title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
המהפכה המהוללת | טקסט=כמתואר באיור של יאן הוינק ואן פפנדרכט|ממוזער|341x341 פיקסלים|הנסיך מאוראנז' נוחת בטורביי
במהפכה המהוללת (באנגלית: Glorious Revolution; 1688–1689) הודח המלך האנגלי הקתולי ג'יימס השני, והומלכו בתו מרי השנייה ובעלה ויליאם השלישי (לבית אוראנז'), הפרוטסטנטים. לאירוע זה מתייחסים לעיתים כ"מהפכה ללא שפיכות דמים", אף שהשתוללו בסקוטלנד ובאירלנד קרבות קשים לאחר שג'יימס השני עזב את אנגליה. במובן הצר מדובר בהפיכה ולא במהפכה, אף כי השלכותיה המדיניות מרחיקות מעבר לחילופי הריבונים בזמן ההוא.
רקע היסטורי
לאחר שובו של בית סטיוארט לכס המלכות באנגליה, שנלקח מצ'ארלס הראשון על ידי אוליבר קרומוול, שלט באנגליה המלך צ'ארלס השני לבית סטיוארט, קל הדעת וההולל. למלך לא היו ילדים חוקיים שיכולים היו להמשיך את שושלת המלוכה הפרוטסטנטית, ועל פי חוקי אנגליה היה היורש אחיו, ג'יימס, דוכס יורק, אשר היה קתולי. ג'יימס היה איש עקרונות אמיץ ותקיף, שעוד בשנת 1673 ויתר על כהונתו כמפקד הצי האנגלי, וזאת בשל חוק שהצהיר כי אין אדם יכול לשאת בתפקיד כלשהו אלא אם כן יצהיר שאינו מאמין כי במהלך אכילת לחם הקודש (בזמן טקס המיסה) משתנים (טרנסובסטנציאציה) הלחם והיין לבשרו ודמו של ישו (אמונה בסיסית בדת הקתולית). ג'יימס העדיף לוותר על משרתו, ולא להתכחש לאמונתו.
בה בעת הגיע בצרפת לואי ה־14 לשיא עוצמתו. מלחמה התחוללה ביבשת בין צרפת להולנד, ובהולנד עלה מנהיג חדש, ויליאם מאוראנז', והוא הושיע את הולנד מכיבוש צרפתי כאשר פתח את הסכרים ומנע את התקדמות הפולשים אל תוך ארצו. ויליאם מאוראנז', הנשוי לבתו של ג'יימס, מרי, נעשה עתה האיש שכל פרוטסטנטי ברחבי היבשת נשא אליו את עיניו.
ב־1685 שכב המלך צ'ארלס על ערש דווי. לפני העם האנגלי עמדו שתי אפשרויות: להכתיר עליהם מלך קתולי (בניגוד לאמונה הבסיסית של רוב העם, ובניגוד לנטייה ההיסטורית באנגליה ולבריתותיה של אנגליה ברחבי אירופה), או להידרדר למלחמת אזרחים, וזאת דור אחד לאחר מלחמת אזרחים עקובה מדם. היה ידוע כי עם מותו של ג'יימס תירשנה אותו בנותיו, מרי (הנשואה לוויליאם מאוראנז') ואן, בעלות הנטייה הפרוטסטנטית. נראה כי אם יעלה ג'יימס לכס המלוכה, כי אז תהיה זו אך תקופה קצרה של שלטון מלך קתולי, ועם מותו ישוב לכס מלך (או מלכה) פרוטסטנטים. צ'ארלס עשה ככל יכולתו בימיו האחרונים כדי להרגיע את הרוחות, והטיל את מלוא כובד משקלו על מנת שאחיו יירש אותו. כאשר מת צ'ארלס משבץ פתאומי בפברואר 1685 לא היה כל ספק כי יורשו הטבעי הוא ג'יימס.
שלטונו של ג'יימס
שמאל|ממוזער|230px|ג'יימס השני, מלך אנגליה
ג'יימס עלה לכס המלכות כשברקע הדברים מאבק בין הקתולים והפרוטסטנטים, ובין הזכות האלוהית של המלכים לשלוט (בנוסח דודנו לואי ה־14) ובין הזכויות הפוליטיות של הפרלמנט שהוקנו לעם בימי קרומוול. כאשר עלה לשלטון הצהיר הצהרות מתונות שהפיגו את החששות. הוא הצהיר כי ברצונו לשלוט על פי הדין והמנהגים, לכבד את החירויות ואת החוק, ובאשר לדעותיו הפרטיות בנושאי אמונה "איש לא יבחין כי הוא מחזיק בהן".
עד מהרה החל הפולחן הקתולי הגלוי שבו עסק להשפיע על הארץ כולה. ג'יימס החל במסע של שוויון זכויות לקתולים (אשר הופלו בחוק, ונאסר עליהם לשאת במשרות אם לא יתכחשו לאמונתם), קידם אצילים קתולים למשרות בכירות, וניצל את תפקידו כראש הכנסייה האנגליקנית כדי למנוע ממטיפים להטיף כנגד הקתוליות. היה כאן ניצול לרעה של סמכויותיו כמלך (אשר עורר חשש מפני הבאות), ופגיעה בציפור נפשו של העם האנגלי. המלך השקיע עתה את כל מאמציו בניסיון ליצור פרלמנט שיהיה כפוף למרותו, ויבטל כליל את החקיקה כנגד הקתולים.
לכאורה, במקרה של מלחמת אזרחים, צפוי לעמוד לטובת המלך צבא, מן החזקים באירופה, הצי המובחר בעולם, ועזרה העומדת לרשותו מאירלנד ומצרפת, והאצולה אשר לחמה בימי קרומוול ולאחריו בעד השבת המלוכה. ממול עמדה רק התנגדותם של יחידים, גם אם רמי מעלה. היה ברור כי אם תפרוץ מלחמה, והעם לא יתאחד כנגד מלכו, יישפך דם רב.
המהפכה המהוללת
ב־10 ביוני 1688 ילדה אשתו של ג'יימס השני בן, ג'יימס פרנסיס אדוארד סטיוארט. לידתו של בן זה, אשר נועדו לו חיי מאבק וגלות (ויהיה ידוע בשם "הטוען לכתר הזקן") הגדישה את הסאה. מי שסבר שהמלוכה הקתולית ימיה כימי חייו הטבעיים של ג'יימס, ראה עתה למול עיניו שושלת קתולית שולטת בממלכת אנגליה לנצח. רבים הם שהטילו ספק אם הבן הוא בנו של ג'יימס, או אף בנה של המלכה, והפרוטסטנטים הנאמנים עדיין לעקרון הירושה החוקית הפיצו את האגדה כאילו הוברח התינוק לארמון בתוך סיר גדול.
מעבר לים השקיף על התפתחויות אלו ויליאם מאוראנז'. זה שנים היה הוא תקוות הפרוטסטנטים באנגליה, ואלה הזמינו אותו פעמים רבות לבוא ולהדיח את המלך הקתולי השנוא. עתה הגיעה שעתו. ב־5 בנובמבר 1688 נחת על חופה של אנגליה ועמו כארבעה עשר אלף איש, פרוטסטנטים מכל רחבי היבשת.
מלכותו של ג'יימס התמוטטה כבניין קלפים. סדרה של מרידות בצבא ובצי הראתה לג'יימס כי אין לו כל סיכוי להחזיק בכס המלוכה. כאשר התברר כי הדוכס ממרלבורו, מפקד הצבא, עמד בסוד הקשר שהביא את ויליאם לארץ, נפלה רוחו של ג'יימס והוא נמלט לצרפת. הפרלמנט התכנס והכריז כי עזיבתו של ג'יימס שקולה לוויתור על הכס, והזמין את בתו מרי ואת בעלה ויליאם לשלוט באנגליה. ב־5 באפריל 1689 הומלכו ויליאם מאוראנז' ואשתו מרי – ויליאם השלישי ומרי השנייה – למלכי אנגליה, לאחר מכן הם אישרו את חוק הזכויות, המצמצם את סמכויותיו של הכתר, בין השאר בהגבלה על הטלת מיסים ללא אישור הפרלמנט. האצולה ויתר האליטות קידמו את השליטים החדשים בברכה; אוניברסיטאות אוקספורד וקיימברידג' אף הוציאו כרכי שירה מיוחדים לכבוד ויליאם ומרי.
קרבות נוספים נמשכו באירלנד ובסקוטלנד בין נאמני ג'יימס ובין צבאותיו של ויליאם. בקרב ליד הנהר בוין באירלנד, ביולי 1690, עמד המלך ג'יימס בראשם של אלפי אירים קתולים נאמנים למלוכה, אך הובס ושב ונמלט לצרפת. כך לבסוף נכונה המלוכה בידי ויליאם ומרי, אשר שלטו יחדיו.
הבטים כלכליים
הנרטיב המקובל מתאר את המהפיכה המהוללת כמהפיכה חסרת שפיכות דמים ומבטאת את עלייתה של התפיסה הדמוקרטית. כך, למשל, אדמונד ברק הבריטי השמרן ביקר את המהפכה הצרפתית רווית שפיכות הדמים והשווה אותה למהפכה המהוללת הבריטית שלא הייתה אלימה כזו הצרפתית. אולם במקביל לסיפור הדמוקרטי והדתי קיימים גם מרכיבים כלכליים, שהביאו סבל לא יתואר לאוכלוסייה. הניצחון של הפרלמנט הביא להעמקת חוקי הגידור (שהפרלמנט היה בעדן ואילו המלך התנגד מחשש שהדבר יצור משבר חברתי). לאחר שהבורגנות השתלטה על הפרלמנט היא הובילה לסדרת חוקי גידור שהובילו להפקעה מהירה של קרקעות. הדבר הוביל לעוני, רעב וירידה חדה בתוחלת החיים.
גורם משמעותי בהזמנת ויליאם מאוראנז' הייתה קבוצה של סוחרים משפיעים מלונדון, שנודעה בשם "שבעת בני האלמוות" (immortal seven). הללו התקנאו בהשגים הכלכליים של הולנד. אכן, לאחר ההפיכה התקבלו באנגליה שינויים פיננסיים ברוח הגישה ההולנדית. אלו נקראו המהפכה הפיננסית. היא שמה דגש רב יותר על מדיניות כלכלית מונעת שוק, שבה תהליך הגידור היה חלק ממגמה רחבה יותר של מודרניזציה חקלאית והגדלת הפריון ששרתה את האינטרסים של מעמד בעלי הקרקעות שהיו מעוניינים על-כן בגידור. גישה זו עמדה בהתאמה לפילוסופיות הכלכליות שזכו להכרה באותה תקופה.
הגידור שינה את פני החברה האנגלית - הוא הוביל לעקירת חקלאים קטנים והגברת ההגירה מהכפר לערים לצורך עבודה. התהליך סיפק כח עבודה זול ובמקביל הגדיל את ההון של בעלי הקרקעות מה שאפשר להם להשקיע ולהניע את הקפיטליזם.
מורשת המהפכה
המהפכה המהוללת הייתה אחד המאורעות החשובים בהיסטוריה של אנגליה. היא סימנה כי מלך לא ימשול ללא רצון העם, וכי כל ניסיון לכפות על אנגליה מונרכיה אבסולוטית בסגנונו של לואי ה־14 נדון לכישלון.
חוק הזכויות נחשב לציון דרך בחיזוק כוחו של הפרלמנט והקביעה החד־משמעית כי אנגליה היא מדינה פרוטסטנטית, והמסמך משמש עד היום אבן יסוד בחוק הבריטי.
העובדה שהישגיה של המהפכה עברו ללא שפיכות דמים העניקה לה את כינויה – "המהוללת".
ראו גם
יעקוביטים
מגנה כרטה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אנגליה: היסטוריה
קטגוריה:הפיכות ומהפכות שלטוניות
קטגוריה:ליברליזם
קטגוריה:שנות ה-1680 | 2024-08-25T17:15:14 |
פאצ'אקוטי | פַּאצַ'אקוּטִי (Pachacuti, רעידת אדמה בקצ'ואה) הוא כינויו של הסאפה אינקה (תוארו של קיסר האינקה) התשיעי בשושלת האינקה, אינקה יופאנקוי (Inca Yupanqui, 1471–1438).
פאצ'אקוטי עלה לשלטון ב-1438. במהלך 55 השנים הבאות כבשו פאצ'אקוטי (1438–1471) ובנו טוֹפָּה אִינְקָה (1471–1493) את כל השטח שכיום מהווה את פרו וכן שטחים נרחבים באקוודור, בבוליביה ובצ'ילה.
תחילה הובסו הממלכות השכנות שבהן ישבו עמים דוברי שפת האיימרה מאזור אגם טיטיקקה, ממלכת קויה וממלכת לופאקה. אחריהן הובס עם הצ'אנקה שממערב, שהיה היריב הגדול ביותר לאינקה, ושכמעט הצליח לכבוש את קוסקו.
הדרך שבה הצליח פאצ'אקוטי לנצח את העמים האחרים הייתה שילוב בין עורמה דיפלומטית לכישרון צבאי. צבא האינקה היה מאורגן היטב בהשוואה ליריביו וגדל עם הרחבת האימפריה על ידי צירוף התושבים הנכבשים לצבא. לפני כל מסע כיבוש, נעשה ניסיון לשכנע את שליטי היריב להיכנע ללא קרב, ובתמורה יושארו לשלוט על שטחיהם במסגרת אימפריית האינקה (הגם שיועץ מטעם האינקה יופקד על "המדיניות הגבוהה"), ילדיהם יקבלו חינוך מלא, והיחס אליהם יהיה כאל אצילים בהיררכיה של האינקה. לעומת זאת אם יתנגדו, יוענשו ללא רחם. אם לא הספיקו תנאים אלה ומראה הצבא בן 200,000 הלוחמים לשכנע את היריב, ניתן האות להסתערות שבה בדרך כלל הובס היריב, וחיל מצב מבני האינקה הוצב בשטח הכבוש. בעקבות החיילים באו פקידי ממשל ומהנדסים ולשון האינקה, הקצ'ואה, הוכרזה כשפה הרשמית. אם נעשו ניסיונות של מרד הייתה האוכלוסייה כולה צפויה להגליה.
גדולתו של פאצ'אקוטי הייתה לא רק בשדה הקרב. הוא כונן אימפריה אדירה על פי עקרונות מוגדרים היטב ובאופן שיטתי להפליא. המבנה הארגוני ההיררכי, איפשר לעם קטן יחסית לייצר ממאות שבטים שונים, יושבי אזורים גאוגרפיים שונים בתכלית ונבדלים במנהגיהם, לשונותיהם, עיסוקיהם ואמונותיהם, אימפריה אחת בת 6 מיליון נפש.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אינקה
קטגוריה:קיסרי האינקה
קטגוריה:ילידי 1380
קטגוריה:נפטרים ב-1460 | 2024-06-20T13:37:33 |
אדינבורו | שמאל|ממוזער|250px|מפת העיר הישנה (חום כהה) והחדשה (חום בהיר וכתום)
ממוזער|250px|מבט על העיר העתיקה באדינבורו, המייל המלכותי, ה"האב" וטירת אדינבורו.
250px|שמאל|ממוזער|העיר הישנה של אדינבורו
שמאל|ממוזער|250px|טירת אדינבורו
שמאל|ממוזער|250px|גשר ג'ורג' הרביעי
אדינבורו (באנגלית: Edinburgh, ; בגאלית סקוטית: Dùn Èideann – דון אידייאן) היא עיר מרכזית והיסטורית בחוף המזרחי של סקוטלנד, על הגדה הדרומית של לשון הים של פורת'. היא הייתה בירת סקוטלנד מאז 1492, ומשנת 1999 חזרה להיות בירת האוטונומיה הסקוטית של בריטניה ומקום מושבו של הפרלמנט הסקוטי, שנוסד מחדש.
אדינבורו הייתה אחד המרכזים של "תקופת ההשכלה", או עידן הנאורות, בהנהגת אוניברסיטת אדינבורו. העיר העתיקה והעיר החדשה של אדינבורו הוכרזו כאתרי מורשת עולמית של אונסק"ו בשנת 1995. במפקד האוכלוסין של 2001 היו באדינבורו 448,624 תושבים. ב-2021 הגיע מספר התושבים ל-526,470, על-פי האתר הסטטיסטי של ממשלת סקוטלנד
אדינבורו ידועה בפסטיבלים הרבים שמתקיימים בה מדי שנה - ביניהם פסטיבל ג'אז ובלוז, פסטיבל אמנות, פסטיבל מדע, מסיבת רחוב שנערכת בערב ראש השנה הלועזי (Hogmanay), והחשוב מכולם - פסטיבל אדינבורו הבינלאומי, שהוא הפסטיבל הגדול ביותר בעולם לאמנויות הבמה, המתקיים במהלך כל חודש אוגוסט.
שם העיר
מקור השם אדינבורו
מקור השם כנראה במילה הבריטונית "דין איידן" (מבצרו של איידן) מהתקופה שבה הייתה העיר מבצר הררי, אולי מאז שהוא היה ביתו של המלך קלינוג אייתין במאה השישית, שכינויו ("אייתין") דומה לשם המקום.
לאחר שהאנגלים הברניסיים כבשו את המקום, שונה השם ל"אדין-בור", שיש הסבורים כי מקורו במילה האנגלו-סקסית ל"מבצרו של אדווין", שם שייתכן שהגיע מהמלך הנורת'מברי מהמאה השביעית, אדווין. אך מכיוון שהשם היה קיים עוד לפני אדווין, הסבר זה אינו סביר.
שמות אחרים
העיר נקראת בחיבה "אולד ריקי" (Auld Reekie, סקוטית ל"עָשֵנה ישנה").
יש שקראו לאדינבורו "אתונה של הצפון", מסיבות שונות. ההשוואה המוקדמת ביותר בין הערים הראתה עד כמה הן דומות בטופוגרפיה שלהן, כאשר העיר הישנה של אדינבורו ממלאת את תפקיד האקרופוליס באתונה. לשתיהן הייתה אז אדמה חקלאית טובה שיורדת מההר אל נמל המרוחק כמה קילומטרים. אף שסדר זה הוא רגיל באירופה הדרומית, הוא יוצא דופן באירופה הצפונית. לתנועה האינטלקטואלית של המאה ה-18, שלפעמים קוראים לה "ההשכלה הסקוטית", הייתה השפעה משמעותית על קבלת השם. מאורות כמו דייוויד יום ואדם סמית' זהרו בתקופה זו. מאחר שאדינבורו איבדה את כל ההשפעה הפוליטית שלה, היו שקיוו כי תהיה לה השפעה תרבותית על לונדון כמו שלאתונה הייתה על רומא. גורם נוסף לשם הייתה האדריכלות הנאו-קלאסית, ובמיוחד זו של ויליאם הנרי פלייפר, והמונומנט הלאומי (ראו מטה). סופר אחד כתב כי "רייקיאוויק של הדרום יהיה שם יותר מתאים!"
אדינבורו גם ידועה כדנידין (Dunedin), שם המגיע מהשם הסקוט-גאלי. העיר דנידין בניו זילנד נקראה במקור "ניו אדינבורו", ועדיין מכונה "אדינבורו של הדרום". המשורר הסקוטי רוברט פרגוסון לפעמים התייחס לעיר בשם "אדינה", ויש סקוטים המכנים אותה "אמברה".
במאה הראשונה, הרומאים הזכירו את הווטדיני כשבט בריטוני החי באזור, ובערך בשנת 600 השתמשו בגרסה הבריטונית של שם המקום בשיר "אה גודודין" (Y Gododdin), בתיאור הלוחמים הסועדים ב"ארמון הגדול של איידין".
רבעים
המרכז
המרכז ההיסטורי של אדינבורו מחולק לשניים על ידי הרצועה הרחבה של גני רחוב הנסיכים (Princes Street Gardens). לדרום שולטת על הנוף טירת אדינבורו, המצויה על גבי הר געש כבוי, והעיר הישנה שמתמשכת אחריה במורד ההר. בצפון נמצאים רחוב הנסיכים (Princes Street) והעיר החדשה (New Town). הגנים נשתלו ב-1816 על אדמת ביצה שהייתה פעם אגם (הנקרא בסקוטלנד לוך) בשם "נור".
לפני כ-70 מיליון שנה התקררו והתקשו כמה ארובות געשיות באזור, וכך יצרו פקקי בזלת קשיחים. מאוחר יותר עבר קרחון על האזור ממערב למזרח, חשף את הצוקים הסלעיים ממערב והשאיר אחריו שביל של שברי סלעים השוטף למזרח (מורנה). השביל הסלעי הזה גרם לצוק צר, הנעשה נמוך יותר במשך כקילומטר וחצי עד שהוא מגיע לגובה הקרקע בהולירוד. באותו זמן, הקרחון גם חפר את האדמה מכל צד, וכך יצר את העמק של ה"גראסמרקט" ושל "קווגייט" בדרום, ואת הבקעה הביצתית של נור לוך בצפון. תהליך זה יצר מבצר טבעי, וחפירות בארמון מצאו שם שרידים מתקופת הברונזה המאוחרת, מ-850 לפנה"ס.
העיר העתיקה
העיר העתיקה שימרה את תוכניתה עוד מימי הביניים והרבה מהמבנים מתקופת הרפורמציה. צד אחד של העיר נחתם על ידי הטירה והרחוב המרכזי (המייל המלכותי - The Royal Mile) מוביל ממנו; רחובות קטנים יותר (הנקראים "קלוזז" - closes או "ויינדס" - wynds) מתמשכים מהרחוב הראשי. רחבות גדולות מציינות את מקום השווקים, או מקיפות בנייני ציבור חשובים כמו הקתדרלה של סנט גיילס (St. Gyles Cathedral), הבנויה בסגנון גותי ובעלת צריח כתר ייחודי במגדל המצלב. התוכנית הזו, הדומה להרבה מהרבעים הישנים באירופה הצפונית, היא מיוחדת מאוד באדינבורו, שם הטירה יושבת על ההר הקטן והרחוב הראשי יורד ממנו.
העיר הישנה היא גם מקום מושבם של כמה מרבי הקומות הראשונים. במאה השמונה-עשרה גרו בעיר הישנה כ-80,000 תושבים, אך בתקופה המודרנית ירדה האוכלוסייה בחלק זה של העיר ל-4,000 בלבד. התושבים לא רצו לבנות מחוץ לחומות, ולכן ככל שהצורך במבנים גדל, הבניינים נבנו גבוה יותר ויותר. אולם רבים ממבנים אלה נהרסו בשרפה הגדולה של 1824, אז בנו אותם מחדש על היסודות הישנים. בנייה זו הביאה לשינוי בגובה הקרקע, ויצרה הרבה מעברים ומרתפים מתחת לעיר הישנה.
ב-7 בדצמבר 2002 הייתה שרפה גדולה נוספת בעיר העתיקה של אדינבורו, ששרפה חלק מקווגייט (Cowgate). היא הרסה את מועדון הקומדיה המפורסם, "ת'ה גילדד בלון" (Gilded Balloon), והרבה מהמחלקה למידע של אוניברסיטת אדינבורו, כולל את הספרייה לאינטליגנציה מלאכותית.
העיר החדשה
150px|ממוזער|אנדרטת ברנז.
העיר החדשה הייתה פתרון של המאה ה-18 לבעיית הצפיפות של העיר הישנה.
ב-1766 התקיימה תחרות לתכנן את העיר החדשה שבה זכה ג'יימס קרייג, אדריכל בן 22. התוכנית שלו הייתה בנויה מרשת מסודרת, שהתאימה לרעיונות הרציונליים של עידן הנאורות. הרחוב הראשי היה אמור להיות רחוב ג'ורג', שממשיך את הרכס הטבעי מצפון לעיר הישנה. משני צדיו היו הרחובות המרכזיים האחרים, רחוב הנסיכים (Princes street) ורחוב המלכה. רחוב הנסיכים נעשה מאז לרחוב המסחר העיקרי של אדינבורו, וכמה מבנים מהתקופה הג'ורג'יאנית עדיין קיימים שם. רחובות אנכיים מחברים בין רחובות ראשיים אלו. בקצוות המזרחיים והמערביים היו רחבת סנט אנדרוס ושרלוט. האחרון תוכנן על ידי רוברט אדם, ונחשב לאחת הרחבות הג'ורג'יאניות היפות בבריטניה. בית בוט, המעון הרשמי של השר הראשון של סקוטלנד, נמצא בצד הצפוני של הרחבה.
בבקעה שבין העיר הישנה לחדשה היה הנור לוך, ששימש גם כמקור המים של העיר וגם כמקום להזרמת הביוב. עד ל-1820 האגם נוקז. כמה מהתוכניות מראות כי תעלה הייתה מתוכננת שם, אך לבסוף הגנים הם שנוצרו שם. אדמה מיותרת מבניית המבנים נזרקה בבקעה, וכך נוצר מה שהיום הוא ה"מאונד" (mound - ערימה). באמצע המאה ה-19 הגלריה הלאומית של סקוטלנד והאקדמיה המלכותית הסקוטית נבנו על המאונד, ומנהרות לתחנת וייברלי נחפרו דרכה.
העיר החדשה הצליחה מאוד, והורחבה ביותר. תוכנית הרשת לא נשמרה, ובמקומה נוצרה תבנית מעניינת יותר.
לית'
ליית' (Leith) היא הנמל של אדינבורו. עדיין יש לה זהות שונה משל אדינבורו, והאיחוד בשנות ה-20 של המאה ה-20 היה מקור לתרעומת רבה. אפילו כיום, המושב בפרלמנט הוא של "צפון אדינבורו ולית'". עם הפיתוח של לית' זכתה אדינבורו בעסקים של כמה חברות שיט, המספקות קווי שיט לנורווגיה, לשוודיה, לדנמרק, לגרמניה ולהולנד. בלית' גם עוגנת היאכטה המלכותית בריטניה, מאחורי מרכז הקניות "אושן טרמינל" (Ocean Terminal).
מבנים חשובים ואתרים בעלי עניין
טירת אדינבורו
המייל המלכותי
ארמון הולירוד
מונומנט סקוט (אנדרטת סקוט)
אנדרטת ברנז
ה"האב" (אדינבורו) - לשעבר כנסיית טולבות'
מוזיאונים
המוזיאון הלאומי של סקוטלנד
המוזיאון המלכותי של סקוטלנד
הגלריה הלאומית של סקוטלנד
מוזיאון הילדות (אדינבורו)
מוזיאון הצילום קמרה אובסקורה
מוזיאון הקסם והמכשפות
מוזיאון חוויית הוויסקי
כנסיות
הכנסייה הידועה ביותר בעיר היא כנסיית סנט גילס שבעבר הייתה קתדרלה, אך כיום היא כנסייה רגילה. היא בנויה בסגנון גותי ובעלת צריח כתר על מגדל המצלב.
