי את הרומן רשימות מבית המוות, שיצא לאור כספר בשנת 1862. באותו ירחון התפרסם גם הרומן החלכאים והנדכאים. הירחון "Вре́мя" זכה לפופולריות רבה. בשנה הראשונה להוצאתו היו לו כ-2,300 מנויים. שנה לאחר מכן הוא הגיע לתפוצה של יותר מ-4,000 מנויים. באותה שנה החל המגזין לרשום רווחים.
בקיץ 1862 נסע דוסטויבסקי לחו"ל בפעם הראשונה. במשך תקופה של חודשיים וחצי הוא ביקר בצרפת, בריטניה, איטליה, גרמניה ושווייץ, טיול שיניב לאחר מכן את רשימות חורף על רשמי קיץ. במשך טיול זה פיתח דוסטויבסקי התמכרות להימורים, שליוותה אותו שנים רבות לאחר מכן. הוא היה משוכנע כי מצא שיטה בטוחה להרוויח ממשחקי רולטה, ולאחר שהפסיד כספים, פנה אל ידידיו ומכריו, בהם גם הסופר איוון טורגנייב, בבקשה להלוואות וסיוע כספי. בשנים 1862–1863 ניהל דוסטויבסקי רומן עם אפולינאריה (פולינה) סוסלובה, ששימשה לאחר מכן מודל לדמות של קטרינה איוונובנה ב"החטא ועונשו".
הירחון "Вре́мя" של דוסטויבסקי נסגר על ידי השלטונות לאחר שפרסם באפריל 1863 מאמר בנוגע להתקוממות שהתרחשה באותו הזמן בפולין. לדברי דוסטויבסקי, כפי שמעיד אחיו אנדריי, היה זה מאמר פטריוטי שלא הובן כראוי במוסקבה. לאחר שאי ההבנה הובהרה, אושר לאחים דוסטויבסקי לחזור ולהוציא מגזין לאור. ב-1864 הקימו פיודור ומיכאיל דוסטויבסקי ירחון נוסף בשם "Эпо́ха" ("התקופה"), שיצא לאור לראשונה במרץ של אותה שנה. בגיליון הראשון של הירחון פרסם דוסטויבסקי את החלק הראשון של ספרו כתבים מן המרתף. זמן קצר אחר כך נפטרה אשתו מריה דימטריבונה, אובדן שגרם לו זעזוע קשה. ביולי 1864 נפטר גם אחיו מיכאיל.
לאחר מות אחיו לקח על עצמו דוסטויבסקי לדאוג לאלמנתו ולילדיו. מצבו הכלכלי באותה תקופה הלך והידרדר, והוא שקע בחובות. הוא סגר את "Эпо́ха", שמעולם לא הגיע לתפוצה של הירחון הקודם בניהולו. התמכרותו להימורים עלתה לו בכספים רבים, והוא ברח מנושיו למערב אירופה, שם החל שוב ברומן עם אפולינאריה סוסלובה, שסירבה להצעת הנישואים שלו.
גלות שנייה ושיבה לרוסיה
שמאל|ממוזער|250px|דוסטויבסקי בשנת 1879
כדי לעמוד בהתחייבויות הכספיות שלו כתב ופרסם דוסטויבסקי את הרומן החטא ועונשו בשנים 1865–1866. הוא מכר את כל הזכויות על הספרים שפרסם עד אז למוציא לאור בשם סטלובסקי תמורת 3,000 רובל בלבד. מלבד הזכויות על הספרים הקודמים התחייב דוסטויבסקי לספק לסטלובסקי רומן חדש עד נובמבר 1866. במסגרת העבודה על רומן זה, שיצא לאור בשם המהמר, פגש דוסטויבסקי את אשתו השנייה, אנה גריגורייבנה סאניטקינה. אנה בת העשרים החלה לשמש כקצרנית ורשמת עבור דוסטויבסקי ב-4 באוקטובר 1866. זמן קצר קודם לכן סיימה אנה לקרוא את החטא ועונשו, ונמנתה עם מעריציו של הסופר. השניים התחתנו בפברואר 1867, וחודשיים לאחר מכן נסעו לחו"ל, זמן קצר אחרי ששניים מנושיו של דוסטויבסקי הגישו תביעות נגדו.
אנה הייתה בת למשפחה אמידה, ודוסטויבסקי ניסה לעיתים קרובות לשכנע אותה לבקש כסף ממשפחתה. במהלך ביקור בבאדן שבגרמניה הוא הפסיד בהימורים את כל כספם, ולאחר מכן מישכן חלק מתכשיטיה של אשתו על מנת להמשיך להמר. מצב עניינים זה נמשך עד שאנה הצליחה לחסוך מספיק כסף למעבר של השניים לז'נבה, שם לא היה קזינו, באוגוסט 1867. בפברואר 1868 נולדה לזוג בת בכורה, אך היא נפטרה לאחר שלושה חודשים. בתם השנייה, ליובוב, נולדה ב-1869 בדרזדן. בשנה זו השלים דוסטויבסקי את הרומן אידיוט, ושנה לאחר מכן פרסם את הרומן הבעל הנצחי.
בשנת 1871 חזרו בני הזוג לסנקט פטרבורג. בתקופה זו החל המזל להאיר להם פנים: דוסטויבסקי הוציא לאור את הרומן שדים ב-1873 במימון עצמי, והספר זכה להצלחה רבה. בשנים 1873–1874 הוא שימש עורך של השבועון השמרני "האזרח", שהיה בבעלות הנסיך משצ'יסקי, משרה שהעניקה לו הכנסה נאה. את רוב 1875 בילו בני הזוג דוסטויבסקי בעיירה סטאראיה רוסה, אותה עזבו בספטמבר בחזרה לסנקט פטרבורג, שם החל דוסטויבסקי לפרסם באופן חודשי את "יומן הסופר", ירחון בן 16 דפים שכתב לבדו. באותה השנה נולד לבני הזוג בן נוסף, מיכאיל, שנפטר בגיל שלוש מקדחת.
סוף ימיו
במשך מרבית שנות ה-70 של המאה ה-19 נהג דוסטויבסקי להתעורר בשעה שתיים בצהריים, לשתות כוס תה ולקרוא את העיתון תוך שהוא מעשן סיגריה מגולגלת. אחרי התה הוא היה מקבל אורחים, ובשעה שלוש בצהריים אוכל ארוחה קלה, עמה היה לוגם כוס וודקה ולועס לחם שחור. לאחר מכן היה נוהג לצאת לטיול רגלי, ולרוב עוצר בבית הדפוס. הוא היה חוזר הביתה בשש בערב, אוכל ארוחת ערב עם המשפחה ומשכיב את הילדים לישון. לאחר מכן היה מתיישב לעבוד, ולעיתים היה כותב עד שעות הבוקר המוקדמות. בשנת 1880 סיים את יצירתו האחים קרמזוב, שהתפרסמה קודם לכן בחלקים בעיתון "רוסקי ווסטניק" (השליח הרוסי).
דוסטויבסקי נפטר ב-9 בפברואר (28 בינואר לפי הלוח הישן) 1881 ונקבר בבית העלמין טיחבין במנזר אלכסנדר נבסקי בסנקט פטרבורג.
יצירתו של דוסטויבסקי
מבחינה היסטורית ספרותית, נחשב דוסטויבסקי לחלק מהזרם הריאליסטי, אך הריאליזם של דוסטויבסקי הוא מיוחד במינו: זהו ריאליזם נפשי, ששואב את כוחו מהדיוק הרב של האבחנות הפסיכולוגיות, ומאופן התיאור של חיי הרגש לעומת הפרטים החיצוניים. הפילוסוף המרקסיסטי והמבקר הספרותי ג'רג' לוקאץ' מבחין כי בעוד פאוסט, וילהלם מייסטר, והדמויות המרכזיות שעיצב בלזק, נאלצים להתמודד עם בעיות ומכשולים – הם אינם נהפכים למכשול בעצמם. "רק כאשר האינדיבידואל פונה פנימה, רק כאשר אינו מצליח למצוא לעצמו נקודת ארכימדס במהלך המאורעות החברתיים או בשאיפה אגואיסטית מוחשית, מופיעה בעיית הניסוי העצמי בנוסח דוסטויבסקי".
חוקר הספרות וההוגה הרוסי מיכאיל בכטין טען כי דוסטויבסקי יצר רומן מסוג חדש, שהוא מגדיר כרומן פוליפוני (בכטין משתמש גם במונח "הטרוגלסיה" כדי לתאר את המאפיין הבולט של רומן מסוג זה). הרומן הפוליפוני של דוסטויבסקי, לפי בכטין, מתאפיין בריבוי קולות אוטונומיים ולעיתים מנוגדים, שמופיעים ברומן כהשקפה עצמאית שאינה תלויה או משועבדת לעמדתו האידאולוגית של הסופר עצמו. כך, דמויות כמו סווידריגאילוב בהחטא ועונשו או סטאברוגין בשדים מייצגות עמדות ברורות ומובחנות מעמדתו של דוסטויבסקי, עמדות שזוכות לפיתוח מלא במהלך הסיפור ואינן משמשות כקול משני שאמור להאיר את הרעיון המרכזי. מעבר לכך, "קול" של דמות לעולם לא יישמע לבד, אלא תמיד על ידי התנסחות עם "קול אחר", פנימי או חיצוני. כך מציג דוסטויבסקי קיום בו־זמני של תודעות שונות, אשר אינן שואפות להתמזגות או לסתירה. קיום בו־זמני, קיום של זה לצד זה, בעת ובעונה אחת.
מאפיין נוסף שמוצא בכטין ברומנים של דוסטויבסקי הוא מוטיב ה"קרנבל". מושג זה, שמופיע בעבודתו של בכטין על הסופר והכומר הצרפתי פרנסואה רבלה, קשור לריבוי האירועים ולדחיסותם מבחינת הזמן והמקום (האירועים העיקריים בהחטא ועונשו מתרחשים בפרק זמן של כשבועיים, בחלק מצומצם מאוד של סנקט פטרבורג), ולהיפוך של הסדר החברתי. אווירת הקרנבל משמשת אנטיתזה למציאות היומיומית המוכרת, ויוצרת תחושה של "הכל יכול לקרות" – כפי שאכן קורה לעיתים קרובות ברומנים של דוסטויבסקי. הקרנבל מאתגר את הנורמות של "החיים הרגילים" וכך בטל בקרנבל כל סדר היררכי מצורה זאת. הקרנבל מדגיש את השוני, את האחרות, את מה שנדחק אל השוליים ודוכא בחיי היום־יום. אנו יכולים לראות היבט זה בהגותו של דוסטויבסקי, ראשית כל על ידי הפוליפוניה העוצמתית שקיימת בזאת. ריבוי קולות שאינם מתמזגים ואינם משמשים כשופר לתודעתו של המחבר-סופר. כל הקולות "שווי ערך", כל קול עומד בפני עצמו ולא משועבד לקולות אחרים. כך בעצם בטלה סמכותו של "המרכז" האימנתי, ומתאפשר פתח לקולות "שוליים" יותר. חשוב גם הוא ליצירותיו של דוסטויבסקי הוא דמות הכפיל-מדיח. לרוב גיבוריו קיימת דמות כפיל-מדיח אשר מאתגרת את דמותו, ויוצרת עימות עם תודעתו.
על אף השאלות שמעסיקות את דוסטויבסקי – התוקף של מושגים כמו טוב ורע, אמונה באלוהים והדרך לגאולה – נראים לנו כיום יותר כמושגים פילוסופיים מאשר מעשיים. ברוסיה של המאה ה-19 שאלות אלה ריחפו בחלל האוויר, ובוודאי עוררו עניין ציבורי. באיגרת ששלח לעורך העיתון "רוסקי וסטניק" (הכרוז הרוסי), שבו תכנן להדפיס את הרומן "החטא ועונשו", כתב דוסטויבסקי:
"מקרים אחדים שאירעו באחרונה ממש שיכנעוני כי נושא יצירתי אינו אקסצנטרי כלל, היינו, דווקא העובדה שהרוצח הוא אדם צעיר מפותח ואפילו בעל נטיות חיוביות. סיפרו לי במוסקבה בשנה שעברה על אודות סטודנט אחד - שגורש מהאוניברסיטה לאחר פרשת הסטודנטים המוסקוואיים – שהחליט להרוס את בית הדואר ולהרוג את הדוור. בעיתונינו אפשר למצוא עוד עקבות רבים לרפיפות המושגים העצומה, המביאה לידי מעשים איומים ... בקיצור, הריני משוכנע שהנושא שלי מוסבר לפחות בחלקו על ידי מאורעות ימינו"
מקורות השפעה
שמאל|ממוזער|250px|כתב ידו של דוסטויבסקי, שנת 1838
דוסטויבסקי היה חובב ספר נלהב מגיל צעיר מאוד, ושנות לימודיו בבית הספר הוצאו כמעט לחלוטין על קריאת ספרים. בילדותו היה שקוע בקריאת וולטר סקוט, אלכסנדר פושקין וההיסטוריון והסופר הרוסי ניקולאי קרמזין. לאחר מכן קרא בשקיקה את כתבי שייקספיר, גתה, ביירון, ויקטור הוגו ופרידריך שילר. דוסטויבסקי העריץ במיוחד את בלזק, ואף תרגם בתחילת דרכו את הרומן אז'ני גראנדה של הסופר הצרפתי. הוא תרגם בנוסף גם את ז'ורז' סאנד ואז'ן סי. סופר נוסף אותו העריץ דוסטויבסקי היה צ'ארלס דיקנס, שספריו היו כמעט היחידים שקרא בתקופת מאסרו, מלבד כתבי הקודש.
מבחינה סגנונית הושפע דוסטויבסקי הצעיר רבות מניקולאי גוגול, ומיוחסת לו האמירה: "כולנו יצאנו משולי האדרת של גוגול" בנוגע לספרות הרוסית של המאה ה-19. ספרו הראשון של דוסטויבסקי, אנשים עלובים, אף הביא רבים לראות בו ממשיכו של גוגול. בספר מופיעה אף התייחסות ישירה לגוגול: הפקיד דבושקין קורא את הסיפור "האדרת" של גוגול, ואף מבקר את הסוף שבוחר הסופר לדמותו של הפקיד אקאקי אקאקייביץ'. ביקורת קלה זו נהפכת למתקפה של ממש בסיפור הכפר סטפאנצ'יקובו ותושביו, אותו כתב דוסטויבסקי לאחר שחרורו מהכלא. חוקר הספרות יורי טיניאנוב, אחת הדמויות הבולטות באסכולת הפורמליזם הרוסי, ראה בהתקפה של דוסטויבסקי על גוגול ביטוי פרטי של נטייה אוניברסלית מצד סופרים צעירים לתקוף דמויות סמכותיות מהדור הקודם.
"הכפר סטפאנצ'יקובו ותושביו" כולל גם פרודיה על פושקין ועל איוון טורגנייב, שני כותבים נוספים מהם הושפע דוסטויבסקי. על אף ההערכה שרחש לטורגנייב, שתמיד הכיר בכישרונו ואף סייע לו כספית, היה דוסטויבסקי ביקורתי מאוד כלפי הנטייה הרומנטית של טורגנייב, האווירה האריסטוקרטית ברומנים שלו והטון הנוסטלגי שבהם. הפרודיה על סגנונו של טורגנייב בהכפר סטפאנצ'יקובו ותושביו ניכרת במיקום, באפיון הדמויות ובסיפור האהבה שבחר דוסטויבסקי, שמזכירים מאוד את סיפוריו של טורגנייב. אלא שבניגוד לטורגנייב, חיי האחוזה מתוארים אצל דוסטויבסקי "ללא שמץ של אווירה רומנטית נוסטלגית, אלא כהתגלמות של אבסורד, אכזריות ושנאה של הכל כלפי הכל".
נטייה דומה מאפיינת את הביקורת של דוסטויבסקי כלפי לב טולסטוי. על אף שהעריך מאוד את כתיבתו, וגם החזיק מקבץ רחב מאוד של כתביו, ראה דוסטויבסקי ברומנים של טולסטוי כמייצגים את עולם העבר, יופי שנהפך כבר להיסטורי. גם לטולסטוי הייתה ביקורת משלו על דוסטויבסקי. הוא אמר על החטא ועונשו כי כבר לאחר קריאת הפרקים הראשונים אפשר לנחש את סופו של הרומן. עם זאת, דווח כי טולסטוי פרץ בבכי כאשר שמע על מותו של דוסטויבסקי, וכי על השידה שליד המיטה בה נפטר היה מונח עותק של האחים קרמזוב. דוסטויבסקי מצדו אמר על מלחמה ושלום של טולסטוי כי זוהי "יצירת אמנות חסרת פגמים".
הביקורת על דוסטויבסקי
אין הרבה ענקים בספרות העולמית שזכו לביקורת נוקבת כמו זו שספג דוסטויבסקי, בימי חייו ולאחר מכן. בין היתר הואשם דוסטויבסקי שכתיבתו לא עשירה ומסוגננת כמו זו של יוצרים אחרים בני זמנו, שהוא נוטה לחזור על עצמו ושהדמויות שלו הן לרוב טיפוסים המייצגים עמדות מוסריות או חברתיות מוגדרות, ולא בני אדם ממשיים.
הסופר ולדימיר נאבוקוב טען בהרצאותיו כי מבחינה אמנותית דוסטויבסקי הוא סופר בינוני ביותר. "אני מודה", הוא כותב, "שחלק מהסצנות שלו (של דוסטויבסקי), חלק משורות הפארסות העצומות שלו הן משעשעות בצורה בלתי רגילה. אבל הרוצחים הרגישים שלו והזונות עם הנשמה הגדולה הם בלתי נסבלים אפילו לרגע אחד – לפחות על ידי הקורא הזה!". ארנסט המינגוויי, שבספרו האוטוביוגרפי חגיגה נודדת מתואר יחסו האמביוולנטי לדוסטויבסקי, מתפלא "איך הוא יכול לכתוב כל כך רע, כל כך רע באופן בלתי יאומן, ועדיין לגרום לך רגשות כל כך אמיתיים?".
השפעתו של דוסטויבסקי
כתיבתו של דוסטויבסקי השפיעה רבות על דורות של סופרים שבאו אחריו. וירג'יניה וולף כתבה עליו במאמרה "נקודת המבט הרוסית" (The Russian Point of View):
"הרומנים של דוסטויבסקי הם מערבולות גועשות, סופות חול מסתלסלות, עמודי מים שרותחים ושורקים ושואבים אותנו פנימה. הם מורכבים באופן בלעדי מהחומרים של הנשמה. כנגד רצוננו אנו נמשכים פנימה, מסתחררים סביב, סומאים, נחנקים, ובאותו הזמן מתמלאים בהתלהבות עליזה. מלבד שייקספיר, אין קריאה יותר משלהבת מזאת".
פרסים ואותות הוקרה
1877 - נבחר לחבר מתכתב של "האקדמיה הקיסרית למדעים של סנקט פטרבורג".
בשנות ה-60 של המאה ה-20 החלה הכנה להוצאה לאור אוסף יצירות של דוסטויבסקי ב-30 כרכים בעריכת גאורגי פרידלנדר. הכרך האחרון יצא לאור בשנת 1990.
יצירות עיקריות
תרגומים לעברית
יחסו כלפי היהודים
בימי בגרותו המאוחרת החל דוסטויבסקי להתקרב לרעיונות לאומניים רוסיים שהעלו על נס את ההיסטוריה הרוסית הייחודית והדגישו את זיקתה של הלאומיות הרוסית לכנסייה האורתודוקסית. הוא יצא נגד השפעת הקתוליות והסוציאליזם על רוסיה. כחלק מהשקפת עולמו ביטא דוסטויבסקי גם השקפות אנטישמיות כלפי היהודים.
בגיליון מרץ 1877 של "יומנו של סופר" תיאר דוסטויבסקי את היהודים ברוסיה כמדכאים ומנצלים את ההמונים הרוסיים, כשולטים בעולם, וכמהווים סכנה רוחנית ותרבותית לעם הרוסי. כך כתב:
יש הרואים בתיאורי דמויות יהודיות אצל דוסטויבסקי סממנים של אנטישמיות סטראוטיפית. כך למשל בתארו בספרו האוטוביוגרפי "רשימות מבית-המוות" את דמותו של איסאי פומיץ' בומשטין, כמי שאין לו בעולמו אלא אלוהים וכסף, והוא מתאר את התנהגותו: כמו כן הוא מגלה בתיאור זה בורות באשר להווי החיים היהודי-דתי, כשהוא מתאר את היהודי מתעטף בטלית ומניח תפילין בליל שבת.
בספרו "שדים" מתואר היהודי ליאמשין כבעל תכונות דומות מאוד לאלו של בומשטין, והוא אף עולה עליו בתכונותיו השליליות: הוא פחדן, חנפן, אכזר כלפי החלשים ממנו, מלווה בריבית, מלשין.
בספרו "האחים קרמזוב", כאשר אליושה, הדמות המרכזית החיובית, נשאל על ידי בת-שיחתו האומנם נכונות הן עלילות הדם, משתמט הנזיר מלהשיב ומניח את העניין בבחינת שתיקה כהודאה.
לקריאה נוספת
פיודור דוסטויבסקי, יומנו של סופר: כרך א', מבחר מתוך השנים 1873, 1876, תרגם מרוסית: טינו מושקוביץ, הוצאת כרמל, 2019.
שלמה גנצפריד, "דוסטויבסקי, פיודור מיכאילוביץ, תרגומים", רשימה ביבליוגרפית, בתוך: ש. לחובר, פ.מ. דוסטויבסקי בעברית: תרגומים וביקורת תרע"ב-תשל"א (1911-1971) הספרות ג', 1971.
רנה לפידוס-הרשקוביץ, "דוסטויבסקי בלבוש יהדותי: 'החטא ועונשו' בתרגומו של י"ח ברנר", על תרגומי ברנר לדוסטויבסקי, מחקרי ירושלים בספרות עברית י"ד, תשנ"ג 1993.
"דוסטויבסקי על גאולת המזרח ויהודי העולם: אמא-רוסיה והעם היהודי ב'יומנו של סופר'", קשת ס', תשל"ג 1973.
החטא ועונשו ודוסטויבסקי: מבחר מאמרים, עורכים: מנחם ברינקר ורנה ליטוין, כתר, 1983.
גל אורן, שברים במראה: שבר ומשבר בספרות האירופית המודרנית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014 ("פ.מ. דוסטויבסקי - קיום: במערבולת השדים האנושיים", עמ' 78–88).
יורי טניאנוב,דוסטויבסקי וגוגול: לקראת התאוריה של הפרודיה, הוצאת קדימה, 2016.
Dostoevsky: A Study, Janko Lavrin, The Macmmilan Company, 1947
Dostoevsky: his life and work, Konstantin Mochulsky, english by Michael A. Minihan, Princeton University Press, 1973,
Dostoevsky: The Seeds of Revolt, 1821-1849, Joseph Frank, Princeton University Press, 1979,
The Dostoevsky Encyclopedia, Kenneth A. Lantz, Greenwood, 2004,
Dostoevsky (Life & Times), Richard Freeborn, Haus Publishing, 2003,
Fyodor Dostoevsky, Harold Bloom, Chelsae House Publishers, 2005
Dostoevsky: A Writer in his Times, Joseph Frank (ii), Princeton University Press, 2010
The Dostoevsky archive, Peter Sekirin, McFarland & Company, 1997
קישורים חיצוניים
ביקורת על ספריו "התנין" ו"הכפר סטפאנצ'יקובו ותושביו", באתר "האייל הקורא"
על התרגום של נתן אלתרמן למחזה "הכפר סטפאנצ'יקובו" באתר נתן אלתרמן
ביוגרפיה קצרה
מכּתביו:
השוואת תרגומים של קטע מהספר "המתבגר", באתר הארץ, 8 באפריל 2009:
על יצירתו:
עינת יקיר, על "הכפיל", בלוג באתר "בננות", 5 ביולי 2008
אריק גלסנר, על דוסטויבסקי בשנות ה-60 למאה ה-19, 9 במאי 2008
.
יחסו כלפי היהודים:
שמאי גולן, האנטישמיות של דוסטויבסקי
הערות שוליים
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:סופרים רוסים
קטגוריה:אנשי צבא רוסים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית העלמין טיחווין
קטגוריה:סופרים כותבי רוסית
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:רוסים שנולדו ב-1821
קטגוריה:רומנים שנפטרו ב-1881 | 2024-09-19T07:34:40 |
הלניזם | REDIRECT התרבות ההלניסטית | 2005-05-03T19:43:58 |
שחפית כהה | thumb| Onychoprion fuscatus
שְחָפִית כֵּהָה (שם מדעי: Onychoprion fuscata) היא מין של עוף ימי ממשפחת השחפיתיים.
ממוזער|שחפית כהה בתעופה
ממוזער|שחפית כהה
ממוזער|שחפית כהה בקינה
תיאור
שחפית בגודל בינוני בצבעי שחור ולבן אופייניים. לשחפית הכהה כנפיים וזנב ארוכים. אורך גופה 35–45 סנטימטרים, אורך הכנף 29 סנטימטרים, מוטת כנפיים 80–95 סנטימטרים ומשקלה 170–190 גרם.
צבע גבה של השחפית שחור, וגחונה לבן. כיפת הראש שחורה עם מצח לבן, כשקו שחור משורטט מהמקור לעיניים. זנב ממוזלג מאוד בצבע שחור, למעט נוצות הקצה הלבנות. רגלים ומקור שחורים כשקצה המקור משונן. קשתית העין בצבע חום כהה. פרט להתנהגות בעת החיזור קשה להבדיל בין הזכר לנקבה.
דומה לשחפית רסן (Sterna anaethetus), אך גדולה ממנה וכהה יותר בגבה, כמו כן אין לשחפית הכהה גבות לבנות ודפוס תחתית הכנף האופייניים לשחפית הרסן.
תפוצה
השחפית הכהה היא עוף נודד. תפוצת השחפית הכהה משתרעת באזורים טרופיים בכל האוקיינוסים, עם חדירת מה לאזורים סובטרופיים. השחפית הכהה מזדמנת לעיתים נדירות לראש מפרץ אילת בחודשים יולי-אוגוסט, לעיתים בלהקות קטנות. השחפית היא אורחת נדירה במערב אירופה. מחוץ לעונת הקינון היא נודדת ברחבי הרצועה הטרופית של האוקיינוסים, בעיקר במים עשירים בפלנקטון המהווה את המזון לטרף העיקרי של השחפית דגים ודיונונים. זוהי השחפית הפלגית ביותר (כלומר שבית גידולה העיקרי הוא מרחבי הים הפתוח) ולעיתים היא עוקבת אחר ספינות בלילה.
מזון
עיקר מזונה של השחפית הכהה הם דגים ודיונונים, כמו כן סרטנים, לעיתים חרקים ואשפה המושלכת מאוניות. שיטת הצייד העיקרית של השחפית היא לעוף סמוך לפני המים כשראשה ומקורה נוטה כלפי מטה, ומשהיא מבחינה בטרף היא מרחפת-מרפרפת, וברגע המתאים צונחת-צוללת אנכית, תופסת את הטרף ובולעת אותו תוך מעוף. דגים מעופפים נלכדים באוויר. השחפית אינה מסוגלת לשחות ולעיתים רחוקות נצפתה כשהיא נחה על פני המים, שכן נוצותיה אינן חסינות ממים. ניזונה בלילה מדגי מים עמוקים המתקרבים לפני המים רק בחשכה.
קינון
השחפית הכהה מקננת כל השנה במקומות מסוימים, או בעונה מסוימת במקומות אחרים. בדרך כלל במושבות גדולות ואף גדולות מאוד, כשלעיתים זוגות בודדים מיישבים אזורים חדשים. השחפית נוהגת לקנן באיי אלמוגים, או באיים סלעיים באזור הטרופי. רוב אתרי הקינון הם על אדמה חולית שטוחה או עם מעט צמחייה. השחפית מעדיפה מקום מסתור מתחת לצמחייה במקומות בה היא קיימת. הקן הוא גומה חפורה בקרקע בה היא מטילה ביצה אחת בלבד שצבעה לבן מנומר. זמן הדגירה 28–30 יום. שני ההורים משתתפים בדגירה.
פלומת האפרוח חומה עם כתמים מפוזרים בגוון חום כהה. האפרוחים הופכים עצמאים אחרי 55–60 יום. השחפית מתחילה לקנן בגילאים 6–8 שנה. אורך חייה עד 35 שנה.
השחפית הכהה והאדם
השחפית הכהה אינה במצב סכנה. זהו אחד מעופות המים הנפוצים ביותר, האוכלוסייה העולמית נאמדת ביותר מ-20 מיליון זוגות.
רוב אתרי הקינון הם מחוץ להישג ידו של האדם, אך קיימים מקרים שבהם האדם נהג לאסוף את ביצי העוף.
באיי סיישל ביצי השחפית הכהה נחשבים מעדן ואף מיוצאים לחו"ל ולכן חלה ירידה במספר העופות המקננים באי Desnoeufs. לפיכך הוטל איסור זמני על איסוף הביצים באי זה, אם כי ב"אי הציפורים" (Bird Island) נמשך איסוף הביצים.
אתר הקינון באיון "מוטו נוי" שמול אי הפסחא היה נבזז במשך שנים על ידי התושבים במסגרת פולחן "איש הציפור".
תת־מינים ותפוצה
S. f. fuscata – מפרץ מקסיקו עד איי הודו המערבית. מקרים בודדים של קינון בפלורידה ובקרוליינה הדרומית. תת-המין מצוי גם בדרום האוקיינוס האטלנטי.
S. f. nubilosa - הים האדום, מפרץ עדן האוקיינוס ההודי והפיליפינים. תת-מין זה מגיע לעיתים רחוקות למפרץ אילת.
S. f. infuscata – אינדונזיה.
S. f. serrata – גינאה החדשה, אוסטרליה וקלדוניה החדשה.
S. f. kermadeci – איי קרמדק.
S. f. oahuensis – איי בונין, עד הוואי ודרומית בכל האוקיינוס השקט.
S. f. cressalis – איים ממערב למקסיקו ומרכז אמריקה עד איי גלאפגוס.
S. f. luctuosa – איי חואן פרננדס.
קישורים חיצוניים
תמונות שחפית כהה
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:שחפיתיים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1766
קטגוריה:בעלי חיים פאנטרופיים | 2023-01-04T04:10:08 |
משטח רישום דיגיטלי | שמאל|ממוזער|250px|לוח גרפי מדגם "Intuos 3" מתוצרת Wacom
לוח גרפי או משטח רישום דיגיטלי הוא התקן חומרה מסוג אמצעי הצבעה המאפשר קלט באמצעות עט אלקטרוני או התקן דמוי עכבר (puck), על גבי משטח, המשמש כלוח רישום. מיקום העט על גבי הלוח מומר למיקום הסמן על מסך המחשב, לחיצה עם חוד העט על המשטח שוות ערך ללחיצת עכבר, ובכך נוצרת דרך טבעית ליצירת איור ממוחשב. לוחות אלה יכולים לשמש תחליף לעכבר כאמצעי הקלט העיקרי במחשב.
הלוחות מבוססים על טכנולוגית השראה אלקטרומגנטית המאפשרת ללוח לקרוא את הקואורדינטות בהן נמצא העט, גם ללא מגע ישיר שלו בלוח, ולתרגם אותן למיקום מדויק על הצג. האותות האלקטרומגנטיים מטעינים את העט בזמן השימוש בו ולכן הוא אינו זקוק לסוללות. עטים מודרניים מחברות שונות מאפשרים דרגות רגישות ללחיצה דבר המאפשר לתוכנות ציור (דוגמת פיינטר ופוטושופ) לשנות את מראה הקו המצויר בזמן אמת: לחיצה חזקה יותר יוצרת קו עבה או כהה יותר, ולהפך. כמו כן, ישנם עטים התומכים באפשרויות נוספות כמו רגישות לזווית הטיית וסיבוב העט, "מחק" בקצהו השני של העט, כפתורים נוספים בצידו ועוד. לוחות גרפיים יקרים יותר בנוים עם מסך מובנה, שעליו ניתן לאייר ישירות.
הלוחות מגיעים במגוון גדלים, החל מ-A6 ועד A3, ובפורמט רחב המתאים למסכים רחבים. ישנם דגמים שיוצרו באמצעות טכנולוגיות אחרות שבהם העט מחובר באמצעות כבל למשטח.
חברת Wacom, יצרנית לוחות גרפיים, היא בין הגדולות והפופולריות בתחום זה ונחשבת כסטנדרט תעשייתי. בבעלותה פטנטים הנוגעים לעטים אלחוטיים ללא סוללה.
יש להבדיל בין לוחות אלה, הנותנים בעיקר פתרון ייעודי לשימושי גרפיקה, לבין מסכי מגע המספקים קלט פחות מדויק. עם זאת יוצרו מספר מוצרי כלאיים המשלבים טכנולוגיות משני העולמות ומאפשרים קלט הן באמצעות מגע אצבע והן באמצעות עט רגיש ללחץ.
שילוב העט הדיגיטלי בהוראה
עט ונייר הם כלים מרכזים כיום בבתי הספר, וכאשר נדרשים התלמידים להקליד במחשב הם נתקלים בקשיים. על כן הם יעדיפו את העט ואת הדף. אולם משימות מתוקשבות דורשות שימוש במחשב ומצריכות מהתלמידים ומהמורים להתמודד עם קשיי הטכנולוגיה. עט דיגיטלי הוא אמצעי טכנולוגי המאפשר רישום קל ונוח, ולכן הוא יכול לשמש חלופה טובה לעט ולדף. מבדיקות שנעשו נמצא כי עט דיגיטלי וטאבלטים הראו תוצאות שוות בהקשר של מהירות, קלות, דיוק ושביעות רצון המשתמשים.
בתי ספר הנותנים משימות הדורשות שימוש במחשב חשופים למגוון גדול של אמצעים טכנולוגיים. התאמת המשימה לאמצעי הטכנולוגי חשובה להצלחת המשימה ולהעצמת תחושת המסוגלות של התלמיד והמורה בזמן השימוש באמצעי הטכנולוגי. עט דיגיטלי מאפשר רישום חופשי של הערות ומאפשר לערוך בצורה קלה את החומר בעזרת כלי עריכה היוצרים סדר וארגון. אלו מקלים על המשתמש ותומכים בעבודת הרישום. השימוש בעט דיגיטלי מאפשר לתלמידים ולמורים להשתמש במערכת ממוחשבת אשר קולטת את הנתונים שלהם, מעבירה מידע לחברי הקבוצה ומאפשרת למורה לעקוב ולהנחות את התלמיד או התלמידים. בנוסף לעבודת הרישום והמעקב, העט הדיגיטלי מאפשר לתלמיד לצפות בפתרון בעיות מבלי להפריע לתהליך ההוראה של המורה, לקיים שיח ודיון עם חברי קבוצתו ולצפות בעבודתם של תלמידים אחרים מקבוצות אחרות. אלו תורמים להבנה טובה יותר של החומר הנלמד וחושפים את הלומד למגוון דרכי חשיבה.
במחקר שנעשה בטאיוואן היו שתי קבוצות ניסוי וקבוצת ביקורת אחת. שתי קבוצות הניסוי כוללות: קבוצה אחת הלומדת מתמטיקה בשיטת פתרון בעיות באופן שיתופי באמצעות עט דיגיטלי, והקבוצה השנייה לומדת מתמטיקה בשיטה הרגילה, הכוללת הרצאות, בשילוב עט דיגיטלי. קבוצת הביקורת לומדת מתמטיקה בשיטה הרגילה, הכוללת הרצאות, עט רגיל ודף.
התוצאות הראו כי שתי קבוצות הניסוי הראו שיפור גדול בהישגים ביחס לקבוצת הביקורת. בנוסף ניתן היה לראות הצלחה טובה יותר בקבוצת הניסוי הראשונה אשר למדה פתרון בעיות באופן שיתופי בשילוב עט דיגיטלי. קבוצה זו הצליחה להתמודד טוב יותר עם פתרון בעיות במבחן. הקבוצות בהן השתמשו בעט הדיגיטלי הראו שיפור בשיתוף הפעולה ואינטראקציה בין הלומדים ובין הלומדים למורים.
ראו גם
איור ממוחשב
אמנות דיגיטלית
למידה משולבת מחשב
לקריאה נוספת
Cole, E., Pisano, E. D., Clary, G. J., Zeng, D., Koomen, M., Kuzmiak, C. M., & Pavic, D. (2006). A comparative study of mobile electronic data entry systems for clinical trials data collection. International journal of medical informatics, 75(10), 722e729
Huang, C. S., Su, A. Y., Yang, S. J., & Liou, H. H. (2016). A collaborative digital pen learning approach to improving students' learning achievement and motivation in mathematics courses. Computers & Education, 107, 31-44
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אמצעי הצבעה למחשב | 2024-04-24T09:07:15 |
ליל הגשרים | 250px|ממוזער|שמאל|גשר אלנבי לאחר שפוצץ על ידי הפלמ"ח בליל הגשרים
250px|ממוזער|שמאל|גשר אלנבי לאחר ליל הגשרים
ליל הגשרים (בשמו המבצעי "מבצע מרכולת") הוא כינויה של פעולה מתואמת של הפלמ"ח, במסגרת תנועת המרי העברי, בליל י"ח בסיוון תש"ו (הלילה שבין 16 ל-17 ביוני 1946), שבמהלכה הותקפו בו בזמן 11 גשרים בכל גבולות ארץ ישראל. תשעה מהגשרים פוצצו, אחד מהגשרים ניזוק קשות ואחד הגשרים לא פוצץ. הצלחת הפעולה גרמה לניתוק זמני של נתיבי האספקה שהיו בשימוש הבריטים. פעולת פיצוץ גשר א-זיב הסמוך לאכזיב השתבשה ו-14 מאנשי הכוח התוקף נהרגו. בשאר הפעולות לא היו נפגעים לכוחות הפלמ"ח.
תכנון הפעולה
את הרעיון לפגוע בגשרים המחברים את ארץ ישראל עם שכנותיה הגה מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון ותכנון הפעולה הוטל על קצין המבצעים, דב צסיס. נבחרו מטרות אשר היו אמורות לפגוע בבריטים על ידי ניתוק חלק גדול מצירי האספקה העיקריים בין ארץ ישראל והמדינות השכנות, באמצעות פיצוץ אחד עשר גשרים מרכזיים. המשימה הוטלה על הזרוע המגויסת של 'ההגנה' - הפלמ"ח. במקביל, הוטל על לח"י לפגוע בבתי המלאכה של הרכבת בחיפה.
תכנון הפעולה החל כבר בינואר 1946. התכנון המקורי היה להוציאה אל הפועל במרץ 1946. אולם סיבות מדיניות (ביקורה של הוועדה האנגלו-אמריקאית באותה עת בארץ ישראל וההמתנה לתגובת בריטניה למסקנות הוועדה) גרמו לדחייתה. ארבעה גשרים ומעברים הוצאו מראש מהרשימה המתוכננת על ידי ההנהגה המדינית של ההגנה. הגשר שבין מנהרות ראש הנקרה, ושלושת הגשרים שעל הירדן ועל הירמוך אשר הובילו אל מפעל החשמל בנהריים, אחרי שלעובדים בנהריים הובטח בתקופה קודמת כי ההגנה לא תגרום לניתוקם הפיזי.
בחודשים לפני הפעולה נאסף מידע רב על המטרות. נערכו תצפיות וסיורים מקדימים באתרי הפשיטה. נבדקו צירי הגעה ונסיגה. הושגו תוכניות הגשרים ממע"צ וכך תוכנן מיקום מטעני חומר הנפץ. נאסף ציוד רב אשר נדרש לפעולה, במיוחד כמויות גדולות של חומר נפץ אשר נלקחו ממחסני סולל בונה.
בגלל הרצון לבצע את כל הפיצוצים באותה עת, נדרש היה תיאום בין כל הכוחות המבצעים. תוכננו והוקצו גם כוחות למשימות של הסחה ושל חסימה בחלק מאתרי הפשיטה. בגלל הצורך לשאת כמויות גדולות של חומר הנפץ נדרשו כוחות גדולים יחסית לביצוע הפשיטות. במיוחד באתרים אשר היו מרוחקים ודרשו הליכה ארוכה אל היעד.
עיתוי הפעולה המדויק נקבע לאחר הכרזתו של שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, ב-12 ביוני כי הממשלה הבריטית חוזרת בה למעשה מהתחייבותה לקבל את מסקנות ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל לאפשר עליית 100,000 יהודים לארץ ישראל. בווין טען שפתיחת שערי הארץ לפני 100,000 יהודים תצריך משלוח של דיוויזיה בריטית נוספת והוצאה של 200 מיליון ליש"ט מאוצר המדינה. לפיכך קבלה על עצמה תנועת המרי העברי להוכיח כי סגירת שערי הארץ בפני יהודים עלולה אף היא להטיל עול צבאי כבד על הבריטים. בנוסף לכך, לאחר הצהרת שר החוץ הבריטי, נוצר בקרב הנהגת ההגנה צורך ורצון לעודד את הציבור היהודי בארץ המאוכזב מדחיית מסקנות הוועדה, ולהוכיח שהמאבק נמשך ואף מתגבר.
הפעולה תוכננה להתבצע בלילה ללא ירח, במטרה להקשות על גילוי מוקדם של הכוחות הפושטים. אולם, הכתבה של הדרג המדיני בהגנה הביאה לביצוע הפעולה בלילה של ירח מלא דבר אשר גרם דאגה רבה בקרב מפקדי הכוחות. הסיבה לדחיפות ביצוע הפעולה נעוצה ככל הנראה ברצון לתת תשובה מידית לנאומו של בווין, ומתוך חשש שדחייה נוספת תגרור כבר לאי ביצוע הפעולה. לאחר הפעולה נודע כי למרות החשאיות שאפפה את ההכנות למבצע, קיבלו הבריטים - סמוך לתחילת המבצע - מידע מוקדם על הכוונה לבצע פעולה רחבת היקף, אך לא היה במידע די כדי לרמוז על כיוון הפעולה.
הגשרים שהותקפו
שמאל|ממוזער|250px|הגשר ההרוס על הירמוך שפוצץ בליל הגשרים
שמאל|ממוזער|250px|גשר שיח' חוסיין קרס לתוך הירדן, 1946, ארכיון ההגנה
אחד עשר הגשרים שהותקפו הם:
גשר מטולה צפון מערב, על הכביש המוביל לצידון, פוצץ על ידי כוח מהגדוד השלישי של הפלמ"ח בפיקוד דוד צ'רקסקי (הוא "איש הפלמ"ח ושמו דודו" משירו של חיים חפר).
גשר מטולה צפון מזרח, על נחל עיון, (נמצא בקצה הצפוני של שמורת נחל עיון)פוצץ על ידי כוח מהגדוד השלישי של הפלמ"ח בפיקוד דני נוימן. נפתחה אש על הכוח, אך הוא הצליח לשוב ללא נפגעים.
גשר בנות יעקב, על נהר הירדן, פוצץ על ידי כוח מהגדוד השלישי של הפלמ"ח בפיקוד עודד מסר. זקיפים ערבים שאבטחו את הגשר נוטרלו והורחקו מהמקום.
גשר אל חמה (חמת גדר), על נהר הירמוך, פוצץ על ידי כוח מהגדוד השלישי של הפלמ"ח בפיקוד אהרן ספקטור. הגשר, 130 מטר אורכו, היה הגשר הארוך ביותר באותה עת בארץ ישראל. הכוח נתקל ברוכבים בעת הנסיגה, פתח עליהם באש ושב ללא נפגעים לבסיסו.
גשר שייח' חוסיין, על נהר הירדן, על כביש בית שאן - אירביד, פוצץ על ידי כוח מהגדוד הראשון של הפלמ"ח בפיקוד ברוך אקסלרוד.
גשר אדם (גשר דמיה), על נהר הירדן, פוצץ על ידי כח מהגדוד הרביעי של הפלמ"ח בפיקוד יוחנן זריז. הכח הגיע רכוב במשאית ובמונית. כפת ערבי שניסה לחצות את הגשר, הצמיד אל הגשר מטען חבלה בעל מנגנון השהייה ונסוג אל הרכבים.. עקב חיפוש ורישום הרכבים על ידי פטרול בריטי בזמן ההמתנה, נסוג הכוח רגלית לכיוון קיבוץ מסילות. המטען לא התפוצץ במועד אך למחרת, בעת שקצין חבלה בריטי ניסה לפרקו, התפוצץ המטען והרס את הגשר. הקצין הבריטי נהרג בפיצוץ.
גשר אלנבי, על נהר הירדן, על כביש ירושלים - עמאן, פוצץ על ידי כוח מהגדוד השני של הפלמ"ח בפיקוד חיים בר-לב. במהלך הפעולה נפתחה אש על הכוח. הכוח השיב באש והצליח להצמיד את המטענים ולפוצץ את הגשר. הנסיגה בוצעה לכיוון ים המלח ומשם בסירה אל החוף המערבי של ים המלח ומסע רגלי עד רמת רחל.
גשר מסילת הברזל על נחל הבשור, על ציר עזה-רפיח, סמוך לדיר אל-בלח (נ.צ. 08830991) פוצץ על ידי כוח מהגדוד השני של הפלמ"ח בפיקוד אתיאל עמיחי. אזור הגשרים היה מאובטח. בזמן הגישה אליו נפתחה אש.
גשר כביש עזה-רפיח מעל נחל הבשור, צמוד לגשר הרכבת, הותקף ונפגע קשות על ידי כוח משני של הכוח שפגע בגשר מסילת הברזל, בפיקוד ישעיהו גביש. הכוח אשר פגע בשני הגשרים נסוג במסע רגלי של 40 ק"מ אל דורות ורוחמה.
גשר א-זיב (מסילת ברזל), על נחל כזיב, הותקף על ידי כוח מהגדוד הראשון של הפלמ"ח בפיקוד נחמיה שיין. הגשר פוצץ, כנראה על ידי כדור שנורה לעבר כוח הפלמ"ח ופגע במטען שהוצמד לגשר. בפיצוץ נהרגו 13 לוחמים מהכוח התוקף, בהם מפקד הפעולה. כמו כן, נהרג מהירי יחיעם ויץ. אנשי חברה קדישא מחיפה יצאו עם בוקר לחפש את גופות הנופלים, ומצאו רק שרידי איברים בלתי ניתנים לזיהוי. שרידים אלה הובאו בחשאי לקבורה בחיפה. יום לפני יום השנה העשרים ושתיים לנופלם, בי"ז בסיוון תשכ"ח (13 ביוני 1968), הובאו השרידים למנוחת עולמים בטקס ממלכתי רב משתתפים ליד האנדרטה שהוקמה לזכר הנופלים בסמוך לגשרים. בשנת 2001 נמצא קבר אחים נוסף של שרידי הלוחמים בליל הגשרים, על ידי במאית הסרט "קבר יש רק אחד" שושי בן חמו, בשנת 2003 אוחדו הקברים בחלקה הצבאית ביד לי"ד באכזיב, בהלוויה ממלכתית. הפעולה, מציאת הקבר ואיחוד הקברים מונצחים בסרטה של בן חמו, המבוסס על מחקרו של דב גביש, שאחיו נהרג בפעולה.
גשר א-זיב (כביש), על נחל כזיב, הותקף על ידי כוח מהגדוד הראשון של הפלמ"ח בפיקוד נחמיה שיין. עקב הירי שנפתח על הכוח ופיצוץ גשר הרכבת, נסוג הכוח והגשר לא נפגע.
תוצאות הפעולה
שמאל|ממוזער|250px|לוחית הנצחה ליד גשר הזיו
מיד לאחר הפעולה, החלו הבריטים לחפש את מבצעיה. הם ערכו חיפושים בחניתה ובמצובה, על רקע חשדם כי הקיבוצים שימשו בסיס יציאה לכוח אשר תקף את גשרי א-זיב, ועצרו במצובה 27 חברים. חיפוש דומה נערך בבית הערבה על רקע החשד כי הקיבוץ שימש כבסיס יציאה לכוח אשר פוצץ את גשר אלנבי. במקום התפתח מאבק אשר בסופו נפצעו 12 חברים (מהם שניים פציעה קשה) ונעצרו 70. בקיבוץ כפר גלעדי, אשר נחשד על ידי הבריטים כבסיס יציאה לכוח אשר פוצץ את גשרי מטולה, התפתח עימות חריף יותר. כאשר אנשי יישובי הסביבה ניסו להתקרב אל היישוב, על מנת לסייע לאנשי כפר גלעדי, נפתחה עליהם אש ממנה נהרגו שלושה ונפצעו שישה. חיפושים נערכו גם בבארות יצחק בכנרת ובמעגן.
בסך הכל, בפעולות הבריטים בימים שלאחר פיצוץ הגשרים, נהרגו ארבעה יהודים, נפצעו 18 ומעל ל-100 נעצרו. במקביל, החלו הבריטים בתכנון פעולה נרחבת אשר הייתה מיועדת לפגוע פגיעה חמורה בתנועות המרי העבריות ובמנהיגיהן. המבצע הבריטי, שנקרא "מבצע אגאתה", נערך בשבת, 29 ביוני, וזכה ביישוב העברי לכינוי "השבת השחורה".
הערכה
עד ליל הגשרים התמקדו, בדרך כלל, פעולות ההגנה בנושאים אשר היו קשורים להעפלה, כגון: שחרור מעפילים ממחנה המעצר בעתלית, פיצוץ סירות משמר החופים הבריטי בליל הרכבות, פיצוץ תחנות הרדאר בחיפה ותקיפת תחנות משמר החופים בגבעת אולגה ובסידנא עלי. ליל הגשרים הייתה עליית מדרגה בפעילות תנועת המרי העברי ממספר סיבות. הפעולה כוונה לעבר 11 יעדים בו זמנית, מספר גבוה יחסית לפעולות קודמות. חלק מהמטרות שנבחרו היו מרוחקות מאוד ממרכזי היישוב היהודי שיכלו לשמש כבסיסי יציאה. בנוסף, למטרות שנבחרו, הגשרים, לא היה קשר ישיר למאבק בהעפלה.
יזהר סמילנסקי (בן דודו של יחיעם ויץ) כתב על "ליל הגשרים":
עשרים שנה לאחר מכן כתב שלמה גינוסר כי בעקבות המבצע, ממשלת בריטניה "הבינה סוף סוף כי המאבק בארץ ישראל אינו פעולה של קומץ אנשי מחתרת, כי אם מדיניות ברורה של מוסדות היישוב הנבחרים".
הפעולה המוצלחת גרמה נזק כספי רב לבריטים וזכתה להדים תקשורתיים בעולם כולו. הנזק הכספי מהרס הגשרים ומהשיתוק הזמני של המסחר שעבר עליהם מוערך בכ-250,000 לירות ארצישראליות. הוכחה בה יכולתם המבצעית של ההגנה והפלמ"ח לבצע משימות מורכבות ולפגוע במטרות אסטרטגיות.
אזכורים בתרבות
זאב מייזלר, שנטל חלק בפיצוץ גשר שיח' חוסיין, כתב אחרי הפעולה את "שיר הגשר" ללחן עממי רוסי.
השיר "דחילק מוטקה", שקיבל נוסח עברי על ידי חיים חפר (במקור, "Put the Blame on Mame",, מתוך הסרט גילדה, מילים ולחן: דוריס פישר ואלן רוברטס). השיר, אשר בוצע על ידי הצ'יזבטרון, מזכיר את המבצע במילים: "בשש עשרה לחודש יוני ארבעים ושש, בטרם הוא הלך לגשר והריח אש ..."
בשירה "בכל שנה בסתיו", הזכירה נעמי שמר את "יחיעם", הוא יחיעם וויץ שנפל בליל הגשרים.
המבצע מוזכר בספרה של דבורה עומר "לאהוב עד מוות". הספר מספר את סיפור אהבתם של שמואל קופמן וזהרה לביטוב, שהשתתפה במבצע כחובשת בגשר א-זיב.
בסדרה "פלמ"ח" של Yes בערוץ TeenNick המגוללת את סיפורם של בני נוער ומעפילים בתקופה שלפני הקמת המדינה, הם יוצאים למבצע "ליל הגשרים" בפרקים 19 ו-20.
לקריאה נוספת
אריה יצחקי, שלדים בארון (הפרק תעלומת הי"ד מגשרי אכזיב ,עמ' 79–105), הוצאת ספרים א"י, אילניה, 2009
דב גביש, אולי הוא עוד יבוא... - ליל הגשרים באכזיב, 16 ביוני 1946, הוצאת כרמל, 2013.
מאיר פעיל, אברהם זהר ועזריאל רונן, פלמ"ח: פלוגות המחץ של ה"הגנה", 1949-1941, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון ועמותת גלילי, 2008.
ליל הגשרים, אוריאל אופק, הקיבוץ המאוחד; תשמ"א 1981.
קישורים חיצוניים
"מבצע מרכולת" - ליל הגשרים באתר "הפלמ"ח"
16px|קטע קול|קישור= אבשלום קור, באופן מילולי במלחמה: שני קיבוצים ושני מושבים - סיפורי גבורה בשרשרת, גלי צה"ל, 3.7.2024
הערות שוליים
קטגוריה:תנועת המרי העברי
קטגוריה:הפלמ"ח: קרבות ומבצעים
קטגוריה:1946 בארץ ישראל
* | 2024-10-10T07:52:17 |
איסלנד | איסלנד (באנגלית : Iceland, באיסלנדית: Ísland) היא מדינת אי בצפון האוקיינוס האטלנטי הממוקמת בין גרינלנד, נורווגיה וסקוטלנד, צפון מערבית לאיי פארו. המדינה שוכנת על אי מרכזי ומספר איים סמוכים. צפיפות האוכלוסייה בה היא מהקטנות בעולם- הואיל ושטחה 103,000 קמ"ר.
נכון לשנת 2019 האוכלוסייה מונה כ־375,780 נפש בלבד, כשבערך מחציתה מתרכזת בעיר הבירה רייקיאוויק.
בשנים האחרונות נהנית איסלנד מגידול האוכלוסין הגבוה ביותר באירופה, בעיקר בשל כניסת מהגרים המהווים כ־7% מאוכלוסייתה (2015), רובם מנורווגיה ופולין. האי איסלנד הוא חלק מהרכס המרכז־אטלנטי שנקודתו הגבוהה ביותר היא הר קְוואנַדַלְסְנְיוּקוּר (Hvannadalshnjúkur) בדרום המדינה אשר גובהו 2,111 מטר מעל פני הים. 11% משטח האי מכוסה בקרחונים ובהם קרחון ואטנאייקוטל, הקרחון הגדול באירופה. באי פעילות געשית וגאותרמית רבה המספקת אנרגיה זולה ונקייה.
איסלנד חברה בנאט"ו על אף שלה עצמה אין צבא קבע.
היסטוריה
איסלנד יושבה לראשונה על ידי נורווגים ומתיישבים קלטיים (סקוטים ואירים) במהלך המאה ה־9 וה־10. על פי המסורת המקומית, כפי שהיא כתובה בלאנדנאומאבוק, ספר ההתיישבות, שגרסתו הנוכחית היא מהמאה ה־13, המתיישב הקבוע הראשון באיסלנד היה הוויקינג אינגולפור ארנארסון (Ingólfur Arnarson) שהתיישב במה שלימים תהיה העיר רייקיאוויק בסביבות 870 לספירה. על פי אותה מסורת, קבוצת איסלנדים בראשות אייריק בן תורוואלד, המכונה "אייריק האדום", יצאה מאיסלנד, גילתה ויישבה את גרינלנד, וכעבור דור יצא בנו של אייריק לייף אייריקסון מגרינלנד והגיע לאמריקה הצפונית.
המתיישבים הקימו מוסדות שונים ובהם אספת עם הקרויה "אלת'ינגי". האיסלנדים מתגאים כי זהו, כביכול, הפרלמנט הראשון בהיסטוריה וכך נקרא גם הפרלמנט האיסלנדי עד היום. הפרלמנט התכנס בכל קיץ בת'ינגווליר ("שדות אספת העם") ועסק בחקיקת חוקים, יישוב סכסוכים ומינוי מושבעים לדיון בתביעות. החוקים שנקבעו באספה לא הועלו על הכתב, אלא נשמרו בעל פה בידי "אומר החוק" (lögsögumaður). לא הייתה רשות מבצעת מרכזית והיה קושי לאכוף את פסקי הדין.
לקראת המאה ה־11 הגיעה הנצרות לאי ולאחר מאבק הוחלט כי היא תהיה דת האי. ב־1050 מונה בישוף לאי.
במאה ה־13 סבלה איסלנד ממלחמות בין קבוצות האוכלוסייה השונות. לאחר עשרות שנות מאבק החליטו כל ראשי הקבוצות האיסלנדים לוותר על עצמאות איסלנד ולקבל את ריבונותה של נורווגיה על האי, וחתמו על "האמנה הישנה" שאיחדה את איסלנד עם בית המלוכה הנורווגי. ב־1264 הפכה איסלנד לחלק מממלכת נורווגיה העתיקה. לאחר מכן עברה לשליטת דנמרק בעקבות איחוד קאלמאר. איסלנד נשארה בשלטון דנמרק גם לאחר פירוק האיחוד כחלק מממלכת דנמרק-נורווגיה.
שלא כנורווגיה, לדנמרק לא היה כל עניין מסחרי בתחומי הייצור של איסלנד, צמר ודגה. הדבר הביא למשבר כלכלי פתאומי, וכתוצאה מכך לא נבנו עוד ספינות המיועדות לסחר במרחקים ארוכים. המושבה הקטנה בגרינלנד ננטשה לפני שנת 1500, בשל מחסור במשאבים שקודם לכן סופקו בידי איסלנד.
באמצע המאה ה־16, המלך כריסטיאן השלישי מלך דנמרק החל לכפות את הנצרות הפרוטסטנטית בגרסתה הלותרנית על נתיניו. איסלנד הפכה ללותרנית ועד היום זו הדת הדומיננטית באי. המלך הכניע את הבישופים והביא להחרמת אדמות הכנסייה, דבר שהעניק לכתר הדני עוצמה רבה.
ב־1602 נאסר על איסלנד לסחור עם כל מדינה פרט לדנמרק. מונופול זה נמשך עד לשנת 1854, והביא לקיפאון בכלכלת האי.
ב־1660, בעקבות הפיכת המלוכה בדנמרק לאבסולוטית, נאלצו תושבי איסלנד לוותר על מעט האוטונומיה שנותרה להם, לרבות הזכות לתת את הסכמתם לחקיקה.
שינויי אקלים באיסלנד במהלך המאה ה־18 הביאו עמם קרה שלא הייתה ידועה באי מאז יישובו במהלך המאה ה־9. מעבר לכך, הר הגעש לאקי התפרץ בשנת 1783, והרג כ־9,000 תושבים וכ־90% מבהמות הבית באי. אוכלוסיית האי שנאמדה במספר עשרות אלפי אנשים בעת ההתפרצות, וכרבע מהאוכלוסייה ששרדה את הקרה מתה ברעב שנגרם בעקבותיה.
לאחר היפרדותן של ממלכות דנמרק ונורווגיה בחוזה קיל בשנת 1814, בעקבות המלחמות הנפוליאוניות, שמרה דנמרק על איסלנד כשטח חסות.
במהלך המאה ה־19 המשיכה ההחרפה באקלים באי, ורבים מתושביו היגרו אל העולם החדש. עם זאת, התעוררה התודעה הלאומית בקרב הנותרים באי, בעקבות "אביב העמים" שהתרחש באותה התקופה באירופה. תנועה הקוראת לעצמאות האי הוקמה על ידי יון סיגורדסון. בשנת 1843, הפרלמנט האלת'ינגי שנותר במשך מאות בשנים כגוף שיפוטי ובשנת 1800 הוכרז על ביטולו, הוקם מחדש כמועצה מייעצת. הגוף החדש טען לרציפות עם האלת'ינגי מימי הקהילה, וביקש את סמכויותיו.
שלטון פנימי מוגבל הוענק לאיסלנד על ידי הממשלה הדנית ב־1874, וב־1918 הפכה לארץ חסות עצמאית וריבונית בנושאים הפנימיים, אך יחסי החוץ וההגנה נותרו בשליטת הדנים. המלך הדני נשאר ריבון של האומה עד 1944, כאשר הוקמה הרפובליקה הנוכחית, בעקבות משאל עם. בתקופת מלחמת העולם השנייה כבשו הבריטים את איסלנד ללא התנגדות, כדי למנוע מהגרמנים (שכבשו את דנמרק) להשתלט עליה.
לאחר מלחמת העולם השנייה נמנתה איסלנד עם המדינות המייסדות של האו"ם ונאט"ו.
בשנות ה־70 הרחיבה איסלנד את תחומי המים הטריטוריאליים שלה, מה שהוביל לסדרה של עימותים עם בריטניה במלחמה המכונה "מלחמת הבקלה" בשל תביעת איסלנד לבלעדיות על דיג בשטחי ים נרחבים באוקיינוס האטלנטי.
פוליטיקה
איסלנד מתפארת בפרלמנט הוותיק ביותר בעולם, ה-אלת'ינגי (Alþingi), שהוקם בשנת 930. יש בו 63 חברים, כל אחד מהם נבחר על ידי האזרחים כל ארבע שנים. ראש הממשלה יחד עם הקבינט דואג לחלק הביצועי של הממשלה. ראש הממשלה נבחר על ידי הממשלה לאחר הבחירות. באופן מסורתי הוא ראש המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט.
מאז 1942, מפלגת העצמאות של איסלנד זכתה במספר המושבים הגבוה ביותר מבין כל המפלגות, מלבד הבחירות ב-2009.
נשיא איסלנד נבחר פעם בארבע שנים משרת בתפקיד ייצוגי בלבד. הנשיא הנחשב לראש המדינה, הוא שליט ללא סמכויות, חסר כוח פוליטי ממשי, מלבד יכולתו להטיל וטו על חוקים העוברים באלת'ינגי. בשנת 1980 נבחרה ויגדיס פינבוגדוטיר לנשיאה, והייתה האישה הראשונה באירופה שנבחרה לעמוד בראש מדינה. הנשיא הנוכחי הוא גודני יוהאנסון. בנובמבר 2017 נבחרה קתרין יקובסדוטיר בת ה-41 לראש ממשלת איסלנד. יקובסדוטיר, יושבת ראש תנועת השמאל הירוק, ששימשה בעבר כשרת החינוך, מוצאה ממשפחה ידועה של משוררים, אנשי אקדמיה ופוליטיקאים ונחשבת לפציפיסטית ותומכת בפעילות למען שמירת הסביבה. בספטמבר 2021, אלת'ינגי הפך לפרלמנט האירופי הראשון שיש בו רוב נשי.
צבא וביטחון
איסלנד נמנית עם מייסדות ברית נאט"ו ב־1949, והיא היחידה מבין המייסדות שאינה מחזיקה צבא קבע, אף על פי שאין מניעה בחוקת איסלנד להקים צבא כזה. ההגנה על איסלנד מורכבת ממשמר החופים של איסלנד, המסייר במים הטריטוריאליים ובמרחב האווירי של המדינה, וכן מכוחות הביטחון הלאומי של הנציב ויחידות של כוחות מיוחדים.
נורווגיה השכנה מאפשרת לאזרחי איסלנד להתגייס ולקבל הכשרה צבאית במסגרת הכוחות המזוינים של נורווגיה.
כלכלה
עד תחילת המאה העשרים הייתה איסלנד אחת המדינות העניות באירופה. אולם כיום הפכה לאחת מהמדינות בעלות רמת החיים מהגבוהות בעולם, ומהמדינות בעלות התמ"ג לנפש הגבוה בעולם. כשכנותיה הסקנדינביות, גם איסלנד היא מדינת רווחה, עובדה התורמת לחלוקה שוויונית של העושר הלאומי על פי מדד ג'יני. בשנת 2007 הייתה איסלנד מדורגת ראשונה על פי מדד הפיתוח האנושי, אך בעקבות המשבר הכלכלי של שנת 2008, היא הידרדרה למקום ה־13 בשנת 2011.
התחום המרכזי בכלכלת איסלנד הוא ענף הדיג הימי. כ־40% מהיצוא האיסלנדי מקורו בדיג ימי וממוצרים תעשייתיים נלווים. כמות הדיג השנתית עומדת על 1.7 מיליון טון בממוצע. כ־5% מכוח העבודה מעורב בתעשיית הדיג. תופעות הטבע הייחודיות של המדינה מעודדות תיירות, המהווה מקור חשוב למטבע זר.
רק 1.3% משטח האי מעובד לחקלאות והיבולים העיקריים הם תפוחי אדמה ולפת. במשק החי מייצרים חלב, חמאה, גבינה ובשר. בתעשייה, הענפים העיקריים הם: עיבוד דגים, אלומיניום, צורן, אנרגיה גאותרמית, תיירות, דשן ומלט. ענפי היצוא העיקריים הם: דגים ומאכלי ים, אלומיניום וצורן לבריטניה, גרמניה, ארצות הברית, צרפת, דנמרק, ויפן. ענפי היבוא העיקריים הם: מכונות וציוד, מוצרי נפט, מוצרי מזון וטקסטיל מגרמניה, ארצות הברית, בריטניה, דנמרק ושוודיה.
ב־22 באוקטובר 2006 חזרה איסלנד לצוד לווייתנים האסור על פי החוק הבינלאומי לציד לווייתנים ובכך הצטרפה ליפן ולנורווגיה המפרות אף הן את האיסור הזה.
איסלנד אינה חברה באיחוד האירופי, אלא באיגוד הסחר החופשי האירופי (EFTA), שהיא מסגרת מקבילה לאיחוד האירופי משנת 1960. רוב מדינות האיגוד, ואיסלנד ביניהן, מסדירות את קשרי הסחר שלהן עם האיחוד האירופי במסגרת הקרויה "האזור הכלכלי האירופי" (EEA), המבטיחה למדינות החברות בה חופש של תנועה לאנשים, סחורות, שירותים והון, אך אינה מטילה על מדינות שאינן חברות באיחוד האירופי את החובות המוטלות על חברות האיחוד.
לאיסלנד אין מקורות אנרגיה פוסילית משמעותית. אחת הדרכים לחסוך ביבוא מקורות אנרגיה היא חימום באמצעות מים חמים הנובעים מהרצועה הגעשית.
המשבר הכלכלי בשנת 2008
בשנת 2008 חוותה איסלנד משבר כלכלי חריף, שהחריף עוד יותר כתוצאה ממשבר הסאבפריים. שיעורי הריבית שקבע הבנק המרכזי של איסלנד עלו משיעור של 4% המקובל באירופה לשיעורים העולים על 10%. עם אינפלציה גואה, קשיי נזילות בנקאיים ומטבע בלתי יציב, דירוג האשראי של איסלנד קרס. שלושת הבנקים הגדולים באיסלנד, גליטניר, לנדסבנקי, וקאופתינג קרסו תחת החובות שצברו. איסלנד לא הייתה יכולה לחלץ אותם, כפי שעשו ממשלות שונות בעולם, על ידי לקיחת חובותיהם על עצמה, מכיוון שחובותיהם היו גדולים פי שישה מהתמ"ג השנתי הכולל של המדינה. במקום זאת איסלנד פתחה בנקים חדשים, שאליהם הועברו פיקדונות האזרחים. אזרחים וחברות זרות שהיוו חלק נכבד מפעילות הבנקים הישנים לא זכו להגנה, מה שגרם לחיכוך ביחסים עם הממלכה המאוחדת שהפעילה סנקציות נגד רכוש איסלנדי בממלכה.
איסלנד קיבלה סיוע בינלאומי בסך 4.6 מיליארד דולר בשנת 2008 מקרן המטבע הבינלאומית וממדינות סקנדינביה. בשנת 2010 החלה איסלנד להתאושש מהמשבר. הפיחות החד בשווי הקרונה האיסלנדית סייע ליצוא.
גאוגרפיה וגאולוגיה
שמאל|ממוזער|250px|תמונת לוויין של האי
ממוזער|250x250 פיקסלים|קרקע געשית באיסלנד
ממוזער|250x250 פיקסלים|שדה גיאותרמי, Skútustaðahreppur, איסלנד
ממוזער|250x250 פיקסלים|אגם קרחונים, Hornafjörður, איסלנד
ממוזער|250x250 פיקסלים|Diamond Beach באיסלנד – חוף עם חול שחור ושברי קרחונים
איסלנד היא אי געשי צעיר מבחינה גאולוגית, שנוצר כתוצאה מגעשיות שגרמה גם לכך שברוב שטחו של האי יש קלדרות המכוסות בשכבות עבות של קרח. מרכז האי מכוסה בקרחונים. שטחו של הגדול שבהם קצת למעלה מ־9,000 קמ"ר. פני הקרקע של איסלנד הרריים ומקשים על קיום חקלאות באי.
על אף קרבתה לחוג הקוטב, האקלים באיסלנד ממוזג הודות לזרם הגולף.
איסלנד היא המקום היחיד בעולם שבו עולה הרכס המרכז־אטלנטי מעל פני הים וחוצה יבשה, דבר הגורם לפעילות געשית קבועה והתפרצויות בעוצמות שונות באזורה.
המיקום הצפוני של איסלנד גורם לכך שבחורף היא מושלגת וקרה ויש בה קרחונים ענקיים שנשארים קפואים גם בעונת הקיץ.
איסלנד ממוקמת באזור הטבעת המגנטית של כדור הארץ – אזור בו השדה המגנטי של כדור הארץ יחסית קטן ולכן האטמוספירה בו חשופה לפגיעה של רוח סולרית (חלקיקים טעונים המגיעים מהשמש) – מה שגורם לתופעת הזוהר הצפוני.
אחת התופעות הייחודיות לאיסלנד היא הגייזרים – סילוני מים וקיטור המתפרצים מהאדמה כתוצאה מפעילות געשית בבטן האדמה. הגייזר המתויר ביותר מתפרץ לגובה של כ־60 מטר. הסיבה לריבוי הגייזרים באיסלנד היא עובדת היותה אי צעיר מבחינה גאולוגית, שעדיין פעיל מבחינה געשית.
האגמים הגדולים באיסלנד הם אגם ת'וריסוואטן (Þórisvatn; 83–88 קמ"ר) ות'ינגוואטלאוואטן (Þingvallavatn; 82 קמ"ר). אגמים חשובים נוספים הם לאגארפליוט (Lagarfljót) ומיוואטן (Mývatn). אגם יקילסאורלון (Jökulsárlón) הוא העמוק ביותר (248 מטר).
הנהרות הארוכים ביותר באיסלנד הם ת'יורסאו (230 ק"מ), יוקולסאו אאו פיולום (206 ק"מ), קוויטאו (יחד עם יולפוסאו) (185 ק"מ) וסקיאולוואנדאפליוט (178 ק"מ).
הנקודה הגבוהה ביותר באי היא פסגת קוואנאדאלסניוקור (2,110 מ').
היווצרות האי
לפני כ־200 מיליון שנים התפצלה יבשת פנגיאה לשני חלקים – גונדוונה בדרום, ולאוראסיה בצפון. כתוצאה מהתפצלות גונדוונה נוצרה תזוזה גם בחלק הצפוני ונוצר מרווח בין אירופה לאמריקה הצפונית. בין היבשות, באוקיינוסים, נוצרו רכסים מרכז אוקייניים, שמהם יוצאת לבה הנקרשת לבזלת. גילו הצעיר של האי והעובדה שהרכס עדיין פעיל ונמצא במרכז האי, הם אלו היוצרים את התופעות הגעשיות שבאי.
מידות האי
ציר האורך של האי הוא ממערב למזרח.
אורך: 480 ק"מ
רוחב: 360 ק"מ
שטח: 101,826 קמ"ר (האי ה-18 בגודלו בעולם), מתוך זה:
2,757 קמ"ר של אגמים
11,922 קמ"ר של קרחונים
23,805 קמ"ר של שפלה שבה גדלה צמחייה (ברובה יער)
64,538 קמ"ר של שטח הררי בלתי מנוצל; הפסגות הגבוהות ביותר הן בגובה 2,000 מטר.
פעילות געשית
שמאל|ממוזער|250px|התפרצות געשית באיסלנד, 2010
באיסלנד יש הרי געש פעילים, ביניהם: הקלה, אלדגזה, אייאפיאלאייקול, גרימסווטן, ברדרבונגה, אלדפל וסטורה סוגפל. התפרצות הר הגעש לאקי בדרום האי – שהחלה ב־8 ביוני 1783 והשפעתה נמשכה עד 1793 – גרמה לגשם חומצי, לתמותת בעלי חיים ולרעב המוני שגרם למותם של כ־9,000 נפש שהיו כרבע מאוכלוסיית איסלנד באותה עת. להתפרצות זו נודעה השפעה לא רק באיסלנד אלא גם ברחבי אירופה: רעב מתמשך, מותם של עשרות אלפי בני־אדם, מחלות בדרכי הנשימה ואף השפעה משוערת על פריצתה של המהפכה הצרפתית בסופו של אותו עשור.
כמות הבזלת שפרצה מתוך סדק באורך של כ־2.5 ק"מ מוערכת ב־8,600 מ"ק לשנייה ובסך הכול כ־15,000 ק"מ מעוקבים שכיסו שטח המתקרב ל־600 קמ"ר.
אפר געשי נסחף עם הרוחות עד מרכז אירופה, הן בהתפרצות של 1783 והן של 2010.
ערים עיקריות
ממוזער|250x250 פיקסלים|רחוב בעיירה האיסלנדית סייד'יספיורד'ור
אקוריירי
רייקיאוויק
הפנרפיירדיר
קואופווגיר
הוסאוויק
דרכים עיקריות
כביש הטבעת
דמוגרפיה
לפי מפקד אוכלוסין מ-2021 יש באיסלנד 372,520 אזרחים, הנחלקים באופנים הבאים:
חלוקה אתנית: 94% איסלנדים ו־6% דנים, שוודים, נורווגים, אמריקנים ואחרים.
התפלגות דתית: 72% לותרנים אוונגליסטים (מתוכם 5% משתייכים לכנסייה חופשית), 8% בני ארגונים אחרים ו־19% בלי השתייכות דתית.
איסלנד יוצאת דופן בין מדינות העולם בהומוגניות הכמעט מוחלטת של אוכלוסייתה. לעובדה זו ערך מחקרי גדול בתחום הגנטיקה ולכן נעשים בה מחקרי DNA רבים.
צפיפות האוכלוסין היא 2.8 קמ"ר לנפש, עובדה המציבה את צפיפות האוכלוסייה באיסלנד במקום ה־222 מתוך 230 מדינות העולם.
תוחלת החיים: לגברים 80.7 שנה, לנשים 83.7 שנה.
פיזור אוכלוסייה: 99% מהתושבים חיים ביישובים עירוניים (60% מכלל האוכלוסייה חיים בעיר הבירה רייקיאוויק).
שיעור גידול האוכלוסייה הוא כ־0.9%.
על פי דו"ח האושר העולמי השנתי שפורסם בסוף מרץ 2024, איסלנד ממוקמת במקום השלישי במדד האושר בקרב האוכלוסייה הכללית, ובמקום הרביעי בקרב צעירים מתחת לגיל 30.
דת
בדומה למדינות הנורדיות האחרות, במקביל לכך שהחוקה איננה מפרידה בין דת ומדינה וכנסיית איסלנד הלותרנית היא הדת הרשמית, החברה האיסלנדית מחולנת מאוד. הסטטיסטיקה שלעיל מייצגת השתייכות והזדהות עם דתות או היעדרה, ואיננה משקפת בהכרח את האמונות והפרקטיקות של האוכלוסייה (גם בקרב הנוצרים, רק מעטים הם מבקרים סדירים בכנסייה). על פי מחקר שפורסם בשנת 2001, 23% מהתושבים היו אתאיסטים או אגנוסטים. סקר של חברת גאלופ, שנערך בשנת 2012, מצא כי 57% מהאיסלנדים ראו עצמם "דתיים", 31% ראו עצמם "לא דתיים", בעוד 10% הגדירו עצמם "אתאיסטים משוכנעים", מה שמציב את איסלנד בין עשר המדינות עם השיעורים הגבוהים ביותר של אתאיסטים בעולם. מספר האיסלנדים המזדהים עם הכנסייה הממלכתית יורד בשיעור של יותר מ-1% בכל שנה. בסקר שנערך בינואר 2016 0.0% מהצעירים באיסלנד דיווחו כי הם מאמינים שאלוהים הוא שברא את העולם. 93.9% מהנשאלים שגילם נמוך מ–25 השיבו כי היקום נוצר כתוצאה מהמפץ הגדול.
תרבות
שמאל|ממוזער|250px|כנסיית הדלגרים ברייקיאוויק
השפה הרשמית של המדינה היא האיסלנדית, אשר התפתחה מנורדית עתיקה, שפתם של הוויקינגים, עם שינויים הן באוצר המילים והן באופן ההגייה. הכתב האיסלנדי הוא היחיד שמשמר את האות Þ (שנהגית th), מהאלפבית הרוני שהיה נפוץ בימי הביניים. השפה החיה הקרובה אליה ביותר היא פארואזית.
על פי שיטת השמות האיסלנדיים, אין באיסלנד שמות משפחה אלא נעשה שימוש בפטרונים ולעיתים במטרונים, כלומר השם השני הוא שם האב (או האם) ואז סון (בן) או דוטיר (בת). כל השמות הפרטיים חייבים להיות מאושרים על ידי ועדת שמות לאומית שנוטה לא לאשר שמות זרים.
באיסלנד נהוגות עשר שנות לימוד חובה. במדינה יש שתי אוניברסיטאות, בית ספר להכשרת מורים, וקולג' למקצועות טכניים.
ספרות עתיקה
הספרות העתיקה ביותר של איסלנד היא שירי האדה שנכתבו בין 900 לבין 1050 והם עוסקים בחיי הגיבורים והאלים הנורדים, וסיפורים הסאגה על משפחות ודמויות אחרות באיסלנד בימי הביניים.
סנורי סטורלוסון מילא תפקיד חשוב בספרות זאת והוא מחברה של האדה הפרוזאית. כאשר הנצרות הגיעה לאיסלנד החלה הכתיבה הכנסייתית.
בשנת 1773 החלו להתפתח מספר חברות ספרותיות וברובן שלט הסגנון הנאו-קלאסיציסטי.
ספרות מודרנית
alt=הזמרת ביורק שרה במיקרופון עם תחפושת של פרחים על האוזניים|ממוזער|ביורק
התחייה הרומנטית בראשית המאה ה־19 הביאה לידי פריחה עצומה של הספרות האיסלנדית. עם הסופרים החשובים באותה תקופה נמנים י. הלגרימוסן, ב. גרונדאל ומ. יוקומסון. הסופרים החשובים של איסלנד במאה ה־20 הם ה. האפשטיין, א. בנדיקטסון, ג. קמבאן, ג. גונארסון והלדור לכסנס (חתן פרס נובל האיסלנדי היחיד).
אמנות
ניתן לקשר את הביצוע הייחודי של ציור הנוף האיסלנדי על ידי צייריו, ללאומיות ולתנועה לשלטון בית ועצמאות, שהייתה פעילה מאוד באמצע המאה ה-19. הציור האיסלנדי העכשווי בדרך כלל מיוחס לסגנון עבודתו של טורארין תורלקסון, שבעקבות הכשרה פורמלית באמנות בשנות ה-90 בקופנהגן, חזר לאיסלנד לצייר ולהציג את עבודותיו בתערוכות משנת 1900 ועד מותו ב-1924, המתארות כמעט אך ורק את הנוף האיסלנדי. כמה אמנים איסלנדים מפורסמים אחרים למדו אמנות באותה תקופה, באקדמיה המלכותית הדנית לאמנויות יפות, אחד מהם הוא אסגרימור ג'ונסון, שיצר יחד עם Þórarinn תיאור ייחודי של הנוף של איסלנד בסגנון נטורליסטי רומנטי. ציירי נוף איסלנדים אחרים התחילו במהירות לפעול בעקבות Þórarinn ואסגרימור. ציירים אלה כללו את הצייר האיסלנדי יוהנס סווינסון קיארוואל, ואמנית הטקסטיל יוליאנה סווינסדור. קיארוואל ידוע במיוחד בזכות הטכניקות המובחנות שלו ביישום הצבע, שפיתח כדי ליישם את הסלע הגעשי, הנפוץ ואופייני באיסלנד. איינר האקונרסון הוא צייר אקספרסיוניסטי ופיגורטיבי, שחלק מאמינים שנחשב כמי שהחזיר את ה"דמות" לציור האיסלנדי. בשנות ה-80, אמנים איסלנדים רבים שילבו את סגנון הציור של האקונרסון בעבודותיהם. בשנים האחרונות, הדרכים שבהן אמן פועל בעבודתו השתנו, וסצנת האמנות האיסלנדית הפכה לתפאורה לפרויקטים ותערוכות גדולות.
מוזיקה
מאז שנות השמונים התפרסמה איסלנד כמוקד של מוזיקת פופ ורוק. בין האמנים הבולטים שפועלים בה:
ביורק
סוליי
סיגור רוס
מום
אמיליאנה טוריני
Of monsters and men
הטארי
פסטיבל המוזיקה Iceland Airwaves נערך ברייקיאוויק מדי נובמבר ומשלב הופעות של אמנים מקומיים רבים עם הופעות בינלאומיות.
ספורט
האיסלנדים פעילים ספורטיבית. ספורט ייחודי לאיסלנד הוא ה"גלימה" (Glíma) סוג של היאבקות שמקורה ויקינגי. כדורגל, כדוריד, כדורעף וכדורסל הם משחקים פופולריים. ענפי ספורט מקובלים אחרים כוללים אתלטיקה, שחמט, גולף, טניס, סקי, סנובורד, הוקי קרח, שחייה, טיפוס צוקים וטיפוס הרים; רכיבה על סוסים על סוסים איסלנדיים גם היא פופולרית וכן ירי בחץ וקשת. איסלנד משתתפת במשחקים האולימפיים מאז אולימפיאדת ברלין ב־1936. קודם לכן השתתפו איסלנדים כחלק מנציגי דנמרק. נבחרת הכדוריד זוכה להצלחה ומדורגת בקביעות בצמרת העולמית. היא זכתה במדליית כסף באולימפיאדת בייג'ינג ב־2008. נבחרת איסלנד בכדורגל עלתה לשני טורנירים בינלאומיים גדולים, יורו 2016, בו הגיעה לרבע הגמר ולמונדיאל 2018 שנערך ברוסיה.
תיירות
שמאל|ממוזער|250px|מעיין מים חמים באיסלנד. מעיינות כאלו נפוצים מאוד במדינה ומשמשים גם להפקת אנרגיה.
ב-15 השנים האחרונות גדלה התיירות באיסלנד במידה ניכרת. נכון לשנת 2016, ענף התיירות תרם כ-10 אחוזים לתוצר האיסלנדי וב-2017 עלה מספר המבקרים הזרים באיסלנד על 2 מיליון. כיום אחראית התיירות לכ-30 אחוז מהכנסות היצוא של המדינה.
עונת התיירות הקצרה מתחילה באופן רשמי ב־31 במאי ומסתיימת ב־1 בספטמבר. בראשית חודש יוני, אזורים רבים עדיין מכוסים בשלג והמעברים חסומים. בקיץ הימים ארוכים וניתן לטייל באור גם לאחר חצות. החל מסוף חודש יוני, דרך יולי ומרבית אוגוסט, מגיעים מרבית המטיילים. בחודש אוגוסט מרבית הציפורים יוצאות לנדוד. הפאפין, הציפור הלאומית, הולך ונעלם ככל שמתקרבים לסופו של החודש. 20 באוגוסט הוא סיומה הרשמי של עונת התיירות. הימים מתקצרים והפסגות מתכסות בשלג חדש. בשלושת החודשים הללו מגיעים רוב התיירים לאיסלנד כדי לחזות בטבע הפראי של האי: קרחונים, מפלים (כמו מפלי דטיפוס), הרי געש וגייזרים. בשנים האחרונות מתפתחת באיסלנד תיירות גם בעונת החורף.
ראו גם
ההיסטוריה של איסלנד
הכוחות המזוינים של איסלנד
המשבר הכלכלי באיסלנד בשנת 2008
איסלנד במשחקים האולימפיים
איסלנד באירוויזיון
יהדות איסלנד
איסלנדים
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
אתר לשכת התיירות האיסלנדית
אתר משרד החוץ האיסלנדי
הספרייה הדיגיטלית של איסלנד
שער הממשלה האיסלנדית
אתר הסטטיסטיקה של איסלנד
תחזית הזוהר הצפוני באיסלנד
החוויה האיסלנדית - מידע מקיף על איסלנד ממקור ראשון המקיף נושאים כמו תרבות, היסטוריה, טבע, שמורות לאומיות ועוד.
איסלנד אחרת - האתר הגדול והמקיף ביותר על איסלנד מציג מידע מקיף ועדכני על איסלנד מהשטח.
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אירופה
קטגוריה:מדינות איים
קטגוריה:מושבות נורווגיות לשעבר
קטגוריה:איים באוקיינוס האטלנטי
קטגוריה:איסלנד: איים
קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה
קטגוריה:חברות המועצה הנורדית
קטגוריה:מדינות החברות בנאט"ו
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1918
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1944 | 2024-09-16T14:21:59 |
מרשם המקרקעין | מרשם המקרקעין הוא מערכת בה מתועדות זכויות או פעולות משפטיות, הנוגעות לזהות בעלי זכויות הקניין במקרקעין באזור מסוים. מקרקעין הם אחד מסוגי הרכוש החשובים ביותר, כאשר מרבית פעולות האדם (מגורים, עסקים, חקלאות וכן הלאה) מתבצעות על גבי מקרקעין כלשהם. נוסף על כך, מקרקעין נוטים להיות יקרים יחסית (פעמים רבות, רכישת מקרקעין היא העסקה הגדולה ביותר שאדם יבצע בחייו) וקיימת נטייה להחזיק בהם למשך פרקי זמן ארוכים יחסית (בהשוואה למיטלטלין ולזכויות מסוימות, כגון ניירות ערך סחירים). לפיכך, ישנה חשיבות מכרעת לרישום הזכויות בהם, באופן כזה שהרישום יהיה מהימן ויבטיח במידה הרבה ביותר את זכויותיהם הקנייניות של בעלי הזכויות במקרקעין. ככלל, זכויות קנייניות במקרקעין הן נצחיות ומעת רישומן, הן ממשיכות להתקיים ללא הגבלת זמן. הזכות אמורה להשתנות או לחדול מלהתקיים רק אם בעליה הסכים להעבירה, לשנותה או לבטלה.
קיימות מגוון שיטות לרישום מקרקעין, ביניהן מרשם פרטי, מרשם שטרות ומרשם זכויות. בשיטת מרשם השטרות, מרשם המקרקעין שואף לתעד את שרשרת הפעולות וההעברות שנעשו לגבי מקרקעין מסוימים. השיטה המודרנית יותר היא שיטת מרשם הזכויות, במסגרתה מרשם המקרקעין מתעד את הזכויות עצמן ומספק הכרעה חותכת בדבר זהות בעלי הזכויות.
בישראל, הגוף המנהל את מרשם המקרקעין הוא הרשות לרישום והסדר זכויות מקרקעין במשרד המשפטים, המכונה "טאבו".
רקע היסטורי
דוגמה מוקדמת לפרויקט דמוי מרשם מקרקעין ניתן למצוא בספר יום הדין (Domesday Book), שנערך באנגליה בשנת 1086 בהוראת המלך ויליאם הראשון. אזכור לפרויקט רישום מקרקעין מסוג זה ניתן למצוא גם בתנ"ך כאשר הנביא ירמיהו מדבר על ספר "המקנה", "ספר החתום" ו"ספר הגלוי" שמאגד תחתיו את כל נכסי המדינה. אליהו-משה גנחובסקי התייחס לאזכור זה בעת דיוני הכנסת על חוק נכסי המדינה.נחום רקובר "המשפט העברי בחקיקת הכנסת – המקורות היהודיים בשילובם בדיוני הכנסת ובחוקי מדינת ישראל", בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט-1988), כרך ראשון עמ' 213-214: חוק נכסי המדינה, באתר דעת.
במסגרת המשפט המקובל, בימי הביניים ומספר מאות לאחריהם, לא התקיים רישום מרכזי של בעלות בנכסי מקרקעין. כל בעל מקרקעין נדרש להחזיק את אישורי הרכישה (שטרות) המצביעים על כל שרשרת הבעלות על הקרקע, מאז נקודת הזמן הראשונה בה הקרקע הוקצתה לבעלים הראשונים. אוסף אישורי הרכישה, אם אכן הצביע על כך שהבעלים הנחזה הוא הבעלים החוקי, נקרא "good root of title". במקרה כזה, אדם היה יכול לרכוש את המקרקעין מהבעלים הנוכחי ולהיות בטוח במידה גבוהה יחסית, אך לא בוודאות, שלא יופיע צד שלישי הטוען שהמקרקעין שייכים לו. זו היא שיטה של מרשם פרטי. המרשם הפרטי יכול היה לכלול עשרות מסמכים ואחזקתו הטילה קושי ניכר על בעלים פרטיים. בנוסף, אירעו מקרי רמאות בהם אנשים מכרו קרקעות לשני אנשים שונים. בארצות המשפט הקונטיננטלי התנהלה שיטה דומה.
בעקבות הבעיות האמורות, התפתחה בהדרגה שיטה של רישום מרכזי של הזכויות במקרקעין, במרשם מקרקעין המנוהל על ידי גוף שלטוני. מרשם זה התנהל בשיטה של מרשם שטרות (deeds registration), במסגרתה שטרי הקניין נדרשו להיות מוגשים לרישום במרשם המקרקעין. עם זאת, השיטה לא העניקה ודאות מוחלטת למי שהסתמך על המרשם. ראשית, לא תמיד סיפק המרשם "שורה תחתונה" ברורה באשר לזהות בעלי הזכויות במקרקעין; המרשם היה רק רשימה של פעולות ושטרות, שלעיתים אף לא נוהלה לפי מיקום המקרקעין, אלא בסדר כרונולוגי. שנית, במקרים רבים שטרות לא הוגשו לרישום. שלישית, לא ניתן תיאור מדויק של המקרקעין, במרשם או בשטרות עצמם; במקום זאת, המקרקעין תוארו לפי עצמים פיזיים שבגבולותיהם (עץ, דרך וכדומה) או לפי שמות השכנים – נתונים שנטו להשתנות במרוצת הזמן.
באמצע המאה ה-19 הונהגה בדרום אוסטרליה שיטת מרשם חדשה המכונה שיטת טורנס. זו היא שיטה של מרשם זכויות (title registration). שיטה זו הונהגה בארץ ישראל על ידי שלטונות המנדט הבריטי. בשיטת טורנס, המדינה ממפה את המקרקעין, מחלקת אותם לגושים וחלקות בשיטה הנקראת קדסטר ומנהלת רישום של הזכויות בכל חלקה. רישום הזכויות נעשה לאחר תהליך של הסדר זכויות במקרקעין, במהלכו מופקת "שורה תחתונה" קניינית בדבר זהות בעלי הזכויות, משרשרת ההעברות והשטרות ההיסטורית. בעלי זכויות אלו הם הנרשמים במרשם הזכויות. הרישום הוא של הזכויות עצמן ולא של שטרות או פעולות. מעיון במרשם המקרקעין, ניתן להסיק מסקנה ברורה וחותכת לגבי בעלי הזכויות. רק זכות שנרשמה במרשם המקרקעין היא זכות קניינית תקפה.
שיטה זו הופכת את מרשם המקרקעין לזירה שבה עובר הקניין מיד ליד. רק מועד הרישום במרשם המקרקעין (לא מועד כריתת החוזה או חתימת שטר הקניין) הוא המועד בו מתבצעת העסקה ובו מועברת הזכות במקרקעין. אם לא התבצע רישום, לא הועברה כל זכות. תפיסה זו מייתרת את חקירת ההיסטוריה וממקדת את העברת הזכויות בתוכן הרשום. מידע שאינו מופיע במרשם מאבד את הרלוונטיות שלו. שיטה זו מייעלת מאוד את חיי המסחר השוטפים והופכת אותם לנוחים יותר, במיוחד כאשר היא משולבת עם הסדר משפטי של תקנת השוק. לפי כללי תקנת השוק בישראל, מי שרכש זכות במקרקעין בתמורה ובהסתמכות בתום לב על מרשם הזכויות, יקבל לידיו זכות קניינית תקפה גם אם היה פגם בשרשרת ההעברות הקודמות (לדוגמה, אם מי שמכר לו את המקרקעין נרשם כבעליהם בתרמית).
בישראל
רישום זכויות במקרקעין בישראל נערך בשלושה פנקסים: פנקס הזכויות, פנקס הבתים המשותפים ופנקס השטרות. בפנקס הראשון רשומים מקרקעין שעברו תהליך של הסדר לפי שיטת טורנס. בפנקס השני רשומים המקרקעין, הן מוסדרים והן לא מוסדרים, בהם נרשם בית משותף. בפנקס השלישי רשומים מקרקעין שלא עברו את תהליך ההסדר.
רישומים בפנקסי המקרקעין מתבצעים על בסיס שטר. כל מסמך, שעל יסודו נרשמת פעולה או שינוי אחר בתוכן הפנקס, נרשם כשטר ומקבל מספר שטר. הן שטרות במובנם הקלאסי (שטר מכר, שטר משכנתה וכדומה) והן מסמכים אחרים (כגון צו רישום בית משותף) הם בגדר שטר לעניין זה. בנסח הטאבו ניתן לראות את מספר השטר שעל פיו בוצע הרישום. מידע זה שימושי, בין היתר, במקרה שנדרש להזמין את השטר המקורי מלשכת רישום המקרקעין על מנת לעיין בו.
פנקס הזכויות
פנקס הזכויות הוא הפנקס בו מופיעות החלקות שעברו את תהליך ההסדר ואינן רשומות כבית משותף (פועל יוצא, הן אינן רשומות באחד משני הפנקסים האחרים). מרבית שטח המקרקעין בישראל רשום בפנקס הזכויות. בפנקס הזכויות מתנהל הרישום לפי חלוקה לגוש וחלקה. "חלקה" היא יחידה רצופה של מקרקעין, בתוך גוש, שהיא היחידה הבסיסית לגביה מתקיימות זכויות קניין. לגבי כל חלקה מתקיימת לפחות זכות קניין אחת – זכות הבעלות. הווה אומר, לכל חלקה יש בעלים, לצד זכויות נוספות שעשויות (אך לא חייבות) להתקיים בה, כגון חכירה, משכנתה וזיקת הנאה. אם באופן כלשהו, נוצר מצב בו אין בעלים למקרקעין מסוימים, המדינה נעשית הבעלים של אותם מקרקעין.
הרישום הראשון בפנקס הזכויות מתבצע לאחר השלמת תהליך הסדר הזכויות במקרקעין ונרשמים בו הבעלים הראשונים של היחידה הרישומית החדשה – החלקה.
פנקס הבתים המשותפים
בית משותף הוא "בית שיש בו שתי דירות או יותר והוא נרשם בפנקס הבתים המשותפים". בפנקס הבתים המשותפים, מתווספת לגוש ולחלקה רמת רישום שלישית – תת-החלקה. כל דירה רשומה כתת-חלקה והיא מהווה יחידה רישומית נפרדת ונושא לזכויות קניין נפרדות מהדירות האחרות. ברוב המקרים, בית משותף רשום על חלקה אחת ואותה חלקה (הכוללת את הרכוש המשותף ואת תתי החלקות שהן דירות) מהווה את הבית המשותף. לעיתים רחוקות יותר, בתים משותפים נרשמים על מספר חלקות בו זמנית. במקרה כזה, הרישום במרשם המקרקעין מתנהל לגבי כל החלקות יחדיו; נסחי הטאבו המרוכזים של כל אחת מהחלקות יהיו זהים האחד למשנהו.
מקרקעין הנרשמים בפנקס הבתים המשותפים יכולים להיות מקרקעין מוסדרים או לא מוסדרים. לרוב, המקרקעין הם מוסדרים והיו רשומים בפנקס הזכויות לפני רישומם כבית משותף.
פנקס השטרות
פנקס השטרות הוא הפנקס בו מתנהל רישומם של מקרקעין לא מוסדרים – מקרקעין רשומים שלא עברו תהליך של הסדר זכויות לפי שיטת טורנס – שאינם רשומים כבית משותף. נכון ל-2015, המקרקעין הלא מוסדרים משתרעים על כ-4% משטח המדינה. בפנקס השטרות מתנהל הרישום לפי חלוקה לגוש שומה וחלקה או לפי חלוקה לספר ודף. הפנקס מבוסס על שיטת מרשם השטרות. למרות אופיו ההיסטורי של מרשם השטרות, נסח טאבו המופק מפנקס השטרות אינו מציג את רשימת השטרות והפעולות שבוצעו במקרקעין, אלא דומה לנסח המופק מפנקס הזכויות, בכך שהוא מציג מעין "מסקנה סופית" בדבר זהות בעלי הזכויות במקרקעין. עם זאת, החוק קובע כי הרישום לגבי מקרקעין לא מוסדרים הוא רק ראיה לכאורה לתוכנו (בניגוד לרישום לגבי מקרקעין מוסדרים, שהוא ראיה חותכת).
נסח טאבו
נסח טאבו או העתק רישום מפנקס המקרקעין הוא מסמך, מאושר על ידי לשכת רישום מקרקעין, הכולל את הנתונים המופיעים במרשם המקרקעין לגבי יחידה רישומית מסוימת. כיום, זו הדרך העיקרית בה המשתמשים במרשם המקרקעין בישראל מעיינים במידע הכלול במרשם. בעקבות מחשוב רישומי המקרקעין בישראל, ניתן כיום להוציא, באמצעות האינטרנט, נסחי טאבו של רוב ככל המקרקעין בישראל. הנגישות הגבוהה של נסחי הטאבו תורמת לקיום חיי מסחר נוחים ותקינים בתחום המקרקעין. הפקת נסח טאבו באמצעות האינטרנט מחייבת תשלום. נסח הטאבו מופק כקובץ PDF וחתום בחתימה דיגיטלית לאימות זהות יוצר הקובץ (אגף רישום והסדר מקרקעין במשרד המשפטים). ניתן לחפש נסח טאבו לפי גוש וחלקה (ותת-חלקה למקרקעין הרשומים כבתים משותפים) או חיפוש לפי ספר ודף למקרקעין לא מוסדרים.
קיימים שלושה סוגים של נסח טאבו:
נסח טאבו רגיל (מלא) – נסח הטאבו הרגיל, המציג את המידע העדכני בקשר למקרקעין מסוימים.
נסח טאבו היסטורי – נסח טאבו הכולל, נוסף על המידע העדכני בקשר למקרקעין מסוימים, גם רשומות מבוטלות (מידע שנמחק במרוצת הזמן). לדוגמה, כאשר מקרקעין נמכרים מבעלים אחד לאחר, הבעלים הראשון נמחק מנסח הטאבו הרגיל והמידע לגביו אינו מופיע עוד. אולם, בנסח ההיסטורי, ניתן לראות גם את הרישום שהתקיים בעבר, של הבעלים הראשון, לצד נתונים הנוגעים לאופן מחיקת זכותו (תאריך הביטול ומספר השטר המבטל). נסח היסטורי הוא כלי שימושי לבדיקת העברות שבוצעו בעבר במקרקעין.
נסח טאבו מרוכז – נוגע לבתים משותפים בלבד. שליפת נסח (רגיל) של יחידה רישומית בבית משותף דורשת הזנת שלושה נתונים: גוש, חלקה ותת חלקה. אולם, לעיתים קרובות, מבקש הנסח אינו יודע עדיין את מספר תת-החלקה בה הוא מעוניין, או שנדרש מידע הנוגע לכל תתי החלקות בבית המשותף. במקרה כזה, ניתן לעשות שימוש בנסח מרוכז. שליפת נסח מרוכז דורשת רק את מספרי הגוש והחלקה. הנסח המרוכז כולל מידע מקוצר (לא מלא) לגבי כל אחת מתתי החלקות. במידע מקוצר זה נכללים, בין היתר, שמות הבעלים, שמות בעלי זכויות והערות נוספות (כגון משכנתה והערת אזהרה), שטח תת-החלקה והקומה בה היא נמצאת (אם נתון זה נרשם). כמו כן, הנסח המרוכז כולל מידע בדבר הרכוש המשותף בבית המשותף.
כל אחד מסוגי הנסחים, פרט לנסח מרוכז, רלוונטי למקרקעין הרשומים בכל שלושת הפנקסים – הזכויות, הבתים המשותפים והשטרות.
פרטי רישום נפוצים במרשם המקרקעין
בדין הישראלי, מוכרות חמש זכויות במקרקעין: בעלות, שכירות, משכנתה, זיקת הנאה וזכות קדימה. במרשם המקרקעין נרשמות זכויות אלו, לצד רישומים אחרים, בעיקר של הערות שונות.
בעלות
בעלות, שהיא "הזכות להחזיק במקרקעין, להשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה בכפוף להגבלות לפי דין או לפי הסכם", היא הזכות החשובה והמרכזית ביותר במקרקעין. לכל יחידה רישומית יש בעלים. לעיתים קרובות, עשויה להידרש הסכמה של הבעלים לעסקאות המבוצעות במקרקעין, גם כאשר העסקאות אינן מערבות את הבעלים עצמם (לדוגמה, עסקה של העברת זכות חכירה מחוכר אחד לאחר).
שכירות וחכירה
שכירות היא "זכות שהוקנתה בתמורה להחזיק במקרקעין ולהשתמש בהם שלא לצמיתות", חכירה היא "שכירות לתקופה שלמעלה מחמש שנים" ואילו חכירה לדורות היא "שכירות לתקופה שלמעלה מעשרים וחמש שנים". בישראל, חכירה לדורות היא זכות נפוצה ביותר, שכן למעלה מ-90% משטח המקרקעין במדינה הם בבעלות מדינת ישראל, רשות הפיתוח או קרן קיימת לישראל ובדרך כלל, הקניית הזכויות שגופים אלו העניקו במקרקעין שבבעלותם, לאנשים פרטיים, נעשתה על דרך של החכרה לדורות. בנוסף, קיימים מקרים רבים של מקרקעין בבעלות פרטית, שבעליהם שמרו בידיהם את הבעלות ובחרו להחכיר לדורות את המקרקעין, לדיירים או למחזיקים אחרים בהם.
