title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
המאה ה-21 | המאה ה-21 היא המאה הנוכחית, לפי מניין השנים המקובל בלוח הגרגוריאני המבוסס על ספירת השנים הנוצרית. התקופה התחילה ב-1 בינואר 2001 ותסתיים ב-31 בדצמבר 2100. המאה ה-21 היא המאה הראשונה של האלף השלישי.
אירועים בולטים בעולם
העשור הראשון של המאה ה-21
11 בספטמבר 2001 – פיגועי 11 בספטמבר.
7 באוקטובר 2001 – לאחר הכרזת ארצות הברית על המלחמה העולמית בטרור כתגובה לפיגועי 11 בספטמבר, מתחילה מלחמת אפגניסטן, במסגרתה כובשת ארצות הברית בראש קואליציה בין-לאומית את אפגניסטן וממגרת את שלטון הטליבאן.
11 בדצמבר 2001 – סין מצטרפת לארגון הסחר העולמי.
1 בינואר 2002 – מטבעות ושטרות של אירו נעשים למטבעות הרשמיים בחלק ממדינות אירופה.
8 בפברואר 2002 – נפתחת אולימפיאדת החורף ה-19 בסולט לייק סיטי בארצות הברית.
27 במרץ 2002 – הפיגוע במלון פארק: 30 איש נרצחים בפיגוע התאבדות במלון פארק בנתניה בליל הסדר, למחרת מוכרז מבצע חומת מגן
20 במאי 2002 – קמה המדינה הראשונה במאה ה-21, מזרח טימור.
10 בספטמבר 2002 – שווייץ מצטרפת לאו"ם.
16 בינואר 2003 – מעבורת החלל קולומביה משוגרת לטיסה STS-107, שממנה לא שבה.
1 בפברואר 2003 – אסון הקולומביה: מעבורת החלל קולומביה נשרפת בחזרתה לכדור הארץ, ונספו שבעת אנשי צוות המעבורת.
20 במרץ 2003 – המלחמה העולמית בטרור: מתחילה מלחמת עיראק בפלישת קואליציה בין-לאומית בראשות ארצות הברית ובריטניה לעיראק על מנת להפיל את משטרו של סדאם חוסיין.
15 באוקטובר 2003 – יאנג ליוואי הפך לטייקונאוט הסיני הראשון על גבי השנז'ו 5.
2 במרץ 2004 – הגשושית רוזטה שוגרה למסעה בן עשר השנים אל השביט צ'וריומוב-גרסימנקו
1 במאי 2004 – האיחוד האירופי מתרחב בעשר מדינות נוספות: אסטוניה, הונגריה, לטביה, ליטא, מלטה, סלובניה, סלובקיה, פולין, צ'כיה וקפריסין.
13 באוגוסט 2004 – נפתחה אולימפיאדת אתונה.
26 בדצמבר 2004 – רעידת אדמה רבת עוצמה גורמת לגלי צונאמי בחופי האוקיינוס ההודי, כ-280,000 איש נהרגים.
16 בפברואר 2005 – פרוטוקול קיוטו נכנס לתוקף.
7 ביולי 2005 – מתקפת פיגועי טרור על לונדון אשר בוצעו על ידי ארגון אל-קאעידה.
15 באוגוסט 2005 – ישראל מתחילה בביצוע תוכנית ההתנתקות. תוכנית ההתנתקות הוא השם שניתן לפינוי יישובי גוש קטיף ומספר התנחלויות בצפון השומרון, ונסיגת צה"ל מרצועת עזה.
25 בינואר 2006 – החמאס זוכה ברוב גדול בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית.
5 ביוני 2006 – סרביה מכריזה על עצמאותה לאחר פירוק האיחוד המדיני של סרביה ומונטנגרו.
12 ביולי 2006 – מלחמת לבנון השנייה: ישראל פולשת ללבנון בעקבות חטיפת חיילים בידי חזבאללה.
30 בדצמבר 2006 – סדאם חוסיין מוצא להורג בתלייה לאחר שנשפט על פשעים נגד האנושות.
30 בינואר 2007 – מיקרוסופט משחררת את מערכת ההפעלה Windows Vista למשתמשים ביתיים.
29 ביוני 2007 – התחלת המכירות של האייפון הראשון של חברת אפל.
6 בספטמבר 2007 – תקיפת הכור הגרעיני בסוריה: כור גרעיני בסוריה הושמד על ידי חיל האוויר הישראלי.
17 בפברואר 2008 – האשים טאצ'י מכריז על עצמאותה של קוסובו שהייתה עד אותה תקופה טריטוריה אוטונומית של סרביה.
8 באוגוסט 2008 – נפתחה אולימפיאדת בייג'ינג.
27 בדצמבר 2008 – מבצע עופרת יצוקה: ישראל פולשת לרצועת עזה במטרה לפגוע בחמאס, בעקבות ירי רקטות כבד על יישובי עוטף עזה.
20 בינואר 2009 – ברק אובמה הושבע לנשיאה ה-44 של ארצות הברית, והפך לנשיא האפרו-אמריקאי הראשון בהיסטוריה של ארצות הברית.
21 ביוני 2009 – מורחבת האוטונומיה של האי גרינלנד מדנמרק.
העשור השני של המאה ה-21
12 בינואר 2010 – רעידת אדמה בפורט-או-פרנס, האיטי בסולם מגניטודה לפי מומנט 7.0, כ-250,000 הרוגים.
12 בפברואר 2010 – פתיחת משחקי החורף האולימפיים בוונקובר, קנדה.
31 במאי 2010 – לוחמי שייטת 13 משתלטים על המשט שניסה לפרוץ את הסגר על רצועת עזה
18 בדצמבר 2010 – גל המחאות בארצות ערב מתחיל בתוניסיה כדי להפיל את המשטר הדיקטטורי בארצות ערב.
10 במרץ 2011 – רעידת אדמה בסנדאי שבעקבותיה גל צונאמי והתפשטות הקרינה מהכור בפוקושימה שביפן כ-16 אלף הרוגים.
2 במאי 2011 – מבצע חנית נפטון: אוסאמה בן לאדן מנהיג ארגון הטרור אל-קאעידה ומתכנן פיגועי 11 בספטמבר נהרג על ידי יחידת אריות הים האמריקנית.
9 ביולי 2011 – דרום סודאן מכריזה על עצמאותה.
27 ביולי 2012 – פתיחת אולימפיאדת לונדון
14 בנובמבר 2012 – ההתנקשות באחמד ג'עברי ותחילת מבצע עמוד ענן.
12 בדצמבר 2012 – החששות לגבי סוף העולם, עקב סיום לוח השנה של המאיה – הוכחו כלא נכונים.
28 בפברואר 2013 – מתפטר האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר ו-13 ימים לאחר מכן התמנה האפיפיור פרנציסקוס
29 ביוני 2014 – ארגון דאעש מכריז על הקמת "ח'ליפות עולמית המדינה האסלאמית".
8 ביולי 2014 – מבצע צוק איתן: ישראל מפציצה ברצועת עזה עקב ירי כבד של החמאס לעבר ישראל, ובהמשך נכנסת קרקעית לרצועת עזה במטרה להרוס את מנהרות טרור אותם בנה חמאס אל תוך שטחי ישראל והתרחש קרב שג'אעייה.
25 באפריל 2015 – רעידת אדמה בנפאל בעוצמת 7.9 בסולם מגניטודה לפי מומנט. היא הרגה 8,000 פצעה עשרות אלפים וגרמה נזק של 3.5 מיליארד דולר.
14 ביולי 2015 – הגשושית ניו הורייזונס מצלמת לראשונה את פלוטו מקרוב, וחושפת מידע אודותיו.
29 בספטמבר 2015 – מתגלים מים זורמים במאדים.
13 בנובמבר 2015 – החלה מתקפת טרור משולבת בשישה מוקדים שונים בבירת צרפת, מובילים למעל 100 הרוגים.
26 במרץ 2016 – מתקפת טרור בשני מוקדים בבריסל, שני פיגועים בנמל התעופה של בריסל ולאחר מכן פיגוע בתחנת המטרו. נהרגו 32 אנשים ומעל 300 נפצעו.
23 ביוני 2016 – נערך משאל העם על חברות הממלכה המאוחדת באיחוד האירופי (2016) שהוביל לברקזיט.
14 ביולי 2016 – פיגוע הדריסה בניס – מחבל מוסלמי צרפתי ממוצא תוניסאי דהר עם משאית לכיוון החוגגים את יום הבסטיליה בעיר ניס שבצרפת ולאחר מכן התחיל לירות באזרחים ברובה אוטומטי.
5 באוגוסט 2016 – פתיחת אולימפיאדת ריו דה ז'ניירו (2016).
20 בינואר 2017 – דונלד טראמפ הושבע לנשיאה ה-45 של ארצות הברית.
1 באוקטובר 2017 – משאל העם על עצמאות קטלוניה (חבל ארץ בספרד) הסתיים בתוצאות של 90% תמיכה לטובת הפיכת החבל לרפובליקה עצמאית.
9 בפברואר 2018 – פתיחת אולימפיאדת פיונגצ'אנג (משחקי החורף האולימפיים).
8 במאי 2018 – נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, הודיע על פרישת ארצות הברית מהסכם הגרעין עם איראן.
12 ביוני 2018 – פסגת ארצות הברית – קוריאה הצפונית בסינגפור, מפגש תקדימי בין נשיא ארצות הברית לבין מנהיג קוריאה הצפונית, שהתחייב לפירוק מלא של חצי האי הקוריאני מנשק גרעיני.
2 באוגוסט 2018 – אפל היא החברה הראשונה בעולם ששווה מעל 1,000,000,000,000 דולרים.
27 באוקטובר 2018 – פיגוע הירי בבית הכנסת בפיטסבורג: אנטישמי פתח בירי בתוך בית כנסת בפיטסבורג, פנסילבניה במהלך ברית מילה, 11 מתפללים נרצחו.
15 באפריל 2019 – קתדרלת נוטרדאם שבפריז נשרפה, גג הקתדרלה ואחד הצריחים בה נהרסו כליל.
אוגוסט 2019 – יערות הגשם באמזונאס עולים באש.
דצמבר 2019 – מגפת הקורונה.
שנות ה-20 של המאה ה-21
27 בפברואר 2020 – מקרה ראשון של וירוס קורונה בישראל
25 במאי 2020 – ג'ורג' פלויד נרצח במהלך מעצר אלים בידי שוטר במיניאפוליס, מינסוטה. מותו הצית מהומות נרחבות בארצות הברית, בטענה לגזענות כלפי אפרו אמריקאים. השוטר הורשע ברצח כעבור כשנה.
28 ביוני 2020 – אובחנו כעשרה מיליון נדבקים בנגיף הקורונה ברחבי העולם
4 באוגוסט 2020 – הפיצוץ בנמל ביירות. כ-207 איש נהרגו באסון, למעלה מ־6,000 נפצעו, רבים נעדרו ונגרם נזק לבירה. לבנון הייתה בעיצומם משבר פוליטי, קריסה כלכלית ומחאות בעצימות משתנה.
13 באוגוסט 2020 – הכרזה על הסכם איחוד האמירויות-ישראל
15 בספטמבר 2020 – ישראל חתמה על הסכמי נורמליזציה עם איחוד האמירויות הערביות ובחריין בבית הלבן. בהמשך נחתמו הסכמים עם סודאן ומרוקו
3 בנובמבר 2020 נערכו הבחירות לנשיאות ארצות הברית ה-59 במספר ובהן ניצח ג'ו ביידן לאחר שקיבל 306 אלקטורים שהבטיחו את בחירתו לנשיא ה-46 של ארצות הברית
סוף 2020 – החל מתן חיסון המוני נגד נגיף הקורונה לאוכלוסיית העולם.
6 בינואר 2021 – ההסתערות על הקפיטול
26 בינואר 2021 – עבר העולם את רף 100 המיליון הנדבקים בנגיף הקורונה.
19 באפריל 2021 – אינג'ניואיטי טס בשמי מאדים, זו הייתה הטיסה הראשונה של כלי טיס על פני כוכב לכת אחר.
10 במאי 2021 – החל מבצע שומר החומות ברצועת עזה. במקביל היו המהומות בישראל (2021).
23 ביולי 2021 – פתיחת אולימפיאדת טוקיו שנדחתה בשנה עקב מגפת הקורונה.
15 באוגוסט 2021 – קאבול נכבשה בהשתלטות הטליבאן על אפגניסטן והשלטון באפגניסטן התפורר. זאת במקביל לנסיגת כוחות ארצות הברית מאפגניסטן (2021).
24 בפברואר 2022 – הפלישה הרוסית לאוקראינה.
7 באוקטובר 2023 – מלחמת חרבות ברזל
אישים בולטים
מדינאים
ביל קלינטון – נשיא ארצות הברית (1993–2001)
ג'ורג' ווקר בוש – נשיא ארצות הברית (2001–2009)
ברק אובמה – נשיא ארצות הברית (2009–2017)
דונלד טראמפ – נשיא ארצות הברית (2017–2021)
ג'ו ביידן – נשיא ארצות הברית (2021–)
ולדימיר פוטין – נשיא הפדרציה הרוסית (1999–2008, 2008–2012, 2012–)
דימיטרי מדבדב – נשיא הפדרציה הרוסית (2008–2012)
טוני בלייר – ראש ממשלת בריטניה ושליח הקוורטט למזרח התיכון (1997–2007)
גורדון בראון – ראש ממשלת בריטניה (2007–2010)
דייוויד קמרון – ראש ממשלת בריטניה (2010–2016)
תרזה מיי – ראש ממשלת בריטניה (2016–2019)
בוריס ג'ונסון – ראש ממשלת בריטניה (2019–2022)
ז'אק שיראק – נשיא צרפת (1995–2007)
ניקולא סרקוזי – נשיא צרפת (2007–2012)
פרנסואה הולנד – נשיא צרפת (2012–2017)
עמנואל מקרון – נשיא צרפת (2017–)
גרהרד שרדר – קנצלר גרמניה (1998–2005)
אנגלה מרקל – קנצלרית גרמניה (2005–2021)
אולף שולץ – קנצלר גרמניה (2021–)
פדריקה מוגריני – הנציגה העליונה לענייני חוץ וביטחון של האיחוד האירופי
עלי ח'אמנאי – שליטה העליון של הרפובליקה האסלאמית של איראן (1989–)
מחמוד אחמדינז'אד – נשיא איראן (2005–2013)
חסן רוחאני – נשיא איראן (2013–2021)
אבראהים ראיסי – נשיא איראן (2021–2024)
באן קי-מון – מזכ"ל האו"ם (2007–2016)
אנטוניו גוטרש – מזכ"ל האו"ם (2017–)
סדאם חוסיין – שליט עיראק (1979–2003)
מועמר קדאפי –שליט לוב לשעבר (1969–2011)
בשאר אל אסד – נשיא סוריה (2000–)
אריאל שרון – ראש ממשלת ישראל (2001–2006)
אהוד אולמרט – ראש ממשלת ישראל (2006–2009)
בנימין נתניהו – ראש ממשלת ישראל (2009–2021, 2022–)
סלמאן – מלך ערב הסעודית (2005–)
מוחמד בן סלמאן – יורש העצר ושר ההגנה הסעודי
חו ג'ינטאו – נשיא סין (2002–2012)
שי ג'ינפינג – נשיא סין (2012–)
הילרי קלינטון – מזכירת המדינה של ארצות הברית (2009 ל-2013) ומועמדת המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ב-2016
רג'פ טייפ ארדואן – נשיא טורקיה וראש ממשלתה לשעבר (2014–)
קים ג'ונג און – שליט צפון קוריאה (2011–)
ניקולאס מדורו – נשיא ונצואלה (2013–)
וולודימיר זלנסקי – נשיא אוקראינה (2019–)
סילביו ברלוסקוני – ראש ממשלת איטליה.
אמנים ובדרנים
בריטני ספירס – זמרת אמריקאית
ג'יימס קמרון – במאי ומפיק סרטי קולנוע
כריסטופר נולן – במאי ותסריטאי
דייוויד גטה – אחד ה-DJ המצליחים בעולם
ג'יי קיי רולינג – סופרת, מחברת ספרי הארי פוטר
דן בראון – סופר
אבריל לאבין – זמרת
סוזן קולינס – סופרת, מחברת ספרי משחקי הרעב
אמינם – ראפר
סטרומאה – זמר פופ בלגי ממוצא ולוני
טיילור סוויפט – זמרת
ג'סטין ביבר – זמר קנדי
מורגן פרימן – שחקן ובמאי קולנוע אמריקאי ממוצא אפרו אמריקאי
ג'ורג' קלוני – שחקן קולנוע אמריקני
בראד פיט – שחקן קולנוע אמריקני
לאונרדו דה קפריו – שחקן קולנוע אמריקני
טום קרוז – שחקן קולנוע אמריקני
ראסל קרואו – שחקן קולנוע אוסטרלי
מרגו רובי – שחקנית קולנוע אוסטרלית
אמה ווטסון – שחקנית קולנוע בריטית
אנג'לינה ג'ולי – שחקנית קולנוע ובמאית סרטים אמריקנית
ביונסה – זמרת
אדל – זמרת בריטית
אד שירן – זמר
שאקירה – זמרת
ג'ניפר לופז – זמרת
ריהאנה – זמרת
ספורטאים
מייקל פלפס – שיאן העולם בשחיה ובעל המספר הגדול של מדליות בכל הזמנים
ליונל מסי – כדורגלן ארגנטנאי, מגדולי הכדורגלנים בכל הזמנים
כריסטיאנו רונאלדו – כדורגלן פורטוגלי, מגדולי הכדורגלנים בכל הזמנים
קובי בראיינט – שחקן כדורסל, מגדולי הכדורסלנים בכל הזמנים
רוג'ר פדרר – טניסאי שווייצרי, שיאן כל הזמנים במספר הזכיות בטורניר וימבלדון
רפאל נדאל – טניסאי ספרדי, שיאן כל הזמנים במספר הזכיות בטורניר הרולאן גארוס
נובאק ג'וקוביץ' – טניסאי סרבי, המחזיק במספר הזכיות הרב ביותר בטורנירי גראנד סלאם
טייגר וודס – שחקן גולף אמריקאי, שבזכות הישגיו הוא מדורג בין שחקני הגולף המצליחים ביותר בהיסטוריה.
יוסיין בולט – האצן המהיר ביותר אי פעם מחזיקי שיאי עולם ב־100 מטר ו־200 מטר ריצה
לברון ג'יימס – מגדולי הכדורסלנים בכל הזמנים
זלאטן איברהימוביץ' – כדורגלן שוודי, מהשחקנים המצליחים והמפורסמים בעולם
אשטון איטון – אתלט, שיאן העולם בקרב 10 ובקרב 7
סרינה ויליאמס – טניסאית אמריקנית בעלת 20 תוארי גראנד סלאם
ארמנד דופלנטיס – אתלט אמריקאי-שוודי שיאן העולם בקפיצה במוט
ילנה איסינבייבה – אתלטית רוסייה שיאנית העולם בקפיצה במוט
טדי רינר – ג'ודוקא צרפתי, ארבע פעמים האלוף האולימפי, ו-11 פעמים אלוף עולם, יותר מכל ג'ודוקא אחר בהיסטוריה
סימון ביילס – מתעמלת אמריקאית, בעלת המספר הגדול ביותר של מדליות בכל הזמנים
קייטי לדקי – שחיינית אמריקאית, המעוטרת ביותר בהיסטוריה האולימפית והספורטאית השלישית המעוטרת בהיסטוריה האולימפית
לואיס המילטון – נהג מרוצי מכוניות בריטי, זכה בשבע אליפויות נהגים בפורמולה 1
פלויד מייוות'ר – מתאגרף אמריקאי, אלוף עולם על ידי חמישה ארגוני אגרוף מקצוענים. זכה בעשר אליפויות.
מרטה – כדורגלנית ברזילאית, אחת הכדורגלניות הגדולות בכל הזמנים
טום בריידי – שחקן פוטבול אמריקאי ששיחק בעמדת הקוורטרבק, זכה בשבעה תארים
טאמיקה קאצ'ינגס – שחקנית כדורסל, מגדולי הכדורסלניות בכל הזמנים
מנהיגי ארגוני טרור משמעותיים
אוסאמה בן לאדן – מנהיג ארגון הטרור אל-קאעידה
חסן נסראללה – מנהיג ארגון טרור חזבאללה
אבו בכר אל-בגדאדי – מנהיג ארגון הטרור המדינה האסלאמית
מדענים, ממצאים ופורצי דרך
אילון מאסק – יזם ומהנדס קנדיאמריקאי יליד דרום אפריקה
מיצ'יו קאקו – פיזיקאי אמריקאי ממוצא יפני
סטיבן הוקינג – אסטרו פיזיקאי
מייקל בראון – אסטרונום יהודי-אמריקאי
מאטה רימאץ – יזם וממציא קרואטי
אישים בולטים ביהדות
הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא (1914–2007) – ראש ישיבת מרכז הרב, פוסק, הרב הראשי לישראל בשנים ה'תשמ"ג–ה'תשנ"ג (1983–1993), דיין ואב בית דין בבית הדין הרבני בירושלים ובבית הדין הגדול.
הרב מרדכי אליהו (1929–2010) – פוסק, מקובל ומנהיג דתי. כיהן בתפקיד הראשון לציון והרב הראשי לישראל בשנים ה'תשמ"ג–ה'תשנ"ג (1983–1993).
הרב יוסף שלום אלישיב (1910–2012) – למדן אוטודידקט ופוסק הלכה נודע.
הרב עובדיה יוסף (1920–2013) – פוסק ומחבר חרדי-ספרדי, כיהן בתפקיד הראשון לציון והרב הראשי לישראל בשנים 1973–1983 והיה מנהיגה הרוחני ונשיא מועצת חכמי התורה של מפלגת ש"ס מאז הקמתה.
הרב אהרן יהודה ליב שטינמן (1914–2017) – רב חרדיליטאי ישראלי, ממנהיגיו הבולטים של הציבור החרדי במפנה המאה ה-21.
הרב יעקב צבי [שם לועזי: ג'ונתן הנרי] זקס (1948–2020), הוגה דתי בריטי, כיהן כרב הראשי של הקהילות העבריות המאוחדות בחבר העמים הבריטי בין 1991 ל-2013.
הרב שמריהו יוסף חיים קַניֶבסקִי (1928–2022), פוסק הלכה ומנהיג רוחני בולט בציבור החרדי-ליטאי.
הרב חיים דרוקמן (1932–2022) – מחנך ומנהיג ציבור ציוני דתי, ראש ישיבת אור עציון ונשיא מוסדותיה, רב היישוב מרכז שפירא, יושב ראש מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא וחבר ההנהלה הארצית של תנועת בני עקיבא.
הרב צבי ישראל טאו (נולד ב-1938), מהבולטים והמשפיעים בזרם ה"ממלכתי" בציבור התורני לאומי ונשיא ישיבת הר המור.
הרב יעקב אריאל (נולד ב-1937) – מחשובי הפוסקים והרבנים בציונות הדתית. בין השנים 1990–2017 שימש כרב העיר רמת גן ואב בית הדין לדיני ממונות בה. חתן פרס ישראל בספרות תורנית לשנת ה'תש"ף (2020).
תגליות והמצאות בולטות
מחשב לוח
שעון חכם
בית חכם
טלוויזיה חכמה
מערכת כיפת ברזל
מכונית אוטונומית
מציאות מדומה
סיגריה אלקטרונית
רכינוע
הדפסה תלת-ממדית עם חומר ביולוגי
היתוך גרעיני מבוקר במעבדההתקדמות מרשימה לקראת היתוך גרעיני מבוקר
אירועים צפויים
2099 – תפתח קפסולת זמן אשר הוטמנה ב-1999 במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב-יפו.
אירועים אסטרונומיים
2100 – כוכב הצפון יגיע לשיא הקרבה הזוויתית לצפון המדויק.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
+ | 2024-08-30T08:07:45 |
פרשת טוביאנסקי | 250px|ממוזער|שמאל|מאיר טוביאנסקי במדי צה"ל, 1948
פרשת טוביאנסקי היא סיפור הוצאתו להורג של קצין צה"ל, מאיר טוביאנסקי (20 במאי 1904 – 30 ביוני 1948), שהואשם על לא עוול בכפו, כפי שהתברר לאחר מעשה, בבגידה נגד ישראל, במהלך מלחמת העצמאות. הוא הועמד בפני בית דין שדה, הורשע והוצא להורג בהחלטה יחידה מסוגה בתולדות מדינת ישראל.
ביוגרפיה
מאיר טוביאנסקי (או "מישה", כפי שכונה בפי חבריו), נולד ב-20 במאי 1904 לדבורה (ורה) ויעקב בעיר קובנה שבליטא, אז תחת שלטון האימפריה הרוסית. בהיותו כבן 10 עברה משפחתו לברטיסלאבה, שם החל טוביאנסקי הצעיר את לימודיו. בשנת 1920 חזרה המשפחה לקובנה, ובה סיים את הגימנסיה הריאלית העברית בקובנה.
בהגיעו לגיל 18 התגייס לצבא הליטאי, התגלה כקלע מצטיין, וצורף לנבחרת הקלעים הלאומית של ליטא. הוא השתתף בכיבוש הליטאי של אזור קלייפדה. היה חבר ב"אגודה האוניברסיטאית" היהודית וחבר פעיל באגודת "מכבי". קיבל תואר מהנדס, לאחר שהשלים את לימודיו באוניברסיטאות של ליטא ושל רוסיה. הצטרף לקבוצת יהודים עולים ועלה לארץ ישראל ב-6 במאי 1925. הוא נקלט בעבודות חקלאיות שונות, כולל עבודה פיזית בשדות בנימינה. בעת קידוח באר בשדות היישוב חלה בקדחת, ועל פי המלצת רופאיו עזב את העבודה החקלאית, וחיפש עבודה המתאימה יותר למצבו הגופני.
הוא לא מצא עבודה בתחום השכלתו כמהנדס, אך המשיך להשתלם במקצועו ולקרוא ספרות מקצועית. בנובמבר 1926, מששמע שמחפשים שוטרים חדשים, התגייס למשטרת המנדט, ולמד בבית הספר לשוטרים בירושלים. סיים את ההכשרה בהצלחה במאי 1927 והוצב כשוטר בחיפה. בעת מאורעות תרפ"ט, סירב לפקודת מפקדו להגיע להדר הכרמל, בטענה כי גם בעיר התחתית נמצאים יהודים, ואף הם זקוקים להגנה. אירוע זה הביא להפסקת העסקתו של טוביאנסקי במשטרה. בעת המאורעות סייע טוביאנסקי בהצלת יהודים ברחוב נצרת בחיפה. הוא נאסר על ידי הבריטים, ועלה לראשונה לכותרות כאשר הואשם בהריגת ערבי בחיפה. הוא שוחרר, אך נאלץ לעזוב את חיפה מחשש שהערבים ינקמו בו ויתנקשו בחייו. מאז היה חשוד בעיני הבריטים כחבר פעיל ב"הגנה". תקופה מסוימת סבל חרפת רעב והסתובב ללא קורת גג לראשו. כאשר הוצעה לו ב"הגנה" עבודה בשכר, סירב לקבלה, והוסיף לעבוד בהתנדבות.
ב-1931 התנדב עם צעירים אחדים למחלקה הטכנית של הרדיו שהפעילה המשטרה הבריטית בירושלים, עבודה שהייתה כרוכה בסכנות וחייבה שהייה בקרב בדואים והרחק מכל יישוב יהודי. עבודה זו עשה טוביאנסקי מתוך כוונה שכך יוכל להועיל ל"הגנה" בשעת הצורך, ואומנם זו הביאה, לאחר זמן, תועלת מרובה לארגון ההגנה.
ב-1934 החל לעבוד בחברת האשלג בדרום ים המלח, נשא אישה ונולד לו בנו היחיד, יעקב בנטוב. במאורעות תרצ"ו, בשעה שנשלח להגנת שכונת ימין משה בירושלים, שהייתה קשה להגנה, ענה שהוא מוכן למלא כל פקודה שתוטל עליו ככל יכולתו. בשנים 1938–1939 עבד כמנהל עבודה בחברת "בלפור ביטי" שהפעילה את תחנת הכוח ירושלים, ועשה רבות להעסקת יהודים בתחומיה.
בשירות הבריטים
בהמלצת "ההגנה" לחבריה לקום ולפעול לעזרת הבריטים שנערכו למלחמה בגרמנים, התגייס טוביאנסקי לצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה. הוא שירת במשך שש שנים בחיל ההנדסה המלכותי, ובינואר 1943 קיבל דרגת מייג'ור (המקבילה לרב-סרן). בשנות המלחמה השיג נשק בצורה לא חוקית עבור ההגנה ממחסני הצבא הבריטי, ואף היה במעקב של הבולשת הבריטית. כשהוצבה יחידתו בסוריה סיכן את חייו בתפקידים חשאיים למען "ההגנה", וכאשר הגיע לאיטליה עזר לפליטים יהודים שהתרכזו במדינה זו לאחר שברחו מגיא ההריגה.
ביום ניצחון בעלות הברית התכבד בקבלת המסדר של כל הכוחות היהודיים בצבא הבריטי באלכסנדריה שבמצרים, לשם הועבר עם יחידתו. כששוחרר מהצבא הבריטי ב-1946, עבד כמהנדס במחנה הבריטי "אלנבי", שבדרום ירושלים סמוך לשכונת תלפיות. ב-1947 התקבל לעבודה בחברת החשמל הירושלמית, תחילה כסגן מהנדס בבנייה ובהנחת כבלי חשמל, ואחר כך התקדם לתפקידים נוספים.
בראשית מלחמת העצמאות התגייס לארגון "ההגנה" במרחב ירושלים. הוא סייע כמהנדס לפעולות ההגנה, ולהתקנת בורות צבירה למי גשמים בימי המצור על ירושלים. בראשית 1948 מונה על ידי דוד שאלתיאל למפקד מחנה הקבע היחיד שהיה אז בירושלים, מחנה שנלר (מלבד בסיס הגדנ"ע בשייח' באדר, שכונה "גבעת רם"). במחנה שנלר רוכזו מצרכי המזון שהועברו אז בשיירות מהשפלה לירושלים. בתחילת אביב 1948 הועבר טוביאנסקי ממחנה שנלר לחיל האוויר, והוא מונה למפקד שלושת שדות התעופה של החיל, שהיו באותם ימים באזור ירושלים.
בעבודתו האזרחית בחברת החשמל, שאותה המשיך במקביל לעבודתו הצבאית בארגונים הצבאיים ההולכים ומתגבשים, התגלה כמהנדס בעל יכולות טכניות גבוהות. ב"הגנה" נחשב למפקד מעולה ולמארגן בעל יכולת, עצמאי בפיקודו.
החשד בבגידה
בסוף יוני 1948, עם תום המצור על ירושלים, נסע טוביאנסקי לתל אביב כדי לקנות מצרכי מזון. הוא נעצר בחטף בשוק הכרמל, הובל למשרדי המודיעין בתל אביב ונחקר על ידי דוד קרון, איסר בארי, בנימין גיבלי ואברהם קדרון, שהיה אחר כך מבכירי משרד החוץ הישראלי, ועבד אז גם במודיעין. טוביאנסקי הואשם בבגידה ובמסירת ידיעות לאויב, ונמסר לו שיועמד לדין עוד באותו יום על כי מסר לבריטים, במסגרת תפקידו בחברת החשמל, רשימה של צרכני החשמל הגדולים בירושלים.
הטענה הבלתי מבוססת הייתה כי הלגיון הפגיז באופן מכוון את המבנים של צרכני החשמל הגדולים בירושלים (מפעלי תע"ש לייצור נשק ותחמושת) לפי נתונים שקיבל מנהלה הבריטי של חברת החשמל מידידו המהנדס טוביאנסקי. פקיד בחברת החשמל שהתקנא בטוביאנסקי סיפר לרב־סרן בנימין גיבלי, קצין המודיעין של החטיבה הירושלמית, כי ראה את טוביאנסקי מעביר למנהל המשרד, לפי דרישתו, את רשימת צרכני החשמל העיקריים בירושלים. גיבלי התעלם מכך שהרשימה הוכנה על ידי עובדי החברה לבקשת ההנהלה הבריטית, ונמסרה למנהל המשרד בגלוי ובנוכחות צוות העובדים. הוא גם לא ניסה לברר מתי נמסרה לו אותה רשימה, שהגיעה לידיו כמה ימים לאחר ההפגזה של הלגיון, שגם לא כוונה דווקא נגד צרכני החשמל הגדולים, אלא כללית לאזורי שליטה בירושלים.
משפט שדה והוצאה להורג
שמאל|ממוזער|240px|בניין בית הספר הנטוש, אשר בו נערך המשפט (כיום "מצפה הראל")
שמאל|ממוזער|240px|"בית הקשתות" – על קיר הבית הוצא טוביאנסקי להורג (כיום בתחום קיבוץ הראל)
ב-30 ביוני 1948 הוכנס טוביאנסקי למכונית שלוותה על ידי שתי מכוניות אחרות שיצאו מתל אביב לכיוון קיבוץ חולדה. משם הגיעו לבניין נטוש של בית הספר המשותף לכפרים בית ג'יז ובית סוסין (באתר בית הספר הוקם מאוחר יותר מצפה הראל, כקילומטר וחצי מזרחית לקיבוץ הראל, והבניין הנטוש קיים עד היום). טוביאנסקי הוצא מהמכונית, הוכנס לאחת משתי הכיתות של בית הספר, והועמד למשפט בפני בית דין שדה. איסר בארי מינה את חברי בית הדין מבין אנשיו וגם הציב את עצמו כתובע. לשלושת הקצינים שמונו לשופטים, דוד קרון, בנימין גיבלי ואברהם קדרון, שהיו קציני מודיעין בתפקידם, לא הייתה הכשרה משפטית. על אף ליווי משפטי של התובע הכללי של צה"ל דאז, אברהם גורלי, לא היה כתב אישום, לא הוצגו ראיות, ולא מונה סנגור לנאשם; למשפט לא הובאו עדים, לא נרשם פרוטוקול וכלל לא התקיים דיון במהלכו. בפני מאיר טוביאנסקי הוטחה אשמת הבגידה, אשר הסתמכה על דו"ח צרכני החשמל. הוא נדהם לשמוע כי מיוחסת לו בגידה על בסיס רשימה זו, ועל אף שהגיב כי לא בגד ולא התכוון לבגוד, נודע כי בכך הסתיים "הדיון"; לטוביאנסקי לא ניתנה זכות ערעור. השופטים הרשיעו את טוביאנסקי בבגידה, ומייד גזרו עליו עונש מוות בירייה. לימים התברר כי "פסק הדין" נכתב רק לאחר ביצוע גזר הדין.
בעת שהדיון התנהל עסק איסר בארי, שאיחר למשפט, בהכנת כיתת יורים בת שישה חיילים, אשר נלקחו מחטיבת יפתח שהתאמנה באזור. השישה הובאו, מבלי שידעו את הסיבה לכך, לבית דו-קומתי שנותר על תילו עד היום בקיבוץ הראל ונקרא "בית הקשתות". לאחר שעה קלה הגיעו השופטים לבית, כפתו את טוביאנסקי, וקשרו את עיניו. הוא הוצב עם פניו אל הקיר, וכיתת היורים הצטוותה לירות בראשו. טוביאנסקי נהרג במקום, וליד הקיר נחפר בור, שלתוכו הושלכה גופתו וכוסתה בעפר. למשפחתו לא נמסרה הודעה.
בני ביתו של טוביאנסקי המתינו לשובו, ועם בוקר יצאו לחפשו. במקום עבודתו בחברת החשמל לא ידעו דבר, וכך גם בבסיס הקטן של חיל האוויר בירושלים. מישהו הפנה את בני המשפחה אל משרדי ש"י, שירות הידיעות של "ההגנה", ושם פגשו את יצחק לוי, שהיה ראש הש"י במחוז ירושלים. הוא סיפר להם שמספר ימים קודם לכן סיים את תפקידו, והפנה אותם לבנימין גיבלי. כך הסתובבה רעייתו של טוביאנסקי מספר ימים, וחיפשה אחר בעלה.
ב-19 ביולי 1948 נמסרה הודעה לעיתונות שמרגל ישראלי הוצא להורג, ללא פרסום שמו. נוסח ההודעה כפי שפורסם בעיתון הארץ היה:
טיהור שמו של טוביאנסקי
לאחר מספר חודשים התגלתה במקרה גופת בעל קרקעות ערבי מיפו בשם עלי קאסם ביערות הכרמל. בדיקה מצאה שהאיש נורה מטווח קצר וגופתו הושלכה בין העצים. חקירת המשטרה מצאה שמדובר בערבי ישראלי שעבד כמרגל עבור המודיעין הישראלי. חקירה נרחבת העלתה שהאיש נחשד על ידי מפקדיו במודיעין הישראלי שפעל כסוכן כפול, ושהעביר במקביל מידע למודיעין הערבי. משם, הדרך אל איסר בארי ואנשיו הייתה קצרה, ואלה הודו בחקירתם כי הם שירו בקאסם, הרגוהו בלא משפט והשליכו את גופתו ביער. בעקבות אירוע זה ופרשת אבא חושי, דוד בן-גוריון ואנשיו העמידו לדין את איסר בארי. בארי נשפט, נמצא אשם וסולק מהצבא.
בשלב זה, בעקבות מאבקה של האלמנה לטיהור שם בעלה, בא היועץ המשפטי הראשון של הממשלה, יעקב שמשון שפירא, ודרש לצרף למשפט גם את "תיק טוביאנסקי". ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, ניאות ומינה את אהרן חטר-ישי, הפרקליט הצבאי הראשי, לבדוק את הנושא. הבדיקה גילתה לא רק את קיומו של "משפט השדה" אשר נשמר בסוד, אלא גם את הוצאתו של טוביאנסקי להורג ללא משפט, ללא ייצוג, ללא ערעור, ללא הודעה למשפחתו על מעצרו, על משפטו ועל הוצאתו להורג. הבדיקה העלתה כי כתב האישום היה מופרך מעיקרו וכי "פסק הדין" נכתב רק לאחר הוצאתו להורג. הפצ"ר המליץ לבטל את פסק הדין, להחזיר לסרן טוביאנסקי את דרגתו, אשר נשללה ממנו, להתנצל בפני אלמנתו ובנו היתום, ולהעביר את גופתו לקבורה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים. המלצותיו התקבלו במלואן. ב-7 ביולי 1949 הועברה גופתו של טוביאנסקי לקבורה בבית העלמין שייח' באדר בהלוויה צבאית רשמית, שם נקבר לצד חללי "ההגנה". בי"ז בסיוון תשי"א (21 ביוני 1951) הועברה גופתו לבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים. על קברו נכתב כי "נהרג בשוגג".
ב-16 במרץ 1949 רשם דוד בן-גוריון ביומנו:
שנה לאחר המשפט, ב-1 ביולי 1949, כתב בן-גוריון לאלמנתו של טוביאנסקי שבעלה "היה חף מפשע, ופסק הדין וביצועו הם טעות טראגית". בסופו של המכתב הוסיף בן-גוריון: "בבית-הספר של הבן, יעקב, ייערך מפקד מיוחד, בו יוכרז בפני כל התלמידים, שהייתה טעות טראגית, למען יידעו חבריו, שאביו נפל בטעות, וילדו יוכל להתגאות בשירות של אביו ז"ל ושל אמו בהגנת המולדת". הודעה דומה נמסרה לאמצעי התקשורת. זאת לאחר שבמשפטו החוזר זוכה מכל אשמה, ואף הוענקה לו דרגת כבוד של סרן. בפסק דינו נרשם "טוביאנסקי, בן 45, חבר ההגנה נאמן מזה 22 שנה." הודאה זו של בן-גוריון, לגבי משפט שבוצע במהלך מלחמה, הייתה ציון דרך משמעותי בעיצוב סמכויות הצבא, ובפיקוח הדרג המדיני עליו.
בעקבות המקרה פרסם נתן אלתרמן את השיר "אלמנת הבוגד" ב"טור השביעי", ובו הביע את דעתו על הפרשה.
הבית שלידו בוצעה ההוצאה להורג נמצא מאחורי לולי הפיטום של קיבוץ הראל ("בית הקשתות"). הבית שופץ ונפתח לציבור כאתר תיירותי, ויש בו שילוט וסיפור המשפט.
בדצמבר 2022 פרסם "ידיעות אחרונות" בהרחבה רבה (12 עמודים) קטעים מהביוגרפיה הגנוזה של גיבלי מאת אריה קרישק, ובה מודה גיבלי כי ההליך המשפטי היה פגום וכי לא היה צריך להוציא את טוביאנסקי להורג. עם זאת, בקטעים אלה מתועד כי גיבלי עצמו היה משוכנע עד מותו כי טוביאנסקי אשם בבגידה. כמו כן מתועד כי טוביאנסקי בחר שלא יקשרו את עיניו בעת ההוצאה להורג, וכי לא מת במקום ורב הסמל הפלוגתי נאלץ "לגאול את האיש מייסוריו".
משפט בארי
ביולי 1949 נעצר בארי כחשוד ברצח טוביאנסקי, וב-11 באוגוסט 1949 החלה חקירה משפטית של בארי בנוגע להריגת טוביאנסקי. בחקירה ביקש בארי להישפט בפני בית דין צבאי, וטען כי פעל על פי ההוראות שנתנו לו ומתוקף תפקידו.
ב-16 באוקטובר 1949 נפתח משפטו של איסר בארי על הריגת טוביאנסקי בפני בית משפט אזרחי. ב-22 בנובמבר הוקרא פסק הדין, ובו נמצא בארי אשם בהריגה ובחריגה מסמכות. בית המשפט הסביר את פסיקתו באומרו:
באותו היום נידון בארי למאסר של יום אחד "מזריחת השמש ועד שקיעתה" וקנס של לירה ישראלית אחת, לאחר שהתובע והסניגור הסכימו שיש להשית על בארי עונש סמלי. עוד באותו לילה חנן נשיא המדינה, חיים ויצמן, את איסר בארי בהמלצתו של הרמטכ"ל. בארי יצא מהמשפט מדוכא מאוד, חי סגור בביתו ושפוף.
בארי ושלושת חוקריו של טוביאנסקי המשיכו במסלול חייהם. דוד קרון כתב על כך בספרו:
קרון הוסיף וכתב כי לא היה לו ספק שטוביאנסקי אשם וכי לבארי הייתה סמכות מלאה לעשות את מה שעשה. בנימין גיבלי, ראש אמ"ן לשעבר, הודה בפני הביוגרף שלו, אריה קרישק, (בספר שנגנז) כי לא היה צריך להוציא להורג את טוביאנסקי, אף שטוביאנסקי לקה ולא היה "קורבן".
250px|ממוזער|שמאל|שלט על פרשת טוביאנסקי בבית הקשתות שבקיבוץ הראל
הנצחה
בשנת 2014 עלה למסכים הסרט "טוביאנסקי" בבימויו של ריקי שלח ובכיכובם של השחקנים עוז זהבי, אורי פפר, מיכה סלקטר ואחרים, על-פי תסריט של מיכאל בר-זוהר. הסרט מציג את טוביאנסקי כקורבן המערכת והתקופה ומטיל את חרפת האשם על בארי, גיבלי ואנשיהם. את מאיר טוביאנסקי גילם השחקן מיכה סלקטר.
ב-11 בספטמבר 2016 הוסר הלוט מעל שלט בכניסה ל"בית הקשתות" בקיבוץ הראל בטקס בו השתתפו בנו של טוביאנסקי, יעקב בנטוב, ובנו של קרון.
ב-2018 פנו לראש אכ"א האלוף מוטי אלמוז בבקשה להנצחתו של מאיר טוביאנסקי. כעבור זמן לא רב המשימה הוטלה על חיל האוויר ועל פי בקשת מפקד חיל האוויר עמיקם נורקין, הנצחתו של מאיר הוטלה על אחת היחידות בבסיס נבטים. ביחידה הוקמה פינת הנצחה למאיר טוביאנסקי, ונציג מטעם היחידה נשלח לקברו ביום הזיכרון לחללי צה"ל.
באוקטובר 2021 החליטה הוועדה לשמות רחובות של עיריית ירושלים להנציח את מאיר טוביאנסקי ואת אשתו לנה, שפעלה לטיהור שמו. בתאריך 12 ביוני 2023 נערך טקס חנוכת הרחוב על שם מאיר ולנה טוביאנסקי.
ביוני 2022 הודיעה חברת החשמל שתחנת הכוח הראשונה בירושלים תיקרא על שם טוביאנסקי.
משפט אברהם גורלי
סגן-אלוף אברהם גורלי היה התובע הכללי הראשי של "ההגנה" ובהמשך של צה"ל בראשיתו, והוא ייעץ לבארי על הקמת בית דין השדה, והוציא את צו המעצר ל-10 ימים נגד טוביאנסקי. בעקבות המשפט של בארי, שבו העיד, האשים גורלי את היועץ המשפטי לממשלה, יעקב שמשון שפירא, בניהול המשפט נגד בארי ממניעים זרים. בעקבות דברים אלו, הגיש היועץ המשפטי לממשלה כתב אישום על לשון הרע נגד גורלי. גורלי הורשע בבית המשפט המחוזי ונקנס, אולם זוכה בערעור לבית המשפט העליון.
בתרבות
ב-2014 יצא לאקרנים סרט באורך מלא על הפרשה בשם "טוביאנסקי", בבימויו של ריקי שלח.
בפרק 3 של העונה החמישית של הסדרה הסאטירית היהודים באים, נעשה מערכון מוזיקלי על הפרשה בשם "טוביאנסקי – שיר השכונה".
ראו גם
יהודה אריה לוי
לקריאה נוספת
שבתי טבת, עונת הגז: כיתת יורים בבית ג'יז קַלַבַּ"ן, איש דור - הוצאה לאור, 1992
נעמי לויצקי, ילדה רעה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019, עמודים 246–252
משה אלעד, סָעַרְתְּ עָלַי, ארצי: אירועים שהסעירו את ישראל, הוצאת צמרת, תל אביב, תשפ"א 2021, עמודים 181–206
קישורים חיצוניים
גדעון מיטשניק, פרשת טובינסקי: "תיקון עוול היסטורי" לאחר 68 שנה, רואים מל"מ, גיליון 41, נובמבר 2016
סיפורו של מאיר טוביאנסקי: פרשה אפלה מהעבר מתעוררת בפייסבוק, באתר חורים ברשת
על פרשת טוביאנסקי, בהדרכת קורס מורי דרך שצולמה בהר הרצל
הדו"ח נחשף: כך הוצא להורג קצין צה"ל חף מפשע 71 שנים לאחר שרס"ן מאיר טוביאנסקי הוצא להורג באשמת ריגול על לא עוול בכפו, נחשף דו"ח בין דין שדה שהוקם • השופטים: "הנאשם הודה בהאשמות" ישראל היום, חנן גרינווד, 11 ביולי 2019
יובל שמחיס, 1948 – פרשת טוביאנסקי, אתר צה"ל הפרקליטות הצבאית
אבי דוידוביץ, פרשת מאיר טוביאנסקי – האם היא אכן אירוע חד פעמי?, 1 באוקטובר 2018
משפט טוביאנסקי, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן
לנה טוביאנסקי – "אשת הבוגד". צהלה של פעם. אתר הסיפורים והתמונות של השכונה
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: מורשעים שזוכו
קטגוריה:הוצאות להורג בארץ ישראל
קטגוריה:אנשי העלייה הרביעית
קטגוריה:לוחמי ההגנה
קטגוריה:אנשי משטרת המנדט
קטגוריה:מתנדבי היישוב לצבא הבריטי
קטגוריה:נולדים על פי ויקינתונים
קטגוריה:נפטרים על פי ויקינתונים
קטגוריה:הראל (קיבוץ)
קטגוריה:נידונים למוות בישראל | 2024-10-14T20:54:02 |
שדרות רוטשילד | ממוזער|250px|"מקהלה", פסלה של הפסלת עפרה צימבליסטה, 1996, בשדרות רוטשילד 96, הפסל מוצב כיום בשדרות רוטשילד 88
ממוזער|250x250 פיקסלים|בית לדרברג נבנה בסגנון אקלקטי במרכז ההיסטורי של תל אביב, מפגש רחוב אלנבי עם שד' רוטשילד, 2022
שְׂדֵרוֹת רוֹטְשִׁילְד היא שדרה ראשית במרכז העיר תל אביב, הקרויה על שם הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. זהו אחד הרחובות החשובים ביותר בעיר והשדרה הידועה והחשובה ביותר מבין השדרות בתל אביב; היא ממלאת תפקיד מרכזי בהתפתחות האורבנית של תל אביב, ולאורכה אתרים ומבנים חשובים רבים. השדרה הייתה ועודנה מרכז תרבותי של תל אביב, והיא חלק מלבה הכלכלי של ישראל, בהיותה אחד הרחובות העיקריים במרכז העסקים הגדול והחשוב של המדינה. ככזו, וכמרכז השכונה בה התגוררו בעבר רבים ממנהיגי העיר והלאום, התקיימו בה אירועים היסטוריים רבים, בהם הכרזת המדינה. החל משנות ה-90 עוברת השדרה תהליך שבו בניינים נמוכים מוחלפים במגדלים המשמשים למגורים ולמשרדים, תוך שימור אחדים מהמבנים הישנים, ביניהם הקיוסק הראשון של תל אביב ובפרט אלו מסגנון האקלקטי והבאוהאוס.
מבנה השדרה
נתיב מהלכן של שדרות רוטשילד הוא בצורת האות נ ואורכן כקילומטר וחצי. חלקה הדרומי של השדרה משתרע בכיוון מערב-מזרח בניצב לחוף הים והיא מתעקלת צפונה, כך שהמשכה, שנבנה מאוחר יותר, הוא בכיוון דרום-צפון. השדרה נמתחת מגבולה המזרחי של נווה צדק (מעט מערבה לרחוב הרצל) בקצה הדרום מערבי ועד מתחם הבימה בקצה הצפון מזרחי. מכיכר הבימה, המשמשת מפרק עירוני חשוב, ממשיך ציר השדרה צפונה בשדרות ח"ן עד כיכר רבין. השדרה מהווה את חוט השדרה המרכזי של שכונת לב תל אביב.
חתך השדרה כולל בניינים משני צדיה, שני נתיבי נסיעה אשר הימני משמש בדרך כלל לחניית מכוניות, ושטח להולכי רגל במרכזה. שטח זה כולל שדרות עצים, שטחי גינון, מתקני שעשועים, ספסלים, פסלים סביבתיים, שביל אופניים רחב ומספר בתי קפה קטנים במבני קיוסק. מרבית הבניינים לאורך השדרה הם בגובה של עד כ-5 קומות, ומשולבים ביניהם מספר גורדי שחקים בחלקה הדרומי של השדרה.
את שדרות רוטשילד חוצים רחובות חשובים נוספים, בהם הרצל, נחלת בנימין, אלנבי, מזא"ה, בלפור, שינקין, החשמונאים, ושדרות בן ציון (המובילות לכיכר הבימה אך אינן מצטלבות עם שדרות רוטשילד).
היסטוריה
הקמה והתפתחות
שדרות רוטשילד היו בין ארבעת הרחובות הראשונים של תל אביב (שנקראה אז "אחוזת בית"), שנחנכו לאחר רחוב הרצל (הרחוב הראשון בעיר), ובניצב אליו. הרחובות נסללו על גבי דיונות חול אשר יושרו ושוטחו, ועליהן נבנו בתיה הראשונים של העיר. התוואי שהפך להיות השדרה היה ואדי קטן שאותו קשה היה ליישר באמצעים של אז, ואליו גם התנקזו מים רבים בחורף. בשל כך הוחלט למלאו בחול להשאירו כשטח פתוח שעליו לא ייבנו בתים אלא בצדיו, כרחוב עירוני רחב יותר. בט"ו בשבט ה'תר"ע (25 בינואר 1910) החלו נטיעות בשטח פתוח זה במטרה להפוך את הרחוב לשדרה הראשונה של העיר. חודשים אחדים לאחר מכן, בדצמבר 1910, החליט ועד אחוזת בית לקרוא לשדרה על שם הברון רוטשילד, ולמנות את מרדכי בן הלל הכהן ואת מאיר דיזנגוף להודיע על כך באופן רשמי לברון. אנשי אחוזת בית ראו בשדרה את תחילתה של שדרה מפוארת כדוגמת הבולווארים המפוארים של פריז, וכך גם הציגוה לברון הצרפתי. השדרה נודעה כ"שדרות בנימין" או "בולבר רוטשילד".
בשנת 1910 נחנך קיוסק ברחוב, והיה לחנות הראשונה בעיר.
שנים אחדות לאחר מכן, בפברואר 1914, הגיע לראשונה הברון לביקור בתל אביב, שם התקבל בזרי פרחים שהעניקו לו תלמידי בתי הספר, ותושבי העיר התאספו סביב השדרה. אף הוקם לכבודו שער כבוד בתחילת השדרה. היו מי שטענו, בטעות, ששם השדרה הוסב לרוטשילד לכבוד ביקור זה.
השדרה הייתה רחוב רוחבי שחצה את רחוב הרצל הראשי, במקביל לשאר הרחובות הראשונים של העיר: רחוב אחד העם, רחוב ליליינבלום ורחוב יהודה הלוי - כל אחד מהם על שם אישיות מרכזית אחרת ברעיון הציוני ובהגשמתו. השדרה התחילה מפאתי שכונת נווה צדק ממערב ל"אחוזת בית", וקצהָ המזרחי הוביל אל החולות. הרעיון להקים שדרה בעלת "קצה פתוח" בחלקה המזרחי היה בסיס להמשך פיתוח עתידי של העיר, ואכן, כאשר התרחבה אחוזת-בית והפכה לתל אביב, נוספו לשדרה קטעים נוספים עד שנוצר התוואי הנוכחי.
עד מלחמת העולם הראשונה הגיעה השדרה בנתיבה מזרחה עד רחוב אלנבי, ולכל אורכה ניטעו עצי אזדרכת, ברוש, גרוויליאה ודקלי וושינגטוניה. עד 1922 הייתה השדרה גם השטח הציבורי הירוק היחיד בעיר, אז נחנכה גם גינת גרוזנברג. באפריל 1915 סבלה תל אביב ממכת ארבה שפגע וחיסל כמעט את כל הצומח בתל אביב, בכלל זה את כל הצומח בשדרה. רק לאחר שתושבי תל אביב שגורשו בצו עות'מאני שבו אליה, חודשה הצמחייה בשדרה. בקצה כל קטע של השדרה הוקם מבנה קיוסק קטן. עצי שקמה ניטעו לראשונה רק ב-1930, וב-1932 ניטעו עצי פיקוס ראשונים, שאותם נטעו לאחר מכן גם ברוב רחובות מרכז תל אביב בזכות הצל הרב שהם מספקים.
1918 - 1948
ב-1926 יזמו המו"לית ברכה פלאי ואגודת הסופרים יריד ספרים שנערך בשדרה, תחת השם "יום הספר העברי". היריד, שהפך למסורת שנערכה במקום מדי שנה, התפתח מאוחר יותר והפך לשבוע הספר העברי המצוין בכל רחבי הארץ.
ימין|ממוזער|250px|הקהל ממתין לבואו של הברון רוטשילד בביקורו השני בתל אביב במאי 1925
מסוף שנות ה-20 החלה תל אביב להיבנות על-פי עקרונות תוכנית גדס לפיתוח תל אביב צפונה, תוכנית שבמסגרתה התרחבה העיר בתוך עשרים שנה עד נחל הירקון, כשגבולה המזרחי היה רחוב אבן גבירול. התוכנית הקנתה לשדרה חשיבות רבה כציר המחבר את מרכזה ההיסטורי של העיר אל האזור החדש (המכונה היום "הצפון הישן"), שבו נחנכו שדרות נוספות הממשיכות את הרצף האורבני שלה. התוכנית קבעה את מקומה של כיכר הבימה כמפרק עירוני בקצה הצפוני של שדרות רוטשילד, אשר היה עד תחילת שנות ה-30 "קצה פתוח". תוכננו שדרות נוספות מצפון המהוות המשך ישיר של השדרה, כך שתיווצר טבעת שדרות הכוללת את שדרות רוטשילד, שדרות ח"ן ושדרות בן-גוריון. ב-1935 הונחה אבן הפינה של בית הבימה, משכנו החדש של תיאטרון הבימה, שהגדיר בצורה ברורה את סוף השדרה.
במהלך שנות ה-30, מ-1933, פעלה בתחילת הרחוב גם התחנה המרכזית של אגד ומוסך אוטובוסים. התחנה פעלה במקום והייתה למרכז תחבורתי חשוב של התקופה. ב-1938 נשכר "בית אבולעפיה" הסמוך ושימש כחלק מהתחנה, ובשנות ה-40 עברה אגד לתחנה המרכזית בנוה שאנן.
ביום שישי, ה' באייר ה'תש"ח (14 במאי 1948) יום העצמאות, נערך טקס הכרזת העצמאות של מדינת ישראל בבית דיזנגוף שבשדרה, בנוכחות ראשי היישוב ובראשם דוד בן-גוריון. אירוע לאומי מכונן זה נערך בתל אביב, מכיוון שירושלים הייתה נתונה תחת מצור. עם תום ההכרזה יצאו ההמונים אל הרחובות בריקודים, והחגיגות נערכו לאורך השדרה ורחוב אלנבי. ב-28 ביוני, כשבעה שבועות לאחר ההכרזה, נערך בכיכר הבימה שבקצה השדרה גם טקס ההשבעה של צבא ההגנה לישראל כצבא המדינה.
הידרדרות
250px|ממוזער|שדרות רוטשילד, מתוך סדרת תצלומי אוויר של זולטן קלוגר, 1938-1937
שמאל|ממוזער|250px|קולנוע שדרות, 1955
החל משנות השישים התרחש תהליך הדרגתי של הידרדרות השדרה והאזור, שלווה בהגירה שלילית של תושבי השדרה ומרכז העיר הישן (אזור לב תל אביב), בהזנחת התשתיות ובהפיכת השדרה לעורק לתנועה ממונעת. תהליך זה נוצר כחלק ממגמה ארצית ועולמית, של היחלשות מרכזי הערים כתוצאה מפרבור ומהתחזקות מעמדו של הרכב הפרטי.
בשנות ה-60 תוכנן להמשיך את השדרה מערבה עד לחוף הים, תוך הריסת שכונות נוה צדק ומנשייה, במסגרת תוכנית להרחבת מע"ר תל אביב מערבה. בסופו של דבר הוחלט לגנוז את תוכנית הרחבת השדרה והריסת נוה צדק. בשרפה שארעה בשדרה ב-4 בפברואר 1966 ונודעה כאחת השריפות הגדולות במדינה נשרף כליל בית צים ששכן בפינת רחוב נחלת בנימין, ואדם אחד נהרג.
בשנות ה-70 החלה מגמה של הריסת חלק מהבתים ההיסטוריים בתל אביב, ובכלל זה גם כמה מבתי השדרה. המוּדעוּת לשימור מבנים החלה להתפתח רק בשנות ה-80, ועד אז נהרסו "קולנוע שדרות" שפעל בשדרה ובתים היסטוריים נוספים בתחילת השדרה, שנבנו בשנות העשרה והעשרים ותחזוקתם הייתה לקויה מאוד. גם מרכז השדרה הוזנח במהלך תקופה זו, ובמשך שנות ה-80 וה-90 עמדו מרבית הקיוסקים של השדרה סגורים.
התחדשות השדרה
שמאל|ממוזער|250px|השדרה בשנות ה-40 של המאה ה-20
בשנת 1995 קיימה עיריית תל אביב תחרות אדריכלים לתכנון השדרות מחדש, אך יישום התוכניות לא יצא לפועל. לאחר היבחרו של רון חולדאי לראשות העיר בשנת 1998, החלו בשיפוץ שדרות העיר ובהן גם שדרות רוטשילד, תחת פיקוחו של אדריכל הנוף גדעון שריג. השדרה עברה שיפוץ ומעברי החולות שודרגו לשבילי מדשאות ארוכים. השדרות התמלאו בפרחים ובדשא, הוצבו בהן ספסלים ומתקני שעשועים לילדים, נסללו שבילי אופניים ומעברי הרחובות נעשו נוחים יותר. כמו כן, נפתחו מחדש הקיוסקים הפזורים לאורך השדרה, שהיו סגורים במשך שנים, ונפתחו בהם בתי קפה ומסעדות קטנות וגדולות. מאות ממבני השדרה הוכרזו כמבנים לשימור, ולצידם החלו לקום גורדי שחקים המיועדים לעסקים ולמלונאות. בעקבות השיפוץ מלאו השדרות באוכלוסיית האזור ובמבקרים, והפכו לאחד ממוקדי הבילוי המובילים של תל אביב, עובדה שהביאה גם לביקוש גבוה לבתי המגורים ולמשרדים לאורך השדרה ולעליית מחירי הנדל"ן, והשדרה חזרה להיות חלק חשוב במע"ר התל אביבי. כיום, הדירות הצמודות לשדרות רוטשילד הן מהיקרות ביותר שניתן למצוא בעיר.
כתוצאה מההתחדשות העירונית זרמו לרחוב עסקים רבים. עם הזמן, בגלל צפיפות, בעיות חניה ונגישות עזבו רבים מהם את הרחוב. במקומם נכנסו סטארט אפים ועסקים קטנים.
המחאה החברתית
שמאל|ממוזער|250px|מאהל המחאה, 21 ביולי 2011
ב-14 ביולי 2011 הקימו קבוצה של פעילים חברתיים ביוזמתה של דפני ליף כמה אוהלים בקצה הצפוני של השדרה כמחאה נגד המחירים הבלתי סבירים של הדיור בישראל. תוך ימים ספורים צברה המחאה תאוצה והוקמו בשדרות רוטשילד עשרות אוהלים. מחאה זו התגברה והתרחבה ומאהלים דומים החלו לקום גם בשדרות ובגנים נוספים בעיר ובערים אחרות בארץ. מחאה זו, שכונתה "מחאת האוהלים", התרחבה והובילה להפגנות בנות רבבות משתתפים. בזמן ימי המחאה, בקיץ 2011, הפכו שדרות רוטשילד למוקד המחאה בו ישב מטה המאבק ואליו הגיעו מדי יום אנשי ציבור, פוליטיקאים, פעילים חברתיים, זמרים, אמנים ואנשי רוח. בשיאו, כלל "מאהל רוטשילד" מאות אוהלים שנפרשו לאורך יותר מקילומטר בשדרה, מהבימה ועד רחוב אלנבי. המאהל החל להתפרק בהדרגה למחרת הפגנת ענק ב-3 בספטמבר ופורק סופית על ידי העירייה ב-3 באוקטובר יחד עם שאר המאהלים בעיר. גם לאחר התפוגגות מחאת האוהלים נשארה השדרה מוקד של הפגנות מחאה ונקודת יציאה למצעדי מחאה. המחאה החברתית, יחד עם שיקום השדרה והפיכתה למקום מרכזי ובעל אופי, הפכו את השדרה לאייקון חשוב של העיר ולבעלת מקום בהוויה הציבורית בישראל.
אדריכלות ואתרים לאורך הרחוב
ממוזער|250px|בית מס' 55 בפינת רחוב בצלאל יפה, בסגנון האקלקטי. אדריכל משה זרנר, 1932.
שמאל|ממוזער|250px|קהל גדול מתאסף מחוץ למוזיאון בזמן הכרזת העצמאות, ה"א באייר תש"ח
שדרות רוטשילד הן אחד המקומות המרהיבים בתל אביב, והן מושכות אליהן תיירים רבים, בין השאר בגלל האדריכלות המיוחדת שברחוב. לאורך השדרה מיוצגים שני סגנונות בנייה עיקריים: הסגנון האקלקטי המאפיין את הבתים הישנים ביותר הנמצאים בתחילת השדרה, שכונו גם "בתי החלומות", והסגנון הבינלאומי (המכונה "באוהאוס") המאפיין את רוב הבתים בחלק הצפוני שלה, שהוא חלק מרכזי מ"העיר הלבנה". המעבר ממה שמכונה "העיר האדומה" (מושג שהוגדר בדיעבד כאנטיתזה ל"עיר הלבנה") לתל אביב הלבנה מספר למעשה, באמצעות האדריכלות של השדרה, את תולדות הבנייה בתל אביב בתקופת היישוב ואת ההיסטוריה המוקדמת של האדריכלות הישראלית. רבים מכנים את השדרה "מוזיאון פתוח" של האדריכלות בתקופת היישוב בשל היותה מסלול שלאורכו ניתן ללכת ולהתרשם מן ה"מוצגים".
מלבד האדריכלות המרשימה ומבנים בעלי חשיבות אדריכלית רבה, כוללת השדרה אוסף גדול ומגוון של אתרים ומוסדות היסטוריים כמו היכל העצמאות, מוסדות תרבות ומרכזים פיננסיים ואף מוסדות כדוגמת מרכז הסיינטולוגיה הארצי. גם הנהלותיהם של בנק הפועלים, הבנק הבינלאומי ובנק מסד שוכנות בשדרות רוטשילד.
להלן כמה מן האתרים הידועים בשדרה:
היכל העצמאות
בית דיזנגוף, או כפי שהוא נקרא היום "היכל העצמאות", הוא הבית שבו התגוררו ראש העיר הראשון של תל אביב, מאיר דיזנגוף ורעייתו צינה, בבית מס' 16 ברחוב. המבנה נבנה ב-1910 והיה אחד הבתים הראשונים של אחוזת בית. הבית שימש לאחר מותו של דיזנגוף כמוזיאון תל אביב ובו הכריז דוד בן-גוריון על הקמת המדינה. מאוחר יותר עבר המוזיאון לביתן הלנה רובינשטיין שבמתחם הבימה ולבסוף למשכנו הנוכחי בשדרות שאול המלך. כיום נמצאים בבית דיזנגוף "היכל העצמאות" המשחזר את הכרזת העצמאות ועמותת "יד מאיר וצינה דיזנגוף".
האנדרטה למייסדי העיר תל אביב
האנדרטה נמצאת במרכז השדרה, מול בית דיזנגוף, והיא הוקמה ב-1949 במלאת 40 שנה לייסוד העיר. בקדמת האנדרטה בריכת נוי. האנדרטה הוקמה בנקודה הסמלית שבה נערכה הגרלת המגרשים על ידי עקיבא אריה וייס ביום ייסוד אחוזת בית, ובה גם עמד מכון מים קטן ובו בית הוועד הראשון שעבר מאוחר יותר לבית ביאליק כמשכן עיריית תל אביב. על האנדרטה חקוקים שמות המייסדות ובצדה האחורי (בתמונה) תבליט, שנעשה על ידי הפסל אהרן פריבר, ובו שלוש שכבות. הקטע במרכז השדרה שבו נמצאת האנדרטה נקרא "כיכר המייסדים", אולם רק בשנת 2005 הוצב שלט המעיד על כך.
הקיוסק הראשון
ממוזער|200px|משחק מילים של חיים נחמן ביאליק נקשר בקיוסק, כשביקש המוכרת: "גזזיני ואגרשך והעדיפיני במילייך". המשורר התכוון לרכוש גזוז בגרוש ולקבל עודף של מיל אחד.
במרכז השדרה, בין הרחובות הרצל ונחלת בנימין, שכן קיוסק קטן, שהיה הקיוסק הראשון שנבנה בתל אביב. הקיוסק היה מבנה קטן בצורת משושה בקוטר שני מטרים בלבד, אשר תוכנן על ידי האדריכל יוסף ברסקי כבר ב-1910, וגם הוא עוצב בצורה אקלקטית כשאר הבתים של אחוזת בית (ראו תמונה כאן). ועד הקהילה של אחוזת בית לא הסכים תחילה להקמת הקיוסק מחשש שהמקום ישנה את אופי האזור ויידמה לשוקי יפו של אותם ימים, ורצה לשמור על אופייה של השדרה הצעירה כאזור שקט למגורים ולפנאי. האישור להקמת הקיוסק לא ניתן בבקשה הראשונה, אך לבסוף אושרה הקמתו על ידי הוועד ובחסותו, בתנאי שימכור משקאות קלים בלבד. הקיוסק היה נקודת המכירה של "גזוז", ומאוחר יותר קיבל אישור למכור גם משקאות חריפים. סמוך לקיוסק הוצב פנס הלוקס, שהיה פנס הרחוב הראשון בעיר (הפנס המקורי מוצב כיום בקומת הקרקע במגדל שלום). בשנותיה הראשונות של תל אביב היה הקיוסק נקודת מפגש לבני נוער וזוגות צעירים, עד להקמתם של אתרים נוספים בתל אביב הקטנה, ובהם שני קיוסקים דומים נוספים, ברחוב אלנבי וברחוב ליליינבלום. הקיוסק נבנה ברובו מעץ (כמו גם הקיוסק באלנבי) אשר הרקיב בקלות עם השנים. הקיוסק המקורי נהרס ב-1989, לאחר שנים של הזנחה, ונבנה מחדש ב-2004.
מוזיאון ההגנה
ממוזער|200px|בית אליהו גולומב
מוזיאון ההגנה שוכן בשדרות רוטשילד 23, במבנה שנודע בעבר כבית אליהו גולומב, "המפקד הבלתי מוכתר" של "ההגנה". המבנה גם שימש בין השאר כמטה הארגון. כיום שוכנים בבניין מוזיאון וארכיון "ההגנה". בבית, אשר נבנה ב-1912 עבור זאב ויעקב שרתוק ומשפחותיהם, גרו עדה שרתוק, אחותו של משה שרת, ראש ממשלת ישראל השני, ובעלה דב הוז ומאוחר יותר רבקה לבית שרתוק ובעלה אליהו גולומב. לפיכך נקרא גם "בית הגיסים".
בבית זה נערכו ישיבות הנהגת "ההגנה", שבהן התקבלו כמה מן ההחלטות החשובות ביותר בתקופות היישוב בנושאי התיישבות וביטחון, בין השאר ההחלטות על מבצע חומה ומגדל, מבצעי העפלה, הקמת הפלמ"ח ועוד.
בתקופת המדינה עבר המבנה שיפוץ נרחב על ידי האדריכל יוחנן רטנר, והפך למוזיאון שנפתח לציבור בשנת 1961. המוזיאון מציג את תולדות "ההגנה", מתקופת "בר גיורא" ו"השומר" עד להקמת צה"ל. כמו כן, הוא מציג שני חדרים מהבית ששומרו, המתארים את אורח החיים של התקופה בתל אביב הקטנה. הבית נחשב גם לפנינה אדריכלית בעלת מרצפות מצוירות, שטיחי אבן וקירות מעוטרים.
בית השגרירות הרוסית ומגדל אלרוב
שמאל|ממוזער|200px|בית השגרירות הרוסית ומאחוריו בניין "ציון"
בשדרות רוטשילד 46 (בפינת רחוב שד"ל) שוכן "בית לוין", שבו שכנה משפחת לוין האמידה ומאוחר יותר שכנה בו שגרירות ברית המועצות, שעל שמה קרוי הבית עד היום. הוא אף ידוע כ"בית סותביס" על שם העסק ששכן בו אחרי שימורו. המבנה נבנה על ידי האדריכל יהודה מגידוביץ' בשנת 1924 והוא נחשב מופת לאדריכלות האקלקטית בארץ ישראל.
ייחודו של בית זה, הן כמבנה אדריכלי והן ביחסו לשדרה, הוא גם בפרויקט שימורו במקביל לבניית מגדל אלרוב בעורף המבנה בשלהי שנות התשעים. המגדל תוכנן על ידי משרד האדריכלים יסקי-סיוון בשיתוף משרדי האדריכלים אמנון בר אור ומוטי בודק. תכנון מגדל אלרוב שילב בתוכו את המבנה הקיים ואת שימורו האדריכלי, והיה מיזם בנייה חדשני הן מבחינה הנדסית והן מבחינת מקרקעין. יזמי הבנייה זכו מהעירייה לאחוזי בנייה נוספים בתמורה לכך ששימרו את המבנה כחלק מהמיזם, עקב הפתרון ההנדסי המורכב, וכן על פי תקדים מגדל ציון השוכן ממול. במסגרת השימור הורם המבנה כולו על גבי כלונסאות פלדה חדשים אשר הוחדרו מתחת למבנה הקיים בעל היסודות הרדודים, ותחתיו נחפרו מספר קומות של חניון תת-קרקעי, ללא פגיעה במבנה ההיסטורי.
הצלחתו של פרויקט זה הייתה גם בשינוי התפישה באשר לטיפול במבנים היסטוריים ובנייתם של גורדי שחקים במרקמים כמו שדרות רוטשילד. האופן בו שוּמר מבנה היסטורי, אשר נשאר החזית העיקרית לרחוב המורגשת על ידי הולכי הרגל, בעוד הקרקע נוצלה ביעילות לטובת גורד שחקים שאינו פוגע בצביון השדרה, הפך את המיזם לרעיון שיושם לאחר מכן גם במקומות נוספים בשדרה.
גורדי שחקים נוספים
שמאל|ממוזער|200px|מגדל ציון ומגדל הבינלאומי הראשון (בבנייה) נראים מרחוב אחד העם
שמאל|ממוזער|150px|מגדל U-בנק
מלבד מגדל אלרוב שנבנה בעורף בית השגרירות הרוסית, נמצאים בשדרה עוד מספר מגדלים וגורדי שחקים. שניים מהם בבנייה כיום ובעתיד צפויים להיבנות עוד מגדלים רבים (ראו בהמשך).
מגדל רוטשילד 1
שמאל|ממוזער|250px|פסיפס גוטמן בתוך מזרקה בחזית הבית בשדרות רוטשילד מס' 1
המגדל נבנה ביוזמת קבוצת חבס ובתכנונם של ישר אדריכלים והוא צפוי להיות מגדל המגורים היקר ביותר שנבנה עד כה בתל אביב. הבניין, שבנייתו החלה ב-2007, בן 30 קומות ומזכיר בתפישתו מגדלי יוקרה נוספים שנבנו בתל אביב בעשור שקדם להקמתו, בהם מגדלי אקירוב ומגדלים נוספים בפארק צמרת שאת חלקם יזמה אותה קבוצת השקעה. בקומת הקרקע יש מספר חנויות אופנה. בחזית המגדל הוצב בתוך מזרקה, פסיפס תולדות תל אביב מאת נחום גוטמן, שהועבר למקום מרחוב ביאליק.
רוטשילד 22
רוטשילד 22 הוא מגדל משרדים ומלון בן 29 קומות, שהוקם במגרש שעליו עמד בית צים, שנשרף כליל בפברואר 1966. הקמת הבניין הושלמה בשנת 2014, והוא מאכלס, בין השאר, את מלון רוטשילד של רשת פתאל ואת משרדי פייסבוק ישראל.
מגדל מאייר ברוטשילד
מגדל מאייר ברוטשילד הוא גורד שחקים השוכן בשדרות רוטשילד 34, בסמוך למגדל U-בנק. בגובה 158 מטרים זהו הבניין השני בגובהו בישראל המשמש למגורים בלבד. בקומת הקרקע שלו נפתח בתחילת 2017 מתחם מסעדות גדול בשם "שוק רוטשילד אלנבי".
מגדל U-בנק
מגדל U-בנק, שהוקם בשמו הקודם של הבנק, "בנק כללי" (בנק שהיה בבעלות משפחת רוטשילד), שוכן בשדרות רוטשילד 38 והוא מבנייני המשרדים הגבוהים הראשונים בשדרה (אך נמוך יחסית למגדלים החדשים). המגדל אשר תוכנן על ידי האדריכל אריה פרייברגר בולט בזכות צורתו היוצרת צורת קילשונות על גבי המבנה כאשר ביניהם ובין החודים מפרידים חלונות זכוכית כחולים.
מגדל הבנק הבינלאומי
ממוקם בפינת רחוב שד"ל ובו שוכנים משרדי הבנק הבינלאומי. הוא תוכנן על ידי משרד האדריכלים Pei-Cobb-Freed, שהוקם על ידי איי אם פיי ומיוצג בישראל על ידי משרד ניר-קוץ אדריכלים המתכנן את המגדל בפועל. הבניין דומה בתכנונו למגדל הבנק של סין שבנה פיי בהונג קונג, ומבקש לייצג בדומה אליו תחכום ועוצמה כלכלית. גובהו של הבניין הוא 32 קומות, ובדומה לפרויקט מגדל אלרוב ושימור בית השגרירות הרוסית הסמוכים אליו, גם בניין זה זכה לתוספת אחוזי בנייה בזכות התחייבותו לשמר שני מבנים היסטוריים בשדרה, "בית ועד הקהילה" (ראו המשך) ו"בית רבקה גרינוולד", אשר שולבו בתכנון האדריכלי הכולל. כמו כן, גם מגדל זה נבנה בעורף הבניינים ההיסטוריים ולא בקדמת המגרש הצמודה לרחוב.
מגדל חברת הביטוח "ציון"
מגדל ציון תוכנן על ידי האדריכלים אברהם יסקי ויוסי סיוון בשנות ה-80, וב-1993 הושלמה בנייתו. משרד יסקי-סיוון תכנן מאוחר יותר גם את מגדל אלרוב הנמצא ממולו. הבניין מתנשא לגובה של 83 מטר ובו 23 קומות. הבניין צמוד לבניין הישן של הבורסה לניירות ערך בתל אביב שנמצא ברחוב אחד העם המקביל. במגדל חניון ל-350 כלי רכב.
למרגלות הבניין ובין קבוצת המבנים שבסמוך למפגש הרחובות אחד העם, יבנה ושדרות רוטשילד נקבעה זכות הנאה לציבור. במסגרת זו ובתמורה לזכויות בנייה שהוענקו לבעלי המגרשים, החצרות העורפיות של המגרשים ששימשו אז לחנייה פרטית הוסבו לאזור מעבר ושהייה להולכי רגל. רוצפו שבילים ורחבות, נשתלו שדרות של עצים ושיחים, הוקמו ספסלים בנויים עם פרגולות וכן הוקם גזיבו מעוצב ברוח הבנייה ההיסטורית בתל אביב שבמרכזו הותקנה מזרקת מים. על אף שהשטח נקבע בתב"ע עם זיקת הנאה לציבור, בוצעה פלישה לשטחים אלה שלא נאכפה בידי העירייה והשטח הפתוח צומצם ואף הוזנח באופן משמעותי.
ישיבת בר-אילן
שמאל|ממוזער|200px|הישיבה התיכונית-מדעית בר-אילן
הישיבה לאמנויות ולמדעים בר-אילן נמצאת בפינת רחוב בר-אילן והיא הישיבה הראשונה בישראל המשלבת לימודי יהדות עם מדע ואמנות. במקום שבו נמצאת כיום הישיבה היה בעבר בית הספר הממלכתי-דתי ביל"ו. באולם ההתעמלות שבקומת המרתף שלו נערכו במשך שנים חזרות המקהלה הקאמרית תל אביב, עד שבסוף שנות ה-60 הן עברו משם, תחילה לבניין מרכז הקואופרציה ברח' הארבעה ואחר לבית ההארחה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית מעבר לנחל הירקון.
בית אנגל
ימין|ממוזער|180px|בית אנגל
בית אנגל, בית מס' 84 בפינת רחוב מזא"ה, היה המבנה הראשון בארץ שנבנה על עמודים, והוא אחד מבנייניה הידועים ביותר של "העיר הלבנה", בזכות השפעתו הרבה על מבנים רבים שקמו בעקבותיו בהיסטוריה של האדריכלות הישראלית. הבניין תוכנן על ידי זאב רכטר, שייבא לישראל את משנתו של לה קורבוזיה השווייצרי, ממובילי התנועה המודרניסטית באדריכלות. בעשור השני של המאה ה-21 המבנה שופץ ושוחזר. הוא מהווה אטרקציה מעניינת בשדרה עבור שוחרי אדריכלות. קירות מגן שנבנו ב-1948, מסתירים את העמודים.
בתים נוספים
250px|ממוזער|שמאל|בית אקו"ם, שדרות רוטשילד 118
מלבד המוזכרים לעיל, נמצאים בשדרה עוד עשרות מבנים בעלי חשיבות אדריכלית שנבנו בין 1910 ועד סוף שנות ה-30. ביניהם (מדרום לצפון):
בית יעקב ופרלה שלוש (בית מס' 11)
בית אברהם פוגל (בית מס' 12)
בית אברהם מויאל (בית מס' 27)
בית לדרברג (בית מס' 29) - מעוטר באריחי קרמיקה של בצלאל.
בית ועד הקהילה (בית מס' 40) - נבנה ב-1926 על ידי האדריכל דב הרשקוביץ עבור ועד הקהילה של אחוזת בית. בשנת 1935 נוספה קומה שנייה ובשנת 1942 נוספו אליו גם משרדי החברה קדישא המקומית.
בית נפרסטג (בית מס' 48, רמח"ל 2) - אדריכל פנחס היט, 1933.
בית סמואלסון (בית מס' 67) - אדריכל חיים סוקולינסקי, 1932.
בית משפחת מוזס (בית מס' 74–76) - נהרס ונבנה מחדש בשנות ה-90.
בית קריגר, (ביתם של ד"ר פני צ'לנוב-קריגר וד"ר משה קריגר), (בית מס' 71) - אדריכל זאב רכטר, 1934.
קולנוע שדרות (בית מס' 80) - אחד מבתי הקולנוע הוותיקים בתל אביב. נהרס בשנות ה-70 ובמקומו נבנה בניין של בנק מסד.
בית רבינסקי-בראון (בית מס' 82) - אדריכלים יוסף וזאב ברלין, 1932. עוצב בהשפעת האר דקו ויושב באופן סימטרי על פינת רחוב מזא"ה.
בית משפחת ברלין (בית מס' 83) - ביתו של האדריכל יוסף ברלין אשר בנה למשפחתו ב-1929.
בית באומאיל (בית מס' 87) - אדריכל קרל רובין, 1936.
בית יצחקי (צמד בתים מס' 89–91) - אדריכל פנחס היט, 1935.
בית מגנט (בית מס' 93) - אדריכל יהודה מגידוביץ', 1934.
שדרות רוטשילד 96 - בית מגורים עם מרפסות אשר בולטים באחת מהן הפסל "מקהלה" של האמנית עפרה צימבליסטה.
בית ריפשטיין ושות' (בית מס' 99) - אדריכל יהודה מגידוביץ', 1934.
בית מקס קליין (בית מס' 101) - אדריכל פנחס היט, 1933.
בית שמעון שטרן (בית מס' 104) - מהנדס ואדריכל יהודה סטמפלר, 1928. שופץ ב-2015 וכיום שוכן בו מרכז אדמונד דה רוטשילד.
בית גולדנברג, רוז, בירק (בית מס' 115) - אדריכל חיים סוקולינסקי.
בית רפפורט (בית מס' 118) - אדריכל יצחק רפפורט, 1934. בבית זה גרו בעבר ראש העיר ישראל רוקח ורעייתו אסתר. עבר שימור בשנת 2012 על ידי האדריכל עודד רפפורט. נקרא גם "בית אקו"ם" היות שאגודת אקו"ם פעלה בו בשנים 1962–2002.
בית אהרונוביץ (בית מס' 117) - אדריכל יצחק רפפורט, 1933. המבנה הוקם על "גבעת הרוכבים", שטח קטן שבו שכנה חוות סוסים קטנה שנוהלה על ידי קצין משטרה לשעבר. בבנין זה התגורר הדרמטולוג הפרופ' חיים ברלין
בית חכמי (בית מס' 119) אדריכל ריכרד קאופמן, 1933.
בית רבינוביץ' (בית מס' 123) - אדריכל יהושע שטיינבוק, 1935. ידוע כ"ויטק 9", השם שבו הוצג הבניין בסדרת הטלוויזיה "קרובים קרובים".
בית טנצמן ושרפהרץ (בית מס' 134–136, בין כרמיה לברדיצ'בסקי) - אדריכל יצחק רפופורט, 1936.
בית קרייתי (בית מס' 141) - אדריכל שמואל מיסטצ'קין, 1937.
שדרות רוטשילד 140-142 - הבניין האחרון בשדרה בפינת מרמורק, מול כיכר הבימה. אדריכל דב כרמי, 1935. שופץ על ידי יצחק ישר ועליזה טולדו ב-1999.
הכיכר ע"ש אנטונייטה וליאון פפר
הקצה הצפוני של השדרה נקרא כיכר ע"ש אנטונייטה וליאון פפר, מי שהיה קונסול כללי של כבוד של מדינת ישראל בסאן פאולו, ברזיל בשנים 1999 1955-. במקום יש לוח הנצחה חקוק על אבן.
הבימה
220px|ממוזער|שמאל|בית הבימה בשנת 1950 לערך
מתחם הבימה הוא מן המתחמים הציבוריים החשובים ביותר בעיר, ונמצאים בו כמה מוסדות תרבות חשובים. המתחם נמצא בקצה הצפוני ביותר של השדרה, המובילה ישירות אל כיכר התזמורת שבמרכזו, סביבה נמצאים בית הבימה, היכל התרבות, ביתן הלנה רובינשטיין וגן יעקב. בנוסף לריכוז מבני הציבור מהווה המתחם מפרק עירוני חשוב ביותר במרכז העיר ומתנקזים אליו מספר רחובות חשובים בנוסף לרוטשילד: שדרות בן ציון המובילות מערבה אל כיכר מיכאל'ס, שדרות ח"ן הממשיכות את שדרות רוטשילד מצפון למתחם עד כיכר רבין, רחוב דיזנגוף המשיק לחלקו הצפוני של המתחם, ומדרום מזרח לכיכר מגיע רחוב מרמורק, רחוב מסחרי קצר המוביל אל מפגש הרחובות המחומש עם רחוב אבן גבירול, יהודה הלוי, קרליבך ולסקוב, המשמש בעצמו כמעין כיכר מסחרית. הכיכר שופצה במקביל לשיפוץ הבימה בין השנים 2007 ל-2011, בתכנון אדריכל הנוף דני קרוון.
אמנות ותרבות
שמאל|ממוזער|220px|פסלה של האמנית דרורה דומיני "אביב" בסמוך לבריכת הנוי של אברהם קרוון, מאי 2005
ממוזער|דגם הרכבת הקלה שהוצב זמנית בשדרות רוטשילד, ספטמבר 2017
לאורך השדרה, כמו גם בשאר השדרות בעיר, מפוזרים פסלים רבים ויצירות שונות המשתלבות בעיצוב הנוף. עם האמנים שיצירותיהם מוצגות בשדרה נמנים: מנשה קדישמן (התרוממות), דרורה דומיני (אביב), מיכה אולמן (יסוד), מיכה ברעם, עפרה צימבליסטה (מקהלה) ובוקי שוורץ (כסא וחלון לשדרה). בנוסף לפסלים המוצגים אורח קבע בשדרה או מתחדשים רק מדי שנים רבות, מוצגות לרוב גם תערוכות רחוב מתחלפות ההופכות את השדרה למוזיאון פתוח. נושאי התערוכות ואופיים מגוונים מאוד והן מאורגנות על ידי גופים פרטיים או ציבוריים שונים.
תערוכות, מיצגים ומיצבים ידועים שנערכו בשדרה בתחילת המאה ה-21 כוללים את תערוכות הפיסול השבלוני של שוורים ושל גלובוסים שיזמה הבורסה לניירות ערך בתל אביב (השוכנת ברחוב אחד העם הסמוך), מיצב "שדרות בשדרות רוטשילד" שהציג את זוועות הקסאמים בשדרות כדי לעורר את "האדישות התל אביבית" לנושא (כפי שהושמה ללעג בתוכנית הטלוויזיה "ארץ נהדרת", שבה דמותה של ג'ודי שלום ניר מוזס עברה לשדרות רוטשילד לאות הזדהות עם שדרות), הצגת קטעי שירה על שלטי בד התלויים בין העצים (שהוצגו גם בשדרות נוספות בעיר), מיצגים אמנותיים ומחול מודרני שהתקיימו במסגרת אירועי "לילה לבן" ועוד תערוכות ואירועים רבים, רשמיים ועצמאיים.
הצמחייה בשדרה
לאורך שדרות רוטשילד צומחים כמה מיני עצים. רוב העצים נטועים בשתי שדרות בשני צדי אי התנועה המרכזי של הרחוב ומקצתם נטועים גם במרכזו. עצים נוספים נמצאים בשתי המדרכות הצדדיות, אך אינם מכסים את כל שטח הרחוב. בין העצים הראשונים שניטעו נמנים השקמה, הברוש המצוי ודקלי תמר ווושינגטוניה, וחלקם ניטע כבר בתחילת המאה ה-20. מ-1932 החלו להינטע גם עצי צאלון, סיגלון חד עלים והפיקוסים המפורסמים שניטעו ברבים מרחובות מרכז תל אביב. מפינת רחוב שינקין ועד הקצה הצפוני של השדרה נטועים פיקוסים בלבד.
תחבורה
שמאל|ממוזער|250px|אירוע "מסה קריטית" בשדרה
מבנה השדרה דומה מאוד לשאר שדרות העיר והתחבורה בה פועלת בעקרונות דומים מאוד. השדרה עצמה ושטחי הציבור הפתוחים נמצאים למעשה ב"אי תנועה" ארוך, המוקף מכל צדיו במסלול נסיעה ומקוטע לאורכו במספר מקומות כדי לאפשר לתנועת כלי הרכב לחצות את השדרה. הרחוב הוא דו-סיטרי, בעל שני נתיבי נסיעה לכל אורכו או נתיב נסיעה אחד עם שורת מקומות חנייה בחלקים קטנים יותר שלו. את הרחוב חוצים רחובות שונים, חד-סיטריים ברובם. לאורך השדרות צמתים רבים יחסית ללא רמזורים, שבהם מתאפשרות פניות או חציות מדורגות (על ידי עצירה בין שני מסלולי התנועה) מהרחובות הניצבים. תכנון התנועה באופן זה מאפשר מצד אחד את זרימת כלי הרכב לאורך השדרה, כאשר הפניות שמאלה אינן מתאפשרות לרוב, ומצד שני מאפשר תנועת הולכי רגל ורוכבי אופניים נוחה ובטוחה לאורך מרכז השדרה. הרחובות אחד העם ויהודה הלוי, המקבילים לשדרות רוטשילד ממערב וממזרח הם רחובות חד-סיטריים, צפונה ודרומה בהתאמה, ואליהם מופנית חלק מתנועת כלי הרכב הפרטיים, כך שהתנועה מתפזרת ביעילות רבה יותר ומקטינה את העומס בשדרה. למרות זאת, סובל הרחוב מעומסי תנועה כבדים בשעות הבוקר ואחר הצהריים בשל מכוניות רבות הנוסעות בעיקר אל מגדלי המשרדים המהווים מרכז תעסוקה גדול.
תכנון זה, אשר מקורו הרעיוני במספר שדרות אירופאיות שהוקמו עוד במאה ה-19 בערים כמו פריז וברצלונה, יוצר מרחב עירוני המאפשר התנהלות מקבילה יעילה הן של הולכי רגל והן של כלי רכב. במיוחד מאז שיפוץ ופיתוח השטח בשדרה בסוף שנות ה-90, תכנון השדרות התל אביביות שם דגש על תנועת הולכי רגל נוחה ועל תנועת האופניים. שבילי האופניים הפכו את השדרה לנתיבי נסיעה יעילים וידידותיים במיוחד לרוכבים, והרחוב כיום הוא אחד מנתיבי האופניים העירוניים העמוסים ביותר בישראל, אם לא העמוס שבהם. שבילי האופניים, נכון ל-2007, הם המשכיים בצפון הרחוב לשדרות בן ציון ולרחוב מרמורק וממנו לרחוב אבן גבירול, ועם סיום עבודת השיפוץ של מתחם הבימה תחוזק המשכיות השבילים גם לשדרות ח"ן ולשאר מארג השבילים ברמת השלד העירוני, אשר מאפשר תנועה רציפה של רוכבי אופניים ברוב שטח מרכז העיר.
קווי אוטובוסים עוברים לכל אורך הרחוב למעט קצהו הדרומי בהם קו 5 הממשיך צפונה לדיזנגוף. בשנת 2023 נפתח הקו האדום של הרכבת הקלה בתל אביב, ובמקביל לשדרות רוטשילד, באזור מפגש הרחובות אלנבי ויהודה הלוי, נפתחה תחנת אלנבי שמרשתת את באי המע"ר שבאזור דרום השדרה.
עתיד השדרה
שמאל|ממוזער|250px|"רוטשילד", ציור של רפי פרץ
התוכנית האסטרטגית של עיריית תל אביב-יפו וכן גם רשויות התכנון השונות רואות בשדרות רוטשילד פוטנציאל תכנון רב גם לשנים הבאות וחיזוק מעמדה כרחוב הראשי של מרכז העסקים הראשי (מע"ר) של תל אביב וכמרכז תרבות יוצא דופן. התוכנית האסטרטגית מכוונת לבנייתם של גורדי שחקים ומרכזי תעסוקה גדולים בעיקר סביב נתיבי איילון אך מעודדת גם את המשך הפיתוח של שדרות רוטשילד כשלוחה של מע"ר תל אביב בלב העיר. התוכניות מבדילות בין מע"ר איילון כמע"ר מטרופוליני לעומת המע"ר העירוני של לב תל אביב. על אף הוויכוחים הרבים הקיימות מזה שנים רבות במועצת העיר כמו גם הסתייגותם של תושבי השדרה, הולכת ומיושמות התוכניות להקמתם של גורדי שחקים רבים בשדרה.
שמאל|ממוזער|250px|דוגמה לשימור מבנה תמורת אחוזי בנייה במגדל בנק לאומי ברחוב יהודה הלוי המקביל. המגדל נבנה במחובר למבנה הישן ששומר.
העירייה אימצה את גישת "שימור תמורת אחוזי בנייה" שהונהגה לראשונה בשימור בית השגרירות הרוסית ובמגדל בנק לאומי שברחוב יהודה הלוי בו התבצע רעיון דומה וקיימות תוכניות ליישום הרעיון במגרשים נוספים בשדרה בהם ניצבים כיום בתים נמוכים מתחילת המאה ה-20 שמצב תחזוקתם גרוע. אדריכלים ומתכנני ערים רבים מצדדים בגישה כ"טובה לכולם" - שומרת על אופי החזיתות ברחוב מכיוון שגורדי השחקים נבנים בעורף המבנים הישנים, היא מגדילה את נצילות הקרקע בשטח שנחשב עד היום רווי ומנצלת את משאביהם הכלכליים של תאגידים גדולים לטובת שימור מבנים עבור הכלל. אך תוכניות אלו הגדילו משמעותית את מספר היוממים במקום, וכתוצאה מכך את עומסי התנועה. לכן, ביולי 2020, עם אישורה של תוכנית למגדל ברוטשילד 10 - השביעי שאושר אך עוד לא נבנה, הגיע אזור השדרה וסביבתה למכסת שטחי הבניה שהוגדה על ידי העירייה ותעצר בניית מגדלים. העירייה הסבירה שזאת במאמץ לשמור על "הצביון המרקמי וקיבולת התנועה".
ראו גם
היסטוריה של תל אביב
אחוזת בית
אדריכלות בתל אביב
העיר הלבנה
תוכנית גדס
לקריאה נוספת
ניצה מצגר-סמוק, בתים מן החול, הוצאת משרד הביטחון, 1994,
קישורים חיצוניים
שדרות רוטשילד באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית
שדרות רוטשילד - רחוב כמוזיאון, 22 באפריל 2010
מיכאל יעקובסון: סיבוב במגדל יובנק בשדרות רוטשילד, באתר 'חלון אחורי', 4 בנובמבר 2022
מיכאל יעקובסון: סיבוב במעבר הולכי הרגל שבין רוטשילד, יבנה ואחד העם, באתר 'חלון אחורי', 26 בינואר 2024
מפת רחובות תל אביב, 1926, משאב הוראה מאתר החינוך של הספרייה הלאומית
הפרלמנט של שדרות רוטישלד, 1935, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
הערות שוליים
*
רוטשילד
קטגוריה:הנצחת הברון רוטשילד
קטגוריה:אתרי מורשת במחוז תל אביב
קטגוריה:לב העיר
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:תל אביב-יפו: מבנים לשימור | 2024-08-31T14:26:34 |
הרברט סמואל | לורד הרברט לואי סמואל, ויקונט סמואל הראשון (באנגלית: Herbert Louis Samuel; שמו העברי: אליעזר בן פנחס סמואל; 6 בנובמבר 1870 – 5 בפברואר 1963) היה מדינאי ודיפלומט יהודי-בריטי, חבר הפרלמנט הבריטי מטעם המפלגה הליברלית, שר בממשלת בריטניה; שימש כנציב העליון הראשון על ארץ ישראל בזמן המנדט הבריטי (וכונה בפי אנשי היישוב גם "הנציב הראשון ליהודה"). היה חבר במסדרי האמבט, ההצטיינות והאימפריה הבריטית וכן חבר במועצה המלכותית.
משפחתו
הרברט סמואל נולד כצעיר בין חמשת ילדיהם של אדווין לואיס סמואל וקלרה לבית ייטס. היו לו שלושה אחים גדולים - סטיוארט, דניס וג'ילברט, ואחות, מייבל.
סמואל נישא לביאטריס, בת למשפחת פרנקלין, משפחה בריטית-יהודית ממעמד כלכלי וחברתי גבוה שעסקה בעיקר בתחום הבנקאות וההוצאה לאור. שורשיה של המשפחה בפולין ובבוהמיה (השם המקורי של המשפחה היה פרנקל, והוא שונה לפרנקלין עם הגעתו של אבי אבות המשפחה לאנגליה לקראת אמצע המאה ה-18). אחיו הבכור סטיוארט היה אף הוא פוליטיקאי וחבר פרלמנט. אחי אשתו היה חותנו של נורמן בנטוויץ', וסבה של המדענית הבריטית רוזלינד פרנקלין.
פעילות פוליטית
לאחר שהתמודד ללא הצלחה על מושב מחוז דרום אוקספורדשייר (הנלי) מטעם המפלגה הליברלית בבחירות כלליות בשנת 1895 ובשנת 1900, נבחר סמואל לראשונה לבית הנבחרים הבריטי בבחירות הביניים בנובמבר 1902 למושב מחוז קליבלנד . הוא מונה כשר בממשלה בשנת 1909 על ידי ראש הממשלה הרברט הנרי אסקווית'. בתחילה שימש כצ'נסלור של דוכסות לנקסטר (למעשה כשר בלי תיק; דוכסות הנחשבת נחלה של מלך אנגליה), ולאחר מכן כממונה על שירותי הדואר ושר הפנים. סמואל היה היהודי הראשון (שאינו מומר כבנג'מין דיזראלי) ששימש כשר בממשלת בריטניה.
בתפקידו כשר הפנים הנהיג את שעון הקיץ בבריטניה, הציע את החוק שאפשר לנשים להיבחר לפרלמנט והיה מעורב בדיכוי המהומות שפרצו באירלנד. כשר הפנים גם קידם את רעיון יצירת פרוטקטורט בריטי על ארץ ישראל, רעיונות שמצאו לאחר מכן את ביטוים במדיניות בריטניה בסמוך לסיום מלחמת העולם הראשונה, והשפיעו בין היתר על הצהרת בלפור.
כאשר המפלגה הליברלית התפרקה לסיעת אסקווית' וסיעת לויד ג'ורג', סמואל תמך באסקווית'. כאשר הודח אסקווית' ולויד ג'ורג' מונה לראש ממשלה סירב הרברט סמואל להמשיך ולכהן כשר ועזב את הממשלה, זאת כהבעת שאט נפש על מהלכיו של לויד ג'ורג' שהביאו להדחתו של אסקווית'.
לאחר כיבוש ארץ ישראל על ידי בריטניה בשנת 1917, איבד סמואל את מקומו בפרלמנט מטעם מחוז קליבלנד בבחירות כלליות של שנת 1918 וכפוליטיקאי בכיר לשעבר היה מועמד לתפקיד דיפלומטי. בתקופה זו השתתף באספה ציונית ובנאומו נימק את השקפתו הציונית. בראשית 1920, לאחר תחילת המנדט הבריטי על ארץ ישראל מינה אותו אלפרד מילנר, שר המושבות בממשלת האחדות (שמרנים - ליברלים) של דייוויד לויד ג'ורג', למשרת הנציב העליון על ארץ ישראל, אליה הגיע ב-30 בינואר של אותה שנה.
הנציב העליון בארץ ישראל
250px|ממוזער|שמאל|הרברט סמואל בעת קבלת פנים בירושלים לווינסטון צ'רצ'יל ורעייתו. משמאלו האמיר עבדאללה ומשמאלו, רעייתו של הרברט סמואל. מרץ, 1921
שמאל|ממוזער|250px|הרברט סמואל עם הלורד בלפור והגנרל אלנבי
שמאל|ממוזער|250px|הרברט סמואל עם וינסטון צ'רצ'יל
ממוזער|250px|ברוך בן-טובים, נשיא חברת "אחוזת בית", מקדם את פני הנציב העליון סר הרברט סמואל ורעייתו ביאטריס (לבית פרנקלין), בטקס הנחת אבן הפינה לשכונת "קריית שמואל" בטבריה. 26 בנובמבר 1922
250px|ממוזער|ביקורו של הנציב העליון הבריטי הרברט סמואל במפעל נשר בנשר ב-1925, צולם על ידי בלה שניטלנדר
טקסט=|ממוזער|326x326 פיקסלים|הרברט סמואל מקבל את פני הראשון לציון הרב נסים יהודה דנון בפתח בית המושל, 1920
ממוזער|רחוב הרברט סמואל סמוך לפיאצה בחדרה המנציחה את שמו
מינויו של סמואל עורר ביקורת מחוגים שונים בממשל הבריטי, וזכה לתמיכה בקרב יהדות בריטניה. בבואו לארץ התקבל הרברט סמואל, כנציב עליון יהודי בהתלהבות על ידי היישוב, וניתן לו הכינוי "הראשון ליהודה". אולם סמואל שאף לנייטרליות וניסה לנהל יחסים מאוזנים בין היישוב היהודי והאוכלוסייה הערבית ולרכוש גם את אמונם של הערבים. בין היתר, הוא מינה לתפקיד המופתי של ירושלים את אמין אל-חוסייני, תוך שימוש בסמכות שהועברה אליו מהסולטאן הטורקי. כמו כן, ב-7 ביולי 1920, מיד לאחר כניסתו לתפקידו הודיע על הגבלת העלייה היהודית לארץ ישראל ל-16,500 נפש לשנה.
בפברואר 1921 החליף וינסטון צ'רצ'יל את אלפרד מילנר בתפקיד שר המושבות, עדיין במסגרת ממשלת האחדות של לויד ג'ורג', שהוקמה במהלך מלחמת העולם הראשונה. סמואל המשיך בתפקידו כנציב העליון גם תחת השר החדש (שני השרים השתייכו אותה עת למפלגה הליברלית). במאי אותה שנה, בארץ ישראל פרצו מאורעות תרפ"א, שבמהלכם רצחו ערבים עשרות יהודים ביפו ובסביבתה, בהם הסופר יוסף חיים ברנר. על מנת להשקיט את הרוחות הורה סמואל על הפסקה זמנית בעלייה לארץ ישראל.
בעקבות המאורעות הוקמה ועדת חקירה שנקראה ועדת הייקראפט, ובעקבותיה הוציא משרד המושבות הבריטי את הספר הלבן הראשון של צ'רצ'יל - נייר עמדה רשמי של הממשלה הבריטית. בספר לבן זה, הראשון מבין שלושה וזה שנחשב דווקא לפרו יהודי מכולם, הופרד עבר הירדן משטח "ארץ ישראל" המנדטורית, והועבר לניהול נפרד (אם כי המנדט הבריטי הוסר לחלוטין משטח זה רק בשנת 1946). כן הודיע סמואל ב-3 ביוני 1921 על הגבלות על העלייה "בהתאם לכוח הקליטה של הארץ".
לאחר המאורעות הבין סמואל כי כוח המשטרה הבריטי שפעל בארץ זקוק לחיזוק משמעותי. עוד באותה שנה הוא הקים את "המשטרה המעולה" (שכונתה גם "הז'נדרמריה הפלשתינאית") – כוח משטרה למניעת מהומות ושמירה על השלום, שפיקודו היה בריטי, אך המשרתים בו גויסו מבני הארץ על פי מפתח עדתי. ב-1922 הקים את "הז'נדרמריה הבריטית" – כוח משטרה צבאי למחצה ששימש אף הוא למניעת מהומות וללוחמה בכנופיות שודדים. פעולתן של שתי הז'נדרמריות הביאה לרגיעה יחסית בארץ לקראת סוף שנות כהונת סמואל כנציב. מחליפו, הרברט פלומר, פירק את הז'נדרמריות.
בין פעולותיו החשובות של סמואל היו הכרזה על ירושלים כבירת "ארץ ישראל" המנדטורית, וקביעת משכנו של הנציב בירושלים. בימי ממשלו, משכן השלטון הבריטי היה במתחם אוגוסטה ויקטוריה בפסגת הר הצופים (רק בשנות ה-30, לאחר שרעידת האדמה של 1927 פגעה במבנה, נבנה "ארמון הנציב"). כן פעל סמואל רבות לפיתוח הארץ (מיזם סלילת הכבישים, שצמצם את בעיית התעסוקה של אנשי העלייה השלישית) ולרווחת תושביה, היהודים והערבים.
בעקבות כהונתו של סמואל, וכהונתו של הלורד פלומר לאחריה, שהיתה, מבחינות רבות, המשך ישיר למדיניותו של סמואל, חל בארץ שקט יחסי, עד למאורעות תרפ"ט שפרצו בשנת 1929. לאחר שסיים סמואל את תפקידו, בשנת 1925, שקל סמואל את האפשרות להשתקע בחיפה, אך חזר בו עקב התנגדותו הנחרצת של מחליפו, הלורד פלומר. אנשי היישוב היהודי (ביניהם הרב א"י קוק) התנגדו לעזיבתו את הארץ וביקשו ממנו להישאר בתפקיד הנציב העליון.
לעומת זאת רבים ראו בו כמי שהיה לו חלק מרכזי בשחיקה הדרגתית של ההבטחה שהתגלמה בהצהרת בלפור. במאמרו 'שלוש שנותיו של אדון סמואל' הציג ז'בוטינסקי את רשימת "חטאיו" של סמואל: "דחיקת רגליהם של אנשי סגל ציונים או אוהדי ציונות, הטלת האשמה בעניין הפרעות על יהודים עצמם, הפסקת העלייה, הספר הלבן ונוהל הסחטנות הקשור בו, הצבת מכשולים בכל צורה הנראית לעין על דרך הפעילות הכלכלית של היהודים, השפלת כבודו של היהודי על כל צעד ושעל, תמיד ובכל מקום. הפיכתה של ארץ ישראל לארץ שאסור לשיר בה את "התקווה" אך אפשר לשיר בכיכרות ערים "היהודים הם כלבינו". בשוקלנו זאת אנו נאלצים לומר תהיה כוונותיה של נפש סמואל פנימה טובות כאשר תהיינה, מבחינה אובייקטיבית - זהו שיא שבו היה יכול להתגאות כל מושל נאו-מדיארי או מרוסיה הישנה".
חזרה לבריטניה
עם שובו לבריטניה בשנת 1925 מונה על ידי ראש הממשלה סטנלי בולדווין לבדיקת הבעיות בקרב אוכלוסיית הכורים. ועדת סמואל פרסמה את מסקנותיה במרץ 1926, והמליצה על רה-אורגניזציה במכרות, אך דחתה את הרעיון של הלאמתם. כן המליצה על ביטול הסובסידיות בענף והפחתת שכר הכורים. המלצות הוועדה היו אחד הגורמים לשביתה הגדולה בשנת 1926.
סמואל שב לפרלמנט בעקבות הבחירות בשנת 1929 כנציג מחוז דרוון (). שנתיים לאחר מכן הפך למנהיג המפלגה הליברלית, אחרי לויד ג'ורג', והיה ליהודי הראשון שהנהיג מפלגה גדולה באנגליה. כיהן כשר הפנים בממשלות רמזי מקדונלד. הוא פרש עם מפלגתו מן הממשלה בשנת 1932, ואיבד את מושבו בפרלמנט בשנת 1935.
בשנת 1937 קיבל את תואר האצולה ויקונט, שאותו הוריש לבנו הבכור, אדווין סמואל (1898–1978), ואחר כך לנכדו, פרופ' דוד הרברט סמואל (1922–2014). עם קבלת תואר האצולה נכנס סמואל לבית הלורדים; ה"ויקונט סמואל מהר הכרמל" שימש כמנהיג המפלגה הליברלית בבית הלורדים בשנים 1944–1955. בין תוארי הכבוד שהוענקו לו לאורך שנות פעילותו: אביר מסדר האמבט, אביר מסדר ההצטיינות, אביר מסדר האימפריה הבריטית וחבר המועצה המלכותית המכובדת ביותר של הוד מלכותו.
גם לאחר עזיבתו את ארץ ישראל הוסיף סמואל להיות מעורב בענייני התנועה הציונית, והביע התנגדות למדיניות הספר הלבן השלישי של 1939, שכללה איסור על העלייה ועל מכירת אדמות ליהודים. עוד קודם לכן, ביולי 1937, נאם בבית הלורדים ותקף את החלטת ועדת פיל על חלוקת ארץ ישראל.
סמואל נפטר בשנת 1963. חלק מצאצאיו גרים עד היום בישראל.
בנו אדווין נישא להדסה, בתו של המחנך, הבלשן והמילונאי העברי יהודה גור (גרזובסקי). בנו של אדווין, דוד, הקים את המחלקה לחקר המוח במכון ויצמן.
הנצחה
ישנם רחובות הקרויים על שמו בכמה ערים בארץ, כגון חדרה (רחוב הרברט סמואל), תל אביב (רציף הרברט סמואל), נתניה (רחוב שמואל הנציב), ירושלים ועוד. כמו כן נקראות על שמו שכונת אחוזת שמואל (אחוזה) בחיפה ושכונת קריית שמואל בטבריה.
ראו גם
הנציב העליון (1966), ציור מאת אריה ארוך
לקריאה נוספת
משה מוסק, הרברט סמואל ומדיניות העלייה: הגישה הבריטית, הציונית והפלסטינית, הוצאת סטימצקי, 2020
קישורים חיצוניים
משה גליקסון, הרברט סמואל (אסופת מאמרים מתוך "כתבי משה גליקסון", כרך א: 'אישים בציונות', הוועד להוצאת כתבי גליקסון, תל אביב ת"ש), בפרויקט בן-יהודה
אליעזר בן מנחם (הרברט סמואל), "מגד ירחים" (עלון חודשי להנחלת משנת הראי"ה ומורשתו בהוצאת בית הרב), גיליון 1, שבט תש"ס, עמ' 4
הרברט סמואל בתל אביב. יומני כרמל פברואר 1940 (התחלה 1:39)
אוסף תצלומים של הרברט ואדווין סמואל, 500 תצלומים בגנזך המדינה
"בית מרים"—מעון החורף ביריחו וספר האורחים בו - של הנציב הרברט סמואל ורעייתו ביאטרים-(מרים)- סמואל כתב מיכה כרמון ערכה בתיה כרמון יולי 2020 אתר "כרמוניה"
הערות שוליים
קטגוריה:פוליטיקאים אנגלים
קטגוריה:פוליטיקאים יהודים בריטים
קטגוריה:דיפלומטים בריטים
קטגוריה:יהודים חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת
קטגוריה:נציבים עליונים בארץ ישראל
קטגוריה:מסדר האמבט: אבירים וגבירות הצלב הגדול
קטגוריה:אבירי הצלב הגדול של מסדר האימפריה הבריטית
קטגוריה:חברים במסדר ההצטיינות
קטגוריה:חברי המועצה המלכותית
קטגוריה:ויקונטים בריטים
קטגוריה:אצולה יהודית בריטית
קטגוריה:משפחת בנטוויץ'
קטגוריה:מזכירי הפנים של בריטניה
קטגוריה:משפחות סמואל-מונטגיו
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1900–1906)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1906–1910)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1910)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1910–1918)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1929–1931)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1931–1935)
קטגוריה:מנהיגי המפלגה הליברלית (הממלכה המאוחדת)
קטגוריה:צ'נסלורים של דוכסות לנקסטר
קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1870
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1963 | 2024-10-18T14:19:42 |
דגל הונגריה | דגל הונגריה הוא טריקולור מאוזן בצבעים אדום, לבן וירוק. הדגל אומץ במהלך מהפכת 1848. עד שנת 1946, סמל הכתר המלכותי היה מונח במרכזו. האדום מסמל "כוח", הלבן מסמל "נאמנות" והירוק מסמל "תקווה".
גלריה
ראו גם
קישורים חיצוניים
הונגריה, דגל
קטגוריה:הונגריה: סמלים לאומיים
הונגריה
הונגריה
הונגריה
הונגריה | 2024-09-11T05:10:32 |
אוניברסיטת תל אביב | אוניברסיטת תל אביב היא אוניברסיטת המחקר הציבורית הגדולה ביותר בישראל. מדי שנה לומדים בה כ-30,000 סטודנטים וסטודנטיות בכל מסגרות הלימוד והתארים. בשנת 2023 דורגה במקום הראשון בישראל בדירוגים בין-לאומיים שונים, בהם דירוג טיימס, דירוג טאיוואן ודירוג QS, והיא בין האוניברסיטאות הטובות בעולם. בתחום הצמחת בוגרים יזמים, מדורגת אוניברסיטת תל אביב במקום ה-7 בעולם לפי מדד פיצ'בוק. הקמפוס שוכן בצפון מערב תל אביב-יפו, ממזרח לשכונת רמת אביב וממערב לנתיבי איילון.
היסטוריה
ימין|ממוזער|250px|דבריו של ראש עיריית תל אביב, חיים לבנון, בפתח הידיעון הראשון של "המכון האוניברסיטאי למדעי הטבע", 1953
250px|ממוזער|250px|שמאל|בניין נפתלי של הפקולטה למדעי החברה
שמאל|250px|ממוזער|בניין טרובוביץ של הפקולטה למשפטים
ממוזער|250px|בניין הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי בתכנון האדריכלים שולמית ומיכאל נדלר ושמואל ביקסון
250px|ממוזער|מכון שרייבר למתמטיקה
שמאל|ממוזער|250px|בנייני מדעי החיים
250px|ממוזער|בניין בית הספר ללימודי הסביבה ע"ש פורטר
שמאל|ממוזער|250px|הפקולטה למדעי החיים בבניין שרמן ובבניין בריטניה הזהים, ובחזיתם בניין גרין לביוטכנולוגיה
שמאל|ממוזער|250px|בניין שרת של בית הספר לחינוך
שמאל|ממוזער|250px|בניין מקסיקו של הפקולטה לאמנות
שמאל|ממוזער|250px|בית הספר לשפות ע"ש ווב
שמאל|ממוזער|250px|הכניסה לגנים הבוטניים
שמאל|ממוזער|250px|ספריית המפות בחוג לגאוגרפיה בבניין יד אבנר, ינואר 2010
שמאל|ממוזער|250px|בית הספר למקצועות הבריאות ע"ש שטייר
שמאל|ממוזער|250px|מרכז עלית לספורט
שמאל|ממוזער|250px|בניין דן דוד וכיכר היובל
שמאל|ממוזער|250px|מרכז הסטודנטים ע"ש אריק מיטשל (בניין דקאנט הסטודנטים ואגודת הסטודנטים)
שמאל|250px|ממוזער|בית התפוצות
שמאל|250px|ממוזער|גן הדקלים ע"ש סימון מלאך, הנטוע לפני בנייני הפקולטה למדעים מדויקים
250px|ממוזער|בניין בית הספר ללימודי יהדות בתכנון אדריכל יצחק ישר
שמאל|ממוזער|250px|מעונות הסטודנטים החדשים בצידו הדרומי של הקמפוס
ההכרזה על הקמת אוניברסיטת תל אביב הייתה ב-6 ביוני 1956, אך למעשה הקמתה נעשתה בשלבים ונמשכה כעשר שנים, אגב איחוד של מספר מוסדות השכלה על-תיכוניים שונים ששכנו ברחבי העיר תל אביב:
המכון הביולוגי הפדגוגי נוסד ברחוב יהודה הלוי 12 בתל אביב. הוא הוקם ב-1931 ועסק בהכשרת מורים למדעי הטבע. לאחר מלחמת העצמאות הועבר המכון לאבו כביר.
בית הספר הגבוה למשפט וכלכלה קם ב-1935 ושם לו למטרה להכשיר כלכלנים ומשפטנים בארץ ישראל. המוסד הוקם על ידי פלטיאל דיקשטיין, שמואל אייזנשטדט, מקס לזרסון ובנימין זיו, והתנהל כמוסד אוניברסיטאי שבו פקולטות למשפטים, לכלכלה, למדע המדינה, למנהל עסקים ולראיית חשבון.
האקדמיה הישראלית למוזיקה, שנוסדה ב-1945 על ידי נגנים ראשיים בתזמורת הפילהרמונית הישראלית, פרופ' עדן פרטוש וד"ר לסלו וינצה.
בשנות ה-50 של המאה ה-20 ננקטו מספר יוזמות, בהן של חיים לבנון, סגן ראש עיריית תל אביב-יפו ולימים ראש העיר, לאחד את המכונים השונים לאוניברסיטה אחת. גרעין האוניברסיטה הוקם ב-1 בדצמבר 1953 באבו כביר, סמוך ליפו, עם פתיחת "המכון האוניברסיטאי למדעי הטבע".
ב-1953 נפתחה שנת הלימודים של המכון, אך רק ב-1956 צלחו המאמצים לאחד בין המכונים ובתי הספר השונים, וב-6 ביוני 1956 הוכרזה הקמת "אוניברסיטת תל אביב – בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה". בית הספר הועבר ב-1959 לרשותה של האוניברסיטה העברית בירושלים, והוגדר כשלוחתה התל אביבית. באותה שנה צורפה למוסד החדש גם האקדמיה למוזיקה.
ב-1955 הונחה אבן הפינה לבניין טרובוביץ ("הבית האדום"), ובנייתו הסתיימה ב-1961. המבנה שימש משכן קבע לבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה, והיווה את ראשיתו של קמפוס אוניברסיטת תל אביב ברמת אביב. קמפוס זה, שבו שוכנת האוניברסיטה עד היום, הוקם על חורבות הכפר הערבי שייח' מוניס ששכן מצפון לתל אביב, וניטש במהלך מלחמת העצמאות. חלק מהמבנים הנטושים שימשו את האוניברסיטה בשנותיה הראשונות, והיחיד ששרד במידת מה הוא הבית הירוק ברחוב ג'ורג' וייז, אשר על אף שנהרס ברובו והוקם מחדש, נותר בו חלק מקורי. בבית זה פועלים מועדון הסגל של האוניברסיטה, מסעדה, אולם אירועים ואולם כנסים. ב-1959 תרם סמואל רובין את הכספים הדרושים להקמת בניין האקדמיה למוזיקה, וזה הוקם ונקרא על שמו.
בשנים אלה התרחבה פעילות המוסד והוקמו "המכון האוניברסיטאי לתרבות ישראל" והספרייה שהייתה לימים לספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי (1954). לאחר מכן קם גם "המכון לחינוך גבוה" (1957). בשנת הלימודים 1955/6 למדו במכונים 274 תלמידים, ובשנת 1962 כבר עמד מספרם על 1,446. שנה לאחר מכן, ב-1963, נוסדה הפקולטה ללימודי המשך ברפואה, לימים בית הספר לרפואה ע"ש סאקלר, וב-1964 קמה הפקולטה למדעי החברה. ההתרחבות המהירה של המוסד נמשכה, וב-1965 קם בית הספר למוסמכים במנהל עסקים ע"ש ליאון רקנאטי (שהיווה את היסוד להתפתחות הפקולטה לניהול).
בשנת 1960 זכתה האוניברסיטה להכרה ראשונה מטעם המועצה להשכלה גבוהה, ובהדרגה הוכרו חוגים נוספים מטעמה מבחינה אקדמית. בשנת 1962 נקבע סמל האוניברסיטה, שעוצב על ידי גבי נוימן. בשנת 1963 התגייס ד"ר ג'ורג' וייז לעזרת האוניברסיטה, ותרם רבות להתבססותה. הוא כיהן כנשיאה הראשון עד שנת 1972, אז הוחלף בידי הפיזיקאי הישראלי פרופ' יובל נאמן.
ב-4 בנובמבר 1964 נחנך הקמפוס האוניברסיטאי ברמת אביב באופן רשמי, וב-1965 שולב "בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה" באוניברסיטה, ושמו שונה ל"פקולטה למשפטים". ב-1969 זכתה אוניברסיטת תל אביב להכרה מלאה של המועצה להשכלה גבוהה, והוכרה כתאגיד לפי חוק המועצה להשכלה גבוהה.
בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 חולקה הפקולטה למדעי הטבע, לפקולטה למדעי החיים (העוסקת בביולוגיה) ולפקולטה למדעים מדויקים (העוסקת במתמטיקה, מדעי המחשב, פיזיקה, כימיה וגאופיזיקה), ונפתחו שתי הפקולטות האחרונות – הפקולטה לאמנויות והפקולטה להנדסה. האוניברסיטה המשיכה להתפתח ולגדול, ובתחילת המאה ה-21 הושלם איחוד שני חלקיו של הקמפוס – המרכזי והדרומי. מספר התלמידים, שהגיע בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 לכ-12,000, הוכפל פי שניים וחצי ויותר בעשורים הבאים, והגיע בתשע"ג ליותר מ-30,000.
האוניברסיטה במאה ה-21
אוניברסיטת תל אביב היא הגדולה שבאוניברסיטאות המחקר בישראל. על פי דירוג אוניברסיטאות בעולם של QS, בשנת 2024 דורגה אוניברסיטת תל אביב במקום ה-209, עלייה של 6 מקומות ביחס לשנת 2023. על פי הדירוג של QS, אוניברסיטת תל אביב מדורגת ראשונה בישראל. בפרמטר של מספר ציטוטי מאמרים אקדמיים יחסית לגודל הסגל דורגה האוניברסיטה במקום ה-3 בעולם, ובמקום הראשון בישראל.
על פי נתוני לשכת עורכי הדין, בשנים 2004–2011 הובילו בוגרי הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב בשיעורי המעבר ובציונים בבחינות ההסמכה של לשכת עורכי הדין, וכן בשנים נוספות. על פי נתוני מועצת רואי החשבון, בשנים 1999–2006 הובילו בוגרי החוג לחשבונאות של האוניברסיטה בשיעורי המעבר בבחינות ההסמכה של מועצת רואי החשבון. בשנת 2008 סרטים של בוגרי החוג לקולנוע הוקרנו ב-87 פסטיבלים בין-לאומיים וזכו ב-38 פרסים.
באוניברסיטת תל אביב נערכים מחקרים ופרויקטים רבים לשימוש מערכת הביטחון הישראלית, חלק גדול מהם חשאיים. נכון ל-2009 מממן המינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית במשרד הביטחון 55 פרויקטים כאלה, והסוכנות המקבילה בארצות הברית מממנת 9 פרויקטים אחרים. חברי סגל של בית הספר למדעי המחשב באוניברסיטה זכו בשנים האחרונות ב-7 פרסי ביטחון ישראל.
חברי סגל האוניברסיטה זוכים כמעט מדי שנה בפרס ישראל. מאז הקמת האוניברסיטה ועד שנת 2023, זכו בפרס 86 חברי סגל.
המשבר הכלכלי של תחילת המאה ה-21 וארגון מחדש
בראשית המאה ה-21 נקלעה האוניברסיטה למשבר כלכלי חמור, שהגיע בשיאו לגירעון תקציבי של כ-180 מיליון ש"ח. הסיבות שהביאו למשבר היו מגוונות: קיצוץ בתקציב מטעם המדינה, ירידה בהכנסות משכר לימוד, השקעת כספי האוניברסיטה באפיקים לא סולידיים, חריגות שכר, והנטל הכבד של ההוצאות על הפנסיה התקציבית של העובדים.
בשנת ה'תשס"ב החלה האוניברסיטה ליישם תוכנית הבראה והתייעלות, שהוכנה בשיתוף עם ות"ת. בשנת התקציב תשס"ו עמד הגירעון התפעולי של האוניברסיטה על כ-24 מיליון ש"ח. באוקטובר 2006 אישרה הנהלת האוניברסיטה תוכנית אסטרטגית רב-שנתית להמשך הקטנת הגירעון. האוניברסיטה הצליחה להתמודד עם המשבר, בין היתר באמצעות ארגון מחדש של החוגים ותוכניות הלימוד בכל פקולטה תחת בתי ספר, צמצום כוח האדם המינהלי והאקדמי, הפחתת שכר, קיצוץ חד בתקציב הרכש של הספריות, סגירת היחידה ללימודי חוץ וסגירת בית הספר להנדסאים, שפעל בחסות ובסמוך לאוניברסיטה משנת 1962 (בית הספר עבר לפעול בהרצליה).
במרץ 2009 פרסם מבקר המדינה דו"ח על המוסדות להשכלה גבוהה, ולפיו אוניברסיטת תל אביב מעניקה לרבים מבכיריה תוספות שכר, שחורגות עד 250% משכרם הבסיסי, והסדרי פרישה מועדפים. בעקבות הדו"ח דרש הממונה על השכר באוצר באפריל 2009 מכ-2,000 עובדי מנהלה של האוניברסיטה בעבר ובהווה להחזיר רטרואקטיבית כספים שקיבלו שלא כדין, בסכום כולל של כ-100 מיליון ש"ח. כמו כן, הנהלת האוניברסיטה נדרשה לקצץ את שכרם של עובדים אלה בשיעורים של 10 עד 30 אחוזים. ב-2011 הגיעו להסדר עם הסגל המנהלי וב-2015 הגיעו להסדר עם הסגל הבכיר.
סמל האוניברסיטה
סמל האוניברסיטה נבחר בתחרות לעיצוב הלוגו שנערכה ב-1962 ובה זכה הסמל שעיצב המעצב גבריאל נוימן. הסמל הורכב מסמליל מופשט שנוצר מאיור של צמח, מנורת שמן קדומה ולהבה ובבסיסו ראשי התיבות של האוניברסיטה (א.ת) וממגן שהופיע לראשונה בסמל העיר תל אביב-יפו, שעיצב נחום גוטמן. במהלך שנות ה-80, נוסף הכיתוב הטיפוגרפי מתחת לסמל בצבע כחול.
ב-2016, זכו בתחרות עיצוב שערך המוסד, המעצב אורי נווה והקופירייטרית טל ברקוביץ', ויועצת האסטרטגיה עטרה בילר. הסמל החדש שנבחר כולל 3 עיגולים צמודים כאשר בעיגול השמאלי, הוכנס הסמל הקיים. שני העיגולים הימניים משתנים בין הפקולטות והמוסדות השונים ועוצבו בהשראת התחום הנבחר (כך למשל סמל הפקולטה למדעי החיים מסמל בצורתו DNA). הסלוגן החדש שנבחר הוא "בעקבות הלא נודע".
יחידות אקדמיות
פקולטות, בתי ספר וחוגים
הפקולטה לרפואה
בית הספר לרפואה – בית הספר מציע שלוש תוכניות לתואר דוקטור לרפואה: התוכנית השש שנתית (לתלמידי תיכון), התוכנית הארבע שנתית (לבעלי תואר ראשון) ותוכניות ניו יורק (לתלמידים מארצות הברית וקנדה). בית הספר כולל 25 חוגים המחולקים לחוגים פרה־קליניים – החוג לאנטומיה ואנתרופולוגיה, החוג לביולוגיה תאית והתפתחותית, החוג לגנטיקה מולקולרית של האדם וביוכימיה, החוגלמיקרוביולוגיה ואימונולוגיה קלינית, החוג לפיזיולוגיה ופרמקולוגיה, החוג לפתולוגיה, החוג לחינוך הרפואי והחוג לדימות; וחוגים קליניים – החוג לא.א.ג. וכירורגיית הראש והצוואר, החוג לאונקולוגיה, החוג לגינקולוגיה ומיילדות, החוג לדרמטולוגיה, החוג להמטולוגיה, החוג להרדמה וטיפול נמרץ, החוג לכירורגיה, החוג לכירורגיה אורתופדית, החוג לנוירולוגיה ונוירוכירורגיה, החוג לפסיכיאטריה, החוג לקרדיולוגיה וניתוחי לב, החוג לרפואה דחופה, החוג לרפואת משפחה, החוג לרפואת ילדים – פדיאטריה, החוג לרפואת עיניים – אופתלמולוגיה, החוג לרפואה פנימית והחוג לרפואה שיקומית. עד שנת 2022 הפקולטה ובית הספר לרפואה היו קרויים ע"ש משפחת סאקלר, אך שם זה הוסר מחמת חלקה של המשפחה במשבר האופיואידים בארצות הברית.
בית הספר לרפואת שיניים על שם מוריס וגבריאלה גולדשלגר – בית הספר הוקם בשנת 1972, תחילה כמענה לצורך להכשיר לעבודה בישראל קבוצה גדולה של רופאי שיניים שעלו מברית המועצות וביקשו לעסוק במקצוע. בשנת 1978 החל בית הספר לקיים גם לימודים לקראת תואר אקדמי. בית הספר כולל 9 מחלקות: אורתודונטיה; אנדודונטיה; ביולוגיה אורלית; כירורגיה של הפה והלסתות; פריודונטיה והשתלות דנטליות; פתולוגיה אורלית, רפואת הפה ודימות מקסילופציאלי; רפואת שיניים לילדים; שיקום הפה; ושיננות.
בית הספר למקצועות הבריאות על שם שטייר – בית הספר מציע תוכניות לימודים לכל התארים, וכן תוכניות ללימודי המשך. בית הספר כולל בתוכו ארבעה חוגים: הפרעות בתקשורת, סיעוד, ריפוי בעיסוק ופיזיותרפיה.
בית הספר לבריאות הציבור – בית הספר מעניק תוארי מוסמך אוניברסיטה בבריאות הציבור, אפידמיולוגיה ורפואה מונעת, פיזיולוגיה של המאמץ, בריאות תעסוקתית, ביוסטטיסטיקה וניהול מצבי חירום ואסון. בית הספר מעניק גם תוארי דוקטור במדעי הרפואה.
הפקולטה למדעים מדויקים ע"ש ריימונד ובברלי סאקלר
בית הספר לכימיה
בית הספר למדעי המחשב ע"ש בלווטניק
בית הספר למדעי המתמטיקה – מכיל שלושה חוגים: החוג למתמטיקה עיונית, החוג למתמטיקה שימושית, והחוג לסטטיסטיקה וחקר ביצועים.
בית הספר לסביבה ולמדעי כדור הארץ ע"ש פורטר – כולל שלושה חוגים: החוג לגאוגרפיה וסביבת האדם, החוג לגאופיזיקה, והחוג ללימודי הסביבה (בית הספר ומעבדות החוגים נמצאים ביד אבנר). בית הספר לסביבה שהוקם בשנת 2000, התאחד עם החוג למדעי כדור הארץ מהפקולטה למדעים מדויקים יחד עם החוג לגאוגרפיה וסביבת האדם שהיה בעבר חוג בפקולטה למדעי הרוח. בית הספר לסביבה היה בעבר בית ספר עצמאי והיום הוא חלק מהפקולטה למדעים מדויקים.
בית הספר לפיזיקה ולאסטרונומיה ע"ש ריימונד ובברלי סאקלר – בית הספר כולל שלושה חוגים: פיזיקה של חומר מעובה, פיזיקה של חלקיקים, ואסטרופיזיקה.
הפקולטה למדעי החיים ע"ש ג'ורג' ס. וייז
בית הספר לזואולוגיה
בית הספר למדעי הצמח ואבטחת מזון
בית הספר לנוירוביולוגיה, ביוכימיה וביופיזיקה – בית הספר מורכב משתי מחלקות, המחלקה לנוירוביולוגיה והמחלקה לביוכימיה וביולוגיה מולקולרית.
בית הספר למחקר ביו-רפואי וחקר הסרטן ע"ש שמוניס – בית הספר הוקם בשנת 2020, ומאגד את החוקרים העוסקים בפיתוח תרופות חדשות ואמצעי טיפול מתקדמים לסרטן ולמחלות אחרות, ובהן מגפת הקורונה.
הפקולטה להנדסה ע"ש איבי ואלדר פליישמן בית הספר להנדסת חשמל בית הספר להנדסה מכנית המחלקה להנדסת תעשייה המחלקה להנדסה ביו-רפואית המחלקה למדע והנדסה של חומרים הפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין בית הספר להיסטוריה ע"ש צבי יעבץ – בית ספר מחקרי, המקיים לימודים לתואר שלישי בלבד. שישה ממורי בית הספר זכו בפרס ישראל וארבעה מהמורים הם חברי האקדמיה הלאומית למדעים. בית הספר כולל שלושה חוגים: החוג ללימודי מזרח אסיה, החוג להיסטוריה כללית והחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה.
בית הספר לחינוך ע"ש חיים וג'ואן קונסטנטינר – על אף היותו משויך רשמית לפקולטה למדעי הרוח, הלכה למעשה בית הספר נהנה ממעמד עצמאי הדומה לזה של פקולטה. בית הספר כולל בתוכו שלושה חוגים: החוג לחינוך מיוחד ולייעוץ חינוכי, החוג למדיניות ומינהל בחינוך והחוג לחינוך מתמטי, מדעי וטכנולוגי.
בית הספר למדעי היהדות וארכאולוגיה על שם חיים רוזנברג – בית הספר נוסד בשנת 1970, והוא משמש מסגרת גג של לימודי התואר השלישי, המחקר והפעילות האקדמית התחומית והבין-תחומית לחוגים, המכונים, תוכניות הלימוד והקתדראות שעניינם המרכזי הוא מחקר מדעי היהדות והארכאולוגיה והוראתם. בית הספר כולל חמישה חוגים: החוג לארכאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום ע"ש יעקב מ. אלקוב, החוג להיסטוריה של עם ישראל, החוג ללשון העברית ולבלשנות שמית, החוג למקרא והחוג לפילוסופיה יהודית ותלמוד.
בית הספר למדעי התרבות – בית הספר הוקם בשנת 1986, והוא מציע תוכניות לימודים לתארים מתקדמים בלבד, וכן לימודי תעודה בתרגום ובעריכת תרגום. בית הספר כולל את התכנית לתרבות צרפת, התכנית ללימודי תעודה בתרגום, התכנית ללימודי נשים ומגדר, התכנית למחקר תרבות הילד והנוער, היחידה למחקר התרבות, החוג ללימודים קלאסיים, החוג ללימודי הערבית והאסלאם, החוג לאנגלית וספרות אמריקנית והחוג לספרות.
בית הספר לפילוסופיה, בלשנות ולימודי מדע (בפקולטה למדעי הרוח) – בית ספר מחקרי, המציע תוכניות לימודים לתארים מתקדמים בלבד, במגוון תחומיה של ההגות הפילוסופית. בית הספר כולל את החוג לפילוסופיה, החוג לבלשנות, המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ע״ש כהן, התכנית ללימודים קוגניטיביים של השפה ושימושיה והתכנית למדעי הדתות.
הפקולטה לאמנויות ע"ש יולנדה ודוד כץ בית הספר לאדריכלות ע"ש דוד עזריאלי – בית הספר הוקם בשנות התשעים. בשנותיו הראשונות הלימודים בו התקיימו מחוץ לקמפוס, במתחם קריית עתידים, שהאוניברסיטה היא חלק מבעליו. רק בראשית המאה ה-21 הועברו הלימודים לתוך שטח הקמפוס, לבניין על שם דה-בוטון.
בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה – בשנת 1966 הפכה האקדמיה הישראלית למוזיקה לחלק מאוניברסיטת תל אביב, ועברה למשכנה הנוכחי בקמפוס האוניברסיטה. עם הקמת הפקולטה לאמנויות, בשנת 1972, הפכה האקדמיה לחלק ממנה. בשנת 2005 נחנך בית הספר החדש למוזיקה, כתוצאה משיתוף פעולה בין האקדמיה למוזיקה לתזמורת הפילהרמונית הישראלית. בית הספר החדש איחד לתוכו את האקדמיה למוזיקה, את החוג למוזיקולוגיה של האוניברסיטה ואת תוכנית ההכשרה התזמורתית של התזמורת הפילהרמונית. זובין מהטה מכהן כנשיא כבוד של בית הספר. בית הספר מתחזק שתי תזמורות סימפוניות (ע"ש בוכמן-מהטה וע"ש אדריאה וויקטור קרטר) ושתי מקהלות (אורטורית וקאמרית).
בית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סטיב טיש – בעקבות תרומה של כעשרה מיליון דולר מהמפיק היהודי אמריקאי סטיב טיש, לחוג לקולנוע וטלוויזיה בשנת 2015, החוג הפך לבית ספר ונושא את שמו.
החוג לאמנות התיאטרון החוג לתולדות האמנות הפקולטה למדעי החברה ע"ש גרשון גורדון בית-הספר למדעי הפסיכולוגיה – בית הספר הוקם כחוג לפסיכולוגיה בשנת 1961 על ידי פרופ' הנס קרייטלר, והוא היה השלישי מסוגו בארץ. החוג מוקם בקמפוס הראשון של האוניברסיטה באבו כביר עד שבשנת 1965 הוא עבר לקמפוס החדש של האוניברסיטה ברמת אביב, והתמקם בבניין גילמן. לאחר שבמשך שנים רבות היה החוג חלק מההפקולטה למדעי הרוח, מאז 1987 החוג נחשב לחלק מהפקולטה למדעי החברה. בשנת 2012 שודרג מעמדו של החוג, והוא הפך לבית הספר למדעי הפסיכולוגיה.
בית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל – בית הספר הוקם בשנת 1969. החל משנת 1988 הוא ממוקם בבניין שאפל בקמפוס האוניברסיטה. על אף היותו משויך רשמית לפקולטה למדעי החברה, הלכה למעשה בית הספר נהנה ממעמד עצמאי הדומה לזה של פקולטה.
בית הספר לכלכלה על שם איתן ברגלס – החוג לכלכלה לשעבר, הוקם בשנת 1965 והיווה חלק אינטגרלי מהפקולטה למדעי החברה. בשנת 1992 הפך החוג לבית ספר על שמו של פרופ' איתן ברגלס, ממקימי החוג. בשנת 2001 עבר בית הספר לבניין משלו. הייתה זו הפעם הראשונה בישראל שבה בית ספר לכלכלה הופרד מהפקולטה למדעי החברה.
בית הספר ללימודי חברה ומדיניות – כולל בתוכו את החוג לתקשורת ע"ש דן, החוג ללימודי עבודה, החוג למדיניות ציבורית והחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.
בית הספר למדע המדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים
בית הספר לממשל ולמדיניות על שם הרולד הרטוך – בית הספר נוסד בשנת 2000, והוא מציע תוכניות לימודים לתארים מתקדמים בלבד.
הפקולטה לניהול ע"ש קולר – נוסדה בשנת 1965.
הפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן – החלה לפעול עוד ב־1935 בגלגולה הראשון כבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה. בשנת 1959 הפך בית הספר לשלוחה התל אביבית של האוניברסיטה העברית בירושלים והוא מוקם בבניין טרובוביץ', שהיה לבניין הראשון בקמפוס רמת אביב של אוניברסיטת תל אביב. בשנת 1965 השתלב בית הספר באוניברסיטת תל אביב שהוקמה זה עתה, והפך לפקולטה למשפטים. בפקולטה פועלות 9 קליניקות משפטיות: לזכויות אדם, לזכויות בהליך הפלילי, לזכויות עובדים, לצדק סביבתי והגנה על זכויות בעלי חיים, לזכויות פליטים, לזכויות ניצולי השואה, לתובענות ייצוגיות, ולפרטיות.
בית הספר סגול למדעי המוח – בית הספר הוקם בשנת 2012, משמש כמרכז אקדמי אינטרדיסציפלינרי של הוראה ומחקר במדעי המוח באוניברסיטה ומציע ארבע תוכניות לימודים לתואר ראשון וכן תוכניות לתארים מתקדמים.
מרכזי מחקר
נכון לשנת 2023 קיימים באוניברסיטה למעלה מ-100 מכונים ומרכזי מחקר. מהבולטים שבהם הם:
המרכז לננו-מדע וננו-טכנולוגיה – הוקם כמסגרת בינתחומית לפעילותן של הפקולטות להנדסה, מדעים מדויקים, מדעי החיים ורפואה, מתוך רצון ליצור "תרבות ננו" בינתחומית, המיישמת את הפיתוחים החדשניים במגוון תחומי החיים. במרכז פועלות שמונה מעבדות מתחומי ידע שונים וגרעין רחב יותר של כחמישים קבוצות מחקר, שבהן לוקחים חלק חוקרים מתחומי התמחות משלימים.
המרכז למחקר ומדע קוואנטי – הושק בשנת 2019, במסגרת סדנת המחקר "ממחשוב קוונטי לכימיה קוונטית" שנערכה באוניברסיטה. המרכז מאגד בתוכו כ-20 מעבדות מחקר מפקולטות שונות העוסקות במגוון היבטים של התחום, ומשלב שלוש פעילויות עיקריות: לימודים במסלולים רלוונטיים כמו מחשוב קוונטי ותקשורת קוונטית; פעילות מחקרית המתבססת על הרב-תחומיות של אוניברסיטת תל אביב, ומאפשרת שיתופי פעולה בתחום הקוונטי בין חוקרים במגוון רחב של דיסציפלינות: מחשוב, תקשורת, חומרים, חיישנים, כימיה, פיזיקה ומתמטיקה, כלכלה ומנהל עסקים ועוד; וקשרים עם מרכזי מחקר בעולם וכן עם גופים שונים בעולם העסקי – בהם חברות ענק (כמו גוגל, IBM ומיקרוסופט).
המרכז למדעי הנתונים ו-AI – הושק בשנת 2021 במטרה להעמיק את המחקר הבסיסי בתחומים אלו ולעודד מחקרים רב תחומיים ב-AI ובמדע הנתונים.
המרכז להתמודדות עם מגפות – מאגד סביבו מומחים מתחומי הדעת השונים במטרה לסייע למדינת ישראל להתמודד בצורה מיטבית עם משברים שמקורם בהתפרצות מגפות. למרכז שלושה מוקדי פעילות עיקריים: שיפור יכולות החברה להתמודד טוב יותר עם מגפות בהווה ובעתיד, תמיכה בפעילויות מחקריות הממוקדות בפתרונות כמו דרכי אבחון, תרכיבי חיסון ותרופות להתמודדות עם מגפות, ותרומה ליכולת של החברה בישראל ובעולם להבטיח חסינות כלכלית וחברתית לנוכח משברים מסוג זה.
המרכז לחקר ההזדקנות – מכון הרצג לחקר ההזדקנות והזקנה נוסד בשנת 1992, ומוביל שורה של מחקרים הנוגעים להזדקנות וזקנה, בהם מחקרים הנוגעים לבריאות פיזית ובריאות נפשית, קידום בריאות, התמודדות והסתגלות בגיל המבוגר, רווחה ואיכות חיים לאורך טווח החיים, תהליכי הזדקנות קוגניטיביים ואמוציונאליים, זקנה בחברה, מחלות בזקנה, דמנציה, קשיי טיפול באוכלוסיות זקנות, אירועי חיים טראומתיים והשפעות ארוכות טווח של השואה ועוד.
מכון שלמה שמלצר לתחבורה חכמה (בפקולטה להנדסה) – מכון שלמה שמלצר לתחבורה חכמה הוקם בשנת 2018, ביוזמתה של משפחת שמלצר לזכרו של שלמה שמלצר. המכון מקדם מחקר יישומי ומעודד שיתופי פעולה בין האקדמיה למגזר העסקי, ציבורי ושלישי בתחומי התחבורה חכמה, בנושאים כגון, ניידות כשירות, תחבורה שיתופית, גמישה ואדפטיבית, לוגיסטיקה עירונית, סביבת נהג / נוסע, הולכי רגל, תוך שימוש במתודולוגיות מתחומים כמו מדעי הנתונים, בינה מלאכותית, למידת מכונה, חקר ביצועים, ניתוח גורמי אנוש. המכון תומך בחוקרים ותלמידי מחקר באמצעות מלגות, פרסים ומענקים בכפוף להחלטות מועצת המנהלים של המכון ומקיים אירועים בנושאים שונים.
המכון למחקרי ביטחון לאומי (בפקולטה למדעי הרוח) – מרכז יפה הוקם בשנת 1977, ביוזמתו של האלוף במילואים אהרן יריב. המרכז מפרסם דו"חות ומאמרים בתחומי האסטרטגיה, בעיקר בנושאים הקשורים לביטחון הלאומי של מדינת ישראל. החל משנת 2006 המרכז פועל באופן עצמאי מחוץ למתחם האוניברסיטה, בשם "המכון למחקרי ביטחון לאומי". המכון נהנה מעצמאות כספית וארגונית, אך בה בעת ממשיך לשמור על שיוכו האקדמי לאוניברסיטה.
מרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה (בפקולטה למדעי הרוח) – המרכז הוקם בשנת 1983, ומטרתו היא לקדם את המחקר וההבנה של ההיסטוריה המודרנית ושל אירועי השעה במזרח התיכון ובאפריקה. בשנים האחרונות עומד בראש המכון פרופ' עוזי רבי.
המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן (בפקולטה למדעי הרוח) – המכון הוקם בשנת 1983 על ידי פרופ' יהודה אלקנה ופרופ' עמוס פונקנשטיין, והוא עוסק במחקר ובלימודים לתארים מתקדמים בתחומי היסטוריה של המדע, פילוסופיה של המדע והיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, כגון פילוסופיה של המשפט ופילוסופיה של הדת.
המכון לחקר האינטרנט (בפקולטה למדעי החברה) – מטרת המכון היא לחקור את מהפכת המידע בפרט והשלכותיה בכלל, הבנת תהליכיה וצפיית עתידה, בדגש על השפעת האינטרנט על החברה הישראלית.
מכון חיים הרצוג לתקשורת חברה ופוליטיקה (בפקולטה למדעי החברה) – המכון הוקם בשנת 2002, כדי לעסוק במחקר אקדמי בזיקה, בקשר ובהשפעות ההדדיות שבין התקשורת לבין החברה והפוליטיקה.
מרכז על ע"ש צגלה למחקר בינתחומי של המשפט (בפקולטה למשפטים) – מרכז מחקר המארגן ומממן כנסים בין-לאומיים, סימפוזיונים וסדנאות, עורך ומוציא לאור כתב עת בשפה האנגלית העוסק במחקר משפטי בינתחומי, ומעניק מלגות קיום לחוקרים בראשית דרכם האקדמית, ופרסים לכתיבה אקדמית מצטיינת.
מרכז מינרבה לזכויות האדם (בפקולטה למשפטים) – המרכז הוקם בשנת 1997, כמרכז משותף לפקולטות למשפטים של אוניברסיטת תל אביב ושל האוניברסיטה העברית בירושלים. מטרות המרכז הן לעודד ולקדם את המחקר על זכויות אדם בישראל, בתחום החקר המשפטי ובתחומי ידע נוספים תוך הדגשת יחסי הגומלין בין תחומים אלה, וכן להבטיח כי נושא ההגנה ומימוש זכויות האדם יישאר במוקד העניין הציבורי והאקדמי.
המרכז לחקר הביולוגיה של הסרטן (בפקולטות למדעי החיים ולרפואה) – המרכז הוקם בשנת 1979, כמסגרת עבודה משותפת של חוקרים מהפקולטות למדעי החיים ולרפואה בקמפוס. מטרתו העיקרית של המרכז היא לקדם את חקר הסרטן באוניברסיטה, על ידי עריכת כנסים והענקת מענקי מחקר לחוקרים בתחום.
מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום (בפקולטה למדעי הרוח) – המרכז הוקם בשנת 1992. מטרתו הייתה לקדם את המחקר והחשיבה השיטתית בנושאים הנוגעים לתהליכי עשיית שלום ופתרון סכסוכים, תוך שימת דגש מיוחד על הקונפליקט הישראלי־ערבי. פרויקט הדגל של המרכז היה "מדד השלום", המאתר באמצעות סקרים מגמות בדעת הקהל בישראל בהקשר לתהליך השלום. בדצמבר 2019 הודיעה האוניברסיטה על סגירתו של המרכז.
המכון לדיפלומטיה ושיתוף פעולה אזורי (בפקולטה למדעי החברה) – המכון הוקם בשנת 2002, בשיתוף פעולה בין האוניברסיטה למרכז פרס לשלום. המכון עוסק במחקר ובעיון בנושאי הדיפלומטיה ושיתוף הפעולה האזורי. המכון נסגר בשנת 2013.
ספריות
הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי – עיקר האוסף עוסק במדעי הרוח ובאמנות
הספרייה למדעי החברה ולניהול ע"ש ברנדר מוס
הספרייה למדעי החיים ולרפואה ע"ש גיטר-סמולרש
הספרייה למדעים מדויקים ולהנדסה ע"ש ניימן
הספרייה למשפטים ע"ש דוד י. לייט
באוניברסיטה ספריות מחלקתיות המתמקדות במוזיקה, אדריכלות, גאוגרפיה, עבודה סוציאלית ועוד. להלן רשימת הספריות המחלקתיות:
הספרייה למוזיקה ע"ש מ. גרינשטיין
ספריית בית הספר לאדריכלות ע"ש דוד עזריאלי
ספריית בית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל
ספריית החוג לגאוגרפיה וסביבת האדם ע"ש מיכה גרונית
ספריית החוג להפרעות בתקשורת
ספריית המכון לארכאולוגיה
ספריית מהלמן
ספריית מרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה
אוספים מיוחדים נמצאים במרכז התיעוד האירופי, בספריית וינר לחקר התקופה הנאצית והשואה ובמכון לחקר האנטישמיות והגזענות בימינו ע"ש סטפן רוס
יחידות אחרות
ממוזער|"איש כנגד הסיכויים" – פסל של הפסלת נעמי בלייק באוניברסיטה
הדקאנט להצלחת הסטודנטים והסטודנטיות – מדורי הדקאנט ממוקדים בטובת הסטודנטים ובדאגה לרווחתם ולהצלחתם, ומעניקים להם תמיכה לאורך כל תקופת הלימודים במישור האקדמי, המקצועי והחברתי. בדקאנט שמונה מדורים: המרכז לייעוץ לימודי תעסוקתי ואבחון לקויות למידה, המדור לסיוע כלכלי, המדור לקידום סטודנטים וסטודנטיות, השפעה חברתית, המרכז לפיתוח קריירה, השירות הפסיכולוגי, המדור לקשרי סטודנטים-דקאנט ומדור התמדה וייעוץ פקולטטי.
הדקאנט לחדשנות בלמידה ובהוראה – בשנת 2020 הקימה הנהלת האוניברסיטה את הדקנאט לחדשנות בהוראה ובלמידה המאגד תחתיו את שלוש היחידות המתמחות בלמידה חדשנית: Virtual TAU, TAU On-line והיחידה לקידום הוראה. איגוד היחידות בא מתוך ראיית החשיבות בלמידה חדשנית המשלבת אמצעים דיגיטליים לשיפור ההוראה והלמידה. דקנאט החדשנות בהוראה ובלמידה הוא זרוע אקדמית אסטרטגית של האוניברסיטה, שמטרתו להוביל את האוניברסיטה לשינויים בהוראה ולמידה, כך שיהיו מותאמים לעידן מהפכת המידע, ולשינויים המערכתיים הצפויים בשוק ההשכלה הגבוהה, והוא מפתח עבור המרצים תוכניות מיוחדות לשילוב הוראה היברידית, מסייע ומלווה מרצים בתהליכי השינוי ועורך סדנאות מיוחדות לרכישת כלים טכנולוגיים ודיגיטליים, מפתח קורסים דיגיטליים ומייעץ בבחירת שיטות טכנולוגיות להוראה בתוכנית TAU BLEND.
היחידה ללימודי שפות – היחידה היא חלק מהפקולטה למדעי הרוח, והיא מציעה קורסים במגוון שפות, הן קורסים אקדמיים והן קורסים לציבור הרחב.
היחידה לנוער שוחר מדע ע"ש דב לאוטמן – היחידה היא חלק מבית הספר לחינוך, והיא מציעה מדי שנה ומדי חופשת קיץ מגוון סדנאות וקורסים בתחומי מדע ודעת שונים, ביניהם: פיזיקה, מתמטיקה, מחשבים, רפואה ועוד. הסדנאות והקורסים מיועדים לבני נוער העולים לכיתות ה'–י"ב המעוניינים להעשיר את ידיעותיהם ולהעמיקן. בשנת 2009 נקראה היחידה על-שמו של דב לאוטמן. "אוניברסיטת תל אביב לנוער" היא אחד מהמפעלים של היחידה ובו לומדים כ-600 תלמידי חטיבת ביניים ותיכון קורסים אקדמיים. אוניברסיטת תל אביב לנוער מפעילה מספר תוכניות לתלמידים מחוננים ומצטיינים בשיתוף פעולה עם מרכז מדעני העתיד. בשנת 2013 הפכה אוניברסיטת תל אביב לאחת המפעילים של התוכנית נבחרות ישראל במדעים, והיא אחראית על המיון לתוכנית זו.
הגן הבוטני ע"ש יהודה נפתלי – גנים בוטניים המכילים מדגם מייצג של צמחיית ארץ ישראל והעולם. הגנים ממוקמים מול הקמפוס, לצד הטלוויזיה החינוכית.
הגן למחקר זואולוגי ע"ש א. מאיר סיגלס – הגן למחקר זואולוגי ע"ש א. מאיר סיגלס משמש כמרכז פעיל וייחודי של מחקר ושמירת טבע, ומשתרע על שטח ירוק של כ-30 דונם. הגן ממוקם ברחוב קלאוזנר ברמת-אביב. הוא מאכלס כ־40 מיני יונקים, כ־100 מיני עופות וכ־80 מיני זוחלים ודו-חיים, המייצגים את הפאונה המגוונת של ארץ ישראל.
מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט – המוזיאון הראשון בישראל להיסטוריה של הטבע, ומאפשר גישה חופשית לאוספי הטבע של האוניברסיטה, המכילים כ-5 מיליון פריטים, המתעדים את עולם החי והצומח של אזורנו לאורך אלפי שנים.
הגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר – הגלריה האוניברסיטאית מנוהלת על ידי הפקולטה לאמנויות וממוקמת בכיכר אנטין. לצד הגלריה קיים גן הפסלים ע"ש לוי ופורטונה אשכנזי.
בית הכנסת והמרכז למורשת היהדות ע"ש צימבליסטה – המרכז הוקם בשנת 1998, במטרה להביא להבנה ולקירוב לבבות בין הזרמים היהודיים הדתיים השונים ובין חילונים לדתיים. המרכז ממוקם במרכז הקמפוס, בסמוך לאתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל.
אולם סמולרש – האודיטוריום הגדול באוניברסיטה, המכיל מעל 1,000 מקומות ישיבה, ומשמש לעריכת אירועים וכנסים של האוניברסיטה ושל גורמים חיצוניים. האודיטוריום הוקם בראשית המאה ה-21, והוא ממוקם בצדו המזרחי של הקמפוס.
מצפה הכוכבים על שם וייז במצפה רמון – זהו מצפה הכוכבים הגדול בישראל, שהוקם על ידי האוניברסיטה בשנת 1971 ומופעל מאז על ידיה.
אל בית הספר לרפואה ע"ש סאקלר מסונפים בתי חולים אוניברסיטאיים, בהם: המרכז הרפואי וולפסון, המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא – תל השומר, המרכז הרפואי תל אביב, מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל, המרכז הרפואי אסף הרופא, בית החולים מאיר, המרכז הרפואי רבין ובית החולים שמואל הרופא.
מרכז העיר – המרכז לחקר העיר והעירוניות – היא יחידת מחקר באוניברסיטה הפועלת במסגרת בית הספר לאדריכלות, הפקולטה למשפטים, החוג לגאוגרפיה וסביבת האדם, והמחלקה להנדסת תעשייה באוניברסיטה עבור המחקר העירוני.
מחקר בינתחומי
אוניברסיטת תל אביב מקדמת גישה בינתחומית בלימודים ובמחקר ומעודדת חוקרים מתחומים שונים לשיתופי פעולה מחקריים. בין המוסדות המחקריים המאגדים חוקרים מפקולטות שונות:
בית הספר סגול למדעי המוח – בית הספר סגול למדעי המוח נפתח באוניברסיטת תל אביב בשנת הלימודים תשע"א. בית הספר מלווה את הסטודנטים משלב התואר הראשון המיועד למצטיינים, דרך תוכניות לתואר מוסמך ועד לדוקטורט. המרצים והחוקרים בתחום מגיעים משבע פקולטות שונות: מדעי החיים, מדעי החברה, רפואה, הנדסה, מדעים מדויקים, מדעי הרוח ואמנויות
בית הספר ללימודי הסביבה ע"ש פורטר – בית הספר הוקם בשנת 2000. כמרכז אקדמי למחקר ולהוראה רב תחומיים בנושאי סביבה, משקף בית הספר את חשיבותה של גישה מקיפה ובינתחומית להתמודדות עם האתגרים הסביבתיים המקיפים אותנו, ועובד בשיתוף פעולה עם יותר ממאה חוקרים מתחומים שונים.
המרכז לננו-מדע וננו-טכנולוגיה – המרכז הוקם באוניברסיטת תל אביב כמסגרת בינתחומית לפעילותן של הפקולטות להנדסה, מדעים מדויקים, מדעי החיים ורפואה, מתוך רצון ליצור "תרבות ננו" בינתחומית, המיישמת את הפיתוחים החדשניים במגוון תחומי החיים. במרכז פועלות שמונה מעבדות מתחומי ידע שונים וגרעין רחב יותר של כחמישים קבוצות מחקר בהן לוקחים חלק חוקרים מתחומי התמחות משלימים.
מדעי הנתונים ו-AI – מרכז מדעי הנתונים ובינה מלאכותית של אוניברסיטת תל אביב מציע תוכניות לימודים במדעי הנתונים ובינה מלאכותית לסטודנטים וסטודנטיות מהפקולטות למדעי החיים, מדעי החברה, מדעי הרוח, אומנויות ומשפטים.
מרכז אדמונד י. ספרא לביואינפורמטיקה – המרכז נועד לפתח מצוינות בתחום המחקר הבינתחומי בתחום הביו-אינפורמטיקה, ולהעמיד דור מדענים חדש שייענה על אתגרי המאה ה-21 במדעי החיים. בתוכניות הלימוד לוקחים חלק תלמידים וחוקרים העוסקים בביואינפורמטיקה במסגרת תחומים שונים.
המרכז לאנרגיה מתחדשת – 55 קבוצות מחקר בתחום האנרגיה המתחדשת, המונות מעל 300 חוקרים, פועלות בשבע פקולטות: מדעים מדויקים, הנדסה, מדעי החיים, ניהול, משפטים, מדעי החברה ומדעי הרוח, וכן בבית הספר ללימודי הסביבה ע"ש פורטר.
לימודי סייבר – תוכנית בינתחומית המשלבת קורסים משש פקולטות: מדעים מדויקים, הנדסה, ניהול, משפטים, מדעי הרוח ומדעי החברה, ומאפשרת ללמוד קבוצת קורסים במסגרת הלימודים לתואר במדעי הרוח, במדעי החברה ובמשפטים.
תוכנית "שאר רוח" (בשנת תשפ"א ולפני: "כלים שלובים") – מאפשרת לתלמידי הפקולטות לרפואה, מדעים מדויקים, מדעי החיים והנדסה להיחשף אל תחומי הלימוד של הפקולטות למדעי הרוח, מדעי החברה, אמנויות, ניהול, משפטים וחינוך, ולהפך. הסטודנטים משלבים קורסים מתחומים רחוקים מתחום הלימוד המרכזי שלהם כחלק מלימודי התואר הראשון.
לימודים דו-חוגיים – מסלול של לימודים דו-חוגיים מאפשר לשלב תחומי לימוד שונים, ולפעמים אף "מרוחקים" זה מזה. כחלק מהתפיסה הרב-תחומית והבין-תחומית של אוניברסיטת תל אביב מוצעות גם תוכניות משולבות שנבנו במיוחד.
קשר לתעשייה
אוניברסיטת תל אביב מקיימת קשרים עם התעשייה לצורכי מחקר ופיתוח, השמה של בוגרים ובוגרות ושיתופי פעולה שונים. הבולטים שבהם:
מרכז היזמות – הוקם בשנת 2019 במטרה לאפשר לסטודנטים מכל התחומים לשלב לימודי יזמות בתואר האקדמי ולקדם יוזמות שונות באמצעות סדנאות, תחרויות, ליווי של מנטורים, ייעוץ אקדמי, פגישות והשתלבות במשרות בחברות עסקיות וארגונים ציבוריים וחברתיים.
רמות ליד אוניברסיטת תל אביב בע"מ – חברת מסחור הטכנולוגיות של אוניברסיטת תל אביב. החברה, שהוקמה ב-1973 ונמצאת בבעלותה המלאה של האוניברסיטה, יוזמת, מובילה ומנהלת את העברת הטכנולוגיות הנוצרות במסגרת המחקר האקדמי ממעבדות האוניברסיטה אל התעשייה. רמות מנהלת את כל פעילויות המסחור משלב ההגנה הפטנטית על המצאותיהם של חברי הסגל ותלמידי המחקר, ועד למתן רישיונות לגופים התעשייתיים הרלוונטיים. רמות מתפקדת כממשק המקצועי בין התגליות המדעיות החדשניות והקהילה העסקית בתחומי פעילות מגוונים (מדעי החיים, רפואה, מדעים מדויקים, והנדסה).
פארק עתידים – פארק תעשייה השוכן בצפון מזרח תל אביב, בבעלותן של אוניברסיטת תל אביב ועיריית תל אביב-יפו. הפארק משתרע על כ-80 דונמים ובו 11 בניינים ומגדלים שבהם כ-80 חברות המעסיקות כ-8,000 עובדים בתחומי ההייטק, הפיננסים, הבריאות, השירותים, הלייף סטייל ועוד.
כנס הסייבר השנתי – מדי שנה מתקיים באוניברסיטת תל אביב שבוע הסייבר השנתי. את האירועים פוקדים אלפי אנשים מכל רחבי העולם, לצד מומחים, מקבלי החלטות, משקיעים, סטרטאפים, אנשי טכנולוגיה, אקדמאיים, סטודנטים, האקרים, טכנולוגיים ובכירי התעשייה.
בניין ברודקום – בשנת 2018 הושק מיזם ראשון מסוגו על ידי האוניברסיטה וחברת ברודקום, מובילה עולמית בתחום תכנון שבבי מעגלים משולבים לתעשיית התקשורת, בשיתוף עם עיריית תל אביב: הקמת בניין מו"פ של ברודקום בתוך הקמפוס, סמוך לפקולטה להנדסה. כחלק מההסכם בין שני הארגונים, שליש משטח המבנה מוקדש לשימושה של הפקולטה להנדסה של אוניברסיטת תל אביב.
בתי חולים מסונפים לפקולטה לרפואה – לאוניברסיטת תל אביב מסונפים שבעה עשר בתי חולים ברחבי ישראל. נוסף על כך שהם משמשים להוראה לתלמידי בית הספר לרפואה ובית הספר למקצועות הבריאות, מצויים בהם כמה מרכזי מחקר משותפים עם האוניברסיטה, בהם מרכז משותף בתחום הריפוי הגני במרכז הרפואי תל אביב ע"ש סוראסקי.
תאגידים קשורים
לאוניברסיטת תל אביב מספר חברות בת ותאגידים קשורים הממוקמים בתחומה. הבולטים שבהם:
החברה הכלכלית של אוניברסיטת תל אביב בע"מ – האוניברסיטה משתמשת בחברה זו, הנמצאת בבעלותה המלאה, כדי לבצע פעילויות שהיא, כמלכ"ר, אינה יכולה לבצע, דוגמת התקשרויות עסקיות עם גורמים חיצוניים והכנסת גורמים שיווקיים ומסחריים לשטח הקמפוס, תמורת תשלום. מבקר המדינה מתח לא אחת ביקורת על כך שהאוניברסיטה (כמו גם אוניברסיטאות אחרות) אינה מאפשרת לו לבצע ביקורת בחברה הכלכלית, בטיעון שמדובר באישיות משפטית נפרדת שאינה כפופה לביקורתו, בה בשעה שיותר ויותר פעילויות בעלות משמעות כלכלית עבור האוניברסיטה מבוצעות באמצעות החברה הכלכלית.
הוצאת רמות ליד אוניברסיטת תל אביב בע"מ – נמצאת בבעלותה המלאה של האוניברסיטה, ומתמחה בהוצאה לאור של ספרי לימוד במדע, טכנולוגיה, מדעי החברה והרוח לילדים מגיל הגן ועד החטיבה העליונה, וכן בפרסום ספרי עיון ומחקר בתחומים אקדמיים.
ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב.
מרכז עלית לספורט באוניברסיטת תל אביב בע"מ – חברה בבעלותה המלאה של האוניברסיטה, הממוקמת ופועלת בצמוד לקמפוס. החברה מציעה מתחם של מרכז כושר ובריכות שחייה, לרבות בריכת שחייה אולימפית, חוגי ספורט, מרכז להסמכות בספורט ובתנועה, וקייטנות ופעילויות קיץ.
להב פיתוח מנהלים בע"מ (חל"צ) – חברת בת בבעלות מלאה של האוניברסיטה, המציעה מגוון קורסים ותוכניות לימוד להכשרת והעצמת מנהלים, ואמורה להוות גשר בין העולם האקדמי לעולם העסקי והארגוני. החברה הוקמה בשנת 1992 על בסיס "עמותת להב", הפועלת עוד משנת 1964. להב ממוקמת ופועלת בתחומי הפקולטה לניהול של האוניברסיטה.
עתידים חברה לתעשיות עתירות מדע בע"מ – חברה שהוקמה בשנת 1972 כמיזם משותף של האוניברסיטה ושל עיריית תל אביב. החברה הקימה את קריית עתידים, שנועדה להיות קריה לתעשיות עתירות מדע. בשנות האלפיים, מהווה "קריית עתידים", הנמצאת בצפונה של תל אביב, מתחם בו ממוקמות חברות מובילות מתחומי ההיי טק, התקשורת, הפיננסים והרפואה.
אגודת הידידים של אוניברסיטת תל אביב – עמותה הפועלת לצד האוניברסיטה ומלווה אותה מאז הקמתה. האגודה עוסקת בשני הבטים של גיוס משאבים: "גיוס רוחני" – גיוס ושילוב מעגלי תמיכה ציבוריים ועסקיים, ו"גיוס חומרי" – גיוס כספים להשקעה במחקר, הוראה, מלגות ופיתוח הקמפוס. אגודת הידידים מוכרת כמוסד ציבורי על ידי רשות המיסים בישראל ומאושרת לצורכי תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה.
מועדון האוניברסיטה ע"ש מרסל גורדון – עמותה שמטרתה לקיים ולהפעיל מועדון חברים לסגל האקדמי של האוניברסיטה. המועדון מהווה מקום מפגש חברתי ותרבותי לסגל, והוא מציע לחבריו פעילויות תרבות, כנסים וימי עיון. המועדון ממוקם בתחומי הבית הירוק, הנמצא בסמוך לקמפוס האוניברסיטה.
אנו – מוזיאון העם היהודי (היה קרוי עד שנת 2021 מוזיאון בית התפוצות, המוזיאון לפזורה יהודית על שם נחום גולדמן) – המוזיאון, שהוקם בשנת 1978 והמאוגד כחברה לתועלת הציבור, אינו מצוי בבעלותה של האוניברסיטה, אך ממוקם בתחומה.
קשרים בין-לאומיים
אוניברסיטת תל אביב מקדמת את קשריה הבין-לאומיים והשפעתה הגלובלית בדרכים שונות. היא מקיימת שותפויות אסטרטגיות עם מוסדות בחו"ל כולל שיתופי פעולה עם אוניברסיטת נורת'ווסטרן, אוניברסיטת קולומביה, אוניברסיטת ניו יורק, אוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן, אוניברסיטת מנצ'סטר, IIT מדרס, אוניברסיטת שנדונג ועוד. באוניברסיטה לומדים כ-2,000 תלמידים בין-לאומיים מדי שנה במסגרת תארים בין-לאומיים, תוכניות קצרות טווח וחילופי סטודנטים, וכן תלמידי מחקר בין-לאומיים; בנוסף, היא מעודדת את הבין-לאומיות כחלק חשוב מפעילותם של תלמידי וסגל האוניברסיטה על ידי הרחבת היצע הקורסים באנגלית, שילוב מרצים מחו"ל בתוכניות הלימודים, העלאת מספר הסטודנטים ואנשי סגל המשתתפים בתוכניות חילופים והכשרה בחו"ל ועוד.