קתדרלת סנט מרי האפיסקופלית (אדינבורו)
, בנויה בסגנון התחייה הגותית, ולה מגדל עם צריח מחודד בגובה ושני צריחים בחזית המערבית.
באדינבורו קיימת גם קתדרלה קתולית בשם סנט מרי.
במייל המלכותי, ממש לפני טירת אדינבורו, נמצא מבנה נאו-גותי שנקרא "The Hub" שהיה בעברו כנסייה בשם Tolbooth Kirk וכיום משמש כמרכז אמנות ואולם מופעים. המבנה מפורסם בצריח המחודד שלו, שבנוי בסגנון נאו-גותי ומתנשא לגובה של .
תצפיות
הטופוגרפיה המגוונת של העיר כוללת מספר פסגות המאפשרות צפייה על אדינבורו.
מדרום מזרח למרכז אדינבורו ניצבת הגבעה "ארת'ור'ס סיט" (Arthur's Seat "מושבו של ארתור"), הצופה על הולירוד האוס (Palace of Holyrood House) ועל העיר הישנה שלצידו. הגבעה היא הר געש כבוי, ועל מורדותיו בנויה העיר. הנקודות הגבוהות בהר הגעש הן מחדרים פלוטוניים דוגמת הסיל הנחשף בצוקי סולסברי והפקק הגעשי הקרוי "צוק הטירה" עליו בנויה טירת אדינבורו. ארת'ור'ס סיט הוא היום חלק מהולירוד פארק, במקור בבעלות המלך וחלק מאדמותיו של הארמון של הולירוד האוס. קיים בו הריכוז הגבוה ביותר בבריטניה של אתרים בעלי עניין גאולוגי, והוא מספק לאנשי אדינבורו נופים מרשימים ומקום להירגע בו לאחר יום עבודה בעיר.
לצפון מזרח, צופה על העיר החדשה, ניצבת גבעת קלטון (Calton Hill). עליה יש כמה מבנים ומונומנטים: שני מצפי כוכבים, נלסונס מוניומנט (Nelson's Monument), התיכון המלכותי הישן, והמונומנט הלאומי הלא גמור, שתוכנן בצורתו של הפרתנון ומכונה "הבושה של אדינבורו".
ספורט
שמאל|ממוזער|200px|פסל של שרלוק הולמס במרכז אדינבורו
לאדינבורו יש שתי קבוצות כדורגל מקצועיות; היברניאן והארטס. משחקים בינלאומיים ברוגבי וכן משחקי פוטבול מתקיימים באצטדיון מאריפילד. אדינבורו אירחה את משחקי חבר העמים הבריטי ב-1970 וב-1986.
ערים תאומות
ממוזער|250px|האקדמיה המלכותית הסקוטית וברקע ה"האב".
כלכלה
כלכלתה של אדינבורו מיוסדת בעיקר על מגזר השירותים; חשובים במיוחד הם בנקאות ותיירות. ה"בנק אוף סקוטלנד" נוסד ב-1695, בחוק של הפרלמנט הסקוטי, והוא עכשיו חלק מקבוצת HBOS, שיושבת באדינבורו. הבנק המלכותי של סקוטלנד נוסד ב-1747 על פי צ'רטר מלכותי, והוא כיום הבנק החמישי בגודלו בעולם. ב-2005 עבר הבנק לבניינים חדשים בגוגרברן (Gogarburn).
העיר החדשה תמיד הייתה הבית של חברות רבות, אך הצרכים המודרניים גרמו לרבים מהן לעבור. ממערב למרכז העיר ממוקם אזור הסחר "אקסצ'יינג'", שתוכנן על ידי טרי פרל, שם יושבות מספר חברות חשובות. אדינבורו פארק הוא פארק עסקי, המעסיק כ-20,000 איש, והוא נמצא ממערב לעיר, על יד נמל התעופה אדינבורו.
ראו גם
הגלריה הלאומית לאמנות מודרנית (אדינבורו)
הרכבת הקלה של אדינבורו
קישורים חיצוניים
אזורים באדינבורו, באתר edinburghguide
הערות שוליים
*
קטגוריה:סקוטלנד: אתרי מורשת עולמית
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: ערי בירה
קטגוריה:סקוטלנד: ערים | 2024-06-18T18:04:45 |
אפימתאוס | אֶפּימֵתֶאוּס (יוונית: Ἐπιμηθεύς) הוא אחד מהטיטאנים במיתולוגיה היוונית. לפי אגדות המיתולוגיה אפימתאוס היה בנם של יאפטוס וקלימנה ואחיהם של פרומתאוס ואטלס. משמעות שמו ביוונית היא "המבין לאחר מעשה״.
דמותו
אפימתאוס היה האחראי על מתן תכונה חיובית לכל חיה, אך כאשר הגיע הזמן לתת לאדם תכונה חיובית - לא נשאר בידו דבר. אחיו פרומתאוס גנב את האש מזאוס ומסר אותה לאדם. כעונש, יצר זאוס את פנדורה לאפימתאוס, בידיעה שהוא יתאהב בה למרות אזהרותיו של אחיו החכם פרומתאוס, שאמר לו לעולם לא לקבל מתנה מהאלים האולימפיים (משמעות שמו של פרומתאוס היא "החושב מראש").
פנדורה קיבלה קופסה מהרמס והונחתה לעולם לא לפתוח אותה. אולם הרמס נתן לה גם סקרנות, והיא פתחה אותה למרות ההנחיה ובכך שחררה את כל האסונות של האדם. היא סגרה את הקופסה בזמן, כך שנשאר רק דבר אחד בקופסה - תקווה. מאוחר יותר היא שחררה גם אותה, כך שלמין האנושי תמיד יש תקווה בזמני רוע, אך יש לתקווה עוד הרבה להשלים.
בתם של אפימתאוס ופנדורה היא פירה, שנישאה לדיאוקליון. שניהם היו היחידים ששרדו את המבול.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טיטאנים | 2023-04-16T13:34:15 |
פעולה אונרית | REDIRECT פעולה אונארית | 2011-08-29T17:55:14 |
גרגורי זינובייב | REDIRECT גריגורי זינובייב | 2015-09-26T11:08:52 |
אטלס (מיתולוגיה) | ממוזער|176x176 פיקסלים|פסל אטלס, ניו יורק
אַטְלָס (ביוונית: Άτλας) הוא טיטאן במיתולוגיה היוונית, בנם של יאפטוס ואסיה. נלחם לצד קרונוס במלחמה נגד האלים היווניים. מוכר בעיקר בשל העונש שהוטל עליו לאחר שהטיטאנים הפסידו במלחמתם: עליו לשאת לנצח את כיפת השמיים על שכמו. הודות לעונש זה מהווה אטלס מוטיב המסמל סבל מתמשך הדורש סיבולת ונשיאה בנטל כבד. מסיבה זו מתואר אטלס ביצירות אומנות רבות כאדם הכורע תחת נטל נשיאת כדור גדול על שכמו. על-פי אפלטון, אטלס מונה כשליט אטלנטיס שהוא אי אגדי הנמצא באוקיינוס הנושא את שמו של אטלס: האוקיינוס האטלנטי.
משפחה
אטלס הוא בן הטיטאנים יאפטוס ואסיה, ואחיהם של פרומתאוס, אפימתאוס ומנויטיוס. הוא אחיינו של מלך הטיטאנים קרונוס ובן דודו של מלך האלים זאוס. יחסית לבן לדור הצעיר של משפחת הטיטאנים, הוא קיבל תהילה גדולה מאוד בין בני משפחתו, יותר חשובה אף משל אביו.
המלחמה נגד האלים
דודו של אטלס, קרונוס, נישל את אביו אורנוס ממקומו כשליט היקום לאחר שזה כלא את אחיו המפלצתיים (הקיקלופים ובעלי מאה ידיים), אך הם נשארו בכלא בכל זאת. קרונוס נמרד על ידי ילדיו, שבראשם זאוס. במלחמה לא היה יכול קרונוס לבחור לעצמו סגן מחמשת אחיו האחרים כי הבכור, אוקיינוס, היה נייטרלי במלחמה וארבעת האחרים ניהלו את המערכות השונות במלחמה בארבע הרוחות. לכן בחר קרונוס את אטלס שאמנם היה אמור להיות חייל רגיל במלחמה כמו טיטאנים אחרים בני דורו, אולם היה החייל המתקדם שבהם. במלחמה, זאוס שחרר את דודיו המפלצות ובעזרתם הביס את קרונוס, אטלס והטיטאנים.
עונשו וגורלו
בשל מלחמתו לצד הטיטאנים נגד אלי האולימפוס, העניש אותו זאוס בנשיאת הנטל של כיפת השמים על כתפיו: "ללכת לצוק גבוה שבמזרח ולשאת על כתפיו את השמיים". בהמשך אטלס נהפך לאבן על ידי פרסאוס בעזרת הראש של מדוזה, במקום שבו עומדים כיום הרי האטלס.
אטלס והרקולס
כחלק מ-12 המטלות שהוטלו על הגיבור הרקולס היה עליו לגנוב תפוחי זהב המקנים חיי אלמוות, מגנה של הרה. הרקולס, שלא רצה להתעמת עם הספרידות (בנותיו של אטלס, נימפות ששמרו על המטע של הרה) שידל את אטלס להשיג עבורו את התפוחים הזהובים. כדי לאפשר לו לצאת לעזרתו, הבטיח הרקולס לשאת את השמיים במקומו של אטלס, עד שישוב. כשחזר אטלס עם התפוחים, הוא נמלך בדעתו והחליט שלא לקחת את השמים בחזרה מהרקולס. הרקולס עשה עצמו כאילו הוא מסכים להמשיך ולשאת את כיפת השמיים במקום אטלס אך ביקש שאטלס יחליפו לרגע, בזמן שהוא מסדר את הגלימה שלו כריפוד לכתפיים. אטלס הסכים והרקולס עזב עם התפוחים.
אטלס בתרבות
בספר השלישי בסדרת הספרים פרסי ג'קסון והאולימפיים, פרסי ג'קסון וקללת הטיטאן, אטלס הוא האנטגוניסט הראשי. קרונוס שחרר אותו מהחזקת השמיים בתנאי שיעזור לו. כתחליף השתמש קרונוס באלה ארטמיס ובאנבת', חברתו של פרסי. בספר נלחמים פרסי וחבריו באטלס ובסוף אטלס חוזר להחזיק את השמיים.
עש אטקוס אטלס הוא בין הפרפרים הגדולים בעולם נקרא על שמו.
על שם אטלס המיתולוגי, הנושא על כתפיו את כיפת השמיים, נקראת החוליה העליונה בעמוד השדרה, זו הנושאת את הגולגולת, בשם אטלס.
על שמו גם נקראת הזבלית הגדולה חיפושית אטלס Chalcosoma atlas.
לקריאה נוספת
אהרן שבתאי, המיתולוגיה היוונית – מיתוסים. תל אביב, ספרי תל אביב, 2000.
קישורים חיצוניים
* "Atlas" in Theoi Greek Mythology.
קטגוריה:טיטאנים | 2024-07-22T18:48:16 |
אורי אילן | אורי אילן (י"ד באדר א' תרצ"ה, 17 בפברואר 1935 – י"ט בטבת תשט"ו, 13 בינואר 1955) היה לוחם צה"ל שנפל בשבי הסורי במבצע צרצר והתאבד בשבי הסורי. בפתק שהותיר בנעליו והתגלה בבדיקת גופתו, הוא כתב , כדי שלא להסגיר סוד צבאי. הרמטכ"ל משה דיין ציטט מהפתק את שתי המילים הראשונות "לא בגדתי", שהפכו לסמל של הקרבה אישית למען ביטחון המדינה.
תולדות חייו
שמאל|ממוזער|250px|אורי אילן כנער בשלג בגן שמואל, 1950
250px|ממוזער|שמאל|14 בינואר 1955, הוריו של אורי אילן ניצבים ליד קברו הטרי בעוד הרב הצבאי הראשי, שלמה גורן, מצדיע
250px|ממוזער|שמאל|קבר אורי אילן בגן שמואל
ממוזער|250px|שמאל|השביל בעקבות אורי אילן
אורי אילן נולד בקיבוץ גן שמואל לשלמה אילן ולפייגה אילנית, בתו של הרב שרגא פייבל הינדס ונכדתו של הרב שמעון שקופ, ולימים חברת הכנסת הראשונה מטעם סיעת מפ"ם.
נפילתו בשבי והתאבדותו
ביולי 1953 התגייס אילן לחטיבת גולני ושירת בסיירת גולני. ב-8 בדצמבר 1954 נשלח לפעולה (מבצע "צרצר") של החזרת מתקן ציתות לקו טלפון בשטח סוריה, סמוך לתל פאחר, לא הרחק מקיבוץ דן. אילן, ביחד עם סגן מאיר מוזס, מפקד סיירת גולני, הצטרפו לחוליה ובה שלושה צנחנים – סמל (מפקד החוליה), רב"ט יעקב (ג'קי) לינד וטר"ש גד קסטלניץ. הפעולה הסתבכה והחמישה התגלו ונפלו בשבי. השבויים הובלו למעצר בקוניטרה, ומשם הועברו לבית הסוהר אל-מאזה שבדמשק, שם הוחזק כל אחד מהם בנפרד.
לאחר שנפלה החוליה בשבי, אישר שר הביטחון פנחס לבון לרמטכ"ל משה דיין לחטוף מטוס צבאי אם יחצה את הגבול או יתקרב אליו, לצורכי מיקוח. דיין הורה לחיל האוויר, בניגוד לדעת לבון, לחטוף מטוס אזרחי. ב-12 בדצמבר אילצו מטוסי חיל האוויר מטוס אזרחי סורי, שהיה בדרכו למצרים וחדר למרחב האווירי הישראלי, לנחות בנמל התעופה בן-גוריון בתואנת שווא. על סיפון המטוס היו עשרה נוסעים ואנשי צוות. ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת דחה את ההצעה להשתמש בנוסעים כבקלפי מיקוח להחלפה בשבויים. "אנחנו לא פיראטים, אנחנו נוהגים כבני אדם", אמר. פייגה אילנית, אמו של אורי, כיבדה את החלטתו של שרת ולא יצאה נגדה. בינואר 1955 כתב שרת ביומנו על הפעולה בסוריה:
על פי דן מרגלית, ארגונים בינלאומיים הציעו לפייגה אילנית, אימו של אילן, לפעול לשחרורו, בשל היותה של האם חברת מפ"ם. היא הסכימה, ובלבד שהשחרור יהיה "לא לבד. אורי ישוחרר עם כולם".
הדעות חלוקות באשר לימיו האחרונים של אילן. לפי הגרסה המקובלת, בעודו בשבי, נתון ללחץ פיזי ופסיכולוגי קשה ביותר, לאילן סופר שחבריו נהרגו על ידי הסורים ואם לא יגלה את הסוד יהרגו גם אותו. עקב כך חשש אורי כי בלחץ העינויים יגלה את סודות המבצע לסורים ובכך יפגע בביטחון המדינה. עקב זאת התאבד בתאו, בי"ט בטבת תשט"ו (13 בינואר 1955).. משנבדקה גופתו של אורי נמצא פתק קשור לרגלו: "כבר הרגו את כולם, אני מחכה לדין, איני יודע כלום על היתר, קברו אותי ליד גבי, הולכים להרגני, נקם". בבגדיו נמצאו עוד תשעה פתקים נוספים, שנכתבו באמצעות ניקוב חורים בצורת אותיות על הנייר (הנייר נלקח מהספר "נקמת האבות" של יצחק שמי). במפורסם שבפתקים אלה נכתב:
בדברים שנשא הרמטכ"ל, משה דיין, בהלווייתו של אילן, בחר שלא להקריא את המילה בשורה הנוספת, וכך נשאר בתודעת הציבור המסר "לא בגדתי".
לפי גרסה אחרת, לטענת מקורות סוריים, אילן נפל קורבן לתרגיל חקירה וגילה את הסוד שחשש לגלות בהיסח הדעת. לפי הפרסומים הסוריים, ישראל החזיקה באותם ימים מכשיר ציתות לתקשורת הסורית ששידר לישראל ואף איפשר להעביר מסרי כזב. אילן חשף כי הכוח נועד להחליף את המכשיר שנפגע כתוצאה מהלחות שספג בשל היותו קבור באדמה. לטענת אותו מקור ישראל אף שלחה אנשים שנתפסו "בטעות" ואף סחטו את אילן בכלא באלימות והפעילו עליו לחץ גדול שלא לספר דבר על מכשיר הציתות. עם זאת, אין חולק כי אילן שלח יד בנפשו. לטענת המקור הסורי, היה זה על ידי קריעת בד ותליית גופו על סורגי התא. בסופו של אותו יום, הוחזרה גופתו לישראל.
ב-29 במרץ 1956, לאחר 15 חודשי שבי, הוחזרו לישראל ארבעת חברי החוליה שנותרו בחיים, בתמורה ל-41 שבויים סוריים, ש-35 מהם נשבו בפשיטות (בעיקר מבצע כנרת) שנערכו על מנת לאסוף שבויים לשם ביצוע החילופים.
הנצחה ומורשת
פעולתו של אילן, שהעדיף את המוות על גילוי הסודות הצבאיים, יצרה אתוס צה"לי, והועלתה על נס על ידי רבים. החל בכך הרמטכ"ל משה דיין, שספד לאורי בהלווייתו, ואמר את המילים הבאות:
המשורר נתן אלתרמן כתב על האירוע את השיר "אורי אילן" בטורו "הטור השביעי", שנה לאחר התאבדותו של אורי אילן:
"מן הגבול הצפוני, מן הגשר, הובא.
שב מוטל – על – גבו ורוגע כדין.
מי הבא? זה אחד נערי הצבא.
זהו אורי אילן. זה אחד הילדים.זהו אורי אילן שנלחם באין – עד
סחוף – אימים – וערמה ונפתל ונופל.
לא היה אולי קרב מר מזה ובודד
בקרבות מצורך, ישראל.מן הגבול הצפוני על כפיים הובא,
מן הקרב שערך לבדו קבל – אל.
בין עזי לוחמים ויודעי אהבה
לו את שמו תזכרי, ישראל."
באחדים מהפתקים שכתב אילן נמצאה קריאה לנקמה. הפתקים נוקבו בדפים מן הספר "נקמת האבות" מאת יצחק שמי שיצא לאור בהוצאת "מצפה" בשנת 1927 (לא ידוע בוודאות כיצד הגיע הספר לתאו של אילן, אך כנראה הועבר אליו דרך הקהילה היהודית בדמשק). ב-14 בינואר 2005 פורסם בעיתון הארץ מאמר מאת משה רום וזאב ח' ארליך אודות הספר ומסריו של אורי אילן. כותבי המאמר מוצאים הקבלה בין קריאות הנקם שבפתקים לבין קטעים מסוימים בעמודים מהספר שבהם אורי אילן ניקב את מסריו, ומעלים את ההשערה שקטעים אלו חיזקו את אילן בהחלטתו. עם זאת, אין לדעת אם אילן אכן קרא את הספר; עלילת הספר מדברת בגנות מסורת הנקמה, לא בשבחיה.
בשנת 2005, במלאת חמישים שנה למותו של אורי אילן, נחנך ארכיון על שמו באוניברסיטת בר-אילן. החומר הארכיוני הושאל לאוניברסיטה על ידי בני משפחתו של אילן. העיר קריית שמונה, שבסמוך אליה נתפסה החוליה, כיבדה את זכרו וקראה רחוב על שמו של אורי אילן. בשנת 1955 כתב הרמטכ"ל משה דיין לבני משפחת אילן: "את הפיתקאות המקוריות נשמור בארכיב הצבא". מאז נשמרו הפתקים בגנזך אמ"ן.
מורה הדרך גיל ברנר יזם את הקמת "שביל אורי אילן - לא בגדנו" המתעד את מסלול ההליכה של אורי אילן וחבריו. השביל נחנך בחורף 2016 ולאורכו מוצבות אנדרטאות מעשה ידיו של האמן הפסל יובל לופן מקיבוץ גינוסר.
ראו גם
אבי לניר
לקריאה נוספת
דן מרגלית, צנחנים בכלא הסורי. הוצאת מוקד 1968
משה אלעד, סָעַרְתְּ עָלַי, ארצי: אירועים שהסעירו את ישראל, הוצאת צמרת, תל אביב, תשפ"א 2021, עמודים 15–36
קישורים חיצוניים
דף המוקדש לאורי אילן, באתר קיבוץ גן שמואל
.
אורית פראג, יש אמת ואתה הולכים, באתר "הדף הירוק"
אורי קציר, חשיבותו ההיסטורית של פתק מחורר , "אפלטון"
לאה ענבל, הקשר הסורי באתר "הדף הירוק", 15 בפברואר 2007
ריאיון עם מאיר מוזס שנפל בשבי עם אילן, במחנה
הלווייתו של אורי אילן, יומני כרמל 1955 (התחלה 0:38)
אורי אילן הפתקים שנמצאו על הגופה בלוג "מאוצרות ארכיון צה"ל ומעהב"ט
סיפורו של אורי אילן בבלוג ארכיון המדינה
אורי איתיאל, מצגת אורי אילן - לא בגדתי
גדעון מיטשניק תקלות, סימני שאלה וטרגדיות: 67 שנים למבצע "צרצר" ומותו של אורי אילן, באתר IsraelDefense, פורסם 17 בינואר 2022
הערות שוליים
קטגוריה:לוחמי חטיבת גולני
קטגוריה:חללי צה"ל
קטגוריה:מתאבדים: אנשי צבא ישראלים
קטגוריה:שבויי צה"ל
קטגוריה:קורבנות עינויים ישראלים
קטגוריה:משפחת שקופ
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:גן שמואל: אישים
קטגוריה:בוגרי המוסד החינוכי גן שמואל
קטגוריה:אישים הקבורים בגן שמואל
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1935
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1955
קטגוריה:ישראלים שנפטרו במעצר | 2024-05-06T13:41:06 |
נתן אלבז | 250px|ממוזער|שמאל|משמר כבוד בהלווייתו של נתן אלבז
ממוזער|נתן אלבז
נתן אלבז (17 באוקטובר 1932 – 11 בפברואר 1954, י"ז בתשרי ה'תרצ"ג – ח' באדר א' ה'תשי"ד) היה חייל צה"ל שהקריב את חייו למען חבריו בקפיצה על רימון. על הקרבת עצמו למען הזולת עוטר אלבז בעיטור המופת.
חייו ומותו
אלבז נולד בצפרו שבמרוקו, למשפחה שבניה כיהנו בתפקידים רבניים רבים בעיר. בגיל 17 עזב את משפחתו, ועלה לבדו לישראל, במסגרת עליית הנוער.
אלבז התגייס לצה"ל ב-1952, ושירת כחייל בחטיבת גבעתי. ב-11 בפברואר 1954 קיבל אלבז משימה שגרתית של פירוק רימוני יד. אלבז החל במשימה, כשהוא יושב באוהל. לפתע שמע אלבז קול נקישה, והבין כי נצרתו של אחד הרימונים השתחררה. הוא יצא מהאוהל כשהרימון בידו, וצעק לחבריו שיסתתרו. משהבין שאינו יכול להשליך את הרימון מבלי לפגוע בחבריו, אימץ את הרימון אל חזהו והתרחק מהם בריצה. משהתפוצץ הרימון, הוא נהרג והציל בכך את חיי חבריו.
בעקבות המעשה
על מעשה הקרבתו הוענק לאלבז לאחר מותו צל"ש על ידי הרמטכ"ל משה דיין. ב-1970 הומר הצל"ש לעיטור המופת.
המשורר נתן אלתרמן כתב שיר לזכרו ב"טור השביעי". להלן אחד מבתי השיר:
גם עמוס אטינגר כתב שיר לזכרו, בשם "נתן נתן". את השיר הלחין וביצע ג'ו עמר.
מעשהו של אלבז הועלה על נס ואלבז הפך לסמל. כך תיאר צבי בר את השפעת האירוע על חיילי גבעתי שהתגייסו איתו: "הסיפור של נתן אלבז... השפיע עלינו מאוד וטען אותנו מוטיבציה רבה. ראינו בו דמות מופת ובמעשהו - מעשה גבורה".
הנצחה
על שמו נקראו רחובות בערי ישראל: תל אביב-יפו, חיפה, פתח תקווה, אשדוד, הרצליה, לוד, טירת כרמל, קריית גת, שלומי, קריית אתא, רמלה ושדרות. בנוסף, על שמו נקראו בית כנסת וגן "נתן אלבז" בעיר דימונה.
"מחנה נתן", מחנה צבאי הסמוך לבאר שבע, נקרא בשם זה עוד מ-1952, אולם לאחר מותו, הוחלט שהשם ישמש להנצחתו.
משפחתו של אלבז עלתה לישראל ב-1962, כשמונה שנים לאחר מותו.
בשנת 2023 יצא לאור ספר ילדים מאת עמנואל בן סבו, "על שפת התעלה", המספר את סיפורו של נתן אלבז.
בית ספר יסודי בשכונת אגמים שבנתניה נקרא על שמו בשנת 2023.
קישורים חיצוניים
אורי קציר, "ובידך הפצצה המפעלת, שהתחלה לספור עד ארבע"
איתמר קרמר, החייל המרוקאי שקפץ על רימון והרעיד את מדינת ישראל הצעירה, בבלוג אנו – מוזיאון העם היהודי, אוקטובר 2019
שלושים לנפילתו של טוראי נתן אלבז, 1954, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
הערות שוליים
קטגוריה:חללי צה"ל
קטגוריה:עולים לאחר קום המדינה: 1948–1950
קטגוריה:עולים בעליית הנוער
קטגוריה:מעוטרי עיטור המופת
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הצבאי קריית שאול
קטגוריה:ישראלים שקפצו על רימון
קטגוריה:ישראלים ילידי מרוקו
קטגוריה:אישים שעל שמם בסיסי צה"ל
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1932
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1954 | 2024-09-26T11:30:13 |
B | B היא האות השנייה באלפבית הלטיני. מקורה באות היוונית בטא (Β) שכמו בלטינית שימשה על מנת להביע עיצור דו-שפתי, סותם, קולי (/IPA: /b). מקורה של האות באות מהשפה הפרוטו-שמית, ממנה התפתחה גם האות ב.
ייצוגים נוספים
שמאל|ממוזער|100px|דגל הקוד הבינלאומי של האות B
באלפבית פונטי מיוצגת האות על ידי המילה "בראבו" (Bravo).
בקוד ASCII מיוצגת האות על ידי 66 (B) ו-98 (b).