משכנתה
משכנתה היא מישכון של מקרקעין. המשכנתה יכולה להירשם על זכות הבעלות, החכירה או זכות אחרת שבמקרקעין. בישראל, משכנתאות הן נפוצות ביותר, בפרט כאלו הניתנות להבטחת הלוואה שהוענקה לשם רכישת המקרקעין הממושכנים עצמם.
הערות
פועלן העיקרי של הערות הוא יצירת הגבלות או "מעצורים" על רישום זכויות במרשם המקרקעין, מטעמים שונים. עם זאת, מגוון ההערות הוא רחב ויש גם כאלו שתכליתן שונה (למשל, ליידע בדבר עניין מסוים הנוגע למקרקעין ובפרט לאופן השימוש בהם, גם אם אינו משפיע על אופן העברת הזכויות בהם).
הערת אזהרה – הערה הנרשמת במרשם המקרקעין, שתכליתה העיקרית היא מניעת עסקאות נוגדות (התחייבות להעברת אותה זכות, יותר מפעם אחת, לאנשים שונים). רישום הערת אזהרה מצריך קיומה של התחייבות בכתב, מצד בעל זכות במקרקעין, לעשות בהם עסקה או להימנע מלעשותה. ניתן לרשום הערת אזהרה גם על זכותו של זכאי לפי הערת אזהרה. כל עוד רשומה הערת אזהרה, "לא תירשם עסקה הסותרת את תוכן ההערה, אלא בהסכמת הזכאי או לפי צו בית המשפט". ככלל, הערת אזהרה אמורה להוביל לרישום מלא של זכות הזכאי לפיה (רישום של זכות בעלות, חכירה, משכנתה וכן הלאה). עם זאת, בישראל, זכויותיהם של רוכשי זכויות במקרקעין עשויות להיוותר רשומות במשך תקופה ארוכה (לעיתים אף עשרות שנים) בצורת הערת אזהרה בלבד, בשל קיומו של פער רישום (מרווח הזמן בין יצירת הזכות האובליגטורית של הזכאי לבין רישומה כזכות קניינית במרשם המקרקעין) הנובע מגורמים כגון עיכוב ברישום בית משותף, עיכוב בהעברת בעלות במקרקעי מדינה לידיים פרטיות, אי-ביצוע פעולת הרישום גם כשכבר ניתן לבצעה ועוד.
הערה על צורך בהסכמה – ביצוע עסקה במקרקעין עשוי להיות מותנה בהסכמתו של צד שלישי כלשהו. הצורך בהסכמה יכול לנבוע מחיקוק, מצו של בית משפט או מהתחייבות בכתב של בעל הזכות במקרקעין. במקרה כזה, על פי בקשת הצד השלישי, ניתן לרשום במרשם המקרקעין הערה על הצורך בהסכמה. רשם המקרקעין לא ירשום עסקה שההערה חלה עליה, אלא אם הוצגה לפניו הסכמת הצד השלישי.
הערה על הגבלת כשרות – כשרות משפטית נדרשת על מנת לבצע פעולות משפטיות, בכללן פעולות במקרקעין. כאשר כשרותו המשפטית של בעל זכות במקרקעין נשללה או הוגבלה, הרי לפי בקשת צד מעוניין או היועץ המשפטי לממשלה, רשם המקרקעין נדרש לרשום הערה על כך.
הערה על צו של בית משפט או רשות שיפוטית אחרת – כל בית משפט יכול, "בכל הליך שלפניו בעניין זכות במקרקעין, להורות על רישום הערה כפי שיקבע". גם החלטות של רשויות שיפוטיות אחרות, כגון לשכת ההוצאה לפועל, עשויות להירשם במרשם המקרקעין, למשל במקרה של עיקול.
הערה בדבר אתר עתיקות – מנהל רשות העתיקות רשאי להכריז כי מקום פלוני הוא אתר עתיקות; נדרש כי הכרזה זו תפורסם ברשומות (בילקוט הפרסומים) וכן כי תירשם עליה הערה בפנקסי המקרקעין.
הערה על הסכם שיתוף – כאשר למקרקעין מסוימים יש מספר בעלים, הם יכולים לערוך ביניהם הסכם שיתוף, המסדיר היבטים שונים של היחסים בין השותפים ושל זכויותיהם הקנייניות. כל עוד הסכם השיתוף לא נרשם במרשם המקרקעין, כוחו יפה רק בין הצדדים המקוריים לו. אולם, משנרשם ההסכם במרשם המקרקעין, כוחו יפה גם כלפי כל אדם שנעשה שותף במקרקעין לאחר רישומו וכלפי כל אדם אחר. בנסח הטאבו, ניתן לראות הערה על עצם קיומו של הסכם השיתוף, שלעיתים מלווה בפרטים כלשהם אודות תוכנו. כדי לעיין בהסכם השיתוף במלואו, יש צורך להזמין את תיק הרישום שלו מלשכת רישום המקרקעין.
מגבלות וקשיים במרשם בישראל
חלק מנתוני המרשם שגוי או מטעה והוא אינו מתיימר לשקף את מלוא הזכויות שבמקרקעין שכן הוא מוגבל, לרשום עסקאות בזכויות קניין מסוימות. להלן מספר מגבלות וקשיים בולטים של המרשם:
שיטת המדידה של השטח הרשום של יחידות בבית משותף ובכלל זה שטחי דירות השתנה מספר פעמים בעבר, אינו תואם את שיטת המדידה המקובלת ומוטה כלפי מטה. השטח השגוי מביא לבלבול הציבור ולהטיה של מערכת כרמ"ן.
שינויים בזכויות קניין פרי החוק לא נרשמים - שינויים עקב ירושה, התיישנות, בנייה במקרקעי הזולת, זכות קדימה בין בני זוג או יורשים.
המרשם לא משקף זכויות שאינן קנייניות כגון דייר מוגן ששווי זכויותיו גבוה.
המרשם אינו משקף זכויות קנייניות הפטורות מרישום – לדוגמה: שכירות עד 5 שנים.
המרשם דו־ממדי - כולל נתונים רק על שטח הקרקע וגבולותיה, ולא מה מצוי עליה (חריג – רישום בתים משותפים).
המרשם מאפשר רישום של הערות מסוימות מעטות בלבד (כגון הערות בדבר עתיקות) אך אינו מאפשר רישום של הערות חשובות אחרות שלציבור ולרשויות השונות עניין ברישומן (כגון צווי הריסה או קיומו של מבנה הבנוי בשיטת פל קל).
המרשם אינו מאפשר רישום של קואורדינטות של החלקות על אף היתרונות המעשיים לציבור ולרשויות מרישומן.
ראו גם
רישום זכויות במקרקעין בישראל
קדסטר
שיטת טורנס
שטר קניין
רישום שיכונים ציבוריים
קישורים חיצוניים
אגף רישום והסדר מקרקעין
צפייה בעותק ממאגרי רישום מקרקעין (עותק מנסח טאבו)
המרכז למיפוי ישראל
אתר govMap - מפות ישראל
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:דיני קניין
קטגוריה:ישראל: תכנון ובנייה
קטגוריה:מקרקעין
קטגוריה:דיני מקרקעין | 2023-10-02T07:41:19 |
אמיל דורקהיים | דויד אמיל דורקהיים (בצרפתית: David Émile Durkheim; 15 באפריל 1858 – 15 בנובמבר 1917) היה סוציולוג צרפתי-יהודי, מאבות הסוציולוגיה ומדעי החברה. דורקהיים הקים בשנת 1895 את המחלקה האקדמית הראשונה לסוציולוגיה, הוא היה הסוציולוג הראשון שקיבל את התואר פרופסור וב-1896 ייסד את אחד מכתבי העת הראשונים המוקדשים למדעי החברה, "ל'אנה סוסיולוז'יק" (L'Année Sociologique). על מנת לחקור את החברה בתרבות המודרנית, הוא יצר את אחת מהגישות המדעיות הראשונות להבנת תופעות חברתיות והיה ממייסדי הפונקציונליזם.
קורות חיים
דורקהיים נולד באפינאל (Épinal) במחוז ווז' שבצרפת. אביו וסבו היו רבנים אורתודוקסיים, בגיל 18 יצא בשאלה והפך לחילוני לחלוטין. בהתאם לכך ולעמדת חוקרים שונים בהתבסס על חוויית ילדות, רבים ממחקריו ניסו להוכיח שגורמים חברתיים הם המקור לתופעות דתיות. אף על פי כן, עברו היהודי השפיע על חייו, ורבים מחבריו, מתלמידיו ומעמיתיו היו יהודים. על אלה נמנה גם אחיינו, מרסל מוס.
כתלמיד מחונן, התקבל דורקהיים לאקול נורמל סופרייר בשנת 1879. רבים מבוגרי המחזור שלו (כמו ז'אן ז'ורס ואנרי ברגסון) נעשו לימים אינטלקטואלים בעלי שם בצרפת. ב"אקול" למד דורקהיים בהנחייתו של פוסטל דה קולנז', קלסיקאי בעל זווית ראייה סוציולוגית-מדעית. באותו זמן הוא קרא את כתביהם של אוגוסט קונט והרברט ספנסר.
כבר בראשית הקריירה שלו, התעניין דורקהיים בגישה מדעית לחקר החברה. התעניינות זו גררה אחריה מאבק עם הממסד האקדמי של צרפת – ראשון מני רבים שעתידים לו – על שבמוסדות האקדמיים בצרפת לא נלמדו כלל מדעי החברה. דורקהיים הבין כי מדעי הרוח אינם מעניינים אותו, ואכן, ממוצע ציוניו בסוף לימודיו ב"אקול" היה כמעט הנמוך ביותר מבין בני מחזורו.
הפוליטיקה תרמה אף היא לעניין שמצא דורקהיים במדעי החברה: הפסדה של צרפת במלחמת צרפת–פרוסיה יצר התנגדות בקרב הצרפתים לשלטון הרפובליקני החילוני, ורבים חשבו כי הדרך היחידה לחדש את פניה של צרפת היא חיזוק הגורמים הקתוליים והלאומנים במדינה. לפיכך, דורקהיים, היהודי והסוציאליסט, היה במיעוט מבחינה פוליטית. גישתו התחזקה אף יותר בעקבות פרשת דרייפוס (בשנת 1894).
דעותיו של דורקהיים פגעו מאוד ביכולתו להתמנות לתפקיד משמעותי בממסד האקדמי של אותם ימים. לכן, בשנת 1887, שבה למד סוציולוגיה בגרמניה, נסע דורקהיים לבורדו, שבה הוקם אז המרכז הראשון להכשרת מורים. הוא לימד שם פדגוגיה ומדעי החברה (נושא חדש בצרפת). מתוך עמדת השפעה זו, הוביל דורקהיים לרפורמה במערכת בתי הספר הצרפתיים, והכניס את לימודי מדעי החברה לתוכנית הלימודים. גם כאן נמתחה עליו ביקורת רבה בשל השקפתו שהמוסר והדת אינם אלא תופעות חברתיות בלבד.
העשור האחרון של המאה התשע-עשרה היה עבור דורקהיים תקופה פורייה בכתיבתו: בשנת 1893 פרסם את ספרו "חלוקת העבודה בחברה", ובו ניסח את טענתו היסודית לגבי טבעה של החברה האנושית והתפתחותה. בשנת 1895 פרסם את "חוקים לשיטה הסוציולוגית" המבוסס על רעיונות וממצאים של הסטטיסטיקאי הבלגי אדולף קטלה והמושג שטבע 'אדם ממוצע'. במניפסט זה הגדיר דורקהיים את הסוציולוגיה כענף אקדמי ואת שיטות המחקר בתחום. בשנה זו הוא גם הקים את המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה של בורדו. ב-1896 ייסד את כתב העת "ל'אנה סוסיולוז'יק", (l'Année Sociologique, "השנה הסוציולוגית"), ובו פרסם את עבודותיו ואת עבודותיהם של תלמידים וחוקרים רבים אחרים (שם זה שימש גם ככינוי לקבוצת התלמידים שפיתחה את תורתו הסוציולוגית). לבסוף, בשנת 1897, פרסם את הספר "התאבדות" כמחקר סוציולוגי לדוגמה.
ב-1902 השיג דורקהיים לבסוף את מטרתו לקבל מעמד משמעותי בפריז, כשהתמנה לראש הקתדרה לחינוך בסורבון. מכיוון שאוניברסיטאות צרפתיות הן מבחינה טכנית מוסדות להכשרת מורי תיכון, מעמד זה נתן לדורקהיים השפעה משמעותית – הרצאותיו היו היחידות שכל הסטודנטים היו מחויבים בהם. למרות הטענות שהועלו על רקע תוצאות משפט דרייפוס, על כך שמינויו היה פוליטי, גדל כוחו של דורקהיים כאשר הוא קיבל קביעות בקתדרה זו, וקרא לה בשם "הקתדרה לחינוך ולסוציולוגיה". ב-1912 הוא גם פרסם את מחקרו המשמעותי האחרון, "צורות יסוד של החיים הדתיים".
למלחמת העולם הראשונה הייתה השפעה טרגית על חייו של דורקהיים בכמה מובנים: הסוציאליזם של דורקהיים היה תמיד פטריוטי ולא בינלאומי. הוא ביקש שצרפת תהיה חילונית ורציונלית, אך המלחמה ועימה התעמולה הלאומנית הקשו עליו להחזיק בדעות מורכבות אלו. אמנם דורקהיים תמך בצורה פעילה בארצו, אך חוסר רצונו להסכים ללאומנות פשוטה, יחד עם מוצאו היהודי, הפכו אותו למטרה טבעית של הימין הצרפתי העולה. יתר על כן, רבים מהתלמידים שהוכשרו על ידי דורקהיים גויסו כחיילים למלחמה, ורבים מתוכם נהרגו בקרבות הקשים. גם בנו של דורקהיים נהרג במלחמה – מכה שממנה דורקהיים לא הצליח להתאושש. תשוש וממוטט רגשית נפטר דורקהיים משבץ ב-1917.
הנצחה בישראל
ב-18 באפריל 1999, הנפיק דאר ישראל סדרה שנייה של 6 בולי דאר על הנושא "תרומת היהודים לתרבות העולם בעת החדשה"; בסדרה זו הוקדש בול לזכרו של אמיל דורקהיים שעליו מופיע דיוקנו. האמן אד ואן אויין עיצב את הבול.
תאוריות ורעיונות
ממוזער|194 פיקסלים|פסל לזכרו של דורקהיים בעיר פריז
דורקהיים התעניין בעיקר במה שהוא ראה כהתמוטטותן של נורמות חברתיות וחוסר האנושיות הגוברת של החיים החברתיים. כדי לחקור את החברה בתרבות המודרנית, הוא יצר את אחת הגישות המדעיות הראשונות לתופעות חברתיות.
שלא כמקס ובר, לא האמין דורקהיים שסוציולוגים צריכים לחקור את מניעיהם של פרטים בחברה. הוא נחשב למייסד ה"מתודולוגיה הקולקטיבית" או ה"הוליזם" (המנוגדת למתודולוגיה אינדיבידואליסטית), והוא ביקש שיחקרו את ה"עובדות החברתיות", מונח שהוא טבע כדי לתאר תופעות שיש להן קיום בחברה בלבד, ואינן קיימות אצל כל אדם בנפרד.
דורקהיים היה פוזיטיביסט וטען כי לימוד של האדם ושל התנהגותו חייב להימנע מגישה שמביאה בחשבון אלמנטים הנעוצים במבנה האישיות או בתורשה ובגנטיקה שלו. לטענתו, לימוד האדם וניסיון להסביר את חייו והתנהגותו חייב קודם כול, ובעיקר, לקחת בחשבון את השפעת החברה עליו. עם זאת האמין שהפרט צריך לשמור על עצמו מפני השפעה מוגזמת של ערכי החברה כדי לשמור על עצמאותו.
במחקרו "החלוקה של העבודה בחברה" בחן דורקהיים כיצד הסדר החברתי נשמר בסוגים שונים של חברות. הוא התמקד בחלוקת העבודה, ובחן כיצד חלוקה זו השתנתה בין חברות מסורתיות לחברות מודרניות. הוגים אחרים לפניו, כגון הרברט ספנסר ופרדיננד טניס, טענו כי חברות מתפתחות בדומה לאורגניזמים, מתקדמים ממצב פשוט למצב מסובך יותר, בדומה להרכבה של מכונה מסובכת. דורקהיים הפך את הטענה הזו. הוא טען כי חברות מסורתיות היו "מכניות" יותר, ושהן הצליחו להתקיים מכיוון שהכול היה פחות או יותר דומה, כך שלכולם היו דברים רבים משותפים. לעומת זאת, בחברה המודרנית יש חלוקה מסובכת של העבודה, ולכן יש בהן סולידריות "אורגנית". לפי תפיסה זו ניתן לדמות את החברה לגוף אנושי המורכב מאיברים שונים, שכל אחד מהם אחראי לפעולות מסוימות, אך כדי לתפקד כהלכה כל האיברים צריכים לפעול בהרמוניה. כך גם בחברות מודרניות, האינדיבידואלים שמרכיבים את החברה פועלים בתחומים מוגדרים, והם תלויים בעבודתם של אחרים בתחומים אחרים. הקישור בין האינדיבידואלים הוא התלות ההדדית שלהם אחד בשני, וזה מה שמאפשר לחברה לתפקד בהרמוניה. זאת, כאמור, בניגוד לחברות שבהן יש סולידריות מכנית, בהן האינדיבידואלים מספקים את צורכיהם בעצמם והתלות ביניהם מתבטאת ביכולתו של כל אינדיבידואל למלא את מקומו בקהילה.
אחד המושגים המרכזיים אצל דורקהיים ואצל קרל מרקס הוא חלוקת העבודה בחברה. שלא כמרקס, שהתייחס לחלוקת העבודה בהקשר של ניכוס וכוח, דורקהיים טען שהיא אינה אלא תהליך של שונות פונקציונלית. לטענת דורקהיים, בחלוקת עבודה חברתית מפותחת (הכוונה, בחברות מודרניות) המבנה החברתי עובר שינוי קיצוני, הצפיפות החברתית יורדת והמצפון הקולקטיבי נחלש – כך, נולדת השונות. השונות הזו יוצרת אנומליה חברתית עקב חולשת המצפון הקולקטיבי. לפיכך, דורקהיים מחפש את המנגנונים (מוסר, כללים, נורמות וגבולות חברתיים, אתיקה) היכולים לשמש כדבק המחבר בין אינדיבידואלים ומלכדם לכדי יחידות קהילתיות או מקצועיות.
דורקהיים דיבר על קונצנזוס ועל סדר חברתי והגדיר שני מקרים:
עבור חברה מסורתית: החברה מבוססת על הומוגניות, עניינים דומים, לכידות המבוססת על מסורת קהילתית, מין דבק חברתי. הומוגניות זו היא מעין סולידריות מכנית, הרגשת שייכות כמעט אוטומטית לקולקטיב כלשהו, מכאן נגזר על החברה המסורתית סדר חברתי שביסודו הסכמה מוסרית.
עבור חברה תעשייתית: החברה מבוססת על הטרוגניות, האנשים אינם דומים בשאיפותיהם, ישנה חלוקת עבודה ונוצרת תלות הדדית – סחר חליפין בשירותים ובמוצרים, היא היא הסולידריות האורגנית. מכאן נגזר על החברה התעשייתית סדר חברתי שביסודו תלות הדדית פונקציונלית.
בחברות מסורתיות, טוען דורקהיים, ההכרה הקולקטיבית שולטת לחלוטין בהכרה האינדיבידואלית – נורמות חברתיות הן חזקות מאוד, וההתנהגות נשלטת היטב. התוצאה של החלוקה הגוברת של העבודה, לפי דורקהיים, היא שההכרה האינדיבידואלית מתבדלת מההכרה הקולקטיבית – ולפעמים מוצאת עצמה במאבק עם ההכרה הקולקטיבית. השינויים המהירים בחברה בשל חלוקת העבודה גורמת למצב של בלבול ביחס לנורמות, מה שמוליך בסופו של דבר לשבירתן של נורמות חברתיות. דורקהיים קורא למצב זה "אנומי". ממצב זה של אנומיה, מגיעים כל ההתנהגויות האנטי-חברתיות, למשל – התאבדות.
דורקהיים גם החזיק בדעה שמפני שאנשים בחברה מסורתית אינם תלויים זה בזה, הם קרובים יותר מכיוון שהם אינם צריכים ליצור את הקשרים האלה בגלל מה שהם צריכים, אלא בשל הרצון שלהם. בחברה המודרנית הקשרים הם חזקים פחות מכיוון שהם מבוססים על צרכים.
דורקהיים, יחד עם הרברט ספנסר, היה ממייסדי הפונקציונליזם. הוא היה מהראשונים לתאר את החלקים החברתיים שהפונקציונליסטים התעניינו בהם כ"פונקציות".
דורקהיים תרם גם לחקר הסטייה החברתית. לעמדתו סטייה היא פונקציונלית לחברה וחברה בלי סוטים תצטרך להמציא סוטים. לטענת דורקהיים על ידי הוקעת סטייה והענשת סוטים מוסדרים ומעוצבים גבולות חברתיים וכך נשמרות פונקציונליות החברה. בדברי דורקהיים: "כל הגורם לסולדריות חברתית הוא מוסרי".
"התאבדות"
בשונה מהמקובל להניח, עד לתקופתו חשבו שתהליך ההתאבדות הוא תהליך פסיכולוגי. דורקהיים היה הראשון שהעלה את ההשערה שגורמים חברתיים עלולים להשפיע על בחירתו של הפרט לבצע מעשה אובדני וכך בספרו "התאבדות", שפרסם ב-1897, סיפק דורקהיים המחשה לקשר שבין הפעולות העצמאיות של היחיד, לבין הסדר החברתי החולש עליהן. השימוש בהתאבדות כמודל להנחה בדבר הסדר החברתי הוא מפתיע, לכאורה, מאחר שמעשה ההתאבדות נעשה לרוב בבידוד מן החברה, על ידי אדם יחיד, והוא מעשה שלא ניתן לחזור עליו. ועם זאת, אפשר לצפות ברמה גבוהה של ודאות את מספר מקרי ההתאבדות שיתרחשו בחברה מסוימת בכל שנה, בכפוף לתנאיה של החברה ולמאפייניה.
דורקהיים חקר את שיעורי ההתאבדות השונים אצל פרוטסטנטים והשווה אותם לשיעורי ההתאבדות אצל קתולים, ומצא הבדלים קבועים הניתנים לניבוי. בין ההסברים לשוני בין הקהילות, השליטה החברתית החזקה אצל הקתולים, הבאה לידי ביטוי הן בטקסים והן בקשר עם חברי קהילתם, עשויים להיות הגורם לשיעור ההתאבדות הנמוך יותר אצלם. לפי דורקהיים, לאנשים יש רמה מסוימת של קשר עם הקבוצה שלהם, שהוא קורא לה "אינטגרציה חברתית". שיעור גבוה או נמוך בצורה לא רגילה של אינטגרציה חברתית יכול להוביל לשיעור התאבדות גבוה; שיעורים נמוכים גורמים להתאבדות מכיוון שבמצב זה יש חברה לא מאורגנת, הגורמת לאנשים לפנות להתאבדות כמפלט האחרון. שיעורים גבוהים גורמים להתאבדות מכיוון שאנשים לא רוצים להיות למעמסה על החברה. לפי דורקהיים, לחברה הקתולית יש שיעור נורמלי של אינטגרציה חברתית, ואילו לחברה הפרוטסטנטית יש שיעור נמוך. מחקר זה השפיע על חלקים מתאוריית השליטה, והוא פעמים רבות מוזכר כמחקר סוציולוגי קלאסי. חשוב להדגיש, דורקהיים לא התעניין במניעים האישיים שמובילים אנשים להתאבד, אלא באופן שבו המבנה החברתי מאפשר התאבדות. במילים אחרות, הניתוח של החברה הוא ברמת המאקרו ולא ברמת המיקרו (כלומר לא ברמת האינדיבידואל). המוטיבציה למחקר הייתה להבין את הקשר בין רמת הלכידות החברתית והאופן שבו החברה שומרת על החברים בה. זאת במטרה להבין איך החברה מתפקדת כמכלול, מעבר למניעים האישיים של האינדיבידואלים או מבנה האישיות שלהם.
לפי התאוריה של דורקהיים, האדם האובדני הוא אדם הנמצא בקשר חזק או חלש מדי עם החברה, או אדם שהשליטה של החברה בו היא חזקה או חלשה מדי. בעזרת תאוריה זו הבחין דורקהיים בארבעה סוגי התאבדות:
התאבדות אגואיסטית: האדם האובדני כמעט שאינו נמצא בקשר עם הסביבה, ושליטתה בו היא חלשה מאוד. התאבדות כזאת נובעת מרצונות נרקיסיסטים שלא מומשו. האדם מרגיש שהוא חייב להצליח בכוחות עצמו, שכן אין לו את החברה כמשענת תומכת. כשהוא מרגיש שהוא לא מצליח לעמוד לבדו, הוא פונה להתאבדות.
התאבדות אנומית: גם כאן האדם נמצא בקשר חלש עם הסביבה והשליטה של הסביבה היא חלשה, אך סיבת ההתאבדות כאן שונה. האדם האובדני מרגיש חוסר זהות חברתית. הוא מרגיש בודד ומנוכר. הרגשה זו היא שמביאה אותו להתאבדות. סוג זה של התאבדות נפוץ בעיקר אצל מהגרים שחשים לרוב כנפרדים מהחברה בה הם חיים, או בתקופה של אנומיה חברתית, דהיינו בלבול ערכים ונורמות. זה קורה, למשל, ברגעי שפל וגאות כלכליים.
התאבדות פטליסטית: האדם נמצא בקשר חזק ביותר עם החברה, והיא שולטת בו לחלוטין. הקשר עם החברה חזק כל כך עד כי האדם מרגיש שהוא נעלם בתוכה – הוא מרגיש חוסר זהות אינדיבידואלית, ומבקש להימלט מהחנק החברתי. סוג ההתאבדות הזה אופייני בעיקר בחברות טוטליטריות.
התאבדות אלטרואיסטית: גם כאן האדם נמצא בקשר חזק עם סביבתו, והשליטה בו חזקה. האדם מרגיש כנוע לחלוטין לחברה. אך בסוג זה החברה היא זו שקוראת ליחיד להקריב את חייו למענה. האדם מוגדר כאובדני, על אף שלהתאבדותו ישנה מטרה – להגן או להילחם למען חברתו.
יש בהסבר זה כדי לבאר מדוע ההתאבדות אינה נפוצה בחברות מסורתיות, הידועות ברמת לכידות חברתית בריאה וקבועה; הבעיה המרכזית של חברות דתיות היא קיומה של אמונה לגבי חיים לאחר המוות. אמונה זו עלולה הייתה להעלות את סף האלימות, שכן היא מפחיתה את הפחד מן המוות. על כן מרבית האמונות השולטות בחברות כאלו אוסרות באיסור חמור על התאבדות, וטוענות שהעובר על האיסור יינזק בחיים שלאחר המוות.
"הצורות האלמנטריות של חיי הדת"
דורקהיים, שנולד יהודי, והפך לאתאיסט במהלך התבגרותו, ניתח את הדת כתוצר חברתי, אשר עומדת בבסיס התפיסה והפרשנות האנושית. הוא חקר לעומק את הדת בספרו מ-1912.
דורקהיים סבר כי כל הקטגוריות האפיסטמולוגיות (מאריסטו ועד קאנט), הן בסופו של דבר קטגוריות חברתיות. צורות ההסתכלות הקנטיאניות של זמן ומרחב, הן ביטוי של הזמן של החברה (השבט, העם, וכו') ושל המרחב של החברה. כך גם לגבי קטגוריות למיניהן כמו סיבתיות או האני.
כללי הלוגיקה, כמו כללי האתיקה נחוצים לתיאום הפעולות בין יחידים בקבוצה נתונה. אלה החורגים מהלוגיקה המקובלת, נקראים משוגעים. אלה שחורגים מהאתיקה המקובלת, נקראים עבריינים. הפעולות המתואמות יכולות להיות של ריטואל, או צייד, או אימון כלשהו. פעולות אלו מטמיעות את הקטגוריות אצל היחיד. (הפעולות הופכות את הקטגוריות לאוטומטיות ובלתי מודעות ואינטואיטיביות, כפי שנראה בהמשך).
הקטגוריות המחשבתיות, כמו הטכנולוגיות וכמו המוסדות, התפתחו לאורך ההיסטוריה. וכמו שאין כלי (מרכבה, תנור אפייה, וכו') שהוא כולו תוצר של אדם אחד, וכמו שאין מוסד (מערכת המשפט, הכנסייה, וכו') שהוא כולו תוצר של יחיד, כך הקטגוריות אינן תוצר של יחיד. הן תוצר של אמרגנציה של השלם הגדול והשונה מסכום חלקיו.
היות שריטואל וציד ממותה הן פעולות קולקטיביות, הן גם מצריכות קטגוריות קולקטיביות וייצוגים קולקטיביים.
לפני המדע, הייתה זו הדת שפיתחה את הקטגוריות של החשיבה האנושית, ולכן חקר הדת הגרעינית של שבטים קטנים באמריקה הדרומית, באוסטרליה ובאפריקה, יכול לאפשר לנו להבין את הצורות הבסיסיות של החשיבה האנושית.
הדת לא רק פיתחה את הידע האנושי, אלא את קטגוריות החשיבה האנושית (מטא-ידע).
השפעותיו
כתביו של דורקהיים תורגמו לאנגלית ויובאו לארצות הברית בין השאר על ידי הסוציולוג טלקוט פרסונס. פרסונס שילב רבים מרעיונותיו של דורקהיים ברעיונותיו של מקס ובר כיסוד לפונקציונליזם מבני, התאוריה הסוציולוגית שהייתה השלטת בשנות ה-50 וה-60 המאה ה-20.
לקריאה נוספת
אמיל דורקהיים, התאבדות (תרגם: יותם ראובני), תל אביב, נמרוד, 2002.
אמיל דורקהיים, הכללים של המתודה הסוציולוגית (תרגם מצרפתית: רואי בן בשט, עריכה מדעית: פרופ' ז'יזל ספירו), תל אביב, רסלינג, 2006.
אמיל דורקהיים, האינדיבידואליזם והאינטלקטואלים (תרגם מצרפתית: ראובן מירן), נהר ספרים, 2023.
קישורים חיצוניים
גבריאל רעם, משנתו הרדיקלית של אמיל דורקהיים
הערות שוליים
קטגוריה:סוציולוגים יהודים צרפתים
קטגוריה:אגנוסטים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:בוגרי אקול נורמל סופרייר
קטגוריה:סוציולוגיה של המדע
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1858
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1917 | 2024-07-11T20:08:25 |
טאבו | 2024-09-19T05:05:01 | |
משטרת ישראל | ממוזער|250px|מסדר כבוד חמוש של משטרת ישראל ומשמר הגבול
ממוזער|250x250 פיקסלים|בניין המטה הארצי של משטרת ישראל
שמאל|ממוזער|250px|המכללה הלאומית לשוטרים
משטרת ישראל היא חלק ממערכת הביטחון הישראלית הממונה על אכיפת החוק, שמירת הסדר הציבורי וביטחון הפנים של מדינת ישראל. משטרת ישראל החליפה את משטרת המנדט ופועלת מכוחה של פקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א–1971 שמקורה אף הוא בימי המנדט הבריטי. בראש משטרת ישראל עומד המפקח הכללי (מפכ"ל), והוא אחראי לניהולה, בהתאם למדיניות הנקבעת על ידי השר לביטחון לאומי. חיוג 100 מכל טלפון בישראל ינתב את השיחה למוקד חירום טלפוני של משטרת ישראל לצורך קבלת קריאת חירום, וחיוג 110 פונה לשירות המידע של משטרת ישראל. מטה משטרת ישראל נמצא בבניין המטה הארצי בקריית הממשלה ע"ש מנחם בגין שבמזרח ירושלים.
בהתאם לדרישות החוק, משטרת ישראל מנהלת ומתחזקת גם גיליון הרשעות קודמות של אזרחי ישראל.
משטרת ישראל היא זרוע אחידה של הממשל המרכזי. להבדיל ממשטרות במדינות פדרליות, משטרת ישראל היא כלל ארצית ואיננה צירוף של משטרות נפרדות. כמו כן, היא לא משויכת לשלטון העירוני ומפקדיה לא עומדים לבחירת הציבור. היא ארגון היררכי שבו כל פרט כפוף למפקדיו, לתקנות המשטרה ולחוקי מדינת ישראל. אי ציות לתקנות המשטרה או להוראות הממונים או לחוקי המדינה מהווה עבירה משמעתית. השיפוט המשמעתי מתבצע בפני דן יחיד או בפני בית דין משמעתי. במקרים חמורים, המהווים עבירה גם על החוק הפלילי, מועבר השיפוט לבתי המשפט האזרחיים. חקירת תלונות נגד שוטרים מתבצעת על ידי המחלקה לחקירות שוטרים אשר במשרד המשפטים.
נכון לשנת 2022 משרתים במשטרת ישראל 32,543 שוטרים, מתוכם 5,570 שוטרי חובה ותקציבה עומד על 13.3 מיליארד ש"ח. בנוסף, במשמר האזרחי משרתים 25,070 אזרחים. בראש משטרת ישראל עומד רב ניצב דניאל לוי, המפכ"ל הנוכחי, והוא כפוף לשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר.
היסטוריה
250px|ממוזער|שמאל|שר המשטרה בכור-שלום שטרית סוקר מסדר שוטרים בחברת המפכ"ל יחזקאל סהר בראשית ימי המדינה
250px|ממוזער|שמאל|אופנועני משטרת ישראל בתל אביב בשנת 1950 לערך. בתמונה מימין יהודה מזרחי, לימים רב פקד וסגן ראש ענף תנועה במחוז דרום
ממוזער|250px|מחלקת שוטרים טירונים בתרגילי סדר חמושים (1969)המונח העברי "משטרה" היא מחידושי אליעזר בן-יהודה. החידוש התבסס על המילה המקראית "שוטרים" (בכתיב המקראי "שֹׁטְרִים").
הקמה
ההיערכות להקמת משטרה במדינת ישראל החלה כחצי שנה לפני הקמת המדינה. על צוות שבראשו עמדו יחזקאל סהר ועוזרו יוסף נחמיאס הוטל להכין תוכנית להקמת משטרה.
במרץ 1948 הוקמה משטרת ישראל בתור חטיבה צבאית של ההגנה. מיד לאחר הקמת משרד המשטרה הופרדו יחידות המשטרה מן הצבא והוכרזה כמשטרת ישראל האזרחית של מדינת ישראל. עם הקמת המדינה פורק המבנה הארגוני של משטרת המנדט ולאחר שפוטרו מאות שוטרים ששירתו תחת שלטון הבריטים החלה התארגנות מחדש להקמתה של "משטרת ישראל".
מספר החירום של המשטרה בעת הקמתה היה 999 שהוחלף בהמשך ל-100, הקריאות היו מתקבלות במוקדים העירוניים והן אלו שהזניקו את ניידות המשטרה.
עם הקמת המדינה, ב-15 במאי 1948 מינה שר המשטרה, בכור-שלום שטרית, את יחזקאל סהר למפכ"ל המשטרה הראשון.
עם הקמתה, אמצה משטרת ישראל שיטות עבודה של משטרת המנדט בתחומים כגון מנהל, הדרכה, חקירות, זיהוי פלילי, תנועה ועוד. אחדות מתחנות המשטרה שוכנו במבנים ששימשו את משטרת המנדט. כ-700 מן השוטרים היהודים ששירתו במשטרת המנדט גויסו לארגון החדש. ב-9 במאי 1948 פורסמה בעיתון הרשמי פקודה ולפיה כל מי ששירת במשטרת ארץ ישראל עם סיום המנדט, ישרת זמנית כשוטר, אלא אם כן מקום שירותו הרגיל לא היה בשטח המדינה, או שקיבל הוראה אחרת, או שלא נשבע אמונים בתוך חודש.
יחס המדינה החדשה למשטרת המנדט ולשוטריה היה של "כבדהו וחשדהו". המשטרה הייתה מכשיר מרכזי של השלטון הזר בשנותיו האחרונות של המנדט, במלחמה כנגד המחתרות, שפעלו להגנה עצמית, ולעלייה לארץ ישראל, שהיו עתה ערכים מרכזיים של השלטון החדש. השוטרים ששירתו במנגנון זה היו בחזקת חשודים, אם בחוסר מהימנות פוליטית, ואם בקבלת שוחד. יחס זה ביטא שר המשטרה החדש בכור-שלום שטרית כאשר נאם בפני המחזור הראשון של שוטרים שנשבע נאמנות למדינה ב-30 במאי 1948:
ב-14 ביולי 1948 רשם דוד בן-גוריון ביומנו: "בא יחזקאל סהר (סחרוב), מפכ"ל המשטרה, יש לו עד עכשיו 1,700 שוטרים. מאלה 400 בירושלים, בחלקו אין זה חומר טוב. יש בהם אנשים שהתחמקו מהצבא. יש בהם גם אנשי שוחד. יטהר אותם לאט לאט".
לאחר מלחמת העצמאות החלה בדיקה של השוטרים, על מנת לבחון מי מהם ראוי להמשיך ולשרת במשטרת ישראל. הבדיקה, שנערכה על ידי ועדת חקירה בראשותו של שמואל רפופורט הביאה לפיטורי כ-180 שוטרים וקצינים בטענות של אי מהימנות, ורמיזות על קבלת שוחד בעבר. חלק מהשוטרים עתרו לבג"ץ וטענו כי פיטוריהם לא היו כדין. בג"ץ מצא פגמים בסדרי עבודתה של הוועדה, באשר לחלק מן העותרים, והורה, באפריל 1949, להחזיר חלק מהעותרים למשטרה. אלו מהשוטרים שלא הוחזרו לשירות הגיבו באלימות, וערכו בבנייני המשטרה הפגנה שהידרדרה לשימוש בכוח משני הצדדים ובגז מדמיע. למחרת ההפגנה הושמו כ-25 ממנהיגי ההפגנה במעצר בית. כנגד חמישה מהם הוגש כתב אישום, אך בסופו של דבר לא הועמד אף אחד מהם לדין לאחר שגם חמשת המנהיגים הביעו חרטה. פרשה זו הייתה בעלת השפעה של ממש על משטרת ישראל בשנותיה הראשונות.
שלושה אלמנטים שהותירה משטרת המנדט היוו נכס חשוב להקמתה ולפעולתה של משטרת ישראל בשנותיה הראשונות – הסגל המיומן, שחלקו הגיע לתפקידים בכירים במשטרת ישראל, פקודת המשטרה שבנוסחים שונים נותרה בתוקף עד 1977, והסדירה את עבודת כוח המשטרה באופן יעיל, והמתקנים, בהם מצודות טגארט המשמשים כתחנות משטרה עד היום.
התבססות
בשנת 1953 הוקם במסגרת המשטרה "חיל הספר" (משמר הגבול), למטרת לחימה במסתננים ושמירה על גבולות המדינה.
בשנת 1957 ייסד ניצב יהודה פראג את בית הספר לקצינים בכירים, שיועד לפיתוח, העשרה והדרכה של קציני משטרה בדרגות ניצב משנה המיועדים לקידום. בהמשך שונה שמו ל"מכללה לקצינים בכירים". בעת הקמתו שכן בית הספר לקצינים בכירים ב"דרך לוד" אשר בתל אביב, משם עבר למכללה הלאומית לשוטרים בנעורים.
בשנת 1960 הוחלט להקים מחלקת סיור של שוטרות וכפועל יוצא של החלטה זו באותה שנה יוסד קורס השוטרות הראשונות בארץ.
שני כלי רכב בולטים של המשטרה מאמצע שנות ה-60 היו: הלארק תוצרת סטודיבייקר והקונטסה 1300 ששירתה ביחידת הסיור והתנועה של משטרת ישראל, בין השנים 1965 ל-1975.
לאחר מלחמת ששת הימים קיבלה המשטרה אחריות גם על השיטור וביטחון הפנים בשטחים שנכבשו. בנוסף, הועבר המטה הארצי מתל אביב לירושלים.
בשנת 1973 נחנך בניין המטה הארצי של משטרת ישראל בקריית הממשלה במזרח ירושלים.
התמקצעות בביטחון פנים ולחימה בטרור
בשנת 1974, בעקבות התגברות הטרור הפלסטיני ובעקבות הפיגוע במעלות החלה המשטרה בהיערכות לתפקידי לוחמה בטרור. יחידה מיוחדת ללוחמה בטרור, הימ"מ, הוקמה והוכפפה לפיקודו של משמר הגבול. מאותה סיבה הוקם המשמר האזרחי – ארגון התנדבותי שהורכב מאזרחים חמושים שסיירו בשכונות בלילה על מנת למנוע הסתננויות של מחבלים ופורעי חוק. מערך החבלה של משטרת ישראל גדל באופן משמעותי ושם דגש על התמודדות עם מטעני תופת.
בשנות ה-80 המאוחרות, כאשר הטרור נחלש, המשטרה לקחה תחת חסותה את המשמר האזרחי והפכה אותו לארגון שמסייע למשטרה בעבודת אכיפת החוק היומיומית – כולל טיפול בפשיעה, פיקוח על התנועה ומניעת עבריינות.
ב-1997 הוקם אגף התנועה במשטרת ישראל ככוח שיטור ייעודי לאכיפת החוק בכבישים ומאבק בתאונות הדרכים.
באירועי אוקטובר 2000 הוטל על המשטרה לטפל בהפגנות ובהפרות הסדר של ערביי ישראל, שנפתחו ביחד עם האינתיפאדה השנייה הפלסטינית ואשר על מהותן היה ויכוח חריף בציבור. בעקבות האירועים, בהם נהרגו 13 ערבים ואזרח יהודי אחד, הוקמה ועדת אור לחקירת האירועים.
במהלך האינתיפאדה השנייה – בה מחבלים פלסטינים ביצעו פיגועי טרור רבים ולמעלה מ-160 פיגועי התאבדות בישראל – היוו השוטרים את קו ההגנה האחרון בפני המחבלים המתאבדים ולא אחת מנעו אסון כבד כאשר הצליחו להשתלט על מחבל מתאבד ממש לפני שהצליח לפוצץ את עצמו. יחידת החבלנים של המשטרה "הכחולה", ניטרלה כמות רבה של מטעני חבלה ואף פירקה חגורות נפץ אותן נשאו מחבלים מתאבדים. משמר הגבול פעל בירושלים, ביהודה ושומרון ובתוך הקו הירוק במשימות אבטחה וביטחון שוטף, טיפול בהפרות סדר ובלחימה במחבלים. יחידות העלית של משמר הגבול, הימ"מ והימ"ס, ביצעו מאות פשיטות על קיני הטרור בשטחים, עצרו מאות מחבלים, הרגו מספר רב של מחבלים וסיכלו מספר רב מאוד של פיגועים. על פעילותה למניעת טרור זכתה המשטרה להערכה רבה.
המאה ה-21
בשנים 2004 ו-2005 גברה הביקורת על המשטרה, על כישלונה במניעת התחזקות הפשע המאורגן ועל אי הצלחתה בסיכול גל ההתנקשויות בעולם התחתון, שכלל גם הפעלת מטעני חבלה ורקטות לאו, ועלה בחייהם של עוברי אורח חפים מפשע. בשנת 2005 נחשפה "פרשת האחים פריניאן" בה נחשף ששוטר יס"מ בעבר עבד כ"מחסל" עבור ראשי הפשע והתגלו מחדלים רבים בעבודת המשטרה. בסופו של דבר, גרמה הפרשה לסגירתה ופירוקה של ימ"ר דרום.
ב-2009 ו-2010 החלה המשטרה בהחלפת רובה ה-M1 קרבין הוותיק לטובת רובי M-16 מקוצרים כנשק הארוך הסטנדרטי של המשטרה "הכחולה" והמשמר האזרחי.
ב-2010 ו-2011 זכתה הימ"מ בתחרות "Urban Shield" הבינלאומית ליחידות ללוחמה בטרור.
בשנת 2012 המשטרה שילמה פיצויים של למעלה מ-27 מיליון שקלים, בשל תביעות מצד אזרחים על רשלנות.
בשנים 2013–2015, תחת פיקודו של יוחנן דנינו, נקלעה המשטרה למשבר פיקודי ותדמיתי בעקבות פיטוריהם של הסמפכ"ל ניסים מור מפקד מחוז ירושלים ניסו שחם, ומפקד מחוז חוף חגי דותן, ופרישתם הבלתי צפויה של ארבעה ניצבים נוספים. כתוצאה ממשבר זה החליט השר לביטחון פנים גלעד ארדן למנות מפכ"ל מחוץ לשורות המשטרה. בתקופה זו מילא ניצב בנצי סאו את תפקיד ממלא מקום המפכ"ל, וכיהן במקביל כמפקד מחוז תל אביב. סאו החל בצעדים לשיפור אמון הציבור במשטרה. בין השאר החליט סאו לחייב את שוטרי הסיור והתנועה בישראל לענוד עליהם מצלמות ולתעד כל מפגש עם אזרחים, על מנת לשפר את היחסים בין השוטר לאזרח. כמו כן נאסר על השוטרים למחוק את התיעוד ללא אישור חריג מקצין.
בינואר 2016 מונה סגן ראש השב"כ, רוני אלשיך, למפכ"ל משטרת ישראל.
בתחילת ה'תשע"ו (אמצע ספטמבר 2015) התמודדה המשטרה עם גל טרור פלסטיני שהתבטא במאות פיגועים בירושלים, יהודה ושומרון ואף בתוך הקו הירוק. רוב הפיגועים היו יידוי אבנים ופיגועי דקירה אך אירעו גם פיגועי ירי ומטעני חבלה. המשטרה נפרשה בכוחות גדולים של שוטרים חמושים, לוחמי מג"ב ופלוגות מילואים של משמר הגבול. גל הטרור נמשך גם לתוך 2016 ועד ספטמבר נרצחו בו כ-40 ישראלים. מנגד, הימ"מ ומספר שוטרים קיבלו צל"שים ועיטורים על לחימתם בטרור, הריגתם של למעלה מ-200 מחבלים ומעצר מאות נוספים. בסוף שנה זו דעך גל הטרור.
ממוזער|שוטרי סיור של משטרת ישראל, 2024
במרץ 2018 פרסם מבקר המדינה יוסף שפירא דו"ח העוסק באי-סדרים בהתקשרויות של המשטרה עם ספקים חיצוניים. בין היתר, עסק הדו"ח בהתקשרות עם המימד החמישי. בפברואר 2020 הורה ממלא מקום פרקליט המדינה, דן אלדד, לפתוח בחקירה בעניין. באפריל 2023 פרקליט המדינה עמית איסמן אימץ את המלצת המשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים ופרקליטות מחוז ירושלים, והחליט לסגור את תיק החקירה.
בינואר 2021 מונה יעקב "קובי" שבתאי למפכ"ל משטרת ישראל, אחרי ששירת כמפקד משמר הגבול. בתחילת כהונתו נדרש להתמודד עם אסון הר מירון, שתפקוד המשטרה בו הועבר לחקירת מח"ש, ועם המהומות בישראל במהלך חודש הרמדאן ומבצע שומר החומות. בנובמבר 2021 ערכה המשטרה את "מבצע אושן" בו עצרה 78 סוחרי נשק בלתי-חוקי גדולים במגזר הערבי ותפסה עשרות אמצעי לחימה בלתי-חוקיים, בהם רובי סער ואקדחים.
כחלק מהחלטת הממשלה להקמת תוכנית לטיפול בתופעות הפשיעה והאלימות בחברה הערבית באוקטובר 2021, נפתח "מבצע מסלול בטוח" מבצע אכיפה משולב של משרדי הממשלה ורשויות האכיפה כנגד מחוללי פשיעה מרכזיים בחברה הערבית. במהלכו נתפסו מעל 530 אמצעי לחימה, הוגשו 456 כתבי אישום נגד מחוללי פשיעה, כתבי אישום הוגשו נגד יעדים המוגדרים כחברים בארגוני פשיעה, בשיתוף פעולה עם רשת המיסים חולטו 411 כלי רכב, נרשמו 15,016 דוחות תנועה נגד מחוללי פשיעה,. במהלך הפעילות המבצעית במסגרת "מסלול בטוח" נעצרו 3,224 חשודים ובוצעו מעל 2,300 חיפושים.
בתחילת 2022 נחשף כי במהלך כהונתו של רוני אלשיך כמפכ"ל החלה המשטרה להשתמש ברוגלה לצורך מעקב אחר חשודים.
באוגוסט 2024 מונה דניאל לוי למפכ"ל משטרת ישראל.
לוחמה בטרור בשנות ה-20 של המאה ה-21
בשנים 2022–2023, במסגרת מבצע שובר גלים, פעלו יחידות משמר הגבול, בהובלת הימ"מ וימ"ס איו"ש, לסיכול פיגועים ויירוט מחבלים. הימ"מ והימ"ס הרגו ועצרו עשרות מחבלים, וסיכלו מספר רב של פיגועים. על כך הוענק להן צל"ש המפכ"ל. לימ"מ הוענק גם צל"ש הרמטכ"ל (ראשון מסוגו ליחידה משטרתית) ולימ"ס איו"ש צל"ש אלוף ממפקד פיקוד המרכז. כ-70 שוטרים קיבלו צל"שים ועיטורי משטרת ישראל על פעילותם לסיכול טרור. במהלך המבצע נהרג לוחם הימ"מ רנ"ג נעם רז.
ממוזער|שוטרי יחידת יואב של מחוז הדרום
מלחמת חרבות ברזל
במתקפת הפתע על ישראל (2023) של חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר היוו השוטרים את קו ההגנה הראשון על התושבים בפני מאות מחבלים שפלשו מרצועת עזה לשטח ישראל, וטבחו בלמעלה מ- ישראלים, רובם אזרחים ואזרחים זרים. לזירות הקרב הוקפצו כוחות רבים, בהם כל הימ"מ, החטיבה הטקטית של משמר הגבול, מג"ב דרום, יס"מ, ימ"ס ועוד שלחמו לצד שוטרי מחוז דרום שמוצבים בגזרה כדרך קבע. בקרבות הרגו השוטרים 356 מחבלים אך למעלה מ- מהם נפלו בקרבות. לוחמי הימ"מ ביצעו מספר פעולות של חילוץ בני ערובה – באופקים וליד שדרות – בהן הם שחררו את החטופים והרגו את החוטפים. בהמשך הלחימה ביצע הימ"מ – ביחד עם שירות הביטחון הכללי וצה"ל – שתי פעולות חילוץ בני ערובה מלב רצועת עזה: מבצע יד זהב (12 בפברואר 2024) ומבצע ארנון (8 ביוני 2024), בהם חולצו 6 בני ערובה.
מבנה המשטרה
מבנה משטרת ישראל
המטה הארצי
ממוזער|250x250 פיקסלים|ניידת סיור של משטרת ישראל
ממוזער|250px|רכב חבלן משטרתי לטיפול בחומרי נפץ
ממוזער|250px|צלף לוט"ר משטרתי של ימ"ס ירושלים.
ממוזער|250x250 פיקסלים|כוח שיטור ימי במעגן של תחנת הכוח רדינג
המטה הארצי הוא מטה מקצועי לזרועותיה של משטרת ישראל. המטה הארצי שוכן בבניין המטה הארצי בירושלים.
אגפי המטה הארצי הם:
אגף משאבי אנוש (ראש האגף: ניצב אלונה שושן).
אגף התנועה – אחראי על קביעת המדיניות להפעלת מערך התנועה במשטרת ישראל, על הנחייתו ועל הפיקוח עליו (מפקד: ניצב חיים שמואלי).
אגף חקירות ומודיעין (ראש האגף: ניצב בועז בלט).
להב 433 – בתחילת שנת 2008, הוחלט על הכפפת כל היחידות הארציות תחת פיקוד אחד ובראשו קצין בדרגת ניצב (ראש היחידה: ניצב מני בנימין).
יאחב"ל – יחידה ארצית לחקירות פשעים חמורים בינלאומיים. היאחב"ל הוקמה כיאח"פ יחידה ארצית לחקירות פשעים בסוף שנות השבעים בעקבות מסקנות ועדת שימרון ללחימה בפשע המאורגן.
יאח"ה – היחידה הארצית לחקירות הונאה.
יאל"כ – היחידה הארצית למאבק בפשיעה הכלכלית.
אתג"ר – היחידה הארצית למלחמה בגנבות הרכב
חטיבת החקירות
חטיבת המודיעין
חטיבת התביעות
חטיבת הזיהוי הפלילי, ידועה יותר בראשי התיבות הקודמים שלה, מז"פ. מפעילה גם את המעבדה הניידת.
יחידת הסייבר – אחראית על אבטחת מידע ומאבק בעבירות מחשבים ואינטרנט.
אגף מבצעים ושיטור – אגף המבצעים של המשטרה, כולל גם את המשמר האזרחי (ראש האגף: ניצב דוד פילו).
מחלקת החבלה – האחראית על פעילות החבלנים וסילוק הפצצות.
אגף תמיכה לוגיסטית (ראש האגף: ניצב אשר אילוז).
אגף תכנון וארגון – אגף שתפקידו הוא בניין הכוח המשטרתי (ראש האגף: ניצב יוסי רופא).
אגף ההדרכה – אחראי על תחום ההדרכה וההכשרה במשטרה. (ראש האגף: ניצב הדס שפירא-מדמוני).
אגף הטכנולוגיה והתקשוב (אטו"ב) – מנהל טכנולוגיות (מנ"ט) לשעבר (ראש האגף: ניצב לימור נח).
אגף סי"ף – אגף שמטרתו סיכול פשיעה בחברה הערבית (ראש האגף: ניצב רן לוי).
יחידות משטרה ארציות
היחידה לשיפור השירות – הוקמה ב-2002 וכפופה לסמפכ"ל.
ייעוץ משפטי
יחידת הביקורת
היועץ הכלכלי
המחלקה לקשרי חוץ
בית הדין למשמעת
מחלקת בטיחות
מנהלת לשיפור והנגשת שירותי המשטרה ביישובים הערביים – הקמתה החלה ב-2016.
מחוזות, מרחבים, תחנות אזוריות ותחנות
עוסקים בביצוע תפקידי המשטרה ומשימותיה, כל גוף בתחום הטריטוריאלי שעליו הוא מופקד. בראש כל מחוז עומד מפקד מחוז (ממ"ז) בדרגת ניצב.
מחוזות משטרת ישראל הם:
מחוז הצפון (מפקד המחוז: ניצב מאיר אליהו)
מרחב גליל ובו 5 תחנות משטרה (שפרעם, כרמיאל, מג'ד אל-כרום, טמרה ומשגב).
מרחב העמקים ובו 6 תחנות משטרה (בית שאן, נצרת, עפולה, מגדל העמק, כפר כנא ונוף הגליל).
מרחב כנרת ובו 6 תחנות משטרה – (קריית שמונה, תחנת גולן – קצרין, תחנת ירדן – ראש פינה, צפת, טבריה, מעלות)
מחוז חוף (מפקד המחוז: ניצב יחיאל בוהדנה)
ממוזער|שוטרי יס"ממרחב אשר – כולל 4 תחנות משטרה
מרחב כרמל – כולל 3 תחנות משטרה: תחנת חיפה, תחנת משטרת נשר ותחנת טירת הכרמל
מרחב מנשה – כולל 5 תחנות משטרה
מחוז מרכז (מפקד המחוז: ניצב יאיר חצרוני)
מרחב שרון
מרחב שפלה
מרחב נתב"ג
מחוז תל אביב (מפקד המחוז: ניצב חיים סרגרוף)ממוזער|חבלן משטרה
מרחב ירקון
מרחב דן
מרחב איילון
מרחב יפתח
מחוז הדרום (מפקד המחוז: ניצב אמיר כהן)
מרחב לכיש
מרחב נגבממוזער|שוטרי סיור של משטרת ישראלממוזער|שוטרי סיור
מרחב אילת
יחידת יואב
חטיבת סה"ר
מחוז ירושלים (מפקד המחוז: ניצב אמיר ארזני)
מפלג הונאה
אגף התנועה
יחידה מרכזית
חרב גדעון (יחידה 33) – עוסקת בביטחון שוטף במחוז
מרחב ציון – כולל 4 תחנות משטרה: תחנת לב הבירה, תחנת הראל, תחנת בית שמש, תחנת מוריה
מרחב דוד
מרחב קדם – כולל 3 תחנות משטרה: תחנת שפט, תחנת שלם, תחנת עוז
מחוז ש"י (מפקד המחוז: ניצב משה פינצ'י)
מרחב שומרון
מרחב חברון
תחנת בנימין
תחנת מעלה אדומים
משמר הגבול – בעל מעמד של מחוז (מפקד: ניצב בריק יצחק)
מג"ב צפון
מג"ב מרכז
מג"ב דרום
מג"ב ירושלים
מג"ב איו"ש
מג"ב חוף
מג"ב עוטף ירושלים
ימ"מ
המשמר הלאומי (מפקד: ניצב נחשון נגלר)
יחידות של המשטרה
סיור אגף שיטור אבטחה וקהילה – עמוד השדרה של המשטרה, יחידות הסיור פועלות 24 שעות ביממה כל השנה ונותנות מענה לכל מגוון האירועים המתקבלים דרך מוקד החירום "100" כגון: תקיפה, אלימות במשפחה (אלמ"ב), פורצים, חפצים חשודים, גנבה, תאונות דרכים, אירועי איכות חיים: הפרעת מנוחה, הקמת רעש וכל אירוע אחר הדורש התערבות משטרתית מיידית לצורך הפסקת עבירות והצלת חיים, וכן אירועים יזומים כגון: אכיפת תנועה, בדיקות חשודים, ביצוע מחסומים וכדומה.
יס"מ – "יחידת סיור מיוחדת/מרחבית". יחידה של שוטרים לוחמים ניידים שמספקים מענה ראשוני לאירועים אלימים, בהם פיגועי טרור. תפקיד עיקרי נוסף שלהן הוא דיכוי מהומות אלימות, טיפול בהפרות סדר ופיזור הפגנות אלימות. בנוסף הן מטפלות בפשיעה קשה.
כלבנים – יחידת הכלבנים של המשטרה, המפעילה כלבי משטרה.
ממוזער|לוחמי מנהלת תיאום פעולות אכיפהמערך החבלה של משטרת ישראל – יחידה מיוחדת שמפעילה חבלנים מומחים לחבלה וסילוק פצצות ונטרול מטעני חבלה. בניגוד לחבלנים משטרתיים בעולם, חבלני משטרת ישראל מוכשרים ומטפלים גם בנפלי תחמושת. חבלני משטרת ישראל מטפלים בכמות רבה ומגוון רב של חפצים חשודים, מטעני חבלה ונפלי תחמושת. הם נחשבים למקצועיים ביותר וזוכים למוניטין גבוה בעולם.
ימ"ר (יחידה מרכזית) – הימ"רים הן יחידות עילית מחוזיות ללוחמה בפשע ושייכות למשטרה הכחולה. עיקר עיסוקן הוא בלחימה בתופעות הפשע המאורגן (סמים, הלבנת הון, סחר בנשים, מאבק בהימורים הלא חוקיים, פרשיות סחיטה באיומים ורצח).
יחידה 747 - יחידה מיוחדת השייכת למגזר המודיעין והבילוש אשר פועלת בתחום נמל התעופה בן-גוריון, כפופה ארגונית למחוז מרכז וייעודה יירוט ותפיסת בלדרי סמים ומשלוחי סמים ואמל"ח הנשלחים מחו"ל לישראל, אופי עבודתה ודרכי פעולתה חסויות.
יחידת השיטור הימי – מפעילה כלי שיט וצוללים.
היחידה האווירית של משטרת ישראל – יחידה באגף שיטור וביטחון המפעילה כלי טיס לביצוע משימות מבצעיות.
דוברות המשטרה – אחראית על יחסי הציבור של המשטרה, הסברה, קשר עם הציבור, העברת הודעות המשטרה (כגון חסימת כבישים) והפעלת הניו מדיה של המשטרה.ממוזער|220x220px|צלפי הימ"מ מבצעים ירי ברובה צלפים בארט MRAD, שלו דיוק של 0.35–0.5 דקת קשת.
יחידת הגדעונים – יחידת עילית משטרתית ללוחמה בטרור, בפשיעה קשה ואיסוף מודיעין במשטרת ישראל. היחידה היא חלק מיחידת להב 433 וכפופה למפקד היחידה.
יחידת יואב – יחידה מחוזית הכפופה למחוז דרום ומופעלת בכל מתארי הפעילות כגון: פח"ע, הפרות סדר (הפס"ד), פשיעה חמורה, תיאום, הנחיה ושילוב בין היחידות הממשלתיות הפועלות לאכיפת דיני מקרקעין תחת ארגון וניהול משטרת ישראל.
מנהלת תיאום פעולות אכיפה – מתמקדת בתיאום, בהנחיה ובשילוב בין היחידות הממשלתיות הפועלות לאכיפת החוק כנגד עבירות בניה, פלישות למקרקעי ציבור ושימוש במקרקעי ציבור ללא היתר כדין, כולל ביצוע האכיפה בפועל.
יחידות מיוחדות של משמר הגבול
ממוזער|213x213 פיקסלים|ימ"ס – יחידת מסתערבים ללוחמה בטרור של משמר הגבול.
ימ"מ – "יחידה מרכזית/משטרתית מיוחדת" – היחידה המיוחדת ללוחמה בטרור. זוהי יחידת ההשתלטות הלאומית של ישראל ויחידת העילית של המשטרה ומשמר הגבול ללוחמה בטרור, טיפול בפיגועי מיקוח, חילוץ בני ערובה, פעולות שיטור מיוחדות, SWAT משטרתי, הפעלת צלפים וביצוע מבצעים לסיכול פיגועים. אחת מיחידות השתלטות של ישראל יחד עם לוט"ר אילת וסיירת מטכ"ל ושייטת 13 של צה"ל, ויחידת מצדה של שירות בתי הסוהר.
ימ"ר מג"ב (יחידה מרכזית) – הימ"רים הן יחידות עילית מרחביות ללוחמה בפשיעה במגזר הכפרי ובדגש על פשיעה חקלאית ושייכות למשמר הגבול.
ימ"ס – הידועה כ"מסתערבים" – היא בעצם מספר יחידות מיוחדות של מג"ב שלוחמיהן מומחים בפעולות עומק חשאיות בשטחים – לרבות איסוף מודיעין, "חטיפות" מבוקשים, מעצרים, הפעלת צלפים, סיכול ממוקד וטיפול בהפרות סדר. לוחמי היחידה מומחים במיוחד בהיטמעות באוכלוסייה הערבית ופעולות חשאיות בשטח מבלי להתגלות.
ימ"ג – יחידות בילוש של מג"ב פועלות בסמיכות לימ"רים המחוזיים ובכפיפות למפקדת מג"ב כמו כן משמשות כיחידות לטיפול בהפרות סדר קשות (בדומה לסמ"ג).
מתיל"ן – מארבים תצפיות יירוט ולוחמה ניידת – יחידות מיוחדות העוסקות במארבים ותצפיות עובדות בעיקר בקו התפר ונלחמות במעבר שב"חים עבריינים ומחבלים מהשטחים לתוככי מדינת ישראל נוסף על כך יחידות אלו מפעילות אמצעי תצפית מיוחדים ונותנות איתם סיוע ליחידות משטרתיות אחרות.
סמ"ג – סיירת משמר הגבול – יחידות ייעודיות לטיפול בהפרות סדר וכן משמשות ככוח עתודה זמין ומיידי במחוזות משטרת ישראל. פועלות בדומה ליס"מ אך כפיפותן הראשונית היא למפקדת מג"ב האזורית ודרכה למחוז המשטרתי בתחומו היא עובדת.
חבלה מג"ב איו"ש – מחלקת החבלה וסילוק הפצצות של משמר הגבול ביהודה ושומרון.
אמצעים וכלי נשק
נשק קל
ממוזער|220x220px|רובה M4 (רובה M16A2 מקוצר).השוטרים חמושים באופן תקני באקדח 9 מ"מ כנשק אישי וכל ניידת סיור מחויבת לכלול לפחות כלי נשק ארוך אחד (כלומר: רובה), שהוא בדרך כלל M1 קרבין, גליל, M-16 או M4 קרבין. עד ל-2010, כלי הנשק הארוך של מתנדבי המשטרה והמשא"ז היה ה-M1 קרבין אך הוא הוחלף ברובה M-16 מקוצר. מתנדבים בעלי רישיון נשק אישי יכולים להשתמש בו לצורך הגנה עצמית בזמן הפעילות, בתנאי שהאקדח והתחמושת מאושרים על ידי המשטרה.
הלוחמים הסדירים של משמר הגבול חמושים באופן תקני ברובי M-16, CAR-15 או M4 קרבין, בדומה ללוחמי צה"ל. קציני מג"ב חמושים גם באקדחים.
אקדחים
גלוק 17 וגלוק 19 (ימ"מ ויחידות מיוחדות, נבחר ב-2016 במכרז כאקדח השירות של כלל השוטרים)
ממוזער|218x218px|רובה רוגר 10/22.
אלפ"ה ונשק לא קטלני
תרסיס פלפל
טייזר
אלות משטרה
רימוני גז מדמיע
רימוני הלםממוזער|216x216px|בארט MRAD – רובה הצלפים של הימ"מ, היחידה המיוחדת ללוחמה בטרור.
כדורי גומי
מכונית התזה
רובים (נשק ארוך)
דגמי M16 ונגזרותיו (כלי הנשק הארוכים הסטנדרטים של המשטרה)
רובה M16 (מוחלף ברובי M16 מקוצרים ורובי M4A1)
רובה סער CAR15 (M16A1 מקוצר)
קולט קומנדו
רובה שירות M4A1 קרבין (כולל בימ"מ)
רובה סער קרבין IWI ערד (בימ"מ)
רוגר 10/22 ורוגר SR-22 (רובי קלעים לטיפול בהפס"ד ומהומות)
רובי צלפים
PGM Ultima Ratio (בימ"מ, יצא משירות)
בארט MRAD (בימ"מ)
SR-25 Mk 11 (בימ"מ ובמשמר הגבול)
בארט REC10 (בימ"ס)
רמינגטון 700P על גרסאותיו השונות
רובה M14 (בעיקר במשמר הגבול)
ראו גם: צליפה בימ"מ#רובי הצלפים של הימ"מ לרשימה מורחבת.
כלי רכב
כלי טיס
ממוזער|252x252 פיקסלים|מסוק מדגם "כחל" של היחידה האווירית של משטרת ישראל
היחידה האווירית של משטרת ישראל מפעילה כלי טיס, בעיקר מסוקים וכלי טיס בלתי מאוישים, אך גם מטוסי כיבוי אש.
בסוף שנת 2016 נקלטו ביחידה 4 מסוקים מתקדמים מדגם איירבוס H125 ו-2 מסוקים גדולים יותר מדגם איירבוס H145. המסוקים, שנקראים בשם העברי "כחל" ו"דוכיפת" בהתאמה, מצוידים בטכנולוגיה מתקדמת, מערכות מחשב ושליטה ובקרה, מצלמות, זרקור רב-עוצמה, אמצעי תקשורת ואמצעים נוספים. המסוקים החדשים החליפו בשנת 2017 את מסוקי הבל 206 שיצאו מהשירות.
תקשורת ושליטה
עד סוף העשור הראשון של שנות ה-2000 השתמשה משטרת ישראל ברשת קשר אנלוגית. במהלך 2010 עברה המשטרה במסגרת "ניצן – מכשירי קשר דיגיטליים" לרשת Astro-25 אותה סיפקה מוטורולה. מערכת הקשר, דיבור והנתונים המשודרגת למשימות קריטיות תוכננה ופותחה במיוחד עבור ארגוני חירום והצלה. המערכת מבוססת על תקשורת אלחוטית דיגיטלית P-25 (תקן לפרוטוקול תקשורת המשמש את הגופים העוסקים בתחום הביטחון האישי של האזרח בארצות הברית ומדינות נוספות) ומספקת כיסוי קשר ויכולת עבודה בשילוב עם כוחות נוספים (מחוץ למשטרה).
במקביל בינת תקשורת מחשבים הטמיעה במשטרת ישראל את מערכת התקשורת IPICS של סיסקו מערכות. המערכת מאפשרת תיאום בין היחידות במשטרה באמצעות העברת תקשורת הרדיו של מכשירי הקשר לפרוטוקול IP (פרוטוקול אינטרנט).
חבלה וסילוק פצצות
ממוזער|250px|רובוט חבלה כבד מדגם אנדרוס וולברין
חבלני משטרת ישראל מצוידים באמצעים מתקדמים לחבלה וסילוק פצצות. אמצעים אלה כוללים רובוטי חבלה ממספר דגמים, כאשר הידועים שבהם הם האנדרוס וולברין הגדול (מסדרת רמוטק אנדרוס), והבמבי הקטן והוותיק שיוצא בהדרגה משירות.
בנוסף מצוידים החבלנים ברכבים ומשאיות עם כולא-פיצוץ, מעין "כספת" עשויה פלדה עבה שבה ניתן לפוצץ בביטחה מטען חבלה או נפל תחמושת, או להעבירה לשטח פתוח ובטוח בה ניתן לפוצצה מרחוק ללא סכנה לעוברי אורח ורכוש.
כוח אדם
היסטוריה
במשך שנים המשטרה התקשתה לגייס כח אדם מספק למילוי משימותיה. הגם שהמשטרה ציינה את השליטה המלאה בעברית בקריאה ובכתיבה, יחד עם גובה של מעל מטר ושבעים ובריאות סוג א', בין התנאים הרצויים של השוטרים, בשנת 1957 כ-80% מהנבחנים שבין המתגייסים למשטרה נכשלו בידיעת הלשון. בראשית ימי המדינה נדרשו השוטרים להיות בעלי השכלה עממית, ודפ"ר של לפחות שלוש, אך באמצע שנות ה-60 הועלה הרף לעשר שנות לימוד או השכלה מקבילה ולפחות דפ"ר חמש. כן החלה המשטרה במאמץ לגייס בוגרי תיכון, כך שממוצע שנות הלימוד עלה משנת 1965 לשנת 1967 מ-7.2 ל-8.6. בתקופת המיתון של אמצע שנות ה-60 הצליחה המשטרה למלא את התקן, אולם בראשית שנות ה-70 חסרו למשטרה כ-1,000 שוטרים מהתקן, בגלל החלטה שלא לגייס מועמדים בלתי מתאימים. ממועמדים נדרש להיות ברמה המתאימה להיות קצינים בצה"ל. בשנת 1971, מתוך מעל 4,500 בקשות להתגייס, רק 934 נמצאו ראויים לגיוס.
המשטרה התבססה בעיקר על עולים חדשים, ואף ניהלה אולפן לעולים חדשים המתעתדים להתגייס למשטרה. בראשית שנות ה-70 רק 30% מהשוטרים היו ילידי ישראל. מתוך 7,648 שוטרים, מעל 1,600 עלו ממרוקו, כ-850 היו עולים מרומניה, ומעל 700 היו יוצאי עיראק. מארצות הברית היו במשטרה 5 שוטרים בלבד.
בסוף שנות ה-70 הועלה הרף הנדרש ממתגייסים ל-11 שנות לימוד. מאז עלו הדרישות והשוטרים נדרשים ל-12 שנות לימוד והמשטרה פועלת להגברת הגיוס של אקדמאים.
נשים
מיד עם הקמת משטרת ישראל גויסו נשים למשטרה, במספר קטן, לתפקידי תנועה וסדרנות במשרדי ממשלה. במהרה נסגרו יחידות השוטרות והניסיון לגייס שוטרות קוטלג ככישלון של המשטרה שלא הכשיר את המועמדות כיאות. מעבר לכך המשטרה נמנעה מגיוס שוטרות ונשים שרתו במשטרה רק כפקידות וכסוהרות בבתי מעצר לנשים. ניצב מתתיהו סלע הסביר את עמדת המשטרה: "שוטרות ממהרות להתחתן, ואם נגייס למשטרה בחורות יפות, יתאהבו בהן גם עבריינים, ועוד נחיש את קצב פרישתן מן המשטרה; ואם נגייס רק מכוערות, נהיה לצחוק".
הסיבות להתנגדות לגייס שוטרות לתפקידי שיטור היו מגוונות כמו:
הגברים השוטרים לא יאהבו את זה ויכשילו את השוטרות.
הציבור לא יקבל מרות של אישה – שוטרת.
הנשים – שוטרות לא יוכלו לעמוד במעמסת התפקיד מבחינה נפשית ופיזית.
אולם בגלל המחסור בשוטרים, וביוזמת עמוס בן-גוריון, מפקד מחוז תל אביב, ששב מסיור בבריטניה, שם התרשם משילוב שוטרות במשטרה הבריטית ומיעילות פעולתן, הוחל בסוף שנות ה-50 בגיוס שוטרות, תחילה לתפקידי תנועה ובהמשך לתפקידי סיור, בעיקר במחוז תל אביב. בעקבות השתפרות אחוזי הגיוס, הוחלט בשנת 1966 להקפיא את מספר השוטרות במשטרה כדי לשמור על איזון בין מספר הגברים והנשים בשירות.
עם השנים נפתחו יותר תפקידים לנשים במשטרה ונקבעו כללים לפתיחת כל המקצועות במשטרה לנשים. ב-1974 הוחלט לאפשר לשוטרות להשתתף בקורס קצינים. בשנת 1980, כ-15% מהשוטרים היו נשים והן שרתו כמעט בכל התפקידים במשטרה, למעט יחידות החבלה, היחידות ללוחמה בטרור ויחידת הכלבנים. עם זאת, בשנות ה-90 אישרה המשטרה כי: "בחינת המצב בשטח העלתה, כי בפועל נמנע גיוסן של נשים למקצועות מסוימים, לעיתים בשל דרישות סף, ולעיתים – בשל היעדר שליטה על יישום בשטח של המדיניות המוצהרת, לגבי המגזר הייעודי". בשנת 1996 הגישה האגודה לזכויות האזרח בישראל עתירה לבג"ץ נגד המשטרה בדרישה לדאוג לגיוס שוויוני של נשים למשטרה. לאחר שהמשטרה עשתה צעדים שונים בכיוון, העתירה נדחתה.
כיום
נכון לשנת 2020, במשטרת ישראל משרתים 32,387 שוטרים, מתוכם 4,613 שוטרי חובה. בנוסף משרתים עוד 25,070 מתנדבים במשמר האזרחי, כמתנדבי אבטחה, מתנדבים במדים, מתנדבי יחידות מיוחדות ומתנדבים בעלי מומחיות מקצועית.
כ-87% משוטרי הקבע הם יהודים. 27% הם נשים.
דרגות במשטרה
הדרגות במשטרה מקבילות במבנה שלהן לדרגות בצה"ל, ובאופן דומה הן נחלקות לשני מסלולים: בד"א (בעלי דרגות אחרות) וקצינים.
המפקח הכללי של משטרת ישראל
בראש משטרת ישראל עומד קצין בדרגת רב ניצב ותפקידו קרוי בשם "המפקח הכללי של משטרת ישראל" ובקיצור "מפכ"ל משטרת ישראל". בניגוד לצה"ל, בו המפקד העליון הוא שר הביטחון, מפכ"ל המשטרה אינו כפוף פיקודית לשר, ומשמש בתור המפקד העליון של המשטרה. דבר זה נובע מהיותה של המשטרה תאגיד סטטוטורי.
המכללה הלאומית לשוטרים
ממוזער|המכללה הלאומית לשוטרים
המכללה הלאומית לשוטרים מרכזת את פעילות ההדרכה וההכשרות במשטרת ישראל. המכללה נחנכה בסוף 2014 וממוקמת בשטח העיר בית שמש. ליד המכללה נמצא בית מורשת משטרת ישראל הפתוח לקהל.
אנדרטת "יד לשוטר"
שמאל|ממוזער|250px|אנדרטת "יד לשוטר"
שמאל|ממוזער|250px|שמות הנופלים באנדרטת "יד לשוטר"
ב-1 ביוני 1992 נחנכה במרכז ללימודי משטרה שבקריית אתא אנדרטה לחללי משטרת ישראל, בעיצובו של האדריכל יוסף אסא. האנדרטה מורכבת משני אלמנטים מבטון המתנשאים לגובה 17 מטר עליהם מוטבע סמל המשטרה. גרם מדרגות מוביל למרפסת תצפית על עמק זבולון.
ליד האנדרטה ממוקמים קירות הנצחה ועליהם שמות הנופלים. המקום שימש כאתר זיכרון מרכזי לחללי משטרת ישראל עד לינואר 2015 אז נפתחה המכללה הלאומית לשוטרים בבית שמש.
פעילות חינוכית – עדים במדים
משטרת ישראל מוציאה מזה שנים רבות משלחות של "עדים במדים". משלחת זו יוצאת לפולין כחלק ממסע למחנות ריכוז והשמדה של גרמניה הנאצית אשר בהם נרצחו יהודים במהלך השואה. במהלך המסע השוטרים לוקחים חלק בהכנת הטקסים במחנות וביערות. השוטרים מכלל המחוזות והאגפים נוסעים במדי משטרת ישראל ולוקחים חלק רגשי וערכי.
לאחר שבמסגרת המסע הוצגה לחיילים דילמה לפיה ייתכן והם ייהפכו בעצם לנאצים. והדברים נחשפו בידי ארגון תורת לחימה תוחקרו הדברים וטופלו באופן אישי על ידי קצין חינוך ראשי תא"ל צבי פייראיזן.
ראו גם
דרגות כוחות הביטחון וההצלה בישראל
המשמר האזרחי
משמר הגבול
משטרה
עיטורי משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר
מדי משטרת ישראל
חלקת המשטרה בהר הרצל
תזמורת משטרת ישראל
לקריאה נוספת
פנחס יחזקאלי, מבוא ללימודי משטרה ושיטור – היבטים היסטוריים, סוציולוגיים, פסיכולוגיים וארגוניים בעבודת המשטרה, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, "אוניברסיטה משודרת", 2004
אראלה שדמי, ארץ מאובטחת: משטרה, שיטור ופוליטיקה של הביטחון האישי, תל אביב: קו אדום – הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012
אורי גופר וגיא בן-פורת (עורכים), שיטור בחברה משוסעת, חיפה: הוצאת פרדס, 2013
יאיר צפורי, שטר משטר משטרה, יהוד: אופיר ביכורים, 2014
עמיקם הרפז ומרים גולן, משפט ושיטור: זכויות אדם וסמכויות משטרה, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2018
נעמי לבנקרון (עורכת), משטרה והיסטוריה, גיליון מס' 1, 2019
יוסי המי, לשכה 06 – חקירתו של אדולף אייכמן במשטרת ישראל, הוצאת משטרת ישראל, 2020
קישורים חיצוניים
מנכ"ל משרד רה"מ וקצין חקירות לשעבר, עו"ד פיני פישלר, דוח פישלר... פרשיות במחשכים, באתר הלמו, 4 ביולי 2020
ראשי תיבות וקיצורים במשטרה
בית מורשת משטרת ישראל
השנתון הסטטיסטי – משטרת ישראל, 2015
תקופות בהתפתחות משטרת ישראל 1948–2004, אלי הוד, אבי הראל, בהוצאת יחידת ההיסטוריה של משטרת ישראל.
שרית אלנבוגן-פרנקוביץ', עירית אייזיק, טלי רוטשילד, משטרת ישראל לומדת מהצלחות – תיעוד סיפורי הצלחה בעבודת המשטרה, מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל, 2015
סנ"צ אורית פרידמן, גיוון בקנה מידה גדול: מה עשתה משטרת ישראל כדי לראות יותר שוטרות בשורותיה?, באתר הפורום הישראלי לגיוון בתעסוקה, 9 במאי 2017
עמיקם הרפז, מירי גולן, משפט ושיטור: זכויות אדם וסמכויות משטרה, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2018
ד"ר ניצה דורי, "קווים לדמותו של השוטר בספרות הילדים העברית במהלך השנים – מדגם מייצג", באתר של ד"ר לאה מזור, 21 בנובמבר 2018
שרון גבע, "שחרור בתנאים מגבילים: נשים במשטרת ישראל 1948–1958", משטרה והיסטוריה – בית מורשת משטרת ישראל, גיליון מס' 1, 2019
אמיר אורן, המפכ"לים – מסע בזמן אחרי הקריירות של מפקדי המשטרה, ונבחרי הציבור שתמרנו אותם – ונחקרו על ידם, באתר מגזין ליברל, 14 במרץ 2021
ערוץ היוטיוב של מדור פיתוח הדרכה – מחלקת תוה"ד
יום ספורט לשוטרים, יומני כרמל יוני 1951 (התחלה 3:49)
יום ספורט לפרשי המשטרה, יומני כרמל אפריל 1952 (התחלה 1:23)
טקס סיום הקורס הראשון של קציני משטרה בשפרעם, במעמד דוד בן-גוריון שמעניק לבוגרים את "כתב הסמיכוּת". יומני כרמל ספטמבר 1952
סיפורה של משטרת ישראל, מתוך ערוץ ההיסטוריה 2010, באתר "בא במייל"
יום עיון באוניברסיטת חיפה, אקדמיה – משטרה, באתר יוטיוב, 23 בדצמבר 2010
הערות שוליים
*
ישראל
קטגוריה:מערכת הביטחון הישראלית
קטגוריה:ישראל: מינהל ציבורי
קטגוריה:ישראל: ארגוני אכיפת חוק
קטגוריה:ישראל: תאגידים סטטוטוריים
קטגוריה:המשרד לביטחון הפנים | 2024-10-18T00:38:46 |
המפקח הכללי של משטרת ישראל | המפקח הכללי של משטרת ישראל או בקיצור מפכ"ל המשטרה הוא קצין משטרה בדרגת רב-ניצב, העומד בראש משטרת ישראל ואחראי על ניהול המשטרה. מקום משרדו הוא בבניין המטה הארצי של משטרת ישראל בקריית הממשלה ע"ש מנחם בגין בירושלים.
המפכ"ל נבחר לתפקידו על ידי הממשלה בהמלצת השר לביטחון לאומי.
ב-25 באוגוסט 2024 מונה דניאל לוי לתפקיד המפכ"ל ה-20.
היסטוריה
ממוזער|250px|המפכ"ל עומד בראש מבנה המשטרה
שמאל|ממוזער|נס המפקח הכללי בטקס במרכז ללימודי משטרה, ינואר, 1960
שמאל|ממוזער|200px|שר המשטרה בכור-שלום שטרית סוקר מסדר שוטרים בחברת מפכ"ל המשטרה יחזקאל סהר
ממוזער|יוסף נחמיאס מעביר את הפיקוד על משטרת ישראל לידי פנחס קופל, 1 ביוני 1964
בדצמבר 1947 הוטל על יחזקאל סהר, לימים המפכ"ל הראשון, לתכנן את המשטרה העתידה לקום. בתאריך 14 במאי 1948 מונה סהר באופן רשמי לתפקיד המפקח הכללי של המשטרה ובתי הסוהר, ושימש בו עד שנת 1958. במהלך שירותו, התפתחה משטרת ישראל והפכה מכוח של 700 שוטרים, ללא מסגרת, ללא ציוד וללא מסורת, למשטרה מאורגנת, הפרוסה על פני המדינה כולה, כשהיא פועלת לשמירת הסדר הציבורי ולוקחת חלק במשימות התנדבות ובפעולות סיוע למעברות וליישובים במצוקה. המדיניות שגובשה בימיה הראשונים של המשטרה קיימת עד היום. טקס החלפת מפכ"ל משטרת ישראל מתרחש בבניין המטה הארצי במזרח ירושלים בראשות השר לביטחון לאומי.
הפוליטיקה
המפקח הכללי של משטרת ישראל הוא המפקד העליון של המשטרה, הפועל בכפיפות לשר לביטחון לאומי, מקבל ממנו הנחיות הנוגעות במדיניות הכוללת של משטרת ישראל והקצאת משאבים (מתקציב המדינה). מנגד, המפקח הכללי אינו רשאי לקבל פקודות אופרטיביות מהשר. המשטרה אוטונומית בהחלטותיה מבחינה מקצועית ומבצעית, וכל החלטותיה נשענות על החוק, על פסיקות בית המשפט ועל צורכי ה"שטח".
כפיפות זו בעייתית במיוחד כאשר גורמים פוליטיים מנצלים את כוחם למנות מינויים פוליטיים במסגרת המשטרה. אחת הדוגמאות הראשונות לכך הייתה עוד בתקופת המפכ"ל הראשון יחזקאל סהר כאשר היה עליו לדחות המלצות מדרגים פוליטיים למינוי קצינים. עוד היה עליו להופיע בהמשך בפני ועדה של מפא"י שחקרה כיצד קרה שחבר מפלגה שפשע הועמד לדין.
סמכויות
סעיף 9 לפקודת המשטרה קובע: "המפקח הכללי יפקח על משטרת ישראל, על סדרי ניהולה ועל הפעלתה, ויהיה אחראי להשגחה על כל ההוצאות הכרוכות בה ולאפסניה שברשותה."
סעיף 9א לפקודת המשטרה קובע:
המפקח הכללי יוציא, באישור השר, הוראות כלליות שיקבעו עקרונות לעניין ארגון המשטרה, סדרי המינהל, המשטר והמשמעת בה והבטחת פעולתה התקינה (להלן – הוראות המשטרה).
המפקח הכללי יוציא פקודות כלליות שיקבעו פרטים בנושאים האמורים בסעיף קטן א (להלן – פקודות המטה הארצי).
בין היתר, סמכויות נוספות לנושא בתפקיד הן – מינוי שוטרים לתפקידים בכירים במשטרה ופיטורם – בכפוף לאישור השר, ניהול כספי קרן המשטרה כולל חלוקת תגמולים לשוטרים, הקצאת שוטרים לתפקידים מיוחדים ועוד.
סמכות חשובה נוספת בידי המפכ"ל היא בסעיף 6(א) לפקודת מניעת טרור: סמכות זו קיבלה גושפנקא משפטית נרחבת בפסיקת בג"ץ בעתירה שהגיש איתמר בן-גביר נגד המפקח הכללי באותה עת, רב ניצב שלמה אהרונישקי, אשר סגר את משרדי תנועת כך מתוקף סמכות זו.
המפכ"ל אחראי באופן ישיר ועובד בצמוד למטה הארצי (המטא"ר) השוכן בעיקרו בירושלים אשר מתפקידו לסייע לו בגיבוש מדיניות המשטרה, הקצאת משאבים, גיבוש תוכניות פעולה, תיאום המחוזות ומשמר הגבול, בקרה, פיקוח, קישור לגורמי המנהלה, מחשוב, כוח אדם, דוברות ועוד.
מאז ועד היום
חלו שינויים מרחיקי לכת בתפקיד המפכ"ל מאז ימיה הראשונים של המשטרה. דוגמת הפרדת זרוע המשטרה מהזרוע המבצעית, הגדרת תפקידו הייחודי של משמר הגבול במשטרה, העלאת הדרישות בתחום משאבי אנוש – ספציפית, רמת ההשכלה הנדרשת ומאמצי שיפור רבים נוספים של המערכת המשטרתית בהובלתם של מגוון מפכ"לים.
לאורך השנים, התגלעו מספר קשיים בתפקיד, בעיקר עקב כפיפותו של המפקח הכללי לשר המשטרה/ביטחון פנים, כמו מקרה "תיק אפרסק". לקשיים נוספים תרמה התקשורת – אשר משמשת יותר ויותר כלי של בכירים "לכבס את הכביסה המלוכלכת" – בה סוקר בהרחבה כיצד המפכ"ל החדש, דודי כהן, מתקשה בהעברת הרפורמות החדשות עקב אופוזיציה חזקה מבית. כהן הוא המפכ"ל הראשון, אשר התמודד עם עתירה בבג"ץ, אשר הוגשה על ידי כפוף לו, ניצב אורי בר לב, על החלטתו להדיחו. העתירה הוסרה לבסוף תוך הכרתו של הניצב בסמכות המפכ"ל.
מרבית המפכ"לים הגיעו לתפקידם לאחר שירות ממושך במשטרה, כחלק ממסלול הקידום שלהם. שני מפכ"לים הגיעו לתפקיד בעקבות הצטרפותם למשטרה לאחר שירות ממושך בצה"ל: הרצל שפיר, השתחרר מצה"ל בדרגת אלוף, ויעקב טרנר, השתחרר מצה"ל בדרגת תת-אלוף. יהודה וילק, מונה לתפקיד שנים אחדות לאחר שפרש מהמשטרה בדרגת ניצב, ופתח בקריירה אזרחית. רוני אלשיך כיהן כסגן ראש השב"כ טרם מינויו לתפקיד.
מפכ"לי משטרת ישראל לתולדותיה
+מפכ"לי משטרת ישראלמס'דיוקןשם
<small>(תקופת חיים)תקופת כהונהתחת השראירועים בכהונתותאריך עבריתאריך לועזי170px|יחזקאל סהרה' באייר ה'תש"חי"ב בסיוון ה'תשי"ח14 במאי 194831 במאי 1958בכור-שלום שטרית270pxיוסף נחמיאסכ"ב בסיוון ה'תשי"חכ' בסיוון ה'תשכ"ד10 ביוני 195831 במאי 1964370pxפנחס קופלכ"א בסיוון ה'תשכ"דכ' באב ה'תשל"ב31 במאי 196431 ביולי 1972470pxאהרון סלעכ"א באב ה'תשל"בט"ו בתשרי ה'תשל"ג1 באוגוסט 197223 בספטמבר 1972שלמה הלל570pxשאול רוזוליוכ"ד בחשוון ה'תשל"גט' בטבת ה'תשל"ז1 בנובמבר 197230 בדצמבר 1976670px|חיים תבוריט' בטבת ה'תשל"זי"א בטבת ה'תש"ם30 בדצמבר 197631 בדצמבר 1979770pxהרצל שפירי"א בטבת ה'תש"םכ"ד בטבת ה'תשמ"א31 בדצמבר 197931 בדצמבר 1980יוסף בורג ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל 870pxאריה איבצןכ"ט בטבת ה'תשמ"אט' בניסן ה'תשמ"ה5 בינואר 198131 במרץ 1985970pxדוד קראוסט' בניסן ה'תשמ"הה' בניסן ה'תש"ן31 במרץ 198531 במרץ 1990חיים בר-לב1070pxיעקב טרנרה' בניסן ה'תש"ןט' בניסן ה'תשנ"ג31 במרץ 199031 במרץ 1993יצחק שמיר1170px|רפי פלדט' בניסן ה'תשנ"גי"ט באייר ה'תשנ"ד31 במרץ 199330 באפריל 1994משה שחל1270pxאסף חפץי"ט באייר ה'תשנ"דב' בטבת ה'תשנ"ח30 באפריל 199431 בדצמבר 1997 רצח יצחק רבין
מהומות מנהרת הכותל1370pxיהודה וילקג' בטבת ה'תשנ"חה' בטבת ה'תשס"א1 בינואר 199831 בדצמבר 2000אביגדור קהלני אירועי אוקטובר 20001470pxשלמה אהרונישקיה' בטבת ה'תשס"אי"ג באב ה'תשס"ד1 בינואר 200131 ביולי 2004שלמה בן עמי האינתיפאדה השנייה1570pxמשה קראדיי"ג באב ה'תשס"די"ג באייר ה'תשס"ז31 ביולי 20041 במאי 2007צחי הנגבי תוכנית ההתנתקות1670pxדודי כהןי"ג באייר ה'תשס"זכ"ז בניסן ה'תשע"א1 במאי 20071 במאי 2011אבי דיכטר1770pxיוחנן דנינוכ"ז בניסן ה'תשע"אי"ג בתמוז ה'תשע"ה1 במאי 201130 ביוני 2015יצחק אהרונוביץ' פרשת הניצבים(מ"מ)70px|לא ממוסגרבנצי סאוי"ג בתמוז ה'תשע"הט"ו בכסלו ה'תשע"ו30 ביוני 20153 בדצמבר 2015גלעד ארדן1870pxרוני אלשיךט"ו בכסלו ה'תשע"וכ"ה בכסלו ה'תשע"ט3 בדצמבר 20153 בדצמבר 2018(מ"מ)70pxמוטי כהןכ"ה בכסלו ה'תשע"טט"ז בטבת ה'תשפ"א3 בדצמבר 201831 בדצמבר 2020(מ"מ)מרכז|70pxקובי שבתאיי"ז בטבת ה'תשפ"אד' בשבט ה'תשפ"א1 בינואר 202117 בינואר 2021אמיר אוחנה
עומר בר-לב
איתמר בן גביר מבצע שומר החומות
אסון הר מירון (2021)
המחאה נגד הרפורמה המשפטית
מתקפת הפתע על ישראל19ד' בשבט ה'תשפ"אי"ב בתמוז ה'תשפ"ד17 בינואר 202117 ביולי 2024(מ"מ)מרכז|105x105 פיקסליםאבשלום פלדי"ב בתמוז ה'תשפ"דכ"א באב ה'תשפ"ד18 ביולי 202425 באוגוסט 2024איתמר בן גביר20מרכז|105x105 פיקסליםדניאל לויכ"א באב ה'תשפ"דמכהן25 באוגוסט 2024מכהןאיתמר בן גביר
קישורים חיצוניים
המבנה הארגוני של משטרת ישראל, באתר הרשמי של משטרת ישראל
אמיר אורן, המפכ"לים - מסע בזמן אחרי הקריירות של מפקדי המשטרה, ונבחרי הציבור שתמרנו אותם - ונחקרו על ידם, מגזין ליברל, 14 במרץ 2021
הערות שוליים
* | 2024-10-08T22:54:56 |
אמנת וינה להגנת שכבת האוזון | אמנת וינה היא אמנה בינלאומית הדנה בהגנת שכבת האוזון. האמנה נפתחה לחתימה בשנת 1985 בווינה, אוסטריה ונכנסה לתוקף במרץ 1988. נכון לינואר 2021 חברות באמנה 197 מדינות. מדינת ישראל הצטרפה לאמנה בשנת 1992.
עיקרי האמנה
באופן כללי, המדינות החברות על האמנה מתחייבות לנקוט בצעדים המתאימים להגן על בריאות האדם ועל הסביבה מההשפעות השליליות הנובעות או העלולות לנבוע מפעילויות אנושיות, המשנות או העלולות לשנות את שכבת האוזון. בין היתר, המדינות מתחייבות:
לשתף פעולה באמצעות תצפיות שיטתיות, מחקר וחילופי מידע, במטרה להבין טוב יותר ולהעריך את השפעותיהן של פעילויות אנושיות על שכבת האוזון, ואת ההשפעות על בריאות האדם ועל הסביבה הנובעות משינוי בשכבת האוזון.
לאמץ אמצעים תחיקתיים או מינהליים מתאימים, כדי להגביל, לצמצם או למנוע פעילויות אנושיות בתחומי השיפוט שלהם או בשליטתם, אשר מניחים שיש להן, או שעלולות להיות להן, השפעות שליליות הנובעות משינוי, או האפשרות לשינוי של שכבת האוזון.
לשתף פעולה בתיאום תוכניות מדיניות מתאימות למנוע פעילויות המזיקות לשכבת האוזון.
לשתף פעולה בניסוח אמצעים, נהלים ותקנים מוסכמים ליישום האמנה.
לשתף פעולה עם גופים בינלאומיים מוסמכים כדי ליישם את האמנה ביעילות.
יישום האמנה
בשנת 1987, בעקבות אמנת וינה, נקבע פרוטוקול מונטריאול בדבר חומרים המדללים את שכבת האוזון, אשר הגדיר לוח זמנים להפחתת השימוש בחומרים הפוגעים באוזון או להפסקתו.
קישורים חיצוניים
מסמך אמנת וינה
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
וינה 1985
וינה 1985
וינה 1985
קטגוריה:וינה: היסטוריה
קטגוריה:זיהום אוויר
וינה 1985 | 2022-08-05T07:56:57 |
מפכ"ל המשטרה | REDIRECT המפקח הכללי של משטרת ישראל | 2004-06-17T13:13:30 |
דוד תדהר | דוִד תִדְהר (נולד בשם דוד טודרוסוביץ; 7 ביוני 1897, ז' בסיוון ה'תרנ"ז – 15 בדצמבר 1970, י"ז בכסלו תשל"א) היה סופר, קצין משטרה יהודי-ישראלי, בלש פרטי וחוקר חלוצי היישוב. ערך את סדרת הספרים ה"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו".
ביוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|דוד תדהר עם האנציקלופדיה בעריכתו
דוד תדהר נולד בשכונת נווה שלום שביפו לאסתר-רחל לבית נירנברג ולמשה-בצלאל טודרוסוביץ. הוא היה בן יחיד להוריו לאחר שששת ילדיהם הקודמים מתו בעודם קטנים.
תדהר היה ספורטאי מצטיין, ובשנת 1913 החל לשחק כדורגל בקבוצת מכבי תל אביב. בשנת 1916 פרש ממשחק והפך לעסקן ספורט. לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה שירת בגדודים העבריים. היה חבר בוועד הסיוע לפליטי יפו, שגורשו בידי הטורקים. הוא השתתף בהגנת יפו בימי מאורעות תרפ"א (1921) והצטרף לארגון "ההגנה". בשנת 1921 הצטרף למשטרת המנדט, שירת כקצין משטרה בירושלים והיה למפקד המשטרה בעיר. בסוף 1924 נישא לרבקה לבית קפילוטו, מיהודי חברון.
בשנת 1926 פרש מן המשטרה וייסד משרד חקירות פרטי, אותו ניהל במשך עשרות שנים. בשנת 1927 ירד למצרים מחשש שביקורת שהטיח במשטרת המנדט תביא למעצרו, ובמשך מספר שנים חי בקהיר. בשנת 1931 חזר לארץ ישראל ולעיסוקו כראש משרד חקירות פרטי.
ב-1934 רכש קרקע ובנה לעצמו בית אבן בן ארבע קומות במקום שבו נמצא כיום מחלף גהה. כעבור שנה פקד את הארץ משבר כלכלי חמור בעקבות מלחמת איטליה-אתיופיה השנייה ותדהר נאלץ למכור את המבנה בחצי המחיר כדי להחזיר את חובותיו, הרוכש ד"ר ביתן הקים במקום את בית החולים גהה שהעניק לצומת גהה את שמו. ב-1974 נהרס הבית כדי לאפשר את הרחבת הצומת ויצירת מחלף גהה.
תקופה מסוימת שימש אורי אבנרי כעוזר במשרדו. באמצע שנות הארבעים הוציא לאור את "ספריית הראשונים", שערך וכתב הסופר יעקב חורגין. הספרייה כללה חוברות ביוגרפיות על ותיקי היישוב.
תדהר עסק בעידוד הספורט, בעיקר במסגרת ארגון "מכבי". כמו כן, הוא ערך את אחד הספרים הראשונים העוסק בתולדות האגודה.
היה חבר בלשכת "ברקאי" של ארגון הבונים החופשיים וכתב כמה מהספרים הראשונים בעברית על תולדות הארגון בארץ ישראל.
בספטמבר 1970 זכה לפרס השנתי מטעם הוועידה הבין-לאומית השנתית של ארגון הבלשים העולמי עבור פעילותו בתחום הבלשות.
נפטר ב-15 בדצמבר 1970 ונקבר בבית העלמין קריית שאול.
חיים אישיים
הותיר אחריו את רעייתו, רבקה תדהר, בן ובת.
הנצחה
בערים ירושלים, תל אביב, ראשון לציון ופתח תקווה נקראו רחובות על שמו. ביקנעם עילית נקרא בית ספר על שמו, בית חינוך תדהר.
ארכיונו האישי שמור בספרייה הלאומית.
בשנת 2024, יצא לאור הסרט הדוקומנטרי "רצח במגדל המים" העוסק בחייו דרך אחת מפרשיות הרצח. הסרט הוצג בפסטיבל דוקאביב.
יצירתו
דוד תדהר כתב ספרים אחדים על רקע קורות חייו וניסיונו המשטרתי, ביניהם "חוטאים וחטאים בארץ ישראל" (1924), "בין הפטיש והסדן" (1931), "במדים ובלא מדים" (1938) ו"בשירות המולדת" (1960). יזם את המפעל הגדול: ה"אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו". אנציקלופדיה זו מכילה 19 כרכים הכוללים כ-6,000 ערכים ביוגרפיים על דמויות חשובות יותר וגם חשובות פחות בתולדות ההתיישבות - ונחשבת כמקור בעל חשיבות היסטורית, ספרותית וביוגרפית רבה, המשמש את המחקר הארצישראלי בתחומים אלה עד היום. את החומר שאב ממקורות מידע רבים, ובעזרת "חבר-עובדים חרוץ ונלבב".
דוד תדהר זכה לפרסום רב ב"ספריית הבלש", 28 חוברות ובהן סיפורים בלשיים דמיוניים שהופיעה ב־1932, להן השאיל את שמו ותמונתו, כגיבור עלילותיהן. "ספריית הבלש" בעריכת שלמה בן-ישראל, נחשבת כחלוצת הספרות הבלשית העברית.
פרסומים
ספרים
בין הפטיש והסדן: מגלת הייסורים: קובץ מאמרים בענייני ארץ ישראל ממאורעות אב תרפ"ט ועד היום, תל אביב: הוצאת יונה זכאי ששון, תרצ"א.
