title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
ורשה | ממוזער|כנסייה ברחוב קרקובסקה פשדמיישצ'ה
ממוזער|ציור של ורשה מאת בולטו
ורשה (בפולנית: Warszawa – וארְשַאווה – IPA: ) היא בירת פולין והעיר הגדולה ביותר בה. העיר ממוקמת על גדות נהר הוויסלה, כ־350 קילומטרים מחופי הים הבלטי בצפון ומהרי הקרפטים בדרום. מאז שנת 1596 העיר היא בירת פולין, על גלגוליה השונים (לרבות פולין הקונגרסאית).
נכון לדצמבר 2010 רשומים בעיר 1,720,398 תושבים, ובשטחה המטרופוליטני כ־3,350,000 תושבים. שטח העיר הוא כ־516.9 קמ"ר, ושטח אגד הערים הוא כ־6,100.43 קמ"ר. ורשה היא העיר השמינית בגודלה באיחוד האירופי. ברית ורשה, ועידת ורשה, חוזה ורשה ומרד ורשה נקראו על שמה.
בשנת 1980 הכריז אונסק"ו על המרכז ההיסטורי בעיר כאתר מורשת עולמית.
בעיר התקיימה קהילה יהודית גדולה מן המאה ה-14 ועד שואת יהודי פולין וחיסול גטו ורשה. ערב מלחמת העולם השנייה הייתה בעיר האוכלוסייה היהודית השנייה בגודלה בעולם אחרי ניו יורק. בראשית המאה ה-21 קיימת בעיר קהילה יהודית קטנה ולא מאורגנת.
היסטוריה
ההיסטוריה של ורשה מקבילה להיסטוריה של פולין.
ורשה נוסדה במאה ה-9, וקיבלה זכויות של עיר במהלך המאה ה-13. במשך מאות שנים התפתחה העיר והתפשטה בתחומי השטח הנקרא כיום "העיר העתיקה של ורשה" (Stare Miasto). במהלך השנים ידעה העיר מגפות רבות, פלישות, שריפות הרסניות והגבלות מנהליות שהעיבו על התפתחותה.
מהאירועים החשובים ביותר: המלחמה הצפונית הגדולה (1702, 1704, 1705), מלחמת הירושה הפולנית (1733–1738), מרד ורשה והקרב על ורשה (1794), מרד נובמבר (1830–1831), מרד ינואר (1863), מלחמת העולם הראשונה (1914–1918), המצור על ורשה (1939), מרד גטו ורשה (1943) ומרד ורשה (1944) אשר במהלכו נהרסה העיר כמעט לחלוטין. לצד האירועים הצבאיים שימשה העיר כמרכז הכתרת מלכי פולין, מקום מפגשו של הפרלמנט הפולני (הסיים), ומוקד הניצחון הפולני על הבולשביקים בוויסלה במהלך קרב ורשה (1920), הידוע כ"נס על הוויסלה".
למרות אירועים אלו, התפתחה העיר לבירה רב־תרבותית אירופית מודרנית, ולמרכז תרבות ומסחר למרכז ומזרח אירופה.
היסטוריה מוקדמת
250px|ממוזער|שמאל|פסל של בת הים של ורשה (Syrenka Warszawska), הסמל של ורשה, בכיכר השוק בעיר העתיקה
שמאל|ממוזער|250px|דוכסי מאזובשה מהמאה ה-16
שמאל|ממוזער|250px|מודל בית הכנסת טלומצקה
האזור שידוע כיום כוורשה המודרנית יושב לראשונה לפני כ-1,400 שנים, כאשר כמה ממצאים ארכאולוגיים אף מתארכים את ההתיישבות באזור העיר לתקופת הברונזה (2300–600 לפנה"ס).
במרכז העיר העתיקה ניצב פסלה של בת הים – סמלה של העיר המתבסס על אגדה המסופרת בווריאציות שונות על נסיך שאיבד את דרכו ובת ים הנחתה אותו לבית משפחת דייג עני שהאכילו והלינו אותו למרות שלא ידעו שמדובר בנסיך. לדייג היו שני בנים תאומים: וארס וסאווה. לאות תודה החליט הנסיך לבנות במקום עיר ולקרוא את שמה על שם התאומים.
מקומות היישוב המבוצרים הראשונים בשטחי ורשה המודרנית היו בּרוּדְנוֹ, (שהוקמה במהלך המאה התשיעית או העשירית, ויַאזדוּב (Jazdów) שהוקמה במאה ה-12 או ה-13.
לאחר שיַאזדוּב נבזזה ונשרפה על ידי הליטאים, התיישבות דומה הוקמה בשנת 1300 לערך, לצד כפר דייגים קטן הנקרא בשם "וֳארְשׁוֹבָה" (Warszowa) על ידי הנסיך בוֹלֵסְוָב ה-2 של מאזובשה.
התיעוד ההיסטורי הראשון לקיומו של מבצר ורשה מתוארך לשנת 1313.
בתחילת המאה ה-14 שימשה העיר כאחד ממקומות מושבם של דוכסי מאזובשה ונהפכה לבסוף לבירת מאזובשה בשנת 1413. במהלך המאה ה-14 נשענה כלכלתה של ורשה בעיקר על מסחר.
בשנת 1529, בעקבות מצבם הכלכלי הקשה והבדלי המעמדות ערכו אנשי העיר הפיכה. אנשי העיר היו מדוכאים ביותר בשל מצבם הכלכלי הרעוע, שנבע מהבדלי מעמדות – בראש החברה עמדו אצילי העיר, ושאר העם היה במעמד חברתי-כלכלי נמוך מאוד.
ורשה נקבעה כמקום מושבו של הפרלמנט הפולני, הסיים, כאשר בשנת 1569 קיבלה החלטה זו מעמד של קבע. בשנת 1573 הוקם איחוד ורשה (אשר נקרא על השם העיר), אשר ביסס חופש דת באיחוד הפולני-ליטאי.
המאה ה-16 עד המאה ה-18
ממרד אזרחי וכיבושים לצמיחה כלכלית ותרבותית
שמאל|ממוזער|250px|מבט אל ורשה בשנת 1770
ההבדלים ההולכים וגדלים בין המעמדות, גרמו בסופו של דבר למרד אזרחי בשנת 1525 כנגד עשירי העיר והרשויות. כתוצאה ממרד זה הוקם גוף עירוני חדש, אשר חלק את הכוח עם גופים שנוצרו על ידי האצילים: מועצת העיר ויועצי העיר.
הסיפור של מרד זה שפרץ בשל הרצון לשוויון זכויות חברתי מתוארך מההפגנה הראשונה בשנת 1525.
בשל מיקומה המרכזי בין בירות האיחוד הפולני-ליטאי – קרקוב (פולין) ווילנה (ליטא), נהפכה ורשה לבירת האיחוד, ובאותו הזמן גם לבירת מלכי פולין, כאשר המלך זיגמונד ה-3 החליף את עיר הבירה מקרקוב לוורשה בשנת 1596.
במהלך העברת סמכויות עיר הבירה מקרקוב לוורשה, מנתה ורשה כ-14,000 תושבים, כאשר בעיר העתיקה היו 169 בתים, בעיר החדשה היו 204 בתים, ובפרווריה של העיר היו כ-320 בתים.
במרוצת השנים העיר התרחבה לעבר הפרוורים – הוקמו כמה רבעים עצמאיים, שהיו רכושם של האצילים ובני המעמד הגבוה, ויושבו בהם אנשי מלאכה וסוחרים.
שלוש פעמים בין השנים 1655–1658 הייתה העיר נתונה תחת מצור, ושלוש פעמים היא נכבשה ונבזזה על ידי השוודים, הברנדרבורגים והטראניסלבים.
הארכיטקטורה של אמצע המאה ה-17 של העיר העתיקה והחדשה של ורשה שכללה בנייה בסגנון הרנסאנס המאוחר עם רצפות גותיות, אשר ניצלו מהשרפה בשנת 1607, שרדה למרות כל הפלישות עד לכיבוש הנאצים אשר הרסו כליל את העיר.
בשנת 1700 פרצה המלחמה הצפונית הגדולה והעיר כותרה מספר פעמים. בשנת 1702 נכבשה ורשה על ידי הכוחות השוודים תחת הנהגתו של קרל השנים עשר, מלך שוודיה. במהלך כיבוש זה סבלה העיר קשות מהשלטון השוודי ופעמים רבות במהלך המלחמה נאלצה לשלם מיסים כבדים לכובש.
ב-1 בספטמבר 1704 נכבשה ורשה שוב על ידי הצבא הסקסוני בהנהגתו של אוגוסט השני לאחר חמישה ימים של הפגזות ארטילריות כבדות. באותה השנה, לאחר בריחתו של אוגוסט השני, המליכו השוודים את סטניסלאב לשצ'ינסקי כמלך הפולני. מהלך זה אילץ את אוגוסט השני להכניס את פולין למלחמה לצד רוסיה (הברית נחתמה בעיר נרבה שבאסטוניה בקיץ 1704). ב-21 באוקטובר 1705 הטיל הצבא הרוסי-סקסוני מצור על העיר. ב-1707, כתוצאה מהסכם שלום בין אוגוסט השני מסקסוניה והמלך קרל ה-12 משוודיה, נכנסו הכוחות הרוסים אל העיר שעזבו אותה לאחר כחודשיים.
במהלך המחצית השנייה של המאה ה-18 והמחצית הראשונה של המאה ה-19 החל שלב חדש בהתפתחותה של העיר. ורשה נהפכה לעיר קפיטליסטית, צמחה בה פעילות פוליטית, רעיונות מתקדמים התפתחו וחלו שינויים כלכליים ופוליטיים. כל אלו השפיעו על מבנה העיר. התקדמותה והתפתחותה של העיר השתקף גם בארכיטקטורה שיקפה את התקדמותה של העיר. מפעלים התפתחו, מספר הפועלים גדל, מעמד הסוחרים עלה, ומספר התעשיינים ומומחי כספים צמח. התקיים תהליך עיור שהתבטא בהגירה גדולה של איכרים לעיר מהאזורים הכפריים.
ב-1792, ורשה מנתה כ-115,000 תושבים, בהשוואה ל-24,000 בשנת 1754.
יתר על כן, המעמד הגבוה התרחב, המעמד הבינוני התחזק והחל לבנות את בתיו, כך שיתאימו למעמדם החברתי החדש.
אזורי מגורים חדשים התפתחו, וסיפקו את הצרכים והטעם של הבורגנים החדשים.
שמאל|ממוזער|250px|חיילים פולנים מחזיקים בדגלים סובייטים לאחר קרב ורשה (1920)
המאה ה-19 עד המאה ה-20
מאיחוד עם רוסיה לעצמאות
ורשה נשארה בירת האיחוד הפולני-ליטאי עד לשנת 1795, כאשר סופחה לממלכת פרוסיה והפכה לבירת דרום פרוסיה. העיר שוחררה על ידי צבאו של נפוליאון ב-1806, וורשה הייתה שנית לבירתה של דוכסות ורשה.
שמאל|ממוזער|150px|הגנרל הפולני יוזף פילסודסקי
בעקבות קונגרס וינה בשנת 1815, הפכה ורשה לבירת פולין הקונגרסאית, מלוכה חוקתית בשליטתה של האימפריה הרוסית. האוטונומיה הפולנית תחת שליטה רוסית לא עברה תמיד על מי מנוחות. בעקבות הפרות חוזרות ונשנות של החוקה הפולנית על ידי הרוסים, פרץ מרד בנובמבר 1830. למרות זאת, המלחמה הפולנית רוסית בשנת 1831 נגמרה בתבוסת המורדים הפולנים, והקטנת שטחה של האוטונומיה הפולנית. ב-27 בפברואר 1861, המון ורשאי שהפגין כנגד השליטה הרוסית בעיר נורה על ידי הכוחות הרוסים, והביא למותם של 5 בני אדם.
ורשה שגשגה במהלך המאה ה-19 תחת ראש העיר סוֹקרטס סטַארְנֶקיֵוִויץ' (Sokrates Starynkiewicz), שעמד בראשות העיר בין השנים 1875–1892. סוקרטס היה גנרל רוסי, שמונה על ידי הצאר אלכסנדר השלישי. בימי כהונתו התפתחה ורשה רבות, ונבנו בה מערכות מים וביוב שתוכננו ונבנו על ידי מהנדס אנגלי בשם ויליאם לינדלי (William Lindley), ובנו ויליאם הארלין לינדלי (William Heerlein Lindley). בעיר ניכרו ביטויים נוספים לתהליך המודרניזציה כדוגמת: החשמלית, תאורת רחוב, ומפעלי גז לתעשייה.
פולין שבה להיות עצמאית בתום מלחמת העולם הראשונה. ורשה נהפכה לבירתה של פולין העצמאית בשנת 1918 וכבר בשנת 1920 הייתה מעורבת בעוד מלחמה, המלחמה הפולנית-סובייטית, אשר הקרב העיקרי בה, קרב ורשה, נערך בפרווריה המזרחיים של העיר. הכוחות הפולנים הצליחו לבסוף לעצור את הצבא הסובייטי, ולמנוע הפיכה סובייטית במדינה.
מלחמת העולם השנייה
ב-1 בספטמבר 1939 החלה גרמניה בהפצצות כבדות ביותר של ערי פולין בכלל, וורשה בפרט. הפצצות אלו היוו את תחילתה של מלחמת העולם השנייה. במהלך הימים בהם התנהלה המערכה נספו בוורשה כ־8,000 יהודים. במהלך מלחמת העולם השנייה היה מרכז פולין, כולל ורשה, תחת שלטון גנרלגוברנמן, אשר היה אזור שלטון גרמני.
כל מוסדות החינוך הגבוהים נסגרו מיידית, וכל האוכלוסייה היהודית, כ-300,000 בני אדם, אשר היוו 30% מכלל תושבי העיר, הועברו אל גטו ורשה. כאשר הגיעה ההוראה "לחסל" את הגטו בשנת 1943 כחלק מתוכנית הפתרון הסופי של אדולף היטלר, מרדו לוחמים יהודים כנגד הנאצים, מרד שידוע כמרד גטו ורשה. למרות היות היהודים נחותים הן מספרית והן מבחינת כמות כלי הנשק, המרד ארך כמעט חודש.
כאשר תמה הלחימה, כמעט כל המורדים נרצחו ומעטים בלבד הצליחו להימלט מהגטו.
ככל יהודי פולין, נרצחו בשואה גם רוב יהודי העיר ורשה. כ-685,000 מתושבי ורשה נספו במשך המלחמה, בהם 370,000 יהודים. רק כמה מאות מיהודי ורשה שרדו.
האוכלוסייה הפולנית סבלה קשות בימי שלטון הכיבוש הנאצי. על אף כישלון מרד גטו ורשה גברו הקולות בעיר שקראו למרד גלוי ורחב היקף של כלל האוכלוסייה נגד השלטון הנאצי. ביולי 1944, התקדם הצבא האדום במהירות לעבר ורשה, לאחר ששחרר שטחים נרחבים מפולין. בידיעה שסטלין היה עוין לרעיון של פולין עצמאית, נתנה הממשלה הפולנית הגולה בלונדון הוראה למחתרת הפולנית לנסות להשתלט על ורשה מידי הגרמנים לפני כניסת הצבא האדום. ב-1 באוגוסט 1944, החל מרד ורשה. המאבק המזוין תוכנן להמשך כ-48 שעות, אבל בסופו של דבר נמשך 63 ימים.
לאחר 63 ימי לחימה הוכרעו הלוחמים, והנהגת המרד נכנעה לנאצים. בזמן דיכוי המרד נהרגו 150,000 אזרחים. 15,000 מן הלוחמים שנותרו נפלו בשבי (אך על פי הסכם הכניעה קיבלו מעמד של שבויי מלחמה, בעוד שקודם להסכם הם נורו במקום בו נמצאו), ושארית האוכלוסייה האזרחית של ורשה, כ-180,000 איש, גורשה.
היטלר, אשר התעלם לחלוטין מהתנאים המוסכמים של הכניעה, הורה להרוס את ורשה לחלוטין, ואת מוצגי המוזיאונים והספריות – לקחת לגרמניה או לשרוף. אנדרטאות ובנייני ממשל פוצצו על ידי כוח גרמני מיוחד שמונה לכך. כ-85% מהעיר נהרס, כולל העיר העתיקה והטירה המלכותית. העיר ורשה הפכה לעיר חרבה ברוב שטחה.
במהלך המרידה היה הצבא האדום במרחק של 30 קילומטר מוורשה, אך לא טרח להשלים את המרחק ולסייע למורדים. הרוסים סירבו לאפשר למטוסים בריטיים ואמריקאיים גישה לשדות התעופה שלהם, וכך נמנע סיוע אווירי שהיה יכול לסייע למורדים.
ב-17 בינואר 1945, לאחר תחילת המתקפה של הצבא האדום על הנאצים, נכנסו כוחות סובייטים להריסות העיר ושחררו את פרווריה מהכיבוש הגרמני. העיר כולה שוחררה במהרה על ידי הצבא האדום, אשר התקדם במהרה אל עבר לודז', כאשר הכוחות הגרמנים נערכים מחדש בנקודות מערביות יותר.
לזכר כ-20 אלף חיילים סובייטים שנהרגו בקרבות סביב העיר הוקמה אנדרטה בשנת 1950.
מרכז|ממוזער|800px|אזור גטו ורשה בשנת 1945 לאחר שחרור העיר
זמנים מודרניים
הניצולים חזרו לעיר כמעט מיידית לאחר שחרורה והחלו לבנות אותה מחדש. חלקים נרחבים של העיר העתיקה שוחזרו באופן מדויק. בחלקים אחרים החלה תנופת בנייה של שדרות ושיכונים חדשים.
את שליטת הסובייטים על העיר ניתן היה לראות בבנייתו של ארמון התרבות והמדע בשנת 1955 (שבמקור היה על שמו של יוסיף סטלין). כיום משמש הבניין כבית תרבות ובו מספר תיאטראות, אולמות קולנוע ואולמות כנסים.
שנות השמונים הביאו לתמורות בעיר. ב-13 בדצמבר 1981 השליטים הקומוניסטים בפולין הכריזו על משטר צבאי, להגנה בפני תנועת סולידריות בראשות לך ואלנסה.
אבל הכלכלה הקורסת והשינויים שהתרחשו בברית המועצות גרמו לבסוף לקומוניסטים להכריז על בחירות חופשיות בשנת 1989, אשר תוצאותיהן היו תבוסה מוחלטת למפלגה הקומוניסטית.
הממשלה החדשה מיד החלה ברפורמות דמוקרטיות וכלכליות רבות, ובשביל ורשה, ה"בום הכלכלי הגדול" החל.
גאוגרפיה
מיקום
ורשה שוכנת על שתי גדותיו של נהר הוויסלה לאורך גדותיו (כ-30 קילומטרים צפונית-דרומית וכ-28 קילומטרים לעבר המזרח) במרכזו של מחוז מאזובשה, במרחק של כ-350 קילומטרים מהרי הקרפטים ומהים הבלטי. הגובה הממוצע שלה הוא 100 מטר מעל גובה פני הים, אף על פי שיש כמה גבעות (רובן מלאכותיות) הממוקמות ליד העיר. הנקודה הנמוכה ביותר בוורשה היא לאורך גדת נהר הוויסלה (75 מטר מעל גובה פני הים), והנקודה הגבוהה ביותר היא גבעה מלאכותית בגובה 144 מטר מעל גובה פני הים.
אקלים
אקלים העיר יבשתי ומתאפיין בהבדלים גדולים בין העונות. בחורף קר ומושלג ואילו בקיץ חמים. משקעים יורדים בכל עונות השנה. מזג האוויר בפולין מושפע מן האקלים היבשתי במזרח והאקלים הימי במערב ולכן התוצאה היא שינויים רבים, מיום ליום ומשנה לשנה. בשנה אחת עשוי החורף להיות נטול שלג ואילו בשנה לאחר מכן ישתקו שלגים כבדים את התחבורה במדינה למספר ימים. החודש החם ביותר הוא יולי (24 מעלות צלזיוס בממוצע) והחודשים הקרים ביותר הם ינואר ופברואר (6- מעלות צלזיוס בממוצע), החודש עם כמות המשקעים הגדולה ביותר הוא יולי (96 מ"מ). לפעמים הטמפרטורות בקיץ יכולות לזנק למעל 30 המעלות, דבר המעיק מאוד על אורח החיים בשל אי התאמתה של המדינה למזג אוויר חם שכזה. להלן נתוני הטמפרטורות והמשקעים הממוצעים בעיר:
דמוגרפיה
מבחינה היסטורית, ורשה הייתה יעד להגירה פנימית וחיצונית, בעיקר ממרכז ומזרח אירופה. לאורך השנים הייתה ורשה עיר מגוונת יחסית מבחינת אתנית. המיעוט הגדול ביותר בוורשה של לפני מלחמת העולם השנייה היה היהודים (אוכלוסיית היהודים בוורשה לפני המלחמה מנתה יותר מ-350,000 איש, אשר היוו כ-30% מכלל תושבי העיר), לצד מיעוטים גרמנים, רוסים ואחרים. עד ליום זה יש פחות גיוון אתני בעיר מאשר לפני 300 שנים. מרבית גידול האוכלוסין בעיר הוא כתוצאה מהגירה פנימית לוורשה כחלק מתהליך העיור.
בשנת 1907 נמנו בוורשה 761,050 תושבים, מהם 446,031 קתולים, 261,562 יהודים, 61,160 אוונגלים ו-32,708 פרבוסלבים.
כיום, אוכלוסיות ורשה מונה כ-12% של תושבים שאינם פולנים. המיעוטים העיקריים בעיר הם אוקראינים, בלארוסים ווייטנאמים.
האוכלוסייה בוורשה בין השנים 1700–2007 (באלפים):
פוליטיקה
שמאל|ממוזער|250px|משכן נשיא פולין בעיר ורשה
ממוזער|250x250 פיקסלים|הפרלמנט הפולני, הסיים
כעיר הבירה של פולין, ורשה מהווה את המרכז הפוליטי של המדינה. מתוקף זה משטרת ורשה פועלת כגוף משטרתי נפרד מהמשטרה הלאומית בשם "פיקוד משטרת הבירה".
כל משרדי הממשלה ממוקמים שם, כולל הפרלמנט הפולני, המשרד הנשיאותי ובית המשפט העליון.
בפרלמנט הפולני, ורשה מיוצגת על ידי 31 נציגים (מתוך 460).
שגרירות ארצות הברית ממוקמת בעיר.
רשות מוניציפלית
הפרלמנט בוורשה הוא חד-ביתי במועצת העיר, והוא כולל 60 חברים.
חברי המועצה נבחרים ישירות לתקופה של ארבע שנים, כמו מרבית הגופים המחוקקים, מועצת העיר מחולקת לוועדות אשר כל אחת מהן עוסקת בתחום בממשל העיר. הצעות חוק שמועלות במועצה עוברות לאישורו הסופי של ראש העיר ("נשיא ורשה"), אשר יכול להכלילם בחוק. כאשר ראש העיר מגיש הצעת חוק, למועצה יש 30 יום לבטל את הווטו, ברוב של שני שלישים מסך חברי המועצה.
לכל אחד מ-18 רובעי העיר ישנה מועצה משלו. תפקידם הוא להתמקד בענייני הרובע, ובכלל זה פיקוח על חברות מוניציפליות ועל רכוש העירייה ובתי הספר, ובכך לעזור לנשיא ולמועצת העיר הכללית. ראש כל אחד מהמועצת הללו נקרא "ראש העיר" (Burmistrz) והוא נבחר על ידי המועצה המקומית, מקרב המועמדים שמוצעים על ידי ראש עיריית ורשה.
ראש עיריית ורשה מאז 2018 הוא רפאל צ'אסקובסקי, סגן ראש מפלגת "הפלטפורמה האזרחית" (PO).
רובעי העיר
ורשה הייתה החל משנת 1945, כמו לפני מלחמת העולם השנייה, עיר מחולקת לרבעים, והחל משנות ה-60 של המאה ה-20 חולקה ל-7 רבעים.
למרות רפורמה מנהלית בשנת 1975 הושארה בוורשה החלוקה לרבעים, כמו בערים קרקוב, לודז', פוזנן וורוצלב. אחרי מאורעות יוני 1976 בוורשה, צירפו לרובע אוֹחוֹטָה (Ochota) את אוּרסוּס (Ursus). מאפריל 1990, שבעת הרבעים הקיימים בוורשה קיבלו סטטוס של רבעים עצמאיים. גבולותיה של ורשה התרחבו עד לרובע שהיה לפני כן חלק נפרד מהעיר (וֵסוֹוָה-Wesoła), שביחד עמו ורשה מנתה 18 רבעים. משנת 2002 לוורשה יש רשות מנהלית אחת, כאשר לרבעים יש סטטוס של שכונות בעלות סמכויות מוגבלות בלבד.
הרובע הצפוף ביותר (נכון ל-2006) הוא אוֹחוֹטָה (9,448 נפש לקמ"ר) והכי פחות צפוף הוא רובע וִילַנוֹב (414 נפש לקמ"ר). צפיפות האוכלוסין הממוצעת בוורשה היא 3,291 נפש לקמ"ר. לוורשה שני רבעים היסטוריים, "העיר העתיקה" (Stare Miasto) ו"העיר החדשה" (Nowe Miasto).
שם בעברית שם בפולנית מספר תושבים מוֹקוֹטוּב Mokotów 226,911 פראגה דרום Praga Południe 185,077 אוּרְסינוּב Ursynów 143,935 ווֹלָה Wola 142,025 בִילאני Bielany 135,307 שרודמיישצ'ה Warszawa-Śródmieście134,306 טארגוּוְאֵק Targówek 122,872 בֵמּוֹוו Bemowo107,197 אוֹחוֹטָה Ochota 91,643 בִּיאַוֹוְּמְקָה Białołęka76,999 פראגה-צפון Praga Północ 73,207 וַאוֵור Wawer 66,094 ז'וֹליבוֹז' Żoliborz 49,275 אוּרֳסוּס Ursus 47,285 ולוכי Włochy 39,778 רֵמְבֵּרְטוּב Rembertów 22,688 וֵסוֹוָה Wesoła 20,749 וִילַנוֹב Wilanów 15,188 סך הכול - 1,700,536
תרבות
תיאטראות
שמאל|ממוזער|250px|תיאטרון וילקי, בית התיאטרון והאופרה הלאומיים
ממוזער|250x250 פיקסלים|המוזיאון לתולדות יהודי פולין
משנת 1833 עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה, רובע התיאטראות היה המקום המרכזי והחשוב ביותר למגוון רחב של תיאטראות.
שמאל|ממוזער|250px|אולם הקונצרטים בתחרות הפסנתר הבינלאומית על שם פרדריק שופן
כיום ורשה היא בית ליותר מ-30 תיאטראות גדולים אשר פזורים ברחבי העיר, כולל את התיאטרון הלאומי אשר נוסד בשנת 1765 וה"תיאטרון הגדול" בוורשה שנוסד בשנת 1778.
ורשה מושכת תושבים רבים אשר עוסקים בתחום האומנות, המוסיפים למגוון התרבותי של העיר. הפקותיהם מוצגות לרוב בתיאטראות קטנים ובתי תרבות, לרוב מחוץ למרכז העיר. כמו כן, ורשה מארחת וועידות בינלאומיות בענייני תיאטרון.
מוזיקה
הודות למגוון התרבותי הגדול של העיר, כולל את "תיאטרון וְילְקי" (Teatr Wielki), האופרה הפולנית, חדר האופרה, בניין הפילהרמונית והמוזיאון הלאומי, כמו גם את התיאטראות הרומאיים ואולמי הקונגרסים בתוך ארמון התרבות והמדע, ורשה מארחת הרבה אירועים ופסטיבלים.
בין שלל האירועים ניתן למצוא את: התחרות הבינלאומית לפסנתר על שם פרדריק שופן, הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה מודרנית, פסטיבל הג'אז, פסטיבל הג'אז של ימי הקיץ, פסטיבל הסתיו של ורשה, פסטיבל מוצרט, והפסטיבל למוזיקה עתיקה.
שמאל|ממוזער|250px|מוזיאון פרדריק שופן
מוזיאונים
בוורשה גלריות ומוזיאונים רבים. בין המפורסמים והגדולים שבהם ניתן למנות את:
שמאל|ממוזער|250px|המוזיאון לזכר מרד ורשה
המוזיאון הלאומי
המרכז לאמנות עכשווית
המוזיאון לאמנות מודרנית
מוזיאון הצבא הפולני
הארמון המלכותי
המוזיאון לזכר מרד ורשה
מוזיאון פרדריק שופן
המוזיאון ההיסטורי של ורשה
מוזיאון העצמאות
המוזיאון להיסטוריה של יהודי פולין
מוזיאון יאנוש קורצ'ק
המוזיאון לספורט ותיירות
מוזיאון הקומוניזם
סרטים
עם סיום מלחמת העולם השנייה הפכה ורשה למרכז השני בחשיבותו בהפקת סרטים בפולין, כאשר במהלך השנים הופקו בעיר מספר רב של סרטים.
אחד הסרטים המפורסמים ביותר שצולמו בוורשה ובפולין בכלל, הוא הסרט "הפסנתרן" בבימויו רומן פולנסקי.
הסרט צולם רובו בוורשה, ומגולל את סיפורו של ולדיסלב שפילמן – פסנתרן מחונן ששרד את השואה בגטו ורשה.
סרט שעלילתו מתרחשת בוורשה בימיי מלחמת העולם השנייה, הוא "אשתו של שומר גן החיות" (The Zookeeper's Wife"). הסרט מתאר החבאת והצלת יהודים, על-ידיי מנהל גן החיות ואשתו, בוילה בה התגוררו בגן החיות.
כלכלה
בשנת 2008 דורגה ורשה במקום ה-35 בדירוג הערים היקרות ביותר. היא סווגה כעיר עולם על ידי "ארגון הגלובליזציה וערי העולם" ונמצאת במרחק קטן מערים כמו רומא ובייג'ינג.
עסקים ומסחר
250px|ממוזער|שמאל|קניון ארקדיה, מהגדולים מסוגו בוורשה
ורשה, ובייחוד מרכז העיר (רובע שרודמיישצ'ה), היא המרכז לא של החברות הלאומיות והממשלתיות הפולניות בנוסף לחברות מקומיות ובינלאומיות.
בשנת 2006 נרשמו בשטחה של העיר 304,016 חברות. משקיעים כלכליים בינלאומיים השקיעו לפי ההערכות בשנת 2002 יותר מ-650 מיליון אירו בעסקים ותעשייה בעיר. כתוצאה מכך, שיעורי האבטלה בעיר הוא מהנמוכים ביותר בפולין, אשר לפי גורמים רשמיים לא עולה על יותר מ-3%.
ורשה מייצרת כ-12% מסך התוצרת הלאומית של פולין, אשר בהתאם למספר האנשים, מוערך בסביבות 290% מעל מהממוצע הכלל-פולני.
התוצר הגולמי לנפש בוורשה עומד על כ-38,000$ נכון לשנת 2005.
כמו כן, כלכלת העיר היא אחת מהכלכלות שמתפתחות במהרה, עם תוצר גולמי של 6.5%.
העיר עצמה מרוויחה מדי שנה בסביבות 8,740,882,000 זלוטי רק ממיסים.
ורשה, ביחד עם פרנקפורט, לונדון, פריז, מוסקבה, בריסל ורוטרדם היא אחת מהערים עם הבניינים הגבוהים ביותר באירופה.
11 מגורדי השחקים הגבוהים ביותר בפולין, אשר מהם 9 בנייני ממשל, ממוקמים בוורשה.
המבנה הגבוה ביותר בעיר הוא ארמון התרבות והמדע, הבניין השביעי בגובהו באיחוד האירופאי.
שמאל|ממוזער|250px|מרכז העיר ורשה
הבורסה לניירות ערך
שמאל|ממוזער|250px|בניין הבורסה לניירות ערך בוורשה
הבורסה לניירות ערך בוורשה נוסדה בשנת 1817 והמשיכה לסחור במניות עד למלחמת העולם השנייה.
היא הוקמה מחדש רק באפריל 1991, בעקבות הפסקת שליטת הקומוניסטים על כלכלת המדינה ועל איסור קיום מדיניות של שוק חופשי.
כיום, הבורסה לניירות ערך בוורשה (או בקיצור WSE), לדעת מומחים רבים, היא הבורסה הגדולה ביותר באזור.
היא כעת הבורסה לניירות ערך הגדולה ביותר בפולין, עם יותר מ-300 חברות שסוחרות בה.
משנת 1991 עד שנת 2000, הבורסה לניירות ערך מוקמה, למרבה האירוניה, בבנין של המפלגה הקומוניסטית לשעבר בעיר.
בשנת 2007 חישוב רווחי הבורסה הראה רווח של 440.92 מיליארד דולר, דבר שהפך את העיר לאחד מיעדי העסקים האטרקטיביים ביותר באירופה.
תעשייה
במהלך הבנייה מחדש של ורשה לאחר מלחמת העולם השנייה, הרשויות הקומוניסטיות החליטו שהעיר תהפוך למרכז תעשייתי גדול.
הרבה מאוד מפעלים גדולים נבנו בעיר או קרוב אליה.
ככל שכוחה של המפלגה הקומוניסטית התערער בפולין, כך גם המפעלים שהוקמו, נסגרו לבסוף בשל פשיטת רגל לאחר 1989.
מספר המפעלים ברשות המדינה עדיין נמצא בירידה, בעוד מספר המפעלים שעובדים עם חברות בינלאומית גדל בהתמדה.
כמו כן, לוורשה יש את הריכוז הגדול ביותר של מפעלים לייצור דברי אלקטרוניקה ותעשיות היי-טק בפולין.
תחבורה
ורשה נפגעה קשות בזמן מלחמת העולם השנייה. שיקומה בשנות החמישים הביא לכדי הרחבתם של רחובות רבים, ולפקקי תנועה נלווים. במאמץ להתגבר על בעיות התנועה, הוקמה מערכת תחבורה יעילה בכל חלקי עיר וכוללת אוטובוסים, חשמליות ורכבת תחתית.
כבישים וכבישים מהירים
המחסור בכבישים עוקפים לעיר גורם לכך שמרבית כלי הרכב עוברים ישירות דרך מרכז העיר.
כתוצאה מכך הוחלט על בניית שני כבישים עוקפים.
הראשון, נקרא OEW (קיצור בפולנית ל"טבעת ורשה") שתוכנן לעבור כ-10 קילומטרים ממרכז העיר.
הכביש השני, מתוכנן להיות חלק מכביש A-2 הפולני (כביש אשר חוצה את פולין לרוחבה, מרחק של 610 ק"מ בסך הכול), וכל זאת חלק מהמיזם התחבורתי של האיחוד האירופאי "דרך E30" (כביש אשר יחצה את אירופה מהעיר קורק שבאירלנד עד לעיר אומסק שבסיביר רוסיה).
נמלי תעופה
שמאל|ממוזער|250px|טרמינל 2 של נמל התעופה פרדריק שופן
לוורשה נמל תעופה בינלאומי אחד אשר נקרא אוקנציה (בשמו המלא: Port lotniczy im. Fryderyka Chopina Warszawa-Okęcie), "נמל התעופה ורשה פרדריק שופן על שם פרדריק שופן-אוקנציה", ממוקם 10 קילומטר ממרכז העיר. עם מעל 70 טיסות מקומיות ובינלאומיות ביום ומעל 12 מיליון נוסעים בשנה (2015) זהו שדה התעופה הגדול בפולין. בכל יום יוצאות מספר טיסות ישירות בין ורשה ותל אביב.
בשנת 2013 נפתח נמל תעופה נוסף בשם "ורשה-מודלין" אשר ממוקם כ-35 קילומטרים צפונית למרכז העיר. נכון ל-2016 השדה משרת רק חברת טיסות מוזלות, ליותר מ-30 יעדים במערב ודרום אירופה.
תחבורה ציבורית
שמאל|ממוזער|250px|אוטובוס בקו לילה בוורשה
התחבורה הציבורית בוורשה כוללת, אוטובוסים, חשמלית, מטרו, רכבת קלה, המנוהלים על ידי ה-ZTM (רשות התחבורה של ורשה).
כמו כן, ישנם 3 סוגי קווי תחבורה מיוחדים לתיירים אשר מסומנים באות T.
הראשונה היא חשמלית מיוחדת אשר פועלת בין החודשים יולי ואוגוסט.
השני הוא אוטובוס בקו 100 אשר הוא אוטובוס הקומתיים היחיד בעיר, הפועל רק בסופי שבוע.
השלישי הוא קו אוטובוס נוסף, קו 180, אשר פועל מדי יום ונוסע ב"מסלול המלכותי", מבית הקברות הצבאי בצפון, ליד העיר העתיקה, ודרך הרחובות היפים והמפורסמים ביותר בעיר.
אוטובוסים
שמאל|ממוזער|250px|תחנת הרכבת המרכזית ורשאבה צנטראלנה
שירות האוטובוסים נוסע בכל רחבי העיר, גם לרבעים מרוחקים ממרכז העיר. ישנם סוגים שונים של אוטובוסים. אוטובוסים מיוחדים מזוהים על ידי מספר הקו שלהם:
קווי האוטובוס 500–599 הם קווים מהירים, ורק עוצרים בתחנות מרכזיות וחשובות.
אוטובוסים ישירים מסומנים באות E לצד קו האוטובוס.
ישנם אוטובוסים, אשר נוסעים לכל האתרים החשובים של העיר, הם אינם מהירים, וכוללים הסברים על האתרים המפורסמים לאורך הדרך. אין מחיר מיוחד לסוג האוטובוס הזה, מכיוון שהוא עובד גם כאוטובוס רגיל לכל דבר. אוטובוסים אלה ממוספרים בקווים 100 או 180.
האוטובוס היחיד שנוסע ישירות ממרכז העיר לשדה התעופה הוא קו 175.
קווי לילה
מרבית התחבורה הציבורית הרגילה עובדת עד השעה 23:30.
במקום התחבורה הציבורית הרגילה, מציעה העירייה קווי לילה של אוטובוסים, ניתן לזהות אותם על ידי האות N אשר נמצאת ליד קו האוטובוס.
אוטובוסים אלה נוסעים כל חצי שעה לכל רחבי העיר, ומתחילים מהתחנה המרכזית.
חשמלית
ממוזער|250x250 פיקסלים|חשמלית עוברת ברחובות ורשה
החשמלית הראשונה בוורשה החלה לפעול ב-11 בדצמבר 1866 ועד ל-26 במרץ 1908 היא נסעה בעזרת סוסים.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, תשתית החשמליות בעיר נהרסה באופן משמעותי.
לאחר הפלישה הגרמנית בספטמבר 1939, השירות נעצר בשל הנזק שנגרם, אך חזר לפעילות בשנת 1940.
ב-1941 נקבעו הצבעים הקבועים של קרונות החשמלית, אשר עדיין בשימוש (צבעי צהוב ואדום כדגלה של ורשה).
לאחר מרד ורשה הייתה תשתית החשמליות הרוסה לחלוטין, אך השירות חזר לפעילות כבר ביוני 1945, חודש מסוף המלחמה. תשתית החשמליות בעיר התפתחה במהרה, וחשמליות הגיעו לכל רחבי העיר. בשנות ה-60, בעקבות מדיניות רשמית של הסובייטים שקידמו שימוש בדלק רוסי, שירות האוטובוסים קיבל עדיפות על גבי החשמליות, שמספר קוויהן צומצם.
לאחר נפילת הקומוניזם בשנת 1989, מערכת החשמליות בעיר קיבלה חיזוק תקציבי משמעותי. מאז 2008 הושקו בעיר מאות קרונות חדשים שכוללים מיזוג אוויר.
רכבת
קו הרכבת בעיר נחנך בשנת 1845 (קו ורשה-וינה). במחצית השנייה של המאה ה-19 יושם גם קו רכבות ישיר לסנט-פטרבורג ובהמשך גם לברלין, פריס, פראג וערים מרכזיות נוספות. כיום ורשה מהווה צומת דרכים מרכזי של קווי רכבת לכל רחבי פולין ואירופה.
התחנה המרכזית בוורשה ורשאבה צנטראלנה (Warszawa Centralna, ורשה מרכז) מהווה מרכז של קווי הרכבת בוורשה, וממנה ניתן לנסוע כמעט לכל עיר מרכזית בפולין ואל מדינות אחרות, בעיקר לגרמניה, צ'כיה וחבר המדינות.
קו הרקיע של העיר
בוורשה מגוון סגנונות אדריכליים. במהלך מלחמת העולם השנייה, ורשה נהרסה כמעט לחלוטין, בין אם על ידי הפצצות מהאוויר, או על ידי הרס מכוון של הנאצים במרד גטו ורשה ובמרד ורשה. 85 אחוז מהבניינים בעיר נהרסו.
לאחר השחרור מהכיבוש הנאצי, החלה בנייה מחדש של העיר. רוב הבניינים ההיסטוריים שוחזרו ביסודיות.
כמו כן, הוקמו בנייני דיירים עצומים (בלוקונים), עם עיצוב מינימלי בסגנון שהיה אופייני למדינות הגוש המזרחי. תנופת בנייה מחודשת החלה עם נפילת המשטר הקומוניסטי במדינה. מרחבים ציבוריים מושכים השקעות גדולות מצד משקיעים, לכן בעיר נבנו רבעים חדשים, פארקים רחבים ואנדרטאות.
קו הרקיע הנוכחי של מרכז ורשה הוא דוגמה מצוינת לאדריכלות מודרנית.
אתרי תיירות
ממוזער|249x249 פיקסלים|מלון בריסטול המפורסם
אף על פי שוורשה היא עיר חדשה יחסית, יש בה אתרי תיירות רבים, ובפרט העיר העתיקה ששוחזרה לאחר מלחמת העולם השנייה שהאתרים המפורסמים בה הם הטירה המלכותית, עמוד המלך זיגמונט והמבצר.
דרומה יותר נמצאים ארמונות קלאסיים, הארמון הנשיאותי, ברחוב קרקובסקה פשדמיישצ'ה, הרחוב המפורסם בעיר, אוניברסיטת ורשה ורחוב נובי שוויאט, שחוצה את אחד מרחובותיה המרכזיים של העיר – שדרות ירושלים (Aleje Jerozolimskie). אחד המבנים הבולטים בוורשה הוא ארמון התרבות והמדע, מבנה גבוה שבראשו שעון וצריחים גבוהים ומחודדים. המבנה משמש כמרכז תרבות והוא אחד מסמליה המובהקים של ורשה.
הפארק העתיק ביותר בוורשה, הוא הפארק הסקסוני (Ogród Saski), אשר ממוקם כ-10 דקות הליכה מהעיר העתיקה.
הפארק הגדול ביותר, ויש האומרים גם היפה ביותר בוורשה, הוא פארק "מרחצאות המלוכה" (Łazienki Park).
פארק זה הוא גם עתיק מאוד- הוא הוקם במאה ה-17, ועוצב בצורתו העכשווית בסוף המאה ה-18, הוא ממוקם יותר דרומה, על ה"שביל המלכותי", כ-3 קילומטרים מהעיר העתיקה.
בית הקברות הצבאי בעיר, הוא אחד מבתי הקברות העתיקים באירופה.
בתוך בית הקברות ישנם הרבה מאוד פסלים, חלקם נוצרו על ידי האומנים הפולנים הגדולים ביותר של המאה ה-19 והמאה ה-20.
מפני שהוא משרת את כל הקהילות הדתיות בוורשה, בין אם אלו קתולים, יהודים, מוסלמים או פרוטסטנטים, לעיתים הוא מכונה כנקרופוליס.
לא רחוק משם, נמצא בית הקברות היהודי אוקופובה, שהוא אחד מבתי הקברות היהודיים הגדולים ביותר באירופה. בית הקברות הוקם בשנת 1806 וגודלו היה 330 דונם, ובשטחו נמצאים יותר מ-200,000 קברים מסומנים, כמו גם קבר אחים של קורבנות גטו ורשה. רבים מהקברים הללו מכוסים בצמחים ונזנחו לאחר הפלישה הנאצית ובעקבותיה גם השואה. בית הקברות נסגר במהלך מלחמת העולם השנייה, ולאחר סיומה הוא נפתח מחדש וחלק ממנו עדיין נשאר פעיל ומשרת כיום את הקהילה היהודית בוורשה.
ממוזער|שלט המנציח את חומת גטו ורשה ומיקום הגטו בעיר
צפונית למרכז העיר נמצא המקום בו שכן גטו ורשה. הגטו כמעט ונהרס לחלוטין לאחר מרד גטו ורשה, אך למרות זאת מספר בניינים ורחובות שרדו, בעיקר בגטו הקטן, אשר נסגר קודם למרד והקרבות לא נערכו בו. הבניינים ברחוב פרוזנה הם הבניינים המקוריים אשר פעם אכלסו יהודים בגטו, ורובם נותרו ריקים לאחר המלחמה. כמוהם גם הרחוב אשר מתמלא כל שנה רק בפסטיבל היהודי בעיר. בסמוך שוכן בית הכנסת נוז'יק, אשר שרד את המלחמה מכיוון ששימש כאורוות לוורמאכט הגרמני. בית הכנסת שוחזר ושב לפעילות. השריד האחרון לחומת הגטו נמצא ברחוב זלוטה 62.
הרובע זוֹליבוּז' מפורסם בזכות הארכיטקטורה משנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. בין הרובע ונהר הוויסלה ניצב המבצר של ורשה שנבנה במאה ה-19 בארכיטקטורה צבאית. ארמון וילאנוב, משכנו לשעבר של מלך פולין יאן סובייסקי, מיוחד בשל ארכיטקטורת הבארוק והגנים המרהיבים שבו.
בוורשה יש הרבה מאוד כנסיות, והמפורסמות שביניהן הן הכנסייה הכרמליטית של ורשה, קתדרלת יוחנן הקדוש וכנסיית סנט אנה.
דירוגי העיר
הערים הגדולות ביותר באיחוד האירופאי – מקום 8.
מדד הערים היקרות ביותר בעולם – מקום 35 מתוך 144.
מדד ערים לפי רמת חיים – מקום 86 מתוך 100.
מדד ערים לפי רמת תברואה ובריאות – מקום 100 מתוך 215.
ערים תאומות
גלריה
ראו גם
קהילת יהודי ורשה
גטו ורשה
התזמורת הפילהרמונית של ורשה
ורשאבה צנטראלנה
לקריאה נוספת
ישראל גוטמן, יהודי ורשה, 1939–1943, גטו, מחתרת, מרד, ירושלים: הוצאת יד ושם, הוצאה מחודשת ומורחבת 2011
בני מר, סמוצ'ה, ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה, הוצאת מאגנס, 2018
קישורים חיצוניים
מפת העיר
סיור בעיר ורשה ובאתריה המרכזיים
אנטוני פולונסקי,
פתיחת שגרירות ישראל בוורשה, 1948
ורשה מופצצת על ידי הגרמנים, ספטמבר 1939, ארכיון הסרטונים של AP
הצבא האדום משחרר את ורשה, בפיקוד המרשלים ז'וקוב, רוקוסובסקי וקונייב, 17 בינואר 1945, ארכיון הסרטונים של AP
הערות שוליים
*
קטגוריה:אירופה: ערי בירה
קטגוריה:הערים המאוכלסות ביותר במדינתן | 2024-09-18T19:46:14 |
ג'ון לנון | 250px|ממוזער|שמאל|לנון בחזרות, מבצע את "Give Peace A Chance" מונטריאול, קנדה שנת 1969
ג'וֹן וִינסְטוֹן אוֹנוֹ לֶנוֹן (באנגלית: John Winston Ono Lennon; 9 באוקטובר 1940 – 8 בדצמבר 1980) היה זמר-יוצר, סופר, מלחין ופעיל שלום אנגלי, שזכה לתהילת עולם כאחד מהאמנים והיוצרים מהמשפיעים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה. ביחד עם ג'ורג' האריסון, רינגו סטאר ופול מקרטני הקים לנון את הביטלס, הרכב הרוק המצליח והמשפיע ביותר במאה העשרים. ב-2004 דירג אותו מגזין "רולינג סטון" במקום ה-38 ברשימת "100 האמנים הגדולים בכל הזמנים, וב-2008 דורג במקום החמישי ברשימת "100 הזמרים הגדולים בכל הזמנים".
לנון נרצח בפתח ביתו, על ידי מארק דייוויד צ'פמן.
לנון נודע כאחד המוזיקאים, הזמרים וכותבי השירים הפוריים והמשפיעים ברוקנרול, וזאת בזכות שני מפעלים עיקריים: הראשון הוא עבודתו המוזיקלית, בעיקר כחבר להקת הביטלס, שהביאה לו פרסום עולמי. השני הוא העובדה שהחל מתקופה מסוימת בחייו, החליט לנצל את פרסומו להפצת מסרים שבהם האמין – כמו שלום ואחווה, וכך קנה את הערצתם של המונים שהזדהו עמו ועם עקרונותיו.
ביוגרפיה
1940–1962: נעוריו ותחילת דרכו
לנון נולד בשם ג'ון וינסטון לנון בעיר הנמל ליברפול שבממלכה המאוחדת, בעת מלחמת העולם השנייה. שמו האמצעי, וינסטון, הוא על שמו של ראש ממשלתה של האימפריה הבריטית באותם ימים, וינסטון צ'רצ'יל. הוא תיעב את השם הזה, ולבסוף אף החליפו בשם אונו. סיפורו המשפחתי של לנון לא היה פשוט – אביו, אלפרד, שהיה מלח בצי הסוחר ממוצא אירי, כמעט לא נכח בבית במהלך מלחמת העולם השנייה. אמו, ג'וליה, אשר קיימה יחסים מחוץ לנישואין עם גבר אחר ואף הרתה לו, סירבה לחדש את הקשר עם אביו כאשר שב לאנגליה, וג'ון הועבר לטיפולה של מימי, אחות אמו, בעקבות לחץ ממשפחתה שלא הייתה מרוצה מכך שבתה "חיה בחטא".
לנון התבטא מאוחר יותר על ילדותו באומרו, "אמי פשוט לא הייתה מסוגלת להתמודד עם החיים. היא הייתה הצעירה (מבין חמש אחיותיה), בעלה ברח לים, המלחמה הייתה בעיצומה והיא פשוט לא הייתה מסוגלת לטפל בי, ולכן בסופו של דבר גרתי אצל אחותה הבכורה". משפחתה אף התקשרה פעמיים לשירותי הרווחה של ליברפול ודיווחה על כך שג'ון ישן עם אמו במיטתה למרות גילו המתקדם (בן 8–10 בערך). במשך תקופה ארוכה בילדותו חי בנתק מאמו, רבות מכך בעקבות העובדה שדודתו לא ששה לגלות לו שביתה של אמו בעצם קרוב במיוחד. מימי, דודתו אשר גידלה אותו כאם, האמינה שהשפעתה של ג'וליה המעורערת על הילד ג'ון תהיה הרסנית, והיא סיפרה לביוגרף של לנון האנטר דייוויס שלא סיפרה לו על אביו ואמו מכיוון שדאגה לו מאוד. היא התוודתה מאוחר יותר ש"אולי דאגה יותר מדי". אך כניסתה של אמו לחייו הייתה משפיעה במיוחד – היא זו שחשפה אותו למוזיקת הרוקנרול, ומותה הטרגי בתאונת דרכים הותיר עליו חותם.
בעת לימודיו בתיכון הקים ג'ון את להקת "החוצבים" (The Quarrymen), בהשראת שם בית הספר התיכון שבו למדו חברי הלהקה. הלהקה הופיעה מספר פעמים, ובין השאר הופיעה בפני קהל יהודי בלבד בשנת 1956, במועדון הגולף בגייטאקר, פרוור של ליברפול. בשבת, 6 ביולי 1957, הופיעה להקת החוצבים בכנסיית סנט פיטר בפרוור וולטון (Woolton), שבו גר לנון, אחרי ההופעה, שכללה שני שירים (Puttin' On The Style, Baby Let's Play House), הפגיש חבר משותף בין לנון ומקרטני. מקרטני הרים גיטרה, כיוון אותה (דבר שהרשים את חברי הלהקה) וניגן לכבוד לנון ולהקתו. בפגישתם השנייה החליטו חברי הלהקה, ובהם ג'ון, לצרף את מקרטני בשל כישרונו בשירה ובגיטרה ולמרות גילו הצעיר. מעט מאוחר יותר הכיר מקרטני ללנון את ג'ורג' האריסון והציע לצרפו ללהקה. בתחילה התנגד לכך לנון בשל גילו הצעיר של האריסון (שהיה בן 14 באותה עת), אך לאחר ששמע את נגינתו על גיטרה השתכנע וצירף גם אותו ללהקה כגיטריסט מוביל. ב-1960 פרשו לנון, מקרטני והאריסון מה"חוצבים", והקימו להקה משלהם. הלהקה החדשה עברה מספר גלגולים עד שהפכה ללהקה המוכרת בתור הביטלס (The Beatles).
במהלך השנים הבאות הופיעו לנון, מקרטני, האריסון ופיט בסט (המתופף הראשון של הלהקה) בליברפול וכן בעיר הנמל המבורג, שבגרמניה המערבית. לנון התבטא מאוחר יותר באמירה "נולדתי בליברפול, אך התבגרתי בהמבורג", בהתייחסו לכך שתקופת המבורג בחיי הלהקה הייתה סוערת במיוחד. לנון, כמו גם שאר חבריו ללהקה, עשה שימוש נרחב בסם בשם "ספיד", והם נהגו להופיע במקומות מפוקפקים. בכמה מהמועדונים בהם הופיעו היו צריכים המלצרים להסתובב עם אלות וסכינים כדי להשתלט על הלקוחות האלימים והשיכורים. אותם טיפוסים מפוקפקים הכריחו את לנון וחבריו לשתות כמויות גדולות של אלכוהול. "הם היו שולחים אל הבמה שמפניה, את החיקוי הגרמני הזול לשמפניה, והיינו צריכים לשתות את זה אחרת הם היו הורגים אותנו", אמר לנון מאוחר יותר. סביב לנון נקשרו כמו כן שמועות רבות על מעשי התגרות בקהל הגרמני תוך כדי שכרות, עם צעקות כמו "הייל היטלר" ו"תחזרו לטנקים שלכם", על שצפה כביכול בהאריסון מאבד את בתוליו, או שלקח חזיר לטייל בעיר. הביוגרף של לנון, ג'ון וייז ג'קסון, טען שאין סיבה לפקפק באמיתות הדברים. אף-על-פי שהתקופה בהמבורג הייתה ללא ספק קשה ואלימה, הייתה לה השפעה מכרעת על התפתחות הביטלס. חברי הלהקה בילו ביחד 800 שעות על הבמה, דבר שאימן אותם וגיבש אותם – דבר שלא יכלו לצבור בשום מקום מהוגן יותר.
1962–1970: שנות הביטלס
1962–1965: שחר ימי הביטלס
בשנת 1962 חתמה הלהקה על חוזה הקלטות עם חברת EMI, אחרי שנדחתה על ידי חברת דקה (Decca), דחייה שמוזכרת לעיתים קרובות בהקשר של טעויות עסקיות פטליות. הלהקה צירפה מתופף חדש, רינגו סטאר, שהחליף את המתופף הקודם, פיט בסט. באותה שנה התחתן לנון עם סינתיה פאוול. כשעוד היו בני זוג, באוגוסט 1962, סיפרה לו סינתיה שהיא בהיריון. היא סיפרה ש"ראתה איך כל הצבע נעלם לו מהפנים והחרדה חודרת לו לעיניים". לנון חייב היה להתחתן עם אם ילדו, לא בגלל אהבה רבה, אלא כי באותם ימים שערורייה כזו הייתה עלולה לחסל את הקריירה שלו. כך נכנס לנון ב-23 באוגוסט 1962 לנישואים בלי אהבה. על פי דודתו מימי, התחוללה בערב החתונה דרמה גדולה, כאשר בסיומה זעק לנון בדמעות "אני לא רוצה להתחתן". בריאן אפשטיין, אמרגנו, שימש כשושבין בחתונה, ושילם על המסיבה שנערכה לאחר מכן. בנוסף, שילם אפשטיין על חדר פרטי בבית החולים כשסינתיה ילדה את בנם ג'וליאן שנה לאחר החתונה, ואף הציע להם את דירתו כדי שיהיה להם מקום להתגורר. אפשטיין הוא סנדקו של ג'וליאן לנון, בנו, שאותו הזניח בתקופת הביטלמניה ולאחריה.
הביטלס זכו להצלחה עצומה בבריטניה כמעט מן ההתחלה, בשנת 1963, כשנה לאחר תחילת ההקלטות ב-EMI. בהופעה לכבוד המלכה האם ואישים נוספים ממשפחת המלוכה הבריטית, אמר לנון את הערתו המפורסמת, שהתקבלה דווקא בהומור ואהבה בחצר הארמון: "לשיר הבא נצטרך את עזרתכם. אלו שיושבים במקומות הזולים יותר, אנא מחאו כפיים. היתר, בבקשה רשרשו בתכשיטיכם". בשנת 1964, אחרי שנה של ביטלמניה בריטית, הופיעה הלהקה במופע של אד סאליבן, תוכנית טלוויזיה אמריקאית פופולרית, במה שסימן את תחילתה של הביטלמניה האמריקאית ובמידה מסוימת גם את "הפלישה הבריטית". אז החלה תקופה של שנתיים מרוכזות של ביטלמניה, שבהם הופיעו הביטלס ברחבי העולם, כתבו שירים, יצרו סרטים ולנון אף הוציא שני ספרים, In His Own Write ו-A Spaniard in the Works.
שיריהם התאפיינו באותה תקופה בפשטות, אקורדים מועטים, ונושאים שעוסקים בתחום שבינו לבינה. עם זאת, החל מסוף שנת 1964, וביתר שאת משנת 1965 ואילך, ניכרה במילות שיריו של לנון התפכחות מעליצות הנעורים שאפיינה את שירי הביטלס בשנים הראשונות. שירים כמו "I'm a Loser" או "No Reply" מהתקליט Beatles for Sale שיצא בסוף 1964 מבטאים תחושת חוסר ערך, אובדן דרך, אובדן עשתונות ונטיות אלימות, שעמדו בניגוד לתדמית העליזה-תמיד ונטולת הדאגות של הביטלס.
תחושת אובדן הדרך והניתוק מהמציאות התעצמה אצל לנון במהלך השנתיים הבאות, בהן חש שהוא זקוק לעזרה "כדי לחזור למציאות" (כפי שכתב בשיר "!Help"), כאשר שיריו הופכים יותר ויותר אישיים וחושפניים, בעוד הוא עצמו שוקע בשימוש הולך וגובר בסמים קלים, הזייתיים וקשים. לנון גיבש במהלך שנים אלו את הסגנון שאפיין אותו בשנים הבאות – סגנון מאוד אישי, חושפני וישיר. משירי אהבה פשוטים וקלילים, הוא התפתח לשירים מורכבים יותר מבחינת המילים, אשר חשפו חוויות מחייו, בעקבות, בין השאר, המלצה שקיבל מבוב דילן – "בחייך, ג'ון, תקשיב למילים". מאמצע שנות השישים חל מפנה במילות השירים של הביטלס, ובעיקר של ג'ון. לא היו אלה רק מילות השיר "!Help", שאכן ביטא מצוקה קשה מבעד למנגינת הרוקנרול. אם עד אז שירי האהבה של הביטלס עסקו בסיפורי אהבה פשוטים גם אם עצובים, עתה שירים כמו "Girl" סיפרו על מערכת יחסים מסובכת ומורכבת, וכללו רמיזות אתאיסטיות ציניות ("בילדותה כשאמרו לה שהכאב יוביל לאושר / האם היא עדיין מאמינה בזה אחרי שהוא מת?").
באותם ימים, ימי הביטלמניה, לא יכלו הביטלס לשמוע את עצמם בהופעותיהם, מבעד לצרחות הנערות המתרגשות למראה אליליהן. לנון לא אהב זאת – הוא היה שרוי באותן שנים, כאמור, במשבר קשה שנוצר ממה שהוא ראה כ"לחייך לכולם". שורה של אירועים דרמטיים הביאה את הביטלס לבסוף להחליט על הפסקה בהופעותיהם הפומביות, לרווחתו הגדולה של לנון. תחילה היה זה ריאיון שהעניק בחודש מרץ 1966 לעיתונאי האנגלי מורין קליב מה"איבנינג סטנדרד", בו טען כי "הנצרות עומדת להיעלם... אנחנו יותר פופולריים מישו עכשיו". הריאיון עבר ללא תגובה בבריטניה, אך כאשר פורסם בארצות הברית במהלך אותו קיץ, הוא גרם לשערורייה רבתי, שכללה הפגנות בהן שרפו המפגינים תקליטים של הביטלס. התבטאותו זו של לנון גרמה לכעס רב מצד המוסדות הנוצריים, שהתאפיין בשריפה המונית של תקליטי הביטלס, בעידוד הקו קלוקס קלאן. בתגובה, נאלצו לנון ואפשטיין לטוס לארצות הברית כדי להתנצל בפני הקהל, רק כדי שהלהקה תוכל לצאת לסיבוב ההופעות שלה במדינה. רק בשנת 2008, לאחר כ-42 שנים, זכה לנון (לאחר מותו) לסליחה רשמית מטעם הוותיקן.
בנובמבר 1966 נכנסו ארבעת חברי הלהקה לשיחה עם צוות ההפקה ואמרגן הלהקה. לנון אמר "איננו רוצים להמשיך במסע ההופעות. נמאס לנו מזה, ואף אחד לא יכול לשמוע אותנו מאחורי כל צרחות הילדים. אנחנו רוצים פשוט להקליט...". ג'ורג' מרטין, המפיק של הלהקה, הגיב בזלזול – "איך תתקיים להקה שלא מופיעה? אף אחד לא עשה את זה!", אך לנון היה נחרץ בדעתו – "אם לא נופיע, נוכל לנגן מוזיקה שלא חייבת להיות מסוגלת להתנגן בהופעה חיה. נוכל ליצור צלילים שאף אחד לא שמע קודם לכן". מילים אלו מייצגות נאמנה את גישת הלהקה בשנים הבאות, שנות הסטודיו.
1966–1970: ימי הסטודיו ודמדומי הביטלס
הביטלס, ובעיקר ג'ון לנון, נחשפו לשימוש בסם הפסיכדלי LSD, והיו סברות שמילות השיר "Lucy in the Sky with Diamonds" מרמזות על השימוש בסם זה עקב ראשי התיבות של שם השיר. למרות זאת, לנון טען שבנו, ג'וליאן, צייר לו ציור עם אישה בשמיים ויהלומים, ולכן כך נקרא השיר.
את ההיכרות עם הסם LSD עשה לנון בשנת 1965, אך את השימוש בו החל בשנת 1966. חוויית ההיכרות שלו עם הסם הייתה טראומטית במיוחד – חבר משותף של לנון והאריסון, רופא שיניים, הגיש להם ולבנות זוגם קוביות סוכר. רק לאחר שאכלו אותם, התברר להם שהיה זה למעשה LSD. בתחילת שנת 1966 החל לנון להשתמש ב-LSD באופן סדיר, מה ששינה את המוזיקה שלו מן הקצה אל הקצה ופתח עבורו את העידן הפסיכדלי. הפעם הראשונה שהביטלס התנסו בפסיכדליה רצינית הייתה ב-Revolver משנת 1966, אלבום שנוצר תחת השפעה של סמים. האלבום הזה היה הראשון לו יכלו הביטלס להקדיש את כל זמנם. כך לדוגמה, בשיר Tomorrow Never Knows, שעתיר בפסיכדליה, כל צוות האולפן והביטלס עבדו קשה כדי שתמולא בקשתו המוזיקלית של לנון – להישמע כמו "הדלאי לאמה ואלפי נזירים טיבטיים מדקלמים מראש הר".
אחרי הפסקת ההופעות התמקד לנון בהקלטות שירים חדשים שהובילו להוצאת התקליטון עם השירים "Strawberry Fields Forever", שנכתב על ידו, ו-"Penny Lane", שירו של פול מקרטני, ומאוחר יותר לתקליט Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band, שקיבע את מעמדם של חברי הביטלס כיוצרי המוזיקה הקלה המובילים בדורם. הטענה הרווחת היא שהעובדה שחבריו הביטלס יכלו להפנות יותר זמן לכתיבת השירים משנפטרו מלוח ההופעות הצפוף שהיו משועבדים לו, גרמה להם להעמיק יותר במוזיקה אותה כתבו. מקרטני ולנון רצו לכתוב כל אחד שיר על ילדותו – פול כתב את "Penny Lane" על ילדות עליזה, וג'ון כתב את "Strawberry Fields Forever", שמבחינת לנון היה נקודת מפנה. מדובר בשיר שמבטא את תפיסת השיר החדשה של לנון ואת השינוי המשמעותי שעבר – שיר פסיכדלי במיוחד, מורכב ומלא ברבדים, ועדיין אוטוביוגרפי ואישי מאוד – "שדות התות" היה בית יתומים בליברפול, עיר ילדותו של לנון.
לנון הפך לדמות פוליטית יותר ויותר. אמרגנו, בריאן אפשטיין, ניסה למנוע ממנו להתבטא בצורה פוליטית חריפה כפי שהתבטא בסופו של דבר. אפשטיין גם ניסה להפוך את הביטלס בכלל ואת לנון בפרט – שתמיד היה מרדני יותר – ל"רכים" יותר. הדבר התבטא בין השאר בעובדה שאפשטיין הלביש את הביטלס בחליפות ובתסרוקות המסודרות שאפיינו אותם בתחילת דרכם, שהסבו ללנון, שתיעב אותם, הרבה מרירות. אך לנון מימש את רצונותיו בצורה מלאה, רק לאחר מותו הטרגי של בריאן אפשטיין, שגרם לו להפוך לאישיות פוליטית במיוחד, מה שלא הסב הרבה נחת לממסד האמריקאי ובמיוחד לנשיא ניקסון, שהתנכל לו מאוד. לנון אימץ לעצמו מראה יותר מרדני, עם שיער ארוך וזקן פרוע, וגם המסרים שבפיו תאמו רוח זאת.
בשנת 1967 השתתף בסרט הקולנוע האנטי-מלחמתי של במאי הקולנוע ריצ'רד לסטר (שביים בין השאר את שני סרטי הביטלס) "כיצד ניצחתי במלחמה". על אף שעלילת הסרט התרחשה בזמן מלחמת העולם השנייה, היווה הסרט ביקורת נגד מלחמת וייטנאם שהתרחשה באותה עת. לאחר מותו של אמרגן הלהקה בריאן אפשטיין באוגוסט 1967, ניכרה התרחקות הדרגתית בין חברי הלהקה, הן בתחומי העניין של חבריה, הן מבחינת אורח חייהם, והן מבחינה מוזיקלית. אמנם, לשני מסעות לפגישת המהרישי – בתחילה בבנגור שבווילס ומאוחר יותר בהודו – יצאו הביטלס יחד, אך הריחוק ביניהם הלך וגדל, כפי שניתן לראות ב"אלבום הלבן" שיצא בשנת 1968, ואפילו יותר מכך בסרט התיעודי שהיה אמור ללוות את הקלטת האלבום "Let It Be".
במקביל, הלכו והתהדקו היחסים בין לנון ליוקו אונו, אמנית קונספטואלית יפנית שהייתה מבוגרת ממנו בשבע שנים וחצי, תוך כדי ההתרחקות מאשתו הראשונה. סינתיה, אשתו באותה תקופה, סיפרה שהאירוע שסימל בעיניה את סוף אהבתם היה נסיעת הביטלס להודו, כאשר הרכבת יצאה בלעדיה, והיא לא יכלה להצטרף לג'ון במסעו. באותו מסע היה לנון עסוק, בין השאר, בקריאת מכתביה של יוקו אונו. יחסיו עם אונו, שראשיתם בשנת 1966, הובילו אותו לעזוב את סינתיה ואת בנם המשותף ג'וליאן בשלהי שנת 1968. ג'ון ויוקו הציבו לעצמם מטרה מעט שאפתנית – שלום עולמי (הרחבה בפרק "מעורבות פוליטית").
לנון עזב את הלהקה בספטמבר 1969, והסכים לא להודיע על כך לתקשורת, לכן הופתע כאשר מקרטני הודיע רשמית על פירוק הלהקה לעיתונות בשנת 1970. "אני הקמתי את הלהקה ואני פירקתי אותה", כתב לנון מאוחר יותר. בשנת 1969 יצא לנון למסע הופעות, לראשונה ללא להקת הביטלס בה היה עדיין חבר. בהופעות אלו ליוותה אותו על הבמה יוקו אונו וכן המוזיקאים אריק קלפטון וקלאוס פורמן. לטענת רבים, הופעתה של יוקו אונו בחייו של לנון הייתה הסיבה העיקרית להתפרקות הביטלס, בגלל רצונה להיות מעורבת בכל היבט בחייו של לנון, כולל ישיבה באולפני ההקלטות בעת הקלטת "האלבום הלבן" ואחריו. עם זאת, יש הטוענים כי ההפך הוא הנכון, וכי התפרקותם של הביטלס הובילה למעשה את לנון לחפש מעוז סמכות אחר, אותו מצא באונו.
1970–1980: קריירת הסולו
1970–1972: שנות השיא בקריירת הסולו
פירוק הביטלס, עליו הכריז באופן רשמי פול מקרטני ב-10 באפריל 1970, לא הפתיע את חברי הלהקה, אך בכל זאת זעזע את לנון. למרות החזות החיצונית האדישה, נראה כי איבד דבר מה עמוק וחשוב בחייו, כפי שאפשר ללמוד משירים כמו "God" בהם הוא אומר: "החלום חלף... כולנו צריכים להמשיך" כשהמנגינה האלגית מאיירת היטב את העצב שבהשלמה עם ההתפכחות מהחלום.
את קריירת הסולו שלו פתח לנון עוד לפני פירוקה הרשמי של הלהקה בתקליטונים "Give Peace a Chance", "Instant Karma" ו-"Cold Turkey" (שתיעד ייסורי גמילה מהרואין), אותם הקליט עם הרכב שהקים יחד עם יוקו אונו ושנקרא, כמו כל להקות הליווי של לנון מאז: "Plastic Ono Band". שני השירים האחרונים היו הראשונים שעליהם היה חתום כיוצר בלעדי, ללא מקרטני. בשנת 1970 הוציא לנון את התקליט John Lennon/Plastic Ono Band. התקליט, שנוצר תחת השפעה חזקה של טיפול "הצעקה הראשונית" של ארתור ג'אנוב, כלל שירים אישיים מאוד כמו "Mother", "Isolation", ו-"Working Class Hero". התקליט, בעיבוד בסיסי בלבד, כשחלק ניכר מהשירים מוקלט בסבב הקלטה יחיד, לא זכה להצלחה מסחרית רבה. למרות הכישלון במכירות, נחשב האלבום על ידי רבים לאלבום פורץ דרך בקריירה של לנון, ולאבן דרך בתולדות הרוק. שיר נוסף שבלט כחלק מהטיפול, הוא God – בו הביע לנון את חוסר אמונתו באל עליון ואת אמונתו בעצמו בלבד. השיר נפתח במילים "God is a concept by which we measure our pain" – כשעל פי הסברי המטפל, לנון תרגם את התאוריה הביקורתית שלו ("אז רגע, אלוהים הוא הרעיון שדרכו אנו מודדים את הכאב שלנו?") לתוך הטקסט של השיר.
שנה מאוחר יותר הוציא לנון את Imagine, תקליט שזכה להצלחה קטנה יותר מבחינת הביקורת, אך להצלחה מסחרית גדולה, וכלל להיטים כמו "Imagine" ו-"Jealous Guy". התקליט כלל גם את השיר "How Do You Sleep" ובו ביקורת חריפה על מקרטני ("פרצוף יפה ישרוד שנה-שנתיים / אבל מהר מאוד הם יראו מה אתה מסוגל לעשות"). לנון הוסיף לשיר הארסי גם ביקורת אישית, כאשר בגלויה מיוחדת שצורפה לאלבום צולם אוחז בשתי אוזניו של חזיר, בפרפרזה על תמונת עטיפת האלבום "איל" (Ram) של מקרטני מאותה שנה, שבו צולם מקרטני אוחז בשתי קרניו של איל.
אחרי "Imagine" באה צניחה חריפה בכוחו היצירתי של לנון. האלבום Some Time in New York City היה רועש, פוליטי וחריף, אך פרט לשיר אחד, "Woman Is the Nigger of the World", לא זכו שיריו להצלחה. בשלהי שנת 1971 הוציא לנון את השיר Happy Xmas (War Is Over), שנועד להיות שיר מחאה אנטי מלחמתי נוקב, אך "עטוף בדבש" כדברי לנון. בניגוד לשני שירי המחאה הקודמים, כאן הוא לא נחל הצלחה. השיר אמנם פורסם, אך כשיר חג מולד סנטימנטלי, ולא דווקא כשיר מחאה.
בשנת 1972 הוקלטה וצולמה הופעתו של לנון במדיסון סקוור גרדן שבניו יורק. לנון, בליווי יוקו אונו ולהקת פלסטיק אונו, ניגן בהופעה זו את מיטב להיטיו משנותיו האחרונות כסולן, וכן את השיר "Come Together" מתקופת הביטלס. האלבום הוקלט על ידי מפיק העל עמו עבד לנון באותה תקופה, פיל ספקטור, ויצא כאלבום וכסרט בשנת 1986, מספר שנים לאחר מותו של לנון. האלבום הבא, משנת 1973, היה Mind Games, אך פרט לשיר הנושא, שנשא שרידים לכוחו של לנון כמלחין, כלל שירים פחות מוצלחים. האלבום בנוי כמעין מניפסט למדינה בין-לאומית דמיונית שהקימו לנון ואונו וכולל אף רצועה בת 15 שניות של דממה המוצגת כהמנון המדינה. בתקופה זו יצר לנון קשרים עם אחד המוזיקאים הבולטים באותה עת, אלטון ג'ון, שהקליט גרסה לאחד משירי האלבום "One Day" אותו הוציא כסינגל (לנון סיפק לגרסה זו קולות רקע). לנון אמר בעבר לרולינג סטון, שכאשר שמע את שירו של אלטון ג'ון "Your Song" חשב: "נהדר, זה הדבר החדש הראשון שהתרחש מאז שאנחנו התרחשנו". הופעתו הציבורית הגדולה האחרונה של לנון (ואחת מהופעותיו האחרונות בכלל) הייתה עם אלטון ג'ון ב-28 בנובמבר 1974 במדיסון סקוור גארדן, והוא מתועד בה בדיסק השני של ההוצאה המחודשת (Reissue – בלבד) של אלבום ההופעה של אלטון ג'ון מ-1976 "Here and There". ההופעה גם סימנה ציון דרך אישי עבור לנון, כשלאחר ההופעה אלטון ג'ון ארגן פגישה מאחורי הקלעים בינו ובין רעייתו יוקו אונו בעת שהיו עדיין פרודים, במה שהתברר כשלב בדרך לאיחוד ביניהם: "זה היה לפני שחזרנו להיות ביחד, אבל זה כנראה היה שהרגשנו משהו", סיפר לנון ל"רולינג סטון", "היא הייתה מאחורי הקלעים אחר כך, וזה היה פשוט הרגע הזה כשראינו אחד את השנייה וכאילו, זה היה כמו בסרטים, אתה יודע, כשהזמן עומד מלכת?". שנה לאחר מכן, ביקשו לנון ואונו מאלטון ג'ון לשמש סנדק לבנם שון.
1973–1979: "סוף השבוע האבוד" וההסתגרות עם משפחתו
ממוזער|לנון והמגיש טום סניידר בתוכנית הטלוויזיה Tomorrow. התוכנית שודרה בשנת 1975, וכללה את הריאיון הטלוויזיוני האחרון שהעניק לנון לפני הירצחו בשנת 1980
בשנת 1973 עלו יחסי לנון ואונו על שרטון. בניסיון להשיב את הנישואים למסלולם, אפשרה אונו ללנון לקיים קשר רומנטי עם מזכירתם האישית, מיי פנג בת ה-22. אך במפתיע, ג'ון ברח עם פנג ללוס אנג'לס, למה שהוא כינה "סוף השבוע האבוד". סוף השבוע נמשך 16 חודשים.
החל מבריחתו של לנון ללוס אנג'לס, החלה תקופת הוללות ושכרות ארוכה בעבור לנון. באותה תקופה הוא הרגיש חוסר אונים רב, והיה נודד בין מצבי רוח קיצוניים, או כמו שהגדיר זאת במילותיו שלו – "בין ד"ר ג'קיל למיסטר הייד". בעיתוני הרכילות החלו מתפרסמות שמועות על המעשים המשונים שעשה באותה תקופה. האלבום Shaved Fish, היווה בשנת 1975 סיכום לקריירת הסולו של לנון עד אותה עת. הוא כלל 11 רצועות אשר מרביתן הופיעו בעבר על גבי סינגלים ולא נכללו באלבומיו הרשמיים. לאחר אלבום זה יצא התקליט Rock 'n' Roll שכלל ביצועים ישנים לשירי רוקנרול (תקליט אשר הוקלט במידה מסוימת בגלל תביעה משפטית). אלבום זה נקלע לצרות, כאשר במהלך ההקלטות שלף מפיק האלבום, פיל ספקטור, אקדח וברח עם החומרים.
בפברואר 1975 תם "סוף השבוע האבוד", וג'ון לנון ואונו חזרו לחיות יחד בניו יורק. לנון הסתגר מרבית הזמן בביתו בבניין הדקוטה, הרחק מהעין הציבורית, וניכר היה שהוא נהנה מאוד בחיים של בטלה וצפייה מרובה בטלוויזיה, במה שהוא הגדיר כ"עקרות בית". הוא התמסר לחלוטין לגידול בנו החדש שון, וזנח את כל חבריו האחרים. בשנת 1976 קיבל סוף סוף מעמד קבע בארצות הברית, ויכול היה לצאת ולהיכנס ממנה. הוא לא יצר או הופיע ברבים עד שנת 1980.
1980: Double Fantasty והרצח
שמאל|ממוזער|250px|הפסיפס בסנטרל פארק בניו יורק ובמרכזו המילה Imagine
בשנת 1980 שב לנון ליצור עם האלבום Double Fantasy, שכלל שילוב בין שיריו ושירים של יוקו אונו. האלבום נוצר לאחר הפסקה של לנון מתחום המוזיקה, כדי לגדל את בנו. לטענת אחדים, האלבום שיקף התחדשות מרשימה אצל לנון והתעוררות של כוחותיו היצירתיים, אך לטענת אחרים האלבום סבל מעיבוד בומבסטי ובנאלי. זמן קצר אחרי יציאת האלבום, ב־8 בדצמבר 1980, נרצח לנון בפתח בניין הדקוטה בו התגורר על ידי מרק דייוויד צ'פמן בחמש יריות אקדח. לנון ביקש לנשק את שון, בנו, נשיקת לילה טוב, ועל כן הזוג לא נכנס דרך הכניסה הראשית אלא עבר דרך החצר. שם חיכה לו צ'פמן. לאחר כמה ניסיונות כושלים שביצע צ'פמן לפני ליל הרצח, במטרה לרצוח את לנון, הוא הצליח לבסוף לבצע את מה שרצה. מילותיו האחרונות היו "יורים בי" ושש שעות לפני הרצח הרוצח ביקש וקיבל מג'ון לנון את חתימתו. צ'פמן ישב נינוח על המדרכה, מחכה לשוטרים. לנון הפצוע הובהל בידי שוטרים לבית החולים הקרוב, שם נקבע מותו. שם הרחוב בו נרצח שונה זמנית ל-"Strawberry Fields", על שם שירו המפורסם מתקופת הביטלס.
לאחר הרצח, לבקשתה של יוקו אונו, התקיימה דומיה לזכרו שארכה 10 דקות. המוזיקה ברחובות ניו יורק נפסקה, התנועה נעצרה, והעיר כולה השתתפה באבל. לאחר מכן, התאספו אלפי אנשים סביב ביתו של לנון, מכונסים בעצב.
גופתו של לנון נשרפה ואפרו פוזר. קרוב מאוד לזירת הרצח, בסמוך לכניסה לסנטרל פארק בניו יורק, הוקם "שדות התות" מעגל משובץ אבנים לזכרו של לנון ובמרכזו המילה "Imagine". האתר נחנך ביום הולדתו של לנון, ב-9 באוקטובר 1985, על ידי יוקו אונו שתכננה את המקום ותרמה מיליון דולר להקמתו. מדינות רבות, ובהן ישראל, תרמו לכך, ובמקום מוצב שלט המזכיר זאת. מעריצים מניחים באתר ובכניסה לבניין הדקוטה פרחים ותמונות לאורך כל השנה.
לאחר הירצחו הפכו כמעט כל שירי התקליט ללהיטים גדולים, כשהבולטים בהם הם "Woman", שנכתב לאונו, ו-"Beautiful Boy" שנכתב לבנו שון. בתקופה שקדמה למותו, הוסיף לנון להקליט סקיצות לקראת אלבומו הבא: Milk and Honey, שהיווה המשך ישיר לשיתוף הפעולה המוזיקלי שלו עם יוקו אונו. הירצחו של לנון טרפד זמנית את הפקת האלבום, אך תקופה קצרה לאחר הירצחו השלימה אונו את האלבום, אשר יצא בשנת 1984, והפכה אותו לאלבומו האחרון של לנון.
דמותו
סמים, מדיטציה ופסיכותרפיה
לנון השתמש לראשונה בסמים בהמבורג שבגרמניה. בתחילת דרכם של הביטלס היה עליהם לנגן במשך זמן רב רצוף. מעריצים מקומיים נהגו לספק להם סמי מרץ כמו פרלודין. מקרטני בדרך כלל היה לוקח כדור אחד, אך לנון נהג לקחת 4–5 כדורים, לאחר מכן החל להשתמש באמפטמין שנקרא "המפציצים השחורים" ו"הלבבות הסגולים".
הביטלס עישנו לראשונה מריחואנה עם הזמר בוב דילן בניו יורק ב-1964. דילן פירש בטעות את המילים "I can't hide" בתור "I get high" מהשיר "I Want to Hold Your Hand", והניח שהביטלס כבר התנסו עם הצמח.
לנון סיפר מאוחר יותר שהם עישנו "מריחואנה לארוחת הבוקר", וזה גרם בעיות כאשר אנשים אחרים ניסו לתקשר איתם בזמן שהם לא הפסיקו לצחקק כל הזמן.
במהלך ריאיון ב-1995, סיפרה סינתיה לנון שהסיבה העיקרית שהעכירה על מערכת היחסים שלה עם ג'ון הייתה מסעות ההופעות הנמרצים והמתישים של הלהקה וכתוצאה מכך השימוש הגובר של ג'ון בסמים. במהלך תקופת נישואיו לסינתיה ניסה ג'ון LSD, וקרא את הספר "החוויה הפסיכדלית" שהתבסס על הספר "ספר המתים הטיבטי". מאוחר יותר התחיל להשתמש בהרואין, וכתב על חוויותיו מהגמילה ממנו בשיר "Cold Turkey" שיצא באוקטובר 1969.
ב-24 באוגוסט 1967 פגשו הביטלס את מהרישי מהש יוגי (Maharishi Mahesh Yogi) – אבי שיטת המדיטציה הטרנסצנדנטלית – במלון הילטון בלונדון. מאוחר יותר המשיכו לעיר באנגור בצפון ויילס, כדי להשתתף בסוף-שבוע של "הדרכה אישית" עם היוגי.
מאוחר יותר, התקופה של הביטלס עם היוגי מהרישי בהודו, נחשבת לתקופה מאוד פורייה, כאשר רוב השירים לתקליטים "האלבום הלבן" ו"Abbey Road" הולחנו שם על ידי לנון ומקרטני. אף על פי שמאוחר יותר פנה לנון נגד מהרישי, כי שמע שמועות שהוא הטריד תלמידות שלו, הוא אימץ ללבו את שיטת המדיטציה שלמד אצלו.
בשנת 1968 נסעה סינתיה לחופשה ביוון, והשאירה את ג'ון לבד עם פיט שוטון (Pete Shotton), חבר ילדות ומעין עוזר אישי של לנון. אחרי מספר ימים של לקיחת LSD אינטנסיבית ועישון מריחואנה, כינס לנון פגישה במשרדי הביטלס כדי להודיע לשאר החברים שהוא התגלמותו של ישו. מאוחר יותר באותו יום, הוא התקשר ליוקו אונו, כאשר בעלה אז (Anthony Cox) היה בפריז בנסיעת עסקים, והזמין אותה אליו לקנווד (אחוזתו שבאנגליה).
בשנת 1970 עברו לנון ואשתו הטרייה יוקו אונו סדרת טיפולים חדשניים (Primal Therapy) בתחום הפסיכותרפיה אצל ממציא השיטה, ד"ר ארתור ג'נוב בלוס אנג'לס. הטיפול התמקד בשחרור כאב רגשי מתקופת הילדות המוקדמת. ג'ון ויוקו סיימו את הטיפול באמצע, מבלי שישלימו את הסדרה, בעיקר כי יוקו לא הפסיקה להתווכח עם ג'נוב. השיר "Mother" מבוסס על הניסיון וההבנה של לנון בעקבות הטיפול של ג'נוב.
הומור
חברי הביטלס היו ידועים בחוש ההומור המשובח שלהם, במיוחד בתקופת ה"ביטלמניה". במהלך הופעות התקליט "I Want to Hold Your Hand" רוב הקהל היה מורכב מנערות צורחות שגרמו לרעש רב והקשו על שמיעת השירים. לנון נהג להתבדח ולהחליף את המילה "hand" עם המילה "gland" (בלוטה). לנון היה מנצל את צווחות הקהל והתלהבות הבנות במהלך ההופעות בנפנוף ידיו באופן מגוחך ומלמול הברות הנשמעות כתפילה מאוד מוגזמת, מה שהיה גורם להתלהבות מוקצנת יותר.
ב-4 בנובמבר 1963 הופיעו הביטלס במופע המלכותי של אנגליה (Royal Variety Show) בנוכחות אצילים ובני משפחת המלוכה הבריטית. לנון פנה לקהל בבקשה, "אלו מכם היושבים בכיסאות הזולים יותר – אנא מחאו כפיים, שאר הקהל מתבקש לקרקש עם תכשיטיו...". משפט זה היה אחת מן הרמיזות הפוליטיות האחדות שהצליח לנון להשחיל מבעד למשטרו הנוקשה של אמרגן הלהקה בריאן אפשטיין. לנון הלחיץ את אפשטיין מאוד כשאמר את המשפט, אך לבסוף הוא התקבל במחיאות כפיים ובצחוק.
ההומור של לנון נטה לעיתים לאכזריות ולסרקזם. למשל, כאשר אפשטיין ביקש מלנון כותרת עבור האוטוביוגרפיה שלו – ולנון ענה "מה לגבי – יהודי קוויר?". בהמשך, כשקרא אפשטיין לספרו "A Cellarful of Noise", הציע לנון לשנות את השם ל-"A Cellarful of Boys". עוד בדבר הומור אכזרי ניתן לציין את מה שהוגדר על ידי אנשים מסוימים כ"אובססיה" ללעג לבעלי מומים. בצעירותו בלט במיוחד הדבר – כך למשל, בהקלטות הווידאו הראשונות של הביטלס כחברים, בכל פעם שהמצלמה הייתה מתמקדת בג'ון הוא היה מספר בדיחות על בעלי מומים. בהופעות של הביטלס בתקופת הביטלמאניה, היה פול אומר לקהל כי בשיר הבא יצטרך הקהל למחוא כפיים, או אז היה לנון מוחא כפיו ואומר "למחוא כפיים" כאילו היה בעל פיגור, ולאחר מכן גם היה רוקע ברגליו.
כתיבה ואמנות
בעזרת דודו, ג'ורג', החל לנון לכתוב ולצייר מגיל צעיר. יצירתו הראשונה היא חוברת קומיקס שנקראה "היללה היומית" (The Daily Howl), אותה כתב בזמן שיעוריו בבית-הספר. הקומיקס מכיל ציורים – בדרך כלל של אנשים בעלי-מום – וכתיבה סאטירית מלווה במשחקי מילים.
לנון נהג לצייר קריקטורות של מוריו בבית-הספר, והיה צייר חובב.
בשנת 1961, הוציא לאור חבר ילדות של לנון (Bill Harry) מגזין מוזיקה בליברפול בשם "מרזי ביט" (Mersey Beat). לנון התבקש לתרום. הוא כתב סיפור הומוריסטי קצר על תולדות שם הלהקה שכותרתו "בחלומי הופיע אדם על פאי בוער ואמר לי – 'מעתה אתם ביטלס עם האות A'".
ספרו הראשון של לנון, In His Own Write, יצא לאור בשנת 1964. הספר מכיל סיפורים קצרים ורישומים סוריאליסטים, וכמו כן נחשב לפרויקט הסולו הראשון של לנון. בשנת 1965 יצא ספרו השני, A Spaniard in the Works. שני ספריו הראשונים של לנון מאופיינים כספרות נונסנס-סוריאליסטית.
לאחר מותו של לנון התירה יוקו אונו את פרסום שאר יצירותיו: בשנת 1986 יצא לאור הספר Skywriting by Word of Mouth, בשנת 1992 פורסם ספר איורים בשם – Japan Through John Lennon's Eyes : A Personal Sketchbook. בשנת 1999 פורסם ספר איורים נוסף בשם – Real Love: The Drawings for Sean. נראה כי סגנון ההומור של לנון הושפע רבות מהקומיקאי הבריטי, סטנלי אונווין, אותו העריך רבות.
מעורבות פוליטית
בתחילת ימי הביטלס הייתה אמירתו הפוליטית של לנון מעומעמת עד בלתי נראית כלל. כשנשאלו הביטלס במסיבות העיתונאים של תקופת הביטלמאניה מה דעתם על המלחמה בווייטנאם, הם היו עונים בנייטרליות דיפלומטית שהם לא אוהבים מלחמות באופן כללי. מי שפיתחה מאוד את מודעותו הפוליטית הייתה יוקו אונו, שהייתה גם שותפתו למהלכים הפוליטיים בעשור הבא לחייהם המשותפים. ביודעם שירח-הדבש שלהם ימשוך סיקור תקשורתי רב, ניצלו לנון ויוקו אונו את החשיפה הבין-לאומית על-מנת לקדם שלום עולמי. לאחר נישואיהם הם פתחו במרץ 1969 בשביתת מיטה מסוקרת בחדרם במלון הילטון, אמסטרדם.
שמאל|ממוזער|250px|שביתת המיטה במונטריאול. הקלטת השיר "Give Peace a Chance"
בסוף חודש מאי 1969, הם החלו בשביתת מיטה נוספת במונטריאול קנדה. בתחילה רצה לנון לשבות בארצות הברית, אך הממסד האמריקאי לא איפשר לו להיכנס אל תחומי ארצות הברית באותה תקופה, ולכן הוא חיכה בקנדה הסמוכה. במהלך שביתה זאת הם הקליטו את השיר "Give Peace a Chance" בחדרם במלון "המלכה אליזבת'" בהשתתפותם של אורחים שונים. בין הנוכחים היה גם הרב אברהם פיינברג מהעיר טורונטו. השיר הפך תוך זמן קצר להמנונה של תנועת השלום. ב-15 באוקטובר 1969 מעל חצי מיליון מפגינים שרו את השיר בהפגנה נגד מלחמת וייטנאם בוושינגטון. בעקבות המעורבות הבריטית במלחמה החזיר לנון את חברתו במסדר האימפריה הבריטית, תואר שאותו קיבל ב-1965 יחד עם שאר חברי הביטלס.
כאשר עברו בני הזוג לניו יורק באוגוסט 1971, הם התיידדו עם פעילי השלום הרדיקליים, אבי הופמן וג'רי רובין. ב-10 בדצמבר 1971, הופיע לנון במופע למען שחרורו של המשורר ופעיל השלום, ג'ון סינקלייר, שנשפט ל-10 שנים בכלא בעוון מכירת 2 ג'וינטים לשוטר סמוי. לנון ואונו הופיעו ביחד עם אמנים נוספים (ביניהם סטיבי וונדר). בנוסף לפעילי שלום רבים שפקדו את האירוע, נכח גם לוחם זכויות האזרח, בובי סיל, ממנהיגי תנועת הפנתרים השחורים. לנון ביצע את השיר "ג'ון סינקלייר" שאותו רק סיים לכתוב, בו הוא קורא לרשויות לשחרר את סינקלייר לחופשי. למופע הגיעו כ-20,000 איש. שלושה ימים לאחר המופע שחררה מדינת מישיגן את סינקלייר מהכלא. ההופעה הוקלטה ושירים ממנה יצאו באנתולוגיה של לנון בשנת 1998, ובאלבום "Acoustic" שיצא בשנת 2004.
בשנת 1972, ניסה ממשל ניקסון להשתיק את לנון על ידי אילוצו לעזוב את ארצות הברית. ניקסון האמין שתמיכתו של לנון במועמד הדמוקרטי לנשיאות, ג'ורג' מקגוורן, עלולה לעלות לו בהפסד בבחירות הבאות. בפברואר 1972 הציע הסנטור הרפובליקאי, סטורם תורמונד (Storm Thurmond), להשתמש בגירוש מהמדינה ככלי אסטרטגי נגד לנון. כעבור כחודש החלו רשויות ההגירה בתהליך גירושו של לנון, בתואנה שהרשעתו בלונדון בשנת 1968 בגין החזקת מריחואנה מונעת ממנו לקבל אשרה לארצות הברית. לנון בילה את ארבע השנים הבאות בין שימועים בנושא גירושו. בזמן שהקרב על גירושו נמשך, לנון המשיך להופיע בעצרות אנטי-מלחמתיות ותוכניות טלוויזיה בנושא השלום. בפברואר 1972, הופיע לנון כמגיש אורח, כאשר אורחיו הם פעילי השלום הרדיקלים, ג'רי רובין ובובי סיל.
ב-23 במרץ 1973 הוחלט להפעיל את צו-הגירוש ולנון התבקש לעזוב את ארצות הברית תוך 60 ימים. לעומתו, יוקו אונו קיבלה אזרחות קבועה. ב-1 באפריל כינסו בני-הזוג מסיבת עיתונאים בניו יורק כדי להכריז על הקמתה של מדינה קונספטואלית-דמיונית ששמה נוטופיה – מקום ללא "שטחים, גבולות, דרכונים, יש רק אנשים". במהלך האירוע נופפו בני הזוג בשתי מטפחות לבנות שסימלו את דגל המדינה, וביקשו מקלט פוליטי בארצות הברית. ניתן לראות את מסיבת העיתונאים בסרט The U.S. vs. John Lennon. ביוני 1973, הביעו את מחאתם הפוליטית האחרונה כאשר פקדו את שימועי וועדת החקירה בפרשת ווטרגייט. עם עזיבתו של ריצ'רד ניקסון את הבית הלבן, יורשו, ג'רלד פורד לא גילה התלהבות רבה להמשך הקרב עם הזמר. בשנת 1975 בוטל צו הגירוש של לנון, כאשר בשנת 1976, ניצח לנון סופית בקרב על הישארותו במדינה כאשר קיבל גרין-קארד.
לאחר מותו, הגיש ההיסטוריון ג'ון ויינר (Jon Wiener), בקשה רשמית לחשיפת מסמכי האף-בי-איי בנוגע ללנון. הארגון הודה שיש בידיו 281 עמודים של חומר על הזמר אך סירב לפרסם את רוב המסמכים בתואנה שהם סוד מדינה. ב-1983, תבע ויינר את הארגון בשיתוף עם האגודה לזכויות האזרח של דרום קליפורניה. הדיון הגיע עד לבית המשפט העליון, כאשר בשנת 1997 הגיע האף-בי-איי לפשרה עם ויינר, והסכים לשחרר את כל החומר מלבד עשרה מסמכים שנותרו חסויים. הסיפור מסופר במלואו בסרט התיעודי The U.S. vs. John Lennon שיצא לאקרנים בספטמבר 2006. בדצמבר אותה שנה שוחררו עשרת המסמכים הנותרים. נראה שעם הזמן יחסי לנון והמדינה השתפרו. ב-19 בינואר 1977 כאשר הושבע ג'ימי קרטר לנשיא ארצות הברית, הגיעו בני הזוג לאירוע ההשבעה הנשיאותית.
המוזיקה של לנון
לנון כזמר
כשהקליט לנון את "Twist and Shout", במהלך יום ההקלטות לאלבום הלהקה "Please Please Me" משנת 1963, הקול שלו, שהיה בסכנה בגלל הקור, היה קרוב להיעלם. לנון אמר, "לא יכולתי לשיר את הדבר הארור הזה, פשוט צרחתי". במילותיו של הביוגרף בארי מיילס – "לנון פשוט קרע את הקול שלו לגזרים, למען הצרכים של הרוקנרול". המפיק של הביטלס, ג'ורג' מרטין, סיפר איך ללנון הייתה "שנאה מולדת לקול של עצמו, שמעולם לא יכולתי להבין. הוא תמיד היה אומר לי: 'תעשה משהו עם הקול שלי!... שים עליו משהו... שנה אותו...'". מרטין נאלץ להשתמש תדיר באמצעים טכניים שונים לשינוי הקול של לנון.
מתקופת הביטלס אל קריירת הסולו, הקול שלו הרחיב את המגוון הביטויי שהוא הגיע אליו. הביוגרף כריס גרגורי כותב שלנון היה "הססן בתחילה אם לחשוף את חוסר הביטחון שלו בבלדות 'וידוי' אקוסטיות, ואז התחיל תהליך של 'תרפיה ציבורית', שבסופו של דבר הגיע לפסגה בצרחות הראשוניות של 'Cold Turkey' ובהזדככות של 'John Lennon/Plastic Ono Band'". דייוויד סטיוארט ריאם מעיר שהקול של לנון נד בין "פגיעות קיצונית, רגישות ותמימות" אל סגנון קשוח ו"משופשף". וינר טו מתאר את הניגודים, ואומר שקולו יכול להיות "בהתחלה מאופק, וקצת לאחר מכן נסדק מייאוש". היסטוריון המוזיקה בן הוריש מתאר את הופעת הביטלס אצל אד סאליבן בשיר "This Boy", כפי שהושמעה ברדיו כמה ימים לאחר הירצחו של לנון: "שירתו של לנון הגיעה לשיאים... זה כאב לשמוע אותו צורח בייסורים וברגשות כאלו. אלו היו הרגשות שלי ששמעתי בקולו, כמו שתמיד היה".
גישתו המוזיקלית
על פי גישתו של לנון, שיר הוא יצירה מוזיקלית פשוטה וקצרה. לנון נמנע מתוספות ועיטורים והקפיד לשמור על שיריו פשוטים. יש אומרים כי קשה למצוא אצל לנון תו מיותר או מילה מיותרת. היו שביקרו את לנון על הפשטות הרבה של שיריו. מבקרים הצביעו על ההתפתחות המזערית שבה ניתן להבחין אצלו בתחום ההלחנה משירי הביטלס הראשונים ועד אלבומו האחרון. לטענתם, שירי אהבה פשוטים ורוק'נ'רול בסיסי היו המתכון בתחילת הדרך ובסופה. מבקרים חריפים יותר אף טוענים כי תפקידו העיקרי של לנון היה כמבקר המושלם עבור פול מקרטני, כדי למנוע ממנו את ההפרזות שאפיינו לעיתים קרובות את שיריו אחרי פירוק הביטלס. עוד לטענתם, נפל לנון במספר דרגות ממקרטני כמוזיקאי והישגיו העיקריים במסגרת הביטלס הועצמו במידה ניכרת בעקבות תרומתם של ג'ורג' מרטין, מפיק הביטלס, ומקרטני עצמו בשלב עיבוד החומרים.
היבט נוסף בגישתו המוזיקלית של לנון היה העובדה שבשיר עליך לבטא רגשות בצורה הישירה ביותר והכנה ביותר, במקסימום חשיפה בפני הקהל. כך, כאדם מפורסם וביודעו שכל מילה שלו תמשוך תשומת לב, שר לנון שירים חושפניים כמו "mother", שסיפר על אמו, ובו מהדהדות הזעקות "אמא, אל תלכי! אבא, חזור הביתה!".
חייו האישיים
נישואים וילד
סינתיה לנון
לנון וסינתיה פאוול נפגשו בשנת 1957 כסטודנטים בבית הספר לאומנויות של ליברפול. לנון ביקש ממנה לצאת איתו, אך כאמור, לא שיער שתיכנס להיריון, ולא שיער שיצטרך להתחתן בשלב כזה. בספרה "ג'ון", כתבה שהציע לה לצאת איתו, אך משהתנצלה ואמרה שהיא כבר מאורסת, ענה לה "לא ביקשתי ממך לעזאזל להתחתן איתי, נכון?!". לשירה של הלהקה "getting better", הוסיף לנון שורות שמדברות על אכזריות כלפי נשים, כגון "הייתי מרושע כלפי האישה שלי". מאוחר יותר אמר שהשיר מספר את הסיפור שלו. יש המסיקים מכך שהיה בעל מכה כלפי סינתיה, אך יש אחרים שמבטלים השערה זאת. סינתיה עצמה מספרת בספרה על קנאות אובססיבית שלו, שפעם אחת הביאה אותו לסטור לה. הם נפרדו למשך כמה חודשים, והוא התנצל ולא חזר על זה עוד. אף על פי כן, היא מציינת שלעיתים התייחס אליה באופן מרושע ומעליב.
במה שאולי מבטא את נישואיהם, לא יצא הזוג לירח דבש מכיוון שנקבעה ללנון בערב החתונה הופעה, וכך גם בערבים שלאחרי יום החתונה. בריאן אפשטיין חשש שהמעריצות ירתעו מלהעריץ ביטל נשוי, ועוד אב לילד, ולכן ביקש מהזוג לשמור את נישואיהם בסוד. כשג'וליאן נולד ב-8 באפריל 1963, היה לנון בסיבוב הופעות, כך שראה את בנו רק שלושה ימים לאחר מכן.
ב-1968 גילתה סינתיה כי לנון מנהל כבר זמן מה קשר מכתבים עם יוקו אונו, וכשהתעמתה איתו לגביה, הוא הכחיש וטען שהיא "אמנית משוגעת שמחפשת ספונסר". בפברואר אותה שנה טסו חברי הביטלס ובני זוגם להודו, שם נפגשו עם המהרישי. הוא המשיך בקשר עם אונו דרך משרד הדואר המקומי, שם ביקר בתדירות יומית. באחד הערבים לאחר שובם מהודו ולאחר ששתה לשוכרה, ג'ון התוודה בפני סינתיה כי בגד בה במהלך נישואיהם. שבועיים לאחר מכן, במאי 1968, הפציר לנון בסינתיה שתצא לחופשה ביוון עם חברים, מאחר שהוא עסוק בהקלטות האלבום הלבן. היא הסכימה, אך בשובה מהחופשה, חיכו לה ג'ון ויוקו בחדר קטן בבית כשהם במצב אינטימי: רגליהם שלובות והם לבושים חלוקי רחצה. יוקו לבשה את חלוקה שלה. היא הזדעזעה וברחה מהבית לביתם של חברים קרובים. בשובה לאחר כמה ימים, ג'ון טען שזה היה חסר חשיבות, שהוא אוהב אותה ואת בנם והם השלימו, אך זמן קצר לאחר מכן, כשטס לנון עם להקת הביטלס לניו יורק, ואילו סינתיה טסה לאיטליה עם אמה, שלח אליה ג'ון שליח, להודיעה שהוא מתכוון להתגרש ממנה ולבקש משמורת על בנם ג'וליאן. היא שבה לביתם בוייברידג', בעוד ג'ון ויוקו התגוררו בדירתו של ג'ון בניו יורק. הזוג נפגש פעם נוספת לאחר מכן בביתם, פגישה בה ג'ון האשים את סינתיה בבגידה בעת שהותם בהודו, האשמה שסינתיה הכחישה מכל וכל תמיד והאשימה בה את קנאתו הישנה. הגירושים היו לרשמיים ב-8 בנובמבר 1968, ובהם קיבלה סינתיה מאה אלף פאונד ומשמורת על בנם. מאה אלף פאונד נוספים הופרשו לקרן נאמנות עבור ג'וליאן, אותה היה יכול לפדות בהגיעו לגיל 21, אך סינתיה נהנתה מהריבית על הסכום עד מועד זה.
ג'וליאן לנון
בנו הראשון של לנון, ג'וליאן, נולד כשהביטלמניה הייתה בשיאה. לידתו נשמרה בסוד מפני שבריאן אפשטיין חשש שהעובדה שלנון נשוי ואב לילד תעיב על הצלחת הביטלס. בתקופת ילדותו של ג'וליאן זנח אותו לנון לטובת סיבובי ההופעות המתישים, וגם כשהתפנה לו זמן הוא התכחש לקשר שלו עם בנו, והעדיף לטפח את קשריו עם יוקו אונו.
אחרי פרידת הוריו, כתב מקרטני לג'וליאן הקטן את השיר "Hey Jude", שמדבר על הצורך להמשיך הלאה למרות המשבר. רק אחרי שנים חזר לנון וטיפח את הקשר שלו עם ג'וליאן בנו. בשנת 1973 נפגשו השניים בלוס אנג'לס, בתקופת סוף השבוע האבוד, והלכו לדיסנילנד. לאחר מכן הם החלו להתראות באופן סדיר, ולנון טיפח את המוזיקליות של בנו ונתן לו גיטרת גיבסון לס פול, כמו גם כלים נוספים. בשנת 1980 סיכם לנון את רגשותיו לבנו בריאיון לפלייבוי, במילים האלו: "שון היה ילד מתוכנן, וכאן טמון כל ההבדל. אני לא אוהב את ג'וליאן פחות. הוא עדיין הבן שלי, אם הוא בא מבקבוק ויסקי או משום שלא היו גלולות באותם ימים. הוא כאן, הוא שלי והוא תמיד יהיה", וכן ניבא בביטחה – "לג'וליאן ולי תהיה מערכת יחסים בעתיד".
ג'וליאן לנון הוציא מספר אלבומים והיה למוזיקאי מצליח בעצמו, שאלבומו האחרון, "הכל משתנה", פורסם ב-2011. נוסף לכך היה מעורב בעסקי המסעדנות ועבד כשף בבריטניה.
נישואים שניים
יוקו אונו
שמאל|ממוזער|250px|ג'ון לנון ויוקו אונו, התמונה צולמה על ידי ג'ק מיטשל ימים ספורים לפני הרצח של לנון ב-8 בדצמבר 1980
מרגע שנכנסה יוקו אונו לחייו של ג'ון לנון, הוא קשר אליה כמעט כל דבר. המעריצים קשרו לה כתרים של "מפרקת הביטלס", ו"מפלצת", ועבור רבים הפכה למושא שנאתם. למען האמת, בנוגע לפירוק הביטלס, החוקרים חלוקים האם יש לה חלק בכך או לא. בעוד יש הטוענים שהעובדה שהיא שאפה להיות מעורבת בכל דבר גרמה לחיכוכים ולמריבות בלהקה, ושהיא עודדה את לנון לפרוש מהלהקה, אחרים טוענים שהפירוק היה תהליך טבעי שנוצר כאשר נמאס לחברים אחד מהשני. בכל מקרה, לכל ברור, ואף לנון התבטא כך, שאת המקום שתפסה בלבו הלהקה, מילאה אונו – "הכנופיה הוותיקה נגמרה בשבילי ברגע שפגשתי את יוקו". אונו עודדה את לנון לפעול בגלוי למען עמדותיו הפוליטיות. ואכן, יחדיו הפכו הזוג לצמד אקטיביסטים פעילים בשדה השלום, בפעולות כמו שתילת שני איצטרובלים למען ההתקרבות בין המזרח והמערב ושביתת המיטה המפורסמת שערכו באמסטרדם ובמונטריאול. בסוף שנות הביטלס, עת האיצו השניים את הפעילות האקטיביסטית שלהם, הם היו צריכים להתמודד עם תקשורת שלילית מאוד, מה שמתבטא בשירו של לנון מאותה תקופה "the ballad of John and Yoko", בשורות כמו "הם עומדים לצלוב אותי". למרות זאת, לא התחרט לנון על בחירתו באונו, עמדה שהביע גם בריאיון האחרון בחייו.
כניסתה של יוקו לחייו של ג'ון גם לוותה בכך שהוא החל לפרק את רוב קשריו עם העולם שסבב אותו עד כה. גירושיו מאהובת נעוריו, סינתיה, היו לשלב הראשון; קשריו עם בנו ג'וליאן התרופפו, וג'וליאן לא הצליח להשיגו בטלפון פעמים רבות כשניסה, באשר יוקו לא העבירה את הטלפון לג'ון, עד שזה ניתק ממנו קשר כליל למשך שלוש שנים, כשהילד היה בן שש. גם ממשפחתו ומדודותיו ניתק ג'ון קשר לאחר הכירו את יוקו, והיא פגשה בהם רק כאשר שון היה בן 17, בלווייתה של מימי, דודתו של ג'ון אשר גידלה אותו, יותר מעשור לאחר הירצחו. בנוסף, כאמור, פירק ג'ון לנון את הביטלס, כשנה לאחר שעבר לחיות עם יוקו, פיתח איבה כלפי פול מקרטני וקשריו עם ג'ורג' האריסון נותקו.
יוקו גם נכנסה לסכסוכים משפטיים עם ג'וליאן, בשל היעדר נכונותה להתחלק עמו בירושה של ג'ון. סינתיה מעידה בספרה "ג'ון", ש"יוקו טענה שאין צורך לשמור קשרים משפחתיים – משפחה רק רוצה את כספך", ושכאשר ג'וליאן היה כבן 19, הציעה לו יוקו תקציב של 100 דולר בשבוע, אותם היא כינתה "דמי בירה". הוא סירב לקחת סכום זה, שנראה לו זעום ומעליב.
בריאן אפשטיין
בריאן אפשטיין היה איש עסקים בריטי, שנודע במיוחד כאמרגן הביטלס. הוא היה הומוסקסואל, בתקופה שבה שררו דעות קדומות חזקות במיוחד נגד הומוסקסואלים. הביוגרף פיליפ נורמן טען שאחת מהסיבות לרצונו לנהל את הביטלס, הייתה שהוא נמשך פיזית ללנון. בסביבות זמן הולדתו של ג'וליאן, נסעו לנון ואפשטיין לבדם לחופשה בספרד, מה שעורר ספקולציות ותאוריות רבות. כשנשאל על כך מאוחר יותר, ענה לנון: "טוב, זה היה כמעט רומן, אבל לא ממש. זה מעולם לא מומש. אבל היו אלו יחסים די אינטנסיביים. זאת הייתה החוויה הראשונה שלי עם הומוסקסואל שהייתי מודע להיותו הומוסקסואל. היינו יושבים בבתי קפה, מסתכלים על כל הבנים ואני הייתי אומר 'את זה אתה מחבב? ואת זה?', הייתי די נהנה מהחוויה".
לאחר שחזרו מספרד, ערך מקרטני מסיבה לכבוד יום הולדתו ה-21. בוב ולר, אחד האורחים, התייחס בבדיחות הדעת אל "ירח הדבש" של ג'ון עם בריאן בספרד. ג'ון יצא מכליו והכה אותו קשות. הוא אמר "הוא קרא לי קוויר, לכן הכנסתי לו פנימה את הצלעות".
הוקרה והנצחה
בשנת 1981 הוציא ג'ורג' האריסון שיר מחווה ללנון, "All Those Years Ago", בשיר השתתפו גם חברי הלהקה האחרים, רינגו סטאר ופול מקרטני.
בשנת 1982 הוציא פול מקרטני שיר מחווה ללנון, "Here Today", בו הוא פונה ללנון ומביע את אהבתו אליו. באותה שנה יצא שירו של אלטון ג'ון, "", העוסק בחסרונו של לנון. באלבום של קווין משנת 1982, Hot Space, נכלל השיר "". שירו של פול סיימון, "The Late Great Johnny Ace", נכלל באלבומו "Hearts and Bones" מ-1983 ובו הוא עוסק במותם הטראגי של שלושה "ג'ונים" – ג'וני אייס, ג'ון לנון וג'ון פיצג'רלד קנדי.
בשנת 1990 נקרא על שמו האסטרואיד 4147 לנון.
בשנת 2002 שונה שמו של נמל התעופה של ליברפול, והוא קרוי נמל התעופה ליברפול ג'ון לנון.
בשנת 2007 נחנך באי וידיי (Viðey) שליד רייקיאוויק שבאיסלנד מגדל Imagine Peace, שאותו הקימה יוקו אונו לזכרו של לנון.
ב-2011 נקרא על שמו מין של צרעה ממשפחת הברקוניים, Notiospathius johnlennoni.
ב-2014 נקרא על שמו מין של עכביש טרנטולה, Bumba lennoni.
על שמו של לנון נקרא המין אבלנשורוס לנוני – מין במחלקת הטרילוביטים – פרוקי רגליים פרה-היסטוריים.
משקפיים בעלי עדשות בצורת עיגול ומסגרת דקה מכונים "משקפי ג'ון לנון".
דיסקוגרפיה
אמןשםשנהג'ון לנון ויוקו אונוUnfinished Music No. 1: Two Virgins1968ג'ון לנון ויוקו אונוUnfinished Music No. 2: Life with the Lions1969ג'ון לנון ויוקו אונוWedding Albumג'ון לנוןJohn Lennon/Plastic Ono Band1970Imagine1971ג'ון לנון, יוקו אונו, Plastic Ono Band ו-Elephant's MemorySome Time in New York1972ג'ון לנוןMind Games1973Walls and Bridges1974Rock 'n' Roll1975ג'ון לנון ויוקו אונוDouble Fantasy1980Milk and Honey1984
לקריאה ולצפייה נוספת
נער משום מקום, סרט ביוגרפי על נעוריו של ג'ון לנון, 2009.
ג'ון וייז ג'קסון, חייו של ג'ון לנון – כולנו רוצים לשנות את העולם, תרגמה מאנגלית עידית שורר, רסלינג, 2009.
קישורים חיצוניים
ג'ון לנון פוגש את עקיבא נוף
אורי קציר, "חמישה ששרו על ג'ון" סקירה של שירים המנציחים את דמותו, יצירתו ורציחתו של לנון, בבלוג "אפלטון"
הסרט התיעודי "ארצות הברית נגד ג'ון לנון", 2006
מתי שמואלוף על שלושה סרטים על חייו של ג'ון לנון: "ארצות הברית נגד לנון", "נער שומקום", "אימג'ן" 2019
הערות שוליים
*
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:חברי להקת הביטלס
קטגוריה:גיטריסטים בריטים
קטגוריה:זמרים בריטים
קטגוריה:זמרי רוק בריטים
קטגוריה:מוזיקאי רוק
קטגוריה:מוזיקאים בריטים
קטגוריה:פזמונאים בריטים
קטגוריה:זוכי פרס גראמי
קטגוריה:חברים במסדר האימפריה הבריטית
קטגוריה:זוכי אוסקר: הפסקול הטוב
קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה הבריטית
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול
קטגוריה:אמני קפיטול רקורדס
קטגוריה:מהגרים מבריטניה לארצות הברית
קטגוריה:קורבנות רצח בניו יורק
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: מוזיקה
קטגוריה:נרצחים: מוזיקאים
קטגוריה:הרוגי התנקשויות
קטגוריה:נפגעי התנקשויות בארצות הברית
קטגוריה:אישים שעל שמם בעלי חיים
קטגוריה:אמני גפן רקורדס
קטגוריה:בריטים שגווייתם נשרפה
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
קטגוריה:אנגלים שנולדו ב-1940
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1980 | 2024-09-10T16:54:58 |
גרמנית | גרמנית ( – דּוֹיְטְש) היא שפה גרמאנית מערבית השייכת לקבוצת השפות הגרמאניות במשפחת השפות ההודו־אירופיות. זוהי אחת השפות המדוברות בעולם עם מעל 100 מיליון אירופים הדוברים אותה כשפת אם. גרמנית היא השפה המדוברת ביותר באיחוד האירופי כשפת אם. היא השפה השלישית או הרביעית בפופולריות שלה כשפה זרה הנלמדת ברחבי העולם, והשנייה בפופולריות שלה כשפה זרה באירופה וארצות הברית. היא אחת השפות הרשמיות של האיחוד האירופי.
הגרמנית מדוברת בעיקר בגרמניה, אוסטריה, ליכטנשטיין, חלקים גדולים של שווייץ, לוקסמבורג, אזור דרום טירול (Südtirol) שבאיטליה, חלק קטן מפולין, הקנטונים המזרחיים בבלגיה, אזורים ברומניה ובצ'כיה, חבל אלזס וחלק מחבל לורן בצרפת. בנוסף, במושבות לשעבר של גרמניה, דוגמת נמיביה, ישנם חלקים באוכלוסייה הדוברים גרמנית, ויש גם כמה מיעוטים דוברי גרמנית במזרח־אירופה ברוסיה, בהונגריה ובסלובניה. גם בצפון אמריקה ובמדינות בדרום אמריקה כארגנטינה ישנן קהילות דוברות גרמנית. כמו כן האמיש וחלק מהמנוניטים מדברים בניב גרמני.
שמות השפה
לגרמנית שמות רבים בשפות שונות, אשר כולם נובעים מחמישה שורשים:
טאוטוני, אשר משמעותו בגרמנית עתיקה הוא "עם" או "מקומי", העניק לגרמנית את שמה בשפה הגרמנית עצמה (Deutsch, מבוטא "דוֹיְטשׁ"), באיטלקית (Tedesco), בכל השפות הסקנדינביות (Tysk) וכן ביפנית, בסינית ובקוריאנית. ביידיש קיימת המילה טייטש, שפירושה היה גרמנית, או הלשון המדוברת, וממנה המילה היידית "איבּעֶר-טייטשן" שפירושה לתרגם. ביידיש מודרנית נקראת הגרמנית "דייטש".
השבט הסקסוני, אשר שמו נובע מכלי נשקם saks, ואשר שפתם, גרמנית תחתית (Plattdüütsch), השפיעה על כל אזור הים הבלטי, העניק לגרמנית את שמה בפינית ובאסטונית: Saksa.
השבט האלמאני העניק לגרמנית את שמה בצרפתית, בספרדית, וגם בערבית ובטורקית (בכל השפות: "אלֵמַן" או "אלמאניה").
השבטים הגרמאניים העניקו לגרמנית את שמה בעברית, באנגלית, ברומנית וביוונית.
השורש הסלאבי העתיק něm, המקביל לשורש העברי א-ל-מ, העניק לגרמנית את שמה בכל השפות הסלאביות: בבולגרית "נֵמסקי", בצ'כית "נמצ'ינה", ברוסית "נמצקי" וכו'. שתי שפות שאינן סלאביות קלטו אף הן שם זה: רומנית (בה גרסתה העממית הנה: "Nemţeşte", אך גם באופן רשמי: "Germană") והונגרית (Német). בנוסף, שמה הערבי של אוסטריה הוא "א-נמסא" (النمسا), שם שגם הוא נובע מהשורש הסלאבי.
בתקופות קודמות של העברית כונתה השפה "אשכנזית", שם שנגזר מהשם התנ"כי "אשכנז".
הגיית השפה וכתיבתה
השפה הגרמנית, כמו כל שפה אירופאית, נכתבת משמאל לימין. האלף בית הגרמני מונה 26 אותיות ולכל אחת מהן שתי צורות שונות בגודלן ובצורתן. כל משפט מתחיל באות גדולה וגם כל שם עצם וכל שם פרטי מתחילים באות גדולה. להלן שמן וצורותיהן של האותיות השונות:
+פונמות בגרמנית סדקי ענבלי וילוני חיכי בתר־מכתשי מכתשי שפתי(־שִנִּי) אפיŋnm סותם (ʔ)gkdtbp מחוכךʤʧ ʦ p̪f חוכך hʁ x [ç]ʒʃzsvf מקורב(צדי)jl רוטט[ʀ][r]* פונמות זרות
* אלופון /x/ לאחר /i/ או פונמה בהקשרי ניבים
* אלופוני /ʁ/. [r] ייחודי לניב בוואריה וכדומה
שמאל|ממוזער|300px|מפת דוברי הגרמנית בעולם. מקרא:
כתום בהיר – שפת אם
כתום כהה – שפה שנייה או לא־רשמית
ריבוע – מיעוט גרמני
שמאל|ממוזער|300px|
שמאל|ממוזער|300px|אחוז דוברי גרמנית באיחוד האירופיהעיצורים
העיצורים הסימוןהגרפי תעתיק IPA הערך הפונטי Bb p נהגה כהגיית פ"א בסופי הברות/מילים b נהגה כהגיית בי"ת דגושה בשאר המקרים Ch/ch x נהגה כהגיית כ"ף רפה אחר a o u והדיפתונג au k נהגה כהגיית כ"ף לפני s ç נהגה בשאר המקרים כצליל בין ש ימנית ל־כ רפה הדומה ללחישת החתול במילה weich (ענוג). ʧ נהגה כהגיית צד"י עם גרש (צ') בסיומת ההקטנה chen, כמו במילה mädchen (ילדה) ck k נהגה כהגיית כ"ף Dd t נהגה כהגיית ת"ו בסופי הברות/מילים d נהגה כהגיית דל"ת בשאר המקרים Dsch/dsch ʤ נהגה כהגיית גימ"ל גרושה, מופיע במילים שאולות dt t נהגה כהגיית ת"ו Ff f נהגה כהגיית פ"א רפה Gg k נהגה כהגיית כ"ף בסוף הברה ɡ נהגה כהגיית גימ"ל בראש הברה ç נהגה כהגיית ch הנ"ל בסוף מילה לאחר i Hh ː אינו נהגה אחר התנועות, אך מאריכן h נהגה כהגיית ה"א Jj j נהגה כהגיית יו"ד עיצורית Kk k נהגה כהגיית כ"ף Ll l נהגה כהגיית למ"ד Mm m נהגה כהגיית מ"ם Nn n נהגה כהגיית נו"ן ɔ̃, ɑ̃ במילים שאולות מצרפתית (למשל der Balkon, das Restaurant) נהגה כתנועה מאונפפת ng ŋ נהגה כהגיית נו"ן במילה אנגליה Pp p נהגה כהגיית פ"א Pf/pf p̪f נהגה פְּף (כמו במילה Das Pferd) Qu/qu kv נהגה כְּוו Rr [] קובץ:Near-open_central_unrounded_vowel.ogg בין תנועה לעיצור/אחר תנועה בסוף מילה – נהגה מאוד רפה, או כמעט ואינו נשמע ʁ ~ ʀ ~ r נהגה כהגיית רי"ש מודרנית בשאר המקרים (חילופים חפשיים) Ss s נהגה כהגיית סמ"ך בסופי הברות/מילים, וכן לפני עיצורים z נהגה כהגיית זי"ן לפני תנועות ʃ נהגה כהגיית שי"ן ימנית לפני p t בראשי הברות, למעט כמה מילים זרות ß s נהגה כהגיית סמ"ך;ללא גרסה מוגדלת לאות זאת, כיוון שנוצרה כשילוב גרפי ss Sch/sch ʃ נהגה כהגיית שי"ן ימנית Tt t נהגה כהגיית ת"ו Tsch/tsch ʧ נהגה כהגיית צד"י גרושה Vv v~f נהגה כהגיית פ"א רפה במילים ממוצא גרמני; כהגיית בי"ת רפה במילים ממוצא לטיני Ww v נהגה כהגיית בי"ת רפה Xx ks נהגה כְּסְ, מופיע בעיקר במילים שאולות Yy j נהגה כיו"ד עיצורית, מופיע במילים שאולות (גם תנועה – להלן תנועות) Zz ʦ נהגה כהגיית צד"י מודרנית
התנועות
בגרמנית 8 תנועות בסיסיות: [a ɛ e i o ø u y]. כיוון שמשך ההגייה בשפה הוא פונמי, כל תנועה יכולה להגות ארוכה או קצרה, ועל כן ישנן 16 תנועות, שמונה קצרות ושמונה ארוכות (תנועה קצרה אחת /ɛ/ עם שתי גרסאות ארוכות [ɛː eː] וארוכה אחת /eː/ עם שתי גרסאות קצרות, מוטעמת [ɛ] ולא־מוטעמת [ǝ]). כפי שקורה בשפות רבות בעלות משך תנועות פונמי, גם בגרמנית התנועות הקצרות מתמרכזות (לכיוון מרכז חלל הפה). על כן זהו מצאי התנועות בגרמנית:
תנועות קצרות: [a ɛ œ ǝ ɪ ʏ ʊ ɔ]
תנועות ארוכות: [aː ɛː øː eː iː yː uː oː]
שמאל|ממוזער|250px|תנועות בגרמנית
שמאל|ממוזער|250px|דיפתונגים בגרמנית
התנועות הסימוןהגרפי תעתיק IPA הערך הפונטי Aa(ː)[] קובץ:Open_central_unrounded_vowel.ogg נהגית כהגיית פתח נהגית כהגיית פתח ארוכה Ää(ː)ɛ נהגית כהגיית e במילה האנגלית Net נהגית כהגיית e הנ"ל אך ארוכה Ee בהברה מוטעמת נהגית כהגיית ä הקצרה ə בהברה בלתי־מוטעמת נהגית כהגיית a במילה האנגלית About ː[] קובץ:Close-mid_front_unrounded_vowel.ogg נהגה כצירי אשכנזי ארוך Ii [] קובץ:Near-close_near-front_unrounded_vowel.ogg נהגית כהגיית i במילה האנגלית Bit ː[] קובץ:Close_front_unrounded_vowel.ogg נהגית כהגיית חיריק ארוכה Oo [] קובץ:Open-mid_back_rounded_vowel.ogg נהגית כהגיית חולם, כבמילה האנגלית For (אך קצר) ː[] קובץ:Close-mid_back_rounded_vowel.ogg נהגית כחולם סגור יותר וארוך Öö [] קובץ:Open-mid_front_rounded_vowel.ogg ליצור עם השפתיים "אוֹ" (o) ובלא לשנותן לומר "אֶה" (e). לעיתים ארוכה וסגורה
כבמילה hören וּלעיתים קצרה וּפתוחה כבמילה Förster ø̞ː נהגית כצירי מעוגלת וארוכה Uu [] קובץ:Near-close_near-back_rounded_vowel.ogg נהגית כקובוץ, כבמילה האנגלית Took ː[] קובץ:Close_back_rounded_vowel.ogg נהגית כשורוק ארוכה Üü [] קובץ:Near-close_near-front_rounded_vowel.ogg ליצור עם השפתיים "אוּ" (u) ובלא לשנותן לומר i כבמילה האנגלית it ː[] קובץ:Close_front_rounded_vowel.ogg נהגית כחיריק מעוגלת ארוכה. ליצור עם השפתיים "אוּ" (u) ובלא לשנותן לומר "אִי" (i) Yy ʏ מופיעה במילים שאולות, נהגית כ־ü הקצרה או כ־i קצרה בסוף מילה ɪ
הדיפתונגים
הסימון הגרפי תעתיק IPA הערך הפונטי Ai/ai, Ei/ei, Ay/ay, Ey/ey aɪ̯ אַיְ Au/au aʊ̯ אַוּ Äu/äu, Eu/eu ɔʏ̯ אוֹיְ
אוצר מילים
אוצר המילים בגרמנית הוא נרחב. בגרמנית קיימות במקרים רבים, לצד מילים "בינלאומיות" (שרובן הגיעו מלטינית, בעיקר דרך הפילטר של הצרפתית), מילים גרמניות מקוריות המשמשות לציון אותו מושג. דוגמאות:
טלוויזיה. לצד הקיצור TV נפוצה בגרמנית המילה Fernseher, שפירושה המילולי: "צופה מרחוק".
מחשב. לצד Computer נפוצה המילה Rechner, שפירושה המילולי: "דבר שמְחַשֵּׁב".
סובלנות. לצד המילה Toleranz, שמקורה בצרפתית, קיימת המילה Entgegenkommen, שפירושה המילולי: "לבוא לקראת". מקור הביטוי העברי במילה גרמנית זו.
ספריה. לצד המילה Bibliothek, שמקורה בצרפתית (Bibliothèque) קיימת המילה הגרמנית Bücherei, שמקורה במילה Buch – "ספר".
ממוזער|שמאל|400px|"חשבון בנק לטיפול באגרת הטלוויזיה והרדיו" – מילה גרמנית בת 32 אותיות
אחד המאפיינים הידועים ביותר של הגרמנית הוא יכולתה להצמיד מילים בזו אחר זו לכדי יצירת מילה אחת ארוכה. מילים בנות למעלה מ־15 אותיות, המורכבות מ־3 עד 6 מילים קטנות, אינן מחזה נדיר. הדבר נובע מהעדר כמעט מוחלט של צורת הסמיכות בגרמנית, אשר שכיחה למדי באנגלית ובעברית. דוגמאות:
Bahnliniennetzplan ("מפת קווי רשת הרכבות", Bahn-linien-netz-plan). בעברית שלוש המילים הראשונות נמצאות בסמיכות, ואף משתנות מעט בהתאם.
Studentenkrankenversicherung ("ביטוח רפואי לסטודנטים", Studenten-kranken-versicherung).
Überschallgeschwindigkeit ("מהירות על־קולית", Über-schall-geschwindigkeit).
Bezirksschornsteinfegermeister ("מומחה המחוז לניקוי ארובות אבן", Bezirks-schorn-stein-feger-meister).
Rundfunkgebührenabwicklungskonto ("חשבון בנק לטיפול באגרת הטלוויזיה והרדיו", Rund-funk-gebühren-abwicklungs-konto)
Donaudampfschiffahrtselektrizitätenhauptbetriebswerkbauunterbeamtengesellschaft ("המועדון למנהלים במשרד הראשי של שירותי הסירות החשמליות בדנובה", Donau-dampf-schif-fahrts-elektrizitäten-haupt-betriebs-werk-bau-unter-beamten-gesellschaft). מילה מבודחת שנועדה להיות סאטירה על אורך המילים בשפה הגרמנית, והייתה כינויו של מועדון בווינה. אחת המילים הארוכות בשפה אשר בשימוש ממשי היא:
Rechtsschutzversicherungsgesellschaften ("חברות ביטוח הנותנות הגנה משפטית", Rechts-schutz-versicherungs-gesellschaften).
מאפיין נוסף של הגרמנית הוא הרכבת המילים המודולרית שלה. אין־ספור מילים מורכבות מגזע בסיסי ומשורת תחיליות, המשנות לעיתים לחלוטין את משמעות הגזע. בנוסף, למילים רבות בגרמנית שתיים, שלוש ואף יותר משמעויות, השונות לגמרי זו מזו. לדוגמה:
Satz: "משפט", "מערך", "סעיף". השורש הבסיסי.
Einsatz: "שימוש", "תפקיד", "משימה", "התחייבות", "השקעה".
Absatz: "שבירה", "סדק", "עקב של נעל", "מרפסת", "פסקה".
Aussatz: "מחלת הצרעת".
Aufsatz: "מאמר", "מכסה (של קופסה)".
Versatz: "סטייה" או "אי־התאמה" (בהנדסה).
Vorsatz: "כוונה", "מטרה", "החלטה".
Ersatz: "תחלופה", "ממלא־מקום", "תירוץ".
Ansatz: "נקודת יציאה", "כתף", "תוספת" (מונחים הנדסיים).
Umsatz: "פדיון" (מונח בכלכלה).
תופעה זו קיימת גם בפעלים. פעלים המורכבים מגזע בסיסי ומתחילית נקראים "פעלים פריקים".
אוצר המילים בשפה מוערך בין 330,000 ל־500,000.
כללי הכתיב החדש
בשנת 1996 הסכימו גרמניה, שווייץ ואוסטריה לבצע רפורמה באופן כתיבת הגרמנית. רפורמה זו מכונה "Neue Rechtschreibung" או "Rechtschreibreform" – "האיות החדש" או "רפורמת האיות". במסגרת תוכנית זו שונו התווים בשפה ודרך האיות של כ־12 אלף מילים.
עיקרי הרפורמה הם:
האות ß ושימושה:
הפסקת השימוש באות ß לטובת ss לאחר תנועות קצרות.
השימוש באות ß בכתיב החדש הוא אך ורק לאחר תנועות ארוכות ודיפתונגים.
הפסקת השמטת אותיות בחיבור בין מילים, יוצאי הדופן רק dennoch, Drittel, Hoheit, Mittag.
סטנדרטיזציית מילים המושאלות משפות זרות.לדוגמה: Mikrofon, Geografie, Panter, Tunfisch, Differenzial, Jogurt, Spagetti, Schikoree, Portmonee.
פירוק חלק מהמילים הארוכות למרכיביהן:
מילים מחוברות מפורקות למרכיביהן אם אלו הם פועל־פועל, שם־פועל, תואר־פועל, תואר הפועל־פועל, תואר הפועל־תואר/תואר הפועל.
מילים שייכתבו במחובר אף־על־פי־כן: irgendetwas, irgendjemand, umso (desto), zurzeit (derzeit).
צירוף מילים וספרות:
ספרה והשם אותו היא מתארת (לדוגמה: 8-mal, 20-jährig) יופרדו במקף.
ספרה וסופית (לדוגמה: 30er Jahre, 100%ig, 12tel) יכתבו ביחד.
שינוי חוקי הגדלת/הקטנת אות:
כינויי גוף שני (לדוגמה: du, ihr, dein, euer) לא יוגדלו.
שם התואר בצירופים שגורים של תואר+שם עצם (לדוגמה: der goldene Schnitt, das schwarze Brett) לא יוגדלו.
שמות תואר המסתיימים ב-isch (שמות עצם שהופכים לתואר) לא יוגדלו.
תיאורי זמן לאחר המילים "gestern", "heute", "morgen" יוגדלו.
שמות עצם שהיו חלק ממילים מורכבות שלא שימשו כשמות עצם (לדוגמה: Recht behalten, Schuld haben) יוגדלו לאחר ההפרדה.
מילים שמקורן אינו שם עצם (לדוגמה: der Einzelne, als Erster, das Gleiche, des Weiteren, im Allgemeinen, auf Deutsch, in Schwarz) יוגדלו כאשר הן משמשות כשם עצם בעיקר לאחר מילות יחס.
זוגות (לדוגמה: Jung und Alt, Groß und Klein) יוגדלו.
חוקי פיסוק:
ניתן לוותר על הפסיק לפני מילות החיבור und, oder וכדומה.
ניתן לוותר על הפסיק לאחר שמות פועל ולפני תכלית, אך לא לפני כינויי זיקה.
סימן פסיק חדש לאחר הסגר.
הרפורמה עוררה התנגדות רבה בקרב אנשי רוח וסופרים. בשנת 2004 הודיעו אף העיתונים הגדולים בגרמניה על זניחת האיות החדש. למרות זאת דבקים בו חוגים בממשל הפדרלי הגרמני כמו גם באוסטריה ובשווייץ.
הדקדוק הגרמני
מערכת הפועל הגרמני
בגרמנית ישנם 12 זמנים: חמישה זמנים פשוטים, וחמישה זמני פרפקט, ציווי ומקור (אינפיניטיב).
ישנם שלושה סוגי פעלים:
1. פעלים "חלשים" הנוטים בצורות העבר – פרטריטום והבינוני הפעול (פרטיציפ II) – באמצעות הוספת עיצור סותם שיני אטום לגזע הפועל (/t/), לדוגמה:
sagen – sagte – gesagt
machen – machte – gemacht
drücken – drückte – gedrückt
2. פעלים "חזקים" הנוטים בצורות העבר באמצעות שינוי תנועה בגזע הפועל (אבלאוט), לדוגמה:
schreiben – schrieb – geschrieben
ziehen – zog – gezogen
essen – aß – gegessen
3. פעלים "מעורבים" (gemischte Verben) המשלבים שינוי תנועה והוספת עיצור שיני בנטיית העבר, לדוגמה:
denken – dachte – gedacht
nennen – nannte – genannt
כמו כן, קיימים פעלים בלתי־רגילים לחלוטין, כפועל sein (להיות), המאגד בתוכו מספר רב של צורות ואינו משתייך לאף אחת מהקבוצות הנ"ל.
נטיית הפועל
נטיית הפועל sagen (פועל חלש) גוף הווה עבר (פרטריט) קוניונקטיב I קוניונקטיב II ראשון יחיד sag-e sag-te sag-e sag-te שני יחיד sag-st sag-test sag-est sag-test שלישי יחיד sag-t sag-te sag-e sag-te ראשון רבים sag-en sag-ten sag-en sag-ten שני רבים sag-t sag-tet sag-et sag-tet שלישי רבים sag-en sag-ten sag-en sag-ten
נטיית הפועל kommen (פועל חזק) גוף הווה עבר (פרטריט) קוניונקטיב I קוניונקטיב II ראשון יחיד komm-e kam komm-e käm-e שני יחיד komm-st kam-st komm-est käm-est שלישי יחיד komm-t kam komm-e käm-e ראשון רבים komm-en kam-en komm-en käm-en שני רבים komm-t kam-t komm-et käm-et שלישי רבים komm-en kam-en komm-en käm-en
זמני הפרפקט
פרפקט ההווה מורכב באמצעות הבינוני ונטיית פועל עזר מתאים בזמן הווה, זמן זה מציין עבר והוא נפוץ יותר בשפה המדוברת לביטוי עבר.
פרפקט העבר מורכב מצורת הבינוני ונטיית פועל עזר מתאים בזמן עבר, זמן זה מציין מאורע שקרה לפני מאורע אחר בעבר.
פרפקט העתיד נדיר יחסית בדיבור, הוא מורכב מצורת הבינוני ונטיית פועל עזר מתאים בזמן עתיד ומציין מאורע שיתרחש לפני מאורע אחר בעתיד.
פרפקט התנאי מורכב מצורת הבינוני ונטיית פועל עזר מתאים בזמן תנאי, זמן זה מציין תנאי עבר כלומר תנאי שלא התממש ובוטל, בניגוד לתנאי ההווה המציין תנאי היפותטי, ותנאי העתיד הממשי.
פועלי העזר הנדרשים להרכבת זמני הפרפקט הם haben (שייכות) ו־sein (להיות).
הפעלים הדורשים פועל עזר sein הם פועלי תנועה ושינוי מצב, כל שאר הפעלים דורשים את פועל העזר haben.
פועל העזר Sein – להיות גוף הווה עבר דיבור עקיף תנאי עתיד ראשון יחיד bin war sei wäre werde sein שני יחיד bist warst seiest wärest wirst sein שלישי יחיד ist war sei wäre wird sein ראשון רבים sind waren seien wären werden sein שני רבים seid wart seiet wäret werdet sein שלישי רבים sind waren seien wären werden sein
פועל העזר Haben – שייכות ראשון יחיד habe hatte habe hätte werde haben שני יחיד hast hattest habest hättest wirst haben שלישי יחיד hat hatte habe hätte wird haben ראשון רבים haben hatten haben hätten werden haben שני רבים habt hattet habet hättet werdet haben שלישי רבים haben hatten haben hätten werden haben
צורות הבינוני
שתי צורות פועל, הבינוני ההווה ובינוני העבר המשמשים גם כשמות תואר ונוטים לפי כללי נטיות התארים, אך באמצעות שימוש בפעלים sein ו־haben ניתן להשתמש בבינוני העבר ליצירת זמני הפרפקט.
בינוני ההווה
בינוני ההווה נוצר באמצעות הוספת end- לבסיס הפועל, זו צורה המקבילה לצורה בסיס+ing האנגלית מבחינת השימוש כשם תואר, אך צורה זאת הגרמנית אינה משמשת כפועל בניגוד לאנגלית.
בינוני העבר
בינוני העבר נוצר בשתי דרכים:
בפעלים החלשים מקובלת הנוסחה ge+בסיס+t. לדוגמה: gesagt בינוני העבר של sagen – לדבר
בפעלים החזקים מקובל שינוי תנועה בבסיס (מתחיל ב-ge ומסתיים ב-~en כאשר באמצע יש שינוי תנועה). לדוגמה: getrunken הוא בינוני העבר של trinken.
הקול הסביל
הקול הסביל נוצר באמצעות שימוש בצורת בינוני העבר ושימוש בנטיות פועל העזר werden.
פועל העזר werden – ליהפך גוף הווה עבר דיבור עקיף תנאי עתיד ראשון יחיד werde wurde werde würde werde werden שני יחיד wirst wurdest werdest würdest wirst werden שלישי יחיד wird wurde werde würde wird werden ראשון רבים werden wurden werden würden werden werden שני רבים werdet wurdet werdet würdet werdet werden שלישי רבים werden wurden werden würden werden werden
נטיית שמות עצם
בגרמנית לרוב שמות העצם עצמם אינם מוטים אלא רק מלות היידוע כאשר ישנן.
מילות היידוע הבלתי־מסוים יחסה זכר נקבה סתמי נושא ein eine ein מושא ישיר einen מושא עקיף einem einer einem שייכות eines eines
מלות היידוע המסוים נושא der die das die מושא ישיר den מושא עקיף dem der dem den שייכות des des der
מלות ההצגה (זה, זו, אלו) נושא dieser diese dieses diese מושא ישיר diesen מושא עקיף diesem dieser diesem diesen שייכות dieses dieses dieser
עוד מילים הנוטות כמילות היידוע המסוים ומלות ההצגה: jeder, welcher ועוד ליחיד. Mancher, solcher ועוד לרבים.
ביחסת השייכות מוסיפים ~S לשם עצם זכר וסתמי בעל מעל הברה אחת, ו~ES לשם עצם זכר וסתמי בעל הברה אחת בלבד.
בשמות עצם מסוימים ממין זכר מקבל שם העצם תוספת ~EN ביחסות המושא הישיר, המושא העקיף והשייכות ( ~S לא נוסף ביחסת השייכות על תוספת ה־~EN). במקרים חריגים כן מתווסף ~S ביחסת השייכות, מילים כמו NAME, HERZ או Friede.
ישנם מקרים מועטים בהם שם העצם מופיע ללא תווית: שם פרטי, שם קיבוצי, שמות עצם כמו tee (תה) kaffe(קפה) reis (אורז) בדרך כלל לא יקבלו תווית. הם מציינים כמויות שלא ניתן לספור.
נטיית שמות התואר
בגרמנית קיימות שתי דרכים להטות שם תואר: הטיה לא מיודעת המכונה חזקה, הטיה מיודעת המכונה חלשה. חוץ מזה שמות התואר מוטים בהתאם למגדר, לכמות וליחסה.
נטיית תארים בלתי־מיודעים (סיומות חזקות) יחסה זכר נקבה סתמי רבים נושא guter gute gutes gute מושא ישיר guten מושא עקיף gutem guter gutem guten שייכות guten guten guter
מילים כמו Viele, wenige, andere, einige, mehrere הן כולן מילים לרבים שאינן מיודעות, שמות התואר שיבואו אחריהן יופיעו בצורה חזקה.
נטיית תוארי ידוע בלתי־מסוים (סיומות חלשות) יחסה זכר נקבה סתמי רבים נושא kein guter keine gute kein gutes keine guten מושא ישיר keinen guten מושא עקיף keinem guten keiner guten keinem guten keinen guten שייכות keines guten keines guten keiner guten
נטיית תוארי ידוע מסוים (סיומות חלשות) נושא der gute die gute das gute die guten מושא ישיר den guten מושא עקיף dem guten der guten dem guten den guten שייכות des guten des guten der guten
התחביר הגרמני
נושא+פועל+זמן+אופן+מקום. לדוגמה: Ich fahre morgen mit dem Bus in die Schule.
כאשר אחד החלקים מקדים את הנושא הפועל הוא עדיין במקום השני. כך לדוגמה: זמן+פועל+נושא+אופן+מקום Morgen fahre ich mit dem Bus in die Schule.
במשפטים עם יותר מפועל אחד הפועל המוטה נשאר במקומו ושם הפועל או צורת הפרטיסילפאסט נמצאים בסוף. Ich will nach Hause gehen. Ich habe dir geglaubt.
בשאלות כן/לא הנושא והפועל מתחלפים במקומם, בשאלה עם מילת שאלה כמו הכלל השני. לדוגמה: Kann ich jetzt gehen?
במשפט עם פסוקית תלויה (חלק במשפט עם נושא ונשוא שאיננו יכול להחשב משפט עצמאי), הפועל בפסוקית התלויה הוא בסופה, יש גם לרשום פסיק לפני פסוקית תלויה. המילים הבאות ואחרות דומות להן פותחות פסוקיות תלויות: als, bevor, bis, damit, dass, wenn, ob, obwohl, nachdem, da, während, weil, wie.
המילים הבאות פותחות פסוקיות שאינן תלויות כך שסדר המילים הוא כרגיל: und, oder, aber, denn. לדוגמה: Ich bleibe im Bett, wenn ich krank bin.
בפסוקית תלויה תחיליות הניתנות לניתוק נותרות צמודות לפועל, וכל הפועל הולך לסוף הפסוקית. לדוגמה: Er ist immer müde, wenn er früh aufsteht.
כאשר ישנם שני פעלים בפסוקית תלויה הפועל המוטה מופיע אחרון ואילו שם הפועל או צורת הפארטסיפלפאסט לפניו. לדוגמה: Er ist müde, wenn er früh aufstehen muss.
כשהמשפט מתחיל בפסוקית תלויה, הפסוקית מתנהגת כאלמנט במשפט העיקרי כך שהולכים לפי כלל 2. לדוגמה: Wenn ich krank bin, bleibe ich im Bett.
כשיש במשפט אחד גם מושא ישיר וגם מושא עקיף, המושא העקיף מקדים תמיד את הישיר, פרט למקרה בו הישיר הוא כינוי. Ich schenke meinem Bruder eine Krawatte. Ich schenke sie meinem Bruder.
מספרים
מספרים מונים
eins – אחת
zwei – שתיים
drei – שלוש
vier – ארבע
fünf – חמש
sechs – שש
sieben – שבע
acht – שמונה
neun – תשע
zehn – עשר
elf – אחת עשרה
zwölf – שתים עשרה
dreizehn – שלוש עשרה
vierzehn – ארבע עשרה
fünfzehn – חמש עשרה
sechzehn – שש עשרה
siebzehn – שבע עשרה
achtzehn – שמונה עשרה
neunzehn – תשע עשרה
zwanzig – עשרים
dreißig – שלושים
vierzig – ארבעים
fünfzig – חמישים
sechzig – ששים
siebzig – שבעים
achtzig – שמונים
neunzig – תשעים
ein hundert – מאה
zwei hundert – מאתיים
drei hundert – שלוש מאות
vier hundert – ארבע מאות
fünf hundert – חמש מאות
sechs hundert – שש מאות
sieben hundert – שבע מאות
acht hundert – שמונה מאות
neun hundert – תשע מאות
מספרים סידוריים
erste – ראשון
zweite – שני
dritte – שלישי
vierte – רביעי
fünfte – חמישי
sechste – ששי
siebte – שביעי
achte – שמיני
neunte – תשיעי
zehnte – עשירי
elfte – האחד עשר
zwölfte – השנים עשר
dreizehnte – השלושה עשר
vierzehnte – הארבעה עשר
fünfzehnte – החמישה עשר
sechzehnte – השישה עשר
siebzehnte – השבעה עשר
achtzehnte – השמונה עשר
neunzehnte – התשעה עשר
zwanzigte – העשרים
הגרמנית והעברית
השפעת העברית על הגרמנית
מעט מילים וביטויים הגיעו לגרמנית מהעברית, רובם דרך היידיש. koscher (כשר, תקין), meschugge (משוגע), Chuzpe (חוצפה), Ganove (גנב, שרלטן), Maloche (עבודה שחורה – מלשון "מלאכה"), Mischpoke או Muschpoke (כינוי גנאי למשפחה או משפחה מורחבת, כנופיה), Schlamassel (עסק ביש, ביש מזל), Tacheles reden (לדבר ישירות ולעניין, מלשון "תכלית"). דוגמאות נוספות:
הביטוי "שנה טובה" (הנאמר בגרמניה בתחילת השנה האזרחית) הוא Guten Rutsch; מילולית פירוש הביטוי הוא "החלקה טובה", כביכול "מעבר חלק" אל השנה החדשה. למעשה מקור המילה Rutsch בעברית: ראש השנה.
הביטוי הגרמני לפשיטת רגל היא Pleite. מקור המילה בעברית: פלטה, פליט; הכוונה היא לאדם בעל חובות הבורח מנושיו, כמו פליט.
ביטוי גרמני ל"בהצלחה" הוא Hals und Beinbruch, שפירושו המילולי: "שבירת רגל וגרון". ייתכן שזהו בעצם שיבוש של הביטוי העברי הצלחה וברכה. באנגלית קיים ביטוי דומה, Break a leg, שמקורו איננו ברור – ולפי אחת ההשערות, מגרמנית התגלגל הביטוי Hals und Beinbruch אל האנגלית.
vermasseln היא מילה גרמנית ל"להרוס, לדפוק, לפקשש משהו", קרי, לנהוג בחוסר מזל. מקורה מן המילה העברית "מזל" בתוספת התחילית -ver שמוסיפה את המשמעות "טעיה" או "שיבוש" למשמעותם של פעלים אליהם היא מצורפת.
Schmiere stehen – מלשון "שמירה", לשמור בזמן שמתבצעת 'סחיבה' או גנבה".
Sonnenklar – תרגום מילולי של 'ברור כשמש'. (מקור הביטוי בגמרא, כגון סנהדרין דף עב עמוד א: 'אם ברור לך כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו ואם לאו הרגהו.')
השפעת הגרמנית על העברית
בכיוון ההפוך, מגרמנית לעברית, עשתה את דרכה כמות רבה יותר של מילים וביטויים; חלקם דרך בן יהודה ורבים מהם הגיעו עם העלייה המאסיבית של יהודי גרמניה (ה'ייקים') בשנות ה-30 של המאה העשרים. מילים גרמניות רבות התאזרחו בעברית דרך היידיש.
רבות מהמילים הן בתחומי הרכב, המכונאות והשיפוצים: שפּכטל (Spachtel), שפּריץ (Spritz), שפּיץ (Spitz), שיבּר (Schieber, פירוש מילולי: "דוחף"), שוּפל (Schuffel), איזולירבנד (Isolierband), גומי (Gummi), דיבל (Dübel), לייסט (Leist), שאלטר (Schalter), וינקר (Winker), דוּרְך/דוּך (durch), וישר (Wischer), טרמפ (Trampen).
כל שמות החודשים מתועתקים בעברית בדיוק לפי הגרמנית: מרץ (März), ינואר (Januar), יולי (Juli) וכו', מלבד אוגוסט וספטמבר שמתועקים בהטייה קלה.(הגייה גרמנית לאוגוסט: August "אַוּגּוּסְט", והגייה גרמנית לספטמבר: September "זֶפְּטֶמְבֶּר").
ביטויי סלנג: מילים אלו כמעט תמיד אינן ברמת סלנג בגרמנית, ושימושן בשפה זו שגרתי – ביס (Biss, "נשיכה"), שלוק (Schluck, "לגימה"), לק (Leck), מילת הקריאה פוי (Pfui), דרעק (Dreck, "צוֹאה"), שמוץ (Schmutz, "לכלוך"), הביטוי "בקאנטים" (Kante, "קצה", "שוליים"), "קאפוט" (kaputt), שווּנג (Schwung, "תנופה"), שוֹס (Schuss, "יריה"), מילת הקריאה היידית "אוי וויי" (Weh, "כאב"), בּרוֹך (במובן של "משבר"; Bruch, "שבירה"), לקטר (Kater, "חתול זכר", כנראה בשל מנהגו ליילל), קוּנץ (טריק; Kunst, "אמנות"), שטינקר (מלשין; Stinker, "מסריח" (גם באנגלית)), ציצים (Zitzen, "עטינים, פטמות"), שלאגר (Schlager, "להיט").
ביטויים ואמרות קצרות: אם כבר אז כבר (wenn schon, denn schon), בסדר (in Ordnung), סוף טוב הכול טוב (Ende gut, alles gut), שחור על גבי לבן (schwarz auf weiss), לשבור את הראש (sich den Kopf zerbrechen), עד החתונה זה יעבור (bis du heiratest, ist alles wieder gut).
מילים אחרות: שפגאט (Spagat), שמאלץ (רגש רב מדי; Schmalz, "שומן"), צימר (Zimmer, "חדר"), קרטון, פלסטר (Pflaster), קיטש (Kitsch), פלאטפוס (Plattfuss, "כף רגל שטוחה"), מדעי הרוח (תרגום מילולי של Geisteswissenschaften), בית חולים וקופת חולים (תרגום מילולי של Krankenhaus ו-Krankenkasse), עיתון (תרגום מילולי של Zeitung – בהמרת המילה הגרמנית לזמן – Zeit – "עת"), פינת אוכל (תרגום מילולי של Essecke), אוצר מילים (תרגום מילולי של Wortschatz).
ראו גם
חוק גרים
אומלאוט
ß
הניב הריפוארי
קישורים חיצוניים
מילון עברי-גרמני וגרמני-עברי מקוון ואינטראקטיבי
שיעורים בגרמנית באתר about.com.
שיעורי גרמנית באתר ה-BBC
מילון עברי-גרמני וגרמני-עברי
שיעורי גרמנית קצרים ביו-טיוב
הערות שוליים
*
קטגוריה:שפות גרמאניות עיליות
קטגוריה:גרמניה: תרבות
קטגוריה:אוסטריה: תרבות
קטגוריה:שווייץ: שפות
קטגוריה:איטליה: שפות
קטגוריה:שפות | 2024-08-26T06:03:48 |
שפות גרמאניות | השפות הגרמאניות הן אחד הענפים של השפות ההודו-אירופיות, שכולל את השפות שדיברו השבטים הגרמאניים שהתיישבו בצפון אירופה לאורך גבולות האימפריה הרומית, ואת השפות המודרניות שהתפתחו מהן.
נהוג לחלק את השפות הגרמאניות לשלוש קטגוריות: שפות גרמאניות מזרחיות, שפות גרמאניות מערביות, ושפות גרמאניות צפוניות.
כל השפות הגרמאניות המזרחיות נכחדו.
ישנם בעולם 515 מיליון דוברי שפות גרמאניות כשפות אם, רובם דוברי גרמנית (128 מיליון דוברים, רובם כשפת אם) או אנגלית (לפי הערכות יש כשני מיליארד דוברי אנגלית, אך רק מיעוטם כשפה ראשונה). השפות הגרמאניות המודרניות נכתבות בימינו באלפבית לטיני, למעט יידיש, הנכתבת באלפבית עברי.
מאפיינים
השפות הגרמאניות מתאפיינות בכמה מאפיינים לשוניים ייחודיים:
חוק גרים – כלל חילוף העיצורים, שהוא מהמאפיינים הבולטים יותר. (לדוגמה: foot/Fuß/voet לעומת pied בצרפתית או pēda בלטבית).
הטעמת ההברה הראשונה במילה או ההברה הראשונה של השורש.
"אומלאוט", שינוי תנועה באמצע השורש. (לדוגמה: foot→feet/Fuß→Füße).
קיומם של פעלים חזקים ופעלים חלשים. פעלים חזקים הם פעלים אשר במעבר לצורות ה-past וצורות ה-perfect, משתנה בהם אות במרכז השורש (לדוגמה: ring→rang→rung/ringen→rang→gerungen); פעלים חלשים הם פעלים אשר במקרים אלו מתווספות אליהם סופיות כמו t או d (לדוגמה: look→looked→looked/fragen→fragte→gefragt).
יצירת שייכות על ידי הוספת ~s בסוף מילה (לדוגמה: man→man's/mann→mannes).
ערך הפלגה דומה (לדוגמה: rich→richer→richest/reich→reicher→reichst).
דמיון לקסיקלי רב באוצר המילים.
סיווג
שמאל|ממוזער|300px|השפות הגרמאניות והדיאלקטים שלהן
שפות גרמאניות מערביות
שפות גרמאניות עיליות
גרמנית
אלמאנית
לוקסמבורגית
יידיש
שפות גרמאניות תחתיות
הולנדית
אפריקאנס
לימבורגית
גרמנית תחתית
זיילנדית
שפות גרמאניות אינסולריות
פריזית
סקוטית
אנגלית
שפות גרמאניות צפוניות
שפות גרמאניות צפוניות קונטיננטליות
דנית
שוודית
נורווגית ספרותית
שפות גרמאניות צפוניות אינסולריות
איסלנדית
פארואזית
נורווגית חדשה
נורן (נכחדה)
שפות גרמאניות מזרחיות
בורגונדית (נכחדה)
ונדאלית (נכחדה)
לומברדית (נכחדה)
גותית (נכחדה)
ממוזער|300px|ימין|הדיאלקטים של השפות הגרמאניות במאה הראשונה
והדיאלקטים הגרמאניים המערביים
ממוזער|300px|ימין|השפות גרמאניות בתחילת המאה העשירית לספירה
צפון
מזרח
מערב
ממוזער|300px|ימין|הדיאלקטים של השפות הגרמאניות כיום
העת העתיקה500–100 BCE התקופה הרומית הקדומה100 BCE–100 CE התקופה הרומית100–300 שלהי תקופת הרומים300–600 ימי הביניים המוקדמים600–1100 שיא ימי הביניים1100–1350 סוף ימי הביניים1350–1500 הרנסאנס1500–1700 העת החדשה1700 עד היום פרוטו-גרמאנית גרמאנית מערבית גרמאנית מערבית של נהר האלבהגרמנית עילית פרימיטיבית גרמנית עילית עתיקה,לומברדית גרמנית עילית תיכונה גרמנית עילית חדשה מוקדמת ניבים שונים של גרמנית גרמנית, יידיש וניבים דומים גרמאנית מערבית באזור וזר-ריין פרנקית פרימיטיבית פרנקית גרמנית עילית עתיקההולנדית עתיקההולנדית אמצעית הולנדית אמצעית לימבורגית לימבורגית הולנדית הולנדית אפריקאנסגרמאנית מערבית של הים הצפוני סקסונית פרימיטיבית סקסונית עתיקה סקסונית תחתית אמצעית סקסונית תחתית אנגלו-פריזית פריזית פרימיטיבית פריזית עתיקה פריזית אמצעית פריזית אנגלית פרימיטיבית אנגלית עתיקה אנגלית תיכונהאנגלית תיכונה אנגלית חדשה מוקדמת אנגלית סקוטית קדומה סקוטית אמצעית סקוטית גרמאנית צפונית נורדית קדומהנורדית מערבית קדומה איסלנדית קדומה איסלנדית נורווגית עתיקה פארואזית חדשה מוקדמת פארואזית נורן נכחדהנורדית מזרחית עתיקה נורווגית אמצעית נורווגיתדנית עתיקהדנית אמצעית דניתשוודית עתיקהשוודית אמצעית שוודית וניבים דומיםגוטנית עתיקה גוטנית גוטנית גרמאנית מזרחית גותית ניבים גותים שונים גותית של האי קרים נכחדה ונדלית נכחדה בורגונדית נכחדה
שפות מדוברות
עם השפות הגרמאניות נמנות:
גרמנית
יידיש
אנגלית
הולנדית
גרמנית תחתית
אלמאנית, המדוברת בחלקים שונים של גרמניה, שווייץ, צרפת, אוסטריה ואיטליה.
פריזית, שפה המדוברת בהולנד ובגרמניה
פארואזית, שפה קרובה לאיסלנדית המדוברת באיי פארו
אפריקאנס
דנית
שוודית
נורווגית
איסלנדית
גוטנית
לכודיש, מדוברת בשופפלוך בבוואריה
סקסונית עילית
שפות שנכחדו
נורדית עתיקה
גותית
פרנקית (Frankish)
לומברדית (Lombardic)
בורגונדית (Burgundian)
נורנית
ונדלית (Vandalic)
קישורים חיצוניים
Re-Romanization of English
*
גרמאניות | 2024-09-24T20:29:45 |
טייס חלל | שמאל|ממוזער|280px|האסטרונאוט האמריקאי ברוס מק'קנדלס בפעילות חוץ רכבית, 1984
200px|ממוזער|שמאל|אילן רמון, טייס החלל הישראלי הראשון שימש מומחה מטען בצוות מעבורת החלל קולומביה במסגרת משימה STS-107. ב־1 בפברואר 2003 נספה יחד עם צוות המעבורת, שהתפרקה עם חזרתה לאטמוספירה של כדור הארץ.
טייס חלל הוא אדם שטס לחלל, או שהקריירה שלו היא טיסה לחלל. ברחבי העולם קיימים שמות תואר שונים לטייסי חלל ממדינות שונות. כך מתייחסים לטייסי חלל רוסים או סובייטים בתואר קוסמונאוט (ברוסית: Космона́вт); לאמריקאים ולישראלים אסטרונאוט (באנגלית: Astronaut); לסינים טייקונאוט; ולצרפתים בתואר ספאסיונאוט.
הקריטריון לקבוע מי שהה בתחום החלל משתנה. בארצות הברית, מי שטס בגובה של מעל 80 קילומטרים מעל האדמה, נחשב לאסטרונאוט, בעוד הפדרציה הבינלאומית לאווירונאוטיקה מחשיבה רק טיסה מעל לגובה של 100 קילומטרים.
עד סוף ספטמבר 2024, הגיעו לחלל 711 אנשים, זאת אם מגדירים שהחלל מתחיל בגובה 80 ק"מ.
לפי ההגדרה המחמירה והמקובלת יותר של ה-FAI הסופרת רק את מי שחצה את קו המאה קילומטר מעל פני הים, 666 אנשים הגיעו לחלל מאז ומעולם. מהם 620 הגיעו למסלול הקפה יציב סביב כדור הארץ או מעבר לו – לירח, יתר ה-46 הגיעו אומנם לגובה החלל אך נשארו בגובה זה דקות ספורות בלבד בטרם חזרו.
טרמינולוגיה
בשפות שונות טייסי החלל מכונים מנווטי כוכבים או יקום, עם שימוש בסיומת היוונית "נאוט" מהמילה "נאוטיס" (ναύτης) שפירושה "ספן".
באנגלית: למילה "אסטרונאוט" (Astronaut) התחילית היוונית "אסטרון" (ἄστρον) שפירושה "כוכב". המילה בשימוש גם בעברית.
ברוסית: למילה "קוסמונאוט" (Космона́вт) התחילית היוונית "קוסמו" מהמילה "קוסמוס" (κόσμος) שפירושה "יקום".
בסינית: בטקסטים סינים רשמיים, טייס חלל סיני נקרא "האנגטיאן יואן" (航天员) - "כוח-אדם לניווט בחלל". באמצעי תקשורת דוברי אנגלית, טייס חלל סיני נקרא "טייקונאוט", מהמילה "טייקונג" (太空) שפירושה "החלל החיצון".
בצרפתית: המילה "ספאסיונאוט" נגזרת מהמילה "אספאס" (Espace) שפירושה "חלל".
היסטוריה
שמאל|ממוזער|200px|יורי גגארין, טייס החלל הראשון (האדם הראשון בחלל) והקוסמונואוט הסובייטי הראשון, 1964
שיגור אנשים לחלל החל בתקופת המלחמה הקרה וסיבותיו היו מלחמת יוקרה בין המעצמות יותר מאשר צורך מדעי טהור. שיגור אנשים לחלל תרם בעיקר בפיתוח הטכנולוגיות הנלוות הדרושות למסע שכזה.
מאז משוגרים אנשים לחלל על מנת לבצע ניסויים ביולוגיים ופיזיקליים בתנאים של אפס כבידה (חוסר משקל) כמו גם חקר כדור הארץ, האקלים והשפעות הסביבה של האדם ועוד מחקרים רבים התורמים רבות למדע. בארצות הברית השתמשו במעבורות חלל רב-פעמיות ואחרי שני אסונות ועלות גבוהה הוחלט לעצור את שיגור המעבורות. ברוסיה משתמשים בחלליות הסויוז הוותיקות והחד־פעמיות. בטיחות, יעילות ואמינות יחסית תורמת להמשך השימוש בהן עד היום. טייסי חלל אמריקאים החלו לטוס בהן מאז 14 במרץ 1995 כאשר נורמן ת'אגארד היה האמריקאי הראשון שטס לחלל בסויוז וכך היום ממשיכים טייסי חלל אמריקאים להשתמש בסויוז וטסים לתחנת החלל הבינלאומית יחד עם קוסמונאוטים רוסים ואחרים.
שיגור אנשים לחלל היה תמיד תחום מסוכן, וגם כיום אין ערבויות שאנשי צוות החלל ששוגרו יחזרו בשלום.
הכשרה
בארצות הברית ובברית המועצות, נטו טייסי החלל הראשונים להיות בעלי רקע של טייסי ניסוי (טייסי קרב מצטיינים) בצבא. לפני הטיסה לחלל עוברים טייסי החלל הכשרה ממושכת, הנמשכת למעלה משנתיים.
בתנאים של חוסר כבידה נזקקים האסטרונאוטים למכלול של התאמות בהם מזון שהוכן במיוחד.
מות טייסי חלל בעת מילוי תפקידם
ממוזער|מפת המדינות ששלחו טייסי חלל לחלל, יש לציין כי אוקראינה, אזרבייג'ן, בלארוס, ליטא וקזחסטן שלחו טייסי חלל בזמן היותן חלק מברית המועצות
מראשית עידן החלל ועד היום 18 טייסי חלל נהרגו במהלך משימות בחלל (לפי הפירוט הזה: 1 בהתרסקות סויוז 1 בשנת 1967, 3 כששסתום האוויר של סויוז 11 נפתח בטרם עת בשנת 1971, 7 בהתפוצצות מעבורת החלל צ'לנג'ר בעת המראתה בשנת 1986, 7 כאשר מעבורת החלל קולומביה התפרקה בכניסה לאטמוספירה בשנת 2003), בהם האסטרונאוט הישראלי אילן רמון.
עשרה אסטרונאוטים נוספים נהרגו במהלך אימונים בכדור הארץ.
טייסות חלל
טקסט=|ממוזער|200 פיקסלים|ג'סיקה מאיר, אסטרונאוטית אמריקאית ממוצא יהודי, 2016
ברית המועצות שגרה את האישה הראשונה והשנייה לחלל, הקוסמונאוטיות ולנטינה טרשקובה ב-1963 וסבטלנה סביצקאיה ב-1982. האסטרונאוטיות האמריקאיות סאלי רייד ב-1983 וג'ודית רזניק ב-1984 היו הנשים השלישית והרביעית בחלל.
שיאי שהייה בחלל (2024)
האדם שמחזיק בשיא השהייה הרצופה הארוכה ביותר בחלל הוא הקוסמונאוט ולארי פוליאקוב ששהה בתחנת החלל מיר 437 ימים רצופים בשנים 5–1994.
האדם שמחזיק בשיא השהייה הארוכה ביותר בחלל במצטבר הוא הקוסמונאוט אולג קונונקו ששהה 1,111 ימים בחלל במהלך 5 משימות נפרדות, האחרונה שבהן הסתיימה בספטמבר 2024.
ראו גם
המרוץ לחלל
קישורים חיצוניים
סטטיסטיקה מצטברת של טיסות לחלל, אתר spaceflight.com
מי נמצא כעת בחלל
הערות שוליים
*
קטגוריה:האדם בחלל
קטגוריה:מקצועות תחבורה | 2024-09-30T20:47:29 |
מיקרוגרם | REDIRECT קילוגרם | 2005-01-08T16:51:24 |
בבל | בָּבֶל הוא שמה המקראי של ממלכה ועיר-מדינה עתיקה במסופוטמיה. שרידי העיר נמצאים בעיראק, כ־110 קילומטר מדרום לבגדאד. מהעיר בבל צמחו האימפריה הבבלית הישנה והאימפריה הבבלית החדשה, ששלטה בשיאה בכל מסופוטמיה ובאזורים רחבים בסהר הפורה; על שם העיר בבל נקרא האזור "ארץ בבל". העיר עצמה נבנתה על הפרת, שחילק אותה לשני חלקים שווים.
שמה של העיר ושפתה
ממוזער|200px|מפת מסופוטמיה באלף השני לפנה"ס|ימין
שפת העיר הייתה ניב של אכדית, (שפה שמית), ובה נקראה העיר בַּאבִּילִי. הפירוש שנתנו תושבי העיר לשמה של העיר הוא "בַּאב־אִלִי", "שער/דלת האל". החוקרים אינם בטוחים שזהו אמנם המקור לשם העיר, וייתכן שמדובר באטימולוגיה עממית שמטרתה הייתה לפאר את העיר. ידועה גרסה של השם בשפה השומרית (שאיננה שפה שמית) – "קַאדִינְגִירה", שגם משמעותה "דלת האל".
על פי התנ"ך משמעות השם בעברית היא בלבול השפה, בסיפור מגדל בבל: . חוקר המקרא יאיר זקוביץ גורס כי מדרש השם המקראי מהווה פולמוס סמוי לתפישה לפיה בבבל ניצב שער השמים, וכי בבראשית כ"ח ממצב הסופר את בית אל כשער השמים, על ידי שימוש במילים המפורשות ובקווי דמיון וניגודים בין סיפור חלום יעקב והצבת האבן לסיפור מגדל בבל שהתבסס על הלבנים.
בתקופה הכשית בין המאות ה־12–16 לפנה"ס, נקראה הממלכה כַּרדוּניַאש.
בבל הקדומה
האזכור המוקדם ביותר של בבל הוא בלוח חומר המתוארך לתקופת מלכותו של סרגון מאכד (2300 לפנה"ס), שקבע אותה כבירת האימפריה שלו. לאחר זמן, ירד כוחה של העיר ואוכלוסייתה התמעטה, ובמשך מאות שנים היא הייתה רק עיר פרובינציאלית נוספת. במשך כמה דורות יוּשב אזור בבל בידי שבטים אמורים, שהלכו והתבוללו באוכלוסייה המקומית ובכלכלת הארץ. באמצע המאה ה־19 לפנה"ס השתלטו האמורים על כל החבל הצפוני. בתחילת האלף השני לפנה"ס, נשלטה בבל על ידי כאזאלו עיר המדינה השכנה.
התקופה הבבלית הקדומה
לאחר נפילת אור 3 בעקבות מהומות האמורים, קיבלו האמורים את ההנהגה הפוליטית על ערים באזור, ובכללן בבל. בשנת 1894 לפנה"ס עלה לשלטון המלך האמורי שוּמוּ־אַבּוּ. הוא ייסד את השושלת הראשונה של בבל, שהייתה שושלת אמורית. הוא שחרר את בבל משלטונה של כאזאלו. בנו שוּמוּ־לַ־אִל, היה הראשון שקבע את בבל כעיר בירה ובכך נוצרה "השושלת הבבלית הראשונה". המלחמות על השליטה על הקרקעות הפוריות של האזור נמשכו כ־130 שנה. התרבות הבבלית צברה בולטות מסוימת בקרב מעמדות המשכילים על פני תרבויות אחרות באזור, ומלכי השושלת הראשונה החלו לבסס שלטון מרכזי שם תחת הגמוניה בבלית. הם כבשו את ערי המדינה בורסיפה כיש וסיפר והכניסו אותן תחת הגמוניה בבלית. חמורבי הרחיב את הממלכה הבבלית ובמחצית המאה ה־18 לפנה"ס, כבש את ערי המדינה איסין ולרסה, גירש את העילמים, ואיחד את הארץ תחת שלטון העיר בבל. הצלחתה של האימפריה באה לידי ביטוי בין השאר בקיומו למעשה של מוסד בנקאות שהופעל מתוך המקדשים, אליהם היו מובאים לא רק מיסים אלא גם פקדונות של מוצרי חקלאות ואפילו בעלי חיים, ומהם קיבלו איכרים הלוואות בצורה של זרעים.ד"ר א. בונה, "מתולדות הבנקאות", בתוך: הבנקאות להלכה ולמעשה - ספר לאיש-המקצוע ולמעיין, תל אביב, ההסתדרות, 1940, עמ' 7ממוזער|ימין|בכתום כהה – שטחי בבל בעליית חמורבי לשלטון; בכתום בהיר – שטחי בבל בשיא כיבושי חמורבי
שמאל|ממוזער|200px|פרט מתוך מצבת חמורבי, המציג את חמורבי, מלך בבל, ניצב לפני האל שמשלאחר חמורבי עלה לשלטון בנו שמשו־אילונה. החל מהשנה ה־9 לתקופת מלכותו החלו ברחבי הממלכה מרידות של ערים בדרום ובצפון שניסו להשתחרר מעולה של בבל. תקופת מלכותו רצופה מסעות מלחמה והוא זכה פעמים רבות לניצחונות, אבל הוא לא הצליח לעצור את תהליך ההתנתקות של הערים השונות מתחום שלטונה של בבל. בסופו של התהליך, נשאר שמשו־אילונה עם ממלכה שהייתה קצת יותר גדולה מהממלכה איתה החל אביו את שלטונו על בבל. בשליטת בבל נשאר גם אזור מעלה הפרת צפונה עד הריסות העיר מארי, שנהרסה על ידי חמורבי. הוא הצליח לשמור את גרעין הממלכה בשלטונה של בבל ללא פגע, ובכך שמר על מקומה החשוב בהיסטוריה. בתקופתו החלה גם החדירה של שבטי הכשים לבבל, הוא נאבק בהם אבל הם הצליחו לבסס אחיזה מסוימת באזור. לאחר שמשו אילונה מלכו ארבעה מלכים נוספים – אבי־אשוח, עמי־דיתנה, עמי־צדוקה ושמשו־דיתנה – שלא שינו את מצבה של בבל במרחב. שמשו־דיתנה היה המלך האחרון מהשושלת האמורית של בבל.
התקופה הכשית
התקופה הבבלית הקדומה הסתיימה בתחילת המאה ה־16 לפנה"ס בעקבות כיבוש העיר על ידי המלך החתי מורשיליש הראשון שבזז את העיר והחריבה, וכן הגלה את שמשו־דיתנה, המלך האחרון בשושלת הראשונה, ולקח את הפסל של מרדוך. אין מידע מה גרם לחתים להגיע למקום כה מרוחק מממלכתם. יש הסוברים שהכיבוש נעשה על פי בקשת הכשים שישבו על הדרך בין חת לבבל. העיר בבל נהרסה, לאחר שלפני כן הרס מורשילש את חלב עיר הבירה של ממלכת ימחד, בת בריתה של בבל.
במשך תקופה קצרה שלטה בבבל שושלת אמורית שנקראה שושלת ארץ־הים . זאת הייתה תקופת חושך ואין מידע רב לגבי השליטים שלה.
חורבן העיר אפשר את כיבושה על ידי הכשים, שבטי הרים שחדרו לאזור מהרי הזגרוס, ואלה שלטו בבבל ובאזור במשך כ־400 שנה, עד מחצית המאה ה־12 לפנה"ס. הכשים החזירו עם עלייתם לשלטון את הפסל של מרדוך לבבל. אחד ממלכי השושלת כוריגלזו הראשון בנה עיר חדשה בשם דור־כוריגלזו והעביר את עיר הבירה של הממלכה לעיר החדשה. אבל הבירה חזרה כנראה בהמשך לעיר בבל. במחצית המאה ה־12 לפנה"ס, כבשו העילמים את הממלכה הכשית. מלכם האחרון "אנליל־נדין־אחי" נלקח לשושן נכלא ומת שם. חלק משלל המלחמה של העילמים הייתה גם אסטלת חוקי חמורבי שהוצבה בפקודת מלך עילם שֻתְּרְךְּ־נַחֻנְתֶּ בעיר הבירה שושן.
