title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
פורנו | REDIRECT פורנוגרפיה | 2004-06-23T01:15:08 |
ויולה | שמאל|ממוזער|100px|פוזיציה ראשונה בנגינה על ויולה, כאשר שמות הצלילים מצוינים על פי דרך הכתיבה האמריקאית
שמאל|ממוזער|150px|תמונה של נגינה על ויולה באורך 43 ס"מ, בפוזיציה שלישית
שמאל|ממוזער|100px|מפתחות הויולה בכוונון משווה סטנדרטי
וִיּוֹלָה (באיטלקית: Viola; בעברית: כּוֹנֶרֶת) היא כלי נגינה ממשפחת כלי הקשת.
הויולה דומה בצורתה לכינור, גדולה ממנו במקצת והיא בעלת צליל מעט נמוך ועמוק יותר. היא מכוונת בקווינטה אחת מתחת לכינור ומכאן שמיתריה, מן הגבוה לנמוך, הם לה, רה, סול ודו – בדומה לכיוון הצ'לו, הנמוך ממנה באוקטבה.
התווים לוויולה נכתבים במפתח דו – אלט, שלא כמו רוב כלי הנגינה, שנכתבים במפתח סול כמו הכינור או בפה, כמו הצ'לו. עם זאת, כשהנגינה מגיעה לרגיסטר גבוה נהוג לעבור לכתיבה במפתח סול, כדי להימנע מריבוי קווי עזר. הוויולה היא מרכיב הכרחי ובלתי־נפרד ברביעיית כלי הקשת הקלאסית (שני כינורות, ויולה וצ'לו), בתזמורת כלי קשת ובתזמורת סימפונית, והיא עשויה להימצא בהרכבים קאמריים או תזמורתיים אחרים, כגון חמישיית כלי קשת, רביעיית פסנתר וכדומה.
בעבר, היה מספר סוגי ויולות שונות בגודלן ובסגנון בנייתן. מקור המילה Viola הוא מאיטלקית, ובין סוגי הויולה הקדומים ניתן לכלול את הויולה דה בראצ'ו – "ויולת זרוע", שנתמכה על ידי הזרוע (מסוג זה של הויולה הגיע שמה בגרמנית: Bratsche – "בראצ'ה"). בשפות לטיניות אחרות כמו צרפתית, שמה הנפוץ של הויולה הוא Alto מאחר שטווח הרגיסטר שלה מקביל לזה של קול האלט במקהלה.
על פי רוב, תפקיד הויולה בתזמורת ובהרכבים קאמריים הוא בעיקר מילוי הרמוני לסוגיו (כלומר נגינה של "הקולות הפנימיים" – הטנור והאלט) אם כי נפוצים לא מעט קטעים בהם הויולה מנגנת את הקו המלודי.
קונצ'רטי, סונטות ויצירות רבות אחרות נכתבו במקור לויולה לאורך השנים. בנוסף, מקומה לא נפקד גם מסוגות שאינן מוזיקה קלאסית, כמו מוזיקת עם, ג'אז ומוזיקה קלה.
בניית ויולות וצורתן
הויולה דומה לכינור מבחינת חומרי הבנייה ואופן בנייתה. ויולה בגודל מלא ארוכה בכ־2.5 עד 10 ס"מ מכינור בגודל מלא (כלומר, בין 38 ל־46 ס"מ), כאשר הארוך הממוצע נע בסביבות 41 ס"מ. לא קיים גודל מלא סטנדרטי, כמו בכינור ובצ'לו.
thumb|right|upright=0.45| קונטרה - ויולה בעלת 3 מיתרים כלי נגינה מקובל במוזיקה ההונגרית והרומנית העממית
ויולות קטנות אשר מתאימות לילדים, אורכן הוא בסביבות ה־30 ס"מ, אורך דומה לזה של כינור הקטן פי שניים מכינור רגיל. עם זאת, נפוצים גם מקרים שבהם מנגנים על כינור שבו מיתרי הכינור הוחלפו למיתרי ויולה.
הנגינה בויולה כוללת אתגר אקוסטי: גוף הויולה צריך להיות באורך של 51 ס"מ לפחות על מנת כדי להפיק עוצמת צליל אידיאלית (בדומה לגודל שלם – 4/4 בכינור וצ'לו). מאחר שבגודל כזה (51 ס"מ) הנגינה על הכתף פשוט איננה אפשרית מפאת המסורבלות והכבדות של הכלי, הויולות של היום בנויות בגודל קטן יותר ובהתאמה מסוגלות להפיק צליל חלש יותר ביחס לכינור או לצ'לו.
לאורך ההיסטוריה מאז בנייתה של הויולה דה בראצ'ו הראשונה ניסו בונים שונים ליצור "ניסויים" בהם הם שינו את הגודל והצורה והפרופורציות של הויולה על מנת ליצור כלי קל יותר וקצר יותר, שיצליח, עם זאת, להפיק סאונד מספיק מתיבת התהודה.
לפני המאה ה־18, לא היה גודל סטנדרטי לויולה. הויולות הגדולות, או הטנור (בדומה לקול הטנור במקהלה) ניגנו את התפקיד הנמוך מבין הקולות הפנימיים, או את התפקיד שנמצא מעל קו הבס (בדרך כלל בהרמוניה של חמש קולות). ויולה קטנה יותר, ויולת אלט ניגנה תפקידים ברגיסטר האמצעי, בדיוק בין הצ'לו לכינור ויכלה "לתפוס" רגיסטר גדול יותר.
דוגמה נוספת לויולה לא סטנדרטית, היא זו שבנה הרמן ריטר – ה"ויולה אלטה" (viola alta) אשר אורכה 48 ס"מ ויועדה לביצוע באופרות של ריכרד וגנר. גם הויולה עליה ניגן ליונל טרטיס הייתה בנויה כך שהדפנות היו רחבות יותר ועמוקות יותר מן הרגיל. לאורך ההיסטוריה לא היו בוני ויולות בלבד, אלא בוני כינורות שבנו גם צ'לי, ובמידה נדירה יותר גם ויולות.
אופן נגינה
ויולן הוא כינוי הרווח למוזיקאי המנגן על ויולה. הדרישות הטכניות שונות מנגינה בכינור בעיקר עקב כך שהויולה גדולה מן הכינור וכן הבעיות האקוסטיות.
נדרשת מתיחת אצבעות גדולה יותר ואצבועים שונים. המיתרים מהדהדים פחות והקשת גם כבדה יותר וקשה יותר ל"תמרון". גם המשקל שמופעל על הקשת גדול יותר.
ההחזקה של הויולה דומה לכינור, ומושענת על חלקו השמאלי של הסנטר. לעיתים קרובות נעשות התאמות של גודל הכלי ביחס לנוחות של הנגנ\ית.
כמו כן, הוויברטו לרוב יותר רחב ואינטנסיבי ממה שנהוג בנגינה על כינור. שאר התנועות במהלך הנגינה גדולות יותר או שונות במקצת מאלו בנגינה על כינור.
הנגינה בחצאי פוזיציות נפוצה גם היא הרבה יותר מבכינור. קשתות הויולה נוטות להיות כבדות יותר מאלו של הכינור (70–74 ג' לעומת 58–61 ג') ועם יותר שיער.
המוזיקה לויולה נכתבת במפתח דו אלט - שמכסה את הטווח של קולות הטנור והאלט במקהלה. מפתח זה הוא נדיר כיום ומשמש גם לעיתים במוזיקה לטרומבון (אך לא כמפתח הראשי).
כאשר כתובים ביצירה תווים אשר נמצאים מעל דו שני - C2 (דו שנמצא כאוקטבה אחת מעל דו האמצעי), הכתיבה תתבצע במפתח סול לשם נוחות (ומיעוט כתיבה של קווי עזר).
כוונון מושווה
הכוונון הסטנדרטי של הויולה הוא בקווינטה אחת מתחת לכינור, ומכאן שמיתריה, מן הגבוה לנמוך, הם לה (A), רה (D), סול (G) ודו (C) – בדומה לכיוון של הצ'לו, הנמוך ממנה באוקטבה.
כל מיתר בויולה מלופף על ידי מפתחות הכוונון (בדומה לכינור). מיתר לה, שמכוונן לרוב ראשון, אמור להמצא בגובה (או פיטצ') שנע בין 442 ל-440 הרץ (אם כי קיים גם כוונון פחות סטנדרטי).
לעיתים, נהוג לבצע שינויים קטנים בכוונון על ידי לחיצה על המיתר שמכווננת אותו קצת כלפי מטה, או בלחיצה על המיתר באזור מפתחות הכוונון שם המיתר עולה קצת כלפי מעלה.
במספר יצירות בתולדות המוזיקה הקלאסית נדרשת סקורדטורה , כלומר, כוונון המיתרים של הויולה שלא בכוונון הרגיל. מוצרט כתב את תפקיד הויולה הסולנית ב"סימפוניה קונצ'רטנטה" שלו כך שקיימת סקורדטורה לרה מז'ור במקום במי במול מז'ור:
הסיבה לכך היא שבכוונון מיוחד זה הויולה מצליחה להדהד יותר בשל הימצאותם של המיתרים פתוחים.
ליונל טרטיס, בעיבוד שלו לקונצ'רטו לצ'לו במי מינור מאת אלגר , הנמיך את כוונון מיתר דו לסי במול וכתוצאה מכך היה ניתן לנגן מספר פסאז'ים באוקטבה הנמוכה ביותר של הויולה.
ארגונים ומחקר
עד המאה ה־20 לא זכתה הוויולה למעמד מרכזי, וכמעט תמיד היא עמדה בצל אחיה – הכינור והצ'לו. מספר היצירות שנכתב לוויולה מועט ביחס אליהם, וגם מספר הוויולנים היה קטן יחסית.
עם זאת, בראשית המאה ה־20 נעשו ניסיונות להעלות את רמת העניין בויולה בזכות מבצעים וכן מלחינים שכתבו יצירות המיועדות במקור לויולה. כמו כן חלה עלייה במספר המחקרים אשר מתמקדים בויולה.
פאול הינדמית ו־ודים בוריסובסקי ביצעו את הניסיון הראשון להקמת גוף לויולנים בשנת 1927 (Violists' World Union). ב-1968 הוקמה "אגודת הויולה הבינלאומית" .
האגודה כוללת 12 תתי-אגודות ברחבי העולם, שהגדולה שבהן היא "אגודת הויולה האמריקאית" שמוציאה ז'ורנלים אקדמיים
כמו כן, האגודה מחזיקה בארכיון ארכיון הויולה הבינלאומי על שם פרימרוז אשר כולל כתבי יד מקוריים של יצירות לויולה וכן תמונות והקלטות של הויולן הבריטי ויליאם פרימרוז. האוסף נמצא באוניברסיטת בריגהאם יאנג, פרובו, יוטה .
בנוסף לז'ורנל, האגודה תומכת בשתי תחרויות לויולה - התחרות ע"ש המחקר של דייוויד דלטון (David Dalton Research Competition) ותחרות הויולה הבינלאומית ע"ש פרימרוז .
הויולה ברפרטואר המוזיקה הקלאסית המערבית (עד המאה ה-20)
מוזיקת רנסאנס: כמו כלים אחרים בתקופת הרנסאנס, תפקידן העיקרי של סוגי הויולות למיניהן הייתה הכפלה של תפקידי הזמרים במקהלה, ולעיתים אף להוסיף סוגים שונים של קישוטים.
בתקופה זו, הויולה המודרנית של ימינו (שהיא גלגול של הויולה דה בראצ'ו) הייתה עדיין בשלבים גולמיים יחסית.
המוזיקה הקלאסית בתקופת הבארוק: עם עליית המוזיקה האינסטרומנטלית, הויולה קיבלה מדי פעם מעמד של כלי סולני. בין היצירות הבולטות מן התקופה, ניתן לכלול את הבאים:
הקונצ'רטו הברנדנבורגי מספר 6 מאת באך, והקונצ'רטי של מלחיני הבארוק המאוחר ואסכולת מנהיים: גאורג פיליפ טלמן, פראנץ אנטון הופמייסטר, קרל שטאמיץ, קרל פרידריך צלטר ואלסנדרו רולה .
התקופה הקלאסית במוזיקה: מעמדה של הויולה עלה בתקופה הקלאסית בעיקר עקב העלייה בפופולריות של ז'אנרים חדשים במוזיקה הקאמרית, ובראשם רביעיית המיתרים.
מוצרט תרם רבות לכתיבה לויולה, ובנוסף לרביעיות מיתרים הוא כתב גם כ-6 חמישיות מיתרים עם שתי ויולות, טריו לקלרינט, ויולה ופסנתר "קגלשטאט" וכן את ה"סימפוניה קונצ'רטנטה" לכינור, ויולה ותזמורת. .
המוזיקה הקלאסית בתקופה הרומנטית: בתקופה הרומנטית עיקר המוזיקה שנכתבה לויולה הייתה קאמרית-סלונית באופייה.
במוזיקה הקאמרית, הויולה קיבלה תפקידים מרכזיים יותר מאשר מילוי הרמוני, כדוגמת הסולו בפתיחת הרביעיות של בדז'יך סמטנה - "מחיי" וכן הרביעייה ה"אמריקאית" מאת אנטונין דבוז'אק.
כמו כן, נכתבו יצירות לויולה ופסנתר. בין הבולטות שבהן - שתי הסונטות לקלרינט Op.120 מאת ברהמס , שעובדו בידי המלחין לויולה ופסנתר. תמונות אגדה Op.113 מאת שומאן והסונטה Op.36 מאת אנרי וייטאן .
בין הקונצ'רטי\ קטעי הסולו לויולה ולתזמורת במאה ה-19, ניתן לכלול את "הרולד באיטליה" שכתב ברליוז והוקדש לפגניני, והפואמה הסימפונית של ריכרד שטראוס - דון קישוט , בה הויולה מתארת את דמותו של סנצ'ו פנסה.
הויולה במאה ה־20
בראשית המאה ה-20, חלה התעוררות בעניין של מלחינים לכתוב לויולה, ונכתבו יצירות רבות, במיוחד על ידי מלחינים בריטים.
בין היצירות הבולטות, ניתן לציין את: ואריאציות אניגמה מאת אדוארד אלגר מס' 6 ו-10, הסונטה לויולה של רבקה קלארק , והקונצ'רטו לויולה מאת ויליאם וולטון.
עוד מלחינים בריטים בולטים שכתבו לויולה והקדישו את יצירותיהם לויולן הבריטי הנודע ליונל טרטיס היו ארתור בליס, יורק בואואן , בנג'מין דייל , רלף ווהן ויליאמס, פרנק ברידג' ובנג'מין בריטן.
בלה ברטוק כתב בשנת חייו האחרונה (1945) קונצ'רטו לויולה שהוקדש לויליאם פרימרוז . זהו ככל הנראה הקונצ'רטו המבוצע ביותר לויולה. המלחין הצ'כי בוהוסלב מרטינו כתב סונטה וקונצ'רטו לויולה.
המלחין פאול הינדמית, שהיה ידוע כויולן, כתב יצירות רבות לכלי: לא פחות מ-3 קונצ'רטי (המפורסם שבהם הוא Der Schwanendreher ), סויטה לויולה ותזמורת , שלוש סונטות עם ליווי פסנתר וארבע לויולה סולו.
יצירתו האחרונה של דימיטרי שוסטקוביץ' - סונטה לויולה ופסנתר Op.147 נכתבה שבועות ספורים לפני מותו. המלחין והויולן זוכה פרס ישראל עדן פרטוש כתב שני קונצ'רטי לויולה וכן את "יזכור" לויולה ותזמורת מיתרים.
במחצית השנייה של המאה ה-20 נכתבו יצירות שניסו להביע סוגי הסאונד שונים שהויולה יכולה להפיק, תוך כדי שימוש בטכניקות לא שגרתיות. מספר דוגמאות: הסונטה לויולה סולו של ג'רג' ליגטי והסקוונצה מספר 6 מאת לוצ'יאנו בריו.
הויולה בז'אנרים שונים
אף על פי שנהוג לנגן בכינור במוזיקה עממית, במקרים שונים נגני כינור יחליפו לנגינה על ויולה. ד"ר בשם לינדזי איטקנהד (Dr. Lindsay Aitkenhead) קיים מחקר אודות הנושא.
הויולה כלי נגינה עממי נפוצה בטרנסילבניה, שם המיתרים מכוונים כ G3–D4–A3, כלומר שמיתר לה מכוון אוקטבה מתחת למה שהוא בדרך כלל.
ויולה חשמלית
ויולה חשמלית לרוב מצוידת בפיק אפ וכן כלי הגברה אלקטרוני כלשהו.
ישנם שני סוגים של ויולות חשמליות: עם אקוסטיקה טבעית מוגברת, או כאלו שבנויות מחומרים מתכתיים ואף צבועות בצבעים בהירים כמו אדום, כחול או ירוק.
סוגי ויולות מן העבר
בתקופות הרנסאנס והבארוק היה נפוץ כלי בשם ויולה דה גמבה, אותו החזיקו בין הברכיים כמו הצ'לו. פירוש המילה "דה גמבה" הוא "של רגל". הוויולה דה גמבה הייתה דומה לצ'לו גם בגודלה וגם במנעד הצלילים שלה, אך כיוון המיתרים ומספרם היה שונה: בצ'לו יש ארבעה מיתרים ובוויולה דה גמבה חמישה או שישה. מיתריה של ויולה זו היו עשויים ממעיים של כבש. לוויולה זו הפסיקו לכתוב מוזיקה במאה ה־18, והיא הפסיקה להתפתח מאז. בביצועים שאינם בכלי התקופה נהוג לנגן כיום את תפקידי הוויולה דה גמבה בוויולה או בצ'לו.
ויולה דה בראצ'ו – כלי מיתר ממשפחת הוויולות, שממנו התפתח הכינור המודרני וצורות המשנה שלו. הוויולה דה בראצ'ו הייתה קיימת במאות ה־16 וה־17 והתקיימה לצד הכינור, אם כי נבדלה ממנו. פירוש המלה בראצ'ו הוא "זרוע", ובנגינה בכלי נהגו לתמוך את הכלי על הזרוע ובסנטר, בדומה לצורת האחיזה בכינור של היום.
ויולה ד'אמורה – "כינור האהבה" – כלי ממשפחת הוויולות ולו 6–7 מיתרי מגע, המתוחים על צוואר הכלי וניתנים לכוונון ומתחתם מספר דומה של מיתרי תהודה, ללא אפשרות כוונון הנשמעים יחד עם מיתרי המגע ונותנים יחד צליל מיוחד.
ויולונצ'לו – זהו הצ'לו הנפוץ, השייך למשפחת הוויולות. זהו כלי בס שהתפתח מן הוויולה.
קיים כלי קשת הנקרא וִיוֹלוֹטה – זוהי ויולה־טנור שהומצאה ב־1891 בגרמניה. מספר היצירות שנכתבו לוויולוטה קטן מאוד.
רשימת מבצעים ומבצעות בויולה
:קטגוריה:ויולנים
:קטגוריה:ויולניות
קישורים חיצוניים
קטגוריה:כלי קשת
קטגוריה:כלי מיתר | 2024-08-18T07:37:09 |
אבטחת מידע | שמאל|ממוזער|350px|טכנאי של הצי האמריקני מבצע תרגול של ביקורת אבטחת מידע בחומרה של מחשב אישי
אבטחת מידע היא הענף העוסק בהגנה מפני גישה, שימוש, חשיפה, ציתות, שיבוש, העתקה או השמדה של מידע ומערכות מידע מצד גורמים שאינם מורשים או זדוניים; ובסיפוק סודיות, שלמות וזמינות של המידע ללא תלות בסוג המידע או בצורת האחסון, פיזית או אלקטרונית.
מערכות מידע עומדות בפני סיכונים יום-יומיים המאיימים על שלמותן וביטחונן. ההגנה עליהן כוללת מספר רבדים, אבטחה פיזית של המבנה שבו נמצאות מערכות המחשב, אבטחה של מערכות החומרה והתוכנה, אבטחת רכיבי התקשורת ואבטחת המידע הנאגר בהן. מאגרי מידע רבים המשמשים יחידים, תאגידים ומדינות, מאוחסנים על גבי מחשבים בעלי גישה לאינטרנט. גם למאגר המבודל מהאינטרנט ניתן לגרום נזק באמצעות גישה ישירה. מאגרי מידע אלו כוללים מידע אישי, עסקי וביטחוני.
שלושת היעדים העיקריים של אבטחת מידע (CIA) הם:
שלמות (Integrity) – הגנה מפני שינוי זדוני של המידע או השמדתו, כולל הבטחת אי התכחשות ואימות זהויות בעלי המידע.
סודיות (Confidentiality) – הגבלת גישה או חשיפה לא מורשית של מידע, כולל הגנה על פרטיות וזכויות קנייניות במידע.
זמינות (Availability) – שמירה על זמינות ויעילות הגישה אל המידע בכל זמן נתון.
חלק מהיעדים מושגים באמצעות קריפטוגרפיה. אבטחת מידע משתמשת בהצפנה על רבדיה השונים כדי להסתיר את המידע מפני אילו שאינם מורשים לגשת אליו וכדי להבטיח את שלמותו ואמינותו באמצעות שיטות כמו הצפנה, חתימה דיגיטלית, קוד אימות מסרים, פונקציית גיבוב וכדומה. מצד שני, קריפטוגרפיה עלולה להוסיף שלא במודע בעיות אם אינה מיושמת כמו שצריך תוך שימוש בפרוטוקולים תקניים שעברו ביקורת מומחים קפדנית. אבטחת מידע היא נושא רגיש עקב העובדה ששיטות האבטחה כשלו לא פעם בגלל מחדלים כמו יישום לקוי או אי הקפדה על נהלים וכללים ראויים.
מבוא
אבטחת IT (טכנולוגיית מידע) הכוללת גם אבטחת מחשב אישי ברשת מתייחסת לאבטחת מידע המיושמת בטכנולוגיות מחשוב. שזהו בהגדרה כל מכשיר המכיל מעבד וזיכרון. ממכשיר עצמאי שאינו מרושת כמו מחשבון פשוט, טלפון נייד, שרת קבצים, שרת דואר, מחשב שולחני ועד מחשב לוח המחובר לרשת האינטרנט. כל ארגון המחזיק במידע בעל ערך מעסיק מומחי אבטחת מידע האחראים להבטיח שכל הטכנולוגיות בשימוש החברה בטוחות מפני לוחמת רשת המנסה ללא הרף לחדור למחשבי החברה לגנוב מידע קריטי לצורך השתלטות עוינת, חבלה או גביית כופר.
אבטחת מידע כוללת העיסוק בהבטחת אמינות נתונים, כך ששלמותם, סודיותם וזמינותם לא תפגע. כולל טיפול במקרה של פגיעה תשתיתית, גנבה פיזית של חומרה או אסונות טבע. היות שבימינו מרבית הנתונים מאוחסנים במחשבים, הטיפול בהבטחת אמינות מידע נופל בחלקם של מומחי אבטחת המידע. חלק מהשיטות אינן קריפטוגרפיות כמו מנגנוני גיבוי והתאוששות.
אבטחת המידע דורשת ניתוח במספר מישורים במקביל:
מהות הבעיה והיווצרותה.
פתרונות לבעיית האבטחה במישור הטכנולוגי, האנושי והתהליכי.
תחומי הידע באבטחת מידע (עולמות ידע).
מקצועות והתמחויות באבטחת מידע.
הגנה לעומק
אחד ממסמכי היסוד המהווים תשתית להבנת ההיקף והמורכבות הוא מסמך המכונה "Defense in Depth" של הסוכנות לביטחון לאומי בארצות הברית (NSA), אשר מהווה המלצה לאסטרטגיה מעשית למערך אבטחת מידע. המסמך מתאר מסגרת של חתירה לאבטחת מידע ברמה הולמת לאתגרי העידן הנוכחי. התפיסה מושתתת על הפרקטיקה המקובלת – יישום מושכל של טכנולוגיות וטכניקות קיימות.
ה-DiD גורס שמירה על איזון בין רמת ההגנה, העלות להשגתה ושיקולי תפעול.
הצורך באבטחת מידע
כאשר נכנסו לשימוש מחשבי הדור השלישי שעדיין עשו שימוש בכרטיס מנוקב לצורך קלט ופלט, הגישה למחשב בפועל הייתה מוגבלת ואחת הטענות באותה תקופה התייחסה ל"סגירותה של המערכת" ומגבלת השימוש בה. כאשר החל ייצורם של מחשבים "מרובי משתמשים" ומרובי מסכים נפתרה בעיית הנגישות והשימוש במחשבים התרחב ומכאן התרחב גם הסיכון לשלמותם ולמידע שעליהם. במיוחד עם שיפור יכולות התקשורת, הופעת המחשב האישי ב-1981 עת הוכרז IBM PC והמצאת האינטרנט המחשבים נעשו נפוצים וזמינים יותר ויותר כאשר המוטיב המרכזי היה "פתיחות ותקשורת קלה". התפתחות זו פתחה במקביל את הדלת גם לגישה בלתי חוקית, או לגישה שמטרתה אינה חוקית.
מודלים של אבטחת מידע
כיום נהוג ליישם אבטחת מידע על בסיס שני מודלים עיקריים. האחד: "מודל שבע השכבות" של ארגון OSI והשני: "מודל המעגלים" – CIA. בשני המודלים שכבות ההגנה החיצוניות הן: שכבת מדיניות, שכבת הגנה פיזית, שכבת הגנה על התקשורת הפנימית, שכבת הגנה על התקשורת החיצונית, שכבת הגנה על בסיס הנתונים ותחנת המשתמש, שכבת אבטחת האפליקציה, ושכבת אבטחת הנתונים.
במודל המעגלים מקובל להתייחס לשלושה נכסים מרכזיים שעליהם נדרש להגן במערכות מידע:
חסיון המידע – מידע יהיה נגיש לגורם שהורשה לו בלבד.
זמינות המידע (והמערכת) – מערכת המידע והמידע האגור בה יהיו זמינים בהתאם לרמת הזמינות שהוגדרה על ידי לקוחות המערכת.
שלמות ואמינות המידע – הגנה על כך שהמידע במערכת יכיל את כל שהוגדר מלכתחילה וכי הנתונים עצמם לא עברו שינוי על ידי גורם שאינו מורשה.
מאידך, יש להתייחס לשלושה מרכיבים שונים הגורמים לסיכון (PPT – process, people and technology):
טכנולוגיות – מערכות החומרה, התוכנה והתקשורת המהוות "מערכות".
אנשים – המשתמשים בטכנולוגיות, ולכן מהווים חוליה חלשה במיוחד, מכיוון שהם מפעילים או משתמשים בטכנולוגיות, ונוטים לעשות שגיאות המייצרות פרצות במערך ההגנה אשר מאפשרות לתוקף לנצלן.
תהליכים – מידת הנזק משגיאת אנוש או נקודת תורפה טכנולוגית עשויה לִהצטמצם מאוד אם מבוצע תכנון נכון של התהליכים בארגון. הגדרת תהליכים בסדר נכון ובדוק מראש מאפשרת זיהוי מוקדם של פגיעה או ניסיון פגיעה במערכות.
בשל אילוצים כלכליים ולעיתים בשל מודעות נמוכה תהליכי הבקרה והרגולציה אינם טובים, משתמשי קצה לא תמיד מקפידים לציית להוראות הבטיחות והחינוך לאבטחת מידע באקדמיה לוקה בחסר. ההיבט של חלוקת התקציבים לטיפול בארבע השכבות החיצוניות מובן יותר כאשר קיימת סכנה לתשתיות שבהן האיום העיקרי אינו על המידע אלא על תהליכים טכניים, מכונות וכדומה.
"מודל הכוכב" מתאים למקרים בהם המידע הוא נשוא האיום העיקרי. בבסיס הרעיון של "מודל הכוכב" עומדים הנתונים. פעולות אבטחה יופעלו מיד עם היווצר המידע והן כוללות הצפנה, אותנטיקציה ובקרת גישה. בעבר נמנעו אנשי IT מהצפנה מחשש לפגיעה בזמינות המידע, שכן פעולות ההצפנה והשחזור דורשות משאבי מחשב. כיום ניהול מפתחות ההצפנה קל מבעבר וגם משאבי המחשבים זמינים יותר ולפיכך, כמעט אין פגיעה בזמן התגובה של המערכות.
אבטחה לעומת נוחות
ישנו ניגוד מתמיד בתהליך קבלת ההחלטות מצד המשתמשים בין אבטחה מול נוחות. הדרך העיקרית להשגת אבטחה מלאה היא ניתוק המערכת מהרשת, הסרת חיבור הרשת, המקלדת, העכבר, הצג, כונן התקליטונים והמדפסת, אך הדבר אינו מעשי וגם לא תמיד מספיק כיוון שתמיד קיים חשש שגורמים עוינים יצליחו להשיג גישה פיזית כמו החדרת דיסק און קי נגוע. הרעיון המרכזי באבטחה הוא שככל שהגישה למחשב נרחבת יותר, כך הוא פחות מאובטח. מנגד, הדרך הנוחה ביותר להשתמש במחשב היא להפכו לזמין מכל מקום בעולם, להשתמש בכל פרוטוקולי התקשורת הקיימים וללא סיסמאות, במקרה כזה רמת האבטחה שואפת לאפס.
ככל שהאמצעי ההגנה פוגעים יותר בנוחות השימוש יש סיכוי גדול יותר שהמשתמשים ינסו לעקוף או לנטרל אותם. למשל ידוע שמשתמשים נוטים לבחור בסיסמאות חלשות וקשה לאכוף כללים קפדניים שמונעים זאת. לכן חשוב לאזן בין הפגיעה בנוחות השימוש לבין אמצעי האבטחה המופעלים.
נזקי אובדן אמון לקוחות
בעיה נוספת העולה מתקיפת מערכות מידע של חברות היא אובדן אמון הלקוחות בחברה. במערכות המידע של חברות רבות מצויים מאגרי מידע המכילים פרטים המשויכים לקהל הלקוחות, וכאשר גורמים שאינם מורשים מפלסים דרך גישה למאגרים אלו, הופכים קהל לקוחותיה גם הם לקורבן. במקרה שהדבר מתפרסם ונודע ללקוחות, צפוי נזק רב לחברה, ובשל כך חברות רבות אינן מדווחות על כשלי אבטחה במערכת שלהן, על מנת להימנע ממבוכה ציבורית ופגיעה בשמן הטוב ובאמון הלקוחות.
תחומים באבטחת מידע
כדי להגן על המידע ועל מערכות המידע, נעשה שימוש במערכות אבטחת מידע. מערכות אלו פרוסות בחתכים שונים בארגון, וכוללות: הגנת המידע ביישומים שונים (הצפנה, ניהול הרשאות), הגנת מערכת המידע ברמה הלוגית (הזדהות – מניעת גישה) וברמה הפיזית. לדוגמה אבטחת יישום ובד בבד הגנה על גישה פיזית (דלתות וחלונות) בדרך אל מקום אחסון המידע – השרתים.
הגנה על-בסיס מודל שבע השכבות של Defense in Depth כל שכבה בארגון: האפליקציה – מערכת ההפעלה – המחשב – הרשת המקומית (LAN) – השרתים – רשת התקשורת המרחבית (WAN) – אתרי האינטרנט – האינטרנט, כולם – ניתנים לפריצה על ידי האקר או על ידי גורם בלתי מורשה. לכן, כל שכבה כוללת מגוון יישומים, טכנולוגיות וחוקים (חוקים, רגולציות, נהלים והוראות עבודה לתהליכים) לאכיפת מדיניות אבטחת מידע תקינה ואמינה.
הגנה על-בסיס רכיבים במערכת אבטחת מידע היא נושא המקיף את כל מערכות המחשוב הארגוניות מתחנת הקצה דרך מערכות ההפעלה, מערכות התקשורת, שרתי הגישה (Gateway) והרשת המרחבית (WAN) והאינטרנט.
הגנה על-בסיס זווית הראייה של מאבטחי המערכת לכל רשת אפשר לפרוץ, והפתרון טמון בשני רכיבים: הכנה וידע. בשנים האחרונות נערכים ניסיונות רבים להתגבר על מגבלה זו וליצור מערכות המזהות בעצמן איום חדש. מטרת מחקרים כאלו היא ליצור למידה עצמאית ומתמשכת, יכולת לפעול באופן רציף תוך כדי זיהוי בעיות חדשות ומציאת פתרונות חדשים.
האסטרטגיה ותורת ההגנה הכוללת
בנייתה של תורת אבטחת מידע רבת שכבות וממדים, מחייבת תשתית איתנה ושורשים עמוקים של הבנה אסטרטגית. הבנה שכזו מתבססת על תורות חיצוניות לעולם האבטחה ("The Art of War"), על תורות ואסטרטגיות מתוך עולם האבטחה (NSA’s Defense in Depth – DiD), ועל בסיס אלה – עקרונות אבטחת המידע המיועדים לכל אחד ממקצועות האבטחה בנפרד.
אבטחת תשתיות מחשוב
הכלים, הטכנולוגיות והטכניקה הכרוכה באבטחתן ובהגנתן של תשתיות המחשוב הארגוניות והמרחב הקיברנטי שמחוץ לגבולות הארגון:
אבטחת חומרה וקושחה התפתחות תורת התקיפה וההנדסה ההפוכה (Reverse Engineering) מחד, והמונוליטיות הטכנולוגית (יצרנים מועטים) בעולם מאידך, הביאו להתפתחות איום חדש בתחום זה. תקיפת קושחה נחשבת למיומנות שאיננה מצויה בתחומי היכולת של התוקף הבודד, אך אפשרית ומצויה כאשר מדובר בהתמודדות עם תקיפה של מדינה (Cyber Warfare).
הקשחת מערכות ההפעלה (System Hardening) מערכות ההפעלה הנהוגות במערכות ארגוניות הן לרוב מבוססות מיקרוסופט, לינוקס או מיינפריים. פעילות אבטחת מידע כוללת בין השאר, אטימת מערכות ההפעלה מפני פגיעות אבטחה. יש לעשות שימוש בפונקציות הגנה המשולבות במערכת ההפעלה על-מנת לשפר את בטיחותן, וכן לעשות שימוש בתוכנות-עזר נוספות. הפעולות הן בעלות אופי שונה במערכות הפעלה של תחנות הקצה או של השרתים.
הקשחת רכיבי התקשורת (Network Hardening)נהוג לתאר את הרבדים השונים של תקשורת מחשבים באמצעות מודל בן 7 שכבות שנקרא מודל ה-OSI. שכבות אלו כוללות מרכיבים שונים השותפים בתהליך התקשורת: טופולוגיית רשת ומבנים לוגיים, רכיבי תקשורת (כרטיסי רשת, נתבים, מרכזות, גשרים, מתגים, מדיות חיווט), פרוטוקולי תקשורת (TCP/IP בראשם, וכן: SMTP, SSL, DHCP, SNMP ורבים נוספים). גם רכיבים אלו מחייבים צמצום השטח החשוף לפגיעת התקפה למינימום הנדרש לשם תפעול תקין של התקשורת, וסילוק כל אפשרות ל"הרחבת הפתחים" כאשר הם מיותרים.
הקשחת מסד הנתונים (Database Hardening) בסיס הנתונים הוא, מטבע הדברים, יעד מועדף לתקיפה. לפיכך יש לבצע סדרת פעולות הגנה על מרכיב זה. גם כאן, קיימים מנגנונים שונים, אופציות "פתוחות מדי" שיש להגבילן, הן באמצעות נהלים והן באמצעות כלים טכנולוגיים מגוונים אשר יביאו לכך שהמערכת תהיה "פתוחה" רק כפי הנדרש על-מנת לאפשר תפעול ושימוש תקין במידע לצרכיו המקוריים של הארגון.
אבטחת מכשירים ניידים (Mobile Security) הגנת מכשירים ניידים היא מורכבת, עקב ניידותם אל מחוץ לגבולות הארגון מחד, וקישורן למערכות הארגון מאידך. יתר-על-כן, הגורם האנושי מהווה פרמטר רב משמעות בשגיאות אבטחה טיפוסיות לתחום מכשירים ניידים. עם התחזקות מגמת ה-BYOD התרבו האיומים מחד, והמורכבות בטיפול בהן מאידך.
אבטחת תשתיות האינטרנט והתקשורת העולמיות (Cyber Infrastructure Security) הכוונה במונח "התשתיות הבין-לאומיות של האינטרנט" היא לכל הרשתות, הפרוטוקולים, טכנולוגיות הרשת ומרכזי המידע המשמשים את רשת האינטרנט העולמית, בתוך המדינה (במסגרת ספק שירותי אינטרנט) ומחוצה לה. מרכיב זה איננו בשליטה של אנשי האבטחה בארגון.
הטכנולוגיות, הטכניקות והארכיטקטורה
התקנה והגדרה של כלי אבטחת מידע אינה מבטיחה הגנה נאותה, כשם שקיומם של תותחים, מטוסים וצוללות אינה מבטיחה ניצחון. תורת הלחימה דורשת הבנה ארכיטקטונית, ראייה רחבה, ויכולת להפעיל טקטיקות הנובעות – הן מהראייה הרחבה, והן מתוך הבנה של "הפרטים הקטנים". עולם זה עוסק בראייה הארכיטקטונית, בתורת הלחימה, בהפעלה האסטרטגית של הטכנולוגיות ובטכניקה הכרוכה בהפעלת הכלים, ומכאן – באבטחתן ובהגנתן של תשתיות המחשוב הארגוניות והתשתיות שמחוץ לגבולות הארגון. תחום זה כולל את הנושאים:
קריפטוגרפיה
בקרת גישה (Access Control)
אבטחת רשת (Network Architecture Security)
אבטחת נגזרות טכנולוגיות מיוחדות (יישומים, מסדי נתונים, אמצעים ניידים, מערך מחשוב וירטואלי, מחשוב מבוסס ענן, חומרה וקושחה, מערכות נתמכות ומערכות מבוססות מחשב)
מניעת זליגת מידע (DLP – מערכת למניעת דלף מידע)
מערך זיהוי ותגובה (Detection & Response)
ארכיטקטורת אבטחת מידע
אבטחת יישומים ותוכנה
כשם שתשתית מהווה כר פורה לפעילויות תקיפה, כך גם קוד מקור יכול להוות "נשא" ל"קוד זדוני" שמטרתו להזיק למערכת או לשאוב ממנה מידע. היישום, סובל ממספר אתגרי אבטחת מידע השונים מאתגרי האבטחה במערכות הפעלה ותקשורת. התשתיות מפותחות בדרך כלל על ידי גורמים בין-לאומיים רחבי היקף, וכאשר מתגלה "חור אבטחה", נוהגים גופי ענק אלו להפיץ "עדכון" ותיקון. מאידך – האפליקציות הן בדרך-כלל מקומיות, ופותחו בהתאמה ללקוח אחד. לכן – כאשר מתגלה "חור אבטחה" – תיקונו אינו פשוט כי מחיר התיקון אינו "מתחלק" על-פני מאות אלפי לקוחות. תהליך אבטחת יישומים מתחיל כבר בשלב התכנון, נמשך לכל אורך פיתוח יישום, ואף לאחר מכן – בשלב התחזוקה. קיימות התמחויות שונות הנוגעות ליישומים רגילים, ליישומי אינטרנט, להיבט הקוד והשפה של מסדי נתונים, וכן התמחויות הקשורות לטכנולוגיה: Java, ושפות כמו וכן הלאה.
ממשל אבטחת המידע
"ממשל אבטחת מידע" (InfoSec Governance) מהווה אבן יסוד בעולם הניהול, הארגון ושיטות (או"ש) של יחידת אבטחת המידע. רבות מן הדרישות להגנה על המידע בארגון נובעות מחוקי המדינה, מרגולציה של הגופים המבקרים, מתקנים מקומיים או בין-לאומיים או מדרישות הספקים והשותפים. חוקים, מטרתם בדרך כלל להגן על פרטיות אנשים או להגן על נכסיהם הפיננסיים או הקניינים, של פרטים שהמידע עליהם נמצא ברשות הארגונים. הרגולציות מכוונות להגן על האיתנות הפיננסית של הארגונים המבוקרים ולמנוע פגיעה בפרטי המשתמשים בארגונים אלו להשקעה. כתוצאה מכך, רגולציות וחוקים מייצרים דרישות בתחום ההגנה על המידע, אף כי אינם מכווני אבטחת מידע בבסיסם.
ממשל תאגידי: הארגון עצמו פנימה מבצע אף-הוא פעילויות לאבטחת המידע: ניהול סיכונים לנכסי המידע הארגוניים, תוך הצבת מטרות ודרישות בתחום אבטחת המידע, הנובעות מדרישות חוק ורגולציה, מחויבויות חוזיות וצרכי הארגון להגן על נכסיו, כדי שיוכל לעמוד ביעדים העסקיים שלו ולזכות ביתרון תחרותי. מערך אבטחת המידע אמור לספק את הכלים לעמידה בדרישות הממשל התאגידי, להכין תוכנית אבטחת מידע מכוונת ניהול סיכונים התואמת את נוהלי החברה ואת היעדים העסקיים והחזון של הארגון ולדווח על רמת ההצלחה של תוכנית אבטחת המידע. הארגון קובע את היעדים האסטרטגיים ארוכי הטווח לפיהם יפותחו תוכניות אבטחת המידע ויקבעו היעדים בתחום אבטחת המידע.
ניהול, ארגון ושיטות של יחידת אבטחת מידע
הדרישות העסקיות והרגולטיביות מתורגמות על ידי מנהל אבטחת המידע לשורה של בקרות שמטרתן למזער את הסיכונים לנכסי המידע של הארגון. בקרות אלו הן אוסף של מדיניות, נהלים, תקנים והוראות עבודה. הבקרות יכולות להיות פרוצדורליות, פיזיות, לוגיות או טכנולוגיות והפעלתן וישומן בארגון מהווים את תוכנית אבטחת המידע הארגוני. בקרות אלו נמדדות באופן רציף, כדי לזהות את התאמתן לטיפול בסיכונים לנכסי המידע הארגוני, המדידה נעשית באמצעות מדדים כמותיים ובאמצעות ביקורות תקופתיות הכוללות סקרי סיכונים, סקרי אבטחת מידע ומבדקי חדירות. תוצאות המדידות משמשות לעדכון תוכנית העבודה. על תוכנית העבודה של אבטחת המידע להיות מוטמעת בכל רחבי הארגון ולפנות אל כל העובדים. נושא נוסף המטופל על ידי ממונה אבטחת המידע הוא זיהוי וטיפול בתקריות אבטחת המידע, כאשר הבקרות אינן מצליחות למנוע סיכון.
כיצד מנהל ה-CISO את ההיבטים הרבים והרב-תחומיים שתוארו? כיצד הוא מתייחס להיבטי האבטחה במימד הטכנולוגיות, במימד התהליכים הארגוניים, ובמימד האנושי? כיצד הוא מסנכרן ומנהל את עשרות ומאות משימותיו, את תדירות הפעילויות, מהותן, והסדר שבהן? כיצד משתלבת בכל אלו התייחסות לדרישות המדינה (חוקים ורגולציות), של הלקוחות והשותפים (תקני אבטחת מידע), ולדרישות של העסק – הארגון עצמו? כיצד הוא מנהל סדרי עדיפויות במציאות של מחסור מתמיד במשאבים?
עולם זה עוסק בסדר הנכון של הפעולות, בתדירותן, בחומרי הגלם המוכנסים על ידי ה-CISO לכל פעולה בודדת ובתוצרים היוצאים מפעולה זו ומשמשים כחומר גלם לפעולה הבאה בתהליך.
עולם הניהול "אורז" את עולמות אבטחת המידע שתוארו עד כה למיקשה אחת, ויוצר תהליך שבו משולבות כל הפעילויות, תוך שהן מתחשבות ברצונות העסקיים של הארגון, ברצונות של המדינה, וברצונות של השותפים – הלקוחות בדרך-כלל.
נושאים עיקריים:
Security Administration
Strategic Planning
InfoSec Governance – Corporate governance – IT Governance
InfoSec Program framework
Law Regulation and Standards
Security Policy and Procedures
InfoSec Audit and Audit Controls
הגנת סייבר
הגנת סייבר היא הגנה על מידע במרחב הקיברנטי מפני זליגת מידע מתוך המרחב או מפני תקיפות סייבר המכוונות לגנוב מידע, לשבש אותו או לפגוע בו. הגנת סייבר כוללת לעיתים איסוף מודיעין על יריבים פוטנציאליים, שימוש בכלי ניטור לפיקוח על הפעילות בנכס ואיתור חולשות ארגוניות, אבטחתיות וקבצים מזיקים. התחום כולל פעילות שתכליתה זיהוי מקור התקיפה וייעודה. חקירות מסוג זה יכולות להתבצע באמצעות פעילות אקטיבית ושימוש בכלים מחוץ למרחב עליו מגנים.
על-מנת ליישם אבטחת סייבר יש להכיר היטב את המרחב הקיברנטי. לא ניתן להסתפק רק בהכרת סביבת ההגנה ונדרשת היכרות מעמיקה עם סביבת ההתקפה, מבחינה טכנולוגית, טכניקות והלך-רוח כלכלי ופוליטי. הבנת שיטות פצחנות (Hacking) ומשמען, הבנת כל השלבים בתהליך ההתקפה: החל משלב איסוף המידע (חקירה ומודיעין), ריכוז כלי ההתקפה, חדירה וכלה בשלב ה"ניקיון" שלאחר ההתקפה (House Keeping). מבחינה טכנולוגית, מחולק עולם התקיפה לסביבת המערכת, התקשורת, מסדי הנתונים, מכשירים ניידים, יישומים הרגילים ואינטרנט), תקיפת הגורם האנושי (Social Engineering), ולבסוף – מערכות מיוחדות במינן (משולבות).
תפקיד מומחה אבטחה בארגון הוא לספק הגנה על הנכס מפני לוחמת רשת. בין היתר לבצע ניתוח הפעילות הרשתית וזיהוי חולשות של הארגון, ניטור ופיקוח התעבורה בארגון, חיפוש אנומליות, העלאת מודעות העובדים לסכנות ועוד. האדם הפרטי לרוב מבצע אבטחת מחשב אישי ברשת על ידי עדכון שוטף של מערכות ההפעלה, שימוש באנטי וירוס מעודכן, חומת אש והתקנת תוכנות חינמיות לניקוי קבצים מזיקים שכבר חדרו למערכת.
האבטחה הפיזית
לא נכללת במתודולוגיה, אך נושקת לעולם אבטחת המידע וחופפת לו בהיבטים אחדים, בהגנה ובהתקפה. המשמעות היא מניעת גישה פיזית לאנשים לא מורשים.
מקצועות אבטחת מידע
התפתחותו של תחום אבטחת מידע הביאה איתה שלל מקצועות המתמודדים עם אתגרי האבטחה. המקצועות העיקריים וההתמחויות הנפוצות הם:
אמצעים המשמשים באבטחת מידע
הרשאות
מתן אפשרות למשתמש מסוים לבצע פעולה נתונה במערכת מידע. הפעולות עשויות להיות יצירה, כתיבה, מחיקה או שינוי של קובץ, הזנה של נתונים בטווח ערכים או כל פעולה אחרת שהמערכת תוכננה להכיל.
מערכת הרשאות מתבססת על הזדהות כתנאי מקדים, שכן המערכת נדרשת לקשר בין משתמש לפעולה. במערכות בהן אין הזדהות, ניתנות הרשאות למשתמשים לא מזוהים (כלומר, מנגנון ההזדהות מקשר ישות לא מזוהה עם משתמש אנונימי).
דוגמה למערכת קבצים שמאפשרת שימוש בהרשאות, גם במחשבים אישיים, היא מערכת NTFS.
ויקיפדיה, היא דוגמה למערכת מידע פתוחה למדי, אך גם בה יש מערכת הרשאות. כל גולש רשאי לעיין בכל דף ולשנות אותו, אך דפים מסוימים מוגנים מפני שינוי, כך שרק מפעילי מערכת רשאים לשנותם. מחיקת דף ניתנת להיעשות רק על ידי מפעילי מערכת, ולהם נתונה הסמכות לחסום כליל משתמש שמזיק למערכת. נעשה שימוש בזיהוי זמני על פי כתובת IP, זיהוי שמבחינת הגולש הוא שקוף אולם מאפשר להפריד בין משתמשים אנונימיים שונים.
הזדהות
שמאל|ממוזער|250px|מכשיר לייצור סיסמאות חד-פעמיות. המכשיר ניתן למשתמש מורשה, ומדי זמן-מה מציג סיסמה אחרת. בזמן ההזדהות מול המערכת, המשתמש נדרש להזין את הסיסמה האישית שלו, ובנוסף גם את הסיסמה המוצגת במכשיר
תהליך בו משתמש (אדם או שירות ממוחשב) מספק למערכת מידע פריט מידע המזהה אותו ואמצעי לווידוא הזיהוי. האמצעי הנפוץ ביותר הוא השימוש בשם משתמש וסיסמה, אולם ישנן אפשרויות נוספות החל מכרטיס חכם ועד זיהוי ביומטרי (לפי תכונות גופניות כמו טביעת אצבע).
מקובל לחלק את אמצעי ההזדהות השונים לשלוש קבוצות:
משהו שהמשתמש יודע – בקבוצה זו נכללות סיסמאות.
משהו בבעלות המשתמש – בקבוצה זו נכללים מנגנוני ייצור סיסמה חד-פעמית (OTP), רכיבי אחסון לסיסמאות (Token), כרטיסים חכמים וכו'.
משהו שהוא המשתמש – בקבוצה זו נכללים אמצעי הזיהוי הביומטריים.
הזדהות חזקה (כזו המאפשרת רמת ודאות גבוהה במיוחד בזיהוי) תכלול שילוב של שתיים מתוך שלוש הקבוצות. הדוגמה הקלאסית לכך היא השימוש בכרטיסי אשראי. בכל ניסיון למשוך כסף מכספומט אנו נדרשים להזדהות באמצעות שני רכיבים – משהו שנמצא ברשותנו (כרטיס האשראי המכיל פרטי זיהוי) ומשהו שאנו יודעים (קוד סודי). ללא אחד מהשניים תהליך הזיהוי לא יושלם.
לרוב תהליך ההזדהות הוא החלק הבעייתי ביותר במערכת אבטחת המידע, במיוחד כאשר מדובר ברשת, וזאת בשל הצורך לטפל במספר בעיות פוטנציאליות:
אובדן יכולת התחברות (לרוב איבוד סיסמה). כיום במרבית אתרי האינטרנט ניתנת אפשרות לשליחת הסיסמה לדואר האלקטרוני שהוזן בעת הרישום. כך ניתן לקבל את הסיסמה גם אם היא נשכחה, והיא נגישה רק למי שיש לו גישה לדוא"ל של המשתמש. לעיתים נוהגים אתרים לאחזר סיסמה באמצעות תשובות לשאלות שרק בעל החשבון אמור לדעת את התשובות לגביהן וזאת בהתאם לפרטים שסיפק בעת הרשמתו.
הצורך במשתמש בעל הרשאות בלתי מוגבלות.
הצורך בהזדהות המשותפת למספר מערכות או מחשבים.
הנטייה של משתמשים לרשום את הסיסמה או ללכת ולהשאיר את המחשב במצב שלאחר ההזדהות או לבטל סיסמה.
קריפטוגרפיה
אבטחת מידע עושה שימוש מאסיבי בקריפטוגרפיה על רבדיה השונים החל מהצפנה שבה הנתונים מועברים למצב בלתי קריא על ידי אלגוריתמים להצפנה עם מפתחות הצפנה סודיים. הנתונים המוצפנים ניתנים לשחזור למצבם המקורי על ידי אלגוריתם הפענוח באמצעות מפתחות הפענוח המתאימים. קריפטוגרפיה מגינה על סודיות המידע גם בעת אחסונו וגם בזמן העברתו ברשת פתוחה הנגישה לגורמים זרים. בנוסף קריפטוגרפיה שימושית ליישומים נוספים כמו אימות זהויות, חתימה דיגיטלית ואי התכחשות המקבלים באמצעות רגולציה מתאימה תוקף חוקי.
בהתאם למידת האיום ההצפנה צריכה להיעשות עם אלגוריתמים ופרוטוקולים ידועים כמו RSA, ECC, AES וכדומה ועם מפתחות הצפנה באורך בטוח שנקבע בהתאם למידת האיום, רמת הביטחון הנדרשת ורמת הביטחון בפועל של כל אחד ממרכיבי המערכת. חשוב להשוות את רמת הביטחון של כל המנגנונים המרכיבים את המערכת כי חוסנה נקבע לפי המרכיב החלש ביותר שבה. הטיפול במפתחות ההצפנה והפענוח צריך להיות באמצעים קריפטוגרפים מתאימים כמו תשתית מפתח ציבורי (PKI) המטפלת במרבית הנושאים הקשורים בתחזוקה והעברה של מפתחות הצפנה.
כאמור קריפטוגרפיה עלולה להחדיר בעיות אבטחה אם אינה מיושמת כראוי. כל האלגוריתמים והפרוטוקולים חייבים להיות מוכרים על ידי תקנים תעשייתיים שעברו ביקורת פתוחה של מומחי אבטחת מידע. כדי להבטיח שהמערכת אמינה וכי היא מספקת את הביטחון המוצהר אין די בלהבטיח שהאלגוריתמים שבשימוש המערכת תקניים. נקודת התורפה העיקרית במערכות אבטחה היא האינטגרציה וההתאמה של כל המרכיבים אחד למשנהו באופן שאינו מחדיר דלתות סתר, פרצות ומחדלי אבטחה אחרים.
הגנה מפני תוכנה מזיקה
תוכנות מזיקות כוללות: וירוסים, סוסים טרויאנים ורוגלות, אשר נועדו לפגוע במחשב הקצה, למחוק מידע, להוציא מידע (ריגול) וניצול מחשב הקצה למטרות שונות (כוח עיבוד, פרסום).
רוגלות – Spyware/Adware – הן תוכנות אשר 'נדבקות' למחשב הקצה דרך אתרי אינטרנט ותוכנות מפוקפקות אשר בתהליך ההתקנה שלהן הותקנו גם תוכנות הרוגלות. תוכנות אלו מקפיצות פרסומות (pop-up) במחשב הקצה ושולחות מידע משתמש ממחשב הקצה כגון אתרים שבוקרו וסיסמאות, לשרתים באינטרנט המנצלים אותם לשימוש לא חוקי.
הגנה של אנטי וירוס, אנטי-ספאם והגנה מפני רוגלות בתחנת הקצה ובשרתי הגישה (Gateway) ברשת מספקות מענה להתמודדות עם סיכונים אלו. חלק מן הכלים הקיימים (בחינם או בתשלום) מספקים מענה אמין.
כאמור, לרוב מתבצעים ניסיונות מקומיים להגן על רשת האינטרנט. עם זאת, פתרון אוניברסלי יעיל רק נגד איומים הפועלים על פי חוקים ברורים ומוגדרים, תוך מתן מענה טכנולוגי בזמן אמת וגיבוי בחקיקה מסודרת. כותבי הווירוסים אינם פועלים על פי חוקים קבועים ומנסים ליצור בכל עת וירוסים חדשים ומתוחכמים יותר. פירוש הדבר שיצירת פתרון הגנה מסוים אפקטיבי לתקופת זמן מוגבלת בלבד, דהיינו, עד שכותב הווירוסים ימציא וירוס חדש.
יישום אבטחת המידע מביא את הארגון, המערכת או התוכנה למצב שבו הסיכון לאיבוד מידע, כשל מידע או ניצול פרצת אבטחת מידע הוא נמוך.
התפתחות תרבות BYOD מציבה מפני אנשי אבטחת מערכות מידע אתגרים חדשים.
אחת השיטות היא הקטנת שטח פני התקפה.
גיבוי
גיבוי הוא שמירת עותק (בדרך כלל יותר מאחד) קודם של הנתונים. הוא מאפשר שחזור חלקי (לדוגמה: במקרה של מחיקת קובץ מסוים) או מלא (במקרה של הרס של ההתקן או של כל המערכת).
שמירת גיבוי יכולה לעזור להתאושש מהתקפות שמחקו מידע או שגרמו לכך שהמידע במערכת לא אמין (אם יכול להיות שהתוקף שינה חלק ממנו. לדוגמה: אם מישהו פרץ לאתר בנק ויכול להיות ששינה קצת את מאזני החשבונות).
ראו גם
קריפטוגרפיה
ביטחון מידע
אפס אמון
לקריאה נוספת
אלון ארבץ, ההגנה הטובה ביותר, הוצאת סלע מאיר, 2023
קישורים חיצוניים
מאמרים:
מיכאל בירנהק, משפט המכונה: אבטחת מידע וחוק המחשבים, באתר איגוד האינטרנט הישראלי
מגזינים
Digital Whisper – מגזין עברי חודשי בנושאי אבטחת מידע, פיתוח מאובטח וטכנולוגיה
PCMagazine אבטחת מידע
פורטלים:
פורטל SECi
הערות שוליים
*
קטגוריה:אבטחת מחשבים
קטגוריה:מערכות מידע
קטגוריה:היי-טק | 2024-08-30T12:45:33 |
מערכת ליניארית | מערכת ליניארית היא מערכת הניתנת לתיאור על ידי אופרטור ליניארי. פונקציה אחת, הנקראת מוצא המערכת, שווה להעתקה ליניארית של פונקציה אחרת, הנקראת הכניסה למערכת. פעמים רבות המשתנה התלוי של הפונקציה הוא הזמן. במקרה כזה מערכות ליניאריות בזמן רציף מתוארות על ידי משוואות דיפרנציאליות ליניאריות ומערכות בזמן בדיד על ידי משוואות הפרשים ליניאריות.
הליניאריות של מערכת מתבטאת בעקרון הסופרפוזיציה. אם המערכת מתוארת על ידי:
כאשר O אופרטור ליניארי, אזי לכל שתי כניסות ו- ולכל שני סקלרים c1 ו-c2 מתקיים:
תגובת הלם
פונקציית התגובה להלם של מערכת ליניארית היא יציאת המערכת עבור כניסה בצורת פונקציית דלתא של דיראק, הנקראת הלם:
זוהי פונקציית גרין של המערכת, ולפי משפט גרין היא קובעת את מוצא המערכת לכל כניסה , לפי:
מערכות ליניאריות בלתי משתנות בזמן
שמאל|ממוזער|275px|אפיון מערכות במישור הזמן ובמישור התדר
מערכת ליניארית בלתי משתנה בזמן (באנגלית: Linear Time-Invariant, ובקיצור: מערכת LTI) היא מערכת ליניארית שבה גם מתקיים:
לכל . האופרטור O בהכרח בלתי תלוי מפורשות בזמן (כלומר, אינו תלוי במשתנה t אלא דרך ). מערכת כזו יכולה להיות המתוארת על ידי משוואה דיפרנציאלית ליניארית מהצורה:
כאשר המקדמים הם קבועים שאינם תלויים בזמן, בניגוד למערכת ליניארית כללית המתוארת על ידי משוואה שיכולה להשתנות בזמן.
במערכת ליניארית בלתי משתנה בזמן, התגובה להלם תלויה רק בהפרש הזמנים מרגע כניסת ההלם ולא ברגע ההלם עצמו. כתוצאה מכך, תגובת ההלם היא פונקציה רק של ההפרש בין שני המשתנים שלה, כלומר של משתנה אחד. מוצא המערכת הוא קונבולוציה בין תגובת ההלם לכניסה:
תכונה זו הופכת מערכות LTI לנוחות במיוחד לניתוח במישור המרוכב. לפי משפט הקונבולוציה, מתקיים:
כאשר הפונקציות המסומנות באותיות הגדולות הן התמרת לפלס של הפונקציות המסומנות באותיות הקטנות. המכפלה שלהן פשוטה לחישוב הרבה יותר מאשר הקונבולוציה. הפונקציה נקראת פונקציית התמסורת של המערכת והיא ניתנת לחישוב בקלות על ידי לקיחת התמרת לפלס של שני אגפי המשוואה הדיפרנציאלית, שהופכת כך למשוואה אלגברית. במידה וקיימת התמרת פורייה מתכנסת, ההתמרה של תגובת ההלם, הנקראת תגובת התדר של המערכת, מסומנת וניתנת לחישוב גם על ידי הצבת בפונקציית התמסורת. תיאור כזה של מערכת ליניארית נקרא תיאור במישור התדר, לעומת תיאור המערכת באמצעות תגובת ההלם שלה, הנקרא תיאור במישור הזמן.
מערכות ליניאריות בזמן בדיד
מערכות בזמן בדיד מתוארות על ידי סדרות המקיימות משוואת הפרשים. פונקציית ההלם בזמן בדיד מוגדרת:
ופונקציית התמסורת של מערכת ליניארית בלתי משתנה בזמן היא התמרת Z של סדרת התגובה להלם, השווה ליחס בין התמרות Z של סדרת המוצא והכניסה:
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:עיבוד אותות
קטגוריה:אלקטרוניקה
קטגוריה:מערכות דינמיות | 2023-02-08T03:51:12 |
מערכת לא ליניארית | מערכת לא ליניארית היא מבנה אשר לא ניתן להגדיר את צורתו ו/או התנהגותו כסכום של רכיביו. בפרט, מערכת לא ליניארית אינה כפופה לעקרונות הסופרפוזיציה כמופיעות במערכות ליניאריות לרבות, אי קיום קשר חד-חד ערכי.
בשונה ממערכות ליניאריות, הניתנות לביצוע חישובי קירוב והערכות, במערכות לא ליניאריות לא ניתן לבצע חישובים אלו ואף קשה עד בלתי אפשרי ליצור מודל התנהגותי של המערכת. דבר זה מקשה על ביצוע חישובי תחזיות. אחת הדרכים להגיע להצגת תבנית של מערכת לא ליניארית היא לקרב את המערכת לתבנית של מערכת ליניארית - תהליך המכונה ליניאריזציה.
ישנן מספר מערכות לא ליניאריות הניתנות לפתרון או שניתן באמצעותן לבצע פעולות אינטגרציה, בעוד שאחרות מאופיינות באי-סדר מוחלט ועל-כן אין להן פתרון או אפילו אומדן קירוב. תחום חקר משוואות לא ליניאריות עדיין אינו מובן בשלמותו, אולם, יישום של מערכות אלה נמצאו במגוון תופעות פיזיקליות הכוללות את תורת הכאוס ובתופעה הנקראת גלים חריגים אשר דוגמאות לכך ניתן למצוא בין היתר בגלי הים.
רקע
מערכות לא ליניאריות באלקטרוניקה
באלקטרוניקה, מערכת לא ליניארית מתארת מודל, שבה נמצא רכיב או מספר רכיבים המאופיינים בהתנהגות לא ליניארית.
מערכות לא ליניאריות במתמטיקה
במתמטיקה מערכת לא ליניארית באה לידי ביטוי כמשוואה או כאוסף של משוואות לא ליניאריות.
תיאור מערכות לא ליניאריות
מערכות ומשוואות לא ליניאריות הן תחום מחקר שכיח בקרב קהילת המתמטיקאים והפיזיקאים בניסיון ללמוד על תופעות פיזיקליות אשר מטבען הן לא ליניאריות. שכיחות הנושא נובע מריבוי הימצאותן של תופעות לא ליניאריות בטבע לעומת התופעות הליניאריות.
ניתן לתאר את המשוואה הלא ליניארית בצורה: עבור משתנה כלשהו .
על מנת לפתור כל משוואה, נדרש להחליט על מרחב פתרונות, ש- יימצא בו. עשוי להיות מספר ממשי, וקטור או אפילו פונקציה.
בעוד שהפתרון של משוואה ליניארית ייתן למעשה סופרפוזיציה או פתרון נוסף של אותה משוואה, פתרון של משוואה לא ליניארית עשוי להיות מסובך יותר ויכול להופיע אף בצורה של משוואה לא ליניארית חדשה.
משוואות לא ליניאריות מפורשות
ישנן כמה מערכות לא ליניאריות המובנות היטב, לדוגמה:
ועוד כמה מערכות פולינום. אולם, מערכות לא ליניאריות פולינומיות מדרגה גבוהה יותר הן יותר מסובכות. באותו אופן, ניתן לתאר מערכות לא ליניאריות דיפרנציאליות כגון:
הניתנת לפתרון על ידי שיטת "הפרדת המקדמים" ואילו משוואות אלו מסדר גבוה יותר כגון:
, כאשר היא פונקציה לא ליניארית,
עשויות להוות אתגר לא מבוטל.
כמו כן, עבור מערכת משוואות דיפרנציאליות חלקיות התמונה עשויה להסתבך על אף, שניתן להוכיח את מספר הפתרונות האפשריים.
המשוואה הדיפרנציאלית של מטוטלת מתמטית ניתנת לתיאור על ידי משוואה לא ליניארית:
בעקרון, המשוואה הופכת לליניארית בהינתן מספיק קטן (קרי, ) כך ש:
פתרון המשוואה עבור ערכים גדולים יותר של או תנועה לא רציונלית של המטוטלת נעשית באמצעות "פירוק לשלבים".
כלים לפתרון מערכות לא ליניאריות
כיום, ישנן מספר דרכים לפתור מערכות לא ליניאריות:
משפט הפונקציות הסתומות - מתן אפשרות לחלץ ממשוואה בכמה משתנים חלק מהמשתנים, כפונקציה של האחרים. כלומר, המשפט מראה באלו תנאים משוואה מציגה פונקציה באופן סתום, ומהן התכונות של אותה פונקציה.
תורת ההסתעפויות - בוחנת כיצד שינוי קל במערכת גורם להשפעה בטווח הארוך בדינמיקה של המערכת.
תורת ההפרעות - שיטה מתמטית לפתרון מקורב של בעיות, אשר באמצעותה ניתן גם למצוא קירוב לפתרון משוואות דיפרנציאליות לא ליניאריות.
דוגמאות נוספות למערכות לא ליניאריות
מודלים בתורת היחסות
משוואות בדינמיקה של נוזלים
אופטיקה לא ליניארית
מערכת זרמי האוקיינוס
איזון גופים ומציאת מרכז מסה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אלקטרוניקה
קטגוריה:תורת הכאוס
קטגוריה:מערכות דינמיות | 2024-02-10T18:20:09 |
אלקטרוניקה תקבילית | אלקטרוניקה תקבילית ("אנלוגית") הוא תחום של תכנון מכשירים אלקטרוניים, העוסק במעגל חשמלי הפועל בזרמים ובמתחים נמוכים (בהשוואה למעגלי זרם חזק). השם "תקבילי" הוא תרגום מהותי של המונח "אנלוגי", שפירושו - "מקביל ל-" או "מייצג את-", המתייחס לעובדה שמתח או זרם אנלוגיים מייצגים מידע באופן רציף.
הזרמים האופייניים לרוב המעגלים התקביליים הם בין מיקרו-אמפר למילי-אמפר, והמתחים האופייניים הם מילי-וולטים בודדים עד מספר וולטים.
מעגלים אלקטרוניים אנלוגיים משמשים בתעשיית האלקטרוניקה, בעיקר כמעגלי הגברה, מעגלי קליטה ושידור (של גלים אלקטרומגנטיים), מעגלי משוב, ומעגלי חציצה (Buffers).
מעגלים אלקטרוניים אנלוגיים עושים שימוש ברצף של ערכי זרם ומתח לצורך מימוש המנגנונים השונים (ובעיקר העברת מידע), וזאת בניגוד למעגלים אלקטרוניים דיגיטליים, העושים שימוש בערכים בדידים של זרם ומתח, לצורך מימוש של פונקציות לוגיות.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מעגלים חשמליים | 2022-07-06T03:33:17 |
מיקרואלקטרוניקה | שמאל|ממוזער
מיקרואלקטרוניקה היא תחום באלקטרוניקה, העוסק בתכנון ובייצור מעגלים אלקטרוניים זעירים. מעגלים אלקטרוניים הם מעגלים חשמליים העובדים בזרמים ומתחים נמוכים ונקראים גם מעגלי זרם חלש.
היסטוריה
תחילתו של תחום המיקרואלקטרוניקה בהמצאת הטרנזיסטור, שהחליף את שפופרות הריק ששימשו עד אז בתעשיית האלקטרוניקה. הטרנזיסטור התבסס על שימוש בחומרים הנקראים מוליכים למחצה, בעלי תכונות הולכה הנעות בין חומרים מוליכים לבין חומרים מבודדים.
ניתן לקבוע תכונות אלו בזמן תהליך הייצור ולשלוט עליהן (עד למידה מסוימת) בזמן הפעלת המעגל.
מידותיו המזעריות של הטרנזיסטור איפשרו הקטנה משמעותית בגודלם הפיזי של מעגלים חשמליים שהיו בשימוש אז. כמו כן, התפתחו שיטות הייצור של הטרנזיסטור לכדי שיטות של ייצור המוני (mass production) בעלות נמוכה. כתוצאה מכך, הפך הטרנזיסטור לרכיב זול ונפוץ מאוד, מה שאפשר תכנון וייצור של מעגלים אלקטרוניים מורכבים ומסובכים יותר ויותר, המתבססים על מספר גדל והולך של טרנזיסטורים. כיום המיקרואלקטרוניקה היא בפועל ננואלקטרוניקה בה מיוצרים רכיבים בקנה מידה ננומטרי הכוללים ננו-מעגלים.
פריצת הדרך הבאה בתור, הייתה התפתחות תהליכי הייצור לכדי תהליכים המאפשרים לחבר מספר טרנזיסטורים ביחד עם רכיבים נוספים, כגון דיודות, קבלים ונגדים, למעגל אלקטרוני מזערי על גבי פרוסת סיליקון. מעגלים אלה נקראו מעגלים משולבים (Integrated Circuits או בקיצור IC).
המעגלים המשולבים הראשונים היו מעגלים פשוטים יחסית, שמנו עשרות עד מאות אחדות של טרנזיסטורים. מעגלים אלה נקראים כיום Small Scale Integrated Circuits או בקיצור SSI. עם התפתחות תעשיית המיקרואלקטרוניקה הלך וקטן גודלם הפיסי של הטרנזיסטורים, בעוד שהמעגלים המיוצרים בשיטה זו (הנקראים גם רכיבים) הלכו והתרחבו, וכללו מספר גדל והולך של טרנזיסטורים. כיום, רכיב מיקרואלקטרוניקה יחיד, כדוגמת מעבד, יכול להכיל מאות מיליוני טרנזיסטורים. רכיב כזה נקרא Very Large Scale Integrated Circuit או בקיצור VLSI.
התפתחות כלי תכנון ממוחשבים (Computer Aided Design או בקיצור CAD), מאפשרת בתחילת המאה ה-21 שילוב של מספר מעבדים (CPUs) והתקני מולטימדיה (לדוגמה, כרטיס קול וכרטיס מסך) או התקנים אחרים על אותו רכיב VLSI.
בתחילת המאה ה-21, מדברים החוקרים על חומרים פלסטיים שישמשו כמוליך למחצה, אשר בתהליכי הדפסה יעוצבו להתקנים חשמליים או התקנים פולטי-אור. אלה, מן הסתם, לא יחליפו את הסיליקון בזמן הקרוב אלא יוסיפו תכונות וישומים נוספים כמו מסכים גמישים.
בישראל
ההיסטוריה של מיקרואלקטרוניקה קשורה במרכז ההדרכה והמחקר אשר הוקם בשנת 1979 בטכניון על ידי פרופסור יצחק קדרון ופרופסור אדיר בר-לב.
תהליך הייצור
תהליכי ייצור של רכיבי מוליכים למחצה מתבסס על מגוון רחב של תהליכי ננוליתוגרפיה כימיים ואחרים, ביניהם פוטוליתוגרפיה, ו המקנים לחומר תכונות שונות באזורים שונים שלו.
רוב הייצור הסדרתי כיום מתבסס על שימוש בפרוסות של סיליקון גבישי (wafers) אשר מיוצרות ממוט של סיליקון חד-גבישי. בתום תהליך הייצור של רכיבי מיקרו-אלקטרוניקה, מכילה כל פרוסה כזו מאות או אף אלפי רכיבים זהים, שצורתם בדרך כלל מרובעת. רכיבים אלה מופרדים בתום התהליך על ידי חיתוך הפרוסה לאורך ולרוחב. כל מרובע כזה, המכיל רכיב אחד, נקרא פיסת סיליקון (באנגלית "die").
הרכיבים שהופרדו מהפרוסה עוברים תהליך שנקרא זיווד, שבסופו כל רכיב ארוז בתוך אריזה מחומר פלסטי או קרמי, שממנו נשלחים מוליכים לצורך חיבור הרכיב לתוך המעגל האלקטרוני. הרכיב הארוז נקרא שבב ("Chip") והוא משמש להרכבת מעגלים מודפסים.
שימושים
חלק נרחב מהטכנולוגיה הסובבת אותנו כיום מתבססת על המיקרואלקטרוניקה:
המחשבים בנויים ברובם מרכיבים מיקרואלקטרוניים, גם החלקים המכניים, כגון דיסק קשיח, או האופטיים, כגון המסך, נשלטים על ידי רכיבים מיקרואלקטרוניים.
בקרים רבים העוזרים לנו בחיי היומיום, הנמצאים במכונת כביסה וכלי רכב בנויים רובם ככולם כהתקנים מיקרואלקטרוניים.
כל עולם הבידור הדיגיטלי, נגני MP3, טלפונים סלולריים, DVD, מצלמות דיגיטליות ורבים אחרים בנויים מהתקנים מיקרואלקטרוניים.
מעבר לשימושים אלה של המיקרואלקטרוניקה, משמשת הטכנולוגיה גם למימוש רכיבים המשלבים אלקטרוניקה עם תחומים שונים אחרים. כיום ניתן למצוא יישומים מחקריים ומסחריים בהם, על גבי הפרוסות, מומשו:
רכיבים אלקטרו-אופטיים, לצורכי שידור וקליטה בתקשורת אופטית על קווי הסיבים האופטיים המאפשרים מהירויות תקשורת אדירות אך גם עבור דברים פשוטים יותר כמו שלט רחוק.
רכיבים מיקרו-מכניים - רכיבים מכניים זעירים כמו מערך מקבילי של מראות זעירות מתכווננות שמשמש למקרני וידאו, חיישנים שונים הממוקמים במדפסות הזרקת דיו, גלגלי כלי רכב (בהם הם מודדים לחץ אוויר) ובמכשירים למדידת לחץ דם.
רכיבים ביולוגיים (למשל לזיהוי DNA או אחוז חמצן בדם).
קישורים חיצוניים
מילון למונחי מיקרואלקטרוניקה (1981), באתר האקדמיה ללשון העברית
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה | 2024-09-28T10:20:57 |
מבנה המחשב | REDIRECT מחשב | 2005-03-28T10:46:50 |
תורת הדגימה (עיבוד אותות) | ממוזער|ציור.1: אות צר סרט כלשהו במרחב התדר |left|200px
ממוזער|השכפול בתדר נייקוויסט.|left|400px
ממוזער|כאשר תדר הדגימה נמוך יותר|left|400px
בתורת האינפורמציה, בעיבוד אותות ובמיוחד במערכות תקשורת, תורת הדגימה היא התחום המדעי העוסק במגבלות ודרישות ממערכות דגימה של אותות וסינתזה שלהם.
דגימה היא התהליך של הפיכת אות רציף (כפונקציה של הזמן או המרחב) לסדרת מספרים או אות בדיד הקיים רק בנקודות בדידות בזמן או במרחב.
המשפט המרכזי של תורת הדגימה - הוא משפט הדגימה של שנון - נייקוויסט שאומר שיש לדגום בתדר שהוא לפחות פי 2 מתדר השידור על מנת להימנע משגיאות.
ההסבר האינטואיטיבי למשפט הדגימה הוא כאשר דוגמים אות רציף אנו מכפילים את האות
במסרק הלמים. כאשר עוברים למרחב התדר, ההכפלה הופכת לקונבולוציה של מסרק הלמים וספקטרום האות ולכן נקבל שכפול מחזורי של צורת הספקטרום של אות המידע כאשר מרכז הספקטרום יושב במכפלות תדר הדגימה. אם נוריד את תדר הדגימה מתחת לפעמיים התדר המקסימלי, השכפולים הללו יחפפו אחד את השני ובתהליך שחזור האות, בו מסננים רק את הספקטרום הבסיסי נקבלו מעוות. תופעה זו נקראת
"התחזות" או "קיפול תדרים" .
מבוא
עבור אות רציף, חסום פס ומוגבל אנרגיה , התמרת פורייה של האות תהיה:
האות חסום פס, כלומר אין לו תדרים הגבוהים מהתדר החוסם B, ולכן עבור
נשתמש בתדר הדגימה , ביחידות של דגימות לשנייה, באופן הבא:
ולכן
כלומר תדר הדגימה גדול יותר מהחסם העליון של תדר האות. באופן כזה הדגימה לא תאבד מידע מהאות.
פרק הזמן בין הדגימות:
(מספר שלם).
יישומים
הדגימה היא אחד מהשלבים החשובים ביותר בעיבוד ספרתי של אותות. האותות בטבע הם לרוב רציפים או אנלוגים כגון אותות דיבור הנקלטים במיקרופון של טלפון סלולרי או האותות החשמלים הנפלטים ממוח האדם למשל בבדיקת EEG. לצורך עיבודם בצורה ספרתית על ידי מחשב או מעגל משולב ספרתי, יש צורך להפכם לסדרות מספרים או אותות ספרתיים ופעולה זו מבוצעת על ידי דגימת האותות.
ראו גם
תדר נייקוויסט
אות (תקשורת)
עיבוד אותות ספרתי
מסנן מתואם
מסרק דיראק
אלגוריתם גרצל
קוונטיזציה
הפרעה בין סימנים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:עיבוד אותות
קטגוריה:תורת האינפורמציה | 2024-09-09T12:01:21 |
דחיסת מידע | REDIRECT דחיסת נתונים | 2004-07-31T11:48:19 |
חוק שאנון-הארטלי | בתורת האינפורמציה, חוק שאנון הוא משפט המגדיר את קיבול הערוץ של ערוץ תקשורת החשוף לרעש גאוסי, והוא נקרא על שם קלוד שאנון. קיבול ערוץ הוא קצב הנתונים המרבי שבו ניתן לשדר מידע באופן אמין. עבור המקרה הנפוץ של ערוץ שבו מתווסף רעש גאוסי קיים קשר בין קיבול הערוץ לבין רוחב הסרט בו נעשה שימוש ויחס האות לרעש בערוץ:
כאשר C קיבול הערוץ, W - רוחב הסרט ו-S/N יחס האות לרעש.
משמעות המשפט היא שקצב המידע (זאת אומרת הקצב לאחר קיזוז ביטי תיקון השגיאות) המרבי שניתן להשיג על ידי קידוד הולך וגדל ככל שרוחב הסרט בו ניתן להשתמש גדול יותר וככל שהספק הרעש הנלווה לערוץ קטן ביחס להספק האות המשודר. בקיום תקשורת בכל קצב מתחת לקצב זה ניתן להשיג הסתברות שגיאה קטנה כרצוננו על ידי קידוד חבילות מידע גדולות ודחיסתן.
חוק שאנון נובע ממשפט כללי יותר של שאנון המגדיר את קיבול הערוץ של ערוץ רועש כלשהו. משפט זה נחשב למשפט היסודי של תורת האינפורמציה. הוא הוכח על ידי שאנון בשנת 1948 והפתיע את קהילת הנדסת מערכות התקשורת. רק לאחר כ-50 שנות מחקר בתורת הקודים, התגלו קודים מעשיים המשיגים ביצועים הקרובים לקיבול הערוץ הגאוסי.
לחוק זה יש שימוש בתחומים פיזיקה ותקשורת מחשבים, כאשר הוא משמש לחישוב מקסימום המהירות של מעבר מידע או אנרגיה בתווך כלשהו תוך התחשבות בהפרעות (רעשים).
קישורים חיצוניים
קטגוריה:משפטים בסטטיסטיקה
קטגוריה:תורת האינפורמציה | 2023-03-31T15:06:42 |
קוד תיקון שגיאות | קוד תיקון שגיאות הוא קוד בעל מספר תכונות שמאפשרות לשלוח באמצעותו אוסף של נתונים דרך ערוץ תקשורת רועש, ולנטרל במידה מסוימת את השפעת רעשי הרקע על המידע המתקבל. קודי התיקון פועלים על ידי הגדלת ההבדל בין המילים השונות בקוד, וכך הקטנת הסיכוי שרעש חיצוני יגרום לקליטת מילה השונה מהמילה שנשלחה. כאשר ההבדל בין מילות הקוד גדול במיוחד ניתן אפילו לתקן שגיאות, כל עוד מספר השגיאות קטן מספיק.
מבוא לא פורמלי
המוטיבציה המקורית לבניית קודים לתיקון שגיאות הייתה לצורך תקשורת מעל ערוץ רועש. בעת שליחת מידע על פני תווך פיזי כלשהו (למשל, כבל), עלולות לקרות שגיאות כתוצאה מתופעות פיזיקליות כלשהן (למשל, ביט כלשהו עלול להחליף את ערכו, או להמחק). על בעיה זו ניסה להתגבר קלוד שאנון בשני מאמרים משנת 1948 בהם הוא הציג את המונח של קוד לתיקון שגיאות (יחד עם הנחת היסודות של תורת האינפורמציה). שאנון הציע לקודד את ההודעה בהודעה ארוכה יותר, כך שאם נשלח את ההודעה הארוכה לאורך התווך במקום את ההודעה המקורית, נוכל לפענח ממנה את ההודעה המקורית, גם אם התווך ישבש את ההודעה ששודרה. אם כך, קוד במובן זה נתון על ידי פונקציית קידוד ופונקציית פענוח. שאנון חשב על התווך (במונחים של שאנון: ערוץ או Channel) כעל אובייקט אקראי, המשבש כל ביט בהסתברות ידועה מראש, וחיפש קודים עבורם ההסתברות שהתווך ישבש את ההודעה כל כך עד שפונקציית הפענוח תכשל היא נמוכה.
שנתיים מאוחר יותר, ב-1950, הציג ריצ'רד המינג גישה אחרת להגדרת קודים מתקני שגיאות. המינג רצה שתמיד יהיה אפשר לפענח את מילת הקוד, בהינתן והתווך מוגבל בכמות הביטים שהוא משבש - כאילו היה התווך יריב זדוני בעל היכולת לשבש כמות כלשהי של הביטים המשודרים, במידה לבלבל את הצדדים המתקשרים כמה שאפשר. בגישה זו, במקום לנסות ולמזער את הסתברות השגיאה של המפענח, קוד במובן המינג מנסה להגדיל את המרחק בין כל שתי מילות קוד. בהכללה גסה, ניתן לחשוב על הגישה של המינג כגישת "המקרה הגרוע" (Worst Case) ועל הגישה של שאנון כגישת "המקרה הממוצע" (Average Case).
אינטואיציה עבור שני המובנים של קוד - המגיעה ממבט תאורטי יותר - היא שקוד לתיקון שגיאות מפזר את האינפורמציה של מילה על פני הרבה ביטים, כך שכל ביט נושא כמות קטנה יותר של מידע. באופן אינטואיטיבי, גם אם יימחקו כמה ביטים הנושאים אינפורמציה קטנה כל אחד מהם, עדיין המידע יהיה קריא, ואף אינפורמציה לא תאבד. אינטואיציה זו מסבירה אולי איך מצאו קודים לתיקון שגיאות הרבה שימושים ועניין רב גם מחוץ לתחום של תקשורת מחשבים, תופעה הנראית מפתיעה ממבט ראשון.
קודים במובן של המינג
הגדרה
במובן של המינג, אנחנו מתעלמים לחלוטין משלבי הקידוד והפענוח ופשוט חושבים על הקוד כעל אוסף של מילים. כך למשל התמונה של פונקציית הקידוד של קוד במובן שאנון היא קוד במובן של המינג. ובאופן פורמלי, אם הוא אלפבית (קבוצה סופית של סימנים), קוד הוא תת-קבוצה של אוסף המילים באורך , כלומר . אף על פי שגודל האלפבית אינו חייב להיות בינארי, עדיין המונח ביט משמש כשם לתו כללי ב-. כדי למדוד את איכותו של הקוד, נעזרים בכמה פרמטרים של הקוד:
גודל הבלוק (block size) הוא בכמה ביטים נעזרנו לקידוד. תחת הסימונים מעלה זהו .
מימד הקוד (dimension) הוא כמה ביטים אפקטיביים של מידע קודדנו. כאינטואיציה לקראת ההגדרה, נחשוב למשל על קוד שגודלו הוא עבור איזשהו שלם, ניתן אז לזהות את הקוד עם אוסף כל המילים באורך (כקבוצות): , ולחשוב על הזיהוי הזה כפונקציית קידוד. לכן ניתן להגיד שהקוד מקודד ביטים באופן אפקטיבי. באופן מדויק יותר, יוגדר קצב הקוד כ- . פרמטר דומה הוא הקצב (rate): , המודד את היחס בין כמה ביטים אפקטיביים קודדנו, לעומת כמה ביטים נשלחו בפועל.
מרחק הקוד (distance) מודד כמה רחוקות מילות הקוד זו מזו. זהו מרחק המינג (Hamming Distance) המינימלי בין כל שתי מילות קוד. ובמדויק: כש- הוא מרחק המינג בין ו-, כלומר בכמה ביטים ו- שונים זה מזה. באופן דומה לסימון עבור קצב, נהוג להגדיר גם מרחק יחסי: .
גודל האפלבית הוא גודל האלפבית מעליו הקוד מוגדר. נסמן את גודל האלפבית כ-.
נהוג לקרוא לקוד בעל גודל בלוק , קצב , מרחק , וגודל אלפבית , קוד .
דוגמאות בסיסיות
קוד פשוט הוא חזרה על כל ביט מספר מסוים של פעמים. בעוד קוד זה יכול לזהות ולתקן שגיאות מול ערוץ במובן של שאנון, המבצע מחיקות אקראיות (שכן ההסתברות שכל החזרות ימחקו הוא קטן בהינתן מספר גדול מספיק של חזרות), מול ערוץ במובן של האמינג הוא גרוע למדי, שכן כדי להרוס את הקידוד, מספיק ליריב זדוני למחוק את כל החזרות של ביט בודד. עבור 3 חזרות הקוד הוא: . זהו קוד .
קוד פשוט נוסף הוא הוספת ספרת ביקורת. מקרה פרטי מעניין שלו הוא הוספת ביט זוגיות - בהינתן מילה בינארית באורך נוסיף לה ביט נוסף שיגרום לXOR של כל הביטים להיות 0. כלומר הקוד הוא . זהו קוד .