תוכניות ופעילויות מיוחדות
התוכנית הבין-תחומית לתלמידים מצטיינים ע"ש עדי לאוטמן: תוכנית ארבע-שנתית לסטודנטים מצטיינים הלומדים לתואר שני ישיר, שאליה מתקבלים 15 סטודנטים מדי שנה. מיועדת לתלמידים בעלי עניין בנושאים בין-תחומיים, ומטרתה לאפשר לתלמידים להתעמק בתחומי ידע שונים, להשוות בין המתודולוגיות שלהם ולהתמודד עם בעיות בין-תחומיות.
הקליניקות המשפטיות באוניברסיטת תל אביב פועלות לשינוי חברתי באמצעים משפטיים בתחומים שהמדינה, לדעת חברי הקליניקות, מגלה בהם אוזלת יד.
אוניברסיטה בעם: תוכנית להשכלת מבוגרים ונוער. המשתתפים בתוכנית מגיעים לקמפוס האוניברסיטה פעם בשבוע למשך שני סמסטרים ולוקחים חלק באחד מחמישה קורסי מבוא: משפטים, רפואה, מנהל עסקים, תקשורת ופסיכולוגיה. התוכנית הוקמה בשנת 2005 על ידי ד"ר עדי קול, שנבחרה בשנת 2013 לכנסת ה-19. בשנת 2014 הורחבה פעילות התוכנית לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, לאוניברסיטה העברית ולאוניברסיטת חיפה.
התוכנית לגילוי וקידום תלמידי בית ספר מצטיינים במתמטיקה: מאפשרת לבני נוער לסיים את לימודי התואר הראשון שלהם במתמטיקה (ולעיתים גם את הלימודים לתואר שני) יחד עם לימודיהם בבית הספר התיכון. רבים מהתלמידים מסיימים במקביל ללימודיהם בתיכון שנת לימודים אקדמית אחת לפחות.
סדנת תל אביב למדע, טכנולוגיה וביטחון: סדרה מתמשכת של כנסים וימי עיון המוקדשים לתחומים שונים של מדע, טכנולוגיה וביטחון – בהקשר הישראלי והמזרח תיכוני.
תוכנית ללימודי האיחוד האירופי: תוכנית בת שנה אשר מתמקדת בהיבטים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים של אירופה בת זמננו. התוכנית מאפשרת לעשות תואר שני בשיתוף עם אוניברסיטת היינריך היינה בדיסלדורף.
תוכניות חוץ-תקציביות
החל משנת 2002 החלה האוניברסיטה במגמה של פתיחת תוכניות חוץ-תקציביות, המכונות לעיתים תוכניות לימוד מיוחדות למנהלים ולבכירים. התוכניות הן כולן לתואר שני ללא תזה, רובן מרוכזות לשנת לימודים אחת ולשני ימי לימוד מרוכזים בשבוע, וזאת על מנת להתאימן לסטודנטים העובדים במשרה מלאה. תוכניות אלה אינן מהוות חלק ממסלול הלימודים הרגיל, דרישות הקבלה אליהן שונות במקצת, והן אינן מתוקצבות על ידי המועצה להשכלה גבוהה, דבר המאפשר לאוניברסיטה לגבות עליהן שכר לימוד הגבוה משמעותית משכר הלימוד הרגיל. שכר הלימוד הממוצע בתוכניות אלה עומד על כ-40,000 ש"ח לשנה ולעיתים הוא אף גבוה הרבה יותר. במקרים רבים משולם שכר הלימוד על ידי מקום עבודתם של הסטודנטים (תוך חיוב הסטודנטים במס הכנסה על הטבה זו).
לאוניברסיטה הייתה מגמה מוצהרת, שבאה לידי ביטוי בתוכנית האסטרטגית הרב-שנתית שלה משנת 2008, להגדיל את מספר תוכניות הלימוד החוץ-תקציביות ואת מספר הסטודנטים הלא מתוקצבים הלומדים בהן, וזאת על מנת להשתחרר מהמגבלות המוטלות על ידי ות"ת ולהגדיל את הכנסות האוניברסיטה. מאז שנת 2011 האוניברסיטה אינה מוסיפה תוכניות חוץ-תקציביות, אולם נכון לשנת הלימודים תשע"ד הייתה אוניברסיטת תל אביב לאוניברסיטה שבה לומד המספר הרב ביותר של סטודנטים בתוכניות חוץ תקציביות עם כ-1,926 לומדים ב-17 תוכניות חוץ-תקציביות שונות. תוכניות אלו מתקיימות בשבע מהפקולטות ובביה"ס לחינוך בהן ניתן למנות את התוכנית למנהל ומנהיגות בחינוך ואת התוכנית לניהול מצבי חירום ואסון. המתנגדים למגמה זו טוענים, כי מדובר בצעד המוביל לכיוון של הפרטת האוניברסיטה ובהעדפת תוכניות אלו על פני מסלולי הלימוד המסורתיים.
פעילויות ושירותים לקהל הרחב
באוניברסיטת תל אביב תוכניות מיוחדות ואירועים המיועדים לקהל הרחב, כמו גם מתן שירותים לציבור, בהם:
מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט שבו מוצגים יותר מחמישה וחצי מיליון פריטים של בעלי חיים וצמחים.
סדרת "לומדים בגילמן" – תוכנית העשרה בפקולטה למדעי הרוח הכוללת סדרות מיוחדות של הרצאות לצד השתלבות בקורסים מן התואר הראשון.
סדרת העשרה והשראה באמנויות – תוכנית העשרה בפקולטה לאמנויות הכוללת סדרות מיוחדות לצד השתלבות בקורסים מן התואר הראשון
סדרת הקונצרטים של בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה – מנוי לסדרות קונצרטים של תזמורת בית הספר למוזיקה, ובהם קונצרטים בניצוחו של מאסטרו זובין מהטה נשיא הכבוד של בית הספר
סדרת הרצאות בחסות הרקטור בצהרי יום ד' – בסדרה משתתפים מרצים מאוניברסיטת תל אביב, שכל אחד מהם מעביר במשך סמסטר שלם סדרת הרצאות בנושא מסוים
המועדון האסטרונומי – הרצאות בנושאי אסטרונומיה המיועדות לקהל הרחב. המועדון האסטרונומי מאורגן בהתנדבות למען הקהילה על ידי סטודנטים לתארים מתקדמים של החוג לאסטרונומיה ואסטרופיזיקה והחוג לגיאופיזיקה ומדעים פלנטריים
ידעת את זה? – אירועים המיועדים לקהל הרחב וכוללים הרצאות וסדנאות. האירועים מתקיימים אחת לחודש, בכל חודש סביב נושא אחר, החל משנת תשע"ה.
הדקאנט לחדשנות בהוראה ובלמידה – אחראי בין היתר על פיתוח קורסים דיגיטליים בפלטפורמות הלמידה Coursera, edX וקמפוס IL. עד כה נרשמו לקורסים של אוניברסיטת תל אביב מאות אלפי נרשמים מיותר מ-120 מדינות מרחבי העולם.
אירועים בקמפוס – כנסים, ימי עיון, סמינרים ואירועים אקדמיים ותרבותיים הפתוחים לקהל הרחב. בזמן הלימודים מתקיימים מדי שבוע עשרות אירועים.
הקליניקות המשפטיות – הוקמו במטרה להגביר את מעורבותם של אנשי משפט בקידום תרבות משפטית המחויבת לצדק חברתי. הקליניקות נותנות שירות לאוכלוסיות מוחלשות, ופועלות לקדם נושאים עקרוניים כגון זכויות אדם, צדק סביבתי, זכויות ניצולי השואה, זכויות פליטים, זכויות עובדים, זכויות דיור ועוד.
מרפאות לבריאות הפה והשיניים – בית הספר לרפואת שיניים מציע לציבור את כל סוגי הטיפולים במחירים נמוכים משמעותית יחסית לשוק הפרטי ולמרפאות של קופות החולים.
אוניברסיטת תל אביב לנוער – נוער שוחר מדע – מרכז לפעילויות מדע והעשרה המתקיימות במהלך השנה וכמו כן בחודשי חופשת הקיץ.
קייטנות לילדים ונוער במהלך חופשת הקיץ – תוכנית קייטנות המתקיימת עשרות שנים בחסות ובתחומי האוניברסיטה.
חבר הנאמנים
חבר הנאמנים של האוניברסיטה מורכב מחברים ישראליים ומחברים מחו"ל. מספר החברים הישראליים הוא קבוע, 120, כאשר 32 מהם הם חברי הסגל האקדמי של האוניברסיטה, הנבחרים על ידי סנאט האוניברסיטה. החברים הישראליים שאינם חברי הסגל האקדמי נבחרים על ידי חבר הנאמנים בהצבעה חשאית. מספר החברים שאינם ישראליים אינו קבוע, וחברים חדשים מחו"ל נבחרים על ידי חבר הנאמנים, על פי המלצה של ועדת מינויים. תקופת כהונתם של כל החברים היא שנתיים, אולם ניתן להאריכה לתקופות כהונה נוספות. יו"ר חבר הנאמנים ממונה על ידי חבר הנאמנים, בהתאם להמלצת ועדת חיפוש, לתקופת כהונה של 4 שנים, אותה ניתן להאריך לתקופת כהונה אחת נוספת. נשיא האוניברסיטה, יו"ר הוועד המנהל, הרקטור, הפרו-רקטור ודקאני הפקולטות חברים בחבר הנאמנים מתוקף תפקידם.
חבר הנאמנים משמש כמעין אספה כללית של האוניברסיטה. בין השאר, הוא המוסמך לאשר שינויים בחוקת האוניברסיטה, על פי המלצות הוועד המנהל, לדאוג ולסייע למימון תקציבי האוניברסיטה, לתאם פעולות של אגודות ידידי האוניברסיטה בישראל ובחו"ל, לאשרר את מינויו של נשיא האוניברסיטה ולאשר את הענקת תוארי הכבוד מטעם האוניברסיטה. כמו כן, חבר הנאמנים מקבל דיווחים שנתיים מהנהלת האוניברסיטה לגבי התנהלות ענייניה של האוניברסיטה, נכסיה ועסקיה, התוכניות והתקציבים השנתיים והרב שנתיים של האוניברסיטה, הקמת גופים אקדמיים חדשים או שינויים מבניים בגופים אקדמיים קיימים, וכן לגבי הסדרים מהותיים בין האוניברסיטה לגופים אחרים.
חבר הנאמנים מתכנס אחת לשנה למושב בן שבוע בישראל, במהלך חודש מאי. במסגרת אירועי המושב מחולקים מדי שנה פרסי דן דוד ותוארי דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה.
בשנים 2013–2021 כיהן בתפקיד יו"ר חבר הנאמנים פרופ' יעקב פרנקל, לשעבר נגיד בנק ישראל, ויו"ר ג'יי פי מורגן צ'ייס אינטרנשיונל. בשנת 2022 מונתה לראשונה אישה ליו"ר חבר הנאמנים, עו"ד דפנה מיתר-נחמד, נדבנית וממקימי המכון למשפט ופילנתרופיה באוניברסיטה.
נשיאי האוניברסיטה
שם תקופת כהונה ג'ורג' וייז 1963–1971 יובל נאמן 1971–1975 חיים בן שחר 1975–1983 משה מני 1983–1991 יורם דינשטיין 1991–1998 איתמר רבינוביץ 1998–2007 צבי גליל 2007–2009 יוסף קלפטר 2009–2019 אריאל פורת 2019–מכהן
בכירים נוספים בהנהלת האוניברסיטה
רקטורי האוניברסיטה לדורותיהם
שםתקופת כהונהישראל אפרת1956–1959אלפרד קלופשטוק1959–1964בנציון כץ1964–1969אנדרה דה-פריס1969–1972שלמה סימונסון1972–1977שלום אברבנאל1977–1980יורם דינשטיין1980–1985יהודה בן-שאול1985–1990איתמר רבינוביץ1990–1993דן עמיר1993–1997נילי כהן1997–2001שמעון ינקלביץ2001–2005דני לויתן2005–2010אהרן שי2010–2015ירון עוז2015–2020מרק שטייף2020–מכהן
סגני הנשיא והמנכ"לים לדורותיהם
סגן הנשיאמנכ"ל / סגן הנשיא למינהלהיינריך מנדלסון1965זלמן לביא1962–1964יובל נאמן1965–1966יצחק הופמן1964–1965חיים שיבא1966–1970אהרון דורון1965–1975יהושע יורטנר1970–1973יצחק בר-און1975–1977סגן הנשיא למחקר ופיתוחסגן הנשיא לקשרי חוץאמנון גולן1977–1982מרדכי סוקולובסקי1976–1983אביעזר שלוש1977–1980דוד לויתן1982–1987יצחק ויץ1984–1987יחיאל בן צבי1980–2007נעמן גור1987–1994זאב לוין1987–1992גארי ססמן2007–2013דוד לניר1994–1999עמנואל מרום1992–1997עמוס אלעד2013–מכהןניב אחיטוב1999–2003יאיר אהרונוביץ1997–2001סגני הנשיא במינוי אישיגדעון לנגהולץ2003–2007רות שלגי2001–2005אבי פרימור2000–2003מרדכי כהן2007–2017חגית מסר-ירון2005–2008אילנה בן-עמי2002–2005גד פרנק2017–מכהןאהוד גזית2008–2012יחיאל בן צבי2008–2010ערן רבני2012סגן הנשיא לקשרים אקדמיים בינ"לסגנית הנשיא להוגנות, גיוון וקהילהיואב הניס2012–2020רענן ריין2012–2020נטע זיו2022–מכהנתדן פאר2020–מכהןמלאת שמיר2020–מכהנת
כתבי עת
עיוני משפט – כתב העת המרכזי בעברית שמפרסמת הפקולטה למשפטים. נוסד בשנת 1971, ומאז יוצא לאור שלוש פעמים בשנה. נחשב לאחד מכתבי-העת המשפטיים המובילים בישראל, ומתפרסמים בו מאמרים חדשניים ומקוריים בכל תחומי המשפט.
Estudios Interdisciplinarios América Latina y el Caribe ("לימודים בין דיסציפלינריים של אמריקה הלטינית והקריביים") – כתב עת חצי שנתי ותלת לשוני באנגלית, בספרדית ובפורטוגזית. זהו כתב העת היחיד בישראל המוקדש ללימודי אמריקה הלטינית. יוצא לאור החל משנת 1990, מטעם מכון סוורדלין להיסטוריה ותרבות של אמריקה הלטינית שבאוניברסיטה.
Theoretical Inquiries in Law – כתב עת בשפה האנגלית היוצא לאור החל משנת 2000 פעמיים בשנה על ידי מרכז-על ע"ש צגלה למחקר בין-תחומי של המשפט, הפקולטה למשפטים, ועוסק בתאוריה של המשפט. בשנת 2008 דורג כתב העת על ידי מערכת הדירוגים של Washington and Lee Law School כראשון בעולם מבין כתבי העת המשפטיים המתפרסמים מחוץ לארצות הברית.
משפט חברה ותרבות – כתב עת המהווה במה ייחודית למחקרים אקדמיים בינתחומיים, העוסקים בבחינת הקשר שבין המשפט לבין תחומי דעת אחרים. כרכי הסדרה יוצאים לאור אחת לשנה, וכל אחד מהם מוקדש לנושא מוגדר. הסדרה נערכת בפקולטה למשפטים, אך היא מהווה במה כלל-אוניברסיטאית.
מעשי משפט – כתב-עת למשפט ולתיקון חברתי. יוצא מטעם תוכנית "המשפט בשירות הקהילה" בפקולטה למשפטים, ועוסק בהיבטיה השונים של העשייה משפטית למען שינוי ותיקון חברתיים. יוצא לאור אחת לשנה. מאז הקמתו, חברים במערכת כתב העת סטודנטים מצטיינים לתואר ראשון ושני במשפטים, לצד עורכי דין ותיקים ואנשי אקדמיה.
דיני ישראל – שנתון לחקר המשפט העברי. המאמרים בו מתפרסמים בעברית ובאנגלית.
קשר – כתב עת בשפה העברית לחקר תולדות העיתונות והתקשורת היהודית בעולם היהודי ובישראל. נוסד בשנת 1987, ויוצא לאור פעמיים בשנה על ידי המכון לחקר העיתונות והתקשורת היהודית ע"ש אנדראה וצ'ארלס ברונפמן שבאוניברסיטה.
מותר – כתב העת של הפקולטה לאמנויות, העוסק בדיון בין-תחומי בחקר האמנויות. נוסד בשנת 1993. מאז היווסדו ועד 2015 העורכת הראשית שלו הייתה פרופ' נורית כנען-קדר.
פס יצירה – כתב עת לקולנוע טלוויזיה ומדיה חדשה המוצא לאור משנת 2004 במסגרת הפקולטה לאומנויות על ידי הסטודנטים לקולנוע משנה שלישית. כתב העת דן בסרטים חדשים תוך שימוש בידע אקדמי בלשון קלילה ונגישה לקהל הרחב והוא מכסה תחום רחב של סוגות ויוצרים מהארץ ומהעולם.
אסף – כתב עת של הפקולטה לאמנויות המפרסם מאמרים של חוקרי תוכניות הלימוד; תיאטרון, תולדות האמנות, קולנוע ומוזיקה.
TAJ – Theatre Arts Journal – כתב עת אלקטרוני למחקרים בסצנוגרפיה ובביצוע במה הנבדק על ידי עמיתים ומוקדש לחקר התרחשויות באמנויות הבמה. נוסד על ידי האגודה לחקר תיאטרון גורדון קרייג ומתפרסם בחסות מכון מוריס אי. קוריאל ללימודי אירופה באוניברסיטת תל אביב. כתב העת מתפרסם באביב וסתיו באתר: https://taj.tau.ac.il. כתב העת פתוח לא רק בפני חוקרי תיאטרון אלא גם בפני מתרגלים וכל מי שיש להם עניין באומנויות הבמה והוא מעודד מחקרים מדעיים מקוריים הבוחנים את ההיבטים הוויזואליים והאודיאלי של הביצועים – במה, תלבושות, עיצוב תאורה וסאונד, ארכיטקטורת תיאטרון, מסכות, בובות ותנועה כאל יסוד חושני – ותרומתם לבניית המשמעות בהקשר פוליטי, חברתי ואסתטי, בעבר כמו בהווה. כתב העת מחולק לקטגוריות הבאות: הנחות, עשיית היסטוריה, סצנוגרפיה והבמאי, ביקורות על ביצועים וביקורות ספרים.
זמנים – כתב עת בנושא היסטוריה הרואה אור מטעם בית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב. נוסד בשנת 1979, מאז שנת 2004 מתפרסם בשיתוף פעולה עם המחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות של האוניברסיטה הפתוחה, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל והחברה ההיסטורית הישראלית.
פרסים, תארים ואותות המוענקים על ידי האוניברסיטה
דוקטור כבוד – החל משנת 1965 מעניקה האוניברסיטה מדי שנה, בהתאם להחלטת סנאט האוניברסיטה, תוארי דוקטור כבוד לפילוסופיה לאנשים בעלי הישגים מיוחדים או תרומה מיוחדת לאוניברסיטה או לחברה. התארים מוענקים במסגרת שבוע חבר הנאמנים של האוניברסיטה.
עמית כבוד – תואר המוענק על ידי האוניברסיטה, בהתאם להחלטת הוועד המנהל שלה, לאנשים שתרמו תרומה ייחודית לקידומה ופיתוחה של האוניברסיטה. התארים מוענקים מדי שנה, החל משנת 1978.
פרס דן דוד – הוא פרס שמעניקה קרן דן דוד בשיתוף האוניברסיטה מאז שנת 2002, לאנשים שהגיעו למצוינות ותרומה לאנושות במדעי הרוח, באמנות, במדעי הטבע ובעסקים. בקופת הקרן מאה מיליוני דולרים והיא תרומתו של איש העסקים דן דוד. המנהל הראשון המייסד של הפרס היה פרופסור גד ברזילי. פרסי דן דוד מוענקים מדי שנה בחודש מאי, במסגרת שבוע חבר הנאמנים של האוניברסיטה.
מדליית ג'ורג' וייז לשיתוף פעולה אקדמי בין-לאומי, על שם ג'ורג' וייז נשיאהּ הראשון של האוניברסיטה. המדליה מוענקת החל משנת 1986 אחת למספר שנים, באופן בלתי סדיר.
אות הנשיא – האות מוענק אחת לשנה, החל משנת 1981, על ידי נשיא האוניברסיטה, לאנשים בעלי הישגים ותרומה ייחודית בתחומם.
פרסי סאקלר – פרסי סאקלר הבין-לאומיים ע"ש ריימונד ובברלי סאקלר במדעים הפיזיקליים מוענקים לחוקרים צעירים אשר תרמו תרומה משמעותית ופורצת דרך למדע. מדי שנה מוענקים שני פרסי סאקלר, האחד בתחום הביופיזיקה והשני בתחומי הכימיה והפיזיקה לסירוגין. הפרס מנוהל על ידי אוניברסיטת תל אביב ונוסד ביוזמתם ובתרומתם של ד"ר ריימונד ובברלי סאקלר.
אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב
אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב היא עמותה המאגדת את הסטודנטים הלומדים באוניברסיטת תל אביב, מייצגת אותם ופועלת למען רווחתם. האגודה נוסדה בשנת 1965 (הוקמה מחדש בשנת 1983), והיא אחת מאגודות הסטודנטים הוותיקות והגדולות בישראל. האגודה היא חברה מלאה בהתאחדות הסטודנטים בישראל, ולמעשה הייתה (בגלגולה הקודם כאגודת הסטודנטים של בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בתל אביב) אחת ממייסדות ההתאחדות בשנות ה-30 של המאה ה-20 (אז נקראה "התאחדות הסטודנטים העברים בארץ ישראל").
בשנת תשע"ד היו חברים באגודה כ-90% מכלל הסטודנטים הלומדים באוניברסיטת תל אביב.
קמפוס האוניברסיטה ברמת אביב
250px|ממוזער|שמאל|אוניברסיטת תל אביב בצילום אוויר
קמפוס האוניברסיטה ברמת אביב שוכן על הגבעה שממזרח לשכונה, ומשתרע בחלקו על השטח בו ניצב בעבר הכפר שייח' מוניס. אורכו מצפון לדרום הוא כ-1,200 מטר, ורוחבו מגיע ל-750 מטר לכל היותר. הוא תחום במערב על ידי רחוב חיים לבנון, אם כי מעונות הסטודנטים ברחוב איינשטיין, נמצאים מערבית לו, ועל ידי מדרון הכורכר היורד לעבר נתיבי איילון ממזרח. מדרום תוחם אותו רחוב ג'ורג' וייז ומצפון רחוב קלצ'קין, אם כי "בית יד אבנר" והמרכז למרשם נמצאים מצפון לרחוב זה.
תוכנית האב לקמפוס שיכלול 5,000 סטודנטים נערכה בתחילת שנות החמישים על ידי האדריכל ורנר יוסף ויטקובר, שהמשיך ללוות אותה עד לשנות השמונים. בתחילת שנות ה-80 תוכננה תוכנית אב חדשה ל-21,000 סטודנטים עי אדריכל משה עצמון, אדריכל האוניברסיטה. תחילת הקמתו של הקמפוס בשנת 1955 עת הונחה אבן הפינה לבניין טרובוביץ ("הבית האדום") שבנייתו הסתיימה ב-1959. תחילה התפתחו בניני האוניברסיטה סביב בניין טרובוביץ', וב-4 בנובמבר 1964 נחנך הקמפוס באופן רשמי. בשנות ה-70 ו-80, עם פיתוח תוכנית האב החדשה ע'י אדריכל עצמון, התפתח הקמפוס בעיקר לכיוון צפון, לעבר שכונת אפקה, אך לאחר מכן גרמה מצוקת המקום לתחילת הבנייה לכיוון דרום, במורד הגבעה ולאורך רחוב חיים לבנון. שני חלקי הקמפוס – הדרומי והצפוני – נותרו מנותקים על ידי חלקו הצפוני של רחוב ג'ורג' וייז, וגשר קטן להולכי רגל נבנה מעליו. לבסוף אוחדו שני החלקים. רובו של קטע הרחוב כלול כיום בתחומי הקמפוס והשטח זכה בעיבוד מחודש שנועד לטשטש את קו הגבול. עם זאת, הגשר עדיין ניצב על כנו.
בהתאם לעקרונות התכנון של אותה התקופה, שטח הקמפוס ירוק ומטופח, וככלל קיימת הפרדה מוצלחת בין דרכים המיועדות לכלי רכב לבין מעברים ושבילים המיועדים להולכי רגל. השטח משופע במדשאות, בצמחים ובעצים, ובין בנייני האוניברסיטה מקשרים שבילים, רחבות ומשטחים ציבוריים. ברחבי הקמפוס פזורים עשרות פסלים של אמנים ידועי שם. לחלק מהמבנים בקמפוס ערך אדריכלי ואסתטי.
לאדריכל משה עצמון הוענק פרס רכטר לארכיטקטורה על "..תכנון הקמפוס ועל תכנון כיכר אנטין המבטא את הרעיון של שילוב הקמפוס והעיר..."
מעונות הסטודנטים
שמאל|ממוזער|250px|בית מילמן – מעונות הסטודנטים של אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב – תצלום אוויר
מעונות הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב שתוכננו על ידי אדריכל אברהם יסקי, בפינת הרחובות איינשטיין וחיים לבנון, וידועים כ"מעונות איינשטיין". מתחם המעונות כולל כ-1,100 מיטות, הפזורות על פני שבעה בניינים. בנוסף, קיים במתחם מגוון של שירותים העומדים לרשות הסטודנטים: מועדון דיירים, חדר מחשבים, כיתת לימוד, מכונות צילום, פינת קפה, חדר כושר, סופרמרקט וקפיטריה.
מתחם המעונות ממוקם מול הכניסה הראשית לקמפוס (כיכר אנטין), אשר תוכננה על ידי אדריכל עצמון וביטאה את שילוב העיר וקמפוס האוניברסיטה.
החל משנת הלימודים תשס"ט העבירה האוניברסיטה את ניהול ותפעול המעונות לחברת "שיכון ובינוי", במסגרת הסכם שנחתם ב-2008, לפיו התחייבה החברה לשפץ את מעונות איינשטיין וכן להקים מתחם מעונות חדש בקמפוס ברושים, ההולך ומתהווה ליד הבית הירוק. בתחילת שנת הלימודים תשע"ד נפתח מתחם המעונות החדש, הכולל כמאתיים דירות בעלות שני חדרים, כמאה דירות בעלות שלושה חדרים עבור משפחות או שותפים, ולראשונה בישראל גם כאלף דירות סטודיו ליחיד, וכן מועדונים ושטחי רווחה. הפרויקט מתבצע בשיטת BOT, וחברת "שיכון ובינוי" קיבלה זיכיון לתפעול המעונות למשך 25 שנים.
החל משנת 2000, ולמשך 5 שנים, שכרה האוניברסיטה מחברת "השתתפויות בנכסים" שני בנייני מעונות נוספים, הנמצאים ברמת אביב בקרבת האוניברסיטה: בית מילמן ("מעונות מילמן"), הנמצא ברחוב טאגור ובו בניין אחד בן 8 קומות המכיל כ-250 מיטות, ובית ברודצקי ("מעונות ברודצקי"), הנמצא ברחוב ברודצקי ובו בניין עם שלושה אגפים וכ-125 מיטות. לאחר 5 שנים החליטה האוניברסיטה להפסיק את שכירת הבניינים, בשל מצבה הכספי הקשה ולנוכח העובדה שנאלצה לסבסד את הפרויקט. החל מאוקטובר 2005 מעונות מילמן וברודצקי מנוהלים ומתופעלים על ידי חברת נכס, החברה הכלכלית של אגודת הסטודנטים.
בשנת 2016, הושקו מעונות עיר הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב. מדובר בפרויקט הבנייה הגדול בתולדות המוסד. הוא משתרע על שטח כולל של 35 אלף מ"ר, וכולל שמונה בנייני מעונות חדשים בני שבע עד תשע קומות, וזאת לצד מרחבים ירוקים, מרכז מסחרי עם חנויות, בתי קפה ומסעדות, מועדון סטודנטים ועוד.
אדריכלות בקמפוס
בנייני הקמפוס של אוניברסיטת תל אביב מייצגים את האדריכלות הישראלית של תקופתה: מהפונקציונליזם המינימליסטי של סגנון הבאוהאוס, דרך בנייני הבטון המסיביים של שנות השבעים השייכים לזרם הברוטליסטי, הנאו-מודרניזם והפוסט-מודרניזם של שנות השמונים והתשעים, ועד לבנייה אקולוגית במאה ה-21.
בין הבניינים הבולטים בסגנונם הייחודי:
בניין יצחק ורוזה גילמן למדעי הרוח בתכנון ורנר יוסף ויטקובר בשיתוף אריק באומן וישראל שטיין
מעונות איינשטיין בתכנון אברהם יסקי ויעקב גיל
בניין מקסיקו בתכנון יצחק ישר ודן איתן
הספרייה המרכזית ע"ש אליאס סוראסקי בתכנון שולמית נדלר, מיכאל נדלר ושמואל ביקסון
בית הכנסת והמרכז למורשת היהדות ע"ש צימבליסטה – אדריכל: מריו בוטה, שנת בנייה 1997
בניין רקנאטי בתכנון בנימין אידלסון, יעקב הרץ וגרשון צפור
בניין צ'ק פוינט, שנחנך במאי 2019, שבו שוכנים בית הספר למדעי המחשב על שם בלווטניק ואוניברסיטת תל אביב לנוער. הבניין תוכנן על ידי משרד קימל אשכולות אדריכלים.
בניין בית הספר ללימודי הסביבה ע"ש פורטר, שנחנך במאי 2014, מיועד להיות המבנה הראשון בישראל שיזכה לדירוג הגבוה ביותר של התקן האמריקאי לבנייה ירוקה – LEED Platinum ולדירוג הגבוה ביותר של התקן הישראלי החדש לבנייה ירוקה 5281 – דרגת יהלום. הבניין תוכנן על ידי צוות משותף של שלושה משרדי אדריכלים: אקסלרוד גרובמן אדריכלים, גאוטקטורה וחן אדריכלים. אתר בניין פורטר באוניברסיטה.
הגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר – מתכננים: ברכה ומיכאל חיוטין ארכיטקטים, דן איתן, ערי גושן ארכיטקטים. שנת בנייה 1988.
הבית הירוק: מועדון האוניברסיטה על שם מרסל גורדון – אדריכל השימור והשיקום: קאמילו מנפרידיני. שנת השלמת השיקום – 1991.
בניין הסנאט על שם ג'ורג ס. וויז – אדריכל: יואב קדמון. שנת בנייה 1999
בניין וולפסון ללימודי הנדסה
בית הספר לשפות ע"ש מקס ווב – מתכננים: פרייס פילצר יעבץ אדריכלים.
בניין בית הספר לרפואה ע"ש סאקלר בתכנון אריה שרון ואלדר שרון
אודיטוריום ע"ש מרים ואדולפו סמולרש – אדריכל: אברהם יסקי.
בניין גק גרין לביוטכנולוגיה
בית הספר לכלכלה ע"ש איתן ברגלס
יד אבנר – בניין החוג לגאוגרפיה, הקרוי ע"ש אלוף אלימלך אבנר, נמצא מחוץ לקמפוס האוניברסיטה, מצפון לקמפוס, ומשמש גם כנקודת שיטור למשמר האזרחי. המבנה, שתוכנן על ידי האדריכל סם ברקאי, תוכנן במקור כבית הקהילה של שכונת אפקה והוקם באמצעות כספי "עמותת אפקה", ולאחר שהעמותה פשטה את הרגל, ושלד המבנה עמד שומם במשך כ-10 שנים הוחכר בשנת 1971 לאוניברסיטת תל אביב.
פסלים בקמפוס
בקמפוס האוניברסיטה פזורים פסלים רבים של אמנים ידועי שם, כגון:
"קשר" של רון ארד (2011)
"רוח החופש" של דוד גרשטיין (2009)
"שואה ותקומה" של עמנואל הצופה (1990–1991)
"דמעות" של מאיר פיצ'חדזה (1990)
"כנפי שלום" של קרלו זאולי (1990)
"חנוכיה" של עופר ללוש (1988)
"מעברים" של רוני בן צבי (1983)
"התרחשויות" של יגאל תומרקין (1972)
"רחיפה" של מנשה קדישמן (1968)
אנדרטה בקמפוס
בקמפוס ניצבת אנדרטה לחללי האוניברסיטה במערכות ישראל.
מפת הקמפוס
ראו גם
אוניברסיטאות בישראל
אוניברסיטה ציבורית#ישראל
לקריאה נוספת
צבי יעבץ, "על ימיה הראשונים של אוניברסיטת תל אביב – זכרונות", בתוך: אלפיים 11, תשנ"ה 1995, עמ' 101–128.
אורי כהן, אקדמיה בתל אביב – צמיחתה של אוניברסיטה, הוצאת מאגנס, 2014
קישורים חיצוניים
הנחת אבן הפינה לאוניברסיטת תל אביב, באתר עיריית תל אביב
בני הספל, אוניברסיטת תל אביב – אבני דרך, באתר של אוניברסיטת תל אביב
אוניברסיטת תל אביב זוכה להכרה על ידי המל"ג, סרטי גבע, נובמבר 1969 (התחלה 0:27)
הגן הזואולוגי – אוניברסיטת תל אביב באתר zooinstitutes.com
מיכאל יעקובסון: סקירה אדריכלות על מתחם מעונות איינשטיין באוניברסיטת תל אביב, באתר 'חלון אחורי', 19 באפריל 2023
מיכאל יעקובסון: סקירה אודות הקמתו של בניין טרובוביץ – הראשון שנבנה בקמפוס האוניברסיטה, באתר 'חלון אחורי', 17 במאי 2023
הערות שוליים
*
קטגוריה:תל אביב-יפו: אוניברסיטאות ומכללות
קטגוריה:רמת אביב
קטגוריה:רחוב חיים לבנון
קטגוריה:אגודות עות'מאניות | 2024-10-09T03:22:44 |
טריקולור | טריקולור (בצרפתית: Tricolore מילולית – שלושה צבעים) הוא דגל שמורכב משלושה צבעים, בדרך כלל בגודל זהה (במאונך או במאוזן). טריקולור הוא סוג של טריבנד, ושמו עשוי להטעות שכן לעיתים הדגל עצמו כולל יותר משלושה צבעים שכן הוא מוטען בסמל, או עקב שימוש במסגרת צבעונית לשם הפרדה בין צבעים דומים על ידי פס דק בצבע שונה.
ראו גם
טריבנד
ביקולור
קישורים חיצוניים
רשימה של כל דגלי הטריקולור בעולם, עומר גנדלר, תוצרת חוץ.
*
קטגוריה:דגלים לפי עיצוב
קטגוריה:מילים וביטויים בצרפתית
קטגוריה:3 (מספר) | 2024-07-07T17:18:08 |
דגל | ממוזער|250px|דגל ישראל
שמאל|ממוזער|250px|דגל דנמרק, ה"דאנברואו", הוא דגל המדינה העתיק ביותר
שמאל|ממוזער|250px|דגל הממלכה המאוחדת, אחד מדגלי הלאום המזוהים ביותר בעולם
שמאל|ממוזער|350px|מפה של דגלי העולם
דגל הוא פיסת בד המתנופפת על עמוד או תורן, בדרך כלל לסימון, לאיתות, או לזיהוי.
השימוש בדגלים החל בשדות קרב עתיקים לשם תיאום וקישור בין יחידות ובמרוצת הזמן שוכללו לכלי איתות וזיהוי, במיוחד באזורים בהם היה קושי בתקשורת (לדוגמה, הסביבה הימית בה נעשה שימוש בסמפור).
הדגל הלאומי הוא סמל חשוב ביותר ועשוי לשמש ליצירת מוקד הזדהות וגאווה בקרב אלה המניפים אותו. שימוש זה בדגלים גדל בעקבות עליית הלאומיות כביטוי לפטריוטיות. הדגלים הלאומיים עשויים לעורר אסוציאציות צבאיות עקב מקורם והשימוש הצבאי הנרחב בהם. הדגל הלאומי הקדום ביותר שעדיין נמצא בשימוש הוא דגל דנמרק, שקיימות עדויות לשימוש בו עוד במאה ה-13.
משהחלו מדינות לאום להקים ציים ימיים גדולים במאה ה-15 נוצר הצורך לזהות בים, ממרחק ניכר, לאיזו מדינה שייכת הספינה. צורך זה הוביל ליצירת דגלים גדולים יחסית, בצבעים חדים וברורים ובעלי צורה גרפית חדה (במקום סמלי האבירים ופסי-הבד של ימי הביניים).
מחקר של דגלים מכונה "וקסילולוגיה", מהמילה הלטינית VEXILLUM שמשמעותה "דגל" או "כרזה".
אטימולוגיה
לפי מקורה האטימולוגי של המילה, משמעות השם "דגל" היא פלוגה צבאית גדולה, והוא נזכר בפקידת בני ישראל במדבר סיני. שימוש דומה במילה לציון קבוצת לוחמים נמצא, למשל, במלחמת בני אור בבני חושך במגילות הגנוזות.
העדות הקדומה ביותר של השורש ד.ג.ל. מקורה בשפה האשורית ומשמעו מבט. שימוש דומה בשורש במובן של מבט מעריץ נמצא, למשל, בשיר השירים (). רק מאוחר הרבה יותר שילב יונה אבן ג'נאח את שני מובני המילה וקבע כי קבוצת הלוחמים נקראה על שם הנס המסמל אותה: .
היסטוריה
שמאל|ממוזער|250px|מותו של הגנרל וורן במהלך קרב גבעת בנקר
על פי האנציקלופדיה בריטניקה, הדגלים הומצאו בידי הסינים או ההודים בתקופה העתיקה, והשימוש בהם התפשט לארצות השכנות בורמה, סיאם ושאר ארצות דרום מזרח אסיה. סון דזה מתאר בספרו חכמת המלחמה את השימוש בדגלים ובניסים כאמצעי להעברת פקודות והוראות בשדה הקרב.
הפרסים השתמשו ב"דֶראפְש כאוְיאנִי" כדגל בתקופת הממלכה האחמנית בין השנים 330-550 לפנה"ס. לאחר מכן הוא היה בשימוש בסגנונות שונים עד תקופת האימפריה הסאסאנית המאוחרת (224–651) ואף ייצג את ממלכת פרס ועל כן נחשב כדגלה הלאומי הראשון של איראן.
במקור, ניסייהם של הלגיונות הרומאיים לא היו דגלים כי אם סמלים, כגון סמל העיט של הלגיון העשירי פרטנסיס. עיט זה הוצב על עמוד ונושאו הרים אותו מעל ראשי החיילים בשעת קרב. ליחידה צבאית מסוימת מדאקיה היה נס של דרקון בעל זנב גמיש אשר התנופף ברוח, הסמל הגמיש הועתק ללגיונות רומא ובסיכומו של דבר, לכל הלגיונות היו ניסים גמישים. ניסים גמישים אלו התפתחו אל הדגל המודרני.
במהלך ימי הביניים, השימוש העיקרי בדגלים היה לשם זיהויים של מנהיגים בשדה הקרב: באירופה היו אלה האבירים, ביפן היו אלה הסמוראים ובסין היו אלה הגנרלים אשר שירתו בצבא האימפריאלי.
מתקופתו של כריסטופר קולומבוס ואילך, נהוג היה (ולאחר מכן מחויב חוקית) לסמן ספינות בדגל המצביע על הלאומיות שלהן. דגלי סימון אלו התפתחו לדגלים הלאומיים והימיים של ימינו אנו. בנוסף לכך, הדגלים הפכו לאמצעי התקשורת המועדף בים, דבר אשר גרם להתפתחותם של מספר רב של שיטות סימון באמצעות דגלים.
כאשר אבירי אירופה הוחלפו בצבאות המרוכזים, הפך הדגל כאמצעי זיהוי לא רק מבחינה לאומית אלא גם בין היחידות השונות באותו הצבא. הדגלים הפכו לעצם אותו יש ללכוד ועליו יש להגן. במרוצת הזמן ועם התפתחות הלוחמה בשדה הקרב, הדגלים הפכו לסכנה בעבור אלו אשר נשאו אותם ועד מלחמת העולם הראשונה הדגלים נעלמו משדה הקרב והופיעו מפעם לפעם רק באירועים טקסיים.
מוזכר בתנ"ך בכמה מקומות על עניין הדגל למשל פסוק זה: "וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם".
ב-1895 הסביר בנימין זאב הרצל במכתב אל הברון הירש את חשיבותו של הדגל: "עשוי אתה לשאול בלגלוג: 'דגל? מה זה? מוט עץ ועליו פיסת־בד?' לא, אדוני, דגל הוא הרבה יותר מזה. בדגל מוליכים בני־אדם... למען דגל, בני אדם חיים ומתים. על־פי האמת הרי זה הדבר היחיד לשמו מוכנים הם למות בהמונים, אם מחנכים אותם לזאת".
עיצוב וצורה
שמאל|ממוזער|100px|דגל נפאל בצורתו הייחודית (יחס 3:4)
צורתו של הדגל היא כמעט תמיד מלבן (לרוב ביחס של 2:3 או 3:5) אך הוא יכול להיות בכל צורה או גודל אשר ניתן יהיה להניפו (מרובע, משולש או בעל זנב סנונית. נדירה עוד יותר היא צורתו של דגל נפאל - שני משולשים צמודים זה לזה. לדגלי מדינות מוגדר גם היחס הקבוע בין אורך הדגל לרוחבו. בדגל ישראל, למשל, יחס זה הוא 8:11.
העיצוב הרגיל של הדגלים הוא עיצוב של תמונת ראי בין צידו הקדמי לצידו האחורי של הדגל. עיצוב זה הוא זול יותר ליצור והוא מגיע בשני סגנונות עיצוב:
עיצוב הדגל סימטרי (לשמאל ולימין הדגל) ושני צדדים זהים (חזית וגב) לדוגמה: דגל ישראל.
עיצוב א-סימטרי (לשמאל ולימין) כאשר התקני ההנפה יהיו לימין הדגל בחזית, ולשמאל הדגל בעורף. (עיצוב זה אינו מהווה בעיה כאשר לא מופיע כיתוב על הדגל).
עיצובים מורכבים אחרים אינם נופלים בקטגוריית תמונת הראי ובתמונת החזית והעורף ישנו אלמנט עיצובי אשר אינו סימטרי ויש להציגו ללא קשר לצד ההנפה (בדרך כלל טקסט). שתי דוגמאות לכך:
אותו מרכיב יכול להיות מועתק מן החזית אל העורף.
באופן די נדיר, העורף מציג עיצוב שונה (כללו או חלקו) לחלוטין מזה המוצג בחזית. לדוגמה: דגל פרגוואי, דגל מדינת אורגון האמריקאית ודגל ברית המועצות הישן.
שמאל|ממוזער|200px|דגל מדינת מרילנד המבוסס על שלט האצולה של ג'ורג' קלברט, הברון הראשון של בולטימור
סגנונות עיצוב שכיחים לדגלים כוללים צלבים, פסים, חלוקת השטח לרצועות או ריבועים - מושגים לקוחים מתוך עולם המושגים של ההרלדיקה. שלטי אצולה יכולים להיות מונפים כדגלי אצולה כפי שמונפים דגל מדינת מרילנד, ודגל קיריבטי.
הדגל הקודם של לוב, אשר הציג שטח מלבני ירוק, היה הדגל הלאומי היחידי אשר הציג צבע אחד ללא כל עיצוב.
דגלים לאומיים
אחד השימושים הנפוצים ביותר לדגלים הוא ייצוג אומה או מדינה. הדגל הלאומי מונף לרוב על מוסדות של המדינה כדוגמת בתי משפט, תחנות משטרה, בסיסי צבא ובתי ספר. במרבית המקרים, אזרחי המדינה רוחשים כבוד רב לדגל. מספר עיצובי דגלים של מדינות מסוימות השפיעו על עיצובי דגלים של אומות, מדינות, חבלים וקבוצות שונות. לדוגמה:
שמאל|ממוזער|250Ppx|דגלי המדינות הנורדיות
דגלה של דנמרק הוא דגל הלאום העתיק ביותר אשר עודנו בשימוש. דגל זה נקרא "דאנברואו" (Dannebrog) והוא השפיע על עיצוב הצלב של מדינות סקנדינביה: נורווגיה, שוודיה, פינלנד, איסלנד והדגלים האזוריים של איי פארו, אולנד, סקניה, ובורנהולם ועל שורה ארוכה של דגלים אזוריים במדינות האזור.
דגל בריטניה (Union Jack) הוא הדגל הנפוץ ביותר, כיוון שהוא מופיע בקנטון של עשרות דגלים. הקולוניות הבריטיות נהגו להניף דגל אשר התבסס על עיצובו של אחד הניסים הבריטיים. רבות מן המושבות השאירו את הדגל הבריטי על דגלן כדי לשמר את עברן הקולוניאלי. דוגמאות: אוסטרליה, פיג'י, ניו זילנד, טובאלו, וכמו כן הפרובינציות הקנדיות: מניטובה, אונטריו, קולומביה הבריטית וניופאונדלנד ולברדור וכן הוואי האמריקאית.
הטריקולור ההולנדי הוא הטריקולור העתיק ביותר. הדגל הופיע לראשונה בשנת 1572 כ"דגל הנסיך" בצבעי כתום-לבן-כחול. גרסאות נוספות בצבעי אדום-לבן-כחול הופיעו לאחר מכן ללא כל סיבה ברורה אך עם הרבה אגדות סביבם. לאחר שנת 1630 גרסת האדום-לבן-כחול הייתה הנפוצה ביותר. הטריקולור ההולנדי השפיע על דגלים רבים ובמיוחד על דגלי רוסיה וצרפת אשר בתורה הפיצה את רעיון הטריקולור עוד יותר.
דגלה הלאומי של צרפת הוא הטריקולור המפורסם ביותר, ועיצובו השפיע על מדינות רבות לאמץ את רעיון הטריקולור לאות הזדהות עם רוח המהפכה הצרפתית, שם עוצב הדגל בשנת 1794. לדוגמה: קוסטה ריקה, הרפובליקה הדומיניקנית, אירלנד, האיטי, איטליה, רומניה, ומקסיקו.
דגל ארצות הברית של אמריקה, המכונה "הפסים והכוכבים". באותה הדרך בה מדינות רבות נשאו את עיניהם אל עבר צרפת והושפעו מעיצוב דגלה, כך גם מדינות רבות הושפעו מרעיונות המהפכה האמריקנית, השפעה אותה ביטאו בדגלם. לדוגמה: קובה, ליבריה, צ'ילה, אורוגוואי, ודגל המחוז הצרפתי ברטאן.
דגל רוסיה - טריקולור נוסף, הוא מקור הצבעים הפאן-סלאביים אשר אומצו על ידי רבות מהמדינות הסלאביות. לדוגמה: סלובקיה, סרביה, קרואטיה, סלובניה ועוד.
הדגל האיראני, הוא מקור הצבעים הפאן-איראניים (ירוק-לבן-אדום) אשר אומצו על ידי מדינות הודו-איראניות רבות. לדוגמה: טורקמניסטן, כורדיסטן, ודגל הרפובליקה של אררט . גם העם הבולגרי, אשר טוען כי מוצאו משבט התראקים האיראני הקדום, אימץ את צבעי דגל איראן כמו גם כמה משכנותיה של איראן כגון עומאן.
דגל אתיופיה נתפס כמודל לחיקוי בשנות החמישים והשישים של המאה ה-20 כיוון שאתיופיה הייתה אחת המדינות אשר זכו לעצמאות מדינית באפריקה. כתוצאה מכך, הפך דגלה למקור הצבעים הכלל-אפריקאיים - ירוק-צהוב-אדום. לדוגמה: טוגו, סנגל, גאנה ומאלי.
דגל טורקיה, אשר שימש גם כדגל האימפריה העות'מאנית, השפיע על מספר מדינות מוסלמיות אשר אימצו בדגליהן את מוטיב הסהר. ובהן הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין, אזרבייג'ן, טורקמניסטן, אוזבקיסטן, אלג'יריה, תוניסיה, קומורו, פקיסטן, מלזיה, מאוריטניה והמלדיביים. דגל סינגפור כולל אומנם מוטיב של סהר וכוכב ואף משלב אדום ולבן בצבעיו, אך אין בינו לבין דגל טורקיה קשר ישיר.
דגל המרד הערבי אשר ממנו נגזרו הצבעים הפאן ערביים (ירוק-לבן-אדום-שחור) השפיע על דגלי מדינות ערב ירדן, כווית, סודאן, סוריה, איחוד האמירויות הערביות, רפובליקת סהרה הערבית הדמוקרטית, דגל מצרים, עיראק, תימן ודגל הרשות הפלסטינית.
דגל ברית המועצות, המציג את סמל הפטיש והמגל המוזהב על רקע אדום, היווה השראה למדינות קומוניסטיות רבות, כגון: גרמניה המזרחית, הרפובליקה העממית של סין, וייטנאם, אנגולה, הרפובליקה הדמוקרטית של אפגניסטן ומוזמביק.
דגל רפובליקת קולומביה הגדולה אשר נוצר על ידי המהפכן פרנסיסקו דה מירנדה כסמל לתנועת העצמאות בוונצואלה כנגד השלטון הספרדי. הצבעים ועיצובם התגלגלו לדגלי קולומביה, ונצואלה ואקוודור אשר חולקים את שילוב הפסים צהוב-כחול-אדום.
דגל ארגנטינה, אשר עוצב על ידי מנואל בלגראנו במהלך מלחמת השחרור הארגנטינאית מספרד, הושפע בעיצובו של דגל הפרובינציות המאוחדות של מרכז אמריקה. דגל התכלת-לבן-תכלת תרם את צבעיו לדגלי גואטמלה, הונדורס, אל סלבדור, וניקרגואה.
דגלים אזרחיים
דגל אזרחי הוא גרסה של הדגל הלאומי אשר מיועד להנפה על ידי אזרחים או על מבנים וכלי רכב לא ממשלתיים. השימוש בדגלים אזרחיים היה נפוץ בעבר כאשר היה צורך לסמן מבנים או ספינות אשר לא היו בשימוש הצבא. בכמה מדינות הדגל האזרחי זהה לדגל המלחמה או המדינה אך ללא השלט ההרלדי או סמל המדינה כגון דגל ספרד או דגל פרו.
דגלים צבאיים
דגל צבאי הוא גרסה של הדגל הלאומי, המונפת בעיתות מלחמה. למספר מדינות, כגון בריטניה או פרו ישנו דגל מיוחד אשר מונף על ידי הכוחות המזוינים תחת דגל המדינה.
צבאות אחרים (כגון צבא ארצות הברית) עושים שימוש בדגלם הלאומי כדגל הצבא, ואילו הצבא הפיליפיני מניף את דגל הלאום ובזמן מלחמה, הדגל מונף בצורה הפוכה - זהו המקרה היחידי בו דגל המונף הפוך, מסמל מלחמה (ולא אבל לאומי).
גרסאות גדולות של דגל המלחמה המונפות על ספינות מלחמה, אלו הם ניסי הקרב.
במלחמה הנפת דגל לבן פירושה כניעה.
דגלים ימיים
שמאל|ממוזער|150px|אניית המערכה USS Constitution, אניית המערכה הוותיקה ביותר בעולם, מציגה מסר בדגלים.
ימין|ממוזער|אוניית המפרש אמריגו וספוצ'י מניפה את דגל הצי האיטלקי ומעליו מונף דגל גרמניה כנס ידידות בעת ביקר האוניה בנמל המבורג שבגרמניה.
השימוש בדגלים בים חשוב במיוחד, שכן בים הם יכולים להיות ההבדל בין חיים למוות ועל כן החוקים והנהלים לגבי הנפת דגלים נשמרים בקפדנות. דגל לאומי אשר מונף בים נקרא "דגל ימי" (Naval ensign).
על ספינת צי סוחר או על יאכטה נהוג להניף שני דגלים, הדגל הימי של הצי או המדינה של כלי השיט, אשר יונף בעמדת הירכתיים ואילו על התורן יונף דגל המדינה בה מבקר כלי השיט (דגל זה מכונה גם "נס ידידות"). הנפת דגל זר לבדו במים טריטוריאליים או בנמל של מדינה זרה או אל מול אוניית מערכה זרה, נחשב כרצון להילחם, עם תותחים, על זכותה של הספינה המניפה לעשות זאת. עד ימינו מנהג זה נאכף על ידי ציים ורשויות ברחבי העולם, באמצעות עלייה לסיפון הספינות, החרמות וקנסות. במדינות שונות ישנו דגל מיוחד הנועד להנפה על יאכטות כדי להבדילן מספינות צי הסוחר, הבדלה זו נועדה לסמן כי הספינות הללו חופשיות ממטען מסחרי.
עם השימוש בדגלים בים נוצרו מערכות קודים עבור מספרים ואותיות. לכל דגל ישנה משמעות כאשר הוא מונף לבדו או ביחד עם מספר דגלים נוספים. הסמפור משמש כאמצעי תקשורת בין ספינה לספינה במרחקים קצרים.
השימוש בשפות
כיוון שלשפות אין דגלים ייחודיים אשר ייצגו אותם, נהוג לסמן שפות בדגל לאומי כציון השפה למקרים כגון:
שמאל|ממוזער|100px|דוגמה לשילוב דגל ארצות הברית ודגל הממלכה המאוחדת כציון לשפה האנגלית
ייצוג כישורי השפה של עובד מסוים בחברה.
ייצוג שפות קיימות באתר אינטרנט, תכנה או חוברת מידע.
ברוב המקרים, שיטת ייצוג זאת עובדת כהלכה ואין אליה עוררין, אך ישנם מקרים בהם השימוש בסימון דגלים עלול לגרום לוויכוח שפות.
שפות אשר ישנה מחלוקת לגבי השפה כגון: רומנית ומולדובנית, אשר יש הטוענים כי מדובר בשתי שפות נפרדות.
שפות אשר מדוברות ביותר ממדינה אחת כגון: אנגלית, ערבית, צרפתית, גרמנית, פורטוגזית וספרדית. במקרה שכזה, פתרון נפוץ הוא סימון באמצעות אחד מארבע הדרכים הללו:
דגל המדינה ממנה השפה הגיעה.
דגל המדינה בה נמצא שיעור הדוברים הגבוה ביותר.
דגל משולב של מדינת המקור והמדינה בעלת השיעור הגבוה ביותר (אם הם לא אותה המדינה)
דגל המדינה המזוהה עם השפה ביותר (פורטוגזית – דגל פורטוגל או דגל ברזיל; אנגלית – דגל הממלכה המאוחדת).
דגלים בדת
שמאל|ממוזער|125px|דגל תפילה בודהיסטי
בדתות מסוימות ישנה לדגלים חשיבות רבה. בבודהיזם למשל, נעשה שימוש בדגל תפילה הצבוע בחמישה צבעים שונים ובזרם הטיבטי נעשה שימוש בדגל תפילה בהרי ההימלאיה. דגלים לאומיים רבים כוללים סמלים ואלמנטים דתיים שונים כדוגמת הצלב, הסהר, או הפנייה לפטרון. קבוצות דתיות נוספות עשויות להשתמש בדגלים כדי לייצג את הדת עצמה לדוגמת דגלי הכנסיות באנגליה.
ביהדות נעשה שימוש בדגל בנדודי בני ישראל במדבר.
כמו כן יש לציין מה שמובא במדרש רבה שמקור הדגלים במדינות העולם הוא מבני ישראל:
בנוסף, משתמשים בדגלים בשמחת תורה ובאירועי הכנסת ספר תורה.
השימוש בספורט
עקב העובדה כי השימוש בדגלים הוא קל וברור, ישנו שימוש נרחב בדגלים בספורט:
במשחק הכדורגל ה'קוון' (השופט אשר עומד על הקווים), נושא דגל מיוחד. הדגל משמש אותם לאותת לשופט המשחק על הפרה פוטנציאלית של החוקים, על זכותו של מי להחזיק בכדור לאחר שהכדור יצא את גבולות המשחק, או להניף את הדגל כאשר אחד השחקנים נמצא בעמדת נבדל. שימוש דומה בדגלים נעשה במשחק הרוגבי.
במשחק הפוטבול השופטים נושאים דגל כדי לסמן ולהצביע על עברות במהלך המשחק. המינוח הוא "Flag on the play". הדגל עצמו הוא קטן (בגודל של מטפחת) הנזרק על המגרש במקום העברה המשוער כדי לברר את פרטי המקרה לאחר סיומו של המהלך. בפוטבול האמריקאי הדגל בצבע צהוב ואילו בגרסה הקנדית הדגל מופיע בצבע אדום.
שמאל|ממוזער|150px|דגל משובץ המציין סוף מרוץ בספורט המוטורי.
במרוצי יאכטות, ישנו שימוש בדגלים כדי להעביר מסרים מספינת השיפוט את סירות המתחרים. דגלים מיוחדים המונפים על ספינת השיפוט עשויים להצביע על זינוק פסול, שינוי במסלול המרוץ, ביטול מרוץ או כל מידע חשוב אחר. הספינות עצמן יכולות להניף דגלים אשר יצביעו על מחאה או צרה אחרת. הדגלים עצמם הם חלק מדגלי הקוד הבינלאומי לאיתות בדגלים בים.
בספורט המוטורי הדגלים נועדו כדי ליצור קשר עם הנהגים. הדגל המוכר ביותר הוא הדגל המשובץ בשחור ולבן המציין את סופו של המרוץ וניצחון למוביל. דגל שחור מציין עברה, דגל צהוב מסמן כי יש לנהוג בזהירות ובמהירות נמוכה ודגל אדום מסמן לנהגים לעצור באופן מיידי.
אוהדים, במרבית ענפי הספורט, מניפים דגלים לביטוי תמיכתם במתחרים או בקבוצות אותם הם מעודדים. כאשר מתמודדות נבחרות או קבוצות ממדינות שונות, יניפו אוהדים את דגל המדינה אותה הם מעודדים.
הדגל הוא משחק ילדים פופולרי ביותר.
בכדורגל הגאלי, ובהרלינג משחקים הנפוצים באירלנד, דגל ירוק משמש לציון שער ואילו דגל לבן משמש לציון נקודה.
בכדורגל האוסטרלי, שופט השער ינופף בשני דגלי סימון לציון שער, ובדגל אחד לציון נקודה.
בצלילה, דגל הצלילה משמש לציון צולל אשר ירד למים.
שימוש בארגונים בינלאומיים
שמאל|ממוזער|150px|הדגל האולימפי
קיימים מספר דגלים המייצגים ארגונים בינלאומיים, כדוגמת דגל הצלב האדום, דגל האומות המאוחדות או הדגל האולימפי המיצג את הוועד האולימפי הבינלאומי. בין הדגלים הבינלאומיים של גופים לא מאורגנים ניתן לציין את דגל שודדי הים.
השימוש בחופי הרחצה
בחופי רחצה רבים בעולם נעשה שימוש בדגלים כדי לסמן לקהל המתרחצים על תנאי הרחצה בים.
בישראל, נהוג מפרט הדגלים הבא: דגל לבן משמש לציון ים שקט ובטוח לרחצה, דגל אדום משמש לסימון ים סוער, שהרחצה בו מותרת ודגל שחור לסימון ים סוער מאוד, שהרחצה בו אסורה. כאשר אין דגל מונף פירוש הדבר הוא שהחוף סגור ואין בו שירותי הצלה. החל מקיץ 2016 משמש גם דגל משולש סגול לאזהרת הרוחצים מפני מדוזות.
באוסטרליה, ניו זילנד, הפיליפינים ובבריטניה נעשה שימוש בזוג דגלים אדום/צהוב לצורך סימון חופי הרחצה אשר בפיקוח שירותי הצלה. בחופים אוסטרליים רבים דגל אדום יציין כי חוף הרחצה סגור, דגל צהוב יסמן כי תנאי השחיה קשים אך מותרים, ודגל ירוק יציין כי השחייה מותרת ובטוחה. בבריטניה דגל אדום מצביע על סכנה.
באירלנד דגל אדום/צהוב מציין כי בטוח להתרחץ, דגל אדום מציין כי מסוכן להתרחץ וכאשר אין דגל מונף פירוש הדבר הוא שהחוף סגור ואין בו שירותי הצלה. דגל כחול המונף על חופים המרוחקים מאזורי רחצה מציין אזור השמור לשימושי ספורט ימי.
השימוש ברכבות
במערכות רכבת ברחבי העולם, נעשה שימוש בדגלים צבעוניים כדי לאותת לנהגי הקטר (בלילה בדגלים מוחלפים על ידי פנסים באותם הצבעים).
אדום = עצור!
צהוב = המשך בזהירות.
ירוק, לבן או כחול = המשך.
דגל בכל צבע המונף בנמרצות מסמן עצירה מיידית.
דגל כחול המוצמד לקטר מסמן כי אין להזיזו כיוון שמישהו עובד עליו או על הקרונות המוצמדים אליו. דגל כחול המונף על מסילה מציין כי אסור לנסוע על המסילה, רק האדם או הקבוצה אשר הניחה את הדגל רשאית להסירו.
לעיתים מוחלפים האורות בחזיתם של קטרים נוסעים בדגלים ופירושם:
לבן = נסיעה שאינה חלק מלוח הזמנים הקבוע.
ירוק = התחנה הנוכחית אינה תחנתו האחרונה של הקו.
אדום = תחנה אחרונה.
בנוסף, איש הבלמים ישא בדרך כלל דגל אדום כדי לסמן למכונאי על הבלימה באופן חזותי. השימוש בסמפור רכבות התפתח מן השימוש בדגלי רכבות.
השימוש בפוליטיקה
שמאל|ממוזער|150px|דגל הגאווה.
תנועות חברתיות ופוליטיות אימצו לעצמן דגלים כדי ליצור סמל ויזואלי להזדהות ואיחוד.
הזרם הסוציאליסטי משתמש בדגל אדום כדי לייצג את רעיונותיו. האנרכיזם משתמש במגוון דגלים, אך הנפוץ ביותר המזוהה עם האנרכיה הוא דגל שחור.
אחדים מן הדגלים של התנועות החברתית הפכו ברבות הימים לדגלים לאומיים כגון דגל ברית המועצות ודגל התנועה הנאציונל-סוציאליסטית של גרמניה הנאצית.
בתרבות
במרבית מדינות העולם, דגלים ובמיוחד דגלים לאומיים, הם מקודשים: במדינות רבות קיים חוק המתאר את המותר והאסור בנוגע לדגלים. במרבית המדינות אסור לדגל לגעת בקרקע, ושריפת דגל משמשת כאמצעי זלזול במדינת אויב או כאמצעי מחאה ולעיתים אם מדובר בדגל של המדינה של שורף אז גם כאמצעי בגידה במדינה או אי נאמנות למדינה. עם זאת, במדינות מסוימות מותרת שריפת דגל הלאום כמחאה.
הדגל משמש כדימוי לדבר בולט באופן שלא ניתן להתעלם ממנו. דוגמה בולטת לכך הם דברי השופט בנימין הלוי, בפסק הדין שנתן במשפטם של מבצעי טבח כפר קאסם:
מטבע לשון נהוג הוא לשאת את דגל המאבק ומשמעו היא להוביל מאבק, תוכנית לשינוי או לתמיכה. הדימוי משתמש בדגל כמוביל את המחנה. ביטויים נוספים הם "חרת על דגלו" המצורף לרוב לעיקרון שפלוני בחר לקרב אל ליבו ו"נקרא אל הדגל" עבור מקרים בהם יחיד או רבים נקראים לשירות ארגון או מדינתם.
לציון אבל לאומי נהוג להוריד את הדגל לחצי התורן או לעטור את הדגלים המונפים בסרט שחור.
שיאים
שמאל|ממוזער|250px|הדגל הענק סמוך למצדה
ימין|ממוזער|150px|דגל ברזיל מוחלף בטקס החודשי בכיכר שלושת הכוחות בברזיליה.
הדגל הגדול ביותר
הדגל הגדול ביותר בעולם הוא דגל קטר במשטח של 101,978 מ"ר, אשר נפרש ליד דוחה בדצמבר 2013, אורכו היה כ-510 מטרים ורוחבו כ-200 מטרים. השיא הקודם היה שייך לדגל רומניה שהוכן במאי אותה שנה. בעבר החזיק בשיא זה דגל ישראל שנפרש לכבוד יום העצמאות ה-59 למדינה.
הדגל הגדול ביותר, אשר מונף על בסיס קבוע, הוא דגל ברזיל, אשר מונף ב"כיכר שלושת הכוחות" בעיר ברזיליה, בירתה של ברזיל. משקלו של הדגל כ-600 ק"ג וגודלו 7,000 מ"ר. הדגל מונף מאז חנוכתה של ברזיליה ב-21 באפריל 1960.
הדגל הקטן ביותר
הדגל הקטן ביותר בעולם הוא של קנדה, בשטח של 0.697 מיקרומטר שנוצר ב-2016 במעבדות המכון למחשוב קוונטי בווטרלו. שיא קודם היה של טורקיה אורכו 700 ננומטרים ועובייו כ-2 ננומטרים והוא נוצר באוניברסיטת בילקנט, באנקרה.
ראו גם
וקסילולוגיה
גלריית דגלי מדינות העולם
נס ימי
מכון הדגל
לקריאה נוספת
Flags, Collins Gem (1994), HarperCollins Publishers
ספר הדגלים השלם, אנציקלופדיה קטנה של מדינות העולם,יחיעם פדן, מפה, 1998,965-7009-44-8,
קישורים חיצוניים
אשף זיהוי דגלים (באנגלית)
אתר העוקב אחרי השינויים בדגלי העולם
אתר מקיף העוסק בדגלים לאומיים עכשוויים והיסטוריים
הדגלן, אתר פייסבוק מקיף בנושא דגלים, וקסילולוגיה והרלדיקה
תמר טאובר־פאוזנר ותמר ערב, קריאה בדגל, באתר הזמן הזה, יוני 2023
פרק בפודקאסט ״מינהר הזמן״ בנושא דגלים באתר תאגיד השידור הישראלי ״כאן״
הערות שוליים
*
קטגוריה:סמלים
קטגוריה:סמלים לאומיים
קטגוריה:וקסילולוגיה | 2024-10-05T04:10:23 |
ש. שלום | ש. שלום (שמו המלא: שלום יוסף שפירא; 19 בדצמבר 1904 – 2 במרץ 1990) היה משורר, סופר, מחזאי, מסאי, עורך, ומתרגם עברי. חתן פרס ישראל לשירה לשנת 1973.
תולדות חייו
שלום נולד בפרצ'ב שבפולין, ועלה לארץ ישראל בשנת 1922, כאשר סבו, האדמו"ר מדרוהוביץ חיים מאיר יחיאל שפירא, צאצאו של המגיד מקוז'ניץ ושל רבי ישראל פרידמן מרוז'ין, החליט לעלות עם כל משפחתו. ב-1925 הצטרף עם אביו, האדמו"ר מדרוהוביץ' רבי אברהם יעקב שפירא, לקבוצת החסידים שייסדו את כפר חסידים בעמק זבולון, בראשות קרוב משפחתו האדמו"ר מקוז'ניץ והאדמו"ר מיבלונה. את תיאור העלייה והטרגדיות שפקדו את הקבוצה תיאר בספרו "עליית חסידים".
עבד מספר שנים כמורה, אולם עקב מחלת לב החליט להפסיק להורות. בשנת 1930 למד פנומנולוגיה בגרמניה אצל תלמיד של הוסרל.
בשנים 1966-1961 היה יו"ר אגודת הסופרים.
נודע בעיקר כמשורר, וכמחבר משובח של סונטות. עם ספרי שיריו נמנים "פלא גמע" (1934), ו-"פנים אל פנים" (1940), ו"שירי קוממיות ישראל". חיבר דרמות ליריות, ביניהן "שבת עולם", "אדמה", "דן השומר". הסתופף בחוגו של המשורר יצחק למדן.
שיריו הראשונים שחוברו בווינה ובירושלים בעלי סגנון אקספרסיוניסטי מובהק. באופן כללי בשירתו הלירית ניכרת זיקה למסורת השירה הסימבוליסטית – ה"אני" השירי שלו תוהה על מסתרי העולם שמסביבו ומנסה להגיע לאיחוד מיסטי עמו. בשירתו מורגשת גם השפעת הסמלים והרעיונות של עולם הקבלה והחסידות. כן כתב שירה לאומית, והרבה לתרגם משירת העולם; בין היתר, תרגם את כל הסונטות של שייקספיר מאנגלית, וזכה על תרגומו זה בפרס טשרניחובסקי לתרגום.
שיריו של ש. שלום תורגמו לכמה לשונות, בהן יידיש, אנגלית, גרמנית, ספרדית, צרפתית, וחלקם אף יצאו בקבצים. בשנת 1949 זכה בפרס ברנר, בדצמבר 1956 זכה בפרס רופין וב-1973 זכה בפרס ישראל לשירה.
חיבר גם ספרי פרוזה, עם אלמנטים ביוגרפיים רומנטיים, שלא זכו להצלחה במיוחד.
אחיו היה המחנך יצחק שפירא, שהיה מנהל בית הספר הריאלי בחיפה בשנים 1955–1983.
ספריו
בלב העולם (1927), במספר מצומצם
מי? (1930), הו"ל על ידי ביאליק אשר שלח אותה אל בעל בית מסחר ספרים מוריה בת"א, סוכנה הראשי של דביר.
יומן בגליל (1932)
פלא גומע (1934)
מתוך הלהבה (1936)
ספר השירים והסונטות (1940)
און בן פלא (1940)
פנים אל פנים (1941)
היד השנייה (1942)
עולם בלהבות (1944)
חג לי היום (1944)
שבת העולם (1945)
אילן בכות (1946)
אדמה ושמי-שמים, פרקי מכורה, הוצאת עם עובד, (1949)
שירים (1949)
הנר לא כבה (1952)
היינו כחולמים (1954)
מבחר שירים (1956)
במתח הגבוה, תשעה סיפורים ומחזה, (1956)
בין תכלת ללבן (1958)
שירי קוממיות ישראל (1958)
שירת ש. שלום (1961)
ספר חיי רואי (1963)
ילקוט שירים (1968)
מסות (1968), רשימות תגובות ודברים, הוצאת יבנה, ת"א
מחתרת השיר, שירים חדשים, (1971)
כוכב התקומה (1972)
כתבים (1974)
האור הגנוז (1976)
שירים אחרי חצות (1979)
אל-גביש (1984)
השירים של הים (1987)
ספר השמחה (1989)
אחרית היונה (1994)
לקריאה נוספת
ספרים
ש. שלום, הדים, תגובות ומאמרים על שירתו (ליקט, ערך וצירף מבוא וביבליוגרפיה: שרגא אבנרי), ירושלים: ניומן, 1973
ש’ שלום, מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו (ליקט וצירף מבוא וביבליוגרפיה: שרגא אבנרי), תל אביב: עם עובד, 1981
ש. שלום - ריאיון על שירתו (נערך על ידי אברהם הולץ), תל אביב: 1987
אבידב ליפסקר, שירת ש. שלום: מסימבוליזם לאקספרסיוניזם נוסח העלייה השלישית, תל אביב: ספרית פועלים, סדרת פואטיקה וביקרת, 1991
יוסף שה-לבן, ש. שלום - הנחיות ללימוד, הוצאת אור עם, 1978.
מאמרים
גדעון קצנלסון, אני אחד שהם שניים, ב"מאסף" ה-ו, תשכ"ה-תשכ"ו.
גדעון קצנלסון, השיר והמשורר, ב"הארץ", 22 באפריל 1965.
עזריאל שוורץ, ש. שלום, ב"אמר", 19 בנובמבר 1937.
ש"י פנואלי, בסוניטות ש. שלום, ב"העולם", 8 ביוני 1939.
ישראל זמורה, שני ש. שלום, ב"הארץ", 4 באוגוסט 1944.
ש. אלונים, 25 שנים ליצירת ש. שלום, ב"הארץ", 15 באפריל 1949.
משה דור, על ש. שלום, ב"על המשמר", 26 פברואר 1965.
שלום בן-ברוך, שירי הקוממיות של ש. שלום, ב"הבקר", 30 מאי 1958.
ברוך קורצוויל, על משמעות הפלא בשירת ש. שלום, ב"מאזנים", אייר תשכ"ה, ע' 454-449.
שרגא אבנרי, במאבק על דמות האדם, ב"מאזנים", ניסן-אייר תשכ"ח, ע' 370-361.
הלל ברזל, המסתורין בשירת ש. שלום, ב"מאזנים", כסלו תשל"ה, ע' 41-23.
"ייסוד כפר־חסידים", מזכרונות ש. שלום, תרפ"ה (1925), בתוך: אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, חלק שני, פרק קטז, עמ' 1213–1221.
אילת נגב, ש. שלום:אני מן הפצועים שאינם זועקים, בתוך שיחות אינטימיות, תל אביב: משכל, 1995. גרסה דיגיטלית בפרויקט בן־יהודה
שלמה יניב, הבלדה העברית בת זמננו - מסורת וחידוש, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן, 1999, הפרק "בין האקטואלי לפלאי: עיון מחודש בבלדות של ש' שלום", עמ' 50–64.
קישורים חיצוניים
גיטה אבינור, "שירת המסתורין" (על יצירתו של ש. שלום), בצל הזכרונות: מאמרים בבקורת הספרות, מפעל סופרי חיפה, 1975.
המשורר האלמוני, דף מידע מספר 63, 25 מרץ 2009, חנות הספרים של איתמר
משה בסוק, נגן ובנאי: ש. שלום, באתר פרויקט בן-יהודה
"הייתכן שבמדינה נאורה יגיע סופר דגול עד פת לחם?" – עזרת שר החינוך נבון לסופר במצוקה באתר ארכיון המדינה
מכּתביו:
מתוך שירים מן העיזבון, נתיב, גיליון 3 (38), מאי 1994
,
הערות שוליים
קטגוריה:ישראלים ילידי פולין
קטגוריה:אנשי העלייה השלישית
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לספרות ושירה
קטגוריה:זוכי פרס טשרניחובסקי
קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לספרות יפה
קטגוריה:זוכי פרס ברנר
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:מתרגמים ישראלים
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:משפחת אבי עזרא זליג שפירא
קטגוריה:כפר חסידים: אישים
קטגוריה:סופרים ישראלים הידועים בשם עט
קטגוריה:זוכי פרס רמת גן לספרות
קטגוריה:זוכי פרס ניומן
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות שדה יהושע
קטגוריה:יוצאים בשאלה
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1904
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1990 | 2024-08-01T03:15:11 |
דגל לוקסמבורג | דגל לוקסמבורג (בלוקסמבורגית: Lëtzebuerger Fändel, בגרמנית: Flagge Luxemburgs ובצרפתית: Drapeau du Luxembourg) הוא דגלה הלאומי של לוקסמבורג. עיצובו הוא טריקולור המורכב משלושה פסים מאוזנים שווים - אדום (עליון), לבן וכחול בהיר. הוא דומה לדגל הולנד, שצבעו הכחול כהה יותר והוא גם קצר יותר.
השימוש בדגל החל ב-1848, אך הוא קיבל מעמד רשמי בחוק רק ב-1972, בו הובהר בין השאר שצבע הכחול בדגל הוא בהיר ביותר.
ראו גם
קישורים חיצוניים
לוקסמבורג, דגל
קטגוריה:לוקסמבורג: סמלים לאומיים
לוקסמבורג
לוקסמבורג
לוקסמבורג | 2021-12-11T02:57:55 |
וקסילולוגיה | ממוזער|250px|דגל ההתאחדות הבין-לאומית של האגודות הווקסילולוגיות
וקסילולוגיה (באנגלית: Vexillology) היא תחום-דעת העוסק בחקר דגלים.
וקסילולוגים פעילים במספר אגודות ארציות תחת ההתאחדות הבין-לאומית של האגודות הווקסילולוגיות (מוכרת גם בראשי התיבות FIAV). אחת לשנתיים מארגנת התאחדות זו כנס בין-לאומי על וקסילולוגיה.
היסטוריה
השם "וקסילולוגיה" נטבע בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 על ידי ד"ר ויטני סמית מארצות הברית, הנחשב כיום לווקסילולוג הבכיר בעולם וכתב ספרים ומאמרים רבים בנושא.
המילה "וקסילולוגיה" (vexillology), "תורת הדגלים", היא הלחם של המילה הלטינית "וקסילום" (vexillum), שפירושה "דגל" או "כרזה", והסיומת "לוגיה" , שפירושה "תורה".
וקסילולוגיה התפתחה כתת-דיסציפלינה של ההרלדיקה, והיא שואפת ליצור מאגר מידע על דגלים מכל הסוגים, לרבות הליך יצירתם, התפתחותם, שימושיהם והעקרונות המדעיים הנובעים מידע זה.
שיטת זיהוי דגלים
מערכת הסמלים שמשמשת לזיהוי הדגלים נוצרה על ידי ויטני סמית בספרי הווקסילולוגיה שלו, מאוחר יותר אומצה השיטה על ידי ההתאחדות הבין-לאומית של האגודות הווקסילולוגיות. שיטת הניקוד מורכבת משתי שורות ושלוש עמודות, כאשר השורות מסמלות דגל יבשתי או ימי והעמודות דגל אזרחי, מדיני או צבאי.
צבאי (War)מדיני (State)אזרחי (Civil)יבשתי דגל צבאי יבשתי דגל מדיני יבשתי דגל אזרחי יבשתיימי דגל צבאי ימי דגל מדיני ימי דגל אזרחי ימי
על פי שיטת הניקוד קיימות 63 וריאציות שונות, להלן העיקריות שבהן:
FIS טקסט תיאור שימוש 20px C**/*** דגל אזרחי יבשתי בשימוש אזרחים פרטיים ביבשה 20px *S*/*** דגל מדיני יבשתי בשימוש מוסדות מדינה ביבשה 20px **W/*** דגל צבאי יבשתי בשימוש צבאי ביבשה 20px ***/C** דגל אזרחי ימי בשימוש כלי שיט פרטיים (מסחריים) 20px ***/*S* דגל מדיני ימי בשימוש כלי שיט ממשלתיים 20px ***/**W דגל צבאי ימי בשימוש הצי 20px CS*/*** דגל אזרחי מדיני יבשתי בשימוש אזרחי ומדיני ביבשה 20px *SW/*** דגל מדיני צבאי יבשתי בשימוש מוסדות ממשל וצבא ביבשה 20px CSW/*** דגל לאומי יבשתי בשימוש יבשתי מכל סוג 20px ***/CSW דגל לאומי ימי בשימוש ימי מכל סוג 20px CSW/CSW דגל לאומי ימי ויבשתי בשימוש ימי ויבשתי מכל סוג
סימונים נוספים נמצאים בשימוש על מנת לתאר היבטים נוספים על הדגל, כדוגמת מעמד רשמי, איזה צד של הדגל מוצג וכו'. הסימנים הללו הם הנפוצים ביותר:
30px דגל רגיל, גרסה דה יורה או הצד הקדמי של הדגל
30px הצעת עיצוב אשר לא אומצה רשמית
30px העיצוב שורטט על בסיס התבוננות
30px צדו האחורי של הדגל
30px העיצוב הוא שינוי מקובל
30px גרסה חלופית לדגל
30px גרסה דה פקטו של הדגל
30px לדגל עיצובים שונים בשני צדדיו
30px צדו הקדמי של הדגל (כאשר הדגל מעוצב כך שיונף כאשר התורן לצדו הימני)
30px העיצוב היה בשימוש בעבר אך כיום ננטש
30px עיצוב זה משמש להנפה בצורה אנכית בלבד
ראו גם
דגל לאומי
גלריית דגלי מדינות העולם
רשימת דגלי מדינות על פי סדר הא"ב
מכון הדגל
הפדרציה הבינלאומית של אגודות הוקסילולוגיה (FIAV)
קישורים חיצוניים
בסיס נתונים על דגלי העולם
אתר מכון הדגל (הממלכה המאוחדת)
על הווקסילולוגיה, באתר מכון הדגל
בלוג בנושאי וקסילולוגיה בעברית
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:סמיוטיקה | 2024-03-19T13:29:12 |
מאיר בר-אילן | 250px|ממוזער|בר-אילן, אפריל 1914
ממוזער|טקסט=לוויית הרב בירושלים. 1949, בנו רותנברג, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית| לוויית הרב בירושלים. 1949, בנו רותנברג, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית
הרב מאיר בר-אילן (ברלין) (ה' באייר תר"מ, 16 באפריל 1880 – י"ט בניסן ה'תש"ט, 17 באפריל 1949) היה רב, מחבר ופעיל ציוני, מראשי ומנהיגי תנועת המזרחי והציונות הדתית. מייסד עיתון "הצופה", מייסד האנציקלופדיה התלמודית ועורכה הראשון.
תולדות חייו
מאיר ברלין נולד ב־1880 בעיירה וולוז'ין, בפלך מינסק שבתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס) כבן זקונים לנצי"ב ראש ישיבת וולוז'ין, בנישואיו השניים. מאיר גם למד בישיבה זו עד גיל 14, כשהתייתם מאביו. לאחר מכן עבר ללמוד בישיבת טלז אצל הרב אליעזר גורדון ומאוחר יותר גם אצל רבי חיים מבריסק (הרב סולוביצ'יק), חתן אחותו מאביו, ואצל הרב יחיאל מיכל אפשטיין (ערוך השולחן), סבו מצד אמו. לדברי תלמידו של הרב אפשטיין הרב יהודה לייב מימון, חרף עמדתו המורכבת של אפשטיין ביחס לציונות, הוא לא מנע מנכדו להתקרב לתנועה. בשנת ה'תרס"ב נשא לאישה את ביילה, בתו של ר' טוביה רבינוביץ (נפטרה בשנת ה'תש"ה).
בשנת 1905 כיהן כציר בקונגרס הציוני השביעי בבזל, כצירם של הציונים באושמינה שברוסיה, ובכך החל את התקרבותו לציונות בכלל ולתנועת "המזרחי" בפרט. בהמשך עבר לברלין, שם היה מייסד ועורך העיתון "העברי", ששימש במה לרעיונות הזרם הציוני-דתי. בזכות פעלו בעיתון, יצא לו מוניטין כבעל מחשבה ודעה ברורה, כעיתונאי מוכשר וכמארגן מעולה. בשנת 1912 מונה למזכיר המזרחי העולמי, תפקיד שממנו פרש בעקבות מלחמת העולם הראשונה, שאילצה אותו להגר לארצות הברית, שם שימש כיו"ר הסתדרות המזרחי. ב-1914 הקים את הסניף האמריקני של המזרחי, ובשנים 1915–1926 כיהן כנשיא המזרחי בארצות הברית ועמד בראש ישיבת רבי יצחק אלחנן, לימים ישיבה יוניברסיטי. כמו כן, היה מעורב בהקמת "נשי המזרחי", לימים נשי אמי"ת.
בשנת ה'תרע"א, 1911, קיבל כנראה הצעה לכהן ברבנות פתח תקווה, והתייעץ עם הראי"ה קוק אם לקבל את ההצעה.
מיד לאחר סיומה של מלחמת העולם הראשונה, התחיל לחשוב על עלייה לארץ ישראל. הרב ברלין הבין היטב שנקודת הכובד בתנועת התחייה עוברת לחזית ההגשמה בארץ ישראל. הוא היה בין המעטים שבין המנהיגים הציוניים בימים ההם, שהיו משוכנעים בחובת העלייה. משרק נגמרה המלחמה, ונפתחו דרכי אירופה, החל נודד על פני הקהילות במדינות השונות לשם ארגון עבודת המזרחי ועידוד העלייה. בשנת ה'תרפ"ד ערך את ביקורו הראשון בארץ ישראל, ובשנת ה'תרפ"ו, 1926, עלה לארץ והתיישב בירושלים, שם שימש בשורה של תפקידים מרכזיים, כולל מזכיר המזרחי העולמי. שימש כראש הוועד הפועל הציוני והיה חבר במועצת המדינה הזמנית. בשנים 1942–1944 כיהן כיו"ר משותף של הקרן הקיימת לישראל.
לאחר פטירת הראי"ה קוק שימש שנים מספר כיו"ר "האגודה להוצאת ספרי הראי"ה קוק זצ"ל". במסגרת זו, לצד הרב יהושע הוטנר, ערך והוציא לאור את הקובץ חזון הגאולה (ירושלים ה'תש"א).על אודות האגודה ראו: הרב פרופ' נריה גוטל, 'פרוטוקול האגודה להוצאת כתבי הרב קוק', סיני קכו-קכז, ניסן-אלול תש"ס – תשרי-אדר תשס"א, עמ' שמ-שנג.
בשנת 1946, לאחר השבת השחורה, נקבעה הנהלה זמנית של הסוכנות בארץ, שבה כיהן בר-אילן יחד עם לוי אשכול וזלמן שזר.
הרב ברלין והרב יהודה ליב מימון היו שניהם מנהיגי תנועת המזרחי בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, והיו חלוקים ביניהם במגוון נושאים, דבר שגרם לחיכוכים רבים בתנועת המזרחי.
נפטר בי"ט בניסן תש"ט (1949), ונקבר זמנית בבית העלמין שייח' באדר בארון מתכת שתאפשר העברה קלה לקבורת קבע. ההצעה לקוברו בחצר של מטה המזרחי בירושלים נדחתה על ידי הרב הרצוג שאמר: "דרכו של המנוח היה ללכת עם העם ובתוך העם ולא לפרוש ולהתבדל". בהמשך פונה לקבורה בבית הקברות סנהדריה.
עד יומו האחרון היה פעיל בפעילות ציבורית, ושעות ספורות לפני פטירתו עוד נשא בבית העם שבירושלים נאום אחרון על ירושלים, שאין להפרידה מגוף המדינה.
מאיר בר-אילן נולד בשם ברלין, אך בבגרותו כאשר הכיר את משה בר-אילן עברת את שם משפחתו בעקבותיו.
פועלו
פעילותו הספרותית של בר-אילן הייתה רחבת היקף: עריכת העיתון "הצופה" במשך שנים רבותהצפה - אודות העיתון באתר הספרייה הלאומית, עריכת האנציקלופדיה התלמודית וכתיבת מספר ספרים, בהם הספרים "מוולוז'ין עד ירושלים" ו"רבן של ישראל" – ספר ביוגרפי על אביו הנצי"ב.
מבחינה פוליטית, השתייך הרב בר-אילן לזרם הימני יותר במפה הפוליטית. התנגד ל"תוכנית אוגנדה" שהועלתה בקונגרס הציוני השישי, הוביל את המאבק בספר הלבן והיה ממתנגדיהם המרים ביותר של הבריטים.
בתחילת מלחמת העולם השנייה, הוא קיים קשרים עם נשיא וועד הישיבות, הרב חיים עוזר גרודזנסקי בווילנה וגדולי הרבנים החרדיים באירופה, ועם חברי התנועה שנמלטו מפולין לווילנה (זרח ורהפטיג ושמואל זנוויל כהנא). הוא דאג לרישיונות עלייה ש"לא יסולה בכסף ובזהב" לראשי ישיבות (רובם לא השתייכו לציונות הדתית), אך חלקם לא מיהר לממש את העלייה מסיבות שונות, כגון: סיבות משפחתיות, אי רצון לעזוב את תלמידיהם או לפצל את הישיבה. במכתב לרב גרודזנסקי, הוא מביע את אכזבתו הקשה מכך:
תנועת המפד"ל, שהוקמה בשנת 1956, ואיחדה לתוכה את הסתדרות המזרחי, שאבה ממנו ומדרכו את השראתה.
הנצחה
ממוזער|שלט רחוב בר-אילן ברמלה
היישוב בית מאיר שבפרוזדור ירושלים (הוקם ב-1950) קרוי על שמו.
היישוב שדה אילן שבגליל התחתון קרוי על שמו.
בשנת 1953, הוקמה הישיבה התיכונית נתיב מאיר, הקרויה אף היא על שמו.
בשנת 1955 הוקמה אוניברסיטת בר-אילן בהשראת דרכו הייחודית, ומקימיה, ראשי המזרחי בארצות הברית, החליטו לקראה על שמו, כאות תודה על פעלו למען היהדות הציונית הדתית בארצם.
בירושלים ובערים רבות בישראל נקרא רחוב על שמו - רחוב בר-אילן.
בתי ספר דתיים רבים קרויים אף הם על שמו.
משפחתו
לרב בר-אילן ולאשתו בילה לבית רבינוביץ, היו שתי בנות ובן:
יהודית, נישאה לפרופ' שאול ליברמן.
שולמית, נישאה לפרופ' אברהם הלקין. בנם הוא הסופר הלל הלקין.
ד"ר טוביה בר-אילן, היה מראשי חיל המדע במלחמת השחרור, ולאחר מכן ממקימי תעשיית הפלסטיק בישראל, מנהל אוניברסיטת בר-אילן ומנהל השלוחות של האוניברסיטה. אחד מבניו הוא הרב נפתלי צבי יהודה בר-אילן רב ברחובות. צעיר בניו הוא פרופ' מאיר בר-אילן, שעמד בראש המחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן וכן מלמד במחלקה להיסטוריה של עם ישראל. ילדיו האחרים הם: ד"ר מיכה בר-אילן מהנדס אזרחי ונעמה ביילה לזר.
לקריאה נוספת
הרב שלמה יוסף זוין, אנציקלופדיה תלמודית, ראש כרך ב, ירושלים תש"ט.
מרדכי הורנשטין, זיכרון מאיר, ירושלים: מרן, תש"י.
כתבי רבי מאיר בר-אילן, כרך א, ירושלים: מוסד הרב קוק, תש"י.
נתן אגמון [ע], תורה ובנין: לזכר הרב מאיר בר-אילן, ירושלים: הקרן הקימת לישראל, תש"י.
יצחק אריגור, אילן ונופו: לתולדותיו של רבי מאיר בר-אילן, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשי"ב.
משה קרונה, אנציקלופדיה של הציונות הדתית, כרך א, ירושלים תשי"ח, טורים 334–347 (ושם בסוף מקורות נוספים).
ר' מאיר בר-אילן: עשר שנים לפטירתו, ירושלים: הלשכה הראשית של הקרן הקימת לישראל, תשי"ט.
גצל קרסל, לקסיקון הספרות העברית, כרך א, ספריית פועלים: מרחביה תשכ"ה, טורים 311–312 (ושם בסוף מקורות נוספים).
משה קרונה, הרב מאיר בר-אילן, (תל אביב): מורשת, [תשכ"ט].
הרב מאיר בר-אילן: עשרים שנה לפטירתו, י"ט בניסן תשכ"ט, ירושלים: הנהלת ההסתדרות הציונית, [תשכ"ט].
נתנאל קצבורג, הרב מאיר בר-אילן והמדיניות הציונית בשנות השלושים, ניב המדרשיה, אביב (תש"ל) 212-235.
נתנאל קצבורג, מאגרותיו הראשונות של הרב מאיר בר-אילן, שנה בשנה (תשל"ה) 274-278.
נתנאל קצבורג [ע], אגרות: הרב מאיר בר-אילן, כרך א, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשל"ו.
דוד שמש, הרב מאיר בר-אילן: דמותו של מנהיג, ירושלם: משרד החינוך והתרבות - אגף החינוך הדתי, תשל"ט.
יהושע הוטנר, הרב מאיר ברלין ו"אנציקלופדיה תלמודית", הדרום מט (תש"ם) 165-173 [נדפס גם בנפרד].
יהושע הוטנר, האנציקלופדיה התלמודית ויוצרה, שנה בשנה (תשמ"ב) 341-350.
אריה סטריקובסקי [ע], הרב מאיר בר-אילן: ממנהיגי הציונות, ירושלים: משרד החינוך, התרבות והספורט - מינהל התרבות - האגף לתרבות תורנית, תש"ס.
חוה אשכולי ווגמן, בין הצלה לגאולה, הציונות הדתית בארץ ישראל לנוכח השואה, יד ושם ירושלים תשס"ד.
דינה פורת [ע], שואה ממרחק תבוא, אישים ביישוב הארץ ישראלי ויחסם לנאציזם ולשואה 1933 - 1948, יד בן צבי ירושלים תשס"ט עמודים 137 - 163.
קישורים חיצוניים
'ברלין (בר־אילן), ר' מאיר ב"ר נפתלי־צבי־יהודה', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 35–36 (, תמונה 1233–1234).
מאיר ברלין, באתר של פרופ' מאיר בר-אילן, נכדו של הרב בר-אילן
הרב מאיר (ברלין) בר-אילן, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח ("המרכז לטכנולוגיה חינוכית")
הרב מאיר בר-אילן, באתר של האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך
טקס חנוכת מרכז חינוך על שם בר-אילן. יומני כרמל יוני 1951 (התחלה 7:14)
מאיר בר-אילן, באתר הבנק אוצר התיישבות היהודים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אישים שהשתתפו בוועידות הקונגרס הציוני העולמי
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם ישיבות בישראל
קטגוריה:אנשי העלייה הרביעית
קטגוריה:בוגרי ישיבת וולוז'ין
קטגוריה:חברי אספות הנבחרים
קטגוריה:חברי בני ברית ישראל
קטגוריה:חברי הוועד הלאומי
קטגוריה:יהודים הקבורים בבית הקברות סנהדריה
קטגוריה:יושבי ראש הקרן הקיימת לישראל
קטגוריה:משפחת חיים מוולוז'ין
קטגוריה:משפחת ברלין
קטגוריה:משפחת אפשטיין
קטגוריה:עורכי האנציקלופדיה התלמודית
קטגוריה:עורכי הצופה
קטגוריה:חברי מועצת המדינה הזמנית מטעם תנועת המזרחי
קטגוריה:ראשי ההסתדרות הציונית
קטגוריה:חברי הנהלת הסוכנות היהודית
קטגוריה:ראשי ישיבה בישיבה יוניברסיטי
קטגוריה:רבני הציונות הדתית בישראל
קטגוריה:רבנים ביישוב
קטגוריה:רבנים בלארוסים
קטגוריה:בוגרי ישיבת טלז
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אמריקאים ישראלים
קטגוריה:ציונים ילידי המאה ה-19
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1880
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1880
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1949
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1949 | 2024-05-31T14:38:27 |
דגל סינגפור | דגל סינגפור הוא דגלה הלאומי של סינגפור.
היסטוריה
הדגל המודרני הראשון של אזור סינגפור אומץ בימי מושבות המצרים, שכללה את סינגפור לצד מלאיה הבריטית. דגל המושבה כלל את דגל הממלכה המאוחדת בפינה השמאלית העליונה, לצד שלושה כתרים על צורה דמוית Y מהופך שייצגו את סינגפור, מלאקה ופננג.
ב־1946 אימצה מושבת הכתר סינגפור דגל שדמה לדגל המושבה, אך הוצב בו כתר אחד בלבד.
דגל סינגפור אומץ ב־3 בדצמבר 1959, לאחר הקמת ממשל עצמי בסינגפור. הדגל לא השתנה ב־1963, בהצטרפות סינגפור למלזיה או עם פרישתה ממנה ב־1965.
הרלדיקה
דגל סינגפור מורכב משני חצאים שווים, אדום מעל לבן. האדום מסמל את אחווה אוניברסלית והשוויון בין בני האדם; והלבן - טוהר ומוסריות. בפינה השמאלית-עליונה, ישנו סהר לבן וחמישה כוכבים לבנים שיוצרים מעגל. הסהר מסמל אומה צעירה מתעוררת. חמשת הכוכבים מסמלים את האידיאלים של סינגפור: דמוקרטיה, שלום, קידמה, צדק ושוויון.
ראו גם
שבועת הנאמנות הלאומית של סינגפור
קישורים חיצוניים
סינגפור, דגל
קטגוריה:סינגפור: סמלים לאומיים
סינגפור
סינגפור
סינגפור
סינגפור | 2024-08-01T03:15:21 |
דגל קטר | דגל קטר (בערבית: علم قطر) הוא דגלה הלאומי של קטר. לדגל יחס של 11:28, היחיד שרוחבו יותר מכפול מאורכו. הוא בצבע ערמון עם רצועה לבנה רחבה משוננת (עם תשע פינות) בצד התורן.
הצבע הלבן בדגל מסמל את השלום, ואילו צבע הערמון מסמל את הדם במלחמות שהיו נחלתה של קטר במשך שנים רבות, ובמיוחד במחציתה השנייה של המאה ה-19.
ישנה נטייה לבלבל בין הדגל של קטר ושל בחריין, אולם בדגל בחריין הצבע הוא אדום (ולא ערמון) ובקצה הרצועה האדומה קיימים חמישה קצוות משוננים (ולא תשעה), המייצגים את חמשת עמודי האסלאם.
הדגל אומץ ב-9 ביולי 1971, זמן קצר לפני שקטר קיבלה את עצמאותה מבריטניה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
קטר, דגל
קטגוריה:קטר: סמלים לאומיים
קטר
קטר
קטגוריה:ביקולור | 2024-09-14T14:39:33 |
ג'ון אדמס | ג'ון אדמס (באנגלית: John Adams; 30 באוקטובר 1735 – 4 ביולי 1826) היה סגן הנשיא הראשון (1789–1797) של ארצות הברית ונשיאה השני (1797–1801). נחשב לאחד מהאבות המייסדים של ארצות הברית.
אדמס התבלט לפני המהפכה האמריקאית, לאחר טבח בוסטון, כשסיפק הגנה משפטית מוצלחת, אף כי לא אהודה בקרב האמריקאים, לחיילים בריטים שהואשמו בטבח, בטענת חזקת החפות מפשע. היה ציר מטעם מסצ'וסטס לקונגרס הקונטיננטלי, ושכנע את הקונגרס להכריז על עצמאות. סייע לתומאס ג'פרסון בכתיבת הכרזת העצמאות של ארצות הברית ב-1776 והיה מתומכיה הגדולים בקונגרס.
כדיפלומט באירופה, סייע לחתימה על הסכם השלום עם בריטניה, שסיים את המהפכה האמריקאית בהצלחה. ב-1780 ניסח את חוקת מסצ'וסטס, שהשפיעה על המחשבה המדינית האמריקאית.
בתקופת כהונתו כנשיא, פיתח את הצבא במהלך המלחמה הבלתי רשמית בין ארצות הברית לצרפת ונחשב למייסדו של הצי האמריקאי. ההישג הגדול של תקופת נשיאותו היה פתרון הסכסוך עם צרפת בדרכי שלום, למרות התנגדות חזקה. אדמס היה גם הנשיא הראשון של ארצות הברית שהתגורר בבית הלבן.
ב-1800 ניסה להיבחר לנשיאות בשנית אך הפסיד לתומאס ג'פרסון. בנו, ג'ון קווינסי אדמס, היה נשיאה השישי של ארצות הברית.
אדמס מת באותו יום כמו תומאס ג'פרסון, ידידו-יריבו, ביום העצמאות החמישים של ארצות הברית.
ראשית חייו ולימודיו
ממוזער|ימין|150px|מקום לידתו של אדמס בקווינסי שבמסצ'וסטס
אדמס נולד ב-30 באוקטובר 1735 (לפי הלוח היוליאני: 19 באוקטובר 1735) בחווה המשפחתית ב שבמסצ'וסטס (כיום , מסצ'וסטס) לג'ון אדמס האב (1691–1761) ולסוזנה בוילסטון (1708–1797). היו לו שני אחים קטנים, פיטר ואליהוא. אמו הייתה ממשפחת רופאים מכובדת. אביו היה דיאקון, חבר מועצת העיר מסצ'וסטס ולויטננט במשמר הלאומי של מסצ'וסטס. סבא רבא של סבו היגר לאמריקה מחבל אסקס באנגליה ב-1638. אדמס היה קרוב מאוד לאביו ואף על פי שגדל בסביבה צנועה, הרגיש צורך להביא כבוד למשפחתו.
כבן הבכור, נאלץ אדמס ללמוד חינוך פורמלי. הוא למד החל מגיל שש, ולאחר מכן למד לטינית, רטוריקה, לוגיקה וחשבון. הוא לא חיבב את לימודיו ורצה להיות חקלאי, אך אביו ציווה עליו להישאר בבית הספר. הדיאקון אדמס מינה מנהל חדש לבית הספר של בנו בשם ג'וזף מארש, ותגובתו הייתה חיובית.
חינוך גבוה ובגרות
ממוזער|ימין|150px|ציור מ-1776 של אביגייל סמית' אדמס
ב-1751, בגיל 16, החל ללמוד באוניברסיטת הרווארד. בלימודיו בהרווארד, היה אדמס חוקר נלהב, וקרא את יצירותיהם של סופרי יוון העתיקה כגון תוקידידס, אפלטון, קיקרו וטקיטוס בשפות המקור שלהם. הוא לא חשב, כמו אביו, שיהפוך לכומר. לאחר שסיים את לימודיו ב-1755 עם תואר שני, עבד כמורה בבית ספר בווסטר.
במהלך מלחמת הצרפתים והאינדיאנים ב-1754, החל אדמס לחוש שלא בנוח עם מעמדו. בתור איש ממעמד גבוה, לא נאלץ להילחם, למרות רצונו בכך. הוא אמר: "השתוקקתי להיות חייל יותר מאשר השתוקקתי להיות עורך דין אי פעם".
לימודי משפטים ונישואין
בשנת 1756, החל אדמס ללמוד משפטים תחת ג'יימס פוטנם, עורך דין מוביל בווסטר. בשנת 1758 סיים לימודי תואר שני במשפטים בהרווארד, ובשנת 1759 התקבל ללשכת עורכי הדין. החל מגיל מוקדם, רשם ביומנו את רשמיו מאירועים מסוימים.
בשנת 1763, חקר אדמס היבטים של פילוסופיה פוליטית בשבעה מאמרים שנכתבו עבור עיתונים בבוסטון, תחת שם העט "האמפרי פלוג'וגר". בתחילה היה פחות מוכר מאשר בן דודו המבוגר, סמואל אדמס, אך השפעתו נבעה מעבודתו כעורך דין המתמחה במשפט חוקתי, כמנתח ההיסטוריה שלו וממסירותו לרפובליקניזם. במהלך הקריירה הפוליטית שלו, מצא אדמס לעיתים קרובות את טבעו הנמרץ כמגבלה.
בסוף שנות ה-50, התאהב אדמס באישה בשם האנה קווינסי; הוא היה מוכן להציע לה נישואין, אך חברים הפריעו לו בכך, והדבר לא יצא אל הפועל. ב-1759 פגש את אביגייל סמית' בת ה-15, בת דודו מדרגה שלישית, דרך חברו ריצ'רד קראנץ', שחיזר אחרי אחותה הגדולה של אביגייל. הוריה היו אליזבת' קווינסי והכומר ויליאם סמית'. אולם בתחילה, לא התרשם אדמס מאביגייל ומשתי אחיותיה.
עם הזמן, התקרב אדמס לאביגייל, והם נישאו ב-25 באוקטובר 1764, למרות התנגדות אמה של אביגייל. לאחר מות אביו ב-1761, ירש אדמס חווה בשטח של 3.8 הקטאר ובית, שבו חיו הזוג אדמס עד 1783. היו להם שישה ילדים: אביגייל "נבי" ב-1765, הנשיא לעתיד ג'ון קווינסי אדמס ב-1767, סוזנה ב-1768, צ'ארלס ב-1770, תומאס ב-1772 ואליזבת' (שמתה בילדותה) ב-1777.
פעילותו לפני המהפכה
התנגדותו לחוק הבולים של 1765
ממוזער|דיוקן מ-1766 של ג'ון אדמס
השפעתו הפוליטית ניכרה לראשונה בתפקידו כמנהיג המפלגה הוויגית של מסצ'וסטס במהלך הדיונים על חוק הבולים באוגוסט 1765, אותו כפו הבריטים ללא התייעצות עם המועצות המחוקקות באמריקה, ודרש תשלום מס ישיר מהמושבות על בולים. באותה השנה ניסח את ההנחיות ששלחה העיר בריינטרי לנציגיה בגוף המחוקק של מסצ'וסטס, ניסוח שהפך למודל לערים אחרות בבואן לשלוח את הנחיותיהן. בניסוח הסביר שהחוק פגע בזכות שהובטחה לכל האנגלים ולכל בני האדם החופשיים: זכות לשלם מיסים רק בהסכמה וזכות להישפט בפני אנשים מאותו המעמד. ההנחיות דרשו הגנה על חירויות המושבות.
באוגוסט 1765 כתב בעילום שם ארבעה מאמרים לעיתון "בוסטון גאזט", בהם טען שהעימות בנושא חוק הבולים הוא חלק מהמאבק בלתי נגמר בין אינדיבידואליזם לסמכות קולקטיבית. בדצמבר באותה השנה נשא נאום לפני המושל והמועצה של מסצ'וסטס בו טען כי חוק הבולים הוא בלתי חוקי, מכיוון שמסצ'וסטס אינה מיוצגת בפרלמנט הבריטי. ב-1766, הכריזה אספת תושבים בבריינטרי על אדמס כעל נציגה.
עם ביטול חוק הבולים בתחילת 1766, התפוגגה המתיחות עם בריטניה באופן זמני. באפריל 1768 עבר אדמס עם משפחתו לבוסטון. המשפחה שכרה בית ברחוב ברטל שהיה ידוע כ"הבית הלבן". הוא, אביגייל והילדים התגוררו שם שנה, ואז עברו לקולד ליין; מאוחר יותר הם עברו לבית גדול יותר בכיכר ברטל במרכז העיר. בשנת 1768, הגן אדמס בהצלחה על הסוחר ג'ון הנקוק, שהואשם בהפרת פעולות הסחר הבריטיות. באותה התקופה הפך לעורך הדין הבולט ביותר בבוסטון.
יועץ לבריטים: טבח בוסטון
העברת חוקי טאונסנד על ידי האימפריה הבריטית בשנת 1767 החזירה את המתיחות, ועלייה באלימות ההמונים הביאה את הבריטים לשלוח חיילים נוספים למושבות. בליל 5 במרץ 1770, ניגש שוליה צעיר בשם אדוארד גריש לקצין בריטי ברחוב קינג כדי לקבל תשלום שהגיע למעבידו. כשהוויכוח עלה לטונים גבוהים, עזב שומר בריטי בשם טוראי וויט את משמרתו מחוץ לבית המכס והכה בנער באלה. גריש שנפגע חזר אחר כך עם קבוצה של נערים שהטילו לעבר וויט כדורי שלג, קרח ופסולת. החיילים נפגעו מכדורי השלג, מהקרח ומאבנים, החלו לפתוח באש, והרגו חמישה אזרחים, באירוע המכונה טבח בוסטון. החיילים הנאשמים נעצרו באשמת רצח. כאשר עורכי דין לא הסכימו לייצגם, נאלץ אדמס לעשות זאת למרות החשש מפגיעה במעמדו. הוא האמין שאין לשלול מאדם את הזכות לייעוץ משפטי ולמשפט הוגן.
משפטו של הקצין התורן, קפטן תומאס פרסטון, שנמשך שבוע, החל ב-24 באוקטובר והסתיים בזיכויו, משום שלא היה ניתן להוכיח שהוא הורה לחייליו לפתוח באש. החיילים הנותרים נשפטו בדצמבר. במהלך משפטם, טען אדמס שהעובדות הן דבר נצחי, ושחזקת החפות מפשע היא ערך עליון. לבסוף, שישה מהחיילים זוכו. שניים מהם, שירו ישירות אל האזרחים, נמצאו אשמים בהריגה. אדמס זכה לתשלום סמלי מצד לקוחותיו.
ב-1771, עבר עם משפחתו לבריינטרי, אולם שמר על משרדו בבוסטון. מעמדו התחזק, אולם הוא לא אהב את בריינטרי כמקום מגורים למשפחתו. באוגוסט 1772 החזיר את משפחתו לבוסטון. הוא רכש בית לבנים גדול ברחוב קווין, לא הרחק ממשרדו. בשנת 1774 חזרה המשפחה לבריינטרי עקב המצב הלא יציב בבוסטון, ובריינטרי נשאר ביתם הקבוע במסצ'וסטס.
ההתנגדות לפרלמנט הבריטי
המושל תומאס האטצ'ינסון וכל שופטיו עד 1772 קיבלו את משכורתם מהמועצה המחוקקת של בוסטון. חוקי הכפייה וחוק המכס על תה עברו בפרלמנט, והכתר הבריטי החל לשלם את המשכורות בעזרת ההכנסות שאסף מהמושבה. הבריטים סימנו את מסצ'וסטס מכיוון שכבר הייתה מעורבת בכמה מרידות וקיוו להפוך את שאר המושבות לממושמעות. הרדיקלים בבוסטון מחו וביקשו מאדמס לייצג אותם. אדמס טען שהמתיישבים מעולם לא היו תחת סמכותו של הפרלמנט. נאמנותם הייתה אך ורק למלך. אם אין גבול בין ריבונות הפרלמנט ועצמאות המושבות, טען שהברירה היחידה היא עצמאות מאנגליה.
מסיבת התה של בוסטון - התנגדות לחוקים הבריטים - התרחשה בדצמבר 1773. לאחר עגינת ספינה בריטית עם תה שהיה פטור ממכס, בתשע בערב ב-16 בדצמבר, המוחים הרסו 342 ארגזי תה בשווי מיליון לירות שטרלינג. אדמס בירך על כך ואמר כי היא "האירוע הגדול ביותר" בתולדות תנועת המחאה הקולוניאלית, וכתב ביומנו כי מדובר ב"פעולה הכרחית בהחלט".
אדמס תמך בזכותם של כל האמריקנים למשפט בפני חבר המושבעים. הוא מחה על חוקי הבולים שהקנו סמכות שיפוט לבתי המשפט של הצי. מתיישבים רבים, כולל אדמס, האמינו שבתי המשפט הללו, ללא חברי מושבעים, לא היו הוגנים.
חבר בקונגרס הקונטיננטלי
ממוזער|300px|ציור של הכרזת העצמאות, אדמס במרכז עם ידו על מותנו.
בשנת 1774, ביוזמת סמואל אדמס, התכנס הקונגרס הקונטיננטלי הראשון. ארבעה נציגים נבחרו לקונגרס זה על ידי בית המחוקקים של מסצ'וסטס, כולל ג'ון אדמס, שהסכים לייצג את מדינתו, למרות תחינת חברו, התובע הכללי של המדינה , שלא לעשות זאת.
זמן קצר לאחר שהגיע לפילדלפיה, הוצב אדמס בוועדה גדולה בת 23 חברים שהופקדה על ניסוח מכתב תלונות לג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת. עד מהרה התפצלה הוועדה לסיעות שמרניות ורדיקליות. למרות שהמשלחת מטעם מסצ'וסטס לא הייתה פעילה במיוחד, מתח אדמס ביקורת על השמרנים, שדגלו במדיניות פייסנית כלפי הבריטים, והרגיש כי הם לא היו שונים מהנאמנים לכתר הבריטי. אדמס ביקש לבטל מדיניות מעוררת התנגדות, אך בשלב זה הוא המשיך לראות יתרונות בשמירה על הקשרים עם בריטניה. הוא המשיך לתמוך בזכות האמריקאים למשפט בפני חבר מושבעים. בסופו של דבר, סייע אדמס ליזום פשרה בין השמרנים לרדיקלים. הקונגרס התפרק באוקטובר לאחר ששלח את העצומה למלך אשר הראה את מורת רוחו מהמעשים הבלתי נסבלים על ידי אישור . היעדרותו של אדמס הקשתה על אביגייל, שטיפלה לבדה במשפחתם, אך היא עדיין עודדה את בעלה במשימתו.
חודש לאחר קרבות לקסינגטון וקונקורד, ב-1775, חזר אדמס לפילדלפיה לקונגרס הקונטיננטלי השני, כמנהיג המשלחת מטעם מסצ'וסטס. בתחילה השתכנע אדמס שהקונגרס מתקדם בכיוון הנכון - הרחק מבריטניה, והבין שעצמאות היא בלתי נמנעת.
ביוני 1775, במטרה לקדם איחוד בין המושבות נגד בריטניה, תמך במינויו של ג'ורג' וושינגטון למפקד הצבא הקונטיננטלי. השפעתו בקונגרס הייתה רבה, וכמעט למן ההתחלה תמך בחזקה בהיפרדותן של המושבות מבריטניה. באוקטובר 1775 מונה לשופט העליון בבית המשפט של מסצ'וסטס, אך בפועל, הוא מעולם לא שימש בתפקיד והתפטר בפברואר 1777.
במהלך העשור הבא, התאספו האמריקנים בכל המדינות וכתבו חוקות בהשראתו.
מספר צירים רצו את עצתו של אדמס בנוגע ליצירת ממשלתו, וביקשו ממנו לכתוב את השקפותיו. הוא כתב לכל אחד מהם חוברת בשם "מחשבות על הממשל". אדמס טען שהממשלה צריכה להשיג את אושרם של המספר הרב ביותר של אנשים. הוא תמך בהפרדת רשויות בין הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת והרשות השופטת.
הכרזת העצמאות
במחצית הראשונה של 1776, החל אדמס להיות חסר סבלנות בעקבות ההתקדמות האיטית של ההחלטה על הכרזת העצמאות של ארצות הברית. ב-5 באוקטובר 1775 הקים הקונגרס הקונטיננטלי השני את הראשונה בסדרה של ועדות שנועדו לדון בענייני צי ימי. בהמשך השנה ניסח את מערכת התקנות הראשונה עבור הצי הזמני. השפעתו בעניין הייתה כה גדולה והוא נחשב לאבי הצי האמריקאי. ב-7 ביוני 1776, כתב אדמס את ההקדמה להחלטתו המפורסמת של עמיתו ריצ'רד הנרי לי, שקבעה כי המושבות הן "מדינות חופשיות ועצמאיות".
ב-8 ביוני 1776 מונה עם תומאס ג'פרסון, בנג'מין פרנקלין, ו לוועדה שנועדה לכתוב את הכרזת העצמאות. אף על פי שההצהרה נכתבה לבקשת הוועדה על ידי ג'פרסון, היה זה אדמס שהובילה בקונגרס לאישור. ג'פרסון רצה שאדמס יכתוב את ההכרזה, אולם הוא היה זה ששכנע את הוועדה לבחור בג'פרסון. הוועדה לא רשמה פרוטוקול, ותהליך ניסוח ההכרזה נותר בחוסר ודאות. למרות שהטיוטה הראשונה נכתבה בעיקר על ידי ג'פרסון, אדמס הייתה אישיות מרכזית בתהליך כתיבת ההכרזה. מסמכים שנכתבו בשנים מאוחרות יותר על ידי ג'פרסון ואדמס נוגדים אחד את השני לעיתים קרובות, על אף שהם מצוטטים פעמים רבות. הקונגרס אישר את ההכרזה ב-4 ביולי.
במהלך הקונגרס, היה אדמס חבר ב-90 ועדות, ועמד בראש 25 מהן. ביוני 1776 היה לראש מועצת המלחמה והתחמושת (הגוף שקדם למחלקת המלחמה של ארצות הברית). אדמס תפקד כמזכיר המלחמה בפועל. הוא ניהל התכתבויות נרחבות עם קציני הצבא הקונטיננטלי בנוגע לאספקה, תחמושת וטקטיקות. הוא הדגיש בפניהם את תפקיד המשמעת בשמירה על הסדר בצבא. הוא חיבר את "תוכנית האמנות", המפרטת את דרישות הקונגרס להסכם עם צרפת. המשכורת שקיבל כציר לא הצליח לכסות את חובותיו והוצאותיו. עם זאת, המשבר שנגרם עקב תבוסת החיילים האמריקאים החזיק אותו בתפקידו כראש מועצת המלחמה והתחמושת.
ממוזער|ועידת השלום בסטטן איילנד
לאחר שהביס את הצבא הקונטיננטלי בקרב לונג איילנד ב-27 באוגוסט 1776, קבע האדמירל הבריטי כי לבריטים יש יתרון אסטרטגי, וביקש מהקונגרס הקונטיננטלי לשלוח נציגים על מנת לנהל משא ומתן לשלום. משלחת שהורכבה מאדמס, פרנקלין ואדוארד ראטלדג' נפגשה עם האו בוועידת השלום בסטטן איילנד ב-11 בספטמבר. כשלורד האו טען שהמשלחת האמריקנית היא נתינה של הכתר הבריטי, התנגד לכך אדמס. כעבור כמה שנים התברר לאדמס ששמו היה ברשימת האנשים שהאו לא יכול היה להעניק להם חנינה. אדמס הרגיש שאם יצליח וושינגטון לגייס מספיק אנשים, דבר שנראה היה סביר לאחר העלאת התשלום למתנדבים, יוכלו לנצח במלחמה. הוא חזר לביתו בבריינטרי באוקטובר אותה שנה לפני שעזב לפילדלפיה בינואר 1777 כדי לחזור לתפקידיו בקונגרס.
דיפלומט באירופה
שליח בצרפת
באביב 1776, טען בקונגרס שיש צורך בעצמאות כדי לבסס סחר, שהיה חיוני לשמירה על עצמאות. הוא דרש הסכם סחר עם צרפת. לאחר מכן מונה, יחד עם פרנקלין, להכין תוכנית להסכמים שיוצעו למעצמות זרות. כשג'פרסון עמל על הכרזת העצמאות, עמל אדמס על הסכמים עם מעצמות זרות.
בנובמבר 1777 נודע לו כי הוא אמור להתמנות לשליח בצרפת במקום והצטרף לפרנקלין ול בפריז כדי לנהל משא ומתן לברית עם צרפת. אביגייל נותרה במסצ'וסטס וניהלה את ביתם, אך סוכם שג'ון קווינסי בן ה-10 ילך עם אביו, שכן הניסיון היה "בעל ערך שלא יסולא בפז" להתבגרותו. ב-17 בפברואר 1778, עלה על סיפון הפריגטה בוסטון, בפיקודו של קפטן סמואל טאקר. ההפלגה הייתה קשה, כשברק פצע תשעה עשר מלחים, והספינה נאלצה לחמוק מספינות קרב בריטיות. קרוב לחוף ספרד, פיקד אדמס על הספינה ולכד ספינת צי סוחר בריטית. ב-1 באפריל הגיעה הפריגטה לצרפת, שם נודע לו שצרפת הסכימה לברית עם ארצות הברית ב-6 בפברואר. אדמס התרגז על שני השליחים האחרים: לי, שלדעתו היה פרנואיד וציני, ופרנקלין, שלדעתו היה רדום וכבוד יתר כלפי הצרפתים. הוא עזר בניהול הכספים של המשלחת וניהל את רישומיה. הוא כתב מכתב לשר החוץ הצרפתי בדצמבר, וטען לתמיכת הצי הצרפתי בצפון אמריקה. פרנקלין צמצם את מלל המכתב, אך גראבייר התעלם ממנו. בספטמבר 1778, הגדיל הקונגרס את סמכויותיו של פרנקלין ומונה לציר דיפלומטי בצרפת, בזמן שלי נשלח לספרד. אדמס לא קיבל סמכויות והוא עזב את צרפת עם ג'ון קווינסי ב-8 במרץ 1779. השניים הגיעו לבריינטרי ב-2 באוגוסט.
בסוף 1779, מונה אדמס לשר המופקד על משא ומתן לכינון הסכם מסחרי עם בריטניה ולסיים את המלחמה. בעקבות כינוס הוועדה שניסחה את חוקת מסצ'וסטס, בה היה חבר, הוא נסע לצרפת בנובמבר, בליווי בניו ג'ון קווינסי וצ'ארלס בן ה-9. דליפה אילצה את הספינה עליהם היו לעגון בפרול, והם בילו שישה שבועות בנסיעה יבשתית לפריז.
בניגוד לפרנקלין, ראה אדמס את הברית הצרפתית-אמריקאית בצורה פסימית. הוא האמין כי הצרפתים היו מעורבים למען האינטרס האישי שלהם, והיה מתוסכל ממה שהוא ראה כאיטיותם במתן סיוע משמעותי. במרץ 1780, הקונגרס, שניסה לרסן את האינפלציה, הצביע בעד פיחות הדולר. גראבייר זימן את אדמס לפגישה. במכתב שנשלח ביוני, הוא עמד על כך שתנודת ערך הדולר אינה מקובלת עבור סוחרים צרפתים ללא יוצא מן הכלל וביקש שאדמס יבקש מהקונגרס "לחזור על עקבותיו". אך אדמס עשה את ההפך והגן בבוטות על ההחלטה. הוא האמין שצרפת צריכה להתחייב יותר לברית. גראבייר אמר לאדמס שהוא יעסוק רק בפרנקלין, ששלח מכתב חזרה לקונגרס בביקורת כלפי אדמס. לאחר מכן עזב אדמס את צרפת מרצונו.
בנוסף, ייסד את האקדמיה האמריקנית לאומנויות ולמדעים ב-1780.
בטרם עבודתו הושלמה הוא נשלח שוב לאירופה, לאחר שנבחר ב-27 בדצמבר 1779 כדי לנהל משא ומתן להסכם שלום עם בריטניה, אף על פי שהסיכויים להשגת הסכם כזה לא היו גדולים באותה השעה. בנוסף לכך,
ממשלת צרפת התנגדה למינוי בסוברה שאדמס אינו גמיש מספיק. בעקבות כך, צורפו בנג'מין פרנקלין,
תומאס ג'פרסון, ג'ון ג'יי, והנרי לורנס לעבוד יחדיו עם אדמס להשגת ההסכם. ואולם, ג'פרסון לא יצא בסופו של דבר לשליחות, ולורנס כמעט לא לקח חלק בדיונים, וכך הושאר ניהול המשא ומתן לשלושת האחרים.
ג'יי ואדמס לא בטחו ברצונה הטוב של צרפת, ובגוברם על פרנקלין המבודד בדעתו, החליטו להפר את ההוראות שניתנו להם, ולא לשתף את הצרפתים בדיונים, בבוחרם במקום זאת לדון ישירות עם הבריטים. בנוסף למד אדמס צרפתית.
במהלך הדיונים היה נחוש במיוחד להשיג הכרה בזכותה של ארצות הברית לדיג לאורך החוף הבריטי-אמריקאי.
התנאים הפוליטיים בבריטניה באותה עת הפכו את הצורך להשגת הסכם שלום להכרח, והדבר סייע לאדמס וחבריו לקבל הסכם בתנאים נוחים במיוחד.
נוסחו המוקדם של ההסכם נחתם ב-30 בנובמבר 1782.
שגריר בהולנד
ממוזער|מדליון שקיבל אדמס ב-1782 בתור שגריר בהולנד
ביולי 1780, מונה במקום לורנס לתפקיד השגריר בהולנד, אחת מהרפובליקות האחרות היחידות בעולם באותה עת. ב-19 באפריל 1782 השיג הכרה בארצות הברית כמדינה עצמאית. בנוסף עסק במשא ומתן לקבלת הלוואה ובאוקטובר 1782 אף חתם על ברית מסחר וידידות. עד 1794 השיג אחת עשרה הלוואות מהולנד. הבית שקנה בהולנד הפך לשגרירות האמריקנית הראשונה בארץ זרה.
ב-1784 וב-1785, היה מעורב בניסוח הסכם סחר בין ארצות הברית לפרוסיה. השגריר הפרוסי היה מעורב, וכך גם ג'פרסון ופרנקלין.
שגריר בבריטניה
ב-1785 היה לשגריר לבריטניה.
במהלך ביקורה בוושינגטון לרגל יום העצמאות המאתיים של ארצות הברית, הזכירה את אדמס המלכה אליזבת' השנייה כאדם שרצה לשמור על הקשר בין בריטניה לארצות הברית.
אדמס ואשתו גרו בלונדון, וחצר המלוכה לא חיבבה אותם.
תפיסותיו על ממשלה
ממוזער|דיוקן של אדמס מ-1785
חוקת מסצ'וסטס, שאותה חיבר אדמס ב-1780, שיקפה את עמדותיו. הייתה זאת החוקה הראשונה שאושררה בידי העם. בית הנבחרים במסצ'וסטס היה הראשון בעל שני בתים ועם הפרדת רשויות.
ב-1787, בעת שהותו בלונדון, פרסם את החיבור "הגנה על חוקת הממשל של ארצות הברית".
בחיבור זה כלל מספר הצהרות שמהן משתמעת תמיכה באריסטוקרטיה כגון:
"העשירים, הנולדים למשפחה טובה, והמוכשרים, צריכים להיות מופרדים משאר האנשים בסנאט".
הצהרות אלו עוררו עליו את זעמם של רבים מבני ארצו.
סגן נשיא, 1789–1796
ממוזער|שמאל|דיוקן של אדמס מ-1792
בין השאר בגלל ההתנגדות אליו לאחר המאמרים שפרסם, בבחירות הנשיאותיות הראשונות ב-1789 בעוד וושינגטון זכה בתמיכתם של כל האלקטורים, קיבל אדמס רק 34 קולות מתוך 69. עם זאת, התמיכה בו הייתה השנייה בגודלה אחרי וושינגטון, ובהתאם לנוהג המקובל אז, הוא מונה לסגן נשיא, תפקיד שמילא עד 1797. בתפקידו היה נשיא הסנאט. הוא נחשב לבעל השפעה שולית בפוליטיקה, ונבחר מחדש להיות הסגן בבחירות של 1792. וושינגטון לא ביקש מאדמס עצות בנוגע לנושאים משפטיים ולמדיניות במהלך כהונתו.
במהלך כהונתו חילוקי דעות בנוגע למדיניות שעל הממשל החדש לנהוג בה הובילו בהדרגה ליצירת שתי מפלגות פוליטיות מוגדרות, הפדרליסטים והדמוקרטים-רפובליקנים. אדמס הוכר במהרה כאחד ממנהיגיה של המפלגה הפדרליסטית, שני רק לאלכסנדר המילטון, אליו התנגד.
עם תחילתו של ממשל וושינגטון, התערב אדמס במחלוקת בנוגע לתארו הרשמי של וושינגטון. אדמס תמך בתארים בריטיים מסורתיים, כגון "הוד מלכותו הנשיא", ו"הוד מעלתו, נשיא ארצות הברית ומגן חירותן". ג'פרסון טען שהתארים של אדמס הם מגוחכים, ומבנה גופו השמנמן של אדמס הוביל לכך שכונה "הוד כדוריותו".
כנשיא הסנאט, שבר אדמס את השוויון בשלושים ואחת הצבעות. הוא הגן על סמכותו של הנשיא לפטר עובדים והשפיע על מיקום בירת המדינה. לא תמיד הסכים עם וושינגטון, ולפעמים שכנע את הסנאט להתנגד להצעות חוק שלא תמך בהן. לקראת סוף כהונתו הראשונה, הפך לפחות פעיל.
שתי הכהונות של אדמס כסגן הנשיא לא היו מהנות עבורו. הוא טען שהתפקיד הוא התפקיד הכי שולי שנוצר אי פעם.
הבחירות של 1796
ממוזער|הצבעת האלקטורים ב-1796
בשנת 1796, לאחר שוושינגטון סירב להתמודד שוב על המשרה, התמודד אדמס על הנשיאות מטעם המפלגה הפדרליסטית. המועמד הפדרליסטי השני היה תומאס פינקני, מושל קרוליינה הדרומית שנחשב למועמד לסגן הנשיא. באותה התקופה לא הייתה מועמדות לתפקיד הסגן, ובתפקיד זכה האדם שהגיע למקום השני בחבר האלקטורים.
יריביהם של אדמס ופינקני, מטעם המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, היו מזכיר המדינה לשעבר, תומאס ג'פרסון מווירג'יניה, והסנאטור ארון בר מניו יורק כסגנו. הפדרליסטים העדיפו את המילטון. אף על פי שהמילטון תמך באדמס, רבים האמינו שהעדיף את פינקני. למרות זאת, העדיף המילטון לנצח את ג'פרסון. המילטון ותומכיו עדיין האמינו שלאדמס היו חסרות הרצינות והאהדה שעזרו לוושינגטון, וחששו שאדמס לא ימלא את הוראותם. אדמס נשבע שיתפטר אם יבחר למקום השני לאחר ג'פרסון ושלא ישרת כסגנו.
בר היה היחיד שניהל מסע בחירות. אדמס נשאר בביתו (כמו שאר המועמדים) ולא רצה לנהל מסע בחירות. המפלגה הפדרליסטית ניהלה מסע בחירות לטובתו והמפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית ניהלה מסע בחירות לטובת ג'פרסון. רבים ציפו שאדמס ינצח בניו אינגלנד, ואילו ג'פרסון בדרום. בסופו של דבר, אדמס ניצח בבחירות בהפרש זעום של שבעים ואחד אלקטורים לעומת שישים ושמונה לג'פרסון (שמונה לסגן נשיא). הוא השיג עוד קול אחד מווירג'יניה של ג'פרסון וגם קול אחד מקרוליינה הצפונית.
נשיאותו
כנשיא, אדמס המשיך במדיניותו של וושינגטון להפוך את משרת הנשיאות לדוגמה של ערכים רפובליקניים. הוא מעולם לא היה מעורב בשערוריות. הוא המשיך עם אותו קבינט של וושינגטון והמשיך בתוכניותיו. הוא המשיך בחיזוק הממשל המרכזי, בעיקר הצי והצבא. ביולי 1798 הוא חתם על חוק למתן שירות רפואי לחיל הים.
תוכניותיו הכלכליות המשיכו את אלו של המילטון. אדמס נשאר די עצמאי מהקבינט שלו בכל תקופת כהונתו ולעיתים קרובות החליט שלא על דעתם. כך הצליח להימנע ממלחמה עם צרפת, למרות רצון הקבינט שלו. הסכסוך עם צרפת חיסל את מעורבות ארצות הברית עם ענייניה של אירופה. בנוסף, הוא עזר לאומה הצעירה שהחזיקה מעמד מול מעצמה אירופאית.
על אף שאדמס היה פדרליסט, הוא חלק עליהם כמעט כמו האופוזיציה הדמוקרטית-רפובליקנית. אדמס ידע להחליט החלטות גם במחיר פוליטי כבד: הוא דחף להסכם שלום עם צרפת, ובכך פגע בפופולריות שלו. אדמס נותר גאה בהחלטתו כל ימיו ואף חקק אותה על המצבה שלו. הוא נותר בביתו במסצ'וסטס במשך רוב כהונתו.
המלחמה עם צרפת
בתקופת כהונתו של אדמס היו סכסוכים גדולים על מדיניות החוץ, ובעיקר סביב הרצון להימנע מהסכסוכים באירופה. בריטניה וצרפת נלחמו, ובעוד שהמילטון והפדרליסטים תמכו בבריטניה, ג'פרסון והדמוקרטים-רפובליקנים תמכו בצרפת. הצרפתים רצו שג'פרסון יבחר לנשיאות ולאחר שאדמס ניצח, הם הפכו ללוחמניים אף יותר. אדמס הבין שעליו להמשיך במדיניות של וושינגטון, שעיקרה התרחקות מהמלחמה. הקרב על הסכם הסחר עם הבריטים פילג בין הפוליטיקאים ויצר מפלגות. הצרפתים ראו באמריקה כמדינת חסות של בריטניה והתחילו לפשוט על ספינות סחר אמריקאיות.
אדמס פנה למשא ומתן עם הצרפתים, אולם שר החוץ טילראן דרש דמי שוחד והלוואה גדולה לצרפת כתנאי מקדים לניהול משא ומתן – דרישות שנתפסו כהשפלה לשליחים האמריקאים ולארצות הברית. הפרשה, שנודעה כפרשת XYZ, הטתה את דעת הקהל האמריקנית כנגד צרפת והובילה לסערה פוליטית ונסיקה זמנית בפופולריות של אדמס. אדמס ויועציו לא היו מעוניינים בהכרזת מלחמה רשמית. תחת זאת, הכריז אדמס שימאים אמריקאים יהיו רשאים להתחמש ולהגן על עצמם מפני תקיפות מצד כלי שיט צרפתים וביקש מהקונגרס להקצות תקציבים גדולים לחיזוק הצי והתעשייה הצבאית. המלחמה הבלתי רשמית פרצה ב-1798, לאחר שהודיעה ארצות הברית על ביטול התחייבויותיה באמנה עם צרפת משנת 1776. תקציבים הוקצו לבנייה מחדש של הצי, והוקם "הצבא הארעי" בפיקודו של ג'ורג' וושינגטון. וושינגטון רצה את המילטון בתור סגנו ואדמס הסכים. בשל גילו המופלג של וושינגטון, כולם ידעו שהמילטון היה האחראי. אדמס בנה מחדש את הצי, והוסיף אליו את שש הפריגטות הראשונות של צי ארצות הברית, כשהעיקרית מביניהן היא קונסטיטושן. לשם מימון הצי, הקונגרס הטיל מס רכוש חדש (המס הישיר של 1798). זה היה המס הפדרלי הראשון והאחרון. משלמי המיסים כעסו על כך, וחקלאים גרמניים בהנהגת ג'ון פרייס, שראו במס איום על הערכים הרפובליקנים, מרדו בממשלה.
המילטון השתלט על המלחמה, והקרע בינו לבין אדמס גדל. המילטון, שפיקד על הצבא, נחשב לנשיא האמיתי. אדמס דרש מתן תפקידים לדמוקרטים-רפובליקנים כדי להשיג את תמיכתם, אולם המילטון סירב. הצבא הגדול גרם לחשש בציבור. באופן כללי, המלחמה נשארה פופולרית בדעת הקהל. אולם אדמס ידע שהניצחון מול צרפת במלחמה כוללת יהיה בלתי אפשרי, ולמרות הפגיעה במעמדו ביקש לחתום עם צרפת על הסכם. הוא הדהים את המדינה בפברואר 1799 כששלח דיפלומט לצרפת. נפוליאון בונפרטה, שהבין שהעימות היה חסר תוחלת, הסכים לכך. חוזה הברית של 1778, שקבע את חובתה של ארצות הברית לעזור לצרפת מול אירופה, בוטל, וארצות הברית שוחררה ממחויבויותיה באירופה. ג'ון מרשל מונה למזכיר המדינה של ארצות הברית ועצר את הצבא. אדמס פילג את מפלגתו בעצירת המלחמה. הוא ידע זאת, אולם היה גאה בכך שמנע את המלחמה.
חוקי הזרים וההסתה
על אף הפגיעה במעמד הדמוקרטים-רפובליקנים בעקבות המלחמה עם צרפת, הם המשיכו להתנגד לפדרליסטים. במהלך המלחמה, ובמיוחד במהלך שלטון הטרור בצרפת, המצב נשאר מתוח. חלק מהדמוקרטים-רפובליקנים אף רצו שהצרפתים יעזרו להם לסלק את הפדרליסטים. הם איימו במרד, והפדרליסטים איימו בשימוש בצבא. ארצות הברית נשטפה בגל הפחד ששטף את אירופה, והגיעה קריאה למדיניות בדלנית. הפדרליסטים ראו במצב המתוח תוצאה מהגירה צרפתית והגירה של תומכי צרפתים. כתוצאה מכך, ב-1798 עברו בקונגרס חוקי הזרים וההסתה. ארבעת החוקים (חוק ההתאזרחות, חוק הזרים, חוק הזרים האויבים וחוק ההסתה) ניסו לעצור את האופוזיציה. חוק ההתאזרחות האריך את השהות המינימלית בארצות הברית על מנת להתאזרח מחמש שנים לארבע עשרה שנים (כיוון שרובם תמכו בדמוקרטים-רפובליקנים). חוק הזרים וחוק הזרים האויבים הסמיך את הנשיא לגרש תושבים זרים שהוא מצא כמסוכנים למדינה. חוק ההסתה אסר פעולות של פרסום שקרים וכתיבה עוינת נגד הממשלה ופקידיה. העונשים על כך היו בין שנתיים לחמש שנים בכלא וקנסות של עד 5,000 דולר. אדמס לא קידם את החוקים, אולם חתם עליהם.
החוקים, ומעצרם של מספר עורכי עיתונות וחבר קונגרס אחד בידי הפדרליסטים, היו מוקד למחלוקת. החוק עצמו לא נאכף, ורק עשרה אנשים נעצרו בגללו. אדמס עצמו מעולם לא גירש תושבים זרים. אולם זרים רבים עזבו את המדינה מרצון, ונוצרה האווירה שהתנגדות לפדרליסטים משמעה מעצר. הבחירות לנשיאות ב-1800 היו קשות, וכל צד הביע פחד מהמפלגה האחרת וממדיניותה. לאחר ניצחון הדמוקרטים-רפובליקנים בבחירות, הם השתמשו בחוקים כנגד הפדרליסטים עד שהם פגו.
בחירות 1800
ממוזער|הצבעת האלקטורים ב-1800
ב-1799, נחלשו הפדרליסטים בגלל מותו של וושינגטון, שנחשב למי שאיחד את המפלגה. במהלך הבחירות ב-1800, התמודדו אדמס וסגנו הפדרליסט, צ'ארלס קוטוורת' פינקני, מול הרפובליקנים- ג'פרסון ובר. המילטון ניסה לחבל במסע הבחירות של אדמס בתקווה לחזק את סיכוייו של פינקני. לבסוף הפסיד אדמס בהפרש זעום של שישים וחמישה אלקטורים לעומת שבעים ושלושה לג'פרסון ולבר, כשניו יורק הכריעה את הבחירות.
אדמס הפסיד בגלל חוסר האמון בו במפלגתו שלו, הכעס שעוררו חוקי הזרים וההסתה, הארגון הטוב של הדמוקרטים-רפובליקנים, הפופולריות של יריבו תומאס ג'פרסון והתמיכה לה זכה ארון בר בניו יורק, לאחר שהמועצה המחוקקת עברה לידם של הדמוקרטים-רפובליקניים.
לקראת סוף כהונתו הפך אדמס לנשיא הראשון שגר בתוך אחוזת הנשיא הבלתי גמורה, שהפכה לבית הלבן, החל מ-1 בנובמבר 1800. במהלך יומו השני של אדמס בבית, הוא כתב פתק לאשתו אביגייל, ובו תפילה לשלום הבית. אדמס כתב:
בהמשך, הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט חרט את ברכתו של אדמס על אדן האח בחדר האוכל הממלכתי.
לאחר תבוסתו בבחירות, נכנס אדמס לדיכאון כשעזב את התפקיד. בנו צ'ארלס מת מאלכוהוליזם, והוא חשש להצטרף לאביגייל, שהלכה למסצ'וסטס חודשים לפני טקס ההשבעה. כתוצאה מכך, לא נכח בטקס ההשבעה של ג'פרסון, עזב את הבית הלבן בארבע לפנות בוקר, והיה הנשיא הראשון מתוך חמישה שלא נכח בטקס ההשבעה של יורשו. חלופת המכתבים שלו עם ג'פרסון באותה תקופה הייתה לבבית.
פרישתו
אדמס חזר לחקלאות בביתו בקווינסי. הוא החל לעבוד על האוטוביוגרפיה שלו, אותה לא סיים.
לאחר פרישתו של ג'פרסון ב-1809, הפך לקולני יותר. הוא פרסם מכתבים בהם הגיב להאשמות של המילטון כנגדו. המילטון אמנם כבר נהרג ב-1804, לאחר דו-קרב עם ארון בר, אולם אדמס הרגיש צורך להגן על עצמו מפני האשמותיו של המילטון.
ב-1803, קרס הבנק שהחזיק בו את חסכונותיו. בנו ג'ון קווינסי בא לעזרתו ורכש את האדמות שלו.
בתו אביגייל (נבי) נישאה לחבר הקונגרס ויליאם סמית', ולאחר כישלון הנישואין חזרה אל בית הוריה. היא מתה מסרטן השד ב-1813. אשתו אביגייל מתה משחפת ב-28 באוקטובר 1818. בנו תומאס ואשתו אן, עם שבעת ילדיהם, חיו עד לסוף ימיו, וכך גם אחייניתה של אביגייל, לואיזה סמית'. שישה עשר חודשים לפני מותו, נבחר בנו, ג'ון קווינסי אדמס, לנשיאות ב-1825. היה זה המקרה היחיד בו נבחר בן של נשיא לשעבר לנשיאות עד להיבחרו של ג'ורג' ווקר בוש ב-2001.
חלופת המכתבים עם ג'פרסון
ממוזער|ג'ון אדמס היה כמעט בן שמונים ותשע כשלבקשת בנו, הסכים שיציירו דיוקן אחרון שלו.
בראשית 1812, התפייסו אדמס וג'פרסון בזכות ידידם המשותף, בנג'מין ראש, שגם חתם על הכרזת העצמאות. שני הנשיאים לשעבר התכתבו אחד עם השני מאז ועד לסוף חייהם.
מכתביהם סיפקו הצצה אל תוך נפשם של שני הנשיאים ומנהיגי המהפכה. המכתבים נמשכו במשך ארבע שנים והכילו 158 מכתבים- 109 מאדמס ו-49 מג'פרסון. שניהם שוחחו על "אריסטוקרטיה טבעית". ג'פרסון טען שהאריסטוקרטיה הטבעית שלדעתו היא המתנה הטובה ביותר שהטבע נתן להם. אדמס טען שאריסטוקרטיה יחד עם כבוד, עושר וכוח היא הממשל הטוב ביותר. לטענתו, היו אנשים עשירים וחכמים, ואחרים עם כישרונות טבעיים, שנולדו כדי לשלוט. על הממשלה, לטענתו של אדמס, להתחשב בכך.
מותו
ממוזער|קברם של ג'ון אדמס (הרחוק) ושל ג'ון קווינסי אדמס (הקרוב).
פחות מחודש לפני מותו, פרסם אדמס הצהרה לכבוד יום העצמאות החמישים של ארצות הברית, בה טען שארצות הברית נועדה לגדולה.
אדמס מת ב-4 ביולי 1826, יום השנה החמישים לעצמאות ארצות הברית. אדמס מת בביתו בקווינסי, בשש ועשרים בערב. ג'פרסון מת מוקדם יותר באותו היום. אדמס התנחם במחשבה כי חברו בחיים, ועל רקע זה מילותיו האחרונות היו "תומאס ג'פרסון עודנו חי", ללא ידיעה שחברו הטוב מת כמה שעות לפניו.
לאחר מותם, החותם האחרון על הכרזת העצמאות של ארצות הברית אשר היה עודנו בחיים היה צ'ארלס קרול, נציג מרילנד, אשר נפטר ב-1832.
השקפותיו הפוליטיות
עבדות
אדמס לא קנה עבדים והתנגד עקרונית לניצול עבדים. אדמס ניסה לא לערב את הנושא בפוליטיקה, כי ידע שהנושא יכעיס את הדרום בתקופה שבה היה צורך באחדות לאומית לשם העצמאות. ב-1777, התנגד לחוק לשחרור העבדים במסצ'וסטס, בטענה שהחוק מפלג מדי, ושיש לדחות את ההכרעה בנושא. בנוסף, התנגד לשימוש בחיילים שחורים במהפכה, בגלל ההתנגדות הדרומית. ב-1780, ביטלה מסצ'וסטס את העבדות, בשל הכרזת הזכויות שניסח את אדמס. אביגייל אדמס, לעומת זאת, התנגדה לעבדות.
ממוזער|ציור שמן של אדמס מ-1815|229x229 פיקסלים
האשמה במלוכנות
במהלך חייו הביע אדמס עמדות שנויות במחלוקת בנוגע למלוכנות ולמעבר השלטון בירושה. לעיתים תמך בגישות הללו, בטענה שאריסטוקרטיה או מונרכיה שעוברות בירושה הן צורות השלטון היחידות שישמרו על החוק ועל חירויות האדם. במקרים אחרים התנגד לכך, וטען שהיה אויב נפש למונרכיה, ושלא רצה שלטון מלוכני באמריקה. למרות זאת, מבקריו טענו שתמך במלוכה.
מתנגדיו של אדמס טענו שתכנן להכתיר את עצמו למלך ושהכין את ג'ון קווינסי לתפקיד יורשו. במכתביו לג'פרסון, טען שלעולם לא רצה בשלטון שעובר בירושה.
אדמס והיהודים
אדמס הביע הערכה רבה לעם היהודי, ואמר כי "העברים עשו לתִרבוּת האדם יותר מכל עם אחר. לו הייתי אתאיסט והאמנתי בגורל עיוור נצחי, עדיין הייתי מאמין שהגורל הטיל על היהודים להיות הכלי החשוב ביותר לתִרבוּת העמים".
ראו גם
ג'ון אדמס (מיני-סדרה), עיבוד טלוויזיוני ביוגרפי עם פול ג'יאמטי המגלם את אדמס.
לקריאה נוספת
ג'ון אדמס – 'על עריצות הרוב – או – הבסיס הרווח של הסמכות הפוליטית' (מאנגלית: ענת שפירא), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ה, 2015.
Charles Francis Adams (ed.), The Works of John Adams, Second President of the United States, Cambridge University Press, 1856
Paul M. Zall (ed.), Adams on Adams, University Press of Kentucky, 2004
David Waldstreicher, A Companion to John Adams and John Quincy Adams, Wiley-Blackwell, 2013
Richard Alan Ryerson, John Adams's Republic: the One, the Few, and the Many, Johns Hopkins University Press, 2016
קישורים חיצוניים
ג'ון אדמס, ביוגרפיה, אתר הבית הלבן
הערות שוליים
*
קטגוריה:וושינגטון די. סי.: אישים
קטגוריה:מנהיגים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:האבות המייסדים של ארצות הברית
קטגוריה:סגני נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל ג'ורג' וושינגטון
קטגוריה:שגרירי ארצות הברית בממלכה המאוחדת
קטגוריה:שגרירי ארצות הברית בהולנד
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:פעילים בתנועה לביטול העבדות
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1796
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הפדרליסטית
קטגוריה:אמריקאים ממוצא אנגלי
קטגוריה:אמריקאים ממוצא ולשי
קטגוריה:חברי היכל התהילה לאמריקאים הגדולים
קטגוריה:אבות של נשיאי ארצות הברית
ג'ון אדמס
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ארצות הברית
קטגוריה:נשיאי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1735
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1826 | 2024-10-02T19:51:48 |
דגל ניו זילנד | דגל ניו זילנד הוא דגלה הלאומי של ניו זילנד אשר מבוסס על עיצובו של הנס הבריטי הכחול – דגל הממלכה המאוחדת בקנטון (הרביע העליון הקרוב לניצב) על גבי שדה כחול – עם הטבעה של ארבעה כוכבים אדומים בעלי חמישה קודקודים הממוסגרים בשפה לבנה ומסמלים את קבוצת הכוכבים הצלב הדרומי.
דגלה הלאומי הראשון של ניו זילנד אומץ טרם הפיכתה של ניו זילנד למושבה בריטית ונבחר על ידי מועצה של ראשי שבטים מאורים בשנת 1834. הדגל הנבחר היה דגל צלב ג'ורג' הקדוש עם צלב נוסף בקנטון וארבעה כוכבים על רקע כחול. לאחר ייסודה של המושבה ב-1841 החל השימוש בניסים בריטיים במימי ניו זילנד. הדגל הנוכחי עוצב והוצג לראשונה בשנת 1869, ונועד במקור לשימוש ימי. הוא אומץ רשמית כדגל הלאום בשנת 1902.
דגל זה מציג את הצלב הדרומי כפי שמופיע בניו זילנד (כפי שמוצג גם על דגל אוסטרליה) אך מופיעים רק ארבעה מתוך חמשת כוכבי הקבוצה. כל כוכב בגודל מעט שונה. דגל הממלכה המאוחדת אשר בקנטון מתזכר את עברה הקולוניאלי של ניו זילנד ואת קשריה לבריטניה.
עיצובו של הדגל
עיצובו של הדגל הניו זילנדי מבוסס על עיצובו של הנס הכחול הבריטי – דגל הממלכה המאוחדת בקנטון ושדה כחול עם הטבעה של סמל או יצוג המדינה. השדה בדגל הניו זילנדי מושחת בארבעה כוכבים מחומשים בצבע אדום ממוסגרים בלבן המייצגים את מערכת הכוכבים הצלב הדרומי. עיצוב זה נקבע ב"חוק הנס של ניו זילנד" מה-12 ביוני 1902 המתאר את הדגל כ
על פי משרד התרבות והמסורת צבעו הכחול המלכותי של הדגל מסמל את המים הכחולים של הים ואת השמיים הבהירים המקיפים את האיים, הכוכבים מייצגים את מיקומה של המדינה בדרום האוקיינוס השקט, ודגל הממלכה המאוחדת נותן הכרה ליסודות ההיסטוריים של ניו זילנד כקולוניה בריטית וכדומיניון.
מיקומי הכוכבים
בלאזון הדגל מפורט בגאזט של ניו זילנד מהתאריך 27 ביוני 1902 אשר מתאר את עיצובו של הדגל, מיקומי הכוכבים ואת גוני הצבעים:
מרכז|500px|תבנית עיצובו של הדגל
צבעי הדגל
צבעי הדגל זהים לצבעי דגל הממלכה המאוחדת ומתוארים בטבלה להלן:
תבניתכחול מלכותיאדוםלבן פנטון 280 C 186 C Safe CMYK 100.72.0.18.5 0.91.76.6 0.0.0.0 HTML #00247D #CF142B #FFFFFF RGB 0-0-102 204-0-0 255-255-255
היסטוריה
דגל השבטים המאוחדים
הצורך בדגל ייחודי לניו זילנד התעורר לראשונה כאשר ספינת הסוחר "סר ג'ורג' מוראי" אשר נבנתה בהוקיאנגה נתפסה בידי רשויות המכס בנמל סידני שכן הפליגה ללא כל דגל לאומי או רישום. אוסטרליה אשר הייתה יעדן העיקרי של סחורות ניו זילנדיות, פעלה תחת חוקי הימאות בריטיים אשר חייבו כל ספינה העוגן בנמל השרוי תחת החוק להציג מסמכים המעידים על מבנה הספינה, בעליה ולאומיותה, אך באותו הזמן ניו זילנד לא הייתה תחת שלטון בריטי ולמעשה הייתה ללא מעמד חוקי רשמי, ועל כן ספינות אשר נבנו בנמליה לא היו רשאיות להפליג תחת היוניון ג'ק. תפיסתה של הספינה ארעה בשעה שעל סיפונה שהו שני ראשי שבטים מאורים רמי דרג, ומעצרה של הספינה עורר זעם בקרב האוכלוסייה המאורית אך ללא כל דגל אשר יונף עליה, הספינה הוסיפה להיות תחת מעצר.
ימין|ממוזער|180x180 פיקסלים| הצעה לדגל מטעם מושל ניו סאות' ווילס 1834
בחודש מאי 1833 הגיע למפרץ האיים ג'יימס באזבי כנציגו הרשמי של המלך הבריטי לאיי ניו זילנד. באזבי, אשר הפליג מנמל סידני בחברתו של המיסיונר הנרי ויליאמס, דיווח למושל ניו סאות' ויילס כי באזבי החל לפעול לאיחודם של השבטים תחת מסגרת אחת לפעילות משותפת אשר אחת מתוצאותיה המצופות הייתה בחירת דגל לאומי לניו זילנד, פעילות אשר אמורה הייתה לפתור את סוגיית האוניה התפוסה בסידני, עליה למד ככל הנראה מוויליאמס.
אף על פי שניו זילנד לא הייתה טריטוריה בריטית, למושל ניו סאות' ויילס הייתה השליטה בפעילותם של המתיישבים הבריטיים באי והוא נדרש על ידי בוסבי ובעלי האונייה התפוסה לתת את דעתו בנושא. ההצעה הראשונה מטעם השלטונות הבריטיים הגיעה בינואר 1834, הטיוטה כללה דגל לבן עליו ארבעה פסים רוחביים כחולים, ודגל הממלכה המאוחדת בקנטון. הצעה זאת נדחתה על ידי בובסי וויליאמס עקב החשש כי מתגובת ראשי השבטים המאוריים להיעדרו של הצבע האדום בעיצובו של הדגל, שכן הצבע האדום נחשב מכובד בקרב המאורים. ויליאמס התבקש להכין עיצובים חלופיים לדגל ושלוש טיוטות נשלחו לסידני פרי ניסיונו של ויליאמס כקצין בצי המלכותי.
ב-20 במרץ 1834 נתכנסו עשרים וחמישה ראשי שבטים מאורים מצפונו של האי הצפוני בואיטנגי על מנת לבחור דגל לניו זילנד. בחירתו של הדגל וטקס הנפתו התקיימו בנוכחותם של מתיישבים בריטים, מסיונרים ומפקדי ספינות בריטיות ואמריקניות. הדגל הנבחר, אשר הושפע מעיצובו של דגל המסיונרים אשר פעלו באיים, הונף על ראש תורן בליווי מטח כבוד בן 21 תותחי ספינת מלחמה בריטית. ברבות הימים שמו של הדגל נטבע כדגל השבטים המאוחדים של ניו זילנד. הצורך בדגל התעורר לא רק בגלל תפיסתם של ספינות ניו זילנדיות בסידני, אלא גם כסמל לעצמאות אשר הוכרזה על ידי ראשי השבטים המאורים שנה מאוחר יותר. עיצובו של הדגל היה עיצוב צלב ג'ורג' הקדוש - דגל לבן במרכזו צלב אדום, בעל צלב אדום נוסף בקנטון, ממוסגר בשחור ומוקף ברקע כחול, במרכזם של הריבועים הכחולים שובצו ארבעה כוכבים מתומנים לבנים.
דגל האיחוד
לאחר החתימה על הסכם ואיטנגי בשנת 1840 אשר סיפח את האיים הניו זילנדיים לאימפריה הבריטית, שימש היוניון ג'ק כדגלה של ניו זילנד לשימוש ביבשה מתוקף היותו דגל האימפריה. בים הונפו הניסים הבריטיים הרלוונטיים עד חקיקתו של חוק הגנת הצי הקולוניאלי בשנת 1865. למרות זאת, רבים המשיכו להניף את דגל השבטים המאוחדים על ספינות סוחר ניו זילנדיות ובמקרים רבים גם על היבשה. כך לדוגמה, על התיישבות חברת ניו זילנד בולינגטון הונף דגל איחוד השבטים עד הגעתה של פקודה מפורשת מהמושל ויליאם הובסון ב-1841 להחלפתו ביוניון ג'ק. היוניון ג'ק שימש בתפקידו עד חקיקת "חוק הנס של ניו זילנד" של שנת 1902, עת הוחלף בדגל המבוסס על הנס הכחול.
ממוזער|שמאל|200px|דגלה הראשון של ניו זילנד בעיצוב המבוסס על הנס הכחול
הנס הכחול
הדגל הניו זילנדי הראשון אשר עיצובו התבסס על הנס הכחול הבריטי נכנס לשימוש בשנת 1867 לאחר חוק הגנת הצי הקולוניאלי אשר הנחה את כל הספינות אשר בשירות ממשלות המושבות להניף נס כחול עם הטבעה של סמל המושבה. לניו זילנד לא היה סמל מושבה או שלט אצולה בשלב זה ועל כן הניפו ספינות בשירות ממשלתה נס כחול נקי. אולם לאחר ביקורת שנשמעה מצד ספינות בשירות ממשלת בריטניה, הונחתה הממשלה הניו זילנדית לתקן דגל שיעמוד בקנה אחד עם החוק, דגל זה היה נס כחול אשר הושחת באותיות "NZ" בצבע אדום עם מסגרת לבנה. עיצוב זה שרד תקופה קצרה ובשנת 1869 הוחלף בעיצוב הקודם של ארבעה כוכבים על ההינף.
שמאל|ממוזער|200px| דגל ניו זילנדי אשר יועד למטרות איתות וסימון ספינות בים משנת 1899
הדגל שימש באופן רשמי למרות סימון ספינות בים, אך בהדרגה הפך השימוש על היבשה לנפוץ אף על פי שהיוניון ג'ק שמר על מעמדו כדגל הרשמי והחוקי של ניו זילנד. עם הכנסת קוד איתות ימי חדש לשימוש בשנת 1899 חל בלבול נוסף שכן הקוד קבע דגל נוסף למטרות איתות אשר הכוכבים שבו צוירו בתוך דיסקה לבנה. השימוש בדגל זה נפוץ גם הוא לתחומי היבשה ותרם לבלבול סביב שאלת הדגל הנכון ליצוגה של ניו זילנד. עם תחילת מלחמת הבורים בדרום אפריקה והתעוררות הלאומיות הניו זילנדי הובא נושא הדגל להכרעתו של ראש הממשלה ריצ'רד סדון, אשר הממשלה בראשותו העבירה את הצעת חוק ניסים וסמלים אשר אושרה על ידי המלך אדוארד השביעי ב-24 במרץ 1902 והגדירה את הדגל הנוכחי כדגל הלאומי של ניו זילנד.
משאל עם על החלפת הדגל
בשנת 2014 הודיע ראש ממשלת ניו זילנד ג'ון קי על עריכת משאל עם להחלפת דגל ניו זילנד במטרה ליצור דגל לאומי ללא הסתמכות על סמלים בריטיים. בעבר אמר קי שיתמוך בדגל עם עלה שרך כסוף (שמהווה סמל לאומי בניו זילנד) על רקע שחור. לאורך ההיסטוריה היו מספר הצעות להציב את שרך הכסף על הדגל בשילוב או במקום הדגל הקיים, אף אחד מהם לא עבר. במשאל עם שנערך מה-20 בנובמבר עד ה-11 בדצמבר 2015 הוצעו חמש אפשרויות תחלופה לדגל המדינה. אפשרות א' נבחרה לקראת משאל עם סופי שייערך מה-3 במרץ עד ה-24 במרץ 2016 ויקבע האם יאומץ למדינה דגל חדש. במשאל העם נקבע ברוב של 57% לשמר את הדגל הקיים.
האפשרויות שהוצעו במשאל העם כתחליף לדגל הקיים
מעמד חוקי
שמאל|ממוזער|250px|דגל ניו זילנד גדול מונף מעל שדה התעופה הבינלאומי באוקלנד
הדגל הלאומי מוגדר רשמית בחוק הגנת דגלים, סמלים ושמות, 1981. סעיף 5 (2) קובע כי הוא יהיה "הסמל של הממלכה, הממשלה והעם של ניו זילנד".
ימי דגל
ממשלת ניו זילנד מעודדת את אזרחי הממלכה להניף את הדגל הלאומי במהלך חגים ומועדים אחדים המשמשים לציון אירועים לאומיים.
6 בפברואר - יום עלייתה לשלטון של המלכה אליזבת השנייה
יום שני השני בחודש מרץ - יום חבר העמים הבריטי
21 באפריל - יום הולדתה של המלכה אליזבת השנייה
25 באפריל - יום אנזא"ק
יום שני הראשון בחודש יוני - יום הולדתה הרשמי של מלכת ניו זילנד
2 ביוני - יום השנה להכתרתה של המלכה אליזבת השנייה
10 ביוני - יום הולדתו של הנסיך פיליפ, דוכס אדינבורו
24 באוקטובר - יום האומות המאוחדות
יום שני הרביעי בחודש אוקטובר - יום העבודה
14 בנובמבר - יום הולדתו של צ'ארלס, נסיך ויילס
ראו גם
דגלי ניו זילנד
קישורים חיצוניים
דגל ניו זילנד - באתר משרד התרבות והמסורת של ניו זילנד
דגל ניו זילנד - באתר האנציקלופדיה של ניו זילנד 1966
הערות שוליים
*
ניו זילנד, דגל
קטגוריה:ניו זילנד: סמלים לאומיים
ניו זילנד
ניו זילנד
קטגוריה:ניו זילנד: היסטוריה
ניו זילנד
ניו זילנד | 2024-06-18T09:56:36 |
אוניברסיטת בר-אילן | אוניברסיטת בר־אילן היא אוניברסיטת מחקר ציבורית מהגדולות בישראל שמרכזה ברמת גן, בגבול עם גבעת שמואל, בה לומדים מעל לכ-20,000 סטודנטים (נכון ל-2022). היא נוסדה בשנת 1955, ונקראה על-שם הרב מאיר בר-אילן, ממנהיגי הציונות הדתית. שטח האוניברסיטה עומד על כ-582 דונם.
יותר מ-20 פרסי ישראל הוענקו במשך השנים לחוקרי האוניברסיטה בתחומי היהדות, החינוך, הספרות, החברה והמשפט. פרסים בין-לאומיים ומענקי מחקר רבים הוענקו לחוקרים בתחומי הרפואה, הכימיה, הפיזיקה, הסייבר ומדעי המחשב. הפקולטה למדעי היהדות של בר-אילן היא הגדולה מסוגה בעולם האקדמי. פרויקט השו"ת הוא מהישגיה הבולטים. בדירוג שנגחאי היא נמצאת במקום החמישי בין האוניברסיטאות בישראל ובין המקומות ה-301 ל-400 בעולם. היא בין האוניברסיטאות הטובות במזרח התיכון בתחומי מדעי המחשב, הנדסה ופיזיקה יישומית והנדסית. לאוניברסיטת בר-אילן ישנן בין היתר מרכזי מחקר ופיתוח בתחומי המדע המדויק, הרפואה והביולוגיה. בשנת 2024 האוניברסיטה קיבלה תרומה של 260 מיליון דולר.
פקולטות, בתי ספר ויחידות אחרות
ממוזער|325x325px|בניין פסיכולוגיה ע"ש אנה ומקס ווב ומשפחתם בקמפוס שברמת גן
פקולטות
הפקולטות באוניברסיטה הן:
הפקולטה למדעים מדויקים – בפקולטה ארבע מחלקות: מדעי המחשב, מתמטיקה, המחלקה לפיזיקה, וכימיה. בין המסלולים בפקולטה: מסלול הביופיזיקה (המשלב פיזיקה, כימיה וביולוגיה), מסלול כימיה רפואית, מסלול ננוטכנולוגיה, ומסלול לתואר שני במתמטיקה פיננסית.
הפקולטה למדעי הרוח – בין מחלקות המחקר בפקולטה: המחלקה למדעי המידע וטכנולוגיות אינטרנט, המחלקה ללימודים קלאסיים, המחלקה להיסטוריה כללית, המחלקה לפילוסופיה, המחלקה לספרות משווה, המחלקה למוזיקה, המחלקה לתרבות צרפת, המחלקה לערבית, המחלקה לבלשנות וספרות אנגלית, המחלקה לתרגום וחקר התרגום, היחידה לאנגלית כשפה זרה, ו-ב.א. רב תחומי במדעי הרוח.
הפקולטה להנדסה ע"ש אלכסנדר קופקין – במסגרתה נלמדות תוכנית הלימוד בהנדסת מחשבים, הנדסת חשמל, והנדסת תעשייה ומערכות מידע. תוכניות אלו מאפשרות לימודים במספר מגמות (התמחויות) נוספות כגון הנדסה קוונטית ונוירו-הנדסה. הפקולטה מהווה בית למספר מעבדות טכנולוגיות מתקדמות בהן המעבדה לסופר רזולוציה ודימות, מעבדת תיכון VLSI, והמעבדה לעיבוד אותות דיבור - היחידה מסוגה בישראל ומן הבודדות בעולם.
הפקולטה למדעי החיים ע"ש מינה ואבררד גודמן – בפקולטה מספר קטגוריות עיקריות של מחקר: ביולוגיה תאית והתפתחותית, אקולוגיה ומדעי הצמח, אימונולוגיה וחקר הסרטן, ביולוגיה חישובית ומבנית, מיקרוביולוגיה ווירולוגיה, ונוירוביולוגיה.
הפקולטה לרפואה ע"ש עזריאלי – פקולטה בצפת שבה ההוראה הקלינית מתבצעת במסגרת בתי החולים האוניברסיטאיים המסונפים לה ברחבי הגליל: בית החולים על שם ברוך פדה, פוריה, המרכז הרפואי זיו בצפת, המרכז הרפואי לגליל בנהריה, בית החולים המשפחה הקדושה בנצרת, בית חולים נצרת (EMMS) בנצרת, והמרכז הרפואי לבריאות הנפש - מזור בעכו.
הפקולטה למדעי היהדות – הגדולה מסוגה בעולם האקדמי, מחלקות הפקולטה הן: מחשבת ישראל, תנ"ך ע"ש זלמן שמיר, תלמוד ותורה שבעל פה, תולדות ישראל ויהדות זמננו, לשון עברית ולשונות שמיות, ספרות עם ישראל (המפעילה את מרכז רנה קוסטה ללימודי יידיש), המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה, החוג הרב-תחומי למדעי היהדות, לימודי המזרח התיכון, ואמנות יהודית.
הפקולטה למדעי החברה – נוסדה בשנת 1966. בפקולטה ארבעה בתי ספר ושמונה מחלקות. בתי הספר בפקולטה הם בית הספר לעבודה סוציאלית, בית הספר לחינוך, בית הספר למנהל עסקים ובית הספר לתקשורת; מחלקות הפקולטה הן: ניהול, פסיכולוגיה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, כלכלה, מדעי המדינה, קרימינולוגיה, חוג משולב חברה, גאוגרפיה וסביבה.
הפקולטה למשפטים – נוסדה ב-1969, אהרון אנקר היה המייסד והדיקן הראשון. בפקולטה מערך המונה שמונה קליניקות משפטיות העוסקות בחינוך, מחקר, קידום הצעות חקיקה, ומתן סיוע משפטי. במסגרתה פועלים גם הקליניקה לרגולציה סביבתית ומרכז רקמן.
הפקולטה לחינוך – נוסדה בתחילת ימי האוניברסיטה וקיבלה סטטוס בית ספר. ב-2021 הוכרזה בתור הפקולטה התשיעית של האוניברסיטה. מדורגת בדירוג שאנגחאי בין 150–200 המחלקות הטובות בעולם.
מחלקות ובתי ספר
ממוזער|בניין הפקולטה למדעי המחשב שנחנך ב-2024 בקמפוס האוניברסיטה ברמת גן
נכון לשנת 2019 פועלים באוניברסיטה 42 מחלקות ובתי ספר, כשהבולטים שבהם הם:
בית הספר לעבודה סוציאלית הגדול בישראל.
בית הספר לאופטומטריה ומדעי הראייה.
המחלקה למדעי המידע וטכנולוגיות אינטרנט, המדורגת בין 76 ל-100 המחלקות הטובות בתחומה בעולם, על פי דירוג שנגחאי.
מכונים
באוניברסיטת בר-אילן פועלים מכוני מחקר מדעיים בתחומים פיזיקה, כימיה רפואית, מתמטיקה, כלכלה, לימודי אסטרטגיה (מרכז בגין סאדאת למחקרים אסטרטגיים), פסיכולוגיה התפתחותית, מוזיקולוגיה, ארכאולוגיה, הלכה והגות יהודית.
באוניברסיטה פועלים גם מכון מחקר לננוטכנולוגיה וחומרים מתקדמים ומרכז רב תחומי לחקר המוח ומדעי המוח. כמו כן, פועלים המרכז הישראלי לקידום מדעי המתמטיקה והמרכז לתקשורת בינלאומית.
במסגרת הפקולטה למשפטים פועלים המרכז למשפט יהודי ודמוקרטי, המשמש מוקד אקדמי לעיסוק בשאלות התאורטיות, הנורמטיביות והמוכוונות-מדיניות הנובעות מהצימוד החוקתי בהגדרה המקובלת לזהותה של ישראל "כמדינה יהודית ודמוקרטית" ומרכז רקמן לקידום מעמד האשה, בראשות רות הלפרין-קדרי, העוסק בקידום צדק מגדרי בתחום דיני המשפחה בישראל.
מחקר בינתחומי
ממוזער|הכניסה למוזיאון ננוטכנולוגיה בקמפוס של אוניברסיטת בבר-אילן
היחידה ללימודים בין תחומיים מכנסת תחתיה חמש תוכניות שבהן הידע נבנה על בסיס חדירה הדדית של תחומי ידע דיסציפלינריים:
התוכנית ללימודי מדע, טכנולוגיה וחברה – שדה הבוחן את השפעותיהם ההדדיות של פיתוחים מדעים וטכנולוגיים יחד עם גורמים חברתיים ופוליטיים. החוקרים בתחום מעלים שאלות לגבי ההשלכות של התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות על החברה והתרבות, וכיצד תפיסות תרבותיות, חברתיות ופוליטיות משפיעות על התפתחות המדע והטכנולוגיה. בנוסף, המחקר בתחום פועל לקידום מעורבות אזרחית וחשיבה ביקורתית לגבי התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות.
התוכנית לניהול ויישוב סכסוכים ומשא ומתן – במסגרת התוכנית פועל גם מרכז גישור המספק חוויה יישומית לסטודנטים שבחרו בתחום הגישור ולמדו תאוריות ביישוב סכסוכים ומשא ומתן.
התוכנית ללימודי מגדר – התוכנית, משנת 2000, מיסודה של פרופ' דפנה יזרעאלי, מושתתת על קורסי יסוד וקורסי בחירה מדיסציפלינות שונות (כולל המרכז ללימודי גבריות, היחיד מסוגו בישראל), במרכזם עומדים ההוויה, החוויה והזהות המגדרית של נשים וגברים, כפי שהן משתקפות בהבדלים התרבותיים והחברתיים הקיימים בין המינים.
התוכנית ללימודי פרשנות ותרבות – הוקמה בשנת 1999 והייתה למסגרת הראשונה בישראל שהציעה לימודי פרשנות ותרבות לתארים מתקדמים.
לימודי מוח במרכז הרב תחומי לחקר המוח ע"ש גונדה.