במדים ובלא מדים: 25 שנות עבודה צבורית, 1912–1937, 150 צלומים, תל אביב: הוצאת ידידים, תרצ"ח
בשירות המולדת: 1912–1960 זכרונות, דמויות, תעודות ותמונות, תל אביב: הוצאת ידידים, תשכ"א, 1960
חוטאים וחטאים בארץ ישראל: רשימות יומן עם 40 תמונות, ירושלים: דפוס ציון של האחים רוהלד, תרפ"ד, תל אביב: הוצאת מעריב תשל"ט
ספרים שערך
ספר האחים: 60 שנה להווסדה של הלשכה, תל אביב: לשכת הבנאים החפשים "ברקאי", 1966
אלבום המכבי: יפו-תל אביב. תרס"ו-תשט"ז. 1906–1956, סודר ונערך על ידי יוסף יקותיאלי ודוד תדהר, תל אביב: (דפוס אבוקה), תשי"ז
אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו: דמויות ותמונות, תל אביב: ספרית ראשונים, 1958.(1947–1971). (ספר + משאב אלקטרוני) דמויות ותמונות, אשדוד: מכון אוצרות גאוני ספרד, תשנ"ז
בימים ההם: לפגישת החגיגית של ותיקי יפו-תל אביב במלון "שרתון" בתל אביב ... וזכרונות ותיקיו עד שנת 1914, תל אביב: התאחדות בני היישוב בישראל ולשכת בני ברית יצחק ילין, תשכ"א, 1961
נוה-צדק: למלאת 55 שנה לקיומה: כ' ניסן תרמ"ז - כ' ניסן תש"ב, [העורך - יעקב חורגין, היוזם והמנהל - דוד תדהר. תל אביב: הוצאת סיפור פשוט - חנות ספרים, הקד' תשס"ז
קישורים חיצוניים
מהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו של תדהר
ערב לכבוד דוד תדהר
שושנה רייך, דוד תדהר: קצין משטרה, בלש, חוקר וסופר, "מגד ירחים" (עלון חודשי להנחלת משנת הראי"ה ומורשתו בהוצאת בית הרב), גיליון 134, כסלו תשע"א
א. רמבה, 'דוד תדהר - בן חמישים', המשקיף, 26 במאי 1947, עמ' 2
י. רמון, 'במדים ובלא מדים (ליובלו של דוד תדהר)', הצופה, 28 במאי 1947, עמ' 2
גבריאל צפרוני, 'שרלוק הולמס העברי', מעריב, 27 באפריל 1979, עמ' 33-34
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:לוחמי ההגנה
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:סגל העם
קטגוריה:לוחמי הגדודים העבריים
קטגוריה:קצינים יהודים במשטרת המנדט
קטגוריה:עסקני ספורט ביישוב
קטגוריה:עסקני ספורט ישראלים
קטגוריה:חברי הבונים החופשיים בישראל
קטגוריה:אנציקלופדיסטים יהודים
קטגוריה:שוטרים ישראלים
קטגוריה:חוקרים פרטיים ישראלים
קטגוריה:חוקרי היישוב
קטגוריה:כדורגלנים ארץ-ישראלים
קטגוריה:כדורגלני מכבי תל אביב
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות קריית שאול
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1897
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1970 | 2024-06-20T01:23:17 |
תחבורה בת קיימא | שמאל|ממוזער|250px|גישת "תחבורה בת קיימא" מעודדת סימון נתיבים מיוחדים לאופניים בשטחי הערים
תחבורה בת קיימא או תחבורה מקיימת היא תפיסה אשר בבסיסה עומד הרצון לצמצם את השימוש ברכב פרטי ולקדם מערך של פתרונות שונים הכוללים שילוב של תחבורה ציבורית, תחבורה שיתופית, תחבורה לא ממונעת והליכה רגלית. מערך תחבורה זה אמור לאפשר הגעה יעילה ממקום למקום, בצד שמירה על איכות הסביבה ובריאות הציבור. לנושא יש השלכות על תכנון של תשתיות והתאמה של מרחבים עירוניים קיימים.
הגישה מתבססת על ההנחות כי נסיעה במכונית פרטית גורמת לנזק סביבתי העולה על נזקיה של התחבורה הציבורית (ביחס למספר המשתמשים), וכי שטחי השירות והתשתית הנדרשים לבסס מערך תחבורה של כלי רכב פרטיים ממצה עצמו תוך תקופה קצרה, אינו מעשי לאורך זמן, ועלול לפגוע ביעילותם של אמצעי התחבורה האחרים.
אמצעי תחבורה בני קיימא
ממוזער|279x279 פיקסלים|פליטת פחמן לנוסע
גישת התחבורה בת קיימא מתאפיינת בשימוש באמצעי תחבורה שעל פי התאוריה אינם גורמים למפגעים סביבתיים, ולבזבוז משאבים.
כבישי אופניים
בשנים האחרונות הולך ותופס תאוצה הרעיון להקים מערכת תחבורה בר-קיימא שתכלול מערכת אוטוסטרדות של שבילי אופניים שתכלול גשרים ומחלפים במקביל למערכת התחבורה הרגילה.
אמצעי תחבורה שאינם נחשבים בני קיימא
המכונית הפרטית נחשבת לכלי תחבורה שאינו בר קיימא והתחבורה בת הקיימא ממליצה על הגבלת השימוש בה, כיוון שהיא משרתת מספר נמוך יחסית של נוסעים, תופסת מרחב גדול באופן יחסי לכמות המשתמשים בה, צורכת דלק מזהם, ויוצרת את תופעת עומסי התנועה.
גם משאיות נחשבות במידה מסוימת כאמצעי תחבורה שאינו בר קיימא, כיוון שהן דורשות את ייקור תשתית הכבישים ויוצרות זיהום אוויר בדומה לרכבים הפרטיים. על פי התחבורה בת הקיימא ניתן לצמצם את השימוש במשאיות, באמצעות פיתוח תשתית מתאימה לרכבות משא.
תכנון תחבורה בת קיימא
ניתן לחלק את גישת התכנון הנובעת מהתאוריה של התחבורה בת הקיימא לשני תחומים.
תכנון המשנה את המרחב העירוני הקיים.
תכנון מחדש של אזור עירוני על פי תאוריית התחבורה בת הקיימא.
שינוי המרחב העירוני הקיים
על מנת להתאים מרחב עירוני קיים לתחבורה בת קיימא, יש להבטיח זמינות של אמצעי תחבורה בני קיימא בכל המרחב המתוכנן. לשם כך ניתן להשתמש בתנאי התעבורה הקיימים. לדוגמה, מדרכות ומעברי חצייה, הם הנתיבים המקובלים לתנועת הולכי רגל וממילא קיימים ברוב הערים.
במידה ותשתית לתחבורה בת קיימא, אינה קיימת במרחב העירוני, ניתן, על פי התאוריה להקים תשתית כזו גם על חשבון תשתית קיימת שאינה בת קיימא, כלומר תשתית המיועדת לתעבורת כלי רכב פרטיים.
תכנון חדש של המרחב העירוני
אם מתכננים אזור עירוני על פי כללי התחבורה בת הקיימא, יש להקפיד על הקצאת שטחים לתחבורה ציבורית מכל הסוגים, כלומר, אוטובוסים, רכבות ורכבות תחתיות. את מרכזי המסחר והתעסוקה יש לתכנן בצמוד לתחנות תחבורה ציבורית. כמו כן, יש לוודא קיומן של דרכים לאופניים ולהולכי רגל.
עקרונות נוספים לתחבורה בת קיימא
ריכוז האוכלוסייה
חלק מהתומכים בתאוריה של התחבורה בת הקיימא, תומכים גם בריכוזי אוכלוסין צפופים ובקיומן של ערים גדולות ובניה רוויה למגורים כיוון שבתנאים כאלו תחבורה ציבורית כדאית כלכלית, ותחבורה לא ממונעת כמו רכיבה על אופניים יכולה להיות יעילה. אזור בעל אוכלוסייה דלילה ובניה פרטית נמוכה ומרווחת, הופך את התחבורה הציבורית ללא כלכלית ולכן קיומו נוגד את התאוריה של התחבורה בת הקיימא.
ביקורת על התחבורה בת הקיימא
התאוריה של תחבורה בת קיימא לוקה בחוסרים רבים, לדוגמה: ניתן לטעון כי היא לא לוקחת בחשבון גורמים משמעותיים בנושאי תחבורה, גאוגרפיה, דמוגרפיה, אקולוגיה וכלכלה, שאם היו נלקחים בחשבון, היו הופכים את התאוריה למופרכת ולא רלוונטית.
בין הגורמים שאינם נלקחים בחשבון בתאוריה של תחבורה בת קיימא ניתן למנות:
הקמת תשתיות לתחבורה מסילתית יקרה ומזהמת עשרות מונים מהקמת תשתיות תחבורה לרכב פרטי.
גידול מוכח של תחלואה ופשיעה כתוצאה מגידול בצפיפות האוכלוסין.
בנייה רוויה דורשת טכנולוגיות בנייה מזהמות ויקרות, בניגוד לבנייה נמוכה ומפוזרת.
עבודות פיתוח בסביבה עירונית גורמות למניעת אגירת מי גשם ולהמלחת מי התהום באזורי החופים.
שמירה על רמת החיים דורשת שינוע של מוצרים ואביזרים שאינו יכול להתבצע בתחבורה ציבורית.
העמסה חוזרת של שכבות הסלע העליון, כתוצאה מבנייה צפופה, מחזקות את ההשפעות של ירידת מפלס מי התהום, שגם היא תוצאה של בנייה צפופה וביחד גורמות להרס שכבות סלע ולשקיעת השטח הבנוי, כולל מבנים וכבישים.
בנוסף, נטען כי התאוריה אינה מציעה פתרונות מעשיים, לא לשינוע פרטי ולא לשינוע מסחרי, אלא היא גישה אופנתית פוליטית שנועדה לנגח את אורח החיים האמריקאי.
ראו גם
תחבורה היום ומחר
תחבורה בדרך שלנו
15 דקות
התנועה לחופש ממכוניות
קישורים חיצוניים
תחבורה היום ומחר הארגון הישראלי לתחבורה בת קיימא
תחבורה בדרך שלנו
מגיעים לעבודה בירוק
מגמה ירוקה
ישראל בשביל אופניים
California Path Program
תוכנית אסטרטגית לאומית לתנועה מקיימת במרחב העירוני (יולי 2017)
יערה צעירי, אראלה גנן ואחרים, קידום תחבורה מקיימת באמצעות חברה אזרחית, מכון ירושלים למחקרי מדיניות, 2019
*
קטגוריה:תחבורה
קטגוריה:כלכלת תחבורה | 2023-10-05T06:06:01 |
מכון טיהור שפכים | הפניה טיהור שפכים#מכון טיהור שפכים | 2008-07-19T18:34:36 |
אמנת ברצלונה | אמנת ברצלונה היא אמנה בינלאומית שנועדה להגנה על הים התיכון מפני זיהום מים, ונחתמה ב-16 בפברואר 1976. בינואר 1978 אשררה ממשלת ישראל את האמנה. היא חודשה והפכה ביוני 1995 לאמנה לשמירה על הסביבה הימית וחופי הים התיכון.
האמנה מהווה את המסגרת המשפטית והחוקית לביצוע תוכנית הפעולה לים התיכון (The Mediterranean Action Plan - MAP) שאומצה ב-1975 ביוזמת התוכנית הסביבתית של האו"ם, ושעיקרה הוא הגנה על סביבת אגן הים התיכון.
עיקרי האמנה
אמנת ברצלונה נועדה לשמש כאמצעי שיאפשר מעקב ופיקוח שוטפים על מצב הים התיכון, זיהוי בעיות סביבתיות קיימות ומקורן. האמנה מחייבת את המדינות החברות בה לנקוט את כל האמצעים הדרושים על מנת לצמצם את זיהום הים ולהגן על הסביבה הימית.
מטרות האמנה
למנוע, לצמצם, להילחם ובמידת האפשר לסלק את הזיהום באזור הים התיכון.
להשיג את המטרה של פיתוח בר קיימא, תוך התחשבות מלאה בהמלצות הוועדה הים התיכון לפיתוח בר קיימא (MCSD), הגוף המייעץ שהוקם במסגרת סעיף 4 לאמנה.
להגן על הסביבה ולתרום לפיתוח בר קיימא:
על ידי יישום עקרון הזהירות המונעת וכי המזהם צריך לשלם
על ידי ביצוע תסקירי השפעה על הסביבה
על ידי קידום שיתוף פעולה בין מדינות בהליכי יצירת תסקירי השפעה על הסביבה.
לקדם ניהול משולב של אזורי החוף, תוך התחשבות בהגנה על אזורים בעלי עניין אקולוגי ונופי ושימוש רציונלי במשאבי טבע. במטרה להחיל את האמנה והפרוטוקולים שלה:
על ידי אימוץ תוכניות ואמצעים עם מועדים מוגדרים להשלמה.
על ידי שימוש בטכניקות הטובות ביותר הקיימות ובשיטות הסביבתיות הטובות ביותר.
לגבש ולאמץ פרוטוקולים הקובעים אמצעים, נהלים ותקנות מוסכמים ליישום האמנה.
לקדם, במסגרת הגופים הבינלאומיים הרלוונטיים, צעדים הנוגעים ליישום תוכניות פיתוח בר קיימא ושמירה על איכות הסביבה, שימור ושיקום ומשאבי הטבע של הים התיכון.
התחייבויות
המדינות החתומות על האמנה התחייבו לנקוט באמצעים ספציפיים:
נגד זיהום עקב השלכת פסולת מספינות ומטוסים
נגד זיהום עקב פריקת מזהמים מאוניות,
נגד זיהום הנגרם כתוצאה מחיפושי נפט וגז וניצול של המדף היבשתי, קרקעית הים ותת הקרקע שלו,
נגד זיהום יבשתי,
לשתף פעולה באירועי זיהום המביאים למצבי חירום,
להגן על המגוון הביולוגי,
לפעול נגד זיהום עקב תנועות חוצות גבולות של פסולת מסוכנת ולסילוקן,
לנטר את הזיהום,
לשתף פעולה במדע וטכנולוגיה
להחיל חקיקה סביבתית, וכן
להקל על נגישות הציבור למידע ושיתוף הציבור.
המדינות החתומות על האמנה
אלבניה, אלג'יריה, בוסניה והרצגובינה, קרואטיה, קפריסין, האיחוד האירופי, מצרים, צרפת, יוון, ישראל, איטליה, לבנון, לוב, מלטה, מונקו, מרוקו, סלובניה, ספרד, סוריה, תוניסיה וטורקיה.
עם הקמת הרשות הפלסטינית היא קיבלה מעמד של משקיפה בנוגע לאמנה. בדצמבר 2017, בעקבות הכרת דונלד טראמפ בירושלים כבירת ישראל, ביקשה הרשות להצטרף ל-22 אמנות בינלאומיות כאות מחאה, בהם "אמנת ברצלונה".
היסטוריה
בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 החלו מדענים להזהיר מפני הזיהום ההולך וגובר של הים התיכון, מביוב, פסולת עירונית, זיהומי נפט ושפכים תעשייתיים. זיהום שעלול להביא להכחדה של כל בעלי החיים הימיים בים התיכון. בשנות ה-90 הפך גם הזיהום משקיות ניילון ופלסטיק לבעיה קריטית.
בנובמבר 1971 העלה השר יגאל אלון יוזמה לוועידה בינלאומית למניעת זיהום בים התיכון. בקיץ 1972 התכנסה הוועידה הבין־פרלמנטרית השנייה של האו"ם לענייני איכות הסביבה בווינה, ובתום הוועידה התקבלה החלטה שעלתה ביוזמת נציגי ישראל, חברי הכנסת מרדכי סורקיס ויוסף תמיר, לשיתוף פעולה בינלאומי נגד זיהום הים התיכון. כל נציגי המדינות שהשתתפו בוועידה תמכו בו, כולל מדינות ערב. ב-29 במרץ 1974 התכנסה ברומא ועידה בין־פרלמנטרית של 14 מדינות השכונות לחופי הים התיכון במטרה לדון בדרכים להצלת הים־התיכון.
ב-2 פברואר 1976 נפתחה ועידה נוספת בברצלונה, שבסופה נחתמה "אמנת ברצלונה".
בפברואר 1977 נערכה ועידה באתונה, בה הוסכם על איסור הזרמת חומרים רעילים לים התיכון.
בינואר 1978 נערכה ועידה במונטה קרלו, בה הוסכם על איסור הזרמת שפכים לא מטוהרים לים התיכון.
בנובמבר 2001 נערכה שוב ועידה במונטה קרלו, בה, מלבד נציגים רשמיים של המדינות השונות, השתתפו בו גם נציגי ארגונים סביבתיים שונים כמו "גרינפיס", וכמה נפגעי הזיהום הסביבתי שפשה בים התיכון. בוועידה הוחלט לנקוט סדרה של פעולות כדי למנוע את זיהום הים. אחת ההחלטות המרכזיות שהתקבלו, היא לקדם תוכנית אסטרטגית למניעת זיהום הים ממקורות יבשתיים. על פי תוכנית זו, עד שנת 2003 תערוך כל מדינה מסביב לים רשימה של גורמים המזהמים את הים, ותציג תוכנית פעולה לטיפול במוקדים אלה. זאת, מתוך כוונה למנוע באופן מוחלט הזרמה של חומרים רעילים אל הים עד שנת 2025.
במאי 2005 נערכה ועידה לציון 30 שנה להשקת "תוכנית הפעולה לים התיכון". בוועידה צוין כי ברוב מדינות הים התיכון עדיין מזרימים כמויות גדולות של שפכים לא מטוהרים אל הים, למעט מדינות האיחוד האירופי וישראל, שמטהרות או מטפלות ברוב השפכים לפני הזרמתם לים. בנובמבר 2005 נערך בעיר החוף הסלובנית פורטורוז' המפגש ה-14 של המדינות החתומות על אמנת ברצלונה. על פי הנתונים שהוצגו בוועידה, מתוך 601 ערי חוף בים התיכון עם אוכלוסייה של יותר מעשרת אלפים תושבים, רק לשני שלישים יש מתקנים לטיהור שפכים.
בתחילת 2011 נכנס לתוקף פרוטוקול להגנת הים מפני זיהום הנוצר על ידי קידוחים לחיפושי גז ונפט, שאושר במסגרת אמנת ברצלונה. עם זאת הקרן העולמית לשימור חיות הבר הזהיר כי קידוחי הגז מול ישראל יפגעו בחי הימי.
בפברואר 2022 פרסם העיתון "גלובס" תחקיר עיתונאי לפיו נוהגים כלי שיט של חיל הים, לפני ההגעה לנמל, לפורק למים מי שיפוליים הכוללים דלקים ושמנים מזהמים, בניגוד למחויבות של ישראל לפי "אמנת ברצלונה" למנוע זיהום מסוג זה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
ברצלונה
ברצלונה
קטגוריה:זיהום מים
קטגוריה:הים התיכון
ברצלונה
ברצלונה
ברצלונה
ברצלונה
ברצלונה
ברצלונה
ברצלונה
ברצלונה | 2024-09-10T16:54:32 |
בונובו | REDIRECT שימפנזה ננסי | 2004-06-17T14:16:34 |
מטרופולין (פירושונים) | 2023-10-24T21:32:43 | |
הסיפור שאינו נגמר | הסיפור שאינו נגמר (בגרמנית: Die unendliche Geschichte) הוא ספר פנטזיה מאת מיכאל אנדה שראה אור ב-1979. התרגום הסטנדרטי לאנגלית (מאת ראלף מנהיים ) הופיע ב-1983. הספר התפרסם ב-1984 בתרגום לעברית על ידי חוה פלץ ושלומית קדם, ובשנת 2015 תורגם מחדש על ידי חנה לבנת. הספר מודפס בשני צבעים, בהתבסס על מיקום העלילה בכל שלב (פנטזיה או העולם האמיתי). ב-1984 יצא לאקרנים סרט המבוסס על הספר.
עלילה
חלק א': הסיפור החיצוני
עלילת הספר מתמקדת בילד בן 10 בשם בַּסטיאן בַּלתָאזָר בּוּקס. בסטיאן איננו מקובל מבחינה חברתית, תלמיד גרוע שנשאר כיתה. מאז שנפטרה אמו הוא הרגיש כי לאביו לא אכפת ממנו כלל.
בתחילת הספר גונב בסטיאן מחנות ספרים קטנה ספר עתיק בשם "הסיפור שאינו נגמר", משום שהוא חש, כקורא נלהב, שזה בדיוק הספר שהוא מחפש כל חייו. עלילתו של ספר זה עוסקת במסע להצלת פנטזיה, ארץ שבה מתקיימות כל הפנטזיות והאגדות האנושיות.
חלק זה של הסיפור מודפס בספר בצבע אדום (כתב מוטה בגרסת הכריכה הרכה באנגלית, ובגרסת הקורא האלקטרוני).
חלק ב': הסיפור הפנימי
הסיפור הפנימי בספר מתאר את מסעו של אַטרֶיו, בן שבט "ירוקי העור", להציל את פנטזיה מפני החידלון, או הלא כלום, המשתלט עליה ומפורר אותה. מצבה של פנטזיה קשור באופן הדוק לשלומה של הקיסרית הילדית החולה אנושות, אולם איש אינו מבין על בוריו את טיב הקשר ואיש אינו יודע כיצד להבריא את הקיסרית ולהציל את פנטזיה. אטריו מקבל מהקיסרית קמיע בשם אורין שנראה כמו זוג נחשים אוחזים האחד בזנבו של השני (שילוב של שני אורובורוסים). התאו, שאטריו בן ה-10 היה אמור לצוד כמבחן לבגרותו אך לא הספיק משום שנקרא לחוש אל ארמון הקיסרית, מייעץ לו בחלום ללכת ליצור החי הזקן ביותר בפנטזיה - מורלה הישישה המופלגת המתגוררת באמצע ביצות העצב, שם הוא מאבד את סוסו האהוב. בביצות העצב מגלה לו מורלה, כי סיבת המחלה של הקיסרית היא הצורך הדחוף שלה בשם חדש, אולם היא אינה יודעת מי יכול לתת לה שם. היא ממליצה לו ללכת אל אויולאלה, באורקל הדרומי, אולם האורקל רחוק יותר משיכול אדם להגיע אפילו בעשרת אלפים ימי מסע.
מביצות העצב מגיע אטריו בטעות אל ההרים המתים, שם מחכה מפלצת בשם איגראמול, הנמצאת במהלך ציד קורבנה, דרקון מזל בשם פוכור, היא נמנעת מלפגוע באטריו הודות לאורין שהוא נושא ומגלה לו, בתמורה להבטחה לא לגלות לאיש, את סודה - הרעל של איגראמול ממית תוך שעה, אבל הוא מאפשר לנושא אותו לעבור בן-רגע לכל מקום בארץ פנטזיה. אטריו מסכים להיעקץ על ידה והוא עובר לאורקל הדרומי, שם הוא זוכה לטיפול מציל חיים מידי שני ננסים (אנגיווק ורעייתו אורגל) ומגלה שגם פוכור, דרקון המזל, הצליח להימלט מאיגראמול כי שמע אותה מגלה לאטריו את הסוד.
הננסים מטפלים בו עד הבראתו ואז מספרים לו, כי אויולאלה נמצאת מאחורי שלושה שערים מכושפים הנמצאים ליד ביתם.
השער הראשון - שער החידות הגדול, בשני קצוות השער יושבים שני ספינקסים הנותנים לאנשים מסוימים לעבור ולאחרים לא. איש אינו יודע איך הם מחליטים את מי להעביר ואת מי להמית בכוח מבטם המשותף.
השער השני - שער המראה הקסומה, בה רואה אדם את האני הפנימי האמיתי שלו.
השער השלישי - שער אין-מפתח, את השער הזה ניתן לעבור רק אם אין חושבים על הצורך, או הרצון, בכך.
אטריו עובר את שלושת השערים (בשער השני הוא רואה את בסטיאן, דבר שתהיה לו חשיבות בהמשך העלילה) ומגיע לאויולאלה. זו האחרונה מגלה לו כי היחיד שיכול לתת שם לקיסרית הוא בן אנוש מחוץ לגבולות פנטזיה. בדיוק כשאטריו עוזב את אויולאלה מגיע לשם החידלון ומכלה אותה ואת שלושת השערים המובילים אליה.
אטריו עולה על גב פוכור ופונה לארץ האספסוף, שם נמצאים ארבעת ענקי הרוחות, המספרים לו שלפנטזיה אין גבולות, ולכן אין שום אפשרות לצאת אל מחוץ להם. במהלך הוויכוח בין ענקי השמים אטריו נופל מעל גבו של פוכור, טובע בים ומאבד את האורין. בנות הים מצילות אותו והוא מוצא את עצמו בודד על חוף שומם, ללא פוכור וללא אורין, שהדריכו עד אז בדרכו. בשיטוטים ללא מטרה הוא מגיע לעיר בשם "עיר השדים" ומגלה, כי החידלון כבר אוחז כמעט בכל ארץ פנטזיה, וכל תושבי עיר השדים נסחפים לקפוץ אליו בעל כורחם. השריד האחרון שהוא מוצא בעיר הוא איש זאב כבול בשם גמורק, המספר לו מה קורה ליצורי פנטזיה שהחידלון אחז בהם - הם הופכים לשקרים בעולם האמיתי, שיוצרים עוד חידלון בפנטזיה, שיוצר עוד שקרים בעולם האמיתי, וחוזר חלילה, עד שפנטזיה תושמד והעולם האמיתי יהפוך לעולם מלא שקרים. גמורק מספר לו גם כי נשלח על מנת להרוג את "שליחה של הקיסרית הילדית" ואטריו חושף בפניו כי הוא השליח. רגע לפני מותו מנסה גמורק למלא את שליחותו ומלתעותיו סוגרות על רגלו של אטריו, שנותר לבדו. בזכות אחיזת השיניים הוא ניצל ממשיכתו העזה של החידלון, עד שפוכור, מצויד באורין שהצליח למצוא בחיפושיו הנואשים אחר אטריו, משחרר אותו במגע הקמיע משיני הזאב, חוטף אותו ברגע האחרון ממלתעות החידלון ומחזיר אותו אל מגדל השן, ארמונה של הקיסרית הילדית.
אטריו פוגש את הקיסרית הילדית המספרת לו, כי הילד שראה במראה - הוא המושיע, וכי הוא, אטריו, הביאו עמו במסעיו בבלי דעת. הם מחכים ביחד שהמושיע (בסטיאן, שכבר מתחיל להרהר בשלב זה באפשרות, שמדובר בו) יתן שם לקיסרית, אולם זה האחרון מכזיב. פנטזיה עומדת להיעלם בחידלון, וכצעד נואש אחרון מרדימה הקיסרית הילדית את אטריו ויוצאת בעצמה למסע אל היחיד שיוכל להביא את המושיע - הזקן מן ההר הנודד - זקן הכותב את כל קורות פנטזיה. היא מבקשת ממנו לקרוא את כל סיפור פנטזיה, דבר המוביל לאחת משתי אפשרויות - רקורסיה אין סופית או שהמושיע יבוא וישבור את מעגל הקסמים. להפתעת בסטיאן, הסיפור מתחיל בגנבת הספר על ידי בסטיאן, ורק לאחר מכן מגיע להרפתקאותיו של אטריו.
בסטיאן מבין לבסוף, כי הוא המושיע הנכסף, אך חושש לנסות, שמא יתברר שטעות בידו ויהיה צפוי ללעג ולקלס כשיתייצב מול הקיסרית ואטריו. רק לאחר שהזקן חוזר על הסיפור כמה וכמה פעמים, נשבר בסטיאן וקורא לקיסרית הילדית בשם החדש שהמציא - בת ירח.
חלק זה של הסיפור מודפס בספר בצבע ירוק (כתב רגיל בגרסת הכריכה הרכה באנגלית).
חלק ג': הסיפורים מתאחדים
ממוזער|250px|שמאל|עטיפת ההוצאה המחודשת משנת 2015
חלקו השני של הספר מספר את הרפתקאותיו של בסטיאן בתוך ממלכת פנטזיה. כאן זוכה בסטיאן להיות כל מה שאי פעם רצה להיות: חזק, יפה, אמיץ, מקובל. אך הוא מגלה ששני צדדים למטבע; לכמה מרצונותיו יש השלכות שליליות. בנוסף, עם כל משאלה שמתמלאת הוא שוכח עוד פרט מחייו הקודמים. בשיא העלילה בסטיאן מנסה להיות מוכתר בתור שליטה העליון של פנטזיה אך עוצר אותו אטריו במלחמה עקובה מדם. לבסוף הוא שוכח אפילו את שמו וכמעט נתקע לעד בפנטזיה, שכן ניתן לצאת מפנטזיה רק דרך מי-החיים. אלה מסכימים להעבירו רק אם יסיים את כל סיפוריו שהתחיל בפנטזיה, אך הוא אינו מסוגל לכך. לבסוף, אטריו ופוכור מסכימים להשלימם במקומו.ברגע האחרון מנסה בסטיאן להביא לאביו את מי החיים, למרות שנאמר לו כי אין אפשרות להוציא אותם מממלכת פנטזיה.
חלק ד': הסוף
בסטיאן חוזר לחיים האמיתיים, ומסתבר שהוא השתנה: הוא אמיץ יותר, בוגר יותר. הוא מגלה, שהצליח להביא לאביו את מי החיים.כחלק מהשינוי שעבר עליו, מחליט בסטיאן לקחת אחריות ולהודות בפני בעל החנות על גנבת הספר. להפתעתו, מסביר לו בעל החנות כי הספר לא שייך לחנות אלא לממלכת פנטזיה, וכי אף הוא עצמו ביקר בממלכה.
נושא ודמויות
הנושא העיקרי בו מטפל הספר הוא כוחו של הדמיון והתלות ההדדית שבין קיומו של עולם הדמיון וקיומו של עולם המציאות.נושא נוסף הוא חיפוש עצמי. מסעו של בסטיאן ברחבי פנטזיה הוא למעשה מסע בתוך עצמו, המהווה עבורו תהליך התבגרות שבסופו הארה. כמו בהאלכימאי, גם כאן מגלה הגיבור, בסופו של דבר, כי הכח לשנות את חייו טמון בו-עצמו.
הספר מציג מספר דמויות ייחודיות:
בסטיאן – ילד רגיל, הדמות הראשית בסיפור. בשונה מרוב הסיפורים כאן הגיבור הוא דווקא ילד שמן, לא מקובל, גרוע בלימודים, מופנם, מסוג הילדים שנוהגים לעיתים להציק להם ולכנות אותם בשמות גנאי. ההפך מ"הגיבור המצוי" שמכירים הילדים של היום לרוב. למרות זאת, מצליח גיבור כזה לעיתים לכבוש את לב הקוראים. בסטיאן חי בעולם שהוא חצי מציאותי, חצי דמיוני - לכן התרשם בסטיאן במיוחד מממלכת פנטזיה. למרות היותו הדמות הראשית בסיפור, בחלקו הראשון של הסיפור, שהוא סיפור מסגרת, הוא מופיע פחות מהדמויות בממלכת פנטזיה עצמה.
הקיסרית הילדותית (בתרגום לבנת: הקיסרית הילדית) – מלכה ושליטה על כל ארץ פנטזיה. בסיפור הקיסרית חולה וזקוקה לשם חדש על מנת להבריא.
פוכור – דרקון המזל - דרקון ידידותי בעל ראש אריה.
אטריו – לוחם משבט "ירוקי העור"/"אנשי העשב" (שבט שמאפייניו מבוססים על מאפייני השבטים האינדיאניים).
פיורקראכצארק – ענק שאוכל סלעים.
מורלה הצבה העתיקה – צבה ענקית בעלת סימפטומים של פיצול אישיות.
איגרמול – להקה של חרקים הפועלת וחושבת בגוף אחד (ומכונה בשל כך "איגרמול הרבים").
קסאידה – מכשפה שכוחה הוא בשליטה בריקנות. היא שולטת בצבא ענקי ברזל שאינם אלא קליפות ריקות ומנסה להשיג שליטה בבסטיאן שהריקנות פושה בנפשו.
יור - כורה חלומות עיוור שעוזר לבסטיאן לדלות את הזיכרון האחרון שלו מעולמו הממשי.
גמורק- איש זאב שנע בין העולם האנושי לפנטזיה.
הזקן מן ההר הנודד- זקן שגר על ההר הכי גבוה בפנטזיה וכותב את תולדות פנטזיה.
הסרטים וסדרות הטלוויזיה
ממוזער|250px|אטריו רוכב על פוכור (נקרא בסרט - פלקור) מעל ארץ פנטזיה בסרט הראשון
"הסיפור שאינו נגמר" (1984) הסרט המקורי אשר בוים ונכתב על ידי וולפגאנג פטרסון. הסרט מבוסס על חלקו הראשון של הספר, ועלילתו מסתיימת בנקודה בה באסטיאן נכנס לפנטזיה.
"הסיפור שאינו נגמר 2" (1990) הסרט בוים על ידי ג'ורג' מילר. הסרט השתמש במספר אלמנטים מהחלק השני של הספר המקורי, אבל למעשה יצר עלילה חדשה.
"הסיפור שאינו נגמר 3" (1994). הסרט השתמש בדמויות שנוצרו על ידי אנדה, אך עלילתו הייתה חדשה, ונכתבה במנותק מעלילת הספר.
בנוסף לסרטים, הספר היה מקור השראה של שתי סדרות טלוויזיה. הסדרה המצוירת של שנת 1996 התמקדה סביב הרפתקאותיו הנוספות של באסטיאן בפנטזיה, הרפתקאות שלא היו מקבילות להתרחשויות בספר. הסדרה הלא מצוירת סיפרה מחדש את עלילת הרומן המקורי לאורכם של 13 פרקים.
קישורים חיצוניים
הסיפור שאינו נגמר במט"ח
השוואה בין הספר לסרט באתר עמלנט
הסיפור שאינו נגמר במדריך הרפתקה לספרי נוער
הסיפור שאינו נגמר
הסיפור שאינו נגמר באתר דף דף
קטגוריה:ספרי 1979
קטגוריה:ספרי הוצאת כנרת
קטגוריה:ספרי הוצאת לדורי
קטגוריה:ספרי זמורה ביתן
קטגוריה:ספרי ילדים ונוער
קטגוריה:ספרי מיכאל אנדה
קטגוריה:ספרי פנטזיה
קטגוריה:ספרים שעובדו לסרטים | 2024-09-08T14:52:24 |
קנאביס (סם) | שמאל|ממוזער|250px|תפרחת קנאביס מיובשתקנאביס או קנבוס הוא סם פסיכואקטיבי, המופק מחלקים שונים של צמח הקנאביס. הקנאביס מכונה גם גראס, ירוק, ויד (מאנגלית: grass, weed – דשא, עשב), מריחואנה (מספרדית מקסיקנית: Marijuana), או גנג'ה (מהינדית: Ganja, गांजा) כאשר הכוונה היא בדרך כלל לפרחי הצמח. סם הקנאביס קיים בצורות עיבוד שונות, וצריכתו מתבצעת בדרך של עישון ושאיפה, אידוי או אכילה (לאחר עיבוד). השפעתו נמשכת לרוב מספר שעות, והיא מתוארת לעיתים קרובות כמעצימת תחושות (לטוב ולרע) ומעוררת דמיון. תחת השפעת קנאביס מצטמצם תחום התודעה – המושפע עשוי להתרכז בדבר מה ולשכוח לחלוטין מן העולם שסביבו. מנגד רבים טוענים שמה שמצוי במוקד התודעה – בין אם מדובר בתחושה פיזית ובין אם מדובר בחוויה רגשית – מועצם במידה רבה.
החומרים הפעילים בסם הם חומרים ממשפחת הקנבינואידים, ובעיקר THC ו-CBD. לחומרים אלו השפעות פסיכואקטיביות ופיזיולוגיות שונות.
השימוש בקנאביס ידוע עוד מהעת העתיקה, אך בתחילת המאה ה-20 חלה עלייה משמעותית בשימוש בו למטרות הנאה ולמטרות רפואיות. כיום, הקנאביס נצרך כסם למטרות הנאה וכתרופה למספר מחלות ותסמינים.
הקנאביס הוא הסם הבלתי-חוקי הנפוץ בעולם (נפוצים ממנו רק הסמים החוקיים – קפאין, ניקוטין ואתנול). הוא מוגדר ברוב מדינות העולם כסם שייצורו, מכירתו וצריכתו בלתי חוקיים; באמנות בין-לאומיות המקובלות על רוב מדינות העולם נקבע שאספקת קנאביס איננה חוקית, אך בתחילת המאה ה-21 כ-40 מדינות החלו במדיניות רשמית של אי-הפללה או לגליזציה חלקית של צריכתו, בדרך כלל תחת הגבלות על הכמות המותרת.
בישראל, השימוש בסם למטרות רפואיות מוסדר באמצעות נוהל 106 של משרד הבריאות, והגוף המפקח על כך הוא היחידה לקנאביס רפואי (היק"ר)
השפעות
לצד ההשפעות המשכרות של סם הקנאביס, יש לו השפעות פיזיולוגיות רבות, מהן הגורמות נזק, ומהן חיוביות. שימוש קבוע בסם כרוך בהגברת הסיכון לבעיות בריאותיות שונות, כמו דלקת סימפונות כרונית או ירידה ביכולות קוגניטיביות, וכן סכנת התמכרות פסיכולוגית, אף על פי שמחקרים שונים מראים שהתמכרות זו נמוכה ופחותה משמעותית מזו הנגרמת בעקבות שימוש בסיגריות ובאלכוהול, בין היתר, מפני שאלו האחרונים ממכרים גם פיזית. לקנאביס השפעות פיזיולוגיות חיוביות כסם נוגד הקאות וכסם להרגעת השרירים, ואף נעשה בו שימוש בכמה יישומים רפואיים.
עובדות אלו, יחד עם ההיבטים החוקיים הנוגעים לאיסור על השימוש בסם, וההתנגדות הקיימת לאיסור זה, הביאו לעריכת מחקרים רבים בנושא. הנטייה של מרבית צרכני הקנאביס להשתמש במקביל בסמים אחרים (כגון אלכוהול וטבק) מסבכת את עריכת המחקרים, הנדרשים לבודד את הקנאביס מגורמי נזק אפשריים אחרים. במדינות שבהן השימוש בקנאביס אסור, יש גם קשיים פוליטיים וחוקיים לערוך מחקרים מסודרים. על זאת יש להוסיף את האינטרסים של המעורבים בסוגיה, מצד התנועות הקוראות ללגליזציה של השימוש בסם, ומצד חברות התרופות הפועלות לצמצום צריכתו וגורמי אכיפת החוק, המקשים על שקלול הנתונים.
בשנים האחרונות חלה עליה במעשנים, בפרט בני נוער, שחוו בהשפעת הקנאביס מאפיינים פסיכוטיים לטווח קצר וארוך, כולל הזיות והקאות כרוניות. לרוב השפעה זו תהייה זמנית ולא תישאר לצמיתות. מומחים תולים זאת בכך שיצרני הקנאביס העלו את רמת החוזק שלו. מחקרים רבים מצאו קשר בין שימוש כבד במריחואנה חזקה לבין התפתחות של הפרעות פסיכולוגיות, כולל סזיכופרניה, אם כי לא הוכח קשר סיבתי.
השפעות מיידיות
טבען וחוזקן של ההשפעות המיידיות של צריכת קנאביס משתנות בהתאם לכמות, הזן, ההרכבה ומקור הצמח, שיטת הצריכה, תכונותיו הנפשיות והפיזיות של המשתמש (כמו סבילות אפשרית), וסביבת המשתמש בזמן הצריכה וההשפעה.
בהתאם לכך, אדם הצורך כמות סטנדרטית של קנאביס עשוי לחוות חלק מההשפעות הבאות (אך ייתכן שלא יחווה אותן):
שינוי במצב התודעה ובמצב הרוח: מצב רוח טוב המתואר כ"תחושת היי", תחושות שמחה או אופוריה, רוגע, חברותיות ושחרור עכבות.
שינוי בתפיסה חושית: הערכה מוגברת של גירויים חושיים (ריח, שמיעה וטעם), עיוות תפיסת הזמן והמרחב.
שינויים פיזיולוגיים: יובש בפה, דופק מוגבר, אדמומיות בעיניים (כתוצאה מהרחבת כלי הדם), אישונים מורחבים ותיאבון מוגבר.
פגיעה בריכוז: ירידה ביכולת הקואורדינציה ובריכוז, שהופכת פעולות כמו נהיגה או הפעלת מכונות כבדות למסוכנות באופן יחסי.
חוויה שלילית: תיתכן תחושת חרדה, פאניקה, תחושה מוגזמת של מודעות עצמית, ומחשבות פרנואידיות.
נמנום: תחושת עייפות והירדמות, אך מאידך פגיעה במנגנון שנת חלום.
אנשים שצורכים כמות גדולה של קנאביס עלולים לחוות חוסר התמצאות ודליריום, ועלולים לא לדעת היכן הם נמצאים, או באיזו שעה. בנוסף, מינונים גבוהים של קנאביס עשויים לגרום גם לתנודות חדות במצב הרוח, מחשבות מקוטעות, פרנויה, התקפי פאניקה, ורגשות של חוסר מציאות.
השפעות ארוכות טווח
לאחר עשרות שנים של מחקר בנושא, המחקר המקיף והעדכני ביותר שנעשה בנושא זה הוא דו"ח האקדמיה הלאומית למדעים, הנדסה ורפואה משנת 2017, שבחן את כל הספרות המחקרית שבוצעה במשך 20 שנה (כ-10,000 מחקרים), במטרה לסכם את כל מה שידוע למדע על הסכנות הבריאותיות של הקנאביס. דו"ח האקדמיה הלאומית הניב 100 מסקנות, שסווגו על פי רמת מהימנות, בין המסקנות שיש לגביהן ראיות חד-משמעיות, דרך אלו שנתמכות בראיות מתונות בלבד, ועד להצגת השערות שלא נמצאו שום ראיות רציניות שתומכות בהן.
כך למשל, נכון לשנת 2017, ישנן ראיות חד-משמעיות שעישון קנאביס מגביר תדירות ותכיפות של סימפטומים של דלקת סימפונות. מחקרים מצאו ראיות מתונות שעשויות להצביע על כך שקנאביס מגביר תסמינים של מאניה והיפומאניה בקרב אנשים הלוקים בהפרעה דו־קוטבית, מגביר את הסיכוי להיווצרות הפרעת חרדה חברתית, מעלה במעט את הסיכוי לפתח דיכאון קליני, לצד סיכוי מוגבר למחשבות אובדניות, ניסיונות אובדניים וכן עלייה בסיכויי ההצלחה בעת ניסיון התאבדות. כמה מתופעות אלו ניכרות יותר בקרב משתמשים כבדים. תופעות אובדניות יכולות להיווצר באופן טבעי כתוצאה מתחושת ה"היי" או אופוריה שהקנאביס יכול לפעמים להשרות לצד תחושות חרדה שהוא יכול להשרות, לאחר שתחושת האופוריה פגה מבחינה פסיכולוגית קשה לאדם הסביר להרגיל עצמו לתחושות הרגילות שביום יום ולכן יכולה להיווצר מצוקה נפשית של דיכאון וחרדה. לאנשים צעירים או אנשים שלא מספיק מודעים לשברירות הנפשית שיש להם
או לאנשים שמתקשים לווסת את עצמם מבחינה רגשית יכולה להיווצר תחושת מצוקה גדולה מאוד כתוצאה מכך שתחושת האופוריה פגה. זאת אומרת שלא בהכרח שהקנאביס יצר באופן ישיר את המצב האובדני או את המצוקה הנפשית אבל הוא יכול ליצור מצב שלאנשים שיש להם בעיה בוויסות רגשי עלולים לחוות תחושת מצוקה כאשר השפעות האופוריה או החרדה שהקנאביס משרה פגות.
קנאביס ברוב המקרים אצל אנשים בעלי קושי נפשי לוויסות רגשות דווקא יכול להשרות תחושת ביטחון. תיאבון יצירתיות ותחושות חיוביות בסך הכל. התחושות השליליות יכולות להיווצר כאשר צריכת הקנאביס מסתיימת והאדם צריך לווסת את רגשותיו בצורה טבעית ללא השפעות הקנאביס. מצב שיכול להיות מאתגר לאנשים עם ובלי צריכת קנאביס וללא קנאביס בכלל התחושות יכולות אולי לאנשים מסוימים להיות עוצמתיות אפילו יותר.
מצד שני, דו"ח האקדמיה הלאומית הראה שלא נמצאו שום ראיות רציניות המצביעות על עישון קנאביס כמעלה סיכון לסרטן, כל עוד הקנאביס לא מעורב בטבק.
מחקרים משלימים מצביעים על כך שקנאביס מגביר את הסיכוי לירידה בתפקוד קוגניטיבי למשך מספר חודשים לאחר תום השימוש, אך העדויות באשר להשפעה ארוכת טווח שאינה חולפת אינן מספקות מסקנה ברורה.
מבחינת תסמינים חיוביים, דו"ח האקדמיה הלאומית מצא ראיות חד-משמעיות לכך ששימוש בקנאביס מסייע בטיפול בכאב כרוני למבוגרים, בשיפור הסימפטומים של תסמונת טרשת נפוצה, וכן בהקלה בבחילות ובהקאות הנגרמות על ידי כימותרפיה. המחקרים מצאו ראיות מתונות שעשויות להצביע על כך שקנאביס משפר את תוצאות השינה לטווח קצר אצל אנשים עם סוגים מסוימים של הפרעות שינה.
המחלוקת על הסכנה בשימוש בקנאביס
הנושא שרוי במחלוקת עזה ועתירת אמוציות הן מצד המתנגדים לשימוש והן מצד התומכים, מה שגורם לקושי בראייה אובייקטיבית של הדברים.
מחלוקת לדוגמה בין התומכים למתנגדים היא תוצאת מחקר שהתפרסם ב-2012, מחקר שהחל ב-1973 בהשתתפות 1,000 ילדים בני 13, כאשר רק אצל אלה שהחלו לעשן מריחואנה לפני שהגיעו לגיל 18 התגלתה ירידה ברמת האינטליגנציה. מסקנת החוקרים הייתה שהחומר פוגע במוח שנמצא בשלבי התפתחות. הועלתה ביקורת באשר לתקפות שיטת המחקר וממצאיו, ומחקר נגדי שהתפרסם ב-2014, שנערך בקרב 2,612 ילדים ובחן את נתוני ה-IQ של הנבדקים כאשר היו בני ובנות 8 – ושוב כאשר הגיעו לגיל 15 – ובו נלקחו בחשבון פקטורים נוספים כגון שימוש באלכוהול, עישון סיגריות, רקע משפחתי, היסטוריה התנהגותית וחינוך מוקדם. מחקר עדכני זה לא מצא מתאם בר מדידה בין שימוש מתון בקנאביס וירידה באינטליגנציה, אך מצא ירידה מעטה (3%) באינטליגנציה עבור משתמשים כבדים יותר שצרכו קנאביס לפחות 50 פעמים.
טיעונים נגד שימוש בקנאביס
ישנם מספר נימוקים נפוצים נגד השימוש בקנאביס, ורובם מתמקדים בסיכון להשפעות פיזיולוגיות או נפשיות שליליות. חששות נפוצים:
צריכה ממושכת של קנאביס בעישון גורמת נזק בלתי הפיך לדרכי הנשימה.
קנאביס הוא גורם חלקי בהתפתחות של סכיזופרניה. הוא אינו הגורם היחידי שמשפיע על התפרצות המחלה, אך האפקט הוא משמעותי, ושימוש בסם מכפיל את הסיכוי לחלות במחלה. קיים קשר הדדי בין נטייה לסכיזופרניה לצריכת קנאביס, מכיוון שהופעת הסכיזופרניה מובילה לסיכוי גבוה יותר לשימוש בקנאביס.
הסכנה העיקרית בטווח הקצר היא התקף פראנויה, המופיע בעיקר אצל משתמשים חדשים בקנאביס. זאת בעיקר בעת שימוש במינונים גבוהים כבר בשימושים הראשונים.
עילפון בחלק מהמשתמשים הטריים שנוטלים מינון מופרז, או מקבלים מינון מופרז מבלי לדעת שהם נוטלים את הסם.
סכנות נדירות יותר
בפעמים הראשונות תיתכן ירידה משמעותית בלחץ הדם לזמן קצר. מסוכן בשילוב בעיות רפואיות מסוימות.
טכיקארדיה (האצה בקצב הלב), מסוכנת בשילוב בעיות רפואיות מסוימות.
תסמינים שליליים כגון: חיוורון, איבוד תחושה בגפיים, קור עז, איבוד תחושה חלקי בלשון-קושי בדיבור, וסחרחורות.
הסכנה העיקרית בטווח הקצר היא התקף פראנויה, המופיע בעיקר אצל משתמשים חדשים בקנאביס.
תאוריית סם המעבר והקשר לסמים אחרים
מאז שנות החמישים עלה החשש כי הקנאביס הוא "סם מעבר", שממנו עוברים המשתמשים לסמים קשים יותר כמו קוקאין והרואין.
בין המחקרים שנערכו בנושא, יש התומכים בטענה זו, בעוד שאחרים לא מצאו לה ראיות.
מנגד, ישנן טענות הפוכות. תומכי הלגליזציה סבורים שעצם מעמדו הלא-חוקי של הסם מגביר עבור המשתמשים בו את הנגישות לסוחרים העוברים על החוק, וכך הוא דווקא מגדיל את הסיכוי לשימוש בסמים קשים. לטענתם, דווקא הלגליזציה תקטין את היכולת של הקנאביס לשמש כסם מעבר.
דו"ח האקדמיה הלאומית משנת 2017, שהוא המחקר המקיף ביותר שנעשה עד אז בנוגע להשפעות הקנאביס, מצא ראיות מתונות שעשויות להראות שקיים קשר בין שימוש קבוע בקנאביס לבין התמכרות לחומרים ממכרים אחרים, כמו סמים קשים, טבק או אלכוהול.
טיעונים בעד התרת הסם בחקיקה
רבים מהתומכים בלגליזציה של סם הקנאביס טוענים כי גם צריכת חומרים פסיכואקטיביים כמו אתנול וניקוטין היא מסוכנת, ויכולה לגרום לנזקים חמורים יותר מאלו שנגרמים מצריכת קנאביס. אם סמים אלו הם חוקיים, אין סיבה שקנאביס לא יהיה חוקי.
שכיחות ההפרעות הפסיכוטיות בקרב צרכני קנאביס נמוכה מאוד ועומדת על כ-1%, ויתרה מזאת, לא ברור האם השכיחות שונה מזו שבאוכלוסייה שאינה צורכת את הסם. כמו כן, בניגוד למחקרים המראים קשר בין צריכת קנאביס לפסיכוזות, קיימים מחקרים המוכיחים כי פסיכוזות נגרמות דווקא מצריכת סמים אחרים (למשל, אלכוהול), בעוד שקנאביס דווקא עשויים לשמש כטיפול בפסיכוזות. עישון של קנאביס שאינו מעורב בטבק אינו מעלה את הסיכון לפריצת נפחת או סרטן. עם זאת, יש ראיות לכך שמעשני קנאביס כבדים עלולים לסבול מהשפעות שליליות כגון דלקת סימפונות או שיעול, בדומה למעשני טבק.
היסטוריה
עד העת החדשה
בין הביולוגים, דוגמת ריצ'רד רג'לי בספרו "The Lost Civilizations of the Stone", יש הסכמה על כך שמקורו של צמח הקנאביס בהרי ההימלאיה. יש ראיות לעישון קנאביס כבר בתקופה הנאוליתית, למשל בזרעי קנאביס חרוכים שנמצאו במחתת-גחלים באתר קבורה נאוליתי. נתיניה של האימפריה הפרסית היו עורכים שריפות טקסיות של מדורות קנאביס עצומות, כדי לחשוף את עצמם, ואת השבטים השכנים, לעשן המדורה. קנאביס היה ידוע גם לאשורים, שקיבלו אותו מהשבטים האריים. הוא שימש אצלם לטקסים דתיים, ונקרא קוּנוּבּוּ – "התרופה לעצבות". במהלך חפירות ארכאולוגיות שנערכו בתל ערד נתגלה מקדש יהודאי מימי בית ראשון, ובו "שני מזבחות, בשמאלי הונחה לבונה שנשרפה באמצעות שומן מן החי, ואילו על המזבח השני הונח קנביס שגללי בעלי חיים שימשו כדלק הבערה שלו". השמאנים של הסקיתים והדאקים, שאף אליהם הגיע הסם מן השבטים האריים, היו שורפים את הפרח כדי להשרות טראנס.
עלי קנאביס יבשים נמצאו בצמידות למומיה בת 2,800 שנים של שמאן בשינג'יאן שבסין; משערים שמומיה זו השתייכה לשושלת שאנג.
השימוש בקנאביס כסם משכר היה נפוץ בהודו בסביבות המאה החמישית.
הקנאביס עובד שם בשלוש צורות:
תערובת עישון מעלים ופרחים, דומה למריחואנה המודרנית, שנקראה "גאנג'ה".
משקה בריכוז נמוך הכולל גבעולים ועלים של הצמח (מופק מצמחים הגדלים פרא), שנקרא "בהאנג".
חומר קשה בריכוז גבוה, המופק משרף הקנאביס, דומה לחשיש. נקרא "צ'אראס" (או "ג'אראס").
השימוש בקנאביס היה ידוע בין בני המעמדות הנמוכים שהיו משתכרים ממנו בסוף היום, וגם בין בני הקאסטות הגבוהות שהשתמשו בו למטרות דתיות, וכתחליף לאלכוהול (האסור עליהם).
שמאל|ממוזער|250px|בקבוק תרופה ישן המכיל תמצית קנאביס אינדיקה. בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, תרופות מבוססות קנאביס שימשו כמשככי כאבים
מהודו התפשט השימוש בקנאביס כסם משכר לשאר אסיה ולמזרח התיכון. ישנם הטוענים כי השימוש בקנאביס במזרח התיכון בעת העתיקה התפתח במקביל לשימוש בהודו, אך הראיות לכך מצומצמות. בניגוד לעדויות הכתובות הרבות בספרי הדת ההודים, קיימים אזכורים מעטים של הסם בכתובים מהמזרח התיכון. במקרא אין השימוש האישי בסמים מוזכר כלל, ובכתבים היווניים קיימים רמזים בלבד לשימוש בקנאביס, ופירושם שנוי במחלוקת.
בימי הביניים התפשט השימוש בקנאביס (בעיקר בצורת חשיש) במזרח התיכון וחדר לתרבות האסלאמית. בשל האיסור הדתי על שתיית משקאות חריפים, החשיש הפך לסם נפוץ בקרב המוסלמים, ועודנו כזה. בשלב זה השימוש בקנאביס כסם עוד לא היה קיים באירופה, אך היה מוכר לאירופים כתופעה מזרחית: הפלישה הערבית לספרד במאה ה-10 חשפה את האירופים לסוד "סם הקסם מהמזרח". הסם זכה לתשומת לב מיוחדת בעקבות פעילות כת אל-חשישיון שסביבה נקשרו מיתוסים ואגדות רבות. על פי הנטען, חברי הכת הרבו לעשן חשיש לפני יציאתם לפעולות קרביות (כגון התנקשויות), ומכאן שמם.
במחקר היסטורי שערך זהר עמר, נמצא שהשימוש בחשיש לצורכי הנאה עד כדי התמכרות היה שכיח בארץ ישראל, בסוריה ובמצרים בימי הביניים, בעיקר בקרב הסופים. השימוש המופרז בסם שהופק מהחשיש יצר עם הזמן בעיה חברתית חמורה באסלאם. תחילה הוא היה מוגבל לחוג מיסטיקנים מצומצם, אך התפשט במהרה לחוגים נרחבים באוכלוסייה, בעיקר בקרב דלת העם. האורתודוקסיה המוסלמית ניסתה להילחם בתופעה זו, אך לא תמיד נחלה הצלחה.
המאה ה-19 וה-20
במהלך המאה ה-19 השתמשו האירופים בקנאביס בעיקר כתרופה לשיכוך כאבים (צמח הקנאביס שימש בייצור סיבים, והיווה גידול חשוב ומרכזי עבור תעשיית האריגים). כיבוש מצרים בידי נפוליאון היה הגורם העיקרי לחדירת השימוש בקנאביס כסם לאירופה. החיילים והמדענים שחזרו ממצרים הביאו עימם ידע על תכונותיו המשכרות, שיצר עניין ציבורי ומדעי. עם זאת, השימוש בסם בצרפת החל בקרב חוגים מצומצמים בלבד: אמנים, סופרים ואינטלקטואלים. השימוש העממי הנרחב במדינות המערב החל בארצות הברית.
את צמח הקנאביס גידלו בארצות הברית, כמקור לסיבים, עוד מראשית ההתיישבות המערבית בה. שימוש בצמח כסם הופיע בתחילת המאה ה-20. רבים מייחסים את החדירה הראשונים של השימוש להשפעתם של מהגרים מקסיקנים ושל נוכחותם של חיילים אמריקאים במרכז אמריקה. בשנות ה-20 וה-30 הוא נקשר בתרבות הג'אז, שרבים מאמניה הבולטים השתמשו בסם. בשנות ה-60 התרחב השימוש במהירות בקרב האוכלוסייה הצעירה, והיווה את אחד מסממניה של המהפכה התרבותית שהתרחשה בתקופה הזו וקודמה בין היתר גם על ידי ילדי הפרחים. התרחבות זו בשימוש, בארצות הברית, הקרינה על שאר ארצות המערב.
כתוצאה מתהליך ההתפשטות שהתרחש מסוף המאה ה-19 ובמהלך המאה ה-20, סם הקנאביס הפך מתופעה מקומית בהודו ובמזרח התיכון לתופעה כלל עולמית. השימוש נפוץ גם במדינות מפותחות, כמו אנגליה או גרמניה, וגם במדינות העולם השלישי (אפריקה, דרום אמריקה וכדומה). בד בבד עם התפשטות הסם, מספר גדֵל והולך של ממשלות החלו להתנגד לו, והוא הפך לבלתי חוקי ברוב מדינות העולם.
במאה ה-21
במאה ה-21 קנאביס הפך לסם הלא חוקי הנפוץ ביותר בעולם.
עם התפתחות המסחר בקנאביס, החלו מגדלים לשנות את הסם כך שהשפעתו חזקה יותר ממה שהייתה בעבר. מחקר שבחן דגימות שהוחרמו בארצות הברית משנת 1995 ועד שנת 2014, הראה שעוצמת החומרים הפעילים בסם הקנאביס גדלה בערך פי 3 בתוך 20 שנים. מחקר זה העלה חששות שכיום, יותר מבעבר, שימוש בקנאביס עלול לגרום לתופעות שליליות חריפות, במיוחד בקרב מתבגרים.
שימוש למטרות דתיות או רוחניות
לקנאביס היסטוריה ארוכה של שימוש פולחני בכתות פרמקולוגיות (כתות המקדשות שימוש בסם כלשהו) ברחבי העולם. זרעי קנאביס שהתגלו על ידי ארכאולוגים בפאזיריק שברוסיה הסיבירית.
בהודו, היה הסם בשימוש על ידי סדהויים (קדושים הינדים) נודדים דורות רבים, ובתקופה המודרנית אימצה זאת תנועת הראסטפארי. כמו תנועת הראסטפארי, גם כתות גנוסטיות מודרניות מסוימות טוענות שקנאביס הוא "עץ החיים". דתות מאורגנות אחרות שנוסדו במהלך המאה ה-20 ומחשיבות את הקנאביס לפולחן הן "משרד ה-THC", "דרך ההרמוניה האינסופית", "קאנתאיזם", "עצרת הקנאביס", ו"כנסיית התודעה".
בישראל, שרידי קנאביס נמצאו על שני מזבחות בתל ערד המתוארכים למאה ה-8 לפני הספירה. החוקרים שגילו את השרידים הללו הציעו כי באותה התקופה נעשה שימוש בקנאביס בממלכת יהודה לשימוש פסיכואקטיבי פולחני.
סם אמת
המשרד לשירותים אסטרטגיים (OSS), סוכנות מודיעין של ממשלת ארצות הברית שהוקמה במהלך מלחמת העולם השנייה השתמשה בקנאביס כסם אמת. סם האמת האפקטיבי ביותר שפותח במעבדות הסוכנות בבית החולים סנט אליזבת' בתחילת שנות הארבעים היה מריחואנה מרוכזת שגרמה לנחקר להיות "משוחרר בלשונו וחופשי בשיתוף המידע שלו".
במאי 1943 רב-סרן ג'ורג' האנטר וייט ארגן פגישה עם אוגוסטו דל גראסיו, בריון של ברון הפשע הניו יורקי לאקי לוצ'יאנו. וייט הציע לדל גראסיו סיגריות של טבק מעורבב עם ריכוז THC ממריחואנה. דל גראסיו דיבר בפתיחות לאחר מכן על הלוגיסטיקה של עסקי ההרואין של לוציאנו. במקרה אחר הגדיל וייט את כמות ה-THC עד כדי כך שדל גראסיו התעלף לשעתיים וצעק "אני דולפין!".
דרכי העיבוד והצריכה של קנאביס
שמאל|ממוזער|250px|פרחים או ניצנים של קנאביס בשקית ניילון
את צמח הקנאביס ניתן לעבד בכמה צורות:
ייבוש של פרחי נקבת הקנאביס, אשר עשירים בבלוטות שרף. התוצר קרוי "מריחואנה" ומכיל את החומרים הפסיכואקטיבים (הקנבינואידים) של הקנאביס.
מקור השם "מריחואנה" (Marijuana) הוא בכינוי המקסיקני לקנאביס. השם נפוץ בארצות הברית בשנות ה-30 והועדף על מקבילותיו, יש האומרים כחלק מתעמולה נגד השימוש בסם שניסתה לשייך את תרבות העישון להשפעה זרה ולא מקומית. אגדה אורבנית, כנראה חסרת בסיס, טוענת כי מקור השם בשתי בחורות מקסיקניות בשם מרי וחואנה.
למריחואנה שלל שמות בסלנג הישראלי, כשבין המפורסמים שבהם: עשב, ירוק, ירק, גאנג'ה, ואחרים.
ריכוז של שרף הכולל בעיקר טריכומות (שערות הצומחות על הצמח, ומכילות את ריכוז החומרים הפעילים הגבוה ביותר בו) הממוצים במעיכה או באופן כימי ("חשיש").
שפשוף השרף מן החלקים העשירים בבלוטות (התוצר קרוי "צ'אראס" או "ג'אראס").
מיצוי או זיקוק של חלקי הצמח שריכוז הקנבינואידים בהם גבוה באמצעות ממס תעשייתי כמו בוטאן, אתאנול וכדומה, ליצירת שמן חשיש (או חמאת חשיש).
שמן חשיש הוא שמן תמציתי הנע בין צמיג מאוד לנזיל. הוא נצרך באמצעות עישון (לרוב על ידי להבים או מאדה המעוצבים במיוחד, או שמושחים חומר אחר לעישון בשמן ומעשנים אותו), או אכילה (בתוך "עוגיות חשיש" וכדומה). השמן חזק משמעותית מהקנאביס עצמו, בשל הריכוז הגבוה של החומרים הפעילים בו.
השמן הטהור והחזק ביותר נעשה אך ורק מהפרחים והעלים של נקבת הקנאביס המכילים טריכומות מרוכזות. הנ"ל מונחים בתוך תעלה ונשטפים על ידי ממסים כדי להפריד את השרף מחומר הצמח. לאחר מכן מטהרים את תערובת הממס על ידי סינון ואידוי הממס. התוצאה תהיה בצק בצבעים הנעים מענבר לירוק כהה. הבצק יהיה נזיל ושקוף למחצה לאחר סינון וניתן לדללו.שמאל|ממוזער|250px|כלים המשמשים לעישון קנאביס
ישנם כמה אופני שימוש בסם: עישון (בסיגריה), במכשיר אידוי, המאדה את הקנאביס ללא שריפת חומרי הצמח, במקטרת, ב"צ'ילום", שהוא כלי העשוי כצינור מתרחב, או בנרגילה עשויה לשם כך הקרויה "באנג"; אכילה או שתייה של קנאביס, פעמים רבות אחרי המסה בחמאה ושימוש בה בבישול מזון. במיוחד מוכרות עוגיות שבין מרכיביהן חמאת קנאביס.
החומר הפעיל THC מופיע בצמח הגולמי כ-THCA, אשר צריך לעבור תהליך דקרבוקסילציה על מנת להפוך ל-THC ולהשפיע על הצרכן. כאשר הקנאביס נצרך באכילה, האפקט יהיה נמוך בהרבה אלא אם כן החומר יעבור תהליך דקרבוקסילציה. אמנם THCA הוא חומר משכך כאבים עדין ואנטי דלקתי, אך הוא אינו נקשר ביעילות אל קולטני המערכת האנדוקנבינואידית בגוף האדם כמו THC. תהליך הדקרבוקסילציה קורה כאשר מחממים את המריחואנה בעישון, אידוי וכדומה, או כאשר החומר מופק באמצעות מיצוי באלכוהול. כאשר הקנאביס נצרך באכילה, עליו לעבור תהליך של חימום בחום גבוה (160 מעלות) על מנת להפוך THCA ל־THC.
THC הוא ליפופילי (נקשר היטב לשומן), ומסיסותו במים נמוכה: 2.8 גרמים לליטר.
מעמדו החוקי של הסם
שמאל|ממוזער|250px|כרזה של הסוכנות האמריקנית לסמים מסוכנים מ-1935, המזהירה אנשים מסוחרים המוכרים את "סם המוות מריחואנה" בו אורבים לרצח, אי-שפיות ומוות
במאה ה-20 התרחש ברחבי העולם תהליך של איסור חוקי על שימוש בקנאביס, על סחר בו ועל ייצורו.
ב-1937 נאסר הקנאביס בארצות הברית, בחקיקה פדרלית. אף על פי שהסם כבר היה אסור בחלק ממדינות העולם (למשל, בבריטניה מאז 1928), החקיקה האמריקאית נחשבת לאירוע מרכזי בתולדות האיסור והתרחבותו הבין-לאומית. על פי עמדת המחוקק האמריקאי, הקנאביס הוצא אל מחוץ לחוק על מנת להגן על הציבור מפני השפעותיו המזיקות. מאז, הוצא הקנאביס מחוץ לחוק ברוב מדינות העולם, ואיסור זה גובה באמנות בין-לאומיות.
מעמד חוקי ברחבי העולם
באמנות בין-לאומיות (אמנה בדבר סמים נרקוטיים – 1961, האמנה בדבר חומרים פסיכוטרופיים – 1971 ואמנת האו"ם נגד סחר בסמים נרקוטיים וחומרים פסיכוטרופיים – 1988), המקובלות כמעט על כל מדינות העולם, נקבע שאספקת קנאביס איננה חוקית.
חלק מהמדינות ממשיכות להחזיק במדיניות נוקשה כלפי שימוש בקנאביס. בארצות-הברית השימוש במריחואנה למטרות הנאה אישית הותר ב־10 מדינות, ובכמה מדינות נוספות הופחתה חומרת העבירה של החזקה בסם והשימוש בו מ"פשע" ל"חטא". ב-23 מהן (נכון לאפריל 2015) שימוש רפואי בסם הוא חוקי ומוסדר. למרות זאת, לפי החוק הפדרלי התקף בכל ארצות הברית, הקנאביס מסווג כסם בדרגת הסיכון הגבוהה ביותר, שבה מסווגים הסמים הממכרים ביותר, וגם שימוש רפואי איננו חוקי בהתאם לחוק זה. ברבות ממדינות העולם השלישי הענישה על אחזקת קנאביס היא חמורה וכוללת עונשי מאסר ארוכים, ולעיתים עונשי מוות של סוחרים.
מדינות רבות, ובכללן ישראל וארצות הברית, אוסרות החזקת זרעי קנאביס חיים, אך הם ניתנים לרכישה חופשית באחדות ממדינות אירופה.
טיעונים מרכזיים נגד לגליזציה מוחלטת של הסם הם שצריכה עקבית ובלתי מבוקרת של קנאביס גורמת להתמכרות פסיכולוגית ושהיא בעלת השפעות שליליות על האדם והחברה (לכן ראוי שיינתן רק כקנאביס רפואי בהתוויות ספציפיות). סוגיה שלילית נוספת שהוכחה מעבר לכל ספק היא הסכנה הגלומה בקנאביס לאנשים בעלי נטייה פסיכוטית. מקרים רבים של התפרצות פסיכוטית אירעו עקב שימוש בלתי זהיר ונטול פיקוח בקנאביס. סוגיה נוספת שמבוססת היטב במחקר היא ששימוש תדיר (כמה פעמים בשבוע) בקנאביס מוביל להתדרדרות במוטיבציה ובתפקוד של חלק גדול מהמשתמשים.
טיעוני נגד, שגם להם יש תמיכה רבה במחקר, הם שההשפעות השליליות המיוחסות לקנאביס מופרזות במידה רבה, שההתמכרות לקנאביס נדירה, ושלקנאביס השפעות מועילות רבות. לקנאביס ישנה השפעה חיובית הן בטיפול רפואי והן בתפקיד חברתי, כתחליף שסכנתו ורעילותו נמוכות מאוד לעומת סמים נפוצים אחרים דוגמת אלכוהול ו"סמי מסיבות" דוגמת אמפטמינים וברביטורטים שהנזק המוכח שבהם גדול הרבה יותר ואינו שנוי במחלוקת. רעילותו של הקנאביס נמוכה מאוד, ולא קיימים מקרים מוכחים של מוות ממנת יתר.
לגליזציה ואי-הפללה
שמאל|ממוזער|250px|הפגנה בבולגריה הקוראת ללגליזציה
במחציתה השנייה של המאה ה-20 החל ויכוח על נחיצותו והצדקתו של איסור השימוש בקנאביס. ארגונים שונים הדוגלים בלגליזציה של קנאביס החלו לפעול בעולם המערבי, במטרה לשנות את חוקי הסמים. כתוצאה, התעורר דיון ציבורי בנושא, ובמדינות רבות נעשה שינוי מהותי בחוקים או בנהלים. בחלק מהמקרים מדובר בלגליזציה, שינוי המעמד החוקי למותר – לרוב לכמויות מוגבלות ולשימוש אישי בלבד. במדינות נוספות ננקט הליך של אי-הפללה, שינוי מדיניות רשמי כך שקנאביס עדיין אינו חוקי, אך השימוש בו אינו עבירה פלילית. במדינות נוספות הותר שימוש בקנאביס לשימוש רפואי.
ממוזער|360x360 פיקסלים|חוקיות החזקת כמויות קטנות של קנאביס במדינות ברחבי העולםכחול – חוקי או בעיקר חוקי כתום – לא חוקי אך קיימת אי-הפללה ורוד – לא חוקי אך לעיתים קרובות לא נאכף אדום – בלתי חוקי והאכיפה גבוהה
לתומכי הלגליזציה טיעונים רבים. המרכזיים בהם: כישלון מדיניות המלחמה בסמים, שלא הצליחה להגביל את השימוש ולמעשה יצרה צינור מימון של הון עתק עבור ארגוני פשיעה. טענה שבוצעה דמוניזציה של הקנאביס מסיבות שונות. יש הטוענים שהדמוניזציה נובעת מאינטרסים של יצרני ניילון שהתנגדו לשימוש בסיבי הקנאביס למטרות תעשייתיות, אינטרסים של איל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט, שחשש מייצור המוני של נייר מקנאביס, שיפגע בעסקיו שהתבססו על ייצור נייר מעץ, רצון למצוא תעסוקה למנגנון האכיפה שנותר לאחר הסרת האיסור על משקאות חריפים המכונה תקופת היובש, וגזענות, שכן רוב משתמשי הקנאביס היו שחורים או לטינים ולא לבנים (השימוש המסיבי בקנאביס בקרב לבנים החל בשנות ה-60). דעה אחרונה זו נסמכת על פרסומים בעיתונות האמריקאית בשנות ה-30 העוסקים במריחואנה כ"צמח השטן" ומתארים מקרי רצח ואלימות שלכאורה נבעו משימוש בקנאביס, פיתוי נערות לבנות על ידי צעירים לטיניים באמצעותו או השפעות שונות ומשונות של השימוש בסם (למשל צמיחת שדיים אצל גברים). בנוסף, יש עדויות על יתרונות רפואיים וחברתיים בשימוש בקנאביס, כגון כאבים כרוניים ו"הלם קרב" (תסמונת פוסט-טראומטית).
דו"ח מקיף של האקדמיה הישראלית הלאומית למדעים העלה כי "קיים קונצנזוס רחב בקרב חוקרים באשר להשפעות השליליות של השימוש בקנאביס בגיל הנעורים, ולהשלכותיו על בריאות הציבור לטווח הרחוק"; לצד זאת, מחקרים העוסקים בשאלה האם אי-הפללה או לגליזציה של הקנאביס מעלים את זמינותו לבני הנוער ואת צריכתו מעלים מסקנות סותרות. הדו"ח מציין שטווח הזמן הקצר שעבר מאז החלו תהליכי הלגליזציה במדינות שונות מקשה על הסקת מסקנות נחרצות בשלב זה.
הולנד – תקדים של אי-הפללה
הולנד הייתה סנונית ראשונה במערב. ב-1976 שונתה החקיקה כך שפורמלית הסם אסור, אולם באופן מעשי שימוש בו מותר בכמות של צריכה אישית המוגדרת בחוק.
כיום ניתן למצוא בהולנד בתי ממכר (הנקראים "קופי שופ") בהם ניתן להזמין חומרי וציוד עישון, ועוד. עם זאת הפופולריות הרבה של צריכת הסם, והתיירות שנלוותה אליה, גרמו לכך שהעישון נאסר על פי חוק בכמה מקומות.
אורוגוואי – תקדים של לגליזציה גורפת
ב-10 בדצמבר 2013 החליטה אורוגוואי בהובלתו של הנשיא חוסה מוחיקה להתיר לחלוטין גידול, עיבוד, סחר וצריכה של מריחואנה, ובכך הפכה למדינה הראשונה בעולם שמתירה לעשות זאת.
קנדה – רגולציה שונה בכל פרובינציה
באוקטובר 2018 הותר גידול הקנאביס, מכירתו והשימוש בו, בכפוף לרגולציה שתקבע כל פרובינציה וטריטוריה. ממשלת קנדה פרסמה דו"ח רשמי בנושא בשנת 2024.
לאחר מעל כשנה, בפברואר 2020, פורסמו ההבדלים בהסדרה החוקית בין האזורים השונים: בנובה סקוטיה החנויות לממכר קנאביס בבעלות ציבורית בלבד. באונטריו תחילה התקיימה חנות ציבורית מורשית יחידה למכירות מקוונות, כחצי שנה לאחר מכן הותרה פתיחת חנויות פרטיות ושיעור המכירות הוכפל. בקוויבק הותרה החזקת 150 גרם קנאביס לצריכה עצמית, בקולומביה הבריטית הותרה החזקת קילוגרם שלם לצריכה עצמית. במרבית הפרובינציות הותר גידול קנאביס ביתי, אך הרשויות במניטובה ובקוויבק אסרו זאת. בדומה, במרבית הפרובינציות הותרו מוצרי אידוי קנאביס, אך הרשויות בניופאונדלנד ובקוויבק אסרו זאת מחשש לגרימת מחלת ריאות.
לקראת סוף 2019 הותרה גם מכירת מוצרי קנאביס אכילים, וגם זאת בכפוף לרגולציה המקומית, למרות זאת ממשלת קוויבק אסרה את ייצורם ומכירתם של ממתקי קנאביס וקינוחי קנאביס, מחשש שייאכלו בטעות בידי ילדים.
מדינות בהן יש לגליזציה או אי-הפללה
אמריקה הצפונית
קנדה
בארצות הברית יש איסור פדרלי על סחר, יצוא, ייבוא, עיבוד, גידול ושימוש עצמי ובריאותי במריחואנה. חלק ממדינות ארצות הברית הקלו איסורים אלו:
ורמונט
קולורדו
אלסקה
אורגון
וושינגטון
קליפורניה
מיין
מסצ'וסטס
נוואדה
אילינוי
מישיגן
ניו ג'רזי
אריזונה
מונטנה
ניו יורק
וירג'יניה
ניו מקסיקו
קונטיקט
רוד איילנד
מיזורי
מרילנד
דלאוור
מינסוטה
אוהיו
מחוז קולומביה
דרום ומרכז אמריקה
ארגנטינה
ברזיל (אי-הפללה של שימוש)
אקוואדור (אי-הפללה של שימוש)
מקסיקו (אי-הפללה של שימוש)
אורוגוואי
קוסטה ריקה
צ'ילה (גידול בלבד)
קולומביה
פרגוואי (אי-הפללה של שימוש)
ג'מייקה (גידול מותר, אי-הפללה של שימוש)
אירופה
צ'כיה (אי-הפללה רחבה)
אסטוניה (אי-הפללה של שימוש)
גאורגיה (אי-הפללה של שימוש)
גרמניה (אי-הפללה של שימוש)
יוון (אי-הפללה של שימוש)
הולנד (אי-הפללה רחבה)
איטליה (אי-הפללה של שימוש)
לוקסמבורג (אי-הפללה של שימוש)
מלטה
מולדובה (אי-הפללה של שימוש)
פורטוגל (אי-הפללה רחבה)
רוסיה (אי-הפללה של שימוש)
ספרד (אי-הפללה רחבה)
שווייץ (אי-הפללה של שימוש)
אוקראינה (אי-הפללה של שימוש)
אסיה
הודו: אסור פדרלית אך יש מדינות שנקטו בלגליזציה או אי-הפללה:
ביהר
אודישה
אוטראקהאנד
מערב בנגל
גוג'אראט
איראן (גידול מותר, אי-הפללה על שימוש)
נפאל (חוקי בחג המהא שיוורטרי בלבד)
מלזיה (אי הפללה על שימוש)
תאילנד (אי הפללה על שימוש)
אפריקה
דרום אפריקה
בסך הכול 57 מדינות (נכון ליולי 2023)
המעמד החוקי בישראל
בישראל המדיניות בנוגע לקנאביס מחמירה יחסית לעולם המערבי והמשטרה מטפלת בכ-10,000 עבירות בשנה של שימוש והחזקה לשימוש עצמי. לעת הזאת, רק שימוש רפואי בקנאביס באישור משרד הבריאות הוא חוקי. בשנת 2008 החל משרד הבריאות לתת היתרים לחברות לספק קנאביס רפואי לחולים על מנת להקל על מחלות ותופעות לוואי מסוימות. באותו זמן ניתן לצרוך קנאביס גם כדורי THC בשם מרינול המופק מצמח הקנאביס. נכון להיום ישנם שני תכשירים שמשרד הבריאות אישר אותם כתרופות והם מכילים מרכיבים של קנאביס והם אפידיולוקס, שמיועד לטיפול בשילוב תרופות נוספות בפרכוסים, וכן סטיבקס תרסיס לחלל הפה, שנמצא בקבוצה תרפאוטית כמשכך כאבים קנאבינואידי ממוזער|סביבת גידול פנים שנוצלה למריחואנה ונתפסה על ידי משטרת ישראלעל פי סעיף 1 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג - 1973, "סם מסוכן" הוא כל חומר מן המפורטים בתוספת הראשונה. התוספת הראשונה מפרטת כי הקנאביס (Cannabis) וכן השרף של הקנבוס הידוע גם בשם חשיש (Cannabis Resina Syn: Hashish) נכללים בהגדרה זו. החוק מטיל עונשים כבדים על ייצור, החזקה ושימוש, מסחר ומעבר והדחת קטינים לשימוש בסם מסוכן. העונש המרבי על ייצור, החזקה, שימוש, העברה או סחר הוא 20 שנות מאסר, והעונש המרבי על הדחת קטין לשימוש בסם הוא 25 שנות מאסר.
סעיפים מסוימים של החוק מקלים על העוברים על החוק למטרת "צריכה עצמית". כך למשל, עונשים על סחר בסם נושאים עונש מרבי של 20 שנה, בעוד שהחזקה או שימוש למטרת "צריכה עצמית", נושאים עונש מרבי של שלוש שנות מאסר. החוק קובע כי מי שהחזיק סם בכמות העולה על זו המוגדרת בתוספת השנייה, מוחזק כמי שהחזיקו שלא למטרת צריכה עצמית. כלומר, יש נגדו חזקה משפטית שההחזקה אינה למטרת שימוש עצמי, אך הוא יכול לסתור אותה בהבאת ראיות מתאימות. התוספת השנייה לפקודת הסמים קובעת כי לעניין קנבוס ושרף של קנבוס הכמות האמורה היא 15 גרם, כאשר הכוונה למשקל נטו של הסם מתוך כלל התרכובת או התערובת. עם זאת, צריכה עצמית של סם בין כותלי בית ספר, על ידי מי שמלאו לו 16 שנה ואינו תלמיד בית הספר נושאת מאסר של חמש שנים.
את גישתו של הדין הישראלי באשר לשימוש בקנאביס ביטא השופט מישאל חשין בדיון בבש"פ 442/96 מדינת ישראל נ' יריב טולדנו (לא פורסם):
פיסקה זו צוטטה בהסכמה לאחר מכן בפסקי דין רבים הנוגעים לעוברים על האיסורים הקשורים בסם.
בשנת 1999 הוקמה מפלגת עלה ירוק הקוראת ללגליזציה של הקנאביס. המפלגה לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה.
בשנת 2008 החל משרד הבריאות בישראל באספקת קנאביס רפואי לחולים על מנת להקל על מחלות ותופעות לוואי מסוימות. האישור מתקבל בהמלצת רופא מומחה ובאישור הממונה על כך במשרד הבריאות. בשנים הראשונות לפעילות החקלאים תרמו את תוצרתם למחקרים ולשימוש רפואי הן לחולים והן למשרד הבריאות.
250px|ממוזער|שמאל|מחאה להתרת שימוש בקנאביס רפואי, ליד ביתה של שרת הבריאות, יעל גרמן, 2013
ביולי 2011 הושגה הסכמה להסדרת ענף הקנאביס הרפואי בישראל. נכון למועד ההחלטה מניין המטופלים שהשתמשו בקנאביס רפואי עמד על כ-5,500 איש שרכשו את התרופה. הוסכם כי משרד החקלאות יהיה אחראי על המגדלים ושטחי הגידול, משרד הבריאות – יהיה אחראי על האספקה לחולים והמשרד לביטחון פנים – יהיה אחראי על כך שהשימוש יהיה חוקי בלבד.
ב 7.8.2011 הוקמה במשרד הבריאות היחידה לקנביס רפואי, בעקבות החלטת הממשלה 3609 פיקוח והסדרת מקור לאספקת קנביס למטרות רפואיות ולמחקר.
ב-15 בדצמבר 2013 אושר חוק הקנאביס הרפואי.
על רקע אי בהירות בנוגע למשתמשי הקנאביס הרפואי המחזיקים ברישיון נהיגה, ב-11 בדצמבר 2014 הורשע נהג קטנוע שהחזיק ברישיון לשימוש בקנאביס רפואי בנהיגה תחת השפעת סמים, בין יתר הנימוקים להרשעה הוזכר כי אין מענה חוקי לשאלה מהו פרק הזמן הנדרש להתפוגגות הסם באופן שמאפשר יכולת נהיגה תקינה. הרשעה זו באה על אף טענת הנאשם לכך שרופאיו הנחו אותו שלאחר 6 שעות מהשימוש ניתן לנהוג, ופרסום דומה בעבר של משרד הבריאות.
בקיץ 2016 אישרה ממשלת ישראל את רפורמת הקנאביס הרפואי – להסדרת העיסוק בתחום.
בינואר 2017, לאחר שוועדה מיוחדת בחנה את הנושא ובעקבות הלחץ הציבורי שנוצר, הודיע השר לביטחון פנים גלעד ארדן על שינוי מדיניות ההפללה של משתמשים בקנאביס לצריכה עצמית ועל מיקוד המאמץ בתחום ההסברה והחינוך.
ב 2019 פורסמה הרפורמה בקנביס, על פיה מוצרי הקנביס ינופקו רק בבתי המרקחת. עד לאותו מועד סופקו מוצרי הקנביס במקומות שונים שאינם בתי מרקחת על ידי המגדלים והמפיצים. התהליך נקרא "הסדרה" ובמהלכו נקבעו סטנדרטים לייצור ולפיקוח על תהליך הייצור.
קנאביס רפואי
קנאביס רפואי פירושו קנאביס הניתן מתוקף אינדיקציה רפואית של רופא קונבנציונלי, ובתמיכת רשויות החוק. אף על פי שהקנאביס הרפואי וזה המשמש כסם מקורם באותו מין צמח, ניתן להבחין בכמה מאפיינים המבדילים ביניהם:
קנאביס רפואי ניתן ואמור להילקח על פי הוראת רופא (שלרוב הוא בעל ידע נרחב בנוירופרמקולוגיה תרופתית), במינון אופטימלי, כלומר, מתאים למבנה גופו, ומצבו הביוכימי של המטופל, כמו גם בפיקוחו של רוקח ומתוך הנחה מקצועית כי הוא ייטיב לאדם מבחינה נוירוכימית. ניתן להניח שצריכה על פי הוראת רופא ובפיקוחו של רוקח, נוטה להיות בטוחה יותר מאשר צריכה למטרת תחביב והנאה שכן היא מתאימה יותר לנתוניו האנטו-פיזיולוגיים של המטופל ונוטה פחות להטיה.
בשל השפעותיו הרפואיות של ה-CBD, לעיתים בזני קנאביס רפואי כמות ה-CBD גבוהה יותר מאשר בזני קנאביס המשמשים להנאה. לעיתים נדירות ישנם זני קנאביס רפואי שמכילים אחוז CBD גבוה כמו אחוז ה-THC, או עם אחוזי THC נמוכים מאוד.
קנאביס ומיניות
משתמשי הקנאביס תופסים את הסם כמגביר את התשוקה המינית וכתורם לעוררות המינית. גם מבחינה היסטורית, הקנאביס נחשב לאפרודיזיאק, חומר המגביר ומעורר תשוקה מינית. מחקרים אובייקטיביים שנערכו ודיווחים סובייקטיביים הן של נשים והן של גברים, מצביעים על כך שההשפעה של קנאביס על המיניות האנושית היא מורכבת.
במינונים נמוכים, מייצר THC, המרכיב הפעיל העיקרי בקנאביס הרגעה, אופוריה קלה והוא אף בעל תכונות אשר יכולות לשכך כאבים ברמה מסוימת. מאפיינים אלה יכולים להשפיע באופן חיובי על התשוקה המינית, ההנאה או הסיפוק, וכן עשויים באופן כזה או אחר, לשפר את התפקוד המיני האנושי.
עם זאת, בשימוש כרוני, בעיקר במינונים גבוהים, ה-THC עשוי להגביר תחושות, ועלול גם לפגוע בביצוע משימות מוטוריות פשוטות ובמהירות התגובה. תכונות אלה עלולות להשפיע באופן שלילי על המיניות ואף לגרום לנזקים משמעותיים, לדוגמה, חוסר עניין מיני, קשיים והפרעות בזקפה וכן אורגזמה מעוכבת או קושי בהגעה לאורגזמה. ההשפעות האקוטיות של ה-THC הן כמעט מיידיות, וכוללות שינויים במערכת העצבים המרכזית ובמערכת הלב וכלי הדם, כגון דופק מוגבר, לחץ דם, פגיעה בשיווי המשקל והיציבות, ירידה בכוח השרירים ושינוי ביכולת לעבד מידע.
צריכת סמים נקשרת פעמים רבות להתנהגויות מיניות מסוכנות, למשל מין לא מוגן שבו עלולים לעבור זיהומים שונים מאדם לאדם, ובאופן כללי, שימוש בסמים נחשב לכזה שעלול להוביל למפגשים מיניים רשלניים ולא בטוחים. לעיתים קרובות, נעשה קישור בין סיכונים אלה לבין רגיעה מוגברת, תחושת אופוריה, חוסר עכבות, ירידה בשליטה העצמית וכן ירידה בתפיסת הסיכון הנגרמת משימוש בחומרים פסיכואקטיביים משני-תודעה, אשר גורמים למשתמשים להיות פחות זהירים ואף לשכוח את החשיבות של מין בטוח.
לקנאביס יש השפעות סובייקטיביות ואובייקטיביות, הן חיוביות והן שליליות על המיניות, אשר נבדלות אצל גברים ונשים ותלויות במינון. מחקרים מצביעים על כך שקנאביס יכול להועיל לתפקוד המיני במינונים נמוכים, וככל הנראה, עלול להתיש ולגרום לנזקים במינונים גבוהים יותר. באופן כללי, נדמה כי נשים מגיבות לקנאביס באופן חיובי יותר מגברים, שכן מחקרים מראים כי הקנאביס פוגע בתפקודים המיניים של הגברים תוך שהוא מקל על התנהגותן המינית של נשים.
השפעות חיוביות
על פי דיווחים סובייקטיביים הן של גברים והן של נשים, הקנאביס נתפס כסם שמגביר עוררות מינית, תורם להנאה בעת קיום יחסי מין, מעצים מחשבות מיניות וכבעל יכולת לשפר במידה ניכרת את התפקודים המיניים שלהם. הקנאביס גורם לביטול עכבות מיניות, יוצר עיוותי זמן וגורם להרפיה, מה שיכול לשמש כהסבר אפשרי לשיפור המדווח בתפקוד המיני. בנוסף, גברים ונשים רבים צורכים קנאביס בעקבות יכולותיו המרגיעות, אשר עוזרות להפחית את רגשות החרדה והבושה המתעוררים לפני ובמהלך אינטראקציות מיניות. יתר על כן, נמצא כי צריכת הסם במינונים נמוכים יכולה להעצים תחושות של קרבה רגשית ואינטימיות אצל שני המינים, תשוקה מוגברת לבן זוג מיני מוכר ותחושות משופרות של טעם ושל מגע.
נשים מדווחות על כך שעישון קנאביס יכול לסייע בהפחתת אי הנוחות הנחווית לפני קיום אינטראקציה מינית, בעל יכולת לשפר אורגזמות ואף להקל על כאבים הנגרמים במהלך קיום יחסי מין. הסבר אפשרי לכך הוא שאחת מהשפעותיו של הקנאביס היא תחושתיות מוגברת, הגורמת לעלייה ברגישות למגע ותורמת במידה רבה להרפיה, אשר משפרת את ההיענות המינית ובכך מביאה להפחתה בתחושת הכאב.
השפעות שליליות
מחקרים שהתמקדו בגברים, מראים כי שימוש בקנאביס במינונים גבוהים עלול לגרום לבעיות בפוריות, משום שהוא משפיע על אופן יציאת הזרע בעת שפיכה, וכן גורם לחוסר איזון הורמונלי. בשונה מהדיווחים הסובייקטיביים שהוצגו, מחקרים אובייקטיביים שנערכו על גברים מראים כי שימוש בקנאביס קשור באופן ישיר לשפיכה מוקדמת, לירידה במוטיבציה המינית ולתפקוד מוטורי לקוי, שיכול להפוך את הביצועים המיניים לבלתי אפשריים. מינון צריכת הקנאביס הוא בעל השפעה מכרעת על התפקוד המיני של גברים, ומחקרים מצביעים על כך שגברים צעירים שצורכים קנאביס באופן תכוף במינונים גבוהים חווים הפרעות בתפקוד הזקפה, ואף עלולה להיווצר אצלם ירידה משמעותית ברמות הטסטוסטרון, הגורמת לכשל זקפתי ולאין אונות, זאת בהשוואה לגברים צעירים המעשנים במינונים מתונים יותר.
אצל נשים, שימוש אינטנסיבי במינונים גבוהים בקנאביס עשוי לעכב את הביוץ ולפגוע בהיריון. עם זאת, מחקר מועט נערך על נשים והנתונים סותרים, מה שמקשה על הבנת קיומו של קשר מובהק בין הדברים. מרבית המחקרים שבחנו את השפעת הקנאביס על מיניות אצל נשים נשענים על דיווחים סובייקטיביים של המשתמשות בלבד, זאת בשל מורכבות טכנית בבדיקת עוררות מינית אובייקטיבית בגוף האישה, בהשוואה לגופו של גבר. עם זאת, המחקרים המעטים שכן בחנו עוררות פיזיולוגית נרתיקית מראים כי לא חל שינוי אובייקטיבי בנרתיק בעקבות השימוש בקנאביס.
420
שמאל|ממוזער|250px|פסל של לואי פסטר בתיכון סאן רפאל, האומרים כי זהו האתר של ההתכנסויות המקוריות של 4:20
420, 4:20 או 4/20 (מבוטא: פור-טוונטי; מאנגלית: four-twenty; "ארבע-עשרים") הוא קוד-ביטוי המתייחס לצריכת קנאביס ובמשתמע, כדרך להזדהות עם תרבות הקנאביס. מועדים בהתבסס על המספר 420 כוללים עישון וחגיגת קנאביס ב-20 באפריל (4/20 בצורת התאריך האמריקאית – אפריל 20).
בהלכה היהודית
הרב משה פיינשטיין, בהקשר של בחורי ישיבה שעישנו חשיש, אסר לעשן סמים כחשיש ודומיו מפני פגיעה גופנית ונפשית, והבאה לידי התמכרות, וכן בשל כיבוד אב ואם, ואיסורים הלכתיים נוספים.
במאמר משנת 2018 בכתב העת של רבני צהר, הרב ד"ר ברוך פינקלשטיין חלק על פסיקה זו, ואף ביקר את הרב משה פיינשטיין על כך שפסיקתו הושפעה מתפיסה שגויה של השפעות הקנאביס, וקבע כי על פי דין תורה אין לאסור על צריכת קנאביס.
שימוש בקנאביס (סם) בקרב בני נוער
שימוש בסמים וסחר בסמים מוגדרים כסטייה חברתית הפותחת פתח למרחב התנהגויות לא נורמטיביות שעלולות להוביל לניתוק מן החברה, לאורח חיים הרסני ולפשיעה. בקרב ילדים ובני נוער, השימוש בסמים משקף לעיתים קרובות קשיים נפשיים ובעיות משפחתיות או חברתיות. הטיפול בתופעה כרוך לא רק במניעה ובאכיפה אלא בנוסף בטיפול בסיבות המובילות לבחירה בשימוש בסמים כמענה על קשיים או בעיות שהילד או המתבגר חווה.
השפעות רפואיות-בריאותיות
ההשפעות הבריאותיות השליליות של צריכת קנאביס בקרב בני נוער צצות כבר בגיל ההתבגרות או בגילאים מבוגרים יותר, ההשפעות כוללות שינויים מבניים במוח, פגיעות בקוגניציה, הפרעות נפשיות, התמכרות ומצבי הידרדרות בריאותית נוספים.
המוח של המתבגר שעוד מתפתח, מאופיין בתהליכי בניית תאי עצב ובמרווח שנמצא בין תאי העצב אשר נקרא סינפסה. חשיפה ל-THC (חומר כימי הנמצא בסם הקנאביס) משנה את צורתם של חלק מתאי העצב וכתוצאה מכך, ההתפתחות הפסיכולוגית והקוגנקטיבית של בני נוער מתחת לגיל 25 נפגעת, מפני שקליפת המוח הקדמית שלהם אשר אחראית על תגמול והפעלת פונקציות גבוהות אינה בשלה.
מחקרים גילו קשר בין צריכת קנאביס לבין שינויים בחלקים השולטים על הזיכרון, קוגניציה ועיבוד רגשי במוח. השינויים כוללים ירידה בנפח ההיפוקמפוס במוח, קליפת המוח הצידית ומבנים נוספים. כאשר מדובר בבני נוער, מחקרים מראים כי צריכת קנאביס מגבירה במידה משמעותית את הסיכון ללקות בפסיכוזה, בסכיזופרניה ובאפיזודות חוזרות של דיכאון. מחקרים נוספים מראים שקיים קשר בין צריכת קנאביס למחשבות אובדניות ולהתפתחות תחושת אובדנות אצל בני הנוער הצרכנים.
ממצאים הראו כי בני נוער שעישנו קנאביס נטו לקבל ציונים נמוכים במבדקים הקוגניטיביים בנוסף לכך שצריכת מריחואנה הצביעה גם על תפקוד נמוך יותר במבדקי הזיכרון. גם לאחר הפסקת השימוש התוצאות במבדקי הזיכרון נשארו נמוכות.
המחקר הראה גם שהשימוש בקנאביס גורם לעיכוב השליטה בדחפים וייתכן כי זו הסיבה לכך שאומרים שהשימוש בקנאביס "פותח שער" להתמכרויות נוספות.
התמודדות המדינה
המדינה מתמודדת עם בעיית השימוש בקנאביס בקרב בני נוער בשתי גישות שונות: מניעה ואכיפה.
תוכניות מניעה מטעם משרד החינוך שמטרתן למנוע מראש או להפחית את התופעה כוללת ארבעה מדדים בנושא שימוש בחומרים:
כוללניות: פנייה בו זמנית גם לבני הנוער וגם למשפחותיהם, למוסדות החינוך ולקהילה.
גיוון בשיטות ההוראה והדגשה של המודעות לבעיה והבנה שלה.
תזמון מתאים, בעיקר תשומת לב בשביל למנוע את השימוש בחומרים מלכתחילה.
רלוונטיות תרבותית ותיאום לקהל היעד שאיתו אתה מדבר.
כאשר מדובר באכיפה האחראים הרשמיים מטעם המשטרה הם יחידות הנוער במשטרה, ישנן מספר דרכי אכיפה שבהם המשטרה דוגלת:
פיזור מקסימלי בין פעילות גלויה וסמויה של בלשי נוער המוצבים בשטחים ייעודים כגון מועדונים, פאבים, וכן באזורי בתי ספר המוכרים באחוזי שימוש גבוהים. תפקידם של חוקרים אלה לתפוס מוכרי סמים לקטינים.
הכשרת רכזי מודיעין נוער ומינוי רכזים שעברו הכשרה בפעילות סמויה באיסוף מודיעין על קטינים המשתמשים בקנאביס וסוחרים בו.
שיתוף פעולה עם הרשות למלחמה בסמים והקמת פרויקטים משותפים להסברה ומניעה. בנוסף הוקמו יחידות נוער שמטרתן מניעת פשיעה חמורה ועבירות סמים בפרט בקרב בני הנוער.
ראו גם
שימוש בקנאביס בקרב הקהילה הגאה
קישורים חיצוניים
עלון אודות המריחואנה, באתר הרשות למלחמה בסמים
תעתועי הקנאביס, האוניברסיטה הפתוחה בשיתוף עמותת אל סם
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:משככי כאבים
קטגוריה:סמים פסיכואקטיביים | 2024-10-20T05:21:39 |
אורקל (פירושונים) | 2023-05-17T15:28:20 | |
קנביס | REDIRECT קנאביס | 2004-06-17T20:55:25 |
EISA | EISA (ארכיטקטורת תקן תעשייתי מורחב, באנגלית: Extended Industry Standard Architecture) היה תקן לאפיק מחשב למחשבים אישיים תואמי IBM.
התקן הוכרז בשלהי 1988 על ידי ספקים של מחשבים תואמי IBM כתגובה לארכיטקטורה הקניינית של IBM, ה-MCA (ארכיטקטורת מיקרו-ערוץ), בסדרת ה-PS/2 שלה.
תקן EISA מרחיב את ארכיטקטורת אפיק ISA ל-32 ביט ומאפשר ליותר ממעבד אחד לחלוק את האפיק. כמו כן התמיכה בשליטה על האפיק שופרה, דבר שאיפשר גישה ל-4 גיגהבייט של זיכרון. שלא כמו ה-MCA, ה-EISA מקבל גם כרטיסי הרחבה בתקן ISA וארכיטקטורת אפיק של XT ישנים יותר.
למרות שהוא נחות מתקן MCA במידה מסוימת, יצרנים רבים העדיפו את תקן EISA בגלל האופי הקנייני של MCA, ואפילו IBM ייצרה מספר מכונות התומכות ב-EISA. אולם בזמן שנוצר שוק חזק אשר דרש יכולות ומהירויות גבוהות יותר, תקני אפיק מקומי VESA ו-PCI מילאו היטב נישה זו, ו-EISA נעלם כמעט לחלוטין.
קישורים חיצוניים
סיכום טכני על אפיק EISA
קטגוריה:אפיקי מחשב | 2021-11-25T22:54:31 |
נרגילה | שמאל|ממוזער|200px|נרגילה מהסוג המקובל במצרים ומכונה "שׁישָׁה" (شيشة)
שמאל|ממוזער|200px|הזחל מהרפתקאות אליס בארץ הפלאות מעשן נרגילה (במקור - Hookah, המונח באנגלית שמקורו בהינדוסטנית)
ממוזער|200px|עישון קליאן (قلیان), הנרגילה הפרסית העתיקה; איור בספר מסעותיו של ז'אן שארדן בפרס במחצית השנייה של המאה ה-17
נרגילה היא מתקן המשמש לעישון טבק במקור, אך מסוגל גם לשמש לעישון של מריחואנה, אופיאטים או סמים אחרים. יש שסבורים כי מקורה של הנרגילה בהודו (מקור השם נרגילה במלה הינדואית "נריאל נכילה", או המילה הפרסית "נרגיל" שפירושה אגוז קוקוס). אחרים סבורים כי מקור הנרגילה בבני שבט הקלאהרי במזרח אפריקה, שנהגו לעשן צמחי קנאביס באמצעות מכלי מים. עישון הנרגילה מקובל מאוד במזרח התיכון.
חומרי העישון
החומרים המשמשים לעישון בנרגילה חייבים להיות רטובים או לחים, לכן מעורבב בדרך כלל טבק לנרגילה עם פירות מיובשים למחצה. התוספות לטבק מעניקות לנרגילה את ייחודה, שכן כאשר מעשנים אותה חשים בטעם התוספת. קיימות תערובות טבק במגוון טעמים, כגון תפוח, בננה, תות שדה, דובדבן, ורדים, מנטה, אבטיח ועוד. לעיתים אף משתמשים בנרגילה לעישון חומר שכלל אינו מכיל טבק, והוא עשוי רק מתמציות פירות שונים.
הדרך שבה פועלת הנרגילה
הנרגילה מחולקת לשלושה חלקים: ראש, גוף וכד. מצידו העליון של הגוף מחובר הראש ומצידו התחתון הכד. מהגוף יוצא צינור המשמש לשאיפת העשן. ברוב הנרגילות שניתן למצוא בישראל כלול גם השפץ (סוג של מלקחיים המשמשים להדלקת וסידור הגחלים). בנרגילה הטבק מופרד מהגחל בעזרת נייר אלומיניום (נייר כסף) מחורר כדי לעכב את השריפה, כאשר הטבק נשרף בהדרגה מחום הגחל. בתהליך הפתיחה מגיע הגחל לטמפרטורה גבוהה מאוד כאשר המעשן שואף את העשן לריאותיו במטרה לחמם את הטבק, כך שיוצא עשן רב.
כאשר שואפים אוויר מן הצינור, נוצר ואקום בתוך הכד. אז נשאב לתוך הכד אוויר דרך הראש ודרך הטבק החם. העשן עובר דרך המים שבכד הנרגילה. לפעמים מוסיפים לכד אלכוהול או חומרים אחרים (כמו סירופ, משקה מוגז או חלב), על מנת לקבל תחושות אחרות.