בקוד מורס האות מסומנת על ידי קו ושלוש נקודות:
-···
בכתב ברייל:
60px
התפתחות האות B
none|Egyptian hieroglyphic houseProto-semitic housePhoenician beth64px|Greek betaEtruscan BRoman Bהירוגליף מצרי – "בית"פרוטו שמית – "בית"פיניקיתבטא יווניתאטרוסקית – Bלטינית – B
משמעויות של האות
שמאל|ממוזער|250px|גופנים שונים של האות
בהקשרים מסוימים, B יכולה לסמל:
במוזיקה – התו סי (בארצות דוברות גרמנית: סי במול).
במחשבים –
B היא שמם של שתי שפות תכנות: B programming language ו-B specification language.
ב-HTML התגית משמשת להדגשה של טקסט.
ברפואה, B (בהתאם לנוגדנים, B+ או B-) הוא סוג דם.
בכימיה, B היא סמל היסוד בורון.
בשחמט, B מייצגת את הכלי רץ.
בקוד לוחיות הרישוי הבינלאומי, B מייצגת את בלגיה.
במתמטיקה –
B מייצגת את המספר המקביל ל-11 בבסיס הקסדצימלי.
מייצגת נפח כדור.
B מייצגת את קבוע ברון – 1.902160583104.
בפיזיקה,
הווקטור B מייצג שדה מגנטי.
האות B מייצגת את היחידה בל.
b מייצגת את הקווארק תחתון.
B הוא מזון הנושא את המספר הקואנטי תחתיות.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אלפבית לטיני | 2024-04-24T17:46:51 |
פינק פלויד | פינק פלויד (באנגלית: Pink Floyd) הייתה להקת רוק בריטית, שפעלה מסוף שנות השישים עד אמצע שנות התשעים. מחלוצות המוזיקה הפסיכדלית בבריטניה. היא נחשבת לאחת הלהקות המשפיעות והמצליחות ביותר בהיסטוריה של המוזיקה. בין היתר בזכות המוזיקה המורכבת שהלהקה יצרה המשלבת בין רוק מתקדם וארט רוק לרוק פסיכדלי, הופעות הענק התיאטרליות שלה, ומילות השירים המעבירות רעיונות פילוסופיים ואידאולוגיים.
הלהקה הוקמה בלונדון בשנת 1965 על ידי רוג'ר "סיד" בארט, ניק מייסון, רוג'ר ווטרס וריצ'רד רייט. לקראת סוף העשור החלה לצבור פופולריות בסצנת מוזיקת האנדרגראונד בלונדון. בשנת 1967 יצא אלבום הבכורה שלה "The Piper at the Gates of Dawn", שזכה להצלחה רבה. בדצמבר של אותה שנה הצטרף ללהקה דייוויד גילמור בעקבות הידרדרות במצבו הנפשי של בארט.
לאחר עזיבתו של בארט באפריל 1968 בשל בעיות נפשיות והתמכרותו לסמים, הפכו ווטרס וגילמור לכותבי השירים המובילים של הלהקה, והחלה תקופת ״תור הזהב״ של הלהקה. בתקופה זו הלהקה יצרה את האלבומים: "The Dark Side of the Moon" בשנת 1973, "Wish You Were Here" בשנת 1975, "Animals" בשנת 1977, "The Wall" בשנת 1979. בשנת 1982 רוג׳ר ווטרס החליט ליצור אלבום רק משל עצמו תחת שם הלהקה והאלבום "The Final Cut" יצא לאור בשנת 1983.
בשנת 1985 עזב ווטרס את הלהקה לאחר סכסוכים מתמשכים עם חברי הלהקה, בעיקר עם גילמור, ומשלב זה ואילך הפך גילמור באופן לא רשמי למנהיג הלהקה. לאחר עזיבתו של ווטרס הוציאה הלהקה שני אלבומי אולפן נוספים – "A Momentary Lapse of Reason" (משנת 1987) ו-"The Division Bell" (משנת 1994).
בשנת 1996 נכנסה הלהקה ל"היכל התהילה של הרוקנרול" ובשנת 2005 ל"היכל התהילה של המוזיקה הבריטית" (UK Music Hall of Fame). באותה שנה התאחדו חברי הלהקה להופעה חד פעמית שנערכה בלונדון במסגרת מופעי ה"לייב אייד". באוגוסט 2015, כעשר שנים לאחר הופעתם האחרונה, הודיעו חברי הלהקה על פירוקה הרשמי.
לאורך שנות פעילותה מכרה הלהקה למעלה מ-250 מיליון אלבומים בעולם, מתוכם 75 מיליון נמכרו בארצות הברית. אלבומי הלהקה – "The Wall" ו"The Dark Side of the Moon" נכללים ברשימת האלבומים הנמכרים ביותר בהיסטוריה.
1963–1967: השנים המוקדמות
הקמת הלהקה
רוג'ר ווטרס וניק מייסון למדו ביחד בפקולטה לאדריכלות באוניברסיטת וסטמינסטר שבלונדון. בשנת 1963 הצטרפו ווטרס ומייסון להרכב אותו הקימו קית נובל וקלייב מטקאלף. בנוסף אליהם ניגנה בלהקה אחותו של נובל, שילה. ריצ'רד רייט, שהיה אף הוא סטודנט בפקולטה, הצטרף ללהקה כעבור שנה, שנקראה אז "סיגמה 6" ("Sigma 6").
ווטרס היה נגן הגיטרה המוביל, מייסון ניגן על התופים ורייט ניגן כגיטריסט ליווי, משום שהיה קשה להשיג קלידים לחזרות ולהופעות. בתחילה ניגנה הלהקה במרתף האוניברסיטה, בעיקר גרסאות כיסוי של להקת "המחפשים", בשילוב שירים מקוריים שכתבו מנהל הלהקה וחברם לספסל הלימודים קן צ'פמן.
בספטמבר 1963 עברו ווטרס ומייסון להתגורר בדירה בצפון לונדון. כעבור שנה עזב מייסון את הדירה ובמקומו נכנס בוב קלוז, שהצטרף בהמשך להרכב כגיטריסט המוביל כשווטרס הפך לבסיסט הלהקה. בשנת 1964 עבר סיד בארט להתגורר ביחד עם ווטרס וקלוז בדירתם בלונדון. בארט, שעבר ללונדון בשנת 1962 כדי ללמוד בפקולטה לאמנות בקולג' "קמברוול" ("Camberwell") שבעיר, היה חבר ילדות של ווטרס. לאחר שנובל ומטקאלף עזבו את ההרכב בסוף 1963 והקימו הרכב משלהם, צורף ללהקה הסולן כריס דניס.
באביב 1964 עזב בארט את לימודיו בקיימברידג' והחל לנגן עם חברי הלהקה, שבאותה תקופה שינתה את שמה מ-"Spectrum Five" ל-"Leonard’s Lodgers, על שם מייקל ליאונרד – בעל הבית שבו התגוררו ווטרס ובארט. בהמשך שינתה הלהקה את שמה פעם נוספת, והפעם ל-"The Tea Set". בשנת 1965 עזב דניס, ובארט הפך לסולן הלהקה. במהלך השנה החלו חברי ההרכב לנגן באופן קבוע במועדון "Countdown" שבלונדון, בעיקר מוזיקת R&B. לאחר לחץ מצד מכריו והוריו, שחששו כי חברותו בלהקה פוגעת בלימודיו האקדמיים, החליט קלוז לעזוב את ההרכב. כתוצאה מכך הפך בארט לגיטריסט המוביל של הלהקה.
לקראת סוף השנה, החליטו להחליף את שם הלהקה ל"הסאונד של פינק פלויד" ("The Pink Floyd Sound), שם אותו בחר סיד בארט באופן ספונטני, לאחר שחברי הלהקה גילו כי באחת ההופעות עמדה להופיע להקה נוספת שאף היא נקראה "The Tea Set". שם הלהקה נלקח מצירוף שמם הפרטי של שני מוזיקאי הבלוז האהובים על בארט – פינק אנדרסון ופלויד קאונסל. בשלב הקמתה כללה הלהקה את הגיטריסטים ווטרס וקלוז, המתופף ניק מייסון, ריצ'רד רייט על הקלידים וכלי הנשיפה, וסיד בארט כסולן הלהקה.
בשנת 1966, החלה הלהקה להופיע ב"מועדון מרקי" שבלונדון, לאחר שהמפיק המוזיקלי פיטר ג'אנר שמע שירים שלהם והתרשם מהמוזיקה הייחודית של הלהקה. באותה שנה הפכו ג'אנר ושותפו העסקי אנדרו קינג למנהלי הלהקה. השניים, שהיו חסרי ניסיון בתעשיית המוזיקה, נעזרו בכספי ירושה שקיבל קינג, כדי להקים את חברת הניהול "Blackhill" ולרכוש ציוד ללהקה. בתקופה זו התקבע שמה הסופי של הלהקה, לאחר שג'אנר החליט להוריד את המילה "סאונד" משמה. בהמשך השנה הפכו חברי הלהקה לבעלי מניות בחברת "Blackhill".
תחת ניהולם של קינג וג'אנר השתלבה הלהקה בסצנת ה"אנדרגראונד" ("Underground") של לונדון – קבוצת אמנים ומוזיקאים שניסו לתת ביטוי לדור הצעיר של אותה תקופה – אשר כונתה על ידי סוציולוגים רבים כתרבות הנגד ("Counterculture") של שנות ה-60 של המאה העשרים בארצות הברית. הקבוצה דגלה בערכי שלום, אחווה, קוסמופוליטיות, ליברליזם ומין חופשי.
על אף העובדה שהלהקה הגבירה את קצב הופעותיה במהלך שנת 1966, היא עדיין נחשבה ללהקה אלמונית יחסית. בהמשך השנה קיבלה הלהקה הזדמנות כשהפכה ללהקת הבית של המועדון "UFO" הלונדוני, שנפתח באותה שנה. הרעיון בבחירת הלהקה היה לאמץ את הסגנון הפסיכדלי שהתפתח במקביל בסן פרנסיסקו שבארצות הברית, על אף שבעלי המועדון מעולם לא ביקרו בעיר והתבססו בעיקר על עדויות שמיעה של מבקרים. פינק פלויד ניגנו במועדון מדי ערב שישי עד שעות הבוקר, תופעה נדירה יחסית במועדוני לונדון של אותה תקופה. מופעי הלהקה כללו אלתורים רבים, שימוש נרחב באפקטים וניסיון מתמיד ביצירת צלילים ניסיוניים, כשהקו הפסיכדלי היה הקו הבולט בשירים.
חוזה חדש עם EMI
בשנת 1967, החל להתעניין בלהקה איש העסקים ביצ'ר סטיבנס, אחד ממנהלי חברת התקליטים הבריטית אי-אם-איי (EMI), בה הייתה חתומה, בין היתר, להקת "הביטלס". במהלך המשא ומתן עם סטיבנס, הוציאה הלהקה ב-10 במרץ 1967 את הסינגל הראשון שלה, "Arnold Layne", שיר סקנדליסטי שעוסק בטרנסווסטיט בשם ארנולד שנוהג לגנוב בגדי נשים מחבלי כביסה וללבוש אותם. בהקשר זה, טען ווטרס כי מדובר בדמות אמיתית שנהגה לגנוב חזיות וגרביונים מסל הכביסה מחוץ לבית בו התגורר ביחד עם בארט באזור קיימברידג'.
הסינגל זכה להצלחה ואף התברג לרשימת "20 הסינגלים הנמכרים באנגליה" באותה שנה. בשל תוכנו הפרובוקטיבי, השיר נאסר להשמעה במספר תחנות רדיו באנגליה. סטיבנס, שהיה מרוצה מן השיר, הציע לחברי הלהקה מקדמה על סך 5,000 פאונד וחוזה הקלטות ארוך-טווח למספר אלבומים עבור חברת-הבת של EMI, "קולומביה". החתמת הלהקה התאפשרה, בין היתר, בזכות מפיקה החדש בריאן מוריסון. מוריסון החליף בתפקיד את ג'ו בויד, מנהל מועדון ה-"UFO", שכשל בניסיונו להחתים את הלהקה בחברת התקליטים "פולידור". מוריסון נעזר בקשריו עם בכירי חברת EMI על מנת להחתים את הלהקה על חוזה ההקלטות.
ב-29 באפריל 1967, הופיעה הלהקה ב"ארמון אלכסנדרה", אולם ויקטוריאני בצפון לונדון, במסגרת אירוע שנקרא "ארבע-עשרה שעות של חלום טכניקולור". במהלך הופעתם הגדולה הבאה, שנערכה ב-12 במאי 1967 באולם "אליזבת המלכה" ("Queen Elizabeth Hall") שבלונדון, עשתה הלהקה שימוש בארבעה רמקולים, חידוש לאותה תקופה, בה החלה "המהפכה הקוואדרופונית", אשר כללה שימוש במספר גדול של רמקולים לשם השגת אפקט של מוזיקה היקפית. בנוסף, שילבה הלהקה במהלך ההופעה גימיקים רבים, דוגמת הפרחת בועות סבון לאוויר, שימוש באפקטים מגוונים, חיתוך עץ במסור והעצמת הקול באמצעות מגבר. שילוב מקורי זה עורר את סקרנות הקהל והעלה את קרנה של הלהקה בתקשורת המקומית. עם זאת, מנהלי האולם, שכעסו על הנזק והלכלוך שנגרם לאולם בעקבות המופע, החליטו כי הלהקה לא תמשיך להופיע בו בעתיד.
ב-16 ביוני 1967, יצא הסינגל השני של הלהקה "See Emily Play". השיר נחל הצלחה רבה הגיע למקום השישי במצעד הסינגלים האנגלי ונכלל ברשימת "500 השירים שעיצבו את מוזיקת הרוקנרול" של "היכל התהילה של הרוקנרול". לדעת הביוגרף ניקולאס שפנר (Nicholas Schaffner), השיר נכתב אודות אמילי יאנג, בתו של ברון אנגלי.
לאחר הוצאת הסינגלים, הופיעה הלהקה במספר תוכניות אירוח באנגליה, בהן "Top of the Pops" של רשת BBC. באותה תקופה, החלו חברי הלהקה לזהות שינויים מדאיגים בהתנהגותו של בארט, שהחל לצרוך כמויות גדולות של סמים (בעיקר LSD).
The Piper at the Gates of Dawn
ב-5 באוגוסט 1967, הוציאה פינק פלויד את אלבום הבכורה שלה "The Piper at the Gates of Dawn" ("החלילן בשערי השחר"), אשר זכה להצלחה והגיע למקום ה-6 במצעד האלבומים באנגליה באותה שנה. מנגד, בארצות הברית זכה האלבום להצלחה נמוכה יחסית, כשהגיע למקום ה-131 בלבד במצעד האמריקאי. שמו של האלבום לקוח מהפרק השביעי של הספר "הרוח בערבי הנחל" מאת קנת גרהם, אחד מהספרים האהובים על בארט. את האלבום הפיק נורמן סמית', אשר שימש כטכנאי הקול באלבומיה של "הביטלס" עד שנת 1965. סמית הפיק גם את שני אלבומיה הבאים של הלהקה – "Saucerful of Secrets", ו-"Ummagumma".
באלבום נכללו מספר יצירות בולטות כגון "Astronomy Domine" ו-"Interstellar Overdrive". על אף שהאלבום היה בבסיסו פופ-רוק פסיכדלי בריטי טיפוסי, הוא שילב בתוכו אלמנטים שיאפיינו את הרוק המתקדם המגובש בהמשך, ובהם: שבירת מגבלות הזמן של שיר הרוקנרול הממוצע,. על האלבום, שהוקלט באולפני "אבי רוד" במקביל להקלטת אלבומם של הביטלס "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band" היה חתום בעיקר בארט, שהיה מעורב בכל האספקטים של ההקלטות והעיבודים, ולא רק בכתיבת השירים. על אף השפעתו הרבה ביצירת האלבום, הסתמנה אצלו כבר אז ירידה מסוימת בכושר התפקוד.
ההצלחה וההכרה האמנותית שהלהקה קיבלה עם יציאת האלבום, הוציאה את בארט משיווי משקל, שמצבו הנפשי החל להתדרדר. הדבר התבטא בהתפרצויות פסיכוטיות והתדרדרות כללית במצבו הנפשי. למצב זה תרמה מאוד התמכרותו של בארט לסמי הזיה, בהם LSD. למצבו של בארט היו השלכות משמעותיות על תפקודו המקצועי במסגרת הלהקה. נקודת השבר בהתייחסות לבארט הגיעה במהלך הופעתה השנייה של הלהקה ב"ארמון אלכסנדרה", שנערכה ב-29 ביולי 1967. בזמן עליית הלהקה לבמה, סירב בארט לזוז והוא נותר בחדר ההלבשה על אף צעקות מצד מנהל האולם והלהקה נאלצה להופיע בלעדיו. בעקבות כך, ביטלה הלהקה את כל הופעותיה שתוכננו לחודש אוגוסט.
ב-18 בנובמבר 1967, הוציא הלהקה את הסינגל השלישי שלה "Apples and Oranges". השיר, שעובד והוקלט בחיפזון זכה להתעלמות ציבורית גורפת והיה גם השיר האחרון אותו כתב בארט במסגרת הלהקה. באותו חודש הוזמנה הלהקה להופיע בשתי תוכניות טלוויזיה בארצות הברית. בתוכניתו של המנחה פאט בון, ביצעה הלהקה גרסה של השיר, אך בשל מצבו המתדרדר לא היה מסוגל בארט להניע את שפתיו ווטרס נאלץ להחליפו. חוסר תפקודו של בארט הוביל להחלטתו של קינג לקטוע את סיבוב ההופעות של הלהקה בארצות הברית לאחר שמונה הופעות בלבד.
זמן קצר לאחר חזרתם ללונדון, הופיעה הלהקה ביחד עם ג'ימי הנדריקס, במהלך מסע הופעות שלו ברחבי באנגליה. עם זאת, מצבו של בארט התדרדר מאוד, עד לנקודת השבר שהגיעה בדצמבר 1967, בה גמלה ההחלטה של חברי ההרכב בצורך במציאת מחליף לבארט.
1967–1978: עזיבתו של בארט והצטרפות גילמור
גילמור מחליף את בארט
לקראת סוף שנת 1967, בזמן עבודתם על אלבומם השני, החלו חברי הלהקה בניסיונות למציאת מחליף לבארט, אך עם זאת במטרה לאפשר לו להישאר כחבר בלהקה בתפקיד כותב החומרים העיקרי. בדצמבר 1967 נבחר דייוויד גילמור, חברו לספסל הלימודים באוניברסיטה ומורו לגיטרה של בארט, לתפקיד נגן הגיטרה השני של הלהקה. ההיכרות של גילמור עם חברי ההרכב החלה כבר בשנת 1965, לאחר שצפה במופע של הלהקה (בשמם הקודם ה-"Tea Set"). גילמור הוכרז באופן רשמי כחבר הלהקה בינואר 1968.
בתחילה, הובא גילמור על מנת לשמש כמחליפו של בארט כגיטריסט המשנה בהופעות החיות, אך במהלך אותו חודש החלו חברי הלהקה לחוש שעצם נוכחותו של בארט מאיים על הקריירה המקצועית שלהם ומסכן את פרנסתם של עשרות אחרים ממערך הלהקה. במהלך אותה תקופה, כתב בארט את השיר "Have You Got It Yet?", אך לאחר שחברי ההרכב ניסו ללמוד אותו, שינה בארט את המלודיה ומבנה השיר, עד למצב שבו לא התאפשר ללהקה לנגנו. בשל כך, השיר מעולם לא התפרסם על ידי בארט או הלהקה.
שיאו של המשבר התרחש בינואר 1968, לפני הופעה של הלהקה בסאות'המפטון, בה החליטו חברי הלהקה לדלג על איסוף בארט מביתו. בכך הסתיים למעשה עידן בארט בלהקה. ההודעה הרשמית על עזיבתו של בארט פורסמה ב-6 באפריל 1968. כלי התקשורת במדינה הגיבו בספקנות לגבי עתידה המקצועי של הלהקה ללא הסולן והמייסד שהועזב, אשר מצידו סירב לעכל את הנטישה: על אף שפוטר רשמית מן הלהקה מבחינה חוזית, נהג בארט להגיע לעיתים קרובות להופעות הלהקה. בהקשר זה, ציין לימים גילמור כי מבטו הנוקב של בארט היה "חוויה פרנואידית" שלקח לו זמן רב להתאושש ממנה ולהרגיש חלק אורגני מן ההרכב. לאחר עזיבתו של בארט, הפכו ווטרס וגילמור לכותבי השירים המובילים של הלהקה ולאחראי על התווית דרכה האומנותית והמוזיקלית. עם עזיבתו של בארט, עזבו גם מנהלי הלהקה.
A Saucerful of Secrets
ב-29 ביוני 1968, יצא באנגליה אלבומה השני של הלהקה "A Saucerful of Secrets", אשר היה בו שינוי בקו המוזיקלי של הלהקה מסגנון פסיכדלי שאפיין את סגנונו של בארט (ובא לידי ביטוי באלבום הראשון) לסגנון פרוגרסיבי יותר. שתי היצירות המפורסמות ביותר מהאלבום הן "Set The Controls For The Heart Of The Sun", ו-"A Saucerful Of Secrets". השיר "Set The Controls For The Heart Of The Sun", אשר שמו לקוח מתוך ספרו של מייקל מורוק "Fire Clown" ונכתב על ידי ווטרס, הוא היחיד בתולדות הלהקה בו נטלו חלק כל חמשת חברי ההרכב. ווטרס אחראי על שירים נוספים באלבום בהם "Let There Be More Light" ו-"Corporal Clegg".
העובדה כי האלבום הופק בתקופת המעבר בין הצטרפותו של גילמור לעזיבתו של בארט, כל חברי הלהקה נטלו למעשה חלק בעבודה עליו – אלבום האולפן היחיד של הלהקה בו נסיבות אלו התקיימו. גילמור, שהיה זה אלבומו הראשון עם הלהקה, הופיע בחמישה מהשירים, בעוד בארט, שזהו אלבומו האחרון, הופיע בשלושה מהם. בארט אף כתב את השיר "Jugband Blues", שנכלל באלבום.
עטיפת האלבום עוצבה על ידי המעצבים הגרפיים סטורם ת'ורג'רסון ו-Aubrey Powell, חברי קבוצת האמנים "היפנוסיס", אשר אחראית לעיצוב כמה מעטיפות אלבומי הלהקה, לרבות זו של "The Dark Side of the Moon". האלבום זכה להצלחה והגיע למקום ה-9 ברשימת "האלבומים הנמכרים" באנגליה, בה שהה במשך כ-11 שבועות. ביום יציאת האלבום לחנויות, הופיעה הלהקה במופע רוק פתוח שנערך ב"הייד פארק" שבלונדון, בה כיכבו אמנים רבים נוספים דוגמת, "הרולינג סטונז", אריק קלפטון, "בליינד פיית" ועוד. לאחר שצפה בהופעת הלהקה, ציין שדרן הרדיו ג'ון פיל כי מדובר בהופעה הטובה ביותר שראה מימיו.
ביולי 1968, חזרה הלהקה לסיבוב הופעות שני ברחבי ארצות הברית, אשר נחשב לסיבוב הבינלאומי המשמעותי הראשון, לאחר שהסיבוב הקודם במדינה נקטע בשל ההתדרדרות במצבו הנפשי של בארט. ב-17 בדצמבר 1968, הוציאה הלהקה את הסינגל "Point Me at the Sky" – שיהיה הסינגל האחרון בשנים הקרובות אותו תוציא הלהקה עד ליציאתו של "Money" בשנת 1973.
ב-27 ביולי 1969, יצא אלבום האולפן השלישי של הלהקה "Music From the Film More", אשר חלק משיריו הופיעו בפסקול הסרט הצרפתי "More". הצלחתו היחסית של הסרט, שעסק בהתמכרות להרואין על האי הספרדי איביזה, איפשרה ללהקה להיחשף לקהלים רחבים יותר במרכז אירופה – שוק חדש וחשוב עבור הלהקה באותה תקופה.
במרץ 1970, יצא פסקול הסרט "Zabriskie Point" של הבמאי האיטלקי מיכלאנג'לו אנטוניוני, בו נכללו שלושה שירים של הלהקה. מלבד שירים אלו, כתבה הלהקה מספר שירים נוספים שלא נכללו לבסוף בפסקול. הבולט שבהם הוא "The Violent Sequence", אשר בהמשך היווה את הבסיס לאחד מהשירים הבולטים של הלהקה – "Us and Them".
Ummagumma, Atom Heart Mother, ו-Meddle
ב-25 באוקטובר 1969, הוציאה הלהקה את האלבום הכפול "Ummagumma". חלקו הראשון של האלבום כולל ארבעה קטעים מוארכים מהופעותיה החיות של הלהקה שנערכו ב-27 באפריל 1969 במועדון "Mothers" בברמינגהאם, וב-2 במאי 1969 ב"מכללה למסחר של מנצ'סטר". חלקו השני של האלבום, שהוקלט באולפן הקלטות, ביטא את המשך חיפושיה של הלהקה אחר כיוון מוזיקלי ייחודי. בחלק זה, הקליט כל אחד מארבעת החברים קטע סולו בלעדי, הניחן באלמנטים פסיכדליים ובקטעים ארוכים ולא מלודיים, כמו גם בניסויים מתמשכים על כלים לא שגרתיים. אלבום זה זכה לביקורות מעורבות אך זכה להצלחה במצעדי המכירות באנגליה, לאחר שהגיע למקום ה-5 ברשימת "האלבומים הנמכרים", בה שהה במשך 21 שבועות. היה זה האלבום הראשון של הלהקה שהופץ בצורה מסודרת בארצות הברית והראשון שבו שולבו קטעים מהופעותיה החיות.
ב-10 באוקטובר 1970, הוציאה הלהקה את האלבום "Atom Heart Mother" אשר הופק בעזרתו של המוזיקאי והמלחין הבריטי רון גיסין, שערך ושיכתב את יצירת הנושא של האלבום, אשר לאור אורכה (כ-24 דקות), תפסה את כל צידו הראשון של התקליט. באלבום הושם דגש רב על שילוב מרכיבים סימפוניים תוך גיבוש קו מוזיקלי קלאסי, המשלב בין תזמורת מלאה ועיבוד שמרני לבין פסיכדליה ורוקנרול. האלבום זכה להצלחה והגיע, בפעם הראשונה בתולדות הלהקה, למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי, בו שהה במשך 18 שבועות. על אף הצלחתו המסחרית של האלבום, חלק מחברי הלהקה לא אהבו אותו, לרבות גילמור ווטרס, שטען כי היה מעדיף כי האלבום היה נזרק לפח האשפה על מנת שאף אחד לא יאזין לו לעולם.