מוזיאון ננוטכנולוגיה ע"ש יוסף פטר–מוזיאון שמציג מחקרים פורצי דרך שנערכים במכון לננוטכנולוגיה באמצעות מיצגים המשלבים אמנות ומדע וייצרו חוויה מעוררת מחשבה עבור המבקרים.
פועלות גם תוכניות רב-תחומיות, שבהן:
החוג הרב-תחומי למדעי היהדות
ב.א. רב תחומי במדעי הרוח
בנוסף, מפעיל האוניברסיטה מרכזי אימפקט, מיזמים רב-תחומיים בסוגיות ליבה טכנולוגיות, חברתיות, בריאותיות כגון: סייבר, ערים חכמות, ביו-רפואה, סיבוכיות קוונטית ועוד.
מערך הספריות והמידע
ממוזער|250x250 פיקסלים|בניין הספרייה המרכזית
רשת הספריות של האוניברסיטה מאגדת כ-20 ספריות ברחבי האוניברסיטה. הספריות אינן בנויות בהיקף אחיד. ישנן ספריות פקולטיות גדולות (כגון הספרייה למדעי היהדות והספרייה למדעי החברה), ספריות מחלקתיות (כגון הספרייה לכימיה ופיזיקה, הספרייה לפסיכולוגיה והספרייה לכלכלה ומנהל עסקים) ומספר ספריות מחקר קטנות.
מערך הספריות והמידע הוא חלק מקונסורטיום מלמ"ד המשותף לאוניברסיטאות, המכללות האקדמיות בישראל ומספר מכוני מחקר נוספים. באוסף מערך הספריות והמידע נמצאים כמיליון ספרים, אלפי כתבי עת, כתבי יד וחומרים נוספים.
תאגידים קשורים
לאוניברסיטת בר-אילן מספר חברות בת ותאגידים קשורים הממוקמים בתחומה. הבולטים שבהם:
ביראד חברה למחקר ופיתוח בע"מ – חברת מסחור ידע אקדמי של אוניברסיטת בר-אילן שהוקמה ב-1974. מטרת החברה לתרגם המצאות שהומצאו באוניברסיטת בר-אילן למוצרים שימושיים שניתן למסחר ביעילות.
הוצאת אוניברסיטת בר-אילן היא הוצאת ספרים של אוניברסיטת בר-אילן, המתמקדת בהוצאה לאור של ספרים וכתבי עת אקדמיים העוברים ביקורת עמיתים, בעיקר בתחומי מדעי הרוח ומדעי החברה, ובפרט במדעי היהדות.
תולדות האוניברסיטה
ממוזער|טקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטת בר-אילן, יולי 1953|250x250 פיקסלים
ממוזער|טקס חנוכת בנייני האוניברסיטה, 1956. מימין לנואם יושב פרופ' פנחס חורגין ולצידו הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג|250x250 פיקסלים
ממוזער|מבט ללב קמפוס האוניברסיטה בשנותיה הראשונות (ברקע מגדל התצפית לפני שיפוצו, ובניין הספרייה המרכזית)|250x250 פיקסלים
ממוזער|תצלום אווירי של לב הקמפוס (לערך שנות ה-60)|250x250 פיקסלים
הקמת האוניברסיטה
האוניברסיטה הוקמה כדי לקדם את לימודי מדעי היהדות והמדעים הכלליים, בגישת "תורה עם דרך ארץ" וברוח היהדות האורתודוקסית.
הוגה אוניברסיטת בר-אילן ומייסדה היה הפרופסור להיסטוריה וספרות יהודית בארצות הברית, פנחס חורגין. בין יוזמיה היו גם אנשי אקדמיה ומנהיגים דתיים אמריקאים, ואנשי תנועת המזרחי בארצות הברית. שאיפתם הייתה לשלב מסורת ולימודי יהדות עם מחקר מדעי מודרני. לקידומה הפוליטי של היוזמה הייתה אחראית תנועת המזרחי בישראל ולכן, לא במקרה נקראה האוניברסיטה על שם אחד מראשי התנועה – הרב מאיר בר-אילן. בהתאם לכך, לפחות בשנותיה הראשונות, בעלי התפקידים הראשיים שבה מונו על ידי תנועת המזרחי, ועל ידי ממשיכת התנועה – המפד"ל.
רעיון הקמת אוניברסיטה בעלת אוריינטציה דתית והקשורה קשר אמיץ עם מפלגה דתית, נתקל בהתנגדות קשה, בעיקר מצד אנשי האוניברסיטה העברית בירושלים. למרות זאת, ראש הממשלה דוד בן-גוריון שוכנע לבסוף להסכים להקצות קרקעות למוסד האקדמי החדש, אך לא התחייב להכרה ממלכתית מלאה. בן-ציון דינור, שר החינוך, היה מראשי המתנגדים. ההסתייגות באה לידי ביטוי בהיעדרות ראשי המדינה מטקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה. גם לאחר ייסוד האוניברסיטה סירבה המועצה להשכלה גבוהה להכיר בתארים שהוענקו על ידה ואיימה להגיש תביעה פלילית נגדה אם יעניקו אותם לבוגריהם. באותן שנים העניקה בר-אילן תארים של אוניברסיטת ניו יורק, ורק בנובמבר 1969, 11 שנה לאחר הקמתה, זכתה להכרה מלאה מהמועצה להשכלה גבוהה ולהסמכה להענקת תואר ישראלי.
בשנת 1953 נערך טקס הנחת אבן הפינה והאוניברסיטה פתחה את שעריה בשנת 1955.
תכנון הקמפוס נמסר לאדריכלים ארטור ובלהה שרגנהיים שהתמחו בתכנון מבני ציבור ותכננו את הקמפוס כשבמרכזו מבנה אודיטוריום עם בית כנסת הבולט בנוף הודות לכיפה המכסה את מרכזו וכן מגדל מים ותצפית שהוקם לצידו. הבניינים שתכננו השתלבו במדשאות ובגינות שנשתלו בקמפוס, באמצעות מרפסות רחבות ומעברים מקורים שנמתחו בין הבניינים.
מייסדי בר-אילן שמו דגש על שלושה מוקדי חינוך: למורשת היהודית, לתחיית עם ישראל בארצו ולידע האקדמי המדעי. בתחילת דרכה של האוניברסיטה באו רוב הסטודנטים מארצות הברית.
המשך פיתוח האוניברסיטה
בשנת 1999 הוקם בית ספר להנדסה, שהפך ב-2011 לפקולטה עצמאית. בין מקימי לימודי הנדסה והדיקאן הראשון של הפקולטה החדשה היה ג'ורג' מושיץ. בשנת הלימודים 2002 נפתח באוניברסיטה בית ספר להנדסת חשמל ומחשבים, ובשנת 2022 נפתח החוג להנדסת תעשייה ומערכות מידע.
בשנת 2008 הוקם בצפון הקמפוס קומפלקס של ארבעה בניינים המכיל את בית הספר להנדסה והאוניברסיטה המשיכה להתרחב משמעותית ולהקים במתחם הצפוני קומפלקס של מבנים חדשים לפקולטה למדעי הרוח ומרכז לחקר המוח, שפעילותו עוררה מחאות של ארגונים למען זכויות בעלי חיים, עקב ניסויים בבעלי חיים המבוצעים בו.
בשנת לימודים 2009–2010 למדו בה 22,800 סטודנטים (כולל תלמידי מכינות) לעומת 20,500 בשנת 2008. האוניברסיטה רשמה בשנה זו את הגידול המשמעותי ביותר במספר הסטודנטים יחסית למוסדות אקדמיים אחרים בישראל, והייתה לראשונה למוסד האקדמי עם מספר הסטודנטים הגדול ביותר בישראל.ממוזער|250x250 פיקסלים|המרכז למבקרים ומצפה לב הקמפוס ע"ש ונגרובסקי
בשנת 2011 הקימה אוניברסיטת בר-אילן, ביוזמת הממשלה, את הפקולטה לרפואה בצפת.
במזרח האוניברסיטה מוקמים מעונות סטודנטים, המעונות יתחלקו לשני מבני מגורים בצורת עיגול טבעתי וביניהם פארק. המעונות צפויים להכיל מיטות ל-1,162 סטודנטים. גדר האוניברסיטה תועבר פנימה יותר על מנת שהחזית המסחרית והחנויות שיהיו בה יוכלו להיפתח לציבור הרחב. כ-270 מיליון ש"ח הושקעו בשני המבנים. בגלל צביונה הדתי של האוניברסיטה הוחלט שהבניין הראשון יאכלס סטודנטיות וסטודנטים (בקומות נפרדות על מנת לשמור על הפרדה מגדרית) והמבנה השני יהיה חד-מגדרי, והמין הנבחר ייקבע לפי המין שנרשם הכי הרבה למעונות. וכך, שבבניין השני (שיציע בקומת הכניסה כיתות, אולם אירועים ובית כנסת, מכבסה ואף חדר כושר) נבנתה רמפה ברוחב 1.30 מטר שמחברת בספירלה בין הקומות. כך יוכלו הסטודנטים לעלות ממפלס הכניסה היישר לגג, הן בעזרת קורקינט והן בעזרת אופניים.
בשנת 2024 האוניברסיטה קיבלה תרומה של 260 מיליון דולר, אחת התרומות הגדולות לאוניברסיטה בישראל.
חסות אקדמית בעבר
אוניברסיטת בר-אילן פרסה בעבר חסות אקדמית על חמש מכללות אזוריות, אשר היוו למעשה סניפים של האוניברסיטה ברחבי ישראל. במהלך הזמן הפכו המכללות למוסדות אקדמיים עצמאיים, ומאז אין לאוניברסיטת בר-אילן חסות אקדמית על מכללות כלל.
בין המכללות, היו: המכללה האקדמית גליל מערבי, המכללה האקדמית צפת, המכללה האקדמית כנרת בעמק הירדן, המכללה האקדמית אשקלון, ומכללת יהודה ושומרון (שהפכה בשלהי 2012 לאוניברסיטת אריאל בשומרון).
צביונה של האוניברסיטה
בתחילה הייתה התוכנית להאריך את משך לימודי התואר הראשון משלוש שנים לארבע, כדי לפנות זמן למספר רב של קורסים ביהדות ומורשת. בסופו של דבר הלימודים לתואר ראשון נמשכים שלוש שנים, אך על כולם חלה החובה ללמוד חמישה קורסים (10 נקודות זכות בסך הכול) ביהדות (החל משנת הלימודים תשע״ז, בעבר שבעה קורסים). יוצאי הדופן הם לא-יהודים המחויבים ללמוד קורסים כלליים (למשל בהיסטוריה) במקום לימודי יהדות, וכן גברים ונשים בעלי רקע תורני, היכולים ללמוד בכולל ובמדרשה. סטודנטים בפקולטה למשפטים מחויבים רק בשני קורסים בלימודי יהדות, וזאת בשל חובת לימודי משפט עברי בפקולטה. בתוכניות לתארים מתקדמים ישנה חובה ללימודי יסוד ביהדות גם כן. אם הלימודים הקודמים היו במוסד אחר, ישנה חובה לשני קורסים ביהדות (4 נקודות זכות) כאשר אפשר לעשות קורסים מקוונים, או קורסים אחרים בצורה לא פרונטלית.
הפתח שנתנה בר-אילן לסטודנטים חילונים להתקבל אליה, הביא לכך שרוב הסטודנטים הם חילונים, אף שבתנאי הקבלה נקבע כי לבר-אילן זכות להעדיף מועמדים בעלי רקע ישיבתי. בשל כך נזנח התקנון הדורש מהתלמידים הגברים לחבוש כיפה ורק מרצים מהסגל עדיין חויבו בו. לאחר מכן, גם לגבי המרצים סעיף זה בתקנון הפך ללא-מחייב. כמו כן נזנחה גם הכוונה המקורית לחייב את כל הסטודנטים להשתתף בתפילות. בלימודי היהדות באוניברסיטה, שהם חובה לכל סטודנט, מיעוט של מרצים דרש מהסטודנטים לחבוש כיפה, אך עם זאת לא הייתה שום הגבלה מעשית על לבוש הבנות, גם בלימודי היהדות, והוא היה מקביל לזה שבשאר האוניברסיטאות. סעיפי התקנון הנוגעים ללבוש בוטלו רשמית ב-2019.
כנגד האוניברסיטה עלו טענות, כי קיימת העדפה לשומרי תורה ומצוות בבחירת הסגל האקדמי הבכיר, עד כי יש אנשי סגל המעמידים פנים לגבי אורחות חייהם, בתקווה לקבל קביעות. מקצת מעניין זה דלף לעיתונות בשערורייה שהתחוללה בסוף שנות התשעים סביב נוהלי המינוי האקדמיים במחלקה למוזיקולוגיה. עם זאת, אחוז נכבד מסגל ההוראה הוא חילוני במוצהר.
בפולמוס הגדול שליווה את התהליכים המדיניים בתקופת ממשלת רבין השנייה הייתה פעילות ימנית ענפה בקמפוס. רצח יצחק רבין שבוצע בנובמבר 1995 על ידי יגאל עמיר, סטודנט למשפטים בבר-אילן ותלמיד במכון הגבוה לתורה, חולל זעזוע באוניברסיטה, שציינה אותו בשני ימי שבתון. כתוצאה מכך יזמו באוניברסיטה סדנת הידברות בין דתיים לחילונים, אשר מקנה נקודות זכות אקדמיות. האוניברסיטה אף הפסיקה את הרצאותיו של אורי מילשטיין, חוקר היסטוריה צבאית שנהג לבקר את רבין בהרצאותיו.
במהלך מבצע צוק איתן, אישרה האוניברסיטה לשלושים סטודנטים לתואר שני במנהל עסקים להחליף קורס, בשל טענתם כי המרצה, ד"ר אורי וייס, הוא איש שמאל קיצוני וביססו את טענתם על רקע שיר שפרסם ודברים שכתב בפייסבוק. בשנת 2016 ביטלה האוניברסיטה מבחן בקורס של אותו מרצה, לאחר שבעקבות רצח נערה ליד קריית ארבע כתב בפייסבוק כי מתנחלים המטילים "סיכון גדול על ילדיהם" נגועים ב"פסיכוזה קולקטיבית". לאחר ביקורת ציבורית, האוניברסיטה חזרה בה.
במהלך מבצע צוק איתן שלח פרופ' חנוך שיינמן מכתב לסטודנטים שבו הביע דאגה לנפגעים בשני הצדדים. בעקבות זאת הביע דיקן הפקולטה למשפטים, פרופ' שחר ליפשיץ, הסתייגות מהדברים, התנצל בפני הסטודנטים והבטיח כי "המקרה יטופל בחומרה". לאחר מכן, פרופ' ליפשיץ חזר בו מהניסוח.
בשנת 2012, בעקבות פרסום כי יאיר לפיד לומד באוניברסיטה לדוקטורט בתוכנית לפרשנות ולתרבות, אף שאין לו תואר שני ואף לא תואר ראשון, הורתה המועצה להשכלה גבוהה לאוניברסיטה להפסיק את לימודיהם של תלמידים הלומדים לתואר דוקטור או לתואר שני מבלי שהשלימו תואר ראשון, והטילה סנקציות על האוניברסיטה.
המכון הגבוה לתורה
ממוזער|250px|בניין המכון הגבוה לתורה (מג"ל)
כדי לאפשר לסטודנטים באוניברסיטה הלומדים במגמות שונות, להמשיך בלימוד תורה כפי שהורגלו בישיבות הגבוהות בטרם בואם לכותלי האוניברסיטה, הוקם בשנות ה-70 המכון הגבוה לתורה (מג"ל), שבו מתקיימת הפרדה בין גברים לנשים: הוא מחולק לבית מדרש (המכונה "הכולל"), בראשות הרב שבתי רפפורט, ומדרשה תורנית לנשים, אחת משתי המדרשות הראשונות בישראל, בראשות ד"ר טובה גנזל. נשיא המכון הוא הרב פרופ' דניאל שפרבר. הלימוד בכולל הוא ישיבתי מסורתי, ומתמקד בלימודי תלמוד בבלי והלכה, ואילו במדרשה הלימוד מתמקד במחשבת ישראל ובתנ"ך, הלכה ותלמוד. תלמידות המדרשה מחויבות במספר יותר מכפול של קורסים ביהדות (14 במקום 5) ותלמידי הכולל מחויבים במספר שעות לימוד בשבוע בבית המדרש, אך רבים מהם נהנים ממלגה, וחלקם אף מפטור מלא משכר לימוד. אופי הלימוד בכולל ובמדרשה הוא דתי-מסורתי, והמרצים בו ברובם אינם אנשי אקדמיה, אך הלימוד בפקולטה למדעי יהדות הוא מחקרי מובהק, ואף נעשה בו שימוש (אומנם מצומצם) בביקורת המקרא.
מבנה ניהולי
המוסד העליון של אוניברסיטת בר-אילן הוא חבר הנאמנים, שאחראי בין היתר להתוות את המדיניות של האוניברסיטה ואת יעדיה, לקיים את האוניברסיטה כמוסד להשכלה גבוהה, על מנת לטפח ולקדם את הלימוד ואת המחקר בכל ענפי התורה והמדע, ברוח תורת ישראל ומסורת ישראל. בין יתר תפקידיו, לאשר את תקציב האוניברסיטה, לפקח על ניהולה, השגת יעדיה וקידומה. חבר הנאמנים מהווה את החוליה המקשרת את האוניברסיטה עם יהדות התפוצות, ומעודד את פעולת ידידיה בישראל ובשאר העולם. חבר הנאמנים ממנה את הנשיא, המנכ"ל, המבקר, היועץ המשפטי ורואה החשבון של האוניברסיטה ונושא בסמכות השיורית בכל ענייני האוניברסיטה שלא הוקנתה בתקנון לרשות או מוסד אחר. מתוך חבר הנאמנים מתמנה הוועד המנהל המורכב מחברי חבר הנאמנים שהם תושבי ישראל ומחברים מכוח תפקידם. בתקופות שבין אספה לאספה של חבר הנאמנים, משמש הוועד המנהל כמורשה של חבר הנאמנים למלא את כל הסמכויות והכוחות המסורים לחבר הנאמנים, פרט לסמכויות שאינן ניתנות להעברה, על פי החוק. הוועד המנהל, מלבד התכנסויותיו התקופתיות, פועל באמצעות ועדות משנה מטעמו הממלאות הלכה למעשה את תפקידי הפיקוח הציבורי על פעולות האוניברסיטה.
הסנאט הוא הסמכות האקדמית העליונה באוניברסיטה, והוא אחראי על ההוראה והמחקר המתבצעים בה. יחד עם חבר הנאמנים, הוא מופקד על שמירת היסודות הרוחניים של האוניברסיטה. הסנאט מורכב מחברים נבחרים, מחברים בתוקף תפקידם וממשתתפים בתוקף תפקידם. הוא כולל 70 חברים, מהם 60 חברים נבחרים, 10 ממלאי תפקיד ועוד משתתפים בתוקף תפקידם. תפקידי הסנאט כוללים, בין היתר, פיתוח וקידום המחקר המדעי, הענקת תארים אקדמיים, מינוי דיקני הפקולטות וחברי הוועדה המרכזת, המלצה על מינוי חברי סגל לדרגת פרופסור מן המניין וקידומם, הענקת קביעות לחברי סגל, ועוד. הסנאט מתכנס לפחות 6 פעמים במהלך כל שנה אקדמית, והוא פועל באמצעות ועדות קבועות, כגון הוועדה המרכזת, שתפקידה לרכז את עבודת הסנאט, להכין את החומר לקראת דיוניו ולקבל החלטות בעניינים הנתונים לסמכותה. הסנאט ממנה ועדות נוספות, האחראיות למינוי חברי סגל וקידומם, קבלת תלמידים, משמעת תלמידים ועוד.
המועצה האקדמית העליונה היא הגוף הייצוגי העליון של האקדמיה באוניברסיטת בר-אילן. חברים בה כל חברי הסגל באוניברסיטה בדרגת פרופסור מן המניין במשרה מלאה, בעלי קביעות ובמינוי במסלול הרגיל, נגיד האוניברסיטה, נשיא האוניברסיטה, רקטור האוניברסיטה (יושב ראש), דיקני פקולטות ונציגי דרגות אקדמיות אחרות. סמכויות המועצה כוללות בין היתר: בחירת הרקטור, אישור מינוי סגן הרקטור ובחירת חברי הסנט, חברי ועדות המינויים והערעורים וממלאי מקומם. הרקטור הוא הראש האקדמי של האוניברסיטה ויושב ראש המועצה האקדמית העליונה, ולצדו סגן הרקטור. המזכירות האקדמית מסייעת לרקטור להוציא אל הפועל את המדיניות האקדמית.
נשיאי האוניברסיטה
תמונה שם שנות כהונה80px פנחס חורגין 1955–1957 יוסף חיים לוקשטיין 1957–196680px משה ימר 1966–197780px עמנואל רקמן 1977–1986 מיכאל אלבק 1986–1989 ארנסט קראוס נשיא בפועל80px צבי ארד 1989–199280px שלמה אקשטיין 1992–199680px משה קוה 1996–201380px דניאל הרשקוביץ 2013–201780px אריה צבן 2017–מכהן
אגודת הסטודנטים
אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת בר-אילן היא עמותה רשומה ומלכ"ר, המאגדת את הסטודנטים הלומדים באוניברסיטת בר-אילן, מייצגת אותם ופועלת למען רווחתם. תפקידה של האגודה הוא להשמיע את קולם של הסטודנטים ולתווך בינם לבין האוניברסיטה.
האגודה נוסדה בשנת 1960 והיא אחת מאגודות הסטודנטים הוותיקות והגדולות בישראל. אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת בר-אילן היא חברה מלאה בהתאחדות הסטודנטים בישראל.
גלריה
ראו גם
אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת בר-אילן
אוניברסיטאות בישראל
אוניברסיטה ציבורית#ישראל
לקריאה נוספת
מנחם קליין, בר-אילן - אקדמיה, דת ופוליטיקה, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים, תשנ"ח 1997 ()
דב שוורץ (עורך), אוניברסיטת בר-אילן - מרעיון למעש (2 כרכים), הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ו 2006 ( )
יעקב עירם, יהודה פרידלנדר, שמעון אוחיון, ייעודה של אוניברסיטה דתית, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשע"ג 2013 ()
אילנה צור בן-מאיר, "הספריות - משנות החמישים של המאה העשרים לשנות האלפיים", בתוך: אוניברסיטת בר-אילן - מרעיון למעש – כרך א': אבני דרך ותולדותיהן של מחלקות, עמ' 154–171. רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, (תשס"ו).
עורך: ד"ר חגי חריף, פירות האילן - אוניברסיטת בר-אילן, אלבום היובל הראשון. הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ח-2008.
קישורים חיצוניים
אקדימה בר-אילן, היחידה ללימודי המשך באוניברסיטת בר-אילן
רשימה מלווה בתמונות על תולדות תכנון האוניברסיטה בשנות החמישים ומגדל המים והתצפית שבה באתר 'חלון אחורי', נובמבר 2011
מיכאל יעקובסון: סקירה אדריכלית על צפון הקמפוס ובניין פסיכולוגיה ע"ש ווב, באתר 'חלון אחורי', 13 בדצמבר 2013
מיכאל יעקובסון: סקירה אדריכלית על בניין המעונות ותוכנית האב של משה ספדיה לקמפוס, באתר 'חלון אחורי', 6 ביולי 2014
מיכאל יעקובסון: סקירה אדריכלית על בניין המנהלה, באתר 'חלון אחורי', 20 ביולי 2015
מיכאל יעקובסון: סקירה מצולמת על בניין מרכז וואהל באוניברסיטת בר-אילן, באתר 'חלון אחורי', 22 בינואר 2016
מיכאל יעקובסון: סיבוב בבניין כלכלה ומינהל עסקים בתכנון משה ספדיה באוניברסיטת בר-אילן, באתר 'חלון אחורי', 4 ביולי 2016
הנחת אבן הפינה לאוניברסיטת בר-אילן, יומני כרמל, אוגוסט 1953 (התחלה 1:05)
הערות שוליים
*
קטגוריה:הנצחת מאיר בר-אילן
קטגוריה:ציונות דתית: חינוך
בר-אילן | 2024-10-01T01:51:13 |
אדם וחוה | שמאל|ממוזער|250px|אדם וחוה על פי רמברנדט
שמאל|ממוזער|250px|בריאת האדם - ציורו של מיכלאנג'לו המופיע בקפלה הסיסטינית.
שמאל|ממוזער|250px|"אדם וחוה", ציורו של ויליאם בלייק (1808)
שמאל|ממוזער|250px|אדם, חוה והנחש, בגן הפסיפס בקיבוץ אילון
שמאל|ממוזער|250px|"אדם וחוה", פסל מעשה ידי גילה שטיין מוצג בגן הפסלים ברחבת המוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית בהרצליה
על-פי ספר בראשית, אָדָם וְחַוָּה היו האיש והאישה הראשונים. דבר זה הוא חלק ממיתוס הבריאה של דתות אברהמיות. אדם מכונה גם אדם הראשון. אדם וחווה הם מרכזיים באמונה שהאנושות היא במהותה משפחה אחת, כאשר כולם צאצאים מזוג יחיד של אבות קדמונים מקוריים. הם גם מספקים את הבסיס לדוקטרינות של נפילת האדם והחטא הקדמון, שהן אמונות חשובות בנצרות, אם כי אינן מתקיימות ביהדות או באסלאם.
בריאת אדם וחוה
סיפור הבריאה מופיע בבראשית פעמיים: פעם בפרק א' ופעם נוספת בפרק ב'.
על-פי התיאור הראשון, אדם וחוה נבראו ביום השישי, בתום בריאת כל שאר העולם, הטבע ובעלי החיים.
על-פי התיאור השני, אלוהים ברא את האדם, הניחו בגן עדן וציווהו לא לאכול מעץ הדעת, ואז אמר אלוהים: תחילה אלוהים יצר את בעלי החיים והביאם אל האדם, אך הוא לא מצא בהם "עזר כנגדו". לכן בנה אלוהים את האישה מצלעו:
בתלמוד הבבלי נחלקו האמוראים רב ושמואל האם הצלע שנלקחה מהאדם הייתה פרצוף (שהיה עוד פרצוף לאדם מאחוריו), או זנב.
חייהם של אדם וחוה
ממוזער|250px|הגירוש של אדם וחווה מגן עדן, ג'יימס טיסו
על פי המקרא, אדם וחוה הוצבו עם בריאתם בגן העדן, וצוו מפי אלוהים לטפח את הגן. הותר להם לאכול מכל עצי הגן אולם נאסר עליהם לטעום מפרי עץ הדעת (הציווי ניתן לאדם לפני שנוצרה מצלעו חוה). לאחר שחטאו אדם וחוה באכילה מעץ הדעת הם גורשו מגן עדן, וקוללו מפי אלוהים. שלושה מילדיהם של אדם וחוה נזכרים בשמותיהם במקרא: קין, הבל ושת ומוזכר שהיו לאדם וחווה עוד "בנים ובנות" (). על פי המסורת היהודית הבנות הנוספות, היו נשותיהם של הבנים. לפי בראשית רבה נולדה עם קין תאומה אחת ועם הבל שתי תאומות. רבי יצחק אברבנאל מביא בשם "ספרי האומות" ששמות נשותיהם היו קלמנה ובלבירה. בספר היובלים הן נקראו און ועצורה. מקין ושת (למעט הבל שנרצח באבו על ידי קין), התפצלה האנושות כולה עד לדור המבול, אז נותרה רק משפחת נח שמצאצאי שת, ואשתו נעמה שמצאצאי קין.
על פי המקרא חי אדם 930 שנים. במדרש מובא שלאחר חטא עץ הדעת קצב לו אלוהים את חייו לאלף שנים, אולם הוא העניק 70 שנה משנותיו לדוד המלך, שלא נגזרו עליו חיים עד אז. התזונה של אדם וחוה הייתה צמחונית שנאמר "מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל" (בראשית, ב, טז).
מותם וקבורתם
לפי התנ"ך, אדם מת בן 930 שנה, כלומר בשנת לבריאת העולם.
על פי מדרש בראשית רבה, והתלמוד נקברו אדם וחוה במערת המכפלה שבחברון כזוג הראשון מבין ארבעה הזוגות: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה ויעקב ולאה - אבות ושלוש מתוך אמהות שנחשבים, לפי המסורת היהודית, ליהודים הראשונים. במערת המכפלה נמצאת גם טביעת כף רגל שעל פי האגדה היא של אדם הראשון.
על פי ספר חנוך השני, המתוארך למאה הראשונה לפני הספירה, קבורים אדם וחוה תחת מקום המזבח בהר הבית, במקום בו הושתת העולם.
על פי המסורת המוסלמית, האדם הראשון נקבר בהר ערפאת הנשקף מעל מכה או במכה עצמה וזאת בשל חשיבותה וקדושתה של מכה. חוה נקברה בעיר ג'דה, שתיהן בערב הסעודית.
המסורת הנוצרית ממקמת את קבר אדם וחוה בתוך גבעת הגולגולתא - אתר הצליבה שבכנסיית הקבר בירושלים. המסורת הנוצרית מציינת כי ברגע צליבת ישו נבקעה הגבעה וסדק נפער בה והגיע עד לגולגולתו של אדם (וזהו הסבר אחד לשמה של הגבעה). מתחת לקפלת הצליבה שבכנסייה ממוקמת קפלה המכונה "קפלת אדם" ובה ניתן לראות סדק בסלע הגבעה.
קבורתם
בספרות האגדה היהודית מצויות דעות שונות בשאלה מי קבר את אדם: הקב"ה; שת בנו; או חנוך. ובספר הישר מסופר:
גם באשר לשאלה מי קבר את חוה קיימות כמה דעות במדרש: אדם או חנוך.
ראו גם
אדם
חוה
גן עדן
קללת האדם והאשה
לילית
עץ החיים
בניהם של אדם וחוה:
קין
הבל
שת
קין והבל
אדם כרומוזום Y
חוה המיטוכונדרית
לקריאה נוספת
טוני לביא, מלכודת הדבש והעוקץ בקבלה - אלוהים, אדם ונחש, זמורה ביתן 2011.
רחל רייך, האשה אשר נתת עמדי - נשים כעילה לסכסוך ולמלחמה במקרא, הילל בן חיים -הקיבוץ המאוחד ,2005.עמ' 15–22.
אילנה פרדס, הבריאה לפי חוה. ישראל: הקיבוץ המאוחד, 2006.
פנינה גלפז פלר, ויולד –יחסי הורים בסיפור ובחוק המקראי . ירושלים: כרמל, 2006.עמ' 145–147.
רחל אליאור, עורכת, גן בעדן מקדם, ירושלים: מאגנס תשע"ב
קישורים חיצוניים
מאגר התנ"ך באתר סנונית
על בריאת האדם בתלמוד, אתר פשיטא
שבעים ציורים קלאסיים של אדם וחוה
היציאה מגן עדן - גירוש או שילוח?, באתר פשיטא
תורת ישראל ותאוריית האבולוציה, באתר "דעת"
הספר רזיאל המלאך, המיוחס לאדם הראשון
מפות עתיקות הכוללות ציורים של אדם וחוה, מאוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
סיפור אהבה בשלושה חלקים – חלק א': אדם וחווה עם ד"ר אהובה אשמן, פרק 52 בפודקאסט עושים תנ"ך
הערות שוליים
קטגוריה:אדם וחוה
קטגוריה:אישים בספר בראשית
קטגוריה:מיתולוגיה יהודית
קטגוריה:נביאי האסלאם
קטגוריה:ארכיטיפים
קטגוריה:סיפורי ספר בראשית
קטגוריה:גן עדן
קטגוריה:אישים בתנ"ך שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים בתנ"ך שהגיעו לגיל 900
קטגוריה:פרשת בראשית
קטגוריה:טבעונים
קטגוריה:זוגות | 2024-10-01T06:35:32 |
ארתור רופין | ארתור (שמעון) רוּפִּין (Arthur Ruppin; 1 במרץ 1876 – 1 בינואר 1943) היה מנהיג ציוני, כלכלן וסוציולוג, מנהל המשרד הארצישראלי ביפו, ממעצבי ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. עמד בראש מחלקת ההתיישבות של ההנהלה הציונית ביישוב והיה יושב ראש הסוכנות היהודית.
קורות חיים
ממוזער|210 פיקסלים||ד"ר א. רופין
ארתור רופין נולד בעיר ראביץ' (ליד פוזנן), אז בפרוסיה שבקיסרות הגרמנית, בן בכור ליצחק אלברט ולסיציליה (בת יוליוס בורק) רופין. המשפחה הייתה מסורתית ואמידה. ביומנו תיאר את שנות ילדותו המוקדמות כמאושרות מאוד. אולם אביו של רופין פשט את הרגל, עסקו נסגר והמשפחה התקיימה בעוני מתרומות של בני משפחה. בעקבות זאת, עברה המשפחה בשנת 1886 למגדבורג. רופין היה תלמיד מצטיין וספג בחדווה את התרבות הגרמנית הפרוטסטנטית, במקביל להתרחקותו מהמסורת היהודית. ביומנו ציין, שאביו היה מהמר כפייתי הנוהג ליטול הלוואות מבני משפחתו וממכריו לצורך הימוריו, והוא האשים את אביו בעונייה של המשפחה ובמצבה הכלכלי הירוד, שאף אילץ אותו לעזוב את לימודיו עקב אי יכולתו לשלם את שכר הלימוד. כמו כן, אימו נאלצה לעבוד ברוכלות כדי לכלכל את המשפחה. בגיל 12 קרא את כל כתבי גתה ולאחר בר המצווה שלו העתיק הצגה שלמה של פרידריך שילר במטרה לזכור אותה בעל פה. כרבים מבני אותה תקופה חלם להיות למשורר גרמני.
בגיל 15 נאלץ להפסיק את לימודיו מסיבות כלכליות, ועבד בבית מסחר גדול לתבואות של שכן יהודי. הוא החל את עבודתו כשוליה, אך מהר מאוד קודם לתפקידי ניהול, וכבר לפני מלאת לו 17 היה ליועץ למנהל העסק וניהל עסקאות גדולות שנוהלו לרוב רק בידי פקידים בכירים. במקביל לעבודתו למד לקראת מבחני סיום הגמנסיה כנבחן אקסטרני והכשיר את עצמו להיות גרמני ראוי בלימודי שחייה, התעמלות, ריקוד וירי.
לאחר שהשלים את למודיו בעצמו ועמד בהצלחה בבחינות כנבחן אקסטרני, התקבל לאוניברסיטת ברלין בשנת 1896, אולם עקב עבודתו במגדבורג החל ללמוד רק באפריל 1899. במשך סמסטר אחד שמע הרצאות בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ברלין ובמקביל למד מגוון רחב של קורסים במקצועות שונים. לאחר שעבר להתגורר בהאלה המשיך את לימודיו בהתכתבות, בלי שהשתתף בשיעורים בפועל. רופין למד גם באוניברסיטת האלה משפטים וכלכלה. ב-1902 קיבל תואר דוקטור בכלכלה פוליטית על תאורית הערך של תונין והקשר לתאוריית התועלת השולית.
פרס קרופ
חבר של רופין ומנחהו באוניברסיטה שכנע אותו להשתתף בתחרות כתיבת עבודות באאוגניקה שנודע אחר כך כפרס קרופ, ומאמר שלו בשם "דרוויניזם ומדעי החברה" זכה במקום שני בפרס קרופ בסך של 6,000 מרק, שהיו שווי ערך למשכורת שנתית של פקיד בכיר. רופין השתמש בכסף כדי להתרכז במחקריו וכן סייע בכסף לאחיו ולאחותו לפתוח עסקים משלהם.
לפני העלייה
זכייתו של רופין בפרס קרופ פתחה בפניו את השערים לחברה הגרמנית והוא פרסם מספר מאמרים בכתבי עת גרמניים בנושאי אאוגניקה. במקביל, בשנים 1902–1907, עבד כעורך דין והרגיש את מלוא עוצמתה של האנטישמיות הגרמנית שגרמה לו לעסוק בנושא היהודי. כבר בשנת 1902 הוא כתב מאמר דמוגרפי שהתפרסם בכתב עת מדעי כללי על היחסים של יהודי פרוסיה עם גרמניה. בשנת 1903 ביקר בגליציה ואסף מידע אנתרופולוגי על היהודים בה. בשנת 1904 עבר לברלין ועבד במכון לסטטיסטיקה של היהודים מיסודו של אלפרד נוסיג, ובמהרה מונה למנהל המכון.
בשנת 1904 פרסם את מחקרו הסוציולוגי, 'היהודים בימינו'.
הצטרפות לתנועה הציונית
שמאל|ממוזער|250px|רופין (משמאל) וטהון ב-1908
שמאל|ממוזער|250px|ארתור רופין (ראשון משמאל), במהלך טקס בתחנת הניסיונות החקלאית ברחובות (מכון וולקני) ב-1935, עוד בתמונה הנציב העליון ארתור ווקופ, חיים ויצמן ויצחק וולקני
ב-1905 הצטרף רופין להסתדרות הציונית, לאחר שהשתתף באותה שנה בקונגרס הציוני העולמי בבזל. הוא שולב בתת-ועדה כלכלית, ובשנת 1906 הצטרף למחלקה המשפטית של הוועד הפועל הציוני. ב-1907, בהמלצת אוטו ורבורג ויעקב טהון, נשלח על ידי דוד וולפסון, נשיא ההסתדרות הציונית, לחקור את מצב היישוב בארץ ישראל ולבדוק את האפשרויות לפיתוח החקלאות והתעשייה. בדצמבר 1907 הגיש דו"ח מפורט שהמליץ על רכישה נרחבת של אדמות בארץ ישראל והשגת רוב יהודי בגליל ובמישור החוף.
בראשות המשרד הארצישראלי
בשנת 1908 עלה רופין לארץ ישראל וייסד ביפו את "המשרד הארצישראלי" שמטרתו הייתה לכוון ולנהל את כל פעולות ההתיישבות בארץ ישראל מטעם התנועה הציונית העולמית, בהתאם להחלטת הקונגרס הציוני השמיני. בתחילה, שולמו משכורותיהם של רופין ושל עוזרו יעקב טהון על ידי פטרונו אוטו ורבורג בגלל סירובו של הוועד הפועל הציוני לממן את גישת הציונות המעשית של רופין. עם זאת, החוזה של רופין העניק לו סמכויות נרחבות ביישום הוראות ההסתדרות הציונית. הגיבוי המלא שקיבל ממעסיקיו אפשר לרופין חופש פעולה מלא ועצמאות בקביעת המדיניות בארץ ישראל. רופין ביקש לרכז את עיקר הכוחות הפועלים ביישוב היהודי בארץ ישראל תחת המשרד הארצישראלי ולכוון את פעולות ההתיישבות מלמעלה. תוך זמן קצר מהגעתו לארץ ישראל, החל המשרד הארצישראלי לייצג במידה זו או אחרת גופים ציוניים רבים, בהם הקרן הקיימת לישראל, הכשרת היישוב, "בצלאל", נטעים וגאולה. רופין דאג לתאם את פעולות רכש הקרקעות בין הגופים השונים, על מנת למנוע עליית מחירים בגלל תחרות על רכישת הקרקעות.
רופין ראה מלכתחילה את מטרתו בהקמת בסיס יהודי עצמאי בארץ ישראל שאינו תלוי בשלטונות או בערביי ארץ ישראל. כדי להעביר את מרכז הכובד הכלכלי של היישוב היהודי לידי יהודים, הוא תמך בהקמת תל אביב ודחף לפיתוח העיר, למשל על ידי הקמת הגימנסיה העברית "הרצליה" בתל אביב, הרחק ממקום מגוריהם של רוב התלמידים, וזאת תוך מאבק בהתנגדות ההורים. רופין הטיף לפעילות מהירה ודחופה ליישוב הארץ והיו שהאשימו אותו בכך שהדבר בא על חשבון איכות הבנייה. במקרים רבים חתם רופין על עסקאות בכספי קק"ל וארגונים אחרים אף בטרם קיבל אישור מסודר מהגורמים המוסמכים, וזאת בגלל תחושת הדחיפות ותפיסתו את הסביבה העסקית בארץ ישראל. רופין השתדל לעבוד בפרופיל נמוך ואף ביקש מהקונגרס הציוני להימנע מדיונים פומביים בנושאי הפעילות בארץ ישראל, על מנת למנוע מהמידע להגיע לידי הערבים או לידי גורמים ספקולטיביים שהיו עלולים להפריע במימוש עסקאות לרכישת אדמות. מרגלית שילה טענה שחלק מהצהרותיו של רופין בקונגרס הציוני היו בניגוד למעשיו בפועל.
רופין דחף לתוכנית שתעודד צעירים יהודיים ממזרח אירופה להתיישב בארץ ישראל. הוא יזם תוכניות לרכישת קרקעות שיועברו לשימוש עולים חסרי אמצעים שיתיישבו עליהם כחוכרים או שיירכשו אותם בפריסת תשלומים על פני תקופה ארוכה. כמו כן, יזם רופין מסעות שיווק של קרקעות בארץ ישראל במגוון תוכניות כדי למשוך בעלי אמצעים לקנות קרקעות בארץ ישראל. על מנת למנוע את איבוד הקרקעות שנרכשו, בהתאם לחוק העות'מאני הקובע שמי שמעבד קרקע שאינה מעובדת במשך שלוש שנים יכול לזכות בבעלות עליה, וכדי להכשיר את הקרקע שתצלח להתיישבות קבע, ארגן רופין קבוצות עבודה שהתיישבו על הקרקע.
בשנת 1908 יזם המשרד הארצישראלי בראשותו של ארתור רופין את הקמתן של חוות חקלאיות להכשרת פועלים להתיישבות חקלאית, והעמיד לרשותן מומחים לחקלאות ואגרונומים. כך הוקמו חוות בחיטין, בדלייקה, באום ג'וני, בבית עריף (בן שמן), בחולדה, בחוות פוריה, בשרונה, בכפר אוריה, חוות חפציבה בחדרה, ואף ראשיתה של העיר עפולה הייתה בחווה חקלאית.
מלחמת העולם הראשונה ולאחריה
לאחר פרוץ המלחמה נתמנה רופין לראש קרן הסיוע האמריקאי ליהודי ארץ ישראל.
במהלך השנים עד כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה היו לרופין קשרים טובים עם שגריר גרמניה בארץ ישראל, והוא נעזר בו בקידום פעילות ההתיישבות הציונית. במיוחד סייעה התמיכה הגרמנית במאבק כנגד התנכלויות מצד השלטון העות'מאני. בראשית 1916 הועברה ראשות המשרד הארצישראלי ליעקב טהון מכיוון שרופין לא היה נתין טורקי.
ב-1920 הזמין רופין את הארכיטקט היהודי-גרמני, ריכרד קאופמן, לעלות לארץ ישראל ולהכין תוכנית אב כוללת ליישובים החקלאיים בארץ ישראל ולשכונות בעריה. רופין יזם את ההתיישבות הקבוצתית בדגניה ובכנרת, את עליית יהודי תימן, את מתן ההלוואה הראשונה ל"אחוזת בית" היא תל אביב, את ייסוד הקואופרציה והמושבה במרחביה, את הקמת "חברת הכשרת היישוב", היה ממייסדי שכונת רחביה בירושלים (שבה בנה את ביתו) ועוד.
הוא היה חבר "ועד הצירים" וההנהלה הציונית, ניהל את מחלקת ההתיישבות, היה חבר הנהלת הסוכנות היהודית ועמד בראשה בשנים 1933–1935. רופין הזמין אצל מהנדס המים שמחה בלאס את תוכנית "פנטסיה להשקיית הנגב", שהוגשה לו ביולי 1939.
באוניברסיטה העברית וב"ברית שלום"
שמאל|ממוזער|200px|קברו של ארתור רופין
ממוזער|ד"ר ארתור רופין ורעייתו
משנת 1926 ועד לפטירתו שימש רופין כפרופסור לסוציולוגיה יהודית באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא היה ממייסדי "ברית שלום" ומהמטיפים למדינה דו-לאומית, אולם פרש מהברית לאחר טבח חברון (תרפ"ט) ומהומות-הדמים באב תרפ"ט (אוגוסט 1929), ומאז סירב אף לדון בוויתור כלשהו על עליית יהודים לארץ ישראל ועל רכישת קרקעות. הוא אף סבר כי "התעמולה של "ברית שלום" עלולה להזיק יותר משהיא עשויה להועיל.", וכי רק נוכחות יהודית חזקה תשכנע את הערבים "שלא יהיה להם שום סיכוי להיפטר מאתנו". רופין נפטר בירושלים בשנת 1943, ונטמן בבית הקברות של דגניה א'.
משפחתו
רופין היה נשוי לבת דודו שולמית רופין. לזוג נולדה בת יחידה, רות, אשר הייתה לימים רופאת ילדים ידועה בתל אביב ונישאה לדב פלד. לאחר שהתאלמן משולמית נשא רופין את חנה, בתו של מרדכי בן הלל הכהן ואחותו של דוד הכהן. לזוג נולדו שתי בנות ובן. בתם כרמלה נישאה ליגאל ידין, בתם איה נישאה לצבי דינשטיין ובנם הוא רפאל רופין, איש משרד החוץ לשעבר (כיהן כשגריר ישראל בטנזניה), ממקימי מכמורת.
אחיו של ארתור רופין, קורט רופין, היה חבר הנהלת חברת הכשרת היישוב בארץ ישראל ויושב-ראש התאחדות עולי גרמניה בעיר מגוריו חיפה.
השקפותיו
שוויון זכויות לנשים
רופין הרבה לדבר ולכתוב בזכות שוויון זכויות לנשים. הוא טען כי הן מסוגלות לעסוק בעבודת האדמה לא פחות מגברים, וכי יש להשקיע בהשתלמויות מקצועיות גם לנשים ולקלוט אותן בקיבוצים ובקבוצות כחבות שוות זכויות.
במאמרו "ההתיישבות החקלאית של ההסתדרות הציונית בא"י" הוא כותב על ההתקדמות שהושגה בנוגע להכשרתן של הנשים לעבודה חקלאית ובשוויון הזכויות והחובות שלהן:לבסוף עוד מלים אחדות על ההכשרה החקלאית של הצעירות. לא מוגזמת ההשערה, שלפני 15 שנים לא נמצאו בכל מושבות היהודים של א“י תריסר נשים וצעירות, שהייתה להם הכשרה חקלאית, ושיכלו למלא במשק חקלאי את התפקיד הנדרש מאת האשה. אז לא הייתה בא”י שום בי“ס חקלאי ושום אפשרות של הכשרה לצעירות... תפקיד חשוב בהתפתחות החדשה מלאה החוה לצעירות, שיסדה מרת חנה שוחט־מיזל בשנת 1910... גם בקבוצות החקלאיות של ההסתדרות הציונית למדו מאות צעירות את החקלאות. כיום רואים בכל מקום בא“י ביישובים חקלאים את האשה בתור עובדת שוַת־זכיות על יד הגבר... יש רשות להגיד, כי הפרובלמה איך להעמיד את האשה בחקלאות בזכיות וחובות שוים על יד הגבר, שנדמה לפני ט"ו שנים, שאין פתרון לה, מצאה כיום את פתרונה.
יהדות והתבוללות
בספרו על יהדות העולם, שיצא בשנת 1904 ושוב ב-1913, הציג רופין ביקורת קשה כלפי היהדות האורתודוקסית, המאמינה, לדבריו, באל כל יכול, במעורבות האל בהיסטוריה וכבכוחה של התפילה. הוא טען שאמונה זאת עומדת בסתירה למדע המודרני המתבסס על מדעי הטבע והאבולוציה. רופין הציג סטטיסטיקות על פיהם היו בעולם 6 מיליון יהודים דתיים, 3 מיליון יהודים נאורים ושאר היהודים שהיו בתנועה מדתיות לנאורות. אך למרות התנגדותו לדתיות, רופין ראה בדאגה את ההתבוללות שנלוותה להסרת החומות שהציבה הדת היהודית בין היהודים לגויים וראה בציונות את הדרך היחידה לשמר את העם היהודי לאחר הגעת היהודים לשלב הנאורות. על השאלה לשם מה לשמר את קיום העם היהודי הוא ענה בכך שהעם היהודי נושא בחובו תכונות חיוביות רבות וכי נישואי תערובת מזיקים לשימור התכונות הטובות של הגזע היהודי. אף על פי שזיהה בעם היהודי תכונות חיוביות רבות, סבר רופין שהיהודים סובלים מנטייה למסחר קפיטליסטי אותו עליהם לדכא, על ידי מעבר לפרנסה מחקלאות.
אאוגניקה
רופין עסק ב"אאוגניקה", פילוסופיה ביולוגית-חברתית שעסקה בחקר השפעת התורשה על מאפיינים מנטליים והתנהגותיים בבני אדם, מתוך השאיפה למצוא דרכים "להשביח" את המין האנושי. במהלך השנים התחבט רופין לגבי הגזע אליו משתייכים היהודים, זאת בהתאם לשיח המדעי הרווח של זמנו שניסה לקטלג עמים שונים ל"גזעים". לדעתו הגשמת הציונות מחייבת להשיג "טוהר גזעי" בקרב היהודים כפי שהיו, לפי תפיסתו, לפני שהתערבבו בגזעים השמיים. בתחילה הוא זיהה את היהודים כתערובת של שמים וחיתים ובהמשך טען שהם תערובת של ארמים, בדואים ופלשתים. כן עסק רופין בסיווג משני של תת-גזעים בתוך העם היהודי. בנובמבר 1942, כחודש לפני פטירתו, הוציא תחת ידיו מסמך המסווג את הגזע היהודי לשמונה טיפוסים הנבדלים בצורת אפם, החל בטיפוס האשורי-בוכארי וכלה בטיפוס האשכנזי-נגרואידי.
יהודי אתיופיה
לגבי יהודי אתיופיה, סבר רופין שהם כלל אינם יהודים בגזעם. בישיבה של הנהלת הסוכנות היהודית שדנה בבקשה של ד"ר יעקב פייטלוביץ' להעניק 10 סרטיפיקטים ליהודים מאתיופיה הוא טען שהם "כושים, שגוירו בכח החרב במאה השישית לפני הספירה. אין להם קשר דם ליהודים. [...] (לכן) מספרם בפלשתינה אינו צריך לגדול." כאשר משה שרת אמר שהגזע אינו משנה אלא ההכרה, הוא טען ש"הם רחוקים מתרבותנו, ובטוח הוא שאין להם כל קשר עם היהדות". עם זאת, רופין הצביע בעד החלטת הנהלת הסוכנות להעניק חמישה סרטיפיקטים ליהודי אתיופיה כמחווה לפייטלוביץ'.
ביקורת
בשנות ה-2000 נמתחה ביקורת על חלקו המכריע בעליית יהודי תימן, בעיקר על רקע הטענה כי לתפיסתו ראה את היהודי התימני כ"כוח עבודה זול". סיפורם הכאוב של תימני כנרת אותם שקד רופין להעלות, נחשף בספרו של פרופ' יהודה ניני "ההיית או חלמתי חלום, תימני כנרת – פרשת התיישבותם ועקירתם" והוצג כדוגמה ליחס מתנשא כלפי יהודי המזרח מצד חלק מראשי היישוב ורופין בראשם. לעומת זאת, בספרו של יעקב גורן "ארתור רופין - חייו ופועלו" מוצג כי בבן שמן, רופין פעל למען העולים החדשים מתימן שביקשו להתפלל בבית הכנסת המקומי ונדחו על ידי הרב. הוא כתב לוועד בן שמן שהוא מקפיא את כל התקציבים למקום, עד שתחדל אפליית התימנים בבית הכנסת ובכל נושא אחר. בעקבות מכתבו, העניין סודר.
הנצחתו
שמאל|ממוזער|150 פיקסלים|שלט רחוב בתל אביב
על שמו של רופין נקראו בית ארתור רופין בירושלים, קיבוץ כפר רופין שבעמק בית שאן, בית הספר התיכון בית ירח שליד דגניה והמרכז האקדמי רופין (מדרשת רופין) שבעמק חפר. כן נקראו על שמו רחובות בערי ישראל ובהן ירושלים (דרך רופין בירושלים מובילה לכנסת ולקריית הממשלה, למוזיאון ישראל ולקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית בירושלים), תל אביב, חיפה, נתניה, ראשון לציון, פתח תקווה, רחובות, חולון והרצליה, וכן בעיר נעוריו מגדבורג. עיריית חיפה יסדה על שמו את פרס רופין. אוסף על שמו שמור בספרייה הלאומית.
ביוני 2017 הוענק למשפחת רופין תואר עמית כבוד מהמרכז האקדמי רופין לאות הערכה עמוקה למשפחת רופין לדורותיה הקשורה – בשם בחזון ובמעשה – למרכז האקדמי רופין. המרכז, שנוסד בשנת 1949 על־ידי תנועות ההתיישבות כמרכז ארצי להכשרת אנשי מקצוע בחקלאות, נקרא מראשיתו על שמו של ד"ר ארתור רופין שהיה מאבות ההתיישבות הציונית וממנהיגיה הבולטים.
לקריאה נוספת
ארתור רופין, "פרק ק"ח: רכישת אדמה בעמק יזרעאל, 1920", אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל ב (עמ' 1157–1162)
ארתור רופין, פרקי חיי, תל אביב, 1968
מרגלית שילה, ניסיונות בהתיישבות, המשרד הארצישראלי 1908–1914, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1988
יעקב גורן, ארתור רופין: חייו ופועלו, יד טבנקין, 2005
Etan Bloom, "The "Administrative Knight" – Arthur Ruppin and the Rise of Zionist Statist-ics", Tel Aviv University Year Book for German History (pp. 183–203) XXXV, 2007
Etan Bloom, "What ‘The Father’ had in mind? Arthur Ruppin (1876–1943), cultural identity, weltanschauung and action", History of European ideas 33 (pp. 330–349), Routledge, 2007
Etan Bloom, Arthur Ruppin and the Production of the Modern Hebrew Culture (Thesis submitted for the degree “Doctor of Philosophy”), Tel Aviv University, 1 December 2008
איתן בלום, ארתור רופין ותכנון התרבות הארצישראלית, הוצאת רסלינג, 2020
קישורים חיצוניים
פריטים ומידע על ארתור רופין, באתר הספרייה הלאומית
רופין ארתור, באתר תנועת העבודה הישראלית
משה גליקסון, "א' רופין: האיש ופועלו", הארץ, ז' באדר תרצ"ו – 1 במרץ 1936 (באתר פרויקט בן-יהודה)
ארתור רופין, "היהודים בזמן הזה", מהדורה דיגיטלית .
ארתור רופין, באתר אוצר התיישבות היהודים
ד"ר מיכאל ריגלר, "ד"ר ארתור (שמעון) רופין", מגד ירחים 148 (עמ' 4), בית הרב קוק, טבת ה'תשע"ב (2011/2012)
עוזי אלידע, "עיתונות 'צהובה' ומסעי צלב עיתונאיים: 'דאר-היום' ופרשת רופין", ישראל 24 (עמ׳ 329–353), 2016
הערות שוליים
*
קטגוריה:ראשי ההסתדרות הציונית
קטגוריה:חברי הנהלת הסוכנות היהודית
קטגוריה:אנשי העלייה השנייה
קטגוריה:סגל הצבי
קטגוריה:סוציולוגים ישראלים
קטגוריה:כלכלנים יהודים
קטגוריה:חברי ברית שלום
קטגוריה:משפחת הלל כגן-הכהן
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:משפחת רופין
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם פרס ספרותי
קטגוריה:רחביה: אישים
קטגוריה:אישים הקבורים בדגניה א'
קטגוריה:אישים שהשתתפו בוועידות הקונגרס הציוני העולמי
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנולדו ב-1876
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנפטרו ב-1943 | 2024-10-02T19:51:44 |
וולטר גינס, הברון הראשון ממוין | ממוזער|הלורד מוין, 1918
250px|ממוזער|שמאל|מסע הלווייתו של הלורד מוין בקהיר (מימין: מוריס C8)
וולטר אדוארד גינס (הלורד מוין) (באנגלית: Walter Guinness, 1st Baron Moyne; 29 במרץ 1880 – 6 בנובמבר 1944) היה איש עסקים ופוליטיקאי, השר הבריטי לענייני המזרח התיכון. נרצח בקהיר מירי מתנקשים, אנשי לח"י.
ביוגרפיה
הלורד מוין נולד בשנת 1880 בדבלין למשפחת אצולה בריטית והתחנך באיטון. הוא התנדב במלחמת הבורים לשרת בדרום אפריקה ואף צוין לשבח.
ביוני 1903 נישא לליידי אוולין סטיוארט ארסקין (1883–1939). לזוג נולדו שני בנים ובת.
בשנת 1907 נבחר בבחירות הביניים לפרלמנט הבריטי מטעם המפלגה השמרנית. במלחמת העולם הראשונה שירת במצרים ובגליפולי. על לחימתו בבלגיה ב-1917 זכה באות השירות המצוין. סיים את שירותו בדרגת לוטננט קולונל.
בשנים 1922 עד 1929 מילא תפקידי שר וסגן שר בממשלות אחדות. בשנת 1929 הוענק לו התואר ברון. בשנים שמ-1929 ועד מלחמת העולם השנייה השתתף כחבר בכמה ועדות חקירה. בשנים 1941–1942 שימש הלורד מוין, שהיה ידידו הטוב של וינסטון צ'רצ'יל, כשר המושבות.
מוין שימש כדירקטור בהנהלת מבשלת הבירה גינס, שבבעלות משפחתו.
ב-1942 נתמנה לתפקיד סגן מזכיר המדינה לענייני המזרח התיכון שמושבו הקבוע בקהיר. מוין פעל במסגרת תפקידו זה לקידום הרעיון של הקמת קונפדרציה עצמאית של "המדינות הערביות הצפוניות", סוריה ולבנון, כולל עבר הירדן ופלשתינה (א"י). במסגרת הקונפדרציה המתוכננת היו יהודים יכולים להתיישב בכל השטח, אך לא להקים מדינה עצמאית. מוין ניסה לאזן בין הרצון לאפשר המשך עלייה יהודית, בעיקר על רקע הרדיפות באירופה, לבין ההתנגדות הערבית להקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. בנאום בפרלמנט הבריטי, באוגוסט 1942, הסביר:
בתחילת 1943 פנה אליו בבקשת עזרה ועד ההצלה של הסוכנות היהודית, שהוקם במטרה להציל את יהודי אירופה בתקופת השואה. מוין תרם לוועד 1,500 לירות. בתחילת 1944 מונה ל"מיניסטר" לענייני המזרח התיכון, בדרגה נמוכה מקודמו שהיה "מזכיר מדינה" (בממשלה הבריטית "Minister" הוא דרגה נמוכה יותר מ-"Secretary").
אנשי הלח"י התנקשו בו בקהיר ב-6 בנובמבר 1944.
ההתנקשות
רקע
לטענת אנשי הלח"י, ההתנקשות בוצעה בשל התבטאויותיו נגד עלייה של יהודים לארץ ישראל ומכיוון שעשה ככל יכולתו כדי לסגור את שערי ארץ ישראל בפני ניצולי השואה. לפי ההיסטוריון הבריטי ברנרד וסרשטיין , ההחלטה להתנקש בחייו של השר לענייני המזרח התיכון התקבלה עוד לפני שמוין קיבל את התפקיד, ורק בדיעבד, ולאור ההתנגדות הרבה שעוררה הפעולה, הועלו התבטאויותיו כסיבה.
נתן ילין-מור, מראשי הלח"י, כתב כי שטרן העלה את הרעיון לרצוח את שר המדינה הבריטי למזרח-התיכון בקיץ 1941, וכי סבר שההתנקשות תהווה "לקח לעולם ולישוב העברי, כי לא נגד הממשל הבריטי בארץ-ישראל אנו לוחמים, אלא נגד בריטניה, שמרכזה בלונדון, אות ומופת לעמים המשועבדים, שהנה קמנו למרוד באימפריה האדירה ושלא נרתע עד אשר נשיג את עצמאותנו". לפי ילין-מור, כשמונה הברון קייסי לתפקיד, דחו את התוכנית בשל היותו אוסטרלי, ולאחר מינויו של מוין, בינואר 1944 לתפקיד המיניסטר לענייני המזרח התיכון, הופעלה התוכנית מחדש.
ביצוע
את ההתנקשות בלורד מוין הכינו אנשי הלח"י. איש הלח"י אליהו חכים נשלח למצרים וערך במשך חודשיים תצפיות ותכנונים. לעזרתו נשלח אליהו בית צורי שפרש קודם לכן מן האצ"ל ועבר ללח"י.
כשחזר הלורד ב-6 בנובמבר 1944 ממשרדו לביתו, ארבו לו השניים. אליהו חכים ירה בלורד מוין והרג אותו, כאשר אליהו בית צורי מחפה עליו. השניים נמלטו מן המקום רכובים על אופניים, אך נתפסו על ידי שוטר מצרי, נשפטו והוצאו להורג.
הערכה
מאז הרצח קיימת מחלוקת לגבי הצדק והחוכמה שבבחירה להתנקש בלורד מוין. מצדיקי הרצח מצביעים על פעולות שונות של הלורד מוין שהיו עוינות במיוחד כלפי המפעל הציוני. לטענתם, הלורד מוין, בתפקידו כנציב הבריטי הממונה על המזרח התיכון, פעל במלוא כוחו למנוע כניסת יהודים לארץ ישראל.
הלורד מוין נחשב לאנטי-ציוני מובהק. הוא טען בפני בן-גוריון כי ארץ ישראל לא תוכל לפתור את בעיית היהודים, הציע להקים מדינה יהודית במערב אירופה ואף נקב בפרוסיה המזרחית כארץ שתוכל לשמש למטרה זו, לאחר המלחמה ולאחר שיגורשו ממנה התושבים הגרמנים.
לפי הוראותיו של מוין, התערב הציר הבריטי בטורקיה אצל השלטונות הטורקיים ודרש לגרש את אוניית המעפילים סטרומה למימי הים השחור, מקום שבו טובעה על אנשיה בטורפדו סובייטי ב-24 בפברואר 1942. ההיסטוריון ברנרד וסרשטיין ציין, בשנת 1982, כי "חשדות לח"י, שהוא מילא תפקיד אישי מכריע בהחלטות שהובילו לטביעת 'סטרומה' בפברואר 1942, מתאמתות, יש לומר, בכתוב בתיקים הרשמיים שבארכיונים, שעתה הם בני-השגה. למעשה, בשלב המכריע של הטיפול הרשמי בפרשת 'סטרומה' הייתה זו התערבותו האישית של מוין שהיטתה את הכף נגד כל הקלה במדיניות הבריטית לטובת הפליטים שעל סיפון האניה".
כן מעמידים לחובתו את העובדה שבשנת 1941 דחה הלורד מוין את בקשותיהם של ויצמן ובן-גוריון להקים את הדיוויזיה היהודית, שהובטחה לוויצמן על ידי צ'רצ'יל.
ב-1941, בהיותו שר המושבות, טען בבית הנבחרים הבריטי כי היהודים אינם אומה שמית אלא ערבוב גזעים.
הלורד מוין גם נאם בפרלמנט הבריטי ואמר כי את יהודי אירופה יש ליישב במקומות מבודדים ובמדגסקר.
הלורד מוין נחשד כי סיכל בשנת 1944 את שליחותו של יואל ברנד, שנשלח על ידי הנאצים להציע לבריטים לקנות את חיי שארית יהודי הונגריה בתמורה לציוד צבאי ומשאיות (עסקה שכונתה "סחורה תמורת דם") ושלח את ברנד למעצר. ברנד טען כי שמע בריטי אומר "מה אעשה במיליון יהודים?" ולאחר שהבריטי עזב אמר לו איש צבא כי היה זה הלורד מוין. ב-1956 טען ברנד כי ייתכן ולא היה זה הלורד מוין שאמר את הדברים אחרי הכל אלא פוליטיקאי בריטי אחר. מספר שנים מאוחר יותר, בעת שהעיד במשפט אייכמן, חזר בו ושוב טען כי היה זה הלורד מוין שאמר זאת. ההיסטוריונים כיום חלוקים בדעותיהם לגבי עובדה זו וחלקם סבורים ששניהם מעולם לא נפגשו.
על ההתנקשות בחייו אמר יוסף נדבה:
לעומת זאת, וסרשטיין העריך את יחסו של הלורד מוין לציונות כך:
בעקבות עובדות שנחשפו בשנים שלאחר מכן, בין השאר עדות של בנו של הלורד מוין, עלתה סברה כי בדעותיו של הלורד מוין חל מפנה, בתקופה שלפני ההתנקשות, והוא החל לתמוך בתוכנית החלוקה ובהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, בניגוד למדיניות של משרד המושבות.
לקריאה נוספת
ג'יימס באר, קו בחול: בריטניה, צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, תרגם מאנגלית: בועז וייס. תל אביב: אופוס, 2016. עמ' 291–298.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מעוטרי אות השירות המצוין
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות במצרים
קטגוריה:אישים שהוצאו להורג על ידי לח"י
קטגוריה:שרי ממשלת בריטניה
קטגוריה:שרי המושבות של בריטניה
קטגוריה:מנהיגי בית הלורדים הבריטי
קטגוריה:שרי החקלאות של בריטניה
קטגוריה:בוגרי איטון קולג'
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1906–1910)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1910)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1910–1918)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1918–1922)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1922–1923)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1923–1924)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1924–1929)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1929–1931)
קטגוריה:קצינים בריטים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1880
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1944
קטגוריה:אנטי-ציונים | 2024-05-29T19:49:29 |
תנועת המזרחי | תנועת המזרחי היא תנועה פוליטית ציונית דתית, שקמה בשנת 1902. לאחר החלטת הקונגרס הציוני שעל הציונים לעסוק בחינוך ציוני חילוני, קבעה קבוצת ציונים דתיים בהנהגת הרב יצחק יעקב ריינס שרק בשמירת המצוות יישמר העם היהודי. הקבוצה החליטה להמשיך ולפעול על-פי עקרונותיה במסגרת התנועה הציונית. ב-22 בינואר 1957 התאחדה עם הפועל המזרחי ל"מפלגה הדתית לאומית - המזרחי-הפועל המזרחי".
הקמת המזרחי
שמאל|ממוזער|200px|הרב יצחק יעקב ריינס, מקים תנועת המזרחי
שמאל|250px|בית מאיר ברחוב המלך ג'ורג' שהוקם ב-1947, בין בית הכנסת הגדול לבית המוסדות הלאומיים, בירושלים, שם שוכנים משרדי המזרחי העולמי|ממוזער
המילה מזרחי היא מעין נוטריקון של: מרכז רוחני.
השימוש הראשון במושג זה נעשה על ידי הרב שמואל מוהליבר בשנת תרנ"ג (1893), כאשר ייסד את המזרח"י – מרכז רוחני כמרכז הסברה ותעמולה לטובת הרעיון הציוני, אך בשלב זה לא היה מדובר בתנועה פוליטית.
סיעת המזרחי הוקמה במסגרת ההסתדרות הציונית בשנת תרס"ב (1902). הקמתה הייתה אחת התגובות של היהדות האורתודוקסית לציונות החילונית: הסיעה הדמוקרטית שקמה בקונגרס הציוני החמישי תבעה להקדיש משאבים לחינוך חילוני, דבר שפגע בעקרונות הדת, איים על כספי החלוקה, ואיים להותיר את היהודים האורתודוקסים של אירופה מחוץ לגוף גדול שטוען לייצוג העם היהודי.
תנועת המזרחי הוקמה תוך שיתוף פעולה עם הרצל, אשר השתדל לספק לה מימון. הוא ראה בתנועה פוטנציאל רב, ומאידך המזרחי היה בעל ברית נאמן של הרצל בשתי שנותיו האחרונות ותמך בכל צעדיו, כולל תוכנית אוגנדה.
עם הקמתה, הכריזה המזרחי על עצמה כסיעה של יהודים דתיים, שפועלים בתוך המנגנון החילוני של ההסתדרות הציונית. אחרי ועידת מינסק, שהתקיימה בשנת ייסודה של המזרחי, אמר הרב ריינס כי מטרתה של המזרחי היא "לכבוש את ההסתדרות מבפנים" על ידי הצטרפות של המוני חרדים ממזרח אירופה. האידאולוג הראשון של התנועה היה זאב יעבץ, והוא שניסח את ה"קול קורא" להצטרפותם של ההמונים.
עם זאת, חלק גדול מן היהדות האורתודוקסית התנגד להקמת המזרחי. הביקורת התמקדה בשתי פנים: התנגדות לשיתוף פעולה עם עוברי עבירה; וכן האשמה שהקמת שלטון יהודי בארץ ישראל לפני בוא המשיח היא "דחיקת הקץ". לדעת המבקרים האמונה היהודית המסורתית גורסת כי רק המשיח יכול להקים שלטון כזה.
הרב ריינס השיב לטענה השנייה באופן דיאלקטי. מחד גיסא, אמר שהציונות החילונית אינה קשורה לגאולה אלא להצלת יהודים ותו לא. מאידך הסביר כי גם פעולה פוליטית מונעת בידי האל, וכי אם מתרחש תהליך היסטורי שנדמה כעלייה בחומה – האל הוא שמניע אותו מבפנים. לטענה הראשונה השיב ריינס שאין שיתוף פעולה אמיתי בין המזרחי לבין הציונות החילונית, אלא רק שיתוף פעולה פרקטי, לצורך שמירה על האינטרסים של היהדות הדתית.
הצהרת היסוד של המזרחי נתפרסמה עם הקמתה בשנת 1902. לדברי הרב ריינס בספר "שני המאורות", המאמר נכתב מטעם כל חברי הוועד, שאותם הוא מונה ב"הצפירה", והם הרבנים יצחק יעקב ריינס, פנחס רוזובסקי, יהודה ליב דון יחיא וגיסו רבי נחום גרינהויז (שלאחר מכן חזר בו מתמיכתו), וכן זאב יעבץ, אברהם יעקב סלוצקי וזלמן גורלאנד.
המחלוקת סביב תוכנית אוגנדה פגעה קשות במזרחי. דברי הרב ריינס בעד התוכנית הביאה רבים לעזוב את המזרחי במחאה ולהצטרף לציוני ציון שנקראו "ארציים". היו גם שעזבו את המזרחי כדי לחזק את ההנהגה הציונית שתמכה בתוכנית. בנוסף, המצב ברוסיה, בעקבות מהפכת 1905, הביאה לירידה בהתלהבות מהרעיון הציוני. לקראת סוף 1907 השיג הרב ריינס הסכמה עם ההנהגה הציונית להכרה במזרחי כפדרציה עולמית נפרדת שחבריו לא יירשמו באגודות המקומיות אלא דרך המזרחי.
התנועה החלה לפעול בארץ ישראל לפני מלחמת העולם הראשונה, אולם רק אחריה היא החלה את פעילותה הממוסדת בה. בשנת 1920 הועבר המרכז העולמי של התנועה לארץ ישראל.
בשנת 1922 הקימו פועלים חברי התנועה את "הפועל המזרחי". עם הזמן, גבר כוחה של "הפועל המזרחי" בארץ ישראל, ועיקר כוחה של "המזרחי" נותר בגולה. הייתה הסכמה רחבה בין שני הפלגים בענייני דת ומדיניות ציונית, אך הם היו חלוקים ביניהם בענייני חברה וכלכלה. כך נוצרה למעשה מעין "חלוקת עבודה": פעילות "המזרחי" התמקדה בענייני מדיניות וחינוך, ואילו זו של "הפועל המזרחי" התמקדה בענייני התיישבות וכלכלה.
בשנת 1923 התפרסם "קול קורא" בחתימת 67 רבנים מאירופה, ובהם רבנים מפורסמים כמו משולם ראטה, ראובן כץ, נחום אש, תנחום גרשון ביליצקי, אברהם יעקב הכהן בן ה"חשק שלמה" וחנוך אייגש (שני האחרונים היו מרבני וילנה). הרב גדליה שמלקיש, ששימש כרבה של קהילת פשמישל, היה גם הוא בין חותמי הכרוז, והנהיג את תנועת המזרחי בגליציה. בכרוז נכתב בין השאר: .
רעיונות התנועה
ישנה זהות בין דת ולאום ביהדות, וישנו קשר חזק בין ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל: שלושה מרכיבים אלה משלימים זה את זה – השאיפה היא לא רק להחזיר לעם את חירותו המדינית בארצו ואת לשונו אלא גם את תורתו.
התנועה הציונית קמה משום שהגלות אינה יכולה לשמש מקום מושב ליהודים אך תפקיד התנועה אינו רק בשמירה על קיומו הפיסי של העם אלא הציונות היא תנועת תשובה והיטהרות ליהדות המסורתית ומהווה תרופה גם למצוקה הרוחנית של העם.
רעיונותיה ותוכניותיה של התנועה הציונית מבוצעים ומונהגים אמנם בידי חילוניים, אך יש להם ערך דתי חשוב. יישוב ארץ ישראל והניסיון להקים בה מדינה יהודית הם מצוות דתיות חשובות. הצלחת הציונות תוביל לפריחה של הדת היהודית כיוון שהיישוב בארץ ישראל יהווה מחסום בפני התבוללות.
הרב ריינס שלל את העמדה החרדית המסוגרת בפני הלאומיות החילונית כמו גם את המתבוללים המתנכרים לעם. הוא ראה בציונות משהו שיכול לתקן את המצב ולכן סבר כי תפקידה של הציונות הדתית לפשר בין היהדות החרדית לבין היהדות החילונית.
הדרכים לפתרון הבעיה היהודית
גאולת עם ישראל תתחיל על ידי יישוב ארץ ישראל (אתחלתא דגאולה).
השיבה לארץ ישראל תחזק את אחדות עם ישראל.
על הציונות הדתית להבטיח את צביונה היהודי דתי של המדינה היהודית החדשה שתקום בארץ ישראל (שמירת שבת, קיום מצוות דתיות וכו')
אנשי המזרחי ביקשו לחזק ולהרחיב את רגש הדת בתוך הציונות ולהפיץ את רוח הציונות בתפוצות. בהחלטות המזרחי נקבע כי התורה היא מרכזו של העם היהודי וכי הציונות היא הכלי המשמר את התורה הזו – הם ביקשו להרחיב את הרגש הדתי בתוך הציונות ולהפיץ את הקשר המיסטי שקיים בין עם ישראל, ארץ ישראל והתורה.
פעילויות מעשיות של המזרחי
בין המזרחי לבין ההסתדרות הציונית היו מתיחות שנבעה בעיקר מהדרישה של מזרחי לקיים מצוות הדת במוסדות התנועה ומפעיליה כך למשל דרשה מזרחי להפסיק בשבת את העבודה במוסדות המרכזיים של התנועה.
תנועת המזרחי הפכה לחלק מהותי וחשוב בתנועה הציונית ברוסיה ובנתה ארגון מסועף שבו היו אלפי תומכים. טקטיקת התנועה הייתה ניהול מלחמת תרבות סימטרית עם החילוניים בתנועה – ליד כל ועדת תרבות חילונית דרשה המזרחי לקיים ועדת תרבות דתית.
פעילות מזרחי הגיעה אף לארץ ישראל שנראה היה להם כי הגימנסיה העברית ביפו מנהלת אופי לימודי לא דתי ריינס ואנשיו הקימו את בית הספר "תחכמוני" שאופיו היה לאומי דתי ובו יצרו מסגרת חינוכית מקבילה, בעלת אופי דתי לאומי.
כך נוצרו מסגרות חינוך נפרדות חילוניות ודתיות שהיו אמורות להכיר זו בזו ולהיתמך על ידי ההסתדרות הציונית.
ביקורת ריינס על הרצל ופעולותיו
הציונות הדתית בניגוד לציונות המדינית שואפת לא רק להחזיר את עם ישראל לארצו אלא גם לתורתו.
הציונות היא כוח טבעי ולאומי אשר לא רק יציל פיזית את עם ישראל אלא גם יחזק את דת היהדות.
התנגדות נחרצת לתביעתה של הסיעה הדמוקרטית לעבודה חינוכית ברוח חילונית.
עם מנהיגיה לאורך השנים נמנו הרבנים מאיר בר-אילן, יהודה לייב מימון ויוסף דב סולובייצ'יק.
בשנות ה-30 חתמה עם מפא"י על ההסכם שכונה "הברית ההיסטורית". כל אחת מהתנועות שילמה מחיר פוליטי קטן, וקיבלה דרישות עיקריות. מזרחי קיבלה ממפא"י התחייבויות שהפרהסיה ביישובים יהודיים יהיה בעל צביון יהודי דתי. העבודה קיבלה מהמזרחי הסכמה לתמיכה בשוק העבודה (עבודה עברית) והסכמה לדרך המדינית. הברית החזיקה מעמד זמן רב עד המהפך בשנת 1977.
עם קום המדינה הייתה המזרחי שותפה ל'חזית הדתית המאוחדת' ויוצגה בממשלה. ב-1956 הפכה לחלק מהמפד"ל.
ציוני דרך בתנועת המזרחי
במשך השנים הייתה תנועת המזרחי שותפה לשורה של החלטות פולטיות ומדיניות, בהם עמדתה לא פעם הכריעה את הכף. הבולטת שבהן היא הצבעתו של הרב מימון עם בן-גוריון ברוב של 5 נגד 4 בעד ההכרזה על הקמת המדינה. אולם היו גם הצבעות בהן המזרחי היו במיעוט.
הצעת אוגנדה
בשנת 1903, בעת שהתנהל הוויכוח הגדול בקונגרס הציוני השישי על 'תוכנית אוגנדה', תמכו כשני שלישים של סיעת המזרחי בקונגרס הציוני (הרב ריינס עצמו נמנע בהצבעה) בהחלטת הרצל להיענות בחיוב להצעת בריטניה בדבר שליחת משלחת-חקר שתבחן את אפשרויות ההתיישבות היהודית באוגנדה.
את התמיכה ב'תוכנית אוגנדה', למרות ערכה הדתי של ארץ הקודש, ניתן לייחס לגישה המעשית של אנשי המזרחי. אחרי הפוגרום בקישינב שברוסיה, שאירע באותה השנה, נתפסה תוכנית אוגנדה כהצעה שעשויה להציל אלפי יהודים ממצב מאיים של "פיקוח נפש".
על כך כתב הרב ריינס במכתב להרצל:
נציגי המפלגה בכנסת
80px|ממוזער|סמל המפלגה
מועצת המדינה הזמנית (1948)3 נציגים: זאב גולד, יהודה לייב פישמן מימון, דוד צבי פנקס
הכנסת ה-1 (1949) במסגרת החזית הדתית המאוחדת4 מנדטים (מתוך 16 לרשימה כולה): יהודה לייב מימון, דוד צבי פנקס, מרדכי נורוק, אברהם-חיים שאג
הכנסת השנייה (1951) 2 מנדטים: דוד צבי פנקס, מרדכי נורוק, שלמה ישראל בן-מאיר * ב-14 באוגוסט 1952 נפטר דוד-צבי פנקס. החליף אותו שלמה-ישראל בן-מאיר.
רשימת מועמדים מלאה ראו כאן
הכנסת השלישית (1955) במסגרת החזית הדתית לאומית* 2 מנדטים (מתוך 11 לרשימה כולה): שלמה ישראל בן-מאיר, מרדכי נורוק * ב-31 באוקטובר 1955 שינתה הסיעה את שמה ל"הפועל המזרחי-המזרחי". ב-22 בינואר 1957 שונה שוב שמה ל"מפלגה הדתית לאומית - המזרחי-הפועל המזרחי", בעקבות איחודן הסופי של המפלגות המזרחי והפועל המזרחי שהרכיבו את הסיעה.
ראו גם
אנשי תנועת המזרחי שיש עליהם ערך בוויקיפדיה
לקריאה נוספת
י"ל מימון, ספר המזרחי (נכתב 30 שנה לאחר פטירת הרב ריינס)
יצחק רפאל, ש. ז. שרגאי (עורכים), ספר הציונות הדתית, ע' 23-1, מוסד הרב קוק: ירושלים תשל"ז.
אסף קניאל, 'יומרה ומעש – המזרחי בפולין בין שתי מלחמות העולם', רמת גן תשע"א
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מפלגות ביישוב
קטגוריה:ציונות דתית: תנועות
קטגוריה:מפלגות יהודיות דתיות בישראל
קטגוריה:מפלגות ציוניות
קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל הזמנית
קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-3
קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-4
קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-5
קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-6 | 2024-05-07T23:42:23 |
דגל קנדה | 250px|שמאל|ממוזער|דגל קנדה מתנופף מעל המוזיאון הימי של האוקיינוס האטלנטי בהליפקס, נובה סקוטיה
דגל קנדה, המוכר בשם "עלה האֶדֶר" ("עלה המייפל", אנגלית: Maple Leaf), שהוא אחד הסמלים הקנדים המוכרים ביותר או "בעל העלה האחד" (צרפתית: l'Unifolié), הוא דגל אדום אשר במרכזו ריבוע לבן (פס קנדי), המכיל בתוכו עלה עץ אדר מעוצב בעל 11 קדקודים. הדגל הונף לראשונה ב-15 בפברואר 1965 והחליף את דגל הממלכה המאוחדת כדגלה הלאומי של קנדה. כיום נחוג יום הזה כיום הדגל הלאומי של קנדה. הדגל החדש ייצג את זהותה הלאומית החדשה של קנדה ואת החלשת זיקתה הקודמת לבריטניה. הוא נועד לאפשר הזדהות לאומית של כלל האוכלוסייה, יהיה מוצאה אשר יהיה (אנגלי, צרפתי או אחר), עם המדינה.
הדגל החדש החליף את נס קנדה האדום שהכיל בתוכו את הדגל הבריטי ואשר שימש באופן לא רשמי כדגלה של קנדה מאז שנות ה-90 של המאה ה-19 ואושר בדבר המלך במועצה בשנת 1945 לשימוש "בכל מקום ובכל אירוע אשר בו חפצים להניף דגל קנדי ייחודי". בשנת 1964 הקים לסטר פירסון, ראש ממשלת קנדה, ועדה אשר תפקידה היה למצוא פתרון לסוגיית הדגל ובכך הצית דיון ציבורי נוקב בנוגע להחלפתו של דגל קנדה. מבין שלוש ההצעות אשר הוגשו לוועדה עיצוב דגל עלה האדר של ג'ורג' סטנלי (Stanley), אשר התבסס על דגל המכללה המלכותית הצבאית של קנדה, נבחר כדגלה הלאומי של קנדה. דגלי כוחות צבא, משרדים וגופים ממשלתיים קנדיים עוצבו מחדש תוך שימוש במוטיב עלה עץ האדר כהטענת דגל קנדה בקנטון הדגל או שימוש בעלה האדר בעיצובם.
דגל הממלכה המאוחדת (אשר נקרא בקנדה "דגל האיחוד המלכותי") הוא דגל קנדי רשמי גם כן ומשמש לשם אזכור חברותה של קנדה בחבר העמים הבריטי ואת נאמנותה לכתר. דגל הממלכה המאוחדת משמש גם כבסיס לעיצובם של כמה דגלים קנדיים ובהם דגלי הפרובינציות (אונטריו, מניטובה וקולומביה הבריטית).
עיצוב
אורכו של הדגל הקנדי הוא פעמיים גובהו. במרכזו של הדגל פס קנדי לבן (ריבוע אמצעי אנכי רחב בדגל תלת פסי - המונח נקרא על שם הדגל) אשר רוחבו כרוחב שני הפסים האדומים הצדדיים.
שמאל|ממוזער|250px|עיצובו של הדגל
לעלה עץ האדר אשר שימש כסמל המייצג את קנדה מאז המאה ה-18, יש אחד עשר קודקודים. למספרם אין כל משמעות סמלית; הם אינם מייצגים את עשר הפרובינציות ועוד אחד לטריטוריות כפי שמסמל כוכב חבר העמים שעל דגל אוסטרליה, מספרם ועיצובם של קודקודי העלה נבחר לאחר מבחנים במנהרת רוח אשר הראו כי העיצוב הנוכחי (שבוצע בידי ז'ק סן-סיר) היה הפחות מטושטש מבין שלל העיצובים שנבדקו. בשנת 1921, הכריז המלך ג'ורג' החמישי כי הצבעים אדום ולבן הם הצבעים הרשמיים של קנדה; האדום מתוך צלב ג'ורג' הקדוש, והלבן מתוך סמל ממלכת צרפת מאז ימיו של שארל השביעי, מלך צרפת.
היסטוריה
ראשית ההתיישבות האירופאית בצפון אמריקה
הדגל הראשון אשר ידוע כי הונף על אדמת קנדה היה דגל צלב ג'ורג' הקדוש האנגלי שהוצב בידי ג'ון קבוט בהגיעו לחופה המזרחי של קנדה בשנת 1497. בשנת 1534 נטע ז'אק קרטייה צלב בגאספה ועליו הסמל המלכותי של צרפת - הפלר דה ליס, ספינותיו הניפו דגלים אדומים נושאי צלב לבן, דגל צרפת באותה התקופה וצרפת החדשה הניפה אף היא את דגלי צרפת תוך התפתחותם.
דגל האיחוד המלכותי הונף בהתיישבויות הבריטיות בנובה סקוטיה החל משנת 1621. לאחר כניעתה של צרפת החדשה לבריטים בשנות ה-60 של המאה ה-18, שימש דגל האיחוד המלכותי (אז נקרא בפשטות "דגל האיחוד" או בטעות "היוניון ג'ק") כדגל הלאומי דה יורה של קנדה עד אימוצו של הדגל הנוכחי בשנת 1965.
איחוד הפרובינציות ויצירתה של קנדה
מעט לאחר איחוד קנדה בשנת 1867 גבר הצורך בדגלים קנדיים ייחודיים, והדגל הקנדי הראשון היה דגל המושל הכללי של קנדה – דגל הממלכה המאוחדת עם הטבעה של מגן מחולק לרבעים אשר בכל אחד מהם הופיע סמל מסמלי הפרובינציות אונטריו, קוויבק, נובה סקוטיה וניו ברנזוויק, מוקף בזר של עלי אדר.
בשנת 1870, השימוש הלא רשמי בנס האדום המושחת בסמל המשולב של קנדה החל לצבור תאוצה בים וביבשה וזכה לכינוי נס קנדה האדום. ככל שהתווספו פרובינציות חדשות לקונפדרציה, נוספו סמליהן לסמל המוטבע על הנס האדום. בשנת 1892 אישרה האדמירליות הבריטית את השימוש בנס קנדה האדום בים והמגן המורכב הוחלף בסמל קנדה. אולם הדגל הרשמי נותר דגל בריטניה עד שנת 1904.
עם הענקתו של נס קנדה האדום בשנת 1921 ודבר המלך במועצה משנת 1924 אישר את השימוש בנס על בנייני ממשל קנדיים ומחוץ לקנדה. בשנת 1925 ראש ממשלת קנדה, ויליאם ליון מקנזי קינג ייסד ועדה שמטרתה הייתה עיצוב דגל לשימוש בקנדה, אך הוועדה פורקה טרם הגשת המסקנות. על אף כישלון הוועדה בפתרון הסוגיה, נטיית הלב הציבורית בשנות ה-20 של המאה ה-20 הייתה לקראת תיקון בעיית הדגל הקנדי.
על אף העדר מעמדו הרשמי, התנוסס נס קנדה האדום על בניין הפרלמנט הקנדי.
על הדגל האדום הקנדי המקורי היה מצויר השלט ההרלדי המקורי של פרובינציות קנדה. בשנת 1922 הוחלף שלט האצולה בשלט האצולה של קנדה. בשנת 1924 אישרה ממשלת קנדה להשתמש בנס האדום על בנייני הממשלה, ובשנת 1945 הפרלמנט אישר את הדגל.
בשנת 1965 הוחלף הדגל בדגל קנדה הנוכחי.
במהלך מלחמת העולם השנייה שימש נס קנדה האדום כדגל הלאומי אותו נשאו הגייסות הקנדיים אל הקרב ובכך הפך לדגל הלאומי דה פקטו, הן בתוככי קנדה והן מחוצה לה. ועדה משולבת של הסנאט ובית הנבחרים של קנדה מונתה ב-8 בנובמבר 1945, על מנת להמליץ על דגל לאומי אותו יש לאמץ. עד 9 במאי 1946 הוגשו לוועדה 2,695 הצעות והוועדה מסרה את מסקנותיה, לפיהן "הדגל הלאומי של קנדה צריך להיות נס קנדה האדום עם עלה מייפל סתווי מוזהב עם מסגרת לבנה", אולם האספה המחוקקת של קוויבק הפצירה בוועדה שלא להכליל "סמלים זרים", כולל את דגל האיחוד המלכותי. ראש הממשלה מקנזי קינג גנז את החלטות הוועדה והותיר את הנס האדום במקומו.
השפעתו על דגלי פרובינציות קנדה
שתי פרובינציות בקנדה השתמשו בנס האדום כדגלם - אונטריו ומניטובה. עם החלפת דגל קנדה בשנת 1965 החליטו שתיהן לשמר את נס קנדה האדום בדגליהן, כדגל אונטריו וכדגל מניטובה.
החלפתו של הדגל
החלפתו של הדגל הייתה יוזמה של המפלגה הליברלית של קנדה ושל ראש ממשלת קנדה שעמד בראשה - לסטר פירסון. מטרת השינוי הייתה חיזוק האחדות הלאומית והזהות הקנדית. עיקרו של השינוי היה החלפת סמלה של האימפריה הבריטית, המסמל את הקולוניאליזם הבריטי, בסמל קנדי מקומי, שעמו יוכלו להזדהות ביתר קלות גם קנדים ממוצא שאינו בריטי - כאשר הכוונה בעיקר לקנדים צרפתים או האומות הראשונות.
בשנת 1965 אומץ דגל עלה המייפל.
עם המתנגדים לדגל החדש נמנו קבוצות מלוכניות, שתמכו בשימור הקשרים עם בריטניה, וכן הממשלות השמרניות של מניטובה ואונטריו. לאות מחאה, אימצו האחרונות את הדגל הישן כדגלן הרשמי הפרובינציאלי.
על אף שהדגל הישן עדיין מונף על ידי קבוצות מלוכניות הרוצות לשמר את המסורות הבריטיות, מקובל הדגל החדש על רוב אוכלוסיית קנדה. גם בקוויבק, אשר מרבית תושביה קנדים צרפתים צאצאי מהגרים צרפתים המתנגדים לפדרליזם הקנדי אותו מסמל הדגל, דגל עלה האדר אינו מקובל, וזו מעדיפה להניף תחתיו את דגל קוויבק, המעוטר בפרח האירוס, המסמל את קוויבק ואת המסורת הצרפתית.
דיון הדגל הגדול ואימוצו של דגל עלה האדר
עד שנות ה-60 החריף הדיון הציבורי על דגל קנדי רשמי והפך למוקד מחלוקת שהתחדד בדיון הדגל הגדול של 1964. בשנת 1963 ממשלת המיעוט הליברלית של לסטר פירסון עלתה לשלטון והחליטה לאמץ דגל קנדי חדש באמצעות דיון פרלמנטרי. התומך הפוליטי העיקרי בשינוי היה ראש הממשלה לסטר פירסון אשר שימש כמתווך במהלך "משבר סואץ" (מלחמת סיני) בשנת 1956 ועל כך זכה בפרס נובל לשלום. פירסון הוטרד מכך שבמהלך המשבר הממשלה המצרית התנגדה לשיתוף כוחות קנדיים ככוח שמירת שלום על בסיס קיומו של דגל הממלכה המאוחדת (כדגל אחד הצדדים הניצים) על דגלה של קנדה (נס קנדה האדום). מטרתו של פירסון הייתה ליצור דגל קנדי ייחודי ובלתי ניתן לבלבול. המתנגד העיקרי להחלפתו של הדגל היה מנהיג האופוזיציה וראש הממשלה לשעבר ג'ון דיפנבייקר אשר הפך את הדיון על הדגל למסע צלב אישי.
פירסון עמד בראש ממשלת מיעוט והסתכן באיבוד כוחו עקב הדיון בנושא, אך הוא ידע כי הנס האדום לא היה פופולרי בקוויבק שהיוותה בסיס ליברלי לתמיכה בו. מעוז ההתנגדות העיקרי להחלפתו של הנס האדום היה מטבע הדברים בקנדה הבריטית, שם היה אהוד ביותר עקב זיקתו הישירה לחבר הלאומים. ב-27 במאי העלתה ממשלת המיעוט של פירסון הצעת חוק להחלפתו של הנס האדום בעיצוב דגל "מים אל ים" (המוטו הקנדי) בעל גבולות כחולים ושלושה עלי אדר מחוברים על רקע לבן. הצעת החוק הובילה לשבועות של דיונים חריפים בפרלמנט והעיצוב נודע כ"נס פירסון". דיפנבאקר דרש את קיומו של משאל עם על נושא הדגל, אך פירסון הקים ועדה פרלמנטרית רב-מפלגתית של חמישה עשר חברים על מנת לבחור עיצוב חדש. לאחר תקופה של למידה ותמרונים פוליטיים, בחרה הוועדה את העיצוב הנוכחי אשר נוצר בידי ג'ורג' אף. ג'י. סטנלי והושפע מדגל המכללה המלכותית הצבאית של קנדה השוכנת בקינגסטון, אונטריו. הדגל זכה בתמיכה פה אחד של חברי הוועדה ב-29 באוקטובר 1964 ואושר ברוב בבית הנבחרים ב-15 בדצמבר 1964, הסנאט הוסיף את אישורו יומיים לאחר מכן.
מלכת קנדה וראש חבר העמים אליזבת השנייה, הכריזה על הדגל החדש ב-28 בינואר 1965 והוא הונף לראשונה בטקס רשמי ב-15 בפברואר 1965 על גבעת הפרלמנט באוטווה, בנוכחות נציגה של המלכה - המושל הכללי של קנדה, ראש הממשלה, חברי הקבינט וחברי בתי הפרלמנט הקנדי. נס קנדה האדום והמגן של שלט האצולה המלכותי של קנדה הורד מן התורן בצהרי היום ודגל עלה האדר החדש הונף במקומו, לקול שירת הקהל את ההמנון הלאומי: "הו קנדה" ולאחריו ההמנון המלכותי: "אלוהים, נצור את המלכה". דובר הסנאט מאוריציו בורגט צוטט: באופן אירוני, עץ האדר גדל רק בקוויבק, אונטריו וניו ברנזוויק.
קידומו של הדגל
ימין|ממוזער|150px|דוגמאות לחפצים מתוכנית הדגל הפרלמנטרית.
כבר מאז אימוצו של הדגל הקנדי בשנת 1965, מימנה הממשלה הקנדית תוכניות שונות לקידום מעמדו ותדמיתו על מנת להגביר את חשיפתו של הדגל ואת רעיון הזהות הלאומית העומד מאחוריו.
מבין התוכניות הרבות בולטות בעיקר, "תוכנית הדגל הפרלמנטרית" של משרד המורשת הקנדית ותוכנית הדגל אשר לה אחראי המשרד לעבודות ציבוריות ושירותים ממשלתיים. תוכנית הדגל הפרלמנטרית הופעלה בדצמבר 1972 בידי הקבינט, על מנת לעורר את המודעות לדגל החדש. מטרתה של התוכנית הייתה, לאפשר לחברי בית הנבחרים של קנדה להפיץ דגלי קנדה וסיכות בצורת הדגל לקהל בוחריהם. תוכנית זו פועלת ללא הפסקה מאז שנת 1973. תוכנית הדגל של המשרד לעבודות ציבוריות היא מסירת דגלים אשר הונפו מעל גגו של מגדל השלום ומעל האגפים המערבי והמזרחי של גבעת הפרלמנט לקהל הרחב. הדגלים נארזים בידי עובדי המשרד וניתן לקבלם ללא כל תשלום, אך ישנה רשימת המתנה לקבלת הדגלים הללו באורך של 45 שנים לדגלים אשר הונפו באגפים, ושל 59 שנה לדגל אשר הונף על גגו של מגדל השלום.
מאז 1996 מצוין התאריך 15 בפברואר כיום הדגל הלאומי של קנדה. בשנת 1996 ייסדה שרת המורשת שילה קופס, את אתגר "אחד מתוך מיליון דגלים לאומיים", תוכנית שנועדה לספק לקנדים מיליון דגלי עלה האדר, עד יום הדגל של שנת 1997. תוכנית זאת זכתה לביקורות רבות וזאת משום שעלות הפעלתה שוערה בכ-45 מיליון דולר קנדי (עלות ייצורם של הדגלים ללא כל אמצעים להניפם או לתלותם), אך לבסוף הובהר כי העלות הסופית, על פי משרד המורשת, הייתה 15.5 מיליון דולר כאשר כשבעה מיליון מתוכם הגיעו מתרומות.
דגלים נוספים
כסמל לחברותה של קנדה בחבר העמים הבריטי, נותר דגל האיחוד המלכותי כדגל קנדי רשמי והוא מונף באירועים מסוימים. התקנות קובעות כי מוסדות פדרליים יניפו את דגל האיחוד המלכותי לצד דגל עלה האדר, כאשר הדבר מתאפשר תוך שימוש בתורן שני, בימים הבאים:
יום חבר העמים הבריטי - יום שני השני של חודש מרץ.
יום ויקטוריה - שהוא גם יום הולדתה הרשמי של המלכה
יום השנה לחוק וסטמינסטר - 11 בדצמבר
ניתן להניף את דגל האיחוד ביום הזיכרון הלאומי, או במהלך טקסים אשר מכבדים את השותפות הקנדית בכוחותיהם של אומות אחרות מחבר העמים בזמן מלחמה. לדגל עלה האדר ישנה קדימות תמידית על דגל האיחוד והוא יאכלס תמיד את מיקום הכבוד.
דגל האיחוד הוא גם מרכיב בדגלי אונטריו ומניטובה בהם הוא מאכלס את הקנטון. גרסה של הדגל מופיעה בדגל קולומביה הבריטית ודגל ניופאונדלנד ולברדור הוא גרסה מעוצבת של הדגל. כמה מדגלי המשנים למושל קנדה עוצבו בעבר כדגל הממלכה המאוחדת עם הטבעה במרכזו של סמל הפרובינציה אך כיום הדגל היחידי אשר שמר על עיצוב זה הוא דגל המשנה למושל של נובה סקוטיה. הן דגל האיחוד והן נס קנדה האדום עדיין מונפים על ידי קבוצות של ותיקי מלחמות וקבוצות שונות אשר מדגישות את מורשתה הבריטית של קנדה ואת הקשר לחבר העמים הבריטי.
דגל הדואליות הקנדית הוא דגל לא רשמי שהתפתח באופן עצמאי והונף בהפגנות אשר קראו לשמירת אחדותה של קנדה וזוהו עם צד ה"לא" במשאל העם של קוויבק, 1995 (משאל העם השני בתולדותיה של קוויבק על שאלת היפרדותה של קוויבק מהפדרציה הקנדית). העיצוב נבחר על מנת לייצג את האוכלוסייה הצרפתית על דגל עלה האדר באמצעות הוספת שני פסים כחולים על שפת השטחים האדומים, הצבע הכחול נבחר שכן זהו הצבע העיקרי בדגל קוויבק.
בקוויבק, דגל הפרובינציה (דגל כחול עם צלב לטיני לבן וארבעה פלר דה ליס) נחשב לעיתים כדגל הלאומי לצד דגל עלה האדר, וכמוהו גם דגל אקדיה באזורים האקדיים של הפרובינציות הימיות.
פרוטוקול הדגל
שמאל|ממוזער|250px|דגל קנדה מונף בין דגל צרפת (משמאל) ונס קנדה האדום (מימין) באנדרטת וימי הלאומית הקנדית, צרפת
אין חוק קנדי אשר קובע את השימוש הנאות בדגל קנדה, אך משרד המורשת הקנדי מוציא לאור קווים מנחים כיצד יש להציג את הדגל לצד דגלים אחרים. הקווים המנחים עוסקים בסדר הקדימויות שבהם יוצבו הדגלים הקנדיים, היכן יש להציגם, כיצד יש להציגם ומה על האזרחים לעשות על מנת לחלוק כבוד לדגל. ההצעות, כרוכות בספר תחת הכותרת "אטיקט הדגל בקנדה" יצא לאור הן בגרסה מודפסת והן בגרסת אינטרנט. את הדגל עצמו ניתן להניף בכל יום בבנייני הממשל הקנדי, שדות תעופה, בסיסים צבאיים ושגרירויות כמו גם על ידי אזרחים, במהלך כל שעות היום. בהנפת הדגל, יש להניפו על תורן משלו ואל לו להיות בעמדת נחיתות מכל דגל אחר, למעט (בסדר יורד) הנס המלכותי של קנדה, דגל המושל הכללי של קנדה, דגליהם האישיים של חברי משפחת המלוכה הקנדית או דגלי המשנים למושל קנדה. דגל קנדה יונף בחצי התורן לציון תקופה של אבל.
ראו גם
סמל קנדה
המנון קנדה
גלריית דגלי קנדה
קישורים חיצוניים
הדגל הלאומי של קנדה באתר למורשת קנדה
יום הדגל הלאומי באתר למורשת קנדה
תזכיר הדגל של ג'ורג' סטנלי, 23 במרץ 1964
דגל קנדה באתר mapleleafweb.com
אליסטר ב. פרייזר, דגלי קנדה, 1997
היסטורית דגלי קנדה
דגלי קנדה
כרונולוגיה של עיצוב דגל קנדה באתר דגלי העולם
קנדה - היסטוריה של הדגל (1868)
קנדה - היסטוריה של הדגל (1870)
קנדה - היסטוריה של הדגל (1873)
קנדה - היסטוריה של הדגל (1892)
קנדה - היסטוריה של הדגל (1907)
קנדה - היסטוריה של הדגל (1921)
קנדה - היסטוריה של הדגל (1957)
הערות שוליים
*
קטגוריה:דגלי מדינות
קטגוריה:קנדה: סמלים לאומיים
קטגוריה:אמריקה הצפונית: דגלים
קנדה
קנדה
קנדה | 2024-10-11T14:58:52 |
סקוטלנד | סקוטלנד (באנגלית ובסקוטית: Scotland; בגאלית סקוטית: Alba, אַלָפָּה; ) היא חבל ארץ המכסה את השליש הצפוני של האי הבריטי, הנמצא תחת ריבונותה של הממלכה המאוחדת. סקוטלנד היא אחת משש האומות הקלטיות ולה מסורת ושפה קלטית – גאלית סקוטית.
ממלכת סקוטלנד העצמאית הוקמה כמדינה עצמאית בראשית ימי הביניים והתקיימה עד שנת 1707. בשנת 1603 ירש ג'יימס השישי, מלך סקוטלנד את כתרי אנגליה ואירלנד, וב־1 במאי 1707, נכנסו לתוקף חוקי האיחוד של 1707 עם ממלכת אנגליה, ליצירת הממלכה המאוחדת.
בריטניה עצמה נכנסה לאיחוד דומה עם ממלכת אירלנד בשנת 1801 ליצירת הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד. באותו זמן עוצב דגל בריטניה המאחד את דגלי אנגליה, סקוטלנד ואירלנד יחדיו.
המערכת המשפטית של סקוטלנד נותרה עצמאית מזאת של אנגליה, ויילס וצפון אירלנד, ולה עצמאות שיפוטית בתחומי חברה ומשפט אישי. המשכיות קיומם של מוסדות חוק, חינוך ודת עצמאיים ונפרדים בסקוטלנד תרמו לביסוס התרבות והזהות התרבותית העצמאית של סקוטלנד מאז האיחוד של 1707.
בעקבות משאל עם שנערך בשנת 1997, הוקם הפרלמנט הסקוטי בשנת 1999, ולו הוענקו סמכויות נרחבות בענייני הפנים של סקוטלנד. במאי 2011, זכתה המפלגה הלאומית הסקוטית במרבית המושבים בפרלמנט וכתוצאה מכך, ב־18 בספטמבר 2014 נערך משאל עם על עצמאותה המחודשת של סקוטלנד. כחמישים וחמישה אחוזים מהמצביעים התנגדו לעצמאות, וסקוטלנד נשארה חלק מהממלכה המאוחדת. ליוזמת ההתנתקות של בריטניה מהאיחוד האירופאי (ברקזיט) יש השפעה על רצונה של סקוטלנד להתנתק מבריטניה ולהפוך למדינה עצמאית. השרה הראשונה של סקוטלנד דאז ניקולה סטרג'ן דרשה לערוך משאל עם חוזר על עצמאות סקוטלנד.
אטימולוגיה
פירוש השם בלטינית הוא "ארץ הגאלים". המילה "סקוטיה" בלטינית מאוחרת התייחסה בתחילה לאירלנד. במאה ה־11 לכל המאוחר החל המונח לקבל את המשמעות של סקוטלנד של היום (צפונה לנהר פורת', עמוק בתוך סקוטלנד של היום), במקביל למונח "אלבניה" או "אלבני", הנובעים מהשם הגאלי "אלבה". השימוש במונחים "סקוטי" ו"סקוטלנד" לכל סקוטלנד של היום החל להיות נפוץ רק בסוף ימי הביניים.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|290px|טירת האי דונן בהיילנדס
התיישבות אדם ראשונה בסקוטלנד החלה בתום תקופת הקרח האחרונה, לפני כ־10,000 שנה. בשנים הבאות החלה להתבסס התרבות הקלטית באזור, כמו גם בחלקים אחרים של האי הבריטי. מתקופה זו ידוע מעט על שהתרחש בסקוטלנד, כאשר ההיסטוריה המתועדת של חבל ארץ זה מתחילה למעשה רק עם הגעתה של האימפריה הרומית לבריטניה, במאה הראשונה לספירה. הרומאים אשר התבססו בדרום האי, בעיקר באנגליה של ימינו, התקשו להשלים את כיבושה של בריטניה עקב מאבקים בלתי פוסקים עם אוכלוסיית סקוטלנד. ידועים במיוחד עבור הרומאים היו הפיקטים – אוסף של שבטים סקוטיים אשר הרבו להילחם בלגיונות הרומאיים. עקב הקיפאון בהתקדמות צפונה החלה האימפריה הרומית בונה בשנת 122 לספירה את חומת אדריאנוס – חומה אשר תחמה את גבולה הצפוני ביותר של האימפריה. בכך, ויתרו הרומאים על כיבושה של סקוטלנד, וזו נהנתה מחירות מעול שלטון זר גם במאות השנים הבאות.
האוכלוסייה הסקוטית הייתה שבטית במיוחד, כאשר גם בראשית ימי הביניים לא כללה ישויות מדיניות משמעותיות. בין המאות השישית והשביעית לספירה, התקיימה בחופיה המערביים של סקוטלנד ובצפון מזרח אירלנד ממלכת דאל ריאטה, אשר היוותה התאגדות של שלושה שבטים שונים באזורים אלו. במאה השביעית הגיעה לראשונה גם הנצרות לסקוטלנד, אשר הופצה באזור על ידי מסיונרים אירים. בתקופה זו סבלה סקוטלנד מפיצול רב וממאבקים פנימיים. פיצול זה הגיע לסופו רק עם התגברות הפלישות הוויקינגיות ממזרח והתבססות האנגלו-סקסונים מדרום, דבר אשר הביא לזניחת המאבקים הפנימיים בסקוטלנד לטובת איחוד מדיני במסגרת ממלכת סקוטלנד, אשר הוקמה בשנת 843 לספירה.
כממלכה, ידעה סקוטלנד התחזקות מסוימת אשר קיבעה אותה ככוח מרכזי באזור. עם זאת, מצב זה לא האריך שנים, והתעצמותה של ממלכת אנגליה מדרום החלישה את סקוטלנד יותר ויותר. החל מהמאה ה־11, וביתר שאת במאות ה־13 וה־14, גברו המחלוקות הפנימיות בסקוטלנד, דבר אשר מונף על ידי ממלכת אנגליה לסדרת כיבושים אנגליים בדרום סקוטלנד. למרות תבוסות לא מעטות ידעו הסקוטים גם לא מעט ניצחונות, ולמעשה הצליחו לבסוף לבלום את האנגלים בצורה מסוימת. המאבק בין האנגלים לסקוטים הגיע לסופו לקראת שלהי המאה ה־16 כאשר בשנים שלאחר מכן התאחדו שתי הממלכות בקשרי נישואין. בשנת 1603 הפך המלך הסקוטי, ג'יימס השישי, לג'יימס הראשון, ירש את הכתר באנגליה ולמעשה שלט בשתי הממלכות במקביל. עד מהרה הפך איחוד אישי זה לידי איחוד מדיני גמור. ב־1 במאי 1707 התאחדו הממלכות תחת כתר אחד ויצרו את ממלכת בריטניה הגדולה, שמאוחר יותר הפכה לממלכת בריטניה הגדולה ואירלנד, ובסוף לממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד, כפי שהיא מוכרת כיום.
מאז המאה ה־17 ידעה סקוטלנד תמורות רבות, אשר כולן אירעו על רקע השתלבותה בממלכה המאוחדת. היה לסקוטלנד תפקיד חשוב בממלכה, אך עם זאת שולי ביחס לאנגליה, אשר הפכה למדינה הדומיננטית בממלכה. במהלך תקופת ההשכלה הסקוטית והמהפכה התעשייתית במאות ה־18 וה־19, סקוטלנד הפכה לאחד ממרכזי הכוח המסחריים, המדעיים והתעשייתיים החשובים ביותר באירופה. לאחר מלחמת העולם השנייה התעשייה הסקוטית ירדה מגדולתה וסקוטלנד כולה ידעה שנות מיתון מתמשכות. עם זאת בעשורים האחרונים נהנתה סקוטלנד מרנסאנס תרבותי וכלכלי, המונע בחלקו הגדול על ידי מגזרי הבנקאות והשירותים הפיננסיים שקמו לתחייה. תרמה לכך גם תעשיית קידוחי הנפט והגז בים הצפוני. בשנים אלו ידעה גם הלאומיות הסקוטית פריחה מחודשת, אשר בשנת 1999 הביאה גם לאוטונומיה מסוימת של סקוטלנד: הפרלמנט הסקוטי שפוזר בשנת 1707 הוקם מחדש באדינבורו והוסמך לשלוט על חלק מענייניה הפנימיים של המדינה.
פוליטיקה
שמאל|ממוזער|290px|הפרלמנט הסקוטי באדינבורו
סקוטלנד מהווה חלק מארבע אומות הבית של הממלכה המאוחדת, לצד אנגליה, ויילס וצפון אירלנד. לפיכך, כפופה סקוטלנד בראש ובראשונה להסדרים הפוליטיים ולמוסדות השלטון של הממלכה כולה. בראש המדינה עומד בית המלוכה הבריטי, שבראשו עומד כיום המלך צ'ארלס השלישי. לבית המלוכה תפקיד ייצוגי בעיקרו, ולמעשה הכוח המרכזי מצוי בפרלמנט הבריטי, המהווה את השדרה המרכזית של המשטר הבריטי. מהפרלמנט נובעת ממשלת בריטניה המהווה את הכוח ביצועי של הממלכה, כאשר כוח מרכזי נוסף הוא מערכת המשפט הבריטית.
סקוטלנד מהווה דוגמה טובה למערכת פוליטית רב־מפלגתית. בפרלמנט הסקוטי מובילה המפלגה הלאומית הסקוטית, מפלגת מרכז־שמאל התומכת בהתנתקות של סקוטלנד מבריטניה ובעצמאות מדינית. נכון להיום היא מחזיקה ב־65 מתוך 129 חברי הפרלמנט הסקוטי, ומהווה את עיקר הממשלה המקומית. מפלגות אופוזיציה כוללות בעיקר מפלגות המתנגדות לפרישתה של סקוטלנד מהממלכה המאוחדת – מפלגת הלייבור הסקוטית (מרכז־שמאל), המפלגה השמרנית הסקוטית (מרכז־ימין), המפלגה הליברל־דמוקרטית הסקוטית (מרכז), ומפלגת הירוקים הסקוטית (שמאל, איכות סביבה). בחירות מתקיימות אחת לארבע שנים, כאשר 73 חברים נבחרים בשיטה של ייצוג אזורי, ו־56 הנותרים נבחרים בשיטה של ייצוג ארצי־יחסי.
עד לפרישת הממלכה המאוחדת מהאיחוד האירופי ב-2020, הייתה בריטניה חברה מן המניין באיחוד האירופי, ואת סקוטלנד ייצגו בפרלמנט האירופי שישה חברים נציגים.
משאלי עם
הנושא המרכזי שעמד על הפרק בתחילת המאה ה-21 בפוליטיקה הסקוטית הוא שאיפתם של סקוטים רבים לאוטונומיה ואף לעצמאות מלאה מבריטניה. החברה הסקוטית חצויה בשאלה זו.
החל משנות ה-70 של המאה ה-20 חלה עלייה הדרגתית בכוחם של הסקוטים שביקשו מידה הולכת וגוברת של ביטויי שלטון עצמי. בשנת 1979 התקיים משאל עם בנוגע לאפשרות כינונו של פרלמנט סקוטי שיזכה לסמכויות בנושאי פנים. בהחלטה על כינון משאל העם נקבע שלאישורו יש צורך ב־40 אחוז מכלל קולות בעלי זכות ההצבעה. במשאל העם שנערך זכו התומכים בכינון הפרלמנט ב־33 אחוז מהקולות, 31 אחוז התנגדו, והשאר לא הצביעו. ההצעה נפלה.
בשנת 1997 התקיים משאל עם נוסף באותו נושא. הפעם ידם של תומכי הפרלמנט הסקוטי הייתה על העליונה והם זכו לרוב של 74 אחוז מהקולות. כתוצאה מכך החל התהליך של האצלת סמכויות מהשלטון המרכזי בלונדון לשלטון המקומי בסקוטלנד. בשנת 1999 הוקם באדינבורו פרלמנט מקומי סקוטי בו 129 נציגים, ולו סמכויות רבות בענייני חקלאות, חינוך, סביבה, בריאות, שלטון מקומי ומשפט. בפרלמנט הבריטי שבלונדון יש לסקוטלנד נציגות של 59 מושבים – ככלל, בהתאם לגודלה היחסי בממלכה.
בשנת 2011 זכתה המפלגה הלאומית הסקוטית ברוב בפרלמנט של סקוטלנד, ובעקבות יוזמתה ב־18 בספטמבר 2014 הצביעו תושביה במשאל עם על הקמת מדינה סקוטית עצמאית. מתנגדי העצמאות הסקוטית זכו במשאל העם ברוב של 55% לעומת 45%, וסקוטלנד נשארה חלק מהממלכה המאוחדת.
חלוקה מנהלית
בסקוטלנד יש 32 מחוזות אדמיניסטרטיביים.
גאוגרפיה
סקוטלנד גובלת מדרום באנגליה, ובשאר עבריה יש לה חופים ארוכים ומפורצים לאוקיינוס האטלנטי: בים הצפוני ממזרח ובים האירי ממערב. לצד היבשת המרכזית, מול חופי סקוטלנד משתרעים יותר מ־790 איים בגדלים שונים, ורבים מהם מאוגדים בשלוש קבוצות איים מרכזיות: האיים ההברידיים מול חופיה הצפון מערביים ואיי שטלנד ואורקני מול חופיה הצפון מזרחיים.
אדינבורו, בירת המדינה והעיר השנייה בגודלה בה, הייתה מרכז ההשכלה הסקוטית במאה ה־18, בה הפכה סקוטלנד לאחד ממרכזי הכוח המסחריים, האינטלקטואליים והתעשייתיים של אירופה.
גלאזגו, העיר הגדולה ביותר בסקוטלנד, הייתה בעבר אחד ממרכזי התעשייה החשובים בעולם. השטח הימי של סקוטלנד כולל שטחים גדולים בים הצפוני ומצפון האוקיינוס האטלנטי ובהם נמצאות עתודות הנפט גדולות, מהמשמעותיות באיחוד האירופי. בעקבות כך, עלו לגדולה ערים כגון אברדין, העיר השלישית בגודלה בסקוטלנד, הנקראת גם "בירת הנפט של אירופה".
ימין|ממוזער|200px|מפה טופוגרפית של סקוטלנד
שמאל|ממוזער|300px|ברחבי סקוטלנד הרים רבים. התמונה: ההר בן נוויס הגבוה בסקוטלנד ובבריטניה כולה, המתנשא לגובה של 1,344 מטר
כלכלה
שמאל|ממוזער|250px|תעשיית האנרגיה מהווה נדבך מרכזי בכלכלה הסקוטית. בתמונה: אסדת קידוח נפט בים הצפוני
סקוטלנד היא חלק מן הממלכה המאוחדת, כלכלתה משולבת היטב באיחוד האירופי והיא מייצאת מוצרים רבים למדינות האיחוד. מלבד מצבורי נפט גדולים בים הצפוני שחיזקו את כלכלתה, הייתה סקוטלנד אזור מתועש מאוד למן המהפכה התעשייתית. נפוצה בה בעיקר התעשייה הכבדה: פלדה, ספנות וכריית פחם. בעשורים האחרונים התפתחה תעשיית היי־טק, שהחליפה במידה רבה את התעשיות הכבדות המסורתיות. גם ענף השירותים הפיננסים מפותח, והבירה אדינבורו נחשבת לאחד המרכזים הפיננסיים הגדולים באירופה. ענף התיירות בולט בכלכלתה של סקוטלנד. ענף מרכזי נוסף הוא חקלאות: בצפון המדינה מגדלים שיבולת-שועל, ממנה מכינים מאכלים סקוטיים מסורתיים שונים, ושעורה, ממנה מייצרים את הוויסקי הסקוטי במבשלות ברחבי המדינה. הוויסקי הסקוטי נחשב כעומד בשורה אחת עם הוויסקי האירי והוויסקי האמריקאי, בעיקר בזכות הסינגל מאלט. סקוטלנד היא יצרנית הוויסקי הגדולה בעולם ובכמעט בכל פאב או מסעדה אפשר למצוא ויסקי תוצרת סקוטלנד. ביישובים שליד הים עוסקים בדיג, בעיקר של סלמון סקוטי. בחוות מגדלים חזירים, צאן ובקר לתעשיית הבשר.
בסקוטלנד אמנם נעשה שימוש במטבע הבריטי (לירה שטרלינג), אך יש לה גם שטרות ומטבעות ייחודיים, כגון שטר של לירה אחת. אף על פי שלכאורה מותר השימוש בשטרות ומטבעות אלה מחוץ לגבולות סקוטלנד, הם עדיין פופולריים בעיקר בין גבולותיה.
סמלים לאומיים
דגל סקוטלנד, הידוע גם בשמו הסלטייר או צלב אנדראס הקדוש, קיים כבר מהמאה התשיעית, והוא הדגל הלאומי העתיק ביותר בשימוש. מאז 1606 הוא מהווה חלק מדגל האיחוד של בריטניה. משנת 1801 שולב הדגל הסקוטי בתוך דגל בריטניה יחד עם דגלי אנגליה ואירלנד.
קיימים גם כמה סמלים וחפצים סמליים נוספים, רשמיים ובלתי רשמיים, כולל הקוץ הסקוטי, הסמל הצמחי הלאומי הסקוטי, הצהרת אברות' (הצהרת העצמאות הסקוטית מ־6 באפריל 1320), הבד המשובץ המסמל משפחה סקוטית ייחודית, ודגל האריה הפראי.
אף על פי שאין המנון רשמי לסקוטלנד, הפרח הסקוטי מושמע באירועים כמו משחקי כדורגל ורוגבי שבהשתתפות נבחרת סקוטלנד, ומ־2010 הושמע גם במשחקי חבר הלאומים הבריטי לאחר שנבחר ברוב מכריע על ידי הספורטאים הסקוטים.
יום אנדראס הקדוש, 30 בנובמבר, הוא היום הלאומי, אף על פי ש"ליל ברנס" (ציון יום הולדתו של המשורר הלאומי הסקוטי רוברט ברנס ב־25 בינואר) יותר מקובל, במיוחד מחוץ לסקוטלנד. ב־2006 הוכרז 30 בנובמבר כיום חופשה לאומי רשמי על ידי הפרלמנט של סקוטלנד.
דמוגרפיה
נכון לשנת 2019, חיים בסקוטלנד 5.4 מיליון איש. הסקוטים האתניים מונים כ־89% על־פי מפקד האוכלוסין האחרון. 4% הם וולשים, 2% אנגלים. המהגרים הלא אירופאיים מונים כ־2% מהאוכלוסייה, ומתגוררים בעיקר בבירה. האוכלוסייה גדלה בקצב ממוצע של 30,000 נפשות בשנה – זאת בעיקר הודות להגירה. אחוז הילודה בסקוטלנד נמוך, 1.37 ילדים לאישה בממוצע.
ברחבי העולם מתגוררים קרוב ל־25 מיליון איש שלהם שורשים סקוטיים, באופן חלקי או מלא. בעידן המודרני היגרו מיליונים מסקוטלנד למדינות אחרות. רבים מהם היגרו לאמריקה הצפונית. ראש הממשלה הראשון של קנדה, ג'ון אלכסנדר מקדונלד נולד בסקוטלנד.
ההתפלגות האתנית היא: 96% לבנים, 2.7% אסייתים, 0.7% שחורים, 0.4% מעורבים, 0.2% ערבים. ההתפלגות הדתית היא: 32% משתייכים לכנסייה של סקוטלנד, 16% קתולים, 5.5% זרמים נוצרים אחרים, 36.7% חסרי דת, 1.4% מוסלמים, 1.2% דתות אחרות (יהדות, בודהיזם, הינדואיזם וסיקיזם).
יהדות סקוטלנד
בסקוטלנד כולה התגוררו ב-2011 כ־5,887 יהודים, רובם בעיר גלאזגו, אך גם באדינבורו, שם יש בית כנסת פעיל אחד ומעטים במקומות נוספים.
בגלאזגו נמצאים ארבעה בתי כנסת. בבית הכנסת הראשי נמצא הסניף של המגבית הציונית הבריטית, וכן סניפים של בני עקיבא והבונים דרור. כמו כן, נמצא בגלאזגו בית ספר יסודי יהודי, בוגריו ממשיכים, על פי רוב, את לימודיהם בבתי ספר תיכון כלליים. בעיר יש גם כולל קטן.
אוכל בסקוטלנד
המאכל הלאומי בסקוטלנד הוא ההאגיס, תבשיל עשוי חלקים פנימיים של כבש, וכן הדייסה שנפוצה ברוב ארוחות הבוקר. לצד זאת, ניתן למצוא ברחבי המדינה מסעדות הודיות רבות ויש שיאמרו שהעוף בקארי הוא המאכל השכיח ביותר בקרב המקומיים. השתייה הפופולרית במדינה מלבד הויסקי, היא משקה מוגז בשם איירן ברו (Irn-Bru) שלפי סקרים הפך נמכר יותר מהמותגים קוקה-קולה ופפסי יחדיו. מאכל ייחודי נוסף שניתן למצוא בסקוטלנד הוא המארס בר המטוגן בשמן עמוק שנמכר במזללות שמוכרות גם פיצה בשמן עמוק, וכן חטיף אוראו מטוגן בשמן עמוק.
ראו גם
סקוטים
האיים הבריטיים
משאל העם על עצמאות סקוטלנד (2014)
.scot
לקריאה נוספת
לין וורן, סקוטלנד הפראית, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 140, ינואר 2010
קישורים חיצוניים
אתר התיירות הרשמי של סקוטלנד
הערות שוליים
*
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: ישויות
קטגוריה:אזורים בעלי שלטון עצמי
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית
קטגוריה:מקומות ששימשו כמושבת עונשין | 2024-10-14T19:34:54 |
דגל סקוטלנד | שמאל|ממוזער|200px|צליבת אנדרו הקדוש
דגל סקוטלנד מורכב מצלב אלכסוני לבן, הוא צלב אנדראס הקדוש או סאלטייר, על רקע כחול. הצלב מייצג את הצלב עליו נצלב אנדרו, אחד משליחיו של ישו, הקדוש הפטרון של סקוטלנד.
בלאזון: "אזור, סאלטייר ארז'ן" (כחול, צלב אלכסוני לבן)
היסטוריה
מקורו של צלב הסאלטייר כסמלה של סקוטלנד הוא על פי האגדה בקרב שניהל המלך אנגוס השני כנגד שבטים אנגליים.
לפי האגדה, הוליך אנגוס את הפיקטים והסקוטים (עמים קלטים) בשנת 832, לקרב כנגד האנגלים ליד את'לסתאנפורד של ימינו במזרח לותי'אן, סקוטלנד.
המלך ואנשיו היו מוקפים ועל סף תבוסה, והתפללו לנס. במהלך אותו הלילה, הופיע אנדראס הקדוש בפני אנגוס והבטיח לו ניצחון. למחרת הופיע צלב סאלטייר לבן על רקע השמיים הכחולים, והקרב הסתיים בניצחון סקוטי. הסאלטייר הפך לסמלם של הסקוטים מאז.
עדויות לשימוש בצלב הסאלטייר תועדו מאוחר יותר. בשנת 1385 הפרלמנט הסקוטי ציווה כי על חיילים סקוטיים לענוד את הסאלטייר כסימן מזהה. הדגל הקדום ביותר אשר עוצב אך ורק על הסאלטייר הוא משנת 1503: צלב לבן על רקע אדום. עד 1540 השתנתה האגדה על המלך אנגוס כך שהצלב הפך לצלב סאלטייר על רקע השמיים הכחולים. לאחר מכן הסאלטייר בעיצובו הנוכחי הפך לדגלה הלאומי של סקוטלנד.
הנפת הדגל
הפרלמנט הסקוטי
בחזית בניין הפרלמנט הסקוטי אשר באדינבורו נטועים חמישה תרנים. הסאלטייר מונף שם מדי יום ביומו, לצד דגל הממלכה המאוחדת ודגל האיחוד האירופי. התורן הרביעי בשימוש באירועים מיוחדים כגון יום חבר העמים ויום האומות המאוחדות ואילו התורן החמישי שמור להנף הנס המלכותי.
טירת אדינבורו
טירת אדינבורו מנוהלת על ידי הסוכנות ההיסטורית של סקוטלנד, אך עדיין יש עליה משמר של הצבא הבריטי. כמו כל בסיס של הצבא הבריטי, דגל הממלכה המאוחדת (ביחס של 5:3) מונף בכל יום על ידי הצבא על מגדל השעון. הסאלטייר מונף בכל יום על סוללת "חצי הירח".
הנפתו של דגל הממלכה המאוחדת על טירת אדינבורו יש בה משום מחלוקת. בשנת 2001, קבוצה של 20 פעילים במפלגה הלאומית הסקוטית קראה להחלפתו של דגל הממלכה המאוחדת בסאלטייר.
הממשלה הסקוטית
הממשלה הסקוטית ציוותה כי הסאלטייר יונף על בנייניה כל יום מהשעה 08:00 ועד לשקיעה, למעט "ימים לאומיים" בהם מוחלף הסולטייר בדגל הממלכה המאוחדת. ימים אלו הם ימי הדגל של הממלכה המאוחדת בתוספת ה-3 בספטמבר (יום צי הסוחר, יום דגל מיוחד בסקוטלנד בו נס סקוטלנד האדום נמצא גם הוא בשימוש).
חריגה נוספת מימי הדגל של הממלכה המאוחדת היא ביום אנדרו הקדוש שבו דגל הממלכה המאוחדת יונף על בניינים שבהם ישנו יותר מתורן אחד. הסאלטייר לעולם לא יורד על מנת לפנות מקום לדגל הממלכה המאוחדת ביום זה אם יש רק תורן אחד. הבדל זה נבע מתלונתם של חברי פרלמנט סקוטיים על כך שסקוטלנד היא המדינה היחידה בעולם אשר לא מניפה את דגלה הלאומי ביום הלאומי שלה.
ממוזער|דגל סקוטלנד מעל כנסיית אנדרו הקדוש בירושלים
שונות
שמאל|ממוזער|
23px
23px
נס סקוטלנד האדום של הצי המלכותי הסקוטי ההיסטורי.
מותר לכל חברה, רשות מקומית, בית חולים, בית ספר או אדם יחיד להניף את הדגל, בכל זמן, ללא כל צורך באישור (על תורן אנכי). הסאלטייר מונף על רוב בנייני הרשויות המקומיות בסקוטלנד ובמרוצת השנים האחרונות החלו שגרירויות הממלכה המאוחדת להניף אותו לציון יום אנדרו הקדוש.
מועצת אנגוס בראשותו של רוברט מיילר החליטה ב-2007 על החלפתו של הסאלטייר בדגל מקומי חדש. צעד זה גרר מחאה ציבורית חריפה בכל רחבי סקוטלנד, אשר הובילה לחתימתם של יותר מ-7000 אזרחים על עצומה כנגד החלטת המועצה. מאחה זו הובילה לשינוי ההחלטה ולקביעה כי דגלה החדש של אנגוס יונף לצד הסאלטייר על בנייני המועצה.
ימין|ממוזער|100px|דגל הסימון M המסמל עצירה של כלי השייט במים.
באופן לא רגיל, מפעילת המעבורות קאלדוניאן מק-בריין (Caledonian MacBrayne) מניפה את הסאלטייר כג'ק הימי. גם ספינת הקיטור המפורסמת וואברלי אימצה את אותו נוהג כאשר היא משייטת באזור Firth of Clyde. ההרגל של אימוץ הסאלטייר כג'ק ימי או כדגל נימוסין עלול לגרום לבלבול כיוון שהדגל הסקוטי דומה לדגל הקוד הבינלאומי "M" (או בשמו Mike) המסמל: "כלי השיט שלי נעצר ואינו עושה דרכו במים". נוסף לכך, בדגלי הקוד הרוסי הדגל הסקוטי משמש כדגל הקוד "С" (או בשמו Слово) המסמל: "עליך לעצור את כלי השיט במידית". על מנת להימנע מבלבול ומקנסות מיותרים, בעלי כלי שיט המעוניינים להניף דגל חלופי לסאלטייר, פונים לשימוש לא רשמי בנס המלכותי של סקוטלנד או בנס סקוטלנד האדום (אשר היה בשימוש עד 1707 בידי הצי המלכותי הסקוטי). נס סקוטלנד האדום מופיע כיום במספר קטלוגים של יצרנים, עקב העלייה בפופולריות השימוש בדגלים על כלי שיט.
צבעים וממדים
שמאל|ממוזער|סולטייר עם רקע "שמיים כחולים".
שמאל|ממוזער|סולטייר עם רקע "כחול צי".
בתקופות שונות בהיסטוריה היו גוונים שונים בשימוש (מתכלת שמיים ועד לכחול צי) לצביעת הדגל הסקוטי (כנראה על פי מקורות הצבע שהיו זמינים באותה התקופה). כאשר שולב הסולטייר בדגל הממלכה המאוחדת, הגרסה אשר אושרה לשילוב הייתה של הצבע כחול הצי, כצבעה של השייטת הכחולה של הצי המלכותי הבריטי.
אף שהצבע הכחול העמוק נכנס לשימוש בעיקר עבור ה"יוניון ג'ק" המונף בים (כיוון שלא דהה מהר) הוא הפך במהרה לתקן הצבע של דגל הממלכה המאוחדת הן בים והן ביבשה. הצבע הכהה אומץ על ידי יצרני דגלים רבים עבור הסאלטייר, כך נוצר מגוון של גוונים לדגל הסקוטי מ"כחול שמיים" דרך "כחול מלכותי" ועד "כחול צי". בסופו של דבר נוצר צורך בתיקנון הצבעים של דגל סקוטלנד.
בשנת 2003, ועדה מטעם הפרלמנט הסקוטי התכנסה על מנת לדון בהצעה כי הממשלה הסקוטית תאמץ את פנטון 300 כתקן אחיד (פנטון 300 הוא גוון בהיר יותר מפנטון 280 אשר בשימוש דגל הממלכה המאוחדת). לאחר בחינת מספר מקורות וביניהם לורד ליון, אחראי הסמלים (Lord Lyon King of Arms). הוועדה המליצה כי הגוון המיטבי של הצבע הכחול הדגל הסאלטייר הוא פנטון 300 (קריא: 0, 114, 198 בצבעי RGB או בקוד #0072C6 בצבעי הרשת). כל הדגלים החדשים יוצרו על פי הגדרה זו.
יחסי הדגל אינם מוגדרים אך הם נעים בין 1:2, 2:3, 3:5 או 4:5. עובי זרועות הצלב הוא 1/5 מרוחב הדגל (קריא 20%).
השילוב בדגל הממלכה המאוחדת
הדגל הסקוטי הוא אחד המרכיבים העיקריים של דגל הממלכה המאוחדת. מספר גרסאות של דגל הממלכה המאוחד היו בשימוש מאז 1606, כאשר דגלי ממלכות סקוטלנד ודגל אנגליה אוחדו לדגל אחד, על מנת לסמל את איחוד הכתרים (משנת 1603). ממצאים היסטוריים מצביעים על שימוש בעיצוב שונהבסקוטלנד, ובמיוחד בספינות סקוטיות בים, מזה אשר היה בשימוש באנגליה.
אך לאחר חוקי האיחוד של 1707, אשר איחדו למעשה את ממלכות אנגליה וסקוטלנד, "הגרסה" האנגלית של הדגל אומצה כדגל ממלכת בריטניה הגדולה.
על מנת לציין את האיחוד של בריטניה הגדולה עם ממלכת אירלנד בשנת 1801, צלבו של פטריק הקדוש - פטרונה של אירלנד שולב בדגל על מנת ליצור את דגל הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד.
עיצוב זה אשר שרד את הפילוג באירלנד בשנת 1921 למדינת אירלנד החופשית ולצפון אירלנד המשיך להיות דגלה של הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד.
120px|border120px|border120px|border120px|borderהסאלטייר דגל סקוטלנד סאלטייר לבן על רקע כחולדגל האיחוד "הסקוטי" נראה שהיה בשימוש מוגבל בסקוטלנד בין 1606 ל-1707 בעקבות איחוד הכתרים.דגל האיחוד 1606 "צבעי המלך" היה בשימוש בעיקר באנגליה ומשנת 1707 דגלה של ממלכת בריטניה הגדולהדגל האיחוד 1801, בשילוב צלב פטריק הקדוש, לאחר האיחוד בין ממלכת בריטניה הגדולה לממלכת אירלנד
האריה השואג
שמאל|ממוזער|"האריה הפראי", נס בית המלוכה הסקוטי.
הנס המלכותי של מלך הסקוטים אשר מוכר גם כ-נס המלכותי של סקוטלנד קרוי "האריה השואג". זהו דגלו ההיסטורי של מלך הסקוטים, הוא עדיין משמש כניסו של המונרך והשימוש בו מוגבל על ידי חוק של הפרלמנט הסקוטי.
למרות ההגבלות החוקיות לשימוש בדגל זה, הוא נחשב לעיתים קרובות כדגל השני, הלא רשמי של סקוטלנד.
ראו גם
דגל הממלכה המאוחדת
הנס המלכותי של סקוטלנד
סמל סקוטלנד
גלריית דגלי הממלכה המאוחדת
גלריית דגלי סקוטלנד
סאלטייר
לקריאה נוספת
Collins Gem Flags (1994). Haper Collins Publishers pp 216.
קישורים חיצוניים
*
סקוטלנד
קטגוריה:סקוטלנד: סמלים לאומיים
סקוטלנד
סקוטלנד | 2023-08-23T05:41:23 |
מזרחי | הערות שוליים
קטגוריה:שמות משפחה ביהדות ספרד ופורטוגל | 2024-07-15T03:17:00 |
ג'ון אדאמס | redirect ג'ון אדמס | 2015-09-26T11:08:47 |
יישוב קהילתי | שמאל|ממוזער|250px|הכניסה ליישוב נירית
ממוזער|250px|הכניסה ליישוב בית חשמונאי
ממוזער|250px|נטף שבהרי ירושלים
בישראל, יישוב קהילתי הוא יישוב המבוסס על שיתוף חברתי כשהדגש העיקרי בחיי היומיום הוא על חיי הקהילה. בניגוד למושב ולקיבוץ אין ביישוב קהילתי הכוונה תעסוקתית המחייבת את התושבים לעיסוק מסוים או שיתוף כלכלי.
אופי היישוב הקהילתי
בניגוד ליישוב עירוני, על מנת לרכוש קרקע או בית ביישוב קהילתי, נדרש המועמד לעבור ועדת קליטה, הקובעת האם המועמד מתאים למרקם החברתי של היישוב. מבחינה חוקית, החלטות אלו מעוגנות באמצעות אגודה שיתופית אשר תושבי היישוב חברים בה, ומזכירות האגודה מוכרת על ידי המדינה כוועד מקומי המנהל את היישוב במסגרת מועצה אזורית או ועד רובע עירוני במסגרת עירייה.
באופן כללי, יישוב קהילתי מאופיין על ידי חזון משותף שממנו נגזר אופי היישוב ויחסי הפרט והקהילה בו. בין סוגי היישובים הקהילתיים ניתן למצוא יישובים בעלי אופי חרדי, דתי או דתי תורני, יישובים המשותפים לדתיים וחילוניים, ויישובים המשלבים מגורים עם שמירה על איכות הסביבה. לרוב, החלטות ביישובים קהילתיים מתקבלות על ידי אספה כללית או ועדות הפועלות מטעם אספה כללית, בניגוד ליישובים עירוניים בהם ההחלטות מתקבלות על ידי נבחרי ציבור.
היישובים הקהילתיים מתאפיינים באוכלוסייה קטנה יחסית של מאות עד אלפי תושבים, למרות שישנם יישובים חרדיים גדולים המוגדרים כיישובים קהילתיים. כן מתאפיינים היישובים הקהילתיים בהיותם נפרדים מאזורים מטרופוליניים ומקובל שיש בהם איכות חיים גבוהה יחסית.
היישוב מבוסס על משפחות, שכל אחת מהן מנהלת את חייה בנפרד, כשלתושבים יש מחויבות מסוימת כלפי הקהילה (כמו הכנת אירועים והשתתפות בהם, או הדרכת בני הנוער). ביישוב קהילתי אין שיתוף כלכלי בין התושבים, אלא כל מתיישב מוצא את מקור פרנסתו בעצמו ואין חובת תעסוקה במקום.
המדינה מסייעת ליישובים בהקמת תשתיות - דרכים, ביוב, חשמל, מים, וכדומה, ואילו הבתים נבנים בידי התושבים.
צורת התיישבות זו רווחת באזורים בישראל בהם החלה ההתיישבות לאחר מלחמת ששת הימים כגון תוכנית המצפים בגליל, וההתנחלויות שחלק ניכר מהן הוא יישובים קהילתיים.
לרוב, על-מנת להתקבל לאגודה (דהיינו ליישוב), יש לעבור ועדת קבלה של היישוב, ורק מי שמאושר על ידה רשאי לגור ביישוב.
מעמד מוניציפלי
בהתאם לגודלם, מיקומם ואופיים, וכן לאור המגמות לאיחוד רשויות מקומיות, ליישובים קהילתיים שונים מעמד מוניציפלי שונה. חלקם מועצות מקומיות, חלקם ועדים מקומיים במסגרת מועצות אזוריות וחלקם ועדי רובע עירוני במסגרת עיריות שעברו תהליך של איחוד רשויות, תוך שימור המעמד החברתי-קהילתי העצמאי של היישוב הקהילתי.
היסטוריה
בראשית 1975 הוקם גוף בשם "תנועת היישובים העירוניים מעבר לקו הירוק" יזם אותו חנן פורת במטרה לסייע להתנחלויות שהוקמו מעבר לקו הירוק שעד אז התנהלו בנפרד ללא מערכת תומכת. כמנהל התנועה התמנה עוזי גדור, איש בעל ניסיון עשיר בתכנון אזורי התיישבות (הבשור, רמת הגולן, ימית). אחת השאלות שהטרידו את גדור הייתה מה הוא סוג היישוב שבהתנחלויות. היה ברור שקריית ארבע, ימית וקצרין, הם יישובים עירוניים, אבל מה עם עפרה, שילה או בית אל. הן אינן קיבוץ (שהוא ישוב שיתופי) ולא מושב (שהוא ישוב חקלאי). גדור חיבר מסמך המשרטט צורת התיישבות כפרית חדשה, שהעניק לה את השם "יישוב קהילתי". בניגוד למושב שהוא גוף חברתי המתבסס על חקלאות וכללים נוקשים חלוקה שוויונית של אמצעי ייצור חקלאיים כענף קיום בלעדי. היישוב הקהילתי, על פי תפיסתו, הוא ישוב סגור המתנהל על ידי ועד נבחר וועדת קבלה, וחברה המגדירה את אופייה ומקפידה על קיומו: דתי, חילוני, או טבעוני. המכנה המשותף הוא חברתי-קהילתי, ואילו את הבסיס הכלכלי – על כל מתיישב לפתור בעצמו, אם בעבודת חוץ או עיסוק מקומי. ליישוב הסמכות לפקח על אופי המגורים וחזות היישוב. המסמך פורסם ב"נקודה" וגדור עבר בין ההתנחלויות והציע להן לאמצו. הראשונה הייתה ההתנחלות עפרה, ואחריה אלון שבות וכל האחרות.
כשנתיים אחר כך, כששימש גדור אחראי על תכנון פריסת צה"ל, הגיעו אליו חבורת חוקרים מרפא"ל שביקשו להקים ישוב בגוש שגב באיזור שהיה שטח אש. בצד המשבצת שפינה להם הציע גם את רעיון היישוב הקהילתי. "זכור לי יום ששי בערב שנסעתי למפגש עם משפחות הגרעין והצגתי להם את הרעיון– שאומץ על ידם." היישובים יובלים ועצמון היו היישובים הקהילתיים הראשונים שהוקמו בגבולות הקו הירוק.
ניסיונותיו של עוזי גדור לשכנע את ראש המחלקה להתיישבות רענן ויץ לאמץ את צורת ההתיישבות החדשה לא עלו יפה. "ברורה לי התנגדות הסוכנות היהודית. מה יש לה לעשות בכפרים שבסיסם חברתי וכלכלתם עצמית. במקום זאת הציע וויץ את רעיון הכפר התעשייתי ונאבק עליו. רעיון עקר שבניגוד ליישוב הקהילתי המעוגן במציאות העכשווית, בה התעסוקה מגוונת, מתבססת על לימודי מקצוע, אקדמיה ויזמה אישית, מונעת מהמתיישב לבחור את עיסוקו ומכתיבה לו אותו. במבחן התוצאה התמונה ברורה: מאות יישובים קהילתיים ואף לא כפר תעשייתי אחד".
מספר גדור: כעשרים שנה מאוחר יותר שימשתי נציג ראש הממשלה במרכז ההשקעות, והגעתי לפגישה עם מנהל הרשות לפיתוח הפריפריה במשרד התעשייה, משה מרחביה, חבר התנחלות עופרה. משה הזכיר לי מפגש שקיימנו בשעתו עם סנטה יוספטל, מנהלת המרכז החקלאי, המאגד את כל תנועות ההתיישבות. "ביקשנו להצטרף כתנועת היישובים הקהילתיים. סנטה שאלה: כמה יישובים יש לכם, וענית: שישה, אבל יהיו עוד. היא גיחכה ואמרה: יש 300 קיבוצים ו-300 מושבים, ואתם עם השישה שלכם מבקשים להצטרף, ודחתה אותנו." ומשה המשיך: "עברו עשרים שנה. כמה קיבוצים שלא הופרטו נשארו, וכמה מושבים עדיין מקיימים את תקנון המושב ומתקיימים על עבודה עצמית חקלאית. אלו ואלו הפכו למעשה ליישובים קהילתיים. אין ספק שברעיון היישוב הקהילתי היה ראיית הנולד".
"כאן ראוי לציין שהוגה רעיון ה'יישוב הקהילתי' היה עוזי גדור, שעבד באגף התכנון (שהיה משותף לצה"ל ולמשרד הביטחון). 'היישוב הקהילתי' על פי חזונו, ששורטט גם הלכה למעשה כמודל כתוב ומובנה, יהיה מבוסס על שיתוף חברתי בלבד. השיתוף הכלכלי המאפיין את הקיבוצים והמושבים, איננו כלול בו. הוא חיפש 'למכור' את ה'סחורה' שלו. הרגשנו שהמודל שלו מתאים לנו כמו כפפה ליד. 'קנינו'."
ראו גם
יישובים קהילתיים בישראל
קישורים חיצוניים
שני חמדת ולשם סלע (מראיינות). סיפורו של משה מרחביה-עפרה, אתר יש"ע, 11 בינואר 2017
באתר הרשמי, תחת הערך היישוב הקהילתי.
הערות שוליים
*
קטגוריה:גאוגרפיה עירונית ישראלית
קטגוריה:צורות התיישבות בישראל | 2024-10-02T09:00:02 |
קרב ווטרלו | שמאל|ממוזער|250px|מפת הקרב
שמאל|ממוזער|250px|שחזור של קרב ווטרלו שנערך בשנת 2011.
קרב ווטרלוֹ נערך ב-18 ביוני 1815 בווטרלו שבבלגיה והיה הקרב המכריע שהביא דה פקטו לסיום המלחמות הנפוליאוניות. הקרב נערך בין כוחות הצבא הצרפתי בפיקודו של נפוליאון בונפרטה לבין כוחות הקואליציה האנטי-צרפתית השביעית, כאשר העיקריים בהם היו כוחות בריטניה בפיקודו של ארתור ולסלי - הדוכס מוולינגטון, שהיה המפקד העליון של כוחות הקואליציה, וכוחות פרוסיה בפיקודו של גבהרד לברכט פון בליכר בן ה-72.
רקע
הקרב בווטרלו היה שיאה של מערכת ווטרלו, סדרה של קרבות שנערכו בין 15 ל-18 ביוני 1815 בין הצרפתים לבין כוחות הקואליציה השביעית. תבוסת הצרפתים הביאה לתום שלטון מאה הימים, שהיה הפרק האחרון במלחמות הנפוליאוניות.
מספר חודשים לפני הקרב הצליח נפוליאון להימלט מהאי אלבה, בו שהה במעצר, ולשוב לפיקוד על כוחות הצבא הצרפתי. כתגובה לכך, התגבשה מחדש קואליציה של מעצמות אירופה כנגד נפוליאון, שיצא למערכה כדי להנחית מכה ניצחת על אויביו. עד יוני הספיקו להתייצב מול צרפת רק כוחות בריטניה וכוחות פרוסיה, בעוד שהכוחות האוסטרים והרוסים היו עדיין רחוקים מהזירה.
תנועתו המהירה של נפוליאון, בראש צבא הצפון, שמנה כ-126 אלף חיילים, הפתיעה את וולינגטון. בחששו כי נפוליאון ינתק אותו מנמלי התעלה החל וולינגטון לסגת מערבה מבריסל. לאמיתו של דבר, מטרתו של נפוליאון הייתה לתקוע טריז בין הבריטים לפרוסים, ונסיגתו של וולינגטון הועילה לו.
לקרב ווטרלו קדמו שני קרבות נפרדים בין הצבאות: קרב קאטר ברה בין הצרפתים לבריטים אשר לא הוכרע, וקרב ליני שהסתיים בניצחון צרפתי גדול על הצבא הפרוסי שספג 34 אלף הרוגים (לעומת 11,500 הרוגים לצרפת). הפרוסים נסוגו, אך לא לאחור, כצפוי, אלא לכיוון צפון מערב. פון בליכר, שנפצע בליני, מינה תחתיו את ראש המטה שלו, אוגוסט ניידהרדט פון גנייזנאו, והורה לו לנוע לואבר (Wavre), ממנה יכלו לתמוך בכוחות של וולינגטון. בכך סיכל את התוכנית הצרפתית להכות בכל אויב בנפרד, כפי שעשה נפוליאון פעמים רבות לאורך מלחמותיו.
מחסור במודיעין ופקודות עמומות של נפוליאון לפקודו המרקיז דה גרושי לרדוף עם 33,000 חיילי הקורפוס הצרפתי השלישי והשישי אחרי הפרוסים הנסוגים, תרמו באופן מכריע לתבוסה בווטרלו. גרושי החל את המרדף מאוחר, ב-17 ביוני, והדבר איפשר לפרוסים להתארגן. גרושי השיג את הקו האחורי של הנסוגים בפיקוד פרידריך אוגוסט וילהלם פון בראוס, אלא שהוא הצליח, בקרב עיקש ולמרות נחיתות מספרית, לעכב את המרקיז הצרפתי ליד הנהר דייל (Dyle). כוחותיו של גרושי נותרו מאחור והיו חסרים מאוד בשדה הקרב העיקרי בווטרלו. בלילה שבין 17 ל-18 ביוני, הצטרפו הכוחות הפרוסים הנסוגים בואבר לגיס של פרידריך וילהלם פון בילוב, שלא היה נוכח בליני, ומשם הצליחו להצטרף ב-18 ביוני אחר הצהרים למערכה בווטרלו.
לאחר התבוסה הפרוסית בליני, עמדתו של וולינגטון בקאטר ברה הפכה לבלתי ניתנת להגנה. ב-17, שהיה יום גשום, הסיג וולינגטון את כוחותיו לעמדה שנסרקה מראש בוטרלו.
הטקטיקה וההכנות לקרב
לקראת קרב ווטרלו עמדה בפני וולינגטון בעיה קריטית, הצבא הצרפתי תחת פיקודו של נפוליאון היה גדול ומנוסה יותר מהצבא הבריטי. לפיכך, חיפש וולינגטון אתר בו יוכל להתמודד בצורה המיטבית מול כוח עדיף, האתר שנבחר היה רכס מוגבה על הדרך לבריסל. עמדתו של וולינגטון הייתה מוגנת מימין על ידי חוות הוגמון (בצרפתית: Hougomont), בית אבן כפרי המוקף גדר אבנים וחורשה בחסותן יכלו כוחותיו לתפוס מחסה.
וולינגטון הכיר בחשיבות חוות הוגמון כמגן מסיבי לאגפו הימני, והבין שעליו להחזיק במתחם בכל מחיר. החומה הייתה מבוצרת ובעלת פתחים קטנים, המוסתרים על ידי צמחייה, ששימשו את הבריטים כחרכי ירי. הוגמון הייתה ממוקמת בשדה פתוח כך שלחיילים הצרפתים כמעט ולא היה מחסה אל מול אש המגנים. בנוסף, חיילי אויב שטיפסו על חומת המתחם, נתקלו ברומחי החיילים הבריטים שהתבצרו במקום.
האמצע של וולינגטון היה מוגן בידי מתחם חווה מבוצר נוסף, לה האי סיינט (La Haye Sainte), בו התבצרו 400 חיילי רגלים, ואגף שמאל בידי מתחם מבוצר שלישי, פאפלוט (Papelotte), ששלט על הדרך מוואבר, ממנה היו צפויים להגיע הגייסות הפרוסים.
גורם חשוב שבא לעזרתו של וולינגטון היה מזג האוויר. הגשם שירד במהלך הלילה הפך את הקרקע בחלקים משדה הקרב לבוצית, הדבר האט את התקדמותם של הצרפתים ואיפשר למגינים לנתב את ההתקפה לעבר אתרים הניתנים להגנה אפקטיבית יותר.
מהלך הקרב
ההתקפה על הוגמון
השימוש בהוגמון כנקודת עוגן לאגף הימני של הכוחות הבריטיים, הציב בפני נפוליאון בעיה טקטית רצינית עוד בטרם החל הקרב. בנוסף, חוסר הידיעה על מקומם של הכוחות הפרוסיים מאז מנוסתם מליני יומיים קודם לכן, ומועד הגעתם הצפוי למערכה, הציבו בפני נפוליאון לוח זמנים בעייתי בכל הקשור למועד פתיחת הקרב. תחילת המתקפה נדחתה במשך שעות בתקווה שהאדמה, שהייתה בוצית מהגשם שירד במהלך הלילה הקודם, תתייבש במידה מספקת כדי לעמוד במשקלם של תותחי הארטילריה ושל שאר הכוחות הצרפתיים, אך ללא הועיל. הבוץ פגע קשות בחופש התנועה של חיל הרגלים, והפרשים התקדמו בכבדות לעמדותיהם. כשהארטילריה הצרפתית פתחה בסופו של דבר באש על כוחותיו של וולינגטון, בערך בשעה 11:35 בבוקר, הנזק היה קטן מהצפוי בשל האדמה הרכה שספגה את פגיעתם של רבים מפגזי התותחים הצרפתיים, ולא אפשרה ריקושט שהיה צורת ירי מקובלת בתקופה ההיא.
מרכיב מכריע בתוכנית הקרב הצרפתית היה הניסיון למשוך את כוחות העתודה של וולינגטון להגנת הוגומון באגפו הימני, אולם ההתקפות הצרפתיות על המתחם נהדפו, והוגומון הפכה למעשה ל"קרב בתוך קרב" - אלפי חיילים צרפתים נכתשו בהתקפות שלא הניבו פרי, בזמן שרק חלק קטן מכוחות העתודה של וולינגטון הוקצו לקרב זה.
התקפת חיל הרגלים הצרפתי
בשעה 1:30 בצהריים נע הגיס הראשון תחת פיקודו של ד'ארלון נגד האגף השמאלי של וולינגטון, שהורכב ברובו מאוגדת הרגלים החמישית תחת פיקודו של גנרל תומאס פיקטון. ההתקפה זעזעה את קווי הקואליציה ונראה היה שידם של הצרפתים על העליונה, גנרל פיקטון נהרג בשעה שהורה על מתקפת נגד, והקו הבריטי החל להתפורר.
ברגע קריטי זה הסתערו שתי חטיבות פרשים בריטיות על הצרפתים תוך שהן גורמות להם נזק כבד, ההתקפה הצרפתית נהדפה, אך במחיר נפגעים רבים בקרב הפרשים הבריטיים.
התקפת הפרשים הצרפתיים
מעט לפני ארבע אחר הצהריים, הבחין המרשל מישל נה בתנועה לאחור של כוחות הקואליציה, וחשב בטעות כי התמרון להתארגנות מאחורי הרכס הוא נסיגה כללית, והחליט על מתקפה מהירה. עקב תבוסת כוחותיו של ד'ארלון וכוחות חיל רגלים רבים שהוקצו להתקפה חסרת התועלת על הוגמון, נותרו לנה עתודות חיל רגלים מצומצמות ביותר, ולפיכך החליט לנסות ולשבור את האמצע של וולינגטון בעזרת שימוש בחיל פרשים בלבד.
נה הורה על הסתערות של כ-5,000 קירסירים במעלה הרכס התלול, וכשאלו נהדפו שלח 9,000 פרשים כבדים למתקפה אימתנית על כוחות הקואליציה. חיילי הרגלים של הקואליציה הגיבו באמצעות יצירת ריבועים הגנתיים. חוסר היכולת של הפרשים הצרפתיים להתמודד עם המערך ההגנתי של חיל הרגלים, בתוספת האש הטורדנית של הארטילריה הבריטית ותקיפות-הנגד הנחרצות של גדודי הפרשים הקלים הבריטים, הביאו את נה למסקנה הבלתי נמנעת, כי שימוש בפרשים בלבד לא יביא לתוצאה משמעותית.
הגעת הכוחות הפרוסים לקרב
בשעה 16:30 לערך הגיע הגיס הפרוסי הרביעי תחת פיקודו של הרוזן פון בילוב אל המערכה. בילוב הצעיד את כוחותיו למתקפה על האגף הימני הצרפתי המדולל מתוך כוונה לאגף את הצרפתים ולכבוש את הכפר פלנסנואה (בצרפתית: Plancenoit) שבעורפם. נפוליאון שלח את הגיס השישי הצרפתי בפיקודו של הרוזן לובאו להגן על אגפו הימני והעורף הצרפתי. תוך זמן קצר החל קרב עיקש על השליטה בכפר.
בשעות אחר הצהריים הגיע למערכה הגיס הפרוסי הראשון תחת פיקודו של הרוזן זייטן. זייטן פנה לחיזוק אגפו השמאלי של וולינגטון, שנפגע קשות בקרבות היום, תוך שהוא יוצר רצף טאקטי בין כוחותיו של וולינגטון לכוחותיו של בילוב. הכוח האנגלו-פרוסי המאוחד החל ללחוץ את הכוחות הצרפתים (שהיו כעת ערוכים בצורת פרסה): אגף שמאל בהוגמון, האמצע בלה האי סיינט ואגף ימין מגן על פלנסנואה.
התקפת המשמר הקיסרי
לאחר התקפות רבות על הרכס בו נערכו כוחות הברית, הצליחו הצרפתים לתפוס את מתחם לה האי סיינט, תוך שהם חושפים את הכוח האמצעי של וולינגטון. בשעה 19:30 החליט נפוליאון להטיל את עתודותיו האחרונות אל המערכה, ושלח את גדודי המשמר הקיסרי (המורכב מהחיילים המנוסים והמצטיינים מקרב הצבא הצרפתי) אל עבר הבריטים. התקפת המשמר הקיסרי, שנתקלה באש תופת של פגזים ושל קליעי חיל הרגלים הבריטי, נשברה לבסוף, והמשמר החל לסגת באי-סדר. נסיגת המשמר עוררה גלי בהלה בקרב הצרפתים והקו הצרפתי החל להישבר. באותו הזמן החלו הגייסות הפרוסים להכריע את המגינים הצרפתים בפלנסנואה, שהחלו בנסיגה שהפכה למנוסה.
עם רדת החשיכה, היה הקו של נפוליאון שבור לחלוטין, הארטילריה נתפסה בידי כוחות הקואליציה ורוב הצבא הצרפתי נמצא במנוסה רבתי.
התוצאות
250px|שמאל|ממוזער|מונומנט לזכר קרב ווטרלו, בשדה הקרב
ב-22:00 לערך נפגשו וולינגטון ובליכר במטהו הנטוש של נפוליאון, למה שנחשב כסיכום הקרב. אבדות האנגלים (הרוגים ופצועים) הסתכמו בכ-15,000, והפרוסים ספגו כ-7,000. לעומתם, אבדות הצרפתים היו כ-25,000 פצועים והרוגים וכ-8,000 שבויים.
נפוליאון אמנם לא נכנע מיידית לאחר שהובס בקרב, אלא חזר לפריז, ואולם, משנכזבה תקוותו לתמיכה עממית, התפטר ב-22 ביוני לטובת בנו ששהה באוסטריה. כחודש לאחר הקרב נכנע נפוליאון והוגלה לאי סנט הלנה, שם בילה את שארית חייו.
וולינגטון, שעוד לפני ווטרלו נחשב למפקד בעל מוניטין, הפך ליקירה של בריטניה, ומונה למפקד העליון של הצבא הבריטי לכל ימי חייו. החל מסוף שנות העשרים של המאה ה-19 החל וולינגטון לעסוק בפוליטיקה מטעם המפלגה השמרנית, ואף שירת כראש ממשלה מטעמה בין השנים 1828–1830 (ושוב בכהונה קצרה ב-1834).
קרב ווטרלו בתרבות
קרב ווטרלו תואר בקצרה על ידי ויקטור הוגו בספרו עלובי החיים, בין היתר מנקודת מבטו של אחד מהנבלים בספר, שעסק באותה עת בבזיזת גופות בתום הקרב.
הקרב היה נושאו של סרט הקולנוע "וטרלו", בכיכובו של רוד סטייג'ר, משנת 1970.
השיר "וטרלו" בביצוע להקת אבבא השוודית זכה באירוויזיון 1974, ונבחר לשיר היובל באירוויזיון.
מספר מבנים, יישובים ואתרים קרויים על שם הקרב, בעיקר ברחבי הממלכה המאוחדת וארצות האימפריה הבריטית לשעבר:
גשר ווטרלו - אחד מגשרי לונדון החוצים את נהר התמזה.
תחנת ווטרלו - תחנת רכבת ראשית ומרכז תחבורה במרכז לונדון.
גשר ווטרלו החוצה את הקונווי סמוך לבטווס-אי-קוייד בצפון ויילס.
ראו גם
הטקטיקה והאסטרטגיה האירופאית בעת החדשה
אגרטל וטרלו
לקריאה נוספת
ג'ון קיגן, פני הקרב, הוצאת מערכות, 1981.
Geoffrey Wootten, Waterloo 1815: The birth of modern Europe UK, Osprey, 1992.
Gregory Fremont-Barnes, The Napoleonic Wars (4): The fall of the French empire 1813-1815, Oxford, UK, Osprey, 2002.
קישורים חיצוניים
שטפן צוויג, תיאור מפורט של הקרב, מתוך ספרו "שעות הרות גורל", באתר תולדוט
משה גלעד, במלחמה כמו במלחמה, באתר את, 21.5.2015
ישי פלג, אימפריות נופלות: כך הובס נפוליאון במלחמת העולם אפס, מגזין מקור ראשון, א׳ בשבט ה׳תשע״ח, 17 בינואר 2017
שדריו של ולינגטון ב-19 ביוני 1815
הערות שוליים
ווטרלו | 2024-10-15T11:34:09 |
הר הגלבוע | שמאל|ממוזער|250px|מבט מזרחה מהר שאול
שמאל|ממוזער|250px|מבט מערבה לעבר עמק יזרעאל מפסגת הר ברקן, רכס הגלבוע
שמאל|ממוזער|250px|הנוף מראש הר הגלבוע
250px|ממוזער|הגלבוע במבט ממרפסת חדר האוכל בקיבוץ תל יוסף
הגלבוע הוא רכס הרים בישראל, המהווה את השלוחה הצפון־מזרחית של הרי השומרון.
במפת הקרן לחקר ארץ ישראל משנת 1882 נקרא הרכס ג'בל פקועה, על שם היישוב פקועה השוכן בו.
גאוגרפיה
כיוונו הכללי של הרכס הוא דרום-מזרח–צפון-מערב, אורכו כ-18 קילומטר ורוחבו כ-8 קילומטרים. רכס הגלבוע מורכב מ-11 פסגות, הגבוהה בהן היא פסגת מלכישוע (536 מטר). חלק מהפסגות הנוספות הן הר אבנר (499 מטר), הר ברקן (497 מטר), הר יצפור (475 מטר), הר לפידים (434 מטר), הר אחינעם (451 מטר), הר אבינדב (440 מטר) והר שאול (302 מטר). גבולות הרכס הם נחל בזק בדרום, עמק יזרעאל במערב, עמק חרוד בצפון ועמק הירדן ממזרח.
דמותו של הרכס עוצבה כתוצאה מהפעילות לאורך העתק גלבוע כרמל. ההעתק הפועל במגמה צפונית-מערבית, נוצר כתוצאה מתזוזה צפונית של הבקע הסורי-אפריקני, לכן מתרומם קצהו המזרחי והוא תלול יותר מאשר קצהו המערבי. במבט על ההר מעמק חרוד, הנמצא בגובה של כ-100 מטרים מתחת לפני הים, נראה הרכס כמערכת צוקים גדולה ותלולה - גובה של עד 650 מטרים מעל פני השטח.
ברוב שטחו של הגלבוע האקלים הוא ים-תיכוני ויורדים בו כ-450 מ"מ משקעים בשנה. על פסגת ההר עובר קו פרשת המים העילי של ארץ ישראל, וזו הנקודה המזרחית ביותר בה עובר קו זה, כ-12 ק"מ בקו אווירי מהירדן.
כ-7,200 דונם משטח ההר הוכרזו כשמורת טבע.
גאולוגיה
המאפיינים הטבעיים של הר הגלבוע הם סלע גיר קשה. הרים תלולים וצמחייה רבה ומגוונת. הסלעים העיקריים המרכיבים את ההר הם דולומיט, גיר, קירטון, צור ובזלת.
יחידות הסלע הנחשפות בשולי הגלבוע משתייכות לחבורות יהודה, הר הצופים, עבדת, טבריה וים המלח. החבורות העיקריות הן:
חבורת עבדת הכוללת שלוש תצורות בעובי של 450 מטר.
תצורת מרוז - גיר מצורר בחילופין עם קירטון וכן צור המופיע בעדשות. גג התצורה מתאפיין במצוקים מסיביים. גיל התצורה אאוקן תחתון ועובי התצורה - 80 מטר.
תצורת יזרעאל - גיר ליתוגרפי, הנראה כמו הדפס אבן בשל עוביו הדק, עם שכבות דקות של צור. העובי משתנה מ-167 מ' באזור נחל בזק ל-50 מ' בצפון בגלבוע, הגיל - אאוקן תיכון.
תצורת בר כוכבא - גושים של סלעי משקע, בעיקר אבן גיר, וסלעי בזלת מגיל אאוקן. בסיס התצורה מסיבי ויוצר מצוקים תלולים. המסלע בבסיס גירי ומכיל נומוליטים ומאובני אצות בצפיפות רבה. העובי המרבי החשוף הוא כ־100 מ'.
חבורת טבריה כוללת תצורה אחת והיא תצורת הורדוס וכוללת קילוחי בזלת הנחשפים במורדות הגלבוע. התצורה מחולקת לשתי יחידות:
קונגלומרט תחתון מורכב מחלוקים מקומיים מסלעים מגיל קרטיקון תחתון עד אאוקן תיכון, ומלוכד היטב. עוביו עד 20 מ'.
גושי סלעי משקע הכוללים שכבות דקות של חלקים קטנים של קלציט, חול ירקרק, דולומיט לבן וצהבהב וקירטון. עובי מכ־30 מ' עד ל-160 מ'.
גיל בסיס תצורת הורדוס באזור עתיק מ-15 מיליון שנה, הגיל נקבע לפי זרמי הבזלת המשולבים בו ונמצאו במחצבת חפציבה.
חבורת ים המלח מגיל מיוקן עליון עד פליסטוקן וכוללת את התצורות הבאות:
קונגלומרט אום-סבונה - קונגלומרט המורכב מחלוקי בזלת וחלוקים אחרים אשר עוביו הוא 20–70 מ'.
תצורת בירה ובזלת תיכונה - אלו הם סדרה של סלעי משקע ששקעו בסביבה של לגונה בעמק הירדן המרכזי. תצורת הבזלת התיכונה הוא שם לזרמי בזלת דקים: נמצאו שני זרמי בזלת, בעובי 5–7 מ' כל אחד. גילם: הזרם התחתון כ־5.8-6.2 מ.ש. וגיל העליון כ־5.9 - 5.3 מ.ש.
תצורת גשר - מורכבת מאבן גיר שנוצר בסביבה אגמית ומכאן גם מצבורי הגבס באזור.
בזלת הכיסוי - היא רצף קילוחי הבזלת המכסים את רמות הגליל התחתון המזרחי. גיל בזלות אלה נמצא בתחום 4-5.3 מ.ש. ניתן למצוא אותם בהרי הגלבוע באזור נורית.
קונגלומרט ואדי מליח - מונח לאורך אפיק נחל בזק על גבי חווארים. הקונגלומרט מורכב מחלוקים גסים ממקור סמוך, במיון גרוע, במקומות תמוך בוץ ואף מכיל שכבות חוואריות וקרקע מאובנת.
במחצבות בשולי הגלבוע: מחצבת גדעונה, מחצבת בית-אלפא ומחצבת אבינדב מבוצעות בדיקות גאולוגיות כאשר יש תוכנית להפוך את מחצבת חפציבה, מחצבה נטושה, לאתר פתוח לתצוגה גאולוגית. על המחצבה נאמר
המעיינות
מהרכס נובעים יותר מעשרה מעיינות - השופעים שבהם נמצאים ברובם למרגלות ההר. בחלקים הגבוהים של ההר, נובעים מעיינות שכבה, המקבלים את מימיהם מגשמי ההר, 400 -500 מ"מ בשנה: עין שאול, עין נורית ועין הסמל. לרגלי ההר נובעים קבוצת מעיינות שופעים יותר: עין יזרעאל, מעיין חרוד, עין שוקק, עין מודע ועין עמל בגן השלושה (הסחנה). מעיינות אלה מקבלים את מימיהם מאקוויפר ההר, מאגן היקוות של צפון השומרון.
המעיינות פורצים בבסיס הרי הגלבוע בשל חשיפת השכבות הנושאות מים לאורך העתק גלבוע כרמל. בעקבות יצירת ההעתקים הופיעו בשטח המגע בין עמק בית שאן לבין הרי הגלבוע נביעות המים המרובות.
בגלל המעיינות הרבים באזור, אמר ריש לקיש "גן-עדן, אם בארץ ישראל הוא- בית שאן פתחו". (עירובין י"ט עא). שפע המעיינות הביא לכך שעל פי בקשת מועצה אזורית בקעת בית שאן שונה השם של האזור ל"עמק המעיינות". שפע זה גרם גם ליישובי הסביבה לפתח את תחום התיירות במקביל לחקלאות המסורתית.
הצומח
ממוזער|250px|אירוס הגלבוע
שמאל|ממוזער|250px|מטיילים בשביל האירוסים בהר
הר הגלבוע מתאפיין בצמחייה מסוג "בתה ים תיכונית" (צורת צמחייה בה שולטים בשטח בני שיח, שגובהם אינו עולה על 50 ס"מ, בשילוב עם צמחים עשבוניים).
בגלבוע גדלים מאות מינים של צמחים היוצרים בעונת הפריחה מרבדי פריחה מרהיבים, ובהם כלניות, נוריות, צבעוני ההרים, שבטן לבן ופרגים.