קודים ליניאריים
קודים מעניינים יותר יתקבלו אם נעניק לאלפבית מבנה כלשהו. בפרט, אם נחשוב על האלפבית כשדה סופי: , יקבל מבנה טבעי של מרחב וקטורי. קוד נקרא קוד ליניארי אם הוא תת מרחב ליניארי של . על אף שבמבט ראשוני נראה שהגדרה זו היא ספציפית למדי ומגבילה, רוב הקודים הטובים הידועים הם למעשה קודים ליניאריים. נשים לב לנקודות הבאות:
המימד של קוד ליניארי (כקוד) שווה למימד שלו כמרחב וקטורי.
מאחר שקוד ליניארי סגור תחת חיסור, ומאחר ומרחק המינג נשמר תחת חיסור, המרחק של קוד ליניארי שווה למשקל המינג (מספר הביטים שאינם אפס, או באופן שקול מרחק המינג ממילת האפס; מסומן ב-) המינימלי של מילת קוד שאינה מילת האפס:
אם כך, קוד ליניארי טוב הוא כזה שבו כל מילת קוד מזכירה את 0 מעט מאוד פעמים. דוגמה טבעית לאוסף כזה של אובייקטים הוא פולינומים. זהו הרעיון הבסיסי מאחורי קוד ריד-סולומון. אם נסמן את איברי השדה , ונבחר פרמטר , קוד ריד-סולומון יוגדר כך:
עובדה ידועה על פולינומים מעל שדות היא שכל פולינום ממעלה לכל היותר , יש לכל היותר אפסים, ועל כן זהו קוד .
באופן דומה מוגדרים קודים ליניאריים טובים נוספים, כדוגמת קוד אדמר (הבנוי מכל הפונקציות הליניאריות) או קוד ריד-מולר (הבנוי מכל הפולינומים במספר משתנים וממעלה חסומה).
קודים במובן של שאנון
הגדרה
המודל עליו מסתכל שאנון בהגדרתו מורכב משלושה שלבים:
השולח בוחר הודעה באקראי, מקודד אותה בעזרת פונקציית קידוד כלשהי, ושולח את ההודעה המקודדת מעל ערוץ.
הערוץ משבש את ההודעה, בצורה אקראית כלשהי, המוגדרת על ידי הערוץ.
המקבל קורא את ההודעה שיצאה מהערוץ, ומנסה לפענח אותה בעזרת פונקציית פענוח כלשהי.
מרכז|700px
אם כן, קוד מוגדר על ידי זוג פונקציות כש היא פונקציית קידוד הלוקחת הודעה באורך מעל אלפבית , ומחזירה הודעה באורך מעל אותו האלפבית, ו היא פונקציית פענוח הלוקחת הודעה באורך כלשהו (שכן הערוץ עלול לשנות את אורך ההודעה) מעל אלפבית (שכן הערוץ עלול להוציא סימנים הלקוחים מאלפבית אחר) ומחזירה את ההערכה שלה למה הייתה המחרוזת המקורית שנשלחה. באופן דומה לקודים במובן המינג, קצב הקוד (rate) נתון על ידי .
ערוץ מוגדר על ידי אוסף התפלגויות הנתמכות מעל , אחת לכל הודעה אפשרית ב. בהינתן הודעה ב, הערוץ פולט הודעה ב הנדגמת מההתפלגות של . בהינתן ערוץ, נרצה להגדיר את הקיבולת (Capacity) שלו, מדד של כמות המידע שהערוץ מסוגל להעביר מבלי לפגום בו. ישנן שתי דרכים להגדיר קיבולת:
הגדרה כקצב המקסימלי: נאמר שקצב מסוים הוא בר-השגה (achievable), אם קיימת משפחה אינסופית של קודים, שכל קוד בה הוא עם קצב לפחות , ובנוסף ההסתברות שפונקציית הקידוד מבצעת בו שגיאה הולך וקטן עד ששואף ל-0. אם כך, קיבולת הערוץ תוגדר על ידי הקצב המקסימלי שהוא בר-השגה:
הגדרה ככמות המידע שהערוץ משאיר: עבור פונקציית קידוד כלשהי , נסמן ב את המשתנה המקרי שמתקבל מקידוד הודעה אקראית וב את פלט הערוץ על . עבור שני משתנים אקראיים בדידים נסמן ב את האינפורמציה ההדדית שלהם, מדד לכמות המידע ששניהם חולקים. קיבולת הערוץ תוגדר כך:
ממשפט הקידוד מעל ערוץ, שתי ההגדרות שלעיל שקולות.
דוגמאות לערוצים
הערוץ הסימטרי הבינארי (Binary Symmetric Channel), הנתון על ידי פרמטר ומסומן , מבצע פעולת החלפה עבור כל ביט. כלומר, עבור כל ביט בנפרד ובאופן בלתי תלוי, מחליף אותו (ממיר 0 ב-1, ו1 ב0) בהסתברות .
ערוץ מחיקה בינארי (Binary Erasure Channel), הנתון על ידי פרמטר ומסומן , מוחק כל ביט בהסתברות , וכותב במקומו סימן כלשהו המסמן את המחיקה. לרוב סימן זה מסומן ב.
ערוץ השמטה בינארי (Binary Deletion Channel), הנתון על ידי פרמטר , משמיט כל ביט בהסתברות . על כן, אורך הפלט של הערוץ אינו קבוע ובוודאי אינו בהכרח האורך של הקלט המקורי של הערוץ, מה שמקשה מאוד על האנליזה של ערוץ זה. הבעיה של לקבוע את הקיבולת של ערוץ זה היא בעיה פתוחה.
משפט הערוץ הרועש של שאנון
שאנון התעניין בחישוב הקיבולת של ערוץ, והצליח לחשב את הקיבולת של ערוץ סימטרי בינארי. משפט הערוץ הרועש של שאנון קובע כי לכל , הקיבולת של הערוץ הבינארי הוא , כש היא אנטרופיית שאנון של משתנה מקרי ברנולי עם הסתברות :
שימושים
בתקשורת מחשבים
קודים לתיקון שגיאות מאפשרים תקשורת אמינה מעל ערוץ רועש, על ידי קידוד ההודעה לפני שליחתה, ופענוח ההודעה (המורעשת) בהגעתה ליעד. לשימוש פרקטי, נרצה קודים לתיקון שגיאות בעלי קידוד ופענוח מהירים, ובעלי קצב גבוה. דוגמה בסיסית לקודים שכאלו הם קודי Longitual/Vertical Redundancy Check) LRC/VRC). בקודים אלו, נכתוב את המידע בצורת טבלה, כך שכבכל תא בטבלה ישב אחד מהביטים של ההודעה המקורית, ונוסיף סיבית זוגיות לכל שורה (בLRC) או עמודה (בVRC). בקודים אלו ניתן לזהות לכל היותר שגיאה אחת בכל שורה/עמודה (בLRC/VRC; בהתאמה), אך לא לתקן אותה. היתרון שלהם לעומת זאת הוא שהם יעילים ומאפשרים מימוש קל ומהיר בחומרה. ניתן לשלב בין שיטות אלה, בקוד VLRC, שם נשלח את ביט הבקרה לכל שורה ולכל עמודה. כעת ניתן לזהות עד 3 שגיאות, ואף לתקן שגיאה בודדת, באמצעות הצלבת השורה והעמודה שבהן התגלו שגיאות. שיטה זו שימושית ביותר בבדיקת קבוצה (Group Testing).
שיטות פופולריות נוספות לקידוד הן סיכום ביקורת (checksum) וCRC, בהן משורשרת לסוף ההודעה תוצאת פונקציה כלשהי של ההודעה. בעת הפענוח מחשבים את אותה הפונקציה על ההודעה שהגיעה, ומשווים זאת עם התוצאה הנתונה. הפונקציה נבחרת כך ששינויים רדנומיים בהודעה יגרמו לפלט הפונקציה להשתנות, וכך נוכל לזהות (אך לא בהכרח לתקן) שגיאות בעת העברת ההודעה בהסתברות טובה. יתרונם הגדול של שיטות אלו הוא פשטותם, ויעילותם הגבוהה.
שיטות מתקדמות יותר כוללות קודי קונבולוציה, וקודי LDPC.
במסדי נתונים
אם נאחסן מידע על החסן פיזי (דיסק קשיח, למשל), המידע עלול להימחק או להיהרס עם הזמן (למשל דיסק שנשרט, או שרת שנופל). גם על בעיה זו ניתן להתגבר בעזרת קודים לתיקון שגיאות - במקום לאחסן את המידע עצמו, נאחסן את הקידוד של המידע עם קוד לתיקון שגיאות. כעת, גם אם חלק מהמידע יימחק, עדיין נוכל לשחזרו. בעיית האחסון במסד נתונים לא אמין לא סתם דומה לבעיית התקשורת מעל ערוץ רועש - היא ממש שקולה. ניתן לחשוב על אחסון במסד נתונים כעל "שליחת הודעה לעתיד", כלומר שליחת הודעה לרגע בו נרצה לקרוא את המידע ששמרנו.
בשימוש פרקטי, לרוב נעשה שימוש בקוד חזרות, בעיקר מאחר שהוא מתאים לשימוש במערכות אחסון מבוזרות. עם זאת, גם קודים אחרים שימושיים למדי ולמשל טכנולוגיית אחסון המידע RAID משתמשת בקוד ריד-סולומון.
במדעי המחשב התאורטיים
בעיה בסיסית בסיבוכיות תקשורת היא השוואה בין מחרוזות. בבעיה זאת, אליס מקבלת מחרוזת אחת, בוב מקבל מחרוזת שנייה, ואליס ובוב רוצים - בעזרת תקשורת מינימלית ביניהם - לדעת האם שתי המחרוזות שוות. פתרון טריוויאלי יהיה שאליס תשלח את המחרוזת שלה לבוב, ובוב ישווה ביניהם. אך פתרון זה דורש כמות גדולה של תקשורת בין אליס ובוב (למעשה, פתרון זה הוא אופטימלי ללא שימוש ברנדומיות). אך בהינתן ולאליס ולבוב יש גישה לאקראיות פומבית, כל אחד מהם יכול לקודד את המחרוזת שלו עם קוד לתיקון שגיאות (אותו הקוד עבור אליס ובוב) ולהתייחס לאקראיות הפומבית כאינדקס של ביט בקוד. אליס תשלח לבוב רק את הביט שבאותו האינדקס בקידוד שלה, ובוב ישווה בין הביט שבאותו האינדקס בקידוד שלו עצמו ובין הביט שהגיע מאליס. הוא יקבע שהמחרוזות שוות אם הביטים שהושוו אכן שווים. אם המחרוזות שהיו לאליס ובוב מלכתחילה היו שוות, גם הקידודים שלהם יהיו שווים ובוב תמיד יצדוק. אחרת, ההסתברות של בוב לענות נכונה היא לפחות המרחק (היחסי) של הקוד. אם אליס ובוב יבחרו קוד עם מרחק גדול, ההסתברות שלהם להצליח תהיה גדולה, בעוד רק ביט אחד נשלח.
קודים הם האובייקט הבסיסי בהרבה בניות של מערכות הוכחה הסתברותיות (Probabilistically Checkable Proofs). בתחום של קושי קירוב (השקול לבניית מערכות הוכחה הסתברותיות), קודים משמשים לרוב כ"גדאדג'טים" ברדוקציות של קושי קירוב אופטימלי.
בדרנדומיזציה, קודים משמשים לבנייה של אובייקטיביים פסאודו-רנדומיים כמו מחלצי רדנומיות (Randomness Extractors) והתפלגויות עם הטיה קטנה (Small-Bias Distributions). ידועים גם קשרים בין קודים לאובייקטים פסאודו-רנודמיים נוספים, למשל גרפים מרחיבים.
ראו גם
תורת הקודים
לקריאה נוספת
להוכחות של הטענות המוזכרות על קידוד ערוץ של שאנון, ראו פרק 5 בסיכומי ההרצאות ה.
הערות שוליים
קטגוריה:קודים לאיתור שגיאות ולתיקונן
קטגוריה:תורת הקודים
קטגוריה:תקשורת מחשבים | 2024-06-04T07:11:11 |
DMT | ממוזער|250px|ספקטרום של מודם ADSL.
Discrete Multitone Transmission (ראשי תיבות: DMT) שיטת אפנון המדמה מספר רב של משדרי ומקלטי QAM.
בניגוד ל-OFDM בה כל משדר מקבל את אותה כמות תעבורה, ב-DMT כל משדר מקבל כמות תעבורה ביחס לאיכות הערוץ עליו עובד משדר זה.
לשם יצירה של מספר רב של מקלטים/משדרים, משתמשים במקלט בהתמרת פורייה על ידי FFT ובמשדר בהתמרת פורייה הפוכה (IFFT).
התקן מחלק את האות על קו התקשורת באופן הבא:
תדרים 0-4.312KHz: מאפשרים טלפוניה רגילה, כגון שיחות, משלוח פקס וכו'.
תדרים 4.3-25KHz: תדרים שאינם נמצאים בשימוש.
תדרים 25-138KHz: משמשים להעברת נתונים בערוץ "העולה" מהצומת
תדרים 138-1100KHz: משמשים להעברת נתונים בערוץ "היורד" אל הצומת
תקן ה-DMT משמש את חברת בזק ב-ADSL ישראל, והוא מחלק את קו הטלפון ל-256 ערוצים, כשכל ערוץ בגודל של 4.312KHz. בעזרת התקן הנ"ל, מתאפשר ביצוע מספר פעולות בו זמנית על קו הטלפון, כגון ביצוע שיחות רגילות ושימוש באינטרנט. התקן מובנה בתוך המודם הביתי שניתן על ידי בזק.
קטגוריה:תקנים בתקשורת מחשבים | 2024-04-24T18:08:56 |
אבנן | REDIRECT ליתיום | 2004-06-23T10:35:57 |
גלוצינום | REDIRECT בריליום | 2004-06-23T10:36:38 |
חמרן | REDIRECT אלומיניום | 2004-06-23T10:38:38 |
סודיום | REDIRECT נתרן | 2004-06-23T10:38:40 |
ניטון | REDIRECT רדון | 2004-09-29T10:03:26 |
אזוט | REDIRECT חנקן | 2004-06-23T10:38:50 |
סולפור | REDIRECT גופרית | 2004-06-23T10:40:48 |
פוטסיום | REDIRECT אשלגן | 2004-06-23T10:41:04 |
פוטאסיום | REDIRECT אשלגן | 2004-06-23T10:41:04 |
קליום | REDIRECT אשלגן | 2004-06-23T10:41:08 |
פרום | קטגוריה:שמות משפחה | 2020-11-14T12:00:48 |
קלציום | REDIRECT סידן | 2004-06-23T10:43:17 |
זרניך | REDIRECT ארסן | 2004-06-23T10:43:24 |
מחבואן | REDIRECT קריפטון | 2004-06-23T10:44:00 |
קולומביום | REDIRECT ניאוביום | 2005-10-15T02:51:21 |
ארגנטיום | REDIRECT כסף | 2004-09-24T12:52:19 |
סטנום | REDIRECT בדיל | 2004-06-23T10:49:56 |
סטיביום | REDIRECT אנטימון | 2004-06-23T10:50:23 |
איליניום | הפניה פרומתיום | 2012-02-07T06:46:18 |
קסיופיום | REDIRECT לוטציום | 2004-06-23T10:51:00 |
וולפרם | קטגוריה:שמות משפחה
קטגוריה:שמות פרטיים | 2023-08-06T19:18:46 |
מרקורי | 2024-10-19T05:11:47 | |
הידרוגירום | REDIRECT כספית | 2004-06-23T10:51:43 |
אבר | הפניה איבר | 2018-02-06T17:27:14 |
פלומבום | REDIRECT עופרת | 2004-06-23T10:51:52 |
אלבמין | REDIRECT אסטטין | 2004-06-23T10:52:06 |
אנימיזם | שמאל|ממוזער|250px|פסל של שומר נשמה בבית קברות בג'ראי, וייטנאם.
אנימיזם (באנגלית Animism, מ-Anima בלטינית שפירושה נפש או נשמה) הוא אמונה המייחסת נשמה לטבע בכלל כולל החי והדומם המרכיבים אותה. יש המרחיבים מונח זה גם לאמונה ברוחות חסרות גוף ובאמונה באלים בעלי תכונות נפשיות הדומות לאלו של האדם (ראו אנתרופומורפיזם). המונח שייך לתחום האנתרופולוגיה.
האנימיזם באנתרופולוגיה
150px|ממוזער|שמאל|האנתרופולוג אדוארד ב' טיילור - טובע המונח
ממוזער|טוטם מעוטר בגילוף של נחש, אונטריו, קנדה
את המונח טבע האנתרופולוג א. ב. טיילור בשנת 1871. טיילור ראה באנימיזם את אחד המקורות הקדומים, הפרימיטיביים לדת. האדם הפרימיטיבי עומד בפני תופעות טבעיות, כשינה, איבוד הכרה או מוות, בהן האדם נראה כחסר חיים זמנית או תמידית. הוא גם רואה תופעות כמו חלומות, זיכרונות ודמיונות שבהם נשמתו מפליגה למרחקים בעוד גופו נשאר במקום. עקב כך, מגיע האדם הפרימיטיבי למסקנה שבגוף האדם קיים דבר נוסף שהוא הנפש. זו מסוגלת לעזוב את גופו ולחזור אליו (בשינה), להתקיים גם אחרי המוות (לראות בזיכרון דמויות של אנשים שמתו). האמונה הזאת בהופעת דמויות של נפטרים הביאה אותו לאמונה בהישארות הנפש ובגלגול הנשמות. לפי האמונה באנימיזם, היות שנשמה יכולה "להתגלגל", היא יכולה לחדור לתוך קרוביו של הנפטר הנזכרים בו, היא יכולה להתגלגל לתוך אדם חדש שנולד והיא יכולה להתגלגל גם לתוך גופים דוממים. האמונה הזאת היא האמונה באנימיזם. היות שהאנימיזם מאמין שבגופים דוממים יכולות להיות נשמות שהתגלגלו בו, אזי הוא מאמין שלצמחים ועצמים דוממים טבעיים, כגון אבנים, יש תודעה, תחושות ורצונות משלהם, ולעיתים אף יכולת תנועה. היות שכך, הוא מבקש את קרבתם של גופים דוממים אלו, רואה בחלקם את מקום גלגולם של נשמות אבותיו או של שליטים גדולים אמתיים או מיתולוגיים. כך נוצרת היררכיה בתוך העולם הדומם וחלק ממנו הופך לאלים שיש לעבדם ולכבדם. כך נוצרו יסודות הדת.
יש הרבה חוקרים המבקרים תורה זו של טיילור. המתנגדים לו טוענים שאין הוכחה שהאדם הפרימיטיבי ייחס חשיבות כה גדולה לחלומות ומחשבות. לדעתם, קשה להאמין שאדם פרימיטיבי היה מסוגל להגיע להשקפה הדואליסטית של גוף-נפש ולהפריד ביניהם. גם אין לחפש רציפות כל כך הגיונית ובנויה לתלפיות בתרבויות פרימיטיביות וחוסר רציונליות. המתנגדים רואים כבלתי הגיונית האפשרות שחברות פרימיטיביות שונות מאוד באזורים מרוחקים ביניהן על פני כדור הארץ, יכולות היו להגיע בדיוק לאותן מסקנות.
לפי מתנגדים אלו, הדרך אל האנימיזם הייתה הפוכה - לא האמונה בהמצאות נשמה בגוף הביאה להתפתחות האמונה הדתית באלוהים, אלא דווקא האמונה באלים הביאה לאמונה בנשמה הנוצרת על ידי האלים ובאנימיזם.
לאור כל ההתנגדויות האלו התפתחה תאוריה חדשה לגבי האנימיזם. תאוריה זו טוענת שהאמונה בנפש שונה מהאמונה בתכונות על-טבעיות של עצמים דוממים. האדם הפרימיטיבי הכיר בישות הנקראת נשמה כצורה המינימלית והפשוטה ביותר של דת. לעומת זאת, הוא גם סבר שבחלק מהעצמים השונים בטבע ישנה גם רוח חיים מסוימת. הכרה זו ברוח הנמצאת בדוממים מסוימים היא הכרה מעורפלת, לא ברורה למאמין עצמו, אמונה בעיקרה רגשית ולא שכלית. את קיום הנפש הוא יכול להסביר בדרך כאילו רציונלית. את קיום רוח החיים בדוממים שונים בטבע הוא חש רק רגשית, אינו יכול להסביר את היווצרותה. בניגוד לנשמה שהיא סוג של אישיות, בעלת אופי וצורות התנהגות, כוח החיים האנימיסטי הוא דבר מכני, בעל סגולה אחת או סגולות מעטות בלבד, כגון, פוריות, הורדת גשם וכו'.
האנתרופולוגית רות בנדיקט פיתחה גישה זו על ידי הטענה שהאדם הפרימיטיבי פיתח את האנימיזם על ידי התבוננותו בטבע שסביבו ואת האמונה בנשמה או נפש, על ידי התבוננות בעצמו. החוקר האנתרופולוג הידוע ג'יימס ג'ורג' פרייזר רואה כאן את ההבדל בין מאגיה ודת. המאגיה מכוונת אל הטבע והאנימיזם על ידי טקסים מסובכים האמורים להעביר כוחות אלו לטובת האדם. הדת, מאידך, מכוונת אל נשמות ואלים שיש לקנות את חסדם ולבם על ידי קורבנות ותפילות.
גישה נוספת המתייחסת לאנימיזם היא הגישה הרציונליסטית-אבולוציוניסטית. גישה זו אומרת שהאנימיזם והדת לא נובעים ממקור אחד, אלא מהתחברות גורמים רבים כולל גורמים חברתיים, פסיכולוגיים, תרבותיים ועוד.
גישה נוספת היא הגישה הלשונית. לפי גישה זו לאדם יש נטייה פסיכולוגית להתייחס לתארים כאל עצמים, כלומר, להפוך שמות תואר לשמות עצם. כך שמות תואר כמו "חי" או "מת" יצרו שמות עצם כמו "חיים" או "מוות". התפתחות הפסיכולוגיה הביאה לגישה שהסיבה להתפתחות האנימיזם והאמונה בהישארות הנפש על ידי גלגול נשמות או בחפצים דוממים, היא תגובה פסיכולוגית לפחד האדם מהמות ותגובה סוציולוגית לשמירת החברה מפני הזעזוע עם מות אחד מחבריה.
האנימיזם בפסיכולוגיה
ילדים קטנים מייחסים לעצמים דוממים תכונות של יצורים חיים ובעלי תודעה והגבול בין העולם החי המציאותי ועולם הדומם מטשטש. ז'אן פיאז'ה ב-1926 מצא שיש מספר שלבים בהתפתחות האנימיזם אצל הילד. בשלב הראשון הילד מייחס חיים לכל עצם, בשלב בגילאים בין 2-7 שנים, הוא מייחס חיים רק לעצמים הנעים כמו גלי ים או עלים ברוח. בשלב השלישי הילד מייחס חיים רק לעצמים בעלי תנועה עצמית כמו השמש או נהר זורם ובשלב הרביעי הילד מייחס חיים רק לבעלי חיים ולצמחים. חלוקה אחרת של פיאז'ה היא לפי גיל. בגיל 4–5 הילד מייחס לחפצים דוממים כוונות, רגשות ומזימות. הם יכולים להתווכח עם העצמים ואף להעניש אותם על מעשיהם. בגיל 6–7 הילד מתייחס לעצמים דוממים התייחסות של חוקיות מוסרית, כלומר, ההתרחשויות שבהן משתתפים עצמים אלו הן תוצאה של התנהגותם ה"טובה" או ה"רעה" של העצמים. בגיל 8–11 מתחילה להתפתח בהדרגה גישה דטרמיניסטית אל העצמים. ההתרחשויות שבהן העצמים משתתפים הן תוצאה של מקרה או חוקי טבע. לאחר גיל זה מתפתחת בילד הגישה הביקורתית והיחס שלו לעצמים נובע מתוך השכלה וידע.
אנימיזם והקשר לשמירת סביבה
בשנים האחרונות מתווספים מחקרים המצביעים על תפיסת האנימיזם כדרך הסתכלות והתנהלות כלפי העולם באופן שיכול להתמודד עם סוגיות ליבה בקשר בין האדם והסביבה וההשלכות הסביבתיות של ההתנהלות האנושית.
האנימיזם במקרא (ובמזרח הקדום)
ממוזער|תבליט צבוע של המלך אמנמחת הראשון, על ראשו מצנפת עם קישוט אוראוס של נחש הקוברה כסמל לאלוהותו. מן המאה ה-20 לפנה"ס, מצרים התחתונה
תופעת האנימיזם ביהדות מתרחשת לאורך ההיסטוריה, מאירוע בריאת העולם, עובר דרך לידתו של העם העברי ועד ימינו אלה ובהשפעת המנהגים והאמונות של התרבויות שחיו בסמיכות לעם ישראל במשך אלפי שנים.
הנחש בסיפור המקראי
בתרבות היהודית, הנחש, כפי שמופיע לראשונה בסיפור הבריאה, בראשית, פרק ג', הוא יצור ברוא אלוהים ואין הוא ישות אלוהית עצמאית שמלחמתו באלוהים היא בראשית מעשה הבריאה, כפי שעולה ממיתוסים של תרבויות עתיקות שונות.
הנחש הקדמוני
ממוזער|פסל של אוראוס, Statuette of Uraeus, between 722 and 332 BC. Late Period..
בסיפור המקראי הנחש הקדמוני (בראשית, פרק ג) מסמל את כוח הפיתוי, הרוע, העורמה, ומקור החטא הקדמון שבגללו האדם נענש כל ימי חייו והוא עתיד לנסות לכפר עליו כל שנות חייו. הנחש משתמש בחוכמה שניחן בה כדי להרע וכדי לפתות את האדם בכוח השכנוע שלו, על מנת שיזכה בדעת אשר תעמידנו בתחרות עם אלוהים. הסיפור המקראי משתמש באנימיזם של הנחש על ידי הקניית תכונות אנושיות, תוך ניצול החולשות האנושיות של האדם ושל האישה, ומבטאת את הכמיהה הנצחית להדמות לאלוהים תוך כדי המרת פיו.
מטות ונחשים, אהרון הכוהן וחרטומי מצרים
פרשת וארא בספר שמות מתארת את יכולתו של אהרון הכהן, אחיו של משה, להפוך את מטהו לנחש וחוזר חלילה. המטה של אהרון בסיפור המקראי היה בעל כוחות מאגיים למעבר מצורה דוממת לצורה חיה, וכך גם המטות של חרטומי מצרים. הסיפור המרכזי מתאר את ניצחון המטה של אהרון על המטות של חרטומי מצרים על ידי בליעתם. לסיפור המקראי יסודות באמונות הפוליתאיסטיות שהיו מקובלות במצרים העתיקה שבה לנחש היה מקום של כבוד בפנתאון האלים המקודשים על ידי המצרים והוא נחשב ליצור בעל ישות אלוהית בדמות האלה המצרית וואדג'ת. Wadget - מלכי ומלכות מצרים העתיקה חבשו קישוט בשם אוראוס - בדמות נחש הקוברה הזקוף המסמל את האלוהות, כאות וסמל לזכותם למלוך על מצרים, שהוענקה להם על ידי האלה וואדג'ת.
נחש הנחושת
נחש הנחושת היה צלמית של נחש שנוצרה בידי משה על פי ציווי אלוהים, בתקופת נדידת בני ישראל במדבר (במדבר, פרק כ"א), על מנת להפסיק את התמותה הרבה מהכשת נחשים באותה העת. על פי האמונה הדתית, היה לאותה צלמית כוח ריפוי, כי על פי האמונה מי שהביט בנחש נרפא (במדבר, פרק כ"א, פסוק ט). על פי האמונה זו, נחש הנחושת שנברא על פי הציווי האלוהי, אינו מבטא את כוח הריפוי של הנחש עצמו, אלא את כוח הריפוי האלוהי המועבר אל צלמית נחש הנחושת בהיותו מוצב בראש הנס בידי משה, על מנת שהאנשים יפנו את מבטם כלפי מעלה כשהם מבקשים הצלה מההכשה. זאת, בניגוד לאמונה שרווחה בתרבויות קדומות רבות וקיימת עד ימינו אלה, שהאמינו בכוח הריפוי של הנחש עצמו וראו בו ישות בעלת כוחות מאגיים, ואף הפך לטוטם בתרבויות רבות כסמל של ישות או רעיון . עם הזמן, הפך הפולחן לנחש הנחושת, יחד עם פולחנים נוספים כמו פולחן האשרה, לפולחן פוליתאיסטי-אלילי. המלך חזקיהו שמלך ביהודה במאה השביעית לפנה"ס, ציווה לכרות פולחנים אלה מחשש להשתרשות הפולחן הפוליתאיסטי, שהייתה מקובלת בין עמים אחרים באותו אזור גאוגרפי.
מנהג התרפים במקרא
ממוזער|צלמיות אלות פריון יהודאיות
השימוש בתרפים הוא מנהג שהיה מקובל עוד בתקופת האבות. על פי ההגדרה, תרפים הם חלק מלבוש המשמש לצורכי מאגיה של ניחוש עתידות, כמוזכר בספר שופטים, פרק י"ז, פסוק ה, אך גם צלמיות ביתיות שימשו ככל הנראה כסימן לבעלות על רכוש, ולאחריות על לידה ובריאות. התרפים היו מעין אלילי בית בעלי יכולות לנבא עתידות (בראשית, פרק ל"א, פסוק י"ט, ובספר יחזקאל, פרק כ"א, פסוק כ"ו). את הפסילים צריך היה להסתיר כדי למנוע עבודה זרה, כפי שנהגה רחל. באופן כללי, השם תרפים הוא שם גנאי לאלים שהייתה נפוצה בתקופת המלוכה (מלכים ב', פרק כ"ג, פסוק כ"ד).
אשרה והאשרים
ממוזער|ציור קיר המתאר עץ מקודש, קבר של תחותמס השלישי מלך מצרים במאה ה־15 לפנה"ס
ממוזער|כד חרס מלכיש מן המאה ה־13 לפנה"ס, מעוטר בסמלי פריון, חיות ועצים המקודשים לאלה הכנענית אשרה|309x309 פיקסלים
ממוזער|עץ קדוש לפי אמונת השינטו
אשרה הייתה אלה כנענית, אלת האדמה והפריון. לכבודה נטעו עצים. עבודת אשרה הייתה פולחן פגאני שנפוץ בימי בית ראשון כחלק מהדת המקובלת בישראל ויהודה.ראו למשל: היא מוזכרת במספר מקומות בתנך. בספר הושע (פרק ד) מוזכר המנהג של עבודת האשרה שהיה כרוך בהעלאת זבחים ונערכה תחת עצי האלון, הלבנה והאלה בזכות צילם. לעיתים, פולחן בעל ואשרה היה משותף וליד המזבח לבעל היו נוטעים עץ אשרה (שופטים, פרק ו, פסוק כ"ה), מתוך אמונה ביכולת המאגית שיש לעץ. קידוש עצים הקשור לפולחן אשרה מזכיר אמונות בתרבויות קדומות רבות המקדשות עצים ויערות. עצים קדושים ממשיכים להיות בעלי משמעות עמוקה בדתות שונות, כגון דת השינטו גם בימינו.
כנגד האמונה בכוחם המאגי של עצי האשרה, נאסרה נטיעת אשרה ועצים אחרים והקמת מצבות במקדש במסורת הדויטרונומיסטית (דברים, פרק ט"ז, פסוקים כ"א-כ"ב), הגם שעצים כאלה הוצבו במקדש כשני שלישים מזמן קיומו (236 מתוך כ־370 שנים), לפי האזכורים הרבים בתנ"ך להכנסתה למקדש בידי מלכים שונים.
בספר מלכים ב, פרק כ”ג מתוארת הרדיפה הדתית ומסעות ההרס של המלך יאשיהו והכהן הגדול חלקיהו כנגד עבודת האלים המקומיים בקרב בני ישראל. התיאור מתייחס לגרירת האלה אשרה מחוץ להיכל השם ושריפתה בנחל קדרון, וכן מתוארים כריתה וניתוץ אשרים רבים אחרים. הכוהן הגדול חלקיהו אף השבית את הכוהנים ששירתו את אלילי כנען והקטירו להם קטורת כדי להילחם בפולחן הפוליתאיסטי. גם בספר שופטים, פרק ו, פסוקים כ"ה-ל"ב מסופר על כריתת עצי אשרה וניתוץ מזבחות בעל ואשרה על ידי השופט גדעון, פסוק המעיד על כך שפולחנים אלה היו נפוצים בקרב בני ישראל לאורך ההיסטוריה.
לעומת אשרה שהיא אלה אשר עצי אשרה מגלמים בתוכם את כוחה הנשי, הרי האשרים המוזכרים בתנ"ך בהקשר של ביעור מזבחות אלים כנענים על ידי מלכים וכוהנים בתקופת המלכים, מצטיירים כסוג של חפצים מעשה אדם (מוזכרים בספר דברי הימים ב, פרק ל"א, פסוק א, ובירמיהו פרק י"ז, פסוק ב). ייתכן שמדובר בפסלונים בדמות אישה המשמשים סגולה לפריון ומייצגים את האלה אשרה או עשתורת, או חפצים מאגיים אחרים. כוחו של חפץ האשרה בריפוי מתואר אף במסכת פסחים בתלמוד, דף כ"ה, האוסר שימוש בעץ האשרה בזמן סכנה. מכאן אנו למדים את כוחה של האמונה בעץ האשרה גם בתקופת התלמוד.
אתונו של בלעם
אתונו של בלעם הוא סיפור מקראי המסופר בספר במדבר פרק כ"ב, לפיו האתון של בלעם בן בעור, נביא מקראי נוכרי, בעל כוח מיסטי התבקשה על ידי בלק מלך מואב לקלל את ישראל. האתון, בסיפור הזה מקבלת כמה יכולות: בתחילת המפגש היא, בניגוד לבלעם, מסוגלת לראות את המלאך ניצב בפני בלעם עם חרבו השלופה על מנת למנוע ממנו להגיע אל בלק כדי לקלל את עם ישראל. בהמשך הסיפור, האתון מקבלת את היכולת לדבר בשפת האדם, יכולת המוקנית לו על ידי האלוהים, במטרה לברך במקום לקלל את עם ישראל. יש באלגוריה הזאת כדי להעמיד זה מול זה את ניצחון הענווה לעומת הגאווה, את ניצחון הטוב והמיטיב מול הזדון, את כוחו הרב של אלוהי ישראל מול כוחן הדל של אמונות זרות.
אנימיזם ביהדות הבתר־מקראית
כפרות ופדיון כפרות ביום הכיפורים
ממוזער|טקס כפרות, ספריית הקונגרס, ארצות הברית, 1901
מנהג הכפרות הוא אחד ממנהגי יום הכיפורים הידועים ביותר וגם השנויים ביותר במחלוקת. על פי המסורת, נהוג בערב יום הכפורים לסובב תרנגול חי, מעל ראשו של כל יהודי ולבקש שהתרנגול ילך למיתה, ושבמקומו יזכה האדם בחיים ובשלום. במנהג זה, התרנגול הופך לקורבן שלא מרצונו בקבלו באופן סמלי, על פי המנהג, את החטאים של מי שנערך לו הטקס. הוא עובר גם תהליך של שחיטה לאחר הטקס. יש התורמים לצדקה את התרנגול השחוט. במקומות אחדים מקובל להקפיד על תרנגול שכל נוצותיו לבנות לקיום הטקס. האזכור הקדום ביותר למנהג הכפרות נמצא בתשובות של הרב ששנא בר תחליפא שחי בעיר סורא שבבל במאה השביעית לספירה. כבר במקור הראשון המאזכר אותו נכתב: "ואין אנו יודעים מנהג זה למה". עובדה זו, בשילוב עם ההשערה שמקורו של המנהג בטקסים של עבודה זרה והרגישות ההלכתית לזכויות בעלי חיים, הקימו לו מתנגדים רבים, מהרמב"ן והרשב"א ועד רבנים החיים בימינו אנו. אך מכל המתנגדים, הייתה התנגדותו של הרב יוסף קארו, מחבר "שולחן ערוך", המשמעותית ביותר. את הספר שולחן ערוך סיים הרב בשנת 1563 בצפת. שנתיים אחר כך, נדפסה המהדורה הראשונה של הספר בוונציה, ובה מתייחס קארו אל מנהג הכפרות בהלכות יום הכפורים: "מנהג כפרות מנהג של שטות הוא", נכתב בכותר הסימן. כך אנו למדים על יחסו של קארו למנהג. בשמונה עשרה המהדורות הראשונות של הספר הופיעה בכל פעם אמירה זו. המילים "מנהג של שטות" מהכותרת הושמטו רק במהדורה שיצאה לאור בשנת 1708 באמסטרדם. ייתכן שההשמטה הייתה קשורה לטענת הרב שמואל אבוהב (1610–1694) אשר סירב להאמין שרב ופוסק בעל שיעור קומה כיוסף קארו מתייחס באופן כה מזלזל למנהג הכפרות. הסיבה המדויקת שבגינה התנגד מחבר שולחן ערוך למנהג הכפרות אינה ידועה, אך ברור שמנהג הכפרות הפך למנהג שנוי במחלוקת עד עצם היום הזה. כיום ניתן למצוא בין מתנגדי המנהג, פעילי זכויות בעלי חיים, רבנים, ואנשים מהשורה שסולדים מהמנהג העתיק הזה, ומורים על פדיון כפרות תמורת כסף כתרומה לנזקקים. אצל קהילות שונות, למשל קהילת חב"ד, מקובל לקיים מצווה של תרומת "חי" מטבעות לפדיון כפרות. בגימטריה "חי" ערכו 18, כבקשה להידון לחיים בשנה הקרובה, מתוך אמונה שגמילות חסדים כתנאי לכפרת עוונות, תבוא במקום הנוהג של הקרבת קרבנות שהייתה נהוגה בימי בית המקדש הראשון ובית המקדש השני.
ממוזער|תפילת ה"תשליך" ליד מים זורמים מתחילת המאה ה-20, מקום לא ידוע|ימין
טקס התפילה "תשליך" שהחל ככל הנראה במאה ה-15 ביהדות אשכנז בגרמניה, מקדים את יום הכיפורים ומתקיים בראש השנה, ומטרתו בדומה לטקס הכפרות, היא השלכת החטאים על פני המים, כהכנה ליום הכיפורים. במהלך תפילת ה"תשליך", משליכים המתפללים באופן סמלי את חטאיהם למקור מים זורמים, רצוי עשיר בדגה. מקור הטקס כנראה על פי רמז המופיע בספר מיכה, פרק ז, פסוק י"ט: ”וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם”. בדומה לטקס ה"כפרות", גם טקס ה"תשליך" עורר ויכוחים בקהילות ישראל בגולה ולא התקבל בכולן.
ממוזער|תפילין ראש, מערות קומראן
תשמישי קדושה ותשמישי מצווה
יש להבחין בין תשמישי מצווה ותשמישי קדושה. תשמישי קדושה: מזוזה (תהילים פרק קי"ט), תפילין, פרוכת, כתבי קודש, הם חפצים שקדושתם נובעת משל עצמם מפני שהם מכילים את השם המפורש, חייבים בגניזה, ואינם ניתנים לזריקה. הכתיבה שלהם נעשית בידי סופר סת"ם העוסק בכתיבת ספרי תורה, תפילין, מזוזות ומגילות. הכתיבה בהם נעשית באמצעות קולמוס ודיו כשר על קלף. האותיות נכתבות בכתב אשורי ועבודתו נקראת "מלאכת שמים". לעומת זאת, תשמישי מצווה כגון, ארבעת המינים, סוכה, מצה, כיפה, טלית המאפשרת קיום מצוות ציצית הם חפצים שמאפשרים קיום מצוות, ולכן מותר לזרוק אותם.
אותיות
קדושת האלפבית העברי ביהדות
עוד בתקופת התנאים, נחשבו האותיות העבריות כבעלות כוחות רוחניים. האותיות העבריות שימשו לכתיבה בתשמישי קדושה, כגון, ספרי תפילה, תפילין ומזוזות. ונחשבו כבעלות כוח מאגי שבכוחן להשפיע על גורלו של אדם. אמונות אלה התחזקו בעיקר בתקופת הקבלה, מין המאות ה-11–13 בצרפת וספרד, ייתכן, בהשפעת מסעי הצלב שהיו מסעות דת לירושלים, וייתכן שגם בהשפעת מנהגי דת וחברה שהיו מקובלים באותה התקופה.ממוזער|משתה של בלשצאר, ציור שמן של רמברנט. הכתובת על הקיר באותיות עבריות. מלות הפסוק הארמי כתובות בטורים, בכיוון מלמעלה למטה.|ימין
על פי תורת הקבלה, בריאת האותיות קדמה לבריאת העולם על ידי אלוהים, כשלכל אות הוענק כוח רוחני ייחודי, וכל אחת מהאותיות של לשון הקודש נמדדת ונשקלת בשלושה רבדים: בצורתה הגרפית על פי הצורה שבה היא נכתבת, על פי הערך המספרי שלה לפי מיקומה באלף בית העברי, ועל פי אופן הגייתה כחלק מהמילה העברית. לפי תורת הקבלה כל אות יונקת את אורה משלושה מוקדי כוח היוצקים בתוכה אנרגיה רוחנית גדולה מחד ואנרגיה עצורה מאידך, וכל זאת על מנת לייחד אותה משאר האותיות. סיפור מקרא נוסף המסופר בספר דניאל פרק ה, מספר על כוחן המיסטי של האותיות העבריות, הוא סיפור המסר האלוהי שנכתב על ידי יד נעלמה לבלשאצר מלך בבל. בכתובת על הקיר, נכתבות האותיות העבריות בשפה האשורית, כצופן שלא ניתן לפיצוח על ידי בלשצאר ונתיניו, אלא על ידי הנביא דניאל. סיפור זה בא ללמדנו את האמונה בכוחן האלוהי של האותיות על פי סדרן במילים ואת כוחן של המילים על פי סידרן במשפט.
ממוזער|"עץ החיים" ספירות על פי הקבלה היהודית|310x310 פיקסלים
עד המאה ה-18 היו קלפי הטרוט קלפי משחק רגילים. במאה זאת גילו חוקרי תורות הנסתר שמדובר בכלל בקלפים קסומים האוצרים בתוכם את האמת האחת והנסתרת, אמת שראשיתה במצרים העתיקה ושנשמרה במיסטיקה היהודית. אילן הספירה הקבלי מבוסס על עשר ספירות של עץ החיים. קלפי הטרוט שמוצאם מהמאה ה-14 באיטליה קיבלו משמעות מיסטית במאה ה-18 בצרפת, על בסיס אמונה כי הקלפים מעבירים ידע קדום ממצרים העתיקה דרך הקבלה היהודית אל העולם המודרני דאז. על פי הרוזן דה מלה , שהמשיך את הקו יוצא הדופן שפיתח גבלין נקבע ש-22 קלפי הארקנה הגדולה הם ייצוג מצויר ל-22 אותיות האל"ף-בי"ת העברי. ההצעה הזאת הייתה לבסיס האמונה לקשר הישיר בין הטרוט לקבלה מתוך אמונה כי 22 קלפים שקולים לכ"ב אותיות האל"ף-בי"ת העברי. אליפז לוי, סופר ומשורר צרפתי בן המאה ה-19 שנולד בשם אלפונז לואי קונסטנט , קישר את עשרת הקלפים הראשונים של כל סדרה בקלפי הטרוט בקישור ישיר לעשרת הספירות הקבליות, וטען שארבע הסדרות של הטרוט מסמלת כל אחת אות מאותיות השם המפורש (יהוה). בתוך עשורים ספורים הגיעו הרעיונות של לוי לאנגליה, הופצו ופותחו בידי מסדר "השחר המוזהב". מעצבי הטרוט בימי-הביניים הושפעו אומנם מהקבלה היהודית, שבתורה הושפעה מהדת המצרית, אך הסתירו השפעה זאת מאחורי ייצוגים של ימי הביניים, דוגמת הקיסר והאפיפיור.
המנהגים של שינוי שם או הענקת שם חדש לאנשים בגלל חטאים שעשו ועל מנת לשנות את דרכם, ובעיקר כסגולה כנגד מחלה ואמונה בעין הרע, באו בעקבות התחזקות באמונות הקבלה. זאת על אף שהמנהג להחלפת שמות היה קיים ביהדות עוד מימי המקרא והתלמוד. בסיפורי האבות מסופר על החלפת שמו של אברם לאברהם תוך הוספת האות ה', כשבהוספת אות לשמו של אברם יש רמיזה להרחבה ולפריון, והפיכת השם של שרי לשרה (בראשית, פרק י"ז). במקרא קיימים עוד מספר רב של אירועים שבהם הוזכרה החלפת שמות: יעקב שהפך לישראל, יוסף - צפנת פענח, הושע - יהושע, שלמה - ידידיה, אליקים - יהויקים, מתניה - צדקיהו, מנהג זה בא ללמדנו שמדובר במנהג נפוץ עוד מימי קדם שהתבססה על האמונה הנפוצה בימים ההם בכוחן האלוהי של האותיות בשמות העבריים.
קמעות
ממוזער|לוחיות עם ברכת הכוהנים, נמצא בחפירות גיא בן הינום. שימשו כנראה כקמע. |225x225 פיקסלים
ממוזער|אוסף של חמסות
השימוש בקמעות נפוץ משחר ההיסטוריה בתרבויות שונות ולמטרות שונות. בתקופת הקבלה, האותיות העבריות חדרו לעולם הקמעות, מתוך אמונה ביכולת האלוהית של האותיות, המילים, הטקסטים והסמלים לרפא, להגן, להעניק עזרה למי שרוצים להטיב אתו, אך וגם לקלל ולהביא אסון למישהו שרוצים להזיק לו.
ממוזער|321x321 פיקסלים|מצבת כתובת נדר פיניקית אופיינית שנמצאה בקרתחדשת, ועליה, בין סמלי אלים אחרים, סמל כף היד הפרושה
החמסה היא קמע בדמות יד שהתפתח באסלאם, וביהדות בתקופת התפשטות האסלאם. היא אחד הקמעות הנפוצים ביותר בתרבויות האסלאם ואגן הים התיכון, מתוך אמונה בכוחה המאגי של הספרה חמש באסלם. בשתי הדתות, היהדות והאסלאם, חמסות מעט שונות. בעוד אצבעותיה של החמסה היהודית מופנות כלפי מעלה בתפילה לאלוהים, החמסה המוסלמית מפנה את אצבעותיה כלפי מטה דווקא - בכוונה להביא מזל - אל מול כוחות השאול. סמל כף היד עם האצבעות כלפי מטה, שימש קמע להגנה על תושבי אגן הים התיכון, הרבה לפני הופעת הדתות המונותאיסטיות. יש הקושרים את הסמל לאלה תנת – אלת הירח מקרתחדשת, מושבה פיניקית בצפון אפריקה, באזור תוניסיה של ימינו, שאחד מסמליה הבולטים עד המאות הראשונות לספירה היו כף יד פרושה.
הקשת בענן
לקשת בענן משמעות מיוחדת ביהדות. לקשת הוענק כוח אלוהי. בפרשת נוח נאמר כי הקדוש ברוך הוא הביא את הקשת בענן לאחר המבול, על מנת להבטיח שלא יביא שוב מבול על העולם. הוא יצר את הקשת כאות וסימן להבטחה זו. בכל פעם שבני האדם חוטאים, הקשת בענן הוא תזכורת לברית שהוא כרת עם העולם. כבר בימי התלמוד נאמר שכאשר הקשת מופיעה בשמיים יש להודות לאל בתפילה על מנת שהוא לא יביא שוב את המבול למרות החטאים, ועושים זאת על ידי ברכה מיוחד. היות שהקשת מסמלת את חטאי בני האדם, דור שבו הקשת לא מופיעה הרי זה סימן שהוא דור ברמה מוסרית גבוהה במיוחד. לפי האמונה היהודית, דורו של רבי שמעון בר יוחאי היה דור ללא חטאים. האמונה היא שבשל כך משחקים בל"ג בעומר בחץ וקשת.
הרמב"ן מציין כי אכן הקשת הייתה קיימת זמן רב לפני המבול, אבל לאחר המבול בורא העולם החליט להפוך אותה לסימן לחטאי בני האדם. רבי אברהם אבן עזרא ורבי אברבנאל ציינו כי לאחר המבול אירעו שינויים פיזיים בעולם שאפשרו את הופעת הקשת. לדברי האבן עזרא, אורה של השמש התחזק, ולדברי האברבנאל העננים הפכו לדלילים יותר.
בספר כלי יקר מובא הסבר אחר: הקשת נראית תמיד, אבל בדורות בהם אנשים לא חוטאים הם לא טורחים להסתכל על הקשת ולחשוש ממנה כי הם בטוחים שלא יארע להם דבר. על פי תורת החסידות, על אף שהמבול הביא חורבן על הארץ, הייתה טמונה בו גם ברכה. הוא זיכך את העולם כך שגם בני האדם יוכלו להביא רוחניות ולעדן את החומריות. העננים נוצרים מן האדים שעולים מן האדמה. לכן, אחרי המבול העננים הפכו לדלילים יותר והם מסמלים את עבודת האדם המזככת את העולם. הקשת היא אמצעי להתגלות אלוהית.
על פי ספר יחזקאל פרק א, פסוק כ"ח, השכינה נראית כמו הקשת בענן ביום הגשם. לאור הפסוק הזה, היו אף שהאמינו שכאשר אדם רואה קשת עליו לכרוע ולהשתחוות. אחרים לעומת זאת אסרו לעשות זאת מחשש שהדבר יראה כהשתחוות אל הקשת. מכיוון שעל פי האמונה היהודית הקשת מייצגת את יפי השכינה, נאמר שלא ראוי להסתכל בקשת פן תגלה את כבודו של בורא העולם, אלא רק כדי לברך את הברכה המיוחדת לה. על פי תורת הקבלה קשת יפה וצבעונית היא סימן לביאת המשיח, ובמדרש נאמר כי לפני ביאת המשיח תופיע קשת שתאיר בצבעים בהירים ומאירים במיוחד.
קברי צדיקים בארץ ישראל ובעולם
טקסט=קבר אברהם אבינו במערת המכפלה|ממוזער|קישוט על קבר אברהם אבינו, מערת המכפלה, חברון
טקסט=קבר שמעון בר יוחאי במירון|ממוזער|קבר שמעון בר-יוחאי בהר מירון, 1950
קברי צדיקים בארץ ישראל הם מקומות המזוהים כמקום קבורתם של רבנים או דמויות אחרות ביהדות, מתוך אמונה שהצדיק, גם לאחר שהלך לעולמו, הוא אמצעי להעביר את התפילה ואת הבקשה לאלוהים בצורה יותר חזקה מתפילת האדם עצמו, בגלל היות אותו צדיק קרוב יותר לאלוהים בזכות צדיקותו. קברי צדיקים ידועים כמקום תפילה המושכת המונים מתוך אמונה בכוח השורה סביבם, בתקוה שהכוח יעניק להם בריאות, פרנסה, זיווג, פריון, הגנה נגד עין הרע והתחזקות האמונה. האמונה בקדושתו של הקבר התפשטה גם לאמונה בקדושת העצים בקרבתו וגם בהדלקת נרות לעילוי נשמתו של הצדיק. בארץ קיימים "קברי צדיקים" רבים. חלקם קברים המיוחסים לדמויות מקראיות, כגון קבר רחל, מערת המכפלה, קבר יוסף, וקבר דוד, ושל צדיקים מקומיים שנפטרו בתקופת המשנה, התלמוד ועד לימינו. סביב הקברים נערכות הילולות. גם בעולם הרחב פזורים קברים המיוחסים לדמויות מקראיות ודמויות נחשבות מזמננו, בעיקר מארצות האסלאם: אסיה ואפריקה - איראן, עיראק, סוריה, מצרים, תימן ומרוקו וגם מאירופה: טורקיה, אוזבקיסטן, אוקראינה, רומניה.
גם סוגיית קברי הצדיקים מעוררת פולמוס ביהדות של ימינו בין אלה החושבים שבמקום קבורת צדיקים שורה השכינה אשר יכולה להשפיע על אנשים הבאים להתפלל סמוך לקבר ובין אלה הרואים בה מעשה מיותר ואף עבודה זה.
הכותל המערבי
ממוזער|הכותל המערבי
ממוזער|העתק של קמע מכסף בצורה של ברכת הכהנים, נמצאה בבית הכנסת במונסטיר כתוב בלדינו באותיות עבריות: חרס רפאל תודורוס קמחי, השם ייחידו ויחזקהו, ישמרו השם
הכותל המערבי נחשב לאתר קדוש לעם ישראל לאורך מאות שנים. במקרא ובמסורת היהודית נחשב מקום בית המקדש למקום הקדוש והמרכזי ביותר לעם היהודי ובשעה שמתפללים מכוונים את הפנים לכיוון ירושלים והמקדש. כותלו המערבי של הר הבית זכה למעמד מיוחד לעומת שאר הכתלים, למרות היותו קיר תמך ולא חלק אינטגרלי של בית המקדש השני, שנהרס על הרומאים בשנת 70 לספירה. לפי האמונה היהודית, השכינה לא עזבה מעולם את הכותל המערבי ואמונה זו היא שמעניקה קדושה לאבני הכותל. הכותל המערבי מהווה מקום פולחן לטקסים דתיים שונים, כגון טקסי בר מצווה אמירת סליחות בעשרת ימי תשובה, ברכת הכוהנים בסוכות ופסח, להטמנת פתקי בקשות בין חריצי האבנים, מתוך אמונה בקדושתו וכוחו לקיימן. הכותל הפך גם לאתר השבעת חיילי צה"ל. הממשל הבריטי בשנת 1931 חוקק חוק מנדטורי האוסר על כתיבה וחריטה באבני הכותל, מנהג שהיה נהוג עד אותה שנה, על מנת לשמור על קדושת המקום.
הפרשת חלה
מצוות הפרשת חלה היא אחת משלוש המצוות שלפי המסורת נמסרו לנשים ומבוססת על מצוות תרומת חלה על פי דיני התורה המחייבת תרומת מכל מאפה לכוהן הגדול (במדבר, פרק ט"ו, פסוק י"ז), (יחזקאל, פרק מ"ד פסוק ל). מנהג הפרשת החלה השתרש במסורת היהודית לאחר חורבן הבית השני, והוא מיועד אמנם לנשים וגברים אך לרוב מקיימות אותו נשים. מהות המנהג היא הפרשת כמות קטנה של הבצק המיועד להכנת חלות ושריפתו שלא למטרות אכילה. על פי המסורת משייכים למנהג זה סגולות רבות של מציאת זיווג, שלום בית, פרנסה, בריאות, לידה קלה, והצלחה בחיים. על פי המסורת, יש בכוחו של המנהג להגן על האדם מכל רע, ולזכותו בשפע של ברכות משמים. המצווה באה לכפר על חטא עץ הדעת אשר הביא את קללת 'בזעת אפך תאכל לחם'. לפי האמונה היהודית, על ידי קיום מצוות הפרשת חלה מכפרת האישה על חטא חוה ובכך מביאה ברכה לביתה.
ראו גם
אנתרופולוגיה
פסיכולוגיה של הדת
פגניות
קישורים חיצוניים
דניאל זוהר,האם אנימיזם יכול להציל את העולם?, מתוך האתר 'בחברת האדם - אנתרופולוגיה בישראל ובעולם', מאי 2023
הערות שוליים
*
קטגוריה:אנתרופולוגיה של הדת
קטגוריה:דתות | 2024-10-13T03:57:39 |
הסכם סייקס–פיקו | שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|המזרח התיכון על פי המפה המקורית של הסכם סייקס-פיקו שנספחה למכתבו של פול קאמבון, חותם ההסכם בשם הצרפתים לאדוארד גריי, חותם ההסכם בשם הבריטים, ב-9.5.1916. הקו שנמתח בין כירכוכ במזרח לעכו במערב חילק את השטחים העות'מאניים לאזור השפעה בריטי (B) מדרום לקו ואזור השפעה צרפתי (A) מצפון לו. בתוך תחומי ההשפעה האלו סומנו אזורים בהם יוכלו בריטניה (אדום) וצרפת (כחול) לבסס את שליטתן המלאה. השטח בצהוב, ליבה של מה שלימים נודע כפלשתינה-א"י נועד להיות תחת שלטון בינלאומי
הסכם סַייקְס–פּיקוֹ (Sykes–Picot) הוא הסכם מדיני סודי שנחתם ב-16 במאי 1916, בשיאה של מלחמת העולם הראשונה, בין צרפת לממלכה המאוחדת בהסכמתה של האימפריה הרוסית, שהייתה הצלע השלישית להסכמה המשולשת. ההסכם נערך על ידי נציגי שתי הממשלות: מארק סייקס, נציג משרד החוץ הבריטי, ושארל פרנסואה ז'ורז'-פיקו, נציג משרד החוץ הצרפתי ומטרתו הייתה לקבוע את אזורי השליטה של שתי המעצמות בשטחי האימפריה העות'מאנית לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה.
רקע
המאבק הקולוניאלי בין בריטניה וצרפת
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|הקולוניאליזם בשיאו (1898)
העניין של בריטניה במזרח התיכון נבע משילוב של שלושה אינטרסים: שליטה על הפקת הנפט מאיראן ועיראק והיצוא שלו לחו"ל, במיוחד לאחר שהצי המלכותי הבריטי עבר משימוש במנועים מונעים בפחם למנועים העושים שימוש בתוצרי נפט, בשנת 1912; שליטה על תעלת סואץ, שהייתה עורק כלכלי חשוב של האימפריה הבריטית, ועקב כך נדרשה שליטה על ארץ ישראל ועל מצרים, כאזור חיץ המגן על התעלה; שליטה על דרכי היבשה והים המובילות להודו, דרך תעלת סואץ לים האדום עד לאוקיינוס ההודי.
קשריה של צרפת עם ארץ ישראל והלבנטהחלו עוד בתקופה הצלבנית, ולכן המוסלמים המקומיים כינו את הצלבנים בשם פרנקים.
במאה ה-16 זכתה צרפת בזכויות יתר לסחר מידי הסולטאן סולימאן המפואר, וזכויות אלה כללו גם זכויות לשיפוט בפני סמכות משפט צרפתית, עבור סוחריה. כמו כן, מאז הצטרפות הכנסייה המרונית לכנסייה הקתולית בשנת 1736, הפכה צרפת למגינת הקתולים והמרונים ברחבי האימפריה העות'מאנית, וכך גיבשה צרפת לעצמה גורם אוהד בלבנט. הפצת התרבות הצרפתית הייתה אינטרס צרפתי שזכה לברכתה של ממשלת צרפת, כיוון שתאם את מטרתה המדינית. צרפת במאות ה-18 וה-19 זיהתה עצמה כמרכז התרבות העולמית וכפטרונית לרעיונות מתקדמים וחדשניים. הצרפתים הקימו בתי ספר בחסות המנזרים, מוסדות צדקה, בתי דפוס ועיתונות מקומית. ב-1875 הקימו בביירות את אוניברסיטת סן-ז'וזף. לספרים ולעיתונים צרפתיים הייתה תפוצה רבה, וידיעת השפה הצרפתית הייתה סימן היכר לאדם משכיל בכל רחבי האימפריה העות'מאנית. במקביל לחדירה התרבותית, התבצעו השקעות הון וסחר במצרים ובלבנט. בסוריה הושקע הון רב בפיתוח דרכים ומסילות ברזל, הוקמו מפעלי גז וחשמל, הוקמה תשתית לחקלאות תעשייתית בטבק ומשי, הוקמה מערכת בנקאית.
שתי המעצמות, בריטניה וצרפת, עסקו במירוץ אחר קולוניות מעבר לים – באפריקה, באסיה ובאמריקה, וזה היה תהליך שנועד לחזק את הדימוי שלהן כמעצמות בזירה הבינלאומית. הפעילות הקולוניאלית של שתי המעצמות האלה, הובילה לחיכוכים ולמאבקים ביניהן. ניסיון הפלישה של נפוליאון למצרים וארץ ישראל ב-1798, הסתיים בניצחון טורקי שנעזר רבות בצי הבריטי. במאבק הכוחות ביניהן, צרפת תמכה במוחמד עלי ושושלתו במצרים וגם במדינות הבלקן, בסכסוכן עם העות'מאנים, ואילו בריטניה תמכה בעות'מאנים. גם חפירת תעלת סואץ החלה בתכנון ובהון צרפתיים, אך נסתיימה כשהתעלה בידי בריטניה.
החיכוכים והחשדנות בין שתי המעצמות הגיעו לשיאם באירוע שנקרא תקרית פשודה. ממשלת בריטניה הזהירה בשנת 1895, שממשלת בריטניה תפרש כל ניסיון לתבוע בעלות על מקורות נהר הנילוס כ"פעולה עוינת". הצרפתים חשבו שמדובר באיום ריק מתוכן, מכיוון שהבריטים איבדו את השלטון בסודאן כעשר שנים קודם לכן, ובשנת 1898 שלחו משלחת שהגיעה ממערב אפריקה, כדי לתבוע בעלות על מקורות הנילוס. הבריטים פתחו במערכה צבאית לכיבוש מחודש של סודאן. לעומתם, הצרפתים הגיעו לעיירה פשודה, והציבו שם את הדגל הצרפתי. כוחות צבא והצי הבריטי פנו דרומה כדי להתעמת עם הצרפתים, והצרפתים נסוגו מהמקום. תקרית פשודה הביאה את בריטניה וצרפת לסף מלחמה, ושני הצדדים שרצו להימנע מכך, הגיעו בשנת 1904 להסכם שנקרא ההסכמה הלבבית. הצרפתים הכירו בשלטון הבריטי במצרים ובסודאן, ובתמורה הכירו הבריטים בתביעתם של הצרפתים לשלטון במרוקו.
לקראת מלחמת העולם הראשונה, שלטו העות'מאנים, פרט לטורקיה, במה שלימים נודע כסוריה, לבנון, פלשתינה (א"י), עבר הירדן, עיראק, ואזורי החוף של חצי האי ערב. הערבים שהתגוררו באזורים אלה, היו ממורמרים מהשליטה העות'מאנית שנמשכה כ-400 שנים. עם היחלשות העות'מאנים – ביטחונם העצמי הלך וגבר והם דרשו מידה רבה יותר של אוטונומיה או אפילו עצמאות.
הרקע להסכם
250px|שמאל|ממוזער|קיצ'נר - שר המלחמה הבריטי
לקראת מלחמת העולם הראשונה, נטשה האימפריה העות'מאנית את בריטניה, השותפה הישנה שלה, ויצרה קשרים אסטרטגיים עם גרמניה. במהלך המלחמה התהדקו קשרים אלו עוד יותר, והתקדמו לשלבים גבוהים ביותר הן מבחינה כלכלית והן במסגרת הברית הצבאית. כך ממשלת גרמניה התחילה בפרויקט נרחב של בניית מסילת רכבת מברלין לבגדד, שהייתה אמורה להיות בעלת חשיבות מסחרית ותעשייתית לגרמניה במזרח התיכון. כתוצאה מנטישת בעל הברית העות'מאני, חיפשה בריטניה שותף אסטרטגי אחר באזור המזרח התיכון, ויצרה קשרים סודיים עם נציגים פרסיים וערביים, שהתגברו באופן טבעי עם כניסתה של האימפריה העות'מאנית למלחמה כחלק ממעצמות המרכז. ב-1915 הנציב העליון הבריטי במצרים, סר הנרי מקמהון, החל בחליפת חמישה עשר מכתבים עם השריף חוסיין בן עלי (מכתבי חוסיין-מקמהון). מקמהון רצה את תמיכת חוסיין ושבטיו במאמץ המלחמתי הבריטי, חוסיין דרש בתמורה הכרה בריטית במדינה ערבית עצמאית.
פעילות הבריטים
שמאל|ממוזער|250px|מארק סייקס
סר מארק סייקס נבחר לפרלמנט הבריטי בשנת 1911, ובנאום הבכורה שלו, ביסס את טענתו למומחיות בשאלת האימפריה העות'מאנית. בראשית 1915 הוא קיבל תפקיד במשרד המלחמה ועסק בתחילה בהכנת חוברות מידע לחיילים באזור המזרח התיכון. בהמשך, קיצ'נר, שר המלחמה הבריטי, מינה אותו לתפקיד בוועדת בנסן. הוועדה מונתה ב-1915, על ידי ראש הממשלה הבריטית, אסקווית', על מנת לקבוע את המדיניות כלפי האימפריה העות'מאנית במהלך ולאחר מלחמת העולם הראשונה. סייקס שהיה חבר הוועדה היחיד שביקר ברוב חלקי האימפריה העות'מאנית וכן היה מקורב לקיצ'נר – כך שהוא הפך לחבר הדומיננטי בוועדה זו. סייקס הציג בישיבות הוועדה את החלופות שהיו פתוחות בפני בריטניה. הוא בדק את היתרונות היחסיים של סוגים שונים של הסדר טריטוריאלי: סיפוח השטחים העות'מאנים על ידי מעצמות הברית, חלוקת השטחים לאזורי השפעה במקום סיפוחם המיידי, שמירת שלמותה של האימפריה העות'מאנית – אך הכנעת ממשלתה, או ביזור מינהל האימפריה ליחידות אוטונומיות למחצה. הוועדה המליצה על החלופה האחרונה, משום שהייתה הפשוטה ביותר לביצוע. הוועדה הציעה לכונן באימפריה המבוזרת, חמש פרובינציות אוטונומיות. הפרובינציות האלה הן: סוריה, פלשתינה, ארמניה, אנטוליה, עיראק. הוועדה סברה שרצוי לקיים השפעה או שליטה בריטית על רצועה רחבה מאוד של המזרח התיכון – מהים התיכון עד המפרץ הפרסי. הוועדה המליצה על הנחת מסילת ברזל שתחבר נמל ים-תיכוני למסופוטמיה, וזו תהיה דרך היבשה הראשית למזרח. קיצ'נר דרש שעיר הנמל תהיה אלכסנדרטה, אך סייקס דרש שזו תהיה חיפה, ודעה זו התקבלה.
פעילות הצרפתים
האימפריה העות'מאנית הייתה נתונה בשקיעה, וממשלת הסולטאן פשטה רגל בשנת 1876. בהמלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) בין רוסיה ורומניה לבין האימפריה העות'מאנית, הגיעו הרוסים לשערי איסטנבול, ורק התערבות בריטית מנעה את כיבושה. בעקבות מלחמה זו נחתם חוזה סן סטפנו, אך בוטל ארבעה חודשים לאחר מכן בקונגרס ברלין. החלטות ברלין הטיבו את מצבה של האימפריה לפי ההסכם הקודם, אך גם לפיו היא איבדה שטחים עצומים - רוסיה זכתה בשטחים בקווקז, ואנגליה זכתה בקפריסין בתמורה לתמיכתה בסולטאן במלחמה. עצמאותן של סרביה, רומניה ומונטנגרו אושרה, בוסניה והרצגובינה עברה לשליטת אוסטריה ובולגריה זכתה באוטונומיה. מצרים הועברה בשנת 1882, יחד עם תעלת סואץ לחסות האימפריה הבריטית. מלחמת קרים ומלחמות רוסיה-טורקיה המחישו היטב את חולשתה של האימפריה העות'מאנית. המשקיעים הבריטים נטלו את מה שנותר מכספם לאחר הקריסה העות'מאנית, והצרפתים מיהרו להחליף אותם. הצרפתים רכשו את רוב החוב של האימפריה העות'מאנית. אולם ההתפוררות נמשכה והעות'מאנים איבדו גם את לוב ואת השטחים שנותרו בידיהם בבלקן. "ההסכמה הלבבית" לא שמה קץ לחשדות שניצבו בין שתי היריבות הוותיקות. הצרפתים היו משוכנעים שתאבונה של בעלת הברית שלהם לטריטוריה שנותרה בידי העות'מאנים, לא שכך. לכן, הצרפתים לחצו על ממשלת בריטניה לאשר בסוף שנת 1912, שאין לה כוונות להשתלט על סוריה. באפריל 1915 נחת כוח צבאי בריטי בדרדנלים, במטרה לכבוש את איסטנבול ולפתוח חזית נוספת במלחמה כנגד מעצמות המרכז. הצרפתים והבריטים ציפו לניצחון מהיר, בגלל דעיכתה של האימפריה העות'מאנית וכישלונותיה בשנותיה האחרונות, וציפו לחלוקת השלל ביניהן. "ועדת אסיה הצרפתית" (שמרבית חבריה היו דיפלומטים ממשרד החוץ של צרפת) החלה ללחוץ על שר החוץ הצרפתי, דלקסה, כדי שיתבע למען צרפת את סוריה ופלשתינה. סייקס חשף את תוכניות הבריטים בפני דיפלומטים צרפתיים בפגישה שנערכה ביוני 1915. הסעיף הבעייתי מבחינת הצרפתים היה התוכנית הבריטית להקמת מסילת ברזל שתעבור דרך דמשק עד חיפה, תוכנית שתקטין את שטחה של סוריה אשר אמורה להיות בשליטה צרפתית. בתמורה, סייקס הציע לצרפתים את אלכסנדרטה ואת אדנה (שהיו בעבר חלק מטורקיה) וגם חלק מתדמור. ועדת אסיה הצרפתית, הגיבה בהצעה נגדית – סוריה ופלשתינה תחת שליטה מוחלטת של צרפת, ודרשו פתיחת משא ומתן עם בריטניה.
המשא ומתן בין הצרפתים לבריטים, שנסתיים בהסכם, נערך תוך כדי התמיכה במרד הערבי והפעילות של הקצין העות'מאני העריק – אל פארוקי.
המרד הערבי
שמאל|ממוזער|180px|דגל המרד הערבי מתנוסס מעל מצודת עקבה
שמאל|ממוזער|210px|השריף חוסיין בן עלי
שמאל|ממוזער|190px|תומאס אדוארד לורנס, 1918
שמאל|ממוזער|210px|לורנס במדבריות ערב
תפקיד השמירה על המקומות הקדושים לאסלאם היה נחלתן של משפחות האשראף. היו אלה משפחות מכובדות המתייחסות על שושלת הנביא מוחמד. השריף חוסיין נשא עיניו למישרות אלה, שהקנו למחזיקים בהן עמדת כוח בין שבטי החג'אז. משרה זו אכן נפלה בחלקו, לאחר לא מעט תחרות ותככים. עם התחזקותו באזור, מעמדו של השריף חוסיין עורר חששות בלב השלטונות באיסטנבול, ועל כן הגלוהו לאיסטנבול והחזיקו אותו כבן ערובה במשך חמש-עשרה שנה. הוא הורשה לחזור לחג'אז ומונה שוב ל"שריף" של מכה ב-1908 על ידי הסולטאן עבדול חמיד השני, לפני מהפכת הטורקים הצעירים. שנות גלותו לימדוהו על המתרחש באימפריה ועל סימני שקיעתה. באיסטנבול בא במגע עם רעיונות חדשים, ואז החל לשאת בקרבו את חלום היותו שליח או מנהיג של אומה ערבית.
ההזדמנות הגדולה נפלה בחלקו עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בחושיו הערים הבחין בהתנוונות העות'מאנים ובכוחן העולה של המעצמות המערביות. הוא קיווה לעזרתה של בריטניה בקידום שאיפותיו, אך בינה לבין העות'מאנים שררו עדיין יחסי שלום והבריטים לא שעו לגישושיו. רק בראשית מלחמת העולם הראשונה, כשהכריז הסולטאן העות'מאני על ג'יהאד כנגד אנגליה וצרפת, נשתנתה המדיניות הבריטית. הבריטים ייחסו משקל רב לעזרת השריף ולעזרתם של הערבים. מדינה ערבית בחסות בריטית עתידה הייתה למלא את החלל הריק לאחר ירידתם של העות'מאנים. לכן היו מוכנים לשאת-ולתת עמו, מתוך שיקולים מדיניים ואסטרטגיים משלהם. ולכן, הלורד קיצ'נר יזם בסתיו 1914 התכתבות אתו, ועל פיה בינתיים חוסיין לא היה אמור לפעול בינתיים. אולם, בינואר 1915 גילה חוסיין ראיות בכתב לכך שהממשלה העות'מאנית מתכננת להדיח אותו בסוף המלחמה - ובעצם דחתה את הדחתו רק בגלל המלחמה הקרבה ובאה. הוא שלח מיד את בנו פייצל לפגישה עם הווזיר הגדול בקושטא, אך נוכח לדעת שהסיכוי שפייצל יצליח לשכנע את השער העליון לחזור בו מההחלטה הזאת, היה קלוש ביותר.
תוכניתם של הטורקים הצעירים להדיחו, אילצה את חוסיין, בניגוד לנטיות ליבו, לעיין באפשרות של יציאה למלחמה נגד טורקיה. מאחר שחוסיין חשש שמעשה כזה יבודד אותו בעולם הערבי, הוא שלח את פייצל לדמשק (בדרך לקושטא), כדי לבדוק את האפשרות להשיג את תמיכתן של אגודות-הסתר הערביות שמפקדותיהן ישבו שם. בעצירתו הראשונה בדמשק, בסוף מרץ 1915, נאמר לפייצל שבאזור דמשק מרוכזות שלוש דיוויזיות צבא עות'מאניות שעיקר אנשיהן ערבים, ושאנשי אגודות-הסתר הקושרים קשר מאמינים שהדיוויזיות הללו תקבלנה את מרותם. חברי אגודות-הסתר אמנם דיברו על הנהגת מרד נגד טורקיה, אבל הם גם הביעו הסתייגות ממעשה כזה. טעם אחד לכך היה האמונה שגרמניה עומדת לנצח בקרוב במלחמה. הם היו חייבים לשאול את עצמם, לשם מה להצטרף לצד המפסיד. טעם נוסף היה שהם העדיפו, לנוכח הברירה בין האימפריה העות'מאנית למעצמות הברית האירופיות, שהטורקים המוסלמים ולא נוצרים ישלטו בהם.
אף כי הראיות למה שאגודות-הסתר זממו הן דלות ביותר, נראה שהן נטו ללבות מין תחרות בין בריטניה לטורקיה על נאמנות הערבים. הם יעצו לחוסיין (באמצעות בנו פייצל), לא להצטרף למעצמות הברית כל עוד בריטניה לא תתחייב לתמוך בעצמאות של רוב האזור של אסיה המערבית הערבית. עם התחייבות בריטית כזאת בידן, תוכלנה אגודות-הסתר לבוא לעות'מאנים בדרישה לשלם מחיר גבוה יותר. אחרי פגישותיו בדמשק, המשיך פייצל לקושטא כדי לפגוש את הווזיר הגדול. כשחזר לדמשק ב-23 במאי 1915, בדרכו הביתה לחג'אז, גילה שהמצב שם השתנה במידה ניכרת. ג'מאל פאשה, המושל הטורקי של סוריה, חש שהערבים קושרים קשר, ונקט אמצעים לחיסולו. הוא הנחית מכה קשה על אגודות-הסתר, הושיב במאסר רבים ממנהיגי הקשר וגירש אחרים. הוא פירק את שלוש הדיוויזיות הצבאיות הערביות, ושלח רבים מקציניהן לקרבות בגליפולי.
קומץ הקושרים שנותרו שם, אמרו עכשיו לפייצל שהם כבר אינם יכולים ליזום מרד נגד האימפריה העות'מאנית. חוסיין צריך לעשות זאת, והם ילכו בעקבותיו, אם חוסיין יצליח תחילה להביא את הבריטים שיתחייבו לתמוך בעצמאות ערבית. אנשי אגודות-הסתר ניסחו מסמך שהגדיר את השטחים שהיו אמורים להיות ערביים ועצמאים. המסמך נקרא אז פרוטוקול דמשק, והוא ניסח את הדרישות שהשריף עתיד היה להעלות בפני בריטניה. לחוסיין לא היה מה להפסיד בהעלאת הדרישות. מעשה זה יעזור לו להשיג את תמיכת אגודות-הסתר, כאשר יתחיל במרד. זו גם תהיה משענת לטענתו למנהיגות בפוליטיקה של ערב ושל הערבים, והיא תסייע לו להצדיק את תמיכתו בנוצרים נגד טורקיה המוסלמית.
ביוני 1916 החל המרד הערבי. הצבא של חוסיין יצא בהתקפה על חיל המצב הטורקי הקטן שהיה באזור. חלומותיו וגאוותו של השריף חוסיין הלכו וגאו, אך התנפצו די מהר על קרקע המציאות. חוסיין לא הפך לנציג כל הערבים ואנשי הסהר הפורה לא הצטרפו למרד. ייתכן, שלא התייחסו ברצינות יתרה למושל הבדואי מן החיג'אז הרחוק. בנוסף, העות'מאנים ניסו להעלים את קיום המרד ואחר-כך תיארוהו כבגידה של מעטים, שהלכו שולל אחרי סוכנים בריטיים. ייתכן שחששו מידה הארוכה של נקמת הטורקים. ייתכן גם שהמסורת האסלאמית הטבועה בהם לא אפשרה לתת יד לברית עם הנוצרים. כמו כן, הנטיות הלאומיות המקומיות החזקות היו בניגוד למטרות הכלל-ערביות של המרד. גם קרבות מפוארים לא נזקפו לזכותו של השריף חוסיין. פעולותיו הצטמצמו בכיבוש ערי החיג'אז ועקבה, אך העיר מָדִינָה לא נכבשה. כמו כן, בוצעו פעולות חבלה מאחורי קווי האויב ופיגועים לאורך קווי מסילת הברזל החיג'אזית, שפגעו בתחבורה ובאספקה. הטורקים מצידם השתדלו למנוע כל מידע על כך שמתחולל מרד אי-שם במדבר.
כישלונו הבולט ביותר של המרד הערבי היה שלא הצליח לסחוף איתו את העיר מָדִינָה, עיר הקודש הגדולה השנייה בחיג'אז. מדינה שוכנת כ-500 קילומטרים צפונית-מזרחית למכה, וחוסמת את הדרך שממשיכה משם צפונה לעבר סוריה. לוחמיו של השריף חוסיין התקיפו אותה בתקופה הראשונה של המרד, אבל הובסו בקלות. מדינה הייתה מוקפת חומת אבן עבה שנבנתה כנראה במאה ה-12, וחומה זו כללה גם מגדלים ומצודה. אף על פי שמסילת הברזל פוצצה כמה פעמים במהלך המלחמה, חיל המצב העות'מאני המשיך לתקן אותה ולשמור אותה ראויה לשימוש.
כאשר התברר שהמרד לא משיג את יעדיו, נטלו הבריטים על עצמם את התכנון והפיקוד המבצעיים. הבדואים בהרים נזקקו בדחיפות לסיוע לוגיסטי, אבל הצבא הבריטי לא התלהב להעניק אותו. ראש המודיעין במצרים, שלח באוקטובר 1916 את תומאס אדוארד לורנס שכונה בהמשך לורנס איש ערב, כדי שידווח שמשלוח של כוחות בריטיים, לא ישנה את המצב. אולם, לורנס הפך לרוח-החיה בניהול המרד הערבי. בעזרת לורנס ויועצים בריטיים נוספים, מטוסים בריטיים תקפו טור של חיילים טורקים. בינואר 1917 המורדים כבשו את עיר הנמל הקטנה וג'ה. עיר זו הפכה לבסיס שממנו יצאו במשך השנתיים הבאות, התקפות על הרכבות, על מסילת הברזל ועל מיכלי המים שלאורכה – ואילצו את הטורקים לעבור למגננה. בסוף יוני 1917 תקפו המורדים את העיר עקבה וב-6 ביולי כבשו את עיר הנמל החשובה הזו.
באוגוסט 1917 קיבל גנרל אלנבי הוראה מלונדון לנצל את כיבוש עקבה ולהתקדם לתוך פלשתינה. לורנס הציע לאלנבי, תוכנית לביצוע סדרה של פעולות גרילה, שיבוצעו על ידי הערבים נגד מסילת חיג'אז בקרבת עקבה, וכך ימנעו מהטורקים לרכז די כוחות למלחמה נגד אלנבי. מכיוון שבמחנה של חוסיין היו סכסוכים רבים בין השבטים ובין הסורים והעיראקים – לורנס צירף אליו קצינים וחיילים בריטים. עיקר פעולות החבלה של לורנס בתקופה זו, בוצעו על ידי לורנס וחייליו. השיא של המערכה הערבית היה בתקיפת וכיבוש העיר דרעא ב-16 בספטמבר 1918, עיר שנמצאת היום באזור של דרום סוריה. הריסת מסילת הרכבת והריסת גשרי הרכבת באזור וכן ניתוק כבלי הטלגרף – סייעו לאלנבי בהתקפה שלו ובכיבוש טולכרם ונצרת. בתחילת אוקטובר 1918, נסוגו הכוחות העות'מאניים מהעיר דמשק. הגנרל אלנבי החליט שהערבים בראשות חוסיין ייכנסו לעיר ראשונים, כדי ליצור מצג של הצלה ערבית של העיר מידי העות'מאנים. אולם, מחווה זו גרמה לכך, שהערבים תבעו את דמשק והאזור מכוח הכיבוש.
חשיבותו של המרד הערבי בהנהגתו של השריף חוסיין, שנויה במחלוקת. המרד לא סחף את ההמון הערבי אלא רק את בני השבטים הבדואים של חיג'אז שהיו נאמנים לשריף. עיקר הפעילות של המרד הייתה פעולות חבלה ותקיפת שיירות, דבר שחייב את הצבא העות'מאני לרתק כוחות גדולים בחצי האי ערב. אמנם התבצעו מספר קרבות גדולים יחסית ב: מכה, וג'ה, עקבה ודרעא; אבל תרומתם למאמץ המלחמתי בזירה המזרח תיכונית הייתה זניחה לעומת המאמץ הבריטי.
מכתבי חוסיין-מקמהון ועריקת הקצין אל-פארוקי
שמאל|ממוזער|200px|גנרל אלנבי
שמאל|ממוזער|200px|הנרי מקמהון
בשנים 1915–1916 התקיימה חליפת מכתבים בין הנרי מקמהון, שהיה מושל מצרים מטעם האימפריה הבריטית, לבין השריף חוסיין. חליפת המכתבים הייתה משא-ומתן רשמי-למחצה על התנאים שבהם יתמוך חוסיין במרד ערבי במזרח התיכון נגד העות'מאנים, כך שישרת גם את האינטרס הבריטי באזור.
בתחילה היה ברור לבריטים שהם יתמכו בשריף חוסיין אשר יבצע מרד נגד העות'מאנים באזור חיג'אז. אולם בקיץ 1915 התקבל מכתב נוסף מחוסיין, שהרחיב את דרישותיו הטריטוריאליות כך שכל אסיה הערבית תיעשה ממלכה עצמאית הכפופה לשלטונו. דרישתו הבלתי צפויה, עוררה פליאה וצחוק בחוגי הממשל הבריטי בקהיר. יש ששיערו, שהוא דורש כבסיס למשא ומתן, הרבה מעבר למה שזכותו וכוחו מתירים לו לצפות לקבל. הנרי מקמהון לא רצה לייאש את חוסיין, והשיב לו בתחילה באדיבות שיש לדחות את הדיון על הגבולות עד תום המלחמה. אולם דרישה פתאומית זו לא הייתה מעשה חסר שחר, אלא נבעה מפגישותיו בדמשק של פייצל ותקוותו של חוסיין שהצלחה בריטית תסייע לטענתו למנהיגות של הערבים.
במקביל לדרישה פתאומית זו, ערק הקצין העות'מאני מוחמד שריף אל-פארוקי שהיה חבר באגודת-סתר בדמשק. העריק הצעיר התיימר להיות דובר אגודת-הסתר אלאחד. הדבר שהעניק מהימנות ליומרתו, היה העובדה שהוא הכיר את פרטי ההתכתבות הבריטית עם השריף חוסיין (ההיכרות הזו, מתוך פגישת פייצל בדמשק). אל-פארוקי דרש שבריטניה תתחייב לתמוך במדינה ערבית עצמאית בגבולות שחוסיין התווה. לכן נדמה היה לאנשי המודיעין הבריטי שהזהות בין שתי מערכות הדרישות (של חוסיין ושל אל-פארוקי) אינה מקרית, מכיוון שהן גם תאמו את הדרישות של אלמצרי (מייסד האחאחד) ושל גולים ערבים אחרים בקהיר. מסקנת אנשי המודיעין הייתה, שאם אכן אגודות-הסתר תומכות בחוסיין אז צריך לחדול מלראות בו כמייצג של המגזר שלו בלבד בחצי האי ערב. שהרי אם אגודות הסתר הערביות הן חזקות כפי שאל-פארוקי הציג אותן, אז חוסיין מייצג בעצם מאות אלפי חיילים עות'מאנים ומיליוני אזרחים ערבים באימפריה העות'מאנית.
אל-פארוקי הזהיר את אנשי המודיעין הבריטי, שעליהם להשיב לחוסיין מיד. לפי טענתו, אם הם מעוניינים ש"אלאחד" ינהיג התקוממות ערבית, עליהם לערוב לעצמאותו של המזרח התיכון דובר הערבית. הוא הגיש לבריטניה אולטימטום, וקצב לה רק שבועות בודדים להיענות להצעה; אם לא תיענה ההצעה, הוא אמר שהתנועה הערבית תעניק את תמיכתה לגרמניה ולעות'מאנים. אנשי הממשל הבריטי בקהיר חשו כי השאלה הערבית מתקרבת לנקודת משבר. הם האמינו שמעבר לקווי האויב קיים ארגון חזק ושהצעות השריף חוסיין בעצם באו מן הארגון הזה, וחששו שאם לא יגיעו איתו להסכמה, הערבים יעברו למחנה האויב. הם האמינו שהתקוממות ערבית תאפשר להם להציל את צבאות מעצמות-הברית שנלחמו על חייהם בשולי חצי-האי גליפולי שבדרדנלים. אנשיו של קיצ'נר בקהיר פנו להנרי מקמהון, ללכת לקראת הדרישות הערביות, אף על פי שלא נטה לכך.
מקמהון שלח מכתב תשובה לשריף חוסיין, ב-24 באוקטובר 1915. להלן תמצית המכתב:
"קיבלתי את מכתבך בשמחה וביטויי הידידות והכנות מצדך גרמו לי שביעות-רצון מרובה. העברתי את תוכן מכתבך לממשלת בריטניה... אני מעביר אליך את סיכום הודעתה....