תקופת שלטון מלכי איסין, מלכים מקומיים ושלטון אשורי
העילמים, האשורים והחורים לחצו על האזור מצפון ושבטים נוספים ממערב, ואלה הביאו למרידת המדינות שהיו כפופות לה. בצפון קמה מחדש לתחייה ממלכת אשור. תקופה זאת נקראת התקופה האשורית התיכונה. הוקמה גם ממלכת מיתני. בבל עצמה שקעה לתקופת ביניים של כ־500 שנים שבה נשלטה על ידי שליטים מקומיים וזרים.
לאחר נפילת השושלת הכשית על ידי עילם, עלתה למלוכה בבבל באמצע המאה ה־11 לפנה"ס שושלת שמקורה בעיר איסין בדרום מסופוטמיה. שושלת זאת מלכה כ־130 שנים. בתקופת השושלת, חלק מהמלכים נלחמו במלכי אשור, וחלקם היו ביחסים טובים איתם. השושלת הסתיימה לאחר שהארמים כבשו את בבל. לאחר נפילת שושלת זאת מלכו בבבל עוד מספר שושלות קצרות ימים.
במחצית המאה ה־9 לפנה"ס כבש מלך אשור שלמנאסר השלישי את בבל והפך אותה למדינה וסלית. בבל נשלטה באמצעות שליטים מקומיים. המלך מוכין זרי שמלך במחצית השנייה של המאה ה־8 לפנה"ס מרד באשור, בעקבות כך המלך האשורי תגלת־פלאסר השלישי כבש את בבל הדיח אותו מתפקידו ומינה את עצמו למלך בבל. במשך תקופה של כ־100 שנים עד לכיבושה של בבל על ידי נבופלאסר, שלטו בבבל מלכי אשור, ישירות או שמינו מלכים מטעמם. שלטון זה נקטע מדי פעם במרידות של אצילים מקומיים. בתחילת המאה ה־7 לפנה"ס כבשה עילם את בבל והרגה את אשור־נדין־שומי שהיה בנו של המלך האשורי סנחריב שמלך בה. עילם המליכה על בבל את נרגל־אושזיב שהיה אציל בבלי, ולאחר שהוא נהרג, עלה לשלטון מושזיב־מרדוך שהיה נסיך כשדי. רק לאחר חמש שנות מרד, הצליח סנחריב להשתלט שוב על בבל.
בזמן מלוכתו של סנחריב, בבל הייתה במצב מתמיד של מרד, שדוכא בסופו של דבר רק על ידי ההריסה המוחלטת של העיר ב־689 לפנה"ס, חומותיה, מקדשיה וארמונותיה הושמדו לגמרי, וההריסות הושלכו לאראחֿתו (Arakhtu), תעלה שגבלה בבבל המוקדמת מדרום. מעשה זה הכה בהלם את התודעה הדתית של מסופוטמיה כולה; יורשו אסרחדון מיהר לבנות מחדש את העיר העתיקה, לקבל שם את כתרו ולעשות אותה למקום מושבו לחלק מהשנה. עם מותו, בבל הועברה לבנו הבכור שמש־שום־אוכין, שמאוחר יותר התמרד כנגד אחיו, אשורבניפל האשורי. בתקופה זאת שטח השליטה של ממלכת בבל כלל את העיר בבל, והערים בורסיפה, כותה וסיפר. המרד הביא למצור של האשורים על העיר שהורעבה עד לכניעתה. אשורבניפל טיהר את העיר וחגג "טקס פיוס", אך הוא לא ניסה "לקחת את ידיו" של בל, אל העיר העיקרי. הבבלים ראו את נפילתה של האימפריה האשורית כדוגמה נוספת לנקמה אלוהית.
התקופה הנאו־בבלית
עם מות אשורבניפל מלך אשור בשנת 631 לפנה"ס החלו באשור מאבקים על השלטון, מאבקים אלה החלישו את אשור, ונתנו הזדמנות לשליטים הווסלים של אשור למרוד. הבבלים והכשדים מרדו באשור. נבופלאסר הכשדי שלא היה ממוצא של מלכים, עלה בשנת 625 לפנה"ס למלוכה בבבל. הוא קרא לעצמו "אדם שהוא אחד מהעם". בהמשך המשיך להיאבק יחד עם מלך מדי ומלכים נוספים באשור, הוא עלה צפונה בשנת 612 לפנה"ס כבש את נינוה בירתה של אשור והרס אותה עד היסוד. בשנת 609 לפנה"ס כבש את חרן בירתה האחרונה של אשור. האימפריה האשורית חדלה להתקיים ובבל הפכה לכוח החזק במסופוטמיה.
עם השבתה של העצמאות הבבלית תחת נבופולסר הוחלה תקופה חדשה של פעילות אדריכלית, ובנו נבוכדנצר השני עשה את בבל לאחת מנפלאות העולם העתיק. בבל של תקופה זאת היא, על פי רוב, בבל של התנ"ך ושל הנביאים (בעיקר ישעיה, ירמיה ויחזקאל), ונבוכדנצר הוא שהחריב את יהודה ואת בית המקדש הראשון והגלה רבים מתושבי יהודה לבבל ולערים סביב לה (586 לפנה"ס).
בבל תחת נבוכדנצר
ממוזער|200px|פרט מתוך שער אשתר אשר נבנה מחדש במוזיאון פרגמון בברלין
ממוזער|200px|שער אשתר
תחת מלכות נבוכדנצר (605–562 לפנה"ס), בבל נעשתה לאחת מהערים המרהיבות ביותר בעולם העתיק. נבוכדנצר ציווה על בנייה מחדש של השטחים האימפריאליים, כולל בנייה מחדש של זיקורת אתמנאנקי, מקדש אסגילה לאל מרדוך, ובניה של שער אשתר, אחד משמונה שהקיפו את בבל. שער אשתר שרד עד היום במוזיאון פרגמון בברלין. לנבוכדנצר גם מיוחסת הבניה של הגנים התלויים בבבל, שנחשבו לאחד משבעת פלאי העולם העתיק, ומסופר כי הוא בנה עבור אשתו אמיטיס, שהתגעגעה להרי פרס, מולדתה. אם אכן גינות אלה היו קיימות הוא נושא למחלוקת: אף שייתכן שחפירות של הארכאולוג הגרמני רוברט קולדוויי גילו את יסודותיהן, היסטוריונים רבים חולקים על המיקום של הגנים, ויש שחושבים כי היה בלבול עם הגנים של נינוה.
נבוכדנצר ניצח בקרב כרכמיש ב-605 לפנה"ס.
ידוע כי באותה תקופה היו בצבא הבבלי גם חיילים יהודים תעודות אל-יהוד וייתכן שגם בדרגות גבוהות ונאמנות למלך
מלכים נוספים
לאחר מותו של נבוכדנצר השני עלה לשלטון בנו אמל־מרדוך, הוא שלט תקופה קצרה עד שנרצח על ידי נרגל שראצר שהיה גיסו. גם תקופת שלטונו של זה הייתה קצרה. הוא ניהל מסעות מלחמה ב־556/557 לפנה"ס והגיע עד קיליקיה בניסיון להחזיר לבבל את השלטון עליה. לאחר מותו ירש אותו בנו שהיה נער צעיר. הוא נרצח ובמקומו עלה לשלטון נבונאיד שמונה על ידי חצרני הארמון, ולא היה לו כל קשר למשפחת המלוכה.
נבונאיד שמקורו היה בחרן ניסה להשליט בבבל את פולחן האל סין במקום האל מרדוך ובכך עורר את כעסם של שליטי הערים בתחום שלטונה של בבל וכעס כהני מרדוך. הוא יצא למספר מסעות מלחמה והגיע עד תימא בחצי האי ערב שם נשאר 10 שנים, כשאת השלטון השאיר בידי בנו בלשצר. בסופו של דבר ההתנגדות לפולחן סין הביאה את חלק מראשי המקדשים והערים שהתנגדו לפולחן זה, לכרות ברית עם כורש, תוך הסכמה שכורש יביא לביטול פולחן סין ויחזיר את ההשפעה למקדשים. בבל נכבשה בשנת 539 לפנה"ס על ידי כורש, נבונאיד הודח משלטונו והחלה תקופה של שלטון פרסי בבבל.
מלכי בבל בתקופה הנאו־בבלית
נבופלאסר – מלך בין 625–605 לפנה"ס
נבוכדנצר השני – מלך בין 605–562 לפנה"ס, בנו של נבופלאסר
אמל־מרדוך – מלך בין 562–560 לפנה"ס, בנו של נבוכדנצר השני
נרגל שראצר – מלך בין 560–556 לפנה"ס, גיסו של אמל־מרדוך
לבאשי־מרדוך – מלך ב־556 לפנה"ס, בנו של נרגל שראצר
נבונאיד – מלך בין 556–539 לפנה"ס, התמנה לתפקידו על ידי חצרני הארמון
בבל תחת הפרסים
לאחר שעברה תלאות שונות, נכבשה העיר בשנת 539 לפנה"ס על ידי כורש מלך פרס. תחת כורש ויורשו דריווש הראשון, נעשתה בבל למרכז של לימוד והתקדמות מדעית. מלומדים בבלים שרטטו מפות כוכבים והניחו את היסודות לאסטרונומיה ולמתמטיקה המודרניות. בשנים 521–520 לפנה"ס, עלה בפרס לשלטון דריווש הראשון לאחר שמרד בשלטון הקודם. תקופת מאבק זאת נוצלה בבבל לשתי מרידות שבסופו של דבר דוכאו. בנו של דריווש חשיארש הראשון נהג ביד קשה בבבל, הרס את מקדש אסגילה וניתץ את פסל מרדוך. כתוצאה מכך בשנת 484 לפנה"ס התרחשו שתי מרידות נוספות שדוכאו ביד קשה.
כיבוש על ידי אלכסנדר הגדול
ב־331 לפנה"ס, במהלך כיבוש האימפריה הפרסית על ידי אלכסנדר הגדול נוצח המלך הפרסי, דריווש השלישי, על ידי כוחותיו של אלכסנדר הגדול בקרב גאוגמלה. בבל נכנעה ללא קרב זמן קצר לאחר מכן.
תחת אלכסנדר, בבל שוב פרחה כמרכז למידה וסחר, אך לאחר מותו המסתורי של אלכסנדר בשנת 323 לפנה"ס בארמון נבוכדנצר, האימפריה שלו חולקה שוב בין הגנרלים שלו ועשורים של לחימה החלו, כשבבל שוב במרכזם.
המהומה התמידית רוקנה את בבל מתושביה. טבלת חומר המתוארכת לשנת 275 לפנה"ס קובעת, כי תושבי בבל הוגלו לסלאוקיה שעל החידקל, שם נבנו ארמון ומקדש להם ניתן השם העתיק אסגילה. עם האירוע הזה, בבל למעשה הגיעה לסוף דרכה, אם כי גם לאחר כמאה שנים, קרבנות עדיין הוקרבו במקדש העתיק שלה. עד 141 לפנה"ס, כאשר האימפריה הפרתית כבשה את האזור, בבל הייתה כבר אלמונית לחלוטין.
הארכאולוגיה בבבל
ממוזער|210x210px|חיילי נחתים אמריקאים עומדים לפני חורבות בבל המשוחזרות, 2003|ימין
הידע ההיסטורי על הטופוגרפיה של בבל לקוח מהמחברים הקלאסיים, מהכתובות של נבוכדנצר ומחפירות שהחלו ב־1899. הטופוגרפיה היא ללא ספק זאת של נבוכדנצר, שכן בבל העתיקה יותר הושמדה על ידי סנחריב ונותרו ממנה רק שרידים מעטים.
רוב השרידים הקיימים נמצאים על הגדה המזרחית של החידקל, כשהעיקריים הם בשלושה תלים עצומים: בביל בצפון, הקסר או "הארמון" (הידוע גם כמוג'ליבה) במרכז ו"אמרן איבן אל" בדרום. מערבית מהחידקל נמצאים שרידים נוספים. מהרודוטוס וקיטיאס נראה כי העיר נבנתה על שני צדי החידקל בצורה של ריבוע, והייתה מוקפת בשתי חומות גבוהות שלהם קיטיאס מוסיף חומה שלישית. קיטיאס אומר כי החומה החיצונית הייתה באורך של 68 קילומטר, ואילו לפי הרודוטוס היא הייתה באורך 90 קילומטר, ולפי זה השטח הכלול בה היה כ־520 קילומטר רבוע. אפילו לפי הערכתו של קיטיאס, שטח העיר יגיע ל־260 קילומטר רבועים. לפי הרודוטוס, עובי החומות היה 24 מטר.ממוזער|הריסות העיר בבל כפי שנשקפו מארמונו של סדאם חוסיין ב-2003סדאם חוסיין הציב ציור עצום של עצמו ושל נבוכדנצר בכניסה להריסות העיר. הוא גם בנה מחדש חלק מהשרידים, לחרדתם של הארכאולוגים, והטביע את שמו על רבות מהלבנים, בדומה לנבוכדנצר. כתובת מצויה אומרת, "דבר זה נבנה בידי סדאם חוסיין, בנו של נבוכדנצר, לתפארת עיראק". רעיון זה דומה לזיקורת באור, שם כל לבנה מוחתמת בכתובת, "אור־נאמו, מלך אור, שבנה את המקדש לנאנה". הלבנים נעשו לפריט אספנות מבוקש לאחר נפילתו של סדאם, וכעת מחזירים את השרידים למצבם המקורי.
ב-2019 הוכרזו השרידים הארכאולוגיים של בבל כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.
ראו גם
מלכי בבל
חמורבי
הגנים התלויים בבבל
כרונולוגיה של המזרח הקרוב העתיק
האימפריה הבבלית החדשה
גלות בבל
מגדל בבל
לקריאה נוספת
עודד ליפשיץ, "צמיחתה של ממלכת בבל החדשה", ירושלים בין חורבן להתחדשות: יהודה תחת שלטון בבל. ירושלים: הוצאת יד בן־צבי, תשס"ד 2004, פרק חמישי
קישורים חיצוניים
פירוט ההיסטוריה של בבל לפי שנים באתר historyfiles
בבל, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
יהדות בבל ומוסדותיה, מאמר מבוא מאת פרופ' ישעיהו גפני, באתר פשיטא
יהודי בבל – קבר הנביא יחזקאל בקיפיל , וידאו באתר צור שיזף
נזק שנגרם לאתר בזמן המלחמה בעיראק, באתר ה־BBC
ההיסטוריה של המזרח הקרוב בעת העתיקה
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות לשעבר באסיה
קטגוריה:העת העתיקה
קטגוריה:אמורים
קטגוריה:אתרי המקרא
קטגוריה:עמים הנזכרים בתנ"ך
קטגוריה:ערים עתיקות שנהרסו
קטגוריה:עמים שמיים
קטגוריה:עיראק: אתרים ארכאולוגיים | 2024-09-07T20:39:19 |
בולגריה | שמאל|ממוזער|250px|איוון אלכסנדר צאר האימפריה הבולגרית השנייה והמשפחה המלכותית, המלכה תאודורה (שרה, בת הקהילה היהודית מטרנובו) ובנם איוון שישמן
בּוּלְגַרְיָה, או בשמה הרשמי: הָרֶפּוּבְּלִיקָה הַבּוּלְגָרִית (בבולגרית: Република България) היא מדינה בחצי האי הבלקני, במזרח אירופה. היא גובלת ברומניה בצפון, בים השחור במזרח, ביוון ובטורקיה מדרום, ובמקדוניה הצפונית ובסרביה במערב. מבחינה מנהלית, מחולקת בולגריה ל-28 מחוזות, סופיה היא בירת בולגריה וב-2011 נמנו בה 1.2 מיליון תושבים, מתוך 6 מיליון בבולגריה כולה. לאורך גבולה הצפוני של המדינה עובר תוואי הדנובה ובמזרחה היא גובלת בים השחור. בבולגריה שני רכסי הרים מרכזיים: הרי הבלקן והרודופי.
שבטים תראקים התיישבו באזור בולגריה עוד במהלך המאה ה-12 לפנה"ס, אך ההיסטוריה הלאומית הבולגרית החלה בשלהי המאה ה-7, תקופת האימפריה הבולגרית הראשונה אשר בראשית המאה ה-9 הפכה למעצמה אזורית וליריבתה של האימפריה הביזנטית. במקביל אימצו הבולגרים את הנצרות האורתודכסית. ב-1018 עלה בידי הביזנטים להכריע את הבולגרים והם איבדו את עצמאותם המדינית למשך 167 שנים. ב-1185 הוקמה האימפריה הבולגרית השנייה אשר הייתה לפרקים עצמאית ולפרקים וסלית של אורדת הזהב והאימפריה הביזנטית. בשלהי המאה ה-14 פלש צבא האימפריה העות'מאנית לאזור בולגריה והכריע את הבולגרים. העות'מאנים שלטו בבולגריה עד לתבוסתם על ידי צבא האימפריה הרוסית במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878). לאחר המלחמה, הוקמה נסיכות בולגריה מתוקף סיכומי קונגרס ברלין.
ב-1908 הפכה בולגריה לממלכה תחת המלך פרדיננד הראשון. הבולגרים לחמו במלחמת הבלקן הראשונה, השנייה ובמלחמת העולם הראשונה ובכולן, לאחר הצלחות ראשוניות הובסו ואיבדו שטחים נרחבים ובכלל זה המוצא לים האגאי. במרבית שלבי מלחמת העולם השנייה, הייתה בולגריה בעלת בריתה של גרמניה הנאצית ואף חתמה על ההסכם התלת-צדדי. עם זאת, צבא בולגריה לא השתתף בפועל בקרבות לצד הוורמאכט. במהלך תקופה זו אימצה בולגריה מדיניות גזע והחילה על יהודי בולגריה את החוק להגנת האומה. במרץ 1943 גירשו הבולגרים לטרבלינקה את 11,343 יהודי תראקיה, מקדוניה הווארדארית ופירוט ונכשל ניסיון גירושם של יהודי בולגריה "הישנה". בספטמבר 1944 הופל השלטון המלוכני בהפיכת חזית המולדת הבולגרית ובהמשך עלה בידי המפלגה הקומוניסטית להשתלט באלימות על המדינה והיא הפכה לרפובליקה עממית. בולגריה הייתה גרורה נאמנה של ברית המועצות וחברה בברית ורשה. טודור ז'יבקוב היה שליטה בפועל של בולגריה למשך מרבית שנות השלטון הקומוניסטי והוא הפך לסמלה של התקופה. אירועי סתיו העמים לא פסחו על המדינה, ב-1989 הודח ז'יבקוב וב-1991 הפכה המדינה לרפובליקה והונהגה חוקה חדשה. בולגריה היא דמוקרטיה פרלמנטרית, נשיאה נבחר אחת ל-5 שנים ובפרלמנט הבולגרי 240 חברים.
לאחר קריסת השלטון הקומוניסטי עברה בולגריה מכלכלה מתוכננת לכלכלה חופשית. המעבר המהיר לווה במשבר כלכלי חריף שהוביל גם למשברים פוליטיים. בשנת 2004 הצטרפה בולגריה לברית נאט"ו, ב-2007 הפכה לחברה באיחוד האירופי, הצטרפות שהובילה לתנופת פיתוח ובכלל זה פיתוח תשתיות כגון חיבורה של המדינה לנתיבי התעבורה הפאן-אירופיים.
בשלהי העשור הראשון של המאה ה-21 הושפעה כלכלת בולגריה מהמשבר הכלכלי העולמי, אחוזי האבטלה האמירו ונרשמה הגירה משמעותית מהמדינה, בעיקר הגירת עבודה, שצמצמה את אוכלוסייתה לכ-7 מיליון לעומת כ-9 מיליון שהתגוררו במדינה באמצע שנות ה-80.
היסטוריה
האימפריה הבולגרית הראשונה
הגם שאזור בולגריה יושב עוד במהלך המאה ה-12 לפנה"ס בידי שבטים תראקים, הרי שההיסטוריה הלאומית הבולגרית מתחילה עם כינונה של האימפריה הבולגרית הראשונה על ידי הנסיך אספרוך ב-680. בראשית המאה ה-9 הפך אותה החאן טרבל למעצמה אזורית ובהמשך ב-866 הוטבל בוריס הראשון לנצרות האורתודוקסית, תוך שהבולגרים מאמצים את האלפבית הגלגוליטי. החל מאמצע המאה ה-10 החלה דעיכה הדרגתית בכוחה של הממלכה הבולגרית, תוך שהביזנטים נוגסים בשטחיה. ב-1018 נכנע הצאר הבולגרי פרסיאן השני לצבאו של בסיליוס השני קיסר האימפריה הביזנטית ואזור בולגריה הפך לישות וסלית ביזנטית למשך 167 שנים.
האימפריה הבולגרית השנייה
ב-1185 מרדו האחים איוון ופטר אסן בשלטון הביזנטי וייסדו ישות עצמאית שנודעה בהמשך כאימפריה הבולגרית השנייה. בראשית המאה ה-13 חלשה האימפריה על שטחי בולגריה של ימינו וכן תראקיה ומקדוניה הווארדארית. ב-1242 הפכה האימפריה לוסלית של אורדת הזהב ובהמשך נחלש כוחה מאוד בשל מלחמת אזרחים. ב-1362 פלש צבא האימפריה העות'מאנית בראשות הסולטאן מוראט הראשון וב-1396 נכבשה העיר הבולגרית האחרונה וידין.
תחת השלטון העות'מאני
ב-1422 הוצא להורג בבלגרד קונסטנטין השני, קיסר בולגריה שליט הישות החצי עצמאית צארות וידין ובולגריה נכבשה כולה בידי העות'מאנים, אשר פעלו למיגור משפחות האצולה הבולגריות, ביצעו טרנספר אוכלוסיות ותהליך אסלום מואץ של האזור. לאחר תקופתו של מהמט הרביעי החל תהליך נסיגתה של האימפריה העות'מאנית ובולגריה הפכה לאזור קרבות מול האימפריה הרומית הקדושה מחד והאימפריה הרוסית מאידך.
במהלך המאה ה-19 איבד השלטון העות'מאני המרכזי את אחיזתו ובולגריה הייתה נתונה בידי ואלים שנחשבו מושחתים ונקטו במדיניות עצמאית, תוך התמרמרות גוברת של האוכלוסייה הנוצרית. במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) נכבשה בולגריה בידי צבא האימפריה הרוסית ובולגריה הוכרה כנסיכות עצמאית מתוקף סיכומי חוזה סן סטפנו. בהמשך, צומצמו גבולותיה מתוקף סיכומי קונגרס ברלין עניין שהיווה אחד מהגורמים למלחמות האזוריות ב-66 השנים שבאו לאחריו.
ממלכת בולגריה
ב-1879 נבחר הנסיך הגרמני אלכסנדר בטנברג לנסיך בולגריה והוא החל במלאכת שיקום הנסיכות החדשה ופיתוחה לאחר כ-500 שנות שלטון עות'מאני. רשמית, כפופה הייתה הנסיכות לסולטאן העות'מאני, אך ב-1885 סיפח בטנברג את פלך רומליה המזרחית, דרום בולגריה של היום אשר היה חלק מהאימפריה העות'מאנית, בעקבות ועידת ברלין מ-1878. הדבר הוביל למלחמת בולגריה–סרביה (1885) שהסתיימה בניצחון בולגריה, אך בטנברג נאלץ להתפטר לאחר הפיכה והפיכת נגד בשל חוסר גיבוי מהמעצמות. במקומו נבחר כנסיך בולגריה (המאוחדת) פרדיננד הראשון. הוא פעל להקמת תשתיות מודרניות במדינה והחל בפעולות פיתוח נרחבות בעיקר בבירה סופיה. מיד אחרי מהפכת "הטורקים הצעירים" ב-1908 הכריז על עצמאות בולגריה והפיכתה לממלכה. פרדיננד נטל לעצמו התואר של מלך (צאר). הוא נקט במדיניות חוץ הרפתקנית תוך שהוא מסתייע בקצונה צבאית לאומנית במטרה להחזיר את ממלכתו לגבולות שנקבעו בחוזה סן סטפנו. לאחר הצלחות במלחמת הבלקן הראשונה תקפה בולגריה את בנות בריתה והובסה במלחמת הבלקן השנייה. פחות משנתיים מאוחר יותר חזר פרדיננד על טעותו והצטרף למעצמות המרכז במלחמת העולם הראשונה, בשל הבטחות עותמאניות לתוספת שטח לבולגרים. פרדיננד היה שותף לתבוסתן. בהתאם לחוזה ניי שכפו מדינות ההסכמה, הפסידה בולגריה לא רק את מעט השטחים בהם זכתה בסוף מלחמות הבלקן אלא גם שטחים נוספים שחויבה למסור לסרביה, ליוון ולרומניה. פרדיננד נאלץ לוותר על הכתר ובנו בוריס השלישי הומלך תחתיו.
בולגריה שלאחר מלחמת העולם הראשונה נקלעה למשבר כלכלי, חברתי ופוליטי קשה שלווה במעשי אלימות רבים ומספר הפיכות וניסיונות הפיכה כושלים, תוך שהמלך עצמו ניצל ממספר ניסיונות התנקשות בחייו. מאמצע שנות ה-30, החלה בולגריה להתקרב לגרמניה הנאצית במטרה לזכות בתמיכתה להשבת השטחים שנגרעו ממנה במסגרת חוזה ניי. בראשית מלחמת העולם השנייה הכריזה בולגריה על נייטרליות, אך ב-1 במרץ 1941 הצטרפה להסכם התלת-צדדי והפכה לבת ברית של מדינות הציר. בוריס הכריז מלחמה על בריטניה הגדולה וארצות הברית אך לא על ברית המועצות וסירב להענות לדרישותיו של היטלר לשלוח את צבאו להילחם בחזית המזרחית. באוגוסט 1943 נפטר המלך בוריס, בנו בן ה-7 הומלך כסימאון השני והוקמה מועצת עוצרים. בלחץ התבוסות הגרמניות והתקדמות בעלות הברית בכל החזיתות, החלה בולגריה לשנות בהדרגה את עמדותיה והתהליך הואץ בראשית 1944, כאשר חילות האוויר של בנות הברית החלו להפציץ את סופיה ומטרות אחרות בממלכה. ב-5 בספטמבר 1944 הגיע הצבא האדום לנהר הדנובה וצלח אותו לשטח בולגריה תוך הכרזת מלחמה עליה. ב-9 בספטמבר 1944 התחוללה הפיכה שהובלה על ידי חזית המולדת הבולגרית, בה הייתה למפלגה הקומוניסטית עמדה דומיננטית שנסמכה על הצבא האדום, אשר כוחותיו הגיעו לסופיה בו ביום. הצבא הבולגרי הצטרף הפעם לצד המנצח בהתקדמות הצבא הסובייטי בעקבות הגרמנים הנסוגים והשתתף בכיבוש הונגריה וחלקים מאוסטריה. ב-15 בספטמבר 1946 בוטלה המלוכה בבולגריה במשאל עם.
לאחר מלחמת העולם השנייה
שמאל|ממוזער|250px|טודור ז'יבקוב (במרכז) בעת ביקור במזרח גרמניה ב-1963
בין 1944 ל-1947 התחולל מאבק אלים על אופייה הפוליטי של בולגריה בין מרכיבי חזית המולדת והוא הסתיים בניצחון המפלגה הקומוניסטית, בולגריה הפכה לרפובליקה עממית ובהדרגה לגרורה סובייטית. עם מותו של גאורגי דימיטרוב לגרורה מלאה. בהמשך, נטל טודור ז'יבקוב בהדרגה את השליטה על מוסדות המפלגה ומנגנוני השלטון והפך לשליט אבסולוטי במדינה.
ב-1971 הונהגה בבולגריה חוקה חדשה ויחסית ליברלית יותר, תוך שבמקביל ממנה ז'יבקוב את עצמו לתפקיד יושב ראש מועצת המדינה. סתיו העמים לא פסח על בולגריה ובנובמבר 1989 החלו בסופיה הפגנות המונים בדרישה לשינוי המשטר. ז'יבקוב הודח ובמקומו מונה פטר מלאדנוב ליושב ראש מועצת המדינה. בבחירות שנערכו ב-1990 זכתה המפלגה הסוציאליסטית הבולגרית שהונהגה בידי הקומוניסטים לשעבר ואנדריי לוקאנוב נבחר לראש הממשלה. בעקבות מהומות על רקע כלכלי התפטר ראש הממשלה לוקאנוב, נערכו שוב בחירות שבהן ניצחה קואליציה אנטי קומוניסטית, אך המצב הפוליטי המשיך להיות בלתי יציב והשלטון התחלף תכופות.
הציבור הבולגרי מאס בשני הכוחות הפוליטיים המרכזיים וב-2001 הקים סמיון סקסקובורגותסקי, בנו של המלך בוריס השלישי, תנועה פוליטית חדשה. סקסקובורגותסקי רץ בראשה לבחירות ונבחר לראשות הממשלה. גם מהלך זה לא ייצב את הכלכלה הבולגרית וב-2005 נבחר סרגיי סטאנישב אשר הצליח להעלות את רמת החיים בבולגריה, אך הואשם במעשי שחיתות. על סטאנישב נמתחה ביקורת קשה גם מצד האיחוד האירופי וב-2009 נבחר בויקו בוריסוב לראש ממשלת בולגריה. ב-2013 התפטר בוריסוב על רקע גל מחאות בבולגריה בשל יוקר המחיה. המערכת הפוליטית הבולגרית נכנסה לתקופת אי יציבות וב-2014 התפטר גם מחליפו של בוריסוב פלמן אורשרסקי.
ב-5 באוקטובר 2014 נערכו בחירות כלליות לפרלמנט ובהן זכתה מפלגתו של בויקו בוריסוב ל-32.66% מקולות הבוחרים וחזית "הקואליציה למען בולגריה" בהנהגת המפלגה הסוציאליסטית ל-15.4% מהקולות. התנועה לזכויות וחירות בהנהגת ליוטבי מסטאן הפועלת לזכויות המיעוטים בבולגריה (טורקים ובני רומה), שמרה על כוחה והשיגה כ-15% מקולות המצביעים. המפלגה הלאומנית והאנטישמית "אטאקה" זכתה ל-4.52% מקולות הבוחרים לעומת 9.36% בבחירות 2009.
בנובמבר 2016 נערכו הבחירות לנשיאות בבולגריה ובהן זכה רומן ראדב אשר נתמך על ידי המפלגה הסוציאליסטית והידוע כפרו רוסי מובהק. ראדב גבר על מועמדת מפלגת השלטון צֶצֶקָה צָצֶ'בָה. בעקבות תוצאות הבחירות התפטר בוריסוב. בבחירות שנערכו במרץ 2017 הגדילה מפלגתו של בוריסוב את כוחה. ב-4 במאי החל בכהונתו השלישית כראש ממשלה.
בקיץ 2020 פרץ גל מחאה במדינה שנמשך חודשיים רבים, וכלל הפגנות ועימותים בערים המרכזיות בין שוטרים למפגינים שדרשו את התפטרות ראש הממשלה בוריסוב, על רקע אישומים בשחיתות, התערבות במערכת המשפט והתרפסות בפני אילי הון. לאחר הבחירות באפריל 2021 המערכת הפוליטית הבולגרית נכנסה לתקופת אי יציבות שכללה 4 מערכות בחירות בפחות משנתיים.
פוליטיקה
ימי הממלכה והשלטון הקומוניסטי
שמאל|ממוזער|250px|עמוד השער של חוקת טרנובו
בראשית ימיה, הייתה המדינה הבולגרית המודרנית מונרכיה חוקתית. ב-28 באפריל 1879 אומצה חוקת טרנובו והנהיגה איזונים ובלמים למניעת השגת כוח אבסולוטי על ידי המלך הבולגרי. המערכת הפוליטית הבולגרית הייתה רב מפלגתית והתחולל מאבק בין מצדדי הפרלמנטריזם ובין תומכי המלוכה. ב-1893 נכשל ראש הממשלה סטפן סטאמבולוב שכיהן גם כיושב ראש מפלגת העם של בולגריה, בניסיונו לשנות את החוקה ולהגביל עוד את סמכויותיו של השליט. ב-1908 עם ההכרזה הרשמית על עצמאות בולגריה וכינון הממלכה, שונתה החוקה ומוסד המלוכה התחזק בהדרגה.
במאי 1934 התחוללה הפיכה צבאית בממלכה על ידי הליגה הצבאית והפרלמנט פוזר. בינואר פירק המלך בוריס השלישי את הליגה הצבאית והשיב את הפרלמנט לפעילות, אך בפועל הנהיג משטר אוטוקרטי. ב-4 בדצמבר 1947 בוטלה חוקת טרנובו על ידי גאורגי דימיטרוב והונהגה חוקה חדשה שכונתה חוקת דימיטרוב והייתה במתכונת החוקה הסובייטית מ-1936. הונהג משטר חד-מפלגתי ועל אף שבאופן רשמי מפלגת חזית המולדת המשיכה להתקיים, המדינה נשלטה בידי המפלגה הקומוניסטית. ב-1971 הונהגה חוקת ז'יבקוב שהייתה מעט יותר ליבראלית מקודמתה בנושא זכויות האזרח, אך בעיקר התוותה שינויים במנגנוני השלטון ואת יצירתו של תפקיד יושב ראש מועצת המדינה עבור טודור ז'יבקוב. ב-1991 בוטלה חוקת ז'יבקוב.
הרפובליקה הבולגרית
ממוזער|250x250 פיקסלים|בניין האספה הלאומית הבולגרית
שמאל|ממוזער|250px|הנשיא הרביעי של בולגריה גאורגי פרבאנוב בפגישה עם נשיא רוסיה דמיטרי מדבדב, 2009
ב-12 ביולי 1991 אושרה חוקה חדשה במדינה שהגדירה מחדש את בולגריה כרפובליקה בה מונהגת דמוקרטיה פרלמנטרית. נשיא בולגריה נבחר בצורה ישירה לכהונה בת חמש שנים, והוא משמש כראש המדינה והמפקד העליון של הכוחות המזוינים. הנשיא עומד בראש "המועצה המייעצת לביטחון לאומי", וכאשר אינו יכול ליזום חקיקה הוא יכול להחזיר את הנושא לדיון נוסף, אולם הפרלמנט יכול לעקוף את רצון הנשיא בעזרת רוב פשוט.
הפרלמנט הבולגרי הוא בית יחיד המכונה האספה הלאומית (בבולגרית: Народно събрание). הוא מורכב מ-240 נציגים שנבחרים לתקופה של ארבע שנים ואילו נבחרים באמצעות מפלגותיהם או על ידי קואליציות של כל אחד מ-26 האזורים המנהליים. המפלגה או הקואליציה חייבת לעבור את אחוז החסימה שעומד על 4 אחוזים כדי להשיג מושב בפרלמנט. הפרלמנט אחראי על חקיקת חוקים, אישור התקציב, תכנון הבחירות הנשיאותיות, בחירת ראש הממשלה ושרים אחרים ופיטוריהם, הכרזת מלחמה, פרישת חיילים מחוץ לבולגריה ואישור חתימה על חוזים בינלאומיים.
יחסי בולגריה וישראל
בסוף ספטמבר 1944 פורסמה בעיתונות וברדיו הבולגרים הצהרה מטעם דימו קזאסוב שר האינפורמציה בממשלת חזית המולדת ובה הובעה אהדתו של השלטון הבולגרי להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ב-1 בדצמבר 1944 ביקר בבולגריה דוד בן-גוריון, נפגש עם ראשי המשטר ודן עימם בחידוש הפעילות הציונית במדינה, השבת הרכוש לבני הקהילה וחידוש ההיתר לעלייה לישראל. עם תום מלחמת העולם השנייה ולקראת כינוס ועידת האו"ם בסן פרנסיסקו (1945), פנה ראש הממשלה הבולגרי קימון גאורגייב ליושב ראש ארגון בני ברית בבולגריה זכריה אלקלעי בבקשה שהארגון יפעיל את השפעתו בארצות הברית, כדי שבולגריה לא תקופח במסגרת חוזה השלום.
ב-29 בנובמבר 1948 הכירה ממשלת בולגריה בראשותו של גאורגי דימיטרוב במדינת ישראל, וב-4 בדצמבר כוננו יחסים דיפלומטיים בין המדינות. ב-1952 נפתחה צירות בולגרית בתל אביב ובראשה עמד מיופה כח. כגרורה נאמנה של ברית המועצות פיתחה בולגריה את יחסיה עם ארצות ערב וצמצמה עד למינימום את קשריה עם ישראל. ביוני 1955 הפילו מטוסי קרב בולגרים מטוס נוסעים של אל על שסטה מנתיבו אל תוך שטח בולגריה. כל הנוסעים ואנשי הצוות נספו בהתקפה. האירוע החריף את המתיחות ביחסי שתי המדינות. ב-10 ביוני 1967, לאחר מלחמת ששת הימים ובעת כהונתו של טודור ז'יבקוב כראש הממשלה, ניתקה בולגריה את יחסיה עם מדינת ישראל כשאר חברות ברית ורשה. לאחר ניתוק היחסים טיפלה שגרירות אוסטריה בישראל בקשרים הרלוונטיים בין המדינות. עם עלית גורבצ'וב לשלטון בברית המועצות החלה בולגריה להפשיר באיטיות את קשריה עם ישראל וקוימו מגעים בלתי רשמיים בין נציגויות שתי המדינות במרכז האו"ם בניו יורק, שהובילו בין 1985 ל-1986 לפגישות לא רשמיות של שרי החוץ שלהן יצחק שמיר ופטר מלאדנוב.
ב-1989, לאחר נפילת השלטון הקומוניסטי החליטה ממשלתו של אנדריי לוקאנוב לחדש את יחסיה הדיפלומטיים של בולגריה עם ישראל, ובטקס שנערך בסופיה ב-3 במאי 1990 חתמו שר החוץ הישראלי משה ארנס ועמיתו הבולגרי בויקו דימיטרוב על חידוש היחסים בדרג של שגרירויות. מערכת היחסים בין המדינות מוגדרת כאסטרטגית ובאה לידי ביטוי בתחומי הביטחון, הכלכלה והפוליטיקה האזורית, תוך תמיכה הדדית בפורומים בינלאומיים. בדצמבר 2010, במהלך השרפה בכרמל, שלחה בולגריה שני מטוסי כיבוי ו-120 כבאים כדי לסייע בכיבוי האש.
כלכלה
רקע ונתונים
כלכלת בולגריה עברה טלטלה עם התפרקות הגוש הקומוניסטי בשנות ה-90 של המאה ה-20. התוצאה המיידית של העצמאות הכלכלית הייתה אינפלציה גבוהה וזליגת נכסים ומוצרים לטובת מדינות אירופה המערבית ולטובת יזמים ומקורבי שלטון. במחצית שנות ה-90 נוצר מחסור לאומי בשמן בישול, כאשר יזמים זריזים רכשו את כל תפוקת שמן החמניות לשם שילוחה לגרמניה. בשנים 1999–2000 הוחלט על תוכנית כלכלית חדשה, שהביאה לייצוב המשק ולאחר מכן לצמיחה בתמ"ג ובתוצר לנפש.
בולגריה הצטרפה לאיחוד האירופי ב-1 בינואר 2007, יחד עם רומניה. חיבורה של המדינה לרשת נתיבי התעבורה הפאן-אירופיים סייע לפיתוח הכלכלי והקשר עם מדינות אירופה.
כעיקרון, מתבססת בולגריה על כלכלת שוק, אך עם גרעין של חברות ממשלתיות. למרות פיתוח כלכלי ושיפור בנתוני התמ"ג, השכר הממוצע במשק הבולגרי והתמ"ג לנפש הם מן הנמוכים באיחוד האירופי. ב-2009 עמד התמ"ג לנפש בבולגריה על שיעור הקטן ב-55 אחוזים מהממוצע באיחוד האירופי. שער הלב עומד על כ-2 לב לאירו בממוצע. ב-2016 עמד התמ"ג בבולגריה על כ-143 מיליארד דולר אמריקני, כ-20,000 דולר לנפש. השכר הממוצע החודשי עמד ב-2016 על 491 יורו.
כ-63% מהתמ"ג מגיעים ממגזר השירותים, כ-30% ממגזר התעשייה ו-7% ממגזר החקלאות.
ב-2009, כתוצאה מהמשבר הכלכלי העולמי עלה שיעור האבטלה בבולגריה ל-9.1 אחוזים, התמ"ג נפגע למשך מספר שנים וחזר לרמתו הקודמת רק ב-2014.
מסילת הברזל הראשונה במדינה הוקמה בשנת 1864 והיא קישרה את סופיה עם רוסה. בהמשך הוקם רכבת לקונסטנטינופול. מערכת הרכבות הקיימת מנוהלת על ידי חברת הרכבות הממלכתית הבולגרית.
מגזרי התמ"ג ומוצריהם
אוצרות הטבע העיקריים של בולגריה הם נפט, גז טבעי, עופרת, מנגן, עפרת ברזל, ליגניט, פחם קשה ועץ.
בתחום התעשייתי המעסיק קרוב ל-30% מסך המועסקים, מייצרת בולגריה ברזל גולמי, סגסוגת ברזל, פלדה, דשן, חומצה גופרתית, מלט, נייר, בדי כותנה ואריגי צמר.
במגזר החקלאות חלה ירידה הדרגתית בתמ"ג לאורך שלהי המאה העשרים וירידה משמעותית בעשור הראשון של המאה ה-21.
בתחום החקלאי מגדלת בולגריה בעיקר חיטה, תירס, שעורה, סלק, סוכר, זרעוני חמניה, כותנה, טבק, עגבניות, תפוחי אדמה, ענבים וורדים. מבחינת משק החי מייצרת בולגריה בשר, צמר, דבש, ביצים וחלב.
ענף כלכלי משמעותי נוסף הוא התיירות, אזור הים השחור עובר פיתוח מואץ כתוצאה מתיירות נכנסת הולכת וגוברת. ב-2015 ביקרו במדינה כ-10 מיליון תיירים, בהשוואה ל-5.2 תיירים ב-2009. מרבית התיירים מגיעים מהמדינות הסמוכות, רומניה, רוסיה, יוון וגרמניה. מישראל נכנסו לבולגריה כ-155,000 תיירים בשנה זו.
בולגריה מייבאת פלפל, נייר עיתון, כותנה, צמר, צנורות ברזל ופלדה, אוטובוסים, מכוניות, משאיות, סוכר, אנתרציט, פחם, נפט גולמי, בנזין וגז טבעי מרוסיה, איטליה, גרמניה ויוון. היא מייצאת בשר חזיר, עופות, עגבניות, גבינה, יין, טבק, פחממות, נתרן גולמי, קרבאמיד, אמוניום חנקתי, פוליאתילן, נעליים, מוצרי ברזל ופלדה, אבץ ומנועים חשמליים, לרוסיה, לגרמניה, ליוון ולאיטליה.
היבטי מיסוי
קיים מס חברות אחיד, לחברות מקומיות בגובה 10% בגין כל הכנסה ללא קשר למקום הפקתה או צמיחתה, חברות זרות חייבות במס זהה על הכנסתן בבולגריה. תושב בולגריה חייב במס פרוגרסיבי על כל הכנסותיו ללא קשר למקום הפקתן. לעומתו, תושב זר חייב במס בבולגריה רק בגין הכנסות שנצברו בבולגריה. ב-18 בינואר 2000 נחתמה אמנת המס בין ישראל לבולגריה, שנכנסה לתוקף ב-1 בינואר 2003.
משק האנרגיה
צריכת החשמל בבולגריה עמדה ב-2006 על 38.07 מיליארדי קילו ואט שעה. ליד העיר קוזלודוי פועלת תחנת כוח גרעינית בהספק של 2,000 מגה ואט המספקת 34 אחוזים מתצרוכת החשמל של המדינה ומתוכננת תחנת כוח נוספת בהספק דומה. במדינה מיוצרת אנרגיה הידרו אלקטרית בהספק כולל של 1,980 מגה ואט והשאר מיוצר באמצעות תחנות פחמיות ובגז טבעי.
החל משנת 1951 מופק נפט משדה הנפט טיולנובו.
איכות חיים
ממוזער|250x250 פיקסלים|חסר בית על שפת רחוב בסופיה. 39% מאזרחי בולגריה מוגדרים כמי שחיים "חיי סבל".
במדדים שונים שנעשו במהלך העשור הראשון והשני של המאה ה-21 המודדים את רמות האושר או הסבל של אנשים על פי מדינות דורגה בולגריה במיקומים מדאיגים. במדד האושר העולמי משנת 2012 דורגה בולגריה במקום השני מהסוף אחרי גאורגיה. בדו"ח דומה מאותה שנה שהגיש ארגון האומות המאוחדות דורגה בולגריה במקום ה-146 מתוך 155, מה שהופך אותה לאחת מעשר המדינות הכי פחות מאושרות בעולם ולמדינה האירופית האחרונה ברשימה, כאשר מעליה נמצאת שוב גאורגיה.
סקר שערך ארגון ESS בין מדינות אירופה מצא כי הרווחה האישית בבולגריה היא בין הנמוכות ביבשת לצד פולין עם ציון של -0.7 בערך (הציון הגבוה ביותר היה 0.68, אותו קיבלה דנמרק), כשמתחתיה נמצאות צ'כיה וקפריסין עם ציון של -0.15. בשנת 2015 נערך פעם נוספת מדד האושר העולמי, ובו בולגריה הגיעה למקום ה-134, כלומר היא המדינה האירופית הנמוכה ביותר ברשימה. עם זאת מדובר במגמת שיפור מבחינתה, כאשר עקפה מספר מדינות, כגון מדגסקר, גאורגיה וסוריה.
בשנים 2010–2012 סבלה בולגריה מדירוג במקום הראשון בעולם במדד הסבל העולמי. במסגרת סקר שערך ארגון גלאופ האמריקאי נמצא כי 39% מתושבי בולגריה אינם מרוצים מאורח חייהם ומוגדרים כמי שחיים "חיי סבל". היו שטענו כי בעקבות הנתונים הגבוהים הללו פרצו בשנת 2013 מחאות הענק בבירה סופיה שהובילו להחלפת הממשלה, והיו להפגנות הגדולות ביותר במדינה מאז נפילת הקומוניזם.
נכון להיום (ינואר 2021) בולגריה מדורגת במקום 109 במדד האושר העולמי. היא נמצאת במקום האחרון בדירוג סיפוק החיים של מדד האושר האירופי, כך גם בדירוג הרווחה האישית. בנוסף, היא נמצאת במקום 26 מתוך 30 במדד האושר הכללי האירופי.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|צוקי בלוגראדצ'יק אשר במחוז וידין
בולגריה נמצאת בדרום-מזרח אירופה, בחלקו המזרחי של חבל הבלקן. היא גובלת עם רומניה בצפון (608 ק"מ), עם הים השחור (354 ק"מ) במזרח, עם טורקיה (240 ק"מ) ויוון (494 ק"מ) מדרום, ועם מקדוניה הצפונית (148 ק"מ) וסרביה (318 ק"מ) במערב.
שטחה של בולגריה 110,910 קמ"ר, מתוך שטח זה 360 קמ"ר הם מים ו-110,550 יבשה.
בולגריה היא מדינה קטנה, המאופיינת על ידי מגוון של נופים ואזורי אקלים, החל בפסגות אלפיניות מושלגות בהרי הבלקן, הרי רילה, הרי פירין והרי רודופי, ועד לחופים שטופי השמש של הים השחור.
שני רכסי הרים עיקריים, חוצים את בולגריה לרוחבה, ממזרח למערב:
רכס הרי הבלקן, שעל שמו נקרא האזור כולו, חבל הבלקן, הוא הצפוני מבין השניים. בבולגרית ובסרבית הוא נקרא סטארה פלאנינה, שפירושו "ההר העתיק". תחילתו של רכס הבלקן בחופי הים השחור, במזרח, והוא נפרש מערבה אל תוך סרביה. הפסגה הגבוהה ביותר ברכס הבלקן נמצאת בהר בוטב. גובהה 2,376 מטרים והיא נמצאת במרכזו של הפארק הלאומי של מרכז הבלקן.
רכס הרי רודופי ושני רכסי המשנה שלו הרי פירין והרי רילה, הוא הרכס הדרומי יותר, המשתרע צפונית לגבולה של בולגריה עם יוון. הפסגה הגבוהה ביותר על רכס זה היא פסגת מוסלה, שגובהה 2,925 מטרים, והיא שייכת להרי רילה ונמצאת בתחומי הפארק הלאומי רילה. פסגה זו היא הנקודה הגבוהה ביותר בין שני רכסי ההרים הגבוהים של אירופה – רכס הרי האלפים והרכס הטרנס-קווקזי.
מישור רחב ידיים, הנקרא המישור התראקי או השפלה התראקית (בבולגרית: גורנוטראקיסקה ניזינה), משתרע בין שני רכסי ההרים הללו. הוא מתחיל באזור סופיה במערב ומתרחב ככל שהוא נפרש מזרחה, עד שהוא מגיע אל חופי הים השחור.
נהר הדנובה, הקרוי בבולגרית דוּנַי, מסמן את רובו של הגבול בין בולגריה לרומניה בצפון. נהר מריצה, הנהר הארוך ביותר בבלקן (480 קילומטרים), תחילתו בהרי רילה בבולגריה והוא זורם דרך המישור התראקי וגבול טורקיה-יוון עד הים האגאי. נהר איסקר, הנהר הארוך ביותר (368 קילומטרים) הזורם רק בתחומי בולגריה, מתחיל בהרי רילה, זורם צפונה ונשפך לנהר הדנובה. נהר סטרומה מתחיל בהר ויטושה, מדרום לסופיה, וזורם דרומה, דרך יוון לים האגאי.
חלוקה מחוזית
ממוזער|250px|מחוזות בולגריה
מ-1987 ועד 1999 הייתה בולגריה מחולקת ל-9 מחוזות ומ-1999 הורחבה החלוקה ל-28 מחוזות (אובלסט) שונים. כל המחוזות קרויים על שם הבירה המחוזית כאשר העיר עצמה מהווה תת-מחוז במחוז שבו היא נמצאת. מטרופולין סופיה היא מחוז עצמאי בשל חשיבותה וכמות האוכלוסין הגדולה שבה. מחוז בורגס הוא הגדול בשטחו ומשתרע על פני 7,748.1 קמ"ר והעיר סופיה היא המחוז הקטן בשטחו 1,349 קמ"ר, אך הגדול ביותר מבחינת כמות האוכלוסין. המחוז הקטן ביותר מבחינת כמות האוכלוסין הוא מחוז וידין אשר נכון ל-2009 מנה 108,067 נפשות.
דמוגרפיה
נכון לשנת 2022, האוכלוסייה בבולגריה מונה 6.8 מיליון תושבים, ירידה של 22% לעומת שיא כמות האוכלוסין שנרשם בשנת 1985. תוחלת החיים היא 71.4 שנים ושיעור הפריון הוא 1.6 ילדים לאישה. נכון לשנת 2021, בולגריה מדורגת במקום 153 בעולם בשיעורי התמותה בלידה עם ממוצע של 8.1 מיתות ל-1,000 לידות.
ההתפלגות האתנית בבולגריה היא: 83.9% בולגרים, 9.4% טורקים, 4.7% בני רומה ו-2% הם מקבוצות אתניות אחרות או שלא שייכו עצמם לאחת הקבוצות. 96.3% דוברים בולגרית כשפת אם.
ההתפלגות הדתית בבולגריה היא: 59.5% אורתודוקסים, 9.3% חסרי דת, 7.9% מוסלמים, 0.9% פרוטסטנטים, 0.7% קתולים
עיור
נכון לשנת 2022, רוב הבולגרים (72.5%) מתגוררים באזורים עירוניים. כשישית מהם חיים בסופיה, שאוכלוסייתה עולה על 1,200,000 איש.
היסטוריה דמוגרפית
לאחר קבלת עצמאותה מהעות'מאנים מנתה אוכלוסיית בולגריה כ-3 מיליון נפשות. לאחר מלחמת הבלקן השנייה ובעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה איבדו הבולגרים שטחים בתראקיה, מקדוניה הווארדארית ואת חבל דרום דוברוג'ה. התהליך לווה בטרנספר אוכלוסיות והגירת אלפי תושבים ממוצא בולגרי אל תוך שטחי בולגריה. המשבר הכלכלי והחברתי שפקד את ממלכת בולגריה לאחר מלחמת העולם הראשונה, הוביל גם להגירה פנימית לערים הגדולות ובעיקר לבירה סופיה. ב-1940 הוחזר לבולגריה חבל דרום דוברוג'ה הכולל את מרכזי האוכלוסין בסיליסטרה ודובריץ' והחבל נותר בחזקת הבולגרים גם לאחר מלחמת העולם השנייה.
מראשית שנות ה-80 של המאה ה-20 רדף משטרו של טודור ז'יבקוב את בני המיעוט הטורקי במדינה ומעריכים שעד סוף העשור, כ-300,000 תושבים נאלצו להגר מבולגריה בעיקר לטורקיה. לאחר קריסת השלטון הקומוניסטי במדינה התחולל משבר כלכלי חריף שלווה בהיפר-אינפלציה, עלייה חדה בשיעור האבטלה ותסיסה חברתית. המשבר הכלכלי הוביל להגירת עבודה משמעותית מבולגריה למערב אירופה וחבר המדינות. בראשית העשור השני של המאה ה-21 מצויה בולגריה במשבר דמוגרפי חריף, תוך ירידה מתמשכת בכמות האוכלוסין, המשתווה לכמות האוכלוסין שהייתה במדינה בשלהי שנות ה-40 של המאה ה-20. ב-31 בדצמבר 2013 התגוררו בבולגריה 7,245,677 תושבים ו-73% מהם התגוררו באזורים אורבניים. ב-2015 התגוררו בבולגריה 7,168,009 תושבים, וב-2021 ירד המספר לכדי 6,520,314 תושבים.
צבא בולגריה
שמאל|ממוזער|250px|טנקי T-72 בולגריים במהלך אימון
נשיא בולגריה הוא מפקדו העליון של צבא בולגריה ומשרד ההגנה הבולגרי אחראי פוליטית על התנהלותו. לצבא שלוש זרועות מרכזיות, האוויר, הים והיבשה. בולגריה הצטרפה לנאט"ו ב-29 במרץ 2004.
תרבות ואמנות
רקע
התרבות הבולגרית מבוססת בעיקרה על המורשת התראקית, הסלאבית והבולגארית תוך השפעות של התרבויות הרומית, הביזנטית והעות'מאנית. חפצי אמנות ותכשיטים תראקים בני אלפי שנים נתגלו באתרים שונים בבולגריה ושרידי יישובים שנתגלו תוארכו לתקופה הרומית. נדידת השבטים הסלאבים והבולגארים אשר הקימו את האימפריה הבולגרית הראשונה הביאה למיזוג תרבותי שיצר תרבות חדשה ומשולבת ובכלל זה סגנונות אדריכליים, אשר הושפעו לא מעט מאדריכלות ביזנטית.
400 שנות השלטון העות'מאני ביססו בבולגריה אדריכלות עות'מאנית, אך גם סגנונות מוזיקה וציור. תנועת התחייה הבולגרית של אמצע המאה ה-19 החזירה לבולגריה את התרבות הסלאבית ובנוסף הושפעה מסגנונות שונים מרחבי אירופה ובכללם מרוסיה וגרמניה.
אתרי מורשת עולמית
אזור בולגריה בעל ההיסטוריה העשירה בת אלפי השנים רווי באתרים ארכאולוגיים. בולגריה היא המדינה השלישית באירופה לאחר איטליה ויוון בכמות האתרים הארכאולוגיים שנחפרו. ארגון אונסק"ו הכריז על 9 אתרים בבולגריה כאתרי מורשת עולמית והם: כנסיית בויאנה, הרוכב ממדרה, העיר העתיקה של נסבר, הפארק הלאומי פירין, מנזר רילה, כנסיות איבאנובו, שמורת סרברנה, הקבר התראקי בקאזאנלק, הקבר התראקי בסוושטארי.
מוזיקה, ספרות ושירה
שורשי המוזיקה העממית הבולגרית נטועים בימי הביניים ולאורך השנים הם ספגו השפעות עות'מאניות, יווניות, סלאביות ושל בני רומה. המוזיקה עשירה בנגינת כלי נשיפה כגון חמת חלילים, הקשה ומיתר כגון הגוּדוּלְקָה הדומה במבנה שלה ללאוטה. ב-1987 זכתה מקהלת הנשים של הטלוויזיה הממלכתית הבולגרית בפרסום עולמי נרחב עם הפקת אריך הנגן הראשון שלה שנקרא "מסתרי קולות בולגריה" וב-1990 זכתה בפרס גראמי בקטגוריית אלבום המוזיקה העממית הטוב ביותר. המקהלה ליוותה את הזמרת קייט בוש בעת הקלטת אלבומיה עולם חושני (1989) ונעליים אדומות (1993).
מבין המלחינים הקלאסיים הבולגרים בולטים: פאנצ'ו ולדיגרוב ומארין גולמינוב ומבין זמרי האופרה בלט בוריס כריסטוף. היצירות הספרותיות הראשונות נכתבו במהלך המאה ה-9 תקופת האימפריה הראשונה והן עסקו בעיקר בסוגיות תאולוגיות. בתקופת התחייה הבולגרית של אמצע עד שלהי המאה ה-19 חלה התעוררות תרבותית שלוותה בפריחה ספרותית ומהעת הזו נודעו הסופרים איוואן ואזוב ופנצ'ו סלאבייקוב. ב-1981 זכה הסופר אליאס קנטי, שנולד בעיר רוסה, בפרס נובל לספרות. מבין המשוררות הבולטות בבולגרית במאה ה-20 ניתן למנות את אליסבטה בגריאנה ודורה גאבה.
המטבח הבולגרי
שמאל|ממוזער|250px|מרק יוגורט טרטור בולגרי
המטבח הבולגרי הוא בעיקרו מטבח בלקני ובעל השפעות מהמטבח העות'מאני, היווני, הרומני והרוסי. ישנם מוצרים ומאכלים הייחודיים למטבח הבולגרי כגון:
נקניק הלוּקָנְקָה שהוא הגרסה המקומית של הסלמי
סלט שושקה המבוסס על פלפלים אדומים
סלט קיופולו המבוסס על חצילים
ממרח לְיוּטְנִיצָה המורכב מירקות בתחמיץ ותבלינים
מרק היוגורט הקיצי הטרטור המורכב מיוגורט מלפפונים שמיר ושום
מאפה הבניצ'ה המורכב מדפי עלים וגבינה
מבין הגבינות ניתן למנות את הקשקבל, והגבינה המלוחה המכונה בישראל גבינה בולגרית.
הבישול מבוסס על אידוי, אפיה, על האש והכנת נזידים. צריכת הבשר המרכזית היא של בשר חזיר ואחריו בשר עוף ובשר כבש. בנוסף, מאכלים פופולריים הם, מתאבנים: נקניק דם, מרקים: צ'ורבה, מרק קיבה, מנות עיקריות: מוסקה, גיובץ', סרמאלה, פילאף המלווים בבשרים שונים אם בבישול או על האש כגון קבב או קציצות המכונות כּיוּפְתֶה, קציצות כרישה ופשטידות שונות כגון פָּטַטְנִיק המבוססת על תפוחי אדמה או קָצַ'אמָאק המבוססת על קמח תירס. לקינוח מגישים בקלווה, קוּזוּנָאק שהוא סוג של לחם מתוק, חלבה, לפתני פירות כגון חבושים ורחת לוקום. מבחינת משקאות חריפים, נפוצים סוגים שונים של ערק (רקיאה) המבוססים גם על מגוון פירות, יין העשוי ממסטיקא, יין ענבים וליקרים.
ספורט
רקע וענפי ספורט בולטים
נסיכות בולגריה השתתפה עוד באולימפיאדת אתונה (1896), להוציא שלוש אולימפיאדות השתתפה בכולן וספורטאיה זכו ב-212 מדליות, 51 מהן מזהב.
בבולגריה נפוצים ענפי ספורט הנחשבים מזרח אירופים מסורתיים כגון היאבקות, סמבו, הרמת משקולות ושחמט וגם ענפי ספורט שנטמעו במדינה ברבות השנים כגון כדורגל, כדורסל, כדור עף, התעמלות, אתלטיקה וסומו כאשר קאלויאן מָכְלִיָאנוֹב הידוע בשמו הספורטיבי קוֹטוֹשוּ קָאטְצוּנוֹרִי הגיע לדרגת אוֹסְזֶקִי בליגה הבכירה ביפן ובמאי 2008, היה לאירופי הראשון שזכה בגביע הקיסר היפני. מרים המשקולות הנודע יליד בולגריה נעים סולימנוגלו, שנחשב לאחד ממרימי המשקולות הטובים בכל הזמנים החל את הקריירה במדינה, אך נאלץ להגר לטורקיה בשל רדיפות המשטר ושם זכה בעיקר תהילתו.
כדורגל
ענף הכדורגל הוא הפופולרי ביותר בבולגריה. במונדיאל 1994 הגיעה נבחרת בולגריה בכדורגל להישגה הטוב ביותר, כאשר העפילה לחצי הגמר לאחר ניצחון על גרמניה ושם נוצחה על ידי איטליה. מבין הכדורגלנים הבולגרים בולטים ניתן לציין את גאורגי אספרוחוב, חריסטו סטויצ'קוב ודימיטר ברבאטוב. כדורגלנים בולגרים שיחקו גם בישראל ומביניהם בלטו אמיל ולב ודימיטאר מקרייב. שתי הקבוצות הבולטות במדינה הן צסק"א סופיה ולבסקי סופיה.
חגים ומועדים
השנה החדשה
יום העצמאות הבולגרי
מרצ'וריוש
יום העצמאות
פסחא
יום הפועלים
יום גרגוריוס הקדוש
יום קיריליוס ומטודיוס הקדושים
חג המולד
יהדות בולגריה
שמאל|ממוזער|250px|האנדרטה לזכר בני הקהילה היהודית בקומוטיני אשר גורשו על ידי ממשלת בולגריה אל מותם בטרבלינקה
שמאל|ממוזער|250px|הקדשת תודה לעם הבולגרי בגן העם הבולגרי ביפו
שמאל|ממוזער|250px|כיכר בולגריה בדרך הים בחיפה
יסוד הקהילה ותחת האימפריה הבולגרית
ראשוני היהודים באזור בולגריה היו הרומניוטים ומקורות ראשוניים מהכפר גיגן ומהעיר פלובדיב מתארכים את תחילת התיישבות היהודים באזור בין אמצע המאה ה-2 לראשית המאה ה-4. מתקופה זו ועד לתקופת האימפריה הבולגרית השנייה העדויות הן רק שניוניות ומתבססות על השפעות נוכחותם של יהודים באזור, כגון היותם מתווכים בין האימפריה הבולגרית לממלכת הכוזרים והשפעת הכתב העברי על יסוד האלפבית הגלגוליטי.
מתקופת האימפריה הבולגרית השנייה קיימות עדויות ראשוניות רבות להתיישבות יהודים בבולגריה. היהודים התרכזו בבירה טרנובו וזכו לחופש פולחן ומסחר, שהיו חריגים לעת ההיא באירופה. החופש היחסי לו זכו בני הקהילה גרם לכך שבראשית המאה ה-13 קרא האפיפיור גרגוריוס התשיעי למסע צלב כנגד איוון אסן השני, קיסר בולגריה. על מעמדם של היהודים בעת הזו ניתן ללמוד גם מנישואיו של איוון אלכסנדר, קיסר בולגריה לשרה או תמרה בת הקהילה היהודית מטרנובו אשר התנצרה והפכה למלכה תיאודורה.
תחת שלטון העות'מאנים
לאחר כיבוש בולגריה בידי האימפריה העות'מאנית החלו גלי הגירת יהודים לאזור. בשלהי המאה ה-14 הגיעו יהודים שגורשו מהונגריה על ידי המלך לאיוש הראשון, באמצע המאה ה-15 הגיעו יהודים שגורשו בצו שארל השביעי, מלך צרפת וב-1474 מגורשי בוואריה שגורשו על ידי לודוויג התשיעי, דוכס בוואריה. בשלהי המאה ה-14 החלו להגיע מגורשי ספרד אשר הוזמנו לשטחי האימפריה העות'מאנית על ידי הסולטאן באיזיט השני. בכמותם הרבה החלו יהודי ספרד לשנות את אופי הקהילות בבולגריה אשר קיבלו בהדרגה צביון ספרדי. היהודים עסקו במסחר ונהנו מחופש פולחן. תהליך נסיגתה של האימפריה העות'מאנית שהפך את בולגריה לאזור קרבות, לווה בפגיעות רבות בקהילות היהודיות השונות והוביל גם למשבר כלכלי חריף.
לאחר עצמאות בולגריה
לאחר קבלת העצמאות מהעות'מאנים חוקקה בבולגריה חוקת טרנובו שהייתה ליבראלית ומתקדמת לזמנה וכללה זכויות רבות למיעוטים ובכלל זה לבני הקהילה היהודית. בני הקהילה זכו לחופש פולחן, עיסוקים והתאגדות קהילתית. בראשית המאה ה-20 התגוררו בנסיכות הבולגרית כ-33,000 יהודים ב-47 יישובים שונים, אשר ב-34 מהם הייתה קהילה מאורגנת, ממוסדת ובעלת פעילות ציונית ענפה. בני הקהילה נטלו חלק במלחמות הבלקן ובמלחמת העולם הראשונה ובמהלכן נפלו כ-1,000 חיילים יהודים.
החל מאמצע שנות ה-30 החלה בולגריה מתקרבת לגרמניה הנאצית ובמקביל התיר השלטון להקים ארגונים אנטישמים ואף נקט באנטישמיות ממוסדת. בספטמבר 1939 גורשו כ-4,000 יהודים מבולגריה במסגרת "המסע לגירוש נתינים זרים" ובינואר 1941 חוקק החוק להגנת האומה. היהודים הוכרחו לענוד כוכב צהוב ו-9,000 גברים בגילאי 20–40 נשלחו לעבודות כפייה. בראשית מרץ 1943 גירשו הבולגרים את 11,343 יהודי תראקיה, מקדוניה הווארדארית ופירוט אל מותם במחנה טרבלינקה. במקביל נכשל ניסיון גירושם של 48,000 יהודי "בולגריה הישנה" בשל מאבק עיקש של הנהגת הקהילה היהודית וראשי הקהילות בערים השונות שנעזרו בפוליטיקאים והנהגת הכנסייה הבולגרית. במאי 1943 גורשו כ-20,000 ביהודי סופיה לערי השדה, אך לא אל מחוץ לבולגריה.
לאחר תום מלחמת העולם השנייה, הייתה ציפייה בקרב יהודי בולגריה להשבת זכויות הפרט והרכוש שהופקע, אך ציפיות אילו לא התממשו. העובדה שמדובר היה בקהילה בעלת אופי ציוני מובהק, בשילוב אי השבת הרכוש שהופקע כגון מפעלים וקרקעות והפגיעה בחופש הפרט על ידי השלטון הקומוניסטי, הובילה לעלייה ההמונית למדינת ישראל, במסגרתה עלו 45,000 מתוך 51,000 בני הקהילה. השלטון הקומוניסטי הגביל את חופש הפולחן של יהודי בולגריה שנותרו במדינה. ב-1961 הוחרם מבנה בית הכנסת בסופיה. הרב הראשי לבולגריה הרב ד"ר אשר חננאל המשיך לקיים במקום תפילות בניגוד לדרישת השלטונות, נעצר, נכלא ובהמשך נשפט ונדון לשלוש וחצי שנות מאסר. ב-1962 הידרדר מצב בריאותו ולאחר לחץ בינלאומי כבד נערך לו "משפט חוזר" והוא שוחרר מכלאו. ב-1989 לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי היה גל עלייה נוסף של יהודים מבולגריה. ב-2011 התגוררו בבולגריה 4,000 יהודים, מחציתם בסופיה ועוד כ-500 בפלובדיב.
קישורים חיצוניים
A Country Study: Bulgaria, חומר מקיף על בולגריה בכל התחומים, באתר ספריית הקונגרס
מאמרים ומידע על בולגריה בנושאי דתות ותרבויות - אתר תרבויות עולמי
אתר של יהודי בולגריה בישראל
הערות שוליים
*
קטגוריה:בלקן: מדינות
קטגוריה:מדינות אירופה
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה
קטגוריה:מדינות החברות באיחוד האירופי
קטגוריה:מדינות החברות בנאט"ו
קטגוריה:מדינות וטריטוריות שהוקמו ב-1878
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1908 | 2024-08-28T13:03:42 |
גרייגור מנדל | REDIRECT גרגור מנדל | 2015-09-26T11:08:39 |
מדיה (תקשורת המונים) | REDIRECT אמצעי תקשורת | 2004-10-02T06:14:37 |
27 בספטמבר | 27 בספטמבר הוא היום ה־270 בשנה (271 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 95 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
489 – אודואקר תוקף את תיאודריך הגדול במסגרת הקרב על ורונה, ונוחל תבוסה נוספת
1331 – קרב פלובצה בין ממלכת פולין לבין מדינת המסדר הטווטוני
1540 – אגודת ישו (הישועים) מקבלת צ'רטר מידי האפיפיור פאולוס השלישי
1590 – האפיפיור אורבנוס השביעי מת 13 יום לאחר בחירתו לתפקיד, האפיפיור שכיהן את התקופה הקצרה ביותר בהיסטוריה
1605 – צבא שוודיה מובס בידי האיחוד הפולני-ליטאי בקרב קירשהולם
1791 – האספה המכוננת הלאומית הצרפתית הכריזה על מתן שוויון זכויות מוחלט ליהודי צרפת - אמנסיפציה
1821 – מקסיקו מקבלת עצמאות – משתחררת משלטון ספרד
1854 – האסון הימי הראשון באוקיינוס האטלנטי: ספינת הקיטור Arctic טובעת כשעל סיפונה כ-300 איש
1884 – נפתח בית האופרה של בודפשט
1928 – ארצות הברית מכירה ברפובליקה של סין
1937 – נהרג הפרט האחרון מסוג טיגריס באלינזי
1938 – אוניית הנוסעים מושקת בנמל גלאזגו
1940 – ההסכם התלת-צדדי בין גרמניה, האימפריה היפנית ואיטליה, נחתם בברלין
1948 – נבחרת ישראל בכדורגל עורכת את משחקה הבינלאומי הראשון כנבחרת לאומית המייצגת מדינה עצמאית, ומפסידה ביאנקי סטדיום שבניו יורק לנבחרת ארצות הברית בתוצאה 1 – 3
1949 – בישיבת המליאה הראשונה שלה מאשרת מועצת העם בסין את העיצוב של דגל סין
1959 – קרוב ל-5,000 איש נספים בסופת טייפון באי הונשו (Honshu) ביפן
1964 – דוח ועדת וורן קובע כי לי הארווי אוסוואלד פעל לבדו ברצח ג'ון פיצג'רלד קנדי
1983 – ריצ'רד סטולמן מכריז על פרויקט GNU לפיתוח מערכת הפעלה חופשית דמוית UNIX
1996 – כוחות הטאליבאן באפגניסטן כובשים את הבירה קאבול, מגרשים את הנשיא ומוציאים להורג את ראש הממשלה
2000 – האינתיפאדה השנייה פורצת עם רצח סמל גבעתי דוד בירי – התקוממות ערביי ישראל לאחר סירוב יאסר ערפאת לתנאי ראש הממשלה אהוד ברק לחתימת הסכם שלום סופי בקמפ דייוויד
2003 – סוכנות החלל האירופאית משגרת את החללית סמארט-1 למסלול סביב הירח
2007 – נאס"א משגרת את הגשושית שחר
2008 – אסטרונאוט מינהל החלל הסיני ז'אי ז'יגנג הוא האדם הסיני הראשון לבצע "הליכת חלל", בזמן משימת החלל שנג'ואו 7
2024 – מבצע סדר חדש: בתקיפה של חיל האוויר הישראלי במפקדת חזבאללה ברובע הדאחייה שבביירות נהרג המזכיר הכללי של חזבאללה חסן נסראללה, ועימו נהרגו מפקדים בכירים נוספים בחזבאללה
נולדו
ממוזער|222x222 פיקסלים|קוזימו דה מדיצ'י
ממוזער|252x252 פיקסלים|גרציה דלדה
1300 – אדולף, רוזן הפלטינט שעל הריין (נולד ב-1327)
1389 – קוזימו דה מדיצ'י, שליט פירנצה (נפטר ב-1464)
1533 – סטפאן באטורי, מלך פולין, והדוכס הגדול של ליטא (נפטר ב-1586)
1552 – פלמיניו סקאלה, שחקן בקומדיה דל'ארטה, מחזאי, מפיק, במאי ואמרגן (נפטר ב-1624)
1598 – רוברט בלייק, מפקד אנגלי (נפטר ב-1657)
1627 – ז'אק-בנין בוסואה, מטיף ותאולוג צרפתי (נפטר ב-1704)
1871 – גרציה דלדה, סופרת, משוררת ומחזאית איטלקייה, כלת פרס נובל לספרות (נפטרה ב-1936)
1880 – ז'אק טיבו, כנר צרפתי (נפטר ב-1953)
1916 – ס. יזהר, סופר עברי וחבר הכנסת (נפטר ב-2006)
1922 – ארתור פן, במאי ומפיק קולנוע אמריקני (נפטר ב-2010)
1923 – חנה הראל, מורה ומחנכת ישראלית (נפטרה ב-2021)
1924 – באד פאוול, פסנתרן אמריקני (נפטר ב-1966)
1924 – שפרה וינשטוק אשכול, משוררת, סופרת ואמנית מהצבור החרדי (נפטרה ב-2005)
1927 – דוד הלבני, חוקר תלמוד ישראלי-אמריקאי (נפטר ב-2022)
1928 – אהרן שפי, מוזיקאי, מחבר, מתרגם, מעבד, מחנך, מלחין ומנצח ישראלי
1928 – אליזבת פ. ניופלד, גנטיקאית אמריקאית
1931 – פרדי קווין, זמר ושחקן אוסטרי-אירי
1932 – אוליבר ויליאמסון, חוקר כלכלה אמריקאי, חתן פרס נובל לכלכלה (נפטר ב-2020)
1933 – יהושע שגיא, ראש אמ"ן, חבר הכנסת, ראש עיריית בת ים ושגריר ישראל בפיליפינים (נפטר ב-2021)
1933 – לינה מדינה, פרואנית שילדה תינוק בגיל 5 והיא נחשבת ליולדת הצעירה ביותר בהיסטוריה הרפואית המתועדת
1934 – יוסף באשי, איש חינוך ישראלי (נפטר ב-2003)
1936 – יצחק צפל ישורון, במאי, תסריטאי ומפיק ישראלי
1937 – דוד קאסוטו, אדריכל ישראלי
1943 – הנסיך אמדאו, דוכס אאוסטה (נפטר ב-2021)
1947 – דיק אדבוקאט, כדורגלן ומאמן כדורגל הולנדי
1947 – שאול יהלום, פוליטיקאי ישראלי
1947 – מיט לוף, זמר ושחקן אמריקני (נפטר ב-2022)
1949 – מסאקי שיראקאווה, כלכלן יפני, נגיד בנק יפן
1953 – גוני מרדור, שדרנית רדיו, מגישה וסופרת ישראלית (נפטרה ב-2016)
1955 – מארק קרלינר, פיזיקאי ישראלי
1956 – מרטין הנדפורד, מחבר ומאייר בריטי. יוצר סדרת הספרים איפה אפי?
1958 – יעקב כהן, שחקן וקומיקאי ישראלי
1958 – גל אוחובסקי, עיתונאי ישראלי
1959 – טל רוסו, אלוף בצה"ל
1965 – סטיב קר, כדורסלן עבר ומאמן בהווה
1967 – חיים צינוביץ', מוזיקאי וזמר ישראלי
1968 – כפיר בן ליש, זמר, מלחין וגיטריסט ישראלי
1971 – יובל גלעד, משורר, מבקר ועורך ספרותי
1972 – גווינת' פלטרו, שחקנית אמריקאית
1974 – קארי בראונשטיין, זמרת-יוצרת וגיטריסטית אמריקאית
1974 – יואב בר, כדורסלן עבר ישראלי
1976 – פרנצ'סקו טוטי, כדורגלן עבר איטלקי
1976 – שלומית כרמלי, צלמת
1982 – ליל ויין, ראפר אמריקני
1982 – אייל מזיג, מפיק ומעבד מוזיקלי, מלחין, מנצח ומתזמר
1984 – אבריל לאבין, זמרת וכותבת שירים קנדית
1986 – נועה רוזין, מגישת טלוויזיה
1989 – פארק טאי-הוואן, שחיין דרום קוריאני
1990 – מיצקי, זמרת-יוצרת אמריקאית-יפנית
1992 – גראניט ג'אקה, כדורגלן שווייצרי
2002 – קים אור אזולאי, שחקנית, מנחת טלוויזיה, בלוגרית אופנה, דוגמנית ומעצבת אופנה ישראלית
2002 – ג'נה אורטגה, שחקנית אמריקאית
נפטרו
ממוזער|226x226 פיקסלים|אדגר דגה
1590 – אורבנוס השביעי, האפיפיור ה-228 (נולד ב-1521)
1917 – אדגר דגה, צייר ופסל צרפתי (נולד ב-1834)
1921 – אנגלברט הומפרדינק, מלחין גרמני (נולד ב-1854)
1953 – הנס פריטשה, מאנשי התעמולה הנאצית בגרמניה (נולד ב-1900)
1960 – סילביה פנקהרסט, סופרג'יסטית, פעילה פוליטית, ופציפיסטית בריטית (נולדה ב-1882)
1964 – אדיב שישקלי, נשיא סוריה (נולד ב-1909)
1965 – קלרה בואו, שחקנית קולנוע וראינוע, אחת מסמלי המין הראשונות של הוליווד (נולדה ב-1905)
1968 – אהרון מויאל, הפרקליט הצבאי הראשי (נולד ב-1914)
1986 – קליף ברטון, מוזיקאי אמריקאי והבסיסט של להקת מטאליקה (נולד ב-1962)
1995 – סשה ארגוב, מלחין ישראלי (נולד ב-1914)
2007 – ישראל סגל, עיתונאי וסופר ישראלי (נולד ב-1944)
2007 – אברהם אלקנה כהנא שפירא, הרב הראשי לישראל (ה'תשמ"ג עד ה'תשנ"ג) וראש ישיבת מרכז הרב (נולד ב-1914)
2007 – חנוך סמית, סטטיסטיקאי ישראלי (נולד ב-1922)
2011 – אלישע אליעזר פרידמן, רנטגנולוג, החובש והרופא הראשי של הפלמ"ח, מנהל מכון הרנטגן בבית החולים בעפולה ומנהל מכון הרנטגן בבית חולים כרמל (נולד ב-1914)
2011 – אידה פינק, סופרת ישראלית שכתבה בשפה הפולנית (נולדה ב-1921)
2017 – יו הפנר, מוציא לאור אמריקאי, בעלי המגזין פלייבוי (נולד ב-1926)
2018 – מרטי באלין, זמר אמריקאי, חבר בלהקת ג'פרסון איירפליין (נולד ב-1942)
2022 – אשר בהרב, איש עסקים, יזם טכנולוגי וחברתי (נולד ב-1952)
2023 – ריוזו ינגימאצ'י, אמבריולוג יפני (נולד ב-1928)
2023 – מייקל גמבון, שחקן קולנוע ותיאטרון בריטי (נולד ב-1940)
2024 – מגי סמית', שחקנית קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון בריטית (נולדה ב-1934)
2024 – חסן נסראללה, מזכ"ל ומנהיג חזבאללה (נולד ב-1960)
2024 – עלי כרכי, מפקד החזית הדרומית של ארגון הטרור חזבאללה (נולד ב-1967)
חגים ואירועים החלים ביום זה
האו"ם – יום התיירות הבינלאומי
26 בספטמבר – 28 בספטמבר
ספטמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ט כז
קטגוריה:ספטמבר | 2024-10-18T18:08:11 |
29 בספטמבר | 29 בספטמבר הוא היום ה-272 בשנה בלוח הגרגוריאני (273 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 93 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1349 – טבח ופרעות ביהודי העיר קרמס באוסטריה בעלילת המוות השחור
1362 – סיום מלחמת הירושה של ברטאן
1907 – נוסדה אגודת "בר גיורא", קבוצת שמירה שלימים תהפוך לאגודת "השומר"
1918 – מלחמת העולם הראשונה: כוחות מדינות ההסכמה מבקיעים את קו הינדנבורג
1918 – מלחמת העולם הראשונה: בולגריה חותמת על שביתת נשק
1933 – הנפתו הראשונה של דגל עברי בעת החדשה. הניפו רב החובל הארצישראלי אריה גרבנוב על אונייתו, אוניית הצי העברי הראשונה "עמנואל"
1938 – נחתם הסכם מינכן: מנהיגי אנגליה, צרפת, גרמניה הנאצית ואיטליה חותמים על הסכם המאפשר לגרמניה לספח את חבל הסודטים שבצ'כוסלובקיה
1939 – פולין מחולקת בין גרמניה הנאצית לבין ברית המועצות
1941 – מלחמת העולם השנייה: מתחיל טבח יהודי קייב בבאבי יאר על ידי הנאצים ועוזריהם
1944 – מלחמת העולם השנייה: כוחות סובייטיים פולשים ליוגוסלביה
1954 – ייסוד CERN, המרכז האירופי לחקר הגרעין
1971 – עומאן מצטרפת לליגה הערבית
1982 – סיומה הרשמי של מלחמת שלום הגליל
1993 – רעידת אדמה בהודו. כ-10,000 איש נספים
2004 – האסטרואיד 4179 טוטאטיס חולף ליד כדור הארץ במרחק של רק פי 4 ממרחק כדו"א אל הירח
2015 – מתגלים מים זורמים במאדים
נולדו
ממוזער|196x196 פיקסלים|פומפיוס
ממוזער|244x244 פיקסלים|מיכאל סרווטוס
ממוזער|234x234 פיקסלים|מיגל דה סרוואנטס
ממוזער|250x250 פיקסלים|קאראווג'ו
106 לפנה"ס – גניוס פומפיוס, מדינאי ומצביא רומי (נרצח ב-48 לפנה"ס)
1240 – מרגרט מאנגליה, המלכה הרעיה של אלכסנדר השלישי, מלך סקוטלנד (נפטרה ב-1275)
1276 – כריסטופר השני, מלך דנמרק (נפטר ב-1332)
1511 – מיכאל סרווטוס, תאולוג, רופא והומניסט ספרדי שחי ופעל בצרפת (נפטר ב-1553)
1518 – טינטורטו, צייר איטלקי מתקופת הרנסאנס (נפטר ב-1594)
1547 – מיגל דה סרוואנטס, סופר ספרדי (נפטר ב-1616)
1548 – וילהלם החמישי, דוכס בוואריה (נפטר ב-1626)
1571 – קאראווג'ו, צייר איטלקי (נפטר ב-1610)
1758 – הוריישו נלסון, אדמירל בריטי (נפטר ב-1805)
1810 – אליזבת גאסקל, סופרת אנגלייה (נפטרה ב-1865)
1832 – חיים אופנהיים, רבה של טורון (נפטר ב-1891)
1867 – ולטר רתנאו, שר החוץ של רפובליקת ויימאר (נרצח ב-1922)
1881 – לודוויג פון מיזס, אחד הכלכלנים הבולטים של המאה ה-20 (נפטר ב-1973)
1889 – מטילדה הידאלגו, רופאה, משוררת ואקטיביסטית אקוודוריאנית (נפטרה ב-1974)
1898 – טרופים ליסנקו ביולוג סובייטי (נפטר ב-1976)
1901 – אנריקו פרמי, פיזיקאי, חתן פרס נובל לפיזיקה 1938 (נפטר ב-1954)
1905 – נחמן אביגד, ארכאולוג ישראלי (נפטר ב-1992)
1912 – גרשום שוקן, עורכו הראשי והמוציא לאור של עיתון "הארץ" (נפטר ב-1990)
1912 – מיכלאנג'לו אנטוניוני, במאי קולנוע איטלקי (נפטר ב-2007)
1913 – יעקב מרידור, מפקד האצ"ל ופוליטיקאי ישראלי (נפטר ב-1995)
1913 – טרוור האוורד, שחקן קולנוע ותיאטרון אנגלי (נפטר ב-1988)
1915 – דוד קרון, איש שירותי המודיעין הישראלי וממקימי קיבוץ כפר מנחם (נפטר ב-2001)
1923 – ריקה שלו, ציירת ישראלית (נפטרה ב-2010)
1927 – אדית אגר, פסיכולוגית יהודייה אזרחית ארצות הברית
1928 – מרטין טורנובסקי, מנצח צ'כי ממוצא יהודי (נפטר ב-2021)
1929 – גדעון גרץ, פסל שווייצרי-ישראלי
1930 – ריצ'רד בונינג, מנצח ופסנתרן אוסטרלי
1931 – אניטה אקברג, שחקנית קולנוע שוודית (נפטרה ב-2015)
1932 – מישל מור, פוליטיקאי ואיש עסקים לבנוני (נפטר ב-2021)
1932 – רוברט בנטון, במאי ותסריטאי אמריקאי, זוכה שלושה פרסי אוסקר ופרס גלובוס הזהב
1932 – ריינר וייס, פיזיקאי אמריקאי ממוצא יהודי, חתן פרס נובל לפיזיקה
1934 – מיהאי צ'יקסנטמיהאיי, פסיכולוג אמריקאי (נפטר ב-2021)
1935 – ג'רי לי לואיס, מוזיקאי אמריקאי, מחלוצי הרוק (נפטר ב-2022)
1936 – סילביו ברלוסקוני, ראש ממשלת איטליה (נפטר ב-2023)
1938 – וים קוק, ראש ממשלת הולנד (נפטר ב-2018)
1939 – יואל שוורץ, רב ואיש חינוך ישראלי-חרדי ומחבר ספרים (נפטר ב-2022)
1940 – עמוס כץ, תת-אלוף, קצין שריון ראשי
1941 – קארן דונסקי, עיתונאית בנושאי אופנה, יופי וסגנון, סגנוניסטית, אייקון אופנה ודוגמנית ישראלית
1942 – מדלין קאן, שחקנית קולנוע אמריקאית (נפטרה ב-1999)
1942 – פליצ'ה ג'ימונדי, רוכב אופניים איטלקי (נפטר ב-2019)
1943 – וולפגנג אובראט, כדורגלן גרמני
1943 – לך ואלנסה, מנהיג פועלים ונשיא פולין
1944 – אביטל ענבר, סופר, מתרגם, מבקר מסעדות ומחבר ספרי מסע ישראלי
1945 – יאיר גרבוז, צייר, סופר ופובליציסט ישראלי
1951 – מישל בצ'לט, רופאה ופוליטיקאית צ'ילאנית, האישה הראשונה להיבחר כנשיאת צ'ילה
1951 – יעקב כץ (כצל'ה), ראש מפלגת האיחוד הלאומי
1952 – אריה קרישק, סופר והיסטוריון
1952 – מיקי שביב, זמר רוק, מעבד ומפיק מוזיקלי ישראלי
1956 – סבסטיאן קו, רץ בריטי, מדליסט אולימפי ופוליטיקאי
1961 – ג'וליה גילארד, ראש ממשלת אוסטרליה ה-27
1966 – בויאר נישני, פוליטיקאי אלבני (נפטר ב-2022)
1966 – נח סטולמן, תסריטאי ויוצר טלוויזיה ישראלי
1967 – מסקי שיברו, שחקנית, מוזיקאית וזמרת ישראלית
1969 – עודד מנשה, שחקן ואחד ממנחי ערוץ הילדים
1973 – משה שגב, שף ומנחה תוכניות בישול ישראלי
1976 – אנדריי שבצ'נקו, כדורגלן אוקראיני
1978 – שרון אסמן, קצין בצה"ל בדרגת אלוף-משנה, ששירת כמפקד חטיבת הנח"ל (נפטר ב-2021)
1978 – גילי מוסינזון, כדורסלן ישראלי
1979 – ריקי בליך, שחקנית וקומיקאית ישראלית
1987 – גריפין, מוזיקאי, תקליטן, פזמונאי ומפיק מוזיקלי אמריקאי
1988 – קווין דוראנט, כדורסלן אמריקאי מליגת ה-NBA
1989 – נעה פרידמן, שחקנית ישראלית
1989 – אדור דלאנו, מלכת דראג אמריקאית
1991 – מרטין ינסן, די ג'יי ומפיק מוזיקלי דני
1996 – תאיר קמינר, סרבנית מצפון ישראלית
נפטרו
ממוזער|150x150px|יונה וולך
ממוזער|215x215px|מדלין מארי אוהייר
ממוזער|200x200px|רוי ליכטנשטיין
1186 – ויליאם מצור, הארכיבישוף של העיר צור והיסטוריון (נולד ב-1130)
1225 – ארנו אמורי, נזיר ציסטרציאני קטלאני
1560 – גוסטב ואסה, מלך שוודיה (נולד ב-1496)
1839 – פרידריך מוס, גאולוג ומינרלוג גרמני שהתפרסם בשל סולם קשיות המינרלים שהמציא, הקרויה על שמו (נולד ב-1773)
1902 – אמיל זולא, סופר צרפתי, נודע במאמרו "אני מאשים" בעקבות פרשת דרייפוס (נולד ב-1840)
1954 – ווד ג'ונס, ביולוג בריטי (נולד ב-1879)
1967 – קרסון מקאלרס, סופרת אמריקאית (נולדה ב-1917)
1985 – יונה וולך, משוררת ישראלית (נולדה ב-1944)
1995 – מדלין מארי אוהייר, פעילה אתאיסטית אמריקאית (נולדה ב-1919)
1997 – רוי ליכטנשטיין, צייר ופסל אמריקאי (נולד ב-1923)
2002 – צבי קוליץ, סופר, פוליטיקאי, מפיק קולנוע ותיאטרון ישראלי (נולד ב-1912)
2002 – ברוך רקובר, אב"ד בחיפה, חוקר ומפרש "ביאור הגר"א" על השולחן ערוך (נולד ב-1917)
2010 – טוני קרטיס, שחקן קולנוע אמריקאי (נולד ב-1925)
2013 – דב נוי, פרופסור ישראלי לספרות ופולקלור, חתן פרס ביאליק ופרס ישראל (נולד ב-1920)
2016 – מרים דפנסור-סנטיגו, פוליטיקאית וחברה בסנאט הפיליפיני (נולדה ב-1945)
2018 – משה רוטשילד, רופא חרדי ישראלי, מייסד ונשיא בית החולים מעייני הישועה בבני ברק ומנהלו הראשון (נולד ב-1929)
2019 – שמעון בלס, סופר ישראלי ופרופסור בחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטת חיפה (נולד ב-1930)
2020 – סבאח אל-אחמד אל-ג'אבר א-סבאח (נולד ב-1929)
2020 − הלן רדי, זמרת אוסטרלית-אמריקאית (נולדה ב-1941)
2021 − דוד ניב, גאולוג ישראלי (נולד ב-1923)
2021 – משה גנן, סופר, משורר, מסאי וחוקר טקסטים ישראלי (נולד ב-1931)
2021 – ברוניוס קוטאביצ'יוס, מלחין ליטאי של מוזיקה קלאסית (נולד ב-1932)
2022 – קת'לין בות', מי שיצרה את שפת האסמבלי הראשונה והשתתפה בתכנון מערכות המחשב הראשונות בבירקבק, אוניברסיטת לונדון (נולדה ב-1922)
2024 – צבי ורשביאק, עסקן ספורט בישראל ויושב ראש הוועד האולימפי בישראל מאז שנת 1997 ועד שנת 2013 (נולד ב-1939)
2024 – רבקה קרמר, זמרת ישראלית, סולנית להקת הצ'יזבטרון (נולדה ב-1930)
חגים ואירועים החלים ביום זה
מיקלמס – החג הנוצרי לכבודו של המלאך מיכאל
28 בספטמבר – 30 בספטמבר
ספטמבר
לוח אירועים שנתי
ראו גם
28 בספטמבר – 30 בספטמבר
ספטמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ט כט
קטגוריה:ספטמבר | 2024-09-29T21:07:45 |
24 בספטמבר | 24 בספטמבר הוא היום ה-267 בשנה (268 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 98 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
787 – מתכנסת ועידת ניקיאה השנייה
1302 – הסכם קלטבלוטה בין ממלכת נאפולי לבין ממלכת סיציליה
1831 – מתגלה "פסיפס אלכסנדר"
1942 – החל המרד בגטו טוצ'ין בזמן השואה
1950 – גלי צה"ל מתחילה את שידוריה
1955 – אצטדיון קריית אליעזר נפתח, ב-14 במאי 2014 נסגר באופן רשמי
1957 – אצטדיון הקאמפ נואו בברצלונה נפתח באופן רשמי
1964 – ועדת וורן מפרסמת את מסקנותיה בספר בן 888 עמודים
1967 – נשיא ארצות הברית לינדון ב. ג'ונסון מוציא צו נשיאותי האוסר על אפליה מינית בתעסוקה פדרלית
1973 – גינאה ביסאו מכריזה חד-צדדית על עצמאותה מפורטוגל
1980 – בית המשפט העליון של מדינת ישראל קובע שכפיית יחסי מין על אישה במסגרת הנישואים היא בגדר אונס
1991 – להקת נירוונה מפרסמת את האלבום Nevermind שנחשב לאחד מהאלבומים הטובים בהיסטוריית המוזיקה
1996 – מתחילות מהומות מנהרת הכותל בעקבות פתיחת מנהרת הכותל למבקרים
2005 – הוריקן ריטה מגיע לארצות הברית ופוגע במדינת טקסס
2015 – אסון העלייה לרגל במכה – 2,121 עולי רגל נהרגו בסמוך למכה שבערב הסעודית, עקב דוחק רב, בעת קיום מנהג החג' המוסלמי
נולדו
ממוזער|239x239px|ויטליוס
ממוזער|179x179px|עצ'ד אל-דולה
ממוזער|209x209px|פיוטיומקין
15 – ויטליוס, קיסר רומי (הוצא להורג ב-69)
936 – עצ'ד אל-דולה, האמיר המרכזי של קונפדרצית השושלת הבויהית (נפטר ב-983)
1501 – ג'ירולמו קרדאנו, מתמטיקאי, פילוסוף ורופא איטלקי, מגדולי המתמטיקאים בזמנו (נפטר ב-1576)
1564 – ויליאם אדמס, נווט אנגלי, ככל הנראה הבריטי הראשון שהגיע ליפן (נפטר ב-1620)
1583 – אלברכט פון ולנשטיין, אציל בוהמי והמצביא המפורסם ביותר שפעל בשירות האימפריה הרומית הקדושה (נפטר ב-1634)
1791 – גרגורי אלכסנדרוביץ פוטיומקין, מדינאי רוסי (נולד ב-1739)
1825 – פרנסס הרפר, פעילה למען ביטול העבדות ופעילה חברתית, סופרג'יסטית, משוררת וסופרת אפרו-אמריקאית (נפטרה ב-1911)
1911 – קונסטנטין צ'רניינקו, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות (נפטר ב-1985)
1920 – יוסל בירשטיין, סופר ומשורר ישראלי יליד פולין (נפטר ב-2003)
1921 – גדעון לוין, מחנך ותאורטיקן ישראלי (נפטר ב-2004)
1925 – כריסטל שאאק, דוגמנית גרמנייה (נפטרה ב-2021)
1926 – נמרוד שלום אריאב, מנכ"ל התעשייה האווירית לישראל (נפטר ב-2023)
1927 – פנינה גרי, אשת תיאטרון ישראלית (נפטרה ב-2023)
1928 – ג'ודית שקלאר, הוגה אמריקאית במדע המדינה, ידועה בשל תורת ה"ליברליזם של פחד" (נפטרה ב-1992)
1929 – טורו אוהירה, מדבב וקריין יפני (נפטר ב-2016)
1930 – דוד קורנגרין, מחנך ישראלי, ממקדמי ומנהלי תיכון אוסטרובסקי ברעננה ויקיר העיר רעננה (נפטר ב-2010)
1936 – ג'ים הנסון, איש תיאטרון הבובות הידוע והמפורסם בהיסטוריה של הטלוויזיה (נפטר ב-1990)
1939 – מוטי קירשנבאום, עיתונאי, איש טלוויזיה ורדיו ישראלי (נפטר ב-2015)
1939 – אשרה אלקיים רונן, רקדנית, כוריאוגרפית, יוצרת רב-תחומית ומורה לכוריאוגרפיה (נפטרה ב-2022)
1942 – ג'רי מרסדן, זמר-פזמונאי אנגלי, מוזיקאי ואיש טלוויזיה (נפטר ב-2021)
1943 – חנניה בר, צלם קולנוע ישראלי
1944 – דייוויד פדרמן, איש עסקים ישראלי ואחד מבעלי קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב
1954 – אשטון קרטר, פוליטיקאי אמריקאי (נפטר ב-2022)
1954 – מרקו טארדלי, כדורגלן איטלקי
1956 – עמירם פאל, עורך דין וסופר ישראלי
1962 – אלי מקויסט, כדורגלן סקוטי ששיחק בעמדת החלוץ
1964 – אלי דוקורסקי, ראש עיריית קריית ביאליק משנת 2008
1965 – שי עבאדי, אמן ישראלי
1971 – איציק קורנפיין, שוער כדורגל ישראלי
1976 – שלומי קוריאט, שחקן, קומיקאי ומנחה טלוויזיה ישראלי
1976 – סטפני מקמהן, מנהלת המותג הראשית של ארגון ההיאבקות האמריקאי, ה-WWE
1978 – איתי פרל, זמר, פזמונאי, מלחין, מפיק מוזיקלי ומעבד מוזיקלי ישראלי
1979 – פאביו אאורליו, כדורגלן ברזילאי
1980 – בני שלמה, עבריין מורשע ישראלי אשר עמד בראש ארגון פשע (נרצח ב-2022)
1980 – ויקטוריה פנדלטון, רוכבת אופניים בריטית, בעלת שתי מדליות זהב אולימפיות
1985 – אוהד קדוסי, כדורגלן ישראלי
1992 – סתיו סטרשקו, דוגמנית ושחקנית ישראלית
1993 – סהר קליזו, יוטיובר ואושיית רשת
נפטרו
ממוזער|225x225px|מנואל קומננוס
ממוזער|190x190 פיקסלים|איזבו מבוואריה
ממוזער|157x157 פיקסלים|דוקטור סוסש
366 – ליבריוס, אפיפיור
768 – פפין הגוץ, ראשון המלכים משושלת הקרולינגים (נולד ב-714)
1046 – גלרט הקדוש, בישוף קתולי הונגרי (נולד ב-908)
1054 – הרמן פון רייכנאו, נזיר בנדקטיני (נולד ב-1013)
1120 – ולף השני, דוכס בוואריה (נולד ב-1072)
1143 – אינוקנטיוס השני, אפיפיור (נולד ב-1088)
1180 – מנואל הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית (נולד ב-1118)
1435 – איזבו מבוואריה, מלכת צרפת (נולדה ב-1370)
1459 – אריק מפומרניה, מלך איחוד קאלמאר (נולד ב-1382)
1541 – פאראצלסוס, אלכימאי, רופא ואסטרולוג שווייצרי (נולד ב-1493)
1545 – אלברכט מברנדנבורג, קרדינל והנסיך הבוחר של מיינץ והארכיבישוף של מגדבורג (נולד ב-1490)
1572 – טופאק אמארו, הסאפה אינקה האחרון של ממלכת וילקבמבה (נולד ב-1545)
1945 – הנס גייגר, פיזיקאי גרמני (נולד ב-1882)
1950 – ויקטוריה, נסיכת הסן, בתו הבכורה של לודוויג הרביעי, הדוכס הגדול של הסן (נולדה ב-1863)
1964 – פאול קאלה, בלשן גרמני (נולד ב-1875)
1991 – דוקטור סוס, סופר אמריקאי (נולד ב-1904)
2000 – שוש וייץ, חוקרת ומבקרת תרבות ותיאטרון ישראלית (נולדה ב-1939)
2003 – אדוארד סעיד, אינטלקטואל ומבקר ספרותי פלסטיני (נולד ב-1935)
2004 – פרנסואז סאגאן, סופרת, מחזאית ותסריטאית צרפתיה (נולדה ב-1935)
2011 – דוד בר חן, רבה של שדרות במשך קרוב לארבעים שנים, ומרבני יהדות מרוקו בישראל (נולד ב-1929)
2014 – כריסטופר הוגווד, מנצח, צ'מבליסט, סופר ומלומד בריטי (נולד ב-1941)
2020 – קורינה רוטשייפר, דוגמנית הולנדית (נולדה ב-1938)
2020 – רונית קרצנר, עורכת סרטים, במאית ומפיקה ישראלית (נולדה ב-1956)
2022 – פרעה סנדרס, נגן סקסופון ג'אז (נולד ב-1940)
2023 – צבי הקר, אדריכל ישראלי (נולד ב-1931)
חגים ואירועים החלים ביום זה
23 בספטמבר – 25 בספטמבר
ספטמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
ט כד
קטגוריה:ספטמבר | 2024-09-10T17:48:56 |
21 בספטמבר | 21 בספטמבר הוא היום ה-264 בשנה בלוח הגרגוריאני (265 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 101 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1435 – הסכם בין שארל השביעי, מלך צרפת לבין פיליפ השלישי דוכס בורגונדיה מסיים את השותפות בין האנגלים לבין הבורגונדים במלחמת מאה השנים
1776 – 5 ימים לאחר כיבוש ניו יורק על ידי הבריטים, רבע מהעיר עולה באש
1792 – המהפכה הצרפתית: האספה הלאומית מאשרת הצהרה רשמית על ביטול המונרכיה
1869 – הזמפר-אופרה (בית האופרה) של דרזדן עולה באש
1913 – טורקיה ובולגריה חותמות על חוזה שלום בקונסטנטינופול
1936 – החונטה הפאשיסטית הספרדית ממנה את פרנציסקו פרנקו לגנרליסימו ולמפקד העליון
1937 – יוצאת לאור המהדורה הראשונה של ההוביט
1938 – וינסטון צ'רצ'יל מגנה את היטלר על סיפוח צ'כוסלובקיה
1939 – מתפרסמת איגרת הבזק של היידריך, בדבר היחס ליהודים בפולין הכבושה
1942 – ערב יום הכיפורים, הנאצים שולחים כ-1,000 מיהודי פודהייצה למחנה ההשמדה בלז'ץ
1948 – הושלם פירוק האצ"ל וסיפוחו לצה"ל עם פירוק הגדוד הירושלמי
1949 – המנהיגים הקומוניסטים הסיניים מכריזים על הקמת הרפובליקה העממית של סין
1955 – אולף החמישי הופך למלך נורווגיה
1964 – מלטה זוכה לעצמאות מהממלכה המאוחדת
1972 – נשיא הפיליפינים פרדיננד מרקוס מכריז על משטר צבאי
1981 – בליז זוכה לעצמאות מהממלכה המאוחדת
1994 – בכוכב הירדן נחנך גן פסלים של יגאל תומרקין
1999 – רעידת האדמה בג'יג'י שבטאיוואן גורמת לנזקים כבדים וכ-2,000 הרוגים
2013 – הפיגוע בקניון וסטגייט – חמושים מארגון א-שבאב תוקפים את קניון וסטגייט בניירובי, קניה
נולדו
ממוזער|155x155 פיקסלים|ריצ'רד פלנטג'נט
ממוזער|187x187 פיקסלים|פרידריך השלישי
ממוזער|160x160 פיקסלים|ג'ירולמו סבונרולה
ממוזער|174x174 פיקסלים|עבדול חמיד השני
ממוזער|167x167 פיקסלים|ה. ג'. ולס
ממוזער|177x177 פיקסלים|לאונרד כהן
ממוזער|94x94px|סטיבן קינג
600 – ויטאליאן, אפיפיור (נפטר ב-672)
1371 – פרידריך הראשון, הנסיך הבוחר מברנדנבורג (נפטר ב-1440)
1411 – ריצ'רד פלנטג'נט, דוכס יורק. טענתו לכתר אנגליה הציתה את מלחמות השושנים (נהרג ב-1460)
1415 – פרידריך השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (נפטר ב-1493)
1452 – ג'ירולמו סבונרולה, כומר דומיניקני ושליטה התאוקרטי של פירנצה (נפטר ב-1498)
1457 – ידוויגה יגלו, דוכסית בוואריה (נפטרה ב-1502)
1559 – צ'יגולי, צייר ואדריכל איטלקי (נפטר ב-1613)
1840 – מוראט החמישי, הסולטאן ה-33 של האימפריה העות'מאנית (נפטר ב-1904)
1842 – עבדול חמיד השני, סולטאן טורקי ושליטה של האימפריה העות'מאנית, מהאחראים לרצח העם הארמני הראשון (נפטר ב-1918)
1853 – האיקה קמרלינג אונס, פיזיקאי הולנדי (נפטר ב-1926)
1864 – הארי פרידנוואלד, רופא יהודי, חוקר תולדות הרפואה (נפטר ב-1950)
1866 – ה. ג'. ולס, סופר אנגלי (נפטר ב-1946)
1874 – גוסטב הולסט, מלחין בריטי (נפטר ב-1934)
1900 – מרים ילן-שטקליס, סופרת ומשוררת ישראלית, כלת פרס ישראל הראשונה לספרות ילדים (נפטרה ב-1984)
1909 – קוומה נקרומה, מנהיג אפריקאי אנטי-קולוניאלי, נשיאה הראשון של גאנה (נפטר ב-1972)
1912 – צ'אק ג'ונס, אנימטור, מאייר, תסריטאי, מפיק ובמאי סרטים מצוירים אמריקאי (נפטר ב-2002)
1916 – פרנסואז ז'ירו, עיתונאית, מחברת ופוליטיקאית צרפתייה (נפטרה ב-2003)
1924 – ששון בר-צבי, חוקר החברה והתרבות הבדואית בנגב, איש הפלמ"ח, הש"י וצה"ל (נפטר ב-2012)
1925 – שי קיפניס, איש הפלמ"ח וצה"ל ועסקן ציבור ברמת השרון (נפטר ב-2014)
1926 – דונלד גלייזר, פיזיקאי אמריקאי יהודי זוכה פרס נובל לפיזיקה לשנת 1960 (נפטר ב-2013)
1929 – שנדור קוצ'יש, כדורגלן הונגרי (נפטר ב-1979)
1929 – ברנארד ויליאמס, פילוסוף בריטי (נפטר ב-2003)
1931 – לארי הגמן, שחקן טלוויזיה וקולנוע אמריקאי (נפטר ב-2012)
1931 – שמואל אוירבך, ראש ישיבה ומנהיג בציבור הליטאי (נפטר ב-2018)
1933 – ששון סומך, פרופסור בחוג ללימודי הערבית והאסלאם שבאוניברסיטת תל אביב וחתן פרס ישראל לחקר המזרחנות (נפטר ב-2019)
1933 – קליפורד אלכסנדר, עורך דין, איש עסקים ופקיד ממשל אמריקאי (נפטר ב-2022)
1934 – לאונרד כהן, משורר וזמר קנדי (נפטר ב-2016)
1934 – דייוויד ג'יימס ת'אולס, פיזיקאי בריטי, חתן פרס וולף לפיזיקה וחתן פרס נובל לפיזיקה (נפטר ב-2019)
1935 – יעקב סיני, מתמטיקאי יהודי-רוסי-אמריקאי
1936 – יורי לוז'קוב, מדינאי רוסי שכיהן כראש עיריית מוסקבה במשך 18 שנים (נפטר ב-2019)
1939 – מיכאיל גרובמן, צייר ומשורר ישראלי
1942 – מירה זכאי, זמרת אלט ישראלית שזכתה לקריירה עולמית (נפטרה ב-2019)
1945 – ג'רי ברוקהיימר, מפיק יהודי אמריקאי
1947 – שרה ברייטברג-סמל, אוצרת ומבקרת אמנות ישראלית, כלת פרס ישראל לאמנות פלסטית לשנת 2020 (נפטרה ב-2022)
1947 – סטיבן קינג, סופר אימה אמריקני
1947 – לבנה פינקלשטיין, שחקנית קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון ישראלית, זוכת פרס אופיר
1948 – עבד א-סתאר קאסם, פרופסור פלסטיני למדעי המדינה באוניברסיטת א-נג'אח בשכם ופעיל פוליטי (נפטר ב-2021)
1950 – ביל מארי, שחקן, קומיקאי, במאי ומפיק קולנוע אמריקאי
1951 – אסלאן מסחאדוב, מנהיג בדלני צ'צ'ני (נהרג ב-2005)
1954 – שינזו אבה, ראש ממשלת יפן (נפטר ב-2022)
1955 – ישראל כץ, פוליטיקאי ישראלי
1956 – מרתה קאופמן, מפיקת טלוויזיה יהודיה אמריקאית
1957 – איתן כהן, יוצר קולנוע אמריקאי
1957 – קווין ראד, ראש ממשלת אוסטרליה ה-26
1962 – רוב מורו, שחקן אמריקאי
1963 – אנגוס מק'פיידן, שחקן קולנוע סקוטי
1964 – חורחה דרקסלר, זמר ומלחין אורוגוואיני
1965 – דייוויד ווינהם, שחקן קולנוע אוסטרלי
1967 – פיית' היל, זמרת אמריקנית
1968 – ריקי לייק, שחקנית, מארחת תוכניות טלוויזיה, מחברת ספרים אמריקאית
1971 – דייוויד וטר, "ילד הבועה" (נפטר ב-1984)
1971 – לוק וילסון, שחקן קולנוע אמריקני
1971 – אלפונסו ריביירו, שחקן אמריקאי
1972 – ליאם גלאגר, סולן להקת אואזיס
1974 – אילן שוחט, ראש העיר צפת בשנים 2008–2018
1975 – עמרי גלפרין, עיתונאי
1977 – יניב סוויסה, יוצר, שחקן ובמאי
1979 – ברק בכר, כדורגלן ישראלי ומאמן כדורגל
1979 – ריצ'רד דאן, כדורגלן אירי
1981 – ניקול ריצ'י, ידוענית אמריקנית
1982 – מאראט איזמאילוב, כדורגלן רוסי
1983 – לירון בן-שלוש, שחקנית ותסריטאית ישראלית
1983 – פרננדו קאבנגי, כדורגלן ארגנטינאי
1983 – מגי גרייס, שחקנית אמריקאית
1983 – ג'וזף מאזלו, שחקן קולנוע אמריקני
1989 – ג'ייסון דירולו, זמר פופ ו-R&B
1998 – טאדיי פוגאצ'אר, רוכב אופני כביש סלובני
נפטרו
ממוזער|149x149 פיקסלים|ורגיליוס
ממוזער|120x120 פיקסלים|אאטיוס
ממוזער|122x122 פיקסלים|אדוארד השני מלך אנגליה
19 לפנה"ס – ורגיליוס, משורר רומי (נולד ב-70 לפנה"ס)
454 – פלביוס אאטיוס, אישיות מרכזית באימפריה הרומית המערבית (נולד ב-396)
687 – קונון, אפיפיור (נולד ב-630)
1235 – אנדראש השני, מלך הונגריה (נולד ב-1177)
1327 – אדוארד השני מלך אנגליה, מלך אנגליה משנת 1307 ועד להדחתו בשנת 1327 (נולד ב-1284)
1558 – קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (נולד ב-1500)
1576 – ג'ירולמו קרדאנו, מתמטיקאי, פילוסוף ורופא איטלקי (נולד ב-1501)
1832 – וולטר סקוט, משורר וסופר סקוטי (נולד ב-1771)
1860 – ארתור שופנהאואר, פילוסוף גרמני (נולד ב-1788)
ממוזער|143x143 פיקסלים|וולטר סקוט
ממוזער|159x159 פיקסלים|ארתור שופנהאואר
1951 – ג'ון פטריק אובריין, ראש עיריית ניו יורק בשנת 1933 מטעם המפלגה הדמוקרטית. (נולד ב-1873)
1964 – אוטו גרוטווהל, ראש הממשלה הראשון של גרמניה המזרחית (נולד ב-1894)
1966 – פול ריינו, ראש ממשלת צרפת בזמן הרפובליקה הצרפתית השלישית (נולד ב-1878)
1972 – עדיה חורון, היסטוריון ובלשן, מראשוני הוגי הדעות הכנענים (נולד ב-1907)
1974 – ז'קלין סוזן, סופרת אמריקאית (נולדה ב-1918)
1998 – פלורנס גריפית ג'וינר, אתלטית אמריקאית שהתחרתה בריצות קצרות (נולדה ב-1959)
2007 – פטר סטמבוליץ', ראש ממשלת ונשיא הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה (נולד ב-1912)
2008 – לאו חנין, פעיל ציוני בסין וביפן (נולד ב-1913)
2010 – שבתאי רוזן, משפטן, זוכה פרס ישראל 1960 (נולד ב-1917)
2014 – מייק הררי, בכיר במוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים (נולד ב-1927)
2015 – יורם גרוס, במאי ומפיק פולני-אוסטרלי-יהודי (נולד ב-1926)
2019 – זיגמונד יאן, הקוסמונאוט היחיד בהיסטוריה של גרמניה המזרחית, גנרל בחיל האוויר של צבא מזרח גרמניה (נולד ב-1937)
2020 – ארתור אשקין, פיזיקאי אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיקה (נולד ב-1922)
2020 – עמוס לין, כדורסלן ומאמן ישראלי (נולד ב-1933)
2020 – אנג ריטה, מטפס הרים נפאלי (נולד ב-1948)
2021 – תחיה בת-אורן, עיתונאית ושדרנית רדיו, משוררת וציירת (נולדה ב-1923)
2021 – מוחמד חוסיין טנטאווי, מֻשִיר בצבא מצרים, שר ההגנה ויושב ראש המועצה העליונה של הכוחות המזוינים (נולד ב-1935)
2021 – מרשה פרידמן, פעילה פוליטית וחברתית אמריקאית-ישראלית, חברת הכנסת מטעם סיעת רצ בכנסת השמינית (נולדה ב-1938)
2023 – יואל אלראי, ראש עיריית נתניה בשנים 1983–1993 (נולד ב-1930)
2024 – בני גולסון, סקסופוניסט טנור ומלחין ג'אז אשר ניגן בעיקר בסגנונות הבי בופ וההארד בופ (נולד ב-1929)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום השלום הבין-לאומי
יום העצמאות של מלטה (1964)
יום העצמאות של בליז (מהממלכה המאוחדת) (1981)
יום העצמאות של ארמניה (1991)
יום המשווה
20 בספטמבר – 22 בספטמבר
ספטמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
https://www.onthisday.com/events/september/21
ט כא
קטגוריה:ספטמבר | 2024-09-23T03:55:20 |
12 בספטמבר | 12 בספטמבר הוא היום ה-255 בשנה בלוח הגרגוריאני (256 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 110 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
490 לפנה"ס – צבא אתונה מביס את צבא פרס בקרב מרתון
1609 – הנרי הדסון מגלה את נהר הדסון
1683 – קרב וינה בין כוחות האימפריה העות'מאנית לבין כוחות האימפריה הרומית הקדושה ופולנים
1846 – אליזבת בארט נישאת בסתר לרוברט בראונינג
1910 – ביצוע הבכורה של הסימפוניה השמינית ("סימפוניית האלף") מאת גוסטב מאהלר, במינכן
1914 – מלחמת העולם הראשונה: הקרב הראשון על המארן מסתיים בניצחון של מדינות ההסכמה על גרמניה
1940 – גילוי מערת לאסקו בצרפת ובה ציורי מערות
1953 – ג'ון פיצג'רלד קנדי מתחתן עם ג'קי בובייה
1964 – בכורת המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" בתיאטרון הקאמרי
1974 – המהפכה האתיופית הדחת קיסר אתיופיה, היילה סלאסי
1980 – הפיכה צבאית בטורקיה
1992 – מיי ג'מיסון נהיית לאישה האפריקאית-אמריקאית הראשונה שטסה לחלל, במשימה של מעבורת החלל אנדוור
1994 – דפדפן נטסקייפ יוצא לאור
2005 – כוחות צה"ל השלימו את נסיגתם מרצועת עזה במסגרת ביצוע תוכנית ההתנתקות. בכך מסתיימת שליטה ונוכחות ישראלית של 38 שנה ברצועה
2007 – רעידת אדמה באזור סומטרה. חוזקה מוערך בכ-8.5
נולדו
ממוזער|220x220 פיקסלים|פרנסואה הראשון
ממוזער|245x245 פיקסלים|אירן ז'וליו-קירי
ממוזער|237x237 פיקסלים|ג'סי אוונס
1494 – פרנסואה הראשון, מלך צרפת (נפטר ב-1547)
1812 – אדוארד שפרד קריזי, היסטוריון וחוקר תולדות האימפריה העות'מאנית (נפטר ב-1878)
1880 – ה. ל. מנקן, סופר ועיתונאי אמריקאי (נפטר ב-1956)
1884 – משה דפנא, מחנך ומשורר עברי (נפטר ב-1963)
1888 – מוריס שבלייה, זמר ושחקן צרפתי (נפטר ב-1972)
1897 – אירן ז'וליו-קירי, פיזיקאית צרפתייה, זוכת פרס נובל לכימיה (נפטרה ב-1956)
1901 – שמואל הורביץ, אגרונום ישראלי וחתן פרס ישראל (נפטר ב-1999)
1913 – ג'סי אוונס, ספורטאי אפרו-אמריקאי (נפטר ב-1980)
1918 – אפרים פרדיננד איינהורן, איש עסקים ורב אוסטרי-בריטי אורתודוקסי (נפטר ב-2021)
1921 – סטניסלב לם, סופר מדע בדיוני פולני (נפטר ב-2006)
1923 – אביעד יפה, פוליטיקאי ישראלי (נפטר ב-1977)
1923 – מרדכי בן-פורת, פעיל ציוני ופוליטיקאי ישראלי (נפטר ב-2022)
1927 – פרדי ג'ונס, שחקן קולנוע אנגלי (נפטר ב-2019)
1927 – מטה אלטרי, זמרת סופרן צרפתייה
1928 – עמליה רוזן, עורכת מוזיקלית ומלחינה ישראלית (נפטרה ב-2024)
1930 – אקירה סוזוקי, כימאי יפני, חתן פרס נובל לכימיה
1931 – איאן הולם, שחקן קולנוע בריטי (נפטר ב-2020)
1932 – זאב אלמוג (אברוצקי), קצין בחיל הים בדרגת סגן-אלוף (נפטר ב-2003)
1932 – יחזקאל הרמלך, איש ציבור ישראלי, כיהן כראש עיריית רחובות
1934 – גלן דייוויס, אתלט אמריקאי (נפטר ב-2009)
1936 – אהרן בית-הלחמי, מהנדס ומנהל ישראלי (נפטר ב-2019)
1939 – הנרי וקסמן, פוליטיקאי יהודי אמריקאי מהמפלגה הדמוקרטית
1940 – אמציה חן, קצין צה"ל בדרגת תת-אלוף ומפקד אוגדת מילואים
1942 – מנחם פרי, חוקר תורת הספרות, פרופסור באוניברסיטת תל אביב ועורך ספרותי
1944 – בארי וייט, זמר אמריקאי (נפטר ב-2003)
1949 – דוד דביר, רקדן ומורה למחול ישראלי
1951 – ג'ו פנטוליאנו, שחקן קולנוע וטלוויזיה אמריקאי
1951 – ברטי אהרן, ראש ממשלתה העשירי של אירלנד
1951 – אילן וירצברג, מלחין, מעבד, מפיק מוזיקלי, גיטריסט וזמר ישראלי
1952 – ניל פירט, מוזיקאי קנדי, המתופף וכותב השירים של להקת ראש (נפטר ב-2020)
1952 – רונית שרף, כדורסלנית ישראלית
1953 – נאן גולדין, צלמת אמריקאית
1956 – צבי גנדלמן, ראש עיריית חדרה, תת-אלוף במיל'
1957 – הנס צימר, מלחין סרטים גרמני
1963 – רפי אמזלג, שחקן ישראלי
1973 – פול ווקר, שחקן אמריקאי (נפטר ב-2013)
1973 – מזור בהיינה, חבר הכנסת ה-17 מטעם מפלגת ש"ס
1974 – איל B, במאי, יוצר קומיקס, אנימטור, מאייר, תסריטאי ומעצב ישראלי
1976 – ירון ניסקי, יוצר טלוויזיה, תסריטאי ועורך תוכן ישראלי
1976 – שירלי מושיוף, עיתונאית, תסריטאית ויוצרת טלוויזיה ישראלית
1977 – עידן רייכל, מוזיקאי ישראלי
1979 – שאולי בדישי, סטנדאפיסט ושחקן טלוויזיה ישראלי
1980 – יאו מינג, כדורסלן סיני
1981 – ג'ניפר הדסון, זמרת ושחקנית אפריקאית-אמריקאית
1989 – תמר אריאל, נווטת הקרב הדתייה הראשונה בחיל האוויר הישראלי (נפטרה ב-2014)
1989 – רפא מייקה, רוכב אופני כביש פולני
1991 – אג'ה סצ'קין, זמרת טורקית
1991 – אימרי זיו, זמר ישראלי
1994 – RM, ראפר, כותב שירים ומפיק מוזיקה דרום קוריאני
1994 – אלינה סביטולינה, טניסאית אוקראינית
נפטרו
ממוזער|252x252 פיקסלים|אנתוני פרקינס
ממוזער|227x227 פיקסלים|ג'וני קאש
1213 – פרו השני, מלך אראגון (נולד ב-1178)
1362 – אינוקנטיוס השישי, אפיפיור (נולד ב-1282)
1500 – אלברכט השלישי, דוכס סקסוניה (נולד ב-1443)
1544 – קלמאן מארו, משורר צרפתי (נולד ב-1495)
1812 – פיוטר בגרטיון, גנרל רוסי, משתתף פעיל במלחמות נפוליון (נולד ב-1765)
1813 – אדמונד רנדולף, מדינאי אמריקאי (נולד ב-1753)
1860 – ויליאם ווקר, הרפתקן וכובש אמריקאי (נולד ב-1824)
1918 – ג'ורג' רייד, ראש ממשלת אוסטרליה הרביעי (נולד ב-1845)
1979 – לס קלארק, אנימטור ובמאי אמריקאי (נולד ב-1907)
1992 – אנתוני פרקינס, שחקן קולנוע אמריקאי (נולד ב-1932)
1994 – יוסף הרמלין, ראש השב"כ (נולד ב-1922)
2000 – גארי אולסן, שחקן אנגלי (נולד ב-1957)
2003 – ג'וני קאש, זמר קאנטרי וגיטריסט אמריקאי (נולד ב-1932)
2008 – דייוויד פוסטר וולאס, סופר אמריקאי שזכה בפרסים ספרותיים רבים (נולד ב-1962)
2010 – קלוד שברול, במאי קולנוע צרפתי בין הבולטים בגל החדש (נולד ב-1930)
2014 – מיצי לוקר, זמרת סופרן אופראית ומורה לפיתוח קול רומנית-ישראלית, ניצולת שואה מבוקובינה (נולדה ב-1914)
2014 – איאן פייזלי, איש כמור פרוטסטנטי ופוליטיקאי יוניוניסטי-לויאליסטי מצפון אירלנד (נולד ב-1926)
2020 – רמי דותן, ראש להק הציוד בחיל האוויר הישראלי, בדרגת תת-אלוף שהורשע בשורת סעיפי אישום ובהם קבלת שוחד ונידון ל-13 שנות מאסר, לשלילת דרגותיו ולגירוש מצה"ל (נולד ב-1945)
2020 – יוסף סאנעי, איש דת מוסלמי שיעי (נולד ב-1937)
2022 – ישראל גרנית, קצין צה"ל בדרגת אלוף-משנה (נולד ב-1930)
2023 – ברנדון האנטר, כדורסלן אמריקאי (נולד ב-1980)
2024 – ג'וזף גרפטון גול, ביולוג אמריקני (נולד ב-1928)
חגים ואירועים החלים ביום זה
11 בספטמבר – 13 בספטמבר
ספטמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ט יב
קטגוריה:ספטמבר | 2024-09-23T05:27:12 |
8 בספטמבר | 8 בספטמבר הוא היום ה-251 בשנה בלוח הגרגוריאני (252 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 114 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1380 – קרב קוליקובו – בין הכוחות הרוסיים של דמיטרי דונסקוי וטטרים. ניצחון לרוסים. תחילת סיום השליטה של טטרו-מונגולים ברוסיה
1504 – הפסל דוד של מיכלאנג'לו הוצג לראשונה
1613 – מוראט הרביעי הומלך לסולטאן האימפריה העות'מאנית נחשב לסולטאן אכזר וחזק יחסית לאלה שהיו לפניו
1636 – נוסדת אוניברסיטת הרווארד במסצ'וסטס, הקולג' הוותיק ביותר באמריקה
1795 – קרב קרצניסי, קרב שנערך בין הפרסים ליחידות צבא גאורגיות
1796 – מלחמות נפוליון: כוחות צרפת מביסים את האוסטרים בקרב בסאנו
1888 – בלונדון התגלתה גופתה של אני צ'פמן, הקורבן השני של ג'ק המרטש
1888 – ששת משחקי ליגת הכדורגל הראשונים בעולם מתקיימים באנגליה
1923 – אסון הונדה פוינט: שבע משחתות של חיל הים של ארצות הברית עולות על שרטונות מול חופי קליפורניה
1930 – חברת 3M מתחילה לשווק נייר דבק שקוף
1935 – יואי לונג, סנאטור אמריקאי מלואיזיאנה ומושל המדינה לשעבר, נורה בבניין הקפיטול של לואיזיאנה. הוא מת כעבור יומיים
1939 – החל המצור על ורשה, שנכנעה 20 יום לאחר מכן
1941 – מלחמת העולם השנייה: התחיל המצור על לנינגרד, כאשר כוחות גרמניים כיתרו את העיר השנייה בגודלה בברית המועצות, לנינגרד
1943 – גנרל צבא ארצות הברית, דווייט אייזנהאואר, בישר על חתימת הסכם שביתת הנשק בו נכנעה איטליה
1943 – תחילת מערכת הדודקאנס במלחמת העולם השנייה, בין גרמניה נגד יוון, בריטניה ואיטליה
1944 – טיל V-2 פוגע בלונדון בפעם הראשונה
1945 – המלחמה הקרה: חיילים אמריקאים תופסים את חלקה הדרומי של קוריאה, בתגובה לפריסת כוחות סובייטים בצפון חצי-האי כחודש לפני-כן
1951 – בסן פרנסיסקו שבקליפורניה חותמות 48 מדינות על חוזה סן פרנסיסקו, הסכם שלום עם יפן המכיר רשמית בתום המערכה באוקיינוס השקט
1966 – שודר הפרק הראשון של סדרת המדע הבדיוני "מסע בין כוכבים"
1969 – מלחמת ההתשה: צה"ל הטביע שתי טרפדות מצריות במפרץ סואץ, ומבצע פשיטה משוריינת במערב המפרץ, למצרים כמאה הרוגים
1978 – טבח "יום שישי השחור" באיראן, שהיווה נקודת מפתח בפריצת המהפכה האיראנית
1991 – מקדוניה הכריזה על עצמאותה
2001 – ננעלת ועידת דרבן
2004 – התרסקות הגשושית ג'נסיס בעקבות תקלה
2022 – צ'ארלס השלישי הפך למלך הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד ו-14 ממלכות חבר העמים הבריטי לאחר מות אמו, המלכה אליזבת' השנייה
2023 – רעידת האדמה במרוקו
נולדו
ממוזער|202x202 פיקסלים|ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה
ממוזער|215x215 פיקסלים|פיטר סלרס
685 – שואן-דזונג, קיסר סין (נפטר ב-762)
828 – עלי אל-האדי, אימאם השיעי העשירי (נפטר ב-868)
1157 – ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה (נפטר ב-1199)
1209 – סנשו השני, מלך פורטוגל (נפטר ב-1248)
1380 – ברנרדינו מסיינה, קדוש נוצרי (נפטר ב־1444)
1413 – קתרינה מבולוניה, נזירה ואמנית, קדושה של הכנסייה הקתולית (נפטרה ב-1463)
1474 – לודוביקו אריוסטו, משורר איטלקי (נפטר ב-1533)
1621 – לואי השני דה בורבון, נסיך דה קונדה, מצביא צרפתי (נפטר ב-1686)
1767 – אוגוסט וילהלם פון שלגל, משורר, מבקר ספרות, מתרגם גרמני (נפטר ב-1845)
1841 – אנטונין דבוז'אק, מלחין צ'כי (נפטר ב-1904)
1873 – אלפרד ז'ארי, סופר, משורר ומחזאי צרפתי (נפטר ב-1907)
1886 – סיגפריד ששון, משורר בריטי (נפטר ב-1967)
1908 – אליעזר ברקוביץ, רב ופרופסור לפילוספיה יהודית (נפטר ב-1992)
1908 – עלי שכטמן, סופר יהודי, מחשובי סופרי היידיש (נפטר ב-1996)
1913 – צבי עזריה, חבר הנהלת יד ושם, רב ביוגוסלביה ובגרמניה ורבּהּ הראשון של סביון (נפטר ב-2002)
1922 – סיד סיזר, קומיקאי אמריקאי (נפטר ב-2014)
1925 – בת-שבע דגן, סופרת ילדים ישראלית (נפטרה ב-2024)
1925 – פיטר סלרס, שחקן קולנוע אמריקאי (נפטר ב-1980)
1928 – חנן רפפורט, פסיכולוג קליני (נפטר ב-2022)
1929 – רוג'ר ביירן, כדורגלן אנגלי (נהרג ב-1958)
1930 – יהודה ניני, פרופסור, היסטוריון, חוקר ומורה (נפטר ב-2020)
1932 – פטסי קליין, זמרת קאנטרי אמריקאית (נהרגה ב-1963)
1935 – גדעון ספירו, עיתונאי ופעיל שמאל רדיקלי ישראלי
1940 – חיים נגיד, סופר, משורר, מחזאי, עורך, מבקר ספרות ומבקר תיאטרון ישראלי
1941 – ברני סנדרס, פוליטיקאי יהודי אמריקני
1950 – אנטון שמאס, סופר, משורר, מתרגם ועורך ערבי ישראלי
1950 – עפרה נחמד, כתבת, עורכת ומגישה בקול ישראל
1952 – אלי אפללו, חבר הכנסת
1954 – ריימונד אודיירנו, גנרל אמריקאי, שירת כראש מטה צבא ארצות הברית (נפטר ב-2021)
1954 – רובי ברידג'ס, הילדה האפרו-אמריקאית הראשונה בבתי הספר לילדים לבנים במדינות הדרום של ארצות הברית
1955 – אהרלה בן אריה, אמן ישראלי
1957 – פיני חוזז, כדורסלן ישראלי
1958 – רון כחלילי, עיתונאי, במאי, תסריטאי, עורך ומפיק ישראלי
1966 – קרולה הגקוויסט, זמרת שוודית, נחשבת כאחת הזמרות הפופולריות בשוודיה, זוכת אירוויזיון 1991 כנציגת שוודיה
1968 – ריי וילסון, זמר רוק סקוטי
1975 – תומר יוסף, זמר, קומיקאי, במאי ושחקן ישראלי
1976 – אביב ואקנין, גולש גלים ישראלי
1978 – עמנואל פרחי, כלכלן צרפתי ופרופסור בחוג לכלכלה באוניברסיטת הרווארד (נפטר ב-2020)
1979 – פינק (אלישיה מור), זמרת אמריקאית
1981 – תום שובל, תסריטאי ובמאי קולנוע ישראלי
1987 – מקס אולארצ'יק, שחקן ומדבב ישראלי
1987 – ויז קאליפה, ראפר אמריקאי
1992 – לאה קייט, זמרת אמריקאית
1989 – אביצ'י, DJ ומפיק מוזיקלי שוודי (נפטר ב-2018)
1994 – קמרון דאלאס, יוטיובר, שחקן ודוגמן אמריקאי
1996 – רז ספני, יוטיובר ושחקן ישראלי
1999 – נורוז, ראפר, מפיק מוזיקלי ושחקן ישראלי
נפטרו
ממוזער|253x253px|פייסל הראשון
ממוזער|224x224 פיקסלים|אליזבת' השנייה
701 – סרגיוס הראשון, אפיפיור (נולד ב-650)
780 – לאון הרביעי הכוזרי, קיסר האימפריה הביזנטית (נולד ב-750)
1134 – אלפונסו הראשון, מלך אראגון (נולד ב-1073 או 1074)
1397 – תומאס מוודסטוק, דוכס גלוסטר ובנו השלושה עשר של אדוארד השלישי (נולד ב-1355)
1538 – דוד הראובני, נוסע יהודי (תאריך הולדתו לא ידוע)
1613 – קרלו ג'זואלדו, מלחין איטלקי (נולד ב-1560)
1637 – רוברט פלאד, פילוסוף, רופא ואוקולטיסט אנגלי (נולד ב-1574)
1894 – הרמן פון הלמהולץ, פיזיקאי גרמני (נולד ב-1821)
1933 – פייסל הראשון, מלך עיראק (1933-1921) (נולד בין 1883 לבין 1885)
1944 – אולריך פון האסל, דיפלומט גרמני, חבר בקבוצת ההתנגדות הגרמנית לשלטון הנאצי ואדולף היטלר במלחמת העולם השנייה. הוצא להורג לאחר כישלון קשר ה-20 ביולי (נולד ב-1881)
1944 – ללה קאראיאני - לוחמת מחתרת וחסידת אומות עולם, הוצאה להורג (נולדה ב-1898)
1949 – ריכרד שטראוס, מלחין גרמני (נולד ב-1864)
1954 – אנדרה דרן, צייר ומאייר צרפתי (נולד ב-1880)
1965 – דורותי דנדרידג', שחקנית אפרו-אמריקאית (נולדה ב-1922)
1977 – זירו מוסטל, שחקן אמריקאי (נולד ב-1915)
1979 – ג'ין סיברג, שחקנית קולנוע אמריקאית (נולדה ב-1938)
2001 – דודו דותן, בדרן ושחקן, יו"ר אמ"י (נולד ב-1949)
2002 – יוסי לפר, איש טנק ישראלי בעל עיטור הגבורה (נולד ב-1947)
2003 – לני ריפנשטאהל, במאית פרו-נאצית וצלמת גרמניה (נולדה ב-1902)
2004 – אלכסנדר סנד, סופר ישראלי (נולד ב-1921)
2004 – פרנק תומאס, אנימטור, תסריטאי ופסנתרן אמריקאי (נולד ב-1912)
2006 – ישראל טוויטו, פעיל חברתי ישראלי (נולד ב-1965)
2010 – ישראל טל, אלוף בצה"ל וסגן הרמטכ"ל, אבי פרויקט טנק המרכבה (נולד ב-1924)
2014 – מגדה אוליברו, זמרת סופרן איטלקית (נולדה ב-1910)
2016 – פרינס באסטר, מוזיקאי ג'מייקני (נולד ב-1938)
2018 – גנאדי גאגוליה, ראש ממשלת אבחזיה (נולד ב-1948)
2019 – שלמה בר-שביט, שחקן ישראלי (נולד ב-1928)
2019 – ישראל קיסר, מזכ"ל ההסתדרות, שר וחבר הכנסת מטעם המערך (נולד ב-1931)
2020 – רונלד הארווד, מחזאי, שחקן, תסריטאי ומפיק בריטי (נולד ב-1934)
2020 – ווהן ג'ונס, מתמטיקאי אמריקאי וניו זילנדי (נולד ב-1952)
2021 – אלכסנדר מלניק, במאי ותסריטאי רוסי, חבר בגילדת במאי הקולנוע הרוסית (נולד ב-1958)
2021 – יבגני זיניצ'ב, מדינאי ואיש שירותי הביטחון הרוסיים (נולד ב-1966)
2022 – אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת (נולדה ב-1926)
2022 – יואל שוורץ, רב ואיש חינוך ישראלי-חרדי ומחבר ספרים (נולד ב-1939)
2024 – איאן פרומן, טניסאי ישראלי, חתן פרס ישראל לספורט ותרבות הגוף (נולד ב-1937)
חגים ואירועים החלים ביום זה
פקיסטן – יום ההגנה
אנדורה – Mare de Deu de Meritxell, יום החג הלאומי
הדת הבהאית – חג עיזאת, היום הראשון של החודש העשירי בלוח הבהאאי
נצרות קתולית – חגיגת הולדת מריה הקדושה
"גבירתנו אשר על הבריאות" – החג העירוני של אלז'מזי, ספרד, שבו נהוג לבצע את המוישרנגה
האו"ם – יום ביעור הבערות
7 בספטמבר – 9 בספטמבר
ספטמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ט ח | 2024-09-26T08:37:22 |
מעי דק | REDIRECT המעי הדק | 2015-09-26T11:08:39 |
3 באוקטובר | 3 באוקטובר הוא היום ה-276 בשנה (277 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה, נשארו עוד 89 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
42 לפנה"ס – קרב פיליפי הראשון, בין יורשי יוליוס קיסר לרוצחיו
1210 – ז'אן דה בריין מוכתר למלך ירושלים
1789 – ג'ורג' וושינגטון מכריז על חג ההודיה הראשון
1932 – עיראק זוכה בעצמאות
1935 – איטליה פולשת לאתיופיה
1940 – צרפת של וישי מקבלת את חוק מעמד היהודים האנטישמי
1942 – גרמניה עורכת ניסוי ראשון של הטיל V-2
1952 – בריטניה עורכת ניסוי ראשון בנשק גרעיני
1990 – איחוד מחדש של גרמניה – גרמניה המזרחית חדלה מלהתקיים
1993 – פורץ קרב מוגדישו בין הכוחות המזוינים של ארצות הברית וחמושים סומלים
1995 – או. ג'יי. סימפסון מזוכה על ידי חבר המושבעים במשפט על רצח אשתו, ניקול בראון סימפסון, ורצח רונלד גולדמן
נולדו
ממוזער|239x239 פיקסלים|גאיוס קסיוס לונגינוס
ממוזער|199x199 פיקסלים|צ'ארלס דיוק
ממוזער|160x160 פיקסלים|צביקה פיק
85 לפנה"ס – גאיוס קסיוס לונגינוס, איש צבא ופוליטיקאי רומאי, מראשי הקשר נגד יוליוס קיסר (התאבד ב-42 לפנה"ס)
1373 – ידוויגה, מלכת פולין (נפטרה ב-1399)
1390 – המפרי, דוכס גלוסטר (נפטר ב-1447)
1885 – סופי טרדוול, מחזאית ועיתונאית אמריקאית (נפטרה ב-1970)
1889 – קרל פון אוסייצקי, עיתונאי ופציפיסט גרמני שזכה בפרס נובל לשלום לשנת 1935 (נפטר ב-1938)
1897 – לואי אראגון, משורר, סופר ועיתונאי צרפתי (נפטר ב-1982)
1900 – תומאס וולף, סופר אמריקאי (נפטר ב-1938)
1916 – ג'יימס הריוט, וטרינר וסופר בריטי (נפטר ב-1995)
1922 – רפאלה לה קפריה, סופר ותסריטאי איטלקי (נפטר ב-2022)
1923 – אולריך שנפט, חייל בוואפן אס.אס, שלאחר המלחמה התחזה ליהודי ואף שירת כקצין בצה"ל (נפטר ב-2013)
1928 – רם גופנא, ארכאולוג ישראלי (נפטר ב-2021)
1935 – עמירם גונן, גאוגרף ישראלי (נפטר ב-2018)
1935 – ארמן ג'יגרחניאן, שחקן קולנוע ותיאטרון סובייטי ורוסי ממוצא ארמני (נפטר ב-2020)
1935 – צ'ארלס דיוק, האיש העשירי שהלך על הירח
1936 – סטיב רייך, מלחין יהודי-אמריקאי
1936 – יהודה ג'אד נאמן, במאי ומפיק סרטים (נפטר ב-2021)
1940 – מייק טרוי, שחיין אמריקאי (נפטר ב-2019)
1940 – תמר גוז'נסקי, פוליטיקאית ישראלית
1944 – מאיר שטרנברג, פרופסור בחוג לתורת הספרות הכללית ובחוג למקרא באוניברסיטת תל אביב
1945 – ויקטור סנייב, אתלט סובייטי (נפטר ב-2022)
1946 – אילן בירן, אלוף בצה"ל, ראש אט"ל, אלוף פיקוד המרכז, יו"ר בז"ן, מנכ"ל משרד הביטחון, מנכ"ל בזק, יו"ר רפא"ל
1946 – חנן יובל, זמר ויוצר ישראלי
1948 – אמנון ז'קונט, סופר ועורך ישראלי
1949 – צביקה פיק, זמר ומלחין פופ ישראלי (נפטר ב-2022)
1949 – מאיר גלבוע, קרימינולוג ישראלי
1951 – קתרין סאליבן, גאולוגית ואסטרונאוטית אמריקאית
1954 – סטיבי ריי וון, זמר בלוז אמריקאי (נפטר ב-1990)
1957 – עזמי נסאר, כדורגלן ומאמן כדורגל ערבי־ישראלי נוצרי (נפטר ב-2007)
1965 – אוהד אזרחי, מורה רוחני ישראלי
1966 – גדי צדקה, מחזאי, מנהל, במאי תיאטרון ושחקן שומרוני-ישראלי, מייסד ומנכ"ל התיאטרון העברי
1966 – בנימין זאב כהנא, ראש ישיבת הרעיון היהודי, פעיל פוליטי ימני ישראלי, שהקים והנהיג את תנועת כהנא חי (נפטר ב-2000)
1966 – תומר שטיינהאור, כדורסלן ישראלי
1967 – עודד ראור, מפקד סיירת מטכ"ל וחטיבה 5 (נפטר ב-2014)
1969 – גוון סטפאני, זמרת אמריקאית
1969 – מייסרה מסרי, שחקן תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע, במאי ויוצר ערבי-ישראלי
1971 – עידן אלתרמן, שחקן ישראלי
1971 – גלית גיאת, שחקנית ישראלית
1972 – אלי כהן, שר המודיעין וחבר הכנסת מטעם מפלגת הליכוד
1978 – שאנין סוסאמון, שחקנית אמריקאית
1981 – זלאטן איברהימוביץ', כדורגלן שוודי
1988 – אליסיה ויקנדר, שחקנית ורקדנית שוודית
1994 – עטאא ג'אבר, כדורגלן ערבי-ישראלי
1999 – מיכל להב, שחמטאית ישראלית
1997 – קתלין דוסון, שחיינית סקוטית
2001 – ליאל עבדה, כדורגלן ישראלי
2004 – נואה שנאפ, שחקן יהודי-אמריקאי
נפטרו
ממוזער|239x239 פיקסלים|גאיוס קסיוס לונגינוס
42 לפנה"ס – גאיוס קסיוס לונגינוס, איש צבא ופוליטיקאי רומאי, מראשי הקשר נגד יוליוס קיסר (נולד ב-85 לפנה"ס)
1078 – איזיאסלאב הראשון, נסיך קייב (נולד ב-1024)
1226 – פרנסיס מאסיזי, איטלקי נוצרי, מייסד מסדר הפרנציסקנים (נולד ב-1182)
1369 – מרגרטה, רוזנת טירול (נולדה ב-1318)
1568 – אליזבת דה ולואה, נסיכת צרפת, בתו של אנרי השני, מלך צרפת ורעייתו השלישית של פליפה השני, מלך ספרד (נולדה ב-1545)
1611 – שארל מלורן, דוכס מיין (נולד ב-1554)
1914 – רנה גאטו, מתמטיקאי צרפתי (נולד ב-1889)
1929 – גוסטב שטרזמן, מדינאי גרמני, זוכה פרס נובל לשלום (נולד ב-1878)
1932 – מקס וולף, אסטרונום גרמני מראשוני האסטרופוטוגרפים ויושב ראש המחלקה לאסטרונומיה באוניברסיטת היידלברג (נולד ב-1863)
1941 – לואי ברנדייס, משפטן אמריקאי, שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית (נולד ב-1856)
1953 – פלורנס סאבין, מדענית רפואית אמריקאית (נולדה ב-1871)
1981 – אנה הדוויג בול, מיסיונרית אסטונית (נולדה ב-1887)
2003 – עפרה שפירא-אלוני, מדענית ישראלית (נולדה ב-1940)
2004 – זאב לב, פיזיקאי ישראלי ומייסד בית הספר הגבוה לטכנולוגיה בירושלים (נולד ב-1922)
2004 – ג'נט לי, שחקנית אמריקאית (נולדה ב-1927)
2010 – עזרא הס, קריין ומדבב ישראלי (נולד ב-1933)
2013 – סרגיי בלוב, כדורסלן סובייטי (נולד ב-1944)
2018 – לאון לדרמן, פיזיקאי אמריקאי ממוצא יהודי, חתן פרס נובל לפיזיקה (נולד ב-1922)
2019 – רמי דנון, שחקן קולנוע, טלוויזיה, תיאטרון, מחזאי ובמאי ישראלי (נולד ב-1943)
2020 – מארק אנדרוז, פוליטיקאי אמריקאי (נולד ב-1926)
2020 – שמריהו בירן, ראש עיריית עכו (נולד ב-1942)
2021 – סינתיה האריס, שחקנית קולנוע וטלוויזיה אמריקאית (נולדה ב-1934)
2022 – בני שלמה, עבריין מורשע ישראלי אשר עמד בראש ארגון פשע (נולד ב-1980)
2023 – אפרים חירם, תת-אלוף בצה"ל, ראש המועצה השמיני של רמת השרון (נולד ב-1934)
2024 – ישעיהו גביש, לוחם פלמ"ח, אלוף פיקוד הדרום במלחמת ששת הימים ומנכ"ל כור תעשיות (נולד ב-1925)
2024 – נסים לוי, מפיק ובמאי קולנוע וטלוויזיה ישראלי (נולד ב-1943)
חגים ואירועים החלים ביום זה
גרמניה: יום האחדות הגרמנית
קוריאה הדרומית: יום הקמת המדינה
יום ה"ילדות רעות"
2 באוקטובר – 4 באוקטובר
אוקטובר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
י ג
קטגוריה:אוקטובר | 2024-10-13T21:59:04 |
4 באוקטובר | 4 באוקטובר הוא היום ה-277 בשנה בלוח הגרגוריאני (278 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 88 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1582 – האפיפיור גרגוריוס השלושה עשר מחיל את הלוח הגרגוריאני (הקרוי על שמו). באיטליה, בפולין, בפורטוגל ובספרד, היום שלמחרת ה-4 באוקטובר 1582 הוא ה-15 באוקטובר 10 ימים הושמטו
1824 – מקסיקו הופכת לרפובליקה
1830 – בלגיה הופכת למדינה עצמאית לאחר שהיא נפרדת מהולנד
1883 – נסיעת הבכורה של הרכבת "אוריינט אקספרס"
1910 – פורטוגל הופכת לרפובליקה. המלך מנואל השני נמלט לבריטניה
1927 – הפסל גוטזון בורגלום ועימו כ־400 עובדים מתחילים בחציבת הר ראשמור
1945 – נוסדה תנועת המרי העברי
1957 – ברית המועצות משגרת את הלוויין המלאכותי הראשון בהיסטוריה – ספוטניק 1
1958 – חוקת צרפת נחתמת ומתחילה הרפובליקה הצרפתית החמישית
1966 – באסוטולנד זוכה בעצמאות מבריטניה ומשנה את שמה ללסוטו
1992 – אסון ביילמר: מטוס מטען של אל על מתרסק לשכונת המגורים ביילמר באמסטרדם. חמשת אנשי הצוות ו-38 תושבים נהרגים
1993 – בשיאו של המשבר החוקתי ברוסיה, מורה נשיא רוסיה בוריס ילצין לטנקים של הצבא להסתער על בניין הפרלמנט הרוסי
2001 – אסון המטוס בים השחור: מטוס נוסעים של סיביר אייר מדגם טופולב 154, בדרכו מתל אביב לנובוסיבירסק, מתרסק בים השחור לאחר שנפגע בשוגג מטיל של צבא אוקראינה, 78 נוסעי המטוס ואנשי הצוות נהרגים
2003 – הפיגוע במסעדת מקסים בחיפה: 21 נרצחים ו-51 נפצעים
2005 – הוריקן סטן פוגע במקסיקו ומרכז אמריקה והורג מעל ל-600 אנשים
2006 – האלבום "Back to Black" של איימי ויינהאוס, שמחזיק בתואר האלבום הנמכר ביותר בבריטניה, יוצא לאור
נולדו
ממוזער|227x227 פיקסלים|באסטר קיטון
1274 – רודולף הראשון, דוכס בוואריה, דוכס בוואריה (נפטר ב-1319)
1289 – לואי העשירי, מלך צרפת משנת 1314 ועד 1316 (נפטר ב-1316)
1379 – אנריקה השלישי, מלך קסטיליה בין השנים 1390 – 1406 (נפטר ב-1406)
1515 – לוקאס קראנאך הבן, צייר גרמני (נפטר ב-1586)
1542 – רוברטו בלרמינו, קרדינל (נפטר ב-1621)
1550 – קרל התשיעי, מלך שוודיה מ-1604–1611 (נפטר ב-1611)
1626 – ריצ'רד קרומוול, לורד פרוטקטור של אנגליה, סקוטלנד ואירלנד (נפטר ב-1712)
1633 – ברנרדינו רמציני, רופא איטלקי (נפטר ב-1714)
1787 – פרנסואה גיזו, היסטוריון, הוגה דעות, נואם ומדינאי צרפתי (נפטר ב-1874)
1814 – ז'אן-פרנסואה מילה, צייר ותחריטן צרפתי (נפטר ב-1875)
1822 – ראת'רפורד בירצ'רד הייס, הנשיא ה-19 של ארצות הברית (נפטר ב-1893)
1843 – מארי אלפונסין דניל גטאס, נזירה ערבייה-קתולית (נפטרה ב-1927)
1880 – דיימון ראניון, סופר אמריקאי (נפטר ב-1946)
1888 – פרידריך אולבריכט, איש צבא גרמני, מראשי קשר העשרים ביולי לרציחתו של אדולף היטלר (נפטר ב-1944)
1892 – אנגלברט דולפוס, מדינאי אוסטרי שנרצח על ידי הנאצים בעת כהונתו כראש ממשלת אוסטריה (נרצח ב-1934)
1895 – ריכרד זורגה, מרגל רוסי (נפטר ב-1944)
1895 – באסטר קיטון, שחקן קולנוע וקומיקאי אמריקאי (נפטר ב-1966)
1896 – דורותי לורנס, כתבת אנגלייה שהתחזתה לגבר על מנת לשרת בצבא בימי מלחמת העולם הראשונה (נפטרה ב-1964)
1903 – ארנסט קלטנברונר, פושע מלחמה נאצי, מהאחראים העיקריים לשואה (הוצא להורג ב-1946)
1910 – ג'ון וודן, כדורסלן ומאמן כדורסל אמריקאי (נפטר ב-2010)
1923 – צ'רלטון הסטון, שחקן קולנוע אמריקאי ונשיא ה-NRA (נפטר ב-2008)
1924 – מוריס קרנו, פיזיקאי אמריקאי (נפטר ב-2022)
1928 – חנה יפה, הצנחנית המבצעית היחידה בתולדות צה"ל (נפטרה ב-2006)
1928 – אלווין טופלר, עתידן וסופר אמריקאי (נפטר ב-2016)
1929 – ג'ודית ג'רוויס תומסון, פילוסופית יהודייה-אמריקאית (נפטרה ב-2020)
1931 – ורנר ישראל, פיזיקאי קנדי (נפטר ב-2022)
1934 – יצחק מאיר, מחנך, סופר ישראלי, חבר הנהלת הסוכנות היהודית, דיפלומט ואיש הציונות הדתית (נפטר ב-2020)
1934 – סם הוף, שחקן פוטבול אמריקני (נפטר ב-2021)
1936 – כריסטופר אלכסנדר, אדריכל (נפטר ב-2022)
1937 – ג'קי קולינס, סופרת ושחקנית אמריקאית (נפטרה ב-2015)
1938 – קורט ויטריך, כימאי וביופיזיקאי שווייצרי, זוכה פרס נובל לכימיה
1940 – סילביו מרסוליני, כדורגלן ומאמן ארגנטינאי (נפטר ב-2020)
1940 – סטיב סוולו, מוזיקאי ג'אז, נגן גיטרה בס ומלחין
1941 – אן רייס, סופרת פנטסיה ואימה אמריקאית (נפטרה ב-2021)
1942 – יוהנה סיגורדרדוטיר, פוליטיקאית איסלנדית, ראש ממשלת איסלנד ה-24
1946 – יואל רפל, היסטוריון של עם ישראל וארץ ישראל, סופר, עורך ועיתונאי ישראלי
1946 – סוזן סרנדון, שחקנית קולנוע אמריקאית
1946 – צ'אק הייגל, סנאטור אמריקאי, וכיום מזכיר ההגנה של ארצות הברית
1947 – ב. מיכאל, סאטיריקן ופובליציסט ישראלי
1949 – רוני אפטה, פרופסור לאימונולוגיה (נפטר ב-2021)
1951 – רינה פרנק מיטרני, סופרת ומפיקה ישראלית
1956 – הנס ואן ברויקלן, כדורגלן הולנדי ששיחק בעמדת השוער
1960 – הנרי וורסלי, קצין צבא וחוקר ארצות בריטי (נפטר ב-2016)
1963 – רוני רוזנטל, כדורגלן ישראלי
1963 – ניצן חן, עיתונאי, סופר ועורך חדשות ישראלי
1970 – מרדכי כהנא, קצין צה"ל
1971 – גיורא חמיצר, יוצר ותסריטאי ישראלי
1971 – לימור פנחסוב, במאית ועורכת סרטי תעודה ישראלית
1972 – חיים ריבלין, כתב חברה ורווחה בחברת החדשות של ערוץ 2
1976 – אלישה סילברסטון, שחקנית קולנוע אמריקאית
1977 – אנה יונסון, זמרת-יוצרת שוודית
1978 – עידו רוזנטל, איש תקשורת ישראלי
1988 – דריק רוז, כדורסלן אמריקאי בליגת ה-NBA
1989 – דקוטה ג'ונסון, שחקנית קולנוע אמריקאית
1989 – קרלון בראון, כדורסלן אמריקאי
1991 − לי-אן פינוק, זמרת-יוצרת בריטית
נפטרו
ממוזער|181x181 פיקסלים|רמברנדט
ממוזער|196x196 פיקסלים|מקס פלאנק
ממוזער|170x170 פיקסלים|ג'ניס ג'ופלין
1497 – חואן, נסיך אסטוריאס (נולד ב-1478)
1582 – תרסה מאווילה, נזירה וקדושה קתולית ספרדייה (נולדה ב-1515)
1597 – סרצה דנגל, קיסר אתיופיה (נולד ב-1550)
1669 – רמברנדט ואן ריין, צייר הולנדי (נולד ב-1606)
1747 – אמארו פרגו, פריבטיר וסוחר ספרדי (נולד ב-1678)
1880 – ז'אק אופנבך, מלחין יהודי גרמני (נולד ב-1819)
1903 – אוטו ויינינגר, פילוסוף אוסטרי ממוצא יהודי אנטישמי (נולד ב-1880)
1904 – פרדריק ברתולדי, פסל צרפתי, יוצרו של פסל החירות (נולד ב-1834)
1947 – מקס פלאנק, פיזיקאי גרמני (נולד ב-1858)
1954 – נח גד וינטרוב, רב, משורר ומחבר ספרים (נולד ב-1888)
1970 – ג'ניס ג'ופלין, זמרת אמריקאית (נולדה ב-1943)
1974 – אן סקסטון, משוררת וסופרת אמריקאית שהתאבדה (נולדה ב-1928)
1982 – אחמד חסן אל-בכר, נשיא עיראק (נולד ב-1914)
1989 – גרהאם צ'אפמן, קומיקאי בריטי (מחבורת "מונטי פייתון") (נולד ב-1941)
2003 – זאב אלמוג (אברוצקי), קצין בחיל הים בדרגת סגן-אלוף (נולד ב-1932)
2006 – דן וינד, מהנדס אזרחי (נולד ב-1935)
2009 – גינטר ראל, טייס קרב גרמני (נולד ב-1918)
2009 – מֶרסֶדֶס סוֹסָה, זמרת ארגנטינאית (נולדה ב-1935)
2011 – שמואל שילה, שחקן ובמאי תיאטרון ישראלי (נולד ב-1929)
2011 – חנן פורת, רב, איש חינוך וחבר הכנסת (נולד ב-1943)
2016 – יעקב שמאי, חבר הכנסת מטעם הליכוד (נולד ב-1940)
2017 – ליאם קוסגרייב, פוליטיקאי אירי שכיהן כטישך (ראש ממשלת אירלנד) (נולד ב-1920)
2019 – דיאן קארול, שחקנית וזמרת אמריקאית (נולדה ב-1935)
2020 – קנזו טקאדה, מעצב אופנה יפני (נולד ב-1939)
2022 – לורטה לין, זמרת, פזמונאית וגיטריסטית אמריקאית, זוכת פרסי גראמי, פרסי מוזיקת הקאנטרי ופרסי המוזיקה האמריקאית (נולדה ב-1932)
2024 – חזום חזום, כדורגלן ישראלי (נולד ב-1948)
חגים ואירועים החלים ביום זה
מתחיל שבוע החלל העולמי
יום החיות הבינלאומי
חג פרנציסקוס הקדוש
3 באוקטובר – 5 באוקטובר
אוקטובר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
י ד
קטגוריה:אוקטובר | 2024-10-06T03:52:46 |
11 באוקטובר | 11 באוקטובר הוא היום ה-284 בשנה (285 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה, נשארו עוד 81 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1138 – מתרחשת רעידת האדמה בחלב המוערכת כשלישית בחומרתה בהיסטוריה על פי מספר ההרוגים, כ-230 אלף בני אדם
1774 – ג'יימס קוק מגלה את האי נורפוק
1797 – נערך קרב קמפרדאון בין הצי המלכותי הבריטי לצי ההולנדי ומסתיים בניצחון בריטי
1958 – שיגור הגשושית פיוניר 1 לחקר הירח, במסגרת תוכנית פיוניר האמריקאית, כישלון בניווט מנע כניסה למסלול סביב הירח
1962 – נפתחת ועידת הוותיקן השנייה
1968 – שיגור החללית אפולו 7 במסגרת תוכנית אפולו האמריקאית והשיגור המאויש הראשון על גבי טיל סטורן IB
1969 – שיגור סויוז 6
1971 – במסגרת תוכנית החלל הסובייטית, תחנת החלל הראשונה, סאליוט 1 הבלתי מאוישת בשלב זה, חודרת לאטמוספירה ומתפרקת
1973 – מלחמת יום הכיפורים – חיל הים הישראלי מתעמת עם סוריה במסגרת קרב טרטוס
1976 – בקונגרס ארצות הברית מאושרת הצעת חוק הקובעת שג'ורג' וושינגטון יועלה בדרגה ויקבל את דרגת גנרל הצבאות של ארצות הברית
1977 – נחיתה מוצלחת של משימת סויוז 25, החללית הייתה אמורה להגיעה לתחנת החלל סאליוט 6 אבל בעיות במערכת העגינה הביאו לביטול המשימה וחזרה לכדור הארץ
1984 – במשימת מעבורת החלל צ'לנג'ר STS-41-G האסטרונאוטית קתרין סאליבן היא האישה האמריקאית הראשונה שמבצעת פעילות חוץ-רכבית
1991 – אניטה היל מעידה שקלרנס תומאס הטריד אותה מינית, בשימוע בסנאט לאישור מועמדותו לבית המשפט העליון של ארצות הברית
1994 – נחיתת משימת מעבורת החלל STS-68
2000 – שיגור משימת מעבורת החלל דיסקברי STS-92
2005 – הגשושית קאסיני מבצעת יעף ליד דיוני, ירח של שבתאי
2018 – שיגור משימת סויוז MS-10 לתחנת החלל הבינלאומית
נולדו
ממוזער|206x206 פיקסלים|אלינור רוזוולט
1758 – היינריך וילהלם מתאוס אולברס, אסטרונום, פיזיקאי ורופא גרמני (נפטר ב-1840)
1835 – תיאודור תומאס, מוזיקאי ומנצח אמריקאי (נפטר ב-1905)
1872 – אמילי דייוויסון, מורה ופעילה סופרג'יסטית בריטית (נהרגה ב-1913)
1884 – אלינור רוזוולט, פוליטיקאית והומניטרית אמריקאית, הגברת הראשונה של ארצות הברית כרעייתו של פרנקלין דלאנו רוזוולט (נפטרה ב-1962)
1885 – פרנסואה מוריאק, סופר צרפתי (נפטר ב-1970)
1889 – אימרה שלוסר, כדורגלן הונגרי (נפטר ב-1959)
1889 – יוסף יואל ריבלין, מזרחן ישראלי, פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים וחבר האקדמיה ללשון העברית (נפטר ב-1971)
1896 – רומן יאקובסון, בלשן יהודי רוסי (נפטר ב-1982)
1925 – אלמור לנארד, סופר ותסריטאי אמריקאי (נפטר ב-2013)
1926 – טיק ניאט האן, נזיר בודהיסט, מורה, סופר, משורר ופעיל שלום וייאטנמי (נפטר ב-2022)
1927 – צפורה נריה, קצינת ח"ן ישראלית (נפטרה ב-2017)
1927 – ויליאם פרי, מתמטיקאי, מהנדס ואיש עסקים אמריקאי שכיהן כמזכיר ההגנה של ארצות הברית
1932 – שאול פרידלנדר, היסטוריון, מומחה לחקר ההיסטוריה של השואה, חתן פרס ישראל לשנת תשמ"ג
1936 – מישל פורטל, כדורגלן ישראלי ששיחק בעמדת השוער, ומאמן כדורגל (נפטר ב-2021)
1937 – בובי צ'רלטון, כדורגלן אנגלי (נפטר ב-2023)
1937 – רון ליבמן, שחקן קולנוע וטלוויזיה יהודי-אמריקאי, זוכה פרס אמי ופרס הטוני (נפטר ב-2019)
1939 – יוסי שבו, ראש עיריית נס ציונה (נפטר ב-2019)
1939 – מיכה אולמן, אמן ופסל ישראלי
1940 – אורי אברמסון, יוצר ישראלי, מתכנן ומעצב מוזיאונים ופרויקטים מיוחדים (נפטר ב-2024)
1941 – אדמונד לוי, שופט בית המשפט העליון (נפטר ב-2014)
1941 – פארוק מואסי, פרופסור לספרות ערבית ומשורר ערבי-ישראלי (נפטר ב-2020)
1943 – גדעון פרייטג, כדורסלן ישראלי
1945 – יצחק אוחיון, ראש העירייה השמיני של פתח תקווה (נפטר ב-2020)
1945 – אראלה גולן, חברת הכנסת שכיהנה בכנסת ה-16 מטעם סיעת שינוי ובשלהי הכנסת ה-16 מטעם סיעת "חץ"
1946 – סוואו קאטו, מתעמל יפני
1948 – יעקב בורק, סופר ואיש עסקים ישראלי
1949 – הלנה עמרם, שדכנית ויועצת זוגיות ישראלית (נפטרה ב-2020)
1950 – עמוס גיתאי, במאי קולנוע ישראלי
1950 – פטי מארי, פוליטיקאית אמריקאית
1953 – משה נוסבאום, עיתונאי ישראלי
1957 – דון פרנץ', שחקנית, סופרת, וקומיקאית אנגלייה
1960 – ורד נעם, חוקרת תלמוד באוניברסיטת תל אביב
1961 – האני אבו אסעד, במאי קולנוע פלסטיני-הולנדי
1963 – פייסל בן חוסיין, נסיך ירדן ואחיו של עבדאללה השני, מלך ירדן
1966 – לוק פרי, שחקן אמריקאי (נפטר ב-2019)
1968 – דודי לוי, זמר ישראלי
1968 – אפרת בן צור, שחקנית וזמרת ישראלית
1970 – אילן הייטנר, סופר, תסריטאי ובמאי קולנוע ישראלי
1972 – קלאודיה בלאק, שחקנית אוסטרלית
1976 – אמילי דשנל, שחקנית קולנוע וטלוויזיה ומפיקת טלוויזיה אמריקאית
1978 – מיקי חליקה, שחיין אולימפי ישראלי
1980 – מיכל אנסקי, גסטרונומית, עיתונאית אוכל ומנחת טלוויזיה ישראלית
1985 – מישל טרכטנברג, שחקנית קולנוע וטלוויזיה אמריקאית
1985 – דניאל קציר, שחיין ישראלי
1992 – קארדי בי, פזמונאית וראפרית אמריקאית
1994 – שחר שגיב, טריאתלט ישראלי
2001 – אריאל ארנברג, שחמטאי ישראלי
2001 – סער דרורי, שחמטאי ישראלי
נפטרו
ממוזער|243x243 פיקסלים|לודוויג הרביעי
ממוזער|239x239 פיקסלים|אולריך צווינגלי
1303 – בוניפקיוס השמיני, אפיפיור (נולד ב-1235)
1347 – לודוויג הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (נולד ב-1282)
1424 – יאן ז'יז'קה, מצביא בוהמי (נולד ב-1360)
1531 – אולריך צווינגלי, כומר נוצרי שווייצרי, מראשוני הרפורמטורים באירופה (נולד ב-1484)
1542 – תומאס וייאט, משורר אנגלי (נולד ב-1503)
1809 – מריווד'ר לואיס, מגלה ארצות (נולד ב-1774)
1852 – פרדיננד אייזנשטיין, מתמטיקאי גרמני (נולד ב-1823)
1961 – צ'יקו מרקס, קומיקאי אמריקאי, מחברי האחים מרקס (נולד ב-1887)
1963 – ז'אן קוקטו, משורר, סופר ומחזאי צרפתי (נולד ב-1889)
1965 – דורותיאה לאנג, צלמת אמריקאית (נולדה ב-1895)
2002 – מקסים לוי, פוליטיקאי ישראלי (נולד ב-1950)
2008 – ירג היידר, פוליטיקאי אוסטרי לאומני (נולד ב-1950)
2008 – נדב שנל, שחיין ישראלי (נולד ב-1964)
2012 – אברהם אבוטבול, שחקן, זמר ומוזיקאי ישראלי (נולד ב-1960)
2013 – אריך פריבקה, סרן (האופט-שטורמפיהרר) בוואפן אס אס (נולד ב-1913)
2014 – תנחום כהן-מינץ, כדורסלן ישראלי (נולד ב-1939)
2017 – קליפורד הסבנדס, המושל הכללי של ברבדוס (נולד ב-1926)
2018 – רות איילון, אתלטית ישראלית (נולדה ב-1929)
2019 – אלכסיי ליאונוב, קוסמונאוט, מחלוצי תוכנית החלל הסובייטית (נולד ב-1934)
2019 – רוברט פורסטר, שחקן קולנוע אמריקני (נולד ב-1941)
2020 – לאה הרפז, משוררת, סופרת, אמנית רב-תחומית ומעצבת אופנה (נולדה ב-1941)
2021 – אברהם ארלנגר, מראשי ישיבת קול תורה בירושלים ומחבר סדרת הספרים "ברכת אברהם" (נולד ב-1931)
2021 – יששכר אונא, פיזיקאי ישראלי (נולד ב-1934)
2022 – אנג'לה לאנסברי, שחקנית וזמרת (נולדה ב-1925)
2022 – טומס לייטרסדורף, אדריכל ומתכנן ערים ישראלי (נולד ב-1937)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום השואה ברומניה, לציון ראשית גירוש יהודי רומניה בתאריך זה בשנת 1941 לחבל טרנסניסטריה
יום המהפכה במקדוניה
יום היציאה מהארון הבינלאומי
יום הילדה הבינלאומי
10 באוקטובר – 12 באוקטובר
אוקטובר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
י יא
קטגוריה:אוקטובר | 2024-07-18T09:35:10 |
17 באוקטובר | 17 באוקטובר הוא היום ה-290 בשנה (291 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה, נשארו עוד 75 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1244 – הממלוכים מביסים את ממלכת ירושלים ואת בני בריתה בקרב הירביה
1448 – קרב קוסובו – הונגרים מובסים על ידי הטורקים. חצי הבלקנים עוברים לשליטת הטורקים
1800 – בריטניה משתלטת על האי קוראסאו
1815 – נפוליאון מתחיל את גלותו השנייה באי סנט הלנה
1905 – הצאר הרוסי ניקולאי השני מפרסם את מנשר אוקטובר
1917 – נגזרים על המנהיגה הסופרג'יסטית אליס פול שבעה חודשי מאסר בעוון הפגנה שקיימה מול הבית הלבן; בתגובה היא פותחת בשביתת רעב ועוברת האכלה כפויה
1941 – החל גירוש יהודי גרמניה
1961 – מפגינים אלג'ירים רבים נהרגים על ידי שוטרים בטבח בפריז
1967 – מועלית הצגת הבכורה של המחזמר שיער
1976 – מתחילים הלימודים באוניברסיטה הפתוחה בישראל
1979 – האם תרזה זוכה בפרס נובל לשלום
2001 – השר רחבעם זאבי נרצח במלון הייאט בירושלים על ידי מחבלים מארגון החזית העממית לשחרור פלסטין
נולדו
ממוזער|254x254 פיקסלים|זאב ז'בוטינסקי
ממוזער|208x208 פיקסלים|ארתור מילר
ממוזער|213x213 פיקסלים|אמינם
1253 – איבו, קדוש נוצרי (נפטר ב-1303)
1696 – אוגוסט השלישי, מלך פולין (נפטר ב-1763)
1756 – יצחק אייכל, עיתונאי עברי גרמני, מאבות תנועת ההשכלה היהודית (נפטר ב-1804)
1780 – ריצ'רד ג'ונסון, סגן נשיא ארצות הברית התשיעי (נפטר ב-1850)
1803 – פרנץ דיאק, מדינאי הונגרי (נפטר ב-1876)
1813 – גאורג ביכנר, סופר ומחזאי גרמני (נפטר ב-1837)
1853 – מריה אלכסנדרובנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה, ידועה כ"דוכסית אדינבורו" ו"דוכסית סקסה-קובורג-גותה" (נפטרה ב-1920)
1864 – רוברט לאנסינג, מזכיר המדינה של ארצות הברית בתקופת מלחמת העולם הראשונה (נפטר ב-1928)
1880 – זאב ז'בוטינסקי, מנהיג ציוני, סופר, משורר, מתרגם, פובליציסט ונואם מפורסם (נפטר ב-1940)
1908 – מיכאל קומיי, דיפלומט ישראלי (נפטר ב-1987)
1912 – יוחנן פאולוס הראשון, האפיפיור ה-263 (נפטר ב-1978)
1914 – ג'רי סיגל, קומיקסאי אמריקאי (נפטר ב-1996)
1915 – ארתור מילר, מחזאי אמריקאי (נפטר ב-2005)
1918 – ריטה הייוורת', שחקנית קולנוע אמריקאית (נפטרה ב-1987)
1920 – מונטגומרי קליפט, שחקן קולנוע אמריקני (נפטר ב-1966)
1922 – אנג'ל ואגנשטיין, במאי קולנוע, תסריטאי וסופר בולגרי ממוצא יהודי (נפטר ב-2023)
1926 – מרדכי שלו, מסאי ומבקר ספרות ישראלי, מורה לספרות ואיש ספרות ומקרא (נפטר ב-2014)
1929 – רם דע-עוז, מלחין ומכוון פסנתרים ישראלי (נפטר ב-2021)
1931 – עדנה פלידל, שחקנית תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ישראלית (נפטרה ב-1993)
1932 – נתן אלבז, חייל צה"ל בעל עיטור המופת (נפטר ב-1954)
1933 – ויליאם אנדרס, טייס חיל האוויר האמריקני, אסטרונאוט ומנהל בכיר בנאס"א (נפטר ב-2024)
1934 – יצחק לבני, איש תקשורת ישראלי (נפטר ב-2017)
1935 – מאיר וילצ'ק, ביוכימאי ישראלי, חתן פרס ישראל למדעי החיים
1936 – סאתימה בי בנג'מין, זמרת דרום אפריקאית (נפטרה ב-2013)
1938 – לוריין קראפ, שחיינית אוסטרלית
1940 – יורם הירשפלד, פרופסור חבר למתמטיקה באוניברסיטת תל אביב (נפטר ב-2022)
1948 – רוברט ג'ורדן, סופר אמריקאי (נפטר ב-2007)
1949 – אואן ארתור, ראש ממשלת ברבדוס בשנים 1994–2008 (נפטר ב-2020)
1949 – צביקה רוזנברג, טיפוגרף ומעצב גרפי, מייסד חברת מסטרפונט
1953 – אלי גולדשמידט, חבר הכנסת ממפלגת העבודה
1955 – אבי דואן, עובד סוציאלי ישראלי וחבר הכנסת השמונה עשרה מטעם סיעת קדימה (נפטר ב-2018)
1955 – דב צור, ראש עיריית ראשון לציון
1956 – מיי ג'מיסון, רופאה, אסטרונאוטית, האישה האפרו-אמריקאית הראשונה לטוס לחלל
1958 – דן תורג'מן, במאי קולנוע וטלוויזיה ושחקן טלוויזיה, קולנוע ותיאטרון ישראלי
1958 – ג'יימס אספיר, אתלט יהודי-בריטי
1959 – פרנסיסקו פלורס, נשיאה של אל סלוודור בשנים 1999–2004 (נפטר ב-2016)
1959 – נורם מקדונלד, קומיקאי, סופר, שחקן, סטנדאפיסט ומפיק קולנוע קנדי (נפטר ב-2021)
1960 – דן תורן, זמר רוק ושחקן קולנוע ישראלי (נפטר ב-2024)
1960 – דור צויגנבום, שחקן, במאי, מדבב ומחזאי ישראלי
1963 – איתן צור, במאי טלוויזיה ישראלי
1965 – רן שם טוב, זמר-יוצר, מעבד ומפיק מוזיקלי
1966 – איה שבא, שחקנית, במאית ומדבבת ישראלית
1968 – זיגי מארלי, זמר
1968 – אלי האנה, מפתח גוף ישראלי
1972 – אמינם, זמר אמריקאי
1977 – דודו אוואט, כדורגלן ישראלי
1983 – פליסיטי ג'ונס, שחקנית קולנוע טלוויזיה ותיאטרון אנגלייה
נפטרו
ממוזער|227x227 פיקסלים|פרדריק שופן
ממוזער|226x226 פיקסלים|רחבעם זאבי "גנדי"
ממוזער|עוזי חיטמן
532 – בוניפקיוס השני, אפיפיור (שנת לידתו אינה ידועה)
866 – אל-מסתעין הראשון, ח'ליף עבאסי (נולד ב-863)
1456 – ניקולא גרנו, מלחין צרפתי (נולד ב-1375)
1757 – רנה אנטואן פרשו דה ראומיר, מדען צרפתי (נולד ב-1683)
1849 – פרדריק שופן, פסנתרן ומלחין פולני (נולד ב-1810)
1887 – גוסטב קירכהוף, פיזיקאי גרמני שתרם רבות להבנת המוליכות החשמלית, המעגל החשמלי (חוקי קירכהוף) והאנליזה הספקטרוגרפית (נולד ב-1824)
1938 – קרל קאוטסקי, פילוסוף ומנהיג סוציאליסטי גרמני (נולד ב-1854)
1947 – דוד באזוב, רב גאורגי ציוני, ממנהיגי הציונות הדתית בגאורגיה (נולד ב-1883)
1967 – הנרי פו-יי, הקיסר האחרון של סין, שימש כ"שליט בובה" של מנצ'וריה בתקופת הכיבוש היפני (נולד ב-1906)
1973 – אינגבורג בכמן, סופרת אוסטרית (נולדה ב-1926)
1973 – נפתלי הרץ טור-סיני, נשיא האקדמיה ללשון העברית (נולד ב-1886)
1983 – רמון ארון, סוציולוג ופילוסוף פוליטי יהודי צרפתי (נולד ב-1905)
1987 – מרדכי מנטליק, ראש ישיבת תומכי תמימים המרכזית ב-770- בניו יורק וחבר הנהלת "אגודת חסידי חב"ד העולמית" (נולד ב-1912)
2001 – רחבעם זאבי, אלוף בצה"ל ופוליטיקאי ישראלי (נולד ב-1926)
2002 – מרים ברוך חלפי, משוררת ופסלת ישראלית (נולדה ב-1914)
2004 – עוזי חיטמן, זמר, מלחין ופזמונאי (נולד ב-1952)
2004 – משה מן, מפקדה הראשון של חטיבת גולני (נולד ב-1907)
2006 – ראובן דיין, שחקן ישראלי (נולד ב-1943)
2007 – אלעזר דודמן, אלוף ישראל בטניס שבע פעמים (נולד ב-1936)
2008 – בן וידר, מייסד IFBB ונדבן יהודי (נולד ב-1923)
2010 – משה לופנפלד, אדריכל ישראלי (נולד ב-1931)
2012 – אסתר גמליאלית, זמרת ושחקנית ישראלית (נולדה ב-1919)
2019 – אלייז'ה קמינגס, פוליטיקאי ופעיל זכויות אזרח אפרו-אמריקאי (נולד ב-1951)
2020 – מיכאל שטראוס, איש עסקים ישראלי, ששימש יו"ר קבוצת שטראוס בשנים 1975–2001 (נולד ב-1934)
חגים ואירועים החלים ביום זה
היום הבינלאומי למיגור העוני
יום האדג' הבינלאומי
יום הנאמנות (ארגנטינה)
16 באוקטובר – 18 באוקטובר
אוקטובר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
י יז
קטגוריה:אוקטובר | 2024-10-17T12:35:35 |
8 באוקטובר | 8 באוקטובר הוא היום ה-281 בשנה (282 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 84 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
876 – לאחר מות לודוויג הגרמני, קרל הקירח מנסה להשתלט על ממלכתו ומובס בקרב אנדמאך על ידי קארלומן מבוואריה
1600 – נחקקה החוקה של סן מרינו
1856 – "תקרית החץ" מביאה לתחילתה של מלחמת האופיום השנייה
1862 – קרב פריוויל מסתיים בניצחון טקטי של צבא הקונפדרציה, במסגרת מלחמת האזרחים האמריקנית
1871 – השרפה הגדולה של שיקגו
1951 – דוד בן-גוריון מציג את ממשלת ישראל השלישית בפני הכנסת
1973 – נכשלה מתקפת הנגד של 8 באוקטובר של צה"ל מול הצבא המצרי בתעלת סואץ (מלחמת יום הכיפורים)
1973 – קרב דמיאט הטבעת 3 ספינות אוסה מצריות על ידי שייטת ספינות הטילים
1991 – הפרלמנט הקרואטי מנתק את קשריו האחרונים מיוגוסלביה
2001 – האסון בנמל התעופה לינאטה – התנגשות טיסה 686 של סקנדינביאן איירליינס במהלך ההמראה מנמל התעופה לינאטה (מילאנו) במטוס ססנה פרטי. 110 הנוסעים ואנשי הצוות, ארבעה במטוס ססנה, וארבעה על הקרקע נהרגו
2005 – התרחשה רעידת האדמה בקשמיר בה נהרגו מעל ל־80,000 אנשים ונגרם נזק רב לאזור קשמיר בפקיסטן
2010 – האנטילים ההולנדיים שבים הקריבי, חלק מממלכת ארצות השפלה, חדלים להתקיים כישות מדינית אחת
2016 – בהפצצת ההלוויה בצנעא נהרגו יותר מ-140 אנשים ונפצעו יותר מ-520
2021 – בפיגוע התאבדות במסגד שיעי בקונדוז שבאפגניסטן, לפחות 50 בני אדם נרצחו ועוד 100 נפצעו
2022 – פיצוץ בגשר קרים, ככל הנראה ממשאית תופת; הפיצוץ הביא להתלקחותם של שבעה מכלי נפט ולמותם של שלושה בני אדם
נולדו
ממוזער|207x207 פיקסלים|פירוס
ממוזער|241x241 פיקסלים|חואן פרון
ממוזער|170x170 פיקסלים|יעקב דורי
319 לפנה"ס – פירוס, מלך אפירוס ויוזם מלחמת פירוס (נהרג ב-272 לפנה״ס)
1551 – ג'וליו קאצ'יני, מלחין איטלקי (נפטר ב-1618)
1807 – הרייט טיילור מיל, פילוסופית ופעילה פמיניסטית בריטית (נפטרה ב-1858)
1825 – פסקל בוורלי רנדולף, רופא, מיסטיקן, סופר ומדיום אמריקאי (נפטר ב-1875)
1838 – ג'ון היי, מזכיר המדינה של ארצות הברית (נפטר ב-1905)
1847 – רוז סקוט, פעילה למען זכויות נשים באוסטרליה (נפטרה ב-1925)
1872 – מארי אנגל פנינגטון, כימאית ובקטריולוגית אמריקאית (נפטרה ב-1952)
1883 – אוטו היינריך ורבורג, ביוכימאי גרמני, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (נפטר ב-1970)
1892 – איוו אנדריץ', סופר יוגוסלבי, חתן פרס נובל לספרות (נפטר ב-1975)
1892 – מרינה צבטייבה, משוררת וסופרת רוסית (התאבדה ב-1941)
1895 – חואן דומינגו פרון, נשיא ארגנטינה (נפטר ב-1974)
1899 – יעקב דורי, הרמטכ"ל הראשון של צה"ל (נפטר ב-1973)
1918 – ינס סקואו, רופא, ביוכימאי וביופיזיקאי דני, חתן פרס נובל לכימיה (נפטר ב-2018)
1920 – פרנק הרברט, סופר מדע בדיוני (נפטר ב-1986)
1922 – חגי אבריאל, ממייסדי קיבוץ שדה בוקר, ממייסדי מצפה רמון וראש המועצה האזורית רמת נגב (נפטר ב-1972)
1930 – פיית' רינגולד, ציירת, פסלת, אמנית תקשורת מעורבת, סופרת, מורה ומרצה אמריקאית (נפטרה ב-2024)
1935 – צבי בר, ראש העירייה הרביעי של רמת גן, ניצב במשטרת ישראל ואלוף-משנה בצה"ל
1936 – לאוניד קוראבליוב, שחקן תיאטרון וקולנוע רוסי סובייטי (נפטר ב-2022)
1938 – ג'ורג' ואקנין, רופא ישראלי (נפטר ב-2002)
1939 – נחמיה חליבה, כדורגלן ישראלי
1939 – פול הוגאן, שחקן וקומיקאי אוסטרלי
1941 – ג'סי ג'קסון, כומר, פוליטיקאי ופעיל בתנועה לזכויות האזרח בארצות הברית
1943 – רוברט לורנס סטיין, סופר יהודי-אמריקאי
1946 – חנאן עשראווי, פוליטיקאית ופעילה פמיניסטית פלסטינית
1947 – אברהם בן-ארצי, איש צבא ישראלי בדרגת אלוף-משנה, סופר ומשורר (נפטר ב-2010)
1948 – גוטפריד הלנויין, צייר וצלם אוסטרי-אירי
1948 – פדרו לופז, רוצח סדרתי קולומביאני
1949 – שרה'לה דורון, שדרנית רדיו ישראלית (נפטרה ב-1991)
1949 – דב פרידמן, שחקן וזמר ישראלי
1949 – סיגורני ויבר, שחקנית קולנוע אמריקאית
1950 – יהושע דורפמן, קצין תותחנים ראשי ומנכ"ל רשות העתיקות (נפטר ב-2014)
1950 – דוד רפאל בן-עמי, זמר, במאי ויוצר ישראלי חוזר בתשובה חסיד ברסלב (נפטר ב-2020)
1950 – מיגל אנחל ברינדיסי, כדורגלן ומאמן כדורגל ארגנטינאי
1958 – אורסולה פון דר ליין, פוליטיקאית ושרת ההגנה מהמפלגה הנוצרית-דמוקרטית בגרמניה
1970 – מאט דיימון, שחקן קולנוע אמריקאי
1974 – מרטין הנדרסון, שחקן ניו זילנדי
1974 – עידו אנג'ל, סופר, במאי ויזם ישראלי
1980 – המיז (מייק מיזנין), מתאבק מקצועי בארגון ה-WWE
1980 – איימי טיפטון, שחקנית אמריקאית
1982 – אנמיק ואן פלוטן, רוכבת אופני כביש הולנדית
1985 – ברונו מארס, זמר אמריקאי
1986 – דניאל זילברשטיין, זמר פופ, מדבב ומעצב אופנה ישראלי
1989 – חגית יאסו, זמרת ישראלית
1991 – קובי מרימי, נציג ישראל באירוויזיון 2019
1994 – לוקה האני, זמר שווייצרי, נציג שווייץ באירוויזיון 2019
1997 – אלונה קושבצקי, מתעמלת אמנותית ישראלית
1997 – בלה ת'ורן, שחקנית אמריקאית
נפטרו
ממוזער|233x233 פיקסלים|פרנקלין פירס
ממוזער|217x217 פיקסלים|נפתלי הרץ אימבר
1469 – פיליפו ליפי, צייר איטלקי (נולד ב-1406)
1754 – הנרי פילדינג, סופר ומחזאי בריטי (נולד ב-1707)
1793 – ג'ון הנקוק, מהאבות המייסדים של ארצות הברית ומושל מסצ'וסטס (נולד ב-1737)
1869 – פרנקלין פירס, נשיאה ה-14 של ארצות הברית (נולד ב-1804)
1909 – נפתלי הרץ אימבר, מחבר "התקווה", ההמנון הלאומי של ישראל (נולד ב-1856)
1972 – פרסקוט בוש, סנאטור אמריקני מטעם מדינת קונטיקט ובנקאי בכיר בוול סטריט (נולד ב-1895)
1978 – אליהו ששון, שר וחבר הכנסת מטעם המערך (נולד ב-1902)
1992 – וילי ברנדט, קנצלר גרמניה (נולד ב-1913)
1997 – יחיאל אליאש, מייסד תנועת בני עקיבא ומשמרות אליצור (נולד ב-1908)
2004 – ז'אק דרידה, פילוסוף צרפתי ממוצא יהודי (נולד ב-1930)
2005 – אנטולי שפירו, קצין הצבא האדום שפיקד על שחרור מחנה אושוויץ ופתח את שעריו (נולד ב-1913)
2005 – מרדכי אלמוג, איש קהילת המודיעין הישראלית, מייסד יחידת האיסוף 8200 (נולד ב-1917)
2006 – יעקב מלץ, שופט בית המשפט העליון ומבקר המדינה הרביעי (נולד ב-1923)
2015 – פול פרודהום, שף אמריקאי שהיה ידוע בהתמחותו במטבח הקייג'וני (נולד ב-1940)
2020 – שלמה גזית, אלוף בצה"ל, כיהן בין היתר כראש אמ"ן, כנשיא אוניברסיטת בן-גוריון בנגב וכמנכ"ל הסוכנות היהודית (נולד ב-1926)
2021 – נולה צ'לטון, מחזאית, במאית תיאטרון ומורה למשחק ולדרמה ישראלית-אמריקאית (נולדה ב-1922)
2021 – מרדכי גלדמן, משורר, פסיכולוג, צייר, פסל ומבקר ספרות ואמנות ישראלי (נולד ב-1946)
2021 – ריימונד אודיירנו, גנרל אמריקאי, שירת כראש מטה צבא ארצות הברית (נולד ב-1954)
2023 –
2023 – ברט יאנג, שחקן קולנוע, צייר ומחבר אמריקאי (נולד ב-1940)
2023 – לאסלו שויום, נשיא הונגריה (נולד ב-1942)
2024 – ז'וב, קומיקסאי שווייצרי, מחבר טקסטים לסדרות קומיקס ותסריטאי לסרטים מצוירים (נולד ב-1927)
2024 – טים ג'ונסון, פוליטיקאי אמריקאי (נולד ב-1946)
2024 – יוסי לז'ה, כדורסלן ישראלי (נולד ב-1948)
חגים ואירועים החלים ביום זה
7 באוקטובר – 9 באוקטובר
אוקטובר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
י ח
קטגוריה:אוקטובר | 2024-10-09T19:26:33 |
חופש הביטוי | ממוזער|340px|נואם בפינת נואמים בלונדון, 1974
חופש הביטוי וההבעה הוא זכותו של כל אדם להביע את דעתו ולומר את שברצונו לומר מבלי שיוטלו הגבלות שרירותיות על כך, בכל הדרכים המשמשות לכך: דיבור, כתיבה, צילום, הסרטה, וכל דרך תקשורת אחרת. "כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי" (מתוך ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם) עקרון חופש הביטוי הוא הרחבה של עקרון חופש הדיבור. חופש הביטוי נחשב למימוש של חופש הדעה והמצפון, שטעמם ניטל אם נשללת האפשרות לבטא אותם ולכן מהווה נדבך מהותי בחברה דמוקרטית.