ב-27 ביוני 1970, הופיעה הלהקה במסגרת "פסטיבל באת'", בה ניגנה לראשונה קטעים מהאלבום. שלושה שבועות לאחר מכן, הופיעה הלהקה בהופעה פתוחה לציבור שהתקיימה ב"הייד פארק" שבלונדון. במהלך סיבוב ההופעות שערכה הלהקה ברחבי ארצות הברית במהלך השנה, נגנב ציוד יקר ערך של הלהקה בשווי של 40,000 דולר ממלון בו שהו בניו אורלינס, דבר שהביא לביטול סיבוב ההופעות. בינואר 1971, לאחר חזרת הלהקה מסיבוב ההופעות שליווה את "Atom Heart Mother", החלה הלהקה בחיפוש חומרים עבור אלבום חדש, אשר נמשך מספר חודשים וכלל מגוון ניסויים מוזיקליים. לשם כך הסתייע הלהקה, בין היתר, במפיק המוזיקלי ג'ון לקי.
ממוזער|250x250 פיקסלים|הלהקה בתמונה משנת 1971, שנכללה בעטיפה הפנימית של אלבומם "Meddle"
ב-31 באוקטובר 1971, יצא אלבום האולפן השישי של הלהקה "Meddle". האלבום, אשר חלקו האחד בעל אלמנטים פרוגרסיביים והאחר מהווה שילוב של רוק כבד, פופ ובלדות שקטות, כולל את אחת מהיצירות הבולטות והרבגוניות ביותר של הלהקה – היצירה "Echoes", שאורכה למעלה מ-23 דקות. האלבום זכה להצלחה והגיע למקום ה-3 ברשימת "האלבומים הנמכרים" באנגליה. במאמר ביקורת על האלבום שפורסם במגזין "הרולינג סטון" נכתב כי "חוץ מהעובדה כי האלבום מיצב את גילמור כגורם בעל כוח משמעותי בלהקה הוא הוכחה לכך שהלהקה חזרה למסלול ההצלחה וההתפתחות המקצועי". בהמשך אותה שנה, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות בינלאומי, בו הופיעה בין היתר ביפן, הונג קונג ואוסטרליה.
ב-2 ביוני 1972, הוציאה הלהקה את האלבום "Obscured by Clouds", אשר מבוסס על הפסקול אותו כתבו לסרט הצרפתי "La Vallée", אשר יצא לאקרנים ב-11 ביולי 1972. בין שירי האלבום הבולטים ניתן למצוא את "Free Four", אשר היה לסינגל הראשון של הלהקה שזכה להצלחה משמעותית בארצות הברית ולהשמעות רבות בתחנות הרדיו במדינה.
בספטמבר 1972, יצא הסרט "Live At Pompeii" של הבמאי הבלגי אדריאן מייבן, אשר תיעד את הלהקה בהופעה באמפיתיאטרון עתיק וריק באיטליה, סמוך להר הגעש וזוב שהחריב את העיר הרומית העתיקה פומפיי אלפיים שנה קודם לכן. הסרט הוקרן לראשונה ב"פסטיבל האומנויות של אדינבורו" ובהמשך אף שודר מספר פעמים בטלוויזיה החינוכית הישראלית.
במהדורות מאוחרות של הסרט ("Live At Pompeii: The Director's Cut") שולבו ראיונות וצילומים מאולפן ההקלטות של האלבום המפורסם ביותר של הלהקה, "The Dark Side Of The Moon", אשר הפכו את הסרט למקור דוקומנטרי חשוב בנוגע ליצירת אלבום זה.
The Dark Side of the Moon
ב-1 במרץ 1973, הוציאה הלהקה את האלבום "The Dark Side Of The Moon" ("הצד האפל של הירח"), אשר נחשב לאלבומה המפורסם והרווחי ביותר. גרסה מוקדמת של האלבום נוגנה בהופעה חיה של הלהקה כבר בפברואר 1972, במסגרת שתי הופעות מלאות ב"תיאטרון ריינבו" שבלונדון, כחלק מבדיקת החומרים לאלבום. העבודה על האלבום החלה ביוני 1972 וארכה כתשעה חודשים. שם האלבום היה בתחילה "אקליפס", וזאת כי באותה שנה הוציאה להקת "מדיסין הד" (Medicine Head) אלבום בשם "The Dark Side Of The Moon" וחברי הלהקה חששו כי לא יוכלו לעשות גם הם שימוש בשם, אך לאחר שהאלבום נכשל מסחרית, החליטה הלהקה לחזור לשם האלבום המפורסם.
האלבום זכה להצלחה והגיע למקום ראשון במצעדי הפזמונים של בריטניה וארצות הברית ונמכר בלמעלה מ-30 מיליון עותקים. באלבום קונספט זה שולבו סגנונות מוזיקליים רבים, מבלוז רוק, למוזיקה אלקטרונית (שלא הייתה מקובלת באותה תקופה) ועד שימוש באלמנטים ממוזיקת ג'אז. כמו כן נעשה באלבום שימוש בצלילים "טבעיים" מן המציאות החוץ-מוזיקלית (שעונים, נשימות, דיבור, קופה רושמת) כמרכיבים מוזיקליים, והתייחסות לאלבום כאל יחידה אורגנית אחת. בין השירים הובולטים באלבום ניתן למצוא את "Time", "Breathe", "Us and Them", The Great Gig in the Sky", ועוד. האלבום הופק על ידי אלן פרסונס מ"אולפני אבי רוד". פרסונס שילב אפקטים קוליים מגוונים בשירי האלבום, דוגמת צלצול השעונים בתחילתו של השיר "Time"', אותו הקליט פרסונס בחנות שעונים בלונדון. על עבודתו באלבום, זכה פרסונס ב"פרס גראמי" בשנת 1973. את עטיפת האלבום המפורסמת עיצבו המעצבים הגרפים ג'ורג' הארדי וסטורם ת'ורג'רסון, מקבוצת אמני "היפנוסיס", ששיתפה פעולה עם הלהקה בעבר.
בשנת 2003, דורג האלבום במקום ה-43 ברשימת "האלבומים הטובים ביותר בכל הזמנים" של מגזין "הרולינג סטון". כמו כן, זכה האלבום להצלחה חסרת תקדים בארצות הברית ונותר ברשימת האלבומים הנמכרים ביותר לפי דירוג "בילבורד" במשך 741 שבועות (שיא גינס). האלבום ביסס את מעמדם של ווטרס וגילמור בלהקה, אך יצר גם מתח טעון ביניהם, מאבקי אגו ויוקרה לצד דומיננטיות מוזיקלית, אשר ילך ויתעצם במהלך השנים הבאות. בעקבות ההצלחה העצומה של האלבום, חתמה הלהקה על חוזה הקלטות חדש עם חברת "קולומביה", אשר כלל מקדמה של כמיליון דולר.
ב-5 בדצמבר 1973, הוציאה הלהקה את אלבום האוסף "A Nice Pair", אשר איגד את שני אלבומיה הראשונים בעטיפה חדשה. האלבום הגיע למקום ה-36 ברשימת האלבומים הנמכרים לפי דירוג מגזין "בילבורד" ובשנת 1994 זכה למעמד של אלבום זהב על ידי "איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי".
Wish You Were Here
בינואר 1975, לאחר חזרתם מסיבוב ההופעות ברחבי אנגליה שליווה את יציאת האלבום "The Dark Side of the Moon", החלה הלהקה לעבודה על אלבום האולפן התשיעי שלה. בשל העובדה שפרסונס, שעבד עם הלהקה באלבומם הקודם, סירב להמשיך והפך בהמשך ליוצר מצליח כחלק מההרכב "The Alan Parsons Project", מינתה הלהקה את בריאן האמפריס לטכנאי הסאונד של האלבום. תהליך העבודה עם האלבום לווה במכשולים, כשהלהקה עייפה מסיבובי ההופעות ומהקושי בלהתעלות על הצלחתו הכבירה של האלבום הקודם.
ב-12 בספטמבר 1975, הוציאה הלהקה את האלבום "Wish You Were Here", אשר זכה גם הוא להצלחה מסחרית רבה. האלבום הוקדש לסיד בארט, שעזב את הלהקה בשל התדרדרות במצבו הנפשי. ככלל, אופיו של האלבום מלנכולי יותר מהאלבומים הקודמים של הלהקה. מבין שירי האלבום הבולטים, ניתן למצוא את "Wish You Were Here" ואת היצירה "Shine on You Crazy Diamond", העוסקים שניהם בבארט ובמצבו.
ב-5 ביוני 1975, בזמן הקלטות האלבום, שנערכו כמו אלבומים קודמים באולפני "אבי רוד", קפץ במפתיע סיד בארט לבקר את חברי ההרכב. חזותו של בארט הייתה שונה בתכלית – ראשו היה מגולח לגמרי (כולל גבותיו), הוא השמין והתקשה לשמור על קשר עין. למעשה, בארט הגיע לאולפן במהלך הקלטת השיר "Shine on You Crazy Diamond", אשר באופן אירוני עוסק בו ובמצבו הנפשי.
אלבום זה סימל את תחילת סופה של הלהקה כיחידה מוצקה אחת. הדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, בעובדה שניק מייסון מתופף הלהקה נמחק מרשימת הקרדיטים לאלבום, לאחר שתרומתו הייתה מזערית וכיוון שהעדיף להתעסק בבעיות שצצו בחייו האישיים, ובעיקר בזוגיות עם אשתו שהחלה להתערער. בנוסף, סירב גילמור לקחת חלק בהקלטת השיר "Have a Cigar", אשר עוסק במלאכותיות המובנית בעולם המוזיקה הפופולרית. בשל כך, הביא ווטרס את חברו המוזיקאי רוי הארפר, שישיר במקומו.
ב-26 ביוני 2012, יצא הסרט הדוקומנטרי "The Story of Wish You Were Here" העוסק בהליך יצירת והפקת האלבום.
Animals
ממוזער|180x180 פיקסלים|תחנת הכוח באטרסי שבלונדון המופיעה על עטיפת האלבום "Animals"
ב-23 בינואר 1977, הוציאה הלהקה את האלבום "Animals", אשר סימן את תחילת סופה של פינק פלויד כמארג יצירתי אחד. אלבום הקונספט, שהושפע מספרו של ג'ורג' אורוול "חוות החיות", היה פרויקט כמעט עצמאי של ווטרס, שכתב את כל השירים, למעט השיר "Dogs", שנכתב במשותף עם גילמור. מלבד שיתוף הפעולה בשיר זה, יתר חברי הלהקה השתתפו בו בעיקר על תקן נגנים ותרמו מעט מאוד להפקת האלבום. בראיון שנערך עמו בערוץ BBC בשנת 1994, ציין ריצ'רד רייט כי לא אהב את מרבית השירים באלבום, שבמהלך הפקתו נכנסו שיקולים זרים של אגו שהעכירו את האווירה בלהקה.
ככלל, היווה האלבום מחאה אנטי-קפיטליסטית צינית ונוקבת, פרי עטו של ווטרס, שהתכתבה עם רוח התקופה המרדנית של מהפיכת הפאנק והדיכאון התעשייתי במעמד הפועלים הבריטי של שנות ה-70. בהתאם לעולם החיות האורווליאני, אשר היווה השראה לווטרס בכתיבת חומרי האלבום, החזירים בני המעמד העליון שלטו בחברה ביד חזקה, הכלבים נלחמו בעקשנות כדי להעפיל בסולם החברתי, והכבשים, המסמלים את בני מעמד הפועלים, הלכו כעדר פסיבי, שנוצל שוב ושוב על ידי הכלבים והחזירים. בניגוד לספרו של אורוול, שנכתב כנגד ברית המועצות, ביקש ווטרס להעביר ביקורת על אנגליה הקפיטליסטית. כמו כן, במקום הסוף הפסימי אותו כתב אורוול על ניצחונם של החזירים, בחר ווטרס לבשר על מרד של הכבשים הזועמות על מעמדן.
מייד לאחר יציאת האלבום, שזכה להצלחה מסחרית גדולה, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות ארוך ("In the Flesh Tour") שנמשך כחצי שנה, הקיף תשע מדינות וכלל לראשונה, אצטדיונים ענקיים. מופעי הלהקה היו מורכבים וכללו שימוש בשלל אפקטים ואביזרי במה, לרבות שימוש בחזיר מתנפח מעופף, שיהפוך עם השנים לסממן בולט ומזוהה מאוד עם הלהקה.
במהלך התקופה בה התקיים סיבוב ההופעות של הלהקה, החל ווטרס בתהליך התבודדות וניכור משאר חברי ההרכב. הוא מיעט להגיע לאירועים חברתיים והחל להגיע באופן עצמאי להופעות הלהקה. ווטרס חש כי הלהקה התמסחרה מדי והפכה לקורבן של תעשיית המוזיקה. בהקשר זה ציין כי "רוקנרול הפך לרדיפת-בצע המוסווית כבידור, בדיוק כשם שמלחמה הפכה לרדיפת-בצע המוסווית כפוליטיקה". ציטוט זה, בו משווה ווטרס בין מוזיקה למלחמה, מסמל מוטיב מרכזי שיחזור בהמשך ביצירותיו של ווטרס.
שיאו של הניכור בהתנהלותו של ווטרס, בא לידי ביטוי בהופעה האחרונה של סיבוב ההופעות, שנערכה ב-6 ביולי 1977 באצטדיון האולימפי של מונטריאול. הקהל, שחלקים גדולים ממנו לא הכיר בצורה מעמיקה את הלהקה, הפריע פעמים רבות במהלך המופע, תוך זריקת חזיזים, שריקות וצעקות. במהלך ההופעה, ירק ווטרס על אחד מהצופים ברגע של זעם. אירוע זה נחשב לאחת מנקודות השפל הבימתיות הגדולות של ווטרס במהלך שנות ה-70, אשר הביע את חששו כי הלהקה הגיע למיצוי יכולתה והצלחתה.
במהלך שנת 1978, הוציאו גילמור ורייט אלבומי סולו ראשונים. ב-25 במאי הוציא גילמור את האלבום "David Gilmour"', אשר הגיע למקום ה-17 במצעד האלבומים הבריטים. אחד מן השירים שהקליט גילמור ולא נכנסו לאלבום בסופו של דבר היה "Comfortably Numb", אשר שולב בהמשך באלבום "החומה" וזכה להצלחה גדולה. ב-15 בספטמבר הוציא רייט את אלבום "Wet Dream", אשר נחל כישלון מבחינה מסחרית ולא השאיר חותם.
1978–1985: ווטרס כמנהיג הלהקה
The Wall
ביולי 1978, בעקבות משבר פיננסי אותו חוותה הלהקה בשל מעילה בכספים מצד רואה החשבון שלה אנדרו וורבורג, הציע ווטרס לחברי הלהקה שני פרויקטים עתידיים אפשריים. הראשון, אלבום קונספט העוסק באדם מזדקן החווה את משבר גיל העמידה ודן בשאלות רלוונטיות דוגמת מונוגמיה, קדושת מוסד הנישואים וכו'. הפרויקט השני, אותו בחרה הלהקה, שנקרא בתחילה "Bricks in the Wall", הפך בהמשך לאלבום "החומה", בעוד הפרויקט שננטש, פותח בהמשך עצמאית על ידי ווטרס בשם "The Pros and Cons of Hitch Hiking" ויצא כאלבום הסולו הראשון שלו ב-30 באפריל 1984.
הרעיון הראשוני לאלבום החל להתגבש אצל ווטרס לאחר ההופעה הבעייתית במונטריאול, בה ירק על אחד הצופים, בעקבותיה החליט כי ההופעה הבאה של הלהקה תתקיים סביב חומה פיזית, אשר תיבנה בצורה הדרגתית על הבמה עד שתכסה את הלהקה ותסתיר אותה מעיני הקהל, כסמל לחומה מטאפורית ולריחוק הקיים בין הצדדים. בהקשר לאירוע ציין ווטרס כי "התחושה שלי הייתה שאיבדתי משהו חשוב בקשר שביני לבין הקהל שלי, הכל הפך גדול ומוטרף מדי".
ב-30 בנובמבר 1979 הוציאה הלהקה את האלבום הכפול "The Wall" ("החומה"), הנחשב לאחת מאופרות הרוק הידועות ביותר. בדומה לאלבומם הקודם, גם אלבום זה נכתב ברובו על ידי ווטרס. באלבום נכללו שניים משיריה המפורסמים ביותר של הלהקה: "Another Brick in the Wall" ו-"Comfortably Numb", שנכתב בשיתוף עם גילמור. באלבום ניכרים המרירות והעצב אשר אפיינו את ווטרס באותה התקופה, בין היתר על רקע ילדותו הקשה וגעגועיו לאביו אריק פלטשר ווטרס, לוחם חי"ר שנהרג ב"קרב אנציו" במלחמת העולם השנייה, החיים לצד אמו, אשר הגבילה אותו כמעט בכל תחום אפשרי, זכרונותיו הקשים ממערכת החינוך הבריטית השמרנית, אשתו שבגדה בו ונטשה אותו, בעיות הסמים אליהם התמכר ועוד. אלמנטים אלו בחייו של ווטרס מגולמים בעלילת האלבום, אשר נכתבה ביחד עם המפיק המוזיקלי בוב אזרין.
עלילת האלבום מתארת את חייו של אמן רוק פופולרי – "אנטי גיבור" הקרוי פינק – אשר נפגע ומקופח על ידי החברה. בין גורמי מצוקתו, ניתן למנות את החיים ללא אב שנהרג במלחמת העולם השנייה, אם חונקת ומגוננת, מורה הרודה בו בבית ספר, אי יכולתו לתקשר עם הסביבה בשל התמכרותו לסמים וכו'. בהמשך העלילה, שוקע פינק בעולם חלומות משל עצמו ומתרחק מאנשים (כולל מאשתו). במהלך הזיית סמים הופך פינק לדיקטטור פשיסטי, כשרק מצפונו ושיפוטו העצמי מצליחים לעצור בעדו ומורים לו להרוס את החומה שבנה לעצמו ולחזור לבסוף לחיי חברה תקינים.
האלבום זכה להצלחה חובקת עולם ונמכר בתוך חודש מיום יציאתו בחצי מיליון עותקים באנגליה, בארצות הברית שהה במשך 15 שבועות ברציפות בראש מצעד האלבומים. האלבום דורג במקום החמישי ברשימת האלבומים הנמכרים ביותר בארצות הברית בכל הזמנים של "איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי", לאחר שנמכר ב-23 מיליון עותקים. עם זאת, סיבוב ההופעות שליווה את האלבום בשנים 1980–1981 לקה בקשיים טכניים ובהפקה גרנדיוזית עצומה שעלתה בהפסד כלכלי כבד ללהקה. במסגרת סיבוב ההופעות שליווה את האלבום, עשתה הלהקה שימוש באפקטים ובאביזרי במה רבים, לרבות החומה המפורסמת, שנבנתה מדי הופעה על הבמה וקרסה בסופה. על שילובם של האפקטים, האנימציות והדמויות שעיצב האמן ג'רלד סקארף למופע, עבד צוות של כ-50 אנשים במשך כשלוש שנים, לרבות בנייתן והפעלתן של בובות-ענק בדמותם של המורה הזקן, האמא הכפייתית והאישה הבוגדנית. בשל מורכבות ההפקה ועלותה, הלהקה העלתה את המופע רק 29 פעמים.
למרות ההצלחה המסחרית הגדולה של האלבום, הלהקה כמעט והתפרקה לאחר יציאתו וחברי הלהקה התפנו ליצירת פרויקטים אישיים ואלבומי סולו. גילמור בחר להיפגש עם ווטרס בנסיבות מקצועיות בלבד, וזה האחרון סילק את רייט מהלהקה, ככל הנראה בשל התמכרותו לקוקאין וחוסר מעורבותו בהליך יצירת האלבום. בהתאם לכך, אף הורד רייט מרשימת הקרדיטים באלבום, על אף שחזר להופיע בסיבוב ההופעות כשכיר. באופן אירוני, בשל תנאים ייחודים בחוזהו, רייט הוא היחיד מהארבעה שהרוויח כסף מסיבוב ההופעות הראוותני, כאשר שאר חברי ההרכב הפסידו בממוצע כ־600 אלף דולר כל אחד.
ממוזער|271x271 פיקסלים|כרזת הסרט "פינק פלויד – החומה" משנת 1982
באותה תקופה, החל ווטרס לעבוד יחד עם הבמאי אלן פארקר על סרט המבוסס על האלבום. הטיוטה לתסריט נכתבה על ידי ווטרס בעוד שאת התסריט הסופי כתב פארקר. ב-23 במאי 1982, הוקרן הסרט "פינק פלויד - החומה" בהקרנת בכורה במסגרת "פסטיבל קאן" וב-14 ביולי 1982 הוקרן לראשונה באנגליה. אף על פי שווטרס עצמו היה אמור בתחילה לשחק בתפקיד הראשי בסרט, ניתן התפקיד הראשי לבסוף לסולן להקת "בומטאון ראטס", בוב גלדוף.
הסרט נבנה כוידאו-קליפ מוזיקלי אחד ארוך, עם סמלים ומוטיבים רב משמעיים רבים והוא כולל גם 15 דקות של סרטוני אנימציה אשר נוצרו על ידי סקארף וצוותו; חלקם מבוססים על ההפצצות האוויריות של הלופטוואפה בבריטניה במהלך הקרב על בריטניה בתקופת מלחמת העולם השנייה. ככלל, מציג הסרט את הבנייה ההדרגתית וההריסה האולטימטיבית של קיר מטפורי, אשר משקף את תחושת הבדידות והניכור בחייו של גיבור הסרט, אשר מובילה אותו במהלכו לסף הטירוף.
The Final Cut ונקודת שבר בלהקה
ב-21 במרץ 1983, הוציאה הלהקה את האלבום "The Final Cut", שהיה האלבום האחרון בו נטל חלק ווטרס לפני עזיבתו את הלהקה. במהלך כתיבת האלבום, נתגלעו חילוקי דעות בין ווטרס שדחף להקליטו במהירות האפשרית, לבין גילמור שלא היה נלהב מאיכות החומרים ורצה לקחת חופש, על מנת לעבוד על מוזיקה משלו. בשל כך, גילמור ומייסון השתלבו בהפקה כמוזיקאים "שכירים" לכל דבר ולא נכללו ברשימת הקרדיטים באלבום, בעוד כל שירי האלבום נכתבו והולחנו על ידי ווטרס, שאף עיצב את עטיפתו. בנוסף, לקראת סוף העבודה על האלבום נזרק מייסון על ידי ווטרס, ובמקומו הוצב המתופף אנדי נוימרק, שהופיע בשיר האחרון "Two Suns in the Sunset", בעוד רייט כלל לא השתתף ביצירת האלבום. למעשה, ווטרס חשב בתחילה להוציא את האלבום כאלבום סולו, אך רעיון זה נזנח לבסוף.
האלבום, אשר הוקדש לאביו של ווטרס, נכתב בגוף ראשון מנקודת מבטו של חייל ששרד את מלחמת העולם השנייה והפך למורה דיכאוני. האלבום, שמשתמעת ממנו ביקורת על תאוות המלחמה של השלטונות, בעיקר בנוגע להתנהלותה של מרגרט תאצ'ר, כך לפי עמדתו של ווטרס, הופק על רקע "מלחמת פוקלנד" בין אנגליה לארגנטינה, שפרצה באפריל 1982 ונמשכה כחודשיים וחצי. האלבום זכה להצלחה והגיע לפסגת דירוג האלבומים הנמכרים באנגליה ולמקום ה-6 ברשימה האמריקאית.
עזיבתו של ווטרס
ב-5 במרץ 1984, יצא אלבום הסולו השני של גילמור "About Face", אשר עסק במגוון נושאים, בהם רציחתו של ג'ון לנון ויחסיהם של גילמור וווטרס. באותו זמן, יצא ווטרס לסיבוב הופעות שליווה את צאת אלבום הסולו הראשון שלו "The Pros and Cons of Hitch Hiking", רייט הוציא אלבום ביחד עם המוזיקאי תחת שם הבמה "Zee"', אשר לא זכה להצלחה ומייסון הוציא את אלבום הסולו השני שלו "Profiles", שיצא ביולי 1985.
לאחר הוצאת אלבום הסולו שלו, הודיע ווטרס כי הוא לא מאמין כי הלהקה תתאחד עוד. בהמשך לכך, הוא פנה לסטיב רורק, אחד ממנהלי הלהקה על מנת לדון בתשלומי תגמולים המגיעים לו. לאחר שרורק הודיע על כך למייסון ולגילמור, ווטרס שזעם על כך, דרש כי רורק יפוטר מצוות הניהול של הלהקה. הוא מינה מנהל אחר שינהל את ענייניו האישיים ופנה לחברת "קולומביה", וכן הודיע כי הוא עוזב את הלהקה ודרש ממנה להתיר את חוזהו. בדצמבר 1985 הודיע ווטרס על עזיבת הלהקה באופן רשמי, ופנה לקידום קריירת הסולו שלו.
לאחר עזיבתו את הלהקה פנה ווטרס לבית המשפט בתביעה שתמנע משאר חברי ההרכב את השימוש במותג ובשם "פינק פלויד", אך לאחר מספר שנים של דיונים משפטיים, הפסיד ווטרס בתביעה. בראיון שנערך עמו בערוץ "BBC" בשנת 2013, ציין ווטרס כי הוא מתחרט על עצם הגשת התביעה.
1985–1994: גילמור כמנהיג הלהקה
A Momentary Lapse of Reason
בשנת 1986, החל גילמור בגיוס מוזיקאים לקראת יצירת אלבומה הראשון של הלהקה לאחר עזיבתו של ווטרס. על אף שהיו בעיות משפטיות בנוגע לצירופו מחדש ללהקה, הוחתם רייט על חוזה זמני כמוזיקאי שכיר בתמורה למשכורת שבועית של כ-11,000 דולר. הקלטות האלבום נערכו בספינת הבית "אסטוריה" של גילמור, שהוסבה לאולפן הקלטות. לאחר פגישות עם מספר מוזיקאים, נבחר לבסוף אנתוני מור לכתוב את מילות השירים של האלבום. לאחר יציאתו, הודה גילמור כי היה קושי רב בהפקת האלבום ללא עזרתו המקצועית של ווטרס. מייסון, שחש כי הוא חלוד במקצת מבחינה מקצועית כדי להופיע באלבום, נעזר במוזיקאים שכירים על מנת להשלים את קטעי התיפוף, כשהוא מתמקד בהיבט של האפקטים הקוליים.