באזורים שונים מקובלות נרגילות בצורות שונות וכן טבק מסוגים שונים. במצרים הנרגילה בעלת מכל הזכוכית מכונה "שישה" ומקובל לעשן בה טבק 'ממותק' (מעסל) בטעמי פירות. עוד מקובל במצרים לעשן בנרגילה שגופה נחושת או פליז וצווארה עץ, והיא מכונה "צ'וזה". לנרגילה מסוג זה אין מחברים צינור אלא קנה חלול ומקובל לעשן בה טבק עם חשיש. סוג טבק המקובל באסיה הוא טבק "עג'מי" שהוא טבק ללא תוספת טעם אותו מרטיבים מעט ועליו מניחים גחל. משמעות השם "עג'מי" (عجمي) היא "שאינו ערבי", והכוונה בכך היא בדרך כלל לפרסי, ואכן הטבק העג'מי מיוצר בפרס. בקשמיר בנוי צוואר הנרגילה כולו מקנים (במבוק) והוא מכונה "נרגילה" בעוד שמכל המים עשוי שם מחומר או מנחושת והוא מכונה "הכלי-בבלי".
בריאות
מחקר מצא שבמהלך עישון נרגילה ניתן לעשן כמויות עשן המקבילות או גדולות לזו בסיגריות. מכיוון שהמים מסננים את העשן, ומכיוון שעשן הטבק נושא על פי רוב ריח של פירות, מתקבלת אצל רבים התחושה שהעישון לא מזיק. אך בנרגילה לא רק ששואפים את העשן, שואפים אותו הרבה יותר זמן מסיגריה ונפח השאיפות גדול יותר: הלחות מאפשרת למעשנים להגביר את עצמת שאיפתם, מכיוון שמוקטן גירוי דרכי הנשימה. ככל שהנרגילה קטנה יותר, קטנה כמות המים והחומר הנשאף לריאות מרוכז יותר ולכן גורם נזק רב יותר. כמו כן, בעישון נרגילה משך זמן העישון גדול בהרבה מזה של סיגריה שלוקח דקות ספורות.
רמת התרכובת הרעילה פחמן חד-חמצני אצל מעשני נרגילה דומה לזו אצל מעשני סיגריות, ובמקרים מסוימים גבוהה יותר, עד לפי שלושה. מקורה בפחם המשמש בנרגילה.
תערובת העישון, אשר אינה נתונה תחת פיקוח, מכילה חומרים מסרטנים כגון זפת, ארסן, בנזופירן, כרום ועופרת. חומרים אלה גורמים לסרטן הריאה, החניכים, השפתיים ושלפוחית השתן. המים בנרגילה אינם מנקים את העשן כמו שטוענים, והם יכולים לגרום לבצקות בריאות.
שיתוף הנרגילה בין מעשנים עשוי לגרום להדבקה במחלות שונות: הרפס השפתיים, שחפת, דלקת הסימפונות (ברונכיטיס) ומחלת הנשיקה דרך הפה, ואקזמה ומחלות עור שונות ביד. ניתן להתגונן מהדבקה באמצעות שימוש בפיות חד פעמיות המחולקות בסלוני נרגילות.
ארגון הבריאות העולמי קובע כי עישון נרגילה מגדיל את הסיכון לסיבוכים במהלך היריון.
חוקרים אחרים הביעו התנגדות לשיטות בהן נוהלו מחקרים אלו, בולט בהם הוא קאמל צ'אוצ'י, המחבר של חיבורים מוקדמים מקיפים על הנושא. חיסרון בולט במחקרים הוא שאלו לא התייחסו למשך ותדירות העישון, ולשימוש מקביל או קודם בסיגריות.
קישורים חיצוניים
לנפץ את "מיתוס הנרגילה", באתר האגודה למלחמה בסרטן
נזקי עישון נרגילה, באתר אינפומד, 12 ביולי 2006
שוש גן-נוי וענת יום-טוב, נרגילות - לנפץ את המיתוס, באתר שירותי בריאות כללית, 2019
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:כלי עישון
קטגוריה:תרבות: חפצים
קטגוריה:תרבות ערבית
קטגוריה:הודו: המצאות
קטגוריה:טבק | 2024-08-27T06:56:13 |
מסיבת רשת | שמאל|ממוזער|250px|מסיבת רשת בדיזנגוף סנטר, תל אביב.
מסיבת רשת היא אירוע חברתי בו שחקנים נפגשים עם מחשביהם, ומשחקים משחקי מחשב רבי משתתפים באמצעות רשת מקומית.
מסיבות רשת יכולות להיות בגדלים שונים, החל משני משתתפים ועד מסיבות ענק בהשתתפותם של אלפי אנשים. מסיבות קטנות לפעמים מאורגנות באופן ספונטני על ידי קבוצת שחקנים, אולם המסיבות הגדולות בדרך כלל דורשות תכנון פרטני והרבה הכנות מצד המארגנים.
ישנן מסיבות רשת שמאורגנות באופן פרטי על ידי קבוצות של שחקנים חברים. מסיבות מעין אלה מתקיימות לרוב בביתו של אחד השחקנים.
מסיבות גדולות יותר מאורגנות על ידי חברות וארגונים שלקחו על עצמם את המשימה, ומשקיעים ביחסי ציבור בקרב קהילת שחקני הרשת. חברות וארגונים אלה מסתמכים לרוב על פרסומות על מנת לממן את ההוצאות על המסיבות ועל הפרסים.
כחלק בלתי נפרד ממסיבות הרשת הגדולות, מתקיימים גם טורנירים ותחרויות נושאות פרסים במשחקים כגון Counter Strike, Quake III ו- Warcraft III.
שמאל|ממוזער|250px|מסיבת רשת בגודל בינוני (300 אנשים בקירוב) באולם ספורט בצפון גרמניה
מסיבת רשת יכולה להמשך סוף שבוע שלם, אך מסיבות ספונטניות לפעמים נמשכות רק כמה שעות. במסיבות הגדולות והארוכות, לרוב ישנו מקום מסודר לשינה, לאוכל, ולצפייה בטלוויזיה. כמו כן לרוב יימצא במקום צוות טכני מיומן שיעזור לשחקנים בפתרון בעיות במחשבים ובחיבורם לרשת המקומית. לעיתים אף יהיה חיבור זמין לאינטרנט על בסיס הרשת המקומית.
קבוצות מאורגנות של שחקנים ברשת, המכונות "שבטים" (Clans) אשר משחקים יחד בקבוצה במשחקים כדוגמת Counter-Strike, מנצלים את מסיבות הרשת כדי להיפגש ולהכיר אחד את השני פנים מול פנים, שכן בשאר הזמן הם משחקים ביחד דרך רשת האינטרנט ולא באים במגע אחד עם השני בעולם האמיתי. מטרת הקבוצות הללו היא בדרך כלל לנצח בטורנירים ובתחרויות וכך לזכות ביוקרה או בפרסים.
ראו גם
משחק רשת
משחק מחשב
רשימת ערכים על משחקי רשת מרובי-משתתפים
קישורים חיצוניים
רשת מסיבת
קטגוריה:תקשורת מחשבים | 2022-04-10T14:58:17 |
פלדנקרייז | ממוזער|משה פלדנקרייז מסביר על מבנה ותפקוד הרגל
פלדנקרייז היא שיטה שמטרתה שכלול היכולת של האדם. השיטה קרויה על-שם ממציאה, הד"ר לפיזיקה משה פלדנקרייז. בשכלול, התכוון פלדנקרייז לאפשר מקסימום תנועה, במינימום מאמץ, על ידי חוויית קונפיגורציות תנועה מגוונות ושינוי הרגלים הטבועים במערכת העצבים מתוך ניסיון חייו של כל אדם. ככלל, השיטה פונה לכל אדם המעוניין לשפר את תפקודו הגופני והנפשי. אולם בפועל לרוב הפונים אליה צרכים מיוחדים - מצד אחד חולים למיניהם, ומצד שני מצטיינים למיניהם. כך, השיטה מוכרת לרוב מחד גיסא כענף ברפואה המשלימה או האלטרנטיבית, ומאידך גיסא כצורת אימון מתקדם לספורטאים ואמני-במה.
מקורות ללימוד השיטה
מקורות ראשוניים
כתבי משה פלדנקרייז
פלדנקרייז כתב שישה ספרים על שיטתו: הגוף והתנהגות בוגרת, פרקים בשיטתי, שכלול היכולת, מקרה נורה, העוצמה האישית, והנסתר שבגלוי. שניים מהם, העוצמה האישית והנסתר שבגלוי, נערכו וראו אור רק לאחר מותו. נוסף לספרים פרסם פלדנקרייז גם מאמרים על שיטתו. מאמרים אלה (בתוספת ראיונות שנערכו עם פלדנקרייז ותמלולי הרצאות שנתן) מכונסים בספר Embodied Wisdom: the collected papers of Moshe Feldenkrais.
חומר תיעודי
מאות מהשיעורים, פרטיים וקבוצתיים כאחד, שלימד משה פלדנקרייז מתועדים בפורמט וידאו או אודיו. השיעורים הקבוצתיים שהוקלטו אף תומללו והם זמינים גם בצורת טקסט. ניתן לרכוש את גוף החומר התיעודי ממקורות שונים, ביניהם איגוד הפלדנקרייז העולמי, והחנות Feldenkrais Resources.
מקורות משניים
פרסומים
מאות ספרים, מאמרים, בלוגים ואתרי אינטרנט עוסקים בשיטת פלדנקרייז. ניתן למצוא בהם הן חומר עיוני על השיטה, והן שיעורים מעשיים בשיטה.
מורים
נכון לשנת 2011, מספר המורים המוסמכים לשיטת פלדנקרייז בעולם כולו מוערך בכ-6,000, מתוכם כ-1,700 בגרמניה וכ-1,300 בארצות הברית.
שיעור פלדנקרייז טיפוסי עם מורה אורך כשלושת רבעי שעה, ויכול להתבצע במתכונת אישית או קבוצתית. במתכונת אישית השיעור הוא בלתי-מילולי ברובו: המורה מזין את התלמיד בגירויים תנועתיים ותחושתיים ועוזר לו להבחין בהבדלי איכות בין תבניות פעולה שונות הרלוונטיות לחייו, ולהטמיע את השינויים בהם הוא חפץ. במתכונת קבוצתית מתבצע אותו הדבר בדיוק, רק שאופן ההנחיה הוא מילולי, לא פיזי.
תמצית השיטה
ממוזער|משה פלדנקרייז מבצע הדגמה
שיטת פלדנקרייז שמה דגש על יכולתו יוצאת הדופן של האדם (ביחס למינים אחרים) ללמוד ולפעול על-פי מה שלמד. הלימוד עליו מדובר בשיטת פלדנקרייז אינו סכולסטי או אינטלקטואלי, אלא אורגני. סוג לימוד זה תופס את חלק הארי בשנים הראשונות לחיי האדם. כך לומד האדם לזחול וללכת, למשל; ללא הדרכה, ללא חינוך פורמלי, אלא באופן ספונטני. ברוב תרבויות העולם מקובל שצורת לימוד זו חשיבותה פוחתת ככל שהאדם מתבגר, ובמקביל עולה חשיבותו של החינוך הפורמלי. שיטת פלדנקרייז גורסת, לעומת זאת, שלימוד אורגני חיוני לחיים בריאים בכל גיל, לא רק בשנות הילדות המוקדמת. דגש זה אינו גורע מחשיבותו של החינוך הפורמלי, אלא להפך: אדם בריא יותר, בעל חיוניות רבה יותר, יגיע להישגים גבוהים יותר בכל אשר יפנה (ויהנה יותר מהישגיו).
בשיעור אישי בשיטה, נושא השיעור מותאם ספציפית לצרכיו של התלמיד. יש הרוצים להיפטר מכאבים שונים, יש הרוצים לשפר את יכולתם האמנותית או האתלטית, ויש המעוניינים במודעות עצמית חדה יותר ופונקציונלית יותר. בשיעור קבוצתי בשיטה נלמדים נושאים הרלוונטיים לכל אדם - יציבה, שיווי משקל, תנועה, תרגום כוונה למעשה, חידוד החוש הקינסתטי, רכישת מיומנויות באשר הן, אינטגרציה פונקציונלית. נושא-העל בכל השיעורים, אישיים וקבוצתיים כאחד, זהה: היכולת לעשות מה שרוצים בדיוק וללא תחושת מאמץ.
מושגי מפתח בשיטה
חוק ובר-פכנר
חוק ובר-פכנר מתאר תכונה פיזיולוגית יסודית של האורגניזם האנושי: היות היחס בין שינוי בעוצמת גירוי לשינוי בעוצמת תחושת הגירוי לוגריתמי. כלומר, כשעוצמת הגירוי משתנה בטור גאומטרי עוצמת תחושת הגירוי משתנה בטור חשבוני. כך, למשל, כאשר עוצמת גירוי מסוים מוכפלת פי שלושה, עוצמת תחושת הגירוי עשויה לעלות בדרגה אחת בלבד, וכן הלאה. החוק מתאר גם את המכניזם של התופעה הידועה כסַף התחושה (Differential threshold): על מנת להנמיך את סף התחושה (להיות מסוגלים להרגיש שינויים יותר ויותר קטנים) יש להנמיך את עוצמת הגירוי ההתחלתי או להגביר את עוצמת השינוי. התופעה שכיחה מאוד בחיי היומיום. לדוגמה, זאת הסיבה שבאולם הקולנוע האורות כבויים והמסך גדול: כדי שנוכל לראות אותו יותר טוב. האולם גם מבודד אקוסטית והפסקול של הסרט מושמע בווליום גבוה: מאותה הסיבה בדיוק. כדי שנוכל לשמוע את הפסקול טוב יותר. זאת גם הסיבה ששיעורי פלדנקרייז, כעיקרון, יהיו איטיים, עדינים, ויתנהלו פעמים רבות על הרצפה, בשכיבה. כל זאת כדי לנטרל במידת האפשר את כוח המשיכה ולאפשר תחושה יותר ויותר דקה, להבחין בהבדלים יותר ויותר קטנים, בניואנסים, בבני ניואנסים וכן הלאה; ההבחנה במה שעד עתה לא היה מובחן היא המאפשרת שינוי. עתה ניתן לפעול אחרת, אם רוצים. כך על-פי שיטת פלדנקרייז.
הפיכות
הפיכות (Reversibility), לפי פלדנקרייז, היא הקריטריון המעשי הראשי לבחינת איכותה של פעולה או תנועה. הפיכות פירושה שפעולה או תנועה ניתנות לשינוי - הפיכת כיוון התנועה, עוצמתה, משכה, עד כדי הפסקתה המוחלטת - ללא כל צורך בהכנה מוקדמת, כלומר בצורה חלקה לגמרי.
מחקר מדעי של שיטת פלדנקרייז
בשנת 2012 התבצעה מטעם In Tech סקירה שיטתית של מחקרים מדעיים שנושאם שיטת פלדנקרייז. עורכת המחקר מצאה רק 59 מחקרים ראויים לציון, ומתוכם רק שניים העומדים בקריטריונים מדעיים מחמירים (דרגה 1). הדירוג הממוצע של גוף המחקר, לפי עורכת הסקירה, הוא 2.8 (בסקאלה של 1-5; כש-1 הוא הציון הגבוה ביותר). המחקרים שונים אלה מאלה גם בפרמטרים נוספים: גודל קבוצת המחקר, טווח הגילאים, הסוגיות הנבחנות וכו'. בין הסוגיות הנבחנות: השפעת שיעורים בשיטה על אנשים בריאים, על הסובלים מכאב כרוני, טרשת נפוצה, דיסטוניה, תסמונת קדם-ווסתית חמורה, הפרעות אכילה, פיברומיאלגיה, מחלת אלצהיימר, פציעות בעמוד השדרה או במוח, טנטונים, הפרעות נפשיות, מחלת פרקינסון, ועוד. עורכת המחקר מסכמת את ממצאיה כך:
ראו גם
טאי צ'י
שיטת אלכסנדר
רפואה אלטרנטיבית
רפואה אלטרנטיבית - מונחים
לקריאה נוספת
פרסומים מאת משה פלדנקרייז
על שיטת פלדנקרייז
משה פלדנקרייז, הגוף והתנהגות בוגרת, הוצאת מכון פלדנקרייז, 1994.
משה פלדנקרייז, פרקים בשיטתי, הוצאת אל"ף, 1964.
משה פלדנקרייז, שכלול היכולת: הלכה ומעשה, הוצאת אל"ף, 1967.
משה פלדנקרייז, מקרה נורה: מסע בסבך המוח, הוצאת אל"ף, 1978.
משה פלדנקרייז, הנסתר שבגלוי: מעיקרי שיטת פלדנקרייז, הוצאת אל"ף, 1983.
משה פלדנקרייז, העוצמה האישית: מדריך לספונטניות, הוצאת אל"ף, 1986.
Body and Mature Behavior: A Study of Anxiety, Sex, Gravitation and Learning. London: Routledge and Kegan Paul, 1949; New York: International Universities Press, 1950 (softcover edition, out of print); Tel-Aviv: Alef Ltd., 1966, 1980, 1988 (hardcover edition).
Awareness Through Movement: Health Exercises for Personal Growth. New York/London: Harper & Row 1972, 1977; Toronto: Fitzhenry & Whiteside, 1972, 1977 (hardcover edition, out of print); Harmondsworth, Middlesex, England: Penguin Books, 1972, 1977; San Francisco: Harper Collins, 1990 (softcover edition).
The Case of Nora: Body Awareness as Healing Therapy. New York/London: Harper & Row, 1977 (out of print).
The Elusive Obvious. Cupertino, California: Meta Publications, 1981.
The Master Moves. Cupertino, California: Meta Publications, 1984, (softcover edition.)
The Potent Self. San Francisco: Harper & Row, 1985. Harper Collins, New York, 1992, (softcover edition.)
Embodied Wisdom: The Collected Papers of Moshe Feldenkrais, North Atlantic Books; 1 edition (August 17, 2010)
על ג'ודו והגנה עצמית
Jiu-jitsu. Paris: Étienne Chiron, 1934 (out of print).
Manuel pratique du Jiu-jitsu: la défense du faible contre l'agresseur. Paris: Étienne Chiron, 1939 (out of print).
ABC du Judo. Paris: Étienne Chiron, 1941 (out of print).
Practical Unarmed Combat. London: Frederick Warne & Co., 1941. Revised edition 1944, 1967 (out of print).
Judo: The Art of Defense and Attack. New York and London: Frederick Warne & Co., 1944, 1967 (out of print).
Higher Judo (Groundwork). New York and London: Frederick Warne & Co., 1952 (out of print). Xerox copy available from Feldenkrais Resources.
פרסומים על שיטת פלדנקרייז מאת מחברים אחרים
רות אלון, חזרה לתנועה טבעית בשיטת פלדנקרייז: סדנא לגב חופשי, הוצאת כנה, 1994.
חוה שלהב, מודעות באמצעות תנועה: 18 שיעורי תנועה על בסיס שיטת פלדנקרייז, שלהב, 2008.
פרומית פלדנקרייז, שיטת פלדנקרייז: שיפור עצמי בתנועה, פרולוג, 2000.
יוחנן ריבנרט, שיטת פלדנקרייז: הוראה באמצעות הידיים, אור-עם, 1998.
נעמי דורון, גוף האדם: מדריך למשתמש על-פי שיטת פלדנקרייז, קרן, 2013.
משה כהן-גיל, הישראלים שביקשו לרפא את העולם : פלדנקרייז, פאולה, נצח, הופה, ירושלים: כתר, 2013.
Eshkol Noa, 50 lessons by Dr. Moshe Feldenkrais, The Movement Notation Society, 1980.
Baniel Anat, Move into Life: The Nine Essentials for Lifelong Vitality, Harmony, 2009.
Sela Guy, Widegevity: An Appetizer for the Feldenkrais Method, Sela, 2013.
קישורים חיצוניים
אגודת המוסמכים בשיטת פלדנקרייז
ארגון הפלדנקרייז העולמי
רשימה ביבליוגרפית של מחקרים בשיטה
רשימת מחקרים נוספת
זאב גלילי, הקשר בין יפי הנמר וכאב הגב שלך – מאמר מקוון שהתפרסם גם בעיתון מקור ראשון.
בן-גוריון ומשה דיין מטופלים על ידי פלדנקרייז – כתבה בעיתון "מגאפון"
ארגון פלדנקרייז בישראל
הערות שוליים
קטגוריה:רפואה אלטרנטיבית
קטגוריה:בריאות | 2024-09-18T22:08:08 |
משה פלדנקרייז | ממוזער|פלדנקרייז מתוך ספרו "ג'יו ג'יטסו והגנה עצמית", 1931
משה פנחס פֶלְדֶנְקְרַיְיז (Feldenkrais; 6 במאי 1904 – 1 ביולי 1984) היה ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי פלדנקרייז. לפני שנות ה-50 שימש כמדריך ג'ודו וג'ו ג'יטסו, כתב ספרי עיון בנושאים אלה, ואף פיתח את אמנות הלחימה הארצישראלית, קרב מגע. דוקטור למדעים, הנדסה, ופיזיקה יישומית בהכשרתו האקדמית.
ביוגרפיה
תחילת דרכו
פלדנקרייז נולד בעיירה היהודית (שטעטל) שבסלאוויטא שאימפריה הרוסית לשעבר, וכיום עיירה במחוז חמלניצקי שבמערב אוקראינה. נולד כבן הבכור להוריו, שיינדל ואברהם לייב, והם צאצאים למשפחת הרב פנחס שפירא מקוריץ מייסדי דפוס סלאוויטא העברי הנודע. אביו הוסמך לרבנות, אך עסק במסחר בעץ. בביתו קיבל חינוך ציוני ולמד מעט עברית. בילדותו עברו הוריו עמו לעיירה האוקראינית קורץ, היכן שגדל פלדנקרייז. בשנת 1912 עקרו לעיר ברנוביץ' (כיום בבלארוס), שבה התחנך שנתיים במהלך לימודיו התיכוניים.
בשנת 1918, בגיל 14, עזב את משפחתו והצטרף לקבוצת ברנוביץ, שהייתה גרעין של נערים ונערות שעלו לארץ ישראל. עם הגעת הקבוצה לארץ ישראל התיישבו בגבול יפו-תל אביב ועסקו בבניין, לפיכך במשך שנים אחדות עבד כחלוץ בעבודות כפיים.
לקראת גיל 20 עם הצלחתו ללמוד עברית ישראלית בצורה מיטבית, פלדנקרייז החל בלימודים אקסטרניים בבית הספר העברי הראשון, הגימנסיה העברית "הרצליה". בגיל 23 סיים גם את בחינות הבגרות בהצלחה יתרה.
בין השנים 1925–1930 עבד במחלקת חישובים גאודטיים של מחלקת המדידות הממשלתית המנדטורית. בין היתר, עבד על קשירת רשת הבקרה הארץ-ישראלית לרשת הבקרה שבסוריה ובלבנון.
באותה העת, התחיל להראות עניין רב באמנויות לחימה שונות ובהגנה עצמית, וכן פרסם את ספרו הראשון "ג'ו ג'יטסו והגנה עצמית", שהופץ ללוחמי ולוחמות ארגון ההגנה העברי.
ספר נוסף אותו תרגם וכן הוסיף לו פרק אחרון, של הכותר "האוטוסוגסטיה לפי שיטת אמיל קוּאֶה". פלדנקרייז היה כדורגלן מחונן, אולם נפצע קשה באחד המשחקים בשנת 1929, ורק בגלל התנגדותו הנחרצת לא נקטעה רגלו. לאחר תקופת החלמה ממושכת שב לאיתנו.
פעילותו בצרפת ובאנגליה
לאחר שבמשך כשנתיים חסך כסף ללימודים גבוהים, יצא בשנת 1930 לפריז במטרה ללמוד רפואה. כיוון שלימודי הרפואה היו יקרים מדי לחסכונותיו, החליט להתחיל בלימודים בבית הספר המיוחד לעבודות ציבוריות שבפריז. כדי לממן את לימודיו, פנה למנהל בית הספרף וקיבל אישור להקים מועדון לג'ו ג'יטסו עבור הסטודנטים.
בשנת 1933 פגש את המחנך ג'יגורו קאנו, מייסד הג'ודו היפני המודרני, שקרא את ספרו על הג'ו ג'יטסו. לאחר פגישתם החל פלדנקרייז ללמוד ג'ודו אצל הפרופסור והחל ללמד גם ג'ודו במועדון הספורט שהקים (שהיה אחד המועדונים הראשונים במערב מסוג זה).
באותה שנה סיים את לימודיו בתואר מהנדס במכניקה ובחשמל, והחל בלימודי הדוקטורט שלו במדעים, בהנדסה ובפיזיקה יישומית באוניברסיטת סורבון שבצרפת. בין הפרופסורים והמרצים שלימדו אותו הייתה הפיזיקאית הנודעת מארי קירי. במקביל עבד כעוזר-מחקר של כימאי הגרעין וחתן פרס נובל, פרדריק ז'וליו-קירי במכון קירי.
בשנת 1935 הוציא מהדורה מחודשת בצרפתית לספרו על ג'ו ג'יטסו. ב-1936 קיבל חגורה שחורה בג'ודו. בשנת 1938 קיבל את ה"דאן 2" (חגורה שחורה ברמה שנייה) והיה היהודי הראשון שזכה בדרגה זו באמנות הלחימה היפנית.
בשנים 1939-1940 עסק במחקר בתחומי המגנטיות והאולטרסאונד.
בשנת 1940, לפני כיבוש פריז על ידי הגרמנים, ברח פלדנקרייז לבריטניה. עד שנת 1946 הוא שימש כקצין מדע במיניסטריון הצי הבריטי ועבד בתחום הסונאר וזיהוי צוללות. כמו כן, לימד את המשרתים איתו הגנה עצמית. בסיפונים החלקים של הצוללות התעוררה פציעת הברך שלו והתגלה אצלו (קרע ב?)מיניסקוס. הוא פנה לייעוץ אצל מומחה בתחום בגלאזגו והלה טען שהוא חייב לעבור ניתוח מיידי, כי אם לא כן יהפכו הכאבים בלתי-נסבלים בתוך כמה שבועות. רמת הניתוחים באותה תקופה הייתה נמוכה עד כי ניתוח בברך היה משאיר אותו נכה. מצבו עודד אותו להתחיל לסקור טכניקות לריפוי עצמי, והוא טען כי הצליח לרפא את עצמו בלא צורך בניתוח.
אחרי שעזב את המיניסטריון הימי הבריטי, פלדנקרייז התגורר ועבד במגזר הפרטי בלונדון. הריפוי העצמי איפשר לו להמשיך ולהתאמן בג'ודו. במסגרת מעמדו בוועדת הג'ודו העולמית, התחיל ללמוד את הג'ודו בצורה מדעית בשילוב עם הידע שצבר. בשנת 1949 הוציא לאור את ספרו הראשון "Body and Mature Behavior" העוסק בשיטת הריפוי שפיתח. באותה התקופה הוא למד את שיטת אלכסנדר, שיטת בייטס לשיפור הראייה וגם את השיטה הרוחנית, הדרך הרביעית.
פעילותו בישראל
בשנת 1951 עלה בחזרה לישראל לאחר שראש חיל המדע (חמ"ד) דאז, פרופסור אפרים קציר, הצליח לשכנעו להצטרף ליחידה. פלדנקרייז עבד כשנתיים במפעל ביטחוני באזור חיפה, ראשית בפיתוח טילים, אם כי תוך זמן קצר עסק בעיקר בשיטת ההתעמלות שפיתח. בשנת 1952 פרסם את ספרו האחרון בתחום הג'ודו. ב-1954 השתקע בעיר תל אביב-יפו, שם גרו גם אמו ואחיו ושם התחיל ללמד את שיטתו בסטודיו לריקוד של דבורה ברטונוב. בסביבות שנת 1955 החל ללמד בשיטת "מודעות באמצעות תנועה" בסטודיו משלו במרתף רחוב אלכסנדר ינאי שבתל אביב-יפו. בדירת אמו הדריך תלמידים באמצעות מגע ידיו בשיטת "אינטגרציה תפקודית".
שיטת פלדנקרייז
פלדנקרייז סבר שעם לידת האדם תנועתו הטבעית נכונה, אולם עם השנים מסגלים להם בני האדם לעיתים הרגלי תנועה שגויים ואף מזיקים. מצב זה ניתן לתיקון באופן מתון והדרגתי על ידי פיתוח המודעות לגוף. פיתוח המודעות נעשה בשלושה שלבים. התרגול נעשה במאמץ מינימלי ותוך שמירה על נשימה נכונה. כשהאדם כבר שולט במודע בתנועתו הוא משפר את מצבו הבריאותי ומגיע לאיזון בין הנפש לגוף. ניתן ליישם את שיטתו ב-2 גישות שונות:
בעבודה אישית בין המורה לתלמיד, במגע ידיים בעיקר. גישה זו נקראת "אינטגרציה תפקודית".
בלימוד קבוצתי שבו המורה מסביר ומדגים. גישה זו נקראת "מודעות באמצעות תנועה".
בתקופה שעבד בחמ"ד הכיר והתיידד עם המדען אהרן קציר, שמאוד התלהב משיטתו והמליץ עליה לראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן-גוריון. במשך כשנה העניק פלדנקרייז שיעורים יומיים בשיטתו בביתו של בן-גוריון, שסבל אז מכאבי גב כרוניים. בסתיו 1957 יצא בן-גוריון, מלווה בצלם העיתונות פאול גולדמן, ובשומרי ראש לחוף הים בהרצליה, והדגים לכולם שבזכות הדרכתו של פלדנקרייז הוא מסוגל לעמוד על הראש.
הצלחתו בטיפול בבן-גוריון פרסמה את שיטתו בישראל ומחוצה לה והביאה לו מטופלים רבים נוספים בישראל ומחוצה לה, עליהם נמנו גם עמוס חכם, לוי אשכול, משה דיין, יצחק בן-צבי, נחום גולדמן, יהודי מנוחין ומרגרט מיד. מסוף שנות ה-50 החל להציג את שיטתו ברחבי אירופה וצפון אמריקה.
עקב מספר התלמידים הגדל החליט פלדנקרייז, בשנים 1969–1971, להכשיר קבוצה של 13 תלמידים שבחר כדי שישמשו מאוחר יותר כמורים לשיטתו. הקבוצה למדה בסטודיו ברחוב נחמני בתל אביב, שאותו הפך שנה קודם לכן למכון הקבע ללימודי שיטת האינטגרציה התפקודית. בשנים 1975–1978 הכשיר בקולג' בסן פרנסיסקו את קבוצת המורים הראשונה מחוץ לישראל. הקבוצה מנתה 65 סטודנטים והקורס נערך במסגרת המכון לפסיכולוגיה הומניסטית.
בשנת 1980 החל בהכשרת קבוצת מורים שנייה בת 235 סטודנטים בקולג' בעיר אמהרסט שבמסצ'וסטס, את הדרכת הקורס סיימו מדריכים מישראל, עקב כך שפלדנקרייז סבל מקריש דם במוח שבגללו עבר טיפול ארוך בשווייץ, ובסופו פרש מהוראת שיטתו בשנת 1981.
חיים אישיים
בנוסף בשנת 1938 נישא ליונה רובינשטיין, סטודנטית ארצישראלית לרפואה. אולם הזוג התגרש בחלוף כשלוש שנים, ללא כל ילדים.
פטירתו
משה פנחס פלדנקרייז נפטר בעיר תל אביב-יפו, ממחלה ב־1 ביולי 1984, כשאחיו ברוך וכן תלמידיו, היו לצדו.
הוא נטמן בבית הקברות נחלת יצחק.
הנצחתו
ממוזער|לוחית זיכרון המנציחה את ד"ר משה פלדנקרייז שההוצבה בפתח הבית בו התגורר ועבד, בעיר תל אביב
פלדנקרייז הקפיד להקליט את שיעוריו וכ-600 ההקלטות שהכין משמשות עד היום להדרכה ולתיעוד. הפדרציה הבינלאומית של פלדנקרייז הוקמה בארצות הברית בשנת 1990. בשנת 2004 נערכו במרכזים השונים בעולם אירועים לכבוד 100 שנים להולדתו של פלדנקרייז. בשנת 2011 נמנו כ-6,000 מורים לשיטתו בכל רחבי תבל, ומרכזי פלדנקרייז קיימים במספר מדינות באירופה, ביפן, באוסטרליה, בארגנטינה ובמקסיקו.
עיריית תל אביב תלתה לזכרו של שלט הנצחה על הבית בו התגורר ועבד, ברחוב פרוג מס' 27.
מכתבי משה פלדנקרייז בעברית
אוטוסוגסטיה, הוצאת "בינה", 1929
Jiu-Jitsu והגנה עצמית, הוצאת "תועלת", תל אביב ה'תרצ"א
פרקים בשיטתי, תל אביב :אל"ף, 1964
שכלול היכולת - הלכה ומעשה, הוצאת אל"ף, 1967
ג'ודו - אמנות ההגנה ותקיפה, הוצאת אל"ף, 1967
מקרה נורה, הוצאת אל"ף, 1978
הנסתר שבגלוי: מעיקרי "שיטת פלדנקרייז", הוצאת אל"ף, 1983
העוצמה האישית, 1986
חלוצי המודעות העצמית באמצעות התנסות בתנועה. שלוש מסות, נתניה: הוצאת ספרים עמנואל גיל: מכון וינגייט, 1990
הגוף והתנהגות בוגרת: מחקר על אודות חרדה, מין, כוח המשיכה ולמידה, מכון פלדנקרייז, 1994. (תרגם מאנגלית: יוחנן שחר)
כתביו בשפות זרות
Jiu-jitsu. Paris: Étienne Chiron (1934)
Manuel pratique du Jiu-jitsu: la défense du faible contre l'agresseur. Paris: Étienne Chiron (1939)
Judo. London: Frederick Warne; En français: ABC du Judo. Paris: Étienne Chiron (1941)
Body and Mature Behaviour. New-York: International Universities. (1949)
Higher Judo. London: Frederick Warne (1952)
Awareness Through Movement. New-York: Harper and Row.(1967)
The Master Moves. Cupertino, CA: Meta Publications. (1984)
The Potent Self. San Francisco: Harper and Row. (1985)
ראו גם
רפואה אלטרנטיבית, רפואה אלטרנטיבית
שיטת פלדנקרייז
שיטת אלכסנדר, אידאוקינסיס
אוטוסוגסטיה
אמנות לחימה, הגנה עצמית
ג'ודו, ג'ו ג'יטסו
קרב מגע – שיטות הגנה עצמית ואמנות לחימה ישראלית נודעת שפיתח פלנדקרייז בצעירותו
STEM –
לקריאה נוספת
משה כהןֹ-גיל, הישראלים שביקשו לרפא את העולם, הוצאת כתר, 2013.
Christian Buckard: Moshé Feldenkrais. Der Mensch hinter der Methode. Berlin Verlag, Berlin 2015, .
קישורים חיצוניים
פרטים על משה פלדנקרייז ב
אלי גיא, סקירת ספרי משה פלדנקרייז א. בעברית
נטלי שוחט, שיטת פלדנקרייז: ממשה עד משה (וגם דוד). עיתון מגפון, 28 יוני 2013
זאב גלילי, משה פלדנקרייז העמיד את בן-גוריון על הראש, 31 באוגוסט 2007
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי העלייה השלישית
קטגוריה:פיזיקאים ישראלים
קטגוריה:מדעני חיל המדע
קטגוריה:מחברי ספרי עיון ישראלים
קטגוריה:ג'ודוקא ישראלים
קטגוריה:משפחת פנחס שפירא מקוריץ
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות נחלת יצחק
קטגוריה:ישראל: ג'ודו
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1904
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1984 | 2024-09-18T22:15:56 |
ציד מכשפות | שמאל|ממוזער|250px|תחריט עץ המציג הענשת מכשפות התחריט הוא מתוך ספר חוקים Laienspiegel שפורסם בשנת 1510 בעיר הגרמנית אאוגסבורג
ציד מכשפות הוא רדיפה של בני אדם שנחשדו כעוסקים בכישוף. מקובל לומר שהנאשמים היו בעיקר נשים שהואשמו בהיותן מכשפות, אך בחלק מהארצות גברים הם שהיוו את רוב הנאשמים, ובמקרים שונים גם ילדים עמדו למשפט באשמת כישוף. אנשים רבים שהואשמו בכישוף עונו, הודו בביצוע כשפים והוצאו להורג. לעיתים קרובות המורשעים נדרשו לגלות שותפים נוספים, שגם הם עונו ונמצאו אשמים.
במובן הרחב "ציד מכשפות" הוא כינוי בהשאלה לרדיפה אחרי בני אדם, בהאשמות חסרות ביסוס. כאשר בחלק מהמקרים יש האשמות לפגיעה בחברה דרך מנגנון לא ברור ולא מבוסס או אף דרך מנגנון על-טבעי. דוגמאות לכך כוללות חלק מסוגי ההומופוביה, פרשות הנוגעות לאנטישמיות, הטיהורים הגדולים של סטלין ומקארתיזם.
היסטוריה של ציד מכשפות
ציד מכשפות בתנ"ך וביהדות
התורה אוסרת על כישוף, ואף גזרה דין מוות בסקילה על העוסקים בו, כנאמר: "מכשפה לא תחיה" ().
לפי היהדות מכשף הוא אדם שעושה מעשים שנראים כחורגים מגדר הטבע הפיזיקלי, ומייחס את זה לכוחות מיוחדים שיש בו ושאין לאנשים רגילים או ללחשים וכדומה שעשה. יש מפרשים המסבירים את האיסור כמצווה מיוחדת לרדוף את המכשפים בפועל: לא רק לדון אותם במקרה שישנן עדויות על מעשיהם, אלא לחפש אחריהם. המצווה מוטלת על הסנהדרין, ומצופה מהם אף ללמוד את דרכי המכשפים לצורך זה.
בתנ"ך נכתב על הרג המכשפות שנעשה בידי שאול המלך, עליו מסופר בביקורו אצל בעלת האוב בעין דור ().
ה מזכירה את שמעון בן שטח שחי המאה ה-1 לפנה"ס ותלה שמונים נשים באשקלון ביום אחד. דבר זה בוצע בניגוד לכלל האומר שאין תולים אישה שמתה בבית דין, ובניגוד לכלל שאין בית דין דן שני אנשים ביום אחד. דברים אלו נעשו כהוראת שעה. בתלמוד הירושלמי כתוב שאותן שמונים נשים היו מכשפות, ומסופר בצורה ארוכה על הרקע של הסיפור ועל דרך תפיסתן. הגמרא במסכת סוטה מזכירה מכשפת יהודיה בשם יוחני בת רטיבי, אשר לפי הפרשנים, הייתה מעכבת לידות של נשים בעזרת כישופיה.
הוגי הדעות ביהדות נחלקו האם יש ממש בכישופים המשנים את הטבע הפיזיקלי או לא. חלק מן ההוגים – רס"ג, רמב"ם, רלב"ג ועוד – שללו את יכולת ההשפעה של כישופים על המציאות וגורסים כי מכשף הוא אדם אשר גורם לאנשים לחשוב שעושה מעשה פלא בעוד אינו עושה דבר החורג מגדר הטבע. חכמי ישראל אחרים (ביניהם גם חכמי הקבלה) – רש"י, רמב"ן, מהר"ל ועוד – סברו שישנם כישופים היכולים להשפיע על המציאות הפיזיקלית, ורק אלו הם האסורים ומחייבים עונש מיתה.
ציד מכשפות במאה ה-15 וה-16
בניגוד לדעה הרווחת ציד המכשפות היה קטן יחסית בימי הביניים. קרל הגדול אסר העלאת מכשפות על המוקד בשל היותו אקט פגאני. בין שנת 900 ל-1400 הכנסייה הקתולית הוקיעה את האמונה בקיומן של מכשפות וסירבה לשפוט מישהו על כך שעסק בכישוף, אף על פי שהאמונה בכישוף הייתה נפוצה באירופה של ימי הביניים. ב-1258 האפיפיור אלכסנדר הרביעי הוציא צו שאוסר על רדיפת מכשפות. מקרה חריג לתקופה זו הוא הרשעתה של רגנהילד טרגאגס בכישוף בנורווגיה של תחילת המאה ה-14.
הרדיפה האמיתית תפסה תאוצה בתחילת המאה ה-15, תום ימי הביניים, תחילת הרנסאנס. בתקופה זו שבה האמונה במכשפות לשגשג בחברה האירופית, אך העונשים בעוון כישוף היו עדיין זניחים למדי.
חוקרים רבים מייחסים את ראשית ציד המכשפות הממוסד לבולה שהוציא אינוקנטיוס השמיני, שצורפה בשנת 1487 לספרו של הנזיר אינקוויזיטור הגרמני היינריך קרמר, "פטיש המכשפות". "שמענו בצער", כתב אינוקנטיוס, "על גברים ונשים המוסרים עצמם לשדים ומבצעים מעשי כישוף המזיקים לאדם, לחיות המשק ולכל תנובת השדה".
ממוזער|הוצאתו להורג של פיטר במברג לאחר עינויים
כמה שנים לפני משפטי המכשפות המפורסמים בעיר במברג בגרמניה באותה עיר עצמה הוצא להורג גבר בשם פיטר סטאמפ. הוא הואשם שהיה אדם-זאב שטרף ילדים, ביניהם את בנו. הוא הודה בכך לאחר עינויים רבים, גופו רוסק לחתיכות קטנות כדי שלא יוכל לקום לתחייה. הוצאו להורג גם בנו וביתו מהחשש שהם יהיו אדם-זאב כמוהו.Hernandez. I. 2022. A German werewolf’s ‘confessions’ horrified 1500s Europe. National Geographic. Available here: https://www.nationalgeographic.co.uk/history-and-civilisation/2022/10/a-german-werewolfs-confessions-horrified-1500s-europe
"פטיש המכשפות" זכה לתפוצה רחבה תוך זמן קצר, ובין השנים 1487 ל-1520 ראו אור 13 מהדורות שלו. שני גורמים מרכזיים תרמו לפופולריות הרבה של החיבור: הראשון הוא מהפכת הדפוס באמצע המאה ה-15 והשני הוא התסיסה הדתית והמאבקים הדתיים שנלוו לרפורמציה הפרוטסטנטית ולקונטרה-רפורמציה שבאה בעקבותיה. ב-1600 פורסם חיבור אקדמי ומפורט יותר מאת הישועי מרטינוס דלריוס, "Disquisitionum magicarum libri sex" ("מחקרים אודות הכישוף בשישה כרכים"), אך "פטיש המכשפות" נותר ספר פופולרי ונפוץ.
בראשית העת החדשה החל היפוך מגמה בעמדה הוותיקה והרשמית של הכנסייה כלפי מכשפות. אם הכרזות רשמיות של הכנסייה בימי הביניים הגדירו את האמונה בקיומן של מכשפות כדברי מינות וכפירה, הרי שהחל מסוף המאה ה-15 ההכרזות טענו שמי שמסרב להכיר בקיומן של המכשפות כמשרתות השטן – הוא האשם במינות.
ציד המכשפות החל בגרמניה ובאיטליה והתפשט ברחבי מערב אירופה וזלג ליבשות אחרות. בשוודיה, לדוגמה, הוצאו להורג כ-400 נשים בתקופה זו. בשנת 1597 בסקוטלנד הועמדו לדין 400 נשים. שיאה של הרדיפה היה בשנים 1668–1676 ותקופה זו מכונה "הרעש הגדול". בין המוצאות להורג באותה תקופה הייתה אנה זיפל. משפט המכשפות האחרון בשוודיה נערך בשנת 1704.
מחקר של כלכלנים משנת 2018 טוען כי אחת הסיבות האפשריות להתפרצות ציד המכשפות היה מאבק על "שוק המאמינים", בין הכנסייה הקתולית לבין הרפורמיסטים בהפרוטסנסטים. לפי טענתם, קיום המשפטים נועד להפגין את כוחם וסמכותם של אלו שביצעו אותם, בדומה, לדוגמה, למשפטי הראווה של סטלין.
באימפריה הרומית הקדושה (כיום גרמניה) היו ארבעה משפטי מכשפות המוניים – משפטי הכישוף בבמברג, משפטי המכשפות בטרייר , משפטי המכשפות בפולדה ומשפטי המכשפות בוירצבורג .
משפטי הכישוף בבמברג
משפטי הכישוף בבמברג היו בין משפטי המכשפות הגדולים ביותר בתקופה המודרנית המוקדמת. זו הייתה סדרה של משפטים המוניים והוצאות להורג המוניות שהתרחשו ברובם בשנים 1626–1632 בבישופות במברג.
במשך התקופה כ-1,000 בני אדם הוצאו להורג לאחר שהואשמו בכישוף, כ-900 מהם הוצאו להורג בשנים 1626–1632. אנשים מכל הגילים, המינים והמעמדות נשרפו על המוקד, לפעמים לאחר שראשם נערף, ולפעמים בעודם בחיים. משפטי הכישוף התרחשו במהלך מלחמת שלושים השנים בין הפרוטסטנטים לקתולים, באזור הגבול בין הטריטוריות הקתוליות והפרוטסטנטיות, ונוהלו על ידי הנסיך-הבישוף של במברג במטרה להחדיר את הקונטרה רפורמציה הקתולית בשטחו.
הסבר אחר נוגע לכך שמשנת 1300 עד 1850 לערך, התרחשה ברחבי האימפריה הרומית הקדושה תקופת התקררות המכונה עידן הקרח הקטן, במהלכה נגרמו נזקים משמעותיים ליבול. במהלך המאה ה-20 הועלתה תאוריה שכישלון היבול והמחסור במזון ותבואה גרמו לאוכלוסייה הענייה והכפרית להאשים "מכשפות" במצב.
ממוזער|שרפת מכשפות (Reinkingk Hexenverbrennung)
במאי 1626, הכפור הרס את היבול בכל במרבג וסביבתה. יוהאן לנגהנס, ראש עיריית זייל (שבעצמו יוצא להורג מאוחר יותר), ציין ביומנו:
"ב-27 במאי [1626] נהרסו הגפנים בכל רחבי פרנקוניה, בבישופות במברג ובבישופות וירצבורג, על ידי הכפור, כמו גם התירס היקר, שכבר דהה... בכל מקום סביב זייל, הכל נהרס על ידי כפור שכמותו איש לא זוכר, וגרם לעליית מחירים משמעותית...ואז החלו תחנונים, ומתחננים רבים בקרב הקהל הפשוט [שאלו] מדוע ממשיכים השלטונות לסבול את העובדה שהמכשפים והמכשפות פוגעים אפילו ביבולים. לכן, הוד מלכותו [יוהאן גיאורג השני] הוזעק להעניש רוע כזה, ולכן החלו רדיפות המכשפות השנה."
בשנת 1627, מספר האסירים היה כה גדול עד שלא היה מקום לכלוא את כולם. על מנת לפתור את מצוקת המקום בבתי הכלא, הורה נסיך הבישופות לבנות מתקן כליאה חדש, "הקסנהאוס" ("בית המכשפות" או "Drudenhaus" ), שיכול היה להכיל כ-30 אסירים בכל תא.
המקרים המפורסמים ביותר במהלך משפטי הכישוף בבמברג היו של משפחת האן ושל ראש עיריית במברג יוהאנס יוניוס. במסגרת המשפטים הוצאו להורג כל בני משפחת האן - הפקיד גאורג האן רעייתו, בתו ובנו. כאשר התחדשו הרדיפות בשנת 1626, הפכו האן ומשפחתו למטרה עבור ועדת המכשפות וזאת בשל העובדה שהאן היה ידוע בהתנגדותו לרדיפות מכשפות, והביא להפסקת הרדיפות הקודמות בשנת 1622.
נקודת מפנה במשפטי הכישוף הייתה המקרה נגד דורותיאה פלק, בת למשפחת סוחרים אמידה מנירנברג. בן זוגה נמלט למושבת הפליטים של במברג בנירנברג והגיש תלונה על מעצרה לקיסר. באפריל 1630 דרש הקיסר מהנסיך-הבישוף הסברים בנוגע להאשמות שהועלו נגדו והורה לו להפסיק לאלתר את המשפט נגד דורותיאה פלק, אך זה התעלם מהקיסר. ב-20 בספטמבר 1630 הונחה בעיית משפטי המכשפות המתמשכים של במברג על סדר היום של דיאט רגנסבורג. המשפטים עוררו זעם בקרב הנהגת הכנסייה הקתולית בגרמניה, שהטילה על הנסיך-הבישוף דורנהיים את האחריות. באותה השנה מת הבישוף והתאולוג פרידריך פורנר, שהיה דמות מובילה במשפטי המכשפות. התמיכה בקרב האוכלוסייה החלה לדעוך ככל שאנשים הבינו יותר ויותר שכולם נמצאים בסיכון לעלות על המוקד. איכרים סירבו לספק עצים לשריפות. ביולי 1631 מינה הקיסר את אנטון וינטר, הידוע בהתנגדותו לציד מכשפות, להיות ראש הוועדה לטיפול במכשפות בבמברג. הנסיך-הבישוף דורנהיים ברח מהעיר לאוסטריה. הוועדה תחת אנטון וינטר שחררה את כל האסירים שנותרו בבתי הכלא. המשפטים הסתיימו באופן סופי כאשר החיילים השוודים הפרוטסטנטים הגיעו לבמברג ב-1632.
ציד המכשפות בסיילם
ממוזער|200px|טקסט=תיאור של השפחה האינדאנית טיטובה מכשפת ילדות לבנות, איור משנת 1878|תיאור של השפחה האינדאנית טיטובה מכשפת ילדות לבנות, איור משנת 1878, כ-200 שנה לאחר ציד המכשפות בסיילם
בשנת 1692 התרחש ציד המכשפות בסיילם שבמסצ'וסטס – אשר אף על פי שממדיו היו קטנים מרדיפות אחרות ומאפייניו שונים מאלו שהיו נפוצים בדרך כלל – התקבע בתרבות כמזוהה עם תופעת ציד המכשפות.
במהלך חצי שנה נידונו 14 נשים ו-5 גברים למוות בתלייה על ידי בית המשפט המקומי, לאחר שהורשעו במעשי מאגיה שחורה וכישוף. אדם נוסף הומת בעינויים, לאחר שסירב לעמוד למשפט בבית משפט אזרחי בהאשמה כזאת. מאות אחרים, שלא הורשעו, נכלאו, לעיתים לזמן ממושך, לאחר שנחשדו כעוסקים בכישוף. בשני מקרים הומתו גם כלבים, לאחר שבית המשפט השתכנע כי סייעו למעשי הכשפים.
עצם הדיון וההרשעה בבית משפט אזרחי על עבירות הכישוף וההוצאות להורג בעוון כישוף, בהיקף כה גדול בתקופה של מספר חודשים, היה תופעה יוצאת דופן, ייחודית לעיירה סיילם ולשנת 1692, והיא תופעה חריגה בהיסטוריה של ארצות הברית.
רוב המתיישבים במקום היו פוריטנים המחויבים לשלטון הדת בכל תחומי חייהם, והתגלו חילוקי דעות רבים הנוגעים לדת. חילוקי דעות אלה התגברו ככל שרבו האסונות, כגון אובדן יבול ומִקְנֶה, מחלות ומוֹת ילדים, ואסונות טבע שונים, שפורשו באופן ישיר כמעשי שמיים בעקבות זעם האל. לפי אמונתם של הפוריטנים, נקבע עם לידתו של כל אדם אם הוא נדון לגן עדן או לגיהנום, והם נהגו לחפש רמזים וסימנים, שאותם נתן האל, לתכליתו של כל אדם. לפי אמונתם, במקביל לעולם הנראה, התקיים עולם הבלתי נראה, המנוהל על ידי האלוהים ושליחיו – המלאכים והשטן. ברקע התקופה עמד ספר פופולרי שיצא לאור בשם, "השגחות אלוהיות חקוקות בזיכרון", מאת קוטון מאת'ר, אשר תיאר מקרה של עיסוק בכישוף מאותה התקופה וכלל תיאור תסמיני חולי הנגרמים בשל מכשפות.
תחילת האירועים היה בכף מספר נערות חלו. רופא שניסה ללא הצלחה לטפל בנערות החולות סבר כי ייתכן והגורם לבעיה הוא על-טבעי. בפברואר נעצרו שלוש הנשים הראשונות בחשד למעשה כישוף. הדבר קרה לאחר ששתיים מהנערות הצביעו על הנשים הללו כאחראיות למחלתן וציד המכשפות החל. בהמשך גם נערות אחרות סיפרו על כך שראו מכשפות עפות בשמיים, וכפועל יוצא של האשמות אלו החלו החשדות לקבל תמיכה רבה יותר.
שלוש הנידונות הראשונות שהורשעו היו נשים משולי החברה: טיטובה, שפחה אינדיאנית; שרה גוד, שהייתה קבצנית ללא משפחה; ושרה אוסבורן, שהייתה קשישה רגזנית ולא אהובה בעיירה. בתחילת המשפטים לא היה מובן מאליו כי ייגזר על הנאשמות עונש מוות. אך לאחר עינויים כבדים, טיטובה הודתה באשמה תוך פירוט האופן שבו הגיע אליה השטן בעצמו כשהוא מופיע לעיתים ככלב או כחזיר. היא והצהירה כי היא וארבע מכשפות אחרות ביצעו מעשי כישוף, ובכך קשרה את הנאשמות האחרות לעדותה. טענותיהם של המאשימים אותה בכישוף נשמעו אמינות מאוד מפני שהשפחה הייתה ממוצא אינדיאני, ואינדיאנים נתפשו בעיני הקהילה הנוצרית כבעלי אמונות המבוססות על כישוף ומאגיה שחורה. לפי טענתו של דוגלס לינדר, וידויה של טיטובה הצליח להפוך אותה משעיר לעזאזל אפשרי לדמות מרכזית בתביעות המתרחבות. וידויה תרם גם להשתקת רוב הספקנים, ואיפשר את תחילתו של ציד המכשפות הקנאי.
לאחר מספר חודשים החלו לעלות ספקות בדבר העובדה כי דווקא בעיירה סיילם קיים מספר כה גדול של אנשים העוסקים בכישוף. כמו כן ספקות הועלו ביחס לכך שאנשים מכובדים רבים כל כך עשויים להיות אשמים. הפרשה החלה להגיע לסיומה לאחר שאפילו הכומר בורוז, שהיה כומר העיירה בעבר, נידון למוות. בתפילה שנשא לפני מותו בפני הציבור, ציטט פסוקים מהתנ"ך, דבר שלכאורה לא היה ביכולתו לעשות אילו היה נציגו של השטן ועוסק בכישוף. הדבר החל לעורר את אנשי העיירה למחשבות שניות והצית את הספק בדבר "האמת". משפטי המכשפות נמשכו עוד שלושה חודשים, והמשיכו לעורר ספקות נוספים בציבור, כולל בעיתונות. בכתבה אחת, "מקרים של מצפון", נטען ש"עדיף כי עשר מכשפות חשודות יימלטו על פני הרשעתו של אדם אחד חף מפשע". במשך מספר חודשים נוספים הוגשו למושל העיירה מאמרים וגילויי דעת של אנשי ציבור ושל כמרים בעניין, דבר שהביא בסופו של דבר לסיום המשפטים. החל מנובמבר 1692 התערבות מושל המדינה הובילה לפיזור בתי הדין ולאחר מכן לחנינה של כל העצורים.
סיום ציד המכשפות באירופה
בשנת 1631 פרסם הגרמני פרידריך שפה את 'Cautio Criminalis' (בעברית: 'אמצעי זהירות לתובעים'), המציגה את משנתו הסדורה לתביעות נגד כישוף. שפה לא טען שאין מכשפות, וגם לא צידד בביטול מיידי של משפטי המכשפות, אולם תיאר בסרקזם את הניצול של הליכים משפטיים בתביעה נגד מכשפות. שפה היה הראשון בתקופתו שהתבטא בחריפות נגד עינויים באופן כללי, והוא עשוי להיחשב לאדם הראשון שהציע טיעונים טובים נגד שיטת העינויים, בטענה כי אין זו דרך טובה לחלץ את האמת מהנחקרים. הספר הוביל לביטול שריפת מכשפות במספר אזורים, במיוחד בעיר מיינץ, ופרץ את הדרך להפסקתה ההדרגתית בשאר המקומות.
במספר מדינות דעך ציד המכשפות במהלך המאה ה-17. ההוצאה להורג האחרונה של מכשפה ברפובליקה ההולנדית הייתה כנראה ב-1613. בדנמרק, זה התרחש ב-1693 עם הוצאתה להורג של אנה פאלס. ובנורווגיה הוצאת המכשפה האחרונה להורג הייתה של יוהאן נילסדטר ב-1695, ובשוודיה אנה אריקסדוטר ב-1704.
בשוודיה בשנת 1669 נערך משפט המכשפות במורה אך בהמשך שלטונות סירבו להמשיך במשפטים ונתנו הוראה להקפיד בתפילות.
ברוב מדינות אירופה האשמות בדבר כישוף דעכו במהלך המאה ה-18. באנגליה ובסקוטלנד בין השנים 1542 ו-1735, סדרה של מעשי כישוף עיגנה בחוק את הענישה (לעיתים קרובות עונש מוות, לפעמים כליאה) של אנשים שמתרגלים או מתיימרים לעסוק בכישוף וקסם. ההוצאות להורג האחרונות בגין כישוף באנגליה התרחשו ב-1682, כאשר 3 נשים הוצאו להורג באקסטר. ב-1711 פרסם ג'וזף אדיסון מאמר בכתב העת המכובד The Spectator (מס' 117) שביקר את חוסר ההיגיון והעוול החברתי בהתייחסות לנשים מבוגרות וחלשות (שזכו לכינוי "מול ווייט") כמכשפות.
ג'יין וונהאם הייתה בין הנאשמות האחרונות במשפט מכשפות טיפוסי באנגליה בשנת 1712, אך קיבלה חנינה לאחר הרשעתה ושוחררה לחופשי. ג'נט הורן הוצאה להורג בגין כישוף בסקוטלנד בשנת 1727. היא הייתה האישה האחרונה שהוצא להורג בבריטניה בגין כישוף.
חוק איסור הכישוף מ-1735 בבריטניה, הוביל להעמדה לדין בגין הונאה ולא כישוף מאחר שלא האמינו עוד שליחידים יש כוחות על טבעיים או יכולת ביצוע עסקאות עם השטן. חוק 1735 המשיך לשמש עד שנות הארבעים של המאה ה-20 כדי להעמיד לדין אנשים כמו מגידי עתידות, צוענים ומדיומים. החוק בוטל סופית ב-1951.
בחלקים אחרים של אירופה, ציד המכשפות נפסק מאוחר יותר. בצרפת האדם האחרון שהוצא להורג על כישוף היה לואי דבארז ב-1745. בגרמניה גזר דין המוות האחרון היה זה של אנה שוגלין בקמפטן ב-1775 (אם כי לא בוצע).
בקרואטיה האדם האחרון שנידון על כישוף לעונש מוות היה מגדה לוגומר בשנת 1758. היא זוכתה על ידי מריה תרזה באותה שנה, ובכך שמה קץ למשפטי המכשפות בקרואטיה.
בקטלוניה נמשך ציד המכשפות גם במאה ה-18.
בפורטוגל בשנים 1626–1744 818 נשים הואשמו במשפטי מכשפות. בשנת 1760 הוחלט להפסיק את המשפטים.
משפט המכשפות הרשמי האחרון הידוע היה משפט המכשפות דורוצ'וב בפולין בשנת 1783. תוצאת המשפט מוטלת בספק על ידי פרופ'. יאנוש תזביר בספרו. לא נמצאו מקורות אמינים המאשרים הוצאות להורג כלשהן לאחר המשפט. ב-1793 הוצאו להורג שתי נשים ללא שם בהליכים של חוקיות מפוקפקת בפוזנן, פולין.
אנה גולדי הוצאה להורג בגלרוס, שווייץ בשנת 1782 וברברה זדונק בפרוסיה בשנת 1811. שתי הנשים זוהו כנשים האחרונות שהוצאו להורג על כישוף באירופה, אך בשני המקרים, פסק הדין הרשמי לא צוין כישוף, שכן זה חדל להיות מוכר כעבירה פלילית.
בברזיל, שהייתה תחת שליטה של פורטוגל המשפטים נמשכו עד לסוף המאה ה-18, כאשר מריה דה קונסייסאו נשפטה בשנת 1798.
משפטי כישוף במאה ה-20
על רקע מלחמת העולם השנייה השלטונות בממלכה המאוחדת החלו לפעול נגד נשים שטענו שהן מדיום וערכו סיאנס. בינואר 1944 הלן דאנקן שהייתה סקוטית שעבדה כמדיום, נעצרה על רקע ביצוע סינאנס. לאחר בחינת מספר עבירות של מרמה היא נשפטה לבסוף באפריל של אותה שנה באשמת כישוף על רקע חוק איסור הכישוף מ-1735. השלטונות שמו לב לפעילותה על רקע חשיפת פרטים על טביעת אוניה בריטית HMS Barham, ב-1941, בזמן שהצי המלכותי הבריטי ניסה להסתיר דבר זה מידיעת האויב והציבור. דבר זה יצר מבוכה וחשש בקרב הצי המלכותי הבריטי. היא הורשעה ונידונה ל-10 חודשי מאסר. ג'יין יורק הייתה מדיום נוסף בממלכה המאוחדת והיא הייתה האישה האחרונה שהורשעה בכישוף בספטמבר 1944. היא נקנסה ב-5 דולר והבטיחה לא לעסוק יותר בסיאנסים.
איתור והרשעת מכשפות ומכשפים
אופים של העוסקים בכישוף תואר בספר המרכזי באותה תקופה, פטיש המכשפות, מהמאה ה-15. איתור המכשפות והמכשפים, העמדתם למשפט והוצאתם להורג נעשתה ברוחו של ספר זה, שהציג את מלאכת הכישוף כמציאותית, כשטנית וכמאיימת על שלטון האל. גם מרכזיותן של נשים כחשודות תוארה בספר זה, ואכן רוב הקרבנות בארצות מסוימות של צייד המכשפות היו נשים. במהלך הזמן השתנו והשתכללו האופנים בהן נמצאו העוסקים בכישוף והוכחה אשמתם.
ראיות לכישוף היו קשורות בעיקר להשתתפות בטקסים, אך אלו היו נדירות. ראיות מקובלות יותר היו השפעות עקיפות על אחרים, כמו גרימת חולי, שתוארו ככישוף. כל אלו דרשו הסתמכות על עדויות מהימנות, ומכאן שהעיסוק בעדויות, בעדים ובאמינותם היה מרכזי. גם החזקת חיית מחמד נחשבה לרמז מחשיד, או אמצעי כישוף (כמו חפץ ששייך לאדם שכושף). היו גם מבחנים מורכבים יותר, להלן הבולטים שבהם.
מבחן המים הקרים: רגליהם וידיהם של החשודים נקשרו, והם הושלכו למים קרים. אם הם צפו, הרי שזוהי ראייה לכך שעסקו בכישוף. אם הם שקעו, נחשבו לזכאים ונמשו מהמים.
סימן השטן: חיפוש אחר "פטמה" לא טבעית (לדוגמה יבלת בולטת או שומה), שנחשבה לסימן שהשטן מותיר במכשפות. סימן השטן אינו רגיש לכאב ואינו מדמם, לכן במקרים כאלו נהוג היה לדקור את גופה של החשודה על מנת לזהותו.
עם זאת, הדרך המרכזית היא באמצעות הודאה של הנאשמים. הודאה זו חולצה, לרוב, בעינויים או באיומי עינויים. היחס בין סוגי הראיות השונות היה שונה בתקופה ובמקום, והמשמעות המשפטית שונה. מבחן המים הקרים נחשב לעממי, ובחלק מהמקומות נפסל במשפטים רשמיים. סימן השטן נחשב למקצועי יותר, ופותח על ידע מומחים. הוכחה באמצעות וידוי (שכאמור הושג בעינויים) נחשבה להוכחה הרציונלית ביותר, והפכה לכלי הרשמי העיקרי. לפעמים מבחנים אחרים נעשו רק כדי לבסס חשד, והחשודים נשלחו לעינויים על מנת לחלץ הודאה. באנגליה, שהתבססה על המשפט המקובל בניגוד לשאר ממלכות אירופה, עינויים במסגרת משפט היו בניגוד לחוק, וייתכן שמסיבה זו גם הואשמו הרבה פחות אנשים בכישוף בהשוואה לאזורים שכנים.
מספר ומאפניים של הקורבנות שהורשעו בכישוף
הערכות מדעיות מודרניות מציבות את המספר הכולל של הוצאות להורג בגין כישוף בתקופת 300 השנים של ציד מכשפות אירופי בעשרות אלפים, לרוב בין 35,000 ל-50,000. רוב הנאשמים היו מהמעמדות הכלכליים הנמוכים בחברה האירופית, אם כי במקרים נדירים יותר הואשמו גם אנשים רמי דרג. על בסיס הראיות הללו, סקאר וקאלאו טענו כי "המכשפה האופיינית הייתה אשתו או אלמנתו של פועל חקלאי או חקלאי חוכר קטן, והיא הייתה ידועה באופייה מתלהם ותוקפני". לפי ג'וליאן גודאר, באירופה, השיעור הכולל של נשים שנרדפו כמכשפות היה 80%.
היו מדינות ואזורים כמו אסטוניה, נורמנדי ואיסלנד, שהתמקדו יותר בגברים. למשל: באיסלנד, 92% מהנאשמים היו גברים, ובאסטוניה 60% מהקרבנות היו גברים, לרוב איכרים בגיל העמידה שעסקו ברפואה עממית. במשפטי הכישוף שנערכו במוסקבה, שני שלישים מהנאשמים היו גברים. באיים הבריטיים גברים היוו כ-60% מהנאשמים בציד הכישוף, ובאזור שווייץ היו גבוהים יותר ועמדו על כ-80% מהנאשמים. בגרמניה גברים בעלי מעמד חברתי גבוה היו מוקד להאשמות, בהמשך בין השנים 1500–1650, היו אלו גברים צעירים שהיו בסיכון גבוה למצוא עצמם נאשמים בעוון כישוף.
ברוב המקרים ילדים היו המאשימים ולא הנאשמים, אך גם ילדים עמדו למשפט לעיתים באשמת כישוף. למשל: במשפטי וורצבורג בשנת 1629, ילדים היוו 60% מהנאשמים, ואף על פי שהמספר פחת ל-17% בהמשך אותה שנה. מספר עשורים מאוחר יותר, בסוף שנות השישים של המאה ה-17, ילדים בשוודיה טענו באופן פומבי שמבוגרים לקחו אותם למפגש מכשפים. כתוצאה, 15 נערים מעל גיל 16 הוצאו להורג, וכ-40 נערים צעירים יותר הולקו כעונש.
קיימת טענה, שניתן למצוא לפעמים בספרות פופולרית לכך ש"מיליוני מכשפות" (לעיתים קרובות: "תשע מיליון מכשפות") נהרגו באירופה, אך טענה זו היא מזויפת, והיא נובעת מחוברת משנת 1791 מאת גוטפריד כריסטיאן וויגט .
חנינת המכשפות במאה ה-21
שמאל|ממוזער|180px|יצירה של לואיז בורז'ואה לזכר 91 קורבנות של ציד מכשפות בנורווגיה בשנת 1621
בפברואר 2022 החליט הפרלמנט של קטלוניה להעניק חנינה לכאלף בני אדם, רובן נשים, שהואשמו בכישוף במאה ה-17 ובמאה ה-18. ההחלטה התקבלה לאחר שהחלטות דומות התקבלו גם בסקוטלנד, שווייץ ונורווגיה, ולאחר שיותר ממאה היסטוריונים אירופאים חתמו על גילוי דעת תחת הכותרת "הן לא היו מכשפות, הן היו נשים".
ציד מכשפות בספרות
המכשפה מאגם הקיכלים מאת אליזבת' ג'ורג' ספיר.
ציד המכשפות מאת ארתור מילר. מחזה על ציד המכשפות בסיילם, המהווה אלגוריה לרדיפת הזרים והקומוניסטים שהונהגה על ידי סנאטור ג'וזף מקארתי בשנות ה-50 של המאה ה-20 בארצות הברית.
המכשפה מקשטיליה מאת שלום אש. נערה יהודייה מואשמת בכישוף ונשרפת על ידי האינקוויזיציה.
אייבנהו מאת סר וולטר סקוט.
'"מכשפה" מאת סיליה ריס
ציד מכשפות כביטוי
בהשאלה, ציד מכשפות הוא מונח המתאר באופן כללי רדיפה כלפי קבוצת בני אדם, כאשר ההאשמות מולם לא מבוססות. במהלך ההיסטוריה התקיימו עוד מצבים של רדיפת קבוצות מיעוט או קבוצות חלשות והאשמתם בגרימת אסונות. לעיתים קרובות על ידי חטא נגד "רצון האל", פעולות "נגד הטבע" או מנגנון על טבעי.
הומופוביה
חלק מסוגי ההומופוביה במיוחד מול הומוסקסואלים גברים דומים לציד מכשפות במספר מובנים כמו האשמות בגרימת נזק לחברה על ידי עירוב של כוח על-טבעי, חקיקה דרקונית וענישה אכזרית.
במסכת סוכה בגמרא מפורש ליקוי חמה כסימן לכעסו של האל. הגמרא טוענת גם כי משכב זכור ו-3 חטאים אחרים אחראים לליקוי חמה. פרשנים דתיים אחרים טענו כי משכב זכר גורם לכתמי שמש. הסבר זה עומד בניגוד לתאוריה המדעית, לפיה ליקוי חמה וכתמי שמש הן תופעות טבעיות שאין בהן כל רע, ואשר התרחשו באופן מחזורי וטבעי במשך מאות מיליוני שנים לפני קיום האדם. אנשי דת יהודים טוענים כי לפי הכתוב בפרק 9 במסכת ברכות בתלמוד הירושלמי, הומוסקסואליות גורמת לרעידות אדמה.
במאה ה-5 הקיסר יוסטיניאנוס הראשון תיקן את קוד החוקים של האימפריה הביזנטית. באופן תקדימי יוסטיניאנוס פרש כי יחסי מין בין גברים, או אף התשוקה להם, הם בעצם מעשי סדום וכי "פשעים אלה" מביאים לרעב המוני, לרעידות אדמה ולמגפות. הוא הקפיד על עונש מוות על ידי עריפת ראשים כעונש על הומוסקסואליות או ניאוף. הנובלות של יוסטיניאנוס בישרו על שינוי בפרדיגמה המשפטית הרומית בכך שנקבע מושג לפיו קיימת לא רק ענישה חילונית אלא גם אלוהית על התנהגות הומוסקסואלית. התייחסות זו קבעה את היחס להומואים במדינות רבות למשך מאות שנים. לדוגמה באנגליה הוצאות להורג בגלל "מעשי סדום" נמשכו עד 1835, עם משפטם של ג'יימס פראט וג'ון סמית'. גם לאחר החלשות גישה זו המשיכו רדיפות אחר הומואים בטענה שהם בעלי מחלת נפש ונכפו עליהם טיפולי המרה שהיו לעיתים קרובות אכזריים וללא בסיס מדעי.
רבנים, חברי כנסת ותנועות דתיות חוזרים על הטענה כי הומוסקסואליות גורמת לרעידות אדמה גם במאה ה-21, ואף משייכים לפעמים רעידות אדמה ספציפיות להומוסקסואליות. הטענה משמשת יהודים אורתודוקסים כנימוק מדוע אסור לקדם חוקים בעד זכויות להט"ב.
אנטישמיות
בחלק מסוגי האנטישמיות – יהודים הואשמו באסונות שונים לעיתים בביצוע פעולות על-טבעיות.
עלילות דם
ממוזער|300px|עלילת הדם בטרנטו שהתקיימה ב-1475 מתוארת בתחריט אנטישמי מפרנקפורט מן המאה ה-18. למעלה מוצג עינוייו של תינוק נוצרי ומתחתיו: שטן מקורנן צופה באישה יהודייה מקיימת יחסי מין עם תיש וגברים יהודים מענגים עצמם עם חזירה (חזירת יהודים), שמעטיניה יונק ילד יהודי. בדומה לציד מכשפות עורבבו בעלילות הדם היבטים על-טבעיים שונים וטקסים משונים.
לאורך ההיסטוריה התקיימו מקרים רבים של עלילות דם נגד יהודים. עלילת דם נפוצה היא שיהודים שהם רוצחים תינוקות נוצריים ומשתמשים בדמם לפולחן דתי, במיוחד נפוצה העלילה בדבר שימוש בדם ילדים נוצרים לשם אפיית מצות לפסח.
עלילות הדם הביאו לביצוע פוגרומים, רציחות, שריפות ספרי תלמוד, בריחת יהודים והתנכלויות שונות כלפי יהודים. עלילות הדם לא רק גררו אלימות, אלה מחזרו שוב ושוב את הרעיון לפיו יהודים זקוקים לדם נוצרים לצורכי פולחן, דבר שהפך לאמונה נפוצה ותרם לאנטישמיות ולנכונות להאמין לעלילות דם נוספות, במיוחד על רקע "הוכחות" תודות להודאות בעינוים, ו"שחזור" העלילות על ידי אנטישמים בשנים שלאחר מכן. כך נוצרה דעה קדומה שמחזקת את עצמה.
בדומה לציד מכשפות יהודים רבים "הודו" בקיום העבירות תחת לחץ של עינויים קשים. כך ב-1475 בעלילת הדם בטרנטו הודו יהודים ברצח ילד עקב עינויים, 13 יהודים הוצאו להורג באכזריות. דפוס פעולה זה חזר על עצמו לפחות עד 1840 שבה התרחשה עלילת דמשק. ספר יהודי נחשד והובא לחקירה. בעינויים קשים נאלץ להודות באשמה ונקב בשמות שבעה מנכבדי הקהילה שידם הייתה כביכול במעל. אלו נעצרו מיד, חלקם עונו עד מותם, והאחרים הודו.
לעיתים כללו עלילות הדם היבטים על-טבעיים שונים. לדוגמה ב־1491, ערב גירוש ספרד, הואשמו יהודים מלה גוארדיה ברצח פולחני אכזרי של ילד, שכלל את עקירת לבו מגופו. שני יהודים ושני אנוסים הועלו על המוקד, אף שלא דווח על אף ילד נעדר ושום גופה לא נמצאה. הילד אולי לא היה ולא נברא, אך סיפורים שנפוצו תיארו כיצד בשעה שנעקד בידי היהודים רעדה האדמה וחשכה השמש. העדר הגופה תורץ בעלייתו של הילד הישר השמיימה, והילד הוכרז קדוש.
חלק מעלילות הדם הן "עלילת חילול לחם הקודש" שבהן טענו כי יהודים רצו לחלל את לחם הקודש שבכנסיות. לחם הקודש נחשב על ידי הנוצרים לסמל לגופו של ישו, והאדוקים שבהם מאמינים, כי בשעה שדוקרים את החלות הללו זב מהן דם (טרנסובסטנציאציה). בשנת 1290 העלילו בפריז על זוג יהודי, כי חדר בחשאי לכנסייה אחת ודקר שם את לחם הקודש עד זוב דם. הזוג נידון על ידי בית דין האינקוויזיציה לשרפה. החמורה בעלילות לחם הקודש, ארעה בעיר רויטיגן שבבוואריה בקיץ 1298, בכי תינוק שנשמע מבית יהודי ויוחס ליבבת לחם הביאה להתאספותם של כנופיות פורעים מוסתות בהנהגת האציל רידנפלייש. כנופיות אלו רצחו 56 מיהודי העיר ומשם יצאו למסע פרעות ורצח (פרעות רינדפלייש) ברחבי בוואריה, פרנקוניה ושוואביה. עד שוך הפרעות נפגעו 146 קהילות ונרצחו על פי הערכה קרוב ל-4,000 יהודים.
רדיפת יהודים בעקבות המוות השחור
לפני פיתוח תאוריית החיידקים כגורמי מחלות אנשים היו חסרי אונים כלפי מחלות ומגפות וחיפשו דרכים שונות ומשונות להינצל מהן. חלק מן המחלות יוחסו לגורמים על טבעיים כמו כוכבי שביט או התנהגות לא מוסרית, ולעיתים יוחסו המחלות להרעלת מים או למיאזמה – אוויר רע. עלילת הרעלת הבארות התפתחה במאה ה-12 בגרמניה ועלתה על פני השטח מפעם לפעם. בזמן התפרצות המוות השחור התפתחה לאחר התפרצות המגפה האשמה, ובעיקר לאחר התבררות ממדיה האדירים, הואשמו היהודים בכך שהרעילו את הבארות ובכך גרמו לפריצת המגפה. האשמה זו חוזקה בעדויות שנגבו מיהודים שהודו, לאחר עינויים קשים, בכך שזיהמו את מקורות המים משנאתם לנוצרים. כמה מהם סיפרו אף שההרעלה היא חלק מקנוניה שרוקם ארגון יהודי שמרכזו בעיר טולדו ומטרתו כינון שלטון יהודי כלל עולמי. כך למשל, ב-1348 רופא יהודי בשיון "הודה" כי נשלח על ידי רב מטולדו להרעיל את הבארות. היו שטענו כי הם מוענשים בידי האל, בשל כך שהם נותנים מחסה בקרבם ליהודים "שנואי האל".
לאחר שיהודים אולצו בעינויים, להודות בהרעלת הבארות, ההמון האמין שאלו הם פני הדברים. בקהילת בזל שמנתה כשש מאות יהודים, נשרפו למוות כל בני הקהילה, בתוך בניין עץ שנבנה במיוחד לצורך זה. בטבח שטרסבורג הם נשרפו בבית הקברות היהודי. בכל הערים שעל נהר הריין נשרפו יהודים למוות ולעיתים, כמו במקרה של קהילת פרנקפורט דמיין, הקדימו היהודים והעלו את עצמם באש, כדי לא ליפול בידי הנוצרים. במיינץ, התאגדו היהודים כדי להגן על עצמם, אספו נשק והצליחו להרוג 200 אנשים מן האספסוף שבא להורגם. בסופו של דבר, הצליחו תושבי העיר הנוצרים להכניע את היהודים וטבחו בהם בהמונים. אלו ששרדו, העלו את עצמם באש בבתיהם. ההערכה היא כי ב-24 באוגוסט 1349, מתו כ-6000 יהודים במיינץ. קהילת ארפורט שמנתה כ-3,000 יהודים, הושמדה כליל. הרציחות, המגפה ובריחת תושבים יהודים גרמה לכמעט השמדה של קהילות יהודיות במדינות מערב אירופה ולכך שיהודים רבים היגרו למזרח אירופה.
ציד מכשפות במאה ה-20
קיימות מספר דוגמאות ל"ציד מכשפות" גם במאה ה-20.
תחת שלטונו של יוסיף סטלין היה חיפוש אינטנסטי של אויבים, כליאתם על רקע האשמות קלושות ולעיתים קרובות עינויים ורצח. דבר זה התקיים לדוגמה בטיהורים הגדולים ומשפט הרופאים.
אגדת תקיעת הסכין בגב בה טענו גרמנים לאומנים כי יהודים, קומוניסטים ובונים חופשיים גרמו לתבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה.
מקארתיזם מהווה דוגמה מפורסמת ל"ציד מכשפות" בחברה דמוקרטית. הסנאטור ג'וזף מקארתי, האשים אמריקאים רבים בהיותם קומוניסטים ודאג להחרמתם.
ראו גם
מכשפה
איסורי כישוף ביהדות
מכשפות סמלסברי
פטיש המכשפות
נשיקת הבושה
פרידריך שפה
עינויים
ציד המכשפות בסיילם
משפטי הכישוף בבמברג
תאוריית החיידקים כגורמי מחלות
על-טבעי
לקריאה נוספת
קרל סייגן, עולם רדוף שדים – המדע כנר בעלטה, הד ארצי הוצאה לאור ספרית מעריב
לארה אפס, אנדרוז גאו – גברים מכשפים באירופה המוקדמת, ספר בהוצאת אוניברסיטת מנצ'סטר – 2003.
ולטר בנימין, רדיו בנימין, תרגם הראל קין, הוצאת תשע נשמות, 2016, הפרק "משפטי מכשפות", עמ' 19–30.
קישורים חיצוניים
משפטי המכשפות מסיילם – אתר מקיף באנגלית, מתוך אתר הפקולטה למשפטים באוניברסיטת מיזורי-קנזס סיטי. האתר כולל פרוטוקולי משפטים, מפות ועוד.
משפט המכשפות מסיילם, באתר אימגו. תרגום המאמר הראשי מהאתר של אוניברסיטת מיזורי-קנזס סיטי.
אלי אשד, ציד מכשפות: משפטי המכשפות במאה ה-17
אלי אשד, ציידי המכשפות
סילביה פדריצ'י, מכשפות ומלחמת המעמדות, פיגומים, 2020
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אפליה דתית | 2024-10-15T05:59:13 |
מנחם אלון | מנחם אלעזר אֵלון (; כ"א בחשוון ה'תרפ"ד, 1 בנובמבר 1923 – כ"ו בשבט ה'תשע"ג, 6 בפברואר 2013) היה פרופסור למשפטים, מומחה למשפט העברי והיסטוריון של ההלכה. כיהן כשופט בית המשפט העליון (1977–1993) וכמשנה ה-11 לנשיא בית המשפט העליון (1988–1993). חתן פרס ישראל למשפט (1979) וראש משפחת אלון. היה מועמדה של הקואליציה לכהונת נשיא מדינת ישראל בשנת 1983.
מפעל חייו האקדמי עסק בחקר המשפט העברי והוא נחשב לאחד מגדולי המומחים בנושא זה. הקים ועמד בראש הקתדרה למשפט עברי באוניברסיטה העברית בירושלים, והיה נושא הדגל של שילוב המשפט העברי במשפט הכללי בפסיקותיו כשופט בבית המשפט העליון. נודע גם כמתנגד תקיף לאקטיביזם שיפוטי וכבעל עמדות ליברליות בנושאי חירות הפרט וזכויות האדם. חיבר וערך ספרים רבים בנושאי משפט, הלכה ופילוסופיה יהודית.
ממוזער|תמונה קבוצתית של תלמידי ישיבת חברון, תחילת שנות ה-40 של המאה ה-20, אלון עומד ראשון משמאל בשורה העליונה
ממוזער|השופט פרופ' מנחם אלון בהרצאה, שנות ה-80 של המאה ה-20
ממוזער|חתימות של הנשיא אפרים קציר וחתימות של מנחם אלון על טופס הצהרת אמונים למדינת ישראל בעקבות התמנותו לשופט בית המשפט העליון (באדיבות ומתוך "אוספי ארכיון המדינה")
ממוזער|השופטים מאיר שמגר ומנחם אלון
ממוזער|שופטי בית המשפט העליון על גג המבנה הישן במגרש הרוסים, 1992. המשנה לנשיא אלון יושב בשורה התחתונה צמוד לנשיא שמגר
ממוזער|השופטים אהרן ברק ומנחם אלון
ביוגרפיה
שנים ראשונות, ישיבת חברון וקריירה אקדמית
מנחם אלון (במקור: מנחם אלעזר פטר) נולד בשנת 1923 בדיסלדורף שבגרמניה למשפחה אורתודוקסית מרקע חסידי (חסידות דז'יקוב וצאנז). הוריו הרב שמעון טוביה ושרה (לבית ברנד) היגרו מגליציה לאחר מלחמת העולם הראשונה. הוא היה הבן הרביעי במשפחה בת חמישה ילדים, והתחנך בילדותו בתלמוד תורה. בעקבות עליית הנאצים לשלטון עזבה משפחתו את גרמניה, עברה בשנת 1934 לרוטרדם שבהולנד, ובשנת 1935 עלתה לארץ ישראל והתיישבה בתל אביב.
בשנת 1938 החל אלון ללמוד בישיבת תפארת צבי ולאחר כחצי שנה ביקש להתקבל לישיבת חברון בירושלים. למרות גילו הצעיר הסכים הרב מאיר חדש, המשגיח של הישיבה, לקבל אותו ללימודים. אלון למד בישיבת חברון במשך 8 שנים, שבמהלכן הוסמך לרבנות על ידי הרבנים הראשיים יצחק אייזיק הלוי הרצוג ובן-ציון מאיר חי עוזיאל. למרות אופי הישיבה התחיל אלון לגבש לעצמו זהות ציונית דתית, במידה רבה בהשפעת מורו הרב ד"ר יצחק ברויאר, הרב אלימלך בר שאול והרב יעקב משה חרל"פ, ואף השתתף בהקמת הקיבוץ הדתי טירת צבי.
לקראת סיום לימודיו בישיבה עבר אלון את בחינות הבגרות של אוניברסיטת לונדון והחל בלימודי משפטים בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בתל אביב, וב-1948 סיים לימודיו בהצטיינות בתואר מוסמך למשפטים. בשנים 1946–1947 כיהן כר"מ במדרשית נעם, שנוסדה זמן קצר לפני כן ואלון נמנה עם מייסדיה. במלחמת העצמאות שירת בפרקליטות הצבאית בתפקיד התובע הצבאי של חטיבה 9 בצפת, כסגן התובע הצבאי של מחוז ירושלים ובהמשך כאב בית דין צבאי במילואים. בין השנים 1950–1951 היה מזכיר ועדת הכספים של הכנסת.
באוקטובר 1951 קיבל רישיון לעריכת דין, והחל לעסוק בכך בצורה פרטית. במקביל למד תלמוד, היסטוריה של עם ישראל ופילוסופיה כללית באוניברסיטה העברית בירושלים, וסיים את התואר ב-1954 בהצטיינות. אז החל לעבוד במשרד המשפטים, ראשית כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן (1955–1962), ובהמשך כיועץ הראשון של משרד המשפטים למשפט עברי (1959–1966), במסגרת עבודתו היה עליו להכין חוות דעת המבוססת על המשפט העברי לכל הצעת חוק. במהלך שנים אלו היה חבר בוועדות ציבוריות להכנת חוקים בתחומים שונים של המשפט האזרחי, בין השאר היה מרכז של הוועדה הציבורית לעניין דמי מפתח (1956–1960), ויו"ר צוות בוועדה הממלכתית למעמד האישה.
בשנת 1955 החל להרצות באוניברסיטה העברית בקורסים בדיני משפחה ובמשפט עברי, ובשנת 1962 קיבל תואר דוקטור למשפטים בציון מעולה, על עבודתו בנושא "כפיית חייב לשלם חוב במשפט העברי". נחשב לתלמידם של השופט פרופ' משה זילברג ופרופ' חנוך אלבק. מונה לפרופסור חבר ב-1966 ולפרופסור מן המניין בשנת 1972 ושימש כחבר הוועד הפועל בוועדת הקבע של האוניברסיטה העברית.
בשנת 1963 הקים את המכון לחקר המשפט העברי ועמד בראשו עד כניסתו לבית המשפט העליון. אלון הפך לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם המשפט העברי בישראל והפך אותו מתחום זנוח יחסית למקצוע ראשי במדעי היהדות ובעולם המשפט. נחשב לבכיר החוקרים בתחום בחצי השני של המאה ה-20.
בשנת 1973 פורסם ספרו המקיף המשפט העברי - תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, חיבור בן שלושה כרכים שנחשב לספר יסוד בנושא, תורגם לשפות אחדות ואף מופיע לעיתים בחוות דעת משפטיות בחוץ לארץ. בנוסף כתב וערך ספרים ומחקרים רבים נוספים, בין היתר בנושא ספרות השו"ת ובפרט עסק בחקר ספרות השו"ת של חכמי ספרד וצפון אפריקה. היה שותף בתחילת דרכו של פרויקט השו"ת. במהלך השנים שימש כעורך המחלקה למשפט עברי באנציקלופדיה העברית ובאנציקלופדיה יודאיקה ולא הפסיק את עבודתו המחקרית אף בעת שכיהן כשופט.
אלון הקים קתדראות למשפט עברי באוניברסיטאות בחוץ לארץ: אוניברסיטת ניו יורק (1985), אוניברסיטת הרווארד (1990) ואוניברסיטת מקגיל (2002). בנוסף היה פרופסור אורח בפקולטות למשפטים באוניברסיטת אוקספורד, אוניברסיטת פנסילבניה והקולג' האוניברסיטאי של לונדון.
בבית המשפט העליון
ב-7 בנובמבר 1977 מונה לשופט בבית המשפט העליון, לאחר ששמו עלה כמועמד לתפקיד מספר פעמים במהלך שנות השבעים. לקראת הבחירות לכנסת השתים עשרה שימש כממלא מקום יו"ר ועדת הבחירות המרכזית. ב-26 באפריל 1988 נבחר למשנה לנשיא בית המשפט העליון, תפקיד בו שימש עד פרישתו לגמלאות עם הגיעו לגיל 70 ב-1 בנובמבר 1993. מחליפו בתפקיד המשנה לנשיא היה השופט אהרן ברק.
לקראת יום ירושלים תשנ"ב (1992), במלאת 25 שנים למלחמת ששת הימים, חיבר את אמנת ירושלים.
על תפיסתו את מערכת המשפט כתב:
שילוב המשפט העברי במשפט הישראלי
אלון, אשר מפעל חייו האקדמי עסק במשפט העברי, שילב בפסקי הדין שנתן עקרונות וסימוכים מהמשפט העברי תוך שהוא מתבסס על חוק יסודות המשפט, תש"ם-1980, הקובע כי במקרה בו יש לאקונה משפטית: "יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל". אלון חלק על השופט אהרן ברק בפרשנותו לחוק: בעוד ברק דייק את המילים "מורשת ישראל" ככלליות וכלא פונות בהכרח למשפט העברי, ראה אלון את החוק כביטוי לתפיסה רחבה, תרבותית-לאומית המבקשת לקשור את משפט המדינה היהודית עם המורשת המשפטית של העם היהודי, בנושא שילוב המשפט העברי במשפט הישראלי טען אלון כי:
פעולתו של אלון בנושא וזכתה להערכה רבה כמו גם לביקורת לא מבוטלת. השופט יעקב טירקל אמר כי . המשפטן משה נגבי ציין כי . מנגד ספג ביקורת על שילוב המשפט העברי בפסיקותיו מצד משפטנים ואנשי ציבור חילונים שראו בשילוב כרסום באופיה החילוני של מערכת המשפט. ח"כ שולמית אלוני אמרה בנושא כי את עיקר הוויכוח בעולם התורני ניהל אלון מול השופט הדתי יצחק אנגלרד, שחלק על משמעותו של המושג "משפט עברי" ודחה את הטענה שניתן להבחין בין חלקי ההלכה השונים. בנוסף, אלון ספג ביקורת מהצד הדתי על התנגדותו לתפיסה הדתית הרואה בבתי המשפט הישראלים ערכאות של גויים.
התנגדותו לאקטיביזם שיפוטי
אלון נודע בהתנגדותו הנחרצת לאקטיביזם השיפוטי והיה הקול הבכיר כנגד המגמה לאחר פרישתו של הנשיא משה לנדוי בשנת 1982. מפורסמת אמירתו בייחס לביטול החלטתה של ועדת הבחירות המרכזית לבחירות לכנסת האחת עשרה:
אלון היה "בר פלוגתא" מרכזי לאהרן ברק. בין השניים נרקמו יחסי חברות ועבודה משותפת עוד מימי האוניברסיטה העברית, והם נהגו לכנות אחד את השני בתואר רֶבּ מנחם ורֶבּ אהרון, אך עם זאת חלקו בסוגיות מהותיות הנוגעות לשפיטות ולמשפט חוקתי. אלון חשש מפוליטיזציה של המשפט והזהיר מפניה. הוא טען כי יש צורך בצעדי זהירות, ריסון וענווה בהחלת התערבות בית המשפט, וביקר את התפיסה של ברק אודות "היקום המשפטי" החובק-כל:
על פי פרופ' נילי כהן, בנוסף אלון ביקר את ההזדקקות של ברק למונח "חוסר סבירות", כעילה להתערבות של בית המשפט בשיקול הדעת המנהלי (דוגמת קיום יחסים דיפלומטיים עם מדינות זרות, ארגונו של הצבא וכו'). על פי תפיסתו, נושאים אלה אינם בתחום הכרעתו של בית המשפט. ביחס לשימוש השיטתי של ברק במושג הציבור הנאור כתב אלון:
עמדתו בנושאי חירות הפרט וזכויות האדם
פסיקותיו של אלון בתחומי המשפט האזרחי והמשפט הפלילי מתאפיינות בתפיסה ליברלית והומנית, אותה הקפיד לעגן, בין היתר, במקורות היהודיים. אלון ביקר בחריפות מעצרים משטרתיים שמלווים בהפשטת אדם באמצע הרחוב, והדגיש שאפילו היה העצור מסכים לכך, אין לעשות כן בנסיבות רגילות שאינן מחייבות חיפוש במקום, בשל הפגיעה בכבוד האדם על פי אלון: .
אלון היה מתנגד מובהק של שיטת המעצר עד תום ההליכים. הוא טען שהשימוש במעצר חייב להיות חריג, ושעקרון חירות הפרט צריך לגבור על שיקולים אחרים. הוא אף סירב להיענות לבקשות בדבר מעצרים של נאשמים בשל חשש שימלטו מהארץ, ללא הוכחת חשש ממשי להימלטות.
על אף שנחשב לשופט "ביטחוניסט", המקבל באמון רב את דרישות מערכת הביטחון הישראלית בכל הנוגע לזכויות הפרט, פסק לא פעם להעדפת תושבי השטחים על פני גורמי הביטחון. כמו כן קבע כי גם במקרים של מעצרים ביטחוניים, על כוחות הביטחון ליידע את משפחותיהם של עצורים אודות המעצר והמקום בו מוחזק העצור. עוד טען, כי העומס המוטל על בתי המשפט אינו יכול להצדיק עינוי דין ופגיעה בזכויות באמצעות מעצרים ארוכים. בנושא זה כתב אלון:
בסוגיית העד השותק היה אלון בדעת המיעוט, שסברה שאין לקבל עדות כזו. ועמדתו באשר להרשעה של אדם על פי הודאתו במשטרה, אף אם נלקחה במידה של כוח הייתה נחשבת להודאה משום שסבר: "אם עשה - יבכה ויודה, אם לא עשה - יבכה ולא יודה", ואם הודה נראה שעשה.
ממוזער|המועמדים לתפקיד נשיא מדינת ישראל בשנת 1983: פרופ' מנחם אלון (קואליציה) וח"כ חיים הרצוג (אופוזיציה) במשכן הנשיא בירושלים
ממוזער|פרט מתוך אמנת ירושלים אותה ניסח אלון
ממוזער|קברו של אלון בהר המנוחות בירושלים
התמודדות לכהונת נשיא מדינת ישראל
אלון היה מועמד לכהונת נשיא מדינת ישראל בשנת 1983, מעשה ללא תקדים לשופט מכהן. הוא נעתר לבקשתו של ראש הממשלה מנחם בגין להיות מועמדה של הקואליציה לתפקיד, אל מול חבר הכנסת חיים הרצוג, איש מפלגת העבודה וידיד נעוריו מישיבת חברון. ב-22 במרץ 1983 ניצח הרצוג, שקיבל 61 קולות, לעומת 57 קולות לאלון. היו אלו הבחירות הצמודות ביותר עד אז בתולדות הנשיאות.
לאחר פרישתו מכס השיפוט
לאחר פרישתו המשיך אלון להיות פעיל בחקר המשפט העברי, ובפרט בהוראה בקתדראות למשפט עברי שייסד באוניברסיטאות בצפון אמריקה. בנוסף, הוא שימש ראש וחבר במוסדות ובארגונים שונים, ביניהם: נשיא האיגוד העולמי למדעי היהדות (1993 - 2005) ונשיא הקונגרס העולמי למדעי היהדות ה-12, ה-13 וה-14 למדעי היהדות, דקאן המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט מאז הקמתה במשך שמונה שנים (1996 - 2002), נשיא המועצה הלאומית לשלום הילד, יושב ראש הוועדה למונחי המשפט באקדמיה ללשון העברית, חבר נשיאות הוועד ליהדות אתיופיה, סגן נשיא Memorial Foundation For Jewish Culture, יושב-ראש הנהלת מכון שלזינגר לחקר הרפואה על-פי התורה שליד המרכז הרפואי שערי צדק, נשיא ארגון "למען נזקקי ירושלים", יושב-ראש מועצת הנאמנים של קרן ההנצחה ע"ש יוסף וקרולין גרוס לקידום חיילים משוחררים, ונשיא אגודת נוער שוחר משפט עברי. בנוסף שימש אלון יו"ר של ועדות ציבוריות שונות, ביניהן: הוועדה הציבורית למימון מפלגות והוועדה לבדיקת נושא הרפואה המשלימה בישראל.
מותו, הלווייתו והנצחתו
מנחם אלון נפטר בירושלים ב-6 בפברואר 2013 והוא בן 89, באופן סימבולי בסוף השבוע בו קוראים בתורה את פרשת משפטים. ראש הממשלה בנימין נתניהו כתב במכתב התנחומים כי אלון נקבר בלוויה מרובת משתתפים בהר המנוחות בירושלים. על קברו ספד אהרן ברק:
לזכרו מוענק הפרס השנתי אות יקיר המשפט העברי ע״ש כבוד השופט מנחם אלון מטעם לשכת עורכי הדין בישראל. שני החתנים הראשונים לשנת ה'תשע"ד (2014) היו מבקר המדינה יוסף שפירא, ופרופ' נחום רקובר, בשנת ה'תשע"ה (2015) הוענק הפרס לשופט (בדימוס) צבי טל ולפרופ' אליאב שוחטמן ובשנת ה'תשע"ו (2016) הוענק הפרס לשופט (בדימוס) יעקב טירקל ופרופ' אהרון קירשנבאום.
הוקרה ופרסים
פרס כץ למדעי היהדות (1978)
פרס ישראל למשפט (1979)
250px|ממוזער|שמאל|השופט פרופ' מנחם אלון (ראשון משמאל) בטקס הענקת פרסי ישראל לשנת ה'תשל"ט
פרס ע"ש בן מאיר למחקר המשפט העברי (1979)
מגן הסובלנות של התנועה למען ארץ ישראל טובה (1983)
פרס צלטנר לחקר המשפט (1994)
פרס הספר היהודי הלאומי האמריקאי (1994)
אות הוקרה מטעם אמ"י - אגודת אמני ישראל (1995)
עמית כבוד של מכון לב - בית הספר הגבוה לטכנולוגיה בירושלים (1996)
פרס לשכת עורכי הדין בישראל (1996)
אות אביר איכות השלטון מטעם התנועה למען איכות השלטון בישראל (1997)
תואר דוקטור לשם כבוד מישיבה יוניברסיטי בניו יורק (1997)
תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן (1997)
פרס ירושלים (2001)
אות יקיר ירושלים (2001) ואות יקיר העיר צפת (2004)
פסקי דין בולטים
שמאל|ממוזער|220px|שופטי בית המשפט העליון בפגישה (ירושלים, 1992), השופט אלון יושב שלישי מימין
בג"ץ עמותת פר"ח נגד שר המשפטים, שהביא להקלה משמעותית לחייבים בהוצאה לפועל ולשינוי משמעותי במאסר חייבים כאלו. אלון, אשר עבודת הדוקטור שלו עסקה ב"חירות הפרט בדרכי גביית חוב במשפט העברי", יישם עקרונות מוסריים אלו במשפט הישראלי ופסל את התקנה שאיפשרה מאסר חייבים באופן מהיר וללא בירור מעמיק.
פסק דין הנדלס נגד קופת עם שעורר מחלוקת יסודית בשאלת מעמדם של מקורות המשפט העברי במשפט הישראלי המודרני, בה הציג אלון את עמדת המשפט העברי.
בג"ץ שקדיאל נגד שר הדתות שאפשר ישיבת אישה, לאה שקדיאל, במועצה דתית בירוחם.
פסק דין מילר נגד שר הפנים בו איסור לציין בתעודת הזהות של סוזן (שושנה) מילר את עובדת היותה גיורת, על בסיס ההלכה האוסרת להזכיר לגר את מוצאו.
פסק דין ז'רז'בסקי נגד ראש ממשלת ישראל שעסק בשאלת אכיפתו של הסכם קואליציוני שנוי במחלוקת ובו הציגו השופטים אלון וברק, גישות מנוגדות ועקרוניות בנוגע לשימוש במשפט העברי ובנושא שפיטותו של הסכם פוליטי.
פסק דין קונסלוס נגד תורג'מן שהחזיר את הילדה קרולין ברונה - שנחטפה כתינוקת בברזיל ונמסרה לאימוץ בגיל מספר חודשים על ידי בני הזוג תורג'מן מישראל - להוריה הביולוגים.
פסק דין יעל שפר נגד מדינת ישראל שאסר ניתוק תינוקת חולה ממכונת הנשמה וזאת על פי דרך הפסיקה ההלכתית האוסרת המתת חסד. אלון השתכנע מעדות הרופאים כי התינוקת אינה סובלת וכי כבודה נשמר, ולפיכך קדושת חייה - גם במצבם הסופני - הוא הערך הבלעדי והקובע.
בג"ץ 193/86 שדן בהתעלמות המדינה מפעולות בינוי של הוואקף במרחבי הר הבית. לשם הדיון ביקר אלון בהר (יחד עם השופטים אהרן ברק וגבריאל בך) אך טבל קודם לכן במקווה, וצעד על ההר כשהוא יחף ובמקומות המותרים בלבד בהוראת ההלכה.
פסק דין רוני ליבוביץ נגד מדינת ישראל בו הופחת עונשו של ליבוביץ (האופנובנק) בשל המשקל הרב שניתן לחרטתו.
פסק דין יוסף חיים וייל נגד מדינת ישראל, בו קבע אלון כי הזכות לקיום יחסי אישות ולהתייחדות של אסיר עם בת זוג היא .
פסק דין קסטנבאום, בו פסק כי חוק החוזים האחידים אינו מוגבל לחוזים מסחריים בלבד, אלא חל על כלל החוזים האחידים המקיימים הגדרות של "ספק" ו"לקוח" בחוק.