חופש הביטוי נחשב לאחת מזכויות האדם הבסיסיות, אך לעיתים הוא מוגבל באמצעות חקיקה. גבולותיו של חופש הביטוי נתונים בוויכוח מתמיד. דוגמה לכך היא הטענה כי חוקים האוסרים ביטויי גזענות או תאוריות היסטוריות כמו הכחשת השואה מגבילים את חופש הביטוי. דיני לשון הרע מגבילים את חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, כדי לאפשר לנשוא הפרסום לשמור על שמו הטוב. גם פגיעה בזכות לפרטיות מגבילה את חופש הביטוי בחוק.
חשיבות חופש הביטוי לשיח הציבורי
ג'ון סטיוארט מיל, הפילוסוף החברתי האנגלי בן המאה ה-19, מציג ארבעה נימוקים המבהירים מדוע הגבלת חופש הדיבור והמחשבה מהווים מכשול לאמת:
ייתכן שהדבר שאת השמעתו אוסרים הוא האמת.
אין אמיתות שלמות והאמת היותר שלמה מושגת כפשרה בין דעות שונות המכילות אמיתות חלקיות. לכן צריך לשמוע את כל הדעות ולא להגבילן.
האמת עצמה מתחזקת במהלך מאבקה בשקר. לכן, גם אם הדברים שאת השמעתם אוסרים הם שקר - יש להשמיעם.
האמת מאבדת את כוח השכנוע שלה כאשר היא נזקקת לכוח הזרוע. גם אם בהגבלת חופש המחשבה והדיבור מגינים על האמת - מזיק לה הדבר.
על רעיונותיו האחרונים הללו של מיל יחלוק בחריפות, כעבור עשרות שנים, הפילוסוף החברתי הרברט מרקוזה וכן מנהיג המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, אנטוניו גראמשי.
מיל אינו מאמין כי בענייני מוסר וחברה ניתן להגיע לאמיתות מוחלטות ואין כל סיבה שדעה רווחת ומקובלת תהא אמיתית רק בתוקף היותה דעת רבים. הגבלת חופש הביטוי, מכל סוג שהוא, לא זו בלבד שאינה מוצדקת אלא שאף מזיקה.
מתיאור זה נגזר, כי לטובת הפרט והציבור כאחד, יש להגביל את סמכויות הכפייה של השלטונות ולעודד את דרך הוויכוח החופשי והחלפת הדעות השונות, כיסוד מהותי ביצירת חברה ליברלית. דרך הוויכוח החופשי נמנעת הליכה עיוורת בתלם. האזרח, מדורבן לפעילות מחשבתית ולהשתלמות מתמידה. ואושיותיה של החברה הנאורה והמתקדמת, המושתת על חירויות הפרט, משתמרים ומתחזקים.
חופש הביטוי והאינטרנט
האינטרנט שהתפשט בעולם במהירות בשנות ה-90 השפיע רבות על חופש הביטוי, וכך גם הרשתות החברתיות שהפכו לנפוצות יותר ויותר בעשורים הבאים, והגדילו משמעותית את יכולתם של יחידים לבטא את עצמם בצורה שעליה יהיה קשה לשלטונות לפקח, ולעיתים אף בדרכים שהגופים שאחראיים על הצנזורה כלל לא אליהם או להיקפם. מעבר לכך שיחידים יכולים לבטא את עצמם בקלות רבה יותר, הם גם יכולים באופן חסר תקדים לקבל תהודה עולמית מבלי לקבל את אישורה של מערכת הפצה גדולה ומסודרת.
למרות זאת, האינטרנט איננו נקי מצנזורה, ובמרחב המקוון לא פעם מתקיים קונפליקט בנושא בין גורמי הצנזורה לבין קהילות וירטואליות שונות. מדינות רבות בעולם, בעיקר מדינות ללא מאפיינים דמוקרטים חזקים, מנסות ליצור לעצמן שליטה על חופש הביטוי באינטרנט באמצעות שיטות פיקוח שונות כמו מנועי חיפוש שעובדים בשיתוף פעולה עם הממשלה, הגבלת הגלישה באתרים שאינם מקבלים אישור ממשלתי וכדומה. מנגד, קמות יוזמות אזרחיות מחתרתיות שמשתמשות באינטרנט כדי לעקוף את ההגבלות השונות שמנסות לקבוע הממשלות, כפי שניתן לראות בתופעות שונות החל מניכוס הרשתות החברתיות למאבקים נגד צנזורת השריעה באיראן ואף בשרתי שיתוף קבצים. במקום ההסדרה המדינתית המוסדית של חופש הביטוי, או לכל-הפחות לצידה, נוצרו באינטרנט מנגנונים שונים של הסדרה עצמית. ממשלות מנסות אומנם להסדיר נושאים שונים הקשורים לאינטרנט, אך פעמים רבות האינטרנט כופה מצב שבו הממשלות חייבות להסתמך על מנגנוני הסדרה עצמית המכוּונים על ידי שחקנים לא-ממשלתיים, וזאת בשל אי-יכולתן או יכולתן המוגבלת מאוד של ממשלות לאכוף חוק וסדר במרחב הווירטואלי, יכולת שמוגבלת גם במדינות אוטוריטריות.
האינטרנט גם אינו מתנהל בצורה כה דמוקרטית כמו שהדברים עשויים להצטייר. סטטיסטיקות שונות מראות שתשומת-ליבם של משתמשי האינטרנט מתרכזת ברובה במספר קטן ביותר של ספקי תוכן. לכן, אף על פי שהזמינות של הפצת המידע לאזרח מין השורה גדולה מאי פעם, עדיין עליו להשתמש ברוב המקרים בשירותיהן של ספקי תוכן מסוימים, ואלו זוכים מעצם כך לכוח רב ולשליטה על חופש הביטוי, ויכולים לקדם ולהפיץ מידע שהם מעוניינים בו, ולהדיר מהמרחב המקוון מידע אחר לבחירתם.
האינטרנט נתפס כמרחב בו יכול אדם לבטא את עצמו ולשמור על מידה רבה של אנונימיות, המגבירה את חופש הביטוי, במיוחד עבור קבוצות שוליים שדעותיהן עשויות להיחשב ללא-מקובלות. מאפיין זה הוא גם אחד הגורמים לירידת האמינות של המידע ברשת החברתית, מכיוון שקשה יותר לבחון לעומק את מהימנות המידע או מוסר המידע באינטרנט.
בשנת 2018 ארגון Freedom House פרסם את דו"ח החירות המקוונת השנתי, והציג פגיעה בחופש הביטוי המקוון בפרטיות הגולשים, במיוחד במדינות בהן התקיימו בחירות בשנת 2018. במדינות שונות - בעיקר מדינות לא מערביות - עלו התופעות של צנזורה, ומתקפות האקינג או מאסרים של מי שביקר את הממשל במרחב המקוון. מבין המדיניות המערביות, ארצות הברית צוינה בדו"ח כמי שפגעה משמעותית בעמודי התווך של חופש הביטוי כשביטלה את נייטרליות הרשת. הדו"ח התייחס באריכות להשפעתה השלילית של סין על חופש הביטוי העולמי: "בשנה שחלפה, ממשלת סין ארחה בכירים מעשרות מדינות לסמינרים בני שבועיים או שלושה שעסקו במערכת הצנזורה והמעקף המקיפה שלה". הדו"ח תיאר מקרים בהם מדינות השתמשו בתופעת הפייק ניוז כתירוץ כדי לחסום רשתות חברתיות או אתרי אינטרנט זרים, במטרה להתקרב בהדרגה למודל הסיני. הארגון סיכם את הדו"ח בהסבר: "אירועים בשנה האחרונה אישרו שהאינטרנט יכולה לשמש לשיבוש דמוקרטיות באותה מידה שהיא יכולה לערער דיקטטורות".
בישראל הרשויות הרלוונטיות, בהובלת הממשלה, העלו מספר הצעות חקיקה בנושא שבראשן הצעת "חוק הפייסבוק" אשר עוסק במספר אלמנטים משמעותיים שבקונפליקט בין חופש הביטוי לבין הזכות לפרטיות ברשתות החברתיות. הצעת החוק עוסקת במספר נושאים שעיקרם צו להסרת תוכן, קבילות ראיות, עיון חוזר וערעור, וקביעה בכל הנושאים הנוגעים לשימוש במידע חסוי.
לאחר שעברה קריאה ראשונה, בשנת 2018 עלתה הצעת החוק לקריאה שנייה ושלישית עם שינויים קלים. בקריאה השלישית עוררה ההצעה מחלוקת רבה בשיח הציבורי עקב רגישותה ומורכבותה ולא אושרה (החוק הוצע וקודם על ידי ממשלת ישראל השלושים וארבע). הוא עלה בניסוח שונה בשנת 2021 על ידי הממשלה הנכנסת, ממשלת ישראל השלושים וחמש.
מצב החקיקה בעולם
גרמניה: הרשתות מחויבות להסיר תכנים מסוימים תוך 24 שעות, הקנס המרבי עומד על סך 50 מיליון אירו.
בריטניה*: רשות התקשורת תוכל לחסום אתרים, להטיל קנסות ואף לעצור עובדים בחברת התקשורת והמדיה שלא תסיר תכנים של פייק ניוז. (* הצעת חוק שטרם אושרה).
אוסטרליה: מאסר של עד שלוש שנים וקנס כבד לספקיות האינטרנט שלא מסירות תוכן אלים באופן מיידי.
ברזיל: איסור על פייקים, הגבלת הודעות שרשרת וחיוב משתמשים לקשר מספר טלפון לפרופיל.
חופש הביטוי במשפט הבינלאומי
חופש הביטוי נתפס כזכות אדם יסודית ואוניברסלית במשפט הבינלאומי הפומבי. תפיסה זו מתבטאת במגוון רחב של מסמכי חקיקה בינלאומיים, באמנות מולטילטרליות אזוריות, וכן במשפט הבין-לאומי המנהגי. ככלל, המשפט הבין-לאומי רואה את הזכות לחופש הביטוי הן כזכות אינדיבידואלית והן כזכות קולקטיבית, ובמסגרת זו מוטלות על מדינות מגוון חובות פוזיטיביות, כמו גם חובות שליליות למען אכיפת הזכות.
עם זאת, כמו זכויות רבות אחרות, גם הזכות לחופש הביטוי ניתנת לסיוג כשחלה התנגשות בינה לבין זכויות אחרות כגון הזכות לפרטיות, הזכות לחופש הדת והמצפון, והזכות להליך הוגן. במקרה כזה תידרש הערכאה השיפוטית לערוך איזון בין הזכויות המתנגשות על מנת להגיע להכרעה.
אמנות האו"ם השונות העוסקות בהגנה על הזכות לחופש הביטוי מביעות את הצורך להגן על שלושה יסודות של הזכות לחופש הביטוי:
הזכות להחזיק בדעות ללא התערבות.
הזכות לבקש מידע ולקבלו.
הזכות להפיץ מידע ורעיונות מכל הסוגים, דרך כל ערוץ תקשורתי, וללא התייחסות לגבולות מדיניים.
עיגון הזכות לחופש הביטוי באמנות האו"ם השונות מחזק את מעמדה של הזכות כזכות יסוד ראשונה במעלה במסגרת המשפט הבינלאומי.
יסודות הזכות
הזכות להחזיק בדעות ללא התערבות
על פי הערה כללית מס' 34 של ועדת זכויות אדם של האו"ם בנושא חופש הביטוי, הזכות להחזיק בדעות ללא התערבות טומנת בחובה את הזכות להחליף ולשנות דעה פוליטית, מדעית, היסטורית, מוסרית או דתית בכל רגע נתון ומכל סיבה. כן מצוין כי זכות זו אינה ניתנת להגבלה, והפללה בשל החזקת דעה, כמו גם הטרדה או הפחדה של יחידים בגין החזקת דעה, חורגות באופן יסודי מזכות זו.
הזכות לבקש מידע ולקבלו
הזכות לבקש מידע ולקבלו נגזרת מזכות הציבור לדעת, והיא חולשת על גישה לכל סוג של אמצעי תקשורת אשר באמצעותו ניתן להעביר מידע לאחר. הסייג לזכות זו הוא שימוש באמצעי תקשורת כאמור לצורכי תעמולת מלחמה, קידום שנאה על רקע לאומי, גזעי או דתי העולה לכדי הסתה, אפליה או אלימות.
הזכות להפיץ מידע ורעיונות מכל הסוגים, דרך כל ערוץ תקשורתי, וללא התייחסות לגבולות מדיניים
הערה כללית מס' 34 של ועדת האו"ם לזכויות אדם בנושא חופש הביטוי מציינת כי קיים מגוון רחב של סוגי מידע אשר נכללים בזכות זו, לרבות שיח פוליטי, הבעה אודות עניינים אישיים או ציבוריים, זכויות אדם, עיתונות, הבעה אומנותית ותרבותית, לימוד, שיח דתי, סוגים מסוימים של פרסום מסחרי ועוד. עוד מודגש כי זכות זו איננה מוגבלת לגבולות מדינתיים.
עיגון הזכות לחופש הביטוי באמנות בינלאומיות ואזוריות
ההכרזה לכל באי העולם בדבר זכויות האדם, אשר אומצה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות בשנת 1948, מהווה אחד ממסמכי הליבה של הקהילה הבינלאומית בכל הנוגע לזכויות אדם וזכויות אזרחיות. בהקשר של הזכות לחופש הביטוי, סעיף 19 של האמנה מגדיר את חופש הביטוי ומהווה את הבסיס לתפיסת המשפט הבינלאומי את הזכות לחופש הביטוי. הסעיף מורכב משלושת היסודות אשר נמנו לעיל: הזכות להחזיק בדעות ללא התערבות, הזכות לבקש מידע ולקבלו, והזכות להפיץ מידע ורעיונות מכל הסוגים, דרך כל ערוץ תקשורתי, וללא התייחסות לגבולות מדיניים.
מעבר לאמנה זו, הזכות לחופש הביטוי מעוגנת, באופנים וסייגים שונים, באמנות הבאות:
האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR)
האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות (ICESCR)
האמנה הבינלאומית בדבר ביעור כל הצורות של אפליה גזעית (ICERD)
האמנה לזכויות הילד (CRC)
האמנה להגנה על זכויות מהגרי עבודה ובני משפחתם (ICMW)
האמנה האירופית לזכויות אדם (ECHR)
האמנה האמריקאית לזכויות אדם (ACHR)
הצ'רטר האפריקאי לזכויות אדם עמים (ACHPR)
הצ'רטר הערבי לזכויות אדם
משפט בינלאומי מנהגי
משפט מנהגי מהווה מקור מרכזי ומחייב במישור המשפט הבינלאומי הפומבי. משמעות הדבר היא כי יש לראות בנוהג כללי אשר אומץ על ידי חלק ניכר מהמדינות המרכיבות את הקהילה הבינלאומית לאורך זמן, כמקור משפטי מחייב, כשקול לחוק. דין מנהגי אינו בהכרח נכלל בכתב באמנות, אך מתוקף אופיו, הוראות אמנות אשר נהפכות לאורך זמן לנוהג כללי בקרב הקהילה הבינלאומית, תקבלנה מעמד של דין מנהגי. בהתאם לכך, מרבית הזכויות המנויות בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות אדם משנת 1948, לרבות הזכות לחופש הביטוי, מהוות נכון לעשור השני של המאה ה-21, דין מנהגי. ככאלה, הן מחייבות את כלל מדינות העולם, ללא תלות בחתימה או אשרור של האמנה, אלא אם כן הביעו את התנגדותן למנהג באופן מפורש ועקבי לכל אורך הדרך.
סייגים לזכות לחופש הביטוי
למרות מעמדה וחשיבותה המשמעותיים במשפט הבינלאומי, הזכות לחופש הביטוי נושאת עמה מספר חובות והיא ניתנת לסיוג ולהגבלה. הסייגים לזכות מוזכרים בכל אחת מן האמנות אשר מעגנות את הזכות. ככלל, ערכאות השיפוט הבינלאומיות מתמקדות בשלושה סייגים עיקריים, אשר מקורם בסעיף 19(3) לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR).
מקור בדין
משמעות הסייג היא שהמגבלה המוטלת על הזכות לחופש הביטוי מעוגנת בדין המדינתי של המדינה המגבילה. בנוסף, על חוק מגביל להיות מופעל על ידי גוף עצמאי, ללא שיקולים פוליטיים או מסחריים, ואשר ביכולתו לספק הגנות מפני ניצול לרעה של אותם חוקים מגבילים. כן על חוקים אלו להיות מנוסחים באופן קוהרנטי וחד-משמעי, ואין לעשות בהם שימוש למען צנזורה פוליטית. מעבר לכך, על חוקים אלו לציין באופן מפורש סעדים לניצול לרעה של אותם חוקים, דוגמת ביקורת שיפוטית בידי ערכאת שיפוט עצמאית.
הגבלה מסיבה לגיטימית
עיקרו של סייג זה הוא בהגנת על אינטרסים כגון זכויות ומוניטין של פרטים וקבוצות אחרות. במסגרת זאת מחויבות המדינות להגביל סוגי ביטוי הכוללים קידום שנאה על רקע לאומני, גזעי, או דתי, והעולים לכדי הסתה לאפליה או אלימות. בנוסף, מדינות מחויבות להגביל את חופש הביטוי גם ביחס לסוגי ביטוי אשר אינם בעלי נופך פלילי, אלא אזרחי, כגון לשון הרע.
נחיצות
סייג הנחיצות קובע כי על כל פגיעה בזכות לחופש הביטוי להיות נחוצה על מנת להשיג סיבה או מטרה לגיטימית על פי הסייג השני. ככלל, סייג הנחיצות מפורש על בסיס הוראות סעיף 19(3) לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR), המציינות את זכות הזולת לשם טוב, וכן ביטחון לאומי, סדר ציבורי, ובריאות ומוסר הציבור כמטרות לגיטימיות. בנוסף, על הפגיעה בזכות לנבוע מצורך ציבורי או חברתי דחוף, אשר יש לספקו על מנת למנוע הפרה של זכות הזוכה להגנה נרחבת יותר מהזכות לחופש הביטוי. עוד יש על הפגיעה להיות מידתית. משמעות הדבר היא כי לא קיימים אמצעים אחרים להשגת אותה מטרה לגיטימית, אשר אינם כוללים את הגבלת הזכות.
סייגים נוספים
סייג נוסף אשר מוכר במשפט הבינלאומי הוא סייג מצבי החירום, כפי שזה מפורט בסעיף 4 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR). הסעיף מאפשר למדינות להשהות זכויות אדם ואזרח, לרבות הזכות לחופש הביטוי, באופן זמני כאשר נשקפת סכנה קיומית לחיי האומה עקב מצב חירום, ורק לאחר שהוכרז על כך באופן רשמי. יצוין הסעיף מציין סייג לסייג, ואוסר על פגיעה זכויות באופן המפלה על בסיס גזע, צבע עור, מגדר, שפה, דת או אוריינטציה חברתית.
דוגמאות לפרשנות ויישום של הזכות לחופש הביטוי על ידי ערכאות שיפוט בינלאומיות
לינגנס נגד אוסטריה (בית הדין האירופי לזכויות אדם)
בשנת 1975 פרסם העיתונאי האוסטרי מייקל לינגנס שתי כתבות בהן ביקר באופן חריף את ברונו קרייסקי, הקנצלר האוסטרי היוצא. לינגנס הטיל ספק במוסריותו של קרייסקי לאחר שזה הביע את תמיכתו בקנצלר הנכנס, אשר שירת בעברו ביחידת האס אס במהלך מלחמת העולם השנייה. עקב התבטאויותיו של לינגנס בשתי הכתבות, הגיש נגדו קרייסקי שתי תביעות דיבה, בעקבותיהן נמצא לינגנס אשם בידי ערכאות השיפוט האוסטריות. עקב כך, בשנת 1986 פנה לינגנס לבית הדין האירופי לזכויות אדם, בטענה כי כעיתונאי פוליטי, מחובתו לבטא את השקפותיו ולהביע ביקורת כנגד קרייסקי. טענת הנגד של ממשלת אוסטריה הייתה כי אין בכוחה של הזכות לחופש הביטוי, כפי שזו מעוגנת באמנה האירופית לזכויות אדם, למנוע מערכאות השיפוט המדינתיות להפעיל שיקול דעת בהכרעתן, וכן לוודא כי שיח פוליטי אינו מתדרדר לכדי עלבון אישי.
בית הדין האירופי לזכויות אדם טען כי הרשעתו של לינגנס עולה לכדי הפרה של זכותו לחופש הביטוי, אשר ניתנת להצדקה רק אם ״מקורה בדין״ ואם היא נחוצה בחברה דמוקרטית. בית הדין מצא כי הבסיס להפרה אכן מצוי בדין האוסטרי, השואף למטרה הלגיטימית של הגנה על מוניטין הזולת, אולם מצא כי לא התקיים יסוד הנחיצות. לדבריו, וכנגד טענות ממשלת אוסטריה, אכן קיימת למדינות מידה מסוימת של שיקול דעת בקביעת התקיימות יסוד הנחיצות, אך תפקידו של בית המשפט הוא לתת את ההכרעה הסופית בשאלה האם הגבלה מסוימת עולה בקנה אחד עם הזכות לחופש הביטוי כפי זו מוגנת בסעיף 10 לאמנה האירופית לזכויות אדם. עוד הדגיש בית הדין את חשיבותה של העיתונות בהבעת והפצת מידע ורעיונות, ובתוך כך ציין כי אמנם יש להציב גבולות גם לעיתונות בכל הנוגע לפגיעה במוניטין של פרטים, אך גבולות אלה רחבים יותר כאשר הדבר נוגע לפוליטיקאי לעומת אדם פרטי; אף על פי שפוליטיקאי זכאי גם הוא לזכויות כגון לשם טוב, יש לערוך איזון בין זכויות אלה לבין האינטרס של דיון ציבורי חופשי ופתוח.
פסיקה זו מהווה אבן דרך בכל הנוגע לזכות לחופש הביטוי בראי המשפט הבינלאומי, ומסמנת את ההגנה עליה כתנאי בסיסי ומרכזי הן להתפתחותה של החברה הדמוקרטית והן של הפרטים בה.
פוריסון נ' צרפת (ועדת האו"ם לזכויות אדם)
רובר פוריסון הוא סופר ומרצה צרפתי אשר כתב וטען כי רציחתם של מיליוני יהודים וחברי קבוצות מיעוט נוספות בידי הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה באמצעות תאי הגזים לא התרחשה כלל. בשנת 1990 העביר הפרלמנט הצרפתי את ״חוק גאייסוט״, אשר הפך פעולת הכחשת פשעים נגד האנושות למעשה פלילי. פוריסון, אשר הורשע בעקבות זאת בעילת הכחשת השואה, עתר לוועדת זכויות האדם של האו"ם כנגד חוק זה בטענה כי הוא מפר את זכותו לחופש הביטוי.
בבחינת הסוגיה הדגישה הוועדה כי על כל מגבלה על חופש העיסוק לעמוד בתנאי שלושת הסייגים: מקור בדין, הגבלה מסיבה לגיטימית ונחיצות. במקרה זה, בבחינת התנאי הראשון נמצא כי החוק המדובר מהווה מקור בדין ברמה מספקת. כן נקבע כי הסייג השני מתקיים אף הוא, היות שניתן לראות בשאיפה להגן על אינטרסים של פרטים יחידים או של הקהילה כולה כסיבה לגיטימית, ויש לראות בהתבטאויותיו של פוריסון כפגיעה בקהילה היהודית כולה. בנוגע לסייג השלישי, קבעה הוועדה כי בהיעדר טענה המפריכה את טענת ממשלת צרפת בדבר נחיצות החוק כאמצעי להגנה על האינטרסים האמורים, יש לראות את סייג הנחיצות כמתקיים. על כן, נפסק כי המגבלה אשר מטיל החוק על זכותו של פוריסון לחופש הביטוי היא מגבלה מותרת.
חופש הביטוי בארצות הברית
בגרסתה המקורית מבטיחה חוקת ארצות הברית את זכויות המדינות המרכיבות את ארצות הברית, אך אינה אומרת דבר על זכויות הפרט. הגנת חופש הדיבור נכללת בתיקון הראשון לחוקה, שתהליך אישורו התבצע בשנים 1789–1791. בעקבות תיקון זה ניתנת בארצות הברית הגנה נרחבת לחופש הביטוי, אך גבולותיו אינם ברורים, ונבחנו בבית המשפט העליון של ארצות הברית.
שני פסקי דין חשובים בנושא חופש הביטוי ניתנו ברבע השני של המאה ה-20. באחד נשלח לכלא יוג'ין דבס, סוציאליסט שקרא שלא להתגייס לצבא במלחמת העולם הראשונה. השופט אוליבר ונדל הולמס אמר כי חופש הדיבור אינו מקנה את הזכות לצעוק "אש!" בתיאטרון צפוף. אולם בפסק דין חשוב אחר קבעו הולמס וברנדייס, כנגד דעת הרוב, כי יש לצמצם כל איסור על חופש הביטוי למצב של "סכנה ברורה ומיידית".
לבסוף קבע בית המשפט העליון, בתיק ברנדנבורג נגד אוהיו (1969), שהסף הנדרש על מנת שדברים יצאו מתחום הביטוי הלגיטימי הוא שהם נועדו לגרום למעשה בלתי-חוקי ממשי ומיידי. מבחן זה שתקף מאז אוסר על המדינה להוציא מחוץ לחוק ביטוי המצדד באלימות או בהפרת החוק, אם ביטוי כזה לא נועד להביא לעבירה ממשית ומיידית.
חופש הביטוי בישראל
שמאל|ממוזער|150px|גרפיטי בשכונת פלורנטין בתל אביב, המגנה את בג"ץ. אף על פי שהכיתוב מתריס, הוא במסגרת חופש הביטוי
חופש הביטוי מול ביטחון המדינה
פסק הדין הראשון שבו נבחנו בישראל גבולותיו של חופש הביטוי, כשהוא מתנגש עם ביטחון המדינה ושלום הציבור, ידוע בשם בג"ץ קול העם:
בשנת 1953 פרסם עיתון "הארץ" ידיעה לפיה מדינת ישראל עומדת להעמיד 200 אלף חיילים לרשותה של ארצות הברית להילחם במלחמת קוריאה. הידיעה הייתה משוללת יסוד, והממשלה הכחישה אותה, ואולם בינתיים שימשה הידיעה בסיס למאמר ביקורת חריף בעיתון "קול העם", שהיה ביטאונה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. במאמר נכתב, בין היתר, שהממשלה מחרחרת מלחמה "ומספסרת בדם הנוער הישראלי". שר הפנים החליט לסגור את העיתון ל-15 ימים, וזאת מתוך שימוש בסמכותו לפי פקודת העיתונות המנדטורית "להפסיק את פעולתו של עיתון אם התפרסם בו דבר העלול לסכן את שלום הציבור". העיתון עתר לבג"ץ בטענה שנפגע חופש הביטוי. השופט שמעון אגרנט קיבל את העתירה בהתבססו על מגילת העצמאות, ובפסק-דין ארוך ומנומק (בג"ץ 73/53) ביסס את חופש הביטוי כזכות עילאית במשפט החוקתי בישראל, וקבע בזאת לממשיכי דרכו את הדרך שבה ניתן להגן על זכויות האזרח וחופש הביטוי, כאשר הם מתנגשים עם אינטרסים אחרים, נוגדים. בפסק הדין נקבע "מבחן הוודאות הקרובה", לפיו חופש הביטוי ייסוג רק כאשר תתקיים ודאות קרובה לפגיעה ממשית ורצינית בביטחון המדינה.
פס"ד מאוחר יותר בו נקבעו אמות המידה למבחן הוודאות הקרובה הוא בג"ץ שניצר. השופט ברק בפס"ד מנומק קבע כי הפגיעה בחופש הביטוי היא אמצעי אחרון בהחלט וכי היא תתאפשר רק אם היא חיונית לשמירה על ביטחון המדינה. שמירה על ביטחון המדינה בא לידי ביטוי באמצעות קיומן של נסיבות קיצוניות שמהן עולה סכנה מוחשית וקרובה לוודאי לסכנה לשלום הציבור. גם בפס"ד זה נקבע כי הפגיעה בחופש הביטוי איננה לגיטימית וכי חופש הביטוי הוא גם חופש הביקורת אשר יש לקיים במשטר דמוקרטי תקין.
דוגמה נוספת לעליונות חופש הביטוי ניתן למצוא בחשיפת 'פרשת קו 300' והקמת ועדת חקירה בנושא. בפס"ד מ"י נ' קליין דן ביהמ"ש העליון בפרסום ידיעה עיתונאית הנוגעת לשירותי הביטחון ללא אישור הצנזורה. בפס"ד נטען כי איסור פרסום הידיעה אודות הקמת ועדת חקיקה בעניין 'פרשת קו 300' מהווה פגיעה חמורה בזכות הציבור לדעת.
חופש המידע כנגזרת של חופש הביטוי ואיזונו מול ביטחון המדינה
על אף האמור לעיל, ניתן למצוא ביטוי חקיקתי לאיזון בין חופש הביטוי לביטחון המדינה בסעיף 9(א)(1) לחוק חופש המידע אשר קובע כי רשות ציבורית לא נדרשת למסור מידע שיש בגילויו משום חשש לפגיעה בביטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בביטחון הציבור או בשלומו של אדם. ניכר כי חרף חשיבותו של החוק אשר מטרתו לקדם שקיפות שלטונית ולהטמיע תפיסת יסוד של שיתוף במידע ציבורי, מוטלות עליו הגבלות בפרסום מידע ציבורי במטרה למנוע פגיעה בזכויות אחרות, ביניהן הזכות לביטחון. השיקול לסירוב מסירת מידע מפאת רגישות ביטחונית מסור בידי הרשות הציבורית ממנה נתבקש המידע והוא כפוף לשיקולי סבירות ומידתיות משפטיים.
בראשית ימיה של המדינה נרקם שיתוף פעולה בין נציגי העיתונים העבריים וראשי המדינה, לימים ועדת העורכים, אשר נועד להתמודד עם קשיים אלו ולהסדיר את האיזון העדין בין זכות הציבור לדעת ובין הצורך בשמירה על ביטחון המדינה. שיתוף פעולה זה ידע מתחים רבים, אך החל להתערער בעיקר לאחר מלחמת יום הכיפורים והביקורת הציבורית הנרחבת שהופנתה כלפי הממשלה. נקודת מפנה נוספת הגיעה בזמן מלחמת לבנון השנייה ובייחוד לאחר פרשת הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה שכוסה בהרחבה על ידי העיתונות.
חופש הביטוי והגנה על רגשות הציבור
בפסק דין משנת 1987, בעתירה שהוגשה באמצעות האגודה לזכויות האזרח, קבע בג"ץ שיש להתיר את הצגתו של המחזה "אפרים חוזר לצבא" בשם חופש הביטוי, חרף טענתה של המועצה לביקורת סרטים ומחזות לפיה "ההצגה מעלה את דמותו של הממשל הצבאי בצורה מסולפת, מעוותת, מרושעת וזדונית אף תוך העלאת השוואה עם המשטר הנאצי. הרושם המצטבר מקריאת המחזה הוא שהתרת הצגתו תעורר בציבור הצופים תגובה רגשית קשה של יחס שלילי כלפי המדינה, של תעוב וסלידה כלפי צה"ל בכלל וכלפי הממשל הצבאי בפרט".
השופט מישאל חשין אחז בדעת מיעוט שביכרה ערכים אחרים על פני חופש הביטוי. הוא התנגד בלשון נרגשת ובציטוטי שירה להקרנת סרט המטיל רבב בדמותה של חנה סנש, הוא גם התנגד להתערבות בהחלטה לפסול את הסרט "אימפריית החושים". כן כתב דעת מיעוט מנומקת בשאלת הפעלת "ערוץ פלייבוי", בה כתב כי אינו רואה את הביטוי הפורנוגרפי, כחוסה מאליו תחת כנפי חופש הביטוי, וכי הפעלת ההגנות החוקתיות במקרים של ביטוי פורנוגרפי וביטוי גזעני אינה צריכה להיות אוטומטית ומובנת מאליה. דעה זו ניתנה כנגד דעת הרוב (בהרכב מורחב) אותה ביטא פסק דינה של השופטת דליה דורנר, שבו נקבע שאף הביטוי הפורנוגרפי כלול בחופש הביטוי, המוגן כזכות על חוקתית, ולפיכך יש צורך ב"פגיעה קשה, חמורה ורצינית" על מנת להגביל ביטוי זה.
חופש הביטוי מול הגנה על רגשות דתיים
המחוקק הישראלי בחר להעניק לאינטרס ההגנה על רגשותיו הדתיים של אדם משקל כבד אל מול הזכות הנגדית למימוש חירות הביטוי, ודאגה להבליט את הגבלת חופש הביטוי בכך שיצא מעבר להגדרה הרגילה של 'פרסם' ניתן ללמוד זאת מסעיף 34כד בחלק ההגדרות שבחוק העונשין - "בדברים שבעל פה - להשמיע מילים בפה או באמצעים אחרים, בהתקהלות ציבורית או במקום ציבורי או באופן שאנשים הנמצאים במקום ציבורי יכולים לשמוע אותם, או להשמיען בשידורי רדיו או טלוויזיה הניתנים לציבור, או להפיצן באמצעות מחשב בדרך הזמינה לציבור, או להציען לציבור באמצעות מחשב" וסעיף 173 לאותו החוק מטיל מאסר של עד שנה אחת על ה"מפרסם פרסום שיש בו כדי לפגוע פגיעה גסה באמונתם או ברגשותיהם הדתיים של אחרים" או "המשמיע במקום ציבורי ובתחום שמיעתו של פלוני מילה או קול שיש בהם כדי לפגוע פגיעה גסה באמונתו או ברגשותיו הדתיים". בשנת 1961 בית המשפט ראה ברגשות הדת חלק מן הסדר הציבורי (פסק דין טטליס נ' ראש עיריית הרצליה). ניתן לומר כי אדם פוגע ברגשותיו הדתיים של זולתו כאשר בהתנהגותו הוא מפר או מחלל אמונות, ערכים או סמלים דתיים של הזולת. תלונות כאלו נפוצות בתקופה המודרנית, אולי בגלל תהליך חילון של החברה המערבית, בו הדת מאבדת את המעמד המרכזי שהיה לה בחברה ושרויה באיום תרבותי מתמיד מצד החברה החילונית. בפסק דין בעניין פרץ הצביע השופט חיים כהן על הקושי להתחשב בשיקול של הגנה מפני פגיעה ברגשות משום שלעיתים אם ננסה למנוע פגיעה ברגשות של קבוצת אנשים מסוימת, בעצם נפגע ברגשותיהם של קבוצת האנשים המנוגדת להם, "ואין דמם של אלה סומק טפי מדמם של אלה".
חופש הביטוי וזכויות עובדים
בית הדין הארצי לעבודה דן בחופש הביטוי של מעבידים, בפסק דינו בעניין פלאפון שניתן ביום 2 בינואר 2013. בית הדין הארצי פסק בין היתר כך: "...ניתן בזה סעד זמני כללי לפיו פלאפון... לא תנקוט בכל... התבטאות... (העלולה) לפגוע במימוש זכות העובדים להתארגנות... ובתוך כך: ... תימנע מלהציג לעובדים את החסרונות הקיימים לדעתה בהצטרפות לארגון עובדים והשלכות ההתארגנות על פעילותה הכלכלית... לרבות הפניית ניירות עמדה לעובדים... להימנע ...(מ)פניות אישיות לעובדים... לרבות פניה כללית".
בערעור על אותו פסק דין לבג"ץ, ביום 7 ביולי 2014 פסקו שופטי בג"ץ כך: "אשר על כן, בנסיבות של התארגנות ראשונית עד לכינונו של ארגון יציג, זכותו של המעסיק לביטוי אינה שוות משקל לזכות העובדים לחופש ההתארגנות בארגון עובדים, וזכות העובדים להתארגנות בארגון עובדים גוברת על זכות המעסיק לחופש הביטוי" (ההדגשה במקור).
ביוני 2017, פסק בית המשפט העליון בתיק עע"מ 4058/16, כי חופש הביטוי זוכה כיום למעמד איתן בחברה הישראלית, מעמד בכורה שניצב לצד הזכויות החשובות ביותר. השופט יורם דנציגר כתב בפסק הדין: "יש לשמור מכל משמר על זכותו של האזרח הקטן להתבטא נגד השלטון. זהו חלק אינהרנטי והכרחי לקיומה של החברה הדמוקרטית."
בדצמבר 2017 זיכה בית המשפט את הרב דב וולפא מעבירת הסתה לסירוב פקודה, ובהכרעת הדין נכתב: "קריאה לחיילי צה"ל לסרב לפקודה חוקית של מפקדיהם היא מכעיסה ומקוממת. ואולם, חופש הביטוי הוא בעל מעמד חוקתי מיוחד, ומהווה תנאי חיוני לקיומה של דמוקרטיה ולשמירה על זכויות היסוד האחרות. חופש הביטוי אינו חל רק על ביטויים המצויים בלב ההסכמה, ומבחנה של הדמוקרטיה הוא בתחולתו של חופש הביטוי גם על ביטויים מרגיזים ואפילו פוגעים, דוגמת קריאה שכזו".
חופש הביטוי והמשפט הפלילי
בעקבות הוצאתו לאור של הספר "ברוך הגבר" הועמדו עורכיו לדין באשמת הסתה לגזענות ועידוד לאלימות. פסק הדין של בית משפט השלום בירושלים, שבו הורשעו הנאשמים, עסק גם בסוגיית הפגיעה בחופש הביטוי, באומרו:
"בבואנו לגזור הדין בעבירות בהן מדובר, יש לנקוט זהירות שכן מדובר בהוראת חוק שיש בה הגבלה על חופש הביטוי. עם זאת, יש להדגיש כי האיסור בפקודה למניעת טרור אינו מוטל על הבעת דעה, אלא על פרסום ברבים של דעה שיש עמה שבח ועידוד למעשה טרור ולפגיעה בגוף בני אדם. חברה הרוצה למנוע טרור חייבת למנוע גם דברי שבח ועידוד לטרור כזה, למנוע דברי שבח ועידוד לאלימות ולמעשי רצח המוניים".
ראו גם
סינון תכנים באינטרנט
ההכרזה לכל באי העולם בדבר זכויות אדם
אראופגיטיקה
דיבה
מוניטין
הכחשת השואה
לקריאה נוספת
טלי פרידמן, שמואל ליימן-ווילציג, חופש הביטוי של רבני הציונות הדתית: בין הלכה, משפט ותקשורת בדמוקרטיה הישראלית, ניב, 2024.
ברק מדינה, דיני זכויות האדם בישראל, הוצאת נבו, 2017, פרק 3: חופש הביטוי, עמ' 431–608.
תמר גדרון "חופש הביטוי בחוק איסור לשון הרע - עידן חדש?" המשפט ה-9 (2000).
הילל סומר, לטם בן בשט וגבריאלה שוורץ חופש הביטוי – מסמך רקע מקוצר בנושא (2005).
נתן לרנר, ״חופש הביטוי והסתה לשנאה דתית״ משפט ועסקים טו 11–25 (2012).
Eric Barendt, Freedom of Speech (2005).
Ian Cram, Contested Words: Legal Restrictions on Freedom of Speech in Liberal Democracies (2006).
Ivan Hare & James Weinstein, Extreme Speech and Democracy (2010).
Katie Bresner, Understanding the Right to Freedom of Expression (2005).
Kevin Boyle & Sangeeta Shah Thought, Expression, Association, and Assembly, in Human Rights Law 217 (Daniel Moeckli, Sangeeta Shah, and Sandesh Sivakumaran ed., 2014).
M.W. Janis, R.S. Kay, & A.W. Bradley, European Human Rights Law: Text and Materials (2008).
הופנונג, מנחם. (1991). ישראל - ביטחון המדינה מול שלטון החוק. ירושלים: נבו, עמ' 175–195.
נוסק, הלל ולימור יחיאל. (1995). 'צנזורה צבאית בישראל', קשר, 17: 45
אלעד פלד, "האם 'ציפור נפשה של הדמוקרטיה' היא גם ציפור נפשו של האדם? מבט ביקורתי על עיגונו החוקתי של חופש הביטוי לפסיקה", "מחקרי משפט" כו' חוברת 1.
א' רוזן-צבי "ההלכה והמציאות החילונית" חירות ומצפון הדת (1990) 157.
קישורים חיצוניים
חוקים ופסיקה
הטקסט המלא של בג"ץ קול העם
חופש הביטוי באינטרנט, באתר דיני רשת
מחקרים
קרין ברזילי-נהון וגד ברזילי, חופש הביטוי המעשי והמדומיין באינטרנט: על בטלותה והולדתה המחודשת של הצנזורה
אמנון רובינשטיין, חופש הביטוי האקדמי, משפט ועסקים י"ג (2010), עמ' 11–59
מיכאל בירנהק (עורך), שקט, מדברים! התרבות המשפטית של חופש הביטוי בישראל, 2006
United Nations Human Rights System, Columbia University (2015)
אליעזר ריבלין, חופש הביטוי, הרצאה באתר האוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל, נובמבר 2017
מידע כללי וניירות עמדה
האגודה לזכויות האזרח בישראל חופש הביטוי והמחאה
כתבות ומאמרים מהעיתונות
law/ Freedom of Expression in International Law], PEN (2014)
בלי חופש דעה אין מדע. פרופ' יונתן דובי באתר השילוח על חשיבותה חירות המחשבה 21 ביוני 2023
הערות שוליים
*
קטגוריה:משפט חוקתי
קטגוריה:זכויות האדם
קטגוריה:ליברליזם | 2024-09-24T18:00:30 |
חופש הדיבור | REDIRECT חופש הביטוי | 2015-09-26T11:08:40 |
צדקיהו | שמאל|ממוזער|200px|איור משנת 1553.
צִדְקִיָּהוּ בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ היה מלכה האחרון של ממלכת יהודה בין השנים 597 – 586 לפנה"ס. דודו של יהויכין. המקורות הנוגעים לצדקיהו נמצאים בתנ"ך במספר ספרים, שהעיקריים בהם הם: מלכים, דברי הימים, ירמיהו ויחזקאל. בימי צדקיהו חרב בית המקדש הראשון ומלכות יהודה הוגלתה מארצה. צדקיהו עצמו סיים את חייו באופן טרגי. נבוכדנאצר הרג את בניו לעיניו, ולאחר מכן עקר את עיניו של צדקיהו עצמו. כך, המחזה האחרון שצדקיהו ראה היה מות בניו. לאחר מכן, הוא הובל ב לבבל, שם נכלא עד יום מותו.
ייחוס והמלכת צדקיהו
לפי ספר דברי הימים, היה מתניה, הוא צדקיהו, השלישי בבניו של יאשיהו, אחיהם הצעיר של יהואחז ויהויקים, ודודו של יהויכין. אמו של צדקיהו הייתה חמוטל מלבנה, שהייתה גם אמו של יהואחז.
נבוכדנאצר השני מלך בבל המליך על ירושלים את מתניה, דודו של יהויכין, והסב את שמו לצדקיהו - פעולה שמשמעותה אדנות. מינוי זה נזכר גם בכרוניקה הבבלית ("מלך כלבבו מינה בעיר"). ההכתרה לוותה בטקס של כריתת ברית ושבועת אמונים לריבון. לא השתמרו תעודות השבעת נאמנות נאו-בבליים של מלכים גרורים (וסאלים), אך יש להניח שאלו לא היו שונים בעיקרון מאלו הנאו-אשוריים. מה שבכל אופן עולה ממספר פסוקים בתנ"ך שצדקיהו הושבע לא רק באלי הבבליים, כי אם גם בה'. האיומים שהטיחו ירמיהו ויחזקאל כלפי צדקיהו נוכח הפרת הברית ומעשי הנקם של הבבלים במלך יהודה המורד תואמים את הקללות והעונשים שלהם היה צפוי מלך גרור המפר את חוזה הברית שלו על פי הדוגמאות המוכרות מחוזי גרורים.
ברם, העובדה שיהויכין, המלך הקודם, לא הומת אלא הוגלה בלבד, והעובדה שלמרות המלכת צדקיהו המשיכו הבבלים לשמור על מעמדו של יהויכין הגולה כ"מלך יהודה", יצרה מצב בו היו בנמצא בעת ועונה אחת שני מלכים לבית דוד, דבר שערער את הלגיטימיות של מלוכת צדקיהו. מצב זה גרם למחלוקות ביהודה בין המחנה שצידד בצדקיהו לבין המחנה שצידד ביהויכין, ומחלוקת זו כללה גם את הגולה בבבל. בוויכוח עם ירמיהו הכריז חנניה בן עזור, נציגה המובהק של סיעת נביאי השקר, על שיבת בני הגולה והחזרתו של יהויכין:
.
ירמיהו שלל את לגיטימיות השלטון מיהויכין ומכל צאצא אחר של יהויקים:
ירמיהו אמר דברים אלו לפני גלות יהויכין. אולם אחר שיהויכין חזר בתשובה, והחל לשמוע לירמיהו ונכנע למלך בבל. הוא משנה את הגישה כלפיו:
ומכאן אנו למדים שירמיהו האמין שמלכות בית דוד תתחדש מיהויכין, והוא המלך האמיתי. ואכן עשרות שנים מאוחר יותר יהויכין מוצא מבית הכלא ומקבל מעמד מיוחד בבית מלך בבל. ואילו צדקיהו נענש על ידי מלך בבל. זרובבל בן שאלתיאל אשר עומד בראש שבי ציון, הוא מצאצאי יהויכין. כלומר, על פי נבואת ירמיהו, כעת זהו זמן של גלות ולכן חנניה בן עזור מתנבא בשקר, אך בכל אופן מלך יהודה הוא יהויכין ומקומם של ישראל כעת הוא בבל.
גם יחזקאל דחה את רעיון הגאולה של סיעת נביאי השקר שבבבל.
השנים הראשונות
צדקיהו התגלה כמלך חסר יכולת החלטה ועמידה והפך להיות שבוי ביד שריו. לכך ייתכן שתרמו אישיותו וגילו הצעיר יחסית של המלך, אך ככל הנראה גם העובדה שלא הוכתר בצורה לגיטימית על ידי העם, ולא היה היורש הלגיטימי, אלא הוכתר בידי שליט זר, ולא עוד אלא שלא עמד לרשותו כוח צבאי כלשהו. עם כל זאת, ואולי בעצת פקידיו ובניגוד לעמדתו שלו, הסתבך צדקיהו עד מהרה בניסיונות שווא של מרד. ספרי מלכים ודברי הימים עוברים בשתיקה על מה שאירע בשמונה השנים הראשונות למלכות צדקיהו, למן המלכתו ועד לשנתו התשיעית, עת ירושלים הושמה במצור. לעומת זאת השתמרו ידיעות קטועות על שנים אלו בדברי ירמיהו, ועל המתרחש מן הצד הבבלי ידוע מן הכרוניקה הבבלית.
לפי כרוניקה זו נאלץ נבוכדנאצר בשנת 596/595 לפני הספירה לצאת למלחמה בעילמים ולא יכול היה להתפנות ליציאה למסע למערב כבשנים הקודמות. בחודשים כסלו-טבת של שנת 595/594 לפנה"ס פרץ מרד בארץ בבל. ניסיון מרד זה ומלחמתו של נבוכדנאצר בעילם, האירועים שמנעו מנבוכדנאצר לנסוע למערב, ייתכן שעוררו תקוות שווא בקרב שליטים שונים במערב שבבל עומדת בפני התמוטטות ושניתן להסיר את עולה. אמנם עם דיכוי המרד יצא נבוכדנאצר עוד באותה השנה למסע למערב, ומסע נוסף למערב יצא בחודש כסלו של השנה הבאה (594/593 לפנה"ס), אך מסעות אלו לא הניאו את אותם שליטים במערב מתכנון המרד.
באותה שנה (594/593 לפנה"ס), היא השנה הרביעית לצדקיהו, שלחו שליטי אדום, מואב, עמון, צור וצידון, שליחים אל צדקיהו לירושלים להתיעצות בדבר המרד. ייתכן שמתכנני המרד זכו לעידודו של פסמתיך ב' שעלה לכס המלוכה במצרים כשנתיים קודם לכן, ב-595 לפנה"ס . על רקע זה החלו בירושלים להתנבא על הצלחת המרד ועל החזרת כלי המקדש מבבל, וכאמור חנניה בן-עזור גם ניבא לשובו של יהויכין מלך יהודה מגלותו. אך דבר תכנונו של מרד זה הגיע ככל הנראה לאוזני הבבלים, דבר שאילץ את צדקיהו לרדת לבבל ולהתייצב עוד באותה שנה בפני נבוכדנאצר, ומסע זה הוא שככל הנראה גרם גם לסיכול המרד.
המרידה בבבלים
שמאל|ממוזער|250px|צדקיהו הכבול מובא בפני נבוכדנאצר, איור משנת 1372.
בשנת 589 לפנה"ס עלה על כס המלוכה במצרים פרעה חָפרע, ונראה שבעידודו התעוררו מחדש מלכי המערב למרוד בבבל. לא ידוע מה היה היקף המרידה, אך לאור כוחה המוחלש של יהודה אין להניח שצדקיהו ושריו היו מעיזים למרוד אם לא היו נוכחים שהמרד מקיף שליטים רבים. רמזים למורדים נוספים קיימים בכל אופן רק לגבי צור ועמון. לגבי מרד של צור מרמז המצור שהטילו עליה הבבליים; רמז למרידתה של עמון מצויה בחזון יחזקאל על מסעו של נבוכדנאצר והדילמה שניצבה בפניו אם לעלות על רבת בני-עמון או על ירושלים. כמו כן מרמזת על כך מזימת בעליס, מלך עמון, לרצוח לאחר חורבן ירושלים את גדליהו בן אחיקם, נציב יהודה מטעם בבל, באמצעות ישמעאל בן-נתניה. וכן האמור במגילת איכה: "כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים"; "בִּנְפֹל עַמָּהּ בְּיַד-צָר וְאֵין עוֹזֵר לָהּ".
צדקיהו, ככל הנראה בניגוד לרצונו, נכנע לשריו ומרד בנבוכדנאצר. באותה שנה (היא שנתו התשיעית של צדקיהו) פתח מלך בבל במסע נגד יהודה ובעשרה בטבת הטיל מצור על ירושלים, המצור נמשך כשנה וחצי ובט' בתמוז (או י"ז בתמוז) נפרצה העיר.
עם פריצת הבבלים לירושלים, נמלט צדקיהו עם חבורת מלוויו בחסות הלילה דרך המבואות הדרומיים של העיר (אזור גני-המלך סמוך לבריכת השילוח) כדי לחמוק לעבר הירדן. אך נתפס בערבותיה של יריחו, הובא למפקדת נבוכדנאצר ברבלה שבארץ חמת (תל זראעה בסביבת כפר רבלה, כ-34 ק"מ מדרום לחומס), שם נענש צדקיהו על ידי כך שבניו נשחטו מול עיניו, ועמם נשחטו כל "חורי" (=נכבדי) יהודה, עיני צדקיהו עוורו, והוא נשלח אסור לעיר בבל. כל זאת, בניגוד לאגדה על הימלטותו של צדקיהו דרך מערה הקרויה היום על שמו, והנמצאת דווקא בצידה הצפוני של החומה. המערה משתרעת לאורך החומה הצפונית, בין שער שכם לשער הפרחים. חוקרים סבורים, שזו מחצבה מתקופת הורדוס.
זיהוי
בגנאלוגיה שבדברי הימים א' ג, טז מופיע השם צדקיהו כבנו של יהויכין, ונכדו של יהויקים ("וּבְנֵי יְהוֹיָקִים יְכָנְיָה בְנוֹ צִדְקִיָּה בְנוֹ"). היו שכתבו שמדובר בשיבוש הנובע כנראה מהעובדה שצדקיהו מלך אחרי יהויקים אחיו, ואחר יהויכין בן-אחיו. אותו הסבר ניתן לפסוק ב לכך שצדקיהו מוזכר כאחיו של יהויכין. אחרים טענו שבדברי הימים א' ג, טז מדובר באדם אחר שהיה בעל אותו שם ואף נקרא על שם דודו.
הגמרא מביאה את דברי רבי יוחנן ששלום בן יאשיהו הוא צדקיהו ורש"י והמצודות מקבלים זיהוי זה. את הקושי של הביטוי "אשר יצא" המופיע בנבואה של ירמיהו של שלום, מסביר רש"י: "ואף על פי שלא יצא עדיין מתנבא עליו כאילו יצא". את הכפילות של אזכור שלום וצדקיהו יחד באותו פסוק מסבירה הגמרא בכך שהיה הבן השלישי של יאשיהו והרביעי למלוך, כי יהויכין מלך לפניו.
ראו גם
גדליה בן אחיקם
מערת צדקיהו
שריה בן נריה
קישורים חיצוניים
אורי קציר, אנטומיה של איוולת פוליטית, על המאורעות שהביאו לסוף ממלכת יהודה בימי צדקיהו
הערות שוליים
קטגוריה:מלכי יהודה
קטגוריה:יהודי המאה השישית לפנה"ס
קטגוריה:יהודי המאה השביעית לפנה"ס
קטגוריה:מלחמת בבל–יהודה
קטגוריה:אישים בתנ"ך המוזכרים במקורות חיצוניים | 2024-10-18T03:33:51 |
בקטריולוגיה | בַּקְטֶרְיוֹלוֹגְיָה (באנגלית: Bacteriology) הוא ענף של המיקרוביולוגיה העוסק בחקר הפרוקריוטים. כיום, נעשים שימושים רבים בחיידקים לצורך יצירת חומרים כגון הורמונים (אינסולין) בעזרת הנדסה גנטית. שימוש נוסף, טבעי, לחיידקים הוא מיחזור חומרים בטבע, גם על ידי פירוק של חומר אורגני. בנוסף, יש להם תפקיד מרכזי במחזור חומרים חיוניים (כגון פחמן או חנקן) בטבע.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|250px|אנטוני ואן לוונהוק, החוקר הראשון שצפה בחיידקים
חיידקים נצפו לראשונה לפני 1673, כאשר אנטוני ואן לוונהוק צפה בחיידקים בעזרת מיקרוסקופ אור בעל עדשה אחת, שהוא עיצב בעצמו. לוונהוק כינה את החיידקים שראה בשם אנימלקולס (animalcules) ותיאר את תצפיותיו בסדרת מכתבים לחברה המלכותית ולעומד בראשה רוברט הוק, שכנראה צפה אף הוא בהם.
הראשון שהשתמש במונח bacterium (ביוונית Bacterion – משהו קטן), וברבים bacteria, כשם לחיידקים היה כריסטיאן גוטפריד אהרנברג בשנת 1838.
הבקטריולוג הראשון של העידן המודרני הוא הבוטנאי הגרמני פרדיננד קון (Cohn), שאפיין לראשונה, במחצית השנייה של המאה ה-19, את מסלול החיים של החיידק Bacillus subtilis, והראה שלחיידק שתי צורות חיים – וֶגֶטָטיבית, שאינה שורדת בהרתחה, ונבג פנימי (endospore) שעמיד בהרתחה.
בשנת 1859 הראה לואי פסטר כי תסיסה נגרמת מגידול של מיקרואורגניזמים, וכי המקור לגדילה זו הוא לא בריאה ספונטנית. רוברט קוך, שחקר מגוון חיידקים גורמי מחלות ובהם כולרה, גחלת ושחפת, הצליח לתת ראיות חזקות מספיק להתאוריה המדעית המקובלת עד היום לפיה חיידקים אחראיים למחלות מידבקות, ועל כך זכה בפרס נובל לרפואה בשנת 1905.
אף על פי שכבר במאה ה-19 היה ידוע כי חיידקים אחראיים למחלות רבות, לא היו טיפולים אנטיבקטריאליים זמינים. ב-1910 פיתח פאול ארליך את התרופה הראשונה, וב-1908 זכה בפרס נובל על עבודתו בתחום האימונולוגיה. ארליך היה חלוץ בשימוש בצבע לזיהוי וסיווג חיידקים, ועבודתו הייתה הבסיס לצביעת גרם ולצביעת ציל-נילסן.
ב-1977 גילה קארל ווז כי לארכאונים (חיידקים קדומים) קו התפתחות אבולוציונית נפרד משל החיידקים. הטקסונומיה הפילוגנטית החדשה התבססה על ריצוף ה-RNA הריבוזומלי 16S, והביאה לחלוקה של הפרוקריוטים לשתי ממלכות, חיידקים (Bacteria) וארכאונים (Archaea).
ראו גם
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:מיקרוביולוגיה
קטגוריה:תחומים בביולוגיה | 2024-07-29T16:54:07 |
אדם סמית' | REDIRECT אדם סמית | 2015-09-26T11:08:41 |
קובה | שמאל|ממוזער|250px|כפר טאינו משוחזר בקובה
הרפובליקה של קובה (בספרדית: República de Cuba) היא מדינת אי בצפון האיים הקריביים, בין הים הקריבי, מפרץ מקסיקו והאוקיינוס האטלנטי. מצפון לקובה נמצאים ארצות הברית ואיי בהאמה, ממערב מקסיקו, מדרום איי קיימן וג'מייקה ומדרום-מזרח האיטי, כמו כן גובלת במפרץ גואנטנמו הנמצא בדרומה ומהווה מובלעת של ארצות הברית.
קובה היא המדינה המאוכלסת ביותר באיים הקריביים. תרבותה ומנהגיה הושפעו מהתרבות האינדיאנית המקומית, מהאימפריה הספרדית ששלטה בה במשך קרוב ל-400 שנה ומתרבויות העבדים האפריקאים שהובאו אליה.
מאז המהפכה הקובנית ב-1959, מתקיים בקובה משטר חד-מפלגתי קומוניסטי, שפיתח בה תשתיות ציבוריות ומערכות רווחה, חינוך ובריאות מסובסדות. בינה לבין ארצות הברית שוררת מאז מתיחות שהגיעה לשיאה במספר תקריות בשנות השישים. ארצות הברית אף הטילה על קובה אמברגו שהשפיע על כלכלת המדינה, והפך אותה לתלויה בבעלת בריתה, ברית המועצות. לאחר התפרקות הגוש המזרחי פקד אותה משבר כלכלי חריף, שאילץ אותה לפתוח מעט את שעריה, וב-2015 בתקופתו של אובמה חידשה רשמית את יחסיה הדיפלומטיים עם ארצות הברית, יחסים שנותקו מחדש בתקופת ממשל דונלד טראמפ.
היסטוריה
ראשוני המתיישבים בקובה היו בני הגואנחטביי, בסביבות 5300 לפנה"ס, ובעקבותיהם הגיעו גם בני הסיבוניי והטאינו. רוב התושבים היו חקלאים, אך היו ביניהם גם ציידים-לקטים.
השלטון הספרדי
קובה נמנית עם המקומות הראשונים אליהם הגיע כריסטופר קולומבוס ביבשת אמריקה, ב-28 באוקטובר 1492. הספרדים החלו ליישב את קובה ב-1511 והפכו אותה למושבה. התנגדות התושבים המקומיים לספרדים דוכאה בכוח, לעיתים תוך ביצוע מעשי טבח באוכלוסייה המקומית. מנהיגם, אטואי, הוצא להורג ב-1512, וב-1514 הושלמה ההשתלטות הספרדית על האי.
ב-1513 ייסד פרננדו השני את מוסד האנקומיינדה, לפיו ילידי המושבות שבהן שלטה ספרד "שילמו" לספרדים שהתיישבו בה בעבודה בתמורה למזון ולהדרכה דתית. הניסיון ליישם את המדיניות בקובה נכשל, לאחר שחלק מהילידים נחשפו למחלות שהביאו הספרדים, ואחרים סירבו לעבוד ונמלטו. חרף היחסים הקשים בין הספרדים לבין הקובנים הילידים, במספר מקרים שיתפו הצדדים פעולה. הילידים לימדו את הספרדים לגדל טבק ולייצר סיגרים. נישואי תערובת, בעיקר של גברים ספרדים ונשים ילידות, הביאו ללידתם של מסטיסוס, או כפי שכונו בידי הקובנים הילידים – "גוּאַחִירוֹ" ("אחד משלנו"). בסופו של דבר נטמעו הילידים והמסטיסוס בספרדים, תרבותם נכחדה, וכל שנשאר ממנה הוא שמותיהם של מקומות ומילים שונות.
שני אירועים נוספים השפיעו על המאזן הדמוגרפי בקובה. במהלך מלחמת שבע השנים השתלטו הבריטים על קובה למשך כשנה (בין 1762 ל-1763), והביאו עמם אלפי עבדים מאפריקה. בעקבות מרד העבדים בסן דומנג (האיטי של ימינו), בין השנים 1791–1804, נמלטו לקובה צרפתים רבים, שהביאו עמם את עבדיהם.
במהלך השלטון הספרדי בקובה התפתחו בה תעשיות הסוכר והטבק, וקובה הייתה ליצואנית הגדולה בעולם של מוצרים אלה.
המאבק לעצמאות
בראשית המאה ה-19 זכו כל מושבותיה של ספרד באמריקה הלטינית בעצמאות, למעט קובה ופוארטו ריקו. אף שלא הייתה למדינה עצמאית, הושפעו הקובנים מהמתרחש ביבשת, ותנועות עממיות שונות החלו לקום. חלק מהתנועות קראו לביטול העבדות, אחרות לשוויון בין לבנים למולאטים, תנועות נוספות דרשו עריכת רפורמות שיקלו על השליטה הספרדית במסחר, והיו אף תנועות בדלניות שקראו לעצמאות מלאה. רוב התנועות דוכאו במהרה.
שמאל|ממוזער|150px|קרלוס מנואל דה סספדס
ביולי 1867 הוקם ארגון בדלני חדש, שנבדל מקודמיו בכך שבהנהגתו היו כמה מהעשירים שבבעלי המטעים בקובה, ובהם קרלוס מנואל דה סספדס, שהיה לדמות הבולטת בו. ב-10 באוקטובר הגיע סספדס לעיירה יארה, שחרר את עבדיו, וקרא להם להצטרף אליו למאבק למען עצמאות קובה. קריאתו, שנודעה בשם "Grito de Yara" ("קריאת יארה"), סימנה את פרוץ מלחמת עשר השנים. המורדים לא הסתפקו בפעילות צבאית, ובאפריל 1868 התכנסה בקמגואיי אספה מכוננת שהורכבה מנציגי האזורים שנטלו חלק בקרבות, שהכריזה על כינונה של רפובליקה בראשותו של סספדס. הממשל הקולוניאלי הגיב להתרחשויות ביד קשה, אך הצליח להכניע את המורדים רק ב-1878.
כבר ב-1879 ניצתה האש מחדש, במה שכונה "המלחמה הקטנה", אך המרד לא זכה לתמיכה נלהבת, מאחר שהקובנים היו מותשים מהמלחמה הקודמת, והוא הסתיים ב-1880. ב-1886 הייתה קובה לאחד המקומות האחרונים בעולם בהם מבוטלת העבדות, וצעד זה הביא לשינויים דמוגרפיים וחברתיים באי. במקביל, גברה המעורבות האמריקאית בקובה, והיקף ההשקעות האמריקאיות בה עמד על כ-50 מיליון דולר בשנת 1895. במידה רבה, הפכה כלכלתה של קובה תלויה בארצות הברית.
ב-24 בפברואר 1895 פרצו מהומות ברחבי קובה, שבישרו את פרוץ מלחמת העצמאות הקובנית. המורדים השתלטו בהדרגה על ערים וכפרים באי, ואף ניסחו לעצמם חוקה. בסופו של דבר, הייתה זו מלחמת ארצות הברית–ספרד ב-1898 ששמה קץ לשלטון הספרדי בקובה. פיצוץ ספינת המלחמה "מיין" בנמל הוואנה ב-15 בפברואר, בנסיבות השנויות במחלוקת גם כיום, הוביל את האמריקאים להכריז מלחמה על ספרד. ב-10 ביוני פלשו האמריקאים למפרץ גואנטנמו, וב-12 באוגוסט כבר שלטו בקובה כולה.
ב-1 בינואר 1899 הונהג ממשל צבאי אמריקאי בקובה. ב-1901 קיבל הקונגרס האמריקאי החלטה הידועה כ"תיקון פלאט", שנכפה על קובה כתנאי לעצמאותה. ההחלטה התירה לארצות הברית להתערב בנעשה בקובה כדי להגן על אינטרסים אמריקאיים ואפשרה הקמת בסיס של הצי האמריקאי בשטח האי. במהלך השנים הצטמצמה תחולתו של תיקון פלאט, והזכר היחיד לו כיום הוא הבסיס הצבאי האמריקני במפרץ גואנטנמו, הכולל גם מתקן מעצר. ב-31 בדצמבר נבחר תומאס אסטרדה פאלמה לנשיאה הראשון של קובה. ב-20 במאי 1902 החלה כהונתו, והשלטון האמריקאי הסתיים.
קובה העצמאית
שמאל|ממוזער|150px|פולחנסיו בטיסטה
בראשית דרכה הייתה קובה מדינה דמוקרטית, אך השלטון בה נטה לחוסר יציבות, והיה נתון למעורבות עמוקה של ממשלת ארצות הברית וחברות אמריקניות. ב-1933 אירעה במדינה הפיכה, שבעקבותיה שלט בה הרודן פולחנסיו בטיסטה. מ-1940 עד 1944 הוא שלט כנשיא נבחר ולאחר מכן כיהן כחבר סנאט וב-1952 ביצע הפיכה נוספת והשתלט שוב. בטיסטה דיכא את הכוחות הסוציאליסטיים במדינה וארצות הברית תמכה בשלטונו.
ב-1953 החל פידל קסטרו בפעילות נגד השלטון. פעולותיו נכשלו, והוא נאסר, ולאחר מכן הוגלה. ב-1956 שב לקובה, והחל בלוחמת גרילה נגד צבאו של בטיסטה, עד להשלמתה של המהפכה הקובנית בשנת 1959 ועלייתו לשלטון. קסטרו הפך את קובה למדינה קומוניסטית, ומבעלת ברית של ארצות הברית, היא הפכה ליריבתה המרה. ארצות הברית ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם קובה, והטילה עליה אמברגו. המתיחות בין המדינות הגיע לשיאה בפלישה למפרץ החזירים ב-1961 ובמשבר הטילים ב-1962.
בשל האמברגו שהוטל עליה, הייתה כלכלתה של קובה תלויה בבעלת בריתה החדשה, ברית המועצות, ומרבית הסחר של קובה היה עם מדינה זו. עם פירוק ברית המועצות ב-1991, נקלעה קובה למשבר כלכלי חריף. בניסיון להתמודד עם המשבר, החליט קסטרו לנצל את הפוטנציאל התיירותי של קובה, ופתח את שעריה לתיירות מערבית. במקביל, החלה ממשלת קובה בפיתוח מיזמים משותפים עם חברות מערביות בתחומי החקלאות, התעשייה והתיירות. כתוצאה ממדיניות זו, השתפר מצבה הכלכלי והמשטר שרד גם לאחר קריסת בעלת בריתו העיקרית.
ב-2006 העביר קסטרו את השלטון לאחיו, ראול קסטרו, עקב מצבו הבריאותי, והלה שימש כנשיא בפועל. ב-2008 נבחר ראול קסטרו לנשיא באופן רשמי. מאז החל ראול קסטרו למלא את התפקיד, נערכו במדינה רפורמות מדודות, שאפשרו באופן חלקי החזקת רכוש פרטי.
קובה וארצות הברית ניהלו מגעים, שהוכרזו לראשונה על ידי נשיא ארצות הברית ברק אובמה בדצמבר 2014, לחידוש יחסיהן הדיפלומטיים לאחר נתק של חצי מאה. היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות חודשו רשמית ביולי 2015, כאשר נפתחה שגרירות קובנית בוושינגטון די. סי., לראשונה מאז 1961 בימי המלחמה הקרה. הנציגות האמריקאית נפתחה רשמית בהוואנה באוגוסט, עם טקס רשמי בהשתתפות מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי. בתקופת ממשל דונלד טראמפ הוטלו מחדש המגבלות על קובה, בין היתר הופסקו הקרוזים לקובה, שהיוו מקור צמיחה כלכלית של המדינה.
ב-2018 הועברו מושכות השלטון לידי סגנו של ראול קסטרו, מיגל דיאס-קאנל שנבחר במקומו לנשיא
פוליטיקה ומשטר
שמאל|ממוזער|150px|פידל קסטרו
בקובה מונהג משטר חד-מפלגתי, שבו המפלגה החוקית היחידה היא המפלגה הקומוניסטית.
הרשות המחוקקת
הרשות המחוקקת בקובה היא האספה הלאומית של כוח העם ("Asamblea Nacional del Poder Popular"), המונה 609 חברים, הנבחרים אחת לחמש שנים. מחצית מהחברים ממונים בידי ארגונים יציגים שונים (ארגוני חקלאים, ארגוני סטודנטים וכיוצא באלה) ומחציתם נבחרים בבחירות אישיות באסיפות אזוריות, בהן רשאי להשתתף כל אזרח שמלאו לו 16 שנים. בבחירות אלה מתחרה מועמד אחד בלבד על מושב באספה, ההצבעה היא בעדו או נגדו, והוא נדרש להשיג 50% לפחות מהקולות. ככל הנראה יעד זה אינו קשה במיוחד, שכן בבחירות שנערכו בשנת 2008, למשל, השיגו כל המועמדים לפחות 85% מהקולות.
בסמכותה של האספה הלאומית לחוקק חוקים, לתקן את החוקה, לאשר את התוכניות הכלכליות של מועצת השרים ואת תקציב המדינה, וכן להעניק חנינות. האספה הלאומית מחולקת לוועדות, הממונות, בין היתר, על נושאים אלה: כלכלה, תעשיית הסוכר, מזון, תעשייה, תחבורה ותקשורת, תשתיות, יחסי חוץ, בריאות, ביטחון וסדר ציבורי.
הסמכות ליזום הצעות חוק אינה מצויה רק בידי הממשלה או חברי האספה הלאומית, וגם אזרחים שאספו 10,000 חתימות רשאים ליזום חקיקה ולהציעה לאספה הלאומית.
הרשות המבצעת
ראש המדינה בקובה הוא יושב-ראש מועצת המדינה ("Consejo de Estado"), המכהן גם כיושב-ראש מועצת השרים ("Consejo de Ministros de Cuba"). עד 1976 היו לקובה נשיא וראש ממשלה, אך משרות אלו בוטלו עם קבלת החוקה הנוכחית באותה שנה. עם זאת, יושב-ראש מועצת המדינה עדיין מכונה לעיתים, באופן שגוי, כנשיא קובה. יו"ר מועצת המדינה וחבריה נבחרים בידי האספה הלאומית אחת לחמש שנים. עד 2008 כיהן בתפקיד זה פידל קסטרו, ולאחר שהודיע על כוונתו שלא להתמודד לכהונה נוספת, היה ראול קסטרו, אחיו, ליו"ר. בשנת 2011 נבחר ראול למזכ"ל המפלגה הקומוניסטית בידי האספה הלאומית. ליושב-ראש מועצת המדינה סגן ראשון וחמישה סגנים נוספים. במקרה של מות היו"ר, מחלתו או היעדרותו, ממלא את מקומו סגן יושב-ראש מועצת המדינה הראשון. מכוח הוראה זו, מילא ראול קסטרו את מקומו של אחיו בין 2006 ל-2008. מ-19 באפריל 2018 מכהן מיגל דיאס-קאנל כיושב ראש מועצת המדינה.
במועצת המדינה 31 חברים, הנבחרים על ידי האספה הלאומית. תפקידה של המועצה לאשר וליישם את החקיקה של האספה הלאומית, ובסמכותה לכנס אותה לכינוסים מיוחדים בזמן הפגרה.
מועצת השרים כוללת, פרט לשרים גם את סגני יושב-ראש מועצת המדינה ואת מזכירה. מועצת השרים מתווה את מדיניותה הכלכלית של קובה ואת יחסי החוץ שלה, ואחראית על יישום ואכיפת החוקים, לאחר שאלה מאושרים בידי האספה הלאומית ומועצת המדינה.
הרשות השופטת
מערכת המשפט הקובנית מורכבת משלוש ערכאות: בית המשפט העליון העממי (Tribunal Supremo Popular), בתי המשפט המחוזיים ובתי המשפט העירוניים. שופטי בית המשפט העליון נבחרים בידי האספה הלאומית, השופטים המחוזיים בידי האסיפות המחוזיות והשופטים העירוניים בידי מועצות הערים.
הספרדים הם אלה שהניחו את התשתית למערכת השיפוט הקובנית, והדבר ניכר גם לאחר עצמאותה של קובה. הקודקס האזרחי הספרדי, למשל, היה בתוקף עד 1987, בשינויים מסוימים. לאחר המהפכה הקובנית ערך השלטון החדש מספר שינויים מבניים, עד לעיצובו של המבנה הנוכחי שעוגן בחוקה של 1976.
שלטון מקומי
שמאל|ממוזער|350px|מחוזות קובה
קובה מחולקת ל-16 מחוזות ורשות מקומית מיוחדת:
כלכלה
שמאל|250px|ממוזער|מטע טבק בפינאר דל ריו. טבק היה ועודו אחד מחשובי המוצרים שמייצאת קובה
המשטר הקובני נוקט במדיניות סוציאליסטית בניהול כלכלת המדינה, המולאמת ברובה. מרבית מפעלי הייצור שייכים למשטר ומנוהלים על ידיו, ומרבית כוח העבודה הקובני מועסק על ידי המדינה. בשנים האחרונות התעוררה מגמה של גידול במספר העסקים הפרטיים. בשנת 1981 91.8 אחוזים קיבלו את משכורתם מהמדינה, ובשנת 2000 77.5 אחוזים מכוח העבודה הועסק על ידי המדינה. השקעה חיצונית בכלכלה הקובנית מוגבלת ודורשת אישור של הממשל. המשטר הוא הקובע את מחיריהם והמנות שיקבלו האזרחים למרבית המוצרים.
מאז המהפכה הקובנית ב-1959, אזרחי קובה אינם משלמים מסים. אולם משנת 1996 המשטר החל להטיל מיסים על קובנים המרוויחים בשוק הפרטי.
התפרקות ברית המועצות וסיום השלטון במזרח אירופה בראשית שנות ה-90 הובילו להפסקת הסובסידיות הזרות לכלכלת קובה. לפני התפוררות המשטר הסובייטי, קובה נהנתה מסיוע כלכלי סובייטי, מנפט במחירים מוזלים ומיכולת לייצא סוכר במחיר גבוה בהרבה ממחירי השוק. הפסקת סיוע זה הובילה במהרה לשפל כלכלי עמוק. ב-1992 הידק הממשל האמריקני את אמברגו הסחר על קובה, והוריד עוד יותר את רמת החיים בקובה עד למצב של משבר.
ממוזער|250px|מלון המופעל על ידי המדינה בסיינפואגוס
בדומה למדינות קומוניסטיות ופוסט-קומוניסטיות אחרות לאחר קריסת ברית המועצות, קובה החלה לנקוט בצעדים מוגבלים לכיוון כלכלת שוק חופשי, כדי להקל על המחסור החמור במזון ומוצרים אחרים. צעדים אלו כללו הרשאה להעסקת עובדים פרטיים בחלק מהמפעלים, לשימוש בדולר האמריקני בעסקאות ועידוד התיירות. כך, בעשור האחרון הצליחה קובה לשלש את חלקה בתיירות בקריביים, תוך השקעות רבות בתשתית לתיירות. 1.9 מיליון תיירים ביקרו בקובה ב-2003, מרביתם מקנדה ומדינות האיחוד האירופי, ויצרו הכנסות של 2.1 מיליארד דולרים. הגידול המהיר של מגזר התיירות שיפר מאוד את מצבה הכלכלי של קובה.
בעבר הייתה קובה המפיקה והמייצאת העיקרית של סוכר. לאחר מספר הוריקנים ובצורות, שהרסו רבים משטחי הגידול של קני הסוכר, תפוקת הסוכר נפלה. בנוסף, היעדר ההשקעה בתשתיות הוביל לסגירתן של מטחנות רבות. בעוד שבעבר ייצאה קובה 35 אחוזים מכלל הסוכר בעולם, כיום היא מייצאת רק 6.3 אחוזים.
סיוע כלכלי מוונצואלה שיפר אף הוא את מצבה הכלכלי של קובה. מאז שנת 1999, עקב בחירתו של הוגו צ'אווס הסוציאליסט לנשיא ונצואלה, החלה ונצואלה לסייע לקובה באמצעים שונים, העיקרי שבהם הוא העברת 80,000 חביות נפט ביום בתמורה לשירותים מקצועיים ותוצרת חקלאית מקובה. לאור השיפור המסוים במצב הכללי, הידק המשטר הקובני שוב את שליטתו בכלכלה, וביטל רבים מההיתרים שהעניק לתעשיות הפרטיות בשנות ה-90 המוקדמות. ב-2004 תמכה קובה באופן רשמי בשימוש באירו כמטבע הבינלאומי, ובוטל ההיתר מ-1993 לשימוש בדולר האמריקני במדינה. ההגבלות הגוברות של הממשל האמריקני על ביקור בקובה וסכום הדולרים שניתן להכניס למדינה, חיזקו את שליטת המשטר הקובני בשימוש בדולרים במדינה. בעשור האחרון קיבלו קובנים בין 600 מיליון למיליארד דולר, מרביתם מבני משפחותיהם בארצות הברית.
ב-2001 הראו מחקרים כי רמת החיים הממוצעת בקובה נמוכה משהייתה לפני התפוררות המשטר הסובייטי. המשכורות שמעניקה המדינה אינן מספקות את צורכיהם של רבים, ובמערכת תקצוב המנות חסרים מוצרים רבים. ככל שכמות ומבחר המוצרים שניתן לרכוש במערכת התקצוב פחתה, כך פנו יותר קובנים לשוק השחור כדי לרכוש מוצרי מזון בסיסיים, לבוש, מוצרים לבית ותרופות. בנוסף, בקובה עדיין נפוצה שחיתות בתעשיות הממשלתיות, וכך גם גנבת תוצרים של המדינה ומכירתם בשוק השחור.
ב-2005 ייצאה קובה מוצרים בשווי 2.4 מיליארד דולרים אמריקניים, והיא נמצאת במקום ה-114 מתוך 226 המדינות או השטחים הנסקרים. קובה ייבאה מוצרים בשווי 6.9 מיליארד דולרים, והיא נמצאת במקום ה-87. שותפת הייצוא העיקריות של קובה הן הולנד, קנדה וסין, שותפות הייבוא המשמעותיות הן ונצואלה, ספרד וארצות הברית. המוצרים העיקריים שמייצאת קובה הם: סוכר, ניקל (25% מסך היצוא שלה), טבק, דגים, מוצרים רפואיים, פירות הדר וקפה. קובה מייבאת מזון, נפט, ביגוד ומכונות. החוב החיצוני של קובה מסתכם כיום ב-13 מיליארד דולר, המהווים כ-38 אחוזים מהתוצר הלאומי שלה. בשנת 2006 נמצאו מצבורים גדולים של נפט וגז טבעי במים הטריטוריאליים של קובה בצפון המדינה.
הרפורמות תחת ראול קסטרו
לאחר שראול החליף את אחיו בשלטון קובה ב-24 בפברואר 2008, הוא פתח בסדרה של רפורמות, בהן: חוק דיור חדש שיאפשר לאזרחים ששוכרים דירות מהמדינה לקבל בעלות עליהן; ביטול איסור על שימוש בטלפונים סלולריים, שהיו מותרים עד אז רק לתיירים ולעובדי מדינה; ביטול איסור לינה לתושבים מקומיים בבתי מלון לתיירים; היתר לקנות מחשב אישי ועוד.
הפגנות כנגד המשטר 2021 ואילך
בקיץ 2021 היו הפגנות נגד המשטר, שדיכא אותן ביד קשה ובשליחת מפגינים לכלא, למרות גינוי של ארצות הברית, האיחוד האירופי וארגוני זכויות אדם.
ב-2024 ובעקבות השפעת מגפת הקורונה, הגיעה קובה לשבר כלכלי עמוק מזה 30 שנים, כשיש מחסור באוכל, דלק ותרופות, נוצר משבר בענף האנרגיה, שעות חשמל מועטות ביום, ומאות אלפי מהגרים היגרו מקובה לארצות הברית (כ-400,000). לאור זאת, יצאו אזרחים להפגין כנגד המשטר במרץ 2024, במחאה הנחשבת נדירה במשטר בקובה. נשיא קובה דיאס-קנאל טוען שהסנקציות האמריקניות על המדינה הובילו למצב, בעוד שמתנגדיו טוענים שהאשמה במדיניות הממשלה..
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|מפת קובה
שמאל|ממוזער|250px|הסיירה מאסטרה
קובה היא מדינת אי בצפון-מערב הים הקריבי, בפתח מפרץ מקסיקו. המדינות והטריטוריות המקיפות אותה הן:
מצפון: בהאמה (140 ק"מ) ופלורידה שבארצות הברית (145 ק"מ).
מדרום: ג'מייקה (146 ק"מ) ואיי קיימן (240 ק"מ).
ממזרח: האיטי (80 ק"מ).
ממערב: מקסיקו (210 ק"מ).
הגבול היבשתי היחיד של המדינה הוא עם המובלעת האמריקנית במפרץ גואנטנמו, בדרום-מזרח המדינה, ואורכו 29 ק"מ.
קובה היא המדינה הגדולה בים הקריבי, ושטחה 110,860 קמ"ר. האי קובה הוא האי ה-16 בגודלו בעולם ומהווה קרוב ל-95% משטחה הכולל של המדינה, כשהוא משתרע על פני 105,006 קמ"ר. שטחו של האי השני בגודלו במדינה, איסלה דה לה חובנטוד, הוא 3,056 קמ"ר. יתר האיים המרכיבים את המדינה קטנים בהרבה, ומספרם עולה על 4,000.
אורכו של האי קובה (ממערב למזרח) הוא 1,199 ק"מ ורוחבו נע בין 35 ל-200 ק"מ. מרבית האי מישורי, אך יש בו שלושה רכסים בולטים: סיירה מאסטרה בדרום-מזרח, אסקמבריי במרכז וסיירה דל רוסריו במערב. הפסגה הגבוהה במדינה היא פִּיקוֹ טוּרְקִינוֹ שבסיירה מאסטרה, שגובהה 2,005 מ' מעל פני הים. רכס אסקמבריי נמוך מהסיירה מאסטרה, וסיירה דל רוסריו נמוכה אף ממנו – גובהה של הפסגה הגבוהה בה 692 מ' בלבד.
אין בקובה אגמים רבים ושטחו של הגדול שבהם, לגונה דה לֶצֶ'ה (לגונת החלב) בצפון מחוז סייגו דה אווילה שבמרכז המדינה, 67.2 קמ"ר בלבד. מאגר זאזה המלאכותי, בסמוך לסנקטי ספיריטוס גדול ממנו, ושטחו 113.5 קמ"ר. הנהר הארוך בקובה הוא קָאוּטוֹ, הזורם לאורך 343 ק"מ מרכס הסיירה מאסטרה וצפון-מערבה ממנו, עד לחוף הים הקריבי צפונית למנסניו.
אקלים
האקלים בקובה טרופי. גשמים יורדים במשך כל השנה, אך במיוחד בין מאי לאוקטובר. בהוואנה, שבצפון-מערב המדינה, יורדים מדי שנה כ-1,200 מ"מ גשם, והטמפרטורה הממוצעת נעה בין C° 21 בינואר ל-C° 27 ביולי.
קובה מצויה באזור המועד לסופות הוריקן, והן פוקדות אותה בעיקר בחודשים ספטמבר ואוקטובר.
החי והצומח
שמאל|ממוזער|150px|טרוגון קובני, הציפור הלאומית של קובה
בקובה למעלה מ-8,000 מיני צמחים, למעלה ממחציתם אנדמיים. ב-1812, 90% משטחה של קובה היה מיוער. ב-1900 ירד שיעור זה ל-54%, וב-1959 ל-14% בלבד. ב-1987 הכריזה ממשלת קובה על תוכנית מנטי (Plan Manatí) לנטיעת 3 מיליארד עצים שיעלו את שיעור היערות במדינה ל-20%. 43% מהיערות הם נשירים למחצה, 31% הם יערות מנגרובים ו-12% יערות אורן. העץ המזוהה ביותר עם קובה הוא דקל רוסטויניה, המכונה גם "הדקל המלכותי", והוא אף מופיע בסמל המדינה. הפרח הלאומי הוא המריפוסה הלבנה.
היונק האנדמי הנפוץ בקובה הוא ההוטיה הקובנית, מין מכרסם שגודלו כ-60 ס"מ. בעלי חיים נוספים כוללים עטלפים, איגואנות, תחשי נהרות וצבים. התנין הקובני הוא בעל החיים הלאומי של קובה. בנוסף על בעלי חיים אלה, בקובה 350 מיני עופות, ובהם עגורים, אנפות, יונקי דבש, מגלנים, ינשופים, שקנאים, תוכים ועוד. הטרוגון הקובני, (מכונה גם "טוֹקוֹרוֹרוֹ", ממשפחת הטרוגונאים) נבחר לציפור הלאומית של קובה, בשל צבעיו, כחול, לבן ואדום, שהם כצבעי דגל קובה.
אוצרות טבע
בקובה מצויים מאגרי הניקל הגדולים בעולם פרט לרוסיה. מחצבים נוספים המצויים בה מסייעים להפקת קובלט. בשנת 2006 החלה קובה בקידוחי נפט וגז טבעי.
דמוגרפיה
שמאל|ממוזער|150px|קובני בהוואנה
בשנת 2022 מנתה אוכלוסיית קובה, על-פי הערכה, כ-11,008,112 נפש. תוחלת החיים נאמדה ב-2022, ב-79.64 שנים, והיא הגבוהה ביותר באמריקה הלטינית, וקרובה לזו של מדינות המערב. הריבוי הטבעי נמוך: שיעור הילודה נאמד ב-10.11 לידות ל-1,000 תושבים, פחות מהמקובל במדינות המערב ומעט יותר מחצי מן הממוצע העולמי.
הוואנה היא העיר הגדולה ביותר במדינה, ומתגוררים בה כ-2.149 מיליון נפש, שהם כ-20% מאוכלוסיית המדינה.
עשר הערים הגדולות בקובה
אשכולות האוכלוסין המשמעותיים שמצויים ברחבי המדינה, נמצאים בערים ובעיירות הגדולות יותר, במיוחד בבירת קובה, הוואנה. כ-77.5% מאוכלוסייתה של קובה גרים ביישובים עירוניים (נכון לשנת 2023). שיעור העיור בקובה הוא בקצב שינוי שנתי של 0.19% (הערכה לשנים 2020–2025). הערים העיקריות של קובה מפורטות להלן על פי נתוני האוכלוסייה משנת 2020.
הרכב אתני
שמאל|ממוזער|250px|אישה קובנית בהוואנה
שמאל|ממוזער|250px|נערים קובנים בטרינידד
מבחינה אתנית, כ-65% מהתושבים לבנים, כ-10% שחורים וכ-25% מולאטים. שיעורם של הלבנים באוכלוסייה קטן לאחר המהפכה הקובנית, בעקבות הגירה של רבים מבני המעמד הגבוה ומעמד הביניים, המורכב בעיקר מלבנים.
מוצאם של מרבית הלבנים שהגיעו לקובה הוא מספרד. הספרדים הראשונים התיישבו בקובה החל מ-1511, ובעקבותיהם הגיעו במהלך קרוב ל-400 שנות שלטון ספרדי מהגרים נוספים. עיקר הספרדים הגיעו מאנדלוסיה, אסטוריאס, גליסיה, קטלוניה והאיים הקנריים. מדינה אירופית נוספת ממנה הגיעו מהגרים רבים היא צרפת. מהגרים צרפתים רבים הגיעו בעקבות מרד העבדים בהאיטי בסוף המאה ה-18, התיישבו במזרח המדינה ופיתחו את תעשיית הקפה המקומית. אחרים הגיעו בעקבות רכישת לואיזיאנה בראשית המאה ה-19, ובין היתר הקימו את סיינפואגוס. מדינות אירופיות נוספות מהן הגיעו מהגרים לקובה כוללות את פורטוגל, איטליה, גרמניה ורוסיה.
תושביה השחורים של קובה הם צאצאיהם של עבדים אפריקאים שהובאו אליה בין המאה ה-16 למאה ה-19. בניגוד למעצמות קולוניאליות אחרות ששלטו באיים הקריביים, צרפת, בריטניה והולנד, הספרדים הטילו מגבלות על הסחר בעבדים, ומספרם היה נמוך יחסית. במהלך התקופה הקצרה בה שלטו הבריטים בקובה, בין 1762 ל-1763 (במהלך מלחמת שבע השנים) הם הספיקו להביא עמם עבדים מהמושבות הסמוכות ומאפריקה, לשם עבודה במטעי הסוכר והטבק. גל נוסף של עבדים הגיע עם הצרפתים שנמלטו מהאיטי בעקבות מרד העבדים, בסוף המאה ה-18. מקורם של מרבית העבדים בניגריה ובקונגו של ימינו, ובפרט עמי היורבה והאיגבו. עבדים נוספים הובאו מאזור גינאה המשוונית ומוזמביק של ימינו.
דת
שמאל|ממוזער|250px|הקתדרלה של הוואנה
הספרדים הביאו עמם לקובה את הנצרות הקתולית, והיא הייתה לדת המרכזית במדינה. באופן רשמי, מאז המהפכה הקובנית, קובה היא מדינה אתאיסטית, ונכון ל-2016, 23% מהאוכלוסייה מגדירים עצמם כחסרי דת. בשנתיים הראשונות לאחר המהפכה עזבו אותה כ-80% מהכמרים ואנשי הדת. הממשל הטיל מגבלות על הכנסייה, ואף האשים אותה בשיתוף פעולה עם ה-CIA בזמן הפלישה למפרץ החזירים. מאז 1991 הקל הממשל את יחסו לכנסייה, וב-1998 אף ביקר במדינה האפיפיור יוחנן פאולוס השני. נכון ל-2016, 60% מהתושבים מגדירים עצמם קתולים
במהלך השנים התפתחו בקובה אמונות סינקרטיות שונות, הבולטת שבהן היא הסנטריה, שאף התפשטה למדינות נוספות באיים הקריביים. הסנטריה, המשלבת בין הנצרות הקתולית לבין אמונות מערב-אפריקאיות, התפתחה אצל עבדים בני היוריבה, ששאפו לשמר את אמונותיהם, אך לקבל גם את עיקרי הנצרות. נכון ל-2016, 17% מהאוכלוסייה מאמינים באמונות סינקרטיות.
בקובה ישנם כ-575 אלף נוצרים פרוטסטנטים. במספרים זניחים יותר, יש בקובה גם נוצרים אפיסקופלים, עדי יהוה, יהודים, מוסלמים, בודהיסטים ובהאים.
יהדות קובה
בין הספרדים שהתיישבו באי בשנת 1511, לאחר כיבושו, היו בין השאר אנוסים, יהודים שאולצו להמיר את דתם בתקופת האינקוויזיציה. אל היהודים שהיו באי הצטרפו עם הזמן יהודים מברזיל לאחר שנמלטו מכיבוש החוף הצפוני-מערבי על ידי פורטוגל, שרדפה את היהודים, וכן מהגרים מהולנד.
בשנת 1914 הוקם לראשונה בקובה ארגון קהילתי ספרדי לרווחת התושבים היהודים. בשנת 1917 חיו בקובה כ-2,000 יהודים, רובם בהוואנה. בשנות ה-30 החלו להיחקק חוקים שהגבילו את היהודים ואת ההגירה היהודית לתוך המדינה. נוסעי האונייה סנט לואיס שהפליגה מאירופה לקובה ועליה יהודים רבים שנמלטו מפני גרמניה הנאצית לא הורשו לרדת בקובה ולכן נאלצו לחזור לאירופה.
בשנת 1952 חיו בקובה כ-12,000 יהודים. מהלכיו הכלכליים של פידל קסטרו שפגעו במצבם הכלכלי של יהודים רבים באי, הניעו את היהודים להגר. חלקם היגרו לארצות הברית ולפוארטו ריקו, חלקם למקסיקו וחלקם לישראל.
כיום יש בקובה כ-1,500 יהודים, בעיקר בערים הוואנה, סנטיאגו דה קובה וקמגואיי.
יהודי עשיר, ד"ר ריקרדו וולף, מימן חלק מפעילותו של קסטרו בתקופת המחתרת ולאות תודה מונה על ידי קסטרו, לאחר שהגיע לשלטון, לציר קובה בישראל.
תרבות
התרבות הקובנית היא תוצר של השפעות תרבותיות ממקורות שונים. היא מבוססת על התרבות האינדיאנית המקומית, התרבות הספרדית הקולוניאלית ותרבות העבדים ממערב אפריקה ומהאיים הקריביים. במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20, נתנה הנוכחות האמריקאית בקובה את אותותיה בתרבות, וגם למשטר הקומוניסטי הייתה השפעה על התרבות המקומית.
מוזיקה
שמאל|ממוזער|250px|להקת סון קובני מוקדמת מנגנת בניו יורק, 1926
בין הסגנונות המוזיקליים העיקריים שהתפתחו בקובה נמנים הסון הקובני, הממבו, הגוואחירה והסלסהhttps://www.salsagente.com/history-of-salsa-music-dance/#:~:text=The%20roots%20of%20salsa%20originated,rhythm%20and%20the%20instruments%20used.
הסון משלב בין מוזיקה ספרדית המבוססת על גיטרות לבין מוזיקה אפריקאית. הוא התפתח במזרח קובה במהלך המאה ה-16 וצבר פופולריות רבה במהלך המאה ה-19. השיר "צ'אן צ'אן" שהתפרסם בביצועו של קומפאי סגונדו בפסקול הסרט "בואנה ויסטה סושיאל קלאב" הוא דוגמה לסגנון זה. הממבו התפתח ממוזיקה אפריקאית בקובה ובהאיטי, והתבסס כסגנון במהלך שנות הארבעים של המאה ה-20. הגוואחירה קרובה יותר לסגנון הטרובדורים הספרדים. הסלסה היא אולי הסגנון המוזיקלי המזוהה ביותר עם קובה, אך הוא התפתח דווקא מחוץ לה, בקהילות המהגרים הקובנים והפוארטוריקנים בארצות הברית.
למוזיקה הקובנית עצמה הייתה השפעה על סגנונות שונים מחוץ למדינה, ובהם הג'אז, הטנגו, ההיילייף, האפרוביט והפלמנקו החדש.
כן יש לציין את המלחינים הקובנים: בבו ואלדס, חוסה מריה ויטייר, מיגל פאילדה, קרלוס פואבלה וחוסה ווייט.
ספרות
הספרות הקובנית החלה להתבסס בראשית המאה ה-19, ועסקה בתחילה בנושאי העבדות. עם הסופרים הבולטים באותה תקופה נמנים חרטרודיס גומס דה אוויינדה וסירילו ויאוורדה. לאחר ביטול העבדות ב-1886, עיסוקה העיקרי של הספרות הקובנית היה השאיפה לעצמאות. הסופר הבולט באותה עת היה אבי האומה הקובני, חוסה מארטי.
הסופרים הבולטים לאחר עצמאות קובה היו ניקולס גיין, שעסק בנושאים חברתיים ודולסה מאריה לוינאס, חוסה לסאמה לימה ואלחו קארפנטייר, שעסקו בנושאים אוניברסליים יותר. לאחר המהפכה, פעלו סופרים קובנים רבים מחוץ לקובה, בשל הצנזורה שהופעלה בה. עם סופרים אלה נמנים דאינה צ'אוויאנו (שהיגרה לארצות הברית), זואי ואלדס (שהיגרה לצרפת) ופדרו חואן גוטיירס (שהיגר למקסיקו). ספרו האוטוביוגרפי של הסופר רינלדו ארנס, שהיה בנעוריו מתומכי המהפכה ובבגרותו היה לאחד ממבקריה, עד שגלה לארצות הברית, עובד לסרט קולנוע בכיכובו של חאווייר ברדם.
הסופר האמריקני, חתן פרס נובל לספרות, ארנסט המינגוויי, חי בקובה בין 1939 ל-1960. הוא כתב בה כמה מספריו הבולטים, ובהם "הזקן והים" ו"איים בזרם", שעלילתם מתרחשת בקובה.
קולנוע
הפקות קולנוע בקובה החלו בראשית המאה העשרים, אך עד המהפכה הופקו בה כ-80 סרטים בלבד. ב-1959 הוקמה "מחלקת התרבות של צבא המהפכה" ("Dirección de Cultura del Ejercito Rebelde"), שעסקה בתחילה במימון סרטים תיעודיים. בהמשך הוקם המוסד הקובני לאמנות ולתעשיית הקולנוע (ICAIC – Instituto Cubano del Arte y la Industria Cinematográficos), ונחקק חוק התרבות, שתרמו לפיתוח הקולנוע המקומי. שנות השישים נחשבות לתור הזהב של הקולנוע הקובני, ובמהלכן הופקו סרטים כ"Memorias del Subdesarrollo" ו-"Lucía". אחד הסרטים הבולטים שהופקו בקובה בעשורים האחרונים הוא "תותים ושוקולד" (1994), שזכה בפרס דב הזהב בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין והיה מועמד לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. סרט נוסף וחשוב שהופק בקובה בשנת 1999 הוא הסרט "בואנה ויסטה סושיאל קלאב", של הבמאי הגרמני וים ונדרס ובו הוא מתחקה אחרי להקת פולקלור קובנית אשר מקפידה לשמור על הסגנון הקובני השורשי בכל שיריה. הסרט מאפשר גם הצצה נדירה לנופיה האורבניים של הוואנה ומלווה גם בראיונות אישיים עם חברי הלהקה.
מאז 1979 נערך בהוואנה פסטיבל שנתי לקולנוע לטיני, שנחשב לאחד החשובים מסוגו.
אמנות
שמאל|ממוזער|250px|אמיליה פלאס
האמנות הקובנית מאחדת בתוכה את השפעות האמנות האירופית-אמריקאית עם אלו של האמנות האפריקאית. פתיחתה של האקדמיה לאמנות 'סן אלחנדרו' (San Alejandro) בשנת 1818 מהווה עדות לניסיון של הבורגנות הקובנית לעודד אמנות בסגנון מערבי. בתחילת המאה ה-20 אומצו סגנונות המודרניזם והאוונגרד האירופי ובעזרתם הובלטו מגמות "פרימיטיביות" או "אפריקאיות". בין האמנים המייצגים סגנון זה ניתן למנות את הציירים אמיליה פֶּלָאֵס (Amelia Peláez), וילפרדו לם (Wifredo Lam) ואחרים. לאחר ההפיכה של שנת 1959 בודדה האמנות הקובנית מן המערב. אמנים אוונגרדיים רבים היגרו לאירופה ולארצות הברית וקהילה גדולה של אמנים מהגרים התפתחה בעיר מיאמי.
בשנת 1984 נפתחה בהוואנה ביאנלה לאמנות, אשר הצליחה לחשוף בפני המערב שורה של אמנים בעלי רוח אוונגרדית יותר. תערוכה נוספת, שהוצגה לאחר השתחררות קובה מהשפעת ברית המועצות, חשפה את האמנות הקובנית במערב הוצגה בשנת 1995 במוזיאון "קונסטהאלה" שבדיסלדורף. בעקבות התערוכה הוקמה "קרן לודוויג", התומכת באמנות מודרנית קובנית. בין האמנים הקובנים ידוע בעיקר במערב הפסל קאצ'ו (Kcho), היוצר מיצבים פיסוליים העשויים מחומרי "רדי מייד".
ספורט
בדומה למדינות קומוניסטיות אחרות, גם קובה בעידן קסטרו השקיעה מאמצים בקידום הספורט, וזכתה להצלחה רבה במשחקים האולימפיים שבהם השתתפה, הרבה מעבר לגודלה היחסי (קובה מדורגת במקום ה-22 בטבלת המדליות של כל הזמנים). כשליש מהמדליות שהשיגו ספורטאיה הן בענף האיגרוף, וענפים בולטים אחרים כוללים את האתלטיקה, הג'ודו, ההיאבקות והסייף.
בניגוד למרבית מדינות אמריקה הלטינית, הספורט הפופולרי ביותר במדינה אינו הכדורגל, כי אם הבייסבול. משחק זה הובא לקובה בידי עובדי נמל אמריקנים במהלך המאה ה-19, ולאחר שהספרדים הוציאו אותו מחוץ לחוק ב-1895 הפופולריות שלו רק גברה. מאז 1939 זכתה נבחרת הבייסבול של קובה 25 פעמים בגביע העולם, 12 פעמים במשחקים הפאן-אמריקאיים ו-10 פעמים בגביע הבין-יבשתי. בכל האולימפיאדות מאז אולימפיאדת ברצלונה (1992) סיימה הנבחרת הקובנית לפחות במקום השני. שחקנים קובנים בכירים אף משחקים במייג'ור ליג בייסבול האמריקנית.
חינוך
שמאל|ממוזער|250px|תלמידי בית ספר בהוואנה
מאז המהפכה, מונהג בקובה חינוך ציבורי בלבד, והוא מסובסד במלואו בידי הממשלה בכל הרמות – בתי הספר היסודיים, התיכונים והאוניברסיטאות.
החינוך הוא חובה מגיל 6 עד גיל 15 או 16. הלימודים בבתי הספר היסודיים נמשכים שש שנים. הלימודים בבתי הספר העל יסודיים מתחלקים לשניים: החלק הראשון אחיד לכולם, ובהמשך בוחרים התלמידים בין לימודים קדם-אוניברסיטאיים (מסגרת עיונית) לבין הכשרה מקצועית וטכנולוגית. המשך הלימודים באוניברסיטה אינו תלוי בציונים בלבד, אלא ב"דו"ח הלימודים המצטבר". דו"ח זה כולל, פרט להישגים הפדגוגיים, גם את מידת הזיקה של התלמיד ושל בני משפחתו למהפכה – האם הם משתתפים בפעילות של המפלגה ובעצרות המונים, האם הם נוטלים חלק בפעילות דתית, וכדומה.
בקובה פועלות 47 אוניברסיטאות, הוותיקה שבהן היא אוניברסיטת הוואנה, שהוקמה ב-1728. המשרד להשכלה גבוהה מפקח על פעילות האוניברסיטאות, והוא שולט בהוראה, במתודולוגיה ובתוכניות הלימודים שלהן.
לפני המהפכה עמד שיעור האנאלפביתיות בקובה על כ-20%. אחד היעדים המרכזיים של ממשל קסטרו היה ביעור הבערות, ועם עלייתו לשלטון הוקם המפעל הלאומי לאוריינות. עד 1961 צנח שיעור האנאלפביתים במדינה ל-3.9%, ושיעור זה, שהוא הנמוך ביותר באמריקה הלטינית פרט לארגנטינה, נשמר גם כיום.
לקריאה נוספת
תמי כץ-פרידמן, רשומון קובני, אמנות ופוליטיקה בהוואנה – רשמי ביקור, סטודיו, כתב עת לאמנות, גיליון מס' 95, יולי–אוגוסט 1998, עמ' 38–51.
סינתיה גורני, הנה מגיע הגל, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 221, אוקטובר 2016
דייוויד דובילה, יהלומי הכתר של הים הקריבי, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 221, אוקטובר 2016
ירון אביטוב, קובה: הרוחות של העבר השדים של ההווה מסע אחר, גיליון 112, 1999.
ירון אביטוב, "אם לקסטרו היו גלגלים: מכוניות עתיקות בקובה, מסע אחר, גיליון 156, 2004.
ירון אביטוב, הלילה של סנטיאגו, סיפורי אהבה קובניים, עורך: רן יגיל, הוצאת אסטרולוג, 2001.
קישורים חיצוניים
אלי אשד, קובה ופידל קסטרו בספרות העברית, אתר אימגו
מדריך לתיירים בקובה בויקימסע האנגלי
לירון שמעוני, זמן קובה, באתר את, 2 במאי 2015
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אמריקה
קטגוריה:מדינות איים
קטגוריה:אמריקה הלטינית: מדינות וטריטוריות
קטגוריה:איים בים הקריבי
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:הים הקריבי: מושבות ספרדיות לשעבר
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות ספרדית
קטגוריה:האנטילים הגדולים
קטגוריה:מדינות הגוש המזרחי | 2024-08-27T10:26:03 |
פסוודונים | REDIRECT שם עט | 2004-06-25T22:02:05 |
המנדט הבריטי על ארץ ישראל | REDIRECT המנדט הבריטי | 2004-06-25T22:15:51 |
המנדט הבריטי בארץ ישראל | REDIRECT המנדט הבריטי | 2004-06-25T22:37:43 |
אום שינריקו | REDIRECT אום שינריקיו | 2004-06-27T00:13:47 |
מברק צימרמן | שמאל|ממוזער|250px|גרסתו המוצפנת של מברק צימרמן. כל מילה במברק הוחלפה בקוד בן 5 ספרות, לפי ספר צופן
שמאל|ממוזער|250px|חלק מפענוח המברק. המילה Arizona, המופיעה בתחתית הדף, לא נכללה בספר הצופן, ולכן פוצלה לחלקים אחדים, שכל אחד מהם הוצפן כמילה נפרדת.
שמאל|ממוזער|250px|מברק צימרמן מפוענח ומתורגם לאנגלית
שמאל|ממוזער|250px|במפה זו מוצג שטחה של מקסיקו בשנת 1917 בירוק כהה, והשטח שהובטח למקסיקו במברק צימרמן מוצג בירוק בהיר, מתוך כלל השטח שנכבש ממקסיקו במלחמת ארצות הברית–מקסיקו (שמסומן בקו אדום)
מברק צימרמן היה מברק מוצפן, שנשלח ב-16 בינואר 1917 על ידי שר החוץ של גרמניה, ארתור צימרמן, לשגריר גרמניה בארצות הברית, הרוזן יוהאן היינריך פון ברנסטורף, על מנת שיעבירו לשגריר גרמניה במקסיקו, היינריך פון אקארדט. במברק הוסמך פון אקארדט להציע למקסיקו ברית עם גרמניה נגד ארצות הברית, תמורת תמיכה כלכלית נדיבה והבנה מצד גרמניה שעל מקסיקו לכבוש מחדש את שטחי דרום-מערב ארצות הברית (המדינות טקסס, ניו מקסיקו ואריזונה) שהיו בעבר בריבונות מקסיקנית. יירוט המברק ופענוחו על ידי המודיעין הימי הבריטי היו מהגורמים המרכזיים להצטרפותה של ארצות הברית למדינות ההסכמה במלחמת העולם הראשונה.
רקע
המברק נשלח במהלך מלחמת העולם הראשונה, שהחלה שנתיים וחצי קודם לכן. בשלב זה של המלחמה הייתה ארצות הברית נייטרלית, משום שנשיאה, וודרו וילסון, סבר שהדרך הנאותה לסיום המלחמה היא הסכם שיושג במשא ומתן, שבו תפעל ארצות הברית כמתווכת.
בסוף שנת 1916 הייתה החזית המערבית שבין גרמניה מצד אחד, ובריטניה וצרפת מצד שני, במצב של קיפאון כמעט מוחלט. כלי הנשק המודרניים שבהם השתמשו שני הצדדים מנעו אפשרות לניצחון של צד כלשהו, כפי שהעידו האבדות הכבדות בקרב על הסום. במצב זה חיפשו הגנרלים הגרמנים, מהלך אסטרטגי שיביא להם את הניצחון, והאמינו כי מצאו אותו בדמות לוחמת צוללות בלתי מוגבלת, לוחמה שבה יוטבעו כל ספינות הצי המסחרי הנייטרלי שיימצאו בים. הגרמנים האמינו כי הפעלת הצוללות תמנע כל אספקה לבריטניה, ותביא אותה עקב כך לכניעה מוחלטת. לפיכך עסקו בגרמניה בבניית צי צוללות גדול.
גרמניה חששה כי הכרזה על לוחמת צוללות בלתי מוגבלת תכניס את ארצות הברית למלחמה נגדם, ולכן חיפשו מראש דרך למנוע מהאמריקנים לשלוח כוחות צבא. הרעיון שהתגבש היה לעודד את המקסיקנים לצאת למלחמה נגד ארצות הברית. המקסיקנים נטרו טינה לארצות הברית עקב אובדן השטחים שנשלטו על ידם עד 1848, כשנוצחו במלחמת ארצות הברית–מקסיקו, וכן עקב פלישת צבא ארצות הברית לצפון מקסיקו במרדף אחרי המהפכן פנצ'ו וייה ששלח ידו גם בשוד.
גורם נוסף שניסו הגרמנים לצרף אליהם הייתה האימפריה היפנית, חברה בברית "מדינות ההסכמה", שהייתה להלכה במלחמה נגד גרמניה, אך כפי שהיטיבו הגרמנים להבין, הסיבה לצירופה לצידם הייתה אופורטוניזם בלבד. היפנים השתלטו בתחילת המלחמה על מושבותיה של גרמניה בסין, ובאוקיינוס השקט, לא השתתפו בפעולות מלחמתיות גדולות לאחר מכן, אך שלחו שייטת לים התיכון שהשתתפה בציד צוללות של מעצמות המרכז. היה ברור לגרמנים שבמצב עניינים זה, ארצות הברית היא האויב הטבעי לשאיפות ההתפשטות של היפנים, ולכן יש טעם בברית בין המקסיקנים ליפנים. ברית כזו תוכל להציע ליפנים בסיס שממנו יוכלו לתקוף את ארצות הברית.
מברק צימרמן בא לקשור בין הקצוות באמצעות הפעלת הצוות הדיפלומטי הגרמני בארצות הברית ובמקסיקו, על מנת לשכנע את מקסיקו ואת יפן בתועלת שתצמח להם מהברית המוצעת.
משלוח המברק
ליירוט המברק סייעה העובדה שבתחילת המלחמה ניתקה בריטניה את כבלי התקשורת הישירים בין גרמניה לארצות הברית, כך שהתקשורת עברה בערוצים חלופיים שהיה קל יותר לצותת להם.
להעברת מברקים מוצפנים לארצות הברית השתמשה גרמניה בתקשורת האזרחית (אם כי האמריקנים סירבו מדי פעם לאפשר זאת), באמצעות בלדר שוודי, ולמרבה הפלא אף באמצעות מחלקת המדינה האמריקנית. האמריקנים ניסו באותה תקופה לתווך בין הצדדים על מנת להגיע ל"שלום ללא ניצחון".
הגרמנים דרשו לאפשר להם לשלוח את הצעות השלום האמריקניות ואת התגובה בשדרים מוצפנים, ומחלקת המדינה העמידה לרשותם את האמצעי להעברתם. צימרמן בחר להעביר את מברקו בשלושה נתיבים שונים על מנת לוודא את קבלתו. המברק נשלח דרך תקשורת הרדיו ודרך שני כבלי טלגרף שונים בכיסוי של תקשורת דיפלומטית, כביכול. כבלי הטלגרף עברו דרך שתי מדינות נייטרליות - שוודיה וארצות הברית, אך כיוון שביום הראשון למלחמה ניתקה בריטניה את כבלי הטלגרף הטרנס-אטלנטים של גרמניה, עברו קווים אלה דרך בריטניה, ומצב זה איפשר לבריטים ליירט את המברק המוצפן ולנסות לפענחו.
צימרמן שלח את המברק המוצפן ב-16 בינואר 1917 לשגריר גרמניה בארצות הברית, פון ברנסטורף. המברק, לידיעתו וגם להעברה לידיעת שגריר גרמניה במקסיקו, אקארדט. ב-17 בחודש הגיע המברק למחלקת המדינה האמריקנית (ובאותו יום יורט על ידי המודיעין הבריטי). למחרת היום הועבר המברק ממחלקת המדינה לפון ברנסטורף, אשר העביר את המברק המוצפן ב-19 בינואר, באמצעות "וסטרן יוניון", לשגריר גרמניה במקסיקו, שמסר את תוכנו המפוענח לממשלת מקסיקו.
תוכן המברק
תגובת הממשלה המקסיקנית
נשיא מקסיקו, ונוסטיאנו קאראנסה, התייעץ עם גנרל בכיר בצבאו וביקש ממנו להעריך את סיכוייה של המדינה להחזיר לעצמה את השטחים הכבושים שהוזכרו במברק. הגנרל קבע כי דבר זה לא יהיה אפשרי או אף רצוי מהסיבות הבאות:
ניסיון לכבוש מחדש את השטחים הכבושים משמעו יציאה למלחמה נגד ארצות הברית החזקה.
סיוע כלכלי גרמני, נדיב ככל שיהיה, יהיה חסר ערך מכיוון שמקסיקו לא תוכל להיעזר בו לרכישת נשק ותחמושת, כיוון שארצות הברית הייתה ספקית אמצעי הלחימה המשמעותית היחידה בכל יבשת אמריקה. בכל הקשור להעברת אספקה גרמנית דרך אוקיינוס האטלנטי קיים ספק גדול אם דבר זה בר ביצוע עקב שליטת הצי המלכותי הבריטי על קווי התעבורה הימיים באזור.
גם אם למקסיקו היה מספיק כוח צבאי לכבוש את השטחים מחדש, לא ברור כלל אם ביכולתה להתמודד עם האוכלוסייה הגדולה של דוברי אנגלית שתעבור לשליטתה.
מקסיקו שיתפה פעולה עם מדינות מרכזיות בדרום אמריקה דוגמת ארגנטינה, ברזיל וצ'ילה, שעזרו למנוע מלחמה נוספת בין ארצות הברית למקסיקו. הידברות זו הביאה לשיפור היחסים הדיפלומטיים בין המדינות. אם מקסיקו תחליט כעת לפתוח במלחמה נגד ארצות הברית, הדבר יביא למתיחות ביחסיה עם מדינות דרום אמריקה, וקיים חשש שאלו יכריזו מלחמה נגד גרמניה ויעברו בסופו של דבר לצדה של ארצות הברית.
קאראנסה, לאחר ששמע את מסקנות הגנרל, דחה באופן רשמי את הצעתו של צימרמן ב-14 באפריל; אולם בזמן הזה ארצות הברית כבר הייתה במלחמה נגד גרמניה.
פענוח המברק
עם יירוטו הועבר המברק לפענוח בחדר 40, שבו ישבה מחלקת הצפנים של הצי המלכותי. המברק הוצפן באמצעות ספר צופן, שבו לכל מילה היה קוד מספרי משלה. מפענחי המברק הסתייעו בפענוח של מברקים קודמים מסוג זה, ותוך שעות אחדות פענחו חלקים עיקריים שלו והבינו את מהותו העיקרית.
עם פענוח המברק עמדו הבריטים בפני דילמה: איך לחשוף את תוכן המברק, ובכך לגרור את ארצות הברית למלחמה, מבלי לחשוף בפניה את העובדה שבריטניה מפקחת על תקשורת דיפלומטית נייטרלית (דבר שהיה עלול להרגיז את האמריקאים ולסכן מקור מודיעיני זה). בריטניה ניחשה נכונה, כי השגרירות הגרמנית בארצות הברית תעביר את המברק המוצפן למקסיקו, דרך חברת טלגרף מסחרית רגילה.
השגריר הגרמני שינה את המברק קלות לפני ששלח אותו. הוא מחק את ההוראות שנועדו אליו, ושינה את הכתובת שהייתה על המברק. הבריטים הבינו שאם הם יצליחו להשיג עותק של המברק החדש, הם יוכלו להעבירו לארצות הברית מבלי שזו תחשוד שהוא יורט. לשם כך הופעל סוכן בריטי במקסיקו סיטי, שהצליח להשיג עותק של המברק המוצפן החדש על ידי מתן שוחד לאחד העובדים בחברת הטלגרף, שקיבלה את המברק. אנשי חדר 40 הצליחו לפענח את המברק החדש במלואו, שכן הוא הוצפן באמצעות ספר צופן שנפל לידי הבריטים קודם לכן.
המברק בגרסתו המקסיקנית נמסר לשר החוץ הבריטי, ארתור ג'יימס בלפור, והוא מסר אותו ב-23 בפברואר 1917, לידי שגריר ארצות הברית בבריטניה, וולטר פייג'. יומיים לאחר מכן נמסר המברק המפוענח לנשיא ארצות הברית, וודרו וילסון.
על מנת שלא לחשוף בפני גרמניה את יכולתה של בריטניה לפענח את התקשורת המוצפנת שלה, הומצא סיפור כיסוי על כך שהמברק המפוענח נגנב במקסיקו. ארצות הברית גיבתה את סיפור הכיסוי הבריטי, אף על פי שידעה שהבריטים פענחו את המברק בעצמם. גרמניה לא האמינה כי הצופן הסודי שלה פוצח על ידי הבריטים ובחרה להאמין לסיפור הכיסוי הבריטי, תוך שהיא יוצאת לציד מכשפות בחיפוש אחר בוגדים בשגרירות הגרמנית במקסיקו.
פרסום המברק
הלך הרוח בארצות הברית היה באותה עת אנטי-גרמני ואנטי-מקסיקני. כוחות של צבא ארצות הברית היו עסוקים כבר זמן מה במרדף אחר השודד המהפכן המקסיקני פנצ'ו וייה, שערך פשיטות אחדות לתוך ארצות הברית. הנשיא וילסון נטה להפסיק את המרדף, בתקווה שבעקבות הבחירות הצפויות במקסיקו תקום שם ממשלה חדשה, שתביא לאישור חוקה חדשה. הידיעה אודות מברק צימרמן עוררה מתח בין ארצות הברית לבין מקסיקו, משום שהברית המוצעת בו עשויה הייתה למנוע בחירת ממשלה מקסיקנית נוחה לארצות הברית.
ב-1 במרץ, מסרה ממשלת ארצות הברית את המברק לפרסום בעיתונות. כדי להסוות את מקור המברק המפוענח, אדמירל ויליאם רג'ינלד הול, מפקד המודיעין של הצי המלכותי הבריטי, שתל ידיעה בעיתונות הבריטית, ובה ביקורת על יחידתו על שכשלה ביירוט המברק.
תחילה האמין הציבור האמריקאי שהמברק הוא זיוף שנועד לגרור את ארצות הברית למלחמה. דעה זו זכתה לעידודם של דיפלומטים מגרמניה, מקסיקו ויפן, וכן לעידודם של פציפיסטים ותומכי גרמניה. עם זאת, במהלך מפתיע ביותר, אישר צימרמן את אותנטיות המברק במסיבת עיתונאים בברלין ב-3 במרץ, וכן בנאום ברייכסטאג ב-29 במרץ.
הכעס הציבורי בעקבות מברק צימרמן, הוביל לניתוק סופי של היחסים בין ארצות הברית למעצמות המרכז (גרמניה ובעלות בריתה). ב-2 באפריל ביקש הנשיא וילסון מהקונגרס להכריז מלחמה על גרמניה, והקונגרס נענה לו ברוב גדול ב-6 באפריל 1917.
מברק צימרמן לא היה הגורם היחיד לכניסת ארצות הברית למלחמה. צוללות גרמניות תקפו ספינות אמריקניות ליד בריטניה, ואף זו הייתה עילה למלחמה. חשיבותו העיקרית של המברק הייתה בהשפעתו על דעת הקהל בארצות הברית, והטייתה לכיוון הצטרפות למלחמה. ייתכן שארצות הברית הייתה מצטרפת למלחמה גם ללא פיענוח מברק צימרמן, אך אין ספק שהמברק גרם להקדמת הצטרפותה, וגם לכך חשיבות רבה.
הערכת חשיבותו של פענוח המברק
סיפורו של מברק צימרמן הוא הישג יוצא דופן של המודיעין הבריטי, ברמה הטקטית וברמה האסטרטגית. מרכיביו של הישג זה: זיהוי תוכנו של ספר הצופן, יירוט ופענוח המברק, השגת גרסתו המתוקנת כדרך למנוע את חשיפת הדרך שבה התגלה, וגולת הכותרת: השימוש שנעשה במברק לשם צירוף ארצות הברית למלחמה. ריי סטנרד בייקר, איש אמונו של וילסון וכותב הביוגרפיה שלו, אמר על מברק צימרמן כי "מעולם לא הונחתה מכה מזעזעת יותר על התנגדותו של וילסון להיכנס למלחמה".
ברברה טוכמן העריכה כי
לקריאה נוספת
ברברה טוכמן, מברק צימרמן: המברק שהניע את ארצות-הברית להיכנס למערכה במלחמת העולם הראשונה, הוצאת דביר, 2003.
סיימון סינג, סודות ההצפנה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2003, עמ' 147–157.
קישורים חיצוניים
נוסח נאומו של צימרמן, שבו הוא מודה אגב אורחא באמיתות המכתב
The inflammatory telegram that pushed the US into World War 1 מאתר ה-BBC
הערות שוליים
קטגוריה:ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:האימפריה הבריטית במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:האימפריה הגרמנית במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:מלחמת העולם הראשונה: דיפלומטיה
קטגוריה:יחסים בין-לאומיים
קטגוריה:הצפנה
צימרמן
קטגוריה:ביון במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:יחסי ארצות הברית – גרמניה | 2024-08-26T17:25:05 |
אלכוהול | 2024-09-17T07:49:07 | |
זאב אפור | REDIRECTזאב מצוי | 2010-05-30T06:59:08 |
רקמות | REDIRECT רקמת תאים | 2005-06-11T11:07:39 |
אמיל גרינצוויג | הפניה רצח אמיל גרינצווייג
גרינצווייג, אמיל
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות בישראל
גרינצווייג, אמיל
גרינצווייג, אמיל | 2020-08-10T15:00:33 |
כיכר רבין | כיכר רַבִּין (או בשמה המלא כיכר יצחק רבין) היא אחת הכיכרות העירונית המרכזיות של תל אביב ואחת הכיכרות החשובות בישראל. הכיכר, שצורתה מלבנית, נתחמת על ידי בית העירייה מצפון ורחוב אבן גבירול ממזרח. היא נקראה בעבר כיכר מלכי ישראל ושמה הוסב ב-11 בנובמבר 1995 לזכרו של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, שנרצח בתום עצרת שנערכה בה ב-4 בנובמבר 1995.
שטח הכיכר הוא כ-17 דונם, והוערך כי יש לה תפוסה של כ-30,000 בני אדם. רוב שטחה מרוצף. בחלקה הדרומי של הכיכר נמצאת אנדרטת השואה והתקומה, יצירתו של הפסל יגאל תומרקין. האנדרטה היא בצורת פירמידה הפוכה (ניצבת על קודקודהּ), עשויה ברזל חלוד וזכוכית. חלקה הצפוני של הכיכר נמצאת רחבה מוגבהת, המחברת את הכיכר לבניין העירייה. כאשר מתקיימות עצרות בכיכר, משמשת רחבה זו את הנואמים.
בהיותה אחת הכיכרות הגדולות של העיר, היא שימשה לעצרות מסוגים שונים: חגיגות יום העצמאות, הפגנות, קונצרטים פתוחים, עצרות בחירות ועוד. כמו כן היא שימשה לירידים שונים, שהבולטים שבהם הם שבוע הספר העברי ויריד ארבעת המינים.
הסרט התיעודי "הזירה" (2001) עוסק בתפקידה של הכיכר בעיצוב המרחב הציבורי הישראלי.
בנובמבר 2021 הופקעה מחצית משטח הכיכר לטובת שטח התארגנות לקו הירוק של הרכבת הקלה המיועדת להקמת תחנה תת-קרקעית. על כן מאז אירועים המוניים עברו למקומות אחרים בעיר.
תכנון המתחם
אזור הכיכר היה בתקופת המנדט אזור של פרדסים. כבר בתוכנית גדס תוכננה במקום כיכר ציבורית גדולה. לקראת סוף שנות הארבעים החלו לעקור את הפרדסים ולבנות סמוך לאזור הכיכר. בחלקה הצפוני של הכיכר ניצבה בריכת ההשקיה של הפרדס, ששימשה לאחר עקירתו כבריכת השחייה העירונית הראשונה של תל אביב, ובה התאמנו אגודות הספורט וכן ילדי בתי הספר למדו בה שחיה. בריכה זו נהרסה כשהוקם בניין העירייה.
לקראת בניית הכיכר נערכו שלוש תחרויות שעיצבו את המקום. התחרות הראשונה התקיימה בשנת 1947 על תכנון בינוי ערים לכיכר. התחרות הייתה ברמת הגושים בלבד וזכו בה האדריכלים חנן פבל, דן טנאי ודוד קיסין (שזכו באותה תחרות במקום הרביעי עם הצעה נוספת למתחם). התוכנית הזוכה הציעה את שורת הבניינים המקיפה את הכיכר כשבקומתם הראשונה מיועד השטח למסחר והמעבר הוא מקורה. מרכז הככר מגונן ובו בריכת מים עם מזרקה.
מספר שנים לאחר מכן התקיימה תחרות לתכנון עיצוב הכיכר עצמה. בתחרות זו זכו האדריכלים אברהם יַסקי ושמעון פובזנר.
התחרות השלישית שהוכרזה על המתחם, נסובה על תכנון בניין העירייה שתוכנן מצפון לכיכר. בתחרות זו זכה בשנת 1957 האדריכל מנחם כהן.
לקראת חנוכת בניין העירייה ב-1965, רוצף שטח הכיכר ונבנו המזרקות בהתאם לתוכנית. בשנת 1975 הוצב בכיכר פסל השואה של תומרקין.
בשנת 2001 החלו דיונים בהצעה להקים מתחת לכיכר חניון תת-קרקעי בן חמש קומות, ובו 2,000 מקומות חניה. תוכנית זו מעוררת התנגדות רבה מצד אלה החוששים מהמפגעים הסביבתיים הכרוכים בחניון ענק כזה. בעתירה בעניין זה (עת"מ (ת"א) 1320/03 'ישראל גודוביץ ונתן זך נ' רון חולדאי ושמואל לסקר'), שנדונה בבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב–יפו, טענו העותרים:
"כיכר רבין היא אתר לאומי. עוד בעבר כאשר נקראה 'כיכר מלכי ישראל' יצא שמה למרחוק כמקום להצהרות ולהפגנות, אירועים, מופעים וכיוצא בזה ברמה הארצית, לא מעט לאור העובדה כי לא קיים כל אתר חליפי לו בנושאים אלו. לאחר הירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל בכיכר זו, שונה שמה לכיכר רבין, והפכה היא בחלקה הצמוד לכניסה לעיריית תל אביב לאתר הנצחה ומוקד עלייה לרגל למוקירו, והתחזק מעמדה ככיכר לאומית 'של כל העם'."
שיפוץ מזרקת המים והאנדרטה
בשנת 2010 נערך שיפוץ בכיכר. במשך שנים היוותה המזרקה בדרום הכיכר מחסום בין רחוב אבן גבירול לכיכר. במסגרת השיפוץ נחתכו קירות הבריכה ונוצרה בריכה אקולוגית. כמו כן שוחזר מבנה המזרקה מתמונות שהיו בעיריית תל אביב. בנוסף, שופצה האנדרטה לשואה ולגבורה: הורדו ממנה לוחות הפרספקס והגן סביבה אף הוא הוסר כדי לאפשר גישה חופשית לאנדרטה. בניגוד לעבודות שיפוץ אחרות בתל אביב, עבודות אלו היו בתכנון ויוזמת האגף לשיפור פני העיר של עיריית תל אביב ולא של אדריכל חיצוני.
תכנון מחודש ותחנת הרכבת הקלה
בשנת 2016 הזמינה עיריית תל אביב שבעה צוותי תכנון לתחרות חדשה לתכנון הכיכר. המתכננים נדרשו להתייחס לשלושה אלמנטים מרכזיים: הקמת תחנת רבין כחלק מהקו הירוק של הרכבת הקלה (אחת מארבע התחנות התת־קרקעיות לאורך הקו), מרפסת רבין וחניון תת־קרקעי (שאושר על אף מחאה שהוביל מהנדס העיר לשעבר ישראל גודוביץ)..
אירועים מסחריים בכיכר
בעשור השני של המאה ה-21 עיריית תל אביב אפשרה לגורמים מסחריים להשתמש בכיכר רבין למטרותיהם, לעיתים עבור הסכם חסות לאירועים עירוניים גדולים (מרוץ המרתון השנתי, למשל). ב-2017 נחשף כי בשנה החולפת הייתה הכיכר "תפוסה" למטרות מסחריות במשך 50 יום. במהלך תקופה זו, הוקמו מאהלים מסחריים גדולים של החברות המעורבות (סמסונג, אדידס ועוד), כך שהגישה לכיכר החשובה נחסמה לציבור למשך כמעט חודשיים בשנה, נתונים שפרסומם הביא לביקורת על העירייה. בסך הכל, התקיימו באותה שנה 68 אירועים שונים בכיכר - כולל אירועים לא-מסחריים, כמו הפגנות, עצרות וחגיגות, שחסמו אותה ל-118 יום.
אירועים בולטים והיסטוריים
29 במרץ 1962, במהלך חגיגת פורים בכיכר נזרקה על החוגגים פצצת זרחן. 20 איש נפצעו והזורק לא נתפס.
7 באפריל 1977: קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב זוכה לראשונה בגביע אירופה לאלופות. המוני חוגגים גדשו את הכיכר במשך הלילה, ורבים קפצו לבריכת המים הרדודה שבצפון הכיכר.
27 ביוני ו-28 ביוני 1981: נערכו עצרות הבחירות המסיימות של מערכת הבחירות לכנסת העשירית של המערך והליכוד במסגרתן ארעה תקרית הצ'חצ'חים של דודו טופז שנחשבה בעלת השפעה על תוצאות הבחירות.
25 בספטמבר 1982: "הפגנת הארבע מאות אלף" בארגונה של "שלום עכשיו", במחאה על אירועי סברה ושתילה. מארגניה הכריזו שזו העצרת הגדולה ביותר שהתקיימה בכיכר מעולם, ואמדו בתקשורת את מספר המשתתפים ב-400,000 איש (כ-10% מתושבי המדינה באותה עת).
אפריל 1990: הפגנה בכותרת "מושחתים נמאסתם!", שנערכה בעקבות "התרגיל המסריח", ובה קראו עשרות אלפי אזרחים לשנות את סדרי השלטון במדינה.
4 בנובמבר 1995: עצרת תמיכה בתהליך השלום, שבסיומה נרצח יצחק רבין. מאז עצרת זו נערכות מדי שנה במוצאי שבת הקרוב ליום השנה לרצח עצרות זיכרון בהן משתתפים רבבות אנשים. בעקבות רצח זה שוּנה שמה של הכיכר מ"כיכר מלכי ישראל" ל"כיכר רבין", על שמו של יצחק רבין.
12 בנובמבר 1995: 200-250 אלף איש בעצרת הזיכרון ליצחק רבין במלאת שבוע להירצחו.
10 במאי 1998: התארגנות חגיגית ספונטנית בעקבות זכייתה של הזמרת דנה אינטרנשיונל שייצגה את מדינת ישראל בתחרות האירוויזיון. בשל היותה של אינטרנשיונל אישה טרנסג'נדרית, רבים מהחוגגים היו חברי קהילת הלהט"ב. בהמשך הצטרפו אליהם גם אוהדי בית"ר ירושלים, שחגגו את זכיית קבוצתם באליפות המדינה בכדורגל.
22 במאי 1998: דגל הגאווה מונף בכיכר על התורן המרכזי של עיריית תל אביב בשיא הפגנת מחאה של הומוסקסואלים ולסביות לאחר הפסקת אירועי הוויגסטוק בידי המשטרה; האירוע נחשב לאירוע מכונן במאבק הקהילה ההומוסקסואלית בישראל.
11 באוגוסט 2005: 200-250 אלף איש מפגינים נגד תוכנית ההתנתקות .
12 בנובמבר 2005: עצרת 10 שנים להירצחו של יצחק רבין, כולל שחזור העצרת מ-4 בנובמבר 1995, שחזור שירת "שיר לשלום" ובהשתתפות ביל קלינטון.
3 במאי 2007: לאחר פרסום דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד החליטו אישי ציבור כסגן הרמטכ"ל לשעבר, עוזי דיין, ביחד עם סופרים, אישי רוח וארגונים מימין ומשמאל לארגן עצרת המונים בקריאה להתפטרות הממשלה בראשות אהוד אולמרט ועמיר פרץ. ההפגנה, תחת הכותרת "כישלונרים - הביתה", הצליחה מעל המשוער והביאה, על פי הערכות, בין 200 ל-250 אלף איש לכיכר.
30 ביוני 2007: לאחר הפרסום בתקשורת על עסקת הטיעון בין מני מזוז לנשיא משה קצב, הוחלט על ידי ארגוני הנשים בישראל ועל ידי התנועה לאיכות השלטון לקיים הפגנה בכיכר רבין על מנת להביע מחאה כנגד העסקה ולנסות למנוע אותה. לעצרת זו הגיעו גברים ונשים, כ-20 אלף במספר.
17 בנובמבר 2007: עצרת המונים לתמיכה במורים, בעקבות קיצוצים במשרד החינוך, פיטורי מורים וקיצוץ נרחב בשכר המורים. הגיעו לכיכר כ-80 אלף מורים, תלמידים והורים כדי להביע תמיכה במורי ומחנכי ישראל.
4 באפריל 2009: מופע הפתיחה לחגיגות המאה לתל אביב. במופע נכחו כ-250,000 איש והושקע בו סכום כסף חסר תקדים של יותר מ-4 מיליון ש"ח..
8 באוגוסט 2009: עצרת הזדהות למען נפגעי הרצח בברנוער, כשבוע לאחר הירי, שבה נכחו כ-70 אלף איש. בעצרת דיברו אחותו של ניר כץ, שנרצח באירוע ביחד עם ליז טרובישי, ושניים מפצועי הירי, בהם המדריך חן לנגר שישב על כיסא גלגלים עקב הפציעה ומירר בבכי בזמן שקרא את דבריו וסיפר על הזיכרונות מהאירוע שרודפים אותו. מלבדם הופיעו אמנים חברי הקהילה ותומכיה, ונאמו אישי ציבור ובהם נשיא המדינה שמעון פרס, שרים וחברי הכנסתם.
16 בספטמבר 2009: במסגרת חגיגות 100 שנה לתל אביב שלחה עיריית בריסל 500.000 פרחים מהם נבנה מרבד ענק בכיכר. במחווה למרבד זה הוקם בקרבת הכיכר שטיח אריחים קטן בדוגמאות האריחים שריצפו את בתי הראשונים בתל אביב.
27 בנובמבר 2013: הזמר אריק איינשטיין הובא למנוחות בטקס אשכבה ציבורי בנוכחות עשרות אלפי בני אדם.
12 במאי 2018: חגיגות בעקבות זכייתה של ישראל באירוויזיון עם השיר "Toy" בביצועה של נטע ברזילי. במהלך החגיגות אלפי אנשים רקדו לשיר שזכה ואף קפצו לבריכת המים שבכיכר
25 ביוני 2018: עצרת "משיח בכיכר" שאורגנה על ידי האגודה למען הגאולה האמיתית והשלימה. העצרת נערכה תוך הפרדה בין גברים לנשים. קודם העצרת, הודיע ראש העיר תל אביב רון חולדאי שלא יאפשר את קיום העצרת בהפרדה, וזאת בעקבות פניה של שדולת הנשים בישראל. בעתירה שהגישה האגודה למען הגאולה האמיתית והשלימה לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב הורה השופט קובי ורדי לאפשר את קיום העצרת בהפרדה. עיריית תל אביב הודיעה בעקבות זאת שלא תאשר מעתה והלאה קיום אירועים בהפרדה
22 ביולי 2018: בהפגנה למען זכויות להט"ב ובמחאה על חוק הפונדקאות, נכחו כ-80,000 בני אדם. ההפגנה התקיימה בסוף יום של הפגנות ומחאות להט"ב ברחבי הארץ, ובין השאר נשאו בה דברים יעל דיין, אורנה בנאי, יו"ר האגודה למען הלהט"ב חן אריאלי ופעילים נוספים בקהילה הגאה. מלבדם הופיעו אומנים כריטה, דנה אינטרנאשיונל ועילי בוטנר
4 באוגוסט 2018: מחאה של בני העדה הדרוזית ותומכיהם נגד חוק הלאום המגדיר את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי בלבד, עשרות אלפי בני אדם נכחו בעצרת.
1 בספטמבר 2018 מחאת ארגון שומרי הבית וארגוני סביבה נוספים כנגד הקמת אסדת הגז לווייתן לחופי ישראל ובדרישה להרחיקה 120 קילומטרים מהחוף. בעצרת נכחו אלפי בני אדם. ההפגנה הייתה ההפגנה הסביבתית הגדולה ביותר שנערכה בישראל אי פעם
4 בדצמבר 2018 מחאת הנשים. עשרות אלפי נשים וגברים הפגינו בכיכר במחאה על אלימות נגד נשים
בעבר נערכו בכיכר אירועים נוספים. לפני ריצוף הכיכר ועוד הרבה לפני שבניין העירייה נבנה התארחו במקום קרקסים. במשך שנים התקיימה בכיכר מדי שנה תצוגת כלים של חיל השריון הישראלי. בשנות השבעים נערך טקס יום השואה העירוני (מול האנדרטה) וכן התקיים בכיכר יריד משחקים וצעצועים שנתי.
2020 המחאה נגד ממשלת ישראל השלושים וחמש. אלפי אנשים מפגינים תוך ריחוק חברתי.
אירועים קבועים
בעבר יצא מכיכר רבין מצעד הגאווה, שהוציא אל הרחובות עד כ-100,000 צועדים. המצעד היה מסתיים בהפנינג גדול בפארק הירקון ובו נאומים, הופעות של אמנים רבים ודוכנים שונים. בשנים האחרונות יוצא המצעד מהמרכז העירוני לקהילה הגאה, הצמוד לגן מאיר.
שבוע הספר העברי בתל אביב התקיים לרוב בכיכר רבין, אם כי הועבר משם בין השנים 2001 ו-2007 עקב הצורך באבטחה מוגברת שנוצר בעקבות פיגועי ההתאבדות של האינתיפאדה השנייה, אבטחה שהיה קושי לבצעה בכיכר הפתוחה לכל עבר.
מדי שנה בסמוך ליום הזיכרון ליצחק רבין התקיימה בכיכר עצרת המונית לזכרו.
בליל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל נערך מופע "שירים בכיכר", שבו משתתפים זמרים ששרים לזכר הנופלים.
לקראת חג סוכות נערך בכיכר יריד ארבעת המינים.
נערך מופע "Israel calling" בו מגיעות משלחות ממדינות שונות באירופה למין מיני- אירוויזיון.
מלחמת מים המונית נערכת ביום שישי הראשון בחודש יולי, כשהמים נלקחים אך ורק מהמזרקה במקום.
הקפות שניות במוצאי שמחת תורה.
מדי-פעם נערכו בכיכר אירועים חברתיים שונים, כגון קרבות כריות, רכיבות אופניים המוניות ותצפיות רחוב אסטרונומיות.
גלריה
קישורים חיצוניים
צילום אוויר של כיכר רבין, באתר Google maps
תמונות של כיכר רבין באירוע "live earth 2007"
הסתיים שיפוץ ושיקום המזרקה והבריכה האקולוגית בכיכר רבין, הודעה לעיתונות מטעם עיריית תל אביב יפו, 29 בדצמבר 2010
הערות שוליים
*
קטגוריה:רצח יצחק רבין
קטגוריה:רחוב אבן גבירול
קטגוריה:הצפון הישן
קטגוריה:מבנים ואתרים שתכנן אברהם יסקי
קטגוריה:רחוב פרישמן
קטגוריה:מבנים ואתרים שתכנן שמעון פובזנר | 2024-10-19T06:49:25 |
כיכר מלכי ישראל | REDIRECT כיכר רבין | 2015-09-26T11:08:41 |
סיירת מטכ"ל | סיירת מטכ"ל (בעבר "יחידה 269" או "יחידה 262") היא יחידת עילית של אגף המודיעין בכוחות המיוחדים של צה"ל, ומהווה אחת מיחידות העילית של צה"ל. היחידה מאומנת בכל סוגי הלחימה, ומתמחה בסיור מיוחד, לוחמה בטרור, ואף מוסמכת גם כיחידת השתלטות. מבחינה ארגונית, היחידה כפופה למערך המבצעים המיוחדים, באגף המודיעין.
ייעודה של היחידה
ייעודה המרכזי של הסיירת הוא, איסוף מודיעין מעבר לקווי האויב בעומק החזית, וגם פעילות מבצעית במדינות שוחרות שלום. גאוגרפית, ייעוד זה בא לידי ביטוי בעיקר בזירת המזרח התיכון, ובאמצעות הטמנת מכשירים לאיסוף מודיעין אותות, ולוחמה מיקרו-זעירה שקטה המתבצעת במהלכו של סיור מיוחד. לפיכך, בהתאם לייעודה, לוחמי 'היחידה' מאומנים ומיומנים בכל סוגי וזירות הלחימה: ביבשה, באוויר ובים.
במשך שנים רבות הייתה סיירת מטכ"ל יחידת ההשתלטות הבכירה של מדינת ישראל כחלק מרכזי מייעודה, ומעצם כך תפקידה היה להגיב על אירועי טרור ופיגועי מיקוח באופן מיידי. בעקבות זאת, סיירת מטכ"ל זכתה לתהילה בין-לאומית בזכות פעולת החילוץ באנטבה ופעולות אחרות. על אף זאת, מאוחר יותר, ירדה בכורתה בתחום זה, בעקבות כישלון החילוץ בפיגוע במעלות, וחוסר הצלחה באירועי השתלטות נוספים בהמשך. לאור זאת, עברה הבכורה לימ"מ, כיחידת ההשתלטות המיוחדת של משטרת ישראל, שהוקמה ב-1974 במיוחד לתפקיד זה.
בסיס קבע
מהקמתה של היחידה ועד שנת 2021, בסיס הקבע של היחידה היה מחנה סירקין בפתח תקווה. ב-31 במאי 2021, התקיים אירוע פרידה של סיירת מטכ"ל מבסיסה הוותיק, ובאותה שנה, היא עברה לבסיס קבע בדרום הארץ. מפקד סיירת מטכ"ל הנוכחי הוא אל"ם נ'.
היסטוריה
רקע
סיירת מטכ"ל הוקמה בשנת 1957, ביוזמתו של רב-סרן אברהם ארנן ובתמיכתו של אלוף-משנה דוד אלעזר (לימים הרמטכ"ל), שהיה חבר קרוב של ארנן וסגן מפקד גייסות השריון באותה עת. היחידה הלכה למעשה, נבנתה בהשראתה המבצעית של יחידה 101 הישראלית, ויחידת הקומנדו הבריטית SAS. בשנים הראשונות של היחידה, השתלבו בה מסתערבים יוצאי הפלמ"ח, ותיקי חיל המודיעין, יוצאי יחידה 101 ויחידות שונות של חטיבת הצנחנים. בהם ניתן למנות את יצחק שושן, יאיר הררי, אלי גיל ("דאוד"), סמי נחמיאס, שארל לוי ("סאלם"), משה לוין (קוקלה), שמואל בן צבי (שמיל), יצחק ג'יבלי ("הקטן"), יחיאל אמסלם אשר תפקד כמפקד הצוות הראשון ביחידה, מאיר הר-ציון, אבשלום אדם, אהרון אשל, מיכה קפוסטה, רמי כפכפי וצעירים רבים נוספים בני ההתיישבות העובדת, אשר פרסומם אסור.
תחילה פעלה הסיירת כפלוגה ה' של יחידה 154, ובאוגוסט 1958 הוכרזה כיחידה עצמאית תחת המספר 269. עד סוף שנות ה-80 של המאה ה-20, עצם קיומה לא אושר רשמית. זאת ועוד, המידור מהווה חלק מרכזי בשייכות ליחידה, לפיכך יכולותיה ופעולותיה מעצם תפקידה, נחשבות סודיות ביותר עד היום, הפרה של אלו פוגעת בביטחון לאומי.
הספר, "מפקד הרפאים", המספר על מפקד יחידת ה-SAS, דייוויד סטירלינג, השפיע עמוקות על ארנן ועל חזונו לגבי אופיה המבצעי של היחידה. כך גם היה עבור מפקדים אחרים ביחידה אשר הושפעו מן הספר מאוד, ובהם אהוד ברק ועוזי דיין, וכן יוני נתניהו שעליו סופר כי ידע את הספר בעל-פה. בעקבות השפעה והשראה זו על ארנן ומקורביו ביחידה, הסיסמה של היחידה היא "המעז מנצח", השאולה מיחידה זו, ומכאן גם הדמיון של הסיירת להיותה היחידה המקבילה ליחידת העילית בצבא הבריטי, SAS. בהמשך לכך, בעקבות השראת הספר, הוחלט כי הספר יחולק ללוחמי היחידה, עם סיום מסלול הלוחם ופרק ההכשרה. ולמעשה, כך נוצרה מסורת יחידתית עקבית בת שנים רבות, המציינת את הספר כסמל בקרב לוחמי הסיירת.
פעילות מבצעית
פעילות חוצת הגבול הראשונה של היחידה, התקיימה ב-5 בינואר 1959 ברמת הגולן. כוח בראשותו של משה לוין (קוקלה) נשלח לסיור מקדים בין המוצבים הסורים לקראת אפשרות של חטיפת קצין סורי לצורכי מיקוח. הפעילות השנייה הייתה חדירה לשם סיור של כוח בפיקודו של מיכה בן ארי (קפוסטה), לאזור הכפר חרבתא בנפת רמאללה.
בחורף 1960 בוצעה חדירת סיור באזור ג'נין בפיקודו של שמיל בן צבי. בסוף קיץ 1960 הוביל אהרון אשל (ארול) סיור בירדן באזור הערבה. במאי 1962 צוות בפיקודו של יעקב טל (טבול) השלים בהצלחה משימה ייעודית בלבנון, יעד שנחשב זירה קלה. הצלחת משימה זו סללה את הדרך למבצע השני, והוא התקיים כעבור חמישה חודשים בסוריה, בפיקודו של אהוד ברק. בנובמבר 1966 השתתפה היחידה, שמנתה אז כ-40 לוחמים, בפעולת סמוע.
בזמני מלחמה, בפרספקטיבה היסטורית, התקשתה היחידה למצוא את מקומה. לפיכך, רוב פעילותה של היחידה בזמן שלום הוא איסוף מודיעין, או תגובה לפעולות טרור נקודתיות. לדוגמה, במלחמת ששת הימים "רדפה" היחידה אחר המלחמה, וכמעט בכל מקום שהגיעה אליו הושגה כבר הכרעה. במלחמת יום הכיפורים נלחמה היחידה בעיקר בסיני ובחרמון, אזורים הדורשים מומחיות רבה בזמן לחימה (מפאת מאפייניהם הטופוגרפיים-אקלימיים: הרריות, מדבריות ומזג-אוויר). שנים אחדות לפני אותה מלחמה, התקין כוח של היחידה את "האמצעים המיוחדים" לאיסוף מודיעין אותות בעומק מצרים. במלחמת לבנון הראשונה התעקש מפקדה, שי אביטל, שהיחידה תהיה יחידת חי"ר לכל דבר, וכך היה.
בשנים 1987–1989 פיקד על היחידה אלוף-משנה משה יעלון, לימים הרמטכ"ל ה-17 ושר הביטחון. תקופת כהונתו של יעלון כמפקד סיירת מטכ"ל נחשבת לתקופת שיא של הישגים ליחידה, והוא עצמו מחשיב אותה כתקופה היפה בשירותו הצבאי. במהלך כהונתו פיקד על מבצע הצגת תכלית, ובמהלכו התנקשו בתוניס לוחמי היחידה באבו ג'יהאד, ראש הזרוע הצבאית של אש"ף. פעולה אחרת הייתה מבצע בן-בליעל להבאת "קלפי מיקוח" לשחרורו של רון ארד, ובה נחטף בין השאר ג'ואד אל קצפי.
במלחמת לבנון השנייה בשיתוף פעולה עם יחידות עילית נוספות, ערכה היחידה פשיטות בעומק לבנון, ובמהלך אחת מהן נהרג סא"ל עמנואל מורנו ששימש קצין בכיר ביחידה.
בקרבות הבלימה במתקפת הפתע על ישראל ב-7 באוקטובר 2023 נהרגו תשעה מלוחמי היחידה, בין השאר בקרב שחרור קיבוץ בארי.
מבנה ארגוני
רקע ארגוני
מייסד היחידה אברהם ארנן שאב השראה ארגונית בעיקר מהכוחות המיוחדים הבריטים, דוגמת שירות האוויר המיוחד. לפיכך, על פי השקפתו הארגונית של ארנן, לוחם ביחידה מוסמך בסוף מסלול בלבד, בשלב זה הוא הופך לחייל מבצעי מיוחד (Special Operator), נמנה עם מצבת הלוחמים וכשיר לפעילות מבצעית על פי ייעודה של היחידה. קו הסיום של ההכשרה, של כל לוחם בסיירת, כולל תשתית רחבה של לחימת קומנדו וסיור מיוחד. בהתאם לכך ארגון הלוחמים בסיירת נעשה בתחילה בצוותים אורגניים לאורך כל השירות הסדיר, ולעיתים קרובות גם לאורך כל שנות המילואים. במקרים רבים צוותים פעלו עם אותו מפקד צוות לאורך שנות השירות הסדיר והמילואים.
מאוחר יותר, מסוף שנות ה-60, עם התמסדותה של היחידה בצה"ל, בנוסף לצוותים, היחידה אורגנה בפלגות ייעודיות. החל מסוף שנות ה-70, המבנה הלוחם של היחידה לאחר סוף מסלול התייצב והוא מורכב מחוליות, צוותים ופלגות. במקרים נדירים ישנה אף פעילות מבצעית של בודדים. מבנה ארגוני זה מאופיין במידור מחמיר בין באי היחידה, כאשר חל איסור מוחלט בשיתוף מידע מבצעי בין הלוחמים. לוחמים המפרים דממה מבצעית זאת, נענשים עד כדי הדחה מהיחידה, מטעמים של ביטחון המדינה וגם מטעמים ערכיים המדגישים את השתיקה והצניעות באשר לפועלה של היחידה.
אסטרטגיה וטקטיקה ארגונית
אסטרטגית, הנחות היסוד של המבנה הארגוני הלוחם ביחידה מושתתות על פרופיל הלחימה בעומק החזית, ומדגישות את השאיפה לעצמאות מבצעית מלאה, כמו-גם בידול מבני בין הצוותים השונים (דיפרנציאציה אנושית). זאת, בהתאם למשימה המרכזית של סיירת מטכ"ל, סיור מיוחד. דהיינו, על פי הנחת עבודה זו, היחידה פועלת כמיקרוקוסמוס ובאופן אוטונומי, לפיכך היכולות המבצעיות כולן הן פנימיות, והיחידה חפה מכל סוג של תלות מבצעית חיצונית. אשר-על-כן, באשר לאי-תלות, על כוח הלחימה בסיירת לבצע את המשימה באופן בלעדי ובאלמוניות, בצורה עצמאית, ללא שום עזרה מכוחות צבאיים חיצוניים. לשם-כך, הכוח המבצע, אמור להיות מיומן בהתאם לאופי המשימה כדבעי.
כפועל יוצא מכך, באשר לבידול המבני, החותר לפונקציונליות ארגונית, הצוותים הלוחמים לאחר סיום המסלול, מיועדים טקטית לאופי משימות מגוונות בעלות מאפיינים ייחודיים, גאוגרפיים וטופוגרפיים שונים, ומפתחים את המיומנויות לכך בהתאם. לדוגמה: צוות לוחמים שמשימתו איסוף מודיעין חזותי באזור הררי צחיח; צוות לוט"ר שמשימתו השתלטות על גופים עוינים בסביבה ימית; צוות ניוד מבצעי העוסק באיסוף נתונים ספציפי בעזרת לוחמה אלקטרונית בזירות אויב מרוחקות. בנוסף לכך, צוותים אלו רוכשים מיומנויות ייחודיות למשימה, כגון: צלילה מבצעית, צניחה טקטית, יכולת ארטילרית אד הוק, חבלה וסילוק פצצות, התמודדות עם לחימת גרילה, ופיתוח רגישות תרבותית התנהגותית כלפי קבוצות שונות בזירת הקרב.
שיתוף פעולה ארגוני
היחידה מאז הקמתה, על-אף החתירה המלאה שלה להיות אוטונומית ארגונית בצה"ל, בקהילת המודיעין ובמערכת הביטחון, שיתפה פעולה בעבר ומשתפת פעולה בהווה עם יחידות שונות בצה"ל, מערכת הביטחון וצבאות זרים. זאת מסיבות ארגוניות מבצעיות שונות, ובעיקר מכיוון שהמודל של Self-Help, הואו בגדר טיפוס אידיאלי וקשה למימוש ויישום באופן מלא. ובמיוחד, מפני שפעילויות מבצעיות רבות דורשות כוח אדם גדול במעגלים שונים של המודל המבצעי, שכן בסיירת מטכ"ל הכוח הלוחם קטן ומוגבל. שיתוף הפעולה בא לידי ביטוי עם היחידות הבאות לדוגמה: שייטת 13, יחידת שלדג, יחידת הניוד המטכ"לית, סיירות הח"יר, יחידת 669, יחידות חטיבת המרום, יהל"ם, יחידות חטיבת עוז, הימ"מ, שירות הביטחון הכללי והמוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים.
ציונים לשבח
ב-2010, הוענק ליחידה צל"ש הרמטכ"ל על ביצוע פעילות מבצעית מורכבת. ב-2014, הוענק ליחידה צל"ש הרמטכ"ל על ביצוע פעולות אשר "הובילו לתרומה משמעותית לביטחון המדינה תוך סיכון חיי אדם". ב-2015, הוענק לסיירת מטכ"ל צל"ש הרמטכ"ל על פעילותה במבצע צוק איתן.
ב-2016, קיבלה היחידה את צל"ש הרמטכ"ל פעמיים. במרץ, על "פעולות מבצעיות, חשאיות ונועזות אותן ביצעה היחידה בשנתיים האחרונות". ובנובמבר, על "יצירתיות תבונה ותעוזה". במרץ 2018, קיבלה היחידה צל"ש רמטכ"ל נוסף, בשל "יכולת יוצאת דופן ברמה טקטית ואסטרטגית". ב-25 בנובמבר 2021, הוענק ליחידה אות הערכה מבצעי על מבצע מסווג. ב-2 ביולי 2023, הוענק ליחידה צל"ש מאת הרמטכ"ל הרצי הלוי על פעילות מבצעית משותפת עם שייטת 13.
פעולות היחידה אשר זכו לפרסום לאורך שנות קיומה
המאה ה-20
שנות ה-60
מבצע חלוץ – 11-10 באוגוסט 1963: מבצע משותף של סיירת מטכ"ל וחיל האוויר. המבצע התקיים במצרים, והוא היה מבצע "יבש" לפני מבצע שרקרק ואיסוף מודיעין;
מבצע שרקרק – 5-4 במרץ 1964: מבצע משולב של חיל האוויר ושל סיירת מטכ"ל, ומטרתו הייתה איסוף מודיעין במצרים;
מבצע שלדג – 14-13 בנובמבר 1964: מבצע משותף של חיל האוויר ושל סיירת מטכ"ל, ומטרתו הייתה איסוף מודיעין במצרים;
מבצע יבין – 25 בינואר 1965: מבצע קרקעי של סיירת מטכ"ל לאיסוף מודיעין בסוריה;
מבצע כחל – 2-1 בדצמבר 1965: מבצע של סיירת מטכ"ל וחיל האוויר לאיסוף מודיעין במצרים;
מבצע נקר – 2-1 במרץ 1966: מבצע משולב של סיירת מטכ"ל ושל חיל האוויר על מנת לבצע פעילות מודיעינית במצרים;
מבצע ירגזי – 21-20 בפברואר 1967: מבצע משולב של סיירת מטכ"ל וחיל האוויר. כמו במבצעים קודמים הטיסה קבוצת מסוקים את לוחמי היחידה אל מצרים לביצוע פעילות מודיעינית;
מבצע תשורה – 28 בדצמבר 1968: פשיטה על שדה התעופה הבין-לאומי בביירות;
מבצע בולמוס 3 – 11 במאי 1969: בזמן מלחמת ההתשה צוותים של סיירת מטכ"ל ושייטת 13 צלחו את תעלת סואץ צליחה שקטה בלי מנועים. עם הגיעם לחוף ארבו לרכב של הצבא המצרי, פתחו עליו באש ופגעו בו. הם הרגו שני חיילים מצרים ושבו לגדה המזרחית;
הפשיטה על האי גרין במלחמת ההתשה (1969);
שנות ה-70
מבצע מרילין – 16-15 במרץ 1970: פשיטה מוסקת של 20 לוחמי הסיירת בפיקודו של אמיתי נחמני ללב סוריה, דרומית לדמשק לשם מיקוש וחבלה ביעד;
מבצע רובינזון ומבצע ששת - 22-21 במאי 1970: פשיטה בפיקודו של גיורא זורע על מערך טילי קרקע-אוויר SA-3 במצרים במטרה להביא נתוני מודיעין. הפשיטה נכשלה בשל טעות בניווט של טייסי המסוקים שהובילו את הכוח. במקביל בוצעה פעולת הסחה בפיקודם של עוזי דיין ורפי בר לב לפגיעה בקווי טלפון ומיקוש דרכים;
מבצע איזוטופ – 9 במאי 1972: השתלטות על מטוס סבנה החטוף בנמל התעופה לוד;
מבצע ארגז – 21 ביוני 1972: פעולה בסביבות הכפר עייתא א-שעב שבלבנון ובמהלכה נחטפו חמישה קציני מודיעין בכירים סורים על מנת שישמשו קלף-מיקוח לשם השבתם של טייסים ישראלים מן השבי הסורי. במהלך החטיפה נהרגו ונשבו כמה מחיילי הכוח הלבנוני שליווה את הקצינים הסורים. במבצע נפצע לוחם אחד של היחידה;
מבצע אביב נעורים - 9 – 10 באפריל 1973: פעילות של כוחות הסיירת בביירות;
מבצע קונסוליה - 17 במרץ 1973: ארבעה מסוקים הנחיתו כוחות ממונעים של הסיירת על ג'בל עתקה מערבית לסואץ להתקין מתקן האזנה לצבא המצרי כחלק מהאמצעים המיוחדים
מלחמת יום הכיפורים – אוקטובר 1973:
ב-9 באוקטובר הוקפץ כוח מסיירת מטכ"ל בפיקוד רס"ן יוני נתניהו. הכוח שימש פלוגת סיור מובחרת באוגדה 36, שהייתה בפיקודו של רפאל איתן. הכוח הגיע למחנה נפח בעקבות הודעה על חדירת מסוקים המנחיתים לוחמי קומנדו סורים בקרבת הבסיס. במהלך הקרב בין סיירת מטכ"ל לבין הקומנדו הסורי, בחיפוי כוחות מחטיבת גולני, נהרגו כארבעים לוחמים סורים ושני לוחמים מכוח הסיירת.
חילוץ סגן-אלוף יוסי בן-חנן: על המבצע ועל פעולות אחרות שביצע במלחמה, בהן הקרב כנגד הקומנדו הסורי במחנה נפח, הוענק ליוני נתניהו עיטור המופת לאחר המלחמה.
פשיטות על סוללות ארטילריה סוריות בעומק המערך הסורי בפיקודו של עוזי דיין. ליל ה-18–19 באוקטובר - פשיטה על סוללת מרגמות כבדות 240 מ"מ, מזרחית לכריתא, אך הסוללה דילגה ממקומה. בלילה ה-20–21 באוקטובר פשט כוח על סוללת תותחים 122 מ"מ - מזרחית לרפיד.
ליל ה-18–19 באוקטובר - סיור למצפה שלגים, בכוונה לחטוף שבוי מאזור החרמון הסורי לצורכי מודיעין.
במסגרת מבצע קינוח, המבצע של פיקוד הצפון לכיבוש רכסי החרמון – בליל 20–21 באוקטובר 1973 התמקם כוח שמנה 18 לוחמים בפיקודו של רס"ן יוני נתניהו לתצפית מוסתרת על נקודת-גובה 2,224 מצפון למוצב החרמון הישראלי. מטרת המבצע הייתה לצפות על מערך הסורים בכתף החרמון ולכוון את הארטילריה ואת הפצצת מטוסי חיל האוויר כהכנה לתקיפות הקרקעיות של חטיבת צנחנים 317 וחטיבת גולני. בלילה הבא עלתה למקום גם פלגת מילואים בפיקוד סרן עוזי דיין כדי לתגבר את כוחו של יוני נתניהו. כאשר החלו הצנחנים הסורים לסגת מכתף החרמון מזרחה דרך עמק בולען בשחר 22 באוקטובר, ירדו לוחמי הסיירת לקראתם ופגעו בעשרות מהם. בקרב זה נפצע עוזי דיין קלות.
ליל ה-23–24 באוקטובר, מארב של כוח על ציר מזרעת בית ג'ן-סעסע - ללא היתקלות בכוחות אויב.
מבצע פונטיאק – מסוקי יסעור הובילו כוח בן 22 לוחמים לג'בל עתקה במצרים. הכוח היה בפיקוד סא"ל עמוס ירון ומנה תותחנים ואנשי מילואים מסיירת מטכ"ל שאיבטחו את התותחנים, והיה מצויד בשני תותחי M-102. כוח זה טיווח וירה 90 פגזים על מפקדות הארמייה השלישית ועל צומת חיוני באזור הק"מ ה-101 על ציר קהיר-סואץ. הכוח הסב למצרים נזקים ואבדות בטרם התפנה ללא נפגעים;
מבצע "זנבר" – לוחמי הסיירת, בפיקוד מפקד הסיירת גיורא זורע וסגנו עמירם לוין הוטסו בעזרת שלושה מסוקי יסעור מרפידים לעומק כביש סואץ-קהיר. על המסוקים היו ג'יפים ועליהם תול"רים, ובאמצעותם פגעו הלוחמים בשדה התעופה כותמיה.