שני המחוזות של מרסינה ואלכסנדרטה וחלקים של סוריה המשתרעים מערבית מן המחוזות של: דמשק, חומס, חמה, וחלב – אין מקום לטענה על היותם ערבים טהורים. לכן יש להוציאם מגדר הגבולות הנתבעים בידיכם.... (הערה: במרסינה ואלכסנדרטה ישבה אוכלוסייה ערבית וגם טורקית; המחוזות המערביים, הכוונה היא ללבנון שחיו בה גם נוצרים ודרוזים, וארץ ישראל שגם בה אוכלוסייה מעורבת ואתרים קדושים למוסלמים, לנוצרים וליהודים.)
עם הסתייגות זו, ללא דעה קדומה באשר לחוזים קיימים עם נסיכים ערבים, אנו מוכנים לקבל את הגבולות המוצעים. מדובר באותם חלקים בארצות ההן, שבהן חופשית בריטניה הגדולה לפעול בלא להרע לענייניה של בעלת-בריתה, צרפת....
תוך הסתייגות זו, מוכנה בריטניה להכיר ולתמוך בעצמאות הערבים בכל המחוזות אשר בגבולות שהותוו בידי השריף ממכה...
ממשלת בריטניה תהיה אחראית למקומות הקדושים בפני התקפה מבחוץ ותכיר בקדושתם...
כשהמצב יאפשר זאת תיתן בריטניה לערבים את הדרכתה ותסייע לייסד באותן טריטוריות את הצורות השלטוניות, אשר ייראו לה כמתאימות ביותר...
מצד אחר, מוסכם, שהערבים החליטו לבקש אחר העצה וההדרכה של בריטניה בלבד, וכי היועצים והפקידים שיידרשו להקמת המסגרת המתוקנת על המנהל יהיו בריטים..."
לאחר תגובתו של השריף למכתב זה, נשלח מכתב נוסף בדצמבר 1915, להלן תמצית המכתב:
" במה שנוגע לשני הוילאייטים (מחוז עות'מאני עם מוסדות מינהל) של חלב וביירות, הבינה ממשלת בריטניה הבנה מלאה את הודעתו בעניין זה והיא מקבלת אותה בתשומת לב מלאה. אולם, הואיל והאינטרסים של בעלת-בריתה צרפת נוגעים בשני האזורים האלה, מחייבת בעיה זו עיון קפדני. בזמן המתאים עוד נתקשר עמו בנידון....
אנו מאשרים בשלמות את משאלתו להתקדם בצעדים זהירים, ואין ברצוננו להכריחו לפעולה נחפזת, שיש בה כדי להפר את השגת מטרותיו. אולם בו-זמנית הננו רואים כדבר מחייב, שיפנה את מאמציו לאיחוד הערבים למען ענייננו המשותף וימריצם להימנע מתמיכה באויבנו בכל צורה שהיא....
בהצלחת מאמציכם וביעילות צעדיכם, באלה יהיו תלויים, לכשיבוא הזמן לכך, תוקפו וקביעותו של ההסכם שלנו. בתנאים אלו, ליבו יכול להיות סמוך ובטוח, כי בריטניה איננה מתכוונת לכרות שלום כלשהו, שחופש הערבים ושחרורם מעול השלטון הגרמני והטורקי, אינם מהווים בו תנאי-יסוד.
חתימת חוזה סייקס-פיקו
ממוזער|250 פיקסלים|פרנסואה ז'ורז' פיקו
ממוזער|250 פיקסלים|קמבון – שגריר צרפת בבריטניה
ממוזער|250 פיקסלים|שמאל|אדוארד גריי – שר החוץ של בריטניה
250 פיקסלים|ממוזער|אריסטיד בריאן - ראש ממשלת צרפת
ב-21 באוקטובר 1915 הציע אדוארד גריי, שר החוץ של בריטניה, לפול קמבון - שגריר צרפת בבריטניה, שצרפת תמנה נציג לדיונים על גבולותיה העתידיים של סוריה, מכיוון שבריטניה ביקשה לתמוך בהקמת מדינה ערבית עצמאית. קמבון אמר לגריי שברור לו שממשלת צרפת תהיה שותפה להתייעצויות בעניין המגעים עם השריף חוסיין (דבר שלא התקיים כלל). קמבון שלח דו"ח לפריז ובו הביע את שמחתו, מכיוון שהוא הבין שההזמנה לשיחות מהווה "הכרה רשמית לזכויותינו בסוריה". הוא המליץ על ז'ורז' פיקו כנציג צרפת למשא ומתן, עקב בקיאותו הרבה בנושא. בינתיים, ב-28 באוקטובר נפגש דפראנס, שגריר צרפת בקהיר, עם אל-פארוקי, וקיבל ממנו מידע על חילופי המסרים בין מקמהון לשריף חוסיין. ב-23 בנובמבר התקיימה הפגישה הראשונה בין נציגי בריטניה לבין ז'ורז' פיקו. ארתור ניקולסון ממשרד החוץ הבריטי, הבהיר במהלך השיחה מה בדיוק הציעה בריטניה לשריף, והצרפתי הגיב בתדהמה מוחלטת. לא רק שהערכתו של דפראנס, שהבריטים לא ימסרו שטחים לידי חוסיין - הייתה שגויה, התברר גם שהבריטים לא התכוונו להתייעץ עם בעלי בריתם, לפני שיגיעו להסכם עם חוסיין. פיקו ענה מייד ואמר ש"הבטחת מדינה גדולה לערבים היא זריית חול בעיניהם. מדינה כזו לא תקום לעולם. אי-אפשר להפוך אוסף של שבטים לגוף-שלם ובר קיימה".
פיקו לא התרשם מאיומי הג'יהאד (איומים שהופרחו על ידי חוסיין ואל-פארוקי), והוסיף ש"סוריה קרובה מאוד לליבם של הצרפתים" ואף ממשלה צרפתית לא תסכים לוותר עליה. הוא הוסיף ואמר, שאחרי אובדן של חיי חיילים רבים כל-כך, צרפת לא תסכים לעולם להציע עצמאות לערבים. הנציגים הבריטים היו המומים מגישתו של פיקו, "כאילו סוריה וגם פלשתינה היו בבעלות צרפת". אולם הם לא יכלו להתעלם מהטענה שהצרפתים הם שספגו אבדות כבדות בהרבה, בזמן המלחמה נגד גרמניה. לאחר הפגישה, הבריטים הבינו שחשאיות המכתבים לחוסיין עלולה לאושש את ההאשמה שבריטניה פועלת באנוכיות להשגת מטרותיה האימפריאליסטיות, כאשר צרפת מקריבה את חייליה בחזית המערבית, למען המטרה המשותפת. פיקו ניצל את נקודת התורפה הזו, וההסכמה הלבבית הייתה חשובה מדי ושברירית. במגעים שהתקיימו לאחר הפגישה, הבריטים ניסו להמעיט בחשיבות המכתבים לחוסיין, וטענו שהשריף לא יצליח לעולם להשתלט על השטחים האלה, ופטרו את המדינה הערבית המובטחת כ"אבסורד" מכיוון שהערבים היו "ערב רב של שבטים פזורים, בלי לכידות ובלי ארגון". לגבי הסתרת המגעים עם חוסיין, הבטיחו הבריטים ש"אין כל כוונה שמדינה ערבית, אם בכלל ניתן להקים מדינה כזו, תכלול את לבנון או כל חלק שהצרפתים יתבעו לעצמם". הנסיגה החפוזה הזו, הותירה את פיקו תחת הרושם ש"הבריטים רוצים רק להונות את הערבים" וסבורים ש"הבניין שהם בונים לא יחזיק מעמד אחרי המלחמה". ראש ממשלת צרפת, אריסטיד בריאן, היה מודאג בשל הצלחתו של פיקו. הוא סבר שהשתלטות על טריטוריות גדולות כל-כך, תהווה מעמסה כבדה מדי על המדינה, ולכן הוא הורה לדיפלומט למתן את דרישותיו. בריאן טען שצרפת איננה זקוקה לאזור שסביב ירושלים, מכיוון שזו הייתה "חלקת ארץ נטולת ערך, שלא משתלם לקחתה".
הפגישה השנייה נערכה בלונדון ב-21 בדצמבר. פיקו הציג את הנכונות לקבל את הקטנת הטריטוריה שבה תשלוט צרפת, כוויתור שהוא הצליח לסחוט מהבכירים שמעליו, אך דרש את הסכמת הבריטים שתחום ההשפעה של צרפת יגיע עד מעבר לעיר מוסול, עד לנהר החידקל במזרח. הבריטים היו מוכנים להכיר בתביעה זו, אך דרשו שלבנון תהיה חלק ממדינה ערבית עתידית. גם פגישה זו הסתיימה ללא הכרעה.
כדי להיחלץ מהמבוי הסתום, קבע סייקס פגישה עם פיקו בשעות אחר הצהריים של אותו יום. המשימה שסייקס הציב לעצמו הייתה להשיג לבריטים מוצא לים בעיר חיפה, ואת פלשתינה. ולעומת זאת, לא הייתה לו כל התנגדות לוותר על מוסול ועל לבנון. שני האישים לא הצליחו להגיע להסכמה בעניין פלשתינה, ובסופו של דבר הסכימו שפלשתינה תהיה תחת שלטון בין-לאומי. הפשרה סללה את הדרך להסכם שאליו הגיעו ב-3 בינואר 1916.
בהסכם שילמו "מס שפתיים" להבטחה לעצמאות ערבית שהעניק מקמהון לחוסיין, אך השתמשו ב"קו" שסייקס שירטט: מעכו שבחוף הים התיכון ועד כירכוכ שבקרבת הגבול הפרסי, וכך למעשה חולק לשניים המחוז שהציע מקמהון לחוסיין. השטח שמצפון לקו הזה יהיה תחת חסותם של הצרפתים, ואילו השטח שמדרום לו יהיה תחת חסותם של הבריטים. בתוך כל אחת מהטריטוריות האלה, יהיו אזורים שבהם יוכלו צרפת ובריטניה לבסס את שליטתן המלאה, אם יחפצו בכך. האזור "הכחול" – הצרפתי, הקיף את חופי לבנון וסוריה, והתפשט צפונה לחלקים שנמצאים בדרום טורקיה של ימינו. האזור "האדום" – הבריטי, הרחיב את ראש הגשר של הצבא הבריטי שנמצא בדרום עיראק עד מעבר לבגדאד ועד כירכוכ בצפון ובמזרח כלל את עבר הירדן ואת הנגב שבדרום פלשתינה, ובנפרד כלל גם את נמל חיפה. פלשתינה קיבלה במפה את הצבע החום. שני הצדדים ביקשו את הסכמתה של בעלת בריתם, רוסיה, וההסכם הובא לידי סיכום בחילופי מכתבים בחודש מאי 1916. באותה העת נשמר קיומו של ההסכם בסוד.
בחוזה נכללו גם האינטרסים של בעלות הברית רוסיה ואיטליה באזורים נוספים של האימפריה העות'מאנית. אמנם מדינות אלה לא השתתפו במשא ומתן, אך הדרישות שלהן היו ידועות ממגעים דיפלומטיים קודמים, והחוזה הועבר לידיעתן, בחוזה נכתב:
• רוסיה תספח לעצמה את מחוזות ארזרוס, טרביזונד.... עד לנקודה שיוסכם עליה מאוחר יותר.
• באזור כורדיסטן.... שרשרת ההרים החולשת על אמדיה.... יותרו עליהם לטובת רוסיה.
• בכל הסדר יש לקחת בחשבון את תביעותיה של איטליה בחבלי טורקיה באסיה.
החוזה היה סודי ולא פורסם, אבל הקומוניסטים שתפסו את השלטון ברוסיה, ומצאו אותו במשרדי המודיעין, פרסמו אותו ב-23 בנובמבר 1917 בעיתונים איזבסטיה ופראבדה, כדי לבזות את הקולוניאליזם המערבי, אשר הכין תוכניות לתפיסת קולוניות חדשות, עוד לפני שהמלחמה הסתיימה והשטחים נכבשו. פרסום זה גרם מבוכה רבה לבעלות הברית וחוסר אמון בינם ובין הערבים. גם הציונים היו נסערים, מכיוון שהסכם זה סתר את הצהרת בלפור, שפורסמה רק שלושה שבועות לפני כן.
ב-11 בדצמבר 1917 נכבשה ירושלים על ידי הצבא הבריטי בראשות הגנרל אלנבי, ובתחילת אוקטובר 1918 נכנס הצבא הבריטי לדמשק ללא קרב. אולם האופוריה של הניצחון, לא האריכה ימים. הערבים תבעו כעת את דמשק לעצמם, והבריטים נאלצו להודות שלא הבטיחו את העיר רק להם, אלא גם לצרפתים. במזרח התיכון החלו שנים של דיונים וויכוחים – בין המעצמות לבין עצמן ולבין התושבים המקומיים. במקביל התנהלו פעולות טרור שהגיעו גם לשיאים של תוהו ובוהו, בעיראק, בסוריה ובפלשתינה.
ההסכם אושר והורחב בוועידת סן רמו ב-1920, בה חולקה האימפריה העות'מאנית לשעבר בין המעצמות האירופאיות שניצחו במלחמת העולם הראשונה, אך כלל שינויים ובהם, בלחץ בריטניה, אישור הצהרת בלפור. בסופו של דבר, ההסכם מעולם לא יצא אל הפועל. בריטניה לא כיבדה את ההסכם ובפועל החלוקה נקבעה על ידי חבר הלאומים בשיטת המנדטים, שהעניקה לשתי המעצמות שליטה בפועל, אם כי לא באופן רשמי, כפיקדון לכאורה שהופקד בידיהן.
סוגיית כפל ההבטחות – לצרפתים, לערבים וליהודים
הטענה שממשלת בריטניה נתנה הבטחות מנוגדות לערבים, לצרפתים וליהודים, הייתה בעיני רבים, לסברה מוסכמת. הצרפתים התמרמרו על ניסיונותיהם של קציני צבא בריטיים לחתור תחת מעמדם בסוריה. המוסלמים בהודו ובמדינות נוספות, זעמו על הרס האימפריה העות'מאנית ועל העידוד שהעניקו הבריטים לשריף חוסיין בהתקוממותו נגד "השער העליון". הערבים חשו את עצמם – מרומים. הם טענו כי בעת המשא ומתן עם השריף חוסיין, על מתן עצמאות לערבים, עסקו בעלות הברית – בלא לעדכן את חוסיין – בחלוקת הנחלות הערביות, כשלל מלחמה שלעתיד-לבוא. הם גינו את הסכם "סייקס-פיקו" כ"פרי החמדנות, מעשה מדהים של הולכת שולל".
ארץ-ישראל במיוחד, הייתה סוגיה קשה ושנויה במחלוקת: הציונים התמרמרו על שחיקתה ההדרגתית של "הצהרת בלפור" ועל השתמטותה של ממשלת בריטניה ממילוי התחייבויותיה לפי תנאי המנדט; וערביי ארץ-ישראל הוקיעו את הצהרת בלפור כשורש כל צרותיהם. הם טענו כי הנרי מקמהון, הנציב העליון במצרים, הבטיח במכתב מ-24 באוקטובר 1915, עצמאות לערבים. לטענתם, הופרה ההבטחה הזו. אותו מכתב, ניצב במוקד המחלוקת, ושימש מושא לפלפולים שדשו בכל תג שבו.
למרות הכחשות רשמיות חוזרות ונשנות, הרעיון שממשלת בריטניה קיבלה על עצמה התחייבויות סותרות, סירב להיעלם. אימצו אותו כמה אינטלקטואלים בריטים. ביאטריס וב רשמה ביומנה ב-26 באוקטובר 1930 : "האיש במקום נתן הבטחות לערבים, והקבינט הבריטי נתן הבטחות ליהודים". בשלהי שנות השלושים חזר ארנולד טוינבי (שעבד כפקיד במשרד החוץ עד אביב 1919) על הטיעון הזה בהזדמנויות רבות. הופעת ספרו של ג'ורג' אנטוניוס "התעוררות הערבים" הפיצה את הרעיון שהבריטים הונו את הערבים. לימים נעשה ספר זה מקובל כמקור מוסמך ליחסי האנגלים והערבים בימי מלחמת העולם הראשונה.
ההיסטוריון ישעיהו פרידמן חקר את התעודות מהארכיון הרשמי הבריטי, ומסקנתו היא שהערבים לא צודקים בטענותיהם. את עיקרי ממצאיו הוא הפנה ושלח לארנולד טוינבי, ששלח אליו את תגובתו.
180px|ממוזער|שמאל|ג'ורג' אנטוניוס - מחבר הספר "התעוררות הערבים"
עיקרי הטענות של ישעיהו פרידמן
• מכתבו של מקמהון מ-24 באוקטובר 1915 לא היה מסמך בעל תוקף משפטי, אלא מסמך פוליטי לא מחייב. המכתב היה חלק מסדרת מכתבים שלא הגיעה לכלל סיכום. המכתב איננו חד-צדדי, כפי שהוצג – "ההבטחה החגיגית" לעצמאות ערבית הותנתה בהתקוממות ערבית כללית בכל רחבי הסהר הפורה. הבריטים ובעלות בריתם קיבלו על עצמם רק להכיר בעצמאות הערבים ולתמוך בה באזור שישחררו הערבים בעצמם. רק שבטי חיג'אז, ולאחר כיבוש עקבה גם שבטי הבדואים שממזרח לנהר הירדן, התקוממו נגד הטורקים. ערביי ארץ ישראל, סוריה ומסופוטמיה לחמו במסגרת הכוחות העות'ומאניים נגד הבריטים, וגרמו להם לאלפי נפגעים (ולא ערקו ולא הצטרפו למרד כפי שהובטח על ידי אל-פארוקי שהציג עצמו כנציג אגודות הסתר הערביות). אם נותר חוב שלא נפרע, שחייב אחד הצדדים למשנהו, הרי זה חוב ערבי לבריטים ולא להפך. במכתב הבא של מקמהון מ-14 בדצמבר 1915, מופיעה התניה ברורה, שמילוי ההבטחה הבריטית תלוי במידת מילוי חלקם של הערבים במלחמה: "בהצלחת מאמציכם וביעילות צעדיכם, באלה יהיו תלויים, לכשיבוא הזמן לכך, תוקפו וקביעותו של ההסכם שלנו". כמו כן, בשני המכתבים נכתב במפורש שההבנה בין הבריטים לשריף חוסיין, מותנית גם בהסכמתן של בעלות הברית, ובעיקר צרפת: "מדובר באותם חלקים בארצות ההן, שבהן חופשית בריטניה הגדולה לפעול בלא להרע לענייניה של בעלת-בריתה, צרפת".
• סלע המחלוקת העיקרי בין ערביי ארץ ישראל לממשלת בריטניה נסב בעיקר סביב פירושו של המונח "וילאייט", ובעיקר "הוילאייט של דמשק" ובאנגלית: Disrict of Damascus. הערבים לא היו מודעים לכך והפקידים הבריטיים לא טרחו לבדוק בארכיונים ולגלות שבעת המשא ומתן בשנת 1915 הן עם אל-פארוקי והן עם השריף חוסיין, לא הועלתה דרישה לגבי פלשתינה ולבנון. סוריה ומסופוטמיה עניינו אותם, ולא ארץ –ישראל. ההשקפה שהציגו הערבים בשנות העשרים והשלושים הייתה, שהואיל וארץ-ישראל לא נזכרה במפורש בין הסייגים שציין מקמהון, אזי היא נכללה בשטח שבו הייתה בריטניה אמורה להכיר בעצמאות ערבית. ממשלת בריטניה, לעומת זאת, גרסה שהסתייגויותיו של מקמהון נגעו ל"אותם חלקים של סוריה המצויים ממערב למחוז דמשק", כאשר המונח "מחוז" שקול כנגד "וילאייט"; הואיל ווילאייט דמשק כלל בין השאר את הסנג'קים חורן ומען, לימים עבר הירדן, משתמע מכאן כי וילאייט ביירות והסנג'ק העצמאי ירושלים נכללו בסייגים, ולכן "כל פלשתינה, ממערב לנהר הירדן, נמצאה אפוא מחוץ להתחייבותו של מקמהון.
• במכתבו של מקמהון הובהר היטב כי בריטניה כבולה להתחייבויות כלפי בעלות בריתה, וכי בריטניה הכירה במעמדה של צרפת בסוריה. במכתב נאמר: " מדובר באותם חלקים בארצות ההן, שבהן חופשית בריטניה הגדולה לפעול בלא להרע לענייניה של בעלת-בריתה, צרפת". כמו כן נאמר במכתב: " חלקים של סוריה המשתרעים מערבית מן המחוזות של: דמשק, חומס, חמה וחלב – אין מקום לטענה על היותם ערבים טהורים. לכן יש להוציאם מגדר הגבולות הנתבעים בידיכם". הכוונה היא ללבנון שבה היו מיעוטים גדולים של דרוזים ונוצרים, וארץ-ישראל, שם התגוררו לפני המלחמה, לפי דיווחי הקונסוליות הבריטיות, כ-100,000 יהודים. כמו כן מצורפת מפת הוילאייטים והסנג'קים שרואים בה במפורש שמחוז דמשק, כולל את עבר הירדן ("עד ים המלח"), ואיננו כולל את מחוזות ביירות וירושלים.
• מכתבי מקמהון נכתבו בחיפזון בגלל הלחץ שהפעילו השריף חוסיין והקצין העריק אל-פארוקי, בטענות שווא שצפויה הכרה גרמנית-טורקית מיידית בעצמאות ערבית, וכן שבאזור דמשק מרוכזות שלוש דיוויזיות עות'מאניות שעיקר אנשיהן ערבים, ואנשיהן יפעלו לפי הוראות של אגודות-הסתר – ומדובר בתרמית מכיוון שאגודות הסתר הערביות כבר חוסלו למעשה. התכתובת, אף שהייתה ממושכת, נותרה ללא סיכום, וההתקוממות הערבית הכללית באזור הסהר הפורה – לא התרחשה. בהציגו את העמדה הערבית בועידת השלום בפריז (1919), פייצל לא התייחס לתכתובת שניהל אביו. גם בעלות בריתה של בריטניה, החתומות על "הסכם אסיה הקטנה" וגם חבר הלאומים, לא סמכו עליה את ידם. מבחינת המשפט הבינלאומי, התכתובת בין מקמהון וחוסיין היא נטולת תוקף לחלוטין.
ממוזער|250 פיקסלים|מפת חלוקת האימפריה העות'מאנית לווילאטיים בשנת 1900
עיקרי הטענות של ארנולד טוינבי
שמאל|ממוזער|200px|ארנולד טוינבי
ארנולד טוינבי מתרכז בדבריו, בפירוש המושג "וילאייט" שבמכתבו של מקמהון מ-24 באוקטובר 1915. מקמהון ציין את "הוילאיות דמשק, חומס, חמה וחלב" כטריטוריות העות'מאניות שבהן וממזרח להן, אך לא ממערב להן, מוכנה ממשלת בריטניה להכיר בעצמאות ערבית, ולתמוך בה. טוינבי מסביר מדוע הוא וגם אחרים פירשו את המושג "וילאייט" לא במשמעות העות'מאנית הרשמית של המונח – "מחוז", אלא כ"סביבות הערים", לפי השימוש הלא-רשמי של המילה בערבית. טוינבי טוען שכל שאיפתו הייתה להבהיר מה היו התחייבויותיה הממשיות של ממשלת בריטניה. טוינבי כותב שמר פרידמן צודק לחלוטין כי הפרשנות הטבעית ביותר של המילים "וילאייט דמשק" צריכה להיות "המחוז העות'מאני דמשק" ולא "סביבות דמשק". אולם מקמהון לא כתב "וילאייט דמשק" אלא "וילאיות (לשון רבים) דמשק, חומס, חמה וחלב", וזו הייתה הסיבה לכך שהמילה וילאיות פורשה כבעלת המשמעות "סביבות" ולא "מחוזות".
לא היו וילאייטים עות'מאניים של חומס ושל חמה. בווילאייט דמשק היה סנג'ק חמה, ובו ארבע קאזות (קאזה: תת-חלוקה של סנג'ק ; בראש הקאזה עמד קאדי), ביניהן הקאזות חמה וחומס. היה וילאייט חלב, אבל אותו וילאייט השתרע מערבה עד חוף הים. לוילאייט זה השתייך סנג'ק חלב, וכן נכללו בו שלוש קאזות חופיות: איסכנדרון, ביילן ואנטקיה. ברור שמקמהון לא התכוון לכלול את הקאזות הללו באזור שבו הוא הכיר בעצמאות ערבית, מכיוון ש"אי אפשר לתארם כערביים, ובהם הייתה הכרה באינטרסים של צרפת". מכיוון שמקמהון התמצא היטב בגאוגרפיה המנהלית העות'מאנית, ודן בנושא עם הקצין אל-פארוקי, אז כנראה הוא השתמש במילה "וילאיות" במעורפל. ערפול זה היה מטעה בכוונה, כדי להשאיר פתח לקביעה עתידית של הגבול בין טריטוריה צרפתית לטריטוריה ערבית.
אפשר לטעון, כי גם אם פרשנות הוילאיות של מקמהון היא הנכונה, עדיין מכתבו של מקמהון, מוציא את פלשתינה מתחום העצמאות הערבית, בגלל ההתחייבות לאינטרסים של צרפת. אולם ברגע שצרפת קיבלה את המנדט על לבנון וסוריה ובריטניה קיבלה את המנדט על פלשתינה – פקע תוקף ההסתייגות המותנית לטובת צרפת, ונדרש לפרוע את ההתחייבות לעצמאות ערבית. טוינבי טוען עוד, כי גם אם ההתחייבויות של מקמהון הן נטולות תוקף משפטי, יש להן תוקף מוסרי.
תחולת ההסכם והשלכותיו
בסוף 1917, אחרי מהפכת אוקטובר ברוסיה, גילו הבולשביקים את ההסכם בארכיון של משרד החוץ הרוסי, ופרסמו אותו כדי לבזות את הקולוניאליזם המערבי. ההסכם בטל מבחינה משפטית ב-1918, אך השפעתו ניכרת עד היום - אפילו בראשית המאה ה-21 שב ההסכם ונזכר בהקשר לתהפוכות ההיסטוריות הפוקדות את האזור בעקבות האביב הערבי.
הצהרת בלפור
שמאל|ממוזער|200px|לויד ג'ורג' – ראש ממשלת בריטניה
שמאל|ממוזער|200px|הלורד בלפור – שר החוץ של בריטניה
שמאל|ממוזער|200px|חיים ויצמן - בשנת 1918
המסמך הראשון על הציונות שהוגש לממשלת בריטניה במהלך מלחמת העולם הראשונה, חובר בנובמבר 1914, בידי הרברט סמואל, שהיה שר בממשלת בריטניה. הרברט סמואל היה מן היהודים הראשונים שמילאו תפקיד של שר בממשלת בריטניה. המסמך שחיבר, מדגיש את היתרונות המדיניים והאסטרטגיים העשויים לנבוע מארץ-ישראל יהודית-בעיקרה, שתקיים יחסים מיוחדים עם בריטניה. ב-1915 ביטא העיתונאי הרברט סיידבותם, רעיונות דומים במאמר-עיתונות וגם ב"תזכיר על המדיניות הבריטית". בעיר מנצ'סטר קם גוף שנקרא "האסכולה הציונית של מנצ'סטר" ובו נפגשו והחליפו דעות מנהיגים ציוניים עם נוצרים תומכי ציונות. באמצעותם נפגש חיים ויצמן בפעם הראשונה עם ראש ממשלת בריטניה לויד ג'ורג' (שהתמנה לתפקיד בדצמבר 1916).
הבריטים היו מאוכזבים מהסיכומים ב"הסכם סייקס-פיקו", במיוחד מההסדר הגרוע מבחינתם, בפלשתינה. הרברט סמואל זיהה את ההזדמנות לקדם את שאיפתו להקמת מדינה יהודית בפלשתינה. הוא החל לטעון שתמיכה בהקמת מושבה יהודית ממזרח לסואץ, תאפשר לבריטניה לשלול את הטריטוריה הזאת מכל מעצמה זרה יריבה. הוא טען שמושבה יהודית ממזרח לסואץ תאפשר לבריטניה הרחקה של כל מעצמה יריבה שעלולה לאיים על תעלת סואץ, ואמר לעמיתיו: "גבול משותף עם שכנה אירופית בלבנון מהווה סכנה קטנה הרבה יותר לאינטרסים החיוניים של בריטניה מאשר גבול משותף באל עריש". סמואל טען שמהלך כזה יוביל לאהדה לבריטניה בפזורה היהודית. למעצמות הברית היה ברור שכדי לנצח את הגרמנים – נדרש סיוע מארצות הברית. בארצות הברית חיו שני מיליון יהודים, והוא ועמיתיו החלו להאמין שזכייה בתמיכתם, תוכל לסייע להצטרפותה של ארצות הברית למלחמה. גריי ביקש משגריר בריטניה בפריז, לברר כיצד יגיבו הצרפתים אם בריטניה תפרסם הצהרת תמיכה בציונות, "כדי לזכות באהדתם של כוחות יהודיים באמריקה ובמקומות אחרים, שבמידה רבה אינם ידידותיים כרגע לבעלות הברית". הצרפתים לא הבינו מיד מה מנסים הבריטים להשיג, והגיבו לרעיון בביטול. דיפלומט צרפתי אמר כי "תמיכה ב"ממלכת ישראל" היא נלעגת ולא תשרת כל מטרה... מוטב לומר על כך כמה שפחות". לויד ג'ורג' שהחליף את אסקווית' בראשות הממשלה, בדצמבר 1916, החליט להורות על הפלישה לפלשתינה. הוא היה מודע לכך שמהלך כזה יגרור אחריו האשמות באימפריאליזם. לכן הוא גמר אומר בליבו, שתמיכה בשאיפות הציונים, היא דרך טובה לסכל את שאיפותיהם של הצרפתים במזרח התיכון, ובו בזמן להשתיק את נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, שהתנגד נמרצות לשאיפות האימפריאליסטיות של צרפת ובריטניה. התמיכה בציונות, להבדיל מ"הסכם סייקס-פיקו", נראתה כצעד מוסרי, אך הנימוקים שהובילו את ראש הממשלה למהלך זה – נותרו בעינם. אסקווית' אמר: "ללויד ג'ורג' לא אכפת מהיהודים, מעברם או מעתידם, אך הוא חושב שזו תהיה הפקרות להניח למקומות הקדושים לנצרות, לעבור לשליטתה של צרפת".
לאחר כיבושן של באר שבע ועזה בסוף אוקטובר 1917, בריטניה פרסמה ב-2 בנובמבר 1917 את "הצהרת בלפור", כדי להדוף את התביעה הצרפתית לממשל בינלאומי בפלשתינה, כפי שנקבע בהסכם "סייקס-פיקו". הצהרת בלפור הכריזה:
"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה, ותעשה את מיטב המאמצים להשגת מטרה זו, בתנאי שלא תפגענה זכויותיהן האזרחיות והדתיות של העדות הלא יהודיות הקיימות בפלשתינה, או בזכויות ובמעמדם המדיני של היהודים בכל ארץ אחרת".
ההצהרה מבחינת הציונות הייתה פריצת דרך היסטורית. היו בין היהודים שהשוו את ההצהרה להכרזת כורש. לאחר פרסום ההצהרה פרצה שמחה גדולה בעולם היהודי. ברחבי העולם אורגנו עצרות הזדהות יהודיות פרו-בריטיות. עם זאת היו קבוצות מיעוט יהודיות ששללו את ההצהרה והכריזו מלחמה עליה ועל הציונות. בעולם הערבי ההצהרה נתקבלה בדיכוטומיות, ערביי ארץ ישראל קיבלו אותה באיבה גלויה, ובתגובה אף איימו במהומות דמים, אך האמיר פייסל הראשון, אחד מהמנהיגים הערבים הבולטים באותה תקופה, קיבל אותה באהדה, והסכים לה, בתנאי שיוגשמו במקביל השאיפות הלאומיות הערביות במלואן.
כדי למלא את ההצהרה בתוכן מעשי מינו הבריטים ב-1920 את המדינאי היהודי הבכיר הרברט סמואל, שכבר הספיק לכהן בממשלת בריטניה במשרות של שר הדואר ושר הפנים, להיות הנציב העליון הראשון של המנדט הבריטי בארץ ישראל.
ההסכם בוועידת סן רמו
ממוזער|270px|צירים בוועידת סן רמו
ממוזער|270px|הרבט סמואל - הנציב הבריטי הראשון
ועידת סן רמו שנערכה ב-1920 אישרה מחדש ובהרחבה את תנאי הסכם סייקס-פיקו בין צרפת לבריטניה לחלוקת האזור. הוועידה החליטה למסור לבריטניה את השלטון על ארץ ישראל במנדט. המנדט כלל גם את עבר הירדן המזרחי, שהופרד בשנת 1922 והפך לאמירות עבר הירדן. אמירות זו קיבלה עצמאות בשנת 1947 ושינתה את שמה לשם "הממלכה הירדנית ההאשמית".
כמו כן החליטה הוועידה לכלול במנדט את הצהרת בלפור ולהטיל על בריטניה, כמעצמה המנדטורית, את האחריות למימוש ההצהרה. בהחלטה על מסירת המנדט נאמר: "בעלת המנדט תהיה אחראית להגשמת ההצהרה שממשלת בריטניה פרסמה ביום 2 בנובמבר 1917, ושנתקבלה על ידי ממשלות ההסכמה האחרות, לטובת ייסוד "הבית הלאומי" לעם היהודי בארץ-ישראל", כמו כן, הוחלט על מסירת סוריה ולבנון במנדט לצרפת, למרות התנגדות הערבים וכן על חלוקת מדינות צפון אפריקה בין המעצמות עצמן ולכונן מנדט בריטי בשטח המחוזות העות'מאניים לשעבר בגדאד, מוסול ובצרה שייקרא המנדט הבריטי על מסופוטמיה.
קביעת גבולות ארץ ישראל
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה, לא הייתה ארץ ישראל אלא מושג היסטורי. גבולותיה באותה עת לא תאמו לגבולותיה ההיסטוריים. גם הגבולות ההיסטוריים השתנו פעמים רבות החל מההבטחה האלוהית לאברהם () ועד ליציאה לגלות רומא, אולם גבולות ההתנחלות של שנים עשר השבטים, נחשבו לגבולות ההיסטוריים של עם ישראל ().
גבולות הארץ לפי "הסכם סייקס-פיקו"
ב"הסכם סייקס-פיקו", ארץ ישראל חולקה לחמש טריטוריות נפרדות, בעלות שלטון שונה:
"השטח הכחול" – תחת שליטה צרפתית ישירה: מצפון לקו העובר מים כנרת ועד לאזור ראש הנקרה.
"השטח הכתום" – תחת שליטה בריטית ישירה: מפרץ חיפה, עכו וחיפה, והשטח סביב עמק זבולון.
"השטח הסגול" – נועד להיות תחת שליטה בינלאומית של: צרפת, בריטניה, רוסיה ואיטליה: "מרכז ארץ-ישראל, מדרום לשטח הכחול ועד לקו המים העובר ממרכז ים המלח ועד לים התיכון בקרבת עזה".
"שטח A" – מדינת חסות צרפתית; השטח שממזרח לנהר הירדן, ממוצאו בצפון ועד להתחברותו עם נהר הירמוך.
"שטח B" – מדינה ערבית תחת חסות בריטית ("השטח האדום") בעבר הירדן, מנהר הירמוך עד עקבה. בארץ ישראל המערבית, מקו ים המלח-עזה עד גבול מצרים.
לויד ג'ורג' שהתמנה לראשות ממשלת בריטניה בדצמבר 1916, התעניין בציונות ובארץ-ישראל ותמך בסיפוחה עוד מתחילת המלחמה. הוא ראה ב"הסכם סייקס-פיקו" – מסמך מיותר ולא רצוי. במיוחד הוא כעס על חיתוכה הגס של ארץ-ישראל. הסכם סייקס-פיקו לא התממש, אבל הוא היה השלב הראשון בקביעת גבולותיה של ארץ ישראל, והיו לו השלכות לגבי התוויית הגבולות בעתיד.
הגבולות הזמניים שנקבעו על ידי אלנבי
עם תום מלחמת העולם הראשונה, רוב שטחה של ארץ-ישראל נכלל תחת שלטון צבאי בריטי שנקרא: "מנהלת שטחי האויב הכבושים – דרום" (Occupied Enemy Territory Administration – South) . ארץ זו השתרעה מגבולה של ארץ-ישראל עם מצרים (גבול 1906) – בדרום, צפונה עד קו שנמשך (ממערב למזרח) מחוף הים התיכון מצפון לעכו (בקירוב לצפון נהריה) ועד לחוף הדרומי של ים החולה (ליד יסוד המעלה). בקו זה הייתה סטייה לרעת צרפת, מהקו שב"הסכם סייקס-פיקו", אבל גבול זה הוציא מתחומי ארץ-ישראל את רוב הגליל העליון ועמק החולה עם היישובים היהודיים שכבר היו קיימים בהם. עבר הירדן המזרחי ודרום סוריה ומזרחה נקראו "ארץ האויב הכבושה – מזרח" ואותה התכוונו הבריטים למסור לממשל ערבי. השטח שמצפון לגבול זה ועד לצפון סוריה, נקרא "ארץ האויב הכבושה – צפון" ונועד להיות תחת ממשל צרפתי. בפועל לא היה ברור מקומו המדויק של הגבול הצפוני, ובמפות שונות הותוו קווי גבול שונים.
הגבולות שנקבעו בעקבות ועידת סן רמו
עקבותיו של הסכם סייקס-פיקו שמעולם לא יצא לפועל והתבטל משפטית ב-1918 ניכרים בקווי הגבול ששרטט חבר הלאומים בועידת סן רמו ב-1920 אם כי התפיסה המנחה של שני מנגנוני ההסדרה הללו הייתה שונה בתכלית. לא עוד שליטה ישירה של המעצמות על שטחים אימפריאליים אלא משטר מנדטים בה הופקדו השטחים הערביים של האימפריה העות'מאנית בידי הנאמנים - המעצמות האירופאיות שניצחו במלחמת העולם הראשונה לתקופת ביניים בה יעצבו תושבי האזור ישויות ריבוניות שבבוא היום יזכו לעצמאות. אחת מנקודות החיכוך הבסיסיות בין הצרפתים לבריטים בהסכם סייקס-פיקו, שאלת עתידה של ארץ ישראל והמקומות הקדושים, שיושבה בפשרה - בינאום השטח שלימים נודע כפלשתינה-א"י, באה על פתרונה בוועידת סן רמו שהחלטותיה כללו את הצהרת בלפור ומסירתה של כל ארץ ישראל תחת המנדט הבריטי.
הפתרון לבעיית המים בצפון נדחה עד להשגת הסדר שיסוכם בעזרת סקר שייערך על ידי מומחים בריטיים, צרפתיים וציוניים. ב-23 בדצמבר 1920 נחתם הסכם הגבולות בין אנגליה לצרפת. הסכם זה קבע את הגבול, כדלהלן:" עמק הירמוך יהיה בתחום שלטונה של צרפת, אם כי הגבול ייקבע בצורה שתאפשר לבריטים לבנות מסילת-ברזל ולהניח צינור נפט לעיראק. אם יהא על אלו לעבור בשטח הנתון לשלטון צרפת, ייהנו מזכויות אקסטריטוריאליות. קו הגבול יחצה את עמק הירמוך מול צמח ויגיע לחוף הכנרת בצמח. על חוף הכנרת בצמח, ייקבע הגבול כך שכל אחת משתי המעצמות תוכל להקים לעצמה נמל ולידו תחנת רכבת. מצמח צפונה יחצה הגבול את ים כנרת עד לשפך נחל מסעודיה (כ-2.5 ק"מ מדרום-מזרח לשפך הירדן לכנרת). משם יפנה הגבול צפונה-מזרחה, תחילה במעלה נחל מסעודיה ואחר כך במעלה נחל משושים עד למקורו בקרבת האתר בו מצוי עין זיוון. משם צפונה לדרך המובילה מקוניטרה לבניאס, בה יפגע הגבול מרחק קצר מצפון לקוניטרה. משם לאורך דרך זו עד לבניאס, מבניאס יפנה הגבול מערבה לעבר מטולה ויקיף אותה כך שמטולה תישאר בשטח הבריטי (ארץ-ישראל). ממטולה מערבה יימשך הגבול בתחילה לאורך פרשת המים שבין אגן הירדן לבין אגן הליטני ואחר כך לאורך פרשת המים שבין הנחלים הזורמים לים התיכון מדרום לראש הנקרא (נחל בצת ונחל כזיב ויובליהם) לבין הנחלים הזורמים לים התיכון מצפון לראש הנקרה (ואדי עין עזיה, ואדי סמרה וואדי חמרה ויובליהם). סולם צור לכל אורכו, כולל המעגן הסמוך לקצהו הדרומי, יימצאו בתחום השטח הצרפתי. בהסכם זה הצרפתים ויתרו על חלקו הדרומי של הגליל העליון ועל עמק החולה, לעומת הקו שנקבע בהסכם סייקס-פיקו, מכיוון שהקו שסוכם תואם את הגבול התנ"כי הצפוני של ארץ-ישראל שהשתרעה "מדן ועד באר שבע". בהכללת מה שקרוי "אצבע הגליל" בגבולות ארץ-ישראל היה מענה לדרישות השדולה הציונית לכלול את היישובים היהודיים שבצפון רצועה זו בתחומי השטח שנועד להיות "בית לאומי" לעם היהודי.
ועדת ניוקומב – פולה וסימון הגבול
בהתאם להסכם משנת 1920, הוקמה ועדת גבול בריטית-צרפתית שתפקידה היה לקבוע בשטח את קווי הגבול ולסמנם בצורה ברורה. בראש הוועדה עמדו לויטננט קולונל ניוקומב (בריטי) ולויטננט קולונל פולה (צרפתי). לוועדה הוענקו סמכויות רחבות לחרוג מקו הגבול שהותווה בהסכם הנ"ל, אם תנאי השטח ושיקולים מקומיים יצדיקו זאת. עם זאת, הופנו נושאים עקרוניים וחילוקי דעות לראשי שלטון המנדט בירושלים ובדמשק וגם לממשלות של שני הצדדים. עיצוב קו הגבול התבסס על כמה עקרונות: הצמדת קו הגבול לגורמי נוף בולטים, הקטנת השיבושים בחיים ובפעילות של האוכלוסייה בשטחי הספר, הימנעות מחציית אדמות כפרים לשני עברי הגבול, הימנעות מניתוק כפרים ממרכזים עירוניים. בגבול המזרחי בוצעו כמה שינויים משמעותיים. בהסכם המקורי נקבע שקו הגבול יחצה את הכנרת לאורכה, אך הוועדה קבעה שקו הגבול לאורך הקטע הצפון-מזרחי של ים כנרת (בקעת בית צידה) יעבור במרחק 10 מטרים מקו החוף. בחלק התיכון והדרומי של חופה המזרחי של הכנרת (הכפרים נוקייב ו: א-סמרה, שעל אדמותיהם הוקמו הקיבוצים עין גב והאון), מכיוון שהקרקעות ברובן היו בבעלות עבאס אפנדי (מנהיג הבהאים שהתגורר בחיפה),לכן, במרחק 2 ק"מ מדרום לכורסי, פונה הגבול מזרחה, ועולה על מתלול הגולן, ולמרבית אורך מהלכו עד לעמק הירמוך, קו הגבול נמשך במרומי המתלול. בתמורה, הבריטים ויתרו על הפינה הצפון-מערבית של הגולן, שבה היו אדמות ששייכות לאמיר מחמוד אל פאור שהיה אזרח של סוריה. הדו"ח של הוועדה אושר על ידי שתי הממשלות ב־7 במרץ 1923, אולם חלפה עוד שנה עד שקווי הגבול שהותוו, היו בפועל הגבולות הצפוני והצפון-מזרחי של ארץ ישראל.
גלריית מפות
מפות המציגות את גבולות ארץ ישראל החל מהסכם סייקס-פיקו עד ועדת ניוקומב-פולה
ראו גם
תקרית פשודה
ההסכמה הלבבית
המנדט הבריטי על ארץ ישראל
המנדט הבריטי על מסופוטמיה
המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון
לקריאה נוספת
ג'יימס באר, קו בחול: בריטניה, צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, תרגם מאנגלית: בועז וייס. תל אביב: אופוס, 2016.
יצחק גיל-הר, קתדרה, לתולדות ארץ ישראל ויישובה, הפרדת עבר-הירדן המזרחי מארץ ישראל, גיליון 12, יולי 1979, עמודים 47–69.
גדעון ביגר, קתדרה, לתולדות ארץ ישראל ויישובה, הערות והארות ל: הפרדת עבר-הירדן המזרחי מארץ ישראל, גיליון 20, יולי 1981, עמודים 203–206.
משה ברור, גבולות ישראל, הוצאת יבנה, תל אביב, 1988.
גדעון ביגר, סוגיות גאוגרפיות ופוליטיות בתהליך קביעת גבול הצפון של ארץ-ישראל בתקופת המנדט, ארצות הגליל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1983.
ג'ורג' אנטוניוס, התעוררות הערבים. Antonius, "The Arab Awakening". New York: Lippincott, 1939
קישורים חיצוניים
נוסח ההסכם באנגלית
מפת החלוקה המיועדת לפי ההסכם
מורן זגה, ההסכמים הנשכחים שעיצבו את גבולות המזרח התיכון, באתר הפורום לחשיבה אזורית, 8 במאי 2018
הערות שוליים
קטגוריה:אמנות והסכמים במאה ה-20
קטגוריה:מלחמת העולם הראשונה: דיפלומטיה
קטגוריה:צרפת במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:האימפריה הבריטית במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:המזרח התיכון: היסטוריה
קטגוריה:עיצוב גבול הצפון
קטגוריה:בעקבות מלחמת העולם הראשונה: אמנות והסכמים
סייקס-פיקו
סייקס-פיקו
קטגוריה:הסכמי גבולות
קטגוריה:המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון
קטגוריה:המנדט הבריטי
קטגוריה:1916 בצרפת
קטגוריה:יחסי הממלכה המאוחדת – צרפת | 2024-06-29T20:43:48 |
פוך | 2020-01-15T04:59:11 | |
וירגינום | REDIRECT פרנציום | 2004-06-23T11:01:56 |
פרדוקס המעטפות | פרדוקס המעטפות הוא מעין פרדוקס בתורת ההסתברות, המתרגם תנאי התחלה מעורפלים לבעיית-החלטה שבה שתי אלטרנטיבות אשר הבחירה בכל אחת מהן נראית יותר סבירה מהבחירה באחרת.
בניסוח המקובל של הפרדוקס, נתונות שתי מעטפות. באחת המעטפות ישנו סכום כסף מסוים (X) ובשנייה סכום כפול (2X). משתתף מקבל אחת מן המעטפות, בסיכויים שווים, ונשאל האם ברצונו לעבור ממה שקיבל למעטפה השנייה.
המשתתף מוצא במעטפה שלו סכום Y. מנקודת המבט שלו, יש שתי אפשרויות: או שבמעטפות יש Y ו-2Y (ואז, אם הוא מחליף, הוא מרוויח Y), או שבמעטפות יש Y ו-Y/2 (ואז, אם הוא מחליף, הוא מפסיד Y/2). מכיוון שלכאורה שני המקרים סבירים באותה מידה, עדיף להחליף, משום שהרווח הפוטנציאלי כפול מההפסד הפוטנציאלי (כלומר להחלפה תוחלת חיובית, ולכן היא כדאית).
הנימוק הזה נכון לכל Y. כלומר - אפשר היה לבחור את המעטפה הראשונה ולא לפתוח אותה, ולפי אותו שיקול כדאי להחליף מעטפות בלי קשר לתכולת המעטפה הראשונה. הייתכן? הרי אם לא פתחנו את המעטפה, מה מבדיל אותה מן המעטפה השנייה? ואם לא פתחנו את המעטפות עדיין, גם את המעטפה השנייה כדאי להחליף, ולחזור לראשונה.
חקר התנהגות האנשים כאשר עליהם לקבל החלטה בסיטואציה זו משתייך לענף קבלת ההחלטות.
פתרון הפרדוקס
הפרדוקס מנוסח תוך התעלמות מן התהליך המשמש להגרלת הסכום המקורי, X. בפועל, כל "בחירה" מחייבת תהליך של בחירה - התפלגות א-פריורית שממנה הסכום הזה נבחר.
מרגע שקיימת התפלגות כזו, גם אם היא אינה ידועה למשתתף, אפשר, עקרונית, לחשב את הסיכוי להרוויח (לעבור מ-Y ל-2Y) לעומת הסיכוי להפסיד (לעבור מ-Y ל-Y/2). ביתר פירוט, כאשר הסכום Y במעטפה הראשונה ידוע, ההתפלגות א-פריורי של X קובעת את הסיכויים שהמעטפה השנייה תכיל 2Y או Y/2, ואם מן העובדה ש- Y=a אפשר להסיק ש- X שווה ל-a או ל-a/2 בסיכויים שווים, אז גם הסיכוי א-פריורי של X=a חייב להיות שווה לזה ש- X=a/2.
התפלגות כזו, הנקראת התפלגות אחידה, ובה הסיכויים שווים, אינה קיימת בקטע אינסופי כמו כל הישר הממשי. לכן, במעבר על כל האפשרויות, היתרון שברווח הגדול יותר מתאזן בכך שבדרך כלל הסיכויים להפסיד גדולים מן הסיכויים להרוויח.
לשם המחשה, נניח ש- X נבחר באקראי באמצעות התפלגות שאינה מתאפסת רק בקטע מ-0 עד גבול מסוים, s (ולא עד אינסוף). כלומר הסיכוי ש-X גדול מ-s הוא אפס. כמו קודם, במעטפות נמצאים הסכומים X ו-2X. אם הסכום Y שאנחנו מוצאים במעטפה קטן מ-s, אז X יכול להיות Y או Y/2, ושני המקרים סבירים באותה מידה. במקרה כזה כדאי להחליף. לעומת זאת, אם מצאנו Y גדול מ-s, לא ייתכן ש-X=Y (משום ש- X מוגבל לתחום מ-0 עד s), לכן X=Y/2 הוא הסכום שבמעטפה השנייה, ואז לא נחליף.
השוואת האלטרנטיבות
אפשר לסמן ב-Y את תכולת המעטפה הראשונה, כפי שעשינו לעיל, וב- Z את תכולת המעטפה השנייה. הקשר בין Y ו-Z הדוק למדי: אחד מהם שווה לערך X, והשני שווה ל-2X. לאחר שהתגלה הערך של Y, אנחנו נדרשים לבחור בין המעטפה הראשונה (זכייה ב-Y, הידוע בשלב זה), לבין המעטפה השנייה (תוספת של Z-Y, כאשר Y ידוע). אם התוחלת של X סופית, החישוב מראה שהתוחלת של Z-Y שווה לאפס וההחלפה מהווה הימור המאוזן לכאן או לכאן. ישנן גרסאות של הפרדוקס (ראו במיוחד פרדוקס סנט-פטרסבורג) שבהן התוחלת של X אינה סופית, ואז הטור הנדרש לחישוב התוחלת של Z-Y אינו מתכנס בהחלט. אף ש- , אפשר לתכנן את ההתפלגות כך שהתוחלות של Y-Z ושל Z-Y תתבדרנה שתיהן לאינסוף, וכך יראה שכל מעטפה עדיפה על חברתה. השגיאה כאן נעוצה בהנחה שאפשר להכריע בין אלטרנטיבות על-פי השוואת תוחלות, גם כאשר אלו אינן מוגדרות היטב.
בעיה דומה
יש בעיית החלפה דומה, שבה התוצאה מפתיעה גם אם אינה פרדוקסלית.
בשתי מעטפות יש סכום כסף חיובי כלשהו (שני הסכומים שונים). משתתף, שאיננו יודע מה הסכומים, מקבל את אחת המעטפות באופן אקראי ואחיד (הסתברות 50% לכל מעטפה). הוא מסתכל במעטפה ולאחר מכן מחליט האם להחליף את המעטפות ולקבל את הסכום במעטפה השנייה, או להישאר עם הסכום שלו. האם המשתתף יכול לגרום לכך שיקבל את הסכום הגבוה יותר בהסתברות גבוהה ממש מ-50%?
התשובה המפתיעה היא "כן". אף על פי שלמשתתף אין שום מידע מעבר לסכום שבידו, הוא יכול לעשות זאת. הדרך היא כדלקמן:
הוא מגריל מספר ממשי כלשהו (דרך ההגרלה איננה חשובה כל עוד לכל אינטרוול יש הסתברות חיובית). אם המספר שיצא קטן מהסכום שבידו, הוא משאיר אותו, אחרת מחליף.
הסיבה שזה עובד היא: נסמן את הסכום במעטפה הגדולה ב-X, בקטנה ב-Y, ואת המספר שהוגרל ב-R. כעת,
אם R<Y, המשתתף בכל מקרה יישאר עם הסכום שלו, ולכן ינצח אם ורק אם הוא קיבל בהתחלה את המעטפה עם ה-X (הסתברות 50%).
אם R>X, המשתתף בכל מקרה יחליף את המעטפות, ולכן ינצח אם ורק אם הוא קיבל בהתחלה את המעטפה עם ה-Y (הסתברות 50%).
אם X>R>Y, המשתתף יסיים עם X בכל מקרה.
בסך הכול אפשר לראות שההסתברות שהמשתתף ינצח גדולה מ-50% כרצוי.
ראו גם
בעיית מונטי הול
בעיית היפהפייה הנרדמת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
מעטפות
מעטפות, פרדוקס
קטגוריה:קבלת החלטות | 2024-03-27T19:08:01 |
סייקס-פיקו | הפניה הסכם סייקס–פיקו | 2019-08-19T15:57:12 |
ורד יריחו | וֶרֶד יְרִיחוֹ היא התנחלות ומושב חקלאי הסמוכה ליריחו שהוקמה בשנת 1980. היא נמנית עם יישובי המועצה האזורית מגילות שמצפון לים המלח. היישוב משתייך לתנועת האיחוד החקלאי. המושב ממוקם על גבעה הצופה אל מחנה הפליטים עקבת ג'אבר ויריחו. מטיילת המושב ניתן לראות את בניין הקזינו של יריחו שהיה בעבר פעיל ונסגר בשנת 2000, ואת אזור צפון ים המלח. מדרום למושב נמצא מבנה עתיק מתקופת הברזל המשויך לממלכת יהודה. מבין כל יישובי המועצה האזורית מגילות ים המלח, זהו היישוב היחידי שלא הוקם, תחילה, כהיאחזות נח"ל.
היסטוריה
ההתנחלות הוקמה כתוצאה מפילוג הגרעין החילוני מהגרעין הדתי שבישוב מצפה יריחו שהוקם ב-1977, בעקבות החלטה של ועדת השרים להתיישבות לפתרון הסכסוך. הקמת היישוב החלה באפריל 1980. גרעין של האיחוד החקלאי עלה לקרקע בנובמבר 1980, אך התושבים החילוניים במצפה יריחו סירבו להצטרף אליו, בטענה שאינם רוצים להתיישב בבקעה אלא סמוך ליישוב הקיים, שהוא קרוב יותר לירושלים. טקס חנוכת היישוב נערך ב-30 בדצמבר 1980 בנוכחות שר החקלאות אריאל שרון.
באופן זמני נקרא המושב מצפה יריחו ב', ושמו הקבוע ורד יריחו ניתן לו על-פי הפסוק "כתמר התרוממתי בעין גדי, וכשתילי ורד ביריחו", מספר בן סירא.
מיומו הראשון סבל היישוב מקשיים כלכליים, המתיישבים מימנו מכיסם את הקמת הבתים והתשתית החקלאית, באמצעות האיחוד החקלאי. האינפלציה הגואה בישראל בשנים 1984 ו-1985 הביא להחרפת המשבר, וב-1986 נאלצו התושבים לנטוש את היישוב. לאחר שחברת מקורות ניתקה את המים ליישוב עקב חוב עבור תשלומי מים. בשנות ה-90, במסגרת הסדר חובות המושבים ובעקבות "חוק גל" נמחקו חובות המושב.
בעקבות הסכם עזה ויריחו תחילה במאי 1994, עברה העיר יריחו לידי הרשות הפלסטינית, כולל מחנה הפליטים עקבת ג'אבר הממוקם כ-500 מטר מצפון ליישוב. האזור זכה לשגשוג כלכלי, בעקבות התגברות התיירות באזור ורבים מהמתיישבים נטשו את החקלאות והקימו צימרים. ב-1998 הוקם הקזינו ביריחו בסמוך שמשך מאות מהמרים ישראלים כל יום. אנשי המושב אף הקימו עמדה להחלפת כספים סמוך לקזינו. בספטמבר 2000, פרצה האינתיפאדה השנייה שהביא להפסקת הפעלת הקזינו ולקריסת התיירות באזור ולקשיים כלכליים ביישוב ב-13 בנובמבר 2000 ירו אנשיו של תאופיק טיראווי על ורד יריחו מתוך בניין הקזינו. צה"ל הגיב בירי פגזי טנקים על הבניין, שנהרס חלקית. באפריל 2001, שופץ הקזינו במהירות והיה מוכן להפעלה מחדש, אך מאז כבר צה"ל החל לאסור על כניסת אזרחים ישראלים לשטחי A, ומאז הוא נותר נטוש.
בשנת 2009 החלה חברת הבנייה בנייני בר אמנה בהקמת הרחבה קהילתית במושב.
אופי היישוב
שמאל|ממוזער|250px|בתים בוורד יריחו
במושב מתגוררות כ-95 משפחות. באזור החדש - ההרחבה, נבנו בתים פרטיים על שטח של כחצי דונם.
ביישוב קיימים צימרים, בריכה, מרכז הפעלה לילדים ולנוער, מעון וגן ילדים.
במקום פועלת תנועת הנוער העובד והלומד.
ילדי היישוב לומדים בבתי ספר יסודיים בקליה, בכפר אדומים ובמעלה אדומים ובחטיבות ביניים ותיכונים בירושלים, במעלה אדומים ובעין גדי.
קישורים חיצוניים
ורד יריחו, באתר מועצה אזורית מגילות ים המלח
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1979
קטגוריה:מושבים
קטגוריה:יישובים באזור ים המלח
קטגוריה:יישובי האיחוד החקלאי | 2023-08-10T16:38:38 |
רובין קוק (סופר) | רובין קוק (באנגלית: Robin Cook; נולד ב-4 במאי 1940) הוא סופר אמריקאי הדן בספריו באתיקה של הטכנולוגיה.
חייו
קוק נולד בניו יורק ושימש כרופא לפני שהפך לסופר.
בספריו, עוסק קוק בטכנולוגיה עתידנית. מוטיב שחוזר בספריו הוא שימוש בטכנולוגיה כזו על ידי אנשים תאבי בצע, ויוצא מהם מסר של אזהרה לגבי שימוש לרעה בביוטכנולוגיה וברפואה. ספרו הנודע עילפון חושים (Coma), שיצא לאור ב-1977, מתאר מציאות עתידנית קשה שבה גורמים לבני אדם להגיע למצב תרדמת על מנת שישמשו כבנק איברים להשתלות כאשר ינתקו אותם ממכונת ההנשמה. הספר הופק כסרט על ידי מייקל קרייטון כבמאי ותסריטאי. ספרים נוספים שלו הופקו כסרטים.
מספריו
Year of the Intern, 1972
Coma, 1977
Sphinx, 1979 על מה קורה למגלה קללת הפרעונים. עובד לסרט מתח.
Brain, 1981 (בעברית "מוח") על משמעות של חיבור מוח אנוש למערכות מחשב והיכולת להשתלט על המוח
Fever, 1982
Godplayer, 1983
Mindbend, 1985
Outbreak, 1987 (בעברית "התפרצות") על מגפה שפורצת והדרכים הברוטליות בהשמדת החולים - גם ספר זה עובד לסרט.
Mortal Fear, 1988
Mutation, 1989
Harmful Intent, 1990
Vital Signs, 1991
Blind Sight, 1992
Terminal, 1993 על הסכנה האתית של חברות התרופות - יצירת סרטן מלאכותי שיש לו פתרון יקר ותפור מראש
Fatal Cure, 1993
Contagion, 1995 על הסכנה בטרור ביולוגי
Acceptable Risk, 1996 על חברה ביו טכנולוגית המפיקה חומר מכשפות ללא התחשבות בסיכון שבו. גם ספר זה עובד לסרט.
Chromosome 6, 1997 על יצירת סופר גאון וחסר מצפון
Invasion, 1997
Toxin, 1998 על רשתות המזון המהיר ותעשיית הבשר
Vector, 1999 על יצירת חיידקים רעילים למטרת טרור ונקמה
Abduction, 2000
Shock, 2001 על הניצול של הפריה מלאכותית
Seizure, 2003
Marker, 2005
Crisis, 2006
קישורים חיצוניים
ביקורות על ספריו של קוק
רובין קוק באתר Fantastic Fiction
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:עתידנים אמריקאים
קטגוריה:סופרי מתח ואימה אמריקאים
קטגוריה:סופרי מדע בדיוני אמריקאים
קטגוריה:רופאים אמריקאים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת וסליאן
קטגוריה:בוגרי בית הספר לרפואה באוניברסיטת קולומביה
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1940 | 2024-08-07T20:52:24 |
מדעים קוגניטיביים | המדעים הקוגניטיביים (גם מדעי הקוגניציה, מדעי הקוגניציה והמוח או מדע ההכרה) עוסקים בחקר הקוגניציה, כלומר בחקר כל התהליכים המעורבים ברכישת ידע, עיבודו, ייצוגו ויישומו.
תיאור כללי
המחקר במדעים הקוגניטיביים עוסק בנושאים רבים, ביניהם תפיסה, חשיבה, למידה, שפה, כישורים מוטוריים, המוח והאינטליגנציה. אופי המחקר הוא רב-תחומי, כלומר משתמש בידע ובשיטות שמקורם בתחומים שונים. התחומים העיקריים התורמים ידע ושיטות למדעים הקוגניטיביים הם: פסיכולוגיה (בייחוד פסיכולוגיה קוגניטיבית ונוירופסיכולוגיה), בלשנות (מודרנית, להבדיל מהבלשנות המסורתית), ביולוגיה (בעיקר נוירוביולוגיה), מדעי המחשב (בעיקר אינטליגנציה מלאכותית – כאשר התחומים העיקריים הם חישוב סימבולי ורשתות עצביות), פילוסופיה (בעיקר פילוסופיה אנליטית) ומתמטיקה. דגש רב ניתן ליצירת מודלים מתמטיים וסימולציות ממוחשבות, פעמים רבות תוך השוואת ביצועי המודלים להתנהגות אנושית אמיתית, כפי שהיא מתבטאת במחקרים התנהגותיים, ושיפור המודלים בהתאם.
למדעים הקוגניטיביים הישגים רבים, ביניהם העלאת מודלים של הטיות קוגניטיביות אנושיות, ותפיסת סיכון, ההשפעה על חקר ההתנהגות הפיננסית, הנחקרת בכלכלה, וגם תרמו להתפתחותן של תאוריות בפילוסופיה של המתמטיקה, וכן בתחום של בינה מלאכותית ושכנוע.
המונח "קוגניטיבי"
המונח "קוגניטיבי" במדעים הקוגניטיביים, משמש לתיאור כל סוג של תהליך או מבנה מנטלי שניתן לחקור במונחים מדויקים. המשגה זו היא רחבה מאוד, ושונה מהשימוש במונח בתחום הפסיכולוגיה האנליטית, שם הוא מתייחס לחוקים פורמליים וסמנטיקה מותנית. עם זאת, השקפה זו דומה להשקפה היסטורית של המדעים הקוגניטיביים על טבעה של הקוגניציה – סמלית ולוגית.
מקור המילים "קוגניטיבי", "קוגניציה" הוא במילה הלטינית קוגנוסְקרה (cognoscere) שמשמעותה "לדעת, להכיר".
היסטוריה
העיסוק בקוגניציה מופיע כבר בכתביהם של הפילוסופים היווניים (לדוגמה, בדיאלוג מנון של אפלטון), ונמשך לאורך ההיסטוריה, בכתביהם של רנה דקארט, דייוויד יום, עמנואל קאנט, ברוך שפינוזה, מלבראנש, לייבניץ, ג'ון לוק ורבים אחרים. כל אלו תרמו רבות לגילוי הפילוסופי של מושג הנפש, אך סט הכלים איתו עבדו היה שונה לחלוטין במהותו מסט הכלים שבשימוש המדענים הקוגניטיביים בימינו.
בתקופה המודרנית החלה התפתחות מדעי הקוגניציה עם צמיחת ענף הקיברנטיקה בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20. החוקרים בתחום זה, ובראשם וורן מק'אלוג ווולטר פיטס, ביקשו למצוא את העקרונות הבסיסיים העומדים מאחורי הנפש. הם אלו שפיתחו את הגרסאות הראשוניות ביותר של מה שמוכר היום בשם רשת עצבית מלאכותית – מודל חישובי שמבנהו דומה לזה של רשתות עצביות ביולוגיות.
מבשר נוסף של המדעים הקוגניטיביים היה פיתוחה של תאוריית החישוביות והמחשב הדיגיטלי בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20. אלן טיורינג וג'ון פון נוימן היו האבות המייסדים בתחומים אלו. המחשב המודרני, או מכונת פון נוימן, יהווה מעתה והלאה כלי עיקרי במדעי הקוגניציה, הן כמטאפורה או מודל לנפש, והן ככלי לפיתוח ומחקר.
בשנת 1959 פרסם נועם חומסקי סקירה על הספר 'התנהגות מילולית' (Verbal Behavior) של פרדריק סקינר. בזמנו, הפרדיגמה הביהביוריסטית של סקינר שלטה בכיפת הפסיכולוגיה. רוב הפסיכולוגים התמקדו בקשרים הפונקציונליים בין הגירוי לבין התגובה, מבלי להניח ייצוגים פנימיים. חומסקי טען שכדי להסביר שפה, אנו צריכים תאוריה כדוגמת הדקדוק הגנרטיבי, שלא זו בלבד שמניחה ייצוגים פנימיים, אלא אף מאפיינת אותם.
בשנות ה-70 ותחילת ה-80, חוקרים רבים בתחום המדעים הקוגניטיביים בחנו את האפשרות של בינה מלאכותית. חוקרים כדוגמת מרווין מינסקי, כתבו תוכנות מחשב שונות בשפות מחשב כגון LISP, בניסיון לאפיין באופן רשמי את הצעדים שבני האדם עוברים במהלך תהליכים קוגניטיביים שונים, כגון קבלת החלטות ופתירת בעיות. כל זאת נעשה בתקווה לנסות להבין טוב יותר את החשיבה האנושית, וכן בניסיון ליצור 'מוחות מלאכותיים'. גישה זו ידועה בתור "בינה מלאכותית סמלית" (Symbolic AI).
בסופו של דבר, החוקרים הבינו כי גישת הבינה המלאכותית הסמלית מוגבלת מדי ביכולותיה לתאר את מגוון היכולות הקוגניטיביות של המין האנושי, בצורה יעילה ושמישה. בשנות ה-80 המאוחרות ובשנות ה-90 עלו לשיח המדעי פרדיגמות מחקריות כדוגמת רשתות נוירונים וקונקציוניזם (Connectionism, חיבוריות) המיוחסות בעיקר לחוקרים ג'יימס מקללנד ודייוויד רומלהרט. לפי גישה מחקרית זו, הקוגניציה יכולה להיות מתוארת כסט של חיבורים סבוכים, המהווים רשת רבת-רבדים. ביקורות לגישה זו טענו כי ישנן תופעות מסוימות המוסברות באופן טוב יותר על ידי מודלים סימבוליים (השייכים ל-Symbolic AI), וכן שבמרבית המקרים מודלים קונקשניסטים שכאלה כה מסובכים ומורכבים, עד כדי איבוד יכולתם ההסברית. שני המודלים – המודל הקונקשניסטי והמודל הסימבולי שולבו לכדי מודל אחד, שמאפשר לנצל את יתרונות שתי הגישות להסבר הבעיה.
עקרונות
רמות הניתוח
עניין מרכזי בחקר המדעים הקוגניטיביים הוא שלא ניתן ללמוד באופן מלא על הקוגניציה על ידי חקירה של רמה אחת בלבד. דוגמה פשוטה לכך ניתן למצוא בתהליך של שינון מספר טלפון, וההיזכרות בו לאחר מכן. כדי להבין את התהליך הזה, אפשרות אחת תהיה לחקור את התהליך בהתבוננות בלבד: הנבדק בניסוי יתבקש לשנן מספר טלפון, ולאחר זמן מה להיזכר בו, כאשר מידת הדיוק בביצועים נבדקת. אפשרות שנייה תהיה למדוד את ירי הנוירונים בעת ניסיון הנבדק להיזכר במספר הטלפון. הבעיה היא שאף לא אחת מן השיטות הללו כשלעצמה תוכל להסביר את התהליך של זכירה והיזכרות במספר טלפון. אפילו אם הטכנולוגיה למיפוי של נוירונים בודדים בזמן אמת הייתה קיימת, והיינו יודעים היכן בדיוק הנוירון ירה, עדיין היה זה בלתי אפשרי להבין מכך כיצד ירי מסוים של נוירונים מיתרגם להתנהגות מסוימת. לכן, מה שצריך כאן הוא היכולת לשלב בין שתי הרמות המתייחסות אל אותה ההתנהגות/תהליך. יכולת זו מסופקת על ידי חקר הרמה הפונקציונלית של התהליך. חקר אודות תופעה מסוימת ברמות שונות של ניתוח מביא לידי הבנה טובה יותר של התהליך המתרחש במוח שמביא לידי אותה התנהגות נצפית. מאר נתן לכך תיאור מפורסם, של שלוש רמות הניתוח:
1. הרמה החישובית – בה מפורטים כל מטרות החישוב (אפיון היכולת).
2. הרמה האלגוריתמית – בה מובאים הייצוגים של הקלט והפלט, והאלגוריתם שמביא מן הקלט אל הפלט (האופן בה היכולת מושגת).
3. רמת המימוש בחומרה – האופן בו האלגוריתם ממומש.
רב תחומיות
המדעים הקוגניטיביים משלבים בתוכם ענפים מדעיים רבים, התורמים לפיתוח ולהבנה, כדוגמת: פסיכולוגיה, מדעי המוח, בלשנות, פילוסופיה, מדעי המחשב, אנתרופולוגיה, סוציולוגיה וביולוגיה. יש אף כאלו המטילים ספק בקיומו של מדע 'קוגניטיבי' אחיד, ומעדיפים להתייחס לתחום ברבים: מדעי הקוגניציה.
רבים מהמדענים הקוגניטיביים דוגלים בגישה הפונקציונליסטית. גישה זו גורסת כי מצבים נפשיים מאופיינים רק באופן בהם הם מאורגנים פונקציונלית, כלומר: מה שמשנה הוא המבנה הפונקציונלי, מערך הקשרים הסיבתיים, בין יחידות העיבוד השונות. המצבים הנפשיים אינם מוגדרים על ידי המצב הפיזיקאלי שמממש אותם (לא על ידי נוירון בודד, אלא על ידי הקשרים ביניהם). במילים אחרות: כל מכונה המממשת את הפונקציה המתאימה נחשבת כחווה את אותו ה'מצב הנפשי', על אף שהמימושים יכולים להיות שונים עד מאוד. לפי גרסאות מסוימות של הפונקציונליזם, אפילו למערכות לא אנושיות, כמו מינים אחרים של בעלי חיים או מחשבים מתקדמים, בעקרון, יש מצבים נפשיים.
מהי קוגניציה
המונח 'קוגניציה' "משמש לתיאור כל סוג של פעולה מנטלית או מבנה שניתן ללמידה במונחים מדויקים" (לייקוף ומארק ג'ונסון, 1999). המשגה זו רחבה מאוד, ואין לבלבלה עם האופן בו קבוצות מסוימות כגון הפילוסופים האנליטיים משתמשים במונח 'קוגניציה' (אצלם המונח מתייחס רק לחוקים פורמליים ותנאי אמת מסוימים).
הפירוש הראשון לערך 'קוגניציה' במילון האנגלי של אוקספורד מתייג באופן גס את המונח בתור משהו שקשור "לפעולה או לתהליך של ידיעה". הפירוש הראשון, משנת 1586 הצביע על כך שהשימוש הראשון במילה זו היה בהקשר של דיונים אודות תאוריות אפלטוניות על ידע. על כל פנים, הרוב המוחלט מסכים כי המדעים הקוגניטיביים אינם עוסקים בתחום כה מוצק וברור כמו הידע לפי אפלטון.
טווח הקוגניציה
המדעים הקוגניטיביים הם שדה מחקרי גדול, המכסה נושאים רבים הקשורים לקוגניציה. ברם, לא כל נושא שקשור באופן כלשהו לפעולת הנפש ולאינטליגנציה נמצא תחת זכוכית המגדלת המחקרית. גורמים חברתיים ותרבותיים, רגש, מודעות, אינטליגנציה בבע"ח, כמו גם גישות השוואתיות ואבולוציוניות בפסיכולוגיה במרבית המקרים לא מקבלים את הבמה שלהם בשיח המחקרי בקוגניציה (לרוב הדבר נובע מוויכוחים פילוסופיים בנושא). נושא נוסף שמדעי הקוגניציה נוטים להימנע מלעסוק בו הוא קיומה של הקואליה, ורק אולי מזכירים אותו כעניין פילוסופי פתוח. למרות כל זאת, ישנם חברים בקהילת המדעים הקוגניטיביים שטוענים כי כל אלו הם נושאים חיוניים בשיח הקוגניטיבי, ומצביעים על החשיבות של חקירתם.
להלן מספר נושאים מרכזיים במדעי הקוגניציה. זוהי אינה רשימה מקיפה, אלא רשימה שנועדה להביא את מגוון ההתנהגויות והתופעות הקוגניטיביות הנחקרות.
בינה מלאכותית
בינה מלאכותית (Atrificial Intelligence, AI) מעגנת בתוכה את חקר התופעות הקוגניטיביות במכונות. אחת המטרות המרכזיות ב-AI היא לממש יכולות קוגניטיביות אנושיות במכונות. משתמשים גם במחשבים כדי לחקור תופעות קוגניטיביות. מודלים חישוביים נעזרים בסימולציות על מנת לחקור את המבנה של האינטליגנציה האנושית.
ישנו וויכוח בנוגע לשאלה האם הקוגניציה מאורגנת כמערך עצום של יחידות קטנות (נוירונים), או שהיא מורכבת ממבנים ברמה גבוהה יותר, כגון סמלים, סכמות, תוכניות וחוקים. הגישה הראשונה משתמשת בקונקשניזם כדי לחקור את הקוגניציה, בעוד שהגישה השנייה משתמשת יותר בחישובים סימבוליים.
קשב
קשב הוא בחירה של מידע חשוב מתוך כלל הגירויים הסביבתיים שחושינו קולטים. בכל רגע נתון המוח האנושי מופצץ במיליוני גירויים מן הסביבה, ועל כן כדי להתנהל – חייבת להיות דרך להחליט את מה מבין שלל המידע הזה יש לעבד. לפעמים מדמים את הקשב לזרקור, במובן שניתן להפנות את הקשב (או: להאיר בזרקור) רק לכמות מוגבלת של מידע (או: אזור מוגבל). ניסויים שממצאיהם תומכים במטאפורת הזרקור הזו כוללים את ניסוי ההאזנה הדיכוטית (1957, Cherry) בו הנבדק שמע דברים שונים בכל אוזן, ומחקרים של עיוורון קשבי (Inattentional blindness, Mack&Rock, 1998). במשימת ההאזנה הדיכוטומית מושמעים לנבדק בכל אוזן שני דברים שונים, ונאמר לו להקשיב רק לערוץ מידע אחד (אוזן ימין או לחלופין אוזן שמאל). בסוף הניסוי, הנבדק נשאל אודות הערוץ שלא היה קשוב. התוצאות הראו כי הנבדקים לא מסוגלים לדווח על מה שנאמר באוזן שלא הפנו אליה את הקשב.
ידע ועיבוד של שפה
ערכים קשורים: שפה, בלשנות ופסיכובלשנות
היכולת ללמוד ולהבין שפה היא תהליך מורכב ביותר. השפה נרכשת במהלך השנים הראשונות לחיים, וכל בני האדם בתנאי חיים נורמליים מסוגלים לרכוש שפה באופן מקצועי. המטרה העיקרית בתאוריה הבלשנית היא לגלות את אותם היסודות המופשטים שיש לשפה כדי שתוכל להילמד באופן טבעי שכזה. כמה מן השאלות במחקר אודות האופן בה המוח מעבד את השפה כוללות: (1) עד לאיזו רמה ידע לשוני הוא מולד/נרכש? (2) מדוע למבוגרים קשה יותר ללמוד שפה שנייה מאשר ילדים הלומדים את שפתם הראשונה? ו-(3) כיצד אנשים מצליחים להבין משפטים חדשים, שלא שמעו מעולם קודם לכן?
המחקר על עיבוד השפה משתרע על פני תחומים שונים: החל מניתוח תבניות קוליות של דיבור, ועד לחקר משמעות המילים, ומשפטים שלמים. הבלשנות לרוב מחלקת את עיבוד השפה למחלקות: אורתוגרפיה, פונולוגיה, פונטיקה, מורפולוגיה, תחביר, סמנטיקה ופרגמטיקה. ניתן ללמוד רבות על היבטים שונים בשפה מהמחלקות הללו, ומן הקשרים שביניהן.
חקר השפה במדעי הקוגניציה קרוב מאוד לזה שבענף הבלשנות. בעבר, בלשנות נלמדה כחלק מחקר האנושות, יחד עם היסטוריה, אומנות וספרות. במהלך חמישים השנים האחרונות, יותר ויותר החלו לחקור את הידע ואת השימוש בשפה כתופעה קוגניטיבית, כאשר הבעיה המרכזית הייתה כיצד ידע של שפה יכול להירכש, וממה הוא בעצם מורכב. בלשנים גילו שעל אף שאנשים משתמשים בחוקים מורכבים ביותר על מנת להפיק שפה תקינה, הם אינם מודעים לחוקים הללו. לכן על הבלשנים לפנות לשיטות לא ישירות על מנת לגלות את אותם החוקים החלים על השפה, אם אותם חוקים אכן קיימים. על כל פנים, אם הדיבור אכן מבוקר על ידי חוקים, נראה כי הם אינם מגיעים כלל למודעות שלנו.
למידה והתפתחות מנטלית
ערכים קשורים: למידה ופסיכולוגיה התפתחותית
למידה והתפתחות הם תהליכים בהם אנו רוכשים ידע ומידע עם הזמן. תינוקות נולדים עם מעט ידע או ללא ידע בכלל (תלוי כיצד מגדירים 'ידע'), ועם זאת מהר מאוד הם רוכשים את היכולת להשתמש בידע, ללכת, ולזהות אנשים ואובייקטים. המטרה במחקרים על ידע והתפתחות היא להסביר את המנגנונים שמאחורי התהליכים הללו.
שאלה גדולה במדעי הקוגניציה היא האם יכולות מסוימות הן מולדות או נרכשות. וויכוח זה נקרא לרוב בשם מולדות מול למידה (Nature versus nurture). הגישה הנייטיביסטית טוענת כי תכונות מסוימות הן מולדות באורגניזם, והן נקבעות על ידי המרכיבים הגנטיים שלו. הגישה האמפיריציסטית לעומת זאת, טוענת כי אותן תכונות מסוימות נקבעות ונלמדות מהסביבה.
על אף שברור כי הן גורמים גנטיים והן סביבתיים נחוצים לילד כדי להתפתח באופן נורמלי, ישנו עדיין וויכוח בנוגע לדרך בה מידע גנטי משפיע על ההתפתחות הקוגניטיבית. בתחום רכישת השפה, למשל, חלקים (כמו סטיבן פינקר) טוענים כי מידע מסוים, שכולל חוקים דקדוקיים אוניברסליים, חייבים להיות מעוגנים בגנים, בעוד שאחרים (כמו ג'פרי אלמן ועמיתיו בRethinking Innateness) גורסים כי הטענות של פינקר אינן מציאותיות מבחינה ביולוגית. הם טוענים כי גנים קובעים את הארכיטקטורה של מערכת למידה, אך "עובדות" מסוימות על האופן בו הדקדוק עובד יכולות להילמד רק כתוצאה מניסיון.
זיכרון
הזיכרון מאפשר לנו לאחסן מידע לשם שליפה עתידית. לרוב מתייחסים לזיכרון כבעל יכולות אחסון לטווח קצר ולטווח ארוך. זיכרון לטווח ארוך מאפשר לנו לשמור מידע לתקופות ארוכות (ימים, שבועות, שנים). טרם ידוע לנו על מגבלות הקיבולת של הזיכרון לטווח הארוך. הזיכרון לטווח הקצר, מאפשר לנו לשמור על המידע לזמן קצר (סדר גודל של שניות או דקות).
כמו כן, ישנה חלוקה מקובלת לזיכרון דקלרטיבי ולזיכרון פרוצדורלי. זיכרון דקלרטיבי מתחלק לזיכרון סמנטי ולזיכרון אפיזודי, ומתייחס לזיכרון שלנו לעובדות ולידע ספציפי, משמעויות מסוימות, וחוויות מסוימות (למשל: 'מי היה ראש הממשלה הראשון?', או 'מה אכלתי אתמול לארוחת בוקר?'). זיכרון פרוצדורלי מתייחס ללמידה של מיומנויות מוטוריות שונות (למשל, לרכוב על אופניים) ומיומנויות קוגניטיביות (למשל, לקרוא). זיכרון זה מכונה לרוב בשם זיכרון אימפליציטי.
מדענים קוגניטיביים חוקרים את הזיכרון ממש כשם שהפסיכולוגים חוקרים אותו, אך הראשונים מתמקדים יותר בקשרים בין הזיכרון לקוגניציה, ובאיך שהזיכרון יכול להעלות תהליכים קוגניטיביים שונים. אחת הדוגמאות לכך היא השאלה המחקרית 'מהם התהליכים המנטליים שאותם עובר האדם כדי לשלוף זיכרון ישן שנשכח?' או, 'מה מבדיל בין התהליך הקוגניטיבי המופעל בעת זיהוי (recognition) דבר שנלמד בעבר (למשל, שואלים אותי האם ראיתי בעבר את המילה שמוצגת לפניי), לעומת היזכרות (למשל, אומרים לי לכתוב את כל המילים שראיתי ביום הקודם)?'.
תפיסה ופעולה
תפיסה היא היכולת לקלוט מידע דרך החושים, ולעבד אותו באופן מסוים. ראיה ושמיעה הם שני חושים עיקריים המאפשרים לנו לחוות את הסביבה שלנו. כמה שאלות בתפיסה הראייתית, למשל, כוללות: (1) כיצד אנו מסוגלים לזהות אובייקטים? (2) איך (ומדוע) החוויה הוויזואלית שלנו של הסביבה רציפה, על אף שבכל פעם אנו קולטים רק חלקים קטנים שלה?
כלי אחד במחקר התפיסה הראייתית הוא התבוננות באופן בו אנשים מעבדים אשליות אופטיות. אחת הדוגמאות הנפוצות לכך היא קוביית נקר, שניתן לתפוס אותה בשני אופנים שונים.
המחקר של חוש המישוש, חוש הריח וחוש הטעם גם הם נופלים תחת הקטגוריה של 'תפיסה'.
המונח 'פעולה' מתייחס לפלט של המערכת. בבני האדם – הדבר מתבטא בפעולות מוטוריות. תכנון מרחבי ותנועה, הפקת דיבור ותנועות מוטוריות מורכבות הן כולן היבטים של פעולה.
שיטות מחקר
שיטות רבות נהוגות במחקר הקוגניטיבי. הואיל ומדעי הקוגניציה הוא כה רב תחומי, גם המחקר כולל תחומים רבים, ומשלב שיטות מחקר מענפי הפסיכולוגיה, מדעי המוח, ותאוריית המערכות.
ניסויים התנהגותיים
כדי לקבל תמונה טובה של מה מרכיב את ההתנהגות האינטליגנטית, יש לחקור תחילה את ההתנהגות עצמה. תחום זה של מחקר הוא בעל קשר הדוק לזה שבפסיכולוגיה הקוגניטיבית ובפסיכופיזיקה.
על ידי מדידת התגובות ההתנהגותיות לגירויים שונים, ניתן להבין משהו אודות האופן בו הגירויים הללו מעובדים. לוונדווסקי וסטרומץ (Lewandowski and Strohmetz, 2009) סקרו אוסף של שימושים חדשניים במדידות התנהגותיות בפסיכולוגיה, ביניהם: עקבות התנהגותיות, תצפיות התנהגותיות, ובחירות התנהגותיות. עקבות התנהגותיות הן פיסות מידע המעידות על כך שהתרחשה התנהגות, בעוד שהמבצע של אותה ההתנהגות לא נוכח (לדוגמה, לכלוך במגרש חניה). תצפיות התנהגותיות מערבות צפייה ישירה במבצע הפעולה (למשל, התבוננות באדם – עד כמה קרוב הוא ישב על יד אדם אחר). בבחירות התנהגותיות מדובר במצב בו אדם בוחר בין שתיים או יותר אפשרויות (לדוגמה, הצבעה, בחירה של עונש עבור משתתף אחר).
"זמן תגובה" הזמן בין הצגת הגירוי ובין התגובה המתאימה יכול להצביע על הבדלים בין שני תהליכים קוגניטיביים, וכן להצביע על תכונות מסוימות של אופיים. לדוגמה, אם במשימת חיפוש זמני התגובה משתנים באופן פרופורציונלי למספר האלמנטים, אזי זו ראיה לכך שתהליך קוגניטיבי זה של חיפוש מערב תהליך של חיפוש סריאלי (טורי) ולא מקבילי.