הייחודי שבהם הוא אירוס הגלבוע פורח בסוף מרץ ותחילת אפריל. אירוס הגלבוע נחשב מין אנדמי, הגדל רק בגלבוע ובצפון השומרון.
בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 נטעה קרן קיימת לישראל בגלבוע כ-20 אלף דונם של עצים, רובם ככולם אורנים.
החי
בגלבוע נמצאים בעלי חיים רבים כמו צבאים, זאבים, חזירי בר, ארנבים, שפני סלע, עטלפי פירות וקיפודים. כמו כן, נמצאים בגלבוע יונקים קטנים כמו מריון מצוי, גרביל הסלעים, עכבר הבית ונברן השדה. בהר נמצאים החיוויאי והצופית ונחשים כמו האפעה, צפעון שחור ועין החתול האדמדם. זוחלים המצויים בהר הם הקמטן, החומט המנומר, חומט הפסים, חומט ננסי וחומט נחשוני וכן חרדון מצוי, צב היבשה והזיקית.
היסטוריה
הגלבוע מוזכר בתנ"ך בשם "הר הגלעד" בסיפור גדעון, שופטים פרק ז', "וְעַתָּה, קְרָא נָא בְּאָזְנֵי הָעָם לֵאמֹר, מִי-יָרֵא וְחָרֵד, יָשֹׁב וְיִצְפֹּר מֵהַר הַגִּלְעָד" , ונזכר בשמו המוכר "גלבוע" בספר שמואל, ובספר דברי הימים, בסיפור על נפילת שאול ובניו במלחמה נגד הפלשתים כמקום שבו נפלו הבנים והתאבד שאול ובקינתו של דוד. בתנ"ך לא נזכרים יישובים על ההר, אבל במסגרת ההתיישבות הוקמו מספר יישובים ששמם שואב השראה מהקינה כדוגמת שדי תרומות ומגן שאול. בדומה לכך, מעיין חרוד, עמק חרוד, וקיבוצי עין חרוד (איחוד ומאוחד) שואבים את שמם מהפסוק הנזכר לעיל.
בתקופה הביזנטית התקיים יישוב קטן בחלקו הדרום מזרחי, שאת חורבותיו ניתן לראות גם כיום.
קרב קטן בין צבא הממלכה הצלבנית לסולטאן צלאח א-דין התרחש למרגלות הגלבוע ב-1183.
קרב עין ג'אלות ב-1260 נערך למרגלות הגלבוע. הצלחתם של הממלוכים המוסלמים מול המונגולים סימנה את סוף ההתקדמות מערבה של האימפריה המונגולית והבטיחה את הישרדותה של הסולטנות הממלוכית.
לפני מלחמת העצמאות היו בגלבוע כ-15 כפרים ערבים, כפרים אלו שימשו בסיסים לכנופיות בתקופת המרד הערבי ומלחמת העצמאות. בשנת 1937 נרצח על ההר סמל משה רוזנפלד, שנחשב להרוג הראשון במאורעות תרצ"ו-תרצ"ח. על שמו מעיין "עין הסמל". אנדרטה לזכרו נמצאת "בעמק הנעלם". בתחילת מלחמת העצמאות ירו הערבים מהכפרים על הגלבוע על כלי רכב שנסעו בכביש בית-שאן עפולה, ועל עובדים בפרדס ובמחצבת גדעונה. בחודש מרץ 1948 עשתה מחלקה של אנשי ישובי האזור מגדוד גדעון של חט' גולני, מארב לכנופיות סמוך לכפר נוריס. המארב התגלה. התפתח קרב, שבסופו היו לנו שבעה הרוגים מבני העמק. לזכרם הוקם גלעד על גבעת יהונתן.
בהמשך כבש צה"ל את מחציתו הצפונית של הגלבוע עד שולי הרכס ובמלחמת ששת הימים נכבש גם יתר הגלבוע. כיום מצויים על ההר 12 כפרים ערביים ו-5 יישובים יהודיים: מלכישוע, מירב, מעלה גלבוע, גן נר ונורית, בעבר הייתה תוכנית להקמת יישוב שישי בשם "מיכל" אולם תוכנית זו נגנזה לאחר שהחברה להגנת הטבע התנגדה להקמה בגלל הפגיעה הסביבתית שתיגרם.
ייצור חשמל
על הר הגלבוע נבנתה תחנת הפקת חשמל בשיטת "אנרגיה שאובה". במערכת נבנים שני מאגרי מים, העליון על פסגת ההר בסמוך לקיבוץ מעלה גלבוע והתחתון למרגלותיו ליד קיבוץ רשפים. בין המאגרים מחבר צינור אנכי בגובה 500 מטר. הזרמת המים מהמאגר העליון לתחתון מאפשרת הפקת 300 מגה-וואט למשך כ-10 שעות. המערכת אמורה להיכנס לפעולה תוך 90 שניות, מה שיאפשר מענה מהיר לתקלות ברשת החשמל. העלאת המים בחזרה למאגר העליון אורכת כ-13 שעות ודורשת כ-380 מגה וואט, אך אמורה להתבצע בשעות הלילה, בהן תעריף החשמל זול משמעותית. סיום בניית הפרויקט מתוכנן לחודש יוני 2018.
סמוך לקיבוץ מעלה גלבוע ניצבת גם חוות הרוח במעלה גלבוע ובה 14 טורבינות רוח להפקת חשמל.
אזכורים בזמר העברי
הר הגלבוע מוזכר בכמה שירים ופזמונים עבריים מוכרים, ובהם: "קדרו פני השמים" של יהושע פרושנסקי ("על הר, על הר נשא גבוה שומרים עברים חונים, ואל הרי, הרי גלבוע פניהם מועדים"), "בהר הגלבוע" של לאה נאור ("יבש הקיץ בעתו בהר הגלבוע, נשען שאול על חניתו בהר הגלבוע"), "שיר העמק" של נתן אלתרמן ("באה מנוחה ליגע", ובהמשך: "אופל בהר הגלבוע, סוס דוהר מצל אל צל"), "בת שישים" של דידי מנוסי (שורת הפתיחה: "את ראשו של הגלבוע מישהו צבע אדום"), "זמר" של אברהם שלונסקי ("לא אורחת גמלים ירדה לכרוע, לא דבשת היא אל מול כוכב, זה הרים, הרים שבגלבוע, הררים צופים אלי מרחב"), "יעלה ויבוא" של יורם טהרלב ("על גלבוע כגבעול יעלה נורא המלך, יעלה נורא המלך והחרב בלבבו"). "שיר על רעי" של דני בירן ("כמו גם שאול וכמו בנו יונתן, להט האש של יום קשה. כך גם נפל בין תימרות העשן על הגלבוע גם משה"). "שאי לך מולדת" של יעקב ליכטמן ("מִמְּרוֹמֵי הַר תָּבוֹר וְגִלְבּוֹעַ שְׂאִי לָךְ מוֹלֶדֶת, שְׁבוּעַת אֱמוּנִים עַד עוֹלָם פֹּה לִחְיוֹת וְלִגְוֹעַ; בְּרִיתֵנוּ עָמָל וְדָמִים"). גם מחצבת גדעונה מונצחת בשיר "מחצבה" של יוסף אוקסנברג.
ראו גם
המוסד החינוכי גלבוע של השומר הצעיר
דרך נוף הגלבוע
לקריאה נוספת
ספי בן-יוסף ומנחם מרקוס, מדריך ישראל החדש כרך 7, שומרון ובקעת הירדן, עמוד 60
כל מקום ואתר הוצאת משרד הביטחון והוצאת כרטא, תשל"ח 1978. עמוד 125
עמנואל הראובני, קום והתהלך הארץ - מדריך לשמורות טבע בישראל, הוצאת משרד הביטחון, 1985
עודד פורת, לצאת לטבע בשישי, מקור ראשון - 7 במאי 2008
קישורים חיצוניים
מסלול טיול לגלבוע ולנחל הקיבוצים
מסלולי טיול באזור הר הגלבוע, באתר קק״ל-אי ירוק
אל הגלבוע בדרך הפיתולים
הגלבוע בנוף ואדם בארץ ישראל, וינגייט
דרך נוף הגלבוע
לנושאי הגאולוגי והמעיינות:
יוסי חצור ויעקב מימרן, שברים, גלישות, ופעילות מגמטית למרגלות הגלבוע החברה הגאולוגית הישראלית
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: גאולוגיה
גלבוע
קטגוריה:השומרון: שמורות טבע
גלבוע | 2024-07-11T18:17:16 |
מכבי תל אביב בכדורסל | REDIRECT מכבי תל אביב (כדורסל) | 2005-06-10T17:59:58 |
מכבי תל אביב בכדורגל | REDIRECT מכבי תל אביב (כדורגל) | 2005-12-29T12:28:26 |
ABC (שפת תכנות) | ABC היא שפת ציווי וסביבת תכנות שפותחה על ידי המכון הלאומי ההולנדי למחקר במתמטיקה ומדעי המחשב (CWI).
זוהי שפת תכנות אינטראקטיבית, מובנית, עילית, קלה להבנה ושימוש, שפה למטרה כללית, שיכולה להחליף למשל את BASIC, Pascal או AWK. היא איננה שפת תכנות למערכות, אך היא טובה ללימוד בתור שפה ראשונה.
ב-ABC קיימים רק חמישה טיפוסי נתונים שניתן לשלבם בקלות: Strong type (כלומר לא ניתנים להמרה לא מפורשת), אולם ללא הצהרות. המידע מוגבל רק על ידי זיכרון המחשב; תמיכה בתכנות (top-down); קינון על ידי חריצה. התוכניות ב-ABC הן לרוב קצרות פי 4 מתוכניות דומות בפסקל או C, וקריאות יותר.
ABC מכילה סביבת תכנות עם עריכה מונחית-תחביר, הצעות, משתנים נמשכים, שולחנות עבודה מרובים ואריתמטיקה עם דיוק אינסופי.
דוגמה לפונקציה אשר אוספת רשימה של כל המילים במסמך:
HOW TO RETURN words document:
PUT {} IN collection
FOR line in document:
FOR word IN split line:
IF word not.in collection:
INSERT word IN collection
RETURN collection
השפה הוסבה למערכות יוניקס, DOS, אטארי ומקינטוש. ABC השפיעה על תכנונה של פייתון.
ראו גם
תכנות
קישורים חיצוניים
מבוא קצר לשפת ABC
קטגוריה:שפות תכנות
קטגוריה:הולנד: המצאות | 2023-12-19T15:49:40 |
תיירות חוץ | REDIRECTתיירות | 2005-03-02T17:20:39 |
ארכיפלג | שמאל|ממוזער|250px|הארכיפלג של האיים הבלאריים
אַרְכִיפֶּלָג הוא קבוצת איים. ישנם ארכיפלגים באוקיינוסים, שם קבוצת איים קטנה מוקפת במאות ואלפי קילומטרים של מים, ואילו ארכיפלגים אחרים נמצאים בקרבת יבשות.
ארכיפלגים נוצרים בתהליכים שונים. ישנם ארכיפלגים שנוצרים מהתפרצות הרי געש לאורך קווי שבר בקרום כדור הארץ. ארכיפלגים אלו נפוצים ב"טבעת האש", קו השבר שמקיף את האוקיינוס השקט, ובהם איי הוואי ופולינזיה. לעומתם, ארכיפלגים אחרים הם ארכיפלגים של אטולים, שנוצרים מ"בנייה" איטית על ידי מיקרואורגניזמים.
מקור המילה הוא איטלקי, על שום הים האגאי שמכונה "ארכיפלגו" (Archipelago). אומנם המילים הבסיסיות מקורן ביוונית ("ארכי" (ἄρχι) פירושה "ראשי", ו"פלאגוס" (πέλαγος) פירושה "ים"), אך אין תיעוד של המילה ארכיפלג ביוונית. אי כך משערים שהאיטלקים, שהכירו את הים האגאי המשובץ באיים (כלומר בארכיפלגים), קראו לו כך, ומשם המילה הושאלה לכל מקבץ איים, לאו דווקא בים האגאי.
דוגמאות
ממוזער|385x385 פיקסלים|ארכיפלג סטוקהולם
אירופה
האיים האזוריים
האיים הבלאריים
האיים הבריטיים
האיים הדודקאנסיים
איי מדלנה מצפון לסרדיניה
איי פארו
האיים הקיקלאדיים (בים האגאי)
האיים הקנריים
איי שטלנד
איי פונטיין
אסיה
אינדונזיה
איי אנדמן
איי לקשאדוויפ
האיים המלדיביים
איי ניקובר
האיים הקוריליים
יפן
הפיליפינים
בחריין
אמריקה
האיים האלאוטיים
האיים האנטילים
איי בהמה
איי גלאפגוס
איי הוואי
ארכיפלג בוקאס דל טורו
איי וינדוורד
אפריקה
איי טריסטן דה-קונייה
איי כף ורדה
איי סיישל
ארכיפלג קומורו
ארכיפלג זנזיבר
אוקיאניה
איי טואמוטו
איי מרשל
איי סמואה
איי שלמה
טונגה
ניו זילנד
פיג'י
באזורי הקטבים
ארץ פרנץ יוזף
איי סיביר החדשה
איי ג'ורג'יה הדרומית ואיי סנדוויץ' הדרומיים
איי פוקלנד
נוביה זמליה
סברניה זמליה
שפיצברגן
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:צורות נוף | 2024-07-15T05:44:13 |
סאנט הלנה | REDIRECT סנט הלנה | 2004-06-29T16:36:25 |
סנט הלנה | שמאל|ממוזער|250px|מפת סנט הלנה
שמאל|ממוזער|250px|הבית בו שהה נפוליאון בסנט הלנה
סנט הלנה (באנגלית: Saint Helena) הוא אי געשי בדרום אוקיינוס האטלנטי, בשליטת הממלכה המאוחדת. האי, אחד מהמקומות המיושבים הנידחים בעולם, נמצא במרחק של כ-2,000 ק"מ מהחוף המערבי של אפריקה. מאז שנת 2009, סנט הלנה הוא חלק מהטריטוריה הבריטית "סנט הלנה, אסנשן וטריסטן דה קונה".
האי שימש כנקודת מעגן אסטרטגית עבור אוניות מאירופה בדרכן לאוקיינוס ההודי לפני שנחפרה תעלת סואץ.
בסנט הלנה אוכלוסייה קטנה למדי. ממדיו הקטנים של האי ונדחותו הביאו לכך שרבים מתושבי האי מאשימים את ממשלת בריטניה בהתעלמות. הכלכלה של האי חלשה למדי, והוא תלוי כמעט לחלוטין בסיוע מהממשל הבריטי.
עיקר פרסומו של האי בא מגלותו במקום של נפוליאון בונפרטה, אשר סיים בו את חייו, ותעשיית התיירות באי מבוססת בעיקר על הצגת פן זה של ההיסטוריה של האי. דמויות מוכרות ממלחמת הבורים, כולל גנרל פיט קרוניה (Piet Cronje) הושמו גם הן במעצר באי.
היסטוריה
האי התגלה ב-21 במאי 1502 על ידי הנווט הפורטוגזי ז'ואו דה נובה במהלך מסעו חזרה הביתה מהודו. הוא כינה אותו "סנטה הלנה". הפורטוגזים לא הקימו בו התיישבות קבע מלבד בודדים שגרו על האי תקופות מסוימות. מכיוון שהוא היה שולי לפורטוגזים עבר האי לידי ההולנדים לתקופה קצרה ולבסוף נתפס על ידי הבריטים בשנת 1661.
בשנות השלטון הבריטי נשלט האי על ידי חברת הודו המזרחית הבריטית. הם בנו את העיר היחידה שבו, ג'יימסטאון, את המבצר שמגן עליה, והציבו חיל משמר באי. תחת שליטתם שגשג האי. ספינות בריטיות רבות עגנו בו בדרכן חזרה מהודו והשאירו בו חלק מעושרן. בנוסף הוקמו בו מטעים שעובדו על ידי עבדים שחורים וסינים שנקנו מספינות העבדים שעגנו באי.
בשנת 1815 הובא לאי על ידי השלטונות הבריטיים נפוליאון בונפרטה כאסיר. היה זה לאחר שהצליח לחמוק מכלאו הקודם באי אלבה, ולשלוט בצרפת בתקופת מאה הימים. הוא נכלא לאחר תבוסתו בקרב ווטרלו. נפוליאון חי באי שש שנים, עד מותו.
משנת 1834 החל הכתר הבריטי לשלוט ישירות באי שלא באמצעות חברת הודו המזרחית הבריטית. אולם בשנות ה-70 של המאה ה-19 החל האי לדעוך בעקבות התפתחות ספינות שלא היו זקוקות לתחנת עצירה, ופתיחת תעלת סואץ. מאז היה האי התיישבות חסרת חשיבות מיוחדת של בריטניה. למרות זאת הוא עלה לכותרות פעם נוספת בשנת 1982 כאשר שימש בסיס יציאה בריטי במלחמת פוקלנד.
בשנת 1858 הכריזה ממשלת בריטניה על כך שהיא מעניקה שני אזורים באי לצרפת: את שטחו של הבית שבו גר נפוליאון בעת גלותו, וכן את העמק שבו נקבר.
בין הדמויות המפורסמות מהאי כיום, הוא הצב ג'ונתן שידוע בשל אריכות ימיו כשהוא עוד נחשב בריא כשהוא בן 190 לפחות ב-2023.
כלכלה
כלכלת האי נשענת בעיקר על הסיוע מבריטניה.
התושבים מתפרנסים ברובם מדייג, גידול בקר, תיירות ותעשייה אתנית של מוצרי מלאכת יד. בנוסף, מתקיים גידול חקלאי מצומצם של ירקות שונים. במחצית הראשונה של המאה ה-20 התבססה הכלכלה, במידה רבה, על גידול ועיבוד פשתה ניו זיילנדית (phormium tenax), צמח ששימש לייצור חבלים. פיתוחם של חבלים סינתטיים הפך את הענף לבלתי-כלכלי, ובית המלאכה האחרון לפשתה זו באי נסגר ב-1966.
קשיי פרנסה מאלצים רבים להגר מהאי. ממשלת בריטניה מנסה לעודד פיתוח כלכלי, ולשם כך בנתה שם בין השאר גם שדה תעופה.
גאוגרפיה
שטחו הכולל של האי כ-122 קמ"ר והוא מכוסה ברובו בסלעים ואפר געשי.
מרכזו של האי מכוסה ביער אשר חלקו טבעי וחלקו נטוע. האזור ההררי במרכז נהנה מכמויות משקעים גבוהות יותר מאשר באזורי החוף וגם הטמפרטורה בו נמוכה יותר.
עולם החי והצמחייה במרכז האי מקומיים ואופייניים לו. לעומת זאת אזורי החוף צחיחים ואינם מקיימים עולם חי וצומח משלהם. חלק גדול מההיעלמות של הצומח המקומי האופייני ניתן לזקוף לחובת ההתיישבות של בני אדם במקום ובעיקר לבעלי החיים שהגיעו איתם כגון עיזים, וכן לצמחים פולשים אשר הביאו את המינים המקומיים לסף הכחדה.
תחבורה ותקשורת
סנט הלנה וטריסטן דה קוניה הם מהאיים המיושבים המבודדים בעולם. הגישה אליהם אפשרית דרך הים, ומשנת 2017, אחרי פתיחת נמל תעופה בינלאומי באי סנט הלנה - גם דרך האוויר. ספינת הדואר הבריטי "סנט הלנה" משייטת בין נמלי בריטניה, האיים ודרום אפריקה. משך ההפלגה מקייפטאון שבדרום אפריקה הוא חמישה ימים, והספינה מפליגה אחת לשלושה שבועות בערך.
באי שדה תעופה, שהקמתו עלתה על 400 מיליון דולר, והיה אמור להיפתח בפברואר 2016 ולשרת טיסות מדרום אפריקה ומהאי אסנשן. הוא נפתח רק באוקטובר 2017, ואולם רוחות עזות השוררות באי מונעות נחיתות והמראות של מטוסים גדולים. הדבר הביא לפתיחתה של וועדת חקירה פרלמנטרית, שקבעה שיש לכנות את המיזם כ"שדה התעופה המיותר ביותר בעולם".
כיום חברת airlink מתפעלת קו שבועי בין סנט הלנה לוינדהוק שבנמיביה כל שבת.
בסנט הלנה תחנת רדיו אחת, וכן קישור לרשת האינטרנט. שני עיתונים מקומיים יוצאים לאור ולהם גם מהדורת אינטרנט.
דמוגרפיה
במפקד אוכלוסין משנת 2008 נמנו 4,255 תושבים באי. כ-25% מהתושבים הם צאצאי מהגרים מאירופה, כ-25% נוספים מוצאם ממזרח אסיה וכ-50% הנותרים מוצאם מאפריקה ומהודו. רוב תושבי האי נוצרים, רבים מהם משתייכים לארגון עדי יהוה. בעשורים האחרונים מתאפיינת הגירה מהאי לבריטניה ולאיי פוקלנד, בעיקר מתוך אילוצי תעסוקה. במפקד אוכלוסין קודם, ב-1998, נמנו באי 5,157 תושבים.
תושבי האי הם אזרחים של "הטריטוריות הבריטיות שמעבר לים", בעלי אזרחות בריטית מלאה.
קישורים חיצוניים
Saint Helena - קרן סנט הלנה
Will One Of The World's Most Remote Island Get A Direct London Flight?, בערוץ Simple Flying באתר יוטיוב
https://www.youtube.com/watch?v=5-QejUTDCWw בערוץ Wendover Productions באתר יוטיוב
הערות שוליים
*
קטגוריה:איים באוקיינוס האטלנטי
קטגוריה:נפוליאון
קטגוריה:חברות מיוחדות באיחוד האירופי
קטגוריה:סנט הלנה, אסנשן וטריסטן דה קונה: איים
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית | 2024-04-15T13:01:59 |
עונש המוות | redirect עונש מוות | 2015-09-26T11:08:48 |
אמביגרמה | ממוזער|אמביגרמה של המשוואה 2+1+5=8
שמאל|ממוזער|150px|אמביגרמת ראי של המילה WIKI
שמאל|ממוזער|150px|אמביגרמה מסתובבת של המילה New Man
שמאל|ממוזער|220px|סימטריה על ידי סיבוב של 180 מעלות Smart Jews
שמאל|ממוזער|150px|אמביגרמה תלת־ממדית, בה הקרנת אלומות אור על הצורה גורמת להופעת האותיות A B C
אמביגרָמה היא מילה סימטרית מבחינה ויזואלית (להבדיל מפלינדרום, שבו הסימטריה היא טקסטואלית). בדרך-כלל מדובר במילה שניתן לקרוא אותה גם לאחר שמסובבים אותה ב-180 מעלות. פירוש המילה "אמבי" הוא "שניהם" או "יחד", ו"גרם" פירושו "מילה". ישנם מספר סוגים ותת-סוגים של אמביגרמות:
אמביגרמות סימטריות
מסתובבות: מילים אלו ניתנות לקריאה גם כאשר מסובבים אותן ב-180 מעלות.
דו-צדדיות או משתקפות: ניתן לקרוא מילים אלו גם כאשר קוראים אותן מאחורנית (אם הן מודפסות על נייר שקוף) וגם בהשתקפות (כמו המילה "יחי").
שרשרת (מסתובבות): אמביגרמות אלו לא יכולות להתקיים כמילה אחת לבדה, אלא הן תלויות מכך שהן קשורות עד אינסוף עם עצמן. יוצרים אותן בכך שמחלקים את המילה לחלקים שונים ומתכננים כל חלק כניתן לסיבוב. הן מוצגות בצורה הטובה ביותר בעיגול או ספירלה.
שרשרת (דו-צדדית): לאמביגרמות אלו יש את אותן תכונות היקשרות כמו לשרשראות מסתובבות, אך ניתן לקרוא אותן גם מאחור וגם בהשתקפות.
אמביגרמות "רשת": זוהי הרחבה של קטגוריית אמביגרמות השרשרת המסתובבות, והן נדירות.
אמביגרמות א-סימטריות
"סימביוטוגרמות": אמביגרמות אלו יוצרות שתי מילים שונות, כל אחת ניתנת לקריאה מכיוון אחר. הן יכולות להיות גם סיבוביות וגם דו-צדדיות.
יחסי דמות/רקע: האזורים ההפוכים באותיות יכולים להיות גם מילים.
"מטלטלות": מילים אלו מתוכננות להיקרא כשתי מילים, בהתאם לזוויות הראיה – דומה לתעתוע הראייה של שתי הדמויות וגביע היין.
ראו גם
פלינדרום
אנגרמה
פנגרמה
אקרוסטיכון
ביטוי משוכל
שיכול עיצורים
קישורים חיצוניים
אתר "דומילה" לאמביגרמות וסימביוטוגרמות בעברית
אתר הבית של אמן האמביגרמות ג'ון לנגדון
אתר המאפשר ליצור אמביגרמות בצורה אוטומטית (רק אנגלית)
אמביגרמה מסתובבת עם ביטויים מתמטיים, בערוץ MindYourDecisions
Upside down text generator - flip dᴉʅⅎ
קטגוריה:אמנות חזותית
קטגוריה:קליגרפיה | 2024-05-29T10:18:26 |
מגנט | שמאל|ממוזער|250px|מגנטים שונים
שמאל|ממוזער|250px|שבבי מתכת פזורים על נייר כשתחתיו מגנט. שבבי המתכת מתרכזים לאורך
קווי השדה המגנטי
שמאל|ממוזער|150px|שרשרת אטבים הנצמדים אחד לשני בכוח מגנט ביתי פשוט, המשמש להצמדת רשימות ופתקים לדופן מקרר
מגנט, או מגנט קבוע, הוא גוף או חפץ המשרה סביבו שדה מגנטי. הוא נקרא על שם המקום בו נתגלה מחצב המושך אליו ברזל ביוון הקדומה - בקרבת מגנסיה שבאיוניה (דרום-מערב טורקיה של היום), וכונה, משום כך, ביוונית מגנס.
הסבר טכני
מגנט קבוע הוא חפץ העשוי חומר פרומגנטי כגון ניקל או ברזל שעבר תהליך של מגנוט. כל אטום בחומר פרומגנטי יוצר סביבו שדה מגנטי, והשדה המגנטי הכללי הוא סופרפוזיציה (חיבור) של השדות הללו. כאשר סידור האטומים בחומר אקראי מבטלים שדותיהם המגנטיים זה את זה. תהליך המגנוט גורם לכך שבהשפעת שדה מגנטי חיצוני חזק המופעל לזמן מוגבל מסתדרים אטומי החומר כשהשדות המגנטיים שלהם מצביעים באותו הכיוון, ונשארים כך לאורך זמן.
עוצמת השדה המגנטי של מגנטים קבועים העשויים מסגסוגת של נאודימיום, ברזל ובור יכולה להגיע עד 1.4 טסלה. מגנטים קבועים מסגסוגת זו הם החזקים ביותר הידועים כיום.
קטבי המגנט
מאפיין מעניין של מגנט הוא העדר קיומו של מונופול מגנטי - כלומר, מגנט, בכל אורך נתון, יכיל 2 קטבים - מבנה הנקרא דיפול מגנטי. נהוג לסמן קטבי מגנט "צפון" ו"דרום" בהתאם לקטבי כדור הארץ שאליהם הם נמשכים בהשפעת השדה המגנטי של כדור הארץ. קטבים מגנטיים בעלי סימן זהה דוחים זה את זה וקטבים בעלי סימן מנוגד מושכים זה את זה. משום כך, מגנט חופשי הנתון בתוך שדה מגנטי נוטה להסתדר במרחב כך שהשדה המגנטי שלו מנוגד בכיוונו לשדה המגנטי החיצוני (כפי שמצפן מסתובב בהשראת השדה המגנטי של כדור הארץ). מכאן נובע שהקוטב הדרומי גאוגרפית של כדור הארץ הוא הקוטב הצפוני של השדה המגנטי שלו.
ניתן לזהות קטבי מגנט על ידי שימוש באלקטרומגנט אשר קטביו ידועים על פי ”כלל יד ימין”.
כאשר חותכים או שוברים מגנט לרוחב (במיקום שבין שני הקטבים) הופך כל אחד משני החלקים למגנט בפני עצמו (בעל עוצמה פחותה) אשר לו שני קטבים מנוגדים.
היסטוריה של המחקר
ביטול מגנטיות
מגנטיות תבוטל או תוחלש על ידי סידור אקראי של כיוון קטבי האטומים המגנטיים (Domains).
ניתן לבטל מגנטים קבועים בדרכים הבאות:
חימום המגנט מעל טמפרטורת קירי יבטל את המאפיינים המגנטיים שלו.
מגע - שפשוף של מגנט אחד כנגד אחר באופן אקראי תבטל את המגנטיות במגנט המשופשף.
קירוב והרחקת המגנט ממגנט בעל עוצמה גבוהה יותר - החלשת שדה מגנטי חיצוני חזק שמשפיע על המגנט שברצוננו להוציא ממגנוט.
הנחת המגנט בשדה מגנטי המנוגד לו לזמן ממושך תגרום לו לאבד את תכונותיו.
הלמות פטיש ו/או הרעדה - פעולות כאלו יחלישו את המגנט.
תכונות הקווים המגנטיים
ממוזער|קווי השדה המגנטי
קווי השדה המגנטי נסגרים על עצמם (אין להם נקודת התחלה או סוף).
קווי השדה המגנטי לא חותכים האחד את השני.
צפיפות הקווים הגדולה ביותר היא בקרבת קטבי המגנט.
זרימת השטף המגנטי מחוץ למגנט היא מצפון לדרום, ובתוכו מדרום לצפון.
ראו גם
מגנטיות
פרומגנט
פאראמגנט
דיאמגנט
השדה המגנטי של כדור הארץ
מגנטוספירה
מערך האלבך – תצורה של מגנטית שממקדת את השדה המגנטי
קישורים חיצוניים
מאיר ברק, כיצד נוצרת מגנטיות ומהו מגנט?, באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 2 ספטמבר 2009
, 14 במרץ 2023
קטגוריה:מגנטיות | 2024-03-21T12:08:51 |
אליהו חכים | שמאל|ממוזער|250px|אליהו חכים ואליהו בית צורי בתמונה ממשפטם
ממוזער|שמאל|250px|מכתבו האחרון של אליהו חכים, נכתב בבית הכלא בקהיר, מוצג במוזיאון הלח"י
אֵלִיָּהוּ חַכִּים (2 בינואר 1925 – 22 במרץ 1945), היה לוחם לח"י ולוחם בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. נתפס עם אליהו בית צורי בפעולת ההתנקשות בלורד מוין בקהיר, נידון למוות ונתלה. אחד משנים־עשר הרוגי מלכות (עולי הגרדום).
ביוגרפיה
אליהו חכים נולד בדמשק לפולה ושמעון הכהן שלאחר לידתו עברו לביירות. בגיל שבע עלה לארץ ישראל עם הוריו. גדל והתחנך בחיפה. למד בבית הספר היסודי "אליאנס" ובבית הספר הריאלי. הצטרף בנעוריו ללח"י. בעקבות רציחתו של אברהם שטרן (יאיר), מפקד לח"י, נפגעה פעילות הארגון, וחכים התנדב ל במלחמת העולם השנייה ושירת במצרים. עם התאוששות לח"י ערק חכים משירותו כדי להשתתף בפעולות לח"י. בין השאר השתתף בהתנקשות הכושלת בחיי הנציב העליון הרולד מקמייקל בשנת 1944.
ההתנקשות
יחד עם לוחם לח"י נוסף, אליהו בית צורי, השתתף חכים בהתנקשות בלורד מוין, השר לענייני המזרח התיכון בממשלת בריטניה, שמקום מושבו היה בקהיר. ב־6 בנובמבר 1944, שני המתנקשים ירו בלורד מוין בעת שהיה במכוניתו והרגוהו. הם נתפסו בעת שנמלטו באופניים ממקום ההתנקשות, הועמדו לדין בפני בית דין צבאי מצרי, נידונו לעונש מוות והוצאו להורג בקהיר ב־22 במרץ 1945. על פי הסיפור שהשתרש, בעת תהליך ההוצאה להורג שרו השניים את "התקווה", וכן לפי השיר "שני אליהו" אולם אליהו בית־צורי כלל לא היה ציוני ודומה שהטעם בסיפור היה תעמולתי.
במשפטו אמר חכים:
חכים ובית צורי זכו לתמיכה רבה ברחובות קהיר, אשר ראו בהם לוחמים נגד השלטון הבריטי השנוא, וכן לאור התוכן האנטי־בריטי והבלתי־ציוני של דברי בית־צורי.
מבית המאסר כתב אליהו להוריו במכתבו:
חכים ובית צורי נקברו בבית העלמין היהודי בקהיר. ב־22 ביוני 1975, ביוזמתו של חבר הכנסת יצחק שמיר, שהכיר את השניים ושלח אותם למשימה, הועלו גופותיהם של חכים ובית צורי לישראל במסגרת הסכם חילופי שבויים עם מצרים, והם נקברו בטקס צבאי בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל. במהלך האירוע נפתחו ארונותיהם של השניים והתגלה כי גופותיהם נותרו ללא פגע למעלה מ־30 שנים. גאולה כהן סיפרה בראיון ברדיו ב־7 באפריל 2014:
הנצחה
בתאריך 22 בדצמבר 1982 דאר ישראל הנפיק גיליון מזכרת של 20 בולי דאר שכותרתו "הרוגי מלכות בדור התקומה". אחד מהבולים האלה הוקדש להנצחת זכרו של חכים שדיוקנו מופיע עליו. האמנית רות בקמן מלכא עיצבה את הדיוקן והאמן אריה גלזר עיצב את הגיליון.
על שמו נקראו רחובות באחדות מערי ישראל (ירושלים, באר שבע, תל אביב-יפו, חיפה וזכרון יעקב). בבאר שבע נקרא גן ציבורי "שני אליהו" על שם אליהו חכים ואליהו בית־צורי.
בתרבות הישראלית
לכבודם של אליהו חכים ואליהו בית צורי נכתב השיר "שני אליהו". את המילים כתבו אריה אלדד וישראל אלדד עריכת השיר נעשתה על ידי שולמית לבנת בלחנו של שמעון כהן.
ב־2023 יצא לאור הספר "מעשה בשני אליהו", העוסק באליהו חכים ואליהו בית צורי.
לקריאה נוספת
משה בן־שאול, מעלות לוחמים – עשרים ושלשה פרקי לוחמים, הוצאת הדר, 1967, עמודים 84–94
שלומי שטרן וג'קי ירחי, מעשה בשני אליהו, בית ספר שדה כפר עציון וסלומון שטרן, 2023
קישורים חיצוניים
אליהו חכים, באתר הלח"י
שיר "שני אליהו",
אתר ביתר
הערות שוליים
קטגוריה:לוחמי הלח"י
קטגוריה:מתנקשים פוליטיים אנשי היישוב
קטגוריה:עולי הגרדום
קטגוריה:חללי הלח"י
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל
קטגוריה:אישים הקבורים בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל
קטגוריה:אישים שהועלו לקבורה בשנית בארץ ישראל
קטגוריה:מתנדבי היישוב לצבא הבריטי
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:בוגרי בית הספר אליאנס (חיפה)
קטגוריה:בוגרי בית הספר הריאלי
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנולדו ב-1925
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנפטרו ב-1945 | 2024-08-01T03:15:41 |
מציצנות | שמאל|ממוזער|250px|ילד מציץ מהחלון. ציור מהעשור השני של המאה ה-20
מציצנות היא פאראפיליה המתבטאת בהתנהגות (הנקראת גם "סקופופיליה" או "אינספקציונליזם") המכוונת להשגת הנאה מינית על ידי הצצה בסתר באנשים.
מאפיינים
לעיתים המציצנות מלווה באוננות. המציצן אינו אדם שהזדמן לו להציץ ולספק סקרנות באורח חד פעמי, אלא אדם היוצא לסיורים וחיפושים אחר מקומות להציץ תוך כדי הפרת פרטיות. המציצן יכול למחזר את מושא העוררות ואינו חייב להציץ בכל פעם על מנת להתגרות. התנהגות המציצנות מתחילה בדרך כלל בגיל ההתבגרות ודועכת בסביבות גיל 40.
בדרך כלל המציצן לא רוצה לקיים יחסי מין עם האדם בו הוא צופה, ואינו אלים. הצפייה באדם מושכת, מעוררת אותו, וגם הפרטיות והמסתורין שאופפים את הפעילות המינית מוסיפים ריגוש, כך גם המתח והסכנה הכרוכים בהצצה. המציצנות מהווה תחליף לבעלי סקרנות שחשים בלתי כשירים ביחסים עם אחרים - מסופק גם יצר הסקרנות וגם היצר המיני ללא הסכנה בדחייה וכישלון.
המציצנות נחשבת לסטייה חברתית ואף לפשע במדינות מסוימות, למשל בבריטניה החל ב-1 במאי 2004. בקוריאה הדרומית נדרשים כל הטלפונים הסלולריים המצוידים במצלמה להשמיע קול בעת הצילום, על מנת שלא יהיה ניתן לצלם בהם בסתר בני אדם עירומים במלתחות ומקומות דומים.
בתרבות
בסרט הישראלי "מציצים" משנת 1972, בכיכובם של אריק איינשטיין ואורי זוהר, נושא המציצנות הוא אחד המוטיבים החוזרים, ומכאן שמו של הסרט. בסרט מוצגים מספר צעירים הנתפסים בזמן שמנסים להציץ אל תוך מלתחות הנשים.
קישורים חיצוניים
אבקסיס אריאל, המטופל המציצן, פסיכולוגיה עברית - סיפור על טיפול בסטייה מינית מסוג מציצנות, 21 באפריל 2020.
הערות שוליים
קטגוריה:הטרדה מינית
קטגוריה:עבירות מין
קטגוריה:פאראפיליה | 2023-10-12T12:11:06 |
אליהו בית-צורי | אֵלִיָּהוּ בֵּית־צוּרִי (10 בפברואר 1922 – 22 במרץ 1945) היה לוחם לח"י. יחד עם אליהו חכים ביצע את ההתנקשות בלורד מוין בקהיר ב־6 בנובמבר 1944. נתפס, נידון למוות והוצא להורג בתלייה. אחד משנים־עשר עולי הגרדום.
חייו
אליהו בית־צורי נולד בתל אביב לאסתר ומשה. למד בגימנסיה בלפור בתל אביב. בשנת 1937 הצטרף לאצ"ל.
הפילוג בין האצ"ל ללח"י הביך את בית־צורי, והוא התקשה לבחור בין הפלגים. ידידותו עם עוזי אורנן, בן כיתתו, ועם אהרן אמיר, ומקורבותם של בנימין תמוז ויוסף ועדיה למשפחתו, הביאו אותם לפעילות בנושא, שהביאה את בית־צורי לאמץ השקפה לאומית עברית ולהצטרף ל"ועד לגיבוש הנוער העברי", חוג כנעני שהתגבש סביב דעותיו של יונתן רטוש. כאשר השתכנע בית־צורי, ומסר על כך לאורנן, השיב לו אורנן בפתק בו נכתב בכתב עברי קדום "ברוך בואך בברית".
גם לאחר הצטרפותו ללח"י שמר בית־צורי על נאמנותו וקשריו לוועד. יונתן רטוש היה קשור חברית ופוליטית לאברהם שטרן, אך בניגוד אליו, האמין שיש תחילה לגבש את הנוער העברי ורק לאחר מכן לצאת למלחמה בבריטים. קולות נגד גישתו באו גם מתוך הוועד לגיבוש הנוער העברי, בין השאר מכיוון עמוס קינן ובית צורי, שאמר: .
בשנת 1940 החל ללמוד מדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים, אך הפסיק לימודיו עקב חוסר יכולת לממנם. למד מדידות והחל לעסוק בכך במשרד פרטי בתל אביב.
קשריו של בית צורי עם הוועד עמדו בעינם להמשך חייו, ואף שבוע לפני היציאה לקהיר השתתף במפגש של הוועד ונטל מרטוש רשות לצאת לשליחות מטעם הלח"י.
ההתנקשות
יחד עם לוחם לח"י נוסף, אליהו חכים, השתתף בית־צורי בהתנקשות ששמה קץ לחיי הלורד מוין, השר לענייני המזרח התיכון בממשלת בריטניה, שמקום מושבו היה בקהיר. שני המתנקשים ירו בלורד מוין בעת שהיה במכוניתו והרגוהו. הם נתפסו בעת שנמלטו באופניים ממקום ההתנקשות, והועמדו לדין בפני בית דין צבאי מצרי.
המשפט
הצנזורה הבריטית דאגה שכמעט כל העיתונים המצריים וכל עיתוני ארץ־ישראל לא יפרסמו את פרטי המשפט ואת נאומי הנידונים; רק עיתונים זרים פרסמו פרטים וקטעי נאומים. במשפטו, הפתיע בית צורי את הנוכחים בדברים שהיו לא רק אנטי בריטיים, אלא גם בלתי־ציוניים:
התוכן האנטי בריטי והבלתי ציוני של דברי בית צורי הביאו לאהדה רבה בקרב הציבור המצרי. מנחם קפליוק, כתב דבר לענייני ערבים, שהה בקהיר בזמן המשפט, ובתזכיר שכתב להנהלה הציונית בירושלים כדי לעקוף את איסורי הפרסום של הצנזורה בריטית, כתב כי נאומו היה בלתי־ציוני לחלוטין, ואף הוסיף שבית־צורי הסתייג במפורש מהציונות והביך בכך יהודים ציונים שנכחו באולם המשפט.
אליהו בית־צורי אמר במשפטו:
הוצאה להורג וקבורה
בית־צורי וחכים נדונו לעונש מוות והוצאו להורג בקהיר ב־22 במרץ 1945. בית־צורי סיים את חייו כאתאיסט גמור, וכשהוצע לו לפני ההוצאה להורג להיפגש עם רב, סירב באמרו: .
על אף השתיכותו המובהקת של בית־צורי לתנועה הכנענית הלא־יהודית והלא־ציונית, הושרש בציבור הסיפור לפיו בעת תהליך ההוצאה להורג שרו השניים את "התקווה", וכן לפי השיר "שני אליהו" ודומה שהטעם בסיפור היה תעמולתי.
חכים ובית־צורי נקברו בבית העלמין היהודי בקהיר. ב־22 ביוני 1975, ביוזמתו של חבר הכנסת יצחק שמיר, שהכיר את השניים ושלח אותם למשימה, הועלו גופותיהם של חכים ובית־צורי לישראל במסגרת הסכם חילופי שבויים עם מצרים, והם נקברו בטקס צבאי בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל. במהלך האירוע נפתחו ארונותיהם של השניים, ולפי עדותה של גאולה כהן התגלה כי גופותיהם נותרו ללא פגע למעלה מ־30 שנים., לפי ראיון ברדיו ב־7 באפריל 2014:
הנצחה
על שם אליהו בית־צורי נקראו רחובות באחדות מערי ישראל (ירושלים, באר שבע, תל אביב-יפו, וזכרון יעקב) וביישוב חוות יאיר ובית ספר יסודי ברמת אביב ג'.
בתאריך 22 בדצמבר 1982 דאר ישראל הנפיק גיליון מזכרת של 20 בולי דאר שכותרתו "הרוגי מלכות בדור התקומה" . אחד מהבולים האלה הוקדש להנצחת זכרו של בית - צורי שדיוקנו מופיע עליו. האמנית רות בקמן מלכא עיצבה את הדיוקן והאמן אריה גלזר עיצב את הגיליון.
יונתן רטוש, שהיה קשור בקשרי ידידות וקשרים אידאולוגיים עם בית־צורי, הנציחו יחד עם אבשלום פיינברג בפתח ספר שיריו שירי חרב:
בתרבות הישראלית
לכבודם של אליהו חכים ואליהו בית צורי נכתב השיר "שני אליהו". את המילים כתבו אריה אלדד וישראל אלדד עריכת השיר נעשתה על ידי שולמית לבנת בלחנו של שמעון כהן.
ב־2023 יצא לאור הספר "מעשה בשני אליהו", העוסק באליהו חכים ואליהו בית צורי.
לקריאה נוספת
משה בן־שאול, מעלות לוחמים – עשרים ושלשה פרקי לוחמים, הוצאת הדר, 1967, עמודים 84–94
שלומי שטרן וג'קי ירחי, מעשה בשני אליהו, הוצאת בית ספר שדה כפר עציון והוצאת סלומון שטרן, 2023
גלריית תמונות
קישורים חיצוניים
אליהו בית־צורי, באתר הלח"י
יוסף נדבה, חכים ובית־צורי, באתר "דעת"
שיר "שני אליהו" , אתר בית"ר
משה בן־שאול, מעלות לוחמים – עשרים ושלשה פרקי לוחמים, הוצאת הדר, 1967, עמודים 84–94
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:בוגרי גימנסיה בלפור
קטגוריה:לוחמי הלח"י
קטגוריה:חללי הלח"י
קטגוריה:הכנענים: אישים
קטגוריה:מתנקשים פוליטיים אנשי היישוב
קטגוריה:עולי הגרדום
קטגוריה:אתאיסטים
קטגוריה:אישים שהועלו לקבורה בשנית בארץ ישראל
קטגוריה:אישים הקבורים בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנולדו ב-1922
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנפטרו ב-1945 | 2024-08-01T03:15:51 |
אבולה | מחלת האֶבּוֹלָה (באנגלית: Ebola virus disease, ובראשי תיבות: ĔVD) או קַדַּחַת דִּמּוּמִית מֵאֶבּוֹלָה (Ĕbola hemorrhagic fever, ובראשי תיבות: ĔHF) היא מחלה זיהומית נגיפית נדירה בעלת שיעורי תמותה גבוהים מאוד הנגרמת מנגיף האבולה. החל משנת 1976, אז זוהתה לראשונה המחלה, ועד שנת 2013 דיווח ארגון הבריאות העולמי על 2,387 אנשים שאובחנו במחלה ועל 1,590 מקרי מוות מהוירוס.
ההתפרצות הגדולה ביותר של המחלה אירעה ב-2014 במערב אפריקה. עד 25 באוקטובר 2014 אובחנו מעל ל-10,000 מקרים של הידבקות באבולה ו-4,951 חולים מתו – 49% תמותה. בספטמבר 2014 מתה אחות בספרד לאחר שנדבקה מכומר שבו טיפלה. זה היה מקרה המוות הראשון מאבולה שהתרחש מחוץ לאפריקה בהתפרצות של 2014. נכון ל-15 באוקטובר 2014 דווחו 17 מקרים של אבולה מחוץ לאפריקה.
ההתפרצות, שנמשכה כשנתיים, עד לדעיכה סופית במרץ 2016, הפכה להתפרצות הנרחבת ביותר של האבולה אי פעם וגבתה את חייהם של 11,315 אנשים מתוך 28,616 שנדבקו במחלה – 39.5% תמותה בסופו של דבר.
כמה חודשים לאחר ההתפרצות במערב אפריקה, החלה התפרצות, ככל הנראה בלתי תלויה, ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו.
בין השנים 2015–2021 אובחנו 3,674 חולי אבולה חדשים, ו-2,391 אנשים נפטרו מהמחלה.
בין השנים 2014–2015 נצפו מספר מקרים בודדים של נדבקים במספר ארצות באירופה ובארצות הברית
הפצה ואבחון
הפצה מאדם לאדם מתרחשת עקב מגע עם דם או נוזלי-גוף אחרים של אדם נגוע, או על ידי מגע עם חפצים שזוהמו על ידי הווירוס, במיוחד מחטים ומזרקים. נוזלי-גוף אחרים שיכולים להעביר את נגיף האבולה כוללים רוק, ריר, קיא, צואה, זיעה, דמעות, חלב-אם, שתן ונוזל-זרע. נקודות הכניסה של הנגיף כוללות את האף, הפה, העיניים, פצעים, חתכים, ושפשופים פתוחים. גברים שהחלימו יכולים להפיץ את הנגיף דרך הזרע במשך קרוב לחודשיים. הפצת הנגיף מבעל חיים אחר לבני אדם מתרחשת רק במגע או עקב נשיכה של יונק נגוע, כגון קופים או עטלפי פרי. הידבקות דרך האוויר לא תועדה בסביבה טבעית. משערים שעטלפי פרי נושאים ומפיצים את הנגיף בלי להידבק ממנו.
התסמינים מתחילים בדרך כלל יומיים עד שלושה שבועות מההידבקות והם כוללים חום, כאב גרון, כאב שרירים וכאב ראש. בעקבותיהם באים בדרך כלל בחילות, הקאות, ושלשולים, יחד עם ירידה בתפקוד הכבד והכליות. לאחר מכן מתחילות בעיות של דימום.
ממוזער|נגיף האבולה מקרוב במיקרוסקופ
לצורך אבחון יש לרוב צורך קודם כל לשלול מחלות אחרות עם תסמינים דומים, כגון מלריה, כולרה וסוגים אחרים של מחלות נגיפיות הגורמות לחום ודימום. לאימות האבחנה בודקים דוגמאות דם לגילוי נוגדנים לנגיף, RNA של הנגיף או הנגיף עצמו.
מניעה
מניעה כוללת הפחתת ההדבקה במחלה מקופים ומחזירים נגועים לבני אדם. זאת ניתן לעשות על ידי מעבר לתזונה מהצומח או לנסות להפחית את הסיכון על ידי בדיקת חיות אלה לאיתור הידבקות, הריגתן והשמדת גופותיהן אם התגלתה המחלה. בישול הולם של בשר ולבישת ביגוד מגן כאשר מטפלים בבשר גם הם עוזרים להפחית את הסיכון להידבקות, כמו גם לבישת ביגוד מגן ורחצת ידיים כשנמצאים בקרבת בני אדם הסובלים מן המחלה. בדגימות של נוזלי גוף ורקמות של אנשים הנגועים במחלה יש לטפל תוך זהירות מיוחדת.
בסוף העשור השני של המאה ה-21, פותח חיסון נגד זני אבולה בשם ארבבו. הוא שימש במאבק ההתפרצות המחלה. אושר על ידי המנהל המזון והתרופות האמריקאי בשנת 2019.
טיפול, פרוגנוזה ואפידמיולוגיה
פותחו תרופות ניסיוניות שנוסו על שני רופאים אמריקניים, שהצליחו להתאושש מן המחלה לאחר הטיפול בהן. אחת מאותן תרופות נוסו על קופי מעבדה שהודבקו בנגיף הקטלני, ונרפאו לחלוטין לאחר שטופלו בתרופה Zmapp. מדובר בשיעור ההצלחה הגבוה ביותר שתועד עד כה לתרופות נגד אבולה. יש החושבים שהתרופה היא פורצת דרך, אך לאחרונה אזלה
התרופה.
קיימת דעה לפיה כדי לעצור את המחלה יש לנקוט גם באמצעים הקשורים לאקולוגיה, כגון עצירת כריתת יערות.
אפידמיולוגיה
יכולת ההדבקה והקטלניות הגבוהה של הנגיף, וכן זמן הדגירה הקצר של המחלה, הם הגורמים העיקריים לעובדה כי מגפות האבולה נשארות מוגבלות בהיקפן ואינן הופכות למגפות בקנה מידה גדול. נשאי המחלה אינם מספיקים לחשוף אנשים רבים למחלה, לפני שהם מתים ממנה, ובכך זו למעשה "מגפה המשמידה את עצמה". זאת בניגוד למחלות אחרות כגון שפעת וקורונה שבהן התמותה נמוכה יחסית ולכן יכולת ההדבקה גבוהה, או איידס, שהיא מחלה בעלת תקופת דגירה הנמדדת בשנים.
גילוי
האבולה נתגלתה לראשונה ב-1976, ומאז גילויה גרמו זנים (strains) שונים של אבולה למגפות עם שיעור תמותה הנע בין 50 ל-90 אחוזים ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, בגבון, באוגנדה ובסודאן.
הנגיף נקרא על שמו של הנהר אבולה בזאיר שבאפריקה, קרוב למקום בו הייתה ההתפרצות הידועה הראשונה של המחלה ב-1976. מתוך 602 מקרים שאובחנו מתו 397.
שני המינים שזוהו ב-1976 היו אבולה-זאיר (EBO–Z) ואבולה-סודאן (EBO–S). ההתפרצות בסודאן הראתה שיעור תמותה נמוך יותר — 50% — בהשוואה ל-90% של המין אבולה-זאיר. ב-1990 זוהה מין נוסף ברסטון בווירג'יניה שבארצות הברית, בקופים שיובאו מהפיליפינים; המין נקרא "אבולה-רסטון". נראה כי מין זה התפשט באוויר, אך לא גרם למוות של בני אדם; אף על פי שהנגיף זוהה אצל ארבעה אנשים, איש מהם לא חלה.
התפרצויות מאוחרות יותר
התפרצויות נוספות התרחשו ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו (1995 ו-2003), בגבון (1994, 1995 ו-1996), באוגנדה (בשנת 2000 – 224 בני אדם מתו מהמחלה) ובסודאן (2004). מין נוסף זוהה ממקרה של אדם אחד בחוף השנהב ב-1994, EBO–CI. התפרצות נוספת של זן חדש התרחשה במאי 2005 בעיירה אטומבי שברפובליקה של קונגו, ובעקבותיה הוטל הסגר על העיירה. הייתה זו ההתפרצות הרביעית של המחלה שם, והועלה החשד שהגורם לה הוא אכילת פגרי חיות על ידי התושבים. 37 בני אדם מתו כתוצאה מהתפרצות זו.
ב-2012 הודיעו ממשלת אוגנדה וארגון הבריאות העולמי על התפרצות אבולה במחוז קיבאלה שבמדינה. לפי הדיווחים, 20 בני אדם נדבקו במחלה ו-14 מהם מתו כתוצאה ממנה.
ממוזער|נגיף האבולה במיקרוסקופ
מתוך כ-2,300 מקרי אבולה שזוהו עד שנת 2005 בעולם, שני שלישים מהחולים מתו (כ-1,500). בעלי החיים שנשאו את המחלה בין ההתפרצויות לא זוהו.
החל מאוגוסט 2018 החלה התפרצות במזרח קונגו, שבה נספו (נכון למאי 2019) מעל 1,000 אנשים.
באוגוסט 2022 הודיע משרד הבריאות של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו על התפרצות אבולה במחוז צפון קיבו הגובל באוגנדה ורואנדה. ריצוף גנטי של הנגיף הראה שהוא קשור להתפרצות קודמת באזור זה של המדינה בין השנים 2018 ל-2020 ולא היה מדובר בהתפרצות חדשה. וכל זה קורה לאחר שרק ביולי 2022 הכריזה המדינה על סופה של התפרצות אבולה נפרדת בחלק אחר של המדינה האפריקאית הגדולה. ההתפרצות הייתה ההתפרצות ה-15 של המחלה מאז 1976.
התפרצות האבולה במערב אפריקה (2014)
בינואר 2014 פרצה במחוז קונאקרי שבגינאה מגפת אבולה הנחשבת לאלימה והקשה ביותר מאז גילויו של הנגיף, כאשר עד אוקטובר 2014 נרשמו כ-4,500 מקרי מוות במערב אפריקה. המגפה אף התפשטה למאלי, ליבריה וניגריה.
ההתפרצות, שנמשכה כשנתיים, עד לדעיכה סופית בינואר 2016, הפכה להתפרצות הנרחבת ביותר של האבולה אי פעם וגבתה את חייהם של 11,315 אנשים.
בשנת 2021 החלה התפרצות נוספת של אבולה ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו ובגינאה.
תסמינים וסימפטומים
נגיף האבולה קטן מאוד, וצורתו כצורת תולעת. הוא משתייך למשפחת הנגיפים החוטיים והוא בדרך כלל מועבר בדם על ידי המקרופאג'ים, וכשהוא יוצא מהם – הם מתים.
המחלה מועברת במגע ישיר בין נוזלי גוף. תקופת הדגירה נמשכת בין יומיים לבין שלושה שבועות. התסמינים הראשונים הם חום גבוה (מעל 39 מעלות צלזיוס), כאב ראש, כאב גרון, כאב שרירים, כאב בטן וכאב פרקים, סחרחורת, תשישות ובחילה. תסמינים אלו, האופייניים גם לדיזנטריה, שפעת ומחלות אחרות, מקשים על זיהוי נכון של המחלה.
בהמשך מתחילים דימומים מכל פתחי הגוף. צואה, שלשול וקיא מכילים דם, העיניים אדומות, נקודות אדומות מופיעות על העור כתוצאה משטפי דם פנימיים, דימום מתרחש מהפה, מהאף, מפי הטבעת, מאיברי המין ומנקבים בעור שנעשו כתוצאה מזריקות. לחץ הדם נמוך והדופק מהיר. קיים ריכוז גבוה של חלבון בשתן. מוות מתרחש כשבוע עד שבועיים לאחר הופעת התסמין הראשון, בדרך כלל כתוצאה מדימום פנימי חמור ומכשל של איברים ומערכות בגוף. המחלה חשוכת מרפא.
נגיף האבולה עורר פחד רב בציבור, במיוחד בעולם המערבי. מספר סרטי קולנוע וספרים בשנות ה-90 התבססו על פעולת הנגיף ועל התסמינים שהוא מעורר ותיארו – באופן שגוי – מחזות אימה. רבים מאמינים כי תסמיני המחלה נוראיים בצורה קיצונית: חולים יורקי דם, בעלי עור נוזלי ונמס ופנים חסרות הבעה וחיוורות כסיד. המציאות רחוקה מכך: דימום חיצוני מסיבי מתרחש רק אצל מיעוט זעיר של החולים; הדימום לרוב מתון ואיטי. התסמין העיקרי הוא תשישות.
ראו גם
נגיף מרבורג – הנגיף המחולל את קדחת מרבורג הדימומית. הן המחלה והן הנגיף קשורים לאבולה והמקור שלהם הוא ככל הנראה באוגנדה ומזרח קונגו. הפונדקאי המקורי של הנגיף לא ידוע, אך יש המשערים כי מדובר בעטלף פירות מצרי.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:קדחות נגיפיות שמקורן בפרוקי רגליים וקדחות נגיפיות מדממות
קטגוריה:מחלות חשוכות מרפא
קטגוריה:מחלות וזיהומים המועברים במגע מיני | 2024-07-01T01:18:02 |
הסנהדרין | REDIRECT סנהדרין | 2015-09-26T11:08:49 |
אמביגראמות | הפניה אמביגרמה | 2016-01-04T13:48:18 |
CERN | שמאל|ממוזער|250px|מפת מתקני הניסוי הראשיים של CERN
ממוזער|250px|צילום אוויר של האתר הראשי ב-CERNשמאל|ממוזער|250px|בכחול - המדינות החברות ב-CERN. בירוק - מדינות בתהליך הצטרפות. בצהוב - מדינות שהודיעו על רצונן להצטרף. בכתום - מעמד משקיף. באדום - הסכם לשת"פ. בוורוד - מגעים מדעיים.
CERN (נהגה: סֶרְן) הוא המרכז הגדול בעולם לחקר חלקיקים. מרכז המחקר ממוקם על גבול שווייץ-צרפת, ממערב לעיר ז'נבה. CERN מפעיל מכלול של מאיצי חלקיקים. מאיץ LHC הבנוי במנהרה טבעתית מצפון ל-CERN הוא המאיץ הגדול בעולם, הן מבחינת האורך, הן מבחינת עלות ההקמה והן מבחינת האנרגיה שאליה מגיעים החלקיקים המואצים.
ב-CERN חברות 22 מדינות, וביניהן ישראל, החברה משנת 2013, והיא המדינה היחידה שאינה מאירופה. בנוסף ישנן 5 מדינות ושני גופים בינלאומיים הנמצאים במעמד של משקיפים. CERN פועל כמרכז בינלאומי שמועסקים בו פיזיקאים מרחבי העולם. פיזיקאים רבים נוספים מבקרים בו לתקופות קצרות ועוסקים בהפעלת הניסויים הקשורים למאיצי החלקיקים הממוקמים בו. בנוסף לפיזיקאים נסיינים, מועסקים ב-CERN פיזיקאים העוסקים בצדדים התאורטיים של פיזיקת החלקיקים, ואליהם נלווים מהנדסים, טכנאים ואנשי מנהלה.
ל-CERN נזקפות מספר תגליות בתחום פיזיקת החלקיקים, ובהן גילוי בוזוני W ו-Z בשנת 1983. מלבד התגליות המדעיות, יש ל-CERN השפעות על פיתוחים טכנולוגיים, כמו למשל המצאת ה-World Wide Web בשנת 1990 ב-CERN, שהחישה את התפתחות האינטרנט.
ב-12 בדצמבר 2013 החליט הארגון לצרף לשורותיו את ישראל כחברה מלאה.
בספטמבר 2021 נבחר פרופ' אליעזר רבינוביץ לנשיא מועצת CERN, והוא נכנס לתפקידו ב-1 בינואר 2022.
שם המרכז
בשנת 1952, עוד בטרם נפתח המרכז, נקבע ששמו יהיה CERN, כראשי תיבות בצרפתית של "Conseil Européen pour la Recherche Nucléaire" (המועצה האירופית למחקר גרעיני). עם פתיחתו ב-1954, נקבע ששמו הרשמי של המרכז יהיה "Organisation Européenne pour la Recherche Nucléaire" (הארגון האירופי למחקר גרעיני), אך ראשי התיבות לא שונו והוא מוכר גם כיום בכינוי CERN.
המדינות החברות
הפעילות ב-CERN ממומנת על ידי המדינות החברות בו. תריסר מדינות היו שותפות להקמת המרכז. כיום (2013) גדל מספר החברות המלאות לעשרים ואחת: איטליה, אוסטריה (הצטרפה ב-1959), בולגריה (הצטרפה ב-1999), בלגיה, גרמניה, דנמרק, הולנד, הונגריה (הצטרפה ב-1992), הממלכה המאוחדת, יוון, ישראל (הצטרפה ב-2013), נורווגיה, סלובקיה (הצטרפה ב-1993), ספרד (הצטרפה ב-1961, פרשה ב-1969 והצטרפה שוב ב-1983), פולין (הצטרפה ב-1991), פורטוגל (הצטרפה ב-1985), פינלנד (הצטרפה ב-1991), צ'כיה (הצטרפה ב-1999), צרפת, שוודיה ושווייץ.
ב-12 בדצמבר 2013 החליט המרכז לצרף את ישראל כחברה מלאה לשורותיו, לאחר שנתיים של חברות נלווית ושנים במעמד של משקיפה. ישראל היא המדינה הראשונה מחוץ ליבשת אירופה שצורפה למרכז. כחברה במרכז, ישראל משלמת "דמי חברות" שנתיים של כ-60 מיליון ש"ח (נכון לשנת 2013).
יוגוסלביה, שהייתה בין המייסדות של CERN, פרשה ממנו ב-1961. ב-CERN חברות גם חמש מדינות במעמד של משקיפות: ארצות הברית, הודו, טורקיה, יפן ורוסיה. מעמד של משקיף הוענק גם לאיחוד האירופי ולאונסק"ו.
CERN מעסיק כ-2,600 עובדים קבועים, רובם טכנאים, אנשי מנהלה וכדומה. בנוסף, שוהים במרכז כ-8,000 מדענים ומהנדסים אורחים - כמחצית ממדעני פיזיקת החלקיקים בעולם כולו - מ-500 אוניברסיטאות ומשמונים מדינות שונות.
היסטוריה והישגים
בשנת 1952 נוסדה ועדה זמנית שתפקידה היה להקים את CERN. CERN עצמו הוקם רשמית כעבור שנתיים כשנחתם הסכם בין 12 מדינות מאירופה בדבר שיתוף פעולה מדעי במסגרת המרכז החדש. המדינות המייסדות של CERN הן: איטליה, בלגיה, גרמניה המערבית, דנמרק, הולנד, הממלכה המאוחדת, יוון, יוגוסלביה, נורווגיה, צרפת, שוודיה ושווייץ. בשנת 1958 החל לפעול מאיץ ההדרונים הליניארי של CERN.
מאז הקמתו, מיועד CERN למחקרים הן בפיזיקה גרעינית והן בפיזיקת חלקיקים. בזכות שיתוף הפעולה האירופאי, שהתרחב לשיתוף פעולה כלל-עולמי, ובזכות השקעת הכסף הגדולה במאיצי חלקיקים ובגלאי חלקיקים, הפך CERN עם השנים למרכז עולמי מוביל בתחום של פיזיקת חלקיקים ניסיונית.
בשנת 1990 נפתחה תערוכה "מיקרוקוסמוס" על פעילות והישגי הארגון. התערכוה פעלה עד לשנת 2022.
פיזיקת חלקיקים
שמאל|ממוזער|250px|גלאי גרגמל ששימש בשנת 1973 לגילוי הזרמים הנייטרליים אשר נחזים על ידי המודל הסטנדרטי
ההישג המרכזי של CERN עד עתה (2008) הוא גילוי בוזוני W ו-Z בשנת 1983 בעזרת ניסויי UA1 ו-UA2 - תגלית שזיכתה את קרלו רוביה ואת סימון ואן דר מיר בפרס נובל לפיזיקה שנה מאוחר יותר. הגילוי היווה אישוש מרכזי לרעיון של איחוד הכוח האלקטרומגנטי והכוח החלש (הכוח המאוחד נקרא הכוח האלקטרו-חלש), שעליו מבוסס המודל הסטנדרטי כולו.
אישוש מוקדם יותר למודל הסטנדרטי התרחש כבר ב-1973. היה זה גילוי הזרמים הנייטרליים, פיזור של חלקיקי נייטרינו כתוצאה מהתנגשותם בחלקיקים אחרים, בעזרת גלאי גרגמל. גלאי גרגמל היה תא בועות ענקי שנועד לגלות חלקיקי נייטרינו שחלפו דרכו. התגלית, שסיפקה אישוש ראשוני לעבודה התאורטית בדבר איחוד הכוח האלקטרומגנטי עם הכוח החלש, הייתה הגורם העיקרי שאפשר את הענקת פרס נובל לפיזיקה בשנת 1979 למפתחי התאוריה: שלדון גלאשו, עבדוס סלאם וסטיבן ויינברג.
מאיץ LEP, שהיה הפרויקט המרכזי של CERN בשנות ה-80 ובשנות ה-90, לא הצליח לגלות את בוזון היגס או לספק ראיות ראשונות לתורת הסופר-סימטריה, אך היו לו הישגים רבים באישושים נוספים של המודל הסטנדרטי ובמדידה מדויקת של תכונות חלקיקי היסוד. בעזרת מדידות שנעשו על בוזון Z, הצליחו החוקרים להוכיח כי קיימים רק 3 סוגים של חלקיקי נייטרינו קלים.
הישג נוסף של CERN קשור למחקרים באנטי-חומר. ב-1995 יצרו לראשונה חוקרים מ-CERN אטום של אנטי-חומר. היה זה אנטי-מימן המורכב מאנטי-פרוטון ומפוזיטרון.
CERN היווה לאורך השנים מרכז של תכנון וניסוי עבור גלאי חלקיקים. בשנת 1992 זכה ז'ורז' שרפק הצרפתי בפרס נובל על פיתוח גלאי מסוג תא פרופורציונלי רב-חוטי (multiwire proportional chamber) שנעשה בעת עבודתו ב-CERN.
מחשוב
שמאל|ממוזער|250px|שרת HTTP הראשון שבו השתמש טים ברנרס-לי מ-CERN
במקביל לניסויים הפיזיקליים פותחו ב-CERN כלי מחשוב שנועדו לשפר את הפעלת הניסויים, העברת הנתונים ועיבודם. חלק מהכלים הללו הפכו למוכרים ומצליחים גם מחוץ לעולם הפיזיקה. כזו הייתה המצאת ה-WWW על ידי טים ברנרס-לי בשנת 1989. הפרויקט שלו, שהתבסס על היפרטקסט, נועד בתחילה לשימוש פנימי של החוקרים ב-CERN. מטרתו הייתה לסייע להם לחלוק מידע. ברנרס-לי ו-CERN לא רשמו פטנט על ההמצאה, וב-1993 התירה CERN שימוש חופשי בפרוטוקול התקשורת שפותח במעבדותיה. ברנרס-לי עצמו הקים את ה-World Wide Web Consortium בשנת 1994.
בעשור הראשון של המאה ה-21 הייתה CERN חלוצה ביישום רעיונות המחשוב השריגי לצורך שמירת הנתונים שיזרמו מניסויי מאיץ LHC ולצורך עיבודם. מערכת המחשוב השריגי של מאיץ LHC, הקרויה LCG ( (LHC Computing Grid) שימשה לפני הפעלת המאיץ לביצוע הדמיות רחבות היקף של פעולתו.
מאיץ LHC
בספטמבר 2008 החלה הפעלתו של מאיץ LHC ב-CERN. בניית המאיץ, שעלותו נאמדת בלמעלה 5 מיליארד אירו, היא הפרויקט הגדול ביותר בתולדות הפיזיקה מבחינת מספר הפיזיקאים שהשתתפו בו, והוא שני רק לתוכניות החלל מבחינת ההשקעה הכספית. הקמת המאיץ, והניסויים הנלווים לו נמשכה כ-17 שנה.
הניסויים שייערכו בעזרת המאיץ נועדו לענות על שאלות העומדות בבסיס הפיזיקה. מטרתם העיקרית להשלים את תמונת חלקיקי היסוד ולחפש אישושים לתאוריות שנועדו להרחיב את המודל הסטנדרטי של החלקיקים היסודיים או להחליף אותו. בפרט, הוא נועד לחפש את בוזון היגס שקיומו נחזה על ידי המודל הסטנדרטי והוא מהווה מרכיב מרכזי בו; למצוא ראיות לתורת סופר-סימטריה שמהווה הרחבה למודל הסטנדרטי; ליצור פלזמת קווארקים-גלואונים ששררה ביקום הקדום, זמן קצר לאחר המפץ הגדול; ולנסות ליצור חורים שחורים זעירים.
חלקו המרכזי של המאיץ בנוי בתוך מנהרה טבעתית שאורכה כ-27 קילומטר. המתקן מסוגל להאיץ פרוטונים בשני צינורות (beam pipes) מקבילים, שמתאחדים לצינור אחד סמוך למספר נקודות אינטראקציה (interaction points) לאורך המאיץ. בנקודות אלו מתרחשת אינטראקציה (התנגשות) בין פרוטונים הנעים בכיוונים מנוגדים. האנרגיה של הפרוטונים הנעים בצינורות ה-LHC מגיעה ל-7 Tev (שבעת אלפים מיליארד אלקטרון וולט; פי 7,461 מאנרגיית המנוחה של הפרוטון) ומהירות תנועתם ל-99.9999991% ממהירות האור בריק. בחלק מהזמן יואצו במאיץ גרעיני עופרת. בחינת החלקיקים שייווצרו כתוצאה מהתנגשויות הפרוטונים או היונים תיעשה באמצעות גלאי חלקיקים גדולים.
ישראל נוטלת חלק בניסוי. היא השתתפה בבניית גלאים המיועדים לאחד הניסויים המרכזיים שבו, ניסוי ATLAS, וסיפקה רכיבים למערכות אחרות בניסוי.
בתרבות
טקסט=גלאי מואונים שפותח ויוצר בישראל והותקן בניסוי ATLAS|ממוזער|גלאי מואונים מהיר שפותח, יוצר ונבדק בישראל והותקן בניסוי ATLAS
עלילת ספרו הבדיוני של דן בראון, "מלאכים ושדים", מתרחשת בחלקה ב-CERN.
עלילת ספר המדע בדיוני "הבזק לעתיד" של רוברט ג'. סויר מתרחשת בחלקה ב-CERN כאשר הניסוי שנערך במאיץ LHC גורם לכל המין האנושי לראות את העתיד 20 שנה קדימה.
עלילת משחק הווידאו Steins;Gate, אשר מתרחשת ביפן, עוסקת ב-SERN (עיוות של שם הארגון), תאגיד אירופי אשר חוקר מסע בזמן.
לקריאה נוספת
"מעבדת המאיץ בסרן", פי האטום ב-3, יולי 1984.
קישורים חיצוניים
אתר הבית של CERN
הקשר הישראלי לתגליות ב–CERN, באתר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, דצמבר 2012
ההכרזה על גילוי בוזון היגס בעדות ממקור ראשון, בבלוג של עופר מגד שלדבריו שהה במכון באותה תקופה
A stroll through CERN's underground spaces, Google Arts & Culture, 2019
10 things you (probably) didn't know about CERN , Google Arts & Culture, 2019
Explore the CERN Data Centre , Google Arts & Culture, 2019
Explore the CERN Control Room , Google Arts & Culture, 2019
הערות שוליים
*
קטגוריה:פיזיקת חלקיקים
קטגוריה:מכוני מחקר רב לאומיים
קטגוריה:זוכי פרס נסיך אסטוריאס למחקר טכני ומדעי
קטגוריה:זוכי מדליית אונסק"ו ע"ש נילס בוהר
קטגוריה:משקיפים בעצרת הכללית של האומות המאוחדות | 2024-10-02T12:26:03 |
מת לצעוק (סדרת סרטים) | מת לצעוק (באנגלית: Scary Movie) היא סדרת סרטים פארודית אמריקאית מהסוגות קומדיית אימה, קומדיה שחורה, מדע בדיוני ובלשים (משתנה מסרט לסרט), שלועגת לסרטי אימה שונים, ביניהם "צעקה", "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון", "החוש השישי", "מטריקס", "הצלצול", "8 מייל" ו"המסור". שתי השחקניות הראשיות בסדרה הן אנה פריס ורג'ינה הול, המגלמות את סינדי קמפבל וברנדה מיקס שמופיעות ברוב סרטי הסדרה, ואליהן מצטרפים שחקנים ודמויות שחוזרים ונשנים אף הם ברוב הסרטים, עם תוספת שחקנים חדשה בכל סרט. כלל הסרטים בסדרה גרפו למעלה מ-818 מיליון דולר ברחבי העולם.
סדרת הסרטים
מת לצעוק (2000)
מת לצעוק הוא הסרט הראשון בסדרת הסרטים. מת לצעוק היה הסרט הריווחי ביותר בסדרת הסרטים - הוא גרף מעל ל-278 מיליון דולרים ברחבי העולם. בסרט ישנם פרודיות רבות לסרטים וסדרות טלוויזיה שונות משנות ה-90, ובמיוחד פרודיה על סדרת סרטי "צעקה" ו"אני יודע מה עשית בקיץ האחרון".
עלילת הסרט עוקבת אחר שישה חברים בתיכון מגלים כי רוצח סדרתי הגיע לעיר, והחבורה חושדת כי הרוצח הוא האיש אשר דרסו בקיץ שעבר. הגיבורה סינדי קמפבל, מנסה לפתור את התעלומה אך למרות ניסיונותיה הרוצח ממשיך לברוח בכל פעם. לבסוף נפתרת התעלומה ומתברר שהרוצח הוא לא אחר מאשר השוטר הכי מפוקפק באזור עירם. אך לרוע המזל השוטר הספיק לברוח. העלילה דומה ברובה לסרטי הצעקה שכן הרוצח מתהדר באותו לבוש אופייני לרוצח מסדרת סרטי האימה: חלוק שחור ומסיכה של פנים מוארכות ולבנות.
מת לצעוק 2 (2001)
מת לצעוק 2 הוא השני בסדרת הסרטים. הסרט גרף מעל ל-141 מיליון דולרים ברחבי העולם. זה היה הסרט האחרון בסדרת הסרטים בו היו מעורבים האחים ויינס. בסרט ישנם פרודיות רבות על סרטים בולטים בהם מגרש השדים (1973), ופולטרגייסט (1982).
חבורה של צעירים (הכוללת את סינדי קמפבל וברנדה מיקס) מוזמנת לבלות לילה באחוזה מפחידה. פרופסור אולדמן משכנע אותם שזה בשביל פרויקט בית ספרי, אך החבורה לא יודעת שהטירה רדופה ברוח אחת שמנסה לרצוח אותם, אבל הם לא יודעים שכל הסיפור הוא חלק מניסוי שעורך בעל הטירה.
מת לצעוק 3 (2003)
מת לצעוק 3 הוא הסרט השלישי בסדרת הסרטים. הסרט גרף מעל ל-220 מיליון דולרים ברחבי העולם. בסרט ישנם פרודיות רבות על סרטים בולטים בהם "הצלצול" ו"סיינס".
בסרט השלישי שבסדרה, סינדי קמפבל היא כתבת חדשות, המנסה לגלות מה גורם לאנשים שצופים בקלטת מסתורית, למות תוך שבעה ימים. בעזרתם של ג'ורג' וטום, בעל החווה, היא מצליחה להתגבר על הקלטת המסתורית, וגם להציל את העולם משליטת חייזרים.
מת לצעוק 4 (2006)
מת לצעוק 4 הוא הסרט הרביעי בסדרת הסרטים. הסרט גרף מעל ל-178 מיליון דולרים ברחבי העולם. בסרט ישנם פרודיות רבות על סרטים בולטים בהם "מלחמת העולמות", "המסור", "הכפר" ו"הטינה".
בסרט הקודם בסדרה סינדי קמפבל (אנה פאריס) גלמה כתבת טלוויזיה, שנאלצה להגן על אחיינה חסר המזל מילדה קטנה ורצחנית, ובדרך גם להזהיר את העולם ממעגלי תבואה ומחייזרים. עכשיו, אחרי שבעלה ג'ורג' נפטר בעקבות תאונה בתחרות איגרוף, סינדי עוזבת את הבית, ושומרת על בית מפחיד המאוכלס ברוחות רפאים יפניות. השכן שלה, טום ראיין, הוא אב חד הורי, לא מהמבריקים שבאבות, ולשניים יש הרבה במשותף. בעוד אהבתם פורחת, העולם מותקף שוב על ידי חייזרים, שנראים כמו מכשירי iPod ענקיים. טום וילדיו בורחים, וסינדי וחברתה ברנדה נותרות להתמודד לבדן עם הפלישה. השתיים בורחות ומוצאות מקלט בכפר מבודד שנראה כאילו נתקע מאה שנים בעבר, ובמקביל סוגרות חשבון עם הרוצח הסדרתי של "המסור" שלא יודע עם מי הוא הסתבך.
מת לצעוק 5 (2013)
מת לצעוק 5 הוא הסרט החמישי והאחרון בסדרת הסרטים, והסרט הראשון בו לא כיכבו אנה פאריס ורג'ינה הול. הסרט גרף מעל ל-72 מיליון דולרים ברחבי העולם. זה היה הסרט הכי פחות רווחי בסדרת הסרטים.
ג'ודי (אשלי טיסדייל) ודן סנדרס (סיימון רקס) עוברים לבית חדש לאחר שהם אימצו שלושה ילדים מסתוריים. ג'ודי ודן מגלים בהמשך שיצור חזק המכונה "אמא" רודף אותם, ומנסה לתבוע בעלות על הילדים המאומצים שלהם.
צוות השחקנים
שחקן/שחקנית סרט מת לצעוק מת לצעוק 2 מת לצעוק 3 מת לצעוק 4 מת לצעוק 5 אנה פריס סינדי קמפבל רג'ינה הול ברנדה מיקס מרלון ויינס שורטי מיקס שון ויינס ריי וילקינס צ'רלי שין טום לוגאן בתפקיד עצמו סיימון רקס ג'ורג' לוגן דן סנדרס אנתוני אנדרסון מאהאליק קווין הארט סי ג'יי לזלי נילסן הנשיא האריס דרו מיקוסקה קודי דייב שרידן דופי "דופוס" גילמור / Ghostface שאנון אליזבת באפי גילמור ג'ון אברהמס בובי פרינז לוכלין מונרו גרג פיליפה ריק דוכומון ניל קמפבל שרי אוטרי גייל היילסטורם קורט פולר שריף בורק כרמן אלקטרה דרו דקר הולי כריסטופר מאסטרסון באדי קתלין רוברטסון תיאו דויד קרוס דווייט הרטמן ג'יימס וודס האב מקפילי טים קארי פרופסור אולדמן כריס אליוט הנסון יחזקאל טורי ספלינג אלכס אנדי ריכטר האב האריס ריצ'רד מול יו קיין מרני אנג טאביתה קמרין מנהיים השוטר צ'מפלין קווין לטיפה דודה שניקווה / האורקל אדי גריפין אורפיאוס ג'ורג' קרלין האדריכל פמלה אנדרסון בקה קוטלר ג'ני מקארתי קאת'י אמברי קרייג ביירקו טום רייאן בו מירצ'וף רובי ראיין קונצ'יטה קמפבל רייצ'ל רייאן לורה דאש (מפעילת הבובה)קרייג מזין (דיבוב הבובה) בילי הבובה גארט מסודה טושיו סאקי ביל פולמן הנרי הייל מולי שאנון מרילין הת'ר דארסי אשלי טיסדייל ג'ודי סנדרס אריקה אש קנדרה ברוקס
הכנסות הסרטים
סרט סכום הכנסות ארצות הברית מחוץ לארצות הברית כלל עולמי תקציב "מת לצעוק" $157,019,771 $121,000,000 $278,019,771 $19,000,000 "מת לצעוק 2" $71,308,997 $69,911,681 $141,220,678 $45,000,000 "מת לצעוק 3" $110,003,217 $110,670,000 $220,673,217 $48,000,000 "מת לצעוק 4" $90,710,620 $87,552,000 $178,262,620 $45,000,000 "מת לצעוק 5" $32,015,787 $46,362,957 $78,378,744 $20,000,000 סכום כולל $461,058,392 $435,496,638 $896,555,030 $177,000,000
מועמדויות ופרסים
מת לצעוק שנה טקס קטגוריה מועמדות הערות2000 פרסי בחירת הנוער הסרט של הקיץ מת לצעוק Golden Screen פרס מסך הזהב על מכירת 3 מיליון כרטיסים תוך 18 חודשים Bogey Awards פרס בוגי על 2 מיליון צופים תוך 20 ימים 2001 World Stunt Awards הפעלול הטוב ביותר עם כלי רכב לסלי מקמייקל, איב קמרון Nielsen EDI Gold Reel Awards הכנסות של 100 מיליון דולר בארצות הברית תוך שנה מירמקס פרסי הקולנוע של MTV הקמע הטוב ביותר בסרט ג'יימס ואן דר ביק הופעה פורצת של שחקנית בסרט אנה פאריס הנשיקה הטובה ביותר בסרט ג'ון אברהמס ואנה פאריס Blockbuster Entertainment Awards שחקנית משנה אהובה בסרט קומי שרי אוטרי שחקן אהוב בסרט קומי מרלון ויינס שון ויינס BMI Film and TV Awards המוזיקה הטובה ביותר בסרט דייוויד קיטאיי מת לצעוק 22001 פרסי בחירת הנוער סרט ללא רשות ההורים מת לצעוק 2 Bogey Awards פרס בוגי על מיליון צופים תוך 10 ימים 2002 Canadian Comedy Awards הופעה נשית מצחיקה בסרט קת'לין רוברטסון ALMA Awards איפור מוצלח בטלוויזיה וקולנוע רבקה דה הררה מת לצעוק 32004 פרסי בחירת הנוער סרט ללא רשות ההורים מת לצעוק 3 פרסי הקולנוע של MTV הקמע הטוב ביותר בסרט סיימון קאוול פרסי בחירת הילדים של ניקלודיאון שחקנית קולנוע אהובה קווין לטיפה BMI Film and TV Awards המוזיקה הטובה ביותר בסרט ג'יימס ל. ונאבל מת לצעוק 42006 פרסי בחירת הנוער הסרט הקומי הטוב ביותר מת לצעוק 4 Fangoria Chainsaw Awards בחורה שלא כדאי להתעסק איתה (הגיבורה הטובה ביותר) אנה פאריס 2007 פרס ראזי שחקנית המשנה הגרועה ביותר כרמן אלקטרה מת לצעוק 52013 Golden Schmoes Awards סרט השנה הגרוע ביותר מת לצעוק 5 Houston Film Critics Society Awards הסרט הגרוע ביותר 2014 פרס ראזי שחקנית המשנה הגרועה ביותר לינדזי לוהן הזוג הגרוע ביותר על המסך צ'ארלי שין ולינדזי לוהן סרט ההמשך, סרט התחדיש או הסרט הגנוב הגרוע ביותר מת לצעוק 5
קישורים חיצוניים
קטגוריה:סדרות סרטי קומדיה
קטגוריה:סרטי פרודיה
* | 2024-09-03T07:00:07 |
דנטה אליגיירי | דנטה אליגיירי (באיטלקית: Dante Alighieri, , בין ה-14 במאי ל-13 ביוני 1265 – 14/13 בספטמבר 1321), המכונה גם רק דנטה, היה משורר, פילוסוף, תאולוג ומדינאי איטלקי. יצירתו המופתית, "הקומדיה האלוהית", נחשבת לאחת מפסגות הספרות העולמית, ומהווה בסיס לשפה האיטלקית המודרנית.
תולדות חייו
דנטה נולד בשנת 1265 למשפחה מהמעמד הגבוה בפירנצה שבאיטליה. הוא השתייך לענף הלבנים במפלגה הגואלפית (Guelf), שהייתה מעורבת בברית התנגדות פוליטית מורכבת נגד השליטים באותה תקופה, הגיבלינים. דנטה טען כי מוצאו מ"הזרע הקדוש" של "הרומאים האמיתיים",הקומדיה, גיהנום, שיר 15, שורה 76. אך האדם המוקדם ביותר בשורשי משפחתו שידוע בשמו נולד רק בראשית המאה ה-12.הקומדיה, גן עדן, שיר 15, שורה 135.
אביו, אליגיירו דה בֶּלִּינְצ'וֹנֶה, היה מן הגואלפים הלבנים, אך לא סבל ככל הנראה מרדיפה לאחר שמשפחתו ניגפה בפני הגיבלינים בקרב מונטפרטי. אמו, דונה בלה דל'י אבאטי, נפטרה כאשר דנטה היה בן חמש או שש, ואביו נישא מחדש ללפּה די קיאריסימו צ'אלוּפּי, שילדה שני אחים לדנטה: אחיו פרנצ'סקו ואחותו טנה (גַאֶטנה). בהיותו בן שתים-עשרה, הוסכם על נישואי דנטה וג'מה, בתו של מסר מנטו דונאטי. דנטה נשא אותה לאשה בהיותו בן עשרים, ונולדו להם מספר ילדים, וכפי שאירע לעיתים תכופות עם אנשים מפורסמים, ילדים רבים נוספים העמידו פנים שהם מצאצאיו.
ימין|ממוזער|240x240px|התמונה העתיקה ביותר של פירנצה (1342)
רק מעט ידוע על החינוך שרכש, אך מניחים כי דנטה למד בביתו או בבית-ספר סמוך למנזר. אף שבתקופה זו הייתה איטליה, בדומה למדינות אחרות באירופה, בנויה מנסיכויות רבות שהקשר ביניהן היה רופף, ושפתן שונות, בכל זאת היה דנטה בקי בשירה הטוסקנית והסיציליאנית, ואף חקר את המינסטרלים של פרובאנס שבצרפת, ואת השירה הלטינית (ובמיוחד ורגיליוס).
כשהיה בן שמונה-עשרה פגש את גווידו קבאלקנטי, לפו ג'אני, צ'ינו דה פיסטויה וברונטו לטיני, שביחד הפכו למנהיגי "הסגנון החדש המתוק". בילדותו דנטה פגש את באטריצ'ה פורטינארי , בתו של הבנקאי פולקו פורטינארי, והתאהב בה ממבט ראשון. בשנת 1283 ראה אותה שנית ברחובות העיר, והם החליפו ברכת שלום. מעולם לא היה ביניהם קשר מעבר לכך, אך שתי הפגישות היו משמעותיות עבור דנטה. הוא הקדיש לביאטריצ'ה את ספרו "החיים החדשים", שחיבר בשנת 1293, והשירים שכתב בהשראתה הותירו חותם על הסגנון האיטלקי החדש בשל טיפולו המיוחד בנושאי האהבה. ביאטריצ'ה הפכה עבורו לסמל של מלאך, אמצעי לגאולה.
ביאטריצ'ה נפטרה בשנת 1290, ודנטה מצא מקלט בספרות הלטינית, בהעמקת לימודי הפילוסופיה והתאולוגיה, ובוויכוחים שבין המסדרים המנזריים של הפרנציסקנים והדומיניקנים שסערו באותה תקופה בפירנצה. בשנת 1289 לחם בקרב קמפלדינו עם האבירים הפלורנטיניים כנגד ארֶצו. מאוחר יותר, היה רופא ורוקח, בין היתר משום שב 1295 יצא חוק שדרש מאצילים המעוניינים במשרה ציבורית להיות חברים באחת מהגילדות. הקריירה הפוליטית של דנטה בעירו לא הייתה מזהירה, בין השאר כי יכולתו להשפיע בכהונה זו או אחרת הייתה מוגבלת בגלל לחצים חיצוניים מצד האפיפיורות ומלכות צרפת, שחרגו הרבה מעבר לפוליטיקה הפנימית של העיר. ממוזער|מוזיאון דנטה בפירנצה|250x250 פיקסלים
בשנת 1301 נשלח דנטה בראש משלחת לרומא, שכוונה לברר את כוונותיו של האפיפיור ביחס לפירנצה. האפיפיור, בוניפקיוס השמיני, שילח את הנציגים האחרים במהרה וביקש מדנטה להישאר ברומא. במקביל, נכנס שארל, רוזן ולואה, אחיו של פיליפ היפה מלך צרפת, אל פירנצה מלווה בגואלפים השחורים (יריבי הגואלפים הלבנים, אליהם השתייך דנטה) ובמשך שישה חודשים החריבו את העיר וחיסלו את רוב יריביהם. ממשלה חדשה בראשות הגואלפים השחורים הוקמה בעיר ודנטה נידון לגלות של שנתיים ולתשלום קנס עצום. במהלך גלותו הגה את הרעיון של יצירתו "הקומדיה האלוהית", והתחיל לחברה בשנת 1308.
בהתאם ל"המלצתו" של בוניפקיוס החליט דנטה להישאר ברומא. מאחר שלא היה יכול לשלם את הקנס, נדון באופן רשמי לגלות מתמדת והיה צפוי להוצאה להורג אם ייתפש על ידי חיילים פלורנטינים. אחרי מספר ניסיונות כושלים לחזור לשלטון בפירנצה, נואש דנטה מן התככים הכרוכים בכך ופנה להתוויית היסודות לקומדיה האלוהית – יצירה הבנויה ממאה שירים, המחולקים לשלושה ספרים, שבכל אחד מהם שלושים ושלושה שירים, ושיר מבוא אחד.
דנטה עבר לורונה כאורחו של ברתולומאו דלה סקאלה ולאחר מכן לסרזנה שבליגוּריה ואחרי כן נטען כי חי זמן מה בלוקה אצל הגברת גֶ'נטוּקה. טענות פחות אמינות טוענות כי שהה גם בפריז ובאוקספורד.ממוזער|187x187px|מסיכת המוות של דנטהבשנת 1310 פלש הנרי השביעי מלוקסמבורג לאיטליה ודנטה כתב אליו ולנסיכים איטלקיים אחרים מספר מכתבים פומביים המעודדים אותם להתמודד עם הגואלפים השחורים בפירנצה. שליט פירנצה מחל בינתיים לרוב הגואלפים הלבנים שבגלות, אך מכתביו של דנטה מנעו מחילה כזו ממנו.
בשנת 1312 תקף הנרי השביעי את פירנצה והביס את הגואלפים השחורים, ככל הנראה ללא מעורבות מצידו של דנטה. מותו, שנה לאחר מכן, מוטט את התקווה האחרונה של דנטה לשוב לעירו. הוא חזר לוורונה ושם חי תחת חסותו ובתמיכתו של קנגראנדה דלה סקאלה, שזוכה בהתאם במקום בגן העדן של דנטה. בשנת 1315 כפה אוגוצ'ונה דלה פאגּ'וּוֹלה (השליט הצבאי של העיר) הענקת מחילה לגולים. דנטה נמצא גם הוא ברשימה, אך נדרש לשלם סכום כסף ולהשתתף בטקס דתי בו יוצג כעבריין וסירב להשפלה הפומבית הזו.
בשנת 1318 הוזמן דנטה על ידי נסיך רוונה לשהות כאורחו. שם השלים את "גן עדן", החלק השלישי והאחרון של יצירתו הקומדיה האלוהית, וזמן קצר לאחר מכן נפטר, קרוב לוודאי ממלריה. הוא נטמן בכנסיית סן פייר מאגּ'ורה בנוכחות נכבדי העיר וילדיהם. לאחר מותו נוצקה בדמות פניו "מסכת מוות", שככל הנראה חיקוי שלה מוצג בפאלאצו וקיו בפירנצה. מותו גרם לחרטה רבה בעולם הספרותי של איטליה. על קברו חקוק שיר המיוחס לתלמידו ברנדרדו קאנאצ'ו החתום במילים: "הוא נולד בפירנצה, אם מעט אוהבת". עמיתו המשורר צ'ינו דה פיסטויה חיבר לזכרו את השיר "במעלה המדרון, אהבה, של ההר הגבוה".
יצירתו
ממוזער|259x259px|סנדרו בוטיצ'לי, דיוקן של דנטה (1495)בכללות דנטה בתחילת דרכו עסק ביצירתו באהבה, מושפע מיצירות כמו רומן הוורד; לאחר מכאן בפילוסופיה; ובשיאו בתאולוגיה.
הקומדיה
יצירתו הגדולה של דנטה היא "הקומדיה האלוהית" (בשמה המקורי: "הקומדיה"), שיר חלום חזיוני דתי, סוגה נפוצה בימי הביניים, שהגיעה לשלמות ביצירתו. "הקומדיה" נחשבת לפואמה השירית הגדולה ביותר של הספרות האיטלקית ונדבך של הספרות הקנונית העולמית. זו יצירה שירית-תאולוגית-אתית-פילוסופית-מדעית-אמנותית, בת 14,233 שורות שיר, שדנטה חיבר בשנים 1308–1320. ליצירה שלושה חלקים:
"תופת" (גיהנום - Inferno) - אפיזודות אפיות על גורלם של רשעים
"כור המצרף" (Purgatorio) - פגישות שלוות עם דמויות, ידידים, ועם אנשים ששימשו לדנטה מופת
"גן עדן" (Paradiso) - שיחות תאולוגיות - אידאות
סיפור העלילה פורשׂ בגוף ראשון את חזיון מסעו של המשורר מהגיהנום אל גן-עדן במהלך השבוע הקדוש (מיום השני הקדוש עד חג הפסחא) של אביב 1300, כשבגיהנום ובכור המצרף מדריכו המשורר הרומי ורגיליוס, ובגן-עדן מדריכתו ביאטריצ'ה, אידיאל האִשָּׁה המושלמת ואהובת נעוריו של דנטה. הסיפור מתרחש כשדנטה בן 35, מה שנקרא בזמנו גיל מחצית החיים. הדמויות בעלילה הם אנשים שנפטרו עד אותה שנה, חלקם דמויות ביצירות ספרותיות. דנטה כתב את הקומדיה בדיאלקט אזורי, טוסקני, שבמידה רבה אומץ בזכות יצירתו כנוסח המועדף לשפה האיטלקית המתהווה והפך לשפה הראויה לביטוי הנעלה ביותר.
מחד, ב"קומדיה" דנטה הוא המליץ למחשבת ימי-הביניים ומגן על החברה של ימי הביניים, המבוססת על קשרים הגיוניים-מיסטיים בין המציאותי והעל-מציאותי, בה הדת מרכז לכל הפעולות האנושיות, דת הנובעת ממקור אחד ושואפת אלי ההבנה האלוהית: ההגיון המטאפיזי והאחדות הא-להית. יצירתו מתעלה למן הצמצום שבגורל-הפרט הכבול בחבלי חטא, אל הגדולה של אנשי המעלה, ולבסוף אל עולם האידאות וחזיון הבורא. בה מתאחדת ההשקפה הכללית של המאה ה-13 עם ניסיונו האישי להיגאל מייסורי הגלות במסע לשירה נבואית.
מאידך, יצירתו משקפת התבוננות אנושית של המאה ה-14 על חיי המעשה בעולם הזה, ופריקת עול כבלי הכנסייה, מבוא לרנסאנס. כתב בנדטו קרוצ'ה: 'בדנטה, ימי הביניים האכזריים, על סגפנותם הקשה או לוחמה קשה ומאושרת, כבר לא קיימים... אולי אין אף שיר גדול, כה חופשי, כ"קומדיה", מהתלהבות ממלחמה כמלחמה... במקום סגפנות, יש אמונה נחושה, מחוזקת במחשבה ובדוקטרינה; במקום התלהבות ממלחמה, התלהבות חברתית. אלו השתייכו בעיקר לאיטליה בת זמנו, או מכל מקום השתייכו למצפונו, והיו מושא לדאגה מתמשכת ואינטנסיבית, לרגש אנושי'.
"הקומדיה" שיר מקיף ועמוק על נפש האדם והעולם, זכתה לתפוצה מדהימה בקרב קהל הקוראים האיטלקי לדורותיו, נחשבת ליצירה החשובה ביותר שחוברה באירופה בתקופת ימי הביניים, ולאחת מפסגות השירה העולמית; יצאה לאור במהלך הדורות במאות כתבי-יד ומהדורות, תורגמה במאות תרגומים לשפות שונות, וחוברו עליה אינספור פירושים, מאמרים, ומחקרים.
שאר יצירותיו (בסדר כרונולוגי)
ממוזער|169x169px|"המשתה", 1521
"החיים החדשים" – ספר אוטוביוגרפי שחיבר בצעירותו על אהבתו לביאטריצ'ה כביטוי להיטהרות החיים וחידושם על ידי האהבה; הספר כולל שלושים ואחד שירי אהבה, המשובצים בארבעים ושניים פרקים אוטוביוגרפים בפרוזה, וככללו מחובר באיטלקית (טוסקנית).
"על רהיטות השפה העממית" – ספר בלשני על השפה העממית כשפה ספרותית (בלטינית).
"המשתה" (Convivio) – מעין אנציקלופדיה אתית הגותית לא גמורה של הידע בזמנו (באיטלקית).
"על המונרכיה", ספר שבו הוא שוטח טיעונים בשבח של מונרכיה, בה הוא רואה את הדרך היחידה להשליט שלום עולמי, ולתרום לפיתוח הכשרים האנושיים.
שתי אקלוגות פסטורליות שחיבר בלטינית, תוך חיקוי האקלוגות של ורגיליוס, כהתכתבות עם המשורר הצעיר ג'ובאני דל וירג'יליו, שהפציר בדנטה להצטרף לחבורת משוררים שבעירו ללמדם שירה, ודנטה דחה בנימוס את בקשתו.
"שאלת מים וארץ" - חיבור פילוסופי בלשון לטינית העוסק בשאלת סידור ארבעת היסודות.
"חרוזים" (Rime) - אוסף שירים ליריים, שנערך על ידי עורכים מודרניים, וכולל את שירתו האישית במהלך חייו.
תכונות יצירתו
מזה דורות רבים דנטה נחשב לגדול המשוררים האיטלקים ולאחד מגדולי המשוררים שבכל האומות ובכל הזמנים. דנטה היה תלמיד של נביאי ישראל ובמיוחד של דוד (אותו כינה "הנביא"), של משוררי רומא ובמיוחד של ורגיליוס (אותו כינה "המשורר"), של חכמי יוון ורומא ובמיוחד של אריסטו (אותו כינה "הפילוסוף"), של תאולוגים ובעיקר של תומאס אקווינס, של מיסטיקנים, של משוררים פרובנסאלים, ועוד. בכל זאת, חותם המקוריות ניכר בכל שורה ובכל מילה מיצירתו, כך גם הפשטות והכנות של כתיבתו.
"הקומדיה" ראשית-כל יצירה אישית של מחברה, המבטאת את תכונותיו האישיות:
רוח חמורה, מתונה, הגותית, ומלנכולית (בהשפעת ימי הביניים).
עושר בתחומי עניין שהביאו ללמדנות.
עושר רגשי: מהנשגב והנורא, אל המתוק והרך, אל המצחיק והליצני.
הערצה לדברים יפים.
סימפתיה לדברים שפלים.
התענגות ממילים.
וכשם ש"הקומדיה" מבטאת את תכונותיו האישיות, כן משקפת תכונות כלליות גדולות, שבזכותן כינוהו: "משורר גדול כי אדם גדול":
כוונות מוסר גדולות
לדנטה, כמו לכל המשוררים הגדולים, ואולי יותר מכולם, היו כוונות גדולות בחיבור יצירתו:
לחבר יצירה חזיונית שתעסוק במסתורין הנפש ותתאר באלגוריה את העולם האידיאלי, ממלכתו של אלוהים.
לחבר יצירה אמונית שתכליתה ללמד חכמה ומוסר, להדריך אנשים בעולם הזה אל מצב של אושר (אמיתי).
לחבר יצירה אוניברסלית אנציקלופדית שתסכם את העולם של תקופתו ושל תקופות שקדמו לה.
לעשות צדק עם העולם הדתי, הפוליטי והחברתי של פירנצה בת-זמנו.
לעדן את השפה העממית ולהקנות לה תכונות נאצלות כך שיצירתו תשמש יסוד ללשון האיטלקית בדורות הבאים.
כתב דוד אריה פרידמן: "בתפיסת עולמו של דנטי יש הרבה מיסודות היהדות של המסורת בצורה של נצרות אדוקה, עד שלפעמים נראה לנו כאילו דיבר אלינו מתוך גרונו איזה יהודי בעל-מוסר הירא וחרד מפני דינו של גיהנום. וגם אנושיותו היא סוף-סוף כבירה הרבה מנצרותו. מתוך צער וייסורים יצר דנטי את השירה היותר רוממה, שיצר הרוח האירופי במשך תקופות רבות. למרות השנאה והזעם הממלאים אותה היא מחזקת בנו את האמונה בטוב וביפה. מלחמות כבדות עברו על נפשו, אבל לידי שלמות מפליאה הגיע ביצירתו. ביטחון חזק מרחף על פני-יצירתו ואישיותו גם-יחד. סוד החיים הנצחיים יפכה בה. עין הא-להים צופיה עלינו מתוכה. קול ש-די יישמע לנו. אף האדם בן-זמננו שומע את קולו המנחם של החוזה הזעום: היטהר! ".
לשון פשוטה
בתקופת דנטה היה מקובל באיטליה לחבר יצירות רציניות בלשון לטינית עבור מלומדים, ויצירות בינוניות בשפה עממית מדוברת (איטלקית) עבור ההמון. דנטה היה הראשון שחיבר יצירה רצינית גדולה בלשון איטלקית. כדרך הקדמונים, הוא חיבר את "הקומדיה" בלשון פשוטה בתכלית הפשטות, מה שאיפשר לכל אדם לקוראה.
כתב קולרידג': "הדימויים של דנטה לא רק שלקוחים מטבע פשוט, ומובנים לכל, אלא תמיד מצורפים לרגש אוניברסלי המתקבל מהטבע, ולפיכך משפיעים על הרגשות הכלליים של כל האנשים. מהבחינה הזו, המצוינות של דנטה גדולה מאד".
צמצום
בכובד-ראש דנטה עסק ביסודות הדברים בקיצור נמרץ. כך עולמות שלמים יכולים להיות מקופלים במילה אחת, דמות מורכבת מאופיינת בשורת-שיר, שיטה פילוסופית מסוכמת בשורות ספורות, וכיוצא בזה. הצמצום דורש מהקוראים להשלים את הפרטים של שירתו ולחשוב על משמעותה.ממוזער|קודקס מאויר של ה-"קומדיה" מ-1340כתב שלי: "מילותיו חדורות ברוח, כל אחת מהן ניצוץ של מחשבה שלא ניתנת לכיבוי; והרבה מהן עדיין מונחות באפר הולדתן, מעוברות בהארה שעדיין לא מצאה אף מדריך". ותומאס קרלייל כתב: "בדנטה הצמצום הזה הוא מושרש בטבעו ומיוחד לו. מלה אחת מפוצצת ואחריה דממה, בלי נשמע קול עוד. שתיקתו מדברת יותר ממילים".
במהלך הדורות חוברו פירושים רבים ל-"קומדיה". ברוב הפירושים ליצירתו, ובמיוחד אצל מפרשיו הראשונים, לעיתים תכופות שורה או שורות אחדות, של דנטה, מפורשות בפסקה ארוכה.
אלגוריה
שירת ימי הביניים היא שירת אלגורית. האלגוריה חזון במובן רוחני (שירה) ובמובן חושי (מראה), כלומר תוכן רוחני הנתון בלשון-מראות, ומשום כך קרובה ומובנת לאותם דורות שהיו עדיין חוזי חזיונות.הפשט מהווה משל למשמעות נסתרת, ולעיתים תכופות אפשר לפרשו באופנים רבים.
"הקומדיה" אלגוריה מורכבת, הבנויה מאלגוריה כללית (ורגיליוס מסמל את השכל האנושי, וביאטריצ'ה תאולוגיה וגילוי שכינה) ואלגריות קטנות רבות, המצטרפות לאלגוריה אחת. לדוגמה, בפתיחת הקומדיה (בשיר הראשון), היער האיום סמל לחטאות נעוריו של דנטה, או למצב הפוליטי באיטליה בזמנו, או לריבוי דעות אנושי המבלבל את הדעת, או למצב הבורות והשחיחות של האנושות; דנטה פוגש נמר, אריה וזאבה המסמלים בהתאמה את המידות הרעות של תאווה, גאווה, ורדיפת בצע; או את פירנצה המחולקת פוליטית בין "לבנים" ו"שחורים", את מלכות צרפת, ואת חצר מלכות רומא. לעיתים לאותה אלגוריה משמעויות שונות בחלקים שונים של "הקומדיה".
פרנצ'סקו דה בוטי, בפירוש המתפרש על אלפי עמודים, השתדל לבאר את כל האלגוריות שביצירה.
ידע אנצקילופדי
ממוזער|מיכלאנג'לו קטאני, הצורה הכללית של "הקומדיה"
יצירת דנטה מבוססת על למדנות רבה וידע אנציקלופדי. דנטה השקיע ביצירתו את קנייני הדעת והתאולוגיה של תקופתו ושל תקופות שקדמו לה. לפיכך ישנם ביצירתו רבדים תאולוגים, מוסריים, פילוסופים, נומרולוגים, מדעיים, היסטוריים, פוליטיים, חברתיים, אסתטים, ותרבותיים.
כתב משה דוד קאסוטו: "סיפקו חומר לדנטי המסורת הנוצרית והמסורת של רומה ויוון, ספרי המקרא והברית החדש וספרי המשוררים והוגי הדעות הלטיניים והיווניים, המדע של זמנו והאגדות העממיות, הספיקולציות הפילוסופיות והשקפת ההמון, זכרונות ימי קדם וזרמי החיים בסביבתו, ניגודי המדינות וסכסוכי המפלגות, ההסתכלות בטבע והעיון בסודות ההויה הא-להית".
ארכיטקטורה
החיבה של דנטה למבנה ארכיטקטוני ניכרת כבר ב-"חיים החדשים" ובהעדפתו את סוגת הסונטה, ובעיקר משתקפת ביצירתו הגדולה. "הקומדיה" מיוסדת על מבנה משוכלל: שלושה ספרים-תחומים, כל אחד מהם כולל 33 שירים, המסודרים בסדר רוחני, כל שיר מורכב משורות משולשות, ובתחילת היצירה שיר מבוא כללי, סה"כ 100 שירים. כל תחום מורכב מעשרה חלקים, תשעה ועוד אחד: "התופת" מתשעה מעגלים ובתחתיתם לוציפר; הר "כור המצרף" משני מבואות ושבעה מדרגים, ובפסגתו גן-העדן הארצי; "גן העדן" מתשע ספירות (גופים שמימיים) ומקורן: הנשגב. "התופת" מיועד לרשעים ועוסק בעוונותיהם ובעונשים הנוראים שהם נידונים בהם; "כור המצרף" לבינוניים ועוסק בתיקון מידות והיטהרות; "גן העדן" לצדיקים ועוסק במושכלות ובתאולוגיה. דנטה סידר את האנושות בעולמו החזיוני, כך שכל אדם נמצא במקום המתאים לו כפי מעשיו ודרגתו הרוחנית.
ציוריות
ממוזער|298x298 פיקסלים|השיר הראשון של ה-"קומדיה" באיור גוליילמו ג'ירארדי (1478-1482~)
לסינג הגדיר את הציוריות בשירה ככתיבה המציגה עצם הנתפס על ידי החושים בחיוניות לפני השכל באופן שיש לו אותה השפעה שיש לציור. שירת דנטה מתאפיינת בציוריות. רבים טוענים שאין כמוה אצל אף משורר אחר, עתיק או מודרני. לא בכדי המהדורות המאוירות של הקומדיה היו לז'אנר אמנותי בפני עצמו. על המאיירים של הקומדיה נמנים פצ'ינו די בואונגווידה, מיקלינו דה בזוצו, ברתלומאו די פרואוזינו, פריאמו דלה קוארצ'ה, ג'ובאני די פאולו, "אמן חיי הקיסרים", אנטוניו גריפו, גוליילמו ג'ירארדי, סנדרו בוטיצ'לי, פדריקו זוקארי, ויליאם בלייק, גוסטב דורה, מוביוס, אלברטו מרטיני, סלבדור דאלי, וציירים רבים אחרים. התמונות שדנטה רשם בשירתו אף הקדימו התפתחויות שנעשו באמנות הציור בדורות מאוחרים יותר. מיכלאנג'לו ורפאל היו חסידים של דנטה. אם-כך, מה מייחד את הציוריות של שירתו?
ימין|ממוזער|איור לכור המצרף, שיר 28, מתוך מהדורת ברשיה 1487 של הקומדיה
כתב לי האנט (בהתייחסו לגיהנום של הקומדיה): "נכון מה שנאמר, שכאשר דנטה גדול, אף אחד לא מתעלה עליו. אני מטיל ספק אפילו אם מישהו משתווה אליו, באינטינסיביות התמידית ובמגוון הבלתי פוסק של ציוריו; ומה שהוא מצייר נובע לגמרי מכוחותיו; כצייר הרושם דמויות הקמות לתחייה, וכהמשיכן לפעול בעצמן, מפחידות את יוצרן. כל תנועה, מילה ומבט של היצורים האלו נהיה מלא ברגישות וברמזים. מה שבלתי נראה נמצא ברקע של הנראה; חשיכה נעשית מוחשית; דומיה מתארת דמות, לא, מעצבת את החלק החשוב ביותר של הסיפור. מילה משמשת כניצוץ אור, המציג איזו סביבה קודרת, מקום בו עומד מגדל, ופנים נוראות נשקפות מהחלון; או מקום, שלרגליך, מלא בקולות נצחיים, תהום אחד נשמט מפני אחר באור חיוור של ייסורים."
כתב ג'ון ראסקין (בהתייחסו לגן העדן הארצי שבכור המצרף של הקומדיה): "המטרה הראשונה של דנטה, בציורי נוף, להציג ראיה לחירות מושלמת, ולטהרה והיעדר חטאים בטבע חדש, מחליף דרכים ללא מוצא בדרכים מאושרות. כך שכל אותם סייגים ופורמליזם שנדרשו לו באי-שלמות, מסולקים בגן העדן; ואפילו חוסר המוצא של היער, הדבר האיום ביותר עבורו בימיו של חטאים וקיצורי דרך, עתה משמחו בימים של טהרה. וכשם שהיעדר סייגים ומעבה החטא הובילו לסדר המרוסן והנורא של עונש נצחי, כך היעדר סייגים ומעבה מידה טובה חופשית מביאים לסדר אוהב ומקובץ של אושר נצחי. היער הזה, אפוא, דומה מאוד לזה של קולונוס בכמה היבטים - בשלוותו ובמתיקותו, ובאינספור ציפוריו; הוא נבדל ממנו רק בנותנו לרוח קלה לנשוב בו, ולפיכך דק יותר מהיער היווני; השורות העדינות המתארות את שירת הציפורים המתמזגת ברוח, ואת העלים כולם פונים לכיוון אחד, הועתקו, פחות או יותר, על ידי כל משורר מאז דנטה. הן, ככל הידוע לי, הפסקא המתוקה ביותר של תיאור יער המצוייה בספרות."
מוזיקליות
דנטה החשיב את ורגיליוס לרבו בשירה. "הקומדיה" מבוססת על שיחות המבטאות רגשות כנים ואמתיים, כדוגמת האקלוגות של ורגיליוס. כשם שורגיליוס, במאמץ אמנותי כביר, הצליח ב-"אינאיס" לרומם את הלשון הלטינית להרמוניה מוזיקלית מופלאה, כך הצליח דנטה לעשות זאת ללשון האיטלקית. ב"קומדיה" החריזה מלווה כהד פעמונים את הנעימה היסודית בכל שיר.
כתב תומאס קרלייל: "אני נותן לדנטה את השבח הגדול ביותר באומרי שהקומדיה הא-להית, בכל המובנים, שיר אמיתי... עומקו, רגש נלהב, וכנות, עושים אותו למוזיקלי. כה עמוק, יש מוזיקה בכל מקום. סימטריה פנימית אמיתית, מה שנקרא הרמוניה ארכיטקטורנית, מושלת בו, מקנה לו את מידותיו: ארכיטקטורי גם מוזיקלי... ביסודו, זה השיר הכן ביותר מכל השירים, ואנו מוצאים את הכנות מדד לערכו. היא נבעה עמוק מלב הלבבות של המחבר, והיא נמשכת במהלך הדורות עמוק ללבבותינו".
פרפקציוניזם
דנטה, כורגיליוס, היה אמן גדול השואף לשלמות. הוא קרוב יותר ברוחו לעולם העתיק מאשר לעולם המודרני, וכקלסיקנים יצק את יצירתו בצורה מוקפדת, כזו שתשמש מופת לדורי דורות.
אמר צ'זארה פוליניו: "בעידן של מוסכמות ופורמילזם, דנטה הלך ללמוד מורגיליוס; בעידן בו לא הייתה סיבה לקוות להופעת יצירת מופת, הוא יצר כזו יצירה. יצירתו עולה ללא ערך על התיאוריות שלו, אך גם הן מראות, היאך, למרות מגבלות הפילוסופיה והרטוריקה של זמנו, הצליח לחמוק מבעד לסבך הרשת שסביבו, ולהביא את השפה העממית של איטליה, בהיותה עדיין בערש הולדתה, לפסגות של שלמות שלעיתים רחוקות השתוו אליהן ומעולם לא התעלו עליהן."
מיסטיות
דנטה היה איש-חזון ומיסטיקן. למרות המאמץ הפרשני העצום, במהלך הדורות, להבין את יצירתו; היא הייתה ונותרה חידתית.
כתב דה סנטקטיס: "הקומדיה הא-להית היא האחדות העצומה ביותר שהשכל האנושי יצר, עולם שירי עם חוקים וצווים משלו... העולם הדנטסקי איננו מבואר עד כה אלא באופן עקיף, איננו רואים אלא את השטח, מה שפנימי חומק מאיתנו."
פרשנות דנטה
ממוזער|העותק הראשון של הקומדיה, הכולל הערות של פייטרו אליגיירי, בנו של דנטה
באיטליה, עוד בדורו של דנטה, החל מפעל עצום של פרשנות ל"קומדיה האלוהית". על מפרשיה הראשונים והחשובים (במאה ה-14) נמנים ג'קופו דלה לאנה (הנחשב לאבי פרשנות הקומדיה), בוקאצ'ו (שגם חיבר את הביוגרפיה המקיפה הראשונה שלו), בנוונוטו דה אימולה, פרנצ'סקו דה בוטי, ואחרים. ממוזער|244x244px|אנציקלופדיה דנטסקה |ימיןהאופי האנציקלופדי של שירת דנטה הביא בהדרגה את הדורות הבאים לעיסוק אנציקלופדי ביצירתו. בתקופת הרנסאנס מפרשי דנטה נעזרו בתחומי לימוד ובמחקרים על מנת להבין את יצירתו. כך לנדינו פירש את "הקומדיה" על פי הפילוסופיה האפלטונית ועל סמך מחקר תולדות פירנצה והתרבות הטוסקנית; וולוטלו פירשה בזיקה לשירה הפרובנסאלית שהשפיעה על דנטה; ג'ובאן בטיסטה ג'לי השתמש בתאולוגיה, בבלשנות ובמדעים כדי להסביר את רעיונותיו. הפירוש ל"קומדיה" מאת ההומניסט הפלורנטיני לנדינו, שיצא לאור ב-1481, נהיה לפירוש המרכזי המצורף למהדורותיה בדורות הבאים. במאה ה-16 האקדמיה של פירנצה העבירה במשך שנים הרצאות שבועיות על "הקומדיה"; על המרצים נמנו הפילוסוף ג'ובאן בטיסטה ג'לי והמדען גלילאו גליליי.
במאה ה-17 וה-18 העניין ביצירתו של דנטה שכך, עד שהתעורר מחדש מהמאה ה-19 ואילך, כשגדולי המשוררים והמבקרים והבלשנים האיטלקים, כגון ליאופרדי, ג'ובאני פסקולי, פרנצ'סקו דה סנקטיס, וניקולו תומאסאו, הדגישו את ערכה הגדול של יצירתו, ומהדורות מבוארות חדשות של יצירתו יצאו לאור. באנגליה ורנון ויליאם וורן חיבר פירוש מקיף ל"קומדיה" על יסוד פירושו של בנוונוטו דה אימולה.
בשלהי המאה ה-19 המבקר האיטלקי-שווייצרי סקרטציני חיבר את "אנציקלופדיה דנטסקה", מילון ביקורתי מקיף לחיי דנטה ויצירתו, הכולל בערכיו גם תמצית מיטב הפירושים ל"קומדיה". בשנת 1921 הפילולוג מיקלה ברבי ייסד את כתב-העת המדעי "לימודים דנטסקים". בשנים 1978-1970, לרגל שבע-מאות שנה להולדת דנטה, בשיתוף פעולה עולמי, יצאה לאור "אנציקלופדיה דנטסקה" חדשה בשישה כרכים בעריכת המבקר והיסטוריון הספרות אומברטו בוסקו, העוסקת ביצירת דנטה, לשונה וביקורתה, וכוללת גם ערכים על אישים שעסקו ביצירת דנטה במהלך הדורות, ומאמרים על חייו ויצירתו.
ביקורת דנטה
האקלקטיות של דנטה גררה ביקורות על יצירתו. רבים ביקרו את יצירתו של דנטה על שאינה שירה טהורה, אלא פילוסופיה מעורבת בשירה. פטרארקה העריך את לשונו וסגנונו ומחשבתו של דנטה, אולם לא התרשם מהערצת ההמונים את שירתו, וסבר שדנטה יכל לחבר שירה לתכלית נעלה יותר. בתחילת המאה ה-16 פייטרו במבו הסתייג מהמרכיבים הלשוניים והסגנוניים הרבים של לשונו. לדעת סבריו בטינלי, מבקר ספרות מהמאה ה-18, אף על פי שדנטה היה אדם גדול, הרי שבהשפעת זמנו הברברי היה חסר טעם טוב והבחנה, כך שכל הקטעים הראויים ב-'קומדיה' מסתכמים לכל היותר לחמישה שירים (מתוך מאה). המשורר האנגלי הרומנטי קולרידג' ביקר את דנטה על שמיזג ביצירתו תוכן מדעי, בעוד שלדעתו שירה צריכה לשכון רק במה שיציב ונצחי. וורדסוורת', ששירתו פשוטה יותר מזו של דנטה, התפעל מהצמצום והאון והרציפות של סגנונו, אולם סבר שהבדיות של דנטה לעיתים תכופות גרוטסקיות ופנטסטיות באופן פוגעני, שהעמיס יותר מדי תוכן כך שנפגם ההוד והחוזק של השירה האיטלקית, וששירו מייגע.כך כתב במכתבים לבומון ב-1804, וללנדור ב-1824. המבקר לי האנט הסתייג ממרירות שטבועה במתיקות שירתו ומאבסורדיות מוסרית ודתית המצויה בה.
להלן קטע מביקורתו של לנדור על דנטהוולטר סוואג' לנדור, "שיחות דמיוניות", מילטון ומארוול: מארוול: כמעט כל הדמויות ב"תופת" וב"צור המצרף" הן חדלי אישים שלא מעוררים שום סימפתיה, ולא מקדמים שום מעשה. לאחר ציונם, עמוד אחר עמוד, הטובים, הרעים, והאדישים, אני מוצא בקושי חמישית מהם ראויים לקריאה שנייה. זה איננו כך באיליאדה, באודיסיאה, ובגן העדן האבוד.
מילטון: המשורר הגדול של איטליה - גדול באינטנסיביות של מחשבתו ובהבנה - בנה גיהנום וכור מצרף לשכן בו אפיפיורים, בישופים, ומכובדים אחרים. נועז ככל שהיה, הוא חשש מהאש הקרובה אליו יותר מאשר האש שלמטה; לפיכך לסאטירה התמציתית שלו קרא קומדיה א-להית. מעולם לא היה תיאטרון כה נרחב עם כל כך הרבה שחקנים.
מארוול: באמת! זו קומדיה בה השחקנים לא מוצאים אף בדיחה.
מילטון: אליגיירי ביקש גמישות שרירית ועטה מסיכת ברזל; אך מה חמות הדמעות שהזיל אוהבה של ביאטריצ'ה על פרנצ'סקה דה רימיני, ועל ילדי אוגולינו! הייתי מעדיף לחבר שתי סצינות כאלה מאשר עשרים שירים כמו "מלכת הפיות".
מארוול: האלגוריה הפכה למעייפת.
השפעת דנטה על שירת המערב
עוד בתחילת הרנסאנס, יצירתו של דנטה השפיעה על הספרויות של הלשונות הלטיניות (איטלקית, קטלונית, אנדלוסית, צרפתית, ספרדית), ועל התפתחות אמנות הציור האיטלקית. בחצי השני של המאה ה-15 יצירתו הייתה מרכזית למשוררי חצר בית מדיצ'י בפירנצה. ההשפעה הלכה והתרחבה לשאר אירופה בעיקר בדורות מאוחרים יותר, ובמיוחד בתקופה הרומנטית. באנגליה לדנטה הייתה השפעה על היצירה של צ'וסר ("בית התהילה") מילטון ("גן עדן האבוד"), בלייק (שאף אייר ציורים ל"קומדיה"), לנדור ("פנטאמרון"), קולרידג', שלי, ביירון ("נבואת דנטה"), טניסון, ואחרים. לדעת ג'ון ראסקין, הקומדיה של דנטה היא הנקודה שסביבה נעה כל התרבות המערבית. לדעת טי. אס. אליוט: "דנטה ושייקספיר מחלקים ביניהם את העולם. אין שלישי זולתם". בצרפת ויקטור הוגו החשיב את עצמו כתלמיד של דנטה. בגרמניה שלגל תרגם חלק מהקומדיה. המשורר האמריקאי לונגפלו תרגם את כולה לאנגלית. על הכותבים המודרניים שהושפעו מיצירת דנטה נמנים אמרסון, בורחס, אלכסנדר בלוק, אנה אחמטובה, אוסיפ מנדלשטם, מריו לוצי, יוסף ברודצקי, ואחרים.
השפעת דנטה על השירה העברית
ממוזער|212x212px
לדנטה הייתה השפעה משמעותית על השירה העברית באיטליה. עמנואל הרומי, בן דורו של דנטה, חיבר את "מחברת התופת והעדן", ככל הנראה בהשראת "הקומדיה". בהשראת "גן עדן" של דנטה, משה ריאטי חיבר את "מקדש מעט". כמו-כן "תפתה ערוך" מאת רבי משה זכות, והמחזה "עדן ערוך" מאת יעקב דניאל אולמו, חוברו בהשפעתו. שד"ל חיבר שיר בשבחו ביום מלאת שש-מאות שנה להולדתו, וחיקהו בשירו "עמק החרוץ".
בתקופת ההשכלה חוברו כמה יצירות בהשפעתו, כגון "מחזה ש-די" לשמואל רומנלי, ו-"קהל רפאים" למשה לייב ליליינבלום.
דנטה היה המשורר האהוב ביותר על זאב ז'בוטינסקי, שהיה נושא בכיסו את "הקומדיה" בשני כרכים, כמעט תדיר, ובכל שעה שהיה פנוי היה מוציאם מכיסו ומעיין בהם. הוא אף תרגם שירים מתוך "תופת". טשרניחובסקי התפעל מתרגום ז'בוטינסקי והתכתב עמו על מנת שיתקן את תרגומו לפי השגותיו, אך ז'בוטינסקי לא הסכים לתיקוניו של טשרניחובסקי ועמד על דעתו.טשרניחובסקי על תרגום "דאנטה" לז'בוטינסקי, המשקיף, 12 במרץ 1944
לאה גולדברג העריצה את שירת דנטה, תרגמה מקצתה, וחקרה ולימדה את יצירתו. השפעתו ניכרת על ספר שיריה "שארית החיים". בשנת 1965 "קול ישראל" שידר הרצאה של גולדברג על דנטה, לציון שבע-מאות שנה להולדתו.
בשנת 1990 יצא לאור ספר השירה "האש המעדנת" מאת אלון אלטרס, מחזור שירים שנושאם קשור ל"קומדיה".
תרגום שירת דנטה
ממוזער|240x240px|אוסף תרגומי הקומדיה במוזיאון דנטה
קשה מאוד לתרגם כראוי את שירת דנטה מהסיבות הבאות:
ליצירתו חיוניות של לשון בתחילת התהוותה, מה שקשה להקנות ללשונות שעברו כבר כברת-דרך ארוכה.
יצירתו גשר בין העולם העתיק לעולם המודרני, בין העולם של ימי הביניים לעולם הרנסאנס. לפיכך, תרגום שירתו בנוסח מודרני, או בנוסח עתיק, מפספס את ייחודה.
דנטה בורר את מילותיו בקפידה, תוך חיבור שירה המחורזת להפליא באופן טבעי. לעומת זאת, בתרגום, דיוק במשמעות עלול לבוא על חשבון החריזה, בחריזה על חשבון המשמעות, ומכל מקום החריזה עלולה להישמע מאולצת.
לשונו של דנטה פשוטה ואצילית, תכונות שנדיר למוצאן יחדו בהשלמה אצל משורר, ושאצל רוב האנשים סותרות זו את זו.
דנטה היה משורר גדול וקלסיקן. מתרגמיו אינם כאלה.
לפיכך, כדי לתרגם את שירת דנטה, מתרגמיו נקטו באיזושהי פשרה (רובם ויתרו על החריזה בהעדיפם את הדיוק). למרות האתגר הגדול בתרגום יצירתו, יש יותר מ-400 תרגומים ל"קומדיה" ב-52 שפות.
ממוזער|329x329px|מתוך תרגום ז'בוטינסקי את הפתיחה לקומדיה
לדעת ישורון קשת, ורבים סבורים כמוהו, עצום הוא ההבדל בין טעמה ורושמה של "הקומדיה" במקורה האיטלקי, ובין הטעם והרושם שאפשר להפיק מתרגומה, אפילו המשובח ביותר, כי לשונה של "הקומדיה" לשון מאוד סינתטית, הן בגלל הצמצום השירי של שפת דנטה, בגיבוש שאין למעלה ממנו, והן בגלל "האוניברסליות" של הלשון האיטלקית העתיקה. משוררים אנגלים סברו שהלשונות הלטינית והאיטלקית הרבה יותר מוזיקליות מהלשון האנגלית, וממילא אי-אפשר להגיע בה לאותה צליליות פיוטית והרמוניה מוזיקלית.
+"כור המצרף", שיר ראשון, 129-118הקומדיה במקור האיטלקיתרגום אנגלי של הנרי פרנסיס קריNoi andavam per lo solingo piano
Com’uom che torna a la perduta strada,
Che infino ad essa li pare ire in vano.
Quando noi fummo dove la rugiada
Pugna col sole, per essere in parte
Ove adorezza, poco si dirada;
Albo le mani in su l’erbetta sparte
Soavemente il mio maestro pose;
Ond’io che fui accorto di su'arte,
Porsi ver lui le guance lagrimose:
Quivi mi fece tutto discoperto
Quel color che l’inferno mi nascose.We travers’d the deserted plain, as one
Who, wander’d from his track, thinks every step
Trodden in vain till he regain the path.
When we had come, where yet the tender dew
Strove with the sun, and in a place, where fresh
The wind breath’d o’er it, while it slowly dried;
Both hands extended on the watery grass
My master plac’d, in graceful act and kind.
Whence I of his intent before appriz’d,
Stretch’d out to him my cheeks suffus’d with tears.
There to my visage he anew restor’d
That hue, which the dun shades of hell conceal’d.
דנטה בעברית
התרגום העברי העיקרי ל"קומדיה" הוא זה של עמנואל אולסבנגר, שעמל עליו במשך שנים רבות, ותרגם את יצירת דנטה בחרוז לבן יאמבי, בהתחשב במיטב חוקריו, מפרשיו ומתרגמיו, מתוך כוונה ברורה שחשובה יותר הנאמנות לביטוי והשמירה על הקצב מן החרוז.
לדעת ישורון קשת, מספר הפגימות בתרגומו מועט הוא, ומרובות בו שורות שיריות להפליא. פנינה נוה שיבחה את תרגומו ככולו אומר פשטות של יצירת מופת אמיתית, תוך נאמנות לרוחו של דנטה כפי שהעלו אותה דורות של חוקרים; ואת סגנונו העברי-איטלקי, שרוח המקרא ניכרת בו, בלי מאמץ להשגת רושם כלשהו. לדעת עמנואל בן גריון, התרגום המקראי של שאול פורמיגיני יותר חיוני ועברי ממנו, והתרגום של ז'בוטינסקי יותר אמנותי ממנו, אולם לאולסבנגר עומד יחס היראה-שלו לגבי יצירת הענק המקורית. אהרון בר שמואל הסתייג מהתרגום כמאולץ, ומצורות דקדוקיות קשות שאינן מוצדקות בהיעדר חרוזים; ולעומתו כינה את תרגומו של ז'בוטינסקי ניסיון מאלף, שיש בו פה ושם אומץ פיוטי. בדורות מאוחרים יותר הסתייגו מלשונו הגבוהה של אולסבנגר ומהפרוזודיה הסבוכה של שירתו, מלאכותית ביחס לפשטות שירת דנטה המקורית.
לאה גולדברג, בתרגמה סונטות של דנטה, השתמשה במרכיבים לשוניים של שירת עמנואל הרומי, כדי לקרב את התרגום לרוח העולם של ימי הביניים.
דנטה בתרבות
ממוזער|150x150 פיקסלים|רוברטו בניני במופע "טוטו דנטה", פדובה 2008
ברחבי העולם פועלות אגודות דנטה אליגיירי במטרה להנחיל את השפה האיטלקית ואת תרבות האומה האיטלקית לתושבי המדינה. מרכז האגודה ברומא ולו יותר מ-500 סניפים ברחבי איטליה ובמרבית מדינות העולם.
במאה ה-19 הולחנו יצירות מוזיקליות בהשראת יצירתו, ביניהן "סימפוניית דנטה" ו-"פנטזיה בצורת סונטה בעקבות דנטה" מאת ליסט, ו-"פרנצ'סקה דה רימיני: סימפוניה פנטסטית בעקבות דנטה" מאת צ'ייקובסקי.
ספרים וסרטים רבים נוצרו בעקבות יצירתו. בין היתר כתב בשנת 2013 הסופר דן בראון מותחן בדיוני בשם "התופת", המתכתב לכל אורכו עם דמותו וכתביו של דנטה. באוקטובר 2016 הוא יצא גם כסרט בשם זה. בשנת 2016 פרסם הבמאי לואיס נרון את הסרט הדוקומנטרי המסתורין של דנטה , בהשתתפות זוכה האוסקר פ. מארי אברהם ורבה של רומא שמואל די-סיני.
במטבעות בערך של 2 אירו שהוטבעו באיטליה בשנים 2008-2023, מוטבעת דמותו של דנטה, כשלראשו זר דפנה.(הצמח ער אציל)
גלריית ציורי דנטה
גלריית פסלי דנטה
ראו גם
הקומדיה האלוהית
מידות טובות
ג'ון מילטון
ורגיליוס
מיקרוקוסמוס (פילוסופיה)
גוסטב דורה
לקריאה נוספת
יצירות דנטה בעברית
דנטה אליגיירי, הקומדיה האלוהית, בתרגום עמנואל אולסבנגר, ירושלים: תרשיש תש"ד - תשט"ז.
דנטה אליגיירי, הקומדיה האלוהית, תרגום ומבואות מאת אריה סתיו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007.
דנטה אליגיירי, הקומדיה האלוהית, תרגום ומבואות וביאורים מאת ראובן כהן, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים, תשע"ד (2014).
דנטה אליגיארי, ספר מראות אלוהים, תרגום שאול פורמיגיני ל-"תופת", טריאסטי תרכ"ט (1869).
דנטה אליגירי, מזמורים מתוך "תופת", בתרגום זאב ז'בוטינסקי, ב-"התקופה", יט 193-162, כד 293-273, בהוצאת שטיבל, ורשה
דנטה אליגיירי, החיים החדשים, בתרגום עמנואל אולסבנגר, תרשיש: ירושלים תשי"ח (1957).
דאנטי אליגיירי, על המונארכיה, בתרגום ח. מרחביה, ירושלים תשכ"ב.
דנטה אליגיירי, "המשתה" – פרק י (מאיטלקית: שירלי פינצי-לב), דחק – כתב עת לספרות טובה, כרך ג', 2013.
תרגומי מאמרים של מלומדים איטלקים
ג'ובאני בוקאצ'ו, בשבח דנטי, בתרגום אריאל רטהאוז, כרמל: ירושלים 2020.
רפאלו ראמט, אחדותה של פואימה הירואית, ב-"דבר", 28 במאי 1965.
ג'יאואקינו פאפארלי, דאנטה - ובעיית "הניב ההמוני", ב-"הארץ", 18 ביוני 1956.
ספרים
יהודה אריה קלוזנר, “הקומדיה האלוהית” לדאנטה אליגירי, ירושלים תשי"א.
לאה גולדברג, מבוא לקומדיה האלוהית, תשי"ג.
ישראל קרניאלי, דנטה אליגרי, תל אביב תרפ”ט (ביוגרפיה מעובדת לנוער).
ליאון יעקובוביץ'-עפרון, עולמו של דנטה, בן-שמן: מודן – אוניברסיטה משודרת – הוצאת משרד הביטחון, 2014.
משה דוד קאסוטו, דאנטה ועמנואל הרומי, הוצאת מוסד ביאליק, 1965.
שאול טשרניחובסקי, עמנואל הרומי, אשכול: ברלין תרפ"ה (1924).
ג'ורג'ו בטיסטוני, דנטה, ורונה והתרבות היהודית, 2004 (באיטלקית).
מאמרים, פרקים מספרים
ד. א. פרידמן, דנטה אליגירי, בתוך "התקופה", ספר שנים-עשר, ורשה: שטיבל תרפ"ב (1922), ע' 407–432
לאה גולדברג, "מדור ומעבר" – בחינות וטעמים בספרות כללית, על "הקומדיה האלוהית", ספרית הפועלים, תשל"ז / 1977
שלמה שריידר, ספר תולדות אנשי השם מחכמי העמים, דאנט, וילנה תרל"ג.
ר' בנימין, דנטי ושירתו, ב-"הארץ", 11 ו-14 בנובמבר 1921.
ח. פלאום, מבנה הקומדיה האלוהית לדעת דנטה, ב-"ספר מאגנס", ירושלים תרח"ץ.
עמנואל בן גריון, במחצית נתיב חיינו, ב-"מאזנים" י"ח, ב'-ג', ע' 120-118 (תש"ד).
אהרון בר-שמואל, בשבילי הפנתיאון: חבלי דאנטי, ב-"על המשמר", 21 באפריל 1944.
מאיר הלל בן-שמאי, "התפת" של דאנטי, ב-"הארץ", 22 בספטמבר 1944.
ט. סבי, שיחה עם עמנואל אולסבנגר, ב-"על המשמר", 25 באוקטובר 1946.
ישורון קשת, דאנטי בעברית, ב-"הארץ", 7 במאי 1954.
פ. נוה, "הקומדיה האלוהית" בתרגומה העברי, ב-"הארץ", 18 ביוני 1956.
חירם פרי (פלאוס), הקומדיה האלוהית - שירת האדם, ב-"הארץ", 18 ביוני 1956.
ורה לוין, תקופתו של דאנטה, ב-"הארץ", 18 ביוני 1956.
ורה לוין, "החיים החדשים" וביאטריצ'י, ב-"הארץ", 20 ביוני 1958.
אב"א אחימאיר, דאנטה, משורר ימי הביניים, ב-"הבקר", 8 ביוני 1956.
פאול לנדאו, הומניסטים, דאנטה, דביר: תל אביב 1958.
אמיל פויירשטיין, שבעה סופרי מופת, דאנטי אליגיירי, תל אביב: אודים תשי"ח-תשי"ט.
גבריאל מוקד, חלום המונארכיה העולמית, ב-"דבר", 27 באוקטובר 1961.
צ. ל תירוש, דאנטי על ממשל עולמי אחד, ב-"הבקר", 17 בנובמבר 1961.
מ. אג"ף, "על המונרכיה" לדנטי אליגיירי, ב-"חרות", 17 בנובמבר 1961.
יוסף כרוסט, דאנטה אליגיירי - 700 שנה להולדתו, ב-"חרות", 16 באפריל 1965.
דוד קוטלר, גדול משוררי איטליה, ב-"הצפה", 21 במאי 1965.
אהרן גרינהוט, מבשר אביב העמים, ב-"למרחב", 28 במאי 1965.
א. נוף, מבשר הזמן החדש, ב-"קול העם", 16 ביולי 1965.
ליאו לוי, דנטה אליגיירי והקיום היהודי, ב-"הבקר", 4 ביוני 1965.
מנשה רבינא, הקומדיה האלוהית והמוזיקה, ב-"דבר", 4 ביוני 1965.
יוחנן טברסקי, מראש המיגדל: 700 שנה להולדת דאנטה אליגירי, ב-"מאזנים", אלול תשכ"ה - תשרי תשכ"ו, ע' 415-410.
דוד לאזר, בעולמו של דאנטה וה"קומדיה", ב-"מעריב", 13 בפברואר 1970.
יורם ברונובסקי החמדה לדנטה: "על הקומדיה", ב-"מאזנים", טבת תשמ"ב (ינואר 1982), ע' 29-26.
הרולד שימל, "'מסה על דנטה עברי' (חלק א'); מסה פואטית בעקבות תרגומו של הרופא היהודי שאול פורמיג'יני איש טריאסטי לספר 'מראות האלוהים'", דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך א', 2011. חלק ד' של המסה פורסם בכרך ח' של כתב העת, 2017.
שלמה אבינרי, רשות הרבים: שיחות על מחשבה מדינית, ספרית הפועלים, 1966.
קישורים חיצוניים
ה"קומדיה" ותרגומיה
תרגום אנגלי של הנרי פרנסיס קרי ל"הקומדיה האלוהית"
תרגום אנגלי של ג'יימס פינס קוטר, מלווה בהערות
גרסה המציגה את היצירה האיטלקית המקורית לצד התרגום האנגלי של לונגפלו/מנדלבאום
מאמרים, הרצאות
תומאס קרלייל, גבורים ועבודת גבורים: הגבור בתור פיטן. דנטי; שקספיר, באתר פרויקט בן-יהודה
ירון כהן צמח, מפגש בין דנטה אליגיירי לבין עמנואל הרומי
שירלי פינצי לב, על הקומדיה האלוהית - בעברית
יואב רינון, ,
מידע כללי
אתר מוזיאון דנטה בפירנצה
אתר אגודת דנטה אליגיירי בירושלים
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי רומניה
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:משוררים איטלקים
קטגוריה:משוררים מימי הביניים
קטגוריה:נוצרים רומים-קתולים איטלקים
קטגוריה:סופרים איטלקים
קטגוריה:פילוסופים איטלקים
קטגוריה:פירנצה: אישים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:ילידי 1265
קטגוריה:נפטרים ב-1321 | 2024-08-01T03:16:01 |
הוגנוטים | הוגנוטים (בצרפתית: Huguenot) הוא כינוי שמקורו במאה ה-16 וה־17 לפרוטסטנטים הצרפתים, שרובם המכריע היו נוצרים-קלוויניסטים.
מקור השם
מקורו של השם אינו ברור. ייתכן כי הוא משמו של בזנסון איג (Besançon Hugues), מנהיגה של ה"מפלגה הקונפדרטיבית" בז'נבה, או שיבוש צרפתי למילה הגרמנית איידגנוס (Eidgenoss), שפירושה חבר בקונפדרציה – כלומר, שווייצרי. מפלגתו של איג נקראה "קונפדרטיבית" מכיוון שהם תמכו בברית בין ז'נבה לבין הקונפדרציה השווייצרית. תאוריה זו נתמכת בעובדה שהכינוי "הוגנוט" התייחס בצרפת בתחילה לכל הקונספירטורים (כולם חברים אריסטוקרטים בכנסייה הפרוטסטנטית) שהיו קשורים ל"קנוניית אמבואז" ב־1560, ניסיון שכשל לנשל את בית גיז (Guise) מכוחו הפוליטי בצרפת. לו הצליח הניסיון, היה לו האפקט הצדדי של כינון יחסים עם השווייצרים. לפיכך, "איג" יחד עם "איידגנוט" נעשה ל"הוגנוט", כשהמטרה של השם היא לקשר בין הפרוטסטנטים לבין עמדה פוליטית לא אהודה.
רוש, בספרו "ההיסטוריה של ההוגנוטים", כותב כי "הוגנוט" הוא:
"צירוף של מילה פלמית ומילה גרמנית. באזור הפלמי של צרפת, לומדי מקרא שהיו מתאספים בבתי חבריהם על מנת ללמוד נקראו 'האוס חנוטן' (Huis genoten), או 'חברי בית', כאשר סמוך לגבולות השווייצריים והגרמניים הם נקראו 'אייד גנוסן', או 'חברים לשבועה', כלומר, אנשים שהיו קשורים זה לזה בשבועה. המילה הועברה לצרפתית כ'הוגנוט', שבדרך כלל השתמשו בה לשלילה. המילה נעשתה, לאחר 250 שנים בערך של פחד וניצחון לחלופין, לתו של כבוד וגבורה".
אמונות דתיות
כמבשרי ההוגנוטים אפשר למנות צרפתים קתוליים שתמכו ברפורמות, כמו ז'אק לפבר. מאוחר יותר, ההוגנוטים הלכו אחר התנועה הלותרנית, ולבסוף הצטרפו לקלוויניסטים. הם אימצו את דעותיו של ז'אן קלווין, שראה במרטין לותר פשרן והטיף לדחייה גורפת יותר של המסורות, האמונות והמוסדות שטרם הרפורמציה. כחלק מהשקפת העולם הקלוויניסטית על ריבונותו הגמורה של האל והיותו יודע-כל, האמינו ההוגנוטים שהוא בחר טרם הזמן את אלו שיושיע ואת אלו שיישלחו לגיהנום לנצח-נצחים. מקס ובר ואחרים סברו שהצורך להפגין הצטיינות, ובכך לאשר שהאל אכן בחר בהם, מסבירים את נטייתם של ההוגנוטים ויתר הקלוויניסטים למוסר עבודה ולשגשוג כלכלי.
מעל לכל, ההוגנוטים נודעו בביקורת החריפה שלהם כלפי צורות הפולחן שהיו נהוגות בכנסייה הקתולית. הם האמינו כי המיסה, התמונות, הקדושים, העליות לרגל, התפילות וההיררכיה של הכניסה הקתולית לא עזרו לאף אחד להגיע לגאולה. הם ראו את האמונה הנוצרית כדבר שצריך להנחות חיים קפדניים ומלאי אמונה, תוך ציות לחוקים המקראיים, ומתוך הכרה ברחמנותו של האל – ולא כקיום טקסים עם המתים ואובססיה עם המוות. כפרוטסטנטים אחרים, גם הם האמינו כי הכנסייה הקתולית צריכה לעבור טיהור רדיקלי מטומאותיה, וכי האפיפיור מייצג ממלכה חילונית-ארצית ששלטה כדיקטטור על העולם הרוחני ושבסופו של דבר תיפול. רטוריקה שכזו נעשתה חריפה יותר ויותר ככל שהאירועים נמשכו, וגרמו לשנאה כלפי הממסד הקתולי.
ההוגנוטים עמדו בפני רדיפות שיטתיות מתחילת הרפורמציה; אך פרנסואה הראשון (מלך 1515-1547) הגן עליהם בתחילה מפני חוקים שהועברו בפרלמנט שנועדו לפגוע בהם. "אירוע הפוסטרים" של 1543 שינה את גישתו של המלך כלפיהם, והוא הפסיק להגן עליהם מפני רדיפות.
מספרם של ההוגנוטים גדל בצורה ניכרת בין 1555 ל־1562, במיוחד במעמד האצולה ואצל העירוניים. בזמן זה, מתנגדיהם של הפרוטסטנטים כינו אותם הוגנוטים, אך הם קראו לעצמם "מתוקנים", כלומר אלו שכבר עברו רפורמה. הכינוס ("סינוד") הארצי הראשון שלהם התקיים ב־1558, בפריז. עד 1562 הם מנו לפחות כמיליון מאמינים, בעיקר בדרום ובחלקים המרכזיים של צרפת.
מספר ההוגנוטים בצרפת מעולם לא עלה על שני מיליון מאמינים, בהשוואה לשישה-עשר מיליון קתולים צרפתים באותה התקופה.
ההוגנוטים התנגדו באלימות לכנסייה הקתולית וברוב הערים עליהם הצליחו להשתלט הם תקפו איקונות, מנזרים וכנסיות. המזבחות, הדמויות בכנסייה ולעיתים אף הבניינים עצמם נותצו. ההתקפות החריפות ביותר היו בערים בורז', מונטובן ואורליאן.
מלחמות הדת
שמאל|ממוזער|250px|טבח ליל ברתולומאוס הקדוש
ב־1561 ה"אדיקט של אורליאן", לדוגמה, הכריז על סיום הרדיפות; וה"אדיקט של סן ז'רמן" הכיר בהם לראשונה (1 בינואר 1562). בתגובה להשפעה ההוגנוטית הגוברת וההקלות בחוקים נגדם האלימות הקתולית נגדם החריפה.
המתיחות הובילה לשמונה מלחמות אזרחים, שביניהן תקופות של שקט יחסי, בין 1562 ל־1598. עם כל הפרה של השלום, האמון של הפרוטסטנטים בכס הקתולי פחת, האלימות נעשתה חמורה יותר והדרישות הפרוטסטנטיות גדולות יותר, עד שלבסוף ב־1598 הייתה הפסקה לאורך זמן באלימות.
מלחמות הדת בצרפת החלו בטבח של כ־30 הוגנוטים בואסי (כמה מקורות האוהדים לפרוטסטנטים מוסרים על כאלף הרוגים), ובפציעתם של כ־200, ב־1 במרץ 1562. ההוגנוטים הפכו את עצמם לתנועה פוליטית של ממש. דרשנים פרוטסטנטים הובילו צבא משמעותי וחיל פרשים רציני, אותם הוביל האדמירל גאספאר דה קוליני השני. אנרי מנווארה ובית בורבון הציבו עצמם לצד ההוגנוטים, ובכך הוסיפו עושר ואדמות לצד הפרוטסטנטי, שבשיאו עמד על כשישים ערים בצורות ואיים על הכתר הקתולי ועל פריז עצמה.
במה שנודע כטבח ליל ברתולומאוס הקדוש, בין ה־24 באוגוסט ל-־17 בספטמבר 1572, הרגו הקתולים הוגנוטים רבים בפריז. מעשי טבח דומים אירעו בערים אחרות בשבועות הבאים, כאשר ההערכה היא שנהרגו כ־70,000 איש. חנינה שהוענקה ב־1573 הצדיקה את הרוצחים. המלחמה החמישית כנגד ההוגנוטים החלה ב־23 בפברואר 1574, והמאבק המשיך עד 1598, כאשר אנרי מנוואר, שהפך לקתולי לאחר הכתרתו כמלך צרפת אנרי הרביעי, הכריז על "האדיקט של נאנט", ובו הוענקו לפרוטסטנטים זכויות השוות לקתולים, וחופש פולחן במחוזותיהם. עם זאת, האדיקט הגן על אינטרסים קתוליים בכך שמנע הקמת כנסיות פרוטסטנטיות באזורים הקתוליים.
הבריחה
לואי הארבעה עשר (מלך 1643-1715) החל לרדוף את הפרוטסטנטים שוב, והשתמש בחייליו כדי להקשות על חיי ההוגנוטים עד שרבים מהם המירו דתם לנצרות הקתולית או ברחו. שיטת השכנוע של לואי הארבעה עשר נקראה "דרגונד" (Dragonnade) על שם הפרשים שכפו על הפרוטסטנטים הצרפתים לבחור בין המרת דת, מוות או בריחה. הפרשים הצרפתים נקראו דרגונים בשל הדרקון שהתנוסס על דגל הקרב שלהם. ב־1685 לואי ביטל את האדיקט של נאנט, המגן על ההוגנוטים והכריז על הפרוטסטנטיות כלא חוקית ב"אדיקט של פונטנבלו".
עם ההכרזה, נמלטו הוגנוטים רבים מצרפת ומצאו מקלט בארצות הפרוטסטנטיות השכנות, אנגליה והמושבות הולנד, שווייץ ופרוסיה:
באנגליה: פליטים הוגנוטים ברחו בהמוניהם לשורדיץ', לונדון. הם ייסדו תעשיית אריגה משמעותית באזור ספיטלפילדס, ובוונדסוורת'. פליטים הוגנוטים ברחו מהעיר טור שבצרפת ובעקבות כך תעשיית המשי שייסדו שם הושמדה כמעט לחלוטין. באמצעות הידע והניסיון שלקחו איתם לצפון אירלנד, עזרו להקים את תעשיית האריגים האירית. אנדרו לורטי, סופר ותאולוג הוגנוטי מוביל, שהנהיג את הקהילה ההוגנוטית בלונדון, פרסם את הביקורת ההוגנוטית על הכס הקדוש ועל דוקטרינת הטרנסובסטנציאציה.
במושבות: הוגנוטים רבים ברחו לשלוש עשרה המושבות של בריטניה באמריקה, הראשונים ב־1624. אחד מהם היה צורף בשם אפולוס ריבר שבהמשך חייו שינה את שמו לפול רביר. לימים הוא העניק את שמו ואת מקצועו לבנו, פול רביר, המהפכן האמריקאי המפורסם. מתיישבים הוגנוטים ייסדו את ניו רושל במדינת ניו יורק, ואחת משכונות ניו יורק נקראה "הוגנוט" על שמם.
בברנדנבורג-פרוסיה: שליטה הקלוויניסט של פרוסיה באותה עת פרידריך וילהלם קיבל בזרועות פתוחות את הפליטים ההוגנוטים, שביניהם היו אנשי מקצוע ומסחר מיומנים, על מנת שיאכלסו מחדש את ארצו השסועה ממלחמות. הוא פרסם את צו פוטסדם המזמין את הפליטים להתיישב בברנדנבורג. בעקבות הצו, התיישבו בברנדנבורג יותר מ-20,000 הוגנוטים, ועם מותו של פרידריך וילהלם בשנת 1687 היוו ההוגנוטים כ-20 אחוזים מתושבי ברלין.
ב־31 בדצמבר 1687 עלתה קבוצת פליטים הוגנוטים על ספינה על מנת לייסד מושבה בכף התקווה הטובה (בדרום אפריקה המודרנית).
הרדיפות של הפרוטסטנטים הסתיימו ב־1764, והמהפכה הצרפתית ב־1789 העניקה להם זכויות אזרח מלאות. ההוגנוטים התמחו בבנקאות וכלכלה וייסדו בנקים רבים בשווייץ, באזור ז'נבה.
לקריאה נוספת
הוגנוטים ויהודים, מאת מרים ירדני. ירושלים, מרכז זלמן שזר, 1998.
קישורים חיצוניים
רחוב ההוגנוטים ההיסטורי, כולל מידע על ההוגנוטים
Huguenot Fellowship
ספרייה להיסטוריה של ההוגנוטים
*
קטגוריה:מלחמות הדת בצרפת | 2024-03-25T00:01:26 |
אדמונד ברק | אדמונד בֵּרְק (באנגלית: Edmund Burke; 12 בינואר 1729 - 9 ביולי 1797) היה מדינאי ופילוסוף מדיני ממוצא אירי. כיהן כחבר הפרלמנט הבריטי.
ברק נודע כאחד ממבקריה החריפים ביותר של המהפכה הצרפתית. הוא נחשב למנהיג האינטלקטואלי העיקרי של הכוחות השמרניים-דתיים והאנטי מהפכניים באירופה, לפני ובעיקר אחרי המהפכה הצרפתית. עם זאת, הוא נבדל משאר ההוגים השמרנים של תקופתו בגישתו הפתוחה והייחודית, שכללה גם תפיסות ליברליות מסוימות, בעיקר בכל הקשור לדת.
בנוסף, ללא קשר למדינאות, ברק היה פילוסוף של האסתטיקה, וחיבורו: "חקירה פילוסופית אל תוך מקורותיהם של רעיונותנו אודות הנשגב והיפה" השפיע רבות על התנועה הרומנטית.
חייו
אדמונד ברק נולד בדבלין שבאירלנד לריצ'רד, משפטן אנגליקני, ולמרי (לבית נייגל) הקתולית. משפחתו הגיעה מרקע כלכלי של בעלי אחוזות (מעמד ה-gentry). ברק עצמו גדל כפרוטסטנטי והשתייך כל חייו לכנסייה האנגליקנית, אך הרקע הקתולי של משפחתו שימש למתנגדיו כחומר להכפשתו כתומך בסתר של הקתוליות. הוא התחנך בפנימיה בדבלין ולאחר מכן בטריניטי קולג' בעיר, שם סיים את לימודיו בשנת 1748.
ברק למד משפטים בלונדון. בשנת 1756 חיבר את ספרו הראשון שעסק בפילוסופיה, ובשנה לאחר מכן פרסם ספר נוסף. שני ספרים אלו זכו להערכה רבה ולביקורות אוהדות מצד הוגי דעות חשובים. בשנת 1758 התמנה לעורך "ספר השנה" (Annual Register), שנתון שסקר אירועים פוליטיים ברחבי העולם. בשנת 1765 נבחר לפרלמנט כנציג העיר בריסטול ובמשך כשלושים שנה המשיך בתפקיד זה. בנאום שנשא לאחר בחירתו, הצהיר כי ינהג "כנציג ולא כשליח", ובכך ביטא את עמדתו לפיה על חבר הפרלמנט להפעיל את שיקול דעתו, גם אם הדבר סותר את עמדתם של שולחיו. הוא השתייך לזרם הליברלי יותר בפוליטיקה הבריטית, הוויגים.
הגותו
תפיסה דתית ואתית
את דעותיו הפוליטיות מבסס ברק על מספר אמונות עמוקות, אשר במקורן הן דתיות ואתיות. ברק טען כי האדם במהותו הוא יצור דתי. הדת והאמונה הן צרכים טבעיים, הדת היא הערובה היחידה לנורמות אתיות ולשמירה על הסדר הציבורי. לשיטתו, אין כלל מוסרי שניתן לבסס ללא דת.
ברק היה מקורב לכלכלן אדם סמית. כמו ברק, סמית גיבה את רעיונותיו ואת התזות שלו במושגים דתיים, כמו "היד הנעלמה" – שמסדרת את הפעילות הכלכלית בשוק. ברק האמין בקיומה של אותה "יד נעלמה" גם בהיסטוריה. עם זאת, כבן תנועת ההשכלה, הוא ניסה להימנע משימוש במושגים דתיים. אם השתמש במילה "השגחה" הוא מיד הוסיף כי לא מדובר בהשגחה ישירה ואין טעם לנסות לדבר על האל במושגים אנושיים כפי שניסתה הכנסייה לעשות. על פי ברק האנושות מתפתחת על פי חוקי הטבע ולא על פי חוקים וגורמים חיצוניים או אלוהיים. תפיסתו של ברק רואה באדם יצור מוגבל מאוד מבחינת יכולתו לתפוס את המציאות, לנהל את ענייני החברה לפי יכולתו. ברק, כמו הכנסייה וכלל השמרנים רואה את האדם כחוטא או נופל מתמיד (Fallen) וזאת בעקבות "החטא הקדמון" שממשיך ללוות אותו. עוד טוען ברק שכל תפקידה של החברה איננו לתת לאדם זכויות טבעיות אלא להגן על האדם מפני עצמו ומפני חטאו. תפקידו של האדם אם כך אינו לממש זכויות טבעיות אלא חובות דתיות. ברק באופן כללי טוען שעוד לפני שמדברים על הזכויות צריך לדבר על החובות.
ברק טוען בנוסף, שהמאבק למען זכויות טבעיות וחופש הבחירה מסוגל גם לפגוע באדם, בסוף הפרק השני ברק מתאר סיטואציה של אדם הרוצה להתאבד, וברק שואל את הקורא, האם עלינו לאפשר לו להתאבד. כלומר, ברק מראה שאדם שידאג לחירות יאפשר לאותו אדם למות, לעומת זאת אדם שמאמין שאסור לאדם לפגוע בעצמו, ללא קשר לחירות וזכויות טבעיות, יציל את חייו.
לכן ישנה תועלת רבה לבטל את החירות, ולמנוע מהאדם לפגוע מעצמו, לפי אדמונד ברק.
בין מסורת ושינוי
התזות והתפיסות של ברק בנוגע לחברה נובעות מתפיסת האדם כמוגבל וחוטא. מכאן הולך ברק צעד אחד קדימה - אומנם האדם מוגבל אבל החברה האנושית וההיסטוריה אינן מוגבלות. על כן, מה שנצבר במסורת, במנהגים, במוסכמות החברתיות ובחוקים הוא אמיתי נכון, והראוי יותר ועל כן יש להסתמך עליהם. באופן זה ברק מגיע למסקנה שהקריטריון האחד והיחיד להערכת תופעות אנושיות ולשיפוט שלהן, מבחינת המוסר, הצדק והתועלת הוא ההיסטוריה, והוא יוצא כנגד התובנה וההיגיון. ברק מסביר שלא ניתן להסתמך על התבונה או ההיגיון הפרטי.
ברק טוען כנגד התבונה, ואומר שאינה מסוגלת, להראות איזה ממשל הוא הנכון או הראוי, ושעד היום, אנשים לא מסוגלים להסכים ביניהם איזה ממשל הוא הטוב ביותר. זאת למרות שם משתמשים בתבונה. כנגד ההיגיון הפרטי ברק מראה טיעון דומה, ומראה שהרעיון שבו אחד סומך על ההיגיון הפרטי שלו, למען מערכת ממשל משותפת, הוא בלתי אפשרי, מכיוון שבני אדם, הם מורכבים, לא בהכרח רציונליים אז לא בהכרח כדאי להכתיב להם חוקים הגיוניים, אם רוצים מערכת ממשל למען האדם עלינו ללמוד איפה הוא לא רציונלי על סמך הניסיון, מה שגורם לכך שמיותר לתכנן את מערכת הממשל מן המקום (כלומר מיידית, ללא עזרת הניסיון, על סמך היקשים לוגיים) וכאן משתמע שבסוף לא נגיע למערכת מוסר שלמען האדם, אלא למערכת מוסר שמושכת את האדם למען חוקי ההיגיון, המנותקים מהיותו של האדם יצור שאינו בהכרח הגיוני.
לכן ברק טוען שיש לבנות את מערכת הממשל על הידע והניסיון המשותף המצטבר לאורך דורות, ולבנות את תוכנית הממשל על פי ההיסטוריה והניסיון כדי לקבוע מה נכון, מה צודק ומה וראוי.
התפיסה של ברק, במבט ראשון, אינה משאירה שום אפשרות לשינוי חברתי או פוליטי מכוון: בכל חברה חייבים לשמור על המסורות, המוסדות והמנהגים הקיימים ואין לשנות באופן מכוון את סדרי החברה. אך למעשה ברק מאמין כי כוחה האמיתי של החברה נובע מכך שהיא ניחנה ביכולתה לשנות את עצמה מתוך זיקה לבסיסיה הקיימים והקדומים. את טיעונו זה הוא מבסס בפרק הראשון של ספרו מחשבות על המהפכה בצרפת, ומדגים זאת באמצעות הבחנה מעמיקה בין המהפכה המהוללת בבריטניה לבין המהפכה הצרפתית שהתחוללה בתקופתו. לשיטתו הצליחה בריטניה להעביר שינויים מבורכים בתוכה מבלי למוטט שום חלק ממנה. לדוגמה, שושלת סטיוארט הודחה, אך המלוכה לא בוטלה. מעבר לכך
ברק מאמין ששינויים יכולים וצריכים לקרות כתגובה לשינויים הקורים במציאות המשתנה, אך החוקים לא אמורים לשנות את החברה, אלא החוקים אמורים להגיב לשינוים בחברה מתוך מאגר החוקים הקיים.
התכונה החשובה ביותר בעיני ברק בכל משטר היא המתינות. התנאי העיקרי לשימור המתינות הוא ניגוד אינטרסים מובנה במשטר. ניתן לראות בכך המשך מודרני להגותו של פוליביוס על אודות הרפובליקה הרומית, המורכב ממלוכה דה פקטו (קונסולים), אריסטוקרטיה (סנאט) ודמוקרטיה (אספת העם). אותו מודל עתיק משתקף בממלכה המאוחדת בתקופתו של ברק - מלוכה, בית לורדים ובית נבחרים. בעיני ברק, מחיקת הזיקה לעבר הצרפתי ותפיסת השלטון על ידי המון שאינו בקי במלאכת השלטון היה שורש הטרור היעקוביני והאנרכיה ברחבי צרפת. הוא גם חזה מראש את עלייתו של נפוליאון, נוכח האנרכיה והעריצות שפשטו בצרפת בעשור האחרון של המאה השמונה עשרה.
בין שמרנות לליברליזם
ברק זוהה כאינטלקטואל שמרני-דתי, אך עם זאת היה שונה מאוד מהזן השמרני המוכר בפוליטיקה האירופאית וייחד אותו ממד פתוח ובלתי אורתודוקסי. תרמה לכך עובדת היותו איש מדע מעידן הנאורות. ברק נחשב למנהיג האינטלקטואלי של הכוחות האנטי מהפכניים באירופה, לפני המהפכה הצרפתית ובעיקר אחריה. הוא ביקר את הליברליזם שהדגיש את חשיבות האדם כפרט, וטען כי לא ניתן לחשוב על האדם כדבר מופשט, אלא כחלק אינטגרלי ממשפחה, מעם, ממסורת ומהיסטוריה ארוכת שנים. זכויותיו של האדם במדינה אינן נובעות מ'זכויותיו הטבעיות', אלא מרצונה הנדיב של המדינה, המעניקה לו זכויות אלה כמתת חסד. יתרה מכך, זכויות אלו כרוכות בתרומתו של האדם לחברה ולמדינה. קרי, לאדם שתורם יותר לחברה מגיעות גם זכויות יתר.
ברק פיתח תזה פוליטית ייחודית והתנגד ל"ייצוג שווה והוגן" (Fair and Equal) כפי שדרשו רוסו ומשכילים אחרים בני התקופה וכפי שהמערכת הפרלמנטרית הבריטית הציגה את עצמה מאז המהפכה המהוללת, אלא ייצוג שיינתן לאנשים בעלי היכולת הגבוהה ביותר. הוא למעשה טען שעל חברי הפרלמנט להפסיק להיות כלי ביטוי לרחשי הציבור אותו הם מייצגים (כל חבר פרלמנט בריטי מייצג מחוז או עיר) ולפתח שיפוט פוליטי עצמאי. משום כך הציע לשנות את הרכב הפרלמנט, כך שייצג שכבות וקבוצות חברתיות, ולא אינדיבידואלים על בסיס אזורי.
בין מונרכיה, אבסולוטיזם ודמוקרטיה
ברק האמין בחשיבותה של האריסטוקרטיה כאצולה טבעית. גם זאת בניגוד למשכילים בני התקופה כמו רוסו שטענו שלבני האדם זכות טבעית לשוויון כיוון שהחלוקה המעמדית נוגדת את 'כללי הטבע'. ברק טען כי הם טועים ושהתבוננות במציאות תלמד כי האנשים אינם שווים בכישוריהם. מבחינתו, מצב של עליונות אריסטוקרטית הוא מחויב המציאות. הוא דימה את החברה ל"בורסה", שבה כל אחד משקיע ומסתכן, מרוויח או מפסיד. ברק טען שמבחינה היסטורית האריסטוקרטיה היא המעמד שמרכז את האנשים הכי מוכשרים ובעלי היכולת הגבוהה ביותר. כמו כן טען ברק, שבהיסטוריה האנגלית הוכיחה האריסטוקרטיה את עצמה כמעמד שדואג לא רק לעצמו אלא גם לחברה כולה. הוא דמה בטיעונו זה למונטסקייה והאמין שבחברה המתוקנת יש מקום גם לאצילים שיתרכזו ב"גופי הביניים" וימתנו את האבסולוטיות (הכוח הפוליטי המוחלט) של המלך. ברק, כמו רבים מחבריו, תפס את הדמוקרטיה כשלטון לא מציאותי, ואת הפיאודליזם המסוים שבזכויות היתר לאצילים כדבר שיגן בצורה הטובה ביותר על ההמונים. שכבת בעלי האמצעים נתפשה כשכבה היחידה שמסוגלת לעמוד מול המלך ולהילחם על הזכויות של העם. לעמדותיו האנטי דמוקרטיות של ברק ניתן ביטוי מרכזי בהתנגדותו העיקשת להרחבת מעגל הבוחרים לפרלמנט הבריטי.
על היפה, הנשגב והאסתטי
בספרו: חקירה פילוסופית אל תוך מקורותיהם של רעיונותנו אודות הנשגב והיפה". ברק מנסה לאפיין את החפצים שאותם אנו מחשיבים כיפים ומוצא כי אלו הם דברים עדינים חלקים ומושכים. מאידך, דברים שאנחנו מחשיבים כ"נשגבים" מאופיינים בתור גדולים ומטילים מעט יראה.
חפץ אומנות או פרח, יכולים להיות יפים, אבל נוף צוקים דרמטי, ומפל מים הם נשגבים. תנועת הרומנטיקה הושפעה מרעינותיו של אדמונד ברק.
עמדתו ביחס למהפכה האמריקנית ולמהפכה הצרפתית
שמאל|ממוזער|250px|ההשתלטות על הבסטיליה במהלך המהפכה הצרפתית, 14 ביולי 1789. ציורו של ז'אן-פייר הואל, 1789.
המהפכה האמריקנית
ברק מצדיק את מלחמת העצמאות האמריקנית כנגד מלכו ג'ורג' השלישי וזאת מנימוקים שמרניים-מתונים. ברק טוען שהניסיון של האנגלים לכפות על המתיישבים ביבשת אמריקה את המסורות ובעיקר את המסים הוא ניסיון לא יעיל, ואף יותר מכך – חוטא. ברק טוען שהמלך האנגלי מתעלם מכך שלמתיישבים האמריקניים יש כבר מסורת משלהם והתפתחה שם חברה שעקב תנאיה הייחודיים היא שונה ואיננה חלק מהחברה האנגלית. ההיסטוריון הבריטי קלייב אמזלי טוען שתמיכתו של ברק בהתקוממות האמריקנית "נבעה מאמונתו שהאמריקנים לוחמים למען זכויות חוקתיות מסורתיות" שהמלך האנגלי פגע בהן.
המהפכה הצרפתית
את עמדתו בהקשר למהפכה הצרפתית של 1789, ניסח ברק בספר "הרהורים על המהפכה בצרפת" (Reflections on the Revolution in France) שהוא בין החיבורים הפוליטיים החשובים ביותר של ההגות השמרנית. ניתן לומר שהמהפכה הצרפתית הייתה ההפך הגמור מדעותיו של ברק שכן העקרונות של שוויון, ביטול הפיאודליזם והפריבילגיות המעמדתיות ובוודאי של דמוקרטיה וריבונות העם, שהם בבסיס המהפכה הצרפתית עומדים בניגוד לדעותיו ועקרונותיו. החיבור התקבל באהדה אצל השמרנים והריאקציונים ובבוז מוחלט ובכעס רב אצל המהפכנים.
הרקע להתנגדות הנחרצת של ברק למהפכה הוא הפחד הגדול שעוררה התקוממות ההמונים על הבסטיליה - היא הייתה התקוממות עממית נגד המונרכיה (השלטון המלוכני) שהייתה צורת השלטון המרכזית בכל אירופה. באנגליה המלוכה הייתה רעועה עוד יותר מכיוון שהיא הייתה מלוכה חוקתית והתעורר חשש להפיכה באנגליה. אנגלים רבים כמו האירופאים בכלל נתפסו לרעיונות הרדיקליים של המהפכנים הצרפתיים והחלו להפיץ את רעיונותיהם באנגליה.