כיבוש ג'בל עתקה – עם סיום המלחמה פשטו לוחמי סיירת מטכ"ל בפיקוד מוקי בצר על פסגת ג'בל עתקה, ההר הגבוה במערב התעלה. גובהו כאלף מטרים מעל פני-הים, ועל פסגתו הוצב מכ"ם מצרי. הכוח נחת במסוקים לילה קודם, במרחק עשרה קילומטרים מדרום להר, כדי שלא להתגלות על ידי המכ"ם. עם שחר העפיל הכוח וכבש את ההר, תוך שהוא מנהל קרב קצר עם הכוח המצרי במקום. כעשרים מצרים נהרגו בקרב. לכוח הסיירת לא היו נפגעים.
כיבוש פסגת שיא החרמון – ב-14 באפריל 1974 הוטל על היחידה לפעול בשיא החרמון בגובה של למעלה מ-2,800 מטר. כוח בן שישים לוחמים מיחידת האלפיניסטים ומסיירת מטכ"ל, בפיקוד רס"ן עמירם לוין העפיל לפסגה וניהל קרב קשה כנגד הקומנדו הסורי. בסוף הקרב כבשו לוחמי צה"ל את שיא החרמון. שנים עשר סורים נהרגו בקרבות וכמה נשבו. לצה"ל היו כשלושים פצועים. לימים טען לוין כי הקרב היה אחד החשובים בתולדות מדינת ישראל, אך סיפורו נשכח בעקבות מלחמת יום הכיפורים.
פריצה למלון סבוי בתל אביב – 5 במרץ 1975: מחבלים החזיקו בני ערובה במלון. בפעולה זו נהרג אלוף-משנה עוזי יאירי.
מבצע יונתן – 3 ביולי 1976: מבצע חילוץ בני הערובה נערך כ-3,800 קילומטרים מישראל. בפעולה זו שהיא המפורסמת ביותר מבין פעולות היחידה, נהרג סא"ל יוני נתניהו.
שנות ה-80
הפיגוע במשגב עם – 1980: חילוץ בני ערובה מגן הילדים במשגב עם.
9 ביוני 1982 – במהלך מלחמת לבנון לחמה הסיירת בקרב על גבעה מיוערת כנגד כוח רגלי ורכוב של חיילי קומנדו הסורי. לוחמי הסיירת כיוונו לעברו ירי ארטילרי שכלל פצצות מצרר והשמידה אותו.
12 באפריל 1984 – השתלטות על מחבלים שחטפו אוטובוס בפרשת קו 300.
מבצע הצגת תכלית – 16 באפריל 1988: חיסול ראש הזרוע הצבאית של אש"ף אבו ג'יהאד בביתו שבפרברי תוניס.
מבצע בן בליעל – 15 בדצמבר 1988: חטיפתו מלבנון של ג'וואד קצאפי, ממנהיגי ארגון "ההתנגדות המאמינה", במטרה לספק מידע על רון ארד.
מבצע עלם חמודות – 27 ביולי 1989: חטיפתו של שייח' עובייד, מנהיג החזבאללה בדרום לבנון.
שנות ה-90
30 במאי 1990 – השתלטות על מחבלים שהגיעו בסירה לחוף ניצנים, בפעולה זו הוענק צל"ש לנדב פדן.
מבצע עוקץ ארסי – 21 במאי 1994: חטיפת מוסטפא דיראני, חוטפו של הנווט רון ארד מלבנון, כדי להשיג מידע וכדי שישמש קלף מיקוח;
המאה ה-21
העשור הראשון
מלחמת עיראק 2002- המגזין הבריטי ג'יינס דיווח כי לוחמים מסיירת מטכ"ל פעלו במערב עיראק לאיתור אחר אתרים לשיגור טילי סקאד של משטרו של סדאם חוסיין.
חילוץ נהג המונית החטוף אליהו גוראל – 15 ביולי 2003: פעולה משותפת עם יחידת דובדבן והימ"מ בכפר ביתוניא;
מלחמת לבנון השנייה – אוגוסט 2006
מבצע חד וחלק – 2 באוגוסט 2006: בשיתוף עם יחידת שלדג ובפיקודו של מפקד היחידה לשעבר ניצן אלון. המבצע התקיים בעומק לבנון וכלל חדירה למפקדת חזבאללה בבית החולים בבעלבכ. במהלך המבצע לוחמי היחידה אספו מודיעין ואמל"ח מהמפקדה, הרגו 19 מחבלים ושבו כמה לוחמי חזבאללה;
19 באוגוסט 2006 – כמה ימים לאחר הפסקת האש של מלחמת לבנון השנייה פעל כוח של היחידה בהשתתפות כמאה לוחמים באזור בעלבכ. הכוח נחשף בשלב נחיתת המסוק, ואף על פי כן הוחלט בבור להמשיך בפעולה. הפעולה הצליחה, ובדרך חזרה הכוח נתקל במארב של חזבאללה. בקרב שהתפתח מכך נהרג סא"ל עמנואל מורנו ונפצעו שני קצינים;
מבצע מחוץ לקופסה- על-פי הפרסום של ה"סאנדיי טיימס" כשהם מחופשים לחיילים סורים כוחות מסיירת מטכ"ל אספו חומר גרעיני מהמתקן בדיר א-זוּר שבצפון סוריה לפני שהופצץ.
העשור השני
דצמבר 2012- במלחמת האזרחים בסוריה, חדר כוח סיירת מטכ"ל לעומק השטח הסורי, יחד עם כוחות מיוחדים צרפתיים ואמריקאים מחשש לנפילת המשטר בדמשק ואובדן שליטה על מאגרי הנשק הכימי.
1 באוגוסט 2014 – חוליית מחבלי חמאס יצאה ממנהרה באזור חקלאי באזור רפיח והרגה חיילים מסיירת גבעתי, וחטפה את סגן הדר גולדין. כוחות מסיירת מטכ"ל ויחידת יהל"ם הוקפצו והחלו בחיפושים אחר החטוף תוך ירי כבד מאוד של צה"ל בסביבה. החייל לא נמצא אך בגדיו נמצאו במנהרה.
בפברואר 2017- חשף נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ כי כוח סיירת מטכ"ל יחד עם המוסד פעל בעומק סוריה לסכל העברת נשק חדש וקטלני לידי דאעש. הפעילות הישראלית גילתה את המזימה להפוך מחשבים ניידים לפצצות.
העשור השלישי
25 באוקטובר 2022 – במסגרת מבצע שובר גלים, פעלה היחידה בשיתוף הימ"מ, השב"כ וסיירת גבעתי לסיכול תשתית הטרור "גוב האריות" בשכם. במבצע הלוחמים פוצצו מעבדת נפץ, הרגו 5 מחבלים ופצעו 21 מחבלים, חלק מהם בידי צלפי סיירת מטכ"ל שהשתמשו ברובה צלפים בארט MRAD.
7 באוקטובר 2023 - במסגרת בלימת מתקפת הפתע על ישראל, כוחות רבים מהיחידה השתתפו בלחימה כנגד החמאס בקיבוץ בארי, בקיבוץ רעים ובכפר עזה. בזירות לחימה אלו, נהרגו בקרבות אחדים מלוחמי היחידה. בשעות המוקדמות של הלחימה, לוחמי היחידה התפרשו על שטח נרחב בעוטף עזה, כגון: צומת יכיני, שדרות, צומת שער הנגב, קיבוץ סופה ובסיס סופה. בשטחים הללו, נפצעו לא מעט מלוחמי הסיירת. בעקבות השעה המוקדמת שבה לוחמי היחידה הגיעו לעוטף עזה, נמנע טבח גדול יותר.
היחידה, נוטלת חלק פעיל ומרכזי במלחמת חרבות ברזל, החזית הצפונית במלחמת חרבות ברזל ובתמרון הקרקעי בלבנון, בפעילות מבצעית המאפיינת את יעדי הסיירת.
כישלונות ומחדלים
לצד ההצלחות דלעיל, ועוד עשרות משימות אשר צלחו היטב ואשר לא נחשפו, היו גם כמה כישלונות, ובהם:
מבצע "בולמוס 4" - 13 במאי 1969: ניסיון כושל לפעול בצידה המצרי של תעלת סואץ, בשיתוף שייטת 13. הכוח נסוג לאחר שנפתחה אש כבדה אל הסירות. מהאש נהרג קצין היחידה סגן .
ניסיון כושל לחלץ טייס שבוי שמטוסו הופל בחזית המצרית במלחמת יום הכיפורים. בפעולה נהרג לוחם הסיירת ("ג'בל").
ב-2 בנובמבר 1973 נשלח כוח של היחידה לחלץ פלוגת צנחנים שנתקעה בשיא החרמון (2,814 מטר). מזג האוויר הסוער ריתק את הצנחנים הנצורים לפסגה. במעלה ההר נפגע מהיפותרמיה. הוא קפא למוות קילומטר אחד בלבד לפני שיא החרמון;
הפיגוע במעלות: חילוץ כושל של תלמידים שנלקחו כבני ערובה;
18 בדצמבר 1984: אחד מהכישלונות המבצעיים הגדולים ביותר בתולדות היחידה, תחת פיקודו של עמר בר-לב מבצע שערכה הסיירת בשטח סוריה הסתבך, לוחם היחידה נהרג ומספר לוחמים נוספים נפצעו. עם זאת, אופן החילוץ מההסתבכות עם מינימום אבדות ונזקים נחשב למוצלח. הכישלון הביא לכמעט שיתוק מבצעי של היחידה במשך כשנה.
14 באוקטובר 1994: ניסיון חילוץ כושל של החייל החטוף נחשון וקסמן מידי פעילי החמאס. בפעולה זו נהרגו וקסמן ומפקד הכוח סרן ניר פורז.
11 בנובמבר 2018: פעולת צה"ל בח'אן יונס, אשר בה נהרג סא"ל מחמוד ח'יר א-דין (הפעולה יוחסה לסיירת לפי הודעת חמאס שצוטטה בתקשורת הישראלית, אך דבר זה לא אושר רשמית בישראל).
תאונות אימונים
ב-25 במרץ 1968 נהרגו שניים מלוחמי היחידה, ו, מפצצת מרגמה בקוטר 52 מ"מ בעת שהיו בהכנות למבצע צבאי.
ב-11 במרץ 1980 במהלך אימון מבצעי משותף עם שייטת 13 בנהר הירדן טבע למוות לוחם השייטת .
ב-18 בפברואר 1988 נהרג לוחם היחידה בעת תרגיל ניווט באזור מצפה רמון.
אסון צאלים ב': תרגיל שבמהלכו נהרגו חמישה מלוחמי היחידה עקב טעות במהלכה נורה טיל חי בשלב היבש. התרגיל דימה התנקשות מתוכננת בחיי שליט עיראק, סדאם חוסיין.
ב-28 במאי 1992 אירעה תאונת אימונים, ובה שניים מלוחמי היחידה, ו, מתו ממכת חום באימון באזור אילת. בעקבותיה, מתוך הרגשת אחריות, פרש עמוס בן אברהם מפיקוד על היחידה.
ב-1 בינואר 2008 נהרג לוחם היחידה, סמל , לאחר שנפל ממצוק במהלך תרגיל ניווט.
מפקדי סיירת מטכ"ל
שםתקופת כהונההערות אברהם ארנן 1957–1961 מקים סיירת מטכ"ל יוסף קסטל 1961–1962 לימים מושל רצועת עזה אברהם ארנן 1962–1964 דב תמרי 1964–1967 לימים מפקד עוצבת עמוד האש עוזי יאירי 1967–1969 לימים מפקד חטיבת הצנחנים מנחם דיגלי 1969–1971 אהוד ברק 1971–1973 לימים הרמטכ"ל ה-14, שר הביטחון וראש הממשלה ה-10 גיורא זורע 1973–1975 לימים קצין מודיעין ראשי יוני נתניהו 1975–1976 נהרג במהלך מבצע יונתן עמירם לוין 1976–1978 לימים אלוף פיקוד הצפון, ומשנה לראש המוסד. נחמיה תמרי 1978–1980 לימים אלוף פיקוד המרכז עוזי דיין 1980–1982 לימים ראש אג"ת, אלוף פיקוד המרכז וסגן הרמטכ"ל שי אביטל 1982–1984 לימים מפקד מפקדת העומק עמר בר-לב 1984–1987 לימים מפקד חטיבת הבקעה והשר לביטחון הפנים משה יעלון 1987–1989 לימים הרמטכ"ל ה-17 ושר הביטחון רן שחור 1989–1991 לימים מפקד מערך המבצעים המיוחדים עמוס בן אברהם 1991–1992 לימים מפקד המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה דורון אביטל 1992–1994 לימים חבר הכנסתשחר ארגמן 1994–1996 לימים מפקד מערך המבצעים המיוחדים יובל רחמילביץ 1996–1998 ניצן אלון 1998–2001 לימים מפקד פיקוד המרכז וראש אגף המבצעים הרצי הלוי 2001–2004 לימים הרמטכ"ל ה-23, ראש אמ"ן ואלוף פיקוד הדרום עודד ראור 2004–2007 לימים מפקד חטיבה 5אורי גורדין 2007–2010 לשעבר מפקד עוצבת האש, לימים ראש מטה זרוע היבשה ואלוף פיקוד צפון גיא שפרן 2010–2013 לימים מפקד עוצבת הגולן שלומי בינדר מאי 2013 – מרץ 2016 לימים מפקד חטיבת גולני, אוגדה 91 ואגף המודיעין ח.פ מרץ 2016 – אפריל 2019 פרש מצה"ל בסיום תפקידו י' 15 באפריל 2019 – 30 בספטמבר 2021 לימים מפקד מערך ההתקפה בסייבר ביחידה 8200 י' 30 בספטמבר 2021 – 21 במאי 2024 נ' 21 במאי 2024 – מפקד היחידה הנוכחי
דרגתו של מפקד הסיירת היא אלוף-משנה. עד שנת 2013 הייתה דרגת מפקד היחידה, לפי התקן, דרגת סגן-אלוף. עם זאת, בעשור וחצי שקדמו לשינוי התקן, נהוג היה להעלות את דרגתו של מפקד הסיירת לדרגת אלוף-משנה בסיום התפקיד, דהיינו בטקס חילופי המפקדים. כך היה אצל ניצן אלון, הרצי הלוי ועודד ראור. בספטמבר 2009 הועלה לראשונה מפקד היחידה, סא"ל אורי גורדין, לדרגת אלוף-משנה תוך כדי תפקידו. אחריו, בינואר 2013 הועלה לדרגה זאת מפקד הסיירת, סא"ל גיא שפרן, במהלך כהונתו. בשני המקרים ניתנה הדרגה כ"אות הוקרה על פעולות מבצעיות וחשאיות יוצאות דופן". בהמשך שנת 2013, עם כניסתו של שלומי בינדר לתפקיד מפקד הסיירת, החליט הרמטכ"ל, בני גנץ, שדרגת "אלוף-משנה" תהיה הדרגה הקבועה של מפקדי הסיירת.
איתור, מיון וקבלה
שלב איתור הלוחמים, ושלבי הקבלה והמיון ליחידה, סלקטיביים במיוחד, מפאת אופייה המבצעי-משימתי של הסיירת, הדורשת איכות אנושית יוצאת דופן מלוחמיה. כך גם לגבי שלב תהליך ההכשרה, הכרוך בדרישות גבוהות מאוד, פיזית-אישית-צוותית. זאת לאור המשימות המבצעיות, הדורשות אימונים ארוכי-טווח ופיתוח מיומנויות ייחודיות להגשמתן, בשירות הסדיר ולאחר מכן גם בשירות המילואים.
שלב האיתור
מועמדים שנמצאו מתאימים לאחר הצו הראשון מקבלים זימון ליום סיירות, בו נערכים מבדקים גופניים. אלה שעוברים מבדקים אלו, ובוחרים ללכת לסיירת מטכ"ל מקבלים זימון לבדיקות רפואיות ועיוניות לבדיקת התאמתם ליחידה, והמתאימים מוזמנים לגיבוש. הגיבוש נמשך חמישה ימים ונערך בפלמחים, והעוברים אותו מקבלים זימון לבדיקות רפואיות מקיפות אחרונות (שלב ההמתנה) שבסופו נודע למלש"ב האם התקבל.
שלב המיון
להלן זרימת השלבים וקריטריוני המיון של "היחידה" בהתאם:
דרישות מוקדמות – פרופיל 97 ללא סעיפים פוסלים, קב"א 52 ומעלה ודפ"ר 50 ומעלה.
יום סיירות – מועמדים מוזמנים ליום סיירות הנערך בבסיס פלמחים-ראשון לציון פעמיים בשנה, בינואר ובאוקטובר.
גיבוש – "גיבוש מטכ"ל", הגיבוש אורך כחמישה ימים, וממיין בראשית את המועמדים לשירות ביטחון בין סיירת מטכ"ל ויחידת שלדג. המתגבשים אשר לא נבחרו כמתאימים לשתי היחידות, עשויים להיבחר בשיטת דראפט ליחידות חטיבת הקומנדו (אגוז, מגלן ודובדבן) וליחידה 669. אלו שלא יבחרו לאף אחת מ-6 היחידות הממיינות בגיבוש אך יסיימו אותו, יהיו זכאים לשבוע ראיונות הכולל יחידות מיוחדות אחרות וסיירות חי״ר.
המתגבשים שנבחרו ליחידה מקבלים זימון לירפ"א – מעבר בדיקות רפואיות מקיפות ויסודיות, הכולל גם ראיון פסיכולוגי.
שלבי ההכשרה
המתקבלים מגויסים לסיירת ומתחילים מסלול של סייר לוחם חי"ר, הנמשך שנה ושמונה חודשים, לעיתים אף יותר. זמן המסלול, תלוי בדינמיקה הצוותית. המסלול כולל סדרת אימונים בסיסית, אקלקטית ומגוונת. בחצי השנה הראשונה, ההכשרה הבסיסית כוללת טירונות חי"ר וטירונות יחידה. בפרק בסיסי זה של המסלול ביחידה, הלוחמים למעשה מוכשרים כחי"רניקים מן המניין. לאחר מכן, מתחיל האימון המתקדם הייחודי לסיירת מטכ"ל, אשר בו מושם דגש מרכזי על ניווט מבצעי לקראת ביצוע סיור מיוחד, לוחמה בטרור ודינמיקה צוותית בתנאי לחץ, הפתעה ואי-ודאות.
להלן זרימת שלבי ההכשרה במסלול הסייר לוחם של "היחידה":
מסלול סייר לוחם – אורך המסלול נע בין 18–22 חודשים בהתאם לצוות, וכולל את ההכשרה הבסיסית של לוחמי סיירות החי"ר ויחידות הקומנדו בצה"ל: טירונות חיל רגלים במתקן אדם, טירונות יחידה, קורס צניחה. בהמשך, במסלול ההכשרה ישנו שילוב של אלמנטים ייחודים ליחידה, על פי הייעוד שלה, כגון: קורס שחייה וצלילה; דגש רב על ניווטים רגליים (המתמקד בנוסף בניווטי בדד-יחידים) ובמהלך המסלול גם ניווטים רכובים (בכלי רכב שונים); קורס לוט"ר הכולל מיומנויות של צוות השתלטות; איסוף מודיעין וסיור; כישורי הישרדות; סדרת שבי; אימוני קליעה וצליפה; לוחמה בכל תנאי שטח ומזג אוויר; לוחמת גרילה; לוחמת קומנדו ואמנויות לחימה.
הכשרה ביחידה – אורכת כ־4.5 חודשים, הייעודית לכל צוות ואסורה בפרסום בין הצוותים ביחידה.
שירות קבע – האורך 3 שנים, ומותאם לכל לוחם ביחידה בזיקה להכשרתו במערך המבצעי הלוחם, כאשר השנה האחרונה מוקדשת לתואר שנה א'.
בוגרים מפורסמים
בין בוגריה של סיירת מטכ"ל, נמנים כמה מהמפקדים והמנהיגים הבכירים של צה"ל ומדינת ישראל.
ראשי ממשלה אהוד ברק שהיה מפקד היחידה; בנימין נתניהו שהיה מפקד צוות; נפתלי בנט שהיה לוחם ביחידה
רמטכ"לים שר הביטחון לשעבר משה יעלון, הרצי הלוי ואהוד ברק שכיהנו כמפקד היחידה; שר הביטחון לשעבר שאול מופז שהיה סגן מפקד הסיירת
ראשי השב"כ אבי דיכטר ורונן בר
ראשי המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים דני יתום, שבתי שביט, תמיר פרדו ודוד ברנע
חברי הכנסת דורון אביטל, יוחנן פלסנר, אבשלום וילן, אהוד יתום, מוטי יוגב, ינון מגל, רם בן ברק וטל רוסו
שרים בממשלות ישראל מתן וילנאי, מתן כהנא, עמר בר-לב, משה יעלון ושאול מופז
אלופים בצה"ל עמירם לוין, עוזי דיין, נחמיה תמרי, שי אביטל, מתן וילנאי, יצחק איתן, נעם תיבון, טל רוסו, ניצן אלון, דוד זיני, אורי גורדין, ונדב פדן
תתי-אלופים בצה"ל אסף כוחן, הרבצ"ר הרב אייל קרים, עופר וינטר, נדב צפריר.
היחידה בתרבות
בקולנוע
מופעים של היחידה באים לידי ביטוי בסרטי קולנוע שונים, לדוגמה בעקבות מבצע אנטבה:
Victory At Entebbe "ניצחון באנטבה" (1976) - עם אנתוני הופקינס, ברט לנקסטר, אליזבת טיילור וריצ'רד דרייפוס, בבימויו של מרווין חומסקי (Marvin Chomsky).
Raid On Entebbe "הפשיטה על אנטבה" (1977) - עם צ'ארלס ברונסון, מרטין בלזם ויפת קוטו, בבימויו של ארווין קרשנר.
"מבצע יונתן" (1977) - עם יהורם גאון בתפקיד יוני נתניהו, בבימויו של מנחם גולן.
"שבעה ימים באנטבה" (2018) - עם רוזמונד פייק ודניאל בריהל, בבימויו של ז'וזה פאדיליה.
טלוויזיה
בטלוויזיה, בשנת 2023, עלתה לאוויר ברשת 13 וב-8 HOT הסדרה "סיירת מטכ"ל" של עמרי אסנהיים וגלעד טוקטלי העוסקת ביחידה.
מסדר דורשי טוב
"מסדר דורשי טוב", הוקם בשנת 1967 על ידי אברהם ארנן וחבריו מהגרעין המייסד של היחידה, כעמותה המאגדת ומאחדת את בוגרי היחידה. במקביל למורשת והנצחה, העמותה חרתה על דגלה ושמה לעצמה מטרה לפעול למען החברה בישראל. הפעילות החברתית אותה העמותה יוזמת, מובילה ומניעה היא על בסיס חברי העמותה במספר מיזמים. זאת ועוד, העמותה מהווה מערכת תומכת ליוזמות חברתיות של חבריה ועוזרת להניע ולקדם כל פעילות שתורמת לפיתוח החברה במדינת ישראל.
ראו גם
כוחות מיוחדים
סיור מיוחד
יחידות השתלטות אחרות של ישראל:
ימ"מ (משמר הגבול)
שייטת 13 (צה"ל)
לוט"ר אילת (מילואים, צה"ל)
יחידת מצדה (שירות בתי הסוהר)
יחידות מקבילות בעולם:
כוח דלתא (צבא ארצות הברית)
SAS (הממלכה המאוחדת)
הכוחות למבצעים מיוחדים (רוסיה)
JW גרום (פולין)
גדוד צנחני הדרקונים ה-13 (צרפת)
שירות האוויר המיוחד (אוסטרליה)
שירות האוויר המיוחד (ניו זילנד)
האמצעים המיוחדים
סדרת שבי
לקריאה נוספת
משה זונדר, "סיירת מטכ"ל", הוצאת כתר (פרק ראשון מתוך הספר), 2000.
אבנר שור, צוות איתמר, הוצאת כתר (פרק מתוך הספר), 2003.
אבנר שור, חוצה גבולות: סיירת מטכ"ל ומייסדה אברהם ארנן, הוצאת כנרת (פרק מתוך הספר), 2008.
כפיר אדם, סוגר מעגל, הוצאת "ליאור שרף - הפצות", 2009, (קטעים מתוך הספר).
עמרי אסנהיים, צאלים: הטראומה של סיירת מטכ"ל, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, 2012.
אורי צפריר, קול הדרך: להיות לוחם מטכ"ל, ספרי צמרת, 2014
משה גבעתי, המערכה בחרמון - הקרבות ברכסי החרמון במלחמת יום הכיפורים ולאחריה, תל אביב: הוצאת מערכות והוצאת מודן, תשע"ה-2015.
אבנר שור ואבירם הלוי, סיירת מטכ"ל - המבצעים הגדולים של היחידה, ידיעות ספרים, 2020.
קישורים חיצוניים
עמוס גלבוע, "סיירת מטכ"ל והמבצעים הגדולים של היחידה", ביקורת על ספרם של אבנר שור ואבירם הלוי, מבט מל"מ, גיליון 87, אוקטובר 2020, עמוד 28
אל"ם ליאור לוטן, היחידות המובחרות של צה"ל, באתר "ישראל דיפנס", 28 בספטמבר 2011
הקלטה נדירה של תחקיר מבצע "איזוטופ" בסיירת מטכ"ל, בערוץ היו טיוב של ארכיון צה"ל
חיילי סיירת מטכ"ל מתקבלים על ידי הצמרת הצבאית והמדינית בחזרתם מאנטבה, בערוץ היו טיוב של ארכיון צה"ל
"זמן אמת", ההולכים בחושך - אנשי הסוד מדברים | חלק א' | חלק ב' | ערוץ היוטיוב של כאן 11, תאגיד השידור הישראלי, 2017 - 2018
הערות שוליים
*
קטגוריה:מערך המבצעים המיוחדים
קטגוריה:יחידות מובחרות בצה"ל
קטגוריה:יחידות צה"ל שעוטרו בצל"ש הרמטכ"ל
קטגוריה:יחידות עילית | 2024-10-19T05:45:45 |
F-4 | REDIRECT מקדונל דאגלס F-4 פנטום | 2014-04-28T20:26:25 |
טיסה | הפניה תעופה | 2009-11-06T15:29:10 |
תעופה | שמאל|ממוזער|250px|מטוס 400–747 של חברת התעופה היפנית JAL
תעופה הוא התחום העוסק בטיסה באמצעות כלי טיס, מכונות שתוכננו על ידי בני אדם לטיסה אטמוספירית. באופן כללי יותר, המונח מתאר גם את הפעילויות, התעשיות, וגופי הרגולציה הקשורים לכלי טיס.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|250px|הטיסה הראשונה בכלי טיס ממונע הכבד מהאוויר, 17 בדצמבר 1903
קיימות עדויות מוקדמות לטיסות לטווחים קצרים מהמאות ה-9 ועד ה-11, כגון טיסת הצניחה של ארמן פירמן, טיסת הדאייה של עבאס איבן פירנאס, ואפשר שהתקיימו בסין טיסות מוקדמות אף יותר באמצעות עפיפונים נושאי אדם.
העידן המודרני של התעופה החל ב-21 בנובמבר 1783 עם הטיסה האנושית הראשונה באמצעות כלי טיס שאינו קשור לקרקע בכדור פורח שתוכנן על ידי האחים מונגולפייה, וטיסות באמצעות בלונים נהפכו לנפוצות יותר ולטווחים הולכים וגדלים במהלך המאה ה-19, ונמשכות עד לימינו אנו. ב-17 בדצמבר 1903, האחים רייט ביצעו את הטיסה המונעת המוצלחת הראשונה, באמצעות כלי טיס כבד מן האוויר, אם כי מטוסם לא היה מעשי לטיסה של יותר מטווח קצר, עקב בעיות שליטה. אימוצם הרווח של מאזנות הפך את כלי הטיס לקלים יותר לשליטה, ובמלחמת העולם הראשונה, כלי טיס מונעים כבדים מן האוויר שימשו למטרות סיור, טיווח ארטילרי, קרב ואף תקיפה נגד מטרות קרקעיות ופינוי פצועים משדה הקרב.
כלי הטיס גדלו והפכו לאמינים יותר, והחלו לשמש לתחבורת נוסעים והעברת מטען. בתחילה, אנשים רבים סברו שספינת האוויר היא האמצעי המעשי ביותר לתחבורת נוסעים לטווחים ארוכים באוויר. ברם, בשנות השלושים ה-DC-3 הפך למטוס הנוסעים הראשון שהיה רווחי בתחבורת נוסעים בלבד, וכך החל את העידן המודרני של שירותי מטוסי נוסעים. בערך באותה תקופה, אסון ההינדנבורג ב-1937 פגע בפופולריות של ספינות אוויר לשימוש כללי לתחבורת נוסעים (אם כי היו ניסיונות להחזיר אותן לשימוש). עד לתחילת מלחמת העולם השנייה, נבנו שדות תעופה בערים רבות, והיה מספר רב של טייסים כשירים. המלחמה הביאה לחידושים רבים לעולם התעופה, לרבות מטוס הסילון הראשון ורקטות הדלק הנוזלי הראשונות.
לאחר מלחמת העולם השנייה הייתה פריחה בתחום התעופה הקלה, הן בסקטור הפרטי והן במסחרי, כשאלפי טייסים שוחררו מהשירות הצבאי ועודפים זולים רבים של מטוסי תובלה ואימון היו זמינים. יצרני מטוסים קטנים כגון צסנה, פייפר איירקראפט, וביצ'קראפט הרחיבו את הייצור על-מנת לספק מטוסים קטנים לשוק מעמד הביניים החדש.
עד לשנות ה-50, גדל פיתוח מטוסי סילון אזרחיים, מטוס הנוסעים הסילוני הראשון היה הדה הבילנד קומט, אף על פי שמטוס הנוסעים הסילוני הראשון שנעשה בו שימוש נרחב היה הבואינג 707. באותה תקופה, הנעת הטורבו-פרופ החלה להופיע במטוסי נוסעים קטנים יותר, מה שאפשר לבצע טיסות קבועות עם פחות נוסעים במגוון רחב יותר של תנאי מזג אוויר.
יורי גאגרין היה האדם הראשון שטס לחלל ב-12 באפריל 1961, בעוד שניל ארמסטרונג היה הראשון לדרוך על הירח ב-21 ביולי 1969.
מאז שנות השישים, שלדות מטוסים עשויות חומרים מרוכבים, ומנועים שקטים ויעילים יותר הפכו זמינים, אך החידוש החשוב ביותר היה בתחום המכשור והבקרה. הופעתם של אלקטרוניקת מצב מוצק, מערכת הניווט הלווינית GPS, התקשורת הלווינית, ומחשבים שהלכו ונהיו בהדרגה קטנים וחזקים יותר, יחד עם תצוגות LCD, שינו באופן ניכר את תא הטייס של מטוסי הנוסעים, כמו גם, במידה הולכת וגוברת, את אלו של מטוסים קטנים יותר. טייסים יכלו לנווט באופן מדויק יותר ולהבחין בפני השטח, במכשולים, ובכלי טיס קרובים אחרים על גבי מפה או באמצעות ראייה מלאכותית, אפילו בלילה או בתנאי ראות אטמוספירית לקויה.
ב-21 ביוני 2004, ספייס שיפ וואן הפכה לכלי הטיס הממומן באופן פרטי הראשון שביצע טיסת חלל, ובכך פתח את האפשרות לשוק תעופה מחוץ לאטמוספירת כדור הארץ.
מאז 2010, מטוס האיירבוס A380 הוא מטוס הנוסעים הגדול ביותר בעולם. המטוס הקודם שהחזיק בתואר היה בואינג 747.
סוגי כלי טיס
כלי הטיס כוללים:
מטוס
מסוק
דאון
כדור פורח
צפלין
כלי טיס בלתי מאויש
חללית
ספינת אוויר
אקרנופלן
קוודקופטר
קטגוריות תעופה
ישנן שתי קטגוריות עיקריות בתעופה:
תעופה אזרחית - המשמשת בעיקר לטיסות נוסעים, מטען, ואירובטיקה.
תעופה צבאית - המשמשת בעיקר לתקיפה, העברת כוחות צבאיים ואיסוף מודיעין.
ראו גם
אווירודינמיקה
תעופה קלה
המראה
אז"ם
שדה תעופה
אווירובטיקה
רשות שדות התעופה
חברות תעופה
האחים רייט
תעופה (בעלי חיים)
השפעות סביבתיות של תעופה
טיסנאות
תצפיתנות כלי טיס
קישורים חיצוניים
ויג'יי קומאר: רובוטים שטסים.... ומשתפים פעולה זה עם זה – הרצאה באנגלית מאתר TED עם כתוביות בעברית
האנשים שלא הצליחו לעוף - על תעופה לפני האחים רייט, רן לוי בתוכנית עושים היסטוריה
*
קטגוריה:תחבורה | 2024-08-09T19:54:43 |
ברקת (מושב) | שמאל|ממוזער|250px|הכניסה למושב ברקת
בָּרֶקֶת הוא מושב דתי לאומי במחוז המרכז בישראל ליד היישוב שוהם השייך למועצה אזורית חבל מודיעין. המושב נמצא בגבול השפלה ולרגלי הרי יהודה, 5 ק"מ צפונית-מזרחית לנמל התעופה בן-גוריון.
מערבית לברקת נמצא היישוב טירת יהודה. דרומית לו נמצא היישוב שוהם. מזרחית לברקת נמצא כביש 444. מזרחית לברקת, ליד ח'רבת אל-בירה, ישנה מערת עתיקות.
שטח המושב הוא כ-2,500 דונם. בברקת מתגוררים כ-2,300 תושבים (נכון לשנת 2022).
מקור השם
תחילה נקרא המושב "כפר חלוצים" וכן "טירת יהודה ב'", אך השם שנבחר לבסוף היה ברקת. שם זה מציין את שמה של אחת מאבני החושן, שכן המושב נבנה כחלק מהקמתם של שני יישובים סמוכים - נופך ואחלמה (כיום - בית עריף) - שאף הם שמות אבנים מהחושן. את הסדרה המשיך היישוב שוהם הסמוך, שאף הוא נושא את שמה של אחת מאבני החושן, ומערך רחובותיו רומז לצורת החושן.
היסטוריה
המושב נוסד בשנת 1952 בידי חברי "הפועל המזרחי" יוצאי העיר חבאן, שבדרום-מזרח תימן.
פרויקט איירפורט סיטי
ביוני 1992 התקשר המושב עם חברת קש"ת - קריית שדה התעופה בע"מ (היום חברת איירפורט סיטי בע"מ) בהסכם לתכנון, לפיתוח ולבנייה על קרקעות של המושב, שייעודו בעת ההתקשרות לצרכים חקלאיים. לאחר שינוי הייעוד של הקרקעות הוחל בהקמת פרויקט האיירפורט סיטי באפריל 1997, ובשנת 2001 החל אכלוס הפרויקט.
פארק העסקים איירפורט סיטי מאכלס חטיבת קרקע בשטח של כ-757 אלף מ"ר ומיועד לשימושים שונים: משרדים, היי-טק, מלונאות, מסחר ומבנים לוגיסטיים ,בשטח כולל של כ-404 אלף מ"ר.הוא הוקם על פי הסכם קומבינציה בין קש"ת למושב ברקת, לפיו אחראית החברה להקמת הפרויקט ותפעולו השוטף. ברקת זכאית לקבל שני בנייני משרדים, ארבעה בניינים לוגיסטיים ו-7% מהכנסות השטחים המסחריים ושטחי המלונאות.
במשך שנים רבות התנהלה בוררות בין המושב לחברת איירפורט סיטי. לטענת המושב הוא היה זכאי לתמורה כספית נוספת מאירפורט סיטי בגין יתרת הזכויות המגיעות לו בפרויקט. בשנת 2021 הגיש מושב ברקת לבית המשפט המחוזי בלוד תביעה על 152 מיליון שקל נגד החברות איירפורט סיטי וקשת מלונאות על הפרת התחייבות בנייה. התביעה הוגשה לאחר שנים של סכסוכים בין אנשי המושב לשתי החברות.
אזור תעשייה יהלום
ממוזער|הישוב ברקת בשנת 1970
בשנת 2006 חנך מושב ברקת מבנה לוגיסטי בשטח של 5,800 מ"ר. המבנה, הממוקם סמוך לכניסה למושב, הושכר לחברת "סולתם רדד".
מבנה זה מצטרף למבנה לוגיסטי אחר של מושב ברקת באזור התעשייה של חבל מודיעין בשטח של 3,200 מ"ר ואשר הושכר לחברות "מזרח – מערב" ו"טלגל".
קישורים חיצוניים
מיכאל יעקובסון: על שרידי הכפר אל-טירה בשטח היישוב ברקת באתר 'חלון אחורי', 13.11.12
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1952
קטגוריה:מושבים
קטגוריה:יישובים דתיים בישראל
קטגוריה:יישובים בשפלת יהודה | 2024-08-01T03:13:11 |
גלים אלקטרומגנטיים | REDIRECT קרינה אלקטרומגנטית | 2004-09-18T20:53:52 |
הקרב על הסום | 250px|שמאל|ממוזער
הקרב על הסוֹם (באנגלית: Battle of the Somme) היה אחד הקרבות הגדולים במלחמת העולם הראשונה. הוא נערך בין 1 ביולי ל-18 בנובמבר 1916 במחוז סום שבצפון צרפת. בקרב ניסו כוחות מדינות ההסכמה לפרוץ את קווי הגרמנים, אך הצליחו להתקדם רק כעשרה ק"מ, ובמחיר של יותר ממיליון נפגעים לשני הצדדים.
בתחילת ההתקפה פרצו כוחות רגלים בריטים לעבר חפירות הגרמנים לאחר הפגזת ריכוך ארטילרית. הקרב הסתיים לאחר ארבעה וחצי חודשים, כאשר המפקד הבריטי, דאגלס הייג, הורה על הפסקתו.
בתחילתו, גרם הקרב להחלשת הלחץ הגרמני בקרב ורדן, שהחל כארבעה חודשים קודם לכן, משום שהגרמנים נאלצו להעביר חלק מכוחותיהם מוורדן, כדי לעמוד בפני ההתקפה הבריטית-צרפתית המשולבת בסום.
הקרב זכור בעיקר כדוגמה למתקפה חזיתית חסרת תוחלת על עמדות מוגנות היטב. נעשה בו לראשונה שימוש בטנקים, אך הפעלת הטנקים הייתה מוגבלת ובלתי יעילה. במהלך חודשי הלחימה השתפרה הטקטיקה של הצבא הבריטי כתוצאה מהלקח שנלמד בימי הלחימה הראשונים, וכוחות רגלים, ארטילריה וחיל אוויר שולבו יחד להשגת הכרעה. בסופו של דבר סללה טקטיקה חדשה זו את הדרך לניצחון הסופי על הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה.
יום הלחימה הראשון בקרב, שבו ספגו הבריטים כ-60,000 נפגעים, מתוכם 20,000 הרוגים, הפך לזיכרון טראומטי בבריטניה. המספר הכולל של הנפגעים בסיום הקרב הסתכם בכ-420,000 בריטים, 200,000 צרפתים ו-465,000 גרמנים, ובסך הכול למעלה ממיליון נפגעים. אדולף היטלר, לימים הפיהרר של גרמניה הנאצית, השתתף בקרב זה כחייל בצבא גרמניה, ונפצע בו מרסיס ברגלו.
התחלה
האסטרטגיה של בעלות הברית לשנת 1916 תוכננה ברובה בוועידת הפסגה בשאנטיי ב-6 בדצמבר 1915. בוועידה הוחלט לערוך מספר מתקפות שונות על ידי רוסיה במזרח, איטליה בהרי האלפים, והכוחות המשותפים של בריטניה וצרפת בחזית המערבית. בכך קיוו מדינות ההסכמה לתקוף את מעצמות המרכז מכל הצדדים.
לקראת סוף דצמבר 1915 התרחשו חילופי גברי בפיקוד העליון של בריטניה, והגנרל דאגלס הייג החליף את הגנרל ג'ון פרנץ' בפיקוד על חיל המשלוח הבריטי (BEF). הייג העדיף מתקפה בריטית בפלנדריה. המקום היה קרוב לנתיבי האספקה של חיל המשלוח הבריטי בשל קרבתו לנמלי תעלת למאנש. הייג רצה לגרום לגרמנים לסגת מהחוף הבלגי בים הצפוני, היכן שהצוללות הגרמניות סיכנו את הצי הבריטי. אולם אף שלא היה סיכום רשמי בנושא, הבריטים היו עדיין שותפים חדשים בחזית המערבית, והעדיפו להסכים למדיניות הצרפתית. בינואר 1916 הסכים הגנרל הצרפתי ז'וזף ז'ופר שהבריטים ירכזו את מירב מאמציהם בפלנדריה, אולם לאחר דיונים נוספים הוחלט בפברואר ליזום מתקפה משולבת במפגש בין צבאות צרפת ובריטניה ליד נהר הסום - בפיקרדי.
התוכניות למתקפה המשולבת בסום בקושי החלו להתגבש כאשר הגרמנים תקפו בקרב ורדן ב-21 בפברואר 1916. הצרפתים שלחו עוד ועוד כוחות כדי להגן על ורדן, ויכולתם לבצע את שהתחייבו לו בסום נפגעה. עיקר הנטל עבר לפיכך לכתפיה של בריטניה. ככל שהטבח ההדדי בוורדן נמשך, השתנתה מטרת הקרב על הסום מהנחתת מכה מכרעת על גרמניה להקלת הלחץ על הצבא הצרפתי.
ב-1916 היה חיל המשלוח הבריטי בצרפת חסר ניסיון בהשוואה לצבאותיהם של גרמניה וצרפת. הצבא הבריטי הסדיר, שמנה שש דיוויזיות מעולות, נמחק כמעט לחלוטין במהלך הקרבות של השנתיים הקודמות. עיקר הצבא הבריטי היה מורכב בשלב זה ממתנדבים מהכוח הטריטוריאלי והצבא החדש בפיקודו של לורד קיצ'נר, שהחל להתגבש באוגוסט 1914. הרחבת הצבא דרשה מפקדים בדרגות בכירות, ולכן נעשו קידומים חפוזים ובמהירות מסחררת, שלא תמיד שיקפו יכולת או כישרון. הייג עצמו החל את המלחמה כמפקד הקורפוס הבריטי ה-1, עבר כעבור זמן קצר לפקד על הארמייה הבריטית הראשונה, וכבר עתה התמנה למפקד כל חיל המשלוח הבריטי.
באביב 1916 היו בחזית המערבית 117 דיוויזיות גרמניות לעומת 139 דיוויזיות של מדינות ההסכמה (38 בריטיות, 95 צרפתיות ו-6 בלגיות). לאחר כישלון מערכת גליפולי העבירו הבריטים מאביב 1916 מספר דיוויזיות מאזור הים התיכון לצרפת כתגבורת. בינואר 1916 הגיעו הדיוויזיות ה-34 וה-35 דרך מצרים, ואחריהן הגיעו בפברואר הדיוויזיות ה-31 וה-46, ובמרץ הגיעו הדיוויזיות ה-29, ה-39 והדיוויזיות האוסטרליות הראשונה והשנייה. הדיוויזיה הניו זילנדית הגיעה לצרפת באפריל 1916, הדיוויזיות ה-41, ה-61 וה-63 במאי, הדיוויזיות ה-40, ה-60 והדיוויזיות האוסטרליות הרביעית והחמישית ביוני. ולבסוף, ב-3 ביולי, הגיעה הדיוויזיה הבריטית ה-11 לחזית המערבית.
עד אמצע 1916 הצליחו הבריטים להתגבר על בעיות התפעול שהיו להם במטוסי הקרב, וחיל האוויר המלכותי (RFC) השיג עליונות אווירית מעל שטחי הסום. בחזית הסום מנה חיל האוויר הבריטי 10 טייסות שהיו מורכבות מ-185 מטוסים. מולם ניצבו 129 מטוסים מהצד הגרמני. חיל האוויר המלכותי נטה למדיניות תוקפנית, שאפשרה לצבא דיוק ארטילרי גדול יותר באמצעות מטוסים או בלוני תצפית, בעודו מונע זאת מהגרמנים. רק בספטמבר הצליחו הגרמנים להשיג שוב עליונות אווירית, עם הצגתו של כלי טיס חדש.
סדר הכוחות
מדינות ההסכמה
הכוח הבריטי שהשתתף במתקפה כלל שישה קורפוסים עם 20 דיוויזיות בין נהר אנקר לנהר סום, שחלקם השתייכו לצבא קיצ'נר. הם התמודדו עם 11 דיוויזיות גרמניות מנוסות.
בקטע הצפוני של המתקפה בסמוך לגומקורט השתתף האגף הימני של הארמייה הבריטית השלישית תחת פיקודו של הגנרל אדמונד אלנבי - (הקורפוס ה-7 תחת פיקודו של גנרל תומאס סנואו), כשהדיוויזיות ה-56, ה-46 וה-37 שימשו כעתודה.
ההתקפה העיקרית בוצעה על ידי הארמייה הבריטית הרביעית בפיקודו של הנרי רולינסון עם חמישה קורפוסים:
באגף השמאלי תקף הקורפוס ה-8 בפיקודו של גנרל אלימר האנטר-ווסטון עם הדיוויזיות ה-31, ה-4 וה-29 נגד קו סררה - בומון-האמל, כאשר הדיוויזיה ה-48 נותרה בעתודה.
מימין לו תקף הקורפוס העשירי בפיקודו של גנרל תומאס מורלנד עם הדיוויזיות ה-36 וה-32 (הדיוויזיה ה-49 בעתודה) נגד החזית שבין גרנקורט - סנט פייר - תיפוואל עד לנ.ג. 141 מדרום לו.
במרכז תקף הקורפוס השלישי בפיקודו של גנרל ויליאם פלטני עם הדיוויזיות ה-8 וה-34 (הדיוויזיה ה-19 בעתודה) את קו אווילר-לה בואסל.
מימין לו תקף הקורפוס ה-15 בפיקודו של הנרי הורן עם הדיוויזיות ה-21, ה-17 וה-7 בלה בואסל, נגד פריקור ומאמץ.
באגף הימני תקף הקורפוס ה-13 בפיקודו של גנרל ולטר נוריס קונגריב עם הדיוויזיות ה-18 וה-30 (הדיוויזיה ה-9 בעתודה) בין מאמץ למונטאובן, ושמר על קשר עם מאריקור לצרפתים התוקפים בדרום.
הארמייה הצרפתית השישית בפיקודו של גנרל אמיל פאיול פעלה בשלושה צדי הסום יחד עם שלושה קורפוסים נוספים:
הקורפוס ה-20 תחת פיקודו של גנרל מוריס בלפורייה עם הדיוויזיות ה-11, ה-39 וה-153 נגד קו הארדקור-קורלו
מדרום לסום תקפו הקורפוס הקולוניאלי ה-1 תחת פיקודו של גנרל פייר ברדולט עם שלוש דיוויזיות קולוניאליות, ה-2, ה-3 וה-16, כאשר הדיוויזיה הטריטוריאלית ה-99 נותרה בעתודה, וכן הקורפוס ה-35 תחת פיקודו של גנרל שארל ז'קוט עם הדיוויזיות ה-51 וה-61 לכיוון פרונה.
באגף הדרומי של המתקפה פעלו בפיקודה של הארמייה העשירית הקורפוסים ה-30 בפיקודו של פול קרטיין, וה-33 בפיקודו של אלפונס נודאן (הקורפוס הקולוניאלי ה-2 בעתודה), בחזית שבין שולן ללאסיני.
הגרמנים
לארמייה הגרמנית השנייה בפיקודו של גנרל חיל הרגלים פריץ פון בלו היו שני קורפוסים שהופרדו על ידי הסום ב-1 ביולי:
בצפון פעל קורפוס המילואים ה-14 בפיקודו של גנרל לוטננט הרמן פון שטיין בחזית של 36 ק"מ, עם דיוויזיית המשמר ה-2 בפיקודו של פאול וייס, הדיוויזיה ה-52 בפיקודו של קרל פון בוריס, דיוויזיית המילואים ה-26 בפיקודו של פרנץ פון זודן, דיוויזיית המילואים ה-28 בפיקודו של פרדיננד פון האן, הדיוויזיה ה-12 בפיקודו של מרטין שאלה דה בולייה.
מאחוריהם הוחזקו בעתודה: הדיוויזיה ה-185 בפיקודו של פאול פון אוטמן, והדיוויזיה הבווארית ה-10 בפיקודו של הרמן פון בורקהרט).
בדרום פעל הקורפוס ה-17 בפיקודו של גנרל חיל הרגלים גינתר פון פנביץ בחזית ברוחב 33 ק"מ עם הדיוויזיה ה-121 בפיקודו של קורט פון דיפטורת, הדיוויזיה ה-11 בפיקודו של ריכרד פון וברן, הדיוויזיה ה-35 בפיקודו של יוהנס פון האן, והדיוויזיה ה-36 בפיקודו של קונסטנץ פון היינקיוס.
הדיוויזיה ה-15 בפיקודו של פרייריך פרייהר רייץ פון פרנץ נותרה בעתודה, אולם הוחלפה כעבור כמה ימים בדיוויזיית המילואים הבווארית ה-10.
בקטע הדרומי בין לאסיני וריבקור פעל קורפוס המשמר בפיקודו של קרל פון פלטנברג, שכלל את דיוויזיית הלנדווהר ה-15.
היום הראשון של הקרב
לתחילת הקרב קדמו שבעה ימים של הפגזה ארטילרית, שבהם ירו הבריטים מעל 1.5 מיליון פגזים. בנוסף, הוטמנו 17 מוקשים מתחת לקו התעלות הגרמני הקדמי ומתחת למוצבים. המוקש הגדול ביותר היה במשקל 27 טון ויצר בפיצוצו את מכתש לוכנאגר שקוטרו 91 מטר ועומקו 21 מטר. מכתש פיצוץ זה השתמר מאז ועד היום ומהווה אתר זיכרון לקרב. שני המוקשים הגדולים שאחריו הכילו כ-20 טון חומר נפץ כל אחד. מטרת ההפגזה הייתה למוטט את גדרות התיל הדוקרני אך התחמושת בה השתמשו התותחנים הבריטים לא הייתה יעילה. הם השתמשו בפגזי רסס שלא הצליחו לקרוע את התיל, וכתוצאה מכך רובו נותר במקומו.
ההתקפה תוכננה כך ש-13 דיוויזיות בריטיות מהארמייה הבריטית הרביעית ושתי דיוויזיות מהארמייה הבריטית השלישית יתקפו מצפון לנהר הסום ושש דיוויזיות מהארמייה הצרפתית השישית משני צידי הנהר ומדרומו. מולם עמדה הארמייה הגרמנית השנייה בפיקודו של גנרל פריץ פון בֶּלוֹב. מרכז ציר ההתקדמות היה בדרך רומית שהחלה מאַלבֶּר והגיעה עד מערבית לבָּפּוֹם, כ-18 קילומטר לכיוון צפון-מזרח.
שמאל|ממוזער|220px|פיצוץ המוקש ברכס הות'ורן, שעה 07:20, 1 ביולי 1916
שעת האפס לתחילת הקרב הייתה 07:30 ב-1 ביולי 1916. עשר דקות קודם לכן, ב-07:20, פוצץ המוקש מתחת למוצב המבוצר ברכס הות'ורן. שמונה דקות אחר כך פוצצו שאר המוקשים (מלבד המוקש בנקודת קזינו שפוצץ מאוחר יותר). ב-07:30 השתרר שקט לרגעים מעטים, כאשר הארטילריה הזיזה את כיוון האש לעבר קו המטרות הבא. לאחר מכן, במילותיו של המשורר ג'ון מספילד:
החיילים כרעו תחת הציוד הכבד שמשקלו הכולל הגיע ל-40 ק"ג לחייל. במקרים מסוימים הורו להם ליצור גלים אחידים ולהתקדם בקצב הליכה. במקומות אחרים זחלו יחידות לשטח ההפקר מבעוד מועד, כדי שיוכלו להגיע במהירות לחפירות הגרמניות הקדמיות מיד כשאש הארטילריה תשנה יעד. למרות ההרעשה הארטילרית הכבדה שרדו רבים מהמגינים הגרמנים בתוך השוחות העמוקות שלהם. כתוצאה מכך הצליחו הגרמנים לגרום לאבדות כבדות לחיל הרגלים הבריטי.
מצפון לדרך אלבר-בפום, נכשלה ההתקדמות כמעט מתחילתה. בכמה מקומות הצליחו התוקפים להגיע לקווי החפירות הגרמניים הקדמיים, ואפילו לקווי העתודה, אך שוב ושוב היה מספרם קטן מכדי לעמוד מול התקפות הנגד הגרמניות. כשהרעשת הנגד הגרמנית הומטרה על שטח ההפקר, הגעת התגבורות הפכה לבלתי אפשרית.
התקשורת בין הכוחות בשטח ההפקר לבין השוחות הבריטיות הייתה כמעט בלתי אפשרית, ומרבית המפקדים הבכירים לא ידעו כלל איך הקרב מתפתח. שדר שגוי לפיו הדיוויזיה הבריטית ה-29 הצליחה לכבוש את בומון האמל גרם לכך שהורו לבריגדת העתודה להתקדם למקום, ולתמוך בלוחמים. רגימנט ניו פאונדלנד ה-1, היחידה הלא-בריטית היחידה שהשתתפה בחזית הבריטית באותו יום, לא הצליחה להגיע לחפירות הקדמיות מחפירות העתודה בגלל העומס הרב ששרר בתעלות הקשר. מרבית הרגימנט נמחק לפני שחצה את קו החזית, ו-91 אחוזים ממנו נפגעו, שיעור האבדות השני בגודלו של יחידה צבאית בריטית בהתקפה.
ההתקדמות הבריטית משני צידי דרך אלבר-בפום נכשלה אף היא, למרות פיצוצם של שני מוקשים בלה בּוּאַסֶל. התקדמות טראגית נוספת אירעה במקום זה על ידי הבריגדה האירית מהדיוויזיה הבריטית ה-34. ההתקדמות החלה ממרחק של מייל אחד מקו החזית הגרמני, בטווח ראייה ואש של מכונות הירייה של המגינים, והבריגדה הושמדה עוד לפני שהצליחה להגיע לשטח ההפקר.
פעולות הדיוויזיות הצרפתיות והבריטיות מדרום לדרך השיגו את מטרתן. ההגנות הגרמניות במקום זה היו חלשות יחסית, והארטילריה הצרפתית, שהייתה צפופה ומנוסה יותר מזו הבריטית, הייתה אפקטיבית מאוד. מהעיר מונטובאן דה פיקרדי ועד הנהר סום, כל מטרות היום הראשון הושגו. מדרום לסום הצליחו הדיוויזיות הצרפתיות אף מעבר למטרותיהן הראשוניות.
אולם בסיכומו של דבר, היום הראשון לקרב הוכתר ככישלון חרוץ לתוקפים. הבריטים ספגו אבדות עצומות: 19,240 הרוגים, 35,493 פצועים, 2,152 נעדרים ו-585 שבויים. בסך הכול 57,470 נפגעים מתוך כ-66,000 לוחמים שהשתתפו בקרב. האבדות הראשונות היו חמורות במיוחד בקרב הקצינים, שמדיהם היו שונים ממדיהם של בעלי דרגות נמוכות יותר, והגרמנים אומנו לזהותם.
קשה לדעת מה היה מספר האבדות הגרמניות באותו יום, מכיוון שהיחידות הגרמניות מסרו את מספר האבדות שלהם רק כל 10 ימים. על פי ההערכה ספגו הגרמנים כ-8,000 אבדות בקו החזית הבריטי, מתוכם כ-2,200 שבויים. הפער בין מספר האבדות הבריטיות לגרמניות היה גבוה במיוחד באובילר, שבה הדיוויזיה הבריטית ה-8 ספגה 5,121 אבדות, בעוד הגדוד ה-180 הגרמני איבד רק 280 איש – יחס של 18 ל-1.
הסיבות לכישלון ולמספר האבדות הגבוה הן מגוונות. הצורה שבה הסתערו הבריטים הייתה אחד הגורמים העיקריים לאבדות הרבות – הפקודה הייתה להסתער בגלים בקו ישר לעבר הגרמנים. צורת התקדמות זו אפשרה למקלענים הגרמניים לפגוע בקלות יחסית בחיילים המסתערים. הסיבה לפקודה זו הייתה היעדר האמון שחש הפיקוד הבריטי לחיילים שגויסו זמן קצר קודם. הקצינים הבכירים לא האמינו שחיל הרגלים הבריטי הלא מאומן והבלתי מנוסה מסוגל להתקדם בצורה אחרת. סיבה נוספת הייתה הציוד הכבד שנשאו החיילים שהקשה על התקדמותם. גם תנאי השטח הקשו מאוד על הכוח הבריטי: שוחות הגרמנים היו גבוהות יותר מהשוחות הבריטיות, ובהיעדר אפשרות להסתתר (שטח ההפקר היה ברובו אדמה שטוחה), היוו החיילים הבריטים מטרות קלות למקלענים הגרמנים.
ההרעשה הארטילרית לא הייתה מוצלחת ולא מוטטה את גדר התיל. תעלות הקשר הצרות הפכו לפקקי תנועה אדירים בגלל כמות הפצועים הגדולה שזרמה דרכן. כתוצאה מכך יחידות העתודה לא הצליחו להתקדם וההצלחה לא נוצלה כראוי. בדיעבד אף התברר שהגרמנים ידעו מראש את מועד ההתקפה ואת מקומה, ונערכו בהתאם.
לאחר היום הראשון
שמאל|ממוזער|250px|מבט אוויר של שדה הקרב בסום ביולי.
ב-1 ביולי בשעה 22:00 הורה מפקד הארמייה הרביעית, לוטננט-ג'נרל הנרי ס. רולינסון לחדש את ההתקפות. הבלבול והתקשורת הגרועה לכל אורך שרשרת הפיקוד גרמו לכך שהפקודה ניתנה ימים מספר לפני שהמפקדים הבריטים הבינו את גודל האסון. הייג הורה ללוטננט-ג'נרל יוּבֶּרט גוֹף להשתלט על החלק הצפוני של החזית, בעוד הארמייה הרביעית הייתה אמורה להתמודד עם החלק הדרומי. גוף הבין שהאסון באזור שעליו הופקד מנע ממנו חידוש מיידי של המתקפה. המבצעים לא חודשו עד 3 ביולי.
הבריטים נותרו בחוסר ידיעה גם בכל הנוגע להזדמנויות אסטרטגיות דרומית לדרך אלבר-בפום, שם השיגו הצלחה חלקית. כיום ידוע שלזמן מה היה במקום פרצה רחבה בהגנות הגרמניות בין אוליבר ולוֹנגבַל. ב-3 ביולי הגיע כוח סיור מהדיוויזיה הבריטית ה-18 עד שלושה ק"מ מהשטח הגרמני מבלי להיתקל בעמדת הגנה כלשהי. אך הזדמנות זו הוחמצה, והגרמנים הספיקו לסתום את הפרצה בזמן.
יער מאמטס היה עדיין ריק ב-3 ביולי, אך הגרמנים נערכו בו מחדש יום לאחר מכן. היער לא נכבש עד 10 ביולי, לאחר שתי מתקפות שמחירן היה יקר. מקומות כמו יער היי ויער דלוויל, שניתן היה לכבוש בקלות לאחר היום הראשון, גבו מהתוקפים מחיר כבד בחיי אדם לפני שנכבשו באוגוסט ובספטמבר. באוגוסט כתב רולינסון על התקופה שבין 1 ל-4 ביולי:
בשבועיים הראשונים של יולי הפך הקרב לסדרה של פעולות קטנות ונפרדות, שיצרו רושם של הכנה למתקפה גדולה. בין 3 ל-13 ביולי ביצעה הארמייה הרביעית 46 "פעולות", במחיר של 25,000 אבדות, אך ללא התקדמות משמעותית אחת. הדבר הדגים את ההבדל בין האסטרטגיה של הייג לזו של עמיתיו הצרפתיים, והיה למקור חיכוך ביניהם. מטרתו של הייג הייתה לשמר לחץ מתמיד על האויב, בעוד שז'ופר ופוש העדיפו לשמור את כוחם כהכנה למכה מרוכזת אחת כבדה.
מבחינה אחת הקרב על הסום היה הצלחה אסטרטגית גדולה לבריטים. ב-12 ביולי, בתגובה ללחימה בסום ולמצב בחזית המזרחית, הורה מפקד הצבא הגרמני, אריך פון פאלקנהיין, להפסיק את המתקפה הגרמנית בוורדן. אף שהקרבות המשיכו שם עד דצמבר, מעתה והלאה היו אלה הצרפתים שהכתיבו בוורדן את הטון בלחימה.
בסום לא הייתה הארמייה השנייה של פון בלוב מסוגלת לעמוד לבדה במתקפות הרצופות של הצבא הבריטי והצרפתי. כל דיוויזיה גרמנית בחזית הותקפה על ידי שלוש או ארבע דיוויזיות של מדינות ההסכמה. ב-19 ביולי אורגנו מחדש הכוחות הגרמנים, ופון בלוֹב קיבל את הפיקוד על הארמייה הגרמנית הראשונה, שהייתה אחראית לאזור הצפוני. הגנרל מקס פון גלוויץ קיבל את הפיקוד על הארמייה השנייה, שכיסתה את הדרום. בנוסף קיבל פון גלוויץ את האחריות העליונה לשתי הארמיות הגרמניות שעל הסום.
כבר ב-2 ביולי היו שבע דיוויזיות גרמניות בדרכן לסום כתגבורת, ובתוך שבוע יצאו למקום דיוויזיות נוספות. ביולי ובאוגוסט שלחו הגרמנים למקום 35 דיוויזיות לכסות את האזור שבו שהו הבריטים, ועוד שבע דיוויזיות לאזור הצרפתי. הלחץ המשותף על גרמניה גרם לכך שלאוברסטה הירסלייטונג (OHL, הפיקוד העליון של הצבא) נשארה עד אוגוסט רק דיוויזיית עתודה אחת.
הבריטים קיוו לעצור את זרימת התגבורות הגרמניות לסום ממקומות שונים בחזית. לשם כך ערכו הבריטים שורה של פשיטות והפגנות כוח, שנועדו לרתק את הדיוויזיות הגרמניות לחזית. המתקפה הגדולה ביותר שערכו הבריטים, וגם הכושלת ביותר, הייתה הקרב על פרומל. ההתקפה נערכה בין 19 ל-20 ביולי. 7,080 אוסטרלים ובריטים אבדו, ולא נתפס אף לא שטח קטן. המתקפה גם לא מנעה מהדיוויזיות הגרמניות להגיע לסום.
הקרב על רכס בזנטין
שמאל|ממוזער|220px|הקרב על רכס בזנטין. שבוי גרמני עוזר לחייל רוכב לדחוף את אופנוע המנוע שלו מסוג טריומף מודל H דרך הבוץ. 17 ביולי 1916
ב-14 ביולי, יום הבסטיליה, הייתה הארמייה הרביעית מוכנה לחדש את המתקפה על האזור הדרומי. מטרת המתקפה, שידועה כקרב על רכס בזנטין, הייתה להשתלט על עמדות ההגנה השניות של גרמניה, שנפרסו מפסגת הרכס בפוזייר ועד דרך אלבר-בפום, דרומית-מזרחית לכפרים גילמון וג'ינשי. יעדי המתקפה היו הכפרים בזנטין לה פטיט, בזנטין לה גראנד ולונגוול שהיו צמודים ליער דלוויל. מאחורי קו זה, על מדרון הרכס, שכן יער היי.
היה הבדל משמעותי בין ההכנות והביצוע של מתקפה זו לבין המתקפה של 1 ביולי. המתקפה על רכס באזנטין נערכה על ידי 4 דיוויזיות בחזית של כחמישה קילומטרים וחצי, כשהחיילים יצאו לדרך ב-03:25 לפנות בוקר, לאחר הרעשת הפתעה ארטילרית של חמש דקות. הפעם נעשה שימוש בארטילריה זוחלת – האש הארטילרית הועתקה כל כמה זמן מעט קדימה – וגלי התוקפים נעו במרחק קטן ממוקד האש בשטח ההפקר, כך שהיה עליהם לעבור רק מרחק קצר כאשר האש הארטילרית הועתקה מהחפירות הגרמניות הקדמיות.
עד אמצע הבוקר הוכתר השלב הראשון של המתקפה בהצלחה, וכמעט כל היעדים הושגו. בדומה ל-1 ביולי, נוצרה פרצה בהגנות הגרמניות. אולם שוב, בדומה ליום הראשון, לא השכילו הבריטים לנצל אותה בהצלחה. ניסיונם לנצל את היתרון הוביל למתקפת הפרשים, כאשר יחידות הפרשים ניסו לכבוש את יער היי. ייתכן כי ניתן היה לכבוש את היעד בבוקר, אולם עד שהפרשים יכלו לתקוף, הצליחו הגרמנים להתאושש. אף שהפרשים הצליחו להחזיק מעמד בעמדתם באותו יום, היה עליהם לסגת למחרת.
הבריטים הצליחו להשיג דריסת רגל ביער היי, ובמשך ימים רבים המשיכו להילחם על היער וכן על יער דלוויל ויער לונגוואל השכן. לרוע מזלם, לא היה בהצלחת המתקפה ב-14 ביולי כדי ללמד על כך שהבריטים למדו כיצד לבצע לוחמת חפירות. בליל 22–23 ביולי פתח רולינסון במתקפה, כשהוא משתמש ב-6 דיוויזיות לאורך חזית הארמייה הרביעית. המתקפה נכשלה לחלוטין. הגרמנים למדו איך לפעול, והחלו להתרחק מחפירות ההגנה הסטטיות, ונעו לעבר מערכת מאחזים גמישה בעומק השטח, שהקשתה מאוד על הארטילריה הבריטית.
חוות פּוֹזיֶיר ומוּקֶה
שמאל|ממוזער|250px|צוות מקלע ויקרס בריטי ליד אובילר
בשבועות הראשונים של יולי לא נעשתה כל התקדמות ממשית בחזית הצפונית. עד 16 ביולי לא נכבשה אובילר, שמצפון לדרך אלבר-בפום. כיבושה, ודריסת הרגל שקנו הבריטים בעמדות ההגנה הגרמניות השניות ב-14 ביולי, אפשרו את כיבושן של עמדות ההגנה הגרמניות בצפון מאחור. המפתח לאסטרטגיה זו היה הכפר פוזייר.
הכפר שכן על דרך אלבר-בפום בפסגת הרכס. ממזרח לכפר נחפר קו חפירות הגנה גרמני שני. הארמייה הרביעית ניסתה לכבוש את הכפר שלוש פעמים בין 14 ל-17 ביולי, בדיוק לפני שהייג החליט שהארמייה של רולינסון לא תישא עוד בנטל הגזרה הצפונית. כיבוש הכפר נעשה היעד של ארמיית העתודה הבריטית בפיקודו של גוֹף, וגוף תכנן להשתמש למתקפה בשלוש דיוויזיות אוסטרליות.
גוף רצה שהדיוויזיה האוסטרלית הראשונה תתקוף מיד, אך מפקדה הבריטי של הדיוויזיה, מייג'ור-גנרל הרולד ברידג'ווד ווקר, סירב לשלוח את אנשיו מבלי שעברו הכשרה מתאימה. המתקפה תוכננה לליל 23 ביולי, במקביל למתקפת הארמייה הרביעית.
מעט לאחר חצות החלה המתקפה, והכפר נכבש בהצלחה. בין הסיבות העיקריות להצלחת המתקפה הייתה התעקשותו של ווקר על הכנה קפדנית ועל הרעשה ארטילרית כבדה במיוחד. עם זאת, הניסיון לכבוש את קו העמדות הגרמני הסמוך נכשל. הגרמנים, שהחלו להכיר בחשיבות הכפר לרשת ההגנה שלהם, ערכו שלוש התקפות נגד כושלות על הכפר, לפני שעברו לשיטה אחרת – הרעשה ארטילרית ארוכה ושיטתית על פוזייר. הניסיון הגרמני האחרון לכיבוש פוזייר החל מעט לפני הזריחה ב-7 באוגוסט, לאחר הרעשה ארטילרית כבדה במיוחד. הגרמנים הצליחו לעבור את קו ההגנה האוסטרלי הראשון, והתפתח קרב פנים אל פנים בין הצדדים. לבסוף הייתה ידם של האוסטרלים על העליונה.
גוף תכנן להתקדם צפונה לאורך הרכס לעבר חוות מוּקֶה, מה שיאפשר לו לאיים על מצודת תיפוול הגרמנית מאחור. אך עם התקדמות האוסטרלים, כך הפכו חשופים יותר לארטילריה הגרמנית, שיכלה לטווח אותם משלושה כיוונים.
ב-8 באוגוסט החלו האוסטרלים במתקפה לכיוון צפון לאורך הרכס, כאשר הקורפוס הבריטי השני מתקדם מאובילר שלשמאלם. עד 10 באוגוסט כבר הצליחו התוקפים להקים קו חפירות מדרום לחווה. עד אז הפכו הגרמנים את החווה למבצר עם חפירות עמוקות, ותעלות המחברות בין הביצורים המרוחקים. האוסטרלים ערכו מספר ניסיונות לכבוש את החווה בין 12 באוגוסט ל-3 בספטמבר, ובכל ניסיון התקרבו מעט יותר, אולם הביצורים הגרמניים החזיקו מעמד. לבסוף, הוחלפו האוסטרלים בקורפוס הקנדי, שב-16 בספטמבר כבש את חוות מוקה, יום לאחר המתקפה הבריטית הגדולה הבאה. ב-26 בספטמבר נכבשה החווה לגמרי, והמגינים נכנעו למחרת. בקרבות לכיבוש שתי החוות ספגו האוסטרלים 23,000 אבדות.
מלחמת שחיקה: אוגוסט וספטמבר
עד תחילת אוגוסט הבין הייג כי עתה כבר לא סביר שניתן יהיה להשיג פריצת דרך, הגרמנים "התאוששו באורח מרשים מחוסר הארגון" בשורותיהם בחודש יולי. במשך ששת השבועות הבאים ערכו הבריטים סדרת פעולות בקנה מידה קטן כהכנה ל"דחיפה הגדולה" הבאה. ב-29 באוגוסט הוחלף ראש המטה הכללי הגרמני, אריך פון פאלקנהיין, בגנרל פאול פון הינדנבורג עם אריך לודנדורף ששימש כסגנו, אך כיהן למעשה כקצין מבצעים ראשי. השינוי המיידי כתוצאה מחילופים אלו הייתה הפעלתה של דוקטרינת הגנה חדשה. ב-23 בספטמבר החלו הגרמנים לבנות את "זיגפריד שטלונג", הידוע בשם "קו הינדנבורג".
בחזית הארמייה הרביעית המשיך המאבק על יערות היי ודלוויל ועל "קו המתג". הגבול בין הצבא הצרפתי לבריטי עבר מדרום מזרח ליער דלוויל, מעבר לכפרים גילמון וגינשי. כאן לא הצליחו הבריטים להתקדם באופן משמעותי מאז היום הראשון של הקרב. אף אחד מהצבאות לא יכול היה להתקדם ולכבוש את הכפרים. המאמץ הבריטי הראשון לכבוש את גילמון ב-8 באוגוסט הסתיים בתבוסה. ב-18 באוגוסט ריכזו הבריטים כוחות גדולים יותר, ובהם שלושה קורפוסים בריטיים וצרפתיים, אולם רק ב-3 בספטמבר נפל הכפר לידיהם. עתה כיוונו הבריטים את מאמציהם לגינשי, שנכבש על ידי הדיוויזיה הבריטית ה-16 (שחייליה היו אירים) ב-9 בספטמבר. הצרפתים הצליחו אף הם להשיג התקדמות, וברגע שגינשי נפל, נפגשו הצבא הצרפתי והבריטי ליד קוֹמְבְּל.
עתה החזיקו הבריטים בקו חזית כמעט ישר לגמרי, מחוות מוקה בצפון-מערב ועד קומבל בדרום-מזרח, והדבר העניק להם עמדה נוחה למתקפה גדולה נוספת. ב-1916 נחשבה חזית ישרה להכרחית, כי היא אפשרה לארטילריה לבצע הרעשה "זוחלת" בקלות רבה יחסית, שמאחוריה יכלו הרגלים להתקדם.
שלב ביניים זה בקרב על הסום גבה מחיר כבד מהארמייה הרביעית, אף שלא נערכה אף מתקפה גדולה נגדה. בין 15 ביולי ל-14 בספטמבר (בערבו של הקרב הבא) ערכה הארמייה הרביעית כ-90 מתקפות בכוח של קורפוס ומעלה, כשרק 4 מהן היו מתקפות כלליות לאורך שבעה קילומטר וחצי של החזית. התוצאה הייתה 82,000 אבדות, והתקדמות של כ-900 מטר בלבד. תוצאות אלו היו גרועות אף יותר מאלו שהושגו ב-1 ביולי.
הטנקים באים
הניסיון האחרון של מדינות ההסכמה להשיג פריצת דרך התרחש ב-15 בספטמבר בקרב פְלֶר קוּרְסֶלֶט, כאשר את ההתקדמות הראשונה ביצעו 11 דיוויזיות בריטיות (תשע מהארמייה הרביעית ושתי דיוויזיות קנדיות מגזרת ארמיית העתודה), ותקיפה מאוחרת יותר של שני קורפוסים צרפתיים.
שמאל|ממוזער|250px|טנק סימן 1, 25 בספטמבר 1916
הקרב ידוע כיום בעיקר בשל ההופעה הראשונה של הטנקים. הבריטים טיפחו תקוות גדולות שנשק סודי זה ישבור את הקיפאון של מלחמת החפירות. הטנקים הראשונים לא היו בנויים למלחמת תנועה, והגיעו למהירות 3.2 קילומטר לשעה בלבד, כך שהרגלים היו יכולים להשיגם בקלות. מצד שני, הטנקים תוכננו למלחמת חפירות. התיל הדוקרני לא הפריע להם, וכך גם לא מכשולים רבים אחרים. הם היו חסינים לאש רובים ומכונות ירייה, אך היו פגיעים לארטילריה. עם זאת, טנקים ראשונים אלו סבלו מחוסר אמינות. מתוך 49 טנקים שהיו זמינים ב-15 בספטמבר, רק 32 הגיעו לחזית, ורק 21 מתוכם הצליחו להשתתף בקרב עצמו. תקלות מכניות בהם היו נפוצות, וטנקים רבים טבעו או ננטשו במכתשים הגדולים שנוצרו מפגיעת פגזים בקרקע.
הבריטים השיגו התקדמות לאורך החזית, בעיקר בפלר, שם הם התקדמו למרחק של כשלושה קילומטר, הישג משמעותי במונחי מלחמת העולם הראשונה. כמו כן, היה זה הקרב החשוב הראשון בחזית המערבית של הדיוויזיה הניו זילנדית, שהייתה באותו זמן חלק מהקורפוס הבריטי ה-15, שכבש חלק מקו המתג מערבית לפלר. באגף השמאלי תפסה הדיוויזיה הקנדית השנייה, בעזרת טנקים, את הכפר קורסלט לאחר לחימה עזה ב-15 בספטמבר. לבסוף, לאחר חודשיים של לחימה, כבשו הבריטים את כל יער היי, על אף ששוב במחיר יקר. התוכנית הייתה להשתמש בטנקים כעזר לרגלים מהדיוויזיה הבריטית ה-47, אך היער היה כולו גדמי עצים חבולים ובורות פגזים, ורק טנק אחד הצליח לעבור בו מרחק כלשהו. הכוחות הגרמניים אולצו לנטוש את היער לאחר שהבריטים כמעט הצליחו להקיף אותם.
במהלך הקרב כבשו הבריטים כארבעה קילומטר מקו ההגנה הגרמני השלישי, אך שוב לא השכילו הכוחות הבריטים לנצל את ההזדמנות. בטנקים הייתה גלומה הבטחה רבה, אך חוסר אמינותם הגביל את השימוש בהם.
הגזרה הכושלת ביותר במהלך קרבות 15 בספטמבר הייתה מזרחית לגינשי, שם בלמו ביצורים חזקים בצורת ריבוע את ההתקדמות לעבר מורוול. הביצורים לא נכבשו עד 18 בספטמבר. התקפה נוספת תוכננה ל-25 בספטמבר. המטרות היו הכפרים גודקור, לבוף ומורוול. כמו בקרב רכס באזנטין ב-14 ביולי, היעדים המוגבלים, הארטילריה המרוכזת וההגנות הגרמניות החלשות הובילו להצלחה. בקרב זה נותרו הטנקים בעתודה.
השלב האחרון
שמאל|ממוזער|250px|חי"ר בריטי מסתער מהחפירות
ב-26 בספטמבר ערכה ארמיית העתודה של גוף את מתקפתה הגדולה הראשונה מאז היום הראשון של הקרב, וניסתה לכבוש את המצודה הגרמנית תיפוול. הדיוויזיה הבריטית ה-18, שהצטיינה ב-1 ביולי, כבשה את מרבית תיפוול ביום הלחימה הראשון, והוכיחה שוב שאימון קפדני, הכנות ופיקוד טוב יכולים לגבור על מכשולי לחימת החפירות. חוות מוקה נפלה אף היא בידי הדיוויזיה הבריטית הצפונית ה-11, והקנדים התקדמו כקילומטר אחד מקורסלט.
עתה החלה התקופה מ-1 באוקטובר עד 11 בנובמבר, שידועה כקרב פסגות אנקר, שכולו קרבות שחיקה קשים שהשיגו רווח מועט. ב-29 באוקטובר שונה שמה של ארמיית העתודה של גוף לארמייה (הבריטית) החמישית, והיא עברה ארגון מחדש.
בינתיים, בחזית הארמייה הרביעית, עדיין האמין הייג שפריצת דרך עומדת בפתח. ב-29 בספטמבר הורה לארמייה השלישית של אדמונד אלנבי להצטרף לקרב מצפון, ליד גוֹמקוּר, ולארמייה הרביעית להתקיף לכיוון קמברה. הצעד הראשון דרש את כיבושו של קו טראנסלוי, קו ההגנה הרביעי של הגרמנים שנפרס מהכפר לה טראנסלוי במזרח ועד לה סאר שעל דרך אלבר-בפום.
ב-1 באוקטובר, עם השינוי במזג האוויר, נעשה הקרב על לה טראנסלוי קשה יותר ויותר. הגשמים הכבדים הפכו את שדה הקרב החבוט לבוצי. לה סאר נכבשה ב-7 באוקטובר, אך התקדמות מועטה בלבד הושגה במקומות אחרים, והאבדות גדלו בקביעות. המכה האחרונה הגיעה ב-5 בנובמבר במתקפה הכושלת על בוט דה ורלנקור. הארמייה הרביעית סיימה את מתקפותיה הגדולות בקרב על הסום.
המערכה האחרונה בקרב על הסום התחוללה בין 13 ל-18 בנובמבר לצידי נהר אנקר, צפונית לתיפוול. מטרותיו של הייג במתקפה זו היו יותר פוליטיות מאשר צבאיות. מאחר שהחורף הגיע, כבר לא היה סיכוי של ממש להשיג פריצה משמעותית. במקום זאת, בוועידה נוספת בשנטילי, שהחלה ב-15 בנובמבר, קיווה הייג לדווח על הצלחה לעמיתיו הצרפתים.
מהלכי הפתיחה היו דומים לאלו של 1 ביולי, ואפילו הוטמן מוקש נוסף מתחת לביצורים ברכס האות'ורן, מערבית לבומונט האמל. הדיוויזיה הבריטית ה-31 שתקפה את סרה ב-1 ביולי, נקראה לעשות זאת שוב ארבעה חודשים וחצי לאחר מכן. התוצאות היו דומות.
דרומית לסרה הצליחו הבריטים, הרבה בזכות ניסיונם שנרכש במחיר רב כל כך, לכבוש את מרבית יעדיהם. הדיוויזיה הבריטית ה-51 כבשה את בומונט האמל, ומימינה כבשה הדיוויזיה הבריטית ה-63 את בוקור. לוטננט-קולונל ברנרד פרייברג זכה בצלב ויקטוריה על קרב זה. דרומית לאנקר הצליח הקורפוס הבריטי השני להשיג אף הוא התקדמות.
הייג היה מרוצה מהתוצאות, אולם גוף לחץ לבצע ניסיון אחרון, במתקפה ב-18 בנובמבר על חפירות "מינכן" ו"פרנקפורט", ובניסיון פריצה לעבר גרַנקוּר. 90 אנשים מהגדוד ה-16 ("בריגדת אנשי גלאזגו") נותקו משאר הצבא בחפירות פרנקפורט, והחזיקו מעמד עד 21 בנובמבר. 45 הניצולים, 30 מהם פצועים, נכנעו. כך הסתיים קרב אנקר, ויחד עמו הסתיים הקרב על הסום.
תוצאות
שמאל|ממוזער|300px|התקדמות הקרב על הסום בין 1 ביולי ל-18 בנובמבר
הקרב על הסום לא הסתיים בניצחון של מי מהצדדים. הצרפתים והבריטים הצליחו לכבוש קרקע, אך רק מעט יותר משבעה קילומטר וחצי בנקודת החדירה העמוקה ביותר. מטרותיהם היו שאפתניות בהרבה. עם זאת, במבט לטווח ארוך, הקרב על הסום הניב יותר פירות לבריטים מאשר לגרמנים.
לפני הקרב התייחסה גרמניה לבריטניה כמעצמה ימית, וזלזלה בכוחה הצבאי היבשתי. הגרמנים האמינו שאויבותיהם הגדולות הן צרפת ורוסיה. החל מקרב זה, החלה בריטניה לצבור השפעה בקואליציה, במיוחד לאחר המרידות בצבא הצרפתי ב-1917. מתוך הכרה באיום הגדל שהציבה בריטניה, אימצה גרמניה ב-31 בינואר מדיניות של לוחמת צוללות בלתי מוגבלת, בניסיון להטיל מצור על תושבי האי. בסופו של דבר, הביא המהלך לכניסתה של ארצות הברית למלחמה, ולניצחון מדינות ההסכמה.
בתחילת 1916 היה הצבא הבריטי בנוי ברובו על מתנדבים בלתי מנוסים. הקרב על הסום היה המבחן הממשי הראשון לאותו "צבא אזרחים", שזה עתה הוקם בעקבות קריאתו של לורד הורשיו קיצ'נר למתנדבים בתחילת המלחמה. חיילים בריטיים רבים שנהרגו בקרב על הסום היו חסרי ניסיון, ואובדנם היה בעל חשיבות צבאית נמוכה יחסית. בשביל גרמניה, שנכנסה למלחמה עם כוח מאומן של חיילים בסדיר ומילואים, כל אבדה הפחיתה מהניסיון ומהיעילות הכוללים של צבאה. המפקד הגרמני הבכיר, נסיך הכתר רופרכט מבוואריה, ציין ש"מה שנותר מחילות הרגלים, שאומנו היטב בימי שלום, בוזבז בשדה הקרב".
המפקדים הגרמנים לא האמינו שצבאם יוכל לסבול קרב שחיקה מתמשך כדוגמת הסום. לכן ב-24 בפברואר 1917 נסוג הצבא הגרמני בשיטת אדמה חרוכה משדה הקרב בסום, כדי להכין את הביצורים לקו הינדנבורג, ובכך קיצר את רוחב החזית שהיה צריך להגן עליה.
התוצאות האסטרטגיות של הקרב על הסום אינן יכולות לטשטש את העובדה שהיה זה אחד הקרבות הנוראים ביותר במלחמת העולם הראשונה. קצין גרמני, פרידריך שטיינברכר, כתב:
נפגעים
שמאל|ממוזער|250px|אנדרטת תיאפוואל לנעדרי הסום
הערכה כוללת ראשונה של מספר הנפגעים של מדינות ההסכמה בקרב על הסום, שנעשתה בוועידת שנטילי ב-15 בנובמבר, הייתה 485,000 אבדות של בריטים וצרפתים (הרוגים, נעדרים, פצועים ושבויים), אל מול 630,000 אבדות של גרמנים. במספרים אלה היה כדי לתמוך בעמדה שהלחימה בסום הייתה בעיקרה מלחמת שחיקה. עם זאת, כבר באותה תקופה התייחסו למספרים הללו בחשד. כאשר נעשה חישוב מחדש לאחר המלחמה, הגיע מספר אבדות הבריטים ל-419,654 איש והצרפתים ל-204,253. בסך הכול אבדו למדינות ההסכמה 623,907 איש, מתוכם 146,431 הרוגים או נעדרים.
ההיסטוריון הבריטי הרשמי, סר ג'יימס אדמונדס, טען כי הגרמנים איבדו 680,000 איש, אולם גם למספר זה התייחסו בחשד. דו"ח סטטיסטי נפרד, שהוכן על ידי משרד המלחמה הבריטי, גרס כי מספר האבדות הגרמניות בגזרה הבריטית הגיע רק ל-180,000. כיום מקובל להניח שמספר הנפגעים הגרמנים בקרב על הסום נע בין 465,000 ל-600,000 איש.
מספר הנפגעים הממוצע לדיוויזיה, שכללה כ-10,000 חיילים, בגזרה הבריטית עד 19 בנובמבר היה 8,026 חיילים. בדיוויזיות קנדיות מספר הנפגעים הממוצע היה 6,329, בניו זילנדיות 7,408, ב-43 הדיוויזיות הבריטיות 8,133, ובשלוש הדיוויזיות האוסטרליות 8,960 לדיוויזיה. מספר האבדות היומי בקרב הבריטים במהלך הקרבות היה 2,943, מספר שעלה אף על מספר האבדות היומי בקרב פשנדל, אולם לא היה חמור כבשני החודשים של הקרב על אראס (4,076 איש ביום) או במתקפת מאה הימים האחרונה ב-1918 (3,645 אבדות ליום).
חיל האוויר המלכותי איבד 782 כלי טיס ו-576 טייסים בקרב על הסום.
לקריאה נוספת
פני הקרב, ג'ון קיגן, 1981, הוצאת מערכות.
קישורים חיצוניים
(חלק I)
(חלק II)
הערות שוליים
קטגוריה:קרבות החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:קרבות אוסטרליה במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:קרבות אירלנד במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:קרבות הממלכה המאוחדת במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:קרבות גרמניה במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:קרבות דרום אפריקה במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:מלחמות הודו
קטגוריה:קרבות ניו זילנד במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:קרבות צרפת במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:קרבות קנדה במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:פיקרדי
קטגוריה:מלחמת העולם הראשונה: 1916
קטגוריה:1916 בצרפת | 2024-09-24T10:08:08 |
נינפו | הפניה נין ג'וטסו | 2010-12-31T01:44:03 |
פרנסיס גולטון | סר פרנסיס גולטון (באנגלית: Francis Galton; 16 בפברואר 1822 ברמינגהאם – 17 בינואר 1911 בהסלמיר) איש אשכולות אנגלי, מדען, חוקר טבע ואבי תורת האאוגניקה.
גולטון היה בן למשפחת וג'ווד-דרווין, שרבים מבניה היו מדענים, ובהם בן דודו צ'ארלס דרווין. בצעירותו למד רפואה, אך לאחר מות אביו נטש תחום זה ופנה לעיסוקים מדעיים אחרים. הוא טייל ברחבי העולם (בעיקר באפריקה). השתייכותו למשפחה עשירה אפשרה לו להיות חופשי במחקריו ממגבלות דיסציפלינריות או מוסדיות, ולהתמקד בכל פעם בנושא שעניין אותו. גולטון עסק בסטטיסטיקה, בעיקר ביחס ליישומיה בתורשה, בגאוגרפיה, במטאורולוגיה, בפסיכולוגיה, באנתרופולוגיה, בביולוגיה, בקרימינולוגיה ובצילום. כמו כן היה גולטון ממכונני שיטת הזיהוי הפלילי בעזרת טביעות אצבעות. ניסח את המושגים בסטטיסטיקה נסיגה וקוֹרֶלַצְיָה, וגילה את עקרון התסוגה לממוצע (עקרון הקובע את היחסים בין מדידה שנועדה לחלק את החברה לקבוצות, לבין מדידה שנייה של הקבוצות שנוצרו על ידי המדידה הראשונה). היה הראשון ליישם שיטות סטטיסטיות במחקר על ההבדלים האנושיים ועל הורשת אינטליגנציה, החדיר את השימוש בשאלונים ובסקרים לשם איסוף נתונים על קבוצות אנושיות, מידע בו השתמש כדי ליצור מחקרים גנאלוגיים וביוגרפיים.
היה חבר החברה המלכותית של לונדון (Royal Society of London for the Improvement of Natural Knowledge), נשיא המכון המלכותי לאנתרופולוגיה (The Royal Anthropological Institute), מזכיר אגודת המדעים הבריטית (British Science Association) ויושב ראש הוועדה האנתרופומטרית הבריטית (British Anthropometric Committee). כתב למעלה מ-340 מאמרים וספרים במהלך חייו, שלרבים מהם הייתה השפעה ארוכה על עולם המדע.
מחקריו על תורשה ואאוגניקה
צ'ארלס דרווין השפיע השפעה עמוקה על בן-דודו, ובעקבות ספרו מוצא המינים החל גולטון לחקור את תורשת האדם. דרך ניתוח סטטיסטי של אילנות יוחסין ודרגות קרבה של שופטים, מצביאים, אמנים, מדענים, מדינאים וראשי ממשלה הסיק גולטון כי גאונות, כישרון, אופי ותכונות מוסריות הן תכונות מורשות, ולפיכך על האדם להזדווג באופן סלקטיבי כדי להעצים איכויות אלו. את המונח אאוגניקה טבע גולטון רק ב-1883, אך כבר בחיבורו משנת 1869, התבונה התורשתית (Heredity Genius), נשמעה קריאה לאנושות לקחת אחריות על האבולוציה של המין האנושי דרך פיקוח על הרכב התורשה באוכלוסייה; בהקדמה לספר מצהיר גולטון: "כשם שקל [...] להשיג דרך סלקציה זהירה זן קבוע של כלבים או סוסים הניחנים בכוחות ריצה מיוחדים, כך יהיה זה מעשי להפיק גזע אנושי רב כישרונות על ידי נישואין שנעשים מתוך שיקול דעת במשך כמה דורות רציפים... לכל דור יכולת עצומה להשפיע על התכונות הטבעיות של יורשיו, וזוהי חובתנו לאנושות לחקור את טווח הכוח הזה, ולהפעילו באופן שייתן יתרון לדיירים העתידיים של הארץ".
בספר Heredity Genius ניסה גולטון להגדיר ולבחון את התכונות הדרושות לאדם בחברה המתורבתת כדי לשרוד. בחברה המתורבתת, טען, ליכולת התבונית והחברתית חשיבות השווה ליכולות פיזיות: "בהינתן שתי חיות השוות מכל שאר הבחינות", הדגים, "זו האינטליגנטית יותר תגבר לבטח" (עמ' 336). עבור גולטון, התפתחות ציוויליזציה מוסרית (כלומר, החברה המערבית) היא בבחינת השתנות תנאי האקלים והמזון בהם חיה החיה האנושית, וכדי לשרוד עליה להתאים עצמה לסביבה החדשה.
בחיבור זה הסמיך גולטון את דעותיו על "מדע" האנתרופומטריה, הקובע את תכונות האדם באמצעות מדידת איברים שונים מן הגוף ובמיוחד הגולגולת (פרנולוגיה). בשנת 1884 אף הקים מעבדה, בה אנשים היו יכולים לעבור בדיקות אנתרופומטריות עבור תשלום, ולקבל את "ציוניו" של גולטון בנוגע לאיכותם התורשתית. גולטון אמנם משתמש במונחי התורשה, הברירה הטבעית והאבולוציה, אותם הוא שואל ממחקריו של דרווין, אך זה האחרון התנגד לדעותיו של גולטון, וייחס משמעות לא רק לתכונות התורשתיות אלא גם למאמץ ועבודה קשה.
עיקר עיסוקו המדעי של גולטון היה בנושא האאוגניקה. הוא היה מראשי התומכים בהורשה של תכונות הניתנות למדידה, ובהן מנת המשכל. אמונה זו הביאה אותו להבעת דעות קיצוניות, כגון תמיכה בהגבלת הנישואין על פי תכונותיהם התורשתיות של ההורים. גולטון לא היה הראשון שהמליץ לשלוט על הזיווגים האנושיים, אך היה הראשון שדן בנושא התורשה והשליטה על הילודה באמצעים סטטיסטיים. כמו כן, היה הראשון ליישם את תורת האבולוציה והברירה הטבעית על החברה האנושית. אולם, תחת ידיו פושטה תורת האבולוציה מהשפעות הסביבה על תהליכי הברירה הטבעית, והודגשה חשיבות הפן התורשתי בלבד. דרך מושגי הברירה הטבעית נראה הדיון על גזעים שונים כתיאור של מלחמת הישרדות שמתחוללת בין הגזעים. העיסוק בדעיכת הגזע הלבן קיבל כעת פרספקטיבה חדשה ונוסח בטרמינולוגיה מדעית חדשה. פרספקטיבת המאבק הטעינה את השיח על הגזע בתחושת דחיפות, וברצון לפעול וליישום מסקנות מדעי הגזע על החברה, לנוכח מה שנראה כהתדרדרות מהירה של המין האנושי במאה ה-19.
כיום נראה כי מנת משכל היא עניין מורכב מכדי להיות נמדדת ומכומתת על פי מדדים כגודל הגולגולת, או המרחק בין אחורי הראש וקדמת הראש, וכי לגורמים סביבתיים השפעה על יכולותיו השונות של האדם. דעותיו של גולטון, שנראה היום כי הן מוטעות, היו בעלות השפעה שלילית על התפתחות מדע הפסיכולוגיה והובילו בעקבותיהן אסכולות שיצרו שינויים חברתיים שליליים, כהגבלות על ההגירה בארצות הברית, עיקורם של בעלי "מנת משכל נמוכה" ותופעות שליליות נוספות, ששיאן בחוקי "השבחת הגזע" בגרמניה הנאצית. הגדרת האאוגניקה של גולטון די רחבה, ורוב הרפואה הגנטית בת זמננו נופלת לתחומה, אולם לאחר מלחמת העולם השנייה הפך המושג לכינוי גנאי ורוב הגנטיקאים העכשוויים מסרבים לראות בגולטון את מבשר המדע שלהם.
ניסוייו בצילום
שמאל|ממוזער|200px|צילום מורכב של שלוש אחיות; למעלה ולמטה-מצולמות מהחזית ובפרופיל. במרכז - "ממוצע" של שתי סדרות התצלומים
בין עיסוקיו הרבים של גולטון אפשר למנות גם את מחקריו בצילום. תרומתו המעניינת לתחום נקראת צילום מורכב (Composite photography); שיטה שהמציא להרכבת מונטאז' מפורטרטים שונים זה על גבי זה לשם קבלת ממוצע ויזואלי. את הפנים המטושטשים והמדומיינים הללו יצר גולטון על ידי צילום רצוף של פורטרטים על גבי אותו הנגטיב, בעזרת מצלמת רפרודוקציה. הנחתו הייתה שרק קווי המתאר המשותפים לכל הפורטרטים יראו באופן חד וברור, ואילו כל התווים האינדיבידואליים ויוצאי הדופן יטושטשו או ימחקו. בהשפעת הקטגוריה המושגית של האדם הממוצע שהמציא הסטטיסטיקאי אדולף קטלה, טען גולטון שדימויים אלו, אותם כינה "pictorial statistics", הם הופעה אופטית טהורה של אותו "אדם ממוצע".
אחת ממטרות הצילום-המורכב הייתה ליצור "טיפוסי-משפחה" באמצעות צילום פורטרטים של כמה בני משפחה יחדיו, וכך לחזות מראש את החזות הפיזית של הצאצאים מנישואים אפשריים, וכן כדי ליצור "מאגרים גזעיים טהורים", שיעזרו בעריכת סלקציה של זיווגים נכונים לשם השבחת הגזע.
אותות הוקרה
ב-1902 הוענקה לו מדליית דרווין.
ב-1909 הוענק לו תואר אבירות.
ב-1910 הוענקה לו מדליית קופלי.
מספריו
The Telotype: a Printing Electric Telegraph, John Weale, 1849
Narrative of an Explorer in Tropical South Africa, Murray, 1853
The Art of Travel, Murray, 1855
Vacation Tourists and Notes of Travel in 1860, Edited by Francis Galton, Clay and Taylor, 1861
Meteorographica, Macmillan, 1863
Hereditary Genius, Macmillan, 1869; Second edition of 1892
English Men of Science, Macmillan, 1874
Inquiries into Human Faculty, Macmillan 1883, Second Edition, Everyman, 1907
Fingerprint Directories, Macmillan, 1895
Noteworthy Families (with Edgar Schuster), John Murray, 1906
Probability: the Foundation of Eugenics, Oxford, 1907
Memories of My Life, Methuen, 1908
Essays in Eugenics, Eugenics Education Society, London: 1909
ראו גם
תיבת גלטון
לקריאה נוספת
סטיבן ג'יי גולד, אין מידה לאדם, הוצאת דביר, 1992.
Pearson, Karl, The Life, Letters and Labors of Francis Galton, Cambridge: Cambridge University Press, 1914, 1924, 1930
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ביולוגים בריטים
קטגוריה:גנטיקאים בריטים
קטגוריה:צלמים בריטים
קטגוריה:חלוצי הצילום
קטגוריה:זוכי מדליית קופלי
קטגוריה:זוכי המדליה המלכותית
קטגוריה:עמיתי החברה המלכותית
קטגוריה:אבירים בריטים
קטגוריה:סטטיסטיקאים אנגלים
קטגוריה:בוגרי קינגס קולג' לונדון
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1822
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1911
קטגוריה:זוכי מדליית דרווין
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית | 2023-10-29T20:29:29 |
מקדונל דאגלס F/A-18 הורנט | מקדונל דאגלס F/A-18 הורנט (Hornet; מאנגלית: "צרעה") הוא מטוס קרב אמריקני רב-משימתי מהדור הרביעי מתוצרת מקדונל דאגלס (כיום בואינג). שימש כמטוס הקרב העיקרי של הצי האמריקני וחיל הנחתים האמריקני, ומוצב על נושאות המטוסים של הצי. ההורנט נמצא גם בשירות חילות אוויר בכמה מדינות אחרות. המטוס דו-מנועי, על-קולי ומותאם לריבוי תנאי אקלים. הוא נבנה כמותאם גם להיות מטוס קרב וגם מטוס תקיפה. בין היתר ביכולתו לבצע פעולות אמנעה אווירית, דיכוי הגנה אווירית, סיוע אווירי קרוב ועוד. הוא בעיקר הוכיח עצמו עם השנים כנכס מרכזי הצי האמריקאי ושירותו המבצעי כולל פעולות במבצע קניון אל דוראדו, מלחמת המפרץ, מלחמת עיראק ועוד. במקור המטוס פותח בשותפות של מקדונל דאגלס עם נורת'רופ. פיתוח מאוחר של המטוס הביא ליצירת דגמי F/A-18 סופר הורנט.
פיתוח
ההורנט מהווה פיתוח ישיר של האב טיפוס נורת'רופ YF-17 "קוברה", מטוס קרב קל משקל. לפיכך, ההורנט מבוסס על עיצוב והרכב קרבי רב-משימתי ודו-מנועי שפותח עבור חיל האוויר האמריקאי בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20. ב-1971 ביקש חיל האוויר הצעות לתוכנית אב טיפוס של מטוס קרב קל משקל; כאשר ההצעה של חברת נורת'רופ התבססה על הרכב הגוף של הקוברה. שתי חברות התחרו על בניית המטוס עבור חיל האוויר האמריקאי: נורת'רופ, שב-1972 קיבלה מענק לפתח את המטוס על בסיס הפיתוח הקיים של שני מטוסי קוברה בעלי הנעת שני מנועי YJ-101 תוצרת ג'נרל אלקטריק, והשנייה הייתה ג'נרל דיינמיקס, שהחלה בבנייה על בסיס שני מטוסי YF-16 פייטינג פלקון בעלי מנוע יחיד.
הטיסה הראשונה של הקוברה YF-17 הייתה ביוני 1974. בשלב זה, חיל-האוויר החליט להמשיך עם תוכנית הלוחמים האוויריים (ACF), המבוססת על ניסויי טיסה של אבות-טיפוס YF-16 ו־YF-17. חיל הים גם כן יזם תוכנית לפיתוח מטוס קרב קל משקל חדש בתקופת זמן זו אשר נועד להחליף את מקדונל דאגלס F-4 פנטום וווט A-7 קורסייר II על נושאות המטוסים.
בשנת 1975 הוחלט שחיל האוויר יתבסס על הפיתוח של YF-16 כלב הפעילות הטקטית, בעוד הצי הונחה, על בסיס החלטת הקונגרס של ארצות הברית, לבסס את היוזמה שלו למטוס קרב קל משקל חדש או על ה־YF-16 או על ה־YF-17 "קוברה". כדי לעמוד בדרישות של חיל הים, שולבו שיפורים ניכרים בתחומים כמו תחום לחימה וביצועי מכ"ם, בנוסף לתכונות התאמה עבור נושאות מטוסים. בשנת 1976 נבחר העיצוב שהציעה מקדונל דאגלס כמנצח, והמטוס החדש נקרא F/A-18. העיצוב החדש לבסוף כלל שני מנועים אשר הומרו ממנועי YJ-101 למנועי F-404, גם כן של תוצרת ג'נרל אלקטריק.
בעוד שהתצורה הכללית של ה־YF-17 נשמרה, ה־F-18 הפך למטוס חדש לחלוטין. כדי לעמוד במקביל גם בדרישות של מטוס קרב וגם בדרישות של מטוס תקיפה, נעשה שימוש מלא בטכנולוגיה חדישה נכון לאותה העת של מחשבים דיגיטליים. יחד עם צינורות קרן קתודית לתצוגות תא הטייס ובקרות מתאימות המבוססות על הערכות מצב יסודיות של טייסים בסימולטורים, פותחה תצורת מטוס אחיד ובתוכו גם תת-מערכות עבור מילוי שני התפקידים.
במהלך הפיתוח, נוספו גרסאות אימונים דו-מושביים, שבהמשך נכנסו גם כן לשירות פעיל ועלו על פס ייצור סדיר. בוצעו שינויים מינימליים כדי לשלב את תא הטייס השני, כאשר המטוסים הדו-מושבים שומרים כל היכולות והביצועים של הגרסאות החד-מושביות. בטיסת בכורה בנובמבר 1978, ה־F/A-18 והנגזרת הדו-מושבית שלו עברו בהצלחה את רוב בדיקות הפיתוח שלהם במרכז הניסויים האוויריים של הצי, תחת הערכת בדיקת ביצועים חדשה שהצי החל לעבוד לפיה. המטוסים הראשונים שיוצרו נמצאים בשירות מאז נובמבר 1980. היכולות החדשות שהציג ה־F/A-18 נתקלו בתגובה נלהבת בקרב סגל אנשי ההפעלה שלו. ההורנט יועד לרשת את ה־F-14 טומקט וה־A-6 אינטרודר כנכס האווירי העיקרי של הצי וחיל הנחתים האמריקאי.
שדרוגים ושינויים נוספים שהתווספו למטוס במהלך שירותו מתרכזים בעיקרם בפיתוח המכ"ם, מערכות התחמקות ושיבוש טילי קרקע-אוויר וטילי אוויר-אוויר ומערכות אלקטרוניות אחרות.
היסטוריה מבצעית
F/A-18 החד-מושבי המקורי היה המטוס הרב-משימתי הראשון של ארצות הברית. הוא תוכנן למטרות תקיפה מסורתיות, כמו אמנעה וסיוע אווירי קרוב, וזאת מבלי לפגוע בכושר היירוט האווירי שלו. במצב תקיפה הוא משמש להקרנת כוח, אמנעה וסיוע קרוב ועמוק. במצב יירוט F/A-18 משמש בעיקר לליווי ולהגנת הצי, והשלים את F-14 טומקט עד שזה יצא משירות בשנת 2006. החל משנת 1986 מוטסים מטוסי F/A-18 על ידי הצוות האווירובטי של חיל הים האמריקאי - "המלאכים הכחולים" (Blue Angles).
F/A-18 הוכיח את יכולותיו המגוונות במהלך מבצע "סופה במדבר". הוא הפיל מטוסים עיראקים והפציץ מטרות עיראקיות באותה משימה, ושבר את כל שיאי הזמינות, האמינות והתחזוקתיות של מטוסי קרב. כושר השרידות של המטוס הוכח גם הוא לאחר שמטוסי הורנט שספגו פגיעות ישירות מטילי קרקע-אוויר תוקנו במהירות והמריאו לטיסות מבצעיות כבר למחרת היום.
F/A-18 הוא מטוס דו-מנועי רב משימתי טקטי. דגמי F/A-18A ו-F/A-18C הם חד-מושביים, ודגמי F/A-18B ו-F/A-18D הם דו-מושביים. דגם B משמש בעיקר לאימון, ודגם D משמש בצי האמריקאי לתקיפה, לשליטה אווירית טקטית וקדמית ולאיסוף מודיעין.
כל מטוסי F/A-18 ניתנים לחימוש במהירות בתצורת יירוט, תקיפה או שניהם גם יחד, באמצעות בחירת הציוד החיצוני שמותקן על המטוס לשם ביצוע המשימה. יכולת "הכפלת הכוח" הזאת נותנת למפקד בשטח גמישות בהפעלת מטוס טקטי בתרחישי קרב משתנים. משימות הירוט הן בעיקר ליווי והגנת הצי; בזמן שמשימות התקיפה הן הקרנת כוח, אמנעה וסיוע קרוב ועמוק.
דגמי F/A-18C ו-D סומלו כך בשל שדרוג בשנת 1987 שכלל אמצעים להתקנת טילים מתקדמים יותר ומתקני שיבוש מכ"ם. דגמי C ו-D שסופקו החל משנת 1989 נחנו גם ביכולת תקיפת לילה משופרת.
חוץ מהצי האמריקאי, הנחתים ונאס"א, המטוס נמצא בשימוש חיל האוויר המלכותי האוסטרלי וחילות האוויר של כווית (Al Quwwat Aj Jawwaiya Al Kuwaitiya), שווייץ (Kommando der Flieger und Fliegeabwehrtruppen), פינלנד (Suomen Ilmavoimat), מלזיה (Tentera Udara Diraja Malaysia), קנדה (Canadian Armed Forces, מסומנים CF-188 ו-CF-188B, ידועים גם בשם CF-18 Hornet) וספרד (Ejército del Aire, מסומנים C.15).
F/A-18E/F סופר הורנט
הדגמים החדישים: E החד-מושבי ו-F הדו-מושבי "סופר הורנט", שומרים על השם ועל עיצוב המטוס המקורי, אך הם למעשה מטוסים שונים. הם גדולים ב-30% מהמטוס המקורי - לסופר הורנט יש גוף מוארך וכנפיים מוגדלות, שפות התקיפה ומייצבי הגובה מוארכים. גם מנועי ה-GE F414 חזקים יותר ממנועי ה-F404 המקוריים של F/A-18; חליפת האוויוניקה שודרגה אך נותרה דומה באופן בסיסי. תוכנית E/F החלה כאשר חברת מקדונל דאגלס הציעה את הגדלת ההורנט כדי להחליף את פרויקט ה-A-12 אוונג'ר שבוטל (ה-A-12 היה פרויקט שאפתני ויקר לייצר תחליף חמקן למטוסי A-6 של הצי ולמטוסי התקיפה של חיל האוויר האמריקאי). הקונגרס נטה שלא לממן מטוס "חדש". F/A-18E הוצג כשדרוג למטוס קיים, וחוזה הפיתוח על סך של 3.8 מיליארד דולר נחתם בדצמבר 1992. המטוס הראשון מהדגם החדש נגלל במקדונל דאגלס ב-17 בספטמבר 1995. הסופר הורנט מיוצר גם כיום.
חימוש
תשעה פיילונים: 2 בקצות הכנפיים, 4 תחת הכנפיים, 3 בבטן המטוס. הם יכולים לשאת עד ל-13,700 ליברות (6,215 ק"ג) של טילים, רקטות, פצצות, מכלי דלק ופודים.
טילי אוויר-אוויר: AIM 120C/AIM 120B מונחי ראדאר מסוג פוקס-3, AIM-7 Sparrow מסוג פוקס-1, ו- AIM 9X/9M/9L מונחי חום, ועוד.
למטרות על הקרקע ה-F/A-18 יכול לשאת טילים כגון AGM-65 Maverick D/H, ולתקיפת ראדאר הוא יכול לשאת את הטיל AGM-88 Harm.
ה-F/A-18 יכול לשאת גם מגוון רחב של פצצות לא מונחות ("טיפשות"), וכוורות רקטות לא מונחות לתקיפת מטרות על הקרקע.
תמונות נוספות
קישורים חיצוניים
ממוזער|237x237 פיקסלים|F/A 18 ממריא מנושאת מטוסים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מטוסי קרב מתוצרת ארצות הברית
קטגוריה:מקדונל דאגלס
קטגוריה:מטוסי קרב סילוניים
קטגוריה:כלי טיס המשרתים בנושאת מטוסים
F/A 18 הורנט | 2024-10-18T05:22:21 |
קו אורך | קו אורך או אורך גאוגרפי (באנגלית: Longitude) מציין עד כמה נקודה על פני כדור הארץ נמצאת ממזרח או ממערב לקו גריניץ'. ניתן לאפיין את מיקומה של נקודה כלשהי על פני כדור הארץ בעזרת שתי זוויות, כלומר שתי קואורדינטות, שקודקודיהן במרכז כדור הארץ. לשם כך מקובל להשתמש באורך גאוגרפי וברוחב גאוגרפי (Latitude), ויחד הן מגדירות במדויק את מיקומה של הנקודה.
האורך הגאוגרפי של נקודה מסוימת מוגדר כזווית בין שני קווים דמיוניים שיוצאים ממרכז כדור הארץ ומגיעים לקו המשווה; האחד מסתיים בנקודת החיתוך של המרידיאן העובר דרך הנקודה עם קו המשווה, והשני מסתיים בנקודת החיתוך של קו גריניץ' עם קו המשווה. נוהגים לסמן את האורך הגאוגרפי באות היוונית λ.
קווי אורך
שמאל|ממוזער|250px|איור של כדור הארץ. הקווים האנכיים הם קווי אורך
קו אורך, או מרידיאן, הוא הקו שמחבר את כל הנקודות שיש להן אותו אורך גאוגרפי. קו אורך מהווה חצי מעגל דמיוני על פני כדור הארץ, המחבר בין הקוטב הצפוני לקוטב הדרומי.
כל קו אורך חייב לחצות את קו המשווה. מכיוון שקו המשווה הוא מעגל, ניתן לחלק אותו ל־360 מעלות. קווי האורך נחלקים ל־24, כמספר השעות ביממה, כך שבין קו אורך אחד לשני ניתן למדוד 15° (). המרידיאן הראשי, הקרוי גם "קו האורך 0°", נקבע בעבר באופן שרירותי ועובר בגריניץ', לונדון, והזמן האוניברסלי, הנמדד ביחס אליו מכונה GMT. כל 15° מערבה מקו האפס יקדים הזמן המקומי בשעה. העיר ניו יורק למשל, מרוחקת ב־75° מקו האפס בלונדון, ולכן נמצאת חמישה קווי אורך ממנו. לכן כאשר השעה בלונדון היא 12:00 בצהרים (בשעון חורף), תקדים השעה בניו יורק בחמש שעות ותהיה 07:00 בבוקר. כלומר, ניו יורק ממוקמת, מבחינת קווי האורך, ב־GMT-5.
לחלופין, מזרחה מקו האפס תתאחר שעה בכל קו המייצג 15°. ירושלים, לדוגמה, מרוחקת 30° מעלות מלונדון, שהם שני קווי אורך. לכן, כאשר השעה בלונדון (בשעון חורף) היא 12:00 בצהרים, תהיה השעה בירושלים 14:00, וניתן לומר שהזמן בירושלים הוא GMT+2.
מאחר שכדור הארץ הוא עגול והשטח בקצותיו קטן מהשטח במרכזו, ישתנה המרחק על פני השטח בין שני קווי אורך, בהתאם לקו הרוחב באזור המדידה. באזור קו המשווה יהיה סכום 15° של המרחק בין שני קווי אורך – 1,667 ק"מ. ככל שמתרחקים מקו המשווה לכיוון אחד הקטבים, מתקצר המרחק בין מעלות אורך סמוכות. בקטבים עצמם המרחק בין קו אורך אחד למשנהו הוא אפס, שכן כל קווי האורך מתלכדים בהם.
קו האורך 0°
250px|ממוזער|קרן לייזר המוקרן ממצפה הכוכבים המלכותי של גריניץ' מסמן את קו האורך 0.
שמאל|ממוזער|250px|מפת אזורי זמן. הקווים האדומים לאורך הדף הם קו התאריך הבינלאומי (מימין) וקו האורך 0° (במרכז הדף).
בניגוד לרוחב הגאוגרפי שעבורו קיים קו רוחב טבעי ממנו אפשר להתחיל לספור, הוא קו המשווה (בשל היותו קו הרוחב הארוך ביותר), לא קיים קו אורך טבעי, כיוון שכל קווי האורך שווים באורכם. לכן הוצעו במהלך השנים קווי אורך שעברו במקומות שונים בעולם כקו האורך 0°. המקומות שהוצעו היו: האי אל איירו בקבוצת האיים הקנריים שבמשך שנים רבות, נחשב כמקום המערבי ביותר בעולם הידוע, רומא, קופנהגן, ירושלים, סנקט פטרבורג, פיזה, פריז ופילדלפיה. אך המקום שהיה בשימוש הרב ביותר היה מצפה הכוכבים המלכותי של גריניץ' המצוי מזרחית ללונדון. ואכן בשנת 1884 התכנסה "ועידת המרידיאן הבינלאומית" ואימצה את קו האורך העובר דרך גריניץ' כקו האורך 0°. כאשר קו האורך המצוי מצידו השני של כדור הארץ (המשלים למעגל גדול את קו האורך של גריניץ') הוא קו האורך 180°, הנקרא גם קו התאריך. שאר קווי האורך משתרעים בין 0° ל־180° מערבה לגריניץ' (חצי הכדור המערבי), ובין 0° ל־180° מזרחה לגריניץ' (חצי הכדור המזרחי).
מצפה הכוכבים המלכותי של גריניץ' הוא כיום מוזיאון ציבורי. פס נחושת הנמתח לאורך חצר המוזיאון מסמן את מיקומו המדויק של קו האורך 0°. תיירים רבים נוהגים להצטלם בפישוק משני עברי הקו, רגל אחת בחצי הכדור המזרחי של כדור הארץ והרגל השנייה בחצי הכדור המערבי.
חלוקת משנה
את החלוקה הראשונית של קווי האורך ל־360° מעלות (180° ממזרח לגריניץ' ו־180° ממערב לו) נוהגים לחלק לחלוקה משנית. את הקשת שבין שני קווי אורך סמוכים נוהגים לחלק ל־60 חלקים המכונים דקות אורך והמסומנים ב־'. את דקת האורך נוהגים לחלק ל־60 חלקים נוספים הקרויים שניות אורך והמסומנים ב־" או לחלופין ל־10 חלקים, המציינים עשיריות דקה, ומסומנים בהתאם לשיטת הייצוג העשרונית. לפיכך "9 '43 35° הוא קו האורך 35, 43 דקות ו־9 שניות; ו־5.'27 23° E הוא קו האורך 23, 27 דקות וחצי מזרח.
מציאת קו האורך
את קו האורך ניתן למצוא באמצעות הפרש הזמנים בין הזמן המקומי במקום בו נמצאים לבין שעון גריניץ'. כיוון שיש 24 שעות ביממה ו־360 מעלות במעגל, השמש מכסה 15 מעלות אורך כל שעה (360° לחלק ל־24 שעות = 15° לשעה). כך שאם אזור הזמן הוא שלוש שעות לפני שעון גריניץ' אז המקום הוא בסביבת קו האורך 45° מעלות מזרח (3 שעות × 15° מעלות לשעה). כדי לבצע חישוב מדויק נדרש שעון מדויק המכוון לשעון גריניץ' ויכולת לחשב את הזמן המקומי בעזרת תצפיות על השמש או הכוכבים.
על פי ההגדרה השמש חוצה את קו האורך של מקום מסוים בדיוק באמצע הזמן בין הזריחה לשקיעה. זהו המקור למלה "מרידיאן", המציינת גם את קו האורך עצמו בשפות רבות. מרידיאן הוא מונח שמקורו במילה הלטינית meridies. זו מורכבת משתי מילים: medius – אמצע, ו־dies – יום; "מרידייס" פירושו אפוא 'אמצע היום' או 'צהריים'. מהמלה מרידיאן נגזרו גם המילה לזמן שלפני הצהריים שבלטינית קרוי Ante Meridiem או בקיצור .a.m, והמילה לזמן אחרי הצהריים קרוי Post Meridiem או בקיצור .p.m.
חישוב קו האורך המדויק משמש הן לקרטוגרפיה והן לניווט. סוגיית מציאת קו האורך הייתה אחת הסוגיות החשובות ביותר של המאות ה־17 וה־18, בשל חשיבותה הרבה לניווט ימי. הפתרון היעיל הראשון לצורך שרטוט מפות נעשה על ידי ג'ובאני דומניקו קאסיני החל ב־1681 בעזרת השיטה שהמציא גליליאו והמבוסס על הירחים של צדק. הבעיה הייתה שיישום השיטה ללא אסטרונום מקצועי, ובמיוחד עבור מדידת קו האורך בלב ים, היה קשה ביותר, משום שקשה מאוד לבצע תצפית כוכבים על ירחי צדק בלב ים, כשהאונייה נעה ונדה, והטלסקופ ברשות הקברניט מוגבל בביצועיו.
צעד משמעותי ראשון לפתרון הבעיה הגיע רק ב-1740, כאשר בונה השעונים ג'ון הריסון, הוכיח באמצעות שעון מדויק מאוד שבנה (כרונומטר), יכולת ניווט בניסוי מעשי שבוצע בשיט מבריטניה לאיים הקריביים. השעון של הריסון כלל מערכת מתוחכמת (עשויה מעץ) שקיזזה את תנודות האונייה ואת הפרשי הטמפרטורה בלב ים, וכך הבטיחה בכל עת הצגה מדויקת של הפרש הזמן בין מיקום האונייה לבין נמל היציאה. בלי שעון אי אפשר לחשב את קו האורך. הבעיה עם הכרונומטר של הריסון הייתה שרק הוא ידע לייצר מכונה כזו, זאת בזמן שבצי הבריטי שירתו מאות אניות. הפתרון המעשי בא אחרי שמהנדס אחר שיפר את אופן בניית השעונים כך שאפשר יהיה לייצרם בכמויות (כל אונייה נדרשה להחזיק לפחות שני שעונים; אחד הראה בקביעות את השעה בנמל היציאה, והשני היה מכוון בכל יום בצהריים על פי מיקום השמש).
רק במאה ה-19 נקבע מצפה הכוכבים בגריניץ' כנקודת ייחוס עולמית ('קו האורך אפס'), והיו מדינות – צרפת למשל – שסירבו להכיר בעדיפות הבריטית בנושא זה, אך עם הזמן כל המדינות התיישרו על פי המערכת הזו. בלעדיה לא תיתכן תחבורה ימית ואווירית בינלאומית.
ראו גם
קו התאריך הבינלאומי
קו רוחב
לקריאה נוספת
דווה סובל, קו האורך – "סיפורו האמיתי של הגאון הבודד שפתר את הבעיה המדעית הגדולה ביותר של זמנו". הוצאת כתר
קישורים חיצוניים
קטגוריה:קרטוגרפיה
קטגוריה:ניווט
קטגוריה:קווי אורך | 2024-06-10T16:28:35 |
סימון בוליבר | סימון חוסה אנטוניו דה לה סנטיסימה טרינידד בוליבר אי פּאלסיוס (בספרדית: Simón José Antonio de la Santísima Trinidad Bolívar y Palacios ; 24 ביולי 1783 - 17 בדצמבר 1830) היה מחשובי המצביאים באמריקה הדרומית, נחשב ל"אבי האומה" במדינות רבות. זכה לכינויים רבים כגון "ג'ורג' וושינגטון של אמריקה הדרומית", "המשחרר" (El Libertador) ועוד, ולזכותו נזקפת השגת עצמאותן של שש ארצות באמריקה הדרומית והמרכזית: פנמה, ונצואלה, קולומביה, אקוודור, פרו ובוליביה (הקרויה על שמו) במלחמות העצמאות ביבשת בראשית המאה ה-19.
ביוגרפיה
בצעירותו
בוליבר הוא יליד קראקס ונצואלה, בן למשפחה קריאולית (ילידי אמריקה ממוצא אירופאי). הוריו של בוליבר מתו עוד בילדותו, ובמותם הוא ירש הון רב. לאחר מות הוריו גדל, עם אחיו חואן, תחת השגחתו של דודם. ב-1797 התגייס ושירת כקאדט בגדוד של אביו. ב-1799 נסע לספרד להשלמת לימודיו. הוא למד במדריד והיה מקורב לחצר המלכותית. במדריד הכיר את מריה תרזה שהייתה גם היא בת למשפחה עשירה מקראקס, ונישא לה ב-1802. לאחר נישואיהם חזרו לוונצואלה שם חלתה בקדחת ונפטרה לאחר 8 חודשים.
מאוחר יותר ניהל מערכת יחסים עם מנואלה סאנז, שאף סיכלה ניסיון התנקשות בחייו ב-1828. מערכת היחסים בין השניים נמשכה עד מותו של בוליבר, ב-1830.
קריירה צבאית
לאחר שחי בספרד ובפריז חזר בשנת 1807 לוונצואלה והתייצב בראש קבוצה של קריאולים רדיקלים ששאפו למגר את השלטון הספרדי כשלב במאבק ליצירת איחוד של כל יבשת אמריקה הדרומית. בשנת 1810 הצליחה הקבוצה להפיל את השלטון הספרדי ולהקים ממשלה. זו הייתה הממשלה הראשונה באמריקה הדרומית שנבחרה בבחירות חופשיות. אולם המאבק בין תומכיו של בוליבר לבין השלטון הספרדי ובני בריתו התחדש ונמשך למעשה עד 1824, המועד בו שוחררה בוליביה, המושבה הספרדית האחרונה באמריקה הדרומית.
הספרדים האיצו בסימון בוליבר לסגת מוונצואלה לגרנדה החדשה (Nueva Granada), כיום קולומביה. בוליבר תפס פיקוד על כוח צבאי קולומביאני, וכבש ב-1814 את בוגוטה. ב-1819 הכריז על עצמאות רפובליקת קולומביה הגדולה. אזור זה כולל כיום את אקוודור, קולומביה, ונצואלה ופנמה. ב-17 בדצמבר 1819 הפך לנשיאה הראשון. ב-24 ביוני 1821 ניצח בוליבר את הצבא הספרדי בקרבובו (Carabobo), ונצואלה. הוא המשיך לכבוש שטחים רבים והוסיף לשטחי רפובליקת קולומביה, שכעת הייתה בשלטונו, את אקוודור. בוליבר חלם על איחוד אמריקה הדרומית, אך לא יכול להשיג זאת במהלך המאבק לעצמאות. קולומביה הגדולה הייתה המהלך הראשון שלו ליצירת מדינה אחת לכל היבשת. ואולם, פוליטיקאים אחרים ומנהיגים מקומיים התנגדו לרעיונותיו, ובוליבר המאוכזב התפטר מהנשיאות בשנת 1830, וזמן קצר לאחר מכן, ב-17 בדצמבר, נפטר בסנטה מרתה, קולומביה.
יש לציין כי המאבק בשלטון הספרדי היה מאבק של האוכלוסייה הקריאוליתקריאולי הוא בן למשפחה ספרדית במקורה אבל נשארה בדרום אמריקה. התושבים המקוריים של דרום אפריקה, האינדיאנים, לא נחשבו תושבים אלא "ילידים". בשלטון הספרדי ולא מאבק עממי. משסולקו הספרדים ששלטו במדינות דרום אמריקה והמורדים הקריאולים אחזו בשלטון היחס אל האוכלוסייה העממית, בני השבטים האינדיאנים, לא השתנה. רק לקראת סוף המאה העשרים מנהיגים אינדיאנים הצליחו להגיע לשלטון בארצותיהם.
הנצחה
שמאל|ממוזער|150px|קברו של סימון בוליבר בפנתיאון הלאומי בוונצואלה
שמאל|ממוזער|150px|פסל של סימון בוליבר בשדרת החירות בליסבון
שרידי גופתו של בוליבר הועברו ב-1842 לקראקס, בירת ונצואלה, ומאז 1876 הם מוצגים בפנתיאון הלאומי שם.
שנים אחדות לאחר מפלתו ומותו, זכה בוליבר למעמד של גיבור לאומי במדינות אמריקה הדרומית, שאותן סייע לשחרר משלטון ספרד: בוליביה, ונצואלה, פנמה, קולומביה, אקוודור ופרו. מאז שנות ה-40 של המאה ה-19 ועד ימינו טוענים פוליטיקאים במדינות אלה, מכל הקשת הפוליטית, שהם ממשיכי דרכו של בוליבר.
פסלים ואנדרטאות בדמות בוליבר מעטרים כיכרות ופארקים ברחבי אמריקה הלטינית, וכן במדינות אחרות. על שמו נקראו רחובות ושדרות מרכזיים, מבני ציבור ומוסדות רבים (בהם אוניברסיטת סימון בוליבר בוונצואלה) באמריקה הלטינית. נמל התעופה הבינלאומי בקראקס נקרא על שמו.
בשנת 1881 הוקם בעיר מרידה שבוונצואלה שירות דואר מקומי במטרה לממן את פעילות "מועדון בוליבר" המקומי לציון שנת יובל המאה להולדתו.
על שמו נקרא מבצע הריגול הנאצי באמריקה הדרומית, "מבצע בוליבר".
שני מטבעות דרום אמריקניים נקראים על שם בוליבר: בוליביאנו בבוליביה ובוליבר בוונצואלה.
בוליביה קרויה על שמו.
ביולי 2010 הורה נשיא ונצואלה הוגו צ'אווס להוציא את שרידיו מקברו, לחקור את נסיבות מותו של בוליבר, זאת בעקבות שמועות שנפוצו על כך שנרצח על ידי מתנקשים. זמן קצר לאחר מכן, פרסם העיתון הקולומביאני "אל טיימפו" קטעים מיומניו של רופאו של בוליבר, הצרפתי רוספרו רבנרנד, אשר לפיהם סיבת המוות הייתה שחפת או מחלה כרונית אחרת הקשורה לריאות.
בשנת 1999 שונה שמה של ונצואלה ל-"הרפובליקה הבוליברית של ונצואלה" (República Bolivariana de Venezuela), כחלק משינוי רדיקלי שהוגו צ'אווס הוביל תחת הכינוי "המהפכה הבוליברית".
קורות חייו הונצחו בספרים רבים. בין השאר, בספרו של גבריאל גרסיה מרקס, "גנרל במבוך".
בשנת 2013 יצא הסרט the liberator המבוסס על חייו של בוליבר.
הלהקה Ska-P הוציאה שיר סקא פאנק המנציח אותו הנקרא "המשחרר" (בספרדית: "el libertador").
האסטרואיד שהתגלה על ידי מקס וולף, נקרא על שמו. השם הוצע על ידי קאמי פלמריון.
לקריאה נוספת
אגון לארסן, לוחמי חירות, הוצאת מסדה בע"מ, 1964, עמודים 46 - 64
קישורים חיצוניים
Simon Bolivar
הערות שוליים
קטגוריה:מנהיגים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:מהפכנים
קטגוריה:מפקדי צבאות סדירים בעת החדשה: אישים
קטגוריה:פוליטיקאים ונצואלים
קטגוריה:נשיאי בוליביה
קטגוריה:מלחמות העצמאות של אמריקה הלטינית
קטגוריה:אנטי-אמריקאים
קטגוריה:חולי שחפת
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ארצות הברית
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:ילידי 1783
קטגוריה:נפטרים ב-1830
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית | 2024-08-29T07:33:12 |
קו קלוקס קלאן | קוּ קְלוּקְס קְלָאן (באנגלית: Ku Klux Klan) הוא שמם הכולל של מספר ארגוני טרור גזעניים בארצות הברית, אשר דוגלים בעליונות לבנה, גזענות ושנאה למיעוטים. קורבנותיו העיקריים של הארגון הם מיעוטים אתניים כגון אפרו-אמריקאים, יהודים, מוסלמים אמריקאיים, היספנים, אסייתים וילידים אמריקאים. הארגון המקורי הוקם בשלהי המאה ה-19 כתגובת נגד לביטול העבדות וביצע מאות פשעים אלימים נגד אפרו-אמריקאים. בגלגולו השני, בתחילת המאה העשרים, אימץ הארגון זיקה נוצרית פרוטסטנטית אנטי-קתולית.
נכון ל-2024, ארגוני הקו קלוקס קלאן עדיין קיימים, אך במתכונת מצומצמת. על פי הערכות שונות, נכון ל-2016, היו בכלל ארגוני הקו קלוקס קלאן בין 3,000 ל-6,000 חברים. הקו קלוקס קלאן מפוצל כיום למספר ארגונים בינוניים וקטנים, בהם הקלאנים האימפריאליים של אמריקה, הקלאנים של קמליה הלבנה, האבירים הלבנים הנאמנים של הקו קלוקס קלאן, הקלאנים הלבנים של הקו קלוקס קלאן ועוד. עיקר פעולותיהם הם עצרות, הפגנות, פשעי שנאה, שיתופי פעולה עם ארגוני ימין קיצוני שונים, חלוקת פליירים ועוד.
אטימולוגיה
מקור שמו של הארגון הוא שילוב של המילה היוונית "קיקלוס" (κύκλος, בתרגום מיוונית: "מעגל") ושל המילה האנגלית "Clan", שפירושה בעברית הוא "שבט", או במשמעות רחבה יותר "קבוצת אנשים". כלומר, בתרגום חופשי לעברית, מכונה הארגון: "מעגל השבט", או "מעגל שבטי". את שם הארגון נהוג לרשום כראשי התיבות: "KKK".
שלושה דורות של קו קלוקס קלאן
דור הקו קלוקס קלאן הראשון
ממוזער|איור של שלושה חברים בקלאן שנתפסו עם תחפושות שנועדו להסתיר את זהותם. השלושה נעצרו בספטמבר 1871 במיסיסיפי שבדרום ארצות הברית, והואשמו ברצח של משפחה שלמה.
ארגון ה"קו קלוקס קלאן" הראשון נוסד ב-24 בדצמבר 1865, זמן קצר לאחר תום מלחמת האזרחים האמריקנית, על ידי קבוצה של פעילים לבנים מדרום ארצות הברית שפעלו לשמור על הדומיננטיות החברתית שלהם. על חברי קבוצת פעילים זו נמנו תומכי המפלגה הדמוקרטית, אשר חברו לוותיקי צבא הדרום – שהובס במלחמה.
מייסדי הארגון, אשר מנהיגם ה"עליון" היה נייתן בדפורד פורסט, שמו להם למטרה להתנגד למשטר השיקום ("Reconstruction"), אותו כפה הצפון, אשר ניצח במלחמה – על הדרום. מלחמת אזרחים זו הייתה למעשה על שחרור העבדים כאשר הדרום נאבק על שימור העבדות והצפון שניצח תבע את ביטולה. מטרה נוספת אשר בזכותה הוקם הארגון, הייתה התנגדות לשלטון הרפובליקני באמריקה. באותה תקופה המפלגה הרפובליקנית הובילה את ההתנגדות לעבדות ותמכה בזכויות לשחורים, ובסיס כוחה היו מדינות הצפון והמערב ואילו הלבנים תושבי מדינות הדרום, שהתנגדו לזכויות לשחורים ואף מנעו מהם להצביע בבחירות, תמכו בעקביות במפלגה הדמוקרטית (Solid South) וקבעו את התנהלותה.
לשם יישום והגשמת מטרות הארגון, נקטו חבריו בגישה ובאמצעים תוקפניים ואף מיליטנטיים. אמצעים אלו כללו:
הפחדת "ציקלונאים" ("Carpetbaggers") – אנשי עסקים ופוליטיקאים מן הצפון שעברו לדרום ותפשו בו עמדות מובילות. הפירוש המילולי של המילה "Carpetbagger" הוא "בעל תיק העשוי משטיח", והציקלונאים נקראו כך על שם תיקים אלו בהם נהגו לשאת את מיטלטליהם. הציקלונאים נתפסו בעיני הדרומיים כאופורטוניסטים שבאו לדרום עבור רווח אישי.
הפחדת "Scalawags" – כינוי שניתן ללבנים מן הדרום ששיתפו פעולה עם כוחות הצפון. במקור המילה "Scalawag" שימשה ככינוי לבעל חיים חסר תועלת בעבודת החווה, ולאחר מכן הפכה לכינוי לאדם חסר תועלת.
ניסיון מחודש לדכא את העבדים המשוחררים.
הגישה המיליטנטית החריפה בחלוף הזמן, ועד מהרה החלו חברי הארגון לנקוט באלימות קשה, אשר התבטאה אף ברצח של אלפי פעילים רפובליקניים ושחורים. בקבוקי תבערה היו נזרקים לתוך כנסיות של עבדים משוחררים או לבתיהם, ללא הבחנה; מקרי אלימות ורצח של תקיפה באמצע הרחוב, לינץ' או תלייה היו שכיחים.
אנשי הקלאן, כמו גם ארגונים סודיים נוספים שפעלו בתקופה זו, קיימו משטר טרור שכלל תקיפות ומעשי רצח במטרה לשמור את הלבנים בעמדת כוח ולמנוע מהשחורים להשיג כוח על ידי מניעת הצבעה והשתתפות במוסדות פוליטיים, להשיג עבודה ורכוש או לזכות בהשכלה. הם גם תקפו אנשים ממדינות הצפון, מורים וסוכנים של הלשכה לעבדים משוחררים . מחקר על התקופה של 1868 עד 1871 מעריך כי אנשי הקלאן היו מעורבים ב-400 מעשי לינץ'. פעולותיו האלימות של הארגון חוללו תגובת נגד קשה בצפון, והובילו את האליטה הדרומית להסתייג מפעולותיו, בין השאר משום שאנשי אליטה אלה ראו בקיומן אמתלה, המאפשרת לצבאות הפדרליים להמשיך לפעול בדרום.
הארגון החל לשקוע בין השנים 1868–1870, עד היעלמותו המוחלטת בתחילת שנות השבעים של המאה התשע עשרה. זאת, בעקבות פעולתו הנמרצת של נשיא ארצות הברית, יוליסס ס. גרנט, אשר פעל למיגורו. במסגרת פעילותו המונעת של גרנט, נחקק בשנת 1871 חוק זכויות האזרח של 1871 (Enforcement Act of 1871), הידוע גם בכינויו: "חוק הקו קלוקס קלאן". החוק איפשר לנשיא לעקוף את צו הביאס קורפוס. במסגרת החוק אכיפת החוקים במדינות הדרום בוצעה על ידי חיילים פדרליים במקום אנשי מיליציה של המדינה, ואנשי הקלאן נתבעו בבתי משפט פדרליים, בהם לעיתים קרובות רוב המושבעים היו שחורים. באופן זה נקנסו ונאסרו מאות מאנשי הקלאן, והביאס קורפוס הושעה בתשעה מחוזות של קרוליינה הדרומית. כתוצאה מכך נהרס ארגון הקלאן במדינה זו, ובהמשך הוא דעך בשאר מדינות הדרום למשך עשרות שנים.
עם זאת, עד סוף תקופת שיקום הדרום בשנת 1877, לבנים תומכי המפלגה הדמוקרטית הצליחו באמצעות שוחד, הפחדות ואלימות בקלפיות, להשיג שליטה כמעט מלאה על המחוקקים במדינות הדרום. הם העבירו חוקים שהפכו את הרישום לבחירות למסובכות יותר, והפחיתו את מספר השחורים בקלפיות. בשנים הבאות הועברו חוקים כדי להפחית הצבעת שחורים ולבנים עניים באמצעות התניית ההצבעה בתשלום מס מיוחד, דרישות לרכוש או תושבנות, מבחני השכלה ועוד. אף על פי שצעדים אלה נדרשו מכל התושבים, חלק מהאמצעים יושמו באופן סלקטיבי נגד שחורים. כמו כן במדינות רבות פטרו בחוק לבנים ממבחני אוריינות. התוצאה הייתה ששחורים לא הצביעו ולא השתתפו בחבר מושבעים, ולא הייתה להם נציגות פוליטית רשמית. כתוצאה מכך, למרות דיכוי הקלאן, מעשי הלינץ' והאלימות נגד שחורים נמשכה גם לאחר מכן כאמצעי אפקטיבי לשלול מהם זכויות רבות. לדוגמה בשנת 1911 נרצחה במעשה לינץ' האישה השחורה Laura Nelson יחד עם בנה L.D בידי לבנים. תמונות הלינץ' פורסמו ונמכרו כגלויות, דבר שהיה שכיח בזמנו.
דור הקו קלוקס קלאן השני
ממוזער|250px|אנשי הקו קלוקס קלאן מבצעים לינץ' בעבד משוחרר, מתוך הסרט "הולדתה של אומה", 1915
בשנת 1915 נוסד ארגון חדש, אשר נשא את השם "קו קלוקס קלאן" בידי ויליאם ג'וזף סימונס, סמוך לאטלנטה, בירת ג'ורג'יה. הסיבה הישירה העיקרית להקמתו הייתה הסרט "הולדתה של אומה", שפאר את ה-"קו קלוקס קלאן" הראשון. צמיחת הארגון הייתה על רקע רגשות נגד הגירה, נגד קתולים, נגד יהודים ונגד שתיית אלכוהול ששיקפו מתחים חברתיים שהיו בתקופה זו בעיקר נגד מהגרים חדשים.
בניגוד לארגון הראשון, שהיה מחתרתי ופעל כנגד השלטון, היה הקו קלוקס קלאן השני ארגון רשמי, בעל כוח והשפעה פוליטיים, שהורכב מסניפים אשר הוקמו בכל רחבי המדינה. עם זאת החברות בארגון נשמרה בסוד, וחברים הסתירו את זהותם בציבור על ידי חבישת מסכות לבנות. הארגון אימץ טקסים ותלבושות שהופיעו בסרט "הולדתה של אומה".
המייסד של הקלאן השני, סימונס, צירף כ-12 ארגוני אחות. מארגני קלאן, שכונו Kleagles, החתימו מאות מצטרפים חדשים, ששילמו דמי חבר, וקיבלו תלבושות KKK בתמורה. הארגון שמר על חצי מהכסף ושלח את שאר הכסף לסניפים לאומיים. כאשר מארגן סיים לגייס אנשים במקום מסוים, הוא ארגן תהלוכה, שכללה לרוב צלבים בוערים ולעיתים הגישו את התנ"ך למטיף פרוטסטנטי מקומי. והמארגן עזב את העיירה עם הכסף. בתחילה התקשה סימונס לגייס תומכים וכסף, והקלאן נותר ארגון קטן באזור אטלנטה עד שנות ה-20. הקבוצה פרסמה כתבי עת שונים לתפוצה לאומית, כולל Searchlight, Imperial Night-Hawk ו-The Kourier.
גלגולו השני של הארגון, הדגיש את המאבק למען החלת איסור על שתיית משקאות אלכוהוליים, ועם אישור החוק, היה מעורב באופן פעיל מאוד בהחלתו. בשורש מאבק זה עמדו בעיקר תפישות אנטי-קתוליות, ועוינות למהגרים ממדינות קתוליות שבהן השתייה הייתה מנהג רווח, כמו אירלנד ואיטליה. להלכה, העוינות נבעה מכך שמהגרים אלו זוהו עם מנהגי שתייה ״זרים״ לארצות הברית, אך מתחת לפני השטח נבעה העוינות מתפישת מהגרים עניים כנחותים מבחינה שכלית וגזעית וכן עקב תחרות על מקומות דיור ועבודה. הקלאן השני יצא נגד מה שהוא ראה כהידרדרות מוסרית של התקופה, כולל גירושין, ניאוף, התנגדות לחוק היובש וכנופיות פשע.
ביחס לקלאן הראשון והשלישי, הקלאן השני היה בעל אופי פחות אלים וחלקים ממנו פעלו באופן פוליטי. עם זאת כמו בגלגולו הקודם, גם ארגון זה נקט בפעולות אלימות, ביצע מספר מעשי לינץ', כמו גם גילויי אלימות אחרים ברחבי ארצות הברית. החלק האלים ביותר בקלאן השני פעל בדאלאס, טקסס. באפריל 1921, זמן קצר לאחר עליה בפופולריות של הארגון באזור, אנשי הקלאן חטפו את אלכס ג'ונסון (Alex Johnson), גבר שחור שהואשם כי קיים יחסי מין עם אישה לבנה. הם הצליפו בו בשוט וצרבו KKK במצחו. הקלאן נהנה מחיפוי של מערכת אכיפת החוק. ראש המשטרה והתובע המחוזי במקום סירבו להגיש תביעות והצהירו בפומבי כי הם מאמינים כי ג'ונסון ראוי לטיפול שקיבל. הודות לאישור זה של הכאה, אנשי הקלאן בדאלאס הצליפו ב-68 אנשים במהלך 1922 לבדה. רוב הקורבנות לאלימות היו למעשה גברים לבנים שהואשמו כי פגעו בנשותיהם באישומים כמו ניאוף, הכאת נשים, נטישת הנשים, הימורים או סירוב לתשלומי מזונות. הקלאן בדאלאס לא ניסה להסתיר פעילות זו של "אכיפה עצמאית" של מוסר, והתגאה בה בפומבי. אנשי הקלאן בדאלאס הזמינו כתבי עיתונים להצלפות. אנשי הקלאן באלבמה הצליפו בנשים וגברים, שחורים ולבנים, שהואשמו בזנות או ניאוף. אף על פי שאנשים רבים באלבמה זעמו על הכאת נשים, אף איש קלאן לא הואשם באלימות.
חברים בקלאן נשבעו להגן על ערכים אמריקאיים ועל המוסר הנוצרי, וכמה כמרים פרוטסטנטים היו מעורבים ברמה המקומית של הארגון. עם זאת שום זרם פרוטסטנטי לא תמך באופן רשמי בקלאן. למעשה, המגזינים העיקריים של הפרוטסטנטים גינו שוב ושוב את הקלאן, וכך גם בכל העיתונות החילונית המרכזית. אנשי כנסייה רבים שהיו בולטים ברמה הארצית והמקומית גינו את הקלאן באופן מפורש.
ממוזער|250px|חברי קו קלוקס קלאן שורפים צלב בשנת 1921. הקלאן הראשון לא שרף צלבים. אלו שימשו בעיקר בכינוסים פומביים של הקלאן השני והלאה
הקלאן השני פתח סניפים בערים במערב התיכון ובמערב ארצות הברית, הוא הגיע לרפובליקנים ולדמוקרטים כמו גם לחסרי שיוך פוליטי. היו לו תומכים רבים בכל רחבי ארצות הברית אבל הוא היה חזק במיוחד במדינות הדרום ובמערב התיכון. בשיא שגשוגו, באמצע שנות ה-20 של המאה העשרים, הוא מנה יותר מ-4 מיליון, ויש סבורים שעד 6 מיליון חברים. בחלק מהמקומות תמכו בו כ-20% מהתושבים הלבנים ובמספר מקומות התמיכה בו עמדה על 40%. חברי הארגון היוו אז כ-15 אחוז מכלל המצביעים בארצות הברית.הקלאן הגיע גם לקנדה, בעיקר למחוז ססקצ'ואן על רקע התנגדות לקתולים. ארגון הקלאן היה חזק במיוחד במדינת אינדיאנה, שם תמכו בו כ-30% מהגברים הלבנים. בשנת 1924 תמך הקלאן במועמד הרפובליקני אדוארד ג'קסון וסייע לו להפוך למושל.
עיקר התומכים בקלאן במדינות הדרום היו קשורים למפלגה הדמוקרטית. באותה תקופה, מדינות אלו היו תחת שליטת המפלגה הדמוקרטית שהתנגדה לזכויות שחורים. קבוצות קלאן בדרום היו קשורות לסניפי משטרה, שריפים ועוד פקידים מקומיים שהיו קשורים למפלגה הדמוקרטית. הלבנים במדינות הדרום פיתחו שיטות של בחינות זכאות לבחירות, שמנעו השתתפות של השחורים ושל לבנים עניים בבחירות ובחברי מושבעים, ודבר זה הותיר את המפלגה הדמוקרטית ככוח פוליטי יחיד בדרום. דבר זה יצר מתח עם תומכי המפלגה הליברלים יותר שהיו בצפון. קתולים ודמוקרטים-ליברלים שהיו חזקים במיוחד בערי צפון מזרח ארצות הברית, החליטו להעלות את נושא הקלאן כנושא מרכזי בוועידה הדמוקרטית לבחירות לנשיאות בעיר ניו יורק בשנת 1924. נציגיהם העלו הצעה שתוקפת באופן משתמע את הקלאן. ההצעה נפלה על חודו של קול אחד מתוך 1,100 צירים. הנציגים למרוץ הנשיאותי היו גיבס מק'אדו שהיה פרוטסטנטי עם בסיס תמיכה בדרום ובמערב בהם הקלאן היה חזק, ומושל ניו-יורק אל סמית' שהיה קתולי עם בסיס תמיכה בערים הגדולות. לאחר שבועות של ויכוחים מרים שני הצדדים נסוגו לטובת מועמד פשרה.
ממוזער|250px|מצעד של חברי ארגון הקלאן בשדרות פנסילבניה, בוושינגטון די. סי., 1928
בכמה מדינות, כמו אלבמה וקליפורניה, סניפי הקלאן פעלו למען רפורמה פוליטית. בשנת 1924 נציגי הקלאן נבחרו למועצת העיר אנהיים בקליפורניה. העיר נשלטה אז בידי אליטה של גרמנים-אמריקאים שהיו בעלי הרגלי שתיית בירה ולכן התנגדו לחוקי איסור השתייה. הקלאן בעיר ייצג כוח פוליטי עולה שהתנגד לשחיתות האליטה הישנה. לאחר הבחירות הם פיטרו עובדי עייריה קתולים, והחליפו אותם במינויים של הקלאן. המועצה החדשה הצליחה להעביר חוק יובש, ולאחר ההצלחה של צעד זה הקלאן קיים צעדות גדולות בעיר. האופוזיציה לקלאן שיחדה איש קלאן, השיגה את רשימות החברים הסודיות של ארגון, ופרסמה אותן ברבים, דבר שגרם לפגיעה בארגון המקומי. בשנת 1925 התקיימו בחירות מיוחדות בהן ניצחה האופוזיציה לקלאן, עיתון הקלאן המקומי נסגר בעקבות תביעת דיבה נגדו, והארגון באנהיים קרס.
מאפיין מרכזי של הקלאן השני הייתה אופיו העירוני, דבר ששיקף מגמות עיור בכל מדינות ארצות הברית. לדוגמה במדינה הצפונית מישיגן, 40 אלף מתומכי הארגון גרו בעיר דטרויט, והיוו מעל למחצית מתומכי הארגון במדינה. רוב תומכי הארגון היו לבנים ממעמד חברתי-כלכלי נמוך עד בינוני שניסו לשמור על מקומות העבודה והדיור שלהם מול גלים של תושבים חדשים שהגיעו לערים המתועשות – מהגרים מדרום ומזרח אירופה שהיו בעיקרם קתולים או יהודים, וכן תושבי הדרום, שחורים ולבנים שעברו לצפון. הגעתם של תושבים חדשים רבים לערים, שינתה במהירות את האופי של שכונות ויצרה מתחים חברתיים. בגלל גידול מהיר של אוכלוסייה בערים מתועשות כמו דטרויט ושיקגו הקלאן צמח במהירות בבמדינות המערב התיכון. הקלאן צמח במהירות גם בערים דרומיות שצמחו במהירות כמו דאלאס ויוסטון בטקסס.
הקלאן משך אנשים רבים, אבל רובם לא נשארו בארגון במשך זמן רב. החברות בארגון התחלפה במהירות כאשר אנשים גילו שהקבוצה לא ענתה לציפיות שלהם. החברות בארגון פחתה כאשר המתחים חברתיים שהובילו להקמת הארגון ירדו.
קבוצות ומנהיגים רבים יצאו נגד הקלאן, כולל כמרים פרוטסטנטיים בכירים כמו ריינהולד ניבור, ודבר זה גרר תשומת לב לאומית. יהודי ארצות הברית הקימו בשנת 1913 את הליגה נגד השמצה בתגובה לפשעי שנאה נגד יהודי, כולל המשפט ומעשה הלינץ' בליאו פרנק באטלנטה. מוקד התנגדות נוסף מול הקלאן היה הקמפיין של הארגון לאסור על בתי ספר פרטיים (שכוון במיוחד נגד בתי ספר פרטיים קתוליים). הקבוצות שהתנגדו לקלאן פעלו כדי להסתנן אליו, במטרה לפגוע בסודיות שלו. קבוצה אזרחית אחת מאינדאנה פרסמה רשימות של חברים בקלאן, והדבר הוביל לירידה חדה ברישום לקלאן. NAACP שפעל למען זכויות שחורים, יזם קמפיין חינוך לאומי כדי ליידע אנשים על פעילות הקלאן ולבצע לובי פוליטי בקונגרס נגד הקלאן. לאחר שהגיע לשיאו בשנת 1925, החברות בקלאן ירדה בצורה חדה לאחר מכן.
היו גם אירועים ספציפיים שתרמו לירידת הקלאן. במדינת אינדיאנה פעל די.סי. סטיבנסון שהתמנה בשנת 1923 ל"דרקון הגדול" של המדינה וכן למנהיג הקלאן 7 מדינות נוספות. מאוחר יותר הוא דאג להפריד קבוצה זו מהקלאן הלאומי. הוא היה מקורב לפוליטיקאים רבים, במיוחד למושל המדינה אדוארד אל. ג'קסון. בשנת 1925 הוא נשפט והורשע בגין חטיפה, אונס ורצח של אישה לבנה צעירה בשם מדג' אוברהולצר, שביצע בסיוע מספר אנשים נוספים. הוא קיווה לחמוק ממשפט בזכות מעמדו, אבל האישה הרשיעה אותו בהודעה טרם מותה. הדבר גרם לשערורייה צבירות רחבה שפגעה בצורה קשה בתדמית הקלאן כארגון ששומר על החוק והסדר. כ־178,000 מתומכי הקלאן באינדיאנה עזבו אותו, והתמיכה בו במדינה הצטמצמה לכמות אפסית.
ב-1927 תומכים של הקלאן באלבמה זרעו פחד ואלימות. הם ערכו מצעדים ליליים עם לפידים במטרה להפחיד אישים וארגונים שהתנגדו לדעותיהם. הם תקפו שחורים ולבנים בגין הפרה של נורמות גזעניות להפרדה בין גזעים ובגין מה שנראה להם כפגיעה בחוקי מוסר. דבר זה הוביל לתגובת נגד חזקה שהחלה בתקשורת. גרובר סי. הול, עורך "Montgomery Advertiser", כתב סדרת מאמרים שתקפו את הקלאן. הוא זכה בפרס פוליצר בשנת 1928 בזכות טורים אלה. שריפים דיכאו את הפעילות האלימה.
פופולריות הארגון צנחה עוד בתקופת השפל הגדול, בעקבות שסעים פנימיים, התנהגות קרימינלית של מנהיגים, והתנגדות לארגון מטעם גופים חיצוניים. בשנות השלושים של המאה העשרים, פחת מספר החברים בקלאן לכ-30,000, והמשיך לדעוך בהדרגה – עד שחדל להתקיים באופן סופי, בסביבות שנת 1940. במהלך אותן השנים, התפצלו מספר קבוצות אשר היו שייכות לארגון – למספר פלגים בדלניים, אשר ניסו לפעול באופן עצמאי – למען הגשמת מטרותיהם. עם אותם הפלגים נמנה, בין היתר, הלגיון השחור.
דור הקו קלוקס קלאן השלישי
מספר קבוצות השתמשו בשם "קו קלוקס קלאן" בקרב מספר קבוצות עצמאיות שהתנגדו לתנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח, בעיקר בשנות ה-50 וה-60. בתקופה זו, יצרו קבוצות אלה לעיתים תכופות קשרים עם מחלקות שוטרים במדינות דרומיות, דוגמת: ברמינגהאם, אלבמה, כמו גם במשרדי המושל, דוגמת המקרה של ג'ורג' וולאס מאלבמה.
מספר פעילי קלאן הורשעו בפרשות רצח ידועות, דוגמת רצח ארבע הילדות בפיצוץ הכנסייה הבפטיסטית בבירמינגהאם, אשר התחולל ב-1963, כמו גם רצח פעילי זכויות האזרח במיסיסיפי, אשר התחולל ב-1964. עם זאת, יש המעריכים כי רוב מקרי הלינצ'ים והרצח כלל לא דווחו לרשויות אכיפת החוק, או שהושתקו באופן שיטתי וממוסד; על כן, לא הגיעו מעולם לידיעת הציבור הרחב או לאמצעי התקשורת.
פופולריות הארגון צנחה באופן משמעותי, בעקבות שערוריות מתוקשרות, אשר נבעו מפשעיהם של חברי הארגון, כמו גם תמיכתו באידאולוגיות קיצוניות ובסמלי הנאציזם. סיבה נוספת לשקיעת הארגון נזקפת לזכותו של המאבק לביטול הפרדה גזעית, אשר נחל הצלחה אדירה בזמנו.
כיום
כיום, גלגולו השלישי של הארגון פועל באמצעות יחידות מקומיות נפרדות, ללא ארגון על כלשהו, ונחשב אחת מ"קבוצות השנאה" הקיצוניות בארצות הברית. כיום, קיימים ברחבי ארצות הברית עשרות ארגונים וקבוצות, העושים שימוש בשם "קו קלוקס קלאן", במלואו או בחלקו, כמו גם בחלק מסמליו. עם זאת, הערכות בדבר המספר הכולל של חברי כל הארגונים הללו אינו עולה על כמה אלפים. אחת מאותן הקבוצות, אשר הוקמה בשנת 1997, היא הקלאנים האימפריאליים של אמריקה.
נכון לשנת 2016, חוקרים מעריכים כי קיימות כשלושים קבוצות פעילות של הקו קלוקס קלאן בארצות הברית, המאוגדות בכ-130 סניפים ברחבי המדינה. הערכות אודות סך הפעילים הקיימים כיום בארגון, מציגות אומדנים של 3,000–8,000 אנשים. הערכות אלו אינן כוללות את מספר האנשים התומכים במסווה ובאופן בלתי פעיל בהשקפות ובאידאולוגיות הארגון, על כן מספר תומכים אלה אינו ידוע.
בנובמבר 2014, הכריז מנהיג הארגון, ג'ון אבאר, כי ארגונו החליט לזנוח את מצעו הגזעני, וכי מעתה ואילך יהיה פתוח גם לשחורים, היספנים ויהודים, בתנאי שיקבלו על עצמם את תוכן ועקרונות חוקת הארגון. עוד הכריז אבאר, כי האפליה על רקע זהות מינית תיפסק, ומעתה ואילך יתמקד הארגון בלאומנות אמריקנית, במקום עליונות לבנה. לעומתו, טען בראדלי ג'נקינס, מנהיגם של כלל ארגוני הקלאן בארצות הברית, כי התבטאותו של אבאר נבעה מרצונו לזכות באהדה פוליטית, ואף דרש ממנו לחדול מדבריו, אשר כללו את שם הארגון, ככלי שרת לשם קידומו האישי.
בניגוד לטענות על התמתנות הארגון, באפריל 2016 קיים ה-KKK פעילות משותפת ראשונה עם התנועה הנאציונל-סוציאליסטית של ארצות הברית, במה שכונה "הברית הארית הלאומית". התנועה הנאצית דוגלת בצורה גלויה בנאו-נאציזם, והיא ארגון שנאה גזעני שפועל נגד יהודים, שחורים, זרים ולהט"ב. פעילי התנועה הנאצית צעדו במדים שחורים עם סמלי צלב קרס לצד פעילי קלאן עם מצנפות לבנות. הם הכריזו כי עליהם לשתף פעולה בשם מאבק באויב משותף. הדגל של "האובי המוסרי" של התנועה הוא דגל ישראל שנשרף באירוע.
הנהגה
האשף הגדול (קוסם, מכשף; "Grand Wizard") הוא התואר של המנהיג העליון של הקו קלוקס קלאן. ידוע שנייתן בדפורד פורסט, מייסד הקו קלוקס קלאן, נשא תואר זה. זהותם של האשפים הגדולים לאחר תקופת כהונתו של ברדפורד אינה ידועה, ולא ברור אם כלל היו קיימים. רק עם הקמתו של ארגון הקו קלוקס קלאן המודרני, קיבל תואר "האשף הגדול" משמעות מחודשת, בעת התכנסויות פומביות של הארגון. הסופר והפוליטיקאי דייוויד דיוק, אשר נודע לשמצה, בין היתר, בעקבות הכחשת השואה העקבית והממוסדת שלו – נשא בתואר "האשף הגדול" בשנים 1974–1978. כיום נושא אותו דון בלאק, מנהל האתר הבדלני הלבן "חזית הסופה" ("Stormfront").
מנהיגים מקומיים (בעיקר מדינתיים) של הקו קלוקס קלאן מקבלים את הכינוי "הדרקון הגדול" ("Grand Dragon").
הקו קלוקס קלאן והיהודים
בגלגולו הראשון, לא היה לקו קלוקס קלאן עניין מיוחד ביהודים. הגלגול השני של הקלאן הוקם ב-1915, על רקע אנטישמי מובהק. בגלגולו הנוכחי, משתף הקו קלוקס קלאן פעולה עם ארגונים בעלי אוריינטציה אנטישמית ברורה, דוגמת: "זהות נוצרית" ו"תנועת היצירה". בסביבות 2007, הצהיר כריס ג'ונסון, מנהיג הקו קלוקס קלאן בקנטקי, כי התנועה מוכנה לקבל לשורותיה גם חברים ממוצא יהודי. למרות התבטאות זו, לא ברור עד כמה היא מבטאת את המגמה הכללית, בה דוגל הארגון.
אוצר מילים
חברות בקו קלוקס קלאן שמורה בסוד. בדומה לארגוני אחווה אחרים, לקו קלוקס קלאן יש סימנים וביטויים מוסכמים, הידועים אך ורק לחברי הארגון, ואשר משמשים לשם זיהוי שייכות של אנשים שונים אליו. עמית רשאי להשתמש בראשי התיבות "AYAK" (בתרגום מילולי: "האם אתה איש קלאן?" ("?Are You A Klansman") במהלך שיחה, על מנת להזדהות בחשאי בפני חבר אחר של הארגון. המענה "AKIA" ("אני אכן איש קלאן") משלים את הנוהג.
לאורך כל תולדות הארגון, טבע ארגון הקו קלוקס קלאן מונחים רבים, המתחילים בצמד האותיות האנגליות: "KL".
להלן חלק ממונחים אלו:
Klabee – גזברים
Klavern – ארגון מקומי
Imperial Kleagle – מגייס
Klecktoken – דמי הצטרפות
Kligrapp – מזכיר
Klonvocation – אספה
Kloran (חיבור של "קלאן" ו"קוראן") – ספר פולחנים
Kloreroe – נציג
Imperial Kludd – כומר
המינוח לעיל נוצר על ידי ויליאם ג'וזף סימונס, כחלק מתהליך ההתחדשות של הארגון, ב-1915.
בתרבות
"חמשת חרצני התפוז" הוא סיפור קצר באוסף הסיפורים "הרפתקאותיו של שרלוק הולמס" שעוסק בתעלומה הקשורה לאנשי הקלאן (הראשון).
"מיסיסיפי בוערת" הוא סרט קולנוע משנת 1988 המתאר את חקירת מקרה הרצח של שלושת חברי האגודה לזכויות האזרח שנרצחו על ידי חברי הקלאן במיסיסיפי בשנת 1964.
בספר "מר ורטיגו" של פול אוסטר, וולט, נער רחוב מסנט לואיס, נאסף על ידי אדם מסתורי המכנה את עצמו "מאסטר יהודי", ועובר לגור עם המאסטר בחווה מבודדת יחד עם אישה אינדיאנית בשם אמא סו ונער שחור בשם איסופוס. אנשי הקו קלוקס קלאן מהווים איום מתמיד על החווה. אחרי שהם הורגים את אמא סו ואת איסופוס ושורפים את החווה וולט והמאסטר נאלצים לברוח.
הארגון ופעילותו מופיעים מספר פעמים בספר "העזרה"
הארגון ופעילותו מהווים נדבך מרכזי בעלילת הסרט "אחי, איפה אתה?" ובסרט "שחור על לבן".
הארגון מופיע בסדרת "משימה עולמית" של גלילה רון פדר עמית, בספר "שובו של הקו קלוקס קלאן" (מס' 34), כחלק מרכזי ביותר בעלילה.
הארגון מופיע מספר פעמים במשחק Red Dead Redemption 2.
ראו גם
תמיכה בעבדות
נאו-נאציזם
הקלאנים האימפריאליים של אמריקה
התנועה הנאציונל-סוציאליסטית (ארצות הברית)
הלגיון השחור
כוח לבן
אלט רייט
קישורים חיצוניים
(הכניסה מישראל נחסמה | נכון לנובמבר 2016)
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארגונים אנטישמיים בארצות הברית
קטגוריה:ארגוני טרור בארצות הברית
קטגוריה:ארצות הברית: גזענות
קטגוריה:כתות
קטגוריה:פשעי שנאה בארצות הברית
קטגוריה:ארצות הברית: אפליה
קטגוריה:לינץ' בארצות הברית
קטגוריה:תנועות חברתיות
קטגוריה:תקופת השיקום
קטגוריה:ארצות הברית: היסטוריה (1918–1945)
קטגוריה:ארגונים נאצים
קטגוריה:עליונות לבנה בארצות הברית
קטגוריה:התנגדות להגירה | 2024-10-10T21:54:34 |
דגל ברזיל | דגל ברזיל במתכונתו הנוכחית (החל מ-11 במאי 1992) כולל מלבן ירוק שבמרכזו מעוין צהוב. במרכז המעוין עיגול בצבע כחול עם 27 כוכבים. על העיגול סרט לבן עם המוטו הלאומי של ברזיל, בהשראת הפילוסופיה הפוזיטיביסטית של אוגוסט קונט: "Ordem e Progresso" (סדר וקדמה).
לאלמנטים השונים בדגל המשמעויות הבאות:
המלבן הירוק מסמל את יערות הגשם בהם משופעת ברזיל.
המעוין הצהוב מסמל את המחצבים הרבים, ובעיקר את הזהב, הנמצאים באדמת ברזיל.
העיגול הכחול והכוכבים מסמלים את שמי הלילה מעל ריו דה ז'ניירו (בירת ברזיל עד ל-1960) ב-15 בנובמבר 1889, היום בו הוקמה הרפובליקה של ברזיל. 27 הכוכבים מייצגים את 26 מדינות ברזיל, ואת המחוז הפדרלי של ברזיל.
לצבעי הירוק והצהוב גם משמעות היסטורית כפי שיתואר להלן.
היסטוריה
דגל ברזיל מבוסס על דגל האימפריה הברזילאית שהתקיימה בין השנים 1822–1889 (מעצמאות ברזיל ועד הקמת הרפובליקה). דגל זה היה מלבן ירוק ובו מעוין צהוב שבמרכזו סמל האימפריה. צבעי הדגל נקבעו לפי צבעי הבתים של שליטי ברזיל: הצבע הירוק סימל את בית ברגנסה של פדרו הראשון, קיסר ברזיל והצבע הצהוב את בית הבסבורג ממנו יצאה אשתו של פדרו, מריה.
לאחר הקמת הרפובליקה של ברזיל ב-15 בנובמבר 1889, הועלתה הצעה לעצב את דגל הרפובליקה באופן דומה לדגל ארצות הברית עם 13 פסים ב"צבעי הלאום" צהוב וירוק, ו-21 כוכבים כמניין מדינות ברזיל באותה עת. דגל כזה שימש כדגל זמני עד 19 בנובמבר, אך הוחלט לא להשתמש בו באופן קבוע עקב הדמיון הרב שלו לדגל ארצות הברית.
כדגל הרשמי הקבוע התקבל העיצוב של ריימונדו מנדס (Raimundo Teixeira Mendes) שהיה מבוסס על דגל האימפריה, אך עם מעוין קטן יותר ובתוכו עיגול כחול עם 21 כוכבים ועם סרט עם המוטו הלאומי. ברבות השנים, עם הקמת מדינות נוספות בברזיל, התווספו כוכבים נוספים לדגל והחל מ-11 במאי 1992 מספרם עומד על 27.
הכוכבים
שמאל|ממוזער|200px|קבוצות הכוכבים השונות בדגל
הכוכבים בדגל הם הכוכבים הבאים (ראו איור למספרים):
פרוקיון מייצג את מדינת אמזונאס.
חמישה כוכבים מקבוצת הכלב הגדול מייצגים את מאטו גרוסו, אמאפה, רונדוניה, רוריימה וטוקנטינס. הכוכב הגדול בקבוצה זו הוא סיריוס המייצג את מדינת מאטו גרוסו. זהו הכוכב היחיד מקבוצה זו שהופיע בדגל 21 הכוכבים.
קאנופוס מייצג את גויאס.
ספיקה מייצג את פארה.
שני כוכבים מקבוצת נחש מים מייצגים את מאטו גרוסו דו סול ואקרי. כוכבים אלו לא הופיעו בדגל 21 הכוכבים.
חמישה כוכבים מהצלב הדרומי מייצגים את סאו פאולו, ריו דה ז'ניירו, באהיה, מינאס ז'ראיס ו אספיריטו סאנטו.
σ באוקטנט מייצג את המחוז הפדרלי של ברזיל.
שלושת כוכבי המשולש דרומי מייצגים את פרנה, סנטה קטרינה וריו גראנדה דו סול.
שמונה כוכבים מקבוצת עקרב מייצגים את סרז'יפה, אלגואס, פרנמבוקו, פאראיבה, ריו גראנדה דו נורטה, סיארה, מרניאו, פיאאוי.
צבעי הדגל
ירוק צהוב כחול לבן RGB 0/146/62 248/193/0 40/22/111 255/255/255 הקסדצימלי 00923E F8C100 28166F FFFFFFCMYK 100/0/100/0 0/10/100/0 100/70/0/20 0/0/0/0פנטון PMS 355 PMS Yellow PMS 280 none
ראו גם
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ברזיל: סמלים לאומיים
ברזיל, דגל
ברזיל
ברזיל | 2023-11-23T23:39:19 |
סארין | סארין היא תרכובת אורגנית על בסיס זרחן בנוסחה CH3)2CHO]CH3P(O)F)]. זהו נוזל חסר צבע וריח המשמש כגז עצבים קטלני ביותר. הסארין מסווג כנשק להשמדה המונית בהחלטת האו"ם 687. ייצור ואגירה של סארין נאסרו באמנת הנשק הכימי בשנת 1993, שבה הוא מסווג כחומר מדרגה 1.
ייצור ומבנה
בצורתו הנוזלית לסארין צבע חום בהיר והוא חסר ריח. הוא מתאדה בקלות בטמפרטורת החדר ובעל "חיי מדף" קצרים של כמה שבועות עד חודשים.
הוא מיוצר מתגובה של מתילפוספוניל דיפלואוריד ואיזופרופנול.
415px
הסארין הוא נשק כימי בינארי - שני החומרים מוחזקים במכלים נפרדים, ורק בעת השימוש הם מעורבבים ויוצרים את הסארין, דבר שמשפר את בטיחות האחסון ופותר את בעיית "חיי המדף" הקצרים.
השפעות ביולוגיות
השפעת הסארין על מערכת העצבים היא קטלנית - החומר חודר דרך מערכת הנשימה ואף דרך העור, ובדומה לרוב גזי העצבים פוגע במערכת העצבית של קורבנותיו. הוא מדכא את האנזים אצטילכולין אסטראז, כך שמעוכב פירוק הנוירוטרנסמיטור אצטילכולין ונפגעת יכולת מערכת העצבים לפקד על השרירים.
התסמינים הראשונים של חשיפה לסארין הם נזלת, כיווץ שרירי החזה והיצרות האישונים. לאחר מכן מופיעים קשיי נשימה, בחילה והפרשת רוק מוגברת. לבסוף מאבד הקורבן את השליטה על הסוגרים ועל שרירי השלד, כתוצאה מכך נגרמות עוויתות ומוות בחנק.
מספיקה חשיפה ל-0.01 מיליגרם סארין לקילו משקל גוף כדי לגרום מוות תוך דקה. עוצמתו, לפי הערכות, היא פי 500 מגז הציאניד. הזרקה מיידית של אטרופין או חומרים אחרים, המשמשים מעכבים תחרותיים לקולטנים של אצטילכולין, מהווה תרופה יעילה.
בדיקות אבחון
מחקרים מבוקרים בבני אדם הראו כי מינון של 0.5 מ"ג מהרעל גרם לדיכוי של 38% מכדוריות הדם האדומות ושל האנזים אצטילכולין אסטראז למשך כמה שעות מהחשיפה. ארבע שעות לאחר חשיפה, נוזל הפלסמה של שורדי מתקפת סארין הכיל רמות של 2–135 מיקרוגרם לליטר של תוצר פירוק סארין בגוף (isopropylmethylphosphonic acid).
היסטוריה
החומר התגלה בראשונה בשנת 1938 בגרמניה על ידי שני מדענים גרמנים שניסו ליצור חומרי הדברה חזקים יותר. סארין היה החזק מבין ארבעת גזי העצבים שיוצרו על ידי גרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה.
שימוש בסארין כנשק
1950 - תחילת שנות החמישים: נאט"ו הגדירה את הסארין כנשק כימי רגיל. באותן שנים, הן בארצות הברית והן בברית המועצות ייצרו סארין למטרות צבאיות.
1953: רונלד מדיסון, כבן עשרים, טכנאי בחיל האוויר המלכותי של בריטניה במחוז דורהאם, מת בניסוי של סארין במתקן לניסויים של נשק כימי בווילטשייר. עשרה ימים לאחר מותו נערכה חקירה סודית. בשנת 2004 נפתחה החקירה מחדש ולאחר שימוע וחקירה של 64 ימים, קבע בית המשפט שמדיסון נהרג שלא כדין "ביישום של רעל עצבים בניסוי שאינו מבוקר".
1956: הופסק הייצור הרגיל של הסארין בארצות הברית. מלאי גדול של סארין זוקק מחדש עד לשנת 1970.
1988: במשך יומיים בחודש מרץ, העיר הכורדית חלבג'ה (כ 70,000 איש) בצפון עיראק הופצצה על ידי משטרו של סדאם חוסיין בפצצות מצרר ופצצות כימיות שכללו סארין. בהתקפות הכימיות מתו על פי ההערכה כ-5,000 בני אדם.
1993: אמנת הנשק הכימי של האו"ם נחתמה על ידי 162 מדינות חברות. האמנה אוסרת על ייצור ואגירה של נשק כימי מסוגים רבים כולל סארין. האמנה נכנסה לתוקף ב-29 באפריל 1997. האמנה קראה להשמדת כל מצבורי הנשק הכימי מהסוגים שצוינו עד שנת 2007.
1994: אנשי הכת הדתית אום שינריקיו ביפן, פיזרו סארין טהור במאטסומוטו, נאגנו. 8 בני אדם נהרגו ויותר מ-200 נפגעו.
1995: מתקפת הגז ברכבת התחתית של טוקיו - אנשי הכת אום שינריקיו ביפן פיזרו שוב סארין טהור, הפעם ברכבת התחתית של טוקיו. 13 בני אדם נהרגו, 50 נפגעו קשות, וכמעט 1,000 סבלו מבעיות ראייה זמניות.
1998: מגזין הטיים ורשת הטלוויזיה CNN פרסמו ידיעות ולפיהן בשנת 1970 מפציצים של חיל האוויר האמריקאי עסקו במבצע חשאי בשם "רוח גבית", במסגרתו הם ירו נשק המכיל סארין על חיילים אמריקאים שערקו בלאוס. רשת CNN ומגזין הטיים חזרו בהם לאחר פרסום הידיעות ופיטרו את האחראים.
2004: מורדים עיראקים פוצצו פגז 155 מ"מ שהכיל חלקים מקדימים מתהליך הפקת הסארין, ליד שיירה אמריקאית בעיראק. הפגז נועד לערבב את החומרים הכימיים תוך כדי מעופו ובכך ליצור את החומר הרעיל. הפגז התפוצץ, אך שחרר כמות קטנה של סארין. שני חיילים טופלו לאחר שלקו בסימפטומים מקדימים של הרעלה מסארין.
2012–2017: סוריה נחשדה על ידי ארצות הברית ומדינות נוספות בשימוש בסארין כנשק כימי במלחמת האזרחים בסוריה. בכירים בישראל טענו שסוריה ביצעה שימוש כזה כמה פעמים.
בסוריה
מאז ראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 מפתחת סוריה ארסנל נרחב של נשק כימי וביולוגי הכולל כמויות גדולות של סארין.
ב-2013 האו"ם נקרא לחקור דיווחים על כך שממשלת סוריה השתמשה בסארין במסגרת מלחמת האזרחים בסוריה. פעילי אופוזיציה בסוריה פרסמו קטעי וידאו רבים, ובהם נראו אזרחים נפגעים עם סימפטומים של חשיפה לסארין, כאשר רבים מהקורבנות ילדים. עובדת השימוש בנשק הכימי על ידי משטרו של בשאר אל-אסד אושרה על ידי גורמים רשמיים צרפתיים. מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי הודיע שנעשה שימוש בסארין. גורמים בישראל אישרו שממשלת סוריה ביצעה כמה תקיפות בנשק כימי מאז פרוץ מלחמת האזרחים שם.
ב-23 באפריל 2013 סיפר ראש חטיבת המחקר באמ"ן, תת-אלוף איתי ברון, כי "בסוריה יש ארסנל עצום של נשק כימי. להערכתנו המשטר עשה ועושה שימוש בנשק כימי". לדבריו, "ההתפתחויות מטרידות, עצם השימוש בנשק כימי בלי תגובה הולמת מצד העולם, יכולה לאותת שזה לגיטימי". הייתה זו ההודעה הראשונה של גורם רשמי על השימוש בנשק כימי על ידי משטר בשאר אל-אסד. תת-אלוף ברון הסביר כי הערכה זו נעשתה על פי ניתוח תסמיני הנפגעים מהתקיפות.
ב-25 באפריל 2013 הבית הלבן אישר כי המודיעין האמריקני מאמין שממשלת סוריה השתמשה בסארין בהיקף קטן נגד כוחות המורדים במדינה, ושההערכה מתבססת על ראיות פיזיות.
משטרו של בשאר אל-אסד עשה שימוש בסארין בהתקפה על פרבר של דמשק ב-21 באוגוסט 2013. על פי דו"ח שהפיקה מחלקת המדינה של ארצות הברית עבור הבית הלבן, בהתקפה נהרגו 1,429 בני אדם, בהם 426 ילדים. דו"ח של האו"ם אישר כי בדמם של ההרוגים נמצאו עקבות סארין.