"תגובות פסיכופיזיות" ניסויים פסיכופיזיים הם שיטה פסיכולוגית ותיקה, שאומצה על ידי הפסיכולוגיה הקוגניטיבית. ניסויים אלו לרוב כוללים שיפוטים של תכונות פיזיקליות כלשהן, למשל, מידת הקוליות (loudness) של צליל. קורלציות של קני מידה סובייקטיבים בין נבדקים שונים יכול להראות הטיות קוגניטיביות/חושיות, בהשוואה למדדים הפיזיים האמיתיים שנמדדו. דוגמאות מסוימות כוללות:
שיפוטים זהים עבור צבעים, גוני קול (טונים), מרקמים, וכדומה.
שוני בספים עבור צבעים, גוני קול, מרקמים, וכדומה.
מעקב אחר תנועות עיניים שיטה זו נהוגה במחקר של מגוון תהליכים קוגניטיביים, בעיקר בחקר תפיסה חזותית ועיבוד לשוני. נקודת הפיקסציה (קבעון) של העיניים מקושר למיקוד אישי של הקשב. לכן, על ידי ניטור תנועות עיניים, אנו יכולים ללמוד איזה מידע נמצא בעיבוד בזמן נתון. מעקב אחר תנועות עיניים מאפשר לנו לחקור תהליכים קוגניטיביים בטווחי זמן קצרים ביותר. תנועות עיניים משקפות החלטות 'אונליין' בזמן ביצוע משימה, ומספקות לנו מעט התבוננות פנימה אל האופן שבו ההחלטות האלו אולי מעובדות.
דימות מוחי
הדמיה מוחית כוללת ניתוח פעילות מוחית בזמן ביצוע משימות קוגניטיביות שונות. הדבר מאפשר לנו לקשר בין התנהגות לבין תפקוד מוחי, כדי להבין כיצד מידע מעובד במוחנו. סוגים שונים של שיטות הדמיה פותחו. השיטות שונות זו מזו ברזולוציה הטמפורלית (מימד הזמן) וברזולוציה המרחבית (מבוססת מיקום) שלהן. הדמיות מוחיות נמצאות בשימוש רחב בעיקר בתחום מדעי המוח הקוגניטיביים.
טומוגרפיית פליטת פוטון בודד ו-PET. סריקות SPECT ו-PET משתמשות באיזוטופים רדיואקטיביים, שמוזרקים לתוך מחזור הדם של הנבדק, משם הם מגיעים אל המוח. על ידי בדיקה באילו אזורים במוח האיזוטופים נקלטו יותר, ניתן להסיק לגבי האזורים המוחיים שפעילים יותר כרגע מאשר שאר אזורי המוח. ל-PET יש רזולוציה מרחבית דומה לזו של ה-fMRI, אך לעומת זאת הרזולוציה הטמפורלית שלו דלה מאוד. כמו כן, בסריקות ה-PET יש צורך להחדיר חומר רדיואקטיבי למוח הנבדק.
EEG. בשיטה זו נמדדים השדות החשמליים שנוצרים על ידי ריכוזים גדולים של נוירונים בקורטקס. המדידה מתבצעת באמצעות אלקטרודות שמונחות על גולגולת הנבדק. ל-EEG רזולוציה טמפורלית גבוהה במיוחד, אך רזולוציה מרחבית די גרועה.
דימות תהודה מגנטית תפקודי. fMRI מודד את הכמות היחסית של דם מחומצן הזורם לחלקים שונים במוח. ההנחה שעליה מתבססת שיטה זו היא שדם מחומצן באזור מסוים במוח מצביע על עליה בפעילות העצבית שבאזור זה. הדבר מאפשר לנו למקם תפקודים מסוימים באזורים מוחיים שונים. ל-fMRI רזולוציה מרחבית וטמפורלית סבירה.
דימות אופטי. שיטה זו משתמשת במשדרים ומקלטים של אינפרא-אדום על מנת למדוד את כמות האור המשתקפת על ידי הדם ליד אזורים מוחיים שונים. הואיל ודם מחומצן ושאינו מחומצן מחזירים אור בכמויות שונות, ניתן ללמוד אילו אזורים פעילים יותר (אלו שיש בהם יותר דם מחומצן). לדימות אופטי יש רזולוציה טמפורלית סבירה, ורזולוציה מרחבית גרועה. לשיטה זו יש יתרון גדול – היא בטוחה ביותר, וניתן להשתמש בה כדי לחקור מוחות של ילדים קטנים.
MEG. בשיטה זו נמדדים השדות המגנטיים שנוצרים מפעילות קורטיקלית. הדבר דומה ל-EEG, פרט לכך של-MEG רזולוציה מרחבית טובה יותר, מכיוון שהרעש במדידת השדות המגנטיים קטן הרבה יותר מאשר הרעש המתקבל ממדידת הפעילות החשמלית ב-EEG. משתמשים בחיישני SQUID על מנת לנטר שדות מגנטיים זעירים.
מודלים חישוביים
שימוש במודלים חישוביים דורש ייצוג פורמלי מתמטי ולוגי של הבעיה. מודלים ממוחשבים נמצאים בשימוש בסימולציות ובאימות מחקרי של תכונות שונות של האינטליגנציה. מודלים חישוביים יכולים לעזור לנו להבין את הארגון הפונקציונלי של תופעה קוגניטיבית מסוימת. ישנן שתי גישות בסיסיות למידול קוגניטיבי. הראשונה מתמקדת בתפקודים מנטליים מופשטים של מוח אינטליגנטי, ומשתמשים בסמלים על מנת לבטא את הקשרים השונים. השנייה, שפועלת על פי התכונות של הקישוריות הנוירונלית במוחנו, נקראת סאב-סימבולית.
שיטות נוירוביולוגיות
שיטות מחקר הלקוחות היישר ממדעי המוח ומהנוירופסיכולוגיה גם כן יכולות לעזור לשפוך אור על היבטיה השונים של הקוגניציה. שיטות אלו מאפשרות לנו להבין כיצד התנהגות אינטליגנטית מיושמת במערכת פיזיקלית:
רישום מתא בודד (Single Cell Recording).
גירוי מוחי ישיר (Direct brain stimulation).
מודלים מבעלי חיים (Animal models).
מחקרים שלאחר המוות (Postmortem studies).
ממצאים עיקריים
מדעי הקוגניציה הצליחו לא מעט. בין ההישגים הבולטים, המדעים הקוגניטיביים עודדו את פיתוחם של מודלים של הטיות קוגניטיביות ותפיסת סיכונים, והשפיעו רבות על פיתוחה של הכלכלה ההתנהגותית, חלק מענף הכלכלה. כמו כן, מדעי הקוגניציה קידמו תאוריה חדשה של הפילוסופיה של המתמטיקה, ותאוריות רבות בענפי הבינה המלאכותית, תורת השכנוע והאילוץ. נוכחותם של מדעי הקוגניציה בולטת בעיקר בפילוסופיה של הלשון ובאפיסטמולוגיה – החייאה מודרנית של הרציונליזם, כמו גם הנחת יסודות חשובים בבלשנות המודרנית. לתחומים השונים של מדעי הקוגניציה יש תרומה להבנה שלנו את המערכות התפקודיות השונות שבמוחנו (ואת המגבלות התפקודיות), החל מהפקת דיבור וכלה בעיבוד שמיעתי ובתפיסה חזותית. בעקבות חקר הקוגניציה חלה התקדמות בהבנה שלנו כיצד נזק לאזור מוחי מסוים משפיע על הקוגניציה, וכן בחשיפת הסיבות והתוצאות של מגבלות תפקודיות למיניהן, כדוגמת דיסלקסיה, אנופיה והזנחת צד.
ביקורת
עלייתם של מדעי הקוגניציה קשורה לתהליך המכונה המהפכה הקוגניטיבית שהחל בשנות ה-50 של המאה ה-20. במסגרת תהליך זה, השפיעו תהליכים ממדעים רבים על האופן שבו נחקרת הקוגניציה האנושית. בין התהליכים שהשפיעו על המהפכה הקוגניטיבית ניתן למנות את עליית הבינה המלאכותית במדעי המחשב, הבלשנות המודרנית בתחום הבלשנות, המודלים החישוביים והמתמטיים ברבים ממדעי הטבע, הפסיכולוגיה הקוגניטיבית בפסיכולוגיה, מדעי המוח בביולוגיה, הפונקציונליזם בפילוסופיה ועוד. כל אחד מתהליכים אלה לא התרחש ללא ביקורת. בשל יסודם של מדעי הקוגניציה בתהליכים אלה, רבות מהביקורות שהושמעו כנגד אותם התהליכים מהוות למעשה גם ביקורות כנגד מדעי הקוגניציה עצמם, והוגים שביקרו את אותם התהליכים ביקרו, בחלקם, גם את מדעי הקוגניציה. בין מבקרים אלה נמנה גם פרדריק סקינר ונציגים אחרים של זרם הביהייביוריזם בפסיכולוגיה.
חוקרים מרכזיים
כמה מן השמות היותר מוכרים במדעי הקוגניציה הם לרוב השנויים ביותר במחלוקת, או המצוטטים ביותר.
בענף הפילוסופיה נמנים דניאל דנט, שכותב מנקודת מבט של מערכות חישוביות; ג'ון סרל הידוע בשל הניסוי המחשבתי שלו – החדר הסיני השנוי במחלוקת; ג'רי פודור חסיד הפונקציונליזם והמטריאליזם הלא-רדוקטיבי, ודאגלס הופשטטר שמפורסם בזכות כתיבת ספרו גדל, אשר, באך, שעוסק בשאלות אודות הטבע של המילים ושל המחשבה.
בתחום הבלשנות השפיעו רבות נועם חומסקי וג'ורג' לייקוף. בתחום הבינה המלאכותית מובילים מרווין מינסקי, הרברט סיימון, אלן ניוול וקווין ווריק. בממלכת הפסיכולוגיה השמות הפופולריים כוללים את ג'יימס מקללנד וסטיבן פינקר.
האנתרופולוגים דן ספרבר, אדווין האטצ'ינס, סקוט אטראן פסקל בויר וג'וזף הנריך היו מעורבים במיזמים שיתופיים עם פסיכולוגים קוגניטיביים וחברתיים, מדענים פוליטיים וביולוגים אבולוציוניים, בניסיון לפתח תאוריות כלליות של יצירת תרבות, דת וקשרים פוליטיים.
ראו גם
בלשנות
הטיה קוגניטיבית
פילוסופיה של הנפש
חשיבה
כלכלה התנהגותית
מדעי המוח
נוירופסיכולוגיה
פסיכובלשנות
פסיכולוגיה
פסיכולוגיה חינוכית
פסיכולוגיה קוגניטיבית
רשת עצבית
קלינאי תקשורת
תורת ההחלטות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:תחומי מחקר מדעיים | 2024-08-30T12:50:06 |
ריצ'רד באך | ממוזער|160 פיקסלים| השחף כסמל לחרות וליכולת לראות אופקים חדשים
ריצ'רד דייוויד באך (באנגלית: Richard David Bach; נולד ב-23 ביוני 1936 באוק פארק, אילינוי) הוא סופר אמריקאי, שהתפרסם, בין השאר, בזכות ספרו "ג'ונתן ליווינגסטון השחף".
ביוגרפיה
באך היה טייס מילואים בחיל האוויר האמריקני. מרבית ספריו עוסקים בטיסה ובתעופה, למשל סיפוריו הקצרים הראשונים עסקו בטיסה, וחלק מספריו עוסקים בתעופה כמטפורה פילוסופית. ספריו נוגעים לעיתים קרובות גם בפילוסופיית עידן חדש.
ספרו הרביעי, "ג'ונתן ליווינגסטון השחף" (1970), זכה להצלחה רבה יחסית לספריו האחרים. הספר מתאר שחף המנודה מעדתו בשל רצונו ליהנות ממעופו; לאורך הספר השחף מפתח יכולות גבוהות יותר ויותר בתעופה, ומנסה ללמד את השחפים האחרים לצאת לחופשי, לעוף גבוה ולראות למרחקים. בתחילה נדחה הספר על ידי מספר הוצאות ספרים, אך כשפורסם הפך לרב-מכר ושבר שיאי המכירות. בשנת 1972 לבדה נמכר הספר בכמיליון עותקים באנגלית. ב-1973 עובד הספר לסרט, עם פסקול שחיבר ניל דיימונד.
גרסה חדשה של הספר, הכוללת פרק רביעי שמעולם לא פורסם לפני כן, יצאה לאור בארצות הברית ובעולם כולו בפברואר 2014. עד אז כלל הספר שלושה פרקים בלבד, ופרק רביעי זה שופך אור חדש על הסיפור כולו.
ספרו השישי, "תעתועים: הרפתקאותיו של משיח בעל כורחו", מתאר מפגש דמיוני של באך עם טייס מטוס קל שמתפקד כמשיח, אך מואס בתפקידו ומעביר לבאך את הידע שצבר על ביצוע ניסים ועל אופנים שונים בהם ניתן להתבונן על המציאות.
ספרו השביעי, "גשר מעל ומעבר", מסופר בגוף ראשון ומתאר את מערכת היחסים של באך עם אשתו השנייה, לסלי פאריש, ואת מסעו בחיפוש אחר האהובה המושלמת. הוא מתאר כיצד פאריש הופכת לידידת נפש ומלמדת אותו להשתחרר מכל דעותיו הקודמות על מערכת יחסים, להסיר את השריון ולהתמסר לאהבה.
באך התגרש מאשתו הראשונה, בטי, ב-1970. אחד מששת ילדיו מנישואים אלה, ג'ונתן באך, פרסם ספר (Above the Clouds: A Reunion of Father and Son), אשר תיאר את ילדותו ללא אב.
ב-1977 נישא לשחקנית לסלי פאריש, אותה הכיר במהלך הסרטת הסרט "ג'ונתן ליווינגסטון השחף" בשנת 1973. באך חיבר שני ספרים המתארים אותה כידידת נפש, אהבת נצח ותאומה רוחנית שלו. השניים התגרשו ב-1997.
באפריל 1999 נישא בשלישית, לסברינה נלסון-אלכסופולוס.
באך היה פעיל ברשת האינטרנט בתחילת שנות ה-90. עד אפריל 2004 הוא גם הפעיל אתר אינטרנט. בשנת 2012 בעודו מטיס מטוס דו-כנפי, התרסק מטוסו בקרבת איי סן חואן והוא נפצע באורח קשה ועבר שיקום ארוך.
מספריו
זר לקרקע (1963)
דו כנפי (1966)
אין דבר מקרי (1969)
ג'ונתן ליווינגסטון השחף (1970)
מתת כנפיים (1974)
אין מקום שהוא רחוק מדי (1976)
תעתועים (1977)
גשר מעל ומעבר (1984)
אחד (1988)
הבריחה אל הלא בטוח (1995)
ספר עזר למשיח (2004)
להפנט את מריה (2010)
השחף - גרסה חדשה כולל הפרק הרביעי (2014)
מרבית ספריו תורגמו לעברית.
קישורים חיצוניים
ריצ'רד באך הרשמי
ערוץ היוטיוב של ריצ'אד באך
הערות שוליים
קטגוריה:סופרים אמריקאים
קטגוריה:טייסים אמריקאים
קטגוריה:ניצולי תקריות ואסונות תעופה
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת מדינת קליפורניה בלונג ביץ'
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1936 | 2023-04-01T23:16:28 |
מוצא האדם | 2011-05-22T16:34:33 | |
מזקום | REDIRECT מזקו"ם | 2015-09-26T11:08:35 |
המפלגה הוויגית | המפלגה הוויגית (באנגלית: Whig party) הייתה מפלגה בריטית, אשר במשך שנים רבות הייתה אחת משתי המפלגות העיקריות של הממלכה המאוחדת. המפלגה הוויגית תמכה בסחר חופשי, קדימות הפרלמנט על המלוכה, ביטול העבדות, הרחבת זכות הבחירה ומתן חופש דת לכנסייה הקתולית. המפלגה הוויגית נחשבת כמפלגה הליברלית הראשונה.
היסטוריה
המונח "ויג" מקורו בימי הפולמוס באשר להדחתו מכס המלוכה של המלך ג'יימס השני בשנות השמונים של המאה ה-17. התומכים בהדחה כונו "ויגים" (כינוי גנאי שמשמעותו רועה בקר), והמתנגדים לה כונו "טורים" (כינוי גנאי שמשמעותו פורע חוק). שמות אלו, שהיו בתחילתם כינויי גנאי, דבקו במפלגות עם התגבשותן, ועם התגבשות המערכת הפרלמנטרית האנגלית, כפי שאנו מכירים אותה עד היום.
במשך שנים היו בפוליטיקה הבריטית שתי מפלגות העיקריות: המפלגה הוויגית והמפלגה הטורית. באופן כללי היו הטורים מזוהים עם בעלי האדמות ועם אנשי הכנסייה האנגליקנית, ואילו הוויגים היו מזוהים בתחילה עם האריסטוקרטיה ובשלב מאוחר יותר עם מעמד הסוחרים, התעשיינים והבורגנות. הן הטורים והן הוויגים היו מחנות פוליטיים יותר מאשר מפלגות כפי מובנן המודרני.
בתחילת עידן בית הנובר, היו הוויגים המפלגה הדומיננטית בשלטון, בשל הזיהוי בין הטורים ובין היעקוביטים (תומכי בית סטיוארט). בתקופה זו לא היה לטורים כח פוליטי של ממש. בתקופת מלכותו של המלך ג'ורג' השלישי חפץ המלך לשחרר עצמו מהשפעת אנשי הכוח הוויגים, ועודד יצירת מפלגה טורית חדשה, שהורכבה מוויגים מתונים כגון ויליאם פיט הבן. תמיכתם המסוכנת של הוויגים (בהנהגת צ'ארלס ג'יימס פוקס) במהפכה הצרפתית בשנותיה הראשונות (אם כי אף הם התפכחו כשהתברר מחיר הדמים שגבתה הגיליוטינה) ובחופש דת לקתולים, הביאה לכך שהם נותרו מחוץ למוקדי הכח בין 1783 ו-1830.
ב-1830 חזרו הוויגים לשלטון, וממשלו של לורד גריי השיג רפורמות חשובות - ראויות לציון חוק הרפורמה הפרלמנטרית מ-1832, וביטול העבדות במושבות בריטניה. הוויגים נותרו לרוב מפלגה שמרנית (כמוהם כטורים), והתנגדו לשינויים מבניים במערכת השלטונית הבריטית. בתקופה זו החל ההיסטוריון הוויגי הגדול תומאס בבינגטון מקאולי לכתוב היסטוריה של אנגליה, אשר שיקפה את נקודת הראות הוויגית, בה המאורעות מגיעים לשיא עם חקיקת חוק הרפורמה הפרלמנטרית. זה הוביל לעיוות בתפיסת בני הזמן ההוא את ההיסטוריה, שכן מקאולי ניסה להרכיב עקרונות של המאה ה-19 על המערכת המורכבת של הפוליטיקה של המאה ה-17.
המפלגה הליברלית (מונח זה נטבע לראשונה בשנת 1868, אך היה בשימוש כמה שנים לפני כן), קמה כקואליציה בין ויגים, טורים תומכי רוברט פיל ורדיקלים שמאליים. מפלגה זו, בראשות לורד פלמרסטון, הייתה בתחילה מורכבת מוויגים ברובה, אך במהלך כהונתו של ראש הממשלה ויליאם יוארט גלאדסטון, איבדו הוויגים מכוחם במפלגה. במהלך הוויכוח על השלטון העצמי באירלנד בשנת 1886 פרשו ויגים רבים ממפלגה זו והקימו את המפלגה ה"ליברל-יוניוניסטית" (יוניוניסטים הם מתנגדי השלטון העצמי באירלנד). עם הקמת אירלנד העצמאית בתחילת המאה ה-20 איבדה הוויגיות כל רלוונטיות, ומאז אין מפלגה שתומכיה רואים עצמם כ"וויגים".
ראו גם
המפלגה הטורית
קישורים חיצוניים
ויגית
קטגוריה:ליברליזם
קטגוריה:מפלגות ליברליות | 2023-09-02T05:00:09 |
אמנון ז'קונט | אמנון זַ'קוֹנְט (נולד ב-3 באוקטובר 1948) הוא סופר, מבקר ועורך ישראלי, היסטוריון, כותב ספרות מתח, סיפורים קצרים, ספרות דוקומנטרית וביוגרפיות.
ממוזער|250px|קולו של אמנון ז'קונט
ביוגרפיה
נולד ברמת גן למשפחה ממוצא בלגי. באחדות משנות ילדותו שהה בבלגיה.
למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים במסגרת העתודה האקדמית, אך הפסיק את לימודיו בתום שנות לימוד אחדות עקב פציעה קשה במהלך השירות הצבאי (שנעשה בחופשת הקיץ). פציעה זו מנעה ממנו להשתתף בלימודי השנה האחרונה, ולאחר שהחלים ממנה התגייס לשירות סדיר. במהלך לימודיו שימש כתב בירושלים בעיתונים הכלכליים 'שער' ו'יום יום'.
עם צאת ספרו "מלכודת דבש", שגיבורתו קרויה דפני ברנסטיין, סיפר ז'קונט:
ז'קונט נישא, ומנישואים אלה נולד בנו היחיד. הוא החל לעבוד בסוכנות הביטוח של חותנו, ובמהלך הזמן רכש את הבעלות עליה. פעילותו כסוכן ביטוח וכאיש עסקים העניקה לו בסיס כלכלי איתן. בתחילת שנות ה-70, בהיותו סוחר תכשיטים ובעל חנות בדיזנגוף ת"א, נעצר ז'קונט והורשע (מאסר לשלוש שנים) בגין רמייה והונאה. במחצית השנייה של שנות השמונים התגרש מאשתו. הוא פגש את הפסיכולוגית ורדה רזיאל (ויזלטיר), שהפכה לאשתו השנייה.
ז'קונט החל לכתוב בשנת 1980. כל ספריו, למעט "איש הסגריר", היו רבי-מכר בארץ ובעולם. משנת 1988 ועד לשנת 1999 שימש כעורך בהוצאת הספרים "כתר", שבה יצאו לאור מרבית ספריו וכן פועל בהוצאות ספרים אחרות. עד 2015 ערך כמאה וחמישים ספרים ובהם כל ספריו של אורי אדלמן. מאז 1982 היה חבר מערכת בעתון 77, וכתב מאות מאמרים וביקורות ספרים בעיתון זה וכן בעיתונים הארץ, ידיעות אחרונות, מעריב, ודבר.
במקביל לקריירה הספרותית שלו, היה ז'קונט פעיל בשוק ההון, הביטוח והנדל"ן. בשנת 1997 פרש מעסקיו וחזר לאוניברסיטה, שם קיבל תואר שני ותואר שלישי בהיסטוריה מטעם אוניברסיטת תל אביב. עבודת המוסמך שלו, משנת 2002, נושאת את השם: "דיוקנו של הקיסר כאיש צעיר - השתקפותם של המושגים טובת המדינה, היוזמה האישית והמריטוקרטיה בתפיסת עולמו של נפוליאון בונאפרטה, על פי יצירותיו הספרותיות". עבודת הדוקטורט שלו, משנת 2006, נושאת את השם "ד"ר שלמה רובין (1823 – 1910) - ספריית השכלה של איש אחד". לימד היסטוריה וכתיבת פרוזה באוניברסיטת תל אביב. כיום כותב ספרים וסדרות טלוויזיה, פועל כעורך ומלמד במכללה האקדמית עמק יזרעאל.
בשנת 2002 הגיש ביחד עם רעייתו ורדה, תוכניות ייעוץ ואירוח בטלוויזיה, ומאז 2003 הנחה ביחד איתה סדנאות לניהול יחסים. בסוף שנת 2004 החל לכתוב את הטור "מנהרת הזמן" בירחון החדש "כותרת", שלא האריך ימים. באותה תקופה נפל קורבן להתקנת תוכנה מסוג סוס טרויאני במחשבו, אירוע שהתפתח ל"פרשת הסוס הטרויאני", שבה התגלה כי תוכנה כזו הותקנה גם במחשבים עסקיים רבים, לשם ריגול תעשייתי.
בשנת 2006 החל לפרסם במוסף "הארץ/ספרים" טור דו-שבועי בשם "מתיקיה של ע. צופיה", ובו חידה ספרותית.
בשנת 2008 עברה רעייתו ורדה, מ'רדיו ללא הפסקה' ל'רדיו 99', למשך מספר חודשים, והגישה שם תוכנית ייעוץ יומית בת שעתיים, חמישה ימים בשבוע. בצהרי יום שישי אמנון הצטרף אליה והשניים הגישו תוכנית שהייתה מבוססת על ויכוחים ושיחות ביניהם וכן על שיחות עם מאזינים.
בשנת 2011 הקים ביחד עם יובל אברמוביץ', כרמית גלבוע ורחל פייג וישניא, את הרשת החברתית תרבותית 'גיבור תרבות', בה מתעדים גולשים את חוויותיהם מיצירות ספרות, קולנוע, מוזיקה, במה וטלוויזיה, ומקיימים על כך דיונים עם גולשים אחרים. באותה שנה גם נטל על עצמו לכתוב, על פי הזמנתה של הוצאת 'ידיעות ספרים' את הביוגרפיה של מאיר עמית, שראתה אור בשנת 2012. בינואר 2013 הקים ביחד עם יובל אברמוביץ' את 'גיבור תרבות - בית הספר לכתיבה', המציע קורסים לכתיבה מקצוענית בתחום הספרות, העיתונות, התיאטרון, הטלוויזיה והאינטרנט. סביב ז'קונט ואברמוביץ' התגבשה נבחרת של מרצים ובהם דנה ספקטור, ארקדי דוכין, גיורא חמיצר, רן שריג, נרי ליבנה, דניאל סלומון, ורדה רזיאל ז'קונט, רוני קובן, עטרה אופק ואחרים.
בשנת 2014 יצא לאור ספרו האחד עשר של ז'קונט – 'אביגיל', ניסיון חדשני לשלב סיפור בלשי עם מרחב-זמן תנ"כי, הסיפור מתרחש בשנת 1070 לפני הספירה ובמרכזו אישה עצמאית, מרפאה בעשבים, שאינה מסכימה עם המגבלות שעולם הגברים מטיל עליה, ובניגוד לרצונם של כל הסובבים אותה יוצאת למסע בילוש מפרך לגלוי זהותו של רוצח בנה. בין היתר, מעלה הספר את נושא הדחף לנקום ואת השאלה מדוע במקרים רבים רק נקמה תספק מרפא לחיים שנהרסו.
מבין הספרים הרבים שערך ז'קונט בולט 'הצדפה שבין ירכיי' (2015). בספר נאמר שאמנון ז'קונט תרגם וערך את הספר, שחיבורו מיוחס ל"אן ג'ייקובסון" שם עט של "אישה צעירה, החרדה מפני חשיפה", וכך גם סיפר ז'קונט בראיון. עם זאת, יש הרומזים שז'קונט הוא מחבר הספר. בנוסף לכך הוא ערך ספרים של נתן רונן וארז אהרוני.
מספריו
פסק זמן (1982): עוסק בסוכן "המוסד" היוצא בעקבות עמיתו שנעלם בטהראן. תורגם לאנגלית בשם "Borrowed Time" (1986)
איש הסגריר (1987): עוסק בסוכן חשאי על רקע מלחמת לבנון הראשונה, תורגם לאנגלית בשם "The Rainy Day Man" (2012)
אחרון המאהבים החכמים (1992). תורגם לאנגלית בשם "The Last of The Wise Lovers" (2014) ולרוסית (בשני תרגומים: ב-1999 וב-2011)
מלכודת דבש (1994), תורגם לאנגלית בשם "Honey Trap" (2013)
מוכן לחיים (סיפורים קצרים) (1997)
מבוא לאהבה (2001)
ש' כמו שקר (יחד עם ורדה רזיאל ז'קונט, 2004)
כרונולוגיה כלכלית - עובר ושב: סיפור קריסתו והצלתו של הבנק לפיתוח התעשייה (2009)
חידת מותי (2009)
מאיר עמית - האיש והמוסד (2012)
אביגיל (2014)
לקריאה נוספת
תמר גלבץ, "איש הסגריר", העיר, 14 באוקטובר 1987.
ירון לונדון, "גשש בלש בעיר הקודש", 7 ימים, ידיעות אחרונות, 30 בספטמבר 1994.
אמנון ז'קונט, בחוג המשפחה, באנתולוגיה "תמונה קבוצתית" (ספרות ישראלית במאה ה-21), עמ' 353–357, הוצאת כרמל, 2017.
קישורים חיצוניים
אלי אשד, תעמולת בית דוד: על "חידת מותי " מאת אמנון ז'קונט, בלוג באתר "רשימות", 18 בדצמבר 2009
יוסי רן, חידת מותי: אמנון ז'קונט, 24 ביוני 2012
הערות שוליים
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:עורכים ספרותיים ישראלים
קטגוריה:סוכני ביטוח ישראלים
קטגוריה:בוגרי תיכון בליך
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1948 | 2024-06-17T04:12:04 |
פריה | 180px|ממוזער|פריה ושרשרת הבריסינגמן
פְרֵייַה (בנורדית עתיקה: Freyja) היא אלה מקבוצת הוואניר במיתולוגיה הנורדית שקשורה לפריון, אהבה, יופי ומיניות. היסוד ונדיום נקרא על שם ונדיס, שם נוסף של פריה. בשפות רבות, כגון אנגלית וגרמנית, שמו של היום השישי בשבוע נקרא על שמה של פריה או פריג.
שם וזיהוי
משמעות שמה היא גברת (במשמעות אצילית). כמו אלים אחרים מהמיתולוגיה ידועה פריה בשמות נוספים, ביניהם וַנַדיס (בת הוואניר), מַרְדוֹל (משמעות השם לא ברורה לחלוטין אך הוא קשור לזהב) וגֵפְן (הנותנת, קשור להיותה אלת הפריון).
ישנם טיעונים רבים כי האלה פריג היא בעצם פריה. ישנו דמיון לשוני בין שמות האלות, מספר מקורות כתובים מבלבלים בין שתי האלות, החפצים הנמצאים ברשותן דומים והדמיון בין שמות בעליהן (אודין הוא בעלה של פריג ואילו אוֹד הוא בעלה של פריה) תומכים ברעיון. מצד שני, שתי האלות מופיעות יחד בטקסטים שונים והן שייכות לקבוצות שונות של אלים.
ביוגרפיה
פריה היא בתו של האל ניורד, אחותו של האל פרייר ואשתו של אוֹד. לא ידוע רבות על אוד מלבד זאת שיצא למסעות ממושכים, וייתכן והיה בן תמותה. בהיעדרו בכתה פריה ודמעותיה היו זהב אדום.
פריה היא בעלת השרשרת בְריסינְגַמֶן (בתרגום חופשי: "תכשיט בוער" או "תכשיט זוהר"). עם השרשרת על צווארה, שום גבר – בן תמותה או אל – לא מסוגל לסרב לה. לפי מקורות מסוימים, קיבלה פריה את השרשרת מארבעה גמדים ובתמורה בילתה לילה עם כל אחד מהם. בנוסף, היו ברשותה גלימת נוצות שאיפשרה לה להפוך לנץ ומרכבה הרתומה לשני חתולים. ביתה נקרא פוֹלְקְוַנְג (בתרגום חופשי "מישור האנשים") וההיכל המרכזי בו נקרא סֵסְרוּמְניר (בתרגום חופשי "היכל המושב").
כחלק מהמאבק בין האלים לענקים ניסו הענקים לקחת את פריה מספר פעמים – על ידי חטיפה, כתשלום על מלאכה או באמצעות סחיטה. האלים הרשו לעצמם לנהל מערכות יחסים עם ענקיות אולם רצו לשמור על עליונות ולכן לא איפשרו לאלות להתחתן עם ענקים. מסיבה זו, כל ניסיון לגזול את פריה מהאלים גרם לחרדה ואלה עשו שימוש בכל האמצעים כדי להכשיל אותו, רובם נגמרו בהרג הענקים המעורבים.
פולחן דתי
לפי עדויות שונות, בתקופה הוויקינגית היה נהוג לסגוד לפריה על ידי טקס פרוע בשם סיידר (Seidr). כותבים לטיניים שונים מזכירים את הטקס בקצרה, אולם מציינים שאופיו כה גס עד שלא ראוי לפרט עליו. ככל הנראה, כלל הטקס פולחן במסגרתו לבשו גברים בגדי נשים. באיסלנד, ידוע כי פריה מילאה תפקיד חשוב באמונתם הדתית של המקומיים. במאה העשירית, במהלך ויכוח בין נוצרים לפגאנים, משורר נוצרי קילל אותה ועקב כך הוגלה מהאי.
בתרבות
כוכב הלכת המינורי שהתגלה על ידי היינריך לואי ד'ארה באוקטובר 1862 נקרא על שמה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אלים נורדיים
קטגוריה:אלות פריון
קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה שעל שמן כוכב לכת מינורי | 2023-07-19T18:17:45 |
מערכות לא לינאריות | הפניה מערכת לא ליניארית | 2017-12-15T12:41:23 |
מערכות לינאריות | הפניה מערכת ליניארית | 2017-12-15T12:41:28 |
תשעה באב | שמאל|ממוזער|270px|חורבן בית המקדש בציורו של פרנצ'סקו אייץ (ונציה, 1867)
ממוזער|270 פיקסלים|טקסט=יהודים מתפללים בבית הכנסת בליל ט' באב. צייר: מאוריצי טרבץ'. אוסף התצלומים, הספרייה הלאומית|ממוזער|יהודים מתפללים בבית הכנסת בליל תשעה באב. צייר: מאוריצי טרמבץ'. אוסף התצלומים, הספרייה הלאומית.
תִּשְׁעָה בְּאָב הוא יום תענית מדרבנן ושיא תקופת האבלות של ימי בין המצרים. תענית זאת היא החמורה מבין ארבע התעניות על חורבן בית המקדש, ומתאבלים בה על אסונות שונים שאירעו לעם היהודי לאורך הדורות, בדגש על אסונות שהתחוללו סמוך ליום ט' באב. האירועים שהתחוללו, לפי המסורת, ביום זה, גרמו לגלות עם ישראל בתקופות שונות ולבסוף הובילו לגלות בת כאלפיים שנה.
תענית זו, בשונה משאר התעניות שמדרבנן, נמשכת משקיעת החמה ביום שלפניו ועד צאת הכוכבים למחרת, וכוללת את כל חמשת העינויים הנהוגים ביום הכיפורים. בנוסף, כוללת התענית מנהגי אבלות מיוחדים, כמו ישיבה על הרצפה ואיסור על לימוד תורה. עם תחילת התענית נהוג לקרוא בציבור את מגילת איכה, ולאורך היום לומר קינות על חורבן הבית ואסונות אחרים. במקרה שט' באב חל בשבת (כ־28% מהשנים), התענית נדחית מפניה לי' באב ומתחילה משקיעת החמה לקראת מוצאי שבת.
לפי המסורת, לאחר ביאת המשיח ובניית בית המקדש השלישי, יהפוך תשעה באב ליום של חג ושמחה, כשאר הצומות על החורבן. בתלמוד הירושלמי נאמר כי מלך המשיח נולד בתשעה באב.
אזכורים בתנ"ך
שמאל|ממוזער|270px|תבליט שער טיטוס, המנציח את תהלוכת הניצחון של הרומאים לאחר דיכוי המרד הגדול וביזת כלי המקדש.
הצום מוזכר שלוש פעמים בספר זכריה:
המונח "צום החמישי" מתייחס לחודש החמישי במניין החודשים המתחיל מניסן, הוא חודש אב.
צרות תשעה באב
על פי חז"ל
הרקע לקביעת תענית בתשעה באב ודיני התענית מתוארים במשנה:
נגזר שלא ייכנסו לארץ: על פי מסכת תענית, האירוע הראשון היה הגזירה על דור המדבר שלא יכנסו לארץ ישראל בגלל חטא המרגלים. המדרש קושר חטא זה שהתקיים בליל תשעה באב לצרות לאומיות שאירעו דורות לאחר מכן: .
שמאל|ממוזער|250px|מטבע המציין את ייסוד איליה קפיטולינה. בגב המטבע נראה הקיסר אדריאנוס חורש את גבולותיה בשור ופרה כמנהג הרומאים, ולצדו מופיע נס הלגיון העשירי. מסביב לציור הכתובת COL. AET. CAPIT COND. (קולוניה איליה קפיטולינה המיוסדת). בפני המטבע דיוקן של אדריאנוס. ההחלטה על הקמת ירושלים כפוליס הלניסטי והצבת מקדש אלילי על הר הבית נחשבת במחקר כאחד הגורמים המרכזיים למרד בר כוכבא.
חרב הבית בראשונה: בית המקדש הראשון נחרב בשנת ג'של"ח (422 לפנה"ס) לפי המסורת היהודית או בשנת ג'קע"ה (586 לפנה"ס) לפי הכרונולוגיה ההיסטורית, בידי צבאו של נבוכדנצר השני, מלך בבל.
חרב הבית בשנייה: בית המקדש השני נחרב בתקופת המרד הגדול, בשנת ג'תת"ל (70 לספירה), בידי הצבא הרומי ובראשו המצביא טיטוס.
נלכדה ביתר: שתי הצרות האחרונות התרחשו בימי מרד בר כוכבא, תחת שלטון האימפריה הרומית במאה ה־2 לספירה. בהסברו של הרמב"ם:
נחרשה העיר: על אירוע זה כותב הרמב"ם: החוקרים טענו שאדמת ירושלים נחרשה לקראת הקמתה של עיר אלילית בשם איליה קפיטולינה על חורבותיה. רבי יצחק אייזיק הלוי חולק על זיהוי זה וטוען שחרישת העיר הייתה מספר שנים לאחר חורבן בית המקדש השני כסימן לכך שירושלים לא תבנה עוד.
אירועים מאוחרים
שמאל|ממוזער|250px|צו משנת 1492 המורה על גירוש יהודי ספרד.
לאורך ההיסטוריה היהודית התרחשו אירועים טרגיים נוספים בתשעה באב. בדומה לחורבן בתי המקדש, שהאירועים שהובילו אליהם החלו לפני תשעה באב עצמו ונמשכו לאחריו וכן בשל החשש מסכנה, מנהגי האבלות מתחילים בהדרגה לפני תשעה באב ונמשכים לתוך עשרה באב. לאורך השנים גם אירועים שקרו בסמוך ליום עצמו נתפסו כחלק מהצרות של תשעה באב. בין האירועים המאוחרים:
גירוש יהודי אנגליה – בט' באב ה'ן' (18 ביולי 1290) הורה אדוארד הראשון מלך אנגליה לגרש את כל היהודים מארצו עד היום הראשון בחודש נובמבר 1290, וכי אלה שיישארו בה אחרי תאריך זה יוצאו להורג.
גירוש צרפת הגדול – בי' באב ה'ס"ו (22 ביולי 1306) גזר פיליפ הרביעי על כל היהודים לעזוב את צרפת בתוך חודש.
גירוש ספרד – בליל ח' באב ה'רנ"ב (31 ביולי 1492) הסתיימו ארבעת החודשים שניתנו ליהודים כדי לעזוב את ספרד.
פרוץ מלחמת העולם הראשונה – בט' באב ה'תרע"ד (1 באוגוסט 1914) הכריזה הקיסרות הגרמנית מלחמה על האימפריה הרוסית, שבה חיו אז כמחצית מיהודי העולם, זאת לאחר שיומיים קודם לכן (ז' באב) הכריזה רוסיה מלחמה על האימפריה האוסטרו-הונגרית.
אישור השמדת יהודי אירופה – בט' באב ה'תש"א (2 באוגוסט 1941) קיבל מפקד האס אס היינריך הימלר את מכתבו של הרמן גרינג (מיום ז' באב) בדבר אישור המפלגה הנאצית לפתרון הסופי לשאלת היהודים ובקשתו לקבל תוכניות ביצוע מפורטות בהקדם.
גירושים של יהודים בתקופת ה – בב' באב ה'תש"ב (16 ביולי 1942) כלא משטר וישי 13,000 מיהודי פריז בתנאים איומים, ובז' באב גירשם למחנות ריכוז. למחרת, בח' באב, החלה האקציה הגדולה מגטו ורשה אל מחנה ההשמדה טרבלינקה.
בקינות לתשעה באב
בכמה קינות לתשעה באב, לפי מנהגי העדות השונים, המקוננים מסבירים שרצוי שלא להוסיף "ימי צער", ולכן ביום זה בוכים על כל האסונות שקרו בעקבות החורבן והגלות, ובפרט על אסונות שהתחוללו בסביבת זמן זה.
בנוסחי מנהג האשכנזים צורפו קינות על סיפור עשרת הרוגי מלכות, על הריגת יהודי שפירא ורמיזא ומגנצא במסעי הצלב, על שריפת התלמוד, ומאוחר יותר על פרעות ת"ח ות"ט. בנוסחי מנהג הספרדים ועדות המזרח צורפו קינות על סיפור חנה ושבעת בניה, על גירוש ספרד, וכן קינות מקומיות על פרעות שאירעו במקומם.
כיום מקובל בקהילות רבות לומר קינות על השואה בתשעה באב.
בעקבות ביצוע תוכנית ההתנתקות, שהחל במוצאי תשעה באב, חוברו קינות מתאימות, בין השאר על-ידי הרב משה ביגל, הרב שלום דב וולפא, הרב יהושע בוך, הרב גבריאל קדוש, הרב יואל אליצור, נעם ארנון ועוד. לעומתם, הרב חיים נבון והרב יובל שרלו התבטאו נגד מנהג זה.
בתשעה באב תשפ"ד, יש שקראו להוסיף קינה על מאורעות שמחת תורה. קינה מאת יגל הרוש על טבח בארי הופצה בכלי התקשורת.
מועד התענית
בתקופת גלות בבל ובית שני
קיומו של צום בחודש אב לאחר חורבן בית המקדש הראשון מוזכר כבר בספר זכריה, שזמנו מתוארך לסוף תקופת גלות בבל ותחילת ימי בית המקדש השני, אך ללא ציון היום בחודש. ההנחה היא שהצום התקיים בתשעה באב או בסמוך לו, בהתאם לתארוך יום חורבן בית המקדש הראשון לז' באב בספר מלכים ולי' באב בספר ירמיהו.
בספר זכריה מתוארת משלחת מבבל שנשלחה אל כהנים ונביאים בארץ ישראל עם שאלה לגבי עצם התענית בחודש אב, לאור המגמה של שיבת ציון ובניית בית המקדש השני: התשובה למשלחת היא סדרת נבואות ארוכה הכוללת דברי מוסר על חשיבות תיקון המעשים הרעים העולה בהרבה על חשיבות הצום, ונבואות נחמה על בניין ירושלים ויהודה. בסיום מופיעה נבואה על הפיכת הצומות לימי שמחה:
הדעות חלוקות בשאלה האם צום התקיים בשנות קיומו של בית המקדש השני. בתקופה זו מוזכר התאריך תשעה באב בהקשר של יום קורבן עצים, אשר נחשב יום שמחה, ומאוחר יותר נדחה לט"ו באב מסיבות שונות. יש שכתבו שקרבן העצים נקבע ליום זה בכוונה, על מנת לקיים את נבואת זכריה על הפיכת ימי צום לימי שמחה. הרמב"ם כותב בפירוש המשנה כי צום התקיים גם בזמן שבית המקדש השני עמד על תילו, אך רבים חלקו על דעה זו. יש שהסבירו כי גם לשיטת הרמב"ם לא היה צום קבוע בתקופת בית שני, אלא קיום הצום היה תלוי בנסיבות המדיניות, כפי שמופיע בגמרא בשמו של רב פפא: כאשר הייתה עצמאות לישראל לא נהג הצום, וכאשר אבדה העצמאות נהג הצום.
קביעת יום התענית
עם חורבן בית שני חידש רבי עקיבא את התעניות לזכר החורבן בקוותו כי יביאו להקמת הבית השלישי, כפי שהצומות לאחר חורבן בית ראשון הביאו להקמת הבית השני.
במשנה במסכת תענית, שנערכה בתקופה שלאחר מרד בר כוכבא וחורבן בית המקדש השני, מוזכר לראשונה תאריך מדויק לצום המתקיים בחודש אב. התלמוד הבבלי מביא ברייתא המסבירה כיצד הוחלט על תשעה באב כיום חורבן בית המקדש הראשון, לאור המקורות הסותרים המציינים את התאריך ז' באב בספר מלכים לעומת י' באב בספר ירמיהו:
בניגוד להלכה שנקבעה, לדעת רבי יוחנן ראוי היה לקבוע את התענית בעשרה באב, "מפני שרובו של היכל בו נשרף". חכמים שחלקו עליו העדיפו לקבוע תענית ביום הצתת האש שהחריבה את בית המקדש, ולא ביום שבו נחרב בפועל. עם זאת, מנהגי אבלות מצומצמים נקבעו ליום י' באב. לאחר בירור ימי חורבן הבית הראשון, שאלו מניין ידוע שגם חורבן הבית השני אירע בימים אלה, וענו: .
יום הצום בלוח העברי
על פי סדרו של הלוח העברי הקבוע, ט' באב חל תמיד באותו יום בשבוע שבו חל יום ראשון של פסח שלפניו, ועל כן הוא יחול רק בימים ראשון, שלישי, חמישי או שבת (כאשר חל תשעה באב בשבת, הוא נדחה ליום ראשון). צום תשעה באב נמשך משקיעת החמה של היום שלפניו ועד צאת הכוכבים בסופו, כלומר כ־24 שעות וחצי. מאחר שצום זה הוא מדרבנן ולא מהתורה, אין בו חובת תוספת לעיקר היום, בניגוד לשבת ויום כיפור הקבועים מהתורה, ולהם תוספת שבת ותוספת יום כיפור עוד טרם שקיעת החמה.
הלכות תשעה באב
שמאל|ממוזער|270px|קינות בכותל המערבי בליל תשעה באב (2008).
ערב תשעה באב
ימי בין המצרים הם שלושת השבועות שמתחילים בתענית שבעה עשר בתמוז וממשיך בשבת חזון ומסתיימים בתשעה באב. במהלך תקופה זו נוהגים דיני אבלות שונים, שחומרתם משתנה בין מנהגי העדות והקהילות השונות ועולה ככל שקרב תשעה באב, החל מי"ז בתמוז, ראש חודש אב, השבוע שחל בו תשעה באב, ערב תשעה באב ולבסוף תשעה באב עצמו.
170px|ממוזער|אורז ושעועית מקובל כמאכל אבלים.
דיני סעודה מפסקת
חז"ל אסרו לאכול בשר ולשתות יין בסעודה המפסקת (סעודה הנערכת סמוך לתחילת הצום) בערב תשעה באב. ברוב עדות ישראל נהגו להחמיר ולא לאכול בשר או לשתות יין כבר מראש חודש אב (מנהג האשכנזים וחלק מהספרדים) או בשבוע בו חל תשעה באב (מנהג חלק מהספרדים). התימנים נמנעים מבשר ויין רק בסעודה המפסקת, כמו שכתוב במשנה.
בסעודה המפסקת אסור לאכול יותר מתבשיל אחד, וישנן דעות שונות להגדרת תבשיל בעניין זה. כמו כן יש להימנע מאכילה בקבוצה של שלושה אנשים ויותר ביחד, על מנת שלא להתחייב בזימון בברכת המזון. ישנם רבים הנוהגים לאכול ביצה קשה בסעודה זו, ולשים עליה אפר – כמנהג אבלים. הביצה נחשבת כתבשיל, לפיכך הנוהגים מנהג זה אינם אוכלים תבשיל נוסף בסעודה. אחרים נוהגים לאכול אורז עם עדשים, הן משום צורתם העגולה של העדשים המסמלת את מעגל החיים, והן משום שעדשים נחשבים למאכל אבלים. רבים נוהגים לאכול סעודה רגילה זמן מה לפני תחילת הצום, ומאוחר יותר, דקות לפני כניסת הצום, לאכול סעודה מפסקת סמלית לפי דיניה.
בשנה שבה חל תשעה באב במוצאי שבת (בין אם ט' באב חל ביום ראשון, ובין אם חל ביום השבת והצום נדחה למוצאי שבת), הסעודה המפסקת היא למעשה סעודה שלישית של שבת, ולכן מותר לאכול ללא כל ההגבלות הללו ואוכל "אפילו כסעודת שלמה בשעתו" - כלשון הגמרא, היות שאין נוהגים מנהגי אבלות בשבת.
חמשת העינויים
מאחר שתשעה באב הוא החמור מכל צומות האבל, חלים בו חמשת העינויים הנוהגים ביום הכיפורים, אף על פי שיום כיפור נוהג מדאורייתא ותשעה באב מדרבנן. האיסורים אומנם זהים בפועל, אך מהותם שונה בתכלית: בעוד שביום כיפור חלים העינויים משום קדושת היום וההתעלות הרוחנית המאפיינת את היום הקדוש, בתשעה באב מבטאים העינויים תחושת יגון וצער על גלות השכינה. שוני זה בא לידי ביטוי במימרה החסידית:
150px|ממוזער|מעללי השטן בספר איוב, בין ספרי הקודש המעטים המותרים לעיון ביום זה.
חמשת האיסורים כוללים הימנעות מהדברים הבאים:
אכילה ושתייה – אסורה כל אכילה ושתייה. חולים פטורים מאיסור זה אך מצופה מהם ש"לא להתענג במאכל ובמשתה". יולדת (ב־30 ימים הראשונים לאחר לידה) פטורה מהצום, ונחלקו הדעות האם היא רשאית לצום כאשר מרגישה את עצמה כשירה לכך. מעוברות ומניקות חייבות בצום, אולם אם הן סובלות מחולשה נחשבות כחולות ואינן חייבות לצום, וכן אם על ידי התענית תיפסק משמעותית אפשרות ההנקה.
רחיצה – רחיצה לשם הנאה אסורה, בין במים חמים ובין במים קרים. אולם מותר לשטוף ידיים כדי להסיר מהן לכלוך, וכן נוטלים ידיים שחרית ואחרי עשית צרכיו עד פרקי האצבעות, וכן מותר מעבר במים להולך בדרך להקביל פני רבו, כאשר אין לו אפשרות אחרת.
סיכה – משיחת הגוף בתכשירים לטיפוח או הנאה. סיכה לצורך רפואי מותרת.
נעילת הסנדל – נעילת נעליים העשויות מעור. יש מחמירים ולא נועלים שום נעל נוחה גם שאינה מעור.
תשמיש המיטה – קיום יחסי אישות. ישנן דעות לפיהן בלילה גם נוהגים כל דיני הרחקות.
איסורים נוספים
מאחר שמהותו של תשעה באב היא האבלות על החורבן, חלים בו מנהגי אבלות נוספים:
נמנעים מישיבה על כיסא הגבוה משלושה טפחים (אך רק עד חצות היום).
יש הנמנעים מהרחה של מיני בשמים.
ממעיטים באמצעי הנוחות בשינה, כמו הפחתת מספר הכריות או שינה על מזרן המונח על הרצפה ולא על מיטה.
איסור לימוד תורה
לימוד תורה נחשב ביהדות כפעילות משמחת, כדברי תהלים: . לפיכך לימוד תורה אסור בתשעה באב, שהוא יום אבלות. למרות האיסור, ספרים רבים הקשורים בחורבן מותרים בלמידה כל עוד היא נערכת בצורה שטחית וללא עיון. במסגרת זו ניתן ללמוד כתובים העוסקים בפורענות עם ישראל, כגון:
תנ"ך: סיפור החורבן והגלות בספר מלכים ב' (פרקים –), חלקי הפורענות שבספר ירמיה (פרקים –), מגילת איכה (כולל איכה רבה ומדרש ילקוט שמעוני על איכה) וספר איוב.
תושב"ע: אגדות החורבן במסכת גיטין (דפים עד , עם פירושים (כולל פירוש המהר"ל)), תיאור האירועים שהובילו לצומות במסכת תענית (), אגדות החורבן שבתלמוד ירושלמי ומקורות אחרים בגמרא העוסקים בחורבן.
הלכות היום: מותר ללמוד הלכות תשעה באב (אורח חיים -).
ענייני אבלות: מותר בתשעה באב ללמוד גם ענייני אבלות יחיד ובהם את הפרק השלישי במסכת מועד קטן ('ואלו מגלחים') העוסק בדיני אבלות וכן הלכות קריעה ואבלות (יורה דעה, סימנים –).
רבים מהפוסקים מתירים ללמוד גם מוסר, אף על פי שיש בו פסוקים. בנוסף לכך נהגו רבים לקרוא בתשעה באב ספרים כלליים המתארים את צרותיו של עם ישראל בגלות. בין הספרים הללו מצויים בין היתר: ספר מלחמת היהודים שחובר בידי יוסף בן מתתיהו, חלקים מספר האגדה, ספרי היסטוריה של עם ישראל בזמן הגלות וספרות השואה.
לדעת חלק מהפוסקים, החל מחצות היום בערב תשעה באב, יש ללמוד רק דברים שמותרים ללמוד בתשעה באב, ויש מתירים ללמוד עד כניסת הצום בערב.
עשיית מלאכה
הגדרת מלאכה לעניין זה היא עבודה או עיסוק ממושך בדבר המסיח דעת מן האבלות, ואינה זהה להגדרת מלאכה לעניין שבת.
עבודה בתשעה באב תלויה במנהג המקום: במקום בו נהגו שלא לעשות מלאכה – אסור לעבוד, ובמקום בו נהגו לעשות מלאכה – הדבר מותר. חז"ל המליצו להימנע מעשיית מלאכה, ואמרו שהעושה מלאכה ביום זה אינו רואה בה סימן ברכה, מכיוון שהדבר מסיח את הדעת מהאבלות. בימינו נהוג שלא לעשות מלאכה לפחות עד חצות היום; לאחר חצות היום הדבר מותר אבל ממעטים.
תלמידי חכמים אסורים לעשות מלאכה בכל מקום.
שאלת שלום
על פי התוספתא, ה"חברים" כלומר תלמידי חכמים אינם שואלים בשלום חבריהם בתשעה באב, אך הם משיבים שלום בשפה רפה ובכובד ראש ל"הדיוטות" שאינם יודעים הלכה זו.
לאחר חצות היום והלאה
נהוג להקל במנהגי אבלות רבים לאחר חצות היום. בחלק מקהילות צפון אפריקה נוהגים אף לעסוק לאחר חצות היום בסידור וניקוי הבית ואפילו בסיוד. מנהג זה מבטא הכנה לביאת המשיח, שצריך לבוא לפי האגדה בתשעה באב.
עם זאת, על פי המדרש רוב שרפת בית המקדש אירעה בי' באב, ועל כן ישנו מנהג להמשיך חלק ממנהגי האבלות גם בי' באב. גדריו המדויקים של מנהג זה שנויים במחלוקת. בתלמוד הירושלמי מובא כי אמוראים שונים נהגו לצום יומיים או עד בוקר עשרה באב. כאשר ט' באב חל בשבת ונדחה ליום א', שבפועל מוצאי תשעה באב הוא י"א באב, נוהגים לצמצם במנהגי האבלות שלאחר הצום.
תשעה באב שחל בשבת
כאשר חל תשעה באב בשבת, מנהגי האבלות נדחים ליום ראשון, עשרה באב. בשבת עצמה אין נוהגים דיני האבלות, אף שהיא חלה ביום ט' באב, ומותר לאכול אף בסעודה שלישית (הבאה במקום סעודה המפסקת) בשר ויין.
עם זאת, נחלקו הפוסקים לגבי לימוד תורה: לדעת הקיצור שולחן ערוך אסור ללמוד בכל השבת דברים שאינם קשורים לחורבן הבית, ולדעת ה מותר ללמוד כל השבת דברים שאינם קשורים לחורבן הבית, ואסור רק מחצות יום השבת ואילך.
מחלוקת אחרת היא לגבי איסור תשמיש המיטה בליל שבת.
כאשר התענית נדחית ליום ראשון, יש בה קולות מסוימות: מעוברות ומניקות שהן חלשות מותרות לאכול ולשתות; 'בעל ברית', כלומר הורי התינוק הנימול, המוהל והסנדק – אינם משלימים תעניתם אלא אוכלים לאחר המנחה. ועושים הבדלה לפני שאוכלים כמו שכולם מבדילים על היין בצאת הצום.
סדר ומנהגי התפילה
שינויים בסדרי ישיבה בבית הכנסת
שמאל|ממוזער|230px|אמירת קינות ברחבת הכותל, ליל תשעה באב ה'תשס"ד. אנשים יושבים על הקרקע כחלק ממנהגי האבלות.
בקהילות רבות נהוג שלא יושבים על הספסלים אלא יושבים על הארץ. בקהילות הספרדים במערב אירופה נהוג אמנם לשבת על ספסלים אך אין יושבים במקום הקבוע. נהוג להסיר את הפרוכות מן ההיכל או ארון הקודש וכן נוהגים לעמעם את התאורה בבית הכנסת ולהשאיר רק מעט אור או להדליק נרות.
לאחר חצות היום נהוג להקל במנהג זה, ולהתיר ישיבה על כיסא ולא על הריצפה.
תפילת ערבית ליל תשעה באב
ממוזער|250px|מתוך תפילת ערבית לליל תשעה באב
בקהילות ספרדיות מסוימות נהוג לקרוא לפני תפילת ערבית מספר קינות שהיו נאמרות בעבר בשבתות בין המצרים, מנהג שבוטל בשל האיסור לומר קינה בשבת. בכל הקהילות הספרדיות, וגם אצל יהודי תימן, אומרים את מזמור קל"ז ("על נהרות בבל"). יהודי תימן אף מוסיפים את מזמור ע"ט. בחלק מקהילות הספרדים קוראים לאחר מזמור קל"ז את הקינה "אוי כי ירד אש מן השמים לירושלים". לאחר מכן, בקהילות רבות אומרים את שירת האזינו, את "בצר לך", ואת "כי אל רחום". מנהג קדום אצל יהודי ארם צובא הוא לקרוא את מגילת איכה לאחר שירת האזינו ולפני תפילת ערבית, ולא אחרי תפילת העמידה כמו ברוב העדות. בקהילות אשכנז לא נהגו להוסיף כלל קטעים קודם תפילת ערבית.
בחלק מנוסחי התפילה, מוסיפים בתפילת שמונה עשרה של ערבית את תפילת עננו, ובחלק מן הקהילות מוסיפים גם את תפילת נחם. אשכנזים אומרים "עננו" רק במנחה. לאחר תפילת העמידה אומר החזן קדיש. בקצת קהילות אומר חצי קדיש, ובקצת קהילות אומר קדיש תתקבל, ובקצת קהילות אומרים "קדיש תתקבל בלא תתקבל". לאחר מכן עדות המזרח מקוננים בפיוט "למי אבכה וכף אכה".
תשעה באב שחל במוצאי שבת
אם תשעה באב חל במוצאי שבת, מבדילים באמירה בלבד ("ברוך המבדיל בין קודש לחול"), ללא ברכה וללא יין ובשמים. בתפילת העמידה מבדילים באמירת אתה חוננתנו בברכת "חונן הדעת", כמו בכל מוצאי שבת, אך אין אומרים "שובה ה' עד מתי" ו"ויהי נעם" הנאמרים בסוף תפילת ערבית של מוצאי שבת. לאחר אמירת קדיש בסוף תפילת העמידה, מברכים ברכת בורא מאורי האש על נר הבדלה.
במוצאי צום תשעה באב משלימים את ההבדלה עם ברכת היין וברכת ההבדלה, אך ללא בשמים, ורק לאחר מכן מותר לאכול.
מגילת איכה
230px|ממוזער|קריאת מגילת איכה.
שמאל|ממוזער|230px|עמוד ראשון במגילת איכה כשרה מקלף.
לאחר תפילת העמידה, נהגו לקרוא את מגילת איכה. במרבית הקהילות קוראים את המגילה ללא ברכה, אמנם בהרבה קהילות בני אשכנז נהוג לברך לפניה הקריאה "על מקרא מגילה", על פי דעת הגר"א, ובתנאי שהיא כתובה על מגילה מקלף.
ישנן קהילות בהן הקהל קורא את המגילה בשקט, כל אחד לעצמו, והחזן לא מגביה קולו.
לאחר המגילה נהוג לומר קינות נוספות. בתום אמירת הקינות נהוג לומר קדושה דסידרא (למעט מנהג תימן הבלדי) אך מתחילים מ"ואתה קדוש" (כמו בבית האבל) ואין אומרים את הפסוק "ואני זאת בריתי". לאחר מכן אומרים קדיש בלי המילים "תתקבל (צלותנא ובעותנא עם) צלותהון ובעותהון דכל (בית) ישראל..." בניגוד לשאר ימות השנה אך יש נוהגים בכל זאת לומר תתקבל. אצל הספרדים נהוג לומר קדיש מורחב עם הוספה של קטעים מסוימים, קדיש הנאמר גם בסיום מסכת ובעת ההלוויה, כאשר במקום "תתקבל" אומרים "תתכלי חרבא וכפנא ומותנא ומרעין בישין, יעדה מננא ומנכון ומעל עמיה ישראל ואמרו אמן" (תרגום: יכלו החרב והרעב והמגפה והמחלות הרעות. יסיר (השם) מאיתנו, ומכם ומעל עמו ישראל. ואמרו: "אמן!")
אצל הספרדים ובעוד קהילות נהוג להכריז את מספר השנים לחורבן בית המקדש השני. לפני הכרזה זו נהוג לכבות כמעט את כל הנרות בבית הכנסת ולהשאיר רק נר בודד דלוק.
בזמן אמירת מגילת איכה והקינות, היה מנהג באשכנז (במאה ה־17) שהנערים זרקו אבנים וצרורות זה על זה, מאוחר יותר ידוע על מנהג נוסף שזרקו 'חרולים' (פרחי לכיד הנחלים) זה על זה, החרולים הסתבכו בשערות הראש והזקן וכדי להפטר מהם היה צורך לתלוש מעט מהשערות. פוסקים רבים התנגדו למנהג זה, שהפך לשעשוע.
תפילת שחרית
טלית ותפילין בתשעה באב
ברוב הקהילות האשכנזיות והתימניות, נוהגים שבתשעה באב בתפילת שחרית לא מתעטפים בטלית ולא מניחים תפילין, כדרך האבלים, ותחת זאת מתעטפים בטלית ומניחים תפילין בתפילת המנחה. מנהג זה החל לקראת סוף תקופת הראשונים, והוא הונהג כפשרה בין שיטות בהלכה שגרסו שאין להניח תפילין בתשעה באב כלל (כמו אבל ביום הראשון), לבין שיטות אחרות שסברו שיש להניחם כרגיל; בשולחן ערוך נפסק במפורש כמו הפשרה. בקהילות ספרדיות מעטות נהוג להניח טלית ותפילין בבית לפני תפילת שחרית, לקרוא בהם קריאת שמע ולחלוץ אותם, ולהתפלל תפילת שחרית בבית הכנסת בלי טלית ותפילין. הטעם למנהג זה הוא ההלכה האוסרת על אמירת קריאת שמע ללא טלית ותפילין. בקרב היישוב הספרדי הוותיק בארץ ישראל (בעיקר בירושלים) נהוג מתקופה קדומה להתפלל את תפילת שחרית עם טלית ותפילין, ולחלוץ אותם רק לפני אמירת הקינות. מנהג זה התפשט גם אצל יהודים ספרדים שאינם מוותיקי היישוב שרצו לקבל עליהם את מנהג ארץ ישראל. אף הרמב"ם שלא היה מתושבי ארץ ישראל מעיד שרק מעט חכמים נמנעו להניח תפילין של ראש בלבד, ומדבריו משתמע שבקהילות ספרד הניחו תפילין ביום זה.
נוסח תפילת שחרית
ישנה מחלוקת בין הפוסקים אם מברכים בברכות השחר את ברכת "שעשה לי כל צורכי" שכן היא נתקנה על נעילת הנעליים ואין נועלים נעלי עור ביום זה, ולפיכך יש נוהגים לברך, יש נוהגים שלא לברך (כגון: בקהילות גאורגיה), ויש הנוהגים לברך במוצאי הצום בעת שנועלים נעליים. יש מיהודי תימן הנוהגים להשמיט אף את ברכת "המעביר שינה". בקצת קהילות אשכנז, נוהגים לדחות את ברכת "עוטר ישראל בתפארה" עד שמניחים תפילין במנחה. כמו כן קיימת מחלוקת האם אומרים את פסוקי הקרבנות. האוסרים סוברים שכיוון שאסור ללמוד תורה אין לאומרם, והמתירים סוברים שהם ככל סדר התפילה ולכן אומרים אותם, ולמעשה נהוג ברוב הקהילות לאומרם, אך יש נוהגים לקצר ולומר פחות פרשיות מביום רגיל.
במרבית קהילות ספרד, וגם בתימן וגאורגיה, אומרים בשחרית את שירת האזינו במקום את שירת הים, ובקהילות איטליה משמיטים את שירת הים ואומרים ישתבח מיד. אך אצל האשכנזים וחלק מן הספרדים, אומרים את שירת הים כבכל יום. אצל הספרדים הנוהגים לומר את שירת הים, אומרים את שירת האזינו כפתיחה לקינות.
כבכל צום, אומרים בחזרת הש"ץ את ברכת עננו בין ברכת גואל לברכת רופא. בקהילות רבות נהוג להשמיט אמירת ברכת כהנים בחלק מקהילות הספרדים, ובקהילות גאורגיה וחלק מיוצאי מרוקו משנים את אמירת נוסח הקדושה בדומה לנוסח אשכנז ("נקדש את שמך בעולם" במקום "נקדישך ונעריצך"), ואף מקצרים את נוסח ברכת שים שלום לנוסח "עושה השלום ברכנו ברוב עוז ושלום, כי אתה אדון השלום. ברוך אתה ה' המברך את עמו ישראל בשלום. אמן" ואין אומרים את תפילת אלהי נצור. בתקופה קדומה נהגו לומר בחזרת הש"ץ קרובה לתשעה באב, מנהג שהשתמר רק בנוסח איטליה ובמנהג אשכנז המערבי; בשאר נוסחי התפילה התבטל או שנאמר לאחר החזרה כחלק מהקינות. בקהילות איטליה נהגו עד המאות האחרונות לומר את כל הקינות בברכת בנין ירושלים בחזרת הש"ץ.
ברוב הקהילות נהוג שאין אומרים תחנון בתשעה באב, אך אצל יהודי תימן אומרים אותו. ביחס למיקום אמירת הקינות ישנה מחלוקת: לפי מנהג רוב קהילות הספרדים וכן במנהג איטליה ותימן אומרים את הקינות מיד לאחר החזרה לפני הוצאת ספר תורה (אצל התימנים אומרים תחנון לפני הקינות). לפי מנהג אשכנז וקצת מקהילות הספרדים אומרים את הקינות רק לאחר הקריאה בתורה. הספרדים שמניחים תפילין אומרים אותן לאחר חליצת התפילין. בתקופת הגאונים, אמרו את הקינות בתוך חזרת הש"ץ, וכך נהגו במנהג איטליה עד לזמן האחרון.
בחלק מהקהילות נהוג לקרוא את מגילת איכה גם ביום. אצל האשכנזים לא נהוג כך, אם כי יש מחזורים בנוסח אשכנז המציינים שראוי ליחידים לקרוא את איכה גם ביום, ובתקופה האחרונה הנהיגו בקצת קהילות אשכנזיות לקוראו בציבור.
קריאת התורה
ישנם מנהגים רבים ביחס לקריאת התורה הנהוגים בקהילות השונות. בין היתר קיימים המנהגים הבאים:
ממוזער|280px|"תשעה באב", לאופולד הורוביץ, 1887.
לא שרים פסוקים בניגון בעת הוצאת ספר התורה.
לעטוף את ספר התורה במפית שחורה, ואצל יהודי גאורגיה, עוטפים את ספר התורה בחלוק שחור;
לא להגביה את הספר;
לקרוא בפינה צדדית של בית הכנסת ולא מן הבימה;
לומר לפני הברכה "ברוך דיין האמת" במקום אמירת "ה' עמכם";
לקרוא בלי טעמים.
קוראים בתורה בפרשת "כי תוליד בנים ובני בנים". ומפטירים בירמיה. בקהילות ספרדיות רבות נהוג לתרגם את ההפטרה לשפה המדוברת (לאדינו, ערבית יהודית ועוד), ואילו התימנים מתרגמים אותה לארמית. מברכים לאחר ההפטרה שלוש ברכות בלבד: ברכת האל הנאמן בכל דבריו, משמח ציון בבניה ומגן דוד. אצל יהודי תימן משנים את הברכה האמצעית ואומרים את הנוסח כמו בתפילת רחם, ובנוסח איטליה נוהגים לומר "ולעגומת נפש" במקום "ולעלובת נפש" ו"מנחם ציון בבניה" במקום "משמח ציון בבניה".
במנהגים שלא אמרו קינות קינות לתשעה באב לפני קריאת התורה, אומרים אותם לאחר ההפטרה. על פי ההלכה ראוי להאריך בקינות עד קרוב לחצות היום. לאחר הקינות אומרים אשרי וקדושה דסידרא, אלא שמשמיטים את הפסוק "ואני זאת בריתי" כיוון שהפסוק דן בלימוד תורה ואין לומדים תורה בתשעה באב. לאחר קדושא דסדרא, אומרים ברוב הקהילות "קדיש תתקבל בלא תתקבל". בקהילות תימן מוסיפים בקדיש את נוסח "יתכלי". בקהילות רבות נהוג להשמיט את סיום התפילה, או חלקים ממנו (שיר של יום, אין כאלהינו, עלינו לשבח וכו'), אך בכמה מקהילות הספרדים מסיימים כבכל יום.
תפילת מנחה וערבית
אלו שלא הניחו טלית ותפילין בשחרית, על פי המנהג, מניחים בתפילת מנחה.
בכמה מקהילות צפון אפריקה אומרים לפני תפילת מנחה פיוטי נחמה, כדוגמת הפיוט "ארץ חפץ נדחיך" לריב"ש. בקהילות גאורגיה נוהגים לומר לפני תפילת מנחה, את "פרשת העקידה", ולאחר מכן את הקטע "ריבונו של עולם" עד המילים "והארץ אזכור". בקהילות אשכנז אומרים שיר של יום ושאר פסקאות שהושמטו משחרית. בשאר הקהילות מתחילים כבכל יום עד לאחר אמירת חצי קדיש שאחר אשרי. למנהג איטליה, אומרים ובא לציון כמו בכל תעניות, ואומרים בו את הפסוק "ואני זאת בריתי" שהושמט בשחרית. לאחר מכן מוציאים ספר תורה וקוראים את פרשת "ויחל משה" כבכל תענית ציבור. הספרדים, התימנים והאיטלקים מפטירים "שובה ישראל"; הספרדים מוסיפים גם פסוקים ממיכה. האשכנזים מפטירים "דרשו יהוה בהמצאו" כפי מנהגם בכל תענית. אצל חלק מיהודי תימן נהוג כדעת הרמב"ם שלא להפטיר כלל במנחה של תשעה באב.
בתפילת שמונה עשרה מוסיפים בברכת "בונה ירושלים" בכל הקהילות את תפילת נחם, העוסקת בציפייה שבית המקדש השלישי יבנה במהרה. בקהילות הספרדיות בהן משנים את נוסח הקדושה וברכת שים שלום בשחרית, בתפילת מנחה אומרים את הנוסח הרגיל. כמו כן אומרים ברכת כהנים גם בקהילות שלא עושים בשחרית – ברוב המקומות נוהגים לעשות ברכת כהנים רק כשמתפללים סמוך לשקיעה, אבל נוהגים האשכנזים לומר על כל פנים "אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת...".
אחרי חזרת הש"ץ אומרים אצל הספרדים והתימנים פיוטי נחמה ופסוקים המלוקטים מנבואות הנחמה בספר ישעיה (אצל התימנים אומרים תחנון לפני כן) ואחר כך קדיש תתקבל, שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון (תהלים קכו) ועלינו לשבח (התימנים והאיטלקים לא אומרים עלינו לשבח, וכן במנהג אשכנז המקורי אם מתפללים מיד תפילת ערבית). בקצת קהילות אשכנז, אומרים את כל הקטעים שלא אמרו בשחרית בסוף התפילה במקום בהתחלתה. המנהג הקדום בנוסח איטליה היה לומר תחנון בתפילת מנחה, אף על פי שאין אומרים תחנון בשחרית, ונזכר בשבולי הלקט ובמחזורים העתיקים כמחזור קמחא דאבישונא ומחזור שד"ל, אבל במחזורים החדשים נכתב שאין אומרים תחנון גם במנחה.
סיום הצום
הצום מסתיים בצאת הכוכבים בסיומו של יום תשעה באב. בסיום תפילת ערבית של מוצאי הצום, נהוג לערוך את ברכת הלבנה של חודש אב ברוב עם. [שכן נוהגים שלא לעשותה לפני כן. אמנם יש הנוהגים לעשותה במוצאי השבת הראשונה של החודש, כמו בשאר חודשי השנה] ויש מקפידים בדווקא שלא לומר ברכת הלבנה בסיום הצום, או על כל פנים לחכות עד אחרי שיאכלו בסיום הצום.
בציונות ובמדינת ישראל
המרחב הציבורי במדינת ישראל מושפע מאווירת האבל של היום. רשויות מקומיות רבות התקינו חוקי עזר האוסרים פתיחת בתי עינוגים, ומשדרי הטלוויזיה מותאמים לאופיו של יום האבל. הבנקים ומקומות עבודה אחדים במגזר הציבורי סגורים בתשעה באב, ולעובדיהם זהו יום חופשה. בחלק ממקומות העבודה האחרים תשעה באב הוא יום בחירה. רוב פעילויות התרבות בישראל מתקיימות כסדרן בליל תשעה באב, כאשר ביום עצמו ניתן להצביע על סימפוזיונים מעטים ועצרות.
בתנועה הציונית ובציבור החילוני
בימי המנדט הבריטי שרתה אווירת אבל בריכוזים יהודיים בארץ ישראל. בשנות ה־20 של המאה ה־20 לא יצאו מהדורות של העיתונים היומיים בתשעה באב. כך תוארה תל אביב של תשעה באב בשנת 1926:
בשנת 1934 כתב ברל כצנלסון, ממנהיגי תנועת העבודה, מאמר נזעם לעיתון דבר נגד החלטת מדריכי המחנות העולים, תנועת הנוער של תנועת העבודה, להוציא את חניכיהם לטיול ומחנה קיץ ביער בן שמן ביום תשעה באב. במאמר האיקוני, שכותרתו "חורבן ותלישות", טען כצנלסון כי ההחלטה מבטאת רדידות חינוכית וחוסר אחריות תרבותית כלפי מסורת ישראל, ותהה .
כיום קיימת מחלוקת גלויה בין הציבור הדתי לחילוני בישראל על אופיו של תשעה באב. במאמר תגובה למאמרו המפורסם של כצנלסון, כתב פרופ' משה שנר ממכללת אורנים שתשעה באב תקוע בעבר וזר להווה. בעוד שבציבור הדתי ישנה דרישה שאופיו הציבורי של תשעה באב יהיה דומה לזה של יום הזיכרון לשואה ולגבורה, כפי שדרש חבר הכנסת שאול יהלום מהמפד"ל, מנגד רוב החילונים וחלק ניכר מהמסורתיים רואים בו יום רגיל לגמרי ולא רואים צורך לציינו. רבים בציבור החילוני רואים בתקנות האוסרות על פתיחת מקומות בילוי בערב תשעה באב כפייה דתית. הניכור בקרב הציבור החילוני כלפי תשעה באב מוסבר לרוב בריחוק הכללי באותו ציבור כלפי בית המקדש, לצד העובדה שתשעה באב חל תמיד באמצע החופש הגדול ולכן לא נלמד במערכת החינוך הממלכתית, בניגוד לשאר מועדי ישראל.
איסור פתיחת בתי עינוגים
חוק איסור פתיחת בתי עינוגים בתשעה באב (הסמכה מיוחדת), תשנ"ח־1997 קובע כי רשות מקומית מוסמכת להתקין חוק עזר שיאסור קיום עינוגים ציבוריים או פתיחת בתי אוכל בליל תשעה באב.
בשיח הציבורי יום תשעה באב נמצא תחת דיון סביב חוקי העזר העירוניים האוסרים על הפעלת בתי עינוגים. עיקר החיכוך נסב סביב פתיחת בתי עינוגים בעיר תל אביב. בשנת 2001, החלטה של עיריית תל אביב שלא לקנוס בתי אוכל שיהיו פתוחים ביום זה, עוררה דיון סוער בתקשורת ובכנסת. דיונים שמאז התקיימו בכל שנה. בעת כהונת אברהם פורז כשר הפנים, הוא הודיע כי לא יאכוף את החוק נגד רשויות שלא יפעילו את חוק העזר העירוני בנוגע לבתי עינוגים בערב תשעה באב. אמירתו העלתה מחדש את הדיון הציבורי בשאלת צביונו של תשעה באב. בפועל, מרבית בתי העינוגים בעיר תל אביב סגורים במועד זה.
פעילויות לציון התענית
בימי המנדט הבריטי היו מגיעים המונים מירושלים ומחוצה לה אל הכותל המערבי בליל תשעה באב. קריאת איכה המונית, עם נאומים, התקיימה מחוץ לבית הכנסת ישורון ואלפים השתתפו בסיור סביב חומות העיר העתיקה. החל ממלחמת ששת הימים, הפעילות הציבורית המרכזית בתשעה באב היא התכנסות בסביבת הכותל המערבי, תוך קריאת מגילת איכה ואמירת תחנונים וקינות; ההתכנסות סביב הכותל מתרכזת בהתייחסות לחורבן בית המקדש הראשון והשני, ועיקר הנוכחים הם חרדים ודתיים לאומיים. דרומית לרחבת הכותל מתקיים אירוע אמירת הקינות של התנועה הקונסרבטיבית והתנועה הרפורמית. במשך השנים התקיימו תפילות בבית כנסת שגררו ציבור רב, הכולל דתיים ומסורתיים. לאחר העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים, החלו לקיים במתנ"סים ברחבי הארץ, במסגרת פרויקט "יהדות לכולם", פעילויות בהם הוקראה מגילת איכה ולאחריה הרצאות.
לאחר רצח רבין ובעקבותיו, ארגוני התחדשות יהודית החלו לערוך בערב תשעה באב פעילות העוסקת בדיאלוג בין דתיים וחילוניים ובשסעים החברתיים השונים המפלגים את החברה הישראלית. הבחירה בערב תשעה באב נובעת מהמסורת היהודית כי בית המקדש השני נחרב בשל שנאת חינם. האגדה התלמודית על קמצא ובר קמצא מהווה סיפור מכונן למורשת זו. על כן בנוסף לציון האבל על החורבן באופן המסורתי על ידי קריאת מגילת איכה, מתקיימת גם פעילות שמטרתה בחינת המחלוקות והפערים בין חלקי העם היהודי היום. כמו כן נבחנים מושגים כמו בית המקדש וחורבן ומשמעותם בעידן המודרני.
הפעילויות המרכזיות מתקיימות החל משנת 1998 תחת הכותרת "הלילה לא לומדים תורה". המוקד הגדול מתקיים בכיכר רבין בתל אביב. בשנים 2011–2010 האירועים התקיימו בחסות כנס שדרות לחברה, החברה למתנ"סים ומרכז תאיר אשר יזם את האירועים. הפעילות מתחילה בקריאת מגילת איכה, ובהמשך עולים נואמים ואישים מרכזיים בחברה הישראלית המפתחים ביניהם שיחה סביב נושאי המחלוקת. עם תום הדיונים נפתחים מעגלי עיון בטקסטים. את כלל האירועים פוקדים אלפי אנשים מכל המגזרים בחברה היהודית.
בירושלים החל משנת 2005 נערכת פעילות "תשעה באב בסגנון אחר" בשיתוף ארגון זוכרים ועיריית ירושלים. פעילות זו עוסקת במוטיבים של השכול והאבל האישיים והלאומיים הקשורים בתשעה באב; הפעילות מעניקה מענה גם לציבור חילוני שלא מזדהה עם העיסוק בבית המקדש ובחורבן, אך שואף להתחבר לתחומים נוספים בתשעה באב. בריאיון לכל העיר ציטט מנכ"ל הארגון את דברי יוסף בן מתתיהו:
מנכ"ל הארגון אמר גם כי "תשעה באב במשך השנים נקשר לגירוש ספרד, לשואה, ולכלל הפרעות והרציחות ורציחות העם שהתרחשו במהלך ההיסטוריה; אך אל לנו לשכוח שבפרעות אלו מתו אנשים, אל לנו לשכוח את הפרצופים, את השמות ואת מעשיהם. ואם כבר איננו יודעים את פרצופיהם, לפחות נזכירם ונביט בעיניהם על עתידנו".
בירושלים, בעיקר, מתקיימים טקסים אלטרנטיביים נוספים, ביניהם טקס "כיבוי משואות" בכיכר ציון, בשנת 2004.
שינויים מודרניים
בעשורים האחרונים, בעיקר בעקבות השיבה לארץ ישראל, תקומת מדינת ישראל והצלחתה, בניין ירושלים ואיחודה תחת ריבונות ישראלית לאחר מלחמת ששת הימים, קולות שונים קראו לבחינה מחדש של מנהגי תשעה באב.
ביהדות האורתודוקסית והקונסרבטיבית
ביהדות האורתודוקסית היו שהציעו לשנות את תפילת נחם הנאמרת בתפילת מנחה, בה מתוארת ירושלים (בניסוחים שונים) כ"בזויה ושוממה ומושפלת עד עפר, מבלי בניה בתוכה". בין המצדדים בשינוי נוסח תפלת נחם היו הרב של תל אביב, הרב חיים דוד הלוי, והרב הראשי לישראל שלמה גורן. מרבית הרבנים, כמו הרב עובדיה יוסף והרב יוסף דב סולובייצ'יק, טענו שיש להמשיך עם הנוסח המסורתי והתנגדו לכל שינוי, וכך מקובל ברוב בתי הכנסת.
ביהדות הקונסרבטיבית נוהגים להפחית את מנהגי האבלות במידה ניכרת לעומת דורות קודמים.
ביהדות הרפורמית
קהילות רפורמיות ברחבי העולם שינו את מנהגי תשעה באב בצורות שונות.
בשנותיה המוקדמות של התנועה הרפורמית, חלק מחבריה באירופה ובצפון אמריקה ביטלו את תשעה באב לגמרי. אחרים נקטו בגישה הפוכה וטענו כי יש לשנות את סדרי התפילה לתיאטרליים יותר, על מנת להגביר את החיבור הרגשי של המתפללים לחורבן הבית. בעקבות תפילה רפורמית כזאת, שהתקיימה עם לפידים בוערים, מוזיקת אבל ורצפה שכוסתה באפר, התנערו יהודים בחלק ממדינות אירופה מהקהילות הרפורמיות שהתהוו בקרבם.
במאה ה־20 השתנתה מגמה זו, וכמעט כל התנועות הרפורמיות בעולם טענו כי אין לבטל את תשעה באב לחלוטין, אלא לשנות את מנהגיו. חידוש ליטורגי בולט שהופיע הוא ציון אסונות וחורבנות שהתרחשו בקרב העם (פרעות, גירושים, מלחמות וכדומה) בתוך סדר התפילה של תשעה באב.
בעשורים האחרונים היו רבנים ששמרו על מנהגי צום שלמים, בעוד שרבנים רפורמיים רבים קראו לצום עד לזמן מנחה בבחינת 'חצי הגאולה כבר בידינו', ורבנים אחרים קראו לביטול הצום ולהפיכת תשעה באב ליום שמחה בשל תקומת עם ישראל ושיבתו לארצו.
ראו גם
בית המקדש
אגדות החורבן
קינות לתשעה באב
תלת דפורענותא
המצור על ירושלים (588 לפנה"ס)
המצור על ירושלים (70)
לקריאה נוספת
מקורות
יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, באתר דעת
מסכת גיטין מן תלמוד בבלי, סיפורי החורבן, באתר פשיטא
מחקר והדרכה
יום־טוב לוינסקי, ספר המועדים, תל אביב: הוצאת דביר, תש"ם־1980.
ניר מן, ילקוט תשעה באב, ירושלים: מכון החגים הבין-קיבוצי והוצאת קשרים, תשנ"ז-1997
יוסף תבורי, מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תש"ס־2000.
מ' אביעוז, התאריך של חורבן בית המקדש הראשון במקרא ובמקורות הבתר־מקראיים, חידושים בחקר ירושלים, יא, תשס"ו, עמ' 23–34.
אהרן אופנהיימר, רבי יהודה הנשיא, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2007. עמ' 56–58.
ישי רוזן-צבי, ההיסטוריה הסודית של חגי ישראל, כנרת, זמורה - מוציאים לאור, 2023, הפרק "צום או חג?", עמ' 185–191.
קישורים חיצוניים
תשעה באב באתר משרד החינוך
תשעה באב, בתוך: ד"ר לאה מזור – על מקרא הוראה וחינוך
שיעורים לתשעה באב, באתר כיפה
אורי שרקי, שיעורים על ט' באב ותקופת בין המצרים, סדרת שעורים, מתוך האתר של הרב אורי שרקי ואתרים אחרים
מקורות להעמקה בשאלה האם יש להתאבל בט' באב גם לאחר הקמת מדינת ישראל
תשעה באב – היסטוריה, סיפורים ושימושון, אתר בית חב"ד
כתבות בנושא תשעה באב בבלוג "הספרנים" מבית הספרייה הלאומית
טקסטים והקלטות של קינות ותפילות לימי בין המיצרים ותשעה באב. אתר הפיוט והתפילה, הספרייה הלאומית
משמעות תשעה באב, שיחה עם רחל אליאור
מתי נבחר תאריך תשעה באב ליום האבל הדתי? בפודקאסט עושים תנ"ך בהשתתפות דוקטור שחר ענבר
תכנים על תשעה באב באתר של סיון רהב־מאיר
מבט עדכני על ימי החורבן באתר ערוץ מאיר (מכון מאיר)
הלכות תשעה באב
זמיר כהן, הלכות תשעה באב, אתר הידברות
קיצור הלכות תשעה באב באתר כיפה
הלכות תענית לרמב"ם במכון ממרא, באתר מכון ממרא
שאלות ותשובות בהלכה על תשעה באב באתר דין
מנהגי תשעה באב באתר משרד החינוך
הלכות תשעה באב, ספר ילקוט יוסף
הלכות ט' באב באתר כיפה
הערות שוליים
*
קטגוריה:אירועים בחודש אב
קטגוריה:תעניות
קטגוריה:דברי קבלה
קטגוריה:ימי בין המצרים
קטגוריה:ראשי שנים ביהדות | 2024-10-06T01:40:29 |
תוכן חופשי | שמאל|250px
תוכן חופשי (או תוכן שיתופי) הוא שם כללי לתוכן (כתוב, תמונה, צליל וכדומה) שאין גוף יחיד עם שליטה מוחלטת על הפצתו ועל השימוש בו. כמו כן, השם מקובל גם כשם לתנועה חברתית אשר מבקשת לעודד שימוש בתוכן חופשי.