ערעור פלילי 347/88 ג'ון דמיאניוק נגד מדינת ישראל, אלון היה שותף לפסק הדין בערעורו של דמיאניוק בפני בית המשפט העליון שזיכה אותו מחמת הספק וביטל את עונש המוות שנגזר עליו בבית המשפט המחוזי, לאחר שקבע כי זהותו עדיין לא הוכחה. אלון, שכתב את פרקי הפתיחה והסיום, סיכם את פסק הדין:
משפחתו וחייו האישיים
ממוזער|שמאל|120px|בית בוקסבוים בגבול שכונת רחביה ושערי חסד בירושלים, בו התגורר אלון מיום חתונתו עד יום פטירתו
מנחם אלון נישא בשנת 1949 לרות בוקסבוים, מוזיקולוגית, מורה ומנהלת אולפן עברית במקצועה. רות היא בתו של המשפטן ואיש הציבור החרדי ד"ר מרדכי בוקסבוים, ונכדתם של איש ציבור והמלונאי ירחמיאל אמדורסקי וטובה גיטל לבית אפשטיין (מראשי חסידי חב"ד בעיר חברון). אחיה הוא הרב יוסף בוקסבוים (מייסד מכון ירושלים).
ד"ר בוקסבוים בנה ברחוב אבן שפרוט 12, בגבול שכונת רחביה-שערי חסד בירושלים, בית רב-מידות שתוכנן על ידי האדריכל והצייר ליאופולד קרקאור ובו התגורר. מנחם ורות אלון התגוררו בבניין מיום חתונתם ועד פטירתו של אלון, בדירה הסמוכה לרב מטשעבין אותו אירח בוקסבוים בבניין. אלון היה מבאי בית הכנסת ישורון והיכל שלמה, ובאחרית ימיו התפלל בקלויז של חסידי חב"ד בשכונת שערי חסד.
למנחם ורות אלון חמישה ילדים: השר והח"כ לשעבר הרב בני אלון (נשוי לסופרת אמונה אלון), נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע השופט ספי אלון, הסופר והמחנך ארי אלון, הרב מרדכי אלון (ראש ישיבת הכותל לשעבר) ועורכת הדין טלי (אביטל) אלון-בן אשר (הייתה נשואה למהנדס האווירונאוטיקה פרופ' יוסף בן אשר). בין נכדיו נמנים הרב צבי אלון (רבה של קיסריה), הפיזיקאי ד"ר יהונתן אלון (מכון ויצמן למדע), הסופר והתסריטאי אורי אלון (יוצר הסדרה שטיסל), המשפטנית פרופ' נועה בן אשר (אוניברסיטת הרווארד) והעיתונאית והמגישה שרהלה בן אשר (גלגלצ), רוני אלון (מנכ"לית המשרד לשיתוף פעולה אזורי). התפרסותם של בני המשפחה בתחומים ציבוריים שונים גרמו לכך שהיא מוצגת לעיתים כ"שושלת האצולה של הציונות הדתית".
מתלמידיו ומתמחיו
עם מתמחיו של אלון בבית המשפט העליון ותלמידיו המובהקים באוניברסיטה נמנו רבים מטובי המשפטנים בישראל, שלימים תפסו עמדות בכירות בעולם המשפט הישראלי וביניהם שופט בית המשפט העליון פרופ' אלכס שטיין; שר המשפטים ושר האוצר לשעבר פרופ' יעקב נאמן; נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה רון שפירא; שופטי בית המשפט המחוזי משה דרורי, יסכה רוטנברג, נאוה בן אור, תמר בר אשר-צבן, עידית ברקוביץ אברהם רובין וחיה זדנברג; פרופ' דוד גליקסברג (האוניברסיטה העברית); פרופ' שמואל שילה (האוניברסיטה העברית); פרופ' מיכאל קורינאלדי (מכללת נתניה); פרופ' אליאב שוחטמן (האוניברסיטה העברית); פרופ' נחום רקובר (אוניברסיטת בר-אילן); פרופ' אביעד הכהן (דקאן המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט); פרופ' גבריאלה שלו (שגרירת ישראל באו"ם לשעבר) פרופ' אריה אדרעי (אוניברסיטת תל אביב), פרופ' ברכיהו ליפשיץ, פרופ' איתי בר-סימן-טוב; ועורכי הדין איל רוזובסקי, ד"ר הרב יעקב חבה (סגן דקאן אוניברסיטת בר-אילן) מירון הכהן (רשם האגודות השיתופיות), תומר מוסקוביץ (מנכ"ל רשות האכיפה והגביה), מנחם פדר, מנשה קוגוט, אסף פוזנר, כרמית פנטון, מיכאל ראבילו ואלי וילצ'ק.
מספריו
160px|ממוזער|שמאל|שלושת כרכי המהדורה השלישית של "המשפט העברי - תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו"
ספרים שכתב
חירות הפרט בדרכי גביית חוב במשפט העברי, הוצאת מאגנס, 1964.
חקיקה דתית בחוקי מדינת ישראל ובשפיטה של בתי משפט ובתי הדין הרבניים, הוצאת הקיבוץ הדתי, 1968.
המשפט העברי - תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, הוצאת מאגנס, 1973.
תורגם לאנגלית: (1993) Jewish law: history, sources, principles
מבעיות ההלכה והמשפט במדינת ישראל, הוצאת המכון ליהדות זמננו - האוניברסיטה העברית בירושלים, 1973.
כבוד האדם וחירותו בדרכי ההוצאה לפועל: ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית, הוצאת מאגנס, 1999.
מעמד האישה - משפט ושיפוט, מסורת ותמורה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005.
ספרים בעריכתו
מפתח השאלות והתשובות של חכמי ספרד וצפון אפריקה, הוצאת מאגנס, שני כרכים: כרך א - 1981, כרך ב - 1986.
מפתח השאלות והתשובות - שו"ת הרא"ש, הוצאת המכון לחקר המשפט העברי - האוניברסיטה העברית, 1965 (נכלל בכרך א' הנ"ל).
מפתח השאלות והתשובות - שו"ת הריטב"א, הוצאת המכון לחקר המשפט העברי - האוניברסיטה העברית, 1973 (נכלל בכרך א' הנ"ל).
מפתח השאלות והתשובות - שו"ת , הוצאת המכון לחקר המשפט העברי - האוניברסיטה העברית, 1973 (נכלל בכרך א' הנ"ל).
שנתון המשפט העברי (כרכים א-י), הוצאת המכון לחקר המשפט העברי - האוניברסיטה העברית, 1984-1974.
ספר יצחק כהן - לזכרו של יצחק כהן נשיא בית המשפט העליון, פפירוס, 1989.
עורך המחלקה למשפט עברי באנציקלופדיה העברית ובאנציקלופדיה יודאיקה.
Principles of Jewish Law,Keter Publishing House, Jerusalem, 1975
Talmudic civil law, Published by New York University, 1984.
The Ethiopian Jews: a case study in the functioning of the Jewish legal system, Published by New York University, 1987.
Decision of the Supreme Court of Israel in the Shefer Case, Published by Falk Schlesinger Institute, 1996.
Jewish Law (Mishpat Ivri): Cases and Materials, Published by LexisNexis, New York, 1999
The Tears Of The Oppressed: An Examination Of The Agunah Problem: Background And Halakhic Sources, Published by Ktav Pub Inc, 2004.
ראו גם
הבחירות לנשיאות ישראל (1983)
לקריאה נוספת
אביעד הכהן (עורך), נשמה יתירה במשפט: אמרות ולקוטות ממשנתו של מנחם אלון, הוצאת מוזאיקה, 2004.
אביעד הכהן, כתבי מנחם אלון, מדעי היהדות 42 (תשס"ג-תשס"ד), 241-250.
משה קרונה, אישים וניחוחים: מגיד שיחות, הוצאת מורשת, 1991.
אריאל בנדור ושולמית אלמוג, הביקורת השיפוטית על-פי השופט מנחם אלון, משפטים כ"ה, 1995.
אריאל רוזן-צבי, כינוס ויצירה: על מפעלו של השופט פרופסור מנחם אלון, עיוני משפט י"ט, 1994.
גדעון ספיר, שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו (על השוני בפסיקתם של השופטים אלון ואנגלרד בשאלת מקומו של המשפט העברי), עיוני משפט כ"ה, 2001.
חיים כהן, על המשפט העברי בחיינו (ביקורת על הספר 'המשפט העברי' למנחם אלון), בתוך הספר: להיות יהודי, (ערכה: רות גביזון), הוצאת דביר, 2006.
אריה אדרעי, דוד גליקסברג, אביעד הכהן, ברכיהו ליפשיץ, בנימין פורת (עורכים), הלכה ומשפט: ספר הזיכרון למנחם אֵלון, הוצאת נבו, 2018
אריה אדרעי, לא פוסק אני, מנחם אלון שופט או פוסק הלכה, ספר מנחם אלון, עמודים 45 עד 96
קישורים חיצוניים
אודותיו
מנחם אלון, באתר חדשות מחלקה ראשונה
אילן סבן, השופט מנחם אלון: משפט והשקפת עולם.
(על ספרו של אלון 'מעמד האשה')
(על תפיסתו של אלון בענייני מעצרים וזכויות אסירים)
אריאל הורוביץ, "אדם שסימל את אחדות התורה והמשפט", כתבה על מנחם אלון באתר "המוסף" של בית אבי חי, 9 בפברואר 2013
סיוון הרון-יהודה, פרופ' מנחם אלון - תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, סמינר "דמויות מפתח במשפט הישראלי", הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, יוני 2009
נילי כהן, שפיטות ותום לב באור של צדק ומתינות - הוויכוח בין השופטים אלון וברק, עורך הדין, אפריל 2013
גיליון מאמרים מיוחד של כתב-העת "הסניגור", לזכרו של פרופ' מנחם אלון, מרץ 2013
פרופ‘ מנחם אילון, לזכרם, האוניברסיטה העברית
מאמרים ונאומים
מאמרים של מנחם אלון בכתב העת "אסיא"
מאמרים של מנחם אלון באתר מכללת הרצוג
הארכיון של השופט מנחם אלון באתר ארכיון המדינה
קול של מנחם אלון בתוכנית של קול ישראל, "דיון על עונש מוות על-פי ההלכה" (משתתפים נוספים: פרופ' ישעיהו ליבוביץ והרב רפאל קצנלנבוגן), משנת 1961
מנחם אלון, עיר שחוברה לה יחדיו: ירושלים של מעלה וירושלים של מטה, מבוא הספר ירושלים עיר ועם: מדוד המלך עד ימינו, מרדכי נאור (עורך), הוצאת ידיעות אחרונות, 1995
מנחם אלון, אמנות המשפט - שלום לעומת שלמות דברים שנשא בטקס הענקת פרס לשכת עורכי הדין, 10 בספטמבר 1996
מנחם אלון, בית המשפט העליון ופלורליזם שיפוטי דברים שנשא בטקס הפרישה מתפקיד המשנה לנשיא בית המשפט העליון, 24 בנובמבר 1993
הערות שוליים
*
קטגוריה:שופטי בית המשפט העליון
קטגוריה:עובדי ייעוץ וחקיקה
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:עורכי האנציקלופדיה העברית
קטגוריה:בוגרי ישיבת חברון כנסת ישראל
קטגוריה:בוגרי בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה
קטגוריה:זוכי אות אביר איכות השלטון
קטגוריה:זוכי פרס ישראל למשפטים
קטגוריה:זוכי פרס כץ
קטגוריה:זוכי פרס צלטנר
קטגוריה:זוכי הפרס הלאומי לספרים יהודיים
קטגוריה:חוקרי הלכה
קטגוריה:חוקרי משפט עברי
קטגוריה:חוקרי תלמוד
קטגוריה:ישראלים ילידי גרמניה
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות
קטגוריה:יקירי ירושלים
קטגוריה:מחברי ספרי עיון ישראלים
קטגוריה:מועמדים לתפקיד נשיא מדינת ישראל
קטגוריה:מהדירי ספרות תורנית
מנחם
קטגוריה:משפחת אמדורסקי
קטגוריה:סגל אוניברסיטת ניו יורק
קטגוריה:סגל האוניברסיטה העברית בירושלים: משפטים
קטגוריה:עובדי משרד המשפטים
קטגוריה:עורכי דין ישראלים
קטגוריה:ציונות דתית: אנשי ציבור
קטגוריה:סגל מדרשית נעם
קטגוריה:יושבי ראש ועדת הבחירות המרכזית
קטגוריה:בוגרי ישיבת תפארת צבי
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן
קטגוריה:שופטי בתי הדין הצבאיים
קטגוריה:רחביה: אישים
קטגוריה:יקירי צפת
קטגוריה:סגל המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט
קטגוריה:נשיאי האיגוד העולמי למדעי היהדות
קטגוריה:סגל בית הספר למשפטים באוניברסיטת ניו יורק
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1923
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2013 | 2024-09-15T02:35:09 |
א-טור | אַ-טּוּר (בערבית: الطور) היא עיירה בדרום-מערב סיני, הנמצאת לחופו של מפרץ סואץ, ובירת מחוז דרום סיני. שמה נגזר מהשפה הערבית, ופירושו "ההר", על שם הר הסמוך לעיר. על פי אומדן רשמי מתאריך 1 ביולי 2023, התגוררו בעיר 40,532 בני אדם.
היסטוריה
העת העתיקה וימי הביניים
כבר בתקופת הפיניקים נעשה שימוש בנמל שבא-טור לצורכי מסחר. בתקופת הנצרות הקדומה שימש המקום נמל ותחנת מעבר לצליינים נוצרים שהיו בדרכם למנזרי ואדי פיראן ולמנזר סנטה קתרינה. באותה עת נקרא המקום "רהאיתו", והיה בו ריכוז של נוצרים מצרים שנמלטו ממצרים בעקבות רדיפות הרומאים. ידוע אף על מנזר שהיה במקום ועל כך ששלושה מבין 12 תלמידיו הראשונים של אותימיוס, מייסד הנזירות בארץ ישראל, היו מ"רהאיתו".
ב לספירה זיהו הנזירים הנוצרים את א-טור כאילם המקראית, ועד ימיו של יוסטיניאנוס הראשון נחשב ג'בל סרבל כהר סיני. זאת, מאחר שהנזיר קוסמס, שביקר במקום בראשית המאה ה-6, טען כי המרחק מאילם, דרך רפידים, אשר זוהתה על ידיהם בנווה פיראן, כ-72 קילומטר מא-טור ובסמוך לג'בל סרבל, ועד הר סיני הוא מהלך של יומיים. לכן, ג'בל סרבל התאים לדידם לתיאור המקראי, בעוד שג'בל מוסא המרוחק כ-130 קילומטר מא-טור נחשב מרוחק מדי. רק בימי יוסטיניאנוס החלו לזהות הנוצרים את הר סיני עם ג'בל מוסא או עם ג'בל קתרינה.
המקום הפך לבעל חשיבות גדולה יותר בזמן ימי הביניים כשהפך לתחנת מעבר לעולי רגל מוסלמים שעלו למכה.
העת החדשה
ב-1915, היה במקום מוצב של הצבא הבריטי ובו משמר קטן. על רקע מתיחות בין כוח עות'מאני באזור ובין המשמר הבריטי, שינעו הבריטים בפברואר 1915 כוח של חיל המשלוח המצרי דרך הים, תקפו את הכוח הטורקי, הסבו לו אבדות של 60 חיילים שנהרגו ו-108 שבויים.
במפקד שנערך בסיני ב-1937 נמנו במקום 740 תושבים, ובמחצבת א-טור נמנו 290 תושבים.
בסוף שנות הארבעים הכפר הוסב למחנה עצורים שאליו הוגלו חלקי אוכלוסייה שאיימו על המשטר בזמנו במצרים, כגון האחים המוסלמים, קומוניסטים, וב-1948 נשלח קומץ של פעילים ציונים לאותו הכפר. התנאים הפיזיים היו קשים ביותר והניתוק מהעולם היה מוחלט. לא היו גדרות ולא היה לאן לברוח. מדי שבועיים קיבלו האסירים היהודים משלוח של חבילות מהקהילה היהודית בקהיר שהכילו מזון וציוד לרחצה והיגיינה. שמות האסירים הפעילים היהודים היו (9): יצחק אגיון, רפאל ארדיטי, יוסף בוסו, משה חביב, אדוארד כהן, יוסי לוי, מרסל סימון, שמעון ענתבי, שמואל שפיטלניק ואדי שמע.
בגלל התנאים הקשים הכריזו כל האסירים על שביתת רעב שיצרה לחץ על המצרים לשפר קמעה את התנאים ששררו במחנה זה. האסירים הציונים התארגנו בפעילות של חוגים, ספורט ודיונים שלחלק מהם צירפו את האסירים הקומוניסטים, יהודים וערבים. לא היה מגע עם אסירים מתנועת האחים המוסלמים שהיו עוינים ביותר כלפי היהודים. אחרוני האסירים הציונים הוחזרו למחנה האקסטפ בחודש יוני 1949.
ב-2 בנובמבר 1956, במסגרת מבצע קדש, הוצנח כוח של חטיבת הצנחנים, בפיקודו של מוטה גור, בסמוך לא-טור, במטרה להשתלט על שדה התעופה שנמצא שם ולפתוח משם בתנועה לדרום מזרח לכיוון שארם א-שייח'.
במלחמת ששת הימים השתלט כוח צנחנים מוסק על העיירה, שמנתה באותה עת כ-2,000 תושבים, והחל לנוע צפונה לכיוון אבו רודס, שם חבר עם כוח צנחנים שהונחת בראס סודר ונע דרומה. בשנות השלטון הישראלי במערב סיני (1967–1980) הייתה העיר נטושה.
ממוזער| מעגן סיירת הדבורים "נחשול" בא-טור 1976
ממוזער|אוניית משא טרופה בקרבת מפרץ א-טור
לאחר מלחמת יום הכיפורים הוקם במקום בסיס של חיל הים הישראלי שכונה "דולפין" (על שם אח"י דולפין (צ-79)). הבסיס כלל תחנת מכ"ם ובסיס של ספינות "דבור". הבסיס פונה ב-1979 לקראת הנסיגה ממערב סיני לקו אל עריש-ראס מוחמד.
בתחילת המאה ה-21 החלה העיר להתפתח הודות לפיתוח התיירות בחופי מפרץ סואץ. המקום נחשב כמועדף לספורט גלישת הרוח בגלל הרוחות הערות המנשבות בו. שוניות האלמוגים שהיו קיימות לאורך חוף מפרץ סואץ נהרסו, עוד בתקופת השלטון המצרי לפני מלחמת ששת הימים, עקב זיהום המים כתוצאה מהפעילות הנרחבת של הפקת נפט בחלק הצפוני יותר של המפרץ.
בא-טור קיימת כבר מאות שנים קרנטינה (מחנה בידוד), המיועדת למניעת הפצת מחלות, על ידי עולי הרגל החוזרים ממכה. אחד מזני מחלת הכולרה נושא את השם "אל טור", כיוון שזוהה לראשונה ב-1905 בקרנטינה שבא-טור.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:סיני: ערים
קטגוריה:מצרים: ערי חוף
קטגוריה:מרחב שלמה
קטגוריה:מחוזות מצרים: ערי בירה | 2024-05-10T09:12:54 |
אנליל | אֶנְלִיל (מילולית: אדון הרוח-EN.LÍL) הוא אל הרוח, האוויר והסער במיתולוגיה השומרית. בנוסף היה גם פטרונה של העיר ניפור. אנליל, אנו ואאה (אנכי) היו שלושת האלים הראשיים בפנתאון השומרי. אנליל נקרא נסיך השָׁמַיִם ולידתו היא חלק מפרשת הבריאה הבבלית אנומה אליש. הוא בנם הבכור של אן וכי, השמים והארץ.
דמותו
על-פי המיתולוגיה השומרית, בתחילה היו השמים מחוברים. לידתו של אנליל הפרידה ביניהם ויצרה את היבשה. מסיבה זו נקרא אנליל לעיתים בשם כּוּר גל או "ההר הגדול". אנליל היה שומר לוחות הגורל במיתולוגיה השומרית. משמעות הבעלות על לוחות הגורל היא בעצם שאנליל נחשב אל עליון. הלוחות מעניקים לו את השליטה על העולם ועל חייהם של בני האדם.
אנליל נשא לאשה את נינליל, בתולה יפהפייה וצעירה מאוד. הוריה הזהירו אותה מפני אנליל, אך הוא פיתה אותה ועיבר אותה. מהתעלסותם היה עתיד להיוולד אל הירח ננה או סין. האלים הענישו את אנליל על מעשה זה וגזרו עליו לרדת לשאול. כדי להעביר את רוע הגזרה עיבר אנליל את נינליל עוד שלוש פעמים. היא ילדה את האלים נרגל, נינזו ואנבילולו והם נשלחו לשאול במקום אנליל, נינליל וסין. פולחן אנליל ונינליל התקיים בצוותא במקדש אֶכּוּר ("בית ההר") בעיר ניפור.
אנליל הוא האל שברא את בני האדם. על פי המיתולוגיה השומרית, האלים הזוטרים מאסו בעבודה הקשה שהטילו עליהם האלים הראשיים. הם ארגנו מרד, אספו כלי נשק והקיפו את מקדש האל אנליל. אנליל התרשם מסבלם וכדי לגאול אותם, חבר לאלת הפריון בלת אילי וברא את האדם הראשון מטיט ומבשרו ודמו של אל שנבחר להיות קורבן. המטרה הייתה שהאדם יתרבה וייצור גזע אנשים שיחליפו את האלים הזוטרים בעבודה הקשה. בתקופה הבבלית יוחס תפקיד זה של אנליל לאל מרדוך כאשר על פי המיתוס אנומה-אליש הוא ברא את האדם מבשרו ודמו של האל קינגו, אותו הביס מרדוך.
אנליל לא רק גרם להיווצרות החיים האנושיים, אלא גם לסיומם. בפרשת אתרחסיס, סיפור המבול המסופוטמי, ובעצם המשך של סיפור בריאת האדם, מבואר מדוע בני אדם מתים ומדוע מתרגשים עליהם אסונות. על-פי סיפור זה, האלים חשבו שלאחר בריאת האדם יוכלו לנוח, אך התבדו. בני האדם פרו ורבו, ולא מתו. הם מילאו את העולם והקימו רעש ושאון רב, שהפריע את מנוחת האלים. כדי להתמודד עם הבעיה ציווה אנליל על נמטר אל המגפות לשלח בבני האדם מחלות ממחלות שונות. כך פחת מספר האנשים בעולם, הרעש הפסיק, והאלים יכלו לנוח. לאחר מכן הוא אף הורה לעצור את הגשמים ולהביא בצורת שתביא למותם של בני האדם, והוריד מבול כדי להשמיד את האנושות.
ראו גם
שומר
אשור (אל)
מיתולוגיה מסופוטמית
מיתוסים של מבול
המבול
לקריאה נוספת
ש. שפרה ויעקב קליין (עורכים ומבארים), בימים הרחוקים ההם: אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, עם עובד, 1996.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אלים מסופוטמיים
קטגוריה:אלי השמיים ומזג האוויר
קטגוריה:שומר | 2024-04-30T14:15:25 |
אוטרפה | שמאל|ממוזער|250px|המוזה אוטרפה, פטרונית המוזיקה, מנגנת בחליל.
ממוזער|שמאל|220px|אוטרפה בגן הקיץ.
במיתולוגיה היוונית, אוטרפה ("עונג") הייתה אחת מתשע המוזות, שילדה מנמוסינה, אלת הזיכרון, לזאוס, ראש האלים. בתקופת הקיסרות הרומאית, כשנקבעה חלוקת ענפי האמנות לתשע המוזות, תוארה אוטרפה כפטרונית המוזיקה, השירה הלירית והנגינה בחליל. בנוסף, היא נחשבה גם למוזה של העונג וההנאה. סיפורי המיתולוגיה ייחסו לה את המצאת החליל הדו-קני, ובשל כך היא תוארה פעמים רבות מחזיקה חליל.
על פי האיליאדה מאת הומרוס, אוטרפה התעברה מהנהר סטרימון, וילדה את בנה רסוס (Rhesus), שהיה למלך תראקיה, ומאוחר יותר נהרג במלחמת טרויה.
שמה של אוטרפה הוענק, בין היתר, לספינת מפרשים מפורסמת שנבנתה ב-1863 ומאוחר יותר נקראה "כוכב הודו", ולאסטרואיד 27, שנתגלה ב-1853.
האסטרואיד 27 אוטרפה שהתגלה על ידי האסטרונום ג'ון ראסל הינד ב-1853, נקרא על שמה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מוזות
קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה שעל שמן כוכב לכת מינורי | 2024-06-19T21:01:51 |
אב | אָב (מאכדית: abu), הוא חודש בלוח הבבלי ובלוח העברי, החמישי במספר לפי המסורת המקראית והאחד-עשר לפי המסורת החז"לית. חודש זה חל בשיא הקיץ בארץ ישראל. בלוח המקדוני העתיק החודש המקביל לחודש אב הוא חודש לוֹאוֹס.
חודש אב הוא תמיד חודש מלא בן 30 ימים. ראש חודש אב חל בימים שני, רביעי, שישי או שבת.
שמות וסמלי החודש
שמו של החודש הובא, כשמות שאר החודשים, מגלות בבל. מקורו במילה האכדית אַבּוּ (קנים). על פי החוקרים, בחודש זה נהגו לקצור את הקנים לצרכים שונים. גם בבית המקדש היה חודש אב מסמן את סוף הזמן בו כרתו עצים לצורך המערכה שעל המזבח (). בבבלית פירוש השם הוא אש, וזוהי משמעות נוספת לשם החודש, לפיה הוא נקרא על שום החום הכבד השורר בתקופה זו של השנה.
חודש אב מכונה גם "מְנַחֵם אָב", משום הבקשה לנחמה על כך שחודש זה נחשב כחודש הפורענות והאבלות בלוח העברי, ששיאן חורבן בית המקדש בתשעה באב. כינוי זה מקורו במאה ה-16 כ"מנחם" בלבד, כשמו של המשיח לפי חלק מהדעות. איחוד שני השמות מופיע החל מהמאה ה-18.
במשנה נאמר עליו: "משנכנס אב, ממעטין בשמחה" ().
במסורת היהודית, מזלו של החודש הוא מזל אריה. מזל זה נקשר במסורת בעם ישראל, שעליו נאמר בברכת בלעם: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא". קישור זה בא לרמז שלמרות הגזרות והצרות יקום העם מן החורבן ויצעד לגאולה. לפי ברייתא דמזלות, לדעת חכמי הגוים בחודש אב נברא העולם. בלוח השנה במגילות קומראן מזל אב הוא מזל בתולה.
מועדים עיקריים
י"ז בתמוז עד תשעה באב – ימי בין המצרים, ימי אבל שמצוינים לזכר חורבן בית המקדש הראשון והשני, ואחר כך גם לזכר כל הסבל היהודי בגלות.
ראש חודש אב עד תשעה באב – תשעת הימים שנוהגים בהם מקצת מנהגי אבלות ונהוג בימים אלו שלא לאכול בשר, לא לשתות יין ולא לערוך שמחות.
שבת פרשת דברים, השבת שלפני תשעה באב – שבת חזון, על שם ההפטרה.
צום תשעה באב – יום תענית לזכר חורבן בית המקדש הראשון והשני.
שבת פרשת ואתחנן, השבת שלאחר תשעה באב – שבת נחמו, על שם ההפטרה.
ט"ו באב – בתקופת המקרא והמשנה, וכן בימי בית שני, היו בנות ירושלים יוצאות ומחוללות בכרמים "בכלי לבן שאולים, שלא לבייש את מי שאין לו", והבחורים נהגו לבחור מתוכן את בנות-זוגם. התחדש בישראל כ"חג האהבה".
מאורעות היסטוריים
ז' באב ה'רנ"ב – היום האחרון בגירוש ספרד בו הורשה ליהודים להישאר בתחום כתר קסטיליה וכתר אראגון בלי להמיר את דתם
כ' באב ה'רנ"ב – הפלגת שלשת אוניות המסע של כריסטופר קולומבוס מערבה "לעבר הודו"
ט' באב ה'תרע"ד – גרמניה הכריזה מלחמה על רוסיה, ובכך נפתחה רשמית מלחמת העולם הראשונה. (על כך בזכרונות הסופר "שלום עליכם" מאת יצחק דב ברקוביץ)
י"ז באב עד כ"ג באב ה'תרפ"ט – פרעות תרפ"ט
בתקופת השואה
ז' באב ה'תרצ"ז – פתיחת מחנה ההשמדה בוכנוולד
ט"ז באב ה'ת"ש – התנקשות בליאון טרוצקי ורציחתו
ד' באב ה'תש"א – המלחין רבי בן ציון הלברשטאם האדמו"ר מבאבוב נרצח בידי הנאצים
כ"ב באב ה'תש"א – הקמת גיטו קובנה בליטא, הקמת מחנה דרנסי בצרפת, הפסקת "הריגות החמלה" של חולים בידי הנאציים בעקבות לחץ ציבורי
א' באב ה'תש"ב – תחילת גירוש יהודי הולנד אל מותם במזרח
ט' באב ה'תש"ב – תחילת המתה בגז במחנה ההשמדה טרבלינקה, רצח 8,000 יהודי ראדום הנשלחים לטרבלינקה
כ"ב באב ה'תש"ב – יאנוש קורצ'אק נשלח עם תלמידיו למחנה ההשמדה טרבלינקה שם כנראה רוצחים אותם עוד באותו היום
א' באב ה'תש"ג – המרד בטרבלינקה
ט"ו באב ה'תש"ג – תחילת חיסול גיטו ביאליסטוק ופרוץ מרד היהודים שם
ג' באב ה'תש"ד – שחרור מחנה מיידנק ליד לובלין בידי הסובייטים
כ' באב ה'תש"ד – חיסול גטו לודז'
עם קום המדינה ואחרי כן
א' באב ה'תש"ז – הגעת אניית המעפילים אקסודוס
י"ב באב ה'תש"ז – הבריטים מעלים לגרדום לוחמי אצ"ל שנתפסו בעת הפריצה לכלא עכו
י"ג באב ה'תש"ז – האצ"ל בנקמה תולה שני סרג'נטים בריטיים
י"א באב ה'תש"ח – נוסד קיבוץ נתיב הל"ה
י"ג באב ה'תש"ח – שטרות כסף ראשונים של מדינת ישראל מודפסים בידי בנק אנגלו-פלשתינה
ט"ו באב ה'תש"ח – נוסד קיבוץ יפתח
כ"א באב ה'תשי"ב – רצח המנהיגות היהודית – הרוגי המלכות בברית המועצות
כ"ב באב ה'תשס"ב – הפיגוע במנזה – באוניברסיטה העברית שבהר הצופים
י' באב ה'תשס"ה – תחילת תוכנית ההתנתקות ופינוי גוש קטיף
ט"ז בתמוז – כ' באב ה'תשס"ו – מלחמת לבנון השנייה
י' בתמוז – ל' באב ה'תשע"ד – מבצע צוק איתן
קישורים חיצוניים
ש"ז כהנא, מנחם אב
'משנכנס אב ממעטים בשמחה', כיצד?.
הערות שוליים
*
חה
קטגוריה:11 (מספר)
קטגוריה:5 (מספר) | 2024-08-26T04:09:34 |
בר מצווה | שמאל|ממוזער|250px|חתן בר מצווה בבית הכנסת
שמאל|ממוזער|250px|בר מצווה בכותל המערבי
בר מצווה (מארמית: בן מצווה) הוא נער יהודי שהגיע לגיל 13 ונעשה מחויב הלכתית בעשיית מצוות בעצמו, ולא בשם הוריו שהיו אחראיים לכך לפני כן. נערה יהודייה נעשית בת מצווה כבר בגיל 12.
גם אירועי יום-ההולדת ה-13 מכונים "בר מצווה". נהוג שהנער קורא בתורה ואביו אומר "ברוך שפטרני מעונשו של זה". מקובל כיום לציין את בר המצווה בחגיגיות רבה, בנוכחות משפחה וחברים.
מקור הדין
במקרא אין מקור לכך שנער בגיל 13 מתחייב במצוות. דווקא גיל 20 נקוב כגיל קובע לעניינים שיש בהם משום ביטוי להשתייכות לעדה ולקבלת אחריות ותפקידים ציבוריים: 20 הוא הגיל להימנות על פקודי העדה, על היוצאים לצבא ועל המצווים לתת את מחצית השקל; גם לעבודת המקדש, לנצח על המלאכה, נכנסים הלוויים מבן 20 שנה ומעלה; וכן לעניין תשלומי ערכין למקדש, יצאו בני 20 ומעלה מכלל קטנים.
גיל שלוש-עשרה כגיל מצווה
גיל 13 כגיל מצווה נקבע לפי כמה ראשונים בטענה שמקורו ממסורת או מהלכה למשה מסיני. ב, הוא מופיע כקובע לעניין נדרים והקדשות.
גיל מצוות נזכר במשנה, במסכת אבות: "בן שלוש עשרה למצוות", אך רבים סבורים כי משנה זו אינה חלק ממסכת אבות. יש שמצאו רמזים לגיל זה בדברי המדרש בראשית רבה כי גיל שמעון ולוי בזמן מעשה שכם ודינה היה 13 והפסוק קראם "איש". בפירוש מגן אבות לרשב"ץ מביא בשם מדרש כי הדבר נלמד מהפסוק בישעיה "עם זו יצרתי לי" ז"ו בגימטריה 13.
לפני גיל 13 נחשב הנער כקטן שפטור מן המצוות, אולם מגיל חינוך (כיום דעת הרבנים גיל 6–7) חיוב המצוות שלו הוטל על הוריו מדין חינוך מדברי חכמים.
שתי שערות
ככלל על פי ההלכה לא די בגיל 13 לחיוב מצוות אלא יש להמתין לכלל בגרות גופנית (ב' שערות ערווה) לאחר גיל 13, כך כתב הרמב"ם לגבי חיוב התענית ביום הכיפורים:
אולם כבר בתלמוד יש הסבור כי מן הסתם בגיל 13 הגיע לכלל בגרות גופנית (חזקה דרבא) וכדבריו פסק הרמ"א. לפיכך נער שהגיע לגיל 13 שנה ויום אחד, על אף שאין ידוע אם הגיע לכלל בגרות גופנית, מצטרף למניין מכיוון שהוא כבר בחזקת "איש". יש הסוברים כי במצוות מן התורה, על אף שהוא חייב לקיימן, אין הוא מוציא אחרים ידי חובה עד שהוברר בוודאות שהביא שתי שערות (כגון כי יש לו חתימת זקן), משום שמדאורייתא לא סומכים על חזקה זו.
זמן בר המצווה
לפי מרבית הפוסקים זמן בר המצווה הוא מיד בליל יום ההולדת ה-13.
המהר"י ברונא, ה"עפר יעקב" והתוספות יום טוב אומרים שזמן בר המצווה הוא יום לאחר יום ההולדת, וזאת על פי דיוק דברי המשנה "בן שלוש עשרה ויום אחד". לדעתם הזמן הראוי לבר מצווה הוא בשעת הלידה ביום ההולדת, ומכיוון שלא תמיד יודעים את שעת הלידה, קבעו חכמים שזמן בר המצווה הוא למחרת. היו שחששו לשיטה זו לחומרא.
לשיטת הסוברים שבר המצווה הוא ביום ההולדת, המשנה "בן שלוש עשרה ויום אחד" אינה סותרת, מכיוון שביום ההולדת נכנסים כבר לשנה הבאה, כשם שתינוק הנולד הוא בגיל אפס ויום אחד.
דעות אחרות אומרות שזמן בר המצווה הוא בשעת הלידה ביום ההולדת. לפי שיטה זו, ייתכן שנער בר מצווה יצטרך לאחר את זמן עשיית מצוות לרגע בר המצווה, כמו קריאת שמע.
תולדות טקס בר המצווה
שמאל|ממוזער|תהלוכת בר מצווה בדרך לכותל המערבי|175px
עד לתקופת הראשונים הוכנסו ילדים וילדות יהודים לעול המצוות בהדרגה, בהתאם ליכולתם הגופנית וההכרתית לקיימן. אפילו הנחת תפילין נחשבה למצווה המתאימה לילדים קטנים, ובתנאי שהם מסוגלים לשמור עליהם כראוי. ניתן למצוא בספרות ההלכתית מקורות רעיוניים והלכתיים כאחת המאזכרים את הגילאים שתים-עשרה ושלוש-עשרה. עם זאת, בימי בית שני ובימי חז"ל לא נלוותה לגיל המצוות חגיגה טקסית.
המנהג לציין את גיל שלוש-עשרה בעלייה לתורה בבית-הכנסת, נקבע ככל הנראה במאה השמינית לספירה בבבל בתקופת הגאונים. לאירופה הוא הגיע במאה ה-11. במאה ה-13, בעיר וורמייזא שבגרמניה, נזכרת לראשונה קיומה של חגיגה לציון הגיעו של בן לגיל מצוות. חגיגה זו התבטאה ב"מלבושים חדשים" ובסעודה חגיגית בשבת.
בשלהי ימי הביניים התפשט מנהג הסעודה והתמסד, תחילה בקהילות אשכנז ומאוחר יותר גם באיטליה ובארצות המזרח. מהמאה ה-16 בפולין השתמר בכתבי הרב שלמה לוריא, תיאור אירוע בר-מצווה מלווה בחגיגה, בסעודת מצווה רשמית ובדרשה, בנוסף לעלייה לתורה.
במרוצת הדורות אימצו לעצמן קהילות רבות דרכים ומנהגים משלהן, לחגוג את בר-המצווה:
בקהילות הספרדים נהגו להרגיל את הנער בקיום מצוות הנחת תפילין כבר בגיל שתים-עשרה.
בקהילות האשכנזים מתחילים בהנחת תפילין כחודש לפני בר-המצווה.
יהודי צפון-אפריקה נהגו לספר (מלשון תספורת) את הנער, ביום חמישי שלפני העלייה לתורה. כמו כן, נהגו ללוות את הנער לבית-הכנסת בשירה וריקודים ולהמטיר עליו אגוזים וסוכריות. בבוקר העלייה לתורה יצקה האם מים על ידי בנה, וזה מצידו ביקש שתמחל לו על כל מה שפגע בה במשך חייו.
יהודי תימן נהגו להשקות את הנער בערק במהלך החגיגות, כסימן להצטרפותו לחברה הבוגרת.
טקס בר המצווה כיום
שמאל|ממוזער|250px|עוגה מקושטת לבר מצווה250px|ממוזער|שמאל|תהלוכת בר מצווה משער ציון לכותל המערבי. חתן בר המצווה הולך מתחת לחופה כשהוא מלווה על ידי בני משפחה זמרים ונגנים.
טקס בר המצווה נחלק לשלשה:
טקס הנחת תפילין המתקיים ביום חול זמן מה לפני בר המצווה (תלוי בעדות השונות).
עלייה לתורה מעט אחרי יום הולדתו. קריאה זו בדרך כלל תצא ביום שני או יום חמישי, אך לעיתים יום אחר באמצע השבוע שבו קוראים בתורה (למשל אם חל ראש חודש או חנוכה בסמוך למועד הגעת הנער למצוות).
עלייה לתורה הנערכת בשבת (בחלק מהקהילות בשבת שלפני ואז הנער עולה למפטיר ובחלק מהקהילות בשבת שאחרי).
בקהילות רבות נהוג לקיים עלייה לתורה בשבת בלבד, אך ישנן קהילות לא מעטות המקיימות את שתיהן. בקהילות בודדות לא נהוג לעלות לתורה בשבת.
הנחת התפילין
החלק הראשון של הטקס כולל הנחת תפילין, והוא נעשה ביום חול, זמן מה לפני בר המצווה (תלוי בעדה, ובחלק מהקהילות רק בבוקר שאחרי שהנער בן 13). במסגרת טקס זה מניח הנער את התפילין. הוא מחויב להניחן מדין תורה החל מיום ההולדת שלו של גיל 13 והלאה, ומתחיל לפני כדי להתרגל בהלכות תפילין כגון שאסור להחזיקן ברצועותיהן. ישנן קהילות שאינן מציינות את הנחת התפילין בתור טקס.
על-פי נתוני הקרן למורשת הכותל המערבי, נערכים ברחבת הכותל המערבי כ-5,000 טקסי הנחת תפילין ועלייה לתורה בשנה.
עלייה לתורה באמצע השבוע
אחר יום הולדתו באחד הימים בהם קוראים בתורה (שני וחמישי, חגים תעניות וכדומה) הנער עולה לתורה, וקורא בתורה את ה'עלייה' שלו או את כל הקריאה. ישנן קהילות שבהן אין כלל את הטקס הזה.
אצל יהודי תימן לא היה נהוג לערוך טקס בר מצווה כלל. היו נוהגים שהנער יניח תפילין החל מגיל תשע, ולכל המאוחר בגיל אחת עשרה. החל מגיל שלוש עשרה הוא צורף למניין, אך לא נערך שום טקס משמעותי. בארץ ישראל קיבלו יהודי תימן את מנהג שאר עדות ישראל וגם הם נוהגים לחגוג את טקס בר המצווה.
עלייה לתורה בשבת
בשבת הנער עולה לתורה, וקורא את הקטע אליו הוא עלה, או את כל הקריאה. בקהילות האשכנזים ובחלק קטן מקהילות הספרדים (יהודי מרוקו ועיראק למשל) נהוג שהנער עולה בעלית המפטיר וקורא גם את ההפטרה. ברם ברוב קהילות הספרדים לא נהוג מנהג זה.
בקהילות תימן נהוג שנער קורא רק את המפטיר ואת ההפטרה ולא את הפרשה. בקהילות גאורגיה נהוג שנער בר המצווה עולה לעליית ראשון ("במקום כהן"). ברוב הקהילות אף נהוג שהאב וקרובי משפחה נוספים עולים אף הם לתורה.
בהרבה קהילות נהוג שלאחר שסיים הנער את הקריאה בתורה זורקים עליו סוכריות, בעיקר מעזרת הנשים.
ברכת ברוך שפטרני מעונשו של זה
ברוב הקהילות נהוג שלאחר שעלה הנער לתורה, האב מברך ברכה מיוחדת, "ברוך שפטרני מעונשו של זה", על כך שנפטר מעתה ואילך מאחריות מעשיו של הבן ומהחיוב לחנכו למצוות, ומעתה אחריות הבן על עצמו.
דרשה
בקהילות רבות נהוג שחתן בר מצווה נושא דרשה (מכונה "פשעטל" בקהילות חסידיות), לאחר שעלה לתורה או במסיבה הנערכת לכבוד הגיעו למצוות. הכנת הדרשה היא חלק מההכנות לטקס בר המצווה. בקהילות חרדיות נהוג שמיד עם תחילת הדרשה פותח הקהל בשירה רמה למשך כמה שניות, בצורה שגורמת לחתן בר המצווה להפסיק את דרשתו. כך במשך כמה פעמים במהלך הדרשה. המניע לכך הוא שלא לבייש את מי שאינו מסוגל להשמיע דרשה כהלכתה.
בר המצווה בחברה החילונית
250px|ממוזער|בר מצווה בקיבוץ עין גב, 1970
טקס בר-המצווה במתכונתו היהודית-מסורתית, השתמר כמעט ללא שינויים, גם במסורת הציונית שהתפתחה במדינת ישראל. הוא נועד לשמור ולחזק את הזהות היהודית של המשפחה ולהטמיע את ערכיה התרבותיים והאידאולוגיים של הלאומיות היהודית בלב המתבגרים בישראל.
ביישובי ההתיישבות העובדת הייתה נהוגה שנת בר-מצווה ובת-מצווה ייחודית, בה יוחדה כיתה ז' כולה לכניסתם של הילדים לגיל מצוות. בין השאר, הוטלו על הילדים שלוש-עשרה משימות, כמספר שנותיהם (בקיבוצים, גם הבנות חגגו בגיל שלוש-עשרה), ובמסגרתן נדרשו להוכיח את אחריותם כבוגרים. חלק מן המשימות היו כרוכות בלימוד, מחקר והתנדבות הרלוונטיות גם בעיר וחלק הותאמו לחיי הקיבוץ. כך, לדוגמה, הקיבוצניקים הצעירים עבדו בשעות היום במשק המבוגרים (ברפת, בדיר או בפלחה), נשלחו למשימות בעיר הגדולה (בדואר, במרכז המסחרי או בבנק) ובלילות יצאו לשמירה.
רבים מהחילונים והמסורתיים נוטים לשמר את המרכיב היהודי של הטקס - הנחת תפילין, עלייה לתורה, וקריאת המפטיר וההפטרה בבתי כנסת אורתודוקסים. חלק מן החילונים שלא מרגישים בנוח עם מנהגי הדת האורתודוקסית בוחרים לחגוג בבתי-כנסת רפורמיים או קונסרבטיביים. יש שמוותרים לחלוטין על הטקס בבית-הכנסת ומסתפקים בציון האירוע במסיבה בחוג המשפחה.
בר-המצווה הוא אירוע משפחתי ייחודי, חגיגה שבעלי-השמחה שלה הם הילדים וההורים גם יחד. ולכן הטקס מעוצב על-פי הציפיות והערכים של ההורים וחתן השמחה יחדיו.
בחלק מן המשפחות נהוג להזמין קרובים וחברים לסעודת מצווה לאחר הטקס בבית-הכנסת. יש המגוונים את הארוחה בתוכנית אמנותית, הכוללת ברכות של בני-משפחה וחברים, הרצאה קצרה, שירים וכיוצא באלה. יש משפחות הנוהגות לערוך את סעודת המצווה בביתן. אחרות מקיימות את הסעודה בבית הכנסת. יש משפחות המקיימות את סעודת המצווה באולם אירועים.
ראו גם
בת מצווה
קריאת התורה
חזקה דרבא
בארק מצווה
לקריאה נוספת
ברוך אביבי ונתן פרסקי, בר מצווה, הוצאת מסדה, 1984
עליזה לביא, התרמיל היהודי: מסע בר-מצווה, ידיעות ספרים, 2013
קישורים חיצוניים
מחשבון תאריך בר מצווה
מידע על טקס בר המצווה באתר מכון עתים - ייעוץ ומידע במעגל החיים היהודי (קישור שבור)
בר מצווה במקורות, באתר דעת
תולדותיו של מנהג - ברכת ברוך שפטרני
ביהדות - בר המצווה: "בן שלוש עשרה למצוות", באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
תוכנית בר מצווה לימודית וירטואלית, באתר הסוכנות היהודית
בר מצווה ו"שימושון" באתר "בית חב"ד"
יצחק דב גילת, בן שלוש עשרה למצוות, אתר פשיטא
הרב זמיר כהן, בר מצווה, באתר הידברות
הרב חגי לונדין, מושגים ביהדות - בר מצווה, באתר "ערוץ מאיר"
בר מצווה בכותל
הערות שוליים
קטגוריה:גילים בהלכה
קטגוריה:סעודות מצווה
קטגוריה:אירועים משפחתיים
קטגוריה:טקסי מעבר
קטגוריה:נוער
קטגוריה:יום הולדת
קטגוריה:13 (מספר)
קטגוריה:מילים וביטויים בארמית | 2024-10-15T13:11:47 |
הערת אזהרה | במסגרת דיני המקרקעין "הערת אזהרה", היא רישום במרשם המקרקעין בדבר התחייבות בכתב, של בעל המקרקעין או בעל הזכות במקרקעין, לעשות במקרקעין מסוימים עסקה או להימנע מלעשות בהם עסקה.
לרישום הערת אזהרה שתי מטרות:
להזהיר ולהודיע, לכל מי שמתעניין במקרקעין שלגביהם רשומה הערת אזהרה, כי קיימת התחייבות מצד בעל המקרקעין לעשות בהם עסקה או להימנע מלעשות בהם עסקה, וזאת באמצעות עיון בפנקסים הפתוחים לעיון הציבור.
למנוע מבעל המקרקעין, שהתחייב לעשות עסקה עם קונה א', לעשות עסקה סותרת עם אדם ב' באותם המקרקעין, ללא הסכמתו של קונה א' או ללא קבלת צו מבית משפט.
חרף תכליות אלה, רישום הערת אזהרה מוגבל באמצעות הגדרת החוק את המושג "עסקה במקרקעין" (ראו לעיל), ובה מפורטת רשימה סגורה של זכויות במקרקעין. אי לכך, רק התחייבות לעשות או להימנע מלעשות עסקה בזכויות אלה מקנה זכות לרשום הערת אזהרה, וזכות דיירות מוגנת אינה מאפשרת רישום שכזה. הרציונל שניתן בפסיקה לכך הוא שזכות זו אינה תלויה ברצון המקנה, אלא "נכפית" עליו.ע"ש 117/96 (מחוזי יר') ההסתדרות המדיצינית "הדסה" נ' הממונה על המירשם תק-מח 98(2), 1894, 1896 (1998)השלכה נוספת היא שלא ניתן לרשום הערת אזהרה על זכויות בנייה, מכיוון שאף זכויות אלה אינן "זכות במקרקעין".
הגדרות בחוק
להלן הגדרת המונח בחוק (חוק המקרקעין):
סעיף 126 לחוק המקרקעין – הערת אזהרה - (א) הוכח להנחת דעתו של הרשם כי בעל מקרקעין, או בעל זכות שכירות, שאילה, זיקת הנאה, זכות קדימה או משכנתה, התחייב בכתב לעשות בהם עסקה, או להימנע מלעשות בהם עסקה, ירשום הרשם, על פי בקשת מי שהתחייב או מי שזכאי לפי ההתחייבות (להלן - הזכאי), הערה על כך; לעניין זה אין נפקא מינה אם ההתחייבות הייתה בהסכם, בהרשאה בלתי חוזרת או במסמך אחר, ואם הייתה מפורשת או משתמעת, מוחלטת או מותנית.(ב) נרשמה ההערה על-פי בקשת הזכאי בלבד, יודיע הרשם מיד על רישומה למי שהתחייב כאמור.
סעיף 127 לחוק המקרקעין – תוצאות של הערת אזהרה - (א) נרשמה הערת אזהרה וכל עוד לא נמחקה, לא תירשם עסקה הסותרת את תוכן ההערה, אלא בהסכמת הזכאי או לפי צו בית המשפט.(ב) נרשמה הערת אזהרה ולאחר מכן הוטל עיקול על המקרקעין או על הזכות במקרקעין נשוא ההערה, או שניתן צו לקבלת נכסים בפשיטת רגל או צו פירוק נגד בעל המקרקעין או בעל הזכות במקרקעין, או שנתמנה כונס נכסים על רכושו, הרי כל עוד לא נמחקה ההערה, לא יהיה בכל אלה כדי לפגוע בזכויות הזכאי הנובעות מההתחייבות נשוא ההערה, ובלבד שטענה לביטול העסקה מחמת פשיטת הרגל או הפירוק שהייתה עומדת אילו בוצעה העסקה במועדה, תעמוד גם נגד ההתחייבות האמורה.(ב1) הערת אזהרה שנרשמה כאמור בסעיף 126, אינה טעונה רישום בכל מרשם או פנקס אחר המתנהל על-פי דין.(ג) עסקה המקנה חלק ממקרקעין, בבעלות או בחכירה לדורות, לרשות מקומית למטרת דרכים או מדרכות או הרחבתם, המתחייבת מתוכנית שאושרה לפי חוק התכנון והבניה, לא יראו כעסקה הסותרת הערת אזהרה, ובלבד ששלושים יום לפני רישום העסקה נשלחה הודעה על כך לזכאי על פי הערת האזהרה.
האם הערת אזהרה היא זכות חוזית או קניינית
שאלת מהות הזכות אותה מייצגת הערת אזהרה, היא סוגיה מרכזית בהגדרת המונח, שכן שאלה זו יכולה לקבוע עדיפות של הזכות על זכויות מסוגים אחרים ולהפך. להלן מספר גישות לפירוש של הערת אזהרה:
פס"ד אטיאס (השופטים ח. כהן + לנדוי) – רואים בהערת אזהרה זכות קניינית וזאת לפי ס' 127(ב) לחוק המקרקעין, שכן הערת אזהרה מעניקה זכות עקיבה ועדיפות מהותית על פני נושים אחרים.
פס"ד בוקר (השופט מ. לנדוי) + ע"א 205/83 חובני נ' דקלה בע"מ, פ"ד מא(3) 96, (השופט מ. בייסקי) (וגם פרופ' רייכמן) – אינם רואים בהערת אזהרה זכות קניינית כי המשותף לזכויות הקנייניות הוא יכולת הניצול, ההנאה והמימוש. הערת האזהרה היא זכות חוזית – שימת מחסום - שנועדה למנוע רישום עסקה הסותרת התחייבות שניתנה .
ע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199 – הערת אזהרה היא יצור כלאיים, יש לה תכונת עקיבה ויש לבחון כל מקרה לגופו. להערת אזהרה על רישום משכנתא יש אופי קנייני (חפצי), בשל הפיכתו של הזכאי לנושה מובטח, בעל זכות קניין בנכס המשועבד לו.
פ' וייסמן – הזכות של הערת אזהרה פועלת in rem ולכן קניינית מובהקת.
יובהר כי אף על-פי הגישה לפיה מדובר בזכות קניינית, רישום הערת אזהרה אינו ממלא אחר תנאי ה"רישום" ואינו מעניק לעסקת המקרקעין עצמה תוקף קנייני.
היבטים משפטיים
השלכות הנובעות מכך שהערת אזהרה אינה מוגדרת כ"עסקה"
כאמור לעיל, הערת אזהרה אינה נחשבת "עסקה במקרקעין". אשר על כן, ניתן לרשום הערות אזהרה סותרות, הואיל ואין מדובר בעסקאות סותרות. כמו כן, אפשר לרשום הערת אזהרה גם על מקרקעין שנרשם בהם עיקול.ע"ש 737/84 גינדי, ע"א 2590/90 ניסים, סעיף 34 לחוק ההוצאה לפועל
הערת אזהרה בעסקת קומבינציה
במסגרת עסקאות נדלניות שבהן קבלן משלם לבעל הקרקע באמצעות יחידות דיור שייבנו עם תום הפרויקט ("עסקאות קומבינציה"), הרי שלא נחתם הסכם ישיר בין בעל המקרקעין לבין רוכשי הדירות. קבלנים נוהגים אפוא לרשום הערות אזהרה לטובת הרוכשים, כדי להבטיח את זכויותיהם. ואולם, במקרה של פקיעת החוזה בין הקבלן לבעל הקרקע, עלתה לא פעם שאלת מעמדה של הערת האזהרה.
בית המשפט קבע מצד אחד כי בעל הקרקע אינו רשאי למחוק הערות אזהרה שנרשמו לטובת רוכשי הדירות גם לאחר שבוטל החוזה שלו מול הקבלן, אך מנגד, נקבע כי אם בחוזה המקורי מול הקבלן הדבר ייכתב באופן מפורש - הרי שבעל הקרקע יוכל לעשות כן. כך, למשל, אם בחוזה מצוין במפורש כי היקפה של הערת האזהרה מוגבל בתוקף ההסכם בין הקבלן לבעל הקרקע, הרי שבעל הקרקע יוכל, במקרה של ביטול החוזה, למחוק את הערות האזהרה לטובת רוכשי הדירות. ע"א 570/87 בורשטיין נ' זאב לב הר חברה לבניין והשקעות בע"מ (1990)ע"א 205/83 חובני, ע"א 813/85 נחשון
לקריאה נוספת
אברהם וינרוט, דיני קניין - פרקי יסוד, הוצאת נבו, 2020, פרק יד - מהותה של הערת אזהרה ותוקפה, עמ' 223–232.
קישורים חיצוניים
בקשה לרישום או ביטול הערת אזהרה - אתר השירותים והמידע הממשלתי
הערות שוליים
קטגוריה:דיני קניין
קטגוריה:מונחים משפטיים
קטגוריה:דיני מקרקעין | 2024-03-28T06:14:01 |
אבו ג'יהאד | חַ'לִיל אל-וַזִיר (בערבית: خليل الوزير; 10 באוקטובר 1935 – 16 באפריל 1988), המוכר בכינוי אַבּוּ גִ'הַאד (أبو جهاد), היה ממנהיגי המחבלים וממייסדי תנועת פת"ח. שימש סגנו של יאסר ערפאת וראש הזרוע הצבאית של אש"ף. אחראי לרצח עשרות אזרחים ישראלים. חוסל על ידי סיירת מטכ"ל ושייטת 13 במבצע הצגת תכלית.
ביוגרפיה
אל-וזיר נולד ברמלה, ממנה גורשה משפחתו במלחמת העצמאות, וגדל במחנות הפליטים בעזה, שם סיים את לימודיו התיכוניים. למד לימודים גבוהים באוניברסיטת אלכסנדריה שבמצרים, שם למד ספרות ערבית. היה מקושר לאחים המוסלמים. כבר בשנות לימודיו נעצר ונשלח לכלא.
פעילותו בפת"ח
אבו ג'יהאד היה בין המצטרפים הראשונים לפת"ח, וארגן קבוצות התנגדות של צעירים פלסטינים עוד בטרם מלאו לו עשרים. השתלט על פעילותו הצבאית, ופיקד על הפיגועים שביצע הארגון. בין השאר, נסע לסין העממית ולווייטנאם כדי ללמוד טקטיקות גרילה. הוא היה האיש השני בחשיבותו בפת"ח, אחרי יאסר ערפאת, ושאף לפתח לארגון הטרור צבא מסודר. לאחר שניסיון זה כשל והצבא קרס, הוא נדרש לתת דין וחשבון לפני הארגון.
ב-1 בינואר 1965 השתתף בפעולה הראשונה של הפת"ח בישראל – הנחת מטען נפץ בקו המוביל הארצי, אך המטען לא התפוצץ.
בשנות השבעים והשמונים תכנן בין השאר את הפיגועים הבאים:
הפיגוע בנהריה בשנת 1974 – חוליית מחבלים חדרה דרך הים מלבנון לנהריה, רצחו ארבעה ופצעו שישה.
הפיגוע במלון סבוי בשנת 1975 – פשיטה מהים של שמונה מחבלים שהשתלטו על מלון סבוי בחוף תל אביב.
פיגוע מקרר התופת בכיכר ציון ביולי 1975 – 15 בני אדם נהרגו וכשישים נפצעו.
אוטובוס הדמים במרץ 1978 – מחבלים חדרו דרך הים לישראל ליד מעגן מיכאל, השתלטו על אוטובוס בכביש החוף, 35 מהנוסעים נרצחו.
מעורבות בתכנון ניסיון פיגוע עם אוניית התופת אגיוס דמטריוס במפרץ אילת. במגמה לשבש את הסכם העקרונות שנחתם בספטמבר 1978 בקמפ דייוויד.
הפיגוע בבית הדסה – שישה נרצחו ו-20 נפצעו.
מבצע דרך נץ בשנת 1985 – ניסיון לפיגוע השתלטות על אוטובוס וחדירה באמצעותו לבסיס הקריה בתל אביב, שסוכל על ידי חיל הים שהטביע את ספינת האם, עם המחבלים ששהו בה, במים בין-לאומיים בדרכה לישראל.
לאחר מלחמת לבנון הראשונה הוא גורש מלבנון ועבר לגור בירדן, כעבור 4 שנים הוא גורש גם מירדן והתיישב בתוניס יחד עם שאר מנהיגי הארגון, ומשם ניהל את מבצעי ארגונו. על פי אגף המודיעין של צה"ל, אבו ג'יהאד הוביל מאמץ הסתרה והונאה על מנת להקשות על צה"ל להשיג מידע על גורלו של זכריה באומל, אחד מנעדרי קרב סולטן יעקוב במלחמת לבנון.
בשנת 1985 סוכל ניסיון שיזם אבו ג'יהאד לבצע פיגוע גדול במחנה הקריה בתל אביב באמצעות הספינה "אטבירוס". חיל הים הישראלי הטביע את הספינה מצפון לפורט סעיד ב-20 באפריל 1985, 20 מחבלים נהרגו ו-8 נשבו.
עודד רז, בכיר באמ"ן ובשב"כ לשעבר, אמר ב-2009 בהתייחס לפרשה זו: "אבו ג'יהאד היה יריב חכם, בעל השקפת עולם מורכבת, אבל הוא לא הצליח להערים עלינו. כבר בשלבים הראשונים של ההכנות לפשיטה ידענו שהוא מתכנן משהו גדול... עד היום לא ברור לנו מאין הצליח אבו ג'יהאד לספק ללוחמים ששלח מודיעין כה מדויק על אודות המתרחש בתל אביב ובקריה". לאחר ניסיון הפיגוע בקריה, "סומן" אבו ג'יהאד כיעד לחיסול. שלושה ניסיונות להריגתו נכשלו.
בשנת 1988 שימש אבו ג'יהאד בתפקיד מפתח בהתססת השטח בימי האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בשלהי 1987.
ביום 16 באפריל 1988 נורה אבו ג'יהאד ונהרג בביתו אשר בפרברי תוניס על ידי כוח של סיירת מטכ"ל בפיקוד משה יעלון, ב"מבצע הצגת תכלית". בשנת 2012 הותר לפרסום כי סיירת מטכ"ל ביצעה את ההתנקשות. בראיון בתוכנית זמן אמת שאל אסף ליברמן את בוגי יעלון "הייתה עדות כי לאחר שירו באבו ג'יאהד עלה בכיר ישראלי וירה כדור בראש באיש לוודא שהוא מת האם אתה האיש?" יעלון השיב בחיוך "הוא מת".
משפחתו
אבו ג'יהאד נישא ב-1962 לבת-דודו, אינתיסאר אל-וזיר (אום ג'יהאד). לזוג נולדו שלושה בנים ובת. לאחר הסכם אוסלו עברה אלמנתו אינתיסאר להתגורר בעזה, שם כיהנה בשנים 1995–2005 כשרה לעניינים חברתיים בממשלה הפלסטינית. בנו, ג'יהאד אל-ווזיר, מונה בתחילת 2008 ליו"ר הרשות המוניטרית הפלסטינית, תפקיד המקביל בקירוב לזה של נגיד בנק מרכזי.
הנצחה
בשנת 1990 הוקם מוזיאון האסיר הפלסטיני, על שמו של אבו ג'יהאד ברמאללה, ובשנת 2007 הועבר ונפתח לציבור, בקמפוס אוניברסיטת אל-קודס באבו דיס. הבניין מאכלס שלוש קומות של היסטוריית האסירים הפלסטינים מאז פרסומה של הצהרת בלפור בשנת 1917. מלבד ספרייה גדולה קיימים במקום עשרות אלפי מסמכים, שירים, מכתבים, ציורים ותיעודים של מאות אלפי הפלסטינים שאכלסו את בתי הכלא בארץ ישראל.
בשנת 2014 קראה הרשות הפלסטינית יער על שמו של אבו ג'יהאד.
כמו כן נבנו בתי חולים על שמו. בשנת 2010 נסלל ברמאללה רחוב על שמו. בתי ספר בעראבה ובא-סמוע ומרכז מחקר בעיר ביתוניא, קריית נוער לספורט בקבטיה נקראו על שמו.
לקריאה נוספת
מיכאל בר-זוהר וניסים משעל, צה"ל המבצעים הגדולים, ידיעות אחרונות, 2013, עמ' 212–219
קישורים חיצוניים
עמיר רפפורט, , "ישראל דיפנס", 01.11.2012, כפי שהועלה ב"אתר הגבורה"
הערות שוליים
קטגוריה:טרוריסטים מוסלמים
קטגוריה:פעילי פת"ח שנהרגו בידי ישראל
קטגוריה:פליטים פלסטינים
קטגוריה:הפיגוע במלון סבוי
קטגוריה:פלסטינים שנולדו ב-1935
קטגוריה:פלסטינים שנפטרו ב-1988 | 2024-10-03T08:29:21 |
ג'ון לוק | ג'ון לוֹק (באנגלית: John Locke; 29 באוגוסט 1632 – 28 באוקטובר 1704) היה פילוסוף אנגלי. הוא נחשב לאחד הפילוסופים החשובים של עידן הנאורות, ולכתביו בנושאי תורת ההכרה ופילוסופיה פוליטית הייתה השפעה רבה על התפתחות תחומים אלה.
לוק חווה את מלחמת האזרחים האנגלית כילד, ואחריה זכה להשכלה טובה בבית הספר וסטמינסטר ובקולג' כרייסט צ'רץ' שבאוניברסיטת אוקספורד. במשך תקופה המשיך ללמוד וללמד באוקספורד והרחיב שם את השכלתו, שכללה בין השאר לימודי שפות, תאולוגיה, פילוסופיה של המוסר, פילוסופיה של הטבע, ורפואה. בתקופה זו גם כתב את חיבוריו הראשונים, שמבחינה פוליטית היו שמרניים יותר מכתיבתו המאוחרת. בשנת 1666 פגש את הלורד אנתוני אשלי קופר (לימים רוזן שפטסברי הראשון), ושנה מאוחר יותר הצטרף לחצר ביתו. הרוזן שפטסברי היה מהבולטים במתנגדים למלך צ'ארלס השני וליורש העצר הקתולי ג'יימס, הדוכס מיורק. ייתכן שתחת השפעתו הפכה הגותו של לוק לרדיקלית יותר. לוק תמך במאמציו של שפטסברי למנוע את המלוכה מג'יימס. הוא היה מעורב בניהול ענייניו של שפטסברי בקולוניות בצפון אמריקה, ואף תרם לכתיבת חוקה לפרובינציית קרוליינה. לאחר כישלון "מזימת בית ריי" להתנקשות בצ'ארלס ובג'יימס, התערער ביטחונם של המתנגדים לשלטון, ולוק גלה מרצון לרוטרדם. הוא חזר לאנגליה לאחר המהפכה המהוללת, ואחריה פרסם את חיבוריו החשובים ביותר.
כפילוסוף של תורת ההכרה הייתה לספרו של לוק משנת 1689, "מסה על שכל האדם", השפעה מכרעת על התפתחות האמפיריציזם. במסה ביקש לוק להסביר מה הם המקורות לכלל הידע וההבנה האנושיים, לדון במגבלות הידע האנושי ולהבחין בין סוגים של ידע, ובין ידע, אמונה ודעה. נקודת המוצא של המסה היא דחיית התפיסה לפיה קיימות אידיאות מולדות. תחת זאת, שכל האדם בלידתו הוא כלוח חלק, שעליו נחרטים רשמי הניסיון המהווים את המקור לכל ידע או תובנה. עם זאת, בני אדם לא חווים את הדברים המצויים מחוץ לשכלם באופן ישיר, אלא בתיווך האידיאות בשכלם, שנוצרות בעקבות הניסיון. כחלק מטיעונו במסה, עוסק לוק בנושאים אחרים כגון פילוסופיה של השפה ומשמעותה של הזהות העצמית. גם לכתיבה של לוק על נושאים אלה הייתה השפעה רבה על התפתחות הפילוסופיה המודרנית. המסה, שהייתה החיבור המרכזי היחיד שלוק פרסם בשמו, הפכה אותו לפילוסוף בעל שם עוד בימי חייו.
כהוגה פוליטי, לכתביו של לוק, שהמרכזיים ביניהם הם שתי מסכתות על ממשל מדיני (1689) והאיגרות על הסובלנות (1689–1692), הייתה השפעה רבה על התפתחות המחשבה המדינית באירופה ובארצות הברית. לוק נחשב לאחד מאבות הליברליזם, ולדמות מרכזית בתנועת ההשכלה. תורתו הדגישה את מרכזיות זכויות וחירויות הפרט, את חשיבות ההסכמה כבסיס ללגיטימציה של המדינה, את הבסיס המוסרי להגנה על הפרט וקניינו מפני המדינה, את הבסיס להצדקה של מרד כנגד השלטון המדיני, ואת חשיבותה של הסובלנות בענייני דת ומצפון. בנוסף לנושאים אלה, עסק לוק גם בפילוסופיה של החינוך, בנושאים כלכליים, בנושאים תאולוגיים ובפילוסופיה של הדת.
ביוגרפיה
לוק נולד ב-29 באוגוסט 1632 בעיירה רינגטון (Wrington) שבמחוז סאמרסט באנגליה. הוריו היו נוצרים פוריטניים בעלי אמצעים צנועים. לאביו, ג'ון לוק האב, היו מספר נכסים בפנספורד – הכפר בו לוק גדל – והוא עסק גם בעריכת דין. בהיותו בן עשר, בשנת 1642, פרצה מלחמת האזרחים האנגלית הראשונה. האקלים הפוליטי באנגליה נותר רווי במתחים בין מוסד המלוכה לבין הפרלמנט לאורך כל חייו.
אביו של לוק לחם באחד הצבאות תומכי הפרלמנט בפיקודו של הקולונל אלכסנדר פופהאם. ב-1643 הובס ופוזר צבאו של פופהאם, וב-1645, לאחר התבוסה של צ'ארלס הראשון לאוליבר קרומוול בקרב נייזבי, הפך פופהאם לחבר בבית הנבחרים האנגלי. לקשר בין לוק האב לבין פופהאם הייתה השפעה מכרעת על חייו של לוק הצעיר, שכן בזכות המלצתו של האחרון התקבל לוק ללימודים בבית הספר וסטמינסטר, שנחשב לטוב שבבתי הספר באנגליה. בווסטמינסטר למד לוק, כמקובל באותם הימים, יוונית עתיקה, לטינית, ועברית. ב-1652, שלוש שנים לאחר שצ'ארלס הראשון הוצא להורג ואנגליה הפכה לרפובליקה, קיבל לוק מלגה לאוניברסיטת אוקספורד, שם הוא סיים תואר ראשון ב-1655. שנתיים לאחר שסיים תואר שני ב-1658, חזרה אנגליה להיות מונרכיה תחת מלכותו של צ'ארלס השני.
לוק המשיך לגור ולעבוד באוקספורד עד 1667. בין השאר, הוא לימד יוונית, רטוריקה, ופילוסופיה של המוסר. עם סיום לימודיו לתואר השני הוא החל לגלות עניין ברפואה. כחלק מתחום לימוד זה, למד לוק פילוסופיה של הטבע, קרא את כתביו המכניסטים של רוברט בויל, וחקר את כתביו של רנה דקארט.
בין השנים 1660–1662 התנסה לוק לראשונה בכתיבה פוליטית, כאשר כתב את "שני חיבורים על הממשל" (Two Tracts of Government). בחיבורים אלה, שפורסמו יותר מ-300 שנה מאוחר יותר, בשנת 1967, הביע לוק עמדות שונות מאוד, ולעיתים אף הפוכות, מאלה שהביע מאוחר יותר. לאחר מלחמת האזרחים, נראה כי החשש העיקרי של לוק היה מפני האפשרות של אנארכיה המונעת מפנאטיות דתית. בהתאם, טען לוק בזכותו של משטר מלוכני חזק, וקבע כי אין לגלות סובלנות כלפי זרמים דתיים שאינם עומדים בקנה אחד עם הדת השלטת. בעוד שלוק עתיד היה לסתור את העמדות האלה בשתי המסכתות על ממשל מדיני ובאיגרות על הסובלנות, הן הפכו למציאות הקיימת באנגליה עם "חוק האחידות" של 1662, אשר אסר על פולחן דתי שאינו אנגליקני.
בשנים 1663–1664 כתב לוק את החיבור "מסות על משפט הטבע" (Essays on Law of Nature) שפורסם לראשונה בשנת 1954 ואשר היווה ניסיון ראשון לכתיבה על אפיסטמולוגיה ומוסר. בין השאר, ניסה לוק להראות בחיבור שניתן להסיק ידע לגבי משפט הטבע מניסיון יומיומי, טענה שאימץ ושכלל לאחר מכן במסה על שכל האדם.
בנובמבר 1665 ויתר לוק על משרת ההוראה שלו באוקספורד והיה למזכיר השגרירות לנסיך הבוחר מברנדנבורג בקלווה (Kleve). הוא חזר משליחות זו ב-1666. ייתכן שניסיונו בקלווה, בחברת אנשים עם אמונות דתיות שונות, סייעו לשינוי שחל בעמדתו לגבי סובלנות דתית.
ב-1667 התמנה לוק כעוזר ללורד אשלי, שעתיד היה להפוך לרוזן שפטסברי הראשון. באותה שנה הוא כתב את המסה אודות הסובלנות (Essay Concerning Toleration), שהצביעה על שינוי דרמטי בעמדותיו לגבי סובלנות דתית. ב-1668 חלה אשלי במחלת כבד קשה. לוק, שקיבל רישיון לעיסוק ברפואה ב-1666, המליץ על ניתוח לניקוז המורסות שנוצרו בגופו. לוק פיקח על (אך לא ביצע את) הניתוח, שבמהלכו הוכנס צינור לגופו של החולה על מנת לנקז את המורסות, ולאחר מכן הצינור הושאר בגוף והותקן ברז מנחושת למקרה שיהיה צורך בניקוז נוסף. הניתוח הצליח וככל הנראה הציל את חייו של אשלי. לאחר הניתוח ראה עצמו אשלי כמי שחייב את חייו ללוק, עובדה ששינתה את מסלול חייו של לוק. מעט אחרי הניתוח, בשנת 1668 נבחר לוק, שעתה שהה עם פטרונו בלונדון, לעמית בחברה המלכותית.
אחד מתפקידיו העיקריים של לוק כעוזר של לורד אשלי היה הפיקוח על ניהול עסקיו של האחרון בקולוניות באמריקה. ב-1668 הוא מונה למזכיר של שמונת הבעלים-הלורדים (Lord Proprietors) של פרובינציית קרוליינה, ובמסגרת תפקיד זה הוא סייע בניסוח החוקה היסודית הראשונה של קרוליינה (Fundamental Constitutions of Carolina). על אף שלוק לא כתב את החוקה כולה, קיימות טיוטות המצביעות על תיקונים ושינויים בכתב ידו. מבין התרומות של לוק לחוקה המעניינות ביותר הן אלה הקשורות לעבדות של אפרו-אמריקאים בקרוליינה. בין השאר, אימץ לוק עמדה בפולמוס על הטבלה של עבדים לנצרות והכריע לטובת התומכים בה. עם זאת, הוא קבע כי לא צריכה להיות לענייני דת השפעה על עניינים אזרחיים, ולכן ההטבלה אינה משנה את מעמדו של העבד. "אף עבד," קובע סעיף 107 לחוקה, "לא יהיה פטור מהשליטה האזרחית שיש לבעליו עליו". כמו כן, סעיף 110 לחוקה קובע כי "לכל אדם חופשי בקרוליינה יהיו כוח וסמכות אבסולוטיים על עבדיו השחורים, תהיה דעתו או דתו אשר תהיה". בנוסף לחוקה, היה לוק אחראי על נושאים רבים הקשורים בניהול הקולוניות, והוא היה מודע למצב העבדים שם. לוק עצמו השקיע כסף בקולוניות. ב-1671 הוא השקיע, יחד עם לורד אשלי, בחברה האפריקנית המלכותית, שעסקה בהובלה וסחר בעבדים בין אפריקה ואמריקה. ב-1672 הפך לוק למזכיר של "המועצה למסחר ולמטעים זרים" (Council of Trade and Foreign Plantations) – גוף מחקר שהמלך צ'ארלס השני הקים ואשר אשלי (כעת הרוזן שפטסברי הראשון) היה נשיאו. כמזכיר של המועצה, הפך לוק לאחד המומחים בעלי הידע הרב ביותר לגבי הקולוניות באמריקה ולגבי הסחר ותנאי המחיה של העבדים האפריקאים. הפרק בחייו של לוק הנוגע לסחר עבדים ותנאי העבדות בצפון אמריקה עורר עניין רב נוכח העמדות הברורות שהביע נגד עבדות ב"שתי מסכתות על ממשל מדיני".
בשנת 1671 החל לוק לעבוד על ה"מסה על שכל האדם". אולם, לפני שהספיק להשלימה, השפיעו מספר אירועים פוליטיים על מהלך חייו. ב-1673 המיר אחיו של צ'ארלס השני, יורש העצר ג'יימס הדוכס מיורק, את דתו לקתוליות. במקביל, החל הרוזן שפטסברי להוביל את האופוזיציה לבית המלוכה ולדרוש כינוסים תכופים של הפרלמנט. על רקע המתיחות הזו החליט לוק לעבור להתגורר בצרפת, בהתחלה במונפלייה (עד פברואר 1677), ולאחר מכן בפריז, שם המשיך לעבוד על המסה.
כאשר חזר לוק לאנגליה ב-1679, הייתה הממלכה בפתחו של משבר, שכונה "משבר ההחרגה" או "פולמוס השלילה" (Exclusion Crisis), במהלכו ניסו הוויגים למנוע את העברת הכתר ליורש העצר הקתולי. בין השנים 1678 ל-1681 הופצו שמועות (שקריות) בדבר המזימה האפיפיורית, ועשרות קתולים הוצאו להורג. ב-1681 סייע לוק לשפטסברי בעת כינוסו של פרלמנט אוקספורד. פרלמנט זה היה האחרון שכינס צ'ארלס השני, ולאחריו החלה התנגדות חריפה של הטורים ושל המלוכנים. שפטסברי הואשם בבגידה ושוחרר כעבור מספר חודשים בפקודה של חבר מושבעים גדול, שמרבית חבריו היו וויגים. ב-1682, כאשר חלה המלך, החל שפטסברי לתכנן מרד כנגד יורש העצר. לא ידוע אם היה לוק שותף לתכנונים אלה, שלא יצאו לפועל. שפטסברי ברח להולנד באותה שנה, וזאת מתוך חשש שהטורים ישתלטו על חבר המושבעים הגדול בלונדון ויאשימו אותו שוב בבגידה. שפטסברי מת בהולנד ולוק נכח בהלווייתו בדורסט, אנגליה.
ממוזער|דיוקן של ג'ון לוק מאת גודפרי נלר
על אף שקיימת אי-הסכמה בין חוקרים לגבי הזמן המדויק שבו החל לוק לכתוב את "שתי המסכתות על הממשל המדיני", סביר כי הן נכתבו על רקע המשבר בשנים 1679–1683. שתי המסכתות הופיעו בדפוס (בעילום שם) בשנת 1689, ועל כריכת החיבור הופיעה שנת ההוצאה 1690. במשך שנים רבות, פרטים אלה הביאו לטענה שלוק כתב את המסכתות ככתב הגנה על המהפכה המהוללת. אכן, החיבור פורסם לאחר המהפכה של 1688, קרוב לוודאי שבעת פרסומו ראה לוק את החיבור כהבעת תמיכה במהפכה, והוא אף ערך בו מספר עדכונים על מנת לחדד את תמיכתו. אולם, מרבית החוקרים כיום מסכימים שהחיבור לא נכתב במקור כהצדקה למהפכה, שכן לוק החל לכתוב את שתי המסכתות הרבה לפניה. ב-1960 טען ההיסטוריון פיטר לאסלט (Peter Laslett) כי העדויות ההיסטוריות מורות על כך שלוק החל לכתוב המסכת השנייה בזמן משבר ההחרגה, החל מ-1679, והוסיף לה את המסכת הראשונה בתחילת 1680. אחרים חולקים על הטענה שהמסכת הראשונה נכתבה אחרי המסכת השנייה, ומתארכים את זמן כתיבתה של המסכת השנייה לתחילת שנות השמונים.
בשנת 1683 התגלתה מזימת בית ריי (Rye House Plot), שמטרתה הייתה להתנקש בחייו של צ'ארלס השני ושל יורש העצר. ייתכן שלוק היה שותף פעיל במזימת ההתנקשות, אולם יש גם חוקרים שחולקים על כך. לפי ג'ון ר. מילטון מאוד לא סביר שלוק היה שותף למזימה, אך הוא ללא ספק הכיר אנשים שהיו מעורבים בה. התגלות המזימה הביאה להוצאתם להורג של מספר אנשים, ביניהם הפילוסוף אלג'רנון סידני והלורד ויליאם ראסל. לוק, שחשש לחייו, יצא לגלות בהולנד, ממנה חזר בשנת 1689.
ב-1688 התרחשה המהפכה המהוללת, המלך ג'יימס השני ברח לצרפת, והמלך ויליאם השלישי מאוראנז' ואשתו המלכה מרי השנייה עלו לשלטון באנגליה. בעקבות אירועים אלו, חזר לוק לאנגליה בפברואר 1689. עם הגיעו הוצעה לו משרת השגריר לנסיך הבוחר מברנדנבורג והוא סירב. באותה שנה נפגש לוק עם אייזק ניוטון, איתו הוא נשאר בקשרי ידידות. עוד באותה שנה פרסם לוק את שלושת החיבורים המרכזיים שלו – מסה על שכל האדם (הוא ערך שלוש מהדורות מתוקנות, שהאחרונה מביניהן יצאה לאור ב-1700), שתי מסכתות על ממשל מדיני, והאיגרת הראשונה על הסובלנות. מבין שלושת החיבורים רק המסה על שכל האדם לא התפרסמה בעילום שם, והיא זו שהקנתה לו עוד בימי חייו מוניטין של פילוסוף דגול. לפי פיטר לאסלט הפכה המסה את לוק "למוסד לאומי ולמשפיע בינלאומי". מנגד, קרנן של שתי המסכתות, ובעיקר של המסכת השנייה, עלתה רק לאחר מותו. התגובה הרצינית הראשונה לחיבור זה התפרסמה בשנת 1703. האיגרת הראשונה על הסובלנות עוררה הדים רבים וביקורות. לוק פרסם תגובות לביקורת: איגרת שנייה על הסובלנות ב-1690, איגרת שלישית על הסובלנות ב-1692, ותחילתה של איגרת רביעית על הסובלנות ב-1704. בנוסף, פרסם לוק את מחשבות אחדות אודות החינוך בשנת 1693, את "התבוניות של הנצרות" (The Reasonableness of Christianity) בשנת 1695, ואת "הוכחה שנייה אודות התבוניות של הנצרות" בשנת 1697. באותה שנה הוא חיבר גם דין וחשבון אודות הממשל בווירג'יניה ותגובות נוספות בנושא הסובלנות. לוק פרסם גם חיבורים שונים אודות השימוש בכסף.
לוק נפטר ב-28 באוקטובר 1704 מסיבוכי נשימה הקשורים באסתמה. הוא נקבר בכפר היי לייבר באסקס, שם התגורר בשנים האחרונות לחייו.
תורת ההכרה
ממוזער|הכריכה המקורית של המסה על שכל האדם מ-1690
חיבורו החשוב של לוק "מסה על שכל האדם" (An Essay Concerning Human Understanding) התפרסם לראשונה בשנת 1689. הוא ערך שלוש מהדורות מתוקנות, שהאחרונה מהן התפרסמה ב-1700. במסה פורש לוק את גישתו לגבי מקורות הידע האנושי, הדרכים בהן ניתן להשיג ידע, ומגבלות הידע האנושי. לפי לוק, מטרת המסה היא לשאול לגבי "המקור, הוודאות, וההיקף של הידע האנושי; יחד עם הבסיס והמידות של אמונה, דעה והסכמה".
רעיונות מרכזיים
המסה מחולקת לארבעה "ספרים". בספר הראשון דוחה לוק את הגישה הרווחת בתקופתו, לפיה קיימים מושגים - עקרונות או אידיאות - אוניברסליים וברורים לכל הטבועים בשכל האדם מלידה. לגישתו, שכל האדם בלידתו הוא כמו טאבולה ראסה (לוח חלק). הבסיס לידע האנושי הוא, אם כן, הניסיון בלבד והכישורים התבוניים הנדרשים על מנת להשתמש בו ולפרש אותו. הודות לגישה זו, המדגישה את הניסיון, הפך לוק לאחד ההוגים המשפיעים ביותר בהיסטוריה של האמפיריציזם המודרני.
לפי לוק, אין לשכל האדם גישה ישירה למושאים חיצוניים. תחת זאת, כל הידע של האדם מתווך על ידי האידיאות שנוצרות בשכל בעקבות הניסיון, דרך חישה ועיון פנימי (רפלקציה). האידיאות, שהן המושא המיידי של השכל, מובחנות מה"איכויות" שנמצאות במושאים עצמם. הספר השני של המסה מוקדש להבהרה של מושג האידיאה, היחס בין אידיאה לבין איכויות וסיווג של אידיאות. החלוקה המרכזית של אידיאות לסוגים שונים היא בין אידיאות פשוטות ומורכבות. אידיאות פשוטות מוטבעות בשכל באופן פסיבי, ולא ניתן לפרקן לאידיאות אחרות או להגדירן באמצעות אידיאות אחרות. הן מהוות את היסוד לכל הידע האנושי ואת הבסיס ליצירה של אידיאות מורכבות. את האידיאות המורכבות - שניתן לפרקן לאוסף של אידיאות פשוטות הקשורות זו בזו - מחלק לוק לאידיאות של עצמים, אופנים, ויחסים.
הספר השלישי של המסה עוסק בפילוסופיה של השפה. לוק הוסיף למסה את הדיון על השפה לאחר שנוכח כי ללא דיון לגבי הקשר בין אידיאות לבין מילים המשמשות להוראה עליהן, קשה או בלתי אפשרי לדון על היקף הידע האנושי, מגבלותיו, והקשיים שמתעוררים בניסיון להרחיבו. לפי לוק, מילים נבחרות באופן רצוני ושרירותי (אך חברתי) כדי להורות על אידיאות שבשכלנו. הן משמשות לתקשורת וחיוניות לצורך תיעוד והרחבה של ידע. לוק מדגיש את המגבלות של השימוש במילים ואת הספק ששימוש זה מעורר באופן בלתי נמנע. בעיה מרכזית היא שאיננו יכולים להיות בטוחים שהמילים בהן אנו משתמשים כדי להורות על אידיאות מסוימות בשכלנו מעוררות את אותן האידיאות בשכל של האחר. דפוסים של שימוש חוזר במילים מקלים על הספק, אך לא פותרים אותו. מעבר לכך, בני אדם יכולים להשתמש במכוון או שלא במכוון בשפה באופן רשלני או שגוי. חלק מהדיון של לוק על השפה מוקדש גם לשימוש בהגדרות ומגבלותיו. כך למשל, לוק קובע שלא ניתן להגדיר אידיאות פשוטות, אלא באמצעות מילים נרדפות.
בספר הרביעי והאחרון, דן לוק בדרכים להשיג ידע, בסוגים שונים של ידע. כמו כן, מתעמק בשימוש בכוח השיפוט כדי להבחין בין דרגות של ודאות, ובין אמונה, דעה, וידע. הידע האנושי, לפי לוק, הוא ידע לגבי האידיאות בלבד, והוא נתון בצורה של היגדים לגבי ההסכמה או הסתירה בין אידיאות. את כלל הידע הזה ניתן לחלק על פי דרכי השגתו לידע אינטואיטיבי, ידע דמונסטרטיבי שמבוסס על הוכחות וידע חושי. הידע האינטואיטיבי הוא ידע שכאילו כופה את עצמו על שכלנו, ובמובן זה הוא מיידי ואינו זקוק לתיווך. ידע דמונסטרטיבי עושה שימוש בידע אינטואיטיבי כדי להסיק מסקנות לגבי דברים שאינם ברורים מאליהם. לדוגמה, הידע שאלוהים קיים הוא ודאי ומקורו בהוכחה. מידת הוודאות של שני סוגי ידע אלה היא הגבוהה ביותר. עם זאת, בדרך להשגת ידע דמונסטרטיבי עשויים בני אדם לטעות, כך שהוא בטוח פחות מידע אינטואיטיבי, וההוכחות שמובילות אליו עשויות להיות בהירות יותר או פחות לבני אדם שונים. ידע המושג על ידי החושים נוגע לדברים שקיימים מחוץ לשכלנו, ומידת הוודאות לגביו היא הנמוכה ביותר.
חלוקה נוספת שמציע לוק היא בין סוגים שונים של ידע הממוינים על פי משמעות ההסכמה או הקשר בין האידאות. הידע הבסיסי ביותר הוא לגבי זהות בין אידיאות, כגון הזהות של כל אידיאה עם עצמה והשונות שלה מאידיאות אחרות. זהו ידע אינטואיטיבי שלא זקוק להוכחות. שלושה סוגים אחרים של ידע הם: ידע לגבי קיום משותף או הכרחי של אידאות, שהוא חשוב במיוחד בהקשר של ידע לגבי עצמים; ידע לגבי יחסים אחרים בין אידיאות, שהוא תחום נרחב מאוד של ידע, הכולל למשל ידע לגבי מוסר; וידע לגבי קיום ממשי, שהוא התחום המוגבל ביותר וכולל את הידע של כל אדם לגבי הקיום של עצמו ואת הידע לגבי הקיום של אלוהים. דוגמה לבעיה בתחום הידע על הקיום הממשי היא שאלת היחסים בין גוף לנפש. לוק טוען שעל פילוסופים להיות צנועים בנוגע לשאלות כאלה, שלגביהן אין לנו ידע ודאי.
נושא נוסף שבו עוסק לוק במסגרת המסה הוא שיפוט לגבי אמונות ודעות. היות שתחום הידע הוודאי הוא מוגבל, בני אדם חייבים להסתמך על ידע שאינו ודאי, אך אין זה אומר שכל אמונה או דעה שווה בסבירותה. באמצעות כוח השיפוט, יכולים בני אדם לבחון את ההסתברות (אין לבלבל עם הסתברות סטטיסטית) שידע שאינו ודאי הוא נכון. כך למשל, אנו יכולים להשתמש בניסיוננו מהעבר, או להסתמך על עדות של אנשים אחרים שאמינים בעיננו. בשני המקרים התוצאה לא תהיה ידע ודאי, אך אנחנו יכולים לבחון את מידת אמינותו.
הגות מדינית
בעוד שבימי חייו נודע לוק בעיקר בשל תורת ההכרה שפיתח, חיבוריו הפוליטיים, ובראשם שתי המסכתות על ממשל מדיני והאיגרות על הסובלנות, הפכו עם השנים לטקסטים קלאסיים בהתפתחות התאוריה הפוליטית המודרנית. הפילוסוף הקנדי ג'יימס טולי טען שההגות הפוליטית של לוק עסקה באופן כללי בארבע בעיות שהעסיקו את מיטב הפילוסופיים הפוליטיים במאה השבע עשרה באירופה: הטבע התאורטי של הממשלה ושל העוצמה הפוליטית, היחס בין דת לפוליטיקה, האומנות הפרקטית של הממשל, וסוגי הידע שמעורבים בדת ובתאוריה ופרקטיקה פוליטית. לוק עסק בבעיות כלליות אלה, אך במסגרתן הוא הקדיש גם דיונים נרחבים לבעיות ספציפיות יותר, כגון זכויות הפרט במדינה, מושג הקניין, ענישה, החשיבות הפוליטית של סובלנות, אמון, הסכמה, חובות כלפי המדינה והממשל, ההבחנה בין התחום הפרטי לתחום הציבורי, הפרדת רשויות, והזכות למרד.
הגישה של לוק לגבי חלק מנושאים אלה השתנתה במהלך חייו. כך למשל, "שני חיבורים על הממשל", אשר לוק כתב בתחילת דרכו כהוגה פוליטי, הביעו תמיכה בממשל אבסולוטי, בעוד ש"שתי מסכתות על ממשל מדיני", שנכתבו בשנות השמונים של המאה השבע עשרה, מביעות תמיכה בזכות למרד ובמגבלות משמעותיות על כוחו של הממשל. גם בנושא הסובלנות כערך פוליטי, הכתבים המוקדמים של לוק לא מביעים את העמדה הנחרצת בזכותה של הסובלנות הדתית אשר עולה מהאיגרות על הסובלנות, טקסטים שכתב בעשורים האחרונים לחייו.
כל הכתבים הפוליטיים של לוק שפורסמו בימי חייו נכתבו בעילום שם. עד מותו לוק שמר בקנאות על סודיות זהותו כמחברם, והוא השמיד טיוטות ותכתובות שהעידו עליה. אף על פי כן, קוראים רבים ידעו שלוק הוא המחבר של האיגרות על הסובלנות ושל שתי המסכתות על ממשל מדיני. בשנות ה-90 של המאה ה-17, העובדה שלוק היה מחברם של טקסטים אלה הפכה לסוד גלוי ומדובר. בצוואתו הכריז על עצמו לוק כמחברם.
שני חיבורים על הממשל
לוק התנסה לראשונה בכתיבה בנושאים פוליטיים כשהיה באוקספורד בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-17. קטעים נבחרים מתוך חיבוריו בתקופה זו הודפסו לראשונה במאה ה-19, והם פורסמו במלואם לראשונה ב-1967 בעריכת פיליפ אברמס. אברמס הוא זה שנתן לחיבורים, שלא הייתה להם כותרת במקור, את הכותרת "שני חיבורים על הממשל" (Two Tracts of Government). הוא בחר במכוון כותרת דומה ל"שתי מסכתות על ממשל מדיני" המאוחר יותר, כדי להדגיש את הדמיון בין החיבורים מבחינת סגנונם ומבחינת העיסוק בנושאים הקשורים בחוק וחובה מוסרית. עם זאת, התוכן של החיבורים והעמדות המובאות בהם שונים מאוד מאלה של הכתבים המאוחרים. בחיבורים, לוק מצדיק ממשל אבסולוטי. הוא מאשר את סמכות המדינה בענייני דת ותוקף גישות המקדמות סובלנות דתית. ריצ'רד אשקרפט כתב על החיבורים שהם "פשוטים ואבסולוטיים" וש"אף אחד שהגן על הסמכות הפוליטית במאה ה-17 לא כתב טיעונים אבסולוטיים יותר על זכות השימוש הפוליטי בכוח מאלה שמובעים בכתביו המוקדמים של לוק".
הנושא התאולוגי-פוליטי המרכזי שמעסיק את לוק בשני החיבורים על הממשל הוא "דברים אדישים" (things indifferent) או "אדיאפורה" (adiaphora): פרקטיקות ומנהגים, כגון זמן ומקום התפילה והדברים הנהוגים במהלכה, שאינם מפורטים בכתבי הקודש ועל כן מוחלטים על ידי סמכות ארצית או חילונית. השאלה שנושא זה עורר לאחר מלחמת האזרחים באנגליה היא מידת הסמכות של השלטון המדיני להתערב בעניינים אלה. באנגליה של המאה ה-17 זו הייתה שאלה פוליטית ממדרגה ראשונה והוויכוח סביבה היה סוער. זמן קצר לפני שלוק כתב את חיבוריו, התאולוג אדוארד בגשאו (Edward Bagshaw) פרסם את "השאלה הגדולה בנוגע לדברים אדישים" (The Great Question Concerning Things Indifferent), חיבור המתנגד לסמכות של השלטון המדיני בנוגע לדברים אדישים בתחום הדת. בגשאו טען שהתחום היחיד בו נוצרים יכולים וצריכים לממש את חירותם הוא בנוגע לדברים אדישים הקשורים לדת. בתחום זה הסמכות היחידה היא המצפון של המאמין. ב"שני חיבורים על הממשל" לוק מגיב לבגשאו ומנסה להפריך את טיעוניו.
לוק דוחה בחיבורים את ההבחנה בין דברים אדישים הנוגעים לדת לבין דברים אדישים הנוגעים לתחום האזרחי. לטענתו, אם קיימת חירות מוחלטת בנוגע לדברים אדישים בתחום הדתי, חייבת להיות גם חירות מוחלטת בדברים אדישים הנוגעים לתחום האזרחי. אולם, מתן חירות כזו יביא לאי-סדר וכאוס מדיני. הטיעון של לוק הוא גם תאולוגי וגם תוצאתני. מבחינה תאולוגית הוא מראה שאין בכתובים איסור על סמכות מדינית בנוגע לדברים אדישים ואף טוען שישו ושליחיו לא היססו להשתמש בסמכותם בנוגע לדברים אדישים כשהתעורר צורך בכך. החירות של הנוצרי, לטענת לוק, לא מתבטאת בחופש מעשי או בהיעדר סמכות מדינית, אלא בחופש המצפון והאמונה. המאמין נדרש לציית לסמכות גם כאשר הוא לא מאמין בצדקתה וגם בנוגע לדברים אדישים, אך הסמכות המדינית לא יכולה להכריח את הנתין לשנות את אמונתו, כפי שהוא מבין אותה בינו לבין עצמו. הטיעון התוצאתני הוא שלא ניתן למנוע מהשלטון סמכות בנוגע לדברים אדישים, כיוון שאיסור מעין זה יביא לאנרכיה. יוצא מכך שלא קיימת כל מגבלה על השלטון המדיני, שרשאי להפעיל את סמכותו בכל תחום. החירות היחידה שמובטחת במדינה היא חופש המצפון, כל עוד חופש זה אינו מתורגם למעשים או דיבורים.
כפועל יוצא של טיעון זה, לוק דוחה מכל וכל בחיבורים את רעיון הסובלנות הדתית. דווקא כיוון שתחום רחב מאוד של הדת נוגע לנושאים אדישים, לנתינים אין כל בסיס מצפוני להתנגד לכפייה של סדר אחיד. באיגרות על הסובלנות, שלוק כתב בהמשך חייו, הוא סתר את הטיעון הזה וטען בזכותה של הסובלנות.
מסות על משפט הטבע
הנושא הפוליטי הבא עליו כתב לוק הוא משפט הטבע. ה"מסות על משפט הטבע" (Essays on the Law of Nature) נכתבו בשנים 1663–1664. כמו החיבורים על הממשל, הן חוברו באוקספורד ולא פורסמו באופן רשמי, אבל הן הופצו באופן מוגבל בסביבה האקדמית של לוק. במסות ניתן למצוא חלק מהרעיונות שהנחו את לוק מאוחר יותר בכתיבה של המסה על שכל האדם ובכתביו הפוליטיים המאוחרים יותר.
נקודת המוצא של לוק היא שאלוהים קיים, שכל אדם רציונלי יאמין בקיומו, ושהיסוד לכל כללי המוסר הוא ההכרה בכך שאלוהים הטוב ובעל החוכמה והכוח האינסופיים יצר את העולם. ללא ההכרה באלוהים, אין חשיבה רציונלית, אין חוקי מוסר ואין יסוד לקיום חברה. הגישה של לוק הושפעה מזו של פרנציסקו סוארש . אלוהים הוא כל יכול, אך יצירתו אינה שרירותית, אלא עוקבת אחרי חוק מוסרי קבוע ובלתי משתנה, שהוא משפט הטבע.
שאלה מרכזית עבור לוק היא כיצד ניתן לדעת את משפט הטבע. הוא מונה ארבעה דברים שעשויים להוות את הבסיס לידע כזה: 1. ידע פנימי שחקוק בליבנו או מוחנו מלידה (inscription); 2. מסורת - ידע העובר מדור לדור; 3. התגלות על-טבעית או אלוהית; 4. ניסיון חושי. לאחר הצגת אפשרויות אלה, לוק מתעלם מהאפשרות השלישית, דוחה את השתיים הראשונות, ודן בחיוב רק על האפשרות האחרונה: ניסיון החושים כבסיס לידע לגבי משפט הטבע. טיעון זה מראה שהיסודות לאמפיריציזם של לוק הונחו עוד בימיו באוקספורד. הטענה אינה ממעיטה מחשיבותה של התבונה, אלא מדגישה שטיעוני התבונה מתחילים מהאמיתות שנתפסות באמצעות החושים. לא ניתן להסתפק בחשיבה אינטרוספקטיבית בלבד, כפי שמציעה המסורת הפלטוניסטית. התבונה אינה מכוננת את החוק הטבעי, אלא מגלה ומפרשת אותו.
במסות על משפט הטבע דוחה לוק את הגישה הרלטיביסטית לפיה חוקי המוסר מבוססים על מוסכמה חברתית. ההסכמה המשתנה בחברה מסוימת לגבי מה שאסור ומותר לא מלמדת דבר על משפט הטבע האובייקטיבי, שכן משפט הטבע הוא יחיד, נצחי, אוניברסלי, בלתי משתנה וניתן ללמידה באמצעות החושים והתבונה. הרושם הראשון שבני האדם מקבלים באמצעות החושים הוא של הדברים שקיימים בעולם, כולל עצמם. מתוך רושם זה התבונה ממשיכה ומגלה את קיומו של הבורא בעל החוכמה והכוח האינסופיים, שבלעדיו הם והדברים שמסביבם לא היו יכולים להתקיים. התבונה מגלה ש"הבורא לא יצר את העולם לחינם וללא תכלית", ובהתאם שגם לאדם יש תכלית. ההבנה של האופנים בהם עלינו להתנהג על פי תכליתנו - ההבחנה בין מידות טובות (virtue) למידות לרעות (vice) - היא הבנה של משפט הטבע.
לוק מבקר במסות גם את הגישה שמזוהה עם תומאס הובס, ושלוק עצמו, כמו הוגו גרוטיוס, מייחס לקרנאדס, לפיה שימור עצמי הוא הבסיס למשפט הטבע, "שכן, אם המקור והבסיס למשפט הטבע הם הדאגה לעצמך והשימור של עצמך, לא הייתה המידה הטובה החובה של אדם, אלא נוחותו, ודבר לא היה טוב מלבד מה ששימושי; וההקפדה על משפט הטבע לא הייתה החובה שלה אנו כפופים מטבענו, אלא זכות יתר ויתרון שמובלים אנו אליו לתועלתנו". לפי לוק "הדוקטרינה ההרסנית" לפיה אינטרס עצמי מהווה את הבסיס למשפט הטבע נסתרת על ידי גישה רציונלית יותר, שקשובה לתחושת האנושיות המשותפת לכולם ומגלה דאגה לאחווה בין בני אדם. משמעות הגישה הרציונלית הזו אינה שקיימת סתירה מוחלטת בין תועלת אישית לבין חוק הטבע. לדוגמה, חוק הטבע מספק את ההגנה החזקה ביותר לקניין הפרטי, והגנה זו היא האינטרס העצמי של כל אדם. אולם, ככל שתועלת אישית וכיבוד של משפט הטבע הולכים יד ביד, התועלת היא התוצאה של כיבוד משפט הטבע ולא הבסיס לו.