ב-7 בספטמבר 1987, יצא האלבום "A Momentary Lapse of Reason", אשר זכה להצלחה מסחרית והגיע למקום ה-3 ברשימת האלבומים הנמכרים ביותר באנגליה ובארצות הברית. המעצב הגרפי טורגרסון מקבוצת "היפנוסיס", שנעדר מאלבומיה האחרונים של הלהקה, חזר לעצב את עטיפת האלבום. על אף הצלחתו המסחרית של האלבום, ווטרס יצא בביקורת כנגדו וטען כי שירי האלבום עלובים ברובם וכי רמת הטקסטים של גילמור ירודה. בביקורת דומה, ציינו הן רייט והן מגזין המוזיקה "Q", כי האלבום מורכב ברובו ממאמץ של אדם אחד (גילמור) ואין הרגשה כי מדובר באלבום של להקה.
במהלך ההכנות ליציאת הלהקה למסע הופעות שליווה את השקת האלבום, ניסה ווטרס לחבל במסע על ידי כך שפנה למפיקי ההופעות ולמפרסמים ואיים עליהם בתביעה אם ישתמשו בשם "פינק פלויד". ב-23 בדצמבר 1987, נפגשו ווטרס וגילמור והגיעו לפשרה אשר אפשרה ליתר חברי הלהקה להמשיך להשתמש בשם הלהקה, כאשר מנגד הוענקה לווטרס זכות בלעדית בשימוש במוצגים אחרים של הלהקה, בהם "החומה".
מסע ההופעות "Delicate Sound of Thunder", שקידם את האלבום נחשב לאחד מהמוצלחים בהיסטוריית הלהקה. ב-22 בנובמבר 1988, הוציאה הלהקה אלבום הופעה כפול בשם "Delicate Sound of Thunder", אשר שילב מספר הופעות שונות שקיימה הלהקה באוגוסט 1988 ב"קולוסאום נסאו", כחלק מסיבוב ההופעות.
בשנת 1990, לאחר נפילתה של חומת ברלין, קיים ווטרס קונצרט חד פעמי של "החומה", בנקודה בה עמדה החומה חודשים ספורים קודם לכן. במופע נטלו חלק אמנים רבים, ביניהם שינייד אוקונור, ואן מוריסון, ג'וני מיטשל, AC/DC ואחרים.
The Division Bell
לאחר תקופה של מספר שנים בהן עסקו חברי הלהקה בעניינים אישיים, ביניהם תחרות מרוצי מכוניות בשם "Carrera Panamericana", שנערכה במקסיקו בשנת 1991 ובה השתתפו גילמור, מייסון ומנהל הלהקה סטיב רורק וכתיבת פסקול לסרט שיצא אודות המירוץ בשנת 1992 ("La Carrera Panamericana"), החלו חברי הלהקה לעבוד על אלבום חדש בינואר 1993. על אף העובדה שרייט עבד עם מייסון וגילמור על האלבום, הוא לא היה חלק מהלהקה מבחינה חוזית.
ב-30 במרץ 1994, יצא באנגליה האלבום "The Division Bell", על שם הפעמון המפורסם בבניין בית הנבחרים האנגלי. היה זה אלבום האולפן האחרון של הלהקה. השיר הבולט ביותר באלבום הוא "High Hopes", אשר נכתב בשיתוף עם אשתו של גילמור פולי סמסון, שהייתה מעורבת בכתיבת מספר שירים נוספים באלבום. האלבום זכה להצלחה רבה והגיע למקום ה-1 ברשימת האלבומים הנמכרים ביותר, הן בארצות הברית והן באנגליה, שם שהה בראשית הדירוג במשך 51 שבועות ברציפות. את עטיפת האלבום, עיצב פעם נוספת טורגרסון, אשר שאב השראה מהמונוליתים של אי הפסחא שבאוקיינוס השקט. טורגרסון ציין כי שתי הדמויות בעטיפה יוצרות דמות שלישית דמיונית, שסימלה לטענתו את "הרוח החסרה" של הלהקה (בהתייחסו לבארט וווטרס שעזבו אותה במהלך השנים).
ב-29 במרץ 1994, לאחר חזרות אינטנסיביות שערכו שבועיים בהאנגר בבסיס חיל האוויר "נורטון" שבסן ברנרדינו, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות, שהחל במיאמי וכלל בתחילה פלילייסט ממגוון אלבומיה של הלהקה ובהמשך השתנה לשירים מהאלבום "The Dark Side Of The Moon". סיבוב ההופעות, שהתברר לימים כאחרון אי פעם של הלהקה, הסתיים ב-29 באוקטובר 1994.
ב-29 במאי 1995, הוציאה הלהקה אלבום הופעות נוסף בשם "Pulse". אלבום כפול זה מורכב ממספר הופעות שערכה הלהקה באירופה, כחלק מסיבוב ההופעות שליווה את יציאת האלבום "The Division Bell". חלקו הראשון של האלבום שנפתח עם השיר "Shine On You Crazy Diamond" כולל מגוון שירים של הלהקה, רובם מהתקופה שלאחר עזיבתו של ווטרס. חלקו השני כולל את כל שירי האלבום "The Dark Side Of The Moon".
ב-5 בנובמבר 2001, יצא אוסף כפול של הלהקה בשם "Echoes", אשר כולל שירים מאלבומיה השונים, החל מהסינגל הראשון של הלהקה "Arnold Layne" ועד לשיר "High Hopes" – השיר האחרון באלבום האולפן האחרון של הלהקה "The Division Bell", שיצא בשנת 1994. האוסף זכה להצלחה מסחרית והגיע למקום ה-2 ברשימת "200 האלבומים הנמכרים" של מגזין בילבורד.
ב-7 באוקטובר 2004, יצא לאור באנגליה הספר "Inside Out: A Personal History of Pink Floyd", אותו כתב מתופף הלהקה ניק מייסון. בספר, שנחשב לאוטוביוגרפיה הראשונה שפרסם חבר מהלהקה, מתאר מייסון את היסטוריית הלהקה, החל מהתקופה הפסיכדלית שלה עם סיד בארט מאמצע שנות ה-60, העלייה בפופולריות ובהצלחה המסחרית במהלך שנות ה-70, והסכסוכים שליוו את הלהקה במהלך שנות ה-80, שהובילו לעזיבתו של ווטרס.
2005–2014: איחוד ואלבום אחרון
לייב 8
ממוזער|200x200 פיקסלים|מופע האיחוד של הלהקה שנערך שבלונדון ב-2 ביולי 2005, במסגרת מופעי ה"לייב 8"
ביוני 2005, הודיעו חברי הלהקה על הופעת איחוד (הכוללת את רוג'ר ווטרס), במסגרת פסטיבל "Live 8", אותו ארגן בוב גלדוף (ששיחק בסרט "החומה") ואשר מטרתו הפעלת לחץ ציבורי על מנהיגי שמונה המדינות המתועשות, אשר נועדו להתכנס מספר ימים אחר כך ל"וועידת ה-G8" בסקוטלנד, על מנת לדון בסוגיית מחיקת החוב של מדינות אפריקה.
מספר חודשים לפני כן, פנה גלדוף לגילמור בהצעה לקיים את המופע, אך זה סירב בתחילה. לאחר שכנוע מצד ווטרס (בשיחתם הראשונה מזה שנתיים), שהתלהב מהרעיון למופע איחוד, הסכים גילמור להצעה. במהלך ההכנות והחזרות למופע, נתגלעו אי הבנות בן חברי ההרכב בנוגע לעיבודי השירים וסדר הופעתם במסגרת המופע.
ב-2 ביולי 2005, נערך המופע בשמונה במות ברחבי העולם בו השתתפו אמנים רבים. הופעת האיחוד של הלהקה היוותה את שיאו של המופע, במהלכו ביצעה הלהקה ארבעה שירים ("Breathe", "Money", "Wish You Were Here", ו-"Comfortably Numb", שחתם את ההופעה). במהלך ההופעה, פנה ווטרס לקהל וציין כי "אנחנו עושים את זה למען כל מי שאינו איתנו כאן היום, ובראש ובראשונה, כמובן, לסיד". בסיומו של המופע, הודה גילמור לקהל והיה בדרכו החוצה, אך ווטרס קרא לו בחזרה, והארבעה חלקו חיבוק משותף, בתמונה שהתפרסמה אחר כך בכלי תקשורת רבים. בתגובה לשאלה אודות השנים הרבות של הנתק והמתיחות בין חברי ההרכב, ציין ווטרס כי: "איני חושב שמי מאיתנו יצא בסדר בכל התקופה הזאת, שהייתה קשה ושלילית, ואני מתחרט על השפעתי על אווירת הניכור שנוצרה ביננו".
מותם של בארט ורייט
ב-7 ביולי 2006, נפטר בארט בביתו שבקיימברידג', בגיל 60. בטקס ההלוויה שנערך ב-18 ביולי 2006 לא נכח אף אחד מחברי הלהקה. לאחר מותו של בארט, ציין רייט כי: "חברי הלהקה אבלים ועצובים בעקבות מותו של בארט, שהיה מנהיג הלהקה בתחילת דרכה ואשר מורשתו מלווה את הלהקה עד היום". ב-10 במאי 2007, הופיעו ווטרס, גילמור ורייט במופע הוקרה לבארט שנערך ב"מרכז האמנויות ברביקן" שבצפון הסיטי של לונדון, במהלכו ביצעו השלושה חלק משיריו של בארט, בהם "Bike" ו-"Arnold Layne". הייתה זו גם ההופעה האחרונה של רייט לפני מותו.
ב-15 בספטמבר 2008, הלך לעולמו קלידן הלהקה ריצ'רד רייט בן ה-65, לאחר מאבק במחלת הסרטן. לאחר מותו אמר גילמור, כי "אף אחד לא יכול להחליף את ריצ'רד רייט. הוא היה השותף המוזיקלי שלי, וחבר שלי. מרוב ויכוחים על מי היה פינק פלויד, תרומתו האדירה של ריק נשכחה לעיתים קרובות. הוא היה אדם עדין, צנוע ואהב את פרטיותו – אבל קולו ונגינתו היו מרכיבים חיוניים ומלאי-קסם בצליל המזוהה עם פינק פלויד".
אלבומים אחרונים
בנובמבר 2014 הוציאה הלהקה את האלבום "The Endless River". החומר לאלבום התבסס בעיקר על הקלטות שנעשו בזמן הפקת האלבום "Division Bell" וכלל ברובו קטעים אינסטרומנטליים, מלבד השיר "Louder than Words", אותו כתבה אשתו של גילמור. מייסון הגדיר את האלבום כמחווה לריצ'רד רייט, שנפטר בשנת 2008. על אף העובדה שזכה לביקורות בינוניות, הפך האלבום לנמכר ביותר אי פעם (במכירה מוקדמת) באתר "אמזון אנגליה". בראיון שנערך עמו, ציין גילמור כי מדובר באלבום האחרון בהחלט של הלהקה, ובהתאם לכך גם לא לווה בסיבוב הופעות, שלדעת גילמור לא ניתן היה להוציאו לפועל בהתחשב בחסרונו של רייט.
ב-11 בנובמבר 2016, יצא מארז מיוחד של הלהקה בשם "The Early Years 1965–1972", הכולל סינגלים שלא נכנסו לאלבומי האולפן, יחד עם ביצועים נדירים מהופעותיה במהלך השנים.
באוקטובר 2024, הלהקה מכרה את הזכויות המוזיקליות והשם שלה לחברת סוני תמורת כ-400 מיליון דולר. העסקה כוללת את זכויות המוזיקה המוקלטת של הלהקה ואת זכויות השם והלוגו, הכוללות גם זכויות על מרצ'נדייז, תיאטרון וזכויות דומות. העסקה אינה כוללת את זכויות כתיבת השירים, אשר מוחזקות על ידי כותבי השירים עצמם. העיצוב האייקוני של אלבומי הלהקה, שתוכנן על ידי החברה הבריטית היפנוסיס, ככל הנראה כלול בעסקה. המחלוקות בין חברי הלהקה, ובעיקר בין ווטרס וגילמור, השפיעו על העסקה. ווטרס עורר מחלוקות בשל הצהרות פוליטיות שנויות במחלוקת נגד ישראל ואוקראינה ובעד רוסיה. עימותים אלו גרמו לירידת ערך הקטלוג של הלהקה ולהפסקת משא ומתן עם קונים פוטנציאליים בעבר. הקטלוג של פינק פלויד נחשב לאחד היקרים במוזיקה המודרנית.
מאפיינים מוזיקליים
מעבר בין סגנונות
הלהקה, שנחשבת לאחת מחלוצות המוזיקה הפסיכדלית, החלה את דרכה בסצנת מוזיקת האנדרגראונד בלונדון, על אף העובדה שבימיה הראשונים, בהם ניגנה בעיקר במועדונים קטנים ובפני חברים, כלל הרפרטואר שלהם בעיקר גרסאות כיסוי לשירי R&B. שני הסינגלים הראשונים של הלהקה "Arnold Layne" ו-"See Emily Play", שנכתבו על ידי בארט וזכו לפופולריות באנגליה ביחד עם אלבומם הראשון "The Piper at the Gates of Dawn", תרמו בחשיפת הסגנון המוזיקלי הפסיכדלי לקהלים רחבים במדינה. לפי מגזין "הרולינג סטון", עד לשנת 1967, פיתחה הלהקה סאונד פסיכדלי ייחודי, שבא לידי ביטוי בהופעות ארוכות שכללו מוזיקה רועשת ששילבה סגנונות שונים ומגוונים בהם הארד רוק, בלוז, קאנטרי, פולק ומוזיקה אלקטרונית. עם עזיבתו של בארט והצטרפותו של גילמור ללהקה בשנת 1968, החלה הלהקה בתהליך מעבר ממוזיקה פסיכדלית למוזיקת רוק פרוגרסיבי המשולבת באלמנטים ואפקטים מוזיקליים ניסיוניים. באלבומים "Atom Heart Mother" (משנת 1970) ו-"Meddle" (משנת 1971) החלו חברי הלהקה באימוץ קו פרוגרסיבי יותר, בשילוב קטעים אינסטרומנטליים וקטעי אלתור ארוכים כדוגמת היצירה "Echoes".
בעקבות יציאתו של האלבום "The Dark Side of the Moon" בשנת 1973, הפכה פינק פלויד מלהקת אסיד רוק שזכתה להצלחה בינונית לאחת מלהקות הרוק המובילות והמצליחות. לפי מגזין "הרולינג סטון", ביחד עם אלבום "החומה", שיצא בשנת 1979, מיצבו האלבומים את הלהקה כבעלת חזון ייחודי ומגוון, אשר עושה שימוש מקורי באפקטים קוליים ובכלים מוזיקליים בניסיון מתמיד לשבור את מבנה שירי הפופ והרוק הסטנדרטים. בכך, עיצבה למעשה הלהקה את ז'אנר הרוק הפרוגרסיבי ומוזיקת האמביינט של שנות ה-80.
הופעות חיות ושימוש באפקטים קוליים
ממוזער|200x200 פיקסלים|הופעה חיה של הלהקה משנת 1973 כחלק ממסע ההופעות שליווה את יציאת האלבום "The Dark Side Of The Moon"
הופעותיה של הלהקה התאפיינו בשימוש נרחב באפקטים קוליים ואביזרי במה, כבר בתחילת דרכה בסצנת האנדרגראונד של לונדון, לרבות בתקופתה כלהקת הבית של מועדון ה-"UFO" בעיר במהלך שנות ה-60. במהלך תקופה זו, החלה הלהקה לשלב בהופעותיה מיצגים אור קוליים ("Liquid light show"), אשר הוקרנו על מסכים מאחורי חברי הלהקה. על המלאכה הטכנית הופקד מייק ליאונרד.
ב-12 במאי 1967, במהלך הופעתה באולם "אליזבת המלכה", עשתה הלהקה שימוש במערכת קול שכללה ארבעה רמקולים. הייתה זו הפעם הראשונה בה שולבה מערכת קול היקפי בהופעה חיה, שימוש אשר היווה פריצה טכנולוגית ואשר יהפוך בעתיד לסטנדרט מקובל בהופעות רוק.
בשנת 1972, יצא הסרט התיעודי "Pink Floyd: Live at Pompeii", אשר תיעד את הופעתה של הלהקה באמפיתיאטרון ריק בעיר פומפיי שבאיטליה. שנתיים לאחר מכן, החלה הלהקה בפעם הראשונה לעשות שימוש במסכים, אשר יהפכו לאביזרים קבועים בהופעותיה של הלהקה בהמשך.
בשנת 1977, כחלק מסיבוב ההופעות "In the Flesh Tour" שליווה את יציאת האלבום "Animals", עשתה הלהקה שימוש בחזיר מתנפח שריחף מעל הקהל. קונספט זה של שימוש באביזרי במה גדולים, המשיך ללוות את הופעותיה של הלהקה במשך השנים, לרבות במהלך סיבוב ההופעות שליווה את יציאת האלבום "החומה", במהלכו נבנתה מדי הופעה חומה מקרטון בגובה של כ-12 מטרים, אשר מוקמה בין הקהל לחברי הלהקה. על גבי החומה הוקרנו במהלך ההופעות קטעים אשר הציגו את עלילת סיפור "החומה".
ביקורת פוליטית וחברתית
מעורבותו הפוליטית והאג'נדה החברתית של רוג'ר ווטרס, באה לידי ביטוי בשיריה של הלהקה לאורך השנים, בהיותו כותב השירים המוביל שלה מרגע עזיבתו של סיד בארט ועד עזיבתו שלו בשנת 1985. היבטים אלו של ביקורת פוליטית וחברתית משתלבים בעיסוק הגובר של הלהקה, בעיקר ווטרס, בנבכי נפש האדם ובדרך התנהלותו בעולם.
האלבום "הצד האפל של הירח" שיצא בשנת 1973, מורכב מ-2 חלקים שכל אחד מהם משקף שלבים שונים בחייו של האדם ומבטא את החוויה האנושית בכללותה. בין היתר, דן האלבום בהיבטים הפילוסופים והגשמיים של חיי השגרה העלולים להוביל לאדם לחיים שאינם מספקים (בחלקו הראשון) ולמצב של שגעון (בעיקר חלקו השני).
בשיר "Have a Cigar" שיצא במסגרת האלבום "Wish You Were Here" בשנת 1975 יוצא ווטרס בביקורת כנגד הצביעות והחמדנות, לטענתו, שקיימת בתעשיית המוזיקה וכנגד הדינמיקה המעוותות שבין חברת התקליטים שלא מתעניינת באמת בלהקה אלא רק בתוצר הכספי שהיא מספקת לה. סוגיה נוספת שחוזרת בשיריה של הלהקה היא ההתמודדות עם אבדן. דוגמה לכך ניתן לראות באלבום "Obscured by Clouds" שיצא בשנת 1971 ואשר עוסק, בין היתר, באבדן רוח הנעורים אשר אפיינית לתהליך ההזדקנות. דוגמה נוספת לעיסוק בסוגיה זו ניתן למצוא באלבום "החומה" משנת 1979, העוסק בהתמודדותה של הדמות הראשית "פינק", הגדלה ללא אביה אותו לא הכירה ואשר נהרג במהלך מלחמת העולם השנייה.
"החומה" מכילה לא מעט רעיונות מהפכניים על הצדדים המושחתים והשפלים של תעשיית המוזיקה העולמית, יוצאת כנגד תרבות השפע והבזבוז של המערב, על הקשר שבין פופולריות לבין ניצולה לרעה בידי מנהלים ציניים ותאבי ממון, כנגד האלימות המשטרתית, טיפשותה ואטימותה של מערכת החינוך, הטיפול הגרוע של המדינות השונות בסוגיית הסמים הקלים והקשים. באופן כללי יותר, טוען ווטרס כי החברה המודרנית אדישה למצוקותיו של הפרט ונכנעת לכל הנוצץ, הריקני, ההמוני והכוחני – בין אם הוא מגולם בקונצרט רוק באצטדיון גדול, במשחק כדורגל או בעימות המזעזע והאלים ביותר שיצר האדם לטענתו – מלחמות.
בשנת 1977, הוציאה הלהקה את האלבום "Animals", אשר מבוסס בחלקו על ספרו של ג'ורג' אורוול- "חוות החיות". האלבום יוצא בביקורת אנטי קפיטליסטית דרך סיפור המסגרת של מרד חיות החווה באדונם (בני האדם), כשלאחריו הן משתלטות עליו. בעקבות כך עולים החזירים (הנחשבים בסיפור לחכמים שבחיות) לשלטון והופכים במהרה לדומים לבני האדם, בכך שהם מעבידים את שאר החיות. האלבום, המחולק ל-6 חלקים, עוסק בעיקרו בכלבים (בשיר "Dogs") אשר מתרפסים בפני הכבשים על מנת לשפר את מעמדם, ואשר מסמלים אנשי עסקים אשר מנסים בכל מחיר לעלות בסולם המעמד החברתי, החזירים (בשיר "Pigs) השליטים, אשר מייצגים את הפוליטיקאים המושחתים והכבשים (בשיר "Sheep"), המייצגים עדר חסר מחשבה עצמאית הנוהר אחרי בעל העוצמה הפוליטית והכלכלית ואשר מנוצל על ידם.
השפעה והוקרה
פינק פלויד נחשבת לאחת מהלהקות המצליחות והמשפיעות בתולדות מוזיקת הרוק. לאורך שנות פעילותה, מכרה הלהקה מעל ל-250 מיליון אלבומים, כאשר 75 מיליון מתוכם נמכרו בארצות הברית. ברשימת המיליונרים של מגזין ה"סאנדיי טיימס" האנגלי שפורסם בשנת 2013, הגיע ווטרס למקום ה-12 עם שווי מוערך של 150 מיליון ליש"ט, גילמור הגיע למקום ה-27 עם שווי מוערך של 85 מיליון ואילו מייסון מוקם במקום ה-27 עם שווי של 50 מיליון.
בשנת 1996, נכנסה הלהקה ל"היכל התהילה של הרוק אנד רול". בטקס נכחו גילמור, רייט ומייסון ואילו ווטרס נעדר מהאירוע. במהלך הערב ביצעו גילמור ורייט את השיר "Wish You Were Here".
באוקטובר 2004 נבחרה הלהקה על ידי המגזין הבריטי "Q" כלהקה הגדולה ביותר בכל הזמנים, בהתבסס על נתוני מכירות אלבומים והופעות. באותה שנה, דורגה הלהקה במקום ה-8 ברשימת "להקות הרוק הטובות בהיסטוריה" של אתר "MSNBC". בשנת 2010. בסקר שערך מגזין "הרולינג סטון" באותה שנה דורגה הלהקה במקום ה-51 ברשימת "האמנים הגדולים של כל הזמנים".
לאורך שנות פעילותה זכתה הלהקה וצוות ההפקה שלה במגוון פרסים. בשנת 1981, זכה המפיק המוזיקלי ג'יימס גאטרי בפרס גראמי על עבודתו על האלבום "החומה". בשנת 1983, זכה ווטרס בפרס "השיר המקורי לפסקול סרט" במסגרת טקס פרסי "האקדמיה הבריטית לאומנויות הקולנוע והטלוויזיה" על השיר "Another Brick in the Wall" מהסרט "החומה". בשנת 1995, זכתה הלהקה בפרס גראמי בקטגוריית "ההופעה האינסטרומנטלית על שירם "Marooned" מאלבומם "The Division Bell", שיצא באותה שנה. בשנת 2008, הוענק ללהקה "פרס פולר למוזיקה", על תרומתה למוזיקה הפופולרית, אותו העניק מלך שוודיה קרל השישה עשר.
ללהקה הייתה השפעה על מוזיקאים רבים, בהם דייוויד בואי שראה בסיד בארט מודל לחיקוי, דה אדג', גיטריסט להקת "U2", שטען כי החליט לקנות את פדל ההשהיה הראשון לגיטרה שלו, לאחר ששמע את אקורדי הגיטרה הפותחים את השיר "Dogs". בין האמנים הנוספים שציינו את פינק פלויד כמודל לחיקוי והשראה, ניתן למצוא את "קווין", "רדיוהד", "הסמאשינג פאמפקינס" ועוד.
דיסקוגרפיה
אלבומי אולפן
שנת הוצאהשם האלבום1967The Piper at the Gates of Dawn1968A Saucerful of Secrets1969More1969Ummagumma1970Atom Heart Mother1971Meddle1972Obscured by Clouds1973The Dark Side of the Moon1975Wish You Were Here1977Animals1979The Wall1983The Final Cut1987A Momentary Lapse of Reason1994The Division Bell2014The Endless River
אלבומי הופעות חיות
שנת הוצאהשם האלבום1988Delicate Sound of Thunder1995P·U·L·S·E2000Is There Anybody Out There? The Wall Live
אוספים
שנת הוצאהשם האלבום1970The Best of the Pink Floyd / Masters of Rock1971Relics1973A Nice Pair1981A Collection of Great Dance Songs1983Works1992Shine On2001Echoes: The Best of Pink Floyd2007Oh, by the Way2011Discovery2011A Foot in the Door – The Best of Pink Floyd
לקריאה נוספת
עברית
אנגלית
Mark Blake, Comfortably Numb: The Inside Story of Pink Floyd, Da Capo Press, 2008
Glenn Povey, Echoes: The Complete History of Pink Floyd. Mind Head Publishing, 2008
Toby Manning, The Rough Guide to Pink Floyd (First ed.), Rough Guides, 2006
Nick Mason, Inside Out: A Personal History of Pink Floyd, Phoenix, 2005
John Harris, The Dark Side of the Moon, Da Capo, 2005
Nicholas Schaffner, Saucerful of Secrets, Sidgwick & Jackson, 1991
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:אמני קולומביה רקורדס
קטגוריה:אמני קפיטול רקורדס
קטגוריה:זוכי פרס גראמי
קטגוריה:להקות רוק בריטיות
קטגוריה:להקות רוק מתקדם
קטגוריה:להקות רוק פסיכדלי
קטגוריה:להקות רוק סימפוני
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:שלישיות מוזיקליות
קטגוריה:תרבות הנגד של שנות השישים
קטגוריה:זוכי פרס הווידאו קליפים של MTV: אישים
קטגוריה:להקות שהוקמו בשנת 1965 | 2024-10-03T14:43:41 |
מיכאיל גורבצ'וב | מיכאיל סרגייביץ' גוֹרְבָּצ'וֹב (ברוסית: Михаил Сергеевич Горбачёв - IPA: ; 2 במרץ 1931 – 30 באוגוסט 2022) היה מדינאי סובייטי; אחרון מנהיגי ברית המועצות עד להתפרקותה. גורבצ'וב הנהיג רפורמות פוליטיות וכלכליות, במטרה להפריח את יחסי החוץ ואת מצב הכלכלה הדועכת. גורבצ'וב כיהן בשלטון כאשר התפרקה ברית המועצות, והתפתחות מדיניות החוץ שקידם הובילה לסיום המלחמה הקרה בשנת 1991. במהלך תקופת שלטונו, פעל ללא הצלחה למנוע את ההתפרקות, דרך רפורמות שהובילו לליברליזציה. בשנת 1990 זכה גורבצ'וב בפרס נובל לשלום.