ב-4 באפריל 2017 כמאה בני אדם נהרגו ו-400 נפצעו במתקפה אווירית שכללה נשק כימי בעיירה ח'אן שייח'ון שבמחוז אידליב שבצפון-מערב סוריה, לפי דיווח של רשויות הרפואה במחוז שבשליטת האופוזיציה. לפי הארגון הסורי לזכויות אדם, מניין ההרוגים הוא 58, ולא ברור אם מטוסים סוריים או רוסיים הם שהפציצו את העיירה ח'אן שייח'ון, המוחזקת בידי המורדים. בסוכנות הידיעות הצרפתית דווח כי מטוסי צבא אסד המשיכו לתקוף את בית החולים שבו מטופלים נפגעי המתקפה. התקיפות גרמו לרבים להיחנק, וגורמים רפואיים בשטח דיווחו כי בתקיפה נעשה שימוש בגז הקטלני סארין.
ראו גם
נשק כימי
גז עצבים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תרכובות אורגניות
קטגוריה:נשק כימי
קטגוריה:רעלים
קטגוריה:אמצעי לחימה גרמניים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:מעכבי אצטילכולין אסטראז
קטגוריה:גזים
קטגוריה:חמצן: תרכובות
קטגוריה:זרחן: תרכובות
קטגוריה:פלואור: תרכובות | 2024-05-15T07:59:16 |
גז סרין | REDIRECT סארין | 2005-06-10T17:55:25 |
סרין | סרין (Serine) היא אחת מ-20 חומצות האמינו המצויות בטבע.
לסרין שייר קטן ופשוט, המורכב מקבוצת מתילן (CH2) אליה קשורה קבוצת הידרוקסיל (OH). קבוצת ההידרוקסיל מסוגלת ליצור קשרי מימן עם מולקולות מים, ולפיכך סרין היא חומצת אמינו קוטבית, ללא מטען והידרופילית.
סרין היא מחומצות האמינו השכיחות ביותר, והיא מהווה בממוצע 6.8% מכלל חומצות האמינו בחלבונים.
סרין מיוצרת בגוף מגלוקוז ומחומצות האמינו גליצין או תריאונין. סרין משמשת בין היתר לחיזוק מערכת החיסון וליצירת נוגדנים. כמו כן חשובה סרין לבניית פוספוליפידים וליצירת ממברנות התאים, חשובה למיאלין העוטה את העצבים, מסייעת לסינתוז קרטין, חשובה לייצוב הגוף כנגד תנודות חזקות בשיעור סוכר בדם. כמו כן חשובה לחילוף החומרים של בסיסים בחומר התורשתי.
סרין מצויה במוצרי בשר, במוצרי חלב, בקטניות, בקמח חיטה ועוד.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:חומצות אמינו | 2024-08-14T09:11:32 |
גז סארין | redirect סארין | 2015-09-26T11:08:43 |
כרמי צור | כַּרְמֵי צוּר היא התנחלות בדגם של יישוב קהילתי בדרום-מערב גוש עציון. היישוב שוכן ממערב לכביש 60 בין צומת גוש עציון לחברון, בסמוך לאתר העיר המקראית בית צור, שעל שמה הוא נקרא. בסמוך אליו נמצאות העיירות הפלסטיניות בית אומר וחלחול, ומצפונו מחנה הפליטים אל-ערוב. משתייך למועצה אזורית גוש עציון ולארגון יישובי הפועל המזרחי.
היסטוריה
כרמי צור עלתה על הקרקע באוגוסט 1984, כשבסיוע איגוד המושבים של הפועל המזרחי עלו ליישוב כ-15 משפחות כדי להיות חלק מגוש יישובים המקשר בין יישובי גוש עציון לקריית ארבע. היישוב הוקם על ידי גרעין מישיבת הר עציון באלון שבות.
שמו של היישוב ניתן לו על שם כרמי הגפן המרובים המקיפים את היישוב, וכן על שם העיר המקראית בית צור, המוזכרת בנחלת שבט יהודה וסמוכה ליישוב.
בבית צור נערך קרב מרכזי במרד החשמונאים, בו לחמו החשמונאים נגד הצבא הסלווקי, וממנו המשיך יהודה המכבי לירושלים.
אוכלוסייה
היישוב בעל צביון דתי לאומי, ומתגוררים בו כ-1,000 תושבים. האוכלוסייה מורכבת בחלקה מעולים מארצות הברית, דרום אפריקה, פרו, צרפת ורוסיה.
חינוך
הילדים במקום מתחנכים במוסדות ביישוב עד גיל בית ספר. החל מכיתה א' נוסעים הילדים מדי בוקר לבתי הספר השונים בגוש עציון ובקריית ארבע. בשעות אחר הצהריים מתקיימת פעילות תרבות במתנ"סון שהוקם ביישוב, הכוללת חוגי יצירה, מוזיקה, ספורט ועוד, לילדים וגם למבוגרים.
ביישוב פועל כולל ייחודי המונה כ-15 אברכים, המכונה "בית הבחירה", בו לומדים את תורת הקורבנות וענייני בית המקדש. חלק מלומדי הכולל הם מתושבי המקום וחלקם מגיע מיישובי הסביבה. חברי היישוב תומכים בכולל ורואים בו מוסד שמוסיף לביסוסה ותורם רבות למסגרת הרוחנית. הכולל מוציא לאור כתב עת בשם מעלין בקודש העוסק בנושאי המקדש וקודשיו.
רב היישוב הוא הרב ראובן (רובי) בן אוליאל.
אישים בולטים
יאיר שחל - מזכ"ל תנועת הנוער בני עקיבא בישראל לשעבר.
שלמה נאמן - ראש המועצה האזורית גוש עציון לשעבר.
אל"ם במיל' נוחי מנדל - ראש היחידה להתיישבות ותשתיות לאומיות במשרד הביטחון.
יוסי עופר - חוקר תנ"ך וסגן נשיא האקדמיה ללשון העברית.
צור שלם
שכונת צור שלם הוקמה לזכרו של תושב היישוב, ד"ר שמואל גיליס, רופא בכיר בהדסה שנרצח על ידי מחבלים בדרכו ליישוב ב-1 בפברואר 2001.
השכונה ממוקמת במורד המערבי של היישוב, וניתן להשקיף ממנה על ואדי רש-רש הסמוך ממערב, ועל פאתי העיירה חלחול והיישוב היהודי הקדום בית-צור מדרום. בימים בהם הראות טובה ניתן אף לצפות על מישור החוף הדרומי מתל אביב בצפון ועד רצועת עזה בדרום. בשבת פרשת קרח של שנת ה'תשס"ב, בפיגוע בכרמי צור, פרצו שני מחבלים מארגון הטרור חמאס לתוך השכונה ורצחו את ויעל שורק שהייתה בחודש התשיעי להריונה, ימים מספר לפני הלידה. בהתקפה נהרג גם חייל המילואים .
מאחז גבעת שורק
לזכר איל ויעל שורק נקראה הגבעה הסמוכה ליישוב "גבעת שורק" ומתקיימות שם תפילות שבת ופעילויות יישוביות. לאחר רצח שלושת הנערים הוקם בית כנסת בגבעה בו מתפללים בערבי שבתות, והוא הוצת כמה פעמים על ידי ערבים מחלחול. המבנה של בית הכנסת נהרס על ידי המנהל האזרחי ב-31 במרץ 2015 ושוב ב-31 במרץ 2016.
קישורים חיצוניים
כרמי צור, באתר מועצה אזורית גוש עציון
כרמי צור באתר מועצת יש"ע
עיריית בית אומר נגד המפקד הצבאי בגדה המערבית, בג"ץ 5624/06
ערוץ היוטיוב של כרמי צור
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1984
קטגוריה:מועצה אזורית גוש עציון
קטגוריה:יישובים דתיים ביהודה ושומרון
קטגוריה:ישראל: יישובים קהילתיים
קטגוריה:כרמי צור | 2024-08-31T10:45:27 |
קו-קלוקס-קלן | הפניה קו קלוקס קלאן | 2019-07-03T10:55:38 |
Network Address Translation | Network Address Translation (בראשי תיבות: NAT; בתרגום חופשי: תרגום כתובת רשת) היא טכניקת ניתוב ברשת מחשבים, בה נכתבות מחדש כתובות ה-IP של מנות המידע (packets) שעוברות בנתב או בחומת אש, כלומר, כתובת ה-IP שתצא משימוש תחזור אל מאגר הכתובות ותינתן למחשב אחר בשעת הצורך. הטכניקה מאוד יעילה ונמצאת בשימוש נרחב, ונתבים אישיים מודרניים לרוב מבצעים NAT כחלק מהפונקציות הבסיסיות של המכשיר.
NAT בשימוש הנפוץ
היישום הנפוץ ביותר של NAT הוא חיבור מחשבים רבים הנמצאים באותה הרשת המקומית לרשת האינטרנט באמצעות כתובת IP אחת בלבד. יישום זה שימושי לצורך צמצום כתובות ה-IP בעולם, שהרי במקום שלכל מחשב תינתן כתובת IP חיצונית, כל המחשבים מיוצגים ככתובת אחת בלבד, וכן לשם חיבור לאינטרנט של רשת בעלת יותר ממחשב אחד, באמצעות חשבון אחד של חיוג או חיבור מהיר לאינטרנט.
לצורך ביצוע NAT כזה, נותנים כתובות IP פרטיות למחשבים ברשת. הנתב שמתחבר לאינטרנט גם מקבל מהחיבור כתובת IP חוקית ציבורית אחת. אותו נתב בדרך כלל גם יבצע את הניתוב עם NAT, ועל כן יקרא שער הגישה של הרשת הפנימית אל רשת האינטרנט. הניתוב מתבצע באופן הבא:
כאשר מתקבלת מנת מידע מהרשת הפנימית, המיועדת לרשת האינטרנט:
כתובת המקור של מנת המידע מתורגמת כאילו שהמנה נשלחה מהנתב עצמו לאינטרנט
הפורט המקורי מתורגם לפורט מקור גבוה הניתן על ידי הנתב. פורט זה משמש כאינדקס לטבלת ה-NAT כדי שהנתב יידע להתאים את מנת החזור ל-IP הפנימי אליו היא שייכת (שימוש זה בפורטים גבוהים הוא הפתרון לבעיה של הסתרת מספר כתובות פנימיות על ידי כתובת אחת).
כאשר מתקבלת מנת מידע מהאינטרנט אשר מיועדת לאחד ממחשבי הרשת הפנימית:
פורט היעד משמש כאינדקס לטבלת ה-NAT כדי למצוא את ה-IP הפנימי שאליו המנה צריכה להיות מנותבת.
פורט היעד מתורגם לפורט המקורי (הפנימי) שממנו יצאה המנה המקורית.
כתובת היעד מתורגמת כאילו מנת המידע נשלחה אל המחשב המתאים עם הכתובת הפנימית
מנת המידע מנותבת מחיבור האינטרנט אל החיבור של הרשת הפנימית בצירוף מס' הפורט שאיתו יצאה המנה מהרשת הפנימית
אבטחה, NAT, וגרסה 6 של פרוטוקול IP
טכניקת NAT הפכה פופולרית בעקבות המחסור בכתובות IP בגרסה 4. מסיבות היסטוריות, למדינות מחוץ לארצות הברית הוקצו בלוקים מעטים יותר של כתובות IP, ולכן במדינות אלו NAT נפוץ יותר.
למחשבים שנמצאים "מאחורי" שער גישה מסוג NAT, אין קשר קצה לקצה ישיר ולכן מפעיליהם נתקלים בבעיה להשתמש בחלק מפרוטוקולי האינטרנט. NAT נחשבת בעיני רבים כטכניקה הפוגעת באינטרנט, מאחר שעקרון קצה לקצה הוא עקרון יסוד של אינטרנט אשר גופי התקינה הרשמיים תומכים בו ומנסים לפעול לחיזוקו. ספקיות אינטרנט רבות בעולם (בעיקר באירופה ואסיה) מספקות שירותי NAT בלבד, ולפיכך, מתקיים דיון ציבורי בשאלה אם הן מספקות שירותי אינטרנט בכלל.
טכניקת NAT מעניקה כמה יתרונות של אבטחת מידע, ולכן היא נמצאת בשימוש רב בחומות אש. מצד שני, הטכניקה מסבכת את היישום של פרוטוקולי אבטחת מידע כדוגמת IPSec.
פרוטוקול IP בגרסה 6 פותר את בעיית המחסור בכתובות של גרסה 4, וגם כולל בתוכו את הפונקציונליות של IPSec. לכן גרסה 6 של IP נחשבת אחד הפתרונות היותר טובים לפריסה נרחבת של הרבה מכשירים ברשת כדוגמת רשת טלפוניה סלולרית, אולם סביר להניח שייקח עוד זמן עד ליישום פרוטוקול זה בסביבה כזו.
NAT בסיסי, לעומת תרגום מספרי שער
נהוג להבדיל בין שני סוגי NAT כלליים. הסוג הראשון שבדרך כלל נקרא NAT או NAPT מתייחס לתרגום כתובות המלווה בתרגום מספרי שער (port numbers). טכניקה זו מאפשרת, לדוגמה, לחבר מספר גדול של מחשבים לרשת האינטרנט באמצעות כתובת IP ציבורית אחת.
הסוג השני נקרא לפעמים NAT בסיסי (Basic NAT), או NAT קבוע (Static NAT), מתייחס לתרגום כתובת ה-IP בלבד, ולכן דורש כתובת ציבורית אחת עבור כל חיבור. טכניקה זו נמצאת בשימוש בעיקר בנתבי ADSL, לפעמים בשם "אזור מפורז" (DMZ), והיא מאפשרת למחשב לקבל כל חיבור חיצוני על אף שכתובת ה-IP נמצאת בשימוש על ידי הנתב עצמו.
NAT הכולל תרגום מספרי שער נבדל גם הוא לשני סוגים: תרגום כתובת מקור (SNAT), והמקבילה ההפוכה, תרגום כתובת יעד (DNAT).
"התחזות" כתובת IP
מקרה פרטי של NAT נקרא "התחזות" (Masquerading), והוא מאפשר למחשבים רבים לשתף חיבור אינטרנט בצורה שקופה יחסית, כאשר מנקודת מבטו של כל מחשב ברשת הפנימית, נראה המחשב שמבצע NAT כמו כל נתב אחר ברשת האינטרנט.
כאשר הנתב ה"מתחזה" מנתב חיבורי רשת יוצאים לאינטרנט, הוא משכתב את כתובת המקור של מנות המידע באופן שקוף, עם הכתובת הציבורית שלו. כמו כן הנתב זוכר מידע בסיסי לגבי החיבור הזה בין המחשב הפנימי למחשב המרוחק. אז מנת המידע יוצאת אל רשת האינטרנט ואל מחשב היעד כאילו נשלחה מהנתב עצמו.
כאשר מגיעה מנת מידע עם תגובה בחזרה אל הנתב, הוא מחפש את המידע שנזכר כדי להחליט לאיזה מחשב ברשת הפנימית לשלוח את המנה. לאחר מכן הוא משכתב את כתובת היעד של מנת המידע עם הכתובת של המחשב הפנימי, ושולח אותה אל הרשת הפנימית.
יתרונות וחסרונות
היתרונות של NAT הם משמעותיים. האפשרות לחבר מחשבים רבים לאינטרנט באמצעות חיבור אחד חוסכת הרבה כסף לארגונים וחברות, וגם חוסכת בכתובות אינטרנט. יתרון נוסף הוא בכך שניתן להסתיר את מבנה הרשת הפנימית מפני אנשים מבחוץ כגון האקרים או ספקית האינטרנט.
אחד החסרונות העיקריים הוא הקושי בשימוש בשירותים הדורשים יזימת חיבור TCP מהרשת החיצונית אל תוך הרשת הפנימית, או פרוטוקולים ללא-מצב (stateless) כגון UDP. ללא מאמץ מפורש מצד הנתב לתמוך בפרוטוקולים כאלה, חבילות המידע לא מגיעות ליעדן ולא נוצר החיבור. מצד שני יש הרואים בכך סוג של חומת-אש פשוטה, ולכן משתמשים שאינם רוצים לחשוף את שירותי הרשת במחשב שלהם רואים בכך יתרון.
חיסרון שני הוא כאשר גודל חבילת ה-IP גדול יותר מה-MTU של אחד מן ממשקי הרשת שבדרך ליעד - תתבצע פרגמנטציה וכתוצאה מכך כתובות הפורטים יופיע רק בחלק הראשון מבין כלל החלקים שעברו פרגמנטציה. אין אחידות לגבי היחס לפרגמנטציה בין רכיבי ה-NAT, מה שעלול לגרום לבעיות, בעיקר כאשר אותם חלקים לא מגיעים בסדר הנכון.
שימושים אחרים
איזון עומסים (Load Balancing) - ניתן להשתמש בשכתוב כתובת יעד (DNAT) על מנת להפנות חיבורים נכנסים לאחד מתוך קבוצת שרתים אפשריים ובכך לאזן את העומס עליהם.
ניתוב לשרת גיבוי - אם השרת הראשי אינו זמין, ניתן לגרום לנתב לבצע DNAT ובכך להפנות בקשות עבודה לשרת חלופי באופן שקוף.
בא-כח שקוף (Transparent Proxy) - ניתן להפנות בעזרת NAT את הבקשות לגלישה בשרתי אינטרנט בפרוטוקול HTTP, אל שרת בא-כח (proxy) מיוחד שמסוגל לסנן בקשות ולהאיץ את הגלישה. ספקיות אינטרנט משתמשות בטכניקה זו על מנת להפחית את רוחב הפס הבינלאומי שבשימוש הלקוחות שלהן, ללא צורך בתצורה מחדש של הדפדפן במחשבי הלקוח.
ראו גם
חומת אש
נתב
Internet Protocol
שיתוף חיבור אינטרנט
שרת פרוקסי
Port Forwarding
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:תקנים בתקשורת מחשבים
קטגוריה:כתובות רשת | 2024-02-13T06:43:29 |
קו קלוקס קלן | הפניה קו קלוקס קלאן | 2019-07-03T10:55:43 |
קול העם | "קול העם" היה עיתון יומי עברי של המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה ושל ממשיכתה, המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), שיצא לאור בין השנים 1937 עד 1975. פסק הדין בעתירה שהגיש העיתון כנגד סגירתו, הידוע כ-"בג"ץ קול העם" (1953) מהווה את אחד מן הניסוחים החשובים להגנה על חופש הביטוי בישראל.
היסטוריה
"קול העם" החל לצאת לאור כירחון באוגוסט 1937 בלא רישיון הופעה. העיתון הזדהה עם המדיניות של ברית המועצות והביע אמון מלא במשטר הסובייטי, גם בתקופת סטלין.
משנת 1942 החל קול העם להופיע כשבועון ובעקבות מאמצים רבים, ציבוריים ומשפטיים העניק משרד הפנים המנדטורי רישיון הופעה לעיתון. הגיליון החוקי הראשון יצא לאור ב-20 בדצמבר 1944.
עורכי העיתון במהלך השנים כללו את חברי מק"י הבכירים: שמואל מיקוניס, משה סנה, אסתר וילנסקה, מאיר וילנר וצבי ברייטשטיין. המשורר אלכסנדר פן שימש כעורך המדור הספרותי של העיתון במשך רוב קיומו. במדור ראו אור לראשונה יצירותיהם של יוצרים צעירים כגון חנוך לוין ודוד אבידן.
בשנת 1965, עם הפיצול במק"י בין הרוב שנקט גישה ביקורתית כלפי ברית המועצות לבין המיעוט ששמר אמונים לברית המועצות והקים את רק"ח, נשאר "קול העם" בשליטת מק"י, וחברי רק"ח הקימו עיתון מתחרה בשם "זו הדרך". לאחר הפילוג נותרה מק"י מפלגת אופוזיציה קטנה, והעיתון הלך ודעך עד שנסגר בשנת 1975.
העיתון לא נשא את עצמו ומימונו הגיע מתרומות של חברי וידידי הפק"פ. העיתון ניהל מגביות למימון פעילותו. בשנות ה-50 חולקו מכסות גיוס לאזורים שונים של מדינת ישראל, והעיתון פרסם כיצד כל אזור עמד במכסה.
מאבקים משפטיים
עורכי העיתון הועמדו לדין מספר פעמים באשמת לשון הרע. בספטמבר 1948 האשים העיתון מספר קצינים במשטרה שרצחו בעינויים את הפעיל הקומוניסטי סיומה מירוניאנסקי בשנת 1941, בעת ששרתו במחלקת החקירות הפליליות של משטרת המנדט. בתגובה דרשו הקצינים להעמיד לדין את עורכי העיתון באשמת לשון הרע והיועץ המשפטי לממשלה אף הצהיר שכך ייעשה. אולם לאחר בדיקה נוספת נמצא שיש ממש בטענות והוקמה ועדת חקירה לבדיקת נסיבות הרצחו של מירוניאנסקי. בפברואר 1951 נפתח משפט באישומי לשון הרע נגד עורכי העיתון בגין מאמר מספטמבר 1949 בו כונה ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, "בוגד העם", "מושך בעגלת האמפריאליזם האמריקני" ובכינויים אחרים. במשפט טען בן-גוריון שהמאמר נועד לפגוע ביחסי ברית המועצות–ישראל. הסנגור של קול העם טען, לעומת זאת, שמטרת המשפט היא לדכא את המפלגה הקומוניסטית הישראלית. בדצמבר 1951 הואשם העיתון בהוצאת דיבתו של שר המשטרה והסתה למרד בגין כתבה שהתפרסמה ב-8 ביולי 1950. ביולי 1952 נסגר העיתון לשבוע בגלל עבירות צנזורה.
קול העם אימץ את עלילת הדם של משפט הרופאים ב-1953 ותיאר בכותרתו הראשית את הרופאים היהודים שנאסרו כ"כנופיית רופאים-מרצחים בשירות הריגול האמריקנו-בריטי".על רקע זה, ביקשה הממשלה לאסור את קיומה של מק"י ובין השאר נדונה האפשרות לסגור את קול העם. בינואר 1953 הורה שר הפנים, ישראל רוקח על סגירת העיתון לעשרה ימים על פי חוק מתקופת המנדט הבריטי המתיר הוצאת צו סגירה לעיתון המפרסם דברים שעלולים לפגוע בשלום הציבור. העיתון הגיש עתירה לבג"ץ נגד הסגירה, אולם בג"ץ סירב להוציא צו על תנאי בעניין. במרץ 1953 הורה שוב שר הפנים על סגירת העיתון לעשרה ימים, הפעם בגלל מאמר מערכת תחת הכותרת "ילך אבא אבן להילחם לבדו", בו יצא העיתון נגד הצהרתו הנטענת של שגריר ישראל אבא אבן, על פי ידיעה שהופיעה בהארץ, שישראל תעמיד מאות אלפי חיילים לצד ארצות הברית במקרה של מלחמה עם ברית המועצות. בין השאר נכתב בעיתון: "נגביר את מאבקנו נגד המדיניות האנטי-לאומית של ממשלת בן-גוריון המספסרת בדם הנוער הישראלי". הפעם הוציא בג"ץ צו על תנאי נגד פעולת שר הפנים והשעה את סגירת העיתון עד בירור עתירת קול העם נגד הסגירה. פסק הדין בעתירה, שנודע כבג"ץ קול העם, פורסם ב-16 באוקטובר 1953. פסק הדין שנכתב על ידי השופט אגרנט בהסכמתם של השופטים משה לנדוי ויואל זוסמן, קבע כי חופש הביטוי מהווה זכות יסוד שהיא חלק בלתי נפרד מהדמוקרטיה. סמכותו של שר הפנים לסגור עיתון בנימוק של שלום הציבור מוגבלת למקרים בהם יש ודאות קרובה לסיכון שלום הציבור מפרסומי העיתון. בהתייחס למקרה של קול העם, כמו גם של העיתון אל-איתיחאד אשר פרסם דברים דומים ואף נגדו הוצא צו סגירה, נפסק שהדברים שפורסמו רחוקים מלהצביע על ודאות קרובה לסכנה לשלום הציבור ועל כן ביטלו את צו הסגירה. פסק דין זה היווה אבן דרך בפסיקה ובמשפט הישראלי, בקביעת חופש הביטוי כזכות יסוד וכדוגמה לסמכותו של בית המשפט לבטל פעולה שביצעה הרשות המבצעת בניגוד לזכות יסוד בהתקיים תנאים מסוימים, כגון מבחן הוודאות הקרובה.
ביוני 1953 הוגשו נגד העיתון שלושה אישומים בגין פגיעה בכבוד שליטים זרים. אחד האישומים היה בשל מאמר חריף נגד ג'ון פוסטר דאלס תחת הכותרת "דע את פוסטר דאלס, דע את אויבך". השופט בנימין הלוי דחה את האישום ובעקבות זאת הודיע היועץ המשפטי לממשלה על ביטול שני האישומים האחרים. ביולי 1953 התבררה בבית המשפט תביעה של חביב שיבר נגד קול העם על שכינו אותו "הרפתקן פשיסטי" והאשימו אותו בכך שמכר בשוק השחור נייר שקיבל לצורך תעמולת בחירות. קול העם זכה במשפט ושיבר חויב בתשלום הוצאות משפט לעיתון.
גלריה
ראו גם
פריי ישראל
בג"ץ קול העם
זו הדרך
קישורים חיצוניים
קול העם, באתר עיתונות יהודית היסטורית
הערות שוליים
*
קטגוריה:עיתונות בעברית
קטגוריה:עיתונות מפלגתית קומוניסטית בישראל
קטגוריה:המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה | 2024-01-14T11:00:16 |
בג"ץ קול העם | שמאל|ממוזער|150px|המאמר שהוביל לצו הסגירה נגד "קול העם"
בג"ץ קול העם (בשמו המלא: בג"ץ 73/53 חברת קול העם נ' שר הפנים) הוא פסק דין משנת 1953 של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ שנכתב על ידי השופט שמעון אגרנט.
העיתונים "קול העם" ו"אל-איתיחאד", ביטאוניה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) בעברית ובערבית, עתרו לבג"ץ נגד צו של שר הפנים שהורה על סגירתם לימים אחדים עקב מאמרי ביקורת על הממשלה שהופיעו בהם.
השופט אגרנט קיבל את עתירות העיתונים בהתבססו על מגילת העצמאות, ובפסק דין מנומק ביסס את חופש הביטוי כזכות עילאית במשפט החוקתי בישראל, וקבע בזאת לממשיכי דרכו מאז את הדרך שבה ניתן להגן על זכויות האזרח וחופש הביטוי, כאשר הם מתנגשים עם אינטרסים אחרים, נוגדים. בפסק הדין נקבע "מבחן הוודאות הקרובה", לפיו כאשר חופש הביטוי מתנגש עם אינטרס מוגן אחר, ייסוג חופש הביטוי רק כאשר תתקיים ודאות קרובה לפגיעה ממשית ורצינית באינטרס האחר.
פסק דין זה מהווה בסיס למשפט החוקתי הישראלי. היה זה פסק דין ראשון שבו נבחנו בישראל גבולותיו של חופש הביטוי כשהוא מתנגש עם ביטחון המדינה ושלום הציבור, וכן המסמך הראשון של מוסד שלטוני במדינת ישראל אשר מכריז כי ישראל היא מדינה דמוקרטית.
האירועים שהובילו לעתירה לבג"ץ
ב-9 במרץ 1953 פרסם העיתון "הארץ" ידיעה שבה דיווח על נכונות להעמדת סיוע צבאי של ישראל לרשותה של ארצות הברית במלחמת קוריאה, על רקע מינויו של גאורגי מלנקוב לראש ממשלת ברית המועצות. בנוסח הידיעה:
הידיעה הייתה משוללת יסוד, וב-25 במרץ תיאר אותה ראש הממשלה דוד בן-גוריון, כ"בדותה עיתונאית", אך בינתיים שימשה הידיעה בסיס למאמרי ביקורת חריפים בעיתונים "קול העם" ו"אל-איתיחאד", ביטאוניה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) בעברית ובערבית. במאמר המערכת של "קול העם" נאמר שידיעה זו היא סימן מובהק ל"מדיניות האנטי-סובייטית" של ממשלת ישראל:
לנוכח זאת הורה שר הפנים, ישראל רוקח, לסגור את "קול העם" לעשרה ימים ואת "אל-איתיחאד" ל-15 ימים, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 19(2)(א) לפקודת העיתונות, להוציא צו המורה להפסיק פרסום של עיתון לתקופה שימצא לנכון, "אם מתפרסם בעיתון דבר שיש בו לדעתו של שר הפנים כדי לסכן את שלום הצבור".
באותו יום פרסמה האספה הכללית השנתית של אגודת העיתונאים בתל אביב הודעה שבה נאמר: "האספה הכללית מביעה את תקוותה, כי עם זירוז אישור חוק העיתונות יצומצם עד למינימום השימוש בהנמקה הסתמית 'סכנה לשלום הצבור' לשם סגירת עיתון".
מאמר המערכת של "הארץ" מתח ביקורת על החלטתו של שר הפנים, בנימוק ש"איש במדינה לא יעלה בידו להצביע על שום סכנה לשלום הציבור שיצאה מפרסומו [של המאמר ב"קול העם"]". מר רוקח משתמש בסמכויותיו כדי להציק לעיתונה של מק"י. אין פירוש אחר להוצאת צו האיסור, ואין זאת אלא שימוש שרירותי בסמכויותיו".
"מעריב" פרסם טור המסתייג ממפלגת מק"י ומביטאונה "קול העם", אך שלל את צעדו של שר הפנים וציין: "פעולה מעין זו עלולה היא עצמה לסכן את שלום הציבור, אם שר הפנים ישתמש יותר מדי בחוק זה, ואמצעי זה ייהפך לדרך הממשל ל'ריגולציה' של העיתונות החפשית במדינה". אפרים קישון, בטורו "חד גדיא", פרסם סאטירה התוקפת את גילויי התמיכה ב"קול העם".
שני העיתונים שלגביהם הוצא צו סגירה עתרו לבג"ץ בטענה שנפגע חופש הביטוי, וזה הוציא צו ביניים להמשך הופעת העיתונים וכן צו על תנאי המורה לשר הפנים "לבוא וליתן טעם, מדוע לא יבטל את הצו שניתן על ידו ביום 22/3/53, לפי סעיף 19 לפקודת העיתונות, להפסיק את פרסום העיתון 'קול העם' לתקופה של עשרה ימים".
פסק הדין
השופט שמעון אגרנט קיבל את עתירת העיתונים בהתבססו על מגילת העצמאות, ובפסק דין מנומק ביסס את חופש הביטוי כזכות עילאית במשפט החוקתי בישראל, וקבע בזאת לממשיכי דרכו מאז את הדרך שבה ניתן להגן על זכויות האזרח וחופש הביטוי, כאשר הם מתנגשים עם אינטרסים אחרים, נוגדים. בפסק הדין נקבע "מבחן הוודאות הקרובה", לפיו כאשר חופש הביטוי מתנגש עם אינטרס מוגן אחר, ייסוג חופש הביטוי רק כאשר תתקיים ודאות קרובה לפגיעה ממשית ורצינית באינטרס האחר.
בראשית דבריו עמד השופט על הקשר ההדוק בין חופש הביטוי למשטר דמוקרטי:
מאידך הציג השופט אגרנט את גבולותיו של חופש הביטוי:
במסגרת פסק הדין דן השופט אגרנט במעמדה הנורמטיבי של מגילת העצמאות, וקיבע את מעמדה כחלק מעקרונות היסוד של השיטה הישראלית. זו לדידו, מבטאת את חזון העם וממנה ניתן ללמוד משפט של עם בראי של מערכת החיים הלאומיים שלו. כך, על-אף שנדחתה הצעה בדיונים של מועצת העם לעגן את חופש הביטוי במגילת העצמאות נקבע שזכות זו אמנם אינה מעוגנת במגילה מפורשות, אך היא קיימת בה כחלק מרוח הלאום וחזון העם, ולכן . בפסיקה שבאה לאחר בג״ץ קול העם נעשה שימוש בדרך שהתווה השופט אגרנט בהכרזתו על מעמדה הנורמטיבי של המגילה.
השופט אגרנט סיכם את ההלכה שיש להחילה בעניין הנדון:
מההלכה שנקבעה עבר פסק הדין לדיון מקיף במקרה הפרטי שהובא לדיון וקבע:
החריגה נבעה מכך שלמעשה לא התקיימה סכנה ״קרובה לוודאי״ לה טען השר. בהתאם לכך בוטלו הצווים לסגירתם של העיתונים "קול העם" ו"אל-איתיחאד".
הערכת השפעתו של פסק הדין
חודשים מעטים לאחר מתן פסק הדין פרסם "הפרקליט", ביטאונה של לשכת עורכי הדין בישראל, סקירה שלו, שהסתיימה במילים:
תקדים חשוב זה כמוהו כמעשה חקיקה, כהוספת נדבך בהיכל החוקה; לאו דווקא החוקה המצויה בפתשגן הכתב, אלא החוקה החיה בלבבות: זו שבני האדם חיים על פיה.
אהרן ברק הקדיש מאמר נרחב לפסק הדין, ובו כתב:
בים הגדול של הפסיקה מצויים מספר פסקי דין, הנישאים משכמם ומעלה, והמאירים מאורם הגדול את סביבתם הקרובה והרחוקה. אלה הם ציוני הדרך, הקובעים את דרכו של המשפט, שעה שהוא עומד על פרשת דרכים. אלה הם אותם מתי מעט של פסקי דין, המקרינים מעוצמתם הפנימית לעבר העתיד, ומכוונים את התפתחותו של המשפט. מבין פסקי דין יחידי סגולה אלה מתבלט בחשיבותו פסק הדין של השופט אגרנט בפרשת קול העם. הוא ניתן בתחילת שנות החמישים. עם כתיבתו הורגשה תרומתו. מאז הוא ממשיך להיות אחד מפסקי הדין המרכזיים של המשפט הישראלי, ואחד מפסקי הדין החשובים ביותר שכתב השופט אגרנט.
מהו שמעניק לפרשת קול העם את חשיבותה המיוחדת? נראה לי שהתשובה על כך היא כפולה: ראשית, פסק הדין הוא מרכזי במשפט הישראלי בשל ההלכות שנקבעו בו לעניין חופש העיתונות בפרט, וחופש הדיבור ואופיה הדמוקרטי של המדינה בכלל; שנית, פרשת קול העם חשובה היא למשפטנו בשל דרכי החשיבה המשפטית בהן נקט השופט אגרנט כדי להגיע לגיבוש הדין.
דוד קרצמר ציין:
בפסק־דינו בבג״ץ קול־העם הניח השופט אגרנט תשתית תאורטית להגנה שיפוטית על זכויות הקשורות בהליך הדמוקרטי, כגון חופש הביטוי. תשתית זו נשענת על היותה של מדינת ישראל מדינה דמוקרטית, ההופכת אצל השופט אגרנט לנתון חוקתי. נתון חוקתי זה איננו פוגם בכוחו של המחוקק לקבוע הוראות חוק הפוגעות בזכויות־יסוד – אפילו אותן זכויות־יסוד הקשורות להליך הדמוקרטי – אך שומה על הרשויות לשים זכויות אלה לנגד עיניהם בבואן לפרש חוקים. במקרים שבהם ישנם שניים או יותר פירושים אפשריים לחוק, על הרשויות לבחור באותו פירוש המתיישב יותר עם הגנה על זכויות אדם במדינה דמוקרטית.
ראו גם
חופש הביטוי בישראל
פקודת העיתונות
חופש העיתונות
בג"ץ שניצר נגד הצנזור הצבאי הראשי
לקריאה נוספת
משה נגבי, חופש העיתונות בישראל: ערכים בראי המשפט, ירושלים: מכון ירושלים לחקר ישראל, 1995.
אהרן ברק, "הנשיא אגרנט: "קול העם" – קולו של העם", מבחר כתבים, א, 2000, עמ' 575–596.
מרדכי נאור, רבותי, העיתונות, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2004, הפרק "משפט בן-גוריון – קול העם", עמ' 120–138.
קישורים חיצוניים
בג"ץ 73/53 חברת קול העם נ' שר הפנים, הנוסח המלא של פסק הדין, באתר "נבו"
אורית רוזין, "קול העם" – דיוקנו של מאבק, בספר: מיכאל בירנהק (עורך), שקט, מדברים! התרבות המשפטית של חופש הביטוי בישראל, סדרת הספרים משפט, חברה ותרבות, 2006, עמ' 71–128
אהרן ברק, "את המשפט של העם יש ללמוד באספקלריה של מערכת החיים הלאומיים שלו", עלי משפט ג, תשס"ד, עמ' 377–390
רון שוורץ, בג"ץ קול העם, כאן הסכתים, 26 בנובמבר 2020 (52 דקות)
הערות שוליים
קול העם
קטגוריה:צנזורה בישראל
קול העם
קטגוריה:ישראל: משפט חוקתי
קטגוריה:עיתונות בעברית
קטגוריה:בדיות עיתונאיות
קטגוריה:פסקי דין של בג"ץ בשנת 1953 | 2024-06-29T18:24:14 |
הלן קלר | הלן אדמס קֶלֶר (באנגלית: Helen Adams Keller; 27 ביוני 1880 – 1 ביוני 1968) הייתה סופרת ופעילה חברתית אמריקאית, שנודעה בזכות התמודדותה עם מגבלותיה בהיותה חירשת-עיוורת, מגיל צעיר מאוד.
ביוגרפיה
הלן קלר נולדה בטסקמביה שבאלבמה לקפטן ארתור ה. קלר ולקת'רין (קייט) אדמס קלר. היו לה שני אחים צעירים, מילדרד קמפבל ופיליפ ברוקס קלר, ושני אחים-למחצה מנישואיו הקודמים של אביה, ג'יימס ויליאם סימפסון קלר.
כשהייתה בת 19 חודשים נדבקה במחלה שאותה הרופאים הגדירו כ"גודש חמור בקיבה ובמוח", שהייתה כנראה מחלת שנית או דלקת קרום המוח. קלר הבריאה, אך המחלה הותירה אותה חירשת ועיוורת. התנהגותה נעשתה לבלתי נסבלת. כשהסובבים אותה נכשלו בהבנת רצונה, הייתה נכנסת להתקפי זעם: היא הייתה משתרעת על הרצפה, בועטת, מכה וצורחת. הלן נעשתה גם מאוד מפונקת, מכיוון שהוריה שריחמו עליה נתנו לה לעשות כאוות נפשה תמיד.
בשנת 1887 יצרו הוריה קשר עם אלכסנדר גרהם בל, שעבד עם ילדים חירשים. הוא יעץ להם לפנות למכון פרקינס לעיוורים בבוסטון, מסצ'וסטס. מכון פרקינס שלח אל קלר את אן סאליבן כמורה כדי שזו תנסה למצוא דרך לנפשה של קלר. זו הייתה תחילתן של 49 שנות עבודה משותפת. סאליבן הייתה בת 21, לקויית ראייה וחסרת ניסיון הוראה. הלן מתארת יום זה כיום המשמעותי בחייה .
סאליבן הסתירה את עובדת מוגבלותה הפיזית מסובביה ולא אפשרה להם לפגוע בהלן. סאליבן תבעה וקיבלה רשות מאביה של קלר לבודד את הילדה משאר המשפחה בבקתה. משימתה הראשונה הייתה לחנך את הילדה המפונקת למשמעת. סאליבן תקשרה עם קלר בעזרת מחוות במגע גופני (כמו הזזת ידה של קלר מחפץ שאסור לגעת בו) ובמישוש הפנים לגילוי הבעות הפנים. סאליבן ניסתה ללמד את קלר את שמותיהם של חפצים שונים כשהיא מאפשרת לקלר למשש את ידיה בזמן שהיא מאייתת את שמות החפצים בשפת הסימנים. היא החלה במילה "בובה", עבור הבובה שנתנה לקלר, אך במשך זמן רב ראתה קלר בסימנים אלה משחק בלבד משום שלא נחשפה לשפה כלשהי מאז גיל 19 חודשים. כמו כן, קלר התקשתה להבין את הסימנים משום שלא הבינה שלכל עצם יש שם משלו. כשניסתה סאליבן ללמד את קלר את המילה "ספל", קלר הייתה כה מותשת, שהיא שברה את הספל שהחזיקה. הפריצה הגדולה של קלר בתקשורת עם סביבתה באה כשהבינה שתנועות מסוימות שמורתה עשתה בכף ידה סימלו את המושג "מים". לאחר מכן התישה את מורתה בתביעותיה לקבל את שמותיהם של כל העצמים המוכרים האחרים בעולם.
סאליבן הצליחה להעניק לקלר כלים לחשיבה וללמד אותה לכתוב בכתב רגיל. בין השנים 1888–1890, היא למדה כתב ברייל בבית הספר פרקינס (Perkins), שהוא בית ספר טיפולי לעיוורים הממוקם בבוסטון, מסצ'וסטס. אלכסנדר גרהם בל, ניסה להניא את אן סאליבן לאפשר להלן לימודי שפות. למעט השפה האנגלית שלטענתו, היא שפת הלימוד היחידה שיש ללמד חרשים. לאור הצלחתה של סאליבן עם הלן קלר, בל רצה שסאליבן תלמד חרשים נוספים בבית הספר פרקינס. סאליבן לא הייתה מוכנה להיפרד מהלן ודחתה את הצעתו בתוקף. בגיל שלוש עשרה הלן ידעה לקרוא ברייל בשפות רבות: אנגלית, גרמנית, צרפתית, יוונית ולטינית. לאחר מכן, למדה קלר לדבר בסיועה של גברת פולר, מנהלת בית ספר לילדים חרשים אילמים בבוסטון, בעזרת שיטת טדומה (Tadoma): נגיעה בשפתיהם של אחרים בזמן שדברו והרגשת התנודות.
כשקלר הייתה בת 24 היא סיימה בהצטיינות את לימודיה בקולג' רדקליף, שם תרגמה בשבילה סאליבן כל מילה בכף ידה.
ב-1 ביוני 1968 מתה קלר בשנתה, 26 ימים לפני יום הולדתה ה-88.
פעילות ציבורית
בעזרת כוח הרצון העצום שלה הפכה הלן לנואמת בעלת שם עולמי ולסופרת. בשנת 1903 הלן פרסמה אוטוביוגרפיה, "סיפור חיי" (Story of my life). הספר הפך לרב מכר ותורגם לשפות רבות. יתר ספריה שפורסמו לא זכו לאותה ההצלחה ונמכרו במספר עותקים מצומצם. קלר הרגישה שהתעניינות בה הייתה בעיקר סביב מחלתה והתמודדותה, בעוד שהיא עברה הלאה ורצתה לקדם נושאים אחרים שעניינו אותה. קלר הפכה את המאבק למען המוגבלים באברי החישה למשימת חייה.
הלן קלר הייתה חברה ב (SPA) ופעלה וכתבה למען מעמד הפועלים משנת 1909 עד שנת 1921. כך היא נימקה את החלטתה להצטרף למפלגה הסוציאליסטית: . בשנת 1912, קלר הצטרפה לאיגוד פועלי התעשייה של העולם, לאחר שחשה שהסוציאליזם הפרלמנטרי "טובע בביצה הפוליטית". היא כתבה על עליית הקומוניזם בזמן המהפכה ברוסיה. קלר פעלה במגוון רחב של תחומים. פעלה עבור זכות הצבעה לנשים ולקידום זכויות עובדים.
בשנת 1920 נמנתה על מייסדי האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות, וחמש שנים לאחר מכן הופיעה בפני כנס של ארגון ה-Lions וסיפקה חשיפה חשובה לפעולותיהם למען הקהילה, שנמשכות עד היום. בשנת 1960 יצא לאור ספרה "Light in my Darkness" שבו תמכה בתורתו של התאולוג המיסטי השוודי, בן המאה ה-18, עמנואל סוודנבורג.
קלר החלה לעבוד בארגון האמריקאי לעיוורים בשנת 1924, בו הייתה פעילה במשך ארבעים וארבע שנים, עד מותה.
ב-1952 ביקרה קלר בישראל ובספרייה הראשונה בארץ, לעיוורים, הספרייה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה, שנוסדה שנה קודם לכן, בנתניה. היא נפגשה עם חיה בם, מייסדת הספרייה לעיוורים והמנהלת הראשונה שלה, התארחה בכנסת וסייעה לאגודת החרשים בישראל. ב-1953 נקרא על שמה "בית הלן קלר" בשכונת יד אליהו בתל אביב. רחובות בערי ישראל, בין השאר בעיר לוד, נקראים על שמה.
ב-1964 העניק לה הנשיא לינדון ג'ונסון את מדליית החירות הנשיאותית, עיטור הכבוד האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית.
חייה של הלן קלר היוו השראה לאנשים ברחבי העולם וסיפור חייה תואר בסרט "עושת הנפלאות" ואף הומחז והוצג בברודוויי.
גלריית תמונות
קישורים חיצוניים
The Helen Keller Services for the blind
פסקאות נבחרות מכתביה של הלן קלר, בתרגום לעברית
הלן קלר באתר American Foundation for the Blind
The Miracle Worker מחזה על אודות תחילת הקשר בין קלר למורתהּ, אנני סאליבן שצולם גם לסרט ולתוכנית טלוויזיה
הלן קלר ומחוללת הנסים - סיפורן של הלן קלר ומורתה, אן סאליבן
. (בפורמט וידאו עם תרגום לשפת הסימנים)
. (בפורמט וידאו עם תרגום לשפת הסימנים)
הלן קלר וBlind Day-התכתבות עם דוד בן-גוריון בבלוג של ארכיון צה"ל
, מתוך מגזין עיניים.
The Inspiring Story of Helen Keller, Google Arts & Culture, 2019
Helen Keller in English Wikipedia
הערות שוליים
קטגוריה:בוגרות מכללת רדקליף
קטגוריה:פעילות חברתיות אמריקאיות
קטגוריה:פעילים חברתיים אמריקאים
קטגוריה:עיוורים אמריקאים
קטגוריה:אנשי חינוך אמריקאים
קטגוריה:חברות היכל התהילה הלאומי לנשים
קטגוריה:פעילות למען זכויות עובדים
קטגוריה:פעילים למען זכויות עובדים
קטגוריה:סופרות אמריקאיות
קטגוריה:סופרים אמריקאים
קטגוריה:מקבלי עיטור מסדר הצלב הדרומי
קטגוריה:אלבמה: אישים
קטגוריה:אישים שפסליהם הוכנסו לאוסף היכל הפסלים הלאומי
קטגוריה:מקבלות מדליית החירות הנשיאותית
קטגוריה:מקבלי מדליית החירות הנשיאותית
קטגוריה:סוציאליסטיות אמריקאיות
קטגוריה:סוציאליסטים אמריקאים
קטגוריה:חירשות אמריקאיות
קטגוריה:נשות חינוך
קטגוריה:אמריקאיות שנולדו ב-1880
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1880
קטגוריה:אמריקאיות שנפטרו ב-1968
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1968 | 2024-08-06T08:56:33 |
שוקו אסהארה | שוקו אסהארה (בקנג'י: 麻原彰晃, בהירגנה: あさはら しょうこう; 2 במרץ 1955 - 6 ביולי 2018) היה מנהיגה ומייסדה של כת אום שינריקיו היפנית.
שנותיו הראשונות
אסהארה נולד בעיר יטסושירו שבאי הדרומי קיושו ביפן. הוא נולד תחת השם צ'יזואו מצומוטו (Chizuo Matsumoto) למשפחה ענייה המייצרת מחצלות טאטאמי לפרנסתה. הוא היה אחד מתוך שבעה ילדים. הוא סבל מעיוורון כמעט מלא, ולכן בגיל חמש הלך ללמוד בבית ספר לעיוורים. לאחר שסיים את לימודיו ב־1977 עבר לטוקיו. למרות מאמציו הרציניים, נכשל בבחינות הכניסה לאוניברסיטת טוקיו היוקרתית. כיוון שכך, פנה אסהארה ללימודי דיקור סיני ורפואה סינית מסורתית. הוא החל לעסוק ברפואה סינית עממית ולאחר מכן פנה לפילוסופיה המשלבת רעיונות רוחניים שונים, רובם פרי מוחו. ב־1978 התחתן עם אשה שמכרה לפרנסתה תרופות צמחיות ואוכל טבעי.
כבר בראשית דרכו שאף אסהארה להיות מנהיג, דבר שבא לידי ביטוי עוד בבית הספר היסודי ובתיכון בו למד, אך הוא נדחה על ידי חבריו ללימודים, שחשו מאוימים מדעותיו הקיצוניות ויוצאות הדופן.
הקמת כת האמת הצרופה
ב־1984, כחלק מהשינוי הדתי שהתרחש בו, החלו אסהארה ואשתו להדריך קורסי יוגה. כמורה ליוגה הוא העביר שיעורים רבים לתלמידים רבים, כשכישרון היוגה היווה בסיס ששולב בפרקטיקות בודהיסטיות, שאף אותן הוא לימד. ב־1986 בזמן ששהה בהרי ההימליה הוא טען כי השיג הארה על ידי התגלות של האל ההינדי שיווה. לטענתו, הוא חווה התעוררות ועלייה באנרגיה שאמרה לו לעזוב את הגוף, וכי עליו להוביל להתפתחות רוחנית. לאחר עלייה לרגל להרי ההימליה, כתב אסהארה: "עכשיו אני חופשי לעזוב את גופי הפיזי, בכל זמן ובכל מקום". ב־1987 טען שפגש את הדלאי לאמה וזה אמר לו שהוא הדלאי לאמה של יפן, ושעליו מוטלת הפצת הבודהיזם ביפן. כשחזר ב־1987 הוא שינה את שמו מצ'יזו מצומוטו, ל"קדוש" שוקו אסהארה. לטענתו, בהתגלותו האפוקליפטית בחר בו שיווה לארגן צבא של אלוהויות, כדי שבני האור ילחמו בבני החושך. על אף ששיווה הוא אל הינדי, אך אסהארה היה בחירתו לדבריו, להוביל את בני האור אל הישועה הנצחית. כדי לשבות את לב המאמינים, טען אסהארה כי לו כוחות על טבעיים, כמו היכולת לחזות עתיד, לראות עבר, לרחף באוויר, לשהות מתחת למים, לשנות צורתו לכל צורה שיחפוץ, וכן להזיז אובייקטים ולשנות צורתם מבלי לגעת בהם. כשעיתונים ואמצעי מדיה נוספים התייחסו ליכולות אלה, זכה אסהארה בפרסום נרחב חינם.
אסהארה הסתבך בהרפתקאות עסקיות מפוקפקות (מכירת תרופות מזויפות), נתפס על ידי המשטרה, נשפט, ונמצא אשם בעבירות פליליות. לאחר שפעילויותיו המפוקפקות נחשפו בעיתון מקומי, עסקיו ירדו לטמיון.
במהלך "החיפושים אחרי האמונה", הוא הצטרף לאגונשו (Agonshu), "דת חדשה חדשה" שדרשה שחרור מקארמה רעה על ידי מדיטציה. אמונה זו מופיעה במידת מה במערכת האמונות של כת האמת הצרופה. באום, מאמין יכול "להסיר קארמה רעה" על ידי אימוץ כמה ייסורים. חברי הקבוצה השתמשו ברעיון זה כדי להצדיק התעללות בחברים אחרים.
אסהארה הקים את הארגון הדתי שלו ב-1984 והוא נקרא בתחילה Aum Shinsen no kai, לאחר מכן ב־1987 שונה ל- Aum Shinrikyo, (מעתה Aum), אום שינריקיו.
אסהארה התפרסם מאוד לאחר שכת אום שינריקיו אותה הקים ב־1987 הלכה וצברה כוח ביפן ובעולם, ובתקופת השיא מנתה עשרות אלפי מאמינים בכל רחבי העולם. הכת ראתה באסהארה משיח בעל כוחות על-טבעיים והתייחסה אליו ואל דבריו כקדושים, דבר שהוביל לשיעבוד מוחלט של חברי הכת לאסהארה. מעשי זוועה רבים התרחשו בתוך הכת ומחוצה לה כמו עינויים, רצח, ופגיעות שונות במתנגדי הכת - הכול בשם אסהארה ולמענו.
אסהארה ביקש שליטה מוחלטת במאמיניו: על חברי הכת היה למסור את כל רכושם לכת, אסור היה להם להתרועע עם אנשים שאינם חברי הכת, נאסר עליהם לישון יותר מ־6 שעות בלילה ואף פחות, והיה עליהם לצפות בשידורי הכת שעות רבות ביום, תוך שהם נעולים בחדר עם מכשיר טלוויזיה. הכת אף ביקשה מהמאמינים לחבר אלקטרודות לגופם ולהסתובב איתן כדי שיוכלו להיות באותו "גל אלוהי" עם מוחו של אסהארה. פריטים מגופו של אסהארה כמו שערות שנשרו, ציפורניים שנקצצו, ואפילו מי האמבט בהם רחץ, נמכרו למאמיניו כ"פריטים קדושים".
מעצרו, משפטו והוצאתו להורג
נפילתו של אסהארה הגיעה לאחר התקפת הכת על הרכבת התחתית בטוקיו ב-20 במרץ 1995. לאחר האירוע נעצרו אסהארה ורבים ממאמיניו והועמדו למשפט. במשפטים שהתנהלו נגדם נחשפו פשעיהם של חברי הכת, שרובם היו פרי מוחו של אסאהרה עצמו. המשפט נגד אסהארה החל בשנת 1996 והתקדם לאט, בעיקר בגלל חוסר רצונו של אסהארה לשתף פעולה עם חוקריו. גזר דינו של אסהארה ניתן בשנת 2004 - אסהארה נמצא אשם ונידון למוות. אסהארה ו-6 חברים נוספים בכת הוצאו להורג בתלייה ב-6 ביולי 2018.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מורשעים בדין ביפן
קטגוריה:טרוריסטים
קטגוריה:ראשי כתות
קטגוריה:נכים יפנים
קטגוריה:אישים שהוצאו להורג
קטגוריה:יפנים שנולדו ב-1955
קטגוריה:יפנים שנפטרו ב-2018 | 2024-05-30T12:47:19 |
אום שינריקיו | שמאל|ממוזער|250px|סמלה של הכת כיום
אַלֶף (ביפנית: アレフ) או בשמה הקודם אוֹם שִׁינְרִיקְיוֹ (オウム真理教) היא כת יפנית דתית שהוקמה בשנת 1987 ביפן על ידי שוקו אסהארה וזכתה לעיקר פרסומה בעקבות פיזור סארין ברכבת התחתית בטוקיו, שהביא למותם של 12 בני-אדם ופציעתם של יותר מ־5,000 איש.
שם הכת מורכב מצירוף המילים "אום" - שהיא הברה קדושה בסנסקריט (לשון הודית עתיקה) שפירושה "הכוח היוצר וההורס של היקום", ו"שינרי-קיו" - שפרושה ביפנית "דוקטרינת האמת הנעלה". כפי ששם הכת מרמז, מטרתה ללמד את האמת אודות הבריאה וההרס של היקום.
בשנת 2000 שינה הארגון את שמו ל"אלף" על שם האות הראשונה באלפבית העברי. מאז, הקבוצה נתונה תחת פיקוח רשויות החוק ביפן, כחלק מחוקים שנחקקו נגד הקבוצה ("חוקי אנטי-אום"). בשנת 2007, הקבוצה התפצלה לשני פלגים עקב מחלוקת פנימית, כאשר הפלג הראשון עודו נושא את השם "אלף" והפלג השני נקרא "היקארי נו וואה" (光の輪, ביפנית: "מעגל האור").
התפתחות הכת
דתות חדשות, קבוצות וכתות צצו מדי יום ביפן ולכן אום שינריקיו לא עוררה תשומת לב מיוחדת. בשלב הראשון של התפתחות התנועה, הדגש היה על פרקטיקות מעשיות והשגת כוחות פיזיים. בשלב השני, לאחר חוויות ה"הארה" של ה"גורו" אַסָהָארָה, אדם עיוור למחצה, שהציג עצמו כ"אחד והיחיד שזכה באמת העליונה", ושאף להתפתחות לכיוון קונספציות בודהיסטיות שונות, שילוב של רוחניות עם פעילות אקטיבית, כגון סוגי מדיטציה, כדרך להארה ולשחרור. בשלב זה האמין שוקו בהצלת העולם כולו מהארמגדון שאין מנוס ממנו. בשלב האחרון, היה כל כולו פעולות הישרדות לקראת הארמגדון הקרב. בשלב זה האוריינטציה השתנתה מעזרה והצלת העולם להישרדות חברי הקבוצה בלבד. כך הפכו חברי אום שינריקיו עוינים, התבצרו, התבדלו, ובנו חברה קטנה אך מספקת שתיוותר לאחר מלחמת העולם.
נקודת המפנה הראשונה של הארגון התרחשה ב־1989, כאשר הקבוצה ניסתה להירשם ביפן תחת חוק דיני תאגידים. רישום כזה כולל תחתיו הטבות כגון זכויות מיסים, הזכות להיות בעלים של רכוש כארגון, והגנה מפני התערבות בענייניה מצד המדינה או כל גורם אחר. תחילה הרישום לא אושר, אך לאחר מאבק וערעור על ההחלטה בבית משפט, באוגוסט 1989, קיבלה הכת את המעמד החוקי.
ההכרה הרשמית באום שינריקיו חשובה מפני שלפני כן התייחסו אליה כקבוצה שמתחמקת ממסים באופן קבוע; עתה, בשם החוק, שהכיר ביסוד הדתי שלה, הייתה לה חסינות מפיקוח רשמי ומתביעה משפטית. הרשויות לא חקרו את הדוקטרינה שלה או את מעשיהם של אנשי הכת בפועל, כמו את הפעילויות לשם רווח כספי או אף את הפעילויות הפליליות. היה קשה עד בלתי אפשרי לחקור, משום "אי רצון פוליטי להתעסק עם דתות". לאף אחד לא היה מושג שהכת גדלה מיום ליום.
תורתו של אסהארה התבססה על דרך רוחנית חדשה, פרי מוחו. הוא שילב בין כתבי נוסטרדמוס וכתבי ההתגלות מהברית החדשה ודרש ממאמיניו לראות בו ישו חדש, תוך שהוא מנבא אסונות גדולים לאנושות ולאלו שלא ילכו בדרכו. חברי הכת, ביצעו מעשים כמו רצח, חטיפה, עינויים, ועוד פעולות מפוקפקות למען הכת ואסהארה.
אסהארה ביקש שליטה מוחלטת במאמיניו: על חברי הכת היה למסור את כל רכושם לכת, אסור היה להם להתרועע עם אנשים שאינם חברי הכת, נאסר עליהם לישון יותר מ-6 שעות בלילה ואף פחות, והיה עליהם לצפות בשידורי הכת שעות רבות ביום, תוך שהם נעולים בחדר עם מכשיר טלוויזיה. הכת אף ביקשה מהמאמינים לחבר אלקטרודות לגופם ולהסתובב איתן כדי שיוכלו להיות באותו "גל אלוהי" עם מוחו של אסהארה. פריטים מגופו של אסהארה כמו שערות שנשרו, ציפורניים שנקצצו, ואפילו מי האמבט בהם רחץ, נמכרו למאמיניו כ"פריטים קדושים".
בכת עשו שימוש בסמים שונים כדי להשפיע על המאמינים, ובמהלך שימוש זה מתו עשרות מבני הכת.
ניסיון לפעילות פוליטית
ביולי 1989 החליט שוקו שפעילות פוליטית נחוצה לשם התקדמות. כך הוקמה המפלגה Shinrito = מפלגת האמת הצרופה. המטרה הייתה להפוך את הטכניקות של אום שינריקיו לפוליטיות, להציע ישועה לקהל גדול יותר, ולאפשר לאום גישה לפרסום. הקמפיין שלה כלל שירים, ריקודים, צעדות חריגות כדי לזכות להרבה תשומת לב ציבורית.
בבחירות נחלה הכת כישלון, והדבר גרם לנקודת המפנה השנייה. בעקבות כך חלה התנכרות נוספת של הקבוצה לחברה, וחל מהפך גדול באידאולוגיה של הכת. אם בהתחלה ביקשה הקבוצה למנוע אפוקליפסה, עכשיו הבינה כי יש לה מטרה חדשה: הם לא יכולים עוד להציל את כל העולם אלא הם צריכים להגן מעכשיו רק על עצמם. אסהארה הודיע על הצורך של מאמיניו להכין את עצמם ליום הדין הבלתי נמנע, והקבוצה החלה לבנות מקלטים גרעיניים שאליהם יוכלו הקומונות לברוח כאשר העולם יחרב. התבודדות זו חיזקה את כוח ההשפעה של הנהגת הכת ואת המבנה ההיררכי שהיה מבוסס על הגשמה נזירית סגפנית. השקפתו של אסהארה לגבי העתיד הפכה פסימית יותר. נאומיו נסובו יותר ויותר על האסון שמצפה לאנושות, הוא לקח את המפלה באופן אישי ונשבע לנקום באלה שהעזו לעמוד בדרכו. אם הציבור לא מאפשר לו לצבור כוח בדרכים לגיטימיות, הרי שמחסני הנשק והגזים מאפשרים לו לצבור כוח לקראת המלחמה נגד העם שלא אפשר לו להתחזק. מאותו רגע, נושא הארמגדון הפך למוקד עיקרי בנאומיו, למשהו הרבה יותר מוחשי מאשר סתם עוד איזו אמירה. בשלב זה נעשתה קפיצה בהלך המחשבה של הגורו – מהמתנה פאסיבית להבאה אקטיבית של האסון הקוסמי.
בעקבות הכישלון בבחירות הקימו חברי הכת ממשלת צללים לממשלת יפן. במציאות הייתה הכת קריקטורה של החברה האוטוריטרית שהוא יצא נגדה. אסהארה האמין שכדי להציל את יפן אין ברירה אלא להרוס את הממשל הנוכחי ובמקומו להציב את הדיקטטורה שלו. הוא ביקש להביא את הניצחון בארמגדון, ולכן היה עליו להכין רעל ביולוגי וכימי.
בשנת 1989 רצחו חברי הכת עורך-דין שפעל נגדם, עם אשתו ובנם הפעוט.
התקפת הסארין
ב־20 במרץ 1995, בשעה 8:30 - שעת הבוקר העמוסה ביותר, כשרבים מתושבי טוקיו וסביבותיה ממהרים לעבודתם, חמישה חברים בכירים באום התמקמו ב־5 רכבות תחתיות שונות בתחנות שונות. בזמן אחד, ניקבו כולם שקיות פלסטיק עטופות בנייר עיתון שהכילו סארין נוזלי בעזרת הקצה המחודד של המטרייה שבידם, ועזבו את הרכבות. על טוקיו ניחתה התקפה מתואמת, בו-זמנית, רבת מוקדים: בחמש רכבות, המופרדות על ידי קילומטרים רבים, אשר כולן נפגשות במרכז טוקיו. המוות והפיגועים הנלווים התפשטו לאורך טוקיו כולה. דיווח ראשוני הגיע מפרבר פנימי, ואז, במהרה, צעקות לעזרה החלו להישמע מתחנות רכבת אחת לאחרת. טבעת הפגועים יוצרת טבעת מתהדקת סביב התחנה בקַסוּמִיגַאסֶקִי. בסוף היום 15 תחנות רכבת תחתית במערכת הרכבות התחתיות הגדולה בעולם נפגעו. תחנות לאורך קו הִיבִּיָה, היו אלו שנפגעו ביותר. אלפים נפגעו בהתקפה: מאלו כ־1,000 נזקקו לאשפוז בבתי החולים, ו־12 איש מתו.
הפגיעה הקשה ביותר הייתה בתחנת הרכבת קַסוּמִיגַאסֶקִי. הארגון בחר לרכז דווקא שם את הפגיעה משום שזהו מקומם של כל משרדי הממשלה, המפקדות, המשטרה והסוכנויות הלאומיות השונות.
הכת בחרה לפעילותה דווקא את הסארין כיוון שהוא נמצא המתאים ביותר בפעילות בסביבה אורבנית: אף על פי שהסארין לא רעיל כמו גז ה־VX, היעילות שלו בטמפרטורה של 25 מעלות גבוהה יותר מכל האחרים. וללא האמצעים לייצר רעל, הסארין הוא בבירור המתאים ביותר בשימוש בטרור אורבני. לסארין יש מטרה אחת בלבד - להרוג: טיפה אחת של סארין יכולה להרוג אדם ממוצע תוך חמש עד חמש עשרה דקות. השעה 8:30 נבחרה מכיוון שזו השעה שבה מגיעים השוטרים לתחנה.
48 שעות לאחר ההתקפה שביצעה הכת ברכבת התחתית של טוקיו, נעצר אסהארה עצמו וכן רבים ממאמיניו. המשפטים נגדם התנהלו שנים רבות, ועוד עדויות נאספו על מעשי הכת ושטיפת המוח שעברו החברים בה. חברי הכת שהשתתפו באירוע הרכבת התחתית נידונו כולם למוות, ואיתם אסהארה.
בשנים בהן עמד אסהארה למשפט, התנערה ממנו כת אום שינריקיו וטענה כי אסהארה הוא האחראי היחיד למעשי הזוועה של הכת בעבר, וכי הכת בדרכה החדשה היא שוחרת שלום ואינה תוקפנית.
כחלק מהשינויים אותם הנהיגה הכת, שונה שמה ל"אלף" (באנגלית: Aleph), וזאת כדי להצביע על התחלה חדשה.
אסהארה וששה חברי כת נוספים הוצאו להורג במהלך יולי 2018, כעבור יותר מ-23 שנים מעשיית פשעיהם.
ראו גם
חברה סגורה
קישורים חיצוניים
אום שינריקיו באתר המועצה ליחסי חוץ: https://web.archive.org/web/20160409090023/http://www.cfr.org/japan/aum-shinrikyo/p9238
הערות שוליים
קטגוריה:ארגוני טרור
קטגוריה:דתות חדשות
קטגוריה:כתות
קטגוריה:יפן: ארגונים
קטגוריה:תקיפות בנשק כימי
קטגוריה:ארגונים שהוגדרו על ידי ארצות הברית כארגון טרור
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה | 2024-06-30T04:21:38 |
מלחמת פוקלנד | שמאל|250px|ממוזער|מפת איי פוקלנד
מלחמת פוקלנד (באנגלית: The Falklands War; בספרדית: Guerra de las Malvinas, מלחמת איי מלווינס, או Guerra del Atlántico Sur, מלחמת דרום האוקיינוס האטלנטי; ידועה גם כ"משבר איי פוקלנד" או כ"סכסוך איי פוקלנד") הייתה מלחמה שהתחוללה בין בריטניה לארגנטינה על השליטה באיי פוקלנד בשנת 1982.
שורשיה של המלחמה בסכסוך המתמשך בין שתי המדינות על הריבונות באיי פוקלנד ובשתי קבוצות קטנות של איים, איי ג'ורג'יה הדרומית ואיי סנדוויץ' הדרומיים, הנמצאים במרחק 460 ק"מ ו-1,390 ק"מ, בהתאמה, מזרחית לחופי ארגנטינה. טענת ארגנטינה לבעלות על האיים עלתה כבר במאה ה-19, ונכון לעכשיו התביעה בעינה עומדת. על בסיס תביעה זו פלשה ארגנטינה לאיים במטרה להשיבם לידיה. ממשלת בריטניה, לעומתה, ראתה בפלישה הפרת ריבונותה. עם זאת, שתי המדינות לא הכריזו רשמית על מלחמה, וזו כמעט ולא חרגה מתחום האיים, הים סביבם והאוויר מעליהם.
המלחמה פרצה ב-2 באפריל 1982 בפלישה של הכוחות המזוינים של ארגנטינה לשתי קבוצות האיים. ממשלת בריטניה שלחה כוח משימה ימי על מנת להשיב לידיה את האיים, אם על ידי הרתעת הארגנטינאים ואם באמצעות פעולה צבאית. המלחמה נמשכה 74 ימים, עד 14 ביוני, והסתיימה בכניעת הכוחות הארגנטינאיים ובהשבת הריבונות הבריטית על האיים. ארגנטינה איבדה במלחמה 649 איש מאנשי הכוחות המזוינים שלה ואבדות בריטניה הסתכמו ב-255 הרוגים. שלושה מתושבי האיים נהרגו במלחמה.
למלחמה הייתה השפעה רבה בשתי המדינות. הפלישה לאיים הביאה להתחזקות של הרגש הלאומי בארגנטינה, אך הכישלון הביא להתרחבות המחאות כנגד המשטר הצבאי, וזירז את נפילתו. מנגד, הניצחון הבריטי הביא לזינוק בפופולריות של ראש ממשלת בריטניה דאז, מרגרט תאצ'ר.
רקע
רקע גאוגרפי
איי פוקלנד (באנגלית: Falkland Islands, בספרדית: Islas Malvinas) נמצאים בדרום האוקיינוס האטלנטי, במרחק 480 קילומטרים מחופה הדרום מזרחי של ארגנטינה ובמרחק כ-940 ק"מ מאנטארקטיקה. שטחם הכולל של האיים הוא כ-12,000 קילומטרים רבועים, כשטחו של הנגב.
אדמת האיים סלעית, ובה בעיקר גבעות שהגבוהה ביניהן היא בגובה 700 מטרים בערך. חלק מן השטח שטוח יותר וביצתי. האקלים באיים הוא אקלים אוקיאני קר מאד: גשם יורד יותר ממחצית השנה, ובאיים נושבות לעיתים קרובות רוחות מערביות חזקות, והשמיים מעוננים. ב-1980 חיו באי כ-1,800 תושבים.
איי ג'ורג'יה הדרומית ואיי סנדוויץ' הדרומיים הם שתי קבוצות איים; האחת מורכבת מהאי הגדול ג'ורג'יה הדרומית וממספר איים קטנים הסמוכים לו, והשנייה כוללת 11 איים געשיים הקרויים איי סנדוויץ' הדרומיים. האי ג'ורג'יה הדרומית נמצא כ-1,390 ק"מ ממזרח לאיי פוקלנד, ואיי סנדוויץ' הדרומיים נמצאים מדרום מזרח לג'ורג'יה הדרומית, במרחק 560 עד 800 ק"מ. שטחם הכולל הוא כ-3,900 קמ"ר, ורוב השטח מבותר והררי, ברובו מכוסה קרחונים. האקלים באיים הוא אקלים קוטבי, ורוב המשקעים הם שלג.
שני הארכיפלגים נמצאים בחצי הכדור הדרומי, ולפיכך הסתיו מתחיל ב-23 במרץ, והחורף ב-21 ביוני.
רקע היסטורי
השליטה דה פקטו באיי פוקלנד בעת החדשה פברואר 1764 – אפריל 1767 ינואר 1765 – יולי 1770 אפריל 1767 – פברואר 1811 ממלכת ספרד ספטמבר 1771 – מאי 1774 פברואר 1811 – אוגוסט 1829 אוגוסט 1829 – דצמבר 1831 הפרובינציות המאוחדות דצמבר 1831 – ינואר 1832 ינואר 1832 – ינואר 1833 ינואר 1833 – אוגוסט 1833 אוגוסט 1833 – ינואר 1834 ינואר 1834 – אפריל 1982 אפריל 1982 – יוני 1982 הרפובליקה של ארגנטינה יוני 1982 ואילך
גילוי האיים ואירועים שקדמו למאה ה-20
150px|ממוזער|ימין|אנטואן לואי דה בוגנוויל
150px|ממוזער|ימין|קפטן ג'ון ריינולדס, שהקים את המושבה הבריטית הראשונה על האיים
איי פוקלנד התגלו למגלי הארצות האירופיים כנראה במהלך המאה ה-16. הריבונות על האיים עברה מיד ליד בין האימפריה הבריטית, האימפריה הצרפתית והאימפריה הספרדית ולאחר מכן עם ארגנטינה שזכתה בעצמאותה מהשלטון הספרדי. במאה ה-19 השתלטה בריטניה באופן סופי על האיים.
מחלוקת על הריבונות
לבריטים מספר טענות, שעליהן מתבססת טענתם לריבונות על האיים. הם היו הראשונים שטענו לריבונות על האיים עוד בשנת 1690, כאמור, ובנוסף הקימו התיישבות על האיים כבר בשנת 1765, עוד לפני שארגנטינה הייתה קיימת כישות מדינית ריבונית. בנוסף, בריטניה שולטת על האיים מאז שנת 1833; הבריטים טוענים כי ההתיישבות הארגנטינאית באיים עד אז הייתה "ספורדית ולא משמעותית". הטענה הבריטית המשמעותית ביותר היא הטענה לזכותם של תושבי האיים להגדרה עצמית. בסקר שנערך ב-1994 העדיפו 87% מתושבי האיים להישאר תחת שלטון בריטי, ובמשאל שנערך ב-2013 ענו 99% מהמצביעים "כן" לשאלה האם להישאר תחת שלטון בריטניה. חוקרים העריכו, כי לבריטניה היו מניעים חשובים נוספים להגנה על פוקלנד: הרצון לשמור על מאחז חשוב בנתיב הצוללות סביב דרום אמריקה וספקולציות על הימצאות שדות נפט באזור.
מאידך, ארגנטינה טוענת כי גילוי האיים בידי בריטניה ב-1690 אינו יכול להוות בסיס לטענת ריבונות. כאמור, הראשונים שהתיישבו באיים היו הצרפתים, ובכך קיבלו את הריבונות על האיים; זכות זו הועברה לספרד, ולאחר הקמתה של ארגנטינה העצמאית הפכה זו האחרונה לריבונית (בריטניה חולקת על עיקרון זה). עוד טוענת ארגנטינה כי הבריטים ויתרו למעשה על זכותם באיים כאשר נטשו את פורט אגמונט ב-1776, כמתואר לעיל, והמשיכו את הוויתור מתוך הסכמה שבשתיקה לאחר שלא מחו על שנות הכיבוש הספרדי באיים. כיבוש האיים מחדש על ידי בריטניה היה מעשה לא חוקי, שארגנטינה לא הפסיקה למחות עליו. ארגנטינה גם חולקת על עקרון ההגדרה העצמית, וסוברת שעיקרון זה אינו חל על תושבים שאינם התושבים המקוריים; התושבים הבריטיים באיים הובאו אליהם לאחר שהתושבים הספרדיים גורשו עם הכיבוש הבריטי.
רקע פוליטי: שינויים במאה ה-20
בריטניה
בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה עברה האימפריה הבריטית תהליך של דה-קולוניזציה. רוב המושבות של האימפריה זכו לעצמאות במידה מסוימת, והאימפריה הבריטית העצומה הצטמצמה מאוד. איי פוקלנד היו במצב הפוך מזה של רוב המושבות: בעוד רובן של אלה ביקשו להתנתק מבריטניה, ביקשו איי פוקלנד דווקא להישאר קשורים אליה.
צמצום האימפריה היה תוצאה גם של המשבר הכלכלי העמוק אליו נקלעה בריטניה בעקבות המלחמה. הצמצום השפיע על איי פוקלנד בשני מישורים: ראשית, ממשלות בריטניה בחנו שוב ושוב במשך השנים את הצורך בהחזקת האיים ואת העלות הכלכלית של החזקה זו; ושנית, הצמצום הכלכלי הביא לצמצום משמעותי מאוד בכוחו של הצי המלכותי הבריטי. במהלך שנות ה-60 ושנות ה-70 של המאה ה-20 הגיע משרד הביטחון הבריטי למסקנה שהצי הבריטי לא יצטרך לבצע יותר מבצעים אמפיביים, שיכללו הנחתה או פינוי של כוח מחוץ לטווח החיפוי של מטוסים שימריאו משדות תעופה יבשתיים. לאור מסקנה זו, הוצאו מן השירות רוב נושאות המטוסים של הצי, שעלויות הבנייה והתפעול שלהן היו גבוהות מאוד. ב-1981 פרסם מזכיר הביטחון הבריטי, ספר לבן, שעל פיו הייתה אמורה נושאת המטוסים הוותיקה של הצי, "אה"מ הרמס" , לצאת משירות, ואילו נושאת המטוסים "אה"מ אינווינסיבל" הייתה אמורה להימכר לאוסטרליה. גם אוניות הלוחמה האמפיבית, "אה"מ אינטרפיד" ו"אה"מ פירלס" היו אמורות לצאת משירות, ואילו חיל הנחתים המלכותי היה אמור להצטמצם. אחד מסעיפי הקיצוץ כלל את הוצאתה מן השירות של אוניית המחקר "אה"מ אנדיורנס" , שפעלה באיי פוקלנד.
השלטון בארגנטינה פירש מהלכים אלה כמביעים חוסר רצון בריטי להמשיך ולהחזיק באיים. הוכחה נוספת לכך, לכאורה, הייתה בחוק הלאומיות הבריטי שעבר גם הוא ב-1981. החוק נועד למנוע אזרחות מתושביה הסיניים של הונג קונג, וקבע כי אזרחות בריטית תינתן רק למי שלאחד מסביו הייתה אזרחות כזו, אך למעשה פגע החוק בתושבים הבריטים במושבות אחרות, ובהן איי פוקלנד, שכן מנע מאזרחי האיים להיות אזרחי בריטניה. גם צעד זה התפרש על ידי ארגנטינה כחוסר נכונות בריטית להמשיך ולשלוט באיים.
ארגנטינה
ממוזער|אדמירל חורחה אנאייה, מפקד הצי הארגנטינאי ומראשי החונטה הצבאית
ב-24 במרץ 1976 הדיחו קציני צבא את נשיאת ארגנטינה, איסבל פרון מתפקידה, ובמקומה תפסה את השלטון חונטה צבאית. בכך החלה תקופת המשטר הצבאי בארגנטינה. ב-1982 הייתה ארגנטינה, בשלטון החונטה, במצב של חוסר יציבות. המדינה הייתה נתונה במשבר כלכלי עמוק, שהביא לתסיסה חברתית נרחבת כלפי השלטון. גם הכת הצבאית השלטת עברה זעזוע, לאחר שבאמצע 1981 עברה הנהגת החונטה מידיו של הגנרל חורחה רפאל וידלה שחולל את ההפיכה להנהגתו של גנרל רוברטו אדוארדו ויולה. בסוף השנה שוב חל שינוי בהנהגה, ואת ראשות הכת הצבאית תפס גנרל לאופולדו גלטיירי. שני חברי החונטה הבכירים שליוו את גלטיירי בהשתלטות על הנהגתה היו איש חיל האוויר הארגנטינאי, בריגדיר גנרל , ואדמירל . אנאיה היה הכוח המניע מאחורי הניסיון להשיג פתרון צבאי לסכסוך על איי פוקלנד. הוא העריך שבריטניה לא תגיב צבאית לפעולה של ארגנטינה.
לציבור בארגנטינה היו רגשות פטריוטיים עזים כנגד השלטון הבריטי באיי פוקלנד. גלטיירי וממשלתו קיוו שפעולה צבאית תזכה לתמיכה גורפת בארגנטינה, ותסיח את דעת הקהל מן המצב הכלכלי הקשה ומהפרת זכויות האדם הנרחבת והנמשכת של המשטר. יתרון נוסף שפעולה צבאית הייתה אמורה להביא הייתה חיזוק הלגיטימיות של המשטר, שהלכה ונחלשה.
ארגנטינה קיוותה שארצות הברית לא תתערב גם במקרה שיתפתח סכסוך בין ארגנטינה לבריטניה. קציני מודיעין מארגנטינה סייעו ל-CIA במאבק כנגד הקונטראס בניקרגואה במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20, והחונטה הצבאית קיוותה שכגמול על תמיכתה לא תתערב ארצות הברית כנגד ארגנטינה. בנוסף הסתמכו המתכננים על אירועי משבר סואץ ב-1956, במהלכו התנגדה ארצות הברית לפעולה הצבאית שביצעה בריטניה וכפתה עליה ועל צרפת נסיגה. ארגנטינה הסתמכה על תקדים היסטורי נוסף, דומה לכאורה לזה של איי פוקלנד: ב-1961 סיפחה הודו בכוח את גואה, שהייתה בשליטת פורטוגל עד אז, ללא תגובה ממשית של הקהילה הבין-לאומית.
שיחות והיערכות לפלישה
במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20 החלו בריטניה וארגנטינה בשיחות לגבי המשך הריבונות באיים. נבחנו מספר אפשרויות, כמו ריבונות משותפת של בריטניה וארגנטינה על האיים (קונדומיניום), קביעת מועד להעברת הריבונות לאחר מספר רב של שנים (כמו שנעשה בהונג קונג), ועוד. השיחות התנהלו במשך 17 שנים, בתדירות משתנה, אך הרעיונות שהועלו בהן זכו להתנגדות חריפה בבריטניה, בעיקר מצד השדולה החזקה של איי פוקלנד בפרלמנט. שיחות סודיות שהתקיימו ב-1980 הציעו את העברת האיים לריבונות ארגנטינאית, תוך חכירה בריטית לתקופה שנעה בין 75 ל-200 שנים, וממשל משותף בשנים אלה. ההצעה זכתה לתמיכה במשרד החוץ הבריטי ובצד הארגנטינאי, אך התנגדות חריפה של תושבי האיים ושל האופוזיציה בבריטניה מנעה את יישום ההסכם.
למרות המתיחות, החלו שיחות בין סגן שר החוץ הבריטי למקבילו הארגנטינאי בניו יורק, לגבי עתיד האיים. השיחות החלו ב-25 בפברואר, וב-1 במרץ פרסמו שני הצדדים הודעה לעיתונות שתיארה את רוח השיחות כ"לבבית וחיובית". ואולם המתח עלה שוב למחרת, כאשר שר החוץ של ארגנטינה דחה את ההודעה והודיע כי ארגנטינה שומרת לעצמה את הזכות להשתמש ב"אמצעים אחרים" אם בריטניה תסרב לוותר על ריבונותה באיים. הבריטים עדיין היססו; חברי פרלמנט שביקשו את עמדת הממשלה לגבי הגנת האיים נענו בהתחמקות, ושר החוץ הבריטי, הלורד קרינגטון, סירב לאשר שליחת צוללת גרעינית לאזור.
המודיעין הארגנטינאי אסף מודיעין על האיים באמצעות נציג חברת התעופה הממשלתית LADE ששהה בקביעות בסטנלי (לרגל טיסותיה של החברה לאי), וכן על ידי רב החובל של אוניית מסחר ארגנטינאית שנחכרה על ידי מנהלת האיים למטרות מסחריות. ארגנטינה החלה בתכנון הפלישה בתחילת ינואר 1982. על פי התכנון, הייתה הפלישה אמורה להתבצע על ידי הנחתת כוח של כ-3,000 חיילים. גודלו של הכוח היה אמור למנוע שפיכות דמים מיותרת. הפלישה נועדה להיות סמלית בלבד, מכיוון שההערכה הייתה שלא תהיה תגובה צבאית בריטית. הכוח הפולש היה אמור לגרש מן האיים את חיילי חיל הנחתים המלכותי שהיו באיים, את פקידי הממשל ואת התושבים שיתנגדו לממשל הארגנטיני. הכוח הפולש היה אמור לחזור לבסיסיו בתוך 48 שעות.
ארגנטינה התכוונה למנות מושל מטעמה לאיים, ולהותיר בהם חיל מצב של כ-500 חיילים. התוכנית המקורית הייתה ליישב את האיים מחדש באזרחי ארגנטינה, אך מחשש לתגובת הקהילה הבין-לאומית הוחלט להציע לתושבים המקוריים פיצוי כספי אם יסכימו להגר מרצונם מן האיים.
לאחר המלחמה התברר כי התכנון המוקדם היה לקוי, וחלק מההיערכות של ארגנטינה היה מאולתר. כך למשל, לא נפרסו מוקשים ימיים באזורי נחיתה אפשריים; חלק נכבד מחיילי חיל הרגלים שנשלחו לאי היו מגויסים טריים, שהחלו את אימוניהם חודשים ספורים לפני כן (ראו להלן). הסברה כי ההחלטה הארגנטינאית על הפלישה הייתה חפוזה, ושההערכה הייתה כי לא תהיה תגובה צבאית בריטית, נשענת גם על כך שלו הייתה הפעולה נדחית בשנה היה חיל האוויר הארגנטינאי משלים את הצטיידותו בטילי אקסוסט חדשים ומטוסי דאסו ברגואה סופר אטנדר מתוצרת צרפת, וכן בספינות מלחמה חדשות מתוצרת גרמניה.
גורם נוסף שהשפיע על היערכותה של ארגנטינה למלחמה היה החשש כי צ'ילה תנצל את המצב ותנסה להשתלט על חלק מפטגוניה. בשל כך נותר חלק ניכר מן הצבא הארגנטינאי ביבשת במהלך המלחמה. אכן, צ'ילה נערכה בכוחות מוגברים באזור הגבול במהלך המלחמה, אך לא ברור האם עשתה זאת מחשש שארגנטינה תפלוש גם לתחומה או כהכנה לפלישה יזומה על ידה. ייתכן גם שהיערכות זו נעשתה כדי לסייע לבעלת בריתה, בריטניה, כלחץ על ארגנטינה.
המערכה הדיפלומטית
צעדים מדיניים
ארגנטינה, קיוותה, כאמור, שהפלישה תעבור ללא התייחסות בין-לאומית חריפה ובלי תגובה בריטית. ואולם, הבריטים לא התכוונו לוותר. הישג דיפלומטי ראשון של הבריטים הייתה החלטה של מועצת הביטחון של האומות המאוחדות; החלטה 502 שהתקבלה פחות מ-48 שעות לאחר הפלישה הארגנטינאית קבעה כי על ארגנטינה לסגת מיד מן האיים וכי על הצדדים לחפש פתרון שלום ברוח מגילת האומות המאוחדות. ההישג הדיפלומטי הבריטי היה משמעותי: הם השיגו רוב של 10 מתוך 15 חברות המועצה; רק מדינה אחת (פנמה) התנגדה, וארבע אחרות נמנעו. וטו של ברית המועצות, שממנו חששה בריטניה, לא אירע. ארגנטינה ספגה תבוסה ראשונה בשדה זה. שבוע לאחר מכן השיגה בריטניה הישג דיפלומטי נוסף, כאשר מדינות השוק האירופי המשותף הביעו את תמיכתו בה, והחליטו על הטלת עיצומים כלכליים על ארגנטינה.
ארגנטינה קיוותה להשיג תמיכה דיפלומטית בארגון מדינות אמריקה (OAS). ואולם, מדינות הארגון לא מיהרו להתכנס למרות בקשתה של ארגנטינה. רק ב-26 באפריל, כאשר כוח המשימה הבריטי כבר היה בדרכו דרומה אל האיים, התכנסה מזכירות הארגון. ואולם, לאכזבתה של ארגנטינה ההחלטה שהתקבלה קראה להפסקת אש בלבד, ולא לחזרתו של הכוח הבריטי (כפי שקיוותה ארגנטינה); אך גרוע מכך, מבחינת החונטה הצבאית, החלטת הארגון קראה לכבד את החלטת האו"ם 502.
ניסיונות להשגת הסדר
ממוזער|הייג ותאצ'ר בעת ביקורה בארצות הברית, כשנה לאחר המלחמה
הפלישה מצאה את ארצות הברית במצב מביך, כאשר שתי מדינות שאמורות להיות ידידותיות כלפיה נמצאות בעימות זו עם זו. בשנים שלפני המלחמה השקיעה ארצות הברית מאמץ רב בחיזוק הקשרים עם ארגנטינה, והידידות עם בריטניה, מאידך, הייתה ארוכת שנים. ארצות הברית חששה גם שהעימות עלול לגרום להסחת דעת מול האויב העיקרי, ברית המועצות, מצב שיאפשר לאחרונה ליזום התקפת פתע. בממשל של הנשיא רונלד רייגן הייתה מחלוקת לגבי דרך ההתייחסות למלחמה; שגרירת ארצות הברית לאו"ם, ג'ין קירקפטריק, תמכה בארגנטינה וצידדה בהישארות ארצות הברית בעמדה נייטרלית; מזכיר המדינה של ארצות הברית, אלכסנדר הייג, תמך במדיניות פרו-בריטית. גם במחלקת המדינה של ארצות הברית, משרדו של הייג, היו חלוקים בשאלת ההתייחסות למשבר: היו שסברו שעדיף לשמור על הקשרים הטובים עם מדינות דרום אמריקה, ואילו אחרים (ובהם סגן מזכיר המדינה לעניינים אירופיים, לורנס איגלברגר) סברו שהמדיניות האמריקאית צריכה לתת עדיפות עליונה לאירופה, ולכן לצדד בבריטניה.
הייג החליט לצאת למסע דילוגים בין בואנוס איירס ללונדון, כדי לתווך בין הצדדים ולנסות ולהשיג הסכם שימנע מלחמה, וב-8 באפריל הגיע ללונדון. הארגנטינאים תמכו בניסיון התיווך, ואילו הבריטים חששו מ"בוגדנות אמריקאית" ודרשו שהבסיס לדיונים יהיה החלטה 502 של מועצת הביטחון. כדי להדגיש את עמדתם הכריזו הבריטים, במקביל להגעתו של הייג ללונדון, על "אזור הרחקה" (Exclusion Zone) בהיקף 200 מייל (כ-320 ק"מ) מסביב לאיים, שייכנס לתוקף ב-12 באפריל, המועד המשוער להגעתה של הצוללת הבריטית "ספארטאן" לאזור. לאחר ששמע את העמדה הבריטי, טס הייג לבואנוס איירס; הצוות האמריקאי מצא ברחובות העיר הפגנות תמיכה ענקיות בחונטה הצבאית, ואי אמון מוחלט מצד ההנהגה הארגנטינאית בנחישותה של בריטניה להילחם. הארגנטינאים דרשו את החזרתו של הצי הבריטי כתנאי מוקדם לפתיחת השיחות.
הייג הציע פתרון שהיה מבוסס על נסיגת כל הכוחות, ממשל משותף, בשיתוף צד שלישי נייטרלי, ודיונים על הריבונות בתוך פרק זמן מוסכם. הארגנטינאים התחמקו מהחלטה, ובתחילת השבוע השני למסע הדילוגים איים עליהם הייג, באמצעות שיחת טלפון שהתקיימה בין הנשיא רייגן לראש החונטה הארגנטינאית, גלטיירי, כי אם לא יקבלו את הצעותיו תתייצב ארצות הברית לצידה של בריטניה. הארגנטינאים איימו בתגובה כי ארצות הברית תאבד את תמיכתה של ארגנטינה במצב זה. לתפיסת הגנרלים הארגנטינאיים משלוח כוח המשימה הבריטי הייתה העמדת פנים בלבד, והבריטים אינם מוכנים או יכולים להילחם; אוניותיהם לא תעמודנה בקשיי הים הסוער בשיא החורף האנטיפודי, במרחק עצום מבסיסיהן. לאחר מסע דילוגים בן 12 ימים, הבין הייג ששני הצדדים אינם מעוניינים למעשה בפתרון; החונטה סירבה לסגת מעמדותיה, ובריטניה הבינה כי הצעותיו של הייג אינן זוכות להסכמת הארגנטינאים, ולפיכך חסרות משמעות. ב-18 באפריל ביקר הייג בפעם האחרונה בבואנוס איירס, ושבוע וחצי לאחר מכן, לאחר דיון של המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית, הודיע הנשיא רייגן על תמיכתה של ארצות הברית בבריטניה.
למרות הכרזה זו, ניסה הייג ליזום מהלך נוסף שימנע את המלחמה, והפעם בתיווך מזכ"ל האו"ם, חוויאר פרז דה קוויאר, ונשיא פרו, פרננדו בלאונדה. ואולם, ניסיון זה נקטע באיבו, כאשר הצוללת הבריטית "קונקרור" הטביעה את הסיירת הארגנטינאית "גנרל בלגרנו" ב-2 במאי (ראו להלן). האבדות הכבדות שספגו הארגנטינאים גרמו להם להשעות את מאמצי השלום עד שיהיו בעמדה נוחה יותר, מצב שלא אירע עד לכניעתם כחמישה שבועות מאוחר יותר.
מהלך המלחמה
הפלישה הארגנטינית ותחילת המלחמה
סדר הכוחותבריטניהכוח ימי
ממוזער|נושאת המטוסים "אה"מ אינבינסיבל" , תמונה מ-1990
שתי נושאות מטוסים – "אה"מ הרמס" ו"אה"מ אינווינסיבל".
שתי אוניות לוחמה אמפיביות – "אה"מ פירלס" ו"אה"מ אינטרפיד".
שמונה משחתות.
חמש עשרה פריגטות.
שלוש ספינות סיור.
שש צוללות.
שלוש אוניות למחקר ימי (שימשו לפינוי נפגעים).
חמש שולות מוקשים.
עשרים וארבע אוניות עזר, מהן עשר מכליות.
ארבעים וחמש אוניות אזרחיות שגויסו לשירות צבאי, מהן שלוש אוניות נוסעים, שמונה אוניות גלנוע, ארבע אוניות מכולות, שבע אוניות משא, חמש עשרה מכליות ושמונה אוניות סיוע שונות, בהן גוררות וספינות נוספות.כוח אווירי
ממוזער|מטוס הרייר ימי
כ-240 כלי טיס שונים:
28 מטוסי קרב מדגמי הוקר סידלי הרייר ובריטיש אירוספייס הרייר ימי.
כ-160 מסוקים מסוגים שונים הופעלו בזירת הקרבות עצמה מסיפוני נושאות המטוסים, אוניות הנחיתה ואוניות נוספות.
כ-40 מטוסי סיור, הפצצה ותדלוק (מדגמי הוקר סידלי נמרוד, אוורו וולקן והנדלי פייג' ויקטור) השתתפו בלחימה מן הבסיס שבאי אסונסיון.
מספר מטוסים נוספים ביצעו גיחות מודיעין חשאיות מבסיסים בצ'ילה.
כלי הטיס היו מאורגנים ב-33 טייסות: אחת של צבא בריטניה, אחת של חיל הנחתים המלכותי; ארבע עשרה של חיל הים המלכותי; שבע עשרה של חיל האוויר המלכותי.כוח יבשתי
ממוזער|טנק קל מדגם סימיטר FV107
חטיבת הקומנדו 3: שלושה גדודי קומנדו ושני גדודי צנחנים
חטיבת החי"ר 5: כללה שלושה גדודי חיל רגלים
לכל חטיבה היו גם גדודי ארטילריה, יחידות חיל הנדסה, נ"מ, פלוגות סיור, לוגיסטיקה, גדודי חיל הרפואה ועוד
יחידות מיוחדות: SAS ו-SBS
8 טנקים קלים/"רק"מ סיור" מהסוגים סימיטר וסקורפיון, וכלי רכב זחליים שנועדו לתנועה בשלג, שסופחו לחטיבת הקומנדו 3ארגנטינהכוח ימי
כלי שיט שהשתתפו במבצע "רוסריו": 2 משחתות, נחתת טנקים
כלי שיט שהשתתפו בנחיתה באיי ג'ורג'יה הדרומית: קורבטה, ספינת מחקר (בתפקידי תובלה ופינוי פצועים)
כלי שיט בזירת המלחמה: נושאת מטוסים, סיירת, 4 משחתות, 3 קורבטות, 2 צוללות, 2 מכליות, 9 מכמורתניות לאיסוף מודיעיןכוח אווירי
ממוזער|מטוס "דאגר" (נשר) של חיל האוויר הארגנטינאי
כ-240 מטוסים ומסוקים:
מטוסי הקרב העיקריים היו מטוסי A-4 סקייהוק ומטוסי נשר מתוצרת התעשייה האווירית של ישראל (שכונו בארגנטינה "פגיון", Dagger)
מטוסי תקיפה מדגם FMA IA 58 פוקרה, דאסו ברגואה סופר אטנדר, ואינגליש אלקטריק קנברה
מסוקים מדגמי , CH-47 צ'ינוק, בל UH-1, ,
מטוסי תובלה וסיור מדגמי הרקולס C-130, פוקר F27 ופוקר F28, בואינג 707, אארמקי MB-339
מעבר למטוסים הצבאיים הופעלו כ-30 מטוסים אזרחיים למשימות תובלה שונות.
כלי הטיס היו מאורגנים ב-8 חטיבות (בריגדות) של חיל האוויר הארגנטינאי, 9 טייסות של הצי הארגנטינאי, גדוד אווירי של צבא ארגנטינה, וכן מספר כלי טיס של משמר החופים.כוח יבשתי
ממוזער|שריונית מדגם AML-90
מבצע "רוסריו": כמה עשרות אנשי הכוחות המיוחדים וגדוד מס' 2 של חיל הנחתים הארגנטינאי
כיבוש איי ג'ורג'יה הדרומית: כמה עשרות נחתים מן הגדוד הראשון השתתפו בכיבוש איי ג'ורג'יה הדרומית.
כוחות שהוצבו באיים במלחמה עצמה:
חטיבת חיל רגלים ממוכן 3: 3 רגימנטים וכן רגימנט חיל רגלים מסופח מחטיבה 9
חטיבת חיל רגלים ממוכן 10: 3 רגימנטים וכן רגימנט חיל רגלים מסופח מחטיבה 9
גדוד הנחתים החמישי
שני אגדי ארטילריה
יחידת שריוניות פאנהארד AML
יחידות חיל הנדסה, נ"מ, ועוד
הנחיתה באיי ג'ורג'יה הדרומית
ממוזער|מפת איי ג'ורג'יה הדרומית
בסוף 1981 קיבל יזם ארגנטינאי פרויקט לגריטת תחנה ישנה לציד לווייתנים באיי ג'ורג'יה הדרומית. הוא ערך סקר ראשון בשטח, ללא ביקור בבסיס משלחת הסקר הבריטית לאנטארקטיקה (British Antarctic Survey, BAS) בגריטוויקן (Grytviken), כמקובל. הממשלה הבריטית הגישה בעקבות זאת מחאה דיפלומטית רשמית. היזם התקשר אישית לשגרירות בבואנוס איירס כדי להתנצל, והתחייב כי אנשיו יקיימו את הנהגים המקובלים בעתיד. בעקבות זאת אושר לו להמשיך בעבודתו. ב-1 במרץ הפליגו העובדים הארגנטינאיים אל האיים, ואולם ביניהם היו גם נחתים של הצי הארגנטינאי, שהסתננו כשהם מוסווים כמדענים.
ב-19 במרץ הגיעו העובדים ליעדם. הם לא עברו בגריטויקן אלא הפליגו ישירות ליעדם במפרץ ליית' (Leith). קבוצה של אנשי ה-BAS שנשלחה לבדוק את המתרחש גילו שארגנטינאים הקימו מחנה, הרסו תמרורים ושלטים בריטיים, פרצו לבקתה של ה-BAS ונטלו ממנה מנות חירום, צדו איילים, בניגוד לתקנות שמירת הטבע באיים (עצם הנחיתה עם כלי נשק הייתה בלתי חוקית), הניפו את דגל ארגנטינה ונעו, חלקם, במדי צבא.
מושל איי פוקלנד הבריטי, ולאחר מכן משרד החוץ הבריטי, דרשו מן הארגנטינאים להוריד את הדגל, להחתים את דרכוניהם ולעזוב את האי. במקביל, הגישה בריטניה לארגנטינה תלונה רשמית על הנחיתה. הארגנטינאים סירבו להחתמת הדרכונים (שכן בכך היו מודים בריבונות הבריטית באיים), אך הדגל הורד ורובם עזבו את האי. ב-21 במרץ נשלחה "אה"מ אנדורנס", כשעל סיפונה 22 נחתים למפרץ ליית', כדי לפנות את הארגנטינאים שנותרו שם, ואולם כאשר הגיעה האונייה הבריטית למקום ב-24 במרץ הורה לה משרד החוץ הבריטי לא להתקרב, כדי למנוע הסלמה. הנחתים הבריטיים נצטוו להימנע מעימות, ולהסתפק בתצפית על המצב. במקביל הנחיתה האונייה הארגנטינאית "באהיה פראיסו" אספקה וחיילים מההכוחות המיוחדים ( – Buzos Tacticos). ב-26 במרץ הודיעה ממשלת ארגנטינה כי תגן על הארגנטינאים באיי ג'ורג'יה הדרומית. ב-28 במרץ שבה ארגנטינה והכריזה על תביעתה לריבונות על איי פוקלנד, והכריזה כי לא תסיג את אנשיה מאיי ג'ורג'יה הדרומית. החונטה הצבאית החליטה על הקדמת מבצע הנחיתה, מבצע "רוסריו", שנועד לכתחילה להתבצע בסוף מאי או בתחילת יוני, ולבצע אותו בימים הקרובים. כל החופשות בצבא ארגנטינה בוטלו, והוחל בהיערכות מהירה לקראת המבצע.
ב-26 במרץ דיווחו מקורות ביון בריטיים בבואנוס איירס כי הארגנטינאים מתכוונים לפלוש לאיי פוקלנד בתוך ימים ספורים. הבריטים התעלמו מן האזהרה; משרד ההגנה הבריטי יעץ לממשלה כנגד תגובה צבאית. למרות זאת הוחל בתכנונים לקראת משלוח כוח משימה לאיים, ולקראת סוף החודש הורתה ראשת הממשלה תאצ'ר לשלוח שלוש צוללות גרעיניות לאיים. עם זאת קיוותה בריטניה עדיין לפתרון מדיני; שר החוץ הבריטי פנה לארצות הברית בבקשה שתסייע בתיווך, וגם ראשת הממשלה פנתה לנשיא ארצות הברית, רונלד רייגן, בבקשה שיתווך. מועצת הביטחון של האומות המאוחדות התכנסה לדיון, לבקשת בריטניה, וקראה לאיפוק. במקביל, החליטה החונטה הצבאית על פעולה ב-2 באפריל, והחלה בהכנות; זאת, על רקע גל של הפגנות כנגדה בכל רחבי המדינה.
הפלישה
ממוזער|300px|מבצע רוסריו; ראו הסבר בגוף הערך
במהלך יום חמישי, 1 באפריל 1982, התברר כי ניסיונות התיווך של ארצות הברית ולחצה על ארגנטינה אינם עולים יפה. ממשלת בריטניה הודיעה למושל האיים, רקס האנט, כי הפלישה צפויה בכל רגע; בשעה 3:30 לפנות בוקר יום שישי, 2 באפריל, הכריז המושל על מצב חירום באיים. למעשה, הפלישה הארגנטינאית החלה כבר כמה שעות לפני כן.
ב-2 באפריל הונחת הכוח הארגנטינאי העיקרי ליד בירת האיים, סטנלי. המבצע נקרא מבצע "רוסריו" (ספרדית: Operación Rosario, מבצע מחרוזת תפילה; שמו המקורי היה מבצע "כחול", Azul). הכוח הארגנטינאי מנה כ-600 לוחמים וקצינים, שהגיעו לאי בנחתת "קאבו סן אנטוניו". בנוסף סייעה למבצע הצוללת "סנטה פה" והמשחתת "סנטיסימה טרינידד".
המבצע החל בערב שלפני כן כאשר 84 אנשי הכוחות המיוחדים ירדו מן המשחתת לסירות גומי, בכוונה לנחות בערוץ מולט (המספרים להלן מתייחסים למפה שמשמאל). הסירות הסתבכו בקלפ שצף במים והתעכבו (1), ולפיכך הוחלט על נחיתה בנקודה סמוכה יותר, בלייק פוינט. הכוח הגיע אל החוף בשעה 23:00 (2), והתפצל לשני כוחות משנה: האחד פנה לבית המושל, והשני לקסרקטין של הנחתים הבריטיים באי, במוּדי קריק. כמה שעות לאחר מכן, בשעה 4:30, הנחיתה הצוללת קבוצה נוספת של אנשי הכוחות המיוחדים (3) במפרץ יורק (Yorke Bay).
בשעה 5:30 הגיע הכוח הארגנטינאי למודי קריק, אך הקסרקטין היה ריק (4). בשעה 6:00 הונחת הכוח העיקרי במפרץ יורק ב-20 כלי רכב אמפיביים (5, 6). במקביל הגיעו 16 חיילים ארגנטינאיים לבית המושל, שעליו הגנו כ-40 חיילים בריטיים (7). בקרב אש שהתפתח נפצעו 3 מהחיילים הארגנטינאיים. לאחר היתקלות קלה עם חיילים בריטיים בדרך לסטנלי (8), השתלט הכוח העיקרי על העיר סטנלי, והשלים את ההשתלטות עליה בשעה 8:30 (9). כוחות אחרים השתלטו על שדה התעופה ועל המגדלור (9, 10). בשעה 9:15 הורה המושל הבריטי על כניעה. המושל הודיע ללונדון על הכניעה במברק לאקוני, בו כתב: "יש לנו חברים חדשים". הכוח הארגנטינאי הפולש עצר את המושל הבריטי ועמו פקידים וחיילים בריטיים. הם הועברו באותו יום למונטווידאו. כמושל האיים מטעם ארגנטינה מונה בריגדיר-גנרל מריו מננדס, ושמה של העיר סטנלי הוסב לפוארטו ארגנטינו.
במקביל לנחיתה ליד סטנלי, הונחת כוח ארגנטינאי ליד גריטויקן. כוח הנחתים שהפליג למקום בימים שלפני כן ניהל קרב מר עם הכוח הארגנטינאי, אך נכנע בסביבות השעה 14:30, בשל עדיפותם הרבה של הארגנטינאים. למחרת תיגבר צבא ארגנטינה את כוחו באיי ג'ורג'יה הדרומית, וביום שלאחר מכן השתלטה ארגנטינה על העיירות גוּס גרין ודרווין, באי פוקלנד המזרחי. כ-1,200 חיילים השתלטו על שני היישובים, ואסרו את התושבים המקומיים.
התגובה הבריטית
דעת הקהל בבריטניה סערה כאשר נודע דבר הפלישה. הפלישה הארגנטינית עוררה גל של לאומיות ומחאה על הכבוד הלאומי הבריטי שנרמס, והסערה הציבורית הייתה כה משמעותית, עד שתגובה כלשהי להשבת האיים לריבונות בריטית הפכה לכורח הישרדותי של הממשלה. הבריטים חששו מאובדן יוקרה צבאית, ומכך שאובדן איי פוקלנד עלול להוות תקדים לאבדנם של מאחזים אסטרטגיים נוספים ברחבי העולם, ובמיוחד גיברלטר. עוד ביום הפלישה הורתה בריטניה לדיפלומטים ארגנטינאיים לעזוב את המדינה, והבנק של אנגליה הקפיא נכסים של ארגנטינה. בישיבת חירום של קבינט ממשלת בריטניה הוחלט על משלוח כוח משימה לכיבוש מחדש של האיים.
כוח המשימה הבריטי
ממוזער|שמאל|מסלול הצי הבריטי אל איי פוקלנד
לממשלת בריטניה לא הייתה תוכנית חירום למקרה של פלישה לאיים, אך בתוך ימים ספורים הורכב כוח משימה. הכוח הבריטי הורכב משלושה מרכיבים עיקריים:
כוח ימי, שבמרכזו שתי נושאות המטוסים – "אה"מ הרמס" ו"אה"מ אינווינסיבל" (שתי נושאות המטוסים היחידות שהיו ברשות הבריטים באותה עת), בליווי משחתות ופריגטות.
כוח נחיתה אמפיבי, שהתרכז סביב שתי אוניות סער אמפיביות – "אה"מ פירלס" ו"אה"מ אינטרפיד", גם הן בליווי משחתות ופריגטות.
כוח יבשתי, שכלל את חטיבת הקומנדו מס' 3 וחטיבת חיל הרגלים מס' 5.
כלי השיט הראשון שיצא דרומה, ב-4 באפריל, הייתה הצוללת הגרעינית "אה"מ קונקרור" . שתי נושאות המטוסים יצאו לדרכן יום לאחר מכן, בליווי אוניות סיוע רבות. ב-7 באפריל גויסה אוניית הנוסעים "קנברה" על מנת להוביל גייסות, וכן לצורך הקמת בית החולים עבור המבצע. יומיים לאחר מכן הפליגה כשעליה חטיבת הקומנדו 3 של הצבא הבריטי, בפיקוד ג'וליאן תומפסון. כשבוע לאחר מכן, ב-12 במאי, הפליגה אוניית נוסעים מגויסת נוספת, "קווין אליזבת II", ועליה חטיבת חי"ר 5. בסופו של דבר כלל כוח המשימה הבריטי 127 אוניות: 43 אוניות של הצי הבריטי, 22 אוניות עזר של הצי, ו-62 אוניות סוחר מגויסות.
הקושי העיקרי שעמד בפני הבריטים הייתה נחיתות הכוח האווירי שלהם. לבריטים היו 42 מטוסי קרב, מול 122 מטוסי קרב ארגנטינאיים שכ-50 מהם היו מטוסי קרב לעליונות אווירית והשאר למשימות תקיפה. צי ארצות הברית העריך כי פלישה בריטית היא בלתי אפשרית.
כוח המשימה הבריטי התרכז באמצע אפריל בבסיס חיל האוויר המלכותי באי אסנשן, במרכז האוקיינוס האטלנטי. הכוחות תרגלו נחיתה מן הים, ועסקו באימוני נשק ואימונים טקטיים, בהמתנה להחלטה להמשיך דרומה לנחיתה באיים. באי התמקם גם כוח אווירי של חיל האוויר המלכותי, שכלל מפציצים מדגם אוורו וולקן, מטוסי תדלוק מדגם הנדלי פייג' ויקטור, ומטוסי קרב מדגם מקדונל דאגלס F-4 פנטום.
מגעים ראשונים בין הצדדים היו כבר במהלך חודש אפריל. מטוס בואינג 707 של חיל האוויר הארגנטינאי עקב אחרי אוניות הצי הבריטי במהלך מסען דרומה, אך לא הותקף מכיוון שעדיין התנהלו מגעים דיפלומטיים בניסיון למנוע מלחמה, ובריטניה טרם החליטה סופית על כניסה למלחמה. ב-23 באפריל יורטה טיסה מסחרית של חברת ואריג הברזילאית, בדרכה לדרום אפריקה.
התקפת הנגד הבריטית
בריטניה משתלטת מחדש על איי ג'ורג'יה הדרומית
היעד הראשון שנכבש מחדש על ידי הבריטים היו איי ג'ורג'יה הדרומית. ב-19 באפריל הגיע אל האיים כלי השיט הבריטי הראשון, הצוללת הגרעינית Conqueror, ולמחרת חלף מעליהם מטוס סיור מדגם הנדלי פייג' ויקטור.
כוח הנחיתה, שכלל נחתים מגדוד 42 של חטיבת הקומנדו 3, עם צוותים של יחידות SAS ו-SBS ומסוקים, הגיע אל האיים על גבי המכלית "טיידספרינג". את המכלית ליוו הפריגטות "אנטרים" ו"בריליאנט", ואוניית המחקר "אנדיורנס" . ב-21 באפריל נחתו באיים צוותים של יחידת SAS, אך בשל מזג האוויר הקשה במיוחד התרסקו שניים מן המסוקים הבריטיים. מסוק שלישי חילץ את אנשי הקומנדו ואת צוותי המסוקים, ללא אבדות לבריטים. ב-23 באפריל ניתנה לכוח התראה מפני צוללת ארגנטינאית אפשרית באזור, והאונייה הבריטית התרחקה כדי למנוע גילוי. הצוללת הארגנטינאית הייתה "סנטה פה" , שהגיעה אל איי ג'ורג'יה הדרומית כדי להביא אספקה לחיל המצב הארגנטינאי במקום.
יום לאחר ההתראה החלה האונייה הבריטית לשוב אל האיים. ב-25 באפריל גילו הבריטים את הצוללת הארגנטינאית כשהיא מפליגה על פני השטח; מסוקים מן הפריגטות תקפו אותה בפצצות עומק, בטורפדו, בטילים ובירי תותחים. הצוללת נפגעה ולא הייתה יכולה לצלול. צוותה נאלץ לשוב לכף קינג אדוארד, באי ג'ורג'יה הדרומית, ולאחר שהצליחו לעגון במזח נטשו אותה.
אף על פי שהכוח העיקרי, על גבי המכלית "טיידספרינג", היה עדיין מרוחק מן האיים, החליטו הבריטים לתקוף עם הכוחות שכבר היו על האיים, בעיקר צוותי ה-SAS וה-SBS, וכן נחתים. לאחר הפגזה של הפריגטות תקף הכוח הבריטי (ובו כ-75 איש) את גריטויקן. המגינים הארגנטינאים, כ-140 איש כולל צוות הצוללת הפגועה, נכנעו ללא קרב. היה זה ההישג הבריטי הראשון במלחמה, וחשיבותו הפוליטית הייתה רבה.
תקיפות בריטיות ראשונות על איי פוקלנד
ממוזער|מפציץ אוורו וולקן בריטי שב מגיחת הפצצה על איי פוקלנד, 18 במאי 1982
המתקפה הבריטית הראשונה על האיים עצמם אירעה ב-1 במאי: מפציץ אוורו וולקן בודד שהמריא מהאי אסנשן הפציץ את מסלול ההמראה בסטנלי. הייתה זו גיחת ההפצצה הארוכה ביותר בהיסטוריה הצבאית (עד למלחמת המפרץ); אורכה הכולל של הטיסה, מהמראה לנחיתה, היה 15,000 ק"מ, ומשך הטיסה היה 16 שעות. במהלכה נדרשו מספר רב של תדלוקים אוויריים, כולל מספר תדלוקים של מטוסי התדלוק עצמם.
ערכן של ההפצצות אינו ברור. מסלול הנחיתה נפגע, ובכך נמנע תגבור האיים במטוסי קרב ארגנטינאיים. הימצאותם של מטוסים מסוג זה באיים הייתה עלולה ליצור קושי חמור לכוח המשימה הבריטי. מאידך, צוותי קרקע ארגנטינאיים השמישו את המסלול לנחיתת מטוסי תובלה ומטוסי תקיפה מדגם פוקרה, ובכך נכשלו הבריטים במשימת ניתוק האיים מאספקה.
הבריטים ביצעו חמש גיחות כאלה, שנקראו מבצעי "אייל שחור" (Black Buck). שלוש הראשונות כוונו כנגד שדה התעופה בסטנלי, ושתי האחרונות כנגד מתקני מכ"ם באיים. בגיחות אלה נעשה שימוש בטילי שרייק.
הלחימה בים
כוח המשימה הימי הבריטי מגיע לאיי פוקלנד
ב-30 באפריל הכריזה בריטניה על "אזור הרחקה" (Exclusion Zone) ברדיוס של 200 מייל (כ-320 ק"מ) סביב האיים. הבריטים הזהירו כי אוניות אויב בתוך אזור זה יוטבעו. יום למחרת, ב-1 במאי, נכנס לאזור ההרחקה כוח המשימה הימי, ובו שתי נושאות המטוסים. כבר באותו יום הפציצו מטוסי "הרייר" את שדה התעופה בסטנלי ומתקנים נוספים ליד העיירה, ומטוסים נוספים תקפו את חיל המצב הארגנטינאי בגוז גרין. ספינות הליווי של הכוח הפגיזו מן הים מטרות בחופי האיים.
הארגנטינאים העריכו כי מדובר בניסיון בריטי לנחות באיים, והפעילו מספר רב של גיחות מטוסי קרב והפצצה כנגד כלי השיט הבריטים. המטוסים הארגנטינאיים נאלצו לפעול בתנאים קשים: היה עליהם לטוס כ-480 ק"מ מבסיסיהם ביבשת עד שיגיעו אל אזור הקרב, ולפיכך נותרו להם דקות ספורות בלבד לפעול כנגד הבריטים. כמות הדלק הקטנה שנותרה בתום הטיסה עד היעד הגבילה גם את יכולתם של המטוסים להפעיל מבערים אחוריים, ובכך פגע מאוד ביכולתם לנהל קרב אוויר. ואולם, למרות קשיים אלה השיגו הארגנטינאיים מספר פגיעות בכלי שיט בריטיים, במחיר של ארבעה מטוסים שהופלו על ידי מטוסי הרייר בריטיים בקרבות אוויר.
במקביל למתקפה האווירית, החל הצי הארגנטינאי לנוע לכיוון האיים בשני כוחות משימה, מצפון ומדרום. כוח המשימה מצפון התרכז סביב נושאת המטוסים "ויינטיסינקו דה מאז'ו" . מדרום, התקרבה אל האיים הסיירת "גנרל בלגרנו" , שליוותה שתי משחתות נושאות טילי אקסוסט. הצוללות הגרעיניות הבריטיות שהיו באזור עקבו אחרי הכוחות הימיים הללו.
הטבעות ראשונות: "גנרל בלגרנו" ו"אה"מ שפילד"
ממוזער|הסיירת "גנרל בלגרנו" של הצי הארגנטינאי
אף על פי ש"גנרל בלגרנו" עדיין לא נכנסה לתחום ההסגר הימי שהכריזו הבריטים, העריכו אלה כי היא מהווה סיכון חמור לנושאות המטוסים, והצוללת הבריטית "אה"מ קונקרור" , שעקבה אחרי הכוח הארגנטינאי, נצטוותה לפגוע בה. ב-2 במאי אחר הצהריים שיגרה הצוללת הבריטית שני טורפדות לעבר האונייה הארגנטינאית והטביעה אותה. אבדות הארגנטינאים היו כבדות: 323 מאנשי הצוות נספו, כ-50% מכלל ההרוגים הארגנטינאים במלחמה כולה. 772 מלחים וקצינים חולצו על ידי אוניות אחרות. הייתה זו ההטבעה הראשונה של כלי שיט על ידי צוללת בריטית מאז מלחמת העולם השנייה. כתוצאה מההטבעה נסוג הצי הארגנטינאי לבסיסיו, לא היווה גורם משמעותי בהמשך המלחמה ופעל כ"צי בעצם היותו", והבריטים השיגו עליונות ימית בזירה; ב-7 במאי הרחיבה בריטניה את אזור ההרחקה והזהירה את ארגנטינה כי כל כלי שיט שיימצא במרחק העולה על 12 מייל (כ-19 ק"מ) מחופי היבשת יוטבע ללא אזהרה.
ממוזער|מטוס סופר אטנדר של הצי הארגנטינאי
ואולם, לבריטים לא הייתה עדיין עליונות אווירית, ובמשך השבועות הקרובים הייתה הזירה האווירית הזירה העיקרית בין שני הצדדים. הבריטים היו מודעים לטילי ה"אקסוסט" שבידי ארגנטינה ולאיום שהיוו, ולפיכך פרשו את הצי – שכעת היה ממזרח לאיי פוקלנד – במערך שנועד לגלות מראש מטוסים ארגנטינאיים בדרך למתקפה. ואולם, ב-4 במאי הצליחו שני מטוסי סופר אטנדר, למרות היערכות זו, לשגר שני טילים ממרחק כ-40 ק"מ. טיל אחד פגע ללא אזהרה מוקדמת במשחתת הבריטית "אה"מ שפילד". ראש הנפץ לא התפוצץ, אך הדלק שנותר בטיל ועוצמת הפגיעה גרמו לדליקה בלתי נשלטת, שהביאה לנטישת האונייה. 20 מאנשיה נהרגו, ושאר 260 אנשי הצוות חולצו והועברו לאוניות אחרות. נעשה ניסיון לגרור את האונייה הפגועה, אך היא טבעה למחרת.
הטבעתה של "שפילד" הביאה לחששות כבדים בצי הבריטי מפני פגיעה דומה באחת מנושאות המטוסים. פגיעה כזו הייתה עלולה להביא לאסון כבד ולכישלון של המערכה כולה. בשל כך, החליט מפקד כוח המשימה הבריטי להסיג את נושאות המטוסים למרחק 200 מייל (כ-320 ק"מ) ממזרח לאיים. מיקום זה הוציא את נושאות המטוסים מן הטווח היעיל של הטילים הארגנטינאיים, אך הגדיל את זמן הטיסה של מטוסי ההרייר עד לאיים וצמצם את הזמן שבו היו יכולים לספק חיפוי אווירי.
המשך הלחימה בים והפשיטה על האי פֶּבֶּל (Pebble)
כלי השיט הבריטיים ומטוסי ההרייר מנושאות המטוסים המשיכו להפגיז ולהפציץ את האיים, במטרה למשוך את מטוסי חיל הים וחיל האוויר הארגנטינאיים לקרב, להעריך את יכולתם ולהשיג עליונות אווירית. מטרה נוספת הייתה להטעות את הארגנטינאים לגבי מיקום הנחיתה המיועד, דבר שנעשה על ידי הפגזת חופים שונים באזור העיירה סטנלי. במקביל החלו מסוקים בריטיים להנחית צוותים של יחידות העילית SAS ו-SBS בחשאי באיים. צוותים אלה ביצעו תצפיות שנועדו לסייע בנחיתה המתוכננת, וכן להעריך את כוחו של הצבא הארגנטינאי, מיקומו והיערכותו. צוותים אחרים הונחתו בארגנטינה עצמה; ב-17 במאי נמצאו בצ'ילה שרידי מסוק ווסטלנד סי קינג ולידו אנשי צוותו, שהסגירו עצמם לשלטונות. רק כעשר שנים מאוחר יותר הסתבר שהמסוק נשא עליו לוחמי SAS, שהתמקמו ליד שדות התעופה בארגנטינה ומשם דיווחו על המראות המטוסים לתקיפות באיי פוקלנד. לוחמי ה-SAS עצמם חולצו על ידי צוללות.
בלילה שבין 10 ל-11 במאי עברה הפריגטה "אה"מ אלאקריטי" במצרי פוקלנד, מדרום לצפון, במטרה לגלות האם המצרים ממוקשים. בדרכה נתקלה הפריגטה הבריטית באוניית אספקה ארגנטינאית, והטביעה אותה. היה זה העימות היחיד בין אוניות שטח במלחמה כולה.
תקיפות האוויר הארגנטינאיות נמשכו, וב-12 במאי הפילה הפריגטה הבריטית "אה"מ בריליאנט" שלושה מתוך ארבעה מטוסי A-4 סקייהוק שתקפו אותה; דקות ספורות לאחר מכן תקפה רביעייה נוספת את המשחתת "גלאזגו" . פצצה אחת פגעה במשחתת ולא התפוצצה, אך הנזק היה כזה שהמשחתת נאלצה לשוב לבריטניה לתיקונים. אחד מן המטוסים התוקפים הופל בטעות על ידי תותחי נ"מ ארגנטינאיים בדרכם חזרה.
כשבוע לפני הנחיתה האמפיבית פשט כוח של SAS על האי פֶּבֶּל (Pebble Island), במטרה להשמיד את מטוסי התקיפה הארגנטינאיים מדגם FMA IA 58 פוקרה. מטוסים אלה היו עלולים לסכן מאוד את הנחיתה מן הים, במיוחד בשל זריזותם ויכולת התמרון הרבה שלהם. כוח התקיפה שהונחת במסוקים הצליח להשמיד שישה מטוסי פוקרה, ארבעה מטוסי אימון מדגם T-34 מנטור, ומטוס תובלה אחד. בנוסף, הוצא מסלול הנחיתה מכלל שימוש לזמן מה. לבריטים היו שני פצועים בלבד במבצע.
הנחיתה הבריטית באיים
ממוזער|"אה"מ פירלס" במפרץ סן קרלוס, באחד הימים שלאחר הנחיתה מן הים
הבריטים בחרו להנחית את הכוח היבשתי במפרץ סאן קרלוס, בצד המערבי של האי המזרחי, מתוך הנחה שזהו המפרץ הנוח ביותר לכניסת אוניות הנחיתה, והנוח ביותר להגנה מפני אויב ביבשה ובים. חסרונו של החוף היה המרחק ממנו לסטנלי, אך מאידך היה בכך גם יתרון: ההגנה הארגנטינאית התמקמה סביב סטנלי, והיה יסוד סביר להניח שלא תהיה התקפת נגד מידית על הכוח הנוחת. בפועל, הפתיעו הבריטים את הארגנטינאים בבחירה זו.
לנחיתה קדמו שתי פשיטות של כוחות מיוחדים: כוח אחד של SBS נחת בכף פאנינג, השולטת מצפון על הכניסה למצר סן קרלוס. בנקודה זו היה ממוקם כוח ארגנטינאי, שהיה יכול לחסום בקלות את דרכו של כוח הנחיתה. הכוח הבריטי הונחת בשני מסוקים מן הפריגטה "אנטרים". החיילים הבריטים התקרבו לחיילים הארגנטינאים וקראו להם להיכנע; אלה סירבו, והתפתח קרב אש שהסתיים בנסיגת הארגנטינאים תוך כדי שהם סופגים כמה הרוגים. במקביל הונחת כוח של SAS מדרום לאזור הנחיתה. כוח זה חסם באש כבדה ניסיונות אפשריים של הכוחות הארגנטינאיים בגוס גרין לנוע צפונה ולשבש את הנחיתה. כוח זה הסתייע בפריגטה "ארדנט" .
בלילה שבין 21 ל-22 במאי נחת כוח המשימה האמפיבי בחוף המיועד. הספינות התקרבו לחוף תחת מעטה של ערפל ומזג אוויר גרוע, שמנע מן המטוסים הארגנטינאיים לזהות מבעוד מועד את התקרבותן. למרות בלבולים וטעויות, נחתו עד הבוקר כ-4,000 אנשי חטיבת הקומנדו 3, בצירוף שני גדודי הצנחנים המסופחים. יחידות החי"ר התקדמו מיד לתפיסת שטחים שולטים על שטח הנחיתה, ומסוקים החלו בהעברת יחידות ארטילריה, רפואה ונ"מ לחוף, במקביל להעברת אספקה ותחמושת. זאת, כדי לאפשר לאוניות התובלה הפגיעות להתפנות מן המפרץ מהר ככל האפשר, לפני שיתחילו תקיפות האוויר הארגנטינאיות הצפויות. עדיפות עליונה ניתנה להצבת סוללות טילי הנ"מ מדגם "רייפייר" (Rapier), על ציודן. בנוסף, הוצבה אחת הפריגטות בכניסה למפרץ, בתפקיד שהוגדר "שוער" (Goalkeeper) – למניעת תקיפות אוויריות בעזרת טילי הנ"מ שעליהן. מטוסי הוקר סידלי הרייר מנושאות המטוסים חיפו על אזור הנחיתה מן האוויר.
מתקפת האוויר הארגנטינאית
המענה הארגנטינאי המיידי לנחיתה היה על ידי מתקפה אווירית, אך למטוסים הארגנטינאים היו כמה מגבלות: ראשית, המרחק מן היבשה וטווח הטיסה לא איפשרו שהות של יותר מכמה דקות מעל אזור המטרה. שנית, הארגנטינאים הכירו את מערכות הנ"מ הבריטיות וידעו שהדרך הנכונה ביותר לתקוף את כלי השיט הבריטיים המוגנים על ידיהן היא בטיסה בגובה נמוך. בהטלת פצצה מגובה כזה יש להשתמש בפצצות המצוידות במנגנון המשהה את התפוצצותן, אחרת הפיצוץ יפגע במטוס עצמו. המרעומים של פצצות אלה תוכננו להידרך לאחר שיוטלו מגובה מסוים, ואולם הטייסים הארגנטינאיים נאלצו להטיל אותם בגובה נמוך יותר ובשל כך הפצצות שהוטלו לא התפוצצו לעיתים קרובות. שלישית, זמן השהייה הקצר לא איפשר למטוסי הקרב המחפים של הארגנטינאים להיכנס לקרב אוויר עם המטוסים הבריטיים המגנים. מאידך, לבריטים לא היה מטוסי שליטה ובקרה, שהיו מאפשרים התראה מוקדמת על הגעתם של מטוסי הקרב הארגנטינאיים; אלו התגלו לאוניות הבריטיות רק שניות ספורות לפני תחילת התקיפה, ולבריטים היו שניות בודדות להפעיל נגדם אמצעי נ"מ.
למרות מגבלות אלה, החלו הארגנטינאים במתקפה נמרצת על האוניות הבריטיות מיד לאחר שנתגלו על ידי מטוס סיור, בשעות הבוקר. המטוסים הראשונים שתקפו היו מטוסי תקיפה מדגם "פוקרה" שהמריאו מגוס גרין, מרחק קצר מחופי הנחיתה; אחד מהם הופל על ידי טיל סטינגר. תקיפה שנייה התבצעה מיד לאחר מכן על ידי מטוס אארמקי MB-339, שהמריא מסטנלי. ואולם, עיקר התקיפות התבצעו על ידי מטוסי נשר וסקייהוק, שהמריאו מבסיסיהם בארגנטינה. חמש מן האוניות הבריטיות נפגעו באש תותחים ופצצות; המשחתות "אנטרים" ו"ארגונאוט" נפגעו מפצצות שלא התפוצצו, והוצאו מהן מאוחר יותר; הפצצות שפגעו בפריגטה "ארדנט" התפוצצו וגרמו לה נזק כבד, שחייב את נטישתה. הפריגטה טבעה למחרת בבוקר. גם הארגנטינאים סבלו מאבדות כבדות: במהלך היום הפילו הבריטים, באמצעות טילי נ"מ שנורו מן הספינות ומטוסי הרייר שהיו בפטרול הגנתי, עוד עשרה מטוסים ארגנטינאיים – מטוס פוקרה נוסף, ארבעה מטוסי נשר וחמישה מטוסי סקייהוק.
ממוזער|"אה"מ אנטילופ" לאחר שנפגעה. עשן עולה מחלקה הקדמי
ביום שלמחרת, 22 במאי, לא תקפו הארגנטינאים. ואולם, בימים שלאחר מכן שבו מטוסי נשר וסקייהוק לתקיפות על אוניות כח המשימה. ב-23 במאי נפגעה הפריגטה "אה"מ אנטילופ" משתי פצצות, ובעת הניסיון לנטרל אותן התפוצצה אחת מהן וגרמה לנזק כבד, שחייב את נטישתה. האונייה עלתה באש והתפוצצה במהלך הלילה, עד שטבעה לפנות בוקר. למחרת, 24 במאי, נפגעו שלוש אוניות עזר ("אה"מ סר גאלאהאד" , "סר לאנסלוט" ו"סר בדיבר" . למחרת, 25 במאי, נפגעה הפריגטה "אה"מ ברודסורד" מפצצה שלא התפוצצה, אך זה היה הנזק הקל יותר; באותו יום ספגו הבריטים מכה קשה בהרבה, כאשר מטוסי קרב ארגנטינאיים הטביעו את המשחתת "אה"מ קובנטרי" , ועשרים מאנשי צוותה נהרגו. מטוסי סופר אטנדר של הצי הארגטינאי ירו שני טילי אקסוסט, שפגעו באוניית המשא אטלנטיק קונביור והטביעו אותה. 12 מלחים נהרגו, אך מעבר לכך מטענה של האונייה – מסוקי צ'יינוק ומסוקים נוספים, שהיו חיוניים מאוד לכוח היבשתי, אבדו יחד עמה.
דעת הקהל הבריטית סערה בעקבות האבדות הרבות, והפיקוד הבריטי הודה מאוחר יותר כי המצב היה עלול להיות חמור בהרבה: "שישה מרעומים טובים יותר והיינו מפסידים את המלחמה" ואולם, למרות האבדות הכבדות לבריטים, התהפך למעשה הגלגל באותם ימים. במקביל לאבדות הבריטיות ספגו הארגנטינאים אבדות רבות למטוסיהם, ובשבוע שלאחר הנחיתה איבדו עוד 8 מטוסי סקייהוק וארבעה מטוסי נשר. בסך הכל איבדו הארגנטינאים מתחילת הקרבות (עוד לפני הנחיתה האמפיבית) 11 מטוסי נשר ו-17 מטוסי סקייהוק, קרוב לשליש מכלל המטוסים מסוגים אלה שהיו ברשות ארגנטינה. חיל האוויר הארגנטינאי נאלץ להוריד את קצב התקיפות ואת מספר המטוסים התוקפים, אם כי התקיפות לא הפסיקו והבריטים היו עתידים לספוג אבדות נוספות בהמשך.
הלוחמה היבשתית באיים
הצדדים הלוחמים
כשהסתבר לארגנטינה כי בריטניה מתכוונת להגיב בכוח על הפלישה לאיים הוחל בתגבור הכוח הקטן שהונחת בהם. כאשר נחתו הבריטים באי המזרחי ב-21 במאי, היו באי כ-12,000 חיילים ארגנטינאים – פי 3 ממספרם של החיילים הבריטיים מחטיבת הקומנדו 3 הבריטית שהונחתה ראשונה. גם לאחר שהונחתה באיים חטיבת חי"ר 5 ב-1 ביוני, עדיין הייתה לארגנטינאים עדיפות מספרית משמעותית על הבריטים. יתרון נוסף שהיה לארגנטינאים היה יתרון לוגיסטי: הבריטים נאלצו לנהל מלחמה במרחק 13,000 ק"מ מבסיסיהם, לעומת מרחק של כ-480 ק"מ בלבד מן הבסיסים בארגנטינה: הבריטים לא הצליחו, עד תום המערכה, למנוע טיסות אספקה קבועות של חיל האוויר הארגנטינאי לאיים מדי יום.
למרות עדיפות זו, רמתם הצבאית של הארגנטינאים הייתה נמוכה בהרבה מזו של הבריטים. רוב החיילים הארגנטינאיים היו מגויסי חובה, שגויסו לשנה אחת בלבד. רובם לא ידעו כלל היכן הם נמצאים ומה מטרתם. רובם היו ברמת הכשרה צבאית נמוכה, אם כי היו גם יחידות בעלות רמה גבוהה, כמו הנחתים. כדי לתגבר את הכוחות הושלם סדר הכוחות של היחידות על ידי חיילים מיחידות אחרות; כך נוצר מצב שקציני היחידות לא הכירו את כל החיילים שתחת פיקודם.
המספר הרב של החיילים שהוצבו באיים הכביד על ההתנהלות הלוגיסטית. אספקה רבה זרמה לאיים, אך זו לא הועברה ליחידות שבקווים הקדמיים, והחיילים הפשוטים סבלו ממחסור ומקור. לארגנטינאיים לא היו די מסוקים להוביל את הכוחות בעת הצורך. מפקד הכוחות הארגנטינאיים באיים, גנרל מריו בנחמינו מננדס, נשלח לסטנלי כדי להיות מושל צבאי, ולא הייתה לו את ההכשרה המתאימה כדי לנהל קרב מול צבא אויב – ניסיונו היה בעיקר במאבק בלוחמי גרילה ובהדרכה. גם שאלת ההיערכות לא הייתה פשוטה: היה על הארגנטינאיים להגן על מספר חופי נחיתה אפשריים, ולא ניתן היה להגן על כולם באותה עת. בסופו של דבר החליט הפיקוד הארגנטינאי לרכז את כל כוחותיו סביב סטנלי.
לעומת מגויסי החובה הארגנטינאיים, הצבא הבריטי היה צבא מקצועי, ובו מתנדבים בלבד. חטיבת הקומנדו 3 הייתה (ועודנה) יחידת עילית, שנועדה – בתרחישי לחימה אפשריים באירופה – להילחם בנורווגיה. בשל כך אומנו החיילים בלוחמת חורף בתנאים קשים, יכולת שסייעה להם מאוד בלחימה בתנאי מזג האוויר הגשום והקר בפוקלנד. גם ההתארגנות הלוגיסטית הבריטית הייתה מעולה; מעבר להזרמת הציוד הנדרש, חייבה מסורת הצבא הבריטי את הקצינים לעשות הכל לרווחת חייליהם.
300px|ממוזער|קרבות היבשה במלחמת פוקלנד
הקרב על גוס גרין
הלחץ המתמשך על אוניות הנחיתה והסערה הציבורית בעקבותיו הביאו את הממשלה בלונדון לדרוש פעולה מיידית של הכוח היבשתי. חטיבת הקומנדו 3 הייתה זקוקה לכמה ימים כדי להתבסס בחוף הנחיתה: היה צורך להעביר מן האוניות את האספקה הרבה שהייתה חיונית לתחילתה של הפעולה היבשתית. פריקת האספקה הייתה איטית, וזאת, מכיוון שלא ניתן היה לעשותה באור יום, בשל החשש מתקיפה אווירית. אוניות האספקה היו נכנסות למפרץ סן קרלוס לאחר חשיכה, פורקות את מטענן, ויוצאות לפני עלות השחר חזרה לים הפתוח. במהלך היום העבירו מסוקים את האספקה שנפרקה לגדודים הפרושים סביב המפרץ, אך טיסות אלה נעשו תחת הסיכון של יירוט על ידי מטוסי אויב.
למרות כל הקשיים האלה, הנחה הפיקוד הבריטי העליון את מפקד חטיבת קומנדו 3 לתקוף את גוס גרין, במרחק של מספר קילומטרים לדרומו. מפקד החטיבה, בריגדיר גנרל ג'וליאן תומפסון, התכוון בתחילה לרכז את כל הכוח למתקפה על סטנלי ולהשאיר רק כוח קטן שיחסום לכיוון גוס גרין. ואולם, עם קבלת הפקודה הטיל תומפסון את המשימה על גדוד הצנחנים 2. ב-27 במאי החלו הצנחנים, עם כוחות ארטילריה, לנוע דרומה. בשעה 2:30 לפנות בוקר 28 במאי החל הקרב, שנמשך בשארית הלילה ובמהלך היום. הצנחנים הבריטיים נעזרו בסיוע ארטילרי מתותחים ומרגמות, ובמהלך הלילה באש תותחי הפריגטה "אה"מ ארואו" . רגימנט החי"ר ה-12 של צבא ארגנטינה שהגן על שני היישובים הקטנים נלחם באומץ ובעקשנות, ואף תוגבר במהלך היום על ידי פלוגות מרגימנטים 12 ו-25 הארגנטינאים, שהיו ערוכים סביב סטנלי.
בסופו של היום הצליחו הבריטים לכתר את הכוח הארגנטינאי ומפקדיו החליטו להיכנע. בסך הכל נהרגו בקרב 17 חיילים בריטיים, בהם מפקד הגדוד (שזכה לאחר מותו בצלב ויקטוריה על אומץ ליבו בקרב). 47 חיילים ארגנטינאיים נהרגו, ו-961 אחרים נכנעו; מספרם הרב של הארגנטינאים הפתיע את הבריטים, שהעריכו את כוחם במחצית ממספר זה בלבד. הבריטים הופתעו גם מנכונותם של הארגנטינאים להיכנע, למרות עדיפותם המספרית.
ההתקדמות הבריטית בציר הצפוני למפרץ טיל (Teal) ולהר קנט
במקביל לתנועה של גדוד צנחנים 2 לכיוון גוס גרין, הורה תומפסון לגדוד קומנדו 45 ולגדוד צנחנים 3 לנוע מזרחה. המטרה הייתה להתייצב על הר קנט, אחת מן הפסגות הגבוהות באי המזרחי. מיקומו של ההר היה בעל חשיבות אסטרטגית רבה, וממנו ניתן היה להתבסס לקראת מתקפה על העיירה סטנלי. התכנון לכתחילה היה להטיס את הגדודים ליעד במסוקי צ'ינוק, ואולם אלו הושמדו כאשר אוניית הסוחר "אטלנטיק קונביור" נפגעה מטיל אקסוסט. לבריטים לא הייתה ברירה אלא לצעוד רגלית, מסן קרלוס אל ההר, דרך היישובים דאגלס (Douglas Settlement) ומפרץ טיל (Teal Inlet) ומשם דרומה אל ההר עצמו. משמעות הדבר הייתה תנועה בשטח קשה, בגשם ובקור, כאשר החיילים נושאים עליהם את כל הציוד, למרחק כ-60 ק"מ.
הבריטים חששו שההר מוחזק על ידי כוחות ארגנטינאיים, ושלחו שני צוותים של יחידות מובחרות לסיור מוקדם בשטח: צוות אחד של SAS, והשני של סגל האימון ללוחמה הררית וארקטית. הפיקוד הארגנטינאי אכן שלח לאזור את מחלקת הקומנדו ה-602 ואת הצוות ה-601 של הכוחות המיוחדים של המשמר הלאומי. במהלך הימים הבאים – החל ב-28 במאי – התרחשו היתקלויות בין הכוחות היריבים סביב הר קנט. ב-30 במאי הצטרפו גם מטוסי "הארייר" לקרבות, ואחד מהם הופל באש מנשק קל; במקביל, הצליחו אנשי SAS להפיל מסוק אארוספטיאל SA-30 פומה ארגנטינאי, שהוביל את חיילי היחידות המיוחדות. עד 31 במאי הצליחו הכוחות המיוחדים הבריטיים להדוף את הכוחות הארגנטינאיים מהאזור, ובאותו יום הונחתה בהר מחלקה מגדוד 42, ומחלקה נוספת הונחתה בהר צ'אלנג'ר הסמוך.
ההתקדמות הבריטית בציר הדרומי
ב-1 ביוני נחתה בסאן קרלוס חטיבת חי"ר 5, ובה כ-5,000 חיילים בשלושה גדודים: הגדוד הראשון של המשמר הסקוטי, הגדוד הראשון של המשמר הוולשי, והגדוד הראשון מרגימנט הגורקה ה-7 של הדוכס מאדינבורו. שני הגדודים האחרונים שימשו במשימות טקסיות שונות בחודשים שלפני המלחמה, ורמתם הצבאית הייתה נמוכה מזו של הגדודים האחרים. יחד עם חטיבה 5 הגיע לאי מייג'ור גנרל ג'רמי מוּר, והוא היה מעתה מפקד כוחות היבשה הבריטיים, שהתארגנו כעת כדיוויזיה. עם הארגון מחדש, הועברו גדודי הצנחנים 2 ו-3 לחטיבה 5 (שלה היו שייכים במקור). גדוד הנחתים 40 נותר להגנת אזור סן קרלוס.
במקביל לתנועה בחלקו הצפוני של האי המזרחי, שתוארה בפסקה הקודמת, החלו הכוחות הבריטיים לנוע מזרחה, לכיוון סטנלי, גם בציר דרומי. תחילת התנועה בציר זה החלה ביוזמה מקומית של גדוד צנחנים 2. יחידות של הגדוד נעה למפרץ סוואן (Swan Inlet), באמצעות מסוקים. הכוח רצה להמשיך לכיוון היישוב פיצרוי, אך לא היה ידוע אם נמצאים שם כוחות ארגנטינאיים. התשובה לספק זה הגיעה בדרך פשוטה: החיילים התקשרו לפיצרוי בטלפון קווי רגיל, ויצרו קשר עם התושבים במקום. אלה דיווחו שהארגנטינאים נסוגו ליישוב מפרץ בלאף, מזרחה משם. ללא קבלת אישור מהדרגים שמעליו, החרים מפקד חטיבה 5 את מסוק הצ'ינוק היחיד שנותר, והטיס באמצעותו כוח של הגדוד שהשתלט על פיצרוי.
ההשתלטות על פיצרוי יצרה קושי חמור לפיקוד הכולל הבריטי: הכוח בפיצרוי היה במרחק 48 ק"מ מן הכוח הבריטי הקרוב ביותר (בעיירה דרווין), ללא תמיכה וללא סיוע. לא ניתן היה לתספק את הכוח מן האוויר, מכיוון שעומס הדרישות מכוח המסוקים היה גדול מדי גם כך. ניתן היה לתגבר את הכוח בחיילים נוספים על ידי שליחתם במסע רגלי, אך את הציוד הכבד והאספקה היה צורך להעביר בדרך הים. מפקדת הדיוויזיה הורתה למחצית מגדוד המשמר הולשי לצעוד רגלית לפיצרוי בליל 2 ביוני. המחצית השנייה של הגדוד, יחד עם גדוד המשמר הסקוטי, היו אמורים להגיע לפיצרוי בדרך הים, על אוניית הלוחמה האמפיבית "אינטרפיד" ועל אונית העזר "סיר טריסטרם". הצי חשש שתקיפה אווירית עלולה להטביע את "אינטרפיד", דבר שיהווה פגיעה חמורה בצי; הפשרה הייתה ש"אינטרפיד" תשהה במקום יום אחד ותפרוק ככל שניתן, ואז תעזוב. "סיר טריסטרם" תישאר במקום ותפרוק את מטענה על ידי דוברות מונעות.
ואולם, גם תוכנית זו לא יצאה אל הפועל. צמרת הצי וההנהגה הפוליטית בבריטניה חששו לסכן את "אינטרפיד" ואת אחותה, "פירלס". הוחלט לשלוח רק את אוניות העזר, יחד עם הנחתות של "אינטרפיד" ו"פירלס"; שתי אוניות הנחיתה הגדולות הפליגו במשך כמה לילות עד למחצית הדרך, שם העבירו את מטענן לנחתות. במקביל, נכשל הניסיון להעביר את מחצית גדוד המשמר הולשי בדרך היבשה, מכיוון שהחיילים לא הצליחו לעמוד בצעידה הקשה. הכוח הוחזר לסן קרלוס ומשם הפליג על "פירלס", והגיע למפרץ בלאף על גבי הנחתות שלה. ב-6 ביוני הגיעה אוניית העזר "סר טריסטרם" אל חוף הנחיתה, סמוך לפיצרוי, ולמחרת הצטרפה אליה אוניית האחות "סר גאלהאד".
ממוזער|אוניית הנחיתה "סיר טריסטרם" בדרך הביתה לאחר שנפגעה בלחימה
בשל חוסר תיאום וחוסר תכנון של הבריטים, התעכבה הנחיתה. מפקדי הכוח התלבטו בין נחיתה בפיצרוי, שתחייב את החיילים במסע של כ-10 ק"מ אל מפרץ בלאף (וזאת, מכיוון שהגשר בין שני היישובים פוצץ על ידי הארגנטינאים הנסוגים), ובין המתנה ללילה ואז הנחתה במפרץ בלאף עצמו. קציני גדוד המשמר לא היו עדים למתקפות האוויר הארגנטינאיות בסן קרלוס כשבוע לפני כן, ולא היו מודעים לפגיעוּת הרבה של אוניותיהם; אף על פי שניתן היה להנחית את החיילים בתוך כעשרים דקות, הם סירבו להפצרות קציני חטיבה 3, והתעקשו להמתין ללילה. סביב אוניות הנחיתה לא היו אוניות מלחמה שיספקו הגנת נ"מ; תצפיות ארגנטינאיות גילו את שתי האוניות, שהיוו כעת מטרה נוחה. בשעה 14:00 תקפו חמישה מטוסי סקייהוק את "סר טריסטרם" ו"סר גאלאהד". 48 מלחים וחיילים בריטיים נהרגו, ו-115 אחרים נפצעו. "סר גאלהאד" ואחת מהנחתות של "אה"מ פירלס" טובעו. הייתה זו המכה הקשה ביותר שספגו הבריטים במהלך המלחמה בהיבט של אובדן חיי אדם, וההכנות למתקפה על סטנלי התעכבו ביומיים. מאידך, הארגנטינאים האמינו שהבריטים ספגו הרבה יותר אבדות – כ-900 נפגעים, להערכתם – ולפיכך הוטעו לחשוב שהמתקפה הבריטית תתעכב ואולי אף תתבטל
המתקפה על סטנלי
לאחר כמה ימי התארגנות, החלו הבריטים במתקפה לכיוון סטנלי. בשלב זה הייתה סטנלי מוקפת משלושת הצדדים: גדוד צנחנים 3 היה פרוס מצפון, בצפון מערב ובמערב גדודי חטיבת הקומנדו 3, ובדרום מערב ובדרום היו גדודי חטיבת חי"ר 5 וגדוד צנחנים 2. בליל 11 ביוני תקפו הבריטים שלושה הרים: גדוד צנחנים 3 תקף את הר לונגדון (Mount Longdon), גדוד נחתים 45 תקף את רכס "שתי האחיות" (Two Sisters Ridge), וגדוד נחתים 42 תקף את הר הארייט (Mount Harriet). הבריטים הצליחו להשתלט על כל היעדים, במחיר של 33 הרוגים ו-90 פצועים; לארגנטינאים היו 69 הרוגים, וכ-220 פצועים; למעלה מ-400 חיילים ארגנטינאים נפלו בשבי.
ביום שלמחרת הצליחו הארגנטינאים לשגר טיל אקסוסט ממשגר קרקעי מאולתר (הטיל פורק מאונייה והותאם לשיגור קרקעי, הישג טכנולוגי לא מבוטל) והצליחו לפגוע במשחתת הבריטית "אה"מ גלמורגן" . 14 חיילים וקצינים נהרגו, ורבים נפצעו. ואולם, פגיעה זו לא מנעה את השלב השני של המתקפה הבריטית. בלילה שבין 13 ל-14 ביוני תקף גדוד צנחנים 2 את רכס ווירלס ("אלחוט", Wireless Ridge), וגדוד 2 של המשמר הוולשי (יחד עם יחידות מגדודים אחרים וטנקים קלים) תקף את הר טמבלדאון (Tumbledown Mountain). לבריטים היו 13 הרוגים ו-64 פצועים, ואילו הארגנטינאים ספגו 55 הרוגים ולמעלה מ-230 פצועים. קרוב ל-70 חיילים ארגנטינאיים נפלו בשבי.
סיום המלחמה באיים
ממוזער|חיילים ארגנטינאים שנכנעו, תחת שמירה של חיילי גדוד צנחנים 2 (בכומתות האדומות)
הגדוד הראשון מרגימנט הגורקה ה-7 החל בהתקדמות לקראת התקפה על הרכס הבא, הר ויליאם (Mount William). הגדוד היה אמור לכבוש את ההר בהתקפת לילה, אך זו התעכבה ונראה היה שההתקפה תתקיים באור יום. ואולם, בבוקר 14 ביוני הסתבר שלא יהיה צורך בקרב: החיילים הבריטים על ההרים הסובבים את סטנלי הבחינו במאות חיילים ארגנטינאיים נסוגים מעמדותיהם אל העיירה. היחידות הבריטיות החלו להתקדם אל סטנלי, והחלו מגעים עם הפיקוד הארגנטינאי לכניעה. שליט ארגנטינה, גנרל לאופולדו גלטיירי, הורה לחייליו להמשיך בלחימה, אך מפקד הכוחות באיים, הגנרל מננדז, החליט לשאת ולתת על כניעה. המגעים נמשכו במהלך היום, ולקראת ערב נחתם הסכם על כניעת הכוחות הארגנטינאים בשני האיים, המזרחי והמערבי. היחידות הבריטיות נעו אל תוך סטנלי למחרת בבוקר, 15 ביוני.
בעת הכניעה היו בסטנלי שלושה רגימנטים ארגנטינאים שלמים, פחות או יותר: רגימנט החי"ר ה-3, ה-6 וה-25, ולהם אספקה ותחמושת קלה רבה, אם כי התחמושת לארטילריה הייתה מועטה וכל השטחים השולטים על סטנלי היו בידי הבריטים. החיילים הארגנטינאים הנכנעים הועברו למחנה שבויים בשדה התעופה שליד סטנלי. ביום שלמחרת הכניעה, 15 ביוני, עברה פלוגה מגדוד נחתים 40 לאי המערבי וקיבלה את כניעת רגימנט החי"ר 5 הארגנטינאי שהיה מוצב באי, ויחידה בריטית נוספת הונחתה באי המערבי כדי לקבל את כניעת רגימנט החי"ר 8. גם חיילים אלה הועברו כשבויים למחנה שבשדה התעופה שליד סטנלי. כצעד אחרון להשלמת ההשתלטות הבריטית על האיים, נשלחו שלוש אוניות לאי הקטן ת'ולה הדרומית; ב-20 ביוני הגיע הכוח לאי הקטן, הדרומי שבאיי ג'ורג'יה הדרומית ואיי סנדוויץ' הדרומיים, וקיבל את כניעת הכוח הארגנטינאי הקטן שהחזיק במקום.
יחס ארצות הברית למלחמה
ה-CIA תכנן להתערב במלחמה ודווקא לטובתה של ארגנטינה. על פי מסמכים סודיים שנחשפו, ארצות הברית התכוונה להעביר את תושבי האיים לסקוטלנד ולתת את האיים לארגנטינה. ב-CIA טענו כי בריטניה זלזלה בערך צבא ארגנטינה במלחמה שנערכה במרחק של כמעט 13,000 ק"מ מבריטניה הגדולה וביקשו לסיים את המלחמה מוקדם יותר.
על פי המסמכים, ההצעה שהייתה אמורה להיות מוגשת לתושבי האיים הייתה בחירה בין חזרה לחופי בריטניה ויישוב מחדש בסקוטלנד, להפיכה לאזרחים ארגנטינאים.
יחס ישראל למלחמה
בשנת 2016 הותרו לפרסום מסמכים של משרד החוץ הבריטי משנות ה-80 של המאה ה-20, ולפיהם במהלך המלחמה ישראל סיפקה לארגנטינה מטוסי A-4 סקייהוק וציוד שהועבר בחשאי באמצעות מטוסי מטען דרך פרו. עסקה למכירת מטוסי ריגול לצבא ארגנטינה סוכלה בעקבות פנייה של שר החוץ הבריטי, ג'פרי האו.
אחרי המלחמה
ההתארגנות הבריטית
בידי הבריטים היו אלפי שבויים ארגנטינאיים. כדי להפחית את העומס העצום על תשתיות האי, בשל הצורך להזין ולמצוא מקום לינה לאלפי בני אדם (ארגנטינאיים ובריטים) היה צורך להשיב את השבויים מהר ככל האפשר לארצם, וכך נעשה תוך ימים ספורים. כ-500 קצינים בכירים יותר וטכנאים נותרו בידי הבריטים, כמעין "בני ערובה" כנגד מצב של התחדשות הלחימה.
הארגנטינאים השאירו אחריהם כמויות נכבדות של חומרי לחימה, כולל תותחים, רק"ם, טילים ומערכות מכ"ם, ואף מטוסים ומסוקים שונים. בכללם היו 11 מטוסי פוקרה, 3 מטוסי אימון מדגם אארמקי MB-339, ו-15 מסוקים. כן לכדו הבריטים שתי ספינות קטנות.
משימה נוספת וחשובה ביותר הייתה ניקוי האיים ממוקשים יבשתיים וימיים. שולות מוקשים בריטיות סרקו את מפרץ סטנלי ופורט ויליאם, אך לא נתגלו בהם מוקשים. לעומת זאת, על האיים היו – ועודם – שדות מוקשים רבים, חלקם לא מסומנים. הטיפול במוקשים נמשך לפחות עד שנת 2013, וייתכן שאף עד היום.
ממוזער|בסיס חיל האוויר הבריטי מאונט פלזנט, שנבנה במרכז האי המזרחי לאחר המלחמה
כדי למנוע פלישה ארגנטינאית נוספת, החלו הבריטים במאמצים נרחבים כדי לחזק את הגנת האיים, ובמיוחד את האפשרות לתספק אותם בדרך האוויר במהירות. בחודשים הראשונים שלאחר המלחמה שהתה באזור האיים דרך קבע אחת מנושאות המטוסים הבריטיות, ובהם "אה"מ אילוסטריוס" שהושקה שבועות ספורים לאחר המלחמה. נושאות המטוסים שהו באזור עד להארכת וחיזוק המסלול בנמל התעופה בסטנלי, והצבת מטוסי קרב מדגם F-4 פנטום במקום. גם בכך לא היה די; בשנים שאחר המלחמה בנו הבריטים במרכז האי בסיס תעופה גדול בשם מאונט פלזנט. בבסיס מוצבים דרך קבע מטוסי קרב (נכון לשנת 2013, מוצב במקום גף מטוסי יורופייטר טייפון), וכן מטוסי תובלה מדגם הרקולס C-130 ומטוסי תדלוק מדגם VC-10. זאת, כדי לאפשר העברה מהירה של אספקה וציוד לאי בעת חירום; מסלולי הנחיתה שנבנו בבסיס מאפשרים נחיתה של מספר רב של מטוסי תובלה גדולים, בעת הצורך.
אבדות
הרוגים ופצועים
907 גברים ונשים נהרגו במלחמה.
לארגנטינה היו 649 הרוגים:
צבא ארגנטינה – 194 הרוגים, מהם 16 קצינים (הבכיר שבהם בדרגת תת-אלוף), 35 נגדים, ו-143 חיילים;
הצי הארגנטינאי – 341 הרוגים: 321 נהרגו בהטבעת הסיירת "גנרל בלגרנו" , 4 טייסים של הצי, ו-34 הרוגים מגדוד חיל הנחתים הארגנטינאי החמישי;
חיל האוויר הארגנטינאי – 55 הרוגים, בהם 31 טייסים ו-14 אנשי צוות קרקע;
משמר הגבול (Gendarmería Nacional Argentina) ומשמר החופים (Prefectura Naval Argentina) – 9 הרוגים;
אזרחים – 16 הרוגים.
לבריטניה היו 258 הרוגים:
הצי המלכותי הבריטי – 88 הרוגים, בהם שני אזרחים: 22 נהרגו בטביעת "אה"מ ארדנט" , 20 בטביעת "אה"מ שפילד", 20 בטביעת "אה"מ קובנטרי" , ו-13 נהרגו על סיפון "אה"מ גלמורגן".
חיל הנחתים המלכותי – 27 הרוגים (2 קצינים, 14 נגדים ו-11 חיילים);
צי העזר המלכותי הבריטי – 10 הרוגים;
צי הסוחר הבריטי – 6 הרוגים;
צבא בריטניה – 123 הרוגים (7 קצינים, 40 נגדים ו-76 חיילים). מניין ההרוגים בצבא בריטניה כלל 33 מגדוד המשמר הוולשי (חלקם הגדול בעת ההתקפה על אוניות הנחיתה "סר טריסטרם" ו"סר גאלהאד"), 21 מגדוד הצנחנים 3 (רובם בקרב על הר לונגדון), 18 מגדוד הצנחנים 2 (רובם בקרב על גוס גרין), 19 מצוותי SAS, ועוד 32 איש מיחידות נוספות.
חיל האוויר המלכותי – הרוג אחד;
אזרחים בריטיים באיים – 3 הרוגות, מירי בריטי.
קצין וחייל נוספים מתו בחודשים שלאחר מכן מפצעיהם, וכך עלה מניין ההרוגים הבריטים ל-260
1,188 ארגנטינאים ו-777 בריטים נפצעו בקרבות.
במהלך המלחמה הסכימו שני הצדדים הלוחמים להכריז על אזור ימי בטוח מצפון לאיים, שבו יוכלו לשהות כלי שיט רפואיים שלהם ולטפל בנפגעים. האזור נקרא "Red Cross Box 2" (). בריטניה הציבה באותו אזור את אוניית בית-החולים אוגנדה ושלוש אוניות אמבולנס. ארגנטינה שיגרה למקום שלושה כלי שיט רפואיים. הבריטים, שקלטו גם נפגעים ארגנטינים, העבירו את הפצועים שטופלו ומצבם איפשר זאת אל נמל מונטווידאו שבאורוגוואי.
באי נפרש בית חולים שדה בפיקודו של ריק ג'ולי. הוא טיפל בכל הפצועים שהגיעו אליו, בריטים כמו גם ארגנטינאים, ועל כך זכה לאחר המלחמה בעיטור כבוד הן ממשלת בריטניה והן מממשלת ארגנטינה על התנהלות מופתית. הוא האדם היחיד שעוטר על ידי שני הצדדים על מעשיו במלחמת פוקלנד.
אובדן מטוסים וספינות
ארגנטינה איבדה 70 כלי טיס – 9 מסוקים ו-61 מטוסים, בהם 13 מטוסי נשר ומיראז', 22 מטוסי A-4 סקייהוק, ו-13 מטוסי תקיפה FMA IA 58 פוקרה. 20 מן המטוסים הופלו באש נ"מ מכל הסוגים: נשק קל, טילי נ"מ אישיים, טילי נ"מ מספינות וטילים מסוללות קרקעיות. 23 מטוסים נוספים הופלו בקרבות אוויר. מטוסים נוספים הושמדו בהפצצה מן האוויר, בחבלה, בתאונות, ועוד. בנוסף, עם כיבוש סטנלי לכדו הבריטים, כאמור, עוד 14 מטוסים ו-15 מסוקים, חלקם במצב טיסה וחלקם פגועים. הארגנטינאים איבדו את הסיירת "גנרל בלגרנו", שתי ספינות תובלה – "איסלה דה לוס אסטדוס" ו"ריו קרקראנה" (Rio Carcarana), והמכמורתנית "נארוואל". שישה כלי שיט נוספים נפגעו, בהם הצוללת "סנטה פה", שנפגעה ממסוקים באיי ג'ורג'יה המזרחית וננטשה על ידי צוותה לאחר שלא הייתה יכולה לשוב ולצלול.
הבריטים איבדו שש ספינות: המשחתות "שפילד" ו"קובנטרי", הפריגטות "ארדנט" ו"אנטילופ" , הנחתת "סיר גאלאהאד", ואוניית המשא "אטלנטיק קונביור". הארגנטינאים טענו כי הצליחו לפגוע לפחות באחת מנושאות המטוסים, אך הבריטים הכחישו זאת; בעת שובן לבריטניה לא ניכרו עליהן סימני פגיעה. בנוסף לספינות שהוטבעו, נפגעו עוד שלוש ספינות מלחמה באורח קשה, ארבע באורח בינוני, ושמונה באורח קל. בנוסף איבדו הבריטים 21 מסוקים ו-10 מטוסים; 10 מסוקים אבדו בעת הטבעת "אטלנטיק קונביור" ועוד 10 אבדו בתאונות שונות. שמונה כלי טיס אבדו מאש נ"מ, אך אף מטוס בריטי לא הופל בקרב אוויר.
השלכות פוליטיות
התבוסה במלחמה הביאה להתגברות ההפגנות כנגד המשטר הצבאי בארגנטינה, ונחשבת כאחד הגורמים המרכזיים שהביאו לנפילתו. גלטיירי אולץ לפרוש, ובמקומו מונה ריינלדו ביניונה כנשיא. בבחירות הדמוקרטיות שנערכו ב-10 בדצמבר 1983 זכה ראול אלפונסין, ועם עלייתו לשלטון החל בארגנטינה משטר אזרחי הנמשך עד היום (2024), פרק הזמן הארוך ביותר מאז 1930.
בבריטניה נחשבה המערכה כניצחון גדול, למרות מחירה הכבד בחיי אדם, בציוד ועלותה העצומה – 2.778 מיליארד ליש"ט. גל פטריוטי שטף את בריטניה, הפופולריות של מרגרט תאצ'ר זינקה, וסייעה לה להיבחר לכהונה נוספת ב-1983; פרשנים שונים ראו זאת כתוצאה ישירה של הניצחון, ואילו אחרים סבורים כי הישגה של המפלגה השמרנית נבע מהצמיחה הכלכלית שהביאה המלחמה, בגובה כ-3%. הניצחון במלחמה היה נקודת מפנה, לאחר עשורים של שקיעה צבאית (עם הכישלון במבצע מוסקטר, ב-1956), התפוררותה של האימפריה הבריטית, והמיתון הכלכלי ששרר בבריטניה בשנות ה-70 של המאה ה-20. עשורים אלה הביאו רבים בבריטניה לפקפק בעתידה כמעצמה עולמית; הניצחון במלחמת פוקלנד, שכונה על ידי ראשת הממשלה תאצ'ר "רוח פוקלנד" השיב לבריטים את הביטחון העצמי וסייעו לראשת הממשלה להמשיך במדיניותה הכלכלית.
השפעה חשובה נוספת של המלחמה הייתה אישור מחדש של היחסים המיוחדים בין בריטניה לארצות הברית. נשיא ארצות הברית, רונלד רייגן, ומזכיר המדינה של ארצות הברית, קספר ויינברגר, זכו לעיטור כבוד של מסדר האימפריה הבריטית, כהוקרה על תמיכתכם בבריטניה בעת המלחמה. ואולם, מעבר להבעה טקסית זו, ליכדו בריטניה וארצות הברית את מדיניותם כלפי ברית המועצות, במה שמכונה לעיתים המלחמה הקרה השנייה.
במשך זמן מה מאז תום המלחמה וחידוש הריבונות הבריטית והאוטונומיה של האיים, הממשלה המקומית באיי פוקלנד אסרה על אזרחים ארגנטינאים לבקר באיים.
עם זאת, כיום, לאחר התחממות ביחסים בין בריטניה לארגנטינה בשנות התשעים, יכולים אזרחים ארגנטינאים לבקר באיים, וארגנטינה אף נכללת ברשימת המדינות שאזרחיה פטורים מהצורך באשרת תייר (ויזה) כדי לבקר בה.
ראו גם
בית הקברות הצבאי סן קרלוס
מצעד הניצחון בלונדון (1982)
לקריאה נוספת
ג'וליאן תומפסון, – "לא פיקניק", הוצאת מערכות, 1992.
Anthony Barnett: IRON BRITANNIA: Why Parliament waged its Falklands war. Allison & Busby, 1982.
Hugh Bicheno: Razor's Edge: The Unofficial History of the Falklands War. Weidenfeld & Nicolson, 2006.
Denys Blakeway: The Falklands War. Sidgwick & Jackson, 1992.
George Boyce: The Falklands War. Twentieth-Century Wars, Palgrave Macmillan, 2005.
David Brown: The Royal Navy and the Falklands War. Leo Cooper, 1987.
César N. Caviedes: Conflict over the Falkland Islands: A never-ending story?. Latin American Research Review, (1994) 29#2 pp 172–187.
Tam Dalyell: One Man's Falklands. Cecil Woolf, 1982.
Tam Dalyell: Thatcher's Torpedo. Cecil Woolf, 1983.
Nora Femenia: National Identity in Times of Crises: the scripts of the Falklands-Malvinas War. Nova Science Publishers, Inc. 1996.
Gregory Fremont-Barnes: The Falklands 1982; Ground operations in the South Atlantic. Osprey Campaign Series #244. Osprey Publishing, 2012.
Franks et al.:Falkland Islands Review, Report of a Committee of Privy Counsellors. HMSO, January 1983. Cmnd. 8787.
Lawrence Freedman: Official History of the Falklands Campaign. Vols 1 & 2. Frank Cass, 2005.
Max Hastings & Simon Jenkins: The Battle for the Falklands. Norton, New York, 1984.
Chris Hobson & Andrew Noble: Falklands air war. Midland Pub., North American trade distribution, Specialty Press Publishers & Wholesalers, Hinckley, England.
Daniel Kon: Los Chicos de la Guerra, The Argentine conscripts' own moving accounts of their Falklands War (English translation). New English Library 1983.
Walter Little: The Falklands Affair: A Review of the Literature. "Political Studies" (June 1984) 32#2, pp. 296–310.
Rex Masterman: My Falkland Days, Politico's Publishing, 1992.
Hugh McManners: Forgotten Voices of the Falklands. Random House.
Martin Middlebrook: Operation Corporate: The Story of the Falklands War, 1982. Penguin Books.
Martin Middlebrook: The Argentine fight for the Malvinas – The Argentine Forces in the Falklands War, Pen and Sword Books, 1989.
Richard Norton-Taylor: The Ponting Affair. Cecil Woolf, 1985.
Sunday Times Insight Team. The Falklands War. Sphere Books, 1982.
David Tinker, R.N.: A Message from the Falklands, The Life and Gallant Death of David Tinker, Lieut. R.N. from his Letters and Poems. Penguin, 1982.
Richard C. Thornton: The Falklands Sting. Brassey's, 1998.
Joseph S. Tulchin: The Malvinas War Of 1982: An Inevitable Conflict That Never Should Have Occurred. "Latin American Research Review", (1987) 22#3 pp. 123–141.
Geoffrey Underwood: Our Falklands War, The Men of the Task Force Tell Their Story. Maritime Books, 1983.
Nigel "Sharkey" Ward: "Sea Harrier Over The Falklands", Cassell, London, 2003.
Sandy Woodward with Patrick Robinson: One Hundred Days: The Memoirs of the Falklands Battle Group Commander. Naval Institute Press, 1992.
קישורים חיצוניים
סקירות
FALKLANDS DEAL – סקירה באתר הסאן
Learn About the Falklands War – סקירה קצרה באתר About.com
Key facts: The Falklands War – סקירה קצרה באתר ה-BBC
מאגרי מידע
BATTLE ATLAS of the FALKLANDS WAR 1982 by Land, Sea and Air – הרקע למלחמה, תיאור הקרבות ומורשת. באתר Naval-History.net
The Falklands Campaign 1982 – הרקע למלחמה, מאזן הכוחות, ציר זמן ויומני מלחמה. מאוחזר באתר Web Archive
The Falkland Islands Conflict 1982 – לוח זמנים, עדויות, אמצעי לחימה ותמונות
British Ground Forces in the Falklands War of 1982 – סדרי הכוחות הבריטיים של כלל היחידות הבריטיות שהשתתפו בלחימה, בתוספת תמונות וסמלים
מלחמת פוקלנד: כרונולוגיה של אירועים – ציר הזמן של המלחמה. באתר The History Press
מאמרים
ג'ורג'ו רקח, משהו לא פעל כצפוי בפוקלנד, 'בין גלים' 158 אוקטובר 1982 4.
עמליה גולדפישר, הפלישה לאיי פוקלנד – נקודת מבט ארגנטינאית, 5 בינואר 2007
קרל א. פוזי, המלחמה האווירית בפוקלנד, ספטמבר 2002
מייקל בוגסקוב, מלחמת פוקלנד: כישלון מודיעיני?, 26 ביוני 2017
גל פרל פינקל, "נצטרך להילחם כדי לנצח", כתב העת "בין המערכות", 29 בדצמבר 2021.
אוריה בר-מאיר, אי שם בפוקלנד – 40 שנה לפרוץ מלחמת פוקלנד, באתר יס מיניסטר, 2 באפריל 2022
וידאו ותמונות
מבחר צילומים של סוכנות הידיעות Associated Press מתקופת המלחמה:
(הפלישה הארגנטינאית, יציאת הצי הבריטי לאיים, התכנסות הממשלה בבריטניה, נאום גלטיירי בארגנטינה, הקרב בסן קרלוס ונחיתת הכוחות הבריטיים, ניצחון הבריטיים בגוז גרין)
(נאום גלטיירי, הפגנות ומחאה בארגנטינה, חגיגות ניצחון בבריטניה, פינוי הגופות, לוויות וטקסי זיכרון באיים, שבויי המלחמה הארגנטינאים, המשך המחאות בארגנטינה)
קטעי חדשות מתקופת המלחמה:
30 PHOTOGRAPHS FROM THE FALKLANDS WAR, באתר מוזיאון המלחמה האימפריאלי
THE AGONY AND THE ECSTASY, באתר הסאן
מרק פלטון, טיבוע ה"25 במאי" על ידי צוללות בריטיות, אפריל 2020.
ביאורים
הערות שוליים
*
פוקלנד
פוקלנד
קטגוריה:איי פוקלנד
קטגוריה:1982 בממלכה המאוחדת
קטגוריה:1982 בארגנטינה | 2024-09-25T05:23:32 |
נלסון מנדלה | 200px|ממוזער|שמאל|נלסון מנדלה בצעירותו, 1937
נלסון רוֹלִיהְלַאלַה מנדלה (באנגלית: Nelson Rolihlahla Mandela; 18 ביולי 1918 – 5 בדצמבר 2013) היה מדינאי ומהפכן דרום-אפריקאי, הנחשב בהווה כאבי האומה הדרום-אפריקאית. כיהן כנשיא דרום אפריקה בשנים 1994–1999 והיה חתן פרס נובל לשלום.
ביוגרפיה
מנדלה נולד ב-18 ביולי 1918 במבזו (Mvezo) שבמחוז טרנסקאי (Transkei) בדרום אפריקה. הוא היה בן שבט ת'מבו (Thembu) הדובר את שפת הקוסה (Xhosa). משמעות שמו האפריקאי "רוֹלִיהְלַאלַה" הוא "תלישת ענף מעץ", שמשמעותו "עושה צרות" – כינוי לפוחזים. לעדותו, בגיל 16, כשעבר את טקס המילה כמסורת השבט, הוענק לו השם "דָלִיבּוּנגָה" שפירושו "מייסד הבונגה" - הגוף השליט המסורתי בטרנסקאי. ואילו כינויו האנגלי המפורסם "נלסון", ניתן לו רק ביום הראשון ללימודיו על ידי מורה בבית הספר.
אביו, הנרי מגדאדלה מנדלה, היה ראש כפר הולדתו ובמשך שנים שימש כיועץ למנהיגיו של שבט ת'מבו. עם מות אביו הפך מנדלה לבן חסותו של צ'יף שבט ת'מבו, והיה מיועד לכהן כצ'יף במקומו בבוא היום. תהליך יישוב המחלוקות בחצרו של הצ'יף השפיע על מנדלה הצעיר, שבחר ללמוד משפטים. הוא החל את לימודיו בפורט הייר, אולם לאחר שהשתתף בשביתת סטודנטים הושעה מהלימודים וסולק מהמוסד. ב־1940 השלים את לימודיו בהתכתבות, התמחה במשרד עורכי דין בבעלות עורך הדין היהודי לייזר סידלסקי ביוהנסבורג, ונרשם ללימודי תואר ראשון במשפטים.
מנדלה הכיר תודה לסידלצקי, ובזמן כהונתו כנשיא דרום-אפריקה הגיע לנחם את המשפחה לאחר פטירתו של סידלסקי.
תחילת פעילותו הפוליטית ומאסרו
ב־1942 הצטרף מנדלה לשורות מפלגת הקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC), תנועה שנועדה להגן על זכויותיו של הרוב השחור. ב־1944 סייע להקמת ליגת הנוער של ה־ANC. ב־1952 נבחר לרכז את המתנדבים במסע ההתנגדות למשטר האפרטהייד. הוא נסע ברחבי דרום אפריקה וארגן פעילות מחאה נגד חוקי ההפרדה הגזעית המפלים נגד השחורים. מטרתו העיקרית של מנדלה הייתה להגיע לשוויון בין סוגי האוכלוסייה השונים במדינה בדרכים לא אלימות, כלומר לפעול באופן אקטיבי נגד האפרטהייד באמצעות חרמות, שביתות ואי-ציות להוראות השלטון. המאבק כלל הפגנות מול מוקדי שלטון ברחבי המדינה עקב חקיקות מפלות, שביתות המוניות אשר איגודים מקצועיים החלו במטרה לשבש את התנהלות המדינה, והתכנסויות המוניות של תומכי הארגונים שלקחו חלק במאבק. הגורם העיקרי אשר השפיע על הצטרפותו של מנדלה למאבק היה חשיפה לרעיונותיו של אנטון למבדה (מכר של מנדלה) במהלך שיחה שניהלו ביניהם. למבדה טען כי ההיסטוריה של העת החדשה היא ההיסטוריה של הלאומנות, וראה בלאומנות כפתרון היחיד לאימפריאליזם. מנדלה האמין בגישה של למבדה, ובמקום לשתף פעולה עם השלטון הלבן, הבין כי עליו למחות נגדו. הוא הועמד לדין על חלקו בארגון המחאה ונידון לעונש מאסר על תנאי. לאחר מכן הוטל עליו צו הגבלה, שאסר עליו לצאת מאזור יוהנסבורג למשך חצי שנה. במהלך תקופה זו הוא טווה תוכנית לביזור מבנה ה־ANC לתאים מחתרתיים.
ב־1952 הקים מנדלה, יחד עם חברו אוליבר טמבו, ביוהנסבורג, את המשרד הראשון בבעלות עורכי-דין שחורים בדרום אפריקה.