עוד הוא טוען שלמהפכה הצרפתית אחראים המשכילים, שהיו תלושים מהחברה הצרפתית האמיתית, לדעתו. בכך דומה ברק לשמרנים רבים אחרים שטוענים שבסיס המהפכה הוא בדעותיהם של המשכילים (ראו לדוגמה זיכרונות להבהרת ההיסטוריה של היעקוביניזם). הוא הלך צעד אחד קדימה כשטען שהמשכילים התפתו לחשוב שהם בהגיונם ובמושגי האמת והצדק שפיתחו, מבינים יותר טוב מה חשוב ומה ראוי לעם הצרפתי מאשר האמת ההיסטורית.
ברק טען שהחברה והמדינה בנויות על העבר והמסורת והמהפכה הצרפתית מנסה להקים חברה באופן מלאכותי על בסיס רעיונות בלבד ולכן סופה לכישלון.
ברק היווה "בר פלוגתא" של תומאס פיין, אשר כתב ספרון ביקורת על "הרהורים על המהפכה בצרפת", בו ניסה לגונן על המהפכה הצרפתית מביקורתו של ברק.
ההבדל בין המהפכות
טענתו העיקרית הייתה שבניגוד למהפכה האמריקנית ולהתקוממות של תושבי אירלנד, שבשתיהן תמך, התקוממו המהפכנים בצרפת כנגד החברה וההיסטוריה של צרפת. ברק רואה הבדל גדול בין האמריקנים שרוצים להשתחרר משלטון זר לבין מהפכנים הצרפתיים שרוצים להשתחרר מהמסורת הצרפתית.
השפעה
השפעתו המרכזית של ברק היא בעקבות חיבור הספר "הרהורים על המהפכה בצרפת", השפעת הספר הייתה עצומה ורבים מייחסים לו את מניעת התפשטות הרעיונות המהפכניים לתוך אנגליה. בעקבות ברק קמו הוגי דעות גם בצרפת עצמה שהחלו לתהות האם המהפכה הייתה חיונית ומוצדקת.
תרומה נוספת של התזות של ברק הן לעקרון הלאומיות כמסגרת הנורמלית והטבעית לחברה, שפותח מתוך תורתו, אם כי יש לציין שברק לא התייחס למושג זה מפורשות.
עוד בהשפעתו של ברק התפתחה מסורת ליברלית-שמרנית שרואה כדרך הראויה את הרפורמה ולא המהפכה.
לקריאה נוספת
מחשבות על המהפכה בצרפת, תרגם לעברית: אהרן אמיר, עם מבוא מאת יורם ברונובסקי, הוצאת שלם, 1999.
יובל לוין, הפולמוס הגדול - כיצד החלה מלחמת הרעיונות בין הימין לשמאל, תרגם מאנגלית אביעד שטיר; הוצאת שלם, 2018.
קישורים חיצוניים
קונור קרוז אובריאן, אדמונד ברק והלקחים מהמהפכה הצרפתית, באתר מידה
גרגורי קולינס, אדמונד ברק הציע יותר מרק שמרנות, באתר מידה
דניאל קליין ודומיניק פינו, השמרנות הליברלית של אדמונד ברק, באתר מידה
יובל לוין, תנו לברק להיות ברק, באתר מידה
קטגוריה:חברי הפרלמנט של בריטניה הגדולה
קטגוריה:פילוסופים בריטים
קטגוריה:פילוסופים של עידן הנאורות
קטגוריה:תאורטיקנים במדע המדינה
קטגוריה:ליברליזם: הוגים
קטגוריה:בריטים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:דבלין: אישים
קטגוריה:בוגרי טריניטי קולג' (דבלין)
קטגוריה:אירים ממוצא אנגלי
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1729
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1797
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית | 2024-09-24T04:57:22 |
ג'ון פרושיאנטה | ג'ון אנת'וני פרושיאנטה (באנגלית: John Anthony Frusciante; נולד ב-5 במרץ 1970) הוא גיטריסט, מוזיקאי, מלחין, מעבד, מפיק מוזיקלי, זמר וכותב שירים אמריקאי. נודע בעיקר כחבר בלהקת הרוק רד הוט צ'ילי פפרז והגיטריסט הראשי שלה. נוסף על כך, לפרושיאנטה ישנה קריירת סולו אשר הוציא בה אלבומים רבים, ובה הוא עובר בין סגנונות כגון רוק ניסיוני, אמביינט, גל חדש, מוזיקה אלקטרונית ועוד. פרושיאנטה זכה להערכה על נגינת הגיטרה שלו. הוא נכלל במקום 72 ברשימת 100 הגיטריסטים הטובים ביותר של ה"רולינג סטון" ונבחר כגיטריסט הטוב ביותר של 30 השנים האחרונות בסקר של ה-BBC.
ביוגרפיה
1970-1988: צעירותו
ג׳ון פרושיאנטה נולד בניו יורק לאב פסנתרן בוגר בית הספר לאומנויות ג'וליארד ולאמא זמרת. לאחר פרידת הוריו, עבר להתגורר עם אימו בסנטה מוניקה, קליפורניה. פרושיאנטה, כמו רבים מצעירי קליפורניה, נמשך לסצנת הפאנק של לוס אנג'לס. בגיל 9 החל פרושיאנטה להעריץ את להקת הג'רמס. בגיל 10 הוא למד בכוחות עצמו לנגן בגיטרה ולאחר מכן, לקח שיעורי נגינה אצל מורה אשר הציג בפניו את המוזיקה של הרד הוט צ'ילי פפרז.
בגיל 11, התחיל פרושיאנטה ללמוד שירים של ג'ף בק, ג'ימי פייג' וג'ימי הנדריקס. לאחר ששלט בסולם הבלוז, הכיר פרושיאנטה את המוזיקה של פרנק זאפה והרבה לנגן אותה. בגיל 16 הוא עזב את התיכון באישור הוריו.
1988-1992: תקופת הרד הוט צ'ילי פפרז
שנה קודם לכן, בגיל 15, פרושיאנטה ראה את הפפרז לראשונה בהופעה ומאז הפך למעריץ מושבע. הוא העריץ את גיטריסט הלהקה הישראלי, הילל סלובק. נעשתה ביניהם היכרות והשניים התחברו. בנוסף, פרושיאנטה חבר למתופף להקת הדד קנדיז איתו היה מנגן. המתופף הזמין את הבסיסט של הפפרז, פלי, לנגן איתם. פרושיאנטה ופלי אט-אט גילו שהם משדרים על אותו התדר.
זמן קצר לאחר מותו של הילל סלובק ממנת יתר של הרואין, עזב המתופף של הפפרז את ההרכב, בטענה שהם אשמים במותו של הילל, שאותו הכיר עוד בתיכון. מאחר שקידיס ופלי היו צריכים למצוא מתופף וגיטריסט, הם מינו את המתופף של הדד קנדיז ואת דווין מקנייט, גיטריסט לשעבר באותה התקופה בלהקה P-Funk. למרות הכל, מקנייט לא הצליח להתחבר לסגנונה של הלהקה וחיפשו לו תחליף. פלי הציע להזמין את פרושיאנטה לאודישן, כי אותו הכיר וידע שהוא מנגן ברמה מתאימה. פרושיאנטה הוזמן לאודישן שאותו עבר בהצלחה והוא קיבל שיחת טלפון המבשרת שהוא התקבל להיות גיטריסט הלהקה.
לאחר כמה שבועות עם ההרכב החדש, מתופף הלהקה פוטר בגלל הידרדרות בשימושו בסמים. צ'אד סמית מונה למתופף הלהקה זמן קצר לאחר מכן.
ההרכב החדש נכנס לאחר זמן קצר לסטודיו ומקליט את האלבום Mother's Milk. פרושיאנטה רצה לנגן כמה שיותר כמו סלובק ולא רצה לתת מסגנונו האישי. מפיק האלבום התעקש שינגן עם סאונד כבד אף על פי שפרושיאנטה ניסה להימנע מזה, אך בסופו של דבר נאלץ להתאים את עצמו לניסיונו הרב של המפיק בהקלטות סטודיו.
בשנת 1991, חברי הלהקה הכירו את המפיק ריק רובין לאחר שהוחתמו באולפני האחים וורנר. רובין האמין שיש חשיבות גדולה לכך שלאלבום יהיה סאונד לא שגרתי, ומשום כך הוא הציע להם להקליט באחוזה ישנה בגבעות הוליווד. בכל זמן ההקלטה, הסתגרו חברי הלהקה מלבד סמית' (אשר פחד לישון באחוזה ונסע חזרה כל ערב הביתה על האופנוע שלו) באחוזה, וברוב הזמן פרושיאנטה ופלי לא יצאו מהאחוזה ועישנו מריחואנה.
Blood Sugar Sex Magik יצא ב-24 בספטמבר 1991 והפך במהרה לאלבום מצליח מסחרית אשר נמכר עד כ-13 מיליון עותקים ברחבי העולם. ברגע הזה, חברי הלהקה הפכו לכוכבי רוק אך פרושיאנטה לא ידע כיצד להתמודד עם זה. הוא הצליח להבין את הערך הירוד של הבחורות והסמים, בשונה מגישתו בנושא כאשר התקבל ללהקה, והבין שהוא רוצה להתעמק בכיוון היצירתי של המוזיקה. מפעם לפעם פרושיאנטה היה רב עם אנתוני קידיס לאחר הופעות בנוגע לפרסום ולתהילה שהגיעו לטענתו מהר מדי, הוא ניסה לשכנע את חברי הלהקה שהם חווים את התהילה בצורה מוגזמת.
הלהקה החלה סיבוב הופעות בעולם ופרושיאנטה הבין שהוא לא רוצה לקחת חלק בזה, והרגיש שהוא נדחק החוצה מן הלהקה. ב-7 במאי 1992, עזב פרושיאנטה את הלהקה לאחר שסירב להופיע במועדון בטוקיו. הוא טס לקליפורניה ביום למחרת.
1992-1997: התמכרות לסמים וקריירת סולו
פרושיאנטה פיתח התמכרות קשה לסמים בארבע השנים בהן היה בסיבובי הופעות עם הלהקה. הוא סיפר ש"כאשר גיליתי שפלי היה מחוק בכל הופעה, זה השפיע עליי להפוך ל'חשישניק'." לאחר תקופה שבה פרושיאנטה עישן כמות גדולה של מריחואנה, הוא גם החל לצרוך הרואין והיה על גבול התמכרות קשה לסמים. כאשר הוא חזר לקליפורניה בקיץ שנת 1992, הוא נכנס לדיכאון עמוק, לתחושה שחייו נגמרו ושלא יוכל יותר לכתוב מוזיקה או לנגן. במשך זמן ארוך, הוא התרכז בציור, הפקת הקלטות של ארבעה קטעים אותם עשה בזמן ההקלטות לאלבום Blood Sugar Sex Magik, וכתיבת סיפורים ותסריטים קצרים אשר עסקו במוטיבים רבים ושונים. כדי להתמודד עם הדיכאון המחמיר שלו, פרושיאנטה הגביר את צריכת ההרואין שלו. השימוש שלו בהרואין כדי לטפל בדיכאון שלו, היה החלטה ברורה: "הייתי מאוד עצוב והייתי מאוד שמח כשהייתי על סמים; לכן, אני צריך להיות על סמים כל הזמן. מעולם לא הרגשתי אשם - תמיד הייתי גאה להיות מכור. " למרות שהוא הודה בפתיחות על היותו "ג'אנקי", יסוד צורת חשיבתו התעוות משימוש מאסיבי בסמים והאמין שסמים היו "הדרך היחידה לוודא שאתה נשאר בקשר עם יופי במקום לתת לכיעור של העולם להשתלט על הנשמה שלך."
פרושיאנטה הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו הנקרא Niandra Lades and Usually Just a T-Shirt ב-8 במרץ 1994. אף על פי שהדעה הרווחת היא שרוב הקטעים באלבום הוקלטו בזמן שהוא היה על הרואין בביתו בלוס אנג'לס, פרושיאנטה מספר כי "האלבום לא הוקלט כשהייתי מכור להרואין. הוא יצא כשהייתי מכור להרואין."
החצי הראשון של האלבום הוקלט זמן קצר לאחר סיומי ההקלטות לאלבום Blood Sugar Sex Magik; החצי השני הוקלט בין סוף שנת 1991 ותחילת שנת 1992, בזמן סיבוב ההופעות של האלבום של להקתו. "Running Away Into You" הוא השיר היחיד שהוא הקליט לאחר שעזב את הרד הוט צ'ילי פפרז. האלבום הוא יצירה אוונגרדית-אקספרימנטלית כבדה, אשר הכוונה הראשונית שלו הייתה התבטאות רוחנית ורגשית: "כתבתי (את האלבום) משום שהייתי במקום מאוד גדול בראש שלי - הוא היה מקום ענק ורוחני, אשר אמר לי מה לעשות. כל עוד אני מציית לכוחות הללו, זה היה הולך להיות בעל משמעות. יכולתי לנגן בגיטרה ויכולתי להגיד 'תנגן משהו שנשמע רע', אבל אם אני במקום הזה, זה הולך להיות נהדר. וזה לא קשור אליי, מלבד בדרכים שאינן יכולות להיות מובנות." פרושיאנטה מאוחר יותר הכריז שהאלבום היה אמור להתנסות כיחידה אחת מגובשת מאשר ישויות או שירים מופרדים. האלבום יצא בחסות חברת התקליטים של ריק רובין. האחים וורנר, חברת התקליטים של הפפרז, החזיקה בזכויות האלבום בגלל סעיף "האמן העוזב" בחוזו של פרושיאנטה בלהקה. בכל זאת, מפני שהוא היה מתבודד, חברת התקליטים העבירה את הזכויות לרובין, אשר הוציא את האלבום תחת הפצרות חבריו של פרושיאנטה.
מאמר בNew Times LA, תיאר את פרושיאנטה כ"שלד המכוסה בעור" אשר בשפל מדרגת ההתמכרות שלו, כמעט מת מזיהום דם. ידיו נהיו מצולקות מאוד עקב הזרקה לא הולמת של הרואין וקוקאין, תוך השארת סימנים תמידיים. הוא העביר את שלוש השנים הבאות תקוע בתוך ביתו, אשר קירותיו ניזוקו ומכוסים בגראפיטי. בזמן זה, חבריו- ג'וני דפ וגיבי היינס, הגיעו לביתו וצילמו סרט דוקומנטרי קצר בשם Stuff, המתאר את הזוהמה בה הוא היה חי. הבית בסופו של דבר נהרס על ידי שרפה אשר גבתה את אוסף הגיטרות שלו ומספר קלטות של הקלטות והשאירה אותו עם צלקות חמורות אחר שבקושי ברח.
פרושיאנטה הוציא את אלבום הסולו השני שלו, Smile from the Streets You Hold, בשנת 1997. הקטע הראשון של האלבום, "Enter a Uh", מאופיין רבות במילים עם משמעות נסתרת וחריקות היסטריות. פרושיאנטה גם משתעל במשך הקטע, דבר המציג את בריאותו המדרדרת. האלבום יצא, על פי הודאתו, כדי להרוויח כסף לסמים. הוא הוציא את האלבום מהשוק בשנת 1999. אף על פי כן, פרושיאנטה הצהיר שהוא מאמין שהחומרים באלבום הם באיכות גבוהה והוא מקווה להוציאם שוב, ביום מן הימים.
1997-2002: גמילה וחזרה לרד הוט צ'ילי פפרז
בשנת 1997, לאחר יותר מ-5 שנים של התמכרות להרואין, פרושיאנטה נגמל מההרואין באחת, אך הצליח להתמודד עם ההתמכרויות שלו לקראק ולאלכוהול בחודשים שבאו לאחר מכן. בינואר 1998, בעקבות הפצרותיו של חברו הוותיק בוב פורסט, פרושיאנטה נכנס למכון גמילה בפסדנה. עם הגעתו, הוא אובחן עם פוטנציאל לזיהום פה קטלני, אשר הדרך היחידה להקל עליו הייתה לעקור את כל שיניו ולהחליפן בשיניים תותבות. בנוסף הושתלו לו פיסות עור על ידיו המצולקות. לאחר כחודש, יצא פרושיאנטה ממכון הגמילה וחזר לחברה.
מששוקם והבריא, החל פרושיאנטה לחיות בצורה יותר רוחנית ואסתטית. הוא שינה את הדיאטה שלו ונהיה מודע יותר לבריאותו ואכל בעיקר אוכל לא מעובד. במהלך סדנאות ויפאסנה ויוגה, הוא גילה את האפקט שיש למשמעת עצמית על הגוף. כדי להגביר את המודעות הרוחנית שלו ולהפחית את הסחות הדעת מהמוזיקה שלו, פרושיאנטה החליט להתנזר מפעילות מינית, באומרו: "טוב לי גם בלי זה." כל השינויים האלה בחייו הביאו לשינוי מוחלט בגישה שלו כלפי סמים:
למרות ניסיונו כמכור לסמים, פרושיאנטה לא רואה את התמכרותו כ"תקופה שחורה" בחייו. הוא רואה אותה כתקופה של תחיה, שבמשכה הוא מצא את עצמו וניקה את הראש שלו. פרושיאנטה הפסיק לעסוק ביוגה, בגלל ההשפעות שיש לה על הגב שלו, אבל הוא עדיין עושה מדיטציות יומ-יומיות.
בתחילת שנת 1998, הפפרז פיטרו את הגיטריסט דייב נבארו והיו על סף התפרקות. פלי אמר לקידיס, "הדרך היחידה שאני יכול לדמיין שבה נוכל להמשיך בתור להקה היא אם היינו לוקחים את ג'ון בחזרה ללהקה." מאחר שפרושיאנטה היה חופשי מהתמכרויותיו, קידיס ופלי חשבו שזה יהיה הזמן הנכון להציע לו לחזור ללהקה. כשפלי ביקר את פרושיאנטה בביתו וביקש ממנו לחזור ללהקה, פרושיאנטה החל לגמגם ואמר ש"שום דבר בעולם לא יעשה אותי יותר מאושר." עם פרושיאנטה בחזרה על הגיטרה, הפפרז החלו להקליט את אלבומם הבא, Californication, אשר יצא ב-1999. חזרתו של פרושיאנטה שחזרה מרכיב מפתח בסאונד של הפפרז, וכמו כן את המורל. פרושיאנטה הביא איתו ללהקה את המסירות העמוקה שלו למוזיקה, אשר השפיעה על סגנון ההקלטה במשך הקלטת האלבום. פרושיאנטה הצהיר שהקלטת האלבום Californication הייתה האהובה עליו.
במשך סיבוב ההופעות של Californication, פרושיאנטה המשיך לכתוב שירים אישיים, אשר רבים מהם הופיעו באלבום הסולו שהוא הוציא בשנת 2001, To Record Only Water for Ten Days. האלבום היה שונה בסגנונו מאלבומיו הקודמים. כתיבתו והפקתו של אלבום זה היו יותר יעילים וישיר מאשר באלבומים הקודמים. מלבד הקלטת גיטרה, פרושיאנטה התנסה במגוון סינתיסייזרים, חלק נרחב באלבום.
בשנת 2001, פרושיאנטה החל להקליט עם הפפרז את אלבומם הרביעי ביחד, By the Way; הוא מחשיב את התקופה הזאת לאחת מן התקופות השמחות ביותר בחייו. הוא התענג על הסיכוי שהאלבום נתן לו "להמשיך לכתוב שירים טובים יותר." בזמן עבודתו על By the Way, הוא כתב את רוב מה שבעתיד הפך לאלבום "Shadows Collide with People". המטרה שלו לשפר את נגינתו באלבום הונעה בעיקר מהחשק לחקות גיטריסטים כמו אנדי פרטרידג', ג'וני מאר וג'ון מקגוצ'; או כמו שהוא תיאר את זה, "אנשים שמשתמשים באקורדים טובים". האלבום סימן את מעברו של פרושיאנטה לסוג של "מנטליות קבוצתית", ברואו את הלהקה בתור חלק אחיד מאשר 4 חלקים נפרדים. האלבום By the Way יצא בארצות הברית ב-9 ביולי 2002.
2002-2007: הקלטות 2004 וStadium Arcadium
פרושיאנטה כתב והקליט שפע של שירים לאחר סיבוב ההופעות של BY THE WAY. בחודש פברואר 2004 הוא התחיל פרויקט צדדי עם ג'ו לאלי מלהקת Fugazi וג'וש קלינגהופר, שנקרא Ataxia .הלהקה הייתה יחד במשך כשבועיים, במהלכם הוקלט כתשעים דקות של חומר. לאחר יומיים באולפן ההקלטות, הם ניגנו שני מופעים במפעל סריגה בהוליווד, ובילו עוד ימים באולפן לפני פירוק. מאוחר יותר באותה שנה, חמישה שירים של פרושיאנטה הופיעו בפסקול הסרט Brown Boney.
2007-2011: עזיבת הרד הוט צ'ילי פפרז, The Empyrean ושיתופי פעולה נוספים
ג'ון עזב את הלהקה והסביר זאת באתרו במכתב למעריציו בכך שהרגיש שכאומן הכיוון המוזיקלי שלו שונה מזה בו הולכת הלהקה וכי הוא חייב ללכת בדרכו שלו. החליף אותו חברו הגיטריסט ג'וש קלינגהופר, אשר שיתף עמו פעולה במספר אלבומים.
אלבום הסולו העשירי של פרושיאנטה, The Empyrean, יצא ב-20 בינואר 2009 על ידי Record Collection Music. האלבום היה בייצור בין דצמבר 2006 ומרץ 2008. The Empyrean כולל בתוכו מערך של נגנים, כגון פלי, חברו ללהקה לשעבר, חברו ג'וש קלינגהופר והגיטריסט לשעבר של הסמית'ס ג'וני מאר, כמו גם מוזיקאים אורחים אחרים. פרושיאנטה הצהיר: "אני מאוד מאושר מאיך שהאלבום יצא ואני הקשבתי לו הרבה מתוך אהבה לפסיכדליה הבולטת באלבום ולחוויה שהוא מספק" והסביר שהאלבום "צריך להיות מושמע בווליום חזק ככל האפשר ומתאים לשמיעה בעיקר בלילה".
ב-7 בדצמבר 2011, הרד הוט צ'ילי פפרז נכנסו להיכל התהילה של הרוק אנד רול. בראיון באותו יום, אנתוני קידיס דיבר על פרושיאנטה ונשאל אם הוא יהיה נוכח בטקס. קידיס הצהיר: "אני יכול רק לנחש אם הוא יבוא או לא יבוא. אני די בטוח שהוא לא יבוא, אבל זה אחד מהדברים האלה שבאים בצורה של 'אף פעם אי אפשר לדעת'. לא דיברתי איתו די הרבה זמן. אני לא יודע איפה הוא בימים אלה. ברור שהוא מוזמן לבוא, ואם הוא אכן יבוא נשמח מאוד. אם הוא לא יבוא, אז זה גם בסדר, וזה די מובן". פלי דיבר בטקס על פרושיאנטה, באומרו: "הוא השאיר אותנו עם כל כך הרבה דברים טובים. הוא מוזיקאי מדהים שנתן כל כך הרבה ללהקה שלנו. כל התחושות שיש לי בשל העובדה שהוא כבר לא בלהקה... הוא באמת לקח אותנו לרמה גבוהה יותר". פרושיאנטה בסופו של דבר סירב להיות נוכח בטקס.
2012: Letur-Lefr ,PBX Funicular Intaglio Zone
בשנת 2012 הוציא פרושיאנטה שני אלבומים, ב-17 ביולי 2012 יצא ה-Letur-Lefr EP ביפן ומספר ימים לאחר מכן בארצות הברית ובכל העולם, האלבום הופץ דרך Record Collection Music. האלבום PBX Funicular Intaglio Zone יצא ב-25 בספטמבר 2012.
שני האלבומים שיצאו בשנת 2012 הם בעלי סגנון מוזיקלי שונה וחדש עבור פרושיאנטה. בראיון שנערך לאחר יציאת ה-Letur-Lefr EP סיפר כי הסגנון שאפיין אותו עד כה שיעמם אותו, ולכן עבר לסגנון האלקטרוני אותו הוא מגדיר כ-"סינת'פופ פרוגרסיבי". הוא גם סיפר כי המלודיות המופיעות באלבומים תמיד היו בראשו ורק עכשיו הוא מסוגל להוציא אותם החוצה בעזרת העזרים הטכנולוגיים בהם הוא משתמש. על ה-Letur-Lefr EP סיפר כי בתחילה היה אלבום אינסטרומנטלי בלבד ורק לאחר שהמוזיקה הושלמה החליט להוסיף שירה. האלבום PBX Funicular Intaglio Zone נכתב בשנת 2011, והוא על פי פרושיאנטה שונה מאוד מ Letur-Lefr, וסיפר שיצר אותו בתור אלבום שלם ולא כשירים בודדים שאוחדו אחר כך לאלבום כמו שעשה עם Letur-Lefr.
2013: Outsides
בשנת 2013 הוציא ג'ון EP בשם Outsides שכלל 3 קטעים אינסטרומנטליים. האלבום כלל גם שיר בונוס בשם Sol שיצא בגרסה היפנית של האלבום.
2014: Enclosure, Medieval Chamber
בשנת 2014 הוציא ג'ון אלבום בשם Enclosure. האלבום כלל 9 שירים חדשים ועוד 2 שירי בונוס בגרסה היפנית. במסגרת האלבום ג'ון הוציא אפליקציה מיוחדת בשם Sat-JF שבעזרתה מעריצים ברחבי העולם יוכלו לעקוב אחרי האלבום. השירים של האלבום הוכנסו למתקן מיוחד שהוכנס ללווין ששוגר לחלל ובכל פעם שהלווין היה מגיע לאזור מסוים אז המעריצים שנמצאים באותו אזור גאוגרפי יכלו להיכנס לאפליקציה ולהאזין לאלבום. ג'ון התראיין למספר מגזינים ואתרים וסיפר על התהליך המוזיקלי של האלבום: " Enclosure עם השלמתו היה האלבום שייצג את ההישג של כל המטרות המוזיקליות שכיוונתי אליהן במהלך 5 השנים האחרונות. הוא הוקלט באותו הזמן שבו הקלטתי את Medieval chamber ולמרות שהם נראים שני אלבומים שונים הם מייצגים את התהליך המחשבתי אחר החקירה המוזיקלית ומה שלמדתי מאחד הוזן לתוך השני. למרות שהשירים הוקלטו לפני שנה, עדיין הם נחשבים המילה האחרונה של ההצהרה המוזיקלית שהחלה בPBX ומאז עברתי לדברים אחרים". ג'ון גם החל לראשונה לעבוד בתור מפיק כאשר חבר לצמד הראפרים Black Nights והפיק להם אלבום בשם The medieval chamber. באלבום ניתן לשמוע את ההתפתחות המוזיקלית של ג'ון בתור מפיק היפ הופ. הוא יצר מעיין שילוב של רוק ראפ ומוזיקה אלקטרונית.
2015: Trickfinger, The Almighty
באפריל 2015 הוציא פרושיאנטה EP בשם Trickfinger. האלבום בסגנון אסיד האוס אקספרימנטלי ומורכב מ-8 שירים. חודשיים לאחר מכן, שיתף פעולה ביצירת האלבום The Almighty, יחד עם צמד הראפרים Black Knights. פרושיאנטה הוציא גרסה אינסטרומנטלית של האלבום בעמוד הבנדקאמפ שלו.
2017: Trickfinger II
ביוני 2017 הוציא פרושיאנטה אלבום EP נוסף תחת השם Trickfinger, באותו הסגנון (אסיד האוס). ששת הקטעים באלבום הוקלטו בשנת 2007 ולא נועדו לאלבום כלשהו בעת ההקלטה.
2019-הווה: החזרה לרד הוט צ'ילי פפרז
בדצמבר 2019 חזר פרושיאנטה לרד הוט צ'ילי פפרז, ובכך ההחליף את ג'וש קלינגהופר שעזב את הלהקה.
באפריל 2022 הוציאה רד הוט צ'ילי פפרז את אלבומם Unlimited Love בהשתתפותו של פרושיאנטה.
דיסקוגרפיה
אלבומי סולו
אלבומים מלאים
Niandra LaDes & Usually Just a Tshirt (1994)
Smile From the Streets You Hold (1997)
To Record Only Water for Ten Days (2001)
From the Sounds Inside (2001) (יצא באינטרנט בלבד)
Shadows Collide with People (2004)
The Will to Death (2004)
Inside of Emptiness (2004)
A Sphere in the Heart of Silence (2004) (עם ג'וש קלינגהופר)
Curtains (2005)
The Empyrean (2009)
PBX Funicular Intaglio Zone (2012)
Enclosure (2014)
Trickfinger (2015)
Trickfinger II (2017)
Maya (2020)
מיני-אלבומים
Estrus EP (1997)
Going Inside (2001)
DC EP (2004)
Letur-Lefr (2012)
Outsides (2013)
עם הרד הוט צ'ילי פפרז
Mother's Milk (1989)
BloodSugarSexMagik (1991)
What Hits!? (1992) (אלבום אוסף)
Californication (1999)
By the Way (2002)
Live at Slane Castle (2003)
Greatest Hits (2003)
Live in Hyde Park (2004)
Stadium Arcadium (2006)
Unlimited Love (2022)
עם אטקסיה והבלאק נייטס
Automatic Writing (2004)
AWII (2007)
The medieval chamber (2014)
The almighty (2015)
סגנון מוזיקלי
thumb|פרושיאנטה עם הרד הוט צ'ילי פפרס ב-2006
השפעות
ההשפעה הגדולה הראשונה על פרושיאנטה הייתה ג'ימי הנדריקס. לאחר שראה את הרד הוט צ'ילי פפרס בהופעה בשנת 1985 פיתח הערצה להלל סלובאק אשר הפך למוזיקאי השני, נוסף על הנדריקס, שהשפיע עליו הכי עמוקות מבחינה מוזיקלית.
במהלך ראיון של חברי להקת רדיוהד בשנת 2008, כשנה לאחר יציאת האלבום In Rainbows, חשף תום יורק כי ריף הגיטרה בשיר Reckoner הושפע מאוד מצורת הנגינה של פרושיאנטה, אותה יורק מאוד אהב. הוא תיאר את הריף כמעין הומאז' אליה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:זמרים אמריקאים
קטגוריה:מוזיקאי רוק
קטגוריה:גיטריסטים אמריקאים
קטגוריה:חברי להקת רד הוט צ'ילי פפרז
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול
קטגוריה:זוכי פרס גראמי
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1970 | 2024-07-01T01:20:48 |
דייוויד יום | דייוויד יוּם (באנגלית: David Hume; 7 במאי 1711 – 25 באוגוסט 1776) היה פילוסוף והיסטוריון סקוטי. החקירה הפילוסופית המוכרת והמשפיעה ביותר של יום היא חקירתו את מושג הסיבתיות. לצד זאת, ביצע יום חקירות רבות שנחשבות בעלות חשיבות רבה, ובהן חקירותיו בנושא זהות אישית, העולם החיצון ומשמעותם של שיפוטים מוסריים ושיפוטים אסתטיים.
יום הוא הפילוסוף השלישי והאחרון ברצף של שלושה פילוסופים שנחשבים לאבותיו של הזרם האמפיריציסטי: לוק, ברקלי ויום עצמו. היו מי שטענו (כדוגמת האידיאליסטים הבריטים של תחילת המאה ה-20, ובהם תומאס היל גרין וברדלי ), כי יום, כפילוסוף האחרון ברצף, הביא את האמפיריציזם הבריטי של המאות ה-17 וה-18 אל קיצו, וכי המסקנות הספקניות של חקירותיו קעקעו את השאיפה להסביר את הידע האנושי כמבוסס על נתוני החושים בלבד.
יום היווה מקור השראה לפילוסופים רבים, בהם: עמנואל קאנט, שטען כי יום "העיר אותו מתרדמתו הדוגמטית", אדם סמית', שהיה ידידו הקרוב, וג'רמי בנת'ם. כתביו של יום, ובראשם "מסכת על טבע האדם", זוכים לתפוצה נרחבת ולהשפעה רבה עד ימינו.
חייו
ממוזער|דיוקן של יום משנת 1754 מאת אלן רמזי.
יום נולד בסמוך לברוויק, למשפחה מהאצולה הנמוכה של סקוטלנד. למד באוניברסיטת אדינבורו. בתחילה נטה לקריירה משפטית, אבל בסופו של דבר פיתח, לדבריו, "דחייה שאין להתגבר עליה לכל דבר חוץ מאשר הפילוסופיה וללמדנות כללית".
הוא למד תקופה מסוימת בעצמו בצרפת, שם השלים את ספרו "מסכת טבע האדם" בגיל 26. על אף שחוקרים רבים מחשיבים כיום את הספר כחיבור החשוב ביותר של יום, ואחד החיבורים החשובים בהיסטוריה של הפילוסופיה כולה, הספר לא זכה להצלחה גדולה בשעת פרסומו. יום התייחס בתחילה לתגובה הציבורית לפרסום ספרו באמרו שהוא נולד כ"נפל ממכונת הדפוס".
לאחר מספר שנים של עבודה בשירותם של כמה אישים פוליטיים וצבאיים שב יום ללימודיו. לאחר שהחליט כי הבעיה בספרו הקודם הייתה יותר סגנונית מאשר תוכנית, עיבד את החומר מחדש לקריאה פופולרית ב'מחקר בדבר בינת האדם'. גם ספר זה לא הצליח במיוחד, אך הצליח יותר מספרו הקודם.
יום לא הצליח להשיג חברות בקתדרה לפילוסופיה באדינבורו ובגלאזגו, כנראה בשל האשמות של אתאיזם, וכן בשל ההתנגדות של אחד ממבקריו הראשיים, תומאס ריד.
בנוסף למחקרים הפילוסופיים התפרסם יום בחוגים ספרותיים ככותב מאמרים וכהיסטוריון. יום זכה לראשונה בחייו להצלחה לאחר שפרסם סדרת ספרים היסטורית בשם "דברי ימי אנגליה". עם זאת, תשומת הלב לחיבוריו הפילוסופים גברה רק לאחר שנפטר, והתגברה במיוחד לאחר שעמנואל קאנט אמר כי יום העיר אותו מ"תרדמתו הדוגמטית" (בערך ב-1770).
ישנן שתי פרספקטיבות מרכזיות שדרכן מרבית הפרשנים מנתחים את הגותו של יום בתוך ההקשר הפוליטי של ימיו. מחד, ניתן לראות את יום כחלק מתנועת ההשכלה הסקוטית, ולראות בחקירותיו כהתקפה על התאולוגיה והדת. כך, יש הטוענים שאחת ממטרותיו המרכזיות של יום הייתה להוכיח כי אין באפשרותנו להשתמש במנגנונים ההיסקיים שמשמשים אותנו כדי להתנהל בעולם כדי ללמוד על דברים המצויים אל מעבר אליו, כמו אלוהים או חיים שאחרי המוות. מאידך, יש המפרשים את יום כאחד ממתנגדיה של תנועת ההשכלה. אלו טוענים כי חקירותיו של יום נועדו להוכיח כי הידע שלנו על העולם אינו מבוסס על תבונה, בהתאם לעמדתם של הוגי ההשכלה, כי אם על רגש.
הגותו הפילוסופית
תכליתה של החקירה הפילוסופית
יום תפס את השיטה הפילוסופית החדשה שאותה הציג ב'מסכת טבע האדם' כשיטה שמכילה בפילוסופיה את המתודה שהביאה להתקדמות חסרת תקדים במדעי הטבע בימיו - המתודה של ניסוי ותצפית. לדידו, הפילוסופיה עד לימיו לא הצליחה ליצור ידע מבוסס היטב ושמצוי מעבר לתחום המחלוקת מכיוון שלא השתמשה במתודה זו ומכיוון שלא הגדירה כיאות את תחום החקירה שבו אמורה לעסוק הפילוסופיה. אליבא דיום, החקירה הפילוסופית אמורה לעסוק במה שהוא כינה בשם 'טבע האדם', שאותו הוא הגדיר כקבוצת העקרונות היסודיים שלפיהם פועלת ההכרה האנושית. לפי יום, מכיוון שכל המדעים עוסקים במושאי ההכרה של האדם הרי שחקירת מנגנוני ההכרה שבאמצעותם אנו תופסים את המושאים הללו אמורה לספק את התשובות לשאלות היסודיות שהמסורת הפילוסופית שואלת אודותיהם. בהתאם לכך, החקירה של יום נפתחת בכמה חקירות פסיכולוגיות שבהן יום גוזר מתצפיות שהוא מבצע על ההכרה האנושית (על רוחו שלו) עקרונות כלליים שמסבירים מהו טיבן של מחשבותינו וכיצד מחשבה אחת מובילה לאחרת. בהמשך, יום משתמש באותם עקרונות כלליים בשביל להסביר את התגבשות האמונות המרכזיות שמשחקות תפקיד בתמונת העולם שלנו, דוגמת האמונה באחדותם של אובייקטים, בקשרים סיבתיים או בקיום העולם החיצון. העקרונות הכלליים, לפי יום, אינם ניתנים להסבר נוסף.
תלמידיו ופרשניו של יום זיהו מתח בין שתי מגמות מרכזיות שניכרות בגישה שלו לפילוסופיה, כפי שהיא באה לידי ביטוי גם בדיונים המטא-פילוסופיים, וגם בחקירות המופיעות ב'מסכת': המגמה הספקנית והמגמה הנטוריאליסטית. הנטוריאליזם של יום מתבטא בגישה שלפיה אם המנגנונים הפסיכולוגיים שלנו מכריעים לקבל אמונות מסוימות כאמיתיות, הרי הדבר מהווה טעם מספיק שמצדיק קבלה של אותן אמונות כעדיפות על פני אחרות. בהתאם לכך, גם השיטה הפילוסופית של יום זוכה לתיקוף מכוח העובדה שהטבע שלנו מכריע אותנו להעדיף אותה על פני עמדות פחות "מזוקקות" או פחות יציבות, שבהן החזקנו קודם לשעה שבה יום עימת אותנו עם הקשיים הנובעים מהן. מנגד, הספקנות של יום היא העמדה הגורסת כי מכיוון שהחקירה הפילוסופית מלמדת אותנו שאנו "כלואים" בתוך המנגנונים הפסיכולוגיים שלנו, ומכיוון שאותם מנגנונים אינם יכולים לתקף את עצמם, הרי שלעולם לא ניתן לתת טעמים מספיקים כדי להעדיף טענה אחת על פני אחרת. הספקנות של יום באה לידי ביטוי, בין היתר, במאמציו הרבים להצביע על סתירות שמנגנוני ההכרה שלנו מובילים אותנו אליהם, סתירות שחותרות תחת המעמד של הטענות שהמנגנונים הללו מתייחסים אליהן כתקפות, קרי: כלל האמונות שלנו.
התורה הקוגניטיבית של יום
יום חילק את כל התכנים המופיעים בהכרה האנושית לשני סוגים: "מושגים", שאותם הוא אפיין כתכנים המופיעים בעוצמה חלשה, ובמקומות אחרים פשוט כמחשבות, ו"רשמים", שאותם הוא אפיין כתכנים בעלי עוצמה חזקה ששאובים מן הניסיון, ולעיתים פשוט כתפיסות חושיות או רגשות. לדידו של יום, כדי שמושג מסוים יופיע ברוחנו הוא חייב להיות מועתק מרושם זהה לו שקודם לו בכל איכויותיו ("עקרון ההעתק"). כך לדוגמה, אין באפשרותנו לדעת מהו טעמו של אננס עד שאכלנו אננס וחווינו את הטעם כתפיסה חושית. יום סייג את העיקרון בכך שהכיר באפשרות לאגד יחדיו כמה מושגים פשוטים שנשאבו מן הניסיון למושג חדש שמעולם לא נתקלנו בו. לדוגמה, אנו יכולים לחבר ברוחנו מושג של סוס מסוים למושג של כנפיים, ולצייר ברוחנו את פגסוס, אף שמעולם לא נתקלנו בניסיון במושא שדומה לו. יום טען כי להוציא את האפשרות להרכיב מכמה מושגים המוכרים לנו מושג חדש, או לפרק מושג לחלקים קטנים יותר שמרכיבים אותו (לדוגמה: לפרק מושג של סוס לנקודות של צבע שמרכיבות אותו) אין ביכולתנו לבצע מניפולציות על המושגים שנמצאים ברוחנו. בפרט, יום הכחיש שאנו מסוגלים להשתמש בהפשטה כדי להציג במחשבותינו תכונות שאינן ניתנות להפרדה זו מזו בניסיון, דוגמת התפשטות וצבע או קיום והיות בעל תכונה מוחשת. כתוצאה מן המגבלות שיום השית על התכנים שיכולים להופיע בהכרה יום שלל עמדות פילוסופיות רבות לא רק כשגויות, אלא כחסרות פשר. לדידו, שיטות פילוסופיות המורות למושאים שאין באפשרותנו לחשוב אותם כהרכב של תכנים שהופיעו בניסיוננו, דוגמת עצם או אובייקט חיצון, הן שיטות שאף המחזיקים בהן אינם מסוגלים להעלות אותן על הדעת בבהירות.
על אף שיום שלל את האפשרות להשיג מושאים שאינם הרכב של תכנים שהופיעו בניסיון, הוא הכיר בכך שביכולתנו להרכיב מושגים חדשים לא רק על ידי איגודם ל"תמונה" יחידה שמופיעה בהכרתנו, אלא גם באמצעות יצירת קשרים אסוציאטיביים שקובעים את האופן שבו ההכרה תנוע ממושג אחד למושג אחר. בפרט, יום התייחס לכך שההכרה האנושית נוטה לנוע באופן טבעי בין מושגים של מושאים שמקיימים ביניהם קשרים של סמיכות בחלל, דומי וסיבתיות. הנטיות הללו, לפי יום, הן שעומדות בבסיס הייצוג של מושאים שאינם יכולים להופיע בניסיון, דוגמת חלל, זמן, סיבתיות ותכונת האחדות. כך לדוגמה, יום טען שאנו מסוגלים לייצג כוללים (מושגים המשמשים אותנו להורות לקבוצה גדולה של מושאים הכלולים תחת מילה יחידה, דוגמת "אדם", "כחול" או "הר") באמצעות מושג של פרט יחיד שאליו מורה השם הכולל, לצד נטייה של הדמיון לנוע מאותו מושג יחיד לכל מושג אחר שמצוי תחת השם הכולל.
בעיית הסיבתיות וביקורת האינדוקציה
יום נחשב לפילוסוף הראשון שהפך את שאלת הסיבתיות המודרנית לבעיה פילוסופית. יום כותב בשעה שבה תורת הסיבתיות האריסטוטלית כבר נזנחה על ידי מרבית העולם המלומד, וההתפתחויות המדעיות האחרונות, ובראשן הפיזיקה הניוטונית, מתקפות לכאורה את ההתבססות על "סיבות פועלות" כיסוד מוצק למדעים. מושא הוא סיבה פועלת של מושא כאשר אנחנו מאמינים שהימצאותו של הראשון מחוללת את קיומו של השני. לדוגמה, האש היא סיבת העשן - באשר תהיה אש, עשן יתלווה אליה. חלק מן הפילוסופים המודרניים, דוגמת דקארט, טענו כי המקור לאמונה שלנו בסיבתיות היא ההיכרות הבלתי מתווכת שלנו עם קשרים סיבתיים כתכונות של המושאים המקיימים ביניהם את היחס. לדוגמה, אנחנו משווים ברוחנו בין אש לעשן, ובדיוק כמות שאנו נוכחים מיד לדעת שהאש אדומה והעשן לא, אנו גם מגלים מיד ששני המושאים הללו מקיימים ביניהם קשר של סיבה ותולדה. לפי יום, אין ביכולתנו לדעת קשרים סיבתיים מעצם הסקירה של המושאים שביניהם הם מתקיימים. בהמשך לכך, יום טוען כי המקור לאמונה שלנו בקשרים סיבתיים היא הישנות תמידית של שני מושאים בניסיון. בכל פעם שראינו בעבר אש ראינו עשן מתלווה אליה, והדבר גרם לנו להאמין שבאשר תופיע אש בעתיד פעם נוספת, בהכרח יופיע עמה עשן.
האמנם העובדה ששני דברים בעולם תמיד הופיעו יחדיו מאפשר לנו להקיש על קשר הכרחי ביניהם שיוביל לכך שתמיד יופיעו יחדיו גם בעתיד? כאן נכנסת ביקורת האינדוקציה של יום. לדידו של יום, מאורעות מן העבר לא מאפשרים לנו לתקף היסקים לגבי העתיד, לא כל שכן היסקים על קשרים הכרחיים (שהיפוכם בלתי אפשרי). יום מבסס את הטיעון בהתבסס על עקרון ה"מזלג של יום", לפיו כל טענה בעולם מתבססת או על ניתוח לוגי-מושגי של המושאים עליהם היא מוסבת (מופת) או על ניסיון:
1. אם היסקים אינדוקטיביים מבוססים על ניתוח לוגי-מושגי משמעות הדבר היא שלא נוכל להעלות על דעתנו מצב שבו דברים שתמיד הופיעו יחדיו לא יופיעו יחדיו בעתיד. אבל אנחנו בהחלט מסוגלים להפריד במחשבה בין שני מושאים נבדלים, אפילו אם תמיד הופיעו יחדיו. מכיוון שתיתכן הפרדה הרי שהקשר בין השניים אינו הכרחי ("עקרון ההעלאה על הדעת"), ומקור הידיעה על אודותיו אינו ניתוח מושגי/לוגי.
2. כיצד ביכולתנו לבצע היסקים על בסיס הניסיון? לדידו של יום, היסקים אינדוקטיביים מן העבר על העתיד מבוססים על עיקרון בשם "עיקרון אחידות הטבע", לפיו הטבע מתמיד במהלכו ומקיים את אותם סדרים ואותם יחסים בין מושאים בכל זמן ובכל מקום. אך כיצד ניתן לבסס את עיקרון אחידות הטבע? לא ניתן לבסס אותו באופן לוגי מכיוון שניתן לדמיין שהטבע יסטה ממסלולו (למשל, השמש תפסיק לזרוח), ומכאן שטבע לא אחיד הוא אפשרי (ולכן לא יכול להיות תולדה של בחינה לוגית, שתמיד תוביל למסקנות הכרחיות). האם ניתן לבסס את עיקרון אחידות הטבע על הניסיון, קרי על העובדה שהטבע התמיד במהלכו עד לרגע זה ממש? ביסוס שכזה יחטא כמובן בהנחת המבוקש, אנו יכולים להסיק מן העבר אל העתיד רק באמצעות אינדוקציה, אינדוקציה נסמכת על עיקרון אחידות הטבע, ולכן לא ניתן לבסס את עיקרון אחידות הטבע על אינדוקציה מבלי להיקלע למעגליות.
בהמשך החקירה יום מעלה עוד הסתייגות סמנטית שנוגעת לידע שלנו לגבי יחסים סיבתיים - נדמה שיש לנו קושי של ממש לחשוב יחסים שכאלו. יום טען כי ההאמנה ביחסים סיבתיים היא ההאמנה לפיה שני מושאים נמצאים בקשרי סמיכות בחלל ובזמן, מופיעים תמיד יחדיו ומקיימים ביניהם קשר הכרחי. יש לתת את הדעת לכך שעצם העובדה ששני מושאים מופיעים תמיד יחדיו אינה שקולה לכך שקיים ביניהם קשר הכרחי, ואנו יכולים להאמין שהקשר מקרי וכי ההישנות התמידית היא תולדה של נסיבות (לדוגמה, אם בכל פעם שהייתה לי יום הולדת הכינו לי עוגת שוקולד, אך אני לא מאמין שהקשר בין יום ההולדת שלי והכנת עוגת שוקולד הוא אותו סוג של קשר שקיים בין אש ועשן). אך יום טוען שאנחנו לא מסוגלים לחשוב קשר הכרחי. מעולם לא חזינו בקשר שכזה בין שני מושאים, ומכאן אין אנו מסוגלים לגבש מושג שלו (ראו לעיל, עקרון ההעתק). אי לכך, מקורו של מושג הקשר ההכרחי שלנו אינו בתכונה שקיימת במושאים, אלא בתחושה פנימית שמתעוררת ברוח. כשאנו רואים שני דברים שתמיד מופיעים יחד בזה אחר זה, הפסיכולוגיה שלנו גורמת לנו לבצע (באופן בלתי מודע) היסק אינדוקטיבי ולהאמין שאם האחד יופיע, מיד יופיע אחריו האחר. כך, כאשר אנחנו רואים אבן שפוגעת בזכוכית, המחשבה שלנו מיד מובילה אותנו, בעל כורחנו, למחשבה על זכוכית שמתנפצת. הקשר החזק בין שתי המחשבות האלו בתוך הרוח שלנו מחולל בנו תחושה של הכרע (determinacy). אנו לא מבחינים בכך שמקורה של התחושה היא ברוח שלנו, ואנו משיתים אותה על המושאים, וחושבים שיש ביניהם קשרים הכרחיים, על אף שאנחנו לא מסוגלים לחשוב קשרים שכאלו אלא כתחושה המופיעה בתוך רוחנו.
לצד זאת יום נותן הגדרה נוספת לסיבתיות, לפיה סיבתיות מורכבת מיחסי סמיכות בחלל ובזמן ומהישנות תמידית בין מושאים. ההגדרה הזו, שמנתחת סיבתיות כתכונה של מושאי הניסיון בעולם ולא כתכונה של המושגים המייצגים אותם, אמורה להשלים את ההגדרה הראשונה. בהקשר זה, חשוב להדגיש שיום לא הכחיש שקיימים מושאים מסוימים שאכן תמיד מופיעים יחדיו. מה שיום הכחיש הוא את היכולת שלנו לתפוס את העובדה שבגינה ההישנות מתרחשת.
הביקורת של יום השפיעה בצורה עמוקה על הפילוסופיה עד לימינו, והוויכוח על טיבם וקיומם של קשרים סיבתיים עדיין ניטש בין זרמים פילוסופיים יריבים. בראשית המאה ה-20 פילוסופים רבים, דוגמת ברטראנד ראסל או הפוזיטיביסטים הלוגיים, דחו את הסיבתיות מכל וכל בהשפעתו של יום, וניסו ליצור מערכות פילוסופיות המתייחסות להישנות תמידית (קורלציה) בלבד.
עצם וזהות אישית
ממוזער|יום בשנת 1754
מימיו של אריסטו השתרשה בקרב פילוסופים רבים התפיסה לפיה אובייקט, דוגמת פרח, אבן, עץ או חיה, הוא למעשה אוסף של תכונות האחוזות במצע פשוט ובלתי מוחש (עצם) ותלויות בו לשם קיומן. יום טען כי פילוסופים המתבססים על תורת העצם הזו מתעלמים מכך שמכיוון שכל מחשבותינו מורכבות מתכנים שהופיעו בעבר בניסיון (עקרון ההעתק), הרי שאין ביכולתנו להשיג מצע בלתי מוחש שכזה. לדידו של יום, אובייקטים מתמצים באוסף האיכויות החושיות המרכיבות אותן. כך לדוגמה, תפוח אינו מצע שאחוזות בו התכונות "היות אדום", "היות עם מרקם X" ו"היות מתוק". תחת זאת, תפוח הוא פשוט הופעה של שלוש התכונות הללו יחדיו. הופעה חוזרת של התכונות הללו גורמת לנו לייחס להן קשרי סמיכות וסיבתיות (או תלות הדדית), קשרים שלכאורה הופכים את שלושתן לאובייקט יחיד שמשמר את זהותו אפילו תחת שינויים (לדוגמה, אנו מאמינים כי התפוח נותר אותו התפוח אפילו כשהגוון שלו דהה במקצת). לפי יום, המתח בין הנטייה הפסיכולוגית שלנו להאמין כי אובייקטים משמרים את זהותם בתהליכי שינוי, ובין הגילוי כי אובייקט, כהקבץ של תכונות, מאבד את זהותו כאשר אחת מאיכויותיו מתחלפת, היא זו שדחפה פילוסופים להמציא את מושג העצם, ולהתעלם מכך שאין ביכולתם לתת לו פשר של ממש.
החקירה של יום את מושג הזהות האישית שלנו מתרחשת ברקע לעניין רב שהתעורר בסוגיה בעקבות טענתו של לוק לפיה כאשר אנו נזכרים בתכנים שהופיעו ברוח שלנו בעבר אנו מגלים כי בזיכרון מופיע לצד כל תוכן מסוים (מחשבה או תפיסה) גם סובייקט התופס אותו. ההופעה של אותו הסובייקט היא שמאפשרת לנו לייחס את כל הזיכרונות לאותו הפרט, לעצמנו, ולהאמין כי אנו זהים למי שהיינו לפני 10 שנים או לפני חמש דקות. בניגוד ללוק, יום טען כי כאשר אנו מבצעים רפלקסיה על הזכרונות שלנו אנו לא מגלים בהם את קיומו של שום סובייקט תופס. כל מה שמתגלה לנו בתוך רוחנו הוא זרם בלתי פוסק של תפיסות, כשהאחת נוטלת את מקומה של האחרת. יום מדמה את הנפש לתיאטרון שבכל רגע מופיע בה דמות אחרת, שלאחר מכן מפנה את מקומה לדמות נוספת וחוזר חלילה. לאחר מכן יום מסתייג מן הדימוי וטוען כי הנפש אף אינה תיאטרון - אין שום "רקע" משותף שעליו מופיעים התכנים שברוח. תחת זאת, הנפש שלנו אינה אלא הקבץ (bundle) של תכנים שונים, שנטיות פסיכולוגיות שלנו גורמות לנו לייחס להן זהות. הנטיות הללו הן אותן הנטיות שלפי יום גורמות לנו לייחס זהות לאובייקטים חומריים, משמע הנטייה לייחס זהות לדברים הנמצאים בקשר סיבתי זה לזה (מחשבה אחת גוררת מחשבה אחרת) והנטייה לייחס זהות לדברים דומים (רצפי מחשבות בעבר דומים זה לזה בקשרי האסוציאציה הקובעים את תנועתם ובתוכניהם).
קיום העולם החיצון
יום זיהה מתח בין ההאמנה שלפיה מושאי ההכרה שלנו, דוגמת עצים, ציפורים ואבנים, קיימים באופן בלתי תלוי בנו, ובין העובדה שמעולם לא התנסינו בקיומו של אובייקט אלא כתפיסה שנטבעה בתוך רוחנו.
על פי יום, ההאמנה שלפיה אובייקטים ממשיכים להתקיים גם כשאיננו צופים בהם, נועדה ליישב האמנות מנוגדות שנוצרות ברוחנו כתוצאה של מפגש עם דפוסים מסוימים בניסיון החושי. בפרט, יום התייחס לכך שכאשר מופיעה ברוחנו תפיסה מסוימת, דוגמת הירח, ולאחר שהיא נעלמת מעיינינו לזמן מה (למשל, כשאנו עוצמים את עינינו) מופיעה לנגדנו תפיסה זהה לה בכל האיכויות, הדמיון בין התפיסות גורם לנו להאמין שמדובר בשני מופעים של אותו אובייקט. כדי ליישב בין ההאמנה הזו ובין העובדה שבניסיון הופיעה למולנו תפיסת ירח אחת, התאיינה, ולאחר מכן הופיעה לנגדנו תפיסת ירח אחרת, אנו מאמצים את הרעיון שלפיו תפיסת הירח המשיכה להתקיים על אף שלא חזינו בה. באופן דומה, אם אנחנו שומטים עט מידינו, מביטים לצד השני, ואז מסתכלים לרצפה ורואים עליה עט, אנו מאמינים מיד כי בשעה שלא צפינו בו, אותו עט נע במעופו מידינו ועד נקודת נחיתתו ברצפה. לדידו של יום, מטרתה של האמנה זו היא ליישב בין הניסיון, שבו העט "נעלם" מידינו, ולפתע הופיע עט על הרצפה יש מאין, ובין ההאמנה שלנו בחוקי הסיבתיות, שלפיהם דברים אינם נעלמים ומופיעים יש מאין, וחפצים שנעים מנקודה א' לנקודה ב' בחלל צריכים לעבור בדרך בין כל הנקודות בחלל שמפרידות ביניהן.
בנוסף למתן דין וחשבון למנגנונים הפסיכולוגיים שמעוררים בקרבנו את ההאמנה בקיום העולם החיצון, חקירתו של יום את הסוגיה כוללת ביקורת על תורות הפילוסופיות המפרידות בין התפיסות המופיעות ברוחנו, שתלויות בנו מבחינה אונטולוגית, ובין אובייקט חיצון, שאמנם המפגש עמו מחולל את הופעתן של תפיסות ברוחנו, אך הוא נבדל מתפיסותינו בטבעו ובאיכויותיו. לדידו של יום, העמדות הפילוסופיות האמורות מיועדות להתמודד עם סתירות שמתעוררות בין האמונה שלנו בהתמדת מושאי ההכרה שלנו ובין תופעות בניסיון המעידות כי הם תלויים בנו לשם קיומם. לדוגמה, כשאנו לוחצים על עינינו, מושאי ראייתנו "מוכפלים". אנו תופסים מיד שהמושא ה"מוכפל" שמופיע לנגדנו יפסיק להתקיים כאשר נרפה מן העין, ומכאן אמורים לגזור את המסקנה כי המושא ה"מקורי", שזהה בטבעו למושא המוכפל, תלוי גם הוא בנו לשם קיומו מכוח גזירה שווה. ה"מענה" הפילוסופי לתופעות הללו, בצורת ההפרדה בין תפיסות ובין אובייקט חיצון, נכשל ממספר סיבות: 1. הדבר שאנו מייחסים לו התמדה בחיי היום-יום הוא המושאים הנתפסים על ידי הרוח, לא אובייקט חיצון שלכאורה מחולל אותן. 2. קיומו של קשר סיבתי מבוסס על התנסות בהישנות תמידית בהופעה של שני סוגי מושאים (ראו לעיל), אך מעולם לא נתקלנו באובייקט חיצון, ומכאן כמובן שלא נתקלנו בהישנות תמידית בינו ובין תפיסה שהוא לכאורה מחולל. 3. מעולם לא התנסינו בדבר מלבד בתפיסות, ולכן אין אנו מסוגלים לחשוב דבר ששונה בטבעו מתפיסה (ראו לעיל, עקרון ההעתק).
עמדתו של יום בחקירת העולם החיצון נותרה סוגיה שנויה במחלוקת בקרב פרשניו. יש הטוענים שהחקירה מעידה שיום, בדומה לברקלי, היה אידיאליסט. אחרים מזהים בחקירה רוח ספקנית. כך או כך, מעטים מייחסים ליום את העמדה שלפיה מושאי ההכרה שלנו מפסיקים להתקיים בשעה שאין אנו צופים בהם, בפרט לאור העובדה שיום עצמו נסמך על ההתמדה של מושאי ההכרה במרבית חקירותיו, ויש שיאמרו אף בחקירת העולם החיצון עצמה.
היגיון מעשי: אינסטרומנטליזם וניהיליזם
רובנו מוצאים כי התנהגויות מסוימות הן הגיוניות יותר מאחרות. אכילת רדיד אלומיניום, לדוגמה, נראית לנו כדבר חסר היגיון. אך יום הכחיש כי יש להיגיון תפקיד משמעותי בהחלטה על מעשינו. בסופו של דבר, ההיגיון הוא סוג של מחשב של מושגים וחוויות. בסופו של דבר, החשוב הוא מה שאנו מרגישים לגבי ההתנהגות הזו. מהגותו נוצרה דוקטרינת האינסטרומנטליזם, הקובעת כי מעשה הוא הגיוני אם ורק אם הוא מתאים למטרות ולרצונות של הפועל, מה שהם לא יהיו. ההיגיון יכול להיכנס לתמונה רק כמשרת, שמוסר מידע לפועל לגבי איזה מעשים ישרתו את מטרותיו ורצונותיו, אך ההיגיון לעולם לא יוכל לומר לפועל איזה רצונות ומטרות צריך שיהיו לו. אם כן, אם תרצה לאכול רדיד אלומיניום, כל שההיגיון יוכל לעשות הוא לומר לך היכן הוא נמצא, ואין שום דבר לא-הגיוני בלאכול אותו או אפילו בלרצות לעשות זאת.
האינסטרומנטליזם נעשה לתורה האורתודוקסית של היגיון מעשי בכלכלה, תאוריית הבחירה ההגיונית, ובכמה מדעים חברתיים אחרים. אך יש הטוענים כי יום הלך צעד אחד קדימה לניהיליזם, ואמר גם כי אין שום דבר לא-הגיוני במניעת המטרות והרצונות שלי עצמי ("אני רוצה לאכול רדיד אלומיניום, ולפיכך אני נועל את פי"). התנהגות כזו בוודאי תהיה יוצאת דופן, אך היא הגיונית, ונקודה זו חשובה על מנת לקבל החלטות בנושא זה.
אנטי-ריאליזם מוסרי ומוטיבציה
לאחר שהצביע על חלקו של ההיגיון בשיפוט ההתנהגות, טוען יום כי התנהגות לא-מוסרית אינה כזו כיוון שהיא לא-הגיונית. הוא טוען ראשית כי אמונות מוסריות גורמות למוטיבציה באופן מהותי; כלומר, אם אתה מאמין כי רע להרוג, תהיה לך מוטיבציה לא להרוג, ולבקר הרג אם אתה רואה אותו (אינטרנליזם). הוא מזכיר כי ההיגיון בלבד אינו יכול לגרום למוטיבציה לשום דבר; ההיגיון מוצא את העובדות ואת הלוגיקה, אך הרצונות וההעדפות שלנו הן שקובעות האם עובדות אלה יגרמו לנו לעשות דבר מסוים. לפיכך, ההיגיון לבד אינו יכול לגרום לאמונות מוסריות. יום הציע כי המוסריות נשענת רק על היחס והסנטימנט שלנו. טענה זו נחשבת לאחת הטענות היסודיות של האנטי-ריאליזם; הפילוסוף היומיאני ג'ון מקי טען כי על מנת שעובדות מוסריות יהיו עובדות אמיתיות ובאותו זמן גם גורמות למוטיבציה במהותן, הם יצטרכו להיות עובדות מאוד מוזרות. לפיכך, קשה לראות סיבה להאמין בהן.
בחירה חופשית לעומת אינדטרמיניזם
הסתירה בין בחירה חופשית לבין דטרמיניזם ברורה מאליה; אם המעשים שלך נקבעו לפני מיליארדי שנים, כיצד אתה יכול לקבל החלטות חופשיות לגביהם? אך יום הצביע על קונפליקט נוסף, שהפך את בעיית הבחירה החופשית לדילמה מוחלטת: בחירה חופשית אינה מתאימה לאינדטרמיניזם. דמיין כי מעשיך לא נקבעו לפי האירועים שבאו לפניהם. אם כן, מעשיך הם כנראה מקריים לחלוטין. יותר מזה, הם לא נקבעו לפי האופי שלך; רצונותיך, ערכיך, וכדומה. אם כן, כיצד אפשר לטעון כי אדם אחראי למעשה שלא נבע מאופיו? כיצד אפשר לומר כי אדם אחראי למעשה שקרה בצורה אקראית? נראה, כי מבחירה חופשית נובע דטרמיניזם, שאם לא כן, הפועל ופעולותיו לא יהיו קשורים זה לזה באופן שלו נדרשים מעשים חופשיים. מכיוון שכמעט כולם מאמינים בבחירה חופשית, נראה כי בחירה חופשית סותרת את הדטרמיניזם, ומאידך – היא מחייבת אותו. דעתו של יום היא כי ההתנהגות האנושית נגרמת, כמו כל מעשה אחר, ולפיכך האחריות שיש להסב על אנשים למעשיהם צריכה להתמקד בענישה או בגמול מתאים, באופן כזה שהם ינסו לעשות את מה שהוא רצוי מוסרית ולא יעשו את מה שאינו רצוי.
תיאור המצוי לעומת תיאור הראוי
יום העיר כי כותבים רבים מדברים על הראוי על בסיס קביעות לגבי המצוי, או בלשונו של יום, עוברים מן היחס של is ו-is not ליחס של Ought ו-Ought not. אך, מזכיר יום, ישנו הבדל גדול בין קביעות מתארות (מה ישנו) לבין קביעות הקובעות כללים (מה שצריך להיות). יום קורא לכותבים לשים לב שלא לגלוש בין שתי קביעות שונות אלה, אם אינם נותנים הסבר איך קביעות הראוי מגיעות מקביעות המצוי. נשאלת מטענתו של יום שאלה פשוטה: כיצד אפשר בכלל להפיק טענות נורמטיביות מתיאור המצב הקיים? ובמילים אחרות: כיצד אפשר לבסס את האתיקה על המדע? שאלה זו, שהתעוררה מפסקה קטנה של יוּם, נעשתה לאחת השאלות המרכזיות של התאוריה האתית, ובדרך כלל מייחסים ליום את העמדה כי לא ניתן להפיק טענות כאלו. אחרים מפרשים את יום כך שניתן לעבור מתיאור המצוי לתיאור הראוי, אך ורק אם מביאים בחשבון את רצונות האדם. ג.א. מור הגן על עמדה דומה עם "טענת השאלה הפתוחה" שלו, שמטרתה למנוע כל זיהוי של תכונות מוסריות עם תכונות טבעיות, מה שקרוי "כשל נטורליסטי".
תועלתנות
ממוזער|פסליהם של יום ואדם סמית' בחזית גלריית הדיוקנאות הלאומית של סקוטלנד
יום, יחד עם חבריו להשכלה הסקוטית, קידם לראשונה את הרעיון שיש להסביר עקרונות מוסריים בתועלת שהם מביאים. אין להפריז בתפקידו של יום בנושא זה, שכן בן ארצו פרנסיס הוצ'סון הוא שטבע את הפתגם התועלתני "האושר הגדול ביותר למספר הגדול ביותר". אך מקריאת ה"מחקר על טבע האדם" הרגיש ג'רמי בנת'ם לראשונה את עוצמתה של השיטה התועלתנית: הוא חש כאילו "ניטלה קורה מבין עיניו". אף על פי כן, הפרוטו-תועלתנות (אוטיליטריאניזם) של יום מוזרה מנקודת המבט שלנו. הוא לא חושב כי חיבור כל היחידות של התועלת מוביל לאמת מוסרית. להפך, יום היה סנטימנטליסט מוסרי, וככזה, חשב כי לא ניתן להצדיק עקרונות מוסריים בצורה אינטלקטואלית. יש עקרונות שנראים לנו כנכונים, ויש כאלה שלא; והסיבה שהעקרונות התועלתניים נראים לנו נכונים היא שהם מתאימים לאינטרסים שלנו ושל חברינו, שאותם אנו אוהדים. בני אדם בנויים כך שיתמכו בדברים שעוזרים לחברה. יום השתמש בהבנה זו כדי להסביר את ההערכה שלנו של תופעות שונות, ממוסדות חברתיים ומדיניות פוליטית ועד תכונות אופי.
ניסים
צורה אחת לתמוך בדת היא על ידי פנייה לניסים. יום טען כי, לכל הפחות, ניסים אינם יכולים לתמוך בדת בצורה רצינית. ישנן מספר טענות שיום מציע, שכולן נסובות על הבנתו את הנס: שהאל עובר על חוקי הטבע. טענה אחת היא שלא ניתן לעבור על חוקי הטבע. טענה אחרת היא שעדות אנושית לעולם לא תהיה מספיק אמינה כדי לעמוד כנגד הראיות שיש לנו על חוקי הטבע. או במילים אחרות, טענות יוצאות דופן מצריכות הוכחות יוצאות דופן. נקודה זו יושמה לשאלת תחייתו של ישו שעליה יום ישאל, "מה יותר הגיוני; שאדם יקום לתחייה או שהעדות הזו מוטעית באופן כלשהו?" או, באופן יותר בנאלי, "מה יותר הגיוני; שאורי גלר באמת מעקם כפיות בכוח שכלו, או שיש פה איזושהי תחבולה?" טענה זו היא היסוד לתנועה הסקפטית והיא נושא חשוב ומעורר ויכוח אצל היסטוריונים של הדת.
אך הטיעון העיקרי של יום נגד שימוש בניסים כהוכחה דתית, הוא טיעון לוגי שמצביע על בעיה עקרונית עמוקה בבסיסם של הניסים, ברוח האמפיריציזם: לכאורה, ניסים מצביעים על קיומו של אלוהים מפני שהם חורגים מחוקי הטבע, ומכאן מתקבל, לכאורה, הצורך בישות חיצונית שיכולה לעבור על חוקי הטבע. יום שואל כיצד אנחנו יודעים מה הם חוקי הטבע ובאיזו מידה הם עקביים. הניסיון הוא התשובה האפשרית היחידה לכך: אנחנו יודעים מהניסיון שאדם לא יכול ללכת על המים, ואנחנו יודעים מהניסיון שהחוק הזה עקבי ומתקיים תמיד. ואולם, אם הניסיון שלנו מספיק כדי להסיק שחוק הטבע הזה תמיד מתקיים, אזי באותה המידה בדיוק הוא מספיק כדי להסיק שגם אלוהים, אם הוא קיים, איננו מפר את חוק הטבע הזה לעולם. מהכיוון השני, אם אנו מאמינים שעל אף הניסיון שלנו מאלוהים (שלעולם לא הפר את החוק הזה) הוא יכול לחרוג מהכלל לעיתים רחוקות ובכל-זאת לגרום לאדם ללכת על המים, אז באותה המידה בדיוק ייתכן שעל אף הניסיון שלנו מהטבע ייתכן שלעיתים רחוקות החוק הזה לא מתקיים.
במילים אחרות, יום טוען שאין שום מניעה לוגית להאמין שהטבע לא תמיד עקבי. לכן, גם אם נמצאה חוסר עקביות בטבע, ההנחה בדבר קיומה של ישות נוספת (אלוהים) לא תורמת דבר להסבר. השאלה האם חוקי הטבע מתקיימים תמיד או שאינם מתקיימים תמיד, נפרדת מהשאלה האם קיימת ישות נוספת "מעל לטבע", ולא תלויה בה.
הטענה הארגונית (הטלאולוגית)
בתקופתו של יום, הטיעון הטלאולוגי היה אחד הטיעונים הפופולריים לקיום האל. טענה זו קובעת שהסדר, הארגון והתכליתיות של הדברים בעולם מצביעים על מקור אלוהי. יום כתב את הביקורת הקלאסית לטענה זו, ואף על פי שהנושא כלל לא הגיע לידי מיצוי, רבים משוכנעים כי יום הפריך טענה זו לחלוטין. הנה כמה מהנקודות שהעלה:
כדי שהטענה הארגונית תהיה תקפה, צריך להניח שבכל מקום בו אנו רואים סדר ומטרה יהיה גם אלמנט של תכנון. אך אנו רואים סדר כל הזמן, המגיע ברובו מתהליכים בלתי מתוכננים של יצירה וגדילה. תכנון מספק רק חלק זעיר מהמגע שלנו עם סדר ומטרה.
אם הטענה הארגונית הייתה פועלת, היא לא הייתה יכולה ליצור כשלעצמה תאיזם מוצלח; ניתן בקלות להגיע למסקנה כי הסדר ביקום הוא תוצאה מפועלה של ישות נייטרלית מבחינה מוסרית, ואולי אף חסרת אינטליגנציה, שהקשר בינה לבין תכנון אנושי רחוק ביותר.
על מנת שהטענה הארגונית תגיע ליעדה הלוגי, יש להסביר את האלוהים בעצמו, שאם לא כן הסדר ביקום אינו מוסבר.
בדרך כלל, מה שנראה כמטרה, שבו לאובייקט א' יש את המאפיין מ' המועיל לו להגיע למטרה ט', הוא בעצם תוצאה של תהליך סינון, שבו אובייקט א' לא היה נמצא כלל אם לא היה לו את המאפיין מ', והתוצאה ט' נראית לנו ככזו רק משום שאנו משליכים את מטרותינו כבני אדם על הטבע.
ההסבר המכניסטי הזה של הטלאולוגיה הקדים את עקרון הברירה הטבעית של דרווין.
תאוריה פוליטית
רבים רואים את יום כשמרן פוליטי, ולפעמים הוא מכונה "הפילוסוף השמרן הראשון". הוא חשד בניסיונות לתקן את החברה בצורות שהיו שונות מהנוהג המקובל, ויעץ לאנשים שלא להתנגד לממשלותיהם אלא אם כן הן דיקטטוריות בצורה בלתי-נסבלת. אולם, הוא לא תמך באף אחת מהמפלגות הפוליטיות בבריטניה, המפלגה הוויגית והמפלגה הטורית, והאמין כי יש לאזן בין דרישותינו לחירות ובין הצורך בסמכות חזקה, מבלי להקריב אף אחד מהם. הוא תמך בחופש העיתונות, ואהד את הדמוקרטיה, כאשר היא מוגבלת כראוי. נטען כי הייתה לו השפעה משמעותית על כתביו של ג'יימס מדיסון, ועל הפדרליסט העשירי במיוחד. הוא גם היה, באופן כללי, אופטימיסט לגבי התקדמות חברתית, והאמין שבשל ההתפתחות הכלכלית שמגיעה מהתרחבות הסחר, יתקדמו חברות ממצב של "ברבריות" למצב של "ציוויליזציה". חברות מתורבתות הן פתוחות, שלוות וחברתיות, ולפיכך האזרחים שלהן מאושרים יותר. לפיכך, אין מקום לאפיין אותו כאוהד את ה"סטגנציה, שהיא האידיאל הטבעי של הסקפטי", כפי שאמר עליו אחד ממבקריו.
אף שהיה פרגמטי ביותר כתב יום מאמר שכותרתו "לקראת קהילייה מושלמת", שבו פירט מה צריכות להיות המטרות של רפורמות כלשהן. הוא טען בזכות הפרדת הרשויות, ביזור, הרחבת זכות הבחירה לכל מי שיש לו רכוש בעל ערך, צמצום הכוח של הכמורה, והציע את שיטת המיליציה השווייצרית כמוצלחת ביותר להגנה. על בחירות להתקיים מדי שנה והנציגים הנבחרים יעבדו ללא תשלום, על מנת שהפוליטיקאים ינצרו בלבם את האינטרסים של בוחריהם.
העיון ההיסטורי הביא את יום למסקנה שההיסטוריה אינה רק אוסף מקרי של עובדות, אלא היא פועלת לפי חוקים סיבתיים, אם כי לא עלה בידו לנסחם באופן תאורטי. "החוק המקובל" דוחה במשנתו של יום את "החוק הטבעי". הוא ראה באמנה החברתית אשליה, וסבר כי מסורת ומנהגים הם הכוח המניע המרכזי בהתפתחות החברה ולא עקרונות רציונליים. לכן הסתייג יום משינויים אלימים וטען כי אפשר להשיג חופש אמיתי רק במסגרת החוק. בהשפעת מונטסקייה ראה יום בממשל תולדה של גורמים חברתיים וכלכליים.
יום ציין כי המטרה המרקנטיליסטית של שמירה על מאזן מסחרי חיובי באופן תמידי אינה בת-השגה. אם מדינה מסוימת צוברת מטילי זהב, הרי שמחיר הזהב ירד באופן הדרגתי ביחס לסחורות אחרות. לעומת זאת במדינה המייצאת מטילי זהב, מחיר הזהב יעלה באופן הדרגתי. בטווח הארוך הייצוא ממדינה שבה מחירי הזהב גבוהים למדינה שבה הם נמוכים לא יהא כלכלי והמאזן המסחרי יתהפך. המרקנטיליסטים כשלו בהבנת רעיון יסודי זה וטענו שהגידול בתזרים הכספים יביא להתעשרות.
כתביו
"מסכת על טבע האדם: ניסיון להנהיג את המתודה הניסויית של חשיבה לנושאים מוסריים". 1739:
ספר 1: "על התבונה". יום מטפל פה במקור הרעיונות שלנו ובכיצד יש למיינם. בספר יש קביעות חשובות של סקפטיציזם.
ספר 2: "על הרגשות". ניתוח ברגשות.
ספר 3: "על המוסר". רעיונות מוסריים, משפט, חובות וחסד.
יום התכוון לבדוק האם הספר מתקבל היטב, ואם כן, להוסיף לו חלקים העוסקים בפוליטיקה וביקורת. מכיוון שהספר לא זכה להצלחה, הוא לא המשיך אותו.
"מחקר לגבי ההבנה האנושית", 1748. מעבד מחדש את הנקודות העיקריות של הספר הראשון של ספרו הקודם, וכולל עוד חומר על הבחירה החופשית, נסים, והטענה הארגונית.
"מחקר לגבי עקרונות המוסר", 1751. עוד עיבוד של חומרים מספרו הראשון לקריאה פופולרית יותר. יום החשיב ספר זה כטוב ביותר מבין כל כתביו, גם ברעיונותיו וגם מבחינת הסגנון.
"דיאלוגים לגבי הדת הטבעית", פורסם לאחר מותו. דיון בין הדמויות דמיוניות קליאנטס, פילו ודימיאה. הם דנים בהוכחות לקיומו של אלוהים ובדברים אחרים. אף על פי שיש ויכוח מסוים על כך, רוב החוקרים מסכימים כי דעתו של פילו היא הקרובה ביותר לזו של יום עצמו.
"מאמרים פוליטיים ומוסריים", 1741. אוסף של כתבים שנכתבו במשך השנים ופורסמו בסדרת כרכים לפני שנאספו יחד לפני מותו. המאמרים מסחררים מבחינת הרוחב והגיוון שלהם. הם עוסקים בין היתר בשאלות של שיפוט אסתטי, טבע הממשל הבריטי, אהבה, נישואין ופוליגמיה, והדמוגרפיה של יון ורומא. מספר נושאים חשובים חוזרים כמה פעמים, בייחוד השאלה מה הוא "טעם טוב" בנושאי מוסר, נימוס ואסתטיקה. המאמרים נכתבו בחיקוי ברור של כתבי העת ה"טטלר" וה"ספקטייטור", שיום קרא בשקיקה בצעירותו.
"ההיסטוריה של אנגליה", 1754 - 1762. אלה הם יותר קטגוריה של ספרים מאשר ספר אחד, חיבור היסטורי מונומנטלי שמתחיל בפלישה של יוליוס קיסר ומגיע עד למהפכה של 1688. חיבור זה העניק ליום את רוב פרסומו בימי חייו, ויצא ביותר ממאה מהדורות. רבים החשיבו אותו כהיסטוריה הסטנדרטית של אנגליה, עד שפורסם ספרו של תומאס מקאוליי, "ההיסטוריה של אנגליה".
כתביו בעברית
מבחר מכתביו של יום תורגמו לעברית בשנות השלושים על ידי יוסף אור, והודפסו בסטנסיל לשימושם של תלמידי החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. מסכת טבע האדם (שנקראה תחילה מסכת הטבע האנושי) החלה את דרכה בצורה זו, ולבסוף יצאה לאור בהוצאת האוניברסיטה, מאוחר יותר הוצאת מאגנס (הכרך הראשון בלבד: על התבונה). ספרים נוספים שראו אור בעברית:
מחקר בדבר עקרוני המוסר, מאנגלית: יוסף אור, חברה להוצאת ספרים על יד האוניברסיטה העברית, תרצ"ד.
מסכת טבע האדם, חלק ראשון, מאנגלית: יוסף אור, חברה להוצאת ספרים על יד האוניברסיטה העברית, תש"ב.
דיאלוגים על הדת הטבעית, מאנגלית: משה שטרנברג, הוצאת מאגנס, תשמ"ב.
על אמת המידה של הטעם, מאנגלית: מירי קרסין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ד.
מחקר בדבר בינת האדם, מאנגלית: גיא אלגת, רסלינג, 2008. לקריאת הספר המלא ב"פסיק, הספרייה הדיגיטלית" (זמין חינם לסטודנטים וחוקרים)
מסכת על טבע האדם, מאנגלית: יפתח בריל, הוצאת שלם, 2013.
כעין היסטוריה של חיי, מאנגלית: אביעד שטיר, דחק, כרך י"ב, 2020.
ספרי פרשנות
Garrett, Don. Cognition and Commitment in Hume's Philosophy. Oxford University Press, 1996.
לקריאה נוספת
אלעזר וינריב, מדיקרט עד יום: פילוסופיה במאות ה-17 וה-18, מהדורה שנייה, רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2017 (הקורס כולל 12 יחידות לימוד)
קישורים חיצוניים
מקורות על יום, הכוללים ספרים, מאמרים וערכי אנציקלופדיה
טקסטים של כמה מחיבוריו של יום
מבוא מאת מרק שטיינר ל"מסכת על טבע האדם", באתר הוצאת שלם.
הוגו ברגמן, משנתו של דייוויד יום, מתוך "תולדות הפילוסופיה החדשה: מניקולאוס קוזאנוס ועד תקופת ההשכלה".
תומאס מריל, הליברליזם הקלאסי של דייוויד יום, באתר מידה, 3 בינואר 2021.
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת אדינבורו
קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:פילוסופים של תורת ההכרה
קטגוריה:היסטוריונים בריטים
קטגוריה:פילוסופים בריטים
קטגוריה:פילוסופים סקוטים
קטגוריה:פילוסופים של עידן הנאורות
קטגוריה:פילוסופים של המוסר
קטגוריה:פילוסופים של הדת
קטגוריה:ליברליזם: הוגים
קטגוריה:הנאורות הסקוטית
קטגוריה:ילידי 1711
קטגוריה:נפטרים ב-1776 | 2024-03-19T15:30:18 |
אריק לביא | אריה (אריק) לביא (9 במרץ 1927 – 29 ביוני 2004) היה זמר, קומיקאי ושחקן תיאטרון וקולנוע ישראלי.
ביוגרפיה
לביא נולד בארפורט שבגרמניה בשם ליאו אלכסנדר האובן (בגרמנית: Leo Alexander Hauben). הוא נולד לאדית האובן, אם חד-הורית צעירה בת 19. אביו, זלמן קיבמן, היה סטודנט לרפואה מריגה שבלטביה שנטש אותו ואת אימו עוד לפני שנולד, ונפטר ב-1934 בגיל 30. אדית התחתנה עם איש לגיון צרפתי בשם פרנק אינזלסבכר והוא העניק לו את שם משפחתו. ליאו אלכסנדר אינזלסבכר עלה לארץ ישראל בשנת 1936, כשהיה בן 9, יחד עם קרובי משפחה רחוקים (ללא הוריו) ולמד בכפר יהושע.
בשנת 1945 התגייס למשטרת היישובים העבריים בבסיס קריית-חיים. בתקופה זו בהיותו נוטר, החל אריק לביא את הקריירה המוזיקלית שלו בהופעות בבית הקפה של חוף "גליה" בקריית ים. ב-1947 הצטרף ל"להקת הכרמל". הקריירה הבימתית העשירה שלו, שנמשכה עשרות שנים, החלה בשנות ה-50 במשחק בתיאטרון הקאמרי ובהרכב "שלושת המיתרים" (טריו ערבה), שהתמחה בשירי רועים. לאחר מכן החל בקריירת סולו.
כזמר
במהלך הקריירה הקליט מאות שירים, הופיע על הבמה בשיריו ושיחק בהצגות, במחזות זמר ובסרטים.
בנוסף לשירי ארץ ישראל, היה לביא מהזמרים הראשונים שהחלו לשיר שירי פופ. בין שיריו המוכרים: "הסלע האדום" (אשר נאסר להשמעה בשנות החמישים, לאחר שנטען כי הוא עודד יציאת צעירים לפטרה בירדן), "שיר הקטר", "שיר ההד", "שיר סתיו" ("כל הנחלים הולכים לים"), "זה קורה", "נועה", "ניגון עתיק", "אני אשיר לך שיר" ועוד. לביא גם חידש שירים עבריים ישנים, בהם שירי פלמ"ח לתקליטו "הפרוטה והירח" אותו הקליט עם שלישיית שוקולד מנטה מסטיק, שירי תנועות הנוער (היה חלק מהלהקה אשר יצרה את האלבום "משירי תנועות הנוער" שיצא ב-1974) ושירים נוספים כמו "יש לי כנרת", "את חכי לי ואחזור" ו"אני מאמין" ("שחקי שחקי").
לביא הופיע רבות לפני החיילים במלחמות ישראל. בתקופת ההמתנה למלחמת ששת הימים נרתם לעידוד רוח העם ושר את הפזמון "נאצר מחכה לרבין" למילים של חיים חפר. לאחר סיום הקרבות הקליט את השיר "שוב לא נלך" (ראי רחל ראי) שביטא את תחושת הניצחון במלחמה והפך ללהיט גדול. לאחר מלחמת יום הכיפורים הקליט את "שיר הוא לא רק מילים" ובזמן מלחמת לבנון הראשונה שר את "האביר", שניהם שירי מחאה כנגד מלחמות ולמען השלום.
בסוף 1988 הוציא את האלבום הכפול "כל החלומות", כשאת שיר הנושא (אותו כתב ללחן של דוד קריבושי) ביצע בדואט עם בתו נועה.
150px|ממוזער|שמאל|אריק לביא מימין וספי ריבלין משמאל בסרט "השגעון הגדול". (צילם יוני המנחם)
ממוזער|200px|לביא בתפקיד דן שומרון, בצילומי הסרט "מבצע יונתן", 22 בדצמבר 1976
ב-1990 הוציא את האלבום "אורח של הזמן הבורח" בו בלטו שיר הנושא, וגרסתו ל"באה מנוחה ליגע" (שיר העמק). לביא עצמו הפיק מוזיקלית ביחד עם גיא מרוז.
בשנת 1998 הוציא אלבום אוסף "המיטב" המכיל את מיטב להיטיו.
אלבומו האחרון היה "אריק לביא – בדרכי שלי: הקלטות נדירות". את האלבום, המכיל הקלטות נדירות משנות ה-70, הספיק לביא לערוך לפני מותו בשנת 2004. שיר הנושא שלו הוא גרסה לשיר "My Way" של קלוד פרנסואה הצרפתי שנודע במיוחד בגרסה של פרנק סינטרה, אותו תרגם לביא בעצמו על פי סיפור חייו.
השיר האחרון שהקליט לביא היה "קוטפי הקפה" בגרסה אלקטרונית, יחד עם להקת "היונים" (באלבום "אז היה אז").
כשחקן תיאטרון וקולנוע
בתיאטרון השתתף אריק לביא בין השאר בהצגות "הוא הלך בשדות", "עוץ לי גוץ לי", "אופרה בגרוש", "המלך ואני" "גבירתי הנאווה", "הנפש הטובה מסצ'ואן", "הקוסם" ו"אירמה לה דוס" (הן בישראל והן בברודוויי). בשנת 1963 העלה יחד עם אשתו, השחקנית שושיק שני, את הצגת הבידור המצליחה "הוא והיא" מאת אפרים קישון על הקשיים בחיי זוג נשוי. בראשית שנות ה-70 שהה בארצות הברית, שם הופיע עם שני במחזמר "לחיות עוד קיץ ולעבור עוד חורף". לאחר שובם של הזוג ארצה, העלו הצגה נוספת של קישון, "הו, הו יוליה", איתה הופיעו גם בגרמניה המערבית.
בקולנוע הוא שיחק בסרטים רבים, בהם: "מבצע יונתן", "השגעון הגדול", "המובטל בטיטו", "עליזה מזרחי", "סוסעץ", "גבעה 24 אינה עונה", "חור בלבנה", "מרגו שלי", "אודות המוניטין" ואחרים.
מותו וחייו הפרטיים
בשנת 2004 נפטר לביא ממחלת לב קשה בבית החולים בילינסון בפתח תקווה. הוא נטמן בבית העלמין ירקון. השאיר אחריו את אשתו שושיק שני ושתי בנותיו, נועה לביא, שחקנית בעברה וכיום מרצה לסוציולוגיה וחוקרת טלוויזיה במכללה האקדמית תל אביב-יפו, ויעל לביא, שעוסקת בעיתונות, בימוי ודוקומנטציה.
פרידריך פריץ האובן, דוד מצד אמו של לביא, יליד בוקובינה כמוה, היה בלשן, מומחה בלטינית. בימי השלטון הרומני הוא הגיע מצ'רנוביץ לעיר טימישוארה ולימד שם את השפה הלטינית ואת השפה והספרות הרומנית בתיכון היהודי בעיר. מאוחר יותר עלה גם הוא לישראל.
הנצחה
מכללת BPM למוזיקה והפקה מעניקה מלגה על שמו, לצורך הנצחת מורשתו המוזיקלית.
ביוני 2014, במלאת עשר שנים לפטירתו, במסגרת מיזם הנצחת אמנים של עיריית תל אביב, נקבעה לוחית זיכרון בכניסה לביתם של אריק לביא ושושיק שני ברחוב בזל 38.
בשנת 2017 ביימה בתו, יעל לביא, סרט תיעודי על חייו בשם "למה לא אמרת לי?"
היישובים רעננה, הרצליה, נתניה, חולון, כפר סבא, רמלה, ובית אריה קראו רחוב על שמו.
ב-22 במאי 2009, הנפיק דאר ישראל סדרה של 12 בולי דאר על "מוזיקה ישראלית"; בסדרה זו הוקדש בול לזכרו של אריק לביא שעליו מופיע דיוקנו. האמנית מירי ניסטור סופר עיצבה את הבול. על השובל, כיתוב של מילות הפתיחה של הלהיט "שיר הקטר" ששר לביא : "בתחנה בבאר שבע עמד קטר".
לקריאה נוספת
שושיק שני, שושיק שני ואריק לביא, אני אשיר לך, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012 (מצורף תקליטור של שירי אריק לביא)
קישורים חיצוניים
אוסף שושיק שני ואריק לביא מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
עמוס אריכא, וציף ציף צף הקטר לא נשף, באתר אימגו
הערות שוליים
קטגוריה:זמרים השרים בעברית
קטגוריה:זמרים ישראלים
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה ישראלים
קטגוריה:שחקני תיאטרון ישראלים
קטגוריה:ישראלים ילידי גרמניה
קטגוריה:פליטי רדיפות הנאצים
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:אנשי משטרת היישובים העבריים
קטגוריה:לוחמי הפלמ"ח
קטגוריה:חברי להקת הכרמל
קטגוריה:משתתפי פסטיבל הזמר החסידי
קטגוריה:משפחת לביא
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות ירקון
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1927
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2004 | 2024-10-05T23:19:41 |
קוסמונאוט | הפניה טייס חלל | 2024-07-25T20:30:58 |
מקסימיליאן רובספייר | מקסימיליאן פרנסואה מארי איזידור דה רובספייר (בצרפתית: Maximilien François Marie Isidore de Robespierre; 6 במאי 1758 – 28 ביולי 1794) היה עורך דין ופוליטיקאי צרפתי, ואחד ממנהיגי המהפכה הצרפתית הידועים ביותר. מזוהה עם שלטון הטרור בצרפת של המאה ה-18.
כחבר אספת המעמדות של 1789, ולאחר מכן של האספה המכוננת הלאומית מטעם הקבוצה היעקובינית הרדיקלית, רובספייר תמך בעניים וברפורמות דמוקרטיות. בתחילת המהפכה הוא התנגד למלחמה מול אוסטריה והזהיר מפני הפיכה צבאית של המרקיז דה לה פאייט. אף על פי שהתנגד לעונש המוות, רובספייר היה התומך הבולט של הוצאת לואי השישה עשר להורג, ויצירת הרפובליקה הצרפתית הראשונה. הוא תמך בשוויון זכויות ובזכות הצבעה לכל הגברים בצרפת, בשליטת מחירים על מוצרי יסוד, וביטל את העבדות במושבות הצרפתיות.
בזמן משברים מבית ומחוץ, רובספייר הפך לדמות הבולטת במהלך שלטון הטרור. הוא היה חבר בוועד לשלום הציבור, שהוקם בידי ז'ורז' דנטון, והשתמש ביכולתו כדי לפגוע בפלגים קיצוניים. לאחר מכן רובספייר פנה כנגד דנטון המתון, שהואשם בשחיתות. הטרור הסתיים כמה חודשים לאחר שרובספייר נעצר והוצא להורג ביולי 1794. הפוליטיקאים שעלו לשלטון לאחר רובספייר האשימו אותו בכיוון הטרור. אחריותו של רובספייר למאורעות נותרה שנויה במחלוקת.
רובספייר הושפע מתנועת ההשכלה, ממונטסקייה ומז'אן-ז'אק רוסו. הוא התנגד לחילון צרפת והביע דעות שמאליות. יושרתו הובילה לכך שנודע בכינויו "הבלתי-מושחת" (incorruptible) בזכות התנהגותו המוסרית. למרות זאת, המוניטין שלו נפגע בגלל הטיהורים שהוציא לפועל.
תחילת דרכו
רובספייר נולד למשפחה מן המעמד הבינוני ממחוז אראס והיה עורך דין במקצועו. אביו נטש את ביתו לאחר מות אשתו, ומקסימיליאן גדל בבית סבו. שמו המקורי היה "דה רובספייר", אך בשנת 1791 השמיט את הקידומת "דה", שמעידה על השתייכות למעמד האצולה השנוא. למד משפטים בפריז וסיים את לימודיו בהצטיינות. בשובו לעיר הולדתו מינה אותו בישוף מחוז אראס לשופט פלילי, אך במהרה הוא התפטר בגלל התנגדותו לעונש המוות. רובספייר החל לייצג אנשים בבית המשפט כעורך דין, ופעמים רבות ייצג אנשים מהמעמד הנמוך וזכה, וכך החל להתפרסם. בשנת 1783 צורף לאקדמיה לקידום האומנויות והמדע שבאראס ולאחר מכן הפך גם לנשיאה.
רובספייר הושפע מז'אן-ז'אק רוסו, ותמך בדמוקרטיה ישירה. ברדיפתו אחר האידיאלים הללו, רובספייר נודע כ"הבלתי-מושחת". הוא האמין שאנשי צרפת הם טובים מיסודם ויכולים לתרום לביטחון האומה.
בשנת 1789 נבחר לייצג את "המעמד השלישי" במחוז שלו באספת המעמדות הצרפתית. הוא נשא למעלה מ-500 נאומים, שעוררו התנגדות עזה בעיתונות הפרו-מלוכנית. עד מהרה התפרסם כדמוקרט וליברל קיצוני (לתקופתו). הוא תמך בהענקת זכות בחירה לכל, ללא מגבלת רכוש, והמליץ על הענקת זכות זו גם ליהודים. בספטמבר 1790 נבחר בבחירות כלליות ל"קונבנט" הצרפתי שעסק בכינון חוקה חדשה.
מאז 1790 היה רובספייר לאחד מראשי "המועדון היעקוביני" (מפלגת השמאל הקיצונית). רובספייר נאבק באותם ימים על זכות בחירה כללית, על הסרת ההגבלות להצטרפות למשמר הלאומי, ועל אי אפליה במילוי משרות ציבוריות ותפקידי פיקוד בצבא. הוא התנגד לזכות הווטו של המלך, הוקיע את השחיתות של הפקידות הממשלתית, והתנגד בתוקף לאפליה על רקע דתי או גזעי. מאבקיו התקיפים עוררו את חמתם של אויבים רבים, אשר פקפקו בכוונותיו וכינוהו מרגל.
רובספייר היה אחד ממנהיגיה של סיעת המונטניארדים שייצגה את השמאל הרדיקלי. באספה הלאומית יצא בתביעה לשפוט את מלך צרפת ולהוציאו להורג. בנאומו באספת הקונבנט הלאומי, ב-3 בנובמבר 1792, טען רובספייר כי אף שאין בו שנאה כלפי המלך, הרי שקיומו של המלך בחיים הוא שוט כנגד המהפכה ויכול להביא לקיצה, ועל כן "מוטב שלואי ימות משימותו 100,000 אזרחים תמימי דרך. לואי חייב למות כי המולדת חייבת לחיות".
מחלוקת רבה הייתה בין המונטניארדים לז'ירונדינים האם להעמיד את המלך לואי ה-16 למשפט. המונטניארדים ניצחו במאבק והמלך הוצא להורג בינואר 1793.
הוועד לשלום הציבור
שמאל|ממוזער|קריקטורה משנת 1793 המציגה את רובספייר עורף את ראשו של המוציא להורג, כיוון שלא נותרו אנשים אחרים להרוג. על המצבה שמאחוריו חרוט "כאן טמונה צרפת כולה". בתחתית הקריקטורה ניתן לראות שרגליו רומסות הן את החוקה משנת 1791, והן את החוקה משנת 1793.
ביולי 1793 נבחר רובספייר כחבר "הוועד לשלום הציבור" - הגוף המרכזי של השלטון המהפכני באותה עת - והאידאולוג של הוועד. בתפקידו זה קבע רובספייר מדיניות של פיקוח כלכלי נוקשה, והתייחסות בחומרה לכל סטייה מדרך המהפכה. הוועד לביטחון הציבור הנהיג את שלטון הטרור במדינה, שהיה מנוגד לחלוטין לאידיאלים העיקריים של המהפכה: צדק ושוויון. כל מתנגדי הוועד הוצאו להורג. בשל קיצוניותו של השלטון, רבו הקריאות להחליש את הטרור. אך רובספייר התנגד לכך בתוקף ותבע להמשיך בהוצאות להורג. כדי למצוא חן בעיני העם, החרים את רכושם של אלה שנחשדו כאויבי המהפכה וחילק אותו לעניים. למדיניות זו התנגדו תומכי סיעת דנטון שבקרב היעקובינים. רובספייר, בתגובה קיצונית לכך, הוציא את דנטון וחבריו להורג.
שלטון הטרור לא הצליח לפתור את בעיות הכלכלה הקשות והקרע בעם העמיק.
בקיץ 1793 הוגשה לאישור משאל עם חוקה חדשה ומתקדמת, שהכילה זכויות רבות וחופש רב יותר, מתן סמכויות לפרלמנט ולרשות המבצעת שתבחר מתוכו, שוויון חברתי ומדיניות סעד. החוקה אושרה ברוב גדול, אך עקב מצב החירום במדינה הושעה יישומה בפועל. מוסדות השלטון נשארו בידי רובספייר וחבריו בוועד לביטחון הציבור, הוסמכו אחראים למחוזות מקרב היעקובינים, פשטה תופעה של הלשנות וחיסול חשבונות אישיים. איש לא היה בטוח עוד בחייו.
בין הקיצוניים למתונים
באותם ימים של פחד וחוסר וודאות שאחרי בחירת החוקה החדשה בצרפת, נתגבשו שתי אסכולות עיקריות. מצד אחד עמדו ז'ורז' דנטון וקאמי דמולן, שדגלו בהפחתת הטרור ובהגשמת החוקה החדשה, ומצד שני עמדו ז'ק אבר (Hébert) ואנשיו, קיצוניים שדגלו במלחמת חורמה בעשירים והנהגת רפורמות מרחיקות לכת כמו ביטול הפולחן הנוצרי, והנהגת פולחן "התבונה הטהורה", הנהגת שבוע בן עשרה ימים, לוח שנה ובו עשרה חודשים והשיטה המטרית.
בתווך בין שתי האסכולות עמד רובספייר, שחשש מחד גיסא מהתעמולה הקיצונית והרפורמות המהירות מדי שעלולים לקומם את המוני העם, ומאידך גיסא חשש ממדיניות ליברלית מדי ומהיחלשות המהפכה עקב פלגנות יתר. בשיתוף פעולה בין רובספייר לדנטון וחבריו נעצרו אבר ואנשיו (1794) והוצאו להורג בגין שימוש מופרז בטרור להשגת מטרות לא רצויות. לאחר זמן קצר הוצאו להורג דנטון ודמולן בגין מעשים נגד המהפכה, מאחר שלדעת רובספייר שללו לחלוטין את השימוש בכח.
רובספייר - מנהיג צרפת
רובספייר נותר שליט יחיד. ימים של טרור ופחד באו על צרפת, בעיקר עקב החשש מהתקדמות כוחות הקואליציה. עם זאת, הוקם צבא חדש, חדור מוטיבציה להגן על המולדת, שהצליח להדוף את האויב מצרפת ולכבוש חזרה את בלגיה וחלקים מהולנד.
הועד לשלום הציבור התחיל להשתמש במשטרה החשאית במדינה. הטרור אושר בידי האספה ב-5 בספטמבר 1793. באותו החורף, רוב הוועד החליט לחסל את תומכי אבר. רובספייר קישר אותם לאריסטוקרטיה הישנה, לאתאיזם ולרצון להרג. ב-1794, רובספייר פנה גם נגד דנטון, שהיה מתון והתנגד לטרור. רובספייר הצדיק את הטרור בטענה שאם יסלח לאויבי המהפכה, יתנהג באופן ברברי.
קיצוניותו של רובספייר, אשר עבר ליישם את רעיונותיו של אבר, גרמה לבידודו אף בקרב אנשי הוועד עצמו. המצב הכלכלי החמיר, קשיי האספקה החריפו עקב החלשת הפיקוח על האיכרים וגבר הפער בין המחירים לשכר העבודה. נסיונותיו של רובספייר לשפר את המצב על ידי הלאמת רכוש העשירים גרמו לו לאבד עוד יותר את תמיכתם של אלו. המוני העם לא ראו בעין יפה את חיסול ראשי המהפכה האחרים וכן את הנהגת פולחן "הישות העליונה" שרובספייר שימש לו ככהן גדול, ורובספייר נחשד בשאיפות ובנטיות דיקטטוריות.
סופו של רובספייר
ממוזער|250px|ההוצאה להורג של רובספייר
בשלהי חודש יולי 1794 הביא רובספייר רשימת מועמדים נוספת להוצאה להורג לקונוונט, מה שחולל סערה גדולה והביא למעצרו יחד עם קומץ תומכים (הפיכת התשעה בתרמידור). ב-27 ביולי 1794 נתפס רובספייר עם 21 מתומכיו הבולטים, ביניהם עוזרו הראשי סן-ז'וסט (Saint Just). כוחות הקומונה של פריז התנגדו למאסר והביאו לשחרורו. אך בלילה זה, מתנגדיו של רובספייר צבאו על העירייה והשתלטו עליה. עוזריו נשפטו ונידונו למיתה. לאחר שנגזר עליו גזר דין מוות, נמצא רובספייר פצוע מירי בלסתו, אחר כשככל הנראה ניסה להתאבד בעזרת אקדח. רובספייר הוטל בבית העירייה על שולחן כשהוא מדמם מלסתו המרוסקת וללא יכולת דיבור והיה מושא להקנטות וללעג של הנוכחים. בחלוף שעות אחדות הובל מבית העירייה אל כיכר העירייה של פריז ולעיני קהל צופים נערף ראשו בגיליוטינה.
לאחר מותו, הפך רובספייר שעיר לעזאזל נוח לתלות בו את האלימות של השנה והחצי הקודמות, ושמו הפך לנרדף לשלטון הטרור. טיהור הרובספייריסטים סלל את הדרך להפסקת האלימות השרירותית, והוועידה הלאומית המוכה והמשותקת התעשתה וצמצמה את סמכויות הוועד לשלום הציבור.
לקריאה נוספת
מקסימיליאן רובספייר, "על עקרונות המוסר הפוליטי [חלק א', ב']" (תרגום: עלמה יצחקי), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך א', ב', 2011-2012.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מהפכנים צרפתים
קטגוריה:אישים שהוצאו להורג בימי המהפכה הצרפתית
קטגוריה:אנשי שלטון הטרור
קטגוריה:פוליטיקאים צרפתים
קטגוריה:אישים שהוצאו להורג בעריפת ראש
קטגוריה:עורכי דין צרפתים במאה ה-18
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1758
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1794
קטגוריה:יעקובינים | 2024-06-25T07:32:57 |
אלכסנדר המילטון | אלכסנדר המילטון (באנגלית: Alexander Hamilton; 11 בינואר 1755 או 1757 – 12 ביולי 1804) היה פוליטיקאי ומדינאי אמריקאי, שהיה אחד מהאבות המייסדים של ארצות הברית. הוא היה אחד מעורכי הדין החוקתיים הראשונים הבולטים ביותר בארצות הברית, והיה ציר משפיע בוועידת החוקה והמחבר העיקרי של "כתבי הפדרליסט", שהציגו את החוקה האמריקאית לציבור הניו יורקי הסקפטי. הוא גם היה עיתונאי וחייל. להמילטון בתפקידו כמזכיר האוצר הראשון, הייתה השפעה ארוכת טווח על כלכלת ארצות הברית כשייסד את "הבנק המרכזי הראשון" ואת המלווה הציבורי. במהלך כהונתו של ג'ורג' וושינגטון כנשיא היה האחראי למדיניות הכלכלית. הוא הניע את הממשל המרכזי לשלם את חובות המדינות, הנהיג מכסי מגן והוביל לקשרי סחר עם בריטניה. חזונו כלל ממשל מרכזי חזק ורשות מבצעת פעלתנית, כלכלה חזקה, עם בנק לאומי ותמיכה בייצור, וכן צבא חזק. יריביו הפוליטיים העיקריים היו תומאס ג'פרסון, הנשיא השלישי של ארצות הברית, וג'יימס מדיסון, הנשיא הרביעי, שניהם חקלאים מווירג'יניה. הם תמכו במדינות חזקות וכפריות ובמיליציות מדינה בניגוד לצבא לאומי וצי חזקים. הם טענו שהמילטון היה ידידותי מדי כלפי בריטניה וכלפי המונרכיה, ותומך בערים, בעסקים ובבנקים.
המילטון נולד מחוץ לנישואין בצ'ארלסטאון, באיי הודו המערבית, לאמא ממוצא הוגנוטי צרפתי ובריטי, ולאבא סקוטי, ג'יימס המילטון, בנו של ליירד סקוטי בשם אלכסנדר. אביו נטש אותו בילדותו ואמו מתה מעט אחר כך, ולכן גדל אצל בן דודו הגדול, ולאחר מכן אצל משפחת אנשי צבא אמידה. הוא התבלט באינטליגנציה והכישרון שלו, וקבוצת אנשים עשירים מימנו את לימודיו בעיר ניו יורק. המילטון למד באוניברסיטת קולומביה ובחר להישאר בשלוש עשרה המושבות.
הוא הפסיק את לימודיו לפני שסיים אותם בגלל סגירת הקולג' כשהבריטים כבשו את העיר. המילטון השתתף במלחמת העצמאות האמריקנית. בתחילת המלחמה ב-1775, הצטרף למיליציה. ב-1776, הוביל צבא ארטילריה. מהר מאוד הפך לעוזרו של וושינגטון, המפקד העליון. המילטון נשלח בידי וושינגטון למשימות רבות כדי להעביר תוכניות לגנרלים. לאחר המלחמה נבחר לקונגרס הקונפדרציה מטעם ניו יורק. הוא התפטר כדי לעסוק בעריכת דין, והקים את הבנק של ניו יורק.
המילטון היה מאלו שלא אהבו את הממשל המרכזי החלש שפעל תחת תקנון הקונפדרציה. הוא הנהיג ועידה שהובילה לכינוס ועידת החוקה כדי ליצור חוקה חדשה שתחליף את תקנון הקונפדרציה ותעצב מחדש את מנגנון הממשל הפדרלי של ארצות הברית. הוא היה משתתף פעיל בוועידה, ועזר להוביל לאישורה בקרב הציבור באמצעות פרסום מאמרי הפדרליסט, שנחשבים לפירוש החשוב ביותר לחוקה שנכנסה לתוקפה ב-1789.
בממשל וושינגטון, הפך המילטון לחבר הקבינט המוביל. הוא תמך בממשל מרכזי חזק וטען לפרשנות מרחיבה של החוקה, שסיפקו לממשל סמכות חוקית לממן את החוב הלאומי, לשלם את חובות המדינות, וליצור את הבנק המרכזי הראשון של ארצות הברית. התוכניות מומנו בעזרת מכסי מגן על ייבוא, ולאחר מכן באמצעות מס שנוי במחלוקת על וויסקי. כדי להתגבר על פלגנות מקומית הקים המילטון רשת לאומית של תומכי ממשלה, בעיקר בנקאים ואנשי עסקים, שהתאגדו להיות המפלגה הפדרליסטית. נושא מרכזי היה הסכם סחר עם בריטניה שהמילטון חתם עליו ב-1794. תומכי צרפת והמהפכה הצרפתית התנגדו להסכם. המילטון היה האיש החזק במפלגה הפדרליסטית, ששלטה בפוליטיקה הלאומית עד שהפסידה ב-1800 למפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית של ג'פרסון.
ב-1795 חזר לעריכת דין בניו יורק. הוא ניסה לשלוט בנשיא ג'ון אדמס (1797–1801). בין 1798 ל-1799, קרא למלחמה מול צרפת לאחר התפוצצות פרשת XYZ, בה ביקשו הצרפתים שוחד מהאמריקנים, והפך בתחילה לסגנו של וושינגטון כמפקד הצבא שהוקם, ולאחר פטירתו של וושינגטון לגנרל המפקד של צבא ארצות הברית, אותו הכין למלחמה. אולם המלחמה הבלתי רשמית בין ארצות הברית לצרפת לא התרחשה ולא כללה מעורבות צבאית, למרות מלחמות בים. לבסוף, מצא הנשיא אדמס פתרון דיפלומטי למצב. התנגדותו של המילטון להיבחרו מחדש של אדמס הובילה לתבוסתו בבחירות של 1800. ג'פרסון השיג אותו מספר אלקטורים כמו ארון בר ב-1801, והמילטון תמך בג'פרסון מול בר, אותו ראה כחסר עקרונות, למרות יריבותו ארוכת השנים עם ג'פרסון, עקב עימות משפחתי שצמח לו עם בר כשהאחרון תפס את מקום חותנו פיליפ סקיילר בסנאט האמריקאי.
המילטון המשיך לעסוק בעריכת דין בעיר ניו יורק, ופעל למען סיום סחר העבדים הבינלאומי. סגן הנשיא בר ניסה להיבחר לתפקיד מושל ניו יורק ב-1804, והמילטון סיכל את ניסיונו שנית. בר כעס על מאמציו הנקמניים של המילטון לסכל את התקדמותו הפוליטית והזמין אותו לדו-קרב, בו פצע אותו אנושות. המילטון מת למחרת היום.
ילדותו באיים הקריביים
ממוזער|ימין|alt=The Museum of Nevis History, Charlestown|הבית בנביס שבו נולד המילטון. המבנה הנוכחי נבנה מחדש לאחר שנהרס.
ממוזער|ימין|alt=Hamilton Arms|הסמל המשפחתי בצבע
אלכסנדר המילטון נולד באי נביס, באיי הודו המערבית. המילטון ואחיו הגדול ג'יימס הבן נולדו מחוץ לנישואין, לג'יימס המילטון, איש עסקים מסקוטלנד, ורייצ'ל פווסט לאביין, שאז הייתה אשתו של אדם אחר. השמועות בנוגע לאמו של המילטון אמרו שהייתה מגזע מעורב, אולם לא ניתן לאמת זאת.
ממוזער|ימין|תצלום של דיוקן מיניאטורי של המילטון בגיל 15, זמן קצר לפני שעזב את סנט קרואה. זהות הצייר לא ידועה.
יש חוסר בהירות לגבי שנת הולדתו של המילטון: בכל חייו המילטון טען כי שנת לידתו היא 1757, וכך הייתה הדעה הרווחת במשך מאות שנים. אך בדיקות מהתקופה האחרונה של רישומי בית המשפט בסנט קרואה מצביעים על כך כי הוא נולד בשנת 1755 (אף שהם לא מציינים במפורש שנה זו), ובעשורים האחרונים שנה זו היא שנתקבלה. את תאריך הלידה, 11 בינואר, לא ניתן לאמת או לדחות, והוא עדיין מקובל.
אמו עברה איתו לאיי הבתולה, שאז נשלטו בידי דנמרק. היא הייתה נשואה לפני כן, ופגשה את אביו של המילטון ב-1750.
אביו של המילטון נטש אותו כשהיה בן 10, לכאורה כדי לחוס על האם מהאשמה בביגמיה. האם נאלצה לתמוך כלכלית בילדיה ונפטרה ממחלה קשה כשהמילטון היה כבן 12. לאחר מותה עבר רוב רכושה לידי בעלה החוקי. המילטון הפך לפקיד בחברה שסחרה עם ניו אינגלנד. הוא היה אחראי עליה במשך חמישה חודשים ב-1771 בעת הפלגה של הבעלים. הוא ואחיו, ג'יימס הבן, גדלו אצל בן דודם, עד שזה התאבד. האחים הופרדו. ג'יימס אומץ בידי נגר מקומי, ואילו אלכסנדר בידי משפחת אנשי צבא. הוא התחבר עם בן המשפחה, אדווארד סטיבנס, ושניהם התעניינו בצרפתית ובאותם תחביבים.
המילטון התעניין בכתיבה ובקריאה, ורצה לחיות מחוץ לעיר. הוא כתב מכתב לאביו בו תיאר את השפעתו של הוריקן על העיר. המאמר פורסם בעיתון מקומי, מה שיצר סנסציה כה גדולה עד שהעיירה אספה עבורו כסף על מנת לשלוח אותו לאמריקה הקולוניאלית.
לימודיו
ממוזער|ימין|פסלו של המילטון מחוץ לאולם שנקרא על שמו באוניברסיטת קולומביה בניו יורק סיטי
הכנסייה האנגליקנית מנעה משני הבנים להיכנס אליה, וללמוד בבתי הספר שלה, כיוון שהוריהם לא התחתנו באופן חוקי. הם למדו באופן פרטי בבית ספר שנוהל בידי יהודייה.
באוקטובר 1772, הוא הגיע אל שלוש עשרה המושבות והחל ללמוד נושאים חיוניים. הוא נכח בבית ספר בניו ג'רזי. ב-1773, למד המילטון בקינגס קולג' (כיום אוניברסיטת קולומביה). הוא קיבל תעודת בגרות ב-1774. הוא נחשב לנואם מבריק בזכות הפטריוטים מול הבריטים.
המילטון הגיב לעלונים שתמכו בכתר הבריטי בכתבות פוליטיות אנונימיות. המילטון תקף חוקים כנגד המושבות ותמך במהפכנות, אף על פי שלא תמך בהתקפות כנגד תומכי הבריטים. ב-10 במאי 1775, הציל את נשיא הקולג', שתמך בבריטים, מהמון זועם.
המילטון נאלץ להפסיק את לימודיו עם סגירת הקולג' כשהבריטים כבשו את העיר. כשהסתיימה המלחמה, לאחר כמה חודשים של לימודים עצמאיים ביולי 1782, עבר בחינה לעריכת דין והוסמך לעריכת דין בניו יורק. באוקטובר 1782 הפך באופן רשמי לעורך דין.
במהלך מלחמת העצמאות
ממוזער|ימין|ציור של המילטון במדים
תחילת הקריירה הצבאית
ב-1775, לאחר ההתנגשות הצבאית הראשונה של האמריקנית עם הבריטים בקרבות לקסינגטון וקונקורד, החליטו המילטון ותלמידים אחרים בקולג' להצטרף למיליציה בשם "לבבות האלון".
המילטון התאמן עם חבריו לפני השיעורים בבית קברות מקומי. הוא למד היסטוריה צבאית וטקטיקה צבאית ומהר מאוד זכה לקידום. הוא הוביל פשיטה מוצלחת על התותחים הבריטים, והשיג אותם עבור המיליציה שלו.
בעזרת קשריו עם פטריוטים ממחוז ניו יורק כג'ון ג'יי, גייס צבא ארטילרי של שישים אנשים ב-1776, ונבחר להוביל אותו. הוא נלחם במערכה על ניו יורק ב-1776, ובעיקר בקרב וייט פליינס. בקרב טרנטון הוצב גבוה מעל העיר כדי לפגוע בהסנים.
המילטון השתתף בקרב פרינסטון ב-3 בינואר 1777. לאחר מפלה ראשונית, אסף וושינגטון את החיילים והוביל אותם בהתקפה מוצלחת כנגד הבריטים. לאחר מאבק קצר, הבריטים החלו לסגת. המילטון ירה בעצמו בתותח לכיוון בניין שבו הסתתרו בריטים וגרם לכניעתם. חיילים בריטים יצאו מהבניין בידיים מורמות וכך הקרב הסתיים בניצחון אמריקני.
מטהו של ג'ורג' וושינגטון
המילטון הוזמן לסייע לגנרלים חשובים. הוא סירב לעשות זאת והיה בטוח שהתהילה בשדה הקרב היא הסיכוי שלו לשפר את מעמדו. לאחר מכן קיבל הצעה לה לא יכול היה לסרב: לשרת כעוזרו של וושינגטון, בדרגת לוטננט קולונל. וושינגטון הרגיש שעוזרו חייב להיות איש אמונו, ולבצע משימות מורכבות.
המילטון שירת תחת וושינגטון במשך ארבע שנים. הוא שלח מכתבים לקונגרס, למושלים ולגנרלים החשובים של הצבא הקונטיננטלי. הוא כתב את פקודותיו של וושינגטון ומכתבים בשמו. המילטון היה מעורב במשימות חשובות, כולל השגת מוניטין צבאי, דיפלומטיה, ומשא ומתן עם קצינים צבאיים בכירים בפקודתו של וושינגטון.
ממוזער|שמאל|כניעתו של קורנווליס, ציור שמן מ-1820. המילטון הוא השמאלי מבין ארבעת האנשים שעומדים בקצה הימני של הציור.
במהלך המלחמה, התחבר המילטון עם כמה חיילים אחרים. מכתביו למרקיז דה לה פאייט דיברו על מיתולוגיה יוונית והיסטוריה, ורבים טענו שהתפתחה ביניהם מערכת יחסים.
כשהיה במטהו של וושינגטון, המילטון רצה לחזור לקרב פעיל. ככל שהמלחמה התקרבה אל סופה, הוא הבין שההזדמנות להשיג תהילה צבאית עמדה להיעלם. בפברואר 1781, וושינגטון נזף בו במקצת, והוא השתמש בכך כתירוץ להתפטר מתפקידו. הוא ביקש מוושינגטון ומאחרים תפקיד בשדה הקרב. בתחילת יולי 1781, שלח מכתב לוושינגטון בו איים להתפטר אם לא יקבל תפקיד ביצועי.
ב-31 ביולי 1781, הסכים וושינגטון ומינה אותו למפקד גדוד בניו יורק. בתוכנית לתקוף ביורקטאון, קיבל המילטון פיקוד על שלושה גדודים, שהיו אמורים להילחם יחד עם הצבא הצרפתי מול הגדודים הבריטים. המילטון והגדודים שלו לחמו בלילה, והצליחו להשתלט על האזור, וכך שברו את כוחה הצבאי של בריטניה בצפון אמריקה.
קונגרס הקונפדרציה
לאחר הקרב על יורקטאון, התפטר המילטון מפיקוד. ביולי 1782 מונה לקונגרס הקונפדרציה כנציג מניו יורק עם תחילת המושב בנובמבר 1782, לכהונה בת שנה. לפני מינויו לקונגרס, הוא כבר החל לבקר אותו. הוא טען שיש לשנות את הקונפדרציה שלא מתאימה למלחמה או לשלום.
כשהיה במטה של וושינגטון, התייאש מהטבע המבוזר של הקונגרס הקונטיננטלי, ובעיקר בתלות שפיתח במדינות בעבור תמיכה כספית. לפי תקנון הקונפדרציה, לקונגרס לא הייתה סמכות לאסוף מיסים או לדרוש כסף מהמדינות. חוסר במקור הכנסה יציב הקשה על הצבא הקונטיננטלי להשיג אספקה ולשלם לחייליו. במהלך המלחמה, ומעט לאחריה, הקונגרס השיג כסף ממלך צרפת, מעזרה שביקש מהמדינות (שלא תמיד נתנו) ומהלוואות אירופאיות.
תיקון לתקנון הוצע בפברואר 1781, כדי לתת לקונגרס את הכוח לאסוף מס של 5% על כל המוצרים המיובאים, אולם כל המדינות נאלצו לאשר זאת. בנובמבר 1782, דחתה רוד איילנד את החוק, וכך מנעה את העברתו. מדיסון הצטרף להמילטון בשכנוע הקונגרס לשלוח משלחת שתשכנע את רוד איילנד להסכים לכך. טענתם הייתה שלממשל הפדרלי היה הצורך ליצור חוקים מעל למדינות הרגילות. המילטון העביר מכתב שבו טען שלקונגרס היה הכוח להטיל מיסים, כיוון שניתנה לו מכמה מדינות סמכות לקביעת מחירים. אולם גם וירג'יניה דחתה את החוק, והחוק לא עבר.
הקונגרס והצבא
כשהמילטון היה בקונגרס, החיילים המורדים החלו להוות סכנה למדינה. רוב הצבא היה בניו יורק, ולא קיבל מימון לאספקה שלו. בנוסף לכך, כבר ב-1778 הובטחה לקצינים קצבה של חצי ממשכורתם כשישוחררו (בהתחלה לשבע שנים, ולאחר בגידתו של בנדיקט ארנולד קצבה לכל החיים). בתחילת העשור, בגלל מבנה הממשלה, לממשלה לא היה כוח לגבות מיסים או לשלם לחיילים. לאחר כמה חודשים בלי תשלום, החיילים שלחו משלחת לקונגרס עם שלוש דרישות: תשלום לצבא, קצבאות ותשלום חד פעמי אם הקונגרס לא יוכל להרשות לעצמו תשלום קצבאות לכל החיים. הקונגרס דחה זאת.
המילטון ואחרים ניסו לנצל את החשש מהפיכה צבאית כדי לגייס תמיכה במימון הממשלה. הם לא הסכימו לשום דבר שלא אישר לממשלה להטיל מיסים: הם לא הסכימו שהמדינות ייטלו את החוב או להטיל מכס כדי לשלם את החוב. המילטון הציע להשתמש בכוחו של הצבא כדי לגרום למדינות להסכים למיסים. המילטון הציע לוושינגטון שהוא יתווך בינו לבין הממשל, אולם וושינגטון סירב. עם סיום המשבר, הזהירו אותו מפני הסכנות שבשימוש בצבא כדי להשיג תמיכה לתוכנית.
ב-15 במרץ, נאם וושינגטון בפני הקצינים והרגיע אותם. הקונגרס פירק את הצבא באפריל 1783, והטיל מכס של עשרים וחמש שנה, אליו המילטון התנגד, שדרש את אישור כל המדינות. בנוסף, הועבר חוק ששילם קצבאות מלאות לקצינים במשך חמש שנים. רוד איילנד התנגדה לחוקים גם הפעם.
ביוני 1783, קבוצה אחרת של חיילים כועסים שלחה עצומה לקונגרס בדרישה לתת להם החזרים. כשצעדו אל פילדלפיה, הקונגרס האשים את המילטון בשלהובם. המילטון ביקש מיליציה מהמועצה של פנסילבניה אולם היא סירבה לו. המילטון הנחה את ויליאם ג'קסון, מזכיר המלחמה, לעכב את החיילים, ללא הצלחה. כשהחיילים הגיעו לפילדלפיה, הם דרשו תשלום. חשש נשיא הקונגרס הקונטיננטלי, ג'ון דיקינסון, שהמיליציה המקומית אינה אמינה, וסירב לקבל ממנה עזרה. המילטון דרש מהקונגרס לעבור לפרינסטון בניו ג'רזי. הקונגרס הסכים. כשהוא כועס על חולשת הממשל המרכזי, המילטון הציג טיוטה לחידושים בתקנון הקונפדרציה. הטיוטה כללה סעיפים רבים שנכללו בחוקה העתידית, כולל ממשל מרכזי חזק עם היכולת לאסוף מיסים ולהחזיק צבא. בנוסף כללה הטיוטה הפרדת רשויות בין הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת.
חזרה לניו יורק
המילטון התפטר מהקונגרס, וביולי 1782 חזר לעסוק בעריכת דין בניו יורק. הוא הגן על נתינים בריטים בעיקר.
ב-1784, הקים את הבנק של ניו יורק, שהפך לאחד מהבנקים הוותיקים בתולדות המדינה, והתאחד עם בנק נוסף ב-2007. המילטון הקים מחדש את קולג' קולומביה, לאחר שזה ניזוק במהלך המלחמה. הוא היה ציר בוועידת אנאפוליס ב-1786. הוא דרש ועידה חוקתית, וכך הצליח להתקרב אל חזונו, שכלל ממשל מרכזי חזק, ועצמאי מבחינה כלכלית.
ב-1786, הזמין את הנסיך היינריך מפרוסיה להיות נשיא המדינה או המלך, אולם ההצעה בוטלה לפני שהנסיך יכול היה להגיב.
החוקה ומאמרי הפדרליסט
ועידת החוקה ואישור החוקה
ב-1787, שימש כנציג מחוז ניו יורק במועצה המחוקקת של ניו יורק ונבחר כנציג לועידת החוקה. אף על פי שהמילטון הוביל את המאמצים לכינוס הוועידה, השפעתו הייתה די מוגבלת. המושל ג'ורג' קלינטון בחר נציגים ניו יורקרים אחרים שהתנגדו לממשל המרכזי החזק של המילטון. שניהם קבעו את הקולות של ניו יורק ומנעו שינויים לתקנון הקונפדרציה.
המילטון נאם בזכות מינוי נשיא לכל החיים (אך ללא הירושה המשפחתית של הכתר). הצירים סירבו לכך. המילטון גם דרש פרלמנט עליון המבוסס על בית הלורדים האנגלי. המילטון התנגד לייצוג שווה בסנאט, כשהוא אומר כי הרעיון הוא "מזעזע לכל הדוגל בצדק ולכל רגש אנושי". הוא גם רצה כי הסנאטורים ישרתו לכל חייהם, למעט מקרי שחיתות. ההצעות גרמו לו להיתפס כמונרכיסט. כמו כן דגל המילטון בביטול העבדות.
המילטון טען שהמודל האנגלי הוא המודל הטוב היחיד לרשות מבצעת. הוא טען שאין זאת מונרכיה אם אפשר להדיח את השליט. במהלך הוועידה, כתב טיוטה לחוקה אולם לא הציג אותה. הטיוטה כללה את רוב הסעיפים מהחוקה האמיתית. בטיוטה שלו, הסנאט נבחר לפי גודל האוכלוסייה, היה בגודל שתי חמישיות מבית הנבחרים, והנשיא והסנאטורים היו אמורים להיבחר בבחירות מסובכות, בהן האלקטורים יבחרו מספר מצומצם של אלקטורים. הם יחזיקו בתפקידם כל חייהם, אולם יהיה אפשר להדיח אותם בשל שחיתות. לנשיא יהיה וטו מוחלט. בית המשפט העליון של ארצות הברית יוכל לשפוט כל תביעה אמריקנית, ומושלי המדינות ימונו בידי הממשלה.
עם סוף הוועידה, עדיין לא היה מסופק המילטון מהחוקה הסופית, אולם חתם עליה כיוון שהייתה שיפור לעומת תקנון הקונפדרציה. שני חבריו למשלחת פרשו, ולכן המילטון היה הנציג היחיד מניו יורק שחתם על החוקה. הוא לקח חלק במסע להובלת אישור החוקה בניו יורק ב-1788. הוא השתמש באהדה כלפי החוקה כדי לנסות לאלץ את ג'ורג' קלינטון לחתום, אולם לא הצליח. באספה המחוקקת של המדינה, הפלג של המילטון התנגד לשינויים בחוקה בטענה שאז ניו יורק לא תוכל להתקבל לאיחוד, ואילו הפלג של קלינטון רצה לשנות את החוקה ולשמור על זכות המדינה לפרוש במקרה שלא תצליח. במהלך האספה, הפכו ניו המפשייר ווירג'יניה למדינות התשיעית והעשירית שאשררו את החוקה בהתאמה, והיה ברור שצריך פשרה. המילטון הזכיר את מכתבי הפדרליסט שלו כדי להשיג תמיכה כלפי החוקה, ולבסוף שלושים חברים תמכו באשרור החוקה לעומת 27.
ב-1788, שירת המילטון עוד כהונה במושב האחרון של הקונגרס הקונטיננטלי, לפי תקנון הקונפדרציה. ב-1791, נכנס אל הקונגרס התובע הכללי ארון בר, במקום חמו של המילטון. המילטון האשים את בר בכך, וסכסוך התפתח בין השניים.
כתבי הפדרליסט
המילטון כתב יחד עם ג'ון ג'יי ועם ג'יימס מדיסון סדרת חיבורים שהגנה על החוקה המוצעת, שנודעו ככתבי הפדרליסט. הוא כתב חמישים ואחד חיבורים, כשמדיסון כתב עשרים ותשעה וג'יי חמישה בלבד. המילטון היה המפקח של כל הפרויקט והאחראי לפרסומו. כל אדם היה אחראי לתחומו: ג'יי התייחס ליחסי החוץ, מדיסון היה אחראי להיסטוריה של רפובליקות ועל מבנה הממשלה החדשה, ואילו המילטון היה אחראי לכתוב על הרשות המבצעת והרשות השופטת, וגם בנושאי צבא ומיסוי. הכתבים פורסמו לראשונה ב-27 באוקטובר 1787.
המילטון כתב את הכתבים תחת שם העט "פובליוס". ג'יי כתב את ארבעת החיבורים הבאים כדי להסביר על חולשת הקונפדרציה ועל הצורך באחדות מול אויבים מבית ומחוץ. הוא כתב גם את חיבור מספר 64. המילטון טען שאף על פי שהרפובליקות הובילו לכאוס בעברן, ההתקדמות במדעי המדינה הובילה לכך שהן יוכלו לשרוד, ובעיקר בעזרת איזונים ובלמים, הפרדת רשויות, בית משפט עצמאי ובחירת נציגים. הוא גם כתב מאמרים להגנת החוקה, ודיבר על הסנאט ועל הרשויות המבצעת והשופטת. המילטון ומדיסון תיארו גם את מצבה האנרכי של הקונפדרציה, וחלקו דעות משותפות, בניגוד לחילוקי הדעות ביניהם בעתיד. שניהם נבדלו בעיקר בנוגע לצורך בצבא קבע.
הפיוס בין ניו יורק לוורמונט
ב-1764 פסק המלך ג'ורג' השלישי לטובת ניו יורק בסכסוך בינה ובין ניו המפשייר על השטח שהפך לוורמונט. ניו יורק סירבה להכיר בתביעתו לשטח של מושל ניו המפשייר בחמש עשרה השנים הקודמות, אף על פי שניו המפשייר שלטה באזור. תושבי הטריטוריה התנגדו לחוקי ניו יורק. המיליציה שלהם, שנלחמה מול הבריטים, נוצרה במקור כדי להתנגד לממשלת ניו יורק. ב-1777, הוכרזה ורמונט כמדינה עצמאית, ובתחילת 1778 הקימה ממשלה מקומית. עד ל-1785 לא השיגה ורמונט ייצוג בקונגרס הקונטיננטלי בשל התנגדות ניו יורק, וכתוצאה מכך החליטה שמכיוון שסירבו לקבלה אל האיחוד, היא לא חלק מארצות הברית, לא כפופה לקונגרס ויכולה לדון בחופשיות עם הבריטים, מה שהוביל להחלפת שבויי מלחמה. הסכם השלום של 1783 כלל את ורמונט כחלק מארצות הברית. ב-2 במרץ 1784, ביקש המושל ג'ורג' קלינטון שהקונגרס יכריז מלחמה על ורמונט כדי להחזיר את השטח, אולם הקונגרס סירב.
ב-1787 ויתרה ניו יורק על הרעיון של השגת ורמונט, אולם דרשה בוררות בנושא. כחבר במועצה המחוקקת של ניו יורק, תמך המילטון בהעברת חוק שיכיר בריבונותה של ורמונט, ובין 1787 ל-1789 עסק בנושא. ב-1788 נכנסה החוקה האמריקנית לתוקף, והיו אמורים לקום בית הנבחרים והסנאט. המילטון דרש שהקונגרס יעסוק קודם כל בעצמאותה של קנטקי (שעדיין הייתה חלק מווירג'יניה) כדי לרצות את הדרום, ואז לפייס את הצפון בנוגע לוורמונט. ב-1790 החליטה המועצה המחוקקת של ניו יורק לוותר על כל תביעה לוורמונט בתנאי שזאת תצטרף לאיחוד ובתנאי שיוסדר הגבול בין שתי המדינות. ב-1790, לאחר שהסכימה לשלם כסף למחכירי אדמות מניו יורק, צורפה ורמונט לאיחוד ב-1791.
מזכיר האוצר
משהעביר הקונגרס חוק שייסד את משרד האוצר, ולאחר שנועץ ברוברט מוריס, עוזרו ובן שיחו לנושאי כלכלה בזמן מלחמת העצמאות האמריקנית, מינה וושינגטון את המילטון לשר האוצר הראשון. הוא שימש בתפקיד מ-11 בספטמבר 1789 ועד 31 בינואר 1795, כהונה בזכותה נחשב המילטון לאחד המדינאים הגדולים של ארצות הברית. רוב המבנה הממשלתי נוסד באותן השנים, ובעיקר הקבינט עצמו. המילטון ראה את משרדו כשווה ערך למשרד ראש הממשלה הבריטי. הוא פיקח על חבריו לקבינט במהלך כהונתו של וושינגטון, שהתייעץ איתו בנושאים שלא היו קשורים בהכרח למחלקת האוצר של ארצות הברית. ב-1791, נבחר להיות עמית של האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים. תקופתו של המילטון הייתה בסימן חדשנות, תכנון ודו"חות ערוכים היטב. ביניהם היה "הדו"ח על החוב הלאומי", חוק מכס, הדו"ח על הבנק הלאומי, הדו"ח על הקמת מטבעה, הדו"ח על הייצור והדו"ח לתמיכה באשראי הציבורי. לאחר חודש אחד בלבד בתפקיד הציע המילטון להקים זרוע ימית לצבא, על מנת לתפוס מבריחים ולהגדיל את רווחי המכס. בקיץ הבא אישר הקונגרס כוח ימי של עשר ספינות, שהיווה את תחילתו של מה שיהפוך לימים למשמר החופים האמריקאי. כמו כן היה המילטון גורם מרכזי ביצירת הצי האמריקאי בחוק הימאות של 1794.
הדו"ח על החוב הלאומי
לפני התכנסות בית הנבחרים בספטמבר 1789, ביקש הבית הצעות של המילטון לשיפור המלווה הציבורי עד לינואר 1790. המילטון עיין בכתביהם של מונטסקייה, תומאס הובס, ז'אק נקר ודייוויד יום. הוא ביקש עצות גם ממדיסון. אף על פי שהסכימו על הוספת מס על זיקוק אלכוהול, מכסים על אלכוהול מיובא ומסי קרקע, חשש מדיסון שהביטחונות של החוב הממשלתי יגיעו לידיים זרות.
בינואר 1790 פרסם את "הדו"ח על החוב הלאומי" שהיה אבן דרך בהיסטוריה הכלכלית האמריקאית, שכן סימן סוף לתקופה של פשיטת רגל כלכלית - התוכנית שהוצגה בו סיפקה אמצעים לתשלום החובות הפנימיים והחיצוניים. דמוקרטים רפובליקאים כג'יימס מדיסון, תומאס ג'פרסון וארון בר התנגדו נחרצות לתוכניתו של המילטון, ובכל זאת היא התקבלה ברוב גדול.
בדו"ח, טען המילטון שהחוב של ארצות הברית שהושג במהלך המלחמה היה מחיר חירותה. הוא טען שהחירות הולכת יד ביד עם שגשוג ושעל הממשלה לכבד את איגרות החוב, שהיו הבסיס של המוסריות הציבורית והפרטית. המילטון טען שהחזרת הלוואות סבירה תאפשר לאמריקה ללוות כספים בשיעורי ריבית נמוכים, צעד שיעזור לכלכלה.
המילטון חילק את החוב לחוב לאומי ולחוב מקומי, ואת החוב הלאומי חילק לחוב חיצוני ולחוב פנימי. הייתה הסכמה בנוגע לטיפול בחוב החיצוני (בעיקר לצרפת), אולם לא הייתה הסכמה בנוגע לחוב הפנימי. במהלך המלחמה, האזרחים השקיעו באיגרות חוב, ויוצאי הצבא קיבלו תשלום באיגרות חוב שמחירן צנח. בתגובה, מכרו החיילים את האגרות לבעלי הון במחיר נמוך של כעשרים אחוז משוויין.
המילטון הרגיש שיש לשלם את הכסף על איגרות החוב לבעלי ההון ולא לחיילים שמכרו אותן, כיוון שלטענתו מכירת האגרות העידה על חוסר אמון בעתיד המדינה. המילטון הציע כי הממשל הפדרלי ישלם את חובותיהן של המדינות השונות, חובות שרובן הונפקו באיגרות חוב שנמכרו לציבור הרחב כדי לממן את מלחמת העצמאות. מדיסון וג'פרסון התנגדו גם לתוכנית זו, בטענה שהתוכנית מפלה מדינות מסוימות בברית, שכן בעוד שהמימון הגיע מקופת כל המדינות, היו באותה עת מדינות, במיוחד בדרום, שכבר שילמו את חובותיהן (למשל וירג'יניה), ומדינות, בעיקר בצפון, שלא עשו כן (למשל ניו יורק).
בחלק האחרון של הדו"ח, המליץ על חיסול החוב בעזרת קרן חיסכון שתחסל חמישה אחוזים מהחוב בכל שנה עד שזה ישולם. כיוון שאיגרות החוב נסחרו מתחת לערכן, רכישת האגרות תעזור לממשלה.
כשהדו"ח הוצג בפני בית הנבחרים, הוא עורר התנגדות עזה. הוא הזכיר למתנגדיו צורת ממשל בריטית, ובנוסף הקטנת כוחם של נציגי המדינות לטובת הממשלה לא הייתה לרוחם של חברי בית הנבחרים. בנוסף, נטען שכמה חברי קונגרס היו בחברות טובה עם בעלי ההון שרכשו את איגרות החוב.
מחלוקת זו יושבה, כך על פי תומאס ג'פרסון, בפגישה אישית ביניהם שנערכה ב-21 ביולי 1790, בה הסכים המילטון לתמוך בהקמת הבירה הפדרלית של ארצות הברית (לימים וושינגטון די. סי.) על גדת נהר הפוטומק, בתמורה לתמיכה של ג'פרסון ועמיתיו הדרומיים בתוכניתו.
מאוחר יותר טען ג'פרסון כי התחרט על הסכמתו, וזאת משתי סיבות: האחת, מפני שלטענתו משבר האשראי היה חמור פחות מכפי שהציגו המילטון, וזאת כדי לשכנע את האחרים לתמוך בו. השנייה, מפני שלטענתו המילטון השתמש בתוכנית כדי להעשיר מספר בעלי הון - על פי ג'פרסון, לפני שהמילטון הוציא לפועל את תוכניתו לתשלום איגרות החוב, הוא מסר מידע אודות התוכנית לבעלי הון, אשר רכשו מהציבור את האגרות בהנחה משמעותית, כיוון שמרבית הציבור סבר שאגרות אלה לא ישולמו לעולם. לאחר שבעלי ההון קנו את איגרות החוב, הודיע המילטון על התוכנית לפדיונן בידי הממשל הפדרלי, ובעלי ההון גרפו רווח ניכר. ג'פרסון טען כי מדובר בבגידה בציבור הפטריוטי שתמך במלחמה בידי האליטה השלטת ובעלי ההון.
העובדה שמרבית התומכים בדו"ח (כמו רופוס קינג) היו ידידותיים לספקולנטים לא סייעה לו, אף על פי שלהמילטון עצמו לא היה קשר לחוב. מדיסון התנגד לדו"ח בפברואר 1790. אף על פי שלא התנגד למתן רווח למחזיקי איגרות החוב, הוא רצה שהחובות ישולמו לחיילים. מדיסון לא הרגיש שהחיילים איבדו אמון במדינה, אלא שהיו מיואשים ולכן מכרו את איגרות החוב. הפשרה של מדיסון לא זכתה לתמיכה רחבה.
בניגוד לדעה מקובלת, המילטון לא האמין כי כדאי למדינה להישאר בחוב לאורך זמן רב. הוא חשב כי זוהי חולשה שיש להימנע ממנה, וכתב מאמרים רבים המתנגדים לחוב ממשלתי לטווח ארוך.
הדו"ח על הבנק הלאומי
הדו"ח של המילטון לגבי בנק לאומי הוצג בדו"ח הראשון על החוב הלאומי. המילטון רצה בנק לאומי עוד ב-1779, ואסף רעיונות בנוגע להקמתו, כשהוא נסמך על בנק אנגליה ועל ניסיונו כבנקאי.
המילטון הציע לקונגרס להסמיך בנק לאומי עם הון של עשרה מיליון דולרים, כשחמישית מהם יהיו בבעלות הממשלה. לממשלה לא היה כסף, והרעיון היה שהממשלה תלווה את הכסף מהבנק, ותחזיר את ההלוואה בעשרה תשלומים שנתיים ושווים. השאר יהיה זמין למשקיעים פרטיים. על הבנק יפקחו עשרים וחמישה נאמנים שייצגו את רוב מחזיקי המניות הפרטיים. המילטון הציע מיסים למימון הבנק: מכסים על רום, וויסקי וליקר מיובאים.
החוק עבר בסנאט בלי בעיות, אולם נעצר בבית הנבחרים. רבים טענו שהמילטון ייצג את צפון מזרח המדינה בעזרת הבנק, ושהחקלאים לא ירוויחו ממנו. מדיסון וג'פרסון התנגדו לבנק גם כן, אולם הבינו שעיר הבירה לא תעבור לדרום אלמלא פילדלפיה תקבל פיצוי בדמות הבנק. מדיסון טען שהחוקה לא הסמיכה את הממשלה ליצור את הבנק, אולם החוק עבר ברוב של 39 מול 20 ב-8 בפברואר 1791.
וושינגטון היסס לחתום על החוק, בעצת התובע הכללי אדמונד רנדולף ותומאס ג'פרסון. ג'פרסון טען שאין צורך בבנק לאומי. לבסוף חתם וושינגטון על החוק.
יצירת המטבעה של ארצות הברית
ממוזער|שמאל|אחד מהמטבעות הראשונים שהוטבעו בארצות הברית
ב-1791, הגיש המילטון לבית הנבחרים דו"ח על יצירת מטבעה. רוב רעיונותיו נבעו מהכלכלנים האירופאים, החלטות מהקונגרס ומאנשים כתומאס ג'פרסון. כיוון שהמטבע הספרדי היה המטבע הכי נפוץ בארצות הברית, הציע המילטון הטבעה של דולר אמריקני במשקל זהה כדי להציג לציבור את המטבע. המילטון רצה שהמערכת האמריקנית תהיה מבוססת על חלוקה של הדולר לעשרות. אף על פי שהעדיף את תקן הזהב, הוא הסכים להצמדת הדולר גם לכסף, בשיעור שתאם את המדינות האירופאיות. ההבדל היה שהוא הגדיל את ערך הזהב כיוון שהיה סבור שהמערב יביא לארצות הברית כסף רב. המילטון חפץ להטביע מטבעות כסף בערכים נמוכים כדי להקל על העניים. אחת ממטרותיו היו שהציבור יתרגל לעסוק בכסף באופן קבוע.
ב-1792, הצעותיו התקבלו בידי הקונגרס והפכו לחוק, שהוביל ליצירת מטבעת ארצות הברית. היו צריכים להיווצר מטבע של עשרה דולרים מזהב, מטבע דולר מכסף, וכסף אחר בין חצי סנט לחמישים. הכסף והזהב הוטבעו ב-1795.
שירות ספינות המכס
עוד לפני המהפכה, ההברחות בחופים האמריקניים הפכו לבעיה רצינית, ולאחר המהפכה הבעיה גברה. יחד עם ההברחה, נוצרה בעיה בשליטה על ספינות, שוד ימי וחוסר איזון בהכנסות. בתגובה, הציע המילטון להקים את שירות ספינות המכס של ארצות הברית, שיפטרל בימים ויעזור לגובי המכס בהחרמת סחורה מוברחת. בנוסף, השירות נועד לחזק את השליטה במכס, את הכלכלה ואת צי הסוחר.
המילטון הציע להציב עשר ספינות באזורים שונים במדינה, בין ניו אינגלנד לג'ורג'יה. לכל אחת מהספינות יהיו עשרה רובי מוסקט וכידונים, עשרים רובי פיסטול, שני אזמלים, גרזן רחב אחד ושתי עששיות. המפרשים היו אמורים להיארג בידי תעשיות אמריקניות. כך נולד משמר החופים של ארצות הברית.
וויסקי כהכנסה ממס
אחד ממקורות ההכנסה המרכזיים שהציע המילטון היה מס בלו על וויסקי. בחוק המכס הראשון של ינואר 1790, הציע לגייס שלושה מיליון דולרים לצורך הוצאות תפעוליות וריבית על החוב הפנימי והחיצוני בעזרת העלאת מכס על יינות, תה, קפה ומשקאות מזוקקים. הקונגרס סירב לכך (פרט למס על וויסקי). מדיסון הציע במקום מכס על סחורות מיובאות.
כיוון ששלושה רבעים מההכנסה הממשלתית הייתה מסחר עם בריטניה, וכתוצאה מההכנסות הצונחות, החליט המילטון לכלול בדו"ח על החוב הלאומי ב-1790 הצעה למס על אלכוהול ומכס יבוא על אלכוהול. שיעור המס היה מדורג. המילטון ידע שהמס לא יתקבל טוב בקרב האזורים הכפריים, אולם סבר שהמס עדיף על פני מס קרקע.
ההתנגדות הגיעה מבית הנבחרים של פנסילבניה. המחוקקים לא הצליחו לאכוף את חוקי המכס. המילטון היה מודע לכך וניסה להנחות פקחים לחפש סחורה מוברחת ולהחרימה. המילטון העדיף משפט עם חבר מושבעים למי שימצא אשם בהברחה. ב-1791, המקומיים החלו לאיים על הפקחים בטענה של חדירה לפרטיות. הם כיסו את הפקחים בזפת ונוצות והלקו בהם. המילטון ניסה להקטין את ההתנגדות ולהוריד את שיעורי המס, ללא הצלחה.
ב-1794 התעוררה התנגדות חריפה של הציבור למיסוי משקאות חריפים אשר הביאה למרד הוויסקי במערב פנסילבניה ווירג'יניה, שהיה המוצר החיוני ביותר לכלכלה המקומית. המילטון שראה בציות לחוק ערך חשוב, ליווה את גנרל הנרי לי השלישי ואת הנשיא וושינגטון על מנת לדכא את המרד. צעדיו של המילטון לתשלום החוב החיצוני של ארצות הברית היו חשובים לא רק בשל הניסיון החשוב והמוצלח להתמודד עם הבעיות הכלכליות של המדינה הצעירה, אלא גם משום שהביאו למפלגות הלאומיות הראשונות. המרד הסתיים ללא שפיכות דמים.
ייצור ותעשייה
הדו"ח הבא של המילטון היה הדו"ח על הייצור. אף על פי שהקונגרס ביקש ב-15 בינואר 1790, דו"ח בנוגע להגדלת העצמאות הכלכלית של המדינה, הדו"ח הוגש רק ב-5 בדצמבר 1791. בדו"ח, ציטט מ"עושר האומות" והתנגד לאסכולה הפיזיוקרטית ולחקלאות. הוא גם סירב לרעיונותיו של אדם סמית' בנוגע לאי מעורבות ממשלתית, שתזיק לסחר עם מדינות אחרות. הוא טען שהתמקדות בחקלאות תגרום לחיסרון בסחר מול אירופה. כלפי החקלאים, טען המילטון שהתעשייה תקדם את ענייניו ושהתעשייה פרודוקטיבית גם היא.
הצעותיו כללו תוכניות למכסי יבוא ובלו להעלאת רווחי המדינה על מנת לשלם את חוב המלחמה, כמו גם הצעות בענייני ימאות. בחבילה שהציג בפני הקונגרס האמריקאי ב-1791, הציע המילטון צעדים להגנה על התעשיות האמריקאיות שהיו אז בחיתוליהן. מכסים אלו סייעו רבות בהתפתחותה של התעשייה האמריקאית ב-150 השנים הבאות, בהן נשארו המכסים הגבוהים בתוקפם עד להתייצבות תעשייה אמריקאית מבוססת וחזקה.
המילטון היה בין הראשונים להכיר בשינויים הגדולים בתעשייה ובקפיטליזם בתקופתו, ובמיוחד במגמת התפתחות התעשייה בקנה מידה גדול שממומנת על ידי הון חיצוני. ב-1778 ביקר במפלים הגדולים על נהר הפסייק בניו ג'רזי, וסבר כי ניתן לנצל את אנרגיית המים לפיתוח תעשייה במקום. כשר האוצר קידם רעיון זה על ידי יִסוּד "האגודה להקמת תעשיות מועילות". על אף שהאגודה לא הגשימה את מטרתה הראשונית, היא החכירה את האדמות שסביב המפלים למפעלים מסוגים אחרים, והמשיכה לפעול במשך מאה וחמישים שנה. העיר שצמחה במקום – פטרסון, ניו ג'רזי, הפכה לאחד ממרכזי התעשייה החשובים לכותנה, פלדה ומשי, עד לדעיכתה לאחר מלחמת העולם השנייה.
המפלגות
במהלך כהונתו של המילטון כמזכיר האוצר, החלו להתגלות מחלוקות פוליטיות. ג'יימס מדיסון הוביל התנגדות בקונגרס לתוכניותיו של המילטון, ותומאס ג'פרסון הצטרף אליו כשחזר מצרפת. המילטון ובעלי בריתו כינו את עצמם הפדרליסטים. המתנגדים, שכונו המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, נודעו כ"רפובליקנים".
המילטון הקים קואליציה לאומית שתתמוך בממשל ובתוכניותיו הכלכליות, ובעיקר בנייטרליות של וושינגטון בין בריטניה וצרפת. לעומתו, תומכי ג'פרסון התנגדו לבנקים ולערים ותמכו בצרפת. הם בנו קואליציה משלהם. שניהם קיבלו תמיכה מקומית, שניהם פיתחו עיתונים מפלגתיים שתקפו את היריבים. ב-1801 הקים המילטון עיתון יומי, שהפך ל"ניו יורק פוסט".
המאבק בין המילטון וג'פרסון הוא אחד מהגדולים בתולדות ההיסטוריה הפוליטית האמריקנית, ושניהם רצו במשרת היועץ הראשי של וושינגטון.
הסכם ג'יי ובריטניה
ממוזער|180px|הסכם ג'יי
כשיצאו בריטניה וצרפת למלחמה בתחילת 1793, התייעצו ארבעת חברי הקבינט בנוגע לדרך פעולה, והסכימו להישאר נייטרלים. אולם ב-1794, הפכה המדיניות כלפי הבריטים לבעיה בין המפלגות. המילטון והפדרליסטים דרשו יותר סחר עם בריטניה, שותפת הסחר הבכירה של המדינה החדשה. הרפובליקנים ראו בבריטניה איום על הרפובליקניזם והציעו מלחמת סחר.
כדי להימנע ממלחמה, נשלח נשיא בית המשפט העליון ג'ון ג'יי לנהל משא ומתן עם הבריטים. המילטון הנחה את ג'יי, שהגיע להסכם שאותו הרפובליקנים דחו. המילטון השיג תמיכה להסכם, שעבר בסנאט ב-1795 לאחר חילוקי דעות רבים. ההסכם פתר את הבעיות מימי המהפכה, מנע את המלחמה, ואפשר עשור של סחר בין ארצות הברית ובריטניה.
כמה מדינות אירופאיות החליטו ליצור ברית נייטרלית שתמנע הפרת זכויותיהן. הקבינט התייעץ בנוגע להצטרפות אליה, והחליט שלא. המילטון חשף את ההחלטה החשאית במכתב לשגריר הבריטי. למרות זאת, הבריטים לא ראו בברית איום רציני.
הדו"ח השני על החוב הלאומי והתפטרות
המילטון התפטר מתפקידו ב-1 בדצמבר 1794, מכיוון שאשתו אליזבת עברה הפלה בעודו מדכא את מרד הוויסקי. לפני שעזב את תפקידו ב-31 בינואר 1795, הגיש תוכנית להמשך התמיכה במלווה הציבורי לצורך חיסול החובות. המילטון לא התלהב מכך שלא הייתה קיימת תוכנית ארוכת טווח לחיסול החוב. הוא הטיל מיסים חדשים, הפך ישנים לקבועים ודרש שימוש בעודף התקציבי מהמס על האלכוהול לצורך הורדת החוב. הצעותיו הפכו לחוק חודש לאחר התפטרותו. כעבור כמה חודשים חזר לעריכת דין בניו יורק.
לאחר תפקידו
הבחירות הנשיאותיות של 1796
פרישתו של המילטון ממשרד האוצר ב-1795 לא הוציאה אותו מהחיים הציבוריים. כששב לעסוק בעריכת דין, נותר המילטון קרוב לג'ורג' וושינגטון כיועץ וכחבר, ומקובל להניח כי המילטון השפיע על ניסוח נאום הפרידה של וושינגטון.
בבחירות של 1796, לפי החוקה באותה התקופה, יכול היה כל אחד מהאלקטורים להצביע פעמיים לשני אנשים שונים. מי שהיה מקבל הכי הרבה קולות היה הופך לנשיא, וזה שאחריו לסגנו. המערכת לא לקחה בחשבון את יצירת המפלגות. התכנון היה שכל הפדרליסטים יתמכו בג'ון אדמס, סגן הנשיא, ושכולם פרט לאחד יתמכו בתומאס פינקני.
אדמס התנגד להשפעה של המילטון על וושינגטון, והמילטון חשב שאדמס לא יהווה יורש ראוי לוושינגטון ולא היה יציב מבחינה רגשית. הוא לקח את הבחירות כהזדמנות: הוא הנחה את כל הצירים הצפוניים לתמוך באדמס ובפינקני, כדי למנוע מג'פרסון להיכנס לתפקיד. אולם הוא גרם לכך שהצירים מקרולינה הדרומית יתמכו בג'פרסון ופינקני. הרעיון היה שפינקני ישיג יותר קולות מאדמס, יהפוך לנשיא ואילו אדמס יישאר בתפקיד סגן הנשיא. לאחר שהפדרליסטים גילו על כך, הפדרליסטים הצפוניים תמכו באדמס ולא בפינקני, מה שהוביל לכך שהגיע למקום השלישי, וג'פרסון הפך לסגנו של אדמס.
הרומן עם מריה ריינולדס
ב-1794 ניהל המילטון קשרים אינטימיים עם מריה ריינולדס, פרשה שפגעה בתדמיתו ומנעה את התקדמותו במעלה הסולם הפוליטי. בעלה של ריינולדס, ג'יימס, סחט מהמילטון כסף תוך שהוא מאיים עליו כי יחשוף את הבגידה בפני אשתו. כשנעצר ג'יימס ריינולדס בגין זיוף כספים, הוא בא במגע עם כמה רפובליקנים ג'פרסונאים בולטים, ביניהם ג'יימס מונרו וארון בר, ורמז להם כי המילטון מעורב במעשי שחיתות. הללו העלו את החשדות ויתר הרמזים שסיפק להם ריינולדס בפני המילטון, אשר עמד על דעתו כי לא עבר על החוק, אך נאלץ להודות ברומן עם מריה ריינולדס.
עקב היעדר אשמה בנוגע לשחיתות, הבטיח מונרו שלא לפרסם את הפרשה. למרות זאת, שמועות שהתפשטו בנושא לאחר פרישתו, גרמו להמילטון לפרסם הודאה בפרשת האהבים אשר זעזעה את משפחתו ותומכיו. בתחילה האשים המילטון את מונרו בחשיפת הפרשה והפצת השמועות, והזמין אותו לדו-קרב. דו-קרב זה נמנע לאחר שארון בר הצליח לשכנע את המילטון כי לא מונרו הוא שהפיץ את הפרשה, עניין אירוני בהתחשב בכך שאותו בר, כאשר הפך לימים לסגן נשיא ארצות הברית, הזמין את המילטון לדו-קרב והרגו (ראו בהמשך).
המלחמה הבלתי רשמית מול צרפת
ממוזער|שמאל|ציור של המילטון
לקראת המלחמה הבלתי רשמית בין ארצות הברית לצרפת בין 1798 ל-1800, ובתמיכת וושינגטון (שמונה להנהיג את הצבא למקרה של פלישה צרפתית), מינה אדמס בחוסר רצון את המילטון לתפקיד מייג'ור גנרל. המילטון שירת כמפקח כללי של הצבא החל מ-18 ביולי 1798 ועד 15 ביוני 1800, כיוון שוושינגטון סירב לעזוב את אחוזתו שלא לצורך פיקוד בשדה הקרב. המילטון היה זה שהוביל את הצבא בפועל, לכעסו של אדמס. במקרה של מלחמה, טען המילטון שיש לכבוש את הקולוניות הצפון אמריקניות של בעלת בריתה של צרפת, ספרד, בגבול ארצות הברית. המילטון היה מוכן להצעיד את הצבא גם בדרום ארצות הברית, אולי כדי לחסל התנגדות לו ולאדמס בווירג'יניה.
כדי לממן את הצבא, ביקש המילטון מימון בעזרת מס ישיר. לאחר מכן עבר מס על בולים, בדומה למס שהטילו הבריטים, ומיסים על קרקע, בתים ועבדים בשיעורים שונים לפי מדינות. פנסילבניה התנגדה לכך.
המילטון סייע בפיתוח הצבא, ולאחר מותו של וושינגטון, הפך לגנרל המפקד של צבא ארצות הברית, אולם אדמס ניהל משא ומתן עם צרפת ומנע את המלחמה. לאחר שגילה אדמס שחברי הקבינט צייתו יותר להמילטון, הוא פיטר כמה מהם.
הבחירות ב-1800
ממוזער|ימין|פסלו של המילטון ברוטונדה של ארצות הברית
בבחירות של 1800, ניסה המילטון לא רק לנצח את המועמדים הדמוקרטים-רפובליקנים, אלא גם את ג'ון אדמס ממפלגתו. בנובמבר 1799, חוקי הזרים וההסתה השאירו רק עיתון דמוקרטי-רפובליקני אחד בניו יורק סיטי. כשהעיתון פרסם כתבה בה נאמר שהמילטון ניסה לרכוש עיתון בפילדלפיה כדי לסגור אותו, תבע המילטון את העיתון והכריח את הבעלים לסגור אותו.
במאי 1800, נבחרה המועצה המחוקקת של ניו יורק שתבחר את האלקטורים. מועמדיו של בר הצליחו לנצח בבחירות והמילטון שכנע את המועצה המחוקקת היוצאת להעביר חוק לבחירות מיוחדות, בהן יבחר כל מחוז באלקטור. בנוסף תכנן מפה עם כמה שיותר מחוזות פדרליסטיים. ג'ון ג'יי, שהפך למושל, סירב לכך.
ג'ון אדמס התמודד יחד עם צ'ארלס קוטוורת' פינקני מקרולינה הדרומית (אחיו של תומאס פינקני מבחירות 1796). המילטון נסע ברחבי ניו אינגלנד, ושכנע אלקטורים לתמוך בפינקני בתקווה שייבחר לנשיא. שוב ניסה לשתף פעולה עם קרולינה הדרומית. הוא שכנע פדרליסטים להימנע מתמיכה עבור אדמס אם לא תהיה תמיכה בפינקני וניסה לשכנע אנשים בשחיתות של אדמס בתור נשיא. המילטון ציפה שהדרום יבחר בפינקני ובג'פרסון, כך שפינקני יוביל.
לאחר עימות אישי עם אדמס, פרסם המילטון עלון בו ביקר את אדמס, אף על פי שלכאורה הודיע על תמיכתו בו. הוא שלח את העיתון לפדרליסטים המובילים, אולם העתק הגיע אל הדמוקרטים-רפובליקנים שהפיצו אותו. נסיונותיו של המילטון למנוע את תמיכת המפלגה הפדרליסטית באדמס פיצלה את המפלגה ועזרה לניצחונם של הרפובליקאים הג'פרסוניים בבחירות לנשיאות ב-1800. מעמדו של המילטון נהרס בקרב הפדרליסטים.
ג'פרסון ניצח את אדמס, אולם גם הוא וגם סגנו, ארון בר, קיבלו 73 אלקטורים (אדמס היה במקום השלישי, פינקני ברביעי, וג'יי קיבל אלקטור אחד). לאחר התיקו ביניהם, נאלץ בית הנבחרים לבחור בין שניהם. כמה פדרליסטים שהתנגדו לג'פרסון תמכו בבר, ובמשך שלושים וחמישה הסיבובים הראשונים, לא השיג ג'פרסון רוב. בית הנבחרים היה מפוצל ובר ניסה לקבל את תמיכת הפדרליסטים, אך המילטון תמך בג'פרסון, וכך גרם לאחד מהפדרליסטים להימנע בהצבעה. דבר זה הבטיח את בחירתו של ג'פרסון בסיבוב השלושים ושישה. אף על פי שהמילטון לא רצה את ג'פרסון כנשיא, הוא צוטט כאומר ש"לפחות ג'פרסון היה ישר" בניגוד לבר, שעליו טען שהוא אויב מר. בנוסף לכך, בר היה מהצפון ולא מווירג'יניה, ולכן רבים תמכו בו עד שהמילטון שכנע אותם. בר הפך לסגן הנשיא. ג'פרסון עצמו סירב להעמיד את בר לכהונה נוספת כסגן הנשיא, ולכן ניסה לרוץ למשרת מושל מדינת ניו יורק ב-1804, תחילה כפדרליסט ולבסוף כעצמאי. המילטון השתמש במלוא כוחו כדי להביס את בר.
דו-קרב עם בר
ממוזער|הדו-קרב בין המילטון לבר
ממוזער|ימין|קברו של המילטון
לאחר הבחירות לתפקיד המושל, בהן ניצח מועמדו של המילטון את בר, התייחס עיתון אחד ל"דעה נבזית" שד"ר צ'ארלס אי. קופר יִחס להמילטון לגבי בר. ידיעה זו נבעה כנראה מהערות שהמילטון נהג להשמיע בחוגים פרטיים לגבי יושרו של בר. בר, שחש כי נמצאה דרך להשיב מעט מכבודו, דרש התנצלות בכתב. המילטון סירב, כשהוא טוען כי אינו זוכר את האירוע עליו דיווח העיתון. לפי דרישת בר, נקבע דו-קרב ל-11 ביולי 1804, על מדף סלע בוויהוקן, ניו ג'רזי.
הדו-קרב החל עם שחר, וסגן הנשיא בר ירה בהמילטון מתחת לחזה. המילטון ירה באוויר והחטיא בכוונה (לאחר מכן נמצאו שני מכתבים שלו שבהם היה כתוב, כי לא ינסה לפגוע בירייה הראשונה שלו). לאחר פציעתו הקשה פונה המילטון לביתו של חבר במנהטן, שם שהה עד למותו ביום שלמחרת. המילטון נקבר בבית הקברות של כנסיית השילוש הקדוש במנהטן.
נגד בר, שעדיין כיהן כסגן הנשיא, הועלו האשמות ברצח ובפשעים חמורים נוספים, אך הוא לא הועמד לדין. הוא ברח לדרום קרוליינה, שם גרה בתו, וחזר לוושינגטון הבירה זמן קצר אחר כך על-מנת לסיים את כהונתו כסגן נשיא (שעתידה הייתה להסתיים ב-3 במרץ 1805). מכאן ואילך המשיכה שקיעתו הפוליטית.
חייו האישיים
משפחתו
המילטון נישא לאליזבת׳ סקיילר, בתו של גיבור המלחמה פיליפ סקיילר, ב-14 בדצמבר 1780 באחוזת סקיילר שבאולבני, ניו יורק. לשניים היו שמונה ילדים ביחד, ביניהם שניים בשם פיליפ. פיליפ הראשון, בנו הבכור של המילטון, נהרג בדו-קרב נגד ג'ורג' אייקר ב-1801 באותו מקום בו נהרג המילטון שלוש שנים לאחר מכן בדו-קרב נגד ארון בר. פיליפ השני, בן הזקונים של המילטון, נולד זמן קצר לאחר מות פיליפ הראשון ונקרא על שמו.
ילדיהם האחרים של הזוג היו אנג'ליקה (נולדה ב-25 בספטמבר 1784), שסבלה מהתמוטטות עצבים לאחר מות אחיה הגדול; אלכסנדר (נולד ב-16 במאי 1786); ג'יימס אלכסנדר (1788–1878), שהיה מזכיר המדינה בתקופת שלטונו של אנדרו ג'קסון; ג'ון צ׳רץ׳ (נולד ב-22 באוגוסט 1792); וילאם סטפן (נולד ב-4 באוגוסט 1797) ואליזבת׳ (נולדה ב-26 בנובמבר 1799).
דת
המילטון היה נוצרי פרסביטריאני אדוק ובנעוריו התפלל בכל בוקר. אולם במהלך המהפכה הפך לליברלי יותר והחל לנטוש את הדת. כמו אדמס, פרנקלין וג'פרסון, החל לאמץ את הדאיזם, שהאמין ביקום שאותו ברא האל שהפסיק להתערב בו. המילטון האמין שהנצרות היא מערכת של צדק קוסמי ומוסרי.
האגדה טוענת שכששאלו את המילטון מדוע לא מופיע אלוהים בחוקה, הוא טען בפשטות כי "שכח". בנוסף, כשביקש בנג'מין פרנקלין לפתוח כל מושב בתפילה, טען המילטון שאין צורך בעזרה זרה. במהלך המהפכה הצרפתית, תמך בשימוש בדת בשביל הפוליטיקה, טען שג'פרסון הוא אתאיסט, ושהנצרות לא תסבול את ג'פרסון. לאחר 1801 תמך יותר בנצרות ובאיגודי הצדקה. לאחר שנורה, דיבר על אמונתו באלוהים.
המילטון כיבד את היהודים. במקום הולדתו הייתה אוכלוסייה יהודית גדולה איתה היה בקשר. הוא למד עברית מקראית בתור ילד וידע את עשרת הדיברות בשפתם המקורית. המילטון האמין שהשגחה אלוהית היא שהובילה את היהודים להצלחה, והזהיר שמי שמנסה לפגוע ביהודים משמיד את הנצרות.
המילטון ופוליטיקה מודרנית
שמאל|ממוזער|350px|דמותו של המילטון על שטר 10$
המילטון הוא שסלל את הדרך לכוח הכלכלי והצבאי האמריקאי. ייתכן כי התרומה החשובה ביותר שלו היא ביסוס עליונותה של הרשות המבצעת על פני הרשות המחוקקת. בזמן יסוד הרשויות האלה, לא היה ברור מי מבין השתיים תגבר, במיוחד בנוגע לקביעת מדיניות, שהייתה אמורה להיות משימה של הרשות המחוקקת. מההתחלה, המילטון קבע תקדים כחבר קבינט בכך שהגה תוכניות פדרליות, העלה אותן על הכתב כהצעות חוק, הביא אישית לאישורן בקונגרס, ויישם אותן. כל זאת בעוצמה ניהולית כזאת שהותירה את הרשות המחוקקת כמעין "צופה מן הצד", שרק אישרה את תוכניותיו ולא התערבה בהן.
מורשתו של המילטון כוללת גם את הפירוש הפרו-פדרליסטי שלו לחוקה האמריקאית. אף כי החוקה נוסחה בצורה לא ברורה לגבי יחס הכוחות בין הממשל הפדרלי לממשלי המדינות, המילטון תמך בכוח גדול יותר לפדרציה. כך, כשר האוצר, הוא ייסד, כנגד התנגדות חזקה ממזכיר המדינה (תומאס ג'פרסון), את הבנק הלאומי הראשון של ארצות הברית. המילטון עיגן את צדקת יצירת הבנק הזה, יחד עם כוחות פדרליים חזקים אחרים, בכוח החוקתי של הקונגרס להדפיס כסף ולווסת את המסחר הבין-מדינתי. ג'פרסון, לעומתו, הבין את החוקה בצורה יותר מילולית, ולא מצא בה כל התייחסות לבנק לאומי. מחלוקת זו יושבה לבסוף על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית ב"מקכולוך נגד מרילנד", שבעצם תמך בעמדתו של המילטון בכך שהעניק לממשל הפדרלי סמכות נרחבת לבחור את הדרכים ליישם את הכוחות שניתנו לו על ידי החוקה.
בנושא העבדות, עוד במהלך המהפכה ניסה לגייס שחורים לצבא, עם הבטחה לחופש. המילטון טען שהעבדות הייתה פסולה מבחינה מוסרית, והוביל איגוד שאסר על סחר עבדים בניו יורק. לאחר מותו, הצליח האיגוד לאסור על העבדות בניו יורק.
תמונתו של המילטון החלה להופיע במלחמת האזרחים האמריקנית על שטרות ה-2$, 5$, 10$, ו-50$, דבר שסימל את ההתנגדות האידאולוגית שלו לרעיונות של הקונפדרציה הדרומית. דיוקנו עדיין מופיע על שטרות של עשרה דולר.
בתרבות המודרנית
בפברואר 2015 עלה בניו יורק באוף ברודוויי מחזמר על חייו של אלכסנדר המילטון. המחזמר נכתב על ידי לין-מנואל מירנדה, והוא מבוסס על ביוגרפיה של המילטון מאת ההיסטוריון רון צ'רנאו. באוגוסט 2015 עבר המחזמר מאוף ברודוויי לברודוויי, שם זכה להצלחה. ב-14 במרץ 2016 הוזמנו צוות השחקנים להופיע בבית הלבן מול ברק אובמה, נשיא ארצות הברית, משפחתו ונוכחים נוספים. באותה שנה שבר המחזמר שיא בכך שקיבל 16 מועמדויות לפרס טוני. הוא זכה ב-11 פרסי טוני באותה שנה.