הגדרה
תוכן חופשי מוגדר על בסיס הגדרת תוכן תרבותי חופשי, שיש למשתמשים את החופש:
להשתמש בתוכן ולהפיק ממנו תועלת
ללמוד את התוכן וליישם את מה שנלמד
ליצור ולהפיץ עותקים של התוכן
לשנות ולשפר את התוכן ולהפיץ עבודות נגזרות שלה
תכנים חופשיים כוללים את כל היצירות הנמצאות ברשות הציבור וכן את היצירות המוגנות בזכויות יוצרים אשר רישיונותיהן מכבדים את הגדרת החופש שהוזכרו לעיל. מכיוון שאמנת ברן, ברוב המדינות, מעניקה לבעלי זכויות היוצרים שליטה מונופוליסטית על יצירותיהם, יש להצהיר בצורה ברורה על תוכן כחופשי, בדרך כלל באמצעות הפניה או הוספה של הצהרות רישוי בתוך היצירה.
אף על פי שישנן הגדרות רבות ושונות בשפת היום יום, תוכן חופשי במשמעותו המשפטית של תוכן חופשי הוא די אחיד, ואף כמעט זהה למושג תוכן פתוח. השינויים בהגדרות מתארים הבדלים אידאולוגיים ולא משפטיים.
הגבלה משפטית משמעותית כתוכן שבעלי זכויות היוצרים עליו (היוצר) מאפשר זכויות שימוש, הפצה, ועריכה לאחרים, ברישיון שאינו מחייב תשלום לבעלי הזכויות (אך מחייב עמידה בתנאים המפורטים ברישיון). דרישת העמידה בתנאי הרישיון מבדילה בין תוכן חופשי לבין תוכן שהוא ברשות הציבור, באחרון כל אדם רשאי להשתמש בו ללא כל תנאי. באופן כללי, כל רישיון תוכנה חופשית יכול לשמש גם לתוכן חופשי, אולם בפועל משתמשים בדרך כלל ברישיונות ייעודיים כדוגמת GFDL או רישיונות Creative Commons. בעיקר רישיונות CC BY, CC BY-SA, and CC0. רישיונות Creative Commons, המכילים את הסייגים NC (איסור שימוש מסחרי) ו־ND (איסור יצירה נגזרת) אינן נחשבים רישיונות תוכן חופשי.
התוכן בוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית, ניתן תחת רישיון CC-BY-SA של Creative Commons.
סוגיות משפטיות
ממוזער|120x120px|הסמל המציין כי יצירה מסוימת 'מוגנת' (כביכול) בהגנת "זכויות יוצרים"|טקסט=
זכויות יוצרים
זכויות יוצרים הוא מושג משפטי, אשר נותן למחבר או ליוצר של העבודה שליטה משפטית על שכפול ומופעים ציבוריים של העבודה שלו או שלה. בתפיסות שיפוטיות רבות, זכויות יוצרים מוגבלות לפרק זמן קבוע וידוע מראש ולאחר מכן העבודות עוברות לרשות הרבים. חוקי זכויות יוצרים שואפים ליצור את האיזון בין זכויות יוצרים של יצירות אינטלקטואליות ואמנותיות לבין זכויותיהם של אחרים להתבסס על יצירות אלו. במהלך תקופת הזמן שזכויות היוצרים שייכות למחבר ניתן להעתיק או להשתמש ביצירה רק בהסכמת המחבר, אלא אם כן השימוש הוא שימוש הוגן. בקרת זכויות יוצרים מסורתית מגבילה את השימוש ביצירה אלא אם משלמים למחבר תמלוגים על שימוש בתכנים, או השימוש מוגבל לשימוש הוגן בלבד. זכויות יוצרים מגבילות את השימוש ביצירה גם כאשר המחבר אינו נמצא. כן, זכויות יוצרים מגבילים הפקה של יצירות נגזרות כמו מאשאפ ותוכן שיתופי.
רשות ציבור
ממוזער|100 פיקסלים|סמלילים נפוצים של רשות הציבור - Public Domain|טקסט=
רשות הציבור היא מגוון של יצירות יצירתיות שזכויות היוצרים שלהן פקעו או שמעולם לא היו להן זכויות או שאינן זכאיות לזכויות יוצרים. יצירה ברשות הרבים היא יצירה שהמחבר שלה ויתר זכויותיו לטובת הציבור, או לא יוכל עוד לדרוש זכויות על ההפצה והשימוש ביצירה. ועל כן, כל אדם יכול להשתמש, להפיץ או להשתמש לתועלתו ביצירה, ללא השלכות משפטיות.
Copyleft
שמאל|ממוזער|120px|הלוגו של Copyleft מעוצב כלוגו של copyright, סמל ההגנה על זכויות היוצרים, שפונה שמאלה, כמשחק מילים
Copyleft הוא משחק מילים המונח זכויות היוצרים באנגלית (copyright). הוא מתאר את הנוהג לשימוש בחוק זכויות יוצרים כדי להסיר הגבלות על הפצת עותקים וגרסאות שונות של יצירה. מטרתו של copyleft היא להשתמש במסגרת המשפטית של זכויות יוצרים כדי לאפשר לצדדים שאינם היוצרים לעשות שימוש חוזר, באמצעות רישיונות שונים, במטרה לשנות תוכן שנוצר על ידי המחבר. שלא כמו יצירות ברשות הכלל, המחבר עדיין שומר על זכויות יוצרים של היצירה, והוא, לעיתים קרובות, אינו מעניק רישיון כללי (אלא לאנשים ספציפיים) להפיץ או לשנות את עבודתו. רישיונות זכויות copyleft דורשים שכל עבודות הנגזרות יהיו באותם תנאים, וכי יישמרו הודעות המקוריות של זכויות היוצרים. סמל ה-copyleft הוא היפוך הסמל זכויות היוצרים, הפונה לכיוון השני; את הפתיחה של נקודות C שמאל ולא ימין. שלא כמו בסמל זכויות היוצרים, סמל ה-copyleft אינו בעל משמעות מוגדרת.
דוגמאות לרישיונות תוכן שהם copyleft הן:
GFDL - הרישיון לשימוש חופשי במסמכים של GNU
Creative Commons מסוג BY-SA.
רישיון תוכן שאינו copyleft הוא למשל Creative Commons מסוג BY.
שימושים
פרויקטים המספקים תוכן חופשי קיימים בתחומים שונים, כגון תוכנה, ספרות אקדמית, ספרות כללית, מוזיקה, תמונות, וידאו ועוד. הטכנולוגיה צמצמה את עלות הפרסום, הפצה והפחיתה גם מחסומים נוספים ומאפשרת יצירה של יצירות המופצות על ידי יחידים או קבוצות קטנות. פרויקטים של ספרות ומולטימדיה חופשית התרחבו בגלל הקלות של הפצת חומרים באמצעות טכנולוגיות.
מדיה
חלק מרישיונות קריאטיב קומונס מאפשרים שימוש במדיה - תוכן טקסטואלי, שמע ותוכן חזותי - באופן חופשי. ישנן ספריות דיגיטליות המחזיקות אובייקטים דיגיטליים, כגון תמונות (ויקישיתוף), קליפים, אמנות, מוזיקה וספרות (פרויקט גוטנברג) שהם חופשיים לשימוש. עבור מדיה רישיונות קריאטיב קומונוס הם הרישיונות העיקריים בהם משתמשים לייצוג של תוכן חופשי.
תוכנה
תוכנה חופשית וקוד פתוח (קיצור באנגלית Free and open-source software FOSS) היא תוכנה חופשית, או בשם אחר, תוכנה בקוד פתוח. כלומר, כל אחד רשאי להשתמש בתוכנה, להעתיק, ללמוד ולשנות אותה בכל דרך שהיא, וכן קוד המקור פתוח לשימוש חופשי, במטרה לעודד משתמשים לשפר את התוכנה.
כדי לענות על ההגדרה של "תוכנה חופשית", התוכנה צריכה לעמוד בארבע החירויות המהותיות של המשתמש בתוכנה.
החופש להפעיל את התוכנה כרצונך, לכל מטרה.
החופש ללמוד כיצד פועל הקוד, ולשנות אותו כך הוא יפעל לצרכיי המתכנת. הגישה לקוד המקור היא תנאי מוקדם לכך.
החופש להפיץ עותקים כך שתוכל לסייע לאחרים.
החופש להפיץ עותקים של גרסאות שלך לתוכנה במטרה לתת לקהילה הזדמנות ליהנות מהשינויים שלך. היכולת לשנות את קוד המקור היא תנאי מוקדם לכך.
עיצוב
עיצוב פתוח (Open-design movement) כוללת פיתוח של מוצרים פיזיים, מכונות ומערכות באמצעות שימוש במידע עיצובי משותף וחופשי. עיצוב פתוח מתבסס על תוכנה וחומרה חופשית בקוד פתוח. התהליך השיתוף מתרחש, בדרך כלל, באינטרנט, ולעיתים קרובות ללא פיצוי כספי למעצב. המטרות והפילוסופיה של תנועת העיצוב הפתוח זהות לאלה של תנועת הקוד הפתוח, אך מיושמות לפיתוח מוצרים פיזיים ולא לתוכנה.
אקדמיה
באקדמיה מרבית התוכן אינו חופשי. המונח "גישה פתוחה" (Open access) מתייחס למקורות אקדמיים שנגישים לכל אדם שמחובר לאינטרנט וניתנים להעתקה והפצה בכל במדיה דיגיטלית באופן חופשי, ללא מגבלה טכנית, כספית או משפטית פרט לייחוס המקור למחבר. מחברים בוחרים לפרסם ברישיון פתוח כדרך להרחבת הקהל המסוגל לקרוא את עבודתם, להרחיב את מוטת ההשפעה של הפרסום ושלהם, או לתמוך במחבר מסיבות אידאולוגיות.
היוזמה הבינלאומית המשמעותית הראשונה בנושא גישה פתוחה הייתה . היוזמה שמה לה למטרה לאפשר גישה פתוחה לכתבי עת שפיטים ועל מנת להשיג מטרה זו הציעה שני כלים מרכזיים: ארכוב עצמי - סיוע לחוקרים להפקיד מאמרים שעברו שיפוט בארכיונים פתוחים והקמת כתבי עת פתוחים. ממשלות, אוניברסיטאות ספריות הוצאות לאור נקראו לקחת חלק ביוזמה.
ראו גם
תוכנה חופשית
גנו/לינוקס
רישיון תוכנה
copyLeft
Creative Commons
המוסד לתוכנה חופשית
הרישיון הציבורי הכללי של גנו (GPL)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:קניין רוחני
קטגוריה:סוציולוגיה של הנתינה | 2024-08-30T10:05:44 |
צפעוניים | צפעוניים (שם מדעי: Atractaspididae) המכונים גם שרפיים, היא משפחה של נחשים ארסיים הכוללת 71 מינים.
מאפיינים
לצפעוניים ניבים נשלפים, המקופלים לאחור כשאינם בשימוש, בניגוד ל"ניבים קבועים", שקבועים במקומם. הצפעוניים בעלי ראש משולש וצוואר צר, באופן ניכר, לעומת הראש. האזור הרחב של הראש (בתפיחה שמאחורי העיניים) מכיל את בלוטות הארס; בצפעוניים הבלוטות מוארכות אך מעט, ומתרחבות באופן ניכר בסופן. לצפעוניים אישונים צרים מאוד, בדומה לאישוני חתול הבית, המשמשים אותם לראייה בלילה. ראש הצפעוניים, שלא כמו אצל פתניים וזעמניים, אינו מרוצף מגינים סימטריים, אלא מחופה קשקשים קטנים.
פרט בוגר מגיע לאורך של , וניזון מבעלי חיים קטנים. הנחש מזריק לטרף את הארס בהכשה וגורר אותו עד מותו; לעיתים יתן לו להימלט ולגסוס למוות, תוך מעקב אחריו באמצעות חוש הריח שלו.
תפוצה בישראל
בארץ ישראל קיימים שלושה מינים מהמשפחה:
צפעון שחור (מוכר גם בכינוי הלא-תקני: "שרף עין-גדי").
מחרוזן דו-גוני, המכונה גם "מחרוזן הטבעות". בעבר הוגדרו מופעים שונים שלו כשני מינים נפרדים.
סוגים
צפעון (Atractaspis) - מונה כ-22 מינים.
Homoroselaps - מונה כשני מינים.
בתנ"ך
בתנ"ך נחש ממין צפעוני נזכר מספר פעמים ומתואר כנחש קטלני:
בספר ישעיהו, בנבואה עתידית על ימות המשיח הוא מתאר אידיליה, שבה תינוקות קטנים משחקים ליד מאורות של נחשים מסוכנים וקטלנים כמו פתן וצפעוני ולא נפגעים.
במקום אחר באותו ספר הוא ממשיל את מעשיהם של הרשעים לביצי צפעוני שמתבקעות:
מאותו משל נראה כי נחש זה מזוהה עם מין המטיל ביצים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1858
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי אלברט גינטר
קטגוריה:בעלי חיים בתנ"ך
fr:Lamprophiidae | 2024-10-09T17:30:15 |
IT SECURITY | REDIRECT אבטחת מידע | 2012-12-13T23:03:28 |
קיפוד (סוג) | קיפוד (שם מדעי: Erinaceus) הוא סוג בעל חיים ממשפחת הקיפודיים מסדרת אוכלי החרקים, באורך ממוצע של 20 ס"מ. גבו של הקיפוד מכוסה בקוצים, וכאשר הוא חש מאוים הוא מתכדרר לכדור ומפנה את קוציו החוצה.
הקולות שקיפוד משמיע הם של חירחור ואינפוף, ובמקרי מצוקה צרחות המזכירות יללות חתול.
הקיפוד נפוץ באירופה, וניתן למצוא אותו בגנים, שם הוא נחשב למועיל כמונע מזיקים טבעי - התפריט שלו מכיל חלזונות, תולעים וחרקים. כמו כן הם אוכלים בשר.
בעולם המערבי נהוג לעיתים להשאיר מזון עבור קיפודים. בהקשר זה, חלב פרה מזיק לקיפודים, שכן אחוז השומן בו שונה מבחלב הקיפודים. מזון כלבים או חתולים מתאים לקיפודים, אולם המזון המתאים ביותר לקיפוד בתור אוכל-חרקים זה מזון עשיר בחלבונים.
באיים המערביים של סקוטלנד הוכרז הקיפוד האירופי כמטרד, שם הוא נוהג לאכול את הביצים של ציפורים מקננות-קרקע.
תקופת ההריון של הקיפודה נמשכת 58 יום. קיפודים חיים בדרך כלל 4–7 שנים בטבע, אולם ידוע גם על קיפודים שהאריכו ימים עד גיל 16.
במדינת ישראל נחשב הקיפוד כחיה מוגנת, שאין לגדל אותה כחיית מחמד.
במקרא
אין לבלבל סוג זה עם הקיפוד (או הקיפוז) במקרא שהכוונה כנראה לעוף בשם זה.
מינים
בסוג ארבעה מינים:
קיפוד מצוי (Erinaceus concolor) - נפוץ בישראל
קיפוד אמור (Erinaceus amurensis)
קיפוד אירופי (Erinaceus europaeus)
קיפוד לבן בטן (Erinaceus roumanicus)
קישורים חיצוניים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:קיפודיים | 2024-05-22T19:26:01 |
רוחאללה ח'ומייני | אייתוללה סייד רוח-אללה מוסאווי ח'ומייני (בפרסית: , תעתיק מדויק: סיד רוחאללה מצטפוי מוסוי ח'מיני; 24 בספטמבר 1902 – 3 ביוני 1989) היה כהן דת מוסלמי שיעי ומנהיגה הפוליטי של המהפכה האסלאמית באיראן ב-1979, שבה הורד מכיסאו השאה האחרון – מוחמד רזא שאה פהלווי. לאחר המהפכה שימש ח'ומייני בתפקיד המנהיג העליון – התפקיד החשוב ביותר במערכת הפוליטית של הרפובליקה האסלאמית החדשה. הוא החזיק בתפקיד זה עד יום מותו.
ח'ומייני נחשב מנהיגם הרוחני של מוסלמים שיעים רבים ברחבי העולם. באיראן (ובקרב תומכיו) הוא כונה אימאם ולא "אייתוללה בכיר". ח'ומייני היה גם תאורטיקן פוליטי אסלאמי חדשני ובעל השפעה. התאוריה המפורסמת ביותר שפיתח הייתה "וֶלַאיַתֶ פַקִיה" – שלטון חכם ההלכה. הוא נבחר לאיש השנה של המגזין "טיים" ב-1979, ונבחר כאחד מ-100 אנשי המאה ה-20 על ידי המגזין.
ביוגרפיה
נעוריו ותחילת דרכו
רוחאללה סייד אימאם ח'ומייני מוסאווי נולד בעיירה ח'ומיין (המצויה כ-325 ק"מ דרומית לטהראן) בשם רוחאללה מוסטפאווי (בפרסית: روح الله مصطفوی). תאריך הלידה המדויק שלו אינו ידוע; מקורות שונים נוקבים בתאריכים 17 במאי 1900, או 9 בנובמבר 1902 (בביוגרפיות הרשמיות התאריך הנקוב הוא 24 בספטמבר 1902, אם כי ייתכן שהביוגרפיה הרשמית "שופצה", מתוך רצון לשוות לו קדושה, שכן בתאריך זה נולדה גם בתו של הנביא מוחמד, פאטמה זהרה, האישה הקדושה ביותר באסלאם השיעי). הוא נולד למשפחה דתית, של סיידים (מצאצאיו של הנביא מוחמד, דרך האימאם מוסא אל-כאט'ם).
אביו של ח'ומייני, סייד מוסטפא, נרצח בקטטה כאשר רוחאללה היה בן 5 חודשים. לרוחאללה היו שישה אחים נוספים, ואמו, צדיקֶה, לא יכלה לגדלו (שניים מאחיו מתו בשנת חייהם הראשונה). בשל כך גידלה אותו דודתו. חסידיו הצביעו על צירוף מקרים זה, והזכירו כי גם את הנביא מוחמד גידלו דודתו ודודו.
רוחאללה החל בלימודי הקוראן ב"מוּכתבּ" (בית ספר דתי) זמן קצר לאחר יום הולדתו הרביעי. הוא היה לנער מתבודד, ואהב לשוטט במדבר במשך שעות. בגיל 10 החל לחבר שירים, שעסקו בעיקר בפלאי הטבע ובדבקות באמונה.
בגיל 16 (1918) בחר ללמוד באראכ, שבה המורים (מולות) היו שמרנים יותר מבמקומות אחרים. הוא למד אצל השייח' עבד אל-כרים האירי-יזדי ובתוך חודשים מספר התבלט מבין הטלבות (התלמידים) והפך מזכירו של השייח'. בשנת 1920 העביר האירי-יזדי את המדרסה שלו לעיר הקדושה קום, הסמוכה לאראכ, וח'ומייני הצטרף אליו.
בשנת 1922, כשהחל רזא ח'אן, בעקבות מהפכת 1921 בטיפוח הלאומיות הפרסית, הטרום-אסלאמית, התנגד לו ח'ומייני. הוא אף כתב מאמר בנושא ב-1924, שבו טען כי "לפני האסלאם... סבלה הארץ, הנהנית כיום מחסדה של תורת האמת שלנו, סבל בל ישוער בעטיין של הבורות והאכזריות. אין בעבר הזה דבר שראוי להעלותו על נס."
בעקבות מאמצי החילון של רזא ח'אן החל מ-1928, תמך ח'ומייני בפעולה נמרצת כנגד המשטר, בעוד מורו, האירי-יזדי, דגל בגישה סבלנית יותר, בתקווה שיעבור זעם. הרפורמות החלו להגיע גם לעיר השמרנית קום, ומספר טלבות גויסו בכוח לצבא. כמעט את כל השנה העביר ח'ומייני בקרבת מקדש מעצומה, כך שבמקרה שיגיע הצבא יוכלו הוא והטלבות האחרים עמו לברוח למקדש, אליו לא נכנסו הכוחות (על פי המסורת שבה כל אדם המבקש מקלט במקדש יש להתיר לו להישאר שם). עם היחלשות מאבקו של ח'אן במולות, ביקר ח'ומייני עם מספר טלבות בטהראן, בקיץ 1930. במהלך ביקורו בעיר נשא לאישה את בתול ח'אנום סאקאפי, בת ה-16 (ח'ומייני היה אז בן 28, גיל מבוגר יחסית לנישואים ראשונים) ממשפחה עשירה ומכובדת (אביה היה אייתוללה), אף היא של סיידים. ח'ומייני לימד אותה תקופה במדרסה בקום, עירב שירים דתיים בשיעוריו ועסק בתורת המסתורין השיעית; מצבו הכלכלי השתפר, הודות למספר השקעות נבונות וסיוע כספי מתומכיו. ב־1932 פורסם חוק חדש, שחייב את כל האיראנים להחזיק בתעודת זהות ולבחור לעצמם שמות משפחה. רוחאללה בחר בשם ח'ומייני על שם עיירת לידתו ח'ומיין.
בשנת 1937, לאחר שערך חג' במכה, חזר ח'ומייני (שכונה כעת כבר "חוג'ת אל-אסלאם" – "סמכות באסלאם", דרגה אחת מתחת ל"אייתוללה") לאיראן דרך העיר הקדושה לשיעים, נג'ף (עיראק), ושהה בה כמה חודשים, במהלכם שיפר את ידיעותיו בערבית. עם פלישת הבריטים והסובייטים לאיראן ב-1941, נאלץ רזא ח'אן פהלווי לעזוב את כיסאו ולצאת לגלות, ובנו מוחמד רזא פהלווי הושבע כשאה; ח'ומייני התנגד למהלך זה והיה מעוניין בהעזבת המונרכיה.
מצבו הכלכלי המשתפר, אפשר לח'ומייני להרחיב את סיעת תלמידיו (במדרסות נהוג שהמורה (המולה) משלם "מלגות" לתלמידיו (טלבות)), וכך להרחיב את השפעתו בבית המדרש של פאוזיה.
בשלהי 1942 פרסם ח'ומייני את המהדורה הראשונה של חוברת פולמוסית בשם "כַשף אל-אסראר" (מפתח לסודות). בחוברת ניסה להפריך את הביקורת שהוטחה נגד האסלאם על ידי מספר גדל והולך של אינטלקטואלים חילוניים באיראן. החוברת כוונה ספציפית כלפי האינטלקטואל אחמד כסראוי, שתמך במאמצי החילון של השאה, ח'ומייני הכריז על כסראוי כ"מופסֶד פי אל-אַרד" – משחית עלי אדמות, וכך למעשה חרץ את דינו למוות. ב-1945, התנקש הטרוריסט חוסיין אמאמי באינטלקטואל כסראוי, נתפס ונידון למוות. ח'ומייני נסע לטהראן, נפגש לראשונה עם אויבו המר לעתיד – השאה וביקש לחון את הטרוריסט אמאמי והשאה נעתר לכך. אותה תקופה שימש ח'ומייני כיועצו המיוחד של האייתוללה הגדול מוחמד חוסיין ברוג'רדי, עם מעברו של האחרון לקום.
באמצע שנות החמישים של המאה ה-20 כבר היה לח'ומייני חוג של תלמידים משלו, והוא נחשב למורה בכיר בבית הספר היוקרתי פאוזיה, שהתרחב בחסותו של ברוג'רדי. כמו כן השלים את פרסומו הראשון והיחיד בערבית "תחריר אל-וַסילֶה" (שחרור האמצעים). לשונו של הספר הייתה משובשת מבחינה דקדוקית, ורצופה מילים פרסיות רבות, כך שלא ניתן היה להבנה לערבים. הספר שוכתב כמעט במלואו ב-1984, על ידי קבוצת מתואלים (שגם הם שיעים, אך דוברי ערבית). ספר זה ופרסומים נוספים ביססו את מעמדו הלמדני של ח'ומייני, ויותר ויותר אנשים פנו אליו לפסיקה דתית. בסביבות 1958 פרסם את חיבורו "תאוזיח אל מסאיל" (ליבון הבעיות) והוכר כ"אייתוללה"; ב-1962 הכתיר עצמו ל"אייתוללה גדול" ("אייתוללה עֻזמה"). ח'ומייני התנגד לצעדי הרפורמה של השאה ב-1963 וטען כי הם "קנוניה להריסת האסלאם". לנוכח התמיכה לה זכתה הרפורמה במרבית האוכלוסייה, החל ח'ומייני לטעון כי צעדי הפתיחות הם "קנוניה של יהודים וזרים המעוניינים לראות בחורבן האסלאם". טון אנטישמי וקסנופובי זה זכה לקהל רב יותר.
ח'ומייני עודד הפגנות והמשיך להסית כנגד השאה. ביום העאשוּראא', 5 ביוני 1963 (יום אבל קדוש לשיעים, בו נרצח האימאם חוסין) נערכו הפגנות ענק. במהלך ההפגנה בטהראן, פתחו כוחות הצבא בירי על ההמונים והרגו כ-100 איש (המספר נופח ל-15,000 על ידי האסלאמיסטים, כנראה משום שההפגנה נערכה ב-15 בחודש הפרסי ח'ורדאד, שנת 1342). לאחר מכן, הוטל עוצר צבאי על הבירה. ח'ומייני נאסר והובא לטהראן. בעקבות מאסרו, נערכו הפגנות המוניות במספר ערים באיראן.
באוגוסט 1963 שוחרר ח'ומייני למעצר בית בטהראן, בה שהה עוד 8 חודשים, עד לחזרתו לקום. משם חזר לתקוף את השאה ומשטרו, ואף הוסיף את ארצות הברית לרשימת נאשמיו. התקפותיו החריפות הגדישו את הסאה, והוחלט לגרש את ח'ומייני מאיראן.
חיים בגלות
ב-4 בנובמבר 1964 גורשו ח'ומייני ובנו מוסטפא לטורקיה. ח'ומייני לא חש בנוח במדינה החילונית, שבה נאסר עליו ללבוש בגדי כהונה מחוץ לביתו, והקהילה השיעית הייתה קטנה. בקשתו לעבור לעיראק אושרה, ובינואר 1965 התאחדה המשפחה בעיר הקדושה נג'ף.
מעמדו הכלכלי של ח'ומייני בעיראק לא היה טוב כבאיראן, ועל כן לא היה ביכולתו לשמר קבוצת טלבות גדולה סביבו. באותה תקופה גיבש ח'ומייני במספר שיעורים את העקרונות שלאחר מכן יפורסמו בחוברת המפורסמת "וַלַאיַתֶ פֶקִיה" (שלטון כוהן הדת). התיזה המרכזית של ח'ומייני הייתה כי מקורו של כל שלטון הוא החוק האלוהי, על כן מושגים כגון ריבונות לאומית שגויים ואף מנוגדים לדת. הוא גרס כי אללה מעביר את סמכותו לנביאים ומטיל עליהם למשול בבני האדם בהתאם לחוק האלוהי הנצחי. ח'ומייני דן במעמדם הנוכחי של המולות, שיכלו להמליץ על חוקים ועונשים, אך חסרו את היכולת להחילם, וקרא בעקיפין לשלטון המולות. הוא קבע כי האסלאם אינו רק המלצה אלא דת חברתית, בעלת חוקים מחמירים הנוגעים לכל היבטי החיים (השריעה). הספר כלל גם התקפות על שלטון השאה, על ישראל ועל היהודים.
בשנת 1972 השתפר מעמדו הכלכלי של ח'ומייני, הוא קיבל תרומות מחסידיו באיראן, בעיראק ובלבנון; לפיכך, יכול להציע מלגות ליותר ממאה תלמידים.
בדצמבר 1977 הוציא ח'ומייני פתווה פומבית (וחתם בתואר "אימאם"), שבה הכריז על "הדחת" השאה, ביטול הפרלמנט, השעיית כל החוקים האזרחיים, וחרם כללי על "ממשלת השטן". ח'ומייני הנחה את תומכיו, בראשות מורתזא מוטהרי "לפקח על הגנת האמונה" ולקדם את יישום ההוראות. המולות הנאמנים לח'ומייני החלו לתקוף בחריפות את השאה מעל דוכני המסגדים, ובמקומות פומביים אחרים.
בשלהי 1977 - תחילת 1978, שני אירועים המחישו את כוחו הרב של האייתוללה: הראשון היה מותו של בנו מוסטפא (מהתקף לב או תאונת דרכים ב-31 באוקטובר 1977), שהוציא אלפים לתהלוכות אבל ענקיות, והודעות פומביות של מאות טלבות, ואף אנשי שמאל, שבמסווה של הבעת צער, תקפו בחריפות את משטר השאה (המשטרה החשאית של השאה, "הסאוואכ", הואשמה בהרעלת מוסטפא, וכיום מוסטפא מכונה "שָהִיד").
אירוע נוסף היה פרסומו של מכתב שטנה, כביכול של אזרח איראני (בהוראת המשטר) בשני עיתונים איראניים (כייהאן ואטלאעת), ב-7 בינואר 1978, שכינה את המולות "גזע של טפילים", ורמז לנטיות ההומוסקסואליות של חלקם. בתגובה, הפגנות בנות אלפי אנשים נערכו בקום, בקריאות "יחי ח'ומייני" ו"מוות לשאה" ו"מוות לאמריקה".
ממקום מושבו בעיראק, המשיך ח'ומייני בהסתת ההמונים, הוא כינה את השאה "ממזר", "כלב", "מתרפס", מוצץ דם", "בוגד" וכו'. לטענת מקורות מסוימים, הוא אף הכריז על השאה כמי שדמו מותר.
בשנת 1978 החל ח'ומייני לשאת את דרשותיו באופן סדיר במסגד האימאם עלי בנג'ף. מאות, ולאחר מכן אלפי אנשים זכו מדי יום לקבל את ברכתו של האייתוללה, ולאחר מכן לשמוע את דברי השטנה נגד השאה, הבריטים, האמריקנים הצלבנים והציונים. אחדים מקרב הקהל הקליטו את הדרשות ועשרות אלפים מההקלטות אלו הופצו ברחבי איראן במהלך שנתיים. למעמדו של ח'ומייני תרמו גם השידורים בתחנה הפרסית של ה-BBC. מספר רב של תנועות וארגונים, בעלי אמונות שונות (החל ממרקסיסטים וכלה בליברלים) תיעבו את שלטון השאה, ועל כן רצו במנהיגותו של ח'ומייני (שהקפיד לשמר עמימות בנוגע לצורת השלטון לאחר גירוש השאה).
לאחר עימות נוסף של אלפים מתומכי ח'ומייני עם כוחות הצבא בטהראן, ביקש השאה מסדאם חוסיין לגרש את האייתוללה משטחו, מתוך הנחת שווא כי קדושת העיר נג'ף מסייעת למעמדו הדתי של ח'ומייני; וכך, בספטמבר 1978, גורש ח'ומייני לצרפת. במהלך 4 חודשי שהותו בפריז, עבד ח'ומייני במשך 12 - 14 שעות ביום, התראיין 132 פעמים לתקשורת, פרסם כ-50 הצהרות ונשא דברים לפני כ-100,000 איראנים שהגיעו לביתו בממוצע של יותר מ-1,000 אנשים ליום. באותה עת באיראן, הממשלה הייתה במצב התפוררות, התנגשויות בין מפגינים ובין כוחות הצבא גבו עוד ועוד קורבנות, הרוסים החלו אף הם לתמוך באופוזיציה לשלטון השאה, עובדי מתקני הנפט שבתו וכלכלת איראן שותקה.
באיראן
ממוזער|250px|ח'ומייני נוחת באיראן לאחר 14 שנות גלות
חזרה לאיראן
הסתת ח'ומייני ותומכיו נגד השאה, השביתה הכללית במדינה, וההתנגשויות האלימות בין מפגינים לצבאו של השאה (שהחל לערוק בחלקו לצד האנטי משטרי), גרמו לעזיבתו של השאה את איראן ב-16 בינואר. להשלמת המהפכה האסלאמית, נותרה איפוא רק חזרתו של ה"אימאם", וכך, ב-1 בפברואר נחת מטוסו של ח'ומייני באיראן, ונתקבל בגילויי שמחה של מיליוני אנשים (המספר המוערך של מקבלי פני ה"אימאם" נע בין מיליון אחד לשבעה). מאז, מדי שנה, כל בתי הספר, הרכבות והספינות מפעילים את הצופרים והפעמונים בשעה 9:33 בבוקר ב-1 בפברואר, לציון הרגע המדויק בו נחת מטוס "אייר פראנס" שהחזיר את ח'ומייני לאיראן, לאחר 15 שנות גלות.
ח'ומייני ביקר בבית העלמין בטהראן, "בֵהשת זַהרא", כסימן כבוד לקורבנות "השהידים" של המהפכה. בנאומו, מלבד תקיפת הממשלה שמינה השאה, הוא הבטיח לאזרחים אפשרות להצביע לממשלה שתייצג אותם, וקבע כי המולות לא יתערבו בענייניה של הממשלה. הבטחה זו לא כובדה, וח'ומייני מינה את עצמו למעשה לדיקטטור, ובממשלות העתידיות נתן רק למולות להיבחר. בנוסף הוא הבטיח מספר הקלות פופוליסטיות לאוכלוסייה, ובכלל זה שירותי חשמל, טלפון ותחבורה ציבורית בחינם, ואספקת נפט, ללא תשלום, עד פתח הבית. אף אחת מהבטחות אלו לא קויימה.
ב-11 בפברואר הכריז ח'ומייני על ממשלה זמנית. החלפת השלטון לוותה באלימות רבה שכללה את טיהור הצבא – הדחתם של אלפי קצינים, והוצאות להורג של מתנגדים למשטר, תומכי השאה ו"חוטאים" (נואפים, הומוסקסואלים). ב-30 וב-31 במרץ נערך משאל עם, ובו 98% מהמצביעים בחרו להחליף את המונרכיה ברפובליקה אסלאמית, שבה שולטים אנשי הדת; בחירות נוספות נערכו כדי לאשר את החוקה החדשה. מלבד מעמד המנהיג העליון, החוקה מגדירה את תפקידו של הנשיא, שצריך להיבחר כל 4 שנים, אולם המועמדים לנשיאות מאושרים ב"מועצת שומרי החוקה". ח'ומייני מונה למנהיג העליון לשארית חייו, וכונה באופן רשמי "מנהיג המהפכה".
משבר בני הערובה בשגרירות ארצות הברית
ב-1 בנובמבר 1979 קרא ח'ומייני לאזרחים להפגין כנגד אינטרסים של ארצות הברית וישראל, הוא תקף את ארצות הברית, וכינה אותה "השטן הגדול" ו"אויבי האסלאם". ב-4 בנובמבר פלשה קבוצת סטודנטים איראנים לשגרירות ארצות הברית בטהראן ולקחה את השוהים בה כבני ערובה. החוטפים דרשו את הסגרתו של השאה, ששהה בארצות הברית בטיפול רפואי (למחלת הסרטן, ממנה גסס), למשפט באיראן על "פשעיו נגד איראן". ב-23 בפברואר 1980 הכריז ח'ומייני כי הפרלמנט (המג'לס) האיראני יהיה זה שיקבע את גורלם של השבויים, ודרש את הסגרת השאה לאיראן. נשיאה של ארצות הברית, ג'ימי קרטר, סירב לדרישה, והורה על ביצועו של מבצע צבאי לשחרור השבויים, אולם המבצע כשל. מותו של השאה ב-27 ביולי 1980, פלישתה של עיראק לאיראן, והחשש מהנשיא האמריקני החדש רונלד רייגן, בעל התדמית הקשוחה יותר מקודמו, איפשרו את שחרורם של החטופים ב-20 בינואר 1981 (לאחר חתימת הסכם שבו ארצות הברית התחייבה שלא להתערב בענייניה הפנימיים של איראן, והפסקת הקפאת נכסים איראניים בשווי 8 מיליארד דולר בבנקים אמריקנים).
החיים תחת ח'ומייני
תחת שלטונו של ח'ומייני הוחל חוק השריעה (ההלכה האסלאמית), הגברים והנשים האיראניים הוכרחו להתלבש בהתאם לקוד הלבוש האסלאמי, נאסרה השמעת מוזיקה מערבית, ואפילו קלאסית. דמותו של ח'ומייני הייתה מוקד לפולחן אישיות, עיתונים וכלי תקשורת אחרים נסגרו, מתנגדי המשטר נכלאו (לעיתים עונו), הצליחו לברוח מחוץ לאיראן או הוצאו להורג (בשנת 1979 נרצחו בידי המשטר יותר מ-6,000 איש). במהלך השנתיים הראשונות של שלטונו, ח'ומייני הורה על הוצאתם להורג של מרבית מתנגדיו החילוניים והדתיים.
בתקופת ח'ומייני נפגע באופן משמעותי מעמדן של הנשים האיראניות. בין היתר הגביל ח'ומייני את יכולתן של נשים להחזיק בהון או להתפרנס בכוחות עצמן, ביטל את הגבלת גיל הנישואין, ופיטר את כל הנשים שעברו במערכת המשפט האיראנית, וכן את כל אנשי החוק שהביעו עמדה שונה באופן מהותי מזו שלו. חרף הפיחות במעמד הנשים, הליברליזציה היחסית שהחלה במדינה באמצע המאה ה־20 שינתה את הציפיות של הנשים האיראניות, והמחאה ההמונית הראשונה שהייתה נגד משטר ח'ומייני עסקה בזכויות נשים. יש חוקרים התולים בהתנגדות של תנועות הנשים את הסיבה למניעת התדרדרות נוספת בפגיעה בזכויות נשים.
בנוסף, ח'ומייני פעל כנגד מוג'אהדין ח'לק, ובעקבות זאת מייחסים לארגון פעולות אלימות כנגד השלטון שכללו את הפיגוע בשביעי בתיר בו נרצחו 72 פעילי מפלגת הרפובליקה האסלאמית ובראשם מוחמד בהשתי (שני לח'ומייני) והתנקשות בראש הממשלה. בשנת 1983, לאחר ניצני התמרדות ראשונים של המולות, במהלך מלחמת איראן–עיראק, ח'ומייני החל להפגין אמביוולנטיות בנוגע לשלטון המולות. הוא טען כי התנגדותם החריפה, ואף האלימה לעיתים, של המולות מאיימת על אחדותה של איראן; במספר מקרים קרא ח'ומייני למולות לחזור "למקצוע הראוי להם", ולהפסיק להתערב בפוליטיקה וענייני הממשל.
עם קבלת החלטת הפסקת האש ביולי 1988, שסיימה את מלחמת איראן–עיראק, ארגון המוג'אהדין ח'לק ביצע תקיפה במערב איראן. בעקבותיה הורה ח'ומייני להרוג את כל האסירים הפוליטיים אם לא יביעו חרטה על פעולותיהם נגד המשטר. כמו כן, איראנים רבים נתלו במרכזי הערים, לאור חשד לתמיכה במוג'אהדין ח'לק, בהם סטודנטים רבים ו-11 אייתוללות מקורבים ליורשו המיועד של ח'ומייני, האייתוללה הפרו-דמוקרטי חוסיין עלי מונתזרי. מספר הנרצחים אינו ידוע בבירור, אולם הוא נאמד במספר אלפים.
מלחמת איראן–עיראק
זמן קצר לאחר המהפכה באיראן, ח'ומייני החל לקרוא למהפכות אסלאמיות ברחבי העולם המוסלמי. סדאם חוסיין, מנהיגה הבעת'יסטי החילוני של עיראק, היה מעוניין לכבוש את האזורים העשירים בנפט של שכנתו איראן (בייחוד מחוז ח'וזסתאן המאוכלס בעיקר בערבים). חוסיין גם העריך, כי איראן נחלשה עקב המהפכה והטרור הנמשך במדינה, ורצה להסיר את האיום שהציבו השיעים הקיצוניים באיראן ליציבות שלטונו, שכן האיראנים הסיתו את הרוב השיעי בעיראק נגד המשטר הסוני והחילוני של סדאם חוסיין.
בעידודה של סעודיה (ובמידה מסוימת גם של ארצות הברית, שחששה מהמשטר הקיצוני והאנטי-אמריקני החדש באיראן), צבא עיראק פלש לשטחה של איראן, ובכך התחיל את המלחמה שנמשכה 8 שנים. הפלישה, שנועדה להחליש את השפעת האסלאם השיעי הקיצוני של ח'ומייני, באופן אירוני דווקא חיזקה את מעמדו של ח'ומייני ואפשרה לו לבסס ולייצב את הנהגתו. למרות האסון הנורא שהמיטה המלחמה על איראן, הטילים שנחתו בטהראן והעובדה שהאיראנים נאלצו לנהל קרב בלימה על גבולות ארצם, לא נפגעה הפופולריות של ח'ומייני. במהלך המלחמה, העם האיראני התאחד סביב הנהגתו, הפופולריות של ח'ומייני וכוחו גדלו. ח'ומייני קרא לכל האיראנים להגן על ארצם ועל דתם כנגד המשטר העיראקי החילוני, ואלפי נערים התנדבו להילחם בעיראק, בנכונות למות "מוות קדושים", ונשלחו לחזית.
ח'ומייני סירב לסיים את המלחמה גם כשכוחותיו הדפו את העיראקים ופלשו לעיראק. שנתיים לאחר תחילת המלחמה (1982) הסכימה עיראק להפסקת אש, והחל משא ומתן מייגע בנוגע למתווה הגבול המדויק. ח'ומייני כנראה ראה בנסיגה הדיפלומטית של עיראק סימן לחולשה ודחה את רעיון הפסקת האש, בדרישה לתשלומי פיצויים גדולים, וסיום שלטונו של סדאם חוסיין, לפני הפסקת הלחימה. התנאים הללו לא איפשרו את סיום הסכסוך בעת ההיא, ובסופו של דבר נמשכה המלחמה 6 שנים נוספות, וגרמה למותם של יותר מחצי מיליון איראנים, ולשימוש בנשק כימי על ידי הצבא העיראקי (על תושביו שלו).
מחירה של המלחמה המשיך לעלות, וח'ומייני הסכים להפסקת אש ("שתיתי את כוס התרעלה", לדבריו), בתיווך האו"ם. משהסתיימה הלחימה, הורעה בריאותו של ח'ומייני, ומאבקי הכוחות בין המולות התחדשו בנוגע לירושה.
מותו וההלוויה
לאחר שהות של 11 ימים בבית חולים, בהם עבר ניתוחים בניסיון להפסיק את הדימומים הפנימיים מהם סבל, נפטר ח'ומייני ב-3 ביוני 1989 מסרטן הערמונית. מיליוני איראנים ביכו את מותו, ויצאו לתהלוכות אבל שמעולם לא נראו כמותן באיראן. במהלך ההלוויה בטהראן, מיליוני האנשים שניסו להתקרב לארון העץ בו נח ה"אימאם" גרמו לכאוס כללי. בשלב מסוים גופתו של ח'ומייני כמעט ונפלה לאדמה, כ-10,000 איש נפצעו וההלוויה בוטלה. ההלוויה השנייה נערכה תחת אבטחה קפדנית, ארונו של ח'ומייני צופה בברזל והוא הוקף על ידי אנשי אבטחה חמושים היטב. דווח כי יותר מ-9 מיליון אנשים השתתפו בטקס ההלוויה, בבית העלמין בטהראן. מיליונים רבים אחרים קיימו תהלוכות המוניות בערים ברחבי איראן ומחוצה לה.
ירושת תפקיד המנהיג העליון
ב-1985 האייתוללה הגדול ("אייתוללה עוזמה") חוסיין עלי מונתזרי, מראשי המהפכה, מונה למחליפו של חו'מייני. אולם עמדותיו הפרו-דמוקרטיות, התנגדותו לאופן יישום עקרון ה"ולאית פקיה", וביקורתו על התנהלות המשטר בתחום זכויות האדם גרמו לח'ומייני לגנות אותו במכתב ב-1988. כתוצאה מכך מינתה מועצת המומחים את האייתוללה (חוג'ת אל-אסלאם דאז) עלי ח'אמנאי לתפקיד המנהיג העליון.
האידאולוגיה הפוליטית ומורשתו של ח'ומייני
בכתביו ובנאומיו הרבים, קידם ח'ומייני את חזון החברה האיראנית התאוקרטית המונחית על ידי עקרונות המוסר של אנשי הדת. בולט בהקשר זה נאומו בעת החג' ב-1963, 16 שנים לפני המהפכה האסלאמית, שבו קבע כי שליט אסלאמי חייב להיות כוהן דת, המתמחה ומבין בדת האסלאם.
לפי הגותו, על השיעים להחל בפעולות שיכינו את העולם לקראת בואו של המהדי, בכלל זה השתלטות שיעית על אזורים בשליטה סונית. כמו כן עליהם לנקוט בפעולות הכנה לקראת השמדת מדינת ישראל וחיסול היהודים, כאשר פעולות אלה יושלמו על ידי המהדי בעצמו. כממלא מקומו של המהדי בעולם הזה, ח'ומייני טען שחכם הדת השליט הוא יורשו של מוחמד, נציגו של האל עלי אדמות, ולפיכך מונחה ישירות על ידי אלוהים ואינו יכול לטעות.
צוואתו של ח'ומייני שפורסמה לאחר מותו, עודדה את הציבור האיראני בכלל, ובייחוד את המעמדות הנמוכים, להמשיך ולדבוק במימוש האידיאלים של המהפכה האסלאמית.
הוא האמין בכלכלה סוציאליסטית, אך עם זכות האזרח לקניין פרטי מסוים. ח'ומייני טען כי העסקים והתאגידים צריכים להיות מחויבים לתרום לארגונים דתיים, שיקדמו את האסלאם השיעי. הוא יעץ שלא להרשות לאנשים עשירים לקחת חלק בממשלה, וטען כי הפוליטיקאים צריכים לנהוג כמוהו ולחיות באופן צנוע וחסכני.
רעיונותיו של ח'ומייני, מלכתחילה לא מצאו חן בעיני כוהני הדת באיראן בשל מהפכנותם, והתנגדותם לאיחוד הגס בין דת למדינה. הראייה המקובלת על חכמי הדת השיעיים הייתה כי הם צריכים להיות במעמד של יועצים לממשל, ולא הממשל עצמו. בדרך כלל מולות אלו היו שמרנים מבחינה תאולוגית וחששו מחידושים, ואילו ח'ומייני האמין כי פירושי האסלאם צריכים להתפתח, גם אם פירושים אלו סוטים מהמסורת. בניגוד למנהג כוהני הדת האחרים באותם הימים, ח'ומייני ניהל אורח חיים צנוע וסגפני, התעניין באירפאן (תורת המסתורין השיעית), והתנגד לאחזקת אדמה ועושר רב בידי המולות.
ח'ומייני ספג ביקורת על כך שרפורמות דמוקרטיות וחברתיות רבות שהבטיח לא בוצעו במהלך חייו. בתשובה הוא טען כי המהפכה האסלאמית לא הושלמה, ורק כאשר תהפוך איראן לאסלאמית בכל מובן, דמוקרטיה וחופש ינבעו "כתוצאה טבעית לטרנספורמציה כזאת". בראיית ח'ומייני, הדמוקרטיה באיראן צריכה להיות מוגבלת בהתאם לחוקי האסלאם (למשל, לנשים אסור להצביע בבחירות), מאחר שמרבית הציבור הוא מוסלמי, כל דבר שסותר את האסלאם יפגע ברוב, וכך יפגע בדמוקרטיה.
פוליטיקאים כדוגמת אכבר האשמי רפסנג'ני ומוחמד ח'אתמי, קידמו מדיניות מתונה ורפורמיסטית יותר, ובכך הביאו לעימות בינם לבין המנהיג העליון באיראן עלי ח'אמנאי, הרשות השופטת ומשמרות המהפכה. האיראנים השמרנים טוענים כי המדיניות הזו, עומדת בסתירה לעקרונותיו של ח'ומייני, אולם הרפורמיסטים טוענים, בייחוד מוחמד ח'אתמי, כי המדיניות תואמת את עקרונותיו של ח'ומייני. ח'אתמי מזכיר את אזהרותיו התמידיות של ח'ומייני נגד קיצוניות, ועמדותיו בנוגע לחופש הדיבור.
רבים באיראן ראו את המדיניות הרפורמיסטית כמאפשרת לאליטות העשירות לשלוט במדינה, וכך גורמת לניכור המעמד הנמוך באיראן; ההתקרבות למערב, ותחושת ניתוק ממורשתו של ח'ומייני היו גורמים מרכזיים לבחירתו של נשיא איראן, מחמוד אחמדינז'אד השמרן, בבחירות ב-2005.
ב-1989, פרסם ח'ומייני פתווה, שקראה להריגתו של הסופר סלמאן רושדי, תוך קביעה כי רציחתו של הסופר היא חובה דתית עבור כל מוסלמי, בשל "חילול" שמו של הנביא מוחמד, בספרו "פסוקי השטן". ספרו של רושדי מכיל חלקים שחלק מהמוסלמים, ובהם ח'ומייני, רואים כמעליבים את האסלאם ונביאו. פרסום הפתווה גרם לאנשים רבים במערב, בייחוד אנשי השמאל, שלפני כן תמכו במהפכה כנגד השאה, לשקול מחדש את תמיכתם בח'ומייני.
ח'ומייני ועידוד פיגועי ההתאבדות
עם פרוץ מלחמת איראן עיראק, לאור נחיתות הכוחות האיראניים בתחמושת ורמת האימון, קרא ח'ומייני לאזרחים להתנדב ולהגן על דתם, בפני הפולשים העיראקיים, הוא עודד את האיראנים להידמות לאימאם השיעי הנערץ חוסיין, שמת "מוות קדושים" בקרב כרבאלא כנגד הח'ליף ה"כופר" יזיד הראשון (הנערים יצאו לשדה הקרב בקריאות "כנגד היזיד של זמננו!" ו"כרבאלא נוספת מחכה לנו!"). מאות אלפים של נערים צעירים, נשים וזקנים התנדבו לארגון הבאסיג' שהקים המשטר. המתנדבים הנלהבים, שמרביתם היו בני פחות מ-18, הביאו תכריכים מביתם, בנכונות למות. המשטר הזמין 500,000 מפתחות מפלסטיק מטאיוואן, והם ניתנו למתנדבים – מתאבדים, כדי שיפתחו בפניהם את שערי גן עדן. בצעידה של "גלים אנושיים" לפני הצבא האיראני, הנערים הלא חמושים "ניקו" את שדות המוקשים שנמצאו בגבולה הצפוני של עיראק. ח'ומייני ומשטרו עודדו ושיבחו את מעשה ההתאבדות של הצעירים האיראניים
עידוד פיגועי ההתאבדות סותרים את הקוראן, מאחר שבמספר מקומות בספר נאסרת התאבדות, ואף נאמר כי הממית עצמו יישרף בגיהנום, אולם ח'ומייני אימץ את הראייה הפונדמנטליסטית, בה התאבדות למטרת פגיעה ב"אויבי האסלאם", אינה רק מותרת, אלא גם טובה ומבטיחה את מקומו של המתאבד בגן עדן. המתאבד המפגע הראשון בהיסטוריה המודרנית, היה מתנדב הבאסיג' חוסיין פהמידה, בן ה-13 שקשר לגופו חומר נפץ ונשכב תחת טנק עיראקי ב-1980, כיום פהמידה מונצח בבולים, שטרות איראניים, תיקי בית ספר, תוכניות טלוויזיה לילדים וסרטים איראניים. הגותו של ח'ומייני הייתה גם אחראית לפיגוע מכונית התופת הראשון, שבוצע בידי אחמד כוסייר, בן ה-15 מארגון חזבאללה, וגרם למותם של 74 חיילים ישראליים בצור (לבנון) ב-11 בנובמבר 1982. ח'ומייני קידש את פעולתו של כוסייר בפתווה, ולאחר מכן הוקמה מצבת זיכרון לכבודו בטהראן.
המשטר סייע להקמתם, ולמימונם של ארגוני טרור רבים, המפורסמים שבהם ארגון החזבאללה והג'יהאד האסלאמי, שעד היום זוכים לסיוע כלכלי והדרכות לפעילים מאיראן. האידאולוגיה של חזבאללה מבוססת בין היתר על ההשפעה האידאולוגית של ח'ומייני ועל התמיכה בפיגועי התאבדות כדרך למאבק באויבי האסלאם.
עמדותיו של ח'ומייני לגבי לא מוסלמים
ח'ומייני אימץ את הראייה השיעית השמרנית, כי הלא מאמינים טמאים (נאג'ים). בפירוש השיעי לאסלאם, הלא מאמינים הם אלו שאינם נמנים עם "עמי הספר" – מוסלמים, נוצרים, יהודים, וזורואסטרים. בספרו, "תאוזיח אל-מסאיל" (ליבון הבעיות), ח'ומייני טען כי ישנם 11 דברים שהופכים מוסלמי לטמא: שתן, צואה, זרע, פגר, כלב, חזיר, לא מאמין, יין, בירה, וזיעת גמל שאוכל דברים לא נקיים. ח'ומייני מסביר כי "ברגע שגבר או אישה לא מוסלמיים, ממירים את דתם לאסלאם, גופם, רוקם, הפרשות האף, והזיעה הופכים לטהורים".
בתקופת שלטונו של השאה, תקף בחריפות את הבהאים, כינה אותם (מוּרתֵד) "כופרים" וקרא לעידוד אקטיבי להמרתם לדת האסלאם. בעקבות קריאותיו, וקריאת מולות קיצוניים נוספים, השתלט אספסוף שכיר על מקדש הבהאים בטהראן, הרס אותו באופן חלקי וקרא למאמינים להיכנס ולחגוג את ניצחון האסלאם.
ח'ומייני התנגד בחריפות ליחסים טובים עם המערב, ומדינות הגוש המזרחי, והאמין כי איראן צריכה להסתמך על עצמה. הוא ראה בחלקים מהתרבות המערבית כמנוונים ומשחיתים את הנוער. לפיכך תמך בהחרמת האופנה, המוזיקה, הקולנוע והספרות המערבית. חזונו היה לראות בהתאחדותן של כל המדינות המוסלמיות לכוח אחד, וכך להימנע מלתמוך במערב או בגוש הסובייטי, והוא האמין כי חזון זה יתממש בעתיד הקרוב.
לאחר חזרתו לאיראן, פרסם ח'ומייני פתווה שהכריזה כי אין לפגוע בקהילות היהודיות והנוצריות באיראן, לאור הדעות האנטי-ישראליות שפשו בחברה לאחר המהפכה.
הממשלה בתקופת ח'ומייני איפשרה למיעוטים מסוימים (נוצרים ארמנים, יהודים וזורואסטרים) להיבחר ולבחור נציגים לפרלמנט האיראני (המג'לס).
ח'ומייני וארצות הברית
במרבית דרשותיו החל משנות ה-60, האשים ח'ומייני את ארצות הברית בניסיון לפגוע באסלאם, בכך שהשאה, הממשלה והכוחות המזוינים האיראניים הם סוכנים אמריקניים. כך למשל ב-1964 הוא קבע בנאום: "מקור כל צרותינו הוא אמריקה. מקור כל צרותינו הוא ישראל. ישראל שייכת לאמריקה. גם חברי הפרלמנט שלנו שייכים לאמריקה. אמריקה קנתה את כולם". הוא טבע את המונח "השטן הגדול" בהפגנה לפני השגרירות האמריקנית בטהראן (ימים ספורים לפני שביית הנמצאים בה).
בהזדמנות אחרת טען: "אמריקה, הפושעת המקורית שהבעירה את העולם, ועוזריה, הציונות העולמית, כדי להגיע למטרתם, מבצעים פשעים שעטים ולשונות נבוכים מלתאר". במקום אחר קבע: "אמריקה יכולה לנצח אותנו, אך לא את המהפכה שלנו. לפיכך, אנו בטוחים בניצחוננו. הממשל האמריקני לא מבין את מושג ה'אסתשהאד' (מוות קדושים)".
ח'ומייני וישראל
החל משנת 1963 החל ח'ומייני להאשים את היהודים ואת ישראל בניסיונות להרוס את האסלאם והכריז על ישראל כ"אויבת האסלאם". באחד מנאומיו טען כי מדינת ישראל הדפיסה מיליוני עותקים של "קוראן מזויף" בניסיון "להרוס את דתנו המהוללת". הוא טען כי ישראל מעוניינת לראות בהרס כלכלתה של איראן וכינה את חיילי השאה "סוכנים ישראלים", ולאחר מכן גם את השאה עצמו. בפני בנו מוסטפא טען, כי קיימת מזימה יהודית מתוחכמת וחשאית "לשלוט בכול" וכי "ברצונם להשתלט על העולם בעזרת אוצרות הטבע של המדינות המוסלמיות". להאשמותיו שלושה צירים מרכזיים: האשמות הקשורות למדיניותן האנטי-אסלאמית של ישראל ושל הציונות, האשמות הקשורות בשאיפתן להתפשט ואופיין האימפריאליסטי והאשמות הקשורות לעושק כלכלי של איראן ושותפות לארצות הברית ביישום מדיניות שנועדה להנציח תלות של איראן בהן. בתקופת גלותו התהדקו קשריו עם חוגים לאומיים ערביים, ואיבתו לישראל גברה.
חומייני טען כי ישראל היא התגלמות הרע, ומעצם מהותה פועלת נגד האסלאם, ולכן חובתו הדתית של כל מוסלמי היא לעמוד נגדה.
ראייתו של ח'ומייני תואמת את הראייה השיעית הקיצונית האסלאמית (בדומה לזו של ארגון חזבאללה), על איסור בקיום יחסים ישירים עם ישראל "השטן הקטן", והצורך בהשמדתה והחלפתה במדינה פלסטינית (כך למשל, קבע כי יש להסיר את "הגידול הסרטני" מהמזרח התיכון).
עם זאת, ח'ומייני לא התנגד לקבלת נשק דרך ישראל בפרשת איראן-קונטראס. ממשיכיו של ח'ומייני בהנהגת איראן ממשיכים בקו של התנגדות לישראל וקוראים להשמדתה.
משפחה וצאצאים
ב-1929 נישא לח'דיגה סאקאפי בת ה-16 (נפטרה ב-2009), לזוג נולדו 7 ילדים, שניים מהם נפטרו בילדותם. הבן הבכור מוסטפא, נולד בסביבות 1932, אחיו אחמד נולד ב-1936. הבנות פארידה וצדיקה נולדו בהפרש של שנה זו מזו לאחר לידתו של אחמד, ובת נוספת, זהרא, נולדה לזוג מאוחר יותר. בנותיו של ח'ומייני נישאו למשפחות של חכמי דת או סוחרים.
בנו הבכור של ח'ומייני, מוסטפא, שימש כעוזרו של אביו, והיה קרוב אליו מאוד (ח'ומייני כינה אותו "מאור עיני"); הוא נישא ונולדו לו שלושה ילדים. מוסטפא מת ב-21 באוקטובר ב-1977, בנסיבות לא ברורות לחלוטין, כנראה מהתקף לב או בתאונת דרכים, אולם באיראן הופצו שמועות שטענו כי מוסטפא נרצח בידי המשטרה החשאית של משטר השאה, הסאוואכ.
לאחר מותו של מוסטפא, החל אחמד לשמש כעוזרו של ח'ומייני. הוא נפטר ב-1995 בנסיבות חשודות. בנו של אחמד ח'ומייני, סייד ח'וגת אל-אסלאם חסן ח'ומייני, הוא חכם דת איראני, מזוהה עם המחנה הרפורמיסטי במדינה.
בנו של מוסטפא ח'ומייני, סייד חוסיין ח'ומייני, ריצה עוד במהלך שלטונו של סבו 6 חודשים בכלא, על נאום בו הזהיר את האיראנים מפני "כינון פאשיזם דתי, שהוא הסוג הרע יותר של פשיזם". כיום, חוסיין ח'ומייני הוא חכם דת ואחד מתומכי הדמוקרטיה הבולטים באיראן. בעקבות סכסוכיו עם השלטונות, הוא עזב לעיר כרבאלא בעיראק, לאחר פלישת האמריקנים ב-2003. בתקופת שהותו בעיראק, הוא קרא לפלישה אמריקנית לאיראן, וגירוש המשטר. הוא שב לאיראן זמן קצר לאחר עזיבתו, עם קבלת מסר מסבתו (בתול ח'ומייני), שלא יאונה לו רע.
נכדתו של ח'ומייני, זהרא אשראקי, נשואה לרזא ח'תאמי (אחיו של מוחמד ח'תאמי, נשיאה ה-5 של הרפובליקה האיראנית); היא ובעלה נמנים עם תומכי הרפורמה והדמוקרטיה הבולטים באיראן והיא נחסמה מאפשרות להשתתף בבחירות לפרלמנט איראן ב-2004. אחיה הגדול של זהרה, עלי אשראקי, נחסם מהאפשרות להשתתף בבחירות לפרלמנט על ידי מועצת שומרי החוקה ב-2008 בשל עמדותיו הרפורמיסטיות.
לקריאה נוספת
אמיר טאהירי, רוח-אללה, ח'ומייני והמהפכה האסלאמית (עם עובד 1985)
Ruhollah Khomeini, Risalah-I Tawzih al-Masail, English translation in Bat Ye'or (1985). The Dhimmi: Jews & Christians Under Islam. Madison/Teaneck, NJ: Fairleigh Dickinson University Press. , p. 397.
קישורים חיצוניים
שחזור ה-BBC לדיווח על חזרתו של ח'ומייני לאיראן ב-1979, כולל וידאו
כתבת המגזין טיים על בחירת ח'ומייני לאחד מ-100 האנשים המשפיעים של המאה ה-20
פירוש של ח'ומייני ל-40 חדית'ים, נכתב ב-1939
35 שנים לעלייתו לשלטון של האייתוללה רוחאללה חומייני באיראן, אתר ארכיון המדינה, 5 בפברואר 2014
חומייני, אויבים, סודותיהם של מנהיגי ערב, ערוץ כאן 11, 2021
הפרק על רוחאללה חומייני בסדרה אויבים | של תאגיד השידור כאן
הערות שוליים
*
קטגוריה:אנשי השנה של המגזין טיים
קטגוריה:איראנים אנטי-אמריקאים
קטגוריה:אסירים פוליטיים
קטגוריה:משבר בני הערובה באיראן
קטגוריה:הוגי דעות ומנהיגים אנטישמים
קטגוריה:פוליטיקאים איראנים
קטגוריה:אנשי השנה של העולם הזה
קטגוריה:איראנים אנטי-ציונים
קטגוריה:ילידי 1902
קטגוריה:נפטרים ב-1989 | 2024-10-02T11:29:21 |
אייתוללה חומייני | REDIRECT רוחאללה ח'ומייני | 2004-06-24T05:10:14 |
חומייני | REDIRECT רוחאללה ח'ומייני | 2004-06-26T07:20:58 |
האייטולה חומייני | REDIRECT רוחאללה ח'ומייני | 2004-06-24T05:10:49 |
האייתולה חומייני | REDIRECT רוחאללה ח'ומייני | 2015-09-26T11:08:38 |
רוחאללה חומייני | REDIRECTרוחאללה ח'ומייני | 2004-06-24T05:16:45 |
מדעים קוגנטיביים | REDIRECT מדעים קוגניטיביים | 2015-09-26T11:08:38 |
הפקת אנרגיה מפסולת | טקסט=|ממוזער|333x333 פיקסלים|מתקן לשריפת פסולת בהונג קונג (2005), המתקן נסגר בשנת 2007.
הפקת אנרגיה מפסולת (Waste to Energy, WTE) היא שיטה שנועדה להפיק אנרגיה מפסולת, בצורת חום או חשמל.
בעת פירוק הפסולת נפלטים גזים רבים, כגון מתאן, אשר ניתן להפיק מהם אנרגיה. הפקת אנרגיה מפסולת היא העדיפות החמישית בסדר העדיפויות של מדרג הפסולת.
שיטות להפקת אנרגיה מפסולת
שריפת פסולת
תסיסה אנארובית
גאזיפיקציה
פירוליזה
פלזמה (שרפה בחום גבוה במיוחד)
ביקוע גרעיני מאולץ - שיטה לניטרול פסולת רדיואקטיבית באמצעות מגברי אנרגיה
מחזור
שריפת פסולת להפקת אנרגיה
המתקנים הראשונים לצורך התמודדות עם בעיות תברואתיות הנובעות מהצטברות פסולת עירונית בריכוזי אוכלוסייה הוקמו באירופה לפני כמאה שנה. שריפת פסולת להפקת אנרגיה מטפלת בפסולת שאיננה ניתנת למחזור או לפסולת שיורית (Residual Waste) לאחר שעברה תהליך מיון. החומרים שניתנים למחזור, כגון פלסטיק, נייר וקרטון, זכוכית, מתכות, וחומר פריק ביולוגי, מחולצים קודם לכן בהסדר הפרדה במקור או במתקני מיון. איכות הפרדת החומרים תלויה בין השאר באיכות מיון הפסולת עוד בטרם הגיעה למתקני השרפה, במקרים בהם הפרדת המקור נעשתה באיכות נמוכה אז יוזנו למתקני השרפה כמויות גדולות יותר של פסולת לא ממוינת ופליטת חומרים מסוכנים תגבר. הפסולת העירונית מגיעה למתקן סגור ומוזנת לתא הבעירה ללא כל עיבוד נוסף. תהליך הבעירה מתבצע בטמפרטורה גבוהה של 800-1000 מעלות צלזיוס ובעודף חמצן באמצעות הזנת אוויר ולעיתים תוספת של דלק עזר. הפסולת השיורית שאיננה ניתנת למיחזור מועברת לשרפה במתקן ההשבה. האנרגיה המופקת בתהליך משמשת לייצור חשמל או חום/קיטור. מקובל להניח כי עם סיום התהליך, הפסולת מצטמצמת לכ-10% מנפחה המקורי ולכ-20% ממשקלה. ברם, אם לוקחים בחשבון רק את האפר הנותר, מספר זה קרוב יותר ל-45%, גם נתון זה מתייחס רק לאפר ומתעלם מפליטות המשרפה האחרות בצורת גזים, המעלות את משקלו של התוצר הכולל של המשרפה.
תוצרי השרפה
שאריות השרפה כוללות שלושה סוגי תוצרים: אפר, מתכות וגזים.
אפר תחתי: חומר הטרוגני היוצא מתנור השרפה הנאסף מתחת לתנור בנוסף, יש אפר הנאסף במערכות יצור האנרגיה ומפונה לאתר פסולת או ממוחזר כחומר גלם לתשתיות. אפר זה מהווה בין 15% ל 45% מהתוצרים. חומר זה נדרש אף הוא להטמנה ולעיתים נעשה בו שימוש בתעשיות השונות.
אפר מרחף: אלה החלקיקים המסולקים מזרם הגז לפני הוספת חומרים סופחים אחרים. וכן, שאריות מערכת טיהור האוויר הכולל את כל החומרים הנאספים מהמסננים ומהמשטפים. תוצר זה מהווה כ 5% מהתוצרים ומסולק בדרך כלל לאתר פסולת מסוכנת, כלומר דורש הטמנה.
מתכות: לאחר השרפה, המתכות הכבדות שנמצאו בפסולת המוצקה המקורית נפלטות מארובת המשרפה בצורת גזי פליטה המכילים חלקיקים זעירים, ולמעשה ממשיכות להתקיים גם באפר הנותר מהשרפה ובתוצרי לוואי אחרים.
גזי שרפה: הכימיקלים הקיימים בגזי הפליטה נמצאים לעיתים קרובות גם באפר ובתוצרי הלוואי האחרים. כימיקלים אלה כוללים דיוקסינים, PCBs (Polychlorinated Biphenyls), PCNs (Polychlorinated Napthalenes), Chlorinated Benzenes, PAHs (Polyaromatic Hydrocarbons), מספר רב של חומרים אורגניים נדיפים ומתכות כבדות, לרבות עופרת, קדמיום וכספית.
אופן פעולת המתקן על פי שלבים
תהליך פעולת המתקן כולל מספר שלבים:
תחילה מתבצעת פריקת הפסולת מהמשאיות אל תא הקליטה בנפח המאפשר אחסון למספר ימים. נפח האגירה גדול מספיק כדי לעמוד בתנודות הגעת פסולת או תקלות המחייבות אגירה של הפסולת.
ערבוב הפסולת על ידי מנוף לצורך הגברת יעילות הבעירה והומגניות החומר.
הפסולת מועברת אל תא השרפה באמצעות מזין פסולת ומונחת על השבכה שעליה מתבצעת השרפה. השבכה נעה באיטיות כמסוע.
האפר התחתי יורד במגלש אל תא קליטה ומשם הוא מוזן אל מיכלי איסוף נפרדים.
תוך כדי, מתבצעת שרפה משלימה של הגז החם הנוצר משריפת הפסולת במטרה להשלים את השרפה ולמנוע יצירת פחמן חד-חמצני בתהליך.
הגז החם מוזן אל דוד מים ויוצר קיטור. חלק מהחום נמכר בצורת קיטור. על מנת להפיק חשמל, הקיטור מועבר לטורבינה המתרגמת אנרגיית חום לאנרגיה קינטית, ומניעה גנרטור המתרגם אנרגיה קינטית לאנרגיה חשמלית. החשמל מוזן ישירות לרשת החשמל האזורית, ולצורכי המתקן עצמו. בצפון אירופה מרבית האנרגיה הנוצרת מועברת לחימום הבתים.
גזי הפליטה מקוררים דרך משטח מחליף חום, ומועברים אל מערכת ניקוי גזי הפליטה.
משקע אלקטרוסטטי מוציא את החלקיקים המוצקים, אבק מגזי הפליטה ואת המתכות הכבדות באמצעות הפעלת מטען חשמלי, המוצאות מהמערכת באמצעות מנגנון פינוי מכני.
גזי הפליטה עוברים צינון ודחיסה קלה כדי להכינם לשלב השני בניקוי גזי הפליטה
"סקרבר" משטף רטוב בעל מספר שלבים, מסלק את שאריות המתכות הכבדות שבגזי הפליטה ואת תחמוצות הגופרית SO2 באמצעות תרכובות כלור.
שלב שלישי בניקוי גזי הפליטה: תא קטליטי המפרק את תחמוצות החנקן NO2 ו– NO לחנקן גזי ולמים בעזרת אמוניה אל-מימית, וכן פירוק דיוקסינים ופוראנים על ידי חמצון.
פילטר בד עם פחם פעיל וחומר קושר את הדיוקסינים והפוראנים הנותרים.
משם עוברים הגזים אל הארובה ויוצאים אל האוויר. מערכת ניטור הפליטות ממוקמת ביציאת הגזים אל הארובה ומנותרת לאורך התהליך.
פליטות ומפגעים סביבתיים כתוצאה של שריפת הפסולת
מתקני שרפה להשבת אנרגיה נדרשים לעמוד בתקני איכות אוויר מחמירים במטרה לטפל בפליטות ולמנוע מפגעים סביבתיים. לשם הטיפול בפליטות קבע האיחוד האירופי הנחיות מחייבות לכל מדינות האיחוד עבור מתקנים מסוג זה, על-פיהן כל המתקנים יתוכננו, ייבנו ויופעלו באופן כזה שלא יעברו את ערכי הסף שנקבעו בהנחיות עבור המזהמים הבאים: דיאוקסינים ופורנים, חלקיקים, תרכובות אורגניות, תחמוצות גופרית (SOx) ותחמוצות חנקן, גזים חומציים (HCl, HF), ומתכות כבדות: ניקל, מנגן, נחושת, קובלט, כרום, עופרת, ארסן, אנטימון, כספית, ונדיום, תליום וקדמיום. קיימים מחקרים המצביעים הקשיים ביכולת האכיפה של כמות המזהמים, על ההשפעות המזיקות של הפליטות בדגש על הגזים הרעילים והנזקים הבריאותיים העלולים להיגרם למי שנחשפים אליהם.
במתקנים המתקדמים להשבת אנרגיה, קיימות טכנולוגיות הנדסיות שמטרתן למזער את הפליטות לאוויר ולייעל את תהליכי יצירת האנרגיה תחת תנאים מבוקרים (כדוגמת מערכת הפליטות Flue Gas System). מערכות אלו מורכבות מאמצעים שונים, כגון מערכות שיקוע מכניות, מערכות שיקוע אלקטרוסטטיות ומערכות שיקוע רטובות למשקעים. אולם גם מערכות אלו אינן מאפשרות סינון מלא של חומרי הפליטה הנפלטים לאטמוספירה ואשר עשויים להיספג ברקמות של יצורים חיים.
מבקרים של הפקת אנרגיה באמצעות שריפה מצביעים על השלכות בריאותיות הנגזרות מחשיפה לתוצרי השרפה. מתוצרי השרפה הנפוצים והרעילים ביותר הן התרכובות הכימיות דיאוקסין הידועות כמסרטנות. משרפות הפסולת יוצרות גזי חממה רעילים התורמים להתחממות הגלובלית. במספר מדינות החלו לקום מחאות נגד מתקני שריפת פסולת וניהול מאבקים לסגירתם ולאחרונה גם בישראל בעקבות החלטת הממשלה על הקמת מתקן שריפת פסולת ראשון במעלה אדומים, זאת כחלק מתוכנית ארצית רחבה לטיפול בפסולת מוצקה המקדמת בנייתם של מתקני שריפת פסולת ברחבי ישראל.
טכנולוגיות לטיפול בגזי פליטה
החלפת חום: כלכליות מתקני שריפת פסולת מבוססת רבות על הערך האנרגטי החיובי והחשמל\חום המיוצרים בהם. מחליפי החום המותקנים לקליטת חום מגזי הפליטה יכולים להעביר את האנרגיה לחימום אוויר, תהליך אחר או מים במעגל זרימה פנימי במתקן. הקירור המתקבל בגז הפליטה הוא שלב תהליכי ראשון בטיפול (Cuff, M. 2016).
מצנן גז: יחידת התהליך הראשונה אותה יפגוש גז הפליטה לאחר יציאה ממערכות השבת האנרגיה במתקן הטיפול התרמי. צינון הגז מכין את הזורם להמשך הטיפול במערכות הבאות על ידי קירור הגז לכ 100 מעלות צלזיוס, הגברת הלחות לרוויה, הקטנת נפח הגז, שטיפה חלקית של גזים וחלקיקים. Cuff, M. 2016) ).
SDA: תהליך הפרדה פיסי/כימי המתרחש בריאקטור בעל תחתית קונית כאשר בחלק העליון מוכנס הגז ומוזרק חומר אלקלי. באמצעות מנגנון ערבול מהיר ותנאים תרמודינמיים מתאימים מתקבלות טיפות בגודל 100 מיקרון בערבול גבוה על גזי הפליטה. ליטר אחד של נוזל מפורק לכמיליארד טיפות כאלו בשטח פנים כללי כ 60 מ"ר אשר סופגות את גזי הפליטה ומגיבות בריאקציה על החומצה שנמצאת בהם. המלח הנוצר שוקע בתחתית הריאקטור ביחד עם חלק גדול מהמים בגז הנכנס וכך כתוצר לוואי של הניקוי מגזים חומציים מתקבל גם ייבוש. Cuff, M. 2016) ).
משטף וונטורי: אבזר הטיפול והבקרה הנפוץ ביותר במתקני שריפת פסולת בארצות הברית, זהו מתקן פשוט מכנית ונשען על עקרונות הנדסיים פשוטים. הזורם עובר דרך נחיר היצרות אשר בו מוזרקים מים או סודה המתפרקים במהירות גבוהה בנחיר. כתוצאה מכך מתקבלת ביציאה מהנחיר זרימת רסס טיפות נוזל מזעריות הסופגות חלקיקים וגזים. יעילות משט ונטורי גבוהה לחלקיקים מעל ל 90 אחוזים. Cuff, M. 2016) ).
משקע אלקטרוסטטי: מתקן הפרדה לחלקיקים המבוסס על טעינת חלקיקים בכניסה במטען חשמלי ולכידתם על לוחות טעונים במטען חשמלי חיובי ושלילי לסירוגין. מבנה היחידה מחייב טיפול בחומרים קורוזיביים כגון גזים חומציים במעלה הזרם לצורך הגנתו. כמו כן יש להגן על היחידה מפני כמות וסוג מוצקים אשר עלולים לסתום אותה. ציוד שיקוע אלקטרוסטטי מקובל ביותר בתחנות כוח פחמיות. קיימים שני סוגים עיקריים של ציוד על בסיס יבש ועל בסיס רטוב. המתקן הרטוב הוא פיתוח חדיש שמתגבר על חלק ממגבלות המתקן היבש. החלקיקים מורטבים בכניסה למתקן בתרסיס. כתוצאה מכך מתקבלים קירור, ספיגה מסוימת וסילוק חלקיקים גדולים. Cuff, M. 2016) ).
ציקלון: מתקן הפרדה אשר נמצא בשימוש כמעט בכל מתקני שריפת הפסולת. הציקלון משמש להפרדת חלקיקים מגזי הפליטה של שריפת הפסולת באמצעות כח צנטריפוגלי. יעילות ההפרדה תלויה באופי החלקיקים, ניתן להגיע ל 85 אחוזי הרחקה לחלקיקים מעל 10 מיקרון. עקרון הפעולה והמבנה: הגזים זורמים לתא הכניסה הגלילי של הציקלון בחלקו העליון דרך פתח בכיוון משיקי ומתקבלת תנועה מעגלית. החלקיקים המושפעים מהכח הצנטריפוגלי מוטחים לדפנות ומחליקים בתחתית הקונית למוצא התחתי לאיסוף וסילוק. הגז ממשיך דרך פתח יציאה מהציקלון. Cuff, M. 2016) ).
מיקום מתקנים להשבת אנרגיה
על פי נתוני האיחוד האירופי, באירופה בלבד קיימים למעלה מ-400 מתקנים, חלק ניכר ממתקנים אלו ממוקמות במרכזי הערים כגון וינה, פריז, לונדון, ברלין, אמסטרדם, ודבלין. במקרים רבים, בשל ההתנגדות שם תושבים להקמת המתקנים מנסים היזמים לעדן את עיצוב המתקנים הזוכים לעיתים לעיצוב אדריכלי ייחודי כדוגמת המשרפה בעיר וינה המשמשת גם כמרכז מבקרים. בערים אחרות, המתקנים ממוקמים באזורי תעשייה או נמל או בשולי העיר. לאור פעולות מחאה ומודעות הולכת וגוברת להשפעה השלילית של גזי חממה על ההתחממות הגלובלית החלה מגמה של סגירת חלק מן המשריפות וניסיון למצות את תהליכי המחזור בצורה יעילה יותר.
הרציונל ההמרכזי העומד מאחורי הקמת מתקנים במרכזי הערים הוא חיסכון בתקציבי שינוע הפסולת. טיפול בפסולת בקרבת מקום היווצרותה מונע שינוע הפסולת על פני מרחקים גדולים היוצר עומסי תחבורה בכבישים, מפגעי רעש, זיהום אוויר גבוהה, סכנת דליפות של תשטיפים מן המשאיות וכדומה (Thiering J. 2011). מאידך, השקעות במתקני מיון פסולת וחינוך לצריכה נבונה בדגש על השבה ומיחזור פסולת עשויים לסייע בהפחתת כמויות הפסולת ולייתר את הצורך בשריפתה.
יתרונות אל מול חסרונות בהשבת אנרגיה מפסולת
+יתרונותחסרונותצמצום ההטמנה של פסולת שיורית שאיננה ניתנת למיחזור הקטנת נפח הפסולת.נתוני צמצום ההטמנה מתעלמים משחרור פליטת השרפה לאטמוספירה הצוברת את תוצרי השרפה השבים בחלקם לקרקעות ומקווי המים ומזהמים אותם. גזים אלו רעילים מאוד ועשויים לגרום לחולי.הפחתת פליטות גזי חממה הנפלטים ממטמנות כגון פחמן דו-חמצני Co2 ומתאן CH4. תהליך השרפה עצמו אף הוא משחרר את אותם גזי חממה לאטמוספירה ועוד גזים רעילים נוספים לאוויר, לקרקע ולמקורות המים.מקור אנרגיה חלופי, חיזוק משק החשמל המקומי ותרומה לביטחון האנרגטי של המדינה.כמות האנרגיה המופקת ביחס לאנרגיה המושקעת בתהליך אינה הופכת את המשריפות למתקן יעיל לניצול אנרגיה. לעיתים נדרשת השלמת תהליכי שריפת הפסולת באמצעות תוספת מבערים הפועלים על מקורות אנרגיה חיצוניים כדוגמת גז. יצול הפסולת כמקור אנרגיה לחשמל או קיטור/חום: מהווה תחליף חלקי לדלק פוסילי - טון אחד של פסולת עירונית = 35 גלון של נפט = 0.25 טון של פחם לחימום.הפקת אנרגיה באמצעות שריפת פסולת עדיין לא נחשבת לתהליך ניצול יעיל של אנרגיה ובעיקר בהתייחס להשלכות הסביבתיות של פליטת גזי חממה וגזים רעילים.חיסכון משמעותי בעלויות הובלה ושינוע – בהובלת הפסולת.משמעות שריפת הפסולת בסמיכות לאתרי היישוב משפיעה על זיהום האוויר ועל איכות חייהם של התושבים.האפר הנוצר בתהליך ההשבה עשוי לשמש לעיתים כחומר גלם בתשתיות, סלילת כבישים או ככיסוי למטמנות.אפר השרפה של הפסולת מכיל חומרים רעילים רבים ומגע עמו מעלה סיכון לחולי.בתהליך המקדים לשרפה ניתן לחלץ מתכות וחומרים נוספים למחזור.מיון והפרדת פסולת נעשית גם במתקני מיחזור אשר אינם כוללים שריפת פסולת. תפיסת שטח קטנה וצמצום שטחי ההטמנה.הטמנת פסולת עשויה להיות לעזר בתהליכי שיקום מפגעי נוף ישנים כדוגמת מילוי שטחי מחצבות נטושות, כחלק מתהליך מבוקר. הקטנת מפגעים סביבתיים הנובעים מהטמנה כגון זיהום מי תהום, מפגעי ריח ומזיקים.שריפת פסולת יוצרת אפר מרחף היוצא מארובות הפליטה ונוטה לשקוע על גבי הקרקעות הסמוכות לאזור ומקווי המים. תהליך זה מזהם את הקרקע ומקורות השתייה. מפגעי הריח ומזיקים מתלווה באופן ישיר לתחנות כתוצאה משינוע כמויות הזבל האדירות.הפעל המשרפות דורשת הכשרות מקצועיות לתחזוק המערכות של המתקנים.בהיעדר ידע מקצועי נדרש עשויים להיווצר כשלים בתפעול המערכות ודגש על סינון לקוי של חומרי הפליטה המזהמים.
חקיקה בתחום הפסולת העירונית בעולם
ברוב מדינות האיחוד האירופי, קיימת חקיקה המחזקת את מדיניות המחזור ומונעת את האפשרות שההטמנה תהיה חלופה זולה יותר מהשבת האנרגיה.
באמצעות העלאת היטל ההטמנה ובאמצעות איסור הטמנה של פסולת אורגנית או פסולת שאינה מטופלת מנסות הממשלות להפחית כמויות של הטמנת פסולת.
השבת אנרגיה מפסולת בישראל
מצב הפסולת העירונית בישראל
על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כיום בישראל כמות הפסולת העירונית עומדת על כ- 5.3 מיליון טון בשנת 2016. 21% מן הפסולת העירונית הועברה למיחזור, והשאר הועברה להטמנה. קצב גידול האוכלוסין בישראל עומד על כ- 1.8% בשנה, ויש להביא בחשבון את צפי העלייה בכמות הפסולת העירונית בהתאמה. על פי הערכת המשרד להגנת הסביבה, כמות הפסולת העירונית תעלה לכ- 6.7 מיליון טון בשנת 2030, דבר המצריך חשיבה ומתן פתרונות נוספים אשר יצמצמו את כמות הפסולת המועברת להטמנה (המשרד להגנת הסביבה 2018).
ניתוח של המשרד להגנת הסביבה לגבי כמויות הפסולת בישראל וצפי גידול אוכלוסין לפי הלמ"ס, ובהתאם לפריסת יחידות הדיור כפי שנקבעה בתוכנית האסטרטגית לדיור 2017-2040, כמות הפסולת העירונית תגיע בשנת 2030 לכ- 6.7 מיליון טון. ההערכה מבוססת על מכפלת מספר הנפשות ליחידת דיור 3.2 בכמות הפסולת המיוצרת 1.7 ק"ג לאדם ליום.
היטל ההטמנה בישראל, עבור כל טון אשפה, עלה באופן הדרגתי בין השנים 2007-2017, אך הוא עדיין נמוך משמעותית מהמקובל במדינות המפותחות ולכן, ההטמנה נשארה חלופה משתלמת, באופן יחסי למיחזור. כמו כן, בישראל עדיין לא קיים חוק מיוחד האוסר על הטמנה של פסולת לא מטופלת – כפי שקיים בדירקטיבה האירופית לטיפול בפסולת. (המשרד להגנת הסביבה 2018).
מיחזור בישראל
בשנים האחרונות מדיניות הטיפול בפסולת של המשרד להגנת הסביבה הייתה עם דגש להפרדת פסולת עירונית במקור לפי זרמים שונים כגון נייר וקרטון, פלסטיק, זכוכית וחומר אורגני.
לשם כך נדרשו תשתיות הפרדה ברשויות המקומיות וכן הקמת מתקני מיון אזוריים לפסולת. המשרד להגנת הסביבה תמך בפרויקטים של מיחזור והפרדת פסולת במקור ובהקמת מתקנים לטיפול בפסולת, וזאת על ידי מתן תמריצים באמצעות קולות קוראים לרשויות המקומיות להעלאת שיעורי המיחזור.
חשוב להדגיש שפרויקט ההפרדה במקור, התקיים ברשויות אשר פנו למשרד להגנת הסביבה באמצעות קולות קוראים וקיבלו תמיכה כספית לכך. בחלק מן הרשויות פרויקט ההפרדה מתקיים זוכה להצלחה, והרשויות מגיעות לאחוזי הפרדה גבוהים באופן יחסי לשאר הארץ, של 30-40 אחוזים.