כאשר התמנה גורבצ'וב למנהיג ברית המועצות ב-1985, מטרתו הייתה להוציא את המדינה מהמשבר הכלכלי והמדיני בו הייתה נתונה אך עדיין לשמר את אופייה הסוציאליסטי. גורבצ'וב קידם רפורמות בברית המועצות שהתחלקו בין ליברליזציה פוליטית: גלאסנוסט וליברליזציה כלכלית: פרסטרויקה. בהתחשב בצורך בהלוואות עבור הרפורמות הכלכליות ובעובדה שהכלכלה הרוסית נגררה אחרי ארצות הברית במרוץ החימוש הגרעיני, גורבצ'וב קידם הסדר ביחסי ארצות הברית–ברית המועצות. גורבצ'וב נפגש מספר פעמים עם הנשיאים האמריקאים רונלד רייגן וג'ורג' הרברט ווקר בוש עבור הסדר היחסים וסיום מרוץ החימוש הגרעיני. בהמשך, הוציא גורבצ'וב את כוחות הצבא האדום מהמלחמה באפגניסטן ובאופן הדרגתי גם מארצות הגוש המזרחי.
סיום יד הברזל הסובייטית על מזרח אירופה הוביל לדמוקרטיזציה של ארצות החסות הסובייטיות לשעבר. בשנת 1989 הרפורמות הפוליטיות שקידם גורבצ'וב הובילו לבחירות נשיאותיות עבור משרת נשיא ברית המועצות. גורבצ'וב פעל לפייס בין הרפורמיסטים והראקציונרים ולא הצליח למנוע את התחזקותן של תנועות לאומיות בדלניות שקראו לפירוק ברית המועצות. גורבצ'וב היה נתון במעצר בית במהלך הפוטש הכושל של אוגוסט ב-1991 שאורגן בידי ראקציונרים שפעלו לשימור ברית המועצות אך בסופו של דבר זירז את קריסתה של המעצמה. בסופו של הפוטש, נשיא רוסיה הסובייטית, בוריס ילצין, חתם עם מקביליו באוקראינה הסובייטית ובלארוס הסובייטית על פירוקן של ארצות אלו מברית המועצות. כמו כן, גורבצ'וב איבד את רוב סמכותו שהועברה לילצין במהלך הפוטש. גורבצ'וב נותר מעורב בהמשך בפוליטיקה של הפדרציה הרוסית החדשה לפני שיצא לגמלאות.
תחילת דרכו
ילדותו, מוצאו ומשפחתו
ממוזער|259x259px|מיכאיל גורבצ'וב עם סבו וסבתו מצד אימו, שנות השלושים המאוחרות.
מיכאיל סרגייביץ' גּוּרְבָּצ'וֹב נולד ב-2 במרץ 1931 בכפר פריבולנויה במחוז סטברופול בצפון הקווקז אשר ברוסיה הסובייטית למשפחת איכרים רוסית–אוקראינית פעילה מאוד במפלגה הקומוניסטית. הוריו היגרו לסטברופול מוורונז' (מחוז מוצאו של אביו) ברוסיה וצ'רניהיב (מחוז מוצאה של אמו) באוקראינה.
אמו, מריה גורבצ'ובה (לבית גופקאלו), הייתה חקלאית וכל חייה עבדה במשק שיתופי. הטיהורים הפוליטיים הגדולים, שביצע משטר הרודנות של סטלין במהלך שנות ה-30, השפיעו על משפחת גורבצ'וב: ב-1937 נעצר סבו של מיכאיל גורבצ'וב, פנטליי גופקאלו, שהיה יו"ר המשק השיתופי, באשמת "היותו חבר בארגון טרוצקיסטי אנטי-מהפכני". הוא הוחזק במעצר במשך 14 חודשים תחת חקירה ועינויים. עוזר התובע הכללי של סטברופול הציל אותו מהוצאה להורג. בדצמבר 1938 שוחרר מהכלא ושב לביתו. בשנת 1939 נבחר פעם נוספת ליושב ראש המשק השיתופי. לאורך חייו נהנה מכבוד רב בקרב חבריו החקלאים.
סבו השני של גורבצ'וב (מצד אביו) - אנדריי גורבצ'וב - לא היה להוט להצטרף למשק השיתופי של בנו ועסק בחווה עצמאית לבדו. ב-1933 הייתה בצורת קשה בדרום רוסיה והאזור סבל מרעב המוני שהחמיר עקב מדיניות הקולקטיביזציה של המשטר (באוקראינה נודע הרעב בכינוי הולודומור). שלושה מתוך ששת ילדיו מתו ברעב. באביב 1934 נעצר אנדריי גורבצ'וב בשל "אי מילוי תוכנית מסע הזריעה". הוא טען כי לא היה מה לזרוע ובתגובה הואשם בהיותו "חבלן" ונשלח למחנה עבודה קשה (גולאג) באזור אירקוטסק, סיביר. הסב עבד שם ככורת עצים במשך שנתיים. לאחר מכן, בשנת 1935, בשל עבודתו הטובה הוא שוחרר לפני תום תקופת עונשו. חזר לפריבולנויה ומיד הצטרף למשק השיתופי שבו הייתה שותפה משפחתו ועבד במשק זה עד סוף ימיו.
אביו של גורבצ'וב, סרגיי גורבצ'וב, עבד כחקלאי מפעיל מקצרה. ביוני 1941 פלשה גרמניה הנאצית לברית המועצות במסגרת מלחמת העולם השנייה. באוגוסט גויס האב לשורות הצבא האדום והופקד על חוליית הנדסה קרבית. הוא היה שותף לסדרת קרבות היסטוריים רבים בחזית המזרחית במלחמה. בסוף מאי 1944 קיבלה משפחת גורבצ'וב הודעה כי האב סרגיי נפל בפעולה צבאית. במשך שלושה ימים המשפחה הייתה אבלה על אובדנה, אך למרבה שמחתם ההודעה התבררה כשגויה: אביו של מיכאיל שרד אך נפצע קשה ברגלו. על מעלליו במהלך המלחמה קיבל מדליות ממשלתיות – מדליה על אומץ ושני מסדרי הכוכב האדום. לאחר שחזר הביתה, סרגיי גורבצ'וב המשיך לעבוד כמפעיל מכונה ולימד את מיכאיל להפעיל מקצרה. "אבא ידע בצורה מושלמת איך להפעיל את הקומביין (המקצרה), והוא לימד אותי", שיחזר גורבצ'וב בבגרותו. "אחרי שנה או שנתיים יכולתי להתאים כל מנגנון. אני גאה במיוחד ביכולת שלי לזהות תקלה בקומביין באופן מיידי, רק על ידי הצליל שלה". כך נהג גורבצ'וב בנעוריו לעבוד בקוֹלְחוֹז המקומי (משק שיתופי) ובשנת 1948 קיבל עיטור הדגל האדום של העמל בזכות קציר גדול במיוחד. הוא היה אז רק בן שבע עשרה והיה למקבל הצעיר ביותר של הפרס.
לימודים ונישואים
לפני שהתחיל ללמוד, מיכאיל גר בעיקר עם סבו וסבתו פנטליי ווסיליסה גופקאלו שגידלו את נכדם. גורבצ'וב הצליח מאוד בבית הספר. באותן שנות בית ספר מוקדמות הוא פיתח תשוקה לידע, עניין בכל דבר חדש, והוא שמר על מאפיינים אלו לאורך חייו. במיוחד נהנה משיעורי אולפן דרמה שבו שיחק על הבמה. פעם יצא אולפן הדרמה לסיור מופעים בכפרים באזור. השחקנים הצעירים הרוויחו קצת כסף מכרטיסים להופעות שלהם ובכסף זה הם קנו 35 זוגות נעליים לילדים ממשפחות עניות מאוד שהיו יחפים בשהותם בבית הספר.
בשנת 1950 סיים גורבצ'וב את לימודיו בבית הספר התיכון בהצטיינות עם מדליית כסף. אביו התעקש שהנער ימשיך ברכישת חינוך והשכלה גבוהה, ומיכאיל בחר ללמוד באוניברסיטה הממלכתית של מוסקבה שנחשבה להיות האוניברסיטה הטובה ביותר בברית המועצות. הוא נרשם לאוניברסיטה ללא מבחני קבלה ואף ללא ראיון. למעשה, הוא הוזמן ללימודים באוניברסיטה. בשיחה שפנו אליו מטעמה הובטח לו "רישום וסיפוק של לינה באכסניה". היו להזמנתו לאוניברסיטה מספר סיבות: מוצאו של גורבצ'וב כחקלאי (מקצוע שהמשטר הסובייטי האדיר), המוניטין של עבודתו, פרס ממשלתי גבוה - מסדר הדגל האדום של העבודה וגם העובדה שבשנת 1950 (במהלך שנת הלימודים האחרונה שלו בבית הספר התיכון) הוא התקבל לחבר המפלגה הקומוניסטית. גורבצ'וב אמר בראיון בבגרותו: "השנים שלי באוניברסיטה לא היו רק מעניינות במיוחד אלא גם תקופה של עבודה קשה. הייתי צריך להדביק הרבה פערים - ידעתי שיש לי פערי ידע מבית הספר בכפר שלי. הפערים וידאו שאני ארגיש אותם, במיוחד בהתחלה, כשהגעתי לאוניברסיטה. אבל, למען האמת, תמיד הייתה לי שאפתנות רבה".
ימין|ממוזער|251x251px|בני הזוג מיכאיל וראיסה גורבצ'וב בביקור בארצות הברית.
בהיותו סטודנט באוניברסיטה, פגש גורבצ'וב ברעייתו לימים, ראיסה טיטארנקו. ראיסה למדה בפקולטה לפילוסופיה באוניברסיטה, היא הייתה צעירה מגורבצ'וב בשנה אחת, אך נרשמה לאוניברסיטה שנה אחת לפניו. ראיסה הייתה ילידת חבל אלטאי בסיביר ורוב ילדותה גדלה באזור הרי אורל, לאם סיבירית ולאב מהנדס מסילות רכבת שמוצאו מצ'רניהיב באוקראינה. מיכאיל וראיסה נישאו ב-23 בספטמבר 1953, כאשר מיכאיל היה בן 22 וראיסה הייתה בת 21. לאחר שקיבל תואר במשפטים בהצטיינות בשנת 1955, חזר גורבצ'וב לסטברופול. בתחילה הוא הוצב לעבודה מטעם המפלגה הקומוניסטית (היא המפלגה החוקית היחידה בברית המועצות) במשרד התובע הטריטוריאלי של סטברופול.
העלייה לצמרת השלטון
ימין|ממוזער|גורבצ'וב בגרמניה המזרחית, 1966.|222x222 פיקסלים
פעילותו הפוליטית בתוך מחוז סטברופול
בסטברופול גורבצ'וב היה זכור מפעילותו בסניף של הליגה הקומוניסטית של הנוער בבית הספר כנער מחויב ומארגן מחונן בצעירותו. כך שבעקבות זאת כמעט מיד עם סיום לימודיו הוצע לגורבצ'וב תפקיד של עוזר מנהל מחלקת התעמולה בוועדה הטריטוריאלית של הקומסומול (ארגון הנוער הקומוניסטי). בעקבות כך, רישום עבודתו במשרד התובע נמשך רק עשרה ימים (מ-5 באוגוסט עד 15 באוגוסט 1955). בספטמבר 1956 התמנה גורבצ'וב למזכיר הראשון של ועדת קומסומול בעיר סטברופול, ב-25 באפריל 1958 הוא נבחר למזכיר השני של ועדת קומסומול הטריטוריאלית של כל מחוז סטברופול, וב-21 במרץ 1961 - המזכיר הראשון של ועדת קומסומול הטריטוריאלית של כל המחוז.
בהמשך החל לעלות בצמרת שדרת ההנהגה המפלגתית המחוזית: ב-26 בספטמבר 1966 היה גורבצ'וב למזכיר הראשון ולחבר הלשכה בוועדת המפלגה הקומוניסטית של העיר סטברופול. ב-5 באוגוסט 1969 – המזכיר השני של ועדת המפלגה הקומוניסטית הטריטוריאלית של מחוז סטברופול. ב-10 באפריל 1970 אושר מינויו של גורבצ'וב למזכיר הראשון של ועדת המפלגה הקומוניסטית הטריטוריאלית של מחוז סטברופול. מרכיב חשוב ביותר בתוכניתו לפיתוח אזור סטברופול היה הצבה רציונלית של מתקנים חקלאיים, מכוני התמחות עבורם, הקמת חוות עופות מתקדמות ומינוי חקלאים מתמחים לתפקידי מנהל, הכנסת תהליכי ייצור תעשייתיים לחקלאות, בניית תעלת סטברופול הגדולה ופיתוח מערכות השקיה ואספקת מים שהיו חשובות ביותר לאזור עם החקלאות הקשה והמסוכנת שבו - מכיוון שקרקעות יבשות היוו מחצית מהשטח החקלאי שהיה נתון עבור עיבוד במחוז - והשלמת המודרניזציה בתעשיות הקלות ותעשיית המזון.
במהלך שנותיו בסטברופול גורבצ'וב הרחיב ויישם תוכנית ארוכת טווח לפיתוח האזור. אלו היו השנים שבהן נאלץ המזכיר הצעיר של הוועדה הטריטוריאלית של המפלגה להתמודד עם קבלת החלטות בתנאי הכלכלה המולאמת ובמדינה הבירוקרטית הריכוזית. מתוך כך, היה זה באותן השנים שגורבצ'וב התמקצע במערכת השלטונית. מחוז סטברופול היא מקום יפה במיוחד ואחד מאתרי הבריאות הפופולריים ביותר ברוסיה. מנהיגי צמרת המפלגה הסובייטית הבכירים נהגו לבלות במחוז זה בעת חופשות. בעקבות כך גורבצ'וב הכיר אישי מפתח בצמרת הממשל כגון יושב ראש מועצת הקומיסרים העממיים אלכסיי קוסיגין (ראש הממשלה של ברית המועצות) ויורי אנדרופוב. גורבצ'וב קשר קשרים אישיים עם אנדרופוב, שכיהן באותה העת בתור ראש הק.ג.ב.. יחסיו עם אנדרופוב היו טובים וקרובים במיוחד, ותרמו לעלייתו הפוליטית. זמן מה לאחר ביקורו בסטרבופול אנדרופוב שיבח את גורבצ'וב כאדם עם בעל כישורים טבעיים רבים.
צמרת השלטון במוסקבה
ראיסה גורבצ'וב אהבה את סטברופול כאילו הייתה "המולדת" שלה. היא עשתה כמיטב יכולתה למצוא עבודה במקצוע התמחותה והחלה ללמד בפקולטה לכלכלה של המכון החקלאי של סטברופול. היא העבירה הרצאות בפילוסופיה, אסתטיקה ושאלות דתיות לבוגרי תואר ראשון ושני. ב-6 בינואר 1957 נולדה אירינה, בתם היחידה של בני הזוג גורבצ'וב. בשנת 1967 ראיסה גורבצ'וב קיבלה את תואר הדוקטורט שלה. נושא עבודת הדוקטורט שלה היה: "סיקור המאפיינים החדשים בחיי היומיום של חקלאים במשק שיתופי (בהסתמך על מחקרים סוציולוגיים של מחוז סטברופול)". ב-27 בנובמבר 1978 בחרה ישיבת המליאה של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית למנות את גורבצ'וב למזכיר הוועדה הראשית. ב-6 בדצמבר 1978, בעקבות המינוי החדש, גורבצ'וב ומשפחתו עברו להתגורר במוסקבה. המשימה הראשונה שלו הייתה פיקוח על החקלאות של המדינה. הוא טייל רבות בתוך ברית המועצות וערך ביקורים רשמיים מחוצה לה.
מהר מאוד מיכאיל גורבצ'וב הציג את עצמו כדמות פוליטית אחראית, יעילה ועקרונית. שנתיים לאחר שעבר למוסקבה, ב־1980, התמנה לחבר מלא בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית ובפוליטביורו. לאחר שנות שלטונו של ליאוניד ברז'נייב, זה נפטר ב-1982 ואנדרופוב התמנה ליורשו, נושא משרת מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית. אנדרופוב קידם סדרת פעילי מפלגה צעירים ומבטיחים, בהם גורבצ'וב, לקדמת המפה הפוליטית. שנתיים בלבד לתוך שלטונו, חלה אנדרופוב ונפטר. יורשו, קונסטנטין צ'רניינקו, כיהן שנה אחת בלבד טרם פטירתו ב-1985. חבר המפלגה הוותיק, אנדריי גרומיקו, הציע למנות את גורבצ'וב הצעיר למזכ"ל המפלגה ושליט ברית המועצות, ודרך השגת תמיכה מספקת ממעגל ההנהגה, זה האחרון התמנה לתפקיד. הנוקשות העצומה של המערכת הפוליטית הסובייטית התגלתה כחרב פיפיות. במבנה ההיררכי והריכוזי ביותר, נהנה המזכיר הכללי של המפלגה מחסינות רבה ומכוח פוליטי עצום. היה זה החשש מחוסר יציבות שהביא את גורבצ'וב בן ה-54 לעמדה זו, שכן הוא התמנה לאחר רצף פטירתם של שלושה שליטים קשישים בטווח זמן קצר, ברז'נייב, אנדרופוב וצ'רניינקו. נראה שהחיפזון שבו התקבלה מועמדותו של גורבצ'וב גרמה לחברי הוועד המרכזי להתעלם מכל סימן מקדים של נטיותיו הרפורמיות של גורבצ'וב. לאחר עלייתו לשלטון, הוא יכול היה להכניס את הרפורמות שקרא לקדם עם חסינות תוכנית לפתיחת עימות פוליטי נגדו מתוך הנהגת המפלגה.
שליט ברית המועצות (1985–1991)
ממוזער|גורבצ'וב בשער ברנדנבורג בברלין במהלך ביקור בגרמניה המזרחית, אפריל 1986.|233x233 פיקסלים
ממוזער|פסגת רייקיאוויק: גורבצ'וב (עם הגב למצלמה) בעת דיונים עם נשיא ארצות הברית רונלד רייגן, מלפנים, 1986.|222x222 פיקסלים
ממוזער|גורבצ'וב נואם לאחר הפסגה הסובייטית-אמריקאית באיסלנד, 19 באוקטובר 1986.|328x328 פיקסלים
ממוזער|גורבצ'וב ורייגן לאחר החתימה על הסכם פירוק נשק גרעיני לטווח בינוני, 1 ביוני 1988.|222x222 פיקסלים
ממוזער|מעמד חתימה על הסכמים דו-צדדיים, גורבצ'וב עם הנשיא האמריקאי ג'ורג' הרברט ווקר בוש בבית הלבן.|222x222 פיקסלים
אסון צ'רנוביל ורעידת האדמה בספיטק
ב־11 במרץ 1985, כאמור עקב פטירתו של המזכ"ל צ'רניינקו, התמנה גורבצ'וב למזכ"ל המפלגה הקומוניסטית - ובכך לשליטה בפועל של ברית המועצות. גורבצ'וב החל במהירות לבסס את סמכותו האישית בקרב ההנהגה הסובייטית. מטרתו העיקרית בבחינת מדיניות הפנים הייתה להחיות את הכלכלה הסובייטית שהייתה נתונה לשנים ארוכות של מיתון ממושך והשקעות צבאיות לאורך כהונתו של ברז'נייב בשלטון (1964–1982). לשם כך הוא קרא למודרניזציה טכנולוגית מהירה ולהגברת תפוקת העובדים, והוא ניסה להמיר את הבירוקרטיה הסובייטית המסורבלת ליעילה יותר ובעלת יכולת תגובה לקשיים מהירה ככל שניתן.
ב-26 באפריל 1986, ימים ספורים לפני חגיגות אחד במאי, התרחש אסון צ'רנוביל, התאונה הגרעינית והאסון האקולוגי הגדולים ביותר של המאה ה-20. בליל 25–26 באפריל אירע פיצוץ בתחנת הכוח הגרעינית בצ'רנוביל, במה שהייתה אז אוקראינה הסובייטית. הדליפה הרדיואקטיבית מהפיצוץ השביתה את עיקר הפעילות האנושית בחבל הומל לעשורי שנים. הרשויות הסובייטיים ניסו תחילה לטשטש את האסון. רק ב-27 באפריל הועברו 30,000 תושבי העיירה הסמוכה פריפיאט מבתיהם עקב הדליפה הרדיואקטיבית. היקף הסכנה היה כזה שלא ניתן היה לשמור על האסון מושקט. בתוך ימים ספורים התגלו רמות קרינה גבוהות בצורה יוצאת דופן ומדאיגה בסקנדינביה, והעקבות הובילו גורמים מערביים לצ'רנוביל. כתבים מערביים במוסקבה הבינו עד מהרה את המתרחש. הרשויות נאלצו להגיב - אך באי רצון. למעשה, ההנהגה הסובייטית נלכדה כעת במלכודת, שהייתה, לפחות חלקית, מעשה ידיה.
בבוקר שלאחר הפיצוץ בתחנה הגרעינית בצ'רנוביל ב-26 באפריל 1986, התכנס הפוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית, בראשותו של גורבצ'וב, כדי לדון במצב ולארגן ועדה ממשלתית להשתלט על המצב בשטח ולוודא שננקטו צעדים רחבי היקף, במיוחד בנושא בריאותם של אנשים באזור האסון, במטרה למגר את השפעות האסון. יתרה מכך, האקדמיה למדע הסדירה מטעמה קבוצה של מדענים מובילים, שנשלחו מיד לאזור צ'רנוביל לחקור את האסון. בשלב זה, לפוליטביורו לא הייתה תמונה מדויקת ומלאה של המצב. גורבצ'וב טען בדיעבד, כי מכיוון שכבר החלו בקידום מדיניות של פתיחות והסרת צנזורה ההאשמות נגד הממשל כי סירב לפרסם נתונים על האסון הן מפוברקות.
ב-7 בדצמבר 1988, בעת היה גורבצ'וב בביקור בארצות הברית במסגרת המשא ומתן על נרמול היחסים והבאת המלחמה הקרה לכדי סיום, נודע לו על רעידת האדמה בספיטק אשר בצפון ארמניה הסובייטית. מחשש לחזרה על אסון צ'רנוביל, הורה מיידית לעצור את פעילות תחנת הכוח הגרעינית מצאמור, עצר את ביקורו ומיהר לשוב למוסקבה. רעידת האדמה הייתה בסדר גודל 7.2 בסולם ריכטר והובילה למותם של 25,000 איש כמו גם איבוד בתיהם של בערך מיליון איש. גורבצ'וב הורה להקים ועדה ממלכתית מיוחדת לטיפול במשבר ובראשה העמיד את ראש הממשלה ניקולאי ריז'קוב, יריבו הפוליטי. הצבא נשלח להתערב בטיפול באזרחים לאחר המשבר ובהמשך הוקמה מתוכו זרוע חדשה: חיל החילוץ - שמטרתה טיפול באסונות טבע ברחבי ברית המועצות. במסגרת מערך החילוץ והטיפול בנפגעים קיבלה ברית המועצות תמיכה ממדינות זרות רבות.
רפורמה: 'גלאסנוסט' ו'פרסטרויקה'
בוועידה ה-27 של המפלגה הקומוניסטית, בפברואר 1986, הכריז על דרך חדשה לברית המועצות שהתבססה על שני מושגים חדשים: הגלאסנוסט ("פתיחות") והפרסטרויקה בענייני הכלכלה ("בנייה מחדש"). כאשר גורבצ'וב התמנה למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית ב-1985, הוא מיהר להשיק את ה'פרסטרויקה', שהוצגה לראשונה בנאומו בלנינגרד כבר במאי אותה השנה. הצוות המנהלי שלו היה רוסי בהרכבו האתני יותר מזה של קודמיו. נראה שבתחילת כהונתו גורבצ'וב האמין שהמבנה הכלכלי של ברית המועצות תקין בבסיסו ולכן נדרשו רק רפורמות מינוריות. לפיכך הוא ניהל מדיניות כלכלית שמטרתה להגביר את הצמיחה הכלכלית תוך הגדלת השקעות ההון. השקעות הון נועדו לשפר את הבסיס הטכנולוגי של הכלכלה הסובייטית וכן לקדם שינויים כלכליים מבניים מסוימים.
מטרת מדיניותו הכלכלית הייתה פשוטה וברורה למדי: להביא את ברית המועצות לשוויון כלכלי מול הגוש המערבי. זו הייתה מטרה מתמשכת של שליטי רוסיה במשך מאות שנים מאז המאה ה-18; קידום השתוות עם המערב. אולם לאחר שנתיים בשלטון הגיע גורבצ'וב למסקנה שדרושים שינויים מבניים עמוקים יותר. בשנים 1987–1988 הוא דחף רפורמות שכמעט ועשו את מחצית הדרך ליצירת מערכת שוק חופשי חלקית. ההשלכות של צורה זו של כלכלה מעורבת למחצה עם סתירות בין הרפורמות עצמן הביאו כאוס כלכלי בתוך המדינה והסבו חוסר פופולריות רבה לגורבצ'וב. הכלכלנים הרדיקליים של גורבצ'וב, ובראשם גריגורי אלכסייביץ' יאבלינסקי, יעצו לו שהצלחה בסגנון מערבי מחייבת כלכלת שוק אמיתית. אולם גורבצ'וב מעולם לא הצליח אפילו לעשות את הקפיצה מכלכלה מולאמת ריכוזית לכלכלה מעורבת לגמרי.