ראו גם
תקנון הקונפדרציה
הקונגרס הקונטיננטלי
קישורים חיצוניים
תערוכה של האגודה ההיסטורית של ניו יורק על המילטון
אלכסנדר המילטון: ויכוח על הבנק הלאומי
הערות שוליים
קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף אמריקאיים
קטגוריה:אנשי צבא אמריקאים במלחמת העצמאות של ארצות הברית
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קולומביה
קטגוריה:האבות המייסדים של ארצות הברית
קטגוריה:הקצינים הבכירים של צבא ארצות הברית
קטגוריה:הרוגי דו-קרב
קטגוריה:וושינגטון די. סי.: אישים
קטגוריה:חברי בית המחוקקים המדינתי של ניו יורק
קטגוריה:חברי היכל התהילה לאמריקאים הגדולים
קטגוריה:חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל ג'ורג' וושינגטון
קטגוריה:מזכירי האוצר של ארצות הברית
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:עורכי דין אמריקאים במאה ה-18
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1804 | 2024-09-11T03:33:44 |
סולם מינורי | הסולם המינורי או סולם זעיר הוא אחד משני סוגי הסולמות העיקריים במוזיקה מערבית קלאסית. מקורו במודוס האאולי העתיק. כמו הסולם המז'ורי, הסולם המינורי מקבל את שמו לפי הטוניקה (התו הראשון).
למשל, הסולם המינורי שמתחיל בתו לה נקרא "לה מינור". צלילי סולם זה נמצאים כולם על הקלידים הלבנים בפסנתר: לה, סי, דו, רה, מי, פה, סול, לה.
שימוש בסולם מינורי
ישנם שלושה אופני שימוש בסולם המינורי במוזיקה המסורתית קלאסית.
סולם המינור הטבעי הוא המודוס האאולי הנקי, ללא שינויים. הוא מורכב מהמרווחים הטונאליים הבאים: פרימה זכה, סקונדה גדולה, טרצה קטנה, קוורטה זכה, קווינטה זכה, סקסטה קטנה, ספטימה קטנה (ובניסוח טכני טון - חצי טון - טון - טון - חצי טון - טון - טון). המדרגות בסולם לה מינור טבעי, למשל, הן - לה, סי, דו, רה, מי, פה, סול, לה.
קובץ:Natural minor scale.PNG
שימוש בסולם מינור טבעי משרה תחושה מודאלית על אוזניהם של מאזינים מערביים, עקב היעדרותו של הטון המוביל. מאחר שהחל מהמאה ה־16 שאפו מלחינים קלאסיים להלחין מוזיקה פונקציונלית וטונאלית (בה יש משיכה אל הטוניקה), החלו מלחינים להשתמש בסולם המינור בשילוב עם טון מוביל (היינו, מדרגה שביעית מוגבהת). מאחר שהגבהת המדרגה השביעית על מנת שתהווה טון מוביל מהווה פונקציה הרמונית – אקורד הדומיננטה במהלכים קדנציאליים הוא אקורד מז'ורי, ובכך הטרצה של האקורד היא טון מוביל אל הטוניקה – מכונה הסולם מינור הרמוני.
אם כן, סולם לה מינור הרמוני יכיל את אותם צלילים שמכיל סולם לה מינור טבעי, אך המדרגה השביעית של הסולם תוגבה על מנת לשמש כטון מוביל אל צליל הטוניקה. את ההגבהה של המדרגה השביעית אין מסמנים במפתח, אלא בגוף היצירה. לדוגמה:
קובץ:Harmonic minor scale.PNG
המרווח שנוצר בין המדרגה השישית לטון המוביל הוא מרווח של סקונדה מוגדלת (מרווח של טון וחצי, שהוא אנהרמוני לטרצה קטנה), אשר נשמע חריף ולא מערבי. על מנת שתהיה אפשרות לכתוב קו מלודי עולה בלי שתווצר סקונדה מוגדלת, החלו מלחינים להגביה בחצי טון גם את המדרגה השישית של הסולם, כך שלמעשה נוצר טטרקורד מז'ורי מהמדרגה החמישית אל המדרגה הראשונה של הסולם (בסולם לה מינור יהיו אלה הצלילים מי־פה דיאז־סול דיאז־לה). מאחר ששינויים אלה נובעים על מנת למלא פונקציה מלודית, מכונה הסולם מינור מלודי.
אומנם כאשר ישנו קו מלודי אשר יורד מצליל הטוניקה דרך המדרגה השביעית, נהוג להשתמש במצב הטבעי של הסולם המינורי ולא במדרגות השביעית והשישית המוגבהות. ניתן בכל זאת למצוא דוגמאות רבות בספרות המוזיקה לשימוש בסולם המינור המלודי גם בירידה, למשל, בנושא של המנחה המוזיקלית מאת באך.
דוגמה לסולם לה מינור מלודי בעלייה ובירידה:
קובץ:Melody minor scale.PNG
קובץ:Down minor scale.PNG
(גם בשימוש במינור מלודי אין מסמנים את השינויים במפתח אלא בגוף היצירה.)
במוזיקת ג'אז נהוג להתייחס אל המינור המלודי כמודוס בפני עצמו ומנגנים אותו בעלייה ובירידה עם המדרגות השישית והשביעית מוגבהות.
שלושת המצבים של הסולם המינורי הם חלק אינטגרלי מן השימוש בסולם המינורי במוזיקה הקלאסית. אין יצירות שכתובות אך ורק במינור טבעי, במינור הרמוני או במינור מלודי. יצירה שכתובה בסולם מינורי עושה שימוש בשלושת מצבי הסולם, ולמעשה השימוש התדיר ביותר הוא בסולם המינור ההרמוני.
הסולם המינורי הטבעי מקביל במידה מסוימת למקאם נהוונד במוזיקה הערבית, והמינור ההרמוני למקאם חיג'אז.
יחסיות לסולם מז'ורי
הסולם המינורי ניצב ביחסיות לסולם המז'ורי שנמצא טרצה קטנה מעליו, לדוגמה סולם לה מינור מקביל לסולם דו מז'ור. משמעות ההקבלה היא שבשני הסולמות משתמשים באותם תווים, לדוגמה בסולם לה מינור משתמשים בלה, סי, דו, רה, מי, פה, סול, וכך בסולם דו מז'ור.
מלחינים הרוצים לעבור באמצע יצירה ממז'ור למינור או להפך, יעשו זאת לרוב במעבר לסולם היחסי. בסונאטה נהוג בדרך כלל לעבור מהסולם המינורי לסולם המז'ורי המקביל לו.
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:סולמות במוזיקה | 2024-09-28T10:15:12 |
אנדרו ג'קסון | אנדרו ג'קסון (באנגלית: Andrew Jackson; 15 במרץ 1767 – 8 ביוני 1845) היה נשיא ארצות הברית ה-7 (1829–1837). קודם לכן שירת בבית הנבחרים ובסנאט.
היה קולונל במיליציה של טנסי וזכה לתהילה לאחר מלחמת 1812, שבה פיקד על הניצחון על הצבא הבריטי בקרב ניו אורלינס. בתגובה לעימותים עם שבט סמינול בפלורידה הספרדית, הוא פלש לשטח ב-1818 והוביל בכך למלחמה ולחתימה על הסכם אדמס-אוניס (1819), שהעביר את פלורידה מהאימפריה הספרדית אל ארצות הברית.
ניסה לראשונה להיבחר לנשיאות ב-1824. על אף שהשיג יותר אלקטורים וקולות מכל אחד משלושת יריביו, הוא לא הגיע לרוב מוחלט והפסיד בבית הנבחרים לג'ון קווינסי אדמס. ג'קסון טען שהפסיד בגלל "עסקה מושחתת" בין אדמס ובין יושב ראש בית הנבחרים, המועמד הנרי קליי, שמונה למזכיר המדינה של ארצות הברית. תומכי ג'קסון יצרו את המפלגה הדמוקרטית, והוא נבחר לנשיאות ב-1828, בניצחון מוחץ.
כנשיא נאלץ ג'קסון להתמודד עם איום פרישה של קרוליינה הדרומית מהאיחוד עקב חוק מכס מגן שנחקק בתקופת אדמס. בניגוד ליורשיו, ג'קסון התנגד לזכותן של המדינות לפרוש מהאיחוד או לבטל חוק פדרלי . משבר זכות הביטול שכך לאחר תיקון שיעור המכס ואיום מצד ג'קסון להשתמש בכוח צבאי כדי למנוע פרישה. ג'קסון חתם ב-1830 על חוק עקירת האינדיאנים , שהעביר בכוח שבטים אינדיאניים מדרום-מזרח ארצות הברית לשטח שמערב לנהר מיסיסיפי (אוקלהומה).
לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1832, נוצרה מחלוקת בין הקונגרס, בהנהגת קליי והמפלגה הוויגית, לבין ג'קסון, על רקע התנגדותו של ג'קסון לריכוזיות כלכלית. בבחירות עצמן ג'קסון נחשב לפיכך כמגן פשוטי העם מול הבנקאים העשירים והצליח לנצח את קליי.
ראשית חייו ולימודיו
אנדרו ג'קסון נולד ב-15 במרץ 1767, באזור קרוליינה. הוריו היו מתיישבים ממוצא אירי, אנדרו ואליזבת האטצ'ינסון ג'קסון, פרסביטריאנים שהיגרו מאלסטר שבאירלנד שנתיים קודם לכן.
כשהיגרו לצפון אמריקה ב-1765, עגנו ההורים בפילדלפיה שבפנסילבניה. הם עברו את הרי האפלצ'ים כדי להצטרף לקהילה סקוטית-אירית בגבול בין קרוליינה הצפונית וקרוליינה הדרומית. הם הביאו איתם שני ילדים: יו (נולד ב-1763) ורוברט (נולד ב-1764).
אביו של ג'קסון מת בתאונה בפברואר 1767, בגיל עשרים ותשע, שלושה שבועות לפני הולדתו של אנדרו. לא ברור היכן אנדרו נולד, שכן אמו ילדה אותו כשחזרה מקבורת אביו. האזור היה מרוחק ולא ידוע היכן עבר בו הגבול בין צפון ודרום קרוליינה. ב-1824 כתב ג'קסון מכתב בו אמר שנולד במטע של דודו בקרוליינה הדרומית. באמצע שנות החמישים, נטען שנולד אצל דודו בקרוליינה הצפונית.
שירות במלחמת העצמאות
ממוזער|שמאל|ג'קסון הצעיר מסרב לנקות את מגפיו של קצין בריטי
במהלך מלחמת העצמאות האמריקנית סייע ג'קסון למיליציה המקומית כשליח, בגיל שלוש עשרה. אחיו הגדול יו מת מחום במהלך קרב ב-20 ביוני 1779. אנדרו ואחיו רוברט נלכדו בידי הבריטים. הם כמעט גוועו למוות בכלא. כשאנדרו סירב לנקות את מגפיו של קצין בריטי, חתך אותו הקצין עם חרב, והשאיר צלקות על ידו השמאלית ועל ראשו, ושנאה עזה לבריטים.
רוברט ג'קסון מת ב-27 באפריל 1781, כמה ימים לאחר שאמם אליזבת' הבטיחה את שחרורם. לאחר שהובטח לה שאנדרו יחלים, היא התנדבה לטפל בשבויי מלחמה על סיפונן של שתי ספינות בצ'ארלסטון, בהן התפרצה מחלת הכולרה. בנובמבר 1781 היא מתה מהמחלה ונקברה בקבר בלתי מסומן. אנדרו הפך ליתום בגיל ארבע עשרה, והאשים את הבריטים באובדן אחיו ואמו.
קריירה משפטית ופוליטית
ג'קסון קיבל חינוך בבית ספר מקומי (בדרום לפני מלחמת האזרחים, בתי הספר נבנו בשדות טבק וכותנה שנהרסו). ב-1781, עבר לראשונה בסדנה של סייס בהכנת אוכפים. לאחר מכן עבר לסליסברי בקרוליינה הצפונית כשוליה של עורך דין, (הצורה המקובלת אז לפני התפתחות בתי הספר למשפטים להיות עורך דין). ב-1787 הוכשר לעריכת דין ועבר למחוז המערבי של קרוליינה הצפונית, למה שהפך בעתיד למדינת טנסי. בהמשך מונה להיות עורך דין מחוזי במערב הישן, תפקיד בו נחל הצלחה על אף שלא היה ממשפחה בולטת. רוב תיקיו שלו עסקו בבעלות על קרקעות, תקיפות וחבלות. ב-1788 מונה לתובע המחוזי.
ב-1796 נבחר ג'קסון להיות ציר בוועידת החוקה של טנסי. כשהפכה טנסי למדינה באותה השנה, הוא נבחר כנציגה לבית הנבחרים של ארצות הברית. לאחר שנה, המועצה המחוקקת בחרה בו לסנאט, מטעם המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, אולם הוא התפטר בתוך שנה (הוא חזר לסנאט ב-1823, לאחר כעשרים וחמש שנה). ב-1798 מונה לשופט בבית המשפט העליון של טנסי ושירת בו עד 1804.
ספקולציה באדמות והקמת ממפיס
ב-1794, הקים עסק עם עורך דין ובעל מטעים בשם ג'ון אוברטון, לצורך רכישת אדמות שהיו שמורה לשבטים אינדיאניים. כשחזר מפלורידה, הוא הוביל למכירת אדמות האינדיאנים. הוא היה אחד משלושה משקיעים שייסדו את ממפיס.
מטע הרמיטאז'
ממוזער|התרעה שג'קסון פרסם על עבד שברח, בו הוא מציע חמישים דולרים והחזר הוצאות בתמורה להחזרת עבד מולאטי שברח מהמטע שלו. בנוסף, בצורה חריגה, הוא מציע תוספת של עשרה דולרים על כל מאה מלקות שאדם יתן לו, עד שלוש מאות. בנוסף לקריירה המשפטית והפוליטית שלו, שגשג ג'קסון כבעל מטעים, בעל עבדים ושכיר חרב. הוא בנה בית ומרכול באזור טנסי ב-1803. כעבור שנה רכש את ההרמיטאז', מטע בגודל 259 אקרים (1,048 דונם), במחוז קרוב לנאשוויל. לאחר מכן הוסיף 146 אקרים למטע (591 ד'), שהגיע לגודל 425 אקרים (1,639 ד'). הגידול המרכזי היה כותנה שהעבדים גידלו. בתחילה היו בבעלותו תשעה עבדים, ארבעים וארבעה ב-1820 ולאחר מכן החזיק ב-150 עבדים, מספר שהציב אותו באליטה של בעלי המטעים. במהלך חייו היו בבעלותו 300 עבדים.
גברים, נשים וילדים שחורים עבדו בשלושה אזורים במטע הרמיטאז' של ג'קסון. הם חיו ביחידה משפחתית מורחבת של בין חמישה לעשרה אנשים, וגרו בבקתות שהיו עשויות מלבנים ומבולי עץ. הגודל והאיכות של מגורי העבדים היו גבוהים יחסית לזמנם. כדי לעזור לעבדים להשיג אוכל, בנוסף למנות שהוקצבו להם, העניק להם ג'קסון רובים, סכינים וציוד דיג. לעיתים שילם לעבדיו במטבעות כדי שיוכלו לקנות בשוק המקומי. המטע היה רווחי מאוד. ג'קסון דרש נאמנות מעבדיו, ואם האמין שעבדיו ביצעו עבירה משמעותית הוא הסכים להלקות אותם. לעיתים פרסם כרזות להחזרת עבדים נמלטים שברחו. יחסית לזמנו, הוא נחשב לבעל עבדים נאור, שסיפק לעבדיו מזון ודיור, ולא אסר על נשים להוליד ילדים.
קריירה צבאית
ג'קסון מונה למפקד המיליציה של טנסי ב-1801, בדרגת קולונל. לאחר מכן נבחר להיות מייג'ור גנרל של המיליציה ב-1802.
מלחמת 1812
ממוזער|שמאל|דיוקן של ג'קסון במהלך המלחמה
מלחמות האינדיאנים והסכם
במהלך מלחמת 1812 עודד טקומסה, הצ'יף של שבט השוני, את האינדיאנים מצפון אלבמה וג'ורג'יה לתקוף מתיישבים לבנים. הוא איחד שבטים בטריטוריה הצפון מערבית מול האמריקנים, בניסיון לדחוק את המתיישבים אל צפון נהר אוהיו. ארבע מאות מתיישבים נהרגו בטבח ב-1813. ארצות הברית החלה מלחמה מול האינדיאנים. המלחמה התרחשה יחד עם מלחמת 1812, ובמהלכה פיקד ג'קסון על הכוחות האמריקניים, כולל המיליציה של טנסי, צבא הקבע ולוחמים אינדיאנים. עם פקודיו נמנו דייווי קרוקט וסם יוסטון.
ממוזער|החתימה על הסכם פורט ג'קסון מ-1814, שמסדיר את תנאי השלום עם האינדיאנים.
ג'קסון ניצח את האינדיאנים ב-1814. האמריקנים וכוחותיהם הרגו 800 אינדיאנים בקרב, אך הוא חס על הצ'יף, שהיה ממוצא מעורב. לאחר הניצחון, ציווה מזכיר המלחמה על תומאס פינקני להסדיר את תנאי הכניעה. התנאים כללו הענקת אדמות לארצות הברית, שיקום המוצבים האמריקניים, הסגרת לוחמים, והסכם שימנע סחר עם מדינות זרות. ג'קסון התנגד להסכם, מתוך רצון לסיים את העימות באופן סופי. ג'קסון קוּדם לדרגת מייג'ור גנרל וניתן לו פיקוד על מחוז צבאי.
כמפקד, ביטל ג'קסון את ההסכם של פינקני ודרש יותר פיצויים מהאינדיאנים. בסופו של דבר השיגו האמריקנים הסכם שהעניק להם את ג'ורג'יה ואלבמה.
קרב ניו אורלינס
ממוזער|קרב ניו אורלינס. גנרל אנדרו ג'קסון מפקד על צבאו. ציור מ-1910.
שירותו של ג'קסון במלחמת 1812 מול הבריטים הפך לסמל לאומץ לב ולהצלחה. כשהבריטים איימו על ניו אורלינס, תפס ג'קסון פיקוד, יחד עם מיליציה ממדינות מערביות. הוא היה קצין נוקשה ואהוד על חייליו. חייליו השוו אותו לעץ אגוז זקן, ומכאן בא כינויו, "עץ האגוז הזקן". בקרב ב-8 בינואר 1815, 5,000 החיילים של ג'קסון ניצחו 7,500 חיילים בריטים. בסוף הקרב, היו לבריטים 2,037 נפגעים: 291 הרוגים (כולל שלושה גנרלים בכירים), 1,262 פצועים, ו-484 שבויים ונעדרים. לאמריקנים היו 71 נפגעים: 13 הרוגים, 39 פצועים, ו-19 נעדרים.
הממשל הצבאי בניו אורלינס
ג'קסון ציווה על מעצרו של שופט מחוזי, לאחר שזה חתם על צו הביאס קורפוס בשם חבר המועצה המחוקקת של לואיזיאנה שג'קסון עצר. סנאטור מטעם המדינה כתב מכתב לעיתונות בו ביקר את סירובו של ג'קסון לשחרר את המיליציה לאחר סיום הקרבות. ג'קסון טען שהייתה לו הסמכות להכריז על ממשל צבאי בכל ניו אורלינס. ג'קסון לא הפסיק את הדיכוי הצבאי עד שעצר מחוקק, שופט ועורך דין, כששופט המדינה התערב.
הרשויות האזרחיות בניו אורלינס חששו מג'קסון, שהוציא להורג שישה חברי מיליציה. מותם נחשף במהלך מסע הבחירות של ג'קסון לנשיאות. ג'קסון הפך לגיבור לאומי לאחר המלחמה. הקונגרס הודה לג'קסון באופן רשמי ב-27 בפברואר 1815, והעניק לו מדליית זהב נשיאותית. אלכסיס דה טוקוויל כתב בחיבורו, הדמוקרטיה באמריקה, שג'קסון הפך לנשיא רק בגלל הניצחון הזה.
מלחמת הסמינול הראשונה
ממוזער|ימין|משפט של נתין בריטי במהלך המלחמה, אחד משניים שג'קסון הוציא להורג.
ג'קסון שירת בצבא במהלך מלחמת הסמינול הראשונה. הנשיא ג'יימס מונרו ציווה עליו בדצמבר 1817 לטהר את ג'ורג'יה מאינדיאנים משבט הסמינול. על ג'קסון הוטל גם למנוע מפלורידה הספרדית להפוך למקלט לעבדים הנמלטים. המבקרים טענו שג'קסון חרג מסמכויותיו. הפקודות שקיבל היו לסיים את העימות, והוא האמין שיש לכבוש את פלורידה אחת ולתמיד. הוא כתב זאת במכתב למונרו.
האינדיאנים תקפו את המתנדבים של ג'קסון מטנסי. הלוחמים היו עסוקים בקרבות והכפרים שלהם היו חשופים, ולכן ג'קסון הוביל לשריפת הבתים והיבולים שלהם. הוא מצא מכתבים שחשפו שהספרדים והבריטים סייעו לאינדיאנים. ג'קסון האמין שכל עוד ספרד ובריטניה מעודדות אינדיאנים להילחם, ארצות הברית לא בטוחה. הוא טען שכל פעולותיו היו הגנה עצמית. הוא כבש את פנסקולה ללא קרב, והוריד את המושל הספרדי. הוא לכד, שפט והוציא להורג שני נתינים בריטים שסייעו לאינדיאנים. הפעולות עוררו חשש גדול מג'קסון בשבטים האינדיאניים.
ההוצאות להורג והפלישה לטריטוריה ספרדית, מדינה שארצות הברית לא נלחמה מולה, גרמו לתקרית בין-לאומית. רבים בממשל מונרו קראו לגינוי. מזכיר המדינה, ג'ון קווינסי אדמס, שהאמין ברעיון הייעוד הגלוי, הגן על ג'קסון. אדמס סירב לבקשת השגריר הספרדי להעניש את ג'קסון, בטענה שספרד לא מצליחה לשלוט בפלורידה. אדמס השתמש בחולשתה של ספרד ובכיבושיו של ג'קסון כדי להשיג את פלורידה לאחר הסכם אדמס-אוניס. ג'קסון הפך למושל הצבאי של פלורידה ושירת בתפקיד כתשעה חודשים, מ-10 במרץ 1821, עד 31 בדצמבר.
בחירות 1824
ממוזער|ימין|ג'קסון ב-1824
המועצה המחוקקת של טנסי בחרה בג'קסון כמועמדה לנשיאות ב-1822, ובחרה בו שוב לסנאט. ב-1824, המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית הייתה מפלגה יחידה. מועמדיה לנשיאות נבחרו בידי אספה של חברי הקונגרס, אך ב-1824 רוב חברי הקונגרס החרימו את האספה. אלו שנכחו שם תמכו במזכיר האוצר, ויליאם קרופורד, כמועמד הנשיאותי ובסגנו, אלברט גלאטין. אספה בפנסילבניה כעבור חודש תמכה בג'קסון, וטענה שהאספה התעלמה מקולות העם בכך שלא נתנה לג'קסון את המועמדות. רבים במפלגה חששו מג'קסון הפופולרי בקרב המוני העם. גלאטין טען שג'קסון הוא אליל כלפי אלו הרוצים תהילה צבאית, אך הוא מתעלם מחוקים ואינו מתאים לתפקיד.
חוץ מג'קסון ומקרופורד, היו המועמדים מזכיר המדינה ג'ון קווינסי אדמס ויושב ראש בית הנבחרים הנרי קליי. ג'קסון זכה ברוב קולות המצביעים והאלקטורים (אבל לא ברוב, וארבע מדינות לא ערכו בחירות). אך מכיוון שלא זכה לרוב מוחלט הועברה הבחירה לקונגרס, שבראשו עמד קליי. קליי פעל למען בחירתו של ג'ון קווינסי אדמס ולאחר מכן מונה למזכיר המדינה, תפקיד שבשעתו נחשב לכרטיס הכניסה לנשיאות. מהלך זה הרתיח את ג'קסון והעיב על כהונתו של קווינסי אדמס. נטען שמדובר ב"עסקה מושחתת" בין השניים, בעיקר בשל העובדה שאדמס זכה בנציגי קנטקי (מדינתו של קליי), שהאלקטורים שלה תמכו בג'קסון. מצביעים רבים האמינו ש"נציג העם" נשדד בידי ה"אריסטוקרטים המושחתים מהמזרח". היה זה בין הגורמים לניצחונו של ג'קסון כעבור ארבע שנים.
בחירות 1828
ממוזער|upright=1.1|"תיעוד של הרפתקאותיו רוויות הדמים של הגנרל אנדרו ג'קסון".
ג'קסון התנגד ל"עסקה המושחתת" שהובילה לניצחונו של אדמס ותכנן לנצח את אדמס. לאחר התפטרותו מהסנאט באוקטובר 1825, המשיך במסעו אל הנשיאות. המועצה המחוקקת מטנסי בחרה בג'קסון לנשיאות שוב פעם. הוא משך אליו את סגן הנשיא ג'ון קלהון, וגם מרטין ואן ביורן. ואן ביורן הצליח להשיג עזרה מחבריו בפילדלפיה ובריצ'מונד, והקים את המפלגה הדמוקרטית כארגון לאומי.
במהלך מסע הבחירות, יריביו של ג'קסון התייחסו אליו כאל "חמור". בקריקטורה מפורסמת שפורסמה באותם ימים הוא מוצג כחמור (jackass שזה חידוד לשון הדומה ל-Jackson) הבועט באריה מת. הוא אהב את הכינוי והשתמש בחמור כסמלו, מוטיב שנעלם לבסוף. החמור הפך לסמלה של המפלגה הדמוקרטית בסוף המאה.
ממוזער|300px|ימין|תוצאות בחירות 1828
מסע הבחירות היה אישי ומלא בהכפשות, שתומכי כל מועמד הטיחו במועמד השני. שני המועמדים הותקפו בעיתונות המפלגתית, והעיתונות האשימה את רייצ'ל, אשתו של ג'קסון, בביגמיה. ההאשמה הייתה כמעט נכונה, כמו רוב ההאשמות, אולם היא התבססה על אירועים שהתרחשו בין השנים 1791 ו-1794. כשג'קסון התחתן עם רייצ'ל, הם חשבו שהיא התגרשה מבעלה הקודם, אולם הגירושין עוד לא הושלמו, ולאחר השלמתם נאלצה רייצ'ל להינשא שוב. אדמס הפך זאת לשערורייה. ג'קסון אמר שיסלח לאלו שהעליבו אותו, אבל לא יסלח לאלו שתקפו את אשתו. רייצ'ל מתה ב-22 בדצמבר 1828, לפני כניסתו לתפקיד, ונקברה בערב חג המולד. הוא האשים את תומכי אדמס במותה, וביקש שאלוהים ימחל לרוצחי אשתו, כי הוא לא יוכל.
ג'קסון הותקף כסוחר עבדים, שקנה ומכר אותם ללא מוסריות. בנוסף, כרזות תקפו אותו כטובח אינדיאנים ועוסק בדו-קרב.
תומכי ג'קסון טענו שאדמס, בתקופתו כשגריר ברוסיה, העניק לצאר משרתת אמריקנית. בנוסף נטען שאדמס השתמש בכספי ציבור כדי לקנות ציוד הימורים לבית הלבן (שהתברר כשולחן ביליארד ומערכת שחמט).
אדמס שיבח את השיפורים הפנימיים באירופה, כולל את מצפי הכוכבים שנבנו, וטען שעל הקונגרס לא להיות מוגבל בידי החוקה. רבים התנגדו להצהרה הזאת, בעיקר ג'קסון, שטען שהחוקה מגינה על העם.
ג'קסון ניצח בקלות, עם 56% מהקולות ו-178 אלקטורים לעומת 83 לאדמס. הוא ניצח בניו יורק ובפנסילבניה, נוסף למערב ולדרום. הוא היה הנשיא הראשון שמוצאו מהרי האפלצ'ים, והנשיא המבוגר ביותר עד אז.
נשיאות (1829–1837)
ג'קסון נכנס לתפקידו ב-4 במרץ 1829, עם השבעתו לתפקיד, וסיים את תפקידו ב-4 במרץ 1837.
ג'קסון הפך לדמות הפוליטית המשפיעה והשנויה במחלוקת ביותר בתקופתו. כהונתו החלה עידן שנקרא "דמוקרטיה ג'קסונאית". הוא נלחם במפלגה הוויגית ובקליי שניסו להשתמש בכוח הממשלה כדי להפוך את הכלכלה למודרנית, עם תמיכה בבנקאות, מכסים על יבוא ושיפורים פנימיים. בתור נשיא, פעולותיו השנויות במחלוקת היו העברה כפויה של אינדיאנים מאדמותיהם, פירוק הבנק השני של ארצות הברית, שימוש במינויים פוליטיים, ותמיכתו בכסף יציב, שהובילה לבהלת 1837.
ג'קסון נותר שנוי במחלוקת, כשתומכיו מציגים אותו כדמוקרט גאון ואף קדוש, ומתנגדיו מציגים אותו כרודן, בור ואף כשטן. הוא נחשב לאחד מעשרת הנשיאים הטובים בתולדות המדינה.
כהונתו הראשונה
ממשלו
ג'קסון הושבע לנשיאות ב-4 במרץ 1829, בהשבעה הראשונה שהתרחשה באכסדרה המזרחית של הקפיטול. עשרת אלפים איש באו לטקס, וג'קסון היה הנשיא הראשון שהזמין את הציבור לבוא אל נשף ההשבעה בתוך הבית הלבן. עניים רבים באו לנשף, והשומרים לא יכלו להוציא אותם מהבית הלבן. כלים וחפצי נוי נשברו, ואנשים נעמדו על הכיסאות במגפיים מלאות בוץ כדי להסתכל על הנשיא. הקהל התפרע כל כך עד שהשומרים נאלצו למזוג פונץ' לכוסות מחוץ לבית הלבן כדי שאנשים יצאו משם. הפופוליזם של ג'קסון הביא לו את הכינוי "מלך האספסוף".
ג'קסון היה מטיף מוסר שראה את העולם בשחור ולבן. הוא ראה את עצמו כנציג העליון של הדת האזרחית, ודרש מעובדיו להצדיק את מעמדם בעבודה טובה. הוא האמין שסמכותו כנשיא נובעת מהעם ולכן הוא מעל הפוליטיקה המפלגתית. במקום לבחור במנהיגים מפלגתיים, בחר ג'קסון באנשי עסקים לקבינט שלו, שבהם התכוון לשלוט. הוא מינה את מרטין ואן ביורן לתפקיד מזכיר המדינה, את ג'ון איטון למזכיר המלחמה, את סמואל אינגהם למזכיר האוצר, את ג'ון בראנץ' למזכיר הצי, את ג'ון בריאן לתובע הכללי, ואת ויליאם ברי לשר הדואר. הקבינט הראשון שלו לא היה מוצלח, והיה מלא בתככים מפלגתיים בין איטון, סגן הנשיא ג'ון קלהון ומרטין ואן ביורן. באביב 1831, כולם (פרט לברי) אולצו להתפטר. הקבינט הבא של ג'קסון עבד טוב יותר.
פרשת איטון
ממוזער|ימין|מזכיר המלחמה ג'ון איטון
ג'קסון היה נחוש לשמור על "כבודו". המשבר שנקרא פרשיית התחתונית החל כששמועות מיניות הופצו על אשתו של חבר קבינט בכיר, שמועות שיכלו להכתים את הממשל. ג'קסון השקיע חצי מזמנו במשך שנתיים בנושא. הרכילות טענה שפגי איטון, אשתו של מזכיר המלחמה ג'ון איטון, הייתה משוחררת מבחינה מינית, בעיקר כשעבדה במסבאה של אביה כשבעלה, שהיה בצי, היה בים. פחות משנה לאחר מותו של בעלה, האנשים התבדחו וטענו שאיטון נישא לפילגש שלו, שהייתה גם פילגש של מאה אנשים אחרים. להרשות זנות במשפחה הרשמית היה בלתי מקובל – אך ג'קסון, שאיבד את אשתו בגלל שמועות, החשיב את מפיצי השמועות כאנשים שלא מכבדים את ממשלו. כשהגן על כבודה של פגי איטון, הגן גם על כבודה של רייצ'ל. ג'קסון ציפה לשלוט על הקבינט שלו, ושהקבינט ישלוט בנשותיו. היה זה עניין של סמכות: ג'קסון טען בפני הקבינט שהיא "צנועה כבתולה". בינתיים, נשות חברי הקבינט התעקשו שכבודן של כל הנשים היה על הכף. הן האמינו שאישה אחראית לא הייתה מעניקה לגבר טובה מינית ללא הבטחה לנישואין. אישה שהפרה זאת נחשבה ללא מכובדת. ואן ביורן, שיצר קואליציה מול קלהון, ראה את הסיכוי לתקוף.
ואן ביורן וג'קסון הגנו על משפחת איטון. אולם אשתו של קלהון, פלוריד, ונשות חברי הקבינט האחרות, החרימו את משפחת איטון וסימנו לאומה שהזוג לא היה מכובד. ואן ביורן מצא פתרון ב-1831: כל הקבינט התפטר. ג'קסון החשיב את קלהון כאחראי לשמועות. ואן ביורן תמך בג'קסון והיה אמור להיות השגריר באנגליה. תומכי קלהון בסנאט חסמו את המועמדות, אולם ג'קסון החליט להגדיל את תפקידו של ואן ביורן ב"קבינט המטבח" הבלתי רשמי. הוא הפך לסגנו של ג'קסון ב-1832. ג'קסון גם רכש עיתון כדי להילחם בשמועות.
העברת האינדיאנים
ממוזער|ימין|חוק העברת האינדיאנים של ג'קסון וההסכמים הובילו להעברתם של כמה שבטים אינדיאנים, במה שכונה "נתיב הדמעות"
בשמונה שנותיו בתפקיד, חתם ג'קסון על שבעים הסכמים עם שבטים אינדיאניים בדרום ובצפון מערב המדינה. תקופתו כנשיא סימנה עידן חדש ביחסים עם האינדיאנים, כולל מדיניות של העברת אינדיאנים. ג'קסון עצמו השתתף לעיתים במשא ומתן עם כמה שבטים אינדיאניים, אף על פי שלפעמים הותיר את המשא ומתן לשליחיו. השבטים בדרום היו צ'וקטאו, קריק, צ'יקאסו, סמינול וצ'רוקי. השבטים בצפון מערב המדינה היו צ'יפאווה, אוטווה ופוטאוואטומי. העימותים בין האינדיאנים והמתיישבים האמריקנים התרחשו בצפון ובדרום, אולם בדרום רווי האינדיאנים הבעיה הייתה חמורה יותר. מלחמות מול האינדיאנים פרצו לעיתים קרובות, בעיקר כששבטים ילידים כמו הסמינול והמוסקוג'י סירבו לציית להסכמים. מלחמת הסמינול השנייה החלה בדצמבר 1835, והסתיימה לאחר שש שנים באוגוסט 1842, תחת הנשיא ג'ון טיילר.
אף על פי שהיחסים בין האמריקנים והאינדיאנים תמיד היו מסובכים, הם הסתבכו עוד יותר כשהאמריקנים התפשטו מערבה לאחר המהפכה האמריקנית. לעיתים קרובות היחסים היו שלווים, אולם לעיתים הפכו למתוחים ואף לאלימים משני הצדדים. מתקופתו של ג'ורג' וושינגטון ועד לג'ון קווינסי אדמס, בדרך כלל התעלמו מהבעיה או שהתעסקו בה בזהירות. בתקופתו של ג'קסון המצב לא היה יציב. הבעיה הייתה חמורה בדרום, בעיקר ליד ג'ורג'יה, שם שבטי האינדיאנים היו גדולים, צפופים ויותר מתורבתים. תנועה עממית ופוליטית התפתחה, וכך הגיעה ההצעה להעביר כמה אינדיאנים. ג'קסון, שמעולם לא היה הססן, תמך במדיניות זאת, שנחשבת לחלק השנוי במחלוקת ביותר בתקופתו כנשיא. זאת בניגוד לקודמו, ג'ון קווינסי אדמס, שניסה לא להתערב בבעיה כקודמיו. נשיאותו של ג'קסון התרחשה בעידן חדש של יחסי אינדיאנים-אמריקנים, שכללה פעולה ממשלתית ומדיניות של יישוב מחדש. במהלך תקופתו, היחסים בין האינדיאנים משבטי הדרום והממשלות המקומיות הגיעו לצומת דרכים.
ב-8 בדצמבר 1829, בנאומו הראשון בפני הקונגרס, תמך ג'קסון בהקצאת אדמות ממערב לנהר המיסיסיפי לשבטים האינדיאנים. הקונגרס הגיש חוק העברת אינדיאנים משלו, ולג'קסון היו תומכים רבים בסנאט ובבית הנבחרים שהסכימו עם החוק. ב-26 במאי 1830, עבר החוק וג'קסון חתם עליו. החוק הסמיך את הנשיא לנהל משא ומתן כדי לקנות אדמות של שבטים במזרח בתמורה לאדמות במערב, מחוץ לגבולות הקיימים. העברת החוק הייתה היוזמה החקיקתית המוצלחת הראשונה של ג'קסון, וסימנה את הגעתה של המפלגה הדמוקרטית אל תוך התרבות הפוליטית. הדרום תמך בחוק, בעיקר לאחר שהתגלה זהב בשטח של שבט הצ'רוקי.
מדינת ג'ורג'יה הייתה מעורבת בסכסוך משפטי עם השבט, שהסתיים בהחלטה של בית המשפט העליון ב-1832, שבה פסק נשיא בית המשפט, ג'ון מרשל, שג'ורג'יה לא יכולה לכפות את חוקיה על השבטים. לג'קסון יוחסה בטעות התגובה "ג'ון מרשל החליט, כעת שיאכוף זאת". הציטוט הופיע ב-1863 מפיו של הוראס גרילי. ג'קסון השתמש במשבר בג'ורג'יה כדי להגיע להסכם שבו מנהיגי הצ'רוקי הסכימו להעברת השבט. הנציגים שג'קסון ניהל איתם את המשא ומתן לא נחשבו לנציגים לגיטימיים של השבט, והשבט מחה על החוק.
ההסכם נאכף בידי ואן ביורן, ששלח 7,000 חיילים להעביר את האינדיאנים. 4,000 בני צ'רוקי מתו ב"נתיב הדמעות". בשנות השלושים, תחת לחץ מהמתיישבים, כל אחד מחמשת השבטים ויתר על רוב אדמותיו, אולם נותרו קבוצות בעלות אוטונומיה בג'ורג'יה, אלבמה, מיסיסיפי ופלורידה. כולן (פרט לסמינול) נחשבו ל"חמשת השבטים המתורבתים", שהיו ידידותיים ללבנים. יותר מ-45,000 אינדיאנים הועברו למערב במהלך נשיאותו של ג'קסון.
המוניטין של ג'קסון ספג פגיעה קשה בשל יחסו לאינדיאנים. יריביו הפוליטיים והמנהיגים הדתיים התנגדו לו קשות. ההיסטוריונים המודרניים שמעריכים את כישרון המנהיגות של ג'קסון מדלגים בדרך כלל על נושא האינדיאנים. כמה מהם טענו שהעברת השבטים מהסביבה הלבנה העוינת הצילה אותם. בשנות השבעים, כותבים מהשמאל כהווארד זין תקפו את ג'קסון על הנושא. במאה ה-21, המוניטין של ג'קסון הפך ליותר שנוי במחלוקת. ב-2015, במהלך ויכוח על הסרת תמונתו של ג'קסון משטר של עשרים דולר, העברת האינדיאנים הוזכרה כסיבה לכך. כותבים טענו שביצע רצח עם.
טיהור השחיתות
בניסיון לחסל את השחיתות בממשל, ביצע ג'קסון חקירות בכל המחלקות. במהלך כהונתו, סכומים גדולים של כסף ציבורי הופקדו בידי נציגי ציבור. ג'קסון האמין בהעסקת אנשים לפי כישוריהם, ופיטר מועמדים רבים שטען שלא השתמשו כראוי בכסף הציבורי. הוא ביקש מהקונגרס לשנות את חוקי המעילה, להקטין את הזיוף בבקשות לפנסיה ממשלתית, ולהעביר חוקים שימנעו התחמקות ממכס. חקירה של הקונגרס הובילה להתפטרות שר הדואר, שהואשם בניהול כושל של שירותי הדואר ובהענקת חוזים יקרים ללא פיקוח. מחליפו ביצע רפורמות רבות בשירות הדואר.
ג'קסון קרא לביטול חבר האלקטורים בעזרת תיקון חוקתי בנאומיו לקונגרס. בנאומו השלישי, המליץ על העברת הבחירה לעם, והגבלת כהונת הנשיא לכהונה אחת. (ג'קסון בעצמו כיהן בסופו של דבר 2 קדנציות).
כהונתו של ג'קסון בנשיאות עמדה בסימן שיפור בהקצבות ליוצאי צבא. חוק הפנסיה של 1832 סיפק פנסיה ליוצאי צבא אפילו כשלא היה צורך כספי או פיזי בכך, וחוק מיולי 1836 אפשר לאלמנות של חיילי מלחמת העצמאות לקבל את הפנסיה של בעליהן.
החלפת בעלי התפקידים ומינויים פוליטיים
לאחר שנכנס לתפקידו ב-1829, אכף את החוק שהגביל כהונה של בעלי תפקידים והסמיך את הנשיא למנות עמיתים פוליטיים לתפקידים. הוא האמין שהחלפת בעלי התפקידים הייתה רפורמה דמוקרטית שמנעה הורשת תפקידים וגרמה לכך שהשירות הציבורי היה אחראי בפני העם. ג'קסון הכריז שהחלפת בעלי התפקידים היה עיקרון חשוב ברוח הרפובליקנית. בנאומו בפני הקונגרס בדצמבר 1829 אמר שלאף אדם אין זכות לכהן יותר מאחר. ג'קסון האמין שהחלפת בעלי תפקידים תמנע ביורוקרטיה מושחתת. תומכיו רצו לחזק את הנאמנות המפלגתית ולהעניק את התפקידים לחברי מפלגה אחרים. ג'קסון לא היה זה שהמציא את השיטה בה ממנים ידידים וחברי מפלגה לתפקידים. מושלי ניו יורק עשו זאת בסוף המאה השמונה עשרה ובתחילת המאה התשע עשרה (בעיקר דוויט קלינטון וג'ורג' קלינטון). מספר בעלי התפקידים הממשלתיים שפיטר ג'קסון נופח בידי אויביו. הוא פיטר בערך עשרים אחוזים מבעלי התפקידים בכהונתו הראשונה, וחלקם בגלל זלזול בתפקידם.
ג'קסון כן השתמש בכוחו כדי למנות את תומכיו במפלגה לתפקידים בכירים. גישתו דרשה פטריוטיות כדרישה להענקת תפקידים. ג'קסון טען שחייל שאיבד את רגלו בשדה הקרב טוב מספיק כדי שימנה אותו לתפקיד אחראי על דואר.
הצורך לחזק את המפלגה ואת תומכיו, בגלל המציאות הפוליטית, הובילה לכך שג'קסון נאלץ לבצע מינויים פוליטיים. ההיסטוריונים מאמינים שתקופתו גרמה להתחלה של פגיעה באתיקה הציבורית. הפיקוח על מחלקות מחוץ לוושינגטון (מחלקת המכס בניו יורק, שירות הדואר, מחלקות הצי והמלחמה, והלשכה לענייני אינדיאנים, שתקציבה הוגדל) היה קשה. דברים כמו קניית תפקידים בכסף, אילוץ עובדים להשתתף במסעות בחירות ומעילה בכספי ציבור לא התרחשו עד לאחר תקופת ג'קסון. הוויגים כינו את ג'קסון "המלך אנדרו הראשון" ונתנו למפלגתם את שמם של הוויגים הבריטים שהתנגדו למונרכיה.
ג'קסון תמך בתומכיו, אולם גם הבטיח עבודות לאנשים שיצטרפו אליו.
משבר "זכות הביטול"
האומה הייתה בסיכון במהלך המשבר הכי רציני בתקופת ג'קסון. משבר "זכות הביטול" של 1828 כלל בעיות אזוריות, אי הסכמה על מכסים ואיומי פרישה בידי מדינה אחת ומעורבות צבאית של ג'קסון. הפוליטיקאים הדרומיים התלוננו שהמכסים הגבוהים שהוטלו על יבוא ועל סחורות מאירופה גרמו להם להיות יקרים יותר מאלו מצפון ארצות הברית, והעלו את המחירים שהחקלאים בדרום שילמו. הפוליטיקאים הדרומיים טענו שהמכסים הגבוהים עזרו לתעשיינים הצפוניים על חשבון החקלאים הדרומיים. המצב הפך למשבר חמור כשסגן הנשיא קלהון תמך במדינתו, קרוליינה הדרומית, וטען שהייתה לה הזכות לבטל את חוק המכס, ובאופן כללי זכות לבטל חוקים ממשלתיים שנגדו את האינטרסים שלה. ג'קסון אמנם תמך בדרום בנושא המכסים, אולם תמך באחדות חזקה, ובממשל מרכזי חזק. הוא ניסה להתעמת מול קלהון, ונאלץ להתעמת מול כל קרוליינה הדרומית.
במהלך 13 באפריל, בסעודה לזכרו של תומאס ג'פרסון, טען ג'קסון שיש לשמור על האיחוד הפדרלי. קלהון הגיב וטען שהאיחוד הוא הדבר היקר לו ביותר לאחר החירות.
בוועידה הדמוקרטית הלאומית הראשונה, שאורגנה בידי חבריו של ג'קסון, נפרדו דרכיהם של קלהון וג'קסון וג'קסון מינה את ואן ביורן לסגנו בבחירות הקרובות. בדצמבר 1832, התפטר קלהון מתפקידו והפך לסנאטור מטעם קרוליינה הדרומית.
בתגובה לרצונה של קרוליינה הדרומית לבטל את החוק, נשבע ג'קסון לשלוח חיילים שיאכפו את חוק המכס. בדצמבר 1832 הודיע על התנגדותו לתומכי "זכות הביטול", וטען שחוקת ארצות הברית מתנגדת לזכות המדינות לבטל חוקים, ובנוסף טען שביטול חוק ממשלתי הוא סכנה למדינה. הוא הזהיר את קרוליינה הדרומית שלא תחצה את הקו אל הבגידה, ודרש מתושביה לתמוך באיחוד שעבורו נלחמו אבותיהם. הוא הכחיש את זכותן של מדינות לפרוש מהאיחוד, כיוון שדבר זה מונע מארצות הברית להיחשב לאומה.
ג'קסון ביקש מהקונגרס להעביר חוק שיאשר לו שימוש בכוח צבאי לשם אכיפת המכס, אולם ההעברה שלו נדחתה עד שהפרוטקציוניסטים בהנהגת קליי הסכימו למכס פשרה קטן יותר. החוקים עברו ב-1 במרץ 1833, וג'קסון חתם על שניהם. קרוליינה הדרומית כינסה ועדה שביטלה את רצונה לבטל את החוק. ב-1 במאי 1833, כתב ג'קסון שהמכס הוא רק תירוץ, ושהמטרה האמיתית היא פילוג והקמת קונפדרציה דרומית. התירוץ הבא, ניבא ג'קסון, יהיה השחורים, או שאלת העבדות.
נושאי חוץ
ממוזער|שמאל|השגריר של ג'קסון בצרפת, ויליאם ריבס, הצליח להשיג תשלומי פיצויים מצרפת לארצות הברית.
בשתי כהונותיו של ג'קסון מדיניות החוץ לא הייתה סוערת במיוחד. המשבר הרציני ביותר היה חוב שצרפת הייתה חייבת לארצות הברית על נזק שנפוליאון עשה לפני עשרים שנה. צרפת הסכימה לשלם, אולם דחתה את התשלום. ג'קסון אותת למלחמה, והוויגים צחקו על לוחמנותו. השגריר בצרפת, ויליאם ריבס, הצליח להשיג 25,000,000 פרנקים (כ-5,000,000 דולרים) ב-1836. מחלקת המדינה טיפלה בחובות קטנים יותר של דנמרק, פורטוגל וספרד.
הישג מרכזי היה עצירת המשברים של ממשל אדמס, והגעה להסכם סחר מוצלח עם בריטניה. ההסכם היה אפשרי בגלל שינוי המדיניות בלונדון, שהוביל לקראת מדיניות סחר חופשי. ההסכם פתח את מושבות הודו המערבית לספינות צי הסוחר האמריקניות. מחלקת המדינה גם הגיעה להסכמים עם רוסיה, ספרד, טורקיה וסיאם. תחת ההסכם, הסחר האמריקני נפתח מחדש באיי הודו המערבית. ייצוא הכותנה עלה ב-75% והיבוא עלה ב-250%.
ניסיונו של ג'קסון לשלם 5,000,000 דולרים למקסיקו כדי לרכוש את טקסס לא צלח. המתיישבים האמריקנים עברו אל הטריטוריה. ג'קסון סירב לפעול באופן צבאי בטקסס. אזרחי טקסס הכריזו על עצמאות וניצחו צבא פולש. הם דרשו סיפוח אמריקני, אולם ג'קסון הבין שהדבר יגרום לבעיות עם בריטניה ויפלג את העם. רק ביומו האחרון בתפקיד הכיר בעצמאותה של טקסס.
מלחמות הבנקים
ממוזער|ימין|קריקטורה דמוקרטית מראה את ג'קסון משמיד את הבנק השני של ארצות הברית, שמוצג כשטן
ג'קסון נחשב לתומך ברפורמות, אולם הוא היה מחויב לרפובליקניזם והתנגד לכל מוסד שהיה מונע מאינטרסים. הוא עצמו לא היה מעורב בדו-קרב כנשיא, אולם כבר ירה באויביו הפוליטיים לפני כן והיה נחוש לחסל את אויביו. הוא היה נחוש לחסל את הבנק השני של ארצות הברית. הבנק היה בפילדלפיה, ועם משרדים בערים רבות ברחבי המדינה, ותפקד כבנק מרכזי. הבנקאים והפוליטיקאים המקומיים התלוננו על הרגולציה שהבנק כפה עליהם. ג'קסון התנגד לבנקים ותיעב כסף מנייר. לאחר קרבות מול הנרי קליי, יריבו הגדול, הצליח ג'קסון לפרק את הבנק.
ג'קסון המשיך לתקוף את מערכת הבנקאות. הוא העביר חוק ביולי 1836 שדחה כסף מנייר שהבנקים הדפיסו (שלא יכול היה לקנות אדמות ממשלתיות), והתעקש על מטבעות זהב וכסף. רוב אנשי העסקים והבנקאים (אולם לא כולם) תמכו בוויגים, והערים המסחריות והמתועשות הפכו למעוזים הוויגים. ג'קסון הפך לאהוד אף יותר בקרב הפועלים והחקלאים שלא סמכו על הבנקאים ועל המערכת הפיננסית.
ב-1816, הסמיך הנשיא ג'יימס מדיסון את הבנק השני של ארצות הברית, כדי לשקם את הכלכלה שנהרסה במהלך מלחמת 1812. ב-1823, מינה הנשיא ג'יימס מונרו את ניקולס בידל להיות מנהל הבנק השלישי והאחרון. בינואר 1832, ביקש בידל את חידוש הזיכיון של הבנק, ארבע שנים לפני שהזיכיון בן עשרים השנים עמד להיגמר. הסנאט אישר זאת ב-11 ביוני ובית הנבחרים אישר גם הוא ב-3 ביולי 1832. ג'קסון, שהאמין שהבנק היה מונופול מושחת שמניותיו הוחזקו בידי זרים, הטיל וטו על החוק. הוא השתמש בנושא כדי לקדם את ערכיו הדמוקרטיים, בטענה שהבנק סייע בעיקר לעשירים. הוא טען שהבנק רק העשיר את העשירים וחיזק את החזקים. המפלגה הרפובליקנית הלאומית מיד הפכה את הנושא לנושא פוליטי כדי לפגוע בג'קסון. אויביו הפוליטיים טענו שהוטו של ג'קסון היה דמגוגיה, ושג'קסון השתמש במלחמת המעמדות כדי לקבל תמיכה מפשוטי העם.
כהונה שנייה
ממוזער|300px|ימין|תוצאות הבחירות ב-1832
בחירות 1832
במהלך הבחירות הנשיאותיות ב-1832, נושא הזיכיון לבנק ארצות הברית הפך לנושא מרכזי. הקהילה העסקית התאחדה כולה כנגד ג'קסון. הבחירות גם הראו עד כמה מהר התפתחו והתארגנו המפלגות במהלך אותה התקופה. הוועידה הלאומית הראשונה של המפלגה הדמוקרטית, שהתרחשה בבולטימור במאי 1832, בחרה בג'קסון ובוואן ביורן. המפלגה הרפובליקנית הלאומית, שערכה את הוועידה הלאומית הראשונה שלה בבולטימור בדצמבר 1831, בחרה בקליי ובג'ון סרג'ט מפנסילבניה. המפלגה נגד הבונים החופשיים ערכה את הוועידה שלה בבולטימור בספטמבר, 1831, ובחרה בתובע הכללי לשעבר, ויליאם וירט ממרילנד, ובאמוס אלמייקר מפנסילבניה. ג'קסון וקליי תמכו בארגון הבונים החופשיים. אולם ג'קסון היה אהוד מאוד בקרב המעוזים הדמוקרטיים. עיתונות, מצעדים ומסיבות לטובתו סייעו לו. הוא הופיע כמה פעמים בציבור, כשטייל מטנסי עד לוושינגטון. הוא ניצח בקלות, השיג 55% מהקולות ו-219 אלקטורים. קליי השיג 37% מהקולות ו-40 אלקטורים. ווירט השיג 8% ושבעה אלקטורים בלבד ומפלגתו כשלה. ג'קסון האמין שניצחונו הברור היווה מנדט להטלת וטו על הזיכיון של הבנק ולהמשך הקרב מול הבנקים על הכלכלה הלאומית.
ביטול הפיקדונות וגינוי
ב-1833, ביטל ג'קסון את הפיקדונות הפדרליים בבנק, והבנקים המקומיים החלו להלוות כספים ולהגדיל את כמות האשראי. כעבור שלוש שנים, חתם ג'קסון על צו שדרש מקוני אדמות ממשלתיות לשלם רק בזהב או בכסף. התוצאה הייתה דרישה גדולה למתכות, והבנקים לא עמדו בעומס, מה שהוביל לבהלה של 1837, שהובילה לשפל כלכלי חריף. לקח שנים לכלכלה להחלים מהנזק, אולם רוב האשמה נפלה על כתפיו של מרטין ואן ביורן שהפך לנשיא ב-1837.
הסנאט גינה את ג'קסון ב-28 במרץ 1834, על כך שביטל את הפיקדונות הפדרליים בבנק. הגינוי היה מהלך אותו הוביל הנרי קליי, מה שהגביר את הטינה בינו ובין ג'קסון. במהלך הליך הגינוי, קרא ג'קסון לקליי פזיז ומלא בזעם כאיש שיכור בבית בושת. עשרים ושישה סנאטורים תמכו בהצעת הגינוי לעומת עשרים שתמכו בג'קסון. כשתומכי ג'קסון השיגו רוב בסנאט, הם ביטלו את הגינוי.
ניסיון התנקשות
ממוזער|ימין|ניסיונו של ריצ'רד לורנס להתנקש בג'קסון.
ב-30 בינואר 1835, הפך ג'קסון לנשיא הראשון שעבר ניסיון התנקשות. כשעזב את הקפיטול מהאכסדרה המזרחית לאחר לוויה של חבר קונגרס, כיוון אליו צבעי מובטל בשם ריצ'רד לורנס אקדח. הכדור לא נפלט מהרובה.
ג'קסון בן ה-67 תקף את לורנס והרביץ לו כמה פעמים עם מקל ההליכה שלו. במהלך המאבק, הצליח לורנס לשלוף אקדח שני שלא פגע במטרה. עוזריו של ג'קסון סילקו את לורנס, והשאירו את ג'קסון כועס ולחוץ. לורנס האמין שהממשלה הייתה חייבת לו סכום גדול של כסף שג'קסון לא נתן לו. הוא טען שהוא היה ריצ'רד השלישי, שהיה מת מאז 1485. לאחר מכן נפסק שהוא חולה בנפשו והוא אושפז. ג'קסון היה משוכנע שאויביו שלחו את המתנקש, אף על פי שחקירה פסקה שלא. באותה התקופה, הדמוקרטים והוויגים נלחמו על ביטול הבנק האמריקני.
המחלוקת על העבדות
נושא העבדות לא היה מרכזי בתקופת ג'קסון. הוא עצמו היה בעלים של עבדים, ואישר את הרחבת העבדות אל הטריטוריות והתנגד לקריאות לביטול העבדות. למרות זאת, התרחשו בתקופתו שתי שערוריות בנושא העבדות:
ב-1835, החלה האגודה נגד העבדות בניסיון לשלוח עלונים בדואר כנגד העבדות. עשרות אלפי עלונים נשלחו לעיירות דרומיות בשירות הדואר. הדרום נדהם מהעלונים, והדרומיים בקונגרס דרשו למנוע את שליחת המכתבים. ג'קסון, שרצה לטפל במשברים לאחר משבר זכות הביטול, תמך בדרומיים. איימוס קנדל, המנהל הכללי של הדואר, נתן לאחראיים על הדואר בדרום למנוע את שליחת העלונים. מתנגדי העבדות גינו את הפגיעה בחופש הביטוי.
באותה שנה התרחש מקרה נוסף, בו שלחו מתנגדי העבדות עצומות לבית הנבחרים כדי לסיים את סחר העבדים ואת העבדות בוושינגטון הבירה. הדרומיים שתמכו בעבדות ניסו למנוע את חלוקת העצומות. הוויגים הצפוניים טענו שהעצומות היו חוקתיות ושאסור למנוע את הפצתן. ג'קסון רצה לפתור את המצב במהירות. לבסוף הוגש חוק "סתימת פיות" שטען שלקונגרס אין זכות להתערב בנושא העבדות, ושאסר על הצגת העצומות בקונגרס. הדרומיים בקונגרס, ותומכיו של ג'קסון, תמכו בחוק שעבר במהירות ומנע פעילות נגד העבדות בקונגרס.
ההכרה ברפובליקת טקסס
ב-1835, המתיישבים האמריקנים וילידי טקסס נלחמו במלחמת עצמאות. במאי 1836, הם סילקו את הצבא המקסיקני, והקימו את רפובליקת טקסס העצמאית. הממשלה החדשה ביקשה הכרה מהנשיא ג'קסון וסיפוח אמריקני. המתנגדים לעבדות בארצות הברית התנגדו לסיפוחה של טקסס, בה שגשגה העבדות במטעי הכותנה. ג'קסון היסס בנושא, ולא היה בטוח שהרפובליקה החדשה תוכל לשמור על עצמאותה מול מקסיקו. הוא גם לא רצה לגרום לטקסס להפוך לנושא נגד העבדות בבחירות של 1836. האסטרטגיה עבדה, המפלגה הדמוקרטית נותרה מאוחדת ומרטין ואן ביורן הפך לנשיא. לאחר מכן הסכים ג'קסון להכיר ברפובליקה ושלח אליה מיופה כוח ביומו האחרון בתפקיד, 3 במרץ 1837.
משלחת הסיור האמריקנית
ממוזער|ימין|ספינה שנבנתה ב-1835 ונסעה ב-1836 אל משלחת הסיור.
ג'קסון התנגד למימון ממשלתי למשלחות במהלך כהונתו הראשונה. הוא הסכים למימונן בכהונתו השנייה. ב-18 במאי 1836, חתם על חוק להקמת משלחת הסיור האמריקנית. המשלחת החלה רק ב-1838, בכהונתו של ואן ביורן.
בהלת 1837
ממוזער|220px |ימין|עיתון מניו יורק מאשים את ג'קסון בבהלה, ג'קסון מוצג במגבעת ובמשקפיים
הכלכלה הלאומית שגשגה בשנות השלושים והממשלה הצליחה, בעזרת הכנסותיה ממכסים ומכירת אדמות ציבוריות, לשלם את חובותיה. בינואר 1835, הפך ג'קסון לנשיא היחיד שהצליח לשלם את כל החוב הלאומי. אולם ספקולציה במכירת אדמות ומסילות רכבת גרמה לבהלת 1837. הבהלה הוצתה בגלל ביטול הזיכיון של הבנק הלאומי ב-1832 והעברת הכסף הממשלתי לבנקים המקומיים ב-1833, כך שהבנקים המערביים הקלו על תנאי האשראי. ב-1836, המשיך ג'קסון לתרום לבהלה, כשציווה על מכירת אדמות במערב אך ורק בעזרת כסף וזהב, ובנוסף העביר חוק שהעביר כסף ממשלתי מבנקים מזרחיים למערביים, מה שהוביל לספקולציות רבות. החוק, שהיה אמור להקטין את הספקולציות ולייצב את הכלכלה, הוביל לכך שמשקיעים רבים לא יכלו לשלם הלוואות בזהב ובכסף. באותה שנה, משבר כלכלי בבריטניה הוביל למשיכת השקעות בארצות הברית. הכלכלה האמריקנית הידרדרה לשפל, הבנקים פשטו רגל, החוב הלאומי עלה, עסקים קרסו, מחירי הכותנה צנחו, והאבטלה עלתה. השפל שהחל נמשך עד 1841.
ההיסטוריונים הכלכליים סקרו את חוסר היציבות הכלכלי בתקופת ג'קסון. רובם טוענים שג'קסון לא היה אשם באמת, אלא שאירועים חיצוניים מחוץ לשליטתה של ארצות הברית, שהתרחשו במקסיקו, בסין ובבריטניה, הובילו למשבר של אותן השנים.
מדינות שצורפו אל האיחוד
שתי מדינות חדשות צורפו אל האיחוד במהלך כהונתו של ג'קסון: ארקנסו (ב-15 ביוני 1836) ומישיגן (ב-26 בינואר 1837).
סוף חייו
ממוזער|ימין|צילום של ג'קסון
לאחר שתי כהונותיו כנשיא, פרש ג'קסון אל מטעו, ההרמיטאז', ב-1837. הוא מייד החל לסדר את מעונו, שבנו המאומץ לא הצליח לנהל כראוי. אף על פי שהיה חולה, נותר ג'קסון משפיע בפוליטיקה. הוא תמך באיחוד חזק של המדינות והתנגד לכל פרישה, כשהוא טוען שימות עם האיחוד. עם תחילת פרישתו, הוא הואשם בבהלה של 1837 ולא היה אהוד. הוא המשיך להתנגד לבנקים ותבע מוואן ביורן לבטל את החוק שחייב תשלום בזהב ובכסף.
תמיכתו בסיפוח רפובליקת טקסס הובילה לתמיכתו בג'יימס פולק כמועמד הדמוקרטי במהלך הבחירות ב-1844, מול ואן ביורן וקלהון. פולק הצליח להיבחר לנשיאות וסיפח את טקסס.
מותו
ג'קסון מת במטע שלו ב-8 ביוני 1845, בגיל שבעים ושמונה, כתוצאה משחפת, בצקת ואי ספיקת לב. מילותיו האחרונות לפני מותו היו: "ילדי היקרים, חברי ומשרתי, אני מקווה ובטוח כי אפגוש את כולכם בגן העדן, שחורים ולבנים כאחד, שחורים ולבנים כאחד".
בצוואתו, הוריש ג'קסון את כל נכסיו לבנו המאומץ, אנדרו ג'קסון הבן, פרט לכמה פריטים שהוריש לחבריו ולמשפחתו.
משפחתו וחייו האישיים
מעט לאחר שהגיע לנאשוויל ב-1788, חי ג'קסון יחד עם רייצ'ל דונלסון, אלמנתו של ג'ון דונלסון. הוא התאהב בבתם, רייצ'ל דונלסון רוברדס. רייצ'ל הייתה נשואה בנישואים לא מאושרים לקפטן לואיס רוברדס, שהיה נתון להתקפי זעם קנאי. השניים נפרדו ב-1790, ולאחר מכן ג'קסון התחתן איתה. אולם התברר שהגירושין לא הושלמו, והנישואים בוטלו בגלל ביגמיה. לאחר סיום הגירושין, רייצ'ל וג'קסון נישאו מחדש ב-1794. ראיות מראות שרייצ'ל גרה עם ג'קסון והתייחסה לעצמה כאל גברת ג'קסון לפני שפנתה לגירושין.
המחלוקת בנושא הנישואין פגעה בג'קסון, והוא כעס כשתקפו את כבודה של אשתו. הוא אתגר רבים לדו-קרב בעקבות פגיעה בכבודה של אשתו, במהלך אחד מהם כמעט נפגע בלבו (בכדור שלא הוצא ממנו לעולם) לפני שהרג את יריבו. רבים קראו לג'קסון רוצח אלים ונקמן, ולכן הוא היה מנודה מהחברה.
רייצ'ל מתה ב-22 בדצמבר 1828, מהתקף לב, שלושה שבועות לאחר ניצחונו של בעלה בבחירות לנשיאות. ג'קסון האשים את ג'ון קווינסי אדמס ומנהלי מסע הבחירות שלו במותה.
לג'קסון היו שלושה בנים מאומצים: תיאודור, אינדיאני עליו לא יודעים הרבה, אנדרו הבן, בן אחיה של רייצ'ל, ולינקויה, יתומה אינדיאנית שאימץ לאחר המלחמה ומתה משחפת ב-1828, בגיל שש עשרה.
הג'קסונים גם שמרו על שמונה ילדים אחרים, שהתייתמו מהוריהם והיו חלק מהמשפחה.
ג'קסון האלמן הזמין את אחייניתה של רייצ'ל, אמילי דונלסון, להיות אחראית על הבית הלבן. אמילי נישאה לאנדרו ג'ק דונלסון, אחיינו של ג'קסון, שהיה מזכירו הפרטי ורץ לתפקיד סגן הנשיא ב-1856 מטעם מפלגת שאינם יודעים דבר. מערכת היחסים בין הנשיא ואמילי הפכה למתוחה במהלך פרשת איטון, אולם הם התפייסו לבסוף. שרה יורק ג'קסון, אשת בנו המאומץ של אנדרו, הפכה למארחת בבית הלבן ב-1834, הפעם הראשונה בה שתי נשים מילאו את התפקיד. שרה מילאה את התפקיד באופן רשמי לאחר מותה של אמילי משחפת ב-1836.
מזג
ג'קסון היה ידוע כאדם חם מזג. היו לו אויבים רבים, ופעמים רבות אתגר את אלו שהכפישו את אשתו לדו-קרב, מה שהוביל לפציעות בכל חלקי גופו. ג'קסון השתמש במוניטין מעורר היראה שלו כדי להשיג את מה שרצה בפוליטיקה. יריביו חששו מאוד ממזגו החם, ודימו אותו להר געש. ג'קסון נשבע פעמים רבות שיתלה אנשים. ביומו האחרון כנשיא, הודה ג'קסון שהיו לו שתי חרטות: שלא הצליח לירות בהנרי קליי או לתלות את ג'ון קלהון.
מראהו
ממוזער|ימין|דיוקן של ג'קסון מ-1831
ג'קסון היה רזה, בגובה מטר שמונים וחמש ושקל שישים וארבעה קילוגרמים. בנוסף היה לו שיער ג'ינג'י שהאפיר כשהפך לנשיא בגיל שישים ואחת. עיניו היו כחולות וחודרות. הוא היה אחד מהנשיאים החולניים ביותר, שסבל מכאבי ראש רבים, כאבי בטן ושיעול טורדני. רוב בעיות הבריאות שלו התרחשו בגלל כדור שנתקע בריאתו, ושהוביל לכך שהשתעל דם.
אמונתו הדתית
שנה לאחר שפרש מהנשיאות, הפך ג'קסון לחבר בכנסייה הפרסביטריאנית בנאשוויל.
ג'קסון היה חבר בארגון הבונים החופשיים בטנסי. הוא היה הנשיא היחיד ששירת כאחראי על לשכה גדולה במדינה עד להארי טרומן ב-1945.
מורשתו וזכרו
ממוזער|300px|שמאל| מונומנט אנדרו ג'קסון בניו אורלינס
אנדרו ג'קסון הטביע את חותמו על ההיסטוריה האמריקנית. הוא הקים תנועה פוליטית, הדמוקרטיה הג'קסונאית, ששלטה במדינה במשך רבע מאה. ג'קסון לא היה אחראי לחוקים שהובילו להרחבת זכות ההצבעה, אולם ברגע שהמחסומים נפלו, הוא היה מוכן לקבל את האזרחים החדשים אל הדמוקרטיה החדשה.
מדיניותו של ג'קסון שלטה בארצות הברית עד לשנות החמישים של המאה התשע עשרה, כשנושאים אזוריים ונושא העבדות החלו לשלוט. יריביו הוויגים הגדירו את עצמם לפי איך שהתנגדו לג'קסון. היסטוריונים טענו שג'קסון ייסד את הליברליזם המודרני במדינה, ונתן השראה לנשיאותו של פרנקלין רוזוולט. היסטוריונים שמרנים מבקרים את מדיניותו הכלכלית, בעיקר את הכסף היציב והתנגדותו לבנקאות, בגלל המיתון שגרם לו.
הדמוקרטיה הג'קסונאית השפיעה על הרחבת הדמוקרטיה וסיפקה השראה לפופוליזם, לתנועה הפרוגרסיבית, למדיניות "העסקה ההוגנת" של תיאודור רוזוולט ולניו דיל, וגם לתוכניות "הספר החדש" של לינקולן והחברה הגדולה של ג'ונסון.
ג'קסון המשיך להיות הסמל של הלאומיות האמריקנית והדמוקרטיה במאה העשרים. במשך עשורים, המפלגה הדמוקרטית פיארה את שמו.
המוניטין של ג'קסון נפגע במאה העשרים ואחת בגלל מדיניותו כלפי האינדיאנים.
למרות זאת, ניצחונו הגדול בקרב ניו אורלינס הפך אותו לגיבור לאומי.
אלכסיס דה טוקוויל, בחיבורו הדמוקרטיה באמריקה, ביקר את ג'קסון על כך שאכף את דעתו בעזרת הכוח והפגין חוסר כבוד לחוק.
דמותו הונצחה על שטר ה-20 דולר אמריקני.
לקריאה נוספת
ארנון גוטפלד, ממושבות למלחמת אזרחים - היסטוריה אמריקנית עד 1861, האוניברסיטה המשודרת, עמ' 80–87.
קישורים חיצוניים
ביוגרפיה, באתר הבית הלבן
הערות שוליים
*
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:גנרלים בצבא ארצות הברית
קטגוריה:מקבלי מדליית הזהב של הקונגרס
קטגוריה:מושלים צבאיים של ארצות הברית
קטגוריה:מושלי פלורידה
קטגוריה:חברי הסנאט של ארצות הברית מטנסי
קטגוריה:חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מטנסי
קטגוריה:חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית
קטגוריה:אנשי הכוחות המזוינים של ארצות הברית במלחמת 1812
קטגוריה:מושלי מדינות ארצות הברית מהמפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:חברי המפלגה הדמוקרטית (ארצות הברית)
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית שהיו חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:אמריקאים ממוצא אירי
קטגוריה:חברי היכל התהילה לאמריקאים הגדולים
קטגוריה:סנאטורים חברי המפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:תובעים אמריקאים
קטגוריה:אישים שפסליהם הוכנסו לאוסף היכל הפסלים הלאומי
קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף אמריקאיים
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית מהמפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1767
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1845
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו משחפת | 2024-07-27T14:33:28 |
טייקונאוט | REDIRECTטייס חלל | 2005-01-29T20:16:04 |
מגנה כרטה | ממוזער|310px|גרסה משנת 1297 של המגנה כרטה השמורה בפרלמנט של אוסטרליה
מגנה כרטה ליברטטום (בלטינית: Magna Carta Libertatum; מילולית: הכתב הגדול של החירויות) היא כתב הזכויות שהעניק בעל כורחו ג'ון, מלך אנגליה, לברוניו ב-15 ביוני 1215, בעקבות איומם לצאת במרד גלוי נגדו אם לא יגדיל את זכויותיהם וסמכויותיהם. מסמך זה הגביל את סמכויות הכתר ונחשב לראשית המשפט החוקתי האנגלי ולציון דרך מרכזי בתולדות הדמוקרטיה. מרגע שמלך חותם על חוזה מול נתיניו הם הופכים מנתינים לאזרחים. אי מימוש תנאי החוזה יגרום לאבדן זכויות המלך, כפי שהדבר נכון לגבי זכויות הברונים והלורדים. כלומר – מלך על-תנאי: אם לא ימלא את חובותיו, יאבד את המלוכה. זהו מסמך יסוד להתפתחות החוק החוקתי של הממלכה המאוחדת.
המגנה כרטה בהיסטוריה
כתב הזכויות הוענק בראנימד שעל יד טירת וינדזור, בפיקוחו של הארכיבישוף של קנטרברי, שהבטיח את ההגנה על זכויות הכנסייה. המלך לא כיבד את התחייבויותיו, והאפיפיור אינוקנטיוס השלישי ביקש להוביל למלחמת אזרחים. בנו של המלך ג'ון, הנרי השלישי, שב ואישר את כתב הזכויות ב-1216, אך בפועל השתמש בו באופן חלקי שרוקן את רוב הנושאים מתוכנם. לאחר מאבקים שב ואישר חלקים נוספים ב-1217 כחלק מהסכם שלום כולל. מאבקים נוספים הביאו לאישור מחודש ב-1225. הכנסת כתב הזכויות כחלק מהמשפט האנגלי נעשתה רק על ידי בנו של הנרי, אדוארד הראשון ב-1297.
בשנים 1216–1422 חזרו נושאי הכתר או מיופי כוחם ואשררו את המגנה כרטה כשישים פעמים, דבר המעיד על חשיבותה במערכת הפוליטית. חשיבותה הרבה של המגנה כרטה בהתפתחות החוקתית של אנגליה טמונה בעיקר בסעיפים העוסקים בהגבלת סמכויותיו של המלך. סעיף מסוג זה חייב, למשל, את קבלת הסכמתה של "מועצת ברונים כללית" לכל דרישה של הכתר לתשלום "דמי סיוע" החורגים מן הנוהל הפיאודלי המקובל והוא מהווה את הבסיס לצורך בהסכמת הפרלמנט להטלת מסים חדשים. תפקיד דומה בהגבלת עוצמתו של נושא הכתר מילא גם הסעיף שקבע את כינונו של גוף בן 25 אנשים, שחבריו היו ברונים ואשר תפקידו היה לפקח על שמירת הזכויות שנקבעו במסמך. הסעיף העניק לגוף זה סמכות לאלץ את המלך "בכל דרך אפשרית" לפעול בהתאם למוסכם.
בין המאות ה-14 וה-16 הלכה ופחתה הרלוונטיות של המגנה כרטה, עקב חוקים רבים שהתקבלו בינתיים בפרלמנט האנגלי, שקיבעו נושאים שונים הקשורים בזכויות אלו. לעומת זאת, בסוף המאה ה-16 התגבר העניין הציבורי במגנה כרטה. היו היסטוריונים שטענו כי המגנה כרטה משקפת חוקה אנגלית עתיקה, שהכיבוש הנורמני ב-1066 ביטל אותה, ואילו כותבי המגנה כרטה שיחזרוה. אף על פי שלטענה זו אין בסיס רציני, משפטנים מפורסמים כדוגמת אדוארד קוק בראשית המאה ה-17 השתמשו בה בניסיון לצמצם את מה שנחשב כ'זכות האלוהית' של המלך, כפי שראו אותה מלכי בית סטיוארט.
המיתוס הפוליטי של המגנה כרטה כמייצגת זכות חירות אישית עתיקה, נמשך גם לאחר מהפכת 1688, ונודעה לו השפעה גם על החוקה האמריקנית, בעוד שכבר בתקופה הוויקטוריאנית הראו חוקרים כי המגנה כרטה אינה כתב זכויות של היחיד והפרט, אלא של הברונים.
במאות ה-19 וה-20, עם התקדמות מערכות המשפט וההכרה בזכויות הפרט, אין ערך מעשי למגנה כרטה, אבל היא עדיין משמשת סמל לחירות, ומצוטטת על ידי פוליטיקאים והוגי דעות. הלורד דנינג קובע: "המגנה כרטה היא המסמך החוקתי הגדול ביותר של כל הזמנים, העמידה של חופש הפרט נגד הסמכות השרירותית של הרודן".
ארבעה עותקים מקוריים של המגנה כרטה מ-1215 נמצאים כיום בספרייה הבריטית, בקתדרלת לינקולן ובקתדרלת סולסברי, וכן עותקים ספורים מכתבי הזכויות החוזרים ב-1216, 1217, 1225 ו-1297. העותקים המקוריים נכתבו על יריעות קלף באמצעות קולמוסים עשויי נוצה, ונחתמו בחותם המלכותי הגדול באמצעות שעוות דבורים ושרף. החותמות לא שרדו.
טקסט המגנה כרטה חולק ל-63 סעיפים על ידי סר ויליאם בלקסטון ב-1759. המגנה כרטה המקורית מהווה טקסט רציף.
ב-2015 חגגו בספרייה הבריטית 800 שנה לחתימת המגנה כרטה, והציגו לציבור את העותק המקורי.
סעיפים חשובים
שמאל|ממוזער|200px|חתימת המגנה כרטה 1215
סעיף 1 עוסק בחופש הכנסייה, ובקיומו של הסכם זה לדורות.
סעיפים 10 ו-11 עוסקים בהליכי החזרת חובות.
סעיף 13 מבטיח שערים על כל סוגיהן, ובפרט, הסיטי של לונדון ימשיכו להחזיק בכל חירויותיהן העתיקות.
סעיפים 17 ו-18 עוסקים בהפרדת המלוכה מהמשפט.
סעיף 20 עוסק בהגינות הליכי האשמת נאשמים, כדי למנוע עונשים מוגזמים וחשיבות הרשעת אדם על סמך עדויות.
סעיף 39 מפרט את הליכי המשפט וזכויות היחיד לפיהן "לא ייעצר אדם חופשי, לא ייכלא, לא ינושל מנכסיו, לא יוצא אל מחוץ לחוק, לא יוגלה, לא יומת בכל דרך שהיא, וכן לא נרדוף אותו או נשלח לרדפו, אלא בהתאם להחלטה חוקית של בני מעמדו או על פי חוק המדינה."
סעיף 40 עומד על חשיבות משפט צדק. סעיפים 39 ו-40 נחשבים לאזכור הראשון בהיסטוריה של זכויות אדם בסיסיות.
סעיף 41 עוסק בחופש הכלכלי של סוחרים באנגליה ומחוצה לה.
סעיף 42 עוסק בזכותו של כל אדם לצאת את הממלכה ולחזור אליה, למעט בתנאים מסוימים.
קישורים חיצוניים
צילום דיגיטלי של המגנה כרטה, באתר של הספרייה הבריטית. (נצפה ב-15 ביוני 2018)
הערות שוליים
קטגוריה:אנגליה: היסטוריה של המשפט
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: חוק ומשפט
קטגוריה:חוקות
קטגוריה:משפט חוקתי
קטגוריה:המאה ה-13 | 2024-07-13T06:04:13 |
מרדכי מילגרום | מרדכי מילגרום (נולד ב-1946) הוא אסטרופיזיקאי, פרופסור לפיזיקה תאורטית במכון ויצמן למדע ברחובות. הוא הגה את דינמיקה ניוטונית מתוקנת (בקיצור: דינ"ם; או באנגלית: MOND), החלופה המצליחה והעמידה ביותר להשערת החומר האפל. תחומי עיסוקיו המדעיים האחרים משתייכים לקוסמולוגיה ולאסטרופיזיקה באנרגיות גבוהות.
ביוגרפיה
מילגרום נולד ביאשי, רומניה. הוא קיבל את התואר הראשון מהאוניברסיטה העברית בשנת 1966. בהמשך למד במכון ויצמן למדע והשלים דוקטורט בשנת 1972.
בשנת 1981, בעת ששהה בשנת שבתון במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון, הגה את הרעיון של דינמיקה ניוטונית מתוקנת שמהווה פתרון חלופי לבעיה שאותה נועד לפתור רעיון החומר האפל. בריאיון הסביר את גישתו: "העיקרון שהנחה את התאוריה פשוט. אם הצורך בחומר אפל מתעורר מפני שאין מספיק כבידה, אפשר למצוא תאוריה אחרת שנותנת יותר כבידה עם אותה כמות של חומר רגיל".
נשוי ואב לשלוש בנות.
קישורים חיצוניים
מרדכי מילגרום, החומר האפל באור חדש: האומנם חסרים לנו תשעים וחמישה אחוזים מהיקום?. תהודה, כרך 25, חוברת 2
Kyu-Hyun Chae, Breakdown of the Newton–Einstein Standard Gravity at Low Acceleration in Internal Dynamics of Wide Binary Stars, The Astrophysical Journal, 952:128 (33pp), 2023 August 1
מחקר בינלאומי נוסף שבחן תנועתם של 150 צברי כוכבים ומציע עדות לתיאוריה של מילגרום.
הערות שוליים
קטגוריה:אסטרופיזיקאים ישראלים
קטגוריה:פיזיקאים ישראלים
קטגוריה:ישראלים ילידי רומניה
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור ממכון ויצמן למדע
קטגוריה:סגל מכון ויצמן למדע: פיזיקה
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1946 | 2024-06-28T15:15:18 |
רד הוט צ'ילי פפרז | רד הוט צ'ילי פפרז (באנגלית: Red Hot Chili Peppers, בתרגום מילולי: "פלפלי צ'ילי אדומים חריפים"; נקראת לעיתים בקיצור RHCP) היא להקת פאנק רוק אמריקאית פופולרית אשר נוסדה בשנת 1982 בלוס אנג'לס, קליפורניה. הסגנון המוזיקלי האופייני ללהקה הוא שילוב של מוזיקת רוק עם סגנון הפאנק (Funk Rock), אך לעיתים היא מוגדרת כלהקת רוק אלטרנטיבי, פאנק מטאל או ראפ רוק, עם השפעות מסגנונות מוזיקליים שונים כגון פאנק רוק (Punk Rock), רוק פסיכדלי, פופ רוק והבי מטאל. חברי הלהקה הנוכחיים הם הסולן אנתוני קידיס והבסיסט מייקל "פלי" בלזארי, אשר היו ממייסדי ההרכב המקורי, המתופף הוותיק צ'אד סמית והגיטריסט ג'ון פרושיאנטה.
Red Hot Chili Peppers זוכה לפופולריות רבה ברחבי העולם. היא שיאנית מכירות אלבומים, עם מכירות של מעל ל-100 מיליון אלבומים ברחבי העולם, היא הייתה מועמדת ל-16 פרסי גראמי מתוכם זכתה עד היום בשישה, והיא נבחרה להיכנס להיכל התהילה של הרוק אנד רול ב-2012.
הלהקה נחשבת למצליחה ביותר בהיסטוריה של מצעד שירי הרוק האלטרנטיבי של מגזין בילבורד האמריקאי, ומחזיקה בתואר הלהקה עם מספר השירים הגדול ביותר אשר התברגו למקום הראשון במצעד בכל הזמנים (13 שירים), ובנוסף מחזיקה בתארים נוספים כגון הלהקה עם מספר השירים הגדול ביותר אשר הופיעו במצעד, הלהקה ששיריה מופיעים במצעד בשלושה עשורים או יותר, והלהקה עם השיר ששהה הכי הרבה זמן במקום הראשון במצעד בשנות ה-90.
מכרה כ-22 מיליון אלבומים בארצות הברית לבדה. מתוך אלה, שמונה סינגלים נכנסו לרשימת 40 המובילים במצעד ה-"Hot 100" של מגזין בילבורד (שלושה מתוכם לעשרת המובילים) וחמישה סינגלים במקומות הראשונים במצעדי זרם הרוק המרכזי. היא מחזיקה בשיא של כ-11 סינגלים במקומות הראשונים במצעדי הרוק המודרני.
ב-39 שנות פעילותה, הוציאה "צ'ילי פפרז" אחד-עשר אלבומי אולפן, שהמוקדמים מביניהם לא נחלו הצלחה רבה. ההרכב התחלף מספר פעמים, ורק הסולן קידיס והבסיסט פלי נותרו מאז ההתחלה. הלל סלובק, נגן הגיטרה המקורי, מת ב-1988 ממנת יתר של הרואין, ובעקבות כך פרש המתופף ג'ק איירונס. ב-1989 הצטרפו ג'ון פרושיאנטה וצ'אד סמית. אלבומם הבא, "Mother's Milk", נחל הצלחה רבה והיה לראשון שהופיע במצעד המוזיקה של מגזין "בילבורד". אלבומם החמישי, "Blood Sugar Sex Magik", הזניק אותם למעמד בכורה במיינסטרים המוזיקלי האמריקני ומכר כ-13 מיליון עותקים עד ל-2011. ג'ון פרושיאנטה עזב בשנת 1992, עקב חוסר הנוחות שגרם לו הפרסום הרב, והידרדר להתמכרות להרואין.
אז חבר להרכב דייב נבארו, גיטריסט ג'יינז אדיקשן, והשתתף בהכנת אלבומם הבא, "One Hot Minute". זה לא השתווה ל"Sex Magik" ומכר בערך חצי ממספר העותקים של הקודם. זמן קצר לאחר צאתו, עזב נבארו את הלהקה בעקבות סכסוכים אישיים. פרושיאנטה, שנגמל מהתמכרותו, הוזמן לשוב בידי פלי ב-1998 ונענה בחיוב. הלהקה הפיקה אז את "Californication", שיצא בשנת 1999. האלבום היה למצליח ביותר שלהם אי פעם, ונמכר בכ-15 מיליון עותקים ברחבי העולם. "צ'ילי פפרז" הוסיפה להקליט וב-2002 יצא "By The Way", שהדגים שוב את הצלחתה המסחרית. לאחר סיום האלבום יצאה הלהקה לסיבוב הופעות בינלאומי, במהלכו הוציאו את אלבום האוסף הראשון שלה. ב-2006 הופק האלבום הכפול "Stadium Arcadium", היחיד שלהם שהגיע למקום הראשון במצעד האלבומים בארצות הברית. ב-2009 פרושיאנטה עזב שוב, להמשיך בקריירת הסולו שלו, והוחלף בגיטריסט המשני בהופעות ג'וש קלינגהופר. ב-2011 וב-2016 הוציאה את האלבומים "I'm with You" ו"The Getaway", בהם הצליחה מסחרית עם הסינגלים הבולטים "The Adventures of Raindance Maggie" ו-"Dark Necessities" בהתאמה.
ב-2019, אחרי הופעה היסטורית במצרים, קלינגהופר עזב את הלהקה אחרי 10 שנים, והתחלף בשנית עם ג'ון פרושיאנטה שחזר ללהקה 10 שנים לאחר עזיבתו.
הלהקה לאורך השנים
הקמה והשנים המוקדמות
להקת רד הוט צ'ילי פפרז קמה בשנת 1983, בשם "Tony Flow and the Miraculously Majestic Masters of Mayhem", בה היו חברים אנתוני קידיס, מייקל "פלי" בלזארי, הילל סלובק, וג'ק איירונס. ארבעתם למדו יחד בבית הספר התיכון פיירפקס שבלוס אנג'לס. מאחר שסלובק ואיירונס כבר היו מחויבים להרכב אחר בשם "What Is This?", הרכב הפפרז הוקם למטרת הופעה אחת בפאב מקומי, לקהל של כ-30 איש. הם ביצעו שיר אחד שנכתב על ידי קידיס בשם "Out in L.A". ההופעה הייתה מוצלחת כל כך שהלהקה התבקשה לחזור למקום ולהופיע גם בשבוע שלאחר מכן.
הלהקה החלה להתפרסם בסצנת הרוק המקומית, ובעקבות ההצלחה החליטה לבסס את ההרכב ולשנות את שמה לרד הוט צ'ילי פפרז. הלהקה החלה להופיע במספר מועדונים ופאבים ברחבי לוס אנג'לס, אשר מתוך הופעות אלו הקליטו שישה שירים ליצירת אלבום הדמו הראשון שלהם. חצי שנה לאחר הופעתם הראשונה, פנתה אליהם חברת התקליטים EMI, והחתימה אותה על חוזה הקלטות. שבועיים לפני כן, קיבלה גם להקתם של סלובק ואיירונס חוזה הקלטות מחברת התקליטים MCA.
במשך זמן פעילותה של הלהקה, ראו בה סלובק ואיירונס פרויקט צדדי, ולאחר קבלת חוזה ההקלטות עם "What Is This?" עזבו את ההרכב.
במקום לפרק את הפפרז, החליטו קידיס ופלי לגייס חברים חדשים להרכב. קליף מרטינז, חברו של פלי, הצטרף ללהקה כמתופף זמן קצר לאחר מכן. מהאודישנים שערכו למספר גיטריסטים, נבחר ללהקה ג'ק שרמן, והם החלו לעבוד על אלבומם הראשון. האלבום "The Red Hot Chili Peppers" יצא ב-10 באוגוסט 1984. על אף שהאלבום לא נחל הצלחה במכירות, השמעותיו בתחנות רדיו של אוניברסיטאות וקולג'ים והשמעות רבות ב-MTV, תרמו ליצירת גרעין מעריצים ללהקה. בסופו של דבר נמכר האלבום בכ-300,000 עותקים.
הלהקה יצאה למסע הופעות בעקבות צאת האלבום, אך גם הוא לא נחל הצלחה רבה. במהלך מסע ההופעות, מתחים מוזיקליים ויומיומיים בין קידיס ושרמן, הובילו בסופו של דבר לפיטוריו של שרמן. הילל סלובק חזר למלא את מקומו כגיטריסט, לאחר שעזב את "What Is This?".
Freaky Styley ו-The Uplift Mofo Party Plan (1985–1988)
ג'ורג' קלינטון נבחר להפיק את אלבומם הבא של הלהקה – "Freaky Styley". האלבום הוקלט באוניברסיטת ווין שבדטרויט, מישיגן. קלינטון שילב לסגנונה המוזיקלי של הלהקה אלמנטים של פאנק (Funk) ופאנק (punk) וסגנונות מוזיקה שונים נוספים. קשריה של הלהקה עם קלינטון היו טובים יותר מאשר עם מפיקם הקודם אנדי גיל. על אף האלבום המבטיח, הוא לא זכה להצלחה רבה, לא נכנס לאף מצעד פזמונים ואף כשל בעקיפת המוניטין של אלבומם הקודם. גם מסע ההופעות לאחר צאת האלבום נחשב כלא מספק בעיני הלהקה.
ב-1986, הופיעה הלהקה בסרט "ההחלקה לניצחון" כשהם מנגנים את השיר "Blackeyed Blonde" מאלבומם החדש. בערך באותה התקופה הופיעה הלהקה גם בסרט "Tough Guys" בכיכובם של ברט לנקסטר וקירק דאגלס, כשהם מבצעים את השיר "Set It Straight" במועדון לילה בלוס אנג'לס.
קליף מרטינז פוטר מההרכב בקיץ של שנת 1986. הלהקה שכרה לתקופה קצרה את המתופף צ'ק ביסקיטס, אך ג'ק איירונס, שהיה חסר עבודה או מחויבויות אחרות, החליט לחזור להרכב הלהקה, להפתעתם הרבה של קידיס, פלי וסלובק. הלהקה ניסתה להעסיק את ריק רובין להפקת אלבומם הבא, אך הוא סירב להצעתם. לאחר חיפושים, שכרה הלהקה את המפיק מייקל ביינהורן, שהיה אפשרותם האחרונה. הם החלו להלחין ולכתוב שירים בקצב מהיר, והאלבום החל לקבל צורה – הוא קיבל את אותם האלמנטים של הפאנק כמו באלבום הקודם, אך קיבל גם זיקה חזקה ומשמעותית לסגנון הפאנק רוק. האיחוד המחודש של חברי ההרכב המקוריים החיה את תהליך ההקלטות.
ב-29 בספטמבר 1987, יצא האלבום "The Uplift Mofo Party Plan", והיה לאלבומם הראשון שהופיע במצעד כלשהו. על אף שהגיע למקום ה-148 בלבד במצעד ה-"Hot 200" של מגזין בילבורד, הוא נחשב כהצלחה מסוימת ביחס לשני האלבומים שקדמו לו.
אולם, במהלך תקופה זו, קידיס וסלובק החלו לפתח התמכרות קשה לסמים, מה שגרם לביצועים קלושים מצידם, ובייחוד מצידו של סלובק. הלהקה החליטה להתעלם מאיכות הביצועים והמשיכה להופיע כרגיל. התמכרותו של סלובק הובילה למותו ב־25 ביוני 1988, זמן לא רב לאחר תום מסע ההופעות שלהם באירופה. הוא נמצא מת מחוץ למלון בעיר לוס אנג'לס. ג'ק איירונס, חברו הטוב של סלובק עוד מימי התיכון, עזב את הלהקה באומרו כי הוא אינו מעוניין להיות חבר בלהקה שחבריה מתים. איירונס הצטרף ללהקת הגראנג' מסיאטל – פרל ג'אם, אך מותו של סלובק המשיך לרחף מעל לראשו, והוא עזב גם אותה.
Mother's Milk והכניסה ההדרגתית למיינסטרים (1989–1990)
בניסיון להתמודד עם מותו של סלובק ועזיבתו של איירונס, קידיס ופלי גייסו ללהקה את המתופף של להקת דד קנדיז – די. אייץ'. פליגרו ואת הגיטריסט דווין מקניט. שניהם לא הסתדרו עם פלי ועם קידיס, והוחלפו זמן קצר לאחר מכן. לעומת זאת, לזמן פעילותו הקצר של פליגרו בהרכב הייתה השפעה חזקה עיקרית אחת ללהקה: היא הובילה להגעתו של ג'ון פרושיאנטה, מכר של פליגרו, לאודישנים לגיטריסטים ללהקה. פרושיאנטה היה מעריץ צעיר ונלהב, והיה מעוניין מאוד להתקבל ללהקה. בעקבות האודישן המוצלח של פרושיאנטה, הלהקה החליטה לצרפו אליהם.
שלושה שבועות לפני תחילת ההקלטות, הלהקה הייתה עדיין חסרת מתופף, על אף מספר אודישנים שערכו. בסופו של דבר, מכר של הלהקה הפנה אותם לצ'אד סמית, שהיה מתופף מיומן. קידיס התנגד תחילה לאפשרות שייבחן, אך בסופו של דבר החליט לאפשר לו לנסות. חברי הלהקה התרשמו מנגינתו באודישן והחליטו לצרפו להרכב.
הקלטות האלבום הרביעי של הלהקה התעכבו בשל סכסוך שהיה לחבריה עם המפיק מייקל ביינהורן, שהתעקש שלנגינת הגיטרה של פרושיאנטה יינתן צליל חזק ועיקרי, הדומה לצליליו החזקים של סגנון ההבי מטאל. דרישות אלו גרמו לאי נוחות מצד פרושיאנטה, אשר נגדו את סגנון הנגינה המועדף עליו. דוגמה לנגינה זו אפשר לשמוע בשיר "Nobody Weird Like Me".
אלבומה הרביעי של הלהקה, "Mother's Milk" (חלב אם) יצא באוגוסט 1989. האלבום היה לאלבומם המצליח ביותר עד אז – נתוני המכירות היו טובים, ושירים ממנו הושמעו לעיתים תכופות ברדיו והופיעו ב-MTV. מאלבום זה יצאו לראשונה מספר להיטים למקומות הראשונים במצעדים – השיר שהוקדש ונכתב על סלובאק – "Knock Me Down", גרסת הכיסוי לשירו של סטיבי וונדר "Higher Ground", והשיר "Taste the Pain", שהפך לחלק מפסקול הסרט "אמרי לי כן". האלבום הגיע למקום ה־52 במצעד ה־"Hot 200" של מגזין בילבורד, והפך לאלבום הזהב הראשון של הלהקה. בעקבות הצלחתו של האלבום, יצאה הלהקה למסע הופעות של כ־9 חודשים בארצות הברית ובאירופה.
פרסום, Blood Sugar Sex Magik, ועזיבתו הראשונה של ג'ון פרושיאנטה (1990–1992)
בשנת 1990, עזבה הלהקה את חברת התקליטים EMI, וחתמה על חוזה הקלטות עם האחים וורנר. ריק רובין, מפיק ידוע שעבד לפני כן עם להקות ידועות כמו הביסטי בויז, סלייר ו-Run DMC, נשכר להפקת אלבומם החמישי. תהליך הכתיבה של האלבום הזה היה יצרני ופורה יותר מאשר של קודמיו.
הלהקה החלה בתהליך מתיש בן שישה חודשים של הקלטות, חזרות, כתיבה ופיתוח רעיונות חדשים. אולם, רובין לא היה מרוצה מביצוע התהליך באולפן ההקלטות הרגיל בו הקליטו, והחליט כי הלהקה זקוקה לאולפן מסוג אחר, ולכן העביר אותם לאחוזה שהייתה בבעלותו באזור. במשך השבועות הבאים, פלי, קידיס ופרושיאנטה שהו בבידוד, וכמעט ולא עזבו את האחוזה במהלך תהליך ההקלטות. לעומתם, סמית החליט שלא להתגורר באחוזה, משום שהאמין כי היא רדופת רוחות.
חברי הלהקה לא הצליחו להחליט על שם לאלבומם החדש, אך רובין החליט כי כותרת השיר מתוך האלבום "Blood Sugar Sex Magik" היא המתאימה ביותר לאלבום. על אף שהשיר לא היה סינגל, רובין האמין כי זו הכותרת הטובה ביותר שהייתה בידיהם באותו הזמן.
ב־24 בספטמבר 1991, לאחר שישה חודשי הקלטות, יצא האלבום "Blood Sugar Sex Magik". השיר "Give It Away" יצא כסינגל ראשון, ולבסוף זכה בפרס גראמי, והיה לשיר הראשון של הלהקה שהגיע למקום הראשון במצעד שירי הרוק המודרני של מגזין בילבורד. הבלדה "Under The Bridge" יצאה כסינגל אחריו, והגיעה למקום השני במצעד ה-"Hot 100" של מגזין בילבורד. דירוג זה היה לגבוה ביותר אליו שיר של הלהקה הגיע במצעד זה, והשיר הפך לאחר משיריהם המוכרים ביותר. סינגלים נוספים שיצאו מאלבום זה, "Breaking the Girl" ו-"Suck My Kiss" גם זכו להצלחה במצעדי המוזיקה. האלבום עצמו הפך לסנסציה בינלאומית, עם מכירות של מעל ל-15 מיליון עותקים, והגדלה משמעותית של קהל המעריצים של הלהקה. "Blood Sugar Sex Magik" דורג במקום ה-310 במצעד 500 האלבומים הטובים של כל הזמנים של מגזין רולינג סטון, וכשנה לאחר יציאתו, ב-1992, הגיע למקום השלישי במצעד האלבומים השנתי בארצות הברית.
מבקרים החלו להשוות את הלהקה ללהקות גדולות כנירוונה, סמאשינג פאמפקינס ופרל ג'אם. אולם, הצלחתה של הלהקה וההתמכרות לסמים החלו להשפיע על פרושיאנטה, שהחליט לפרוש ממנה במהלך מסע ההופעות שלה ביפן במאי 1992. לאחר פרישתו, שקע פרושיאנטה בהתמכרות קשה להרואין וקוקאין. המצב היה בעייתי ללהקה, מכיוון בשבוע שלאחר מכן הייתה צריכה להופיע באוסטרליה. תחילה הם שקלו לגייס את הגיטריסט זאנדר שולס, אך לבסוף החליטו לבטל את ההופעות. הגיטריסט אריק מרשל נשכר להחליף את פרושיאנטה, והלהקה המשיכה להופעתה בפסטיבל לולפלוזה של שנת 1992. בנוסף, מרשל הופיע בווידאו קליפ של השירים "Breaking the Girl", "If You Have to Ask" ויחד עם הלהקה בפרק הסיום של עונתה הרביעית של הסדרה משפחת סימפסון.
בספטמבר 1992, הלהקה ביצעה את השיר "Give It Away" בטקס הענקת פרסי MTV. הלהקה הייתה מועמדת לשבעה פרסים, מתוכם זכו בשלושה, ביניהם בפרס חביבי הקהל.
ב-24 בפברואר 1993, הלהקה, יחד עם ג'ורג' קלינטון וכוכבי ה-P-פאנק, ביצעו את השיר "Give It Away" שנית, אשר זיכה אותם בפרס גראמי הראשון שלהם באותו הערב. הופעה זו סימנה את קיצו של מסע ההופעות של האלבום והופעתם האחרונה עם מרשל. ללהקה היו תוכניות להמשיך ליצור לקראת אלבומם הבא, אך בסופו של דבר החליטו כי מרשל אינו מתאים לתוכניותיהם אלו. ג'סי טוביאס, מתופף מלהקה מקומית בלוס אנג'לס גויס להרכב. תקופת פעילותו בלהקה לא האריכה ימים, וחברי הלהקה הצהירו כי לא הייתה ביניהם כימיה נכונה. בסופו של דבר, הגיטריסט של להקת ג'יינז אדיקשן, דייב נבארו, צורף להרכב, לאחר שסירב לבקשתם הקודמת זמן קצר לאחר פרישתו של פרושיאנטה.
One Hot Minute וירידה מסוימת בפופולריות (1993–1997)
דייב נבארו הופיע לראשונה עם הלהקה בפסטיבל וודסטוק בשנת 1994. לאחר ההופעה בפסטיבל יצאה הלהקה לסיבוב הופעות קצר, במהלכו ביצעה מופע חימום ללהקת הרולינג סטונז. כלפי חוץ, נראה היה כי הלהקה התמסדה לבסוף, אך יחסיהם הפנימיים של שלושת חבריה עם נבארו החלו להתדרדר. הרקע המוזיקלי השונה שלו גרם לסכסוכים בלהקה כשהתחילו להופיע. סכסוכים אלו המשיכו גם בשנה לאחר מכן, כשיצא האלבום "One Hot Minute". האלבום יצא לאחר כשלושה חודשי עבודה בהוואי, ב-12 בספטמבר 1995, לאחר עיכובים ודחיות רבים. הלהקה הצהירה כי האלבום הוא אפל ועצוב יותר ומזכיר יותר את סגנון ההארד רוק בהשוואה לחומרים שקדמו לו. למרות ביקורות מעורבות, האלבום היה הצלחה מסחרית ונמכר בכ-5 מיליון עותקים ברחבי העולם. מהאלבום יצא הסינגל השלישי של הלהקה שהגיע למקום ראשון במצעד – הבלדה "My Friends", ובנוסף נהנתה הלהקה מהצלחתם של השירים "Warped" ו-"Aeroplane".
בנוסף לצאת האלבום, השתתפה הלהקה במספר פסקולים נוספים. הם ביצעו גרסת כיסוי לשיר "I Found Out" של ג'ון לנון כחלק מהאלבום "Working Class Hero: A Tribute to John Lennon" – מנחה לג'ון לנון. בנוסף, ביצעו גרסת כיסוי לשירם של להקת "Ohio Players" – "Love Rollercoaster", כחלק מהפסקול של הסרט ביוויס ובאטהד דו אמריקה, שיצא מאוחר יותר כסינגל.
במהלך תקופה זו חזר קידיס להשתמש בסמים, ובנוסף לו החל גם נבארו להשתמש בהם. מצבם היה כה קשה שבאחת מחזרות הלהקה, נפל נבארו על המגבר שלו בעקבות צריכת הסמים. באפריל 1998 הוצהר כי נבארו עזב את הלהקה עקב מחלוקות יצירתיות; קידיס הצהיר כי ההחלטה הייתה משותפת.
חזרתו של פרושיאנטה, Californication והחזרה למיינסטרים (1998–2001)
בשנים שלאחר פרישתו מהלהקה נודע לציבור כי ג'ון פרושיאנטה פיתח התמכרות קשה להרואין שהביאה עליו עוני, ובתקופה מסוימת אף היה על סף מוות. בסופו של דבר, הוא שוכנע לעבור השתקמות וגמילה מסמים בינואר 1998. לאט לאט, התחילו חייו של פרושיאנטה לחזור למסלולם, ותהליך הגמילה הסתיים בפברואר באותה השנה. במהלך ההתמכרות, ספג פרושיאנטה פגיעות ופצעים חמורים, שחלקם דרשו ניתוחים, כצלקות בידיים, אף שבור ושיניים שבורות שעלולות היו לגרום לזיהום קטלני.
באפריל 1998, פלי הלך לבקר את פרושיאנטה, והזמין אותו לחזור להרכב הלהקה, ופרושיאנטה קיבל את הצעתו מיד. באותו השבוע, בפעם הראשונה זה שש שנים, התאסף ההרכב המאוחד לנגן. פלי תיאר את רגע חזרתו של פרושיאנטה כ"רגע המכריע" בהיסטוריה של הלהקה. אך על אף המורל המרומם של הלהקה עקב חזרתו של פרושיאנטה, עבר זמן מה עד שהם התחילו לעבוד על שירים, בשל מצבו הפיזי והנפשי. פרושיאנטה התקשה להתרגל לנגינה בלהקה שוב, ומאחר ואיבד את כל הגיטרות שלו בשריפה בביתו, ממנה בקושי נמלט והיה לו קשה לחזור לשגרת החיים שהייתה לו לפני ההתמכרות. אך על אף הקשיים, כישרונו של פרושיאנטה לא אבד והלהקה החלה ליצור שירים חדשים. ב-8 ביוני 1999, לאחר מעל לשנה של הקלטות והפקה, יצא אלבומם השביעי "Californication". האלבום נמכר בכ-15 מיליון עותקים ברחבי העולם והפך לאלבום המצליח ביותר של הלהקה עד היום. Californication אופיין בשירים יותר מלודיים וקטעי נגינה של גיטרה, אשר היה שונה מסגנונה המסורתי של הלהקה.
מהאלבום יצאו עוד שלושה סינגלים למקומות הראשונים במצעדי הרוק המודרני: "Scar Tissue", "Otherside" ו-"Californication". בנוסף, זכה השיר "Scar Tissue" בפרס גראמי של שנת 2000 על שיר הרוק הטוב ביותר. שירים אחרים כמו "Around the World", "Road Trippin'", ו-"Parallel Universe" נכנסו למצעדי פזמונים והגיעו ל-Top 40 על אף שלא פורסמו כסינגלים.
ביולי 1999, כחלק ממסע הופעות להפצת האלבום, הופיעה הלהקה בפסטיבל וודסטוק של שנת 1999. לפני ההופעה הם נתבקשו על ידי אחותו החורגת של ג'ימי הנדריקס לבצע את אחד משיריו, ובסופו של דבר החליטו לנגן את הקלאסיקה "Fire" של הנדריקס, לה ביצעו גרסת כיסוי באלבום Mother's Milk.
בספטמבר 2000, הלהקה הייתה מועמדת לחמישה פרסי MTV, מתוכם זכו בשניים על הווידאו קליפ של השיר "Californication" אותו גם ביצעו בטקס. בנוסף, זכתה הלהקה בפרס "MTV Video Vanguard Award" שמוענק לאמנים להם השפעה עמוקה על תרבות ה-MTV.
ב-2001, הלהקה הוציאה את DVD ההופעה הראשון שלהם, "Off the Map". ה-DVD הופק על ידי מכר ותיק של הלהקה, דיק רוד, שהפיק בנוסף את הווידאו קליפים של השירים "Catholic School Girls Rule" ו-"Universally Speaking". החומר ל-DVD נלקח משתי הופעות שונות, אך רוד מיזג את השירים כך שלא הבחינו בכך.
הופעה ראשונה של הלהקה בישראל תוכננה ל-28 באוגוסט 2001, בפארק הירקון. אולם שבועיים לפני ההופעה המיועדת, הודיעה הלהקה על ביטול בואה לישראל עקב המצב הביטחוני.
By the Way (2001–2004)
בתחילת 2001 החלה הלהקה להקליט את אלבומה החדש, שהופק אף הוא על ידי רובין. האלבום יצא ב-9 ביולי 2002 בשם "By The Way". פרסומה של הלהקה עלה עם צאת האלבום, שהמשיך את דרכו המוצלחת של "Californication". האלבום זכה בארבעה כוכבים מתוך חמישה של מגזין הרולינג סטון – הוא דורג במקומות הראשונים במצעדים ונמכר במיליון עותקים כבר בשבוע הראשון לאחר צאתו.
האלבום הוא דוגמה נוספת להתנתקות הלהקה מהסגנון שהיה אופייני לה בשנות ה-80, אך למרות השינוי, קהל המעריצים של הלהקה נותר עימה. סגנון הפאנק-ראפ המסורתי של הלהקה פינה את מקומו באלבום לשירים עם מלודיות עמוקות ושקטות יותר. מהאלבום יצאו חמישה להיטים נוספים: "By the Way", "The Zephyr Song", "Can't Stop", "Dosed" ו-"Universally Speaking", ולראשונה בהיסטורית הלהקה, הגיעו שיריה לפסגות מצעדי הפזמונים ב-16 מדינות ברחבי העולם. באלבום התמקד הגיטריסט פרושיאנטה בסגנון נגינה עמוק יותר בחלק מהשירים, ובחלקם אף הוסיף נגינת קלידים. צאת האלבום לווה במסע הופעות בן 18 חודשים ברחבי העולם. בשנה הראשונה לאחר צאת האלבום נמכרו כ-11 מיליון עותקים שלו ברחבי העולם.
בנובמבר 2003, לרגל 20 שנות פעילותה, הוציאה הלהקה את אלבום האוסף הראשון שלה, שעבורו הקליטו שני שירים נוספים – "Fortune Faded" ו-"Save the Population". האלבום דורג במקום ה-18 במצעד ה-"Hot 200" של מגזין בילבורד. אולם, לאלבום צורפו שני שירים בלבד מהאלבום החדש – "By The Way" ו-"Universally Speaking", בחירה שהעלתה ביקורת על חסרונם של שירים כמו "Can't Stop" ו-"The Zephyr Song" באלבום.
מחלקו האירופאי של מסע ההופעות הופק DVD ההופעה השני של הלהקה – "Live at Slane Castle", שצולם במהלך הופעתם בטירת סליין שבאירלנד ב-23 באוגוסט 2003. בנוסף, ממסע ההופעות הופק אלבום ההופעה המלא הראשון של הלהקה – "Live in Hyde Park" שהוקלט במהלך הופעתם בהייד פארק שבלונדון. יותר מרבע מיליון מעריצים שילמו מעל ל-17 מיליון דולר כדי לצפות בשלוש הופעותיה של הלהקה בפארק, שיא בשנת 2004; ההופעה דורגה במקום הראשון ברשימת ההופעות הטובות ביותר של מגזין בילבורד לשנת 2004. בהופעה זו נוגנו שני שירים חדשים שלא נוגנו קודם כן על ידי הלהקה – "Rolling Sly Stone" ו-"Leverage of Space".
ב-6 באוקטובר 2004, סולן הלהקה אנתוני קידיס הוציא לאור את האוטוביוגרפיה שלו – "Scar Tissue". בספר מספר קידיס על חבריו, על אהבתו, על מאבקו בסמים ועל תשוקתו למוזיקה. בנוסף, מכיל האלבום חלק ממילות השירים של הלהקה, המציגים מעין היסטוריה ורקע לכתיבתו ומשמעותו של כל שיר.
Stadium Arcadium (2005–2007)
בשנת 2006 יצא לאור אלבומה התשיעי של הלהקה – Stadium Arcadium, שהופק אף הוא על ידי ריק רובין. אף על פי שהלהקה הקליטה כ-38 שירים, אותם תכננו לחלק בין שלושה אלבומים, הם החליטו לבסוף להוציא רק כ-28 מהם באלבום כפול, ואת הנותרים להוציא כB-Sides של האלבום. לאחר שחרור האלבום, הלהקה יצאה לסיבוב הופעות מצליח, בו הצטרף ללהקה ג'וש קלינגהופר, חבר ותיק של הלהקה בכלל ושל ג'ון בפרט בתור גיטריסט המשנה שלהם. לאחר סיבוב ההופעות, החליטה הלהקה לקחת הפסקה של שנתיים כדי להתאושש מהעבודה הבלתי פוסקת שלה מאז 1999.
I'm with You ועזיבתו השנייה של פרושיאנטה (2009–2019)
בהמשך דרכה של הלהקה, הגיטריסט ג'ון פרושיאנטה הוחלף ב-2009 בג'וש קלינגהופר שהיה גיטריסט המשנה של רד הוט עד עזיבת ג'ון. בראיון אמר ג'ון כי הפעם, בניגוד לעבר, הוא לא עוזב עקב חוסר נעימות, אלא כי סגנון הלהקה המשתנה אינו מתאים לסגנונו האישי, ולמוזיקה שהיה רוצה ליצור.
לאחר מכן הלהקה הפסיקה להופיע באופן זמני, כדי להקליט את אלבומה החדש שיצא ב-29 באוגוסט בשם I'm with You וב-18 ביולי יצא סינגל בשם "The Adventures of Raindance Maggie".
באפריל 2012, רד הוט צ'ילי פפרז נכנסה להיכל התהילה של הרוק אנד רול, וקלינגהופר, שהיה בן 32 באותה עת, הפך לחבר הצעיר ביותר בתולדות היכל התהילה – ושבר את שיאו של סטיבי וונדר, שנכנס בגיל 38 להיכל בשנת 1989.
ביוני 2016 הוציאה הלהקה את אלבומה ה-11 The Getaway שזכה להצלחה ונמכרו ממנו כ-2 מיליון עותקים ברחבי העולם.
ב-15 במרץ 2019 נתנה הלהקה הופעה היסטורית בפירמידות במצרים. ההופעה שודרה במקביל בשידור חי ברשתות החברתיות.
הצטרפותו השלישית של פרושיאנטה (2020 ואילך)
בדצמבר 2019, הודיעה רד הוט על עזיבתו של ג'וש קלינגהופר את הלהקה אחרי עשור, ובתוך כך גם על חזרתו של ג'ון פרושיאנטה ללהקה. הוא חזר ללהקה לראשונה מאז יציאתו ב-2009 לקריירת סולו, וזוהי הצטרפותו השלישית ללהקה לאחר שהצטרף בראשונה ב-1988 ובשנייה ב-1998.
Unlimited Love
ב-3 בפברואר 2022 פורסם הסינגל הראשון “Black Summer” כחלק מהאלבום “Unlimited Love” וב-4 במרץ 2022 פורסם השיר Poster Child גם כחלק מהאלבום "Unlimited Love” שיצא ב-1 באפריל 2022. המגזין רולינג סטון הכריז על התקליט כתקליט קאמבק ושחזור הצליל והתחושה של ימיה הגדולים של הלהקה
Return Of The Dream Canteen
ב-20 באוגוסט 2022 פרסמה הלהקה את הסינגל "Tippa My Tounge" מאלבומה החדש "Return Of The Dream Canteen", אותו פרסמה במלואו באוקטובר 2022.
רד הוט צ'ילי פפרז בישראל
הופעתה הראשונה של רד הוט צ'ילי פפרז בישראל הייתה אמורה להתקיים ב-28 באוגוסט 2001. לאכזבתם הרבה של המעריצים הישראלים, הלהקה ביטלה את הופעתה שבועיים לפני התאריך המיועד, עקב המצב הביטחוני באותם ימים.
בנובמבר 2011 פורסם לראשונה באופן רשמי כי הלהקה תופיע בספטמבר 2012 בפארק הירקון. ב-10 בספטמבר 2012 הלהקה הופיעה בפארק הירקון לעיני 50,000 צופים וזכתה לאהדה.
ב-3 בפברואר 2020 הלהקה הודיעה באופן רשמי כי היא תחזור לישראל להופעה בפארק הירקון ב-10 ביוני 2020.
ב-7 במאי 2020 הלהקה הודיעה כי ההופעה תבוטל עקב מגפת הקורונה, ונמסר מהמפיקים ב-18 במאי 2020 כי ההופעה תתקיים ב-23 ביוני 2021.
ב-26 באפריל 2021 הלהקה הודיעה שההופעה תדחה, מחברת ההפקה נמסר כי תאריך חדש לקיום ההופעה יפורסם בקרוב.
לבסוף ההופעה הייתה אמורה להתקיים בשנת 2023 אך ב-19 בנובמבר 2022 הודיעו המפיקים שההופעה מבוטלת לחלוטין "בשל אילוצי לוחות זמנים של סיבוב ההופעות הבינלאומי".
דיסקוגרפיה
אלבומים
The Red Hot Chili Peppers – 1984
Freaky Styley – 1985
The Uplift Mofo Party Plan – 1987
Mother's Milk – 1989
Blood Sugar Sex Magik – 1991
1995 – One Hot Minute
Californication – 1999
By the Way – 2002
Stadium Arcadium – 2006
I'm with You – 2011
Rock & Roll Hall of Fame Covers EP – 2012
The Getaway – 2016
Unlimited Love – 2022
Return of the Dream Canteen – 2022
סינגלים
1984: "True Men Don't Kill Coyotes", "Get Up and Jump"
1985: "Jungle Man", "American Ghost Dance", "Catholic School Girls Rule", "Hollywood (Africa)"
1987: "Fight Like a Brave", "Me & My Friends"
1989: "Knock Me Down", "Higher Ground", "Taste the Pain "
1990: "Show Me Your Soul"
1991: "Give It Away"
1992: "Under the Bridge", "Suck My Kiss", "Behind the Sun", "Breaking the Girl"
1993: "If You Have to Ask", "Soul to Squeeze"
1995: "Warped", "My Friends"
1996: "Aeroplane", "Coffee Shop", "Shallow Be Thy Game", "Love Rollercoaster"
1999: "Scar Tissue", "Around the World"
2000: "Otherside", "Californication", "Road Trippin'", "Parallel Universe"
2002: "By the Way", "The Zephyr Song"
2003: "Can't Stop", "Dosed", "Universally Speaking", "Fortune Faded"
2006: "Dani California", "Tell Me Baby", "Snow ((Hey Oh))"
2007: "Desecration Smile", "Hump de Bump"
2011: "The Adventures of Raindance Maggie", "The Monarchy of Roses"
2012: "Look Around", "Did I Let You Know, "Brendan's Death Song"
2016: "Dark Necessities", "Go Robot"
2017: "Sick Love"
אוספים
What's Hits?! – 1992
Out in L.A – 1994
Live Rare Remix Box – 1994
The Best Of Red Hot Chili Peppers – 1998
Under the Covers: Essential Red Hot Chili Peppers – 1998
Greatest Hits – 2003
I'm With You Outtakes – 2012
הופעות
DVD
Red Hot Chili Peppers – Red Hot Skate Rock – 1987
Red Hot Chili Peppers – Psychedelic Sexfunk Live from Heaven – 1990
Red Hot Chili Peppers – Off The Map – 2001
Red Hot Chili Peppers – Live at Slane castle 2003
Red Hot Chili Peppers – Live: I'm With You – 2011
אלבומים
Red Hot Chili Peppers – Live in Hyde Park – 2004
Red Hot Chili Peppers – Official Bootlegs – 2011–2013
אוספים
What's Hit's?! – 2002 (קליפים שנות ה-80)
Greatest Hits – 2003 (קליפים שנות ה-90 וה-2000)
שונות
Red Hot Chili Peppers – Funky monks – 1992 (די.וי.די המכיל את המאחורי הקלעים של יצירת האלבום Blood Sugar Sex Magik)
ראו גם
מוזיקאים שיאני מכירות
קישורים חיצוניים
מידע וכתבות
הערות שוליים
*
קטגוריה:אמני וורנר רקורדס
קטגוריה:אמני קפיטול רקורדס
קטגוריה:זוכי פרס גראמי
קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה הבריטית
קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה האמריקאית
קטגוריה:זוכי פרס הווידאו קליפים של MTV: אישים
קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה של בילבורד
קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה של MTV אירופה
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול
קטגוריה:להקות רוק אמריקאיות
קטגוריה:הרכבים ולהקות שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד
קטגוריה:להקות שהוקמו בשנת 1982 | 2024-08-29T13:06:11 |
ירמיהו | ממוזער|250px|ירמיהו על חורבות ירושלים (1844) – ציור מאת הוראס ורנה
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|ירמיה (1911) מאת בוריס שץ
שמאל|ממוזער|250px|ציור מדומין של ירמיהו הנביא באחד מארבעת מדליונים משוחזרים ומשובצים בחזית בית בנק הספנות לישראל בע"מ (לשעבר בית פ' קצמן) ברחוב אחד העם 35 בתל אביב
יִרְמְיָהוּ (או יִרְמְיָה) בן חלקיהו היה נביא וכהן שהתנבא בסוף תקופת בית המקדש הראשון ולאחר חורבנו. ירמיהו ידוע כנביא חורבן, אך חלק מנבואותיו הן נבואות נחמה. נבואותיו כלולות בספר ירמיהו והמסורת מייחסת לו גם את כתיבת ספר מלכים ומגילת איכה. ירמיהו מפורסם כגדול הנביאים אשר נבחר להנהיג את ישראל בעת הכי קשה והחזיק את נצחיותו בכל תקופת החורבן.
רקע היסטורי
תקופת פעילותו של הנביא
לפי כותרת הספר, ירמיהו החל לנבא בשנה ה-13 ליאשיהו היא שנת 627 לפנה"ס (יאשיהו עלה למלכות בשנת 639 לפנה"ס), ואילו לפי הכרונולוגיה שבסדר הדורות, השנה האחרונה של נבואת ירמיהו הייתה ה-568 לפנה"ס – שנת ג'ש"נ בלוח עברי. הוא המשיך לנבא עד לחורבן יהודה בידי הבבלים. הוא נשא את נבואותיו ביהודה, אך כמה מהן נאמרו במצרים.
תקופת נבואתו, לפי כותרת הספר, חלה בעת כהונתם של המלכים יאשיהו (639 עד 609 לפנה"ס), יהואחז (609 לפנה"ס), יהויקים (608 עד 598 לפנה"ס), יהויכין (597 לפנה"ס) וצדקיהו (596 עד 586 לפנה"ס). התייחסות לאירועים מתקופת יאשיהו, כדוגמת ריכוז הפולחן, ניתן למצוא רק בספר מלכים, ומלך יהודה הראשון שנזכר בשמו בספר ירמיהו הוא שלום בן יאשיהו (כב, יא).
ירמיהו החל להתנבא זמן קצר לאחר הנביא צפניה, והיה בן-דורו של יחזקאל. נביאים נוספים שניבאו בימיו הם נחום (סביב 612 לפנה"ס), חולדה וחבקוק (ככל הנראה גם כן סביב 612 לפנה"ס, כלומר נפילת אשור ועליית בבל).
האימפריות ששלטו על ארץ ישראל בתקופת ירמיהו
כשירמיהו החל לנבא הייתה האימפריה האשורית במגמת דעיכה, וכבר לא שלטה בארץ ישראל. עוד בתקופת יאשיהו מלך יהודה התחרו ביניהן ממלכת יהודה והאימפריה המצרית על השליטה בשטחי ארץ ישראל. בשלב מסוים השתלטה מצרים על ארץ ישראל והפכה את יהודה לממלכה גרורה שלה. על יהודה מלך אמנם יאשיהו, אך הוא היה כפוף לשלטון המצרי. לפי ספר מלכים ב, יאשיהו אף הומת על ידי מלך מצרים (כג, כט). לאחר שיהואחז בן יאשיהו מרד במלך מצרים הוא הוסר מכס המלוכה ותחתיו הומלך אחיו אליקים, המכונה גם יהויקים (כג, לג–לד).
נקודת מפנה במאזן הכוחות בין האימפריות הוא קרב כרכמיש, שהתרחש בשנת 605 לפנה"ס. קרב זה התרחש על גדות הפרת בין בבל למצרים, ובסופו נחלה מצרים תבוסה. עדות לקרב זה מצויה בספר ירמיהו (מו, א–ו), בה נושא הנביא קינת לעג על התבוסה המצרית בקרב. בעקבות הקרב, איבדה מצרים את שליטתה בארץ ישראל, ויהודה בראשות המלך יהויקים הפכה לממלכה גרורה של בבל ().
בשנת 601 ניסה נבוכדנצר מלך בבל לפלוש למצרים, וצבאו נבלם בקרב בשערי מצרים. עם זאת, יהודה נשארה כפופה לאימפריה הנאו-בבלית.
לאורך כל ימי ירמיהו שלטה בבל על ארץ ישראל. האימפריה הבבלית חדלה להתקיים רק בשנת 539 לפנה"ס, כאשר השתלט עליה כורש מלך פרס.
ירמיהו ונבואותיו בבית המקדש
על קורותיו של ירמיהו קיימות יותר ידיעות, מאשר על כל נביא אחר. ירמיהו היה "מן הכהנים אשר בענתות בארץ בנימין". ענתות הייתה עירו של אביתר הכהן, ושם ישב לאחר ששלמה הדיחו מן הכהונה. יש לשער לפיכך, שמשפחת הכוהנים אליה השתייך ירמיהו הייתה מצאצאי אביתר לבית עלי הכהן ולא מבני צדוק שהיו כהני המקדש בירושלים. ייתכן שמטעם זה ירמיהו לא גילה עניין בעבודת בית המקדש, בניגוד לנבואותיו של בן-דורו, יחזקאל שגם הוא היה כהן. ולא זו בלבד, אלא שבדומה לעמוס, הושע וישעיהו, גם ירמיהו דיבר בחריפות נגד התפיסה העממית, שבכוחם של הקרבנות לכפר על מעשים רעים ללא תשובה אמיתית.
בן דודו של ירמיהו היה חנמאל בן שַׁלּוּם, כהן מענתות (שלום היה, כנראה, אחיו של חלקיהו, אבי-ירמיהו).
ירמיהו התחיל לנבא בגיל צעיר, ובשל כך אף מיאן בתחילה להקדשתו לנביא. אברבנאלבהקדמתו לספר טוען שעקב גילו הצעיר "לא היה עדיין שלם בדרכי הלשון ובסדריו וביופי המליצה".
תפקידו של ירמיהו כנביא הוגדר בנבואת ההקדשה שלו: "לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס", ורק אחר-כך "לבנות ולנטוע". הרקב הדתי והמוסרי שעלה בלב האומה במשך הדורות הקודמים השחית אותה עד לאין מרפא, ואין תקנה אלא להרוס את המדינה ולנתוש את האומה מארצה, כדי להשיבה אל יסודות האמונה והמוסר.
ראשית ימי נבואתו
מראשית פעולתו הנבואית השניא ירמיהו את עצמו על כל סביבותיו. יחיד הוא בכך בין הנביאים. יותר מכל הנביאים הוא "איש ריב ואיש מדון לכל הארץ". אויביו מקללים אותו, והוא מקלל את אויביו; הוא הנביא היחיד בין הנביאים המקלל אויבים אישיים. דבר זה מתגלה כבר בראשית דרכו כנביא, בעודנו בענתות: בני עירו אסרו עליו את הנבואה ואיימו עליו בעונש מוות, ואף אחיו ובית אביו הצטרפו לשונאיו ורודפיו. כל אלו גרמו לירמיהו להפנות תלונה ראשונה על הרדיפות שנרדף ולהתפלל שיראה בנקמת ה' בשונאיו.
מסתבר שבשל הרדיפות שרדפוהו בענתות עקר משם והשתקע בירושלים בעודנו צעיר. אך גם שם לא ניצל משנאה ורדיפות. הציווי לא לשאת אשה ולא ללדת ילדים בא לו ככל הנראה כשהיה עדיין צעיר וחפץ לשאת אשה, ובאותם הימים כבר ישב בירושלים. ירמיהו הצטווה גם שלא לקחת חלק בחיים החברתיים של שכניו, וזאת כדי שישמש אות ומופת לחורבן הממשמש ובא. כל אלו תרמו, מעבר לסיבה העיקרית שהיא נבואותיו הקשות, להשניאו על כל יודעיו. לא ידוע ממה התפרנס ירמיהו בעת ישיבתו בירושלים, שהרי כנראה לא היה מקבל מתנות בשכר הנבואה כמנהג הנביאים שהנבואה אומנותם. עם זאת, הייתה לירמיהו סיעה של אוהבים בעיר, וייתכן שהללו פרנסוהו.
חמש שנים לאחר שנתקדש ירמיהו לנביא, בשנה ה-18 ליאשיהו, אירע המאורע הגדול של מציאת ספר התורה במקדש, מאורע שהביא לברית יאשיהו וטיהור הארץ מעבודה זרה תוך הריסת הבמות. אולם מאורע זה לא נזכר במפורש אצל ירמיהו. יאשיהו העדיף לפנות לחולדה על פני ירמיהו בתקווה שאישה תתן נבואה מרוככת יותר.דעת רב שילא ב אין ספק אמנם שירמיהו שמח על הרס הבמות שהיו שנואות עליו, ייתכן גם שקרא בערי יהודה ובחוצות ירושלים לשמוע ולקיים את דברי הברית הזו של יאשיהו, אך בעיניו לא הייתה ברית חדשה זו אלא חידושה של הברית הישנה שכרת ה' עם העם בעת יציאת מצרים, על התנאי העיקרי שבה: "והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים".
בעת ההיא, אלו ששנאו ורדפו אותו היו אנשים פרטיים, אך החל מראשית מלכותו של יהויקים, הוא הפך ל"אויב העם" ורודפיו היו עתה השרים והמלך. בראשית ימי יהויקים, היו חייו זמן-מה אף בסכנה. אחרי נבואת-הפורענות האיומה שניבא בתופת, וחזר עליה בחצר בית ה', הכה אותו פשחור בן אמר, נגיד המקדש, ונתן אותו "על המהפכת"(בית אסורים). אחרי נבואת-חורבן אחרת בחצר-המקדש, הכהנים, הנביאים והעם תפסו אותו ורצו לשפטו משפט מוות, אבל השרים וחלק מהעם הגנו עליו, ובפרט הגן עליו אחיקם בן שפן, והוא לא הומת. החל מהשנה הרביעית של יהויקים נלווה אל ירמיהו ברוך בן נריה, שהיה ממשפחת שרים נכבדה, ככל הנראה מסופרי המלך, והוא הופך להיות לסופרו וידידו הנאמן של ירמיהו.
ממוזער|250px|ירמיהו מנבא ובן נריה מעתיק את נבואותיו במרץ. תחריט מאת גוסטב דורה
בשנה הרביעית ליהויקים (ניסן 603 – אדר 604), "היא השנה הראשונה לנבוכדראצר השני", כינס ירמיהו את נבואות הפורענות שלו וכתב אותן על ספר. מסתבר שדבר זה היה לאחר קרב כרכמיש, בו הובסו שרידי הכוח האשורי והכוח המצרי שחש לעזרת אשור, ולאחר הכתרתו של נבוכדנאצר. באותה שנה השמיע הנביא את דעתו, על כך שנבוכדראצר עתיד להטיל את שלטונו על ארץ יהודה ורחבי קדמת אסיה; את המוצא היחיד להצלת האומה הוא ראה בכניעה מרצון לבבל, השקפה שלה נשאר נאמן עד הסוף.
לאחר קרב כרכמיש
קרב כרכמיש, שבו הוכה צבאו של פרעה נכו השני ובבל הפכה ליורשת של ממלכת אשור, פתח פרק חדש בפעולתו הנבואית של ירמיהו, הן מבחינת תוכנה והן מבחינת פרסומה. מתחילת פעולתו הכריז ירמיהו על חורבן יהודה ביד אויב נורא שיבוא מארץ צפון, אך הוא לא פירש את שמו של אותו אויב. והנה, ניצחונו של נבוכדראצר היה סימן לאמיתות נבואותיו הקודמות של ירמיהו לא רק בעיני הנביא עצמו, כי אם גם בעיני בני דורו, והדבר אך עודד את הנביא לפעילות מיוחדת. לאור זאת יש להבין את העובדה שירמיהו בחר לכנס בכתב את נבואותיו הקודמות: באותה שנה (605 / 604) הכתיב ירמיהו לברוך, שהצטרף אליו לשמש כסופרו, את נבואותיו הקודמות כדי שיקרא אותן באוזני העם, למען ישמשו לו עדות והתראה. משעה זו ואילך דיבר ירמיהו במפורש על נבוכדראצר כ"עבדו" של ה', וכמי שהופקד על ידי האל כמטה זעם לענוש את יהודה ואת הגויים שכניה. שבעים שנה עתיד להימשך לפי ירמיהו שעבודם של יהודה והגויים לבבל, אך לאחר מכן תבוא פקודתה של בבל ואף היא תחרב.
באותו זמן עשה הנביא שני מעשים סמליים: הוא משקה את הגויים כוס של יין החֵמה כדי לסמל את חורבנם, והוא שובר בקבוק של חרס בגיא בן הינום לעיני זקני העם וזקני הכוהנים, ומכריז שכך ישברו העם והעיר מפני התועבות שבגיא בן הינום. לאחר מכן הוא בא ומכריז בחצר המקדש על החורבן העתיד לבוא על העיר והמדינה כולה. בעקבות מעשה זה שם פשחור את ירמיהו אל "המהפכת", ומשיצא הנביא מן המהפכת למחרת היום, חזר והכריז על גלות האומה לבבל והוסיף והכריז עונש קשה לפשחור, שגם הוא היה נביא.
בשנה החמישית ליהויקים קראו צום במקדש. הרקע לכך היה, ככל הנראה, יציאתו של נבוכדנאצר בסיוון 604 למסע לסוריה וארץ ישראל ("ארץ ח'תו"), וכיבושה של אשקלון בחודש כסלו באותה שנה, כיבוש שגרם ככל הנראה זעזוע בחצרו של יהויקים. ירמיהו עצמו לא יכול היה לבוא למקדש מסיבה בלתי ברורה (לפי יר' לו,ה הוא היה "עצור", ופירושה של מילה זו אינה ברורה, אך רש"י מפרש "כלוא"). אך במקומו בא ברוך סופרו למקדש, והוא קרא, תחילה באוזני העם ואחר-כך באוזני השרים, את נבואות המגילה שכתב ירמיה. הדברים שקרא ברוך עשו רושם רב על השומעים, ולבקשת השרים מסר להם ברוך את המגילה על מנת שיקראוה בפני המלך. אולם יהויקים המלך קרע את המגילה והשליכה לתוך האח הבוערת לפניו בבית החורף, וגם שלח לתפוש את ירמיהו ואת ברוך, אלא שהם הצליחו להסתתר מפניו. ירמיהו הכתיב לברוך על מגילה חדשה את הנבואות הקודמות, ועל אלו הוסיף גם אחרות.
משנכנע יהויקים לפני נבוכדראצר לא העז עוד לגעת בירמיהו, והנביא חזר לפעול. כך למשל, הביא הנביא את בני רכב אל אחת מלשכות המקדש על מנת להדגים לעם את ההבדל בינם – הדבקים במצוות אביהם לא לשתות יין, לבין העם שלא נשמע לקול ה' (ירמיהו, פרק לה; בפרט פסוק יא: "וַיְהִי בַּעֲלוֹת נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶל-הָאָרֶץ וַנֹּאמֶר בֹּאוּ וְנָבוֹא יְרוּשָׁלִַם מִפְּנֵי חֵיל הַכַּשְׂדִּים וּמִפְּנֵי חֵיל אֲרָם וַנֵּשֶׁב בִּירוּשָׁלִָם" – מסתבר שזה היה סמוך להשתעבדות יהויקים לבבל).
ימי צדקיהו
בימי צדקיהו עלה ירמיהו לגדולה. צדקיהו דרש בו, בעצמו או בידי שריו. אך יחסו של צדקיהו אל ירמיהו הוא כמו היחס שהיה לחזקיהו כלפי ישעיהו: הוא מכיר בירמיהו כנביא ה', ועם זאת הוא אינו יכול לכוון את מדיניותו על פי עצת ירמיהו. בשנה הרביעית לצדקיהו שלח ירמיהו "מוסרות" למלכי אדום, מואב, עמון, צור וצידון בידי שליחיהם שבאו לירושלים על מנת לתכנן מרד נגד בבל, בהזהירו אותם לשאת את עולה של בבל בסבלנות עד שיבוא הקץ לשלטונה של בבל. המרד לא יצא לפועל, וכדי לפייס את נבוכדראצר שלח צדקיהו משלחת לבבל. צדקיהו גם איפשר לירמיהו לצרף מסר מצדו לגלות יהודה שהוגלתה עם יהויכין לבבל: המסר של ירמיהו אליהם היה, שישתקעו בארץ גלותם ויחכו בסבלנות לגאולתם שתבוא לאחר שבעים שנה, ולהזהירם שלא יתפתו להאמין לנבואות השקר המבטיחות להם גאולה מהירה ומעוררת אותם למרוד בנבוכדראצר.
את הרקע לתקוות בקרב הגולים להפלת נבוכדראצר יש, כנראה, לקשור לניסיון למרד בנבוכדראצר בשנת 595–594 לפנה"ס, המתועד בכרוניקות הבבליות, בו השתתפו "[פקידים בכירים] רבים". ממרד זה נשאר הד נוסף מתעודה בה נרשם סיכום מגזר הדין שהוטל על אחד הפקידים הללו – Babu-ahhe-iddina – על שהפר את שבועת נאמנותו כפקיד; הוא נידון למות, ונחלתו – האדמות שקיבל אביו בשעתו כמענק מנבופלאסר ליד בורסיפה – הוחרמה. מרד זה אירע שלוש שנים לאחר גלות יהויכין (598–597 לפנה"ס).
תנועת המרד מצאה תומכים נלהבים בנביאים שעסקו בנבואה כמקצוע, קצתם בירושלים וקצתם בגלות בבל. הם הלהיבו את העם בהבטחות שעוד מעט תבוא מפלתה של בבל, והגולה עם המלך השבוי יכניה בראשה תשוב לירושלים. ירמיהו נלחם כל ימיו בנביאי השקר הללו, והם מצדם נלחמו בו בירושלים וגם במכתבים ששלחו מן הגולה אל השלטונות בירושלים. אחד מהם, חנניה בן עזור מגבעון, ניבא במקדש לפני העם שבעוד שנתיים יבוא השחרור מעול בבל, וכסמל לשבירת עול בבל שבר את מוטת העץ שנשא ירמיהו על צווארו. ירמיהו חשד בנבואת חנניה שהיא נבואת שקר, אבל הוא לא יכול היה להכחישה, שהרי אפשר שה' ניחם על הרעה. אולם אחר-כך באה לו נבואה לעשות מוטת ברזל תחת המוטה ששבר חנניה, וחנניה מת באותה שנה (בשנה הרביעית לצדקיהו) כפי שניבא ירמיהו.
בשנה הרביעית למלכות צדקיהו נסע מלך יהודה לבבל להתייצב בפני נבוכדראצר, ועמו נסע גם השר שריה אחיו של ברוך סופרו של ירמיהו. הנביא ניצל הזדמנות זו ונתן ביד שריה מגילה ובה נבואת פורענות על בבל, תוך בקשה ששריה יקרא בבואו לבבל את המגילה, ולאחר מכן יקשור אותה לאבן וישליכנה לנהר פרת לסמל, שכך תשקע בבל ולא תקום עוד.
לבסוף פרץ המרד ונבוכדראצר עלה עם חילו על ירושלים. הנביא הזהיר את צדקיהו שמלך בבל יכבוש את העיר, אך מלך יהודה סירב לשמוע לקולו, משום שהמצרים יצאו נגד הבבלים והתחדשה התקווה ביהודה לתשועה על ידי המצרים. הצבא הבבלי אכן הסיר את המצור מעל ירושלים על מנת לצאת נגד המצרים, ובירושלים רבתה השמחה והתקווה שהבבלים לא ישובו לצור על העיר. צדקיהו פנה אל ירמיהו כדי שיתפלל אל ה' שיציל את ירושלים, אלא שהנביא הגיב על כך בנבואת פורענות המנבאת שהמצרים עתידים לשוב לארצם ושהבבליים יחדשו את המצור על העיר. באותה שעה הפרו עשירי ירושלים את הברית שכרת צדקיהו עם העם לשחרור בני העם שהשתעבדו לחוב והפכו לעבדים, ומשסר האיום הבבלי חזרו עשירי ירושלים והחזירו משוחררים אלו לעבדות. על כך הגיב הנביא בתוכחה קשה.
באותו הזמן התנסה הנביא באירוע אישי קשה: הוא יצא מירושלים ללכת לארץ בנימין, אך בשער בנימין נתפס בהאשמה שהוא בוגד בעמו ותומך בבבלים; הוא הובא אל השרים שהכוהו ושמו אותו בבית הכלא. רק לאחר ימים רבים שוחרר משם בפקודת המלך, אך הושאר במעצר בחצר המטרה. אך גם שם לא הייתה לו מנוחה: לשרים נודע שגם במאסרו ממשיך ירמיהו לייעץ להיכנע לכשדים, ואף לקרוא לחיילים לערוק אישית ("ליפול אל הכשדים"), והם דרשו מהמלך להמית את הנביא מאחר שהוא "מרפה את ידי אנשי המלחמה הנשארים". (חותמות הנושאות את שמם של שניים מן השרים, גדליהו בן פשחור ויהוכל בן שלמיהו, התגלו בחפירות בעיר דוד). צדקיהו נאלץ להיכנע לשרים, והם הטילו את ירמיהו לבור טיט טובעני, שם היה מת וודאי מחולשה ורעב, אלמלא אחד מעבדי המלך, עבד כושי סריס, שדיבר אל לבו של צדקיהו וברשות המלך הוציא את ירמיהו מן הבור והחזירו לחצר המטרה.
המלך לקח את ירמיהו מחצר המטרה בסתר על מנת לבקשו לשאול בדבר ה'. אך הנביא חזר וייעץ למלך שימסור את עצמו ביד הכשדים. לצדקיהו לא היה האומץ לעשות זאת, אך הוא ביקש מירמיהו שישמור בסוד את דבר הפגישה ביניהם.
ממוזער|דמותו של ירמיהו או עזרא בציור מהמאה ה-3
לבסוף נכבשה ירושלים על ידי הבבלים ובעקבות כך באו החורבן והגלות. כשראה צדקיה כן, יצא לברוח במחילה שהובילה ליריחו עם בניו (מערת צדקיהו), אך הם נתפסו בידי נבוזראדן והוסגרו לידי נבוכדנצר. נבוכדנצר שאל אותו באיזה דין הוא רוצה למות, על שמרד במלך או על שנשבע בה' לשקר. צדקיהו ביקש להיהרג לפני בניו שלא יראה במותם ובניו ביקשו גם הם שלא לראות במות אביהם. נבוכדנצר הרג את בניו וניקר את עיני צדקיהו.
לאחר חורבן ירושלים
משנודע לבבלים שירמיהו התנגד למרד, שחררוהו מן השבי ונתנוהו בידי גדליה בן אחיקם, אך הוא בחר לשבת בתוך העם. חודש לאחר נפילת ירושלים הגיע לעיר נבוזראדן, שר הטבחים, ובידו פקודה מנבוכדראצר להתנהג בחסד עם הנביא. נבוזראדן מצא את הנביא כשהוא אסור באזיקים בתוך העם המובלים לגלות לבבל. נבוזראדן פיתח את אזיקיו והזמינו לבוא עמו לבבל כאורחו או ללכת באשר יחפוץ. ירמיהו החליט ללכת אל גדליהו, שבינתיים הקים במצפה מרכז לשארית העם. כשנרצח גדליהו, ניגשו אל הנביא שרי החיילים שנמלטו מחרב הבבלים וביקשו ממנו שיגיד להם בשם ה' האם לרדת למצרים, תוך שהבטיחו לו בשבועה שימלאו אחר דבריו. מקץ עשרה ימים מסר להם בשם ה' שיישארו בארץ ולא ירדו למצרים, אבל הם לא שמעו לו, אלא לקחו את כל שארית העם וגם את הנביא ואת ברוך הסופר וירדו למצרים.
מפעולותיו של הנביא במצרים נמסרו שני עניינים: מעשה סמלי שעשה בפתח בית פרעה בתחפנחס, כדי לסמל את מפלת מצרים ביד נבוכדנאצר, ותוכחה שאמר ליהודים הפליטים במצרים על שדבקו בעבודה זרה, ובפרט עבודת מלכת השמים בידי הנשים. ייתכן שגם את נבואתו השנייה על מפלת מצרים ניבא הנביא במצרים קרוב לשנת 568 לפנה"ס, השנה בה נלחם נבוכדראצר נגד מצרים; הנביא היה אז כמעט בן 75 שנה.
פטירתו וקבורתו
זמן פטירתו של ירמיהו ומקום מיתתו אינם מופיעים בתנ"ך.
רש"י בירמיהו כתב "'כי אם פליטים', ירמיהו וברוך חזרו משם שהגלם נבוכדנאצר כשנתנה ארץ מצרים בידו בעשרים ושבע למלכו (יחזקאל כט), כך שנויה בסדר עולם (פרק כו). דהיינו, שירמיה וברוך לא נשארו במצרים עד יום מותם, אלא הוגלו משם ע״י נבוכדנצר. וכן כתב האברבנאל (בהקדמתו ליחזקאל) כי כאשר נבוכדנאצר כבש את מצרים הגלה את היהודים ובתוכם ירמיהו וברוך בן נריה לבבל.
אבל בתוספות (בבא בתרא טו. ד"ה פ"ה) כתבו 'ולא מצינו שחזר יותר לארץ ישראל', ונראה שלדעתם נשאר במצרים.
האר"י כתב שנקבר בחצר המטרה. המערה והקבר בה תוארו על ידי עולי רגל יהודיים שהגיעו לעיר, כגון הקראי שמואל בן דוד שביקר בעיר בשנת 1641.
אגדות אחרות ממקמות את הקבר במצרים. על פי אגדות אלו, נרצח על ידי יהודי מצרים לאחר שהוכיחם. כיום ישנו קבר ליד קהיר המזוהה כקברו של ירמיהו. אגדה אחרת מספרת על כך שאלכסנדר מוקדון הוציאו מקברו, וקבר אותו באלכסנדריה לפני בנייתה, לשמירה על העיר.
גישתו הנבואית של ירמיהו במסגרת הנבואה הקלאסית
שמאל|ממוזער|250px|ירמיהו, כפי שמופיע במנורת הכנסת
משעת הקדשתו לנבואה הופקד ירמיהו "עַל-הַגּוֹיִם וְעַל-הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ". אולם, את עיקר נבואותיו תפסה שאלת השואה העתידה לבוא – האם האסון יכלול גם את יהודה, והאם קרוב או רחוק הוא? – ואילו בשאלה האחרונה, "לבנות ולנטוע", המעיט לעסוק. שני חזונות שצורפו לחזון ההקדשה, "חזון מקל השקד" ו"חזון הסיר הנפוח", הבהירו לו שהאסון אכן קרוב מאוד, ושיפגע גם ביהודה, וכי מדובר באויב שיבוא מצפון. אלא שטיבו של אויב זה התבהר לירמיהו רק מקץ 21 שנים, בשנת 605, לאחר קרב כרכמיש: אויב זה הוא נבוכדנאצר. אלא שאז התחוללה גם תמורה מסוימת במבט ההיסטורי של נבואות ירמיהו: חלף התאוריה של "מטה הזעם" שהודגשה בנבואות ישעיהו, תאוריה שהציבה את ירושלים ויהודה במרכז ההיסטוריה העולמית, הציגו נבואותיו של ירמיהו גם תפיסה שבה הצטייר נבוכדנאצר כשליחו הזמני של אדון ההיסטוריה, לא רק על מנת להעניש אלא על מנת להבטיח את שלום העולם. מסקנתו של ירמיהו היא, שעל יהודה להשתלב במערכת חדשה זו ולהיכנע למלך בבל, שכן זהו רצון האלוהים. בו בזמן הוא חזה את המלכתו של "צֶמַח צַדִּיק" מבית דוד: "וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח וְזֶה-שְּׁמוֹ אֲשֶׁר-יִקְרְאוֹ ה' צִדְקֵנוּ". בנבואות אלו אין, אפוא, היבט אסכטולוגי כלשהו לא בנבואה שבפרק כז, המדברת על כניעה לבבל, ולא בנבואת צמח צדק.
רק במגילת הנחמה (פרקים ל–לא), שנחתמה כנראה אחרי החורבן, חזר ירמיהו שוב להדגיש את התפיסה הלאומית. ופתח פתח לסיכויי התשועה האסכטולוגית: "עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ. כִּי יֶשׁ-יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל-ה' אֱלֹהֵינוּ". אלה דברי ניחומים שאין להם זמן קבוע. לידי שיא רגשי מגיעים דברי הנחמה כשהם נאמרים לרחל המבכה על בניה. בדברי הנחמה הללו מצטיירת הגאולה העתידית כהחזרת עטרה ליושנה, שיבת בנים לגבולם, יישוב הארץ, חידוש השמחה העממית בכל עונות השנה, וחידוש העלייה לרגל. בנבואה אחרת מדובר על חידוש מלכות בית דוד. לא נאמר שם דבר על יחסו של מלך העתיד לגויים, מלבד: "אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ".
אל היסודות הללו המדברים על שיקום, מצטרפים יסודות אוטופיים מובהקים, בעלי אופי רוחני מובהק: בדברו על חידוש הברית בין ה' לישראל מדגיש ירמיהו, שהברית תהיה כתובה על לבם ותהיה מבוססת על אהבה ועל רגשות הלב, שלא כברית הראשונה שהייתה כתובה רק על לוחות אבן. ומבוססת חיובים משפטיים, דעת ה' תהיה לקנין כללי: "כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם". ירושלים תהיה אז "כִּסֵּא ה'", וכל הגויים יקוו לשם ה' בירושלים. אולם הזמן בו יקרו דברים אלה אינו קבוע: יהיה זה "בָּעֵת הַהִיא", "בַּיָּמִים הָהֵמָּה", "בַיּוֹם הַהוּא" וב"יָמִים בָּאִים". הווה אומר: אין ביכולתו של הנביא ירמיהו לקבוע זמן המאורעות הללו.
בין היתר ירמיהו מגנה את הרואים בפולחן הקרבנות ערך כשלעצמו, וקורא שהתיקון האמיתי הוא בתיקון הלב והמעשים, בנבואותיו הוא לא מדגיש את חשיבות המקדש ואף בחזון הגאולה שלו יש רק רמזים ספורים לחידוש הפולחן.יאיר הופמן, מבוא לירמיהו – מקרא לישראל, עמוד 82 במערכת כזאת יהיה גם לפולחן ולסמליו מעמד משני, כדבריו "וְהָיָ֡ה כִּ֣י תִרְבּוּ֩ וּפְרִיתֶ֨ם בָּאָ֜רֶץ בַּיָּמִ֤ים הָהֵ֙מָּה֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה לֹא־יֹ֣אמְרוּ ע֗וֹד אֲרוֹן֙ בְּרִית־יְהֹוָ֔ה וְלֹ֥א יַעֲלֶ֖ה עַל־לֵ֑ב וְלֹ֤א יִזְכְּרוּ־בוֹ֙ וְלֹ֣א יִפְקֹ֔דוּ וְלֹ֥א יֵעָשֶׂ֖ה עֽוֹד".
ראו גם
ישעיהו
ברוך בן נריה
לקריאה נוספת
מיכאל אביעוז, נבואתו של ירמיהו, תל אביב: ספריית האוניברסיטה המשודרת, הוצאת משרד הביטחון, תשס"ה–2005
יאיר הופמן, ירמיה, סדרת "מקרא לישראל", ירושלים: הוצאת מאגנס ותל אביב: עם עובד, 2001
צבי אדר, ירמיהו הנביא, תל אביב: גומא, תשל"ב–1972
בנימין לאו, ירמיהו – גורלו של חוזה, תל אביב: ידיעות ספרים, 2010
זאב ויסמן, מושיעים ונביאים:שני פניה של הכריזמה במקרא, תל אביב: הילל בן חיים – הקיבוץ המאוחד, 2003. פרק ט' ירמיהו, מנביא חורבן לנביא גאולה, עמ' 161–167
קישורים חיצוניים
טקסט מלא באתר ויקיטקסט
מאמרים על ירמיהו, אתר דעת.
הרב דוד סבתו, שיעורים בספר ירמיהו, באתר תורת הר עציון
תאריכים בספר ירמיהו, אתר ארגון נוער חובב תנ"ך (נח"ת).
מיכאל אביעוז, בין תשובה לגאולה בספר ירמיהו , דף שבועי של היחידה ללימודי יסוד ביהדות בפקולטה למדעי יהדות באוניברסיטת בר-אילן.
חיים מזר, התיארוך בספר ירמיהו, אתר הידען, 17 בפברואר 2007.
ירמיהו: האדם והשליח, נושאים בספר ירמיהו
יוספה רחמן, ירמיהו א ואורות הכרך: חקר ויטלי ותנובתו הפרשנית
רוני גולדשטיין על 'חיי ירמיהו'
הערות שוליים
*
קטגוריה:נביאים בתנ"ך
ירמיהו
קטגוריה:כהנים בתנ"ך
קטגוריה:אישים בתנ"ך שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:בית עלי
קטגוריה:יהודי המאה השישית לפנה"ס
קטגוריה:יהודי המאה השביעית לפנה"ס
קטגוריה:ירמיהו | 2024-10-06T08:08:12 |
הנבואה הקלאסית בישראל | במונח הנבואה הקלאסית בישראל מקובל לתאר את הנביאים שכתביהם נשתמרו ונכנסו לתוך התנ"ך כספרי נבואה – ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, וחלק מהתרי עשר, בניגוד לנביאים הקדומים יותר כגון אליהו או שמואל שלא הותירו נבואות בכתב או נביאים מאוחרים שלא נכנסו לתנ"ך. הגדרה זו אינה רק הגדרה מקרית, והיא מעידה על אופיים ועל קו מהותי שמייחד נבואה זו.
הסיבות לצמיחת הנבואה הקלאסית
הנבואה הקלאסית הופיעה בישראל באמצע המאה ה-8 לפנה"ס. את הסיבות לצמיחתה ולנושאי הטפותיה יש לחפש על רקע התהליכים המדיניים בזירה הבינלאומית מחד גיסא ועל רקע התהליכים החברתיים-כלכליים בישראל מאידך גיסא.
הגורם החברתי-כלכלי
צמיחתה של המלוכה בישראל הובילה לעליית אריסטוקרטיה חברתית חדשה, לא פטריארכלית, של אנשי הממסד המלכותי, אריסטוקרטיה שחברה אל האריסטוקרטיה של בעלי רכוש קרקעי גדול שצמחה החל מראשית תקופת ההתנחלות. במקביל לכך הלך והתעצם בישראל תהליך הקטבת הרכוש, התעשרותה של האריסטוקרטיה על חשבון מצבה הכלכלי המתדרדר של דלת העם שהיוותה את רובו של העם. וכאשר על הלחצים הכלכליים הרגילים נוספו גם אלו שמקורם במלחמות, ובעתות שלום - בצרכי הביטחון לנוכח האיומים החדשים מהחוץ, הלך הלחץ על השכבות הנמוכות והפך יותר ויותר לבלתי נסבל. אם בימי שלמה המלך הייתה תקופת רגיעה מסוימת לאחר המלחמות של מלכות דוד, הרי שמימי רחבעם, ובמיוחד מאז פילוג המלוכה הפכה המלחמה להיות תופעה נפוצה. מלחמות ארם נמשכו למעלה ממאה שנים, ונעשו כבדות יותר החל מימי אחאב (871/0 – 852/1) ונסתיימו רק בימי ירבעם בן יואש (748-784); אלא שאז הופיע איום חדש על יהודה וישראל מצד אשור. מלחמות ארם לא היו מלחמות כיבוש והתבססות אלא מלחמות דלדול כבדות ויגעות שרוששו את העם. על ההרג, הפציעה של גברים, והשבי, נוספו פגעי מלחמה בצורת הרס היבולים ואי-יכולת לעבד את השדות, ועל אלו נוספו פגעי טבע כמו בצורות. כל אלו הביאו לכך שהמונים הוכרחו למכור את אדמתם או בתיהם, ולשעבד את גופם ומשפחותיהם למלווים תקיפים, בעוד המעמד האריסטוקרטי הולך ומתעשר על חשבונם. ובעוד המוני העם הולכים ומתדלדלים, הולך המעמד העליון ומתנוון מתוך חיי עושר מופרז וחיי הוללות. קלקלה זו פגעה גם באפרים וגם ביהודה, ועל רקע התיסכול הכלכלי-חברתי בקרב המגזר החברתי הנחות יותר בכפרים ובערים כאחד מופיעים נביאי המחאה החברתית הגדולים כמו עמוס.
לא מקרה הוא שעמוס, מראשוני נביאי הכתב, הפנה את ביקורתו על עיוותיה החברתיים והדתיים של חברת השפע בישראל בראשית המאה ה-8. דברים ברוח זו ניתן למצוא גם אצל ירמיהו:
הגורם המדיני
הגורם השני לעליית הנבואה היה התגברות התסכול בקרב כל שכבות העם מאי-התגשמות התקוות והציפיות המדיניות לשבת בשלום ובנחת בארץ לנוכח מצבו המדיני המתדרדר של העם. הנבואה הקלאסית צמחה באמצע המאה ה-8 בעת ובעונה אחת עם עליית האימפריה האשורית, ואין הדבר מקרה. במאה הזו למד עם ישראל להכיר מקרוב את כוחו ואימתו של האימפריאליזם האשורי של תיגלת-פלאסר ג' ויורשיו - מלכי בית סרגון, שבלע את העמים הקטנים ושׂם קץ לתקוותיהם ושאיפותיהם. האומות הקטנות שנאבקו עד עתה זו עם זו על מקומן ומעמדן, ניצבו עתה חסרות אונים מול המעצמה האדירה, האריה משמיד העמים. עד עתה נאבק עם ישראל, כמו עמים אחרים, לא רק על קיומו, כי אם גם על ביצור גאונו ושאיפותיו הלאומיות. ואילו מעתה ואילך, עם התעצמותה של האימפריה האשורית, העולם כולו נתון היה תחת המגף של אימפריה אחת שהניסיון לנצחה נראה אווילי, השיקולים הלאומיים לא היו קיימים עוד, וגורל משותף נשקף לכל עמי העולם. שינויים אלו, והתסכול המדיני שנוצר בעם מאי-התגשמות התקוות והציפיות הלאומיות, הם המהווים אחד משני הגורמים להופעת הנבואה הקלאסית.
הנביאים הגדולים צצו ועלו בשעות גורליות לעם ישראל ולעולם כולו. עמוס ניבא ערב עלייתו של תיגלת-פלאסר ג'; ישעיהו ניבא בעת שיאה של האימפריה האשורית, תקופת המלכים מבית סרגון; ירמיהו התחיל לנבא בתקופת עלייתה של האימפריה הבבלית, ואילו ישעיהו השני בתקופת עלייתה של האימפריה הפרסית. ישעיהו פיתח את הרעיון של אשור כמטה זעמו של האל; ירמיהו הרחיק לכת וקרא לנבוכדנאצר: "נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל עַבְדִּי", ואילו ישעיהו השני הרהיב עוז לקרוא לכורש "משיח ה'".
המציאות הפוליטית-החדשה הזו הציגה בפני הנביאים הקלאסיים שאלה תאולוגית חמורה: הכיצד הפקיר ה' לא רק את עמו אלא את העולם כולו ואיפשר לעם כמו אשור להשתלט על העולם? כיצד יש להסביר את התהפוכות המדיניות הגלובליות הללו - תחילה עלייתה של האימפריה האשורית, אחריה - עליית האימפריה הבבלית, ולבסוף - עליית האימפריה הפרסית? כללית, הנביאים הקלאסיים נתנו תשובה אחת לכך: זוהי הדרך בה מעניש ה' לא רק את עמו אלא גם את העמים האחרים על חטאיהם. אך מעבר לעקרון כללי זה קיימים הבדלים בפרשנות הנביאים הקלאסיים לתופעה זו.
נבואה מנטית
הפרשנות והתפיסה ההיסטוריוסופית של הנביאים הקלאסיים
את תרומתם של הנביאים הקלאסיים ליצירה הרוחנית של עם ישראל יש לראות בשלושה תחומים: תורת הערכים שלהם - היינו השקפותיהם על הדת, הפולחן והמוסר; השקפתם ההיסטורית – היינו תפיסותיהם בכל הנוגע לעברו של עם ישראל, מעמדו בין העמים, וגורלו בהיסטוריה; והשקפותיהם הנבואיות-אסכטולוגיות - היינו חזונם לגבי העתיד.
תורת הערכים של הנביאים
הנביאים הקלאסיים היו הראשונים שהציגו את תורת עליונות המוסר. הם הביעו את הרעיון, שהדרישה הדתית האמיתית שהאל דורש מן האדם היא לא פולחנית אלא מוסרית. גישה זו שוללת את עליונות הפולחן ורואה בטוב המוסרי את הגשמת רצונו של האל בארץ. תפיסה זו הובעה לראשונה על ידי עמוס, ואחריו הביעו אותה ישעיהו, מיכה, ירמיהו, ישעיהו השני, וזכריה (א-ח), ובסגנון מיוחד היא מופיעה גם אצל הושע. גם בדברי הנביאים האחרים שלא הביעוה במפורש, רישומה ניכר, והיא הפכה במשך הזמן לאידיאה יסודית של האמונה הישראלית.
אמנם, האידיאה של האחריות המוסרית הלאומית המוטלת על עם ישראל, וכן האידיאה שהאל יעניש את העם בשל שחיתותו המוסרית, מופיעות כבר ברבדים הקדומים יותר של המקרא, ומקורם קדום יותר מן המאה ה-8 - כך ביטויים אלו נמצאים גם אצל נתן הנביא שהוכיח את דוד על פשעו בעניין אוריה, שראשיתו בחטא אשת-איש, ואצל אליהו שהוכיח את אחאב על רצח משפטי מתועב ביותר. אך באלו מדובר בעיוותים מיוחדים בולטים. ואילו הנביאים הקלאסיים הטעימו את החטאים החברתיים-כלכליים של השכבה העליונה בעם כלפי השכבות הנמוכות, והם הציגו חטאים אלו כחטאים הצפויים להביא חורבן על העם כולו. וכך, לא רק חטא האלילות יביא חורבן וגלות על העם, אלא גם חטאי המוסר החברתי.
תפיסתם ההיסטוריוסופית
לפי דעת הנביאים מתחלקת ההיסטוריה לשתי רשויות: מצד אחד תולדות ישראל, שהן תחום גילויו של חסד אלוהים ומצד שני תולדות הגויים. שתי רשויות אלה נמדדות לפי אמות מידה שונות: ישראל נתבעים לעשות את רצון האלוהים ולעבוד לו בלבד, ואילו הגויים נדרשים לקיים אך ורק את יסודות המוסר האנושי; הנביאים אינם מוקיעים אותם על עבודת האלילים אשר בידיהם.
עמוס הכריז פורענות על אותם גויים אשר בסערת המלחמה פגעו ביסודות המוסר האנושי והשווה בזה לאוניברסליזם המוסרי הישראלי העתיק תוקף מחייב בתחום היחסים שבין עם לעם. יש אפוא חוקיות גם בתחום הגויי, אם כי היא שונה מזו שבישראל. הגויים נענשים על הפרת מוסר גסה, כמו ביקוע נשים הרות, דישה בחרוצות ברזל, הגליית אוכלוסייה שלווה וחילול כבוד המת. ישראל, כנגד זאת, נענשים על דיכוי דלים ועניים.
ישעיהו רוקן את תולדות העמים מכל משמעות עצמית בהעלותו את ישראל לציר ההיסטוריה. רק היחס בין ישראל לאלוהיו עשוי להסביר את עלייתה וירידתה של ממלכת אשור, שאינה אלא "מטה זעם" בידי אלוהים המעניש את עמו; היא עתידה להיענש על התכחשותה לשליחות זו. ועוד, ישעיהו קבע בחזון אחרית הימים תכלית אוניברסלית להיסטוריה האנושית, אלא שלא אמר דבר על זמן הגאולה ועל האירועים שיתרחשו עד בואה.
ירמיהו הרחיב את ההתבוננות בהיסטוריה העולמית. בנבואה משנת ארבע למלכות יהויקים (605 לפנה"ס) הוא הכריז מפורשות, כי מלך בבל עתיד לעלות על יהודה ולהחריבה. בבל מצטיירת בדמות דיוקנה של אשור: היא מעין מטה זעם בידי האלוהים הנפרע מעמו החוטא. כעבור שבעים שנה יפקוד ה' גם את עוונה וישימה לשממות עולם. בנבואה אחרת, משנת ארבע לממלכת צדקיהו (שנת 594 לפנה"ס,), מתוארת בבל כממלכה בונה אשר נועדה בידי אלוהים להטיל את עולה על העמים. על יהודה להיכנע לעול זה, כי כך רצון האלוהים. הנבואה הראשונה מעלה את יהודה למרכז ההיסטוריה, בכך שהיא מנמקת את עלייתה של בבל בחטא העם; ניכרת כאן עדיין השפעתו של ישעיהו. ואילו נקודת המוצא של הנבואה השנייה היא ההיסטוריה העולמית; על ישראל להשתלב בתוכניתו של אדון ההיסטוריה שעלה ברצונו להקים ממלכת עולם, המטילה את עולה על כל העמים, ואפילו על "חית השדה" (ירמיהו כז, א-יא): "אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶת-הָאָרֶץ [...] וּנְתַתִּיהָ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָי" (שם, ה). אם כי אף היא בבוא זמנה תרד מגדולתה: "עַד בֹּא-עֵת אַרְצוֹ גַּם-הוּא וְעָבְדוּ בוֹ גּוֹיִם רַבִּים וּמְלָכִים גְּדֹלִים" (שם, ז).
מתוך הנבואה הסתומה שבפרק כז עולה נימה חדשה: משתמע מכאן לראשונה הרעיון של ממלכת עולם הקמה בגזרת אלוהים. שתיקתו של הנביא בדבר טעמן וצידוקן של שבעים שנות השיעבוד נותנת מקום לפירוש דטרמיניסטי של השקפתו ההיסטורית, אם כי ביתר נבואותיו נוקט ירמיהו בלשון שכר ועונש, וזאת לרבות משא בבל, פרקים נ-נא. מכל מקום הרעיון של ספר דניאל בדבר ארבע ממלכות עולמיות, הקמות בזו אחר זו בגזירת אלוהים קדומה, נראה כהמשך ופיתוח של דברי ירמיהו מתוך שהחוזה המאוחר פירש את דברי הנביא במונחים דטרמיניסטיים והרחיב אותם על ההיסטוריה העולמית כולה.
הנביאים הקלאסיים ביקשו, אם-כן, לחשוף את משמעות תקופתם תוך התבוננות בחיי עם ישראל כשהם משולבים שילוב אורגני בקורות העמים, וזאת בין אם מתוך ראיית מרכזיותה של ישראל (ישעיהו) ובין אם מתוך שנקודת הכובד הוסטה לקורות העמים (ירמיהו כז). לדידם כל תקופה ותקופה עומדת ברשות עצמה ומשמעותה מקופלת בתוכה, אם כי היא משובצת בסופו של דבר כחוליה במערכת ההיסטוריה העולמית הנמשכת מן האדם הראשון עד "אחרית הימים". העתיד האידיאלי הוא מעבר לאופק ההיסטורי הריאלי של הנביאים והם אף נמנעים מלקבוע את התהליכים המובילים אליו. אם נביאים כמו ישעיהו (י-יא), מיכה (ד-ה) או ירמיהו קיוו בסתר לבם שאחרית הימים תתרחש עם נפילת אשור, או ירמיהו ששאף לכך עם מלכות צדקיהו, הרי שאף אחד מהם לא העז להעלות תקוות אלו על דל שפתיו. הם אף נמנעו מלקבוע מפורשות את זמן התגלות המלך האידיאלי וכל שכן את המאורעות ההיסטוריים שיתרחשו עד לבואו. על כן, משנכזבו התקוות שתלו הנביאים בבני זמנם, הם העתיקו ייעודים אלו לעתיד הבלתי מוגדר.
חזונם האסכטולוגי
יציאת מצרים, קריעת ים סוף, כיבוש הארץ, גירוש עממי ארץ כנען וההתנחלות, ומאוחר יותר - הקמת מלכות בית דוד ובניין המקדש, כל אלו נחשבו והוצגו במקרא כקיום דבר ה' קדום, כפי שהבטיח לאבות האומה, ומאוחר יותר לעם עצמו באמצעות משה.