אף על פי כן חלק ניכר מן הרשויות לא לוקחות חלק בפרויקט ההפרדה במקור, מסיבות כלכליות, בירוקרטיות, חוסר מודעות וסיבות נוספות. (המשרד להגנת הסביבה 2018).
במקביל לפרויקט ההפרדה במקור ולפניו, נחקקו חוקים אשר מטרתם הייתה להביא לצמצום כמות הפסולת המועברת להטמנה. (המשרד להגנת הסביבה 2018).
העיקריים ביניהם:
חוק האריזות:
בשנת 2011 נחקק החוק להסדרת הטיפול באריזות שנועד לצמצם את ההשפעה השלילית על הסביבה שמקורה בפסולת אריזות. מטרת החוק להביא לצמצום כמות הפסולת הנוצרת מאריזות, למנוע את הטמנתה ולעודד שימוש חוזר באריזות המועברות כיום להטמנה.
במסגרת יישום החוק, ניתנה בדצמבר 2011 הכרה לחברת ת.מ.י.ר- תאגיד מחזור יצרנים בישראל בע“מ לפעול כגוף מוכר האחראי לקיום חובות יצרנים ויבואנים. (המשרד להגנת הסביבה 2011).
חוק איסוף ופינוי פסולת למחזור התשנ"ג – 1993:
צורך קידום נושא הטיפול בפסולת מוצקה פורסם בשנת 1993 חוק איסוף ופינוי פסולת למחזור התשנ"ג – 1993 .מכוח זה הוטל על המשרד להגנת הסביבה להתקין תקנות וצווים, לרבות תקנות הקובעות יעדי מחזור. תחת תקנות אלה רשויות מקומיות תפעלנה להפחתה הדרגתית של כמות הפסולת שלהן לסילוק על ידי פינוי למחזור של חלק ממנה. (המשרד להגנת הסביבה 2014).
הטמנת פסולת בישראל:
בישראל ישנם כיום 13 מטמנות מאושרות לקליטת פסולת עירונית, בעיקר בדרום הארץ ובצפון הארץ עתידות להיסגר רוב המטמנות בשנים הקרובות. רוב הפסולת משונעת ממרכז הארץ לאתר ההטמנה אפעה שבמישור רותם בדרום ממוצע של – 150 ק"מ ממקום היווצרות הפסולת. על כן עלויות השינוע ורמת הפליטות גבוהות לעומת שינוע של פסולת לאתר טיפול סמוך אחר.
השטח להטמנה הנדרש בישראל ל-20 שנה הקרובות מוערך בכ- 2,500 – 4,000 דונם. בראייה לטווח רחוק, לא מדובר בשטח קטן, והנזקים הסביבתיים הנלווים להטמנה משמעותיים כפי שהוזכר בעבודה זו. (המשרד להגנת הסביבה 2018).
התוכנית האסטרטגית לטיפול בפסולת עירונית בישראל לשנת – 2030
במסגרת התוכנית החדשה לטיפול בפסולת, שפורסמה ב 1/2018 קבע המשרד להגנת הסביבה יעדים חדשים במטרה לצמצם את ההטמנה ולעודד את המיחזור וההשבה. היעד הראשון של תוכנית 2030 הוא הפחתת שיעור ההטמנה ל-26%. יעד המיחזור הוא 51% ואילו יעד השבת אנרגיה הוא 23%.
המשרד להגנת הסביבה מעריך, כי במידה ולא יקומו בעשור הקרוב מתקני השבת אנרגיה מפסולת, יהיה קשה לעמוד ביעדים שהוזכרו וכן ביעד הטמנה הנמוך מ-30% . במצב זה, כ- 50% מהפסולת תועבר להטמנה והיתר למיחזור. (המשרד להגנת הסביבה 2018).
אחת הסיבות שיש לשלב את מתקני הפסולת להשבת אנרגיה, היא התנודתיות של שוק המיחזור המושפע מהכלכלה העולמית ורגיש לעליות וירידות במחירי חומרי הגלם הבתוליים. במצב כזה, שוק המיחזור עלול להישאר במצב סטטי, וחלופת ההטמנה תמשיך להיות החלופה העיקרית והמשתלמת כלכלית, וזאת למרות ההשפעות הסביבתיות השליליות של חלופה זו.
(המשרד להגנת הסביבה 2018).
חלופות לקביעת תמהיל הטיפול בפסולת עירונית
התוכנית החדשה בוחנת מספר חלופות לתמהילים לטיפול בפסולת עירונית עד לשנת 2030 . בנוסף, נבחנו ההשלכות הכלכליות של ביצוע החלופות בהתבסס על מחיר קצה לטיפול בטון פסולת לרשות המקומית. לאחר בחינת החלופות ביחס לעלות/תועלת המשרד להגנת הסביבה ממליץ בתוכניתו על "חלופה 2030 " מכיוון שהיא מאפשרת לעמוד ביעדי התוכנית ובראשם צמצום ההטמנה לפחות ל-30%, וכן הוזלת הטיפול בפסולת לרשויות המקומיות.
(המשרד להגנת הסביבה 2018).
חלופת 2030
בחלופה זו, מוקמת רשת מתקני מיון בפריסה ארצית, מתבצעים שינויים רגולטוריים של פח
מתמחזרים (הפח הכתום) ובהפרדה במקור של המגזר העסקי ומוקמים 3 מתקנים להשבת אנרגיה בפריסה ארצית.
במצב זה, 100% מהפסולת עוברת מיון, 62% מהפסולת עוברת מיון טכנולוגי, 38% מהפסולת מופרדת במקור על ידי התושבים.
תוצאות: 26% הטמנה, 51% מיחזור, 23% השבת אנרגיה.
הערכת עלות הטיפול לרשות המקומית: 460 ₪ לטון פסולת.
(המשרד להגנת הסביבה 2018).
חלופת 0
לעומת תוכנית 2030, קיימת חלופת ה"עסקים כרגיל" או חלופת האפס., בחלופה זו, המשרד אינו משנה את המדיניות הקיימת ואינו מבצע השקעות בהקמת תשתיות או שינויים רגולטוריים חדשים. במצב זה, 55% מהפסולת איננה עוברת מיון,18% מהפסולת עוברת מיון בטכנולוגיה בסיסית ו- 27% מהפסולת מופרדת במקור על ידי התושבים.
תוצאות: 80% הטמנה, 20% מיחזור
הערכת עלות הטיפול לרשות המקומית: 514 ₪ לטון פסולת.
צעדים עיקריים למימוש התוכנית
תוכנית 2030 כוללת הקמה של מתקני מיון להפרדת זרמי הפסולת למיחזור, מתקני עיכול אנאירובי ומתקנים להשבת אנרגיה מפסולת.
מתקני המיון לפסולת מאפשרים הוצאת חומרי גלם בעלי ערך והעברתם למיחזור, ולהפרדת הרכיב -האורגני, הגורם למרבית הנזק הסביבתי בעת הטמנתו, והעברתו לטיפול המתאים. על פי לוחות הזמנים של המשרד להגנת הסביבה, שישה מתקני מיון חדשים יוקמו ברחבי הארץ עד לשנת 2024 . (המשרד להגנת הסביבה 2018).
כמו כן, יוקמו ארבעה מתקני עיכול אנאירובי וקומפוסטציה לצורך טיפול בפסולת פריקה -ביולוגיה, על פי התוכנית ימוקמו המתקנים בסמוך למתקני המיון. מתקנים אלו יטפלו בפסולת פריקה ביולוגית, המהווה כ-35% מהפסולת העירונית. המתקן הראשון יוקם בשפד"ן ויטפל בכ- 1000 טון ביום של פסולת פריקה ביולוגית.
מתקני השבת אנרגיה- על פי התוכנית יוקמו תחילה 3 מתקנים להשבת אנרגיה., ההערכה היא שכל מתקן השבה יוכל לקלוט עד10% מהפסולת, והקמת 3 מתקני השבה, יחד עם שיטות אחרות ישיגו את היעד לשנת 2030 .
במקביל להקמת המתקנים, הגברת ההפרדה במקור של חומרים מתמחזרים בקרב התושבים במשקי הבית, באמצעות הפח הכתום, ומיון של עד 100% מהפסולת העירונית שלא מופרדת במקור במתקני מיון. (המשרד להגנת הסביבה 2018).
ביבליוגרפיה
המשרד להגנת הסביבה, מסמך מדיניות לקידום הקמת מתקנים להשבת אנרגיה מפסולת עירונית בישראל Waste to Energy מוגש לאישור המועצה הארצית לתכנון ובניה 2.1.2018.
המשרד להגנת הסביבה, הפקת אנרגיה מפסולת ביומסה, תקצירי מחקרים ותובנות, אוגוסט 2014.
המשרד להגנת הסביבה, מסמך מדיניות הפקת אנרגיה מפסולת, על פי החלטת הממשלה מס. 3484 מיום 2011.7.17 בעניין אנרגיות מתחדשות. כתבה: נעמה אשור בן ארי, רא"ג פסולת מוצקה.
Alwaeli, M. (2015) ‘An overview of municipal solid waste management in Poland. The Current Situation, Problems and Challenges’, in Environment Protection Engineering, 4(41), p.180- 193
An overview of the global waste to energy industry. Nickolas J. Themelis,
Blanco, M. M. (2014) Life cycle model of waste to energy technologies in Spain and Portugal, University of Cantabria, http://repositorio.unican.es/xmlui/bitstream/handle/10902/6267/TesisMMB.pdf?sequence=1
Burgess, J. (2013) ‘Sweden has Run out of Rubbish for Waste-to-Energy Industry’, in Oil Price, September 19, http://oilprice.com/Latest-Energy-News/World-News/Sweden-has-Run-out-ofRubbish-for-Waste-to-Energy-Industry.html
Clean Energy Finance Corporation (2015) The Australian bioenergy and energy from waste market, https://www.cleanenergyfinancecorp.com.au/media/107567/the-australianbioenergy-and-energy-from-waste-market-cefc-market-report.pdf
Coolsweep (2014) Report – Global analysis of the waste-to-energy field, http://webcache.googleusercontent.com/search?q=cache:GKVMActKaT4J:www.energyclust
Cuff, M. (2016) ‘Oslo waste incinerator launches experiment to capture CO2 from burning rubbish’, in Business Green, January 27, http://www.businessgreen.com/bg/news/2443343/oslo-waste-incinerator-launchesexperiment-to-capture-co2-from-burning-rubbish
Department for Environment, Food & Rural Affairs (2013) Advanced Thermal Treatment of Municipal Solid Waste, https://www.gov.uk/government/uploads/system/uploads/attachment_data/file/221035/pb138 88-thermal-treatment-waste.pdf
Ecoprog (2015) Waste to Energy 2015/2016 – Technologies, plants, projects, players and backgrounds of the global thermal waste treatment business, Extract 8th edition, http://www.ecoprog.com/fileadmin/user_upload/leseproben/ext_market_report_WtE_2015- 20-2016_ecoprog.pdf
Kellner U, Delzeit R, and Thiering J. 2011. Digestate treatment: The influence of the location and size of the plant on the cost. Berichte Uber Landwirtsch 89(1): 38–55.
Swedish Association of Waste Management, ISWA Waste Management World,
Thermal treatment of municipal solid waste in U.S. EPA Office of Solid Waste, Solid waste management and greenhouse gases: A Life-Cycle Assessment of Emissions and Sinks. 3rd EDITION. September 2006.
Waltenberger R and Kirchmayr R. 2013. Wet and dry anaerobic digestion processes. BDI. Jyvaskyla Summerschool. www.valorgas.soton.ac.uk/Pub_docs/JyU%20SS%202013/VALORGAS_JyU_2013_Lecture_12.pdf.
קישורים חיצוניים
מטה המאבק הישראלי נגד הקמת אתרי הפקת אנרגיה באמצעות שריפת פסולת
הערות שוליים
קטגוריה:טכנולוגיה סביבתית
קטגוריה:אנרגיה מתחדשת
קטגוריה:פסולת | 2024-04-26T13:18:25 |
שבעה עשר בתמוז | י"ז בתמוז (שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז) הוא אחד מארבעת ימי התענית שנקבעו ביהדות לזכר חורבן בתי המקדש. תענית זו מציינת את היום שבו הובקעה חומת ירושלים והמצור על העיר הגיע לסופו, שבועות ספורים לפני החורבן. לכל הדעות, לפני חורבן בית המקדש השני נבקעה חומת ירושלים ביום זה. באשר לחורבן בית המקדש הראשון, על פי המקרא והתלמוד הבבלי נבקעה החומה בתשעה בתמוז, בעוד שלפי התלמוד הירושלמי התאריך היה שבעה עשר בתמוז אלא שבשל המצור טעו בספירת הימים. לפי חז"ל, אירעו בי"ז בתמוז כמה אסונות נוספים שפגעו בכבודה של התורה.
צום שבעה עשר בתמוז נקרא גם צום הרביעי, מכיוון שתמוז הוא החודש הרביעי בשנה המקראית. הצום נמשך מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. ביום זה מתחילים ימי בין המצרים, הנמשכים עד תשעה באב. בימים אלו נוהגים מנהגי אבלות ההולכים ומחמירים ככל שמתקרבים לתשעה באב.
בדרך כלל תאריך הצום חופף בתחילתו או אמצעו של חודש יולי. לעיתים נדירות הצום חל בסופו של חודש יוני.
הסיבות לתענית
320px|ממוזער|צבא טיטוס מתכונן לכיבוש העיר בתקופת בית שני, דייוויד רוברטס, 1850
לדברי חז"ל במשנה, חמישה אסונות אירעו לעם ישראל בי"ז בתמוז:
שבירת לוחות הברית
כאשר היה משה על הר סיני וקיבל את התורה, ניגשו בני ישראל לאהרון הכהן ביום ט"ז בתמוז ודרשו מנהיג חדש במקום משה, שלפי חשבונם כבר היה צריך לרדת מההר. אהרון דחה אותם ליום המחרת, וביום י"ז בתמוז עשו את עגל הזהב.
בעקבות מעשיהם, הציע ה' למשה כי ישמיד את עם ישראל ויקים שושלת חדשה מזרעו בלבד:
בעקבות תחינותיו של משה, ריחם לבסוף ה' על העם. אז ירד משה מהר סיני עם לוחות הברית, ראה במו עיניו את פסל עגל הזהב ואת בני ישראל רוקדים סביבו, ובזעמו השליך את הלוחות ושבר אותם:
ביטול קורבן התמיד
בכל יום ויום היו מקריבים בבית המקדש את קורבן התמיד: שני כבשים, אחד בבוקר ואחד בין הערביים. אגדה בתלמוד הבבלי מייחסת את אירועי י"ז בתמוז למלחמה בין האחים החשמונאים הורקנוס השני ואריסטובולוס השני, שגרמה לשיבוש בהקרבת התמיד:
(אנשי אריסטובולוס) (אנשי הורקנוס) (בהמות כשרות לקרבן תמיד). (אנשי אריסטובולוס) (של המקדש) (אנשי אריסטובולוס) (אנשי הורקנוס)
יוסף בן מתתיהו מביא לצד אגדה זאת הסבר אחר, לפיו אמנם גם בזמן המצור על ירושלים היו הכהנים מקריבים, אולם בשבעה עשר בתמוז נבקעו חומות הר הבית מכיוון שהכוהנים במקדש נקראו להילחם ולא נמצא אף כהן טהור שיקריב את התמיד.
הבקעת חומות ירושלים
ממוזער|200px|פרנצ'סקו הייז, "חורבן בית המקדש", 1867. הצבא הרומי חודר אל ירושלים, טובח באנשי העיר ובוזז את אוצרותיה.
בחודש תמוז בשנת 589 לפני הספירה נפרצו חומות ירושלים לאחר שנה ושישה חודשים תחת מצור שהטיל נבוזראדן, מפקד צבאו של נבוכדנצר מלך בבל, על העיר. הצבא הבבלי שפלש לירושלים שרף ובזז אותה, טימא את בית המקדש, וכמה שבועות לאחר מכן, בט' באב, החריב אותו כליל.
בשנת 70 לספירה נפרצו חומות ירושלים בשנית בידי טיטוס, המפקד העליון של הצבא הרומי בארץ ישראל, באותו יום ממש שבו בוטל קורבן התמיד. המצור של הרומאים על ירושלים החל בחודש ניסן שנת 70 לספירה, ונמשך שלושה חודשים עד להבקעת החומה בי"ז בתמוז. כשלושה שבועות לאחר שנבקעה החומה, נכבשה ונהרסה ירושלים בידי צבאו של טיטוס, ובית המקדש הועלה באש.
על פי התלמוד הבבלי, חומות העיר נפרצו לפני החורבן הראשון בט' בתמוז, כפי שכתוב בספר ירמיהו, אך מאחר שחורבן בית שני נחשב חמוּר יותר מחורבן הבית הראשון, נקבע התאריך המאוחר יותר כיום תענית לשני האירועים יחד. לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי נטען כי גם בזמן חורבן בית ראשון נפרצו חומות העיר בי"ז בתמוז, ומה שנכתב בספר ירמיהו נובע בשל בלבול מניין הימים בעם ישראל בימי המצור.
שריפת ספר תורה בידי אפוסטמוס
ישנן מספר השערות לגבי זהותו של אפוסטמוס . לפי אחת מהן הכוונה לאנטיוכוס אפיפנס, מימי החשמונאים, כמתואר בספר החשמונאים: , אלא שהשם אפיפנס השתבש לאפוסטמוס.
יש המזהים אותו עם פוסטמיוס, פקיד רומי בכיר במינהל נציבות סוריה במאה השנייה, ואם אכן כך הדבר, הקשר הוא ככל הנראה למרד בר כוכבא.
יש המבקשים לקשור מעשה זה עם סיפורו של יוסף בן מתתיהו בספרו "מלחמות היהודים" על חייל רומי שמצא לא הרחק מבית חורון ספר תורה, קרע אותו לקרעים והשליכו לתוך האש. היהודים נזדעזעו מחילול הקודש ודרשו מיד מהמשגיח הרומי בקיסריה להעניש את הפורע, . השערה זו נתמכת בדברי דעת רבי אחא בירושלמי הטוען כי מעשה השריפה אירע "במעברתא דלוד", שכן בית חורון שוכנת בדרך המעבר מלוד לירושלים. לדעת חכמים, המעשה אירע במקום אחר, "במעברתא דטרלוסה".
העמדת פסל במקדש
הוכנס פסל עבודה זרה לבית המקדש. בתלמוד הירושלמי התלבטו לגבי זמן המעשה על פי הגרסה במשנה - לפי הגרסה והעמיד זהו מעשה של אותו אפוסטמוס, ולפי הגרסה והועמד מדובר על פסל האשרה שהעמיד מנשה מלך יהודה או פסל זאוס שהעמיד אנטיוכוס בבית המקדש השני.
מועד היום ואופיו
לאחר חורבן בית המקדש הראשון, חלה התענית ביום ט' בתמוז. עם בניין בית המקדש השני, בטלה התענית והפכה ליום שמחה כל עוד עמד המקדש על תלו. לאחר חורבן בית המקדש השני, שונה התאריך ליום י"ז בתמוז כי ביום זה נפרצו חומות העיר לפני החורבן האחרון. על פי הגמרא, לאחר חורבן הבית השני, אופיו של היום לדורות נעשה תלוי בתנאי חייהם של היהודים בכל דור:
לדברי רב פפא, בזמן שקיימת גזירת שמד נגד עם ישראל, חייבים כולם לצום, ובזמן שאין שמד ואין שלום, הצום נתון לבחירה. הכוונה בביטוי "בזמן שיש שלום" לדעת רש"י היא "כשאין יד האומות תקיפה על ישראל", פירוש על פיו כביכול פטורים מצום מאז הקמת מדינת ישראל, אולם לדעת רוב הראשונים 'זמן שלום' הוא רק כשבית המקדש בנוי. הרמב"ן מסביר שדברי רב פפא הם אמנם ההלכה לכתחילה, אך מאחר שכלל ישראל קיבלו על עצמם לצום גם בהיעדר "גזרת המלכות", חייבים כולם לצום מתוקף המנהג.
אצל הספרדים ועדות המזרח, כמו גם בחלק מקהילות איטליה, נהוג להכריז על התענית בשבת שלפניה, בנוסח הפסוק המנבא את הפיכת הצום ליום טוב:
בשנים מסוג בשז, גכז והכז (כ-28% מהשנים) חל י"ז בתמוז בשבת ואז נדחית התענית ליום ראשון שאחריה, משום שתענית מדברי חכמים אינה דוחה את השבת, שבה אנו מצווים על עונג שבת ("וקראת לשבת עונג").
קריאת התורה
כבכל התעניות הקבועות, הנהיגו הגאונים לקרוא בתורה שני קטעים המופיעים בסמיכות בספר שמות. הראשון הוא תפילת משה לרחמים על העם לאחר שנודע לו מפי ה' על חטא העגל, והיענותו של ה' לתפילה (). השני הוא ציווי על משה לעלות להר סיני בשנית כדי לכתוב לוחות שניים במקום הלוחות הראשונים ששבר, י"ג מידות הרחמים הנגלות בעליית משה אל ההר, תפילתו הנוספת לרחמים על העם, והבטחת ה' לברית איתנה בינו לבין עם ישראל ().
שלא כשאר התעניות, בימי הביניים נהגו לקרוא בשבעה עשר בתמוז בלי דילוג, מתפילת משה ועד סוף י"ג מידות רחמים, משום שביום זה אירע חטא העגל המתואר בקריאה. מנהג זה לא השתמר, וכיום בכל המנהגים קוראים בשבעה עשר בתמוז כבכל התעניות.
ראו גם
תענית
תשעה באב
עשרה בטבת
קישורים חיצוניים
שבעה-עשר בתמוז וימי בין המצרים, באתר aish.co.il
הלכות תענית באתר מכון ממרא
הלכות י"ז בתמוז הרב אליעזר מלמד באתר פניני הלכה
דפי לימוד בנושא תעניות, באתר מדרשת
שבעה עשר בתמוז, אתר chabad.org
צום שבעה עשר בתמוז באתר חב"ד
מתיה קם, י"ז בתמוז, אתר מט"ח
סיכום האירועים שאירעו בי"ז בתמוז, אתר כיפה
תיקון שבעה-עשר בתמוז באתר הספרייה הלאומית
המשמעות האקטואלית של שבעה-עשר בתמוז
תכנים על י"ז בתמוז באתר של סיון רהב-מאיר
מבט עדכני על ימי החורבן באתר ערוץ מאיר (מכון מאיר)
הערות שוליים
קטגוריה:תעניות
קטגוריה:אירועים בחודש תמוז
קטגוריה:דברי קבלה
קטגוריה:ימי בין המצרים | 2024-08-16T12:17:27 |
חצב | הֶחָצָב (שם מדעי: .Drimia Jacq. ex Willd) הוא סוג של צמחים רב-שנתיים בעלי בצל (גאופיטים) המכילים גלדים רבים ומופרדים ממשפחת האספרגיים (שם מדעי: Asparagaceae ). הסוג שויך בעבר למשפחת השושניים והוא כולל כ-111 מינים שתפוצתם מאגן הים התיכון עד מיאנמר ובאפריקה. בישראל גדלים בר שני מינים: חצב מצוי (Drimia aphylla), חצב גלוני (Drimia palaestina). הסוג הקרוב לחצב הוא הסוג בן-חצב (Scilla) המונה כ-90 מינים המצויים בעיקר באירופה ובאסיה.
מאפיינים
ממוזער|פריחת החצב, מועצה אזורית חוף הכרמל
ממוזער|פרחי החצב, מועצה אזורית חוף הכרמל
ממוזער|פרי ירוק של חצב מצוי
החצב הוא בעל בצל (גאופיט) רב-שנתי המכיל גלדים רבים, בשרניים ומופרדים שאינם מקיפים את הבצל. העלים מופיעים אחרי תום הפריחה.
הבצל המצוי מתחת לקרקע הוא רב שנתי ועשיר בחומרי-תשמורת. מהבצל יוצאת ציצת שורשים הצומחת לעומק האדמה ומספקת מים ומינרלים לצמח. ראפידים (מחטים) מצויים בקשקשי הבצל. הראפידים הם גבישים דקים ומוארכים המחודדים בשני קצותיהם, ובדרך כלל הם רבים ומצטרפים לצרורות.
העלים צרים ואינם משתיירים, והם מרוכזים בבסיס הצמח והם בעלי ציפוי שעוותי בצבע כחלחל המונע היקוות מים עליהם. הפרחים נישאים על עוקצים בעמוד תפרחת (אשכול) ארוך וזקוף בעל צורת חרוט.
הפרחים, דו-מיניים, נכונים, בעלי עטיף פשוט כותרתי וצבעם משתנה בין לבן, צהוב וורוד. העטיף נושר אחרי הפריחה.
העוקצים של הפרחים בעלי חפה ולפעמים חפיות קטנים שהם משתיירים לעיתים.
הפרחים בעלי 6 עלי כותרת מפורדים ומפושקים.
אבקנים 6, הזירים דמויי חוט, לעיתים מורחבים בבסיסם, קבועים בבסיס עלי העטיף. המאבקים קבועים על הזיר בגבם.
השחלה עילית בעלת עמוד שחלה נימי ששווה באורכו לאבקנים או ארוך מהם. הצלקת דמוית גולה. השליות זוויתיות.
פרי החצב הוא הלקט קלפי בעל שלוש 3 מקצועות. הזרעים רקועים ובעלי כנף קרומית.
הזרעים מרובים ושטוחים על פי רוב (רקועים), ומכונפים (מצוידים בכנף קרומית העוזרות בהפצה על ידי הרוח).
בדומה לצמחי-בצל אחרים, החצב יכול גם הוא להתרבות על ידי ניצני ריבוי הנוצרים בחיק הגלדים (רבייה וגטטיבית).ממוזער|שורת חצבים המסמנת גבול בין נחלות
שורשי החצב ארוכים וחזקים ומסוגלים לחדור דרך סדקים צרים בסלע ולהרחיבם כדי להגיע אל קרקע לחה. שמו של החצב ניתן לו כנראה על שום תכונה זו, הדומה לחציבה בסלע. בתלמוד מוזכר החצב כאמצעי אמין לסימון גבולות של נחלות: "מאי חצובא? אמר רב יהודה אמר רב: שבו תיחם יהושע לישראל את הארץ" (בבא בתרא, נו ע"א). לאדם המשיג את גבול רעהו קשה מאד לעקור את שורשי החצב והם יגדלו מחדש ויחשפו את גבולות השדה המקוריים.
שימושים בחצב
החצב מכיל חומרים חריפים ומגרים כך שאין באפשרות בעלי-החיים לאכול אותו, אך האדם מצא דרכים שונות לתרבת את הצמח ולעבד חומרים מתוכו.
אצל האדם, מיני החצב משמשים כצמחי-נוי ואף להפקת משקאות חריפים, תרופות וחומרים משלשלים. דבש המופק מפרחי חצב נחשב למשובח. החומרים השונים בצמח משמשים לשימושים אלה: פוליסכריד סיניסטרין (מורכב מפרוקטוז) מופק מהבצל, משמש להכנת משקאות חריפים; סציליארן משמש כחומר המשפיע על פעולת הלב. חומרי-רעל שונים המצויים בבצל הצמח משמשים להפקת רעל עכברים.
חצב מצוי נפוץ ביותר בארץ-ישראל ושימושו העיקרי היה תיחום נחלות וחלקות-שדה, שכן בצל הצמח הוא עמיד ועשוי להישאר מתחת לאדמה גם לאחר עקירת הצמח ולפרוח שוב בשנה הבאה. חצב גלוני מתאפיין בפרחים אדמדמים ובגובה עמוד תפרחת נמוך - כ-30 סנטימטר בלבד.
ממוזער|חצב, סתיו 2020, מישור החוף הצפוני
תמונות
קישורים חיצוניים
חצובות בהן תיחם יהושע את הארץ - החצב בספרות חז"ל מאת ראובן קמפנייאנו
החצב מבשר בואו של הסתיו מאת אורי פרגמן ספיר - מדען ראשי, הגן הבוטני האוניברסיטאי, ירושלים
"החצב והסתוונית" באתר האקדמיה ללשון העברית
"טיול בעקבות החצב", ערוץ 7
נתנאל פלמר וארז מגן, הסוד הבלתי מסווג, מבט מבס"א, מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, מספר 2,238, 26 בנובמבר 2023
הערות שוליים
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1799
קטגוריה:יקינתוניים | 2024-10-04T15:40:57 |
צלמית (סמל חזותי) | 100px|ממוזער|שמאל|מבחר צלמיות בגדלים שונים
100px|ממוזער|שמאל|צלמיות ממסך הבית של iOS 7
טקסט=צלמית הדלקה/כיבוי|ממוזער|צלמית הדלקה/כיבוי
thumb|שלוש צלמיות מיחזור שונות על אריזה אחת, לזכוכית, פלסטיק ונייר. סמלילים אלו מודפסים באריזות שונות בישראל, על מנת ליידע את הציבור באיזה מכל מיחזור יש לשים את המוצר לאחר תום השימוש.
צַלְמִית (או אַייקוֹן, מאנגלית: Icon; האקדמיה ללשון העברית מאפשרת גם "אִיקוֹן") היא סמל חזותי פשוט, שנועד להעביר מסר קצר וברור ללא שימוש במלל.
סמלים מוסכמים רבים, כגון סימון לשירותים ציבוריים או תמרורים, הם צלמיות. תרבויות שונות יכולות להשתמש בצלמיות שונות לסימון אותם המסרים, משום שבכל תרבות אותו החפץ או המושג נתפס או מכיל דימויים שונים.
בממשק משתמש גרפי למחשבים נעשה שימוש נרחב בצלמיות, לשתי מטרות:
ייצוג של תוכנה מסוימת או אתר מרשתת מסוים, פעמים רבות כסימן מסחרי.
בתוכנה נתונה, ייצוג של פעולה מסוימת שאותה מבצעת תוכנה זו, כגון פתיחת קובץ, שמירת קובץ, הדפסה, עזרה, יציאה ועוד. לחיצה על הצלמית מפעילה את הפעולה המתאימה.
בטלפונים סלולריים, נעשה במסך הטלפון שימוש נרחב בצלמיות, לציון פעולות שונות של הטלפון.
ראו גם
Favicon
אמוג'י
סמליל
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:סמלים
קטגוריה:איקונוגרפיה | 2023-08-14T09:58:05 |
אייקון | 2024-07-05T20:09:59 | |
חיריה | הפניה פארק אריאל שרון | 2014-04-10T07:26:29 |
חלב | שמאל|ממוזער|150px|כוס חלב פרה
חלב הוא נוזל לבן, הנוצר בבלוטות החלב של נקבות היונקים לאחר ההמלטה או הלידה. הוא משמש כמקור תזונה בלעדי לצאצאי היונקים, כולל חלב אם לצאצאי האדם, בתקופת ינקותם. חלב עשיר בנוטריינטים החיוניים להתפתחות הגוף ולחיזוקו בגיל הינקות. לכל בעל חיים הרכב חלב שונה, שמתאים באופן מרבי לוולדות של אותו מין.
צריכת חלב על ידי האדם בבגרותו, החלה רק בתקופה חדשה יחסית בסקאלה האבולוציונית, לפני כ-8,000 שנה, כאשר האדם החל לגדל ולביית בעלי חיים שניתן לחלוב. לשם כך מגדל האדם יונקים, בעיקר בקר וצאן, וחולב אותם.
בתקופה המודרנית עובר החלב במחלבה תהליך של הפרדת שומן, הרכבתו מחדש לפי אחוזי השומן הרצויים, המגון, ופסטור או עיקור. קיימים ציבורים הנמנעים מצריכת מוצרי חלב מסיבות מוסריות או בריאותיות.
הנקה
ימין|ממוזער|150px|אישה מניקה
שמאל|ממוזער|200px|עז מניקה
החלב המיוצר בגוף האם מועבר לוולד באמצעות הנקה. הוולד תופס את פטמות האם בפיו ודולה את החלב באמצעות תנועת יניקה של הפה. משך תקופת ההנקה שונה אצל מיני היונקים השונים ונע בין ימים בודדים עד שנים בודדות. אצל רוב היונקים חלב האם מתדלדל והולך. כאשר תפוקת החלב פוחתת באופן ניכר, מתחילה תקופת הגמילה שבה הצאצא מתרגל לאכול מזונות אחרים באופן הדרגתי, עד שתפוקת החלב נפסקת לגמרי.
הרכב החלב
חלב הוא תחליב (אמולסיה) של שמן ומים, ובהם תערובת של חלבונים, סוכרים, ויטמינים ומינרלים. הכמות היחסית של כל מרכיב משתנה בחלב של יונקים שונים בהתאם לצורכי הצאצא. חלב אדם הוא רזה יחסית ועשיר בלקטוז, שהוא הסוכר העיקרי בחלב. לעומת זאת, חלב פרה מתאפיין ברמה נמוכה יותר של סוכרים, מכיל כ-3.5% שומן ורמה גבוהה של חלבונים, כדי לאפשר לוולד לגדול במהירות ולהכפיל את משקלו במהלך 50 הימים הראשונים שלאחר הלידה.
השומנים בחלב נמצאים בעיקר בצבירים הנקראים גלובולות שגודלם נע בין 0.1 ל-10 מיקרומטר וניתנות לצפייה מבעד למיקרוסקופ אור. לגלובולות השומן ממברנה אמפיפטית המאפשרת את יציבותה במים. ממברנה זו מורכבת בעיקר מפוספוליפידים, אך גם מחלבונים, אנזימים, כולסטרול, גליקופרוטאינים, טריגליצרידים ועוד מרכיבים מינוריים.
בישראל חלב פרה זמין לצרכנים בכמויות שונות של שומן: טבעי 3.5%-3.8%, 3.2%, 3%, 1% ו-0%. בחלב המשווק לצרכנים (חלב פרה בעל 3% שומן 100 מ"ל) יש 60 קלוריות, 9 מיליגרם כולסטרול, 4.6 גרם פחמימות, 3.2 גרם חלבון ו-3 גרם שומן. חלב פרה מכיל כ-3.5% שומן, 8.5% מוצקי חלב ו-88% מים. רוב החלבון בחלב פרה (80%) הוא קזאין.
חלב טרי שנשאר באוויר הפתוח מחמיץ כעבור זמן מה, ומתפרק באופן טבעי למרכיב מוצק שנקרא גבן ומשמש לייצור גבינה, ומרכיב נוזלי שנקרא מי גבינה. ההחמצה נגרמת בשל תהליך תסיסה: חיידקי חומצת חלב הופכים את הלקטוז שבחלב לחומצת חלב, המורידה את ה-pH שלו ובכך גורמת לדנטורציה של החלבונים. כתוצאה מכך מאבדים החלבונים הדנטורטיביים את מסיסותם במים, מתגבשים ושוקעים. תעשיית החלב מנצלת תהליך זה כדי לייצר מוצרי חלב שונים. לדוגמה, בתהליך יצור הגבינה מופרד הגבן ממי הגבינה בעזרת מחמצת חלב (תרבית של חיידקי חומצת חלב) ואנזים הקרוי רנין.
גם חלב מפוסטר יחמיץ אם לא יישמר בקירור, ועל כן יש לשמור אותו בטמפרטורה שבין 1°C ל-4°C. ניתן להפוך חלב לחלב עמיד שאינו מחמיץ, באמצעות טיפול בטמפרטורות גבוהות מאוד (UHT). חלב שעבר טיפול כזה - חלב עמיד - יכול להיות מאוחסן במשך מספר חודשים ללא קירור עד פתיחתו.
שימוש האדם בחלב
בעת העתיקה
ימין|ממוזער|200px|תיאור חליבת פרה מנוקדת במקורות המצריים
החלב בעת העתיקה היה מוצר מן החי, אשר היווה מרכיב חשוב בתפריט היום-יומי והטקסי של חברות ותרבויות קדומות.
החלב הוא תוצר משני, אשר מופק מיונקים ממין נקבה, ללא צורך בהריגתם, מה שמאפשר לאדם לנצלן מספר רב של פעמים. בקבוצת המוצרים המשניים, נכללים גם תוצרי הלווי של החלב, הצמר והביצים, כמו גם הכוח שניתן להפיק מן החיות למטרות עבודה באדמה ונסיעה.
העדויות הקדומות ביותר לצריכת החלב, זוהו לראשונה באמצע האלף הרביעי לפנה"ס במסופוטמיה, אם כי ביות העז, הכבש והבקר תועד כבר באלף השמיני לפנה"ס. בדרום הלבנט, החליבה מתחילה כבר בתקופה הנאוליתית, אולם מתגברת כבר בתקופה הכלקוליתית, ובתקופת הברונזה הקדומה נחשבת כבר לחלק מהצריכה היומית והפולחנית של האדם.
מוצרי חלב
החלב משמש כחומר גלם למגוון רחב של מוצרי מזון, ובהם גבינה, שמנת, לבן, יוגורט וחמאה. כמו כן מיוצרים משקאות מבוססי חלב, כגון שוקו.
מלבד השימוש בחלב למזון, חלב משמש בתעשייה לייצור מגוון מוצרים. חלבון החלב, קזאין הוא חומר גלם נפוץ, בעיקר בשל הזמינות הרבה שלו, ומייצרים ממנו סוגי דבק שונים, ציפויי מגן, ועוד. בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נעשה שימוש נרחב בקזאין לייצור פלסטיק, בין השאר לייצור כפתורים, מסרקים ותכשיטים. כן משמש הקזאין כמצע לגידול חיידקים. בנוסף לכך, ניתן לייצר מחלב צבע, צביעה בחלב הייתה מקובלת יותר בעבר, אך כיום מעדיפים לרוב שימוש בצבע אקרילי.
תפוצה מודרנית
שמאל|ממוזער|250px|הובלת חלב בטאמיל נאדו
שמאל|ממוזער|250px|הובלת חלב באנגליה
בשנת 2007 הובילה פינלנד את מדד צריכת החלב במדינה לפי ראש, וב-20 המקומות שאחריה, היו 18 מדינות מאירופה, והמדינות ארצות הברית וקזחסטן. במהלך העשור השני של המאה ה-21 חלה ירידה בצריכת החלב לנפש בארצות הברית ובמדינות מערביות נוספות, לעומת עלייה בצריכה בסין.
תהליך הפקת המוצר
חליבה
ממוזער|חליבה ממוכנת
נקבת היונקים מייצרת באופן טבעי חלב לפי הכמות שיונק הצאצא. כאשר הצאצא ממעט לינוק בלוטות החלב מייצרות בהתאם כמות פחותה של חלב. האדם, המעוניין בהגדלת כמות החלב לשימושו, מבצע מספר פעולות:
הגברת תנובת החלב על ידי טיפוח תורשתי (ריבוי מבוקר) בדרך של ברירה מלאכותית (השבחה גנטית). בישראל רוב פרות החלב הן מזן הולשטיין, המושבח לייצור חלב.
במשק החלב מפרידים את הצאצא מאימו כדי שחלב האם ינותב לצריכה על ידי האדם. עגלים מופרדים לאחר הלידה מאמם כדי שיתרגלו מיד להזנה מבקבוק. הפרדת היילוד גורמת לפרה מצוקה. אף שפרות חליבה לרוב אינן תוקפניות, פרה עשויה לתקוף כדי להגן על העגל שלה.
חליבה מוגברת של האם. בישראל מקובל לחלוב כל פרה שלוש פעמים ביום. בתנובת השיא פרה ברפת מניבה 50 ליטר ליום, לעומת 10 ליטר שמניבה פרה מאותו זן שמניקה באופן טבעי.
היות שתנובת החלב מגיעה לשיאה זמן קצר לאחר ההמלטה, במשקי חלב מודרניים הנקבות מוזרעות כדי שימליטו אחת לתקופה קבועה (כפעם ב-12 חודשים בקרב פרות). ההריונות מתוכננים באופן שתנובת החלב תהיה כדאית כדי לשמור על רווחיות החזקת המניבה, ושלקראת "תקופת היובש" (תקופה בה הנקבה אינה נחלבת למשך כחודשיים לפני ההמלטה) תנובת החלב תהיה מספיק נמוכה כדי למנוע דלקות עטין.
בעבר, החליבה הייתה בעיקר חליבה ידנית, כלומר האדם נטל את העטין בידיו ועל ידי תנועות משיכה וסחיטה הפיק ממנו חלב. כיום רוב החליבה במדינות המערב היא ממוכנת.
אריזה
256px|ימין|175px|ממוזער|שקית חלב תנובה
ממוזער|150px|כדים לממכר חלב מסביבות העשור של 1950
לפני מהפכת השימוש הנפוץ בפלסטיק נהגו להפיץ חלב באופן מסחרי בבקבוקי זכוכית. היום נדיר לראות חלב בבקבוקי זכוכית, ורוב בני האדם רוכשים חלב כשקית חלב עשויה פלסטיק או בקופסאות קרטון מצופה שעווה אספטיות. אור על סגול הנפלט מנורות פלואורסצנטיות יכול להרוס חלק מהחלבונים שבחלב, על כן יצרנים רבים עברו להפיץ חלב באריזות אטומות.
חלב אורגני
חלב אורגני מוגדר על ידי מחלקת החקלאות של ארצות הברית כחלב שיוצר על ידי מקנה שהיה בממשק אורגני מתמשך לפחות שנה לפני יצור החלב. הממשק האורגני כולל נושאים רבים שהעיקריים בהם: הזנה בלעדית במספוא אורגני. הפדרציה הבינלאומית לחקלאות אורגנית (IFOAM) אף אוסרת שימוש בטכניקות של הנדסה גנטית בממשק הפוריות של העדר האורגני.
מועצת החלב בישראל טוענת כי התהליכים לייצור חלב אורגני וחלב שאינו אורגני בישראל זהים "מבחינת האיכות, הבטיחות, הרכב החלב והטעם" אבל שונים מבחינת "טיפול תרופתי והזנה" ובפרט כוללים הזנה במזון אורגני בלבד לפרות.
חלב ובריאות
חלב מכיל, בין היתר, מספר ויטמינים ומינרלים, המופיעים בו בצורה החיונית להתפתחות הצאצא:
אשלגן: חשוב לשמירת מאזן הנוזלים, האלקטרוליטים והחומציות בגוף. כך הוא שומר על תפקוד נורמלי של תאי הגוף. האשלגן עוזר במניעת עלייה בלחץ הדם כתוצאה מצריכה עודפת של נתרן, ומקטין את שחלוף העצם.
נתרן חיוני לשליטה על נפח התא, להכנסה של חומרים לתוך התאים ולהוצאתם מתוכם (הוצאת סידן באמצעות משאבות נתרן-סידן והוצאת מימן באמצעות משאבות נתרן-מימן), וכן ליצירת המתח החשמלי המהווה את בסיס הפעולה של תאי עצב ותאי שריר.
מגנזיום: משתתף בבניית העצם. הוא מסייע בהפקת אנרגיה מהמזון. כמו כן, המגנזיום חשוב לתהליכי התכווצות והרפיית השרירים ולהעברת גירויים עצביים.
ויטמין A: הכרחי לראיית לילה תקינה, לביטוי של גנים, למערכת הרבייה ולמערכת החיסון. הוא מעורב גם בתהליך הגדילה.
ריבופלאבין (ויטמין B2): חיוני להפקת אנרגיה מהמזון.
ניאצין: חשוב מאוד להפקת אנרגיה מהמזון. הוא משתתף בתהליך הייצור של חומצות שומן.
ויטמין B12: חיוני לרקמות ולאיברים, שבהם מתרחש יצור רב של תאים (כמו מח העצם ומערכת העיכול). הוא מהותי לתפקוד תקין של מערכת העצבים, לייצור של שומנים וחלבונים ולמניעת אנמיה.
מספר מטא-אנליזות של מחקרי עוקבה הראה מתאם בין צריכת חלב ומוצריו ושיעור מופחת של מספר מחלות
מטא-אנליזה של 18 מחקרים מצאה כי צריכה גדולה של חלב מקושרת לשיעור יחסי נמוך ב-12 אחוז של שבץ .
מטא-אנליזה של 5 מחקרים מצאה כי צריכה גדולה של חלב מקושרת לשיעור יחסי נמוך ב-13 אחוז של יתר לחץ דם.
מטא-אנליזה של 7 מחקרים מצאה כי צריכה גדולה של מנת יוגורט אחת ליום מקושרת לשיעור יחסי נמוך ב-18 אחוז של סוכרת מסוג 2 . שאר מוצרי החלב לא היו מקושרים לסוכרת סוג 2.
מטא-אנליזה של 10 מחקרים מצאה כי צריכה של 400 גרם מוצרי חלב ליום מקושרת לשיעור יחסי נמוך ב-17 אחוז של סרטן המעי הגס .
מטא-אנליזה של 10 מחקרים מצאה שצריכה של מוצרי חלב, אך לא חלב, מקושרת לשיעור יחסי נמוך ב-15 אחוז של סרטן השד .
מספר מחקרים מצאו שחומצה לינולאית מצומדת (conjugated linoleic acid) אשר נמצאת בחלב ומוצריו וכן בבשר, מספקת מספר יתרונות בריאותיים כולל הפחתת טרשת עורקים, מספר סוגים של סרטן, יתר לחץ דם, ומשפרת את מערכת החיסון.
מדענים מהפקולטה לבריאות הציבור בהרווארד, זיהו ב-2010, חומצת שומן אשר נמצאה במוצרי חלב בשם trans-palmitoleic acid, אשר עשויה להקטין באופן ממשי את הסיכון לסוכרת מסוג 2. החוקרים עקבו במשך 20 שנה אחר משתתפים במחקר תצפיתי, כדי להעריך את גורמי הסיכון למחלות לב וכלי דם בגיל מבוגר. במהלך המעקב נמצא שאנשים עם רמה גבוהה וחוזרת של trans-palmitoleic acid היו בעלי סיכון נמוך באופן ממשי לפתח סוכרת, ועם סיכון נמוך בכ-60% בקרב משתתפים אשר היו בחמישיון העליון ברמה של החומצה.
עוד נטען שחלב עשוי לעודד בריחת סידן מעצמות ולגרום בדרך זו לאוסטאופורוזיס. טענה זו נשללה בשורת מחקרים.
על אף שהקונצנזוס המדעי רואה תועלת בצריכת חלב יש כאלה החולקים על מידת התועלת הבריאותית לאדם מצריכת חלב של בעלי חיים. גופים כמו ה-USDA (משרד החקלאות האמריקני), שאחראי על ניסוח המלצות התזונה של האמריקאים, וכן משרד הבריאות הישראלי, ממליצים על צריכה של 3 מוצרי חלב ביום לבני כל הגילאים.
המלצה זו נתונה לביקורת מצד כמה גופי מחקר וארגוני בריאות, הטוענים שהיא מופרזת או מזיקה, ויש לבחון מחדש את תפקיד חלב בעלי החיים בתזונה האנושית. ביקורת חמורה נשמעה מצד אוניברסיטת הרווארד האמריקאית, בין היתר מפי ראש המחלקה לתזונה, פרופ' וולטר וילט.
נייר עמדה של חוקרים מאוניברסיטת הרווארד, שפורסם בשנת 2013, קובע כי אף אם אין בצריכת החלב נזק, הרי שבניגוד לטענות קודמות, לא הוכח כי הוא תורם לשימור עצמות או למניעת שברים בקרב אנשים מבוגרים.
כמה עבודות מחקר מצאו קשר מתאמי בין חלב לאקנה (פצעי בגרות).
כמה עבודות מצאו שחלב מעלה את רמות האינסולין בבני אדם וכן את רמות הסומטומדינים (סוג של הורמוני גדילה) IGF-1 ו-IGF-2. במאמר סקירה, החוקרים ציינו כמה השפעות מטיבות של IGF-1 לאדם היונק (כגורם גדילה\מוטוגני, ההורמון נתפס כמסייע להתמיינות התאים הסומטיים של היונק), אך הם ציינו גם מספר השפעות מזיקות אפשריות, על האדם הבוגר. באחת העבודות הציע החוקר מלניק כי על אף שמדובר בהורמון פפטידי, הורמון ה IGF-1 הנמצא בחלב עובר כנראה בהצלחה מסוימת את אנזימי מערכת העיכול, ונכנס למחזור הדם בצורתו הפעילה.
מחקרי תצפית מצאו מתאם בין רמות גבוהות של IGF-1 בדם ושיעור מספר סוגי סרטן אולם במחקרים גנטיים לא נמצא קשר בין מוטציות שמשפיעות על רמות ה-IGF-1 וסרטן, ולכן ייתכן שהקשר שנמצא במחקרי התצפית הוא לא סיבתי. כמו כן, גם אם קיים קשר סיבתי, העלייה ברמות ה-IGF-1 כתוצאה מצריכת חלב היא קטנה, כך שייתכן שאין לעליה זו השפעה משמעותית על הסיכוי לסרטן.
חוקרים יפנים מצאו כי שתיית חלב שיוצר ביפן גרמה לעלייה בכמות האסטרוגנים בסרום הדם של שבעה ילדים, ומכך לדיכוי של ייצור הגונדוטרופינים בגופם ומכאן גם לדיכוי ייצור הטסטוסטרון שלהם. מחקרם היה ללא קבוצת ביקורת, והתוצאות היו ללא מובהקות סטטיסטית. לפי חלק מהמחקרים, רמות ההורמונים שבחלב נמוכות משמעותית מגבולות הצריכה הקבילה שנקבעו על ידי ארגון הבריאות העולמית. לפי אחת העבודות, ליטר חלב מלא מכיל בערך 30 ננוגרם אסטרדיול, כאשר גבול הצריכה הקבילה הוא 3000 ננוגרם ליום לאדם במשקל 60 ק"ג, ובערך 10 מיקרוגרם פרוגסטרון כאשר גבול הצריכה הקבילה הוא 1800 מיקרוגרם ליום .
אי-סבילות ללקטוז ואלרגיה לחלב
אי סבילות ללקטוז ואלרגיה לחלבון חלב הן שתי תופעות שונות. אי סבילות ללקטוז היא חוסר יכולת לעכל את סוכר החלב לקטוז אחרי גיל הגמילה, בגלל ירידה באנזים לקטאז שמתחילה אחרי גיל הגמילה, כשהתינוק כבר לא זקוק לחלב אם. זהו למעשה המצב הטבעי לאדם וליונקים האחרים. באזורים מסוימים בעולם התפתחה אצל בני האדם מוטציה ב-10,000 השנים האחרונות, שגורמת לייצור לקטאז גם אחרי גיל הגמילה ולאורך כל החיים.
הסימפטומים של אי סבילות ללקטוז עשויים להיות כאב בטן, גזים, שלשול, בחילה, או הקאות. על פי מסקנות נייר העמדה של המכון הלאומי לבריאות בארצות הברית (NIH), שפורסם בפברואר 2010, מרבית האנשים בעלי ספיגה לקויה של לקטוז אינם סובלים מסימפטומים ברמה קלינית.
לפי הערכות של קופות החולים ובתי חולים ישראלים, שיעור חוסר סבילות מלא או חלקי ללקטוז באוכלוסייה בישראל עומד על 60–70 אחוזים, אם כי יש הבדלים בין העדות השונות בקרב יהודים ישראלים וגם בקרב ערבים ישראלים.במחקר חדש יותר שבוצע באוניברסיטת אריאל והסתמך על שיטות מחקר גנטיות מתקדמות נמצא כי שיעור חוסר הסבילות המלא או חלקי ללקטוז עומד על 80%.
אלרגיה לחלבון חלב - בהשוואה לאי-סבילות ללקטוז הנפוצה יחסית, מחקרים מהשנים האחרונות מצאו שאלרגיה לחלבון חלב קיימת בשכיחות נמוכה מאוד - בסך הכל אצל 0.3% מהתינוקות.
התנגדות מוסרית לצריכת חלב
ממוזער|שמאל|180px|בידוד עגלים (ויונקים בכלל) הוא חלק אינטגראלי מתהליך הפקה מתועש של חלב, ומטרתו למנוע מהעגלים לינוק מהפרות את חלבן. בידוד יונקים הוא מקור לביקורת על תעשיית החלב, בפרט מטבעונים.
יש המתנגדים לצריכת מוצרי חלב בהתבסס על העובדה שהפקת חלב מתועש כרוך בסבל ולרוב גם במוות לבעלי החיים. האספקטים להם מתנגדים אנשים אלה הם למשל הפרקטיקה של בידוד עגלים בה נלקחים העגלים מאימותיהם הפרות מיד לאחר לידתם ונסגרים בכלובים במטרה למנוע מהם לינוק את החלב שישווק למרכולים. כמו כן, הם מתנגדים לחליבה מכנית ומאסיבית של הפרות ולשלילת החופש הטבעי מהן.
איכות החלב בישראל
בשנת 2007 הושלמה בישראל רפורמה, במהלכה הוקמו מכוני חליבה מתקדמים בהשקעה של כ-2 מיליארד שקל. עוד לפני הרפורמה נחשב משק החלב הישראלי לאחד המובילים בעולם מבחינת איכות הייצור ובריאות העדר והפרה, לצד מקביליו בהולנד, שווייץ ודנמרק. זאת מאחר שהפרות עוברות תהליך בקרת איכות קפדני ומחמיר.
במסגרת מעקב בריאותי לפרות בודקים רופאי השירות הווטרינרי לפחות פעם בשבוע כל עדר בקר לחלב. הבדיקות כוללות את חלב הפרות, את דמן, ואת צואתן. כתוצאה משיפור הטיפול בפרות ושכלול הבדיקות פחת אחוז החולי בסוף העשור הראשון של המאה ה-21. כך, למשל, שיעור תמותת העגלים מההמלטה ועד לגמילה נמוך כיום מ-5%, לעומת כ-10% בסוף שנות ה-90. גם מספר התאים הסומטים (תאי דם לבנים שנמצאים באופן טבעי. ריבוי שלהם מהווה אינדיקציה לחולי העטין) ירד משמעותית: מ-500,000 בממוצע לפחות מ-200,000 למיליליטר חלב.
לשם בקרת התוצר, כל משלוח חלב מ-1,000 הרפתות ו-150 הדירים בישראל עובר 5 בדיקות עוד לפני כניסתו למחלבה. בבדיקות נשללת נוכחות חומרים מעכבים (אנטיביוטיקות וסולפות), חמיצות וכן דם ומים. בנוסף, נבחנים מאפיינים כמו טעם, ריח ומראה. אם מתגלה ליקוי כלשהו, אזי בהתאם לתקנון איכות החלב, החלב נאסר לשימוש לאלתר.
במקביל, מתבצעות בדיקות מעבדה מסוימות לחלב. במהלך כל שנה רופאי ופקחי הלשכות הווטרינריות מגיעים באקראי לכלל משקי החלב בישראל, ולוקחים כ-1,800 דגימות מקריות למעבדה לגילוי שאריות מן החי. שם נעשות להן 7–10 בדיקות מקיפות לחומרים לא רצויים. חלב המתגלה כנגוע נאסר לשימוש ולשיווק ונשפך.
חלב ביהדות
במקרא
ארץ ישראל מתוארת במקרא 21 פעמים כ"ארץ זבת חלב ודבש" - תיאור שבא ללמד על עושרה ופוריותה במכילתא דרשב"י, פרק י"ג, פסוק ה' רבי אלעזר אומר: "חלב", זה חלב הפירות, רבי עקיבה אומר: "חלב", זה חלב ודאי. במשמעות הפוכה מופיעים החלב והדבש בנבואת חורבן של ישעיהו: "והיה מרב עשות חלב יאכל חמאה, כי חמאה ודבש יאכל כל הנותר בקרב הארץ" (). בספר יואל מופיע החלב בנבואת נחמה "והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס, והגבעות תלכנה חלב, וכל־אפיקי יהודה ילכו מים" ().
פעמים אחדות מתואר החלב כמאכל משובח:
בתיאור ביקורם של שלושת המלאכים אצל אברהם מסופר: ().
בשירת דבורה מסופר על פגישתה של יעל אשת חבר הקיני עם סיסרא: ().
().
בהלכה ובמנהג
מהציווי המופיע בתורה שלוש פעמים: "לא תבשל גדי בחלב אמו" למדו חז"ל כי שילובו של בשר בחלב אסור בבישול, באכילה ובהנאה. מכאן גם למדו פרשני תנ"ך שונים, כי היה קיים מנהג כנעני ואף פולחן אלילי, שבו היו מבשלים גדי בחלב.
חז"ל אסרו חלב נוכרי מפני החשש שהגוי יערב בו חלב בהמה שאיננה כשרה.
בחג השבועות נהוג לאכול מוצרי חלב, ויש הנוהגים כך גם בחנוכה.
חז"ל אומרים שזה שחלב בהמה וחיה טהורים מותר בשתייה, הוא חידוש שהרי הוא נוצר מדם, וכן נלקח מחי ללא שחיטה. במשנה יש דעות חלוקות בין התנאים האם החלב נחשב כתוצר של דם. ברפואה לא ידוע כיום על קשר ישיר בין הדם לחלב, אך ברור שחומרי הזנה הנמצאים בדם עוברים אל בלוטות החלב, כך שאכן החלב תלוי בקיומה של כמות דם מספקת.
חלב האדם נחשב ביהדות כפרווה. ואין איסור לאוכלו עם בשר שלא אסרה תורה אלא חלב בהמה. אך אסור מדרבנן לאכולו עם בשר משום מראית העין.
אין איסור באכילתו-שתייתו לבדו (גם לשיטת הרמב"ם שבשר האדם אסור באכילה מהתורה) אך חכמים אסרו לגדול לינוק באופן ישיר מאימו אם הפסיק כבר לינוק.
בשבת אין איסור לינוק מאשה, למרות שהוצאת החלב בכלי או ביד נחשבת למלאכה. שונה הדין ביניקה מבהמה (טהורה).
חלב נקבת האדם והבהמה הוא אחד משבעה משקין.
בהלכה ישנה התייחסות גם לחלב זכר וכנראה שהייתה מציאות של בלוטות חלב בזכרים. במדרש ישנו מעשה בחסיד שמתה אשתו ונעשה לו נס שיכל להניק בעצמו את בנו. דבר דומה כתוב במדרש על מרדכי היהודי.
הגבנה כמדד לבדיקת כשרות החלב
בתלמוד () מובא תהליך גיבון החלב כסימן להבחנה בין בהמות וחיות טהורות לטמאות, שכן רק חלב של יונקים טהורים מגבן ואילו חלב של טמאים אינו מגבן. בדיקה זו התקבלה על ידי הרמב"ם להלכה ועליה מבוססות הלכות שונות בשולחן ערוך ובשאר הפוסקים.
במחקר משותף של זהר עמר, עוזי מרין ודוד אילוז מאוניברסיטת בר-אילן, נבדק חלב של יונקים שונים, טהורים וטמאים. תוצאות הבדיקה הראו על יצירת גבן בחלב של פרה, עז, כבשה, ג'מוס, יחמור אירופאי, אייל אדום, יעל וג'ירף, המוגדרים כבעלי חיים טהורים. לעומת זאת, לא נוצר גבן מהיונקים הבאים המוגדרים כבעלי חיים טמאים: סוסה, נאקה, אלפקה, ארנבון, קוף, כלבה, חזירה, וחלב אם (אדם). תוצאות המחקר איששו את הקביעה שתהליך הגיבון הוא מדד אמין להבחנה בין יונקים טהורים לטמאים.
עם זאת, קיימות עדויות לניסיונות מוצלחים ליצירת גבינה מחלב חזירים, סוסים וחמורים, וגמלים.
אטימולוגיה
"חלב" בלטינית (Lac, תעתיק עברי: לַק) וכיום הוא מופיע במושגים רבים הקשורים לחלב:
לקטוז (סוכר חלב) הוא מהמרכיבים החשובים של החלב. נגזרות כימיות של סוכר זה הן חומצה לקטית (חומצת חלב) והיון שלה, לקטט. לקטוז עצמו הוא דו-סוכר המורכב מגלוקוז ומגלקטוז; שמו של האחרון נגזר אף הוא מלטינית.
לקטאז הוא אנזים המפרק לקטוז.
לקטובצילוס (Lactobacillus) היא משפחת חיידקים הממירים לקטוז לחומצת חלב בתהליך תסיסה.
קפה לטה, לטה מקיאטו וקפה 'או-לה' הם משקאות חלביים ידועים. Latte ו-Lait פירושם "חלב" באיטלקית וצרפתית, בהתאמה, והם נגזרים מהמילה הלטינית.
ראו גם
תחליף חלב
חלב סויה
פסטור
חלב עמיד
חלב יונים
חלב חמורים (אתונות)
ספירת תאים סומטיים
חלב זכר
הגבנה
לקטאט
אמבט חלב
קישורים חיצוניים
מועצת החלב בישראל
בהלת החלב - מישהו עדיין מאמין למעשיות ביוטיוב? פרק בפודקאסט ספק סביר, בנושא המחלוקת סביב חלב הפרה
"מפעל החלב" - כוס חלב לכל ילד מדי יום - פעל בארץ לפני קום המדינה. באתר הארכיון הציוני, 1 ביוני 2022
הערות שוליים
*
*
*
קטגוריה:משקאות
קטגוריה:חקלאות בת קיימא | 2024-09-26T18:54:29 |
חצב (מושב) | חָצָב הוא מושב עובדים באזור השפלה.
היסטוריה
המושב נוסד בספטמבר 1949, ברובו על ידי עולים מטריפולי (לוב), ונקרא בראשיתו "מסמיה החדשה". המושב הוקם על שטח של 5,500 דונם של אדמות מסמיה אלכבירה. לכל מתיישב ניתנו 30 דונם וכן נבנו לולים ורפת לשישים ראש בקר.
רוב תושבי חצב מתפרנסים בעיקר מגידולים חקלאיים (פירות, ירקות, פטם).
היישוב הוא חלק ממועצה אזורית באר טוביה, בסמוך למושבה גדרה. הוא נמצא על כביש 40 המחבר בין גדרה לבאר שבע. המושב מתחלק לשני חלקים: בעלי המשקים ובעלי "המשבצות הצהובות" - חלקות אדמה של כחצי דונם שנועדו לבנייה בלבד. במשקים מתגוררים לרוב ותיקי המושב ובמשבצות הצהובות תושבים חדשים וצעירים אקדמאים שמעניקים פנים חדשות למושב. שטחו הכולל 3,200 דונם.
ימין|ממוזער|250px|דרך הכניסה למושב
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1949
קטגוריה:מושבי תנועת המושבים
קטגוריה:מושבים | 2023-11-30T10:42:40 |
מג'לה | מֶגֶ'לֶּה (בטורקית: mecelle, בשמו המלא בערבית ובטורקית עות'מאנית – مجلة الأحكام العدلية מג'לת אלאחכּאם אלעדליה – ספר ההוראות המשפטיות) הוא קובץ דינים אזרחיים עות'מאני, שהיווה את הקוד האזרחי של האימפריה העות'מאנית בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. חקיקת המג'לה הייתה הניסיון הראשון להביא לקודיפיקציה של הדינים האזרחיים הלקוחים מן השריעה במדינה מוסלמית. בארץ ישראל הייתה המג'לה בתוקף בעת שלטון האימפריה העות'מאנית, ונותרה בתוקף עוד שנים רבות לאחר מכן, בתקופת המנדט הבריטי. גם לאחר קום מדינת ישראל נותרו חלק מהוראות המג'לה בתוקף, והן הוסרו לחלוטין מהמשפט בישראל רק בשנת 1984.
חקיקת הקוד
הקוד הוכן על ידי ועדה שבראשה עמד אהמט ג'וודט פאשה , והוצא לאור ב-16 כרכים שכללו 1,851 סעיפים בין 1869 ל-1876. במבנהו ובגישתו היה הקובץ מושפע בעליל מניסיונות הקודיפיקציה האירופיים המוקדמים.
באימפריה העות'מאנית נהג הכלל המוסלמי שעל-פיו קובעים חכמי-הדת, העולמאא, את המסגרת לחוקי המדינה על-פי השריעה, בעוד השליט החילוני רשאי לפעול ולצוות במסגרת זו, שקבעו העולמאא.
תוכן המג'לה
המג'לה כללה קובץ חוקים המבוססים על הדין המוסלמי, העוסקים במשפט האזרחי. דיני המשפחה, לעומת זאת, נותרו נחלתם של חכמי הדתות השונות באימפריה, על פי שיטת המילת. קובץ המג'לה עסק במגוון של נושאים, כגון מכר, שכירות, משכון, בוררות, פיקדון, ערבות ועוד. החקיקה במג'לה הייתה חקיקה קזואיסטית שעסקה בהסדרת מקרים מסוימים, ולא נתנה עקרונות משפטיים רחבים הניתנים ליישום במגוון מקרים.
תוכנו של הקוד התבסס על המסורת המשפטית של האסכולה החנפית שנהנתה ממעמד רשמי באימפריה. עם זאת, באמצעות שיטת ההעדפה () ייבאה המג'לה גם ניסוחים מחוץ לאסכולה החנפית.
מעמדה של המג'לה באימפריה
כאשר החלה המג'לה להיות הדין הנוהג בבתי המשפט האזרחיים באימפריה העות'מאנית, הביא הדבר לכך שגם היהודים והנוצרים היו כפופים לדין השרעי, ולו רק בענייני ממונות.
המג'לה תורגמה לעברית על ידי גד פרומקין, שהיה השופט היהודי היחידי בבית המשפט העליון בתקופת המנדט הבריטי.
המג'לה לא התאימה להסדרת הדינים האזרחיים במדינה מודרנית, הן בשל האופי הקזואיסטי של החקיקה, הן בשל הארכאיות שבהסדרים המהותיים שבה, והן בשל העובדה כי לא הסדירה כלל נושאים רבים, כגון דיני חוזים.
אחרי פירוק האימפריה העות'מאנית, בעקבות מלחמת העולם הראשונה, נותרה המג'לה בגדר השפעה חשובה ברוב המדינות שקמו על חורבות האימפריה, פרט למצרים, שם מעולם לא נכנסה לתוקף. עם זאת, מדינות אלו אימצו בהדרגה שיטות משפט אזרחיות מתקדמות יותר, שירשו את מקומה של המג'לה, לרבות טורקיה עצמה, שם בוטלה המג'לה עוד בשנת 1926 לטובת אימוץ הקודקס האזרחי השווייצרי.
באלבניה נותרה המג'לה בתוקף עד 1928, בלבנון עד 1932, בסוריה עד 1949, בעיראק עד 1953, בקפריסין עד שנות ה־60, ובישראל עד 1984 (ראו דיון מפורט להלן). המג'לה מהווה בסיס למשפט האזרחי הנוהג כיום בירדן ובכווית.
המג'לה בארץ ישראל ובמדינת ישראל
עם כניסת המנדט הבריטי על ארץ ישראל לתוקף, נחקק סימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, ובו נקבע כי כל החוקים העות'מאניים שעמדו בתוקף ב־1 בנובמבר 1914, הוא היום שבו נכנסה טורקיה למלחמת העולם הראשונה, ימשיכו לעמוד בתקפם. קביעה זו הותירה את המג'לה בתוקף אף בימי המנדט הבריטי. עם זאת, עם כינון המנדט הבריטי, חדלו רשויות השלטון לראות בעולמאא המוסלמיים מקור סמכות לפירוש ולתיקון חוקי המג'לה, ובמקום זאת התייחסו אל המג'לה כאל קודקס חוקים הנתון לפרשנות משפטית של המוסדות החילוניים שהוקמו על ידי ממשלת המנדט (ומאוחר יותר על ידי מדינת ישראל).
עם זאת, קבע סימן 46 גם כי במקרה שאינו מוסדר בחקיקה הטורקית, ישפטו בתי המשפט בהתאם למשפט המקובל ודיני היושר האנגליים. עד מהרה החלו ענפים שלמים של המשפט האזרחי לשאוב מצינור זה של סימן 46 את ההסדרים המשפטיים האנגליים המתקדמים, והמג'לה נותרה בעלת חשיבות משנית, במיוחד כאשר החל הנציב העליון לחוקק פקודות חדשות אשר הסדירו אף הן תחומים רבים של המשפט האזרחי, כגון פקודת השטרות. עדיין, גם בתקופת המנדט, הוסדרו חטיבות שלמות של המשפט האזרחי על פי עקרונות המג'לה.
דוגמה לכוחה של המג'לה הוא הסתמכות בתי המשפט על המנהג. סעיפים 36 עד 45 למג'לה עוסקים בכוחו של המנהג, ומהווים אף דוגמה יפה לניסוחה הארכאי של המג'לה:
סעיפים אלו, על אף ניסוחם הארכאי, והקושי להסדיר לפיהם חיי מסחר במדינה מודרנית, היו בעלי תוקף מכריע. על פיהם החליט בית המשפט העליון כי המנהג הוא בעל תוקף במדינה כאילו היה חוק. שימוש מעשי בכוחו של המנהג היה, למשל, בפסיקת פיצויי פיטורים, שלא היה להם כל מקור חוקי אחר בטרם נחקק החוק הישראלי בנושא בשנת 1963.
עם הקמת מדינת ישראל, נקבע על ידי מועצת המדינה הזמנית, אשר חוקקה את פקודת סדרי השלטון והמשפט, אשר קבעה, בסעיף 11 לפקודה, כי המשפט שהיה קיים בישראל ביום הקמת המדינה, ימשיך לעמוד בתקפו (למעט חריגים שאינם מענייננו כאן). כך שרדה המג'לה מהפך שלטוני נוסף, והפכה לחלק מדיני מדינת ישראל הריבונית.
למעשה, רבים הם הדינים העות'מאניים ששרדו ביחד עם המג'לה את המעבר למדינת ישראל, ואחד מהם בתוקף עד היום; כך מוסדרים עקרונות חשובים בדיני הראיות במדינת ישראל על פי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העות'מאני.
עם התקדמות החקיקה במדינת ישראל הלכה המג'לה ואיבדה מהשפעתה. בשנות השישים והשבעים של המאה ה-20 החלה תנופת חקיקה אזרחית, במיוחד בדיני החוזים, אשר נגסה באופן משמעותי בשטחים בהם הייתה עוד למג'לה השפעה כלשהי.
בשנת 1984 ביטלה הכנסת את המג'לה סופית, ב. חוק זה בא לאחר חקיקת חוק יסודות המשפט, אשר לפיו אם ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בחוק, בפסיקה או בהיקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק היושר והשלום של מורשת ישראל. חוק זה ביטל אף את , ולמעשה נותק הקשר בין המשפט הישראלי וכל שיטת משפט חיצונית, פרט לפניה למשפט העברי, ולחיקוקים הזרים, המתמעטים והולכים, שהיו בתוקף בעת קבלת חוק יסודות המשפט.
קישורים חיצוניים
+ המג'לה בתרגומו של גד פרומקין (למנויים בלבד) (1) על המכר (5) על המשכון (9) על פסלות, אונס ומצרנות (13) על ההודאה (2) על השכירות (6) על המשמרת (10) על השותפות למיניה (14) על התביעה (3) על הערבות (7) על המתנה (11) על ההרשאה (15) על עדות והשבעה (4) על ההמחאה (8) על גזלה ונזיקין (12) על הפשרה והמחילה (16) על משפטים
. ידיעה קצרה, ובסופה התייחסות כללית יותר למג'לה
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
מג'לה
קטגוריה:ישראל: חוקים שבוטלו
מג'לה
מג'לה
קטגוריה:מילים וביטויים בטורקית
מג'לה | 2024-08-09T15:20:38 |
20 באוקטובר | 20 באוקטובר הוא היום ה־293 בשנה (294 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה, נשארו עוד 72 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1687 – רעידת אדמה באזור לימה. חוזקה מוערך בכ־8.5
1740 – מריה תרזה עולה לכס מלכות ממלכת הבסבורג, ופורצת מלחמת הירושה האוסטרית
1803 – הסנאט האמריקני מאשר את רכישת לואיזיאנה
1827 – קרב נאווארינו: צי משותף של בריטניה, צרפת ורוסיה מביס את הצי העות'מאני במהלך מלחמת העצמאות היוונית
1917 – הסופרג'יסטית האמריקאית אליס פול מתחילה לרצות גזר דין של שבעה חודשי מאסר בעקבות הפגנה שהובילה מול הבית הלבן
1930 – בריטניה מפרסמת את הספר הלבן השני
1944 – מלחמת העולם השנייה: הצבא הסובייטי משחרר את בלגרד בירת יוגוסלביה
1945 – תחילת משפטי נירנברג
1967 – מצולם תצלום שנטען שהוא של היצור ביגפוט
1976 – נחנך מוזיאון התיאטרון בתל אביב-יפו
1973 – נפתח בית האופרה של סידני
1977 – מתרסק מטוס להקת הרוק האמריקאית, לנרד סקינרד. בהתרסקות נספים מספר חברי הלהקה, והלהקה נאלצת להתפרק
1982 – אסון לוז'ניקי, שבו נמחצו למוות 67 אוהדי כדורגל, מתרחש באצטדיון לוז'ניקי במוסקבה
1986 – רוטציה בראשות הממשלה: יצחק שמיר מציג את הממשלה העשרים ושתיים (ממשלת האחדות הלאומית חלק ב'), ומתחיל את כהונתו השנייה כראש ממשלת ישראל
2022 – ליז טראס מתפטרת מתפקיד ראש ממשלת הממלכה המאוחדת אחרי 45 ימי כהונה בלבד הכהונה הקצרה ביותר בהיסטוריה של בריטניה
נולדו
ממוזער|217x217 פיקסלים|כריסטופר רן
ממוזער|255x255 פיקסלים|סנופ דוג
1496 – קלוד, דוכס גיז, איש צבא צרפתי ומייסד בית גיז (נפטר ב־1550)
1632 – כריסטופר רן, מגדולי האדריכלים האנגלים (נפטר ב־1723)
1854 – ארתור רמבו, משורר צרפתי (נפטר ב־1891)
1882 – בלה לוגוסי, שחקן קולנוע הונגרי־אמריקני שנודע בשל הופעותיו בסרטי אימה (נפטר ב־1956)
1901 – פרנק צ'רצ'יל, מלחין ופזמונאי אמריקאי (התאבד ב־1942)
1920 – דב נוי, פרופסור ישראלי לספרות ופולקלור, חתן פרס ביאליק ופרס ישראל (נפטר ב־2013)
1923 – רוברט קרפט, מנצח אמריקאי ומחבר ספרים בנושאי מוזיקה (נפטר ב־2015)
1926 – אורסולה האפה, שחיינית גרמנייה (נפטרה ב־2021)
1934 – טימותי וסט, שחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה אנגלי
1935 – ירמיהו יובל, פילוסוף ישראלי (נפטר ב־2018)
1940 – יוסי מר־חיים, מלחין, פסנתרן ומורה ישראלי
1940 – יפתח ספקטור, תת־אלוף, טייס קרב בחיל האוויר הישראלי
1946 – אגי משעול, משוררת ישראלית
1946 – צביה ולדן, בלשנית התפתחותית ישראלית
1947 – אהרן טייטלבוים, למדן ואיש תלמוד, אחד משני אדמו"רי סטמאר
1950 – טום פטי, זמר אמריקאי (נפטר ב־2017)
1952 – דליה איציק, יושבת ראש הכנסת ה־17 ושרה בממשלות ישראל
1955 – עופר בן-אמוץ, מלחין יהודי ישראלי-אמריקאי ופרופסור למוזיקה בקולורדו קולג'
1956 – דני בויל, במאי קולנוע ומפיק אנגלי
1958 – ויגו מורטנסן, שחקן קולנוע אמריקאי
1958 – יצחק עמית, שופט בבית המשפט העליון
1958 – סקוט הול, מתאבק אמריקאי (נפטר ב־2022)
1964 – אליאב לילטי, במאי ותסריטאי ישראלי
1964 – קמלה האריס, סגנית נשיא ארצות הברית בממשלו של הנשיא ה־46 ג'ו ביידן
1965 – עמוס מנסדורף, טניסאי ישראלי
1966 – ששון חדד, קצין צה"ל בדרגת תת־אלוף
1968 – שמוליק דובדבני, חוקר ומרצה בתחום הקולנוע, עיתונאי ומבקר קולנוע ישראלי
1971 – סנופ דוג, ראפר ושדרן רדיו אמריקאי
1972 – שי פלד, שחקן ישראלי
1975 – הילה וידור, שחקנית ישראלית
1976 – רודיה קוזלובסקי, שחקן תיאטרון וקריין ישראלי
1978 – שירי גדני, שחקנית, מדבבת וקומיקאית ישראלית
1983 – אלונה טל, זמרת ושחקנית קולנוע וטלוויזיה ישראלית
1983 – דניאלה וירצר, שחקנית ישראלית
נפטרו
ממוזער|226x226 פיקסלים|אן סאליבן
ממוזער|256x256 פיקסלים|מועמר קדאפי
460 – אליה אודוקיה, אשתו של קיסר ביזנטיון תאודוסיוס השני (נולדה ב־401)
1139 – היינריך העשירי, דוכס בוואריה (נולד ב־1108)
1187 – אורבנוס השלישי, אפיפיור (שנת לידתו לא ידועה)
1438 – יאקופו דלה קוורצ'ה, פסל איטלקי (נולד ב־1374)
1890 – ריצ'רד פרנסיס ברטון, קונסול בריטי, חוקר ארצות, מתרגם, סופר ומזרחן (נולד ב־1821)
1920 – מקס ברוך, מוזיקאי גרמני (נולד ב־1838)
1936 – אן סאליבן, מחנכת ומורה אמריקאית, ובת לווייתה של הלן קלר (נולדה ב־1866)
1942 – פרדריק סטוק, מנצח ומלחין אמריקאי (נולד ב־1872)
1964 – הרברט הובר, נשיאה ה־31 של ארצות הברית (נולד ב־1874)
1967 – שיגרו יושידה, ראש ממשלת יפן בין השנים 1946 ל־1947 ובין השנים 1948 ל־1954 (נולד ב־1878)
1984 – פול דיראק, פיזיקאי תאורטי בריטי, ממניחי יסודות מכניקת הקוונטים וחתן פרס נובל לפיזיקה לשנת 1933 (נולד ב־1902)
1989 – דן בן אמוץ, סופר ישראלי (נולד ב־1923)
2010 – אלכסנדר בוגן, צייר יהודי ופרטיזן (נולד ב־1916)
2011 – מועמר קדאפי, שליטה הדיקטטורי של לוב (נולד ב־1942)
2014 – אוסקר דה לה רנטה, אחד ממעצבי האופנה הגדולים בעולם במחצית השנייה של המאה ה־20 ובראשית המאה ה־21 (נולד ב־1932)
2018 – וים קוק, ראש ממשלת הולנד (נולד ב־1938)
2019 – ניסן כהן הב־רון, מלחין, מעבד מוזיקלי, מורה למוזיקה ומנחה שירה בציבור ישראלי (נולד ב־1937)
2019 – אריק הניג, מפיק טלוויזיה ואיש תקשורת ישראלי (נולד ב־1947)
2020 – יהושע בלאו, בלשן ישראלי (נולד ב־1919)
2020 – ג'יימס רנדי, התפרסם כחושף תרמיות פסבדו־מדעיות (נולד ב־1928)
2021 – מיהאי צ'יקסנטמיהאיי, פסיכולוג אמריקאי (נולד ב־1934)
2022 – ראובן פייזר, גיניקולוג ישראלי (נולד ב-1931)
2022 – עטרה בן-טובים, מוזיקאית בריטית, חלילנית קלאסית ומייסדת תוכנית הקונצרטים לילדים בלונדון (נולדה ב-1940)
חגים ואירועים החלים ביום זה
19 באוקטובר – 21 באוקטובר
אוקטובר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
י כ
קטגוריה:אוקטובר | 2024-10-09T18:00:18 |
רעל | ממוזער|אזהרת רעל בבתי מרקחת ברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית בשנות ה-30
שמאל|ממוזער|רעלים שהופקו מכיפת קוצים קטלנית.
ממוזער|צפרדע חץ זהובה, מהחיות הרעילות ביותר בעולם.
ממוזער|חשופית ימית רעילה מהמין Doriprismatica atromarginata. חשופית זו משתמשת ברעלנים שהיא משיגה מאכילת ספוגיים רעילים כדי להשתמש על טורפים אפשריים.
ממוזער|אמנית המוות מכילה מגוון רעלים כגון אלפא אמניטין.
רעל הוא חומר, לרוב ביולוגי שעלול לגרום לאורגניזמים פציעה, מחלה או מוות, בדרך כלל על ידי תגובה כימית או פעילות אחרת ברמה המולקולרית. חלק מהרעלים הם גם רעלנים, וההבחנה בין השניים אינה מוקפדת תמיד, גם לא בקרב מדענים. סימון בין-לאומי לרעל הוא ציור של גולגולת על רקע עצמות מוצלבות בשחור לבן.
ישנם רעלים המשפיעים רק על גוף ספציפי, בעוד אחרים גורמים נזק אקולוגי ארוך טווח העלול להזיק למינים רבים. דבר זה קורה לרוב מרעלים שנוצרים מזיהום או משימוש במספר חומרים כמו חומרי הדברה רעילים.
ישנם מספר דרכים לבדיקת עוצמת רעלים, הנפוצה שבהם היא שיטת LD50 וישנם עוד כמה שיטות.
ארס ורעל
יש להבחין בין ארס לרעל ובין בעלי החיים המשתמשים בשניהם. בעלי חיים ארסיים מייצרים את הארס בבלוטות הארס או בקבוצת תאים בגופם, ואילו בעלי חיים רעילים נוטלים בדרך כלל את הרעילות מתזונתם או מגורם אחר. רעל מכיל אף הוא רעלנים בדומה לארס, אולם מורכבותם שונה בהתאם. רעל וארס הם שתי צורות שונות בהן מאוחסנים החומרים השונים. לדוגמה, בארס המולקולות יהיו גדולות כמו גם החלבונים שבו ומרכיביו הנפוצים הם פפטידים וחלבונים. ברעל המולקולות יהיו קטנות משמעותית, באופן שיאפשר את כניסתן למערכות הגוף הפנימיות שלא דרך פצע. רעל בדרך כלל יהיה מורכב מאלקלואידים או מתרכובות אורגניות ארומטיות אחרות וישמש להגנה.
ההגדרה הכללית של בעל חיים רעיל היא באמצעות אופן העברת הרעל – בעל חיים רעיל מעביר את הרעל מגופו אל האחר בשלוש דרכים עיקריות:
מערכת העיכול – אם התוקף ינסה לאכול את בעל החיים הרעיל.
מערכת הנשימה – חדירת מולקולות קטנות באמצעות שאיפתן אל תוך מערכת הנשימה.
ספיגה – חדירת הרעל באמצעות ספיגתו אל שכבות הגוף הפנימיות דרך רקמות חיצוניות, דוגמת העור וריריות העיניים או האף.
מנגד - בעלי חיים ארסיים מעבירים את הארס שלהם למותקף באופן ישיר באמצעות פציעה חיצונית של גוף המותקף על ידי עקיצה או הכשה.
בטבע
רעלים מופקים על ידי מינים שונים של פטריות, פרוטיסטים וחיידקים שונים. באוקיינוס מספר אצות יכולות להפוך לרעילות מאוד, מה שיכול להרעיל את כל המים סביבם. צמחים רבים מפרישים רעלים, לרוב להגנה מאוכלי צמחים או אף מצמחים מתחרים. רעלים המופרשים מן הצומח גורמים בדרך כלל גירוי חריף בעור וחלקם עלולים להיות קטלניים במקרה של בליעה. ישנם גם רעלים המופקים ישירות מהאדמה, כמו מספר מלחים ותרכובות גזים רעילים.
בעלי חיים שונים משתמשים ברעלים להתגוננות מפני טורפים. ליצורים אלה פעמים רבות צבעי אזהרה כאדום, צהוב וכתום, כדי להרתיע את אויביהם. לרוב המינים המשתמשים ברעלים הם איטיים או פגיעים יחסית בדרכים אחרות, יותר ממינים גדולים, חזקים או מהירים יותר, המצליחים להשתמש בהגנות אחרות. בשל כך כמעט ואין זוחלים, עופות או יונקים רעילים אך בעלי חיים קטנים ורכי גוף הם לעיתים רבות רעילים. בין המינים הרעילים נפוצים פרוקי-רגליים שונים כמו חרקים שונים, חסרי חוליות ימיים רבים, דגים כמו נפוחיתיים, קברנוניים וצלופחים כמו ניבן ענקי (הגורם לאוכלו ללקות בסיגואטרה) ודו-חיים כמו צפרדעי חץ הרעל, קרפדות וסלמנדרות. ישנם אף כמה עופות רעילים כמו פיטוהוי עטוי.
מספר טורפים, הן של צמחים והן של בעלי חיים, מצליחים להתחסן מרעלים ספציפיים ולעיתים מצליחים להרוג את הטרף הרעיל ומחכים שרעלו יתנוון בהמשך (אצל החנקניים). אצל מספר טורפים הרעל יכול לשמש כהגנה משנית לטורפיהם שלהם, דבר הבולט אצל דנאית מלכותית הניזונה כזחל מצמחים רעילים כמו האסקלפיאס ואצל הימקגאשי, נחש תת-ארסי ההופך לרעיל לאחר שאוכל קרפדות רעילות.
מספר בעלי חיים אינם מייצרים רעל למטרות הגנה, אך יכולים לחלות בהרעלה, המסכנת את אוכליהם. כך נכון אצל המין שליו נודד ואצל מספר דגים (למשל ישנן גרינלנדי וכמה דגי שונית). כמו כן לעיתים הגוף סובל מהרעלת מזון שאינה מאכילת יצור רעיל.
בשימוש אנושי ובתרבות
ממוזער|בקבוקים ממפעל לטיהור שפכים בגרמניה, המכילים אזהרת רעל.
חלק מהרעלים אינם נמצאים בטבע אלא מופקים בידי פעולות האדם, לרוב בחקלאות וייצור דשנים שונים. כמו כן תרכובות רעלים הנעשות במעבדה יכולות להיעשות מחוזקות יותר מהרעלים הטבעיים. מספר רעלים משמשים את האדם לכמה פעולות (הדברת מזיקים, ציד והרג בהרעלה). אחרות נעשות שלא במכוון.
הרעל בתרבות נחשב לדרך מוצלחת להריגה או להחלשת יריבים, זאת מאחר שהרעל אינו מאפשר איתור מיידי של החשודים ולרוב אינו מזוהה בזמן. לעיתים רעלים משמשים להוצאה להורג.