אף על פי שהיה פופולרי בקרב המערב, גורבצ'וב היה הרבה פחות אהוד בתוך ארצו שלו, עקב הכאוס הכלכלי שנגרם מהרפורמות המהירות. הדבר הביא לצמצום ייצור, מחסור ואי שביעות רצון חברתית, שהובילו לשביתות. גורבצ'וב אפשר לכך שחוסר שביעות רצון זה יוכל להתבטא ביתר שאת בתוך מערכת ה'שקיפות' של ה'גלאסנוסט'; כל מידע שהוסתר בעבר בנוגע לפעילות המדינה והגופים המנהליים שלה היה עשוי מעתה להיחשף ולדון בפומבי. הסרת הצנזורה שהטיל המשטר הקומוניסטי, אשר אינטלקטואלים ומתנגדים משוחררים ניצלו אותו עד תום, אפשרה מתן שיפוט ביקורתי על ההיסטוריה של ברית המועצות ועל המבנה הפוליטי, הכלכלי והחברתי הקיים בה. גורבצ'וב השיק את הרפורמה בחופש הביטוי כחלק החיוני השני של מאמצי הרפורמה שלו. הוא האמין שפתיחת המערכת הפוליטית - דמוקרטיזציה למעשה - היא הדרך היחידה להתגבר על האינרציה במנגנון הפוליטי והבירוקרטי, שהיה לו אינטרס גדול בשמירה על הסטטוס קוו. בנוסף, הוא סבר שהדרך להתאוששות כלכלית וחברתית מחייבת שילוב "אנשים מן העם" בתוך התהליך המדיני. 'גלאסנוסט' גם אפשרה לתקשורת יותר חופש ביטוי, ומאמרי מערכת שהתלוננו על המצב החברתי והכלכלי ועל חוסר המסוגלות של הממשלה לתקן אותו החלו להופיע.
כשהמצב הכלכלי והפוליטי החל להידרדר, ריכז גורבצ'וב את כוחותיו בהגברת סמכותו. עם זאת, הוא לא נעזר בסמכויותיו החדשות ליישום החלטות אלה. הוא הפך לרודן חוקתי - אבל רק על הנייר, כאשר בפועל המשיך ברפורמות ובדמוקרטיזציה. המדיניות שלו פשוט לא יושמה בפועל. עם כניסתו לתפקיד, יגור ליגצ'וב מונה לראש מזכירות הוועד המרכזי של המפלגה, אחד משני מוקדי הכוח העיקריים (לצד הפוליטביורו) בברית המועצות. ליגצ'וב הפך לאחר מכן לאחד ממתנגדיו של גורבצ'וב, מה שהקשה על גורבצ'וב להשתמש במנגנון המפלגתי כדי ליישם את מדיניותו הכלכלית.
סיום המלחמה הקרה
מגעים ראשוניים עם ארצות הברית
גורבצ'וב הבין שנטל הוצאות הביטחון, שלפי הערכות שונות היה שווה ערך ל-25% מהתוצר הלאומי הגולמי, שיתק את המדינה. ההוצאות על תקציב הביטחון הובילו לקיצוץ בהוצאות על חינוך, שירותים סוציאליים וטיפול רפואי, שפגע בלגיטימציה הפנימית של המשטר. יתרה מכך, הוצאות הביטחון העצומות שאפיינו את שנות המלחמה הקרה היו אחד הגורמים להתדרדרות הכלכלית הסובייטית מלכתחילה. גורבצ'וב שינה אפוא את מדיניות החוץ הסובייטית, והחל לקדם את סיום המלחמה הקרה. המדינאים של מערב אירופה תפסו את ברית המועצות כתוקפנית בצורה מסוכנת. בהתחשב בהתערבויות הצבאיות הסובייטיות במזרח אירופה ב-1956 (הונגריה) וב-1968 (צ'כוסלובקיה), מערב אירופה עקבו בבוז אחר החדשות על הצבא האדום שפלש לאפגניסטן ונתקל בלוחמת גרילה ומלחמת התשה ממושכת מאז 1979. המצב במזרח אירופה הנתונה לחסות מוסקבה נעשה הפכפך יותר ויותר, שכן עמי הארצות החברות בגוש המזרחי התמרמרו יותר ויותר נגד השלטון הקומוניסטי. הנהגת המשטר הצבאי בפולין בין 1981 ל-1983 הייתה אות מרכזי שסימן את שחיקת הסמכות הקומוניסטית באזור. בגבולה האסייתי של רוסיה, יחסיה עם הרפובליקה העממית של סין היו מנותקים מאז הפיצול הסיני-סובייטי, ועם עלייתו לשלטון בסוף שנות השבעים, דנג שיאופינג ביצע את הרפורמה בכלכלת סין שכללה פתיחות למערב במטרה להימנע משפל כלכלי בדומה לזה שברית המועצות סבלה ממנו.
על כן החל גורבצ'וב במגעים ישירים מול נשיא ארצות הברית, רונלד רייגן (שקודם לכן הנהיג עמדה ניצית נגד ברית המועצות, הוקיע וגינה אותה בתור "אימפריית רשע"). סדרה של פסגות ומפגשים מתוקשרים נערכו לאחר תחילת המגעים בין שני מנהיגי המעצמות. תחילה נערכה פסגת ז'נבה המקדימה בסתיו 1985. מגעים לנורמליזציה החלו ברייקיאוויק שבאיסלנד, איפה שנערכה פסגה ביצועית ראשונה מסוגה באוקטובר 1986, במהלכה רייגן וגורבצ'וב דנו באפשרות של פירוז כל הנשק הגרעיני של שתי הארצות. גורבצ'וב הצליח להשיג השפעה מוגבלת על משרד הביטחון של ברית המועצות. הוא השתמש במבוכה שנגרמה מהפרת ההגנה האווירית הסובייטית על ידי טייס מערב גרמני צעיר, מתיאס רוסט, שהצליח להנחית את מטוסו שלו ליד הכיכר האדומה ב-28 במאי 1987, כתירוץ לערוך הסדר סמכויות מחודש בתוך המשרד. זה נתן הן לגורבצ'וב והן לשר החוץ שלו אדוארד שוורדנדזה יותר חופש פעולה במשא ומתן על בקרת הנשק מול ארצות הברית. בדצמבר 1987 הם חתמו על הסכם פירוק נשק גרעיני לטווח בינוני, שחיסל תוואי שלם של טילים בעלי ראש נפץ גרעיני. במאי 1988, בעמידה במרכז הכיכר האדומה במוסקבה, הכריז רייגן שהמונח "אימפריית הרשע" שייך ל"עידן אחר".
הנסיגה מאפגניסטן
לאחר עשור של מלחמת גרילה ולוחמת שחיקה ממושכת של הצבא האדום באפגניסטן, במאבקו נגד ארגוני מוג'אהדין שונים במטרה לטפח משטר קומוניסטי שבסיסו בקאבול, הצבא האדום נסוג מאפגניסטן חזרה לגבול הבינלאומי תחת גורבצ'וב. ההחלטה הסובייטית לסגת מהפלישה הצבאית ההרסנית שלה לאפגניסטן התרחשה כבר באוקטובר 1985, לפי מסמכים שונים שהוחזקו באותה העת בדלתיים סגורות; אבל גורבצ'וב לא קבע לוח זמנים ספציפי עד פברואר 1988 בעוד הוא ביקש ליצור מודל של שיתוף פעולה עם ארצות הברית לפתרון סכסוכים אזוריים. בעוד שהסובייטים חלקו את המטרה האמריקנית של אפגניסטן עצמאית, הם פעלו להימנע מלהשאיר את המדינה בידי מוג'אהדין קיצוניים, אשר נתמכו ישירות בידי פקיסטן, ובעקיפין בידי ארצות הברית. ההנהגה הסובייטית האמינה שתהליך הפיוס הלאומי יגיע לשיאו בבחירות חופשיות ודמוקרטיות שנועדו להתקיים בפיקוח האומות המאוחדות והממשלה החדשה שתתקבל בקאבול תהיה חילונית ומתונה.
עם זאת, בסופו של דבר ההנהגה הסובייטית קיבלה את העובדה שממשל רייגן ימשיך לחמש את הפלגים הרדיקליים יותר של המוג'אהדין דרך פקיסטן, גם תוך הפרה של אמנות ז'נבה. גורבצ'וב קיווה שניתן להתקדם לקראת הסדר מדיני על ידי עבודה משותפת עם ארצות הברית לאחר החתימה על הסכמי ז'נבה של 1988, ובכך ליצור תקדים ולחזק עוד יותר את שיתוף הפעולה העולמי של בין ארצות הברית לברית המועצות. גורבצ'וב האמין כי יוכל ליצור מערכת גאופוליטית בינלאומית של שתי מעצמות-על הפועלות בשיתוף פעולה האחת עם השנייה. בסופו של דבר, הן בהסכמי ז'נבה של 1988 והן במשא ומתן עם ממשל בוש ב-1989 וב-1990, הסכימו הצדדים לחלוק על הפערים בעמדותיהם, לאכזבתם הרבה של גורבצ'וב ושר החוץ הסובייטי אדוארד שוורדנדזה. האחרון התפרץ לבסוף במהלך שיחות עם מזכיר המדינה האמריקאי ג'יימס בייקר ב-1990, ואמר שהמוג'אהדין בחסות ארצות הברית לא מעוניין בבחירות חופשיות, אלא רק בכוח; ובייקר לא חלק עליו. כפי שסיכם השגריר הסובייטי בארצות הברית אנטולי דוברינין בזיכרונותיו, "המטרה האסטרטגית והתקווה של גורבצ'וב הייתה שאפגניסטן תהיה נייטרלית ושארצות הברית תמלא תפקיד שימושי יחד עימנו (ברית המועצות) בהסדר העתידי. התברר שזו הייתה אשליה".
ב-7 בדצמבר 1988 נשא גורבצ'וב נאום בעצרת האומות המאוחדות והכריז למעשה על סיום המלחמה הקרה.
סתיו העמים, איחוד גרמניה ונפילת חומת ברלין
ממוזער|228x228px|גרפיטי על חומת גרמניה ההרוסה שאומר "תודה, גורבי!" (גורבי הוא כינוי לגורבצ'וב)
ב-1988 הכריז על ביטול דוקטרינת ברז'נייב שקבעה כי ברית המועצות לא תיתן למדינות מזרח אירופה לסטות מדרך הקומוניזם, והכריז במקומה על מה שכונה בהלצה "דוקטרינת סינטרה" (על שם שירו של פרנק סינטרה "My Way"). דבר זה הוביל לגל של שחרור ודמוקרטיזציה במדינות מזרח אירופה. קומוניסטים רפורמיים ומתנגדי משטר במדינות מזרח אירופה חיכו שגורבצ'וב יגיד הצהרה פומבית בעניין דוקטרינת ברז'נייב, ועיתונאים לחצו עליו שוב ושוב בנושא במהלך מסעות במדינות מערביות. אף על פי שמזרח אירופה ככלל לא הייתה בראש סדר העדיפויות של גורבצ'וב, הוא הבין שהשינוי שם מתבקש, והוא האמין שכ"קומוניסט טוב" הוא לא יכול להרשות לעצמו להיראות כמזניח את בעלי בריתו הסוציאליסטים. עם זאת, כפי שציין יועצו ודוברו של גורבצ'וב, אנדריי גרצ'וב, "השלווה לכאורה" של מזרח אירופה ב-1985 לא קראה לפעולה דחופה ואיפשרה למנהיג הסובייטי לדחות צעדים מכריעים ולהתמודד עם סוגיות קשות אחרות שרדפו אותו.
גורבצ'וב עשה את הצעד הראשון לעבר הרפורמה ביחס עם מדינות הגוש המזרחי בשיחות עם מנהיגי מדינות ברית ורשה בעת שהותם במוסקבה בהלווייתו של צ'רניינקו. גורבצ'וב לא פרסם דבר באופן רשמי, הקשיב לדאגותיהם של עמיתיו והדגיש את הצורך ברמה חדשה של תיאום בין המנהיגים בנושאים כלכליים ופוליטיים. בוועידת מוסגרוב, הכריז גורבצ'וב במפתיע, בפני כל מנהיגי מדינות ברית ורשה, כי דוקטרינת ברז'נייב מבוטלת. למעט ברומניה, שבה בוצעה הפיכה צבאית והזוג הרודני ניקולאה ואלנה צ'אושסקו הוצאו להורג, עברו מהפכים אלה כמעט ללא שפיכות דמים. נבדלת מכלל אירופה המזרחית הייתה גרמניה המזרחית, שתושביה רצו באיחוד גרמניה מחדש ובהפלת חומת ברלין. מנהיגי הממלכה המאוחדת וצרפת, מרגרט תאצ'ר ופרנסואה מיטראן בהתאמה, דחקו בגורבצ'וב שלא יאפשר את איחוד גרמניה, מחשש לתחיית השאיפות הלאומניות של גרמניה מימי המשטר הנאצי כמו גם מהשתלטות גרמנית על כלל השוק האירופי.
אמנת "שתיים פלוס ארבע" - היא הסכם על ההסדר הסופי ביחס לגרמניה - נחתמה במוסקבה ב-12 בספטמבר 1990 על ידי שרי החוץ של מערב ומזרח גרמניה, וכן ארבע המעצמות המנצחות במלחמת העולם השנייה - ברית המועצות, ארצות הברית, בריטניה וצרפת. המסמך בן שבעת העמודים על "ההסדר הסופי בדבר גרמניה" הביא לקץ לחלוקת שתי המדינות הגרמניות שנמשכה ארבעה עשורים ולאיחוד גרמניה מחדש. סוכם על גבולותיה של גרמניה המאוחדת, העברת הריבונות המלאה על מזרח גרמניה לידי המערב, והובהרו סוגיות ביטחוניות, כולל חברות גרמניה בנאט"ו, צמצום הכוחות המזוינים של גרמניה (הבונדסוור) מעד כחצי מיליון בגרמניה המערבית בלבד ל-370,000 בגרמניה המאוחדת, וכן נסיגת הצבא האדום (ששמר על סמכות רשויות השלטון הקומוניסטיות) מגרמניה המזרחית. המשא ומתן התקיים בין מאי לספטמבר 1990, אם כי החלו שיחות ראשוניות כבר זמן קצר לאחר נפילת חומת ברלין בנובמבר 1989.
לא ידוע אם היה אי פעם מה שניתן לכנות "רשימת מטרות" למשא ומתן של גורבצ'וב על עתידה של גרמניה. כתוצאה מכך, אנליסטים מתקשים להעריך לאחר המהלך אם הוא עמד ביעדים שלו או לאו. גורבצ'וב לא האמין בתחילה שתהיה התקדמות מהירה לקראת איחוד מחדש. הוא מתח ביקורת על תוכנית עשר הנקודות של קנצלר גרמניה המערבית, הלמוט קוהל, שקוהל כבר הגה בסוף נובמבר 1989 כדי לקדם את האיחוד. לקוהל היה אינטרס עליון להביא לאיחוד מכיוון שעם נפילת מסך הברזל אלפי משפחות גרמניות עברו ממזרח למערב מדי יום והיה חשש לצניחת אוכלוסין בגרמניה המזרחית, שרק תחמיר את המצב הכלכלי של המדינה. עד סוף ינואר חל שינוי בגישה של מוסקבה. בוועידת הפוליטביורו הגיע גורבצ'וב למסקנה שגרמניה המאוחדת היא "בלתי נמנעת", כפי שכתב בזיכרונותיו. ההחלטה התקבלה לקדם את המגעים להסדר קבע בדבר שתי הגרמניות שייערך בחסותן של ארבע המעצמות המנצחות של מלחמת העולם השנייה.
מנהיגי גרמניה הצליחו לשכנע את גורבצ'וב ששתי המדינות הגרמניות עצמן, ולא המעצמות המנצחות, צריכות להחליט על עתידן, מה שהוביל לנוסחת שתיים פלוס ארבע. רגע הפריצה הגיע בשיחות עם קוהל במוסקבה ב-10 בפברואר 1990: "הייתה לנו את האשרה של גורבצ'וב לתהליך "שתיים פלוס ארבע", ומעל לכל, האור הירוק שלו לפתרון ההיבטים של האיחוד מחדש בריבונות גרמנית", כתב קוהל ביומנו. אחד הנושאים המפלגים ביותר על סדר היום הייתה שאלת הצטרפות גרמניה המאוחדת לנאט"ו. מבקריו של גורבצ'וב ממוסקבה טענו כי הוא כשל בהתנהלות בנושא ההצטרפות של גרמניה המאוחדת לנאט"ו. מוסקבה קראה בתחילה לגרמניה מאוחדת אך נייטרלית - הצעה שנדחתה על ידי גרמניה המערבית, על ידי ארצות הברית ועל ידי מדינות מזרח אירופה כגון פולין וצ'כוסלובקיה. גורבצ'וב התפשר על כך שבהסכם ההסדר התקבל על הצדדים כי אין להציב חיילי נאט"ו ונשק גרעיני בשטחה של גרמניה המזרחית לשעבר. מרגע שהתבהר לו כי גרמניה עומדת לפני איחוד, הנשיא הצרפתי מיטראן קידם ביחד עם הקנצלר קוהל את חתימת אמנת מאסטריכט, שחיזקה את ההישענות הכלכלית בין המדינות החברות בקהילה הכלכלית האירופית, והובילה להקמת האיחוד האירופי ב-1992.
ממשל בוש האב ואמנת START
מחשש שרייגן נע ופעל מהר מדי לקבל את כוונותיו הטובות של גורבצ'וב ואת היתכנות האג'נדה הכלכלית והפוליטית שלו ('פרסטרויקה' ו'גלאסנוסט'), יורשו, הנשיא ג'ורג' הרברט ווקר בוש, הורה על סקירה אסטרטגית כדי להעריך מחדש את יעדי ארצות הברית כלפי ברית המועצות בחודשים הראשונים של 1989. במקביל, עוזר הנשיא לענייני ביטחון לאומי ברנט סקוקרופט חזר והדגיש שהמלחמה הקרה לא הסתיימה, ומזכיר ההגנה ריצ'רד צ'ייני הצהיר בפומבי כי הרפורמות של גורבצ'וב נועדו להיכשל. הצהרות אלה החמירו עם גורבצ'וב, אך לא הרתיעו אותו ולא בלמו את מערכת היחסים הקונסטרוקטיבית שהתפתחה בין וושינגטון למוסקבה. גורבצ'וב התאים למהפכות שהתרחשו במרכז ובמזרח אירופה בסתיו. לאחר שנפגש בוש עם מקבילו הסובייטי מול חופי מלטה בדצמבר 1989, חודש לאחר נפילת חומת ברלין, הכריז דוברו של גורבצ'וב, "קברנו את המלחמה הקרה בקרקעית הים התיכון". בחודשים שלאחר מכן עבד בוש עם המנהיג הסובייטי כדי לאפשר צירוף גרמניה בשלום בתוך נאט"ו, לחתום על אמנת הכוחות הקונבנציונליים באירופה (CFE) ועל האמנה לצמצום הנשק האסטרטגי (START), ולאפשר את המעבר לממשלות הנבחרות באופן דמוקרטי במדינות הגוש המזרחי.
הדוגמה המובהקת ביותר לשיפור ביחסי ארצות הברית-ברית המועצות הגיעה לאחר שעיראק בהנהגתו של סדאם חוסיין פלשה לכווית באוגוסט 1990, מהלך שהוביל התערבות אמריקאית נגד עיראק וגרם לפרוץ מלחמת המפרץ. המשטר העיראקי היה בעבר נתון לתמיכה סובייטית ועיקר הציוד הצבאי שלו נקנה מברית המועצות, וגורבצ'וב התנגד נמרצות לשימוש בכוח כדי להחזיר את צבאו של סדאם לאחור; ובכל זאת הוא לא עמד בדרכה של וושינגטון. מזכיר המדינה האמריקאי ג'יימס בייקר, שהיה ראש סגל הבית הלבן בממשל רייגן ב-1981, טען בדיעבד כי בסתיו של 1990 "העולם התהפך". המלחמה בעיראק הובילה לאובדן 800 מיליון דולר בברית המועצות עקב הגבלות מסחר ותשלומים שיצרה (כך לפי הערכותיהם של מעורבים בממשל). הענף הכלכלי העיקרי שנפגע בברית המועצות בעקבות המלחמה היה ענף הנפט, כיוון שהסכמי העברת נפט מעיראק, דרך ברית המועצות, לחבל הבלקן, הודו ומדינות נוספות, התעכבו.
המזרח התיכון והמזרח הרחוק
במסגרת מלחמת איראן–עיראק, על אף הנתק ביחסים עם איראן בעקבות המהפכה האסלאמית, ברית המעצות העבירה נשק לידי הצבא האיראני דרך קוריאה הצפונית. בתחילת 1989 פנה גורבצ'וב, בניסיון לנרמל ולחזק את היחסים עם איראן, אל רוחאללה ח'ומייני, המנהיג העליון של המדינה, במכתב פרטי . גורבצ'וב העריך, כי בסיומה של המלחמה ארוכת השנים בעיראק, טהראן תפנה מקום למדיניות פרגמטית יותר מאשר אידאולוגית-מהפכנית במטרה לשקם את עצמה. הנחתו הראשונית התגלתה כנכונה, וביוני ביקר במוסקבה דובר המג'לס האיראני, אכבר האשמי רפסנג'אני (שבהמשך התמנה לנשיא איראן). לצד שיתוף הפעולה הגובר עם איראן, שמרה ברית המועצות על קשריה החמים עם עיראק, שהתבטאו במסחר, אספקת נשק, שיתוף פעולה מדיני ועוד. לנוכח מעמדה של ברית המועצות כמעצמה מחד ומצבה הפוליטי והכלכלי הרעוע מבית מאידך, גורבצ'וב קידם מדיניות לפיה מדינות עולם שלישי קומוניסטיות שהמשטר בהן עלה בתמיכה סובייטית, חייבות לקדם את עצמן לכדי עצמאות ויציבות כלכלית באופן עצמאי. הצהרה זאת, שהייתה שינוי מדיניות מימי ברז'נייב וקודמיו ועוצבה בהשראתו של אנדרופוב, השפיעה על התנהלותן של משטרים באתיופיה, ניקרגואה, אנגולה, כלל מזרח אירופה ועוד.
גורבצ'וב חיזק את יחסי ארצו עם הודו, ונפגש עם ראש ממשלתה רג'יב גנדי, אחת במוסקבה ואחת בניו דלהי. בדומה לברז'נייב, גורבצ'וב ניסה ללא הצלחה להביא להקמת מערכת שיתוף פעולה ביטחוני בין ארצות אסיה. במקביל חיזק את קשריה הכלכליים המדיניים של ארצו עם הודו לנגד המתיחות שהייתה גם לברית המועצות וגם להודו עם סין העממית. גם לאחר הפשרת היחסים בין ברית המועצות לסין, המשיכה ההעמקה של שיתוף הפעולה בין ברית המועצות להודו.
כאשר עלה גורבצ'וב לשלטון ב-1985, הוא עשה מאמצים כבירים לנרמל את יחסי ארצו עם סין העממית, בהנהגתו של דנג שיאופינג. מאז הפיצול הסיני-סובייטי היו יחסי המדינות מתוחים ואחת כמעט הסלימו לכדי מלחמה (ראו סכסוך הגבולות הסיני-סובייטי (1969)). כוחות הצבא האדום באזור הגבול עם סין צומצמו משמעותית והיחסים הכלכלים בין המדינות הוחזרו למתכונתם הרגילה. נסיגתם של הסובייטים מאפגניסטן ביטלה למעשה את הסיבה העיקרית לסכסוך בין המדינות. אולם, הסוגיה האידאולוגית של שנות השישים לא נפתרה והיחסים הדיפלומטיים הרשמיים לא חודשו. היחסים הקרירים שהמשיכו לשרור בין המדינות הביאו את ממשל רייגן לראות בסין כוח מאזן למעצמה הסובייטית, מה שהביא לתמיכה כספית וטכנולוגית של האמריקאים בצבא העם הסיני. כדי לחזק את שיפור הקשרים בין ברית המועצות וסין, יזם גורבצ'וב ביקור בסין ב-1989. תוצאותיו הלא מכוונות של הביקור היו החשיפה התקשורתית העצומה לה זכו מחאות הסטודנטים בכיכר טיין-אן-מן והאלימות הצבאית שבה נקטה ממשלת סין כדי לדכאן.
כאשר ביצע גורבצ'וב את הרפורמות הפוליטיות במדינתו, אשר הביאו בסופו של דבר לקריסת שלטונה של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות ב-1991, נקטו הסינים בעמדה אמביוולנטית כלפיו. מאחר שהממשלה הסינית לא הכירה בברית המועצות כמדינה סוציאליסטית עמיתה, לא הייתה לה דעה רשמית בנוגע לרפורמות שהנהיג גורבצ'וב בסוציאליזם הסובייטי. אך בחדרי חדרים נשמעו מנהיגיה של המפלגה הסינית מבקרים את גורבצ'וב על שביצע רפורמות פוליטיות בטרם ביצע רפורמות כלכליות, בעוד דנג שיאופינג העביר את הכלכלה הסינית רפורמה מרחיקת לכת ללא צורך בשינוי השיטה הפוליטית במדינה.
במקביל, הרפורמות של גורבצ'וב מבית השפיעו על היחסים עם מונגוליה. הרפובליקה העממית של מונגוליה הייתה מדינת חסות קומוניסטית של ברית המועצות, בדומה למזרח אירופה, מאז מלחמת האזרחים ברוסיה. תחת שלטונו של גורבצ'וב במוסקבה, ברית המועצות הרפתה מן האחיזה שלה על מונגוליה והתירה לה חופש פעולה. הנהגת המפלגה הקומוניסטית באולן בטור נחלשה בעקבות פרישתו של יומג'אגין טסדנבאל ב-1984, ובשנת 1990 התרחשה מהפכה שהביאה לדמוקרטיזציה של המדינה. המפלגה המהפכנית העממית של מונגוליה נותרה בשלטון גם לאחר הליך הדמוקרטיזציה, עד לירידתה מההנהגה עקב מפלה בבחירות ב-1996.
דמוקרטיזציה ונשיאות ברית המועצות (1990–1991)
ימין|ממוזער|262x262px|גורבצ'וב ב-1988 בפני עצרת האומות המאוחדות: ההצהרה על נסיגת הצבא האדום ממזרח אירופה.
ימין|ממוזער|יריבו הדמוקרטי של גורבצ'וב ויורשו בפועל, בוריס ילצין ב-1991.|222x222 פיקסלים
רפורמה אדמיניסטרטיבית ובחירה לנשיא
באוקטובר 1988 הצליח גורבצ'וב לבסס את סמכותו דרך בחירתו לראשות הנשיאות של הסובייט העליון (בית המחוקקים הלאומי). אבל, בין השאר מכיוון שחלק מהרפורמות הכלכליות שלו נבלמו על ידי חברי המפלגה שסירבו לקבל את השינוי במדיניות הקומוניסטית ההדוקה של קודמיו, גורבצ'וב ניסה לארגן מחדש את הרשויות המחוקקות והמבצעות של הממשלה כדי לשחרר אותן מאחיזת המפלגה הקומוניסטית. בהתאם לשינויים שבוצעו בחוקת ברית המועצות בדצמבר 1988, נוצר פרלמנט דו-ביתי חדש בשם קונגרס צירי העם של ברית המועצות, כאשר חלק מחבריו נבחרו ישירות על ידי העם בבחירות מרובות מועמדים. בשנת 1989, הקונגרס החדש של צירי העם בחר משורותיו בסובייט עליון חדש, שבניגוד לקודמו בשם זה, היה פרלמנט בעל סמכות עצמאית של רשות מחוקקת עם סמכויות חקיקה משמעותיות. במאי 1989 גורבצ'וב נבחר ליושב ראש הסובייטי העליון הזה ובכך שמר על הנהגת המדינה.