תחת הגישות שמתבססות על אינטרס עצמי או על מוסכמות חברתיות, מבכר לוק את הגישה לפיה מקורו של כל חוק הוא בכפיפות לסמכות שלה יש זכות וכוח על הכפופים. כאשר אנו מתבוננים בסולם ההיררכי של כפיפות לחוק, ברור שהמקור לכל סמכות הוא בסמכות של הבורא וזכותו ביחס לכל בריאתו. הזכות של מחוקקים ארציים יכולה להיות זכות טבעית, כאשר מדובר על זכות לגבי דבר שהם יצרו; זכות מתוקף העברה (right of donation), כאשר אלוהים מעביר סמכות לאדם, כגון אב או מלך, על תחום מסוים; או זכות מתוקף חוזה (right of contract), כאשר אדם מכפיף עצמו באופן וולונטרי לרצון של אדם אחר. בכל אחד מהמקרים האלה המחוקק הארצי כפוף בעצמו למשפט הטבע, וסמכותו שאולה מאלוהים. אנו מחויבים לציית למחוקקים הארציים "כיוון שכך אלוהים רצה וציווה, כך שעל ידי הציות להם אנו מצייתים גם לאלוהים". טיעון זה, לפיו חובת הציות למשפט הטבע ולחוק בכלל נעוצה בזכות וברצון של המחוקק, מראה על הנטייה של לוק לוולונטריזם. עם זאת, הטענה שאלוהים אינו רק כל יכול, אלא גם טוב ובעל חוכמה אינסופית, ולכן ברא בעולם סדר הניתן להבנה באמצעות התבונה, הביאה חלק מפרשניו לטענה שהוא משלב גם בגישתו גם רעיונות אינטלקטואליסטיים. גם בנוגע לציות למחוקקים ארציים, בעוד שלפי לוק החובה לציית להם נובעת מהזכות של המחוקק, הוא קובע גם שהחובה פועלת על המצפון ועל השכל עצמו, כך שחוקים טובים לא מניעים את הכפופים על ידי יצירת פחד מענישה, אלא על ידי תפיסה רציונלית.
לוק לא מספק במסות על משפט הטבע ניסוח ממצה של כל החוקים הכלולים בו, אך הוא מספק דוגמאות ומחלק אותן לסוגים שונים:
איסורים שמחייבים תמיד ובכל זמן, כגון האיסורים על רצח, גנבה והונאה
נטיות לב ורגשות שלהם אנו מחויבים בכל זמן, כגון כבוד לאל ויראת השם, כיבוד אב ואם, ואהבת השכן
מצוות שמחייבות בזמנים מסוימים ובאופן מסוים, אך לא ניתן לצפות מאדם שימלאם בכל עת, כגון פולחן דתי ופולחן הקשור בעבודת אלוהים בציבור, תמיכה בשכן במצוקה או באדם הנמצא בצרה ומתן אוכל לרעבים
פעולות שאין אנו מצווים לעשות, אך בנסיבות מסוימות אנו עושים אותן ואז אנו נדרשים לעשותן באופן מסוים. הדוגמה של לוק היא שאיננו מחויבים להגיד דברים על שכנינו, אך כאשר בנסיבות מסוימות אנו מדברים על אדם אחר, משפט הטבע מחייב שנהייה כנים וידידותיים ושנמנע מלפגוע במוניטין של אדם אחר
חלוקה נוספת שמציע לוק היא לחובות וציוויים של משפט הטבע שמחייבים כל אדם ואלה שמותנות במצבים שונים וביחסים הקיימים בין בני אדם. לדוגמה, האיסורים על גנבה, הוללות, לשון הרע וניאוף מחייבים את כולם באופן שווה; אבל חובת הציות של הנתין אינה קיימת עבור המלך, שאינו מחויב להיות נתין, ולאב יש חובה להאכיל את ילדיו, אך אף אדם לא מחויב להיות אב. הגישה של לוק מדגישה שמשפט הטבע קבוע וכוחו מחייב תמיד, אבל נסיבות החיים משתנות.
על הסובלנות
ממוזער|אנתוני אשלי קופר, רוזן שפטסברי הראשון, היה הפטרון של לוק. ההצטרפות של לוק לבית של אשלי-קופר הייתה אחד המניעים לשינוי בעמדותיו לגבי ערכה של הסובלנות.
השינוי בעמדות הפוליטיות של לוק ניכר לראשונה ב"מסה אודות הסובלנות" (An Essay Concerning Toleration), שנכתבה ב-1667, זמן קצר לאחר שהוא עזב את אוקספורד והצטרף לבית של לורד אשלי. לוק עצמו לא הסביר את הנסיבות שהובילו אותו לגישה ליברלית יותר באשר לתפקיד המדינה ולתמיכה בסובלנות דתית. פרשניו הציעו מספר הסברים, ביניהם השהות של לוק בקלווה הפלורליסטית יחסית וההשפעה של חוג מכרים שעסקו במדע אמפירי. ייתכן שללורד אשלי עצמו הייתה השפעה מכרעת על הגישה של לוק לנושא, שכן הוא תמך בסובלנות דתית וברעיונות רדיקליים לגבי המדינה לפני שלוק הצטרף לביתו, ולוק אימץ את הכיוון הרעיוני הזה בכתב זמן קצר מאוד לאחר שעבר לגור בביתו.
ברקע לכתיבה של לוק על הסובלנות היה דיון סוער בממלכה באשר לגבולות ההתערבות של המדינה בחיים הדתיים של הנתינים. ב-1662 אושר "חוק האחידות" (Act of Uniformity) שקבע אחידות בפולחן על פי ספר התפילות האנגליקני של תומאס קרנמר והתנה קבלת משרות ציבוריות, ממשלתיות ומשרות בכנסייה בנשיאת שבועת נאמנות למלך והיצמדות לכללי הפולחן הרשמיים. ב-1664 הפרלמנט העביר חוק נוסף (Conventicle Act), שאסר על התאספויות של יותר מחמישה אנשים שאינם דבקים בדת הרשמית. בניגוד לציפיות של לוק, כפי שהובעו בחיבוריו הקודמים, השימוש בסמכות שלטונית לאכיפת הדת הציבורית לא הביא לחיזוק הסדר במדינה, אלא החריף את המחלוקות. אלפי אנשי דת וממשל סירבו לשאת את השבועה וגורשו מהכנסייה האנגליקנית, והתנועה של פלגים לא קונפורמיסטיים הפכה לבולטת ופוליטית יותר. ייתכן שהמפנה של לוק לתמיכה בסובלנות נבע מההכרה שהטיעון התוצאתני לפיו סמכות שלטונית בענייני דת היא רצויה כיוון שהיא מחזקת את השלום והסדר הציבורי כשל באופן מעשי.
נושא הסובלנות בענייני דת המשיך להעסיק את החברה בבריטניה ואת לוק עצמו, שהמשיך לכתוב על הנושא לאורך כל חייו. ב-1685, בעת שהוא שהה בהולנד, ביטל לואי הארבעה עשר, מלך צרפת, את האדיקט של נאנט, שהגן על חופש הדת וחופש הפולחן של פרוטסטנטים בצרפת. לוק חיבר באותה שנה את האיגרת הראשונה על הסובלנות, אותה הוא מיען לקורא אנונימי, שהיה למעשה חברו התאולוג ההולנדי פיליפ ואן לימברוך, שגם הכין אותה לפרסום. האיגרת פורסמה בלטינית ובעילום שם, ותורגמה לאנגלית על ידי ויליאם פופל (William Popple). לוק כתב בצוואתו שהתרגום לא נעשה בסמכותו, אבל נראה שהוא היה מרוצה מהתרגום והוא אף ציטט ממנו בכתביו הבאים. האיגרת על הסובלנות הפכה לטקסט פופולרי עוד בימי חייו של לוק וזכתה לתגובות וביקורות רבות. עד סוף המאה ה-18 היא יצאה ב-26 מהדורות ותורגמה למספר שפות.
ב-1688 עבר בפרלמנט הבריטי חוק הסובלנות (Act of Toleration). אחד ממבקריו הראשונים של לוק היה גם מבקר של חוק הסובלנות, התאולוג האנגליקני ג'ונאס פרוסט (Jonas Proast). בתגובה לביקורות של פרוסט, פרסם לוק ב-1690 את האיגרת השנייה על הסובלנות וב-1692 את האיגרת השלישית על הסובלנות. ב-1704 הוא התחיל לכתוב איגרת רביעית, אותה הוא לא הספיק השלים.
הסובלנות כערך בנצרות
לוק פותח את האיגרת על הסובלנות בטענה שהסובלנות היא ערך מרכזי של הכנסייה הנוצרית האמיתית. הוא מצטט מהבשורה על-פי לוקאס: "מַלְכֵי הַגּוֹיִם רֹדִים בָּהֶם... וְאַתֶּם לֹא־כֵן" (לוקאס כב: 25–26). לפי לוק, הנצרות מצווה לקרב לדת על ידי חיזוק האמונה, צדקה ואהבה ולא באמצעות הכוח. הוא טוען שהעינויים שמופנים כלפי מאמינים לא קונפורמיסטיים לא יכולים להתפרש כביטוי של אהבה וטוען שעינויים אלה חוטאים לנצרות יותר מאשר התנגדות מצפונית כלשהי להחלטות הכנסייה.
הטיעון לפיו חובת הצדקה היא מרכזית לנצרות ושממנה נובעת גם חובה לסובלנות חוזר גם באיגרות השנייה והשלישית ובכתבים אחרים של לוק. עם זאת, כשלוק כתב (בעילום שם) את האיגרות השנייה והשלישית ככתב הגנה על האיגרת הראשונה, הוא בחר לא להציג את עצמו כאותו המחבר של האיגרת הראשונה, אלא כקורא אנונימי, חבר בכנסייה האנגלית. כתוצאה מכך, האיגרות המאוחרות יותר לא עשו שימוש בטיעונים תאולוגיים שנחשבו לרדיקליים ביחס לדת הממוסדת.
לוק לא סבר שכל אמונה טובה כרעותה, וחשב שחשוב לקרב אנשים טועים ולהמיר את דתם של בני דתות אחרות לנצרות. אולם, הוא סבר שהנצרות עצמה מלמדת שאין לעשות זאת בכוח, אלא בסובלנות. השימוש בכוח הוא חסר תועלת כיוון שהכנסייה האמיתית לא מעודדת קונפורמיזם חיצוני למנהגי הדת, אלא אמונה אמיתית וכנה. כוח חיצוני יכול לשמש לצורך כפיית מנהגים, אך לא ניתן לכפות אמונה. פרוסט ענה ללוק שהשימוש בכוח יכול להיות מוצדק, כיוון שגם אם לא ניתן לכפות דבר על השכל, השימוש בכוח יכול להסיר מחסומים ודעות קדומות שעומדים בפני המאמינים ומונעים מהם להאמין בנצרות האמיתית. באיגרות השנייה והשלישית לוק עונה לטענה של פרוסט. טיעון זה עורר דיונים בקרב פרשנים, באשר למידה בה התאוריה של לוק על נחיצות הסובלנות תלויה בתפיסה של האמונה כרצונית, אוטונומית ומנותקת מלחץ חברתי והקשרים חברתיים אחרים.
אחד הטיעונים של לוק הוא שבאופן אמפירי אנו רואים שהדת הרשמית משתנה ממדינה למדינה, כך שבמדינה אחת נרדפים פרוטסטנטים מזרם מסוים ובמדינה אחרת נרדפים פרוטסטנטים מזרם אחר. מכאן שהדפוס של אי-הסובלנות מורה על יחסי הכוח, ולא על אמת דתית. הרדיפה הדתית היא חסרת תועלת אם משטרים שונים יכולים לקדם באמצעותה אמיתות דתיות שונות בהתאם לכוחם ולא בהתאם לנכונות אמונתם.
תפקיד השלטון המדיני וההפרדה בין דת ומדינה
לוק קובע ב"מסה אודות הסובלנות" ובאיגרות על הסובלנות שהקהילה המדינית (Commonwealth) היא חברה של בני אדם שכוננה אך ורק על מנת להשיג, לשמר ולקדם אינטרסים אזרחיים, שהם חיים, חירות, בריאות, חופש מכאב ושמירה על רכוש. השלטון המדיני מחויב לשמור על אינטרסים אלה באמצעות החוק והאכיפה של החוק, שיכולה לכלול ענישה. מנגד, דאגה לגאולה של הנפש אינה מתפקידי הממשל. לוק מונה שלושה נימוקים לכך: ראשית, אדם לא יכול להתנכר לריבונות של עצמו לגבי האמונות שבהן הוא מחזיק באשר למה שמוביל לגאולה. אדם רציונלי לא יכול להבטיח להאמין בכל תורה שהשליט יגדיר כתורה רשמית, משום שאמונה נובעת משכנוע ולא ניתן להתחייב מראש שהשכל ישתכנע מכל תורה שכזו; שנית, כוח חיצוני לא יכול להביא בני אדם להחזיק באמונה הנחוצה לשם הגאולה. רק שכנוע פנימי יכול להוביל לכך; הטיעון השלישי הוא שגם אם כוח חיצוני היה יכול להוביל אדם לאמונה כלשהי, אין ודאות שהדת של מדינה מסוימת היא הדת הנוצרית האמיתית. אדם רציונלי לא יתחייב להאמין בכל מה שהשליט שלו מאמין, כיוון שהוא מודע לכך שהשליט יכול לטעות, והמחיר שהוא ישלם על אמונה שגויה - אובדן חיי הנצח - הוא גבוה יותר מכל מחיר שהשליט יכול לגבות.
באיגרת על הסובלנות מגדיר לוק את הכנסייה כ"חברה חופשית של בני אדם המתקבצים מרצונם שלהם, לשם עבודת אלוהים בציבור, באופן שהם סבורים כי הוא מקובל על האלוהות ומועיל לגאולת נפשותיהם". חשוב מכך, התכלית של הכנסייה שונה מתכלית המדינה, והיא אך ורק "עבודת האל בפומבי לשם השגת חיי נצח". הדרך של המאמינים לגאולה כוללת פולחן פומבי וציבורי של האל, ולכן הכנסייה זקוקה לחוקים וכללים שתפקידם להסדיר את אופן הפולחן. הזכות להתקין את החוקים והכללים האלה נתונה אך ורק לחברה עצמה, והחוקים עצמם יכולים להתייחס אך ורק לפולחן ולא לדברים הנוגעים לעולם הזה, כגון רכוש. הכנסייה לא יכולה להשתמש בכוח, כיוון שכוח לא יכול להבטיח אמונה או גאולה וכיוון שהוא שייך אך ורק לשלטון המדיני. העונש היחיד שבו הכנסייה יכולה להשתמש הוא אקסקומוניקציה.
נובע מהטיעון הזה שהכנסייה והמדינה שונות ומופרדות הן בתכלית שלהן - האחת עוסקת בעולם הבא והשנייה בעולם הזה - והן באמצעים שעומדים לרשותן על מנת להשיג את התכלית - האחת יכולה להשתמש בכוח והשנייה בשכנוע בלבד. לפי לוק, אין דבר כזה "מדינה נוצרית", טיעון שהיה רדיקלי בזמנו. השליטים יכולים להיות נוצרים, ואף ראוי שיהיו נוצרים, אך אמונתם נוגעת לגאולה הפרטית שלהם ולא לגאולה של נתיניהם.
באיגרות השנייה והשלישית מביע לוק מספר טיעונים, שמרחיבים את סמכות השליט ומספקים לגיטימציה לשימוש בכוח לצורך אכיפה של חיים מוסריים ומפוכחים. כך למשל, הוא כותב שהשלטון יכול לחוקק ולהעניש כדי למנוע שכרות, תאוותנות וכדומה. הטענה של לוק באיגרות אלה היא שלשלטון מותר לרדוף אי-מוסריות, וזאת כדי לקדם את האמת, אך אסור לו לרדוף את מי שלא מאמין בדת הרשמית. חלק מהפרשנים של לוק ביקרו אותו על כך שעמדה זו לא עקבית עם ההבחנה שלו בין תפקיד המדינה לתפקיד הכנסייה ועם הטיעונים שלו באיגרת הראשונה. אחרים טענו שעמדות אלה הן המשך של טיעוניו מהאיגרת הראשונה, תוך הרחבה של התחום שנכלל תחת ההגדרה של האינטרס או הטוב ציבורי.
ההבחנה בין הציבורי לפרטי
ההבחנה בין הציבורי לפרטי היא מרכזית עבור הטיעונים של לוק בעד סובלנות החל מהמסה אודות הסובלנות. לפי דייוויד ווטון הבחנה זו "נהייתה אופיינית לליברליזם, מה שהופך את המסה אודות הסובלנות לטקסט מכונן במסורת הליברלית". אף שפולחן נעשה פעמים רבות בפומבי, הוא במהותו עניין פרטי של המאמין, משום שהוא נוגע לגאולה האישית שלו וליחסים בינו לבין האל. סובלנות דורשת מהמדינה להבחין בין אינטרסים שמטרתם הטוב הפרטי לבין אלו שמטרתם היא הטוב הציבורי, ולהתמקד אך ורק בדברים שקשורים בטוב הציבורי.
ההבחנה של לוק בין פרטי לציבורי חופפת במידה רבה להבחנה בין דברים שהם בין אדם לעצמו, לבין דברים שנוגעים לאחרים, בדומה להבחנה של ג'ון סטיוארט מיל בעל החירות. למשל, השליט יכול להתערב בביטוי פומבי של דיבה או של דעות שהן נגד השלום והסדר הציבורי, אך הוא לא יכול להתערב כאשר מדובר בדעות, מוצדקות או מוטעות, שנוגעות לאדם עצמו או ליחסיו עם אלוהים, ואין לגיטימציה לשימוש של השליט בכוח לשם תיקון מידות רעות של נתינים.
במאה ה-20 ההבחנה של לוק בין הפרטי לציבורי הפכה לנושא מרכזי בביקורת הפמיניסטית על הפוליטיקה הליברלית.
מקרים בהם מותרת אי-סובלנות
לפי לוק עקרון הסובלנות תקף גם כלפי אנשים שאינם נוצרים, כגון יהודים, מוסלמים, ופגאנים. החריגים, שכלפיהם אין צורך לנקוט בסובלנות, הם אתאיסטים. חלק מהקוראים של לוק פירשו את כתביו גם כרשות לנהוג בחוסר סובלנות כלפי רומים-קתולים. כמו כן, במספר מקומות כותב לוק שמי שאינו סובלני כלפי אחרים מאבד את זכותו לדרוש סובלנות כלפיו.
אתאיזם
המקרה שבו לוק נחרץ ביותר לגבי נחיצותה של אי-סובלנות הוא זה של אתאיסטים. לפי ג'ון דאן "עבור לוק... אתאיסטים הם איום פרקטי כה חמור, שהם מאיימים על עצם קיומה של החברה; ובגלל מידת האיום שהם מהווים - הם שקולים לגרסה רוחנית של מחלת האיידס, באופן שהיא מובנת לאנשים ההיסטריים ביותר בני זמננו - הם למעשה, בעיניו של לוק, מאבדים את רובן הגדול של זכויות האדם".
הנימוק המרכזי של לוק ללגיטימציה של רדיפת אתאיסטים היא שאין דבר שיכול להבטיח שהם יקיימו הבטחות, אמנות ושבועות, שהן לדבריו הקשרים שמאגדים את החברה:
התאוריה של לוק לגבי החברה והמדינה נשענת על ההנחה שהקשרים הפוליטיים מבוססים על הבטחות ואמנות. לפי לוק, ללא הפחד מאלוהים לא ניתן לסמוך על אנשים שהם אכן יקיימו הבטחות ולכן אתאיסטים מהווים סיכון ליסודות של החברה. לפי ג'רמי וולדרון , נימוק נוסף הוא שלאתאיסטים חסר היסוד שבאמצעותו בני אדם מכירים בשוויון בין כל בני האדם.
פרשנים של לוק ניסו להסביר בדרכים שונות את המניעים מאחורי החלטתו לתת לגיטימציה לאי-סובלנות כלפי אתאיסטים. ישנם פרשנים, בעיקר מהמסורת הפרשנית של לאו שטראוס, שנמצאים בדעת מיעוט לפיה לוק בעצמו היה אתאיסט. לפי ויליאם בלום, ניל וויטפילד וסטיוארט טגר, לוק מציע לקוראיו "טיעון סודי" לפיו הקיום של אלוהים לא ניתן להוכחה, אך היציבות של החברה הליברלית מחייבת שההמונים יקבלו את רעיון האל הנקמן, שמעניש את מי שנוהג בניגוד לחוק הטבע. פרשנות זו לא מקובלת על רוב החוקרים של כתבי לוק. פרשנות אחרת היא שהסיבה העיקרית לעמדה הנחרצת נגד אתאיזם היא שלוק רצה להימנע מהאשמות (שאכן הופנו נגדו) שגישתו מובילה לאתאיזם. לפי עמדה אחרת, לוק רצה להרחיק את עצמו מהגישה שהוא זיהה עם הובס ועם פייר בל, לפיה ניתן להסיק זכויות מאינטרסים. לוק חשב שגישה זו לא מספקת הגנה מספקת מפני רדיפה של השלטון. הוא ראה גישה זו כאתאיסטית וביקש להתרחק ממנה על ידי גינוי של אתאיזם. גישה מקובלת היא שלוק אכן האמין שלא ניתן לסמוך על אתאיסטים שיקיימו הבטחות.
קתולים
לוק לא מציין באופן חד משמעי את הקתולים כחריג שכנגדו מותר לנהוג בחוסר-סובלנות, אך חלק מפרשניו סבורים שאי-סובלנות כלפי קתולים משתמעת מכתביו. פרשנות זו מתבססת על שני טיעונים של לוק לגבי דתות, שלפי לוק אין להן זכות לדרוש סובלנות מהשלטון. ראשית, השלטון המדיני לא צריך להיות סובלני כלפי כנסיות שבהן המאמינים מכירים בסמכות מדינית של שליט חיצוני, כיוון שכנסיות אלה מעודדות, הלכה למעשה, התערבות של שלטון חיצוני בעניינים ציבוריים. בכלל זה, השלטון לא צריך להיות סובלני כלפי דתות שטוענות שהמשמעות של אקסקומוניקציה של שליט מכנסייתם היא עילה לאובדן שלטונו, או שהזכות לשלטון מבוססת על חסד אלוהי . חלק מבני תקופתו של לוק זיהו טענות אלה עם הקתוליות. ניתן לפרש טיעון זה כהתרת אי-סובלנות כלפי קתולים, שמאמינים בסמכותו של שליט חיצוני, האפיפיור. אולם, הדוגמה שלוק עצמו מספק היא זו של מאמין מוסלמי שרואה עצמו כפוף לסמכותו של המופתי של קונסטנטינופול. לפי ריצ'רד אשקרפט, הדוגמה של המאמין המוסלמי היא מטאפורית בלבד, בעוד שהמטרה האמיתית של לוק היא יורש העצר הקתולי ג'יימס השני.
הטיעון השני שניתן לפרשו כקריאה לאי-סובלנות כלפי קתולים הוא שאין חובה להיות סובלניים כלפי דתות שמתירות לא לשמור אמונים עם כופרים, כיוון שמשמעות הטענה היא שמחויבות המאמינים לקיים הבטחות תקפה רק בינם לבין בני דתם. גם טענה זו זוהתה בתקופתו של לוק עם הקתוליות.
בעוד שטענות אלה פורשו כהתרת אי-סובלנות כלפי קתולים, במקומות אחרים הוא כולל במפורש את האמונה הקתולית במסגרת הסובלנות הנדרשת מהשלטון. לדוגמה, הוא מציג את האמונה הקתולית שלחם הקודש הוא גופו של ישו כמגוחכת, אך מציין שאין בה פגיעה בזולת, ושסגידה לאלוהים לפי הפולחן הרומי-קתולי צריכה להיות מותרת כפי שמותר הפולחן בנוסח ז'נבה. קביעות אלה ואחרות הובילו חלק מפרשניו למסקנה שהוא לא פסל את האמונה הקתולית כשלעצמה, אלא אנטינומיזם ודוקטרינות פוליטיות מסוימות שזוהו בתקופתו עם הקתוליות. פרשנים אחרים טוענים שאי-סובלנות כלפי קתולים הייתה אחד הרעיונות בהם לוק תמך כל חייו.
שתי מסכתות על ממשל מדיני
ממוזער|הכריכה המקורית של שתי מסכתות על ממשל מדיני, 1690.
על רקע המשבר הפוליטי באנגליה פנה לוק לכתיבת שתי מסכתות על ממשל מדיני, טקסט פוליטי ששוטח את ביקורתו על משטר מלוכני אבסולוטי ואת תפיסתו לגבי טבעו וגבולותיו של ממשל מדיני לגיטימי.
במסכת הראשונה מבקש לוק להפריך את הטיעונים שהציג רוברט פילמר בספרו "פטריארכה". פילמר כתב את ספרו ב-1631, אך ב-1680, יותר מ-20 שנה לאחר מותו, הודפס הספר מחדש ושימש את המצדדים במלוכה של צ'ארלס השני ובזכותו של ג'יימס, יורש העצר הקתולי, לכתר. פילמר טען שהזכות לשלטון מדיני ניתנה לאדם הראשון על ידי אלוהים ועוברת מדור לדור כירושה. הוא יצר בספרו הקבלה בין שלטון האב במשפחה לבין השלטון המדיני. הפרשנות של פילמר לכתבי הקודש נועדה להצדיק מלוכה אבסולוטית העוברת בירושה. כנגד טיעון זה הציג לוק פרשנות משלו לכתבי הקודש, אשר סותרת את הפרשנות של פילמר.
נקודת המוצא של לוק במסכת הראשונה, היא שהעולם ניתן לבני האדם כקניינם המשותף. בניגוד לטענה של פילמר לגבי זכותו של אדם הראשון, טען לוק שאלוהים נתן לאדם את הזכות לרדות בבעלי החיים ביבשה, בים ובשמיים, אך לא את הזכות לשלוט בבני אדם אחרים. יתרה מכך, לוק טוען שהזכויות שקיבל אדם ניתנו לו במשותף עם חוה. בנוסף, גם אם ניתן היה לפרש את כתבי הקודש כאילו נתן אלוהים לאדם את הזכות לשלוט, אין בתנ"ך מידע מספיק על האופן בו עברה זכות זו בירושה, וממילא לא ניתן להוכיח כי המלכים הנוכחיים הם יורשים חוקיים של אותה זכות. לפיכך טוען לוק שפילמר מצדיק למעשה כל שלטון קיים, בין אם נתפס בכוח או עבר בירושה. לוק תוקף גם את ההקבלה שיוצר פילמר בין אבהות לשלטון אבסולוטי. לפי לוק, חובתם של ילדים לציית להוריהם פוקעת כאשר הם בוגרים מספיק כדי לשלוט בעצמם, ואילו חובת כיבוד אב ואם, שתקפה לגבי ילדים גם בבגרותם, לא מקימה חובת ציות. יוצא מכך שאין הקבלה בין אבהות לשלטון, וגם אם הייתה הקבלה כזו לא היה משתמע ממנה ששלטון מדיני הוא אבסולוטי. לוק טוען שהגישה של פילמר מובילה הלכה למעשה להצדקה של עבדות, דבר שהופך את טיעונו לאבסורד.
משהופרכה גישתו של פילמר פונה לוק במסכת השנייה לטיעון בדבר המקור האמיתי של הממשל הלגיטימי, תכליתו, וגבולות סמכויותיו. לוק פותח את המסכת בתיאור מצב הטבע, שהוא המצב הקדם מדיני, ושל חוק הטבע, שהוא החוק היחיד לו כפופים בני אדם במצב הטבע (פרק ב'). מצב הטבע מאופיין בשוויון, במובן שאף אדם לא כפוף לכוחו של אחר, ובחירות מושלמת של כל הפרטים. אולם, חירות אינה הפקרות: בני אדם כפופים גם במצב זה לחוק הטבע, שמחייב אותם לדאוג לשימור עצמם, וכאשר שימור עצמם אינו בסכנה, לדאוג גם לשימור שאר המין האנושי. מהחובות במצב הטבע עולות גם הזכויות הטבעיות של הפרטים: זכותם לקניין במובנו הרחב - חיים, חירות ורכוש - וזכותם לשפוט ולהעניש את מי שפעל בניגוד לחוק הטבע. חוק הטבע מבטא את רצון האל וניתן להבינו באמצעות התבונה.
מצב הטבע על פי לוק הוא אופטימי יחסית להוגים אחרים, כגון תומאס הובס, ואין הכרח שהיעדר השלטון יוביל למלחמה. אולם קיימים בו "אי-נוחויות" שעשויות להוביל למצב המלחמה (פרק ג'). כבכל מצב ייתכנו מקרים בהם אנשים לא יקשיבו לתבונתם ויפעלו בניגוד לחוק הטבע. בהיעדר שופט מוסכם, ובהינתן שלבני אדם קשה לשפוט בעניינים הקשורים לעצמם ולהסכים על המידתיות של עונשים, הזכות לשפוט ולהעניש עשויה להוביל למעגל של נקמה ולמלחמה.
פרק ה' במסכת השנייה דן במקורו של הקניין הפרטי ובזכות לקניין פרטי. נקודת המוצא של לוק היא שהעולם ניתן לכל בני האדם במשותף, וזאת כדי שישתמשו בו לנוחיותם ולצורך שימור עצמם בעזרת תבונתם. לוק מבקש למצוא הצדקה לניכוס של קניין פרטי בהיעדר חוק מדיני. לטענתו, הזכות להפקיע דבר מה מחזקת כולם מתחייבת, משום שבני אדם לא היו יכולים לשרוד אלמלא הייתה להם אפשרות להפוך דברים שניתנו לכולם במשותף לרכושם הפרטי. השאלה היא, אם כן, כיצד יכול אדם להפקיע דבר מה מחזקת הכל באופן לגיטימי ומהם הגבולות לזכות זו.
לוק מניח שלבני אדם יש קניין ביחס לגופם ולעבודה שהם עושים באמצעות גופם. כאשר אדם משקיע את עבודת גופו ועמל כפיו בדבר מה שנמצא במצבו הטבעי הוא מערב בו משהו מקניינו ובכך הופך אותו לשלו. לוק קובע תנאי ראשון, לפיו הזכות לנכס דבר מה עומדת "על כל פנים כאשר כמות מספקת, באיכות לא פחות טובה, נותרה במשותף בשביל אחרים". תנאי שני הוא שהזכות לקניין פרטי היא ל"כל כמות שיכול היחיד להשתמש בה לתועלת חייו בטרם יתקלקל הדבר". עם זאת, המצאת המטבע כאמצעי לסחר חליפין מאפשרת לבני האדם לאגור רכוש רב מבלי לעבור על התנאי השני, וקיימות פרשנויות שונות למידת המחויבות של לוק לתנאים אלה.
מקור הממשל המדיני הלגיטימי, לפי לוק, הוא בהסכמה ראשונית בין בני אדם שהיו נתונים במצב הטבע וביקשו לפתור את אי-הנוחות הקיימת במצב זה (פרק ו'). הטענה שהסכמה כזו היא הבסיס לכינון המדינה היא זו שהופכת את התאוריה של לוק לחלק ממסורת האמנה החברתית. תהליך ההסכמה כולל שני שלבים. בשלב הראשון הפרטים מסכימים לכונן עדה. הם מוותרים על זכותם להעניש זה את זה ומוסרים אותה לעדה. בשלב השני מסכימים בני העדה בהחלטת רוב על המסגרת החוקתית ורשויות הממשל הדרושות לצורך חקיקה, אכיפה וביצוע של החוקים, וקידום טובת הכלל. הממשל פועל מכוח האמון שנתנה בו העדה. הסכמה הראשונית היא תמיד מפורשת, אך לוק מכיר בכך שקיים קושי מעשי בדרישה שכל נתין, בכל דור, יביע הסכמה מפורשת. תשובתו לבעיה היא שכל אדם שיש ברשותו חלק מנחלת הממשל נותן את הסכמתו שבשתיקה. מי שהסכמתו לא ניתנה באופן מפורש יכול למשוך את הסכמתו ולהקים חברה פוליטית חדשה, אך לצורך כך חייב הוא לוותר על כל ההטבות שהממשל הקיים מעניק לו.
לוק קובע במסכת השנייה (פרקים י"א-י"ב) שבממשל לגיטימי קיימות שלוש רשויות הנפרדות זו מזו בתכליתן: הרשות המחוקקת, שתפקידה לחוקק חוקים כלליים, קבועים ולא שרירותיים; הרשות המבצעת, שתפקידה להוציא את החוק לפועל ולאכוף אותו, לכנס את הרשות המחוקקת על פי הזמנים הקבועים החוק, ובמידת הצורך להשתמש בסמכות המיוחדת (פררוגטיבה) שניתנה לה כדי לטפל במקרים לא צפויים, כגון מצבי חירום; ורשות פדרטיבית, שעוסקת בענייני חוץ, כולל הזכות לעשות שלום ומלחמה, לכונן בריתות עם כוחות זרים, ולשלוט בסחר החוץ. חלוקה זו נחשבת לאחד המקורות לרעיון המודרני של הפרדת הרשויות במדינה, שפותח מאוחר יותר על ידי מונטסקייה, עמנואל קאנט, ובחוקת ארצות הברית.
בפרקים האחרונים של המסכת השנייה דן לוק בהגדרה של משטר רודני ובזכות למרוד כנגדו.
כסף ותאוריות כלכליות
רקע
לוק החל להתעניין בנושאים הקשורים בניהול הכלכלה המדינית ותפקידו של השימוש בכסף כחלק מעבודתו כמזכיר של שפטסברי. במסגרת תפקיד זה הוא היה מעורב בניהול עסקיו הכלכליים של פטרונו ובניהול השקעותיו מעבר לאוקיינוס. ב-1668 הוא כתב בפעם הראשונה טקסט שעוסק בנושאים כלכליים. לאחר שחזר מהולנד לאנגליה, הוא המשיך לעסוק בנושא, וב-1691 הוא פרסם בעילום שם את הפמפלט "מחשבות אחדות על התוצאות של הורדת שיעור הריבית והעלאת הערך של הכסף". בשנים לאחר מכן הוא המשיך לערוך את הפמפלט ופרסם מספר חיבורים נוספים בנושא. ב-1695 הוא פרסם, הפעם בשמו, את הפמפלט "מחשבות נוספות על העלאת ערך הכסף", וב-1696 יצא כרך שמאגד את כתביו בנושא.
ברקע לכתיבה של לוק בנושא היו בעיות כלכליות ומחלוקות לגבי המדיניות המוניטרית של הממלכה. בשנות ה-60 של המאה ה-17 התוצאות של מלחמת הולנד-אנגליה השנייה, המגפה הגדולה של לונדון, והשרפה הגדולה של לונדון יצרו לחץ על הכלכלה האנגלית. בשנות ה-90 הלחץ נוצר בחלקו בגלל מלחמת תשע השנים ובגלל מספר שנים של קשיים במגזר החקלאי. בנוסף, המערכת המוניטרית האנגלית הייתה סבוכה וקשה לשליטה. המטבעות ששימשו למסחר הכילו מתכות יקרות, כסף וזהב, וערכם היה קשור בערך המתכת שהם הכילו בתוך אנגליה ובמדינות אחרות. למדינה הייתה שליטה מעטה על אספקת המתכות ועל כמות המטבע שיוצאה. כתוצאה מכך, ערך המטבע היה נתון לשינויים חדים. בנוסף, קשה היה לשלוט בערך הכסף מול ערך הזהב. לקשיים אלה נוסף גם הקושי להתמודד עם פעילות לא חוקית. פעילות זו כללה זיופים, אך עיקר הבעיה הייתה חבלה במטבעות רשמיים – קיטום המטבע באופן המאפשר להשתמש בו על פי ערכו המקובל, ובאותו הזמן לשמור על חלק מהערך האמיתי של המטבע (coin clipping). על רקע בעיות אלה הונחו בפרלמנט מספר הצעות לרפורמה, ביניהן הצעות להוריד את שער הריבית החוקית ולערוך פיחות בערך המטבע. לוק התנגד להצעות אלה, והתכלית המעשית של חיבוריו בנושא הייתה לסתור את ההנחות שעומדות בבסיסן ולהציע גישה חלופית.
כמו רוב בני תקופתו, הנחות המוצא הכלכליות של לוק היו נטועות בגישה המרקנטיליסטית. גישה זו כרכה יחד את השגשוג הכלכלי של המדינה, רמת הפעילות במשק, וכמות הכסף במדינה. לוק טען שאנגליה, כמדינה שלה אין גישה נרחבת למכרות של מתכות יקרות, צריכה להתמקד במסחר חוץ באופן שיגדיל את כמות הכסף והזהב שברשותה ביחס למדינות שכנות.
תאוריית הערך
לוק הבחין בין הערך הפנימי (Intrinsic value) של דברים לבין ערך החליפין שלהם (Marketable value). הבחנה זו הייתה נפוצה בקרב בני זמנו, ומקורה בכתבים של אריסטו. הערך הפנימי של דבר מה תלוי רק בנחיצותו לחיים ובנוחיות שהוא מסב למשתמשים בו. הערך הפנימי הוא קבוע ואינו יחסי לדברים אחרים. לא קיים יחס קבוע בין הערך הפנימי של דבר מה לערך פנימי של דבר אחר. מנגד, ערך החליפין הוא יחס משתנה, שמבטא את הכמות של דבר אחד שניתן להחליף כנגד הכמות של דבר אחר. במילים אחרות, זהו המחיר של דבר במונחים של דברים אחרים.
השינוי בערך החליפין תלוי בפרופורציה שלוק מגדיר כיחס בין הכמות (Quantity) של הדבר לבין היקף המכירה ביחידת זמן (Vent). טענה זו פורשה לא אחת כתאוריה של היצע וביקוש, ואכן למילה "כמות", כפי שלוק משתמש בה, יש משמעות של היצע. המונח Vent דומה, אך אינו זהה, למונח ביקוש (Demand), שכבר היה בשימוש בזמנו של לוק. לוק מגדיר Vent כ"מעבר של מוצרים מאדם אחד לשני בחליפין" ומתאר את השינויים במעבר זה במונחים של מהירות. המונח לא מתייחס לדרישה כללית למוצר, אלא לכמות שנמכרה ביחידת זמן. כבר ב-1704 הופיעה ביקורת של ג'ון לו (John Law) על השימוש של לוק במונח Vent במקום במונח ביקוש. גורמים המשפיעים על השינוי ב-Vent הם שינויים במחיר, שינויים בטעמים הסובייקטיביים של צרכנים, ושינוי במחיר של תחליפים. בנוסף, לוק מנתח הבדלים בין ה-Vent של טובין שונים בהתאם לרגישותם לשינויים במחיר. במונחים נאו-קלאסיים, הדיון של לוק לא מתמקד בתנועה על פני עקומת הביקוש, אלא בשינויים של עקומת הביקוש עצמה ובגמישות הביקוש.
כסף ותורת כמות הכסף
במסכת השנייה על ממשל מדיני (פרק ה') ובכתביו הכלכליים מסביר לוק שהשימוש בכסף הומצא ואומץ בגלל השימושיות שלו כאמצעי חליפין, כדרך לצבור ערך, וכאמצעי לייעול חלוקת העבודה והניצול של משאבי הטבע. להמצאת הכסף היו משמעויות חברתיות מרחיקות לכת. לפני המצאת הכסף בני אדם לא יכלו לצבור קניין מעבר למה שיכול לשמש אותם לשימור חייהם ולנוחיותם. היכולת לצבור רכוש בכלכלה המבוססת על סחר חליפין הייתה מוגבלת, משום שלא ניתן לצבור טובין מתכלים. המצאת הכסף איפשרה להחליף את המוצרים המתכלים במטבעות שאינם מתכלים וכך לצבור ערך. התוצאה החברתית של המצאת הכסף היא גידול באי-השוויון החומרי, אך יש לה גם משמעויות חיוביות: היא מעודדת בני אדם לעשות שימוש רב יותר ורציונלי יותר במשאבי הטבע.
האימוץ של כסף וזהב כמתכות שמשמשות לחליפין נובע מכך שמתכות אלה אינן מתכלות ואינן משמשות לדברים אחרים, כך שהן ניתנות לצבירה, והאגירה שלהן לא גורעת מהיכולת להשתמש במשאבי הטבע לצורך שימור החיים ונוחיותם. אולם, ההחלטה להפוך מתכות אלה לאמצעי חליפין ולהקנות להן ערך לא נובעת מהכרח: זוהי פעולה וולונטרית שנעשית בהסכמה משותפת בין בני האדם במצב הטבע. כלומר, יש סיבה לכך שדווקא מתכות אלה נבחרו, אך הערך שהן מייצגות הוא מלאכותי, לא טבעי. לוק מדגיש שההסכמה על השימוש בכסף ועל ערך הכסף אינה הסכמה שניתנת במפורש, אלא הסכמה שמשתמעת מקבלת השימוש בהן.
ערך הכסף נקבע בשוק ככל טובין אחר על פי היצע וביקוש (vent), אך היות שאנשים תמיד מעוניינים להחליף את המוצרים המתכלים שהם מייצרים, הביקוש לכסף, בניגוד לטובין אחרים הוא "תמיד מספיק". מכך מסיק לוק שהערך של הכסף נקבע רק על פי צד ההיצע, כלומר על פי כמות הכסף. כמות הכסף משפיעה באופן הופכי על המחיר של טובין בשוק. בכלכלה סגורה שינוי בכמות הכסף יוביל לשינוי ברמת המחירים, אך לאחר עדכון המחירים לא יהיה לשינוי השפעה על רמת הפעילות הכלכלית. בכלכלה שמקיימת סחר חוץ עם מדינות אחרות, יש צורך ברמת מחירים יציבה וזהה פחות או יותר לרמת המחירים במדינות אחרות. שינוי בכמות הכסף במדינה יכול להוביל לבעיות במסחר. בהינתן שאובדן מסוים של כסף במהלך הסירקולציה שלו הוא בלתי נמנע, ובהינתן שמדינות אחרות יכולות להגדיל את כמות הכסף שברשותן על ידי כרייה של מתכות יקרות, מסיק לוק שעל אנגליה לשאוף למאזן מסחרי חיובי, שיגדיל באופן עקבי את כמות הכסף. המטרה היא למנוע מצב שבו כמות הכסף במדינה תקטן ביחס לכמות הכסף במדינות אחרות, ועקב כך תנאי המסחר ורמת הפעילות ייפגעו. הדיון של לוק על הקשר בין כמות הכסף למחירים ולרמת הפעילות נחשב לניסוח הראשון של תורת הכמות של הכסף, אף שחסרה בו הדינמיות של מודלים מאוחרים יותר, כגון זה שפיתח דייוויד יום.
לוק מבחין בין שתי דרכים להתייחס לערך של כסף. הראשונה היא רמת המחירים של מוצרים; כלומר, יחס החליפין בין כסף לבין מוצרים בשוק. השנייה היא ריבית על הלוואות, שלוק מגדיר כ"מחיר של שכירת כסף". ככל הדברים בשוק, שיעור הריבית נקבע על פי היצע וביקוש (vent), או כפי שלוק מגדיר זאת "לפי מספר הקונים והמוכרים". אלה, בתורם, נקבעים על פי מצב המסחר, כמות הכסף וכמות החובות. כשכמות הכסף קטנה, המחיר של שכירת כסף נהייה יקר יותר. כך גם כאשר רמת המסחר או כמות החוב עולה. יוצא מכך שקיים בשוק שיעור "טבעי" של ריבית. לוק סבר שהמדינה לא יכולה להכתיב שיעור ריבית שונה מהשיעור הטבעי, כיוון שבנקאים ואנשי עסקים מיומנים ימצאו תמיד דרכים לקנות ולמכור כסף בשיעור הריבית הטבעי ולהתחמק מהעונשים הקבועים בחוק. מכאן שלא ניתן להשתמש בשיעור הריבית, באופן מלאכותי, כדרך לרגולציה של הפעילות בשוק. יותר מכך, גם אם אפשר היה לקבוע את שיעור הריבית בחוק, הרחקת שיעור הריבית החוקי משיעור הריבית הטבעי הייתה מזיקה לרמת המסחר. אם אנגליה תקטין באופן אפקטיבי את שיעור הריבית החוקי – כפי שביקש הפרלמנט לעשות – פחות מלווים יהיו מוכנים להסתכן בהשכרת כספם. התוצאה היא שיותר כסף יצא ממחזור המסחר ורמת המסחר תרד. יוצא מכך ששיעור הריבית החוקי היעיל ביותר הוא השיעור הטבעי. רק שיפור במסחר ובמאזן במסחרי יכול לשפר את מצב הממלכה.
עם זאת, לוק לא ביקש לבטל לחלוטין את החוק בנוגע לריבית. חוק זה חשוב מהסיבות הבאות: (א) במקרים שבהם אין חוזה חתום בין הצדדים החוק יכול לשמש בוררים ובתי משפט כדרך לקביעת הריבית; (ב) לוק מכיר בכך שבמצב הדברים הנוכחי קיים ריכוז רב של הפעילות הבנקאית בלונדון, מצב שהוא מגדיר כ"מעין מונופול בהסכמה". מצב זה מצריך רגולציה כיוון שהוא מקנה לבנקאים המיומנים כוח רב ויכולת לנצל את הבורים ואת הלווים מתוך הכרח. לוק מציע, אם כן, שהחוק יכול לשמש על מנת לקבוע גבול עליון ותחתון לריבית.
חינוך
ממוזער|כריכת "מחשבות אחדות אודות החינוך" (1693)
שני הטקסטים המרכזיים של לוק בנושא חינוך הם "מחשבות אחדות אודות החינוך", שעוסק בחינוך של ילדים, ו-"Of the Conduct of Understanding", שהוא מעין מדריך לאוטודידקטים בוגרים.
מחשבות אחדות אודות החינוך נכתב במקור כסדרה של מכתבים לאדוארד קלארק, מכר של לוק שפנה אליו בשאלה לגבי חינוך של ילדים. הוא הופיע לראשונה כספר ב-1693 ולוק ערך מספר תיקונים במספר מהדורות עד מותו. לוק כותב במפורש שעצותיו אינן אוניברסליות, אלא נוגעות לחינוך בניהם של ג'נטלמנים. הנחת המוצא של הספר היא שרק מעטים מאוד מהילדים יכולים להדריך את עצמם באמצעות טבעם ושכלם, ואילו "תשעה מתוך כל עשרה בני אדם שאנו פוגשים הם מי שהם, טובים או רעים, שימושיים או לא, על פי חינוכם. החינוך הוא שיוצר את ההבדלים הניכרים ביותר במין האנושי". כמו במסה על שכל האדם, מניח לוק שבני אדם לא נולדים עם רעיונות שטבועים בשכלם, אלא כטאבולה ראסה; כפי שהוא מתאר זאת בפסקה האחרונה של החיבור, "נייר לבן או שעווה, הניתנים לעיצוב כפי שמתבקש". עם זאת, הוא סבר שלכל ילד יש טבע, מצבי רוח ונטיות משלו, ולכן יש להתאים את החינוך לאישיות של הילד.
לוק פותח את מחשבות אחדות אודות החינוך בדיון על החינוך הגופני של הילד. כמו בחינוך הנוגע לשכל, כך גם בנוגע לגוף לוק מאמין שעל הילד ללמוד הרגלים נכונים בדרך הניסיון המעשי. כך למשל, על ההורים לחשוף את הילד לחום, לקור ולרטיבות. החוזק של הגוף וזה של השכל מתבטאים ביכולת של הילד לסבול קשיים ולהעדיף את מה שמורה התבונה על פני מה שמורים החשקים והנטיות. חלק עיקרי במטרת החינוך הוא, אם כן, ללמד את האדם להתגבר על פיתויים ולפתח במקומם מידות טובות והתנהגות ראויה.
בני אדם באופן כללי מונעים על פי העיקרון ההדוניסטי של משיכה לעונג ודחייה מכאב. המטרה של החינוך אינה לבטל את העיקרון הזה, אלא לעזור לילדים להבין את התוצאות של מעשיהם ולפתח את היכולת לסבול כאב מיידי ולוותר על עונג מיידי לטובת עונג עתידי חשוב יותר, או לצורך מניעה של כאב רב יותר בעתיד. לצורך כך ממליץ לוק על אסטרטגיות שונות של חינוך. למשל, הוא ממליץ להימנע ממתן פרסים על התנהגות טובה כדי לא לפתח אצל הילד תלות בסיפוק מיידי. מנגד, על ההורים לעודד את הילדים לפעול על פי השאיפה לכבוד בעיני הבריות והרתיעה מתחושת הבושה. לפי לוק, כאשר לומד השכל להכיר את העונג של הערכה בעיני אחרים והכאב שבכלימה, הופכים מניעים אלה לעוצמתיים ביותר בקביעת התנהגות. מוניטין אינו חוק הטבע האמיתי ואינו מדד אמיתי למידות טובות, אך הוא המדד הקרוב ביותר להם, ולכן ראוי לעודד את הילדים להתייחס ברצינות רבה לעונג שבהערכה מצד אחרים. עידוד המוניטין כמניע יאפשר להורים להימנע משימוש יתר בעונשים גופניים. לוק מעודד הורים לתת מחמאות לילדים בפומבי ולנזוף בהם בפרטיות. המקרה היחיד שבו עונש גופני הוא מומלץ הוא זה של מרדנות כנגד הסמכות ההורית.
לוק התנגד לאופן הלימוד בבתי הספר בתקופתו והעדיף חינוך ביתי. הוא סבר שבתי הספר אינם מתאימים לחינוך המוסרי של הילדים ומתמקדים רק בלימוד הפורמלי של המקצועות. בתי הספר נוטים לענישה גופנית, שבהקשר של לימוד שפות ומקצועות אחרים לא מקדמת הרגלים נכונים וחשיבה עצמאית. בבית ילדים לומדים, בנוסף למקצועות הלימוד, גם נימוסים, הימנעות מאכזריות, שליטה עצמית, אהבת האל, אהבת הלימוד, נדיבות וכדומה. במהלך ההתעצבות של הילד שתי תכונות טבעיות הן חשובות במיוחד: הסקרנות ואהבת החופש. הסקרנות מקדמת את הילד להשגת ידע ולהסרת הבורות, ולכן על ההורים לטפח אותה ולענות בסבלנות על השאלות של ילדיהם. אהבת החופש היא לא שאיפה לפרוק עול ולאבד שליטה, אלא תחושה של עצמאות בעת המעשה. העונג שבמשחק נובע מאהבה זו לחופש. לוק דגל בהתאמה של החינוך לטבע של הילד ובשימוש במשחק במקום בשינון. על הילדים ללמוד שפות, אך ככל האפשר יש ללמדם באופן הטבעי שבו הם לומדים את שפת האם.
על תבוניות הנצרות
לוק התעניין בתאולוגיה נוצרית, ונושאים הקשורים לדת ולפרשנות של כתבי הקודש מופיעים כמעט בכל כתביו. לקראת סוף חייו הוא פרסם בעילום שם מספר חיבורים תאולוגיים, ביניהם "התבוניות של הנצרות כפי שנמסרה בכתבי הקודש" (The Reasonableness of Christianity As Delivered in the Scriptures) ו"הצדקה של תבוניות הנצרות" (A Vindication of the Reasonableness of Christianity) משנת 1695, "הצדקה שנייה של תבוניות הנצרות" משנת 1696, ו"פרפרזה והערות על איגרות פאולוס" (A Paraphrase and Notes on the Epistles of St Paul), שהיה החיבור האחרון שכתב לפני מותו ופורסם לאחר מותו בשנת 1707.
הרקע לכתיבת חיבורים אלה הוא נושא במחלוקת בקרב פרשניו של לוק. לפי ג'ון מרשל , המסה על השכל האנושי עוררה מספר בעיות תאולוגיות שעליהן ביקש לוק לענות. בין השאר, לוק טען שבני אדם יכולים לדעת את חובותיהם המוסריות באמצעות התבונה בלבד, אבל הוא חשב גם שאמונה בעולם הבא חשובה עבור המוסריות של בני אדם. עם זאת, הוא לא סיפק הוכחה דמונסטרטיבית לקיומם של חיים לאחר המוות, לתחיית המתים ולענישה על חטאים. עבור לוק, הכתבים התאולוגיים מאמצע שנות ה-90 היוו הזדמנות להביע את עמדתו בנושאים אלה. בנוסף, לפי מרשל, לוק התעניין בפולמוס שכונה "המחלוקת האוניטארית" בשנים 1687–1700 ואשר עסק בשאלת קיומו של השילוש הקדוש, בתפקיד והמהות של ישו, ובאמונה לגבי החטא הקדמון. הוא קרא את הכתבים המרכזיים שהודפסו במהלך המחלוקת והתכתב לגביה עם חברים כגון אייזק ניוטון וז'אן לקלרק . המחשבה האפיסטמולוגית של לוק קירבה את עמדתו לעמדות של הסוציניאניסטים, זרם אוניטרי שדחה את האמונה המקובלת לגבי השילוש הקדוש ונחשב למינות. נושאים אחרים שהשפיעו על הכתיבה התאולוגית של לוק, לפי מרשל, הם הפולמוס על דוקטרינת ההצדקה והפולמוס על הדאיזם, השקפה לה לוק התנגד. פרשנים אחרים חולקים על טענות אלה. כך למשל, ויקטור נובו טוען שכל הנושאים האלה הם משניים בטקסטים של לוק, ומחלקם הוא אף התעלם לחלוטין. לפי נובו הרקע לכתבים אלה הוא הקשר האינטלקטואלי בין לוק וחברתו הקרובה דאמריס מאשם.
הטיעון של לוק הוא שהנצרות היא תבונית, לא במובן שהאמת הנמסרת בברית החדשה היא טבעית או ניתנת לגילוי באמצעות התבונה בלבד, אלא במובן שלהיות נוצרי זו הבחירה הטובה והתבונית ביותר. לוק הדגיש שמשפט הטבע הוא החוק האלוהי ושהוא ניתן להבנה באמצעות התבונה. התבונה אם כן מהווה מקור סמכות בענייני מוסר. אולם, אין זה המקור היחיד. לצד התבונה קיים חוק מוסרי שנמסר על ידי אלוהים בהתגלות. בין שני מקורות סמכות אלה קיימת הלימה, שכן כל מה שאלוהים מגלה הוא אמת והתבונה יכולה להסכים לו. בנוסף, כאשר אלוהים מוסר דבר מה בהתגלות הוא דואג תמיד לספק הוכחות לכך שאכן מדובר בהתגלות אלוהית. נובע מכך שניתן להסתמך על כוח השיפוט של התבונה על מנת להבהיר שדבר מה אכן נמסר בהתגלות. כך גם לגבי כתבי הקודש: התנ"ך והברית החדשה. כתבים אלה נמסרו בהתגלות, דבר שניתן להוכחה על ידי הפרטים המצויים בהם, ולכן הם מבטאים אמת היסטורית ומוסרית.
בניגוד לדאיסטים ולמאמינים בדת הטבעית, לוק סבר שבאופן מעשי קשה מאוד להבין את החוק המוסרי באמצעות התבונה בלבד, ולכן יש חשיבות מכרעת למה שנמסר בהתגלות. גם אנשים תבוניים נוטים לטעות לגבי החוק המוסרי ולהתאים את מסקנותיהם למה שנוח להם. חלק מהדוגמאות שלוק נותן הם להוגים שחיו לפני הולדת ישו, כגון אפיקורוס, סנקה וקונפוציוס. המצב האנושי מאז נפילת האדם הוא מצב של חולשה ובינוניות, שמעיב גם על היכולת של בני האדם לפעול על פי החוק של המעשים הטובים . נפילת האדם היא נפילה ממצב של ציות מוחלט לחוק האלוהי, על כל הפרטים והדיוקים שבו. בני אדם יכולים לבחור לפעול על פי החוק האלוהי ולזכות בחיי נצח, אך כל חריגה, ולו הקטנה ביותר, מהחוק האלוהי מובילה לאובדן חיי הנצח, כך שסביר שאף אחד לא יזכה בחיים אלה.
אם קונפורמיזם לחוק האלוהי לגבי מעשים טובים היה הדרך היחידה להשיג חיי נצח, רק מתי מעט, אם בכלל, היו יכולים לקוות לחיים שלאחר המוות. אולם, אלוהים בחסדו נתן לבני האדם גם את החוק של האמונה והכריז שכל מי שמאמין יזכה בחיי נצח, גם אם הפר את החוק של המעשים הטובים. כך למשל, אברהם הוכרז כצדיק כיוון שהאמין בהבטחה של אלוהים ששרה תלד לו ילד. עבור נוצרים, החוק של האמונה דורש אמונה בקיום אלוהים ואמונה בכך שישו הוא המשיח. לפני שישו הופיע ועשה ניסים שהראו ללא כל ספק שהוא שליח האלוהים, העולם היה במצב של חשיכה ושגיאה, לא בגלל אי-שימוש בתבונה, אלא בגלל החולשות האנושיות שהן נחלת הכלל מאז הנפילה. ישו הראה שציות לאלוהים הוא הבסיס למוסריות והבהיר את חוק הטבע לכל מי שמוכן לראות. ההתגלות של ישו, אם כן, סיפקה לבני האנוש נתיב ברור לחיי נצח. כפי שכתוב באיגרת הראשונה אל הקורינתים "כַּאֲשֶׁר בָּאָדָם הָרִאשׁוֹן מֵתִים כֻּלָּם כֵּן יִחְיוּ כֻלָּם בַּמָּשִׁיחַ" (ט"ו 22). לפי לוק, האמונה שישו הוא המשיח שבאמצעותו יזכו בני האדם בתחייה מחדש ובחיי הנצח שאיבד אדם הראשון היא אמונה תבונית, לא כיוון שהתבונה מגלה את תוכנה לבדה, אלא כיוון שהיא שימושית לצורך השרשת המוסר בעולם כולו, כיוון שהתבונה יכולה להסכים לה, וכיוון שבלעדיה רוב בני האדם התבוניים נותרים חלשים וללא יכולת להשיג חיי נצח.
האמונה באלוהים ובכך שישו הוא המשיח היא הבסיס המינימלי מגדיר את הנצרות, וכל מי שמאמין בכך הוא נוצרי. בסיס מינימלי זה הולם את התמיכה של לוק במדיניות של סובלנות דתית.
השפעה וביקורת
לכתבים של לוק הייתה השפעה עצומה על המחשבה של פילוסופים אחרים ועל התודעה הציבורית החל מסוף המאה ה-17. מסכם זאת ריצארד אשקרפט:
תורת ההכרה
בתחום תורת ההכרה, למסה על שכל האדם הייתה השפעה עמוקה על התפתחות האמפיריציזם, והיא הפכה את לוק לפילוסוף בעל שם עוד בימי חייו. התגובות הראשונות למסה היו בחלקן ביקורתיות והתמקדו בביקורת של לוק על רעיון המושגים המולדים. חלק מהמבקרים המוקדמים של לוק ראו את הטיעון שלו בנושא כקריאת עידוד לאתאיזם וספקנות. כך למשל, הבישוף אדוארד סטילינגפליט תקף את המסה וראה בה בסיס לסוציניאניזם ואי-מוסריות. לוק ענה לביקורות של סטיגלינפליט. התכתובת ביניהם הודפסה ופורסמה, וסייעה ללוק לעדכן את המהדורות הבאות של המסה. המסה תורגמה בתחילת במאה ה-18 לצרפתית וללטינית וזכתה גם לתגובות מהוגים ביבשת. הוגים בולטים שהושפעו ממנה וכתבו עליה ביקורות בסוף המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18 הם גוטפריד וילהלם לייבניץ, שחיבורו מאמרים חדשים על התבונה האנושית הוא ניסיון להפריך את טיעוני המסה, וג'ורג' ברקלי, שפיתח את תורת הכרה אידיאליסטית בתגובה ללוק. בתחילת המאה ה-18 תורת ההכרה של לוק הפכה לעמדה פילוסופית מקובלת. היא עוררה בצרפת ויכוחים על טיבה של הגישה המטריאליסטית בפילוסופיה. המסה הפכה לטקסט מכונן בהתפתחות האמפיריציזם. בנוסף, היא השפיעה גם על התפיסה האפיסטמולוגית של הוגי הנאורות הסקוטית, כגון דייוויד יום, ועל הוגי הנאורות הצרפתית, כמו וולטר, דני דידרו, קונדיאק ורוסו.
פילוסופיה של השפה
לדיון של לוק על הטבע והשימושים של השפה, במסגרת המסה על שכל האדם, הייתה השפעה רבה על התפתחות הפילוסופיה של השפה במאה ה-18. מייקל לוסונסקי טען שהמסה על שכל האדם מסמנת את תחילתה של הפילוסופיה של הלשון בעידן המודרני. המחשבה של לוק על השפה מתאפיינת בהעדפה לדיון על מילים המשמשות בלשון היום יום, על פני דיון על מילים ומושגים פילוסופיים. הוא דחה את המחשבה שניתן להחליף את השפה ה"רגילה" בשפה פילוסופית או אוניברסלית. גישה זו השפיעה על פילוסופים שדנו בנושא, כגון בופון. בנוסף, לוק סבר שהתחקות אחרי אופן השימוש במילים יכול להעיד על אופני מחשבה, השתנותם והתקדמותם. טענה זו השפיעה על התפתחות תחום האטימולוגיה. כך למשל, במאמר המשפיע "אטימולוגיה" באנציקלופדיה הגדולה משנת 1756, טען אן רובר ז'אק טורגו שגישתו תואמת לזו של לוק. גם המסה על מקורות הידיעה האנושית של קונדיאק דנה בקשר בין ידע לשפה בהשפעת לוק.
סובלנות ויחסי דת ומדינה
לאיגרות על הסובלנות הייתה גם כן השפעה מרגע שהתפרסמו. אף שהן התפרסמו בעילום שם, הן זכו לתגובות מבני זמנו של לוק, כגון הכומר האנגליקני ג'ונס פרוסט. לצד Commentaire philosophique, חיבור של פייר בייל שעסק גם כן בסובלנות, האיגרת של לוק הפכה לטקסט משפיע, החל מסוף המאה ה-17, בקרב הוגנוטים שנרדפו בצרפת. מאוחר יותר נושא הסובלנות הפך למרכזי עבור האנציקלופדיסטים בצרפת. וולטר פרסם ב-1763 את המסכת על הסובלנות (Traité sur la tolérance) וצרף לה תרגום של האיגרת של לוק. בהשראת לוק הוא מיצב את אנגליה כמודל לסובלנות דתית שיש לפעול לפיו במקומות אחרים באירופה. באנגליה עצמה, האיגרות סייעו לשינוי הדיון על יחס המדינה לקתולים, מדיון על טיבה של האמונה הקתולית לדיון על ההתאמה בין הדת הקתולית הממוסדת לבין העקרונות של ממשל לגיטימי. באופן כללי יותר האיגרות של לוק השפיעו על ההבנה של היחסים בין דת למדינה. סטנלי פיש כתב ב-1997 ש"קווי המתאר של הוויכוח המודרני לגבי היחסים בין כנסייה למדינה הונחו על ידי לוק ב-1689 באיגרת על הסובלנות, ועל אף ששלוש מאות שנים עברו מאז, הדיונים בנושא לא התקדמו מילימטר מעבר למה שלוק כתב". עם זאת, חוקרים אחרים טוענים שהגישה של לוק עובדה לגישה רדיקלית יותר במאה השמונה-עשרה בצרפת, אנגליה וארצות הברית, אשר תומכת בהפרדה מוחלטת בין דת למדינה, ואשר קושרת הפרדה זו עם חופש הביטוי.
המהפכה האמריקאית וליברליזם בארצות הברית
בהיסטוריוגרפיה של המהפכה האמריקאית התקבע במשך השנים קונצנזוס לפיו לתאוריה הפוליטית של לוק, ובמיוחד לרעיונות שמובעים בשתי מסכתות על ממשל מדיני, הייתה השפעה מכרעת על הכיוון הפוליטי והרעיוני של המהפכה ושל החברה האמריקאית. בין השאר נטען שתומאס ג'פרסון כתב את הכרזת העצמאות האמריקאית בהשפעת לוק. הדים ראשונים לטענה זו הופיעו כבר בתחילת המאה ה-19, בזמן הפולמוס בין הדמוקרטים-רפובליקנים לבין הפדרליסטים. במאמר שהתפרסם בניו יורק ב-1801 נטען שלוק הוא המייסד הפילוסופי של ארצות הברית ושמי שיקרא את עבודותיו "ימצא בהן את כל הרעיונות וכמעט את כל המילים, מילה במילה, שנמצאות בהכרזה". לאורך רוב המאה ה-20 עמדה זו הייתה לקונצנזוס. קרל בקר קבע ב-1922 ש"רוב האמריקאים [לפני 1776] גמעו את העבודות של לוק כאילו היו כתבי קודש פוליטיים; וההכרזה, בצורתה, בפרזיולוגיה שלה, עוקבת בקפדנות אחרי המסכת השנייה על ממשל מדיני של לוק". ההיסטוריון מרל קורטי כתב ב-1937 ש"אין זו הגזמה לומר, אפילו כאשר לוקחים בחשבון את ההשפעה של הוגים אחרים, שלוק היה הפילוסוף של אמריקה במהלך התקופה המהפכנית". לואיס הרץ כתב ב-1955 שהחברה האמריקאית "פיתחה היקשרות אבסולוטית ואי-רציונלית" עם לוק. לפי גישה זו לוק השפיע באופן ישיר או לא ישיר על התודעה של אמריקאים, ודרכו התקבלו רעיונות כגון: שוויון טבעי בין כל בני האדם; הסכמה של הנמשלים כבסיס היחיד לממשל לגיטימי; קיומן של זכויות טבעיות שלא ניתן למוסרן; כפיפות השלטון האזרחי למגבלות המפורטות באמנה החברתית; האמנה החברתית כבסיס ללגיטימציה; והרעיון שפעולות המנוגדות לאמנה החברתית מהוות עילה להתנגדות ואף למרד. חלק מהחוקרים זיהו קשר בין החברה האמריקאית לבין האתוס האינדיבידואליסטי וחשיבות הקניין בתאוריה של לוק.
בשנות ה-60 של המאה ה-20 החלו היסטוריונים לבקר את הקונצנזוס לגבי השפעתו של לוק. ג'ון דאן כתב ב-1969 שהטענה לפיה ניתן לזהות את התאוריה הפוליטית של האבות המייסדים של ארצות הברית עם זו של לוק היא קלישאה שמסרבת להיעלם. הוא טען שהקוראים של לוק בצפון אמריקה במאה ה-18 התמקדו במסה על שכל האדם. מספר העותקים של שתי המסכתות היה מוגבל ביותר, ולא היה להן מעמד של טקסט חשוב באקדמיה. ג'יי. גי'. איי. פוקוק תקף גם כן את ההתייחסות ללוק כ"פטרון הקדוש של הערכים האמריקאים". הוא הדגיש במקום זאת את ההשפעה של הוגים רפובליקניים כגון ניקולו מקיאוולי, ג'יימס הרינגטון ורוסו. בניגוד לגישה ההיסטוריוגרפית המוקדמת יותר, חוקרים אלה טענו שהאבות המייסדים של ארצות הברית והחברה האמריקאית במאה ה-18 לא נטו לשפה של זכויות טבעיות, אמנה חברתית ואינדיבידואליזם, אלא לשיח הרפובליקני הקלאסי שהדגיש מידות טובות אזרחיות, שותפות פעילה בחיים הציבוריים, חוסר אמון בשוק ובמסחר, העדפה לערכים אגרריים, ומשיכה לדיון הפוליטי-חוקתי השאוב מהעולם העתיק.
בסוף המאה ה-20 הגיעו היסטוריונים רבים למסקנה שהביקורת על ההיסטוריוגרפיה המוקדמת הייתה מוגזמת, ושהאבות המייסדים של החברה האמריקאית אכן הושפעו באופן עמוק מלוק – אם כי ההשפעה לא תמיד הייתה ישירה – לצד מקורות השפעה אחרים, כגון התנ"ך, טקסטים רפובליקניים, וספרות משפטית היסטורית.
ליברליזם, ליברטריאניזם וסוציאליזם
הכתבים הפוליטיים של לוק נחשבים בעיני רבים לטקסטים מכוננים בהיסטוריה של הגישה הליברלית. עם זאת, לוק השפיע על גישות ליברליות שונות זו מזו וכן על התפתחותן של גישות מתחרות.
הוגים סוציאליסטים מוקדמים באנגליה ובצרפת התייחסו למחשבה הפוליטית של לוק כבסיס למחשבה הפילוסופית שלהם. כך, בשנים 1760–1850, שתי המסכתות על ממשל מדיני היו הבסיס הרעיוני המאחד של גישות שונות אשר ניתן לתארן כחברתיות ואנטי-קפיטליסטיות, ואשר היוו את הבסיס לתנועה הצ'רטיסטית באנגליה. הוגים אלה הדגישו את הטענה של לוק שקניין משותף הוא המצב הטבעי, את הטענה שהעבודה היא הבסיס לקניין ואת הטענה שהטבע נמשל על ידי חוקים רציונליים. במאה ה-19, קרל מרקס זיהה אצל לוק התחלה של דיון על "ערך עודף", וניסוח ראשוני של תאוריית הערך של העבודה – שני מושגים חשובים לתאוריה הכלכלית של מרקס עצמו. עם זאת, בניגוד להוגים סוציאליסטים מוקדמים יותר, מרקס לא פירש את התאוריה של לוק כבסיס לתאוריה סוציאליסטית, אלא כ"ביטוי הקלאסי של רעיונות החברה הבורגנית לגבי זכויות כנגד החברה הפאודלית". לוק אמנם הבין (לפי מרקס) שהעבודה נותנת לטובין כמעט את כל ערכם וביקש לעגן מגבלות על כמות הרכוש שאדם יכול לנכס, אך בסופו של דבר לוק מראה כיצד בני אדם מתגברים על המגבלות באמצעות השימוש בכסף. לפי מרקס, הפילוסופיה של לוק "שימשה אחריו כבסיס לכל הרעיונות האנגלים לגבי כלכלה פוליטית". במאה ה-20, סי. בי. מקפירסון הציע ביקורת דומה על כתביו הפוליטיים של לוק, לפיה לוק קידם והצדיק בתאוריה הפוליטית והכלכלית שלו את רעיון "האינדיבידואליזם הרכושני". פרשנות זו מעוררת מחלוקת, ופרשנים כגון ג'יימס טולי וג'ון דאן טענו שלוק לא ביקש לקדם אינדיבידואליזם או רכושנות.
הוגים ליברלים הדגישו רעיונות שונים בתאוריה של לוק על מנת לתמוך בגרסאות שונות של ליברליזם, ביניהם התמיכה של לוק בסובלנות, הרעיון שקיימות זכויות פרט טבעיות ובלתי ניתנות לניכור, זכות הקניין, השוויון בין בני אדם, המגבלות על התערבות המדינה בחיי האזרחים ובכלכלה, רעיון האמנה החברתית כבסיס ללגיטימציה של השלטון המדיני, ורעיון הפרדת הרשויות. דוגמה בולטת לפרשנות ליברטריאנית של לוק היא התאוריה של רוברט נוזיק. נוזיק כתב בספרו "אנרכיה, מדינה ואוטופיה" שנקודת המוצא שלו היא תיאור של "אינדיבידואלים באופן דומה מספיק לאלה שלוק מתאר במצב הטבע". לאינדיבידואל קיימות זכויות טבעיות, הכוללות את הזכות לקניין. נוזיק מסיק מתוך הנחות מוצא אלה, שהמדינה הלגיטימית היחידה היא מדינה מינימליסטית שאינה עוסקת בצדק חלוקתי מכל סוג שהוא, שכן כל ניסיון להתערב בחלוקה של הקניין מהווה פגיעה לא לגיטימית בזכויות הפרט. נוזיק מכיר במגבלות שלוק מציב לניכוס קניין (the Lockean proviso), ובמיוחד בתנאי שניכוס הוא מוצדק רק אם כתוצאה ממנו אחרים לא נמצאים במצב רע יותר משהיו לפני כן. אולם, הוא מפרש את המגבלה ככזו שנוגעת למונופולים בלבד, וטוען שהפעולה של השוק החופשי לא סותרת את המגבלה שלוק הציב. הפרשנות של נוזיק ללוק והאופן בו הוא משתמש בה ספגו ביקורת רבה.
דוגמה בולטת להשפעה של לוק על הוגים ליברליים שתומכים בצדק חלוקתי ומתנגדים לליברטריאניזם ניתן למצוא בתאוריה של צדק של ג'ון רולס. בעוד שהתאוריה של רולס היא קאנטיאנית יותר מאשר לוקיאנית, רולס מזכיר את לוק כהוגה בעל השפעה על רעיון האמנה החברתית ורעיון ההסכמה כבסיס לממשל לגיטימי. לפי רולס, "התפקיד של שוויון זכויות בתאוריה של לוק הוא להבטיח שהסטיות המותרות היחידות ממצב הטבע הן אלה שמכבדות את הזכויות האלה ומשרתות את האינטרס הציבורי". אצל לוק, לפי רולס, כל הסטיות הלגיטימיות ממצב הטבע הן כאלה שפרטים רציונליים המעוניינים לקדם את תכליותיהם היו יכולים להסכים להן במצב של שוויון. פרשנות זו מקרבת את רעיון ההסכמה החברתית של לוק לרעיון מסך הבערות של רולס עצמו. עם זאת, ב"הרצאות על ההיסטוריה של הפילוסופיה הפוליטית" רולס מכיר בכך שמתהליך ההסכמה הראשונית כפי שלוק מתאר אותו עלולים להיווצר מוסדות פוליטיים שאינם הוגנים, ואכן לוק חשב שהדוקטרינה של האמנה החברתית תומכת ביצירה של מדינה בה רק אנשים בעלי אמצעים יכולים להצביע. הבעיה, לפי רולס, נוצרת כיוון שבמצב הראשוני קיים שוויון מסוג מסוים בין הצדדים, אך הצדדים נבדלים זה מזה באמצעים העומדים לרשותם, במטרותיהם ובאינטרסים שלהם, כך שהתוצאה משקפת גם את ההבדלים האלה. לדברי רולס תאוריית הצדק שלו (תאוריית "צדק כהוגנות") פותרת את הבעיה הזו על ידי הדרישה שהצדדים במצב הראשוני ההיפותטי יהיו תחת מסך הבערות; כלומר, לא יהיה להם מידע על הפרטים של מצבם ביחס לאחרים ולגבי האינטרסים והמטרות הקונקרטיות שלהם. בהרצאות, טוען רולס כנגד הפרשנות הליברטריאנית של נוזיק, שעבור לוק העידן שבו הפרטים מצויים תחת ממשלה שהוקמה באמנה חברתית נבדל מהותית ממצב הטבע. בעידן זה הקניין מבוסס על מוסכמות פוליטיות, והוא נתון לרגולציה באמצעות חוקים פוזיטיביים. חוקים לגיטימיים מכבדים את המגבלות על הקניין במצב הטבע ואת העיקרון שהממשל לא יכול לקחת קניין פרטי מאדם ללא הסכמתו או הסכמת נציגיו. רולס טוען שתפיסה זו לא סותרת מדינת רווחה ליברלית-סוציאלית.
מכתביו שתורגמו לעברית
מסה על שכל האדם מאנגלית יוסף אור, הוצאת מאגנס, 1935
מאנגלית: עפר קובר, עורך: דוד הד, הוצאת המרכז האקדמי שלם, 2020
איגרות על הסובלנות מאנגלית יורם ברונובסקי, הוצאת מאגנס, 1990
על הממשל המדיני: המסכת השנייה מאנגלית יוסף אור, הוצאת מאגנס, 1948
המסכת הראשונה על הממשל המדיני מאנגלית שונמית ליפשיץ, הוצאת רסלינג, 2008
אייזק ניוטון וג'ון לוק – חליפת מכתבים (מאנגלית: אביעד שטיר), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ה', 2015
ראו גם
מחשבות אחדות אודות החינוך
תומאס הובס
דייוויד יום
רוברט פילמר
דאמריס מאשם
לקריאה נוספת
כל כתביו
עליו
אלעזר וינריב, "לוק על זכויות טבעיות", בתוך בעיות בפילוסופיה של המוסר, כרך ב', (הוצאת האוניברסיטה הפתוחה: 2008), עמ' 129–141
שלמה אבינרי, רשות הרבים (ספריית הפועלים: 1998), פרק י"ג
גל גרזון, "פרק ראשון - זכויות: לוק ומנוטסקייה", בתוך ליברליזם: קשרים, הקשרים, ביקורות (הוצאת האוניברסיטה הפתוחה: 2002), עמ' 21–41
קישורים חיצוניים
לוק, ג'ון, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
ג'וזף לוקונטה, על הסובלנות: ג'ון לוק והדרך לפלורליזם אמיתי, באתר מידה
טקסט מלא של העבודות של ג'ון לוק, בתשעה כרכים, מהדורה משנת 1824, באתר Online Library of Liberty
הערות שוליים
*
קטגוריה:אנגלים
קטגוריה:בוגרי כרייסט צ'רץ' (אוקספורד)
קטגוריה:ליברליזם: הוגים
קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:סגל אוניברסיטת אוקספורד
קטגוריה:עמיתי החברה המלכותית
קטגוריה:פילוסופים בריטים
קטגוריה:פילוסופים נוצרים
קטגוריה:פילוסופים של עידן הנאורות
קטגוריה:פילוסופים של תורת ההכרה
קטגוריה:פליטים
קטגוריה:תאורטיקנים במדע המדינה
קטגוריה:ילידי 1632
קטגוריה:נפטרים ב-1704 | 2024-10-09T07:47:41 |
מיג-21 | מיקויאן מיג-21 (רוסית: МиГ-21; קוד דיווח נאט"ו: Fishbed - פישבד) הוא מטוס קרב קל על-קולי רב-משימתי בן הדור השני מתוצרת משרד התכנון מיקויאן-גורביץ' בברית המועצות. כנפי הדלתא שלו הפכוהו למטוס הסובייטי הראשון ששילב יכולות יירוט ותקיפה יחדיו. עיצוב זה אפשר למטוס להגיע למהירות מאך 2 תוך שימוש במנוע סילוני חלש יחסית ובעל מבער אחורי, מה שהפך אותו לשקול ל-F-104 סטארפייטר האמריקאי של לוקהיד ולמיראז' 3 הצרפתי של דאסו בני אותה התקופה.
כ-60 מדינות בארבע יבשות קנו את המיג-21, והוא עדיין משרת מדינות רבות שישה עשורים לאחר טיסת הבכורה שלו. המיג-21 הוא מטוס הקרב בפרט והמטוס הצבאי ככלל, הנפוץ ביותר בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה.
פיתוח
המיג-21 היווה המשך למטוסי הקרב הסובייטיים, החל מהמיג-15 והמיג -17 התת-קוליים, והמיג-19 העל-קולי. מספר תכנונים סובייטיים ניסיוניים של מטוסים שמגיעים למהירות מאך 2 התבססו על פתחי אף עם כנפיים סחופות לאחור, כגון סוחוי Su-7.
הפיתוח של מה שיהפוך למיג-21 החל בתחילת שנות ה-50 כאשר מיג סיימה מחקר תכנון ראשוני לאב- טיפוס המיועד Ye-1 בשנת 1954. פרויקט זה התקדם מהר מאוד אך המנוע שפותח בעבורו לא צלח; העיצוב המחודש הוביל לאב הטיפוס השני, ה-Ye-2. גם אבות טיפוס מוקדמים אחרים כללו כנפיים סוחפות לאחור. אב הטיפוס הראשון עם כנפי דלתא כפי שנמצא על גרסאות ייצור היה ה-Ye-4. היא ביצעה את טיסת הבכורה שלה ב-16 ביוני 1955 והופעה פומבית ראשונה במהלך תצוגת יום התעופה הסובייטי בשדה התעופה טושינו במוסקבה ביולי 1956.
במערב, בגלל היעדר מידע זמין, הפרטים המוקדמים של המיג 21 היו לעיתים קרובות מבולבלים עם אלה של מטוסי קרב סובייטים דומים של התקופה. באחד המקרים, אחד מן המומחים רשם את מיג 21 כעיצוב של סוחוי והשתמש באיור של ה-Su-9.
עיצוב
המיג-21 היה המטוס הסובייטי הראשון ששילב מאפייני קרב ומיירט במטוס בודד. זה היה מטוס קרב קל משקל, שהצליח להגיע למאך 2 עם מבער אחורי, ולכן ניתן להשוותו למטוסים ה-F-104 סטארפייטר האמריקאי, נורתרופ F-5 והמיראז' 3 הצרפתי. התכנון הבסיסי שלו שימש עבור עיצובים סובייטיים רבים אחרים. מטוסים בעלי כנפי דלתא כללו את המיירט Su-9 ואת אב הטיפוס המהיר E-150 ממשרד מיג, בעוד מטוס הקרב הקדמי המצליח סוחוי Su-7 (שיוצר בייצור המוני) והמיירט הניסיוני MiG I-75 , שילבו צורת גוף דומה עם כנפיים סחופות לאחור. עם זאת, הפריסה האופיינית עם חרוט ההלם (חרוט כונס) וכונס האוויר הקדמי, לא הפכה לנפוצה מחוץ לברית המועצות, ולבסוף התבררה כבעלת פוטנציאל פיתוח מוגבל, בעיקר בגלל שעיצוב זה מגביל מאוד את המרחב בתוך חרטום המטוס, שאינו פנוי להתקנת מכ"ם.
כמו מטוסים רבים שתוכננו כמיירטים, למיג-21 היה טווח קצר. הדבר הוחמר בשל המיקום הלקוי של מכלי הדלק הפנימיים לפני מרכז הכובד. ככל שהדלק הפנימי היה נצרך, מרכז הכובד היה זז אחורה מעבר לפרמטרים מקובלים. הדבר הביא לחוסר יציבות סטטית של המטוס עד כדי קושי לשליטה, וכתוצאה מכך סיבולת של 45 דקות בלבד במצב נקי. ניתן להתנגד לכך במידה מסוימת על ידי נשיאת דלק במיכלים חיצוניים, הקרובים יותר למרכז הכובד. הגרסאות הסיניות שיפרו במידת מה את פריסת מכל הדלק הפנימית, כמו גם נשיאת מכלי דלק חיצוניים גדולים משמעותית, כדי להתמודד עם בעיה זו (כך גם הדור השני של הגרסאות הסובייטיות). בנוסף, כאשר יותר ממחצית מהדלק נוצל, תמרונים אלימים מנעו את זרימת הדלק אל המנוע.
היסטוריה מבצעית
אב הטיפוס של המיג-21, שסומן Ye-6, טס לראשונה בשנת 1956 והמטוס הראשון נכנס לשירות מבצעי בחיל האוויר הסובייטי בשנת 1958. דגם מיוחד הוא דגם אימון דו־מושבי (Mongol).
בזירה המזרח-תיכונית
מטוסי מיג-21 סופקו למדינות רבות במזרח התיכון שהיו מקורבות לברית־המועצות דוגמת מצרים, סוריה ועיראק.
ב-14 ביולי 1966 נערך קרב אוויר ראשון בין ארבעה מטוסי מיג-21 סורים לבין ארבעה מיראז'ים ישראליים. הקרב הסתיים בניצחון ברור לחיל האוויר הישראלי; מיג 21 הופל ושלושת הנותרים נסוגו לסוריה.
כחודש לפני פרוץ מלחמת ששת הימים הפילו טייסי חיל האוויר הישראלי שישה מטוסי מיג-21 סוריים. במלחמה עצמה הושמדו מטוסי מיג-21 רבים על הקרקע במבצע מוקד. ב-30 ביולי 1970, בעת מלחמת ההתשה, נערך מבצע "רימון 20" - קרב אוויר בין שמונה מיראז'ים וארבעה פנטומים ישראליים לבין 24 טייסי מיג-21 רוסיים שהוצבו במצרים - קרב שהסתיים בהפלת חמישה מיגים. המטוס השתתף גם במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת שלום הגליל, ועדיין נמצא (נכון למאי 2018) בשירות חיל האוויר הסורי, אך פינה את מקומו כמטוס המוביל לטובת מטוסים חדישים יותר - בסוריה מיג-29, מיג-23 ומיג-27, ובמצרים F-16 ומיראז' 2000.
מטוס מיג-21 היה המטוס הראשון שהופל על ידי מטוס F-15 ישראלי בשנת 1979.
מיג-21 בישראל
בשנת 1966 ערק לישראל הטייס העיראקי מוניר רדפא במטוס מיג-21. המטוס נבדק על ידי חיל האוויר והלקחים שהופקו מבחינתו על הקרקע ובזמן טיסה סייעו לטייסי חיל האוויר להילחם נגדו. מטוס זה היה בתקופה קצרה מבצעי וחומש בטילי אוויר-אוויר מסוג שפריר 2 לאחר שבוצעו בו התאמות על ידי מהנדסי רפא"ל, במטרה ליירט מטוסי מיג-21 מצריים מדגם צילום שמטוסי המיראז' כשלו ליירט, ערב מלחמת ששת הימים. אולם בתקופת היותו מבצעי לא בוצעו טיסות צילום והמיג לא הוזנק מעולם כנגד מטרת אויב. אותו מטוס הועבר לארצות הברית, ולאחר שנים הועבר מטוס מיג-21 אחר בחזרה לישראל, הנמצא כיום במוזיאון חיל האוויר בחצרים.
ממוזער|מיג-21 במוזיאון חיל האוויר הישראלי
מלחמת וייטנאם
כאחד ממטוסי הקרב החדישים באותה תקופה נעשה במיג-21 שימוש רב במלחמת וייטנאם. עם זאת, טייסים צפון-וייטנאמים רבים העדיפו על פניו את המיג-19 שיכול היה לשאת משקל רב יותר על כנפיו.
הערכת ביצועים יחסית למטוס המיראז' 3
לפי דני שפירא:
למטוס המיג-21 היו מגבלות מהירות נמוכות מאשר למיראז' 3 אך הדלק שבו הספיק למשך־שהייה־באוויר ארוך יותר. הנסיקה שלו הייתה טובה יותר מאשר של המיראז' 3 אך בגובה נמוך, ביצועיו היו נמוכים יותר.
לטייס מיג שפלט עצמו בגובה נמוך ובמהירות גבוהה, היה סיכוי טוב להישאר בחיים מכיוון שהחופה שימשה כעין מגן רוח בזמן ההפלטה, מאחר שהייתה מחוברת בציר לחלק הקדמי של המטוס ולמושב המפלט.
ראות הטייס אחורה הייתה גרועה. תפעול ההגאים של המיג קשה במהירויות שמעל 500 קשר (כ-926 קמ"ש) ובעומס תאוצה גבוה, הטייס היה חייב להפעיל כוח רב והמטוס איבד כמחצית מכושר תמרונו.
מנוע המיג ומערכותיו היו אמינים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מטוסי מיג
קטגוריה:מטוסי קרב סילוניים
קטגוריה:מטוסי קרב מתוצרת ברית המועצות
קטגוריה:מטוסי ומסוקי שלל של חיל האוויר הישראלי
קטגוריה:אמצעי לחימה במלחמת יום הכיפורים
קטגוריה:כלי טיס בעלי כנף דלתא
קטגוריה:אמצעי לחימה במלחמת ששת הימים | 2024-10-11T22:12:38 |
מיון פילוגנטי של מכוסי הזרע | הפניה פילוגנטיקה#מיון פילוגנטי של מכוסי הזרע | 2014-12-12T21:11:38 |
חיל אוויר | חיל אוויר הוא הזרוע הצבאית הלאומית האחראית על הלוחמה האווירית. תפקידו להשיג עליונות אווירית, לבצע משימות הפצצה אסטרטגיות וטקטיות, ומתן תמיכה לכוחות היבשה והים בקרב המשולב. המונח "חיל אוויר" עשוי להתייחס גם למסגרת ארגונית המהווה מערך מבצעי בתוך חיל-האוויר הלאומי או בזרועות האחרות של הכוחות המזוינים.
ממוזער
כוחות האוויר מורכבים בדרך משילוב של כלי טיס כגון מטוסי קרב, מפציצים, מסוקי קרב, מטוסי ומסוקי תובלה, מטוסי ריגול, מטוסי לוחמה אלקטרונית, כלי טיס בלתי מאוישים ועוד.
חיילות אוויר רבים אחראים גם על מערך ההגנה אווירית ומערכות התרעה נגד טילים. חלק מחילות האוויר אחראים גם על הפעלת טילים בליסטיים בין יבשתיים (ICBM). במדינות ברית המועצות לשעבר, כוח ההגנה האווירית מהווה זרוע עצמאית.
התמחויות רבות נדרשות על ידי כל חילות האוויר. כוחות האוויר מורכבים מצוותי אוויר ותמיכה משמעותית של צוותי הקרקע, לוגיסטיקה, תחזוקה, חימוש, כוחות אבטחה, מודיעין, שליטה ובקרה תמיכה בחלל וסייבר ועוד.
היסטוריה
כוחות האוויר הראשונים
הכוח האווירי הראשון בעולם היה שירות התעופה של צבא צרפת שהוקם בשנת 1909הוקם כ-Établissement Militaire d'Aviation "מפעל התעופה הצבאית" ובשנת 1934 הפך חיל האוויר הצרפתי לזרוע עצמאית "צבא האוויר" Armée de l'Air. בשנת 1911, במהלך מלחמת איטליה-טורקיה, ביצעה איטליה לראשונה אי פעם משימות סיור והפצצה מהאוויר נגד עמדות טורקיות בשטח לוב. במהלך מלחמת העולם הראשונה היו בצרפת, גרמניה, איטליה, האימפריה הבריטית והאימפריה העות'מאנית כוחות אוויר משמעותיים של מטוסים וספינות אוויר.
חיל האוויר המלכותי הבריטי (RAF) היה הראשון שהוכר כזרוע עצמאית. הוא נוסד ב־1918 על ידי מיזוג שירות האוויר של הצבא הבריטי ושל הצי המלכותי. עם הקמתו היו ל-RAF למעלה מ-20,000 מטוסים. במהלך העשורים הבאים הקימו רוב מדינות הכתר הבריטי כוחות אוויר עצמאיים משלהן. חיל האוויר הדרום אפריקני הוקם ב־1920 וחיל האוויר המלכותי האוסטרלי הוקם זמן קצר לאחר מכן ב־1921. חיל האוויר המלכותי הקנדי הוקם בסוף מלחמת העולם הראשונה אך הפך לעצמאי רק בשנת 1938. באופן דומה, חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד הוקם בשנת 1923 אך נפרד מהצבא רק 1937.
מדינות אחרות בהשפעת בריטניה הקימו גם הן כוחות אוויר עצמאיים משלהן. לדוגמה, חיל האוויר המלכותי המצרי הוקם בשנת 1937 כאשר התעופה הצבאית המצרית הופרדה מפיקוד הצבא. חיל האוויר המלכותי האיטלקי נוסד בשנת 1923, חיל האוויר הפיני הוקם כזרוע נפרדת ב־1928, חיל האוויר הצ'יליאני נוסד בשנת 1930, חיל האוויר הברזילאי בשנת 1941 וחיל האוויר הארגנטינאי בשנת 1945. חיל האוויר של ארצות הברית וחיל האוויר הפיליפיני הוכרו כזרוע עצמאית רק בשנת 1947. חיל האוויר הישראלי שהתפתח משירות האוויר של ההגנה. הוקם עם צה"ל ב־18 במאי 1948.
מלחמת העולם הראשונה
במלחמת העולם הראשונה הטילה גרמניה פצצות על ערים בריטיות מספינות אוויר צ'פלין והייתה למדינה הראשונה שארגנה התקפות אוויריות קבועות על תשתיות האויב. שירות האוויר היה עדיין מיזם חדש, המטוסים היו פרימיטיביים למדי, הגיעו למהירויות דומות לזו של מכוניות מודרניות והרכיבו נשק וציוד מינימלי. מטוסים לא אמינים והכשרה מוגבלת הביאו לתוחלת חיים נמוכה בקרב הטייסים הצבאיים הראשונים אך גם לאלופי הפלות.
מלחמת העולם השנייה
עם תחילת מלחמת העולם השנייה הפכו המטוסים בטוחים, מהירים ואמינים יותר ותפסו את מקומן של ספינות האוויר. חיל האוויר הגדול ביותר בעולם עם תחילת המלחמה בשנת 1939 היה חיל האוויר האדום הסובייטי, ואף על פי שדולדל מאוד, הוא יבצע את הפעולות האוויריות הגדולות ביותר של מלחמת העולם השנייה בארבע שנות הלחימה עם הלופטוופה הגרמני.
הקרב האווירי החשוב ביותר של המלחמה הוא ככל הנראה הקרב על בריטניה אשר התרחש במשך מספר חודשים במהלך 1940 מעל בריטניה ותעלת למאנש בין ה-RAF הבריטי ללופטוואפה הגרמני. פעולות בולטות נוספות כוללות את הפצצת בעלות הברית על גרמניה בשנים 1942–1945, ופעולות חיל האוויר הסובייטי בחזית המזרחית. ללוחמה האווירית בזירת האוקיינוס השקט הייתה משמעות אסטרטגית דומה לקרב על בריטניה, אך התנהלה במידה רבה על ידי האוויריות של הצי האמריקאי והצי היפני ולא על ידי חילות האוויר.
הפצצה אסטרטגית התפתחה כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20 על ידי היפנים בסין ועל ידי הגרמנים במהלך מלחמת האזרחים בספרד. תפקיד זה של המפציץ השתכלל במהלך מלחמת העולם השנייה. הצורך ליירט מפציצים אלה גם ביום וגם בלילה, האיץ את התפתחויות מטוסי הקרב. המלחמה הסתיימה כאשר מפציצי בואינג B-29 סופרפורטרס של חילות האוויר של צבא ארצות הברית הטילו פצצות אטום על הירושימה ונגאסאקי ביפן באוגוסט 1945.
המלחמה הקרה
חיל האוויר של ארצות הברית (USAF) הפך לזרוע עצמאית בשנת 1947. עם תחילת המלחמה הקרה, הן ה-USAF והן חיל האוויר הסובייטי בנו כוח מפציצים אסטרטגיים בעלי יכולת גרעינית. במהלך תקופה זו חלה התקדמות טכנולוגית נרחבת: מנוע הסילון, הטיל, המסוק, והתדלוק האווירי.
מלחמת קוריאה
במלחמת קוריאה התנגשו בפעם הראשונה באופן ישיר חילות האוויר של ארצות הברית ושל ברית המועצות, ומטוסי המיג 15 הסובייטיים הוכיחו את עליונותם על המטוסים המערביים. במלחמה זו פעלו לראשונה מטוסי בוכנה לצד מטוסי סילון מהדור הראשון והוכחה עליונותו של האחרון.
מלחמת ווייטנאם
מלחמת ווייטנאם התאפיינה בלוחמה המתמשכת באזורים מוכי טילים והביאה לפיתוחם של אמצעים לדיכוי ההגנה אווירית כגון מטוסי ויילד ויזל. שימוש מסיבי נעשה במסוקי סער כגון ה-UH-1, כמו כן התפתח תחום חדש של מסוקי קרב כמו ה-AH-1. בשלבים המאוחרים של המלחמה החלו האמריקאים להשתמש בנשק מונחה.
מלקחי מלחמת וייטנאם פותחו מטוסי דור רביעי שהותאמו לקרבות אוויר וכללו יכולות רב משימתיות ונשיאת חימוש מתקדם. כמו כן פותחו מטוסים חמקנים שיכלו להחזיר את גורם ההפתעה למערכה האווירית. בנוסף המשיך פיתוח מסוקי הקרב שעתה יועדו בנוסף למשימות סיוע אווירי קרוב גם למשימות ציד טנקים.
מלחמת המפרץ
במלחמת המפרץ ב-1991 נבחנו לקחי מלחמת וייטנאם והודגמה יכולתו של הכוח האווירי. התקיפות הראשונות באמצעות טילי שיוט טומאהוק, מפציצים חמקנים F-117 נייטהוק עם חימוש מונחה לייזר וכלי טיס חמושים בטילים נגד מכ"ם, הרסו את מערך ההגנה האווירית העיראקית עוד לפני שהחלה התקיפה הקרקעית. לכוחות הקואליציה שכללו למעלה מ-2,250 מטוסי קרב לעומת כ-500 מטוסי מיג-29 ומיראז' F1 עיראקים, הייתה עליונות אווירית מוחצת.
המלחמה בטרור
במסגרת המלחמה בטרור נעשה שימוש בכלי טיס מאוישים מרחוק הן לביצוע טיסות סיור ותצפית, והן לביצוע תקיפות כירורגיות.
ארגון
המבנה הארגוני של חיילות האוויר משתנה בין המדינות: חלק מחילות האוויר (כמו חיל האוויר של ארצות הברית וחיל האוויר הבריטי) מחולקים לפיקודים, קבוצות, כנפות וטייסות; לאחרים (כמו חיל האוויר הסובייטי) יש מבנה ארגוני בדומה לצבא היבשה. בחיל האוויר הסיני מטה החיל מורכב מארבעה אגפים: פיקוד, פוליטי, לוגיסטי וציוד, המשקף את ארבעת האגפים של צבא השחרור העממי.
+סימולשם היחידהכוח אדםמספר מטוסיםיחידות כפופותדרגת המפקדXXXXXX +חיל האווירכל כוחות האווירכל כוחות האווירכל הפיקודים הראשייםגנרלXXXXXפיקוד ראשיכגון מפקדות ראשיות בחיל האוויר האמריקאי, חיל אוויר טקטיכגון אוויריית זרוע היבשה או הצי או זרועמשתנהמשתנהעל פי אזור או תפקיד (מספר היחידות משתנה)לוטננט גנרלXXזרוע, דיוויזיה אוויריתמשתנהמשתנה2+ קבוצותמייג'ור גנרלX או IIIקבוצה, רגימנט1,000–5,00048–1002+ כנפותבריגדיר גנרל או
קולונלIII או Xכנף, בסיס חיל אוויר300–1,00017–483+ טייסותקולונלIIטייסת100–30016–243+ גפיםלוטננט קולונל•••גף20–1004–62 מבנים + צוות קרקעמייג'ור
כוחות קרקע בחילות אוויר
אבטחת בסיסים
כוחות החי"ר של חילות האוויר הם כוחות אבטחה והגנת נכסי החיל. קיימים חיילות אוויר בהם בנוסף להגנת הבסיסים, הם מספקים הגנה לכוחות משלוח הפרוסים בחו"ל. רגימנט חיל האוויר המלכותי למשל, מאומן גם לבצע פשיטה מוצנחת והשתלטות על שדות תעופה.
מבצעים מיוחדים
כוחות אוויר מיוחדים קיימים בחלק מחילות האוויר. הם מהווים זרוע קרקעית לתמיכה במבצעי חיל האוויר. המשימות העיקריות כוללות סיורי מודיעין, תצפית וציון מטרות לנשק מונחה, חיפוש והצלה קרבי, איתור והפעלת שדות תעופה קדמיים ובקרת אוויר קדמית.
ראו גם
תעופה צבאית
לוחמה אווירית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
אוויר
קטגוריה:תעופה צבאית | 2024-10-01T10:33:30 |
טו באב | REDIRECT ט"ו באב | 2007-01-23T09:53:26 |
אבוב | שמאל|ממוזער|50px|אבוב בארוק
אַבּוּב הוא כלי נשיפה מעץ בעל עלה כפול, המורכב משתי פיסות קנה. חלקו העליון של האבוב מעט צר, וכלפי מטה הוא מתרחב ומסתיים במעין אפרכסת גדולה.
את האבוב מכינים בדרך כלל מעץ סיסם שחור או הבאנה האפריקני. קנה האבוב בנוי בצורת חרוט ומורכב משלוש יחידות, והאפרכסת שלו דמוית פעמון. אבובנים נוהגים לשייף ולהכין את הפייה (עלה) של האבוב בעצמם; לכל עלה איכות צליל משלו ודרגת קושי משלו ולכן כל אבובן משייף לעצמו את העלה לפי הנוחות שלו. בחוגי האבובנים נהוג להתייחס אל העלה הכפול בשם פייה.
מקורו של האבוב הוא בחליל הרועים העתיק. האבוב הופיע לראשונה בסוף המאה ה-17 בצרפת ושוכלל במאה ה-18. אבוב הבארוק שונה מאוד מהאבוב המודרני כיוון שהוא הכיל בעיקר חורים, ולא קלאפות (מפתחות) כמו האבוב המודרני. לאחר מכן החל האבוב להתפתח ולהכיל יותר קלאפות ופחות חורים, וכיום האבוב המודרני מכיל קלאפות המכסות את כל החורים. הקלאפות מאפשרות לנגן באבוב בצורה יותר וירטואוזית ומהירה. כמו כן, לאבוב המודרני יש מנעד צלילים רחב יותר מזה של האבוב הקלאסי, שלו מנעד צלילים רחב יותר מזה של אבוב הבארוק.
יחסית לקרוביו ממשפחת כלי הנשיפה מעץ, נחשב האבוב לקשה מאוד לנגינה; הוא דורש תקופה ארוכה יחסית של לימוד ותרגול כדי להפיק צלילים נעימים לאוזן.
היות שצלילו של האבוב רם משל כלים רבים אחרים בתזמורת, נהוג לכוון את הטון של כל התזמורת לפי האבוב. האבוב נחשב לקול הסופרן בתזמורת הסימפונית בין כלי הנשיפה מעץ.
תקופת הבארוק
בתקופת הבארוק נכלל האבוב בהרכבים שונים. בנוסף, היה אבוב לעיתים כלי המכפיל את הקול הגבוה בתזמורת (כלומר את הכינור הראשון והשני), ותפקד ככלי אובליגטו במוזיקה דתית, כמו למשל ברבות מהקנטטות של יוהאן סבסטיאן באך.