בשלביו הראשונים של המאבק העממי זכה מנדלה לתמיכה מלאה מהאוכלוסייה השחורה. מאות אלפי אנשים יצאו להפגנות המוניות נגד השלטון הלבן, והתמיכה ב-ANC הלכה והתעצמה עד כ-100 אלף תומכים פעילים. מנדלה ותומכיו פעלו נגד הממשל הלבן במדינה ומדיניות האפרטהייד בפעולות מחאה לא אלימה, שנועדה להקל על מצבם ולהביא לשוויון. בתגובה, הפעיל השלטון הלבן סנקציות ואלימות כלפי השחורים, חוקק חוקים מפלים נגדם, החרים את ארגוני השחורים, אסר על התארגנות איגודים מקצועיים של שחורים, כפה על השחורים לדבר בשפת האפריקאנס שהייתה מזוהה עם השלטון הלבן, עצר והכניס לכלא פעילים שחורים שהתנגדו למדיניות האפרטהייד, "מחק נקודות שחורות", כלומר הרס יישובים ותיקים של שחורים, תוך תנאי מחיה קשים לשחורים בערים.
לאחר טבח שארפוויל ב־1960, הוצא ה־ANC אל מחוץ לחוק בדרום אפריקה, ומנדלה נעצר בגין השתתפות במחאות אלימות וביצוע מעשי טרור. הוא הוחזק במעצר עד 1961. לאחר שחרורו, היה ברור שהמדיניות של הקונגרס, לפיה יש לחתור בדרכי שלום למדינה שוויונית שלא תתבסס על מוצא גזעי, לא השיגה את התוצאות המקוות. נוכח התגובה האלימה של השלטון והטלת העונשים על השחורים המוחים, החליט הקונגרס לעבור למאבק אלים בדרכי טרור.
אחד הגורמים שהשפיעו על מעבר הקונגרס לפעילות אלימה היה תגובות הציבור למאבק הלא אלים. היה ברור שהתומכים במדיניות אי האלימות החלו לאבד את אמונם בגישה זו, ופנו לדרכים הכוללות שימוש בטרור. בשלב זה הציבור השחור שתמך ברעיונותיו של מנדלה התקומם נגד פעילותו של הקונגרס בטענה שאינו פועל בצורה נכונה נגד תגובות השלטון הלבן, שנועדו לדכא את האוכלוסייה השחורה באמצעות אלימות וטרור, ולכן תגובה לא אלימה לא הייתה פתרון נכון למתרחש. תגובות השלטון למחאות הלא אלימות של מנדלה היוו גורם נוסף להחלטה למעבר למחאה אלימה כלפי השלטון הלבן והוקמה למפלגה זרוע צבאית. לאחר טבח שארפוויל הוצאו ה-PAC וה-ANC מחוץ לחוק ודוכאו על ידי השלטון במדינה. בנוסף, נאסרה פעילותם של איגודים מקצועיים של הציבור השחור. עקב החקיקות ופעולות הדיכוי נוצר בקרב האוכלוסייה השחורה משבר כלכלי חמור ותסכול רב, והדרך לפתור אותו הייתה להחיות את תנועות המאבק נגד האפרטהייד.
טענה של הקונגרס שהוצגה במשפט נגד הארגון:
בעקבות הלך רוח הציבור עבר נלסון מנדלה לפעילות אלימה נגד השלטון. לטענתו זוהי האפשרות היחידה שנותרה כדי לשנות את גורל האוכלוסייה השחורה במדינה.
שמו של הארגון הצבאי החדש שקם היה אומקונטו (MK) וסמלו היה חנית. בראש הארגון עמדו מנדלה, וולטר סיסולו וג'ו סלובו, אשר תמכו גם הם באופן פעיל בהתנגדות למדיניות האפרטהייד. האסטרטגיה של הזרוע הצבאית הייתה לערוך פשיטות על מתקנים צבאיים של השלטון במדינה, תחנות כוח, קווי טלפון וצירי תחבורה וזאת לא רק על מנת לפגוע ביכולת הצבאית של המדינה, אלא גם להפחיד את תומכי המפלגה הלאומית ולהחליש את הכלכלה במדינה. הארגון רצה לצמצם את הפגיעות בנפש, אך הבהיר שאם מעשי החבלה לא יביאו לביטול מדיניות האפרטהייד, השלב הבא יהיה מעבר לדרכי טרור ולוחמה. הזרוע הצבאית ערכה אימונים צבאיים והכשרות במדינות שונות ברחבי היבשת ואף באירופה במטרה להכשיר את תומכיה ומפקדיה לפעולות אלימות נגד השלטון במדינה. הלוחמים ב-MK עברו אימוני ירי ברובים ובאקדחים, לימוד חבלה וירי במרגמה, הכנת פצצות ומוקשים ומסעות ניווט עם נשק בזמן קצוב.
מנדלה ניהל בעצמו את ההגנה במשפטו. בנאומיו הצהיר כי הוא מוכן למות כדי לקדם את מטרתו. בנובמבר 1962 הורשע ונידון למאסר של חמש שנים. באותה עת הוכר על ידי אמנסטי אינטרנשיונל כאסיר מצפון.
ב-1963 פשטה המשטרה על חוות ליליסליף שהייתה בבעלותו של הפעיל היהודי נגד האפרטהייד ארתור גולדרייך, וחשפה מסמכים שהצביעו על מעורבותו של מנדלה בפעולות שונות. יחד עם גולדרייך נתפס פעיל יהודי נוסף, דניס גולדברג. כתוצאה מכך הוגש נגדו כתב אישום נוסף, והוא הואשם בפעילות חבלנית ובקשירת קשר נגד השלטון. משפטו התנהל בפרטוריה ונודע כמשפט ריבוניה (Rivonia Trial). ב-11 ביוני 1964 הורשע, ונדון למאסר עולם, לאחר שהשופט דחה את דרישת התביעה לעונש מוות. המשפט גונה על ידי מועצת הביטחון של האו"ם.
מנדלה היה כלוא בבתי כלא שונים של דרום אפריקה במשך 27 שנים, מתוכן 18 שנים, עד מרץ 1982, ברובן איילנד. יחד עם שלושה מנהיגים אחרים של הקונגרס הלאומי האפריקאי הועבר מנדלה ביום 31 במרץ 1982 לכלא פולסמור (Pollsmoor) באחד מפרווריה הדרומיים של קייפטאון, ובו ריצה מנדלה את עונש המאסר עד סוף שנת 1988. בתחילת דצמבר 1988 הועבר מנדלה לבית הסוהר ויקטור פרסטר (Victor Verster) ליד העיר פארל שבדרך היין. את צעדיו הראשונים לעבר החירות עשה מנדלה ביום 11 בפברואר 1990 מבית סוהר זה. בכניסה לבית הסוהר מוצב כיום פסל דיוקן של מנדלה, על בסיס צילום שצולם בעת יציאתו מבית הסוהר.
במהלך תקופת מאסרו הפך מנדלה לסמל המאבק באפרטהייד, שמו התפרסם בעולם כולו, והחל מאבק בינלאומי לשחררו. בתקופה האחרונה של מאסרו החל מנדלה לקיים מגעים חשאיים עם אישי ממשל בכירים, ובהם הנשיא פרדריק וילם דה קלרק. מנדלה שוחרר מהכלא ב־11 בפברואר 1990, לאחר שהוא וחבריו ל־ANC הסכימו להשעות את המאבק המזוין ולקיים משא ומתן עם השלטון.
לאחר שחרורו
מנדלה ודה קלרק הובילו את דרום אפריקה לפירוק משטר ההפרדה הגזעית ולעריכתן של בחירות דמוקרטיות אמיתיות ראשונות ב־1994, שבהן הותר לראשונה לאזרחים שחורים ולצבעוניים (בני תערובת) להצביע. על פעילותם זו זכו מנדלה ודה קלרק בשנת 1993 בפרס נובל לשלום.
בבחירות שנערכו בין 26 ל-29 באפריל 1994 זכה ה־ANC לרוב בפרלמנט, אולם רוב קטן משני שלישים מהחברים הדרוש לשנות את החוקה. ב־9 במאי בחר בקייפטאון הפרלמנט החדש במנדלה לנשיאה השחור הראשון של דרום אפריקה, כאשר הנשיא היוצא דה קלרק נבחר לסגנו. ההשבעה נערכה למחרת בפרטוריה בהשתתפות מנהיגים רבים מהעולם, בהם סגן נשיא ארצות הברית אל גור, מזכ"ל האו"ם בוטרוס בוטרוס ראלי ומנהיג קובה פידל קסטרו.
אחת מפעולותיו הראשונות כנשיא הייתה הקמת ועדת האמת והפיוס בראשות חתן פרס נובל לשלום דזמונד טוטו, שחקרה את עוולות תקופת האפרטהייד הן מצד השלטון הלבן והן מצד ארגוני ההתנגדות השחורים, תוך מתן חנינה למי שהודה בפשעיו. תקופת נשיאותו הוקדשה להקמת חברה שוויונית וצודקת, ברוח של איחוד לאומי ופיוס בין הקבוצות האתניות השונות במדינה. בחודש יוני 1999 פרש מהפוליטיקה, והתגורר באזור שבו נולד, קונו, שבחבל טרנסקאי.
לאחר פרישתו מהנשיאות ב־1999 היה מנדלה מעורב במספר רב של ארגונים חברתיים ובארגוני זכויות אדם. הוא אף זכה במספר רב של תוארי כבוד מממשלות שונות על פעילותו הפוליטית והחברתית לאורך השנים. ב־2003 נשא מנדלה מספר נאומים מעוררי מחלוקת, בהם תקף את מדיניות החוץ של ג'ורג' בוש.
ביוני 2004, בגיל 85, הודיע מנדלה כי הוא פורש מהחיים הציבוריים. בשנותיו האחרונות הידרדרה בריאותו, ולדבריו רצה ליהנות מהזמן עם משפחתו ככל שבריאותו תרשה זאת. למעשה, היוצא מן הכלל היחיד היה התחייבותו למאבק נגד האיידס. ביולי 2004 הוא טס לבנגקוק כדי לשאת דברים בוועידת האיידס הבינלאומית. במהלך ינואר 2005 הודיע מנדלה כי בנו אף הוא נפטר מאיידס. הפרסום נועד להגברת המודעות למחלה ולשבירת הטאבו המתלווה אליה. בשנת 2010 השתתף מנדלה בטקס נעילת משחקי המונדיאל שנערך בדרום אפריקה, באחת מהופעותיו הציבוריות האחרונות.
ב-2008 הוציאה ארצות הברית את מנדלה מרשימת הטרוריסטים בה נכלל כאחד ממנהיגי ה-ANC, שמנעה ממנו כניסה למדינה.
יחסו לישראל ולסכסוך הישראלי-פלסטיני
מנדלה טען כי הוא "מבין היטב מדוע ישראל כבשה אדמות אלו (יהודה ושומרון). הייתה מלחמה." אך מנגד התנגד לשליטה המתמשכת בשטחים אלו ואף הצהיר בביקור בעזה כי "אין טעם לדבר על שלום כל עוד היא (ישראל) עדיין מחזיקה בשטחים". הוא האמין שערפאת רצה בשלום עם ישראל וראה בו דמות הירואית. עם פטירת ערפאת ספד לו ואמר כי "ערפאת היה אייקון ואחד הטובים בעולם". באפריל 2016 נחנכה ברמאללה ככר על שמו של מנדלה ובמרכזה פסל בדמותו. את הפסל שגובהו 6 מטרים מימנה עיריית יוהנסבורג. מצד שני גם אמר "אינני צופה מצב בו ישראל נסוגה משטחים כל עוד מדינות ערב אינן מכירות בגבולות מדינת ישראל ומניחים לה להתקיים בבטחה."
מנגד, מנדלה סיפר שספרו של מנחם בגין "המרד" היווה מקור השראה עבורו והוא תיאר את דוד בן-גוריון כמנהיג משכמו ומעלה. הוא הביע סימפתיה לעם היהודי ולמדינת ישראל, ואמר כי "למרות הסבל והקשיים האדירים שפקדו את העם היהודי ומדינת ישראל לאורך השנים, תמיד שמתם דגש מיוחד על החינוך וההשכלה, וזהו סוד הצלחתכם. אני קורא לבני עמי לראות זאת כמודל לחיקוי".
פטירתו
במהלך שנת 2013 אושפז מנדלה מספר פעמים בשל זיהום בריאות. ב-5 בדצמבר 2013 הוא נפטר בביתו ביוהנסבורג.
ב-10 בדצמבר 2013 נערך באצטדיון סוקר סיטי ביוהנסבורג טקס אשכבה למנדלה, בו נכחו מנהיגים ממדינות רבות, בהם נשיא ארצות הברית ברק אובמה. ב-15 בדצמבר הוא הובא לקבורה בטקס ממלכתי בכפר ילדותו קונו שבפרובינציית הכף המזרחי.
הוקרה
מנדלה נחשב ממנהיגי המאבק נגד משטר האפרטהייד ונבחר על ידי תושבי דרום אפריקה כ"אבי האומה". מנדלה היה ידוע כאדם מוערך בעולם וזכה בפרסים רבים, כמו: פרס נובל לשלום לשנת 1993, פרס סחרוב לחופש המחשבה לשנת 1988, מסדר ההצטיינות הבריטי, מדליית החירות הנשיאותית ומדליית הזהב של הקונגרס של ארצות הברית, ואף נבחר לאיש השנה של המגזין טיים.
אודות מנדלה נכתבו ביוגרפיות רבות, ואף הופקו מספר סרטים על חייו. אחד מראשי המאבק הבינלאומי למענו היה העיתונאי הליברלי ריצ'רד סטנגל, כיום העורך הראשי של טיים מגזין. סטנגל אף היה סופר הצללים שכתב יחד עם מנדלה את האוטוביוגרפיה שלו, שיצאה לאור ב-1993 בהוצאת ליטל, בראון - Long Walk to Freedom (הספר תורגם גם לעברית ויצא לאור בישראל ב-1994), שעובד לסרט קולנוע בשם "ארוכה הדרך לחירות", בכיכובם של אידריס אלבה ונעמי האריס. ב-1996 היה סטנגל מפיק שותף של הסרט הדוקומנטרי "מנדלה", שהיה מועמד לפרס אוסקר.
בשנת 2009 יצא לאקרנים הסרט "אינוויקטוס", המתאר את ראשית תקופת נשיאותו של מנדלה, שגולם בידי השחקן מורגן פרימן ובוים בידי קלינט איסטווד. בנובמבר 2012 הנציחה הממשלה את דמותו על שטרות הראנד הדרום-אפריקאי.
בשנת 2017 הופקה סדרת טלוויזיה ביוגרפית על חייו בשם "מדיבה", בכיכובו של לורנס פישבורן.
חיים אישיים
מנדלה היה נשוי לאוולין , אשתו הראשונה משנת 1944 עד 1958, אם ארבעת ילדיו הראשונים. התחתן עם אשתו השנייה ויני מדיקיזלה-מנדלה בשנת 1958 ממנה היו לו שתי בנות. ויני מנדלה ליוותה אותו במהלך מאסרו ופעלה לשחרורו. הם נפרדו לאחר ששוחרר ב-1994 (לפני בחירתו לנשיא הרפובליקה) והתגרשו ב-1996. הוא התחתן עם אשתו השלישית גראסה מאשל , אלמנתו של נשיא מוזמביק, בשנת 1998.
ראו גם
יום מנדלה
אפקט מנדלה
לקריאה נוספת
לוחם חירות, אוטוביוגרפיה של נלסון מנדלה (סופר צללים: ריצ'רד סטנגל), הוצאת כתר, 1994, תרגום: עמנואל לוטם.
Richard A. Stengel, January Sun: One Day, Three Lives, A South African Town (Touchstone, 1990)
Richard A. Stengel, Mandela's Way: Fifteen Lessons on Life, Love and Courage (New York: Crown Publishers, March 2010) (הספר כולל הקדמה מאת נלסון מנדלה)
קישורים חיצוניים
ביוגרפיה של מנדלה מתוך אתר ה-ANC.
עם מותו
חדשות nana10, פייטר: נלסון מנדלה בתמונות ובציטוטים, באתר נענע 10, 6 בדצמבר 2013
אלי אשד, נלסון מנדלה מלוחם חרות כושל לקדוש בינלאומי, מגזין "יקום תרבות", 30 בדצמבר 2013
הערות שוליים
*
קטגוריה:מתנגדי האפרטהייד
קטגוריה:זוכי פרס נובל לשלום
קטגוריה:זוכי פרס גנדי לשלום
קטגוריה:זוכי פרס סחרוב
קטגוריה:אנשי השנה של המגזין טיים
קטגוריה:נשיאי דרום אפריקה
קטגוריה:מקבלי מדליית החירות הנשיאותית
קטגוריה:מקבלי מדליית הזהב של הקונגרס
קטגוריה:מסדר ג'ון הקדוש
קטגוריה:טרוריסטים
קטגוריה:דיסידנטים
קטגוריה:זוכי הפרס הבין-לאומי לזכויות האדם על שם מועמר קדאפי
קטגוריה:זוכי פרס פולברייט
קטגוריה:חברי מסדר קנדה
קטגוריה:זוכי פרס לנין לשלום
קטגוריה:חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:מסדר אוסטרליה: עמיתים
קטגוריה:אבירי מסדר הפיל
קטגוריה:אסירי מצפון על פי ארגון אמנסטי אינטרנשיונל
קטגוריה:זוכי פרס ארתור אש
קטגוריה:זוכי פרס נסיך אסטוריאס לשיתוף פעולה בין-לאומי
קטגוריה:אסירים פוליטיים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת ויטווטרסראנד
קטגוריה:דרום אפריקאים שהופיעו ברשימת טיים 100
קטגוריה:מתודיסטים
קטגוריה:זוכי פרס האומות המאוחדות בתחום זכויות האדם
קטגוריה:זוכי פרס או תאנט לשלום
קטגוריה:זוכי פרס ברונו קרייסקי
קטגוריה:מקבלי עיטור הידידות (רוסיה)
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:ילידי 1918
קטגוריה:נפטרים ב-2013 | 2024-09-19T06:47:42 |
מאובן | ממוזער|250px|ממצאי מאובנים שונים
מאובן הוא שריד, תבנית או עקבות של בעל חיים, צמח או אורגניזם אחר, מתקופה גאולוגית קדומה שנשמרו בקרום כדור הארץ בשלמותם או באופן חלקי.
מאובנים נוצרים בדרך כלל כאשר חלקים קשים של יצור חי, כגון עצמות, שיניים, קונכיות או עצה, נקברו במהירות במשקעים לאחר מותו. לאחר מכן, מתרחשת התאבנות של החומרים המרכיבים אותם (או החלפה או התגבשות מחדש של רכיבים מינרלים, כמו בקונכיות מאובנים), או שימור של תבנית של צורתו החיצונית או הפנימית של האורגניזם כשהחומר שמסביב הופך לסלע. מאובני עקבות מייצגים שרידים של פעילותם של אורגניזמים חיים, כגון מאורות או עקבות. לעיתים נדירות, מאובנים של אורגניזמים רכים כמו מדוזות נשמרים בסלעים עדינים כמו פצלים, או שאורגניזמים שלמים עשויים להישמר קפואים בקרח, או משובצים בענבר או זפת. בנוסף למאובנים מאקרוסקופים, נחקרים בשנים האחרונות גם מיקרו מאובנים של חיידקים ושל חד תאיים נוספים המאפשרים לחוקרים לחקור את העבר הרחוק של החיים בכדור הארץ.
באופן קונבנציונלי, המונח מאובן שמור בדרך כלל לשרידים עתיקים מ-10,000 שנים, כלומר מלפני סוף עידן הקרח האחרון. (אפשר לכנות שרידים מאוחרים יותר תת-מאובנים subfossil)
מאובנים מספקים עדויות חשובות לתיארוך מדויק של שכבות סלע, וסיפקו הרבה מהמידע שעליו מבוססות תת-החלוקות הנוכחיות של לוח הזמנים הגאולוגי.
היסטוריה של המחקר
מקורות קדומים, כגון פליניוס הזקן בספרו "תולדות הטבע" (Naturalis Historiae), העלו השערה שמה שאנו מכנים כיום מאובנים נפלו מהשמיים או מהירח. אחרים, בעקבות המקורות הקדומים, היו בדעה כי המאובנים גדלו באופן טבעי בתוך הסלעים. לדוגמה, אתנסיוס קירכר, מלומד גרמני ישועי שחי בימי הרנסאנס, ייחס את המאובנים ל"תכונת ההתאבנות המופצת בכל גוף הגאוקוסמוס", המיוחסת למאפיין פנימי של כדור הארץ, ובכך ייצג את הגישה האריסטוטלית.
שמאל|ממוזער|175px|שרטוט מספרו של סטנו מ-1667 המשווה בין השיניים בראש הכריש לשן מאובנת.
ב-1665 עקר ניקולאוס סטנו לפירנצה ושימש כרופאו האישי של פרדיננדו השני דה מדיצ'י, הדוכס הגדול של טוסקנה. באוקטובר 1666 לכדו שני דייגים כריש ענק סמוך לעיר הנמל האיטלקית ליבורנו, ופרדיננדו השני הורה לשלוח את ראשו לסטנו. סטנו ניתח את ראש הכריש ופרסם את ממצאיו ב-1667. בחינה של שיני הכריש הראתה דמיון מפתיע לעצמים מסוימים עשויים מאבן שהמלומדים בני זמנו של סטנו כינו "גלוסופטראה" (glossopetrae), כלומר "לשונות אבן" שנמצאו בסלעים מסוימים.
בניגוד לגישה זו טען סטנו כי ה"גלוסופטראה" נראים כמו שיני כריש מפני ש"היו פעם שיני כריש" שהגיעו מפיותיהם של כרישים קדומים, ובמשך הזמן נקברו בבוץ או בחול שעכשיו הוא יבשה. היו הבדלים בין הרכב ה"גלוסופטראה" ושיני כרישים חיים, אבל סטנו טען כי תוך כדי תהליך הפיכת השיניים למאובנים השתנה הרכבם הכימי אבל צורתם נשמרה. סטנו לא היה הראשון שזיהה שמקורם של המאובנים באורגניזמים חיים. רוברט הוק וג'ון רי, בני זמנו של סטנו, טענו אף הם כי מאובנים הם שאריות מאורגניזמים שחיו פעם.
סוגי מאובנים
ממוזער|250px|חתך רוחב של אמוניט מאובן
ממוזער|250px|מאובן של עלה
'
מאובן מנחה
מאובן מנחה הוא מאובן של בעל חיים או צמח אשר תפוצתו הגאוגרפית הייתה רחבה, אך שרד למשך זמן קצר (זמן קצר במונחים גאולוגיים, בהם גם מיליון שנים נחשבים זמן קצר).
בעזרת מאובנים מנחים, גאולוגים יכולים לתארך שכבות של קרום כדור הארץ, אם כי לא ניתן באמצעותם לקבל זמן מדויק, אלא חלון זמן משוער.
מאובן גלעין
מאובן גלעין נוצר כאשר בשרה של חיה שמתה נאכל בידי חיות אחרות עד הישארות העצמות בלבד, ואז מצטברות שכבות של חול ובוץ על גבי השלד והוא הופך לבסוף לאבן.
מאובן דפוס
מאובן דפוס נוצר כאשר תחמוצות המצויות בסלע מחלחלות לתוך האורגניזם המת שנמצא עליו, מפרקות את החומר האורגני שלו ומשאירות חלל בסלע עם חותם מדויק של היצור.
מאובן חותם
מאובן חותם נוצר כאשר חיה משאירה את טביעת רגלה או גופה על פני האדמה ולאחר פרק זמן האדמה הופכת לסלע.
מאובן השתמרות הגוף המקורי
ישנם מקרים בהם אורגניזמים חיים משתמרים בשלמותם (או כמעט בשלמותם) על ידי קפיאה מהירה של גופם בקרח או באדמה קפואה.
מאובן ענבר
סוג נוסף של מאובן המשמר את הגוף המקורי נוצר כאשר אורגניזם זעיר (כגון נמלה או יתוש) טובעים בתוך שרף של עץ ומשתמרים בתוכו לתקופה ארוכה לאחר שמתו מחוסר חמצן.
מאובן עצי
עץ מאובן (Petrified wood) הוא סוג של מאובן שבו מרכיביו האורגניים של העץ הומרו במינרלים, בדרך כלל סיליקט וקוורץ, ושימרו את המבנה המקורי של גזע העץ. תהליך ההמרה מתרחש במעמקי האדמה, כאשר העץ, בהרכבו המקורי, מכוסה בשכבות. בשל היעדר חמצן המרכיב החי הופך למרכיב דומם.
בארץ ישראל נמצאו מאובנים מסוג זה, בין השאר על פני השטח במכתש רמון. חלקם בצבע שחור, המעיד כי מקורם הוא בפחמן שהיה בעץ המקורי.
במערב האי לסבוס ביוון מצוי אחד היערות המאובנים היחידים בעולם, המתוארך 15–20 מיליון שנים לפני זמננו.
יש גם מאובני עץ שמשמרים את תוואיו החיצוניים של העץ בלי שמאובן העץ עצמו השתמר, אף על פי שגם הוא עבר התאבנות.
מיקרו מאובן
מיקרו מאובן הוא מאובן שגודלו בדרך כלל קטן מ-1 מילימטר, שהמחקר שלו מצריך שימוש במיקרוסקופ אור או מיקרוסקופ אלקטרוני. מאובן שניתן לחקור בעין בלתי מזוינת או בהגדלה נמוכה, כגון עדשת יד, מכונה מקרו-מאובן. המחקר של מיקרו-מאובנים מכונה מיקרו-פלאונטולוגיה. זהו אחד התחומים המתפתחים ביותר בתחום הפלאונטולוגיה, ומהווה חלק חשוב בחיפושי גז טבעי ונפט.
מיקרו מאובנים מהווים חלק מהתיעוד הגאולוגי, מתקופת פרקמבריון ועד ההולוקן. תיעוד המיקרו-מאובנים מכיל נציגים של כל הממלכות מההיסטוריה של החיים, אך הצורות הנפוצות ביותר הן שלדי פרוטיסטים או ציסטות מיקרוביאליות מה-דינופלגלטים, Sarcodina, acritarchs and chitinozoans וכן אבקה ונבגים מצמחים וסקולריים. מחקרים רבים על מיקרו-מאובנים שופכים אור על ההיסטוריה העתיקה של כדור הארץ - מיליארדי שנים לפני התפתחות של יצורים רב-תאיים שיכלו להשאיר מאובנים גדולים יותר. עם זאת חקר של מיקרו מאובנים יכול לספק ראיות גם במחקרים של תקופות מאוחרות יותר, כולל מחקרים הנוגעים לארכאולוגיה והיסטוריה אנושית.
גלריה
דלק מאובנים
דלק מאובנים הוא דלק הנוצר מהתאבנות של אורגניזם בסביבה המחוסרת חמצן. גילם של האורגניזמים ושל דלק המאובנים שנוצר מהם הוא בדרך-כלל מיליוני שנים, ולעיתים אף מאות מיליוני שנים ויותר. דלקי המאובנים הם פחם (נוצר מצמחים), נפט (נוצר מבעלי-חיים ימיים בדרך כלל) וגז טבעי המכילים כמות גדולה של פחמן.
ראו גם
מאובן חי
תת-מאובן
מאובן לאומי
אתר המאובנים בצ'נגג'יאנג
הכנת מאובנים
ביוסטרטיגרפיה
קישורים חיצוניים
מגדיר המאובנים של ישראל
Digging and Preparing a Triceratops Skull, ביוטיוב
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכי טבע מוגנים בישראל: דוממים
קטגוריה:אבולוציה | 2024-10-17T17:08:49 |
ג'יימס מדיסון | ג'יימס מדיסון הבן (באנגלית: ; 16 במרץ 1751 – 28 ביוני 1836) היה פוליטיקאי אמריקאי מהאבות המייסדים של ארצות הברית. כיהן כנשיא הרביעי של ארצות הברית בשנים 1809–1817 ונחשב לאבי חוקתה.
מדיסון היה חבר בבית הנבחרים של וירג'יניה וחבר בקונגרס הקונטיננטלי לפני כינוס ועידת החוקה. לאחר הוועידה, הפך למנהיג התנועה לאישור החוקה, במדינתו וירג'יניה ובכל ארצות הברית. יחד עם אלכסנדר המילטון וג'ון ג'יי כתב את כתבי הפדרליסט, שנחשבו לחיבור החשוב ביותר שהגן על החוקה. עמדותיו הפוליטיות השתנו במהלך חייו. בעת ניסוח החוקה, תמך בממשל מרכזי חזק, אולם לאחר מכן תמך בממשל מקומי חזק ומאוחר יותר בחייו נקט גישת ביניים.
ב-1789, הנהיג את בית הנבחרים של ארצות הברית והיה זה שניסח את עשרת התיקונים הראשונים לחוקה ולכן נחשב גם כאבי מגילת הזכויות של ארצות הברית.
בתור מזכיר המדינה במהלך כהונתו של ג'פרסון כנשיא (1801–1809), פיקח על העסקה בה נרכש שטח מדינת לואיזיאנה מצרפת, שהכפיל את שטחה של המדינה. לאחר מכן ירש את ג'פרסון כנשיא ב-1809 ונבחר שוב ב-1813. כהונתו נודעה כתקופה של שגשוג, אף שמלחמת 1812 מול הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד הייתה אסון מנהלי, כיוון שלארצות הברית לא היו צבא חזק ומערכת פיננסית.
ראשית חייו ולימודיו
ממוזער|175px|ימין|דיוקן של מדיסון באוניברסיטה
מדיסון נולד במחוז המלך ג'ורג' בווירג'יניה, ב-16 במרץ 1751 (5 במרץ לפי הלוח היוליאני). הוריו, קולונל ג'יימס מדיסון ואלינור רוז קונוואי, היו בעלי מטע טבק משגשג במחוז אורנג' בווירג'יניה, שם בילה את ילדותו. מדיסון היה הבכור מבין שנים עשר ילדים - שמונה בנים וארבע בנות. שלושה מאחיו מתו כתינוקות, כולל אחד שמת בלידתו. בקיץ 1775, אחותו ואחיו מתו מדיזנטריה. הוריו של מדיסון היו בעלי עבדים והחזיקו באחוזה בשם מונטפילייר.
בין גיל אחת עשרה לשש עשרה, למד אצל מורה פרטי, מתמטיקה, גאוגרפיה, שפות קלאסיות ומודרניות. מדיסון הצטיין במיוחד בלימודי לטינית.
בגיל שש עשרה חזר לאחוזה והחל ללמוד אצל כומר כהכנה לקולג'. בניגוד לרוב תושבי וירג'יניה, לא למד בקולג' ויליאם ומרי, כיוון שחשש שהאקלים שם יפגע בבריאותו. ב-1769 התחיל את לימודיו באוניברסיטת פרינסטון (שנקראה אז "קולג' ניו ג'רזי"), וסיים את לימודיו, שהיו אמורים להימשך 4 שנים, בשנתיים בלבד, אך התיש את עצמו בתהליך. הוא למד לטינית קלאסית, יוונית עתיקה, מדע, גאוגרפיה, מתמטיקה, רטוריקה ופילוסופיה. לאחר שסיים את לימודיו, נשאר בפרינסטון כדי ללמוד מחשבה מדינית ואת השפה העברית. מדיסון חזר אל מונטפילייר בקיץ 1772. מדיסון היה הנשיא האמריקאי היחיד שדיבר עברית באופן שוטף. בנוסף, למד משפטים, עקב העניין שגילה במדיניות ציבורית.
בגובה 1.63 מטרים, ומשקל 45 קילוגרמים, היה לנשיא האמריקאי הזעיר ביותר.
דת
אף על פי שלמד אצל כומר פרסביטריאני, מדיסון תמך בדאיזם. כאדם בוגר לא עסק במיוחד בדת.
שירות צבאי וראשית הקריירה הפוליטית
לאחר סיום לימודיו, החל מדיסון להתעניין במערכת היחסים בין המושבות האמריקניות ובריטניה, שהחלה לתסוס בגלל המיסוי הבריטי. ב-1774 הצטרף לקבוצה מהפכנית שפיקחה על המיליציה המקומית. באוקטובר 1775 מונה לקולונל המיליציה המחוזית, אף על פי שלא לחם בגלל סיבות בריאותיות.
ממוזער|שמאל|דיוקן של מדיסון בגיל 32
במהלך מלחמת העצמאות האמריקנית, כיהן מדיסון במועצה המחוקקת של וירג'יניה (1776–1779), והתמנה לעוזרו של תומאס ג'פרסון. הוא חזה בהוצאות להורג של כמרים שהטיפו ללא אישור מטעם הכנסייה האנגליקנית. בתגובה החל לקדם חוקים לחופש דת בווירג'יניה, חוקים שיכנסו בעתיד לחוקה ולמגילת הזכויות.
מדיסון הפך לדמות משמעותית בפוליטיקה של מדינת וירג'יניה, ועזר לג'פרסון לנסח את הצהרת חופש הדת של המדינה, שעברה ב-1786. ההצהרה הגבילה את הכנסייה האנגליקנית וביטלה את כוחה של המדינה בנושאים דתיים. הוא סירב להטיל מיסים על אזרחים לטובת מימון מוסדות דתיים.
בתור הציר הצעיר ביותר בקונגרס הקונטיננטלי (1780-1783), נחשב למחוקק פורה ולמומחה ביצירת קואליציות. הוא תמך במסירת הטריטוריות הצפון מערביות של וירג'יניה (שכוללות את מרבית שטחן של אוהיו, קנטקי, וטנסי של היום) לידי הקונגרס, ויצירת הטריטוריה הצפון-מערבית ב-1783 בה נוצרו מדינות חדשות. מצפון לנהר אוהיו בוטלה העבדות, אולם העבדות לא בוטלה לעבדים שכבר היו בבעלות מתיישבים באזור.
מדיסון נבחר בפעם השנייה לבית הנבחרים של וירג'יניה, בין 1784 ל-1786. בשנותיו האחרונות בבית, הוא החל להרגיש תסכול כלפי דמוקרטיה ישירה מדי. הוא חש שהצירים החלו לתמוך באינטרסים מגזריים ולא באינטרסים לאומיים. הוא בעיקר התנגד לחוק שמנע חסינות דיפלומטית לשגרירים זרים, ולחוק שהוביל להכנסת כסף מנייר למחזור. הוא חשב שעל הצירים לפעול למען המדינה בלבד, אפילו אם יפגעו בבוחריהם. הוא ואחרים (כוושינגטון) הרגישו שהידרדרות חברתית מתחילה להתרחש לאחר המהפכה - למשל, מרד שייז.
אבי החוקה
ממוזער|ימין|העמוד הראשון בחוקת ארצות הברית
תקנון הקונפדרציה קבע שארצות הברית היא איגוד של מדינות ריבוניות עם ממשל מרכזי חלש. לאחר המלחמה המודל נחשב לבלתי מוצלח. לקונגרס לא הייתה היכולת להטיל מיסים ולשלם חובות מימי המהפכה, דבר שהדאיג את וושינגטון, מדיסון ואת אלכסנדר המילטון שחששו מפשיטת רגל לאומית ומפילוג.
מדיסון טען שהמשבר הוביל לשעה להחליט האם הניסוי האמריקני יהפוך לדוגמה רפובליקנית ברחבי העולם או לכישלון. ב-1787 הוביל לכינוס ועידה לאומית. הוא שכנע את וושינגטון להגיע לוועידה כדי לאפשר אחדות. הוא עבר על ארגזי ספרים שג'פרסון שלח לו מצרפת בנוגע לסוגי ממשל שונים. מדיסון הגיש תוכנית שנודעה כ"תוכנית וירג'יניה" והפכה לבסיס לחוקה. אף על פי שהיא שונתה רבות, היותה הבסיס לחוקה גרם לכך שמדיסון נחשב בעיני רבים ל"אבי החוקה" האמריקנית.
במהלך הוועידה, נאם מדיסון מאתיים נאומים שהתקבלו בתשואות בקרב הצירים. כתביו על הוועידה הן התיעוד הטוב ביותר שהשתמר לגבי הלך החשיבה בה.
תוכניתו של מדיסון לא הייתה חדשנית, היא התבססה על הממשל הבריטי והייתה בשימוש באמריקה מאז 1776. האלמנטים השנויים במחלוקת שבתוכנית בוטלו. מדיסון קרא לממשל מרכזי חזק, בעל שני בתי מחוקקים. כשעלה נושא ייצוגן של המדינות השונות, היה מהתומכים הבולטים בייצוג לפי גודל האוכלוסייה. הוא האמין שהבעיה הייתה במועצות המחוקקות של המדינות, ושיש לרסן אותן.
מדיסון רצה להעביר את הריבונות לממשל המרכזי, ואילו אחרים רצו רק לתקן את תקנון הקונפדרציה. רוב הצירים התנגדו לשינוי קיצוני במעמד המדינות. המחלוקות היו לגבי ריבונות המדינות מול הממשל, מה שהוביל לריבונות משותפת בין הממשל המרכזי והמקומי.
כתבי הפדרליסט ואשרור החוקה
לאחר הוועידה החוקתית, התחולל עימות בנוגע לאשרור החוקה. כל מדינה נאלצה לכנס ועידה מיוחדת שתכריע האם היא מסכימה לחוקה. כדי לגרום לתמיכה באישור החוקה על ידי מדינת ניו יורק, כתב יחד עם אלכסנדר המילטון וג'ון ג'יי את מסמכי הפדרליסט, סדרת מאמרי פרשנות והסברים על החוקה החדשה. ג'ון ג'יי חלה לאחר כתיבת חמישה מאמרים, אולם מדיסון כתב עשרים ותשעה מאמרים והמילטון חמישים ואחד. הם פורסמו כספר והפכו לתמיכה הבולטת ביותר בחוקה החדשה. הפסקה המפורסמת ביותר שכתב מופיעה במאמר ה-51:
"אם בני אדם היו מלאכים, שום חוקה לא הייתה נחוצה. אם מלאכים היו מושלים, שום פיקוח חיצוני או פנימי על הממשל לא היה דרוש. ביצירת ממשלה שמנהלת בני אדם על ידי בני אדם, כאן מצוי הקושי הגדול. עליך תחילה ליצור ממשלה שתוכל לשלוט בנשלטים, ובאותו הזמן לדאוג שתשלוט בעצמה".
היה ידוע שאם וירג'יניה, המדינה המאוכלסת ביותר דאז, לא תאשרר את החוקה, הממשל המרכזי לא יצליח. ב-2 ביוני 1788, כשהחלה הוועידה בווירג'יניה בנוגע לחוקה, אמנם תשע מדינות כבר אשררו את החוקה, אך ניו יורק, מעוז האנטי-פדרליזם והמדינה השנייה בגודלה, לא הייתה מוכנה לאשרר את החוקה ללא וירג'יניה. בנוסף, ג'ורג' וושינגטון היה מווירג'יניה, והימנעות מאשרור החוקה הייתה מונעת ממנו לשרת כנשיא. הצירים מווירג'יניה האמינו שהיבחרו של וושינגטון היה תנאי לקבלת החוקה החדשה. רוב הצירים האמינו שתושבי וירג'יניה התנגדו לחוקה. מדיסון לא רצה להתערב בנושא, אולם נאלץ להתערב כשהמצב נראה היה חמור.
בקרב המדינות הייתה התנגדות לייצירת ממשל מרכזי חזק, ולכן אשרור החוקה היה קשה ומורכב.לאשרר אם זאת תיתפס כלוקחת סמכויות מהמדינות. מדיסון, שלא היה נואם ציבורי מוצלח, נאם בוועידה של וירג'יניה לטובת החוקה, בטענה שהממשל יהיה מוגבל ושיהיו לו סמכויות מוגדרות כמו כן הבטיח העברת מגילת זכויות שתגביל את כוחה של הממשלה. מדיסון הצליח לשכנע נכבדים לתמוך באשרור החוקה.
הוצע שלפני אשרור החוקה, תוגש למדינות רשימה של זכויותיהן. לבסוף ההחלטה נפלה, והוחלט לאשרר את החוקה ב-28 ביוני.
בנוגע לנושא העבדות, אמר מדיסון שהשחורים הם "גזע חסר מזל" ושהאמין בטבעם האנושי. מדיסון הציע פשרה כך שהעבדים יחשבו לשלוש חמישיות מאזרח רגיל בנוגע לייצוג בקונגרס. הוא האמין שהממשלה ובעלי העבדים יגנו עליהם.
מדיסון כונה עוד בחייו "אבי החוקה", אולם הוא עצמו סירב לכך בטענה שהחוקה לא הייתה יציר מוחו בלבד, אלא תוצר של רבים.
חבר בקונגרס
לאחר אישור החוקה, מדיסון היה לחבר בית הנבחרים מטעם מדינת וירג'יניה. הוא רצה להיבחר בתחילה כסנאטור, אולם מתנגדיו רצו למנוע ממנו קידום. מדיסון התמודד על המושב שלו מול עוד נשיא לעתיד, ג'יימס מונרו, אולם ניצח אותו והפך למנהיג חשוב בקונגרס. הוא השיג 57% מהקולות ב-1789 ו-98% מהקולות ב-1790.
אביה של מגילת הזכויות
הרעיון למגילת זכויות הוצע בסוף הוועידה החוקתית, אולם הצירים חשבו שההליך לא נחוץ. מתנגדי הפדרליזם הצביעו על המחסור במגילת הזכויות כסיבה להתנגדות לחוקה החדשה. אף מדינה לא התנתה את אשרור החוקה במגילת זכויות, אולם כמה מדינות רצו בכך. גם לאחר אשרור החוקה המדינות דרשו זאת. מדיסון התנגד למגילת זכויות ספציפיות מכמה סיבות: הוא חשב שהצעד אינו נחוץ, כיוון שמטרתה להגן מפני כוחות שלא הוענקו לממשל המרכזי. הוא גם ידע שאישור זכויות מסוימות יוביל לכך שזכויות אחרות יעדרו מהמגילה. בנוסף, מגילות זכויות מקומיות לא הצליחו לחסום את כוחה של הממשלה.
אף על פי שמעטים רצו לדון במגילת זכויות, לחץ מדיסון על הנושא. הקונגרס רצה לחכות עד להקמת הממשלה החדשה לפני תיקון החוקה. למרות זאת, חשש מדיסון מפילוג בנושא החוקה. הוא האמין שהחוקה לא הגנה על הממשל באופן מספק, ושיש לתקן אותה. היה זה הוא שהציע בהצלחה את עשרת התיקונים הראשונים לחוקה, הידועים בשם מגילת הזכויות, בהתבסס על עבודתו המוקדמת של ג'ורג' מייסון. הוא הציע אותם ב-8 ביוני 1789.
מדיסון תמך בתוקף בזכותם של האמריקנים למשפט בפני חבר מושבעים. הוא הגיש בתחילה תיקון לחוקה שהבטיח לכל אזרח זכות למשפט מול חבר מושבעים במשפט אזרחי. כשהתיקון נפל, הוא הגיש אל מגילת הזכויות את הזכות למשפט אזרחי בפני חבר מושבעים, בתור התיקון השביעי לחוקת ארצות הברית. ביוני 1789, טען שסוג זה של משפט יבטיח את חירותם של האזרחים.
הסנאט שינה במקצת את התיקונים והגיש שנים עשר תיקונים לחוקה. הצעתו של מדיסון להחיל חלקים ממגילת הזכויות על המדינות ועל הממשל המרכזי בוטלו. ועדה מיוחדת הגישה ב-24 בספטמבר 1789 שנים עשר סעיפים, שאושרו למחרת היום.
הסעיפים השלישי עד השנים עשר אושרו כתיקונים לחוקה ב-15 בדצמבר 1791 והפכו למגילת הזכויות. הסעיף השני הפך לחלק מהחוקה רק ב-1992, בתור התיקון ה-27 לחוקת ארצות הברית. הסעיף הראשון עדיין ניצב להחלטת המדינות - זהו סעיף שקובע את שינוי יחסי הכוחות בבית הנבחרים.
עימותים בנושאי חוץ
כשבריטניה וצרפת יצאו למלחמה ב-1793, ניצבה ארצות הברית באמצע. הסכם הסחר עם צרפת מ-1778 עדיין היה תקף, ורוב הסחר של המדינה היה עם בריטניה. ב-1794 התקרבה מלחמה מול הבריטים, שהחרימו ספינות אמריקניות שסחרו עם מושבות צרפתיות. מדיסון האמין שארצות הברית חזקה יותר מבריטניה ושמלחמת סחר איתה תצליח ותבטיח עצמאות מלאה. מדיסון טען שהמושבות הבריטיות זקוקות למזון אמריקני, בניגוד לאמריקנים שיכלו לספק את צורכיהם בעצמם. וושינגטון סירב לכך ושמר על יחסי סחר ידידותיים עם בריטניה בעזרת הסכם ג'יי של 1794. מדיסון לחם בהסכם - וכך הוביל ליצירת מפלגות. הוא נכשל בסנאט ובבית הנבחרים, וההסכם הוביל לעשור של סחר משגשג עם בריטניה (ולכעס צרפתי שהוביל למלחמה בלתי רשמית). המאפיין העיקרי של כהונתו של מדיסון בקונגרס היה רצונו להגביל את כוחה של הממשלה הפדרלית למען סמכויותיהן של המדינות הנפרדות.
בארצות הברית, הבוחרים נחלקו בנושאים רבים, והדבר הוביל ליצירתן של שתי המפלגות הראשונות בארצות הברית: הפדרליסטים, שתמכו בהמילטון והאמינו בממשל מרכזי חזק, והדמוקרטים-רפובליקנים, שתמכו בג'פרסון, והאמינו בממשל מרכזי מוגבל.
הקמת המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית
לאחר אשרור החוקה ויצירת הקבינט הראשון, החלו שתי המפלגות להתארגן. תומכיו של אלכסנדר המילטון תמכו בחיזוק הממשל המרכזי, ומתנגדיו תמכו בזכויות למדינות ובממשל מקומי. כמזכיר האוצר, הקים המילטון מוסדות רבים כבנק הראשון של ארצות הברית. מדיסון ניסה לחסום את הבנק ללא הצלחה, בטענה שהחוקה לא הרשתה לממשלה ליצור את הבנק. המילטון טען שג'פרסון ומדיסון עוינים אותו.
ב-1798, תחת הנשיא ג'ון אדמס, החלו ארצות הברית וצרפת להילחם, במה שכונתה המלחמה הבלתי רשמית בין ארצות הברית לצרפת, שכללה מלחמה ימית וקרבות על נתיבי מסחר. הפדרליסטים יצרו צבא והעבירו את חוקי הזרים וההסתה, שכוונו כנגד פליטים צרפתים שהיו מעורבים בפוליטיקה וכנגד עורכי עיתונים רפובליקנים. מדיסון וג'פרסון זעמו. הם כתבו את החלטות וירג'יניה וקנטקי, שטענו שהחוקים היו לא חוקתיים, ושהמדינות יכולות וצריכות לחוקק חוקים כנגדם. ההחלטות לא היו אהודות, כיוון שקראו להפרת החוק הפדרלי. ג'פרסון דרש מהמדינות לפרוש אם הדבר יהיה נחוץ, אף על פי שמדיסון התנגד לכך.
עמדתו של מדיסון הייתה שינוי גדול מתקופתו ככותב החוקה, כשטען שעל חוקי הממשלה להיות עליונים על חוקי המדינות. רק ב-1812, לאחר המלחמה והחולשה הממשלתית במהלכה, הבין מדיסון את הצורך בממשל מרכזי חזק. באותה התקופה החל לתמוך בבנק לאומי, בצי חזק ובצבא קבע.
מדיסון ביקש להימנע מממשלה בסגנון האירופאי, ותמיד חשב שחרם על בריטניה היה מצליח.
נישואיו ומשפחתו
ממוזער|ימין|מונטפילייר, מטע הטבק של מדיסון בווירג'יניה
מדיסון התחתן לראשונה בגיל 43, ב-15 בספטמבר 1794. הוא נישא לדולי פיין טוד, אלמנה בת עשרים ושש. מדיסון אימץ את ילדה, ג'ון פיין, לאחר הנישואין.
דולי נולדה ב-20 במאי 1768, למשפחת קווייקרים מקרולינה הצפונית. אחותה לוסי נישאה לאחיינו של ג'ורג' וושינגטון. כחבר קונגרס, פגש מדיסון את דולי באירועים חברתיים בפילדלפיה, עיר הבירה דאז. היא חיה שם עם בעלה. במאי 1794, ביקש מדיסון מחברם המשותף, ארון בר, לארגן פגישה. באוגוסט, היא הסכימה להתחתן אתו. היא הוצאה מקהילתה בעקבות נישואין למדיסון, שלא היה קווייקר. בנוסף, ב-1794, נבחר מדיסון לעמית באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים.
דולי מדיסון השתמשה בכישוריה החברתיים בוושינגטון, כשג'יימס היה מזכיר המדינה. כשהבית הלבן היה בשיפוצים, היא ייעצה בנוגע לריהוט הבית וסייעה לתומאס ג'פרסון האלמן בטקסים. כשבעלה הפך לנשיא, היא יצרה את תפקיד הגברת הראשונה, וקידמה את בעלה בעזרת כישוריה. היא הוסיפה לאהדה כלפיו.
אביו של מדיסון מת ב-1801 ולאחר שכבר ניהל את נכסי אביו מ-1780 ירש מדיסון את מטע מונטפילייר ואת 108 עבדיו של אביו.
כהונתו כמזכיר המדינה
ממוזער|הסכם רכישת לואיזיאנה
כשהחל ג'פרסון את כהונתו כנשיא ב-1801, הוא מינה את מדיסון לתפקיד מזכיר המדינה של ארצות הברית. בתחילת כהונתו, עמד מול בית המשפט בפסק דין מרבורי נגד מדיסון, שקבע את עקרון הביקורת השיפוטית והדרישה שכל חוק שמתקבל בקונגרס חייב לעלות בקנה אחד עם החוקה. הנושא המרכזי שעמד על הפרק היה השמירה על הנייטרליות בזמן המלחמות הנפוליאוניות. רוב אירופה הייתה במלחמה, בהתחלה בין צרפת ואוסטריה. לאחר קרב אוסטרליץ ב-1805, בו צרפת ניצחה בקלות את אוסטריה, בריטניה הצטרפה למלחמה.
מעט לפני היבחרו של ג'פרסון, נפוליאון הפך לשליט צרפת, ולאחר מרד העבדים בהאיטי שלח כ-20,000 חיילים להחזיר את העבדות לאי, כדי להגדיל את הכנסות צרפת ממכירת קני סוכר. המלחמה השתבשה, ונפוליאון העדיף, במקום להתרכז בשטחים מחוץ למדינה, למכור את לואיזיאנה למדיסון ולג'פרסון ב-1803. הצרפתים נסוגו מהאיטי, שהפכה ב-1804 לרפובליקה השנייה בחצי הכדור המערבי.
רבים טענו שמדיסון וג'פרסון עקפו את החוקה כשרכשו את לואיזיאנה. ג'פרסון ניסה לתקן את החוקה כדי לאפשר את הרכישה, אולם מפאת קוצר הזמן לא הצליח. הסנאט אישר את ההסכם במהירות. בית הנבחרים אשרר את ההסכם גם הוא. במהלך המלחמות באירופה, מדיסון ניסה לשמור על נייטרליות, והתעקש על זכויותיה של ארצות הברית כמדינה נייטרלית.
הבריטים והצרפתים לא כיבדו את הנייטרליות האמריקנית, והמצב החמיר בכהונתו השנייה של ג'פרסון. לאחר ניצחונו של נפוליאון באוסטרליץ, הוא הטיל מצור על בריטניה וניסה להכריע אותה. מדיסון וג'פרסון החרימו את הסחר עם בריטניה וצרפת. החרם נכשל וגרם למחאה פדרליסטית, שהובילה לביטול החרם.
נשיאותו
ממוזער|ימין|תחריט של הנשיא מדיסון
כשכהונתו השנייה של ג'פרסון הסתיימה, מדיסון נבחר בידי המפלגה להיות המועמד לנשיאות. הוא ניצח את ג'יימס מונרו, יורשו בתפקיד הנשיא, כדי להיות המועמד. כיוון שהמפלגה הפדרליסטית כבר הייתה לא רלוונטית מחוץ לניו-אינגלנד, מדיסון זכה ברוב גדול בבחירות לנשיאות מול צ'ארלס קוטסוורת' פינקני.
לאחר שנכנס לתפקיד ב-1809, למדיסון היה קושי במינוי אלברט גלטין לתפקיד מזכיר המדינה, ולכן שמר עליו בתפקיד מזכיר האוצר. גלטין השווייצרי היה היועץ המרכזי של מדיסון, איש סודו וקובע המדיניות שלו. מדיסון מינה את רוברט סמית' לתפקיד מזכיר המדינה, ולתפקיד מזכיר הצי את פול המילטון. הקבינט שלו הורכב מפשרות פוליטיות. כשנכנס לתפקיד לממשלה היה עודף תקציבי של 9.5 מיליון דולרים, וב-1810 החוב הממשלתי פחת והמסים ירדו.
הבנק של ארצות הברית
מדיסון נלחם כדי להמשיך במדיניות ג'פרסון - בעיקר לשנות את המדיניות הפדרליסטית מתקופת וושינגטון ואדמס. אחד מהעניינים החשובים שעסק בהם היה הבנק הראשון של ארצות הברית. לאחר הקמתו ב-1791, תקופת עשרים השנים שהוקצבה לו עמדה לפוג. בעוד שגלטין טען שהבנק היה הכרחי, הקונגרס לא הצליח לאשר אותו מחדש. היעדרו של בנק מרכזי הקשה על מימון המלחמה עם בריטניה, ולכן הקונגרס העביר ב-1814 חוק שהקים בנק מרכזי שני. מדיסון ביטל את החוק. ב-1816, הקונגרס ניסה להעביר עוד חוק, ולאחר שמדיסון הבין את נחיצותו, הוא חתם על החוק ואישר הקמת בנק מרכזי שני.
לפני המלחמה
ב-1809 המפלגה הפדרליסטית כבר לא הייתה משמעותית. אנשים שהיו חברים בה, כג'ון קווינסי אדמס, שהפך לשגריר של מדיסון ברוסיה, הצטרפו למפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית. אף על פי שהמפלגה הייתה המפלגה היחידה, היא סבלה מפילוג קשה בתוכה, שיצר את המפלגות לעתיד. כשהמלחמה מול בריטניה התחילה להתקרב, תומכי ומתנגדי המפלגה יצרו שדולות בקונגרס. תומכי המלחמה הובלו בידי הנרי קליי, יושב ראש בית הנבחרים. כשהמלחמה פרצה, קליי הוביל את הקו הלוחמני אף יותר ממדיסון.
נפוליאון ניצח בקרב אוסטרליץ ב-1805, ואירופה נשארה שלווה בשנים הבאות. הקונגרס ביטל את החרם של ג'פרסון קצת לפני כניסתו של מדיסון לתפקיד. המדיניות הנייטרלית של ארצות הברית הרשתה לה לסחור עם צרפת ועם בריטניה, כל עוד ההגבלות על משלוחי ספינות יבוטלו. מדיסון ניסה לשאת ולתת עם בריטניה באפריל, אולם באוגוסט 1809, היחסים עם בריטניה הידרדרו. מדיסון התנגד לקריאה למלחמה, כיוון שלטענתו, המלחמה הייתה אויב לחירות הציבור. הוא התנגד לצבא, למיסים ולחוב שיבוא בעקבות המלחמה, וטען שאף מדינה לא תוכל לשמור על חירותה במהלך מלחמה ממושכת.
לאחר שהשגריר הבריטי העליב את מדיסון, מדיסון סילק אותו ממחלקת המדינה. בנובמבר 1809, הוא נאם לראשונה את נאום מצב האומה, וביקש מהקונגרס עצה וחלופות למשבר הסחר האמריקני-בריטי, כשהוא מזהיר מפני מלחמה. באביב 1810, מדיסון ביקש מהקונגרס לתגבר את הצבא ואת הצי. הכלכלה האמריקנית כבר התחילה להתאושש בתקופתו של מדיסון כתוצאה מהשלום האירופאי. לקראת היבחרו מחדש, מלחמת חצי האי התחילה בספרד, ובאותו הזמן, נפוליאון פלש לרוסיה, כשאירופה שוב נכנסה למלחמה.
מלחמת 1812
ארצות הברית נכנסה למלחמת 1812, והפכה לחלק מהמלחמות הנפוליאוניות. נפוליאון ניסה להכריח מדינות אחרות להצטרף לחרם שהטיל על בריטניה. בתחילה החרם הצליח, אולם פורטוגל סירבה לשתף פעולה, והובילה למלחמת חצי האי. אחיזתה של ספרד בדרום אמריקה התרופפה. בריטניה הפכה לכוח המרכזי היחיד באוקיינוס האטלנטי.
בריטניה הגבירה את לחץ הצי שלה על נפוליאון, אולם גם פגעה בספינות אמריקניות. בריטניה השתמשה בצי כדי למנוע מספינות אמריקניות לסחור עם צרפת, ועוררה את זעם האמריקנים. ארצות הברית הנייטרלית ראתה בכך הפרת החוק הבינלאומי. הצי המלכותי פשט על ספינות אמריקניות ואסר את המלחים שלהן. ארצות הברית גרסה שזאת הייתה פגיעה בריבונותה. בריטניה גם חימשה שבטים אינדיאניים בצפון-מערב המדינה ועודדה אותם לתקוף מתיישבים, אפילו שב-1783 וב-1794 בריטניה נתנה את השטח לארצות הברית.
האמריקנים קראו ל"מלחמת עצמאות שנייה" כדי להחזיר את הכבוד הלאומי. הציבור הכועס בחר בקונגרס ניצי במיוחד, שהובל בידי הנרי קליי וג'ון קלהון. מדיסון ביקש מהקונגרס להכריז על מלחמה, כשהפדרליסטים ואנשי צפון מזרח המדינה (שסבלו מהחרם הכלכלי של ג'פרסון) התנגדו.
מדיסון הצליח להגדיל את הצבא, סיים את בניית האקדמיה הצבאית, הכין תחמושת והרחיב את הצי. המכשולים הגדולים שלו היו קבינט מפולג, מפלגה עוינת, התנגדות בקונגרס, מושלים שניסו להכשיל אותו וגנרלים לא מתאימים, יחד עם מיליציה שסירבה להילחם מחוץ למדינה שלה. מדיסון לא זכה לתמיכה מאוחדת. ניו אינגלנד איימה בפרישה מהאיחוד, הייתה מעורבת בהברחות מקנדה וסירבה לשלוח חיילים. עוד בעיה הייתה פירוק המערכת שהמילטון והפדרליסטים בנו. הצבא הוקטן, הבנק המרכזי נסגר, והמסים היו נמוכים. ג'פרסון ומדיסון לא האמינו בבנקים ובצבאות, ופירוק מערכת המיסוי גרם לכך שלא יכלו לממן את הגיוס המהיר. כשהמלחמה התחילה, הכוח הצבאי של מדיסון הכיל בעיקר חברי מיליציות לא מאומנים.
הדרג הפיקודי לא פעל טוב - הגנרל בדטרויט נכנע לכוח בריטי קטן יותר ממנו בלי קרב. גלטין גילה שאי אפשר לממן את המלחמה ללא בנק מרכזי, וללא תמיכה מצפון מזרח המדינה. מדיסון האמין שארצות הברית תוכל לכבוש את קנדה ולעצור את אספקת המזון לאינדיאנים במערב, ושיוכל לכפות הסכם לאחר מכן. אולם הפלישה של ארצות הברית נכשלה. מדיסון האמין שהמיליציות יסכימו לפלוש לקנדה, אולם המושלים מצפון מזרח המדינה סירבו. הבריטים חימשו את האינדיאנים בצפון מערב המדינה, בעיקר את שבטיו של טקומסה. לאחר שהפסידו בקרב על ימת אירי ב-1813, הבריטים נאלצו לסגת. הגנרל ויליאם הנרי הריסון הדביק אותם וניהל קרב על התמז, שבמהלכו השמיד את הצבאות הבריטים והאינדיאנים, הרג את טקומסה, והשמיד את הכוח האינדיאני בכל אזור גרייט לייקס. מדיסון היה הנשיא היחיד שהוביל את הצבא לקרב כשהיה בתפקיד, אף על פי שקרב פלטסברג ב-1814 לא היה טוב עבור האמריקנים. הבריטים פשטו על וושינגטון, כשמדיסון הוביל את המיליציה המפורקת שלו. דולי מדיסון חילצה פריטים יקרים ומסמכים מהבית הלבן מעט לפני שהבריטים שרפו את הבית הלבן, את בניין הקפיטול ועוד בנייני ציבור. האגדה מספרת, שכאשר הגיעו הבריטים לבית הלבן, הם מצאו את ארוחת הערב של הנשיא ערוכה על השולחן, ועדיין חמה.
ב-1814, אנדרו ג'קסון והריסון השמידו את האיומים האינדיאניים בדרום ובמערב. כחלק מהמאמץ המלחמתי, האמריקנים בנו שתים עשרה ספינות מלחמה. בסוף 1814, מדיסון ומזכיר המדינה, ג'יימס מונרו, ניסו לגייס 40,000 איש. התנגדות עזה מנעה זאת.
הבריטים ניסו לכבוש את מבצר פורט מקהנרי, שחלש על דרך הים אל העיר. ההגנה המוצלחת על המבצר, מול הפצצה של 24 שעות, הובילה את עורך הדין והמשורר החובב פרנסיס סקוט קי שראה את הדגל ממשיך להתנוסס מעל המבצר בבוקר לאחר ליל הפגזה, להתרגש ולהתלהב מן המחזה, ולכתוב את השיר "הדגל זרוע הכוכבים" (The Star-Spangled Banner), שהפך להמנון ארצות הברית. אנדרו ג'קסון המשיך להילחם בניו אורלינס, אף על פי שהסכם שלום נוסח כבר שבועיים לפני כן (אך עוד לא נחתם). האמריקנים הצליחו לעצור את הבריטים בניצחון גדול. הסכם גנט סיים את המלחמה בפברואר 1815, ללא שינויים טריטוריאליים. אמריקנים רבים הרגישו שניצחו ב"מלחמת העצמאות השנייה". ב-3 במרץ 1815, הקונגרס אישר שימוש בצי מול אלג'יראים, וכך המלחמה הברברית השנייה סיימה התקפות שודדי ים על אמריקנים.
רצף האירועים המהיר בסוף המלחמה (שריפת הבית הלבן, הקרב על ניו אורלינס, הסכם גנט) גרם לציבור האמריקני לראות את הניצחון בניו אורלינס כמכריע. אף על פי שדבר זה לא היה נכון בהכרח, אופוריה פשטה בציבור, ונמשכה כמעט כעשור. אפילו אם המלחמה נכשלה מבחינה אסטרטגית, היא הפכה למיתוס. נפוליאון נוצח בקרב ווטרלו בסיום כהונתו של מדיסון, ולאחר סיום המלחמות הנפוליאוניות, גם מלחמת 1812 הסתיימה. בסיום תקופתו של מדיסון היה שלום ושגשוג, וכך נפתח "עידן הרגשות הטובים". מדיסון חיזק את מעמדו כנשיא, והאמריקנים האמינו שארצות הברית ביססה את עצמה כמעצמה עולמית.
כלכלה ושיפור פנימי
לאחר סיום המלחמה, האמריקנים האמינו שהבטיחו את עצמאותם. הפדרליסטים התפרקו במהירות. השיח הציבורי הרגוע אפשר שגשוג. הייתה עדיין מתיחות פוליטית, למשל ב-1816 כששני שלישים מחברי הקונגרס איבדו את מקומם לאחר שהחליטו על העלאת משכורתם. מדיסון אישר את הבנק המרכזי, מערכת מיסוי חדשה שהתבססה על מכסי מגן, צבא מקצועי, ומיזמים לשיפור פנימי בהובלת קליי. ב-1816, אלמנות ויתומי המלחמה קיבלו קצבאות לחמש שנים. המעשה האחרון של מדיסון לפני שעזב את תפקידו היה ביטול חוק שהיה אמור לממן גשרים ודרכים, כיוון שהרגיש שזה לא מסמכות המדינה.
ג'יימס וילקינסון
ג'יימס וילקינסון היה מפקד צבאי שנוי במחלוקת ומושל לואיזיאנה. הוא היה מעורב בניסיון של ארון בר ליצור מדינה חדשה במערב, אולם זוכה ב-1808. לאחר היכנסו לתפקיד של מדיסון, הוא הפך את וילקינסון לאחראי על חוף לואיזיאנה. רבים מהחיילים התלוננו על וילקינסון ועל התנאים במחנה הצבאי. רבים מתו. וילקינסון סירב לסגת. חקירה של הקונגרס לא הניבה פירות, וההכרעה עברה למדיסון, ששמר על וילקינסון בתפקיד מסיבות פוליטיות. המנהיגים הצבאיים תמכו במדיסון על כך. לאחר תבוסתו בידי הבריטים, מדיסון שחרר אותו משירות פעיל.
אינדיאנים
מדיסון טען בנאום כניסתו לתפקיד שיש לתרבת את האינדיאנים. הוא עודד את האינדיאנים להפוך לחוואים ולא לציידים. הוא גם ציווה על הצבא להגן על האינדיאנים מפני מתיישבים, לכעסו של המפקד הצבאי אנדרו ג'קסון. ג'קסון רצה לעצור את האינדיאנים והתנגד לפקודת הנשיא. לאחר קרב טיפקאנו ב-1811, האינדיאנים חזרו אל השמורות והלבנים השתלטו על האזור. ב-1815, היו 400,000 מתיישבים אירופאים באוהיו, והאינדיאנים איבדו את אחיזתם באזור.
לאחר הנשיאות
ממוזער|224px|דיוקן של מדיסון
לאחר שתי קדנציות כנשיא, עזב מדיסון את המשרה בשנת 1817, ופרש לחוותו, מונטפילייר בווירג'יניה, לא רחוק ממונטיצ'לו. דולי הייתה בטוחה שיצליחו לנסוע לפריז, אולם כמו עם וושינגטון ועם ג'פרסון, מדיסון סיים את כהונתו עם פחות כסף מאשר היה לו כשנבחר. המטע שלו החל להידרדר כלכלית.
עבד לשעבר של מדיסון כתב עליו אוטוביוגרפיה. לאחר מותו, רכש הסנאטור דניאל ובסטר את העבד מדולי מדיסון, והביא לשחרורו. העבד כיבד את מדיסון וטען שמעולם לא תקף את עבדיו והתייחס אליהם בנועם.
החוב של מדיסון הוביל לכך שלא פרסם את כתביו במהלך חייו, כדי לא לגרום לעוד בעיות כלכליות.
עם סוף שנותיו, התעסק במורשתו ההיסטורית. הוא שמר על מכתביו ומסמכיו, ואף ערך אותם. רבים טוענים שבאחרית ימיו בריאותו הנפשית הייתה מעורערת.
ב-1826 מונה לרקטור של אוניברסיטת וירג'יניה, אך העביר את מרבית זמנו באחוזתו. ב-1829, נבחר לייצג את וירג'יניה בוועידה החוקתית שלה. הוועידה הסתיימה בהענקת זכות בחירה לכל הגברים הלבנים אולם ללא שינוי הייצוג המחוזי.
מדיסון היה מודאג בנוגע לעבדות בדרום. הוא היה נשיאה הראשון של אגודת הקולוניזציה האמריקאית, ששילמה עבור נסיעתם של עבדים משוחררים לליבריה במערב אפריקה, בניסיון להקל במשהו את מחירה המוסרי של העבדות.
דיוקנו של מדיסון הופיע על שטר ה-5000 דולר. לשטר היו 20 גרסאות שונות בשנים שבהן היה הליך מטבע חוקי בארצות הברית (1861–1946), ותמונתו התנוססה על כולם מלבד שלושה.
ממוזער|קברו של מדיסון
למרות הידרדרות בריאותו, הוא כתב כמה מאמרים פוליטיים. הוא סירב לשילוב אנשי דת בקונגרס ובצבא.
בין 1834 ל-1835 מכר כרבע מעבדיו כדי להקטין את הפסדיו הכלכליים. ב-1836, מת באחוזתו ב-28 ביוני. הוא הוריש אלפיים דולר לאגודת הקולוניזציה האמריקאית, אך את עבדיו בחר שלא לשחרר והורישם לאשתו. הוא נקבר בבית הקברות במונטפילייר.
ב-1842, נמכרה האחוזה, וב-1844 נמכרו מטעי הטבק.
מורשתו
שמאל|ממוזער|350px|דמותו של מדיסון על שטר 5000$ (לא פעיל משנת 1934)
ההיסטוריונים טענו שמדיסון היה מגן גדול על החוקה וששמר עליה. הם טענו שהעט שלו הייתה יותר טובה מחרבו של וושינגטון. בכתבי הפדרליסט דרש מדיסון להגן על החברה מפני דיכוי מצד שליטיה, ומצד עריצות הרוב.
אף על פי שסיים את תפקידו עם אהדה גדולה, לאחר תחושת ניצחון במלחמת עצמאות נוספת, כמה היסטוריונים ביקרו אותו. הם שיבחו אותו על הישגיו בניסוח החוקה, אולם טענו שניהל בצורה רעה מלחמה לא נחוצה. הוא לא ביצע מודיעין כמו שצריך, המבנה הפיקודי שיצר היה מבולבל, ההשפעה הפוליטית גרמה לבחירת מפקדים גרועים, וסמך על מיליציות יותר מאשר על צבא קבע.
בנוסף, נטען שמדיסון הרשה לקונגרס לקחת כוח מהנשיאות. האספה המפלגתית של הדמוקרטים החלה להכריע את המועמדים הנשיאותיים. הקונגרס השיג כוח חדש לחסום מינויים. בתקופתו מוסד הנשיאות החל להיחלש. למרות זאת, פעולותיו חיזקו את המערכת החוקתית, והכינו את המדינה לקראת המאה החדשה.
ב-1986, הקים הקונגרס אגודה ללימוד החוקה על שמו של מדיסון.
אחוזת מונטיפילייר היא אתר מורשת לאומית.
ערים רבות נקראות על שמו של מדיסון: ביניהן מחוז מדיסון בוושינגטון, ומחוז מדיסון במדינה איווה המוכר בזכות הגשרים שבו, שנתנו השראה לספר ולסרט "הגשרים של מחוז מדיסון".
מדיסון מופיע כדמות במחזמר המילטון.
על שמו נקראת אוניברסיטת ג'יימס מדיסון בעיר הריסונבורג שבמדינת וירג'יניה.
לקריאה נוספת
Richard E. Labunski, James Madison and the Struggle for the Bill of Rights, Oxford University Press, 2006
Colleen A. Sheehan, James Madison and the Spirit of Republican Self-Government, Cambridge University Press, 2009
J.C.A. Stagg, Borderlines in Borderlands: James Madison and the Spanish-American Frontier, 1776-1821, Yale University Press, 2009
John P. Kaminski, The Great Virginia Triumvirate: George Washington, Thomas Jefferson & James Madison in the Eyes of their Contemporaries, University of Virginia Press, 2010
Richard Brookhiser, James Madison, Basic Books, 2011
Jeff Broadwater, James Madison: a Son of Virginia & a Founder of the Nation, University of North Carolina Press, 2012
Colleen A. Sheehan, The Mind of James Madison: the Legacy of Classical Republicanism, Cambridge University Press, 2014
Jeremy D. Bailey, James Madison and Constitutional Imperfection, Cambridge University Press, 2015
John P. Kaminski (ed.), James Madison: Liberty's Advocate, Wisconsin Historical Society Press, 2018
קישורים חיצוניים
ג'יימס מדיסון באתר הבית הלבן
Differences Between James Madison and Thomas Jefferson | Check123 - Video Encyclopedia
ג'יי קוסט, מורשת החירות של ג'יימס מדיסון, באתר מידה
*
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:האבות המייסדים של ארצות הברית
קטגוריה:מזכירי המדינה של ארצות הברית
קטגוריה:חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל תומאס ג'פרסון
קטגוריה:וירג'יניה: אישים
קטגוריה:חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מווירג'יניה
קטגוריה:חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית
קטגוריה:מלחמת 1812
קטגוריה:ליברליזם: הוגים
קטגוריה:חברי היכל התהילה לאמריקאים הגדולים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת פרינסטון
קטגוריה:נשיאות תומאס ג'פרסון
קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף אמריקאיים
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית מהמפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1751
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1836 | 2024-10-17T15:18:06 |
אלכסיס דה טוקוויל | ממוזער|קריקטורה 1849
אלכסיס-שארל-אנרי קלרל דה טוקוויל (בצרפתית: Alexis-Charles-Henri Clérel de Tocqueville;
29 ביולי 1805 - 16 באפריל 1859) היה הוגה דעות והיסטוריון צרפתי.
חייו
טוקוויל נולד בשנת 1805 בוורניי-סיר-סן (Verneuil-sur-Seine) שבפריז, כבנם השלישי של ארוה ולואיז מדלן. אביו ארוה היה צאצא של משפחת האצולה העתיקה "קלרל דה טוקוויל", אמו לואיז מדלן השתייכה מצד אביה לבית האצולה "לטיה דה-רוזאנבו" ומצד אמה הייתה נכדתו של קראטיון גיום דה מאלזרב מבכירי שריו של לואי ה-16. בשל היותו של סבה סניגורו של לואי ה-16, נרצחה כל משפחתה של לואיז בתקופת הטרור, הוריו של טוקוויל גם הועמדו לדין, אך התמוטטות שלטון רובספייר ב-1794 הצילה את חייהם. בתקופת הרסטורציה הצרפתית הפך אביו ל ולנציג מחוז. אביו היה מלוכן נאמן למשטרו של שרל ה-10, ואף כיהן כחבר פרלמנט. עם הדחתו של שרל ה-10, פרש ארוה מהחיים הפוליטיים והיה להיסטוריון.
טוקוויל למד משפטים במכללת מץ. בשנת 1827 מונה לתפקיד מגשר בוורסאי, כנציג בכיר של מסורת הליברליזם הקלאסי היה טוקוויל שותף פעיל במערכת הפוליטית, תחילה תחת המונרכיה של יולי (1830–1848) ולאחר מכן, כאשר הופלה השושלת הבורבונית במהפכת יולי 1830 נסגרו דרכיו של טוקוויל לקידום פוליטי, ואי לכך החליט לצאת למסע ברחבי ארצות הברית, שם סייר בשנים 1831–1832 במשימת המונרכיה שהטילה עליו לבחון את מערכת בתי הסוהר.
פעילותו הפוליטית בצרפת התחדשה בימי הרפובליקה הצרפתית השנייה (1849–1851) שבאה בעקבות מהפכת אביב העמים שהתרחשה בצרפת בפברואר 1848. על פי אחד הדיווחים הפך מעמדו הפוליטי כה בלתי נסבל בשנים אלו, עד כדי כך שסבל מחוסר אמונם של שני הצדדים הפוליטיים, ימין ושמאל כאחד, וחיפש תירוץ לעזוב את צרפת. הוא פרש מהחיים הפוליטיים לאחר ההפיכה של נפוליאון השלישי ב-2 בדצמבר 1851 והחל לעבוד על הכרך הראשון של ספרו, המשטר הישן והמהפכה.
כחבר פרלמנט, תמך טוקוויל בקידום סחר חופשי והגן על פעילי התנועה לביטול העבדות. עם זאת, תמך טוקוויל בהתנחלויות באלג'יריה, מדיניות שיצאה לפועל תחת משטרו של לואי פיליפ, מלך הצרפתים.
הגותו
ספריו התבססו על מסעותיו בארצות הברית, וספרו "הדמוקרטיה באמריקה" מהווה חיבור יסודי להבנת ההיסטוריה של ארצות הברית במאה ה-19. חיבור זה נחשב לאחת העבודות המוקדמות החשובות בהיסטוריה בתחומי הסוציולוגיה ומדע המדינה.
בחיבור זה עמד על יתרונותיה של הדמוקרטיה האמריקנית ובמיוחד על רוח החירות ועל חלוקת הכוח והסמכויות השלטוניות בין הרשויות. חלוקת סמכויות זאת, טען, מבטיחה פלורליזם ומונעת ריכוזיות. הוא הילל גם את חשיבות השלטון המקומי כבלם בפני נטיות לריכוזיות יתר, את חשיבותם של הארגונים הוולונטריים ואת העיתונות החופשית.
בצד היתרונות הצביע טוקוויל גם על החסרונות העלולים להתגלות בדמוקרטיה האמריקנית ולמעשה בכל דמוקרטיה. עיקר חששו היה עריצות הרוב ומניפולציה של הציבור על ידי השלטון. הוא טוען כי העובדה שבני אדם מתקבצים לכדי רוב אינה הופכת אותם סובלניים למיעוט, ולא מצטמצם הסיכוי כי הם יפעילו שלטון בלתי מוגבל וישתמשו בו לרעה כנגד המיעוט נטול הכוח. משמע, עצם היות הרוב מאמין בטענה מסוימת, אין זה אומר שהרוב צודק. ואם אינו צודק, בהכרח יפעיל את כוחו על המיעוט.
בשנים 1841 ו-1846 נסע בשליחות גם לאלג'יריה, ופרסם דו"ח שבו הוא מפציר בממשל הצרפתי לא לחזור על הטעויות שביצעו המעצמות האירופאיות בקולוניות בצפון אמריקה. הוא הרחיק לכת ודגל בגלוי בהנהגת הפרדה גזעית בין המתיישבים האירופים לבין ה"ערבים" באמצעות יישום של שתי מערכות חקיקה שונות.
טוקוויל נפטר בקאן בשנת 1859 ממחלת השחפת.
משנתו
כתביו המפורסמים ביותר של טוקוויל הם: הדמוקרטיה באמריקה, שהופיע בשני כרכים ב-1835 ו-1840, והמשטר הישן והמהפכה, שהופיע ב-1856.
בשתי יצירות אלה, הוא חקר את ההשפעות של הגידול בשוויון התנאים החברתיים על הפרט ועל המדינה בחברות המערביות.
טוקוויל דגל, להלכה ולמעשה, בדמוקרטיה וחירות, וניסה לקדם ערכים אלה בכתביו. אחת מהערותיו הידועות היא שלעולם הרבה יותר קל לקבל שקר פשוט מאשר אמת מורכבת.
טוקוויל היה מחשובי ההוגים המדיניים באשר לדמוקרטיה, והיה פילוסוף מרכזי של שיטת משטר זו, שיטה אותה ראה כמשוואה המאזנת בין חירות ושוויון, בין דאגה לפרטים ודאגה לקהילה. טוקוויל דיבר על הדמוקרטיה כעל שיטת משטר בה יש איזונים ובלמים המאפשרים חירות ושוויון לאזרח ולקהילה גם יחד.
הוא האמין כי חירות מקסימלית מובילה לבידוד ולאנרכיה, ולעומתה, התאגדות של אנשים המתכנסים יחד למען מטרה משותפת, למרות הכבלים שהיא צופנת בחובה, קושרת את האמריקנים לרעיון של אומה, החשוב יותר מהרצון האנוכי של הפרטים בחברה.
טוקוויל חזה באופן מדויק כי הדמוקרטיה באמריקה תתרחב, ולבסוף תעניק זכויות לנשים, לאינדיאנים ולאפרו-אמריקנים. הוא היה ממעודדי הקידמה הפוליטית, והתעניין בשיפור חייהם של כל האזרחים.
לקריאה נוספת
אלכסיס דה-טוקוויל, הדמוקרטיה באמריקה, תרגם מאנגלית: אהרן אמיר, ירושלים, הוצאת שלם, 2008. [מהדורה עברית קודמת: אלכסיס דה-טוקוויל, הדמוקרטיה באמריקה, ירושלים, מוסד ביאליק, 1970].
אלכסיס דה-טוקוויל, המשטר שהיה והמהפכה, ירושלים, מוסד ביאליק, 1962.
קישורים חיצוניים
דן מקלפלין, הלקח הפוליטי הכואב של אלכסיס דה טוקוויל, אתר מידה, 19 במרץ 2020
יגאל ליברנט, גילה את אמריקה, ואת הדמוקרטיה: חייו והגותו של אלכסיס דה טוקוויל, אתר מידה, 5 ביולי 2019
הערות שוליים
קטגוריה:היסטוריונים צרפתים
קטגוריה:פילוסופים צרפתים
קטגוריה:ליברליזם: הוגים
קטגוריה:חוקרי הדמוקרטיה
קטגוריה:תאורטיקנים במדע המדינה
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:שרי החוץ של צרפת
קטגוריה:חברי האקדמיה הצרפתית
קטגוריה:אצולה צרפתית
קטגוריה:צרפתים שנפטרו משחפת
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1805
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1859 | 2023-09-03T19:45:51 |
האימפריה הביזנטית | שמאל|ממוזער|250px|כנסיית איה סופיה: משיאי האדריכלות הביזנטית
האימפריה הרומית המזרחית (ביוונית: Ανατολική Βασιλεία Ῥωμαίων), הידועה יותר בכינוי האנכרוניסטי האימפריה הביזנטית או ביזנטיון, הייתה אימפריה שנוצרה כתוצאה מפיצול האימפריה הרומית בשנת 395, והתקיימה עד נפילתה הסופית של בירתה קונסטנטינופול בידי הטורקים העות'מאנים בשנת 1453.
בזמן קיומה של האימפריה הביזנטית לא נהגו לכנותה בשם זה. בראשיתה היא נקראה "רומא", ואילו בתקופות מאוחרות יותר כינו אותה תושביה בשם "רומאניה" ולעצמם קראו "רומאנים". המונחים "ביזנטים" ו"האימפריה הביזנטית" מקורם בשמה של העיר היוונית הקדומה ביזנטיון, ששכנה בעבר במקומה של קונסטנטינופוליס, והם המשמשים היסטוריונים מאז תקופת הרנסאנס, אולם רק באמצע המאה ה-19 נעשה המונח שגור בעולם המערבי.
האימפריה הביזנטית, שהתקיימה למעלה מאלף שנה, השפיעה על תולדות מזרח הים התיכון ודרום אירופה ותרמה גם לעיצוב אופייה של מזרח-אירופה. הנצרות האורתודוקסית שקמה באזורים שונים במזרח-אירופה הושפעה רבות מהמודל הביזנטי הנוצרי.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|350px|חלוקת האימפריה על ידי תאודוסיוס הראשון. בסגול: הקיסרות הרומית המזרחית.
הולדת האימפריה הרומית המזרחית (האימפריה הביזנטית)
ישנן כמה גישות לתארוך תחילתה של האימפריה הביזנטית.
הגישה ההיסטורית המקובלת רואה את שורשיה של האימפריה הביזנטית כנטועים בפיצולה המדיני של האימפריה הרומית לאימפריה הרומית המערבית ולאימפריה הרומית המזרחית (בלטינית: Imperium Romanum Pars Orientalis). חלוקה אדמיניסטרטיבית למזרח ומערב באימפריה הרומית שהונהגה לראשונה בשנת 285 על ידי הקיסר דיוקלטיאנוס, כשהתחלק בניהול האימפריה עם עמיתו מקסימיאנוס. בשנת 293 לספירה הנהיג דיוקלטיאנוס את משטר הטטררכיה, המבוסס על ארבעה שליטים המושלים במשותף. מטרתו של דיוקלטיאנוס הייתה ליצור מערך הגנה יעיל יותר מפני אויביה של רומא, לחזק את שלטון הקיסרים בפרובינציות, ולבסס את העברת השלטון מקיסר לקיסר ללא מלחמות אזרחים. בשנת 324, עם התפוררות הסדר הטטררכיה, אוחדה האימפריה הרומית בחזרה תחת קיסר יחיד על ידי קונסטנטינוס הגדול.
גישה אחרת רואה את תחילת האימפריה בשנת 330, בה העביר קונסטנטינוס את בירת האימפריה הרומית לעיר ביזנטיון שבפתח הבוספורוס. אף כי קונסטנטינוס ביקש לקרוא לעירו "רומא החדשה", נקראה זו בפי כל בשם קונסטנטינופול, או ביוונית קונסטנטינופוליס (עירו של קונסטנטינוס).
הגישה התאולוגית רואה את שנת 380, בה הכריז תיאודוסיוס הראשון על הפיכת הנצרות מדת מותרת לדת רשמית באימפריה הרומית, כתחילת האימפריה כאימפריה נוצרית השונה באופן מובחן מהאימפריה הרומית שקדמה לה.
גישה נוספת רואה בשנת 395, בה חולקה האימפריה בשנית כתחילת הפיצול הקבוע בין שתי האימפריות. באותה שנה הוריש הקיסר תאודוסיוס הראשון עם מותו את האימפריה לשני בניו: ארקדיוס שנעשה קיסר המזרח, והונוריוס שנעשה קיסר המערב. בירתה של האימפריה הרומית המזרחית נותרה קונסטנטינופול, ואילו רומא הייתה לבירת האימפריה הרומית המערבית.
גישה אחרת רואה את שנת 476 בה התפוררה האימפריה המערבית בלחץ פלישות העמים הברברים, שנה שבה הודח הקיסר המערבי בידי אודואקר וכתוצאה מכך נשארה רק אימפריה אחת, האימפריה המזרחית, המכונה בפי היסטוריונים מודרניים "האימפריה הביזנטית", שהוסיפה להתקיים עוד כאלף שנה, עד כיבוש קונסטנטינופול בידי הסולטנות העות'מאנית בשנת 1453. פלישות הברברים, שריסקו את האימפריה הרומית המערבית, לא גרמו נזק דומה לחלק המזרחי. ביצורים חזקים על גדות הדנובה, שחוזקו במשך דורות של שלטון רומי, הגנו על האימפריה הרומית המזרחית מפני פלישות הברברים, הנלחצים בעצמם על ידי שבטי ההונים הפראיים. מספר שבטים, ובראשם הוויזיגותים, האוסטרוגותים וההונים עצמם הצליחו אמנם לחדור ולזרוע הרס בבלקן, אך נבלמו בידי צבאותיה של ביזנטיון, או שוחדו בידי אוצרה האדיר, ופנו מערבה. לתאריך המקובל שבו רואים את קיצה של האימפריה הרומית המערבית – 476 – לא היה הד ממשי במזרח. דומה כי איש ברחבי הקיסרות המתמוטטת לא יכול היה לאמוד כראוי את גודל האירוע, שכן שבטי ברברים עשו באימפריה כרצונם עוד קודם לכן, ובמזרח המשיכה הקיסרות לעמוד על כנה. על משמעות הדחתו של רומולוס אוגוסטולוס על ידי אודואקר, איש צבא ממוצא גרמני, והפיכתו של הלה לשליט איטליה בהסכמת הקיסר היושב בקונסטנטינופול היו יכולים לעמוד רק היסטוריונים בפרספקטיבה של זמן. נוהגים לציין מאורע זה כנקודת הזמן המדויקת בה בטלה הקיסרות הרומית במערב.
ימי מלכותו של יוסטיניאנוס: תור הזהב של האימפריה הביזנטית
בשנת 518, לאחר מותו של הקיסר אנסטסיוס הראשון, התמנה לקיסר יוסטיניוס הראשון, חייל פשוט שעלה בדרגה ומונה למפקד הצבא בקונסטנטינופול. אף שיוסטיניוס היה חסר ידע באופן מוחלט במדינאות, לא ידע קרוא וכתוב והיה בן שבעים בעת הכתרתו, הוא הצליח לנהל את האימפריה באופן מוצלח למדי בעזרת צבא של יועצים נאמנים. אחד מאותם יועצים היה אחיינו, פלאוויוס פטרוס סאבטיוס איוסטיניאנוס, הידוע יותר בשם יוסטיניאנוס הראשון, אשר יש הטוענים שהוא ניהל את האימפריה למעשה בתקופת שלטונו של יוסטיניוס. יוסטיניאנוס עלה לשלטון באופן רשמי עם מותו של יוסטיניוס בשנת 527, כשנה לאחר שמונה ליורשו.
יוסטיניאנוס היה אחד הקיסרים הגדולים שקמו לביזנטיון מאז ומעולם. בתחום הצבאי והמדיני, הוא הרחיב את גבולות הקיסרות עד אשר כללה פרוביניקיות רבות של האימפריה הרומית לשעבר כגון קרתגו, דלמטיה, איטליה (כולל רומא הבירה) ודרום ספרד, על ידי מלחמות בממלכות הונדאלים (534) והאוסטרוגותים (536). בזמן מלחמותיו של הקיסר במערב, גבר לחצם של שבטי הסלבים, האווארים וההונים בבלקן; אולם יוסטיניאנוס הצליח להציל את ארצו על ידי שיחוד האויבים וחלוקת תוארי כבוד, וכן שיסויים של השבטים הברברים זה בזה. הוא גם הקים מערכת ביצורים נרחבת בבלקן שתגן להבא על גבולותיה של הקיסרות.
שמאל|ממוזער|200px|יוסטיניאנוס הראשון על גבי פסיפס בבזיליקת סן ויטאלה ברוונה
פעולותיו של יוסטיניאנוס לא נשארו מוגבלות לתחום הצבאי. הוא בנה את הכנסייה המפוארת והמפורסמת (הוסבה בהמשך למסגד ואחר כך למוזיאון) איה סופיה בקונסטנטינופול, ויזם את כינוס כל המשפט הרומי בספר אחד, "ספר המשפט האזרחי" (המכונה גם קוד יוסטיניאנוס). בימיו שגשגו האמנות והאדריכלות הביזנטית בכל רחבי האימפריה.
יוסטיניאנוס גילה קנאות דתית עזה שהייתה אחד הגורמים לבנייתה של כנסיית איה סופיה. יוסטיניאנוס גם סגר את שערי בתי המדרש הפילוסופיים באתונה ובכך חיסל סופית את האלילות הגוססת. עם זאת, ככל הנראה בהשפעת אשתו תיאודורה, הוא גילה יחס אוהד כלפי המונופיזיטים, דבר אשר חרה רבות לאפיפיורים ברומא בזמנו.
תאודורה
תאודורה הייתה אשתו של הקיסר יוסטיניאנוס, ותופעה היסטורית ייחודית בפני עצמה. במקור הייתה לוליינית קרקס וייתכן שאף זונה, כפי שסיפרו השמועות באימפריה, ולפי תאוריהם של כמה היסטוריונים. כדי להתחתן איתה, העביר יוסטיניאנוס חוק מיוחד המתיר לבני האצולה להינשא לפשוטי העם. תאודורה התגלתה ברבות הימים כיועצת נבונה ומוכשרת, ובין השאר הייתה זו שייעצה לקיסר שלא לברוח מקונסטנטינופול בעת מרידת ניקה (532) ובכך הצילה את כיסאו.
שורת אסונות במאה ה-6
סדרת ממצאים מצביעים על כך שבאמצע המאה ה-6 סבלה האימפריה הביזנטית מסדרת אסונות. על פי סקירה של קרחונים ושרידי עצים עתיקים, תארכו חוקרים סדרה של התפרצויות געשיות לסביבות 540 לספירה. קונסטנטינופול הייתה במוקד האסון, שגרם לעלייה בתמותה באימפריה ובחלקים של אירופה.
בנוסף, בתקופה זו ידוע למחקר על השתוללות של מגפת הדבר ברחבי האימפריה, תופעה שגרמה גם היא לעלייה בתמותה.
סדרת אסונות אלו החלישו את כוח הקנייה המשמעותי של אזור קונסטנטינופול, שהיה עד אז מייבא משמעותי מאזורים שונים באימפריה, דוגמת הנגב הביזנטי. חוקרים של אוניברסיטת חיפה הסיקו מהממצאים באזור זה שסדרת אסונות זו סימנה את תחילתה של התפוררות כלכלית וחברתית של מגוון תרבויות שהיו תחת שלטון האימפריה במערב אסיה.
יורשי יוסטיניאנוס
מלחמותיו המרובות של יוסטיניאנוס ומפעלי הבניה שלו - על רקע השפעותיהם של סדרת האסונות - אילצו את יורשיו להתמודד עם אוצר ריק. אף על פי כן, הם הצליחו להדוף את פלישת הפרסים ממזרח, ואת פלישות ההונים, הסלבים והאווארים מצפון. לעומת זאת, שבטי הלומברדים כבשו את מחציתה של איטליה, וגם שטחי ביזנטיון בספרד אבדו לה.
באופן כללי, היה מצבה של הקיסרות טוב למדי כאשר מהפכה צבאית הפילה את שלטונו של מאוריסוס ומינתה לקיסר את פוקאס, קיסר רודן ששלט בקיסרות במשך 8 שנים, במהלכן התדרדר מצב הקיסרות. המצב נעשה גרוע אף יותר ב-610, עם פלישתו של ח'וסרו השני מלך האימפריה הסאסאנית לביזנטיון, באמתלה של נקמה בפוקאס בשם מאוריקיוס. חיל פרס הגיע עד לשערי קונסטנטינופול וכבש את כל מחציתה המזרחית של הקיסרות: האימפריה הביזנטית שיוועה למושיע.
שושלת הרקליוס ופלישת הערבים
בימים שבהם עמדה ביזנטיון על סף קריסה, קם לה מציל בדמותו של הרקליוס, בנו של נציב קרתגו. הרקליוס מרד והדיח מכסאו את פוקאס, הדף את פלישות האווארים ומיגר סופית את הכובשים הפרסים עד לגבולות ארצם (627). מבחינה דתית, ניסה הרקליוס במהלך תקופת שלטונו לפשר לשווא בין הכנסייה הקתולית למונופיזיטים על ידי ניסוח התורה המונותליטית, שפורסמה בתעודה הקרויה בשם אקטסיס, וכן הוא הפך את היוונית לשפה הרשמית במדינה, במקום הלטינית, והמיר את התואר המסורתי "אוגוסטוס" בתואר היווני למלך "בסילאוס". ברם, אליה וקוץ בה: מצבה הכספי של ביזנטיון היה רע מאוד, המורל הלאומי בשפל, ולבסוף, הפלישה הערבית שמה לאל את כל ניצחונותיו של הרקליוס.
במקביל לעליית הרקליוס לשלטון בביזנטיון, החל ערבי בן שבט קורייש בשם מוחמד להטיף במכה לייחוד האל. בשעה שהביזנטים והסאסאנים התכתשו ביניהם, הלך ונוצר מדרום להם כוח דתי ולאומי חדש, אשר גבר בנקל על שתי האומות המותשות משנים של מלחמה. אזורי הנגב הסמוכים לחצי האי ערב כבר היו בשלב זה בשלבי התפוררות מתקדמים שהחלו עוד בתקופת אסונות הטבע של המאה הקודמת, מה שהפך את ראשית הפלישה הערבית לקלה יחסית, בעקבות היעדר התנגדות מאורגנת רצינית. הגל הראשון של פלישות הערבים אל מחוץ לחצי האי ערב החל ב-634, ריסק את האימפריה הססאנית המובסת וכבש יותר ממחצית שטחה של ביזנטיון. ייתכן מאוד, שלולא עלייתו של הרקליוס לשלטון הייתה ביזנטיון כולה נכבשת, אולם כעת, הצטמצמו גבולותיה של האימפריה הביזנטית עד כדי כך שבשנת 673 הטילו הערבים מצור על קונסטנטינופול עצמה.
שמאל|ממוזער|250px|זוג מטבעות המציגים את פניו של יוסטיניאנוס השני
שני גורמים עזרו להישרדותה של ביזנטיון מפני פלישות הערבים: האש היוונית, תערובת נפיצה של חומרים שיצרה אש קטלנית ששרפה את ספינות האויב, ונעשה בה שימוש גם ביבשה. האש היוונית היוותה גורם מכריע בהישרדותה של ביזנטיון, למן המצאתה, על ידי פליט סורי בשם קליניקוס מהליופוליס בזמן הפלישה הערבית, ועד להתמוטטותה הסופית של האימפריה הביזנטית באמצע המאה ה-15. הגורם השני היה מרצו של הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס הרביעי, שנלחם נגד הח'ליפים המוסלמים והכריח אותם ב-687 לחתום על חוזה שלום שהותיר את רוב אסיה הקטנה בידיה של ביזנטיון. הייתה זו מפלתו הצבאית הראשונה של האסלאם.
יורשו של קונסטנטינוס הרביעי, יוסטיניאנוס השני, היה שליט כושל מכל בחינה, דתית, צבאית ומדינית. בימיו התחזקו הבולגרים, שבט סלבי חזק אשר התנחל בבלקן בתקופת שלטונו של אביו. הוא הודח במרד בשנת 695, ולאחר הגלייתו נתמלכו בקונסטנטינופול כ-6 קיסרים ב-6 הפיכות שונות תוך כ-21 שנה. במהלך שלטונם חגגה האנרכיה: הערבים פרצו שוב את גבולותיה המזרחיים של הקיסרות, הבולגרים החריבו את גבולותיה המערביים, ומהומות על רקע דתי התחוללו בכל מקום אליו לא הגיעו האויבים החיצוניים. בנקודה זו סופה של האימפריה הביזנטית נראה קרוב מאי פעם.
השושלת הסורית (איסאורית) והשושלת האמורית
שמאל|ממוזער|250px|שיטת התימות באימפריה בשנת 717
המצב השתנה כאשר עלה לשלטון לאון השלישי ויסד את השושלת הסורית . לאון הדף את המצור הערבי מעל חומות קונסטנטינופול (717) כבר בשנה הראשונה למלכותו. ב-750 עלתה לשלטון השושלת העבאסית וההתקפות על הקיסרות פסקו לזמן מה. בזמן שלטון בנו של לאון, קונסטנטינוס החמישי, נכבשו קפריסין ומזרח אנטוליה, ואף הבולגרים הוכנעו. מהבחינה המנהלית, הרחיבו שני הקיסרים הראשונים מהשושלת הסורית את שיטת ה"תימות" הצבאית ופרסמו ספר חוקים חדש, ה"אקלוגה" שהמתיק את מידת הדין בעבריינים במידה רבה.
בחג המולד של שנת 800, בתקופת שלטונה של הקיסרית אירנה, הוכתר קרל הגדול לקיסר רומא בכנסיית פטרוס הקדוש, ובכך קרא תיגר על מעמדה של האימפריה הביזנטית כיורשת רומא החוקית. לא רק מבחינה חוקית הייתה לאימפריה הביזנטית בעיה קשה עם קרל הגדול: גם מבחינה צבאית, כבש קרל את שאריות השטחים הנתונים לשליטה ביזנטית בצפון איטליה, וב-812 נאלצה הקיסרות הביזנטית להכיר בקרל כמלך הרומאים.
בשנת 802, עם הדחתה של הקיסרית אירנה (כשנה לפני מותה), בא הקץ על השושלת הסורית והאימפריה הביזנטית שקעה שוב בכאוס. בתקופה זו התעצמו עד מאוד הבולגרים ואף הגיעו עד חומות קונסטנטינופול עצמה, אך נסוגו לאחר מות מנהיגם. בין שנת 802 ל-820 לא קמה אף שושלת יציבה, וב-820 הקים הקיסר מיכאל השני את השושלת האמורית. בתקופת שלטונה של שושלת זו נחלה ביזנטיון הפסדים קשים במערב, בהם הגעתה של הטריטוריה הביזנטית לשעבר ונציה לעצמאות וכיבושה של סיציליה בידי המוסלמים, ולעומת זאת ניצחונות היו מנת חלקה במזרח, בהם דיכויה של מרידה קשה והצבת קו הגבול בין ארמניה לצפון סוריה. בתחום הדתי, הצליחו מסיונרים ביזנטים לנצר מספר שבטים סלאבים בגבולותיה הצפוניים של הקיסרות, בהם השבט הבולגרי מטיל המורא, ובכך להגביר את השפעת ביזנטיון עליהם.
שמאל|ממוזער|200px|אייקון של סנט ניקולס מן המאה ה-15
השושלת המקדונית
תקופת שלטונה של השושלת המקדונית הייתה אחת מתקופות הזוהר האחרונות בדברי ימיה של ביזנטיון. הקיסר הראשון ומייסד השושלת המקדונית היה בסיליוס הראשון, מגדולי הקיסרים שקמו לביזנטיון מאז ומעולם (עלה לשלטון ב-867). בסיליוס, מלבד היותו מדינאי מחונן, היה גם מצביא מוכשר אשר החזיר את דרום איטליה לידיה של האימפריה, הביס את הבולגרים וכן את הורנגיאנים, שבטים ויקינגים שהשתקעו בדרום איטליה והיו בתחילה אויבי האימפריה, אך נהפכו לשכירי החרב שלה. מלבד ניצחונותיו הצבאיים, החל בסיליוס בעריכתו של ספר חוקים חדש, המכונה בשם "באסיליקה" ואשר הושלם בימי בנו, לאון השישי. זה האחרון (עלה לשלטון ב-886) היה איש מינהל מוכשר מאוד אולם כמפקד צבאי היה מוצלח פחות: בימיו נחלה המלחמה בבולגרים כישלון, ובנוסף הערבים בזזו את סלוניקי, העיר השנייה בחשיבותה בקיסרות.
לאחר מותו של לאון השישי שלטו באימפריה במשותף בנו, קונסטנטינוס השביעי, ואחיו, אלכסנדר השלישי. בשנים 914–919 שלטה אמו של קונסטנטינוס, זואי, אולם השלטון ניטל ממנה ועבר לאדמירל רומנוס הראשון לאחר שלא הצליחה להדוף את התקפות הבולגרים, שבראשות מלכם הגדול ביותר, סימאון, כבשו את כל המרחב שבין הים השחור, הים האגאי והים האדריאטי. רומנוס היה הראשון בשורה של שליטים נבונים שבתקופת שלטונם התרחבה הקיסרות לבלי היכר. הוא השיא את בתו לקונסטנטינוס השביעי, חתם על הסכם שלום עם הבולגרים ופתח בשורת כיבושים מרשימה במזרח. לבסוף הודח על ידי קונסטנטינוס השביעי, הקיסר החוקי של האימפריה, שגם בימיו נמשכו הכיבושים במזרח, כמו בימי בנו, רומנוס השני.
כשמת רומנוס, נישאה אלמנתו למצביא ניקפורוס פוקאס, שהומלך ב-963 כניקפורוס השני. הקיסר החדש כבש את קפריסין, קיליקיה ואנטיוכיה, אך נרצח (969) בידי יוחנן הראשון צימיסקס שעלה לשלטון במקומו. גם הקיסר החדש היה מצביא דגול, שכבש את מחציתה של בולגריה, הדף פלישה רוסית בראשות איגור, נסיך קייב, כבש את סוריה והוביל את צבאות ביזנטיון עד מבואות ירושלים. עם מותו של יוחנן צימיסקס ב-976, עלה לשלטון בנו של הקיסר רומנוס השני, הידוע בשם בסיליוס השני בולגרוקטונוס (בסיליוס השני, קוטל הבולגרים).
בסיליוס השני
שמאל|ממוזער|250px|בסיליוס השני בולגרוקטונוס, קיסר האימפריה הביזנטית
בסיליוס השני, כראשון, היה מגדולי הקיסרים שקמו לביזנטיון. מיד עם עלייתו לשלטון צמצם את כוחה של האצולה תוך סיכון כיסאו, דאג למערכת משפט וגביית מיסים צודקת, והפך את קונסטנטינופול לאחת הערים המפוארות באירופה. הוא פתח במסעות כיבושים במזרח ולאחר מכן, כפי שמרמז שמו, נלחם בסיליוס בבולגרים משך 22 שנה, מ-996 ועד ל-1018, עד שכבש את ארצם. לאחר ניצחון גדול שזכה לו הקיסר בשנת 1014, עקר בסיליוס את עיניהם של 15,000 השבויים הבולגרים שנפלו בידיו, ושלחם אל מלך בולגריה המנוצח, שמואיל, בהדרכת 150 שבויים מתוכם אשר עוורו למחצה. המסורת מספרת כי יומיים לאחר מכן מת שמואיל משברון לב.
סופה של השושלת המקדונית
לאחר מותו של בסיליוס מלך אחיו, קונסטנטינוס השמיני, כשלוש שנים ומת. ב-26 השנים הבאות משלו בקיסרות בעליה ומאהביה של בתו, זואי. רובם נחשבים לקיסרים כושלים, וכיהנו בתקופה מורכבת במיוחד, בה גל קור מתמשך פגע באופן עקבי בחקלאות, וכנראה הפך את שבטי הפצ'נגים לאגרסיביים יותר בניסיונם להשיג מזון.
בעקבות הפשיטות של הפצ'נגים לאורך שנות ה-40 של המאה ה-11 על שטחי האימפריה, נאלצו הביזנטים לשלם לפצ'נגים דמי כופר כדי שיפסיקו את המתקפות, ודבר זה הוביל לנפילת ערך המטבע של הביזנטיון, שהיה המטבע היציב ביותר של השנים האלו. במהלך 2 עשורים איבד המטבע 27% מערכו. ירידת ערך הכסף גרמה להחלשה משמעותית של הצבא הביזנטי, שהיה בעת ההיא הצבא הסדיר היחיד באירופה, ונשען על מימון והאכלה קבועה של המדינה. הפגיעה במימון הצבא יצרה את הרקע לבעיות הפנים הקשות שהגיעו בשנות ה-50 של המאה ה-11.
לאחר מותו של אחרון מאהביה של זואי בשנת 1054, מלכה כשנתיים תיאודורה הקשישה, אחותה של זואי, הבת האחרונה לשושלת מפוארת של קיסרי האימפריה הביזנטית.
עוד בימי חיה של תאודורה, בשנת 1054, התחולל השבר הגדול שבין הנצרות המערבית לנצרות המזרחית, שלמעשה נתן גושפנקא למאות שנים של ההיפרדות ההדרגתית שקדמו לו. החרם ההדדי שהטילו האפיפיור והפטריארך זה על זה, אחרי מחלוקת ארוכה על סמכויות ועל מנהגים (כמו טיב הלחם בטקס האוכריסטיה), לא בוטל רשמית אלא תשע מאות שנה אחר כך.
סכסוך חמור פרץ ב-1057 בין הפקידות לצבא באימפריה הביזנטית, אשר הסיח את דעת השלטון מן אויביה החיצוניים של הקיסרות ואפשר להם לפרוץ את גבולותיה לזמן מה. הסכסוך החל עם הכתרתו של הגנרל איסאאקיוס הראשון קומננוס לקיסר, אשר סולק מתפקידו שנתיים לאחר מכן. עלייתו לשלטון של קונסטנטינוס העשירי דוקס סימנה את ניצחונה של הפקידות על הצבא, ובמשך זמן מה עבר השלטון מקיסר לקיסר, והמאבק בין הפקידות לצבא נמשך. בצל הסכסוכים הפנימיים שזעזעו את ביזנטיון אירע אסון אחר: בתקופת שלטונו של רומנוס הרביעי דיוגנס התרחש קרב מנזיקרט (26 באוגוסט 1071), בו הנחילו הטורקים הסלג'וקים מכה ניצחת לאימפריה הביזנטית והשתלטו על אנטוליה, בה עלה לגדולה בית עות'מאן. הקרב הבהיר לעולם כולו את חולשתה של האימפריה וחוסר יכולתה להגן על עצמה, והיווה מכה מוראלית כמו גם צבאית. בתקופת שלטונו של מיכאל השביעי דוקס נתערערה האימפריה סופית; מרידות פרצו מכל עבר, החיילים השכירים התמרדו, והגבולות המשיכו להצטמצם. פעם נוספת נמצאה לה ישועתה של הקיסרות בדמותו של הגנרל אלכסיוס קומננוס.
שושלת קומננוס ושושלת אנגלוס
הקיסר איסאאקיוס הראשון יסד את שושלת קומננוס. הקיסר אלכסיוס הראשון החל את תור הזהב והעוצמה האחרון בתולדותיה של האימפריה הביזנטית. עוד בראשית שלטונו הנחיל תבוסה ניצחת לנורמנים בראשותו של רובר גיסקאר אשר פלשו לאפירוס (צפון יוון של ימינו), ומאוחר יותר הדף את התקפות הטורקים והפצ'נגים על קונסטנטינופול ואף הביס את הסלג'וקים, אויביה העיקריים של הקיסרות הביזנטית באותה עת, בעזרתם של הצלבנים מן המערב. ברם, המחיר שנאלצה לשלם ביזנטיון תמורת עזרתה של ונציה בהדיפת פלישת הנורמנים היה הרה-אסון; כל נמלי הקיסרות נפתחו בפני סוחרי ונציה, דבר אשר גרם נזק בל ישוער לסחר הים הביזנטי, והעצים את השנאה הרוחשת בין היוונים ללטינים.
בימי בנו של אלכסיוס, יוחנן השני, המשיכה ביזנטיון במגמות ההתפשטות וההתעצמות, והתקפות סלג'וקיות וסרביות נבלמו. בימי שלטונו של מנואל הראשון הופנה מירב מרצו של הקיסר אל המערב, וההתעניינות במתרחש באיטליה גברה. לא פלא שכך, שכן עוד מאז ימיו של אלכסיוס נעשו הנורמנים אשר בדרום איטליה וסיציליה כוח הולך וגדל. אולם כשפלשו צבאות ביזנטיון בפעם האחרונה בתולדותיה לאדמת איטליה, מיד התאחדו כנגדה ממלכות אותה ארץ: לצד הנורמנים אותם תקף מנואל, עמדו גם קיסר האימפריה הרומית הקדושה פרידריך ברברוסה, האפיפיור אלכסנדר השלישי והוונציאנים. לאחר כישלון פלישה זו, נחל מנואל תבוסה גם במזרח, כשניסה בפעם האחרונה בתולדות האימפריה להשיב לה את שטחי אסיה הקטנה מידי הסלג'וקים.
הקיסר האחרון משושלת קומננוס המפוארת, אנדרוניקוס הראשון קומננוס, הודח מכסאו ונרצח בשנת 1185, ואת מקומו תפסו הקיסרים לבית אנגלוס, שהמשיך להוביל את הידרדרותה של הקיסרות. בפחות מעשרים שנה שלטו ארבעת קיסרי בית אנגלוס, עד להגעת צבא מסע הצלב הרביעי.
האימפריה הלטינית
שמאל|ממוזער|250px|אסיה הקטנה והבלקן לאחר חלוקת האימפריה הביזנטית ב-1204
מסע הצלב הרביעי סימן את תחילת קיצה של הקיסרות. במקור, תוכנן המסע על מנת לכבוש את מצרים ואז את ירושלים, אולם אלכסיוס הרביעי, בנו של הקיסר הביזנטי המודח, שכנע את הצלבנים לעבור בארצו ולהעניק לו את השלטון בה בתמורה לבצע כסף, איחוד הכנסיות של המזרח והמערב והצטרפות האימפריה הביזנטית למסע הצלב. ב-12 באפריל 1204, לאחר חודשים של מצור, נפלה קונסטנטינופול בידי הכובשים מן המערב. שלושה ימים נמשכו מעשי הביזה והאונס בעיר הכבושה, ובסופם חולקה הקיסרות בין כובשיה: ונציה קיבלה את מרבית השטח, ורבים מן הצלבנים גזרו לעצמם נסיכויות וממלכות משטחי האימפריה. על חורבותיה של הקיסרות הביזנטית ההרוסה הוקמה האימפריה הלטינית, גרסה מערבית לביזנטיון, עם שליטים קתולים לא דוברי יוונית. עם הקמת האימפריה, נמחה השריד האחרון לתרבות הרומית מעל פני האדמה. עם זאת, קיסרים ביזנטיים עוד המשיכו לשלוט בשלוש מדינות יווניות בתחומי האימפריה הביזנטית לשעבר: באימפריה של טרפזונטס שלטו צאצאי השושלת הקומננית עד לכיבוש הטורקי באמצע המאה ה-15; בצפון יוון הוקמה עריצות אפירוס על ידי רודן ממזר מבני שושלת אנגלוס; והחשוב מכל, באסיה הקטנה הוקמה קיסרות ניקאה על ידי קרוב משפחה של שושלת אנגלוס שהוכתר לקיסר הרומאים בידי הפטריארך של קונסטנטינופול.
השושלת הפלאיאולוגית וחורבן האימפריה
שמאל|ממוזער|200px|המצור על קונסטנטינופול
האימפריה הלטינית התקיימה במשך 60 שנה, עד לכיבושה על ידי קיסרות ניקאה והשבת האימפריה הביזנטית לתחייה בשנת 1261. האדם אשר עשה זאת היה מיכאל השמיני פלאיולוגוס, מצביא מוכשר, קיסר ניקיאה, אשר לימים נהפך לקיסר ביזנטיון בעזרתם של בני ג'נובה, אשר ששו תמיד להאדיר את כוחם של אויבי ונציה. בהקמתה מחדש של האימפריה הביזנטית לא היה שינוי פוליטי של ממש שכן השושלת הפלאולוגית ששלטה בניקאה המשיכה ושלטה באימפריה המחודשת. כך גם באשר למצבה של האימפריה שהיה ונותר בכי רע. צבאה היה חלש, כלכלתה מרוששת ובירתה סבלה עדיין מההרס שהוסב לה במסע הצלב הרביעי.
מיכאל השמיני פלאיולוגוס פתח בתנופת בנייה בקונסטנטינופול, אך מאמציו להרחיב את האימפריה במקום לשמר את שטחיה, צלחו לזמן מוגבל בלבד. גם ניסיונו לפייס את המערב על ידי הכפפת הכנסייה האורתודוקסית לרומא לא הביא מזור לתחלואי המדינה, ואף עורר כעס בקרב תושביה. האימפריה שקעה במלחמת אזרחים ושטחיה באירופה נכבשו על ידי בולגרים וסרבים. למחרת רעידת האדמה בגליפולי ב-1354, השיגו העות'מאנים דריסת רגל ראשונה בתראקיה, וב-1390 כבש הסולטאן העות'מאני באיזיט הראשון את אחרון מעוזיה של האימפריה באסיה הקטנה. העות'מאנים המשיכו וכבשו את הבלקן ושאריות האימפריה שהפכה למדינה וסאלית של הראשונים הוקפו בטריטוריה עות'מאנית מכל עבר.
לאחר מצור בן חודשיים לערך (המצור התחיל ב-2 באפריל 1453) שערך מהמט השני "הכובש", ביום ג' בשבוע, ה-29 במאי 1453 הסתערות עות'מאנית של כ-80 אלף לוחמים כבשה את קונסטנטינופול עליה הגנו פחות מ-7,000 לוחמים בפיקודו של ג'יאובני יוסטיניאני לונגו, ומוטטה את השריד האחרון למורשתה האדירה של האימפריה הרומית. גם הקיסר קונסטנטינוס האחד עשר נספה כנראה בקרב. אחד מסממני הניצחון היה הסבתה של כנסיית איה סופיה למסגד.
ב-15 באוגוסט 1461 נפלה גם האימפריה של טרפזונטס, בה שלטו עד יומה האחרון קיסרים מבית קומננוס. כפי שלעיתים קרובות מזוהה הקמת ביזנטיון עם ראשיתם של ימי הביניים, כן יש הרואים בקיצה את סופם. איוון השלישי דוכס מוסקבה, שנכדו איוואן הרביעי (האיום) היה לצאר הראשון, תבע לעצמו את תפקיד הפטרון של הכנסייה האורתודוקסית המזרחית, ולפיכך ראתה עצמה רוסיה הצארית ולאחריה האימפריה הרוסית כממשיכות דרכה של האימפריה הביזנטית עד להתמוטטותה והשלטת הקומוניזם ברוסיה.
דת
האמונה הנוצרית תפסה מקום מרכזי בתודעה הביזנטית.
ענייני אמונה נעשו עניין מרכזי בשביל השלטון הקיסרי מאז התיר קונסטנטינוס את הנצרות באדיקט של מילאנו, 313. שנה אחרי שהעביר את בירתו לקונסטנטינופול, ב-325, כינס בעיר סמוכה, ניקיאה, ועידה כנסייתית כדי לגבש תפיסה תאולוגית מוסכמת בכל האימפריה. על הפרק עמדה אז מינות המכונה המינות האריאנית. במאה הבאות הקיסרים כינסו עוד ועידות כאלה כדי לדון בדוגמה הכנסייתית ובכפירות שונות, כגון המינות המונופיזיטית, המינות הנסטוריאנית.
מאחורי הוויכוחים התאולוגיים הסתתרו גם אינטרסים פוליטיים של הנציגים השונים של ההירארכיה הכנסייתית והמחוזות שייצגה, ובראשם חמש הדיוקסיות הראשיות: קונסטנטינופול, רומא, אנטיוכיה, קיסריה (אחר כך ירושלים) ואלכסנדריה.
הבישוף של המערב הוא האפיפיור היושב ברומא, גילה עצמאות הולכת וגוברת ככל שהתרחקה מאיטליה מרות קיסרית. תהליך זה הוביל בסופו של דבר להתרחקות של הכנסייה במערב, הכנסייה הקתולית, מזו שבמזרח, הכנסייה המזרחית או האורתודוקסית. שבע הועידות הכנסייתיות הראשונות מוכרות גם על ידי הכנסייה הקתולית. הנתק המכריע בין שתי הכנסיות התחולל במאה ה-11. ביזת קונסטנטינופול במסע הצלב הרביעי ב-1204 הותירה באזרחי האימפריה איבה עמוקה לנוצרים במערב. על רקע האיום העות'מאני על קונסטנטינופול במאה ה-14 וה-15 נפגשו נציגי הכנסיות בפרארה ובפירנצה שבאיטליה בניסיון לאחד את הכנסיות מחדש. המאמץ הזה לא הועיל בסופו של דבר לקונסטנטינופול, ובטל עם הכיבוש העות'מאני של העיר.
היבט חשוב של חיי האמונה בביזנטיון הייתה התנועה המנזרית. ראשיתה של זו במצרים במאה השלישית לספירה והיא התפשטה משם דרך ארץ-ישראל למחוזות הביזנטיים ובמקביל – למערב.
המינות המונופיזיטית
במאה ה-5 לספירה החלה נפוצה בקיסרות הביזנטית ובכל רחבי העולם הנוצרי המינות המונופיזיטית. המינות המונופיזיטית הייתה השקפה דתית באשר לטבעו של ישו שחוללה מאבקי דת קשים באימפריה הביזנטית. המינות המונופיזיטית זכתה לתפוצה רבה במצרים, סוריה, ארמניה ואף בקונסטנטינופול עצמה. את רעיון המונופיזיטיזם הפיץ הכומר הביזנטי אוטיכס, והוא זכה בתחילה לתמיכתם של הקיסר תאודוסיוס השני והפטריארכים של אלכסנדריה ואנטיוכיה, אשר כינסו ועידה אקומנית באפסוס ובה הודיעו על תמיכתם במונופיזיטיזם. ברם, הקיסר הביזנטי מת בתאונה כעבור מספר חודשים, והקיסר החדש, מרקיאנוס, כינס בשנת 451 את ועידת כלקדון, אשר גינתה את אוטיכס ותורתו, והוציאה אותו ואת הפטריארכים אשר תמכו בו אל מחוץ לשורות הכנסייה, במטרה לפייס את האפיפיור לאו הראשון אשר התנגד בתוקף למינות המונופיזיטית. הגדרת המונופיזיטיזם כמינות על ידי הכנסייה בסיוע קיסרי ביזנטיון, עוררה מרירות רבה בקרב האוכלוסיות המונופיזיטיות במצרים וסוריה, הפרובינקיות החשובות של האימפריה, וסייעה לנפילתם 200 שנה מאוחר יותר בידי הערבים.
המחלוקת האיקונוקלאסטית
במהלך המאה ה-8 התחולל בקיסרות מאבק דתי הנקרא בשם המחלוקת האיקונוקלאסטית או מלחמת האיקונין. המחלוקת נסבה על פולחן ציורים ותמונות של ישו, מרים, אם ישו, וקדושים נוצרים שונים, להם התנגדו בתוקף חוגים שונים באימפריה, שכן ראו בהם עבירה על הדיבר "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה (שמות כ' פסוק ג')" ולפיכך עבודת אלילים. הקיסר הראשון שאסר על פולחן האיקונין היה לאון השלישי (726). בתקופת שלטונו של קונסטנטינוס החמישי החריף ביותר המאבק בין תומכי פולחן האיקונין למתנגדיו, ובשנת 765 החלו אף רדיפות כנגד תומכי האיקונין.
ב-787, ביוזמת הקיסרית אירנה, הוחזר פולחן תמונות הקדושים לחוק, והוועידה הכנסייתית השנייה בניקיאה ב-787 החליטה כי ניתן לכבד איקונין, אם כי לא לסגוד להם. בתקופת שלטונם של לאון החמישי, מיכאל השני ותאופילוס התעוררה שוב המלחמה באיקונין, אולם הקיסרית תאודורה, אשתו של תיאופילוס, דיכאה תנועה זו באופן סופי בשנת 843, וסיימה את המאבק בניצחונם המוחלט של חסידי האיקונין.
תרבות
שמאל|ממוזער|250px|פסיפס בכנסיית סן מרקו בוונציה
שלושה מרכיבים עיקריים עיצבו את התרבות הביזנטית: הצבא, השלטון והמסורת הרומאית; התרבות והשפה היוונית; והדת הנוצרית. שלושת מרכיבים אלה היו עמודי התווך עליהם עמדה האימפריה הביזנטית, ובלטו במיוחד בתרבותה. משך זמן רב נהגו היסטוריונים לראות בתרבות הביזנטית הידרדרות מן התרבויות העתיקות של הרומאים והיוונים, כחלק מן הראייה של ימי הביניים כ"תקופת החושך", תפיסה שאינה נפוצה כיום.
אמנות
האמנות הביזנטית מדגימה בצורה הטובה מכל את שלושת עמודיה של התרבות הביזנטית, בהיות סגנונה שאוב רבות מן התרבויות היוונית והרומית ונושא עיסוקה הראשי הוא יותר מכל הנושא הדתי. בכל כנסייה ביזנטית המכבדת את עצמה מצויה תמיד כמות גדולה של פסיפסים מהסגנון הביזנטי, הנפוצים כל כך באמנות הביזנטית, המתארים את ישו, אמו מרים והקדושים הנוצרים. בתחום הפיסול, התבטא הפיסול הביזנטי בעיקר כתבליטים על גבי סרקופגים נוצריים. סוגה נוספת היא אמנות זעירה, שבה עיצבו תיבות של שרידי קדושה או חפצים יקרי ערך אחרים, עשויים לעיתים קרובות משנהבים מגולפים ומעוטרים.
אדריכלות
שמאל|ממוזער|250px|בזיליקת סן ויטאלה ברוונה - משיאי האדריכלות הביזנטית
האדריכלות הביזנטית שואבת גם היא את מקורותיה מן האדריכלות הרומית. בסגנון הביזנטי נבנו בעיקר כנסיות ומנזרים, אשר חלקם הפכו למסגדים בתקופה העות'מאנית וכך השתמרו עד היום. מן הישגיה של האדריכלות הביזנטית הוא גילויה של טכניקה חדשה לבניית כיפה מעל שדה ריבועי, טכנולוגיה שלא הייתה ידועה לרומאים. בין המבנים הידועים של האדריכלות הביזנטית ניתן למנות את המאוזוליאום של גאלא פלקידיה ואת בזיליקת סן ויטאלה ברוונה, את מנזר סנטה קתרינה בסיני, את כנסיית הקבר בירושלים ואת איה סופיה, הכנסייה (כיום מסגד ומוזיאון) העצומה בקונסטנטינופול הידועה בעולם כולו.
משפט
המשפט הביזנטי אינו אלא מערכת של חוקים רומיים ביסודם, שעוצב בידי יוונים נוצרים והושפע על ידי רעיונותיהם. בכך מהווה הוא את חלקו האחרון של המשפט הרומי העתיק (מבחינה כרונולוגית). את התפתחות המשפט הביזנטי עצמו נהוג לחלק לשלוש תקופות:
565–867 בין מותו של יוסטיניאנוס לעליית השושלת המקדונית: בתקופה זו עיקר המשפט נתבסס על ספרי החוק של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון, וניכרו סימנים ראשוניים של השפעות יווניות ונוצריות במשפט הרומי. סטייה קלה מן ספרי החוקים נתקיימה בתקופת השושלת האיסאורית, כשקיסרים מן שושלת זו פרסמו ספרי חוקים משל עצמם, ובראשם ה"אקלוגה" אשר המשיכה להוות מקור רב סמכות גם בשנים הבאות.
867–1045 תקופת השושלת המקדונית: בתקופת שלטון השושלת המקדונית בוטלו רוב חוקיהם של הקיסרים האיסאורים והוחזרו עיקרם של חוקי יוסטניאנוס, אם כי בגרסה "יוונית" יותר. בזמן זה חוברו ספרי חוק רבים, ובהם ה"באסיליקה" של בסיליוס הראשון, הנחשב לאוסף החוקים הביזנטי הגדול והחשוב ביותר.
1045–1453 מסופה של השושלת המקדונית ועד לנפילת האימפריה תקופה זו מתחילה עם יסודו של בית הספר למשפטים בקונסטנטינופול על ידי קונסטנטינוס התשיעי מונומכוס, מאורע אשר מסמל את הפיכתו של מקצוע המשפט לתחום נפרד ועצמאי באימפריה. בתקופה זו הונחו היסודות לתקופת הזוהר של המשפט הביזנטי, משפט אשר ישפיע רבות על המערב ובעיקר על איטליה בסוף ימיה של האימפריה. כמו כן, מסתמנת בתקופה זו זניחה מסוימת של המשפט הרומי וחזרה מוחלטת אל אופים של החוקים היוונים המסורתיים.
ככלל, המשיך המשפט הביזנטי להתקיים ואף להתפשט גם לאחר נפילתה של האימפריה; המשיכו להשתמש בו הקהילות הנוצריות באימפריה העות'מאנית, ואף הערבים במצרים הושפעו ממנו, כמו גם השלטון העות'מאני באופן חלקי. לחוקים הביזנטיים נודעה חשיבות עצומה בארצות הבלקן כגון רומניה, בולגריה, סרביה ויוון, אשר כל מערכת החוקים שלהם התבססה עליהם. כמו כן נודעה לחוק הביזנטי השפעה רבה ברוסיה, ארמניה וגאורגיה. אולם מכל אלה, הותיר המשפט הביזנטי את רישומו הרב ביותר על מדינות איטליה, שכן החוק הביזנטי המשיך להתקיים בארץ זו גם לאחר נסיגת השלטון הביזנטי הממשי עליה לאורך זמן רב. ככלל, נראה כי החוקים אשר חוקקו יוסטיניאנוס, בסיליוס הראשון ודומיהם המשיכו להוות את הבסיס לכל מערכות המשפט באזור הים השחור ואיטליה, והשפיעו על המשפט במערב עוד שנים רבות.
יהודים באימפריה הביזנטית
משך כל שנות שלטונה התגוררו באימפריה הביזנטית יהודים רבים. הכנסייה ביקשה לקדם את האמונה בנצרות בה ראתה את הדת הראויה ומשום כך נהגה בחוסר סובלנות כלפי פגנים, נוצרים שנתפסו כסוטים באמונותיהם מדרך הכנסייה, וגם כלפי היהודים. היחס ליהודים השתנה מתקופה לתקופה וממקום למקום. פרעות נערכו ביהודים מדי פעם ופעם בתמיכתה של הכנסייה, אך היו מן הקיסרים שניסו להיטיב עמם. בין קיסרים אלה ניתן למנות את ארקדיוס ותאודוסיוס השני בתקופה שעד לכיבוש ארץ ישראל בידי הערבים. לעומת זאת, בתקופתו של יוסטיניאנוס הראשון סבלו היהודים מהגבלות והמרות של בתי כנסת לכנסיות אשר נקבעו בחוק וקוטלגה היהדות כ"דת פגאנית".
לא פלא אם כן, שעם כיבוש ארץ ישראל בידי הפרסים בתקופת שלטונו של פוקאס קיבלו היהודים בברכה את הכובשים החדשים, להם ציפו שנים כה רבות בתקווה להשתחרר מעולה של ביזנטיון, ואף הוקמו גדודים יהודים אשר סייעו לפרסים במלחמתם. הגדיל ואמר רבי שמעון בר יוחאי כבר מאות שנים לפני כן: "אם ראית סוס פרסי קשור בארץ ישראל - צפה לרגליו של המשיח". ברם, התקוות שתלו היהודים בפרסים נכזבו: עם כיבוש ירושלים גמלו להם אלה בהגלייתם לפרס. אחרי מעשה בגידה זה התפייסו היהודים עם השלטון הביזנטי ואף ניתנה להם חנינה מטעם הקיסר הרקליוס. אולם שוב התהפכו היוצרות: בכובשו את ארץ ישראל מידי הפרסים הפר הרקליוס את הבטחתו וערך ביהודים פרעות אשר לא נראו כמותן זה מאות בשנים. אולם שוב נמצאה ליהודים הישועה, בדמות הכובש הערבי, אשר השתלט על שטחי ביזנטיון בסוריה, ארץ ישראל ומצרים, בהם נרדפו היהודים קשות בידי שכניהם הנוצרים.
בתקופת השושלת הסורית, אמנם הטיל לאון השלישי מייסד השושלת גזרות נוספות על היהודים, אולם מצבם השתפר לאין ערוך בשאר תקופת שלטונה של השושלת, וכן בזמנה של השושלת האמורית, שנאמר על מייסדה מיכאל השני שהוא "פטר את היהודים מכל מס ועשאם בני חורין, מפני שהיה מחבבם וגומל להם חסדים ומכבדם מכל שאר בני האדם". עם עלייתו של בסיליוס הראשון לשלטון החלו שוב רדיפות היהודים, ואלו חזרו ופסקו לכל אורך שלטון השושלת המקדונית. עם מסעות הצלב, בימי שלטונו של אלכסיוס קומננוס, באה הזדהות מסוימת של היוונים הביזנטים עם העם היהודי, הזדהות שבאה מתוך שנאה משותפת לאויב הצלבני. בימים אלו קמה בביזנטיון תנועה משיחית אשר עוררה התלהבות רבה בקרב היהודים, אך זו דעכה סופית עם הטבח שערכו הצלבנים ביהודים בשנת 1099. בימי האימפריה הלטינית, סבלו היהודים מרדיפות ואפליות מצידם של השליטים הלטיניים, אך אלה נפסקו עם כיבושה המחודש של האימפריה בידי היוונים. תקופת השקט והסובלנות הדתית כלפי היהודים בביזנטיון, שהחלה עם חיסול האימפריה הלטינית, נמשכה עד שעתה האחרונה.
ראו גם
קיסרי האימפריה הביזנטית
התקופה הביזנטית בארץ ישראל
התקופה הביזנטית ביוון
קישורים חיצוניים
זאב רובין, הפוליתאיזם בקיסרות הרומית המזרחית ומחוץ לגבולותיה בשלהי העת העתיקה, אתר אוניברסיטת תל אביב
הערות שוליים
*
קטגוריה:רומא העתיקה: היסטוריה
קטגוריה:מדינות לשעבר באירופה
קטגוריה:מדינות לשעבר במזרח התיכון
קטגוריה:המרת דת באונס | 2024-10-04T07:41:57 |
ההסכמים הלטראניים | ההסכמים הלטראניים (באיטלקית: Patti Lateranensi) הם הסכמים שנחתמו ב-11 בפברואר 1929 בין ממלכת איטליה לבין הכס הקדוש. חלקים מהסכמים אלה תקפים עד היום.
להסכמים שלושה מרכיבים:
אמנה בה זכה הכס הקדוש להבטחת מעמדה של קריית הוותיקן כמדינה ריבונית ואילו הוא, מצידו, ויתר פורמלית על שטחי מדינת האפיפיור שאבדו לו בשנים 1860–1870.
הסדר כספי בו הסכימה המדינה האיטלקית לפצות את הכס הקדוש על אובדן מדינת האפיפיור בתשלום חד פעמי של 750 מיליון לירות במזומן ובאיגרות חוב.
קונקורדט בו נקבע, שהנצרות הקתולית היא דת המדינה באיטליה, שחגי הכנסייה הם חגי המדינה ושפגיעה בדת היא עבירה פלילית. הובטחה אוטונומיה למוסדות הקתוליים - גם למערכת הלימודים וגם לתנועות הנוער. בנייני הכנסייה נהנו מחסינות ונאסר לערוך בהם חיפושים ללא אישור הכומר המקומי. הכמרים שוחררו משירות צבאי (שהיה חובה בשנים אלה), הכמרים שסיימו את תפקידם או פוטרו יגורשו ממשרדי הממשל. (סעיף 3 הוסר לאחר נפילת המשטר הפשיסטי והמונרכיה באיטליה במהלך שנות ה-40 בעקבות כיבוש איטליה בידי בעלות הברית במלחמת העולם ה-2) .
על ההסכמים חתמו הקרדינל מזכיר המדינה פייטרו גספארי (Pietro Gasparri) בשם האפיפיור פיוס האחד עשר, וראש ממשלת איטליה בניטו מוסוליני בשם המלך ויטוריו אמנואלה השלישי.
המניעים לחתימת ההסכמים: מהצד של מוסוליני, היה זה מהלך תעמולתי (רוב מוחלט של האוכלוסייה היה קתולי) - הפשיסטים הרבו להשתמש בתעמולה, דבר שנבע גם מהרקע של מוסוליני בתור עיתונאי, והוא ראה במהלך זה אמצעי תעמולה מצוין.
המניעים של הכנסייה לעומת זאת - רווחים מכמה צדדים: הן כלכלית, הן הבטחת האוטונומיה, והן חיוב לימודי הדת בבתי-הספר. עם זאת, הוחלט כי תנועת הנוער של הקתולים תפוזר, וחניכיה ייקלטו בתנועת הנוער הפאשיסטית.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:הוותיקן: יחסי חוץ
קטגוריה:אמנות והסכמים במאה ה-20
קטגוריה:איטליה בתקופת הפשיזם: אמנות והסכמים
לטראניים
קטגוריה:איטליה במאה ה-20 | 2022-08-06T11:50:41 |
ברה"מ | 2018-07-02T15:45:39 | |
ניכור | ניכור הוא מצב נפשי או חברתי, של פרט או של קבוצה חברתית, החשים עצמם כ"לא שייכים", ומרגישים מרוחקים מהסביבה בה הם נמצאים או מהפעולה אותה הם עושים. בסוציולוגיה, הניכור מייצג תחושת זרות ביחס לבני אדם אחרים, ביחס לחברה ולערכיה וביחס לעצמי – במיוחד לאותם חלקים במושג העצמי המקשרים את הפרט לאחרים ולחברה. כאשר נפגעת תחושת השייכות והביטחון, עלולה להתפתח תחושת הניכור כלפי הקבוצה כאסטרטגיה להגנה על ההערכה העצמית. תחושה זו יכולה לשרור גם בקרב קבוצות מיעוט בחברה החשות כי הן מודרות ואינן לוקחות חלק בכלל המשותף.
ניכור כחוויה אישית
ניכור היא הרגשה נפשית ההפוכה לתחושות של שייכות ושל מעורבות. אופיה של תחושת הניכור עשוי להיות אפיזודי, או מתמשך ואינטנסיבי. כל פרט יכול לחוות תחושת ניכור במצבים שונים בחיי היום יום, בין אם זה בחברת משפחה וחברים, ובין אם זה, במקומות עבודה. היחיד חש במצבים מסוימים תחושת זרות ומרחק נפשי מסביבתו. במצבים בהם תחושת הניכור היא אינטנסיבית וממושכת, היא עלולה להוות גורם סיכון להתפתחותה של התנהגות אנטי-חברתית.
ניכור על פי התפיסה המרקסיסטית
יש הטוענים כי המהפכה התעשייתית, למשל, הביאה לידי כך שאת מקום האומנים למיניהם תפסו הפועלים בקו הייצור שלא נהנו, בניגוד לקודמיהם, מתחושת הסיפוק הכרוכה באחריות על התוצאה הסופית - התוצר המוגמר. פועל המבצע עבודה שגרתית חד גונית ואינו שותף לכל שלבי הייצור יסבול, על פי קרל מרקס, מתסכול ומניכור.
מרקס לא היה הראשון שהשתמש במונח, זהו מונח טכני בפילוסופיה גרמנית שעלה בכתיבתו של הגל. בפילוסופיה הגרמנית, הניכור הוא בין האנושיות לבין הקיום האנושי. המובן של ה"אנושיות" בהקשר זה דומה למובן של "רווחה". הכוונה במשפט היא שהמצב החברתי מביא אנשים לחיות חיים שלא מממשים את עצמם, שכן הם לא חיים בהתאם למה שעושה חיים לטובים.
מרקס מנה בעבודתו ארבעה רבדים לניכור האדם העובד בחברה התעשייתית הקפיטליסטית (1844):
ניכור האדם מתוצר עבודתו - כאשר זה נותר בבעלות הקפיטליסט המעסיק אותו. הרעיון הוא לא רק שכל פועל מנוכר מהמוצר שהוא מייצר, אלא שתוצרי העבודה מנוכרים מהפועלים שיצרו אותם: דברים שיוצרו בידי אנשים מופיעים בחייהם בצורה שהם מנוכרים אליה ומדכאת אותם. במאה ה-21, סוג הזה של ניכור מגיעה לשיאו: לאנשים אין מושג איך עובדים כמעט כל המכשירים שהם משתמשים בהם, ובמובן זה הם "זרים" לעולם הזה. הכלכלן מילטון פרידמן תפס את המשמעות של המונח בשבחו את הקפיטליזם: "אף אחד בעולם לא יודע איך לייצר את העיפרון - מספר כה רב של טכנולוגיות מעורבות בייצורו, ועדיין אנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו". בהינתן שחלק מהאנשים מוכרחים לעבוד בשל מצבם הכלכלי ואילו אחרים מרוויחים מהמפעל הקפיטליסטי, העובד עובד בייצור של כבליו. ג'ונתן וולף לוקח את המובן הזה רחוק יותר, ומסביר שהמערכת הכלכלית כולה הופכת לכזו שהפועל לא מבין, וממחיש זאת בעזרת הדוגמה של משבר כלכלי שנוצר מסיבה שמרבית האנשים לא מבינים. הרעיון הוא שחוסר ההבנה של המערכת הכלכלית הופך אותנו לכלים בה שלא מבינים את מקומם, ובמובן זה מנוכרים.
ניכור האדם מעצם פעולת הייצור, העבודה בה הוא "קונה את עולמו" על ידי העבודה המושקעת בשינוי חומר הגלם לתוצר, פעולה שבה אמור היה להגשים את עצמו. המטאפורה להבנת הנקודה הזו הוא שאנשים מרדדים את עצמם להיות למכונות ייצור. מרקס מסביר שהעובדים תחת משטר קפיטליסטי מנוכרים מהליך היצירה: במקום להשקיע מחשבה, יצירתיות, חותם אישי - הם מצייתים להוראות פשוטות. נוצר כאן אבסורד: בעוד אנשים מאופיינים ביצירתיות מטבעם ואמורים לממש את עצמם בייצור, הם שואבים את הנאתם בחיים מהפעולות שאינן חלק מהעבודה.
ניכור האדם מטבעו שלו, המרחק של האדם העובד במסגרת הקפיטליזם מזהותו האותנטית כאדם חופשי פיזית ורוחנית. הכוונה של קארל מרקס היא שיש דברים באנשים שהם מה שהופכים אותנו לאנושיים, ושאנשים לא מקיימים אותם כהלכה. הדברים האלה מחולקים לשניים. הראשון הוא ההבדל בין האדם לבין החיה במונחים של "מה אנחנו יכולים לעשות". מרקס מסביר זאת באמצעות ההבדל בין "הדבורה הטובה ביותר לאחרון הארכיטקטים": המון חיות מייצרות דברים, אך כבני אדם אנחנו יכולים לייצר יותר טוב באמצעות למידה. כך, בעוד שכדי לייצר דבש יותר טוב עליך להביא דבורים אחרות - כדי לייצר בניינים יותר טובים עליך פשוט ללמד את האנשים כיצד. תחת קפיטליזם - רבים מאיתנו לא יכולים להשכיל, וכך אנו מנוכרים מטבעינו. המובן השני הוא שאנחנו לא חייבים לייצר כל הזמן בסימן הישרדות. מרקס וכלכלנים אחרים הפרידו בין שני סוגים של חלוקת עבודה: חלוקת עבודה לפי סקטורים (דייגים, כלכלנים, סנדלרים), לעומת חלוקת עבודה בתוך מפעל. הדוגמה המפורסמת היא של אדם סמית', שהראה שחלוקת העבודה במפעל מסמרים לעשר פעולות מכניות פשוטות ורוטיניות הגדיל מאוד את התפוקה.
ניכור האדם מזולתו, כלומר מחבריו למעמד, ובסופו של דבר מכל אדם ומהבנת האינטרסים המשותפים והסולידריות החברתית שנכון וראוי שתשרור ביניהם. מרקס מסביר שאם חייזר היה מסתכל על האנושות מלמעלה - הוא היה רואה אנשים קמים בבוקר, הולכים לעבודה, לחניות, אך לא מבין את הקונספט של כסף. החייזר היה מתפעל משיתוף הפעולה האדיר בין בני האדם, אך החוויה האנושית עבור הפרטים בה הופכת לכזו שמסתכמת באותה הליכה לחנות ולעבודה. הניכור אם כן מתבטא בכך שאנחנו לא מבינים את חלקינו בתוך הכלכלה הגדולה.
ראו גם
הדרה
התיאטרון האפי - ניכור
ניכור הורי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פסיכולוגיה חברתית
קטגוריה:סוציולוגיה
קטגוריה:מרקסיזם | 2024-08-01T03:14:00 |
תחום המושב | ממוזער|418x418px|מפת תחום המושב
תחום המושב (ברוסית: Черта оседлости, ביידיש: דער תּחום-המושבֿ נהגה: "דֶר תחוּם הַמוֹיְשֶׁב") היה כינויים של השטחים שיוחדו עבור יהודי האימפריה הרוסית בין 1791 למהפכה הרוסית 1917. שטחים אלה נרכשו לאחר שלוש חלוקות פולין-ליטא והתגוררה בהם אוכלוסייה יהודית גדולה, בניגוד לאזוריה הפנימיים של רוסיה שהיו כמעט ריקים מיהודים. שורת צווים ותקנות אסרה על היהודים המקומיים להגר לתוך רוסיה הישנה והגבילה אותם לשטחי "התחום". במפקד האוכלוסין שעשתה האימפריה הרוסית ב-1897 נמצאו בתחום המושב קרוב ל-4.5 מיליון יהודים, כ־10% מכלל אוכלוסייתו. מתוכם 1,895,815 באוקראינה, כמיליון בבלארוס, 1,267,165 בפולין, כ-400 אלף בליטא, 228,128 במולדובה של היום (בסרביה) ו-37,689 בלטביה (קורלנד). הם חיו ברובם בכפרים ובעיירות (שטעטל, או "שטעטלך") בתנאים קשים ובצפיפות מרובה, והתפרנסו בעיקר ממסחר ורוכלות.
גאוגרפיה
שטחי "תחום המושב" נגזרו כתוצאה מחלוקת פולין בשלהי המאה ה-18. בעקבות חלוקה זו, סיפחה רוסיה שטחים שהיו שייכים טרם החלוקה לממלכת פולין, אשר היו מאוכלסים ביהודים רבים. כמו כן, התווספו אל "תחום המושב" שטחי חאנות קרים שסופחה לרוסיה, אזורים בחוף הים השחור ואוקראינה הדרומית שגם בהם ישבו יהודים, ובסך הכול, השתרע התחום על שטח של כמיליון קמ"ר.
גבולות תחום המושב השתנו לעיתים קרובות, וכך גם ההיתרים בדבר מגורים בערים הגדולות או בכפרים שבתחומי "תחום המושב". שינויים אלה גררו עקירות וגירושים כואבים של יהודים. מרבית שטחי תחום המושב נמצאים כיום בתחומי המדינות אוקראינה, בלארוס, ליטא, לטביה, מולדובה ופולין.
היסטוריה
הרוסים הגבילו, ואחר כך מנעו לחלוטין, התיישבות של יהודים בשטחם. אולם שלוש החלוקות של פולין (לראשונה ב-1772, 21 שנים לאחר מכן ב-1793, והאחרונה ב-1795), צירפו את חלק הארי של יהודי פולין תחת שלטון האימפריה הרוסית.
השלטון הרוסי התברר כסובלני פחות מזה הפולני, ביחסו ליהודים. על היהודים הוטלו מגבלות רבות יותר מאשר תחת פולין העצמאית, אך במקביל ניתנו להם זכויות אזרחיות שלא היו להם קודם.
בימי שלטונה של יקטרינה הגדולה חלו מספר תהליכים הקשורים ליהודי רוסיה. ב-1778 חילקה יקטרינה את רוסיה לחמישים מחוזות, ולכל מחוז נקבע שליט נפרד. חלק מהשינוי הכללי של 1778 היה שיוך התושבים למעמדות. שינוי זה השפיע גם על יהודים שמיעוטם הוכרו כסוחרים הזכאים להירשם בגילדות ויתרתם סווגו כזכאים לגור בערים ומכאן זכאותם, לראשונה במזרח אירופה, לבחור נציגות לעירייה ואף להיבחר. בו בזמן צומצמה האוטונומיה הפנימית של מוסדות הקהילה היהודית, שההצדקה לקיומה הנפרד נעלמה. ב-1782, בהמשך להחלטה כי סוחרים ועירונים חייבים לשבת ביישובים עירוניים ולא ביישובים כפריים, חלו גם על היהודים מגבלות על התיישבות בכפרים אלא אם עסקו בחקלאות. ב-1791, בלחץ סוחרים רוסים שחששו מתחרות, נקבע ליהודים "תחום המושב" באזורי השוליים המערביים של האימפריה, ובו הותר ליהודים לחיות ולפעול. תחום המושב כלל את רוב שטחי פולין לשעבר, וכמעט את כל שטחי אוקראינה וליטא, שהיו מיושבים בריכוזי יהודים. יצירת תחום המושב גררה עקירה וגירוש של יהודי מוסקבה וסנקט פטרבורג אל תוך גבולותיו. בהמשך, נאסר גם על יהודי קייב לגור בתחומי העיר (אף שקייב נכללה גאוגרפית ב"תחום המושב").
מבחינת השלטון הרוסי, היו מספר מטרות ליישום "תחום המושב":
עידוד הגירת יהודים לחבלים החדשים שסיפחה רוסיה.
הגבלת תחום הישיבה של היהודים ועיסוקם, ותרומה לפיתוח אזורי ספר חדשים.
"תיקון" היהודים, על ידי שילובם בחברה והפיכתם לנתינים נאמנים.
הגנה על האוכלוסייה הרוסית מפני "גזל פרנסתה" בידי היהודים.
המדיניות הרוסית כלפי היהודים נעה בין הגבלות מחמירות לניסיונות רפורמה נאורים יותר, שהוגשמו באופן מוגבל. ב-1802 הקים הצאר אלכסנדר הראשון את הוועדה לקידום היהודים, בניסיון לקבוע מדיניות של התייחסות למיעוט החדש של נתינים יהודים, שמנה כ-4 מיליון נפש. הוועדה הציעה מספר צעדים לעידוד התבוללות של יהודים, אם כי לא כפתה עליהם את ההתבוללות. המלצות הוועדה הובאו לביטוי בתקנת 1804, שאישרה ליהודים ללמוד במוסדות החינוך של האימפריה ואף להיות בעלי קרקעות, אך הגבילה את מושבם לתחום המושב והטילה מגבלות על עיסוקיהם. בפועל, חשו היהודים יותר את ביצוע חלקה המגביל של החוקה מאשר את חלקה הנאור. בתקופת הצאר ניקולאי הראשון הוטלו גזירות נוספות על היהודים, ביניהן "גזרת הקנטוניסטים" – החובה לספק מכסת נערים לשירות של 25 שנה בצבא הצאר, ובהדרגה הורע מצב היהודים במהלך המאה ה-19. הרפורמות של הצאר אלכסנדר השני ב-1861 נתנו הקלות מה ליהודים, אם כי עדיין הוגבלו לתחום המושב וחלו עליהם מגבלות תעסוקה ובעלות. ליהודים אמידים הותר על ידי תשלום כופר להתיישב מחוץ לתחום המושב.
סטטוס-קוו זה הגיע אל קיצו עם ההתנקשות בצאר אלכסנדר השני בידי מהפכנים ב-1881, התנקשות שהיהודים הואשמו כאחראים לה. גל פוגרומים פרץ ברחבי רוסיה בין 1881–1884 ("הסופות בנגב"), מגובה בהעלמת עין ואף בעידוד מצד השלטון. גל פוגרומים קשה נוסף התרחש בין השנים 1903–1906 (פרעות קישינב, פרעות הטירונים והפוגרומים שהנהיגו כנופיות "המאות השחורות" בעקבות מהפכת 1905), תוך שהוא פוגע באופן קשה בקהילות פולין ההיסטורית, אז חלק משטח אוקראינה, ובכלל זה הפוגרומים הגדולים בביאליסטוק ובקישינב. לגלי פוגרומים אלה הייתה לימים השפעה מכרעת על דפוסי פיזור הקהילות היהודיות בעולם, שכן בשנים שלאחריהם עזבו כשני מיליון יהודים את תחום המושב. חלק גדול מאלה היגרו לאמריקה והפכו, לעתיד, להיות הקהילה היהודית הגדולה בעולם. במקביל, נתנו הפוגרומים דחיפה להתפתחותה של התנועה הציונית.
חוקי תחום המושב בוטלו לאחר מהפכת פברואר (1917) וקריסת המשטר הצארי, ויהודים בשטחי רוסיה הורשו להתגורר בערים ברחבי המדינה. לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918) חזרה פולין להיות מדינה עצמאית, וחלקים מיהודי תחום המושב חזרו להיות נתינים פולנים וליטאים.
דמוגרפיה
בשנת 1878, שטח 24 המחוזות של תחום המושב היה כמיליון קמ"ר. בתחום המושב התגוררו 26,014,458 תושבים, מהם 2,611,727 יהודים, מעל 10% מהאוכלוסייה. צפיפות האוכלוסין בתחום המושב עמד על 1,548 תושבים לכל פרסא מרובעת.
ראו גם
ההגבלות היהודיות
גזירת הקנטוניסטים
גזירת הלבוש
לקריאה נוספת
שמואל אטינגר, תולדות עם ישראל, ג: העת החדשה, תל אביב: הוצאת דביר, 1969, עמ' 22–102.
מרדכי זלקין, מרא דאתרא? רב וקהילה בתחום המושב, הוצאת מאגנס, 2017
קישורים חיצוניים
ג'ון קליר,
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:יהדות בלארוס
קטגוריה:יהדות אוקראינה
קטגוריה:יהדות מזרח אירופה
קטגוריה:יהדות פולין
קטגוריה:יהדות האימפריה הרוסית
קטגוריה:עם ישראל בעת החדשה
קטגוריה:חקיקה אנטישמית
קטגוריה:עיירות יהודיות (שטעטלעך)
קטגוריה:האימפריה הרוסית: היסטוריה
קטגוריה:רוסיה וברית המועצות: אנטישמיות
קטגוריה:פרויקטים של התיישבות יהודים מחוץ לארץ ישראל
קטגוריה:מדינות יהודיות מחוץ לארץ ישראל
קטגוריה:התנגדות להגירה | 2024-10-14T22:19:35 |
מאיר אריאל | מאיר אריאל (2 במרץ 1942, י"ג באדר ה'תש"ב – 18 ביולי 1999, ה' באב ה'תשנ"ט) היה משורר, פזמונאי, מלחין, גיטריסט, וזמר ישראלי. הוא כונה "הצנחן המזמר", "הטרובדור הנודד", ו״דילן הישראלי״, ונחשב ליוצר בולט במוזיקה הישראלית בשנות ה-80 וה-90. שיריו בוצעו על ידי אמנים ישראלים רבים.
ביוגרפיה
ילדותו
אריאל נולד וגדל בקיבוץ משמרות, בן לגודה ואלכסנדר (סשה) אריאל (בשמשניקוב), הבן הצעיר לאחר שתי בנות. אביו, בן גרעין המייסדים הליטאי של הקיבוץ, היה מחנך ומנהל בבית הספר שבו למד.
בצעירותו התנסה בכתיבת שירה, ושיריו הולחנו על ידי חברו לקיבוץ שלום חנוך במסגרת "המשמרון", חבורת הזמר של הקיבוץ. בתהליך היצירה לקח חלק גם חנן יובל.
שירותו הצבאי, "ירושלים של ברזל" וארצות הברית
בנובמבר 1960 התגייס לצה"ל ושובץ בגדוד 890 של הצנחנים. בצנחנים עבר אריאל מסלול הכשרה כלוחם, וקורס מ"כים חי"ר.
בשנת 1966 נשא לאישה את תרצה הגדיש מכפר סאלד.
במלחמת ששת הימים שירת כלוחם במילואים בגדוד 28 של חטיבה 55, חטיבת צנחנים במילואים. החטיבה לחמה בירושלים, ואריאל השתתף בכיבוש העיר העתיקה. מיד עם סיום הקרבות כתב בהשראת המלחמה את השיר "ירושלים של ברזל" אשר נכתב על פי הלחן של השיר "ירושלים של זהב" של נעמי שמר, אשר התפרסם זמן קצר לפני כן. אריאל ביצע את השיר בכנס חטיבתי מיד עם סיום המלחמה והגיע אל תחנות הרדיו. השיר זכה להצלחה רבה ואריאל התפרסם במהירות בציבור הרחב בתור "הצנחן המזמר".כינוי שיוחס גם למשה הלל. בדצמבר 1967 יצא המיני-אלבום "ירושלים של ברזל", אשר כלל שלושה שירים נוספים אותם כתב אריאל, אך המיני-אלבום לא זכה להצלחה גדולה.
חרף הפרסום לו זכה, החליט אריאל כי אינו מעוניין בקריירת זמרה בתור הצנחן המזמר, משום שהסתייג מה"גימיק" שבדבר. ביוני 1968 נסע עם אשתו ובתו שירז לעיר דטרויט שבארצות הברית כשליח עלייה מטעם איחוד הקבוצות והקיבוצים. הוא הושפע מאוד מהמוזיקה האמריקאית, ובראש ובראשונה מבוב דילן ומהמסרים המועברים בשיריו, והחל לכתוב שירים בהשראתו. המשפחה שהתה בדטרויט במשך כשנתיים ובסופן חזרה ארצה. במהלך השהות בדטרויט נולד הבן שחר.
אלבומים ראשונים
ממוזער|מאיר אריאל בשנות ה-70
בשובו לישראל ניסה אריאל להשתלב בתל אביב בתור איש קולנוע ומוזיקה אך לא נחל הצלחה רבה. במלחמת יום הכיפורים לחם אריאל בסיני במסגרת גדוד 416 של חטיבת הצנחנים 247. לאחר הפסקת האש תפסה פלוגתו את העיר סואץ, ושם, במהלך שירות המילואים הממושך בתקופה שלאחר הפסקת האש, כתב את השיר "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" שבו מבוטא הלך-רוחו לגבי המציאות והמאורעות שחווה בחזית.
אחרי המלחמה שב לקיבוץ משמרות ולמשפחתו. בשנת 1976 נולד בנו אהוד. הוא המשיך ליצור, וב-1978 הוציא את אלבומו הראשון "שירי חג ומועד ונופל", הכולל בין היתר את השירים "שיר כאב", "תקווה", "ארול", "טרמינל לומינלט", "מזכרת למאוננים" ו"ד"ר התחכמות".
בשנים 1983–1985 שימש כמזכיר קיבוץ משמרות.
אלבומו השני, "...וגלוי עיניים", יצא ב-1984, והוא כולל בין היתר את שיריו המפורסמים "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" שנכתב לאחר מלחמת יום הכיפורים, "שדות גולדברג" (שיר הידוע יותר כ"ילדתי שלי"; לפי פרשנות מסוימת, השיר הוא שיר תשובה ל"את תלכי בשדה" של לאה גולדברג, ומכאן שמו), "מחלק מוסר השכל (אגדת עם מקסיקנית)", ו"שיר תת-מודע זמני".
עזיבת משמרות ומעבר לתל אביב
בסוף 1985, זמן קצר לאחר שסיים את תפקידו כמזכיר הקיבוץ, החליטה משפחת אריאל לעזוב את קיבוץ משמרות. תחילה ביקשו חופשה של שנתיים, ובסוף 1987 הודיעו על עזיבת הקיבוץ באופן סופי. המשפחה עברה לתל אביב וגרה בדירה ברחוב הירקון 70.250px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון למאיר אריאל על ביתו בתל אביב
ב-1987 הוציא ספר שירים שכלל שירים משני אלבומיו הראשונים, שירים שכתב לאמנים שונים, ושירים שעתידים היו לצאת באלבומו הבא.
באוקטובר 1987 יצא במהלך חג סוכות לסיבוב הופעות בסגנון מסעי ההופעות בארצות הברית, אשר נקרא "מסע הבחירות של מאיר אריאל". למסע ההופעות יצא עם ההרכב "קאריזמא" - יהודה עדר (גיטרות, שירה וקולות), מיקי שביב (גיטרות, בס, שירה וקולות), רע מוכיח (תופים), ויואב קוטנר (תופי קונגה ושירה). הסיבוב נמשך שבוע במהלכו הופיעה הלהקה ברחבי הארץ, מקריית שמונה ועד אילת. מסע ההופעות צולם ויצא בסרט בבימויו של אידו סלע.
באפריל 1988 הוציא את אלבומו השלישי, "ירוקות". בתקופת ההקלטות שכל את אביו, והוא בחר להקדיש את האלבום לזכרו, ובמיוחד את השיר "נשל הנחש" שהיה הלהיט הכי גדול מאלבום זה. שירים מוכרים נוספים באלבום זה היו "מדרש יונתי" שהוא שיר מחאה על אי הצדק שהיהדות של ימינו גורמת בארץ ישראל, "איך לפעמים אני" ו"פלוגה בקו (או לגמרי במקרה)".
ב-1990 הוציא מיני אלבום שנקרא "עברנו את פרעה", אשר מתוכו הצליח בעיקר שיר הנושא.
בשנת 1991 הוציא בהוצאה עצמית ספר שירים שנקרא "נשל הנחש". הספר כלל כמה משיריו וכן שלושה קטעי פרוזה קצרים.
שנות ה-90
באוגוסט 1991, במלאת 25 שנים לחתונתם, חגגו הזוג אריאל את חתונת הכסף שלהם. הטקס כלל חופה שנייה ואריאל כתב כתובה חדשה עליה חתמו בני הזוג.
שבוע לאחר מכן נעצרו בני הזוג לאחר ששוטרים מצאו סמים בביתם, כולל קוקאין. תרצה טענה כי הקוקאין התקבל באחת המתנות שקיבלו בני הזוג. אריאל הצהיר שהוא משתמש בחשיש מזה 25 שנה (כפי שכתב בשירו "נרקומן ציבור": ), אולם מעולם לא צרך סמים קשים. כחצי שנה מאוחר יותר נערך המשפט. בני הזוג הודו בגידול ובאחזקת קנאביס, חשיש וקוקאין. אריאל נידון לחצי שנת עבודות שירות, שנתיים מאסר על תנאי וקנס של 3,000 ש"ח, ותרצה לשנתיים מאסר על תנאי ולקנס של 1,500 ש"ח. את עבודות השירות ביצע מאיר אריאל בספרייה המרכזית לעיוורים בהקלטת ספרים.
בספטמבר 1993 יצא אלבומו הרביעי, "זרעי קיץ", בהפקתו של שלום חנוך. מהאלבום הצליחו בעיקר השירים "זרעי קיץ", "לא תתפוס אותי", ו-"קוצים א'".
במרץ 1993 העלה את הצגת היחיד "יש תורם" במסגרת פסטיבל "תיאטרונטו". ההצגה רצה פעמיים במסגרת הפסטיבל והיא כללה שירים וקטעי קישור אותם כתב אריאל, שהיו הבסיס לאלבום "רישומי פחם". "רישומי פחם", שהיה אלבומו המלא החמישי, יצא לאור ביוני 1995. היה זה אלבום קונספט עם שירים שאותם כינה אריאל כיותר "קשים" לשמיעה. האלבום כלל בין היתר את השירים "שמעתי שאת נמצאת", "בס בבלון" ו-"חיית הברזל", שבו כתב בביקורתיות על התקדמות טכנולוגית מחד ועל התדרדרות מוסרית מאידך, בהשראת חיית הברזל בחזון דניאל.
במאי 1996, במסגרת הופעה של אריאל עם להקת "זרעי קיץ" שנערכה בהארד-רוק קפה בתל אביב, התקיים איחוד של להקת קאריזמא. אלבום ההופעה "דלתות נפתחות מעצמן", שיצא באוגוסט 1998, תיעד את הופעת האיחוד וכלל, מלבד שיריו של אריאל, גם מספר שירים שכתבו חברי ההרכב ובוצעו בהופעה זו. ההופעה המלאה, כולל חלקה של להקת "זרעי קיץ", יצאה לאור ב-DVD "דרך דמעה שקופה", לאחר מותו של אריאל.
באפריל 1997 יצא אלבומו השישי, "ברנרד ולואיז", אלבום קונספט העוסק בעיקר באהבה מתחדשת של זוג הנשוי שנים רבות; מתוך האלבום הצליחו השירים "היכנסי כבר לאוטו וניסע" ו"לא יכול להוריד ממך את העיניים" שהפכו לחלק מלהיטיו הבולטים.
סערת הראיון בעיתון
ב-12 באוגוסט 1998 התפרסם ראיון של אריאל בידיעות אחרונות, ובו התבטא אריאל בחריפות כלפי הקהילה ההומו-לסבית וכינה אותם "סוטים" ו"מדגרה של מחלות". לאחר הסערה שקמה, הסביר למחרת בראיון ברדיו את דבריו: "כל העדפה יש בה משום גזענות. אם הומואים יוצאים עם דגל של העדפה מינית, שזה בעיניי עלבון ליחסים של זכר ונקבה, אז מותר לי להעדיף לראות אותם כסוטים. זו זכותי." כחודש מאוחר יותר התראיין לנרי ליבנה בעיתון הארץ וחזר על חלק מהתבטאויותיו. הראיון עורר סערה ומאמרי נגד רבים נכתבו על ידי חברים בקהילה הגאה. הקהילה הגאה החרימה את אריאל והחלה בפעולות מחאה נגדו. מספר הפגנות התקיימו מחוץ להופעותיו וליד ביתו. לאחר הופעה ב"לוגוס" בתל אביב ב-23 בספטמבר כמה מפגינים התקרבו אל אריאל, ירקו עליו, ושפכו עליו מים. יום למחרת התקרית הודיע אריאל על פרישה מהופעות, אך כמה חודשים לאחר מכן חזר להופיע.
בעקבות הסערה עזבה משפחת אריאל את תל אביב ועברה להתגורר בפרדס חנה. ב-7 באוקטובר פרסם אריאל מכתב התנצלות בו הודה כי דבריו נאמרו מתוך בורות ודעה קדומה.
שנת חייו האחרונה ומותו
בראשית 1999 חזר אריאל להופיע. בהמשך הקים הרכב נגנים חדש שכלל את גיגה (דוד לוי), עמוס פרידמן, ערן פורת ודורון קוחלי. בחודש יוני 1999 הופיע פעמיים עם ההרכב במועדון בארבי בתל אביב. ההופעות הוקלטו ויצאו לאחר מותו באלבום "בהופעה אחרונה במועדון ברבי 1999" (אף כי הופעתו האחרונה לפני מותו הייתה בפסטיבל ערד ב-9 ביולי). הופעה נוספת, שתוכננה ל-13 ביולי, בוטלה עקב מחלתו.
מאיר אריאל נפטר ב-18 ביולי 1999, ה' באב תשנ"ט, בגיל 57, לאחר שחלה במחלת קדחת הבהרות הנגרמת על ידי חיידק מסוג ריקציה המועבר בעקיצת קרציה. שבוע קודם לכן עלה חום גופו, אולם רק יומיים לפני מותו אבחנו הרופאים את סיבת המחלה. לאחר מותו הגישה משפחת אריאל תביעה בגין רשלנות רפואית, שהסתיימה בפשרה כספית מחוץ לכותלי בית המשפט.
אריאל נקבר בבית העלמין של קיבוץ משמרות. הותיר אחריו את רעייתו, תרצה, ושלושה ילדים.
בשנת 2000, לאחר מותו, יצא אלבום נוסף של מאיר אריאל, "מודה אני" - אלבום עם הקלטות ביתיות, הכולל את השירים "מודה אני", "צרבת לזיכרון", "על ארץ מוותרים רק בלב", "צועק את שחסר לו" ו"צדק צדק תרדוף".
כתיבה לאחרים
לצד קריירת סולו, הרבה אריאל לכתוב שירים גם עבור זמרים אחרים. שיתוף פעולה פורה שלו היה עם בן קיבוצו שלום חנוך, שהלחין רבים משיריו של אריאל, הן עבור עצמו והן עבור זמרים אחרים. אריאל וחנוך החלו ליצור שירים במשותף כבר בנעוריהם, כשאחד המפורסמים שבהם, "אגדת דשא", התפרסם באמצע שנות השבעים בביצועים שונים, בין היתר של אריק איינשטיין, חנן יובל ואושיק לוי. במסגרת להקתו "תמוז" הלחין חנוך עם אריאל זילבר את שירו של אריאל "סוף עונת התפוזים". הלהקה ביצעה גם את שירו של אריאל "הולך בטל", בלחן של זילבר. שירים נוספים של אריאל שהלחין וביצע חנוך כוללים את "שביתה", "בואי לרקוד" (מילים של אריאל עם חנוך, דורי בן זאב ויעקב רוטבליט) ו"אומרים שבלי". חנוך המשיך להלחין ולבצע את שיריו של מאיר אריאל גם לאחר מותו של אריאל, כגון "הצרחה" באלבום "אור ישראלי" (2003) והשירים "פחדתי (היפותזה)" ו"הנשים בחיי" באלבום המקרה והטעות (2015).
שלום חנוך הלחין משיריו של אריאל גם עבור זמרים אחרים. באלבומו של אריק איינשטיין "מזל גדי" מ-1968 נכללו שיריהם של אריאל וחנוך "מכופף הבננות" ו"סיפור מותם של עלמה ועלם". איינשטיין ביצע גם את שיריו של אריאל "ריסים" ו"פתאום בלעדיו", גם הם ללחנים של חנוך. כמו כן הלחין חנוך ללהקת שובבי ציון את שיריו של אריאל "נוגה" ו"היי אישה", ולאושיק לוי את שירו "לישון לישון". אושיק לוי ביצע באלבומו "איפה טעינו" את השיר "תור א. ב. ג." שכתב אריאל והוא מעין גרסה מוקדמת לשיר "טרמינל לומינלט".
אמן נוסף שהרבה לבצע את שיריו של אריאל הוא גידי גוב. באלבומו של גוב "דרך ארץ" משנת 1987 נכללו ארבעה שירים שכתב אריאל: "שלל שרב" שהפך ללהיט, "לוליטה" שזכה גם כן להצלחה, "גבר בעיר" (שלושתם ללחן של יהודה פוליקר), ו"דרך ארץ" (שהלחין משה לוי). לאלבומו הבא, "אין עוד יום", הקליט גוב שניים משיריו של אריאל בלחנים של דני סנדרסון, שמהם התפרסם השיר "בשדה ירוק".
שיתוף פעולה נוסף של אריאל היה עם דויד ברוזה, שביצע את שיריו "שיר געגועים", "מתחת לשמים" ו"לא יכול להוריד ממך את העיניים", ואף השיר בצהרי יום, שהלחין ברוזה למילותיו של אריאל ושביצעו ביחד.
בתחילת שנות ה-90 עבד עם דני ליטני על אלבומו "תקופת החיץ" (1992). אריאל כתב לאלבום חמישה שירים, ושיר נוסף כתבו ליטני ואריאל במשותף. באלבומו הבא של ליטני, "מין-אאוט", הופיע השיר "יוסטון טכסס (והגורל היהודי)" אותו כתבו במשותף.
את רוב השירים שכתב אריאל לאמנים אחרים לא הלחין בעצמו, אך אחדים מהם כן, ובהם "לא יכול להוריד ממך את העיניים" לדויד ברוזה, "סוף שבוע בכפר" לדורי בן זאב ו"ציונה" לנסים גרמה. שירים מוכרים נוספים שכתב אריאל לאמנים אחרים כוללים את "דרך גבר באישה" ו"למה לא" ליזהר אשדות, "אהביני" לרמי קלינשטיין, "ערב כחול עמוק" לריטה על פי לחן של שלמה יידוב ו"הולכת ממך" לשרון חזיז, בלחן של זאב נחמה ותמיר קליסקי.
גם אחרי מותו של אריאל המשיכו אמנים להלחין ולבצע את שיריו. רמי קלינשטיין הלחין לאלבומה של ריטה "חמצן" מ-2003 את שירו "אתה בכל זאת" (המוכר גם בשמות "עלית לי בזיכרון" ו"הלילה לא"), שהתפרסם מאוחר יותר גם בביצועו של דודו טסה. קלינשטיין הלחין וביצע גם את שירו של אריאל "משהו טוב". בפסטיבל השירים של ישראל שנערך בשנת 2004 נכללו שני שירים שכתב אריאל, "לילה בלי טיפה של דלק" בביצועו של חמי רודנר ו"אור יום חורף שמשי" בביצוע זהבה בן. בשנת 2012 להקת התקווה 6 הלחינה את שירו של אריאל "כשהיית", ושנה לאחר מכן הלחינה להקת הדג נחש את שירו "קובלנה על מפלגות ישראל" לכבוד הבחירות לכנסת ה-19 שנערכו בשנה זו שגם שימש כשיר הנושא לעונת הבחירות לאותה שנה של התוכנית ארץ נהדרת. בשנת 2016 ביצע דורי בן זאב את השיר "רעש במנוע" שכתב מאיר אריאל והלחין ישראל כסיף. באוקטובר 2017 הוציא המוזיקאי סגול 59 (חן רותם), את השיר "חלושעס למוצ"ש (בלוז בטעמי המקרא)" שהלחין והקליט לטקסט של אריאל, שלא פורסם לפני כן. סגול קיבל את הטקסט ממשפחת של אריאל, הלחין והקליט אותו לבקשת המשפחה. בשנת 2020 ביצע טל סונדק באלבומו "שירתם" את "איש המפוחיות" בלחן של רמי קלינשטיין.
הנצחה
ממוזער|שמאל|קברו של אריאל בבית העלמין של קיבוץ משמרות
מאז מותו של אריאל, ממשיכה משפחתו, ובעיקר אשתו תרצה, בפעולות להנצחתו ולשימור מורשתו המוזיקלית.
אחת היוזמות המרכזיות בניסיון להנצחתו היא הפקת מופעי מחווה משיריו לציון יום השנה למותו ובסמוך לו. הערב הראשון במתכונת הזאת, שנקרא "עם הגב לים", התקיים ביולי 2000, במלאת שנה למותו, בתיאטרון קיסריה. יוזמת ההופעות לזכרו של אריאל ממשיכה מאז, ושלוש מההופעות יצאו על גבי דיסקים. בניו של אריאל, שחר ואהוד, הופיעו בשיריו במשך זמן מה בשם האחים אריאל, ואף הוציאו אלבום של חומר מקורי ב-2006 תחת שם זה.
משפחתו של אריאל חשפה את עיזבונו בפני אמנים שונים. בעיזבון שירים רבים שלא נחשפו מעולם, וחלקם הגדול ללא לחן. במסגרת חשיפת אוסף השירים הולחנו והוקלטו שירים רבים מהעיזבון על ידי זמרים שונים.
עיזבונו של אריאל מכיל בין היתר גם הקלטות ביתיות של אריאל מבצע שירים שכתב (בשירה ונגינה בגיטרה). הקלטות אלה היוו את הבסיס להפקת האלבום "מודה אני".
כמו כן הוציאה משפחתו אחרי מותו ספר חדש בשם "ברכות והספדים", המכיל ברובו ברכות והספדים שכתב אריאל לכבוד אירועים בחייו.
באוקטובר 2016 יצאה לאור הביוגרפיה "ארול אחד" שנכתבה על ידי פרופ' נסים קלדרון. בשנת 2019 הוציאה לאור משפחתו של מאיר אריאל את הספר "ד"ר התחכמות", ספר שמאגד שירים, מכתבים ואיורים מעיזבונו של מאיר אריאל.
רחובות על שמו קיימים בערים: כפר-סבא, הרצליה, נתניה, רמלה וביישובים כפר נטר ובית-אריה. במושב אומץ נקראו רחובות על שם שניים משיריו של אריאל. בין פרדס חנה למשמרות נקראה כיכר על שמו.
עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון על קיר ביתו ברחוב הירקון 70.
185x185 פיקסלים|"ירושלים של ברזל" ו"ליל אהבה" ביצירתה של רחלי רוגל בתערוכת "זרעי קיץ 2024"|טקסט="ירושלים של ברזל" ו"ליל אהבה" ביצירתה של רחלי רוגל 2024|ממוזער
ב-22 במאי 2009, הנפיק דאר ישראל סדרה של 12 בולי דואר על "מוזיקה ישראלית"; בסדרה זו הוקדש בול לזכרו של מאיר אריאל שעליו מופיע דיוקנו. האמנית מירי ניסטור סופר עיצבה את הבול. על השובל מופיע כיתוב של שורה מתוך "שדות גולדברג" הנוגע לאריאל: "ילדתי שלי אל תלכי לבדך".
בקיץ 2023 הונצח מאיר אריאל בתערוכת יצירות שהן מחווה לשיר "זרעי קיץ". בתערוכה שנערכה בגלריה רמת אביב הציגו חמש אמניות ואצרה אותה איילת אמוראי-בירן.
בקיץ 2024 נפתחה התערוכה "זרעי קיץ 2024" אודות שיריו בבית יד לבנים בראשון לציון. בתערוכה מציגות 16 אמניות ואצרה אותה עדי אנג'ל.
דיסקוגרפיה
אלבומי אולפן ומיני-אלבומים
"ירושלים של ברזל" (מיני-אלבום) (1967)
"שירי חג ומועד ונופל" (1978)
"...וגלוי עיניים" (1984)
"ירוקות" (1988)
"עברנו את פרעה" (מיני-אלבום) (1990)
"זרעי קיץ" (1993)
"רישומי פחם" (1995)
"ברנרד ולואיז" (1997)
אוספים, הופעות, הקלטות נדירות ומחוות
"מודה אני" (2000)האלבום מורכב ברובו מהקלטות ביתיות שנמצאו בביתו של אריאל לאחר מותו. ההקלטות עברו עיבוד, ואליהן הוספו כמה סקיצות אולפן, והקלטה אחת מהופעה בברבי ("צדק צדק תרדוף").
אלבומי הופעה
"דלתות נפתחות מעצמן" (1998)
"בהופעה אחרונה במועדון ברבי 1999" (2002)
אוספים
"מבחר" (1991)האוסף היחיד שהוציא אריאל בחייו, ובו שירים משלושת אלבומיו הראשונים, והשיר "עברנו את פרעה" מתוך המיני-אלבום על שמו. בניגוד לרוב האוספים, לדיסק אוסף זה נוספה חוברת עם מילות השירים בדיסק.
"האוסף" (2001) (מארז תקליטורים)הכולל חמישה תקליטורים, ובהם ארבעה של אריאל שר את שיריו, החל מ"ירושלים של ברזל" ועד שירים שהוקלטו אחרי מותו. האלבום החמישי מכיל שירים שנכתבו על ידי אריאל ומושרים על ידי זמרים אחרים.
"המיטב" (2004)מבחר משיריו ביניהם הקלטה של אריאל שר את שירו של יהודה עמיחי "חתונה מאוחרת" על פי לחן שחיבר ועיבד. השיר הוקלט בערב שירי משוררים בצוותא תל אביב, בשנת 1998, ויצא כסינגל זמן מה לפני צאת האלבום. זוהי הפעם הראשונה שהשיר מתפרסם באלבום.