הפער הראשון בין תודעת הרוממות על התקיימות דבר האל קדום לבין המציאות נפער לראשונה כאשר התברר כי כיבוש הארץ לא הושלם, וכי ידם של מספר אויבים על העליונה. הסופרים הקדומים תלו את הקולר בחטא האלילות או בהתרשלות העם במצוות הכיבוש. ברם, לפי תפיסתם חטאים אלו ניתנים לתיקון, והנחה זו משותפת לכל ההטפות שבתורה. ומאחר שהדבר ניתן לתיקון, אין באי-השלמת התגשמותו של דבר האל כדי לפגום בהערכת המציאות ככזו שבה החל להתגשם דבר האל, היינו כמציאות אסכטולוגית. תפיסה זו מהדהדת גם מגוף ספר שופטים, שהרי כל אימת שחזרו ישראל אל ה' הוא התרצה והצילם מידי אויביהם.
בהשפעת ניצחונותיו המזהירים של דוד נחשבו גם מלכותו ובניין המקדש כקיום דבר ה', כפי שיוצא מחזון נתן. ימי דוד עצמם אפופים הילה אסכטולוגית, שכן בימיו השתרש ישראל בארצו:
גבולות האימפריה הם גבולות ההבטחה שניתנה כבר לאבות, דהיינו "מִלְּבוֹא חֲמָת עַד-נַחַל מִצְרַיִם" (מלכים א' ח, סה) או "מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת" (בראשית טו, יח). ההצלחה הלאומית הגבירה את הביטחון באלוהיו: אל שהוכיח את עצמו כמקיים הבטחותיו הנצחיות על מתן הארץ לעם ישראל והכנעת אויביו. האל, שהוא "מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל-כָּל-הָאָרֶץ", אשר מדביר עמים ולאומים תחת רגלי ישראל, ובכך מבטיח את "גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר-אָהֵב" (תהלים מז, ג-ה). בנבואה לדוד מבטיח האל לתת גויים נחלתו ואחוזתו עד אפסי ארץ, בתתו לו מעמד של בן מאומץ (תהלים ב, ז-ח). גורל ישראל, כמו גורלן של אומות אחרות, היה מוכרע בשדה הקרב שבו פעלו הנביאים נמרצות בנבאם ניצחון בשם אלוהי ישראל ובעודדם את החרמתו של האויב, שהיה אויבו של ישראל ושל אלוהיו כאחד.
במשברים הלאומים שפקדו את ישראל אחרי ימי דוד, ובעיקר אחרי פילוג הממלכה, כאשר גברה יד האויבים החיצוניים, חלפה תחושת העוז והביטחון העצמי של העם, ושינוי מהותי זה מצא ביטויו בנבואה הקלאסית. הביקורת הנוקבת של הנביאים ערטלה את המציאות ממשמעותה האסכטולוגית. ביקורת זו שללה לחלוטין את האפשרות להבין את המציאות כהתגשמות הבטחה קדומה של האל, והעתיקה את התקווה האסכטולוגית מן ההווה לעתיד. היא הצביעה על הפער הקיים בין ההווה לבין החזון האסכטולוגי, והייעודים האסכטולוגיים מופיעים עתה כניגוד למציאות החברתית והפוליטית על פגעיה וסתירותיה. ככל שגוברת מצוקת ההווה כן מתעצמים הגעגועים לעבר ולהחזרת עטרה ליושנה; אלא שהעבר מצטייר עכשיו באספקלריה של חזון אחרית הימים המשרטט את העתיד בדמות האוטופית של הדבר הנכון והמושלם שאף פעם לא היה.
עמוס
לראשונה אצל עמוס נמצא ביטוי חדש, "יום ה'", כזמן בו עתידה להתגשם הבטחת האל: היום בו עתיד ה' להפרע מאויבי ישראל. אלא שלפי עמוס אין זו דווקא תקופה קלה:
יום ה' נתפס בעיניו לא כיום נקם באויבי ישראל, אלא כיום נקם בפושעים מישראל. ייתכן כי עצם הצירוף "יום ה'" היה חידושו של עמוס, אך אין ספק שעצם הרעיון שהאל עתיד להופיע ולהתגלות על מנת להושיע את עמו הוא קדום יותר במחשבה הישראלית.
רמז יחיד לתקווה אסכטולוגית נמצא אצלו רק בסיום ספר עמוס, משום ששם הוא מדבר על "סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת" (פס' יא), וזאת בימי ירבעם בן-יואש מלך ישראל, ובימי עוזיהו מלך יהודה, תקופה של התעצמות מדינית. מרבית החוקרים (להוציא את סגל וקויפמן) רואים בפסוקים אלו תוספת מאוחרת מהתקופה שלאחר החורבן, זאת בהנחה שלא ניתן להבין מליצה זו כמכוונת לאיחוד ממלכות יהודה וישראל.
הושע
הושע, ממקד את ביקורתו על ההיבטים הדתיים: עבודת האלילים הכנעניים הקשורים בפריצות מינית בממלכת ישראל, שם ככל הנראה חי הנביא. העתיד האסכטולוגי מצטייר אצל הושע כהחזרת העם אל האל ביוזמתו וכריתת ברית נישואין בינו לבין העם, או של תשובת-חרטה ומחילת עוונות. בין ההווה לבין העתיד האידיאלי חוצצת תקופת היטהרות אשר זמנה לא נקבע, תקופה בה יוציא האל את עם ישראל מארץ זרועה ויחזירו למדבר על מנת לטהרו. אך כאשר לבסוף יוחזר העם ותיכרת ברית הנישואין בינו לבין האל, יהיה כרוך הדבר באיחוד יהודה וישראל, ולא עוד אלא שברית זו תקיף את עוף השמים ואת רמש האדמה, ואת כל היקום.
ישעיהו
ישעיהו שהחל להתנבא ככל הנראה עוד בימי עוזיהו, הלך בתחילה בעקבותיו של עמוס והוקיע את השחיתות של חברת השפע בימיו, תוך שהוא תופס את יום ה' כהרס התרבות העירונית המושחתת של מלכות יהודה; מטרת אסונות יום ה' לפי ישעיהו היא לשבור את גאוות האדם. מפורענויות יום ה' תישאר רק השארית הקדושה:
מתוך החורבן תקום שארית קדושה של עַם עניים ואביונים, אשר ימצא מחסה ומקלט אצל "קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל". עם חורבן חקלאות הקרקע הוא יעסוק במרעה צאן ובקר.
אולם, כתוצאה ממעורבותו העמוקה של ישעיהו במאורעות הפוליטיים של תקופתו התווסף לחזונו האסכטולוגי ממד היסטורי-מדיני לצד הממד החברתי-מוסרי. הניסיונות ההיסטוריים הקשים מימי אחז עד ימי חזקיהו, שכנעוהו בהדרגה כי האסונות שהתרגשו ובאו על ישראל בימיו מילאו כבר את סאת הפורענות, עד שהוא חוזה בימי מצור סנחריב על ירושלים את התשועה, אלא שהוא מבחין בין הישועה המיידית יותר לבין התגשמות האידיאל.
תקופת נבואתו של ישעיהו עמדה בסימן אירועים מדיניים חמורים שאיימו על יהודה. ב-735 לפנה"ס הטילו פקח מלך ישראל ורצין מלך ארם-דמשק מצור על ירושלים. בתגובה לכך, ובניגוד לעצת הנביא פנה אחז אל תיגלת-פלאסר בבקשת עזרה תוך הצהרה על נכונותו להשתעבד, ובעקבות זאת בא המסע האשורי בשנים 732–733 בעקבותיו הפכו דמשק, עבר-הירדן והגליל לפחוות אשוריות. בשנת 722 נכבשה שומרון ונחרבה ממלכת ישראל. בשנים 720 ו-711–713 פרצו שתי מרידות אנטי-אשוריות ובמהלך דיכויין בידי האשורים נכבשו עזה (720) ואשדוד. אך שיאן של אירועים אלו היה במצור שהטיל סנחריב על ירושלים (701).
אחרי חורבן ממלכת אפרים וההגליות ההמוניות מיהודה עצמה בימי מסעותיו של סנחריב, ירושלים תוותר כ"פְּלֵיטַת בֵּית-יְהוּדָה". התחדשות העם מתוך מצוקת הימים הללו היא תמצית רעיון השארית כפי שהוא מנסח אותו עכשיו. במקביל לכך חזה ישעיהו את צמיחתו של "חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי", שיִפרה וישגה כאשר "רָמֵי הַקּוֹמָה" (היינו צבא אשור) יהיו "גְּדוּעִים וְהַגְּבֹהִים יִשְׁפָּלוּ". מלך זה מבית דוד יגלם באישיותו את השקט ואת אורך הרוח, שהן סגולות הנחוצות לכל מלך הנדרש להכרעות פוליטיות גורליות. מידותיו יהיו "רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה'". בשונה ממלכי ישראל המצטיירים בספרי נביאים ראשונים ובספרות המזמורית כשופטי צדק וגבורי מלחמה, הרי שדמויו של החוטר מגזע ישי הוא כמי ש"צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו", אשר "הִכָּה-אֶרֶץ [=עריץ] בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע". הוא לא יהיה איש מלחמות אלא ישלוט בכוח הרוח בלבד; לא ילחם בגויים, אלא יעלה רק אחרי שיושמד האויב לפני שערי ירושלים; גיבור המלחמה האחד והיחיד הנשאר במערכה הוא קדוש ישראל (כלומר האל) המראה את ידו הנטויה על הגויים. חוטר זה יהיה "לְנֵס עַמִּים" ואליו "גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ". יתרה מזו, חוטר זה ישתלט גם על הטבע ויעקר את היצר החייתי מלב בעלי החיים:
125px|ללא 125px|ללא 135px|ללא בולי מועדים לשמחה משנת 1962 בהם ציורים המתארים את הפסוקים מספר ישעיהו.
לעומת האירועים הללו שיהיו מידיים יותר, ויחולו לאחר תבוסת אשור, ישעיהו חזה נבואה מרחיקת לכת יותר שזמנה הוא באחרית הימים:
אולם בפרקים כד-כז מסתמן שינוי יסודי בתפיסתו האסכטולוגית של ישעיהו. אם בנבואותיו הקודמות כרך ישעיהו את תקוותיו האסכטולוגיים עם ההיסטוריה הריאלית של ימיו, הרי שבפרקים כד-כז אין כל זכר למאורע היסטורי ממשי: מדובר כאן באופן כללי על אסונות ושואות שיפקדו את כל העולם ואף ילבשו ממדים קוסמיים, אשר מהן יצא עם ישראל בשלום. האופטימיות המתגלה בחזון הר הבית (ב, ב-ד), לפיו יבואו הגויים מרצונם כדי לבקש את דבר ה' וכי ישמידו את כלי מלחמתם כתוצאה מכך, איננה חוזרת כאן (כה, ו ואילך), שכן, ה' יסיר את הלוט מעל פניהם ואת המסכה הנסוכה עליהם. הווה אומר: ה' ישנה את טיבם, כי בלא שינוי כזה לא יהיו מסוגלים להכיר את ה' ולהיטיב דרכיהם.
מכאן ואילך נפער פער בין ההגיונות ההיסטוריים לאסכטולוגיים אצל נביאי ישראל, ודבר זה ניכר אצל ירמיהו, וביתר שאת אצל יחזקאל.
זיקת הנבואה הקלאסית לנבואה במזרח הקדום
תופעת הנבואה לא הייתה מיוחדת לישראל' עוד בתעודות מארי, שמן המאה השמונה עשרה לפני הספירה, מופיעים נביאים לפני המלך ומודיעים לו את דבר האל שנגלה אליהם בחלום. ידועים גם נביאים במצרים, בפיניקיה ובסוריה. שליחותם קשורה בנושאים מדיניים ופולחניים, אבל אין בה יסודות הקשורים כמוסר חברתי ובאידיאלים לאומיים ואוניברסליים. נביאי ישראל נבדלו מנביאי העמים במניעי שליחותם, בגישתם לבעיות החברה והאומה וברעיונות הדתיים והאוניברסליים שבדבריהםישראל ויהודה בתקופת המקרא עמוד 190.
אשור
בבל
מארי
ראו גם
נבואה
רוח הקודש
קישורים חיצוניים
מאמרים בנושא הנבואה, מט"ח
המאמר "נבואה עממית ונבואה קלאסית", מאת אבי ורשבסקי
הערות שוליים
קטגוריה:תנ"ך
*
נבואה | 2024-09-05T22:54:28 |
אריסטוקרטיה | אריסטוקרטיה (מיוונית: áristos = אצילים, בני טובים, העילית + kratos) הייתה אחת משלוש צורות השלטון החיוביות על פי אריסטו (מונרכיה, אריסטוקרטיה ופוליטיאה). בימי אריסטו שימש המונח להגדרת שלטון המעטים, השולטים למען עצמם. מנגד, שלוש צורות השלטון השליליות על פי אריסטו הן טירניה, אוליגרכיה ואוכלוקרטיה (שלטון ההמון).
מובנו של המושג כיום שונה ומשתמשים בו לציין שלטון העובר בירושה, שלטון של שכבת אצולה מסורתית הממלאת את מרבית התפקידים הפוליטיים והצבאיים בחברה, כאשר ההצטרפות לשכבה זו חסומה כמעט לחלוטין. אנשי שלטון כאלה נקראים אריסטוקרטים.
ראו גם
אריסטוקרטיה (מעמד)
קישורים חיצוניים
קטגוריה:שיטות ממשל | 2023-08-29T00:58:35 |
מגנה קרטה | REDIRECT מגנה כרטה | 2004-06-30T13:47:56 |
ספטמבר השחור | ספטמבר השחור (בערבית: أيلول الأسود, תעתיק מדויק: אַיְלוּל אַל-אַסְוַד; מכונה גם מלחמת האזרחים הירדנית) הוא עימות צבאי בין צבא ירדן לבין ארגונים פלסטיניים (שהיו מאורגנים באש"ף), מחודש ספטמבר 1970 עד יולי 1971.
במשך מספר שנים שקדמו לעימות התבססו ארגוני טרור פלסטיניים בשטח ירדן, והוציאו משטחה פעולות טרור נגד ישראל. ארגוני הטרור, ארגון הפת"ח בראשם, הציתו את מלחמת ההתשה בבקעת הירדן מיד בתום מלחמת ששת הימים. ישראל ניהלה מערכה נגד המחבלים, ומדי פעם ביצעה פשיטות לתוך שטח ירדן, שהובילו לעימותים ישירים מול הלגיון הערבי, הגדולה שבהן בפעולת כראמה. ישראל ניסתה ליצור לחץ על ירדן שיאלץ אותה לרסן את המחבלים, וכתוצאה מכך נפגעו תשתיות, ומצבה הכלכלי החמיר.
ירדן מצידה העניקה תמיכה, במידה כלשהי, לארגוני הטרור, אך היחסים בינה לבין הארגונים הללו הידרדרו. ארגוני הטרור ישבו במעוז הכוח שלהם, מחנות הפליטים, והתנהלו כמיליציות ששלטו בשטח, ללא ציות לממשלה הירדנית ולחוקיה. מיליציות אלה, אשר היקפן הגיע בשיאו לרבע מצבא ירדן, הפכו ל"מדינה בתוך מדינה", ובשלב מסוים איימו על עצם קיומה של הממלכה הירדנית. ההנהגה הירדנית, בראשה המלך חוסיין, ניסתה להימנע מעימות ישיר מול המחבלים בשל החשש מכוחם ברחוב הירדני־פלסטיני והכלל-ערבי. כאשר החמיר המצב, נחטפו חיילים ירדנים, ארגוני מחבלים קראו להדיח את המלוכה הירדנית ולהקים במקומה מדינה פלסטינית, וניסו להתנקש במלך חוסיין. כאשר כלו כל הקיצין השליט חוסיין משטר צבאי ופתח במערכה למיגור המיליציות החמושות של ארגוני הטרור.
במהלך המלחמה התערבה סוריה מצפון לטובת הפלסטינים ופלשה לצפון ירדן. הפלישה נבלמה בידי צבא ירדן, ובעקבות מעורבות בין-לאומית מצד ארצות הברית וישראל. נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, ניסה לתווך בין ירדן לארגוני הטרור הפלסטיניים, אך מותו עצר את מאמצי התיווך.
לאחר מותו של נאצר היה למלך חוסיין חופש פעולה מדיני רחב יותר, הוא מינה את נאמנו, וספי א-תל, לראש ממשלת ירדן, והחל בתהליך בן מספר חודשים של גירוש חברי הארגונים הפלסטיניים וחלק ניכר מן הפליטים הפלסטינים מירדן. בתום מלחמת האזרחים הקצרה שבה למלך חוסיין השליטה בארצו. ארגוני הטרור עברו, ברובם, ללבנון, שם הקימו "מדינה בתוך מדינה" חדשה (פתחלנד), ואיימו בפעולות טרור וירי רקטי על מדינת ישראל. פעילותם בלבנון הייתה בין הגורמים לפרוץ מלחמת האזרחים בלבנון, ואיומם על ישראל ממנה הוביל, כעבור שתים עשרה שנה, למלחמת שלום הגליל.
רקע
שמאל|ממוזער|250px|קבוצת חמושים של החזית העממית לשחרור פלסטין בירדן, 1969
ממלכת ירדן הייתה בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים בית לארגוני טרור פלסטיניים שפעלו בגלוי משטחה במסגרת אש"ף, בראשות יאסר ערפאת. מכיוון שהשושלת ההאשמית, שבראשה עמד באותה עת חוסיין מלך ירדן מייצגת רק כ-20% מאוכלוסיית ירדן, בעוד רבים מן האחרים הם פלסטינים, הפכו הארגונים הפלסטיניים לאיום של ממש על יציבות המשטר. בשלהי שנות הששים התדרדר המצב, ואנשי פת"ח חמושים שלטו למעשה בריכוזי הפלסטינים בירדן. הם הסתובבו בערי ירדן, הציבו מחסומי דרכים, גבו מיסים, כוננו בתי דין מהפכניים ששפטו פלסטינים ותקפו את יחידות הצבא והמשטרה.
ירדן סבלה גם תקיפות צבאיות ישראליות על הממלכה במסגרת מלחמת ההתשה בבקעת הירדן, שהתנהלה בעיקרה בין ישראל למליציות הפלסטיניות. בשנת 1969 לבדה בוצעו 3,170 פעולות נגד ישראל משטח ירדן, וכתגובה ערך צה"ל פשיטות בעומק ירדן ומטוסי חיל האוויר הישראלי הפציצו מטרות בשטחה (המפורסמת בפעולות היא פעולת כראמה בשנת 1968).
המלך חוסיין ניסה לראשונה לבסס מחדש את שלטונו בנובמבר 1968. הוא הגיע להסכם בן שבעה סעיפים עם הארגונים הפלסטיניים, שניסה להגביל את פעילותם של אנשי אש"ף ולהכפיף אותם לחוקי המדינה, אך הסכם זה הופר עד מהרה על ידי הארגונים הפלסטיניים, שביקשו לערער את שלטונו ולבצע הפיכה בכוח הזרוע. כוחם הצבאי מנה באותה תקופה כ-15,000 אנשים חמושים, לעומת 55,000 אנשי צבא ירדן.
פרוץ העימות
בחודש ספטמבר 1970 הפך העימות לגלוי. תחילת העימות הגלוי בניסיון התנקשות בחיי חוסיין, שנערך ב-1 בספטמבר כשהיה בדרכו לנמל התעופה בעמאן, והוביל לקרבות שפרצו בעמאן. ב-6 בספטמבר חטפו אנשי החזית העממית לשחרור פלסטין שלושה מטוסי נוסעים והנחיתו שניים מהם בירדן, וכעבור שלושה ימים נחטף מטוס נוסף והונחת בירדן. הנוסעים הוחזקו כבני ערובה, והפלסטינים הצהירו שהחטיפות נעשו על מנת ללמד את ארצות הברית לקח על תמיכתה הבלתי מסויגת בישראל. הצבא הירדני הגיב בהפצצה של בסיסי המחבלים, במיוחד באזור אירביד. ההפצצה הפכה את האירועים למלחמה כוללת, שהתפרסה על פני שטחים רחבים במדינה, בעיקר בצפון ירדן.
הסלמה ומעורבות בינלאומית
שמאל|ממוזער|300px|גמאל עבד אל נאצר (במרכז) מתווך להפסקת אש ב-26 בספטמבר 1970. מימין, המלך חוסיין ומשמאל, יאסר ערפאת
בעקבות הידרדרות היחסים בין הממשל הירדני לארגונים הפלסטיניים החליט המלך חוסיין לפזר את ממשלת ירדן ולהקים ממשלה צבאית בראשותו של מוחמד דאוד אל-עבאסי, שאף כי היה פלסטיני במוצאו נודע בנאמנותו הבלתי מסויגת לשלטון הירדני. בכך ביקש חוסיין מצד אחד להפגין את נחישותו לשמור על קיומה וריבונותה של ירדן למול הארגונים הפלסטיניים, ומאידך למנוע ניכור מוחלט בין הצדדים ולאפשר את קיומו של משא ומתן עתידי בין הצדדים. כמו כן הכריז המשטר הירדני על "מצב חירום לאומי", והורה ליחידות צבא ירדן לפתוח במתקפה כללית כנגד הכוחות הצבאיים של הארגונים הפלסטיניים.
במסגרת מתקפת צבא ירדן כנגד הכוחות החמושים של הארגונים הפלסטיניים בלט חוסר האיזון הצבאי בין הצדדים. חרף תמיכתם של רבים מתושבי ירדן בארגונים, ומאמציהם הניכרים בתקופה שקדמה לסכסוך להצטייד בנשק חם, מצאו עצמם הארגונים הפלסטיניים בנחיתות רבה למול הצבא הירדני. למול סדר כוחות של כ-35,000 חיילים מצבא ירדן, עלה בידי הארגונים הפלסטיניים להעמיד בין 15,000 ל-20,000 איש, אשר אימון רבים מתוכם היה חלקי בלבד. כמו כן, למול הנשק הכבד שהופעל בידי צבא ירדן נאלצו אנשי הארגונים להסתפק בעיקר בנשק קל, כאשר מספר כלי הנשק הכבדים שהיו בידי הטרוריסטים היה נמוך במידה ניכרת מזה שעמד לרשות צבא ירדן. יתרונות אלו, אשר גובו בניצחונות מקומיים של צבא ירדן, הובילו לתחושה כי הארגונים הפלסטיניים עתידים להפסיד במערכה אם לא יזכו לתמיכה ולגיבוי מגורמי חוץ.
ההתערבות הסורית
בעקבות מצבם הקשה של הארגונים הפלסטיניים, ב-18 בספטמבר פלשו כוחות שריון סורים לירדן. הכוח הפולש מנה שני גדודים של צבא השחרור הפלסטיני מתוגבר בטנקים מחטיבת השריון 88 שנעו לכיוון אירביד, וב-19 הצטרפה אליהם חטיבת שריון 91 וחטיבה ממוכנת 67. הכוח הסורי מנה כ-300 טנקים. הכוחות כבשו את אירביד והתקדמו דרומה על הציר הראשי לעמאן.
ב-20 לחודש נכנסה חטיבה 60 הירדנית (שריון) לקרב מול הכוחות הסורים. בקרב שהתנהל במשך 6 שעות השיג השריון הירדני עליונות על הסורים ואילץ אותם להסיג את כוחותיהם. ב-21 לחודש תגברו הסורים את כוחותיהם באגד שריון 12 מדיוויזיה 5 ויצאו להתקפת נגד. לטענת הסורים כתוצאה מההתקפה נסוג הכוח הירדני. כוחות סוריה וירדן ביססו קוי הגנה, אך הירדנים הנחיתו הפגזה ארטילרית כבדה על הסורים, ובנוסף הותקפו הסורים על ידי חיל האוויר הירדני שפעל ללא הפרעה, בשל חשש הסורים להתערבות אווירית ישראלית. ב-22 לחודש החלו הסורים לסגת משטח ירדן, נסיגה שהושלמה ב-23.
מהלכים מדיניים
במקביל, פנה המלך חוסיין, שחשש כי הסיוע הסורי עשוי להטות את הכף בלחימה לצד הארגונים הפלסטיניים, לארצות הברית ולבריטניה בבקשת סיוע או התערבות בינלאומית. ארצות הברית נענתה בחיוב לבקשה, אך כיוון ששינוע כוחות צבא אמריקאיים היה עלול לארוך זמן רב מדי, פנתה ארצות הברית לידידתה באזור, ישראל, וביקשה את התערבותה המהירה, תוך הבטחת ערבויות שארצות הברית תעמוד לימינה אם הסכסוך יסלים וברית המועצות תתערב אף היא בנעשה באזור. גם לישראל עצמה היה אינטרס בסכסוך: הקמת שטח בשליטת פלסטינית (שכונה "פתחלנד") ממזרח לעמק בית שאן נתפסה כסיכון ביטחוני על ישראל.
כוחות הצבא של ארצות הברית הוכנסו לכוננות גבוהה והצי השישי החל להזיז שלוש נושאות מטוסים לאזור שבין כרתים לישראל. ישראל החלה להיערך לסכסוך אפשרי, ויחידה 848 (לימים 8200) ביצעה גיוס מילואים ופרסה שני בסיסים זמניים האחד בגלבוע (בשם "אורית") והשני ברמת יששכר שהרחיבו את הכיסוי המודיעיני שנתן לדרג הצבאי והמדיני את תמונת המצב על תנועת הכוחות הסוריים והערכותם בגבול ירדן-סוריה. בנוסף, ישראל ריכזה כוחות שריון באזור הגולן, ואף ביצעה יעפי דמה מעל טורי השריון הסורי על מנת להעביר מסר של איום. בד בבד, הזהירה ארצות הברית את ברית המועצות כי אם סוריה, בת חסותה, לא תסיג את כוחותיה מירדן, יתערב צה"ל בעימות. כלל המהלכים המדיניים והצבאיים של ישראל ושל ארצות הברית הביאו לכך שב-22 בספטמבר החלה תנועת טנקים סורים חזרה לסוריה. כוחות שריון וארטילריה ירדניים הסבו נזקים קשים לכוחות הסורים תוך כדי נסיגתם.
תוצאות
בסופו של דבר, התערבותה של סוריה לטובת הפלסטינים לא הביאה לשיפור במצבם. הכוחות הסורים שפלשו לאזור אירביד נהדפו בחזרה, והארגונים הפלסטיניים הוכו על ידי צבא ירדן. שיתוף הפעולה בין ישראל לארצות הברית הביא למפנה ביחסים ובשיתוף הפעולה ההדדי בין הצדדים. רבים מן הפלסטינים העדיפו להסגיר עצמם לישראל ולהסתכן במאסר, על פני היחס הצפוי להם מצבא ירדן. בסיומו של החודש דעכו הקרבות, בין היתר בעקבות מותו של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר ביום 28 בספטמבר, אשר נחשב בידי רבים מאנשי הארגונים לתומך המובהק שלהם כנגד השלטון הירדני, אולם רק באמצע יולי 1971 הסתיימו הקרבות לאחר הקרב על עג'לון, מעוזם האחרון של הארגונים הפלסטיניים, שהסתיים בתבוסתם המוחצת של הארגונים, ובמאסר רבים מבכיריהם.
אחרית דבר
מספר ההרוגים הפלסטינים בקרבות של ספטמבר 1970 נאמד לפי הירדנים ב-2,500, ואילו יאסר ערפאת עצמו העריך אותם ב-3,400 הרוגים ו-10,800 פצועים. ישראל העריכה אותם במספר גבוה הרבה יותר: כ-20,000. השושלת ההאשמית הבטיחה את שלטונה בירדן, ואילו המחבלים הפלסטינים מצאו מקום חדש לפעילותם - לבנון. הכוחות הירדנים דיווחו על אובדן של 537 מאנשיהם. בנוסף, כווית ולוב שללו מירדן את הסיוע הכספי שהעניקו לה עד לספטמבר 1970, מהלך שמנע מירדן לפתח את צבאה והיה אחד השיקולים של המלך חוסיין שלא להצטרף לסוריה ומצרים במלחמת יום הכיפורים.
סיום אירועים אלו לא היה סוף לפעולות האיבה בין הפלסטינים וירדן. כתוצאה מהאירועים הקימו הפלסטינים את ארגון ספטמבר השחור שאחת ממטרותיו הייתה ללחום בירדן. ב-28 בנובמבר 1971 הצליחו ארבעה מאנשי "ספטמבר השחור" להתנקש בחייו של וצפי אל-תל, ראש ממשלת ירדן בעת פעולות האיבה. הרצח היה ראוותני ובוטה, כשבמהלכו אחד המחבלים הפלסטינים כרע על ברכיו, ליקק מהרצפה ושתה את דמו של אל-תל בעודו גוסס. כמו כן, הכריזו הפלסטינים ב-28 בפברואר 1971 על ירדן כחלק מפלסטין.
ראו גם
חטיפת המטוסים לשדה דוסון
ספטמבר השחור (ארגון טרור)
קישורים חיצוניים
פרוטוקול שיחת טלפון מיום 17.9.1970 בין מזכיר המדינה קיסינג'ר לנשיא ניקסון על המשבר בירדן
יוגב אלבז, 'סיכון מחושב: מעורבות ישראל במלחמת האזרחים בירדן, ספטמבר 1970', עיונים (יוני 2019), עמ' 152–181
טור מורשת - חלקה של היחידה באירועי "ספטמבר השחור" בירדן, באתר עמותת בוגרי 8200
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:קרבות
קטגוריה:ירדן: היסטוריה
קטגוריה:פלסטינים: היסטוריה
קטגוריה:1970 בפוליטיקה
קטגוריה:חוסיין, מלך ירדן
קטגוריה:אש"ף בירדן | 2024-10-10T14:50:48 |
מנת יתר | ברפואה, מנת יתר היא צריכת כמות מוגזמת של תרופה או סם. מצב כזה מתרחש כאשר חומר כימי (למשל סם) מוכנס לגוף בכמות או בריכוז גדולים מספיק כדי לפגוע בחילוף החומרים של אורגניזם חי, מה שגורם למחלה או למוות.
מנת יתר נלקחת לעיתים עקב טעות או תקלה, ולעיתים לשם התאבדות.
אפשר לטפל במנת יתר של כדורים על ידי שטיפת קיבה.
כל אדם מגיב אחרת למנת יתר והדבר תלוי במספר גורמים: סוג החומר, כמות, דרך הצריכה, המצב הבריאותי וגילו של אותו אדם.
סוגי חומרים שיכולים לגרום למנת יתר הם: כוהל, תרופות מרשם, תרופות ללא מרשם, סמים בלתי חוקיים ולעיתים אף חלק מתרופות צמחיות.
השלכות
מנת יתר גורמת לנזק חמור במנגנוני הפיקוח של המוח ומובילה לקריסה מוחלטת של מערכת העצבים. במצב כזה לחץ הדם יורד, מה שגורם לפעילות מואצת של הלב כדי להעביר את מחזור הדם, הריאות מתמלאות בנוזלים ואם האדם לא יקבל טיפול מהיר ומיידי הוא ימות. לא כל מנות היתר הן קטלניות או מסכנות חיים, אבל אם יש חשד לכך, זה מצב חירום רפואי הדורש טיפול רפואי מיידי.
מנת יתר מסמים
יש מגוון תסמינים למנת יתר מסמים, בהתאם לסוג החומר. סימנים לזיהוי מנת יתר מסמים או ממשככי כאבים הם: חוסר תגובה לסביבה, נשימה איטית או הפסקת נשימה, אובדן הכרה, נחירות, שפתיים וקצות אצבעות כחולות או אפורות, ידיים או רגליים רפויות ואישונים מוקטנים.
מנת יתר מאלכוהול
סימנים לזיהוי מנת יתר מאלכוהול הם: בלבול, ירידה בקואורדינציה, הקאות, פרכוסים, נשימה בלתי סדירה, נשימה איטית, חיוורון, חום גוף נמוך ואובדן הכרה.
מניעה
כדי להפחית את הסיכון למנת יתר חשוב לאדם לוודא שהוא בקיא בתרופות שאותן הוא נוטל, להתייעץ עם רופא או רוקח, לאחסן את התרופות בצורה נכונה ולהכיר את ההגבלות בנטילתן.
קישורים חיצוניים
מנה מיותרת! - מתוך עלון המידע והמחקר, באתר משרד הבריאות.
כ-2,500 מכורים לסמים בישראל נמצאים בסכנה מיידית למוות ממנת יתר, איגוד רופאי בריאות הציבור בישראל.
הערות שוליים
קטגוריה:סמים
קטגוריה:מדעי הרוקחות
קטגוריה:דרכי התאבדות
קטגוריה:הרעלות מסמים, תרופות וחומרים ביולוגים | 2024-08-01T03:16:31 |
מנת יתר של סמים | REDIRECTמנת יתר | 2006-01-20T12:48:47 |
אסטרטגיה (מדעי החברה) | אסטרטגיה (באנגלית: Strategy) היא תוכנית פעולה הקובעת מטרות או יעדים רצויים בהיקפים או בטווחי זמן משמעותיים, ואת עקרונות הפעולה להשגתם. אסטרטגיה אמורה להכיל תכנון של מערך מאורגן של פעולות בהתאם לאפשרויות, לאמצעים, וללוח זמנים, תוך פרוט שלבי ביצוע ועליה להיות נתונה לבקרה ולהערכה. המושג אסטרטגיה שימש בתחום הצבאי ומשם עבר גם לתחומים אחרים, כגון: ניהול, פוליטיקה, חינוך, שיווק, כלכלה ועוד. מקור המושג "אסטרטגיה" הוא מהשפה היוונית.
הבחנה בין אסטרטגיה לטקטיקה
טקטיקה, להבדיל מאסטרטגיה, עוסקת באופן ההוצאה לפועל של המהלכים הנדרשים. המונח אסטרטגיה משמש בדרך-כלל לתיאור ניהול אופן הפעולה בתמונה הכוללת (למשל, במלחמה כולה).
מתוך האבחנה בין המישור האסטרטגי למישור הטקטי ייתכן ניצחון טקטי בקרב, אך כישלון אסטרטגי במלחמה, שהוא כישלון בהשגת היעדים וראיית התמונה הכוללת. מכך נגזר המונח "ניצח בקרב אך הפסיד במלחמה". שמשמעותו ניצחון טקטי, אך הפסד אסטרטגי. כך למשל, במשחק שחמט במצבים מסוימים ניתן לראות צד אחד יוזם הפסד מכוון, כישלון טקטי בקרב, על מנת להביא את המתחרה לעמדה שונה בה יוכל להשיג את מטרותיו האסטרטגיות ולנצח במשחק כולו.
סוגי אסטרטגיות
ישנם מספר סוגים של אסטרטגיות; רשימה חלקית:
אסטרטגיה צבאית
אסטרטגיה שיווקית
אסטרטגיית למידה
אסטרטגיות קוגניטיביות
אסטרטגיה עסקית
אסטרטגיה תפעולית
אסטרטגיה (תורת המשחקים)
ראו גם
נוהל
קישורים חיצוניים
* | 2024-04-23T13:29:57 |
אי-אלימות | שמאל|ממוזער|250px|פסל ברונזה בגטבורג, שוודיה
אי-אלימות, בין אם היא עומדת כפילוסופיה מוסרית, ובין אם היא מופעלת כאסטרטגיית פעולה בלבד, משמעה סירוב לשימוש באלימות פיזית במטרה לחולל שינוי חברתי, כלכלי או פוליטי. לרוב משמעותה איננה אי-עשייה, אלא עשייה שאינה אלימה. אי-אלימות מהווה אלטרנטיבה הן לקבלה פאסיבית של דיכוי, והן למאבק אלים נגדו, והיא מציעה כמה טקטיקות של מאבק עממי, החל מחינוך ושכנוע, דרך אי-ציות אזרחי, פעולה ישירה לא-אלימה, ועד אי-שיתוף פעולה עם רשויות פוליטיות, כלכליות וחברתיות.
אף-על-פי שלעיתים משתמשים במושג "אי-אלימות" כבמושג נרדף לפציפיזם, מאז אמצע המאה ה-20 המושגים "אי-אלימות" ו"מאבק לא-אלים" אומצו בידי תנועות רבות לשינוי חברתי, שאינן מתמקדות בהתנגדות למלחמה, ביניהן התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח, תנועת העצמאות ההודית, ועוד.
מקורות וסיבות
שמאל|ממוזער|200px|מהטמה גאנדי, מהמפתחים וההוגים החשובים של תורת האי-אלימות
עיקרי הפילוסופיה של אי-אלימות מופיעים בכל המסורות של הדתות האברהמיות (יהדות, נצרות ואסלאם), כמו גם בדתות הדהרמיות (הינדואיזם, בודהיזם, ג'ייניזם וסיקיזם). הם גם מופיעים במסורות פאגאניות רבות. תנועות לא-אלימות, מנהיגים ותומכי האי-אלימות התייחסו ושאבו את ההשראה שלהם פעמים רבות מבסיס דתי מגוון, בהתאם למאבק הספציפי.
אחד המקורות הנודעים של הקריאה לאי-אלימות נמצא בדברי ישו ב"דרשת ההר" (הבשורה על-פי מתי פרק ה' 39–45):
תנועות פוליטיות חילוניות רבות השתמשו באי-אלימות, הן ככלי טקטי, והן כתוכנית אסטרטגית, מטעמים מעשיים ומשיקולים של יעילות פוליטית, מבלי לטעון לאיזשהו בסיס מוסרי או דתי.
א/נשים משתמשים בשיטות מאבק לא-אלים ממגוון סיבות, נקודות התייחסות ומסורות. אדם שעומד לפני פינוי מביתו עשוי להתבצר בבית ולהתנגד בצורה לא-אלימה לפינוי, נזיר בודהיסטי בתאילנד עשוי להגן על עצים ביער לפני כריתתו, עובד נמל באנגליה עשוי לפתוח בשביתה, כחלק מפרוגרמה פוליטית סוציאליסטית. כל אלו משתמשים בשיטות לא-אלימות שונות.
היסטוריה
באופן היסטורי, רק שתי תנועות המוניות חרתו על דגלן את האי-אלימות ונקטו פעולות בלתי-אלימות לאורך זמן - התנועה לעצמאות הודו, והתנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית. מלבד שתי תנועות אלו, האי-אלימות נמצאה בשימוש בהיקף קטן יותר גם במהפכות במדינות מסוימות במזרח אירופה, בפיליפינים כנגד משטרו של פרדיננד מרקוס, בבורמה, במאבק נגד הגלובליזציה ובמאבקים חברתיים מצומצמים יותר ברחבי העולם כגון מאבקים למען איכות הסביבה, למען זכויות בעלי חיים, למען זכות הצבעה לנשים, וגם כנגד תוכנית ההתנתקות בישראל.
הנקיטה בשיטת הפעולה הבלתי-אלימה לא התרחשה רק בהקשרים פוליטיים כנגד ממשלות (דמוקרטיות או דיקטטוריות), אלא גם בהקשרים כלכליים (עובדים המשביתים את המפעל), אקדמיים (מאבק של סטודנטים נגד הנהלת אוניברסיטה), דתיים, גזעיים ועוד. בעקבות השימוש ההיסטורי באי-אלימות המבוסס על מסות של אנשים, אי-אלימות תוארה כ"פוליטיקה של האנשים הרגילים".
עם זאת, פעמים רבות, בצד המאבק הבלתי-אלים, היו גם כאלו שנאבקו בצורה אלימה, ועקב כך טוענים מבקרי השיטה שבמרבית הפעמים, אי אפשר לייחס הצלחה של מאבק שלם, אך ורק לאלמנטים הלא-אלימים שלו, ולכן בלתי-אפשרי לטעון שאי-אלימות היא שיטה יעילה. למרות זאת, ניתן לטעון להצלחת השיטה כאשר מדובר במאבקים קצרי-טווח שכללו אך ורק פעולות לא-אלימות, או במקרים נקודתיים שבהם ננקטו פעולות בלתי-אלימות בתוך מאבק שלם, שכלל הן שיטות בלתי-אלימות והן שיטות אלימות.
על אף שרעיונות של אי-אלימות הובעו עוד במסורות עתיקות, השילוב בין מאבק המוני ואי-אלימות הוא יחסית חדש, והתחיל ב-1906, במאבק למען זכויות ההודים בדרום אפריקה, בהנהגתו של מהאטמה גנדי. לאחר שהממשלה הטראנסוואלית הכריזה על חוק חדש, שכפה על האוכלוסייה ההודית בלבד להירשם במרשם האוכלוסין, התקיימה אספת-מחאה ביוהנסבורג, שבה גאנדי אימץ לראשונה את הסאטיאגרהא (כוח האמת), או מחאה לא-אלימה, וקרא לאוכלוסייה ההודית להתנגד לחוק החדש ולסבול את העונשים על כך, במקום להתנגד לו באמצעים אלימים.
קריאה זו הובילה למאבק בן שבע שנים, שבמהלכו אלפים נאסרו (ביניהם גם גאנדי), הוכו ונורו בגין שביתות, סירוב להירשם, שריפת כרטיסי הרישום ופעולות לא-אלימות אחרות. על אף שצעדים אלו הביאו למעצרים המוניים, הם הפעילו לחץ רב על השלטונות, ובייחוד על דעת הקהל, שהושפעה מהידיעות על המאבקים שבהם הייתה המשטרה הצד התוקפן היחידי. המאבק נמשך עד עזיבתו של גאנדי ב-1914, לאחר הסכם עם השלטונות הבריטיים בעניין.
המאבק לעצמאות הודו
על אף מאבק זה, המאבק המזוהה ביותר עם אי-אלימות הוא קמפיין אי-שיתוף הפעולה למען עצמאות הודו, גם הוא בהנהגתו של מהאטמה גנדי. בסוף שנת 1914 חזר גאנדי להודו, והגיע למסקנה כי יש להביא לשחרור לאומי מן הכיבוש הבריטי. במאבקו המשיכו גאנדי ותומכיו לפעול בשיטות שאימץ בדרום אפריקה, והוסיפו פעולות נוספות. בין פעולותיהם היו החרמת מוסדות בריטיים - מוסדות שלטון חינוך ואחרים, החרמת מוצרים בריטיים וסרבנות מס.
בצד פעולות הסרבנות הנהיג גאנדי פעולות אקטיביות לא-אלימות (מלבד תהלוכות ואסיפות), שכללו חינוך חקלאי והקמת תעשיות פרטיות, כחתירה תחת התעשייה הבריטית. ב-12 במרץ 1930 הוכרז "חרם המלח", שבו עברו המוני הודים על איסור תחרות בהפקת המלח הבריטית. במהלך חרם זה הובאו כ-60 אלף תושבים הודים למעצר. קמפיין אי-שיתוף הפעולה, שהתבסס כולו על פעולות לא-אלימות, נמשך עד לנסיגת הבריטים ב-1947. הקמפיין גבה את חייהם של אלפי קורבנות, שבשם האי-אלימות העדיפו מוות על פני נקיטת צעדים אלימים. תומכי האי-אלימות מצדיקים את המחיר ששילמו הקורבנות, בטענה שבמאבק אלים היו נהרגים הרבה יותר אנשים, משני הצדדים, ושבכל מקרה - נקיטת צעדים אלימים שומטת את הבסיס המוסרי של הנאבקים.
המאבק למען זכויות אזרח בארצות הברית
מאבק מפורסם נוסף שמזוהה עם התנגדות לא-אלימה הוא מאבקם של האפרו-אמריקאים למען זכויות אזרח שוות בארצות הברית, בהנהגתו של מרטין לותר קינג. התנועה לזכויות אזרח שפעלה לפני שנת 1955 ניסתה להתמודד עם האפליה כלפי אפרו-אמריקאים במגוון רחב של אסטרטגיות, שכללו בעיקר תביעות משפטיות ושדלנות מצד ארגונים מסורתיים. ניסיונות אלו לא השיגו הצלחות מעשיות רבות וגרמו למרמור רב. עקב כך, התנועה החלה לאמץ אסטרטגיה של פעולה ישירה יחד עם אי-אלימות, הידועה בשם "אי-ציות אזרחי".
באופן זה, הרשויות נאלצו להגיב מיידית למצבי משבר, והתוצאות היו לעיתים קרובות לטובת האפרו-אמריקאים. הפעולות של אי-ציות אזרחי כללו החרמות, שהתחילו עם החרם נגד חברת האוטובוסים של מונטגומרי (1955-1956), התבצרויות כגון ההתבצרות בגרינסבורו (1960), וצעדות כגון הצעדות מסלמה למונטגומרי והמצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות. המאבק הלא-אלים נחל הצלחה רבה, אך גם גבה קורבנות רבים - דבר שעורר את ההתנגדות למאבק הלא-אלים מתוך התנועה עצמה. התנגדות זו הונהגה בידי מלקולם אקס, שתמך במאבק אלים בגזענות.
במקומות אחרים בעולם
שמאל|ממוזער|350px|המורד האלמוני השתמש במחאה מסוג אי-אלימות כנגד הטנקים והפך לסמל של שיטת מחאה זו.
אי-אלימות שימשה גם את פעילי המאבקים במשטרים מדכאים במדינות המתפתחות בגוש המזרחי לשעבר. לדוגמה, תנועת סולידריות (תנועה) בפולין הקומוניסטית וסתיו העמים במדינות כמו צ'כוסלובקיה ומזרח גרמניה:
במדינות דמוקרטיות יש לעיתים קרובות שימוש במגוון אמצעים של מחאה לא-אלימה, כמו הפגנות, פעולות ישירות, מיצגי מחאה, אומנות ושביתות, כמו גם מאבקים נגד הגלובליזציה, למען הגנת הסביבה, זכויות בעלי חיים, זכויות להט"ב, זכויות נשים ועוד. הדבר כולל את תנועת פמן, המרד בהכחדה, חיי שחורים חשובים, שביתת בתי הספר למען האקלים ועוד.
במאה ה-21 נמשך השימוש במחאות לא-אלימות גם מול משטרים דכאניים. דוגמאות לכך כוללות את המהפכה הכתומה באוקריאנה 2004, מהפכת הארזים בלבנון 2005, המהפכה במצרים ב-2011, המחאות בהונג קונג (2014) ועוד
בספרו "הפוליטיקה של פעולה לא-אלימה", מציע ג'ין שארפ, אקדמאי החוקר את תורת האי-אלימות, שההיעדרות הבולטת של האי-אלימות מהמחקר ההיסטורי המרכזי היא תוצאה של העובדה שהפצה של טכניקות למאבק לצדק חברתי הנשענות על העוצמה הקולקטיבית של אזרחים פעילים ומודעים, אינה משרתת את האינטרסים של האליטה החברתית.
הסבר אחר יכול לנבוע מהתפקיד של תקשורת ההמונים במרחב הציבורי, ולקשר בין אלימות ורגשות. בתקשורת ההמונים, ובמיוחד בטלוויזיה, חשוב לספקיות התוכן לעורר רגשות בקרב הצופים, כדי להשאיר אותם בערוץ. תנועות אלימות נתפשות לרוב כרציניות יותר או רדיקליות יותר, ובכתבות חדשותיות קצרות אפשר לתת לסיפור עליהן נופך דרמטי בקלות רבה יותר, במיוחד במדיום של הטלוויזיה. כך לדוגמה מעניין וקל יותר לצלם יידוי אבנים או חילופי ירי, מאשר עצרת לימודית או שביתת רעב.
הכרה מוסדית בינלאומית
אי-אלימות השיגה רמה מסוימת של הכרה מוסדית, ברמה הבינלאומית. בשנת 1991 זכתה אונג סן סו צ'י בפרס נובל לשלום בזכות פעילותה לדמוקרטיה והתעקשותה על התנגדות לא-אלימה. ב-10 בנובמבר 1998, האספה הכללית של ארגון האומות המאוחדות הכריזה על העשור הראשון של המאה ה-21 והאלף השלישי, משנת 2001 ועד שנת 2010, כעלעשור הבינלאומי לקידום תרבות של שלום ואי-אלימות לילדי העולם. כיום, הדלאי לאמה ה-14, טנזין גיאטסו, הפועל בדרכים דיפלומטיות למען שחרור טיבט מהכיבוש הסיני, נחשב לאחד מהפציפיסטים והדוגלים הגדולים ביותר באי-אלימות.
מנגנוני פעולה של אי-אלימות
הגישה הלא-אלימה למאבק חברתי שונה מהחשיבה המקובלת במערב בנושא מוקדי כוח וקונפליקט, אך עדיין פונה אל כמה רעיונות וערכים די מוסכמים.
רעיון מרכזי לכל הבנה של תאוריה אסטרטגית בלתי-אלימה הוא, שכוחם של שליטים תלוי בהסכמתה של האוכלוסייה הנשלטת. ללא בירוקרטיה, צבא או כוח משטרתי אשר יבצע את רצון השליטים, הם משוללים כוח ממשי. עוצמתם של השליטים, כולל אלו במדינות דמוקרטיות, נובעת משיתוף-הפעולה של האוכלוסייה בקבלת השלטון ובציות לחוקים. אי-אלימות חותרת תחת כוחם של שליטים דרך הימנעות מכוונת משיתוף-פעולה זה - ומכאן נובעת אסטרטגיית פעולה מרכזית הנקראת "אי-שיתוף-פעולה".
רעיון חשוב נוסף הוא, שאמצעים צודקים ומוסריים, יובילו לתוצאה מוסרית וצודקת. מרטין לותר קינג אמר על כך ש"אי-אלימות דורשת שהאמצעים שבהם אנו משתמשים יהיו טהורים כמו התוצאה שאליה אנו מייחלים". חסידי האי-אלימות גורסים, כי הפעולות שאנו מבצעים בהווה, מעצבות באופן בלתי נמנע את הסדר החברתי בצורה דומה. הם יטענו, לדוגמה, ששימוש באלימות על מנת להשיג חברה שלווה ושוחרת שלום, הוא חסר הגיון לחלוטין.
חלק מחסידי האי-אלימות, כמו למשל אנרכיסטים נוצריים, תומך במתן כבוד ואף אהבה ליריבים. עיקרון זה ידוע כהצדקה הרוחנית או הדתית לאי-אלימות, כפי שאפשר לראות בדרשת ההר שצוינה לעיל, שבה ישו מעודד את חסידיו לאהוב את אויביהם, ברעיון הטאואיסטי של "פעולה חסרת מאמץ", בעקרון הבודהיסטי של ה"מטה" (אהבה וחיבה כלפי כל יצור חי), או בעקרון ה"אהימסה" (אי-אלימות) כלפי כל יצור חי, המשותף להינדואיזם, בודהיזם ולג'ייניזם. לכבוד ואהבה כלפי היריב יש גם הצדקה מעשית בכך שהטכניקה של הפרדת המעשה מעושה-המעשה מאפשרת את שינוי התנהגותו של עושה המעשה, ואולי אף את שינוי ערכיו. ההתמקדות הנוצרית הן באי-אלימות והן בהענקת מחילה לחטא מצאה את דרכה לסיפורו של הבל בקוראן. תנועות ליברליות באסלאם, כגון פלג האחמדים, משתמשות בסיפור זה בעקביות על מנת לקדם רעיונות אסלאמיים של אי-אלימות.
רעיון ה"סאטיה" (אמת) הוא מרכזי בתפישת האי-אלימות של מהאטמה גאנדי. גאנדי ראה באמת משהו אינסופי ובלתי ניתן להבנה מלאה על-ידי יחיד כלשהו. הוא האמין שכולנו נושאים ונושאות חתיכות מהאמת, אך אנו זקוקים לחתיכות של אחרים על מנת לרדוף את האמת הגדולה. אמונה זו הובילה אותו לאמונה בערך הטבוע בדיאלוג עם היריב, הכולל משאלה כנה להבנת מניעיו. ברמה המעשית, נכונות להאזין לנקודת המבט של האחר תלויה במידה ניכרת בהדדיות. באופן טבעי, איש מהיריבים לא מעוניין בנקודת ההשקפה של יריבו. לכן גאנדי האמין, שעל מנת שהיריב יקשיב לנו, עלינו תחילה להיות נכונים/ות להקשיב לו, כדי לפרוץ את המעגל.
שיטות של אי-אלימות
פעולה בלתי-אלימה מורכבת בדרך-כלל משלושה שלבים. הראשון, פעולות של מחאה ושכנוע, שכוללות צעדות מחאה, עצרות מחאה, פגישות ציבוריות וכלים כגון שלטים גדולים, נרות ופרחים. השלב השני הוא אי-שיתוף-פעולה, שהוא הסירוב המכוון והאסטרטגי לשיתוף-פעולה עם דבר הנתפש כבלתי-צודק. השלב השלישי הוא התערבות בלתי-אלימה, שהיא ההתערבות המכוונת והפיזית לעיתים באירוע שנתפש כבלתי-צודק, שיכול להתבטא בחסימת כבישים, התבצרות במקום מסוים, היקשרות לעצים ועוד.
חלק מהטכניקות הספציפיות שתנועות לא-אלימות השתמשו בהן כוללות שביתות שבת, צעדות, כניסה למקומות אסורים, סקווטינג, שביתות רעב, חסימת דרכי גישה, הפגנות, פעולות ישירות, עצומות, התבצרות, סרבנות מיסים, האטת מהירות העבודה, סרבנות גיוס, וחרם מסחרי.
בצד פעולות אלה, שעיקר המוקד שלהן הוא התנגדות, יש גם טכניקות של העצמה של קבוצה מסוימת או של חלופה לא-אלימה. שיטות אלו כוללות ייצור עצמאי של מוצרים, קואופרטיבים של פועלים או צרכנים, ייזום אירועים חברתיים לחברים במאבק לא-אלים (כמו מסיבת רחוב), אירועי תרבות בעלי אופי מחאתי (לדוגמה מופע רוק בעל אופי פוליטי כמו לייב 8), התאגדויות, יצירת ערוצי תקשורת בנושא המאבק או להעצמת קבוצה מדוכאת או ענייה וחיזוק או יצירה של קהילות חברתיות.
הטקטיקה נבחרת בדרך-כלל בקפידה רבה, תוך כדי לקיחה בחשבון של נסיבות פוליטיות ותרבותיות, ולרוב כחלק מתוכנית או אסטרטגיה ארוכת-טווח. וולטר ווינק מצביע על ישו כעל אסטרטג לא-אלים היסטורי. לטענתו, רבים מכתביו על אי-אלימות מתגלים כשיטות מתוחכמות כאשר הנסיבות התרבותיות מובנות. לדוגמה, באחד המקרים שישו דיבר עליהם נאמר, שאם גובה חובות מסוים גרם לבעל החוב להגיע למצב שבו אין לו מה ללבוש כלל, בושה גדולה נופלת על גובה החוב – ולא על האיש העירום. לכן הצעתו של ישו - אם מישהו מבקש ממך את מעילך, תן לו גם את שאר בגדיך – היא דרך לבייש את גובה החוב ולהפוך את יחסי הכוחות באופן סמלי.
מקור השראה מפורסם לאלו המחפשים מגוון של שיטות לא-אלימות שאפשר להפעיל, נמצא ברשימתו של ג'ין שארפ, שבה מופיעות 198 שיטות של פעולות ישירות לא-אלימות אשר כוללות פעולות סמליות, פוליטיות, כלכליות ופיזיות.
מקור אחד של הדרכה לפעולות לא-אלימות הוא מרכז CANVAS - מרכז להדרכה לפעולות ואסטרטגיה, שהוקם בעקבות הצלחת המחאה נגד הרודן מילוצביץ' בסרביה.
אי-אלימות הייתה בשימוש גם כשיטה של ניסיונות להתערבות בין מדינות על מנת להרחיק מתקפות ולקדם פתרון של שלום במאבקים. ניסיונות אלו נחלו כישלונות (לפחות ברמה של הרחקת מתקפות), כמו במקרה של המגן האנושי בעיראק, אך גם הצלחות, כמו במקרה של פרויקט הליווי בגואטמלה. כרגע ישנם כמה ארגונים לא-ממשלתיים הפועלים באזור, כמו למשל "בריגדות השלום הבינלאומיות" ו"כוח השלום הלא-אלים". השיטות העיקריות שבהן הם משתמשים הן ליווי בלתי-מזוין ותצפיות ודיווחים על מצב זכויות האדם.
אי-אלימות כדרך חיים
עצם העובדה שתופעת האלימות היא כל כך שכיחה ברוב תרבויות העולם, גורמת לרבים לחשוב שהיא חלק בלתי נפרד מטבע האדם. אחרים, כגון וולטר ווינק ודניאל קווין, גורסים שאלימות – או לפחות מאגר האסטרטגיות האלימות המוכרות כיום – היא תופעה של ה-5,000 עד 10,000 שנים האחרונות, ולא הייתה קיימת בתקופות שלפני תחילת ביות החיות והחקלאות, ובתקופות המוקדמות של תחילת תקופת הביות. תפיסה זו דומה לאידיאל הוויקטוריאני של הפרא האציל.
בשביל חסידי אי-אלימות רבים, משמעותה של אי-אלימות כדרך-חיים היא עמוקה יותר מאשר הימנעות מאלימות פיזית ומילולית בלבד. המשמעות מבחינתם/ן היא דאגה ואהבה לכל, אפילו לאנשים שאינם מסכימים עמם וכן הימנעות מפגיעה בבעלי חיים, צמחים וטבע כאשר הדבר לא הכרחי. משמעות זו גוררת עימה את הרעיון שיש לדאוג גם לאלו שאינם פועלים על-פי ערכי האי-אלימות. מוסכם על רבים ורבות, כי אדם אינו יכול להכריח את עצמו או אחרים להרגיש אחווה, סימפתיה או אהבה שכזו, ולכן דבר זה נחשב לאחד האתגרים האישיים הגדולים העומדים בפני המאמינים באי-אלימות – ברגע שאדם מאמין באי-אלימות בתאוריה, הוא נקרא לנסות להבין כיצד לחיות אותה בחיי המעש של היום-יום ובכל היבט של חייו.
היבטים אלה מודגשים בכמה תורות מזרחיות, לרבות בודהיזם, הינדואיזם, ג'ייניזם וסיקיזם, בעקרונות כמו אהימסה וביישום רעיונות כמו הדרך המתומנת הנאצלת. זאת הן מפני שיש ערך רב לחיים באשר הם, והן בגלל שהדבר מהווה חלק משחרור מדוקהה - סבל מיותר שנוצר אצל האדם המתרגל עצמו, ושניתן להפחיתו באמצעות תרגול של המחשבה והגוף. מחקרים מודרניים מצביעים על כך שניתן לתרגל היבטים כמו אמפתיה.
היבט נוסף ודומה לכך הוא הרעיון של הפחתת האלימות בחברה כולה - כלומר לא רק הימנעות מאלימות המופעלת על-ידי האדם באופן ישיר, אלא גם הימנעות ממעשים ומאורח-חיים שמחייבים ביצוע של מעשים אלימים על-ידי א/נשים אחרים, הפחתת סיכון לאנשים אחרים, ותמיכה בפעולות ובמוסדות אשר מעודדים חברה פחות אלימה באופן כללי. דוגמאות נפוצות ליישום של רעיון זה הן צמחונות וטבעונות, צרכנות אתית וסחר הוגן - הימנעות מקניית מוצרים ושירותים שתהליך ייצורם היה כרוך בפגיעה באדם וכן בטבע. היבט נוסף הוא רעיון של פרנסה נאותה - הימנעות מעיסוקים שגורמים לפגיעה בבני-אדם או בבעלי-חיים. היבט נוסף הוא תמיכה במדיניות שמפחיתה אלימות - לדוגמה תמיכה בפתרונות דיפלומטיים למשברים, תמיכה בפתרונות המפחיתים זיהום סביבתי ותמיכה במדיניות המפחיתה צורך במכונית (עקב בעיות כמו תאונות דרכים, זיהום או שינוי אקלים).
התרחבות אי-אלימות
הספר המלאכים הטובים של טבענו מאת הפסיכולוג סטיבן פינקר מציג נתונים רבים מתוך מאות מחקרים המעידים על ירידה ברמת האלימות הפיזית בין בני-אדם, גם בטווח הזמן הארוך בפרהיסטוריה ובהיסטוריה, וגם בטווח הזמן הקצר של עשרות השנים האחרונות, ואלה מובילים למסקנה שראשית המאה ה-21 היא התקופה השלווה בתולדות האנושות.
במאות השנים האחרונות יש תהליך הדרגתי של ירידה במוכנות להצדיק אלימות, פנייה לפתרונות להפחתת אלימות, והרחבת האכולוסיה שזכאית להגנה מפני אלימות שרירותית. לדוגמה, בעבר העבדות הייתה מקובלת בחברות אנושיות רבות והיא יצאה מחוץ לחוק בכל מדינות העולם בעקבות פעולת התנועה לביטול העבדות. תהליך איטי של דמוקרטיזציה וערכים כמו ליברליזם, כמו גם עלייה בתוחלת חיים וירידה בתמותת תינוקות ותמותה בגיל צעיר הובילו לכך, שהערך של חיי אדם הפך להיות משמעותי יותר, ובמדינות רבות דבר זה זוכה להגנה באמצעות עקרונות כמו זכויות האדם וחוקים הנובעים ממנה. דוגמה לכך היא הפחתה או ביטול מוחלט של עונש מוות במדינות רבות.
תהליך של דמוקרטיזציה ביותר ויותר מדינות וכן תהליכים של גלובליזציה מובילים לכך, שסכסוכים אלימים על רקע פוליטי, כלכלי ומדיני הופכים נדירים יותר. בשלטון מלוכני וכן בדיקטטורה צבאית, הדרך להחלפת שלטון וכן להגנה עליו הוא לעיתים קרובות הרג של יריבים פוליטיים ושל תומכיהם. בנוסף, רוב המומחים כיום תומכים בתאוריית השלום הדמוקרטי, שלפיה נדיר הדבר, שסכסוך בין שתי מדינות דמוקרטיות מבשיל לכדי מלחמה.
כמו כן, ההגנה שהחוק מעניק מפני אלימות שרירותית, מפני נציגי השלטון או מפני אזרחים אלימים, הורחבה לציבורים נרחבים יותר - כך אנשים שחורים, נשים, ילדים, עמים ילידים, מהגרים, להט"ב, פליטים, עניים, אנשים מבוגרים, נכים ותשושי נפש, שבחברות רבות סבלו מאלימות ללא כל טאבו או ענישה כנגד האדם הפוגע, זוכים כיום להגנת החוק ונורמות חברתיות, למשל באמצעות כלים כמו האמנה לזכויות הילד, שמקטינה את היכולת של הורים להתעלל בילדיהם. כלים אחרים הם אמנות בנלאומיות, חוקים מקומיים, וטאבו נגד אלימות מינית ואלימות במשפחה.
ביקורת
לאון טרוצקי, פרנץ פנון ומלקולם אקס הם דוגמאות לאנשים שביקרו את האי-אלימות, בטענה שאי-אלימות ופציפיזם הם ניסיון לכפות את המוסר של הבורגנות על הפרולטריון, שאלימות היא הכרחית לשינוי מהפכני או שהזכות להגנה עצמית היא זכות יסוד.
בשיאו של הדיכוי האלים של האפרו-אמריקאים בארצות הברית בשנות ה-60, הפנתר השחור, ג'ורג' ג'קסון דיבר על הטקטיקות הלא-אלימות של מרטין לותר קינג:
מלקולם אקס התעמת גם הוא עם פעילי זכויות אדם על הנושא של אי-אלימות, בטענה שאי אפשר לשלול את האלימות כאשר אין אפשרות אחרת:
לאנס היל מבקר את האי-אלימות כאסטרטגיה כושלת וטוען שהגנה-עצמית חמושה של אפרו-אמריקאים ואלימות אזרחית הניעו רפורמות של זכויות האזרח יותר מאשר פניות שלוות למוסר ולהגיון.
היעילות של אי-אלימות נקראה תיגר גם על ידי מפגינים אנטי-קפיטליסטים שתמכו ב"מגוון של טקטיקות" במהלך הפגנות רחוב ברחבי אירופה וארצות הברית לאחר ההפגנות כנגד ארגון הסחר העולמי בסיאטל ב-1999. הפמיניסטית הרדיקלית, ד. א. קלארק, טוענת במאמרה "אישה עם חרב", שעל מנת שאי-אלימות תהיה יעילה, היא צריכה להיות "מופעלת על-ידי אלו שיכולים/ות בקלות לפנות לאלימות אם הם יבחרו בכך". ההגיון שמאחורי טיעון זה הוא, שטקטיקות של אי-אלימות יהיו בלתי-יעילות לקבוצות שנתפשות ככאלו שלא מסוגלות להשתמש באלימות, מאחר שאי-אלימות תשמר את הציפיות של החברה מהקבוצות האלה, ולכן פעולותיהן לא ימשכו תשומת-לב.
ביקורת נוספת מתמקדת בקורבנות הרבים שמאבקים בלתי-אלימים כרוכים בהם לעיתים, ולמה שנתפש לעיתים כזילות של חיי אדם. ביקורת זו מתבססת על הציטוטים הבאים מפי מהאטמה גאנדי:
על בסיס עמדות אלו, בשנת 1940, כאשר פלישה של גרמניה הנאצית לבריטניה נראתה באופק, גאנדי הציע לעם הבריטי את העצה הזו:
עם זאת, גאנדי חשב שרמה כזו של אי-אלימות דורשת אמונה ואומץ אדירים, והוא הבין שלא כולם מסוגלים להגיע לרמה כזו. לכן הוא הציע שאף אחד לא יהיה מחויב לאי-אלימות, במיוחד אם היא משמשת ככיסוי לפחדנות. גאנדי נזהר מלמשוך לתנועת הסאטיאגרהא שלו את אלו שפחדו להשתמש בנשק או חשו שהם לא מסוגלים להתנגד, וכתב:
אלימות כלפי רכוש
שאלה שנדונה רבות בכל הקשור לאי-אלימות היא, האם ההשמדה או גרימת נזק ופגיעה לרכוש, בניגוד לפגיעה באנשים או בעלי חיים, נחשבות לאלימות. במקרים רבים בספרות, כולל בספריו של ג'ין שארפ, צורות שונות של חבלה וגרימת נזק לרכוש נכללות בטווח הפעולות הבלתי-אלימות, בעוד שכותבים אחרים מחשיבים השמדה או פעולות הרסניות מכל סוג, כסוג פוטנציאלי או מעשי של אלימות, שכן פעולות אלה עלולות לגרום לפחד או קושי לבעלים או לאדם שתלוי באותו חפץ.
סופרים ופעילים אחרים טוענים, כי השמדת רכוש עלולה להיות בלתי-יעילה מבחינה אסטרטגית, אם הפעולה מספקת אמתלה לדיכוי נוסף או מחזקת את כוחה של המדינה. לייקי, לדוגמה, טוען, כי שריפת מכוניות בזמן ההפגנות בפריז במאי 1968, רק חיבלה בתמיכה של מעמד העובדים ומעמד הביניים בהתקוממות, וחיבלה בפוטנציאל הפוליטי של ההפגנות.
חבלה בכלים ומכונות שמשתמשים בהם בעת מלחמה, בין אם במהלך הייצור שלהם או לאחר מכן, מעלה את המורכבות של הדיון. האם הצלת חיים באמצעות השמדת רכוש שישמש בעתיד להריגה - היא פעולה אלימה, או שהתנהגות פאסיבית שמאפשרת לכלי נשק להיות בשימוש בעתיד היא פעולה אלימה (כלומר, אי-אלימות שמובילה לאלימות)? ברמה פחות מופשטת - כאשר אדם מכה אדם אחר בעזרת מקל, לקיחת המקל בכוח נחשבת בדרך-כלל פעולה אלימה, אך אם המקל נופל לבדו על האדמה, ואדם אחר שובר אותו, האם פעולה זו עדיין נחשבת פעולה אלימה?
בכל אופן, בדיונים אלו חשוב לקחת בחשבון את השאלה האם התוקף, או שמא הקורבן של האלימות, מגדירים מה נחשב כ"אלים". כמו כן, הכוח היחסי של הצדדים וסוג ה"נשק" שנעשה בו שימוש, רלוונטיים גם הם לנושא. כך למשל יש הטוענים, כי זריקת אבנים על טנקים אינה נחשבת פעולה אלימה, בשל הכוח היחסי של שני הצדדים. ויכוח מסוג זה התעורר גם בשאלת פעילותה של הקבוצה הישראלית "אנרכיסטים נגד הגדר", שבמסגרת פעולותיה מנסה לחתוך את גדר ההפרדה באופן סמלי.
אי-אלימוּת בישראל
הדוגמה הקדומה ביותר הידועה בתולדות ישראל להתמודדות בדרך אי-אלימות היא אירוע של התנגדות יהודי הגליל בעכו ובטבריה לניסיון הרומאים להעביר את פסל קליגולה על מנת להציבו בבית המקדש, אירוע שתועד על-ידי פילון האלכסנדרוני ויוספוס פלביוס.
בתקופת המנדט הבריטי הקים היישוב העברי מערכת שלטון מקבילה ופעל פעולות רבות שאפשר לכנותן אי-אלימות, כמו ה"העפלה", ההתיישבות, חומה ומגדל, ועוד.
בתחילת המאה ה-21 גברה המודעות בישראל לגבי שיטת האי-אלימות, בעיקר בקרב חוגים שמאלניים רדיקליים, אך גם בקרב קבוצות ימניות רדיקליות. מודעות זו מתבטאת במאבקים למען זכויות בעלי חיים על-ידי קבוצות כגון "החזית לשחרור בעלי חיים", במאבקים נגד עוני ומיליטריזם על-ידי קבוצות כגון "אוכל במקום פצצות", במאבק החברתי של מחאת האוהלים וגם במאבק נגד תוכנית ההתנתקות על-ידי קבוצות כגון "הבית הלאומי".
דוגמה מובהקת של אי-אלימות כדרך מאבק ניתן לראות בתנועת "חיים בכבוד" ברשותו של חיים בר יעקב, הפועלת להתנגדות לא-אלימה לפינוי חייבים/ות מבתיהם בעיקר בבאר שבע ויישובים נוספים בדרום הארץ.
השימוש באי-אלימות מתפתח גם בהקשר של הסכסוך הישראלי-ערבי. החל משנות העשרים, אחת מדרכי הפעולה של היישוב העברי ולאחריו ממשלת ישראל, כתגובה לפיגועי טרור ערביים, הייתה הקמת יישובים יהודיים חדשים בארץ ישראל, לעיתים קרובות על שם קרבנות הטרור עצמם. גם לאחר שמדיניות זו, שזכתה לכינוי "תגובה ציונית הולמת" בפי רה"מ לשעבר יצחק שמיר, הפסיקה להיות מדיניות ממשלתית, לקחו על עצמם המתנחלים ותומכיהם את המשכה, והקימו יישובים ומאחזים (לעיתים בלתי מוכרים על-ידי השלטונות) כתגובה לפעולות טרור, כמו למשל גבעת שלהבת, שהוקמה לאחר רצח התינוקת שלהבת פס בחברון.
מן העבר השני, החל תהליך של פיתוח מאבק פלסטיני עממי לא-אלים כנגד השליטה הישראלית בשטחים. חלוץ המאבק הוא מובארק עוואד, מייסד "המרכז הפלסטיני ללימודי אי-אלימות" במזרח ירושלים ופעיל, עד שגורש מקבוצת "ישראלים ופלסטינים למען אי-אלימות". דוגמה נוספת הייתה שביתת המיסים של תושבי בית סחור בתקופת האינתיפאדה הראשונה. אחד משיאיו של תהליך זה התרחש בעת ביקורו של ד"ר ארון גאנדי, נכדו של מהאטמה גאנדי, ברשות הפלסטינית, במהלכו השתתף בהפגנה באבו דיס למען מאבק לא-אלים בשליטה הישראלית. גם מהצד הישראלי התפתח מאבק לא-אלים כנגד השליטה הישראלית. אחת התנועות אשר חרתו על דגלן את רעיון אי-האלימות היא "לוחמים לשלום". לוחמים לשלום הם קבוצה משותפת לפלסטינים ולישראלים, אשר לקחו בעבר חלק באלימות שמייצר הסכסוך והשליטה הישראלית בשטחים והחליטו להניח את נשקם ולפעול יחד, בצורה בלתי-אלימה, כנגד הכיבוש.
דרכים נוספות שבהן בא לביטוי מאבק זה הן סרבנות גיוס וסרבנות סלקטיבית לשירות בצבא, פעולות ישירות לא-אלימות כנגד גדר ההפרדה, צעדות אל עבר מחסומים, החרמת מוצרים שמקורם בהתנחלויות, משלחות סיוע לכפרים ערבים ביהודה ושומרון (לעיתים בניגוד לחוק) ועוד.
ראו גם
פעולה ישירה
פציפיזם
מרי אזרחי
אל-הרג
שביתת רעב
תקשורת לא אלימה
התנגדות בלתי אלימה
גיוס קולות עמוק - שימוש בשיחות עומק אמפתיות כדרך להביא לשינוי פוליטי ולשנות דפוסי חשיבה המעוגנים בפחד או שנאה.
קישורים חיצוניים
האתר הממשלתי של 'עיר ללא אלימות', 'עיר ללא אלימות' היא תוכנית לאומית ממשלתית למניעת אלימות.
מכון גנדי לחקר אי-האלימות בארצות הברית (בהנהלתו של ארון גנדי, נכדו של מ.ק. גנדי)
דיאלוג פלסטיני פנימי (פרשנות פלסטינית לאינתיפדה הראשונה לעומת השנייה)
הספר "התנגדות לא אלימה" מאת ג'ין שארפ, בעברית, להורדה ללא תשלום
מוסד אלברט איינשטיין לחקר אי-אלימות
אתר תנועת "שביל זהב" בישראל, לקידום אי-אלימות, שלום וחמלה בחברה
תורת אי האלימות בראי המסורת היהודית
אתר הבית של ארגון לוחמים לשלום
הבלוג של לוחמים לשלום
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
*
קטגוריה:אידאולוגיות
קטגוריה:אקטיביזם
קטגוריה:פציפיזם | 2024-04-27T13:54:59 |
יוסי גמזו | יוסי (יוסף) גַמְּזוּ (14 בפברואר 1938 – 10 בפברואר 2020) היה משורר, מתרגם ופזמונאי ישראלי, פרופסור לספרות עברית.
ביוגרפיה
יוסי גמזו נולד בפריז, צרפת למבקר האמנות חיים גמזו, בימי ההשתלמות של אביו בפריז. התייתם מאמו בגיל חמש, עלה עם אביו לישראל והתחנך במספר קיבוצים: גבע, גן שמואל ומעברות. סיים את לימודי התיכון בגימנסיה הרצליה. עשה את שירותו הצבאי כעיתונאי ועורך ב"במחנה גדנ"ע", ולאחר השירות הצבאי החל בלימודי ספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים.
ב-1968 נישא לנעמה ישעיהו, בתו של יו"ר הכנסת, ישראל ישעיהו. מנישואים אלה נולדה בשנת 1969 בתם לילך עין הבר, אך הנישואים לא עלו יפה ובני הזוג התדיינו רבות בבתי המשפט. הוא עזב את ישראל בשנת 1973, לאחר מכן נמכרו נכסיו בישראל ועוקלו תמלוגיו לצורך תשלום המזונות, אך אלו לא הספיקו לכסות את חובו שתפח. ב-1995 התגרשו בני-הזוג. בספטמבר 2013 הוכרז גמזו כפושט רגל הפטור מתשלום חוב המזונות. לאחר הליך מורכב של מעל עשור שכלל דיונים רבים בהלכות פשיטת רגל, על מזונות וערעור על פסק הדין, נדחה פסק הדין על ידי בית המשפט העליון.
ב-1973 עזב יוסי גמזו את הארץ ונדד בין ארצות הברית, דרום אפריקה ואוסטרליה. ב-1993 חזר לארץ, גר באילת ולימד במכללה האקדמית בעיר, בתחילת שנות 2000 עבר לקצרין ולימד במכללת ״אוהלו״ שבעיר. בשנת 2016 עבר לחיפה.
בשנים האחרונות לחייו בלט במראהו עם שפם מפואר וכובע קסקט נצחי לראשו. הוא השתתף במפגשים ספרותיים ותרבותיים שהתקיימו בחיפה.
גמזו נפטר ב-2020 בעקבות פציעה, לאחר שנפל ונחבל באופן אנוש.
יצירות
עוד כילד בלט גמזו בכישרונו הספרותי ושירו הראשון נתפרסם שלא בידיעתו ב"משמר לילדים" כאשר היה בן תשע. את שיריו הראשונים פרסמו אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן. המשיך בכתיבה בעלון המוסד החינוכי בקיבוץ מעברות, ובשאר ביטאוני נוער וילדים. כן פרסם שירים ליריים ב"דבר", "הארץ", "על המשמר", "מעריב" ועוד. לאחר מכן באו טורים מחורזים בעניינים אקטואליים ב"על המשמר" - ב"מפייט ומחוץ", וב"דבר" - "על ספסל בשדרה". בסוף 1958 יצא ספרו "אתם נוער אתם?", שהוא אסופת הומורסקות וסאטירות. חיבר פזמונים רבים שכתב ללהקות ולתוכניות בידור ברדיו. בין השירים שכתב: "הכותל", "איפה הן הבחורות ההן", "סימן שאתה צעיר", "אילו כל האוהבים", "זוהי יפו", "לילך רוצה לקטוף את הירח", "ירושלים האחרת", "סתם יום של חול", בשעריך ירושלים, "לי לך" ו"מה הוא עושה לה" (גרסה לשיר האיטלקי "מרוצלה"). ב-1965 כתב גמזו את המילים ללחן הראשון שפרסם יאיר רוזנבלום "חופשה רבע שנתית" עבור להקת הנח"ל.
בד בבד עם קריירה מצליחה של פזמונאי, כתב גם שירה לירית רצינית, ופרסמה תחת שמות עט שונים.
בשנים 1971–1972 היה גם עורכו ומוציאו לאור של השבועון פופאי/חבריה, שהיה מורכב משני חלקים: החלק החיצוני, "פופאי", כלל קומיקס מתורגמים, בדרך כלל מסיפורי פופאי המלח וחבורתו (סויפי, אוליב-שמן זית, בלוטו-ברוטוס, וימפי, סבתא זרש ועוד), פרופסור חרטומי הממציאן הלא-יוצלח, ועוד. בחלק הפנימי, "חבריה", נכללו שירים וסיפורים לילדים. כן ערך והוציא לאור כתב עת ספרותי בשם "אופק", שממנו יצאו שני גליונות. בגליונות אלה נדפס מחזור שיריו, שכתב תחת שם בדוי, פעמוני עין כרם. יש הטוענים שבשירים אלו תינה את צרותיו האישיות והמשפחתיות הקשות.
בשנת 1973 עבר לאוסטרליה בה קיבל משרת הוראה. כעשרים שנה עשה בארצות הברית ובאוסטרליה, שם לימד ספרות עברית כפרופסור באוניברסיטאות שונות. בשנת 1993 חזר לישראל ולימד במכללה האקדמית של אילת. משם החל לפרסם שוב שירה אירונית סאטירית וביקורתית מאוד. שיריו נתפרסמו מאז בכתבי עת שונים: "צפון", "מהות", ועוד. כן נתפרסמו שיריו, תחת שם העט "פ. קול", בכתב העת לשירה "הליקון", ובמוסף לספרות של עיתון "הארץ".
שירי "פ. קול" המסתורי זכו להערכה רבה.
בשנת 2006 לימד ספרות עברית במכללת אוהלו שבקצרין, ויצירותיו זכו, על פי רוב בעילום שם, בפרסים רבים וחשובים.
בשנת 2007 כתב פזמון חדש, לאחר שנים רבות, לצמד הפרברים. שם השיר: "תם ולא נשלם". יוסי גמזו הוא זוכה פרס אקו"ם על מפעל חיים בזמר העברי לשנת 2013 וכן אות הוקרה מטעם עמותת "שירת רבים".
בשנת 1968 זכה בפרס יציב לספרות ילדים על ספרו "לא רוצים לישון, רוצים להשתגע!". בשנת 2016 זכה בפרס אריק איינשטיין לאמנים ותיקים.
בשנות האלפיים, הוא כתב בקביעות שירים בכתב העת האינטרנטי "חדשות בן עזר" בעריכת הסופר אהוד בן עזר, בכתב העת בגלל, ובמדור "יוסי גמזו - לחכימא בגמיזא" באתר של נילי דגן, וקטע שירי שלו הוקרא בתחילת תוכנית הרדיו של משה טימור ברשת ב' מדי ליל שבת.
מספרי יוסי גמזו
250px|ממוזער|שמאל|גמזו מקריא שיר שכתב במועדון הזמר עמק הירדן בתוכנית שהוקדשה לשיריו
פעמוני עין כרם, שירים מתוך יומן-סתרים, מאת הנזיר אנדריאס אנג’לו דונאטי [=יוסף גמזו], תרגם והוסיף פתח-דבר וביאורים יוסף גמזו, איורים ותחריטים אמנותיים דוד משולם, תל אביב, לילך, תשל"ד, 1973.
אתם נוער אתם?!, הזדמנות בלתי-חוזרת להכיר (ולו כזרת) עד כמה בלתי איום הוא ה"סברה" של היום / מעטר ומשפץ בידיו של שמוליק כץ, תל אביב, מסדה, 1959.
אופק, אופק לספרות, כתב עת להגות ולביקורת, העורך - יוסי גמזו, תל אביב, צ'ריקובר, 1970.
אן דן די נו, שירים לנוער וילדים, מצויר בידי חיים ברקני, ספרית פועלים, מרחביה, 1971.
ארצות הצמאון, שירים, איורים מרסל ינקו, תל אביב, ספרית פועלים, תשל"א 1971.
בלוריות ברוח, סיפוריהם של 20 צעירים וצעירות בישראל שנולדו בירושלים, רמת-גן, תוניס, יוהנסבורג, קהיר, פריז, גרמניה, יוון, עיראק וקפריסין, ביום לידת מדינת ישראל ה’ באייר תש"ח, תל אביב, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, הוועדה לחגיגות שנת ה-20 למדינת ישראל, (תש"ל 1969).
כליל החורש, כליל סוניטות, הרישומים יחזקאל קמחי, תל אביב, רשפים, 1971.
לילך ואביב הזוג החביב, לילדים, ציורים אבי מרגלית, מסדה, 1980.
עמק בלילה, עמק בירושלים תשעה שערי עיר ושיר, סידני, הגשר, [תשל"ז]. הוצאה מחודשת עם ציורים של מוטי דריאל, הוצאת צבעונים 2020
קסטניטות בדם : רומנסרו מכסיקני, שירים, תל אביב, צ'ריקובר, 1976.
תלתלי עשן, סיפורים, בלווית ארבעה חיתוכי-עץ מעזבונו של האמן יעקב שטיינהרדט, תל אביב, צ'ריקובר, 1969.
לא רוצים לישון - רוצים להשתגע!, סיפור הרפתקאות מימי ה’סליקים’ והמחתרת ועד פריצת הצנחנים לעיר העתיקה, או: תקראו בעצמכם, עיטורים ועטיפה מיכה אולמן, צ'ריקובר, תל אביב, 1968. (זיכה את גמזו בפרס יציב)
כל הכבוד!, ספורה הבלעדי של ישראלה ישראלי ..., מעוטר ומצויץ בידיו של שמואל כץ, צ'ריקובר, תל אביב, 1968.
ירושלים חלילי געגוע, שירים, הוצאת הפדרציה היהודית, קולומבוס, אוהיו, 1974.
בשש אחרי המלחמה, הוצאת "מערכות", 1968.
ממאמריו
בין ויזתא לפסטריגתא, לבחינת ראייתו הדו-פוקאלית של איציק מאנגר את סיפור מגילת-אסתר, נדפס בהדאר, 70, י"ז, תשנ"א 1991.
ה"היפי" הראשון של הספרות העברית, על נ'ה אימבר, נדפס בהדאר, 71, ב', תשנ"ב 1992.
התנ"ך של איציק מאנגר, במלאת עשור לפטירתו של המשורר, נדפס בהדאר, נ"ט, ג', תש"ם 1980.
והמשכיל בעת ההיא לא יידום, נדפס במהות, ח-ט, תשנ"ב 1992.
וירטואוזיות לשונית בשירת רבי יהודה הלוי, פתיחה לעיון טקסטואלי, נדפס בגלי עיון ומחקר, 14, תשס"ה 2005.
להאזין לקול הדם, על נלי זק"ש, נדפס במשא, דצמבר 1976.
משהו רצוף בדנמארק, נדפס בבצרון, ב', 5-6, תש"ם 1980.
משכיל לדוד, עיון בנובלה "בא" לדוד מלץ ז"ל, נדפס בגלי עיון ומחקר, 12, תשס"ג 2003.
פאבולה מיקראית כדיאגנוזה וכפרוגנוזה: על שיטת הפרפרזה הסמויה על התנ"ך כנקודת-מוצא למסר אקטואלי, נדפס בהדאר, 70, א', 1990.
שירי החומש או חילול החומש: שירתו המקראית של מאנגער, נדפס בזהות, ה', תשמ"ח, 1988.
שתי דרכי-סיפר קלאסיות ומידת זמינותן ליישומה של פרפרזה מודרנית, נדפס בגלי עיון ומחקר, 13, תשס"ד 2004.
מתרגומיו
"כצפור על התיל" מבחר שירים של לאונרד כהן, רשפים, 1973
קישורים חיצוניים
יוסי גמזו בראיון מצולם משוחח על נתן אלתרמן
יוסי גמזו באנתולוגיה מקוונת לשירה עברית, באתר של נילי דגן
יוסי גמזו 'לחכימא בגמיזא' ~ סטירת לחי אקטואלית
יוסי גמזו, הפרויקט של מפעל הפיס לתיעוד יוצרים במוזיקה הישראלית עם יואב קוטנר, דצמבר 2016
הערות שוליים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:פזמונאים ישראלים
קטגוריה:מתרגמים ישראלים
קטגוריה:חוקרי ספרות ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס יציב
קטגוריה:זוכי פרס אקו"ם
קטגוריה:בוגרי גימנסיה הרצליה
יוסי
קטגוריה:זוכי פרס אריק איינשטיין: זמר עברי
קטגוריה:ישראלים ילידי צרפת
קטגוריה:קצרין: אישים
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות נחלת יצחק
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1938
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2020 | 2024-04-21T10:15:19 |
עין החורש | עֵין הַחוֹרֵשׁ הוא קיבוץ של תנועת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר במחוז המרכז בישראל בין הערים נתניה וחדרה השייך למועצה אזורית עמק חפר.
לפי אתר הקיבוץ, מתגוררים בקיבוץ 650 נפש ושטחו כ-3,000 דונם.
היסטוריה
קיבוץ עין החורש נוסד בשנת 1929 במושבה חדרה, על ידי בוגרי "השומר הצעיר" מפולין, ובהמשך הצטרפו אליו בוגרי "השומר הצעיר" מבלגיה. בשנת 1931 עלה לקרקע על אדמות עמק חפר מדרום-מזרח לחדרה. השם "עין החורש" בטעות יסודו: זהו תרגום מוטעה של השם הערבי לאזור "ואדי חווארית". ה"חווארית" במקרה זה אינו בא מהפועל לחרוש בערבית, אלא זהו שמו של שבט נוודים שהגיע בסוף המאה ה-19 מסודאן.
עין החורש היה ראשון הקיבוצים בעמק חפר וראשון היישובים היהודיים בעמק חפר המזרחי. פרנסת היישוב היא על החקלאות והתעשייה:
מטעי אבוקדו
פרדס הדרים
גידולי שדה מגוונים
רפת
מסגרייה
מפעל "פחמ"ס", המייצר אריזות לתעשייה מפח, קרטון ופלסטיק, וכן התקני אחסנה ניידים "קומפקטוס" וספריות.
ביישוב נמצא גם בי"ס תיכון אזורי, מעיין שחר, וכן כמה מפעלים זעירים לנוי, מזכרות ועוד. יש בו בריכת שחייה משוכללת ואולם ספורט אזורי. בתחום התרבות מצוי בקיבוץ אולם מופעים, שאל במתו מגיעים הגופים המוזיקליים בארץ, וכן להקות תיאטרון מחול ותיאטרון לילדים.
היישוב הוא חלק ממועצה אזורית עמק חפר.
קישורים חיצוניים
אודות הקיבוץ מתוך מאגר הקיבוצים
, שישה ילידי עין החורש משוחחים על הוריהם
מיכאל יעקובסון: סקירה אדריכלית מצולמת על חדר האוכל ובית התרבות בעין החורש, באתר 'חלון אחורי', 2 בינואר 2016
מפה אזור עין החורש, 1944 (באנגלית) עם סימון 'מרץ א', 'מרץ ב' בין עין החורש לקאקון. הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור
הערות שוליים
*
קטגוריה:קיבוצים
קטגוריה:קיבוצי הקיבוץ הארצי
קטגוריה:מועצה אזורית עמק חפר
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1929 | 2024-05-16T00:07:25 |
דיג'ימון | דיג'ימון (ביפנית: デジモン, באנגלית: Digimon) היא סדרת אנימה יפנית פופולרית ששודרה לאורך 11 עונות (2 מהן הן עונת סרטים, וקטעים אשר לא נכנסו לסרט הידוע בתור: "Digimon Adventure: Last Evolution Kizuna".), בשנים 1999–2023. השם "דיג'ימון" מורכב משתי מילים: "דיג'י" (קיצור של המילה האנגלית "דיג'יטל", כלומר, דיגיטלי) ו"מון" (קיצור של "מונסטר", מפלצת) ומשמעותו "מפלצת דיגיטלית" או "מפלצות דיגיטליות".
בישראל, העונה הראשונה של הסדרה החלה את שידוריה בשנת 2000, בערוץ הראשון. העונה השלישית והרביעית שודרו בישראל בערוץ ג'טיקס במהלך העשור הראשון של המאה ה-21. לאחר סיום העונה הרביעית שודרה הסדרה בשידורים חוזרים מהעונה הראשונה עד הרביעית. אף שודר בארץ בטלוויזיה אחד מסרטי האנימה שלה. מאז, משודרות בערוץ זום כל העונות, כולל החמישית והשישית, שדובבו במיוחד לכבוד החייאת השידור של הסדרה בישראל. בשנת 2023 שודרו עונות 1 ו-2 ב-VOD של הוט עם הפתיח היפני המקורי של כל עונה.
במרץ 2020 עלתה ביפן מהדורה מחודשת שהיא אתחול של העונה הראשונה, Digimon Adventures, עם כל הדמויות הישנות בשינויים והתאמות לעידן הנוכחי ובשינויי עלילה מהותיים. פרקי העונה משודרים כיום ביפן ויועלו בארצות הברית בהמשך. העונה התקבלה בהתלהבות רבה בקרב מעריצי דיג'ימון הוותיקים והחדשים כאחד.
הסדרה הראשונה - מפלצות דיגיטליות
דיג'ימון הרפתקאות: הסרט
בטוקיו שביפן, ביצה מסתורית משוגרת ממסך המחשב בביתם של טאי וקארי קאמיה הישר לעולם האמיתי. הביצה מתגלה להיות דיג'יביצה ממנה בוקע דיג'ימון בשם קורומון, שנקשר במהירות לטאי וקארי הצעירים. לאחר ששני האחים מאכילים את קורומון, הוא מתפתח (בתהליך שנקרא "דיג'יגדילה") לדיג'ימון דמוי דינוזאור צהוב בשם אגומון. אגומון הופך לפראי, בורח מביתם של האחים ומשוטט ברחובות טוקיו.
בזמן הזה, ביצה שנייה מופיעה מעל שמי העיר וממנה בוקע דיג'ימון דמוי תוכי בשם פארוטמון. אגומון פוגש בפארוטמון והשניים מתחילים להילחם ולזרוע הרס ברחבי העיר. בזמן שילדים נוספים בעיר צופים במחזה, אגומון מתפתח בשנית לדיג'ימון בשם גריימון ובעזרת עידודו של טאי, הוא מצליח לנצח את פארוטמון. לאחר הקרב, שני הדיג'ימונים נעלמים מהעולם האנושי והסרט מסתיים.
דיג'ימון הרפתקאות
כמה שנים לאחר אירועי הסרט, שבעה ילדים בשם טאי, מאט, סורה, מימי, ג'ו, טי. קיי (שהוא אחיו הצעיר של מאט) ואיזי יוצאים למחנה קיץ. במהלך שהותם במחנה, שלג מתחיל לרדת ומכשירים קטנים בשם "דיג'יכלים" נופלים מהשמיים הישר אל זרועות הילדים. לפתע, הילדים מועברים מהעולם האמיתי לעולם הדיגיטלי. בעולם הדיג'יטלי, הילדים מצתוותים לדיג'ימונים משלהם ומחפשים אחר הדרך בחזרה הביתה. במהרה, הילדים מגלים שהדיג'ימונים שלהם מסוגלים לגדול לצורות יותר חזקות ובמהלך הסדרה, הדיג'ימונים מתפתחים ליצורים חזקים יותר ומביסים אויבים שונים. העונה מחולקת לסאגות, כאשר בכל סאגה יש מעין "אויב ראשי" אחד שבו הילדים נלחמים ולאחר מכן מופיע אויב ראשי חדש וחזק יותר.
סאגת דוימון
הילדים, שהגיעו לעולם הדיגיטלי לומדים להכיר את הדיג'ימונים שלהם ומחפשים אחר הדרך הביתה. במהרה, מתברר להם שדיג'ימונים שונים הופכים למרושעים בגלל מכשיר דמוי גלגל שיניים שחור שננעץ בגופם וגורם להם להשתולל. הדיג'ימונים של הילדים גדלים לצורת האלוף (champion) שלהם ומצליחים לנצח את הדיג'ימונים ולהסיר מהם את גלגלי השיניים בבטחה. מתברר שדיג'ימון מרושע בשם דווימון הוא זה שמזמן את גלגלי השיניים במטרה להפוך את הדיג'ימונים למרושעים. לאחר שהילדים מנסים להתעמת עם דווימון, אך ללא הצלחה, פטמון, הדיג'ימון של טי. קיי מתפתח לאנג'מון ומצליח לנצח את דווימון תוך הקרבת חיוו שלו. לאחר הקרב, אנג'מון מושמד וחוזר לצורת הביצה שלו וטי. קיי שומר עליו עד שיבקע. מתברר לילדים שהמקום בו הם נמצאים נקרא "אי הקבצים" ושהוא רק חלק קטן מהעולם הדיגיטלי.
סאגת התגים והסמלים
לאחר הניצחון על דווימון, הילדים לומדים על תגים מיוחדים ובתוכם סמלים המייצגים תכונות אנושיות שבזכותם הדיג'ימונים יכולים לגדול אף יותר. סאגה זו מתרכזת סביב מציאת התג והסמל של כל ילד, כאשר האויב הראשי בסאגה זו הוא דיג'ימון דמוי קוף בשם אטמון. בקרב האחרון, גריימון של טאי מתפתח לגריימון מתכתי ומצליח להביס את אטמון. לאחר הקרב, טאי משוגר בחזרה לעולם האמיתי ביחד עם קורומון (שחזר לצורת התינוק שלו לאחר הקרב) בזמן ששאר הילדים נשארים בעולם הדיגיטלי. בעולם האמיתי, טאי מציג את קורומון לאחותו הקטנה, קארי שמשום מה מזהה אותו כמעט באופן מידי. טאי מקבל שדר מאיזי ולומד ששאר החבורה צריכה את עזרתו ולכן הוא חוזר לעולם הדיגיטלי ביחד עם קורומון. מתברר שדיג'יכלי נוסף נשאר בעולם האמיתי וקיומו מרמז על דיג'יגורל (השם שניתן לילדים שהגיעו לעולם הדיגיטלי) נוסף.
במקביל, החבורה שנשארה בעולם הדיגיטלי מתפצלת וכל אחד מהם מקבל את התג והסמל שלו. הסאגה מסתיימת כאשר הדיג'יגורלים מכירים דמות בשם ג'נאי שמספר להם שדיג'ימון מרושע בשם מיוטיסמון מתכנן לפלוש לעולם האמיתי במטרה ללכוד את הדיג'יגורל השמיני.
סאגת הדיג'יגורל השמיני
הילדים מצליחים לחזור לעולם האמיתי ביחד עם הדיג'ימונים שלהם ומנסים לגלות את זהותו של הדיג'יגורל השמיני לפני שמיוטיסמון ימצא אותו. החבורה נזכרת באירוע שהתרחש בטוקיו לפני שנים רבות ובו שני דיג'ימונים נלחמו בעולם האמיתי וזרעו הרס בעיר (אירועי הסרט הראשון). מתברר לצופים שהילדים בעונה זו נבחרו להיות דיג'יגורלים כיוון שהם צפו בקרב בין גריימון לפארוטמון. לבסוף, מתברר שקארי, אחותו של טאי היא הדיג'יגורלית השמינית והשותפה שלה היא דיג'ימונית בדרגת אלוף בשם גאטומון.
מיוטיסמון מגיע לעולם האמיתי ומתחיל לזרוע הרס בטוקיו ולחטוף ילדים עד אשר הוא ימצא את הנבחר השמיני. כדי להביסו, טאי ומאט מוצאים את הכוח לגרום לדיג'ימונים שלהם, אגומון וגאבומון בהתאמה לגדול לצורת המגה שלהם (גריימון מלחמתי וגארורומון מתכתי). לאחר שהביסו את מיוטיסמון, השער לעולם הדיגיטלי נפתח מחדש והילדים לומדים שארבעה דיג'ימונים בשם "שליטי האופל" מאיימים להרוס את העולם הדיגיטלי. הילדים (ביחד עם קארי שמצטרפת אליהם) נפרדים ממשפחותיהם וחוזרים בחזרה לעולם הדיגיטלי.
סאגת שליטי האופל
הילדים חוזרים בחזרה לעולם הדיגיטלי ונאלצים להתעמת עם ארבעת שליטי האופל: סידרמון מתכתי, פאפטמון, משינדרמון ופיידמון. בסאגה זו, מתברר לילדים שהם אינם הדיג'יגורלים הראשונים שהגיעו לעולם הדיגיטלי וקבוצת ילדים נוספת הגיעה לפניהם והצליחה לכלוא את האופל שאיים על העולם הדיגיטלי. לאחר שהביסו את ארבעת שליטי האופל, הילדים נאלצים להתעמת עם מנהיגם, דיג'ימון אכזרי בשם אפוקליפמון שמאיים להשמיד את שתי העולמות. בסופו של דבר, החבורה מנצחת והילדים נפרדים מהדיג'ימונים שלהם וחוזרים לעולם האמיתי.
משחקי המלחמה שלנו - חלק 1
מספר שנים לאחר סיום העונה, איזי מגלה שוירוס מחשב מאיים להשמיד את העולם באמצעות האינטרנט. איזי יוצר קשר עם טאי, עם ג'נאיי והדיג'ימונים של החבורה במטרה לעצור את הווירוס. הווירוס מתגלה להיות דיג'ימון בשם דיאבולומון שמנסה להשתלט על נשק גרעיני בעולם האמיתי במטרה להשמיד אותו. טאי ומאט מצליחים להיכנס דרך המחשב הישר אל רשת האינטרנט ולהילחם בדיאבולומון ביחד עם גריימון מלחמתי וגארורומון מתכתי. בדיוק כשהכל נראה אבוד, הכוח של טאי ומאט גורם לגריימון מלחמתי ולגארורומון מתכתי להתמזג לדיג'ימון בשם אומנימון. לאחר קרב קשה, טאי ומאט מנצחים את דיאבולומון ומצילים את העולם מהשמדה.
העונה השנייה - מפלצות דיגיטליות 2
שלוש שנים עברו מאז העונה הראשונה והדיג'יגורלים לומדים בבית ספר תיכון. טי. קיי וקארי לומדים כעת בחטיבת הביניים (באותו הגיל שבו היו הדיג'יגורלים בעונה הראשונה). לעונה זו מצטרפים דיג'יגורלים חדשים: דייוויס, יולי, קודי וקן. עונה זו מתרחשת במקביל גם בעולם האמיתי וגם בעולם הדיגיטלי, כאשר הילדים מסוגלים לעבור בחופשיות בין שני העולמות דרך מחשב שנמצא בבית הספר. למרות שהדיג'יגורלים הקודמים הם לא הפוקוס בעונה זו, הם מופיעים מידיי פעם ומסייעים לדיג'יגורלים החדשים. איזי הוא יוצא דופן כיוון שהוא משמש כיועץ טכני עבור החבורה. כמו כן, מתברר בעונה זו שהדיג'יגורלים נבחרו מכיוון שחלקם נלכדו על ידי מיוטיסמון בעונה הקודמת או צפו בקרב של טאי ומאט נגד דיאבורומון ברשת האינטרנט.
סאגת שליט דיג'ימון
העונה נפתחת כאשר העולם הדיגיטלי מוצג במצב מחפיר ודיג'ימונים הפכו לעבדים תחת הנהגתו של שליט דיג'ימון, דיקטטור חסר רחמים.
טאי מקבל הודעה מאגומון שצריך את עזרתו וטאי מבקש את עזרתם של טי. קיי וקארי. בבואם להשתגר לעולם הדיגיטלי דרך מסך המחשב, טי. קיי וקארי מגלים ששלושה ילדים נוספים בשם דייוויס, יולי וקודי השתגרו ביחד איתם. בעולם הדיגיטלי, החבורה מגלה שהדיג'ימונים לא מסוגלים יותר לגדול לצורת האלוף שלהם מכיוון ששליט דיג'ימון הקים מגדלים אפלים ברחבי העולם הדיגיטלי שמונעים מהדיג'ימונים להתפתח. שלושת הילדים החדשים מקבלים דיג'יגלים משלהם ומצתוותים גם הם לדיג'ימון שותף. בגלל המגדלים האפלים שמונעים מהדיג'ימון להתפתח, הילדים מוצאים דיג'יביצים שמייצגות תכונות אנושיות בעזרתן הדיג'ימונים שלהם מסוגלים להתפתח לצורות "שריון" (Armor Digivolution). סאגה זו מתרכזת במאמציהם של הדיג'יגורלים החדשים (ביחד עם טי. קיי וקארי) לנצח את שליט דיג'ימון ולשחרר את הדיג'ימונים המשועבדים.
בסופו של דבר, מתברר ששליט דיג'ימון הוא ילד אנושי בשם קן. קן, שנחשב לילד פלא מאמין שהדיג'ימונים הם רק תוכנות מחשב ותו לא, חווה התמוטטות נפשית לאחר שהבין שהוא התעלל ושיעבד יצורים בשר ודם. הסאגה מסתיימת כאשר קן חוזר אל העולם האמיתי ונכנס למצב של תרדמת, כשבידו סמל טוב הלב.
משחקי המלחמה שלנו - חלק 2
חלק זה מתרחש מיד לאחר סאגת "שליט דיג'ימון" בעונה השנייה. טי. קיי וקארי מטיילים יחדיו בקולורדו ופוגשים בילד בשם וויליס, שיחד עם הדיג'ימון שלו טריירמון בורח מדיג'ימון מרושע בשם קוקומון. טי. קיי וקארי קוראים לדייוויס, יולי וקודי ואלו מגיעים לקולורדו ומסייעים לוויליס לנצח את קוקומון.
בחלק זה מתברר שדיאבולומון, אותו וירוס שטאי ומאט נלחמו בו קודם לכן (משחקי המלחמה שלנו - חלק 1) הוא דיג'ימון שנוצר בטעות על ידי וויליס. כמו כן, דמותו של קן לא מופיעה בחלק זה.
סאגת ארוקנימון ומומימון
הדיג'יגורלים חוזרים לעולם הדיגיטלי ומתחילים בשיקומו. במקביל, קן שהתעורר מהתרדמת גם הוא מגיע אל העולם הדיגיטלי ומסייע לדיג'יגורלים בהשמדת המגדלים האפלים. הדיג'יגורלים מגלים שמאחורי הקלעים עמדו צמד דיג'ימונים בשם ארוקנימון ומומימון שהם אלו שהשתלטו על נפשו של קן והפכו אותו לשליט דיג'ימון, וכעת הם הופכים את המגדלים האפלים שנותרו לדיג'ימונים מסוכנים שמנסים להרוג את הדיג'יגורלים.
במקביל, קן, עדיין כואב ממעשיו מחפש כפרה ולאט לאט זוכה באמון החבורה ובאמון הדיג'ימונים בעולם הדיגיטלי. ארוקנימון מייצרת דיג'ימון בשם גריימון מלחמתי שחור, שבמקום לזרוע הרס, מנסה לחפש אחר הסיבות ללידתו ולקיומו בעולם. בזמן הקרב נגד גריימון מלחמתי שחור, הילדים לומדים על התפתחות מיוחדת לפיה שני דיג'ימונים בדרגת אלוף מסוגלים להתמזג לדיג'ימון אחד. דייוויס וקן מצליחים למזג את הדיג'ימונים שלהם, אקס-וימון וסטינגמון לדיג'ימון אחד בשם פאילדרמון ולנצח את גריימון מלחמתי שחור. בסוף הסאגה, החבורה פוגשת בדיג'ימון חזק בשם אזולונגמון, שמזהיר אותם מפני האחד שאחראי ליצירתם של ארוקנימון ומומימון.
סאגת יוקיהו
בחג המולד, מגדלים אפלים מופיעים לפתע ברחבי העולם האמיתי והדיג'יגורלים (ביחד עם דיג'יגורלים נוספים מארצות אחרות) משתפים פעולה במטרה להרוס את המגדלים. במקביל, ארוקנימון מתחילה לחטוף ילדים ולהשחית את נפשם תחת פקודתו של יוקיהו, אדם שמנסה נואשות לפתוח פתח לעולם הדיגיטלי ולהגיע אליו. בסוף הסאגה מתברר שדיג'ימון בשם מיוטיסמון (אותו מיוטיסמון מהעונה הקודמת) שלט על מעשיו של יוקיהו והוא גורר את הדיג'יגורלים לעולם החלומות, שם כל אחד מהם מצליח לנצח את חלום הבלהות שלו ולחזור בחזרה לעולם האמיתי. לאחר שהביסו את מיוטיסמון, יוקיהו מקריב את עצמו במטרה להציל את העולם הדיגיטלי.
הסדרה מסתיימת באפילוג שמתרחש 25 שנה לאחר מכן, הילדים גדלו לאנשים בוגרים וילדיהם כעת מטיילים בעולם הדיגיטלי עם דיג'ימונים משלהם.
הסדרה השלישית - טיימרס
העונה השלישית מציגה מציאות אלטרנטיבית בה "דיג'ימון" היא סדרת טלוויזיה ומשחק קלפים פופולרי ביפן. העונה עוקבת אחר שלושה ילדים, שבעונה זאת נקראים "מאלפים" (טיימרס - מלשון אילוף) ולא "דיג'יגורלים" בשם טאקאטו, הנרי וריקה. עונה זו גם היא מחולקת לשתי סאגות.
סאגת היפנוס
העונה נפתחת כאשר ילד בשם טאקאטו מצייר דיג'ימון דמוי דינוזאור אדום פרי דמיונו וקורא לו גילמון. ערב אחד, גילמון מתגשם למציאות באופן מסתורי וטאקאטו מקבל את הדיג'יכלי שלו. הנרי וונג, נער שמשפחתו היגרה מסין ליפן מקבל את הדיג'ימון שלו, דיג'ימון דמוי ארנב בשם טריירמון לאחר שהאחרון התגשם למציאות מתוך משחק וידאו. ריקה, שנחשבה לאלופת טורניר משחק הקלפים, הופכת לשותפה של ריינמון, דיג'ימונית דמוית שועל לאחר שהאחרונה מזהה את הפוטנציאל של ריקה בתור מאמנת ורוצה להתחזק. עלילת הסאגה עוקבת אחר דיג'ימונים שמצליחים לפלוש לעולם האמיתי מהעולם הדיגיטלי ובמאמצי המאמנים להביסם לפני שיזרעו כאוס בעיר. בסופו של דבר, החבורה נחשפת לסוכנות ממשלתית בשם "היפנוס" שתפקידה הוא לאתר דיג'ימונים בעולם האמיתי ולהשיבם לעולם הדיגיטלי. בסוף הסאגה, המאמנים מתחילים לעבוד ביחד עם היפנוס.
סאגת הדי - ריפר
קאלומון, דיג'ימון מיוחד שנשלח לעולם האמיתי בתחילת הסדרה מחזיק בתוכו את הכוח לגרום לדיג'ימונים של המאמנים להתפתח. סאגה זו עוסקת בקבוצת דיג'ימונים מרושעת הרוצה למצוא את אותו "הזרז" (קאלומון) ולהשיבו לעולם הדיגיטלי. לאחר שקאלומון נחטף, המאמנים, ביחד עם חבריהם שמים פעמיהם לעולם הדיגיטלי במטרה לחלץ אותו. במהרה, החבורה מגלה שכוח מרושע בשם "הדי-ריפר", שהוא מעין תכנת מחשב זדונית מאיים לפלוש לעולם האמיתי. הדי-ריפר משתלט על גופה של ג'רי, חברתו של טאקאטו ופולש לעולם האמיתי. המאמנים חוזרים בעקבותיו לעולם האמיתי. בסופו של דבר, המאמנים מקבלים את הכוח להתמזג עם הדיג'ימונים שלהם במטרה להגיע לצורת "מגה" ובכוחות משולבים הם מצליחים להביס את הדי-ריפר ולשחרר את ג'רי.
בסוף העונה, הילדים לומדים שהיפנוס מתכננים לסגור את השער בין שני העולמות לתמיד והם נאלצים להיפרד מהדיג'ימונים שלהם.
הסדרה הרביעית - פרונטיר
העונה הרביעית מתמקדת בחמישה ילדים שמגיעים לעולם הדיגיטלי בעזרת רכבת מיוחדת. בעונה זו, הילדים לא מצוותים לדיג'ימון שותף, אלא מסוגלים להתפתח לדיג'ימון בעצמם דרך טכניקה שנקראת "התפתחות נשמה". סדרה זו גם היא מחולקת לסאגות.
סאגת עשרת הלוחמים האגדיים
הסדרה מתמקדת בחמישה ילדים בשם טאקויה, קוז'י, זואי, טומי וג'יי.פי שביום בהיר אחד, מקבלים הודעת טקסט ממקור לא יודע ובה נכתב שעליהם לעלות על רכבת מסוימת. הילדים עולים על הרכבת, המתבררת להיות דיג'ימון בשם טריילמון ודרכו מגיעים לעולם הדיגיטלי. בהגיעם, הדיג'יגורלים פוגשים שני דיג'ימונים בשם בוקומון ונימון שמשמשים להם כמורי דרך. במהלך שיטותם בעולם הדיגיטלי וחיפושם אחר הדרך הביתה, הילדים מצליחים להצתוות עם "נשמות" - מעין גלגול רוחני של עשרת הלוחמים האגדיים שהצילו את העולם הדיגיטלי בעבר. כאשר כל ילד מתחבר עם נשמה משלו, הוא מסוגל לבצע "התפתחות נשמה" ולהפוך לדיג'ימון בעצמו.
לאחר שהילדים התחברו עם הנשמות, הם לומדים על ההיסטוריה של העולם הדיגיטלי: בעבר, דיג'ימון מרושע בשם לוסמון איים להרוס את העולם הדיגיטלי. דיג'ימונים עוצמתיים בשם עשרת הלוחמים האגדיים קמו והתנגדו לו, אך לא הצליחו לחסלו באופן סופי. במקום זאת, הם נעלו אותו ומנעו ממנו גישה לכוח. לאחר הקרב הקשה, הלוחמים ידעו שבעתיד העולם יצטרך את עזרתם בשנית ולכן הם פיצלו את כוחם לשתי נשמות: נשמת אדם ונשמת חיה והחביאו אותן ברחבי העולם הדיגיטלי. בזמן שחמשת הדיג'יגורלים התאחדו עם חמשת נשמות האדם והחיה, חמשת הלוחמים האגדיים הנוספים קמו לחיים והפכו למרושעים. כעת, הדיג'יגורלים צריכים להביס את חמשת הלוחמים האגדיים המרושעים ולמנוע מהם להסב נזק בעולם הדיגיטלי.
לאחר שעשו זאת, הדיג'יגורלים נאלצים להתעמת מול ישות בשם צ'רובימון, שהוא האחד שהחזיר את חמשת הלוחמים לחיים והפך אותם למרושעים. במהלך הקרב, מתברר שילד שישי הגיע לעולם הדיגיטלי, אך הושחת על ידי צ'רובימון והפך למרושע. הדיג'יגורלים משחררים את אותו הילד, שנקרא קואיצ'י משליטתו של צ'רובימון וזה מתברר להיות אחיו התאום של קוג'י, שמחזיק בנשמות האדם והחיה של האפלה ומצטרף לחבורה.
סאגת לוסמון
לאחר שהילדים הביסו את צ'רובימון, הם מגלים שהוא היה רק חיל בשירותו של לוסמון. במקביל, קואיצ'י לומד שגופו הגשמי נשאר במצב של תרדמת בעולם האמיתי, אך רוחו הגיעה לעולם הדיגיטלי. למרות הגילוי, הוא אינו מתוודה על כך בפני החבורה. הילדים פוגשים שני אבירים מלכותיים בשם דיינסמון וקרוסיידרמון שתפקידם הוא לאסוף מספיק נתונים על מנת לשחרר את לוסמון מכלאו. במהלך הסאגה, הילדים מנסים להגן על הדיג'ימונים בעולם הדיגיטלי מפני האבירים המלכותיים, אך ללא הועיל. לבסוף, כאשר צבר מספיק נתונים, לוסמון משתחרר מכלאו והורג את האבירים המלכותיים במטרה לשאוב את הנתונים שלהם ולגדול לצורה חזקה יותר. מבינים שלוסמון מתכוון לפלוש לעולם האמיתי ולהשמיד את שני העולמות, הדיג'יגורלים מצליחים להתאחד ולהתפתח לדיג'ימון בשם "סוסנומון" ולהביס את לוסמון.
לאחר שהביסו את לוסמון, החבורה נפרדת מבוקומון, נימון ומעשרת הלוחמים האגדיים וחוזרת לעולם האמיתי, שם הם מוצאים את גופו של קואיצ'י ובעזרת כוחם הם מצליחים להשיבו לחיים.
הסדרה החמישית - יחידה דיגיטלית
ב-2 באפריל 2006, הוציאה החברה היפנית לאור את העונה החמישית של דיג'ימון (הנקראת גם "Digimon Savers"),
עונה זו מתמקדת בכוח שיטור מיוחד בשם "היחידה הדיגיטלית" שתפקידה הוא להחזיר דיג'ימונים שהגיעו לעולם האמיתי חזרה לעולם הדיגיטלי. חברי היחידה המיוחדת הם מרקוס, מתאבק רחוב והשותף של אגומון, תומאס, ילד עשיר והשותף של גאומון ויושי שהיא השותפה של ללמון.
בחלק השני של העונה, החבורה מגיעה לעולם הדיגיטלי כדי להילחם בדיג'ימון בשם מרוקימון שמסיק שבני האדם הם מרושעים ורוצה לתקוף את העולם האמיתי. בנוסף, החבורה מגלה בעולם הדיגיטלי ילד אנושי בשם קינן, שהוריו היו חלק ממשלחת לעולם הדיגיטלי, בגלל שקינן נשלח בטעות לעולם הדיגיטלי והוא אומץ בתור דיג'ימון בעולם הדיגיטלי.
העונה החמישית סיימה את שידוריה ביפן בסוף מרץ 2007, ושודרה בארצות הברית בדיבוב אנגלי בסתיו של אותה השנה בשם "דיג'ימון - יחידה דיגיטלית" (באנגלית: Digimon Data Squad).
הסדרה משודרת בישראל בזום החל מ-16 בפברואר 2014.
הסדרה השישית - פיוז'ן
ב-6 ביולי 2010, הוציאה חברת BANDAI לאור את העונה השישית של דיג'ימון הנקראת "Digimon Xros Wars", בעונה זו מופיעים שישה דיג'יגורלים (הנקראים בעונה הזו "גנרלים"): מייקי 'טאיקי' קודו הגיבור של הסדרה, אנג'י 'אקארי' הינוטו, ג'רמי 'זנג'ירו' טסורוגי, ננה אמאנו, יואן 'יו' אמאנו (המוכר גם כאחיה הקטן של ננה) וכריסטופר 'קיריהא' אאונומה.
לסדרה קיימים 79 פרקים הבנויים משלושה חלקים. לחלק הראשון ישנם 30 פרקים, לחלק השני 24 פרקים ולחלק השלישי 25 פרקים.
שני החלקים הראשונים של הסדרה נרכשו על ידי חיים סבן, ולפי הדיבוב האמריקאי נקראת Digimon Fusion.
בארצות הברית הסדרה שודרה בערוץ ניקלודיאון האמריקאי החל מ-7 בספטמבר 2013.
הסדרה החלה את שידוריה בישראל מאז 13 בנובמבר 2014 בערוץ זום (ZOOM) ושמה בעברית הוא "דיג'ימון פיוז'ן" (תעתוק של השם האמריקאי).
בעונה זו הדיג'יגורלים הם בעלי מטעני איחודים ומשתמשים בצירוף "דיג'-איחוד" על מנת לאחד את הדיג'ימונים שברצונם לאחד.
הסדרה השביעית - מפלצות היישומון
ב-1 באוקטובר 2016 עלתה לאוויר ברשת היפנית TXN העונה השביעית של דיג'ימון. העונה מתרחשת בעתיד בשנת 2045. שבמרשתת, בגלל ההתקדמות הטכנולוגית, דיג'ימונים מיוחדים בשם "אפמונים" או "מפלצות היישומון" אשר נולדים כיישומונים בטלפונים ניידים.
הסדרה השמינית - הרפתקאות דיג'ימון 2020
במרץ 2020 הוציאו אולפני Toei מהדורה מחודשת של העונה הראשונה של דיג'ימון, במקביל ליציאת הסרט באורך מלא "דיג'ימון - ההרפתקה האחרונה" המספר מה קרה לילדים מהעונה הראשונה כאשר התבגרו ואולצו להיפרד מהדיג'ימונים שלהם לנצח. מטרת המהדורה, שכונתה "reboot" (אתחול מחדש), הייתה לחזור ולהתמקד בדמויות ובסיפור של עונה זו שהייתה המצליחה ביותר והפעם לספר אותה אחרת, כך שגם מעריצי דיג'ימון הוותיקים שהתבגרו יוכלו להתעניין בה וגם מעריצים חדשים שלא ראו את המקורית. בעונה זו מופיעים כל הגיבורים מהעונה המקורית וגם הסיפור הראשי זהה: חבורת ילדים שמגיעים לעולם דיגיטלי. אך קיימים שינויי עלילה רבים ומהותיים, כולל התאמות לעידן הנוכחי (לילדים יש כעת טלפונים חכמים, המחשב הנייד של איזי יותר קטן וחדיש, ועוד).
סרטים
שם הסרט תאריך הקרנת הבכורה הרפתקאת דיג'ימון 6 במרץ 1999 משחקי המלחמה שלנו 4 במרץ 2000 Digimon Adventure 02: Part 1: Digimon Hurricane Touchdown!! 8 ביולי 2000 דיג'ימון הרפתקאות - המירוץ הגדול 3D 20 ביולי 2000 דיג'ימון: הסרט 6 באוקטובר 2000 דיאבולומון מכה שנית 3 במרץ 2001 מלחמה של הרפתקנים 14 ביולי 2001 ברח מהר לוקומון 2 במרץ 2002 אי הדיג'ימונים האבודים 20 ביולי 2002 מפלצות דיגיטליות-התפתחות X 3 בינואר 2005 דיג'ימון השומרים - העולם הדיגיטלי בסכנה 3D 8 ביולי 2006 דיג'ימון השומרים - הפעל מצב שרפה 9 בדצמבר 2006 Digimon Adventure tri. Chapter 1: Reunion 21 בנובמבר 2015 Digimon Adventure tri. Chapter 2: Determination 12 במרץ 2016 Digimon Adventure tri. Chapter 3: Confession 24 בספטמבר 2016 Digimon Adventure tri. Chapter 4: Loss 25 בפברואר 2017 Digimon Adventure tri. Chapter 5: Coexistence 30 בספטמבר 2017 Digimon Adventure tri. Chapter 6: Future 5 במאי 2018 דיג'ימון - ההרפתקה האחרונה 21 בפברואר 2020 דיג'ימון 02 - ההתחלה 5 באוקטובר 2023
לסדרה יצאו כמה ספיישלים ביפן וכן 11 סרטי קולנוע - 2 לכל אחת משלוש העונות הראשונות, אחד לעונות הרביעית והחמישית, נספח ושני סרטים קצרים בתלת-מימד. שלושת הסרטים הראשונים אוחדו לסרט אחד שהוקרן בבתי הקולנוע בארצות הברית ואף גם הגיע לישראל (אך שודר רק בטלוויזיה ולא בקולנוע), הסרט קיבל ביקורות מעורבות אבל זכה לאהדה רבה של מעריצים. שמם של הסרטים שהוצגו בישראל - "הרפתקאת דיג'ימון", "משחקי המלחמה שלנו" ו"התפתחות עילאית".
הסרטים שלא שודרו בישראל הם: "דיאבולומון מכה שנית", "מלחמה של הרפתקנים", "ברח מהר לוקומון", "אי הדיג'ימונים האבודים", "מפלצות דיגיטליות-התפתחות X", "דיג'ימון השומרים - הפעל מצב שרפה", "דיג'ימון השומרים - העולם הדיגיטלי בסכנה 3D", ו"דיג'ימון הרפתקאות - המירוץ הגדול 3D".
בפברואר 2020 עלה ביפן סרט באורך מלא "דיג'ימון - ההרפתקה האחרונה" הסוקר את קורותיהם של הדיג'יגורלים מהעונה הראשונה כאשר הם בגיל 23, ונודע להם כי כיוון שהם מבוגרים הקשר שלהם עם הדיג'ימונים עומד להסתיים לנצח. הסרט עלה באקרנים בארצות הברית במרץ 2020.
סדרת סרטים - הרפתקאות 3
סדרה זו יצאה ב-21 בנובמבר 2015, ובסדרה זו מתאחדים 8 הדיג'יגורלים מהעונה הראשונה והמקורית בתור בני נוער.
ב-6 במאי נחשף כי עונה זו לא תהיה סדרת טלוויזיה, אלא תיהפך לסדרת סרטי קולנוע בת 6 חלקים (וכל חלק בנוי משישה פרקים).
משחקי וידאו
לאורך השנים ובעקבות הצלחת סדרות האנימה והמאנגה, משחקי וידאו שונים פורסמו לקונסולות השונות:
Digimon World DS
Digimon World DS הוא משחק תפקידים ממוחשב שנוצר בהשראת העונה החמישית: "דיג'ימון: יחידה דיגיטלית" עבור קונסולת הנינטנדו DS.
Digimon Story: Cyber Sleuth
Digimon Story: Cyber Sleuth הוא משחק תפקידים ממוחשב שנוצר עבור קונסולות הפלייסטיישן ויטה והפלייסטיישן 4 שעלילתו לא קשורה לשום סדרה והסיפור בו מקורי לחלוטין.
Digimon Survive
Digimon Survive הוא משחק בסגנון הנובלה הוויזואלית המשלב בתוכו אלמנטים של משחקי תפקידים. המשחק גם הוא לא קשור לשום סדרת טלוויזיה, אלא מציג עלילה חדשה ואפלה המתאימה לקהל בוגר יותר. המשחק שוחרר עבור הקונסולות נינטנדו סוויץ', המחשב האישי, פלייסטיישן 4 ו-Xbox One בשנת 2022.
דמויות
דיג'ימון: מפלצות דיגיטליות
טאי קאמיה: מנהיג החבורה ונושא סמל האומץ. טאי מרכיב על ראשו את המשקפת האייקונית והשותף שלו דיג'ימון דמוי דינוזאור הוא אגומון. לטאי יש אחות קטנה בשם קארי, שגם היא דיג'יגורלית. בסרט הראשון מתברר שטאי וקארי פגשו את קורומון כשהיו ילדים קטנים. באפילוג בעונה השנייה, טאי ואגומון הפכו לשגרירים בין העולם האמיתי לעולם הדיגיטלי. בסוף העונה השנייה מגלים שלטאי יש בן אחד.
קארי קאמיה: אחותו הצעירה של טאי ונושאת סמל האור. השותפה שלה היא דיג'ימונית דמוית חתול בשם גאטומון. קארי היא הדיג'יגורלית השמינית, שאמנם לא יצאה עם אחיה וחבריו למחנה הקיץ (היא הייתה חולה ולכן נשארה בבית) אך כן נבחרה לקבל דיג'יכלי משלה. בעונה השנייה היא משמשת כאחת מהדיג'יגורלים החדשים וחברה הטוב ביותר הוא טי. קיי. דייוויס מאוהב בה ומנסה להרשימה בכל הזדמנות, אך ללא הצלחה. באפילוג, קארי מוצגת כגננת ויש לה בן אחד.
מאט אישידה: "הזאב הבודד" של החבורה ונושא סמל החברות. השותף שלו הוא דיג'ימון דמוי זאב בשם גאבומון. מאט חי ביחד עם אביו, שהוא עורך בטלוויזיה ביפן. במהלך העונה נחשב כחבר של טאי, אך לעיתים קרובות אינו מסכים עם דרכיו והשניים מתעמתים לא מעט. מאוד מגונן על טי. קיי. באפילוג, מאט התחתן עם סורה ולשניים יש שתיי ילדים שהבת יותר דומה למאט והבן יותר דומה לסורה. מאט וגאבומון הפכו לאסטרונאוטים הראשונים שנחתו על כוכב מאדים.
סורה טאקנוצ'י: הטום בוי של החבורה ונושאת סמל האהבה. השותפה של סורה היא דיג'ימונית דמוית ציפור בשם ביומון. אוהבת לשחק כדורגל. במהלך הסדרה נרמז שבינה לבין טאי יש רגשות של חיבה, אך היא בוחרת לצאת עם מאט. באפילוג, סורה התחתנה עם מאט והפכה למעצבת אופנה מפורסמת. לה ולמאט יש שתיי ילדים שהבת יותר דומה למאט והבן יותר דומה לסורה.
מימי טאצ'יקאווה: ילדה סטייליסטית, מפונקת ונושאת סמל הכנות. השותפה של מימי היא דיג'ימונית דמוית צמח בשם פאלמון. במהלך אירועי העונה השנייה, עוברת עם משפחתה לארצות הברית, אך שומרת על קשר עם חבריה. באפילוג, מימי הפכה לשפית מפורסמת ומנחת תוכנית בישול בטלוויזיה. יש לה בן אחד.
קושירו "איזי" איזומי: הגאון הטכני של החבורה ונושא סמל הידע. איזי הוא ילד יחיד שמתעסק במחשבים ולעיתים קרובות מצליח לסייע לחבריו בעולם הדיגיטלי בזכות הידע הטכני שלו. המציא ביחד עם ג'נאיי את "מזהה הדיג'ימונים", תוכנה שמתפקדת בתור אנציקלופדיה עבור הדיג'ימונים שהחבורה פוגשת. השותף של איזי הוא דיג'ימון דמוי חיפושית בשם טנטומון. במהלך העונה הראשונה, איזי מגלה שהוא מאומץ ושהוריו הביולוגיים נהרגו בתאונת דרכים. מופיע בעונה השנייה בתור דמות תומכת ומשמש כמנטור עבור הדיג'יגורלים החדשים. באפילוג, איזי הוא מנהיג צוות מחקר ביחד עם אחיו של ג'ו החוקר את העולם הדיגיטלי. יש לו בת בעלת שפה תכנולוגית משותפת.
ג'ו קידו: הילד הבוגר והדאגן בחבורה. נושא סמל הנאמנות. ג'ו חולם בעתיד ללמוד רפואה והדיג'ימון שלו הוא דיג'ימון דמוי כלב ים בשם גוממון. לעיתים קרובות מציג תכונות פחדניות והוא נחשב ליותר זהיר משאר החבורה, אך הוא נאמן לחבריו ויעשה הכל כדי לסייע להם. באפילוג, ג'ו הפך לרופא הראשון שמטפל בדיג'ימונים ויש לו בן.
טי. קיי טאקישי: הילד הקטן בחבורה ואחיו הצעיר של מאט. נושא סמל התקווה. השותף שלו הוא דיג'ימון דמוי שרקן מעופף בשם פטמון. במהלך הסדרה, מאט דואג לו רבות וטי. קיי מנסה לא פעם להסתדר בכוחות עצמו. בעונה השנייה הוא משמש כאחד מהדיג'יגורלים החדשים. באפילוג, טי. קיי הפך לסופר מפורסם שכתב ספרים על ההרפתקאות שלו ושל חבריו בעולם הדיגיטלי ויש לו בן.
דיג'ימון: מפלצות דיגיטליות 2
דייוויס מוטומיה: המנהיג של הדיג'יגורלים בעונה זו. קיבל מטאי את המשקפת האייקונית ומחזיק בדיג'יביצים של האומץ, החברות. השותף שלו הוא דיג'ימון דמוי דרקון כחול בשם וימון. דייוויס הוא שטותניק ומנסה להתחיל עם קארי בכל הזדמנות, אך נכשל בכך. היה הראשון להביע אמון בקן בזמן ששאר החבורה הסתייגה. באפילוג מתברר שדייוויס ו-וימון מנהלים ביחד דוכן אטריות נייד ומצליח בטוקיו. בסוף העונה מגלים שיש לו ילד.
יולי לנאו: החכמה שבחבורה ובעלת הידע הטכני. השותף שלה הוא דיג'ימון דמוי נץ בשם הוקומון והיא מחזיקה בדיג'יביצים של האהבה והכנות. הוריה מנהלים חנות ממתקים בטוקיו. באפילוג מתברר שיולי נשואה לקן ולהם שלושה ילדים: בת אחת, בן ותינוק.
קודי איורי: הילד הכי צעיר בחבורה. השותף שלו הוא דיג'ימון דמוי ארמדיל בשם ארמדילומון והוא מחזיק בדיג'יביצים של הידע והנאמנות. אביו של קודי היה שוטר שנהרג בעת מילוי תפקידו. בסוף העונה, מתברר שאביו של קודי היה חברו הטוב של יוקיהו והשניים חלמו להגיע יחדיו לעולם הדיגיטלי. קודי היה האחרון שהצליח לסמוך על קן לאחר מעשיו כשליט דיג'ימון. באפילוג, קודי הפך לעורך דין ויש לו ילדה.
קן איצ'יוצ'י: ילד פלא שמחונן בספורט ומדעים. השותף שלו הוא דיג'ימון דמוי זחל בשם וורמון והוא נושא בסמל טוב הלב. כשקן היה ילד, הוא ואחיו סם חזו בדיג'יכלי יוצא ממסך המחשב אל העולם האמיתי (שבמקור יועד לקן, אך השניים לא ידעו זאת). אחיו של קן הפציר בו לא לגעת במכשיר עד שהוא יבדוק אותו לעומק, אך קן נגע במכשיר ונשאב לעולם הדיגיטלי. בעולם הדיגיטלי, קן, יחד עם מאמן בשם ריו (דמות מפתח בעונה השלישית - Tamers) חקרו את העולם הדיגיטלי וניצחו דיג'ימון מרושע בשם מילניומון. כשמילניומון רצה לתקוף את ריו, קן הגן עליו ונדבק בנגע האופל ונפצע. כשקן החלים מפציעתו, הוא חזר לעולם האמיתי וגילה שעברו רק כמה דקות מאז שעזב. אחיו של קן, סם נכנס לחדר וראה את קן מתעסק עם הדיג'יכלי וכעס עליו. מתוך כעס וזעם, קן ייחל לאחיו למות וסם אכן מת בתאונת דרכים באותו היום. מתוך תחושת אשמה מהמחשבה שהוא איחל למות אחיו, קן הסתגר בביתו ונגע האופל השתלט על לבו והפך אותו לשליט דיג'ימון. היה האנטגוניסט של הסאגה הראשונה, אך השתקם והצטרף לצוות הדיג'יגורלים. באפילוג מתברר שקן הפך לחוקר פרטי והוא התחתן עם יולי ויש להם שני בנים ובת.
הדיג'יגורלים בעונה 3 (טיימרס)
טאקאטו מאטסוקי (מאטסודה טאקאטו): ילד יחיד שגר במאפיה עם הוריו. זכה בגילמון לאחר שצייר אותו.
הנרי וונג: בן למשפחה שהיגרה לטוקיו מסין. להנרי יש אחות קטנה בשם סוזי. הנרי תמיד יעדיף לפתור בעיות בדרכי פיוס מאשר להיכנס לקרבות מיותרים. הנרי זכה בטריירמון לאחר שהתיש אותו במשחק מחשב שאבא שלו נתן לו. מתברר שאבא של הנרי הוא מתכנת מחשבים ואחד האחראיים ליצירת העולם הדיגיטלי בעונה זו.
ריקה נונאקה (מאקינו רוקי): סגנית אלופת טורניר הדיג'ימונים ומכונה גם מלכת הדיג'ימונים. גרה ביחד עם סבתא שלה ועם אימה (שהיא דוגמנית מפורסמת). זכתה בריינמון ביגלל שריינמון רצתה את המאמנת הכי חזקה ובחרה בריקה לאחר שהטורניר הסתיים. ריקה היא דמות "הזאב הבודד" של עונה זו, אך עם הזמן היא נפתחת יותר כלפי חבריה.
ג'רי (קאטו צ'ורי) (העונה השלישית): חברה טובה של טאקאטו, מסתובבת עם בובת כלב קטנה בתיק. הייתה המאמנת של לאומון עד לאמצע העונה ולאחר מכן, בעקבות העצבות שחשה על מותו של לאומון, הדי ריפר השתלט על גופה.
קאזו (שיוטה הירוקאזו): חבר של טאקאטו. הפך למאמן באמצע העונה.
קנטה (קיטגאווה קנטה): חבר של טאקאטו. הפך למאמן באמצע העונה.
סוזי וונג (ריי שיווצ'ון): אחותו הקטנה של הנרי. הפכה למאמנת של ליפמון לאחר שהגיע לעולם הדיגיטלי באמצע העונה.
ריו (אקיאמה ריו): מאמן דיג'ימונים שנשאר בעולם הדיגיטלי כבר כמה חודשים ברצף ושותף לדיג'ימון מסוכן בשם סייברדרמון. במאנגה של דיג'ימון, מתברר שריו פגש את קן איצ'יוצ'י (מהעונה השנייה) בעולם הדיגיטלי.
הדיג'יגורלים בעונה 4 (פרונטיר)
טאקויה קאנברה (קאנברה טאקויה): מנהיג הדיג'יגורלים בעונה זו. מחזיק ברוחות האדם והחיה של האש.
קוג'י מינאמוטו (מינאמוטו קוז'י): אחיו התאום של קואיצ'י', "הזאב הבודד" של החבורה. מחזיק ברוחות האדם והחיה של האור.
ג'י.פי. שיבאיוומה (שיבאיאמה ג'נפיי): המבוגר בחבורה. מחזיק ברוחות האדם והחיה של הברק.
זואי אורומיטו (אורימוטו איזומי): הבת היחידה בחבורה, היגרה עם משפחתה מאיטליה לטוקיו ולכן מדברת במבטא איטלקי. חלק מהבנים בחבורה (ובעיקר ג'יי. פי) מתאהבים בה. מחזיקה ברוחות האדם והחיה של הרוח.
טומי הימי (הימי טומוקי):הצעיר בחבורה. מחזיק ברוחות האדם והחיה של הקרח.
קואיג'י קטורה (קימורה קואיצ'י): אחיו התאום של קוג'י. הוכנס לעולם הדיגיטלי ברוחו (גופו נשאר גוסס בעולם האמיתי) והפך לדיג'ימון רשע עד שהצטרף לחבורה. מחזיק ברוחות האדם והחיה של האפלה.
הדיג'יגורלים בעונה 5 (יחידה דיגיטלית)
מרקוס דיימון (דאימון מאסארו): שחצן ויהיר, אלוף קרבות הרחוב של טוקיו. גר עם אימו ואחותו הקטנה קריסטי (מאז שאביו נעלם לפני עשר שנים כאשר נכח במשלחת לעולם הדיגיטלי) ועם אגומון שכל הזמן רעב. בשונה משאר הדיג'יגורלים בעונה הזאת, את האנרגיה הדיגיטלית לטעינת הדיג'יכלי שלו הוא משיג באמצעות מכת אגרוף בדיג'ימון אחר.
תומאס אייץ' נורת'סטיין (טומה ה. נורשטיין): מיליונר שטס לארצות הברית בילדותו וחזר לטוקיו אחרי שהתחילה העונה. איבד את אימו בתאונת דרכים בילדותו ולכן גר לבד עם המשרת שלו ועם הדיג'ימון שלו גאומון. בתחילה שנא את מרקוס, אך עם הזמן התחבר אליו והפך לחברו הטוב.
יושי פוג'יאדה (פוג'יאדה יושינו): אחת מסוכנות היחידה. יושי היא בגירה ולכן היא גרה לבדה עם הדיג'ימונית שלה ללמון.
קינן קרייר (נוגוצ'י איקטו): נער שגדל בעולם הדיגיטלי כדיג'ימון לאחר שהוריו הגיעו ביחד איתו למשלחת ונהרגו. מצטרף אל החבורה באמצע העונה. הדיג'ימון שלו הוא פאלקומון. מציג התנהגות של ילד פרא.
הדיג'יגורלים בעונה 6 (פיוז'ן)
מייקי קודו (קודו טאיקי) (העונה השישית) - מייקי הוא גנרל לוחמי ההתאחדות. הדמות הראשית בסדרה. בזכות מטען איחודים, שוגר לעולם הדיגיטלי ביחד עם חבריו, ג'רמי ואנג'י. מייקי הוא בחור תמים, טוב לב, ובעל כושר מנהיגות. מייקי הוא בעל מטען האיחודים האדום. הדיג'ימון הראשי ושותפו הוא שאותמון.
אנג'י הינומוטו (הינומוטו אקארי) (העונה השישית) - דואגת לכולם ויודעת להתעצבן כשצריך או לא. היא החברה הטובה ביותר של מייקי, ונרמז שהיא מחבבת אותו במהלך הסדרה. נוהגת להציל אותו כל הזמן. אפילו שאין לה מטען איחודים היא מתחברת עם דיג'ימון קטן בשם קיוטמון (דיג'ימון בצורת ארנב).
ג'רמי טסורוגי (טסורוגי זנג'ירו) (העונה השישית) - בהתחלה היה האויב של מייקי אבל בהמשך נהיה חבר טוב שלו. ג'רמי הוא די שחצן, אך מתגלה כחבר צוות, ושאכפת לו בעצם ממייקי. בפרק השלישי, מתאהב בנערה ששמה ננה.
כריסטופר אונומה (אאונומה קיריהא) (העונה השישית) - כריסטופר הוא בעל המטען האיחודים הכחול. הוא גם הגנרל של נבחרת הלהבה הכחולה. כריסטופר הוא רגוע, אנוכי, ולפעמים אגרסיבי. בעונה השנייה של פיוז'ן כריסטופר מתגלה כבעל עבר לא קל שבגללו הוא מתנהג בצורה כזאת. במהלך העונה כריסטופר משתנה ונהיה יותר נחמד ונהפך לחבר טוב של מייקי וננה. הדיג'ימונים שלו הם גריימון ומיילבדרמון.
ננה אמאנו (אמאנו ננה) (העונה השישית) - ננה היא בעלת מטען האיחודים השחור אבל אחרי שהיא מצטרפת למייקי וחבריו נהפך מטען האיחודים השחור לוורוד. עוזרת לאקסנייטמון, ובהמשך מתגלה הסיבה לכך. ננה היא נערה מסתורית, וניתן היה לראות אותה כמה פעמים עם כריסטופר או מרגלת אחרי לוחמי ההתאחדות. ננה התגלתה כמושא אהבתו של ג'רמי, אך היא אינה מחזירה לו אהבה. במהלך העונה היא נהיית נחמדה לחבורה ונהפכת לאחת מלוחמי ההתאחדות. הדיגימון שלה היא ספרומון ובעלת חברים דיג'ימונים הנקראים מוניטמונים.
יואן אמאנו (אמאנו יו) (העונה השישית) - יואן הוא אחיה הקטן של ננה ובעל מטען האיחודים השחור אבל אחרי שהוא מצטרף למייקי, ננה והשאר נהפך מטען האיחודים השחור לצהוב. יואן הוא נער חביב ורגיש מאוד. בעונה השנייה התגלה שאקסנייטמון שיטה בו שהעולם הדיגיטלי הוא משחק ושאף אחד לא נפגע באמת, וגרם לו להשתנות לרעה. הדיג'ימון שלו הוא דממון.
דיג'ימון בישראל
הסדרה זכתה לפופולריות רבה בישראל, בעיקר כאשר שודרה לראשונה העונה הראשונה של הסדרה בסוף שנות התשעים בערוץ הראשון ואחר כך בג'טיקס עד לעונה הרביעית. ההצלחה הובילה למכירת מוצרים נלווים רבים כגון: צעצועים, קלטות וידאו בדיבוב לעברית, משחקי מחשב ואפילו הצגה לילדים שהוצגה בתיאטרון ירושלים ב-2001.
בשנת 2013 הסדרה חזרה לשידור בארץ על ידי ערוץ זום וסבן מותגים (חיים סבן).
ב-25 באוגוסט היקום הראשון בסדרת דיג'ימון (עונות 1–2) החל להיות משודר בערוץ זום וכמו שהובטח לצופים גם העונות החדשות שלא שודרו בישראל - העונות החמישית (יחידה דיגיטלית) וחלק מהשישית (פיוז'ן). החל מ-23 במרץ 2015 משודרת העונה השלישית (טיימרס) גם בערוץ זום. ב-19 בנובמבר סיימה את שידורי הראשונים העונה הרביעית (פרונטיר) גם בערוץ זום.
לעונה השישית בגרסה היפנית ישנם 79 פרקים, הבנויים משלושה חלקים שונים. בגרסה האמריקאית (ששודרה בישראל) דיבבו רק 54 פרקים - ולכן גם בישראל שודרו רק 54 פרקים, שהם שני החלקים הראשונים של הסדרה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:סדרות אנימה
קטגוריה:סדרות אנימה משנות ה-1990
קטגוריה:הערוץ הראשון - תוכניות רכש
קטגוריה:ערוץ זום: תוכניות רכש
קטגוריה:עולמות מקבילים בטלוויזיה
קטגוריה:ג'טיקס: תוכניות וסדרות
קטגוריה:פוקס קידס: תוכניות וסדרות
קטגוריה:טואי אנימציה: סדרות טלוויזיה
קטגוריה:זיכיונות אנימה ומאנגה | 2024-09-11T05:19:19 |
ריימן (סדרת משחקים) | ריימן (באנגלית: Rayman, "איש הקרן") הוא זיכיון משחקי פלטפורמה שנוצר על ידי מישל אנסל מחברת יוביסופט. המשחק הראשון יצא ב-1995, ובעקבות הצלחתו פותחו סך של 45 משחקים בסדרה עבור פלטפורמות מגוונות, חלקם מעוצבים בסגנונו הייחודי של אנסל. המשחקים נקראים על שם הדמות המרכזית, ריימן. גילו אינו ידוע, הוא חי בעולם אחר והוא חסר צוואר וגפיים; לעומת זאת ראשו וכפות רגליו וידיו מחוברים לגופו.
בכל משחק בזיכיון ריימן צריך להציל את עולמו מיצורים בעלי כוחות חזקים, תוך כדי איסוף כוחות, הצלת חברים וקרבות בוסים.
בעקבות הצלחת זיכיון המשחקים, הופקה סדרת טלוויזיה בשנת 1999, אך היא ירדה בשנת 2000 בעקבות אחוזי צפייה נמוכים. לסדרה הופקו 4 פרקים בלבד. בעקבות ההצלחה של פלישת הרבידים, החל פיתוח של סדרת טלוויזיה חדשה.
בנוסף, דמותו של ריימן מבצעת הופעת אורח במשחק Brawlhalla, הנוצר על ידי Ubisoft, החברה שפיתחה את רוב משחקי ריימן.
על משחקי הסדרה
ריימן, המשחק הראשון, מכר 900,000 עותקים במשך כשנתיים.
גם משחק ההמשך - "ריימן 2: הבריחה הגדולה" זכה להצלחה רבה והוערך בין הגיימרים, כשאחת הסיבות לכך היא המעבר מגרפיקה דו־ממדית לתלת־ממדית.
ריימן M, נחשב בזמנו להומוריסטי מבין משחקי הסדרה, אך זכה להצלחה פחותה מזו של המשחקים הקודמים לו.
בשנת 2003 יצא המשחק "ריימן 3: מהפכת המגה לומים" לחנויות. המשחק זכה לביקורות טובות אך אף על פי כן נחשב לאכזבה בקרב מעריצי הסדרה אשר סברו כי הוא נופל ברמתו מהמשחקים הקודמים לו. יש שטענו שההומור בו היה מוגזם ותפס את מקומם של כל הדברים האחרים הנחוצים למשחק טוב. טענה נוספת הייתה שאחת הסיבות לכך היא שמישל אנסל (מיוצרי המשחקים הקודמים בסדרה) לא היה שותף בפרויקט, ועל כן היה חסר בו את ה"רגש" של הריימן המקורי והטוב.
בשנת 2005 יצאה לחנויות גרסת ה"ריימן - נקמת המגה לומים", אשר הותאמה לקונסולת הגיים בוי אדוונס בלבד.
בסוף שנת 2006 יצא המשחק "Rayman Raving Rabbids" ("ריימן והארנבים המוטרפים"), שהותאם במיוחד לקונסולות המשחקים Nintendo Wii, אבל בהמשך הופץ גם לקונסולות משחקים אחרות. בסוף שנת 2007 יצא משחק ההמשך, "Rayman Raving Rabbids 2", ולא עבר זמן רב עד שהארנבים המככבים במשחקים אלו זכו לסדרת משחקים משלהם. משחקים אלו שונים משמעותית מהמשחקים הקודמים משום שהם מהווים אוספים של מיני-משחקים שונים המכוונים בעיקר למשחק מרובה משתתפים, זאת בשונה מהמשחקיות האופיינית לסדרת משחקי ריימן ומשחקי הפלטפורמה.
בשנת 2011 יצא לאור משחק המשך לסדרה בשם "Rayman Origins" (בעברית: "ריימן מקורות") - המשחק החזיר את הסדרה לשורשיה משום שנעשה בו שימוש בגרפיקה דו־ממדית והוחזרה בו המשחקיות מהסדרה המקורית שקדמה ל-"Raving Rabbids". המשחק נחשב מוצלח וקיבל ביקורות טובות, והוחלט לייצר המשך למשחק שהתפרסם בשנת 2013 בשם "Rayman Legends" ("אגדות ריימן"). שכלל בתוכו את כל שלבי "Rayman Origins" רק עם גרפיקה יותר חדה, ועוד עלילה ומשחקים משל עצמו.
Rayman Raving Rabbids
משחק נוסף בסדרה, אם כי לא הקלאסי בניגוד למה שתוכנן; עוד כשהכריזה חברת יוביסופט כי היא עובדת על ריימן 3, התברר שהיא עובדת גם על משחק נוסף במקביל, כשמישל אנסל דואג להשתתף בפרויקט זה. על כן, יחד עם אכזבת ריימן 3, עדיין נותרו הציפיות והתקוות למשחקים נוספים שיחזירו לריימן את כבודו.
שמו הרשמי של המשחק נקבע ל-"Rayman - Raving Rabbids". פירוש השם בעברית אינו ברור לחלוטין: Rabbid מהווה שילוב של המילים ארנב (Rabbit) וחולה-כלבת (Rabid) באנגלית (הבחירה ככל הנראה נקבעה בשל הארנבים במשחק, שמתנהגים בתוקפנות כחולי כלבת), כך שהפירוש המלא, בתרגום חופשי, הוא: "ריימן - ארנבונים (אחוזי כלבת) הזויים" (ובגרסה העברית שיצאה "ריימן והארנבים המטורפים"). מישל אנסל, טוען כי החליט להשתמש ברשעים תורנים שונים מהרגיל, לא עוד מפלצות מפחידות ומאיימות, כי אם ארנבונים מטורפים, שמתברר כי רצו להשתלט על העולם עוד מאז תקופת המשחק הראשון. ארנבונים אלה יופיעו במגוון צורות, ולריימן תהיה דרך חדשה להילחם בהם: ניתן יהיה להלבישו בחליפות שונות לפי סוגי מוזיקה תואמים, והדבר יעזור לו להילחם בארנבונים, הרגישים מאוד למוזיקה. יכולת ייחודית נוספת תהיה האפשרות לרכב על חיות כגוון קרנפים, עכבישים, כרישים ועוד, וכך (לטענתו של אנסל) להסתובב בכל רחבי עולמו של ריימן ולהכירו מקרוב.
החברה הודיעה כי המשחק עומד להיות הומוריסטי, והדבר עורר חשש בגיימרים רבים שהתוצאה תהיה דומה לריימן 3. ברם, יוביסופט הוסיפה גם כי להומור יהיה מקום נפרד משלו במשחק, והוא רק יוסיף לו. בזאת מבקשת יוביסופט לומר שהתוצאה תהיה שונה מריימן 3.
יוצרו של ריימן, מישל אנסל, אמר כי הוא שמח לחזור ולעבוד שוב על ריימן כמו פעם, ומקווה כי המשחק הזה יחזיר לריימן את כבודו. חברת יוביסופט הבטיחה כי המשחק "יפיל את השחקנים מהרגליים". המשחק יצא בין ה-5 ל-8 בדצמבר (כל יום לקונסולה אחרת) בדצמבר 2006. גיימרים רבים קיוו שהמשחק יחזיר לגיבור חסר הגפיים את כבודו האבוד ויזכה להצלחה, לבסוף המשחק עורר תגובות חלוקות :שחקנים רבים התאכזבו מהעובדה שהמשחק הוא למעשה אוסף של עשרות משחקונים קטנים ולא משחק הרפתקאות עלילתי, אבל שחקנים אחרים טענו שמדובר במשחק חדשני וכיפי. בין היתר אתר המשחקים הישראלי Vgames העניק למשחק ציון של 68 מתוך 100 ותוכנית המשחקים הטלוויזיונית X-Play העניקה למשחק ציון 4.5 מתוך עשר. לעומת זאת המשחק זכה בכ-4 פרסים בחודשים הראשונים ליציאתו ובציון של 84 מתוך 100 שהוענק על ידי מגזין הנינטנדו הרשמי.
משחקים בסדרה
סדרת המשחקים העיקרית
Rayman (ריימן) - המשחק הראשון בסדרה(PlayStation Classic,PS-VITA,PS3,PSP,MS-DOS,PC, Sega Saturn,PlayStation, Atari Jaguar)
Rayman 2: The Great Escape (ריימן 2: הבריחה הגדולה) (Nintendo 64, PC, פלייסטיישן, Gameboy Color, Sega Dreamcast, נינטנדו DS בשנת 2010 יצאה גרסה לאייפון ולאייפוד טאץ'.)
Rayman 2: Revolution (ריימן 2: מהפכה) - גרסת PS2 למשחק השני (פלייסטיישן 2)
Rayman M (PC, פלייסטיישן 2, XBox, נינטנדו גיימקיוב)
Rayman Rush (פלייסטיישן)
Rayman Arena (גרסה מעודכנת של Rayman M לגיימקיוב ושם המשחק בצפון אמריקה)
Rayman 3: Hoodlum Havoc (ריימן 3 - מהפכת המגה לומים) - גם משחק זה הופץ בארץ בגרסה מתורגמת ומדובבת לעברית (בגרסת המחשב בלבד) (פלייסטיישן 2, PC, נינטנדו גיימקיוב, XBox, גיים בוי אדוונס)
Rayman: Hoodlums Revenge (ריימן - נקמת המגה לומים) (גיים בוי אדוונס)
Rayman Raving Rabbids (ריימן: הארנבים המוטרפים) (פלייסטיישן 2, PC, Xbox 360, Wii, גיים בוי אדוונס, נינטנדו DS)
Rayman Raving Rabbids 2 (ריימן: הארנבים המוטרפים 2) (PC, Wii, נינטנדו DS)
Rayman Raving Rabbids: TV Party (ריימן: הארנבים המוטרפים - מסיבת טלוויזיה) (Wii, נינטנדו DS)
Rayman Origins (מקורות ריימן) (PS Vita,PC,Wii,3DS, PS3, XBOX 360)
Rayman Legends (אגדות ריימן)(Nintendo Switch ,Wii U ,PS Vita ,PS3 ,PC ,Xbox 360,PS4, Xbox One)
משחקי טלפון
ריימן.
ריימן 3.
ריימן גולף.
ריימן באולינג.
ריימן מרוצים.
ריימן: הארנבים המוטרפים.
ריימן 2 (לאייפון, לאייפד, ולאייפוד טאץ').
ריימן: בריחת הג'ונגל (לאייפון, לאייפד, לאייפוד טאץ', לאנדרואיד ולwindows 8).
ריימן: בריחת הפיאסטה (לאייפון, לאייפד, לאייפוד טאץ', לאנדרואיד ולwindows 8).
הרפתקאות ריימן (לאייפון, לאייפד, לאייפוד טאץ' לאפל טי וי ולאנדרואיד).
ריימן מיני (ל-Apple Arcade).
חבילות הרחבה
ריימן זהב.
ריימן לנצח.
ריימן חוגג 10 - אוסף של שלושה משחקים מהסדרה: ריימן 2, ריימן 3 וריימן M. בגרסה למחשב (שגם היא תורגמה לעברית) נוסף משחק יצירה של ריימן 3.
משחקי חינוך
ריימן ג'וניור.
לומדים עם ריימן.
ריימן - משחק מוחות.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
הדמות ריימן נכנסה כ"לג'נד" (דמות) רשמית במשחק "Brawlhalla", וחבריו נכנסו בתור סקינים עבור "לג'נד" אחרים. מה שנחשב להישג, היות ששאר החברות שנכנסו עם המשחק כשותפים בעניין הזה הוציאו ביחד רק סקינים ל"לג'נדס" ולא בתור "לג'נד" בפני עצמו (מה גם, "לג'נד" עולה כסף שאפשר להשיג במשחק, כשעבור סקין צריך לשלם כסף אמיתי).
*
קטגוריה:משחקי פלטפורמות ממוחשבים
קטגוריה:סדרות משחקי וידאו
קטגוריה:משחקי יוביסופט | 2024-07-11T14:24:57 |
סדר | 2024-07-05T06:47:51 | |
ארווין שרדינגר | אֶרווין רוּדוֹלְף יוֹזֶף אָלֶכְּסַנְדֶר שְׁרֶדִינְגֶר (בגרמנית: Erwin Rudolf Josef Alexander Schrödinger; 12 באוגוסט 1887 - 4 בינואר 1961) היה פיזיקאי אוסטרי שנודע בתרומתו למכניקת הקוונטים. חתן פרס נובל לפיזיקה בשנת 1933, ביחד עם פול דיראק, על גילוי צורות מועילות חדשות של התורה האטומית ובהן פיתוח משוואת שרדינגר. תרומה נוספת של שרדינגר היא ניסוי המחשבה – החתול של שרדינגר.
ביוגרפיה
שרדינגר נולד בשנת 1887 בארדברג, וינה לרודולף שרדינגר (שהיה בוטנאי) ולגאורגינה אמיליה ברנדה (בתו של הפרופסור לכימיה אלכסנדר באואר). אביו היה קתולי ואמו לותרנית. עד 1898 הוא למד מספרים ובשנה זו החל ללמוד בגימנסיה האקדמית. בשנים 1906–1910 למד בווינה אצל פרנץ אקסנר ופרידריך האסנורל. הוא ביצע עבודה ניסויית יחד עם פרידריך קולרוש. בשנת 1911 התקבל לעבודת עוזר אצל אקסנר.
בשנת 1914 עבר הביליטציה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה (1914–1918) שירת ביחידת הארטילריה האוסטרית. ב-1920 התחתן עם אן-מארי ברטל. באותה שנה הוא הפך לעוזרו של מקס וין. בספטמבר 1920 קיבל משרת פרופסור חבר באוניברסיטת שטוטגרט. ב-1921 קודם לדרגת פרופסור מן המניין באוניברסיטת ורוצלב.
ב-1922 עבר לאוניברסיטת ציריך. בינואר 1926 פרסם בשנתון הפיזיקה את המאמר "קוונטיזציה כבעיית ערכים עצמיים" על מכניקת גלים. במאמר זה פרסם לראשונה את משוואת שרדינגר. במאמר הציג פיתוח של משוואת הגלים עבור מערכות תלויות בזמן, והראה כי המשוואה הניבה ערכים עצמיים של אנרגיה שתאמו לזה של אטום המימן. על סמך קביעתו של לואי דה ברויי כי חלקיקים אלמנטריים נוהגים לפעמים כחלקיקים ולפעמים כגלים (דואליות גל-חלקיק), כתב שרדינגר משוואה הקרויה משוואת שרדינגר עבור מה שקרא "פונקציית הגל" של החלקיק. משוואה זו ממלאת במכניקת הקוונטים את התפקיד שממלאות משוואות התנועה של אייזק ניוטון במכניקה. אולם בניגוד למשוואות אלה שפתרונן נותן את המיקום והמהירות (או התנע) של החלקיק בכל זמן, פונקציית הגל שמתקבלת ממשוואת שרדינגר מאפשרת לדעת רק את ההסתברות שהחלקיק יהיה במקום מסוים או עם תנע מסוים. המאמר עורר הד ברחבי העולם. הכריזו עליו כהישג החשוב של המאה ה-20, והוא יצר מהפכה במכניקת הקוונטים, בפיזיקה ובכימיה. שרדינגר פרסם בזמן קצר שלושה מאמרים נוספים, שפתרו את בעיית המתנד ההרמוני הקוואנטי, את בעיית הרוטור הקשיח מבחינה קוונטית ופיתוח נוסף של משוואת שרדינגר. ארבעה מאמרים אלו היו להישג המשמעותי ביותר של הקריירה המדעית של שרדינגר והייתה להם השפעה גדולה על מדע הפיזיקה.
בדרך זו נכנסה ההסתברות לפיזיקת החלקיקים, למורת רוחם של רבים: אלברט איינשטיין סירב לקבל זאת מכל וכל ("אלוהים לא משחק בקוביות!", אמר), וגם שרדינגר עצמו לא רווה נחת, והקדיש עמל מרובה למציאת דרך לסילוק ההסתברות מעולם העצמים הגשמיים, אך לשווא.
מסופר כי שרדינגר עצמו הציע את הניסוי המחשבתי הידוע בשם "החתול של שרדינגר", שבא להפריך את פרשנות קופנהגן למכניקת הקוונטים. בניסוי זה מגיע חתול למצב שבו הוא "לא חי ולא מת, אלא חצי מזה וחצי מזה." עד היום לא נמצאה פרשנות למכניקת הקוונטים המקובלת על כלל הפיזיקאים, ובכל הפרשנויות הקיימות אפשר למצוא אבסורדים.
ב-1927 חבר שרדינגר למקס פלאנק באוניברסיטת פרידריך וילהלם שבברלין. ב-1933 עזב את גרמניה, משום שהתנגד למדיניות האנטישמית של הנאצים. הוא היה לחבר בקולג' מגדלנה שבאוניברסיטת אוקספורד. זמן קצר אחרי הגעתו קיבל את פרס נובל יחד עם פול דיראק. משרתו באוקספורד לא האריכה ימים - סגנון חייו הלא-שגרתי (שרדינגר חי עם שתי נשים) לא התקבל בברכה באוקספורד. ב-1934 הרצה שרדינגר באוניברסיטת פרינסטון, הוצעה לו קביעות במוסד, אך הוא סירב. הציעו לו משרה באוניברסיטת אדינבורו, אך בשל עיכוב במתן אשרת הכניסה, הוא ויתר על האפשרות ועבר ב-1936 לאוניברסיטת גראץ שבאוסטריה.
ב-1938, לאחר שהיטלר סיפח את אוסטריה, שרדינגר נמצא בעמדה בעייתית בשל התנגדותו הידועה לנאציזם. הוא פרסם הצהרה שבה חזר בו מהתנגדותו (מאוחר יותר התחרט על מעשיו והתנצל בפני חברו איינשטיין). למרות הצהרתו, הוא עדיין נחשד בהתנגדות לנאצים, ופוטר ממשרתו באוניברסיטה בשל גורמים פוליטיים. הוא סבל מרדיפה קשה, וצווה לא לעזוב את הארץ. למרות הוראות אלו, שרדינגר ואשתו ברחו לאיטליה.
ב-1940 קיבל שרדינגר הזמנה לסייע בהקמת מכון למדעים מתקדמים בדבלין. הוא התמנה לראש המחלקה לפיזיקה תאורטית במכון ופעל בו במשך 17 שנה, שבמהלכן קיבל אזרחות אירית. שרדינגר פרסם כ-50 מאמרים נוספים במגוון תחומים, בין היתר על תאוריית איחוד השדות.
ב-1944, בהשפעת עבודותיו של מקס דלבריק, ביופיזיקאי חתן פרס נובל מאבות "קבוצת הפאג'", כתב שרדינגר את הספר "מה הם חיים?" (?What Is Life). ספר קצר זה דן באנטרופיה שלילית וברעיון של מולקולה מורכבת שמכילה את הקוד הגנטי של אורגניזמים. בכך, עסק בעצם בבסיס הפיזיקלי של תופעה ביולוגית - טבעם של גנים. בספרו המקיף על מהפכת הביולוגיה המולקולרית, The Eighth Day of Creation, כתב הוראס פ. ג'דסון: "Everybody read Schrödinger". הוא התכוון בכך להשפעה העצומה שהייתה לספרון זה על רבים מחלוצי המהפכה: על פי ספרו של ג'יימס ווטסון "הסליל הכפול", ספרו של שרדינגר העניק לווטסון השראה לחקר הגנים, שהוביל לגילוי מבנה הסליל הכפול של ה-DNA. גם פרנסיס קריק, שותפו של ווטסון למחקר, ציין כי רעיונותיו של שרדינגר בנוגע לאחסון המידע הגנטי במולקולות השפיעו עליו ועל מחקרו. גם מוריס וילקינס, שותפם של ווטסון וקריק לפרס נובל עבור גילוי מבנה הדנ"א, קרא את הספר קודם לגילוי. כך עשה גם סימור בנזר (Seymour Benzer), אף הוא מחלוצי המהפכה, ורבים אחרים. שרדינגר נשאר בדבלין עד שיצא לגמלאות ב-1955.
ב-1956 שב שרדינגר לווינה. בוועידה העולמית לאנרגיה הוא סירב להרצות על אנרגיה גרעינית, והרצה על עניינים פילוסופיים. באותה התקופה שרדינגר נסוג מהגישה המקובלת של דואליות גל-חלקיק, ותמך בגישת הגלים בלבד.
חייו האישיים
שרדינגר החליט ב-1933 שהוא לא יכול לחיות במדינה שבה רדיפת היהודים הייתה למדיניות מוצהרת. פרדריק לינדמן , מנהל המעבדה לפיזיקה באוניברסיטת אוקספורד, ביקר בגרמניה באביב 1933 בניסיון למצוא משרות באנגליה למדענים יהודים צעירים מגרמניה. הוא דיבר עם שרדינגר, והופתע לגלות כי שרדינגר עצמו מעוניין לעזוב את גרמניה. שרדינגר ביקש מהקולגה שלו, ארתור מרץ', משרת עוזר.
לשרדינגר היו מאהבות רבות במהלך השנים, בידיעת אשתו, אן-מארי. לאן-מארי עצמה היה רומן עם חברו של שרדינגר, הרמן וייל. שרדינגר ביקש את המשרה ממרץ', משום שהיה מאוהב באותה העת באשתו של מרץ' – הלדה.
רבים מהמדענים שעזבו את גרמניה שהו בקיץ 1933 בדרום טירול. שם נכנסה הלדה להיריון עם בתו של שרדינגר. בנובמבר 1933 הגיעו שרדינגר, אשתו והלדה לאוקספורד, שם שמע שרדינגר על מועמדותו לזכייה בפרס נובל. מאוחר יותר, כשעבר לפרינסטון, אורח חייו הייחודי לא התקבל בברכה. הוא נאלץ לעזוב משום שבחר לחיות עם שתי נשים.
מותו
ב-4 בינואר 1961 מת ארווין שרדינגר בווינה ממחלת השחפת, בגיל 73. הוא נקבר באפלבך. אחרי מותו האיגוד האסטרונומי הבינלאומי קרא למכתש ענק בצדו הרחוק של הירח על שמו.
ראו גם
משוואת שרדינגר
מכניקת הקוונטים
החתול של שרדינגר
לקריאה נוספת
טוביאס הירטר, עידן האי־ודאות – איך גילו גדולי הפיזיקאים את עולם הקוונטים 1895–1945, ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2023.
ארווין שרדינגר, מה הם החיים?, תרגום: רונה אבירם וגל מנלה, הוצאת מאגנס, 2024.
קישורים חיצוניים
ביוגרפיה באתר זוכי פרס נובל
אבשלום אליצור, שרדינגר עושה חיים
, 12 באוגוסט 2013
הערות שוליים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת וינה
קטגוריה:זוכי פרס נובל לפיזיקה
קטגוריה:פיזיקאים אוסטרים
קטגוריה:סגל אוניברסיטאות באוסטריה
קטגוריה:סגל אוניברסיטת וינה
קטגוריה:סגל אוניברסיטת הומבולדט של ברלין
קטגוריה:סגל אוניברסיטאות בגרמניה
קטגוריה:סגל אוניברסיטת אוקספורד
קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
קטגוריה:זוכי מדליית מקס פלאנק
קטגוריה:אוסטרים שנפטרו משחפת
קטגוריה:ביולוגיה קוונטית
קטגוריה:אוסטרים שנולדו ב-1887
קטגוריה:אוסטרים שנפטרו ב-1961 | 2024-10-18T16:07:00 |
ארוין שרדינגר | REDIRECT ארווין שרדינגר | 2015-09-26T11:08:50 |
ישעיה הלוי הורוביץ | ממוזער|259x259 פיקסלים|קברו של השל"ה בטבריה, במתחם קבר הרמב"ם
רבי ישעיה הלוי הורוביץ (נכתב גם "ישעיהו" ו"הורוויץ"), המכונה השל"ה או השל"ה הקדוש (ה'שי"ח, 1558 – תאריך הפטירה שגוי אך נתקבע י"א בניסן ה'ש"צ, 24 במרץ 1630 וכנראה טבת שפ"ו), היה מגדולי רבני אשכנז במאה ה-17. הוא נקרא בראשי תיבות על שם ספרו המפורסם, שני לוחות הברית.
קורות חייו
מלידתו ועד לעלייתו לארץ
נולד בפראג, בירת צ׳כיה, בשנת ה'שי"ח (1558) לרבי אברהם הלוי הורוויץ, צאצא למשפחת הורוויץ, משפחה מפורסמת וחשובה בפראג ממנה יצאו רבנים רבים. רבי אברהם הלוי היה תלמידו של הרמ"א וחיבר את הספר "חסד אברהם".
מילדותו הצטיין השל"ה בלימודיו, למד בלובלין בישיבה שבה לימד אביו, אצל רבי שלמה לייבושס (המכונה 'המהרש"ל השני') ורבי מאיר מלובלין (המהר"ם מלובלין) שהיו מגדולי רבני פולין במאה ה-16. לאחר מכן שימש ברבנות כאב בית דין במקומות רבים באיחוד הפולני-ליטאי ובאימפריה הרומית הקדושה בקהילות פוזנן ופרנקפורט דמיין. לאחר שגורשו היהודים מפרנקפורט על נהר המיין בשנת ה'שע"ד (1614), חזר לפראג ושימש שם ברבנות. נחשב כרב מחמיר.
בתקופת כהונתו בווינה נשא את חיה (בתו של ר' אברהם מויל). לאחר מות אשתו חיה בשנת ה'ש"ף (1620) החליט לעלות לארץ ישראל כדי לבסס ולהרחיב את היישוב היהודי בארץ, שלמען החזקתו טרח ואסף כספים עוד קודם לכן ולאור אמונתו בביאת המשיח שעתידה להתרחש במאה החמישית של האלף השישי לספירה היהודית.
חייו בארץ ישראל
השל"ה יצא למסע רגלי ארוך, הגיע דרך העיר חלב שבסוריה לירושלים, בשנת ה'שפ"ב (1622), ונתקבל בכבוד רב. הוא העיד כי במסעו לארץ ישראל עבר דרך סוריה כדי להיכנס לביתו של רבי שמואל ויטאל וללמוד זמן מה בכתבי "עץ חיים". טרם עלותו לירושלים נשא אשה שנייה.
בתקופה בה שהה השל"ה בירושלים, גדלה העיר במהירות בשל עלייה מסיבית של יהודים מכל התפוצות, וכך כתב השל"ה באחת מאיגרותיו: "כי תהילה לאל נעשה צר המקום בירושלים". תקופה זו של התעוררות יהודית בירושלים הייתה קצרה לאחר שבשנת 1624 השתלטה על העיר משפחת אבן פארוח' ובניה רדפו והכבידו על חיי היהודים במקום, אף השל"ה נאסר ביחד עם עוד 15 מרבני העיר על ידי מוחמד אבן פארוח' וכופר עצום נדרש בעבורם. הקהילה היהודית הקטנה בארץ ישראל, הצליחה בתחנונים לצמצם את סכום הכופר לאחד עשר אלפים גרוש ולשחררם.