סונטות
סונטות לאבוב ולקונטינואו מאת ויליאם באבל
סונטות לאבוב ולקונטינואו מאת פרנצ'סקו ג'מיניאני
סונטות לאבוב ולקונטינואו מאת גאורג פרידריך הנדל
סונטות לאבוב ולקונטינואו מאת גאורג פיליפ טלמן
סונטות לאבוב ולקונטינואו מאת אנטוניו ויוואלדי
קונצ'רטי
קונצ'רטי לאבוב, תזמורת כלי קשת וקונטינואו מאת גאורג פרידריך הנדל
קונצ'רטי לאבוב, תזמורת כלי קשת וקונטינואו מאת גאורג פיליפ טלמן
קונצ'רטי לאבוב, תזמורת כלי קשת וקונטינואו מאת אנטוניו ויוואלדי (חלקם לשני אבובים)
קונצ'רטי לאבוב, תזמורת כלי קשת וקונטינואו מאת תומאזו אלבינוני (באופוס 7 ובאופוס 9, חלקם לשני אבובים)
קונצ'רטי לאבוב, תזמורת כלי קשת וקונטינואו מאת יוהאן סבסטיאן באך (שחזורים משוערים) מס' 1053, 1055, 1059, 1060 (לאבוב ולכינור)
קונצ'רטו לאבוב, תזמורת כלי קשת וקונטינואו ברה מינור מאת אלסנדרו מרצ'לו (באך עיבד קונצ'רטו זה לצ'מבלו סולו)
שלישיות ורביעיות
טריו סונאטות ובהן תפקיד לאבוב או לשני אבובים (טלמן, גאורג פרידריך הנדל, קוונץ, זלנקה)
רביעיות מאת יוהאן פרידריך פאש, טלמן, ויוואלדי, יאניץ'
התקופה הקלאסית
בין היצירות המשמעותיות והחשובות לאבוב מהתקופות הפרה-קלאסית והקלאסית ניתן למנות:
קונצ'רטי מאת קרל פיליפ עמנואל באך
קונצ'רטו מאת יוהאן כריסטיאן באך
קונצ'רטו מאת יוהאן פישר
קונצ'רטו בדו מינור מאת דומניקו צ'ימרוזה (עיבוד מהמאה העשרים של 4 סונטות לכלי מקלדת)
קונצ'רטו מאת ג'וזפה סמרטיני
קונצ'רטו מאת קרל דיטר פון דיטרסדורף
קונצ'רטו כפול לחליל ולאבוב מאת אנטוניו סליירי
קונצ'רטו בדו מז'ור לאבוב מאת יוזף היידן
קונצ'רטו בדו מז'ור לאבוב ק. 314 (עיבוד של קונצ'רטי לחליל) מאת וולפגנג אמדאוס מוצרט
רביעייה לאבוב ולכלי קשת מאת מוצרט, ק. 370.
התקופה הרומנטית והתקופה המודרנית
מן התקופות הרומנטית והמודרנית יש לציין:
קונצ'רטינו בדו מז'ור מאת קרל מריה פון ובר
קונצ'רטו במי במול מז'ור מאת וינצ'נצו בליני
3 רומנסות לאבוב ולפסנתר מאת רוברט שומאן אופוס 94
סונטה לאבוב ולפסנתר מאת קאמי סן-סנס אופוס 166
מטמורפוזות לאבוב סולו בעקבות אובידיוס מאת בנג'מין בריטן
סונטה לאבוב ולפסנתר מאת פרנסיס פולנק
סונטה לאבוב ולפסנתר מאת פאול הינדמית
קטעי פנטסיה לאבוב ולפסנתר אופוס 2 מאת קרל נילסן
קונצ'רטו מאת ריכרד שטראוס
יצירות מאת האבובן היינץ הוליגר
מוזיקה ישראלית לאבוב
"המחוללת" לאבוב ולפסנתר מאת עמנואל עמירן
סונטינה לאבוב ולפסנתר מאת יצחק אדל
"רקוויאם" לאבוב ולפסנתר מאת מרדכי סתר
סונטה לאבוב ולפסנתר מאת שמעון שחל
"מצבי רוח" לאבוב סולו מאת יאן פריידלין
"ביטויים" לאבוב סולו מאת סרג'יו שפירא
"דולאב" לאבוב סולו מאת אברהם עילם-אמזלג
"מונולוג" לאבוב סולו מאת בן-ציון אורגד
"ואריאציות על שיר בוכרי" לאבוב סולו מאת חיים אלכסנדר
קונצ'רטו לאבוב ולתזמורת מאת אלכסנדר אוריה בוסקוביץ'
דואט לאבוב ולקרן אנגלית מאת יוסף טל
שירי דרווישים לשני אבובים מאת חיים אלכסנדר
"אראלים" לאבוב ולתזמורת כלי קשת מאת עודד זהבי
קונצ'רטו לאבוב ולתזמורת מאת חיים פרמונט
תהלים לאבוב ולרביעיית מיתרים מאת צבי אבני
פיליגרנים לאבוב ולרביעיית מיתרים מאת בן-ציון אורגד
קונצ'רטינו לאבוב ולתזמורת כלי קשת מאת יוחנן בוהם
אריה ושלושה פרגמנטים לאבוב ולנבל מאת ארטור גלברון
כלים נוספים ממשפחת האבוב
ישנם מספר כלים אחרים במשפחת האבוב. הנפוצים ביותר הם הקרן האנגלית (cor anglais), כלי בעל צליל עמוק ונמוך יותר משל האבוב בשל האפרכסת דמוית הנורה שכביכול "סוגרת" את הצליל. הקרן האנגלית נמוכה בקווינטה מן האבוב ופעמים רבות נוהגים להשתמש בה בתזמורת הסימפונית. בדרך כלל כותבים לקרן האנגלית בטרנספוזיציה. כמו כן ישנו אבוב ד'אמורה (oboe d'amore), שקטן יותר מן הקרן האנגלית ומכוון בטרצה קטנה מתחת לאבוב. כמו לקרן האנגלית גם לו כותבים בדרך כלל בטרנספוזיציה. באבוב ד'אמורה השתמשו בעיקר בסוף הבארוק בתחילת המאה ה-18 בגרסה עם חורים ומאוחר יותר בסוף המאה ה-19 ככלי מפותח יותר עם קלאפות. ישנם כלים נוספים ממשפחת האבוב, בהם אבוב פיקולו הקרוי גם אבוב מוזט, אבוב בס, הקלפון ואבוב דה קאצ'ה (oboe da caccia; באיטלקית: אבוב ציד).
לקריאה נוספת
האנציקלופדיה העברית כרך א' תשי"א מעמ' 82
קישורים חיצוניים
קטגוריה:כלי נשיפה מעץ
קטגוריה:כלי נגינה | 2023-10-22T16:56:56 |
אבוקדו | אָבוֹקָדוֹ (שם מדעי: Persea americana) הוא עץ פרי סובטרופי ירוק-עד ממשפחת העריים, ולו כ-15 זנים. מוצאו של האבוקדו במרכז אמריקה, משם הפיצו אותו הספרדים, בתחילה לאמריקה הדרומית, ובהמשך לאפריקה וחלקים מאסיה. לארצות הברית הגיע האבוקדו רק בתחילת המאה ה-20.
גובהו של עץ אבוקדו בר יכול להגיע ל-15 מטר. הזן המתורבת קטן ממנו, ירוק-עד ובעל תפרחת לבנה. קטיף האבוקדו נעשה ידנית או כקטיף ממוכן באמצעות אפרון, אשר בעזרתו ניתן להגיע אל הפירות הצומחים בגבהים. מטעי אבוקדו נפוצים כיום במקסיקו, פרו, צ'ילה, ארגנטינה, ברזיל, ארצות הברית (פלורידה וקליפורניה), קניה, דרום אפריקה, אוסטרליה, ניו זילנד, ספרד וישראל.
נהוג לאכול את האבוקדו חי כשהוא רך. אבוקדו פתוח אינו נשמר, גם במקרר, ונוטה להשחיר. בישראל נמכרים ממרחי אבוקדו עם חומר משמר. מכיוון שהאבוקדו הרך נימוח וצורתו מתקלקלת, כמו גם קליפתו הנרקבת בקלות, הפרי בדרך כלל נמכר כשהוא עדיין קשה, והוא מתרכך תוך ימים אחדים. לשם הבשלת האבוקדו, ניתן לשמור אותו עטוף בנייר או בקרטון ביחד עם בננות או תפוחים. אלו מפרישים אתן, המאיץ את תהליך ההבשלה של הפרי. ככלל, פרי האבוקדו אינו מבשיל על העץ, אלא רק אחרי קטיפתו.
המאכל המקסיקני גואקמולה, שמקורו אצטקי עשוי מפרי האבוקדו.
האבוקדו משמש גם בתעשיית הקוסמטיקה לייצור תכשירי שיער כשמפו וקרמים טבעיים לעור, וזאת בשל אחוז השומן הגבוה בפרי.
אטימולוגיה
שמו של האבוקדו בא מהשפה האצטקית, שבה קוראים לו "ahuacatl" משמעות המילה יכולה להיות גם אֶשֶׁךְ, כנראה בגלל הדמיון בצורה והאמונה שהפרי נותן סגולות מיניות. בספרדית קוראים לפרי aguacate, אך ברוב השפות הוא מכונה אבוקדו.
צמח ופרי האבוקדו
צמח האבוקדו הוא חד-ביתי, ופרחיו קטנים ודו-מיניים. לאבוקדו אין יכולת האבקה עצמית, שכן החלק הנקבי והחלק הזכרי באותו פרח אינם מבשילים בו-זמנית. לכן עץ יחיד בדרך כלל לא יניב פרי, אלא אם כן יש בסביבתו עוד עצים. בדרך כלל במטעי אבוקדו נעשים מאמצים להגביר את סיכויי ההפריה על ידי שימוש בדבורים.
קליפתו של פרי האבוקדו היא בשרנית, וצבעה ירוק או שחור. ציפתו (החלק הבשרני בפרי) צהובה-ירקרקה, רכה, עתירת שומן, חלבונים וויטמינים B, A ו-C. גלעינו של האבוקדו יחיד וקשה. האבוקדו פורח בדרך כלל באביב והפרי מבשיל בחורף. השמן המופק מהפרי משמש בתעשיית התמרוקים. לצמח תפרחות רבות, וכל אחת מורכבת ממאות פרחים. ההאבקה אינה עצמית מאחר שהצלקת והאבקנים אינם מבשילים יחד אלא בהפרש של מספר ימים.
זני אבוקדו
ישנם שלושה סוגי כנה של אבוקדו:
כנה מקסיקנית: מתאימה לאקלים סובטרופי קריר ויבש, רגישה למליחות במי ההשקיה; פרי קטן יחסית וקליפה דקה.
כנה גוואטמלית: מתאימה לאקלים סובטרופי; פרי בינוני וקליפה עבה.
כנה מערב הודית: מתאימה לאקלים טרופי לח וחם; אינה רגישה למליחות במי ההשקיה ופירותיה גדולים מאוד יחסית, אך באיכות ירודה.
זנים נפוצים
שם לועזי תעתיק עברי צורה קליפה גדל בישראל טעם קל לקילוף הערות Ardith ארדיט עגול-אליפטי כן
מסוף ינואר *** לא Bacon בקון אליפטי דקה, ירוקה, חלקה עם ההבשלה הירוק מתכהה מעט * לא Fuerte פוארטה אליפטי דקה ירוקה חלקה עם ההבשלה נשארת ירוקה כן
מבשיל באמצע נובמבר *** כן Gwen גווין אליפטי מחוספסת ירוקה עבה וגמישההצבע הירוק עמום יותר לאחר ההבשלה ***דומה להאס כן Hass האס אגסי אליפטי מחוספסת עבה וגמישהירוקה-שחורה כאשר הפרי בשל כןמבשיל באמצע אוקטובר *** כןהזן הנפוץ בעולם Lamb Hass למב האס אליפטי כמו האס ***טעם אגוזי כןפיתוח של האס, מבשיל מאוחר יותר Nabal נבאל עגול כן ** כן Pinkerton פינקרטון אגסי ירוקה בעובי בינוני מחוספסת קלותירוק כהה לאחר ההבשלה כןמבשיל 20 בנובמבר *** כןהכלאה של האס Reed ריד עגול ירוקה עבה מחוספסת קלות עם ההבשלה נשארת ירוקה כןמבשיל באפריל עד יולי *** כן Ryan ראיין אגסי * Zutano זוטאנו אליפטי ירוקה-צהבהבה דקה ומבריקה צבע נשאר כאשר הפרי מבשיל *טעם עדין לא גליל מוארך ירוקה ומבריקה כןמבשיל 20 באוגוסט פותח במערב הגליל, בשוק מ-1999Cocktailקוקטיילמוארך וצרירוק זית (דק וניתן לאכילה)***כןאבוקדו ללא גלעין. גדל בספרד. Edranol אדראנול אגסי ***טעם עדין כן Ettinger אטינגר אליפטי צר דקה ירוקה חלקה כן מבשיל 20 בספטמבר ** לא פיתוח ישראלי מהזן פוארטהטיגאליפטידקה ירוקה מבריקה חלקהכן
10 באוגוסט
אבוקדו בישראל
שמאל|ממוזער|250px|מטע אבוקדו
ממוזער|250px|אבוקדו מזן האס בשוק ואדי ניסנאס
ממוזער|250px|סלט אבוקדו
בתחילת המאה ה-20 ניסתה חברת פיק"א לאקלם את האבוקדו בארץ ישראל, אך גידולו כגידול מסחרי החל רק בתחילת שנות ה-60 של אותה מאה.
עצי האבוקדו הראשונים הובאו לארץ ישראל בשנת 1920 על ידי נזירים ממנזר השתקנים בלטרון. העצים המורכבים הראשונים הובאו בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 וניטעו באדמות בית הספר החקלאי "מקוה ישראל".
בישראל מגדלים זנים שונים של אבוקדו בהתאם לסוגי הקרקעות והאקלים באזורים השונים. האבוקדו נחשב כיום בישראל לפרי היצוא השני בחשיבותו אחרי ההדרים. האבוקדו הישראלי זוכה לפופולריות רבה בשוקי אירופה, ובייחוד בגרמניה ובצרפת.
זני אבוקדו בישראל
לאבוקדו מספר זנים, בישראל מגדלים את הזנים הבאים:
אטינגר, זן מקדים גדול בעל קליפה דקה מאוד, ירוקה חלקה ומבריקה. צורתו אגסית ואיכותו בינונית. נקטף מסוף ספטמבר ועד אמצע דצמבר.
פוארטָה, זן של אמצע העונה, מחוספס, קליפתו דקה בצבע ירוק-עמום, צורתו אגסית ואיכותו טובה. נקטף מאוקטובר ועד מרס.
האס, מזני המחצית השנייה של עונת הקטיף, בעל טעם אגוזי. קליפתו מחוספסת וגבשושית ונוטה לשחור בזמן ההבשלה, ואיכותו מעולה. נקטף מינואר ועד מאי.
פינקרטון, זן של אמצע העונה, מחוספס וצבעו ירוק כהה, נפוץ במטעים של עמק הירדן.
גליל, מבשיל בסוף אוגוסט. צורתו מוארכת וצרה. לעיתים, ממליצה מועצת הצמחים שלא לקנות את הפרי לפני העונה הרשמית כיוון שאז לא יצליח להבשיל כהלכה.
נבאל וריד, זני סוף העונה, עגולים כדוריים וגדולים. הזן ריד מחזיק מעמד על העצים כל הקיץ, ובמשטר השקיה נכון ניתן לשמור עליו, על העץ, עד חודש ספטמבר.
בשנים האחרונות שוקדים בכירי ענף האבוקדו בישראל לשלב בין זנים מקדימים מאוד לבין זנים מאחרים. בישראל נטועים כ-55 אלף דונם אבוקדו, והיבול השנתי הוא בין 60 ל-120 אלף טון.
האבוקדו על פי ההלכה
על פי ההלכה, על האבוקדו מברכים בברכה ראשונה בורא פרי העץ, אלא אם הוא מרוסק לגמרי, שאז ברכתו ברכת שהכל נהיה בדברו. בברכה אחרונה מברכים ברכת בורא נפשות.
האבוקדו באומנות בישראל
בנובמבר 1967, הכריזה "המועצה לייצור ולשיווק של פירות" על תחרות גילוף גלעין אבוקדו נושאת פרסים.
ראו גם
שמן אבוקדו
גואקמולה
מלחמת האבוקדו
מרק אבוקדו
עוגת אבוקדו
קישורים חיצוניים
תמונות ותכונות של זנים שונים , באתר האבוקדו של קליפורניה
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:אבוקדו
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פיליפ מילר
קטגוריה:קוסטה ריקה: עצים
קטגוריה:עריים
קטגוריה:פירות טרופיים
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1768 | 2024-10-13T09:56:38 |
מקדשי אבו סימבל | אבו סימבל (בערבית: أبو سمبل או أبو سنبل) או איפסמבול הוא אתר ארכאולוגי ביישוב אבו סימבל בקרבת הגבול מצרים־סודאן, הכולל שני מקדשים מתקופת השושלת ה־19 במצרים העתיקה, אשר נחצבו בסלע בנוביה. המקדשים נבנו במאה ה־13 לפנה"ס על ידי רעמסס השני. האתר כולל מקדש גדול המוקדש לרעמסס השני ומקדש קטן יותר צפון מזרחית לגדול המוקדש לאשתו החשובה של רעמסס, נפרתרי ולאלה חתחור. אבו סימבל הוכר בשנת 1979 כאתר מורשת עולמית.
היסטוריה
בנייה
מקדשים אלה הוקמו בידי הפרעונים סתי הראשון ורעמסס השני, בין השנים 1284 לפנה"ס ל־1264 לפנה"ס לערך. המקדשים הוקמו לזכר המלחמה עם החיתים בקרב קדש על האורונטס בשנת 1289 לפנה"ס לערך, שהסתיימה ללא הכרעה צבאית, אבל המצרים הציגו אותה כניצחון.
הקומפלקס המדובר הוא אחד משישה מקדשים חצובים בסלע שנבנו בנוביה במהלך כהונתו של רעמסס השני, אשר נבנו על־מנת להרשים את שכנותיה הדרומיות של מצרים וכן לחזק מחדש את הדת במצרים. האתר נחשף בשנת 1817 על ידי ג'ובאני בלזוני.
מיקום מחדש
בשנת 1959 החל מבצע תרומות בינלאומי לשימור המבנים בנוביה. השרידים הללו, שהם הדרומיים ביותר לאותה ציוויליזציה מצרית עתיקה, נמצאו תחת סכנה ממשית בעקבות הצטברות מי הנילוס מדרום לסכר אסואן (אשר נבנה בדיוק למטרה זו – אגירת המים מדרומו).
מבצע ההצלה של מקדשי אבו סימבל החל ב־1964, ועלותו נאמדת בכ־40 מיליון דולר. בין 1964 ו־1968, האתר כולו נחתך לבלוקים גדולים, פורק וכונס מחדש באתר חדש – 65 מטר גבוה יותר ו־200 מטר הרחק מהנילוס על־מנת להצילו משקיעה באגם נאצר בשעה שזה הלך והתמלא מאחורי הסכר, באחד המבצעים שנמנה עם ההישגים הגדולים והחשובים ביותר של ההנדסה הארכאולוגית בימינו.
אחת התוכניות הראשונות לשימור המקדשים הייתה בנייה של חלון זכוכית ענק שיקיף את המקדשים מכל עבריהם ולתוכם אפשר יהיה להוריד תיירים דרך פתח עילי, אך תוכנית זאת לא מומשה.
אדריכלות
המקדש הגדול באבו סימבל
שער הכניסה למקדש נמצא בין שני פילונים. המעבר בין שני הפילונים היה כמו כניסה לתוך נקיק תלול ועמוק במדבר. בסמוך לפילונים מוצבים פסלים ענקיים המגדירים את הכניסה למקדש. אלה הם ארבעה פסלים של רעמסס השני כביכול. בין רגליו של הפרעה מוצגים בני משפחתו בגודל זעיר ביחס אליו, סמל לכך שפרעה נישא מכל אדם. מעל פתח הכניסה ישנו פסל של האל אמון (רע).
המקדש הקטן באבו סימבל
מקדש זה הוקדש למלכה נפרתרי אשתו החשובה של רעמסס השני ולאלה חתחור. המקדש שוכן 100 מטר צפון־מזרחית למקדש הגדול. זו הייתה הפעם השנייה בהיסטוריה של מצרים העתיקה שמקדש הוקדש למלכה, הפעם הראשונה הייתה המקדש שאחנתון בנה לאשתו נפרטיטי. על אחת הקשתות במקדש רשומה הכתובת
על קשת אחרת רשומה הכתובת הבאה:
בחזית המקדש במרכזו נמצא הפתח למקדש, מכל צד ניצבים שלושה פסלים ענקיים בגודל מעל 10 מטר. במרכז של כל שלישית פסלים נמצא פסל ענק של נפרתרי, הפסלים זהים בגודלם לפסלי רעמסס השני. דמותה של נפרתרי מוצגת מחזיקה בידה כלי נגינה סיסטרום (רעשן), לבושה בשמלה ארוכה, ועל ראשה עיטור האופייני לאלה חתחור, קרני פרה המקיפים את גלגל השמש. בתוך המקדש נמצא היפוסטיל הנתמך על ידי שישה עמודים, המעוטרים על ידי סצנות המראות את נפרתרי משקשקת בסיסיטרום יחד עם האלים הורוס, ח'נום וח'ונסו ועם האלות חתחור, איזיס, מע'ת, מות ותאורת.
כתובות לא מצריות באתר
בנוסף לכתובות מצריות עתיקות, נחרטו על רגלי פסלי המלכים באתר גם כתובות יווניות ופיניקיות . באחת הכתובות ניכרת השפעת הארמית על חלק מהאותיות.היא CIS I 111; ראו חמש כתובות אחרות מוקדשות ל"ר לחמס" (קיצור של "רבים ליעחמס") בעלי שמות פיניקיים, שייתכן שמקושרים, לפי תארוך הכתובות, צורת הכתב, מיקומן והקשרן, למושבה הצבאית היהודית ביב. אריסטיאס מספר כי גדודים יהודים נלמחו בצבאות המצרים נגד כוש באותה תקופה.אגרת אריסטיאס, י"ג (ראו בתרגום לעברית) הכתובות היווניות באתר מספרות שהחילות המצריים שיצאו מיב כללו שלושה גדודים: מצריים, יוונים ו"לועזים" (αλλογλοσσοι, דוברי שפות זרות), וכן נזכרו בהן המפקדים היוונים. נחום סלושץ סבר שבגדוד ה"לועזי" שרתו כנענים (פיניקים) וישראלים, והכתובות הכנעניות מהאתר מגלות טפח קדום מהמושבה היהודית ביב.
כתובות המפקדים הכנענים הן:CIS I 112 a, b1, b2, c1, c2 , ו, ו.
גלריית תמונות
ראו גם
לוקסור
רעמסס השני
עמק המלכים
קישורים חיצוניים
אבו סימבל: פלאי הזריחה, באתר "מסע אחר"
איזה מקדש ענק הועבר כולו ממקום למקום?, באתר אנציקלופדית אאוריקה
הערות שוליים
קטגוריה:מצרים: אתרים ארכאולוגיים
קטגוריה:מצרים: מבנים
קטגוריה:מקדשים במצרים העתיקה
קטגוריה:רעמסס השני
קטגוריה:מבנים ויצירות שהועתקו ממקומם
קטגוריה:כתובות ביוונית
קטגוריה:כתובות בפיניקית
קטגוריה:פיניקים: מושבות
קטגוריה:גבול מצרים–סודאן
קטגוריה:מצרים: אתרי מורשת עולמית | 2024-09-18T12:15:26 |
אבו רודס | ממוזער|שאיבת נפט במקום על ידי הרשויות הישראליות, 1970
200px|ממוזער|שמאל|באר נפט ימית בשדה אבו רודס, 1972
אַבּוּ רוּדֵס, או אַבּוּ רֻדִיס (בערבית: أبو رديس), היא עיירה במחוז דרום סיני במצרים על חופו המזרחי של מפרץ סואץ. ב-2006 מנתה אוכלוסיית העיירה, כולל היישובים הסמוכים אליה, 5,902 נפש. אבו רודס הוא גם שמם של שדות נפט הנמצאים באותו מקום, ביבשה ובים. שדות הנפט התגלו על ידי חברה איטלקית, והנפט הופק על ידה בשיתוף חברת הנפט הלאומית המצרית. שדות נפט אלה נחשבו לאחד ממאה השדות העשירים בעולם.
היסטוריה
לראשונה כבשה ישראל את אבו רודס במהלך מלחמת סיני ב-1956. מיד נבדקה האפשרות לנצל את שדות הנפט לצרכיה של ישראל, אך הרעיון לא מומש עקב נסיגת ישראל מסיני.
במהלך כיבוש סיני על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים, נכבשה אבו רודס שנית, על ידי כוחות של חיל הים בסיוע כוח מבית הספר לצניחה. במהלך המלחמה פרצה דליקה באתר שבה נשרפו כמיליון חביות נפט. כחודש לאחר המלחמה כינסה ישראל מומחים מהארץ ומהעולם במטרה לכבות את הדליקה ולשקם את מתקני הנפט שנפגעו במלחמה. זמן קצר לאחר מכן החלו עבודות השיקום ושדרוג המתקנים, והשדה הופעל על ידי חברת "נתיבי נפט" הישראלית. ישראל המשיכה לפתח את השדה ובנתה שלוש בארות ימיות נוספות על ה-17 שהיו כבר בנויות. במקום הוקם יישוב בשם שלהבת, שבו התגוררו העובדים בשדות הנפט ובני משפחותיהם. בשנת 1970 הצליחה ישראל להפיק כ-100 אלף חביות נפט ליום מ-20 הבארות הימיות ומכ-100 בארות יבשתיות שבשדה, כמות שקרובה לתצרוכת הנפט של מדינת ישראל.
במהלך מלחמת ההתשה, בדצמבר 1969, שימשה אבו רודס נקודה קדמית לכוחות הלוחמים במבצע תרנגול 53: שם ניתנו ללוחמים התדריכים המסכמים, משם יצאו למשימתם ולשם הביאו את שללם – מכ"ם גילוי אווירי חדיש מצרי מתוצרת סובייטית. בסוף 1972 הוקם במקום בסיס של חיל הים הישראלי שכלל מכ"ם ונתן שירותי אספקה וציוד לבסיס חיל הים באבו זנימה.
בליל 6 באוקטובר 1973, ביום הראשון של מלחמת יום הכיפורים, הונחת על אבו רודס מטח ארטילרי כבד שהצית חלק ממאגרי הנפט והמתקנים. לאחר מתקפה זו הופסקה פעילות השאיבה. במהלך המלחמה נפגעו מתקני הנפט שנית בפעילות אנשי קומנדו מצרים. במהלך כל המלחמה נותר אזור אבו רודס בשליטת ישראל.
בתחילת המלחמה נשלחה פלוגה ד' (מאי 73) של גדוד 890, שעדיין לא עברה קורס צניחה ורק החלה את מסלול הלוחם, לשמור על היישוב שלהבת (אבו רודס). משימה זו הפכה למרדפים מוּטָסִים (במסוקים) נגד לוחמי הקומנדו המצרי במרחב אבו רודס. במהלך כעשרה מרדפים הצליחו חיילי הפלוגה, בפיקודו של המ"פ עמנואל בן ישי, להרוג ולשבות כ-350 לוחמי קומנדו מצרים, כולל המג"ד וסגנו. במרדף האחרון נהרג בן ישי, כשביקש לבצע בעצמו ירי RPG-7, כדי לא לסכן חייל צעיר. חייליו המשיכו ללחום, הרגו תשעה לוחמי קומנדו ושבו עוד עשרים. בערב סוכות (10 באוקטובר 1973) הטיל מטוס טופולוב מצרי פצצה על מבנה בו היו לוחמים מהפלוגה. בהפצצה נהרגו 8 לוחמים.
זמן קצר לאחר המלחמה הובער מגדל הקידוח F-10 בשדה הימי של אבו רודס כתוצאה מפגיעה של טיל הוק ישראלי שנורה בשוגג לאחר שהמערכת התבייתה על מאוורר מניפה, והמפעיל חשבו למסוק מצרי.
בתחילת ינואר 1974, כחודש לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים, פרצה דליקה בחלק ממתקני השאיבה כתוצאה מתקלה שגרמה להפסקת השאיבה.
שדות הנפט, בסיס חיל הים והיישוב שלהבת פונו בעקבות חתימת הסכם הביניים בין ישראל למצרים בסוף נובמבר 1975.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מצרים: ערי חוף
קטגוריה:סיני: ערים
קטגוריה:מרחב שלמה
קטגוריה:המזרח התיכון: שדות נפט | 2023-10-18T13:43:25 |
אוטומט | 2019-02-15T05:49:06 | |
אמדאו אבוגדרו | אמדאו אבוגדרו (9 באוגוסט 1776 – 9 ביולי 1856) או בשמו המלא לורנצו רומאנו אמדאו קרלו אבוגדרו, הרוזן מקַארֶנְיָה ומצֶ'רֶטוֹ (באיטלקית: Lorenzo Romano Amedeo Carlo Avogadro di Quaregna e di Cerreto) היה כימאי ופיזיקאי איטלקי. הוא ידוע בעיקר בשל תרומתו לתאורית המולקולות, כולל חוק אבוגדרו. על שמו קרוי מספר אבוגדרו, המתייחס למספר החלקיקים (אטומים, מולקולות, יונים ועוד) הקיימים ב-1 מול חומר, שערכו .
ביוגרפיה
אמדאו קרלו אבוגדרו נולד בטורינו, למשפחת אצולה מפיימונטה, איטליה.
אביו, פיליפו אבוגדרו, היה משפטן ידוע וסנטור של ממלכת סרדיניה. אמו הייתה אנה מריה ורצ'לונה מן העיר ביילה בפיימונטה.
אבוגדרו הצטיין בלימודים.
הוא סיים תואר במשפט קאנוני בגיל 21, ובעקבות אביו, החל לעסוק במקצוע. זמן קצר לאחר מכן הוא הקדיש את עצמו לענפי הפיזיקה, הכימיה והמתמטיקה ולקח בטורינו שיעורים פרטיים בתחומים אלה, במיוחד אצל הכומר והמדען אנטוניו ואסאלי אאנדי (1825–1861). ובשנת 1809 החל ללמד אותם בבית ספר תיכון בוורצ׳לי, המקום שבו משפחתו התגוררה.
בשנת 1810 פרסם מאמר הנקרא ״חיבור בנושא קביעת המסות היחסיות של מולקולות פשוטות של הגופים והיחסים שלפיהם הן מתחברות בתרכובות״ (Essai d'une manière de déterminer les masses relatives des molécules élémentaires des corps, et les proportions selon lesquelles elles entrent dans ces combinaisons), שהכיל את השערת אבוגדרו. אבוגדרו הגיש את מאמרו לז׳ורנל צרפתי העוסק בפיזיקה וכימיה.
בשנת 1820 הפך לפרופסור לפיזיקה באוניברסיטת טורינו.
מעט ידוע על חייו האישיים של אבוגדרו. הוא נישא לפליצ'יטה מאצה והיה אב לשישה ילדים.
לכבוד תרומתו הנרחבת של אבוגדרו לתאורית המולקולה, מספר המולקולות במול אחד נקרא ״מספר אבוגדרו״ או ״קבוע אבוגדרו״, ומסומן באות NA. המספר בקירוב הוא . מספר אבוגדרו משמש לחישוב תוצאותיהן של תגובות כימיות. הוא מאפשר לכימאים לקבוע כמויות של תוצרים בתגובה נתונה, במידת דיוק רבה.
הישגיו
ממוזער|Mémoire sur les chaleurs spécifiques
בשנת 1811 פרסם אבוגדרו את "הנחת אבוגדרו" (היום: חוק אבוגדרו), שבה הוא טען כי נפחים שווים של גזים בתנאי לחץ וטמפרטורה שווים מכילים מספר שווה של מולקולות.
אבוגדרו פיתח את השערתו לאחר שלואי ז'וזף גה-ליסאק פרסם בשנת 1808 חוק משלו על נפחים. הבעיה שהצליח לפתור אבוגדרו הייתה נעוצה בבלבול ששרר בזמנו אודות אטומים ומולקולות. אחת מתרומותיו החשובות ביותר הייתה ההבחנה המוחלטת שעשה ביניהם, כאשר הכריז כי גזים מורכבים ממולקולות, והמולקולות הללו מורכבות מאטומים. זו הייתה השערה שמדענים רבים, כמו ג'ון דלטון, לא העלו על דעתם. אבוגדרו לא השתמש במילה ״אטום״, כיוון שלא ראה הבדל בין המונחים ״אטום״ ו״מולקולה״. הוא האמין כי קיימים שלושה סוגים של ״מולקולות״, לרבות מולקולות בסיסיות (אטומים).
אבוגדרו הוא שטבע את המונח "מולקולה".
הקהילה המדעית
במשך שנים רבות התעלמו מדעני התקופה מחוק אבוגדרו. שלוש שנים לאחר ממצאיו, הגיע לאותן התוצאות המדען אנדרה מרי אמפר, על ידי שימוש בשיטה אחרת. עם זאת, גם הוא זכה ליחס אדיש כלפי התאוריה שלו.
רק לאחר מחקרים בכימיה אורגנית היה אפשרי להדגים את חוק אבוגדרו, שהסביר מדוע כמויות שוות של מולקולות גז הן בעלות נפח שווה.
רק בשנת 1858 שילב הכימאי האיטלקי סטניזלאו קניצרו את החוק בתאוריה הכימית שהתקין.
כאשר נפטר בשנת 1856, שום עיתון לא מצא מקום לייחד את הדיבור על גאון זה. וכשגילו את פסלו ביום השנה למותו, לא נכח בטקס אף כימאי אחד. רק שניים מתלמידיו-רופאים הזכירוהו לטובה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:כימאים איטלקים
קטגוריה:פיזיקאים איטלקים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת טורינו
קטגוריה:ילידי 1776
קטגוריה:נפטרים ב-1856 | 2024-02-06T19:21:25 |
אבטיח | ממוזער|250px|אבטיחים במקשה במושב צופית.
שמאל|ממוזער|200px|אבטיח בעל ציפה צהובה
אֲבַטִּיחַ (שם מדעי: Citrullus lanatus) הוא שמו של מין של שיח שרוע חד-שנתי ממשפחת הדלועיים ובייחוד שמו של הפרי (במשמעות הבוטנית של 'פרי') שלו, המשמש למאכל בני אדם ובעלי חיים.
מוצאו של האבטיח באפריקה המשוונית והדרומית. אף על פי שהאבטיח התרבותי אוגר כמות מים גדולה בפירותיו, הוא גדל ללא השקיה בתנאי חקלאות בעל. פרחי האבטיח גדולים ובודדים, וצבעם צהוב בהיר. הפריית האבטיח נעשית על פי רוב על ידי חרקים, בעיקר דבורים.
ירק או פרי האבטיח הוא ענבה גדולה המכילה זרעים רבים. טעמו מתוק, והוא עסיסי מאד. הפירות יכולים להיות עגולים או מוארכים. מסת הפרי מגיעה בממוצע ל-9 ק"ג, ורובה (כ-92%) עשוי מים.
צבעו של האבטיח ירוק מבחוץ ואדום בדרך כלל מבפנים. ניתן גם למצוא אבטיחים בעלי ליבה צהובה. הקליפה יכולה להיות מגוונת בצורתה, חלקה בצבעה או מפוספסת. אבטיחים בשלים מגיעים לגדלים שונים: מבעלי גודל של אפרסק, ועד בעלי מסה של מעל 120 ק"ג.
האבטיח לרוב גדל במקשה.
ערכים תזונתיים
האבטיח מכיל ויטמינים רבים כגון: B5, B3, B6 ובטא קרוטן. בנוסף, האבטיח הוא מקור יעיל לליקופן, בדומה לעגבניות, ולנוגדי חמצון אחרים כמו ויטמין C. מנה של 250 גרם אבטיח מספקת כרבע מהמנה היומית המומלצת לאדם מבוגר של ויטמין C. האבטיח מכיל כ-30 קלוריות ל-100 גרם פרי, ושיעור הסוכרים שבו הוא כ-10%–12%.
קליפת האבטיח מכילה ריכוזים משמעותיים של ציטרולין.
שימושים
קולינרי
עדויות איקונוגרפיות ממצרים מצביעות על כך שהאבטיח נאכל שם כקינוח כבר לפני 4,360 שנה. עם זאת, זרעי האבטיח העתיקים ביותר, בני כ-6,000 שנה, נמצאו במהלך חפירה ארכאולוגית מהיישובים הנאוליתיים בלוב אשר שימשו למאכל.
האבטיח הוא אחד מפירות הקיץ האהובים בישראל. עונת האבטיחים בישראל מתחילה בחודש אפריל מגיעה לשיאה ביולי ומסתיימת באוקטובר, כאשר מרקמו של האבטיח הופך ספוגי. יש הסבורים כי ניתן לזהות אבטיח איכותי ומתוק (שמרקמו אחיד) אם הוא משמיע צליל עמוק כאשר מכים עליו. אבטיחי קאקון היו ידועים בטיבם ויוצאו דרך נמל מכמורת לעזה ולמצרים.
מלבד אכילת הפרי ניתן לקלות את זרעי האבטיח השחורים או הלבנים להכנת פיצוחים, וכן להפיק מהם שמן מאכל. שמן זרעי האבטיח גם משמש את תעשיית הקוסמטיקה והרפואה. זן אבטיח הגרעינים הנפוץ בישראל נקרא מללי, על שם כפר מל"ל בו התגלה לראשונה בשנת 1940. המללי מכיל גרעינים רבים וגדולים במיוחד. קטיף המללי מתבצע על ידי מכשיר מיוחד המפצח את הירק ומוציא את גרעיניו, בעוד שאת הליבה והקליפה הוא משאיר בשדה.
ממוזער|אבטיח מללי תוצרת כפר מל"ל
ממוזער|כרזה לאבטיח צברי שעיצב אוטה וליש, 1939
את קליפת האבטיח ניתן להחמיץ, והיא מאכל אהוב על בהמות.
ממוזער|פרוסות אבטיח בצורת משולש
כסמל
האבטיח משמש כסמל למאבק הפלסטיני בישראל בשל קרבת צבעיו ל, לייצוג מחוז חרסון באוקראינה, ולסימול אקו-סוציאליזם. הוא גם סמל גזעני לאפרו-אמריקאים.
אבטיח בלי גרעינים
אבטיח בלי גרעינים הוא זן כלאיים מיוחד אשר פירותיו עקרים ונושאים בתוכם רק מספר מועט של מעטפות הזרע – שקיקים לבנים דקיקים וקלים לאכילה. על מנת ליצור אבטיח נטול גרעינים יש ליצור בשלב הראשון צמח אבטיח טריפלואידי (בעל סט משולש של כרומוזומים בגרעין). זאת יש לעשות על ידי הפריה של צמח נקבה של זן טטרפלואידי (בעל סט מרובע של כרומוזומים בגרעין כתוצאה מהנדסה גנטית) באבקניו של צמח מזן רגיל, דיפלואידי (בעל סט כרומוזומים כפול). זרעיו של הצמח הטריפלואידי מתפתחים לצמחי אבטיח טריפלואידיים שהם עקרים. בשלב השני יש לאבק את הפרחים הנקביים של הצמח הטריפלואידי באבקניו של צמח דיפלואידי רגיל ואז מהפרחים נוצרים פירות עקרים שהם אבטיחים בלי גרעינים. לכן זורעים בשדה הזן הטריפלואידי גם מיעוט מהזן הדיפלואידי שהוא בעצם זן מפרה המשמש כמקור לאבקה הרצויה. האבטיח הטריפלואידי פותח בידי Hitoshi Kihara מהפקולטה לחקלאות באוניברסיטת קיוטו שפרסם את תגליתו בשנת 1951.
בשנת 1954 שלח הברון ג'יימס רוטשילד את אנשי חברת פיק"א, שהייתה בבעלותו, לערוך בישראל ניסוי בגידול אבטיחים ללא גרעינים למטרות מסחריות.
אבטיח קובייה
ממוזער|200x200px|אבטיח קובייה
חקלאים יפנים מגדלים אבטיחים בכלי זכוכית או פלסטיק בצורת קובייה ומצליחים לייצר כך אבטיח מרובע, שהוא קל יותר להובלה ולאחסון ומשמש בעיקר חפץ נוי, כיוון שאינו אכיל. מחירו של אבטיח זה עשוי להאמיר עד פי ארבעה ממחירו של אבטיח רגיל.
ביהדות
אבטיחים נזכרו פעם אחת במקרא בסמיכות ל'קשואים' בין מיני הירקות שאכלו בני ישראל במצרים: . גידולי המקשה העסיסיים הללו שהושקו במי הנילוס ביטאו את הניגוד למדבר סיני הצחיח, ולפיכך בני ישראל התלוננו: "נפשנו יבשה" (שם, ו').
ה"אבטיחים" מזוהים בקרב רוב התרגומים והפרשנים המאוחרים (רס"ג ועוד) עם Citrullus lanatus. שמו של האבטיח השתמר גם בשם הארמי והערבי. המונח היווני pepon, וכן המונח הערבי 'בטיח', הם שמות קיבוציים הכוללים את המלון (melo cucumis).
ישנן עדויות בוטני-ארכאולוגיות רבות לגידולו של האבטיח במצרים מהאלף השני לפנה"ס. זרעים נמצאו גם באזור ארץ ישראל בבאב א-ד'רע (אזור מואב) מתקופת הברונזה הקדומה ובתל ערד מהתקופה הישראלית. גידול האבטיח נזכר רבות גם במקורות מתקופת המשנה והתלמוד, מימי הביניים ועד העת החדשה. נראה שהאבטיח המקראי היה בעל פרי קטן יחסית וציפה תפלה, בוית כנראה מאבטיח הפקועה שהוא בעל ציפה מרה, ורק החל מימי הביניים התפשטו בכל העולם הישן אבטיחים בעלי ציפה עסיסית ומתוקה בדומה לזנים המוכרים בימינו.
בשירה עברית
בשירה העברית הארץ ישראלית ובמיוחד בגני הילדים, נודע השיר "אבטיח אבטיח" למילותיו של המשורר שמואל בס ובלחן עממי.
אֲבַטִּיחַ, אֲבַטִּיחַ
לֹא עַל עֵץ וְלֹא עַל שִׂיחַ;
עַל הָאָרֶץ הוּא גָּדֵל
גַּם בַּשֶּׁמֶשׁ גַּם בַּצֵּל.
אֲבַטִּיחַ – פְּרִי נֶחְמָד
וּמָלֵא הוּא מִיץ וּלְשַׁד,
נַחְתְּכֵהוּ וְנֹאכַל
פֶּלַח, פֶּלַח – וַחֲסָל.
בחברה
החל משחרור העבדים האפרו-אמריקנים בסוף המאה ה-19, החלו שחורים רבים בארצות הברית לגדל ולמכור אבטיחים, שגידולם התאפשר בתנאים חקלאיים אופטימליים בדרום ארצות הברית. גזענים לבנים השתמשו באבטיח כמוטיב סטריאוטיפי שבא לבוז לשחורים האמריקאים, ולסמל תכונות שליליות שייחסו להם, כגון אי שמירה על ניקיון, עצלנות וילדותיות - תוך שהם מייחסים לאפרו-אמריקנים תיאבון מוגבר לאבטיחים.
אבטיחים בעולם
מגדלות האבטיחים הכי גדולות בעולם הן סין (27.94 מיליון טונות בשנה) ואיראן (3.95 מיליון טונות). על פי נתוני 2022, היצואניות הגדולות בתחום הן ספרד (26.3% מסך היצוא העולמי), מרוקו ומקסיקו (כ-10% כל אחת).
ראו גם
אבטיחי אליהו
קישורים חיצוניים
אבטיח, באתר העמותה לקידום החינוך המדעי ביישובי הגליל
הערות שוליים
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1916
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי נינזו מטסומורה
קטגוריה:דלועיים
קטגוריה:ארץ ישראל: דלועיים
קטגוריה:מילים יחידאיות בתנ"ך
קטגוריה:פירות מאכל
קטגוריה:צמחי המקרא | 2024-10-01T06:59:21 |
Public Switched Telephone Network | Public Switched Telephone Network (בראשי תיבות: PSTN) או רשת טלפוניה ציבורית ממותגת היא רשת בינלאומית של רשתות טלפון מבוססות מיתוג מעגלים ברחבי העולם. (לדוגמה, רשת הטלפון של חברת בזק בישראל היא אחת מהרשתות הכלולות ב-PSTN.) הרשתות מחוברות ביניהן בתקשורת קווית (לדוגמה, כבלים תת-ימיים, ארון סעף) או בתקשורת אלחוטית (לדוגמה, לוויני תקשורת) ומתגים. בתחילת דרכה חיברה הרשת בין רשתות המבוססות על אות אנלוגי או Plain Old Telephony Service (ר"ת POTS). עם כניסת התקשורת הסלולרית וטכנולוגיות לתקשורת קווית דיגיטלית כמו ISDN הוטמעו ברשת גם רשתות מיתוג מעגלים בטכנולוגיות אלה.
הרשתות המרכיבות את הרשת הציבורית עומדות בתקנים שקובע המגזר לקביעת תקנים בטלקומוניקציה (ITU-T) באיגוד הטלקומוניקציה הבינלאומי (ITU), על מנת לאפשר חיוג ישיר בין רשתות באזורים שונים או של חברות שונות או בטכנולוגיות שונות. לפני הקמת הרשת הציבורית, חיוג בין רשתות טלפון באזורים שונים דרשה התערבות של מרכזן מסייע . באמצעות רשת הטלפון הציבורית ניתן לקיים שיחת טלפון בין שני מנויים בשני אזורים באותה מדינה או בשתי מדינות שונות על ידי חיוג קידומת טלפון בינלאומית (במידה והשיחה בינלאומית), קידומת הטלפון האזורית, ומספר הטלפון המקומי.
ראו גם
FXO
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טלפוניה: טכנולוגיה | 2024-07-31T23:08:21 |
אגמייה מצויה | אֲגַמִּיָּה מצויה, מכונה לעיתים אגמית מצויה (שם מדעי: Fulica atra), היא עוף מים שחור מהסוג אגמייה בו 9 מינים. משויך למשפחת הרליתיים שבסדרת העגוראים ונפוץ באירופה, אסיה, אפריקה ואוסטרליה.
מראה
אצבעותיה של האגמייה מצוידות בקרומי שחייה רחבים. קרומי שחייה אלה מאפשרים לאגמייה לצלול לעומק ולהשיג את מזונה.
האגמייה היא עוף של אגמים, בריכות ומים פתוחים.
צבע ניצוי הגוף אפור, הראש שחור ברובו, למעט המקור והמצח הלבנים והעין האדומה. אין הבדלי ניצוי בין המינים ואין שוני בניצוי עם חילופי העונות. ניצוי הצעירים חום-אפור, החזה והבטן לבנים בהירים.
לגוזלים שיער פלומתי ודליל בראשם, בגווני כתום וסגול.
להבדיל משאר מיני הרליתיים, גוף האגמייה רחב ולא פחוס מצדדיו. אורך גופה של האגמייה 36–45 ס"מ, ואורך כנפה 20–22 ס"מ, מוטת כנפיה 68–75 ס"מ ומשקלה 500–865 גרם. הכנפיים קצרות ורחבות והזנב קצר במיוחד. הרגליים בינוניות באורכן ואצבעותיהן ארוכות מאוד. לאורך כל אחת מ-3 האצבעות הקדמיות נמשך קרום שחייה גלוני. רגליים אלה מתאימות הן לשחייה והן להליכה.
נדידה והתנהגות
ימין|ממוזער|250px|אגמייה ואפרוחיה
בישראל האגמייה המצויה היא עוף חורף שכיח ביותר בנופי המים והנציג היחיד מהסוג אגמייה בארץ. האגמיות הנודדות והחורפות מתחילות להתקבץ בבריכות הדגים לעיתים כבר בספטמבר.
באוקטובר חלה עלייה ניכרת במספרן בישראל, והוא מגיע לשיאו בנובמבר או בראשית דצמבר.
לאחר רדת גשמי החורף נראות האגמיות גם בשלוליות החורף ובמאגרי המים, והן נפוצות כמעט בכל משטח מים. לעיתים אפשר לראותן בקבוצות צפופות גם בים.
האגמייה, החיה במים פתוחים, חברותית יותר מאשר בני המשפחה האחרים החיים בדרך כלל בבדידות בסבכים. לרוב פוגשים את האגמיות בלהקות גדולות, המונות לעיתים אלפי פרטים. האגמייה אף דוגרת במושבות דלילות. לעיתים קרובות חורפות האגמיות בשכנות לברווזים ולשחפים.
שמאל|ממוזער|250px|קבוצת אגמיות
אף כי האגמייה שוחה באיטיות יחסית ורגליה מותירות שובל במים, כעדות לפעילותן המאומצת, היא שמה מבטחה במים, ובעת סכנה תתרחק מהגדה אל לב הבריכה או המאגר. רק כשהסכנה קרובה רצה האגמייה על פני המים וטופחת בכנפיה בחזקה ובמהירות. לאחר שהיא מתרחקת מהגדה תמשיך לשחות בנדנודי ראש וצוואר. לעיתים ניתן לראות להקת אגמיות רצה על פני המים ומותירה אחריה שובל של קצף, כשאליו מתלווה קול משק כנפיים ודשדוש רגליים. פרט לנדידה ממריאה האגמייה רק לעיתים רחוקות, ואז מתגלית הכנף הקצרה והרחבה. מעופה כבד וחזק והרגליים מתוחות מעבר לזנב הקצר.
נדידת האגמיות צפונה מתחילה כבר בסוף פברואר, אך עיקרה מתרחש במשך חודש מרץ. באפריל נעלמות האגמיות מרוב מעונות החורף, ולמשך הקיץ נותרים אך פרטים מעטים או קבוצות קטנות. לעיתים רחוקות נמצא גם קינון של אגמיות בארץ. עד היום ידוע על כ-15 קינים שלהן ברחבי הארץ, ממאגרי הגולן ועמק החולה ועד מישור החוף ומאגר ירוחם.
בתקופת הקינון מתפתחת אצל האגמיות תוקפנות טריטוריאלית, אך זו מוגבלת לסביבת הקן בלבד. הקן מגושם, והוא נבנה במים רדודים ומוסתר בסבך. הזכר מביא את חומרי הקינון ואילו הנקבה מניחה אותם.
תזונה
האגמייה אוכלת כל, אך מעדיפה ומרבה לאכול מזון צמחוני: עלים, זרעים, פירות, ניצנים וגבעולים ירוקים. היא ניזונה גם מן החי: תולעים, רכיכות וחרקים ואף דגים קטנים או מתים שהיא משיגה בצלילה. האגמייה אוכלת לרוב תוך כדי שחייה, אך מרבה גם לצלול. צלילותיה שטחיות ונמשכות זמן קצר, ולאחר כל צלילה היא נחה קמעה. כשאגמייה צוללת עוקבים אחריה שחפים, ולעיתים קרובות הם חומסים אותה בהגיחה מן המים. בבריכות הדגים אוכלות האגמיות תערובת המיועדת לדגים.
לעיתים מזומנות יוצאות האגמיות מהמים אל גדת הבריכה ואך מרחיקות לשדה זרוע או לשדה בור ואוכלות בו ירק צעיר. בעת סכנה הן נחפזות בהליכה-ריצה חזרה למים. האגמיות אוכלות ביום, ובלילה הן ישנות, על הגדה.
רבייה
250px|ממוזער|שמאל|קן של אגמייה
שמאל|ממוזער|250px|אגמייה דוגרת
ממוזער| Fulica atra
האגמייה מטילה 6–10 ביצים והן מוטלות מדי 1–3 ימים. הדגירה מתחילה עם הטלת כמחצית ההטלה, ושני ההורים לוקחים בה חלק. משך הדגירה 21–24 יום. הבקיעה א-סינכרונית. האפרוחים פלומתיים ושחורים, אך בצוואר, בעורף ואף בגב מתמשכות אצלם נוצות חוטיות ארוכות בגוון תפוז. האפרוחים נותרים בקן 3–4 ימים, האם ממשיכה לדגור עליהם והאב מביא להם מזון. האפרוחים דואגים למזונם בכוחות עצמם בהיותם בני חודש לערך. הם מסוגלים לעוף כשהם בני כחודשיים ואז הם גם נעשים עצמאיים. לבגרותם המינית הם מגיעים בגיל שנה-שנתיים. לפי נתוני טיבוע עשויה האגמייה להגיע לגיל 19 שנה.
לקריאה נוספת
מיכה לבנה, לקסיקון החי והצומח של ארץ-ישראל, כרך שני, עורך - עזריה אלון, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1995
קישורים חיצוניים
אגמייה מצויה באתר הרשימה האדומה של IUCN
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:רליתיים
קטגוריה:ארץ ישראל: רליתיים
קטגוריה:רומניה: עופות
קטגוריה:פולין: עופות
קטגוריה:יוון: עופות
קטגוריה:ספרד: עופות
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758 | 2023-05-15T19:53:33 |
אגס | ממוזער|זוג אגסים בפסיפס מווילה מקורינתוס, יוון
אַגָּס (שם מדעי: Pyrus) הוא סוג במשפחת הוורדיים שמקורו באזור איראן ובו 25 מיני עצים, חלקם מניבים פרי טוב למאכל אדם.
מאפיינים
עונת פריחת האגס היא האביב – בה פורח פרח צחור בעל ריח מתקתק. המאביקים הם חרקים אוספי אבקה וצוף, לרוב דבורים, הנמשכות לצבעם הבוהק של הפרחים ולריחם. מועדי הבשלת הפרי – מן הקיץ עד הסתיו המאוחר. פרי האגס דמוי-תפוח והוא מכונה פרי מדומה מכיוון שהחלק הנאכל בו הוא מצעית הפרח, ולא רק השחלה המופרית.
בישראל גדל בר מין אחד של אגס - המין אגס סורי, הגדל באזור החורש הים-תיכוני. מטעים מסחריים של אגס תרבותי נפוצים מאוד בישראל.
האגס התרבותי
המין העיקרי אותו מגדלים באופן תרבותי עבור פריו בעולם המערבי מכונה אגס תרבותי (Pyrus communis), ולו כ-5,000 זנים, שמתוכם ידועים בשמותיהם כ-1000 זנים נפרדים שבויתו באופן נפרד. זהו עץ פרי גבוה ורחב-נוף שמסוגל להגיע לגובה של עד 17 מטרים בתנאי הגידול המתאימים. זני האגס המרובים שונים זה מזה בתכונות רבות, שהעיקריות בהן הן: גודל הפרי וצורתו, טיב הציפה - יבשה או עסיסית, רכה או קשה, כמות הסוכר וכמות המינרלים והוויטמינים.
למרות זניו הרבים של האגס, גדל בישראל זן עיקרי אחד הנקרא ספדונה. פריו בגודל בינוני, ירקרק, בעל ציפה דקה ועסיסית, מתמוססת ובעלת טעם טוב. הקטיף - מאמצע יולי עד ראשית אוגוסט. כושר השתמרותו טוב (באווירה מבוקרת אפשר לאחסנו אפילו עד אפריל). ה"ספדונה" הובא לארץ ישראל בשנות ה-30 של המאה ה-20 מאיטליה, ביחד עם שני זני אגסים אחרים (ג'נטיל וקוסטיה), על ידי שמואל סבוראי מקיבוץ עין חרוד. ביחד עם רעייתו, שרה יצקר הוא גידל אותם בחלקה נסיונית של עצי פרי בקיבוצו. זנים אלו נקלטו היטב בישראל עקב היותם פחות רגישים להיעדר קרה בחורף.
לאגס התרבותי מספר מזיקים עיקריים: סס הנמר, כנימת הפרלטוריה, פילוקסרת האגס, עש התפוח, זבוב הפירות, גרב ומין מסוים של חיידק שקיבל את השם חירכון (Fire blight באנגלית) התוקף גם את האגס הסורי. בשנים האחרונות (מסוף שנות ה-90) תוקף חיידק זה מטעים נוספים.
האגס בספרות הקדומה
האגס איננו מוזכר בתנ"ך, אך בדברי חז"ל ידוע האגס ומדובר בו בהזדמנויות שונות כגון: בנושא כלאיים, הרכבה ושביעית. בספרות חז"ל האגס מתואר כעץ הקרוב לקרוסטמלין לעניין כלאיים והרכבה: "ובאילן-האגסים והקרוסטמלין, הפרישין והעוזררין אינן כלאיים זה בזה"; "ר' יוסי בי ר' בון והתני אף הרוגייני' בשוקי של ציפורין היו מרכיבין קרוסטמלין על גבי אגס".
האגס באמנות
האגס מעוטר באמנות הרומית והביזנטית בציורי הקיר, בגילופי אבן ובפסיפסים מאיטליה, מטורקיה ומיוון. לעיתים האגס מלווה במיני פרות אחרים בתיאורים של מחרוזות צומח במסגרות של תמונות, האגס משובץ בצנצנות זכוכית מלאות פרות נאים, או מונח על מדפי מטבח עמוסי מצרכים, פרות וירקות.
באמנות של ארץ ישראל מהתקופה הביזנטית, האגס מעוטר רק בפסיפסים איכותיים ובעיקר בווילות פרטיות ובכנסיות מארץ ישראל. עיטורי האגס שכיחים בעיקר במבנים מאזורי יהודה, גליל והשומרון. אזורים אלו מקבילים לאזורים בהם קיימת תפוצה טבעית של האגס הסורי, אשר שימש כפרי מאכל בפני עצמו וגם שימש ככנה להרכבת מינים מתורבתים. גם כיום משמש עץ האגס הסורי ככנה לחקלאים מן המגזרים הערבי והדרוזי בגליל. בנוסף לכך אזורי ההר מאפשרים גידול יציב ואיכותי של עצים ממשפחת הוורדיים הזקוקים למנות צינון בחורף. האגסים עוצבו לראווה בפסיפסים כפרות בודדים במדליונים, הם הוצגו לראווה או להגשה בקערה או בצעיף וגם שולבו בתיאורים של עצים צעירים או בוגרים הנושאים עלווה עשירה ופרות גדולים, צבעוניים ומרשימים באיכותם.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1753
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:עצי פרי
קטגוריה:ורדיים
קטגוריה:המזרח התיכון: עצים | 2024-10-07T17:16:43 |
אדוונטיזם | 250px|ממוזער|אכנסיית האדוונטיסטים בירושלים בשנות ה-40 - Advent houseאדוונטיזם (אדוונט: התגלות שנייה) היא אמונה, שלפיה עתיד לחזור ישו לעולמנו בקרוב.
אמונה זו רווחת בקרב כמה עדות נוצריות פרוטסטנטיות, ששורשיהן בהתעוררות הגדולה, גל של התעוררות דתית שהתרחש בארצות הברית בתחילת המאה ה-19. המטיף הבפטיסטי ויליאם מילר (1782-1849) מפיטספילד שבמסצ'וסטס מילא תפקיד מרכזי בהתפתחות תנועה דתית זו, בחזיונותיו להתגלותו של ישו מחדש באוקטובר 1844, המבוססים על פרשנותו לספר דניאל. מעבר לרקע המשותף באמונה משיחית זו, מרבית העדות האדוונטיסטיות מציינות את יום המנוחה בשבת (ולא ביום ראשון כמקובל בזרמים המרכזיים של הנצרות).
בין הזרמים אשר ניתן להגדירם כאדוונטיסטים:
הכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי
הכנסייה הנוצרית של האדוונט
הדוידיאנים
אחוות ישו
המועצה הכללית של כנסיית האל
כנסיית האל וקדושי ישו (אחת מכתות העבריים השחורים, רואים עצמם כיהודים)
עדי יהוה
כנסיית האל העולמית
ראו גם
סובוטניקים
מתייהדים (נצרות)
קישורים חיצוניים
קטגוריה:תאולוגיה נוצרית
קטגוריה:נצרות פרוטסטנטית | 2024-08-10T03:18:07 |
הים האדריאטי | הים האדריאטי (נכתב גם הים האדריאתי; באיטלקית: Mare Adriatico, בסרבו-קרואטית: Jadransko more, באלבנית: Deti Adriatik) הוא זרוע של הים התיכון המפרידה בין חצי האי האפניני לחצי האי הבלקני, והמפרידה את הרי האפנינים מהאלפים הדינריים.
חופו הדרומי-מערבי שוכן באיטליה ואילו הצפוני-מזרחי שוכן לאורך המדינות סלובניה, קרואטיה, בוסניה והרצגובינה, מונטנגרו ואלבניה.
מקור השם
מקור שמו של הים הוא מהעת העתיקה, בלטינית נקרא הים "Mare Hadriaticum". השם נגזר משמה של העיר אדריה (Adria) השוכנת באיטליה, בקרבתו של הים. בתחילה שימש השם רק את חלקו הצפוני, ובהרחבה התייחס השם גם לחלקיו הדרומיים, עד למפגש עם הים היוני, במפרץ טאראנטו.
תיחום
הים האדריאטי משתרע מקו-רוחב 40° צפון, צפונית-מערבית, עד קו-רוחב '45°45. אורכו 770 ק"מ (415 מיילים ימיים). רוחבו הממוצע 160 ק"מ (85 מייל ימי), אך במצר אוטרנטו רוחבו רק 85–100 ק"מ (45–55 מייל ימי). שטחו 160,000 קמ"ר.
חלקו הצפוני של הים רדוד יחסית, ובאזור הים בין העיר רימיני וחצי האי איסטריה עומק הים הפתוח כמעט ואינו עולה על 46 מטרים. בין הערים שיבניק (Šibenik) בקרואטיה ואורטונה (Ortona) באיטליה מעמיק הים עד ליותר מ-180 מטרים. העומק המרבי הוא 1,460 מטר ונמצא ממזרח להר האיטלקי מונטה גרגרנו (Monte Gargano). העומק הממוצע של הים משוער ב-240 מטר.
איים וחופים
החוף המערבי הוא נמוך באופן כללי ובצפון מערב מתמזג עם לגונות וביצות שהן חלק מהדלתה של נהר הפו, היכן שמשקעי קרקע שנסחפו לים הרחיקו עם השנים את העיר אדריה מן החוף.
העיר ונציה בנויה על האיים שבלגונות של מפרץ ונציה. ערים אחרות לאורך החוף האיטלקי הן רוונה, רימיני, אנקונה, פסקרה, בארי וברינדיזי.
החוף המזרחי הוא ברובו חשוף וסלעי, ובו איים רבים. באזור מפרץ קוטור ההרים הגבוהים נופלים במקומות מסוימים אל הים שלמרגלותיהם. צבעי המסלע באזור הוא אפור בהיר, אשר מבליטים אותו לעומת הצמחייה הכהה העשירה בחלק מן האיים. למעשה מונטנגרו (שפרוש שמה הוא "הר שחור") קרויה על שם האורן השחור המכסה את חופיה. ערים בולטות בחוף המזרחי הן טריאסטה באיטליה, קופר בסלובניה, פולה, רייקה, זדר, ספליט ודוברובניק בקרואטיה, ודורס באלבניה.
קישורים חיצוניים
צילומים ומפות לוויין של הים האדריאטי, באתר שירות המידע הגאוגרפי הציבורי
*
אדריאטי, ים
אדריאטי
אדריאטי
קטגוריה:מקומות שעל שמם כוכב לכת מינורי | 2024-07-01T21:23:23 |
הים האדריאתי | REDIRECT הים האדריאטי | 2015-09-26T11:08:28 |
מיכאל אבי-יונה | מיכאל אבי-יונה (בּוּכְשׁטַבּ; 26 בספטמבר 1904, תרס"ה, לבוב – 26 במרץ 1974, ירושלים) היה ארכאולוג, גאוגרף וחוקר התרבות והאמנות הקלאסית בארץ ישראל.
קורות חיים
מיכאל אבי יונה היה בן יחיד לשלמה ותמר בוכשטאב מלבוב. אביו היה ד"ר ועורך דין מצליח. אבי יונה עלה לארץ ישראל עם הוריו בשנת 1919. בתחילה למד בגימנסיה העברית בירושלים, ולאחר מכן נסע לאנגליה ולמד ארכאולוגיה קלאסית והיסטוריה באוניברסיטת לונדון, שם סיים תואר ראשון בהצטיינות יתרה. כאשר חזר לארץ ישראל החל ללמוד בבית הספר הבריטי לארכאולוגיה בירושלים. חפירותיו הראשונות, במסגרת בית הספר, היו בתל אל-עג'ול ובירושלים (חפירות העופל).
כאשר סיים את לימודיו, התקבל למחלקת העתיקות של ממשלת המנדט הבריטי ועבד כספרן, עוזרו של הספרן הראשי הרטלי, כארכיונאי וכעורך כתב-העת של מחלקת העתיקות. בשנת תרצ"ג הוא חפר, מטעם המחלקה, בית כנסת עתיק בעספיא. בשנת 1941 ליווה חפירת קברים ליד נהריה. בשנת 1946 השתתף בפירות בתל בית ירח.
ב-1943 קיבל תואר מוסמך מאוניברסיטת לונדון בה למד. לאחר קום המדינה עבד כמזכיר המדעי של מחלקת העתיקות.
אבי-יונה פרסם מאמרים רבים בנושאים מגוונים ולא הרבה לערוך חפירות ארכאולוגיות, והחשיב עצמו כ"ארכאולוג כורסה". עם זאת נזקפות לזכותו כמה תגליות. בשנת 1949 ערך חפירות בגבעת רם (שייח' באדר) שבירושלים, במקום שבו נבנו בנייני האומה, והיה הראשון לגלות את בית המלאכה ללבנים ורעפים של הלגיון הרומי העשירי. השתתף בסקר הראשון שנערך במצדה, שקדם בשנים אחדות לחפירות, וערך חפירה מצומצמת בצפונה של קיסריה, מקום שנתגלו שרידים של בית כנסת קדום. בשנת 1958 פיקח מטעם מחלקת העתיקות על העבודות בעבדת. לאחר מבצע קדש היה בין הארכאולוגים שירדו לסיני לסקור את הממצאים הארכאולוגיים בה, ואף פרסם כתבי יד עתיקים ממנזר סנטה קתרינה.
מאוחר יותר החל בקריירה אקדמית. ב-1953 מונה כמרצה בכיר בחוגים לארכאולוגיה ולתולדות האמנות באוניברסיטה העברית בירושלים. במסגרת זו כתב ספרים רבים שהפכו לנכס צאן ברזל של התרבות המדעית בישראל. בנוסף, ערך את כתב העת "Israel Exploration Journal", הביטאון המדעי המרכזי של הארכאולוגיה הארצישראלית. ב-1958 קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת לונדון.
אבי-יונה היה בין הראשונים שהנהיגו את ההצגה החזותית של החומר ההיסטורי, הארכאולוגי והגאוגרפי. בנוסף מילא מספר תפקידים ציבוריים, בהם חבר "הוועדה הגאוגרפית" לקביעת שמות בנגב, וועדת השמות הממשלתית וחבר הוועד המנהל של החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה.
אבי-יונה נמנה עם כותבי ערכים של האנציקלופדיה העברית. הוא כתב בנושאי טופוגרפיה וגאוגרפיה של ארץ ישראל, ארכאולוגיה כללית וארץ ישראלית, היסטוריה, מסחר, דרכים בארץ ישראל מימי קדם עד ההתיישבות החדשה, המקומות הקדושים וחקירת ארץ ישראל.
זכה בפרס ביאליק לחכמת ישראל לשנת תשט"ו על ספרו "קדמוניות ארצנו" ובפרס בן-צבי לשנת תשל"א.
אבי-יונה התגורר בשכונת רחביה בירושלים. בתו היא הציירת יעל אבי-יונה.
דגם ירושלים בימי בית שני
שמאל|ממוזער|250px|שחזור בית המקדש בדגם ירושלים בסוף ימי בית שני.
פרופ' אבי-יונה הנחה את בניית דגם ירושלים בסוף ימי בית שני שנבנה במלון "הולילנד" ונחנך בשנת 1966, לאחר שלוש שנות עבודה מאומצות. בעבודתו הסתמך אבי יונה על מקורות ספרותיים, מעט ממצאים ארכאולוגיים מארץ ישראל, ומקבילות מן העולם הקלאסי. במסגרת מחקרו להקמת הדגם ביקר בטורקיה וביוון כדי לעמוד מקרוב על צורת הבנייה במבנים ואתרים מקבילים מאותה תקופה. לצידו סייעה רעייתו חווה, שהייתה אמנית ותיעדה בדקדקנות רבה באיורים ובתרשימים את פרטי המבנים הקלאסיים שהיוו בסיס למבני הדגם.
הדגם הועבר בשנת 2006 לקריית מוזיאון ישראל בגבעת רם. הכביש המוביל אל מתחם הולילנד קרוי כיום על שמו.
מספריו
בימי רומא וביזנטיון, ירושלים: מוסד ביאליק, תשי"ב, 1952 (מהדורות נוספות)
מסות ומחקרים בידיעת הארץ, ירושלים: מ. ניומן, תשכ"ד, 1964
גאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל, ירושלים: מוסד ביאליק, תשמ"ד, 1984
קדמוניות ארצנו (עם שמואל ייבין ומשה שטקליס) הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1955;
תולדות האומנות הקלאסית, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ל, 1969
פסיפסים עתיקים, ירושלים: הוצאת כתר, 1978
מגילות וכתבי יד, ירושלים: הוצאת כתר, 1978
מבוא לארכאולוגיה, ירושלים: הוצאת כתר, 1979
אנציקלופדיה של העולם הקלאסי (יחד עם ישראל שצמן; ראה אור לאחר מותו), תל אביב: ספרית מעריב, 1981
אטלס כרטא לתקופת בית שני, המשנה והתלמוד (יחד עם שמואל ספראי), ירושלים: כרטא, 1966~
Jerusalem, the saga of the Holy City, (With B. Mazar), Jerusalem: Universitas, 1954 וגם:
ארכיונו של אבי-יונה שמור בספרייה הלאומית.
לקריאה נוספת
'אבי־יונה (בוכשטב), מיכאל', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 17–18.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי העלייה השלישית
קטגוריה:ארכאולוגים ישראלים
קטגוריה:גאוגרפים ישראלים
קטגוריה:ארכאולוגים ביישוב
קטגוריה:בוגרי גימנסיה רחביה
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת לונדון
קטגוריה:סגל האוניברסיטה העברית בירושלים: ארכאולוגיה והמזרח הקרוב הקדום
קטגוריה:חוקרי תקופת המשנה והתלמוד
קטגוריה:חוקרי תולדות האמנות ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לחכמת ישראל
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות
קטגוריה:ארכיונאים ישראלים
קטגוריה:ספרנים ומידענים ישראלים
קטגוריה:אנציקלופדיסטים ישראלים
קטגוריה:עורכי האנציקלופדיה העברית
קטגוריה:עורכי האנציקלופדיה המקראית
קטגוריה:עורכי עיתונים ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס יצחק בן-צבי
קטגוריה:רחביה: אישים
קטגוריה:ישראלים ילידי פולין
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1904
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1974 | 2024-06-20T08:49:58 |
ג'ורג' איסטמן | ג'ורג' איסטמן (באנגלית: George Eastman; 12 ביולי 1854 - 14 במרץ 1932) ממציא ותעשיין אמריקני, מייסד חברת "קודאק".
חייו
בתקופה בה איסטמן החל להתעניין בצילום, הפקת הצילום הייתה מסובכת ויקרה, כשבעיקר בעלי מקצוע או חובבים נלהבים עסקו בו.
בשנת 1880 ייסד בית חרושת ללוחות צילום "יבשים", והחל לפתח סדרה של המצאות שהפכו את הצילום, כעבור שמונה שנים בלבד, לעיסוק במחיר שווה לכל נפש.
המצאתו הראשונה הייתה מצלמת תיבה ובה גליל סרט בן מאה מסגרות. המצאה זו אפשרה לצלם לשלוח את סרט הצילום שלו לפיתוח בחברה ובכך הקל על הצלמים שעד אותו הזמן פיתחו את תמונותיהם בעצמם.
כעבור שנה המציא איסטמן את סרט הצילום השקוף.
בשנת 1900 איסטמן ייצר מצלמה מיוחדת לילדים, שהייתה קלה ונוחה לשימוש.
בשנת 1928 איסטמן פיתח תהליך זול לפיתוח סרטי צילום צבעוניים.
מתחילת המאה ה-20, החברה שלו "איסטמן-קודאק" שלטה בכל ענף הצילום באמריקה ואיסטמן הפך למולטי מיליונר.
איסטמן תרם כסף רב לצדקה (75 עד 100 מיליון דולר במחירים של אותה תקופה) רוב הכסף הלך לאוניברסיטת רוצ'סטר ולמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס. תנאי העבודה במפעליו היו מן הטובים ביותר בזמנם.. בשנת 1918 הוא תרם סכום משמעותי להקמת בית ספר הוכשטיין למוזיקה ולמחול.
בשנת 1930 חלה איסטמן במחלה חשוכת מרפא וכעבור שנתיים התאבד.
ראו גם
בית הספר איסטמן למוזיקה
לקריאה נוספת
George Eastman, הביוגרפיה של איסטמן באתר חברת קודאק
George Eastman, הביוגרפיה של איסטמן ורשימת הכתבים שלו באתר אוניברסיטת רוצ'סטר
קישורים חיצוניים
The Story of George Eastman, Google Arts & Culture, 2019
הערות שוליים
קטגוריה:ממציאים אמריקאים
קטגוריה:תעשיינים אמריקאים
קטגוריה:יזמים אמריקאים
קטגוריה:מתאבדים: מדענים
קטגוריה:מתאבדים אמריקאים
קטגוריה:חלוצי הצילום
קטגוריה:נדבנים אמריקאים
קטגוריה:פטרוני אמנות אמריקאים
קטגוריה:צילום בארצות הברית
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: קולנוע
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1854
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1932 | 2023-07-22T09:56:59 |
ארכאולוג | 250px|ממוזער|שמאל|הארכאולוג בנימין מזר בחפירות בית שערים
ארכאולוג הוא אדם העוסק בארכאולוגיה. ארכאולוג אוסף וחוקר נתונים חומריים על עברה של האנושות, החל מהופעת הסוג אדם ועד לעבר הקרוב ביותר. הנתונים יכולים להיות כלים עתיקים, עצמות, מבנים וכל שריד אחר הנוגע לאדם, לפעולתו ולסביבתו, הנאספים באופן שיטתי (למשל בחפירה ארכאולוגית המנוהלת בידי ארכאולוג). הארכאולוג משתף פעולה עם חוקרים מתחומים משיקים כגון גאולוגים, היסטוריונים, אנתרופולוגים, פיזיקאים וביולוגים. הארכאולוג האנגלי פלינדרס פיטרי נחשב לאבי הארכאולוגיה המדעית המודרנית.
לימודי הארכאולוגיה כוללים תאוריה (הכרת התקופות הקדומות, הממצא החומרי שלהן ושאלות המחקר) וגם התנסות מעשית בעבודת שטח ובטיפול בממצאים. בישראל, דרך המלך להכשרת אדם כארכאולוג היא לימודים בחוג לארכאולוגיה באוניברסיטה, בפקולטה למדעי הרוח. לימודי ארכאולוגיה מתקיימים באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטת חיפה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובאוניברסיטת בר-אילן. בנוסף מתקיימים לימודים בארכאולוגיה גם במכללות לרוב במסגרת החוג ללימודי ארץ ישראל למשל במכללה האקדמית כנרת בעמק הירדן ובמכללת תל-חי.
העיסוק בארכאולוגיה מקובל גם אצל חובבים, אם בצורה של הצטרפות לחפירה באתר ארכאולוגי, הנעשית בפיקוחם של ארכאולוגים מקצועיים, ואם באופן חובבני וחסר פיקוח, הגולש לעיתים לשוד עתיקות. חובב ארכאולוגיה נודע בישראל היה הרמטכ"ל והשר משה דיין, אשר ביצע חפירות בלתי חוקיות מספר רב של פעמים.
ארכאולוגים מועסקים בעיקר במקומות העבודה הבאים:
באוניברסיטאות, במחקר ובהוראה;
במוזיאונים שלהם יש אגף עתיקות, כגון מוזיאון ישראל או המוזיאון הבריטי;
בגופי מחקר, פיקוח ושימור של אתרים ארכאולוגיים ואתרי עתיקות, כגון רשות העתיקות.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מקצועות המדע והטכנולוגיה | 2024-09-11T10:07:14 |
שוחד | שמאל|ממוזער|250px
שוחד הוא טובת הנאה, בכסף או בשווה כסף, הניתנת בחשאי לנושא תפקיד על מנת שיפעל באופן הנוגד את מטרות תפקידו. מתן שוחד, קבלתו ותיווך לקבלתו הם מעשי שחיתות המטופלים כעבירות פליליות (בישראל לפי חוק העונשין).
מאפייני שוחד
יסודות עבירת השוחד, כפי שמובאים ב:
עובד ציבור – על-פי : "עובד ציבור – לרבות עובד של תאגיד המספק שירות לציבור".
לוקח שוחד – כל דבר שיש בו משום טובת הנאה.
בעד פעולה הקשורה בתפקידו – על המתת להיות קשורה לתפקיד של עובד הציבור, מונעת או מושפעת מהתפקיד. על התביעה להוכיח גם "שעובד הציבור ידע, שטובת ההנאה שהוא מקבל מכוונת לפעולה הקשורה בתפקידו". החוק קובע, כי העבירה מתקיימת גם אם מקבל השוחד לא ביצע, או אף לא התכוון לבצע, כל פעולה לטובת הנותן.
דוגמאות למצבים של מתן שוחד:
שוחד לשופט, על מנת שיטה את משפטו לטובת אחד הצדדים.
שוחד ל, על מנת שיקבל החלטות בתוקף תפקידו באופן הרצוי לנותן השוחד.
שוחד לפקיד רגולציה על מנת שיקל בהפעלת הרגולציה על עסקיו של נותן השוחד, או על מנת שיקשה על מתחריו של נותן השוחד עם השתת פרשנות דווקנית של הוראות הרגולציה.
שוחד לממונה על רכש, כדי שיבצע את רכישותיו אצל ספק מסוים.
בית המשפט העליון עמד על חומרתה של עבירת השוחד:
נטילת שוחד, הפרת אמונים ועבירות אחרות הקבועות בדיני העונשין, אשר יסוד של שחיתות (במובן הרחב) טבוע בהן, מסוכנות הן לחברה ולסדרי הממשל. הן מכרסמות בעבותות הקושרות אותנו כבני חברה אחת. הן מפרות את האמון של פרט בפרט ושל הפרט בשלטון. הן מעודדות זלזול ברשויות הציבור ובעובדי הציבור. הן מטפחות ציניות כלפי רשויות המינהל וכלפי הסדר החברתי הקיים. הן פוגמות באמון של הפרט בתפקודו של הכלל ובכך מערערות את היציבות החברתית.
הסבר מפורט על עבירת השוחד כתב השופט יצחק עמית בפסק הדין בערעורה של פאינה קירשנבאום (ע"פ 5829/21).
שיטות למתן שוחד
שוחד ניתן בצורה הברורה ביותר באמצעות העברת כסף מנותן השוחד למקבל השוחד. בצורה פחות ברורה ניתן השוחד בשווה כסף, כגון:
שימוש ברכושו של נותן השוחד, כגון הצטרפות לטיסה במטוסו של איש עסקים או בילוי בבית נופש השייך לו.
מתן בשווה כסף (טובין, שירותים, נכסים וכדומה) למקבל השוחד במסווה של מתנות.
עריכת עסקה שבה ניתנת למקבל השוחד הנחה מופלגת, מעבר למקובל בעסקה מסוג זה.
שוחד מיני – קיום יחסי מין בתמורה לקבלת טובת הנאה.
יצירת ציפייה להעסקה עתידית על ידי נותן השוחד, בתגמול גבוה, של איש רגולציה או מחוקק לאחר סיום הקדנציה הציבורית שלו.
שיטה קשה לגילוי של מתן שוחד היא ביצוע עסקאות חוקיות לכאורה:
העסקת בן משפחה של מקבל השוחד בשכר גבוה, בלי שמשרתו תצדיק שכר כזה.
השקעה בעסק של בן משפחה של מקבל השוחד, בלי כוונה לקבל תמורה להשקעה זו.
קבלת שירותים מעורפלים, כגון ייעוץ אסטרטגי, ממקבל השוחד לאחר שפרש מתפקידו.
במשפט הישראלי
בחקיקה העוסקת בשוחד ניתן למצוא מרכיבים מחוקים שונים, השפעות ממורשת המשפט העברי, מן המשפט המקובל ומן ההיגיון של חיי היומיום.
תקופת המנדט
החוק הפלילי העות'מאני – סעיפים 67–80 של ספר החוקים הפליליים העות'מאני עוסקים בעבירות השוחד. בסעיף 67 למקבל השוחד יש הגדרה רחבה (ולא רק שופטים ועובדי ציבור) ומטרת הנתינה צריכה להיות על-מנת שיעשה דבר שעליו לא לעשות. הענישה מוגדרת בסעיף 68 שם על מקבל השוחד מוטל עונש של עבודת פרך והחזרת פי שניים ממה שקיבל. נותן השוחד ייתן את סכום השוחד כקנס ובמקרים מסוימים יקבל גם עבודת פרך.
בתקופת המנדט הבריטי, הסעיפים העוסקים בעבירות שוחד הם 106–109 לפקודת החוק הפלילי 1936. בפקודה זו ניתן לראות צמצום של תחולת עבירת השוחד, במובן זה שמדובר באפשרות מתן שוחד לעובדי ציבור בלבד, בניגוד לחוק העות'מאני שכלל גם אנשים פרטיים כפוטנציאל לקבלת שוחד. בפקודה הזו יש עונש אחד גם לנותן השוחד וגם למקבל השוחד ודינו של הפועל בניסיון לשוחד, כמוהו כעבירה המושלמת.
פקודת החוק הפלילי 1944 – עקב קשיים שהתגלו תיקן המחוקק את הסעיף, תוך נתינת פירוט רב לנסיבות השוחד. המטרה העיקרית הייתה להילחם במקבלי השוחד ועל כן החליט המחוקק לוותר על קיום העבירה של מתן שוחד.
בחקיקה ובפסיקה
החוק לתיקון דיני העונשין (עבירות שוחד), התשי"ב–1952 – הגדרתו של מקבל השוחד הורחבה ולגבי נותן השוחד, הרי שלאחר שב-1944 בוטלה אחריותו, היא הוחזרה ב-1952, אך העונש המרבי שנקבע על נותן השוחד הוא מחצית העונש הצפוי למקבלו.
חוק העונשין, התשל"ז–1977 – סעיפים 290–297: החוק נותן פירוט לעניין לקיחת שוחד ומתן שוחד, תוך שימת דגש על עניין של 'עובד ציבור'. חוק העונשין הגדיר חמישה יסודות לעבירת השוחד: עובד ציבור, לוקח שוחד, בעד פעולה, הקשורה בתפקידו, בכוונה להשיג תוצאה. היסוד הנפשי הדרוש בעבירת השוחד הוא מחשבה פלילית – מודעות בפועל של העבריין לטיב ההתנהגות ולקיום הנסיבות.
מציג שלל דרכים לשוחד:
החוק קובע כי המבקש או המתנה שוחד, אף שלא נענה, כמוהו כלוקח שוחד, והמציע או המבטיח שוחד, אף שנדחה, כמוהו כנותן שוחד. מתווך לשוחד והמקבל טובת הנאה על מנת שיניע עובד ציבור למשוא פנים או להפליה – דינם כלוקח שוחד.
בעקבות חתימת ישראל על אמנת האו"ם נגד שחיתות ובהתאם לאמנה נגד שוחד של הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי בדבר המלחמה בשוחד עובדי ציבור זרים בעסקאות
בין-לאומיות נוסף בשנת 2008 לחוק העונשין סעיף 291א, האוסר מתן שוחד לעובד ציבור זר. אזרח ישראל ותושב ישראל עומדים לדין על עבירה זו גם אם נעשתה בחו"ל. הרשעה ראשונה לפי עבירה זו נפסקה בשנת 2016, נגד חברה ישראלית שנתנה שוחד לשר הפנים בממלכת לסוטו.
בשנת 2010 החמירה הכנסת את העונשים על עבירות שוחד: עונש הכליאה המרבי ללוקח שוחד הוגדל משבע שנות מאסר לעשר שנות מאסר, והעונש לנותן השוחד הוגדל משלוש וחצי שנות מאסר לשבע שנות מאסר. בהנחיות פרקליט המדינה נאמר על כך: "החמרת עונש המאסר מבטאת את חומרת עבירות השוחד, שהינה עבירת השחיתות המצויה במקום הגבוה ביותר במדרג החומרה".
בפסיקה נקבע שבעניין שוחד מתקיימות שתי חזקות (הניתנות לסתירה):
מתת לעובד הציבור מאת אדם הנמצא עמו בקשר רשמי, ניתנת בעד פעולה הקשורה לתפקידו, גם אם מדובר בעבירה מסוג שלמונים, כפי שמוסבר במשפט העברי, נתינת שוחד שלא בעבוד דבר מסוים אלא בעבור טובות הנאה עתידיות.נחום רקובר "המשפט העברי בחקיקת הכנסת – המקורות היהודיים בשילובם בדיוני הכנסת ובחוקי מדינת ישראל", בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט–1988), כרך ראשון עמ' 620–630: חוק לתיקון דיני עונשין (עבירות שוחד), באתר דעת.
עובד ציבור הלוקח מתת כזאת מודע לכך שהמתת ניתנת לו בעד פעולה הקשורה בתפקידו. מודעות זאת יכולה להתבטא גם בעצימת עיניים מצד עובד הציבור.
בפסק דין נוסף של בית המשפט העליון נקבע כי:
עובד הציבור אינו רשאי לקבל טובת הנאה אפילו מידיד, כל עוד קיים מגע כלשהו ביניהם במסגרת תפקידו של עובד הציבור. ככל שההיכרות האישית רופפת יותר, טובת ההנאה "נכבדה" יותר, או הקשר עם התפקיד אמיץ יותר, כן תגבר הנטייה להסיק מן הנסיבות של הנתינה והלקיחה את היסוד הנפשי הנדרש. מטרת הנתינה או הלקיחה היא הקובעת. אם יש ראייה שטובת ההנאה ניתנה או נלקחה 'בעד פעולה הקשורה בתפקידו' של עובד הציבור – אשם אותו אדם בעבירת שוחד.
בשנת 1982 פסק בית המשפט המחוזי בחיפה שהכנסה מקבלת שוחד חייבת במס הכנסה. לעומת זאת, הוצאה על מתן שוחד אינה נחשבת להוצאה מוכרת.
שוחד בידי שרים וחברי כנסת בישראל
בינואר 1979 הורשע שמואל רכטמן, ח"כ מטעם הליכוד בלקיחת שוחד מקבלנים בתקופת היותו ראש עיריית רחובות ונידון למאסר בפועל. כך היה לחבר הכנסת הראשון שהורשע בפלילים, ונידון למאסר בעת כהונתו. ביוני 1979 נדחה ערעורו על ידי בית המשפט העליון. בדצמבר 1980, הוא נדון לתשעה חודשי מאסר על קבלת כרטיס טיסה לאולימפיאדת מינכן כשוחד. רכטמן הסביר שלא ראה כל פסול בקבלת הכרטיס ושהדבר היה מקובל אז.
בשנת 1980, הוגש נגד ח"כ אהרון אבוחצירא, ח"כ ושר מטעם המפד"ל, כתב אישום בגין קבלת שוחד אך זוכה, לאחר שעד המדינה, שהיה אמור להעיד נגדו, שינה את עדותו במשטרה לאחר חרם רבנים. אבוחצירא זוכה מחמת הספק. זמן קצר לאחר מכן, הוגש נגד ח"כ אבוחצירא כתב אישום נוסף, שכלל עבירות גנבה, מרמה והפרת אמונים, קבלת דבר במרמה וקשירת קשר לביצוע פשע. באפריל 1982, הוא הורשע, נדון לשלושה חודשי עבודות שירות והתפטר לאלתר מהממשלה.
השר אריה דרעי נחשד כי קיבל שוחד בסך כולל של 150,000 דולר מאנשי ישיבת 'לב בנים', בין השנים 1984 ל־1990. על פי עד המדינה בתיק, הכספים שולמו בעקבות בקשות מפורשות של דרעי, כאשר הנהלת הישיבה אישרה את העברת הכספים לשם קידום טובות הנאה לישיבה מגורמי שלטון בעתיד. נטען שכספי השוחד הופקדו לחשבונות הבנק של דרעי ושל רעייתו, וכן שימשו לקניית דירות בירושלים ולמימון נסיעות לחו"ל. יחד עמו הועמדו לדין נותני השוחד על פי כתב האישום – אנשי ישיבת לב בנים: יום טוב רובין (גזבר הישיבה), הרב אריה ויינברג (ראש הישיבה) ובנו משה ויינברג. דרעי הורשע בלקיחת שוחד ובעבירות נוספות.
בתחילת 2006 הוגש נגד השר לשעבר שלמה בניזרי כתב אישום, שבו הואשם כי קיבל שוחד בהיקף כולל של מיליוני שקלים ממשה סלע, בעל חברת כוח אדם, ובתמורה לכך השתמש בסמכותו כשר בממשלה כדי להיטיב עם סלע, יזם שעסק, בין היתר, בגיוס עובדים זרים לישראל. באפריל 2008 הורשע בניזרי בלקיחת שוחד, והרב אלבז, פטרונו של בניזרי, הורשע בתיווך לשוחד. ערעורם של השניים נדחה בבית המשפט העליון.
במרץ 2014 הרשיע בית המשפט המחוזי את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בפרשת הולילנד בעבירות של לקיחת שוחד והפרת אמונים, ונגזרו עליו שש שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וקנס בסך מיליון ש"ח, אך לבסוף, ב-29 בדצמבר 2015, קיבל בית המשפט העליון את ערעורו בפרשת הולילנד, וזיכה אותו מחמת הספק. עם זאת, אולמרט הורשע בגין נטילת שוחד ב"פרשת הזרע", מה שגרר עונש מאסר בפועל של שנה ושבעה חודשים, שאותו החל לרצות ב-15 בפברואר 2016.
בנובמבר 2019 הואשם ראש הממשלה בנימין נתניהו בלקיחת שוחד, ב"תיק 4000".
ראו גם
שקיפות בינלאומית
שחיתות
איסור שוחד
לקריאה נוספת
דליה צמריון חלק, עבירת השוחד, אוצר המשפט, התש"ע 2009
דליה צמריון חלק, דרוג עבירת השוחד לאור הערך המוגן, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור למשפטים, באוניברסיטה העברית, ירושלים
דליה צמריון חלק, "מדרגות סולם השוחד", עורך הדין, כתב העת של לשכת עורכי הדין בישראל, אפריל 2010, עמ' 56
קישורים חיצוניים
אליאב שוחטמן, טוהר השיפוט וטוהר המִנהל הציבורי, גיליון מס' 135 של המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת שערי משפט – פרשת שופטים, תשס"ג, באתר דעת
הערות שוליים
*
קטגוריה:פשעים
קטגוריה:פשעים כלכליים
קטגוריה:שחיתות
קטגוריה:עבירות צווארון לבן
קטגוריה:חוק העונשין | 2024-06-18T18:47:49 |
ש"י עגנון | הפניה שמואל יוסף עגנון | 2024-04-03T15:14:26 |
לוק בסון | לוק בסון (בצרפתית: Luc Paul Maurice Besson; נולד ב-18 במרץ 1959) הוא במאי, תסריטאי ומפיק קולנוע צרפתי זוכה פרס סזאר ופרס באפט"א. הוא מייסד שותף של חברת ההפקה europacorp. הקריירה של בסון מתפרסת על פני יותר מארבעה עשורים, והוא אחד הקולנוענים הצרפתים המוכרים ביותר בעולם בין היתר בזכות סרטים כמו "ניקיטה", "לאון" ו"האלמנט החמישי" ובזכות סדרת "ארתור והמינימונים".
ביוגרפיה
בסון נולד בפריז, צרפת להורים שהיו מדריכי צלילה. בצעירותו הרבה בנסיעות ברחבי העולם עם הוריו, לאתרי צלילה, למדינות כמו: איטליה, יוגוסלביה ויוון. מקצועם של הוריו הביא להתעניינותו הרבה של בסון בים והוא תכנן לעסוק כשיגדל בביולוגיה ימית.
כשהיה בן עשר חזרה המשפחה לפריס והוריו של בסון התגרשו ונישאו לאחרים. בשנת 1976, כשהיה בן 17, עבר בסון תאונת צלילה שמנעה ממנו לשוב לפעילות זו. בראיון משנת 2000 מתאר בסון את התאונה כאירוע מכונן בחייו, שהוביל אותו לקריירה הקולנועית שלו. מאחר שלא יכול היה להתעסק לזמן רב בתחביבו העיקרי, החל בסון לעסוק במלאכת הכתיבה, מתוך שיעמום ולאחר זמן באמתחתו היה רעיון ראשוני למה שנודע מאוחר יותר כסרטו "האלמנט החמישי". שנה לאחר מכן הוא חזר לעיר הולדתו, כדי להתנסות בקולנוע.
קריירה
בתחילת שנות ה-80 לאחר שעבד כעוזר במקצועות שונים בסטים של קולנוע וכן כעוזר במאי ביים בסון מספר סרטים קצרים, סרט דוקומנטרי וכן כמה פרסומות. לאחר מכן נסע לשלוש שנים לארצות הברית וכשחזר הקים חברת הפקה בשם "סרטי הזאב" (מאוחר יותר שינה את שמה לסרטי הדולפין).
בצרפת הוא פגש את אריק סרה, שהפך למלחין של כל סרטיו וכן את השחקן שעתיד לעבוד עמו רבות בעתיד ושמזוהה עמו ז'אן רנו. בשנת 1983 הפיקה החברה את "הקרב האחרון" - סרט מדע בדיוני פוסט אפוקליפטי שביים בסון בהשתתפות ז'אן רנו ואריק סרה. הסרט זכה בפרסים רבים בפסטיבלים ברחבי העולם וסימן את בסון ככישרון בולט.
סרטו משנת 1985, "רכבת תחתית", זכה להצלחה קופתית בצרפת ובעולם. סרטו משנת 1988, "הכחול הגדול", הפך לאחד הסרטים הצרפתיים המצליחים ביותר בעולם לאחר שהוקרן בפסטיבל קאן והקנה לבסון שם עולמי. בשנת 1990 יצא סרטו "ניקיטה" בכיכובה של אשתו דאז, השחקנית אן פאריו, שעד מהרה הצליח אף הוא ומיתג את בסון כבמאי סרטי פעולה מחונן. הסרט זכה לחידוש אמריקאי בשם Point of No Return (בישראל הופץ בשם "קוד סודי נינה") וכן לגרסה הונג קונגית.
לאון (שידוע במדינות רבות כ"המקצוען" או "לאון: המקצוען"), שיצא ב-1994, כבר היה דובר אנגלית ובהפקה אמריקאית וצולם בארצות הברית, בכיכובם של ז'אן רנו, גארי אולדמן והילדה נטלי פורטמן בתפקידה הקולנועי הראשון. גם סרט זה זכה להצלחה קופתית וביקורתית מרשימה ושומר על מעמד של סרט פולחן עד היום.
3 שנים אחר כך ביים את האלמנט החמישי, בכיכובם של ברוס ויליס ומילה יובוביץ, שזכה גם הוא להצלחה גדולה בקופות ובין המבקרים, והוא זכה עליו בפרס סזאר (אחרי שהיה מועמד עוד קודם לכן עם לאון).
בראשית המאה ה-21 בסון השקיע הרבה בהפקה ובכתיבה, ומיעט לביים סרטים. שמו נחשב לתו תקן של איכות קולנועית בצד קולנוע מסחרי. החל מ-1998 כתב והפיק את סדרת הסרטים "טקסי", שזכתה להצלחה אדירה בצרפת ולעיבוד אמריקאי, ובמהלך שנות ה-2000 את סדרת הסרטים "המשלח" ואחר כך את סדרת הסרטים "חטופה" בכיכובו של ליאם ניסן.
בשנת 2014 יצא הסרט לוסי, בכיכובה של סקרלט ג'והנסון, אותו כתב, הפיק וביים. ב-2017 יצאה אופרת החלל "ולריאן ועיר אלף הכוכבים". עד שנת 2023 ביים בסון 20 סרטים, וכתב והפיק עוד עשרות רבות.
סגנון
מבקרי קולנוע צרפתים טוענים כי בסון הוא דמות מפתח ב'קולנוע המראה', תת-זרם בקולנוע הצרפתי של שנות ה-80 שבין מאפייניו סגנוּן יתר בצילום ותמות של דמויות צעירות, לרוב בסיפורי אהבה שנידונו לכישלון ידוע מראש, יחס ציני לסביבה העירונית המוכרת של פריס, למשטרה ושימוש במטרו כמסמלת תרבות חלופית לזו המוכרת על פני הקרקע, כמו כן שילוב של תרבות גבוהה עם אזכורים של תרבות פופולרית.
בסון וקולנוענים אחרים מוחים על קביעה זו.
בארצות הברית בסון זוכה להערכת המבקרים בשל פעילותו בשנים האחרונות כבמאי ובעיקר ככותב וכמפיק של סרטי פעולה חדשניים כמו סרטי טקסי, סדרת המשלח, חטופה ואחרים.
יצירתו של בסון חוצה ז'אנרים רבים: החל מסרטי פעולה ומותחני פשע, מדע בדיוני, פנטזיה ובשנים האחרונות אנימציה. כמו כן ביים בסון דרמות וכמה סרטים דוקומנטריים. בסרטיו של בסון הוא לרוב מתמקד בדמויות יוצאות דופן, גדולות מהחיים, בעלות רקע לא שגרתי או שעוסקות בעיסוקים לא שגרתיים, שמתנגשות עם העולם שמנגד ('האיש' בסרט הקרב האחרון, הצוללנים המתחרים בסרט הכחול הגדול, המתנקשים הרצחניים בניקיטה) כמו כן מרבה בסון ללהק בתפקיד הראשי של אותן דמויות נשים (ניקיטה, האלמנט החמישי, ז'אן ד'ארק, אנג'ל A, המסע המופלא של אדל).
פעמים רבות ישנם סיפורי אהבה בין שני הפכים, שלרוב אינה ממומשת בשל נסיבות טראגיות. בניקיטה, הגיבורה נקרעת בין הבוס שלה, סאדיסט לבין בחור נורמטיבי שאינו יודע על עברה דבר ובלאון, כשפעמים רבות כתיבתו היא קומית, דבר המסייע לקבל את קטעי האקשן כאמינים יותר.
בסרטיו פעמים רבות ישנם סיפורי אהבה בלתי אפשריים כמו המחסלת ניקיטה והבוס שלה או בן זוגה שאינו מכיר אותה למעשה, ב'לאון' בין לאון לבין דמותה של הילדה מטילדה, בטקסי בין השוטר הקטן המבולבל וחסר הישע לבין השוטרת היפהפייה והחכמה פטרה, ובין נהג המונית וחייל הקומנדו לשעבר קורבן דאלאס לבין לילו באלמנט החמישי.
דבר נוסף שמזוהה עם בסון הוא ייצוג של אלימות, דם והרס בצורה ויזואלית כחלק אינטגרלי מהסיפור ובצורה אסתטית ברורה.
פרט לבימוי בסון הוא כותב ומפיק פורה, בעיקר בתחום הפעולה והוא המוח היוצר מאחורי סדרות סרטים מצליחות כמו טקסי, המשלח, "פרבר 13", "פרבר 13: אולטימטום", חטופה ומפריז באהבה. בשנים האחרונות כתב בסון את סדרת ספרי ארתור, שמכרו קרוב למיליון עותקים ברחבי העולם, מהם יצר במקביל כתסריטאי וכבמאי 3 סרטי אנימציה. מדובר בהרחבת הנושאים שבהם מתעסק בסון לאחר שהתעסק בשנים האחרונות בכתיבתם ובהפקתם של סרטי פעולה ומתח.
פרסים
כבר מהקרב האחרון, סרטיו של בסון זכו בפרסים בפסטיבלים רבים ברחבי העולם. הפרסים היוקרתיים ביותר בהם זכה בסון הם פרס סזאר - האוסקר הצרפתי, כבמאי וכמפיק, על סרטו האלמנט החמישי ופרס באפט"א לקולנוע, כמפיק, על סרטו של ידידו השחקן גארי אולדמן "Nil by Mouth". זכה פעמיים בפרס לומייר לבמאי הטוב ביותר על סרטיו "ז'אן ד'ארק" ו"האלמנט החמישי".
חייו האישיים
לבסון חמישה ילדים משלוש נשים שונות. בסון היה נשוי לשחקנית הקולנוע הצרפתייה אן פריו, ששיחקה בתפקיד הראשי בסרטו ניקיטה ממנה התגרש. מאוחר יותר נישא לדוגמנית והשחקנית מילה יובוביץ', כוכבת סרטו האלמנט החמישי הצעירה ממנו ב-16 שנה ולאחר שנתיים של נישואים הזוג התגרש. ב-2004 בסון נישא למפיקת הסרטים וירז'יני סילה.
פילמוגרפיה נבחרת
הקרב האחרון (תסריטאי, מפיק ובמאי, 1983)
רכבת תחתית (תסריטאי, מפיק ובמאי, 1985)
הכחול הגדול (תסריטאי ובמאי, 1988)
ניקיטה (תסריטאי ובמאי, 1990)
אטלנטיס (תסריטאי, מפיק ובמאי, 1991)
לאון (תסריטאי, מפיק ובמאי, 1994)
האלמנט החמישי (תסריטאי ובמאי, 1997)
טקסי (תסריטאי ומפיק, 1998)
ז'אן ד'ארק (תסריטאי ובמאי, 1999)
טקסי 2 (תסריטאי ומפיק, 2000)
נשיקת הדרקון (תסריטאי ומפיק, 2000)
יאמאקסי (תסריטאי, 2001)
המשלח (תסריטאי ומפיק, 2002)
טקסי 3 (תסריטאי ומפיק, 2002)
Michel Vaillant (תסריטאי ומפיק, 2003)
פרבר 13 (תסריטאי ומפיק, 2004)
אנג'ל A (תסריטאי, מפיק ובמאי, 2005)
ארתור והמינימונים (תסריטאי, מפיק ובמאי, 2006)
ארתור: נקמתו של מלתזאר (תסריטאי, מפיק ובמאי, 2009)
פרבר 13: אולטימטום (תסריטאי ומפיק, 2009)
מפריז באהבה (תסריטאי ומפיק, 2010)
הרפתקאותיה המופלאות של אדל (תסריטאי, מפיק ובמאי, 2010)
ארתור 3: מלחמת שני העולמות (תסריטאי, מפיק ובמאי, 2010)
קולומביאנה (תסריטאי ומפיק, 2011)
The Lady (במאי, 2011)
נעולים (תסריטאי, 2012)
החבר'ה הרעים (תסריטאי, מפיק ובמאי, 2013)
לוסי (תסריטאי, מפיק ובמאי, 2014)
המסע (מפיק, 2014)
The Warriors Gate (תסריטאי ומפיק, 2016)
ולריאן ועיר אלף הכוכבים (תסריטאי, מפיק ובמאי, 2017)
אנה (תסריטאי, מפיק ובמאי, 2018)
דוג מן (במאי ותסריטאי, 2023)
ספריו
ארתור והמינימונים, הוצאת כנרת. תרגום מצרפתית: שרון פרמינגר, 2006.