אלבומי הופעה ומחווה שיצאו לאור מאז פטירתו
"עם הגב לים" (2000)הוקלט בקיסריה בהופעה במלאת שנה לפטירתו של אריאל. שיריו של אריאל מבוצעים בו על ידי זמרים אחרים.
"ערב כחול עמוק" (2002)הוקלט ב"אמפי ווהל" בתל אביב, בהופעה במלאת שנתיים לפטירתו של אריאל. שיריו של אריאל מבוצעים בו על ידי זמרים אחרים, בעיקר הדור הצעיר של הזמר העברי.
"חמש שנים" (2005)אלבום כפול שהוקלט במשמרות בהופעה במלאת 5 שנים לפטירתו של אריאל. שיריו של מאיר מבוצעים בו על ידי זמרים אחרים.
"רישומי פחם בצבע" (2010), אמנים שונים
קלטות וידאו ומארזי DVD
"מסע הבחירות של מאיר אריאל" (וידאו) (1988)
"דרך דמעה שקופה - ההופעה" (די.וי.די.) (2003)
ספריו
אריאל, אשר לא פעם כינה את עצמו "המזמר המדבר", היה איש של מילים. עובדה זו משתקפת בשיריו המצטיינים בשנינות, אירוניה ומטפורות המכבדות שירה ברמה הגבוהה ביותר. כתיבתו של אריאל הושפעה מיוצרים כמו חיים נחמן ביאליק, נתן אלתרמן, יהודה עמיחי, לאונרד כהן, ש"י עגנון, ובוב דילן. פרט לשירים מולחנים באלבומים פרסם אריאל את כתביו גם ספרי שירה ופרוזה:
"מאיר אריאל-שירים" (1987). ספר שירים, ובו שירים של אריאל אשר נכתבו טרם צאת האלבום "ירוקות", כולל כמה שירים שאחר-כך יצאו באלבום. השירים מלווים בלחנים אשר הגה אריאל, והביא לכתב יהודה עדר.
"נשל הנחש" (1991).
"ברכות והספדים" (2005) ספר שכשמו מכיל בעיקר ברכות והספדים שכתב אריאל במשך חייו, ובהם משתקף סגנון הכתיבה המיוחד לו. ספר זה הוצא לאור בסיועה של חברת שומרה, וניתן להשיגו בבית משפחת אריאל בפרדס חנה.
"עצמאי בשטח" (2010). לאחר כעשור מאז מותו של מאיר אריאל, יצא הספר "עצמאי בשטח" שכולל את כל שיריו המולחנים של מאיר אריאל שהתפרסמו במהלך השנים. הספר כולל גם קטעי ביוגרפיה עליו ותמונות מחייו.
בשנת 2016 יצא הספר "כתבים" אשר כולל פרשנויות לשלל שיריו.
לקריאה נוספת
עצמאי בשטח - כל השירים (בעריכת יואב קוטנר), 2010
נסים קלדרון (בשיתוף עודד זהבי), ארול אחד: מאיר אריאל - ביוגרפיה, 352 עמ', הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2016
ד"ר התחכמות (בעריכת עטרה אופק), אריאל הפקות, 2019
קישורים חיצוניים
מאיר ברשת, אתר לזכרו של מאיר אריאל ארכיון האינטרנט
אתי אברמוב, שלום מאיר - נפרדים ממאיר אריאל (3 חלקים), אתר עיתון תל אביב, ארכיון 23.07.1999 ארכיון האינטרנט
מאיר אריאל: נע בין כאב לאופוריה, בין המראה להתרסקות (חלק א'), מאיר אריאל: משורר מועד ונופל (חלק ב'): פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "גיבור תרבות" בהגשת יונתן גת, דוד גורביץ' ודן ערב
מבחר כתבות על מאיר אריאל במלאת שנה למותו, ynet
יובל יבנה, משוררים, פזמונאים ו"כותבי שירים ששרים" : על עיצוב עמדת הדובר בשיר "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" של מאיר אריאל, באתר "מקום לשירה"
,
מי-טל נדלר, להפוך סירוב למטרונום: ארול אחד כפתרון פואטי לשאלה כיצד ניתן להיחלץ מסבך ההיסטוריה ולשיר, אודות, 12.4.2017
מאיר אריאל בריאיון למנשה סעד ברדיו ירושלים, 16 באוגוסט 1998, באתר יוטיוב
רוביק רוזנטל, מאיר אריאל, האלכימיה של הלשון, באתר "הזירה הלשונית", 4 בפברואר 2015
הערות שוליים
*
קטגוריה:זמרים השרים בעברית
קטגוריה:חיילי חטיבת הצנחנים
קטגוריה:פזמונאים ישראלים
קטגוריה:פזמונאים כותבי עברית
קטגוריה:זמרים-יוצרים ישראלים
קטגוריה:זמרים-יוצרים בעברית
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:מופללים שנענשו בשעות לתועלת הציבור
קטגוריה:מזכירי קיבוצים
קטגוריה:משמרות: אישים
קטגוריה:אישים הקבורים בקיבוצים
קטגוריה:מורשעים בעבירות סמים בישראל
קטגוריה:חיילי חיל הרגלים במלחמת ששת הימים
קטגוריה:אנשי הקיבוץ: אמנים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1942
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1999 | 2024-10-17T18:04:12 |
אוגר שקופיות | שמאל|ממוזער|250px|אתחול מערכת ההפעלה Knoppix, מציג את Tux.
אוגר מסגרות (Framebuffer) הוא חלק מזיכרון ה־RAM במחשב, המוקצה לאחסון של מידע גרפי על תמונה אחת. המידע בדרך כלל מורכב מערכי צבעים לכל פיקסל (נקודה שאפשר להציג) על המסך. אוגר המסגרות הוא אחד מן השניים:
"מחוץ למסך", כלומר כתיבה לאוגר מסגרות לא מופיעה על המסך הנראה.
"על המסך", כלומר כתיבה לאוגר מסגרות משפיעה מיידית על התצוגה.
לדוגמה, מנהל התקן לאוגר המסגרות של לינוקס (fbdev) הוסף ללינוקס כדי לתמוך בצג של מחשב המקינטוש, אשר אין לו מצב טקסט. הוא הוסב ל־x86 ומשמש להצגת לוגו (לרוב Tux, הדמותג של לינוקס) על גבי מסך של טקסט.
קישורים חיצוניים
Linux Frame Buffer Device Development
קטגוריה:חומרה | 2020-09-04T18:29:18 |
רוחמה | רוחמה (רֻחָמָה) הוא קיבוץ בנגב הצפוני, בתחומי מועצה אזורית שער הנגב. היישוב הוא המזרחי ביותר מבין יישובי המועצה האזורית. הוא נמצא כ־10 קילומטר מזרחית לעיר שדרות הסמוכה לרצועת עזה ומשתייך לתנועת הקיבוץ הארצי. היישוב רוחמה ההיסטורי הוא היישוב היהודי הראשון שהוקם בנגב בעת החדשה.
היסטוריה
חוות רוחמה
בשנת 1911 רכשה אגודת "שארית ישראל" ממוסקבה, בראשות יחיאל צ'לנוב 3200 דונם מאדמות הכפר הבדואי (אל-גֻ'מַּאמַה, الجمّامة), מהשבט הבדואי אל-עטאונה, והקימה עליהן "מושבת אחוזה", בסגנון אחוזת פוריה ואחוזת שרונה. היה זה היישוב היהודי הראשון ב בעת החדשה. תחילה נקרא היישוב ג'ממה, כשם הכפר הערבי הסמוך. לפי מדריך "כל מקום ואתר", יישוב ערבי זה קם על חורבותיו של יישוב יהודי-חקלאי עתיק, שהתקיים במקום וננטש מספר פעמים בתקופה הרומית והביזנטית, אשר שמו לא השתמר.
בהמשך על פי הצעת מנהל המשק והאגרונום צבי הירשפלד הוסב השם ל"רוחמה", על פי דברי הנביא הושע:
.
במלחמת העולם הראשונה התחוללו קרבות עזים בסביבות רוחמה שגרמו להחרבת המשק. היישוב ננטש ונבזז על ידי בדווים תושבי הסביבה. עם סיום מלחמת העולם הראשונה רבץ על משק רוחמה נטל חובות עצום. בנק אפ"ק תבע את רבע מיליון הפרנק שהשקיע ברוחמה בימי המלחמה, ואילו אדמתה של רוחמה על מטעיה, בנייניה ובארה, לא הוערכו באותם ימים בסכום העולה על מאתיים אלף פרנק. האדמה הופקעה בחלקה מרשות אגודת "שארית ישראל" לרשותו של הבנק ובחלקה חיכתה לבואם של בעליה הראשונים, חברי "שארית ישראל" לארץ ישראל. כאשר הגיע שמעון וליקובסקי, מייסד "שארית ישראל", לארץ ישראל, פירק את האגודה ויסד חברה חדשה תחתיה. חלקות רבות עברו ליחידים, ורוחמה קמה מחדש. השקדים ועצי האקליפטוסים גדלו יפה, גידול סלק הסוכר והסלק הרגיל עלו במידה היפה ביותר, והמרעה הטבעי בימות הגשמים היה רב ומשובח. ניטעו עצי פרי ונוי חדשים, והכרם חודש. לאחר המלחמה חזרו התושבים לרוחמה ושיקמו אותה אך נאלצו לנטוש שוב בפרעות תרפ"ט (1929).
ניסיון נוסף ליישב את רוחמה נעשה בשנת 1932: במקום התיישבה קבוצת פועלים, הקימה משק ונטעה פרדס. באותה שנה בקירוב רכשה "חברת גן-שלמה" כ-2,000 דונם מאדמות רוחמה, הזמינה פועלים עברים ופתחה בנטיעת פרדסים בחלק משטחיה, אולם, במאורעות 1936 - 1939 נעזבה רוחמה בשלישית; בתיה נהרסו ומטעיה נעקרו.
תולדות הקיבוץ
ב-1 בדצמבר 1943 עלה לקרקע קיבוץ השומר הצעיר, ראשיתו של היישוב הנוכחי. במלחמת העצמאות שימש המקום בסיס מרכזי של חטיבת הנגב.
בין השנים 1949–1950 הצטרף לקיבוץ גרעין של צעירים יוצאי איטליה, שעברו הכשרה בתל ברושים. רוב חברי הגרעין נקלטו בקיבוץ והשתלבו בענפיו השונים, בחקלאות, בחינוך, בתרבות ואמנות ובהנהלת הקהילה.
בשנת 1956 חובר היישוב לרשת החשמל הארצית.
מבנים
|ממוזער|שמאל|חדר האוכל ברוחמה (2008)
חדר האוכל בקיבוץ תוכנן מחדש בשנת 1981, על ידי האדריכל שמואל מסטצ'קין. ייחודו של חדר אוכל זה, הוא השימוש בקשתות והקווים המעוגלים המופיעים בתוכנית הבניין.
תעסוקה
בתחילת המאה ה-21 מושתתת כלכלת הקיבוץ על המפעל התעשייתי הוותיק ליצור מברשות ("המברשת-רוחמה"), כיום "מברשות התעשייה רוחמה". בנוסף, פועלים ברוחמה ענפי חקלאות שונים: חקלאות שלחין, פרדסים ו"ייבולי גשר".
בעבר היה לקיבוץ ענף גידול דגי קרפיון. באגם שנוצר עם בניית סכר על נחל דורות. הענף נסגר בגלל גלישת המים מעל לסכר דבר שגרם לאובדן הדגים. רפת חלב שנסגרה בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20.
אתרים בסביבה
ממוזער|שמאל|"יד לבנינו" - אתר הנצחה לחללי רוחמה, נחנך ב-1988 בתכנון האדריכל אלי וייסברג
בסביבות הקיבוץ: יד זיכרון, וכן שמורת הטבע בתרונות רוחמה. כמו כן חוות השקמים, ביתו של ראש ממשלת ישראל לשעבר אריאל שרון, ממוקמת סמוך לקיבוץ.
בשנת 2005 צולם בקיבוץ רוחמה הסרט אדמה משוגעת.
אתר הראשונים בנגב
מניסיון ההתיישבות הראשון נותרה רק הבאר שנחפרה בשנת 1913. לידה נמצא בית בטון שנבנה בשנות ה-40 של המאה ה-20 ושימש כבית ביטחון. בשנת 1983 נפתח בבית זה מוזיאון קטן ובו מוצגים ותעודות על תולדות רוחמה. ליד הבניין יש תצוגה של כלים חקלאיים.
ליד רוחמה היה קיים כפר ערבי בשם שננטש במלחמת העצמאות. בשנת 1958 נערכה במקום חפירה ארכאולוגית שחשפה שרידי מנזר ביזנטי עם רצפת פסיפס.
גלריית תמונות
ראו גם
פנחס וזה - מוותיקי רוחמה
אבי טולדנו - גדל ברוחמה
קישורים חיצוניים
תולדות רוחמה באתר מיזם הנגב המערבי והגליל
קיבוץ רוחמה באתר המועצה האזורית שער הנגב
אליהו כנעני, רוחמה - היישוב היהודי הראשון בנגב (1917-1912) באתר מט"ח
פסטיבל כדורים פורחים ברוחמה 2010 פנורמה 360 מעלות
מיכאל יעקובסון: סקירה אדריכלית על קיבוץ רוחמה, באתר 'חלון אחורי', 7 בספטמבר 2016
הילה כהן וזאב זיוון, על ייסוד רוחמה, באתר הארכיון הציוני, 25 ביולי 2024
הערות שוליים
...
*
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1944
קטגוריה:קיבוצים
קטגוריה:קהילות ויישובים עבריים שנחרבו בתקופת המאורעות
קטגוריה:קיבוצי הקיבוץ הארצי
קטגוריה:יישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד
קטגוריה:קיבוצים במחוז הדרום
קטגוריה:הנגב: יישובים
קטגוריה:יישובים שהוקמו בעלייה השנייה
קטגוריה:מקבלי נס הקוממיות | 2024-10-16T17:11:15 |
דרקון (מדינאי) | דְּרָקוֹן (ביוונית: Δράκων; באנגלית, בעקבות הלטינית, Draco) היה מחוקק יווני וארכון אפונימוס באתונה בן המאה ה-7 לפנה"ס, שהחליף לראשונה את המערכת הקיימת של חוקים בעל פה ונקמות דם בקודקס חוקים כתוב אשר נאכף אך ורק על ידי בית משפט. חוקיו הכתובים של דרקון נודעו בשל קשיחותם, והכינוי "דראקוני" משמש היום כהתייחסות לחוקים אשר נושאים אופי בלתי סלחני.
חייו
מעט ידוע לגבי חייו. ככל הנראה חי דרקון טרם תקופתם של שבעת חכמי יוון.
ייתכן כי היה שייך לאצולה היוונית באטיקה, אליה שייך אותו הכותב בן המאה ה-10 לספירה סודא. סודא גם כתב את הפולקלור לגבי מותו בתיאטרון של אגינה: בתצוגה מסורתית של תמיכה יוונית, תומכיו "השליכו כה הרבה חולצות, כובעים ומעילים על ראשו, עד כי נחנק ונקבר באותו תיאטרון".
חוקי דרקון
במהלך האולימפיאדה ה-39 (שהתרחשה ב-622 או 621 לפנה"ס), ביסס דרקון את הקודקס החוקי עמו הוא מזוהה.
החוקים המדוברים אופיינו בהחמרה יתרה עם פשוטי העם. עונש מוות נגזר גם על עבירות קלות. בעלי חוב ממעמד נמוך יותר מנושיהם, אולצו להשתעבד להם, וככלל היו החוקים מוטים לטובת בני המעמדות הגבוהים. לפי פלוטרכוס, כשנשאל דרקון מדוע הוא גוזר עונש מוות בצורה כה רחבה, השיב: "הוא מונע פשעים קלים, ובנוגע לפשעים כבדים - אין עונש חמור יותר שאני יכול לחשוב עליו".
יתרונם של חוקי דרקון היה העלאתם על הכתב ופרסומם בפומבי במרכז העיר, עובדה שהנגישה אותם להמונים, ומחד אפשרה להם לפנות לבית המשפט, ומאידך מנעה התעמרות משפטית שנבעה מאי הכרת החוק. העלאת החוקים על הכתב בידי דרקון נחשבת אבן דרך בהתגבשות הדמוקרטיה האתונאית כיוון שידיעה ציבורית של החוקים הובילה ברבות הימים למהלכים לעדכונם.
את חוקי דרקון ערך מחדש סולון, ארכון אתונה, בראשית המאה ה-6 לפנה"ס.
על שום קשיחותם, מכונים עד היום חוקים לא סבירים וקשים במיוחד בשם "חוקים דרקוניים". מקובל גם המינוח "חוזה דרקוני" עבור חוזים המנוסחים בצורה הוגנת רק עבור אחד מהצדדים.
למדינאי דמדס, שחי כשלוש מאות שנים לאחר דרקון, מיוחסת האמירה שחוקיו של דרקון הם "חוקים שנכתבו בדם".
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פוליטיקאים אתונאים
קטגוריה:יוונים בתקופה ההלנית
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-7 לפנה"ס | 2024-03-12T07:48:09 |
ווק | שמאל|ממוזער|250px|ווק
שמאל|ממוזער|250px|בישול באמצעות ווקווק (בסינית: 鑊, יוטפנג: wok6, פין-יין: huò) הוא כלי בישול רב-תכליתי, שמקורו בסין, ומשמש במטבח הסיני ובמטבחי המזרח הרחוק. באינדונזיה ידוע הווק בשם wadjang. ככל הנראה, הווק הופיע לראשונה בתקופת שושלת האן, ששלטה בסין בין 206 לפנה"ס עד 6 לספירה. הווק המסורתי הוא מחבת דקה ועמוקה עם תחתית עגולה לחלוטין העשויה מפלדה עשירה בפחמן, אם כי קיימים כבר כמה עשרות שנים ווקים עם תחתית שטוחה, במיוחד במערב, בגלל תאימותם עם כיריים ביתיות.
הווק משמש בעיקר להקפצה אך גם לאידוי, טיגון עמוק, הכנת מרק ואפילו בתהליך העיבוד של תה ירוק. לווק מגוון של שימושים פוטנציאליים שונים בגלל העיצוב הייחודי שלו. מכיוון שהוא כה עמוק ניתן למלא אותו במים ולהשתמש בו להרתחה של מזון או למלא בשמן לטיגון עמוק. כשהוא משולב עם שבבי עץ ומתלה, ווק יכול לשמש גם כמעשן לבשרים וגבינות. ווק מכוסה יכול לשמש גם לאידוי ירקות או פירות ים.
צורתו של הווק גורמת לכך שתחתיתו הופכת חמה מאוד בהשקעה נמוכה יחסית של אנרגיה, אך מאבדת במהירות את חומה עם הסרת הווק מעל מקור החום, תכונה המאפשרת שליטה רבה על טמפרטורת המזון.
הקפצה בווק עשוי פלדה פחמנית דקה המאופיינת בקצב מוליכות חום גבוה, על מבער ווק ייעודי מאפשרת לטבח לצרוב את הרכיבים בטמפרטורה גבוהה מאוד, ושולי הווק הגבוהים מאפשרים התקררות, הן דרך תנועת ההקפצה והן דרך המרחק היחסי מהאש (עובי הפלדה הדקה מונע פיזור אחיד של חום). מאפיינים אלו יוצרים אפקט הנקרא בקנטונזית "ווֹק הֵיי" (סינית: 镬气, יוטפנג: wok6 hei3, מילולית: "נשימת הווק"), המעניק למזון טעמים חרוכים עוצמתיים מבלי לבשל את הירק או הבשר יתר על המידה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:כלי בישול
קטגוריה:המטבח הסיני
קטגוריה:סין: המצאות | 2023-04-09T12:28:40 |
מנשה (מלך יהודה) | מְנַשֶּׁה, בנם של חזקיהו בן אחז וחפציבה, היה מחשובי מלכי יהודה, מלך בשנים 697 לפנה"ס עד 642 לפנה"ס. לפי המקרא הוא עלה למלוכה בגיל 12. מנשה שיקם את הממלכה שנחרבה בעקבות מסע סנחריב וניהל יחסים הרמוניים עם שליטי אשור. בימיו זכתה יהודה לתקומה יחסית, מבחינה כלכלית. הוא היה המלך ששלט הכי הרבה זמן בהיסטוריה של עם ישראל, 55 שנים.
מלבד המקורות המקראיים, מוזכר מנשה פעמיים בכתובת האשוריות (Menasî/Ninsi šar Iaudi), האחת ב"מנסרת נינוה א" של אסרחדון, והשנייה באנאלים של אשורבנפל.
מנשה הוא חלק מרשימה בת 53 דמויות מקראיות, שאושרו במחקר מבחינה ארכאולוגית כדמויות היסטוריות.
פעולותיו של מנשה
מנשה ירש ממלכה קטנה הרוסה ומשועבדת לאחר דיכוי המרד היהודאי בידי אשור. בקרבתה חיו מהגרים תושבי ממלכת ישראל ועמים שונים שהוגלו לשומרון על ידי האשורים. פליטים רבים מממלכת ישראל מצאו מקלט בירושלים. ההגירה הישראלית ליהודה הכפילה פי ארבעה את שטחה של ירושלים ואוכלוסיית העיר גדלה פי עשרה. הישראלים היו לרוב בירושלים פי שלושה ביחס ליהודאים והייתה להם השפעה מכרעת על תרבותה, מסורותיה וכתביה של יהודה. בהשפעת מדיניותו של מנשה, ראתה עצמה יהודה כיורשת המדינית והתרבותית של ישראל בימי הזוהר שלה.
בתקופת מלכותו הארוכה שוקמה יהודה מההרס של מסע סנחריב, שוכללו שיטות ייצור וארגון כלכלי, פותחו קשרי מסחר עם ארצות רבות וההתיישבות היהודאית התפשטה בכיוון דרום.
מנשה ביטל, חרף התנגדות הנביאים, את הרפורמה הדתית של חזקיהו, והבטיח חופש פולחן לכל. תיאור מנשה בתנ"ך כמי ששפך "דם נקי" מקבל אפשרות של חלק מתמונת המאבקים הפנימיים שהיו בימיו בענייני דת. מקובל להניח שאיפשר ואף קידם חדירתה של תרבות אשורית כחלק ממערכת היחסים ההדוקה שקיים עם שליטי אשור, ובמיוחד המלכים סנחריב ואסרחדון. כגמול על שירותיו לאשור העביר אסרחדון לידי יהודה חלק מאזור השומרון.
מנשה במקרא
המקרא אינו מוסר מידע על מצבה המדיני של ממלכת יהודה בימי מנשה ולא על מדיניותו אך הוא מתמקד בחטאיו הדתיים הרבים כלפי ה':
חטאיו של מנשה כוללים על פי ספר מלכים ביטול תיקוני הפולחן שביצע אביו חזקיה; החדרת פולחן הבעל והאשרה ליהודה והצבת פסל האשרה בין כותלי בית המקדש; הנהגת עבודת "צבא השמים" (כלומר עבודת כוכבים ומזלות) ביהודה ואף בניית מזבחות לפולחן זה בחצרות בית המקדש; פנייה לאובות וידעונים; העברת בנו באש (עבודת אלילים בשם מולך). עוד כתוב שמנשה שפך דם רב בכל ירושלים. על פי ספר דברי הימים מנשה שם בבית המקדש גם את פסל הסמל, שעל פי התלמוד הבבלי הוא פסל מיוחד עם ארבעה פרצופים שנועד להכעיס את ה'.
גם בספר מלכים וגם בספר דברי הימים נזכרים חטאיו הרבים של מנשה, והתנ"ך תולה בחטאיו את חורבן בית ראשון. ספר דברי הימים כולל תוספת שלא מופיעה בספר מלכים, לפיה הוגלה מנשה לאשור, שם נשא תפילה לאלוהי ישראל והתוודה על חטאיו. התפילה של מנשה מופיעה גם בספר החיצוני "תפילת מנשה". על פי המסופר בדברי הימים, מנשה הוחזר למלכותו ביהודה, חזר בתשובה בכך שהסיר את העבודה הזרה, בנה במקומה את מזבח ה' ונשאר נאמן לתורת ה' מלבד הבמות. בנוסף, מתואר ביצור מחודש בעזרת הגבהת והרחבת החומה.
מנשה במדרש ובחז"ל
במדרש מופיעים עוד חטאים של מנשה: מחיקת שם ה' מספרי התורה ובעילת אחותו. חז"ל מפרטים את מעשי הרצח של מנשה ומסבירים שרצח את סבו, הנביא ישעיהומדרש אגדה פרשת מטות פרק ל'. ישעיהו ברח ממנשה והתחבא בתוך ארז, אך מנשה ניסר את הארז כאשר ישעיהו עדיין בתוכו. ישנו פירוש חלופי שמנשה בנה פסל גדול שמחץ בכל יום 1,000 אנשים.
השוני והניגוד העולה בין המסופר בספר מלכים לדברי הימים עומד ברקע למחלוקת חז"ל. המשנה מספרת על שלושה מלכים שלדעת חכמים אין להם חלק לעולם הבא: ירבעם, אחאב ומנשה. לעומת דעה זאת, מובאת דעת רבי יהודה שטוען שלמנשה יש חלק לעולם הבא לאור האמור בספר דברי הימים: ועל כך משיבים חכמים: הגמרא ממשיכה לדון בחזרה בתשובה של מנשה וחלקו לעולם הבא. הגמרא מוכיחה שלמנשה אין חלק לעולם הבא כי הושווה לאחאב שכאמור במשנה אין לו חלק לעולם הבא. על פי רבי יוחנן, המחלוקת במשנה באה בעקבות פסוק בספר ירמיהו שלפיו החורבן יבוא בגלל מנשה – חכמים מסבירים שהוא לא חזר בתשובה, ור' יהודה אומר שמנשה לא החזיר את שאר עמו בתשובה. רבי יוחנן קובל על חכמים ואומר שכל האומר שמנשה לא חזר בתשובה מרפה את ידיהם של חוזרים בתשובה.
את הפער בין מלכים לדברי הימים מסביר הרב אוריאל טויטו בכך שספר מלכים הוא ספר נבואי שנכתב לפני חורבן בית המקדש ומגמתו היא שהעם יספיקו לחזור בתשובה וצריך להתמקד בחטאים שגורמים לחורבן. ספר דברי הימים אינו ספר נבואי אלא ספר שנכתב בתחילת ימי בית המקדש השני המתאר את שושלת בית דוד ומטרתו ללמד את העם על כוחה של תשובההרב אוריאל טויטו, "מנשה המלך קוים לתקופתו, מעשיו ואישיותו", מאבני המקום יב (תש"ס), עמ' 251–269..
בתלמוד הירושלמי מסופר שמלך אשור שם את מנשה בדוד של נחושת ובישל אותו. מנשה התפלל לכל עבודה זרה בעולם, והדבר לא הועיל, עד שלבסוף נזכר בפסוק שלימד אותו אביו. מלאכי השרת הפצירו בה' לא לקבל תפילה של אדם כה רשע, אך ה' ענה להם שאם לא ייענה למנשה, אחרים לא יוכלו לחזור בתשובה ולכן ה' חתר תחת כיסא הכבוד וקיבל את תשובת מנשה. לאחר מכן השיב אותו לירושלים על ידי רוח, ובאותה שעה ידע מנשה שיש דין ויש דיין. הרב אוריאל טויטו לומד מכך שמנשה עשה תשובה ובכל זאת מתואר שהחורבן קרה בגללו מה גדול חטאו של המחטיא את הרבים.
בתלמוד הבבלי מסופר על רב אשי שדרש באחאב, ירבעם ומנשה וקרא להם 'חברים' בלשון מזלזלת. מנשה התגלה אליו בחלום והוכיח לו שהוא יודע טוב ממנו כיצד לבצוע את הפת על פי ההלכה. רב אשי הופתע מידענותו של מנשה, ושאל אותו כיצד חטא אם כך בעבודה זרה? ענה לו מנשה, שאילו רב אשי היה חי באותו הדור היה מרים את שולי גלימתו ורץ אחרי מנשה על מנת לעבוד עבודה זרה. למחרת, רב אשי דרש ב'רבנים' אחאב, ירבעם ומנשה.
מנשה במחקר
בחותם שפרסם פרופ' נחמן אביגד נזכר "למנשה בן המלך" המראה שאף על פי שמנשה הוא שם ישראלי, כך נקרא בנו של מלך יהודה.
ד"ר יגאל בן-נון מקשה כיצד לנוכח מדיניות הענישה האשורית כלפי מלכים שמרדו אפשרי שמלך אשור יסכים שבנו של מורד ימלוך אחרי אביו? הוא משער שסנחריב מינה מלך אחר מעשרת השבטים, ושמו קשור למנשה, מחוז מרכזי בממלכת ישראל (אחרים הציעו שנקרא כך לזכרה של ממלכת ישראל, שחרבה כעשר שנים לפני לידתו). עם זאת, הדברים שכתב בן-נון אינם תואמים את המסופר במקרא, הקובע מפורשות שמנשה הוא בנו של חזקיהו ולא את החותם הנושא את שמו.
לקריאה נוספת
יגאל בן-נון, קיצור תולדות יהוה, הוצאת רסלינג
יהודה קיל בפירושו ל'דעת מקרא' על דברי הימים, סיכום הפרשיה בעמ' תתצו תתצז.
קישורים חיצוניים
אורי קציר, ימיו הסוערים של המלך מנשה , אפלטון
פרק 20 – דברי הימים: ישימך אלהים כאפרים? כמנשה! על מנשה מלך יהודה בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס
"פייק ניוז" בתנ"ך: על שלטון מנשה, בפודקאסט "עושים תנ"ך", 12 בפברואר 2018
הערות שוליים
קטגוריה:מלכי יהודה
קטגוריה:אישים בתנ"ך המוזכרים במקורות חיצוניים
קטגוריה:יהודי המאה השביעית לפנה"ס
קטגוריה:יהודי המאה השמינית לפנה"ס
קטגוריה:שליטים תחת האימפריה האשורית החדשה
קטגוריה:אנשים שאין להם חלק לעולם הבא | 2024-09-18T09:06:27 |
אמון (מלך יהודה) | אָמוֹן, מלך יהודה הוא דמות מקראית, מלך יהודה במשך שנתיים (641 לפנה"ס – 642 לפנה"ס) ממותו של מנשה אביו ועד לרציחתו. תיאורו מופיע במקרא בספר מלכים ובספר דברי הימים.
אמון בן מנשה נושא שם מצרי המעיד על השפעה מצרית חזקה ביהודה בתקופתו. כאשר נולד בשנת 665 כבר הורגשה ההיחלשות האשורית והנטייה הפרו-מצרית גברה. הסתלקותה של אשור, שעליה נשענו הוא ומנשה אביו, חיזקה את מתנגדיו הפוליטיים.
תיאורו על פי המקרא
אמון נולד בשנת 664 לפנה"ס למנשה מלך יהודה ולמשלמת בת חרוץ מן יטבה. כאשר היה בן 16 נולד בנו יאשיהו מאשתו יְדִידָה בַת עֲדָיָה מִבָּצְקַת שמלך אחריו.
בגיל 22 ירש את כס המלוכה בירושלים. לאחר שנתיים של מלוכה מרדו בו והרגוהו. לא נאמר מי היו המורדים ומה היו מניעיהם, אך כתוב כי "עם הארץ" התנגד למרד, הכה את הקושרים והמליך את בנו יאשיהו, שהיה אז ילד בן שמונה, תחתיו.
במדרש חז"ל
אמון מתואר כמלך רשע. לא זו בלבד שהלך בדרכי מנשה אביו אלא שגם לא שב בתשובה, בניגוד למנשה. הוא אסר את עבודת הקורבנות על המזבח, עד כדי כך שהמזבח העלה קורי עכביש מחוסר שימוש, ועליו דרשו את הפסוק "והנה עלה כולו קמשונים".
בספר דברי הימים נאמר עליו "כִּי הוּא אָמוֹן הִרְבָּה אַשְׁמָה", ודרשו חז"ל שאשמתו הייתה ששרף את התורה, או שבעל את אמו. לפי הגרסה האחרונה, כאשר בא על אמו שאלה אותו האם הוא יכול ליהנות ממעשה כזה. הוא ענה לה שלא, אלא הוא עושה זאת רק כדי להכעיס את הבורא.
הגמרא אומרת שהיה ראוי שאמון יוזכר בין המלכים שאין להם חלק לעולם הבא מרוב עוונותיהם, אלא שבגלל כבודו של בנו יאשיהו, שהיה צדיק, לא נמנה בין אלה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מלכי יהודה
קטגוריה:קורבנות רצח בתנ"ך
קטגוריה:יהודי המאה השביעית לפנה"ס | 2023-12-31T09:58:08 |
יהויקים | יְהוֹיָקִים היה מלך יהודה בשנים 609 לפנה"ס עד 598 לפנה"ס, היה בנו של יאשיהו.
זמן עלייתו לשלטון
יהויקים בן יאשיהו עלה ככל הנראה לכס המלוכה במהלך חודש תשרי, שנת 609 לפנה"ס, ומלכותו נמשכה 11 שנה, עד חורף 598 לפנה"ס. לפי הכרוניקה הבבלית פרעה נכו חצה את הפרת לכיוון חרן בחודש תמוז; קרב מגידו (בו נהרג יאשיהו) נערך לפיכך במהלך חודש סיוון או תחילת תמוז. הכתרת יהואחז, אחיו של יהויקים, חלה לכן בסוף חודש סיוון או בחודש תמוז. יהואחז שלט שלושה חודשים עד למאסרו בידי פרעה נכו, כלומר - תמוז, אב, אלול, ואולי אף חלק מתשרי.
בדברי הימים מובאת רשימת בניו של יאשיהו לפי הסדר: יוחנן, יהויקים, צדקיהו ושלום (=יהואחז; דה"א ג, טו). ככל הנראה הבן הבכור - יוחנן - מת עוד בחיי אביו; כאשר מת יאשיהו בקרב מגידו בשנת 609 לפנה"ס, העדיפו "עם הארץ", שהיה גוף בעל כוח פוליטי, להמליך את הבן הקטן יהואחז, משום שהייתה לו אוריינטציה בבלית ולא מצרית. לאחר 3 חודשים פרעה נכה, מלך מצרים, הדיח את יהואחז והמליך תחתיו את יהויקים.
אמו של יהויקים הייתה זבודה מהעיר רוּמָה שבגליל, וייתכן שזו סיבה נוספת לאי העדפתו על ידי "עם הארץ". בתחילה נקרא שמו "אליקים", ואולם פרעה נכה הסב את שמו ל"יהויקים" (מל"ב כג, לד), כחלק מהנוהג הווסאלי באותם ימים. פרעה גם העניש בכסף את העם על תמיכתם בבבל, ויהויקים גבה את התשלום מידי העם בלחץ ובכוח.
השתעבדות יהודה לבבל
בעת עלייתו של יהויקים לכס המלוכה שלטה מצרים (), אך שנות שלטונה היו ספורות. בקיץ 605, בקרב כרכמיש, הכה נבוכדנצר השני את צבא מצרים שוק על ירך והשמיד את שרידי הכוח המצרי בארץ חמת. הדים לקרב זה ולתוצאותיו קיימים בכרוניקה הבבלית על ימי נבוכדראצר, ואצל יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים י, ו, א; יא, א), ובנבואת ירמיהו, הפותחת באזכור לקרב זה ולתוצאותיו כרקע לנבואה:
().
נבוכדראצר לא הגיע מיד ליהודה, משום שבקיץ אותה שנה מת אביו המלך, נבופלאסר והוא היה עסוק בכינון המלוכה.
יהויקים ושריו לא העריכו נכונה את השינויים המתחוללים במזרח התיכון, ונקטו מדיניות חוץ בעלת סיכונים גבוהים שהוליכה לכישלון. לעומתם גילה ירמיהו הבנה נכונה ומפוכחת יותר של טיב ההתרחשויות והערכה היסטורית מעמיקה על ההתפתחויות המדיניות הצפויות. זמן קצר לאחר קרב כרכמיש ("בשנה הרביעית ליהויקים") השמיע הנביא את דעתו שנבוכדראצר עתיד להטיל את שלטונו על ארץ יהודה ורחבי קדמת אסיה:
().
את המוצא היחיד להצלת האומה הוא ראה בכניעה מרצון לבבל, השקפה לה נשאר נאמן עד הסוף:
(); (). בחודש סיוון 604 יצא נבוכדראצר מלך בבל למסע לסוריה וארץ ישראל ("ארץ ח'תו"), ובחודש כסלו אותה שנה הוא עלה על אשקלון, בזז את העיר והרס אותה, ולקח בשבי את מלכה. מסע זה גרם ככל הנראה לזעזוע בחצרו של יהויקים שכן כנראה בהקשר למסע זה קרא יהויקים לצום לכל העם לפני ה' בירושלים: (). החודשים במקרא מתחילים תמיד בניסן, כך שהחודש התשיעי הוא כסלו, העובדה שהכרזת הצום נעשתה בחודש כסלו מרמזת על הקשר בין צום זה לבין האירועים באשקלון.
באותה הזדמנות הקריא ברוך, מזכירו של ירמיהו, את נבואותיו של ירמיהו, אותן ניבא במשך שנים מאז ימי יאשיהו, ואשר אותן העתיק ברוך על המגילה; הדברים הוקראו בבית המקדש לפני העם, ומאוחר יותר - לבקשת השרים - לפני שרי יהויקים ( ואילך). מסר הדברים היה שמלך בבל עתיד לעלות על יהודה ולהשחיתה (). יהויקים סירב להאמין לדברי הנבואה ושרף את המגילה באש.
על השתעבדות יהויקים לבבל לא נשארו פרטים ברורים, לא במקרא ואף לא בכרוניקה הבבלית. במקרא נמסרה עובדה זו ללא ציון תאריך ופרטים: (). עקרונית, דבר זה עשוי היה לקרות בכל אחת מהשנים 604 – 600/601 בהן ערך נבוכדראצר מסעות לסוריה וארץ ישראל. לפי יוסף בן מתתיהו, בקדמוניות י, ו, א 87, היה הדבר בשנה השמינית של יהויקים: "ובשנה הרביעית למלוך נבוכדראצר, והיא השמינית ליהויקים שליט העברים, יצא מלך בבל בחיל רב למלחמה על היהודים ודרש מס עובד מיהויקים מתוך איומי מלחמה. והואיל ויהויקים פחד מפני האיום הזה קנה את השלום בכסף ושילם לו את המס שהטיל עליו נבוכדראצר במשך שלוש שנים". לפי סדר עולם פרק כ"ד-כ"ה, יהויקים השתעבד משנת חמש למלכותו עד שנת שמונה ושלוש שנים מרד.
השנה השמינית של יהויקים החלה בניסן (או תשרי) 601. החוקרים מלמט ותדמור נוטים להקדים את תאריך השיעבוד לשנת 603. אך אם נקבל את המסורת של יוסף בן מתתיהו, נוכל לתלות את שיעבודה של יהודה במסע שערך נבוכדראצר לדרום ארץ ישראל במטרה לתקוף את מצרים בכסלו שנת 601. אם אכן יש לתארך לאותה שנה את השתעבדותו של יהויקים לבבל, הרי שהדבר היה צריך לקרות סביב חודש כסלו, בבואו של הצבא הבבלי לאזור; שכן, הקרב שנערך מאוחר יותר בין הצבא הבבלי למצרי על גבול מצרים הסתיים ללא הכרעה מאחר ששני הצדדים סבלו אבדות קשות. אם אכן נכון יהיה לקבל את גרסת יוסף בן מתתיהו, אזי את הדחיה הארוכה שדחה נבוכדראצר את שיעבודה של יהודה ניתן לייחס לחשיבות הקטנה של יהודה בעיני מלך בבל, במיוחד לאחר נפילת אשקלון בידיו.
אין כל סיבה רצינית לפסול עדות זו של יוסף בן מתתיהו, אך במקרה כזה לא יובן, כיצד למרות שהקרב עם המצרים הסתיים ללא הכרעה (מה שהיווה כישלון של הבבלים שביקשו לחדור למצרים) שמר יהויקים על נאמנותו לבבלים שלוש שנים לאחר מכן; וגם לא יהא ברור אז מדוע דווקא בתום אותן שלוש שנים הוא בחר למרוד. לעומת זאת, אם נקבל הנחתם של חוקרים אחרים, כמו למשל מלמט, שההשתעבדות הייתה בשנת 603 לפנה"ס, נוכל להסביר את כניעת יהויקים ברושם הקשה שהותיר על יהודה גורל אשקלון, שנפלה ונהרסה בידי הצבא הבבלי שנה קודם לכן. מאידך גיסא תובן מרידתו של יהויקים בשנת 600 (היינו שלוש שנים אחר כניעתו לבבל) כמה שנבע מהתרשמות (מוטעית) מכוחה החלש של בבל בעקבות כישלונה בקרב נגד מצרים בכסלו 601 לפנה"ס. מאידך גיסא, הקדמת ההשתעבדות לשנת 603 תדרוש הסבר מדוע התעכבה התגובה בבלית על מרידתו של יהויקים עד לשנת 598 לפנה"ס.
המרידה בבבל וסופו של יהויקים
200px|ממוזער|איור משנת 1553
בהנחה שהשתעבדותו של יהויקים לבבל חלה בכסלו 601 לפנה"ס, הרי שהתשלום השלישי של המס היה בסתיו 600 לפנה"ס, והפסקת תשלום המס לבבלים, שמשמעותה הייתה מרידה בבבל, חלה בסתיו 599 לפנה"ס. ואילו התגובה הבבלית על כך באה בכסלו 598 לפנה"ס.
לאחר כישלונו בקרב עם המצרים, בסוף 601 לפנה"ס, נשאר הצבא הבבלי בארצו בשנה שאחר כך, על מנת לשקם את צי המרכבות והסוסים שלו, ובכסלו 599 לפנה"ס הוא יצא פעם נוספת ל"ארץ ח'תו" (סוריה וארץ ישראל), והפעם במסע נגד הערבים. וזו לשונה של הכרוניקה הבבלית על המסע נגד יהודה:
"השנה השביעית (של נבוכדראצר): בחודש כסלו מלך אכד כנס את צבאו וצעד לארץ ח'תו. הוא חנה מנגד לעיר יהודה, וביום השני של חודש אדר הוא כבש את העיר (ו)תפס את המלך (שלה). מלך כלבבו בתוכה הפקיד; מס כבד לקח והביאו לבבל".
ובמקרא נאמר:
"בְּיָמָיו עָלָה נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיְהִי-לוֹ יְהוֹיָקִים עֶבֶד שָׁלֹשׁ שָׁנִים וַיָּשָׁב וַיִּמְרָד-בּוֹ. וַיְשַׁלַּח ה' בּוֹ אֶת-גְּדוּדֵי כַשְׂדִּים וְאֶת-גְּדוּדֵי אֲרָם וְאֵת גְּדוּדֵי מוֹאָב וְאֵת גְּדוּדֵי בְנֵי-עַמּוֹן וַיְשַׁלְּחֵם בִּיהוּדָה לְהַאֲבִידוֹ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים. אַךְ עַל-פִּי ה' הָיְתָה בִּיהוּדָה לְהָסִיר מֵעַל פָּנָיו בְּחַטֹּאת מְנַשֶּׁה כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה. וְגַם דַּם-הַנָּקִי אֲשֶׁר שָׁפָךְ וַיְמַלֵּא אֶת-יְרוּשָׁלִַם דָּם נָקִי וְלֹא-אָבָה ה' לִסְלֹחַ. וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְהוֹיָקִים וְכָל-אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלֹא-הֵם כְּתוּבִים עַל-סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה. וַיִּשְׁכַּב יְהוֹיָקִים עִם-אֲבֹתָיו וַיִּמְלֹךְ יְהוֹיָכִין בְּנוֹ תַּחְתָּיו. (מל"ב כד, א-ו).
ובדה"י:
"עָלָיו עָלָה נבוכדראצר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיַּאַסְרֵהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם לְהֹלִיכוֹ בָּבֶלָה. וּמִכְּלֵי בֵּית ה' הֵבִיא נבוכדראצר לְבָבֶל וַיִּתְּנֵם בְּהֵיכָלוֹ בְּבָבֶל: וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְהוֹיָקִים וְתֹעֲבֹתָיו אֲשֶׁר-עָשָׂה וְהַנִּמְצָא עָלָיו הִנָּם כְּתוּבִים עַל-סֵפֶר מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיִּמְלֹךְ יְהוֹיָכִין בְּנוֹ תַּחְתָּיו. בֶּן-שְׁמוֹנֶה שָׁנִים יְהוֹיָכִין בְּמָלְכוֹ וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַעֲשֶׂרֶת יָמִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'. וְלִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה שָׁלַח הַמֶּלֶךְ נבוכדראצר וַיְבִאֵהוּ בָבֶלָה עִם-כְּלֵי חֶמְדַּת בֵּית-ה' וַיַּמְלֵךְ אֶת-צִדְקִיָּהוּ אָחִיו עַל-יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם" (דה"ב לו, ו-י).
ממקראות אלו מסתמנת סתירה בכל הנוגע לגורלו של יהויקים. גורלו של יהויקים זהה בכרוניקה הבבלית ובדה"י: הוא נלקח כאסיר לבבל. לעומת זאת לפי הגרסה בספר מלכים, מת יהויקים בירושלים ונקבר לצד אבותיו. זאת ועוד, בגרסת תרגום השבעים (נוסח לוקיאנוס) למל"ב כד, ו ותרגום ה-70 לדה"ב לו, ח, נקבר יהויקים בגן עוזה (בדומה למנשה ואמון: מל"ב כא, יח, כו; היינו מחוץ לחומות ירושלים). סתירה שנייה מסתמנת לכאורה בין המסורת בספר מלכים ודה"י בדבר נוכחות נבוכדראצר בכיבוש העיר.
אלא שיש להבחין כאן בין שני אירועים שונים, שמשום מה התערבבו יחד במסורת של דבה"י. לא הכרוניקה ולא דבה"י מציינים את שמו של מלך יהודה שנלקח בשבי, בעוד שספר מלכים מציין מפורשות שהיה זה יהויכין שנלקח בשבי. ניתן להבין לפיכך את סדר האירועים כדלקמן:
יהויקים מרד בבבל, ככל הנראה בסתיו 599 או חורף 598.
מלך בבל שיצא למסע נגד הערבים, הסתפק בכך ששלח ליהודה צבא שהיה מורכב מגדודים כשדים, ארמים, מואבים ועמונים ואלו עלו על ארץ יהודה.
בינתיים נפטר יהויקים (סוף חשוון) ונקבר בירושלים, ועל הכס עלה בנו יהויכין (תחילת כסלו 598).
דמותו של ירמיהו הנביא בולטת בתקופות המהפך, מאחר שהוא היה בין הקולות הבודדים שחזרו והזהירו מפני שתוף פעולה עם מצרים. הוא קרא למלך יהויקים להיכנס תחת עול בבל, כיוון שראייתו המדינית הרחיקה לכת מעל אלו של שרי המלך. הוא הזהיר את העם כי "בֹּא־יָבוֹא מֶלֶךְ־בָּבֶל וְהִשְׁחִית אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת" (יר' לו, כט).
ירמיהו הרבה להוכיח את יהויקים והעם על העוולות החברתיות מלבד במוסר המדיני שהטיף למלך. כתוצאה מהמסים הכבדים שהושתו על העם בתחילת מלכותו של יהויקים, התערער המצב הכלכלי ביהודה, וירמיהו מוחה על העושק ועיוות הדין:
"הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא־צֶדֶק וַעֲלִיּוֹתָיו בְּלֹא מִשְׁפָּט בְּרֵעֵהוּ יַעֲבֹד חִנָּם וּפֹעֲלוֹ לֹא יִתֶּן־לוֹ. הָאֹמֵר אֶבְנֶה־לִּי בֵּית מִדּוֹת וַעֲלִיּוֹת מְרֻוָּחִים וְקָרַע לוֹ חַלּוֹנָי וְסָפוּן בָּאָרֶז וּמָשׁוֹחַ בַּשָּׁשַׁר. הֲתִמְלֹךְ כִּי אַתָּה מְתַחֲרֶה בָאָרֶז אָבִיךָ הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה אָז טוֹב לוֹ. דָּן דִּין־עָנִי וְאֶבְיוֹן אָז טוֹב הֲלוֹא־הִיא הַדַּעַת אֹתִי נְאֻם־ה'. כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ כִּי אִם־עַל־בִּצְעֶךָ וְעַל דַּם־הַנָּקִי לִשְׁפּוֹךְ וְעַל־הָעֹשֶׁק וְעַל־הַמְּרוּצָה לַעֲשׂוֹת" (יר' כב, יג-יז).
גם המחלוקות סביב המדיניות פילגו את העם וחלקו רדף את הנביאים שניבאו בימי ירמיהו, כגון אוריה שנרדף והומת וירמיהו עצמו שנתפס בבית הכלא (יר' כו).
חז"ל במסכת סנהדרין מונים בין רשעות יהויקים את טענתו שאיננו זקוקים לשמש ולירח כיוון שהזהב יאיר לנו. ישנה מחלוקת מה פירוש המילים "והנמצא עליו", על פי שיטה אחת הוא חקק שם שמים על אמתו ולפי שיטה שנייה הוא חקק שם עבודה זרה על אמתו.
ראו גם
אלנתן בן עכבור
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מלכי יהודה
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
*
קטגוריה:יהודי המאה השביעית לפנה"ס
קטגוריה:יהודי המאה השישית לפנה"ס
קטגוריה:אישים בתנ"ך המוזכרים במקורות חיצוניים | 2024-10-18T03:31:45 |
יהויכין | יְהוֹיָכִין (גם כָּנְיָהוּ, יְכָנְיָה, יוֹיָכִין) היה מלך יהודה שכיהן כמלך ממלכת יהודה למשך שלושה חודשים בשנת 597 לפנה"ס כאשר היה בן 18. בסוף תקופה זו הוגלה יהויכין על ידי נבוכדנצר השני לבבל, יחד עם האליטות של יהודה, באחד משלושת גלי ההגליות של גלות בבל, הנקראת "גלות יהויכין". יהויכין היה בנם של יהויקים ואשתו נחשתא.
יהויכין הוא חלק מרשימה בת 53 דמויות מקראיות, שאושרו במחקר מבחינה ארכאולוגית כדמויות היסטוריות.
אזכורים במקורות
תיאור מלכותו של יהויכין מופיע בספר מלכים ובספר דברי הימים.
יהויכין מוזכר גם בארבע תעודות בבליות, אחת מהן משנת 592 לפנה"ס, של רשימות של הקצבות מזון, בהן הוא מוזכר כ"מלך ארץ יהודה". רמזים לשביו ולגלותו של יהויכין נשמעים בנבואות ירמיהו ויחזקאל ובמגילת איכה ומגילת אסתר.
על פי פירוש הרד"ק, שלוּם בן יאשיהו הוא יהויכין והנבואה בירמיהו פרק כ"ב על שלוּם:
מכוונת ליהויכין. רוב המפרשים חולקים על הרד"ק ונותנים זיהויים אחרים לשלום. בהמשך הפרק הוא מוזכר בתור "כָּנְיָהוּ":
תולדותיו
בכסלו בשנת 598 לפנה"ס יצא נבוכדנאצר במסע ליהודה (כ-1,600 קילומטר), ונטה את מחנהו מנגד לירושלים, כאשר הכוחות שפעלו ביהודה מאז סוף השנה הקודמת הצטרפו אליו. בב' באדר בשנת 597 לפנה"ס נלכדה ירושלים, לאחר שיהויכין הסגיר עצמו למלך בבל.
יהויכין נלקח בשבי לבבל, ועמו אוצרות בית המקדש ואוצרות בית המלך, וכל הצמרת השלטונית ובית המלוכה, נכבדי הכהנים, העיר והארץ ("אילי הארץ"), העשירים ("גיבורי החיל"), ו"החרש והמסגר" - היינו האומנים. רק "דלת הארץ" נותרה בירושלים.
עם-זאת ליהויכין נשמר גם בגלותו מעמדו המלכותי וכינויו כמלך, כפי שמסתבר מארבע תעודות לאספקת מזון לגולים מארמונו של נבוכדראצר. בכל ארבע התעודות נזכר יהויכין כ"מלך ארץ יהודה", ולפחות באחת מהן שזמנה מצוין - שנת 13 לנבוכדראצר, כלומר 592/591, מתברר שיהויכין נשא תואר זה גם בתקופת כהונתו של צדקיהו. מבחינה זו הוא לא היה יוצא דופן, כפי שניתן ללמוד מרשימה אחרת משנת 570 בקירוב בה נמנים רשימת שליטים גולים - ביניהם מלכי צור, עזה, צידון, ארוד ואשדוד - בחצרו של מלך בבל. ייתכן שהייתה זו מדיניות מכוונת לשמור על המלכים המוגלים במעמדם הרם למען ישמשו כאיום על המלכים שמונו תחתיהם לבל ימרדו פן יוחזר המלך המוגלה לארצו ויוצב עליהם. וכך גם המקרא אומר:
לפי בנימין מטודלה, קברו של המלך יהויכין היה בעיר נג'ף, כ-145 ק"מ דרומית לבגדד, עיראק.
גלות יהויכין
ראה הרחבה בגלות בבל
באשר למספרי המוגלים שהגלה נבוכדנאצר, קיימת אי בהירות: האם מדובר כאן בשתי הגליות - האחת מיהודה (7,000 איש ואלף מ"החרש והמסגר") והשנייה מירושלים (10,000 בתוספת "החרש והמסגר"), או שהמדובר הוא בסך הכול ב-10,000 גולים, שעליהם נוספו עוד "החרש והמסגר", שמהם היו 7,000 "גבורי החיל", ו-1,000 "החרש והמסגר". בירמיהו נב, כח נאמר: כלומר, ירמיהו יודע על 3,023 איש מיהודה שהוגלו בשנה ה-7 של נבוכדראצר, כלומר באותה שנה שלקראת סופה נלכדה ירושלים, אם כי ייתכן שדבר זה היה עוד לפני נפילת ירושלים. לכן, ייתכן ש-3,023 איש אלו בתוספת ל-7,000 הם שיצרו יחד את המספר 10,000 איש.
ברם, לא המספר של הגולים הוא החשוב ביותר כאן אלא בראש וראשונה הֵרכבה של גלות יהויכין: צמרת העם, בית המלוכה, השרים והנכבדים, ומיטב הצבא ובעלי המקצוע. בנוסף לכך גלתה גם ההנהגה הדתית - כוהנים ונביאים, ובכללם הנביא יחזקאל הכהן, אם כי ירמיהו הכהן נותר בירושלים, וכן גלות בעלי האחוזות והרכוש (: ). לא לחינם דימה ירמיהו גלות זו ל"תאנים הטובות" בחזונות על שני דודאי התאנים. הגליה איכותית זו של צמרת יהודה ערערה את יסודות הממלכה בעשור האחרון לקיומה, והגליית עיקר הצבא והמומחים לתעשיית הנשק ולמלאכת הביצור ("החרש והמסגר") נטלו מיהודה את היכולת לשקם את עוצמתה הצבאית ואת הגנתה. טיבו של "המס הכבד" אשר לדברי הכרוניקה הבבלית לקח נבוכדראצר אינו ידוע, ואף לא אם היה זה מכל יהודה (היינו מכל העם) או רק מירושלים (כלומר, מאוצרות המקדש ובית המלך). אך יש להניח שגם למס זה הייתה השפעה שלילית על מידת יכולתה של יהודה להתאושש מן המכה.
בני הגולה עצמם תפסו את גלות יהויכין כמאורע המכריע בקורות חורבן היישוב ביהודה, ולפיכך הנהיגו מניין שנים חדש על-פי מאורע זה. מניין שנים חדש זה בא לכלל ביטוי בספר מלכים: כן בא מנין זה לכלל ביטוי בספר יחזקאל, כמו: . במאה העשירית הקראים ברמלה הנהיגו מחדש למנות לגלות יהויכין.
ראו גם
תעודות קצבת המזון של יהויכין
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מלכי יהודה
קטגוריה:אישים בתנ"ך המוזכרים במקורות חיצוניים
קטגוריה:יהודי המאה השישית לפנה"ס | 2024-09-23T03:48:38 |
שיר של אש ושל קרח | שיר של אש ושל קרח (באנגלית:"A Song of Ice and Fire" מוכרת גם בקיצור "ASOIAF" או "ששאוש"ק") היא סדרה של ספרי פנטזיה אפיים מאת הסופר והתסריטאי האמריקאי ג'ורג' ר. ר. מרטין. מרטין החל לכתוב את הספר הראשון בסדרה, משחקי הכס, בשנת 1991 והוא יצא לאור ב-1996. מרטין תכנן במקור את הסדרה כטרילוגיה, אולם עם התפתחות תהליך הכתיבה, הוא הרחיב את העלילה ואת הדמויות ובהתאם שינה את תחזיותיו על מספר הספרים הסופי של הסדרה ל-4, 6 ולבסוף 7 ספרים מתוכננים. מרטין פרסם נכון ל-2024 חמישה מתוך שבעת הספרים המתוכננים. הכרך החמישי והאחרון בסדרה נכון לעכשיו, "ריקוד עם דרקונים", יצא לאור בשנת 2011, שש שנים אחרי פרסומו של קודמו, "משתה לעורבים". החל מ-2011, מרטין מעדכן בבלוג שלו ובפורומים וכנסים שונים על תהליך הכתיבה של הכרך השישי, שכותרתו "רוחות החורף", ואף חשף מספר פרקים בכנסים ובבלוג שלו. לאחר שספרו "רוחות" יצא, מרטין מתכנן לכתוב ספר שביעי בסדרה ששמו העתידי הוא "חלום האביב".
עלילת הסיפור של סדרת "שיר של קרח ואש" מתרחשת ביבשות הבדיוניות אסוס במזרח ו-ווסטרוז במערב, אשר ים צר מפריד בינן. הסדרה עוקבת אחר שלושה סיפורים עיקריים השזורים זה בזה: מלחמת ירושה בין כמה משפחות אצולה על השליטה בווסטרוז עקב מותו של המלך, האיום הגובר והולך של "האחרים" העל-טבעיים באזור השממה הצפוני של ווסטרוז מעבר לחומה הגדולה לפלוש לווסטרוז, וסיפורה של דאינריז (דאני) טארגאריין, בתו הגולה של המלך הקודם שהודח במהלך מרד, החיה בחשאי באסוס ומתכננת להשיג מחדש את השליטה על ווסטרוז. נקודת המבט של כל פרק בסיפור מוצגת מהפרספקטיבה של דמות שונה. מגוון הדמויות שמציגות פרק מנקודת המבט שלהן גדל מתשע דמויות בספר הראשון, ל-31 דמויות עד הספר החמישי.
ההשראה של מרטין לכתיבה של "שיר של אש ושל קרח" הייתה מלחמות הירושה בין משפחות האצולה האנגליות בית לנקסטר ובית יורק במאה ה-15, שנודעו בשם "מלחמות השושנים" והרומנים ההיסטוריים "המלכים הארורים", שעוקבים אחר מאבקי השליטה במונרכיה הצרפתית במאה ה-14 מאת הסופר הצרפתי מוריס דרואון. "שיר של קרח ואש" זכתה לשבחים על הצגת דמויות של נשים מובילות ומשמעותיות לסיפור באופן אמין, והצגת דת ואמונה באופן מורכב ומפורט, כמו גם על הריאליזם של הספרים. נקודות המבט המרובות בספר מבלבלות את הקורא ולא מניחות לו לדעת מהם סיכויי ההישרדות של הדמויות. מרטין משתמש באמצעי זה של נרטיבים מרובים כדי להציג את הדמויות שלו באופן מורכב, כך שדמות "רעה" בפרק מסוים הופכת לכזו שהקורא מזדהה איתה ועם כאבה בפרק הבא. בתוך העולם המעורפל לעיתים מוסרית של "שיר של קרח ואש", מתעוררות לעיתים קרובות שאלות הנוגעות לנאמנות, גאווה, מיניות אנושית, אדיקות, ומוסריותה של האלימות.
נכון לאפריל 2019, הספרים מכרו למעלה מ-90 מיליון עותקים ברחבי העולם, לאחר שתורגמו ל-47 שפות החל מינואר 2017. הכרך הרביעי והחמישי הגיעו לראש רשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס עם פרסומם. בין היצירות הנגזרות הרבות שנוצרו בעולם של "שיר של אש וקרח" ניתן למצוא מספר נובלות מקדימות, סדרת טלוויזיה, עיבוד קומיקס וכמה משחקי קלפים, משחק לוח ומשחקי וידאו. סדרת הטלוויזיה שרצה במשך 8 עונות בין 2011 ל-2019, זכתה בפרסים רבים לרבות 4 זכיות בפרס אמי לסדרת הדרמה הטובה ביותר (2015, 2016, 2018, 2019) ונתוני צפייה שוברי שיאים, אשר תרמו לעלייה בפופולריות של הספרים ועלייה משמעותית בקצב המכירה שלהם.
תקציר העלילה
סדרת "שיר של אש ושל קרח" מתרחשת בעולם בדיוני, בו עונות השנה עשויות להמשך שנים רבות ולהסתיים באופן בלתי צפוי. כשלוש מאות שנים לפני אירועי הספר הראשון, שבע הממלכות ביבשת ווסטרוז אוחדו תחת שושלת בית טארגאריין, שהיו בעלי עליונות צבאית על שאר הממלכות בזכות שליטתם בדרקונים. הטארגאריינים שלטו במשך שלוש מאות שנים, והמשיכו לאחוז בשלטון גם לאחר שנכחדו הדרקונים שברשותם. שושלתם הסתיימה במרד שהוביל לורד רוברט באראתיאון, בו נהרג אאיריז טארגאריין, שכונה "המלך המטורף". בתום המרד, נטל לעצמו רוברט את הכתר, והפך למלך שבע הממלכות. בתחילת "משחקי הכס" חלפו כ-15 שנים מהאירוע, וקיץ בן תשע שנים עומד להגיע לסיומו.
הסיפור העיקרי של "משחקי הכס" מתאר את מאבק הכוחות על כס הברזל בין בתי האצולה הגדולים בווסטרוז, לאחר מותו הפתאומי של המלך רוברט. עם מות המלך, מכריזה המלכה סרסיי לאניסטר כי את מקומו יתפוס יורש העצר ג'ופרי, בנם הבכור בן ה-13. לורד אדארד "נד" סטארק, חברו הקרוב של רוברט ויד ימינו, מגלה שג'ופרי ואחיו אינם בניו של רוברט, אלא תוצר של גילוי עריות בין סרסיי לבין אחיה התאום, סר ג'יימי לאניסטר. בעקבות הגילוי, מצהיר אדארד כי אחיו של רוברט הוא היורש החוקי, ומבקש לבטל את הכתרתו של ג'ופרי. על מעשים אלו הוא מואשם בבגידה. אף על פי שמובטח לו כי הודאה באשמה תציל את חייו, הוא נבגד ומוצא להורג. בתגובה, אחיו של רוברט, סטאניס ורנלי, טוענים שניהם לבעלות על כס המלוכה, מתחילים לאסוף צבא ולהיערך למלחמה. במהלך תקופה זו של חוסר יציבות, שתיים משבע ממלכות ווסטרוז מנסות להשתחרר משלטון כס הברזל: ממלכת הצפון בהנהגתו של רוב, בנו של אדארד סטארק, הטוענים שהמלך היחיד שהם יקבלו הוא המלך בצפון, וממלכת איי הברזל בהנהגת הלורד באלון גרייג'וי, המבקש להחזיר ריבונות על שטחיו ולהשתחרר מעול המלכות. העימות הצבאי בין הכוחות נקרא "מלחמת חמשת המלכים" (ג'ופרי, סטאניס, רנלי, רוב, באלון גרייג'וי) ומגיע לשיאו בספר השני, "עימות המלכים".
במקביל, מתואר קו עלילה נוסף בצפון הרחוק של ווסטרוז, שם חומת קרח בת 8,000 שנה ("החומה"), מגנה על שבע הממלכות מפני יצורים פראיים המצויים מעבר אליה. שומרי החומה הם "משמר הלילה", חברי אחווה אשר נשבעים לשרת בה עד יום מותם, ומוותרים על הזכות לשאת אשה. המשמר מגן על ווסטרוז מפני חדירת שבטי ה"פראים" החיים מצפון לחומה, ומכנים את עצמם "העמים החופשיים". איום נוסף מציבים "ההלכים הלבנים" (או ה"אחרים"), יצורים על-טבעיים המתחזקים בחורף, שלא נראו מזה שנים רבות, וכעת נתפשים כמיתוס. לחומה הנהגה משלה, ואינה נחשבת לחלק מווסטרוז. הממלכות מחויבות לשלוח לחומה שומרים שיצטרפו למשמר הלילה, והמשמר נמנע מלהתערב בענייניהן הפנימיים. לאורך השנים הידרדר מעמדו של משמר הלילה, ונשלחו אליו בעיקר פרטים משולי החברה: בנים לא-רצויים, יתומים, ממזרים ופושעים, להם ניתנת האפשרות להמיר עונשי מאסר או מוות בשירות בחומה עד סוף ימיהם. סיפורו של משמר הלילה מסופר בעיקר מנקודת מבטו של ג'ון שלג, בנו הממזר של לורד אדארד סטארק. ג'ון ממשיך בדרכו של דודו בנז'ן סטארק, מצטרף למשמר בגיל צעיר, ומטפס במהירות בסולם הדרגות עד שהופך לבסוף למפקד משמר הלילה. בכרך השלישי, סופת החרבות, עלילת משמר הלילה נקשרת בעלילת מלחמת "חמשת המלכים" באופן הדוק.
קו העלילה השלישי עוקב אחר דאינריז (דאני) טארגאריין, בתו של אאיריז השני, המלך האחרון לבית טארגאריין. דאני ואחיה וייסריז הוברחו כתינוקות ליבשת אסוס (מזרחית לווסטרוז, מעבר לים הצר), בידי נאמנים למלך אאיריז, שרצו להציל את חייהם. כשבגר וייסריז, רצה להשיב לעצמו את השליטה בכס הברזל, ועל מנת לזכות בעוצמה הצבאית הנדרשת למשימת הכיבוש, מכר את אחותו לאדון מלחמה רב-כוח בשם חאל דרוגו. בהדרגה, הופכת דאינריז מכלי משחק בידיו של אחיה לשליטה עצמאית, אינטליגנטית ואהובה. במקביל לכך שהיא מגלה את עמידותה לאש, סגולה של מלכי בית טארגאריין, שלושה דרקונים (ששוער כי נכחדו מהעולם) בקעו מביצים שקיבלה כמתנת חתונה, משמשים אותה כנשק מטיל אימה, ומעצימים את כוחה כמצביאה לאין שיעור.
הוצאה לאור ופיתוח הסדרה
כללי
ספרים בסדרה "שיר של קרח ואש" מתפרסמים בשפה האנגלית לראשונה בכריכה קשה, ובהמשך יוצאים מחדש במהדורות כריכה רכה. בבריטניה פרסמה "הארפר וויאג'ר" מהדורות מיוחדות עם שרוול ייעודי. הסדרה תורגמה ל-47 שפות. כל סכומי העמודים המפורטים להלן מיועדים למהדורות הראשונות בארצות הברית באנגלית. חמשת הספרים הראשונים של הסדרה עובדו לסדרת הטלוויזיה לאורך 6 עונותיה הראשונות, לפי הסדר המתואר בטבלה.
ספר 20px|גבולהמהדורה האנגלית 18px|גבולהמהדורה העברית עיבוד טלוויזיוני שנת הוצאה מס' עמודים פרקים מילים אודיו שנת הוצאה מס' עמודים פרקים תרגום 1 2 3 4 5 6 7 8 1 משחקי הכס A Game of Thrones 1996 70473292,72733 ש' 53 ד' 1999 77273 עידית שורר 2 עימות המלכים A Clash of Kings 1998 76870318,90337 ש' 17 ד' 2000 89670 יעל סלע-שפירו 3 סופת החרבות A Storm of Swords 2000 99282414,60447 ש' 37 ד' 2002 1,15482 דוד חנוך 4 משתה לעורבים A Feast for Crows 2005 75346295,03231 ש' 10 ד' 2006 86446 יעל סלע-שפירו 5 ריקוד עם דרקונים A Dance with Dragons 2011 1,05673414,78848 ש' 56 ד' 2012 1,20073 צפריר גרוסמן 6 רוחות החורף The Winds of Winter הספר טרם יצא לאור 7 חלום של אביב A Dream of Spring הספר טרם יצא לאור סה"כ - 4,273 344 1,736,054 198 ש' 53 ד' - 4,886 344
שלושת הספרים הראשונים (2000-1991)
ממוזער|טיוטה לספר הראשון בסדרה משחקי הכס והדף הראשון של התסריט למשחקי הכס (סדרת טלוויזיה), מוצגים בהיכל התהילה של המדע הבדיוני, סיאטל, 2014
מרטין חווה כמה חורפים קשים כשגר כמה שנים בדביוק, איווה במהלך שנות השבעים, וחושד שלחורפים אלו הייתה השפעה על כתיבתו; "אני חושב שהרבה דברים ב"משחקי הכס", השלג, הקרח, והקפיאה מקור, נובעים מהזיכרונות שלי מדביוק".
הרקע המסורתי לספרי פנטזיה אפיים הוא עולם ימי-ביניימי. כששתי גישות אפשריות לבניית הרקע של הסיפור הן: כתיבה של רומנים היסטוריים על אירועים ותקופות שקרו באמת, המאפשרים לקוראים הבקיאים ברקע לדעת את מראש את התוצאה ההיסטורית, ומנגד, כתיבה של עולם ימי-ביניימי עם דמויות מקוריות ותרחישים מדומיינים שלא קרו מעולם. היתרון של הגישה השנייה היא בכך שהיא עשויה להגביר את המתח והאמפתיה של הקוראים לסיפור, כיוון שאין ידע מקדים שיכול לרמוז על התפתחות האירועים. מרטין חש שלמרות היתרונות של עולם עם דמויות והתרחשויות מקוריות, לרומנים היסטוריים ובמיוחד כאלו הממוקמים בימי הביניים, יש התרגשות, מתח ואותנטיות שנעדרת פעמים רבות מפנטזיה עם רקע דומה ודמויות מקוריות לחלוטין. לפיכך, הוא רצה לשלב את הריאליזם של רומנים היסטוריים עם אלמנטים של קסם ספרי פנטזיה מקוריים, כשמרטין מעדיף להנמיך את הדגש על קסם, לטובת קרבות ותככים פוליטיים. הוא גם החליט להימנע מתבנית ה"רע" לעומת "טוב" האופיינית לז'אנר, כשהוא משתמש במאבק בין אכילס והקטור באיליאדה של הומרוס, בה אף אחד לא מתבלט במיוחד כגיבור או כנבל, כדוגמה למה שהוא רוצה להשיג בספריו. מרטין טוען שרוב האנשים הם אפורים ומתמודדים עם מאבק בין טוב לרע בתוך עצמם, וזה מה שמעניין אותו להראות בדמויות שלו.
מרטין נחשב לנציג הבולט מבין סופרי פנטזיה עכשוויים שהכניס לז'אנר תוכן שמתאים יותר לקוראים מבוגרים כגון אלימות ומיניות מפורשות, בהציגו בספריו גילוי עריות, פדופיליה וניאוף. אמבר טיילור מ"האטלנטיק" העריכה את הרומנים כ"פנטזיה קשה" עם דמויות פגיעות אליהן הקוראים נקשרים רגשית. רשת CNN טענה בשנת 2000 כי התיאורים הבוגרים של מרטין היו "כנים בהרבה מאלה שנמצאו ביצירותיהם של מחברי פנטזיה אחרים". מרטין עצמו העריך כי ז'אנר הפנטזיה נעשה מחוספס יותר כעבור עשור וכי עבודות של כמה סופרים לקחו צעד אחד רחוק יותר מהנושאים הבוגרים של הרומנים שלו. אדם רוברטס כינה את הסדרה של מרטין כ"דוגמה המצליחה והפופולרית ביותר לתת-ז'אנר המתהווה בשנים האחרונות של פנטזיה קודרת".
תהליך הכתיבה
[[קובץ:Richard Burchett - Sanctuary (1867) contrasted.jpg|שמאל|ממוזער|350x350 פיקסלים|סדרת שיר של אש ושל קרח קיבלה השראה בין היתר גם ממאורעות מלחמות השושנים, סדרה של קרבות בין בתי האצולה בית יורק ובית לנקסטר במאה ה-15 על כס המלכות של אנגליה."מקלט" (באנגלית - "Sanctuary"; 1867) מאת ריצ'רד בורצ'ט, ניתן לראות בציור את אדוארד הרביעי, מלך אנגליה, דורש מכומר במנזר טוקסברי, למסור לידיו את אויביו מבית לנקסטר.]]
מרטין תכנן לכתוב משהו בקנה מידה אפי. בתחילת העבודה שלו על הסדרה הוא שיער שיכתוב 3 ספרים בני 800 עמודים כל אחד. בחוזה המקורי שלו עם המו"ל שלו משנות התשעים מרטין נאלץ לעמוד בדדליין של שנה להגשת ספר, אך מרטין הבין במהלך תהליך הכתיבה, שספריו החדשים ארוכים יותר ולכן דורשים יותר זמן כתיבה. בשנת 2000 לאחר צאת הספר השלישי סדרה, תכנן מרטין להשקיע 18 חודשים עד שנתיים לכל אחד מספרי ההמשך של הסדרה וציפה להגיש את הספר האחרון מבין ששת הספרים שתכנן, חמש או שש שנים לאחר מכן. אולם ככל שסדרת "שיר של אש ושל קרח" התפתחה לסיפור גדול ושאפתני מרובה דמויות ועלילות משנה בקנה המידה הגדול ביותר שאי פעם ניסה מרטין לכתוב, תהליכי הכתיבה הפכו למורכבים יותר, ומרטין עדיין לא הגיש את שני הספרים האחרונים בסדרה נכון ל-2021.
מרטין אומר שהוא צריך להיות במשרד שלו בסנטה פה, ניו מקסיקו כדי לטבול את עצמו בעולם הבדיוני ולכתוב. נכון לשנת 2011, מרטין עדיין כתב את יצירותיו במחשב עם מערכת הפעלה של DOS עם תוכנת WordStar 4.0. הוא מתחיל כל יום בשעה 10 בבוקר בשכתוב ושיוף של עבודת היום הקודם, ועשוי לכתוב כל היום או להתאמץ לכתוב כל דבר שעולה בראשו. חומר שנגזר החוצה וגרסאות ישנות נשמרים, כדי להכניסם מחדש במועד מאוחר יותר. מרטין משתדל לעבוד לפי תכנון הכתיבה שלו, וכותב לפי סדר שקבע מראש את הפרקים בסדר כרונולוגי של כתיבה. אולם, אם הוא נכנס לקצב כתיבה מספק עם אחת הדמויות, הוא יכול להמשיך ולכתוב את הפרק הבא שלה ולא להמשיך עם הפרק הכרונולוגי הבא שתכנן, וכך עד שהוא מגיע לנקודה בה הוא צריך לדעת מה קורה עם שאר הדמויות, בשלב זה הוא יחזור אחורנית לפרק הבא שהוא צריך לכתוב. בתהליך העריכה הסופי מרטין מתלבט על סדר הפרקים ומשנה אותם תדיר כדי שיציגו את הסיפור באופן שיהיה מותח ומהנה. מרטין אינו מתייחס ל"שיר של אש ושל קרח כ"סדרה" אלא כסיפור אחד גדול שפורסם בכמה ספרים.
שמאל|ממוזער|240x240 פיקסלים|"יש שני סוגי כותבים. ארכיטקטים וגננים. הארכיטקטים עושים שרטוט של התוכנית שלהם לפני שהם דופקים את המסמר הראשון. הם מתכננים את כל הבית, איפה הצינורות, כמה חדרים וכמה גבוה הגג. אבל הגננים פשוט שותלים זרע באדמה ורואים מה יצא ממנו. אני חושב שכל הכותבים הם גם גננים וגם ארכיטקטים, אבל הם נוטים יותר לאחד מהטיפוסים, ואני בהחלט יותר גנן", ג'ורג' מרטין.
מרטין הציב את הסיפור של "שיר של אש ושל קרח" ביקום בדיוני בהשראת כתיבתו של טולקין. בניגוד לטולקין, שיצר שפות שלמות, מיתולוגיות והיסטוריות עבור היקום הבדיוני שלו, הארץ התיכונה, הרבה לפני שכתב את היצירה החשובה שלו שר הטבעות, מרטין מתחיל בדרך כלל עם סקיצה גסה של העולם הבדיוני שהוא משפר ומוסיף לעיצוב שלו תוך כדי התפתחות הכתיבה של הסיפור. הוא תיאר את כתיבתו כנובעת ממצב תת-הכרתי שמזכיר כמעט חלום בהקיץ, וסיפוריו, שליבתם נובעת ממקור מיתי ולא מדעי, נובעים מרגש ולא מרציונליות. מרטין מתאר את הגישה שלו למלאכת הכתיבה דומה לזו של "גנן", בניגוד ל"גישת הארכיטקט". הארכיטקט, יודע מראש את כל פרטי הסיפור אותם הוא תכנן בקפידה, ומלאכת הכתיבה היא פיתוח של מהלכים אלו. לעומת זאת "הגנן" יודע אמנם מה הוא רוצה לשתול, אבל לפעמים נאלץ להתמודד עם הפתעות ושינויים בתוואי ותפקידו הוא יותר לעצב ולהתכנס לסיפור אחד. מרטין נעזר במפות ורשימת דמויות שמנתה לפחות 60 עמודים נכון לעבודתו על הספר הרביעי, אך הוא מחזיק את רוב המידע בראשו. עד לפרסום, היקום הבדיוני שלו נתון לשינויים, ורק מה שפורסם בספרים נחשב כקאנון. מרטין ציין בראיון שהוא אינו מתכוון לפרסם את הפתקים וההערות שצבר לאורך הכתיבה, אחרי סיום הסדרה.
מרטין שאב השראה רבה מההיסטוריה האמיתית לסדרה, יש בבעלותו מספר כונניות מלאות בספרי היסטוריה של ימי הביניים לסייע לו במחקר על התקופה והוא אף ערך ביקורים באתרים היסטוריים באירופה. עבור אמריקאי שמדבר אנגלית בלבד, ההיסטוריה של אנגליה הייתה המקור הנגיש ביותר להיסטוריה של ימי הביניים עבורו, וכך הסדרה קיבלה גוון היסטורי בריטי ולא גרמני או ספרדי. לדוגמה, נד ורוב סטארק דומים לריצ'רד פלנטג'נט, דוכס יורק, ובנו אדוארד הרביעי, והמלכה סרסיי דומה למרגרט מאנז'ו ולאליזבת וודוויל. מרטין שקע במחקר בנושאים רבים ומגוונים של ימי הביניים כמו בגדים, אוכל, סעודות וטורנירים כדי לדעת כיצד לתאר אותם נאמנה במהלך הכתיבה. הסדרה הושפעה במיוחד ממלחמת מאה השנים, ממסעי הצלב, ממסע הצלב האלביגנזי וממלחמות השושנים, אם כי מרטין נמנע מלעשות עיבוד ישיר לאחד מהאירועים. מרטין קיבל השראה גם מהרומנים ההיסטוריים הצרפתיים המלכים הארורים מאת מוריס דרואון, העוסקים במלכי צרפת במאות ה-13 וה-14.
מרטין שאב השראה גם מההיסטוריה של רומא העתיקה, והשווה את סטאניס באראתיאון לקיסר הרומי טיבריוס כפי שזה גולם על ידי ג'ורג' בייקר בסדרה אני, קלאודיוס. מרטין נקב בשמם של המאורעות ההיסטוריים טבח גלנקו (1689) וארוחת הערב השחורה (1440) כהשראה ל"חתונה האדומה", אירוע דרמטי בספר השלישי בסדרה "סופת החרבות".
הסיפור נכתב על פי נקודות עיקריות ויעד סופי ברור, אך משאיר למרטין מקום לאלתור. לעיתים, פרטים מאולתרים השפיעו משמעותית על הסיפור המתוכנן. כשהגיע לכתוב את הספר הרביעי, מרטין נאלץ לעקוב אחר יותר ויותר פתקים ורשימות מאי פעם, כדי לשמור על קווי העלילה של עלילות המשנה הרבות בספר, שהפכו למפורטות ונרחבות כל כך עד הגיעו לספר החמישי, עד שהן כבר הפכו למסורבלות למעקב. העורכים של מרטין, המגיהים וקוראי הבטא שלו עוקבים אחר טעויות של חוסר עקביות בספרים לפני פרסומם, אם כי שגיאות מסוימות חמקו והגיעו לפרסום. לדוגמה, מרטין התייחס באופן לא עקבי לצבעי העיניים של דמויות מסוימות (הוא מספר בראיונות על הדוגמה של רנלי בארתיאון שתואר בספר הראשון תחילה כבעל עיניים כחולות, ומאוחר יותר כבעל עיניים ירוקות שמתאימות לצבע המדים שלו. לאחר שמעריצים הצביעו על אי עקביות זו, מרטין תיאר את רנלי בספר השני כבעל עיניים ירוקות-כחולות שמשתנות לפעמים), ותיאר סוס באופן לא עקבי כזכר ונקבה.
מבנה ונרטיב
הספרים מחולקים לפרקים, כל אחד מהם מסופר בידי דמות בעלת נקודת מבט, כאשר כל פרק מתחלפת הדמות דרכה אנו רואים את האירועים, גישה שמרטין לימד את עצמו כסטודנט צעיר לעיתונאות. החל מתשע דמויות בעלות נקודת מבט במשחקי הכס, מספר הדמויות בעלות נקודות מבט גדל לסך כולל של 31 עד לספר החמישי ריקוד עם דרקונים. דמויות בעלות נקודת מבט החד פעמיות ולרוב בעלות תוחלת חיים קצרה, מוגבלות בעיקר לפרולוגים ולאפילוגים. דייוויד אור מ"ניו יורק טיימס" חילק את קבוצות הדמויות השונות לפי "הסטארקים (החבר'ה הטובים), הטארגאריינים (לפחות בחור אחד טוב, או בחורה), הלאניסטרים (תככנים), גרייג'ואים (בעיקר תככנים), הבאראתיאונים (תערובת לא אחידה), הטיירלים (לא ברור) והמארטלים (כנ"ל), שרובם מנסים בקדחתנות לקדם את שאיפותיהם ולהרוס את אויביהם, רצוי עד מוות". עם זאת, כפי שציין לב גרוסמן בטיים, הקוראים "חווים את המאבק על ווסטרוז מכל עבר בבת אחת", כך ש"כל קרב הוא גם ניצחון וגם טרגדיה [...] וכולם גיבורים ונבלים בו זמנית ".
הסיפור של סדרת "שיר של אש ושל קרח" מתחיל לפי המודל של שר הטבעות, עם התמקדות בקבוצה קטנה של דמויות שכולן מתכנסות במקום אחד (בווינטרפל, למעט דאינריז) ואז מתפזרות לקווי עלילה נפרדים המתרחקים אחד מן השני. קווי עלילה אלו אמורים להתכנס שוב יחדיו, אך מציאת נקודת המפנה לשלבם שוב יחד בסדרה מורכבת זו, הייתה קשה עבור מרטין והאטה את כתיבתו. מרטין משנה את טיעוניו בראיונות שונים, כאשר לפעמים הוא טוען שהגיע לנקודת הכינוס בספר החמישי ריקוד עם דרקונים, ולפעמים הוא טוען שעדיין לא ממש הגיע לנקודה זו בספרים.
חלוקת הפרקים בכל ספר בסדרה לפי מספרהפרקים לכל דמות המסופרים מנקודת מבטה דמויות משחקיהכס עימותהמלכים סופתהחרבות משתה לעורבים ריקוד עםדרקונים סה"כ טיריון לאניסטר 9 15 11 – 12 47 ג'ון שלג 9 8 12 – 13 42 אריה סטארק 5 10 13 3 2 33 דאינריז טארגאריין 10 5 6 – 10 31 קייטלין סטארק 11 7 7 – – 25 סאנסה סטארק 6 8 7 3 – 24 בראן סטארק 7 7 4 – 3 21 ג'יים לאניסטר – – 9 7 1 17 אדארד סטארק 15 – – – – 15 תיאון גרייג'וי – 6 – – 7 13 דאבוס סיוורת' – 3 6 – 4 13 סרסיי לאניסטר – – – 10 2 12 סאמוול טארלי – – 5 5 – 10 בריאן מטארת' – – – 8 – 8 ויקטאריון גרייג'וי – – – 2 2 4 אשה גרייג'וי – – – 1 3 4 באריסטאן סלמי – – – – 4 4 קוונטין מארטל – – – – 4 4 אאירון גרייג'וי – – – 2 – 2 אריאן מארטל – – – 2 – 2 אריאו הוטא – – – 1 1 2 ג'ון קונינגטון – – – – 2 2 אריז אוקהארט – – – 1 – 1 מליסנדרה – – – – 1 1 פרקי פרולוג 1 1 1 1 1 5 פרקי אפילוג – – 1 – 1 2 סה"כ פרקים 73 70 82 46 73 344 סה"כ דמויות 9 10 12 13 18 31
מרטין קיבל את ההשראה לכתיבה מנקודות מבט מרובות בעקבות פעילותו כעורך הראשי וכותב בסדרת ספרי Wild Cards, המונה 28 ספרים שנכתבו בידי יותר מ-40 סופרים. בעבודתו על "שיר של אש ושל קרח", מרטין מתחיל כל ספר חדש בסידור מתווה סדר הפרקים ונקודות המבט שלהם מתחילתו ועד סופו, ועשוי לכתוב כמה פרקים עוקבים מנקודת מבט של דמות אחת במקום לעבוד כרונולוגית על פי המתווה שקבע. הפרקים והסדר שלהם נערכים ומאורגנים מאוחר יותר כדי לייעל את שיבוש הנרטיב בקפיצה בין הדמויות שייצור מתח וישמור על כרונולגיה של ציר הזמן.
בהשפעת הרקע של מרטין בכתיבת תסריטים לטלוויזיה ולקולנוע שלו, הוא מנסה לשמור על הקוראים מתוחים על ידי סיום כל פרק של "שיר של אש ושל קרח" בגילוי, טוויסט או סיום-מותח (קליף האנגר), בדומה לסיום תוכניות בטלוויזיה. כתיבת התסריט לימדה אותו גם את הטכניקה של צמצום ודיוק התוצר הסופי או "חיתוך השומן", שהוא השלב האחרון להשלמת ספר. טכניקה זו הורידה את מספר העמודים הסופי של "ריקוד עם דרקונים" כמעט בשמונים עמודים.
חלוקת הסיפור הארוך של "שיר של אש ושל קרח" לספרים נפרדים קשה עבור מרטין יותר מששיער. כל ספר מייצג שלב אחר של המסע, המסתיים בסיכום הקשת הנרטיבית של מרבית הדמויות לשלב זה של המסע. חלק קטן יותר של דמויות נותרות בסיום עם סיום מותח, כדי לוודא שהקוראים יחזרו לספר הבא, אם כי מרטין הודה של"ריקוד עם דרקונים" היו יותר קליף האנגרים מכפי שהוא התכוון במקור. לכל דמויות נקודות המבט, הן החד-פעמיות והן הקבועות, מתוכננות לפי קשת נרטיבית המסתיימת בטרגדיה או ניצחון, והן נכתבות כדי לעניין את הקוראים בסיפורן מבלי לדלג עליהן בקריאה.
הדמויות הראשיות נהרגות במהלך הסיפור כדי שהקורא לא יסמוך על הגיבור שיעבור הכל ללא פגע, ותחת זאת ירגישו את הפחד של הדמות בכל עמוד שהם הופכים.
הקשת הנרטיבית הגדולה שלא נפתרה מעודדת ספקולציות לגבי אירועי סיפור עתידי. לדברי מרטין, חלק ניכר מהמפתח לנחש מה יהיה בהמשך הסיפור של "שיר של אש ושל קרח" טמון 12 שנים אחורנית בהיסטוריה הבדיונית של הסיפור, שככל שהספרים מתקדמים יותר ממנה נחשף. האירועים שתוכננו מההתחלה נרמזים במהלך הסיפור, אם כי מרטין נזהר שלא להפוך את הסיפור לצפוי. דמויות המבט, המשמשות כמספרים לא אמינים עשויות להבהיר או לספק נקודות מבט שונות על אירועי העבר. לכן, מה שהקוראים סבורים שהוא נכון הוא לא בהכרח נכון.
תמות
שמאל|ממוזער|240x240 פיקסלים|בניגוד לספרי פנטזיה אפיים אחרים שמתמקדים במערכות קסם ויצורים דמיוניים, סדרת "שיר של אש ושל קרח" על אף שיש בה דרקונים וקסם, לא מתמקדת בהיבט של הקסם אלא בפוליטיקה ומאבקי כוחות ריאליסטיים."הדרקון שהשגיח" - איור מאת ססיל וולטון 1920, מתוך הספר "אגדות פולניות" מאת אנתוני ג'וזף גלינסקי
אף על פי שפנטזיה מודרנית עשויה לעיתים קרובות לאמץ חריגות מהמציאות בדמות קסם או יצורים בדיוניים, סדרת "שיר של אש ושל קרח" זוכה לרוב לשבחים על התיאור הריאליסטי שלה של חיים בסגנון ימי הביניים. מרטין כיוון לתת לסיפור תחושה שקרובה יותר לבדיה היסטורית מאשר מפנטזיה עכשווית, עם פחות דגש על קסם וכישוף ויותר דגש על קרבות, תככים פוליטיים והדמויות עצמן בהתאם לתפיסתו כי יש להשתמש בקסם במתינות בז'אנר הפנטזיה האפית. אף על פי שכמות הקסם גדלה בהדרגה לאורך הסיפור, הסדרה עדיין אמורה להסתיים כשכמות הקסם קטנה יותר מרוב ספרות הפנטזיה העכשווית. בעיני מרטין, קסם אפקטיבי בספרות צריך לייצג כוחות זרים ומסוכנים מעבר לתפיסת בני אנוש, ולא טכנולוגיות מתקדמות זרות או לחשים תבניתיים. אי לכך, הדמויות שלו מבינות רק את ההיבטים הטבעיים של עולמן, אך לא את האלמנטים הקסומים בו דוגמת ה"אחרים".
מאחר שמרטין התבסס על מקורות היסטוריים לבניית העולם הבדיוני של "שיר של אש ושל קרח", מבקרים רבים ציינו השפעות אלו. דוגמת דמיאן וולטר מ"הגרדיאן" אשר ראה דמיון עז בין ווסטרוז לאנגליה בתקופת מלחמות השושנים". אדם סרבר מהאטלנטיק ראה ב"שיר של אש ושל קרח" "יותר סיפור של פוליטיקה מאשר אחד של גבורה. סיפור על האנושות שנאבקת עם האובססיות המרושעות של אופייה מאשר ניסיון להגשים פוטנציאל אפשרי", איפה שמאבק הכוחות המתפתח נובע מהדיכוי של המערכת הפיאודלית את השחקנים הפועלים בה, ולא מהמאבק בין טוב לרע. מרטין לא רצה רק לשקף את החיכוכים בין המעמדות השונים של ימי הביניים בספרים, אלא גם לחקור את ההשלכות של החלטות המנהיגים, שכן כוונה טובה אינה הופכת מנהיג באופן אוטומטי לכשיר או בעל יכולת, ולהפך.
נושא נפוץ בז'אנר הפנטזיה הוא הקרב בין טוב לרע, אותו מרטין דוחה כיוון שאינו משקף לדעתו את העולם האמיתי. מרטין בניגוד נמשך לדמויות אפורות ותומך בגישתו של ויליאם פוקנר כי רק לב האדם העומד בסתירה לעצמו הוא משהו ששווה לכתוב עליו. מרטין בוחן את שאלות הגאולה ושינוי דרך הדמויות בסדרה "שיר של אש ושל קרח". מבנה נקודת המבט המרובות שמספרות את הסיפור, מאפשר לו לחקור את אותן דמויות מצדדים רבים, כך שגם ה"נבלים" לכאורה יוכלו לספק את נקודת המבט שלהם על המאורעות והדמויות.
אף על פי שפנטזיה מגיעה מממלכה דמיונית, מרטין רואה צורך כנה לשקף את העולם האמיתי שבו אנשים מתים לפעמים מוות מכוער, אפילו אנשים אהובים. הדמויות הראשיות נהרגות כדי שהקורא לא יצפה מהגיבור כביכול לשרוד, ובמקום זאת ירגיש את אותו המתח והפחד מהלא נודע שהדמויות עצמן חוות. הספרים משקפים גם את שיעורי התמותה המשמעותיים במלחמה. למותם של ניצבים או אורקים בכמויות גדולות אין השפעה משמעותית על הקוראים, בעוד שלמותו של חבר, יש הרבה יותר השפעה רגשית. מרטין מעדיף הקרבה של גיבור כדי לומר משהו עמוק על טבע האדם.
לדברי מרטין, ז'אנר הפנטזיה ממעט להתמקד במין ובמיניות, במקום זאת לעיתים קרובות מתייחס הז'אנר מתייחס למיניות בצורה ילדותית או מזניח אותה לחלוטין. מרטין, לעומת זאת, רואה במיניות כוח מניע חשוב בחיי האדם שאין להוציאו מהנרטיב. לתת פירוט חושי לחוויה סוחפת חשוב יותר למרטין מקידום העלילה, כיוון שמטרתו לתת לקוראיו לחוות את סצנות המין של הרומנים, "בין אם זה סקס על-חושי, מרגש, שופע וחוויתי, ובין אם זה מין מעוות, מטריד ואפל או מין מאכזב ולא מספק." מרטין הוקסם מהניגודים מימי הביניים, שם אבירים העריצו את גבירותיהם בשירים ולבשו את הסמלים שלהן בטורנירים, בעוד צבאותיהם אנסו בלי משים נשים בזמן המלחמה. התפיסה הלא קיימת של גיל ההתבגרות בימי הביניים שימשה מודל לפעילותה המינית של דאינריז בגיל 13 בספרים. הרומנים רומזים גם למנהגי גילוי עריות שהיו בשושלת בית תלמי של מצרים העתיקה כדרך לשמור על טוהר הדם שלהם.
מרטין נשאל פעמים רבות בראיונות על דמויות הנשים בספריו, שכוללים מגוון רחב של דמויות נשיות חזקות ומשמעותיות בסיפור, שאינה אופיינית בז'אנר הפנטזיה. ובפרט מרטין נשאל כיצד הוא מצליח לכתוב אותן בצורה מאוד אותנטית. על כך מרטין משיב שהוא מתייחס לנשים כבני אדם. וככאלו, יש להן לדעתו את אותן שאיפות ודחפים כמו לגברים. הן רוצות כבוד, עוצמה, עושר, הן חולמות ושואפות להצליח. הן רוצות להגן על הילדים שלהן, להיות נאהבות - כל אלו שאיפות שקשורות לאופי האנושי של החברה האנושית. הנשים בספריו מתמודדות עם מגבלות של החברה הפטריאכלית שהן חיות בו. חלקן מקבלות את חוקי העולם, וחלקן מתנגדות לו. זה קונפליקט שבעיני מרטין משרת את הסיפור אצל נשים כמו אצל גברים, כיוון שהעיקר של כתיבה טובה בעיניו, היא דמות שמתמודדת עם השאיפות הסותרות שבליבה
קבלה
ביקורות
שבועון SyFy Weekly הצהיר בשנת 2000 "מעטים יערערו על כך שההישג הגדול ביותר של מרטין עד כה הוא סדרת הפנטזיה ההיסטורית פורצת הדרך שלו "שיר של אש ושל קרח", שהביקורות עליה היו חיוביות "בקנה מידה רחב היקף לאין שיעור" מאשר הביקורות שקיבל על עבודותיו הקודמות כפי שמרטין עצמו אמר בראיון לניו יורקר. בשנת 2007 תיאר המגזין Weird Tales את הסדרה כ"סדרת פנטזיה מעולה" ש"העלתה את מרטין לרמה חדשה לגמרי של הצלחה". זמן קצר לפני צאתו של "ריקוד עם דרקונים" בשנת 2011, ביל שיהאן מהוושינגטון פוסט היה בטוח ש"שום יצירה של פנטזיה לא יצרה ציפייה כזו מאז הדו-קרב האחרון של הארי פוטר עם וולדמורט", ואיתן סאקס מהדיילי ניוז התייחס לסדרה כזו שתהפוך את מרטין ליקיר המבקרים הספרותיים ושל קוראי המיינסטרים, דבר שהוא "נדיר עבור סוגת הפנטזיה, שלרוב זוכה ליחס מזלזל של נייר שלא ראוי לרפד איתו את תחתית הכלוב של דרקון". אנדרו לאונרד, כותב טורים באתר Salon.com, כתב: .
Publishers Weekly ציין בשנת 2000 כי "מרטין אולי לא מתחרה בטולקין או ברוברט ג'ורדן, אך הוא הרוויח את מקומו עם כותבי פנטזיה ימי-ביניימית נודעים כמו פול אנדרסון וגורדון דיקסון". אחרי יציאתו לאור של הספר הרביעי בסדרה "משתה לעורבים", לב גרוסמן כתב עליו במגזין טיים שמרטין הוא "כוח משמעותי באבולוציה של ז'אנר הפנטזיה" והכריז עליו כ"טולקין האמריקני". גרוסמן הסביר כי למרות שמרטין לא היה "הידוע ביותר מבין סופרי הפנטזיה הפעילים של אמריקה" באותה תקופה והוא "לעולם לא יזכה בפרס פוליצר או פרס הספרים לאומי... כישוריו כאומן בבניית נרטיב, עולים על אלו של כמעט כל סופר מכל סוג שכותב בימינו". כינויו של גרוסמן את מרטין כ"טולקין האמריקני" חדר לשימוש על ידי תקשורת המיינסטרים לרבות עיתונים כגון "הניו יורק טיימס" ("הוא הרבה יותר טוב מזה"), "הניו יורקר", "אנטרטיימנט וויקלי" ("שבח שגובל בחילול הקודש"), "הגלוב והמייל", ו"יו.אס.איי טודיי".מגזין "טיים" כינה את מרטין אחד ממאה האנשים המשפיעים בעולם בשנת 2011, ו"יו.אס.איי טודיי" נתן למרטין את התואר מחבר השנה 2011.
העיתונאי ג'ון ברבר מעיתון ה"הגלוב ומייל" טוען כי מרטין מצליח בו זמנית לשלוט ולהתעלות על הז'אנר כך ש"מבקרים מוחאים כפיים לעומק אפיון הדמויות שלו וחוסר הקלישאות בספרים שבכל זאת מלאים בגמדים ודרקונים". Publishers Weekly העניקו ביקורות חיוביות לשלושת הרומנים הראשונים של "שיר של אש ושל קרח" בזמנם פרסומם. "משחקי הכס" תואר כספר שיש בו "דמויות מפותחות באופן נפלא, פרוזה מוצלחת ונטייה לשפיכות דמים", "עימות המלכים" תואר כ"בולט במיוחד בשל האיכות החיה של העולם הבדיוני שבו ובזכות התפקיד הצנוע יחסית של הקסם", ו"סערת החרבות" תואר בזכות "המורכבות של דמויות כמו דיאנריז, אריה וקוטל המלך יגרמו לקורא להפוך את מספר העמודים הרב בספר זה בגלל שהסופר, בדומה לטולקין וג'ורדן, גורם לנו לדאוג לגבי הגורל שלהן". עם זאת, "משתה לעורבים" לא קיבל ביקורות דומות ונטען בביקורת עליו כי בתור הפרק הרביעי "הוא חסר מאוד את החצי השני שלו. יש מעט חומרים מספקים, אבל הספר בכללותו אינו מספק כלל." הספר החמישי, "ריקוד עם דרקונים" תואר כ"ספר בעל תחושה דומה לחגיגה", "מרטין שומר על רעננות הסיפור על ידי התמקדות בדמויות פופולריות שנעדרו במיוחד מהספר הקודם."
על פי העיתון "לוס אנג'לס טיימס", "סימן ההיכר של מרטין הוא יצירת אווירה דרך תיאורים מבריקים, כך שהרקע לסיפור הוא הרבה יותר מסתם תפאורה ואביזרים על במה", הספרים שלו שובים את הקוראים על ידי "סיפורים מורכבים, דמויות מרתקות, דילאוגים נהדרים, קצב מושלם ונכונות להרוג אפילו את הדמויות המרכזיות שלו".
בין הקולות הביקורתיים ביותר היו סם ג'ורדיסון ומייקל האן, שניהם מ"הגרדיאן ". ג'ורדיסון פירט את חששותיו לגבי משחקי הכס בביקורת משנת 2009 וסיכם "זה טיפשי. זה לא מתוחכם. זה קריקטורי. ובכל זאת, לא יכולתי להפסיק לקרוא .... אבסורד ארכאי בצד, הכתיבה של מרטין מצוינת. הדיאלוגים שלו זריזים ולעיתים קרובות שנונים, במיוחד כשמדובר בבניית תחושה של אופל ממשמש ובא". האן לא חושב שהספרים שונים משמעותית מכללי ז'אנר הפנטזיה. למרות השינויים שמרטין הכניס לכללים המקובלים בספרות הפנטזיה.
ביקורת ספרות אקדמית עדיין אינה ממהרת לעסוק בסדרה; ככל הנראה תהיה הרבה יותר ביקורת אקדמית אם וכאשר הסדרה תושלם. המונוגרפיה המלומדת הראשונה שיצאה מהאקדמיה על הסדרה היא הספר ג'ורג 'ר' מרטין וצורת הפנטזיה'' ("George R. R. Martin and the Fantasy Form") מאת המלומד הניו זילנדי ג'וזף רקס יאנג, שמנסה להסביר באמצעות שימוש בכלים של ניתוח ספרותי, שסדרת "שיר של אש וקרח" היא בפועל סדרת פנטזיה סטנדרטית שלא חורגת מגבולות הז'אנר, כפי שמרטין ומבקריו האוהדים מציעים בקוראם לסדרה "פנטזיה ריאליסטית".
מכירות
שמאל|ממוזער|351x351 פיקסלים|רשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס - תצוגה גרפית של מיקום ספרי "שיר של אש ושל קרח" מ-7 באפריל (ערב השידור של הפרק הראשון בסדרה "משחקי הכס" ב-HBO ועד ל-31 ביולי (פרסום הספר החמישי, "ריקוד עם דרקונים")כחול - משחקי הכס; צהוב - עימות המלכים; ירוק - סופת החרבות; אדום - משתה לעורבים)
נתוני המכירות המדווחים של סדרת ספרי "שיר של אש ושל קרח" אינם תמימי דעים על המספר הסופי של הספרים שנקנו, אולם כולם מתארים באופן זהה כיצד המכירות עלו באופן משמעותי מרגע שהעיבוד הטלוויזיוני "משחקי הכס" שודר לראשונה ב-2011 והוסיף לפופולריות העצומה של הסדרה. בעיתון הניו יורקר נטען באפריל 2011 (לפני פרסום הספר החמישי בסדרה "ריקוד עם דרקונים") כי יותר מ-15 מיליון ספרים של סדרת "שיר של אש ושל קרח" נמכרו ברחבי העולם, נתון שגם ה"גלוב ודואר" פרסם ביולי 2011. כשנתיים וחצי לאחר מכן, סוכנות רויטרס דיווחה בספטמבר 2013 כי הספרים בכל הגרסאות הזמינות לרכישה - דפוס, דיגיטלי ואודיו, נמכרו ביותר מ-24 מיליון עותקים בצפון אמריקה. כתבה בוול סטריט ג'ורנל דיווחה על יותר משישה מיליון עותקים שנמכרו בצפון אמריקה בלבד עד מאי 2011. ארצות הברית היום דיווחה על 8.5 מיליון עותקים בדפוס ובדיגיטל בסך הכל ביולי 2011, ולמעלה מ-12 מיליון עותקים שנמכרו בדפוס בדצמבר 2011. הסדרה תורגמה ליותר מ-20 שפות עד 2011; הספר החמישי, "ריקוד עם דרקונים" כבר תורגם עם צאתו ליותר מ-40 שפות ונכון ל-2017, סדרת הספרים תורגמה ל-47 שפות. מגזין העסקים פורבס העריך כי מרטין היה הסופר ה-12 המרוויח ביותר ברחבי העולם בשנת 2011 עם סך הכנסות של 15 מיליון דולר ממכירת הספרים בלבד.
המו"לים של מרטין צפו בתחילה כי הספר הראשון בסדרה "משחקי הכס" יהיה רב מכר, אך עם פרסומו ב-1996, הספר לא הצליח להתברג ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס במקומות הגבוהים או הנמוכים. מרטין לא היה מופתע מהביצועים הפושרים של הספר עם פרסומו, מכיוון שלדידו "לשער שמשהו יצליח או לסמוך על זה בטרם עת - זה משחק של אווילים". יחד עם זאת, הספר זכה אט אט להמלצות נלהבות של מוכרי ספרים עצמאיים ופופולריות הספר גדלה מפה לאוזן. הפופולריות של הסדרה זינקה בכרכים הבאים, כאשר הכרך השני "עימות המלכים" והשלישי "סופת החרבות" הגיעו עם צאתם לרשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס בשנת 1999 ובשנת 2000, בהתאמה. הסדרה זיכתה את כתביו הישנים של מרטין בתשומת לב חדשה, וההוצאה האמריקאית של מרטין, באנטם ספקטרה, הדפיסה מחדש את ספרי היחיד הקודמים שלו שאזלו דאז ממחסני ההוצאה.
הכרך הרביעי בסדרה, "משתה לעורבים", היה הראשון בסדרת הספרים שהפך לרב מכר מיידית עם צאתו בשנת 2005, עת הוא הגיע למקום הראשון ברשימת רבי המכר הבדיוני "הניו יורק טיימס" בכריכה קשה, 27 בנובמבר 2005.סדרת הטלוויזיה של HBO, כצפוי, גרמה להתעניינות רבה יותר בספרים עוד לפני שבכלל הוקרנה. ההערכות הן שסדרת הספרים "שיר של אש ושל קרח" התקרבה לקפיצה של פי שלוש במכירות בפלטפורמות השונות בהן הספרים היו זמינים (פרינט, דיגיטל, אודיו) ב-2011. "הוצאת באנטם" ציפו לראות את המכירות עולות עוד יותר בצמוד לפרסום סדרת הטלוויזיה, וההוצאה לאור הבריטית של מרטין, "הרפר וויאג'ר", ציפתה שהקוראים יגלו מחדש את ספרות הפנטזיה האפית האחרת שלהם. בתחילת 2011 ארבעת הכרכים הראשונים של הסדרה ("משחקי הכס", "עימות המלכים", "סופת החרבות" ו"משתה לעורבים") הופיעו מחדש ברשימות רבי המכר של ספרים בכריכה רכה ברבעון השני של 2011, עם מכירות כוללות מדווחות של כ-4.5 מיליון עותקים מארבעת הכרכים הראשונים של הסדרה שהודפסו.
בנקודת פרסומו ביולי 2011, ריקוד עם דרקונים היה בהדפס השישי שלו עם יותר מ-650,000 עותקים קשיחים בדפוס. כמו כן, הספר נמכר עם נתון המכירות הגבוה ביותר ביום הראשון של ספר חדש שפורסמה בשנת 2011 באותה תקופה, עם 170,000 עותקים קשיחים, 110,000 ספרים אלקטרוניים ו-18,000 ספרי שמע שנמכרו ביום הראשון. ריקוד עם דרקונים הגיע לראש רשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס ב-31 ביולי 2011. בשונה מרוב הכותרים הגדולים האחרים ברשימת רבי המכר, "ריקוד עם דרקונים" מכר יותר עותקים פיזיים מאשר עותקים דיגיטליים, מה שעדיין לא מנע ממרטין להפוך לסופר העשירי בלבד שהגיע למכירות של מיליון ספרים אלקטרוניים בפלטפורמת אמזון, קינדל. כל חמשת הכרכים וערכת כל הספרים בסט קופסה אחד, היו בין מאה הספרים הנמכרים ביותר בארצות הברית בשנים 2011 ו-2012.
סדרת הטלוויזיה תרמה לשיפור משמעותי במכירות הספרים והאספנות כמו ערכות קופסאות, מרצ'נדייז ופריטים אחרים. סדרת הטלוויזיה תרמה גם להגדלת הכיסוי הגאוגרפי של הספרים, והציגה לקוחות חדשים במדינות מתפתחות כמו הודו וברזיל לסדרת הספרים. כל זה הגדיל משמעותית את מכירות הספרים הכוללות. נכון לאפריל 2019, סדרת הספרים נמכרה בכ-90 מיליון עותקים ברחבי העולם.
קהילת המעריצים ("פנדום")
שמאל|ממוזער|240x240 פיקסלים|לינדה אנטונסון ואליו גארסיה יחד עם ג'ורג' ר. ר. מרטין משתתפים בכנס "ארכיפלאקון" לספרות מדע בדיוני ופנטזיה נורדית ב-2015 שהתקיים במרייהאמן, פינלנד
במהלך שנות השמונים ותחילת שנות התשעים הספרים של מרטין זיכו אותו למוניטין הולך וגובר בחוגי חובבי מדע בדיוני, אם כי לפי דבריו הוא קיבל מעט מכתבי מעריצים בשנה בימי טרום האינטרנט. יציאתו לאור של משחקי הכס גרם לעלייה משמעותית במספר העוקבים של מרטין, כאשר אתרי מעריצים מתחילים לצוץ וקהילה עם מאפיינים דומים לזו של חובבי מ"מסע בין כוכבים" מתפתחת באופן קבוע ונפגשת. בשנת 1999 נוצר האתר "Westeros.org" על ידי מעריצים שוודים בשם אליו מ. גרסיה ג'וניור, ולינדה אנטונסון, שהציגה בפני אליו את הסדרה. נכון ל-2011 האתר מונה כ-17,000 חברים רשומים. מעורבותם של גרסיה ואנטונסון בעבודתו של מרטין הפכה למקצועית למחצה לאחר שהם סייעו לו לכתוב את ספר ההיסטוריה של ווסטרוז "The World of Ice & Fire" שפורסם ב-2014. אתר ותיק נוסף הוא "האחווה ללא דגל", מועדון אוהדים לא רשמי הפועל ברחבי העולם שהוקם בשנת 2001. מייסדי האתר וחברים ותיקים אחרים שמשתתפים בו הפכו במרוצת השנים לחבריו הטובים של מרטין.
מרטין מנהל אתר רשמי, וכן מנהל בלוג תוסס בעזרתו של טיי פרנק. הוא גם מקיים אינטראקציה עם פאנדום המעריצים שלו על ידי מענה למיילים ומכתבים, אם כי הצהיר בשנת 2005 כי מספרם העצום של הפניות עשוי להשאיר אותם ללא מענה במשך שנים. מכיוון שישנם סוגים שונים ורבים של כנסים המוקדשים לספרות פנטזיה ומדע בדיוני בימינו, מרטין מקפיד ללכת לשלושה או ארבעה כינוסי מדע בדיוני בשנה, כדי לחזור לשורשים ולפגוש חברים. הוא לא קורא יותר לוחות מודעות, כך שכתיבתו לא תושפע מהמעריצים שחזו פיתולים ופירוש דמויות שונה ממה שהתכוון.
בעוד שמרטין מכנה את רוב מעריציו "נהדרים", ונהנה לקיים אינטראקציה איתם, חלקם פנו נגדו בגלל שש השנים שנדרשו עד לפרסומו של "ריקוד עם דרקונים". תנועה של מעריצים לא מרוצים בשם GRRuMblers הוקמה בשנת 2009, ויצרה אתרים כמו Finish the Book, George ו-Is Winter Coming?. מרטין השיב למעריצים אלו ברשומה בבלוג שלו שנקראה "למלעיזיי" וזכתה לתשומת לב תקשורתית. ה"ניו יורק טיימס" ציין כי זה לא נדיר שמרטין ימצא את עצמו במהלך אירוע חתימה על ספרים מול קהל שהוא גם משולהב וגם כועס. הניו יורקר כינה זאת "מאמץ מדהים להקדיש לגינוי מחבר הספרים שאדם מתיימר לאהוב. מעטים המחברים העכשוויים שיכולים לטעון שהם עוררו תשוקה כזו".
יצירות קשורות
נובלות - ספרי המשנה
ממוזער|350x350 פיקסלים|העטיפה למהדורה העברית של "האביר משבע הממלכות", 2015
בנוסף לספרי הסדרה, יצאו לאור מספר נובלות המתרחשות עשרות או מאות שנים קודם לאירועי משחקי הכס. סדרת סיפורי דאנק ואג, שלוש נובלות שמתרחשות 90 שנה לפני אירועי "שיר של אש ושל קרח", מציגות את הרפתקאותיהם של סר דנקן הגבוה ועוזרו אג, שלימים יהפוך למלך אאגון החמישי לבית טארגאריין. לסיפורים אין קשר ישיר לעלילת "שיר של אש ושל קרח", אם כי שתי הדמויות מוזכרות ב"סופת החרבות" וב"משתה לעורבים", בהתאמה. הנובלה הראשונה, "האביר הלא-משוח", פורסם באנתולוגיה "אגדות" משנת 1998, אליה מרטין הצטרף בשל בקשתו של רוברט סילברברג שהיה העורך של האנתולוגיה ורצה לפרסם עשרה סיפורים מקוריים שמעולם לא פורסמו קודם, מאת סופרי פנטזיה ידועים. העבודה על הנובלות התחילה לאחר פרסום הספר הראשון "משחקי הכס" בסדרה ולפני השני "עימות המלכים", כשמרטין עוד לא היה מוכר מאוד מחוץ לקהילת חובבי הפנטזיה, ולכן היה לו חשוב להיכנס לאנתולוגיה בה השתתפו שמות גדולים בעולם הפנטזיה כמו טרי פרצ'ט, אן מק'קפרי, סטיבן קינג ועוד. "החרב המושבעת" פורסמה אף היא ב-2003, באגדות II. מאוחר יותר עובדו שתי הנובלות לרומנים גרפיים. הנובלה השלישית, "אביר המסתורין", פורסמה לראשונה באנתולוגיה לוחמים בשנת 2010, ובשנת 2017 אף היא עובדה לגרסה של רומן גרפי. בשנת 2015 התפרסמו שלוש הנובלות כאוסף אחד, בספר בשם "האביר משבע הממלכות" שיצא לאור בעברית, בהוצאת אופוס, במאי 2015.
הנובלה "הנסיכה והמלכה" או, "השחורים והירוקים" הופיעה באנתולוגיה של טור ספרים "Dangerous" ב-2013 ומסבירה כמה מסיפורי הרקע של בית טארגאריין מאתיים שנה לפני אירועי הסדרה. "הנסיך הנוכל", או, "אח המלך", שפורסם באנתולוגיה Rogues בשנת 2014, היא הסיפור שקודם לאירועי הנובלה "הנסיכה והמלכה". הנובלה "בני הדרקון", שפורסמה באנתולוגיה "ספר החרבות" ב-2017, היא סיפורם של שני בניו של אאיגון הכובש, אאיניז הראשון ומאיגור הראשון "האכזר". כל שלושת הסיפורים הללו שולבו כחלקים מהספר "אש ודם", ספר המתאר את ההיסטוריה של בית טארגאריין.
כחלק מקידום הספרים 1, 3 ו-4, מרטין חיבר יחדיו פרקים מהספרים לרצף נרטיבי אחיד, ופרסם אותם כנובלה עצמאית לפני יציאת הספר ממנו הפרקים נלקחו. שלוש הנובלות שיצאו לאור בין השנים 1996–2003 פורסמו במגזין "המדע הבדיוני של אסימוב":
דם הדרקון (יולי 1996), לקוח מפרקי דאינריז במשחקי הכס
נתיב הדרקון (דצמבר 2000), לקוח מפרקי דאינריז סופת החרבות
זרועות הקראקן (מרץ 2003), המבוסס על פרקי איי הברזל מתוך משתה לעורבים
ספר 20px|גבולהמהדורה האנגלית 18px|גבולהמהדורה העברית שנת הוצאה מס' עמודים שנת הוצאה מס' עמודים תרגום האביר משבע הממלכות A Knight of the Seven Kingdoms 2013 355 2015 272 צפריר גרוסמן האביר הלא-משוח The Hedge Knight 1998 85 הספר לא תורגם החרב המושבעת The Sworn Sword 2003 81 הספר לא תורגם אביר המסתורין The Mystery Knight 2010 104 הספר לא תורגם
הנסיכה והמלכה The Princess and the Queen 2013 107 הספר לא תורגם הנסיך פורע החוק The Rogue Prince 2014 832 הספר לא תורגם בני הדרקון The Sons of the Dragon 2017544הספר לא תורגם
אש ודם
"אש ודם" הוא ספר (עתיד להתפרסם בשני כרכים), המתאר את ההיסטוריה המלאה של בית טארגאריין; החל מיציאתם לעבר ווסטרוז ועד לאחיזתם את השלטון בה. הספר הראשון יצא ב-20 בנובמבר 2018, והספר השני מתוכנן לצאת לאור לאחר "רוחות החורף".
סדרות טלוויזיה
עם צמיחת הפופולריות של סדרת הספרים, רשת HBO בחרה לעשות עיבוד טלוויזיוני לשיר של אש ושל קרח בשנת 2007. פרק פיילוט הופק בסוף 2009, והרשת חתמה על התחייבות לסדרה בת תשעה פרקים נוספים במרץ 2010. הסדרה, שכותרתה "משחקי הכס", הוקרנה בבכורה באפריל 2011 וזכתה לשבחים ודרוגים גבוהים באתרי דירוג שונים. הרשת נתנה "אור ירוק" להפקת התוכנית לעונה שנייה שתעקוב אחר אירועי "עימות המלכים" יומיים לאחר מכן. זמן קצר לאחר סיום העונה הראשונה, התוכנית קיבלה 13 מועמדויות לפרס אמי, כולל סדרת הדרמה המצטיינת, וזכתה בסוף בפרסים עבור בעיצוב ראשי מצטיין, ושחקן משנה מצטיין בסדרת דרמה לשחקן פיטר דינקלג' עבור גילום דמותו של טיריון לאניסטר. HBO הודיעה על חידוש התוכנית לעונה שלישית באפריל 2012, עשרה ימים לאחר הצגת הבכורה של העונה השנייה. בשל אורכו של "סופת החרבות", העונה השלישית הציגה רק בערך את המחצית הראשונה של הספר.
זמן קצר לאחר הצגת הבכורה של העונה השלישית במרץ 2013, הרשת הודיעה כי משחקי הכס תחזור לעונה רביעית, שתכסה את המחצית השנייה של "סופת החרבות" יחד עם תחילת "משתה לעורבים" ו"ריקוד עם דרקונים". משחקי הכס הייתה מועמדת ל-15 פרסי אמי עבור העונה השלישית. יומיים לאחר הצגת העונה הרביעית בבכורה באפריל 2014, HBO חידשה את משחקי הכס לעונה חמישית ושישית. העונה החמישית הוקרנה בבכורה ב-12 באפריל 2015 וקבעה שיא גינס לזכייה במספר הגבוה ביותר של פרסי האמי לסדרה בעונה אחת בשנה, כשהצליחה לגרוף 12 פרסי אמי מתוך 24 מועמדויות, כולל הפרס עבור סדרת הדרמה הטובה ביותר. בפרקים אלו צפו בממוצע 8 מיליון צופים, וקבעו צפיית שיא לסדרה. העונה השישית הוקרנה לראשונה ב-24 באפריל 2016. פרקים אלה קיבלו את המועמדות הגבוהה ביותר לטקס פרסי האמי ה-68, עם 23 מועמדויות ו-12 זכיות, כולל הפרס לסדרת הדרמה הטובה ביותר פעם שנייה ברציפות. העונה השביעית הוקרנה בבכורה ב-16 ביולי 2017. העונה השמינית והאחרונה הוקרנה בבכורה ב-14 באפריל 2019 כששתי עונות אלו זוכות אף הן בפרסי האמי לסדרת הדרמה הטובה ביותר שנה אחר שנה (2018, 2019).
עבודות נוספות
סדרת "שיר של אש ושל קרח" הולידה תעשייה של מוצרי ספין-אוף. חברת המשחקים האמריקנית "משחקי מעוף הפנטזיה" הוציאו משחק קלפי אספנות, משחק לוח, ושני אוספי יצירות אמנות בהשראת הסדרה. מגוון מוצרים של משחק משחקי תפקידים יצאו לשוק על ידי חברות "שומרי הסדר" ו"גרין רונין". חברת "Dynamite Entertainment" עיבדו את משחקי הכס לקומיקס חודשי בעל שם זהה בשנת 2011. מספר משחקי וידאו זמינים או בהפקה, כולל "משחקי הכס: בראשית" (2011) ו-"משחקי הכס" (2012) מאת ציאניד; קיבלו שניהם דירוגים בינוניים מצד המבקרים. משחק רשת חברתית שכותרתו "משחקי הכס: עלייה" (2013) מאת Disruptor Beam מאפשר לשחקנים לחיות את חיי האצילים במהלך התקופה שהסדרה מתרחשת. הוצאת "Random House" הוציאה ספר מפות רשמי בשם "ארצות הקרח והאש", הכולל מפות ישנות וחדשות של עולם שיר של אש ושל קרח. הספר "עולם הקרח והאש" שמהווה מעין מדריך להיסטוריה של ווסטרוז מאת מרטין ובעלי Westeros.org, אליו גרסיה ג'וניור ולינדה אנטונסון, פורסם באוקטובר 2014. מוצרים מורשים אחרים כוללים רפרודוקציות של נשק בגודל מלא, מגוון בובות של דמויות שניתן לאסוף, רפרודוקציות של מטבעות של ווסטרוז, ומספר רב של פריטי מתנה ופריטי אספנות המבוססים על סדרת הטלוויזיה מבית HBO. הפופולריות של סדרת HBO הפכה את כס הברזל לסמל של כל המוצרים הקשורים לעולם של שיר של אש ושל קרח.
פרסים
זכיות ומועמדויות בפרסי ספרות ספר לוקוס נבולה הוגו פנטזיה גפן 1 משחקי הכס זכייה מועמדות מועמדות 2 עימות המלכים זכייה מועמדות 3 סופת החרבות זכייה מועמדות מועמדות זכייה 4 משתה לעורבים מועמדות מועמדות 5 ריקוד עם דרקונים זכייה מועמדות מועמדות זכייה
ארבעה מספרי הסדרה זכו בפרס לוקוס לספר הפנטזיה הטוב ביותר לשנת 1996 (משחקי הכס), 1998 (עימות המלכים), 2000 (סופת החרבות) ו-2011 (ריקוד עם דרקונים). מכל הסדרה, רק "משתה לעורבים" הספר הרביעי בסדרה שהיה מועמד לפרס לוקוס ב-2006, הפסיד את הזכייה לבני אנאנסי של ניל גיימן. למעט פרסי לוקוס, ספרי הסדרה היו מועמדים לכל הפרסים החשובים של הספרות הספקולטיבית העולמית:
משחקי הכס (1996) - היה מועמד לפרס הפנטזיה העולמי, ומועמד לפרס נבולה, 1997
עימות המלכים (1998) - היה מועמד לפרס נבולה, 1999 ]
סופת החרבות (2000) - היה מועמד לפרס הוגו, ומועמד לפרס הנבולה, 2001
משתה לעורבים (2005) - היה מועמד להוגו, ומועמד פרסי הפנטזיה הבריטית, 2006
ריקוד עם דרקונים (2011) - היה זוכה פרס לוקוס, פרס הוגו ומועמד לפרס הפנטזיה העולמי, 2012
בישראל, באוקטובר 2018 זכה התרגום לעברית של סדרת שיר של אש ושל קרח בפרס רטרו גפן, שחולק לכבוד 20 שנה לפרס גפן, בקטגוריית ספר הפנטסיה המתורגם.
קישורים חיצוניים
אתר הבית של ג'ורג' ר. ר. מרטין
ניתוח של הדמיון בין ספרי שיר של אש וקרח למלחמות השושנים, מתוך אתר Science Fiction and Fantasy
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ספרי פנטזיה אפית
קטגוריה:סדרות ספרי פנטזיה
קטגוריה:יצירות זוכות פרס גפן
קטגוריה:יצירות זוכות פרס לוקוס | 2024-09-20T15:40:35 |
HP-65 | ממוזער|מחשבון HP-65
ממוזער|ערכת מחשבון HP-65.המחשבון הגיע במארז קשיח עם מדריך למשתמש, תוכנת "Standard Pac" של כרטיסים מגנטיים, נרתיק עור רך ומטען.
HP-65 הוא מחשבון־הכיס הראשון בעולם שהיה בר־תכנות. המחשבון הוצא לשוק על ידי חברת HP בשנת 1974. היו לו תשעה אוגרים וזיכרון ל־100 פעולות מקשים. הוא גם כלל קורא/כותב כרטיסים מגנטיים. גודל הכרטיס היה קטן מאוד, בערך כגודל מסטיק.
המחשבון HP-65 הציע אפשרויות כתיבת תוכנה בסיסיות יחסית, ותוכן האוגר R9 שלו הושחת בכל פעם שהמשתמש (או התוכנה) ביצעה פונקציות טריגונומטריות או מבחני השוואה. בעיה זו תועדה במדריך למשתמש, כך שלא נחשבה לבאג אלא לפגם ידוע בשימוש.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:דגמי מחשבים
קטגוריה:מחשבונים
קטגוריה:מכשירים שהושקו ב-1974
קטגוריה:מוצרי היולט פקארד | 2024-04-24T18:36:48 |
מחשבון | ממוזער|250px|מחשבון (פשוט)
ממוזער|250px|מחשבון מדעי
ממוזער|250px|מחשבון פיננסי מדגם HP-10B
ממוזער|250px|מחשבון גרפי מדגם TI-84 Plus. מחשבון זה מסוגל לשרטט גרף של פונקציה.
מחשבון (ידוע גם בשם מחשב כיס) הוא מכשיר אלקטרוני שנועד לביצוע חישובים. קדמו למחשבון מכונת החישוב, שהיא מכשיר מכני לביצוע חישובים, סרגל חישוב ששימש בעיקר אנשי מדע ומהנדסים, בעיקר לפעולות כפל וחילוק והחשבונייה, ששימשה במשך אלפי שנים כשיטה לביצוע ארבע פעולות החשבון. המחשבון משמש לפתרון בעיות חישוביות פשוטות שאינן מצריכות שימוש במחשב. תלמידים וסטודנטים משתמשים במחשבונים לצורך לימודיהם, ומותר להכניסם לבחינות הבגרות.
היסטוריה
בתחילת שנות ה־60 של המאה ה־20 החלו להופיע מכונות חישוב אלקטרוניות, כתחליף למכונות החישוב המכניות שהיו אז מכונה משרדית נפוצה. המכונה הראשונה, ANITA, של חברת Bellpunch, הופיעה באוקטובר 1961. המכונה הייתה מבוססת על טכנולוגיה של שפופרות ריק, והייתה גדולה, יקרה וכבדה. תוך שנים ספורות הופיעו מכונות חישוב אלקטרוניות מבוססות טרנזיסטורים, של Bellpunch ושל יצרנים נוספים. היצרנים הראשונים היו, כמו Bellpunch, יצרני מכונות חישוב מכניות, אך במהרה נכנסו יצרנים נוספים. לקראת סוף שנות ה־60 המכונות עברו מטכנולוגיה של טרנזיסטורים למעגלים משולבים, אך עדיין נדרשו רכיבים רבים כדי לממש את הלוגיקה הנחוצה למכונת חישוב, משום שהמעגלים המשולבים עדיין לא הכילו מספיק טרנזיסטורים ושערים. התצוגה התבססה בדרך כלל על שפופרות Nixie (Nixie Tube ), או על שפופרת קרן קתודית. משנה לשנה צפיפות המעגלים המשולבים המשיכה לעלות (ראו חוק מור), וב־1968 אפשר היה לממש מכונת חישוב בעזרת ערכת שבבים עם ארבעה שבבים או פחות, וטכנולוגיית התצוגה עברה משפופרות Nixie לטכנולוגיות מתקדמות יותר, בעיקר Itron. ב־1970 הופיעה מכונת החישוב הראשונה המופעלת בעזרת סוללה חשמלית, אולי המתקן הראשון שמתאים לכינוי "מחשבון" כפי שהוא מוכר היום, אם כי עדיין לא "מחשבון כיס". המכונה, Sharp QT-8B , של חברת שארפ היפנית, הייתה מבוססת על ערכת שבבים של חברות Rockwell, והכילה סוללה נטענת של 7.5 וולט. ותצוגה של שפופרות Itron – טכנולוגיה קומפקטית וחסכונית יותר מאשר Nixie. כשהמכונה הוצגה בארצות הברית ב־1971, המחיר המומלץ לצרכן היה כ־500 דולר. חברות נוספות ייצרו ערכות שבבים למכונות חישוב, ובפרט חברת טקסס אינסטרומנטס שהציעה ערכה של 3 שבבים.
בשנת 1970 פנתה יצרנית מכונות החישוב היפנית ביזיקום (Busicom ), לשתי יצרניות שבבים אמריקאיות, אינטל ומוסטק (Mostek ), כדי שיפתחו עבורה שבבים למכונת חישוב אלקטרונית. בחברת אינטל, המהנדס טד הוף הציע לפתח מיקרו מעבד כדי לענות על הדרישה, ולעומת זאת במוסטק הוחל בפיתוח שבב ייעודי. הפיתוח של אינטל, מעבד 4 סיביות 4004 (למעשה מדובר במשפחה של שבבים – כדי לממש את הפונקציונליות הדרושה יש צורך במספר שבבים מהמשפחה) יצא מפס הייצור באמצע 1971, והחל (או המשיך) את מהפכת המחשוב. חברת אינטל היא עדיין יצרנית המעבדים הגדולה והמובילה בעולם, ובמידה מסוימת אפשר לראות את המעבדים של אינטל עד היום כממשיכיו של ה־4004. ביזיקום ייצרה מכונות חישוב המבוססות על שבב זה, ומאוחר יותר התירה לאינטל למכור אותו גם לצרכנים אחרים (כל עוד אינם יצרני מכונות חישוב), תמורת הפחתה משמעותית במחיר שאינטל גבתה ממנה עבור השבב.
לעומת אינטל, מוסטק פיתחה שבב ייעודי, MK6010 המממש את כל הפונקציונליות של מכונת חישוב. השבב נרכש גם הוא על ידי ביזיקום, שייצרה מכונות חישוב המבוססות עליו, כמו ה־Junior, מכונת החישוב הראשונה שהתבססה על שבב יחיד. מכונה זו לא הייתה עדיין "מחשבון כיס" – היא שקלה כ־1.6 ק"ג ודרשה מקור כוח חיצוני. מאוחר יותר, ביזיקום פיתחה מחשבון כיס , שהיה מבוסס על גרסה מתקדמת מעט של השבב (MK6010L). מחשבון זה היה מחשבון הכיס האלקטרוני הראשון בעולם, והמחשבון הראשון שעשה שימוש בטכנולוגיית תצוגה של דיודות פולטות אור, או LED, טכנולוגיה ששלטה בתחום המחשבונים עד שתצוגת גביש נוזלי הופיעה בצורה ובמחיר שהתאימו לשוק זה.
מוסטק לא נותרה היצרנית היחידה שייצרה מחשבון על שבב – תוך זמן קצר חברות נוספות, ובראשן טקסס אינסטרומנטס הציעו גם הן שבבים שמממשים פונקציונליות מלאה של מחשבון, ולזמן מה שוק המחשבונים היה שוק "חם", וחברות רבות נכנסו לשוק זה. תוצאת לוואי אחת הייתה העלמות כמעט מיידית של שוק מכונות החישוב המכניות – יצרניות מכונות חישוב נעלמו כמעט בין לילה. חברת Bowmar האמריקאית ייצרה תצוגות LED, וניסתה לשכנע יצרני מחשבונים להשתמש בתצוגות מתוצרתה, וכשהלקוחות בוששו לבוא, החליטה לייצר את המחשבונים בעצמה, בשימוש בשבבי טקסס אינסטרומנטס. תוך זמן קצר הפכה Bowmar לאחת מיצרניות המחשבונים המובילות, אולי הגדולה מכולן.
מחשבון מדעי הוא מחשבון שבנוסף לארבע פעולות החשבון, יכול לחשב חזקות, לוגריתמים, פונקציות טריגונומטריות. בשנת 1972 הציגה חברת היולט פקארד את המחשבון המדעי הראשון – HP-35. מחשבון זה היה מבוסס על שבב של מוסטק שפותח עבור HP, והשתמש ב־RPN, כמו המחשבונים המדעיים ש־HP הציגה אחריו, תכונה שהפכה סימן ההיכר של מחשבוני HP. המחשבון הכיל 35 מקשים (נהוג לחשוב שזה מקור השם HP-35). חברת HP הייתה למובילה בשוק המחשבונים המדעיים, וב־1974 הציגה את מחשבון הכיס המדעי הראשון הניתן לתכנות, HP-65, עם 9 אוגרים, וזיכרון פנימי של עד 100 לחיצות מקש, כך שהמשתמש יכול לחזור באופן אוטומטי על סדרת פעולות, תוך הזנת קלט שונה. את ה"תוכנית", או סדרת הפעולות, ניתן לשמור על פס מגנטי שהמחשבון יכול לכתוב ולקרוא, ואפשר היה לרכוש פסים מגנטיים עם "תוכניות" מוכנות לצרכים שונים, כמו ניווט, או חישובים הנדסיים מסובכים. מחשבון זה היה מחשבון הכיס הניתן לתכנות הראשון בחלל, במשימת אפולו־סויוז, כגיבוי למחשב הניווט. מחשב הניווט עבד ללא תקלה ולא נעשה שימוש במחשבון. המחשבון היה יקר – כ־$800, וב־1975 הציעה החברה גרסה בשם HP-25, שעדיין ניתנה לתכנות, אך ללא קורא הפסים המגנטיים.
חברת טקסס אינסטרומנטס, אחת היצרניות הראשיות של שבבים למחשבונים ומכונות חישוב, החליטה להיכנס לשוק המכשירים בעצמה. ב־1972 החברה הציגה מספר מכונות חישוב שולחניות ומיטלטלות, במחירים שיצרנים אחרים, שלא ייצרו את השבבים בעצמם, התקשו להתחרות בהם, כמו ה־TI-2500 שנמכר ב־$120. היצרנים האחרים של מכונות חישוב האלקטרוניות החלו לעזוב את השוק הזה, לטובת מוצרים אחרים, או בהפסקת פעילות. מגמת ירידת המחירים המשיכה, גם בשוק המחשבונים, וגם משוק זה נפלטו חברות שונות. למשל, חברת Bowmar, אחת היצרניות המובילות של מחשבונים ב־1972, חדלה להתקיים ב־1976. תוך זמן קצר נותרה טקסס אינסטרומנטס היצרנית האמריקאית היחידה של מחשבונים פשוטים, כשלצידה HP עם מחשבונים מדעיים. מתחרותיה של טקסס אינסטרומנטס היו החברות היפניות, ובראשן שארפ.
מגמת המזעור וההוזלה נמשכה: ב־1975 הציגה Pulsar (מיזם משותף של HP וחברת השעונים השווייצרית המילטון) מחשבון מוטמע בשעון יד, ובמהרה יצרנים נוספים הציעו מוצרים דומים. לקראת סוף שנות ה־70 של המאה ה־20 החלו להופיע מחשבונים עם תצוגה מבוססת גביש נוזלי (LCD), שדורשת הרבה פחות הספק מ־LED. גם השבבים, יחד עם ירידה בגודל ועלייה ביכולת, צרכו פחות ופחות הספק חשמלי, כך שניתן היה להשתמש בפחות סוללות, ובסוללות קטנות יותר. הופיעו מחשבונים קטנים יותר ויותר, שצורכים פחות ופחות הספק, במחיר זול יותר ויותר. בשנות ה־80 של המאה ה־20 ניתן היה למצוא מחשבונים בגודל כרטיס אשראי, עם תא סולארי כמקור כוח, שחולקו חינם כמוצר פרסומי לקידום מכירות, מעין "מחזיק מפתחות" אלקטרוני. ב־2017, מחיר אופייני של מחשבון מדעי בארצות הברית, הוא כ־$8.
לדוגמה, מחירים של מחשבונים בין 1973 ל־1978, מתוך הקטלוג של רשת "רדיו שק":
שנה197319741975197619771978מחיר מחשבון 4 פעולות$130$90$50$17$11$9מחיר מחשבון מדעי$130$60$30$30מחיר מחשבון מדעי מיתכנת$80
מחשבון מדעי
הבחנה נוספת בין סוגי מחשבונים היא ההבחנה בין מחשבון מדעי למחשבון רגיל. מחשבון רגיל מסוגל לבצע את ארבע פעולות החשבון, ולעיתים פעולות פשוטות נוספות, כגון חישוב באחוזים והוצאת שורש ריבועי. מחשבון מדעי מסוגל לבצע גם פונקציות טריגונומטריות, חזקה, לוגריתם ועוד. סוג נוסף הוא מחשבון פיננסי, שכולל פונקציות לחישובים פיננסיים: חישובי ריבית, היוון וכדומה; ועוד סוג הוא מחשבון גרפי, אשר היכולת הראשית שלו בין שלל יכולותיו היא לשרטט את גרף הפונקציה.
מחשבונים מודרניים
מערכות הפעלה רבות כוללות תוכנת מחשבון, המחקה את פעולתו של מחשבון רגיל או מדעי.
כיום, מחשבונים משולבים בטלפונים סלולריים או בעזרי PDA. ישנם שעוני יד שכוללים בתוכם מחשבון.
תצוגה של מספרים גדולים, כתיב מדעי וכתיב הנדסי
ממוזער|250px|תצוגת מחשבון, המציגה את מספר אבוגדרו בכתיבת E מדעית
גודל התצוגה ברוב המחשבונים מוגבל מאוד, והצגת מספרים גדולים מספיק או קטנים מספיק בערכם המוחלט לא אפשרית בצורה פשוטה: במחשב בן 8 ספרות, המספר הגדול ביותר שניתן להצגה בצורה פשוטה הוא מאה מיליון פחות 1, משום שלהצגת 100 מיליון נחוצות 9 ספרות. בדומה, בהצגת מספרים קטנים בערכם המוחלט, מפסידים דיוק, ומתחת גודל מסוים מוצג 0. כדי להתגבר על המגבלה הזו, משתמשים בצורת הרישום המדעית – כתיב חזקות. כיוון שלרוב התצוגה היא חד־ממדית (שורה אחת), ולא ניתן לשלב כתיב עילי (superscript) של מעריך החזקה ( בביטוי ), משתמשים (בדרך כלל) באות האנגלית הגדולה E (אין להתבלבל עם הקבוע המתמטי e או עם פונקציית האקספוננט !), להפרדת המספר לשני חלקים – החלק שנמצא אחרי ה־E והחלק שנמצא לפני ה־E. כדי לקבל את המספר המיוצג בצורת כתיבה זו, יש לכפול את המספר שנמצא לפני ה־E במספר שנמצא אחרי ה־E ומייצג את מעריך החזקה שבסיסה 10. באופן כללי, המספר מייצג את המספר .
מחשבונים מדעיים רבים תומכים בשני סוגים של תצוגה מדעית – כתיב מדעי וכתיב הנדסי: בכתיב מדעי, החלק השלם של המנטיסה הוא בן ספרה אחת, בין 1 ל־9 (לעולם לא 0), ובכתיב הנדסי, החלק השלם של המנטיסה הוא בין 1 ל־999, והאקספוננט מתחלק ב־3. הסיבה היא שנהוג להשתמש במידות ומשקולות שהן כפולות של 1000 אחת של השנייה: במדידת זמנים נהוג להשתמש בננושנייה, מיקרושנייה, מילישנייה ושניות, במדידת מרחקים משתמשים במיקרון, מילימטר, מטר וקילומטר, במדידת משקל במיקרוגרם, מיליגרם, גרם, קילוגרם וטון, וכן הלאה. בהנדסה לא מקובל להשתמש ביחידות הביניים, כמו סנטימטר ודצימטר. במדעים, נהוג להשתמש ביחידה אחת לכל גודל – פעמים רבות במערכת היחידות הבינלאומית. מחשבונים מדעיים בדרך כלל מאפשרים למשתמש לבחור בין הצגת תוצאות החישוב בכתיב מדעי וכתיב הנדסי.
מודים (אופני פעולה), מקשים רב־שימושיים
מחשבונים מדעיים בדרך כלל מאפשרים למשתמש לבחור בין אופני פעולה שונים, במספר צורות. להלן המודים הנפוצים, ויש מחשבונים שתומכים במודי פעולה נוספים:
רישום זוויות: באופן מסורתי, המעגל מחולק ל־360 מעלות (מסומן 360°). לעומת זאת, בשיטה המדעית, החלוקה המקובלת היא לרדיאנים. שיטה שלישית, מקובלת פחות משתי הראשונות היא חלוקת המעגל ל־400 גראדים (מקורה של שיטה זו במהפכה הצרפתית, יחד עם המטר והקילוגרם, שנקלטו בהצלחה). מחשבונים מדעיים בדרך כלל מאפשרים למשתמש לבחור באיזו שיטה להציג זוויות (מחשבונים רבים תומכים במעלות ורדיאנים בלבד). בחירה זו חשובה לפונקציות הטריגונומטריות.
כתיב מדעי מול כתיב הנדסי – כפי שמתואר בסעיף הקודם
בסיס ספירה – כל המחשבונים המסחריים תומכים בכתיב עשרוני, ויש מחשבונים שתומכים בבסיסי ספירה נוספים – בדרך כלל בסיס בינארי, בסיס אוקטלי (בסיס 8), ובסיס הקסדצימלי.
בדרך כלל מודי הפעולה מופיעים בתצוגה, מעל או מתחת לספרות של התוצאה, כשלכל מוד מקש או מקשים שמעבירים את המחשבון ממוד אחד לשני: למשל, במחשבון שתומך במעלות, רדיאנים או גראדים, יהיה כפתור אחד, כך שלחיצה עליו מעבירה את המחשבון ממעלות לרדיאנים, לחיצה נוספת תעביר את המחשבון לגראד, ולחיצה שלישית תחזיר אותו למעלות. במחשבונים שתומכים בבסיסי ספירה שונים, יש בדרך כלל מקש נפרד לכל בסיס ספירה, כך שלחיצה עליו מעבירה את המחשבון לבסיס ספירה זה, עד שהמשתמש בוחר בבסיס ספירה אחר.
Shift או 2nd
מחשבון כיס מוגבל בגודלו, וכדי שיהיה נוח להפעלה, מספר המקשים מוגבל גם הוא. כדי לתמוך ביותר פונקציות, רוב המחשבים מצוידים במקש אחד או יותר, שבדרך כלל אם כי לא תמיד, מסומנים Shift או 2nd. לחיצה על מקשים אלו משנה את תפקיד המקשים האחרים, ובאופן כזה, מחשבון עם 40 מקשים יכול לתמוך ביותר מאשר 22 פונקציות (11 מקשים מוקדשים לספרות ולנקודה עשרונית, חמישה לפעולות החשבון ולמקש =, ועוד שני מקשים לניקוי). לדוגמה, במחשבון HP-65, יש שלושה מקשים כאלו: , , ו־. באופן זה, המקש של הספרה 4 משמש גם לחישוב מספר הופכי, פונקציית סינוס ופונקציית Arcsin, כשלוחצים על המקש המתאים לפני לחיצה על 4.
ראו גם
ארבע פעולות החשבון
מכונת חישוב
דיסקלקוליה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אריתמטיקה
קטגוריה:ציוד משרדי
קטגוריה:הוראת המתמטיקה | 2024-05-01T01:16:57 |
קבוצת כנרת | קְבוּצַת כִּנֶּרֶת היא קיבוץ השוכן בחוף הדרום-מערבי של הכנרת, בין המושבה כנרת ובין דגניה המשתייך לתנועה הקיבוצית. הקבוצה הוקמה ב-ב' בחשוון תרע"ד, 2 בנובמבר 1913. שייכת למועצה אזורית עמק הירדן.
היסטוריה
ייסוד ושנים ראשונות
מייסדי היישוב היו "שלישיית היחד" אנשי העלייה השנייה: בנציון ישראלי, נח נפתולסקי ומאיר רוטברג. בחצר כנרת התגבשה קבוצה שהאידאולוגיה שלה הייתה "כיבוש העבודה" (ולכן נקראה "קבוצת כיבוש עבודה"). הקבוצה נדדה בין עבודות מחצר כנרת לסג'רה ולכפר אוריה. חברי הקבוצה תכננו לעלות להתיישבות בחורן, אשר ברמת הגולן, ובשנת 1913 (תרע"ד) נענו לקריאת ד"ר ארתור רופין, מנהל המשרד הארצישראלי, לחזור לחצר כנרת ולקחת עליהם את ניהול ותפעול החווה, מידי קבוצת "הפועל הצעיר" שבראשה עמד אליעזר יפה, אשר ניהלה את החווה במשך שנה אחת. קבוצת המייסדים הראשונית שחזרה לחוות כנרת להקים את הקבוצה כללה שלושה עשר חברים ושלוש חברות: בנציון ישראלי, נח נפתולסקי, מאיר רוטנברג, אהרן שידלובסקי, א"ד גורדון, יוסף זלצמן, יצחק טבנקין, יצחק פיינרמן, אלכסנדר נויפלד, אברהם קרביצקי, יצחק ברנשטיין, יהושע אדלר, דוד פיירמן, חיה ישראלי, אוה טבנקין וחיה ברשקובסקי.
קבוצת מייסדים נוספת שעבדה באתר בראשית ימי כנרת הם "תימני כנרת", אשר הגיעו, בהנהגתו של הרב דוד בן ישראל צאירי, לעבוד בחווה ב-1912. יוצאי תימן, אשר הורשו להתגורר בבית המוטור ובסביבתו, מחוץ לחצר כנרת עצמה, היוו קבוצה נפרדת מבחינה תרבותית וחברתית. ב-1930, לאחר קונפליקט מתמשך עם הקבוצה, הועברו יוצאי תימן מכנרת לשכונת מרמורק ברחובות.
בשנת 1922 עזבה קבוצת חברים גדולה את קבוצת כנרת אל גדוד העבודה, ובהם שלמה לביא, שהיו למייסדי קיבוץ עין חרוד. הוותיקים שנותרו בחצר כנרת, פנו ל"קבוצת וילנה", קבוצת חלוצים וחלוצות אנשי העלייה השלישית, שישבה אז במחנה בטבריה עילית לאחר שסיימה הקמת מחנה צריפים עבור הצבא הבריטי ב'גבעת ח'רובה' ליד ג'נין, בבקשה להצטרף ליישוב. לאחר, שהקבוצה הצטרפה, החלה בניית המשק החקלאי המגוון של קבוצת כנרת.
הקבוצה גדלה, נולדו ילדים, והמקום היה צר מלהכיל את הקבוצה. בשנת 1929 עברו חברי הקבוצה להתיישבות של קבע על גבעה כשני קילומטר דרומית לחצר כנרת וכקילומטר מערבית לבית המוטור, ובנקודה זו נמצאת קבוצת כנרת עד היום.
נעמי שמר, שנולדה בכנרת בשנת 1930, סיפרה על כך שהיא לא גדלה בבית ילדים. בתקופתה "בכנרת תמיד הייתה לינה אצל ההורים". נעמי שמר מספרת על ילדותה בקבוצת כנרת. שיחה עם נעמי שמר בתוכנית "לחם האוהבים", קול ישראל, שבועות 1991 החל מדקה 4:29
ב-1939 נכתב ב"מגילת חג" לרגל חגיגות חצי יובל לקבוצה: "תחת חֶלְקָה קטנה, שוממה ומכוסה אבנים וסִדְרִיוֹת, המפרנסת בדוחק מספר משפחות של בדווים, שהרבו סביבם שוד ורצח – מכילה כנרת כיום ומפרנסת למעלה מ-300 נפש".
קבוצת כנרת היו שותפים במפעל המים מכון חמשת הקיבוצים, שהוקם בשנים 1942-1943, וכלל מכון שאיבה על גדות הירמוך שהעלה את המים אל ראש אמת מים, ממנה זרמו המים במערכת תעלות פתוחות להשקיית השדות.
שמאל|ממוזער|250px|שלושת הבתים הראשונים בקבוצת כנרת, בשנות ה-20. במבנה המרכזי מבין שלושת הבתים על הגבעה, שוכן מוזיאון לתולדות כנרת
שמאל|ממוזער|250px|אתר הטבילה "ירדנית" על נהר הירדן, המצוי סמוך לקבוצת כנרת ובבעלותה
250px|ממוזער|חדר האוכל של הקיבוץ
מהקמת המדינה ועד ימינו
אתרים סמוכים
בקרבת שער הכניסה בתחילת הדרך לכיוון ביתניה תחתית נמצא קבר יוסף זלצמן הנרצח הראשון בן הקבוצה. ממזרח לקבוצה שוכן בית הקברות כנרת, שבו נטמנו אחדים ממנהיגי תנועת העבודה: ברל כצנלסון, נחמן סירקין, רחל המשוררת, דב בר בורוכוב ואברהם הרצפלד. המשוררת נעמי שמר, שנולדה בקבוצת כנרת, ושמואל סטולר חתן פרס ישראל לחקלאות, שאול אביגור - ראש המוסד לעלייה ב' וסגן שר הביטחון מלחמת העצמאות, נטמנו אף הם בבית הקברות של הקבוצה.
בסמוך לקבוצה מצוי אתר הטבילה לנצרות "ירדנית", ליאור חן, "נהר זורם ביניהם: מעשה ההתהוות של שלושה אתרי טבילה לאורך נהר הירדן", עבודת דוקטורט, האוניברסיטה העברית. נובמבר 2018 שנמצא בבעלות הקבוצה, ומהווה אתר ביקור חשוב עבור צליינים נוצרים המבקרים בישראל. מצפון לקבוצה - ביצת כנרת.
ראו גם
מוזיאון לתולדות כנרת
לקריאה נוספת
נח סטולר, יחפים בחצר, כנרת: הוצאת קבוצת כנרת, תשס"א 2001.
ברכה חבס (עורכת), החצר והגבעה : סיפורה של קבוצת כנרת, תל אביב : הוצאת עם עובד, תשכ"ט 1968.
מהחיים בקבוצת כנרת, מזכרונות שושנה בלובשטיין, תרס"ט–תר"ע (1909–1910), בתוך: אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, חלק שני, פרק פ, עמ' 814–821.
קישורים חיצוניים
אתר תיירות קבוצת כנרת
מילון מונחי קיבוץ כנרת
קבוצת כנרת באתר הרשות לפיתוח הגליל
16px|קטע קול|קישור= אבשלום קור, באופן מילולי במלחמה: הכינרת וסירה לבנה לראש השנה, גלי צה"ל, 1.10.24
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1913
קטגוריה:יישובים שהוקמו בעלייה השנייה
קטגוריה:קיבוצי איחוד הקבוצות והקיבוצים | 2024-10-04T07:28:36 |
יער גשם | 333x333px|ממוזער|עננים מעל יער גשם בגיאנה הצרפתית.
ממוזער|240px|חלוקה כללית של יערות גשם טרופיים בעולם
ממוזער|240px|חלוקה כללית של יערות גשם ממוזגים בעולם
יער גשם הוא יער המאופיין בכמות גשמים רבה. בין הגאוגרפים מקובלות הגדרות שונות של המושג, ולפיהן כמות המשקעים המינימלית ביער גשם היא בין 1,750 ל-6,000 מילימטרים לשנה. המונסון הוא אחד הגורמים המשמעותיים ביותר התורמים ליצירת יערות הגשם בעולם. תנאים הכרחיים נוספים להתפתחות יער גשם הם אקלים טרופי, המאופיין בחום גבוה ובלחות גבוהה, ונהרות גדולים העשירים במים החוצים את האזור או נמצאים בקרבתו. רוב שטחי יערות הגשם הם מישוריים.
יערות הגשם הם מקום המחיה לכשני שלישים ממיני הזוחלים והצמחים על פני כדור הארץ. ישנן הערכות כי מאות מיליוני צמחים, חרקים ומיקרואורגניזמים החיים ביערות הגשם עדיין לא התגלו. יער הגשם הוא גם מקור לתרופות נדירות רבות, ולכן יש כאלו הקוראים ליערות הגשם "בית המרקחת" הגדול בעולם. בנוסף לכך, חוקרים מאמינים כי בין 40% ל-75% מכלל היצורים בעולם אנדמיים ליערות הגשם. מעבר לכך, יערות הגשם אחראיים לכ-28% מכלל ייצור החמצן בעולם. יערות הגשם מכסים בין 6-7% משטח היבשה בעולם.
ישנם שני סוגים שונים של יערות גשם, המפוזרים בעולם במקומות שונים: יער גשם טרופי ויער גשם ממוזג.
יער גשם טרופי
250px|ממוזער|יער גשם טרופי בברזיל
יערות גשם טרופיים ניתנים לאפיון בשתי מילים: חמים ורטובים. בכל החודשים בשנה ביערות גשם טרופיים יש מעל ל-18°C. כמות המשקעים השנתית נעה לרוב בין 168 ס"מ ל-200 ס"מ, ויכולה אף לעבור 1,000 ס"מ. רבים מיערות הגשם בעולם מקושרים עם אזורי המונסון, אשר ידוע גם כאזור ההתכנסות הבין-טרופי. יערות גשם טרופיים נוכחים בדרום-מזרח אסיה (ממיאנמר עד לפיליפינים, מלזיה, אינדונזיה, כ פפואה גינאה החדשה, וצפון מזרח אוסטרליה), סרי לנקה, אפריקה שמדרום לסהרה מקמרון עד קונגו (יערות קונגו), דרום אמריקה (יער האמזונאס), מרכז אמריקה (חצי האי יוקטן), ורבים מהאיים באוקייאנוס השקט, כגון הוואי. יערות גשם טרופיים נקראו "הריאות של כדור-הארץ", בגלל תרומתם הרבה ליצור החמצן בכדור הארץ.
יער גשם ממוזג
ממוזער|250px|יער גשם ממוזג בקולומביה הבריטית.
יערות גשם ממוזגים נמצאים בחופים של אזורים ממוזגים - באזור החוף המערבי של צפון אמריקה, באירופה, במזרח אסיה ובדרום אוסטרליה וניו זילנד.
ראו גם
יער גשם טרופי
יער גשם ממוזג
יער האמזונאס
קישורים חיצוניים
רונית רדמרד וברברה אנדרס, יערות הגשם, באתר איכות הסביבה
הערות שוליים
*
גשם | 2024-05-24T13:17:22 |
בדואים | ממוזער|270px|חמולה בדואית בעומאן
בדואים (או בֶּדְוִים; בערבית: بَدْو, לעיתים נעשה שימוש גם בכתיב המלא: "בדווים") היא קבוצה אתנית של ערבים נוודים או נוודים־למחצה, רובם המכריע מוסלמי, קיים מיעוט בדואי נוצרי בירדן. נהוג לזהות את הבדואים על פי השיוך השבטי שלהם. בראש כל שבט ניצב שייח'. בני החמולה או השבט או מספר שבטים קרובים ("עשאיר") מייחסים עצמם פעמים רבות לאב מייסד אחד. האוכלוסייה הבדואית נפרסת בחגורת המדבריות, מחופיו האטלנטיים של מדבר סהרה דרך המדבר המערבי, מדבריות צפון אפריקה, חצי־האי סיני והנגב, ועד לחופו המזרחי של חצי־האי ערב.
הבדואים בישראל מהווים כ־3.5% מאוכלוסיית המדינה.אוריאנה אלמסי, נתונים על אוכלוסיית הבדואים בנגב, הכנסת, 10 ביולי 2023
אטימולוגיה
בערבית הבדואים נקראים בַּדְוְ (بَدْو), או בַּדַוִיּוּן (بَدَوِيُّون); ביחיד: בַּדַוִיּ (بَدَوِيّ). השם נגזר מהמילה הערבית בָּאדִיַה (بَادِيَة), שפירושה "מדבר", או "אזור צחיח".
הבדואים מכנים את עצמם ערבים (عَرَب).
לעיתים משתמשים בכינוי זה גם כהתייחסות לקבוצות לא ערביות של נוודים, למשל הבג'ה, שרובם שוכנים במרחב שבין הנילוס וים סוף בסודאן והיתר באריתריאה ובדרום המדבר המזרחי של מצרים.
מוצא
ממוזער|220px|מפה של שבטים בדואים משנת 1900
התפשטות האסלאם, שהחלה למן המאה השביעית לספירה, נשאה עמה בדואים יוצאי חצי־האי ערב אל ארצות שצורפו אל האימפריה הערבית־מוסלמית. במשך תקופות ארוכות מילאו הבדואים תפקיד של מי שפושטים על הכפרים ועל הערים כדי לבזוז אותם וכמי שתופסים עצמם כאדוני הארץ, בשל היותם "ערבים אמיתיים" במוצאם.
הבדווים היו ה"ע'זאיין", קרי: הפושטים בגדוד, המתנפלים על הכפריים ויוזמים התנגשויות עמם. הכפריים, שלא הסכימו עם התנכלויותיהם של הבדווים, עמדו לא אחת על נפשם והשיבו מלחמה שערה. עד היום קיימים בלבות הכפריים משקעים של איבה כלפי הבדווים מן הימים הרחוקים, שבהם היו הבדווים שולטים בדרכים וחומסים רכוש המגע בין הבדווים לכפריים הביא אותם, בכורח נסיבות פוליטיות, חברתיות וכלכליות, לידי סימביוזה עם התרבות החקלאית והעירונית שהונהגה בארצות שאליהן הגיעו מחצי-האי ערב.
בכל המפגשים הללו תבעו לעצמם הבדווים את הזכות להיחשב ל"ערבים טהורים". אף שהעמים שישבו במרחב הנכבש הפכו במרוצת הזמן לערבים, נחשבו עמים אלה לנחותים בהשוואה ליוצאי חצי-האי ערב. שילוב זה בין נוודים או נוודים למחצה לבין חקלאים, כאשר הנוודים הם בעלי הקרקע ובעלי הנשק, ומשתייכים על כן למעמד "האדונים" והפטרונים, ואילו החקלאים או הבדווים-פלאחים הם האריסים, בני המעמד הנחות ומבצעי כל המלאכות הקשות הקשורות בעבודת האדמה בוא מודל אשר מצוי גם בארצות אחרות בעולם הערבי-מוסלמי.בר, תשל"ג: 136–196 וכן גרוסמן, תשנ"ד: 21–47).
דתות
רובם המכריע של הבדואים הם בני דת האסלאם המשתייך לזרם הסוני.
קיים מיעוט בדואי נוצרי בירדן, המתחלק לפי השתייכות שבטית וכנסייתית: רובם בני הכנסייה הנוצרית־אורתודוקסית־יוונית ומיעוטם מהכנסייה הקתולית. השבטים הנוצרים־אורתודוקסים הם: אלהלסה, אלהדאדין, אלמדאנאת, השבטים הקתולים: אל-בקעאין, ואלחג'אזין.
בדואים באפריקה
בדרום מאוריטניה, בדרום מרוקו ובדרום אלג'יריה רווחים יחסים כאלה בין חקלאים אפריקאים לבין בני שבטים הקשורים למוצא ערבי או לתרבות הערבית. בני התרבות הערבית נקראים בצפון-מערב אפריקה בשם "ביד'אן" (לבנים); האריסים שחורי-העור נקראים בארצות אלה בשם "חראת'ין", ואילו העבדים שחורי העור וצאצאיהם נקראים "עביד". במאוריטניה מוכרים ה"חראת'ין" בשם "המאורים השחורים". השם "חראת'ין" בערבית מציין את תפקידם של אנשי קבוצה זו כאריסים בני חסות בתוך המערכת הכלכלית-החברתית השוררת בארצות שבהן ישנה סימביוזה דומה בין נוודים-לשעבר ליושבי קבע. החראת'ין סבלו מניצול ומהשפלה בשל מעמדם הכלכלי-חברתי ובשל היותם שחורי-עור ושונים מן הערבים הנוודים. עם השנים הפך מעמדם החברתי-כלכלי למעין קטגוריה אתנית.
בדואים בישראל
הבדואים לפני קום המדינה
שמאל|ממוזער|220px|אמהות וילדים בדואים, בתמונת פוטוכרום מסוף המאה ה-19 של הצלם הצרפתי פליקס בונפיס
מסגרת הזמן הנדונה, מבחינה היסטורית, מצומצמת לכאורה אך מהווה תקופה סוערת, רבת תמורות והרת-גורל לבדוויי הנגב. תקופה זו, ששת העשורים הראשונים של המאה ה-20, מתחלקת לשלוש תקופות-משנה:
1900–1917 – סוף שנותיו של השלטון העות'מאני.
1917–1948 – תקופת המנדאט הבריטי.
1948–1960 – הבדואים בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל.
התקופה העות'מאנית, 1900–1917
השנים 1900–1917 מציינות את סוף תקופת הנוודות, מבחינתם של בדוויי הנגב. שני אירועים-תהליכים מרכזיים מנציחים את התקופה בתודעתם של הבדווים. האחד – כניסת הבדווים תחת שלטון מרכזי, שלגבי דידם לא הורגש כמעט במשך ארבע-מאות שנה: השני – הקמת העיר באר-שבע, שעד היום הם רואים בה עיר בדווית לכל דבר.
העידן העות'מאני הוא תקופה של ניגודים. לכאורה זוכרים אותו הבדווים כ"ימי החופש", כמו שקובעת האימרה: "אלבאדיה מן פוק אלקאנון" (המדבר מעל לחוק) – דהיינו, תקופה של אנרכיה מוחלטת. חיי הבדווים הצטיינו באוטונומיה ואי-התערבות חיצונית, כשהמדבר מקנה להם שטח פעילות בלעדי. מצב זה נמשך כאלף שנים, כל עוד השלטונות לא מצאו עניין במדבר ובשליטה על נוודיו.
חג' חרב אבו כף מבטא במילים מספר את המצב ששרר בנגב, בין השבטים, עד 1900: בעבר לא היה שלטון. השבטים שלטו זה בזה לסירוגין, על-פי כוחם. אף אם היית אויבי יכולנו להיות שכנים ולשאוב מאותם מקורות-מים. אך כאשר נלחמנו, הייתה זו מלחמת חורמה. ואולם, הזמן הנוכחי שחור כזפת: אין אמון, הלב חלש, ויש רמאות ושקר; יש צער.
עד שנת 1896 חיו בדוויי הנגב בחופש כמעט מוחלט, כשהמדבר מקנה להם יתרונות רבים. בתחום הכלכלי היו אלה מקורות המים, שטחי-מרעה ודרכי-מעבר שנשלטו על-ידם. בתחום הפוליטי שימש המדבר כמקום מקלט מפני השלטון. הביטויים העיקריים לחופש ולאוטונומיה הפנימית שממנה נהנו הבדווים היו: אי-כפיפות לשלטון כלשהו, ארגון השבט והמטה כמדינה-זוטא והפעלת כוח, הן במלחמות פנימיות והן בפשיטות על היישוב. הגבלת החופש החלה בשנת 1896, כאשר בעקבות מלחמה בין-שבטית, נמצאה לטורקים הזדמנות בלתי-שגרתית לחדור אל שבטי הבדווים ללא קושי מיוחד. מספר חג' ח'ליל אל-אסד, בנו של מי שעמד בראש שבט באותה תקופה: בשנת 1896 הוצב האוהל של חסן אל-מלטעה על בארות המים והועמד לרשות השלטון, שהשתמש בו כמשרד ומקום-היוועדות. אוהל זה נשאר בתפקודו זה, נוסף על אוהלים אחרים שהביאו הטורקים, כבסיס-שליטה עד להקמת בניין הסראיה (השלטון) בבאר-שבע שהושלם בשנת 1905. הלקח הוא שהבדווים עצמם הם שהזמינו את התערבות השלטונות. עם זאת, לא בנקל נכנעו הבדווים להשתלטות הטורקית עליהם ואף ניסו להתמרד: תחילה על-ידי התנקשות, פה ושם, בז'נדרמים (שוטרים) טורקיים. ב-1903 נעשה ניסיון למרד כללי נגד הטורקים, ביוזמתו של שיח' סאלם אבו רביעה, שכלל גם מגעים עם ראשי הקהילה היהודית בארץ-ישראל.
בשני אופנים פגעו השלטונות הטורקים בבדוויי הנגב, פגיעה שלא נשכחה עד עצם היום הזה: האחד, שליטה בדרך הדיכוי והענישה והשני, פגיעה בממונו הדל של הבדווי. השליטה התבטאה במשלחות-עונשין של רוכבי-גמלים אל תוך המדבר. גרועה מכך הייתה ההשפלה שנהגו השלטונות בשיח'ים ובמנהיגים שנעצרו והושלכו לבתי-סוהר. על מפקד טורקי בשם רוסטום באשה מספר חג' חסן נצאצרה כי בעקבות מלחמה בין שבטי התראבין והעזאזמה אסר הראשון את השיח'ים שלהם והכניסם לבית-סוהר. רוסטום באשה כונה גם "אבי השבטים" ו"אבי שוט הדקל", שבו נהג להלקות את השיח'ים, בתגובה על ניסיונותיהם לשחדו בכסף.
בתחום הפגיעה ברכוש פעלו הטורקים בשתי שיטות: האחת, לקיחת רכוש ומקנה במהלך ביקורי-פתע, כפי שהבדווים אומרים: "אלשוקה ואלענז, אתתניה ואלעוכה אלממליה" (היריעה והעז והמזון). הדרך הממוסדת לגביית המיסים הייתה שיטת האלתזאם. השלטון מינה אישיות בדווית בכל מטה (קבוצת שבטים) שיהיה ה"מולתזם" (גובה המס). היה זה מס-גולגולת שנתי שאסף המולתזם, והוא העביר לשלטונות את הסכום שנקבע על-ידם, כשהוא נהנה מדמי-גבייה. על אלה אומרים הבדווים עד היום: "כאנת חוכומה ט'למה" (היה שלטון עריץ). בדברי הפרשנות יאמרו לך, כי העריצות נבעה מכך שהיה זה שלטון שלקח יותר מאשר נתן. מכאן שהבדווים ציפו ליחסים שיושתתו על הדדיות ולא חד-צדדיות, כביטוי האמרה: "אל חוכומה אלרב אלזעיר" (הממשלה/השלטון הוא האלוהים הקטן), דהיינו: כפי שלאלוהים מחויבות כלפי האדם יציר-כפיו, כך גם לשלטון. על-כן, המסקנה הבלתי נמנעת הייתה חוסר-אמון ושאט-נפש שביטוים באמרה הידועה: "איד אעלה מן אידכ, בוסהא ודעלהא בלקטע" (יד חזקה מידך – נשקה והתפלל שתיכרת). הבדווים שמרו את טינתם לשלטון, עד להזדמנות שיוכלו לנקום, ואמנם זו לא איחרה לבוא. על-כך אומר חג' חסן אל-נצאצרה: "מא כסר אל-תורכ אללא אל-חון" (הטורקים לא היו מוכרעים במלחמה – אלמלא הבגידה). הכוונה היא לבגידתם של הבדווים. ידוע כי הטורקים הצליחו לגייס כמה גדודי צבא מקרב הבדווים בנגב, והמקורות מציינים את עזרתם ואומץ לבם של הבדווים. ככל הנראה האמת ידועה רק לזקניהם, שכיום אינם רואים עוד סכנה ב"גילוי האמת", והיא שהבדווים סייעו לצבא האנגלי בפעולות-ריגול בעורף הטורקים, לפני המלחמה.
תחת שלטון המנדט
260px|ממוזער|יוסף נחמני בחברת בדואים, 1936
הרתיעה מפני השלטון המרכזי, שציינה את התקופה העות'מאנית, הצטמצמה במידה רבה מאוד בתקופת המנדאט הבריטי. אדרבא, הבריטים לא היו זרים לחלוטין לבדוויי הנגב. כאמור, בסוף שנות השלטון הטורקי, קוימו מגעים חשאיים בין הבדווים לבין האנגלים שישבו במצרים. המגעים נועדו להכין את פלישת האנגלים, באמצעות סוכנים חשאיים, הספקת נשק לבדווים ותגמולים לשיח'ים, מתוך מטרה שבבוא העת יחבלו במאמץ המלחמתי של הטורקים. ואכן, כפי שראינו לעיל, כך עשו. הדימוי החיובי שנותר בזיכרונם של הבדווים מן התקופה הבריטית, מקורו ביחס האוהד שגילו שלטונות המנדאט כלפי הבדווים ותרבותם. ואולם, בצד ניסוח כללי זה, מן הדין לעמוד על מאזן יחסי-הגומלין של אותה תקופה אידילית שבין הבריטים לבין הבדווים. הבריטים שבאו אחרי הטורקים, למדו מן השגיאות של קודמיהם ואולי באמת אהדו יותר את העניין הערבי בכלל, ואת הרומנטיקה הבדווית בפרט. הנחה זו מתאשרת על-ידי שורת פעולות ובמדיניות אוהדת כללית.
פעולה ראשונה שבה פתחו הבריטים הייתה שכלול מקורות המים הקיימים וחפירת בארות חדשות, התקנת שקתות וכו'. הפעולה לא הצטמצמה לבאר-שבע אלא חדרה אף לתחומי השבטים, תוך מינוי אחראים מקומיים לאחזקת הבארות. פעולה זו חיזקה את הזיקה של השבטים למקומות שבהם היו מפוזרים מאהליהם, ובד בבד עם התפשטות החקלאות, החלו הבדווים גם בחפירת בורות לאגירת מי-גשמים. חפירת הבורות מנעה את הצורך להביא מים מהבארות, שלעיתים היו במרחקים גדולים. פתרון-מה של בעיית המים ובעיקר הפיכתם לנכס ציבורי, כל-שבטי, ביטלו את הצורך בנדידה, פרט לשנות בצורת. קיומו של מקור מים קבוע, עתיד להיות יסוד ראשון לביסוס היישוב הבדווי שיקום בשנות השלושים והארבעים.
בתחום הכלכלי הוכיחו הבריטים כי אינם אדישים למצוקות-בצורת השכיחות בנגב. תקופות בצורת קשות במיוחד היו בשנים 1926–1928, 1936–1940, 1942–1946. לפחות פעמיים נחלצו השלטונות לעזרת הבדווים והצילו את מקניהם, על-ידי העברתם מהנגב אל שטחי מרעה בצפון הארץ. בבצורת של שנת 1928 הובילו את המקנה לכרי המרעה של סביבות בית-שאן: ואילו בשנת 1946 שהתפרסמה כ"סנת אל-שחן" (שנת ההובלה במשאיות), הובילו את המקנה אל הכרמל ואזורים אחרים (כגון, המשולש ושפלת יהודה).
הבריטים הגדילו לעשות כאשר בשנות הבצורת של 1943–1944 חילקו לבדוויי הנגב סעד ישיר בצורת מנות מזון וכן מספוא לצאן. במקביל יזמו הבריטים עבודה שכירה במסגרת בניית התשתית הצבאית של מלחמת העולם השנייה, שכללה גם סלילת כבישים, שהמפורסם שבהם הוא "כביש הרעב".
מן המפה שלהלן עולה כי הגירות-רעייה של בדוויי הנגב, היו גם בתקופת השלטון הטורקי, ואולם ההבדל ביניהן לבין ההגירות בתקופת המנדאט טמון במעורבות הממשלה. בעוד הטורקים לא סייעו לבדווים בשנות הבצורת המצוינות במפה, הפך העניין למחויבותה של הממשלה הבריטית. זהו אות נוסף וגורם שעודד את הבדווים להתקבע, משום שעוקץ אי-הוודאות בפרנסה הוקהה וממילא ביטל את הנוהג להילחם על שטחי-מרעה. כל גורם מעין זה שיחק תפקיד בדינאמיקה של צמצום הנוודות והמעבר להתיישבות-קבע.
הבדואים בישראל, 1948–1960
ממוזער|250px|בדואים בסיני, 1967
אם בתקופה הבריטית נוצרו התנאים הראשוניים להתקבעותם של בדוויי הנגב, הרי שבתקופה הנדונה הבשילו התנאים להתיישבותם. בשנות ה-60, הנמצאות מחוץ למסגרת השנים בהן עוסק המאמר, יתחיל תהליך ההתיישבות הספונטנית של הבדווים. משום כך, השנים 1948–1960 מהוות תקופת-מעבר לזמנים חדשים, תרתי-משמע. מחד גיסא, מעבר לחיים במדינה חדשה, היא מדינת ישראל, ולתהליכי מודרניזציה נמרצים ודרמטיים; מאידך גיסא, צעידה במקום באורחות-חיים ומסורות שהן אנטי-תיזה למודרניזציה. החיים במדינת ישראל כמיעוט דתי (מוסלמים מול יהודים) ותרבותי (נוודים מול יושבי-קבע), הצמיחו מאבקים בין הבדווים לבין הממסד ; לעיתים סמויים ולעיתים גלויים. מעולם לא עמדו בפני השלטון והממסד הכרעות קשות, ביחסים עם הבדווים, כפי שקרה במדינת ישראל. לא הטורקים ולא הבריטים הועמדו בפני הצורך לקבוע מדיניות ולבצע מהלכים שיש בהם לא רק פעולות-שליטה, אלא אף ניסיונות לקירוב הבדווים ושילובם במערכי החברה, הכלכלה והיישוב הישראליים. אף-על-פי שמעולם לא נקבעה מדיניות רשמית כלפי הבדווים, על-פי חוק, הרי שבמרקם העשייה השלטונית היום-יומית יכלו הבדווים לחוש בתוך זמן מועט כי מתייחסים אליהם כאל מגזר מועדף. זמן לא רב אחרי מלחמת העצמאות, בשנת 1954, זכו הבדווים בנגב לאזרחות ישראלית וסופקו להם תעודות זהות כדין. מאז ראו עצמם אזרחים לכל דבר ועתידים היו לעמוד על זכויותיהם ככל אזרח ישראלי.
אוכלוסייה וטריטוריה
מלחמת העצמאות הייתה נקודת-מפנה גורלית לכל שבטי הבדווים בנגב. השינוי המיידי והעיקרי היה בתחום הדמוגרפי. בנגב, שערב המלחמה היו בו כ-70,000 בדווים, במסגרת שבעה מטות וכ-100 שבטים שונים – נותרה רק שביעית מאוכלוסייה זו. על-פי נתונים רשמיים מנו הבדווים בשנת 1951 – 12,740 נפש; במסגרת 17 שבטים, שרובם ככולם נמנו עם מטה התיהא.
השינויים באוכלוסיית בדוויי הנגב:
השנה
המטה19471951תיהא
עזאזמה
תראבין27,069
16,505
33,06411,270
740
730
המקור: בן-דוד, י', תשמ"ג, שלבים בהתפתחות היישוב הבדווי הספונטני בנגב, במעבר מנוודות למחצה להתיישבות קבע. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים, עמ' 55.