הסמל לחומרים רעילים, המשמש לאזהרה הוא לרוב גולגולת צלובה בעצמות, דומה מאוד לדגל שודדי ים, מה שמסמל מוות אפשרי.
ראו גם
LD50
תסמונת קרינה חריפה
קישורים חיצוניים
- על שימוש ברעל לאורך ההיסטוריה
*
קטגוריה:ביוכימיה
קטגוריה:טוקסיקולוגיה | 2024-09-29T13:56:29 |
הנציב העליון | הנְציב העליון לפלשׂתינה (א"י) (באנגלית: High Commissioner of Palestine) הוא תואר שניתן, בין היתר, לממונה שמינה שר המושבות מטעם ממשלת בריטניה כדי להיות האחראי בפועל על ממשלת המנדט הבריטי (1920–1948) על ארץ ישראל.
תפקיד וסמכויות
ביולי 1920 קיבל הממשל האזרחי הבריטי את סמכויות השלטון הצבאי בארץ ישראל. ראש ממשל המנדט נקרא הנְציב העליון. סגנו וממלא מקומו של הנְציב העליון כונה המזכיר הראשי של ממשלת המנדט ובתפעול השוטף היה אחראי על כל הפעילות האדמיניסטרטיבית השלטונית. הנציב העליון היה בא כוחו של המלך, ובכך מונה לעמוד בראש השלטון, הן הצבאי והן האזרחי. מעשית היה כפוף למשרד המושבות הבריטי (Secretary of State for the Colonies) ולשר המושבות כנציגו של המלך ולפרלמנט הבריטי. הנציב העליון מונה בידי שר המושבות. סמכות הנציב העליון כללה הוצאת צווים, פקודות ותקנות שנועדו להסדיר את השלטון ואת חיי האזרחים. על אף הסמכויות הביצועיות התפקיד היה בעיקר ייצוגי, ונועד לשמש חותמת גומי ומנחה לכוחות הצבא והמשטרה שישבו בארץ. כלומר תפקידו העיקרי של הנציב היה בעיקר להיות איש הקשר מול הממשל בלונדון. רוב ענייני הניהול השוטף של הממשל הבריטי היו מופקדים בידי סגניו ומושלי המחוזות.
בשנת 1927 שונה תוארו ל"הנציב העליון על ארץ ישראל ועבר הירדן".
משכן
משכן הנציב היה בירושלים. תחילה, הנְציבים שמונו שוכנו בבניין אוגוסטה ויקטוריה שעל הר הצופים. לאחר רעידת האדמה שהתחוללה בארץ ישראל בשנת 1927 עברו הנציבים העליונים להתגורר בבית מחניים שברחוב הנביאים. בסופו של דבר, בראשית שנות השלושים, התמקמו הנציבים העליונים בארמון הנציב בירושלים.
הנציבים
בתקופה זו משלו בארץ שבעה נציבים (וממלא מקום אחד), ואלו הם:
מס'נציבתקופת הכהונהדיוקןשם
(לידה–מוות)כניסה לתפקידסיום התפקידזמן בתפקיד1מרכז|לא ממוסגר|144x144 פיקסליםסר הרברט סמואל
Herbert Samuel
(1870–1963)1 ביולי 192020 ביוני 19254 שנים, 354 ימיםהיהודי הראשון (שאיננו מומר כבנג'מין דיזראלי) ששימש כשר בממשלת בריטניה. מינויו כנציב העליון הראשון בארץ ישראל התקבל ביישוב בהתלהבות וניתן לו הכינוי "הראשון ביהודה". הרברט סמואל הכריז על ירושלים כבירת ארץ ישראל המנדטורית וקבע את מושבו במתחם אוגוסטה ויקטוריה בירושלים, אך דווקא בשל היותו יהודי השתדל להיות נייטרלי בסכסוך הישראלי-ערבי בארץ ישראל וגרם לאכזבה ביישוב. הוא מינה כמופתי את חאג' אמין אל-חוסייני. במאורעות תרפ"א הורה על הפסקה זמנית של העלייה. העובדה כי בימיו כנְציב הופרד עבר הירדן מתחום ארץ ישראל המנדטורית חיזקה תחושת אכזבה זו ביישוב.2מרכז|לא ממוסגר|138x138 פיקסליםלורד הרברט פלומר
Herbert Plumer
(1857–1932)25 באוגוסט 192531 ביולי 1928שנתיים, 341 ימיםאיש צבא בריטי בדרגת פילדמרשל. שירת כנציב עליון בתקופה של שקט יחסי ששרר בארץ לאחר מאורעות תרפ"א ולפני מאורעות תרפ"ט. תרומתו לשמירת שקט זה הייתה ניכרת. יחסו ליישוב היה הוגן. בתקופתו הכיר השלטון המנדטורי בכנסת ישראל. בימי המשבר הכלכלי של שנת 1927 העניק תמיכה כלכלית ליישוב. הקפיד לשמור על נייטרליות ביחסו ליהודים ולערבים.מ"ממרכז|לא ממוסגר|130x130 פיקסליםסר הארי לוק
Harry Luke
(1884–1969)31 ביולי 19286 בדצמבר 1928128 ימיםהיה המזכיר הראשי של ממשלת המנדט ולאחר מכן ממלא מקום הנציב העליון בימי מאורעות תרפ"ט. נחשב בעיני היישוב היהודי לעוין בגישתו כלפיו, וכמי שנוטה לטובת הצד הערבי. תמך בפעולות הערבים ואף האשים את היהודים שהתקיפו ראשונים. הורה על סגירת העיתונות העברית והפסקת קשרי הטלפון לחו"ל. היה ממוצא יהודי אך הסתיר זאת.3מרכז|לא ממוסגר|122x122 פיקסליםסר ג'ון צ'נסלור
John Chancellor
(1870–1952)6 בדצמבר 19286 בספטמבר 1931שנתיים, 274 ימיםאריסטוקרט וקצין שעבר לשירות הקולוניאלי הבריטי ולאחר 17 שנות שירות, התמנה לנציב העליון על ארץ ישראל. יחסו היה אוהד לערבים. בימי כהונתו התחוללו מאורעות תרפ"ט העקובים מדם.4מרכז|לא ממוסגר|141x141 פיקסליםסר ארתור ווקופ
Arthur Wauchope
(1874–1947)20 בנובמבר 19311 במרץ 19386 שנים, 101 ימיםהנציב העליון האוהד ביותר של היישוב והתנועה הציונית. בתקופת כהונתו התרחשה העלייה החמישית שהביאה להתפתחות כלכלית וחברתית רבה ביישוב. ווקופ עודד את העלייה והיה מקובל על הנהגת היישוב, עמה קשר קשרים. במהלך כהונתו בשנת 1936 החלו מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט, שהיו התקפות על היישוב ומרד כנגד השלטון הבריטי והוא נקט נגדו בצעדים נמרצים.5מרכז|לא ממוסגר|133x133 פיקסליםסר הרולד מקמייקל
Harold MacMichael
(1882–1969)3 במרץ 193830 באוגוסט 19446 שנים, 180 ימיםהנציב העליון העוין ביתר את היישוב ואת התנועה הציונית. איש השירות הקולוניאלי הבריטי ששירת שנים רבות באפריקה, מהן עשר שנים בסודאן והפך לפרו-ערבי. את העניין היהודי לא הכיר כלל וראה ביהודים נטע זר במזרח התיכון. לא נעתר לבקשת חנינה על חייו של ראשון עולי הגרדום שלמה בן-יוסף ותחת שלטונו הרגו אנשי המשטרה הבריטית את מפקד הלח"י אברהם שטרן (יאיר). סירב להתיר את כניסתה של אוניית המעפילים סטרומה לארץ והיא נאלצה לחזור לים השחור, שם טבעה על 769 המעפילים שעל סיפונה, שהיו פליטי חרב משואת יהודי רומניה. סמוך לסוף תקופת כהונתו ניסו אנשי הלח"י להתנקש בחייו, אך הוא ניצל. לימים התגלה בארכיונים, להפתעת ההיסטוריונים, שבתקופתו המאוחרת כנציב, הוא תמך בהקמת מדינה יהודית במישור החוף והעמקים הצפוניים של הארץ.6מרכז|לא ממוסגר|121x121 פיקסליםויקונט ג'ון ורקר
John Vereker
(1886–1946)31 באוקטובר 19445 בנובמבר 1945שנה, 5 ימיםלורד גורט היה גנרל בריטי שפיקד על חיל המשלוח הבריטי בצרפת בראשית מלחמת העולם השנייה. פיקד על הפינוי מדנקרק. בשנת 1943 הוענקה לו דרגת פילדמרשל. בשנת 1944 התמנה לנציב העליון על ארץ ישראל. שימש בתפקיד כשנה. לא הותיר רושם של ממש בתפקידו, אותו עזב בשל מצב בריאותו הלקוי.7מרכז|לא ממוסגר|105x105 פיקסליםסר אלן קנינגהם
Alan Cunningham
(1887–1983)21 בנובמבר 194514 במאי 1948שנתיים, 175 ימיםהנציב העליון האחרון. גנרל בריטי שזכה לתהילה על שחרור אתיופיה מידי האיטלקים, אך מאידך היה ביחסים מורכבים עם מפקד הצבא מונטגומרי, בשל צעדים שנויים במחלוקת שנקט במהלך הקרבות בצפון אפריקה במהלך מלחמת העולם השנייה. יש שיאמרו שהדברים השפיעו על התנהלותו בארץ. עלה בגורלו להיות הנציב העליון האחרון בקץ שלטון המנדט הבריטי על ארץ ישראל. החלטתו שלא להענות לדרישת הצבא הבריטי לפנות את ירושלים בחודשי המנדט האחרונים הייתה מכרעת לגבי גורל העיר ומנעה השתלטות ערבית על העיר לפני הכרזת מדינת ישראל.
לקריאה נוספת
משה ליסק (עורך), תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה, תקופת המנדט הבריטי, חלק שלישי, ירושלים: הוצאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, מוסד ביאליק, תשס"ח–2008.
קישורים חיצוניים
תערוכה "מאה שנים להקמת המנדט הבריטיː שנים ראשונות" באתר ארכיון המדינה.
הערות שוליים
* | 2024-09-08T13:58:44 |
מטען גחון | מטען גחון הוא מעין מוקש מאולתר, המופעל כנגד רכב קרבי משוריין וכלי רכב במטרה להשביתם ואף להשמידם.
שמאל|300px|ממוזער|מטעני נפץ מאולתרים בעיראק
עקרונות פעולה
השריון של כלי רכב משוריינים מאזן בין משקל ליכולת מיגון. ככל שהמיגון טוב יותר, הוא כבד יותר ודורש מנוע חזק יותר. ככל שהמיגון קל יותר, הוא מאפשר שימוש במנוע חלש יותר, או לחלופין, מספק כוח הינע רב יותר. דוגמה לאיזון כזה מהווה גחון כלי הרכב המשוריין, שעל פי רוב מספק הגנה משביעת רצון מפני מוקשים במשקל 7–15 קילוגרם. ההנחה היא שכלי הרכב פוגש בשדה הקרב מיקוש פזיר במשקל הנ"ל ועדיף לספק לו הינע חזק יותר מאשר הגנה טובה יותר.
כוחות המשתמשים במיקוש פזיר, לעומת זאת, מגבירים את הסיכוי לפגוע בכלי הרכב, ובתמורה גורמים לו נזק מועט בלבד. מוקש סטנדרטי מסוגל לפגוע באופן חלקי במערכת הזחלים שלו (למשל, לגרום לפריסת זחל או להרוס באגי) אך בדרך כלל לא חודר את גחון כלי הרכב ולא פוגע בצוות שלו.
ברוב כלי הרכב המשוריינים (לרבות נגמ"שים וטנקים) מהווה גחון הכלי, המיועד לעמוד בפני מוקשים בגודל סטנדנרטי, נקודת תורפה עבור מטען חלול (ליינר) או מטען קלע מספיק כבד. מטען כזה יכול לחדור את המיגון, ליזום את חומרי הנפץ שבכלי ולגרום לפיצוץ חזק שמעיף את הכלי, מפרק אותו ו/או מצית אותו באש.
בניגוד למיקוש פזיר סטנדרטי, מטען הגחון דורש הכנה ממושכת ומדוקדקת. משקל המטען מחייב הרכבתו בשטח בו הוא מותקן, וההתקנה צריכה לאפשר יזימה אחידה של כל חלקיו, כדי ליצור פיצוץ אחיד וממוקד. הפעלת המטען דורשת משאבים מרובים בשלבי ההכנה, ההטמנה וההפעלה שלו ובכך מוותרת על יתרונות המיקוש הפזיר לטובת הסיכוי לגרום לנזק משמעותי לכלי רכב משוריינים במיוחד.
מטעני גחון מוטמנים בדרך כלל כ-10 עד 100 ס"מ בתוך האדמה (בדרך כלל אדמה חולית או בוצית שקל לחפור בה) ומופעלים על ידי מנגנונים שונים כגון: פס דריכה, חוטי תיל ושידור אות מרחוק. הם יכולים להיות מופעלים באופן אוטומטי כאשר הכלי עולה עליהם או מרחוק, באופן ידני, על ידי המטמין.
על מנת שמטעני גחון מאולתרים יהיו יעילים, עליהם להכיל כמות רבה של חומר נפץ. מטעני גחון של יותר מ-80 קילוגרמים נחשבים גדולים מאוד וכאלה של 150 קילוגרמים נחשבים לענקיים. מטעני גחון מאולתרים במשקל של כ-100 קילוגרמים יכולים להשבית טנק מערכה כבד וממוגן היטב – אפילו כמו המרכבה הישראלי או האברהמס האמריקאי.
היסטוריה
מטעני גחון באינתיפאדה השנייה
באינתיפאדה השנייה רוב מטעני הגחון הגדולים הוטמנו ברצועת עזה על ידי ועדות ההתנגדות העממיות – ארגון טרור פלסטיני שמורכב מאנשי פת"ח, חמאס, הג'יהאד האסלאמי וגדודי חללי אל-אקצא.
מטעני הגחון גרמו נזק רב לכלים של צה"ל: כולל השבתת 4 טנקים (3 מרכבות ומגח אחד) והריגת אנשי הצוות שנסעו בהם. מטען גחון גדול שהוטמן על ידי ועדות ההתנגדות הרג 3 מאבטחים משיירה דיפלומטית אמריקאית שנסעה להעביר כספים לעזרה למוסדות חינוך ברצועה. הפלסטינים לא עצרו את האחראים לפיגוע ובתגובה הוטלו עליהם סנקציות כלכליות.
לצה"ל יש כלים המסוגלים לעמוד כנגד מטעני גחון בינוניים, כמו הפומ"ה, הנגמחון או הנקפדון. למרכבות אפשר להוסיף פלטת מיגון לגחון שמגדילה את עמידותן בפני מטעני גחון, אך מגבילה את הניידות שלהן.
דחפורים כבדים מדגם D9 שממוגנים בשריון כבד על ידי צה"ל הוכיחו עמידות למטעני הגחון האלה. במספר מקרים דווח שהופעלו מטעני גחון של 125 ק"ג ומעלה כנגד דחפורי די-9 אך לא גרמו כל נזק לדחפור ולצוותו, ובמלחמת לבנון השנייה שרד דחפור די-9 משוריין מטען גחון של חצי טון חומר נפץ. לכן, חיל ההנדסה הקרבית משתמש בדחפורי הדי-9 לניקוי זירות מטענים ולפילוס דרכים לטנקים בנתיבים שבהם יש חשש למטעני גחון.
מטעני גחון ביהודה ושומרון אחרי האינתיפאדה השנייה
בשנים 2008 עד 2021 שטחי יהודה ושומרון היו נקיים כמעט לגמרי ממטעני גחון הודות לפעילות "כיסוח דשא" מתמשכת של צה"ל, השב"כ ומשמר הגבול.
בשנות ה-30 של המאה ה-21 החלה איראן בהברחת חומרי נפץ, ידע טכני, כסף וגם מטעני חבלה לשטחי איו"ש במטרה לקדם טרור פלסטיני נגד ישראל כחלק ממלחמה באמצעות שליח שאיראן מנהלת נגד ישראל. איום המטענים התרכז בעיקר בצפון השומרון בחטמ"ר מנשה שמכסה את ג'נין, שכם, טולכרם ונור שמס. השפעת מטעני הגחון נהייתה משמעותית החל מ-2022 ובמהלך מבצע שובר גלים בו נהרגו 4 חיילים ממטעני גחון שפגעו ברכבי הפנתר המשוריינים שלהם. כתוצאה מכך שב צה"ל לשימוש בדחפורי D9 (העמידים במיוחד למטעני גחון) ויעה אופני מסוג לביא"ה לפתיחת צירים והובלת הכוחות בעת פשיטות בשטחים. ככל שגבר איום המטענים - ובמיוחד ב-2023 ובמהלך הלחימה באיו"ש במסגרת מלחמת חרבות ברזל - גבר השימוש בדחפורי D9 לחישוף וגירוד כבישים שמטעני גחון כבדים הוטמנו מתחת לאספלט שלהם על ידי מחבלים פלסטינים. במבצע מחנות קיץ שהחל באוגוסט 2024 דחפורי D9 ניטרלו בג'נין לבדה מעל 30 מטעני גחון במשקל 100 ק"ג.
מטעני גחון בעיראק ובאפגניסטן
מאז הפלישה האמריקנית לעיראק ב-2003 והפלישה לאפגניסטן ב-2001 משתמשים החמושים העיראקים, הטליבאן וכוחות איסלמיים אחרים, בשיטות שונות כנגד הכוחות האמריקאיים. טילי נ"ט ורימוני RPG נורים באופן קבוע אל עבר שיירות של הקואליציה ומטעני גחון מופעלים כנגד טנקים, נגמ"שים ורכבים קלים יותר. מטעני הגחון גרמו למספר הרב ביותר של נפגעים אמריקאיים בעיראק ובאפגניסטן.
קישורים חיצוניים
UAV against IED
מטעני גחון IED, באתר Defense Update
הערות שוליים
גחון
es:Bomba caminera
pl:Fugas | 2024-09-04T17:18:43 |
ג'ון ורקר, ויקונט גורט השישי | שמאל|ממוזער|250px|לורד גורט (משמאל) ליד גרשון אגרון במסיבת עיתונאים במלון עדן במרץ 1945
שמאל|ממוזער|250px|הנציב העליון גורט בעת ביקור ברמת גן, עם ראש העיר אברהם קריניצי, 1945
ג'ון סטנדיש סרטיז פרנדרגסט ורקר, הוויקונט השישי מגורט (באנגלית: John Standish Surtees Prendergast Vereker, 6th Viscount Gort;
10 ביולי 1886 - 31 במרץ 1946). היה איש צבא ומדינאי בריטי. פיקד על חיל המשלוח הבריטי לצרפת במלחמת העולם השנייה, ושימש כנציב העליון השישי על ארץ ישראל.
ביוגרפיה
ראשית חייו
גורט נולד ב-10 ביולי 1886 בלונדון וגדל במחוז דרהאם. הוא חונך בבית הספר הארו, ולאחר מכן באקדמיה הצבאית המלכותית בווליץ'. הוא ירש מאביו את התואר המשפחתי "לורד גורט", ב-1902, ומונה לקצין בגדודי הגרנדירים ב-1905.
ב-1914 הגיע לדרגת קפטן, ונלחם במלחמת העולם הראשונה בחזית המערבית. ב-1918 הגיע לדרגת לוטננט קולונל, וקיבל את העיטור הצבאי הבריטי הגבוה ביותר, צלב ויקטוריה, וזאת בנוסף לעיטורים רבים נוספים.
גורט לימד באקדמיה הצבאית בקמברלי לאחר המלחמה, קודם לדרגת קולונל ב-1925, ופיקד על חטיבת ה"גארדס" למשך שנתיים, ומשם המשיך לפיקוד על האקדמיה הצבאית. ב-1937 קיבל דרגת גנרל, ולאחר מכן מונה לראש המטה הכללי הקיסרי. ב-1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, קיבל גורט את הפיקוד על חיל המשלוח הבריטי לצרפת.
מלחמת העולם השנייה
חיל המשלוח הבריטי לא התערב במלחמה עד לפלישה הגרמנית לארצות השפלה ולצרפת במאי 1940. "תוכנית D" שהגה המטכ"ל הצרפתי, שכללה התקדמות חיל המשלוח אל תוך בלגיה, על מנת לפגוש שם את הפולשים הגרמנים, התמוטטה. חיל המשלוח ביצע את חלקו, אך התמוטטות הקונספציה ההגנתית הצרפתית, שנשענה על קו מאז'ינו, ולא הייתה מוכנה לטקטיקות הבליצקריג, ולחצייה המשוריינת של הגרמנים את יער הארדנים, שנחשב לבלתי חדיר לשריון, הותירו את התמרונים על פי התוכניות המוקדמות חסרי תועלת. עד מהרה מצא עצמו חיל המשלוח נצור על גדות התעלה, ומנותק מחלקם הגדול של הכוחות הצרפתים, כאשר אין בכוחו להכריע את המערכה, שבשלב זה כבר נטתה לטובת הגרמנים באופן ברור. גורט הורה על מבצע של פינוי מהיר, בכל כלי שיט שעמד לרשות בעלות הברית. הכוחות רוכזו ליד עיר הנמל דנקרק, כאשר חלק מהם מעכב את האויב בלחימה (אם כי מסיבה לא ידועה נעצרו הגרמנים בעצמם, ולא המשיכו את התקדמותם לדנקרק, למשך כמה ימים קריטיים במהלך הנסיגה הבריטית אל החוף), ודואג לכך שרוב חיל המשלוח, וכן חיילים ואזרחים צרפתים, יפונו אל בריטניה. במהלך המבצע, שכונה "מבצע דינמו", פונו כשלוש מאות וארבעים אלף חיילים, בין 26 במאי ו-4 ביוני 1940.
הייתה זו נחישותו של גורט, אל מול התנגדות של הגנרלים הצרפתים, ובשלב מסוים אף של ראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל, בצירוף הקרבתם של הטייסים והמלחים הבריטים, שאיפשרו את פינוי חיל המשלוח הבריטי מצרפת, ולמעשה את המשך המלחמה.
"רוח דנקרק" הייתה רוח של עמידה איתנה ועיקשת אל מול האויב הגרמני, אך גם סימלה את אחת התבוסות הגרועות בהיסטוריה של הצבא הבריטי. צ'רצ'יל העיר כי "מלחמות אין מנצחים באמצעות פינויים". על גורט היה לשלם את המחיר.
בשנת 1940, לאחר שובו מצרפת מונה גורט לשליש למלך ג'ורג' השישי. הייתה זו הסטה הצידה מהמסלול של פיקוד צבאי קרבי. לאחר מכן שימש כמושל גיברלטר ומלטה בתקופות קשות מאוד במלחמה בים התיכון. שם נמצא שימוש לרוחו העיקשת, ולעמידתו האיתנה. בשנת 1943 קיבל את דרגת הפילדמרשל.
הנציב העליון בארץ ישראל
בנובמבר 1944 מונה לנציב עליון על ארץ ישראל ועבר הירדן. בתפקיד זה שימש כשנה, ועל אף שנאמר עליו שהוא אוהד את מטרת הציונות, לא הותיר גורט רושם של ממש בתפקיד זה, אותו עזב בשל מצב בריאות לקוי. בהמשקיף נכתב עליו שהוא היה נוח ליהודים מקודמו וייחסו לו את הרשות לגולי מאוריציוס לשוב לארץ ישראל.
מיוני עד ספטמבר 1945 שהה גורט בלונדון בגלל בריאותו הלקויה. הוא שב לארץ ישראל ב-26 בספטמבר, אולם לאחר זמן קצר התפטר מתפקידו. ב-2 בנובמבר 1945 הודיע שר המושבות בפרלמנט הבריטי על התפטרותו של גורט מטעמי בריאות. הועלו השערות לגבי סיבות ההתפטרות, כמו חילוקי דעות בינו לבין משרד המושבות. גורט עזב את ארץ ישראל ב-5 בנובמבר 1945 והחליף אותו ג'ון שאו, המזכיר הראשי של ממשלת המנדט, עד הגעת מחליפו הקבוע - אלן קנינגהם. במהרה נודע שאכן אובחן סרטן בגופו והוא נפטר בחודש מרץ 1946 בלונדון.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מושלי גיברלטר
קטגוריה:מפקדי הכוחות הבריטים וראשי המטה הכללי הבריטי
קטגוריה:קצינים בריטים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:גנרלים בריטים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:מרשלים בריטים
קטגוריה:נציבים עליונים בארץ ישראל
קטגוריה:מסדר ג'ון הקדוש
קטגוריה:מסדר האמבט: אבירים וגבירות הצלב הגדול
קטגוריה:מפקדים במסדר האימפריה הבריטית
קטגוריה:המסדר הוויקטוריאני המלכותי: חברים
קטגוריה:מעוטרי צלב ויקטוריה
קטגוריה:המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה: אישים
קטגוריה:מעוטרי אות השירות המצוין
קטגוריה:בריטים מעוטרי אות לגיון ההצטיינות
קטגוריה:בוגרי האקדמיה הצבאית המלכותית בווליץ'
קטגוריה:בוגרי בית הספר הארו
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1886
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1946
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית | 2023-10-29T20:18:41 |
דוב שפתני | ממוזער|250x250 פיקסלים|דובת דוב שפתני עם גוריה מתת המין וM.u. ursinus
דוב שפתני (שם מדעי: Melursus ursinus) הוא מין יחיד בסוגו של יונק גדול ממשפחת הדוביים. מצוי בתת-היבשת ההודית ותזונתו מתבססת על אכילת טרמיטים.
לדוב שפתני שני תת-מינים:
דוב שפתני סרי-לנקה (Melursus ursinus inornatus) - סרי לנקה
דוב שפתני נפוץ (Melursus ursinus ursinus) - הודו, נפאל, בהוטן ובנגלדש
ממוזער|דוב שפתני מהתת מין M.u. inornatus
הופעה
הדוב השפתני הוא דוב קטן בעל פרווה ארוכה וסבוכה בעיקר באזור הכתפיים. צבע הפרווה הוא בדרך כלל שחור, אך נצפו פרטים עם אניצי פרווה חומה, אפורה, אדמדמה ובצבע קינמון. סימן ההיכר הבולט הוא כתם לבן/צהבהב גדול בצורת U או Y על החזה. החוטם בהיר ומסוגל לתזוזה; הנחיריים ניתנים לסגירה בעת הצורך. יש סברה שדילדול השיער בחרטום הפה, מסייע לו כנגד הפרשות הטרמיטים שהם עיקר מזונו.
בוגרים מגיעים לאורך 150–190 ס"מ, הזכרים שוקלים 80–140 ק"ג ואילו הנקבות 55–95 ק"ג.
אזורי מחיה ותפוצה עולמית
תיעוד המאובנים של הדוב מגיע לתקופת המיוקן לפני 5 מיליון שנים, אז נראה כי הגיע לתת-היבשת ההודית. הדובים השפתניים שוכנים בדרך כלל באזורים מיוערים ובאדמות מרעה, בעיקר בגבהים נמוכים, והם מעדיפים יערות יבשים ואזורים בעלי סלעים חשופים. מרבית האוכלוסייה שוכנת בהודו ובסרי לנקה, אך נצפו פריטים גם בבנגלדש, נפאל ובהוטן.
רבייה
ההזדווגות מתרחשת בחודשי הקיץ: מאי, יוני ויולי. בשבי תהליך החיזור וההזדווגות נמשך יום-יומיים בלבד, בזמן זה הדובים אלימים וצעקניים ביותר. תקופת העיבור אורכת 6–7 חודשים, ברוב ההריונות נולד גור יחיד או שניים אך תועדו מקרים של לידת שלישייה. הגורים נולדים במאורות שבאדמה, ונשארים בהן עד גיל 3 חודשים. הגורים צמודים לגב אמם, ייחודי למין זה במשפחת הדובים. הם נשארים בקרבתה עד להיותם בוגרים, בגיל שנתיים לפחות, לכן הנקבות מתעברות רק פעם בשלוש שנים. בטבע הם חיים כ-25 שנה ובשבי 40 שנה.
ארגון חברתי והתנהגות
דוב שפתני הוא יונק לילי. מן התצפיות המעטות שנעשו בטבע מסיקים שהדובים חיים ביחידות, למעט נקבות עם גורים. לדעת החוקרים שטח המחיה קטן, והדובים אינם טריטוריאליים ולעיתים חולקים אותו שטח עם פריטים נוספים. הדובים טפסנים מצוינים. הם מתקשרים עם פריטים אחרים במגוון קולות והבעות פנים, שטיבם עדיין לא מובן לחוקרים.
תזונה
עיקר התזונה הם הטרמיטים, ואנטומיית המין מתואמת לכך: שפות הפה חסרות שיער ובולטות. מספר שיניים חותכות חסרות, כך שישנו מרווח בפה דרכו יכול הדוב למצוץ את הטרמיטים. קולות המציצה נשמעים ממרחק 100 מטרים. מזונם כולל גם ביצים, חרקים שונים, חלות דבש, נבלות ושאר דברים. באזור נפאל אוכל המין פירות רבים בין מרץ ליוני. בשל מזונו הנמצא תמיד, לא סובל המין מרעב וממחסור בניגוד לדובים אחרים. מבנה גופו הקטן אינו צורך אנרגיה רבה, ולכן מזונו מספק אותו. הוא גם אינו זקוק לשנת חורף כדי לשמר את כוחו.
המפגש עם האדם
הדוב חולק את מקום מחייתו עם האדם. הוא נחשב לדוב אלים וחם מזג, לעיתים קרובות פוגע ביבולים ועל כן צדו אותו החקלאים במשך שנים רבות. כיס המרה ושאר חלקים בגופו משמשים מרכיבים ברפואה הסינית. בשנות ה-70 נמכרו חלקי גוף השייכים ל-1,500 פריטים. הדוב השפתני היה בין הראשונים ממשפחת הדובים שאולף, והוא היה הדוב הרוקד הראשון. כיום נותרו רק 10,000 פריטים והמין נחשב כפגיע ביותר.
מקור השם הלועזי (Sloth Bear) בחוקרים הראשונים שהגיעו למקום חיותו של המין, בשנת 1700 לערך. הם ראו אותו מרחוק נתלה על ענף (התנהגות שטרם נצפתה), ובתחילה נראה להם כסוג של החיה הקרויה עצלן דווקא. רק ב-1810 כאשר הביאו את הדובים לאנגליה, התברר שיוכו האמיתי. למרות השם, המין אינו איטי והוא מגיע למהירות אדם, אך הליכתו מסורבלת קמעה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ורג' שו
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1791
שפתני
קטגוריה:יונקים יחידים בסוגם
קטגוריה:הודו: יונקים
קטגוריה:בהוטן: יונקים
קטגוריה:מגה-פאונה של אירואסיה
קטגוריה:סרי לנקה: יונקים | 2023-12-30T16:26:30 |
ברהמן | בְּרָהְמַן (מסנסקריט: ब्रह्म) הוא מושג הלקוח מכתבי הדת ההינדואיים המתאר אלוהות אינסופית, "נשמת היקום" וכן "השלם האחד הנצחי".
על פי התפיסה המתוארת באופנישדות, הברהמן הוא הגורם, המטרה וההוויה של היקום. בשל טבעו האינסופי של הברהמן, הגדרותיו הן לרוב על דרך השלילה או על דרך הפרדוקס.
בוודות הברהמן מתואר כמקורם של האלים, כלומר כל האלים בפנתיאון ההינדואי הם התגלמויות של הברהמן. כתבי הוודות מתארים שני סוגים של ברהמן: הברהמן הנחות והברהמן העליון. הברהמן העליון הוא המקור והברהמן הנחות, או הברהמג'יותי, הוא התרחבות שלו. "הזוהר של אלוהים". הברהמן הנחות איננו אל מונותאיסטי אלא מהות מוניסטית, מופשטת וחובקת כל. לעומתו, הברהמן העליון (פראברהמן), הקרוי לעיתים בוודות גם בכינוי בהגוואן, מתואר לא כדבר מופשט ומשולל תכונות אלא כישות על, אלוהים מונותאיסטי לכל דבר. לברהמן העליון התגלויות שונות אשר המרכזית ביניהן קרויה וישנו.
בפרשנויות מאוחרות לוודות אשר הושפעו מההגות הבודהיסטית, כגון פרשנות האדויתה ודנתה, רואים את ההוויה המופשטת כעליונה ואילו את הבהגוואן, ישות העל, כהתגלות נחותה שלה.
בתפיסה היוגית של ההינדואיזם קיימת תפיסה כי איחודו המחודש של האטמן, גרעינה הפנימי של הנשמה, עם הברהמן, נשמת היקום, היא המפתח להשגת שחרור רוחני - "מוקשה".
הקבלה ליהדות
ישנן טענות בנוגע לקשר היסטורי-רעיוני בין המיתולוגיה ההינדואית לבין היהדות. על פי אמונה זו, קיים דמיון רעיוני (ואף מצלולי) בין הדמויות ברהמן או ברהמה ושריי או סרסווטי לבין הדמויות של אברהם אבינו ואשתו שרה אימנו ובשמה הקודם שריי (אברהם-ברהמן, שרה - שריי).
ראו גם
פילוסופיה הודית
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אלים הינדואים
קטגוריה:הינדואיזם
קטגוריה:הודו: דת ופילוסופיה | 2024-05-26T06:17:45 |
חבר העמים הבריטי | חבר העמים הבריטי (באנגלית: The Commonwealth of Nations; "חבר העמים") הוא ארגון בינלאומי וולנטרי. בארגון חברות 56 מדינות עצמאיות, שכולן, למעט שתיים (מוזמביק ורואנדה), היו חלק מהאימפריה הבריטית.
בניגוד לעבר, ומאז הפכה הודו לרפובליקה, לא כל המדינות החברות בחבר העמים הבריטי מכירות במלך צ'ארלס השלישי כזה העומד בראשן. מדינות אלו הן בחלקן רפובליקות, וחלקן מונרכיות מקומיות. המדינות בחבר העמים הבריטי אשר רואות בצ'ארלס השלישי גם את מלכן, מכונות "ממלכות חבר העמים" (Commonwealth Realms). כל המדינות החברות, ללא קשר לשיטת המשטר ולזהותו של ראש המדינה, מכירות במלך צ'ארלס השלישי כראש חבר העמים.
יום שני השני של חודש מרץ הוא יום חגו של הארגון.
מטרות הארגון ופעילותו
מטרותיו של הארגון פורטו לראשונה במסגרת הצהרת סינגפור משנת 1971. על פי ההצהרה מטרות הארגון כארגון המיועד לקדם שלום עולמי ויחסי שלום בין המדינות החברות בו, היא לקדם דמוקרטיה ייצוגית וזכויות אדם ברחבי העולם, לקדם שוויון ולהתנגד לגזענות, להילחם כנגד העוני, הבורות והמחלות, ולקדם סחר חופשי. בהצהרת לוסקה משנת 1979 נוספה מטרה נוספת לארגון – להתנגד לאפליה על בסיס מגדרי.
בשנת 1989 במסגרת הצהרת לאנגקאווי נקבע כי הארגון יקדם קיימות אקולוגית.
מטרות הארגון האמורות הוצהרו מחדש והוגדרו מחדש בהצהרת הארארה משנת 1991.
בהצהרת אסו רוק משנת 2003 הוצהר כי המטרה המרכזית של הארגון היא לקדם דמוקרטיה ופיתוח בקרב מדינות מתפתחות. ההצהרה מציינת את יתר מטרות הארגון: קידום דמוקרטיה, כלכלה, השכלה, שוויון מגדרי, ממשל יעיל, זכויות אדם, חקיקה לזכויות אדם, קידום מדינות קטנות, קידום הספורט, קיימות כלכלית ואקולוגית, וקידום בני נוער.
ב-2011 הוצעה מגילת חבר העמים הבריטי, צ'ארטר חוקי המציג את ערכי חבר העמים, בו מחויבות 53 המדינות החברות בו לזכויות שוות, דמוקרטיה ועוד. המגילה נחתמה על ידי אליזבת השנייה ב-11 במרץ 2013.
זכויות אזרחי חבר העמים הבריטי
אזרחי חבר העמים הבריטי הם אזרחי כל אחת מהמדינות החברות בארגון. כל מדינה חברה רשאית לקבוע אילו זכויות היא מעניקה, אם בכלל, לאזרחי חבר העמים הבריטי שאינם אזרחיה.
בבריטניה
בבריטניה אזרחי חבר העמים הבריטי שאינם אזרחים בריטיים אינם נחשבים לזרים, והם נהנים כמעט מכל הזכויות האזרחיות מהן נהנים האזרחים הבריטיים: הזכות להצביע בכל הבחירות הנערכות במדינה (בחירות פרלמנטריות, בחירות מקומיות, בחירות ארציות) הזכות להיבחר לבית הנבחרים הבריטי, הזכות לשרת בתפקיד ציבורי (שופט, שר וכו') ועוד. ישנן זכויות מעטות, אולם חשובות ביותר, שאינן מוענקות לאזרחי חבר העמים הבריטי, ובהן הזכות לשהות בבריטניה באופן בלתי מוגבל ולעבוד. עם זאת, חוקי ההגירה הבריטיים מעניקים מספר יתרונות לאזרחי חבר העמים הבריטי על-פני מהגרים אחרים, והם נהנים מתנאים מקלים בכל הנוגע להגירה, שהייה בבריטניה, ועבודה.
במדינות אחרות
מדינות חברות רבות מעניקות לאזרחי חבר העמים הבריטי שאינם אזרחיהן זכויות דומות לאלו הניתנות להם בבריטניה. מספר מדינות אף מעניקות זכויות נוספות: הקלות במתן אשרת כניסה, אפשרות לקבל אזרחות בתנאים מקלים ובזמן קצר יותר, אפשרות לקבל מלגה (Commonwealth Scholarship) ועוד.
מדינות החברות בארגון
ממוזער|שמאל|300px|חברות בארגון (נכון לשנת 2022) מסומנות לפי סוג המשטר הקיים בהן. בכחול: ממלכות חבר העמים הבריטי, בוורוד: רפובליקות, בירוק: מונרכיות שהעומד בראשן איננו ראש חבר העמים הבריטי.
חלוקה של מדינות לפי יבשת (בסוגריים: שנת ההצטרפות):
אירופה
(1931)
(1964)
אמריקה הצפונית ואמריקה המרכזית
(1931)
(1962)
(1962)
(1966)
(1973)
(1974)
(1978)
(1979)
(1979)
(1981)
(1981)
(1983)
אמריקה הדרומית
(1966)
אפריקה
(1931, עזבה ב-1961 וחזרה ב-1994)
(1957)
(1960, הושעתה ב-1995 והוחזרה ב-1999)
(1961)
(1961)
(1962)
(1963)
(1964)
(1964)
(1965, עזבה ב-2013 וחזרה ב-2018)
(1966)
(1966)
(1968)
(1968)
(1976)
(1990)
(1995)
(1995)
(2009)
(2022)
(2022)
אסיה
(1947)
(1961)
(1982, עזבה ב-2016, חזרה ב-2020)
(1948)
(1957)
(1965)
(1972)
(1984)
(1947, עזבה ב-1972, חזרה ב-1989, הושעתה ב-1999 והוחזרה ב-2004, הושעתה בשנית ב-2007 והוחזרה בשנית ב-2008)
אוקיאניה
(1931)
(1931)
(1970)
(1970)
(1970, עזבה ב-1987, חזרה ב-1997, הושעתה ב-2000 והוחזרה ב-2001, הושעתה בשנית ב-2006 והוחזרה בשנית ב-2014)
(1975)
(1978)
(1980)
(1978)
(1979)
(1999)
חברות לשעבר בארגון
(עזבה ב-1949)
20px ניופאונדלנד (הפכה למחוז של קנדה ב-1949)
(הושעתה ב-2002, עזבה ב-2003, הגישה בקשת לחזרה ב-2018)
חברות פוטנציאליות
(ב-2012 הודיעה על כוונתה להצטרף)
(ב-2009 הגישה בקשה לקבלה כחברה משקיפה)
מדינות מועמדות
הצטרפות של כל חברה חדשה לארגון מותנת באישור כל החברות הקיימות.
ישראל
בשנת 1950, במהלך פגישה עם קצין בריטי בשם בריאן רוברטסון, העלה דוד בן-גוריון ראש ממשלת ישראל את ההצעה להצטרפות ישראל לחבר העמים הבריטי. הדבר הפתיע את הנוכחים בשיחה מאחר שלא נרמז על הצעה כזו. אולם הצעתו של בן-גוריון לא יצאה לפועל.
ב-2006 הציע המזכיר הכללי של חבר העמים הבריטי שישראל תצטרף לארגון.
דרום סודאן
פוליטיקאים מדרום סודאן הביעו התעניינות בהצטרפות לחבר העמים הבריטי, אך גם רעיון זה לא יצא לפועל והמדינה כלל לא הגישה בקשה להצטרף.
ראו גם
חבר העמים של אנגליה
ראש חבר העמים הבריטי
פגישות ראשי ממשלות חבר העמים הבריטי
היסטוריה של הממלכה המאוחדת
משחקי חבר העמים הבריטי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארגונים בין-לאומיים
קטגוריה:הממלכה המאוחדת | 2024-08-30T22:24:39 |
הומניזם | הומניזם (או אֱנוֹשָׁנוּת) היא גישה פילוסופית מרכזית ומרובת ענפים, המבוססת על לראות את האדם כאדם ומדגישה את היותו סוכן מרכזי, המשפיע על הסביבה שלו כאדם יחיד וכקבוצה אנושית. מקורה ההיסטורי של הגישה בזרם חברתי באיטליה בתקופת הרנסאנס, הידוע כ"הומניזם של הרנסאנס". בעקבות עידן הנאורות המושג כיום מתייחס למגוון השיטות, האמונות והדעות המשלבות את השדה האנושי עם חשיבה ביקורתית, ומעדיפות חקירה שיטתית ותבוניות על פני חשיבה דוגמטית ואמונות תפלות.
אטימולוגיה
קיימת הבחנה שורשית בין נשוא הערך שהוא המובן האידאולוגי של הומניזם, לבין המובן שמעודד לימוד וחקר שפות, תרבויות, וספרים קלאסיים, כגון הבחנה בין מקצועות ריאליים להומניסטיים בבתי הספר ובאוניברסיטאות.
המילה humanista היא שם עצם, שהתחיל להיות נפוץ בתקופת הרנסאנס כהגדרה לקבוצת החברים בגילדת המורים שלימדו huntanac artcs (אמנויות האדם).
הומניסט הוא אדם המחזיק בגישה כללית הומניסטית אשר במרכזה האדם כמטרה וכ"סוכנות" פעילה, כלומר אדם תבוני, ואולם הומניסט הוא תמיד בן תרבות מסוימת דרכה הוא מפרש את ערכיו ההומניסטיים: הומניסט צרפתי, הומניסט ישראלי וכו'. לרוב, נעשה שימוש ב"הומניסט" כדי לתאר את מי שמלא באהבה ובכבוד לבני האדם, המביע התחשבות, וסובלנות כלפיהם ודואג לזכויותיהם. ואולם יש להבחין בין הומניסט לבין "הומני" – אדם המגלה רגישות, רחמים או אמפתיה לכל אדם או בע"ח ללא קשר להשקפת עולמו הרחבה. בנוסף גם מי שעוסק בהומניסטיקה וקרוב למדעי הרוח והחברה מכונה הומניסט (הוראת המילה ניכרת לפי ההקשר). המילונאי ראובן אלקלעי הציע את חידושו אֱנוֹשַׁאי (תחת הומניסט). בשנת 2022, האקדמיה ללשון העברית קבעה את המונח אֱנוֹשָׁנוּת תמורת הומניזם.
מקורות ההומניזם
נהוג להתייחס לתקופת הרנסאנס כראשית ההומניזם שהתפתח עד זמננו, אך לא ניתן להגדיר את ההומניזם של הרנסאנס כתורה פילוסופית סדורה. רבים מקרב ההומניסטים אימצו עמדות, ערכים וגישות, בהשראת החיבורים הקלאסיים של יוון העתיקה אך התגלעו ביניהם לא אחת חילוקי דעות חריפים, ומעולם לא השתייכו ל"אסכולה" אחת.
תחילה היו ההומניסטים קבוצה של אינטלקטואלים שאינם אנשי דת שהתעניינו בתרבות הקלאסית (התרבות היוונית והרומית העתיקה) ובספרים שנכתבו בהשראתה, (בעיקר ביוון העתיקה).
תהליך זה, שניזון ממאבק בין ערי איטליה תוך כדי שחרורן היחסי משליטת הקיסרות והכנסייה עיצב מעמד חברתי של משפחות סוחרים אשר בהדרגה גברה התעניינותם בתרבות ביזנטיון, ביוונית ואף ב"לימודי האדם" הרומיים (Studia Humanitatis) – מדובר בלימודים הומניסטיים בדגש על התחומים שאינם "ריאליסטים" (רטוריקה, פואטיקה, דקדוק של הלטינית הרומית וכו'), וכן בפילוסופיה אתית – על פני הסכולסטיקה והתאולוגיה המסורתיים.
ההומניסטים האיטלקים התמקדו במערך חדש של לימודים, שייצג את תפיסתם החדשה. בנימין ארבל כותב:
אנשי הרנסאנס העלו תרומה מכרעת לעיצוב לימודי ההיסטוריה כדיסציפלינה ביקורתית (לא כנסייתית-אנכרוניסטית) המכוונת לחשיפת הדרמה האנושית לרבות חולשות האדם. במסגרת זו נטענו טיעונים הגיוניים – עד כדי ניתוח כתבי הקודש אשר מעתה לא היו עוד נחלת נזירים וכמרים לבדם. הצלחת ההומניסטים של איטליה הביאה כמה מהם למשרות כמורה בעצמם.
בצד התעניינות בנושאי חולין החלו גם מושגים ורעיונות חדשים כמו "דת טבעית" וכבוד בין דתי להעסיק את ההומניסטים שאחד משיאם היה למשל הנאום המפורסם "על כבוד האדם" של ג'ובאני פיקו דה לה מירנדולה.
מסכם אליעזר שביד:
מאוחר יותר, התגבש הזרם ההומניסטי לאידאולוגיה, שכללה מערכת ערכים חילונית סדורה, שביקשה במידה רבה להוות אלטרנטיבה למערכת הערכים הדתית, (בעיקר הנוצרית).
ההומניסטים קיבלו השראה בעיקר מכתבי אפלטון ואריסטו (בהם כתבים שכמעט לא היו ידועים עד אז באירופה המערבית, כגון הפוליטיאה של אפלטון), והעמידו מערכת ערכים, שבה האדם ויצירתו עומדים במרכז, ואילו הדת או יחסי האדם עם האל נמצאים בשוליים. המוסר על פי ההומניזם אינו נובע בהכרח מציוויי האל לאדם, אלא ממצפון אנושי קולקטיבי, המשותף לכל בני האדם. ההומניסטים טענו שכל אדם יכול להתחבר אל האל לבדו, מבלי תיווך של גורם כלשהו, ובמיוחד ללא עזרת הכנסייה או האנשים שעובדים בה.
האתוס ההומניסטי
האתוס ההומניסטי הוא גישה כוללת שבמרכזה ערכו של האדם כבעל תבונה ומכאן בעל כושר ביקורת.
כושר הביקורת של האדם מנחה את יכולתו להכיר ולדעת כמו גם לשקול ולבחון בין חלופות מוסריות בעצמו.
ההומניסטים מאמינים שלכל בני האדם מצפון המאפשר להם להבחין בין טוב לרע, ושמצפון זה אינו תלוי באמונה דתית או במוצא תרבותי. בני האדם טובים מטבעם, ואם אין משבשים את מצפונם, הם בוחרים בטוב. ההומניזם אינו מקבל בדרך-כלל גישה של שכר ועונש ממקורות עליונים, ודאי לא שכר ועונש בעולם הבא. חיי האדם מתרכזים בעולם הזה, ביחסים שבינו לבין בני אדם אחרים, ואלה שבינו לבין הטבע, והוא חייב דין וחשבון רק למצפונו ולאנשים שסובבים אותו.
יש להבחין בין הגישה ה"קלאסית" להומניזם שהתפתחה בתקופת הרנסאנס והרפורמציה ולפיה האדם זוכה לאהבת האל (AGAPE) ומכאן ערכו ומרכזיותו, ובין גישת הנאורות להומניזם הנשענת על הכרה בתבוניות האדם כיסוד לביקורת ולכושר השיפוט המוסרי שלו.
יש הומניסטים המאמינים כי המצפון האנושי ומערכת הערכים שגלומה בו, ניתנים לניסוח לוגי. אין פירושו של דבר שהמצפון נלמד באופן לוגי – כי לדעת רוב ההומניסטים המצפון הוא אינטואיטיבי – אבל אפשר לנסח את מערכת הערכים שמרכיבה אותו, באמצעות כללים לוגיים. לימוד הניסוח הלוגי של מערכת הערכים האנושית מסייעת בפתרון דילמות, כלומר דרכי התנהגות ובחירת דרך הפעולה הנכונה, במצבים שבהם הבחירה בטוב קשה במיוחד, לאור הנסיבות או האפשרויות שקיימות.
אגנש הלר הציעה כי החל מהעת החדשה והנאורות בעיקר השתנה המוסר והפך ל"אתוס פתוח" – עקרון שבני אדם מקבלים בכל מקום מעצם היותם בני אדם והוא "דליל יותר" משום שאינו בהכרח כולל את העושר של הקהילה בה אדם חי: , ומעתה אי אפשר לתייג אנשים שיוצאים מקהילות סגורות כ"חסרי מוסר".
חלוקת הזרמים בהומניזם לפי יובל נח הררי
הזרם הליברלי – לפי ההומניזם הליברלי האדם הוא יצור אינדיבידואלי. פנימיותו של האדם היא הנותנת משמעות לעולם, ומהווה את מקור הסמכות המוסרית, האסתטית, והפוליטית. בכל דילמה מוסרית או פוליטית, עלינו לפנות אל רצונו הפנימי של האדם. יש להגן על היחיד מפגיעה, ולשם כך יש לממש את זכויות האדם. ניתן להבחין בדרכם של המצדדים בהומניזם הליברלי בכל הנוגע לטיפול בפושעים – החשיבות העצומה שמייחסים הליברלים לרווחתו של היחיד, גורמת להם להתנגד להוצאות להורג, לעינויים, ולמתן עונשים קשים. כך, מתקיימות נקודות השקה בין הזרם הליברלי לבין הדתות המונותאיסטיות ובמיוחד הנצרות. הליברליזם שם דגש על הרצון החופשי. הוגים נוצרים למן המאה ה-18 שילבו בין ההומניזם לנצרות, באמצעות הטענה, כי מטרתו של האל היא להיטיב את מצבם של בני האדם, ולפיכך על בני האדם לפעול להיטיב את מצבם של בני אדם אחרים.
הזרם הסוציאליסטי – ההומניסטים הסוציאליסטים, בדומה לפילוסופיית התועלתנות, רואים חשיבות במצבו של כלל המין האנושי ולא במצבו של היחיד. בניגוד לזרם הליברלי ששם דגש על חירותו של הפרט וזכויותיו, שם הזרם הסוציאליסטי את הדגש על השוויון בין כל בני האדם. על פי הסוציאליזם חוסר השוויון הוא פגיעה בכלל האנושות, כיוון שמשמעותה מתן העדפה לגורם שולי שקשור לאדם (כסף) על פני המהות האוניברסלית שלו. לטיעוני הסוציאליסטים אפשר למצוא סימוכין גם בדתות המונותאיסטיות, שקובעות שכל בני האדם נבראו בצלם האל, ומכאן שכל בני האדם שווים.
זרם הדרוויניזם החברתי – אף על פי שלא נהוג לראות אידאולוגיות גזעניות כהומניסטיות, יש בהן אלמנטים ברורים של הערצת האדם. בניגוד לזרמים האחרים של ההומניזם, זרם זה שולל את הזכות לשוויון של בני האדם וגורס כי ישנם בני אדם נעלים מול בני אדם נחותים. זרם הדרוויניזם החברתי הוא היחיד שלא קיבל את השראתו רק מן הדת אלא גם מעיוות של המדע, ובעיקר מעיוות של האנתרופולוגיה ומדעי החיים (מדענים מתייחסים לדרוויניזם החברתי כאל פסבדו-מדע). תומכי הזרם רואים במין האנושי מין שמצוי בתהליכי אבולוציה בלתי פוסקת, כמו שאר המינים שבטבע ולפיכך נתון המין האנושי בכל עת במלחמת קיום על משאבים, שבה רק החזקים ביותר ישרדו, לאחר שיביסו את החלשים (בביולוגיה אבולוציונית המתאים שורד, לא בהכרח החזק, ולא באמצעות כוח מכוון). הדרוויניזם החברתי החל להתבסס במחצית המאה ה-19, ועד מהרה השפיע על חלקים מהאליטות, כגון תומכי הקולוניאליזם של המעצמות הימיות, חלק מהתנועה הפרוגרסיבית בארצות הברית ובמיוחד עמד בבסיס האידאולוגיה הנאצית בגרמניה. כך, שאיפתה של התנועה הנאצית הייתה להשביח את המין האנושי על ידי טיהור אתני, השארת הגזע הארי והכחדת הגזעים הנחותים (לטענתם), כגון היהודים, הצוענים והשחורים, שסיכנו לדעתם, את חוסנו של המין האנושי בכלל ושל הגזע הארי בפרט. הזרם ספג מהלומה קשה לאחר תבוסת גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, אך הדים לקיומו המשיכו להתקיים לאחריה, כגון במשטר האפרטהייד בדרום אפריקה ובתנועות גזעניות ונאו-נאציות ברחבי העולם. בשנים האחרונות, עם התפתחות מדעי הגנטיקה והרפואה, ניתן למצוא הדים של דמיון לדרוויניזם החברתי, אם כי לא באופן גזעני, אצל אנשים שמשתמשים בבדיקות גנטיות ולעיתים גם בהפלת עוברים בעלי מומים קשים, כדי לתכנן את משפחתם. כל זאת, כדי למנוע מהם, מבני משפחתם, ומהחברה בכלל, את הסבל שעלול להיגרם כתוצאה מלידת תינוק שצפויים לו חיים קצרים או מלאי ייסורים. ישנם אנשים ששואפים לפתח את תחום הגנטיקה כדי לאפשר להורים לבחור עבור צאצאיהם תכונות כגון צבע שיער, צבע עיניים, יכולות אתלטיות, יכולות שכליות וכיוצא באלה. ראו גם אאוגניקה.
טרנס הומניזם – פילוסופיה הסובבת סביב השאיפה לנצל אמצעים טכנולוגים על מנת להתגבר על המגבלות הביולוגיות של האדם.
הומניזם מול הדת התאיסטית
ההומניזם בגרסאות שונות הפך בהדרגה לאידאולוגיה השלטת באירופה (בייחוד באירופה המערבית), בעיקר משום שהציע אלטרנטיבה לדת בתקופה של חילון הולך וגובר. הוא התבסס בעיקר במדינות שניתקו את עצמן מהדת באופן מוחלט כמו צרפת. בארצות הברית רואים רוב התושבים בדת (בעיקר בדתות מונותאיסטיות) את האמצעי להקניית מערכת ערכים, ובעניין זה יש פער גדול בין אירופה לארצות הברית. גם בארצות אפריקה ואסיה משמשות הדתות כמקור העיקרי להדרכה ערכית, ואילו ההומניזם נתפס בהן לעיתים קרובות כמערכת זרה ואף מאיימת.
הציוויים המוסריים הנובעים מההומניזם אינם סותרים בדרך כלל את הציוויים הדתיים. כך למשל, רצח נתפס ברוב הדתות כחטא נגד האל, בנוסף להיותו פשע פלילי, ולכן מהווה עבירה חמורה. במערכת ערכים המתבססת על דת, כגון הנצרות הקתולית, קיימת בעייתיות עקב המחילה שניתנת בזמן הוידוי, לכל מעשה פשע, בתנאי שהמאמין יתפלל או יתרום סכומי כסף, כפי שיקבע הכומר המוודה. זרמים רבים בדת הנוצרית רואים אלימות ומלחמה באור שלילי מאוד, ובכך הם שותפים לזרמים הומניסטיים רבים באירופה ובארצות הברית. לאור זאת, היו שניסו ליצור סינתזה בין הדת (בייחוד בין הנצרות או היהדות) לבין ההומניזם. יש אנשים הרואים עצמם הן כדתיים והן כהומניסטים, ובחיי המעשה אין בכך בדרך כלל סתירה; תפיסה זו נקראת הומניזם דתי. הפער בין הדת להומניזם, על-פי השקפה זו, עולה בנימוקים שכל צד נותן לציוויים המוסריים. הבדל אחר הוא בכך שהמושג "חטא נגד האל" או מושג העונש בעולם הבא, אינם מקובלים בהומניזם. לעיתים ניתן למצוא את הפער שבין הגישות במצבים של דילמות מוסריות מורכבות, שבהן הציווי ההומניסטי עשוי להיות שונה מאוד מהציווי הדתי.
התארגנויות
התאחדות ההומניסטים האמריקאית הוקמה בשנת 1941 כגוף חינוכי המקדם הומניזם חילוני ומעודד בני אדם להכיר ביכולתם וחובתם לקחת אחריות על מעשיהם, על מנת שיוכלו להגשים את מטרות מוסריות, לטובתה של האנושות כולה. בין חבריו נמנו אייזק אסימוב, קורט וונגוט וגור וידאל. לארגון שלוחה בקנדה שנשיאה הוא ד"ר רוברט בקמן.
תנועת יהדות חילונית-הומניסטית היא זרם המדגיש את הערכים האנושיים ביהדות ואת חשיבות ההזדהות של הפרט עם ההיסטוריה והתרבות היהודיים. בית הכנסת העצמאי הראשון שלה הוקם ב-1963 על ידי שמונה משפחות אמריקאיות בבירמינגהם, דטרויט. חברים בולטים בזרם הם אלבר ממי, אלן דרשוביץ, יאיר צבן ויהודה באואר. הגוף הבינלאומי מרכז כחמישים קהילות וקבוצות, כשלושים מתוכן במסגרת ה-SHJ בצפון אמריקה והיתר בעוד ארבע-עשרה מדינות. הקהילות האמריקניות, המהוות את עיקר הזרם, מנו כ-10,000 חברים נכון ל-2012. ב-2004 קמה שלוחה בישראל, "מכון תמורה".
הומניסטים ידועים
מתקופת הרנסאנס
שמאל|ממוזער|150px|ארסמוס מרוטרדם
ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה
ארסמוס מרוטרדם
פרנסואה רבלה
מישל דה מונטן
יוהנס רויכלין
סבסטיאן ברנט
פיליפ מלנכתון
תומאס מור
מתקופות מאוחרות יותר
תומאס פיין
ברטראנד ראסל
אייזק אסימוב
קורט וונגוט
אלברט איינשטיין
אריך פרום
ד"ר הנרי מורגנטלר
הומניזם בספרות
בספר הר הקסמים משנת 1924, הנחשב לספרו החשוב ביותר של תומאס מאן ומהספרים החשובים שנכתבו במאה ה-20 בכלל, דמותו של לודוביקו סטמבריני נחשבת למייצגת של ההגות ההומניסטית. סטמבריני רואה את ג'וזואה קרדוצ'י, המשורר הלאומי של איטליה המודרנית, כמורו הרוחני, ומשווה עצמו לטיטן היווני פרומתאוס, שבין היתר לימד את האדם את סודות האש.
בשנת 1936 היגר הפילוסוף וורנר ייגר לארצות הברית בתגובה לעליית הנאציזם בארצו. שנה לאחר מכן פרסם את תגובתו הנזעמת לנאציזם תחת הכותרת "הרצאות ועמדות הומניסטיות".
בשנת 1946 פרסם ז'אן-פול סארטר את ספרו "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם". בספר חידד סארטר את המסר המרכזי של תורתו: קיום קודם למהות. הדעות חלוקות בשאלה אם אמנם מדובר במסר הומנסטי.
ראו גם
רציונליזם
אוניברסליזם
מידות טובות
הומניזם חילוני
הומניזם דתי
טרנס הומניזם
פסיכולוגיה הומניסטית
סוגנות
אנתרופוצנטריות
לקריאה נוספת
אורי רפ, הומאניזם: הרעיון ותולדותיו, סדרת "אוניברסיטה משודרת", משרד הביטחון, 1991. .
עקיבא ארנסט סימון, הומאניזם, בתוך: לקסיקון התרבות היהודית בזמננו, עמודים 111–117, הוצאת עם עובד, 1993.
יובל נח הררי, קיצור תולדות האנושות, אור יהודה: דביר, 2013, עמודים 233–239 (בתוך תת-הפרק "הדתות המודרניות").
חנן יורן, "ההומניזם של הרנסאנס: התגבשות שפה חדשה להבנת המציאות", בתוך: יוסי מאלי (עורך), תולדות הרעיונות: העת החדשה המוקדמת, ירושלים: מוסד ביאליק, 2019, עמודים 48–84.
חנוך בן פזי, הומניות עברית – עכשיו, הוצאת אִדרא, 2023
קישורים חיצוניים
הומניסט – מגזין הומניסטי חילוני
איגוד ההומניזם הישראלי
HUMANISM: Why, What, and What For, In 882 Words
http://www.jcn.com/humanism.html
International Humanist and Ethical Union
Chicago humanist wiki pages
Site of the Humanist Movement - German
Site of the Humanist n.e.t. - German/ English
היסטוריה עולמית – הומניזם הרצאה מאת פרופסור יובל הררי.
ד"ר אורי רפ, "מקורות ההומניזם" בספריית מט"ח
Introducing Humanism: Non-religious Approaches to Life קורס חינמי באנגלית שסוקר את הגישה ההומניסטית לחיים
הערות שוליים
*
קטגוריה:זרמים בפילוסופיה | 2024-09-15T09:29:56 |
משה בילינסון | שמאל|ממוזער|250px|פסל ד"ר משה בילינסון של בתיה לישנסקי בכניסה לבי"ח בילינסון
שמאל|ממוזער|200px|קבר משה בילינסון בבית הקברות טרומפלדור
משה בֶּילינסון (ברוסית: Моше (Моисей) Бейлинсон; י' בתשרי תר"ן, 5 באוקטובר 1889, ליד ירוסלבל – ה' בכסלו תרצ"ז, 19 בנובמבר 1936, תל אביב), היה רופא, מחלוצי העיתונאים והפובליציסטים בארץ ישראל, ממנהיגי תנועת העבודה, חבר הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית, חבר אספת הנבחרים והוועד הלאומי.
קורות חיים
משה בילינסון נולד ליד העיר ירוסלבל שברוסיה ביום כיפור שנת תר"ן (1889) לאהרן הכהן בילינסון, שהיה רוקח, ולבלה בתו של מרדכי פלונגיאן, ממשכילי וילנה. למד באוניברסיטאות מוסקבה, פרייבורג, ובזל והוסמך כדוקטור לרפואה. הצטרף לתנועה הסוציאליסטית הרוסית, וממנהּ עבר לציונות.
בין השנים 1917–1923 חי באיטליה, והיה פעיל בתנועה הציונית שם. באופן מיוחד קיים קשרים עם אנצו סירני אשר התגורר בביתו לאחר עלייתו ארצה, ועם אלפונסו פצ'יפיצ'י מנהיג ציוני, איש פירנצה.
בשנת 1924 עלה לארץ ישראל, התיישב במושבה פתח תקווה ועבד כפועל בחבורת "מעבר". בשנת 1925, עם ייסוד עיתון "דבר", נענה בילינסון להזמנת עורכו, ברל כצנלסון, הצטרף למערכת העיתון וכתב בו מאמרים. בילינסון, שהפך לדוברהּ הראשי של תנועת העבודה, ביטא בכתיבתו עמדות של איש מצפון, ובלט בביקורתו נגד ממשלת המנדט הבריטי.
בילינסון היה חבר הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל וחבר מרכז מפא"י. היה חבר באספת הנבחרים והוועד הלאומי.
בילינסון היה היוזם של הקמת "בית החולים למושבות יהודה והשרון", שלאחר מותו שונה שמו לבית חולים בילינסון (כיום קמפוס בילינסון בתוך מרכז רפואי רבין). בנוסף, היה יו"ר הוועד המפקח של קופת חולים.
בילינסון נפטר בה' בכסלו תרצ"ז, כתוצאה מהתקף לב, ונקבר בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.
הנצחה בבול דאר ישראלי
בתאריך 26 בנובמבר 2002, דאר ישראל הנפיק סדרה של 4 בולי דאר שכותרתה "פובליציסטים - עיתונאים פוליטיים". אחד מהבולים האלה הוקדש להנצחת זכרו של משה ביילינסון שדיוקנו מופיע עליו. האמן יגאל גבאי עיצב את הסדרה. דאר ישראל מכר 722,760 של בול זה עד להפסקת המכירה.
כתביו
מאמריו של בילינסון לוקטו והופיעו, שנים אחדות לאחר מותו, ב"כתבי משה בילינסון" בעריכתה של ברכה חבס, בהוצאת דבר:
בימי תחית איטליה, תל אביב: חברה, 1930.
פרקי בילינסון, עין-חרוד: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1936.
במשבר העולם, תל אביב: הוצאת דבר, 1940. (מהדורה נוספת: תל אביב: ירון גולן, 1997.)
בדרך לעצמאות (עריכה: ברכה חבס), תל אביב: דבר, 1949.
לקריאה נוספת
'בילינסון, משה', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 77–78.
ציון למשה בילינסון: דרכו ופועלו במלאת שנת אבלו, תל אביב: דבר, 1938.
קישורים חיצוניים
בול הנושא את דיוקנו של משה בילינסון
הלוויה של בילינסון, יומני כרמל, נובמבר 1936
הערות שוליים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות טרומפלדור
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם בתי חולים בישראל
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת בזל
קטגוריה:אנשי העלייה הרביעית
קטגוריה:חברי אספת הנבחרים השלישית
קטגוריה:עיתונאים יהודים רוסים
קטגוריה:מתרגמים יהודים רוסים
קטגוריה:מתרגמים ביישוב
קטגוריה:סגל דבר
קטגוריה:סופרים יהודים רוסים
קטגוריה:סופרים עבריים ביישוב
קטגוריה:עיתונאים כותבי עברית ביישוב
קטגוריה:פובליציסטים כותבי עברית
קטגוריה:פובליציסטים יהודים רוסים
קטגוריה:פעילי ההסתדרות הכללית
קטגוריה:ציונים סוציאליסטים
קטגוריה:רופאים ביישוב
קטגוריה:רופאים יהודים רוסים
קטגוריה:פעילים ציונים באיטליה
קטגוריה:ציונים ילידי המאה ה-19: אנשי היישוב
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנולדו ב-1889
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנפטרו ב-1936 | 2024-08-01T03:09:54 |
פרדריק קיש | פרדריק הרמן קיש (באנגלית: Frederick Hermann Kisch, 23 באוגוסט 1888 – 7 באפריל 1943) היה איש צבא יהודי-בריטי ומנהיג ציוני.
ביוגרפיה
קיש נולד בהודו להרמן מיכאל קיש (ממשפחת קיש) ולאליס שרלוט לבית אלקין, ואח לססיל, אתל, אוולין ודורותי. המשפחה הייתה משפחה יהודית-בריטית שמוצאה מפראג. אביו כיהן כמנהל הדואר בבנגל, ובהמשך כמנהל הדואר ההודי.
הוא למד בקולג' היהודי בלונדון, ולאחר מכן בקליפטון קולג' בבריסטול, ואחרי לימודים באקדמיה הצבאית המלכותית בווליץ', הוסמך כקצין ביולי 1907.
בשנים 1909–1914 שירת כקצין בחיל ההנדסה הבריטי בהודו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נשלח לצרפת, בה נפצע פעמיים. לאחר החלמתו נשלח לעיראק, שם נפצע בשלישית. בעקבות זאת עבר לשרת במחלקת המשטרה הצבאית החשאית במשרד המלחמה בלונדון עד סיום המלחמה. עם תום המלחמה שימש חבר במשלחת הבריטית לשיחות השלום בפריז.
פעילות ציונית
בדצמבר 1922 הצטרף להנהלה הציונית והיה מנהל המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית בירושלים בשנים 1923 עד 1929. מתוקף תפקידו עסק במגעים עם הבריטים על מגוון נושאים הקשורים ליישוב היהודי בארץ ישראל, בהם "חוק הנתינות", שקבע מתן אזרחות ארץ ישראלית לעולים, ארגון שלטון עצמי במועצות מקומיות וחקיקת חוקים. קיש תמך בפעילות משותפת של יהודים וערבים להטבת תנאי החיים בארץ ישראל והטיף לאחדות כל הפלגים בציונות. הוא הזהיר שמאבקים בין הפועלים למעבידים נותנים רושם רע לגורמים בינלאומיים העלולים לחשוש מהשפעה קומוניסטית של העולים מרוסיה.
בשנת 1929 התמנה לראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שבאה במקום המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית, תפקיד אותו מילא עד 1931, עת התפטר והוחלף על ידי חיים ארלוזורוב. בשנת 1932 התמנה לחבר מועצת הדרכים הארצישראלית. בשנה זאת עבר להתגורר בתל אביב, ופתח את "האגודה לעידוד המסחר בין בריטניה וארץ ישראל". קיש נכנס לשותפות עם רוזנגארט בניסיונות דיג במפרץ אילת, אולם ניסיונות אלו נכשלו. בשנת 1934 עבר לחיפה, בה בנה את ביתו (אשר לימים, בשנת 1958, נרכש על ידי עיריית חיפה ועל גבי המגרש שלו הוקם מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית). הוא המשיך בפעילות ציבורית מקומית וארצית. ביולי 1938 הגיש למפקד משטרת המנדט בחיפה תזכיר על המצב הביטחוני עם דרישות היישוב היהודי.
ממוזער|230px|קיש, זמן קצר לפני מותו|שמאל
קיש התנגד להסכם ההעברה, טען שתועלתו קטנה וראה בו "מוסד מזיק לאינטרסים היהודיים, ואולי אף כמוסד שסופו להמיט עלינו שואה איומה". בנובמבר 1937 זכה בתביעת דיבה נגד סאטון האצ'יסון אשר פרסם עליו שהוא מעל בתפקידו כקצין בצבא הבריטי בגלל אהדתו לבולשביזם. קיש קיבל התנצלות, פיצוי של מאה לירות והוצאות משפט.
בזכות הרקע הבריטי והצבאי שלו זכה להתקרב אל בכירי המנדט, ואף אל מנהיגי ערבים. קיש היה מתון בדעותיו וניסה ליצור יחסים תקינים עם ערביי הארץ. הוא התקרב לשריף חוסיין בן עלי, שהכריז על עצמו מלך חג'אז, ולבנו האמיר עבדאללה.
בתחילת מאי 1939 נפצע קיש בהתרסקות מטוס שטס מאלכסנדריה לדרום אפריקה. הפציעה לא מנעה ממנו להמשיך במשימת גיוס הכספים עבור הקרן הקיימת, עבורה טס לדרום אפריקה.
בספורט
במקביל לעבודתו בהסתדרות הציונית, כיהן קיש כנשיא כבוד של הסתדרות "מכבי" מתחילת שנת 1926. באמצע 1927 התפטר מתפקיד נשיא הכבוד של מכבי בהסבירו שאינו יכול להקדיש זמן מספק לתפקיד בגלל עומס עבודתו. בעיתונות הועלו השערות שונות לגבי סיבות שעומדות מאחורי ההתפטרות. לאחר סיום תפקידו במחלקה המדינית של סוכנות היהודית, המשיך קיש בפעילות בתחום הספורט. עם הקמת הועד האולימפי הארצישראלי, נתמנה קיש ליו"ר הוועד, ובמסגרת תפקידו זה ניהל מגעים עם הוועד האולימפי הבינלאומי. כן כיהן בנשיאות "מכבי".
שמאל|ממוזער|250px|בית קיש בחיפה, במרומי הכרמל, שדרות הנשיא 89. כיום נמצא בבית מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית.
מותו
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה שב לשרת בצבא הבריטי בצפון אפריקה. לאחר שחרור בנגאזי התמנה למושלה והועלה לדרגת קולונל, ובהמשך התמנה לקצין הנדסה ראשי של הארמייה השמינית בצפון אפריקה, והועלה לדרגת בריגדיר. תחת פיקודו של ברנרד לו מונטגומרי.
קיש, שהיה הקצין היהודי הבכיר ביותר בצבא הבריטי בתקופתו, נהרג במהלך שירותו, כאשר עלה על מוקש בתוניסיה, באפריל 1943. הוא נקבר בבית הקברות הצבאי הבריטי באנפידאוויל (Enfidaville), כ-100 ק"מ דרומית לעיר תוניס. בעקבות נפילתו, הורד הדגל על בית המוסדות הלאומיים לחצי התורן. מיד לאחר מותו, הוחלט להנציח את שמו על ידי נטיעת יער בסביבת קריית ענבים לזכרו, וכן בהקמת יישוב לחיילים משוחררים לכשישובו בסוף המלחמה. לפעולה זאת התגייסו נכבדים בריטיים, בהם וינסטון צ'רצ'יל, והיא התממשה ב-1946 עם הקמת כפר קיש. ועד ידידי הטכניון בארצות הברית הקדיש 200,000 דולר להקמת מעבדות בטכניון לזכרו. בנוסף, על שמו רחוב מרכזי בכרמל בחיפה ורחובות נוספים ברחבי ישראל.
משפחתו
קיש נישא בנישואים ראשונים לרות לאורה לבית פרנקלין, ולזוג נולדו שני ילדים (מיכאל סמואל ויונתן בנג'מין). בהמשך נישא לג'יאן לבית קולין.
נכדו, יואב קיש (בנו של מיכאל), הוא טייס קרב בחיל האוויר הישראלי ובאל על לשעבר, חבר הכנסת, ושר החינוך מטעם הליכוד. בנוסף יש לו עוד ארבעה נכדים.
לקריאה נוספת
ספרו:
יומן ארץ-ישראלי, הקדמה מאת דייוויד לויד ג'ורג', תרגום מאנגלית: יצחק עבאדי. הוצאת אחיאסף, תרצ"ט.
עליו:
Norman Bentwich & Michael Kisch, Brigadier Frederick Kisch, Vallentine Mitchell, London, 1966
משה יגר, תולדות המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, פרק ג', ירושלים: מוסד ביאליק, 2011
קישורים חיצוניים
פרדריק הרמן קיש באתר ועדת חבר העמים לקברי מלחמה
; ;
הערות שוליים
קטגוריה:מעוטרי אות השירות המצוין
קטגוריה:אנשי העלייה השלישית
קטגוריה:מתנדבי היישוב לצבא הבריטי
קטגוריה:קצינים בריטים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:יהודים בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:קצינים בריטים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:אנשי צבא בריטים שנהרגו במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:יהודים בצבא הבריטי
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:ציונים ילידי המאה ה-19: אנשי היישוב
פרדריק
קטגוריה:מסדר האמבט: עמיתים
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1888
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנולדו ב-1888
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1943
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנפטרו ב-1943 | 2024-10-04T08:28:49 |
קו העוני | קו העוני הוא מדד כלכלי חברתי, המתאר את רמת ההכנסה המינימלית הנדרשות לאדם או משפחה. אדם או משפחה ייחשבו עניים אם סך הכנסותיהם נמוך מקו העוני.
קו העוני נועד להבחין בין אלו שהכנסתם מספיקה לשם קיום ראוי לבין אלו שהכנסתם אינה מספיקה לכך. אולם במרבית המדינות המערביות הוא אינו קובע עוני מוחלט ואינו חייב לסמל כי לאותם פרטים ומשפחות הנמצאים מתחתיו יש מצוקת אמת ביכולת אספקת מצרכים ושירותים.
במדינות מערביות רבות, העוני מוגדר יחסית לרמת החיים הכללית של אותה מדינה. במדינות עשירות יחצה קו העוני את אזרחי אותה מדינה בהכנסה גבוהה יותר מאשר במדינות עניות.
המונח הופיע לראשונה בעבודות של מדענים אנגלים. בשנות ה-60 של המאה ה-20 אידה ק. מרים לראשונה עשתה חישוב של קו העוני בארצות הברית.
במדינות רווחה רבות מקובל כי המדינה מסייעת לאזרחיה הנמצאים מתחת לקו העוני בדרך של מתן הטבות שונות, כספיות או שוות כסף. מדינת ישראל אינה נותנת הטבות מיוחדות לאזרחים הנמצאים מתחת לקו העוני, אלא משתמשת בקו העוני לצורכי מדידה בלבד.
שיטות מדידה
קיימות שיטות מדידה רבות. השיטות הרווחות הן:
מדידה יחסית - עני הוא מי שרמת חייו נמוכה יחסית לרמת החיים במדינה (בחברה) בה הוא חי. זו היא הגישה המקובלת בישראל.
מדידה בערכים מוחלטים - משפחה תחשב לענייה אם אין ביכולתה לרכוש סל מוצרים בסיסי, מינימום הנדרש לקיומה של המשפחה.
מדידה סובייקטיבית - העוני הוא כפי שמשק הבית רואה אותו, אינו תלוי ברמת החיים המוחלטת במדינה או בסל מוצרים אלא ברצונותיו של האדם.
קו העוני בישראל
בישראל קו העוני מוגדר כ-50% מההכנסה הפנויה החציונית, למשפחה. משמעות ההכנסה הפנויה החציונית היא הכנסה משפחתית (מעבודה, הון ונכסים, אחרי מסים ישירים ותשלומי העברה), שלחצי מהמשפחות יש הכנסה גבוהה ממנה ולחצי נמוכה ממנה. בשל צורת חישוב זו, קו העוני הוא יחסי ומושפע מהתפלגות רמת ההכנסות במשק. בחישוב קו העוני נלקח בחשבון גודל המשפחה על ידי שימוש ב"סולם שקילות" המאפשר השוואה של רמת החיים של משפחות בגודל שונה. קו העוני מחושב על ידי המוסד לביטוח לאומי.
תחולת העוני היא אחוז האוכלוסייה שהכנסתה נמוכה מקו העוני (מתוך האוכלוסייה הכללית).
על פי פרסומי המוסד לביטוח לאומי לשנת 2017 ישראל מובילה לרעה ביחס למדינות המערב במדד העוני. נכון לשנת 2017 קו העוני לזוג עומד על 5,216 ש"ח. למרות ירידה מתונה בשיעורי העוני, בשנת 2016 חיו בישראל יותר מ-1.8 מיליון עניים. בהשוואה ל-2015 שיעורי העוני בקרב משפחות ירדו מ-19.1% ל-18.6%, ו-14,400 משפחות עלו מעל לקו העוני. לצד המגמות החיוביות עלתה ב-2016 תחולת העוני בנפשות ובילדים. שיעור העוני של נפשות עלה ב-0.3%, ושיעור הילדים החיים בעוני עלה ב-1.2%. שיעור הקשישים החיים בעוני ירד מ-60.3% ל-58.7%. בשנה זו תחולת העוני של החרדים עלתה מ-44.6% ל-45.1%. חלקן של המשפחות העניות החרדיות מכלל המשפחות העניות מגיע ל-15%, שיעור גדול בהרבה מחלקם היחסי של החרדים באוכלוסייה, שהוא 6%. 39% מקרב העניים הם ערבים, אף שחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית הוא 20.9%. עם זאת שיעור העוני אצל משפחות ערביות ירד מ-53.3% מקרב אוכלוסייה זו בשנת 2015 ל-49.4% בשנת 2016.
ביקורת על קו העוני היחסי בישראל
קו העוני בישראל אינו מבחין בין עניים מתוך הכרח (שאינם יכולים לעבוד), לבין עניים מבחירה (שאינם רוצים לעבוד). לדוגמה, הוא אינו מתייחס לאנשים במגזר החרדי, המעדיפים שלא לעבוד במשרה מלאה, ומסתפקים במשכורות וקצבאות נמוכות, כדי שיוכלו להקדיש את זמנם ללימוד תורה.
בשל אופיו של העוני יחסי, עני במדינה אחת (או בעיר אחת) יכול להיחשב לבן אדם אמיד במדינה שנייה (או בעיר אחרת). לדוגמה, אזרח מדינת העולם השלישי שהתל"ג לנפש שלה לא עולה על כמה מאות דולרים לשנה, ייחשב לעני מאוד בישראל, אך עני ישראלי המקבל סכום גבוה פי 10 מאותו עני ממדינת העולם השלישי, יחשב לאמיד באותה מדינה.
עוני הוא תופעה רב ממדית. קו העוני היחסי המקובל בישראל, מתייחס רק לממד אחד של העוני - רמת ההכנסות. כך למשל, אין התייחסות לתחושת עוני (עוני סובייקטיבי). תחושת העוני יכולה לנבוע גם משינוי ברמת ההכנסה של האדם לאורך חייו, אם בתקופה מסוימת הייתה לו רמת הכנסה גבוהה ואחר כך היא ירדה, למרות שהוא מעל קו העוני הוא יחשיב את עצמו כעני.
קו העוני מתייחס לרמת ההכנסות בלבד, למשל, ייתכן שלאדם יהיה הון עצמי גבוה, ברכוש או בחסכונות אולם הוא ייחשב מתחת לקו העוני משום שהכנסתו נמוכה.
כיוון שעוני מוגדר באופן יחסי, הרי שאם לכולם יהיה פחות, למשל, בשנת מיתון, אזי העוני דווקא ירד (כך קרה בשנת 2020).
בעיה נוספת בחישוב מספר העניים וקו העוני היא אמינות נתוני ההכנסה המשפחתית שעליהם מתבסס החישוב. בישראל חישוב קו העוני מתבסס על סקר ההכנסות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שבו נשאלים כ-15 אלף ראשי משק-הבית על הכנסותיהם החודשיות השוטפות הכוללות הכנסות משכר עבודה, מנכסים, מקצבאות או מכל מקור אחר. במדידה המתבססת על סקר כזה יש הטיה מובנית כי חלק מן הנסקרים יעדיפו לא לדווח את המספרים האמיתיים לסוקרים, ולא להסגיר את כל מקורות ההכנסה (למשל, כסף שחור) ובכך להטות את התוצאות מטה לעומת רמת ההכנסות האמיתיות. בתחום הספציפי של הכנסות מפנסיה, נמצא כי יש פערים משמעותיים בין הנתונים המתקבלים מעיבוד נתוני סקר ההכנסות לבין הנתונים הרשמיים הנאספים מדיווחי המעסיקים לביטוח לאומי ולמס הכנסה.
יש הטוענים, שעל-פי ההלכה היהודית, קו-העוני נקבע על-פי הרכוש שהאדם צריך על-מנת להתקיים למשך שנה אחת, כלומר, קו-העוני הוא מוחלט. לפי דעה זו, אין כל קשר בין קו-העוני לבין ההכנסות של אנשים אחרים. לפירוט ראו עוני (הלכה).
ראו גם
קו העוני במאה העשרים ואחת - פזמון שכתב מיקי גבריאלוב, כמחאה על שחיקת מעמד הפועלים.
מעמד חברתי
מעמד הביניים
חוק הביטוח הלאומי
הכנסה בסיסית לכל
רמת החיים בישראל
עובדים עניים
ילדים החיים בעוני
קישורים חיצוניים
לאה אחדות, על המוחלט והיחסי בהגדרת קו העוני, באתר של מכון ון ליר
דניאל גוטליב, אלכסנדר פורמן, מדידת עוני לפי סל צריכה הולם בישראל – 2009-1997, גישת ה-Market Basket Measure/National Research Council - MBM/NRC, גיליון 88 בכתב העת: "ביטחון סוציאלי", אייר תשע"ב, אפריל 2012.
ניצה (קלינר) קסיר, אסף צחור-שי, על תרבות ועוני בחברה החרדית, באתר המכון החרדי למחקרי מדיניות
הרב ד"ר עדו רכניץ, "מדידת עוני בהשראה יהודית", פורסם לראשונה בתחומין כ"ז (ה'תשס"ז), עמ' 371--378.
הערות שוליים
קטגוריה:עוני
קטגוריה:ריבוד ואי שוויון
קטגוריה:מדדים כלכליים | 2024-10-02T20:04:40 |
הכרזת מלחמה | ממוזער |החלטה של הקונגרס האמריקאי שנחתמה על ידי הנשיא תאודור רוזוולט ב-8 בדצמבר 1941 שהכריזה מלחמה על יפן.הכרזת מלחמה היא הכרזה פורמלית של ממשלה, שבה היא מודיעה על קיומו של מצב מלחמה בין אותה מדינה ובין מדינה אחרת או מספר מדינות אחרות.
רקע
הכרזות מלחמה היו אמצעים דיפלומטים מקובלים מאז תקופת הרנסאנס.
לפי החוק הבינלאומי, הכרזת מלחמה מובילה להתנגשויות צבאיות בין הצבאות של המדינות המעורבות. הקמת חבר הלאומים, שהוקם בשנת 1919 לאחר מלחמת העולם הראשונה, הראתה שהמעצמות מחפשות דרכים אמיתיות למנוע את הקטל והזוועות של מלחמת העולם הראשונה. מאידך, המעצמות לא הצליחו למנוע את מלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה הוקם האו"ם כדי למנוע סכסוכים עתידיים.
הכרזות מלחמה שתקפות עד היום
הכרזות מלחמה אחדות תקפות עד היום, אם כי יש להן בעיקר משמעות פוליטית:
מאז מלחמת העצמאות שורר מצב מלחמה בין ישראל ובין סוריה ולבנון.
מכיוון שסירבה לחתום על הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות עיראק נמצאת, רשמית, במלחמה עם ישראל.
בין קוריאה הצפונית לקוריאה הדרומית שורר מצב מלחמה מאז מלחמת קוריאה.
מרוקו וסהרה המערבית נמצאות במצב מלחמה בעקבות העימותים בסהרה המערבית מאז 2020, ובגלל סוגיית בקשתה של סהרה המערבית לקבל עצמאות ממרוקו.
בין ישראל לארגון הטרור חמאס שורר מצב מלחמה בעקבות מתקפת הפתע על ישראל ב-2023. (ארגון החמאס, אינו מדינה, ולכן לא ניתן להכניס סעיף זה תחת הכרזת מלחמה. מלחמה ניתן להכריז רק בין שתי מדינות)
הכרזות מלחמה שאינן תקפות
במהלך מלחמת העולם הראשונה, שרר מצב מלחמה בין מעצמות המרכז למדינות ההסכמה.