לאחר שחרור הרבנים ממאסר, הם ברחו מירושלים וקבעו את מושבם בצפת. כעבור שלוש שנים, קבע השל"ה את מושבו בעיר טבריה, שם חי חמש שנים עד לפטירתו. צפת וטבריה היו באותם ימים מרכזים ללימוד הקבלה. השל"ה התמסר גם הוא ללימוד הקבלה וזאת שימשה יסוד לחיבורו הגדול "שני לוחות הברית". יש הטוענים שהשל"ה בחר את מקום מושבו בצפת לא רק בשל הסיבה שהייתה מרכז יהודי גדול, אלא גם משום שראה בה מקום מרכזי להחשת תהליך גאולת ישראל.
בנו של השל"ה היה רבי שבתי שפטל הלוי הורוביץ, ונודע כמחבר הספר 'ווי העמודים'. מקובל שהחוזה מלובלין (רבי יעקב יצחק הלוי הורוויץ, מגדולי החסידות במאה ה-18) הוא מצאצאיו, אם כי הקשר הגנאלוגי המדויק אינו ידוע.
חיבוריו
חיבורו העיקרי של השל"ה, אשר התפרסם על ידי בנו שבתי שפטיל הלוי הורוביץ רק לאחר מותו, הוא "שני לוחות הברית", שחובר כשנתיים לאחר בואו לארץ ישראל, כצוואה לבני משפחתו, ובו הוא מצווה אותם להנזר מתענוגות העולם.
המדובר ביצירה חשובה בתחום המוסר היהודי. הספר כולל חידושי תורה, ודברי מוסר, ומדבר אף בשבח הישיבה בארץ ישראל, עקרון שהגשים השל"ה בגופו, על אף קשיים רבים וייסורים. עד היום משמש הספר כספר יסוד ביהדות, ורבה השפעתו על החסידות ובמיוחד על הבעל שם טוב. על שם הספר נקרא המחבר בפי כל "השל"ה הקדוש" (של"ה - ראשי תיבות של "שני לוחות הברית").
בשער ההוצאה הראשונה של הספר, מהשנים ה'ת"ח ה'ת"ט (1648-1649) מתואר הספר וכותבו באלה המילים:
בארץ ישראל ערך השל"ה גם את סידורו המפורסם "שער השמים". הוא נתן לסידורו שם זה היות ששמו ישעיה עולה בגימטריה כמילת 'השמים' וכן מפני שבשבוע בואו לירושלים קראו בתורה את פרשת השבוע ויצא שבה אמר יעקב "וזה שער השמים".
מלבד אלו, פרסם השל"ה חיבורים נוספים - "שמות גיטין", "מצוות תפילין", "בגדי ישע" על סדר מועד, פירושים שונים להגדה של פסח, הגהות לרש"י, לטור, לזוהר, הגהות למרדכי ועוד.
השל"ה עסק בקבלה ובפרשנות לתורה על דרך הסוד. ויתרה מזאת היה נכסף לחשוף את כתבי האר"י שבתקופה זאת היו תחת חרם בשל חשש לאמינותם, ובעברו בסוריה בא אל רבי שמואל ויטאל לקרוא את כתביו.
תפילות השל"ה
השל"ה חיבר וליקט מספר תפילות. שתיים מהן זכו לפרסום רב.
המפורסמת שבתפילותיו היא תפילת אבות על הבנים, הידועה בכינוי תפילת השל"ה, הגם שאין הוא מחברה. השל"ה מעתיקה בספרו מהקדמונים (יש אומרים שחיברה רבי בנימין הלוי ולטענתם הוא מחבר הספר חמדת ימים) ומחבר התפילה הוא שכתב את הקדמתה הידועה 'ליבי אומר לי כי זמן המסוגל להתפלל אותה הוא בערב ראש חודש סיוון'. תפלה זו נדפסה ומצורפת בהרבה סידורי תפלה. קטע מתוך התפלה:
תפילה נוספת שחיבר והודפסה בסידורים רבים, היא תפילה הנאמרת בין התחינות שלאחר תפילת שמונה עשרה, אשר פותחת במילים: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שלא תעלה קנאת אדם עלי ולא קנאתי על אחרים, ושלא אכעוס היום ושלא אכעיסך, ותצילני מיצר הרע, ותן בלבי הכנעה וענווה...".
מותו וקבורתו
מקום מותו וקבורתו
קברו של השל"ה נמצא בטבריה, בחלקת קבר בה טמונים הרמב"ם, ורבי יוחנן בן זכאי על פי מקור מסוים. החלקה שופצה לאחרונה, ורבים נוהגים לפקוד את קברו ולהתפלל להיוושע בזכותו.
יש עוררין לגבי מיקום קברו בטבריה, שכן פסק שאין לצאת מירושלים, על פי דברי התלמוד "הכל מעלין לירושלים". אולם לפי הספר 'תולדות משפחת הורוויץ', שהודפס מעט לפני מלחמת העולם השנייה ונסמך במידת מה על הספר "כנסת ישראל", נכפה עליו לעזוב את ירושלים ומשם נדד לצפת וטבריה.
זמן פטירתו
על פי הכתוב על מצבתו בטבריה, הוא נפטר בי"א בניסן ה'ש"ץ (1630), אך היום והחודש הם כנראה תוצאת טעות, והשנה היא רק על פי השערה מסתברת.
בספר 'תולדות משפחת הורוויץ' (דרזדן תרצ"ה (1936) שוער שתאריך מותו של השל"ה היה בטבת ה'שפ"ו. מחבר הספר, צבי הירש הורוויץ, רב העיר דרזדן, הביא את דברי הרב חוקר השושלות אפרים זלמן מרגליות, אשר מצא בתוך ספרו של הרב נתן נטע שפירא 'מגלה עמוקות' רישום לשנת מות השל"ה כשנת ש"פ. הרב מרגליות קבע שמדובר בשגיאה, ושיער שהאות האחרונה הושמטה אך לא קבע מהי. במהדורה מאוחרת יותר רשם בתיקונים את שנת שפ"ג כשנת פטירת השל"ה. הרב הורוויץ חישב ושיער שמדובר לפחות בשנת שפ"ו, לפי הידיעה על הגעת השל"ה לטבריה בראש השנה של אותה שנה, אך לא מסר מקור למידע אודות שנת הגעתו לארץ ישראל. בנוסף, הביא את דברי סיני הוק (חוקר כתבים עבריים, בתחילת תקופת ההשכלה, נקרא גם שמעון האק) שסבר ששנת מותו של השל"ה היא שנת ש"צ. זאת על פי הקדמה לספר "ווי העמודים" של הרב שבתי בנו של השל"ה המספר שהשל"ה נפטר שנתיים לפני הדפסת הספר "שני לוחות הברית". אלא שלדברי הרב הורוויץ, הוק טעה לגבי שנת הוצאת ספר זה עצמו, וכן לגבי משמעות ההערה, שדיברה על סיום כתיבת הספר שנתיים אחרי הגעתו של השל"ה לארץ.
התאריך י"א בניסן עורר תהיה, מכיוון שלפי פרסום של צאצאי השל"ה בספר סידור השל"ה, הם נהגו בכל יום משבעת הימים שלאחר פטירתו לומר סליחות לפי הוראותיו וצוואתו, וכן להכריז על כך לדורות, אך בכל חודש ניסן ובמיוחד בימי חג הפסח המתחילים ארבעה ימים לאחר התאריך המדובר, אין לומר סליחות.
נפתלי וקשטיין בספרו 'ויתילדו' מצא את מקור הטעות. לראשונה הופיע התאריך "י"א בניסן" בספר "יקרא דחיי" משנת ה'תרפ"ח (1928 או 1929), שטעה בהעתקת דברי הספר דור ודור ודורשיו (וי"ו החיבור הראשונה בשם הספר מכוונת). התאריך י"א בניסן מופיע שם בשורת המידע שמעל לשמו של השל"ה ושייך למעשה למידע על נפטר אחר, ואילו בשורה של השל"ה היה כתוב רק: שנת ש"צ. וקשטיין מצא גם שחודש הפטירה "טבת" הרשום בספר "תולדות משפחת הורוויץ", גם הוא שגוי, ומגיע מהעתקה מוטעית מתוך הספר "כנסת ישראל", של מידע לגבי בריחתו של השל"ה מן הכלא ויציאתו מירושלים בטבת שפ"ו, אך בחלק זה של הפיסקה אינו עוסק במותו כלל.
הואיל ואין ידוע מתי יום ההילולא של השל"ה, רבים עולים לציונו בכ"ט באייר, ערב ראש חודש סיוון, לומר את נוסח התפילה המפורסמת על שמו, שהביאה בספרו: .
בית כנסת השל"ה
בית הכנסת העתיק בטבריה קיים מהמאה ה-16. ר' חיים ויטאל ב"ספר הגלגולים" מתאר את קדושתו הקדמונית של המקום, ומתאר שמורו האר"י נהג להתפלל שם בשל קדושת המקום.
לימים סיפרו כי "בית הכנסת עבר ארבע רעידות אדמה, ותמיד שרד".
האגדות מספרות על נסים גדולים שאירעו במתחם: נשים עקרות ילדו וחולים שביקרו במקום הבריאו בפתאומיות. סיפורי הנסים עברו מפה לאוזן, ובית הכנסת הפך למוקד עלייה לרגל ולאחד המקומות הקדושים ליהודים. בית הכנסת וסיפורי המופתים סביבו היוו מקור הכנסה לקהילה האשכנזית בטבריה, (כנגד מתחם קבר רבי מאיר בעל הנס לקהילה הספרדית) והם הפיצו אגדות רבות סביבו וגם הטמיעו שם בית הכנסת על שם השל"ה, אמור מעתה "בית כנסת השל"ה".
לפני כ-200 שנה הגיעה הקהילה היהודית האשכנזית המצומצמת בטבריה לכדי פת לחם, והוחלט למכור את מתחם בית הכנסת לצליינים יוונים. לפי הסכם המכירה נקבע כי תמורת סכום מסוים אפשר יהיה לפדות את המקום בחזרה. במהלך השנים בנו הצליינים על בית הכנסת את הכנסייה היוונית בטבריה. מאז מכירת המקום ניסו יהודים רבים לעלות ולבקר בבית הכנסת, חלקם בכוח, אך ללא הצלחה. חלקם ניסו למצוא את חוזה המכירה ולפדות את המקום, אך המסמך אבד בדמשק.
לאחרונה, ביקרו כמה יהודים לכמה דקות בבית הכנסת העתיק, הדבר היה לאחר פנייה של עסקנים לחבר מועצת העיר, איתן עובד, הקשור אל הפטריארך תיאופולוס מירושלים, ובכך הוענק אישור חד-פעמי לכניסתם של מספר מצומצם של יהודים למקום. בין המבקרים היה הרב דן סגל, צאצא של השל"ה וחבר הכנסת מאיר פרוש.
ראו גם
משפחת הורוביץ
לקריאה נוספת
רא"ל פרומקין, תולדות חכמי ירושלים חלק א' (תרל"ד) פרק ח' עמ' 111–122 (במהדורת ריבלין, תרפ"ח, עמ' 148–156).
פינחס פסס, עטרת הלוים, ורשא תרס"ב.
בן-ציון כץ, רבנות חסידות השכלה כרך א עמ' 48 ואילך.
יצחק (אריק) זימר, ר’ אליקים גוטשלק רוטנבורג וויכוחו עם השל"ה, סיני פח, ג/ד (תשמא) 138-154.
יוסף אביב"י, קבלת האר"י, מכון בן צבי, ירושלים 2008, עמ' 468–487.
הרב מאיר כץ, מבוא לספר "שני לוחות הברית", מכון יד רמה, כרך א, חיפה תשנ"ב, עמ' יט-מג.
מבוא לסידור השל"ה, מכון 'אהבת שלום', ירושלים תשנ"ח, כרך א' עמ' 25–30.
אברהם דוד, איגרת ר’ ישעיה הורוויץ בעל השל"ה מירושלים אחרי שנת שפ"ב, קובץ על יד טז (תשסב) 223-247.
שלמה גוטסמן, תשובה לרבינו השל"ה מכתי"ק, ישורון טו (תשסה) נ-פא.
יעקב אלבוים, כללי הדרושים והאגדות ב’שני לוחות הברית’ לר’ ישעיה הורוויץ, מחקרי תלמוד ג,א (תשסה) 42-63.
הרב יוסף מיכאל יוסקוביץ מבוא לשני לוחות הברית המבואר הוצאת עוז והדר ה'תש"ף
קישורים חיצוניים
פרטים על קברו ואודותיו, אתר "כמעיין המתגבר"
השל"ה הקדוש באתר "בית חב"ד"
רבי ישעיהו הלוי הורביץ - השל"ה הקדוש, אתר MyTzadik
אכילת הודו לצאצאי השל''ה, "יוסיף דעת" מבית "שבת טיש", מכון "למשפחותם"
מספריו:
ספר שני לוחות הברית - דפוס ראשון באתר ספרים Online
מצה שמורה באתר הספרייה הלאומית
על פי הספר ארץ ישראל יישובה של יצחק בן-צבי
השל"ה ויחסו לארץ ישראל / הרב קלמן כהנא, בכתב עת המעיין, תשרי תשע"ז.
הערות שוליים
קטגוריה:עולים לארץ ישראל במאה ה-17
קטגוריה:פעילים ציונים בצ'כיה
קטגוריה:פעילים ציונים בגרמניה
קטגוריה:ראשוני האחרונים
קטגוריה:רבנים ארץ-ישראלים
קטגוריה:מקובלים
קטגוריה:פראג: רבנים
קטגוריה:פרנקפורט: רבנים
קטגוריה:פוזנה: רבנים
קטגוריה:מץ: רבנים
קטגוריה:טבריה: רבנים
קטגוריה:אוסטרוה: רבנים
קטגוריה:יהודים הקבורים בטבריה
קטגוריה:ארץ ישראל: נוסעים יהודים
קטגוריה:מחברי ספרי הלכה
קטגוריה:מחברי ספרי מוסר ומחשבה
קטגוריה:התקופה העות'מאנית בארץ ישראל
קטגוריה:תלמידי המהרש"ל
ישעיה הלוי הורוביץ
קטגוריה:בני ערובה
קטגוריה:אבות בתי דין
קטגוריה:אנשי עליות קדומות לארץ ישראל
קטגוריה:ילידי 1565
קטגוריה:נפטרים ב-1630 | 2024-10-01T06:42:41 |
מפלגת שלד |
מפלגת שלד היא מפלגה שבסיס גיוסה צר ובראשה עומדת קבוצה קטנה של נכבדים ועסקנים. האידאולוגיה במפלגות שלד משנית בחשיבותה, פעילותן עונתית ומצטמצמת בעיקר לתקופת הבחירות, והמנגנון שלהן הוא ביזורי ורופף למדי. בדרך כלל מפלגות שלד אופייניות יותר לדמוקרטיות נשיאותיות מאשר לדמוקרטיות פרלמנטריות.
* | 2024-08-17T08:14:05 |
ניטריפיקציה | שמאל|ממוזער|300px|ניטריטפיקציה במחזור החנקן
ניטריפיקציה (באנגלית: Nitrification, בעברית נקרא גם חנקון) היא תגובה כימית שבה חנקן מחוזר הופך מחומצן. דה-ניטריפיקציה (או דניטריפיקציה, Denitrification) הוא תהליך בו חנקן זמין הופך אטמוספירי.
תהליכי ניטריפיקציה ודניטריפיקציה שכיחים למדי בעולם החיידקים. קיימים שני אופנים בהם חיידקים מחנקנים מבצעים ניטריפיקציה:
המרת אמוניה (NH3) לניטריט (-NO2). חיידקים אלו משתמשים באמוניה כתורם אלקטרונים ובחמצן כקולט אלקטרונים (כלומר, הם אווירניים; ראו גם: מטבוליזם). התוצר של חמצון האמוניה הוא יון ניטריט. חיידקים אלו נקראים באנגלית Nitrosifyers, ושמות הסוגים שלהם מתחילים בדרך כלל ב-Nitroso. כמה סוגים חשובים:
Nitrosomonas
Nitrosospira
Nitrosococcus
Nitrosovibrio
Nitrosolobus
המרת ניטריט (חנקית -NO2) לניטרט (חנקה, -NO3). חיידקים אלו, אווירניים אף הם, משתמשים בניטריט כתורם אלקטרונים; תוצר החמצון הוא יון ניטרט—תרכובת החנקן המחומצנת ביותר. חיידקים אלו נקראים באנגלית Nitrifyers, ושמות סוגיהם מתחילים בדרך כלל ב-Nitro:
Nitrobacter
Nitrospina
Nitrococcus
Nitrospira
לאחרונה התגלה חיידק המסוגל לבצע חמצון מלא של אמוניה לחנקה.
מקור המושג "ניטריפיקציה" במילה ניטרוגן (Nitrogen), השם הלועזי של חנקן, וליתר דיוק בשמותיהם של יוני הניטריט והניטרט. ניטריפיקציה היא, לפיכך, הפיכת תרכובות חנקן מחוזרות ליוני ניטרט וניטריט.
דה-ניטריפיקציה היא תהליך שבו יוני הניטרט (או תרכובות חנקן אחרות) מפורקים והחנקן משוחרר כחנקן אטמוספירי.
התהליך מבוצע על ידי חיידקים שונים כגון פסאודומונס. אחת הסיבות לשם "דניטריפיקציה" היא: תוצרי החיזור של יוני הניטריט והניטרט הם חנקן גזי (N2), חנקן תת-חמצני (N2O) או חנקן חד-חמצני (NO), אף הם גזים. ראשית התהליך הוא בחנקות מוצקות הנמצאות באדמה, וסופו בגזים המשתחררים אל האטמוספירה ומביאים להידלדלות מאגר החנקן באדמה—מכאן "דניטריפיקציה", "הברחת חנקן".
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מטבוליזם
קטגוריה:לימנולוגיה
קטגוריה:חנקן | 2024-09-12T20:53:50 |
פרידריך אנגלס | 250px|ממוזער|שמאל|פסל של מרקס (שמאל) ואנגלס בברלין
פרידריך אֶנְגֶלְס (בגרמנית: Friedrich Engels; 28 בנובמבר 1820, וופרטל, ממלכת פרוסיה – 5 באוגוסט 1895, לונדון, הממלכה המאוחדת) היה מדען חברה פוליטי, סופר ופילוסוף גרמני. אבי תורת הקומוניזם לצד קרל מרקס, בשנת 1848 כתב יחד עם מרקס את "המניפסט הקומוניסטי".
ביוגרפיה
סקירה כללית
אנגלס נולד בעיר בַרמן, פרוסיה (לימים ווּפֶּרְטַל, גרמניה), להורים נוצרים-קלוויניסטים אדוקים. באותם הימים הייתה עיר הולדתו מרכז מסחרי צומח, ואנגלס הצעיר, היה לבן במשפחה אמידה של תעשייני כותנה. לאחר שירותו הצבאי בברלין, נשלח כסוכן המפעל המשפחתי למנצ'סטר שבאנגליה. אנגלס תמך כלכלית בקרל מרקס ובמשפחתו, ואף הקדיש את מרבית זמנו לסייע למרקס בכתיבת מחקריו. אנגלס היה בין מייסדיו של "עיתון הריין החדש" יחד עם מרקס.
לאחר פטירתו של מרקס, המשיך אנגלס בכתיבת מחקרם המשותף "הקפיטל", ובתרגומו לשפות אחרות. הכתיבה הסתיימה רק בשנת 1893.
בשנת 1895 אנגלס מת בגיל 74, בלונדון, לאחר שחלה בסרטן הגרון. אפר גופו פוזר מ-Beachy Head, כפי שביקש טרם מותו.
ילדותו ונעוריו, 1820–1842
פרידריך אנגלס נולד ב-28 בנובמבר 1820 בבַרמן , מטרופולין תעשייתי בפרובינציית הריין, בממלכת פרוסיה, בן בכור להוריו פרידריך אנגלס האב (1796–1860) ואליזבת (אליזה) פרנצסקה מאוריציה פון האר (1797–1873). משפחת אנגלס הייתה אמידה והחזיקה בבעלותה מפעלי טקסטיל בבַרמן ובעיר התעשייה סלפורד שבמחוז מנצ'סטר רבתי באנגליה, שתיהן מטרופולינים תעשייתיים בשלבי התרחבות. הוריו של אנגלס השתייכו לתנועת הפייטיזם שפעלה בקרב הלותרנים והם חינכו את ילדיהם לאור ערכי התנועה.
בגיל 13 אנגלס החל את לימודיו בגימנזיום בעיר הסמוכה אלברפלד (כיום חלק מוופרטל). אביו לחץ עליו לעזוב את לימודיו ולהצטרף לעסק המשפחתי ובעקבות זאת בגיל 17 אנגלס קטע את לימודיו והחל לעבוד כשוליה בעסק המשפחתי. ב-1838, אחרי שנת עבודה בבַרמן, אביו של אנגלס שלח אותו להתמחות בעסק לייצוא בעיר ברמן. הפעילות החברתית של בנם אכזבה את הוריו של אנגלס ויעברו כמה שנים עד השתלבותו בעסק המשפחתי.
בזמן שהותו בברמן אנגלס החל לקרוא את כתביו של הגל שהפילוסופיה שלו הייתה הפילוסופיה הדומיננטית באותה התקופה בגרמניה. ב-1838 פרסם את שירו הראשון והחל לכתוב מאמרים לעיתון שביקרו את החוליים שהביא עמו תהליך התיעוש. הוא כתב תחת שם העט "פרידריך אוסוואלד" כדי לא לקשור את משפחתו לדעותיו ולפעילותו.
ב-1841 אנגלס שירת בצבא פרוסיה בבריגדה ארטילרית והוצב בברלין. הוא ניצל את שהותו בברלין כדי לשמוע הרצאות באוניברסיטת ברלין והתקשר עם קבוצת האינטלקטואלים "ההגליאנים הצעירים". בתקופה זו פרסם באופן אנונימי מאמרים בעיתון קצר הימים בעריכתו של קרל מרקס הריינישה צייטונג (הנויה ריינישה צייטונג המשיך את דרכו של ריינישה צייטונג לאחר מספר שנים). מאמריו עסקו בתנאי המחיה והעבודה הירודים מהם סבלו עובדי המפעלים. אף על פי שמרקס היה עורך העיתון אנגלס ומרקס נפגשו לראשונה רק בנובמבר 1842. בתקופה זו אנגלס הפך לאתאיסט ויחסיו עם הוריו הפכו מתוחים.
התקופה במנצ'סטר ובסלפורד, 1842–1844
ממוזער|ספרו המשפיע הראשון של אנגלס, "מצבו של המעמד העובד באנגליה" (Die Lage der arbeitenden Klasse in England).
ב-1842 אנגלס בן ה-22 נשלח על ידי הוריו למנצ'סטר, באותה תקופה מרכז תעשייתי בתהליכי תיעוש מואצים ושבה פעל מפעל טווית חוטים בבעלות המשפחה. אביו של אנגלס קיווה שהעבודה במפעל המשפחתי תגרום לו לשקול מחדש את דעותיו הרדיקליות. בדרכו לאנגליה אנגלס עבר במשרדי הריינישה צייטונג בקלן ונפגש לראשונה עם קרל מרקס.
במנצ'סטר אנגלס פגש את מרי ברנס , צעירה אירית בעלת דעות רדיקליות שעבדה במפעל של משפחת אנגלס. ברנס הדריכה את אנגלס ברחבי מנצ'סטר וסלפורד והציגה לו את תנאי החיים הקשים של מעמד הפועלים. אנגלס וברנס היו במערכת יחסים 20 שנה עד פטירתה ב-1863. עקב התנגדותם למוסד הנישואים הם מעולם לא התחתנו. אנגלס אמנם ראה באורח החיים המונוגמי מידה טובה, אך הוא סבר שמעורבות המדינה והכנסייה במוסד הנישואים היא צורה נוספת של דיכוי מעמדי.
ב-1843, בעודו במנצ'סטר, כתב אנגלס את חיבורו הכלכלי הראשון, "קווים לביקורת על כלכלה פוליטית" (Umrisse zu einer Kritik der Nationalökonomie). הוא שלח את עבודתו למרקס שפרסם את החיבור ב-1844 בעיתון "דויטשה פרנצוזישה יארבוכר" .
בשנתיים בהן חי במנצ'סטר אנגלס ראה מקרוב את חיי הפועלים בשכונות העוני. הוא נחשף מקרוב להזנחה, לזוהמה וניצול הסביבה, ולתופעות קשות ובכללן העסקת ילדים ופועלים עניים שעבדו מעבר ליכולתם. אנגלס שלח למרקס שלושה מאמרים שתיארו את תנאי החיים של מעמד הפועלים במנצ'סטר. מרקס פרסם את המאמרים בריינישה צייטונג ולאחר מכן בדויטשה פרנצוזישה יארבוכר. מאמרים אלה נכללו גם בספרו המשפיע הראשון של אנגלס מצבו של המעמד העובד באנגליה שיצא לאור בגרמנית ב-1845 ובאנגלית ב-1887. בספר אנגלס תיאר את מה שראה כעתיד הקודר אליו מוליכים הקפיטליזם והמהפכה התעשייתית.
אנגלס המשיך בפעילותו החברתית והעיתונאית הרדיקלית. הוא הסתובב בחוגי תנועת הפועלים והתנועה הצ'רטיסטית באנגליה וכתב למספר עיתונים.
פריז, 1844
ב-1844, אחרי שנתיים באנגליה, אנגלס החליט לחזור לגרמניה. בדרכו לגרמניה עצר בפריז כדי לפגוש את מרקס (מרקס עבר לפריז ב-1843 אחרי שהשלטונות הפרוסיים סגרו את הריינישה צייטונג). אנגלס ומרקס התיידדו ונשארו חברים קרובים כל חייהם. מרקס התרשם מספרו של אנגלס "מצבו של המעמד העובד באנגליה" ואימץ את עמדתו של אנגלס שטען שמעמד הפועלים הוא שיוביל את המהפכה נגד הבורגנות.
אנגלס נשאר בפריז כדי לכתוב יחד עם מרקס את ספרם המשפחה הקדושה (Die heilige Familie) . הספר, שיצא לאור ב-1845, תקף את ההגליאנים הצעירים ואת הפילוסוף ברונו באואר שעד אז היה חברו ומורו של מרקס. בספטמבר 1844 אנגלס עזב את פריז וחזר לעיר הולדתו בארמן שם המשיך לעבוד על ספרו "מצבו של מעמד העובד באנגליה". ב-1845 הוא עבר לבריסל, שם פגש את מרקס (מרקס עזב את פריז יחד עם משפחתו בהוראת השלטונות הצרפתיים) והם עבדו יחד על כתיבת ספרם המשותף האידאולוגיה הגרמנית.
בריסל
שיבה לפרוסיה
שיבה לבריטניה
שנים מאוחרות
כתביו בעברית
ממוזער|בול של גרמניה המזרחית משנת 1970 המציג את פרידריך אנגלס עם כריכת הספר "אנטי-דירינג".
התפתחות הסוציאליזם מאוטופיה למדע (או סוציאליזם אוטופי וסוציאליזם מדעי)
התפתחות הסוציאליזם מאוטופיה למדע, תרגום: מנחם נדל, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש בורוכוב, 1928.
התפתחות הסוציאליזם מאוטופיה למדע, תרגום: חיים שלום בן-אברם, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשי"ד.
מצבו של המעמד העובד באנגליה: מתוך הסתכלות עצמית ולפי מקורות מוסמכים, תרגום: פסח בן-עמרם, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשי"ט.
מוצא המשפחה, המדינה והקנין הפרטי, תרגום: דניאל בן-נחום, תל אביב: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1940.
אנטי-דיהרינג (הפיכת המדע בידי מר אויגן דיהרינג), תרגום: יצחק מן, 1959.
עם מרקס
כתבים היסטוריים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1952, 1978.
כתבים נבחרים, מרחביה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1942, 1955.
המניפסט הקומוניסטי
המניפסט הקומוניסטי, תרגום: דוד קלעי, תל אביב: אחדות-העבודה, תרפ"ב.
המניפסט הקומוניסטי, תרגום: דוד קלעי, תל אביב: הוצאת ספרים על שם זאב ברזלי, תרפ"ז.
המניפסט הקומוניסטי, תרגום: דוד קלעי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תש"י 1950, תשי"ב.
המניפסט הקומוניסטי, מ' דורמן (עורך), עין חרוד: הקיבוץ המאוחד, תש"ב 1942.
מאניפסט המפלגה הקומוניסטית, תרגום: מ' דורמן, תל אביב: ספרית הפועלים, 1945?
המניפסט הקומוניסטי, תרגום: מ' דורמן, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, תשי"ד, תשכ"ד 1964, תש"ל, 1975.
על אמנות וספרות, תרגום: חנה הוכברג, מרחביה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1951.
מהפכת שנת 1848, תרגום: מ' חלמיש, מרחביה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1953.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מרקסיזם
קטגוריה:פילוסופים גרמנים
קטגוריה:פילוסופים של המאה ה-19
קטגוריה:תאורטיקנים במדע המדינה
קטגוריה:קומוניסטים גרמנים
קטגוריה:פמיניסטים גרמנים
קטגוריה:אביב העמים: אישים
קטגוריה:מהפכנים גרמנים
קטגוריה:פילוסופים אתאיסטים
קטגוריה:אתאיסטים גרמנים
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1820
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1895 | 2024-07-23T13:58:44 |
תסיסה | שמאל|ממוזער|300px|תרשים מופשט של תסיסה, המראה כיצד משמשת התסיסה למחזור NAD. בתרשים מוצגים שלושה סוגי תסיסה בלבד. המשוואות הכימיות, כנהוג בביוכימיה, הן סכמטיות בלבד, ואינן מאוזנות בהתאם לכללי הכתיב הכימי
שמאל|ממוזער|300px|תסיסה כהלית מאפשרת הפקת משקאות חריפים
שמאל|ממוזער|300px|תסיסת חומצה לקטית מאפשרת הפקת גבינה
שמאל|ממוזער|300px|כרוב כבוש מתקבל מתסיסה לקטית של כרוב. זהו אחד המאכלים המזוהים ביותר עם גרמניה
שמאל|ממוזער|300px|יוגורט, תוצר נוסף של תסיסה לקטית
שמאל|ממוזער|300px|עששת נגרמת כתוצאה מתסיסה לקטית של הסוכרים שאנו צורכים במזון
תסיסה (בלועזית: פרמנטציה, Fermentation) היא תהליך כימי המשמש להפקת אנרגיה בחלק מהיצורים החיים.
תהליך התסיסה מוכר לאדם מזה אלפי שנים, זאת הודות לתוצרים הסופיים של מספר תהליכי תסיסה במיקרואורגניזמים, תוצרים המשמשים את האדם רבות בתעשיית המזון.
התהליך
תסיסה היא תהליך המתרחש בהיעדר חמצן. חלק מהיצורים המסוגלים לבצע תסיסה הם אל-אווירניים אובליגטוריים, כלומר יצורים שאינם מסוגלים לחיות בנוכחות חמצן, ואילו חלקם הם אל-אווירניים פקולטטיביים, כלומר מסוגלים לחיות בנוכחות חמצן ולנצלו להפקת אנרגיה (בתהליך הקרוי נשימה תאית), אך בהיעדר חמצן מבצעים תסיסה. לא רק יצורים עצמאיים מבצעים תסיסה, אלא לעיתים גם תאים המרכיבים את גופם של יצורים רב-תאיים (ראו להלן). כמה מינים של חיידקי תסיסה הם אל-אווירניים סובלי אוויר או מיקרואירופילים (ראו: אורגניזם אל-אווירני).
התסיסה מוגדרת לעיתים כסוג של נשימה אל-אווירנית. ההבדל בין השתיים הוא שבנשימה (אווירנית ואל-אווירנית כאחד) זקוק הייצור לקולט אלקטרונים חיצוני. הפקת אנרגיה בכל היצורים החיים מבוססת על מעבר אלקטרונים בין תרכובות שונות (ראו: מטבוליזם); בנשימה מועברים האלקטרונים אל תרכובת כלשהי הנקלטת מהסביבה (לדוגמה: בבעלי חיים ובשאר היצורים האווירניים התרכובת קולטת האלקטרונים היא חמצן (O2); זוהי הסיבה שבעלי חיים אינם מסוגלים לחיות ללא חמצן). בתסיסה אין צורך בקולט אלקטרונים חיצוני. התרכובת שתורמת את האלקטרונים (תרכובת זו היא למעשה המזון שממנו מתקיים הייצור) משמשת גם, לאחר שינויים קלים, כקולט האלקטרונים.
השלב הראשון בתהליכי תסיסה רבים הוא הגליקוליזה, בה מפורקת מולקולת גלוקוז לשתי מולקולות פירובט, תוך יצירת ATP ו-NADH (המשמש כנשא של יוני מימן ואלקטרונים). גליקוליזה מתרחשת כמעט בכל היצורים החיים, ובייצורים אווירניים היא מהווה את השלב הראשון של הנשימה התאית. השלב השני של התסיסה נועד למיחזור מולקולת ה-NADH (כלומר: הפיכתה מחדש ל-+NAD) לשם חידוש תהליך הגליקוליזה. הפקת האנרגיה נעשית, אם כן, בתהליך הגליקוליזה עצמו; התסיסה משמשת אך ורק ל"סגירת מעגל", ובזכותה יכולה הגליקוליזה להתרחש שוב ושוב.
מיחזור מולקולת ה-NADH בתסיסה מתרחש במקביל להמרת הפירובט לתוצר סופי כלשהו. במילים אחרות, NADH תורם לפירובט אלקטרונים ויוני מימן, וממיר אותו לתרכובת אחרת. קיימות מספר אפשרויות, כשהתוצר הסופי מקנה לתהליך התסיסה את שמו. בתסיסה לקטית, למשל, מומר פירובט לחומצה לקטית; בתסיסה כהלית מומר פירובט לאתנול (כוהל) ולפחמן דו-חמצני.
קיימים כמה עשרות מסלולי תסיסה שונים, כשההבדלים ביניהם לעיתים מזעריים. הסיבה לכך שמינים שונים של מיקרואורגניזמים מבצעים מסלולי תסיסה שונים היא פשוטה: קיומם או היעדרם של אנזימים. כדי שאורגניזם יוכל לבצע תסיסה כהלית, למשל, עליו לייצר תחילה שני אנזימים, אשר הם אלו המבצעים למעשה את תהליך התסיסה: פירובט דקרבוקסילז ואתנול דהידרוגנז. אורגניזם מסוגל לייצר אנזים מסוים רק אם החומר התורשתי שלו מכיל את הגן המקודד לאנזים זה.
תסיסה הומולקטית
על תהליך התסיסה ההומולקטית אחראים חיידקי הלקטובצילוס אצידופילוס. במהלכה מעבירה מולקולת ה-NADH אלקטרונים ויוני מימן למולקולת הפירובט שנוצרה בגליקוליזה. התוצר הוא לקטט (אשר צורתו הלא-מיוננת קרויה חומצה לקטית או חומצת חלב). לאחר העברת היונים והאלקטרונים הופך ה-NADH ל-+NAD ועובר חזרה לתהליך הגליקוליזה.
החומצה הלקטית, תוצר התסיסה הלקטית, נמצאת במספר מוצרים, ביניהם מלפפונים חמוצים, כרוב כבוש, נקניקים, מחמצת שאור, לבן, יוגורט, גבינה ומוצרי חלב אחרים. כדי להפיק את מוצרי החלב מוסיפים לחלב תרבית של חיידקי לקטובצילוס אצידופילוס ואנזים הגבנה המפרקים את הלקטוז, שהוא דו-סוכר, לאבני הבניין שלו – גלוקוז וגלקטוז. גלקטוז מומר תוך זמן קצר לגלוקוז, והלה מותסס לחומצה לקטית. בגבינה קשה (פרמזן, גבינה שווייצרית) מתרחשת בנוסף תסיסה אחרת – תסיסת חומצה פרופיונית (או פרופאנואית), המקנה לגבינה את טעמה הייחודי.
הפקת החומצה מביאה לירידה ברמת ה-pH. רוב המיקרואורגניזמים לא מסוגלים לחיות ברמת חומציות כה גבוהה, דבר המסביר מדוע יוגורט וגבינה עמידים יותר מאשר חלב ומחזיקים מעמד זמן רב יותר. הירידה ברמת ה-pH גורמת גם לטעם החמוץ (הקולטנים שבלשון מזהים חומרים בעלי pH נמוך כ"חמוצים"), ובנוסף גורמת לדנטורציה (קריסת המבנה התלת-ממדי) של חלבוני החלב (ובראשם קזאין), לשקיעתם ולירידה ברמת הנוזליות; זוהי הסיבה שיוגורט סמיך יותר מחלב. מרכיב נוסף הנמצא בחלב (1.5% בממוצע) הוא חומצה ציטרית (חומצת לימון). חיידקי תסיסה מסוימים מסוגלים לפרק את חומצת הלימון לשני מרכיבים המקנים לסוגי גבינה רבים את טעמם: דיאצטיל (Diacetyl) ואצטואין (Acetoin).
כיום מופקים המוצרים שהוזכרו לעיל בתהליכים תעשייתיים באמצעות הוספה מלאכותית של חיידקים, אך האדם ידע להפיק מוצרים אלו כבר לפני אלפי שנים, עוד לפני שהבין את עקרונות התסיסה. חיידקי תסיסה נמצאים בכמות רבה בטבע וגורמים להתססה ספונטנית של חלב, מלפפונים, בשר ומוצרים אחרים. הדרך הפשוטה להפקת יוגורט היא למעשה להוסיף מעט יוגורט מוכן לחלב טרי. חיידקי התסיסה הנמצאים ביוגורט מתסיסים עם הזמן את הלקטוז שבחלב. רוב סוגי היוגורט אותם ניתן לרכוש כיום מכילים תרביות חיות של חיידקים. קיימים סוגי יוגורט עמידים, המחזיקים מעמד למשך חודשים ארוכים; סוגים אלו עברו פיסטור והם אינם מכילים חיידקים חיים (ולפיכך אין צורך לשומרם במקרר).
רובם המוחלט של חיידקי התסיסה הלקטית הם אל-אווירניים אובליגטוריים (אינם מסוגלים לחיות בנוכחות חמצן) ומיעוטם – אל-אווירניים סובלי חמצן (מסוגלים לחיות בנוכחות חמצן אך לא משתמשים בו להפקת אנרגיה). הסוגים הידועים ביותר של חיידקי תסיסה לקטית הם Lactobacillus ,Streptococcus, Leuconostoc ו-Lactococcus.
קיימים שלושה מסלולים שונים של תסיסה לקטית:
תסיסה הומופרמנטטיבית: ממולקולה אחת של גלוקוז מיוצרות שתי מולקולות של חומצה לקטית. רוב חיידקי ה-Lactobaciullus וכל חיידקי ה-Streptococcus מבצעים תסיסה זו.
תסיסה הטרופרמנטטיבית: ממולקולה אחת של גלוקוז מיוצרת מולקולת חומצה לקטית, מולקולת אתנול ומולקולת פחמן דו-חמצני. כל חיידקי ה-Leuconostoc מבצעים תסיסה זו.
תסיסת ביפידום: משתי מולקולות של גלוקוז מתקבלות שתי מולקולות של חומצה לקטית ושלוש מולקולות של חומצה אצטית. החיידק היחידי המבצע תסיסה זו הוא Bifidobacterium bifidum, אשר משמש רבות לייצור יוגורט פרוביוטי.
תסיסה כהלית
בתסיסה כהלית שני שלבים בדרך אל התוצר הסופי (בניגוד לתסיסה הלקטית בעלת השלב היחיד). לאחר יצירת הפירובט בגליקוליזה הוא מומר לאצטאלדהיד ולפחמן דו-חמצני. פירובט, מולקולה תלת-פחמנית, מתפצלת, אם כן, לאצטאלדהיד (דו-פחמני) ולפחמן דו-חמצני (חד-פחמני). אצטאלדהיד מקבל אלקטרונים ויוני מימן מ-NADH; התוצר הוא אתנול.
התסיסה הכהלית מבוצעת בעיקר על ידי פטריות, ובמיוחד על ידי שמר האפייה (Saccharomyces cerevisiae). בתוצר האחד של התסיסה הכהלית – פחמן דו-חמצני – משתמשים האופים להתפחת הבצק וליצירת לחם; בתוצר השני – אתנול – משתמשים לייצור משקאות חריפים, כגון יין ובירה. חלק מהשמרים נמצא על קליפת הענבים, וחלקם מוסף מלאכותית על ידי היצרן. קצף הבירה הוא בעצם פחמן דו-חמצני, המיוצר גם הוא בתהליך התסיסה.
שמר האפייה הוא יצור אל-אווירני פקולטטיבי. היות שכמות האנרגיה המיוצרת בנשימה אווירנית גבוהה בהרבה מזו המיוצרת בתסיסה, כשהשמרים נאלצים להשתמש בתסיסה (עקב היעדר חמצן) הם מפרקים כמויות גדולות בהרבה של גלוקוז, על מנת לחפות על המחסור באנרגיה. תופעה זו נקראת אפקט פסטר, על שם המיקרוביולוג הצרפתי לואי פסטר. ניתן להמחיש את האפקט באמצעות גידול מושבות של שמרי אפייה על גבי שתי צלחות גלוקוז, האחת בנוכחות חמצן והשנייה בהיעדר חמצן. מלאי הגלוקוז יתכלה בצלחת האל-אווירנית במהירות גבוהה פי 4 מאשר בצלחת האווירנית.
מספר מיני חיידקים מבצעים אף הם תסיסה כהלית, ביניהם:
Zymomonas mobilis ו-Z. anaerobica: המין הראשון בעיקר משמש רבות לייצור משקאות חריפים לצד שמר האפייה.
Sarcina ventriculi: מייצר גם מעט חומצה אצטית בנוסף לאתנול.
Erwinia amylovora: מייצר גם מעט חומצה לקטית בנוסף לאתנול.
התססת פירות ירקות
התהליך קורה ברוב הפירות וירקות השורש ומשמש ליצירת משקאות אלכוהוליים. כל הכתוב בלשון "פרי" נכון גם לירק.
התהליך הוא פירוק הסוכר שבפרי והסוכר המוסף, וקורה רק כשאין ריקבון. הריקבון הוא עיכול הפרי על ידי השמרים בנוכחות חמצן.
על מנת למנוע את תהליך הריקבון, שמים פרי במכל אטום למחצה, כדי שאוויר בלחץ מהתסיסה יוכל לצאת. מציפים את הפרי במים ומוסיפים סוכר. צריך להשאיר אוויר בתוך המכל, כדי שכאשר התמיסה תתחיל לתסוס יהיה אפשר להוציא רק גז ולא נוזל.
השמרים מגיעים לרמת אלכוהול מרבית תוך כ-40 יום (כ-18 אחוז), ומתים בריכוז זה. על מנת להגיע לריכוז אתנול גבוה יותר, יש לזקק את התמיסה. זאת עושים בעיקר בירקות ודגנים, משום שהתהליך מוציא את מתיקות הפירות מהמשקה.
תסיסה בגופם של בעלי חיים
בניגוד למיקרואורגניזמים מסוימים שמפיקים את כל האנרגיה שלהם מתהליך התסיסה, בעלי חיים מורכבים יותר מסוגלים להפיק אנרגיה גם על ידי שימוש בחמצן. יחד עם זאת, כאשר בעלי חיים מאמצים את השרירים וכמות החמצן המגיעה דרך הדם אינה מספקת, לא מסוגלים תאי השריר לחמצן את הגלוקוז חמצון מלא לפחמן דו-חמצני; הם פונים לפיכך למסלול של תסיסה לקטית. החומצה הלקטית הנוצרת היא הגורמת לכאבי השרירים שחווים לאחר פעילות גופנית. לאחר המנוחה, החומצה הלקטית הופכת בחזרה בכבד לגלוקוז בתהליך הנקרא גלוקונאוגנזה, תוך שימוש בחמצן. כמות החמצן הנדרשת להפיכת כל החומצה הלקטית לגלוקוז נקראת חוב החמצן והיא הסיבה להתנשפות אחרי המאמץ. המסלול המעגלי של גלוקוז-לקטט-גלוקוז התגלה ב-1929 והוא נקרא מעגל קורי.
כשתסיסה לקטית מתרחשת בשריר הלב (מיוקרדיום), משבשת החומצה הנוצרת את מאזן היונים בתאי השריר (במיוחד מדובר ביוני סידן). דבר זה מונע מהתאים להתכווץ, כפי שהם עושים באופן שגרתי, והאזור הופך להיות בלתי פעיל; שאר חלקי שריר הלב פועלים עתה ביתר מאמץ, דבר העלול להחלישם עם הזמן; אם האזור הפגוע, שלא קיבל מספיק חמצן, גדול יחסית, עלול להתרחש אוטם שריר הלב (התקף לב).
מחלת העששת נגרמת כשחיידקים אל-אווירניים (Streptococcus mutans בעיקר) הנמצאים על-פני השיניים מתסיסים גלוקוז לחומצה לקטית; זו ממיסה לאיטה את אמייל השן וגורמת ל"חורים" בשיניים. כשהחור באמייל מגיע עד לשורש השן, המכיל עצבים רבים, חש החולה בכאב. כשהאדם צורך סוכרים אחרים, כגון סוכרוז, לקטוז, מלטוז ועמילן, מפורקים הללו על ידי אנזימים שבתאי החיידקים וכן על ידי הרוק שבפה והופכים לגלוקוז, אותו מתסיסים החיידקים.
החומצה הלקטית שהחיידקים מייצרים בתהליך התסיסה מהווה לעיתים יתרון לאדם: רוב החיידקים הפתוגניים (גורמי המחלות) אינם מסוגלים לחיות בסביבה חומצית. תופעה זו מתרחשת, למשל, בנרתיק האישה: חיידקי Lactobacillus, השוכנים באופן קבוע בנרתיק, דואגים לסביבה חומצית ולהרחקת פתוגנים.
חיידקים מהמין Propionibacterium acnes מבצעים תסיסה פרופיונית על גבי עורם של בני אדם. החומצה המופרשת גורמת בעקיפין להופעת אקנה.
תסיסה תעשייתית
בתעשיות המזון והכימיה המודרניות יש שימוש רב בטכנולוגיות הכוללות תסיסה, כאשר טכנולוגיות תסיסה הן שם כולל לגידול של מיקרואורגניזמים לייצור חומר רצוי, אף בתנאים אווירניים. על מנת לייצר חומר מבוקש, מגודל אורגניזם מסוים בתוך ביוריאקטור, ומוזן במצע מתאים, אותו יהפוך לחומר המבוקש. בדרך זו ניתן לייצר חומצות אורגניות (כבתהליכים המסורתיים), אך גם מגוון חומרים בעלי חשיבות ביולוגית למטרות רפואיות או תעשייתיות.
ניתן להשתמש במיקרואורגניזמים טבעיים, כאשר התהליך הוא טבעי (כמו הכנת אתנול או חומצות אורגניות, באורגניזמים שעברו הנדסה גנטית (לרוב- החדרת גן של חלבון רצוי לתוך אורגניזם שקל לגדל באופן מסחרי), או בתרביות תאים ממקור חי, במקרים בהם לא ניתן לייצר את המוצר באורגניזמים מהונדסים.
בדרך זו מיוצרים חומרים רבים. ביניהם: חומצות לתעשיית המזון והכימיה, אתנול, אצטון, אנטיביוטיקות מסוגים שונים, אנזימים לשימוש במזון ובתעשייה, הורמונים, חלבונים בעלי ערך רפואי, תרופות, ויטמינים, סוגים שונים של פולימרים ועוד.
ייצור חומרים באמצעות מיקרואורגניזמים משתלט לעיתים גם על תחומים שהיו שייכים לתעשייה הכימית המסורתית עקב היותו בדרך כלל עדיף מבחינה אקולוגית.
מגוון מטבולי
להלן רשימה של מספר מסלולי תסיסה חשובים. ניתן לראות שמינים רבים של מיקרואורגניזמים קרויים על שם מסלול התסיסה אותו הם מבצעים. בנוסף ניתן לראות שתוצרים סופיים רבים של תהליכי תסיסה מסוימים מהווים את חומרי המוצא של תהליכי תסיסה אחרים; כך, למשל, חומצה אצטית מהווה את התוצר של תסיסה אצטית ובאותה עת את חומר המוצא של תסיסת מתאן:
שם התסיסה חומר מוצא תוצרים מי ומי תסיסת חומצה בוטירית גלוקוז חומצה בוטירית (חומצת חמאה) מימן פחמן דו-חמצני Clostridium butyricum C. kluyveri C. pasteurianum Butyrivibrio fibrisolvens Eubacterium limosum Fusobacterium nucleatum תסיסת בוטאנול ואצטון גלוקוז בוטאנול אצטון מימן פחמן דו-חמצני Clostridium acetobutylicum C. beijerinckii C. tetanomorphum C. aurantibutyricum תסיסת בוטאנדיול גלוקוז 2,3-בוטאנדיול חומצה לקטית פחמן דו-חמצני חומצה פורמית (חומצת נמלים) אתנול מימן Enterobacter Serratia Erwinia תסיסת חומצה מעורבת גלוקוז חומצה פורמית (חומצת נמלים) חומצה אצטית חומצה לקטית חומצה סוקצינית אתנול פחמן דו-חמצני מימן קוליפורמים E. coli Salmonella Shigella תסיסת חומצה פרופיונית גלוקוז או חומצה לקטית חומצה פרופיונית (חומצה פרופנואית) חומצה אצטית חומצה סוקצינית (לעיתים) פחמן דו-חמצני Clostridium propionicum Propionibacteriaceae תסיסת חומצה אצטית גלוקוז או פרוקטוז או מתנול או פחמן דו-חמצני ומימן חומצה אצטית Acetobacterium Acetogenium Sporomusa sphaeroides Clostridium aceticum C. theroaceticum C. formicoaceticum תסיסת מתאן (מתאנוגנזה) מימן ופחמן דו-חמצני או חומצה פורמית או חומצה אצטית או מתנול מתאן מים (לעיתים) פחמן דו-חמצני (לעיתים) חיידקים קדומים בלבד, למשל: Methanococcus Methanobacterium
ראו גם
אורגניזם אל-אווירני
אל-אווירני אובליגטורי
אל-אווירני פקולטטיבי
אל-אווירני סובל אוויר
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מטבוליזם
קטגוריה:מסלולים מטבוליים
קטגוריה:מיקרוביולוגיה
קטגוריה:שימור מזון
קטגוריה:כימיה של מזון: תהליכים | 2024-09-12T20:59:10 |
מינכן | ממוזער|250px|פסל בוואריה
שמאל|ממוזער|250px|הכיכר המרכזית של מינכן והקתדרלה בשנת 1650
שמאל|ממוזער|250px|כנסיית Theatiner
שמאל|ממוזער|250px|בניין מטה חברת BMW המעוצב כמנוע 4 צילינדר ומוזיאון BMW המעוצב כקערה
שמאל|ממוזער|250px|מקסימיליאניום
שמאל|ממוזער|250px|ארמון נימפנבורג
שמאל|ממוזער|250px|ארכיון הסרטים במינכן
מינכן (בגרמנית: München, , בווארית: מינגַה, Minga) היא בירת מדינת בוואריה שנמצאת בגרמניה. העיר מינכן אשר אוכלוסייתה מונה כ-1.5 מיליון תושבים (נכון לשנת 2019), היא העיר השלישית מבחינת גודל אוכלוסייתה בגרמניה אחרי ברלין והמבורג, והעיר השישית בגודלה מבחינת שטחה. העיר שוכנת על גדות נהר איזר (Isar) צפונית להרי האלפים הבווארים.
היסטוריה
העיר מינכן נוסדה בשם "מוניכן" (Munichen, שמשמעותו "מקומם של הנזירים") ב-1158 על ידי היינריך "האריה", דוכס סקסוניה, ולאחר כחצי מאה קיבלה מעמד של עיר ובוצרה. בתחילה רבו הבישוף אוטו פון פרייזינג (Otto von Freising) והיינריך על העיר בפני הקיסר ברייכסטג באאוגסבורג (Augsburg); בשנת 1180, בעת משפטו של היינריך "האריה", אוטו מוויטלסבאך (Wittelsbach) הפך לדוכס בוואריה, ושושלתו שלטה בה עד 1918. בשנת 1255 נחצתה דוכסות בוואריה לשניים, ומינכן הפכה לעיר בבוואריה עילית.
ב-1327 נשרפה העיר עד היסוד, ונבנתה מחדש לאחר מספר שנים על ידי לודוויג הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. ב-1632 העיר עברה לשלטונו של גוסטב אדולפוס משוודיה במהלך מלחמת שלושים השנים, אבל בשנת 1705 נכבשה מחדש והייתה תחת שלטון בית הבסבורג. המוסד האקדמי הראשון של העיר, האקדמיה למדעים של בוואריה, נוסד ב-1759.
בתקופה זו גדלה מינכן והפכה לאחת הערים הגדולות באירופה המערבית. ב-1806 נהפכה לבירת המדינה המונרכית הבווארית, כשהפרלמנט (הלנדטאג, Landtag) יושב בעיר יחד עם הבישופות של מינכן. עשרים שנה לאחר מכן התבססה במינכן אוניברסיטת לנדסהוט (Landshut), מוסד אקדמי יוקרתי נוסף.
בתחילת המאה ה-20 נודעה מינכן כעיר חופשית ופתוחה, מרכז לאמנות, לביקורת ולסאטירה, לספרות, שירה וגם בירה מעולה. יוסף קרוק, שאחרי 1905 עשה כמה שנים במינכן במהלך גלותו מארצו בשל פעילותו המהפכנית הסוציאליסטית והיהודית, כתב בזכרונותיו על הקפדת תושבי מינכן לדבר על עצמם לא כעל "גרמנים" (במובן של 'פרוסים'), אלא כעל 'באווארים'. על האווירה בעיר כתב קרוק את הדברים הבאים:מינכן הייתה אז מן הבחינה הזאת מקור חי ונפלא. וככל שהרבינו לשתות מן המקור הזה, כן גדל צמאוננו ותיאבוננו אליו. בבואנו למינכן יצאנו מייד לסיור בגאלריות האמנותיות ובמוזאונים השונים [...] כל אלה יצרו בעיר את האקלים האמנותי והחופשי. וגם — דבר שתושבי מינכן התגאו בו במיוחד — "הנועם הרב". לעומת הנוקשות הבירוקראטית הפרוסית היו מתייחסים כאן לכל דבר מתוך ניחותא. לכך תרמה רבות, ויהיה הדבר פאראדוכסאלי ככל שיהיה — הבירה המינכנית. תושבי מינכן טענו שזוהי הבירה הטובה ביותר בעולם, ואכן במינכן שתו הרבה מאוד בירה. זוכר אני כתב־עת ספרותי שכתב מלה במלה: "מינכן מצטיינת באמנות ובבירה". תושבי מינכן לא יכלו להבין ממש כאשר מישהו לא היה שותה בירה. הבירה היה לה קשר עם הרוח העממית. כדרך שאמר בעל־הבית הגרמני שלי: "בפה יבש קשה לשוחח ולפטפט, בפה רטוב מדברים ושרים היטב, וגם מתייחסים בידידות אל השכן". בין שמכירים ובין שלא מכירם את האדם היושב לידך אומרים אליו: 'הר נאכבר' (שכן), וזה יוצר אווירה חברותית.על היהודים בעיר בשנים אלו (1906-1907), כתב קרוק את הדברים הבאים:במינכן ישבו אז כמה אלפי יהודים. רובם נמנו עם המעמד הבינוני, או עסקו במקצועות החופשיים. הם הרגישו עצמם בנוח. גם הם גאים היו על באוואריה שלהם. בית הכנסת שכן בבניין גדול ונאה ברובע האמנותי היפה, קרוב מאוד למוזיאון האמנות. הזכרתי פעם למישהו, שההיסטוריה היהודית קשורה הייתה אמנם הרבה מן העיר, ופעם אף העלו אותם באש בתוך בית־הכנסת עצמו. "כן, כן, זה נכון", — השיב איש שיחי — "אבל הרי זוהי היסטוריה עתיקה מאוד. מאז נוצר עולם חדש לגמרי. הדעות הקדומות נעלמו ואינן, וגם השרידים האחרונים של דעות אלו ייעלמו עד מהרה". הם העריכו מאוד מאוד את ה"תרבות" ואמונתם בה הייתה מוחלטת. כן בטחו בעובדה האיתנה, שהיהודים מביאים תועלת למדינה. לנו, לסטודנטים הצעירים מרוסיה ומפולין, הם רחשו אהדה מהולה ברחמים. "אתם מתגוררים בארץ בארבארית. הרי אין נותנים לכם שם אפילו ללמוד בבתי־הספר ובאוניברסיטאות..." אבל בכל זאת השתדלו יהודי מינכן, שמיספר היהודים בעירם לא יגדל יתר על המידה. באמונתם בהתבוללות נודעה חשיבות מיוחדת למיספר. מוכנים היו לסייע ל"בני אמונתם" המיסכנים שיסעו להם הלאה, בעיקר לאמריקה.קרוק, תחת דגלן של שלוש מהפכות, עמ' 305
בשנת 1919 חזר לעיר אדולף היטלר, ובה חבר לקבוצות הקיצוניות שאחר כך נודעו בשם המפלגה הנאצית. בערב 8 בנובמבר 1923 נערך בעיר הפוטש במרתף הבירה. קרוק היטיב לעמוד על תרומת הליברליזם הנלהב של ברלין, לבחירתם של הנאצים בעיר כבאתר נוח לתחילת פעולתם הפוליטית.כאשר מעלה אני בזכרוני את "מינכן", "דאכאו", "ברכטסגאדן" ו"נירנברג", מתברר לי במיוחד הפשע של העיר, אשר הייתה ראשונה שהתייחסה בסובלנות לכנופיית דגנראטים ולימים אף הניחה להם לאלה שישתלטו עליה — לאסונם של העמים, לבושתה ולחרפתה של התרבות. ובסופו של דבר הביאו גם לאסונות שנתרגשו על עצמם הם. זוהי דוגמה קלאסית של קלות־דעת נפשעת.קרוק, תחת דגלן של שלוש מהפכות, עמ' 308
בשנת 1938 נחתם בעיר הסכם מינכן, שהעביר את חבל הסודטים, שהיה חלק מצ'כוסלובקיה, לגרמניה. ההסכם נחתם על ידי נציגים מגרמניה, איטליה, צרפת ובריטניה. שנה מאוחר יותר, בשנת 1939, ניסה גאורג אלזר להתנקש באדולף היטלר באמצעות פצצה במינכן, אך נכשל. החל מתחילת שנות ה-30 ועד סוף מלחמת העולם השנייה פעל מחנה הריכוז דכאו בעיירה דכאו הסמוכה לעיר.
מינכן הייתה העיר בה קמה תנועת הוורד הלבן (בגרמנית: Die Weiße Rose) - קבוצת סטודנטים שהקימה תנועת מחתרת בין יוני 1942 לפברואר 1943. הם נעצרו לאחר שחילקו עלונים באוניברסיטת מינכן. העיר נפגעה קשות במהלך מלחמת העולם השנייה, ולאחר הכיבוש האמריקאי בשנת 1945 נבנתה מחדש על פי תוכנית קפדנית.
בשנת 1972 העיר אירחה את האולימפיאדה. בעיני הישראלים האולימפיאדה הייתה חלק מתיקון הקשר בין מדינת היהודים לגרמניה ועברה הנאצי. במהלך האולימפיאדה היו התקפת המחבלים וטבח הספורטאים במינכן. במתקפה זו, שמונה מחבלים מהארגון הפלסטיני "ספטמבר השחור" חדרו למגורי הספורטאים הישראלים, רצחו שניים שניסו להתנגד, ותפסו תשעה מאנשי המשלחת הישראלית כבני ערובה. ניסיון חילוץ של ממשלת מערב גרמניה נכשל ונסתיים במותם של בני הערובה, 5 מהמחבלים ואיש משטרה גרמני.
בשנת 1974 משחקי גביע העולם בכדורגל (מונדיאל 1974) נערכו אף הם במינכן.
סמלים
ממוזער|250px|דגל בוואריה מימין ודגל מינכן משמאל, ברקע פראואנקירכה
המוטו של העיר הוא "München mag Dich" כלומר מינכן מחבבת אותך, המוטו הקודם, עד 2006 היה עיר קוסמופוליטית עם לב. שם העיר מינכן נגזר מהמילה "מונק" שמשמעותה נזיר. על שם נזיר (נצרות) מהמסדר הבנדיקטי שהיו הראשונים להתיישב במקום. אחד משני סמלי העיר הוא דמות הנזיר, הסמל השני הוא דמות אריה.
צבעי העיר הם שחור וזהוב, צבעי הרייך הראשון, במקביל נעשה בעיר שימוש בצבעי בוואריה שהם כחול ולבן.
אתרים
במרכז העיר נמצאת כיכר המריאנפלאץ שמולה ניצב בית העירייה החדש וגם בית העירייה הישן. ה-Rathaus-Glockenspiel - שעון מעוטר שכולל דמויות נעות נמצא במגדל של בניין העירייה החדש. האזור בין כיכר קארלספלאץ למריאנפלאץ ידוע כאזור הומה הפתוח רק להולכי רגל ומלא בחנויות ומסעדות. בסמוך לבית העירייה נמצאת קתדרלת פראואנקירכה (כנסיית גְבִרתנו, Frauenkirche) - הבניין המפורסם ביותר במרכז העיר. במרכז העיר נמצאות גם עוד מספר כנסיות כמו: כנסיית סנט פיטר - הכנסייה העתיקה ביותר במינכן, המיכאלסקירכה (Michaelskirche) - כנסיית הרנסאנס הגדולה ביותר צפונית לאלפים, התיאטינרקירכה (Theatinerkirche) - בזיליקה בסגנון בארוק איטלקי שהייתה לה השפעה רבה על האדריכלות הבארוקית הדרום-גרמנית.
ארבע שדרות מלכותיות מהמאה ה-19 עם בניינים מרשימים לאורכם מקשרות בין מרכז העיר לפרווריה. ארבע השדרות הן:
ברינר שטראסה (Brienner Straße), המתחילה באודאונספלאץ (Odeonsplatz) בחלקה הצפוני של העיר העתיקה קרוב לארמון הרזידנץ, נעה ממזרח למערב ונפתחת לקֶנינגספלאץ (Königsplatz) המרשימה. שכן בה הבית החום, המטה הכללי של המפלגה הנאצית, וכיום המרכז לתיעוד הנאציזם במינכן.
לודוויגשטראסה (Ludwigstraße), המתחילה אף היא באודאונפלאץ, נעה מדרום לצפון ולאורכה ניתן לראות את אוניברסיטת מינכן, כנסיית סנט לואיס, ספריית מדינת בוואריה ומספר משרדים ממשלתיים וארמונות. השדרה בחלקה הדרומי נבנתה בסגנון הרנסאנס האיטלקי בעוד חלקה הצפוני מושפעת מאדריכלות רומנסקית איטלקית.
מקסימיליאנשטראסה (Maximilianstraße), השדרה הנאו-גותית המתחילה במקס-יוזף-פלאץ, היכן שממוקמים ארמון הרזידנץ ובניין התיאטרון הלאומי, נע ממערב למזרח. השדרה מלאה בבניינים סגנון נאו-גותי כמו תיאטרון הקמרי השפות הגרמני (Kammerspiele), בניין הממשל של בוואריה עילית ומוזיאון האתנולוגיה. לאחר חציית נהר איזר, השדרה מקיפה את המקסימיליאניום (Maximilianeum), ביתו של הפרלמנט הבווארי. חלקה המערבי של השדרה ידועה בחנויות המעצבים שלה, חנויות הבוטיק היקרות, חנויות תכשיטים ובאחד מהמלונות היוקרתיים הידועים ביותר בעיר, מלון Vier Jahreszeiten. כיכר בצומת עם ברינר שטראסה נקראת "הכיכר לזכר קורבנות הנאציזם" החל משנת 1946.
פרינצרגנטנשטראסה (Prinzregentenstraße), הנעה במקביל לשדרת מקסימיליאנשטראסה ומתחילה בארמון פרינץ-קארל (Prinz-Carl-Palais). ניתן למצוא מוזיאונים רבים לאורך השדרה כמו המוזיאון הלאומי של בוואריה ועוד. השדרה חוצה את נהר איזר, מקיפה את אנדרטת פרידנאסנגל (Friedensengel) ועוברת לאורך וילה סטאק והדירה הישנה של היטלר.
בעיר ישנם מספר מוזאוני אומנות חשובים, ביניהם הפינקוטק הישן, פינקוטק החדש, ופינקוטק המודרני. בעיר גם פעלה קבוצת האמנים "הפרש הכחול" (Blaue Reiter) לפני מלחמת העולם הראשונה.
מוזיאון המדע של מינכן (Deutsches Museum), הממוקם על אי בנהר איזר, הוא אחד המוזיאונים הגדולים בעולם בנושאי מדע וטכנולוגיה.
אטרקציות תיירים נוספות הן: הגן האנגלי (Englischer Garten) - גן עירוני שנמצא קרוב למרכז העיר ומשתרע על שטח של 3.7 קמ"ר. הגן כולל בתוכו אזור לנודיסטים. ומוזיאון BMW הנמצא במתחם של BMW. אולם האטרקציה המפורסמת ביותר של מינכן הוא האוקטוברפסט, חגיגה של בירה שנמשכת שבועיים מסוף חודש ספטמבר עד תחילת חודש אוקטובר בכל שנה.
אתר נוסף הוא האולימפיאפארק, הכפר האולימפי, הכולל בתוכו את האולימפיאטורם Olympiaturm (המגדל האולימפי, תחנת שידור לרדיו וטלוויזיה) והאצטדיון האולימפי שנבנו עבור אולימפיאדת מינכן (1972) במהלכה הייתה התקפת המחבלים וטבח הספורטאים. מגורי הספורטאים בו שהו ונחטפו חברי המשלחת הישראלית משמש כיום למגורים. על פי דוח של ממשלת גרמניה, המחבלים השתתפו בהקמת מבנים אלו, כחלק מצוות פועלי הבניין, וכך הכירו את המקום ותכננו את ההתקפה.
בעיר מצוי מוזיאון ויט, המכיל כ-2.5 מיליון דגימות של חרקי עש.
שני ארמונות בארוקיים גדולים הנמצאים בקרבת מינכן הם תזכורת לעברה המפואר של בוואריה.
ארמון נימפנבורג הממוקם 6 ק"מ צפון מערבית למרכז העיר, מוקף בגנים מרשימים ונחשב לאחד מבתי המגורים המלכותיים היפים ביותר באירופה.
ארמון שלייסהיים הממוקם בפרוורי אוברשלייסהיים (Oberschleissheim), הוא קומפלקס של 3 ארמונות: הארמון הישן, הארמון החדש וארמון לוסטהיים.
בעיר ישנו מרכז תרבות יהודי. המרכז זכה בפרס גרמניה לתכנון עירוני, וכולל בית כנסת, מוזיאון, מנהרת הנצחה, ספרייה ועוד.
בתקופת השלטון הנאצי יהודים נאלצו לבנות מחנה מילברטסהופן שהוקם בתוך שטח העיר.
כלכלה, חברה ופוליטיקה
מינכן היא העיר העשירה והיקרה ביותר בגרמניה. שכר הדירה הממוצע במינכן כפול מזה שבברלין. שיעור האבטלה בעיר הוא הנמוך מבין עריה הגדולות של גרמניה; איכות החיים והביטחון האישי הם מהגבוהים באירופה כולה וזיהום האוויר נמוך יחסית.
במינכן נמצא המרכז של חברות הביטוח הגרמניות Allianz AG ו-Münchener Rück, יצרנית המכוניות BMW שבניין המטה שלה הפך לאחד מסמלי העיר, חברות הטכנולוגיה Siemens AG ו-Infineon Technologies, כמו גם המטה הגרמני של החברות מקדונלד'ס ומיקרוסופט ומטה חברת האוטובוסים הגדולה בגרמניה, FlixBus.
במינכן שתי אוניברסיטאות:
אוניברסיטת מינכן - אחת מהאוניברסיטאות הגדולות והוותיקות בגרמניה.
האוניברסיטה הטכנית של מינכן - אחת האוניברסיטאות הכי נחשבות בגרמניה. 16 מבין בוגריה זכו בפרס נובל.
מינכן היא עיר יוצאת דופן מבחינה פוליטית בבוואריה. המדינה שמינכן משמשת כבירתה נחשבת למעוז החשוב ביותר בגרמניה של המפלגה הנוצרית-דמוקרטית (וליתר דיוק: של הגרסה הבווארית שלה, האיחוד הנוצרי-סוציאלי, ה-CSU); מינכן עצמה, לעומת זאת, היא מעוז של המפלגה היריבה, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ה-SPD, אשר שולטת בעיר באופן כמעט רצוף מאז מלחמת העולם השנייה.
כ-23% מתושבי מינכן אינם אזרחים גרמניים, שיעור הזרים הגבוה בגרמניה לאחר פרנקפורט. במינכן מתגוררים כ-40,000 אזרחים טורקים, 20,000 יוונים, 20,000 קרואטים ו-20,000 סרבים.
תחבורה
נמל התעופה בעיר נפתח לתנועה ב-1992 ונקרא על שם ראש ממשלת בוואריה פרנץ יוזף שטראוס, הוא נמל התעופה השני בגודלו בגרמניה אחרי פרנקפורט. ניתן להגיע אליו עם קווי רכבת הפרוורים S1 ו-S8. למינכן מערכת תחבורה ציבורית גדולה הכוללת רכבת תחתית (U-Bahn), רכבת פרוורים (S-Bahn), חשמליות ואוטובוסים.
ספורט
במינכן שתי קבוצות כדורגל מקצועניות: באיירן מינכן, המפורסמת יותר, משחקת בבונדסליגה והיא הקבוצה המפוארת ביותר בגרמניה. לזכותה מספר האליפויות הגבוה ביותר (33), וכן מספר רב של גביעים מקומיים. כמו כן לזכותה 6 זכיות בליגת האלופות - האחרונה שבהן בשנת 2020. באיירן שייכת למספר מצומצם של מספר מועדונים באירופה שזכו בכל שלושת גביע אירופה: ליגת האלופות, גביע אירופה למחזיקות גביע (מפעל אירופאי שכבר לא קיים) וגביע אופ"א, מפעל אירופאי ששינה את שמו לליגה האירופאית.
בנוסף, פעילה בעיר קבוצה נוספת בשם מינכן 1860, ששיחקה שנים רבות מאוד בליגה הראשונה החל מאמצע שנות התשעים ועד לאמצע העשור הראשון של המאה ה-21, ובשנים האחרונות עברה בין הליגה השנייה והשלישית. נכון לעונת 2021-22 היא משחקת בליגה השלישית.
באיירן מינכן משחקת באצטדיון האליאנץ ארנה המכיל כ-75,000 מקומות. במסגרת ליגת האלופות האצטדיון מכיל כ-70,000 מקומות מאחר שבליגת האלופות מקומות עמידה הם אסורים. מינכן 1860 נהגה לשחק באליאנץ ארנה עד שנת 2017, ומאחר ונקלעה לקשיים כלכלים נאלצה לעבור לאצטדיון קטן יותר במרכז העיר, אצטדיון גרינוואלדר.
בענף הכדורסל, באיירן מינכן מתמודדת בבונדסליגה. ומארחת באאודי דום המכיל 6,700 מקומות ישיבה.
אקלים
ערים תאומות
ראו גם
אוניברסיטת מינכן
אוקטוברפסט
הגן הבוטני מינכן-נימפנבורג
הפילהרמונית של מינכן
האופרה הממלכתית של בוואריה
ממלכת בוואריה
תזמורת רדיו בוואריה
קישורים חיצוניים
האוקטוברפסט - מידע באנגלית וגרמנית
מדריך לתיירים במינכן בויקימסע האנגלי
אתר חברת התחבורה הציבורית של מינכן, MVV
Munich City Panoramas - תמונות מהעיר מינכן
מידע על האטרקציות במינכן מאתר למטייל
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות גרמניה: ערי בירה
קטגוריה:בוואריה: ערים
קטגוריה:ערים שאירחו משחקי קיץ אולימפיים
קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-12 | 2024-09-23T19:08:17 |
חוזה ברסט-ליטובסק | חוזה ברסט-ליטובסק היה חוזה שלום שנחתם ב-3 במרץ 1918 בין רוסיה למעצמות המרכז במבצר ברסט ליטובסק. חוזה זה הביא לעצמאות ואוקראינה, אסטוניה, ליטא, לטביה, פולין ופינלנד
רקע
משא ומתן לשביתת נשק
ממוזער|ריכרד פון קילמן, שר החוץ הגרמני
המשא ומתן לשלום החל ב-22 בדצמבר 1917, לאחר חתימת הסכם שביתת נשק בין רוסיה למעצמות המרכז בברסט ליטובסק. מנהלי המשא ומתן מן הצד הגרמני היו ריכרד פון קילמן, שר החוץ הגרמני, ומקס הופמן, מפקד החזית המזרחית של גרמניה בזמן מלחמת העולם הראשונה. מנהל המשא ומתן מהצד האוסטרו-הונגרי היה אוטוקאר צ'רנין, שר החוץ האוסטרו-הונגרי, ומנהל המשא ומתן מהצד העות'מאני היה טלעת פאשה. בראש המשלחת הרוסית עמד אדולף יופה. בתחילה הציעו הגרמנים חוזה פשוט, שלפיו תנתן עצמאות רק לפולין ולטביה; אולם בזמן המהפכה ברוסיה ועליית הבולשביקים לשלטון בהּ, הם הכריזו כי יהיה הסכם "ללא סיפוחים ולא פיצויים" – כלומר, רוסיה אינה מתכוונת לתת טריטוריות או כסף תמורת השלום. כתוצאה מהדרישה הרוסית, המשא ומתן נהייה קשה וסבוך יותר.
הרוסים שנשלטו על ידי הבולשביקים בראשות לנין, מינו את ליאון טרוצקי, איש הסובנארקום, לראש המשלחת למשא ומתן מול מעצמות המרכז. ב-10 בפברואר 1918 הכריזה רוסיה על סיום המשא ומתן מצִדה, ובאופן חד-צדדי גם על סיום מעשי האיבה בין שני הצדדים. עמדת טרוצקי שסוכמה במשפט: "לא מלחמה – לא שלום", שיקפה את עמדת לנין לקבל את תנאי החוזה המשפילים מבחינת הפסד הטריטוריות, ובלבד שהשלטון יישמר בידי הבולשביקים. לנין היה מוכן לסגת עד האוראל ובלבד שהשלטון יישמר בידיו ובידי מפלגתו.יוסף קרוק, תחת דגלן של שלוש מהפכות - כרך ב', תל אביב, מחברות לספרות, 1970, עמ' 328.
המשך מעשי האיבה
ממוזער|250px|גבולות מזרח אירופה לאחר הסכם ברסט-ליטובסק
תקוותם של הבולשביקים למצב של "לא שלום ולא מלחמה" עם מעצמות המרכז התבדתה כעבור ימים ספורים, כאשר מעצמות המרכז הכריזו ב-18 בפברואר 1918 כי פסלו את שביתת הנשק; מעצמות המרכז החזיקו תוך שבועיים באוקראינה, הרפובליקה העממית של בלארוס והמדינות הבלטיות. הצי הגרמני הגיע למפרץ הפיני והתקרב לבירה הרוסית – פטרוגרד. הרוסים נאלצו ב-3 במרץ לקבל תנאים גרועים יותר מאלו שדחו קודם לכן.
חוזה השלום
ב-3 במרץ נחתם חוזה שלום בין רוסיה לגרמניה, האימפריה האוסטרו-הונגרית, בולגריה והאימפריה העות'מאנית (בין כל מעצמות המרכז). רוסיה יצאה ממלחמת העולם הראשונה מושפלת ומובסת.
רוסיה נאלצה לוותר על פינלנד, אוקראינה, בלארוס, פולין והמדינות הבלטיות, וכן למסור לאימפריה העות'מאנית את כל השטחים שכבשה ממנה במלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878), ובייחוד את ארדהאן, קארס ובתומי.
הצי הבלטי היה צריך לעזוב את בסיסיו בפינלנד וברפובליקות הבלטיות והצי בים השחור היה צריך לעבור לבעלות של גרמניה ובעלי בריתה.
רוב הטריטוריות שמסרה רוסיה עברו לגרמניה. בחוזה נאמר כי "גרמניה ואוסטרו-הונגריה מתעתדות להחליט בקשר לגורל הטריטוריות הללו באמצעות הסכם עם תושביהן", אך למעשה פינלנד, לטביה וליטא עמדו לעבור לשליטה של הגרמנים. השטחים שנמסרו לאימפריה העות'מאנית יהיו תחת השגחת ממשלת האימפריה העות'מאנית. ב-27 באוגוסט נחתם בברלין הסכם לפיו רוסיה תשלם לגרמניה פיצויים בסך 6 מיליארד מרק. החוזה הראה למדינות ההסכמה מה יהיה גורלן אם יפסידו לגרמניה.
בהתאם להסכם, רוסיה איבדה מאות אלפי קמ"ר בהם התגוררו כ-56 מיליון תושבים (כשליש מאוכלוסיית המדינה). הדרישה לפיצויים בוטלה בהצהרת השלום (Декре́т о ми́ре) שפרסם לנין ב-8 בנובמבר (27 באוקטובר לפי הלוח הישן).
בסופו של דבר, גרמניה הפסידה במלחמת העולם הראשונה למדינות ההסכמה, והסכם הפסקת האש בין שני הצדדים נחתם ב-11 בנובמבר 1918, שמונה חודשים לאחר חתימת חוזה ברסט-ליטובסק. כתוצאה מכך פינלנד, לטביה, ליטא, אסטוניה ופולין היו למדינות עצמאיות וריבוניות, וגרמניה נאלצה לוותר על שלטונם עליהן.
השפעות ההסכם
חוזה ברסט-ליטובסק החזיק מעמד 8 חודשים. גרמניה ויתרה על אחד מהתנאים של שביתת הנשק. חודשיים לאחר חתימת ההסכם הפרה אותו האימפריה העות'מאנית, כאשר פלשה לשטח הרפובליקה הדמוקרטית של ארמניה במאי 1918. באפריל 1922 חתמו רוסיה וגרמניה על הסכם רָפָּאלוֹ, שבו הסכימה גרמניה להפרת הסכם ברסט-ליטובסק ושתי המדינות ויתרו על כל טענותיהן ההדדיות בהקשרים הטריטוריאליים והכלכליים.
באוגוסט 1939, בהסכם ריבנטרופ–מולוטוב, הצליחה רוסיה להשיג חלק מן השטחים שאבדו לה במלחמת העולם הראשונה.
חוזה ברסט-ליטובסק היה משמעותי לרוסיה, מכיוון שצמצם את השטח שהיה בידי הבולשביקים. עצמאות פינלנד ופולין נתקבלה, ואוקראינה והמדינות הבלטיות היו לאזורים אנטי-בולשביקים ומסוכנים להם. אזורים אלו היו בסיסים של הצבא הלבן במלחמת האזרחים ברוסיה. כוחות לאומניים ואף מהפכניים ברוסיה זעמו על הבולשביקים על כך שקבלו את ההסכם.
הערות שוליים
קישורים חיצוניים
טקסט ההסכם
ברסט-ליטובסק
ברסט-ליטובסק
ברסט-ליטובסק
ברסט-ליטובסק
קטגוריה:מלחמת העולם הראשונה: 1918
קטגוריה:1918 ברוסיה
ברסט-ליטובסק
קטגוריה:הסכמי שלום במאה ה-20
קטגוריה:ברסט
קטגוריה:לטביה: היסטוריה
קטגוריה:ליטא: היסטוריה
קטגוריה:פולין: היסטוריה
קטגוריה:אסטוניה: היסטוריה
קטגוריה:פינלנד: היסטוריה
קטגוריה:אוקראינה: היסטוריה
ברסט-ליטובסק
קטגוריה:בולגריה: היסטוריה
קטגוריה:יחסי גרמניה–רוסיה
קטגוריה:יחסי ברית המועצות – פינלנד | 2024-07-20T07:50:34 |
יום הדין | 250px|ממוזער|תיאור יום הדין בכתב יד מאמצע המאה ה-13
יום הדין הוא זמן שיחול על פי מספר דתות באחרית הימים ובו יעמדו כל בני האדם לדורותיהם למשפט בפני אלוהים. הרשעים החוטאים והכופרים ידעו את זעמו של האל, ואילו הצדיקים או הטובים יזכו למחילתו ולקרבתו.
בהשאלה, הצירוף יום הדין משמש כינוי ליום גורלי שבו אדם או ציבור יאלצו לתת דין וחשבון על מעשיהם ויקבלו את גמולם לטוב או לרע. הצירוף המליצי יום פקודה משמש במשמעות זהה, במיוחד לציון גיוס מילואים ו"קריאה לדגל".
אף כי דתות שונות מאמינות באל וביום הדין, ההגדרה של דתות שונות למי יזכה לגמול שונה בין דת לדת ואף בין זרמי שונים בתוך אותה דת. כך - הנצרות מאמינה כי רק נוצרים נאמנים לישו יזכו למחילה בעוד יהודים מאמנים כי רק צדיקים לפי הגדרת היהדות יזכו לדבר זה. בנוסף עולה בעיה לוגית כיצד יהנו אנשים צדיקים יהנו בגן העדן, אם יש להם קרובים אוהבים שעלולים לסבול יסורי נצח בגיהנום.
ביהדות
250px|ממוזער|ויטראז' ראש השנה בבית הכנסת בהיכל שלמה
ביהדות מציין יום הדין את היום בו עומדים לפני הקב"ה כל ברואי העולם, ונותנים דין על מעשיהם. בתנ"ך מופיע יום הדין העתידי בשמות "יום ה'", או יום "למשפט".
יום הדין הוא גם כינוי ביהדות לראש השנה, שהוא יום הדין הכללי לכל יצורי העולם, בו עומדים הכול למשפט ונכתב גזר דינם – אם למוות ואם לחיים.
משה דיין ביקש לקרוא למלחמת יום הכיפורים "מלחמת יום הדין" – וכך גם קרא לשם ספרו, משלא נתקבלה דעתו בעניין.
בנצרות
שמאל|ממוזער|250px|ישו המלך ביום הדין, על תקרת הבפטיסטריום של פירנצה, מעשה ידי קופו די מרקוולדו
בנצרות רווחים תיאורי יום הדין בספרות הדתית, ויותר מכול בבשורה על-פי מתי, שם מתואר האל היושב על כיסאו ושולח את ה"כבשים" שמימינו למלכות השמים ואת ה"עזים" שמשמאלו לעונש נצחי עם השטן ומלאכיו.
במאות הראשונות לקיומה של הנצרות קמו בחברה הנוצרית תנועות משיחיות, שציפו לחזרתו המהירה של ישו, עד שנת 1000 לספירה. תנועות אלה התבססו על חזון משיחי המופיע ב"חזון יוחנן", הספר האחרון בברית החדשה. על פי הכתוב בחזון יוחנן, ייסד ישו בחייו את מלכות אלף השנים, שהיא האנושות כפי שהיא כיום. לאחר 1,000 שנים, בסופה של מלכות זו, יגיע יום הדין, שבמהלכו תפרוץ מלחמה אכזרית בין הרשעים, המסרבים להכיר באמת הנוצרית, לבין הצדיקים. הרשעים יונהגו על ידי ה"אנטיכריסט" – דמות המסמלת את כוחות הרוע המתנגדים לנצרות. מלחמה זו מכונה בנצרות "מלחמת גוג ומגוג", והקרב המכריע בה יערך במקום המכונה "ארמגדון", כפי הנראה עיוות שמו העברי של תל מגידו המכונה "הר מגידו". במלחמת יום הדין, ייהרג האנטי כרייסט על ידי ישו, והרשעים יישרפו באש שתרד מן השמים.
לאחר ניצחונו של ישו על האנטי כרייסט, תתקיים תחיית המתים לפי האמונה הנוצרית. ישו ישפוט את כל בני האדם, בשיתוף עם המלאך מיכאל שיאחז במאזנים. יישקלו אמונתם הנוצרית ומעשיהם הטובים. ה"צדיקים", שהם לפי האמונה הנוצרית הנוצרים המאמינים, יזכו לחזור לגן העדן ולשהות בו עם ישו, בעוד על ה"רשעים" תיגזר צלייה נצחית באש הגיהנום.
בשנים שחלפו מאז שנת 1000 לספירת הנוצרים, מאז שהתברר ש"מלכות אלף השנים" לא הסתיימה, נשמעו בתאולוגיה הנוצרית קולות המפרשים באופן שונה את הנבואה. כיום יש בין המאמינים הנוצרים גם כאלה המפרשים את חזון יוחנן בעניין יום הדין כמשל, כמסר רוחני לרשעים ולצדיקים, ולא כנבואה גשמית שעתידה להתממש כלשונה.
נוצרים אחרים, כמו חלק מן הנוצרים האוונגליסטים מאמינים כי ארמגדון ולאחריו יום הדין צפויים בשנים הקרובות. לדוגמה המטיף והמנהיג האוונגליסטי ג'ון הייגי טוען כי צפויה בקרוב פלישה של מדינות האסלאם ורוסיה בהובלת פוטין, אל מדינת ישראל, ולאחר מכן תתרחש מלחמה בין אירופה (האנטי-כרייסט) לסין בתל מגידו ולאחריה התערבות של צבאות השמיים בהובלת ישו.
באסלאם
באסלאם, יום הדין נקרא "יַוּם אלקיאמה" (يوم القيامة, "יום התחייה"). ביום זה יקומו המתים מקברותיהם, הכופרים יכירו בכפירתם ויעמדו למשפט האל. במשפט זה ייפתח ספר המכיל את כל מעשי האדם מלידתו, האל ידון את האדם ברחמים. לאחר הדין יצעדו בני האדם מעל תהום אש הגיהנום על גשר דקיק, רק אלו המאמינים והתמימים יגיעו אל העבר השני, שם גן העדן; כל החוטאים והכופרים יפלו מהגשר אל להבות הגיהנום.
באמנות
יום הדין הוא נושא רווח באמנות הדתית של ימי הביניים והרנסאנס. לעיתים קרובות קישטו תבליטים וטריפטיכונים המתארים את יום הדין את כניסות הקתדרלות והכנסיות. אחת היצירות המפורסמות ביותר היא "יום הדין" של מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית, שבה אף צייר את דיוקנו כברתולומיאו הקדוש.
ברקוויאם של ג'וזפה ורדי מתאר המלחין את יום הדין, "דיאז אירה", בתזמור עז וססגוני, באמצעות כלי נשיפה ממתכת, תזמורת מלאה ומקהלה מעורבת גדולה, היוצרים כולם אפקט דרמטי ומבעית. ורדי כתב את ה"דיאז אירה" בהשפעת הפרסקו של מיכלאנג'לו.
המלחין הקטור ברליוז השתמש במוטיב העתיק של "דיאז אירה" ביצירתו הסימפוניה הפנטסטית.
יום הדין הוא מוטיב חוזר בסדרת סרטי הפעולה "שליחות קטלנית", שבו המכונות מקבלות תודעה ותוקפות את בני האדם במטרה להביא להכחדת האנושות.
בעיה לוגית ברעיון של יום הדין מופיעה בספר "איוב: קומדיה של חוק וצדק" מאת רוברט היינליין המתאר פרידה בין אנשים אהובים שאחד מהם נחשב חוטא. בעוד הגיבור אלכס, הוא קדוש לפי הנצרות ולכן זוכה להיכנס לגן העדן ממש לצידו של האל, אהובתו היאפאגאנית היא נשפטת לגיהנום. אלכס סובל מגורלה של אהובתו, מתקומם נוכח חוסר הצדק האלוהי ומבקש לצאת מגן העדן ולחבור לאהובתו.
קישורים חיצוניים
"יום הדין הגדול" פרק כ"ד מספרו של הרב יהודה חיון "אוצרות אחרית הימים"
הערות שוליים
קטגוריה:אסכטולוגיה | 2024-07-14T03:45:42 |
טלגרף | שמאל|ממוזער|250px|טלפרינטר
250px|ממוזער|שמאל|קולומביה, ההאנשה של הרוח האמריקאית, פורסת קווי טלגרף לרוחב היבשת, בציור הקידמה האמריקאית, 1872
טֵלֶגְרָף הוא מכשיר להעברת מסרים מילוליים למרחקים ארוכים, בתחילה היו טלגרפים שעשו שימוש באמצעים חזותיים אך החל מהמאה התשע עשרה נעשה שימוש בטלגרף באותות אלקטרו-מגנטיים. מקור המילה טלגרף מיוונית: טלה-רחוק, גרפיין - לכתוב.
היסטוריה
ב-1833, תכננו קרל גאוס ווילהלם ובר את הטלגרף האלקטרומגנטי הראשון, שקישר בין מצפה הכוכבים אל מכון הפיזיקה בתוך אוניברסיטת גטינגן. בשנת 1834 בוצעו ניסיונות ראשונים בטלגרף, ובשנת 1844 בנה סמואל מורס את הטלגרף היישומי הראשון, שאיפשר לשדר מסרים למרחקים ארוכים באמצעות כבל באיכות פשוטה.
מורס גם יצר את הצופן הקרוי על שמו, קוד מורס, המשמש להצפנת מסרים אלפביתים כצירופי נקודות וקווים לצורך שידורם בטלגרף. האדם שמקבל את תשדורת המורס בטלגרף בקצהו השני של הקו, מפענח את הקווים והנקודות ומתרגמן לאותיות ולמספרים.
טרם המצאת הטלגרף נעשה שימוש בתקשורת בכלי נשיפה, תופים, הדלקת מדורות ותקשורת באמצעות דגלים. אך סוגי תקשורת עתיקים אלו הוגבלו לתחום הראייה והשמיעה האנושית.
לעומתם, הטלגרף אינו תלוי מרחק ראייה או שמיעה, ואף שימש להעברת מסרים טרנס אטלנטיים ובכך חידושו ופריצתו. לעובדה זו השפעה מרחיקת לכת במאה ה-20, כאשר הטלגרף היווה השראה להמצאת אמצעי תקשורת מתקדמים יותר כדוגמת הטלפון (כבר במאה ה-19), הרדיו ומאוחר יותר הטלוויזיה וכן הלאה.
ב-6 בינואר 1838 הצליח מורס לראשונה להפעיל את המכשיר, וב-8 בפברואר הוא הציג אותו לראווה בפני ועדה מדעית במכון פרנקלין בפילדלפיה. המברק הטלגרפי הראשון נשלח על ידי מורס ב-24 במאי 1844 מוושינגטון לבולטימור, ובו נכתב: "What hath God wrought!" (מַה פָּעַל אֵל", ).
תוך 30 שנה מעת המצאתו, התרחבה רשת הטלגרף לכל היבשות והביאה לראשונה לכל קצווי תבל את בשורת התקשורת הגלובלית המיידית. הטלגרף איפשר לעיתונות לדווח כמעט בזמן אמת על אירועים חשובים מכל מקום בעולם, וחולל מהפכה בעולם העסקים ובמיוחד בתחום הפיננסים. השפעתו על ההתפתחות האנושית בסוף המאה ה-19 ובמהלך המאה ה-20 הייתה עצומה.
בראשיתה הייתה התקשורת הטלגרפית איטית וחייבה כמויות גדולות של כבלים. עם השנים פותחו שיטות שונות לשכלול ויעול תקשורת זו כגון: הגדלת המרחק בין המשדר והקולט באמצעות תחנות ממסר אלקטרומגנטיות, והפחתת כמות הכבלים ושימוש באותו הכבל להעברת כמות מידע גדולה יותר.
הטלפרינטר הוא שכלול של מכשיר הטלגרף, שבאמצעותו ניתן להעביר מידע מודפס בין שתי עמדות.
מערכת הטלגרף בהודו הייתה מאחרונות מערכות הטלגרף בעולם. בשיאה הועסקו בתפעול המערכת כ-45,000 עובדים. המערכת פעלה כ-163 שנה ונסגרה ב-15 ביולי 2013.
מערכת הטלגרף בישראל
ממוזער|קטע ממפת ה-PEF בו מסומנים קווי הטלגרף שהוליכו ליפו מדרום, הקו הימני (המזרחי) עובר לאורכה של דרך יפו-רמלה (כביש 44 של היום).
הנחת קווי הטלגרף בין עכו לחיפה ובין יפו לירושלים בשנים 1864–1865 ציינה את צירופה של ארץ-ישראל למערכת תקשורת טלגרפית הקווית שהקיפה את האימפריה העות'מאנית ודרכה לשאר העולם.
משרדי הדואר הטורקי, שסיפקו שירותים אלה, היו ממוקמים בערים הגדולות – עכו, חיפה, נצרת, צפת, טבריה, ירושלים, יפו ועזה, הם נחלקו לשני סוגים: משרדים בין-לאומיים – שמהם נשלחו מברקים בשפות האירופיות ומשרדים מקומיים - שם התקבלו מברקים בטורקית וערבית.
קווי הטלגרף היו פריט נוף בולט עד כדי כך שנרשמו במפות מאותה תקופה. גם השימוש באותות חשמליים להעברת המידע נחשב לחידוש וקווי הטלגרף מצוינים לכטלגרף חשמלי.
לאחר מלחמת העולם הראשונה בנו הבריטים מחדש את תשתית הטלגרף העות'מאנית שנהרסה במלחמה. הם הניחו קווי טלגרף חדשים, תחילה בין חיפה לירושלים ובהמשך בין יפו לירושלים.
הטלגרף האלחוטי נכנס לשימוש בארץ ישראל בשנות העשרים. כבר ב־1924, עוד לפני שהטלגרף האלחוטי תפס מקום מרכזי באזור, הקדימה ממשלת המנדט וחוקקה את פקודת הטלגרף האלחוטי, שחייבה רישיון לשם הפעלת שירותי טלגרף.
מרכזת הטלקס הראשונה בישראל נחנכה בשנת 1954. עד שנות ה-80 היה זה האמצעי העיקרי להעברת נתונים וחומר כתוב, וניתן היה למצוא אותו בכל מערכות העיתונים, משרדי הממשלה, סניפי הדואר, מפעלים ובתי עסק גדולים. בשנת 1988 היו בישראל 6,300 מכשירי טלקס. עם כניסתם של מכשירי הפקסימיליה לשוק, בסוף שנות ה-80, חלה ירידה במספר הטלפרינטרים בארץ. כיום נשארו רק מכשירים בודדים בפעולה.
ראו גם
טלגרפיה
סמואל מורס
קישורים חיצוניים
מאמרו של פרופ' שיזף רפאלי בטורו "לוגאין" ב"גלובס" בנושא "געגועי לטלגרף" עמוד ראשון עמוד שני, מרץ 2006
״נכנס לטראנס״ - סיפור חייו של סיירוס ווסט פילד והנחת הכבל הטראנס אטלנטי הראשון בפודקאסט ״מינהר הזמן״, "כאן", תאגיד השידור הישראלי
עושים היסטוריה, 334: כבל הטלגרף הטרנס-אטלנטי - פרויקט הנחת כבל הטלגרף הראשון שחיבר את אירופה וצפון אמריקה, פודקאסט עושים היסטוריה
הערות שוליים
קטגוריה:טכנולוגיה תקשורתית
קטגוריה:שיטות טלקומוניקציה
קטגוריה:המצאות במאה ה-19
קטגוריה:טכנולוגיות מיושנות
קטגוריה:מכשירי חשמל | 2024-09-02T20:05:56 |
מוסדות פוליטיים ברומא | שמאל|ממוזער|250px|לוח המראה את מערכת האיזונים והבלמים ברפובליקה הרומית
ברומא העתיקה שלטו מוסדות פוליטיים מיוחדים וייחודיים. ברפובליקה הרומית, במקום מלך, עמדו בראש הרשות המבצעת שני קונסולים למשך שנה. בין היתר, תפקיד הקונסולים היה להנהיג את הצבא. לאחר שנת שירות אחת, היה מקבל את מעמד ה"פרוקונסול" לשנה נוספת. בדרך כלל עשה את השנה הזאת באחת הפרובינקיות.
ישנו חוק המאפשר לקונסולים לוותר על תפקידם לטובת דיקטטור בשעת חירום, החוק נקרא Lex Hortensia. הדיקטטור התמנה לתקופה שלא תעלה על חצי שנה או עד סיום העניין הספציפי שלשמו נבחר. הדיקטטור היה ממנה את מפקד הפרשים שהיה כפוף לו. בתום תקופת כהונת הדיקטטור הוא היה עלול לעמוד לדין אם נהג באכזריות כלפי העם.
מתחת לקונסולים היו כמה בעלי תפקידים, החשובים ביותר היו הפרטורים, אשר שימשו תחילה כשופטים ברומא ואחר כך בכל האימפריה. בנוסף לכך, יכלו לקבל ניהול של שטח מסוים ולהנהיג את הצבא בקרב. פקידים נוספים היו הקנסורים. פקידים אלו היו אחראים על עריכת הקנזוס (מפקד אוכלוסין) שבו הם חילקו את הרומאים לפי המעמד הכלכלי.
לחלוקה זו הייתה משמעות כלכלית ופוליטית חשובה. פקידים נוספים היו הקווסטורים, אשר שימשו כשרי אוצר. ברומא היו כמה אסיפות עם, החשובה שבהם הייתה הסנאט, שם ישבו בהתחלה 200, לאחר מכן 300 ובסוף 600 סנאטורים, שייצגו את בתי האב של רומא. תפקיד הסנאט היה לייעץ לקונסולים בענייני כלכלה ופוליטיקה. הם לא היו מוסד מבצע או מחוקק, אך הקונסולים לא העלו על דעתם לבצע דבר כלשהו מבלי לקבל את העצה של הסנטורים אשר ייצגו את המשפחות העשירות של רומא.
אספת עם נוספת ברומא הייתה "אספת הקנטוריות", מבחינה פורמלית היא הייתה החשובה ביותר שכן היא הייתה המוסד המחוקק והיא זו שבחרה את בעלי התפקידים הציבוריים.
הרכב האספה היה תוצאה של מפקד הקנזורים, באספה היו 5 מחלקות, במחלקה הראשונה היו העשירים שהייתה להם יכולת הכרעה. מבחינה פורמלית הם היו חשובים יותר מהסנאט.
מעמד נוסף שהיה ברומא הוא מעמד הפלבס. מוצאם אינו ברור כנראה הם היו עבדים שהשתחררו או זרים שהגיעו לרומא ובמשך הזמן עלו במעמדם הכלכלי והחלו לתבוע זכויות פוליטיות. הפלבאים תבעו זכות להתמנות לקונסולים, זכות להיכנס לסנאט, זכות לקבל את אדמת הציבור וזכות לאספת עם משלהם. לאחר מאבק שפרטיו לא ידועים הפלבאים קיבלו את כל תביעותיהם ואף יותר. לפלבאים ניתנה משרה פוליטית חדשה ברפובליקה אשר נקראה טריבון הפלבס. תפקיד הטריבון היה להגן על הפלבאים מפני שרירות לבם של המגיסטראטים. לטריבון הייתה זכות להטיל וטו על כל ההחלטות והפעולות של כל מוסד או בעל תפקיד בתוך בעיר רומא.
קישורים חיצוניים
היסטוריה של החוקה הרומית
קטגוריה:מדע המדינה
קטגוריה:רומא העתיקה: חוק ומשפט | 2024-04-07T17:47:42 |
גריגורי זינובייב | גריגורי יבסייביץ' זינובייב (ברוסית: Григо́рий Евсе́евич Зино́вьев; 23 בספטמבר 1883 – 25 באוגוסט 1936) היה מהפכן רוסי יהודי, ממייסדיה וממנהיגיה של המפלגה הבולשוויקית הרוסית.
קורות חיים
זינובייב נולד בעיר יליזבתגרד שבאימפריה הרוסית (כיום קרופיבניצקי, באוקראינה), כהירש אפלבאום (ונודע גם כאובסיי-גרשון אהרונוביץ' רדומיסלסקי (Овсей-Гершон Аронович Радомысльский)) במשפחת בעלי חווה חקלאית.
זינובייב הצטרף למפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית בשנת 1901. למד כימיה ומשפטים בברן. בשנת 1903 הוא פגש בברן את ולדימיר לנין ומאז היה למקורבו. בשנים 1904–1908 פעל ברוסיה בארגון המפלגה ובהפצת חומר תעמולתי. בשנת 1908 נאסר, לאחר ששוחרר יצא את רוסיה והשתתף בפעילות ההנהגה הגולה של הפלג הבולשוויקי.
במרץ 1917, עם פרוץ המהפכה הקומוניסטית ברוסיה, חזר לסנקט פטרבורג ביחד עם לנין ומספר חברי מפלגה נוספים. הוא הועמד בראש סניף המפלגה בעיר. בעקבות משבר יולי נמלט ביחד עם לנין לפינלנד. לאחר מהפכת אוקטובר נתמנה לנשיא הקומינטרן וכיהן בתפקיד זה עד לשנת 1926. בתקופה זו היו לו מספר מחלוקות עקרוניות עם לנין בנושאי מדיניות שונים. לאחר מות לנין (1924) נמנה זינובייב עם השלישייה המובילה של ההנהגה, יחד עם סטלין וקמנייב. ואולם, במהלך השתלטות סטלין על ההנהגה, הורחק זינובייב מעמדות עוצמה, סולק מהמפלגה, ובשנת 1934 נאסר באשמת "פעילות קונטר-רבולוציונית", נשפט וקיבל עונש מאסר של 10 שנים. בשנת 1936 במהלך משפט נוסף הואשם ברצח סרגיי קירוב ובפשעים נוספים. לאחר משפט ראווה הוצא להורג באוגוסט של אותה שנה.
בשנת 1988 שמו טוהר מכל האשמות.
אחותו, ד"ר דינה ורלינסקי, עלתה לארץ ישראל. גיסה של דינה ורלינסקי, שלמה ורלינסקי, שהתייתם מהוריו בגיל שש, גדל אצל זינובייב, ועלה לארץ ישראל זמן לא-רב קודם להוצאתו של זה להורג.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פוליטיקאים יהודים רוסים
קטגוריה:פוליטיקאים יהודים סובייטים
קטגוריה:יהודים חברי הפרלמנט הרוסי
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת ברן
קטגוריה:חברי הפוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות
קטגוריה:מורשעים בעבירות על רקע אידאולוגי בברית המועצות
קטגוריה:ראשי עיריות
קטגוריה:האופוזיציה השמאלית
קטגוריה:מושלי סנקט פטרבורג
קטגוריה:יהודים שהוצאו להורג ברוסיה ובברית המועצות
קטגוריה:רוסים שנולדו ב-1883
קטגוריה:רוסים שנפטרו ב-1936 | 2024-08-24T03:20:42 |
קומינטרן | קוֹמִינְטֶרְן (מרוסית: Коминтерн) שנקרא גם האינטרנציונל הקומוניסטי והאינטרנציונל השלישי (1943-1919) היה האיגוד הבינלאומי של המפלגות הקומוניסטיות.
היסטוריה
בחודש מרץ של שנת 1919 החליט לנין להקים אינטרנציונל קומוניסטי "שלישי", שהיה אמור לרשת את הסמכות המהפכנית של "האינטרנציונל הראשון" ו"האינטרנציונל השני" של קרל מרקס. המטרה המוצהרת הייתה להילחם "בכל האמצעים, כולל בכוח מזוין, במטרה למגר את הבורגנות הבינלאומית ולהקים רפובליקה סובייטית בינלאומית כשלב מעבר לביטול מוחלט של המדינה".
הנחת היסוד של לנין ושל ההנהגה הבולשביקית בעת ביצוע המהפכה ברוסיה היתה, כי משטר קומוניסטי ברוסיה לא יוכל לשרוד ללא התפשטות המהפכה לרחבי אירופה. לנין הסתמך על הסיוע שיקבל מהמשטרים הסוציאליסטיים המהפכניים של מערב אירופה. על כן, כאשר החלה המהפכה, ציפתה ההנהגה הקומוניסטית למהפכה דומה בשאר ארצות אירופה. המהפכה המתמדת לא יצאה לפועל, על אף התרחשותם של אירועים מהפכניים אחדים במערב ובמרכז אירופה בין השנים 1919-1923 (במיוחד בגרמניה, שנחשבה באותה עת למקום הבשל ביותר למהפכה חברתית-פוליטית, ובהונגריה), והתברר כי המערב נרגע. תופעה זו, שמכונה על ידי הקומוניסטים הרוסיים "ייצוב של קפיטליזם", הותירה את ברית המועצות מבודדת ומוקפת בסביבה פוליטית בין-לאומית עוינת.
הקומינטרן קיים שבעה קונגרסים עולמיים. לאורך כל שנות קיומו, הייתה הדומיננטיות הרוסית בקומינטרן מוחלטת.
ב-15 במאי שנת 1943, פירק סטלין את הקומינטרן כצעד פיוס עם בעלות הברית. לאחר פירוק הקומינטרן הוקם בשנת 1947 ארגון "קומינפורם" כמוסד לתיאום בין המפלגות הקומוניסטיות. הקומינפורם המשיך לעסוק במשימות שהיו לקומינטרן ובאותן שיטות. הקומינפורם פורק בשנת 1957.
ראו גם
האינטרנציונל הראשון
האינטרנציונל השני
האינטרנציונל הרביעי
הסכם אנטי-קומינטרן
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:סוציאליזם
קטגוריה:מפלגות קומוניסטיות
קטגוריה:תנועות פוליטיות
קטגוריה:ברית המועצות: ארגונים
קטגוריה:ארגונים לשעבר | 2023-04-19T14:47:23 |
מגדר | ממוזער|שלט הכתוב בפונט עברי המשלב ויזואלית בין לשון נקבה וזכר באותן אותיות - ברוכות~ים הבאות~ים.
ממוזער|שירותים הפתוחים לכל המגדרים.
ממוזער|סטיקר המופיע בכניסה לחדר יועצת בבית ספר תיכון.
מִגְדָּר (באנגלית: Gender, גֶ'נְדֶּר) הוא מונח במדעי החברה המתייחס להבחנות בין הגבר לאישה שהן תלויות חברה ותרבות. זהו למעשה התרגום הפסיכולוגי חברתי-תרבותי למונח זוויג (sex) לתיאור הנקבה או הזכר, על-פי מאפיינים פיזיולוגיים ואנטומיים (כגון כרומוזומים ואיברי מין). בדרך כלל, מתפתחת זהות מגדרית אחת, הזהה לזהות המינית.
המונח מגדר הוא תרגום חברתי-תרבותי של המין הביולוגי, המגדיר כיצד צפויים נשים וגברים להתנהג ולהראות בכל חברה נתונה. בהתאם לכך, נשים צפויות להתנהג על פי קודים חברתיים ולהיות נשיות בהתאם ומאפיינים מקובלים של נשיות, וגברים – להתנהג על פי קודים חברתיים ומאפיינים של גבריות. למשל, נשים נתפסות בחברה כמזוהות עם המרחב הביתי (בית, ילדים, משפחה) והגברים עם הספרה הציבורית (עבודה, פוליטיקה, מסחר). בהתאם לכך נשים אמורות להיות מונעות מרגש לעומת גברים שאמורים להיות מונעים מהיגיון.
הקטגוריות הדומיננטיות במגדר הן הקטגוריות הנשיות והגבריות הנתפסות כהפוכות ומשלימות זו את זו, ומקושרות עם שני סוגי מאפיינים, בהתאמה. מאפיינים נשיים (כלומר, מאפיינים המיוחסים יותר לנשים מלגברים) כוללים בעיקר עניין ברווחת הזולת: אכפתיות, ותרנות ונכונות לסייע, רגישות בין-אישית ואמפתיה, נעימות, חמימות ועדינות. מאפיינים גבריים (כלומר, מאפיינים המיוחסים יותר לגברים מלנשים) כוללים החלטיות, דומיננטיות, שאפתנות, ביטחון עצמי ותחרותיות. פרט לתכונות אישיות, מאפיינים מגדריים מתבטאים גם במראה החיצוני, בסגנון הלבוש ועוד. קבוצות מאפיינים אלו הן היבטים של תפקידי מגדר. עם זאת, מאפיינים המיוחסים למגדר מסוים יכולים להשתנות.
מכאן שמאפייני מגדר אינם נובעים רק מהבדלים ביולוגיים בין המינים, אלא מבטאים גם כן את התפיסה התרבותית המתרגמת שוני ביולוגי לערכים הקובעים את המעמד החברתי של המינים בחברה. המערכת הפטריארכלית המערבית מציבה את הגבר בהיררכיה מעל האישה ומעל אנשים חורגים מגדרית. כך, התפיסה או הציפיות המגדריות מעצבות את תהליכי החיברות של נשים וגברים ומסייעות להתפתחות זהותם המגדרית.
בנוסף לכך, המונח "מגדר" משמש לתיאור כל ההבדלים שבין גברים ונשים הקשורים לתחום המיני ולכן מקובל כיום להשתמש בביטויים כגון "רפואה מגדרית" ו"תזונה מגדרית".
זהות מגדרית
ברוב המקרים לכל בן אדם מתפתחת זהות מגדרית עיקרית אחת; מן המחקר הפסיכולוגי עולה שלעיתים הזהות המגדרית שבנפשו של אדם שונה מזו שנתנו לו בלידה בהתאם למאפיני המין, ובמקרה כזה האדם עשוי לעבור לחיות כבן הקבוצה המגדרית התואמת את זהותו או לעבור תהליך קוסמטי וכימי של התאמה מגדרית; אנשים אלו מכונים טרנסג'נדרים. על פי מחקרים שונים 3% מאוכלוסיית העולם שייכים לקשת הטרנסג'נדרית, אם כי כמות הטרנסג'נדרים תלויה גם בהגדרת המונח "טרנסג'נדריות", וייתכן שעם הגדרות מסוימות יגיעו חוקרים למסקנות שונות. קיימים מקרים בהם לאדם יש זהות מגדרית שאינה רק גבר או אישה; למשל, אדם שלעיתים מרגיש שהוא גבר ולעיתים מרגיש שהוא אישה (ג'נדרפלואיד), או אדם ביג'נדר הגדרות אלו אינן בערך קשורות למאפיינים פיזיולוגים אלא קשורות לאופן הפסיכולוגי והסוציולוגי שבהן נתפס מגדר.
התפתחות המושג
עד לשנות ה-60 של המאה ה-20, שימש הביטוי הלועזי ג'נדר (gender) בעיקר במשמעות של מין דקדוקי. במדעי החברה לא התקיימה ההבחנה בין מגדר לבין מין ביולוגי. המינוח המקובל במדעי החברה היה תפקידי מין, וציין את כלל ההבדלים החברתיים בין גברים לנשים. בהגדרה זו טמונה ההנחה כי מקורם של ההבדלים החברתיים בין גברים לבין נשים הוא בהבדלים הביולוגיים.
בשנות השישים החלו תאורטיקניות פמיניסטיות בעיצוב ההבחנה בין מין לבין מגדר. הן יצרו הפרדה בין המין המוכתב ביולוגית, לבין מערכת ההגדרות והאבחנות התרבותיות, שאנו מייחסים להיות גבר או אישה. המילה העברית מגדר נוצרה בתחילת שנות ה-90 על ידי ורדה ביקוביצקי. המילה מבוססת על השורש ג.ד.ר שלו שתי משמעויות: חיץ (כמו במילה גדר) והגדרה. משקל המילה מציין בין השאר קבוצות. בנוסף, המילה משמרת את הצלילים של המונח הלועזי gender.
להבחנה בין מין לבין מגדר חשיבות בשני מישורים. במישור המחקרי האנליטי, השימוש במושג המגדר נותן לחוקרים את הכלים לשאול מגוון של שאלות חדשות, בדבר מיקומם של הבדלים שונים בין נשים לגברים, נסיבות יצירתם והתפתחותם. במישור הפוליטי, יצירת ההבחנה בין המין למגדר ממקמת את מרבית ההבדלים בין גברים לנשים במישור החברתי ההיסטורי, ובכך מכירה בכך שהבדלים אלו ניתנים לשינוי על ידי פעולה פוליטית.
בשנות ה-90 חוקרי המגדר הצביעו שהגישה שקובעת שמין הוא נתון ביולוגי מוחלט ומגדר הוא היחיד שמושפע מהסביבה גם היא מוטעית. בשיח הנפוץ מקובל לדבר על כך שההבדלים הביולוגיים יוצרים שתי קטגוריות מובחנות, שעל בסיסן נבנות ההבחנות החברתיות, והגישה החדשה מבקשת לערער את התפיסה הביולוגית ולהפוך גם את אבחנותיה, ואת האופן בו אנו מבינים את ההבדלים בין המינים, לתופעה היסטורית.
גישה זו אינה באה לערער על העובדות הפיזיות – המחזיקים בה יסכימו כי קיימים יצורים אנושיים רבים בעלי איברי רבייה זכריים או נקביים, אך יטענו כי מעובדה זו לא ניתן להסיק את קיומם של שני מינים מובחנים. תומכי גישה זו מצביעים על שתי נקודות לחיזוק טענתם:
ראשית, התפיסה של המינים הייתה שונה לאורך ההיסטוריה. כך למשל ישנם חוקרים הטוענים כי תפיסת ההבדלים בין המינים בימי הביניים, הייתה שונה מזו של ימינו. נשים וגברים לא נתפסו כשני מינים מובחנים אלא כשני קצוות של רצף.
משקל רב יש בתאוריה זו גם לתופעת האינטרסקסואליות. העובדה כי קיימים בני אדם בעלי מערכת ביולוגית שאינה זכרית או נקבית מעידה, לדעת תאורטיקניות מזרם הפמיניזם הפוסט-מודרני וחוקרי תאוריה קווירית, כי החלוקה הביולוגית, לכאורה, בין גברים לבין נשים אינה חלוקה דיכוטומית כפי שנהוג להציגה, וקיימים מקרים בהם המין הכרומוזומלי, הגונדי והאנטומי אינם תואמים. ממקרים אלו מסיקים החוקרים כי קביעת הקטגוריה המגדרית אינה עניין ביולוגי-טכני אלא פעולה חברתית של מתן משמעות.
היבטים והקשרים למונח מגדר
המונח עצמו קשור באופן מובהק בשלושה היבטים פסיכו-חברתיים: אישי-זהותי (Gender Identity, כלומר, זהות מגדרית), תפקודי-התנהגותי (Gender Role) – האם הפרט מתנהג כפי הראוי בתרבותו, לאנשים עם זהות מגדר מסוימת, והיבט חברתי-ייחוסי (Attributed Gender) – איזו זהות מגדרית מייחסים פרטים שונים בחברה לאותו אדם. הפסיכולוג ג'ון מאני הקדיש חשיבות רבה לשני ההיבטים הראשונים, הוא טבע את המונח "Gender identity-Role", כראוי לשימוש בהקשר לאנשים שיש הלימה, כביכול, בין זהותם המגדרית לבין התפקיד המגדרי שאותו הם חיים (יש להבחין בין "תפקיד מגדרי" לבין "תפקידי מגדר"). מונח זה אשר טבע מאני, משמש במחקר בהתייחסות לאנשים עם הלימה זו.
למונח "מגדר", מספר הקשרים משמעותיים ופרקטיים. למשל, ההקשר המשפטי - אשר יתבטא בסוגיות כגון שאלת השוויון החוקתי בין המינים, זכויות בן או בת מין מסוים בתחומי המשפחה והירושה, מעמדם המגדרי-ליגאלי של אינטרסקסואלים, טרנסג'נדרים, וטרנסקסואלים, ועוד; ההקשר הכלכלי-עסקי – המקיף נושאים כגון: הרגלי צריכה בקרב בני המינים, הקשר שבין שיווק ופרסום מגדרי לסטריאוטיפים מגדריים, הקשר תעסוקתי הנוגע למספרים כמותיים ויחסיים של מועסקים בתחומים מסוימים על פי שיוך מגזרי, הקשר תעסוקתי הנוגע לגובה המשכורות המשולמות בתפקידים מסוימים ובמקצועות שונים בהשוואה מגדרית, ועוד; הקשר אמנותי – זכריות ונקביות בקלאסיקה אמנותית, שיח מגדרי בקולנוע, השפעת סופרים ומשוררים לעומת סופרות ומשוררות, ועוד; הקשר חברתי-חינוכי – סביב תפישות לימוד שונות ומקצועות לימוד בחלוקה מגדרית, הדרה או מיזוגניות באירועי תרבות, ועוד.
הומוסקסואליות כמגדר
הומוסקסואליות היא על פי הגדרה נטייה מינית. אבל מפני שהמגדר והנטייה המינית מקושרים מאוד ומשתתפים באופן פעיל בעיצוב התפיסתי בחברה אחד של השני יש חוקרים שטוענים שהומוסקסואלים ובמקרים מסוימים לסביות הם מגדר בפני עצמם (מכיוון שתפקידי המגדר, התרבות ובמקרים מסוימים זהותם נבדלים).
מבחינה לא פורמלית חוקרים מסוימים של תאוריות קוויריות טוענים כי קיימת הבנייה חברתית של הומוסקסואלים ולסביות כמגדר העומד בפני עצמו. גם אם מבחינה פורמלית מגדר עוסק בקטגוריות חברתיות של גברים מול נשים, לא פורמלית הומוסקסואלים הם מגדר באופן שבו הם נתפסים על ידי אחרים. כיוון שהאבחנות החברתיות בין נשים לגברים כוללות גם את התפיסה לפיה נשים אמורות להימשך מינית לגברים ולהפך, ולסביות והומוסקסואלים מחזיקים, בהיבט זה, במאפיינים של בני המין השני. בנוסף, לא רק התוכן של סוגיית המגדר מובנה חברתית אלא גם הגבולות שלה. לכן, גם אם מבחינה פורמלית זו אינה סוגיה מגדרית, העובדה שרבים מגדירים אותה כך היא בעלת משמעות.
ביקורת
על המשמעות הפוליטית של יצירת ההבחנה בין מין ומגדר, נמתחת ביקורת. המבקרים טוענים כי אף שברור שבאופן בסיסי גברים ונשים דומים אלו לאלו, שהרי כולם שייכים לאותו מין ביולוגי, בין נשים וגברים קיימים הבדלים פיזיולוגיים, תפיסתיים ופסיכולוגיים משמעותיים שאינם תוצר של הבניה חברתית. התעלמות מהבדלים אלה מביאה לטענת המבקרים לכשלים חינוכיים. כדוגמה לתוצאה של בידול המגדר מהמין הם מביאים את מקרה דייוויד ריימר. ביקורת דומה נמתחה גם על ידי הרמטכ"ל גדי איזנקוט והאלוף במילואים יואב גלנט על הניסיון לשלב נשים בתפקידי לוחמה הדורשים כישורים פיזיים גבוהים.
ראו גם
מדע ומגדר
רפואה מגדרית
תפקידי מגדר
אפליה מגדרית
פריבילגיה חברתית
טרנסקסואליות
אינטרסקס
היסטוריה של מגדר
תזונה מגדרית
הטרונורמטיביות
קאסטה
הבדלי מגדר בגיל הרך
אחריות מגדרית
הבדלים בין המינים בפסיכולוגיה
לקריאה נוספת
רחל אליאור, רבגוני: בין איש לאישה: מגדר יהדות ודמוקרטיה, מסגרת למחשבה ולזהות יהודית בזמננו 3, מכון ון ליר בירושלים, (תש"ס): 30—35, ספטמבר 2000
ג'ודית באטלר, קוויר באופן ביקורתי, תרגום: דפנה רז, רסלינג, 2001
יאיר קדר, עמליה זיו, אורן קנר (עורכים), מעבר למיניות - מבחר מאמרים בלימודים הומו-לסביים ותאוריה קווירית. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003
לוס איריגארי, מין זה שאינו אחד: מבחר (מצרפתית: דניאלה ליבר; ייעוץ מדעי והקדמה: דינה חרובי; אחרית דבר: מירי רוזמרין), תל אביב: רסלינג, 2003
קתרין מקינון, "פמיניזם משפטי בתאוריה ובפרקטיקה," עריכה: דפנה ברק-ארז; תרגום מאנגלית: עידית שורר. תל אביב: רסלינג, 2005
חנה הרצוג, "מגדר", בתוך: אורי רם וניצה ברקוביץ (עורכים), אי/שוויון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2006, עמ' 220–227
מרגלית שילה וגדעון כ"ץ (עורכים), מגדר בישראל: מחקרים חדשים על מגדר ביישוב ובמדינה (קובץ מחקרים בשני כרכים), 2011, עיונים: סדרת 'נושא', הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות
עינת רמון, מחיר החופש - מבניין האומה לנזילות האהבה ומפוסט־מגדר לפוסט־אנושיות, אקדמות כ"ח, תשע"ג
צבי טריגר "כסף, חוזים ומגדר" משפט ועסקים כרך יח', 2014
דורי, נ' (תשע"ט). הגחכת דמות האישה בספרות ילדים: מסטראוטיפ מגדרי למחאה פמיניסטית, חמדעת, יא, תשע"ט
Sally Haslanger, Gender and Race: (What) Are They? (What) Do We Want Them To Be?, NOUS 34:1, 2000, 31–55
קישורים חיצוניים
מגדר, כתב עת אקדמי למגדר ופמיניזם
מגדר באתר המגזין Psychology Today
הבלוג יחסי מין - הגיגים של (א)נשים על מגדר - מאמרים על מגדר וזהות מגדרית
ערן רותם, "המדריך למפרסם המגדרי", 30 באוקטובר 2016, באתר איגוד השיווק - דוגמאות לפרסום סקסיסטי ושוביניסטי ועל שיווק ופיתוח עסקי מגדרי חכם
הסרט "הקוד המגדרי - על האידיאל המגדרי ויחסי הכוחות בין המינים", לצפייה באתר yes דוקו
דיאנה לוצאטו, על מגדר וחברה, באתר האנתרופולוגי
Colin Stokes: How movies teach manhood – הרצאה מאתר TED על תפקידי מגדר בסרטי ילדים
שריל סנדברג: מדוע יש מעט מדי נשים מנהיגות – על השפעת המגדר בעולם העסקים. הרצאה באנגלית מאתר TED עם כתוביות בעברית
מרכז אדוה - ניתוח מגדרי של תקציבי רשויות מקומיות
על אסטרטגיית בחירת ספרי ילדים על פי שיקולים מגדריים - באתר "הפנקס"
בוויקיפדיה האנגלית: Language and gender
הערות שוליים
* | 2024-09-07T21:10:41 |
האריסון שמיט | שמאל|ממוזער|200px|"The Blue Marble" - התצלום המפורסם של כדור הארץ שצילם שמיט מאפולו 17 בעת שטס לירח
שמאל|ממוזער|200px|שמיט אוסף דגימות על הירח
האריסון האגן "ג'ק" שמיט (באנגלית: Harrison Hagan "Jack" Schmitt; נולד ב-3 ביולי 1935) הוא גאולוג, אסטרונאוט וסנאטור לשעבר בסנאט של ארצות הברית. האדם ה-12 והאחרון שהלך על הירח.
השכלה
נולד בסנטה ריטה, ניו מקסיקו, וגדל בעיר הסמוכה סילבר סיטי.
בוגר במדעים במדע מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה (Caltech) בשנת 1957, למד שנה גאולוגיה באוניברסיטת אוסלו, נורווגיה, והשלים את התואר דוקטור בגאולוגיה מאוניברסיטת הרווארד בשנת 1964.
פעילות אקדמית
ביצע עבודה גאולוגית עבור הסקר הגאולוגי הנורווגי בחוף המערבי של נורווגיה, ועבור הסקר הגאולוגי של ארצות הברית בניו מקסיקו ומונטנה. עבד במשך שני קייצים כגאולוג בדרום מזרח אלסקה. בשנת 1961 היה מרצה בהרווארד, ושימש כעוזר הוראה בקורס במשקעי עפרות.
עבד במרכז לאסטרוגאולוגיה של הסקר הגאולוגי האמריקאי בפלאגסטאף, אריזונה. היה ראש המיזם לשיטות שדה גאולוגיות ירחיות והשתתף במיפוי צילומי וטלסקופי של הירח. היה אחד המדריכים של האסטרונאוטים של נאס"א מטעם הסקר הגאולוגי במהלך אימוני השדה של האסטרונאוטים.
שירות בנאס"א
נבחר כאסטרונאוט מדען לנאס"א ביוני 1965. לאחר מכן השלים קורס טיס בן 53 שבועות בבסיס חיל האוויר ויליאמס, באריזונה.
מילא תפקיד מכריע באימוני האסטרונאוטים בניווט על הירח, גאולוגיה וזיהוי תופעות גאולוגיות. השתתף גם בניתוח גאולוגי של דגימות קרקע שהוחזרו מן הירח.
במרץ 1970 נבחר שמיט להצטרף אל ריצ'רד גורדון וונס ברנד לטוס במשימת אפולו 18 ולשמש כטייס גיבוי של מודול הירח באפולו 15. לאחר ביטול משימת אפולו 18 בספטמבר 1970, רבים ציפו שיצורף למשימת אפולו 17, המשימה האחרונה לירח. ההחלטה לצרפו לאפולו 17 הוכרזה באוגוסט 1971.
אפולו 17
ב־6 בדצמבר 1972 שוגר עם יוג'ין סרנן ורון אוונס למשימת אפולו 17. בזמן המשימה, צילם שמיט את התמונה המפורסמת של כדור הארץ שנקראת "הגולה הכחולה" (The Blue Marble).
במהלך שהותו על הירח ביצע 3 פעילויות חוץ רכביות על פני הירח. הליכת הירח הראשונה נמשכה 7 שעות 11 דקות ו-53 שניות.
כעבור כ־16 שעות, החלה הפעילות החוץ רכבית השנייה. בפעילות זו השתמשו סרנן ושמיט ברכב הירח כדי לנסוע אל מספר מכתשים בסביבה, מהם אספו דגימות קרקע. פעילות זו נמשכה 7 שעות, 36 דקות ו-56 שניות.
בפעילות השלישית, בוצעו מדידות כבידה במספר מקומות. בסך הכול נסעו האסטרונאוטים 30.5 ק"מ. הפעילות השלישית נמשכה 5 שעות, 40 דקות ו-3 שניות. סך הזמן שהיה על פני הירח הוא 22 שעות, 3 דקות ו-57 שניות.
אפולו 17 הייתה הארוכה מבין משימות אפולו, והביאה את המטען הגדול ביותר של דגימות קרקע מן הירח (115 ק"ג). היא שבה לכדור הארץ ב־19 בדצמבר.
לאחר אפולו
בפברואר 1974 מונה לאסטרונאוט-מדען ראשי. במאי אותה שנה מונה לעוזר מנהל נאס"א לתוכניות אנרגיה. בתפקיד זה היה אחראי לתיאום בין נאס"א לסוכנויות פדרליות אחרות בנוגע לתמיכת נאס"א במחקרים בתחום האנרגיה שבוצעו על ידיהן, ויישום טכנולוגיות חלל לייצור והובלת אנרגיה על הקרקע.
לאחר נאס"א
באוגוסט 1975 פרש מנאס"א על מנת לרוץ מטעם המפלגה הרפובליקנית לסנאט. ב-1976 הוא נבחר לסנאטור מטעם מדינת ניו מקסיקו, שם כיהן קדנציה אחת. הוא כיהן בוועדת המסחר, המדע והתחבורה כנציג הבכיר של המפלגה הרפובליקנית; ועדת הבנקאות, השיכון והעניינים העירוניים; וועדת האתיקה. מלבד זאת, הוא החזיק במושב שולחן הממתקים של הסנאט. הוא שימש כסנאטור עד ההפסד בבחירות 1982 למועמד הדמוקרטי ג'ף בינגאמן.
מאז 1982 שימש כיועץ, דירקטור, וכותב ודובר בענייני מדע, חלל, טכנולוגיה ומדיניות ציבורית. ב־1994 התמנה לפרופסור להנדסה באוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון, ונשיא מרכז אנאפוליס לאיכות הסביבה.
מתגורר כיום באלבקרקי, ניו מקסיקו.
אותות ועיטורים
שמיט קיבל עשרות אותות כבוד, לפני ואחרי טיסתו לחלל. כמה מן העיקריים שבהם הם:
עמית הרוורד, 1958–1959
אגודת הפוסטדוקטורט במדעים הלאומית, המחלקה לגאולוגיה, אוניברסיטת הרווארד, 1963 - 1964.
אות ההישג העליון של מרכז החלל ע"ש ג'ונסון, 1970.
אות השירות יוצא הדופן של נאס"א, 1973
דוקטור לשם כבוד בהנדסה מבית הספר למכרות של קולורדו, 1973
חבר כבוד בחברה הגאוגרפית הנורווגית, 1973
חבר במסדר האריה הלאומי של הרפובליקה של סנגל, 1973
דוקטור לשם כבוד מהמכון הפוליטכני רנסלר, 1975
אות השירות הציבורי יוצא הדופן של נאס"א, 1982
פרס ג'ררד אוניל של אגודת החלל הלאומית, 2007
קישורים חיצוניים
מידע על האסטרונאוטים של אפולו 17 באתר נאס"א
הערות שוליים
קטגוריה:אסטרונאוטים אמריקאים
קטגוריה:גאולוגים אמריקאים
קטגוריה:תוכנית אפולו
קטגוריה:טייסי חלל ששהו על הירח
קטגוריה:סגל אוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון
קטגוריה:חברי הסנאט של ארצות הברית מניו מקסיקו
קטגוריה:חברי המפלגה הרפובליקנית (ארצות הברית)
קטגוריה:סנאטורים חברי המפלגה הרפובליקנית
קטגוריה:בוגרי המכון הטכנולוגי של קליפורניה
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:מדענים בפוליטיקה
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1935 | 2023-07-20T12:30:26 |
נקדן טקסט | שמאל|ממוזער|250px|תמונת מסך של נקדן טקסט
נקדן טקסט הייתה תוכנת ניקוד אוטומטית שפותחה בשנת 1996 על ידי מט"ח (המרכז לטכנולוגיה חינוכית) כחלק מפרויקט "רב מילים" לניתוח צורני ממוחשב של השפה העברית, המאפשרת זיהוי של רוב המילים בעברית בנטיות שונות, כינויים ואותיות שימוש. הפרויקט בוצע בראשותו של פרופסור יעקב שויקה. כיום שייכת התוכנה לחברת מלינגו, אשר המשיכה לפתח אותה, ומפעילה גרסה עדכנית שלה באתר נקדן מורפיקס.
תוכנת נקדן-טקסט, שהייתה תוסף למעבד התמלילים Word, איפשרה לנקד ממילה בודדת ועד מסמך מלא באופן אוטומטי, תוך שהיא בוחרת, במקרה של כמה אפשרויות, את המילה השכיחה ביותר והמתאימה ביותר להקשר. לתוכנה זו היה גם אשף ניקוד ידני, שאפשר לבחור מתוך רשימת מילים מנוקדות, ולנקד מילים באופן חופשי ובקלות. אחוזי ההצלחה בניקוד אוטומטי בתוכנה זו היו גבוהים (לטענת המפתחים: 90% - 95% הצלחה), והיא זכתה בפרס איל"א ליישומי מחשב.
בתוכנה זו יש מנגנון ניתוח צורני ופירוק למרכיבים של המילה, בשם "מלי"ם", כך שברשימת המילים המנוקדות ניתן לעשות הבחנה בין שתי מילים זהות שמנוקדות באופן שונה זו מזו; כך למשל, כאשר המנקד נתקל במילה וכשמחברותיכם, הוא יודע האם הוא רוצה את הניקוד של ו + כאשר + מ + החברות שלכם (רבים), או את הניקוד של אם ו + כאשר + המחברות שלכם.
הגרסה העדכנית של התוכנה פועלת כאמור באתר נקדן מורפיקס, בתשלום דמי מינוי.
דוגמה לטקסט שנוקד על ידי התוכנה
אפשר לשים לב שבטקסט, שיש בו 102 מילים, יש כתריסר טעויות מובהקות (מודגשות) ועוד כמה מילים לא מזוהות. למשל, כמה פעמים ניקדה התוכנה את המילה "תוכנה" עם מפיק באות ה'. בפעם הראשונה ("בתוכנה זו") אין כל הצדקה מורפולוגית לכך, שכן לפי ניתוח הצירוף על פי ניקוד התוכנה עולה כך: תוכן+שלה+זו. צירוף זה בלתי אפשרי בעברית, שכן היה צריך להיות תוכן+שלה+זה. לכן גם בכל הנוגע לזיהוי צורני־תחבירי התוכנה איננה מושלמת כלל.
מאז נרכשה "נקדן" על ידי חברת מלינגו כמעט לא פותחו בה שינויים ושיפורים לשוניים. שגיאות שונות שהיו עוד בתחילת הדרך נותרו בעינן.
כפי שניתן לראות, הטעויות נובעות מניקודים אפשריים אך לא נכונים בהקשר הנתון. ניתוח ההקשר של התוכנה השתפר במהלך שנות פיתוחה. כיום באתר נקדן מורפיקס, בקטע המנוקד הנ"ל יש שלוש טעויות מתוך 102 מילים.
דוגמה נוספת:
טקסט מקור הטקסט שהתקבל בנקדן הטקסט כפי שראוי לנקד עוף גמל
מעלה על
על שבעת הימים טוס ופרח
דרוש בשלום
לאום ולאום
וברכם ביריד המזרח
עוֹף גָּמַל
מָעֳלֶה עַל
עַל שִׁבְעַת הַיָּמִים טוּס וּפֶרַח
דָּרוּשׁ בְּשָׁלוֹם
לְאֹם וּלְאֹם
וּבִרְכָּם בִּירִיד הַמִּזְרָח עוּף גָּמָל
מַעֲלָה עָל
עַל שִׁבְעַת הַיַּמִּים טוּס וּפְרַח
דְּרֹשׁ בִּשְׁלוֹם
לְאֹם וּלְאֹם
וּבָרְכֵם בִּירִיד הַמִּזְרָח
בטקסט זה, שיר בן 15 מילים בלבד מאת חיים גורי, הציעה התוכנה 9 מילים שגויות (60 אחוז שגיאות). מתוכן מילה אחת (וברכם) כלל לא מופיעה כאופציה לניקוד.
ניקוד שירה הוא אתגר מיוחד לתוכנות ניקוד אוטומטי. כשיש כמה אפשרויות ניקוד למילה מסוימת, התוכנה בוחרת במילה השכיחה יותר בשימוש והמתאימה להקשר התחבירי הנתון. אך השפה השירית בוחרת לרוב במילים הפחות שכיחות ובמבנים תחביריים בלתי שגרתיים. אתגר נוסף הוא צורת הציווי, שהיא נדירה סטטיסטית בטקסטים עבריים כלליים, אך עשויה להופיע בשיר מסוים מספר פעמים. בדרך כלל אתגר כזה נפתר על ידי בחירת צורת הציווי בממשק הגהה שמציע את כל אפשרויות הניקוד התקניות של המילה (כמו בנקדן מורפיקס).
קטגוריה:מעבדי תמלילים
קטגוריה:ניקוד עברי
קטגוריה:תוכנות שהושקו ב-1996 | 2023-11-13T18:08:43 |
פדרליזם | פֶדֶרָלִיזְם או מַאֲחָדִיּות היא שיטת ממשל לפיה כמה מדינות או "מדינות בדרך" מחליטות להתאגד לישות פוליטית אחת ומוסרות חלק מן הסמכויות לרשויות שלטון מרכזיות משותפות ("השלטון הפדרלי"); קיימים גם תרחישים הפוכים, שבהם מדינה בעלת שלטון מרכזי הופכת לפדרציה, בדרך כלל בעקבות לחץ מצד קהילות אתניות שונות במדינה. החברות בפדרציה שומרות על מידה מסוימת של אוטונומיה אך מוסרות לשלטון העל סמכויות בלעדיות בתחומים מרכזיים כגון ביטחון, יחסי חוץ ומערכת מוניטרית .
לכל חברה בפדרציה רשויות שלטון משלה וחוקים משלה, אך בתחומים המצויים בסמכות הבלעדית של הרשויות הפדרליות אין החברות רשאיות לחוקק או לבצע פעולות אחרות הסותרות את המשפט הפדרלי, אם כי הן יכולות להוסיף עליו. יחס הסמכויות בין חברות הפדרציה לשלטון הפדרלי משתנה ממקום למקום, אם כי נושאי ביטחון וחוץ נמצאים תמיד בסמכות השלטון המרכזי. הבעיה המרכזית של המבנה הפדרטיבי היא שאלת עצמאות החברות בפדרציה והזכות העקרונית והדרך המעשית שבה יכולה חברה לפרוש מהברית. מלחמת האזרחים האמריקנית פרצה בשל ניסיון כזה, וקנדה מתמודדת כבר שנים רבות עם דרישות ההיפרדות של חבל קוויבק.
הפדרציה מוכרת ביותר בתבניתה האמריקנית, אך היא נהוגה בין השאר גם בגרמניה, אוסטריה, קנדה, אוסטרליה, רוסיה, ארגנטינה, מקסיקו, שווייץ, בלגיה, ונצואלה, ברזיל, סודאן והודו.
ראו גם
קונפדרציה
רפובליקה פדרלית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:שיטות ממשל
קטגוריה:ליברליזם | 2024-08-30T12:21:19 |
אביב העמים | אביב העמים הוא שם כולל לגל של התקוממויות ומהפכות לאומיות באירופה בשנים 1848–1849.
הסיבות לאביב העמים היו שונות ממדינה למדינה, אך המכנה המשותף שבהן היה: רצון לאיחוד, התפתחות רגשות לאומיים ורצון להשתחרר משלטון של מעצמה.
רקע
שמאל|ממוזער|250px|קונגרס וינה
לאחר תבוסת נפוליאון בתחילת המאה ה-19, ניסתה האליטה האירופית להשיב את הסדר הישן על כנו - החזרת המלוכנות ומתן זכויות יתר לאצולה ולכמורה תחת הנהגתם של שליטי אירופה שלפני המהפכה. המהלך התנהל במסגרת כנסים ודיונים, שהעיקרי בהם היה קונגרס וינה, שבו החליטו המנהיגים על חלוקה מחדש של שטחי מדינות אירופה, על שלטון ריכוזי, צנזורה ועל דיכוי הפגנות ומהומות ליברליות. באוסטריה שב לשלוט בית הבסבורג, ובצרפת שב לשלטון בית בורבון כחלק מ"הרסטורציה". כל זאת על מנת לשמור על "שיווי משקל" באירופה.
מהלכים אלו עוררו זעם מסיבות רבות. המיתון, יחד עם משבר כלכלי עמוק וחורף קשה במיוחד ב-1847, הובילו לעליית מחירי המזון. השלטון האבסולוטי עורר זעם אצל הליברלים, בייחוד באוסטריה, שבה הונהגו תקנות קרלסבאד - צנזורה וסתימת פיות של סטודנטים, מורים ועיתונים בהנהגתו של הקנצלר מטרניך, וכן חוסר ההתחשבות של המנהיגים בשאיפות הלאומיות, כגון אלו של איטליה וגרמניה.
עניינים אלו עוררו מהומות רבות עוד לפני 1848, שאביב העמים היה שיאן:
ב-1820 התחוללה מהפכה בספרד נגד כוונתו של המלך פרננדו השביעי להנהיג משטר אבסולוטי במדינה, שהסתיימה לבסוף בניצחון הליברלים שאילצו את פרננדו להישבע אמונים לחוקה.
ב-1830 אירעה מהפכת יולי בצרפת, בה הודח המלך שארל העשירי ובמקומו מונה לואי פיליפ, "מלך הבורגנים";
בעקבות ההצלחה בצרפת כינה הסופר היהודי לודוויג ברנה את העתיד להתרחש באירופה בשם "אביב העמים" והתעוררו מהומות גם בפיימונטה ובנאפולי שבאיטליה, אך אלה דוכאו בידי אוסטריה;
מהומות שפרצו בנובמבר 1830 בוורשה פולין, דוכאו ב-1831 בידי רוסיה;
בגרמניה זכו הנובר, סקסוניה ובראונשוויג להרחבה של זכויות האזרח;
בלגיה זכתה בעצמאות לאחר שמרדה בהולנד;
אוסטריה דיכאה התקוממויות בצפון איטליה, וב-1846 דיכאה גם מרד בקרקוב וסיפחה אליה עיר זו.
בשנת 1847 נאבקו בשווייץ הקנטונים הקתוליים השמרניים בקנטונים הפרוטסטנטיים הליברליים יותר. ניצחון הפרוטסטנטים נחשב לניצחון הראשון של כוחות ליברליים באביב העמים.
מהלך האירועים
שמאל|ממוזער|250px|מהומה בברלין
שמאל|ממוזער|250px|האספה הלאומית מתכנסת בפרנקפורט
שמאל|ממוזער|250px|מהומות יוני בפריז
צרפת
מהומות אביב העמים החלו עם מהפכת פברואר בשנת 1848 בצרפת, שבה הודח לואי-פיליפ על ידי ההמונים. הסיבות העיקריות לכך היו מדיניותו של המלך שהביאה למשבר כלכלי, וכן תחושת הקיפוח של המעמדות הנמוכים בצרפת שחסרו זכויות אזרח כמו זכות בחירה. המהומות אורגנו בייחוד על ידי הפועלים, בהנהגת לואי אוגוסט בלאנקי, אטיין קבה, לואי בלאן ופייר פרודון. למרות זאת, הוקמה בסופו של דבר רפובליקה ליברלית בורגנית. זו הקימה מפעלים רבים עבור הפועלים, אך גם העסיקה אותם בשכר נמוך והטילה מיסים חדשים על האיכרים. דבר זה הביא להתמרמרות רבה הן בקרב הפועלים והן בקרב האיכרים, שראו בפועלים, מחוללי המהפכה, את הגורמים למיסוי הכבד שהוטל עליהם. התוצאה הייתה מרד של הפועלים ברפובליקה אשר, ללא עזרת האיכרים, נכשל במהרה תוך שפיכת דמים קשה. כתוצאה מכך עלה כוחו של האגף הימני השמרני, ובמשאל עם בדצמבר 1848 מונה מנהיגם לואי נפוליאון בונאפרטה לנשיא. כעבור שלוש שנים הוא מינה את עצמו לקיסר נפוליאון השלישי.
גרמניה
גרמניה הייתה מפוצלת לעשרות מדינות שונות ובהן אין-ספור מפלגות וכוחות פוליטיים. המשותף להם, במידה מסוימת, היה הרצון לאיחוד מדינות אלו לישות גרמנית אחת. אך גם כאן שרר פילוג בין תומכי "גרמניה הגדולה", שדרשו איחוד כל המדינות דוברות הגרמנית, כולל אלו שתחת שלטון אוסטרי, ותומכי "גרמניה הקטנה" שדרשו איחוד כל המדינות הגרמניות למעט אלו שתחת שלטון האימפריה האוסטרית. השמאל (שכלל גם את ברית הקומוניסטים של מרקס ואנגלס) קרא למהפכה סוציאליסטית בגרמניה ולברית בין המדינות המהפכניות באירופה שתצא למלחמה נגד רוסיה, שנחשבה למבצר הריאקציה. בהשפעת כל הכוחות האלו התקוממו המעמדות הנמוכים במדינות דוברות הגרמנית, כולל בקיסרות האוסטרית, מטרניך התפטר, הוקמו ממשלות ליברליות שהבטיחו חוקות מהפכניות והוקמה האספה הגרמנית הכללית בפרנקפורט. אך עד מהרה הפכו דיוני האספה לעקרים. התגלעו סכסוכים רבים בין נציגי המדינות הגרמניות השונות ובין תומכי ההגמוניה הפרוסית מול ההגמוניה האוסטרית בגרמניה. בברלין דוכא ניסיון של פועלים וסטודנטים לחזור לדרך המהפכה בכוח הנשק.
בבאדן, באלזס ובאזורים כפריים בדרום גרמניה, לוו המהומות בגל של פרעות אנטישמיות.
בווינה התקבלו מספר חוקים, כמו חוק ביטול החובות הפאודליים של האיכרים, ודוכאו באכזריות ניסיונות מרידה של סטודנטים ופועלים. בדצמבר 1848 פוזרה האספה הלאומית הפרוסית, ומספר חודשים לאחר מכן גם האספה הגרמנית הכללית של פרנקפורט, והתקבלה חוקה חדשה ריאקציונית. כך בא הקץ לאביב העמים הגרמני.
הונגריה
ההונגרים, ששאפו לעצמאות לאומית ולהיפרדות מהקיסרות האוסטרית הצליחו תחילה להקים ממשלה בראשותו של לאיוש קושוט שביטלה את שיעבוד האיכרים והעניקה חופש בחירה לכל בעלי הרכוש. מצד שני התנגד קושוט לשאיפות הלאומיות של מיעוטים שונים בהונגריה עצמה, כמו קרואטים וסרבים, ודיכא אותם ביד קשה. עקב כך עזרו אלו לכוחות הקיסרות האוסטרית ולצאר הרוסי (ששלח צבא לעזרת אוסטריה), ובסופו של דבר הוחזרה הונגריה בכוח לשלטון הקיסרות האוסטרית.
איטליה
גם באיטליה פעלו כוחות רבים שרצו להביא לאיחוד איטליה: כוחות קתוליים שרצו להקים מדינה תחת הנהגת האפיפיור פיוס התשיעי, האגף הדמוקרטי שרצה להקים רפובליקה דמוקרטית בהנהגתו של ג'וזפה מציני, ובית המלוכה סאבויה שרצה להקים מלוכה חוקתית תחת כתר בית סאבויה. מרידות פרצו ברוב איטליה, ובעקבותיהן ניתנו במדינות אלו חוקות ליברליות. כוחות צבא איטלקי התאחדו למלחמה באוסטריה ששלטה על חלק מצפון איטליה, אך ידם של האוסטרים הייתה על העליונה והאיטלקים הובסו. תומכי מציני הכריזו על רפובליקה ברומא ובוונציה, והאפיפיור נאלץ לצאת לגלות. למרות ניצחונות כוחות המהפכה בראשות הגיבור הלאומי האיטלקי ג'וזפה גריבלדי, גברו, בסופו של דבר, כוחות הריאקציה והצבא האוסטרי, המהפכות נכשלו והמצב חזר לקדמותו.
תוצאות אביב העמים
בטווח הקצר, נכשל לכאורה אביב העמים בכל מקום שבו פרץ (רק בממלכת סרדיניה-פיימונטה שבאיטליה נותרה על כנה החוקה הליברלית). הקנצלר מטרניך, שנגדו פרץ חלק גדול מהמהומות, חזר למשרתו תחת הקיסר, וכך גם המשטרים הריאקציוניים הקודמים. הסיבות לכישלון היו: הפירוד והפיצול הרב של הכוחות המהפכניים, שלעיתים אף לחמו אלו באלו, המטרות השונות (לאומיות, כלכליות, חברתיות ועוד) של הכוחות הפועלים והבורגנות הליברלית שלא השכילה לתפוס שרק בעזרת כוח הפועלים והאיכרים יכולה להגיע למטרותיה.
מאידך, בטווח הארוך, היה אביב העמים גורם חשוב ומרכזי בהתהוות אירועים רבים במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19. כ-10 שנים לאחר מכן החל תהליך איחוד איטליה, מדינות גרמניה אוחדו תחת אוטו פון ביסמרק והונגריה זכתה באוטונומיה. האיכרים לא שבו יותר לשיעבוד הפאודלי (באופן מלא באוסטריה וגרמניה ובאופן חלקי בפרוסיה). ניצוצות התסיסה הליברלית והלאומית לא כבו, ובהמשך המאה ה-19 התחזקו הכוחות הלאומיים והליברליים והביאו לשינויים פוליטיים וחוקתיים ניכרים באירופה.
ראו גם
אדולף פישהוף
הרסטורציה הצרפתית
קונגרס וינה
בית הבסבורג
קלמנס ונצל פון מטרניך
הפיכת יולי
היסטוריה של הונגריה: המהפכה והמונרכיה הדואלית
סתיו העמים
האביב הערבי
עידן הנאורות
לקריאה נוספת
יעקב טורי, מהומה ומבוכה במהפכת 1848, מורשת, מרחביה, 1968
קישורים חיצוניים
אביב העמים באתר מט"ח
אנציקלופדיית אביב העמים
מאמר על המהפכות
מידע, ביוגרפיות, לוח אירועים, שאלות ומאמרים אודות אביב העמים
הערות שוליים
*
קטגוריה:העת החדשה
קטגוריה:הפיכות ומהפכות שלטוניות
קטגוריה:מהומות
קטגוריה:אירופה: היסטוריה
קטגוריה:לאומיות
קטגוריה:המאה ה-19 | 2024-05-24T14:24:09 |
קונגרס וינה | ממוזער|250px|קונגרס וינה, ציור מאת ז'אן-בטיסט איזבה 1819~|טקסט=
250px|ממוזער|שמאל|המסמך המקורי בארכיון המדינה האוסטרית
קונגרס וינה (נקרא גם "הקונגרס הרוקד" ו"קונגרס השלום הבינלאומי") היה ועידה של דיפלומטים ומנהיגים מכל מדינות אירופה (למעט האימפריה העות'מאנית) שנערכה החל מה-1 באוקטובר 1814 ועד 9 ביוני 1815. את הקונגרס אירחה אוסטריה בווינה בירתה על מנת להשיב את הסדר הטריטוריאלי והפוליטי באירופה שלאחר המלחמות הנפוליאוניות. בראש הקונגרס עמד מי שהיה אז שר החוץ של אוסטריה קלמנס פון מטרניך השמרן, שמטרתו הייתה רסטורציה, כלומר החזרת המצב באירופה למה שהיה לפני המהפכה הצרפתית. בנוסף לכך ביקשו המדינות המתכנסות לחתום על הסכמים דיפלומטיים ובריתות בין מדינות אירופה, במטרה להגן על מאזן הכוחות בין המדינות ולסייע בשמירת היציבות והשלום.
את הדיונים ניהלו ארבע המעצמות המנצחות הגדולות של אירופה באותה תקופה: רוסיה, האימפריה האוסטרית, פרוסיה ובריטניה. נציגיהן של מעצמות אלה, כמו למשל לורד קסלרי הבריטי, היו המשפיעים בקונגרס, ולמעשה ניהלו אותו מאחורי הקלעים כשלנציגי המדינות הקטנות יותר הייתה מעט מאוד השפעה. יוצאת דופן מכלל זה הייתה צרפת, שאחרי תבוסתו והגלייתו של נפוליאון הוחזרה לשליטת בית בורבון. בזכות עורמתו וכישרונו הדיפלומטי של נציגה שארל-מוריס דה טליראן, הצליחה צרפת למלא חלק חשוב ומשפיע בקונגרס וינה חרף תבוסתה המשפילה וחולשתו של בית בורבון באותם ימים.
עיקר החלטת הקונגרס הייתה החזרת כל בתי האצולה שנושלו מהשלטון בתקופת המהפכה הצרפתית ומלחמותיו של נפוליאון אל כס מלכותם, ופיצוי אותם בתי האצולה שלא נתאפשר להחזירם לשלטון, באחוזות חדשות. הקונגרס סימל את הרסטורציה, השמרנות והשלטון המונרכי, ששלושתם נזדעזעו באירופה של ימי נפוליאון.
חלק ניכר מתקופת פעילותו של הקונגרס מולא על ידי אירועים חברתיים, מסיבות ונשפים שמשכו אליהם את כל נכבדי אירופה לווינה. ברם, לא היו אלה אירועים חברתיים בלבד: רבים מהם נוצלו לפגישות חשאיות בין הדיפלומטים מהמדינות השונות ולכריתת בריתות מדיניות והסכמים. ברית אחת כזאת, שנוסחה בחשאי, הייתה הברית בין נציגיהן של אוסטריה, צרפת ובריטניה, לבלימת התפשטותן הטריטוריאלית של המעצמות הצעירות, פרוסיה ורוסיה. ברית אחרת שנחתמה הייתה הברית הקדושה בין אוסטריה, פרוסיה ורוסיה.
שינויים טריטוריאליים שהתקבלו בקונגרס
ממוזער|שמאל|250px|הגבולות הלאומיים בתוך אירופה שקבע קונגרס וינה
צרפת הוחזרה לממדיה ערב מלחמות נפוליאון.
מחוזותיה של הנסיכות הריבונית של ארצות השפלה אוחדו עם ארצות השפלה הדרומיות אשר היו בשליטת הקיסרות הצרפתית הראשונה לממלכה אחת, הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה.
נורווגיה נמסרה מידי דנמרק שתמכה בנפוליאון ליד שוודיה שהשתתפה בקואליציות האנטי צרפתיות.
האימפריה האוסטרית קיבלה את הטריטוריות טירול, פורארלברג ומערב אוסטריה עילית (כולן בשטחי אוסטריה של היום), דלמטיה (בקרואטיה של ימינו) ואת צפון-מערב איטליה (לומברדיה-ונציה).
הדוכסויות של מרכז איטליה טוסקנה, פארמה, מודנה ולוקה חולקו בין נסיכים מבית הבסבורג ומבית בורבון.
מדינת האפיפיור במרכז איטליה הוחזרה לאפיפיור.
ממלכת נאפולי הוחזרה לשלטון הנסיכים מבית בורבון שמלכו בסיציליה.
ג'נובה סופחה לממלכת סרדיניה.
לממלכה המאוחדת נוספו השטחים הלגולנד, מלטה, מושבת הכף בדרום אפריקה וציילון, וכן נמסרה לה החסות על האיים היוניים.
לשווייץ נוספו שלושה קנטונים שנותקו ממנה בידי נפוליאון.
לפרוסיה נמסרו פוזנן וטורון מידי פולין, מחציתה הצפונית של ממלכת סקסוניה, פומרניה - טריטוריה שוודית בגרמניה, וחבלי וסטפאליה והרינוס התחתי.
בוואריה קיבלה שטחים בפרנקוניה ואת פפאלץ שעל הריין.
המבורג, ברמן, ליבק ופרנקפורט חזרו להיות ערים חופשיות.
טרנופול הוחזרה לשלטון אוסטריה
בשטחיה של דוכסות ורשה הוקמה ממלכה בשם פולין הקונגרסאית, שנשלטה על ידי הצאר הרוסי. הלה שלט בה מעתה באמצעות משנה למלך, והקים פרלמנט נפרד ומינהל ציבורי נפרד לפולין. בקרקוב הוכרזה רפובליקה פולנית נפרדת.
החלטות נוספות
התקבלה החלטה המתנגדת לסחר עבדים.
הובטחה הנייטרליות של שווייץ.
הובטח חופש השייט בנהרות אירופה.
הוקמה הקונפדרציה הגרמנית - ברית רופפת של 39 מדינות גרמניה, חסרת כוח של ממש.
הסדרת אופי הדיפלומטיה בין המדינות ומעמדם של הדיפלומטים.
סעיף המטיל על מדינות הברית הגרמנית לדון על הענקת שוויון זכויות ליהודי גרמניה.
ראו גם
הקונצרט האירופי
קישורים חיצוניים
פרנקלין ל. פורד, קונגרס וינה, מתוך אירופה : 1780-1830 (ישראל: האוניברסיטה הפתוחה, 1984).
מפת אירופה אחרי קונגרס וינה 1815, באתר תולדוט
קטגוריה:אירופה: היסטוריה
קטגוריה:המלחמות הנפוליאוניות: אמנות והסכמים
קטגוריה:אמנות והסכמים במאה ה-19
קטגוריה:וינה: היסטוריה
וינה
וינה
קטגוריה:האימפריה הרוסית: אמנות והסכמים
וינה
וינה
קטגוריה:צרפת: אמנות והסכמים
קטגוריה:הרסטורציה | 2023-11-05T19:03:00 |
הסכסוך הציוני-ערבי | הפניה הסכסוך הישראלי-ערבי | 2019-08-08T16:17:41 |
ארתור צימרמן | ארתור צימרמן (בגרמנית: Arthur Zimmermann; 5 באוקטובר 1864 – 6 ביוני 1940), היה שר החוץ הגרמני בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, מ-22 בנובמבר 1916 עד התפטרותו ב-6 באוגוסט 1917.
ביוגרפיה
צימרמן נולד במרגרבובה, פרוסיה המזרחית, שהייתה חלק מממלכת פרוסיה (היום אולקו, פולין). הוא למד משפטים בין השנים 1884–1887 בקניגסברג, פרוסיה המזרחית ולייפציג. לאחר מכן שירת תקופה כעורך דין זוטר ובהמשך קיבל את הדוקטורט שלו במשפטים. ב-1893 פתח קריירה בדיפלומטיה ונכנס לשירות הקונסולרי בברלין. הוא הגיע לסין ב-1896, ועלה לדרגת קונסול ב-1900. בעודו מוצב במזרח הרחוק, היה עד למרד הבוקסרים בסין. כחלק מהעברתו למשרד החוץ, הוא חזר לגרמניה בשנת 1902. חלק מהמסע הזה היה באמצעות מסילות ברזל ברחבי ארצות הברית היבשתית, עובדה שבה ישתמש מאוחר יותר כדי לנפח את מומחיותו כביכול על האומה.
מאוחר יותר נקרא למשרד החוץ, ושירת תחת שר החוץ ב-1911, וב-24 בנובמבר 1916 מונה לשר החוץ והחליף את גוטליב פון יאגו בתפקיד זה. הוא נטל חלק גדול מהמשא ומתן של הממונה עליו עם שליחים זרים במשך כמה שנים לפני מינויו בגלל הסתייגותו של יאגו בתפקיד. הוא היה הלא אריסטוקרט הראשון שכיהן כשר החוץ.
הוא זכור בעיקר בשל "מברק צימרמן" שאותו שלח ב-16 בינואר 1917 לשגריר גרמניה בארצות הברית, הרוזן יוהאן פון ברנשטורף. במברק הוסמך ברנשטורף להציע למקסיקו ברית עם גרמניה כנגד ארצות הברית, תמורת תמיכה כספית נדיבה והבנה מצד גרמניה שעל מקסיקו לכבוש מחדש, בדרום-מערב ארצות הברית, שטחים שהיו בעבר בריבונות מקסיקנית. יירוט המברק ופענוחו על ידי המודיעין הימי הבריטי הביאו להצטרפות ארצות הברית למדינות ההסכמה במלחמת העולם הראשונה. לאחר חשיפת המברק האמין הציבור האמריקאי שהמברק הוא זיוף שנועד לגרור את ארצות הברית למלחמה. במהלך מפתיע ביותר אישר צימרמן את אותנטיות המברק, יומיים לאחר שפורסם.
צימרמן היה מעורב גם בתוכניות לתמוך במרד האירי ולעזור לקומוניסטים לחתור תחת משטר הצאר ברוסיה.
ב-6 באוגוסט 1917, התפטר צימרמן מתפקיד שר החוץ והחליפו את מקומו של ריכרד פון-קוהלמן. אחד הגורמים להתפטרותו היה מברק צימרמן המפורסם ששלח ב-16 בינואר 1917. הוא מת בברלין ב-6 ביוני 1940 מדלקת ריאות.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פוליטיקאים גרמנים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:שרי החוץ של האימפריה הגרמנית
קטגוריה:דיפלומטים גרמנים
קטגוריה:מסדר כוכב רומניה
קטגוריה:מעוטרי צלב הברזל
קטגוריה:מעוטרי אות מסדר העיט האדום
קטגוריה:מעוטרי מסדר אוסמניה
קטגוריה:משפטנים גרמנים
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1864
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1940 | 2024-08-01T18:21:33 |
האגודה הלינאית של לונדון | האגודה הלינאית של לונדון (באנגלית: The Linnean Society of London) היא האגודה הבולטת בעולם לחקר מיון עולם הטבע. האגודה מוציאה לאור כתב עת זואולוגי וכמו כן גם כתב עת ביולוגי ובוטני. האגודה מפרסמת גם את "הלינאי" - The Linnean, סקירה היסטורית של האגודה הלינאית ושל טקסונומיה בכלל.
האגודה הלינאית נוסדה בשנת 1788, ונקראה על שמו של חוקר הטבע השוודי קארולוס ליניאוס (Carolus Linnaeus). האוסף הבוטני כמו גם הזואולוגי של לינאוס נרכשו בשנת 1783 על ידי סר ג'יימס אדוארד סמית', הנשיא הראשון של האגודה, ונמצאים כעת ברשות האגודה בלונדון, ביחד עם אוסף הצמחים הפרטי של סמית'.
במושב של האגודה שהתכנס במיוחד ב-1 ביולי 1858 הוצגו במשותף מאמריהם של אלפרד ראסל וולאס ושל צ'ארלס דרווין על תיאורית האבולוציה על ידי ברירה טבעית. המושב נחשב למאורע שבו נוסדה תורת האבולוציה. החדר שבו נקראו המאמרים בפומבי, חדר ריינולדס, שוכן בבית החברה המלכותית הבריטית. בשנת 2001 הוצב בו לוח זיכרון המציין את האירוע.
מדליות ופרסים
האגודה הלינאית של לונדון שואפת לקדם את לימוד כל ההיבטים של מדעי הביולוגיה, תוך דגש מיוחד על אבולוציה, טקסונומיה, מגוון ביולוגי וקיימות. באמצעות הענקת מדליות, פרסים ומענקים, האגודה מכירה ומעודדת מצוינות בכל התחומים הללו. המדליות והפרסים הבאים מוענקים על ידי האגודה הלינאית:
מדליית ליניאן - הוקמה בשנת 1888, המוענקת מדי שנה לסירוגין לבוטנאי או זואולוג או (כפי שהיה מקובל מאז 1958) לאחד מכל אחת באותה שנה.
מדליית דרווין - וואלאס - הוענק לראשונה בשנת 1908, על התקדמות גדולה בביולוגיה האבולוציונית.
פרס בלומר - הוקמה בשנת 1963 ממורשת של חוקר הטבע החובב הארי הווארד בלומר, שהוענק עבור "חוקר טבע חובב שתרם תרומה חשובה לידע הביולוגי".
פרס טרייל קרספ - הוקמה בשנת 1966 מאיחוד שני פרסים קודמים - שניהם משנת 1910 - שהוענקו "כהוקרה על תרומה יוצאת מן הכלל למיקרוסקופיה ביולוגית שפורסמה בבריטניה".
מדליית יובל המאתיים - הוקמה בשנת 1978, במלאת 200 שנה למות קארולוס ליניאוס, מוענקת עבור "כהכרה בעבודה שביצע אדם מתחת לגיל 40 שנה".
פרס ג'יל סמייטיס - הוקמה בשנת 1986, הוענקה על איורים בוטניים.
מדליית הזהב הליניאנית - עבור שירותים לאגודה - הוענקו בנסיבות יוצאות דופן, החל משנת 1988.
פרס אירן מנטון - הוקמה בשנת 1990, לצורך עבודת הדוקטורט הטובה ביותר בבוטניקה במהלך שנת לימודים.
מדליית שלוש מאות שנה - הוענק משנת 2007 לחגיגת שלוש מאות שנה להולדת קארולוס ליניאוס.
מדליית ג'ון סי מרסדן - הוקמה בשנת 2012, לעבודת הדוקטורט הטובה ביותר בביולוגיה שנבדקה במהלך שנת לימודים אחת.
מדליית ג'ון ספדן לואיס - מוענק ל"אדם התורם תרומה משמעותית וחדשנית לשימור".
פרס סר דייוויד אטנבורו - לעבודת שטח, הוקם בשנת 2015 לכבוד דייוויד אטנבורו.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מיון עולם הטבע | 2023-04-23T21:09:03 |
פנדורה | ממוזער|פנדורה, ציור מעשה ידי ויליאם אדולף בוגרו.
פנדורה (ביוונית: Πανδώρα; הלחם של המילים πᾶν, פאן – "כּל" ו-δῶρον, דורון – "מתנה") היא דמות במיתולוגיה היוונית, האישה הראשונה שעוצבה על ידי זאוס כחלק מהעונש שלו למין האנושי על כך שגנבו ממנו את סוד האש.
המיתוס
על פי הסיודוס, הטיטאן אפימתאוס היה אחראי על מתן תכונה חיובית לכל חיה. אך כאשר הגיע הזמן לתת לאדם תכונה חיובית - לא נשאר דבר. פרומתאוס, אחיו, הרגיש שכיוון שהאדם עליון לכל החיות האחרות, עליו לקבל מתנה ייחודית. לכן, גנב פרומתאוס את האש מזאוס ומסר אותה לאדם.
זאוס התרגז ויצר את האישה כעונש לאדם. האלים קראו לה פנדורה (פאן-דורה), שפירושו מתנת כל האלים. היא קיבלה מהם את מתנותיהם: הפיסטוס עיצב אותה מחימר ונתן לה צורה, אפרודיטה נתנה לה יופי, ואפולו נתן לה כישרון מוזיקלי ואת היכולת לרפא. אחריהם נתן לה זאוס תיבה, אמר לה לא לפתוח אותה לעולם, ונתן לה את הסקרנות.
פרומתאוס הזהיר את אחיו אפימתאוס לא לקבל מתנות מהאלים, אך האחרון לא הקשיב לאחיו, וכשפנדורה הגיעה אליו, הוא התאהב בה והתחתן איתה.
עד אז, המין האנושי חי בעולם מושלם ללא דאגות. אפימתאוס אמר לפנדורה לא לפתוח את התיבה לעולם. אולם, יום אחד, סקרנותה של פנדורה גברה עליה, והיא פתחה את התיבה. במעשה זה שחררה פנדורה את כל האסונות (כדוגמת הדבר, העצב, העוני והפשע) לעולם. פנדורה מיהרה לסגור את התיבה, אך לא רק שלא הועילה כלל בסגירת התיבה, מכיוון שכל האסונות כבר השתחררו ממנה, הסגירה אף הזיקה, מכיוון שכלאה בתוך התיבה את התקווה שהייתה בה. העולם נשאר עגום וקר לתקופה ארוכה, עד שפרומתאוס חזר ופתח את התיבה שנית ושחררה את התקווה (אלפיס , ἐλπίς) לעולם. סיפור זה אמור להסביר את המקור לאסונות בעולם ואת המקור לתקווה שבאה חרף האסונות.
בתם של אפימתאוס ופנדורה היא פירה, שהתחתנה עם דאוקליון. שניהם היו היחידים ששרדו את המבול. הם יצרו מחדש את בני האדם מאבנים שזרקו מאחורי גבם.
חווה ועץ הדעת
סיפורה של פנדורה מזכיר את סיפור גן עדן שנזכר בתורה: אלוהים ברא את חווה והביא אותה אל האדם. האישה התפתתה לאכול מהעץ היחיד שנאסר עליה - עץ הדעת טוב ורע. כתוצאה מכך באו על המין האנושי צרות רבות.
המדרש רבה (י"ט י') ממשיל את סיפור עץ הדעת לאישה שבעלה אוסר עליה לגעת בחבית המלאה נחשים ועקרבים, וחברתה שמגיעה לביתה לשאול ממנה חומץ משכנעת אותה להכניס את ידה פנימה.
אומנם בשונה מסיפורה של פנדורה, חווה נבראה כדי להיות בת זוגו של האדם ולא נבראה מראש כעונש. אלמנטים נוספים של דמיון ושוני קשורים לתוכן של תיבת פנדורה: במיתוס הוטמנו בתיבה צורה, יופי, כישרון מוזיקלי ויכולת לרפא, ואילו במעשה בראשית הכישרון המוזיקלי מקורו באדם עצמו ("ושם אחיו יובל הוא היה אבי כל תפש כנור ועוגב"), וכוחות היצירה אינם נובעים מהחטא אלא מהתפתחות המין האנושי ("וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל").
תיבת פנדורה
ממוזער|250px|תיבה - πυξίς
ממוזער|250px|כד - πίθος
כאשר ארסמוס מרוטרדם תרגם את הסיפור של הסיודוס על פנדורה ללטינית, הוא החליף בין πίθος (פיתוס , כד) ל-πυξίς (פיקסיס , תיבה).
המושג "תיבת פנדורה" הוא מטבע לשון או ניב. פתיחתה של "תיבת פנדורה" פירושה חשיפתה או מימושה של שרשרת דברים לא נעימים, של צרות, או של בעיות מורכבות, שהיה עדיף להתעלם ממנה, שלא לחשוף אותה ושלא לדבר עליה.
כיום נעשה שימוש במטבע לשון זו אך ורק כביטוי בעל משמעות שלילית והרת אסון, תוך התעלמות מחלקו השני של הסיפור המיתולוגי, הימצאותה של "התקווה" בתחתית התיבה.
על שמה
האסטרואיד 55 Pandora שהתגלה בשנת 1858, והירח פנדורה של שבתאי נקראים על שמה.
בשנת 2021 התרחשה ההדלפה של מסמכי פנדורה: במסגרת סדרת תחקירים עיתונאיים בין-לאומיים, פורסמו 11.9 מיליון מסמכים שחשפו שערוריות פיננסיות רבות ברחבי העולם.
ראו גם
מיתולוגיה יוונית
תקווה
חוה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה היוונית
קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה שעל שמן כוכב לכת מינורי | 2024-06-24T11:16:32 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.