מרבית האוכלוסייה הבדווית ברחה או היגרה מהנגב, אם מפחד הקרבות או כהיענות לקריאת "הוועד הערבי העליון", להצטרף לצבאות הערביים. קיימת טענה בקרב זקני הבדווים שלפחות שליש מהבורחים היגר מפחד שנבע מאי-הכרת היהודים שתוארו בזמנו כ"כופרים" ו"צמאי-דם". אובדן כוחם המספרי, שהיה כרוך בהלם המיידי של כיבוש הנגב על-ידי צה"ל, הוביל למצב של דכדוך ואי וודאות לגבי העתיד. אי-הכרת מדינות ערב בישראל גרמה לניתוק הבדווים מאזורים ומגזרים שעמם היו להם יחסי-גומלין, כלכליים משפחתיים ופוליטיים, בצפון-סיני, בגדה המערבית ובירדן.
המצב הביטחוני בארץ, בשנות המדינה הראשונות, חייב הקמת ממשל צבאי לטיפול באוכלוסייה הלא-יהודית שנותרה בארץ. הממשל הצבאי תחם את בדוויי הנגב בשטח מוגדר שקיבל את הכינוי "אזור הסייג". הבדווים שהיו מפוזרים מחוץ לסייג, רוכזו לתוכו, בלא שהוקפד על קו-תיחום בין השבטים. תיחום האוכלוסייה הבדווית והעברת מקצתה לסייג, עתידים היו לצמצם צמצום משמעותי את אפשרויות המחיה שלהם, באשר האדמה שימשה להם כנכס-ייצור ראשוני, למרעה ולחקלאות הבעל.המקור: בן-דוד, י', תשמ"ג, שלבים בהתפתחות היישוב הבדווי הספונטני בנגב, במעבר מנוודות למחצה להתיישבות קבע. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים, עמ' 55.
יחסי בדואים-ממסד
ממוזער|250px|בדואי בסיני
דפוס השלטון הישראלי היה דומה בתקופת הממשל הצבאי לשלטון המנדט. זוהי תקופה שבה התחזק מוסד השיח'ים וממילא המנהיגות המסורתית. מצד אחד היה נוח לממסד ולשלטונות למסד את מנהיגות השיח'ים, עקב חוסר-ניסיון וידע במגעים עם האוכלוסייה; מצד שני האוכלוסייה הייתה זקוקה לתיווך השיח'ים עם השלטונות. בני השבטים פיתחו תלות גדולה במנהיגותם המסורתית, משום שלא ידעו את השפה העברית. יתר-על-כן, השיח' הפך לשתדלן שכוחו בהשגת הטבות והקלות מהממשל, כגון: רישיונות יציאה מהסייג, חכירת אדמות חקלאיות והשגת עבודה שכירה במשק היהודי. כוחם של השיח'ים התחזק משום שעל שכמם הוטלה האחריות לנעשה בתחומי השבט.
בשנים הראשונות למדינה הבדווים עדיין אינם באים במגע עם יהודים וישראלים, ורק מספר מצומצם מביניהם הורשה להיכנס לעיר באר-שבע, ביניהם השיח'ים ומפעילי החנויות בשבטים. השוק הבדווי נסגר למשך שש שנים (1948–1954). פתיחתו מחדש לא הייתה בבאר-שבע אלא בתל אל-מלח, ובמקום זה הוא פעל במשך שמונה חודשים, ואחר-כך שב למקומו המסורתי בבאר-שבע. חידוש השוק הבדווי בבאר-שבע היה אות וסימן לנורמליזציה בחיי בדוויי הנגב. במקום סוחרי עזה וחברון שפעלו בתקופה הבריטית, באו לשוק החדש-ישן סוחרים ערבים מנצרת, יפו, לוד ורמלה. תנועת הסחורות בשוק התבססה בחלקה הגדול על סחורות מוברחות מהגדה המערבית והעסקים פרחו עקב מדיניות הצנע והמחסור ששררו בישראל. עד מהרה הפך יום השוק השבועי – יום ה' בשבוע – למוקד לפעילות כלכלית וחברתית ויום המגעים עם משרדי הממשל הצבאי. כבעבר, שבה באר-שבע להיות אבן-שואבת לבדווים, הרואים בה את בירתם.בן-דוד, יוסף
החברה הבדואית בישראל כיום – תפרוסת ההתיישבות
250px|ממוזער|תפרוסת האוכלוסייה הבדואית בישראל לאורך השנים
250px|ממוזער|אלוף אורי גורדין בביקור בקהילה הבדואית לרגל חג הקורבן, יולי 2022, במסגרת ביקור הרמטכ"ל אביב כוכבי
בשנים 1949–1953, לאחר הקמת המדינה והכללת הנגב בתחומיה, התרחשו שינויים רבי-עוצמה בחיי הבדואים בנגב. משפחות וקבוצות רבות ברחו או גורשו לירדן ולסיני, חלקן שבו לישראל, ובשנת 1953 מנתה האוכלוסייה הבדואית כ-11,000 נפש, כלומר: כשישית ממספרה בשנת 1948. הבדואים שבנגב נחשבו אזרחי ישראל, אך עד שנת 1966 חיו תחת שלטון צבאי, שהשפיע באורח מכריע על תחומי החיים האזרחיים. במצב זה הפך השבט ליחידה פוליטית, שמנהיגה הוא השייח' הממונה על-ידי הממשל ובהסכמתו.מרקס, עמנואל, 1974. החברה הבדואית בנגב. תל אביב: רשפים. בראשית שנות ה-50 פונו הבדואים משטחיהם ושוכנו באזור סגור בבקעת באר-שבע. אזור זה, המהווה כעשירית מן השטח שאוכלס על-ידם קודם לכן, מכונה אזור הסייג ובו מרוכזים רוב הבדואים עד היום.מרקס, עמנואל, 1979. "בדואי הנגב בשנות השישים", אצל אבשלום שמואלי ויהודה גרדוס, (עורכים), ארץ הנגב, אדם ומדבר, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון. שאלת הבעלות על הקרקעות הן באזור הסייג והן במרחבים שאותם עזבו הבדואים בראשית שנות ה-50 נותרת בעינה ותוסיף להשפיע על תוכניות הפיתוח האזורי בכלל ועל התיישבות הבדואים כפרט. מגמת המדינה לפתור בעיה זו באה לידי ביטוי בתוכנית הקיבוע והיישוב של הבדואים בנגב. עיקריה של התכנית: ויתור סופי מצד הבדואים על אדמות הנתונות בסכסוך עם המדינה, תמורת אדמות ותשתיות למגורים שמעמידה המדינה לרשותם בשבע עיירות שהקימה באזור הסייג.
הבדואים בנגב מונים כ-302,000 נפש, ומאופיינים במגוון צורות יישוב, מנוודות ועד עיור. כ-71% מהאוכלוסייה גרים ב-18 יישובים בדואים מוכרים וכ-29% משתייכים ל-25 שבטים מחוץ ליישובים המוכרים.
ביישוב המאהלים הפריפריאלי מתגורר רק מיעוט המשפחות באוהלים. האוהל הבדואי המסורתי, המורכב מיריעות צמר, הולך ונעשה נדיר בנגב. חלק ממגורי המשפחות משלב בין אוהל וצריף לכדי יחידה אחת, שבה עומד הצריף תחת יריעת האוהל. לאחר שאיבדו את קרקעותיהם ואת עדריהם נאלצו מרבית הבדואים לנטוש את נוודות המרעה, וממילא הצטמצמו יתרונות האוהל עבורם.
המגורים בעיירות: מראשית שנות השישים ואילך נתון תהליך קיבוע היישוב הבדואי בידי הרשויות הממלכתיות, האחראיות ליוזמה, לתכנון ולביצוע של התהליך.בן-דוד, יוסף, 1976. "תהליך ההתיישבות הספונטנית של בדואי הנגב", רשימות בנושא הבדואים, מס' 7. על-פי מדיניותן היישובית של רשויות אלה הוקמו בנגב שבע עיירות בדואיות, שכל אחת מהן תוכננה כדי לקלוט לפחות 15,000 נפש. ואולם, להוציא את העיר רהט (שבה מתגוררים למעלה מ-20,000 נפש – העיר השנייה בגודלה בנגב), אף אחת מעיירות אלו טרם קלטה אוכלוסייה בהיקף כזה. תכנונו ועיצובו של המערך העירוני הבדואי כרוכים בבעיות קשות, ויישובים חדשים רבים אינם הולמים בעיצובם ובתכנונם את התרבות והשאיפות הבדואיות.אבו רביעה, יוניס, 1980. "שאיפותיהם של הבדואים", רשימות בנושא הבדואים, מס' 10.
עם זאת, התיישבות הקבע מהווה גורם המאיץ את השינוי במבנה החברה הבדואית ובתפקודם של מרכיביה.בונה, דן, 1988. "מימד הזמן בתהליכי מעבר ליישוב קבע", עיני, יעקב ואוריון, עזרא (עורכים), הבדואים – רשימות ומאמרים, מדרשת שדה-בוקר, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב והחברה להגנת הטבע. אף על פי שתהליך העיור אינו מצטמצם רק לשינוי בצורת המגורים, ברור שלמעבר למגורים בעיירה ובבתי אבן נודעת משמעות חברתית עמוקה. שכן, גודלו של הבית וחזותו הפכו ביטוי ליוקרה, לעושר ולמעמד המשפחה. על אף העובדה שהבתים עוצבו בידי בעליהם, בדואים רבים חיקו את בתי היישובים היהודיים והערביים או רכשו תוכניות מאדריכלים, לעיתים בלי לתת את הדעת על צורכיהם האישיים והחברתיים.
לצד הבתים המודרניים משמרים מבני העזר שבחצרות את המערכת התפקודית המסורתית. הזקנים מעידים, שהם מבלים שעות רבות באוהל שבחצר הבית, המשמש להם למגורים וכ"שיק" לקבלת אורחים. בחצרות רבות מצויים דירים למשקי החי המצומצמים שנותרו בידי המשפחות (5–10 ראשי צאן בממוצע למשפחה) ולול עופות. מבנים אלו משקפים את אופיו הייחודי של היישוב הבדואי, ומעידים על תהליך ההסתגלות ההדרגתי והקשיים הכרוכים בו. יש בכך כדי לאשר את טענתם של הבדואים, ובמיוחד את טענת המבוגרים שבהם, כי המגורים בבית שאינו עונה על צורכיהם מעוררים קושי. בשכונות מגורים, שבהן מתגוררות קבוצות שרכשו ניסיון חיים עירוני או כאלה שמצבן הכלכלי משופר והן אינן נזקקות לקיומו של משק-עזר עצמאי, נעלמים מבנים אלו והבית מוקף גינה. מכל מקום, המגורים בבתי אבן מפוארים לצד אוהלים וצריפים כמו גם המגורים בשכונת צריפים ואוהלים המשלבים צריפים בתוכם בצמוד לעיירה מעידים, שאין כאן חלוקה דיכוטומית לטיפוסי מגורים המייצגים שלבים במודרניזציה, אלא תמונת רצף עירוני-חברתי-תרבותי.
כלכלה
שמאל|ממוזער|250px|מרוץ גמלים בדואי מסורתי שנערך בפסטיבל בדואי בצפון הנגב, סמוך לערד. נובמבר 2005
חלק חשוב מכלכלת הבדואים, ובעיקר הבדואים הנודדים, מבוסס על גידול גמלים וצאן. הגמל מסתפק במועט בתנאי המדבר הקשים, ומביא תועלת רבה לבדואים, לא רק בשרותו אלא גם בתוצרתו: חלב, בשר, ושיער המכונה "ובר" המשמש ליצירת בגדים ואוהלים. כמו כן, גם את עורו של הגמל מנצלים הבדואים ליצירת נאדות מים, נעליים וסנדלים. הגמל משמש בעיקר במסעות ובנדודים, ועל אוכפו מעמיסים הבדואים את האוהלים, הכלים והמתקנים השונים בשעת הנדידה. בגלליו של הגמל עושים הבדואים שימוש – כחומר הסקה לחימום ולבישול ארוחות והרתחת קפה.
אצל הבדואים הנודדים למחצה ממלא גידול הצאן תפקיד רב חשיבות. ענף גידול הצאן הוא יסוד ומשען עיקרי. הכבשים משמשות לבשר ומחלבן מכינים גבינה, לבן וחמאה. מהצמר מכינים הבדואים אריגים, שטיחים, בגדים, שמיכות, כרים ומזרנים. גם שערה של העז משמש את הבדואים לטוויתם ואריגתם של החלקים השונים במבנה האוהל, ומעורן מכינים כלי קיבול לנוזלים. בנוסף, בדואים רבים מגדלים סוסים.
במאה ה-20 התחילו בדואים לעבוד כפועלים שכירים בפרויקטי בנייה, שדות נפט, מתן שירותים לצבא, נהיגה, חפירות ארכאולוגיות ואף כפועלים חקלאיים אצל פלאחים.
החל משנות ה-50 של המאה ה-20 החלו יזמים בדואים (או יזמים אחרים שהעסיקו בדואים) לפעול גם בתחום התיירות והאירוח.
תמורות המאה ה-20 והופעתן של מדינות לאום בעלות גבולות מגודרים וחוקי מכס שונים, הקשו על חיי הבדואים, אולם מאידך הביאו בדואים רבים לנצל את הכרת השטח ויכולת המעבר בשטחים בעלי עבירות נמוכה לשם הברחות. התופעה בולטת, למשל, בגבול בין ישראל למצרים בו מוברחים בני אדם, סמים, חומרי חבלה, סיגריות ועוד.
המערך החברתי-כלכלי
רצף השינוי היישובי, המסמן את הפסקת הנדידה, כרוך בשינוי כלכלי המאפיין את החברה הבדואית בנגב מאז קום המדינה.ביילי, יצחק, 1974. "דרכי הקיום המסורתיות של בדואים בהר הנגב", רשימות בנושא הבדואים, מס' 4. אובדנם של נכסי הקרקע ושל עדרי הצאן והגמלים חייב את הבדואים לנטוש את ענפי הפרנסה המסורתיים – חקלאות חרבה וגידול מקנה – ולפנות להשתלבות בכלכלת המשק הישראלי.שמואלי, אבשלום, 1970, התנחלות הבדואים של מדבר יהודה, תל אביב: גומא.
11. בן-דוד, יוסף, שם (הערה 3 לעיל). ניתן לאפיין את שלוש צורות היישוב של הבדואים בנגב על-פי מידת השתלבות יושביהן בכלכלה הישראלית.
תושבי האוהלים בפריפריה: רוב המתגוררים באוהלים עובדים כשכירים באזורם, משרתים בצבא או עובדים כעצמאים. העדרם של נכסים בני-קיימא משמש מאיץ לתהליכי רכישת ההשכלה, המהווה קרש קפיצה להתקדמות כלכלית.
היישוב הספונטני: רוב דיירי הצריפים עוסקים במשלחי היד המסווגים כעיסוקי הצווארון הכחול, ואחרים הם בעלי עסקים קטנים.
תושבי העיירות: המגורים בעיירה מגבירים לעיתים את המצוקה הכלכלית ומחמירים את הקושי לפרנס את המשפחה המורחבת. משפחות רבות חויבו בהוצאות כספיות על הבנייה ובתשלומים שבהם לא הורגלו הבדואים בעבר. נוסף על כך מכביד עליהם גם השינוי בהרגלי הצריכה: רכישת מוצרי חשמל, ריהוט וכדומה, המגבירה את העול הכלכלי. מציאות כלכלית זו אינה מאפשרת לחלק מתושבי העיירות להמשיך ברכישת ההשכלה, ונערים רבים יוצאים לעבודה כבר בגיל צעיר כדי לסייע בפרנסת המשפחה. במקרים רבים, עם זאת, הופך הכוח הכלכלי לסממן של הצלחה ועוצמה. אפיק הביטוי הראשי לכך הוא בית המגורים הגדול, המשקף שגשוג כלכלי ויוקרה. קבוצות מסוימות, המדגישות את הקשר שבין סטטוס חברתי לבין השכלה, מתפרנסות ממשלחי יד המאפיינים את הצווארון הלבן – הוראה, עבודה במשרדי ממשלה ועיסוק במקצועות חופשיים.
נדידה
ממוזער|250px|אוהל בדואי בפטרה, ירדן 2010
נדידת הבדואים נעשית לפי עונות השנה בתחום מוגבל (לכל משפחה או שבט בדואי תחום נדידה מוגדר), כדי לנצל את המרעה ואת מקורות המים באופן הטוב ביותר בתנאים הקשים של המדבר. במקומות שבהם האקלים מאפשר זאת, נוהגים הבדואים לעבד אדמות כחקלאים.
כמעט כל הבדואים כיום הם מוסלמים (בישראל כל הבדואים מוסלמים), וכמעט כולם דוברים ניבים שונים של ערבית. בדרך כלל אפשר להבחין בהבדלים בולטים בין הניבים הבדואים לניבים של שאר דוברי הערבית באזור, ואפשר למצוא מאפיינים משותפים לניבים בדואים באזורים שונים.
עד תחילת המאה העשרים, ישבו רוב השבטים הבדואים מחוץ לתחום שלטונן של מדינות, ממלכות ואימפריות ששלטו באזור. האזורים המדבריים נחשבו מסוכנים וחסרי עניין לשלטון המרכזי, ולפיכך הם פיתחו מערכת שלטון חלופית עצמאית. בסוף התקופה העות'מאנית ועם קביעת גבולות בין-לאומיים במזרח התיכון ובצפון אפריקה, הוגבלה נדידת הבדואים והוטלה עליהם מרות השלטון המרכזי, דבר שעורר התנגדות נחרצת ואף אלימה. כיום הבדואים משולבים בדרך כלל במערכת המדינות של המזרח התיכון. בערב הסעודית ובירדן שולטות משפחות ממוצא בדואי. במצרים עדיין יש מתיחות מסוימת בין הבדואים לבין השלטון המרכזי.
הריחוק משלטון מרכזי והצורך לשמור על ביטחון אישי ועל קדושת הרכוש הביאו להתפתחות מנהגים שכיום משויכים לתרבות הבדואית, בהם נקמת דם, חסות לאורח, וקנאות לכבוד המשפחה.
מנהגים נוספים נובעים מהבדידות של הקבוצות השבטיות ובהם הכנסת האורחים – במנהג הזה הבדואים מכבדים כל מי שנכנס בדבר מאכל כדי להפגין את כבודם.
שינויים בחיי הבדואים
תמורות בחיי הבדואים חלו עם התמוטטות המסגרת האחת והבלעדית של צורת החיים הבדואית והחלו צורות חיים משניות. התמורות הראשונות החלו עם הנדידה למחצה ונמשכו עד היותם למתיישבים כמו המתיישבים של בדואי הנגב בישראל.
מצבו החברתי של השבט הבדואי גובש עקב התנאים הכלכליים שפקדו אותו. הפלישה מן המדבר באה כתוצאה מן ההתערערות הכלכלית כלומר חוסר שטחי מרעה. המרעה והמים הם שני הגורמים המכריעים בחייו של הבדואי והם הקובעים את הקו האופייני ביותר לאורח חייו – הניידות.
בעבר ההיסטורי היו כל השבטים נודדים אך בהשפעת התנאים הכלכליים שפקדו אותם הפכו חלקם להיות נודדים למחצה, לפעמים קבעו גם תהליכים היסטוריים.
התיישבות קבע
אצל בדואים רבים תקופת הנדודים היא במידה רבה נחלת העבר. בצפון ישראל נעלמו כמעט כליל אוהלי הבדואים. בעיירות בדואיות חדשות הבית מתוכנן לפי האופי המיוחד של המשפחה הבדואית, קצב גידולה מובא בחשבון וניתנת אפשרות להרחיב את הבית בעתיד. כל קבוצת בתים שייכת למשפחות משבט אחר ובמרכז שאר השירותים הנחוצים לעיירה.
שבטים בדואים
גלריית תמונות
ראו גם
בדואים בישראל
לקריאה נוספת
עמנואל מרקס, החברה הבדוית בנגב, הוצאת ספרים "רשפים", 1974
יצחק קלינטון ביילי, התרבות הבדואית בתנ"ך, הוצאת רסלינג, 2020
קישורים חיצוניים
עדי ארבל, הסדרת התיישבות הבדווים בנגב, באתר המכון לאסטרטגיה ציונית
אתר החברה הבדואית בישראל
הבדואים, צבי יוליאן רובין
התרבות הבדואית בתנ"ך, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי – כאן
הערות שוליים
*
קטגוריה:עמי המזרח התיכון
קטגוריה:עמים ושבטים נוודים
קטגוריה:סוריה: קבוצות אתניות | 2024-10-19T14:43:05 |
עתיד | 200px|ממוזער|איור משנת 1883 מאת אלברט רובידה, המתאר את "השכונה העמוסה" העתידית במאה ה-20
עתיד הוא החלק של קו הזמן שעדיין לא קרה, כלומר המקום בזמן שבו נמצאים כל האירועים שעדיין לא קרו. במובן זה העתיד הפוך במשמעותו לעבר (הזמן והאירועים שכבר קרו). מבחינת ציר הזמן הכרונולוגי, העתיד והעבר שניהם מצויים בקצוות הקוטביים של ההווה שהוא האירועים שקורים כעת.
בעת העתיקה מושג העתיד נתפס רק על ידי חלק מהקדמונים.
בימי הביניים עסקו חכמים ופילוסופים בהערכת הזמנים והיחסים ביניהם. היו אשר סברו, כי אין הווה כלל אלא .
ניסיון לחזות את העתיד העסיק את האדם מאז ומתמיד, כך נוצרו תורות כגון האסטרולוגיה והנומרולוגיה ומוסד האורקל מדלפי ועוד אורקלים רבים יוון העתיקה. בחיזוי עתידות עסקו נביאים, מכשפים, קוסמים ומפענחי חלומות.
העתידנות המודרנית עוסקת בהשערות לגבי העתיד.
בפיזיקה הקלאסית, העתיד הוא רק מחצית מציר הזמן וזהה לכל הצופים. בתורת היחסות הפרטית, זרימת הזמן תלויה בנקודת ההתייחסות של המתבונן. ככל שצופה מתרחק מהר יותר מאובייקט התייחסות, נראה כי האובייקט נע מהר יותר בזמן. לפיכך, העתיד אינו מושג אובייקטיבי או בלתי תלוי. תפיסה מודרנית יותר היא עתיד מוחלט, או קונוס האור. בעוד שאדם יכול לנוע אחורה או קדימה בשלושת הממדים המרחבים, פיזיקאים רבים טוענים שניתן להתקדם קדימה בזמן ובכך שוללים מסע בזמן אל העבר.
ספר העיון "המצאת המחר" מאת הפילוסוף דניאל ש. מילוא, טוען כי סוד הצלחתו חסרת התקדים של המין האנושי הוא היכולת לתכנן לעתיד, ונקודת המפתח בתולדות האדם היא הרגע שבו נוצרה היכולת הזאת – "המצאת המחר".
ראו גם
מחר
קפסולת זמן
מסע בזמן
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:זמן | 2024-08-10T14:33:23 |
עבר | ממוזער|250px|אלבום תמונות של מלחמת העולם הראשונה. הסתכלות בתמונות עוזרת להיזכר בעבר.
250px|ממוזער|ארכאולוגים בוחנים ממצאים בעיר רפאים בקזחסטן. הארכאולוגיה היא מדע המסתמך על בחינות כדי "לגלות פרטים על העבר".
במושג הליניארי של זמן, העבר הוא החלק של קו-הזמן שכבר קרה, כלומר המקום במרחב-זמן שבו נמצאים כל האירועים שכבר קרו. במובן זה העבר הפוך במשמעותו לעתיד (הזמן והאירועים שטרם קרו) וההווה (האירועים שקורים כעת). במרבית השפות קיימת צורה דקדוקית מיוחדת לזמן זה.
חשיבה של אדם על העבר נקראת זיכרון והתמקדות בו בתשומת לב קרויה נוסטלגיה. התנהלות המתאימה לעבר קרויה פאראכרוניזם (בעברית: מַעַתָּק לֶעָבָר). ישנם גם חפצים עתיקים, בהם השתמרו בעבר וכיום אינם פופולרים.
לדברים שקרו בעבר הרחוק מיוחסת חשיבות רבה כתחומים כמו: היסטוריה, ארכאולוגיה, פלאונטולוגיה, פלאוקלימטולוגיה, אונטולוגיה, גאולוגיה וגאוכרונולוגיה.
לעומת זאת דברים יכולים לקרות גם בעבר קרוב, למשל בעברו של אדם ספציפי, של ארגון או של מדינה. ידע של עבר קרוב חשוב עבור הפסיכולוגיה (למשל הצפת זכרונות מהילדות), תקשורת, משפטים, ביטחון לאומי, שמירת הסביבה, הצעות ייעול בהתבסס על העבר ולעיתים גם בתרבות ובקולנוע (למשל ביצירת רימייקים ליצירות קודמות).
ראו גם
זיכרון
נוסטלגיה
פלשבק (פסיכולוגיה)
רטרו
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה | 2022-08-27T13:18:30 |
1793 | __TOC__
אירועים
ממוזער|270px|21 בינואר – לואי השישה עשר מוצא להורג לאחר שנמצא אשם בבגידה
ממוזער|270px|16 באוקטובר – מרי אנטואנט, אשת לואי השישה עשר מוצאת להורג בגיליוטינה
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1793 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים | 2024-04-24T16:24:26 |
1794 | __TOC__
אירועים
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1794 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים | 2024-04-24T16:24:31 |
מהומות סטונוול | ממוזער|250px|הבניין בו שכן הבר "סטונוול אין" בגריניץ' וילג', מנהטן שהיווה את אירועי מהומות סטונוול ביוני 1969 המוגדר כיום כאתר היסטורי לאומי
מהומות סטונוול (באנגלית: Stonewall riots, המכונות גם התקוממות סטונוול, פרעות סטונוול ומרד סטונוול) הייתה סדרת הפגנות ספונטניות של חברי הקהילה הגאה בתגובה לפשיטה משטרתית, שהחלה בשעות הבוקר המוקדמות של 28 ביוני 1969, בבר הסטונוול אין בשכונת גריניץ' וילג' במנהטן, ניו יורק. מבקרי הבר לצד מבקרי ברים אחרים עבור לסביות והומואים בשכונה ואנשי השכונה נלחמו לצד חברי הקהילה כאשר פשיטת המשטרה נעשתה אלימה. הפרעות נחשבות באופן נרחב כאחד האירועים החשובים ביותר שהובילו לייסוד התנועה לשחרור הגייז ולמאבק של המאה העשרים למען זכויות להט"ב בארצות הברית, ובהמשך היוו נקודת מפנה היסטורית אף לחברי הקהילה הגאה ברחבי העולם.
בשנות החמישים והשישים עמדו הומואים אמריקאים בפני מערכת משפט אנטי-הומוסקסואלית. קבוצות הומוסקסואליות מוקדמות בארצות הברית החלו להיאבק לקבלת הומוסקסואלים בחברה והעדיפו חינוך לא-עימותי עבור הומוסקסואלים והטרוסקסואלים כאחד. השנים האחרונות של שנות השישים היו עם זאת שנויות במחלוקת, מכיוון שתנועות חברתיות ופוליטיות רבות פעלו בהן, כגון התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח, התרבות הנגדית של שנות השישים והתנועה נגד מלחמת וייטנאם. השפעות אלה, יחד עם הסביבה המתקדמת של שכונת גריניץ' וילג', שימשו כזרזים לפרעות סטונוול.
מעט מאוד מקומות עבודה קיבלו בברכה הומוסקסואלים בשנות החמישים והשישים. מי שכן עשו זאת היו לעיתים קרובות ברים הומוסקסואליים, שבשל אופיים הבלתי חוקי נוהלו על ידי קבוצות פשע מאורגנות; בעלי הברים והמנהלים היו לעיתים רחוקות הומוסקסואלים בעצמם. גם סטונוול אין היה בבעלות המאפיה האמריקאית. אף על פי שפשיטות המשטרה על ברים הומוסקסואליים היו שגרתיות בשנות השישים, השוטרים איבדו במהירות את השליטה במצב בבר סטונוול אין ב-28 ביוני. המתיחות בין משטרת ניו יורק לתושבים הומוסקסואליים בגריניץ' וילג' פרצה למחאות נוספות בערב למחרת ושוב מספר לילות יותר מאוחר. בתוך שבועות התארגנו תושבי השכונה בקבוצות פעילים כדי לרכז מאמצים בהקמת מקומות בילוי להומוסקסואלים ולסביות שיהיו פתוחים לגבי נטייתם המינית מבלי חשש שיעצרו אותם על כך.
גם לאחר פרעות סטונוול, גברים הומוסקסואלים ולסביות בניו יורק התמודדו עם מכשולים מגדריים, גזעיים ומעמדיים בהפיכתם לקהילה מגובשת. בתוך חצי שנה הוקמו שני ארגונים של פעילים הומואים בניו יורק, שהתרכזו בטקטיקות עימותיות, ושלושה עיתונים הוקמו כדי לקדם זכויות לגברים הומוסקסואליים ולסביות. שנה לאחר המרד, לציון יום השנה ב-28 ביוני 1970, התקיימו צעדות הגאווה הראשונות בניו יורק, לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו. יום השנה להתפרעויות הונצח גם בשיקגו וצעדות דומות נערכו בערים נוספות. תוך מספר שנים, נוסדו ארגוני זכויות הומוסקסואלים רבים ברחבי ארצות הברית והעולם. בשנת 2016 הוקמה האנדרטה הלאומית של סטונוול.
כיום מתקיימים מדי שנה אירועי גאווה להט"בים ברחבי העולם לקראת סוף חודש יוני לציון קיום מהומות סטונוול. בשנת 2019 התקיים אירוע הגאווה העולמי "WorldPride" תחת הכותרת "סטונוול 50" בניו יורק להנצחת 50 שנה למרד סטונוול עם אנשי העירייה לצד השתתפותם של כ-5 מיליון איש בהם תיירים ואזרחים מקומיים במנהטן. ב-6 ביוני 2019, מפקח משטרת ניו יורק, ג'יימס פ'ניל, התנצל רשמית מטעם משטרת ניו יורק על מעשי קציניה באירועי המהומות בשנת 1969.
רקע
הומוסקסואליות בארצות הברית של המאה העשרים
ממוזער|250px| המדינות בארצות הברית לפי השנה בה בוטלו האיסורים על יחסי מין אנאלים.
בעקבות המהפך החברתי של מלחמת העולם השנייה, אנשים רבים בארצות הברית חשו ברצון נלהב "להחזיר את הסדר החברתי לפני המלחמה ולהחזיק את כוחות השינוי", לדברי ההיסטוריון בארי אדם על ידי הדגש הלאומי של אנטי-קומוניזם. הסנטור ג'וזף מקארתי ערך דיונים בחיפוש אחר קומוניסטים בממשלת ארצות הברית, בצבא ובסוכנויות ומוסדות אחרים במימון ממשלתי, מה שהוביל לפרנויה לאומית. אנרכיסטים, קומוניסטים ואנשים אחרים שנחשבו לא אמריקאים וחתרניים נחשבו לסיכוני ביטחון. גברים הומוסקסואלים ולסביות נכללו ברשימה זו על ידי משרד החוץ האמריקני על פי התיאוריה כי הם רגישים לסחטנות. בשנת 1950, חקירת סנאט בראשות קלייד רהוי ציינה בדו"ח, "מקובל להאמין שמי שעוסק במעשי גלויים של סטייה מדובר על חסר יציבות רגשית של אנשים נורמליים", ואמר כי כל המודיעין של הממשלה הוא סוכנויות "שמסכימות לחלוטין כי סוטים במין בממשל מהווים סיכונים ביטחוניים". בין השנים 1947–1950 נדחו 1,700 בקשות למשרה פדרלית, 4,380 איש שוחררו מהצבא ו-420 פוטרו מעבודותיהם הממשלתיות בגין חשד לנטייה הומוסקסואלית. נאשמים על רקע "עבירת מין הומוסקסואלית" היו עלולים להישלח למוסדות לחולי נפש לכל חייהם, ובשבע מדינות ארצות הברית אחרות מותר היה למדינה לבצע בהם סירוס פיזי בכפייה. הטיפולים הרווחים על ידי הממסד הפסיכיאטרי בארצות הברית של שנות החמישים והשישים לצורך "ריפוי" של הומוסקסואלים, כללו בין השאר, סירוס, היפנוזה, טיפולים בחשמל וניתוח אונות מוחי.
לאורך כל שנות החמישים והשישים, לשכת החקירות הפדרלית של ארצות הברית (FBI) ומחלקות המשטרה ערכו רשימות של הומוסקסואלים ידועים ומפעלים וחברים המועדפים עליהם לצד שירות הדואר של ארצות הברית אשר עקב אחר כתובות בהן נשלח חומרים הומוסקסואליים. ממשלות מדינות ומדינות מקומיות הלכו בעקבותיה, ברים עם בעלים הומואים ולסביות הושבתו ולקוחותיהם נעצרו ונחשפו בעיתונים. ערים ביצעו "טיאטוא" כדי להיפטר משכונות, פארקים, ברים וחופים של הומוסקסואליים, הם הוציאו מחוץ לחוק את לבישת בגדי המגדר ההפוך (קרוס-דרסינג) ואוניברסיטאות גירשו מדריכים החשודים בהיותם הומואים. בנוסף לחוסר היכולת של עובדי המדינה ואנשי הציבור להזדהות כהומוסקסואלים או לתמוך ביחס הוגן כלפיהם, לא יכלו גם אנשי תקשורת, תיאטרון וקולנוע להזדהות או למחות כנגד היחס ההומופובי, על מנת שלא יוכנסו לרשימה השחורה של הוליווד.
בשנת 1952 איגוד הפסיכיאטרים האמריקני הציג את ההומוסקסואליות במדריך האבחון והסטטיסטי (DSM) כהפרעה נפשית. מחקר רחב היקף על הומוסקסואליות בשנת 1962 שימש כדי להצדיק הכללת ההפרעה כחשש נסתר פתולוגי לכאורה מהמין השני הנגרם על ידי יחסי הורים וילדים טראומטיים. תפיסה זו השפיעה רבות על מקצוע הרפואה. אולם בשנת 1956, הפסיכולוגית אוולין הוקר ביצעה מחקר שהשווה את האושר והטבע המותאם היטב של גברים הומוסקסואליים המזוהים עם גברים עם גברים הטרוסקסואליים ולא מצאה שום הבדל. המחקר שלה הדהים את הקהילה הרפואית והפך אותה לגיבורה של גברים הומוסקסואליים ולסביות רבות, אך הומוסקסואליות נותרה ב-"DSM" עד 1974.
אקטיביזם הומופילי
ממוזער|250px|חתונתן של בנות הזוג פיליס ליון ודל מרטין מייסדות הארגון "בנותיה של ביליטיס", 2004
ממוזער|250px|חברי אגודת אגודת מאטאשין בצילום קבוצתי
בתגובה למגמה זו, שני ארגונים התגבשו באופן עצמאי זה לזה כדי לקדם את עניינם של גברים הומוסקסואלים ולסביות ולספק הזדמנויות חברתיות בהן יוכלו להתרועע ללא חשש שייעצרו. הומוסקסואלים באזור לוס אנג'לס הקימו את אגודת מאטאשין בשנת 1950, בביתו של הפעיל לזכויות להט"ב וילדים הקומוניסטי, הארי היי. מטרותיהם היו לאחד הומוסקסואלים, לחנכם, לספק מנהיגות ולסייע ל-"סטיותיהן המיניות" בבעיות משפטיות. בהתמודדות עצומה עם גישתם הרדיקלית, בשנת 1953 העבירה מאטאשין את התמקדותם בהתבוללות ומכובדות. הם נימקו כי ישנו יותר דעת הציבור לגבי הומוסקסואליות על ידי הוכחתם של גברים הומוסקסואלים ולסביות כי הם אנשים נורמליים ולא שונים מהטרוסקסואלים. זמן קצר לאחר מכן נפגשו מספר נשים בסן פרנסיסקו בחדרי המגורים שלהן כבדי להקים את הארגון הבנות של ביליטיס עבור לסביות. אף על פי ששמונה הנשים שיצרו את הארגון התחברו יחד כדי שיהיה להן מקום בטוח לרקוד, ככל שהארגון גדל, הן פיתחו מטרות דומות לאגודת מטאצ'ין ודחקו בחברותיהן להיטמע בחברה הכללית.
אחד האתגרים הראשונים לדיכוי השלטון הגיע בשנת 1953. ארגון זכויות להט"ב בשם ".ONE, Inc" פרסם כתב עת בשם "ONE". שירות הדואר האמריקני סירב לשלוח את גיליון אוגוסט שלו, שעניינו הומוסקסואלים בנישואים כגון זוגות הטרוסקסואלים, בטענה שהחומר היה "מגונה" אף על פי שהיה מכוסה בעטיפת נייר חום. המקרה עבר לבסוף לבית המשפט העליון, שפסק בשנת 1958 כי הארגון יכול לשלוח את חומריו באמצעות שירות הדואר.
ארגונים הומופילים המזוהים כקבוצות למען זכויות להט"ב כיום, גדלו במספרם והתפשטו לחוף המזרחי. בהדרגה חברי הארגונים הללו התעצמו. הפעיל פרנק קמני היה למי שייסד את אגודת מאטאשין בעיר הבירה וושינגטון. הוא פוטר משירות המפות של צבא ארצות הברית בגין היותו הומוסקסואל ופנה לבית משפט ללא הצלחה להחזירו. קמני כתב בפנייתו כי הומוסקסואלים אינם שונים מהטרוסקסואלים, ולעיתים קרובות כיוון את מאמציו למקצוענים בתחום בריאות הנפש, שחלקם השתתפו בפגישות עם אגודת מאטאשין וארגון הבנות של ביליטיס ואמרו לחבריהם שהם "לא תקינים". בשנת 1965, חדשות על הומוסקסואלים הכלואים במחנות עבודה בקובה עוררו את אגודת מאטאשין בעיר הבירה וניו יורק לארגן הפגנות מול האו"ם והבית הלבן. הפגנות דומות נערכו אז גם בבנייני ממשלה אחרים. המטרה הייתה למחות על היחס הלא מוסרי להומוסקסואלים בקובה ואפליה בתעסוקה ברחבי ארצות הברית. במקביל, הפגנות של התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח וההתנגדות למלחמת וייטנאם התגברו, בשכיחות ובחומרה לאורך כל שנות השישים, וכך גם עימותיהם עם כוחות המשטרה.
התנגדות מוקדמת והתפרעויות
ממוזער|לוחית זיכרון שהוצבה בקפיטריית קומפטון לציון 40 שנה למהומות באוגוסט 1966
בשוליים החיצוניים של כמה קהילות הומואים קטנות היו אנשים שקראו תיגר על הציפיות המגדריות. הם היו גברים נשיים ונשים גבריות, או אנשים שהתלבשו וחיו בניגוד למגדר שלהם שהוקצה בלידה, בין אם במשרה חלקית או במשרה מלאה. המינוח העכשווי סיווג אותם כטרנסווסטיטים והם היו הנציגים הגלויים ביותר של מיעוטים מיניים בזמנו. אגודת מאטאשין והבנות של ביליטיס ראו את האקטיביסטים שנעצרו בגין לבישת בגדים מהמין השני כמקבילה למאבקים של ארגוניהם, דומים אך נפרדים באופן ברור.
אנשים הומוסקסואלים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים ערכו מהומה קטנה בבית הקפה קופר דו-אגוזים בלוס אנג'לס בשנת 1959 בתגובה להתנכלויות המשטרה כלפיהם. באירוע גדול יותר בשנת 1966 בסן פרנסיסקו, מלכות דראג, הוסטלים ונשים טרנסיות ישבו בקפיטריה של קומפטון, כשהמשטרה הגיעה לעצור אנשים שנראו כגברים מבחינה פיזית אשר לבושים כנשים. לאחר מכן התפתחה מהומה, כשפטרוני הקפיטריה זרקו כוסות, צלחות ושברו את חלונות הפרספקס בקדמת המסעדה וחזרו כעבור מספר ימים כדי לרסק את החלונות לאחר שהוחלפו. הפרופסורית סוזן סטרייקר מסווגת את מהומת הקפיטריה של קומפטון כמעשה של "אפליה טרנסג'נדרית, ולא כמעשה של אפליה נגד נטייה מינית". התקוממות זו סימנה את תחילתו של אקטיביזם טרנסג'נדרי בסן פרנסיסקו.
גריניץ' וילג'
בשכונות במנהטן בגריניץ' וילג' ובהארלם היו אוכלוסיות הומוסקסואליות ולסביות נכבדות לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר אנשים ששירתו בצבא ניצלו את ההזדמנות להתיישב בערים גדולות יותר. המובלעות של גברים הומוסקסואליים ולסביות, שתוארו בסיפור בעיתון כ-"נשים קצרות שיער וגברים ארוכי שיער", פיתחו תת-תרבות מובהקת במהלך שני העשורים הבאים. איסור הועיל בשוגג למפעלים הומוסקסואליים, שכן שתיית אלכוהול נדחקה מתחת לרדאר יחד עם התנהגויות אחרות שנחשבו "לא מוסריות". העיר ניו יורק העבירה חוקים נגד הומוסקסואליות בעסקים ציבוריים ופרטיים, אך מכיוון שהאלכוהול היה מבוקש מאוד, הדיבור המדויק ומוסדות השתייה המאולתרים היו כה רבים וזמניים שהרשויות לא הצליחו לפשוט על כולם. עם זאת, פשיטות המשטרה נמשכו, וכתוצאה מכך נסגרו מפעלים איקוניים כגון ה-"Eve's Hangout" בשנת 1926.ממוזער|250px|המשורר היהודי-אמריקאי אלן גינסברג (שמאל) שכתיבתו גילמה פתיחות חסרת תקדים לגבי הומוסקסואליות בתקופת דור הביט בשנות החמישיםהדיכוי החברתי של שנות החמישים הביא למהפכה תרבותית בגריניץ' וילג'. קבוצה של משוררים, שלימים נקראו משוררי הביט, כתבה על הרעות של הארגון החברתי באותה תקופה, מהללת אנרכיה, סמים והנאות נהנתניות על רקע התאמה חברתית ללא עוררין, צרכנות וחשיבה סגורה. מתוכם, אלן גינסברג וויליאם ס. בורוז - תושבי גריניץ' וילג' אשר כתבו בישירות וכנות על הומוסקסואליות. כתביהם משכו אנשים ליברליים אוהדים, כמו גם הומוסקסואלים המחפשים קהילה להשתייך אלייה.
בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת, מסע לטהר את העיר ניו יורק מברים הומוסקסואליים היה בתוקף מלא בפקודת ראש העיר רוברט פ. וגנר הבן, שהיה מוטרד מתדמיתה של העיר לקראת היריד העולמי ב-1964. העירייה ביטלה את רישיונות המשקאות החריפים של הברים ושוטרים סמויים פעלו כדי ללכוד כמה שיותר גברים הומוסקסואלים. שיטת המעצר כללה בדרך כלל קצין סמוי שמצא אדם בבר או בגן ציבורי, ועסק איתו בשיח פלירט. אם השיחה פנתה לעבר האפשרות שהם יעזבו יחד - או שהקצין קנה לאיש משקה - הוא נעצר על שידול. סיפור אחד בניו יורק פוסט תיאר מעצר בחדר הלבשה בחדר כושר, שם תפס הקצין את מפשעתו, נאנח ואיש בסביבה אשר שאל אותו אם הוא בסדר - נעצר. באותה תקופה עורכי הדין מעטים היו שיגנו על תיקים לא רצויים כמו אלה וחלק מאותם עורכי דין החזירו את שכר טרחתם לקצין המעצר.
אגודת מטאצ'ין הצליחה לגרום לראש העיר שנבחר לאחרונה ג'ון לינדזי לסיים את מסע לכידת המשטרה בעיר ניו יורק אשר בזמן פרוץ המהומות הייתה העיר נתונה במהלכו של מסע בחירות לראשות העירייה. ג'ון לינדזי, ראש העיר המכהן, הפסיד בבחירות המוקדמות במפלגתו ויצא בקריאה לנקות את העיר מברים, ובמיוחד כאלו מסוגו של "סטונוול אין" שפעל ללא רישיון למכירת משקאות, כלל גברברי גו-גו לבושים בלבוש מינימלי, ולטענת המשטרה היה בעל קשרים לפשע המאורגן. אף כי לא היו חוקים האוסרים לשירות הומוסקסואלים, בתי המשפט איפשרו את שיקול הדעת באישור וביטול רישיונות משקאות חריפים לעסקים שעלולים להפוך ל-"פרועים". למרות האוכלוסייה הגבוהה של גברים הומוסקסואלים ולסביות שקראו לגריניץ' וילג' כביתם, היו מעט מאוד מקומות מלבד ברים, שם הם הצליחו להתכנס בגלוי מבלי שהוטרדו או נעצרו. בשנת 1966 התקיים האגודת מטאצ'י "בניו יורק "לגימה" בבר בגריניץ' וילג' בשם "ג'וליוס", בו השתתפו גברים הומוסקסואליים, כדי להמחיש את האפליה בפניה עומדיה.
סטונוול אין
פונדק סטונוול, הממוקם ברחוב כריסטופר 51 ו-53, יחד עם כמה מפעלים אחרים בעיר, היה בבעלות משפחת הפשע בג'נוב. בשנת 1966, שלושה מחברי המאפיה השקיעו 3,500 דולר כדי להפוך את סטונוול אין לגיי בר לאחר שהיה מסעדה ומועדון לילה להטרוסקסואלים. אחת לשבוע שוטר היה אוסף מעטפות במזומן כתמורה המכונה "גייולה", מכיוון שלסטונוול אין לא היה רישיון למכירת משקאות חריפים, לא היו לו מים זורמים מאחורי הבר וכוסות מלוכלכות הועברו דרך אמבטיות מים והוחזרו מיד, לא היו יציאות אש והשירותים גברו באופן עקבי. אף על פי שהבר לא שימש לזנות, התקיימו מכירות סמים ופעילויות אחרות בשוק השחור. זה היה הבר היחיד לגברים הומוסקסואליים בניו יורק בו היה מותר לרקוד.
ממוזער|250px|עצרת פומבית מול פונדק סטונוול שחגגה את העברת חוק לגליזציית נישואים חד מיניים במדינת ניו יורק דקות קודם לכן, יוני 2011
ממוזער|250px|לוח הנצחת בר סטנוול אין כאתר היסטורי, 2016
המבקרים בפונדק סטונוול בשנת 1969 התקבלו על ידי סדרן שבדק אותם דרך עינית בדלת. גיל השתייה החוקי היה 18 וכדי להימנע משירות לא חוקי של שוטרים סמויים (שנקראו "לילי חוק", "אליס בלו שמלה" או "תג בטי"), על העומד בכניסה חובה להכיר את המבקרים. דמי הכניסה בסופי שבוע היו 3 דולר, עבורם קיבל הלקוח שני כרטיסים שניתן היה להחליף בשני בקבוקי שתייה. פטרונים נדרשו לחתום את שמם בספר כדי להוכיח שהבר הוא "מועדון בקבוקים" פרטי, אך לעיתים נדירות הם חתמו על שמם האמיתי. בסטונוול היו שתי רחבות ריקודים. הפנים נצבע בשחור והפך אותו לחושך מאוד בפנים, עם אורות ג'ל פועמים או אורות שחורים. אם הבחינו במשטרה, נדלקו אורות לבנים רגילים, אשר סימנו שכולם חייבים להפסיק לרקוד או לגעת אחד בשני. בחלק האחורי של הבר היה חדר קטן יותר שאותו פקדו "מלכות" זה היה אחד משני הברים שאליהם יכלו ללכת גברים שהתאפרו וצבעו את שיערם (אם כי היו לבושים בבגדי גברים). הלקוחות היו "98 אחוז גברים" אך לעיתים כמה לסביות הגיעו לבר. גברים מתבגרים צעירים יותר אשר הוגדרו כחסרי בית, שישנו בפארק כריסטופר הסמוך, היו מנסים להיכנס לבר כדי שהלקוחות יקנו להם משקאות. גיל הלקוחות נע בין בני העשרה העליונים לתחילת שנות השלושים והתמהיל הגזעי הופץ באופן שווה בקרב פטרונים לבנים, שחורים והיספנים. בגלל שילוב האנשים השווה שלו, מיקומו ומשיכת הריקודים, פונדק סטונוול היה ידוע בעיני רבים כ-"בר ההומואים בעיר".
פשיטות משטרה על ברים הומוסקסואליים היו תכופות, והתרחשו בממוצע אחת לחודש לכל בר. ברים רבים החזיקו משקאות נוספים בלוח סודי שמאחורי הבר, או במכונית במורד הרחוב, כדי להקל על חידוש העסקים במהירות האפשרית אם נתפס אלכוהול. הנהלת עורכי הדין ידעה בדרך כלל על פשיטות מראש, ופשיטות התרחשו מספיק מוקדם בערב כדי שהעסק יוכל להתחיל לאחר סיום המשטרה. במהלך פשיטה אופיינית, האורות נדלקו והלקוחות עמדו בשורה ובדקו את תעודות הזהות שלהם. אלה ללא זיהוי או לבושים באופן מלא נעצרו. אחרים הורשו לעזוב. חלק מהגברים, כולל אלה שנגררו, השתמשו בכרטיסי הגיוס שלהם כזיהוי. נשים נדרשו ללבוש שלושה בגדים נשיים והיו נעצרות אם יימצאו שאינן לובשות אותן. בדרך כלל נעצרו גם עובדים והנהלת הברים. התקופה שמיד לפני 28 ביוני 1969, התאפיינה בפשיטות תכופות של ברים מקומיים - כולל פשיטה על פונדק סטונוול ביום שלישי לפני ההתפרעויות - וסגירת "Checkerboard", "Tele-Star", ושני מועדונים נוספים בגריניץ' וילג'.
ההיסטוריון דייוויד קרטר מציג מידע המצביע על כך שבעלי המאפיה של סטונוול והמנהל סחטו לקוחות עשירים יותר, במיוחד אלה שעבדו ברובע הפיננסי. כך שנראה שהיו מרוויחים יותר כסף מסחיטה מאשר מכירות משקאות בבר. קרטר הסיק שכאשר המשטרה לא הצליחה לקבל קיקבס (סוג של שוחד במשא ומתן בו משלמים עמלה למקבל השוחד בתמורה לשירותים הניתנים) מסחיטה וגניבת איגרות חוב סחירות (שהוקל על ידי לחיצה על לקוחות הומואים בוול סטריט), היא החליטה לסגור את סטונוול אין לצמיתות.
הפשיטה
פשיטת המשטרה
ממוזער|250px|תיאור חדרי פונדק סטונוול מבפנים, 1969
שתי שוטרות סמויות ושני שוטרים סמויים נכנסו לבר מוקדם באותו הערב כדי לאסוף ראיות חזותיות, כאשר "חוליית המוסר הציבורי" המתינה בחוץ לאות. לאחר שהיו מוכנים, הקצינים הסמויים קראו לגיבוי מהמתחם השישי באמצעות טלפון התשלום של הבר.
בשעה 01:20 ביום שבת, 28 ביוני 1969, הגיעו ארבעה שוטרים בבגדים פשוטים בחליפות כהות, שני שוטרי סיור במדים, הבלש צ'ארלס סמית', וסגן המפקח סימור אורן, לדלתות הכפולות של פונדק סטונוול והודיעו "משטרה! אנחנו לוקחים את המקום!" המוזיקה כובתה והאורות הראשיים נדלקו. כ-205 איש היו בבר באותו הלילה. פטרונים שמעולם לא חוו פשיטת משטרה היו מבולבלים. כמה שהבינו מה קורה החלו לרוץ אחר דלתות וחלונות בשירותים, אך המשטרה חסמה את הדלתות. מייקל פאדר, אשר נכח בפשיטה אמר כי,
הפשיטה לא התנהלה כמתוכנן. ההליך הסטנדרטי היה לסדר את הפטרונים, לבדוק את זיהוים ולגרום לשוטרות לקחת לקוחות הלבושים במגדר ההפוך לשירותים כדי לאמת את מינם, ומעצר כל הנוכחים שנראים כגברים פיזית ולבושים כנשים. אלה שלבשו בגדי נשים באותו הלילה סירבו ללכת עם הקצינים וגברים בתור החלו לסרב להציג את פרטי הזיהוי שלהם. המשטרה החליטה לקחת את כל הנוכחים לתחנת המשטרה, לאחר שהפרידה בין החשודים בחדר בחלק האחורי של הבר. מריה ריטר, שמשפחתה לא ידעה שהיא מזדהה כאישה בהיותה גבר, נזכרה כי, "הפחד הכי גדול שלי היה שאעצר. הפחד השני הכי גדול שלי היה שהתמונה שלי תהיה בעיתון או בדיווח טלוויזיה בשמלה!". גם פטרונים וגם שוטרים נזכרו כי תחושת אי נוחות התפשטה במהירות רבה, שלובתה על ידי שוטרים שהחלו לתקוף חלק מהלסביות על ידי "הרגשת חלקים לא הולמים כראוי" תוך כדי חיפושיהם.
המשטרה הייתה אמורה להעביר את האלכוהול של הבר בקרונות סיור. במהלך הפשיטה נתפסו 28 בקבוקי בירה ו-19 בקבוקים של משקאות חריפים, אך עגלות הסיור טרם הגיעו, כך שהפטרונים נדרשו להמתין כרבע שעה. מי שלא נעצר שוחרר מדלת הכניסה, אך הם לא עזבו במהירות כרגיל. במקום זאת הם עצרו בחוץ והמון ברחוב התחיל לגדול ולהתבונן. תוך מספר דקות התאספו בחוץ בין 100 ל-150 איש, חלקם לאחר ששוחררו מתוך הבר, וחלקם לאחר שהבחינו במכוניות המשטרה וההמון. חלק מההמון בחוץ החלו למחוא כפיים ולהצדיע לשוטרים בצורה מוגזמת בהיותם בועטים מבקרים מהבר אל הרחוב.
כשהגיע עגלת הסיור הראשונה, נזכר הפקח פיין כי הקהל - שרובו הומוסקסואלים - "גדל לפחות פי עשרה ממספר האנשים שנעצרו וכולם השתתקו מאוד". בלבול סביב תקשורת רדיו עיכב את הגעת העגלה השנייה. השוטרים החלו ללוות את אנשי המאפיה לעגלה הראשונה, לקול תרועה של המתבגרים. בהמשך הועמסו על העגלה עובדים קבועים. צופה מהצד צעק, "כוח הומוסקסואלי!", מישהו התחיל לשיר את שיר המחאה "We Shall Overcome" (אנחנו נתגבר) והקהל הגיב בשעשוע ובהומור כללי טוב מהול ב-"עוינות גוברת ואינטנסיבית". קצין דחף אדם בגרירה, שהגיב והכה אותו בראשו בארנקו כשהקהל התחיל להשתולל. הסופר אדמונד ווייט, שעבר במקום, נזכר: "כולם חסרי מנוחה וכועסים. לאף אחד אין סיסמה, לאף אחד אין גישה, אלא משהו מתבשל". פרוטות, ואז בקבוקי בירה, הושלכו לעבר העגלה כששמועה התפשטה דרך הקהל לפיה פטרונים שעדיין בתוך הבר הוכו.
התגוששות פרצה כאשר אישה אזוקה לוותה מדלת הבר לעגלת המשטרה הממתינה מספר פעמים. היא ברחה שוב ושוב ונלחמה עם ארבעה שוטרים, בקללות ובצעקות, במשך כ-10 דקות. היא תוארה כ-"קציצה ניו יורקית טיפוסית" ו-"קצבת אבן", ונפגעה בראשה על ידי קצין, כפי שטען עד, והתלוננה כי אזיקיה היו הדוקים מדי. עוברי אורח נזכרו כי האישה, שזהותה נותרה לא ידועה (אשר תוארה כסטורמה דלרברי על ידי חלקם), עוררה את הקהל להילחם כשהביטה לעוברי האורח וצעקה, "למה אתם לא עושים משהו?!" לאחר שקצין אסף אותה והשליך אותה בחלק האחורי של העגלה, ההמון הפך לאספסוף זועם.ממוזער|250px|היום הראשון של עימותי ההמון עם המשטרה, התצלום הידוע היחיד בליל ההתפרעויות הראשון
פריצת עימותים אלימים
המשטרה ניסתה לרסן חלק מהאזרחים, והפילה מספר אנשים, מה שהסית את ההמון עוד יותר. חלק מהאזיקים בעגלה נעלמו כאשר המשטרה השאירה אותם ללא השגחה (בכוונה, על פי כמה מהעדים). כשהקהל ניסה להפוך את עגלת המשטרה ושתי מכוניות משטרה השוטרים - עזבו מיד, כשהמפקח אורן קורא להם לחזור בהקדם האפשרי. המהומה החלה למשוך יותר ויותר אנשים בעוד מישהו מהקהל הצהיר כי על הבר פשטו כי "הם לא שילמו לשוטרים", שאליו מישהו אחר צעק "בואו נשלם להם!". מטבעות נזרקו באוויר לעבר המשטרה כשהקהל צועק "חזירים!" פחי בירה הושלכו בנוסף והמשטרה התפרצה, ופיזרה חלק מהקהל שמצא אתר בנייה בסמוך עם ערימות לבנים. המשטרה, שנמצאה במספר גדול בין 500 ל-600 איש, תפסה כמה אנשים, בהם זמר העם (והמנטור של בוב דילן) דייב ואן רונק שנמשך למרד מבר שנמצא במרחק שתי דלתות מפונדק סטונוול. ואן רונק אמנם לא היה הומוסקסואל, אך הוא חווה אלימות משטרתית כשהשתתף בהפגנות נגד המלחמה בווייטנאם: "מבחינתי, כל מי שעמד נגד השוטרים היה בסדר איתי ובגלל זה נשארתי בכל בפעם שהסתובבת השוטרים עוררו זעם מסוים". ואן רונק היה אחד משלושה עשר המפגינים שנעצרו באותו לילה עשרה שוטרים.
מספר דיווחים על המהומה טענו כי לא היה שום ארגון או סיבה נראית לעין להפגנה, מה שנוצר היה ספונטני. מייקל פאדר הסביר כי:
התצלום הידוע היחיד שצולם במהלך הלילה הראשון של ההתפרעויות, שצולם על ידי הצלם העצמאי ג'וזף אמרוסיניני, מראה את הנוער ההומלס חסר הבית שישן בפארק כריסטופר הסמוך, כשהוא מתחבט במשטרה בעוד ג'קי וטומי הורמונה נמצאים בקצה השמאלי.
עלון של אגודת מאטאשין חודש לאחר מכן הציע את ההסבר מדוע התרחשו הפרעות: "הוא פונה בעיקר לקבוצת אנשים שאינם רצויים במקומות אחרים של מפגש חברתי הומוסקסואלי או אינם יכולים להרשות לעצמם זאת... סטונוול הפך לביתם של אלה. כשזו פשטה, הם נלחמו עליו. זה והעובדה שאין להם מה להפסיד מלבד המקום הגאה הכי סובלני ורחב רוח בעיר, מסביר מדוע".
פחי אשפה, אשפה, בקבוקים, סלעים ולבנים הושלכו לעבר הבניין ושברו את החלונות. סילביה ריברה הגיבה לאירועים באומרה, "אתם מתייחסים אלינו כמו חרא כל השנים? אה-אה. עכשיו תורנו!... זה היה אחד הרגעים הגדולים בחיי". ההמון הדליק אשפה באש ודחף אותה דרך החלונות השבורים כשהמשטרה תפסה צינור אש. מכיוון שלא היה להם לחץ מים, הצינור לא היה יעיל בפיזור ההמון ונראה היה שהוא רק עודד אותם.ממוזער|250px|פארק כריסטופר, בו נפגשו רבים מהמפגינים לאחר הלילה הראשון של התפרעות כדי לדבר על מה שקרה, אשר בו מוצג כעת פסל של ארבע דמויות לבנות מאת ג'ורג' סיגל המנציח את ציון הדרך.
הסלמה
ממוזער|250px|חנות הספרים אוסקר ויילד, 2007
כוח הסיור הטקטי (TPF) של משטרת ניו יורק הגיע לשחרור המשטרה הכלואה בבר סטונוול. עין של קצין אחד נחתכה ומספר אחרים נפגעו מפסולת מעופפת. בוב קולר, שהלך עם כלבו ליד סטונוול באותו לילה, ראה את ה-"TPF" מגיע באומרו: "הייתי בפרעות מספיק כדי לדעת שהכיף נגמר... השוטרים הושפלו לחלוטין. זה מעולם לא קרה. הם היו כועסים יותר. ממה שאני מניח שהם היו אי פעם, כי כל האחרים התפרעו... אבל הפיות לא היו אמורות להתפרע... אף קבוצה מעולם לא אילצה שוטרים לסגת לפני כן, אז הכעס היה פשוט עצום. כלומר, הם רצו להרוג". במספרים גדולים יותר, המשטרה עיכבה את כל מי שרק יכולה והכניסה אותם לעגלות סיור כדי להגיע לכלא, אף על פי שהמפקח אורן נזכר כי "פרצו קרבות עם הטרנסווסטיטים, שלא נכנסו לעגלת הסיור". זכרו אושר על ידי עד אחר מעבר לרחוב שאמר: "כל מה שיכולתי לראות היה טרנסווסטיטים נלחמים בזעם". ה-"TPF" יצר פלנקס וניסה לנקות את הרחובות על ידי צעדה איטית ודחיקת הקהל לאחור. ההמון לעג בגלוי לשוטרים. הקהל הריע, והתחיל קווי בעיטה מאולתרים ושר למנגינת השיר "Ta-ra-ra Boom-de-ay".
קרייג רודוול, הבעלים של חנות הספרים אוסקר ויילד, דיווח שצפה במשטרה רודפת אחרי המשתתפים ברחובות העקומים, רק כדי לראות אותם מופיעים מעבר לפינה הבאה מאחורי המשטרה. חברי ההמון עצרו מכוניות והפכו אחת מהן כדי לחסום את רחוב כריסטופר. חנותו, נחשבה לחזית המאבק של תנועת השחרור הלהט"בי למען זכויות להט"ב בארצות הברית. בתקופה בה הומואים ולסביות רבות השתמשו בשמות בדויים על מנת להימנע ממעצרים, פעל בחנות חדר אחורי ששימש לצורכי מפגש והתארגנות פוליטית ובו תוכננו מאבקים, פעולות ישירות והפגנות. במהלך השנים ספגה החנות גילויי הומופוביה כאשר חלונות המקום נופצו, התקבלו בה איומים לפיצוץ חבלני, וכתובות גרפיטי "להרוג את המתרוממים" רוססו על קירות החנות. היא הוקמה בשנת 1967 על ידי האקטיביסט קרייג רודוול שהיה בן זוגו של הארווי מילק, ואחד האישים הבולטים בקהילה הגאה של ניו יורק. הוא סייע, בין היתר, לארגן את מצעד הגאווה הראשון בעיר והשפעתו על המאבק לשוויון זכויות במדינה הייתה רבה.
בשעה 4:00 לפנות בוקר, הרחובות כמעט ונקו. אנשים רבים התאספו בקרבת המקום בפארק כריסטופר לאורך כל הבוקר, מבולבלים באי אמון ממה שהתרחש. עדים רבים זכרו את השקט הסוריאליסטי והמוזר שירד לרחוב כריסטופר, אם כי המשיך להיות "חשמל באוויר". אחד המפגנים תיאר זאת בכך: "היה יופי מסוים בעקבות ההתפרעות... היה ברור לי, לפחות בעיני, שהרבה אנשים באמת היו הומואים, ואתה יודע, זה היה הרחוב שלנו". שלוש עשרה אנשים נעצרו. חלק מהקהל אושפז, וארבעה שוטרים נפצעו. כמעט הכל בפונדק סטונוול היה שבור. המפקח אורן התכוון לסגור ולפרק את פונדק סטונוול באותו לילה. טלפונים בתשלום, שירותים, מראות, ג'וקבוקס ומכונות סיגריות נופצו כולם, הן בהתפרעות והן על ידי המשטרה.
הלילה השני של הפרעות
במהלך המצור על סטונוול, קרייג רודוול התקשר לעיתונים ניו יורק טיימס, ניו יורק פוסט ולדיילי ניוז כדי לספר להם מה קורה. כל שלושת העיתונים כיסו את המהומות, העיתון היומי הניח סיקור בעמוד הראשון. הידיעה על המהומה התפשטה במהירות ברחבי גריניץ' וילג', מונעת משמועות כי היא אורגנה על ידי הסטודנטים למען חברה דמוקרטית, הפנתרים השחורים, או שהופעלה על ידי "שוטר הומוסקסואלי ששותפו לחדרו הלך לרקוד בסטונוול בניגוד לרצון הקצין". כל היום השבת, ב-28 ביוני, אנשים באו לבהות בפונדק סטונוול השרוף, כתובות גרפיטי הופיעו על קירות הבר באימרות של "כוח גרור", "הם פלשו לזכויות שלנו", "תומכים בכוח הומוסקסואלי" ו-"אפשרו לגליזציה של ברים הומוסקסואליים ", יחד עם האשמות בגזל השוטרים - ובנוגע למעמד הלשכה - "אנחנו פתוחים".
למחרת בלילה, התפרעו שוב סביב רחוב כריסטופר. רבים מאותם אנשים חזרו מהערב הקודם - הוסטלים, צעירי רחוב ו-"מלכות" - אך אליהם הצטרפו גם פרובוקטורים משטרתיים, עוברי אורח סקרנים ואפילו תיירים. עבור רבים ראויה לציון התערוכה הפתאומית של חיבה הומוסקסואלית בפומבי, כפי שתוארה על ידי עד: "מללכת למקומות שבהם היית צריך לדפוק על דלת ולדבר עם מישהו דרך עינית כדי להיכנס. היינו בחוץ. היינו ברחובות".
אלפי אנשים התכנסו מול סטונוול, שנפתח שוב, ומילאו את רחוב כריסטופר עד שההמון נמשך לגושים סמוכים. ההמונים הקיפו אוטובוסים ומכוניות, והפגינו מול אזרחים אלא אם הודו שהם הומואים או ציינו את תמיכתם במפגינים. מרשה פ. ג'ונסון, מלכת דראג אפרו-אמריקאית אשר יחד עם זאזו נובה וג'קי הורמונה, הוכרו כשלוש מפגינות שנודעו שהיו בחוד החנית "של הדחיפה נגד המשטרה", בעודן טיפסו על מנורה והפילו שקית כבדה על מכסה המנוע של ניידת משטרה, וניפצו את השמשה הקדמית.
כמו בערב הקודם, הושלכו פחי אשפה שרופים ברחבי השכונה. יותר ממאה שוטרים נכחו מהמתחם הרביעי, החמישי, השישי והתשיעי, אך לאחר השעה 2:00 לפנות בוקר הגיע כוח הסיור הטקטי (TPF) שוב. מרדפי משטרה התחממו ודעכו, כאשר המשטרה תפסה מפגינים, שרוב העדים תיארו כ-"סיסים" או "סווישים", ההמון זינק לכבוש אותם מחדש. קרבות הרחוב נמשכו שוב עד השעה 4:00 לפנות בוקר. המשורר היהודי-אמריקאי, אלן גינזברג, אשר גר במשך שנים רבות ברחוב, תוך כדי הליכה הביתה מביקורו בפונדק סטונוול, הצהיר בפני לוסיאן טרוסקוט, "אתה יודע, החבר'ה שם היו כל כך יפים - הם איבדו את המראה הפצוע הזה שהיה מזויף לפני 10 שנים". הפעילות בגריניץ' וילג' לא הייתה רציפה ביום השני והשלישי, בין היתר בגלל גשם. האירועים ביום רביעי בלילה נמשכו כשעה וסוכמו על ידי עד, "המילה נאמרה. רחוב כריסטופר ישוחרר".
תוצאות
ממוזער|299x299 פיקסלים|הפגנת זכויות הומואים בכיכר טרפלגר בלונדון, כולל חברי חזית השחרור הגאה (GLF) אשר הנהיג צעדות ופעילויות אחרות, מה שהוביל למצעד הגאווה הבריטי הראשון בשנת 1972 בממלכה המאוחדת
תחושת הדחיפות התפשטה במהרה ברחבי גריניץ' וילג', אפילו לתושבים שלא היו עדים לפרעות. רבים שהתרגשו מהמרד השתתפו בפגישות ארגוניות וחשו כי זו הזדמנות לנקוט בפעולה. ב-4 ביולי 1969 ביצעה אגודת מאטאשין את המחאה השנתית שלה מול היכל העצמאות בפילדלפיה, המכונה "תזכורת השנתית". המארגנים קרייג רודוול, פרנק קמני, רנדי וויקר, ברברה גיטינגס וקיי לאהוזן, שהשתתפו במהלכה במשך שנים, נסעו באוטובוס יחד עם מוחאים אחרים מניו יורק לפילדלפיה.
חזית השחרור הגאה
אף על פי שאגודת מאטאשין הייתה קיימת מאז שנות החמישים, רבות מהשיטות שלהן נראו קלות מדי עבור אנשים שהיו עדים או קיבלו השראה מהפרעות. מאטאשין זיהה את שינוי הגישה בסיפור בעלון שלהם שכותרתו, "טיפת סיכת הראש שנשמעה ברחבי העולם". כאשר חבר מאטאשין הציע הפגנת נרות "חביבה ומתוקה" הקהל זעם וצעק, "מתוקה? בולשיט! זה התפקיד שהחברה אילצה את המלכות האלה לשחק".עד מהרה הוקמה החזית השחרור הגאה (חזית שחרור ההומואים באנגלית), הארגון ההומוסקסואלי הראשון שהשתמש במילה "הומו" בשמו.
עיתונאות
תוך חצי שנה מפרעות סטונוול, הפעילים פתחו עיתון ברחבי העיר בשם "Gay", הם ראו בכך צורך מכיוון שהפרסום הליברלי ביותר בעיר - "The Village Voice" - סירב להדפיס את המילה "גיי" בפרסומות המחפשות חברים ומתנדבים חדשים. שני עיתונים נוספים נפתחו בתוך שישה שבועות: "!Come Out" (צא החוצה! - כוונה למונח "יציאה מהארון") ו-"Gay Power" (כוח גיי). קהל הקוראים של שלושת כתבי העת עלה במהירות בין 20,000 ל-25,000 איש.
הברית לפעילות גאה
פשיטות על ברים הומוסקסואליים לא נעצרו לאחר פרעות סטונוול. במרץ 1970 פשט סגן המפקח סימור אורן על "גלגל המזלות" ו-"רחוב בארו 17", לאחר הצהריים ללא רישיון משקאות חריפים או אכלוס. כ-167 אנשים נעצרו. אחד מהם היה דייגו וינאלס, אזרח ארגנטינאי שנבהל כל כך עד שהוא עלול להיות מגורש על היותו הומוסקסואל עד שהוא ניסה להימלט ממתחם המשטרה על ידי קפיצה מחלון בן שתי קומות, תוך שהוא משליך את עצמו על קצה של גדר 14 אינץ' 14 (36 ס"מ). הניו יורק דיילי ניוז הדפיס בעמוד הראשון תמונה גרפית של הצעיר. חברי הברית לפעילות גאה ארגנו צעדה מפארק כריסטופר אל המתחם השישי בו מאות גברים הומוסקסואלים, לסביות ואוהדים ליברלים התעמתו בשלום עם כוח הסיור הטקטי. הם גם נתנו חסות למסע כתיבת מכתבים לראש העיר לינדזי בו המפלגה הדמוקרטית בגריניץ' וילג' וחבר הקונגרס אד קוץ' הגיש תביעות לסיום פשיטות על ברים הומוסקסואלים בעיר. פונדק סטונוול נמשך לפעול כשבועות ספורים לאחר המהומה. באוקטובר 1969 הועמד להשכרה.ממוזער|250x250 פיקסלים|הפגנת זכויות להט"ב במערב ברלין, 1973
מצעד הגאווה
ציוני יום השחרור של רחוב כריסטופר, ב-28 ביוני 1970, חגגו את יום השנה הראשון לפרעות בסטונוול באספה ברחוב כריסטופר, עם צעדות גאווה בו זמנית בלוס אנג'לס ובשיקגו, אלו היו צעדות הלהט"ב הראשונות בהיסטוריה של ארצות הברית. בשנה שלאחר מכן התקיימו מצעדי גאווה בבוסטון, דאלאס, מילווקי, לונדון, פריז, מערב ברלין וסטוקהולם. מצעד הגאווה בניו יורק כיסה כ-51 רחובות, מרחוב כריסטופר לסנטרל פארק. המצעד ארכה פחות ממחצית הזמן המתוכנן בגלל התרגשות הצועדים, אך גם עקב הזהירות לגבי הליכה בעיר עם כרזות גאות ושלטים. אמנם היתר המצעד הועבר שעתיים בלבד לפני תחילת הצעדה, אך הצועדים נתקלו בהתנגדות מועטה מצד הצופים. הניו יורק טיימס דיווח בעמוד הראשון כי הצועדים תפסו את הרחוב כולו במשך כ-15 בלוקים עירוניים. הדיווח של וילג' ווייס היה חיובי לגבי המצעד אשר תיאר את "ההתנגדות החזיתית שצמחה מפשיטת המשטרה על פונדק סטונוול לפני שנה". בשנת 1972 נכללו הערים אטלנטה, באפלו, דטרויט, וושינגטון הבירה, מיאמי, מיניאפוליס, פילדלפיה וסן פרנסיסקו.
פרנק קאמני הבין עד מהרה את השינוי המרכזי שהביאו פרעות סטונוול. הוא היה מארגן אקטיביזם גאה בשנות החמישים, והוא היה רגיל לשכנוע הטרוסקסואלים שהומואים אינם שונים מהם. כאשר הוא ואנשים אחרים צעדו מול הבית הלבן, משרד החוץ והיכל העצמאות רק חמש שנים קודם לכן, מטרתם הייתה להראות שהם יכולים לעבוד עבור ממשלת ארצות הברית. כ-10 איש צעדו אז עם קאמני והם לא התריעו בפני שום עיתונות על כוונותיהם לעשות זאת. אף על פי שהיה המום מהמהפך על ידי המשתתפים בתזכורת השנתית בשנת 1969, הוא ציין מאוחר יותר כי, "בתקופת סטונוול היו לנו חמישים עד שישים קבוצות הומואים במדינה. שנה אחר כך היו לפחות 1,500. שנתיים אחר כך, עד כמה שניתן היה לספור עלו ל-20,500".
בדומה לצערו של קמני על תגובתו שלו לשינוי עמדותיו רק לאחר המהומות, הסופר והפעיל הגאה רנדי וויקר תיאר את מבוכתו בנטייתו המינית כ-"אחת הטעויות הגדולות בחייו". הדימוי של הומוסקסואלים המתנקמים במשטרה, לאחר כל כך הרבה שנים של התרת טיפול כזה ללא עוררין, "עורר רוח בלתי צפויה בקרב הומוסקסואלים רבים". קיי לאהוזן, שצילמה את הצעדות בשנת 1965, הצהירה כי "עד שנת 1969 נקראה תנועה זו בדרך כלל תנועה הומוסקסואלית או הומופילית... פעילים חדשים רבים רואים בסטונוול את התקוממות לידתה של תנועת השחרור הגאה. גאווה הומוסקסואלית בקנה מידה עצום". דייוויד קרטר, במאמרו "מה שהפך את סטוניוול לשונה", הסביר כי אף על פי שהיו מספר התקוממויות לפני סטונוול, הסיבה שסטונוול היה כה משמעותי היה שאלפי אנשים היו מעורבים, המהומה נמשכה זמן רב (שישה ימים), היא הייתה הראשונה שזכתה לסיקור תקשורתי גדול, והיא עוררה את הקמתן של קבוצות זכויות הומוסקסואליות רבות.
מורשת
ממוזער|250px|הפגנת זכויות הומואים בוושינגטון די סי, ארצות הברית בתחילת שנות השבעים
ממוזער|250px|משתתפים במצעד הגאווה בסטוקהולם, שוודיה עם הכיתוב "זכרו את סטונוול" בשנת 2008
ממוזער|250px|מודעת כיתוב "סטונוול היה מהומה" במהלך מצעד הגאווה בברלין, גרמניה בשנת 2009
ממוזער|250px|חלוץ זכויות ההומואים האמריקאים ופעיל השלום מוריס קייט, הנחשב למייסדי תנועת זכויות האזרח של הומוסקסואלים ולסביות בארצות הברית
ממוזער|250px|הצעדה הלאומית השנייה בוושינגטון למען זכויות לסביות והומוסקסואלים בשנת 1987
ממוזער|250px|השלט שהשאירה משטרת ניו יורק בעקבות הפשיטה על בר סטונוול אשר מוצג כעת בכניסתו
קהילה
בתוך שנתיים מפרעות סטונוול ארגוני זכויות להט"ב החלו להתקיים בכל עיר אמריקאית גדולה, כמו גם בקנדה, אוסטרליה ומערב אירופה. לאנשים שהצטרפו לארגוני אקטיביסטים לאחר המהומות, היה מעט מאוד משותף למעט משיכתם המינית. רבים שהגיעו לפגישות נדהמו ממספר הרב של קיבוץ הומואים במקום אחד. גזע, מעמד, אידאולוגיה ומגדר הפכו למכשולים תכופים בשנים הראשונות שלאחר הפרעות. מכשולים אלו הודגמו במהלך עצרת סטונוול בשנת 1973, רגע אחרי שברברה גיטינגס שיבחה באופן נמרץ את מגוון הקהל, הפעילה הפמיניסטית ז'אן אולירי מחתה על מה שהיא רואה כ-"לעג של נשים על ידי מתלבשות ומלכות דראג". במהלך נאומה של אולירי, בו טענה כי מלכות דראג לעגו לנשים על ערך בידור ורווח, האקטיביסטיות סילביה ריברה ולי ברוסטר קפצו על הבמה וצעקו "את הולכת לברים בגלל מה שעשו מלכות דראג עשו עבורך ואת אומרת לנו להפסיק להיות אנחנו עצמנו!" גם מלכות הדראג וגם הפמיניסטיות הלסביות שנכחו בעצרת נותרו בתחושת "גועל" מנאומה של אולירי.
אולירי פעלה בתחילת שנות ה-70 להוצאת טרנסג'נדרים מפתרון בעיות של זכויות להט"ב משום שהיא הרגישה כי "קשה מדי להשיג זכויות לטרנסג'נדרים". סילביה ריברה עזבה את ניו יורק באמצע שנות ה-70, ועברה להתגורר בצפון מדינת ניו יורק, אך מאוחר יותר חזרה לעיר באמצע שנות התשעים כדי לסייע למען חסרי בית בקהילה הגאה. חילוקי הדעות הראשוניים בין המשתתפים בתנועות, לעומת זאת, התפתחו לעיתים קרובות לאחר הרהור נוסף. במשך השנים הצטערה אולירי על עמדתה כנגד מלכות הדראג שאמרה במהלך נאומה בשנת 1973 באומרה,
הצמיחה של הפמיניזם הלסבי בשנות השבעים של המאה העשרים התנגשה לעיתים כל כך עם תנועת השחרור ההומוסקסואלית, עד שכמה לסביות סירבו לעבוד עם גברים הומוסקסואליים. לסביות רבות מצאו את עמדותיהם של גברים פטריארכליים ושוביניסטים וראו אצל גברים הומואים את אותן תפיסות מוטעות לגבי נשים שראו אצל גברים הטרוסקסואלים. הנושאים החשובים ביותר לגברים הומוסקסואליים - לכידה ושידול ציבורי - לא חולקו על ידי לסביות. בשנת 1977 נערכה עצרת גאווה לסבית כאלטרנטיבה לשיתוף נושאים של גברים הומוסקסואליים. הפעילה הוותיק ברברה גיטינגס בחרה לעבוד בתנועה לזכויות הומואים והסבירה זאת באמורה כי "זה עניין של איפה זה הכי כואב? מבחינתי זה הכי כואב לא בזירה הנשית, אלא בזירה הגאה".
לאורך שנות השבעים, לאקטיביזם גאה היו הצלחות משמעותיות. אחד הראשונים והחשובים במהלכו היה ב-"זאפ" במאי 1970 בלוס אנג'לס בכינוס של איגוד הפסיכיאטרים האמריקני (APA) בכנס לשינוי התנהגות, במהלך סרט אשר הדגים את השימוש בטיפול בנזעי חשמלי כדי להפחית משיכה חד-מינית, קטעו מוריס קייט והחזית השחרור ההומו-לסבית (GLF) מהקהל את הסרט בקריאות של "עינויים!" ו-"ברבריות!". הם השתלטו על המיקרופון במטרה להודיע כי אנשי מקצוע בתחום הרפואה שקבעו טיפול כזה למטופליהם ההומוסקסואליים היו שותפים לעינויים. אף על פי שעזבו במהלך האירוע כ-20 פסיכיאטרים שהשתתפו, "GLF" אשר בילה את השעה במהלך אירוע הזאפ עם הנותרים, ניסה לשכנע אותם שהומוסקסואליים אינם חולי נפש. כאשר האיגוד הזמין פעילים הומוסקסואליים לשוחח עם הקבוצה בשנת 1972, הפעילים הביאו את ג'ון אפרייר, פסיכיאטר הומו שחבש מסכה, מכיוון שהרגיש שפעולתו בסכנה. בדצמבר 1973 בעיקר בגלל מאמציהם של פעילים הומוסקסואליים, הציע האיגוד פה אחד להסיר את ההומוסקסואליות מהמדריך האבחוני והסטטיסטי של הפרעות נפשיות.
גברים הומוסקסואליים ולסביות התכנסו בארגונים פוליטיים עממיים שהגיבו להתנגדות מאורגנת בשנת 1977. קואליציה של שמרנים אנטי-להט"בים בשם "הצילו את ילדינו" ערכה קמפיין לביטול פקודת זכויות אזרח במחוז דייד, פלורידה. הצילו את ילדינו הצליח מספיק כדי להשפיע על ביטולים דומים במספר ערים אמריקאיות בשנת 1978. עם זאת, באותה שנה הובס קמפיין אנטי-להט"בי בקליפורניה בשם "יוזמת בריגס", שהתכוון לפטר את עובדי בית הספרי ההומוסקסואליים במדינה. התגובה להשפעתם של הצילו את ילדינו וליוזמת בריגס בקהילה הגאה הייתה כה משמעותית עד כי היא כונתה "מהומות סטונוול השנייה" עבור פעילים רבים, וסימנה את התחלתם להשתתפות פוליטית. הצעדה הלאומית שהתקיימה בשנת 1979 בוושינגטון למען זכויות לסביות והומוסקסואלים נקבעה בתאום לחגיגות העשור למהומות סטונוול. ההיסטוריון מרטין דוברמן כתב כי, "העשורים שקדמו לסטונוול... ממשיכים להיחשב בעיני הומוסקסואלים ולסביות כתקופה נאוליתית עצומה".
השפעה והכרה מתמשכת
ההתפרעויות שהובאו מפשיטת הבר הפכו לדוגמה מילולית של גברים הומוסקסואלים ולסביות שנלחמים חזרה על זכויותיהם וקריאה סמלית למאבק של אנשים רבים ברחבי העולם. ההיסטוריון דייוויד קרטר מעיר בספרו על מהומות סטונוול כי הבר עצמו היה עסק מורכב שייצג מרכז קהילתי, "המורשת האמיתית של פרעות סטונוול, היא המאבק המתמשך לשוויון לסביות, הומואים, דו מיניים וטרנסג'נדרים". ההיסטוריון ניקולס אדסל כותב:
לפני המרד בבר סטונוול, הומוסקסואלים היו, כפי שכותבים ההיסטוריונים דאדלי קלנדינן ואדם נגורני:
ממוזער|250px|פונדק החתול השחור בלוס אנג'לס אשר הוגדר ב-7 בנובמבר 2008 כאתר היסטורי-תרבותי
ההיסטוריונית ליליאן פדרמן מכנה את ההתפרעויות "הירייה שנשמעה ברחבי העולם", והסבירה כי, "מרד סטונוול היה מכריע מכיוון שהוא נשמע כעצרת לתנועה ההיא. זה הפך לסמל של כוח הומוסקסואלי ולסבי ברחבי העולם, על ידי קריאה לטקטיקה הדרמטית של אלימות בהפגנה ששימשה קבוצות מדוכאות אחרות לתקווה, האירועים בסטונוול רמזו כי להומוסקסואלים הייתה סיבה באותה מידה להיות מושפעים מהם". הסופרת והמנהיגה ג'ואן נסל אשר הקימה את "ארכיוני ההיסטוריה הלסבית" בשנת 1974 מייחסת לאירועי המהומות כי: "אני בהחלט לא רואה היסטוריה הומוסקסואלית ולסבית שמתחילה בסטונוול... ואני לא רואה התנגדות שמתחילה בסטונוול. מה שאני כן רואה הוא התארגנות היסטורית של כוחות, ושנות השישים שינו את האופן שבו בני האדם סבלו מנושאים בחברה בזמנו ומה הם סירבו לסבול יותר... אין ספק שקרה משהו מיוחד באותו לילה בשנת 1969 והפכנו את זה למיוחד יותר בצורך שלנו לקבל את מה שאני מכנה נקודת מוצא... זה יותר מורכב מאשר לומר שהכל התחיל בסטונוול".
אירועי הבוקר המוקדמים של 28 ביוני 1969, לא היו המקרים הראשונים של גברים הומוסקסואליים ולסביות שנלחמו נגד התעמרות המשטרה בעיר ניו יורק ובמקומות אחרים. בנוסף לאגודת מאטאשין אשר הייתה פעילה בנושא בערים מרכזיות כגון לוס אנג'לס ושיקגו, אנשים שוליים אחרים בחברה באופן דומה החלו את מהומות קפיטריית קומפטון בשנת 1966 של טרנסג'נדריות ברובע טנדרלוין בסן פרנסיסקו ומהומה נוספת הגיבה לפשיטה על פונדק החתול השחור בלוס אנג'לס בשנת 1967 לאחר שזוג גברים אשר התנשקו בפומבי הורשעו על פי סעיף 647 בחוק העונשין בקליפורניה בזמנו ונרשמו כעברייני מין לצד ערעורם לבית המשפט העליון אשר דחה את טענתם כי זכותם להגנה שווה בחוק, מה שהוביל להפגנה של כ-200 איש.
ממוזער|250px|ציון יום שחרור רחוב כריסטופר בברלין, 2018
לצד ציון המאבק לזכויותיהם השוות של הקהילה הגאה בפני החוק, מספר נסיבות נוספות הפכו את הפרעות סטונוול לבלתי נשכחות. מיקום הפשיטה במנהטן התחתית היה גורם אשר היה מול משרדי וילג' ווייס, והרחובות העקומים הצרים העניקו לפורעים יתרון על פני המשטרה. רבים מהמשתתפים ותושבי גריניץ' וילג' היו מעורבים בארגונים פוליטיים שהצליחו למעשה לגייס קהילה הומוסקסואלית גדולה ומגובשת בשבועות ובחודשים שלאחר המרד. פן משמעותי נוסף של פרעות סטונוול היה ביום השחרור של רחוב כריסטופר, שגדל לאירועי הגאווה השנתיים ברחבי העולם לאחר מכן.
סטונוול (רשמית סטונוול שוויון בע"מ) היא ארגון צדקה לזכויות לה"ט בממלכה המאוחדת, שנוסד בשנת 1989 ונקרא על שם פונדק בסטונוול. פרסי סטונוול הם אירוע שנתי שקיימה הצדקה מאז 2006 כדי להכיר באנשים שהשפיעו על חייהם של לסביות, הומוסקסואלים וביסקסואלים בריטים.
ממוזער|250px|בשנת 1995 נערך לראשונה "סדר יום השבת של סטונוול" בבית הכנסת "בני ישורון" בניו יורק.
ממוזער|250px|אנדרטת זיכרון לפעיל הלהט"ב גילברט בייקר בכיכר דה אמוטה-דה-סטונוול בפריז, צרפת
ממוזער|250px|ב-6 ביוני 2019, פורסמה התנצלות ממפקח משטרת ניו יורק, ג'יימס פ'ניל, על פעולותיהם של קציניה במהומות סטונוול בשנת 1969
ממוזער|250px|שלט האנדרטה הלאומית של סטונוול בכניסה לפארק כריסטופר
אמצע שנות התשעים התאפיין בהכללתם של שני המינים כקבוצה המיוצגת בקהילה הגאה, כאשר הם ביקשו להצליח להיכלל בפלטפורמה של הצעדה הלאומית בוושינגטון שנערכה בשנת 1993 למען שוויון זכויות. עם זאת, טרנסג'נדרים ביקשו גם הם להיכלל אך לא היו, אף כי שפה טרנס-כללית נוספה לרשימת הדרישות של הצעדה. הקהילה הטרנסג'נדרית המשיכה למצוא את עצמה מבורכת בו זמנית וסותרת את הקהילה הגאה כאשר עמדות לגבי אפליה מגדרית ולא בינארית והתמצאות פנסקסואלית התפתחו והסתכסכו יותר ויותר. בשנת 1994, העיר ניו יורק חגגה את "סטונוול 25" עם צעדה שחלפה על פני מטה האומות המאוחדות ונכנסה לסנטרל פארק שבמהלכה השתתפו כ-1.1 מיליון איש. האקטיביסטית הטרנסג'נדרית סילביה ריברה הובילה צעדה חלופית בעיר ניו יורק בשנת 1994 במחאה על הדרתם של טרנסג'נדרים מהאירועים. הנוכחות באירועי הגאווה צמחה משמעותית במהלך עשרות השנים, והובילה לצעדות גאווה רשמית או אירועי גאווה קטנים יותר בערים גדולות ברחבי העולם. אירועי גאווה בערים מסוימות מוגדרים כחגיגה השנתית הגדולה ביותר מכל סוג שהוא במדינה.
"סדר השבת של סטונוול" נערך לראשונה בבני ישורון, בית כנסת באפר ווסט סייד בניו יורק, בשנת 1995.
נשיא ארצות הברית ה-44, ברק אובמה, הכריז על קיום "חודש הגאווה" ביוני 2009, וציין את ההתפרעויות כסיבה "להתחייב להשגת צדק שווה על פי החוק ללהט"בים. השנה ציינה 40 שנה למהומות, ונתנה לעיתונאים ופעילים להרהר בהתקדמות שהושגה מאז 1969. פרנק ריץ' מהניו יורק טיימס ציין כי "אין חקיקה פדרלית להגנה על זכויותיהם של אמריקאים הומוסקסואליים". שנתיים לאחר מכן שימש פונדק סטונוול כנקודת מפגש לחגיגות לאחר שהסנאט של מדינת ניו יורק הצביע ללגליזציית נישואים חד מיניים. המעשה נחתם בחוק על ידי המושל אנדרו קואומו ב-24 ביוני 2011. אובמה התייחס לפרעות בסטונוול בקריאה לשוויון מלא במהלך נאום ההשבעה השני שלו ב-21 בינואר 2013 באומרו,
נאומו הפך לרגע היסטורי בהיותו הפעם הראשונה שנשיא הזכיר את זכויות הלהט"ב או את המילה "הומו" בנאום פתיחתו.
בשנת 2014, סימן שהוקדש לפרעות סטונוול נכלל ב-"Legacy Walk", תצוגה ציבורית חיצונית בשיקגו שחגגה את היסטורית קהילת הלהט"ב.
לאורך יוני 2019 התקיימה ברחבי ניו יורק אירועי הגאווה העולמיים, "WorldPride" תחת הכותרת "סטונוול 50" שהופקו על ידי "Heritage of Pride" בשותפות עם חטיבת הלהט"ב של תוכנית "I Love New York", לציון 50 שנה למהומות סטונוול. ההערכה הרשמית הסופית כללה כ-5 מיליון משתתפים שהשתתפו במנהטן לבדה, מה שהפך לאירוע חגיגת הלהט"ב הגדולה בהיסטוריה. במקביל לחגיגות הגאווה בלטה התנצלות חסרת תקדים ממפקח משטרת ניו יורק, ג'יימס פ'ניל, ב-6 ביוני 2019, על פעולותיהם של קציניה במרד סטונוול בשנת 1969.
ההנצחה הרשמית לציון 50 שנה למרד סטונוול התרחשה ב-28 ביוני 2019 ברחוב כריסטופר מול בר סטונוול אין. הנואמים באירוע כללו את ראש העיר ביל דה בלאזיו, הסנאטורית קירסטן גיליברנד, חבר הקונגרס ג'רלד נדלר, הפעילה האמריקאית אמה גונזלס, והפעילה העולמית רמי בוני.
בשנת 2019, פריז, צרפת, הכתירה רשמית כיכר ברובע מארה כ-"כיכר דה אמוטה-דה-סטונוול".
יום סטונוול
בשנת 2018, כ-49 שנים לאחר המרד, הוכרז "יום סטונוול" כיום יום הנצחה על ידי ארגון "Pride Live". יום סטונוול השני נערך ביום שישי, 28 ביוני 2019, מחוץ לפונדק סטונוול. במהלך אירוע זה הציג "Pride Live" את תוכנית שגרירי סטונוול, במטרה להעלות את המודעות לרגל 50 שנה לפרעות. המופיעים באירוע כללו: ג'ינה רוקרו, הגברת הראשונה של העיר ניו יורק, שירליין מקריי, ג'וזפין סקריבר, וילסון קרוז, ריאן ג'מאל סוויין, אנג'ליקה רוס, דונטלה ורסאצ'ה, קונצ'יטה וורסט, בוב דה דראג קווין, וופי גולדברג וליידי גאגא, עם הופעות של אלכס ניואל ואלישיה קיז.
ציון דרך היסטורי
ביוני 1999, משרד הפנים האמריקני כלל את רחוב כריסטופר 51 ו-53 והסביבה בגריניץ' וילג' למרשם הלאומי של מקומות היסטוריים, הראשון בעל חשיבות לקהילת הלהט"ב. בטקס ההקדשה אמר עוזר מזכיר משרד הפנים ג'ון ברי, "שיהיה לנצח זכור שכאן - במקום הזה - גברים ונשים עמדו גאים, הם עמדו בגאווה, כדי שנהיה מי שאנחנו, אנחנו עשויים לעבוד איפה שנרצה, לחיות איפה שנבחר ולאהוב את מי שליבנו חפץ". פונדק סטונוול עצמו נקרא כציון דרך היסטורי לאומי בפברואר 2000.
במאי 2015 הודיעה הוועדה לשימור ציוני דרך בעיר ניו יורק כי תשקול באופן רשמי לייעד את פונדק סטונוול כנקודת ציון, מה שהופך אותו למיקום העיר הראשון שנחשב על סמך חשיבותו התרבותית הלהט"בית בלבד. ב-23 ביוני 2015, הוועדה אישרה פה אחד את ייעודו של פונדק סטונוול כנקודת ציון בעיר, והפך אותו לציון הדרך הראשון שזכה לכבוד תפקידו במאבק למען זכויות להט"ב.
אנדרטה
ב-24 ביוני 2016 הודיע הנשיא אובמה על הקמתו של אתר האנדרטה הלאומית של סטונוול שתנוהל על ידי שירות הפארק הלאומי. הקרן לפארק הלאומי הקימה ארגון ללא מטרות רווח לגיוס כספים לתחנת ריינג'ר ולמוצגים פרשניים לאנדרטה.
בתרבות פופולרית
לאורך השנים, מהומות סטונוול הוצגו במספר סרטי קולנוע, סדרות טלוויזיה, מחזות תיאטרון ועוד בהן:
ממוזער|250px|השיר "69: Judy Garland", שנכתב על ידי סטפין מריט ומופיע באלבום "50 Song Memoir" אשר מתמקד במהומות סטונוול והרעיון שנגרמו ברוח מותה של השחקנית האמריקאית ג'ודי גרלנד שישה ימים קודם בהיותה גיי אייקון בולט
מוזיקה
הפעילה מדליין דייוויס כתבה את השיר העממי, "סטונוול ניישן" בשנת 1971 לאחר שהשתתפה בצעדת זכויות האזרח הראשונה שלה. השיר שוחרר בשירות ההקלטות מארק מותאם אישית, ומילותיו נחשבות ל-"חוגגות את החוסן והכוח הפוטנציאלי של האקטיביזם הגאה הרדיקלי".
השיר "69: Judy Garland", שנכתב על ידי סטפין מריט ומופיע באלבום "50 Song Memoir" מאת להקת המגנטים אשר מתמקד בפרעות סטונוול והרעיון שהם נגרמו על ידי מותה של השחקנית ג'ודי גרלנד שישה ימים קודם לכן ב-22 ביוני 1969 אשר היוותה גיי אייקון בולט.
האופרה של ניו יורק הזמינה את המלחין האנגלי איאן בל ואת הליברט האמריקני מארק קמפבל בשנת 2018 לכתוב את אופרת סטונוול לציון 50 שנה לפרעות, שהוקרן לראשונה ב-19 ביוני 2019 בבימויו של לאונרד פוגליה.
"The Stonewall Celebration Concert" הוא אלבום הבכורה של להקת רנאטו רוסו, שיצא בשנת 1994. האלבום היה מחווה ל-25 שנה של פרעות סטונוול. חלק מהתמלוגים נתרמו לקמפיין פעולה אזרחית נגד "רעב ועוני ולכל החיים".
קולנוע
לפני סטונוול (1984) - סרט תיעודי הסוקר את הקהילה הגאה בעשורים שקדמו למהומות.
סטונוול (1995) - סרט עלילתי המציג סדרה של אירועים בדיוניים שהובילו, כביכול, לפרוץ המהומות.
אחרי סטונוול (1999) - סרט תיעודי הסוקר את הקהילה הגאה בתקופה שבין פרוץ המהומות לבין סוף המאה.
מרד סטונוול (2010) - סרט תיעודי באמצעות צילומי ארכיון, תצלומים, מסמכים והצהרות עדים.
סטונוול (2015) - סרט עלילתי נוסף, המציג סדרה של אירועים בדיוניים שהובילו, כביכול, לפרוץ המהומות.
יום הולדת שמח, מרשה! (2016) - דרמה ניסיונית קצרה, בהשראת מרשה פ. ג'ונסון וסילביה ריברה.
תיאטרון
תיאטרון רחוב (1982) מאת דוריק וילסון.
ראו גם
הומופוביה
מהומות ליל וייט
מהומות קפיטריית קומפטון
אגודת מאטאשין
זכויות להט"ב בארצות הברית
התזכורת השנתית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:הפגנות בארצות הברית
קטגוריה:אלימות נגד להט"ב בארצות הברית
קטגוריה:1969 בארצות הברית
סטונוול
קטגוריה:להט"ב: היסטוריה
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:ארצות הברית: אפליה
קטגוריה:ניו יורק: היסטוריה
קטגוריה:משטרת העיר ניו יורק | 2024-10-16T09:54:17 |
פרקטל | שמאל|ממוזער|250px|משולש שרפינסקי הוא פרקטל. ממד האוסדורף שלו הוא ln 3 / ln 2, שהוא בקירוב 1.58
שמאל|ממוזער|250px|עץ פיתגורס הוא פרקטל. ממד האוסדורף שלו הוא 2
פְרַקטָל הוא צורה גאומטרית שככל שמגדילים אותה עדיין יש בה פרטים קטנים. דמיון בין פרטי הפרקטל ברזולוציות שונות קרוי דמיון עצמי. לדוגמה משולש שרפינסקי, מורכב משלושה העתקים מוקטנים של עצמו, וככל שמגדילים אותו כך מוצאים בתוכו עוד ועוד עותקים שלו, שהם בעצם פרטים בתוכו. לפרקטלים תכונות מתמטיות המאפיינות אותם: הממד של פרקטל אינו בהכרח מספר שלם, ההיקף של פרקטל בעל שטח סופי יכול להיות אינסופי, ועוד.
ניתן למצוא בטבע מבנים רבים דמויי פרקטלים, כגון במבנה עורקיו של עלה, כרובית, כלי הדם בגוף, הריאות של יונקים, צורת קו חוף (ראו פרדוקס קו החוף), צורת כפור או פתית שלג (ראו פתית השלג של קוך), בכולם ניתן לרדת לפרטים הקטנים ולהרגיש כאילו אנו מתבוננים עדיין בתמונה השלמה.
לפרקטלים יש גם שימוש רב בגרפיקה ממוחשבת מכיוון שהם מאפשרים ליצור בפשטות תמונות הנראות כמו יצירי טבע כגון עלים, עצים, הרים, וכו'. לפרקטלים יש תפקיד גם בכלכלה (לגרפים המתארים מחירי מניות יש תכונות פרקטליות - לכן כאשר צופים בגרף כזה קשה להבחין אם הוא מתאר מסחר במשך יום אחד, חודש, שנה, או יותר) וגם בפיזיקה ובמיוחד בתורת הכאוס.
דוגמאות לפרקטלים
פרקטלים נוצרים במתמטיקה על-פי רוב בשיטות המבוססות על רקורסיה, כלומר על חזרה על אותה פעולה מספר רב (בגבול מספר אין-סופי) של פעמים. לדוגמה ניתן ליצור את משולש שרפינסקי באופן הבא: מתחילים ממשולש שווה-צלעות, ומסירים ממנו את המשולש המרכזי, כמו שנראה באיור השני משמאל. עתה נוצרו שלושה משולשים שחורים קטנים. בשלב הבא מכל אחד מהם מסירים את המשולש האמצעי. כל שלב נקרא איטרציה ולאחר אין-סוף איטרציות נוצר משולש שרפינסקי.
512px|שמאל|יצירת משולש סרפינסקי באופן איטרטיבי
דוגמה נוספת היא בניית פתית השלג של קוך. בבנייה מתחילים מקו אחד, ובכל איטרציה מחליפים את החלק האמצעי בקו, בשני קווים היוצרים פינה. ארבע האיטרציות הראשונות מתוארות באיור:
500px|מרכז|בניה של קטע מפתית השלג של קוך
עוד שיטה רקורסיבית ליצירת פרקטלים היא על ידי העתקה וכיווץ: מתחילים מצורה מסוימת, ואז בכל שלב מעתיקים מספר עותקים מוקטנים של התמונה. את התמונה המתקבלת שוב מעתיקים באופן מוקטן, וכך ממשיכים עד אינסוף. את הפעולה המעשית של ציור פרקטל בדרך זו ניתן לבצע גם בעזרת מכונת צילום או תוכנה לעיבוד תמונה: מזינים תמונה כלשהי לתוך מכונת צילום, והמכונה מדפיסה על אותו דף שלושה עותקים מוקטנים של התמונה המקורית. עתה את התמונה המתקבלת מחזירים כקלט לתוך המכונה, וחוזרים על הפעולה הזאת אין סוף פעמים.
הפרקטל שנראה בתמונה דמוית העלה מתקבל בשיטה זאת, והוא אכן דומה מאוד לעלה.
באופן מתמטי ניתן להוכיח כי ההעתקה המכווצת של התמונה היא העתקה ליניארית במרחב האוסדורף, והפרקטל הוא נקודת השבת של ההעתקה.
דוגמה נוספת לפרקטל היא קבוצת קנטור. עקרון האיטרציה של קבוצת קנטור הוא השמטת השליש האמצעי על כל ישר שהתקבל מאלה שהיו לפניו. על כן, מתקבלות פעולות איטרטיביות אלגוריתמיות שחוזרות על עצמן ולמעשה משקפות את כל מה שהיה לפניהן.
היסטוריה
הפרקטלים הראשונים החלו להתגלות החל מסוף המאה ה-19, ונחקרו בתור קוריוזים מתמטיים, או דוגמאות נגד לרעיונות שונים. בשנת 1872 מצא המתמטיקאי קארל ויירשטראס פונקציה שהיא רציפה בכל נקודה, אך אין נקודה שהיא גזירה בה, הנקראת פונקציית ויירשטראס על שמו. במושגי ימינו פונקציה זו היא פרקטל. בשנת 1904 יצר המתמטיקאי השוודי הֶלגֵה פון קוך את פתית השלג של קוך, צורה פרקטלית מובהקת.
גאורג קנטור נתן דוגמה נוספת לקבוצה בעלת אופי פרקטלי, קבוצת קנטור. בניסיון להבין את משמעותם של עצמים מסוג זה, מתמטיקאים כקונסטנטין קרתיאודורי ופליקס האוסדורף הכלילו את מושג הממד, כך שיוכל לקבל גם ערכים שאינם מספרים טבעיים (ראו ממד האוסדורף).
תנופה משמעותית לחקר הפרקטלים ניתנה בתחילת שנות השישים על ידי המתמטיקאי האמריקאי בנואה מנדלברוט, שעבד במעבדות המחקר של IBM, והתבסס על עבודתו של המתמטיקאי בן זמנו גסטון ז'וליה. בשנת 1975 טבע מנדלברוט את המונח "פרקטל" לציון עצמים הדומים לעצמם. מנדלברוט חקר סדרות של מספרים מרוכבים מהצורה . קבוצת מנדלברוט, הקרויה על-שמו, כוללת את המספרים שעבורם הסדרה חסומה.
ממדים שבריים
בדוגמאות שהובאו קודם לכן ניתן לקבל תחושה מדוע יש בעיה להגדיר מהו הממד של פרקטל. לדוגמה, בבנייה של משולש שרפינסקי התחלנו ממשולשים מלאים שהם צורות דו-ממדיות ולכן ניתן לצפות שמשולש שרפינסקי הוא דו-ממדי. מצד שני, אם היינו משרטטים רק את קווי המתאר של המשולשים, היינו מקבלים את אותה תוצאה סופית בדיוק, אלא שבמקרה זה הבנייה הייתה מסתמכת על קווים בלבד ולכן ניתן היה לצפות שמשולש שרפינסקי יהיה חד-ממדי.
שמאל|ממוזער|250px|שמונת הצעדים הראשונים בבנייה של עקומת הילברט. אף על פי שהעקומה בנויה מקווים, היא ממלאת ריבוע שלם. האם היא חד-ממדית או דו-ממדית?
בשיטת הבנייה של פתית השלג של קוך, ניתן ליצור פרקטלים כגון עקומת הילברט ועקום פאנו, שממלאים ריבוע שלם. מכיוון שהבנייה כולה מתבססת על קווים, היינו מצפים שהתוצאה תהיה חד-ממדית, איך ייתכן שמקבלים צורה דו-ממדית?
כדי להחיל את מושג הממד על צורות פרקטליות היה צורך לתת הגדרות מדויקות יותר למושג הממד, שניתן יהיה להשתמש בהם גם עבור פרקטלים.
ממד האוסדורף
לפי תפיסת הממד הקלאסית, כאשר שרטוט עובר קינום, חלקים בעלי N ממדים בו גדלים ביחס ישר ליחס הקינום בחזקת N. למשל, כאשר מגדילים קו חד-ממדי פי שלושה, הוא גדל פי שלושה או פי 3 בחזקת גודל הממד - 1. לעומת זאת, ישות דו-ממדית כמו ריבוע כאשר מגדילים את אורכה של הצלע פי שלושה, שטחו של הריבוע, יגדל פי תשעה או פי 3 בחזקת גודל הממד - 2. קו פרקטלי, ככל שנגדיל אותו תגלה העין, שקו שהיה נראה ישר קודם למעשה מפותל. פתית השלג של קוך כאשר מגדילים אותו פי שלושה מגלים שצלע שאמורה לגדול פי שלושה גדלה פי ארבעה, לכן הממד שלו הוא: .
דרכים לבניית פרקטלים
ממוזער|250px|פרקטל קבוצת ז'וליה
שיטת מכונת הצילום שיטה זאת נקראת גם "IFS-Iterated Function Systems". המהות של שיטה זאת היא לבצע פעולה על המישור, לדוגמה לקחת את המישור ולהכין ממנו שלושה עותקים מוקטנים ולהדביק אותם יחד, ואחר כך לחזור על הפעולה פעמים רבות. הפרקטל שמתקבל הוא נקודת השבת של הפונקציה.
שיטות החלפה בשיטות אלו, כמו ב"פתית השלג של קוך" לדוגמה, מתחילים מצורה גאומטרית פשוטה ובכל שלב מסבכים אותה מעט. כאשר חוזרים על הפעולה אין-סוף פעמים מתקבל הפרקטל. דוגמה נוספת היא "עץ פיתגורס". שיטת ההחלפה יכולה ליצור גם פרקטלים אקראיים. לדוגמה בפתית השלג של קוך, בכל החלפה ניתן להניח את המשולש באחד משני צדי הקו. אם במקום להניח את המשולש תמיד מעל הקו, מניחים אותו באופן אקראי למעלה או למטה אזי מתקבל פרקטל אקראי.
משחק הכאוס משחק המתבצע באופן הבא: בוחרים שלוש נקודות קבועות במישור המסומנות A, B ו-C. כמו כן בוחרים נקודה כלשהי אחרת במישור, כנקודת התחלה במשחק. בכל שלב במשחק מגרילים את אחת משלוש הנקודות הקבועות, ומניחים את הנקודה הבאה בחצי המרחק שבין הנקודה בה אנו נמצאים לנקודה הקבועה שנבחרה. התוצאה של המשחק היא נקודות היוצרות את משולש שרפינסקי, כאשר הוא מתוח בין שלוש הנקודות הקבועות. בעזרת חוקים דומים ניתן ליצור מגוון עצום של פרקטלים נוספים.
אוטומט תאי אוטומטים תאיים רבים יכולים ליצור פרקטלים. הדוגמה המוכרת ביותר היא כאשר לוקחים את משולש פסקל, שאותו ניתן לראות כאוטומט תאי חד-ממדי, וצובעים את המספרים האי-זוגיים בשחור, והזוגיים בלבן. התוצאה המתקבלת היא משולש שרפינסקי.
פרקטלים מרקורסיה של נוסחאות מרוכבות ביניהם קבוצת מנדלברוט, קבוצת ז'וליה, פרקטל ניוטון, וההכללה הנקראת "פרקטל נובה".
שמאל|ממוזער|250px|פרקטל קבוצת מנדלברוטממוזער|פרקטל ויצ'י, המכונה גם פרקטל הנשיקה|270x270 פיקסלים
ראו גם
תורת הכאוס
לקריאה נוספת
פיל לפלנט, פרקטלמניה, הוצאת אופוס, 1995
איאן סטיוארט, תיבת האוצרות המתמטיים של פרופסור סטיוארט, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2012, הפרק "פרקטלים – הגאומטריה של הטבע", עמ' 219–225.
ליאורה נוטוב, עטרה שריקי, לובה ויסוצ'אנסקי, פרקטלים - כשמתמטיקה פוגשת מדע, טבע ואומנות, מכון מופ"ת, 2023
קישורים חיצוניים
נח שמיר, פרקטלים - עולם במימד שבור
על פרקטלים בעברית
יואב בן דב, הפרקטל ההודי
גלי ויינשטיין, פרקטלים וההשלכה המעשית של המתמטיקה, הידען, 8 בדצמבר 2010
מאירה זוננשיין פרקטלים - טבעי יותר, באתר "בשביל המדע"
*
קטגוריה:טופולוגיה
קטגוריה:שעשועי מתמטיקה | 2024-05-03T08:00:56 |
ברכה | 330px|ממוזער|ברכת התורה מוצגת על שלט בבית-כנסת.
בְּרָכָה היא תפילה קצרה שנאמרת לפני קיום מצווה, וכן בזמן מועד או חוויה יוצאת-דופן בחייו של אדם. כמו כן ישנה חובה הלכתית, לברך קודם האכילה ולאחריה.
הברכה כוללת את המילים "ברוך אתה ה'", ומכילה דברי שבח, הודאה או בקשה לה'.
המקור ההלכתי
ברכות מדאורייתא
מדאורייתא, ישנה חובה לברך רק שתי ברכות:
ברכת המזון: מדאורייתא חובה לברך לאחר האכילה כפי שמופיעה בתורה: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך". אמנם החובה מן התורה היא רק כאשר האדם אוכל כמות משביעה, אולם האוכל כמות שאינה משביעה – אינו חייב לברך ברכת המזון אלא מדרבנן.
ברכות התורה: לדעת פוסקים רבים, ישנה חובה מן התורה לברך ברכת המצוות קודם לימוד תורה.
השורש 'ברך' נמצא בתנ"ך פעם ראשונה ב.
ברכות מדרבנן
שאר הברכות הן מדברי חכמים, והן תוקנו על ידי עזרא הסופר ובית דינו, הלוא הם אנשי כנסת הגדולה. גם הברכות שמקורן מהתורה – נוסחן נקבע על ידי אנשי כנסת הגדולה. ברכות הנהנין מבוססות על הסברא ש'אסור לו לאדם להנות מהעולם הזה בלא ברכה'.
מאה ברכות
לפי תקנה המיוחסת לדוד המלך חובה לברך בכל יום מאה ברכות. ביום חול, אין צורך במאמץ מיוחד כדי לקיים תקנה זו, שכן מניין הברכות שבסדר התפילה הוא קרוב לתשעים, ובתוספת ברכות הנהנין – קל להגיע למאה ברכות. אולם בשבת וימים טובים, שבתפילת העמידה שלהם ישנם רק שבע ברכות בלבד, על מנת להגיע למאה ברכות יש להוסיף ברכות שונות כגון על מאכלים ועל בשמים.
סוגי הברכות
לפי הרמב"ם, הברכות נחלקות לשלוש קבוצותהאבודרהם, בהקדמה להלכות ברכות, הוסיף סוג רביעי: ברכות התפילות. לפי הרב אשר וייס, הברכות נחלקות לשישה סוגים: ברכות הנהנין, ברכות המצוה, ברכות השבח, ברכות ההודיה, ברכות התפילה, וברכה משום זכר.:
ברכות הנהנין – ברכות שבח והודאה לבורא על הנאות חושיות – על המזון (לפני האכילה ולאחריה) ועל ריחות בשמים.
ברכות המצוות – ברכות הנאמרות טרם עשיית מצווה, על מנת להודות לה' על התורה והמצוות שנתן.
ברכות שבח, הודאה ובקשה – ברכות שבהם משבחים את ה' ומודים לו על האופן שבו הוא מנהיג את העולם ואת עם ישראל. לפי הרמב"ם, ברכות אלה נתקנו כדי "לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו".
ברכות השבח וההודאה כוללות את הברכות הבאות:
ברכות הראייה – ברכות על ראיית תופעות טבע, כגון ברקים ורעמים, ים והרים; על ראיית מקומות מיוחדים, כגון מקום שנעשו בו נסים לעם ישראל; על ראיית חבר לאחר זמן ממושך; ועוד.
ברכות השחר שנאמרות לאחר ההשכמה בבוקר.
ברכות התפילה – הברכות המרכיבות את תפילת שמונה עשרה, ברכות קריאת שמע, ועוד.
ברכת שהחיינו – ברכה המבטאת התחדשות מזמן לזמן. נאמרת בחגים או על דבר חדש, כגון בגד או פרי חדש.
ברכת הטוב והמטיב – נאמרת על אירוע משמח הנעשה לכמה אנשים.
ברכת הגומל – נאמרת לאחר הצלה מסכנה.
ברכת "ברוך דיין האמת" – נאמרת על בשורה רעה.
משמעות הברכה
מספר פירושים למשמעות המילה ברכה, ולתפקידו של המברך:
לפי ספר החינוך, הברכה היא שבח מאת הנברא המודה שה' הוא 'ברוך', כלומר: מבורך ו"כל הברכות כלולות בו והוא מלך עליהם לשלחם (לחלק אותן) על כל אשר יחפוץ". וכן לפי הרד"ק בספר השורשיםערך ברך, מלשון שבח ותהילה.
דעת הרשב"א בתשובותיו, ברכה מלשון "בריכות מים". הברכה היא תפילה לריבוי שפע מאת האל לעולם. גם רבי חיים מוולוז'ין בספר נפש החייםספר נפש החיים, שער ב, פרק ב, ביאר בצורה דומה, מלשון תוספת וריבוי.
רבינו בחיי הביא פירוש נוסף בשם ספר הבהיר, לפיו ברכה היא מלשון ברך. לפי זה הברכה היא שבח לה' על כך ש"כל ברך כורע לו".
מבואר בחסידות כי ברכה היא מלשון "המבריך את הגפן בארץ". כלומר, ברכה היא הברכה והמשכה של שפע א-לקי מלמעלה למטה, כשם שהמבריך את הגפן מבריך וממשיך ענף מהגפן ארצה.
נוסח הברכה
פותח בברוך וחותם בברוך
הברייתא במסכת ברכות קובעת כי . לכלל זה יש ארבעה יוצאים מן הכלל: ברכת הפירות וברכת המצוות, ברכה הסמוכה לחברתה (רצף של שתי ברכות או יותר), ברכה אחרונה של קריאת שמע וברכת הטוב והמטיב. הראשונים סיפקו הסברים שונים למקרים החריגים. על סמך דברי המשנה והתוספתא במסכת ברכות פסק הרמב"ם: "מקום שהתקינו לחתום בברוך אינו רשאי שלא לחתום, ומקום שהתקינו שלא לחתום אינו רשאי לחתום, מקום שהתקינו שלא לפתוח בברוך אינו רשאי לפתוח, מקום שהתקינו לפתוח אינו רשאי שלא לפתוח".
ברכה בשם ומלכות
מלבד התוכן המיוחד לברכות רבות קיימת פתיחה כללית: "ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם" – פתיחה המכונה "שם ומלכות". בשולחן ערוך נפסק על סמך דברי רב ורבי יוחנן במסכת ברכות: "כל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינה ברכה". כלומר, אין מקיימים את חובת הברכה אם הנוסח אינו כולל את אמירת שם ה' והזכרת מלכותו – "מלך העולם".
לכלל זה קיימים כמה חריגים, כגון ברכות תפילת שמונה עשרה, ברכת אלוהי נשמה וברכה מעין שבע שבהן לכאורה אין ציון למלכות ה' בעולם. בתוספות ובבית יוסף הובאו הסברים להשמטה בברכות אלו. על סמך דבריהם כתב המגן אברהם שגם במקרים אחרים בהם נמצא נוסח של ברכה ללא שם ומלכות, אין להניח שמדובר בטעות, אלא יש למצוא את הסיבה לכך. נוסחים נוספים שבהם התקיים דיון בפוסקים לגבי חוסר אזכור שם ומלכות הם: תפילת הדרך, נוסח ההבדלה "ברוך המבדיל בין קודש לחול" שנאמר במוצאי שבת וברכת הזימון. לעיתים, כאשר קיים ספק האם יש חובה לברך ברכה כלשהי או לא, העדיפו הפוסקים להכריע שלא לברך על מנת להימנע מחשש של ברכה לבטלה, ובמקום זאת הציעו לומר את נוסח הברכה ללא הזכרת שם ומלכות.
המשנה ממטבע שטבעו חכמים
במסכת ברכות נחלקו התנאים רבי מאיר ורבי יוסי לגבי מי ששינה ואמר נוסח אחר מכפי שתיקנו חכמים: "ראה פת ואמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה יצא, ראה תאנה ואמר כמה נאה תאנה זו ברוך המקום שבראה יצא, דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר, כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו". בהלכות ברכות סיכם הרמב"ם: כלומר, לכתחילה אין לשנות כלל מהנוסח המקובל שאותו תיקנו חכמים, אך בדיעבד מי שבירך בנוסח שונה, ואפילו בלשון חול, אם הזכיר שם ומלכות ואמר את עיקר העניין עליו נסובה הברכה, יצא ידי חובתו ואינו צריך לחזור ולברך.
ההשלכות של סוגיה זאת נוגעות הן לאמירת הברכה בנוסח שונה או בלשון שאינה לשון הקודש, והן להחסרת או הוספת מילים בתוך נוסח הברכה (דבר שהיה מצוי בקהילות שנהגו לומר פיוטים בברכות קריאת שמע). רבי יוסף קארו פסק בשולחן ערוך שאם במקום "ברכת הזן", הברכה הראשונה בברכת המזון, אמר בארמית: "בריך רחמנא מלכא מריה דהאי פיתא" – יצא ידי חובתו, כיוון שהזכיר שם ומלכות ואמר את עיקר עניין הברכה. לדעה זו גם דברי המשנה "מקום שאמרו...לחתום – אינו רשאי שלא לחתום" נאמרו רק לכתחילה, אמנם לדעה הנוספת שהובאה בשולחן ערוך צריך גם לחתום ב"בריך רחמנא דזן כולא".
לגבי אמירת פיוטים באמצע ברכות קריאת שמע פסק השולחן ערוך שעדיף להימנע מלאומרם, ואילו הרמ"א כתב שאין איסור בדבר וציין שכך המנהג המקובל. המשנה ברורה הסביר את דברי הרמ"א על פי הרשב"א שסבר כי האיסור לשנות ממטבע שטבעו חכמים מתייחס רק לפתיחה ולחתימה בברוך או לנושאים עקרוניים שיש להזכיר בברכה, אך אין איסור להאריך או לקצר בברכה ולשנות מנוסחה, ואפילו לכתחילה.
לשון נוכח ולשון נסתר
נוסח הברכה פותח בלשון נוכח, "ברוך אתה ה'", וממשיך בלשון נסתר, "אשר קדשנו", "שהכל נהיה בדברו" וכדומה. הראשונים הסבירו זאת בכך שהקב"ה נגלה ונסתר, נגלה מצד מעשיו ונסתר מצד אמיתת מציאותו, ולכן פותחים בלשון נוכח, כדיבור ישיר עם מי שנוכחותו ברורה ומוחשית, וממשיכים בלשון נסתר לקבוע בליבנו שלמרות שמציאותו ברורה, מהותו נסתרת ונעלמתשו"ת הרשב"א "א/חלק_ה/נב חלק ה' סימן נ"ב; רבנו בחיי בן אשר, שלחן של ארבע, א, ז; ר' דוד אבודרהם, חיבור על פירוש הברכות והתפילות, ברכות השחר; ר' משה מטראני, בית אלהים, שער התפילה פרק ה; הגר"א מווילנא, אדרת אליהו דברים א, ו; ר' חיים מוואלוז'ין, נפש החיים, שער ב, פרק ג..
לאחר כל ברכה, נוהגים השומעים לענות אמן. משמעות הדבר היא הסכמה לברכה – כעין "אמת" – כתרגומה של המילה מארמית, או "הלוואי" – כתפילה להתקיימות הברכה.
לעניית אמן מיוחסת חשיבות רבה, עד כדי אמירתו של רבי יוסי: "גדול העונה אמן יותר מן המברך".
ברכה לבטלה
אסור לברך ברכה כאשר אין חובה הלכתית לברך ברכה זו. איסור זה נובע מכך שבברכה האדם מזכיר את שם ה', ואסור לעשות זאת ללא צורך. יש הסוברים שאיסור זה הוא מן התורה (רמב"ם, שולחן ערוך), ויש הסוברים שהוא מדרבנן (תוספות, רא"ש).
הפסק בין ברכה למעשה
רוב הברכות נאמרות "עובר לעשייתן" – כלומר לפני המעשה. משום כך ישנן הלכות לגבי הפסק האסור, עד שהמעשה יסתיים, או לכל הפחות יתחיל. הדבר מפורסם בברכת נטילת ידיים, אך מוכר גם בברכות נוספות, כמו הנחת תפילין, או תקיעת שופר (אשר מרגע הברכות ועד גמר מאה התקיעות נוהגים שלא לדבר).
ראו גם
מסכת ברכות
קישורים חיצוניים
הלכות ברכות מתוך פניני הלכה
אפליקציית לוח ברכות לאנדרואיד, המציגה מאות מאכלים עם ברכתם.
מאמרים בנושא ברכות באתר אסיף
הערות שוליים
*
קטגוריה:תפילות ביהדות | 2024-09-06T05:43:23 |
נפט | ממוזער|שמאל|250px|אסדת קידוח נפט במימי מפרץ מקסיקו
ממוזער|שמאל|250px|משאבת נפט בטקסס שבארצות הברית
נפט הוא נוזל דליק, סמיך ונדיף, בצבע שחור-חום כהה או ירוק כהה וריח אופייני, המצוי באזורים מסוימים מתחת לפני הקרקע ברובד העליון של קליפת כדור הארץ. הוא מורכב מתערובת מסובכת של פחמימנים שונים, בעיקר אלקאנים, אך יכול להשתנות במראה שלו, בהרכבו ובתכונותיו. הנפט הגולמי הוא תערובת המכילה חומרי דלק שונים, את הנפט מזקקים במתקן הקרוי בית זיקוק על מנת להפריד אותו למרכיביו השונים, המשמשים למטרות מגוונות.
שריפת נפט ומרכיביו משחררת אנרגיית חום, ופולטת גזי חממה לאטמוספירה, מה שתורם לאפקט החממה. בנוסף על כך שריפתו מזהמת את האוויר בגזים רעילים.
היווצרות
מקור הנפט הוא בשרידי יצורים ימיים, כפלנקטון ואצות, שהצטברו בקרקעית האוקיינוסים במשך מאות מיליוני שנים, (בניגוד לפחם, שמקורו בצמחייה יבשתית). עם הזמן, בהיעדר חמצן שיחמצן את החומרים האורגניים לפחמן דו-חמצני, ללא יצורים שיאכלו ויפרקו את החומר הביולוגי, ותחת חום ולחץ רב, התרחשו שינויים כימיים שהפכו את שיירי היצורים לנפט.
בתחילה הופך החומר הביולוגי שנלכד בסלעים לחומר שעוותי – קרוגן. תחת השפעה של חום ולחץ, ממשיך הקרוגן ועובר תהליכי פירוק כימי, לפחמימנים נוזליים וגז. הנוזל, הוא הנפט, וגם הגז הטבעי, נוטים לחלחל דרך סלעים נקבוביים עד אשר נתקלים בקרקע בלתי חדירה, ושם מצטברים.
לאחר תהליך הקידוח ושאיבת הנפט מעומק האדמה, הוא עובר תהליך זיקוק. בין המוצרים המופקים מנפט: קרוסין, בנזין, פרפין ואספלט.
תאוריות חלופיות
מספר מדענים מעריכים שההבנה הנוכחית של הנפט ומקורותיו אינה שלמה. כמה מדענים רוסים, בראשם ניקולאי קודריאבצב, טוענים שמקור הנפט הוא בדומם ולא בחי. תאוריה זו מכונה התאוריה הא-ביוגנית (יצירה שלא מן החי). תאוריה זו גם טוענת שמקורות הנפט מחדשים את עצמם בקצב איטי, ושמאגרי הנפט הם גדולים בהרבה ממה שמעריכים. תאוריות אלה מקובלות פחות במערב. התאוריה הא-ביוגנית קיבלה אישוש מסוים כאשר נאס"א מצאה מצבורי מתאן, אף הוא סוג של דלק שמקורו נחשב בחי, על טיטאן (אחד מירחי שבתאי).
על פי תאוריה אחרת נוצר הנפט על ידי חיידקים, וזאת בעקבות הימצאם במאגרי נפט. על אף שהנפט הוא סביבה אל-אווירנית (כלומר, איננו מכיל חמצן) הוא יכול עדיין לשמש מצע לחיידקים, שישתמשו בו לייצור אנרגיה בתהליך מטבולי שאינו מחייב הימצאות חמצן.
מקרים שאירעו לאחרונה תומכים בתורות החלופיות, למשל שדה הנמר הלבן בווייטנאם, שם מופקים נפט וגז טבעי מאבן הגרניט. הפקת נפט משדות שבהם הנפט נמצא בגרניט היא בעייתית לתאוריות רגילות של הפקת נפט, כיוון שגרניט הוא סלע יסוד. כמה הסברים קונבנציונליים אומרים שהנפט חדר לשדות אלה מסלע רחוק.
ההרכב
שמאל|ממוזער|250px|בקבוק נפט גולמי
נפט מורכב ברובו מפחמימנים פרפיניים, אלה המורכבים רק ממימן ופחמן.
ארבעת הפחמימנים הקלים ביותר הם C2H6 (אתאן), CH4 (מתאן), C3H8 (פרופאן) ו-C4H10 (בוטאן – גז בישול), וטמפרטורות הרתיחה שלהם הן: 162°-, 88.6°-, 42.1°- ו-0.5° מעלות צלזיוס בהתאמה. בטמפרטורות ובלחץ על פני כדור הארץ, כולם במצב גזי.
השרשראות בטווח C5-7 הן כולן מולקולות נקיות וקלות לאידוי של נפט. משתמשים בהן כממסים, נוזלים לניקוי יבש, ומוצרים אחרים לניקוי יבש. השרשראות מ-C6H14 עד C12H26 מעורבות ביחד ומשתמשים בהן לבנזין.
קרוסין עשוי משרשראות בטווח C10 עד C15 ואחריו סולר ודלק חימום (טווח C10 עד C20) וכן דלקים כבדים יותר, כמו אלה הנמצאים בשימוש במנועי ספינות. רכיבי נפט אלה הם נוזלים בטמפרטורת החדר.
שמני סיכה ושומנים חצי-מוצקים (כולל וזלין) נמצאים בטווח C16 עד C20.
שרשראות מעל C20 יוצרות מוצקים, החל משעוות פרפין, אחר כך זפת ואספלט.
טווחי רתיחה של נפט בלחץ אטמוספירי בזמן זיקוק במעלות צלזיוס:
אתר דליק: 40°–70° (ניתך)
דלק קל: 60°–100° (דלק למכונית)
דלק כבד: 100°–150° (דלק למכונית)
קרוסין קל: 120°–150° (ממס ביתי ודלק)
קרוסין : 150°–300° (דלק למנוע סילון)
סולר: 250°–350° (דלק לרכב כבד ולחימום)
שמן סיכה: מעל 300° (שמן מנוע)
שאריות: זפת, אספלט, דלק משקעי
סיווג
חבית נפט מכילה 42 גלונים אמריקאיים או כ-159 ליטרים של נפט. טונה אחת מכילה 7.33 חביות. נהוג לסווג את הנפט בתעשייה על פי שלושה מרכיבים עיקריים: מקורו, משקלו הסגולי וכמות הגופרית בו. המשקל הסגולי נקבע לפי סולם ערכים (API) שקבע מכון הנפט האמריקני (כבידת ה-API) ומשקף את רמת המזוט.
"נפט קל" – API גבוה מ-31.1, המבוקש ביותר.
"נפט בינוני" – בין 22.3 ל-31.1 API.
"נפט כבד" – API נמוך מ-22.3
"ביטומן" – נפט כבד במיוחד בעל API נמוך מ-10. מופק בעיקר מחולות הזפת של אלברטה שבקנדה, ומרצועת אורינוקו שבוונצואלה. כשנפט כזה משודרג ל-API מעל 31 הוא נקרא "נפט סינתטי".
"נפט מעובה" או "תזקיק" – API גבוה מ-50, לא נחשב נפט "אמיתי".
סיווג נוסף נעשה על פי רמת הגופרית, המשפיעה על אופי הזיקוק. כמות גופרית של יותר מ-1% גורמת לנפט להיות "חמוץ", ורמות נמוכות מ-0.42% יהפכו נפט ל"מתוק". ככל שכמות הגופרית גדולה יותר כך יהיה תהליך הניקוי והזיקוק ארוך יותר. בנזין וקרוסין מיוצרים מנפט מתוק וקל לעומת מזוט המזוקק מנפט חמוץ וכבד.
בעולם למעלה מ-100 סוגי נפט. הבולטים ביניהם הם:
"סל אופ"ק" (OPEC Reference Basket) – מחיר ייחוס מקובל המורכב מנפט מדינות הקרטל (איחוד האמירויות הערביות, איראן, אלג'יריה, אנגולה, אקוודור, ונצואלה, כווית, לוב, ניגריה, עיראק, ערב הסעודית וקטר).
"ברנט" – מהים הצפוני, קל (API 38.06 ומשקל סגולי של 0.835) ומתוק (0.37% גופרית). מחירו לחבית כדולר יותר מסל אופ"ק. הנפט הגולמי מאירופה, אפריקה והמזרח התיכון מתומחר על פיו. קל יותר מסל אופ"ק.
"טקסני קל מתוק" (WTI: West Texas Intermediate או Texas Sweet Light) – נחשב לאיכותי במיוחד, קל (API 39.6 ומשקל סגולי של 0.827) ומתוק (0.24% גופרית). מופק בדרום ארצות הברית ובמפרץ מקסיקו. מחירו הוא זה שבדרך כלל מצוטט כמחיר חבית נפט ברחבי העולם, גבוה בכ-2 דולר מסל אופ"ק.
מחירי ייחוס עיקריים נוספים הם Dubai Crude (המשמש לרוב לתמחור עסקאות ייצוא בין המפרץ הפרסי לאסיה) ו-Urals.
צפיפות הנפט משתנה לפי הרכבו המדויק, והיא כ-800–900 ק"ג למטר מעוקב.
היסטוריית הנפט
השימוש בנפט כמקור אנרגיה נייד וזמין המניע את הרוב המוחלט של כלי הרכב (מכוניות, משאיות, רכבות, ספינות וכלי טיס) והבסיס לכימיקלים תעשייתיים רבים, הופך אותו לאחד מחומרי הגלם החשובים ביותר של העולם. הגישה אליו הייתה גורם משמעותי במספר עימותים צבאיים, כולל מלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השנייה ומלחמת המפרץ. מרבית מקורות הנפט בעולם נמצאים במזרח התיכון (ראו נפט במזרח התיכון), אזור לא יציב מבחינה פוליטית. כמו כן, הנפט במזרח התיכון נמצא קרוב יותר לקרקע באופן משמעותי לעומת שאר אזורי העולם, דבר שמבטיח הוצאות הפקה נמוכות יותר. עובדה זו מעניקה יתרון כלכלי למדינות המפיקות נפט במזרח התיכון וכן יכולת להפעיל לחץ כלכלי משמעותי על שאר המדינות המפיקות נפט והמדינות הצורכות אותו.
שמאל|ממוזער|250px|שדה נפט בקליפורניה, 1938
שמאל|ממוזער|350px|מפת ייצור נפט בעולם
שמאל|ממוזער|350px|מפת יצוא הנפט בעולם
שמאל|ממוזער|350px|מפת יבוא הנפט בעולם
לנפט היו שימושים כבר בימי קדם. השומרים, האשורים והבבלים השתמשו בו כדי לאטום את הספינות שלהם, במצרים העתיקה שימש הנפט כמשכך כאבים, לפרסים הוא שימש כתוספת לחיציהם: החץ נעטף בסיבים שנטבלו בנפט והפך בכך לחץ הצתה, במאה השמינית פלשו הערבים לספרד ואז הגיע לאירופה הרעיון של תאורה מבוססת נפט.
בארות נפט נחפרו לראשונה בסין ב. היה להן עומק מקסימלי של כ-240 מטר. הנפט שנשאב היה מעורב במי מלח, כך שלאחר שריפת הנפט התקבל מלח בישול. שורשיה של תעשיית הנפט של המזרח התיכון הם במאה ה-8, אז נסללו רחובות בגדאד בזפת. במאה ה-9 נוצלו מרבצי נפט בקרבת באקו שבאזרבייג'ן להפקת נפטא. ב-1861 נבנה בית הזיקוק הרוסי הראשון, בשדות הנפט של באקו, שם יוצרו אז כ-90% מתפוקת הנפט העולמית.
תעשיית הנפט בארצות הברית החלה בשנות ה-50 של המאה ה-19, ליד טיטוסוויל שבפנסילבניה, על ידי אדווין דרייק. התעשייה גדלה באיטיות במאה ה-19 ולא היוותה עניין לאומי אמיתי עד לתחילת המאה ה-20. לפני המצאת מנוע הבעירה הפנימית שימש הנפט בעיקר כאמצעי תאורה בלילה. לאחר המצאת מנוע זה נוצר ביקוש רב למוצרי הנפט, ודלק למכוניות הוא אחד מגורמי הביקוש המשמעותיים לנפט גם בתחילת המאה ה-21. בארות הנפט ה"מקומיות" הראשונות בפנסילבניה ובאונטריו רוקנו במהרה, דבר שהוביל לתעשיית נפט הולכת וגדלה בטקסס, באוקלהומה ובקליפורניה. מדינות אחרות בארצות הברית החזיקו במאגרי נפט גדולים למדי כחלק מנכסיהן הקולוניאליים והחלו לפתח אותם לדרגת תעשייה.
התקדמות משמעותית יותר הייתה במוסול שבעיראק בשנת 1914, על ידי חברת TPC – Turkish Petruleum company, שבעליה היו גורמים בין-לאומיים שונים ובעיקר בריטים בהם חברת BP – British Petroleum ו-Shell. בשנת 1929 לאחר שנים של דיונים מאז הסכמי ועידת סן רמו, נקבע שכל הפקת הנפט במזרח התיכון תתבצע במסגרת "הקו האדום" (דהיינו המזרח התיכון ללא מצרים, איראן וכווית), ורק דרך חברת TPC. והוסכמו חלוקת המניות לחברות אמריקניות וצרפתיות שדרשו את חלקה של החברה הגרמנית במסגרת ההסכמים. אז שינתה החברה את שמה ל-IPC – "Iraqi Petroleum Company" ו"שבע האחיות".
בשנת 1911 התגלה לראשונה נפט במפרץ הפרסי, באיראן. בשנת 1932 התגלה לראשונה נפט בבחריין, ובשנים 1937 ו-1938 התגלה נפט בקטר ובערב הסעודית.
בשנת 1955 היה עדיין הפחם הדלק הראשון במעלה של העולם, אולם אט-אט החל הנפט מחליף אותו. בתחילת המאה ה-21 מסופקים בערך 90 אחוז מצורכי הדלק בעולם על ידי נפט. משבר האנרגיה העולמי ב-1973, ומשבר האנרגיה ב-1979 הובילו לכיסוי תקשורתי נרחב לגבי רמות אספקת נפט. דבר זה הפנה את תשומת הלב לכך שהנפט הוא מקור מוגבל שיאזל בסופו של דבר, לפחות כמקור אנרגיה ראשי. באותו זמן היו רוב התחזיות פסימיות למדי, וכאשר הן התגלו כשגויות, הפסיקו רבים לדון בנושא. עתיד הנפט כדלק נשאר שנוי במחלוקת במידת מה. חלק טוענים שכיוון שכמות הנפט היא סופית, הרי שהתחזיות המפחידות משנות ה-70 רק נדחו. אחרים טוענים שהטכנולוגיה תאפשר ייצור פחמימנים זולים, וכי לכדור הארץ מקורות עצומים של נפט לא שגרתי בצורות של חולות זפת, שדות ביטומן, צפחת נפט, והידרט מתילי, אשר יאפשרו המשך שימוש בנפט לזמן רב.
אקולוגיה ובטיחות
תעשיית הנפט כרוכה בנזקים סביבתיים רבים, ובבעיות בטיחות. התעשייה מסיבה נזקים לסביבה הן בפעילויותיה השגרתיות, כמו חקירה סייסמית (של תזוזת האדמה), קידוחים ויצירה של פסולת מזהמת והן בתאונות המתרחשות לפרקים. לדוגמה, הקידוח בקרקעית הים מערבל אותה והורג את צמחיית הים הדרושה להישרדות יצורי הים. נפט גולמי ומזוקק, אשר נשפך לים כתוצאה מתאונות של ספינות, כבר פגע בעבר במערכות אקולוגיות עדינות באלסקה, באיי גלאפגוס, בספרד ובמקומות רבים אחרים. תקלות באסדות קידוח והפקה ימיות הפכו, בשנים האחרונות, למאיימות אף יותר.
בשנת 2010 אירע במפרץ מקסיקו אסון הנפט הגדול בהיסטוריה. תקלה באסדת קידוח במים עמוקים של תאגיד הנפט הבריטי BP גרמה לפיצוץ עז, ממנו נהרגו מפעילי האסדה וכמויות עצומות של נפט גולמי נשפכו לים. רק כעבור כשלושה חודשים הצליחו, במאמץ רב, לאטום את פי הבאר ולהביא להפסקת זרימת הנפט. נזק רב נגרם גם לחופים של ארצות הברית, מרחק רב ממקום האסדה. האסון העלה לשיח הציבורי את הצורך במציאת חלופות של מקורות אנרגיה מתחדשים, את המחלוקת בדבר יכולתם של אלו להחליף את הנפט, ואת הנזק הסביבתי שהם עלולים לגרום.
אחת ההשפעות הסביבתיות והבריאותיות המרכזיות של נפט נובעת משימוש בו לצורכי תחבורה ואנרגיה. הנפט הוא חומר גלם עיקרי לבנזין שנשרף במנועי בעירה פנימית של כלי רכב. דבר זה יוצר זיהום אוויר. שריפת נפט פולטת בשנה מיליארדי טונות של פחמן דו-חמצני שהוא גז חממה עיקרי באטמוספירה הגורר התחממות עולמית.
השפעות ביטחוניות של תעשיית הנפט
כיום מקובל לחשוב כי נפט הוא מהגורמים הראשיים בעולם להיווצרות מלחמות. מפאת שווים הכספי הגבוה של הנפט ותוצריו, מדינות מוכנות לצאת למלחמות על מנת לשלוט באספקתו וייצורו. מלחמות כגון מלחמת המפרץ, סיפוח חצי האי קרים, מלחמת איראן-עיראק וכן הפיכות רבות בהיסטוריה כמו המהפכה האיסלאמית. הנפט נחשב גם למקור הכנסות עיקרי עבור ארגוני טרור. אוסאמה בן לאדן ומשפחתו הרוויחו את רוב הונם מתעשיית הנפט, וכן הרוב המוחלט של ההכנסות של ארגון דאעש הם מנפט .
מסחר בנפט
מחיר הנפט מושפע מגורמים רבים וביניהן משברים פוליטיים, האטה או האצה בפיתוח הכלכלי העולמי, מזג אוויר וכו'. שינויים אלה גורמים לכך ששוק הנפט הוא אחד השווקים התנודתיים ביותר בעולם ומחירו נע בממוצע על פני השנה בשעור של למעלה מ-40% (לשם השוואה, התנודתיות במחירי המטבעות קטנה כמעט פי 4).
מסחר בנפט נעשה גם באמצעות חוזים עתידיים, הנסחרים במספר בורסות ברחבי העולם: בין השאר, בורסת לונדון בה נסחר נפט ברנט מהים הצפוני ו-NYMEX – בורסת הסחורות של ניו יורק בה נסחר נפט מסוג טקסס מתוק (WTI). כל חוזה עתידי נסחר לפי 1,000 חביות ובדולרים אמריקניים, כך ששינוי של דולר אחד במחיר לחבית נפט יגרור שינוי של $1,000 דולר בגודל החוזה. חוזים עתידיים משמשים הן גופים המעוניינים לגדר את עסקיהם הריאליים משינוי במחיר הנפט (כגון בתי זיקוק או אלו השואבים את הנפט כמשאב טבע) והן גופים המעוניינים לסחור בנפט כספקולציה להפקת רווחים (כגון קרנות גידור ואנשים פרטיים).
נתוני עתודה, תפוקה וצריכה עולמיים
עתודה ותפוקה
על פי הנתונים של משרד האנרגיה של ממשלת ארצות הברית, בראש עתודות הנפט בעולם עומדות ונצואלה, ערב הסעודית, קנדה ואיראן. בראש המדינות המפיקות נפט עומדות ערב הסעודית, רוסיה וארצות הברית. מעיון בטבלה ניתן לראות שיכולת ההפקה של קנדה, עיראק וכווית נמוך באופן משמעותי מהפוטנציאל העולמי הגלום בהן. ואילו מדינות כמו רוסיה, ארצות הברית, מקסיקו וסין מפיקות אחוז גבוה מהפוטנציאל העולמי הגלום בהן. ארצות הברית היא הדוגמה הבולטת ביותר לניצול עתודות נפט, בעוד שיש לה 1.7% מעתודות הנפט העולמית היא מפיקה 10.5% מכמות הנפט העולמית. ואילו קנדה היא הדוגמה הבולטת ביותר לאי ניצול עתודות נפט. בעוד שיש לה 13.8% מעתודות הנפט, היא מפיקה רק 3.8% מכמות הנפט העולמית.
עתודות נפט בעולם, מיליארד חביות, (2006)סדרמדינה כמות אחוז אחוז מצטבר1ערב הסעודית 264.3 20.4% 20.4%2קנדה178.813.8%34.2%3איראן132.510.3%44.5%4עיראק115.08.9%53.4%5כווית101.57.9%61.3%6 איחוד האמירויות הערביות97.87.6%68.9%7 ונצואלה 79.7 6.2% 75.1%8 רוסיה 60.0 4.6% 79.7%9 לוב 39.1 3% 82.7%10 ניגריה 35.9 2.8% 85.5%11 ארצות הברית 21.4 1.7% 87.2%12 סין 18.3 1.4% 88.6%13 קטר 15.2 1.2% 89.8%14 שאר העולם 133.1 10.3% 100% סך הכול 1292.6 100%
תפוקת נפט בעולם, מיליון חביות ליום (2004)סדרמדינה כמות אחוז אחוז מצטבר1ערב הסעודית 10.37 12.5% 12.5%2 רוסיה 9.27 11.1% 23.6%3 ארצות הברית 8.69 10.5% 34.1%4איראן4.094.9%39%5מקסיקו3.834.6%43.6%6 סין 3.62 4.4% 48%7 נורווגיה 3.18 3.8% 51.8%8קנדה3.143.8%55.6%9 ונצואלה 2.86 3.4% 59%10 איחוד האמירויות הערביות2.763.3%62.3%11כווית2.513%65.3%12 ניגריה 2.51 3% 68.3%13 הממלכה המאוחדת 2.08 2.5% 70.8%14עיראק2.032.4%73.2%15 שאר העולם 22.06 26.6% 100% סך הכול 83.00 100%
צריכת נפט
ארצות הברית היא שיאנית צריכת הנפט העולמית, וצורכת כרבע מצריכת הנפט העולמית. מדינות נוספות שהן שיאניות בצריכת נפט הן (בסדר יורד): סין, יפן, גרמניה ורוסיה, הצורכות ביחד עם ארצות הברית 45.7 אחוז מכלל הצריכה העולמית. רוסיה היא המדינה היחידה מחמש שיאניות צריכת הנפט, המספקת לעצמה את מלוא הצריכה שלה, ועדיין יש לה רזרבות נכבדות לייצוא.
צריכת נפט בעולם, מיליון חביות ליום, (2004)סדרמדינה כמות אחוז אחוז מצטבר1ארצות הברית 20.5 24.8% 24.8%2סין6.57.9%32.7%3יפן5.46.6%39.3%4גרמניה2.63.2%42.5%5רוסיה2.63.2%45.7%6 הודו2.32.8%48.5%7 קנדה 2.3 2.8% 50.8%8 ברזיל 2.2 2.7% 53.5%9 קוריאה הדרומית 2.1 2.5% 56%10 צרפת 2.0 2.4% 58.4%11 מקסיקו 2.0 2.4% 60.8%12 שאר העולם 32.0 38.8% 100% סך הכול 82.5 100%
חברות נפט
תפוקה של חברות הנפט הגדולות בעולם (1998) מיליוני חביות לשנהסדר החברה כמות שם החברה הערות1חברת הנפט של ערב הסעודית 3,028 Saudi Arabian Oil Co בעלות ממשלתית2חברת הנפט של מקסיקו 1,278 Petroleos Mexicanos בעלות ממשלתית3חברת הנפט של ונצואלה 1,258 Petroleos de Venezuelaבעלות ממשלתית4חברת הנפט הלאומית של סין 1,168 China National Petroleumבעלות ממשלתית5בי.פי. אמוקו+ארקו 963 BP Amoco + Arco 6אקסון מוביל 894 ExxonMobil 7של/חברת הנפט המלכותית של הולנד 859 Royal Dutch/Shell 8חברת הנפט הלאומית של ניגריה 772 Nigerian National Oil Co. בעלות ממשלתית9חברת הנפט הלאומית של עיראק 770 Iraq National Oil Co. בעלות ממשלתית10חברת הנפט של כווית 757Kuwait Petroleum בעלות ממשלתית11שברון+טקסקו 756 Chevron + Texaco
חלופות לנפט
החלופות המרכזיות להפקת אנרגיה במקום שימוש בנפט וגז טבעי הן אנרגיה גרעינית, אנרגיה הידרואלקטרית, אנרגיה סולארית, אנרגיית רוח, אנרגיית גלים ואנרגיה גאותרמית. קיימת מגמה עולמית של הגברת שימוש בחלופות אלה, וכן במחקרים ויוזמות להגברת היעילות והשימושיות שלהן.
ראו גם
גז טבעי
מחיר הנפט
שיא תפוקת הנפט
אנרגיה מתחדשת, במיוחד ביוכוהל וביו דיזל
הפקת נפט בישראל
לקריאה נוספת
ג'ואל בורן, מפרץ הנפט, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 149, אוקטובר 2010
יורם נמרוד, נפט - הגלוי והנסתר, תל אביב, על המשמר 1982
קישורים חיצוניים
נפט – מקור אנרגיה ומזהם סביבתי, מגזין גלילאו, אוגוסט 2007
סזאר הראדה: רעיון חדשני לניקוי דליפות נפט
מניעת סכנות סביבתיות מקידוחי נפט וגז בים – בחינת אמצעי הפיקוח של הרשויות, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 20 בפברואר 2011
הערות שוליים
*
קטגוריה:מחצבים
קטגוריה:חומרי גלם
קטגוריה:דלק מאובנים | 2024-10-19T05:51:41 |
דרום אפריקה | רפובליקת דרום אפריקה (באפריקאנס: Republiek van Suid-Afrika; בזולו: IRiphabliki yaseNingizimu Afrika; באנגלית: Republic of South Africa) היא רפובליקה השוכנת בקצה הדרומי של יבשת אפריקה.
דרום אפריקה גובלת בצפון עם נמיביה, עם בוטסואנה ועם זימבבואה, בצפון מזרח עם מוזמביק ועם אסוואטיני ומקיפה את לסוטו.
תחילתה של דרום אפריקה כמושבה קולוניאלית הולנדית, שבהמשך הפכה למושבה בריטית. ב-31 במאי 1910 קיבלה דרום אפריקה עצמאות כדומיניון תחת הכתר הבריטי בשם "איחוד דרום אפריקה". ב-31 במאי 1961 שינתה את שמה ל"רפובליקת דרום אפריקה" ופרשה מחבר העמים הבריטי, אליו שבה ב-1994.
דרום אפריקה היא אחת הגדולות במדינות אפריקה. על אף התהפוכות השלטוניות שידעה המדינה מעצמאותה עד היום, זוהי אחת המדינות היחידות באפריקה שמעולם לא התרחשה בהן הפיכה צבאית.
היסטוריה
פרהיסטוריה
דרום אפריקה היא אחת הטריטוריות המיושבות הקדומות ביותר בעולם. ממצאים ארכאולוגיים מראים שרידים פרה-היסטוריים של הומינואידים מלפני כשלושה מיליון שנים. אלו התפתחו לבני אדם והיוו את ערש האנושות. בהמשך נמצאו גם עדויות לשבטים אפריקאים שונים שיישבו את המקום.
ההתיישבות האירופית עד לעצמאות
ימין|ממוזער|200px|חלוצי התיישבות בורים
אירופים החלו ליישב את דרום אפריקה במאה ה-17, כאשר קבוצת מתיישבים הולנדים בראשות יאן ואן ריבק הקימה בשנת 1652 התיישבות בכף התקווה הטובה, ששימשה תחנת אספקה לאוניות בדרכן בין אירופה למזרח הרחוק. בהמשך הגיעו למושבה מתיישבים נוספים מהולנד, בלגיה, גרמניה וצרפת. מתיישבים אלה נקראו בורים (Boere – בהולנדית: איכרים). למושבה הובאו עבדים מעמי הסביבה, וכן ממדגסקר, מאינדונזיה ומהודו. נקודת ההתיישבות הראשונית התפתחה לעיר קייפטאון (בשמה ההולנדי – קאפסטאד) והייתה לבירת מושבת הכף (בהולנדית: Kaapkolonie), שהשתרעה על רבים משטחי החוף ופנים הארץ של דרום היבשת. בסוף המאה ה-18 היו בדרום היבשת, בעיקר באזור קייפטאון, 15,000 מתיישבים לבנים. המפגש האלים הראשון בין המהגרים הלבנים לילידים השחורים, ההוטנטוטים ושבטי הבנטו, התרחש כבר בסוף המאה ה-18, כאשר החלו הלבנים לחדור מאזור קייפטאון שבדרום-מערב היבשת אל מרכזה של דרום היבשת.
בשנת 1795 כבשה בריטניה את המושבה בכף התקווה הטובה כדי למנוע את נפילתה לידי צרפת. היא הוחזרה לחברת הודו המזרחית ההולנדית ב-1803, אך לאחר שהחברה פשטה רגל, סופחה מושבת הכף לבריטניה ב-1806. ב-1820 החלה הגירה של בריטים לאזור קייפטאון ולמתיחות בין השחורים ללבנים נוספה מתיחות חדשה בין הבורים לבריטים. ב-1833 אסרו הבריטים את העבדות, ובעקבות כך פרץ סכסוך בינם לבין המתיישבים הבורים. הבורים נדדו צפונה לעומק הארץ וייסדו שתי מדינות עצמאיות – הרפובליקה הדרום-אפריקאית ומדינת אורנג' החופשית.
מאמצע המאה ה-19 ועד סופה המשיכו הבריטים במאמצי התפשטות, הן בהקמת קולוניה נוספת – מושבת נטאל ב–1843, הן במלחמת הזולו ב–1879, שבה השתלטו על שטחי הזולו, והן במלחמות הבורים. גילוי מרבצי יהלומים במדינת אורנג' וזהב בטרנסוואל הניע את הבריטים לנסות להשתלט עליהן במלחמת הבורים הראשונה (1880–1881), אך ללא הצלחה. במלחמת הבורים השנייה (1899–1902) השיגו הבריטים את מטרתם, וכל ארבע הפרובינציות של דרום אפריקה הפכו לחלק מהאימפריה הבריטית. בשנת 1910 קיבלו הפרובינציות עצמאות מבריטניה, ויצרו מדינה שנקראה "איחוד דרום אפריקה", שהייתה דומיניון בריטי וחלק מחבר העמים הבריטי.
עליית משטר האפרטהייד
בשנת 1948 עלתה לשלטון "המפלגה הלאומית" הימנית והחלה לעגן תחיקתית את האפליה וההפרדה הגזעית כמדיניות שנקראה אפרטהייד. משטר האפרטהייד דגל באידאולוגיה שהאמינה בעליונות הלבן על השחור או הצבעוני, על אף נחיתותו המספרית בדרום היבשת השחורה. החל מ-1949 החלה המפלגה הלאומית ביישום חוקי ההפרדה. מדיניות זו הפכה בהדרגה את דרום אפריקה למנודה בקהילת העמים. ב-1961 פרשה מחבר העמים הבריטי והפכה ל"רפובליקת דרום אפריקה".
אירועי טבח שארפוויל בשנת 1960 בו ירתה משטרת דרום אפריקה למוות ב-69 מפגינים וכן מהומות סווטו ב-1976 בהן נהרגו למעלה מ-600 שחורים בפעולות דיכוי אכזריות של המשטרה, היו שתי נקודות ציון משמעותיות במאבק השחורים לשוויון זכויות במדינה. אירועים אלה גם הפנו את תשומת לבה של הקהיליה הבין-לאומית למצוקת השחורים בדרום אפריקה, ולהתעלמותו של משטר האפרטהייד מנורמות בין-לאומיות בסיסיות של זכויות אדם, שהתפתחו בהדרגה. בשנות ה-80 הידרדר המצב במדינה לכדי הכרזת מצב חירום, בו העולם הגיב באמברגו בין-לאומי על נשק, לפי החלטת האו"ם ב-1977. מהלך זה היווה את תחילתה של פעולת מחאה בין-לאומית נרחבת כנגד האפרטהייד. בשנים 1986–1987 השלים העולם המערבי את הסנקציות הכלכליות – תרבותיות נגד דרום אפריקה ובכך הצטרף לעולם השלישי שהחרים את פרטוריה זה מכבר.
ביטול האפרטהייד (1990) ועד היום
ב-11 בפברואר 1990 גינה הנשיא פרדריק וילם דה קלרק את האפרטהייד ושחרר את נלסון מנדלה וסגנו וולטר סיסולו, אחרי 27 שנים בכלא. החזרת ההנהגה של הקונגרס הלאומי האפריקני לזירה הציבורית סימנה את תחילתם של סדרת דיונים, כאשר בסופם נחתם הסכם שלום בו התחייבו להקים דמוקרטיה רב-מפלגתית שעקרונותיה הבסיסיים יהיו חופש המצפון, האמונה, הביטוי, ההתאגדות והתנועה וכן סיום האלימות. יתר על כן הוענקה זכות בחירה לשחורים – החלטה היסטורית שמשמעותה המעשית העברת השלטון לידי הרוב השחור. ב-1994 נערכו הבחירות הרב-גזעיות הראשונות במדינה, ולראשונה עמד בראש המדינה נשיא שחור – נלסון מנדלה. בעקבות כך חזרה דרום אפריקה למשפחת העמים ולחיק חבר העמים הבריטי. דה קלרק ומנדלה זכו במשותף בפרס נובל לשלום על פועלם המשותף לביטול האפרטהייד והעברה מסודרת ושקטה של השלטון מידי הלבנים לידי השחורים.
ממשל ופוליטיקה
ממוזער|250px|מרכז העסקים של פרטוריה, בירתה האדמיניסטרטיבית של דרום אפריקה|טקסט=
דרום אפריקה נמנית עם מדינות חבר העמים הבריטי, אולם מאז 1961 היא רפובליקה פרלמנטרית, כשבראשה עומד נשיא ולא מלך בריטניה (בשונה מקנדה, אוסטרליה וניו זילנד למשל). הנשיא משמש הן כראש המדינה והן כראש הממשלה.
המדינה פועלת תחת העיקרון הדמוקרטי של הפרדת רשויות, כאשר באופן ייחודי למדינה זו לבשה הפרדה זו גם ביטוי גאוגרפי – למדינה נקבעו 3 ערי בירה:
פרטוריה – הבירה האדמיניסטרטיבית, מטה הרשות המבצעת – הממשלה
קייפטאון – הבירה התחיקתית, מטה הרשות המחוקקת – הפרלמנט
בלומפונטיין – הבירה המשפטית, מטה הרשות השופטת – בית המשפט העליון
דרום אפריקה היא המדינה היחידה בעולם שיש לה יותר משתי ערי בירה. מצב זה הוא תולדה של נסיבות היסטוריות – דרום אפריקה נוסדה ב-1910 כאיחוד של שלוש ישויות מדיניות: מושבת הכף שבירתה קייפטאון, מדינת אורנג' החופשית שבירתה בלומפונטיין, והרפובליקה הדרום-אפריקאית שבירתה פרטוריה. סידור חלוקת ערי הבירה נקבע כדי שלא להעניק בכורה לאף אחת מן המרכיבות של האיחוד. עם זאת, פופולרית מקובל להתייחס לפרטוריה כעיר הבירה, בהיותה מקום מושב הנשיא, הממשלה על זרועותיה השונות, והשגרירויות הזרות. לאחרונה עלתה יוזמה להעביר את הפרלמנט לפרטוריה כדי לצמצם את הסרבול, אך יש לה התנגדויות מחשש לריכוז-יתר של סמכויות, ומצד תושבי קייפטאון הרואים בכך פגיעה ביוקרתה של העיר.
שלוש הרשויות כפופות לפיקוחו של בית המשפט לחוקה, זרוע של הרשות השופטת, שמקום מושבו דווקא ביוהנסבורג. החוקה הנוכחית של דרום אפריקה היא ליברלית ביותר בהתייחסה לזכויות האזרח, ואומצה בשנת 1996 כאנטי-תזה לחוקה הקודמת מימי שלטון האפרטהייד שהייתה שמרנית ומגבילה באופן חריג למדינה שהתיימרה להיות דמוקרטיה. עובדה זו הופכת את דרום אפריקה של היום לאחת האומות הליברליות והמתירניות ביותר בעולם.
הפרלמנט מורכב משני בתים:
הבית העליון – שנקרא "המועצה הלאומית של הפרובינציות" (לשעבר הסנאט) – מונה 90 חברים, 10 מכל פרובינציה.
הבית התחתון – שנקרא "האספה הלאומית" – מונה 400 חברים הנבחרים בבחירות מפלגתיות יחסיות. הבחירות לבית התחתון מתקיימות מדי חמש שנים.
נשיא דרום אפריקה הוא מנהיג מפלגת הרוב ב"אספה הלאומית", והוא לא יכול להיבחר לתפקידו יותר משתי קדנציות. מאז 1994, השנה בה לראשונה הורשו בני כל הגזעים להשתתף בבחירות, מפלגת הרוב היא הקונגרס הלאומי האפריקאי, ולה יש רוב מוחלט באספה הלאומית. הנשיא ממנה את השרים והקבינט, והאספה הלאומית רשאית להדיח אותם בהצעת אי-אמון.
שלטון החוק וזכויות אדם
מערכת המשפט האירופית הראשונה שיושמה בדרום אפריקה הובאה על ידי חברת הודו המזרחית ההולנדית ונקראת המשפט הרומי-הולנדי. הוא הובא לשימוש עוד לפני הקודיפיקציה של המשפט האירופי לקוד נפוליאון ולו דמיון למשפט הסקוטי. במאה ה-19 הובא המשפט האנגלי, הן המשפט המקובל והן המשפט הסטטוטורי. עם האיחוד של 1910 נוסד הפרלמנט של דרום אפריקה שהעביר חוקים ספציפיים למדינה. בנובמבר 2006 הייתה דרום אפריקה למדינה האפריקאית הראשונה שהתירה נישואים חד-מיניים (ראו זכויות להט"ב באפריקה). בתקופת כהונתו של נלסון מנדלה התנהלה דרום אפריקה כדמוקרטיה. אחרי מותו התרבו מקרי השחיתות בממשל וחלק מהמנגנונים במדינה נמצאים בתפקוד לקוי. החשמל מתוקצב לארבע שעות ביום ויש תקופות ממושכות בהן אין הספקת מים.
כ-50 איש נרצחים מדי יום בדרום אפריקה. במרץ 2014 נאמד מספר הרציחות במדינה במשך השנה שקדמה לכך ב-17,068 מקרי רצח, שיעור של 32.2 מקרים ל-100,000 איש – פי חמישה יותר מהממוצע העולמי של 6 מקרי רצח ל-100,000 איש. תעשיית האבטחה הפרטית במדינה משגשגת והיא אחת מהגדולות בעולם, עם כ-9,000 חברות אבטחה רשומות ו-400,000 מאבטחים – יותר מאשר כוחות הצבא והמשטרה גם יחד.
מוערך שכחצי מיליון נשים נאנסות בדרום אפריקה מדי שנה. סקר משנת 2009 מצא שאחד מכל 4 גברים דרום אפריקאים הודו שאנסו אדם אחר וסקר אחר שכלל 4,000 נשים מצא כי אחת מכל שלוש נשים נאנסו. לעיתים מקרי האונס מבוצעים גם בידי ילדים קטנים. שיעור האונס של ילדים ותינוקות הוא מהגבוהים בעולם, כאשר מספר מקרים עוררו תהודה רבה באומה הדרום-אפריקאית.
שלטון מקומי
הממשל הוא אוניטרי, כאשר המדינה מורכבת מ-9 פרובינציות. בבחירות הכלליות של 1994, בוצע השינוי האחרון בחלוקת הפרובינציות וכיום החלוקה היא כדלקמן:
שמאל|200px|פרובינציות דרום אפריקה
הכף המערבי
הכף הצפוני
הכף המזרחי
קוואזולו-נטאל
המדינה החופשית
הפרובינציה הצפון-מערבית
חאוטנג
מפומלנגה
לימפופו
כלכלה
ממוזער|אוניברסיטת פרטוריה
ממוזער|שמאל|250px|העיר קייפטאון עם הר השולחן ברקע
כלכלת דרום אפריקה היא הגדולה והעשירה ביבשת אפריקה. על פי הערכות, אחראית דרום אפריקה לכרבע מהתמ"ג של יבשת אפריקה. הכלכלה היא כלכלת שוק חופשית ומפותחת, עם הכוונה ממשלתית מזערית.
המדינה עשירה במחצבים, ויושבת על המרבצים הגדולים בעולם של זהב, יהלומים, פחם ופלטינה. באופן טבעי, מהווים ענפים אלה את ענפי היצוא העיקריים שלה (קונצרן דה בירס בשליטת משפחת אופנהיימר חולש על למעלה ממחצית מתנועת סחר היהלומים העולמית).
שנות הבידוד שנכפו על דרום אפריקה בעבר וסנקציות כלכליות מצד אומות העולם, אילצו אותה להצמיח סקטור תעשייתי מפותח הנהנה משפע כוח עבודה זול, שבעבר נועד לספק עצמאית את צרכיה של המדינה. עם ביטול האפרטהייד ופתיחת כלכלתה לעולם שימשו אלה כר נרחב להזרמת עתק של השקעות זרות וצמיחה מהירה. התשתיות במדינה מודרניות ומפותחות. אלה, בצד נופים מרהיבים, שפע שמורות חיות בר, ועושר אתני–תרבותי אחראים לתעשיית תיירות גדולה.
עם זאת, שנות האפרטהייד הותירו מורשת של ריכוז ההון בידי מעטים יחסית, וחלק ניכר מהאוכלוסייה סובלת מעוני ומחסור. 50% מהאוכלוסייה מוגדרת מתחת לקו העוני, ואחוז האבטלה הרשמי עומד על 28%. אלה, יחד עם התרת הרסן השלטוני והחוקה הליברלית, הצמיחו פשע המשתולל ברחובותיה ובמיוחד ביוהנסבורג, הכרך הגדול ביותר ומרכז הסחר והכלכלה. הגבולות הפתוחים עם שכנותיה הפכו את דרום אפריקה למרכז סחר סמים עולמי, והיא יצרנית המריחואנה הרביעית בגודלה בעולם. כיתר מדינות היבשת השחורה, סובלת דרום אפריקה מתפוצה נרחבת של מגפת האיידס, והתמודדות עם המגפה היא אחד האתגרים הגדולים ביותר של ממשלתה, משימה הגוזלת משאבים יקרים ופוגעת בצמיחה.
שידורי טלוויזיה במדינה החלו בשנת 1976 על ידי תאגיד השידור הדרום אפריקני.
מגפת הקורונה השפיעה לרעה על כלכלת המדינה, ובשלושת החודשים הראשונים של 2021 הגיעה האבטלה לשיא של 32.6%.
צבא וביטחון
האחריות להגנתה של דרום אפריקה מוטלת על כוחות ההגנה של דרום אפריקה, גוף תלת-זרועי צבאי הכפוף למשרד ההגנה בממשלת דרום אפריקה. נכון לשנת 2010 משרתים בכוחות ההגנה 67,373 אנשים בשירות קבע ו-15,107 אנשי מילואים. זרועות כוחות ההגנה הם:
צבא דרום אפריקה
הצי הדרום אפריקאי
חיל האוויר הדרום אפריקאי
ההיסטוריה הצבאית של דרום אפריקה מתחילה מימי המלחמות נגד השחורים, עוד מימי ההתיישבות ההולנדית, ממשיכה במלחמת הבורים, במלחמות העולם, במלחמת קוריאה, במלחמות הגבול ובשנים האחרונות במשימות שמירת שלום במקומות שונים ביבשת אפריקה. סדר הכוחות של כוחות ההגנה של דרום אפריקה קטן מאוד מאז סיום משטר האפרטהייד ובמקביל סיום הסכסוכים עם המדינות השכנות. לאחר שבתקופת האפרטהייד היה כוח האדם ביחידות הקרביות פתוח כמעט אך ורק בפני האוכלוסייה הלבנה, כיום הגיוס הוא שוויוני ויש בכל זרועות כוחות ההגנה ייצוג לכל קבוצות האוכלוסייה.
גאוגרפיה
ממוזער|250px|שמאל|תצלום לוויין של דרום אפריקה
דרום אפריקה משתרעת על פני כל הקצה הדרומי של אפריקה, עם קו חוף ארוך ממזרח, דרום ומערב הנמתח על פני יותר מ-2,500 ק"מ. היא גובלת בשני אוקיינוסים – האוקיינוס ההודי והאוקיינוס האטלנטי. אזורי האקלים מגוונים, ונעים בין מדברי, סובטרופי, ים תיכוני והררי. גם הטופוגרפיה מגוונת.
דרום אפריקה היא המדינה ה-25 בגודלה, בגודל דומה לקולומביה, כפול מזה של צרפת ופי שלושה מיפן.
החלק הפנימי של דרום אפריקה הכולל את רוב שטחה של המדינה הוא ה"קארו" – רמה הררית גדולת ממדים ומאוכלסת בדלילות, שחלקה הצפון מערבי יבש ומדברי (אזור מדבר קלהארי), רמה זו מחולקת לשלושה אזורי משנה. בחלקה הצפוני של המדינה אזור גבוה (High Veld) המשתרע ממזרח ליוהנסבורג ועד גבול מוזמביק. זוהי רמה בגבהים משתנים. שבחלקה המזרחי הטמפרטורות גבוהות במיוחד ויוצרות את פני השטח האפריקאים הטיפוסיים, עם הצמחייה וחיות הבר האופייניים. במזרח ההייפלט רכס הדראקנסברג, שבחורף יוצר תנאי סקי מוגבלים. החלק המרכזי (Middle Veld) שהוא חלק ממדבר הקלהארי גובהו בין 600 ל-1200 מטר והוא משתרע ממערב לאזור הגבוה ועד לגבול עם נמיביה. ה"בוש" (Bush veld) הוא החלק הצפוני ביותר, המעובד ביותר מבחינה חקלאית, המיושב ביותר ובעל כמות המשקעים הגבוהה מבין חלקי הרמה.
החוף המזרחי, עתיר משקעים, לח ומאופיין באקלים וצמחייה דמויי טרופיים.
אזורי החוף הדרומיים מאופיינים באקלים ים-תיכוני עם חורף גשום וקיץ יבש. אזור זה מתאים במיוחד לגידול וייצור תעשיית ייצור היין של דרום אפריקה. האזור מתאפיין ברוחות עזות לפרקים בכל עונות השנה, במיוחד באזור כף התקווה הטובה – מקום בו היסטורית נטרפו ספינות רבות (במקורו נקרא "כף הסערות").
טמפרטורות קיצוניות – עשויות לנוע בין 50 מעלות צלזיוס (מדבר קלהארי בקיץ) לבין 15 מעלות מתחת לאפס (האזורים ההרריים בחורף).
בדרום אפריקה זורמים שלושה נהרות: אורנג', ואל הנשפך אל האורנג' והלימפופו.
פאונה
ממוזער|230px|פיל סוואנה אפריקני בפארק הלאומי קרוגר.
בדרום אפריקה יש מגוון רחב של בעלי חיים והמדינה נחשבת לאחת מ-17 מדינות מובילות בהם מגוון ביולוגי מפותח ביותר ומינים אנדמיים רבים. המדינה גם מובילה בתחום השימור ומכילה פארקים לאומיים רבים, למשל הפארק הלאומי קרוגר.
מבין בעלי החיים חלק מותאמים לתנאי מדבר כמו מספר זוחלים, פילי מדבר וחפרפזיים ואחרים לאקלים הנפוץ יותר בסוואנות או שטחים לחים יותר הנמצאים לרוב במרכז או בדרום-מזרח המדינה. בערבות אלה בולטים קרנפיים, פיל אפריקני, תאו אפריקני, היפופוטם, זברות, אריות, תנינים. מינים אחרים חיים ליד החופים כמו דובי ים, קורמורן הכף או בבונים דוביים ולחופים ישנה אוכלוסייה של עמלצים לבנים ושל כמה לווייתנאים גדולים. חלק מהמינים אנדמיים לדרום אפריקה כמו בובאל הכף, גנו שחור וארנב הנהרות וישנו אף מין של פינגווין – פינגווין שחור-רגל אנדמי.
דמוגרפיה
שיעור הפריון בדרום אפריקה הוא 2.34 צאצאים לאישה. ממוצע תוחלת החיים הוא 65.1 שנים (64.8 לגברים ו-71.3 לנשים).
הרכב אתני ודת
אוכלוסיית דרום אפריקה מגוונת בהרכבה הגזעי והאתני. השחורים אינם מקשה הומוגנית, אלא בני שבטים אפריקאים שונים מאזורי המדינה השונים, בעלי תרבויות שונות ושפות שונות. בנוסף, הגיעו לדרום אפריקה על פני השנים מהגרים רבים מיתר חלקי היבשת השחורה, שנמשכו לעושרה היחסי של המדינה. מבין השחורים, אחת הקבוצות האתניות הגדולות והדומיננטיות היא בני הזולו.
את הלבנים נוהגים על פי רוב לחלק לשתי קבוצות משנה: דוברי אנגלית ודוברי אפריקאנס (הנקראים גם אפריקאנרים או בורים). דוברי האפריקאנס הם בעיקר צאצאי מתיישבים הולנדים, גרמנים, צרפתים ובלגים מראשוני המתיישבים במאה ה-17 וה-18. דוברי האנגלית הם בעיקר צאצאי קולוניאלים בריטים מהמאה ה-19, שאליהם הצטרפו מהגרים מארצות אירופה השונות במהלך המאה ה-20 (ובכלל זה יהודים רבים). הלבנים מהווים כ-9 אחוזים מאוכלוסיית המדינה.
הצבעונים הם בני תערובת גזעים שונים, ללא מאפיין אתני ברור. שורשיהם, לרוב, בצאצאי יחסי ניצול מיני בין האיכרים הבורים לשפחותיהם האפריקניות והאסייתיות. הם ברובם דוברים את שפת האפריקאנס כשפת אם.
קבוצת האסייתים מונה בעיקר הודים, צאצאי עבדים שהובאו מהודו במאה ה-19.
נכון ל-2016 78% מתושבי דרום אפריקה הם נוצרים (ברובם פרוטסטנטים), 4.4% בני דתות מקומיות, 2% מוסלמים, 1% הינדים, 0.1% יהודים ואחרים. 10.9% לא משייכים עצמם לדת כלשהי.
יהדות דרום אפריקה
הקהילה היהודית בדרום אפריקה מונה כ-70,000 איש והיא הקהילה היהודית הגדולה ביבשת אפריקה. הקהילה המורכבת בעיקר מיוצאי הרפובליקות הבלטיות במזרח אירופה, והריכוז הגדול בעולם של יהודים יוצאי ליטא. רוב היהודים יושבים בערים יוהנסבורג, קייפטאון ודרבן.
ראו גם
יחסי דרום אפריקה–ישראל
תלונת דרום אפריקה נגד ישראל בגין רצח עם
לקריאה נוספת
אלכסנדרה פולר, הילדים של נלסון מנדלה, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 145, יוני 2010
אדריאן פן־דיס, הארץ המובטחת: מסע בדרום אפריקה בשלהי האפרטהייד, תרגם מהולנדית: רן הכהן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014
יהונתן אלשך, ההיסטוריה הפוליטית של דרום-אפריקה, סדרת "האוניברסיטה המשודרת", משרד הביטחון, 2014
קישורים חיצוניים
פרטי עיתונות היסטוריים על דרום אפריקה באתר עיתונות יהודית היסטורית
דרום אפריקה ב-Lonelyplanet
יחסי ישראל-דרום אפריקה, 1967-1961, פרסום תעודות באתר ארכיון המדינה
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אפריקה
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית
קטגוריה:חברות ה-G20
קטגוריה:מדינות החברות בחבר העמים הבריטי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1910
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1931 | 2024-10-18T11:57:42 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.