במהלך מלחמת העולם השנייה, שרר מצב מלחמה בין מדינות הציר לבעלות הברית.
לאחר פרוץ מלחמת העצמאות, הכריזה מצרים מלחמה על ישראל. הכרזה זו אינה תקפה משנת 1977, לאחר הסכם השלום בין המדינות.
לאחר פרוץ מלחמת העצמאות, ירדן (שתמכה במצרים) הכריזה מלחמה על ישראל. הכרזה זו אינה תקפה משנת 1994, לאחר הסכם השלום בין המדינות.
לאחר פרוץ מלחמת ששת הימים, הכריזה מאוריטניה מלחמה על ישראל (על אף ששתי המדינות מעולם לא נלחמו זו בזו). מאז קיום היחסים הדיפלומטיים בין ישראל למאוריטניה בשנת 1999, ההכרזה אינה תקיפה (היחסים התנתקו בלי קשר בשנת 2009).
לאורך מלחמת אוגדן, שרר מצב מלחמה בין סומליה לאתיופיה.
לאורך מלחמת אוגנדה–טנזניה, שרר מצב מלחמה בין טנזניה לאוגנדה.
לאורך מלחמת איראן–עיראק, שרר מצב מלחמה בין עיראק לאיראן.
בזמן מלחמת פוקלנד, שרר מצב מלחמה בין ארגנטינה לממלכה המאוחדת.
בתקופת הפלישה האמריקאית לפנמה, שרר מצב מלחמה בין ארצות הברית לפנמה.
לאורך מלחמת אריתריאה–אתיופיה, שרר מצב מלחמה בין אתיופיה לאריתריאה.
בעקבות התערבותה של סודאן במלחמת האזרחים בצ'אד, שרר מצב מלחמה בין צ'אד לסודאן.
במהלך תקופה קצרה ביוני 2008, אריתריאה וג'יבוטי היו במצב מלחמה בעקבות עימותים בגבול אריתריאה–ג'יבוטי.
במהלך מלחמת גאורגיה–רוסיה, שרר מצב מלחמה בין גאורגיה לרוסיה. אין מצב מלחמה בין המדינות מאז סיום המלחמה, אך עד היום שוררת עוינות בין המדינות.
במהלך משבר הגליג, שרר מצב מלחמה בין סודאן לדרום סודאן.
במהלך מלחמת נגורנו קרבאך השנייה, שרר מצב מלחמה בין ארמניה ואזרבייג'ן.
בישראל
בסעיף 40 לחוק יסוד: הממשלה נאמר:
ב-30 באפריל 2018 הועבר תיקון לחוק בישראל כך שהקבינט המדיני-ביטחוני הוסמך להכריז מלחמה, בהשתתפות של מחצית מחברי הקבינט בהצבעה, אך בלי לקבוע את הרוב הנדרש. כן נקבע כי החלטה על הכרזת מלחמה תוכל להתקבל בנסיבות מסוימות על ידי שר הביטחון וראש הממשלה בלבד. יש שטענו שהשינוי נובע עקב המתיחות השוררת בזמן זה בין איראן לישראל.
ב-17 ביולי 2018 התקבל תיקון נוסף לחוק, שביטל את הסמכות שניתנה לשר הביטחון וראש הממשלה להחליט לבדם על הכרזת מלחמה בנסיבות מסוימות, והסמכות נשארה בידי הקבינט המדיני-ביטחוני. בנוסף, בוטלה ההוראה הדורשת השתתפות של מחצית מחברי הקבינט בהצבעה על הכרזת מלחמה, כך שלמעשה אין כל הוראה בדבר כמות המשתתפים והרוב הנדרש.
ב-8 באוקטובר 2023 הוכרזה מלחמת חרבות ברזל בעקבות מתקפת הפתע על ישראל (2023) (ההודעה הרשמית על כך השתמשה במונח "פעולות צבאיות משמעותיות" ולא במונח "מלחמה").
קישורים חיצוניים
דיון בנושא הכרזת מלחמה לפי הדין הישראלי. ראו גם כאן.
גל פרל פינקל וגלעד שר, מי יקבל את ההחלטה?, באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי, 3 במאי 2018
הערות שוליים
קטגוריה:יחסים בין-לאומיים
קטגוריה:לחימה | 2024-08-28T06:31:55 |
EPROM | ממוזער|סוגים של EPROM
EPROM (מאנגלית: זיכרון לקריאה בלבד הניתן למחיקה ותכנות, erasable programmable read-only memory), הוא סוג של שבב זיכרון השומר על המידע גם ללא אספקת מתח, כלומר זיכרון בלתי נדיף. הוא מתוכנת על ידי התקן אלקטרוני במתח גבוה יותר מהמתחים הרגילים בהם משתמשים במעגלים חשמליים. לאחר שתוכנת, מחיקת EPROM נעשית בחשיפה לאור אולטרה סגול. ברוב שבבי ה-EPROM מותקן חלון שקוף המאפשר חשיפת שבב הצורן, לקרינה אולטרה-סגולה לצורך מחיקה.
שבב EPROM שומר על המידע שלו בסביבות 10 עד 20 שנה, וניתן לקרוא אותו מספר בלתי מוגבל של פעמים. כדי למנוע מחיקה מקרית על ידי אור השמש, שומרים בדרך כלל על החלון השקוף מכוסה במדבקה. שבבי BIOS של מחשבים ישנים היו לרוב מסוג EPROM, וחלון המחיקה היה מכוסה בתווית עם שם יצרן ה-BIOS, גרסתו, והודעת זכויות יוצרים.
ה-EPROM הומצא על ידי דב פרוהמן.
ראו גם
EEPROM
זיכרון הבזק
קישורים חיצוניים
קטגוריה:התקני זיכרון אלקטרוניים | 2024-04-24T18:14:52 |
המלך עבדאללה הראשון | הפניה עבדאללה הראשון, מלך ירדן | 2008-04-15T07:58:44 |
טיגון | ממוזער|שמאל|250px|טיגון תפוחי אדמה בסגנון ספרדי
ממוזער|קולות של טיגון בשמן
ממוזער|שמאל|250px|פלטת מאכלים מטוגנים מהמטבח האיטלקי
טיגון היא שיטת עיבוד מזון שבה מחממים את המזון על גבי מחבת שחוממה בה קודם לכן כמות מסוימת של שמן (צמחי או מן החי). ברוב המקרים, הטיגון משפיע הן על מרקם האוכל והן על ערכו התזונתי. לדוגמה, ירקות טריים כמו פלפל מאבדים לפעמים מהוויטמינים שלהם בהליך הטיגון.
טיגון בשמן עמוק
בטיגון עמוק מבשלים את המזון בסיר המכיל כמות גדולה של שמן צמחי המכסה את המזון המבושל מכל צדדיו.
דגשים לטיגון עמוק:
על טמפרטורת הטיגון להישאר בין 150–180 מעלות. טמפרטורת טיגון גבוהה מדי תתבטא במזון זהוב ופריך מבחוץ אבל נא מבפנים, ואילו טמפרטורת טיגון נמוכה מדי תגרום למזון לספוג יותר מדי שמן.
אם כלי הטיגון אינו גדול יש להיזהר מטיגון כמות גדולה מדי של מזון, דבר שיוריד את טמפרטורת השמן.
על המזון המוכנס לשמן להיות יבש, טיפות מים גורמות לשמן לקפוץ.
הקפצה
הקפצה היא שיטת בישול שמקורה במטבח הסיני ובה מבשלים את המזון למשך זמן קצר בווק חם מאוד עם מעט שמן צמחי תוך כדי ערבוב מתמיד של המזון המתבצע לעיתים בדרך של הקפצת המזון בווק. ההקפצה בווק נפוצה היום בכל רחבי מזרח אסיה וממנה גם התפתחה השיטה המערבית המכונה סוטה (מצרפתית: Sauté).
דגשים להקפצה:
יש להקפיד להכניס את המזון לווק לפי זמן הבישול שנדרש לו, מהארוך לקצר.
אם רוצים להקפיץ מנת אטריות מבשלים את האטריות מראש ומוסיפים אותן לווק רק ל-1–2 דקות האחרונות של ההקפצה. בנוסף, בדומה למטבח האיטלקי יש לבשל אותן כך שליבתן לא מבושלת לחלוטין (מצב המכונה באיטלקית "אל דנטה) מכיוון שהן ממשיכות להתרכך בהקפצה.
אם רוצים להוסיף למנה בשר או בשר עוף יש לטגן אותו בווק זמן קצר רק עד שישחים מבחוץ, לשים בצד, להקפיץ את הירקות ולהחזיר את הבשר/העוף לדקות האחרונות של ההקפצה.
בנוסף נהוג להשתמש ברוטב למנות מוקפצות. הרטבים במטבח הסיני נהוג להקפיץ ברטבים ההופכים לסמיכים בווק באמצעות עמילנים, בין אם עמילני אורז מאטריות אורז או אורז לבן המשמשים להקפצה, ובין עם עמילנים שנוספו במיוחד לרוטב לדוגמה עמילן תירס. מפני שתהליך ההסמכה קצר, הרוטב נוסף אחרון להקפצה.
קישורים חיצוניים
* | 2024-09-13T11:55:03 |
חליטה | ממוזער|קילוף ידני של עגבניות לאחר התשה אנזימטית במים
חליטה המכונה גם התשה אנזימטית או הלבנה (באנגלית: Blanching), היא שיטת בישול שבה משרים מזון במים חמים לא רותחים לזמן קצר, או מגע עם אדי מים וקירור מהיר באמצעות מקלחות של מים קרים, מי קרח, או באמצעות העברה במנהרת אוורורר. ככל שהטמפרטורה גבוהה וזמן החימום קצר יותר (עד דקה), הנזק לירק ואיבוד איכותו קטנים יותר. תהליך ההתשה האנזימטית נועד לשמר את התכונות האורגנולפטיות של המזון: הצבע, הטעם, הריח, המראה, ואת הערך התזונתי של הירק והפרי. ההתשה האנזימטית משמשת לעיתים קרובות גם כהכנה לתהליך של הקפאה, ייבוש או שימור מזון מהצומח בתהליך של ייצור שימורים canning, על מנת לנטרל את הפעילות האנזימטית של רקמת הצמח המעובד. החליטה מגדילה את חדירות קרומי התא של הרקמות השונות ועל ידי כך את יכולת אידוי המים בתהליך הייבוש. החליטה יעילה בהסרת שאריות חומרי ההדברה מעל פני הירק והפרי ובהורדת העומס המיקרוביאלי מעל פניהם ביעילות גבוהה.
שיטות המשתמשות בגלי חום, כגון, מיקרוגל, אינפרה-אדום, מחממות את הירק באופן מבוקר יותר, ללא שימוש במים חמים, והפגיעה באיכות המוצר מצומצמת. עם זאת, המבנה הפנימי של הרקמות נפגע.
ביהדות, חליטה היא שיטת בישול במים רותחים, המשמשת בין היתר כחלק מהכשר הבשר. אצל חלק מיוצאי תימן בשר לא נחשב ככשר לאכילה אם לא נחלט בסיום תהליך ההכשרה. במידה והבשר ניצלה ישירות על אש, אין צורך בחליטה.
הטכנולוגיה של התהליך התעשייתי
תהליך החליטה בתעשייה מבוצעת על ידי טבילה של תוצרת חקלאית שעברה שטיפה להרחקת חומרים זרים כמו אדמה, אבנים, עלים וענפים. ההתשה מבוצעת באמבט מים או אדים רוויים. בשתי השיטות, המזון מחומם לפרק זמן קצר של מספר דקות ולאחר מכן מוכנס למים קרים או לאוויר קר כדי לעצור במהירות את תהליך החימום. ברמה התעשייתית, מזונות נעים על מסוע רציף באמצעות חימום מראש, טבילה במים חמים או חשיפה לאדים וקירור. טבילת הירקות במים שחוממו מראש ל-70-1000C, לפרקי זמן שונים בהתאם לסוג ולכמות חומר הגלם. פרקי הזמן של ההתשה משתנים בהתאם לסוג התוצרת החקלאית, רמת בשלותו והכמות. כאשר ההתשה מבוצעת על ידי טבילה במים חמים קיימת אחידות רבה יותר של תהליך החימום בהשוואה להתשה על ידי אוויר חם. יתרון זה מאפשר התשה בטמפרטורות נמוכות יותר, אך דורש זמני התשה ארוכים יותר. המים מחוממים ומקוררים באמצעות מחליפי חום ומוחזרים לשימוש רציף. מחזור המים מפחית עלויות ייצור קיימות מערכות התשה המבוססות על קיטור של אוויר חם רווי באדי מים ב־1000C על מזון שמועבר על מסועים. בשיטה זו לא קיימת זליגה של תרכובות המסיסות במים מהמוצר ולכן היא מועדפת בהתשה של ירקות ופרות קטנים כגון, אפונה, תירס, וגזר גמדי ובעלי משטחים חתוכים, כגון שעועית ירוקה.התשה בקיטור חסכונית יותר באנרגיה, ומאפשרת חימום מהיר וזמני עיבוד קצרים יותר. החשיפה הקצרה יחסית לחום בהשוואה להתשה במים שומרת על הצבע, הטעם, הריח, המרקם והאיכות הכללית של מוצרן. לאחר הטיפול הטרמי הירקות והפירות מקוררים במהירות על ידי מים קרים. חלופה נפוצה לקירור במים קרים היא קירור בסילון של אוויר קר. שיטת קירור זו מונעת שטיפה של חומרים מזינים מסיסים במים. החיסרון בשיטה זו הוא שהאוויר גורם לאידוי ואיבוד מרכיבים חיוניים מהירק ומהווה מקור לאבדה כלכלית ליצרן. שני הגורמים החשובים בהתשה הם הזמן והטמפרטורה. יש לחשב את הזמנים והטמפרטורות המומלצים למוצר מזון מסוים על בסיס סוגו, גודל היחידות וצורתן. התשת יתר עלולה להוביל לאובדנם של חומרים מזינים ותרכובות ארומטיות המעניקות למוצר את ריחו וטעמו ולריכוך יתר של המרקם. התשה בטמפרטורות או בזמנים נמוכים מאלה המומלצים עלולה שלא לנטרל ביעילות את כל האנזימים ההידרוליטיים ולשחרורם של האנזימים בלתי מנוטרלים אלה אל רקמת הצמח, אשר יגרום לפעילות אנזימטית כללית רבה ברקמת הצמח ולזירוז תהליך הקלקול המוצר. החליטה התעשייתית, על שיטותיה השונות, מנסה למזער את הנזקים הנגרמים לירק ולפרי בתהליך עיבודם, על ידי הרס מבוקר של אנזימים הגורמים לקלקול המוצר ומאידך היא מיועדת לשמר תכונות חשובות לצרכן
יתרונות החליטה
החליטה היא תהליך שימושי בבישול הביתי וכטיפול מקדים לתהליכים שונים בתעשיות המזון. מטרתה העיקרית היא לנטרל אנזימים הגורמים קלקול של פירות וירקות: ליפוקסיגנאז, פוליפנולוקסידאז, פוליגלקטורונאז וכלורופילאז שעלולים לגרום לשינויים אורגנולפטיים בלתי רצויים משמעותיים במוצר הסופי, כגון שינו ייצבע (הבהרה או השחמה), שינויים בריח, יצירת טעמי לוואי בלתי רצויים ושינויים במרקם בעיקר של ריכוך. בתהליך התעשייתי האנזימים קטלאז ופרוקסידאז משמשים כאינדיקטורים לקביעת מידת הצלחת ההתשה של פירות וירקות, כיוון שהם העמידים ביותר לטיפול התרמי, וקל לבדוק את נוכחותם. בדיקות מעבדתיות של תהליך ההתשה המבוצעות בתדירות מספקת בתהליך הייצור מבטיחות התשה מוצלחת. תהליך ההתשה משחרר אוויר הכלוא בתוך רקמות הצמח. זהו שלב חיוני לתהליך התעשייתי של שימורים. ההתשה מונעת את התפשטות האוויר במהלך העיבוד ועל ידי כך, מפחית את הלחץ על המכלים ומפחית את הסיכון להיווצרות מכלי פח עם תפרים פגומים אשר עלולים להוביל לחדירה מיקרוביאלית מן הסביבה החיצונית אל תוך המכלים במהלך תהליך הקירור ובתקופת האחסון.
תהליך ההתשה האנזימטית מוציא אוויר הכלוא בתוך רקמת הצמח. תהליך זה קרוי דאארציה והוא שלב הכרחי בייצור שימורים. הוצאת האוויר בתהליך ההתשה מונעת את התפשטותו ברקמות הצמחיות ובמכלים המשמשים לאריזה, ועל ידי כך מפחיתה את הלחץ הפנימי בכלי הקיבול ומפחית את הסיכון בפגיעה בתקינות איטום סגירת פחיות האריזה. תהליך ההתשה תורם גם להפחתת תהליכי ההשחמה הלא-אנזימטית של פרות וירקות מסוימים, כגון ראקציית מייאר, על ידי הפחתת ריכוזי סוכרים מחזרים על ידי החשיפה למים חמים.
הוצאת האוויר מן הירקות והפרות גורמת לשמירה על שלמות המרקם ומפחיתה את תהליכי חמצון הירק והפרי הארוז, תהליכים שעלולים להוביל להרס התכונות האורגנולפטיות של המוצר הסופי. הוצאת אוויר בתהליך עיבודם של פרות שונים גורמת למרקם טוב יותר ומפחיתה תהליכי חימצון המוצר, האוויר המצוי גורם לשמירת הצבע הפרי והירק. ההתשה מאפשרת קילוף פירות וירקות בעלי קליפה דקה, ולאגוזים מקליפת הזרעים שלהם מבלי להזדקק בחומרי קילוף שונים כגון שימוש בסודה קאוסטית חמה. בהתשה אנזימטית של אגוזים שונים, כגון שקדים או פיסטוקים מולבנים, קליפת הזרעים מתרככת וניתן להסיר אותה בקלות יתר. בקילוף בקיטור יש פחות זיהום סביבתי והפסדי קילוף, בהשוואה לתהליכי קילוף כימיים או ידניים בעיבוד של עגבניות להכנת מחית או עגבניות מקולפות מבוצעת התשה אנזימטית של הירק בטבילה במים רותחים להסרת הקליפה. תהליך ההתשה מקדים את תהליך סחיטת הפרי בהכנת המחית, או בייצור של עגבניות מקולפות בשלמותן או בהכנת קוביות של עגבניות מקולפות משומרות במיץ עגבניות. בחליטה התעשייתית מתרחשים התהליכים הבאים:
ריכוך הירק או הפרי, וקיצור זמן הבישול של המוצר הקפוא.
שטיפה והריסה של חומרי הדברה וחיידקים שעל פני השטח.
הריסת אנזימים שבעטיים מתפתח ריח וטעם רע.
הערך התזונתי של ויטמינים נשמר חלקית, למרות החימום, כי האנזימים המחמצנים האחראים לפירוקם נהרסו בחליטה.
הארכת חיי המדף של המוצר המוגמר הקפוא משתפר משמעותית, ממספר חודשים לעד שנתיים ויותר.
שיפור שמירת צבעו הטבעי של הירק.
אין כיום תהליך תעשייתי של הקפאת ירקות ופירות ללא שלב החליטה. צריך להתאים את שיטות החימום השונות (משך הזמן, גובה הטמפרטורה, מים חמים, אדים, אינפרא - אדום, מיקרוגל, יבוש בוואקום) למוצר המסוים העובר הקפאה. יש להתאים לכל ירק יש את שיטות החליטה שבהם הוא שומר טוב יותר על הערך התזונתי והקריטריונים לאיכות שלו.
חסרונות החליטה
החסרונות של תהליך החליטה הם בעיקר אפשרות של שטיפה של חומרים מזינים המתמוססים במים וחשיפה של תרכובות רגישות המצויות בירק ובפרי לטמפרטורות גבוהות, גם אם היא מתרחשת למשך זמנים קצרים. ויטמינים, מינרלים ותרכובות מסיסות במים אחרות, כגון חלבונים, סוכרים ותרכובות טעם, נודדים מהמזון למים, ומפחיתים את האיכות הכוללת של המזון. מידת הדיפוזיה של תרכובות מתוך המזון תלויה בהרכב המזון, במאפייניו, וביחס הכמותי בין המים לבין המוצר שעובר את תהליך ההתשה. טמפרטורת ההתשה ומשתנים נוספים. ידוע של ויטמימינים שונים, כגון חומצה אסקורבית (ויטמין C), תיאמין, ריבופלבין וחומצה פנטותנית רגישים לחום. החיסרון הנוסף בתהליך החליטה הוא מתן אפשרות של שטיפת חלק מהחומרים המזינים המסיסים במים ורגישים לחום ועלייה בכמות מי-השפכים במפעל הייצור ועל ידי כך העלאת עלויות הייצור. ביצוע החליטה במים ממוחזרים של מי-ההתשה הראשוניים, עלול להוביל להצטברות של תרכובות מסיסות במים הנחשבות למזהמות של מי - השפכים, ולכן יש לטפל בהם על ידי תהליכי שיקוע לפני שחרור המים הממוחזרים למי-השפכים. התהליך הנדרש של טיפול במי-השפכים עלול להגדיל גם הוא את עלויות הייצור, ומהווה סיבה עיקרית לפיתוח טכנולוגיות התשה חדשות השואפות לשימוש מופחת של מים ולהוזלת התהליך.
שיטות חליטה
שיטות החליטה מתבססות על חימום הירקות או הפירות בטמפרטורות גבוהות-בינוניות ולפרקי זמן שונים. בעיקרון, ככל שהטמפרטורה גבוהה וזמן החימום קצר (דקה ואפילו פחות), הנזק לירק ואיבוד איכותו קטנים יותר. שיטות המשתמשות בגלי חום (מיקרוגל, אינפרא-אדום), מחממות את הירק באופן מבוקר יותר, ללא מים חמים, והפגיעה באיכות המוצר מצומצמת. עם זאת, המבנה הפנימי של הרקמות נפגע.
שיטות מקובלות לחליטה
חליטה במים חמים (זמן ארוך או קצר).
חליטה באדי קיטור (בדרך כלל בזמן ארוך, בשל מעבר החום האיטי יותר מהאדים לירק/פרי).
חליטה במיקרוגל (זמן קצר, טמפרטורה מבוקרת, חוסר אחידות בחימום).
חליטה בקרני אינפרא-אדום (זמן קצר, טמפרטורה מבוקרת, חוסר אחידות בחימום).
חליטה ביתית: תה, צמחים, ירקות, פירות ומוצרים מן החי.
שימושים בתעשייה ובבית
השימושים בתעשייה הם רבים והמוצרים המוצגים בדוכני רשתות המכירה מעידים על כך. השיטה שבה משתמשים בחליטה בבית או במסעדות היא העתיקה יותר שיטה זו משמשת בעיקר להכנת תה ומשקאות נוספים העשויים מעלים, על ידי מיצוי הטעם והריח שמקורם בשמנים האתריים בתוך העלים. אלו הם שמנים המתאדים בטמפרטורה שמעל 80 מעלות צלזיוס. אם יצקו עליהם מים רותחים יאבדו רוב הטעמים ויישאר רק הטעם המריר שבעלים.
שיטה זו גם מסייעת לקילוף עגבניות או פירות הרכים מדי לקילוף בקולפן, להוצאת ריחות לוואי מחלקי פנים של בקר ועוף, לריכוך חומרי גלם שונים על מנת לרככם חלקית ועם זאת לשמור על צורתם, מרקמם החיצוני ועל ערכם התזונתי. מכאן גם מתחלק הבלנשיר לכמה סוגי חליטה ביניהם בישול ירוק, בישול לבן ובישול כחול.
ראו גם
חליטה (הלכה)
חליטת צמחים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:שיטות בישול
קטגוריה:כימיה של מזון: תהליכים | 2024-07-30T06:42:37 |
זרם ישר | שמאל|ממוזער|250px|סוגים של זרם ישר
זרם ישר (או בראשי תיבות "ז"י"; באנגלית "Direct Current" ובראשי תיבות, "DC") הוא זרם חשמלי, המתאר זרימת מטענים חשמליים דרך תווך מוליך במגמה קבועה, כלומר שאיננה הופכת את כיוונה. זאת בשונה מזרם חילופין (באנגלית Alternating Current ובראשי-תיבות AC) בו מגמת זרימת המטענים מתהפכת חליפות.
זרם ישר הוא תוצאה של "מתח ישר" (מתח בקוטביות קבועה) הפועל בין קצותיו של תווך מוליך.
המונח "זרם ישר" מתייחס לכל צורה של זרימת מטענים בכיוון אחד בין אם עוצמת הזרימה קבועה, ובין אם היא משתנה או פועמת, כמודגם באיור. זרימה פועמת היא בדרך כלל תוצאה של מתח פועם המתקבל מיישור מתח חילופין שמקורו בדינמו גנרטור.
ברוב השימושים בהם נצרכת אנרגיה חשמלית לא ניתן להסתפק בפעימות, ודרוש מתח יציב שעוצמתו קבועה. לפיכך, אם מקור המתח מניב מתח פועם יש צורך לייצבו.
ייצוב של מתח ישר מתבצע באמצעות מעגלים אלקטרוניים אשר בדרך כלל כוללים קבל לצורך אגירת מטען חשמלי בעת פעימה של מתח המקור והחזרתו בעת דעיכתה, ורכיבי משוב ובקרה השומרים על רמתו הרצויה של המתח.
את רוב יישומי הזרם החשמלי ניתן לממש באמצעות מתח וזרם ישרים. מתח ישר הכרחי ליצירת תנאי עבודה מתאימים עבור רוב סוגי המעגלים האלקטרוניים. גם ביישומים המחייבים שימוש במקור מתח נייד וקומפקטי ישנה עדיפות לשימוש במתח ישר, אותו ניתן לספק באמצעות מצבר, סוללה, או תאים סולריים.
עם זאת, בחלק מהיישומים יש יתרון, ולעיתים הכרח, להשתמש בזרם חילופין דווקא. לדוגמה, בשונה מזרם ישר זרם חילופין ניתן להשנאה. שימוש בהשנאה מקטין באופן מהותי את הפסדי האנרגיה בקווי מתח דרכם מועברת אנרגיה חשמלית למרחקים. כמו כן מנועים מסוגים שונים פועלים דווקא בזרם חילופין.
באמצעות התקנים מתאימים (כגון גשר דיודות) ניתן להפוך זרם חילופין לזרם ישר, וכן להפך - להפוך זרם ישר לזרם חילופין.
אספקת חשמל בזרם ישר
תומאס אלווה אדיסון קידם ופיתח את אספקת החשמל באמצעות זרם ישר בארצות הברית.
במהלך השנים הראשונות של אספקת החשמל המסחרית, זרם ישר היה התקן של החשמל התעשייתי בארצות הברית, עד שניקולה טסלה פיתח וקידם אמצעים לייצור והולכה של זרם חליפין והוציא עליו פטנט בחודש מאי של שנת 1888 וזרם החליפין נהפך לזרם העיקרי בשימוש בתעשייה, בבתים ועוד.
עם השנים והקידמה הטכנולוגית, הזרם הישר נהפך לזרם המשמש בעיקר מעגלים פנימיים של מוצרי אלקטרוניקה כגון: קומקום חשמלי, מקרר, טלוויזיה, מחשב, פלאפון נייד ועוד מגוון מכשירים אלקטרונים.
ראו גם
מלחמת הזרמים
זרם חילופין
קישורים חיצוניים
"AC/DC: מה הוא ההבדל?". נס האור של אדיסון, American Experience. (PBS)
"מלחמת הזרמים: איי"סי נגד די"סי", Energy.gov.
קטגוריה:זרם חשמלי
קטגוריה:ארצות הברית: המצאות | 2024-07-15T02:56:34 |
מתכון | שמאל|ממוזער|250px|מתכון לצד המצרכים הנדרשים להכנת התבשיל
שמאל|ממוזער|250px|דוגמה למתכון להמבורגר בויקיספר בשפה האנגלית
מתכון הוא רשימה של חומרים והוראות, הנדרשים להכנת מוצר. בדרך כלל משתמשים בו בהקשר להכנת מזון. המתכון מפרט שיטת הכנה (בישול, טיגון, אפייה וכדומה) וכולל בתוכו את רשימת המצרכים וסדר פעולות מדויק לשילוב ביניהם על מנת ליצור את המאכל הרצוי.
לעיתים מצוינת במתכון דרגת הקושי של הכנתו כדי להתאימו לקהל יעד בעל הידע והניסיון הנדרש. בשנים האחרונות מתכונים מסוימים מציינים אף ערכים תזונתיים של כל מתכון.
מקור המילה
המילה מתכון בעברית מורכבת משורש תכ"ן, ומתייחסת לתוכנו של דבר מסוים לרוב בהקשר של אוכל או התוכנית שעל פיה יוצרים אותו.
בעבר נהגו להשתמש במילה מרשם או רצפט.
סוגי מתכונים
מתכונים ניתן למצוא בספרי בישול, בטורי בישול בעיתונים או באתרי אינטרנט, בתוכם פורומים ברשתות החברתיות.
בשל השימוש הגובר בפלטפורמת יוטיוב, מתכונים רבים היום מוצגים בצורת סרטונים.
ישנם מתכונים משפחתיים המועברים מדור לדור. לשפים רבים יש מתכונים סודיים אותם אין הם חושפים לציבור.
ראו גם
יחידות מידה בבישול
קישורים חיצוניים
קטגוריה:בישול
קטגוריה:ניהול תהליכים | 2024-01-01T18:25:33 |
פאראד | פאראד (סימול: F) הוא יחידת מידה לקיבול חשמלי, אשר נקראת על שמו של מייקל פאראדיי. היחידה שייכת למערכת היחידות הבינלאומית.
לקבל יש קיבול של 1 פאראד כאשר קולון אחד של מטען חשמלי גורם להפרש פוטנציאלים של וולט אחד עליו. ממדיו ביחידות מערכת היחידות הבינלאומית הם:
כיוון שפאראד היא יחידה מאוד גדולה, ערכים של קבלים שימושיים ומעשיים הם ביחידות מידה של מיקרו-פאראדים (μF), נאנו-פאראדים (nF) או פיקו-פאראדים (pF). קיבול של , לדוגמה, נרשם כ 4.7μF.
אין לבלבל בין הפאראד לפאראדיי, אשר היא יחידה ישנה למטען חשמלי אשר נדחקה משימוש לטובת יחידת הקולון.
ראו גם
יחידות מידה על שם אישים
פאראדיי (יחידת מידה)
מתח חשמלי
קבל
קבל אלקטרוליטי
קבל על
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:יחידות מידה בחשמל
קטגוריה:מערכת היחידות הבין-לאומית | 2024-06-12T03:12:43 |
אנטוניו גראמשי | אנטוניו גראמשי (באיטלקית: Antonio Gramsci, ; 22 בינואר 1891 – 27 באפריל 1937) היה הוגה דעות איטלקי, מנהיג ותאורטיקן סוציאליסטי, קומוניסטי אשר התנגד לפשיזם, בתקופת בניטו מוסוליני. כיום נחשבות "מחברות בית הכלא" המהוות את חיבורו העיקרי לאחת התרומות העיקריות למחשבה המדינית הסוציאליסטית, אם כי יש בהן סטייה מן המרקסיזם הקלאסי.
ביוגרפיה
גראמשי נולד בעיירה אלס באי האיטלקי סרדיניה. סרדיניה נחשבה לאזור כושל ונידח של איטליה שלא נהנה מתשומת לבו של הממשל המרכזי, וסבל מקיפוח ומאפליה לעומת הצפון המתועש. הוא היה הרביעי משבעת בניו של פרנצ'סקו גראמשי. משפחתו של גראמשי הייתה ארברשית (Arbëreshë) – עם אלבני החי באיטליה, וכפי הנראה מכאן שמו, שכן "גראמש" הוא שמה של עיירה באלבניה. פרנצ'סקו סבל מקשיי פרנסה והסתבך עם המשטרה, נכלא ולבסוף נאלץ לנוע ולנוד עם משפחתו בסרדיניה עד שלבסוף התיישבו בעיר גילרצה.
הצטיינותו של גראמשי הצעיר בלימודיו אפשרה לו ללמוד באוניברסיטת טורינו. טורינו הייתה בתהליך ניכר של תיעוש בתחילת המאה ה-20, ומפעלי פיאט ולנצ'יה גייסו עובדים מן האזורים העניים. איגודים מקצועיים החלו להיווסד והחלו סכסוכים חברתיים על רקע התיעוש המוגבר. גראמשי צפה בהתרחשויות אלו מקרוב, והיה מעורב בחוגים סוציאליסטיים, אך שמר על קשר עם בני מולדתו, סרדיניה.
נעוריו הקשים בסרדיניה הם שעיצבו את ראיית העולם שלו. המציאות שבה נתקל בטורינו חידדה את השקפותיו, וגרמה לו להצטרף למפלגה הסוציאליסטית האיטלקית. הוא עשה לעצמו שם כעיתונאי אף אם כתביו היו לעיתונים סוציאליסטיים כ"אוואנטי!", סגנונו המבריק והשקפותיו האינטליגנטיות הביאו לו שם ותהילה.
ככותב פורה ובהיר של תאוריה פוליטית, ערך גראמשי מספר עיתונים סוציאליסטיים באיטליה. בשנת 1919 ייסד יחד עם פלמירו טוליאטי את העיתון "ל'אורדינה נואובו" (סדר חדש – זהו אף שמה של תנועה פשיסטית איטלקית משנות ה-60 שאינה קשורה לגראמשי) ותרם לעיתון "לה צ'יטה פוטורה". בתקופה זו עמד בקשר עם הכלכלן פיירו סראפה.
הקבוצה שמסביב ל"ל'אורדינה נואובו" הפכה קשורה באמדיאו בורדיגה, ובתנועה הקומוניסטית האבסטנציוניסטית, שהייתה פלג של המפלגה הסוציאליסטית. (אבסטנציוניסטית – נמנעת. תנועה זו לא דגלה בהשתתפות במשחק הדמוקרטי באיטליה, וטענה כי ההליך הדמוקרטי הוא עניינה של הבורגנות). תנועה זו הקימה ב-21 בינואר 1921 את המפלגה הקומוניסטית האיטלקית. גראמשי היה למנהיג התנועה מיצירתה, אם כי ראה עצמו כפוף לבורדיגה עד שנת 1924, עת סולק בורדיגה מן המפלגה.
בשנת 1922 הופיע גראמשי ברוסיה בפני כנס האינטרנציונל העולמי הרביעי במוסקבה ופגש שם את ג'וליה שוחט (Giulia Schucht), כנרת צעירה ממוצא יהודי, לעתיד אשתו ואם שני ילדיו.
המשלחת לרוסיה הייתה בעת ובעונה אחת עם עליית הפשיזם באיטליה, וגראמשי שב למולדתו עם הוראות לחזק את אחדות מפלגות השמאל כנגד הפשיזם. חזית כזו צריכה הייתה להתרכז סביב המפלגה הקומוניסטית, דבר שהיה מאפשר שליטה מרכזית ממוסקבה, אך המפלגות האחרות סירבו לכך. הסוציאליסטים היו מפלגה בעלת מסורת ארוכה באיטליה, והקומוניסטים נראו רדיקליים מדי וצעירים מדי. רבים האמינו שקואליציה שמובלת על ידי הקומוניסטים לא תצליח להגיע לשיח המרכזי בפוליטיקה האיטלקית, ותהיה מבודדת.
ב-1924 נבחר גראמשי כציר לפרלמנט ממחוז ונטו, הוא החל בארגון עיתון לתנועתו שייקרא "ל'אוּניטה" (האחדות). גרמשי עבד ברומא בעוד משפחתו שהתה במוסקבה.
ב-1926 גרמו תמרוניו של סטלין בתנועה הקומוניסטית לגראמשי לכתוב מכתב אל הקומינטרן שבו הדגיש כמה משגיאותיו של המנהיג. טוליאטי, במוסקבה, קיבל את המכתב, קראו, והחליט שלא לפרסמו. אירוע זה גרם לשבר שלא אוחה מעולם בין גראמשי ובין טוליאטי.
ב-8 בנובמבר 1926 אסרה המשטרה הפשיסטית את גראמשי, על אף שנהנה מחסינות פרלמנטרית. הוא הובא לבית האסורים המפורסם ברומא "רג'ינה צֶ'לי". שם נדון לחמש שנות מאסר מבודד באי הנידח אוסטיקה. בשנה שלאחר מכן נידון למאסר של 20 שנה בטורי, ליד בַּארִי. מצבו גרם לבריאותו להידרדר, אך הוא לא קיבל טיפול ראוי משלטונות הכלא. מגעים בין ברית המועצות ואיטליה על החלפת אסירים פוליטיים נכשלו, וב-1934 הידרדרה בריאותו עד כדי כך ששוחרר בתנאים מגבילים. הוא מת ברומא בגיל 46, מעט לאחר שחרורו, ונקבר בבית הקברות הפרוטסטנטי ברומא.
כתביו ומחשבתו הפוליטית
גראמשי כתב בכלא למעלה משלושים מחברות הכוללות אנליזה פוליטית והיסטורית. כתבים אלו, הידועים כ"מחברות בית הכלא", כוללים את הגיגיו של גראמשי על ההיסטוריה של איטליה ועל הלאומיות, כמו גם רעיונות בחקר המרקסיזם, התאוריה הביקורתית והתאוריה החינוכית הקשורים בשמו. המחברות נכתבו בניסיון מודע להשאיר צוואה אינטלקטואלית בעלת ראיית עולם כוללת, ואף מתוך תקווה שאם יוכל לצאת מהכלא תהיה לו תוכנית פעולה ממשית.
רק לאחר תבוסת הפשיזם באיטליה, ולאחר מלחמת העולם השנייה ניתן היה לפרסם את המחברות. במשך שנים לא היו ידועים כתבי גראמשי מחוץ לאיטליה, אך משתורגמו לשפות נוספות, ולאנגלית בשנות ה-60 של המאה ה-20, הם זכו להתעניינות רבה בעולם ולהשפעה מרובה.
הרעיונות העיקריים שפיתח גראמשי במחברות אלו הם:
ההגמוניה התרבותית כאמצעי העיקרי לשמירתה של המדינה הקפיטליסטית.
הצורך בחינוך להמוני הפועלים על מנת לעודד יצירת אינטלקטואלים ממעמד הפועלים.
ההבחנה בין החברה הפוליטית (המשטרה, הצבא, המערכת המשפטית וכיוצא באלה), השולטת באופן ישיר, והחברה האזרחית (המשפחה, מערכת החינוך, האיגודים המקצועיים), שבהם המנהיגות היא על בסיס התנדבותי ואינה כפויה.
ההיסטוריציזם האבסולוטי.
הביקורת על הדטרמיניזם הכלכלי.
הביקורת על המטריאליזם הפילוסופי.
הגמוניה
הגמוניה הייתה רעיון שלפני גראמשי השתמשו בו מרקסיסטים כלנין על מנת לתאר את המנהיגות הפוליטית של הפרולטריון במהפכה דמוקרטית, אך גראמשי פיתח אותו לכלל אנליזה חריפה המסבירה מדוע המהפכה הסוציאליסטית "הבלתי נמנעת" שאותה חזה המרקסיזם האורתודוקסי עדיין לא אירעה בתחילת המאה ה-20, והקפיטליזם נראה מלא חיים מתמיד.
על פי גראמשי, הקבוצה ההגמונית בחברה היא זו המצליחה להכתיב לאחרות את הגדרתה באשר ל"כללי המשחק" שעל פיהם צריכה המדינה להתנהל. מאבקי כוח המתנהלים במצב הגמוני, פועלים במסגרת הכללים שמכתיבה הקבוצה ההגמונית ואינם מתייחסים לעקרונות היסוד.
נוסף לשליטתה בתרבות, הקבוצה ההגמונית שולטת גם במוסדות המרכזיים של המדינה והחברה האזרחית. באמצעות שליטה משולשת זו - בתרבות, במדינה ובחברה - מצליחה הקבוצה ההגמונית להנחיל באופן נרחב את תפיסת העולם המשרתת אותה לאוכלוסיית המדינה.
הקפיטליזם, הציע גראמשי, שלט לא רק באמצעות כפייה ואלימות, אלא באמצעות אידאולוגיה דרך הגמוניה פוליטית וכלכלית שבה הפכו ערכי הבורגנות ל"מוסר המקובל". תרבות הקונצנזוס שהתפתחה בקרב אנשי מעמד הפועלים זיהתה את טובת המעמד שלהם עם טובת הבורגנות וסייעה לשמירת המצב הקיים. מעמד הפועלים זקוק ליצירת תרבות משלו, שתיפטר מן הרעיון שערכי הבורגנות מייצגים "ערכים נורמליים" בחברה, ותמשוך את מעמד הפועלים ואת האינטליגנציה לטובת העניין הפועלי. לנין טען כי תרבות היא אך תוספת בלתי דרושה למטרות הפוליטיות, אך עבור גראמשי השגת הכוח באמצעות ההגמוניה התרבותית היא המטרה הראשונית שיש להשיג. לדעת גראמשי כל מעמד החפץ לשלוט בתנאים שנוצרו במדינה המודרנית חייב לנוע אל מעבר לאינטרסים הכלכליים הצרים שלו, להשפיע באופן אינטלקטואלי ומוסרי, ולכרות בריתות המבוססות על פשרות עם מגוון כוחות. גראמשי קורא לאיחוד זה של כוחות חברתיים "בלוק היסטורי", מושג הלקוח מן האנרכו-סינדיקליסט ז'ורז' סורל.
גראמשי הצהיר כי במערב, ערכי התרבות הבורגנית היו קשורים בנצרות ולפיכך רוב טיעוניו כנגד התרבות ההגמונית מתרכזים בהתקפה על הערכים המוסריים והדתיים הנוצריים. הוא התרשם מכוחה של הנצרות הקתולית להשפיע על האנשים, ומדאגתה למנוע פער בין הדת שהטיפו להמונים, ובין הדת שלמדו המשכילים. גראמשי האמין שמשימתו של המרקסיזם היא לשדך את הביקורת האינטלקטואלית על הדת של תרבות הרנסאנס וההומניזם לאלמנטים של הרפורמציה אשר זכו לאהדת ההמונים. עבור גראמשי המרקסיזם יוכל להתגבר על הדת רק אם ישכיל לענות על צורכיהם הרוחניים של ההמונים, וכך יוכלו ההמונים להתייחס אליו כביטוי אותנטי של התנסותם האישית.
האינטלקטואלים והחינוך
גראמשי ייחד מחשבה רבה לתפקיד האינטלקטואלים בחברה. הצהרתו המפורסמת היא כי כל האנשים הם אינטלקטואלים, וכי לכולם יש יכולות לחשיבה אינטלקטואלית ורציונלית, אך לא כל האנשים זוכים לתפקד בחברה כאינטלקטואלים. הוא טען שהאינטלקטואלים המודרניים אינם רק ה"מדברים" כי אם המנהלים והמארגנים המעורבים במשימה המעשית של בניין החברה. יתרה מכך, הוא הבחין בין ה"אינטליגנציה המסורתית" הרואה את עצמה (באופן שגוי) כמעמד נפרד בחברה, והקבוצות החושבות שכל מעמד מוציא משורותיו באופן אורגני. אינטלקטואלים "אורגנים" כאלו אינם מתארים את חיי החברה על פי כללים מדעיים, אלא מבטאים אותם על פי שפתם התרבותית הנפרדת, על פי חוויותיהם ותחושותיהם. הצורך בייצור תרבות נפרדת למעמד הפועלים מתייחס לקריאתו של גראמשי לחינוך שיוכל לייצר אינטלקטואלים ממעמד הפועלים, אשר יהיו שותפים לרצונותיהם של ההמונים. רעיונותיו על מערכת חינוך שתיבנה לצורך זה קשורים למושגים של "פדגוגיה ביקורתית" ו"חינוך להמונים", שעיבד פאולו פריירה בברזיל. מסיבה זו העוסקים בחינוך מבוגרים ובחינוך ההמונים מתייחסים לגראמשי כהוגה חשוב עד עצם היום הזה.
המדינה והחברה האזרחית
תאוריית ההגמוניה של גראמשי קשורה לרעיון שהחברה הקפיטליסטית שולטת בשילוב של כוח והסכמה. אין להבין את המדינה במובן הצר כגוף שולט אלא יש להבחין בין "חברה פוליטית" שהיא זירת השליטה של המוסדות הפוליטיים, המשפטיים והחוקתיים, ובין "החברה האזרחית" הנראית כספירה הפרטית, הכוללת את הכלכלה. הראשונה היא ממלכת הכוח, והשנייה היא ממלכת ההסכמה. הוא מדגיש כי החלוקה היא מושגית בלבד ושיש מקומות בהם שתי הממלכות חופפות. גראמשי טוען כי בקפיטליזם המודרני הבורגנות יכולה לשמר את שליטתה הכלכלית בכך שהיא מתירה להעלות טענות מסוימות באמצעות איגודי עובדים ומפלגות פוליטיות. טענות אלו מועלות בחברה האזרחית, ונענות בחברה הפוליטית. כך, הבורגנות משתלבת ב"מהפכה פאסיבית" בכך שהיא יוצאת אל מחוץ לתחום האינטרס הכלכלי הצר שלה ומתירה שינוי מסוים בהגמוניה שלה. גראמשי טוען כי תנועות כמו הרפורמיזם והפשיזם, כמו גם השינויים בהנהלות בתי החרושת, ושיטת פס הייצור מבית מדרשו של הנרי פורד הם דוגמאות לכך. בעקבות ניקולו מקיאוולי הוא טוען ש"הנסיך המודרני" – המפלגה המהפכנית – הוא הכוח אשר יאפשר למעמד הפועלים לפתח אינטלקטואלים אורגניים וליצור הגמוניה אלטרנטיבית בתוככי החברה האזרחית. עבור גראמשי, האופי המורכב של החברה האזרחית המודרנית פירושו כי הטקטיקה היחידה שיש בכוחה להמעיט מההגמוניה של הבורגנות ולהוביל אל הסוציאליזם היא "מלחמת עמדות" (בנוסח "מלחמת חפירות"). "מלחמת התנועה", ההתקפה החזיתית אותה ניסו הבולשביקים בברית המועצות היא מתאימה יותר לחברה ה"קדומה" שהייתה קיימת ברוסיה בימי הצאר.
על אף טענתו שהקווים בין החברה האזרחית והחברה הפוליטית הם מעורפלים, גראמשי מזהיר כנגד הערצתה של המדינה, הבאה בעקבות זיהוי החברה הפוליטית עם החברה האזרחית, כפי שעושים היעקובינים ופשיסטים. הוא מאמין שמשימתו ההיסטורית של הפרולטריון היא ליצור "חברה מווסתת" ומגדיר את "היעלמות המדינה" כמיצוי יכולתה המלאה של החברה האזרחית לווסת עצמה.
היסטוריציזם
גראמשי, כמרקס המוקדם, היה תומך נלהב בהיסטוריציזם. היסטוריציזם היא התאוריה ההיסטורית השמה דגש על שני גורמים. האחד הוא העקיבה האורגנית של המאורעות בזה אחר זה, כנובעים זה מזה, והשני הוא כי תנאים מקומיים הם חשובים ומשמעותיים בהשתלשלות המאורעות. ניתן לעמת תורה זו עם הגישות לפיהן כל מאורע הוא מבודד, ואד הוק, באופן רדוקציוניסטי מחד, ומאידך כי המאורעות מתרחשים לפי תבנית אוניברסלית קבועה מראש, ומתקדמים אל עבר תכלית מסוימת.
לדעת גראמשי המשמעות ההיסטורית נובעת מן היחסים בין הפעילות האנושית המעשית (פרקסיס) וההקשר ההיסטורי והחברתי האובייקטיבי שהיא מהווה חלק ממנו. לא ניתן להבין רעיונות מחוץ להקשר החברתי וההיסטורי שלהם, במנותק ממטרתם ומקורם. הרעיונות לפיהם אנו מארגנים את הידע שלנו על העולם אינם נובעים באופן ראשוני מיחסנו אל חפצים, אלא מן היחסים החברתיים בין אלו המשתמשים ברעיונות אלה. כתוצאה מכך אין דבר כ"טבע אנושי" שאינו נתון לשינוי. אלא רק רעיון המשתנה באופן היסטורי. יתרה מכך הפילוסופיה והמדע אינם משקפים מציאות הנפרדת מן האדם, אלא הם "נכונים" רק במובן שהם מבטאים את ההתפתחות בסיטואציה חברתית נתונה. רוב המרקסיסטים החזיקו בדעה שהאמת היא אמת, ואין זה משנה מתי היא נאמרת, ושהידע האנושי נצבר ככל שהחברה מתקדמת בחיפוש אחרי האמת, ולפיכך החקירה המדעית אינה שייכת לתודעה הכוזבת של "מבנה העל". עבור גראמשי המרקסיזם היה נכון רק במובן החברתי הפרגמטי, בכך שבהעלאת התודעה המעמדית של הפרולטריון, הוא הביע את ה"אמת" של זמנו יותר טוב מתאוריה אחרת. גישה "אנטי מדעית" ואנטי פוזיטיביסטית זו היא בהשפעת בנדטו קרוצ'ה, אחד מן האינטלקטואלים האיטלקים המובילים בזמנו של גראמשי. על אף שגראמשי היה מכחיש האשמה זו, יש הרואים בדעותיו אלו כצורה של רלטיביזם.
הביקורת על האקונומיזם הדטרמיניסטי
המרקסיזם הקלאסי הוא אקונומיסטי, בשל כך שהוא מייחס חשיבות עליונה לקשרים הכלכליים, להם הוא קורא "מבנה" (להבדיל מ"מבנה העל" הנבנה מעליו) ודטרמיניסטי בשל כך שהוא סבור כי הקשרים הכלכליים גוברים על הקשרים החברתיים והפוליטיים, והם נועדים, על פי חוקי ההיסטוריה, למסלול בלתי נמנע של פאודליזם ההופך לקפיטליזם בדרכו אל הסוציאליזם. גראמשי יצא כנגד גישה זו.
במאמר מפורסם שפרסם בטרם נכלא – 'המהפכה כנגד "דאס קפיטל" טען גראמשי כי המהפכה הרוסית הוכיחה כי הרעיון שעל המהפכה הסוציאליסטית לחכות עד להתקדמותו המלאה של הקפיטליזם וכוחות הייצור שלו אינו נכון. דעה זו שיקפה את הרעיון שהמרקסיזם האמיתי אינו פילוסופיה דטרמיניסטית. הרעיון של העליונות הסיבתית של כוחות הייצור, הוא אי הבנה של המרקסיזם לאמיתו. השינויים הכלכליים והתרבותיים הם ביטויים של ההליך ההיסטורי הבסיסי, וקשה לומר איזו ספירה – האזרחית או הפוליטית היא החשובה. האמונה הפטאליסטית השוררת בתנועת הפועלים לפיה ניצחונו הסופי של הקומוניזם הוא בלתי נמנע בשל "חוקי ההיסטוריה" הייתה לדעת גראמשי תוצר של הנסיבות ההיסטוריות של מעמד מדוכא המוגבל באמצעי תגובתו למגננה. כאשר יוכל מעמד הפועלים לצאת למתקפה, לא תוכל ה"פילוסופיה של הפרקסיס" (שם נרדף למרקסיזם, מילה שבה לא היה יכול להשתמש בשל הצנזורה בכלא) להתבסס על כוחות היסטוריים בלתי נראים כסוכנים לשינוי חברתי. ההיסטוריה מוגדרת על ידי המעשה האנושי וכוללת את הרצון האנושי. עם זאת, כוח הרצון אינו יכול להשיג כל דבר שהוא בכל סיטואציה נתונה. כאשר תודעת מעמד הפועלים תגיע לשלב ההתפתחותי ההכרחי למהפכה, הנסיבות ההיסטוריות לא תהיינה ניתנות לשינוי שרירותי. עם זאת אין זה קבוע מראש ובלתי נמנע מבחינה היסטורית, ותתאפשרנה מספר תוצאות לכל פעולה.
הביקורת על המטריאליזם
בשל אמונתו כי ההיסטוריה האנושית והמעש האנושי הקולקטיבי מגדירים האם כל שאלה פילוסופית נתונה היא בעלת משמעות אם לאו, דעותיו של גראמשי סטו מן המטריאליזם, והלכו בעקבות התאוריה של ה"תפיסה" שקידמו פרידריך אנגלס ולנין על אף שאינו מצהיר זאת במפורש. עבור גראמשי אין המרקסיזם עוסק במציאות הקיימת כשלעצמה, ללא קשר לאנושות. הרעיון של יקום אובייקטיבי הנמצא מחוץ להיסטוריה האנושית ולעשייה האנושית (פרקסיס), היה שקול, לדעתו, לאמונה באלוהים. ההיסטוריה של הטבע היא ההתייחסות היחידה להיסטוריה האנושית שיש לה מובן כלשהו. המטריאליזם הוא תוצאה של חיסרון בחשיבה ביקורתית, ואינו יכול לעמוד אף כנגד האמונה הטפלה הדתית.
השפעתו של גראמשי
על אף שמחשבתו של גראמשי מוצאה מן השמאל המאורגן, הוא הפך לדמות חשובה בניתוחים אקדמיים של מדעי התרבות והתאוריה הביקורתית. אנשי מדע המדינה מן המרכז והימין מצאו כי רעיונותיו בדבר הגמוניה, למשל, הם לרוחם, ורעיונות אלו מצוטטים ומנותחים בכתביהם. השפעתו הייתה רבה בתחום מדע המדינה, ובחקר התרבות הפופולרית. המושג "תקינות פוליטית" נראה כהד למאבק תרבותי ברוח הגותו של גראמשי.
עם זאת, עיקר השפעתו של גראמשי היא בחשיבה השמאלית, ובמיוחד אצל הוגים השייכים לאסכולת הנאו-מרקסיזם. לגראמשי קמו ממשיכים שפיתחו והמשיכו את קווי הרעיונות של תורתו, כניקוס פולנצס, שנטל מוף וארנסטו לקלאו, דני פילק ועוד.
מבקריו טוענים כי בקדמו את רעיון המאבק המעמדי באמצעות רעיונות, זונח גראמשי את הגישה הליברלית לחקירה מדעית המבוססת על הקלאסיקה של התרבות המערבית. מנגד טוענים כי האשמה זו של גראמשי בהשפעה לרעה על ויכוחים אקדמיים היא אבסורדית, שכן גראמשי עצמו לא היה מעולם איש האקדמיה, וכתביו והגותו נטועים בתרבות האיטלקית של זמנו.
ראו גם
פורדיזם
אנטי-פשיזם
לקריאה נוספת
אנטוניו גראמשי, על ההגמוניה - מתוך מחברות הכלא, תרגם מאיטלקית אלון אלטרס, הוצאת רסלינג, 2003.
דייוויד מארש "מרקסיזם", פרק 7 מתוך דייוויד מארש וג'רי סטוקר, תאוריות וגישות במדע המדינה הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2005.
דני פילק, פופוליזם והגמוניה בישראל, הוצאת רסלינג, 2006.
ארנסטו לקלאו ושנטל מוף, הגמוניה ואסטרטגיה סוציאליסטית, תרגום עירית שורר, הוצאת רסלינג, 2004.
קישורים חיצוניים
המרקסיזם של גראמשי וכתביו
מקורות וביבליוגרפיה
חברת גראמשי הבינלאומית
תרומת גראמשי לחינוך
"האדישים", מאמר של גראמשי בתרגום לעברית, בבלוג אין עשן
לינקים הקשורים בגראמשי
* אפרים דוידי, על משבר והגמוניה אצל גרמשי, הגדה השמאלית, 11 בפברואר 2004
הערות שוליים
קטגוריה:אישים באיטליה בתקופת הפשיזם
קטגוריה:פילוסופים איטלקים
קטגוריה:פילוסופים של המאה ה-20
קטגוריה:תאורטיקנים במדע המדינה
קטגוריה:קומוניסטים איטלקים
קטגוריה:אסירים פוליטיים
קטגוריה:איטלקים שנולדו ב-1891
קטגוריה:איטלקים שנפטרו ב-1937 | 2024-07-27T14:34:02 |
עידן הנאורות | עידן הנאורות (מוכר גם במונחים: עידן האורות, תנועת הנאורות, "תנועת ההשכלה" (בהקשר היהודי); באנגלית: Age of Enlightenment; בצרפתית: Siècle des Lumières; בגרמנית: Aufklärung) הוא כינוי לתנועה אינטלקטואלית באירופה, ששמה לעצמה למטרה לבסס מוסר, אסתטיקה וידע הנשענים על רציונליות והנחת יסוד לוגוצנטרית. מנהיגי התנועה ראו בעצמם אליטה אמיצה של אינטלקטואלים המובילים את העולם לעבר קידמה מתוך תקופה ארוכה של חוסר רציונליות, חוסר בגרות ועריצות, שהחלה בתקופת ימי הביניים, אותה כינו העת החשוכה. בין השאר, התנועה סיפקה את הבסיס הפילוסופי למהפכה האמריקאית ויש הטוענים שגם למהפכה הצרפתית.Davidson, Ian. The French Revolution: from enlightenment to tyranny. Profile Books, 2016.Lougee, Carolyn C. "The Enlightenment and the French Revolution: Some Recent Perspectives." (1977): 84-102.Israel, Jonathan I. Radical enlightenment: Philosophy and the making of modernity 1650-1750. OUP Oxford, 2002. בין הרעיונות שמזוהים עם שלל הווריאציות שלה ניתן למנות את החוק הטבעי, החירות, הקדמה, הסובלנות הדתית, האחווה, השלטון החוקתי והפרדת דת ומדינה. דיון רחב עדיין מתנהל על רבים מעקרונות תנועות הנאורות השונות, תנועת הנאורות ככללה זוכה לביקורת במיוחד מהפילוסופיה הקונטיננטלית נוסח ניטשה.Löwith, Karl. Meaning in history: The theological implications of the philosophy of history. University of Chicago Press, 1949.Blumenberg, Hans. The legitimacy of the modern age. MIT press, 1985.
רעיונות הנאורות הגיעו גם אל היהדות – ורעיונות אלה הובילו בסופו של דבר את הבסיס הרעיוני לייסוד היהדות הרפורמית והיהדות הקונסרבטיבית. רוב הרבנים ראו בהשכלה בעיה, זרם זה בא לידי ביטוי בפתגם שטבע החת"ם סופר "חדש אסור מן התורה", שהוביל לייסוד היהדות האורתודוקסית. ומנגד רעיונות הנאורות אלה גרמו, כתנועת נגד, להקמת תנועת החסידות שעשתה את אחת המהפכות הגדולות ביותר בעולם היהודי.
דגש עיקרי של עידן הנאורות היה עיסוק במה שמכונה היום פילוסופיה פוליטית. בתקופה זאת פעלו זה לצד זה הוגים שתמכו באבסולוטיזם נאור, דוגמת וולטר, שמרנים כאדמונד ברק שהאמינו כי דרכי הממשל המסורתיות הן העדיפות ופילוסופים רדיקליים כרוסו, שהציגו מודלים מהפכניים של חברה אזרחית שאיננה כפופה למוסדות המונרכיה והדת (האמנה החברתית) וכן, מונטסקייה, שרעיון הפרדת הרשויות שלו פורסם במהלך עידן הנאורות והפך במרוצת הזמן לאבן יסוד של המשטר הדמוקרטי המודרני. הוגה מרכזי נוסף של התקופה היה אדם סמית', פילוסוף שעסק בשאלות של מוסר וניסח לאורן את אחת התורות הכלכליות המשפיעות בכל הזמנים (עושר העמים). חיבור זה השפיע – בין השאר – השפעה מכרעת על תחומי עיסוקה של הפילוסופיה הפוליטית, שכן הוא קידם שיטה לפיה עושרו של עם לא מוערך לפי גודל אוצרו של מלך או לפי קנה מידה רוחני-דתי, אלא לפי רמת חייהם ותפוקתם של האזרחים עצמם.
המונח העברי "עידן הנאורות" תורגם מצרפתית (Siècle des Lumières) על ידי מיכאל הרסגור. זאת לעומת המונח האנגלי המקביל, "The Age of Enlightenment", "עידן ההארה" (השכלה), ובגרמנית – Aufklärung ("הארה" או "הצטללות").
בין ההיסטוריונים לא קיים קונצנזוס לגבי תחילתו של עידן הנאורות, והדעות נעות בין אמצע המאה ה-17 לתחילתה של המאה ה-18, כמעין תאריך ברירת מחדל. את מקורותיו של עידן זה ניתן למצוא בחיבורו של רנה דקארט "מאמר על המתודה", שפורסם בשנת 1637. אחרים תוחמים את תחילת עידן הנאורות בתחילתה של המהפכה המהוללת בבריטניה בשנת 1688 או בפרסום ספרו של אייזק ניוטון "עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע". את סופו של עידן הנאורות, תוחמים חלק מההיסטוריונים במהפכה הצרפתית בשנת 1789 או בתחילתן של המלחמות הנפוליאוניות (1804–1815) כנקודות הציון הנוחות ביותר לסיומה של תקופה זו.
רציונליות כבסיס לחיים: על כמה מאפיינים משותפים
הוגי עידן הנאורות האמינו שהפתרון לכל חוליי העולם נעוץ בחשיבה רציונלית. הרציונליות הייתה אמורה להחליף את הדת ואמיתות המבוססות על אריסטוקרטיה ומבנים חברתיים באמיתות המוגדרות על ידי רציונליות ושכל ישר. בעקבות זאת, מבנים חברתיים הפסיקו להיות מוגדרים על ידי האמונה באל ובמקורות הדתיים המסורתיים של סמכות, ואימצו מקורות כמו דאיזם, החוק הטבעי, פילוסופיית הטבע, השיטה המדעית ודרכים מתודיות אחרות של חשיבה. כמו כן, תאוקרטיות ואריסטוקרטיות שעברו בירושה הוחלפו בדמוקרטיות ורפובליקות בהנהגת אנשים שראו בעצמם "אנשי עילית של עידן הנאורות" בשל הרציונליות והשכל הישר בהם ניחנו.
במאמרו המפורסם משנת 1784 "מהי הנאורות?" הגדיר אותה עמנואל קאנט במילים הבאות:
"הנאורות היא עזיבתו של האדם את חוסר הבגרות שגרם לעצמו. חוסר־בגרות הוא חוסר היכולת להשתמש בהבנה ללא הדרכה של מישהו אחר. חוסר בגרות שכזה, שאנו גורמים לעצמנו אם הוא לא בגלל חוסר חכמה, נובע בשל חוסר נחישות ואומץ להשתמש בשכל ללא הדרכה של מישהו אחר. המוטו של הנאורות הוא אם כן: העז לדעת (Sapere aude)! אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך.[1] עמנואל קאנט, "תשובה לשאלה: נאורות מהי?"; מגרמנית: ידידיה פלס, בתוך: עזמי בשארה (עורך), הנאורות – פרויקט שלא נשלם? (תל אביב תשנ"ז 1997), עמ' 45."
הוגי עידן הנאורות חלקו ערכים רבים, בהם:
בני האדם הם יצורים תבוניים, ולכן עליהם ללמוד, להשכיל, לשאול, להעז, להעביר ביקורת ולערער.
העם צריך להיות הריבון ולא הכנסייה. אסור לבני האדם להיות משועבדים לכנסייה ולקבל על עצמם את החיים שהיא כופה עליהם.
המדינה קיימת כדי להגן על זכויות הפרט, ולא להפך.
כל אדם זכאי לכבוד עצמי וחופש אישי מקסימלי.
דמוקרטיה היא צורת הממשל הטובה ביותר.
כל בני האדם שווים, בלי הבדל גזע, מוצא אתני, דת או לאום.
השיטה המדעית היא בת-הברית היחידה שלנו להבחין בין אמת לבדייה בעולם הפיזי; והמדע, בשימוש נכון, הוא כוח חיובי לטובת כל האנושות.
לכל בני האדם יש הזכות לחופש דיבור והבעה, לחופש התאגדות, החופש להאמין (או אף לא להאמין) בכל דת, והזכות לבחור את מנהיגיהם.
דוֹגמה דתית וחוויות מיסטיות נחותות מההיגיון והפילוסופיה וחלק נכבד מהדוֹגמה הדתית הקלאסית הזיקה לרוב האנושות.
ראיית האדם כיצור רציונלי ערערה את ההצדקות שבהן השתמשו כבסיס לאי־שוויון בין בני אדם. רבים מאנשי ההשכלה קראו לחקיקת חוקים שיגבילו את המונרכיה וידאגו לסדר רציונלי של השלטון. משהתברר שניסיון זה אינו צולח, בחרו מדינאים שהושפעו מההשכלה בצרפת ובאמריקה במרד ובמהפכה. תהפוכות עידן הנאורות הובילו למלחמת העצמאות של ארצות הברית כמו גם למהפכה הצרפתית והשפיעו באופן משמעותי על המהפכה התעשייתית. רעיונות מעולם הנאורות השפיעו רבות גם על חוקת ארצות הברית.
אחד המניעים למהפכות היה רעיון מרכזי אחר בתפיסת ההשכלה, והוא רעיון הקדמה, כלומר התפיסה הגורסת שהאנושות מתקדמת אל עבר תנאי חיים טובים יותר, הן מבחינה מוסרית ופוליטית והן מבחינה טכנולוגית. רעיון הקדמה התפתח על רקע האופטימיות שיצרו תופעות חברתיות חשובות שהתגברו בתקופה זו, כמו הקפיטליזם, התיעוש והבורגנות.
כאמור, הנאורות גם סימנה את עלייתו של הקפיטליזם ותפוצה רחבה של חומר מודפס. האנציקלופדיה הצרפתית (Encyclopédie), שפורסמה אז, שילבה מאמרים ששיקפו חשיבה חופשית עם מידע טכנולוגי. את האנציקלופדיה ערכו דני דידרו וז'אן לה רון ד'אלמבר בסוף המאה ה-18. בהפקתה השתתפו הוגים חשובים כוולטייר ורוסו. האנציקלופדיה לא הייתה רק תוצר של מחקר מדעי, אלא גם כלי לביקורת פוליטית על השלטון. כך היה ברור מתמיד הקשר בין השכלה למהפכנות.
מאפיין נוסף של חלק מהוגי ההשכלה (אם כי לא של כולם) הוא יחס ביקורתי לכנסייה. חלקם היו אנטי-קלריקליים ממש (בעיקר בצרפת, שבה הייתה הכנסייה חלק מהמנגנון השלטוני המושחת), בעוד אחרים אימצו תפישות דאיסטיות, הרואות באל מעין אומן, שברא את העולם כמנגנון מכני, כמו מנגנון מסובך של שעון. דגש זה הבליע את המחלוקות המוסריות הכרוכות בדת. גישה זו תרמה לפופולריות של ההשכלה, בשל המחיר הכבד שאירופה שילמה במלחמות הדת שניטשו בה מאז המאה ה-16 בעקבות הרפורמציה.
עקרונות חופש וכבוד האדם הובילו למהפכה הומניטרית בהנהגת הוגים כצ'זארה בקאריה וג'רמי בנת'ם, שהשפיעה מאוד על דעת הקהל במדינות מערב אירופה, הביאה לרפורמות מקיפות בחוק, והצליחה תוך כמאה שנה לבטל חוקים ומנהגים אלימים רבים שרווחו במשך מאות ואלפי שנים לפני כן, כגון עבדות, עונשי מוות, עינויים והטלת מומים, כליאה ללא משפט, ואף התעללות בבעלי חיים.
הנאורות בקרב הקהילות היהודיות באירופה הובילה לפריחתה של תנועת ההשכלה, והתפתחות הזרמים החדשים שפרשו מן היהדות המקובלת.
מבקרי הרעיון של תנועה אירופית משותפת מציינים את הדומיננטיות של המחשבה הצרפתית בתנועת הנאורות, שהייתה המרכזית בהתפתחות הרעיונות של הנאורות. אפשר גם להצביע על קבוצות לאומיות נוספות כמו הגרמנים, הסקוטים ואחרים.
הנאורות בפילוסופיה
האמפיריציזם של פרנסיס בייקון והרציונליזם של רנה דקארט הניחו את היסודות למחשבת הנאורות. כך, בעוד שהניסיון של דקארט לבסס מדעים על קרקע מוצקה מבחינה מטאפיזית נתפס כאי-הצלחה, מתודת הטלת הספק שלו הצליחה יותר כדרך ניתוח פילוסופי ובה בעת הובילה לתפיסה דואליסטית של רוח וחומר. הטלת הספק שלו שוכללה בחיבורו של ג'ון לוק "חיבור בנוגע להבנה האנושית" ועוד יותר מכך בכתביו של דייוויד יוּם מאמצע המאה השמונה עשרה. ברוך שפינוזה אתגר את הדואליזם הקרטזיאני באמצעות טענת אחדות החומר כפי שניתן לראות ב"מאמר תאולוגי-מדיני" ומאוחר יותר גם ב"תורת המידות" (אתיקה).
כתוצאה מהאמור, ולפי הפלוסוף יונתן ישראל, נוצרו להן שתי מסורות נבדלות של פילוסופיית הנאורות: (1) המסורת המתונה, שצמחה בעקבות דקארט, לוק וכריסטיאן וולף, ביקשה לאזן בין הקריאה לרפורמות במערכות הכוח המסורתיות ובין האמונה. (2) המסורת הרדיקלית יותר, שצמחה בעיקר בעקבות עבודותיו של שפינוזה, מסורת שקראה לדמוקרטיה, לחירות אישית, לחופש הביטוי ולמחיקת הסמכות הכנסייתית. המסורת הראשונה נטתה לדאיזם, בעוד האחרונה ניתקה לחלוטין את המוסר מהדת ומהתאולוגיה. לשתי המסורות הללו צמחה תגובת נגד, "הנאורות שכנגד", שקראה לחזרה לדת.
עקרונות פילוסופיים רבים פותחו בתקופה זו, הן בתחומי הפילוסופיה של המוסר והן בתחומי האפיסטמולוגיה ושרטוט הגבולות בין גופי הידע המדעיים והפילוסופיים. כך למשל, נוסח לראשונה העיקרון התועלתני בחזותו המודרנית על ידי פרנסיס האצ'סון לפיו "המטרה היא לייצר את האושר הרב ביותר עבור האנשים הרבים ביותר", רעיון שבעתיד יעבור פיתוחים בידי תלמידיו ובהם דייוויד יום ואדם סמית. אפיסטמולוגית, דייוויד יום ביקש לספק הגדרות חדשות לידע, לניסיון, לסיבתיות, באופנים שהוא הגדיר כמדעיים. פילוסוף נאורות מפורסם אחר, עמנואל קאנט, מתוך קריאה בתרגום חלקי של כתבי יום בתרגום לגרמנית, ביקש לאזן בין רציונליזם לאמפיריציזם, בין אמונה דתית וחירות אישית, בין סמכות פוליטית לשרטוט גבולותיה של התבונה. התוצר הוא הפרויקט הביקורתי של קאנט, שמיוצג בשלוש הביקורות שלו ונחשב לאחד מגופי ההגות המשפיעים ביותר בעת המודרנית.
בתחומי הפילוסופיה הפוליטית, ניתן לראות גם את תחילת עלייתו של הפמיניזם המודרני, בעיקר עם הדמויות של אולמפ דה גוז' הצרפתייה, שכתבה את "הצהרת זכויות האישה והאזרחית" בעקבות ההצהרה של אנשי המהפכה הצרפתית "הצהרת זכויות האדם והאזרח", ומעט לאחר מכן עם הדמות של מרי וולסטונקראפט, שכתבה את "הגנה על זכויות האישה" מ-1791. בעיקר לחיבורה של וולסטונקראפט נודעה השפעה רבה בבריטניה, ומאוחר יותר דמותה הפכה קאנונית במחשבה הפוליטית המערבית.
תפיסת המדע בעידן הנאורות
המדע מילא תפקיד מרכזי במחשבת ובפעילות הנאורות. הוגים רבים מתנועה זו היו בעלי רקע במדעים ורובם גם קשרו את הקדמה המדעית בדחיקה החוצה של הדת ושל הסמכות המסורתית בשביל חופש ביטוי ומחשבה – מתוך אמונה שמהלך שכזה יעזור לקדם הן את המדע והן את החברה האנושית.מבחינה מתודית, המדע בעידן הנאורות נח על זרי האמפריציזם וניתוח רציונלי של הממצאים, והובן כמורכב מפיזיקה ו"שאר מדעי הטבע" ללא הפרדה ביניהם (חלוקה שתתחיל להשתנות לקראת סוף התקופה). עם זאת, היו לצימוד זה של מדע וקדמה גם מתנגדים, ובהם רוסו שטען כי המדע מפריד בין האדם לטבע ובהתאם מונע מבני האדם את אושרם.
המדע בעידן הנאורות קודם בידי אגודות מדעיות ואקדמיות שהחליפו את האוניברסיטאות כמרכזי המחקר המדעי. האוניברסיטאות, עוד נשלטו דאז בידי הסכולסטיות הכנסייתית. אותם גופים ששמרו על פעילות בתיאום עם האוניברסיטאות קראו לחלוקת עבודה שבה האגודות והאקדמיות חוקרות והאוניברסיטאות מלמדות. בתקופה זו רוב האגודות קיבלו אישור לאוטונומיה מחקרית, כולל שיפוט עצמאי של ממצאי המחקרים וקבלת חברים חדשים לאגודות. כתוצאה מכך, ערב המהפכה הצרפתית היו שבעים אגודות מקצועיות רק בצרפת. גם הציבור המשכיל אך לא חוקר השתתף בקידום המדע, לא מעט על ידי פופולריזציה, תרגומים ובמקרים רבים גם בכתיבה של חיבורים מקוריים כדוגמת ערכים לאנציקלופדיות השונות.ראו למשל המקרה של אמילי דה שאטלה ותרגומה לצרפתית את ספרו של ניוטון Principia Mathematica. בהתאם, נעשו פיתוחים מרכזיים ברפואה, במתמטיקה ובפיזיקה, קודמה עבודת הקִטְלוּג הביולוגי (טקסונומיה), וככל שהתקדם הזמן גם הכימיה המודרנית כגוף מחקר נפרד החלה להתגבש. אף עולמות התרבות, ובכללם הספרות, מצאו עצמם מתמלאים בכתיבה על מדע.
הנחת הבסיס למדעי החברה
דייוויד יוּם והוגי נאורות סקוטים אחרים פיתחו "מדע אדם" חדש, כשכל הכותבים הללו (שכללו גם את אדם פרגוסון, ג'ון מילאר וויליאם רוברטסון) חיברו בין ניתוח מדעי של כיצד בני אדם התנהגו בחברות עתיקות ו"לא מודרניות" בתוך המפגש שלהם עם כוחות המודרנה. הסוציולוגיה המודרנית צמחה מכך, מהרבה בחינות, כולל יחסה הבעייתי לעין מודרנית לציבורים שאינם חלק מהמודרנה המערבית.וינריב, רציונליזם ואמפירציזם, יחידות 10–11, ראו גם Connell, R. W. (1997). Why is classical theory classical?. American journal of sociology, 102(6), 1511-1557.
הוגה נאורות סקוטי אחר, אדם סמית, פרסם ב-1776 את "עושר העמים", שנחשב לחיבור הראשון בכלכלה המודרנית, חיבור שנודעה לו השפעה על ההתנהלות הכלכלית הבריטית מרגע פרסומו ולמעשה עד היום.
סזאר באקאריה, שופט, קרימינולוג, פילוסוף ופוליטיקאי, אחראי במידה רבה להולדת הקרימינולוגיה המודרנית, עם ספרו המונומנטלי "פשעים ועונשים" (1764) שתורגם לעשרים ואחת שפות. ספר זה יצא כנגד עינויים ועונשי מוות באמצעות ניסוח של תאוריה חדשה בנוגע לפשעים, מה מצמיח אותם וכיצד לשפוט אותם.
וריאציות לאומיות
הנאורות פעלה במדינות רבות, לרוב עם מיקוד שונה בהתאם לאזור. לדוגמה, בצרפת הפכה הנאורות למזוהה עם רדיקליות אנטי-מלוכנית ואנטי-כנסייתית בעוד שבגרמניה הפכה לתופעה המזוהה עם המעמד הבינוני בעלת מאפיינים רוחניים ולאומניים ללא כל איום על הסדר הקיים (ממשלות וכנסיות). תגובת הממשלים עצמם שונה בכל מקום. בצרפת הפך השלטון לעוין והוגי התקופה סבלו מצנזורה, מאסרים ואף הגליות מארצם. הממשל הבריטי נטה להתעלם מהוגי הנאורות באנגליה וסקוטלנד, אך העניק את תואר האבירות (ומשרה ממשלית בכירה) לאייזק ניוטון.
אבסולוטיזם נאור
במספר מדינות פעלו שליטים בעלי עוצמה – המכונים בפי היסטוריונים דספוטים נאורים – שקיבלו את מנהיגי הנאורות בחצרותיהם והשתמשו בהם לניסוח חוקים ותוכניות במטרה לחזק את מדינות הלאום. הבולטים מבין שליטים אלה הם פרידריך הגדול מפרוסיה, יקטרינה הגדולה, קיסרית רוסיה בחצי השני של המאה ה-18, ליאופולד השני דוכס טוסקנה ויוזף השני, קיסר אוסטריה. שליט אחרון זה היה נלהב במיוחד, הוא הכריז על רפורמות רבות ללא כל תמיכה עד כי הביא על עצמו מרד שמחק את המהלכים שניסה להנהיג.
במחקרים בני זמננו ישנה מחלוקת עד כמה מנהיגים אלו אכן יישמו בפועל את עקרונות הנאורות.
הרפובליקה ההולנדית
הנאורות ההולנדית צמחה מתוך תור הזהב של הולנד. במסגרת זאת פעלו כמה מן הדמויות המרכזיות של התקופה דוגמת הפילוסוף ברוך שפינוזה, שהמטאפיזיקה ההומניסטית ותורת המידות שלו שיחקו תפקיד מרכזי בנאורות ככלל ופייר בל – פילוסוף צרפתי שהטיף להפרדה בין מדע ודת.
פרוסיה והמדינות הגרמניות
באמצע המאה ה-18 הפציעה גרמניה כמעצמה בתחומי המוזיקה, הפילוסופיה, המדע והספרות. פרידריך הגדול (1712–1786), מלך פרוסיה, ראה את עצמו כמנהיג הנאורות והעניק את חסותו לפילוסופים ומדענים מחצרו שבברלין. הוא היה תומך נלהב של רעיונות צרפתים ואף הזמין את וולטר לחסות אצלו כאשר זה האחרון נתקל באופוזיציה קשה בביתו שבצרפת. יוהאן גוטפריד הרדר (1744–1803) הגיע להישגים מרשימים בתחומי הפילוסופיה והשירה, במיוחד בתנועת הסער והפרץ שנחשבת לאחת ממקורות תנועת הרומנטיקה. הרדר מפורסם במיוחד בטענתו כי לכל עם ישנה זהות מובחנת שבאה לידי ביטוי בשפתו ותרבותו. גרמניה בת הזמן הייתה גם בית הגידול ממנה פרצה המוזיקה הקלאסית במובן המצומצם של המושג – פועלם של מלחינים כיוזף היידן ומוצרט. בינתיים, בקניגסברג הנידחת, פעל הפילוסוף עמנואל קאנט, שעמל על פיתוח שיטה פילוסופית סבוכה ומקיפה, שעתידה להפוך לאחת ההגויות המרכזיות ביותר בפילוסופיה האירופאית כולה.
אנגליה וסקוטלנד
הפילוסוף הצרפתי וולטר אמר "אנו שואבים מסקוטלנד את מושגי הציוויליזציה שלנו". הסקוטים בתורם היו קשובים ביותר לרעיונות צרפתיים. הפילוסוף הסקוטי המרכזי הראשון של הנאורות היה פרנסיס האצ'ינסון, הוא עסק בתורת המוסר והציע אלטרנטיבות לרעיונותיו של תומאס הובס. תלמידיו של האצ'ינסון, דייוויד יום ואדם סמית', היו שותפים מרכזיים להנחת התשתית של השיטה המדעית.
באנגליה השכנה פעל הפילוסוף תומאס הובס, שהציג בספרו לוייתן משנת 1651 את הרעיון המודרני של אמנה חברתית. הוגה משפיע נוסף היה ג'ון לוק שנודע בהשפעתו על אושיות צרפתית כוולטר, רוסו ואחרים.
צרפת
בעוד שבאנגליה פעלו הפילוסופים במסגרת חברה המשלבת מונרכיה ופרלמנטריות, בצרפת חיו ההוגים תחת מציאות של מונרכיה אבסולוטית בשלבי התפוררות ששיאה במהפכה הצרפתית. בזמנים רוגשים אלה יצא לפועל מפעל האנציקלופדיה של דני דידרו, התגבשה הפילוסופיה הפוליטית הרדיקלית של רוסו ועוד שלל הוגים מתחומים שונים שקראו תיגר על סדרי העולם הישן.
ראו גם
מהי נאורות?
מטריאליזם צרפתי
הרפורמציה הפרוטסטנטית
אבסולוטיזם נאור
הנאורות הסקוטית
ריאקציונריות
הרפורמות הבורבוניות
אמפיריציזם
רציונליזם
פילנתרופיניזם
אביב העמים
הנאורות שכנגד
רפובליקת המכתבים
לקריאה נוספת
מיכאל הרסגור, עידן האורות, סדרת "אוניברסיטה משודרת"
עזמי בשארה, הנאורות - פרויקט שלא נשלם: שש מסות על נאורות ומודרניזם. (מאת: ז'אן ד'לאמבר, משה מנדלסון, עמנואל קאנט, מישל פוקו, מקס הורקהיימר ויירגן הברמס) הוצאת הקיבוץ המאוחד. 1997
דניס שרביט (עורך), האדם המשתחרר: הנאורות והמהפכה הצרפתית - מבחר מקורות, (תרגמו: שירן בק, אבנר להב, מבוא היסטורי: "השקפת עולם של הנאורות הצרפתית", עמ' 13–29, אחרית דבר: "בין אור לצל: על הדמדומים שבנאורות", עמ' 395–411), ירושלים, הוצאת כרמל, 2013
גדי טאוב (עורך), תולדות הרעיונות - הנאורות, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים 2016
אנתוני גוטליב, חלום הנאורות, מאנגלית: אביעד שטיר. ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2020
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:העת החדשה
קטגוריה:זרמים בפילוסופיה
קטגוריה:ליברליזם
קטגוריה:העת החדשה המוקדמת
קטגוריה:היסטוריה של הפילוסופיה
קטגוריה:חשיבה ביקורתית | 2024-10-20T11:47:57 |
עילה למלחמה | ממוזער|250px|תקרית גלייביץ (Gleiwitz) הייתה מבצע דגל כוזב שבוצע על ידי גרמניה הנאצית, והוצג לציבור הגרמני ולעולם כאילו הייתה זו מתקפת פתע פולנית נגד תחנת רדיו של גרמניה. מטרת המבצע הייתה לשמש תירוץ, "קאזוס בלי", לפתיחת המערכה בפולין שהחלה את מלחמת העולם השנייה.
עִלָּה למלחמה (בלטינית: Casus belli; המונח קָזוּס בֵּלִי משמש גם בעברית) הוא אירוע (מעשה של מדינה או אזרח שלה) אשר גורם למדינה אחרת להכריז מלחמה על אותה מדינה, או משמש להצדקת הכרזת מלחמה כזו. אירוע כזה בדרך כלל מוגדר במפורש כעילה למלחמה, מראש או בדיעבד, בעיקר כלפי פנים.
הגדרת העילה למלחמה אינה אובייקטיבית. לפעמים המדינה המותקפת, (שחוללה את ה"התגרות"), ואף אומות אחרות, טוענות כי לא הייתה עילה למלחמה והמדינה התוקפת רק חיפשה תירוץ כדי לצאת למלחמה. תוצאות המלחמה יכולות לקבוע איזו גרסה תתקבל ("ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים").
אחת העילות לפתיחה במלחמה היא מצור, למשל, על ידי סגירת נתיבי השיט. דוגמה לכך היא סגירת מצרי טיראן על ידי מצרים למעבר כלי שיט לישראל, ערב מלחמת סיני ומלחמת ששת הימים.
דוגמה נוספת לעילה למלחמה היא הרצח הפוליטי שגרם לפרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914: בין מעצמות אירופה שרר באותו זמן מתח רב, תוכניות המלחמה היו מוכנות והצבאות היו מחומשים כראוי. המעצמות רק המתינו לסיבה מספקת שתיתן את האות לפתיחה במלחמה. הסימן הגיע ב-1914 ברצח בסראייבו, כאשר לאומן סרבי קנאי התנקש ביורש העצר האוסטרו-הונגרי ובאשתו. אוסטרו-הונגריה הכריזה מלחמה על סרביה ותוך חודש היו כל מעצמות אירופה מעורבות במלחמה.
לא בכל המלחמות ניתן לזהות עילת מלחמה מובהקת. מלחמות מסוימות מתחוללות כתוצאה משרשרת של פעולות הדדיות המסלימה בהדרגה עד לכדי מלחמה. כך למשל מלחמת הכדורגל בין הונדורס לאל סלוודור פרצה ללא עילה למלחמה, אלא עקב התדרדרות מעשי אלימות במהלך משחק כדורגל, לאחר מערכת יחסים הדדית עכורה ומתוחה בין שתי המדינות.
מקור הביטוי
מקורו של הביטוי "קאזוס בלי", "עילה למלחמה", הוא בשפה הלטינית. ביטוי זה מופיע כבר ברשימות מתקופת רומא העתיקה של אחד ממצביאי יוליוס קיסר מהמאה הראשונה לפנה"ס.
הביטוי מתאר במקור חלק בהכרזת מלחמה רשמית, בה הייתה מציינת המדינה המכריזה את סיבותיה להכרזת המלחמה, כמו גם את מטרותיה וצעדים אפשריים שיכולים להינקט על מנת למנוע את המלחמה. בתוך כך, שאפה המדינה להראות כי היא יוצאת למלחמה כמוצא אחרון וכי סיבותיה מוצדקות.
ראו גם
קו אדום
קטגוריה:לחימה
קטגוריה:יחסים בין-לאומיים | 2024-03-19T22:06:05 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.