ארתור והמינימונים 2: נקמתו של מלתזר, הוצאת כנרת. תרגום מצרפתית: אביגיל בורשטיין, 2009.
ארתור והמינימונים 3: מלחמת שני העולמות, הוצאת כנרת. תרגום מצרפתית: אביגיל בורשטיין, 2010.
קישורים חיצוניים
לוק בסון, ארתור והמינמונים, 14 בספטמבר 2006, נענע 10
*
קטגוריה:במאי קולנוע צרפתים
קטגוריה:זוכי פרס סזאר
קטגוריה:זוכי פרס לומייר
קטגוריה:במאי וידאו קליפים צרפתים
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1959 | 2024-05-19T07:34:09 |
חוקה | ממוזער|חוקת ארצות הברית, אחת מהחוקות המפורסמות ביותר בעולם, והבסיס לחוקות רבות אחרות ברחבי העולם.
חוקה היא מכלול של עקרונות יסוד או תקדימים מבוססים המהווים בסיס משפטי ומנהלי של המשטר במדינה, ארגון או סוג אחר של ישות.
חוקה נוצרת על ידי גוף מכונן, וחייבת בהגדרתה לכלול את הוראות היסוד בדבר מבנה המשטר והשלטון, סמכויות החקיקה, צורת בחירת השלטון וכיוצא באלו. רוב החוקות עוסקות גם בנושא זכויות האדם הבסיסיות של תושבי המדינה, וזכויות של קבוצות מיעוט. בפדרציה ובקונפדרציה החוקה גם מסדירה את סמכויות השלטון המרכזי וסמכויות השלטון המקומי-מדינתי.
במהלך ההיסטוריה היו מקרים בהם נכתבה חוקה במצבי משבר, למשל אחרי הפיכה צבאית, או כשהתחולל שינוי מהותי במשטר. עם זאת, רוב החוקות נכנסו לתוקף במדינותיהן לאחר קבלת עצמאות.
במדינות דמוקרטיות נחשבת החוקה לאמנה חברתית בין תושבי המדינה, והממשלה שואבת את כוחה מכך שנבחרה על ידי העם, תוך שכוח זה מוגבל על ידי זכויות האדם שנקבעו בחוקה. מקרים שבהם איזון זה מופר, לדוגמה אם הגוף המחוקק מנסה לחוקק חוקים המנוגדים לחוקה, נקראים משבר חוקתי.
חוקת ארצות הברית, משנת 1789, מהווה מודל לחוקות של כמה מדינות אחרות. לאחריה נוצרו החוקה הפולנית ב-1791 והחוקה הצרפתית ב-1792.
ברוב מדינות העולם החוקה היא מסמך כתוב או אוסף של מסמכים המוגדרים כחוקה. בממלכה המאוחדת, החוקה היא אוסף של עקרונות, חלקם בלתי כתובים, שהתגבשו במשך השנים, וידועים בכינוי "מוסכמות חוקתיות". חלק קטן ממוסכמות חוקתיות אלו התגבשו ברבות השנים במסמכים שונים, כמו המגנה קרטה ומספר חוקים שחוקקו בידי הפרלמנט של בריטניה.
מאפייני החוקה
בספרות המשפטית מתוארים מאפייני חוקה שקיימים בכל אחד מהמודלים הקיימים לחוקות בעולם:
עליונות – במקרה של התנגשות חוק או חוק משנה עם החוקה, יד החוקה על העליונה. הוראותיה של החוקה ייתנו תוכן ורושם לחקיקה הראשית והמשנית. לרוב, אין תוקף לחוק העומד בסתירה לחוקה.
נוקשות – קשה יותר לשנות חוקה מאשר לשנות חוק רגיל. יש כמה דרגות של נוקשות:
שריון מוחלט: לא ניתן בשום אופן לשנות סעיף מסוים בחוקה.
שריון יחסי: דרוש רוב מיוחד או פרוצדורה אחרת (דוגמה: חמש קריאות במקום שלוש) לשם שינוי סעיף בחוקה.
שריון זמני: למשך זמן מסוים הסעיף יהיה משוריין, אולם לאחר מכן יהיה ניתן לשינוי.
תוכני החוקה – תוכן החוקה קובע את כללי המשחק בחברה. החוקה כוללת סעיפים הנוגעים למבנה המשטר ולזכויות אדם.
סגנון – החוקה בעלת סגנון תמציתי. היא עוסקת בעקרונות היסוד באופן אבסטרקטי, ומכאן שהיא קצרה ובעלת אמירות כלליות.
חוקה בישראל
בהתאם לאמור במגילת העצמאות, נבחרה הכנסת הראשונה כאספה מכוננת, שתפקידה העקרוני היה לכונן חוקה למדינת ישראל. לאחר המאבק על החוקה שהתנהל בשנותיה הראשונות של המדינה, החליטה הכנסת ב-13 ביוני 1950 שלא לכונן חוקה מיידית, אלא לחוקק חוקי יסוד שיצטרפו לכדי חוקה בבוא הזמן – החלטה זו מכונה "פשרת הררי".
נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, קבע בפסק דין בנק המזרחי, שחוקי היסוד הם בגדר חוקה למדינה, וזוהי הגישה המקובלת מאז ועד היום. עם המתנגדים לגישה זו נמנה עמיתו, שופט בית המשפט העליון מישאל חשין.
יחד עם זאת, חוקי היסוד אינם מהווים חוקה שלמה בהיעדר התייחסות לנושאים עקרוניים כגון חוק יסוד החקיקה. בניגוד למקובל בעולם, חוקי היסוד בישראל אינם נהנים ממאפיין הנוקשות, ודי בחקיקה ברוב רגיל על מנת לקבוע חוק יסוד חדש או לשנות חוק יסוד קיים.
ראו גם
בית משפט לחוקה
חוקה לא פורמלית
מנהג חוקתי
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
יניב רוזנאי, משפט על-לאומי, גלובליזציה והסמכות המכוננת – ראשית עיון ומגמות השוואתיות, משפט וממשל כב, תשפ"א
הערות שוליים
קטגוריה:מדע המדינה
קטגוריה:חוק ומשפט
קטגוריה:חוקות | 2024-08-16T08:51:57 |
איירה לוין | איירה לוין (באנגלית: Ira Levin; 27 באוגוסט 1929 – 12 בנובמבר 2007) היה סופר ומחזאי יהודי-אמריקאי, שכתב בדרך כלל מותחני אימה – שילוב של ספרות בלשית וספרות אימה.
ממוזער|סצנה מתוך המחזה "מלכודת מוות" מאת איירה לוין, 2012
ביוגרפיה
לוין נולד בניו יורק, והוא בוגר אוניברסיטת ניו יורק בספרות ופילוסופיה. לאחר סיום לימודיו עסק בכתיבת סרטי הדרכה ותסריטי טלוויזיה. בגיל 22 הוציא את ספרו הראשון, "נשיקה לפני המוות", שזכה להצלחה מיידית.
יצירתו הבולטת ביותר כמחזאי נחשבת קומדיית המתח "מלכודת מוות" (Deathtrap), שהיא עד לימינו המחזה הוותיק ביותר המועלה בתיאטראות ברודוויי. המחזה הוסרט ב-1982 בכיכובם של כריסטופר ריב ומייקל קיין.
שני ספריו המוכרים ביותר של לוין הם "תינוקה של רוזמרי" – סיפור אימה מצמרר על אם צעירה המסתבכת עם עוסקים בפולחן השטן, ו"הנערים מברזיל" – דרמת מתח בדיונית העוסקת בד"ר יוזף מנגלה, החי לכאורה בדרום אמריקה, ממשיך בניסוייו הגנטיים וזומם את החזרתו לחיים של הפיהרר באמצעות שיבוט. תסריטו הנודע האחרון היה למותחן האורבני "סלייבר".
ספריו שהופיעו בתרגום לעברית
נשיקה לפני המוות: רומן מתח (עברית: בן עמי שילוני), תל אביב: הוצאת דשא, 1961.
הוסרט כסרט קולנוע בכיכובו של רוברט וגנר.
הבחורים מבראזיל: רומן (תרגום: א' לביא), הוצאת עדית, תשל"ו-1976.
הוסרט כסרט קולנוע בכיכובם של גרגורי פק וסר לורנס אוליבייה.
תינוקה של רוזמרי: רומן (עברית: מאיר ויזלטיר), תל אביב: הוצאת מזרחי, 1970.
הוסרט כסרט קולנוע בבימויו של רומן פולנסקי.
נטיף (עברית: עלינא ארשטיין), הוצאת שלגי, 1991.
מחזהו בתיאטרון הקאמרי
אני והסרז'נט, תרגום רפאל אליעז, במאי פיטר פריי, תפאורה ארנון אדר, מוזיקה יוחנן זראי, כוריאוגרפיה יעקב, ג'וקי ארקין, המחזה הוצג בתיאטרון הקאמרי בחודש מרץ 1957.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת דרייק
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:סופרים יהודים אמריקאים
קטגוריה:מחזאים יהודים אמריקאים
קטגוריה:זוכי פרס אדגר
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת ניו יורק
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1929
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2007 | 2023-04-02T03:00:49 |
ספרה רומית | REDIRECT ספרות רומיות | 2004-06-19T08:11:55 |
אבן בטוטה | אבו עבדאללה מוחמד אבן בטוטה, או בקיצור המקובל אִבֶּן בַּטּוּטָה (בערבית: أبو عبد الله محمد بن بَطُّوطَة) (24 בפברואר 1304–1369) היה נוסע וחוקר מרוקני–ברברי מוסלמי, שערך מסעות לכל אורך המזרח התיכון, בחלקים גדולים של אפריקה, מרכז אסיה הודו וסין. במהלך שלושים שנה גמא כ-120,000 ק"מ ובזכותם נחשב בעיני רבים כנוסע החשוב בכל הזמנים. לאחר מסעו האחרון הוא פרסם את תיאור מסעותיו, כולל תיאור של החיים בארצות השונות שבהן ביקר, וזהו אחד המקורות החשובים לידע הקיים כיום על ההיסטוריה של מקומות אלה באותה התקופה, ולעיתים – המקור היחיד.
חייו
אבן בטוטה נולד בשנת 1304 בטנג'יר שבמרוקו. הוא למד את הקוראן, משפט דתי וספרות, ובגיל 21 כבר היה בקיא באסלאם. תחילת מסעותיו הייתה בהחלטתו לעלות לרגל למכה כדי לקיים את מצוות החג'. היותו איש דת והמוניטין שרכש לעצמו תוך כדי המסעות אפשרו לו לממן את המשך המסעות.
אבן בטוטה עלה למכה בדרך היבשה: תחילה הגיע לירושלים והמשיך בדרכו לסוריה. בדמשק למד נימוסים בינלאומיים שעתידים היו לאפשר לו להתקבל בחצרות המלוכה. משם נסע דרך מדבר ערב והגיע למכה, שם השלים את הידע שלו על הדת והחוק האסלאמי. ממכה יצא למסעו הבא לעיראק, עבר במקומות הקדושים לאסלאם השיעי וענף אחר של האסלאם: הסופיות, שלא הכיר עד אז. יצא להפלגה ימית באוקיינוס ההודי ובאפריקה עסק בסחר מוצרים מהמזרח הרחוק.
שליט הודי שהתאסלם הזמין אותו להיות מורה הוראה בחצרו. הוא נסע להודו דרך אסיה הקטנה ומשם הגיע לצפון הודו, דרך אפגניסטן של היום. מהודו המשיך במסעותיו לאיי הדרום, המשיך לסומטרה והגיע לסין. כאשר חזר לביתו בטנג'יר, יצא למסע אחרון במרוקו, בסודאן ובספרד המוסלמית. את שארית חייו הקדיש לסיפור קורותיו לתלמידיו, ואלה העלו את תיאוריו על הכתב.
אין עדויות שלפיהן ניהל אבן בטוטה רישום של קורותיו במהלך מסעותיו. ב-1354 הורה לו הסולטאן של פס להכתיב את קורותיו מזיכרונו למשורר החצר "לטובת משפחתו וכל מי שימצא עניין בכך": לספר על המקומות שעבר בהם, על המנהיגים שפגש ועל מורי הוראה מוסלמים שלימדו אותו. מניחים כי בספרו "תֻחפת אלנזאר" ("מתנה למסתכלים") יש הגזמות רבות וכי כלל בספר גם מידע ששמע מאחרים. למרות זאת נחשב הספר לקלאסי בעולם התרבות האסלאמי.
שנת מותו המדויקת של אבן בטוטה אינה ידועה, ונראה כי הייתה בין 1368 ל-1377. המוות השחור, שממנו הצליח לחמוק פעמים רבות, השיג אותו לבסוף בפאס. בני דורו לא ייחסו חשיבות לספרו והוא נשכח למשך מאות שנים. במאה ה-19 גילו מזרחנים אירופים את הספר מחדש באלג'יריה ותרגמו אותו לכמה שפות אירופיות. אז התבררה חשיבותו כמקור מידע על האזורים הרבים המתוארים בו. אבו בטוטה נסע מרחק רב יותר ממרקו פולו, ממגלן, מקולומבוס או מכל מגלה ארצות ידוע לפני הופעת הרכבות.
המוניטין של אבן בטוטה בעולם המוסלמי הוא ניכר. על שמו נקראו אמצעי תחבורה, רחובות ואפילו חנויות לממכר מזון מהיר. אחד הרחובות במזרח ירושלים נקרא על שמו, וב-2005 נקרא על שמו מרכז קניות בדובאי, הגדול ביותר במזרח התיכון.
מסעותיו
שמאל|ממוזער|350px|מסלול המסע – כניסה לקישור והקשה על הדגל נותנים את פירוט המסע במפה מפורטת. המספור בהמשך הערך הוא לפי המסעות – ה"גמלים" – במפה האינטראקטיבית.
מטנג'יר למכה
ב-1325, בגיל 21, החליט לעלות לרגל לערים הקדושות מכה ואל-מדינה שבחצי האי ערב. מסע זה הוביל למסעות נוספים אל הארצות שבהן התקבל האסלאם.
ב-14 ביוני 1325 יצא אבן בטוטה למסעו הראשון למכה. הוא החל את מסעו מטנג'יר לעבר קהיר שבמצרים, ברכיבה על חמור. בדרכו לאורך חוף הים התיכון הגיע לתלם סן שבאלג'יריה, שם הצטרף לשיירת סוחרים ועולי רגל, ואיתם המשיך לאלג'יר ולעיר העתיקה קונסטנטין. הוא הגיע לתוניס, ולאחר לימודים במדרסה בעיר היה למנהיגה הרוחני של שיירת עולי רגל בת אלפי אנשים שעשתה דרכה למכה. דרך טריפולי שבלוב הגיע לאלכסנדריה שבמצרים, אזור שהיה אז תחת שלטון הממלוכים ונחשב בטוח למעבר. אורך מסלולו לאורך חוף הים התיכון היה כ-4,200 ק"מ.
ממצרים תכנן להגיע למכה בדרך הים, שנחשבה לנוחה ביותר. הוא הפליג על הנילוס לדרום מצרים, והמשיך לעיר הנמל אידאד (aydhad) שבסודאן, לחוף ים סוף, בכוונה להפליג למכה. אולם בשל מרד שפרץ בעיר נאלץ לשנות כיוון ולשוב במורד הנילוס לקהיר. הוא פנה לעבר חצי האי סיני, הגיע לעזה, לחברון, ולבסוף לירושלים.
את ירושלים שבשליטת הממלוכים מצא כעיר קטנה, ובה 10,000 תושבים. הוא ציין את פועלם של השליטים הממלוכים מהשושלת הבחרית שבנו בעיר מדרסות, ביקר בכיפת הסלע ונמלא התפעלות מיפי המסגד ומהאדריכלות שלו. מירושלים המשיך צפונה, עבר את עכו וצור וצפה במצודות. הארץ הייתה הרוסה לאחר מאה שנות כיבוש צלבנים ומלחמות צבאות האסלאם. את דרכו המשיך בנסיעה דרך טריטוריה ממלוכית, שהדרכים בה היו בטוחות יחסית, וכך הגיע לדמשק, שהייתה צומת מסחרי חשוב בין מצרים, איראן, אסיה הקטנה והארצות לחוף הים השחור. אבן בטוטה מתאר את העיר בתקופה הממלוכית כ"כלבו" ענק של סחורות. אוכלוסיית העיר הייתה כ-100,000 תושבים, והיא עוררה רושם רב על המבקרים בה. אבן בטוטה תיאר את המסגד האומיי שבנה וליד הראשון כ"מסגד הגדול בעולם, מושלם מבחינה אדריכלית ובולט ביופיו".
בסיום הרמדאן המשיך אבן בטוטה בשיירת עולי הרגל, בדרך היבשה למכה. הוא היה חסר אמצעים, וקיבל גמל כתרומה. חלקו הראשון של המסע היה מדמשק לאל-מדינה, מרחק כ-1,350 ק"מ. הוא נמשך בין שישה לשמונה שבועות, ורבים מעולי הרגל מתו בדרך מקשיי המסע. אבן בטוטה הגיע לאל-מדינה, והמשיך למכה ב-1326. במכה מילא את מצוות החג' וזכה בתואר "חג' ".
אורכו הכולל של המסע הראשון למכה היה כ-9,300 ק"מ – דגלים 1–3.
מעיראק לאפריקה
בנובמבר 1326 יצא אבן בטוטה למסע חדש לעיראק ולאיראן. הוא יצא ממכה לאיראן בשיירה של פקיד פרסי, שבשל החום נעה במדבר ערב גם בלילה, לאור לפידים. הם הגיעו לבצרה שבשפך הפרת, והמשיכו לערים הקדושות לשיעים, שם פגש לראשונה מוסלמים אחרים: פרסים שיעים, שאת תפילותיהם לא הכיר. אבן בטוטה ביקר בנג'ף, המקודשת לשיעים. העיר, כ-160 ק"מ דרומית לבגדאד, התפרסמה כאתר הקבורה של עלי בן אבי טאלב, מקים השיעה והאימאם הראשון, וכונתה ה"עיר מסביב לקבר".
מנג'ף המשיך אבן בטוטה לבגדאד, שבעברה הייתה עיר מפוארת ומפורסמת ביותר בעולם הערבי, אלא שהוא הגיע אליה כשבעים שנה לאחר הכיבוש המונגולי ב-1258, שזרע הרג וחורבן בכל עיראק. באיראן עבר אבן בטוטה באספהאן ובשיראז והמשיך צפונה לטבריז, בירת פרובינציית מזרח אזרבייג'ן שעל דרך המשי. במסע זה נחשף להשפעת הסופיות, שבה עתיד היה לגלות עניין מאוחר יותר. הוא חזר למכה דרך איראן. אורך המסלול – כ-8,000 ק"מ. דגל 4.
אבן בטוטה שהה במכה בשנים 1327–1330 ואז יצא למסעו הבא, האחרון לדבריו, הפעם למזרח אפריקה, דרך ים סוף והאוקיינוס ההודי, אל החוף המזרחי של אפריקה ומשם בחזרה מדרום אל חצי האי ערב. הוא הפליג מג'דה שלחוף ים סוף בספינה לעבר תימן, שם ביקר בערי חוף ובכפרים קטנים. תחנתו הראשונה בתימן הייתה צנעא, משם המשיך לפנים המדינה, לתעיז, עיר הבירה. הוא הגיע לעדן, ולאחר שהחליט כי יעסוק במסחר ימי הפליג לג'יבוטי, בחוף המזרחי של אפריקה.
הוא ביקר במומבסה ובמוגדישו (היום בסומליה), והגיע לאיים פאמפה וזנזיבר. זנזיבר שימשה הנמל הגדול ומרכז סחר העבדים שהגיעו מרחבי יבשת אפריקה. מזנזיבר המשיך לקילווה (היום בטנזניה) – הנקודה הדרומית ביותר בחוף מזרח אפריקה שאליה הגיע. אבן בטוטה תיאר את קילווה כ"עיר בעלת רמת חיים גבוהה, מרכז לסחר בזהב. לתושבים יש ארמונות, מזונם בכלי פורצלן מסין, לובשים בגדי משי וחדרי הרחצה והנוחיות שלהם בתוך הבית." סולטאן קילווה נחשב עשיר במיוחד. במסגרת עסקיו הוא עסק במסחר עבדים: קבע את שיטת איסופם, מכירתם והצעתם כמתנות.
אבן בטוטה חזר לחצי האי ערב והגיע לעומאן. לאורך חופי דרום חצי האי צפה בציד כרישים. הוא התעניין גם בשווקים, ראה בסחורות מהודו ומהמזרח הרחוק ובכך התכונן למסעו הבא. הוא הגיע למצר הורמוז, חזר לתימן ועבר דרך פסגותיה הגבוהות, בגובה של 3,000 מטר. הוא עבר במדבריות וחזר למכה. אורך מסעו: כ-15,000 ק"מ. דגל 5–6.
מאסיה הקטנה להודו
הסולטאן של דלהי, מוחמד אבן טוגלאק (محمد بن تغلق – Mohammed ibn Tughluq), הציע לאבן בטוטה להיות המומחה לאסלאם בארצו, והבטיח לתגמל אותו בנדיבות.
אבן בטוטה החליט לצאת להודו בדרך היבשה. הוא נסע לאסיה הקטנה (כיום בטורקיה) ותיאר כיצד נראתה במאה ה-14. תיאורו את החיים בה לפני השלטון העות'מאני הוא מקור ייחודי למידע על האזור ועל אורח החיים של תושביו. הוא ציפה למצוא שם שיירת סוחרים טורקים, שאיתם תכנן להגיע להודו.
בסוריה הפליג באוניה לעיר הנמל אלניה, באסיה הקטנה. הצוות הנוצרי התייחס אל המוסלמים בכבוד רב והסיע את אבן בטוטה בחינם. הוא סבר כי הסיבה לכך היא שהנוצרים באסיה הקטנה הם בחסות המוסלמים. הוא הגיע לאלניה, ששימשה מרכז לשיווק עצים לנמלי מצרים וסוריה.
עבור אבן בטוטה האזור שאליו הגיע היה מופלא. הוא תיאר את תושבי האזור כמארחים טובים וציין כי בכל עיר דואגים לו ה"אחים" המוסלמים לקורת גג ולאירוח מלא. משם המשיך לאנטליה, שבה גרה כל עדה בתחום משלה. הנוצרים גרים ברבע מהעיר, מסתגרים מאחורי חומה, ששעריה ננעלים לתפילה כל ליל שישי. ליוונים וליהודים יש רבעים דומים. כאשר הגיע לעיר "דניזלי", התרשם מהאירוח של התושבים. בהמשך הגיע לקוניה. בסיוריו זכה לקבל מתנות רבות אבל החשובים מכל עבורו היו מכתבי המלצה שיעזרו לו במסעו להודו. תשומת לב מיוחדת מקדיש אבן בטוטה לנשים. הוא מבחין בין הנשים הטורקיות, שהציבור רוחש להן כבוד רב, לבין הנשים היווניות, המשמשות יצאניות ונחשבות לסחורה.
בנובמבר 1331 יצא אבן בטוטה להמשך מסעו, עם שלושה מלווים – שני עבדים ושפחה, ועם סוסים רבים ומתנות שקיבל מהמושל ושאר מארחיו. הוא יצא לכיוון הים השחור והגיע לעיר "בירגי", באזור איזמיר. אבן בטוטה המשיך לבורסה ומשם לעיר הנמל סינופ, לחוף הים השחור. בסינופ המתין ארבעים יום עד שהחלו לנשב רוחות לכיוון צפון, ואז הפליג בספינה קטנה לעיר קרים, בחצי האי קרים, שם המתין לשיירה שתוביל אותו באסיה המרכזית לאורדת הזהב, בדרך הודו. אורך מסעו היה כ-6,000 ק"מ. דגל 7.
מקרים ירד מזרחה לחוף הים והגיע לעיר הנמל העתיקה קאפה (היום פאודוסיה). העיר נודעה בפעילות המסחרית בה, וכשהגיע אליה אבן בטוטה היו בה סוחרים רבים מארצות רבות, רובם נוצרים. בעיר לא היו כמעט מוסלמים.
בקרים מצא אבן בטוטה שיירה גדולה שנסעה צפונה והצטרף אליה. בשיירה נסע גם אוזבג חאן (Ozbeg the Khan) של אורדת הזהב עם נשותיו בדרך לח'ליפה מבגדאד ואבן בטוטה החליט להצטרף לשיירתו המאובטחת של החאן. הם נסעו מזרחה, עברו ליד הים הכספי והגיעו לדלתה של הוולגה ועד אסטרחן. בשיירה הייתה גם אשתו ההרה של החאן המוסלמי. אבן בטוטה הציע לחאן כי ילווה אותה חזרה לבית אביה בקונסטנטינופול. החאן הסכים, ואבן בטוטה פנה דרומה, הגיע לים השחור והמשיך מערבה עד שהגיע לקונסטנטינופול ב-1332. סך הכל מרחק של 3,400 ק"מ (הלוך ושוב).
בקונסטנטינופול, מרכז הנצרות באותה עת, מצא כי הנוצרים והמוסלמים חיים זה לצד זה בסובלנות. כנסיית איה סופיה ההדורה ניצבה במרכז העיר. הנוצרים אפשרו למוסלמים להקים מסגד ראשון בעיר. תושבי העיר הנוצרים עסקו במסחר והיו נתינים של ערי אירופה ובני חסותן.
אבן בטוטה מתאר את בוא השיירה של הנסיכה לעיר: "5,000 רוכבים, 500 חיילים, משרתים אישיים רבים, 200 שפחות, 400 כרכרות, 2,000 סוסים, 500 גמלים ושוורים רבים. האוכלוסייה בדרך נדרשה לספק לשיירה את כל מחסורה. זמן הנסיעה היה 75 יום. אחי הנסיכה קידמו את פני הבאים עם 10,000 פרשים חמושים.
אבן בטוטה שם לב שהנסיכה שתתה יין וטעמה בשר חזיר, למרות האיסור על כך באסלאם, והבין מכך שהנסיכה נשארה נוצרייה על אף שנישאה למוסלמי. מאחר שבמסעותיו הקודמים רכש מושגים בפוליטיקה, סבר כי הנישואין בין החאן המוסלמי לבין הנשים הנוצריות, כולל בתו של הקיסר הביזנטי, הם בעיקרם משיקולים מדיניים. לאחר חודש בעיר ליווה הקיסר את אבן בטוטה עד ליציאה מהעיר ונתן לו מתנות.
אבן בטוטה יצא לדרך אל אסטרחן עם המלווים שבאו עמו. בדרך עבר על פני ערבות יבשות וקרות, מסעו היה בחורף והוא סבל מקור למרות לבושו החם. המים בדרך היו קפואים ולא ניתן היה להתרחץ. הוא הגיע לאסטרחן והמשיך צפונה כדי להיפגש עם החאן, והגיע לסאריי באטו, שהייתה בירת אורדת הזהב. קיימת דעה כי המשיך במסעו צפונה עד למעלה נהר הוולגה, לנהר קאמה אל ״בולגרי״ (bulgary).
לאחר מכן המשיך להודו, יעדו המקורי. במשך חמישה חודשים עבר באזורים שהיו בשליטת האימפריה המונגולית, אלימות הכיבוש של הפולשים בלטה לאורך כל המסע. כאשר הגיע לבוכרה גילה כי המסגדים, בתי הספר והשווקים נחרבו ובעיר לא נותרו אנשים משכילים. היישובים המוסלמיים שגילו התנגדות לפלישה נהרסו כליל.
הוא יצא מתחום השליטה של אורדת הזהב ובא לאסיה התיכונה, תחום השליטה של צ'אגאטאי חאן (Khan de Chagatay), מצאצאי ג'ינגיס חאן. הוא במרכז האימפריה המונגולית. הייתה זו ארץ של רועי צאן ולא של מסחר ותרבות.
החאן תרמאשירין (Tarmashirin Khan) היה השליט המונגולי הראשון שקבע כי האסלאם יהיה דת המדינה. אבן בטוטה המתין חודשיים בסמרקנד עד לסוף החורף הקשה. בינתיים נעזר השליט בהכרת הדת של אבן בטוטה, כדי ללמוד את חובותיו הדתיות. הוא זכה לקבל ממנו אמצעים להמשך מסעו: שני גמלים, מעיל עבה ו-700 דינר והמשיך בדרך המשי לבלק (Balk), עבר את הרי הינדו-כוש בתנאים קשים במיוחד והגיע לקאבול שבאפגניסטן של היום. בינתיים נודע לו כי השליט שלמד את ממנו את דת האסלאם חזר בו, וקצינים אנטי-מוסלמים החלו להנהיג את צבאו. הוא הזדרז לצאת מהאזור כדי לא ליפול קורבן לסכסוכים פנימיים. הוא חצה את נהר האינדוס והגיע ליעדו דלהי. אורך המסלול היה כ-12,000 ק"מ. דגל 8.
בתת היבשת ההודית
שמאל|ממוזער|250px|תחום השליטה של שושלת טוגלאק
ב-1334, בגיל 30, שהה אבן בטוטה בהודו. הוא עבר ארבעה חודשים קשים: המעבר בהרים גרם לו לאפיסת כוחות. הודו של אותם הימים הייתה בחלקה תחת השפעת האסלאם. במאה ה-11 הכריזו המושלים הטורקים של אפגניסטן "מלחמת קודש" נגד האוכלוסייה ההינדית. הגל הראשון של "חיילי האל" הרסו את מקדשי ההינדים. מאוחר יותר הרשו המושלים המוסלמים להודים לעבוד את אלוהיהם אך דרשו מהם לשלם מיסים כבדים. ההודים המשיכו להתאסלם בגלל היתרונות במיסוי ובקידום החברתי, אך בפועל נשארו הינדים. הסולטאן החליט לשכור עובדי ציבור, אנשי חינוך ושופטים מארצות מוסלמיות כדי להפוך את ההודים למוסלמים, וכך הגיעו להודו עיראקים, פרסים ואחרים, עד כדי כך שהפרסית הפכה להיות השפה הרשמית. לפקידות המוסלמית הבכירה ניתנו תנאים מושכים כדי שיתבססו בהודו ויעשו את מלאכתם נאמנה.
אבן בטוטה הגיע לעיר הבירה דלהי כאשר היא נראתה כמדבר. היה זה זמן קצר לאחר חידוש היישוב בעיר. מוחמד אבן טוגלאק החליט להגביר את השליטה בדרום החצי-אי, בנה עיר בירה חדשה, 1,500 ק"מ דרומה מדלהי, וקרא לה בשם "דאולאטאבאד" (Daulatabad) (כיום במהאראשטרה). הוא ציווה על פקידי הממשל ועל כל אוכלוסיית דלהי לעבור לעיר החדשה, אך רבים מתושבי העיר מתו מקשיי הדרך. בעיר החדשה נוצר מחסור במים וכעבור שנתיים נאלץ טוגלאק להסכים להחזרת התושבים לדלהי. להודו היו אז שתי ערי בירה: הראשית, דלהי בצפון והמשנית, דאולאטאבאד בדרום – במטרה להדק את השליטה על הטריטוריות בדרום בהודו.
כשהגיע אבן בטוטה לדלהי הוא היה חסר פרוטה. היה עליו להופיע בפני השליט עם מתנות. הוא עשה עסקה עם אחד הסוחרים בעיר: הסוחר נתן לו מתנות עבור הסולטאן ובתמורה הבטיח לו אבן בטוטה את המתנות שיקבל מהסולטאן, בשווי שעלה בהרבה על שווי המתנות המקוריות. אבן בטוטה זכה לקבל תמורה הולמת לשירותו הדתי בתור שופט והועסק כמומחה לחוקה האסלאמית. במרוצת הזמן היה לשופט עליון.
אבן בטוטה מספר כי לטוגלאק היה עניין רב בהטבעת מטבעות. הוא הצטיין בקליגרפיה. מלבד יציקת מטבעות הזהב בגדלים שונים – לנוחיות הסוחרים – הוא הנהיג בהודו לראשונה שימוש באסימונים ממתכות זולות כאמצעי תשלום. הוא חיקה בכך את הסינים. הוא דרש כי את הזהב ואת הכסף יפקידו באוצר הסולטאן ובמקומו ישתמשו התושבים באסימוני נחושת ופליז.
החיים בצל הסולטאן העריץ היו מסוכנים. איש דת מוסלמי ניסה לארגן קשר נגד הסולטאן, ושמו של אבן בטוטה היה ברשימות המוסלמי. הוא נעצר אך שוחרר לאחר שהתפלל 33,000 שורות בספרי התפילה, במשך חמישה ימים. הוא ביקש מהסולטאן לעלות לרגל למכה, אך הסולטאן, שהעריך את הכושר הדיפלומטי, ידיעת האסלאם והניסיון המשפטי של אבן בטוטה, החליט, בתום שמונה שנות שירותו בהודו, לשלוח אותו להיות שגריר בסין.
מחוסר ברירה יצא אבן בטוטה לדרך לסין, יחד עם חמישה-עשר שליחים סינים עם מתנות לקיסר השושלת הסינית. הוא ירד לדרום הודו, דרך דאולאטאבאד. בדרך תקפו אותו מורדים אך הוא גבר עליהם למרות הנחיתות המספרית, אם כי הפסיד את מטען המתנות שהיו ברשותו עבור השליט הסיני. הוא חשש לשוב לדלהי. בדאולאטאבאד, עיר הבירה השנייה של הסולטאן, המתין והצטייד במתנות חדשות עבור קיסר סין, והמשיך בדרכו לעיר החוף "קומבי". כאן המתינו לו שלוש אוניות, שבהן אחסן את המתנות. אונייה רביעית כללה שכירי חרב מאפריקה להגנה על המשלחת משודדי ים באוקיינוס ההודי ומאוחר יותר במצר מלאקה. הוא המשיך לגנדר (Gandhar) ולקליקוט (Calicut). בקליקוט המתין שלושה חודשים לרוחות המונסון המתאימות, שעימן יפליגו מזרחה לסין. כאשר נוצרה הזדמנות הם יצאו להפלגה, אבל האוניות התרסקו בחוף הקרוב, "חוף מלבר". אבן בטוטה חזר צפונה לנמל "הונבר" (Honavar) וממנו תכנן את המשך מסעו. הוא החליט לא לחזור להודו.
אורך המסלול – כ-3,000 ק"מ. דגל 9.
מהודו לסין
שמאל|ממוזער|250px|רחוב על שמו בשכונת באב א-זאהרה בירושלים
תוכניתו להגיע לסין ולהיות בה שגריר, לעת עתה, ירדה מעל הפרק. מטען המתנות לשליטי סין אבד בים. המשמר שיאבטח אותו משודדי הים – התפזר, וצוות המלווים הסיניים שבאו לקבל את פניו חזרו כלעומת שבאו. הוא החליט לא לחזור להודו והפליג לדרום האוקיינוס ההודי: האיים המלדיביים וציילון. חשיבות האיים הייתה בשני מוצרים: הסיבים מעצי הקוקוס, המשמשים לאריגת חבלים ושליית צדפות וקונכיות מהים, ששימשו כאמצעי תשלום במלזיה ובמקומות אחדים באפריקה. אבן בטוטה ידע כי תושבי האיים התאסלמו רק לאחרונה, וצפה כי יזדקקו למומחה לאסלאם.
הוא התקבל במאלה, בירת האיים המלדיביים. המדינה, שזה עתה קיבלה על עצמה את האסלאם, כיבדה אותו במשרת שופט עליון. העניקו לו זהב, פנינים ושפחות צעירות. ביקשו ודרשו ממנו כי יישאר זמן רב, ואבן בטוטה נאלץ להסכים. הוא רכש את אמון התושבים כשהצליח להביא להפסקת המנהג להקריב מדי חודש בתולה לשד. הצלחתו בגירוש השד גרמה לכך שהשליטה כיבדה אותו בנישואין עם ארבע נשים (לא יותר – כמנהג האסלאם), מהמשפחות המכובדות באי, כולל ממשפחת המלוכה.
אבן בטוטה חי שנתיים באי. פעילות פוליטית החלה להוות חלק מעיסוקיו שהרי תככים הוא למד בחצרות השליטים. הוא פיתח שאיפה להיות הסולטאן במקום. הסולטאן גילה זאת והוא נמלט לאי השכן, ציילון.
בציילון (כיום סרי לנקה) קיבל את אישור השליט ועלה במדרגות לפסגת הר אדם הראשון (Sri Pada). על ההר יש סימנים של טביעת כף רגל. המוסלמים טוענים שהייתה זו רגלו של ה"אדם הראשון". אבן בטוטה נשאר על ההר שלושה ימים ורכש את אהדת המאמינים בני שתי הדתות. הוא המשיך בספינה לנמל "הונבר" (Honavar) המוכר לו, בחוף המערבי של הודו. הספינה נטרפה בחוף "קורומנדל" (Coromandel Coast). שם נשדד אבן בטוטה על ידי שודדי ים. הוא חזר לציילון ולאיים המלדיביים. שליטי האי סיפקו לו ספינה והוא החליט להגשים שוב את החלום ונסע לסין, בהפלגה דרך מפרץ בנגל ליד חופי הארצות אסאם (Assam) ובנגל והגיע לעיר הנמל צ'יטגונג (Chittagong), כיום עיר הנמל החשובה של בנגלדש, ומשם המשיך לאי סומטרה. אבן בטוטה שב מהאי לנמל צ'יטגונג, שם הופתע ממה שראה בעיר המוסלמית: "גיהנום מלא כל טוב. הכול בזיל הזול – בעיקר העבדים". חבר שלו קנה עבד צעיר בתמורה לשני דינר – מחיר כיכר לחם.
אבן בטוטה החליט להפליג לצפון בנגל בנהר "מגמה" (Meghma), לעיר "סילט" (Sylhet). שם פגש בהודי קדוש (Babadjis) בן 150 שנה. האיש ציפה לבואו של אורח מאפריקה. הוא שהה שם שלושה ימים וקיבל ממנו עצות למהלכיו בעתיד.
בחלק האחרון של המסע באיי "האוקיינוס ההודי", הגיע אבן בטוטה למה שיכונה בשם דרך הבשמים, העוברת מסין ליבשת אירופה דרך חופי הודו סין, וייטנאם, אינדונזיה ומפרץ בנגל.
אורך המסלול באיי "האוקיינוס ההודי" – כ-13,000 ק"מ. דגלים 10–11.
השלטון בסין היה בידי שושלת יואן, צאצאי ג'ינגיס חאן והמונגולים. על אף שלא אהדו את המוסלמים, קידמו אותם בברכה, במטרה לעודד את המסחר עם אסיה ואירופה. הזרים בסין התיישבו בעיקר בדרום המדינה, סמוך לחוף הים. המוסלמים הגיעו לסין, בין השאר לאור קריאת מוחמד: "ללכת ולחפש השכלה אפילו עד סין". גם שליטי מלזיה עודדו את ההתיישבות המוסלמית בסין, כי ראו במסחר עם סין יתרונות כלכליים. הקהילות הזרות נהנו מאוטונומיה שיפוטית והסכסוכים ביניהן יושבו על ידי ההנהגה המקומית – אצל המוסלמים: השייח'ים והקאדים. הקהילות המוסלמיות שהתבססו חיפשו קאדים, מורי הוראה ולבלברים (כי לא ידעו לכתוב ערבית).
המוסלמים האירופים ומעט נוצרים שהגיעו לסין הועסקו בתפקידי שירותים: גביית מיסים, אדריכלות ושירותים ציבוריים. בדרך כלל הם גרו בשכונות נפרדות, עם שווקים, בתי חולים ובתי תפילה. חלקם עסקו בסחר עם סוחרים שפעלו בנמלים באיראן, בים האדום ובאוקיינוס ההודי.
באיי סומטרה התארח אבן בטוטה אצל נסיך האי, שהמיר את דתו לאסלאם רק במאה ה-13 והיה נלהב מהדת החדשה. הנסיך נתן לאבן בטוטה את הג'ונקה האישית שלו, וזה יצא למסע לסין, שבו עבר את מצר מלאקה, נתיב השיט העיקרי בין האוקיינוס ההודי והאוקיינוס השקט.
אחרי הפלגה של 40 יום הגיע לסין. הוא נחת בנמל צְוֵ'אנְג'וֹאוּ (Quanzhou) בפרובינציית פוג'יין. הקאדי, השייח' והסוחרים קיבלו את פני אבן בטוטה בשערי העיר בטקס מפואר ומושל העיר הכריז עליו כאורחו.
הוא המשיך לפוּג'וֹאוּ (Fuzhou), שם פגש סוחר עשיר מאוד שהכיר עוד בהודו, שדאג לכל מחסורו והקצה שני משרתים לשירותו האישי של אבן בטוטה. תוכניתו של אבן בטוטה הייתה להיות קאדי בסין או סוחר במוצרים היקרים: תבלינים, משי ופורצלן. אבל הוא לא הספיק להגיע לכך, כפי שנראה בהמשך.
בסיורו בסין מתאר אבן בטוטה את ביקורת הגבולות והמכס, וכי התשלומים בשווקים נעשים בשטרות מנייר וכי לא ניתן לרכוש סחורה בדינרים. הוא מספר שכאשר רוצים השלטונות לחפש מישהו, הם מפיצים את ציורו. אבן בטוטה מתאר את סין כמדינה הבטוחה ביותר בעולם: בתשעה חודשי סיור לא נתקל אפילו באירוע אחד, למרות שהיה ברשותו רכוש בעל ערך. על הסינים הוא מספר כי אינם מפזרים את כספם על מזון ובגדים. די להם בכותונת בד. הם עוסקים במסחר ובראש מעייניהם צבירת ממון וזהב. ב-1346 סיים שהות של שנה בסין. מאחר שפרצה הפיכה, נמלט משם.
אורך מסעו לסין ובסין – כ-5,000 ק"מ. דגל 12.
מסין לטנג'יר
בגיל 45, לאחר 24 שנים של מסעות, החליט אבן בטוטה לשוב לביתו. הנסיעה חזרה ארכה שלוש שנים: 1346–1349, ובמהלכה הגיע פעמיים למכה.
המסלול חזרה היה כדלקמן: אבן בטוטה הפליג מעיר הנמל הסינית הָאנְגְג'וֹאוּ (hangzhou), ירד דרומה דרך ים סין הדרומי הגיע למצר מלאקה, חלף על פני איי סומטרה והגיע לעיר המוכרת לו בהודו – קליקוט (Calicut). הוא חצה את האוקיינוס ההודי ונחת בחוף עומאן, עבר את מצר הורמוז ונחת בעיראק. משם המשיך את מסעו ביבשה: בגדאד, דמשק, עזה, קהיר ושוב חצה את הים האדום ועלה לרגל למכה. מאלכסנדריה שט בספינה לתוניס, לספרד, לסרדיניה וממנה למרוקו, שם שב לביתו בטנג'יר.
חלקו הראשון של המסע חזרה היה נוח, אם כי ארוך. הוא שהה זמן מה בסומטרה בברכת מושל העיר, המשיך להודו ומשם לחצי האי ערב, ועלה לרגל למכה, בפעם הרביעית. הוא חפץ לראות את בגדאד מתאוששת מהנזקים שגרמו המונגולים לפני 11 שנה. הוא המשיך בחציית המדבר הסורי והגיע לחלב, בצפון סוריה. בחורף 1348 גילה כי המוות השחור הגיע גם לעולם הערבי. לפי ספרו, אומדן המתים מהמגפה בדמשק היה 2,400 איש מדי יום, והחיים והמסחר בעיר שותקו. לראשונה הוא מזכיר את קיומם של היהודים, שהתפללו, כמו הנוצרים, לסיום המגפה. בדמשק התבשר כי בנו, שאותו לא הכיר מעולם, נפטר לפני 12 שנה, ואביו בין המתים מזה 15 שנים. הוא החליט להזדרז במסעו הביתה. בעזה המתין לשיירה למצרים וגילה כי רוב תושבי העיר מתו במגפה ואין מי שיוביל את השיירה. בסופו של דבר הגיע לקהיר, שנאמר לו כי המגפה הפילה בה 21,000 חללים ביום. הוא ירד דרומה לים סוף והגיע למכה, בפעם החמישית. הוא שהה בה חודשים אחדים עד שתסתיים המגפה, וחזר עם שיירת עולי רגל למצרים.
בקהיר הביאו מאבקים של הסולטאן ה"בונה" א-נאסר מוחמד בן קלאוון (Sultan builder An-Nasir Muhammad ibn Qalawun) לכך שארגון העיר ירד לטמיון. אבן בטוטה נסע לנמל אלכסנדריה ומצא ספינה לתוניס. הוא מצא כי העיר תחת מצור של הברברים וארצות המגרב במשבר. שליט המגרב המרכזי, אבו אל-חסן (Abu Al-Hassan), החליט לפלוש לספרד כדי להדוף את הנוצרים, אך נחל מפלה ב-30 אוקטובר 1340. אחרי המפלה רצה אבן בטוטה להפליג לסרדיניה אך גילה כי עומדים לדרוש עבורו "כופר", לכן חזר לטאנאס (Tenes) במרוקו, ומשם נסע ביבשה לפאס. משם חזר לטנג'יר וגילה כי גם אימו חלתה במוות השחור בהיעדרו, ומתה.
היה זה מסעו הארוך ביותר, כ-23,000 ק"מ. דגל 13.
ספרד ואפריקה
בשתי ארצות עם אוכלוסייה מוסלמית עדיין לא ביקר אבן בטוטה: בממלכת גרנדה, השארית של ספרד המורית, ובאימפריית מאלי ומערב סודאן. תיאורו את אזור מדבר סהרה הוא מקור חשוב להכרת יבשת אפריקה בימי הביניים.
ב-1349 החליט אבן בטוטה כי מולדתו מרוקו תסייע למוסלמים באנדלוסיה בהגנה מול מתקפת הנוצרים. הוא הגיע לספרד עם כמה מתנדבים. הצדדים הלוחמים היו מותשים מהמוות השחור. עד מהרה סיים את מה שהוא כינה מלחמת הקודש, הג'יהאד. הוא המשיך למאלגה וביקר בבתי מלאכה לקדרות מוזהבות, מהידועים בעולם באותה עת. הוא המשיך לגרנדה וביקר בארמון ובגנים של אלהמברה, שם מצא קהילת דרווישים סופים ופגש את אבן ג'וזיי (Ibn Juzayy), סופר, משורר והיסטוריון, שעתיד היה לכתוב את זיכרונות אבן בטוטה בתום מסעותיו. בדרכו חזרה עבר שורה של מצודות ערביות והתפעל מעוצמת מצודת דאקואן (Dhakwan).
ב-1350 חזר אבן בטוטה למרוקו והגיע למרקש. הוא התאכזב ממראה העיר. המוות השחור והקמת הבירה החדשה פאס גרמו לעזיבת התושבים ומרקש הפכה ל"עיר רפאים". רק מסגד כותוביה (Kutubia – הסופרים) נשאר שלם.
אבן בטוטה המשיך לפאס. הסולטאן תכנן הקמת אוניברסיטה דתית בעיר (Koranic). אבן בטוטה סבר כי ימצא בה את מקומו אך הסולטאן שלח אותו למסע של 2,000 ק"מ לאימפריה המוסלמית במאלי, דרומית למדבר סהרה.
כשהיה אבן בטוטה במצרים פגש ב"שפע הזהב" שהשאיר אחריו מנסא מוסא, מלך מאלי כשעבר בקהיר בדרכו למכה בזמן ביצוע החג'. הוא למד כי העם במאלי התאסלם רק בדור הקודם. מלך מאלי בנה מסגדים לרוב והיה זקוק לשופטים ומורי הוראה. אבן בטוטה תכנן כי בעתיד ימצא שם את מקומו.
בסתיו 1351 יצא אבן בטוטה לדרך. עבר את הרי האטלס עד "טאפילאלט" (Tafilalt) והמתין לחורף, אז עוברות השיירות את נתיב הסחר חוצה סהרה – 2,000 ק"מ של מדבר. הוא הגיע לטאגהזה (Taghaza) שבצפון מאלי, עיר שבה עסקו עבדים בחציבת גושי מלח ממכרות.
המסחר פרח בנתיב חוצה סהרה. כולו נשלט בידי הברברים. עיקרו היה הובלת זהב מהדרום אל הצפון (ההערכה הייתה כי 60% מתפוקת הזהב באה מאפריקה התיכונה). לצפון הובילו גם עבדים שנמכרו כמשרתים אישיים, אגוזי קולה (Kola nut), צדפות כאמצעי תשלום, עורות ומלח. לדרום הובילו כותנה, מוצרי טקסטיל, חיטה, מוצרים ממתכת וסוסים לצורכי הממלכה. אבן בטוטה העיד על התפתחות המסחר הבינלאומי, שכלל דגים מיובשים מהאיים המלדיביים – 9,000 ק"מ משם.
הוא חנה ימים אחדים בנווה המדבר טיסאראללה (Tisarahla). שם שכרו מורה דרך משבט "מוספה" (Mussafa). כדי להבטיח את נאמנות מורי הדרך, נהגו לשכור אחדים לכל שיירה והתשלום בוצע רק כאשר שיירה מכיוון אחד פגשה את השיירה מהכיוון הנגדי. אבן בטוטה מתאר את הסביבה שבה רק חולות. רק כאשר נראתה שיירה ממול, ניתן היה לאשר כי לא סטו מהמסלול.
בוולאטה (Walata) קידמו את השיירות במים ובמזון. הלכות המשפחה באזור היו זרות לאבן בטוטה. הילדים נקראו על שם האם וזהות האב לא תמיד הייתה ידועה. המוסד המשפחתי היה בראשות האם. הוא הופתע כאשר בא לביתו של הקאדי ומצא נערה צעירה יפהפייה מלווה את הקאדי, שהסביר לו כי היא ה"שותפה" החדשה שלו "נכון לעכשיו".
אבן בטוטה המשיך לאורך נהר הניז'ר, שסבר בטעות כי הוא חלקו הצפוני של הנילוס. הוא הגיע אל הבירה מאלי ותיאר את הפאר של חצר המלוכה: גדודי חיילים מוצבים בכניסה לארמון ובדרך המובילה אליו. אבן בטוטה התקבל במתנות רבות מזהב וכסף וראה לראשונה היפופוטם. הוא הגיע עד טימבוקטו ומשם חזר לעירו פאס. נתיבו חזרה היה מיושב יותר, נמצאו בו יישובים של ברברים, וכעבור 70 יום הגיע לביתו החדש.
אורך המסלול – כ-10,000 ק"מ, מהם 8,000 ק"מ במדבר סהרה דגלים 14–15.
לקריאה נוספת
Ibrahimov Ibrahimovich, The Travels of Ibn Battuta to Central Asia, Ithaca Press, 2000
Said Harridum and Noel King, Ibn Battuta in Black Africa, Rex Coilling, 1975
Voyages d'ibn Batoutah: Texte Arabe, accompagné d'une traduction, 1858
קישורים חיצוניים
"מסעות באסיה ובאפריקה 1325 - 1354" - תקציר ספרו של אבן בטוטה
מפת המסע של אבן בטוטה
Ibn Battuta El peregrino incansable תיאור המסע עם תמונות
אתר מועדון 153 - על אבן בטוטה במועדון מטיילים במדבר סהרה
Danglas Bullis The Longest Hajj of Ibn Battuta Saudi Armanco World - סדרת מאמרים מאוירת על מסעות אבן בטוטה באתר אראמקו
תרגום ספרו של אבן בטוטה לאנגלית מאת סמואל לי
הערות שוליים
קטגוריה:גאוגרפים ערבים
קטגוריה:מגלי ארצות ערבים
קטגוריה:אפריקה: חוקרים ומגלים
קטגוריה:נוסעים
קטגוריה:עולים לרגל לירושלים
קטגוריה:ילידי 1304
קטגוריה:נפטרים ב-1368
קטגוריה:כותבי ספרי מסע בארץ ישראל | 2024-09-19T13:26:56 |
ספרות אימה | הפניה סיפורת אימה | 2022-07-03T15:30:13 |
חיים אבולעפיה | הפניה חיים אבולעפיה (פירושונים) | 2010-03-14T12:12:59 |
מצרים העתיקה | שמאל|ממוזער|250px|הספינקס הגדול של גיזה, מצרים. מאחוריו נמצאת הפירמידה של חאפרו
שמאל|ממוזער|250px|מסכה פרעונית קדומה עשויה זהב ולפיס לזולי
ממוזער|מפת מצרים העתיקה לאורך הנילוס |250 פיקסלים|שמאל
ממוזער|250x250 פיקסלים|פלטת המלך נערמר
ממוזער|250px|סירות בנהר הנילוס
מצרים העתיקה היא מדינה שהתקיימה בעמק נהר הנילוס בעת העתיקה. שיאה של התרבות היה באלף השני לפני הספירה, בתקופת הממלכה החדשה. בתקופה זו, מצרים התפשטה עד לדרום טורקיה בצפון ועד לג'בל ברקל בדרום, בסודאן של היום. האופק הגאוגרפי המשתנה של מצרים העתיקה כלל בתקופות שונות גם את המדבר שממזרח לנילוס ואת החוף של הים האדום, את חצי האי סיני ונאות המדבר ממערב לנילוס. הארץ נקראה בפי תושביה בשם קמט (Kemet) שפירושו: 'האדמה השחורה', צבע האדמה הפורייה באזור גדות הנילוס והדלתא.
ראשיתה של התרבות המצרית העתיקה בערך ב-3150 לפנה"ס, באיחוד הפוליטי של תרבויות עמק הנילוס הגדולות תחת הפרעה הראשון – נערמר, והיא התפתחה במשך שלושת אלפי השנים הבאות. ההיסטוריה שלה מחולקת למספר תקופות, הידועות כ"ממלכות", ולזמנים של חוסר יציבות יחסית הידועים כ"תקופות ביניים". עם סוף תור הזהב האחרון, הידוע כ"ממלכה החדשה", החלה תרבות מצרים העתיקה להידרדר, ומצרים נכבשה בידי כמה כוחות זרים. שלטונם של הפרעונים הסתיים רשמית ב-31 לפנה"ס, כאשר האימפריה הרומית כבשה והפכה את מצרים לפרובינקיה רומית.
ממוזער|פסלו של הפרעה רעמסס השני, אחד מהפרעונים החשובים בהיסטוריה של מצרים העתיקה
תרבות מצרים העתיקה הייתה מבוססת על איזון מבוקר של משאבי טבע ואדם, תחת שלטונו של הפרעה, מנהיגים דתיים, ומושלים. התרבות המציאה חידושים רבים: השקיה מבוקרת של עמק הנילוס הפורה, ניצול של המינרלים בעמק ובאזורי המדבר הסובבים, התפתחות מוקדמת של ספרות ושל מערכת כתיבה עצמאית, ארגון של מיזמי בנייה וחקלאות גדולים, מסחר עם האזורים הסובבים באפריקה ובמזרח התיכון, ומסעות צבאיים שהביאו לניצחון על צבאות זרים והבטיחו את הדומיננטיות המצרית באזור בתקופות מסוימות. הארגון והייזום של פעילויות אלה נעשה בידי בירוקרטיה של סופרים, מנהיגים דתיים ומושלים תחת הפרעה האלוהי, שהבטיח את האחדות ואת שיתוף הפעולה של העם המצרי דרך מערכת מורכבת של אמונות דתיות.
היסטוריה
ממצאים ארכאולוגיים מעידים ששבטים פרימיטיביים חיו לאורך הנילוס זמן רב לפני תחילת ההיסטוריה של שושלות הפרעונים. כשמונת אלפים שנים לפני זמננו הופיעה באזור חקלאות מאורגנת.
ראשית הממלכות של מצרים העתיקה כחמשת אלפים שנים לפני זמננו. היא התקיימה כממלכה עצמאית עד לשנת 530 לפנה"ס בערך, עם הפסקות. עדויות ארכאולוגיות מצביעות על כך שחברה מצרית מפותחת הייתה קיימת זמן רב יותר.
לאחר פלישת החיקסוס בשנת 1730 לפנה"ס וגירושם לאחר 150 שנים, יצאו המצרים למסע כיבושים, אך האימפריה המצרית לא החזיקה מעמד זמן רב. האימפריות הגדולות של העת העתיקה – פרס ובבל – כבשו אותה והפכו אותה לחלק מנחלתם. למרות הכיבושים, שמרו המצרים על תרבות ייחודית, וכאשר הגיע לשם אלכסנדר הגדול בשנת 332 לפנה"ס, הוא מצא תרבות שונה ומרתקת. לאחר התפרקות האימפריה שלו, אחד מהגנרלים שלו, תלמי בן לאגוס, ניכס לעצמו את מצרים וזו הייתה תחת שלטון בית תלמי עד המאה הראשונה לפנה"ס. לאחר מכן נכבשה מצרים על ידי רומא.
לבוש
לבוש הגברים בני המעמד הגבוה היה בגד לבן עם קפלים. לבוש הנשים היה גם הוא לבן אך ללא קפלים, שמלה ארוכה וישרה. העניים והמשרתים כמעט ולא לבשו דבר.
בגדיהם היו עשויים פשתן, בד שהוא איכותי בעמידותו עם סיבים ארוכים, וקליל ואוורירי המתאים למזג האוויר החם של אזור מצרים. תהליך הכנת הבד כלל את גידול הצמח פשתן, טוויית סיביו לחוטים ואריגתם באמצעות נול.
מרכיבים נוספים בלבוש
בנוסף לבגדים, במצרים העתיקה נהגו הנשים והגברים העשירים גם להתאפר, ענדו תכשיטים ועטו פאות נכריות, שכיסו ראשים מגולחים לחלוטין, מחשש לכינים. האופנה של שיער והפאות הייתה נפוצה מאוד במצרים, דבר שגרם להתפתחות תעשייה ענפה בתחום זה ולריבוי מקצועות הקשורים בשיער למשל ספרות, ייצור פאות, הכנת שמנים ארומטיים לשיער וייצור קישוטי שיער מיוחדים. המצרים הקפידו על חבישת פיאות בהתאם למעמדם.
ממשל וכלכלה
כלכלה ומנהל
הפרעה היה השליט האבסולוטי, ולפחות מבחינה תאורטית שלט באופן מוחלט על הארץ ועל משאביה. המלך גם היה המפקד הצבאי העליון, ואחראי לכל ההחלטות הצבאיות והמדיניות. המלך הסתמך על בירוקרטיה של פקידים שניהלו את הממלכה. בראש מערכת המנהל עמד פקיד עליון, שפעל כנציגו של המלך בניהול נכסי המלך, הטלת המיסים וגבייתם ומיזמי בנייה. הוא שלט על המערכת המשפטית, האוצר והארכיבים. ברמה המקומית, נחלקה הארץ לאזורים מנהליים המכונים נומות, ובתקופה המאוחרת כבר היו 42 כאלה. המושל של נומה ניהל את האחוזות בנומות והיה אחראי בפני הפקיד העליון. למקדשים היה מקום חשוב ביותר בכלכלה והם היו לא רק מרכזי פולחן, אלא הם גם הפעילו אחוזות גדולות וניהלו את איסוף התרומות הגדולות לאלים וצבירת הנכסים של המקדשים. הפרעונים והפקידים ניהלו את בית האוצר של הממלכה ואת הממגורות הגדולות בהם רוכזו עודפי היבול שנגבו מהחקלאים כמיסים, דמי חכירה ויבול אחוזות פרעה והמקדשים. עודפי היבול שימשו לתשלומים הקשורים למפעלי הבנייה ולחלוקה לאוכלוסייה בתקופות של בצורת והפרעות בייצור החקלאי.
החברה המצרית הייתה מרובדת ביותר. האיכרים הם שהיוו את רוב האוכלוסייה היו בתחתית הסולם החברתי. הם היו צמיתים וחכרו את הקרקע שעיבדו מידי המדינה, המקדשים או שליטי המחוזות. הם היו צריכים לשלם בתום העונה החקלאית חלק מהיבול וביתרה השתמשו לצורכיהם. האיכרים היו נתונים לעבודת כפייה ונאלצו לעבוד במפעלי ההשקיה או הבנייה במשך חלק של השנה. אמנים ואומנים זכו למעמד גבוה יותר משל האיכרים, אך הם פעלו ברובם במסגרת המקדש או ארמון פרעה וקיבלו שכר. הם גם עבדו עצמאית בבתי מלאכה סמוכים למקדשים ומכרו תוצרתם לשוק. הסופרים והפקידים היוו את המעמד הגבוה במצרים העתיקה. עבדות הייתה קיימת במצרים העתיקה, אך לא ידוע באיזה היקף.
לגבי תיאור הכלכלה המצרית בעת העתיקה יש שתי אסכולות. האחת, המכונה קיומית-פרימיטיבית, טוענת שהחברה המצרית הקדומה הייתה פרימיטיבית ומאורגנת במסגרת משפחתית מורחבת המייצרת בצורה מרוכזת אמצעים לקיום והמקבלת מנות לקיום מידי השלטון המרכזי של פרעה ופקידיו. אמצעי הייצור (קרקע, עבודה והון) היו בידי המדינה. הקרקע הייתה בידי פרעה, העובדים היו צמיתים ועסקו בחלק מהזמן בעבודת כפייה. ההון היה בידי הארמון והמקדש. לא היו אמצעי תשלום, מערכות אשראי ומימון ומחירים נקבעו על ידי השלטון המרכזי. המסחר היה מנוהל על ידי השלטונות. השנייה, המכונה פורמלית-מודרנית, טוענת שבמצרים העתיקה פעלו מוסדות כלכליים כפי שאנחנו מכירים אותם היום כמו: זכויות קניין, שווקים חופשיים, אמצעי תשלום, מערכות מימון ואשראי ואמצעי אכיפה כמו חוקים, תקנות, בתי משפט ופקידות העוסקת באכיפה. לפי תאוריה זו האיכרים ובעלי המלאכה קיבלו תשלום שכר חודשי או שהשתכרו מעבודתם בחקלאות ובבתי המלאכה שלהם סכומים שהיו מעל ומעבר לצורכי הקיום. הם צברו את העודפים וסחרו בהם בשווקים. השווקים היו בעיקר במעגנים של הסירות ליד הנהר.
שמאל|ממוזער|450px|מראה שוק מהתקופה השושלתית הקדומה (המאה ה-25 לפנה"ס). ראו שקי הכתף של הקונים המכילים מוצרים כאמצעי חליפין (תבואות או נחושת למשל)
הממשל קבע יחידות מידה מוסכמות של משקל ונפח נוזלי ויבש. התושבים סחרו ביניהם תוך שימוש ביחידות המידה המוסכמות. שקים של תבואה (שעורה או חיטה) – החאר (Khar) התקבלו כשכר (כ־75 ליטר, כ־50 ק"ג). משכורת חודשית לעובד פשוט הייתה שק (חאר) אחד. עובד מקצועי (למשל בדיר אל-מדינה) השתכר 5.5 שקים (275 ק"ג) תבואה לחודש, ואילו מנהל העבודה היה מקבל בערך 7.5 שקים (375 ק"ג). בנוסף ליחידות נפח של תבואה היו יחידות משקל של נחושת ששימשו כאמצעי תשלום למוצרים גדולים ויקרים יותר כמו רהיטים למשל. יחידת המשקל הסטנדרטית של נחושת בממלכה הקדומה הייתה הדבן ("טבעת") – 91 גרם (Deben). בתקופת הממלכה החדשה הדבן היה 9.1 גרם נחושת. בנוסף לנחושת שימשו הזהב והכסף אמצעי תשלום ושומרי ערך. היו יחסי מחירים קבועים למוצרים העיקריים ששימשו בחליפין כמו תבואות, נחושת, כסף וזהב בכל המדינה על מנת להקל על המסחר. כך שדבן נחושת היה שווה לחצי חאר תבואה, ומאתיים דבן נחושת היו שווים לדבן זהב. דוגמאות של מחירים שמופיעים במסמכים: חולצה למשל, עלתה בערך 5 דבן נחושת, ואילו פרה – 140 דבן. אין הרבה תיעוד על החיים הכלכליים במצרים העתיקה. מרבית המסמכים הם מקברי הפרעונים והפקידים הבכירים ולכן מתארים בעיקר את הכלכלה של הארמון והמקדש. במסמכים והכתובות של אנשים שעסקו במסחר מתגלה תמונה הקרובה יותר לאסכולה הפורמלית-מודרנית. פרטים רבים על חיי יום יום בתקופת הממלכה החדשה נתגלו באוסטרקונים (לוחות אבן וחרס קטנים) בחפירות בדיר אל-מדינה – אתר היישוב של בוני הקברים. הוויכוח לא הוכרע והאסכולות משמשות לסירוגין במקורות.
מערכת משפטית
ראש המערכת המשפטית במצרים העתיקה היה מבחינה רשמית הפרעה, שהיה אחראי להכרזה על חוקים, עשיית צדק ושמירה על החוק והסדר, מושג הקרוי במצרית 'מעאת'. אף על פי שלא שרדו קובצי חוקים ממצרים העתיקה, קיימים מסמכים רבים מבתי דין המראים שהחוק המצרי היה מבוסס על הבנה של "שכל ישר" של הצדק, תוך הדגשה של הגעה לעמק השווה ויישוב קונפליקטים על פני עמידה עקבית בחוקים מסוימים.
על פי המצרים, גברים ונשים, כולל אנשים מכל המעמדות החברתיים מלבד עבדים, נחשבו כשווים בפני החוק, ואפילו האיכר היה יכול לפנות אל הפקיד העליון או אל בית הדין שיקבלו את בקשותיו. לגברים ונשים הייתה הזכות לבעלות על הרכוש ולמכירתו, לחתום על חוזים, להינשא ולהתגרש, לקבל ירושה ולהתעמת בבית הדין. זוגות נשואים יכלו להיות בבעלות משותפת על רכוש ולהגן על עצמם מפני גירושין בעזרת חוזי נישואין, שהגדירו את המחויבות הכספית של הבעל לאשתו ולילדים במקרה של סיום הנישואין. סיפור האיכר צח הלשון ממחיש זאת.
מועצות זקנים, שבממלכה החדשה כונו 'קנבט', היו אחראיות לפסיקה במקרים של תביעות קטנות וסכסוכים קלים, אם כי היכולת של הקנבט לכפות את פסיקותיו הייתה מועטת. קנבטים מקומיים העבירו מקרים חמורים או מורכבים הכוללים רצח, עסקאות קרקע גדולות או שוד קברים ל'קנבט הגדול', בו שפט הפקיד העליון או הפרעה. התובע והנתבע ייצגו את עצמם, ונשבעו לאחת מהאלוהיות המצריות שהם אומרים את האמת. במקרים של שוד קברים או ניסיונות התנקשות, המדינה הייתה התובע והשופט גם יחד, והיא הייתה רשאית לענות את הנאשם על מנת להביא להודאה או להשיג את השמות של שותפיו. בכל סוגי המשפטים, סופרי בית הדין תיעדו את התביעה, העדות והפסיקה במקרה לעיון עתידי.
מהממלכה החדשה לאורקלים החל להיות תפקיד משמעותי במערכת המשפטית, במשפט האזרחי והפלילי. האל נשאל (דרך הפסל שלו) שאלה שהתשובה אליה הייתה בדרך כלל "כן" או "לא". פסל האל, שנישא בידי כמה כהנים, ענה על השאלה על ידי תנועה לאחור או קדימה, או הצבעה על אחת מהתשובות הרשומות על פיסת פפירוס או אוסטרקון.
ימין|ממוזער|250px|ציור קיר מצרי המציג עובדים חורשים, קוצרים ודשים תבואה, תחת השגחתו של מנהל עבודה
הענישה על פשעים קלים הייתה בדמות קנסות, מלקות, הטלת מום בפנים או גלות, על פי חומרת המעשה. פשעים חמורים כמו רצח ושוד קברים נענשו בהוצאה להורג. לעיתים הענישה גם הורחבה למשפחת הפושע.
חקלאות
להצלחה של התרבות המצרית העתיקה תרם צירוף של כמה מאפיינים גאוגרפיים: הקרקע הפורייה שנוצרה עקב השיטפונות השנתיים של נהר הנילוס, השפע במי ההשקיה ומזג האוויר החם. המצרים לפיכך יכלו לגדל כמות רבה של מזון, דבר שאפשר לאוכלוסייה לגדול מאוד וכן להקדיש זמן ומשאבים רבים יותר לתחומים תרבותיים, טכנולוגיים ואמנותיים. ניהול קרקע היה חשוב ביותר במצרים העתיקה מכיוון שהמסים היו מבוססים על כמות הקרקע שבבעלות האדם.
החקלאות הייתה מבוססת על מחזור הנילוס. המצרים הבחינו בשלוש עונות בכתביהם: אחט (שיטפון), פֶּרֶת (זריעה), ושמו (קציר). תקופת השיטפון הייתה מיוני ועד ספטמבר, והיא הותירה אחריה על גדות הנהר שכבה של אדמה עשירה במינרלים שהייתה מצוינת לגידולים. לאחר ששכך השיטפון, נמשכה עונת הזריעה והגידול מאוקטובר ועד פברואר. האיכרים חרשו וזרעו בשדות, ואלה הושקו מתעלות. במצרים אין כמעט גשם, ולפיכך נלקחו מי ההשקיה מהנילוס. ממרץ ועד מאי קצרו את היבולים.
המצרים גידלו חיטה, שעורה וכמה תבואות אחרות. מאלה הם ייצרו לחם ובירה. בצמחי פשתה שנעקרו לפני שהחלו לפרוח השתמשו לסיבים. אלה נטוו לחוטים, שנארגו לבדים ולביגוד. מהפפירוס שגדל על גדות הנילוס ייצרו נייר. פירות וירקות גודלו בגינות קטנות הקרובות לבתים, אותן צריך היה להשקות ביד.
משאבי טבע
שמאל|ממוזער|250px|פיר כרייה בהרי אילת
ממוזער|250px|שוק עבדים
מצרים העתיקה הייתה עשירה באבן בנייה ובמחצבי בדיל, זהב ואבנים חצי-יקרות; משאבי טבע אלה אפשרו למצרים לבנות מונומנטים, לפסל פסלים, ליצור כלים ולעצב תכשיטים. חונטים השתמשו במלחים מוואדי נטרון עבור המומיות, ומשם גם לקחו גבס.
המחצבים היו מצויים בוואדיות מרוחקים במדבר המזרחי ובסיני ועל מנת לכרות אותם היה צורך במסעות גדולים שמומנו בידי המדינה. אסירים ועבדים שימשו ככוח העבודה לכרייה, אך גם איכרים פשוטים הוכרחו לעבוד בעבודה קשה זו.
נחושת הייתה המתכת החשובה ביותר ליצור כלים במצרים העתיקה, והיא נכרתה בעיקר בסיני וגם בהרי אילת, שם נמצאו שרידים של תנורים להפקת הנחושת ומקדשים קטנים של העובדים במקום. זהב נאסף על ידי שטיפה של אדמה עשירה בגרגירי זהב או על ידי טחינה של סלע קוורץ שבתוכו יש זהב. ברזל נכרה בעיקר במצרים העליונה.
אבן לבנייה הייתה שכיחה במצרים; אבן גיר נכרתה בכל עמק הנילוס, גרניט נלקח מאסואן, ובזלת ואבן חול מהוואדיות במדבר המזרחי.
שפה
השפה המצרית שייכת למשפחה האפרו-אסיאתית, ויש קשרים בינה ובין השפות השמיות – למשל עברית או ערבית, וכן בינה ובין השפות החמיות של צפון אפריקה, כמו הברברית. מצרית הייתה בשימוש מלפני 3000 לפנה"ס ועד למאה ה-11 לספירה. במשך תקופה ארוכה זאת, היו שינויים רבים בהגייה ובסמנטיקה שלה, והיא דוברה בדיאלקטים שונים. דמוטית התפתחה ממצרית מאוחרת ושרדה עד למאה החמישית; קופטית, שפת הקודש של הכנסייה הקופטית, היא הגלגול המאוחר ביותר של המצרית העתיקה.
כתב
שמאל|ממוזער|150px|אבן רוזטה
שיטת הכתב המצרית העתיקה ידועה כ"כתב הירוגליפי" או כתב חרטומים, והיא מורכבת מכ-500 סמלים. אין הסבר ברור לאופן שבו הומצאה השיטה, אך זמן קצר לפני 3000 לפנה"ס היא אומצה ושוכללה. כל הירוגליף הוא ציור של דבר אמיתי – ציפור, כלי, או חלק גוף – ורוב ההירוגליפים השכיחים מקבילים לעיצור מסוים. כמו בשפות השמיות, הכתב המצרי אינו כולל תנועות.
ההירוגליפים היו הכתב הרשמי, שנכתב על קברים ועל מונומנטים מאבן, ולעיתים קרובות הוא היה מפורט ומוקפד כמו יצירת אמנות. בכתיבה היום-יומית, לעומת זאת, נעשה שימוש בצורה פשוטה יותר של כתיבה המכונה היארטית. בעוד שהירוגליפים פורמליים נקראו בטורים או בשורות בשני הכיוונים, היארטית תמיד נכתבה מימין לשמאל, ובדרך כלל בשורות אופקיות. לאחר שהדמוטית נעשתה לשפה המדוברת הדומיננטית, צורה חדשה של כתיבה שנקראה גם היא דמוטית נעשתה מקובלת, ושיטת כתיבה זו – לצד הירוגליפים רשמיים – היא שכתובה על אבן רוזטה, במקביל לטקסט היווני. במאה הראשונה לספירה, נוצרים קופטים שחיו במצרים כתבו בשפה שלהם במקום בדמוטית, והשתמשו באלפבית יווני מותאם, בכתב שידוע כקופטית. אף על פי שעדיין נעשה שימוש בהירוגליפים הרשמיים עד למאה הרביעית לספירה, בשלב זה ידע רק קומץ כהנים לקרוא אותם; עם הפירוק של המוסדות הדתיים המסורתיים, אבדה גם הבנת ההירוגליפים. רק ב-1822, לאחר גילוי אבן רוזטה ב-1799, ושנים של מחקר, פוענח הכתב.
ספרות
כתיבה הופיעה לראשונה בהקשר למלוכה, על תגים המצורפים לפריטים שהושמו בקברים המלכותיים. עד תקופת הממלכה הקדומה, מסורת כתיבה זו התפתחה לאוטוביוגרפית-קבר, שבה האדם ביקש לכתוב על קברו את קורות חייו. הז'אנר הידוע כ'סבייט' (הוראות), פותח על מנת להעביר תורות והדרכה מאצילים. בתקופת הביניים הראשונה ובממלכה התיכונה, סגנון הספרות השתנה, כש"סיפורו של שאנהת" והאיכר צח הלשון הם מהקלאסיים שבספרות המצרית. בזמן זה נכתב גם פפירוס ווסטקר, סדרת סיפורים שסופרה לח'ופו בידי בניו, ועוסקת בנסים שנעשו בידי הכהנים. לקראת סוף תקופת הממלכה החדשה נכתב סיפור וונמון. הוא עוסק באציל שנשדד בדרכו לקנות ארזים מלבנון ומאבקו לשוב למצרים; הטקסט מסמן גם את סוף מצרים המאוחדת ותחילת תקופת הביניים השלישית.
תרבות
אדריכלות
ממוזער|250px|אדריכלות מצרים העתיקה
האדריכלות במצרים העתיקה כוללת כמה מהמבנים המפורסמים ביותר בעולם: הפירמידה הגדולה של גיזה, מקדשי אבו סימבל, והמקדשים בכרנך. כל מיזמי הבנייה הגדולים אורגנו ומומנו בידי המדינה, והם מילאו תפקיד דתי, צבאי והיסטורי חשוב, ובעיקר חיזקו את הפרעה ופרסמו אותו, וכך הבטיחו את שמירת מורשתו לשנים רבות. המצרים היו בנאים מוכשרים בעלי ידע רב בשיטות בנייה וסקירת קרקעות. בעזרת חבלים וכלים פשוטים אחרים, האדריכלים יכלו לבנות מבני אבן גדולים בדיוק רב.
רוב המבנים במצרים העתיקה, כולל ארמון פרעה, נבנו מחומרים מתכלים כמו לבני בוץ ועץ, ולכן לא שרדו. מבנים חשובים כמו מקדשים וקברים היו אמורים להיות קיימים לעד ולכן נבנו מאבן. מבנה האבן הגדול הראשון בעולם, מערך הקבורה של ג'וסר, נבנה בתקופת השושלת השלישית כחיקוי אבן למבני העץ ולבני הבוץ ששימשו בחיים היום-יומיים.
האלמנטים האדריכליים ששימשו במערך הקבורה של דחשור, כולל בנייה של גגות מאבנים עצומות שנתמכות בידי הקירות החיצוניים ועמודים צפופים, המשיכו להיות בשימוש במשך רוב ההיסטוריה של התרבות המצרית הקדומה. גם סגנונות קישוט שקיימים כבר בממלכה הקדומה, כמו מוטיב הפפירוס והלוטוס, מהווים מוטיב חוזר בכל האדריכלות המצרית לאחר מכן.
מבנה הקבורה המוקדם ביותר במצרים העתיקה היה המסטבה, מבנה מלבני בעל גג שטוח, מאבן או לבני בוץ, שנבנה מעל לחדר קבורה תת-קרקעי. המסטבה היה הקבר המקובל ביותר בקרב האצולה בממלכה הקדומה, והפירמידה הראשונה, פירמידת המדרגות של דחשור, היא למעשה סדרה של מסטבות אבן שנבנו זו על גבי זו. פירמידת המדרגות כנראה הייתה ההשראה לפירמידות האמיתיות הראשונות. פירמידות נבנו בידי הפרעונים של הממלכה הקדומה והתיכונה, אך לאחר מכן שליטים עברו לקברים פחות בולטים, חצובים בסלע. פרעונים בממלכה החדשה בנו את קבריהם החצובים בסלע בעמק המלכים, ובתקופת הביניים השלישית, פרעונים הפסיקו לבנות מבני קבורה מלכותיים גדולים.
המקדשים המצריים העתיקים ביותר שהשתמרו, מהממלכה הקדומה, הם אולמות יחידים, בעלי גגות אבן הנתמכים בעמודים. המקדשים המשויכים לפירמידות בגיזה הם דוגמאות לסוג מוקדם זה של מקדש. בתקופת השושלת החמישית, הפרעונים פיתחו את מקדש השמש, שמוקדו היה באובליסק הידוע כ"אבן הבנבן". סביב אבן הבנבן ומבנים אחרים במקדש היה קיר חיצוני, והם חוברו לנילוס דרך שביל מרוצף ומוגבה שבסופו "מקדש עמק". בממלכה החדשה, אדריכלים הוסיפו את ה'פילון', החצר החיצונית, ואולם סגור עם עמודים, המכונה 'היפוסטיל', לפני המבנה הפנימי של המקדש. מכיוון שלאנשים הפשוטים לא הותר להיכנס אל מעבר לאולם הכניסה הפתוח, האלוהות שהתגוררה באולם הפנימי הייתה מרוחקת מהעולם החיצוני. סוג זה של מקדש שימש עד לתקופה התלמאית והרומית.
אמנות
המצרים יצרו אמנות ששירתה מטרות פונקציונליות, ולא למטרות של ביטוי יצירתיות. במשך 3500 שנים, אמנים שמרו על צורות אמנותיות שהתפתחו בתקופת ממלכה הקדומה, תוך התאמה לעקרונות קשוחים, שלא הושפעו כמעט מהשפעה חיצונית או שינוי פנימי. סטנדרטים אמנותיים אלה – קווים, צורות ושטחי צבע פשוטים בצירוף המאפיין של הטלה שטוחה של דמויות ללא עומק – יוצרים תחושה של סדר ואיזון בתוך הציור או התבליט. בשל החוקים הקשוחים ששלטו בה, האמנות המצרית שירתה את המטרות הפוליטיות והדתיות שלה באופן מדויק וברור.
הפרעונים השתמשו בתבליטים על גבי אסטלות, על קירות מקדשים או על אובליסקים כדי לתעד ניצחונות בקרב, ציוויים מלוכתיים וסצנות דתיות. אמנות זו האדירה את הפרעה, תיעדה את הגרסה שלו לאירועים היסטוריים, וביססה את היחס בין המצרים לבין האלוהיות שלהם. לאזרחים פשוטים הייתה גישה לאמנות קבורה, כמו פסלי ה'שבטי' וספרי המתים, והם האמינו שאלה יגנו עליהם בחיים שלאחר המוות.
המצרים לא הבחינו בין טקסט לבין ציור, והשניים היו ארוגים זה בזה על קירות מקדשים וקברים, ארונות קבורה, אסטלות, ואפילו פסלים. מנטליות זו משתקפת אפילו בדוגמאות המוקדמות ביותר של האמנות המצרית, כמו לוח השחיקה של נערמר, שבה ניתן לקרוא את הדמויות המוצגות גם כהירוגליפים.
אמונות דתיות
האמונה באלים ובחיים לאחר המוות הייתה מרכזית ביותר בתרבות המצרית מתחילתה. לפרעה הייתה זכות לשלוט בשל הקשר שלו עם האלים, והוא פעל כמקשר בין עולם הרוח לעולם החומר. הפנתאון המצרי היה מאוכלס במגוון רחב של אלים שלהם היו כוחות על-טבעיים, אם כי מוגבלים לפעמים, ושאליהם ניתן היה לקרוא לעזרה או להגנה. האלים לא תמיד היו טובים לאדם, ולפעמים היה צורך להשקיט את כעסם בתפילות או בקרבנות. המבנה של פנתיאון האלים השתנה כל הזמן כשאלים חדשים קודמו בהיררכיה, אך הכהנים לא עשו כל מאמץ לארגן את סיפורי הבריאה והמיתוסים האחרים, שסתרו לעיתים זה את זה, למערכת עקבית אחת.
ממוזער|250 פיקסלים|אילן יוחסין של אלי מצרים העתיקה הבראשתיים
מבחינה רשמית, הפולחן לאלים נעשה במקדשים, בידי כהנים שפעלו כשליחים של הפרעה. במרכז המקדש הוצב פסל האל, שבו הגשים האל את עצמו. המקדשים לא היו מקומות של פולחן ציבורי או של אסיפות, ורק בימי חג, בטקסים או בחגיגות, הוצא פסל האל מן המקדש. באופן רגיל, התחום של האל היה סגור בפני העולם החיצוני, והיה נגיש רק לפקידי המקדש; אזרחים רגילים שרצו קשר ישיר יותר עם האל יכלו לעבוד לפסלים פרטיים בבית, וקמיעות סיפקו הגנה אישית מתמדת מפני כוחות הכאוס. לאחר הממלכה החדשה, הושם פחות דגש על הקשר של הפרעה לאל, ולכן גם על התפקיד שלו כמתווך בינו לבין העולם האנושי, והמנהגים הדתיים השתנו לפולחן ישיר יותר של האל. כתוצאה מכך, הכהנים פיתחו מערכת של אורקלים כדי לתקשר את רצונו של האל ישירות לעם. אורקל היה עשוי להיות פסל של האל שנשאל שאלה של כן ולא, לה הוא ענה בעזרת מניפולציות נסתרות של הכנן. הכהנים יכלו גם להציב שאלות לאורקל מאחורי דלת סגורה. אורקלים נעשו פופולריים ביותר לפסקים משפטים או להצדקת פעולות צבאיות והחלטות פוליטיות.
המצרים האמינו שכל אדם מורכב מחלק פיזי וחלק רוחני. בנוסף לגוף, לכל אדם יש 'שעות' (צל), 'בה' (אישיות או נשמה), 'קה' (כוח חיים) ו'רן' (שם). הלב, ולא המוח, נחשב למושב המחשבות והרגשות. לאחר המוות, ההיבטים הרוחניים שוחררו מהגוף ויכלו לנוע באופן חופשי, אך הם נצרכו למשהו פיזי (תחליף, פסל למשל) שיהווה עבורם בית קבוע. המטרה האולטימטיבית של הנפטר הייתה להצטרף ל'קה' ול'בה' שלו ולהיעשות לאחד מה"מתים הברוכים", הממשיכים לחיות כ'אח'. כדי שדבר זה יקרה, הנפטר היה צריך להישפט כראוי לכך במשפט, שבו הלב נשקל כנגד 'נוצת המעאת', או האמת. אם הוא נמצא ראוי, המשיך הנפטר להתקיים על פני הארץ באופן רוחני.
מנהגי קבורה
למצרים הקדמונים הייתה מערכת מורכבת של מנהגי קבורה. הם האמינו שיש צורך לשמור על מנהגים אלה כדי להבטיח חיים לאחר המוות. מנהגים אלה כללו שימור של הגופה בחניטה, טקסי קבורה, וקבורה לצד חפצים שישמשו את הנפטר בחיים שלאחר המוות.
שמאל|ממוזער|250px|אנוביס, אל שקשור לנושאי מוות וקבורה, מטפל במומיה
לפני תקופת הממלכה הקדומה, גופות שנקברו בקברים במדבר שומרו באופן טבעי בשל היובש. תנאי היובש במצרים המשיכו לשרת את העניים, שלא יכלו לשלם על הכנות הקבורה המורכבות בהן השתמשה האליטה. אולם, מצרים עשירים רבים איבדו את יתרון החניטה הטבעית של המדבר כשהחלו לקבור את מתיהם בקברי אבן. כתוצאה מכך, האליטה בממלכה הקדומה והתיכונה החלה להשתמש בחניטה מלאכותית, שכללה הוצאה של האיברים הפנימיים, עטיפת הגופה בבד, ציפויה בגבס או בשרף, ולפעמים ציור או פיסול של פרטי הפנים. בתום תהליך החניטה, נקברה הגופה בסרקופג או בארון עץ. החל מהשושלת הרביעית, המעיים, הריאות, הכבד והקיבה שומרו בנפרד בכד וקיבלו הגנה סמלית מפסלים של ארבעת בני הורוס.
עד תקופת הממלכה החדשה, המצרים כבר הגיעו למומחיות באמנות החניטה; הטכניקה הטובה ביותר ארכה 70 יום וכללה הסרה של האיברים הפנימיים, הוצאת המוח דרך האף, וייבוש הגופה בתערובת של מלחים. לאחר מכן, נעטפה הגופה בבד עם קמיעות מגינים שהושמו בין השכבות, והוצבה בארון מעוטר דמוי-אדם. מומיות מהתקופה המאוחרת גם הוצבו בקופסאות מומיה צבועות. פרקטיקת שימור הגופה הידרדרה בתקופה התלמאית והרומית, בעוד דגש רב יותר ניתן למראה החיצוני של המומיה, אשר עוטרה במעוינים מורכבים שנעשו בבד העוטף.
כל נפטר, בלי קשר למעמדו הכלכלי או החברתי, נקבר יחד עם חפצים שיועדו לו, כגון מזון או תכשיטים. העשירים נקברו עם כמויות גדולות יותר של חפצי יוקרה ואפילו רהיטים. החל מהממלכה החדשה, ספרי מתים נכללו בקבר, ובהם לחשים והוראות לשמירה בחיים שלאחר המוות. בתקופת הממלכה החדשה נוספו גם פסלי שאטי, על מנת לבצע עבודות פיזיות בחיים שלאחר המוות.
ימין|ממוזער|250px|המלכה נפרתרי משחקת סנת, ציור בקברה
כל קבורה מצרית לוותה בטקסים שבהם הנפטר הוחיה מחדש באופן מאגי. פרוצדורה זו כללה נגיעה בפה ובעיניים של המת בכלים טקסיים כדי להשיב את כוח הדיבור, התנועה והראייה. לאחר הקבורה, היו צריכים קרובי הנפטר להתפלל לזכותו של הנפטר, ומדי פעם להביא מזון לקברו.
הנשים במצרים העתיקה הוו חלק מהריטואל הדתי של טקסי הקבורה בשמשן כמקוננות מקצועיות. הן ביצעו את תפקידן בקבוצות כבדרך כלל כשהן פרועות שיער וידיהן מורמות מעל ראשיהן כשהן בוכות, שרות קינות ורוקדות ריקודי אבל. כל זאת תוך תהליך לקיחת הגופה לקבר.
עדויות ארכאולוגיות המעידות על שימוש נפוץ בארונות קבורה בני 2500 שנה נחשפו בנקרופוליס דרומית לקהיר.
משחקים ופנאי
המצרים הקדמונים עסקו במגוון פעילויות פנאי, ביניהן משחקים ומוזיקה. סנת, משחק לוח שבו הונעו כלים על פי סיכויים רנדומליים, היה פופולרי כבר בתקופות מוקדמות ביותר; משחק דומה אחר היה מהן, עם לוח משחק עגול. משחקי כדור וג'אגלינג היו פופולריים בקרב הילדים, וגם איגרוף מתועד בקבר בבני חאסן. העשירים בילו את זמנם גם בציד ובשיט.
מוזיקה וריקוד היו בילויים מקובלים לאלה שהיו להם האמצעים לכך. כלים עתיקים כוללים חליל ונבל, ואילו כלים הדומים לחצוצרה התפתחו מאוחר יותר. בממלכה החדשה, המצרים ניגנו על פעמונים, מצילתיים, טמבורינות ותופים, וייבאו לאוטות ונבלים מאסיה. הסיסטרום היה כלי מוזיקלי הדומה לרעשן, שהיה חשוב במיוחד בטקסים דתיים.
יחסי חוץ
מסחר
המצרים הקדמונים סחרו עם שכניהם כדי להשיג חומרים נדירים ואקזוטיים שלא היו קיימים במצרים. היקף המסחר היה מצומצם והתרכז בעיקר ביבוא עצים, נחושת, כסף, בשמים ואבנים יקרות. בתקופה הקדם-שושלתית, בתחילת תקופת הממלכה הקדומה, הם החלו לסחור עם נוביה על מנת להשיג זהב וקטורת. הם גם סחרו עם ארץ ישראל, כפי שמוכח מכדי שמן בסגנון ארצישראלי שנמצאו בקברים של הפרעונים מהשושלת הראשונה. עד השושלת השנייה, המצרים גם החלו לסחור עם ביבלוס, מקור חשוב של עץ איכותי שלא היה קיים במצרים. מסחר ימי (בים סוף) החל כבר בשושלת הקדומה עם ארץ פונט (מזוהה עם אריתריאה וסומליה של היום) שסיפקה זהב, שרף ריחני, הובנה, שנהב וחיות אקזוטיות כמו בבונים וקופים שונים.
מצרים סחרה עם קפריסין של ימינו ועם אנטוליה שסיפקו לה נחושת וכסף. המצרים אהבו את האבן הכחולה לפיס לזולי, אותה הביאו מאפגניסטן הרחוקה של זמננו. שותפי הסחר בים התיכון כללו את כרתים, שסיפקו, בין השאר, שמן זית.
תמורת יבוא חפצי המותרות וחומרי הגלם, המצרים ייצאו בעיקר תבואה, זהב, בדים ופפירוס, וכן מוצרים מוגמרים כמו חפצי אבן וזכוכית.
צבא
ממוזער|250 פיקסלים|מפת מצרים העתיקה במאה ה-15 לפני הספירה
הצבא המצרי היה אחראי לשמירת הדומיננטיות של מצרים באזור. הצבא הגן על משלחות הכרייה לסיני בתקופת הממלכה הקדומה ולחם במלחמות אזרחים בתקופות הביניים הראשונה והשנייה. הצבא היה אחראי לשמירה על ביצורים לאורך דרכי המסחר הראשיות, כמו אלה שנמצאו בעיר בוהן בדרך לנוביה. מבצרים הוקמו גם כדי שיהוו בסיסי צבא, כמו המבצר בסילה, שהיה בסיס למסעות למזרח. בממלכה החדשה, סדרה של פרעונים השתמשה בצבא המצרי כדי לכבוש את כוש וחלקים מארץ ישראל וסוריה.
הציוד הצבאי הטיפוסי כלל קשתות וחצים, כידונים, ומגינים שנעשו על ידי מתיחה של עור חיה על מסגרת עץ. בממלכה החדשה, הצבא החל להשתמש במרכבות שהובאו לראשונה בידי החיקסוס בתקופת הביניים השנייה. כלי הנשק והשריון השתפרו לאחר תחילת השימוש בברונזה: המגינים נעשו כעת מעץ מלא עם ציפוי ברונזה, חוד הכידון היה מברונזה, וסוג של חרב קצרה שנעשתה מברונזה אומצה מחיילים אסיאתיים.
הפרעה בדרך כלל תואר באמנות ובספרות כרוכב בראש צבאו, ויש עדויות לכך שלפחות כמה פרעונים אכן עשו זאת. החיילים גויסו מהאוכלוסייה כולה, אך בזמן הממלכה החדשה, ובעיקר לאחריה, נשכרו חיילים מנוביה, כוש ולוב למלחמה עבור מצרים, תחת הפיקוד של קצינים מעמים אלה.
רפואה
הבעיות הרפואיות מהם סבלו המצרים הקדמונים היו קשורות בסביבת המחיה הטבעית שלהם. המגורים סמוך לנילוס הביאו להתפרצותן של מחלות טפיליות שונות, כגון מלריה ובילהרציה, שגרמו לפגיעה בכבד ובמעיים. מקרי פציעות כתוצאה מהיתקלות בתנינים והיפופוטמים ששכנו בנילוס היו שכיחים אף הם והצריכו טיפול. בנוסף על כך היה הנזק המצטבר שנגרם בשל לחץ על עמוד השדרה והמפרקים כתוצאה מהעבודה הפיזית הקשה בחקלאות ובבניין ופציעות שנגרמו כתוצאה מתאונות עבודה.
התזונה של השכבות האמידות באוכלוסייה הייתה עשירה בסוכרים והביאה לעיתים קרובות להתפתחות דלקות חניכיים. המומיות החנוטות של רבים מבני המעמדות הגבוהים חושפות עודף משקל ומצב בריאותי רעוע כתוצאה מאכילה וסביאת יתר. תוחלת החיים הצפויה באותם ימים למצרי הממוצע הייתה כ-35 שנים לגברים וכ-30 שנים לנשים, ותמותת תינוקות הייתה נפוצה (כשליש מהאוכלוסייה לא הגיעה לגיל בגרות).
הרופאים של מצרים העתיקה היו מוערכים ביותר במזרח התיכון הקדום בשל כישוריהם הריפויים, וחלקם, כגון הרופא אמנחותפ, נותרו מפורסמים שנים רבות לאחר מותם. הרודוטוס מציין את הדרגה הגבוהה של התמחות בקרב הרופאים המצריים, כאשר חלקם התמחו ברפואת הראש והבטן בעוד שאחרים התמחו ברפואת עיניים ורפואת שיניים. ההכשרה של הרופאים התקיימה במוסד שנקרא בשם "בית החיים". במיוחד נודעו בתי החיים בערים פר-בסט בזמן הממלכה החדשה ואבידוס וסאיס בתקופה המאוחרת. פפירוסים רפואיים מצביעים על ידע רב באנטומיה, טיפול בפציעות וטיפולים פרקטיים שונים.
הרופאים המצרים השתמשו בשיטות טיפול מגוונות: פצעים טופלו באמצעות חבישות עם בשר נא, בד פשתן לבן, תפרים, פדים, וחבישות עם צמר גפן טבול בדבש למניעת זיהומים. אופיום ותמצית צמח הבלדונה שימשו כמשככי כאבים. בטיפול בכוויות השתמשו בתחבושות ספוגות בחלב אם. עובש (מלחם מקולקל, סוג של אנטיביוטיקה טבעית), דבש ומלחי נחושת שימשו למניעת זיהום מאבק ולכלוך של פצעי כוויות. המצרים נהגו לאכול שום ובצל שהאמינו כי הם בעלי סגולות רפואיות שונות.
מנתחים מצרים תפרו פצעים, קיבעו עצמות שבורות וביצעו כריתה של גפיים בסכנת נמק. במקרים קשים בהם לא יכלו להציל את החולים ממוות עשו הרופאים המצריים ככל יכולתם על מנת להקל את ייסוריהם. בנוסף לכך האמינו המצרים בסגולות הרפואיות של התפילה אל האלים ונהגו לשאת תפילותיהם אל האלה איזיס, אלת הרפואה המצרית, בבקשת רפואה והחלמה.
מתמטיקה
המתמטיקה במצרים העתיקה, כמו בתרבויות עתיקות נוספות, התעסקה בעיקר בגאומטריה ובפרט במדידות וחישובי אורכים ושטחים לצורך חלוקת אדמות, תכנון מבנים וכדומה.
אחד ההישגים המתמטיים הגדולים של מצרים העתיקה היה מציאת היחס בין קוטר המעגל להיקפו (פאי) בדיוק של שבע ספרות אחרי הנקודה.
לוח שנה
במצרים העתיקה נהגו שני לוחות שנה. לוח שנה ירחי ששימש כלוח דתי, ולוח אזרחי שבו אורך השנה תמיד 365 ימים ללא שנה מעוברת. השנה נחלקה ל-12 חודשים בני 30 יום וחמשה ימים נוספים בין סוף השנה לתחילת השנה החדשה. היממה החלה בעלות השחר והחודש הירחי הסתיים בראיית הירח האחרונה שאז הוא זורח זמן קצר לפני השמש. בתקופה מסוימת הונהג מחזור של 25 שנה שמהן 9 שנים בנות 13 חודשים, באופן זה הלוח הירחי הותאם ללוח האזרחי בדיוק רב, רק כעבור למעלה מ-500 שנה יצטבר פער של יום אחד בין הלוח הירחי למופעי הירח. תלמי השלישי הכריז בצו קנופוס על תיקון סטיית הלוח האזרחי מיום זריחת סיריוס בבוקר על ידי הוספת יום אחד מדי 4 שנים, הכרזה זו לא יושמה בפועל עד כיבוש מצרים על ידי האימפריה הרומית שבה נהג הלוח היוליאני שמבוסס על תיקון זה.
לדעת חנן אשל וסשה שטרן, הגעת הלוח האזרחי לארץ ישראל בתקופת שלטון בית תלמי הביאה ליצירת לוח השנה במגילות קומראן.
ראו גם
מטבח מצרים העתיקה
לקריאה נוספת
ג'יימס הנרי ברסטד, דברי ימי מצרים, פרידמן, 1957
רפאל בנבנשתי, "הכלכלה בשחר ההיסטוריה: מוסדות כלכליים במסופוטמיה באלף השלישי ותחילת האלף השני לפסה"נ". הוצאת מאגנס, ירושלים 2016. .
מונטה, פייר, חיי יום יום במצרים בעולם העתיק – בתקופת הרעמססים, תל אביב, הוצאת עם הספר, 1963 (תרגום: דליה טסלר, עריכה מדעית: מגן ברושי)
קישורים חיצוניים
מצרים העתיקה – אתר המוחזק על ידי המוזיאון הבריטי המבטיח מבוא לתרבות מצרים העתיקה לילדים ונערים
ההיסטוריה של ה-BBC: מצרים אתר המבטיח מבוא כללי מהימן וקישורים רבים נוספים.
מצרים הדיגיטלית לאוניברסיטאות. אתר היוצא מגישה מחקרית ומביא כיסוי רחב של נושאים הקשורים במצרים העתיקה.
מטלורגיה מצרית עתיקה
הערות שוליים
*
קטגוריה:אתרי המקרא
קטגוריה:העת העתיקה
קטגוריה:מצרים: היסטוריה | 2024-10-20T09:05:38 |
מעצמות המרכז | ממוזער|341x341 פיקסלים|צהוב – מעצמות המרכזירוק – מדינות ההסכמהאפור – מדינות נייטרליות/אחר
מעצמות המרכז (באנגלית: Central Powers) היו מספר מעצמות בתקופת מלחמת העולם הראשונה. מעצמות המרכז כללו תחילה את האימפריה האוסטרו-הונגרית והקיסרות הגרמנית, שכרתו ברית ביניהן עוד ב-7 באוקטובר 1879 וצירפו לברית הזאת את ממלכת איטליה ב-20 במאי 1882, במה שכונה "הברית המשולשת". האימפריה העות'מאנית הצטרפה למעצמות המרכז באוקטובר-נובמבר 1914. ממלכת בולגריה הצטרפה באוקטובר 1915. השם "מעצמות המרכז" משקף את העובדה שמדינות אלה נמצאו במרכז אזור הלחימה, בין יריבותיהן: האימפריה הרוסית במזרח וצרפת והאימפריה הבריטית במערב.
כנגד מעצמות המרכז נלחמו מדינות ההסכמה, שכללו 24 מדינות, ובראשן האימפריה הבריטית, צרפת, האימפריה הרוסית ובהמשך גם ארצות הברית והאימפריה היפנית.
ממלכת איטליה, שהייתה מאז 1882 בעלת ברית לאימפריה הגרמנית והאוסטרו-הונגרית, כרתה ברית סודית, עם צרפת, בשנת 1902, ברית שבה התחייבה שלא לכבד את התחייבויותיה לפי הברית עם גרמניה ואוסטרו-הונגריה. לממלכת איטליה היו תוכניות משלה כנגד שטחים אוסטרים בדרום טירול, איסטריה ודלמטיה, לכן הצטרפה למדינות ההסכמה במאי 1915, והכריזה מלחמה כנגד גרמניה 15 חודשים לאחר מכן.
בסיום מלחמת העולם הראשונה הובסו מעצמות המרכז, נחתם חוזה ורסאי שהטיל הגבלות רבות על האימפריה הגרמנית, האימפריה האוסטרו-הונגרית התפרקה לשתי המדינות אוסטריה והונגריה, חלקים מהונגריה הועברו לרומניה (טרנסילבניה), צ'כיה ואוקראינה, מה שהביא לכך שלהונגריה, אין כיום גישה לים. שטחי האימפריה העות'מאנית חולקו בין המדינות צרפת, האימפריה הבריטית, ממלכת יוון וממלכת איטליה.
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:מלחמת העולם הראשונה: דיפלומטיה | 2024-01-28T01:11:20 |
שבעת פלאי העולם העתיק | REDIRECT שבעת פלאי תבל של העולם העתיק | 2011-08-23T19:26:09 |
חוצן | REDIRECT חוצנים | 2004-06-19T13:06:56 |
בופ | קטגוריה:ג'אז
קטגוריה:שמות משפחה | 2024-03-24T23:40:41 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.