במרץ 1990 נבחר גורבצ'וב לנשיא ברית המועצות. מכיוון שהיו אלו הבחירות הראשונות, במטרה לשמור על הסדר האזרחי הוחלט שהנשיא יבחר בידי חברי ועידת נציגי העם. ראש הממשלה ריז'קוב ושר הפנים ואדים באקאטים הכריזו על כוונתם להתמודד לתפקיד מול גורבצ'וב, אך פרשו מהמירוץ טרם הבחירות. בבחירות עצמן הצביעו 1,329 נציגים בעד גורבצ'וב לעומת 495 שהצביעו נגדו. סמכויותיו של הנשיא, מבחינה חוקתית, היו דומים לסמכויותיו של נשיא ארצות הברית או נשיא צרפת. החלטתו של גורבצ'וב לאפשר בחירות עם מערכת רב-מפלגתית וליצור נשיאות לברית המועצות החלה למעשה את התהליך האיטי של הדמוקרטיזציה שבסופו של דבר ערער את השליטה הקומוניסטית של המפלגה האחת במדינה ותרם להתמוטטות ברית המועצות. לאחר הבחירות במאי 1990, גורבצ'וב התמודד עם לחצים פוליטיים פנימיים סותרים: בוריס ילצין והתנועה הפלורליסטית דגלו בדמוקרטיזציה ורפורמות כלכליות מהירות בעוד האליטה הקומוניסטית התחפרה בעמדתה ורצונה לשמר את הסדר השלטוני הישן ורצתה לסכל את סדר היום של הרפורמות שקידם.
מבין הקונגרסים הפנימיים שהוקמו לפי השינויים בחוקה בשלל הרפובליקות הסובייטיות, היה קונגרס צירי העם של רוסיה. במרץ אותה השנה התקיימו בחירות פרלמנטריות ראשונות מסוגן ברוסיה הסובייטית וילצין, מועמד מפלגת האופוזיציה 'רוסיה הדמוקרטית', ביסס את מעמדו כמנהיג האופוזיציה לגורבצ'וב. במאי אותה השנה נבחר לאחר בחירות דמוקרטיות לנשיא רוסיה הסובייטית, היא הגדולה והחשובה ברפובליקות של ברית המועצות. מול הפילוג הגדל בין ילצין לגורבצ'וב, ממשל בוש האמריקאי בחר לעבוד בעיקר עם גורבצ'וב מכיוון שהם ראו בו את השותף האמין יותר ומשום שהוא ביצע ויתורים רבים שקידמו את האינטרסים של ארצות הברית. מכאן שהממשל המשיך לקדם את החתימה על START ותהליך איחוד גרמניה התקיים לצד המשברים הפנימיים הממושכים והמתגברים בתוך ברית המועצות עצמה.
המשך ההתערערות הכלכלית
ממוזער|התוצר מקומי גולמי (תמ"ג) של רוסיה בין 1989 ל-2016.
נקודת המפנה ברפורמה הכלכלית התרחשה כבר במושב הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית ביוני 1987. שם הציג גורבצ'וב את "עקרונות הבסיס" שלו לפרסטרויקה, שהתוו את הבסיס הפוליטי לרפורמות הכלכליות שחלו בברית המועצות עד להתמוטטותה. חודש לאחר מכן, הסובייט העליון חקק חוק הנוגע לתאגידים ממשלתיים, שאפשר להם לקבוע את כמויות הייצור בהתאם לדרישת הצרכנים ותנאיי השוק, דבר שלא היה אפשרי עד אותה עת. התאגידים עדיין נדרשו לספק את מכסות הייצור הממשלתיות, אך את עודף כושר הייצור היה ניתן לנצל לפי ראות עיניהם. כמו כן, היה על התאגידים לעמוד ברשות עצמם כיחידה כלכלית, ולכסות את הוצאותיהם (שכר, מסים, מימון וכדומה) מרווחיהם, ללא הסתמכות על הממשלה שתציל אותם מפשיטת רגל. לבסוף, החוק הסיט את הפיקוח על התאגידים מהממשלה אל ארגוני העובדים. אחריות הגוספלאן (משרד התכנון הממשלתי) הוגבלה למתן הנחיות כלליות ועדיפויות לאומיות בלבד, ללא התערבות בתוכניות ייצור. היה קושי ביצועי במילוי הרפורמה, בעיקר בעקבות העומק של המעורבות של המדינה בתאגידים, שלא אפשרה להם להתנהל באופן עצמאי כלל וכלל עד לאותה העת. חוק נוסף בענייני קואופרטיבים, שנחקק באותה שנה, היה המהפכני והרדיקלי ביותר מבין הרפורמות המוקדמות של גורבצ'וב. בפעם הראשונה מאז מדיניות נא"פ מימי לנין הותרה בעלות פרטית על עסקים בתחום השירותים, התעשייה וסחר החוץ. בתחילה הוטלו מיסים כבדים והגבלות תעסוקה על קואופרטיבים פרטיים, אך אלו הוקלו בהמשך.
במסגרת הפרסטרויקה, מערך רפורמות שמטרתן לחדש את מדיניות הפנים, החל הממשל בחתימה על שורת הסכמי סיוע טכני ומסחר טכנולוגי, שהגיע לשיאו ב-1990 עם חתימה על הסכמי שיתוף פעולה בפעולות כרייה של שמני אדמה עם החברות שברון וטוטאלאנרז'י. גורבצ'וב ביטל את המונופול של משרד החוץ על קיום המסחר בברית המועצות במסגרת ההפרטה הכלכלית. במדינות מזרח אירופה, החזרה לכלכלת שוק והשינויים בתעשיית הנפט הסובייטית, בעיקר בנוגע לאספקת הנפט ולשיתוף הפעולה הטכני שקיבלו, נבעו בעיקר מפתיחת שטחיהן להשקעות חיצוניות. המדינה הראשונה שהזמינה הצעות למתן היתרי חיפוש והפקה הייתה בולגריה ב-1989. באמצע 1991, כל המדינות האחרות בגוש (ליטא, אסטוניה, פולין, צ'כוסלובקיה, הונגריה, רומניה ואלבניה) כבר חתמו על הסכמים עם חברות הנפט או היו במשא ומתן לקראת חתימה. בתרבות הפופולרית זכורות הפתיחות של הסניפים הראשונים של מקדונלד'ס ופיצה האט במוסקבהמכיוון ששמו נקשר עם רשת המזון, ב-1997 גורבצ'וב השתתף בסרטון פרסומת בטלוויזיה לקידום המכירות של רשת סניפי פיצה האט ברוסיה..
גורבצ'וב למעשה אפשר מהלך מהפכני של השקעות זרות בברית המועצות. החוק המקורי מיוני 1987 הגביל את האחזקות הזרות ל-49% וחייב העסקה של אזרחים סובייטיים בתפקיד יו"ר הדירקטוריון והמנכ"ל, אך מגבלות אלו הוסרו לאחר תלונות של משקיעים מערביים. מהלך זה אפשר לברית המועצות להציע כוח עבודה מיומן, תשתית תעשייתית מפותחת ושוק מקומי בעל פוטנציאלי גדול. המשקיע הזר סיפק הון, טכנולוגיה, ניסיון יזמי ובמקרים רבים אפשר תחרות של מוצרים מברית המועצות בשוק העולמי. אף על פי שהיו מרחיקות לכת בזמנן, הרפורמות הכלכליות היו לא מספקות על מנת להניע את הכלכלה הסובייטית שדשדשה בסוף שנות ה-80. בוצעו כמה התחלות בביזור המשק, אך המבנים הכלכליים העיקריים של מורשת סטלין נותרו על כנם: פיקוח מחירים הדוק, אי-סחירות של הרובל, בעלות מוגבלת על רכוש פרטי ומונופול ממשלתי על מרבית תחומי הייצור.
החל ב-1990 הממשלה איבדה באופן הדרגתי את השליטה על הכלכלה בברית המועצות. הוצאות הממשלה גדלו בקצב גבוה, כשמספר הולך וגדל של מפעלים כושלים פנו בבקשות לסיוע, ובו בזמן נמשך סבסוד המחירים לצרכן. ההכנסות ממסים קטנו, עקב ירידת מכירות הוודקה שנבעה מקמפיין אנטי-אלכוהוליזם, ומשום שממשלות הרפובליקות הסוציאליסטיות לא העבירו את כספי המיסים לממשלה הפדרלית של ברית המועצות עקב תחושת אוטונומיה גוברת. הפסקת הפיקוח על הייצור הביאה להתמוטטות קשרי ספק-יצרן ללא שהות לעיצוב קשרים חדשים, ולכן לא פושטו תהליכי הייצור, אלא ההפך התברר כנכון. גורבצ'וב ניסה לקדם קמפיין ממשלתי נגד רכישת אלכוהול, ובעקבותיו החל מסחר בלתי-לגאלי רחב היקף בשתייה חריפה. בתגובה החליט גורבצ'וב לוותר על המהלך ולבטל את ההגבלות על רכישת משקאות חריפים.
על רקע משבר כלכלי קשה ומאבקים סביב הרפורמות הכלכליות הדרושות, בדצמבר 1990 פיטר גורבצ'וב את ראש הממשלה ניקולאי ריז'קוב. למרות השינויים הכלכלה המשיכה להדרדר, ורפורמות שהחלו לא הצליחו להציל את המצב. בשיטתו החדשה של גורבצ'וב לא ניכר תכנון מרכזי והיא גם לא הובילה לשוק חופשי, בעיקר עקב ההתנגדות לה מתוך גורמים במפלגה ובהנהגה. הכלכלה הסובייטית עברה מקיפאון להתדרדרות מהירה. ב-1991 נפל התוצר הלאומי הגולמי ב-17 אחוזים, והמשיך לרדת בקצב גבוה יותר. האינפלציה החלה להוות בעיה משמעותית, שכן מחירי הסחורות עלו ב-140% בין 1990 ל-1991. בתנאים אלו, חיי האזרחים הסובייטים הפכו קשים יותר ויותר. מחסור בסחורות בסיסיות כבגדים, מזון ודלק הפך לעניין נפוץ. בהשפעת תחושת השחרור היחסי, קולות המחאה של האזרחים נשמעו בחוזקה רבה יותר מאי פעם בברית המועצות. גם יתרות מטבע החוץ נשחקו במהירות, וברית המועצות שהייתה בעלת מוניטין ללא רבב של תשלום חובותיה, הפכה לבעלת חובות מטבע חוץ רבים.
תסיסה לאומית בקרב עמי ברית המועצות
בתקופתו, סטלין ביטא דוקטרינה רשמית שנועדה להנחות את החלטות המדיניות של הקרמלין בדבר הדרישות הלאומיות של עמי ברית המועצות עד עלייתו של גורבצ'וב. מדיניות זו סוכמה בביטוי "לאומי בדמותו, סוציאליסטי באופיו". בתיאוריה, משמעות הדבר היא שללאומים השונים של ברית המועצות ניתן ביטוי מרבי של המורשת האתנית שלהם תחת הרובריקה הקומוניסטית. בפועל, הביטוי של המורשת האתנית הסתכם בשימוש בשפות אם באזורים מקומיים ובהיות השפה הרוסית השפה הלאומית היחידה בפועל.
גורבצ'וב הסיק שהשליטה הסמכותנית ההדוקה בתקשורת הסובייטית פוגעת בארצו, שכן ברית המועצות מפגרת מאחורי יריביה המערביים והמדינות המתועשות החדשות מבחינה כלכלית וטכנולוגית, מה שעלול היה גם להשפיע בטווח הארוך על התעשייה הצבאית שלה. עקב כך הוא היה מוכן לפתוח את התקשורת הסובייטית ולהנגיש מידע נוסף לציבור הסובייטי. לאחר שמידע נוסף היה זמין, העמים והלאומים השונים יושבי ברית המועצות פיתחו במהרה תודעות לאומיות נבדלות והחלו בתסיסה אזרחית שהובילה לאלימות על רקע לאומני. השאיפה של ארמניה לספח לתוכה את האזור השנוי במחלוקת של נגורנו קרבאך אשר באזרבייג'ן הסובייטית היה המקרה הגדול הראשון של אלימות אתנית בברית המועצות תחת האחריות של גורבצ'וב. עיקר אוכלוסייתה של נגורנו קרבאך הייתה ארמנית, וזאת למרות היותה חלק מאזרבייג'ן. המאבק הסלים בין ארמניה ואזרבייג'ן והוביל למלחמת אזרחים פנימית שפרצה ב-1988 והסלימה כאשר שתי המדינות השיגו ריבונות ב-1991 (ראו מלחמת נגורנו קרבאך הראשונה).
ההתנגשויות והמלחמות האתניות שלאחר מכן עוצבו לפי מה שעשו הארמנים והאזרים. שחרור אסירים פוליטיים מהגולאגים ברחבי ברית המועצות הוסיף אש למדורה שכן סיפק לבני העדות מנהיגים להתסיס למענם, אך ניתן לטעון שגורבצ'וב שחרר אסירים מבלי להתחשב בסכסוכים האתניים שפקדו את ברית המועצות שכן לצד זאת ניסה למנוע את המאבקים דרך הקלה על העמים הסובייטים לתקשר זה עם זה. מדיניותו של גורבצ'וב לחירות פוליטית שחררה את היריבויות האתניות שהפילו את ברית המועצות. מלחמות הלאום החלישו את סמכותו של השלטון המרכזי הסובייטי, והחריפו את הבעיות הכלכליות של ברית המועצות מכיוון שהאזורים הסובייטים היו תלויים זה בזה. מעבר לנגורנו קרבאך, היה סכסוך אתני ממושך בגאורגיה הסובייטית, שהשפיע בהמשך על פרוץ מלחמת האזרחים הגאורגית, ובמקביל היו יריבויות אתניות רבות בצפון הקווקז ובמרכז אסיה.
מתכננים כלכליים סובייטים הציבו תעשייה מסוימת או פעילות כלכלית כמונופול למעשה של אזור מסוים. לדוגמה, אוזבקיסטן הייתה אזור ייצור הכותנה העיקרי של ברית המועצות. כל אי סדר בברית המועצות איים על ענף כלכלי שלם, מה שגרם לפגיעה בענפים שונים. במילים אחרות, הפרעה סובייטית גדולה, במיוחד מאמץ של לאומים שונים להיפרדות, גרמה לכלכלת ברית המועצות התלויה הדדית להתפרק, מה שהוביל במיוחד לירידה בתוצר מקומי גולמי. מלחמות ומאבקים שונים פרצו במרחב הסובייטי לאחר נפילתה של ברית המועצות ב-1991.
ב-23 באוגוסט 1989, יום השנה ה-50 להסכם מולוטוב-ריבנטרופ, דרשו תושבי שלוש הארצות הבלטיות להכיר בפומבי בפרוטוקולים הסודיים של ההסכם ולחדש את עצמאותן של ארצותיהם, ליטא, לטביה ואסטוניה, שנמחקו מהמפה במלחמת העולם השנייה בעקבות ההסכם. בשעה 19:00 ב-23 באוגוסט 1989 כשני מיליון תושבי המדינות הבלטיות חברו ידיים ויצרו שרשרת אנושית מטאלין דרך ריגה ועד וילנה. "השרשרת הבלטית" אורגנה על ידי התנועות הלאומיות של המדינות הבלטיות. המשתתפים התאספו בערים ובכפרים ויצרו יחדיו את הדרך האנושית הגדולה ביותר בעולם במפגן נגד המשטר הסובייטי.
ההישג הגדול ביותר של מסע המחאה היה לגרום לממשל גורבצ'וב להיכנע למחאה המשותפת של תושבי המדינות הבלטיות ולהודות בכל פשעי העבר שביצעה ברית המועצות. המדינה הכירה בקיומו של הסכם מולוטוב-ריבנטרופ והכריזה על היותו פסול. היה זה צעד מרכזי לקראת חידוש העצמאות של המדינות הבלטיות. השרשרת הבלטית משכה הרבה פרסום בינלאומי למאבק המשותף של שלוש הארצות. הוא נתן תנופה לתנועות דמוקרטיות במקומות אחרים בעולם, היווה דוגמה חיובית למדינות אחרות השואפות לחדש את עצמאותן במאבק לא אלים והשפיע על התעוררות תהליך איחוד גרמניה מחדש. תושבי המדינות הבלטיות הבדילו עצמם נחרצות משאר ברית המועצות, והיו הראשונים לפרוש מהאיחוד עם מוסקבה בשעת ההתפרקות של הברית.
הפוטש של אוגוסט
גורבצ'וב ניסה להגיע לברית פדרלית חדשה, בה המדינות יהיו עצמאיות, אבל לברית יישארו נשיא, צבא משותף ומדיניות חוץ משותפת. במרץ 1991 נערך משאל עם בדבר שימור ברית המועצות שנתמך ברוב גדול ברפובליקות שהורשו להשתתף, כיוון שלטביה, ליטא, אסטוניה, מולדובה, גאורגיה וארמניה הושעו מן ההצבעה עקב המאבקים הפנימיים בתוכם והתנגדות של הממשלות מבית לאיחוד עם מוסקבה. אמנת הברית החדשה כפי שנקראה, נועדה להסדיר קונפדרציה חדשה במקום ברית המועצות שנועדה להיקרא "ברית הרפובליקות הסובייטיות והריבוניות", שלא תהיה בהכרח מדינה קומוניסטית.
ההסכם אמור היה להיחתם ב-20 באוגוסט 1991, לאחר שאושר במשאל העם, אולם ב-19 באוגוסט התחולל ניסיון הפיכה של קומוניסטים רדיקלים בהנהגת סגן הנשיא גנאדי ינאייב, ראש הקג"ב ולדימיר קריוצ'קוב, שר ההגנה דמיטרי יאזוב, וראש הממשלה ולנטין פבלוב, שניסו בכך למנוע את הצעד לו התנגדו. הקושרים החזיקו את גורבצ'וב במעצר בית בבית הקיץ שלו בחצי האי קרים. הם דרשו מגורבצ'וב שיתפטר ויעביר לידיהם את סמכויותיו, אך מכיוון שסירב הם הודיעו לציבור שבשל בעיות בריאות הוא נאלץ לפרוש ולקחו על עצמם סמכויות שלטון בפועל דרך הקמת מועצת המדינה עבור מצב חירום לאומי . בראשות המועצה עמד ינאייב, שכיהן כנשיא ברית המועצות בפועל. הקושרים הורו לצבא להשתלט על הערים הגדולות, הטילו צנזורה על העיתונות ועצרו פעילי אופוזיציה שונים למפלגה הקומוניסטית.
הצבא היה חלוק בין תומכים למתנגדים בהפיכה, כאשר שר ההגנה יאזוב היה התומך המרכזי ופיקוד חיל האוויר הסובייטי כלל את הנהגת המתנגדים. הציבור פתח בהפגנות נגד הקושרים במוסקבה ובלנינגרד בתגובה להפיכה. בוריס ילצין הפך למנהיג האופוזיציה האזרחית להפיכה, ויצא בקריאות להשבת גורבצ'וב לשלטון הלגיטימי. גורמים מתוך הצבא שהתנגדו להפיכה, ביחד עם אזרחים, הקימו גדר שחסמה את תנועת הטנקים מסביב לבית הלבן במוסקבה. ליטא שהכריזה על עצמאותה שנה קודם לכן אך לא קיבלה הכרה סובייטית, הייתה נתונה לחסדי כוחות הצבא האדום שהיה עדיין מוצב בשטחן. בתגובה להפיכה נחלקו הדעות בקרב הקהילה הבינלאומית, כאשר עיקרה הוקיעה את האירועים בעוד בסין, קובה וקוריאה הצפונית (שלושתן מדינות קומוניסטיות) הביעו תמיכה בהפיכה. ברחובות מוסקבה וערים אחרות היו מספר תקריות של אלימות נגד אזרחים.
בתגובה להפיכה, אסטוניה הכריזה על עצמאות חד-צדדית ביום שלמחרת, מהלך שלמעשה רק קירב את נפילת ברית המועצות. הקושרים שלחו את כוחות הביטחון לדכא את המחאה, אך חלק מאנשיהם סירבו להשתתף בדיכוי המרד. במהלך אחת ההפגנות צולם ילצין כשהוא מטפס על אחד מהטנקים שנשלחו לדכא את המרד, אך עברו לצד המפגינים. עם ניצחון מתנגדי ההפיכה ברחובות מוסקבה, החליטו חברי מועצת המדינה להיכנע. כך קרה שב-21 באוגוסט התמוטטה ההפיכה, וגורבצ'וב חזר למוסקבה, זאת לאחר שרבים מהקושרים פנו אליו אישית בבקשה למחילה בשביל שלא יבצע טיהור פוליטי נגדם בשובו לשלטון. על אף חזרתו למוסקבה, מעמדו לא שב למה שהיה. ההפיכה הכושלת, על אף שמטרתה הייתה לשמר את ברית המועצות, רק זירזה את התפרקותה. גורבצ'וב ניסה להנהיג את המשך השינויים, וב-24 באוגוסט התפטר מתפקידו כמזכיר המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות.
ההפיכה נכשלה עקב מספר סיבות: קציני צבא וק.ג.ב שונים סירבו להיענות לפקודות להסתער על הבית הלבן; התברר שלקושרים לא הייתה תוכנית מגירה להתמודד עם סירובו של גורבצ'וב לשתף פעולה; הכישלון לעצור את ילצין לפני שהגיע לבית הלבן היה מכריע, כי הוא הצליח לגייס תמיכה משם; תושבי מוסקבה יצאו לרחובות באלפיהם כדי להגן על נשיאם שנבחר באופן דמוקרטי, ומשטרת מוסקבה לא אכפה את צווי הקושרים. "כנופיית השמונה" כפי שכונו הקושרים, לא הסיקה שהדמוקרטיזציה הפכה את דעת הקהל לחשובה ושהאוכלוסייה לא תציית עוד בצניעות לפקודות מלמעלה. הקושרים, כמעט כולם רוסים במוצאם האתני, ייצגו את האינטרסים של המכלול הצבאי-תעשייתי הקיצוני.
ב-22 באוגוסט חזרו גורבצ'וב ומשפחתו למוסקבה. שר הפנים בוריס פוגו, מבין מנהיגי הקושרים, התאבד. מאוחר יותר תלה עצמו מרשל סרגיי אחרומייב, יועצו של גורבצ'וב וראש המטה הכללי לשעבר, וגם ניקולאי קרוצ'ינה, שהיה מנהל העניינים של המפלגה, התאבד. התפרסמו שמועות שסדרת התאבדויות אלו היו למעשה גמול לקושרים שביצעו הרשויות. יו"ר הסובייט העליון, אנטולי לוקיאנוב, ידיד של גורבצ'וב מאז ימיהם כסטודנטים למשפטים באוניברסיטת מוסקבה, הוקע על ידי איוואן סילאיב, ראש הממשלה של הרפובליקה הרוסית, כ"אידאולוג הראשי של החונטה". לוקיאנוב הכחיש שותפות אך התפטר ב-26 באוגוסט ועד מהרה נעצר. עם תום ההפיכה החלו הרפובליקות השונות להכריז על עצמאות מלאה. במקביל התחזק מעמדו של נשיא רוסיה ילצין.
התפרקות ברית המועצות
התקופה שקדמה להפיכה עמדה בסימן שתי מגמות: ניסיונות של הרפובליקות להשיג יותר אוטונומיה מול מוסקבה וניסיונות של גורבצ'וב להחזיק באיחוד. דם נשפך באזורים רבים בעקבות תסיסה אזרחית ומאבקים אתניים. בינואר 1991 התקפות של כוחות סובייטים על תחנת הטלוויזיה בווילנה, ליטא, הביאו למותם של לפחות 14 אזרחים וקצין ק.ג.ב.. גורבצ'וב האשים את המפקדים המקומיים ב"תגובה מוגזמת", אך לא פרסם גינוי רשמי של התנהלותם. בחודשים שקדמו להפיכה, המשטרה החשאית של משרד הפנים הייתה פעילה גם בלטביה וכן בעשרות ערים ברחבי ברית המועצות, והיא רכשה במהירות מוניטין של אכזריות. במקביל המאבק האתני בנגורנו קרבאך הסלים לכדי מלחמה כוללת.
עקב משברים אלו קידם גורבצ'וב את משאל העם על אמנת הברית החדשה. באוקראינה נתנו הבוחרים למנהיג הקומוניסטי ליאוניד קרבצ'וק את תמיכתם בניהול המשא ומתן על האמנה. במקביל, הרפובליקות הבלטיות וגאורגיה ערכו משאלי עצמאות. שלושת המשאלים הבלטיים הביאו כולם רוב ברור בעד עצמאות. ב-26 במאי 1991, הגאורגים הביעו את תמיכתם הגורפת במתנגד המשטר לשעבר, זוויאד גמסחורדיה, לכהן כנשיא גאורגיה עצמאית. בספטמבר, שבועות ספורים לאחר ניסיון ההפיכה הכושל, נערך משאל עם דומה בארמניה. גם כאשר נראה היה שהאירועים יצאו מכלל שליטה ברפובליקות, נעשה ניסיון רציני בידי גורבצ'וב להקים תנועה אמינה למען דמוקרטיה. ביולי 1991 הצטרפו שוורדנדזה ואלכסנדר יעקובלב לראש עיריית מוסקבה גבריאיל פופוב וראש עיריית לנינגרד אנטולי סובצ'ק כדי להכריז על הקמת התנועה לרפורמות דמוקרטיות. בעוד שהפוליטיקאים הוותיקים הללו עדיין האמינו באידיאלים של הפרסטרויקה, התברר שאי אפשר יהיה להשיג שום שינוי אמיתי במבנה המפלגה הקומוניסטית לנוכח ההתנגדות מתוכה.
לאחר ההפיכה מיהרו הרפובליקות לתבוע את עצמאותן. בניסיון שווא לשמר את כוחה במסגרת מדינה ריבונית, המפלגה הקומוניסטית של בלארוס קידמה את המשבר בהכרזה על עצמאות ב-25 באוגוסט, 72 שעות בלבד לאחר שובו של גורבצ'וב למוסקבה. ב-27 באוגוסט הכריזו הפרלמנט והאסיפה הלאומית הגדולה של מולדובה, על עצמאותה של הרפובליקה ויזמו את תהליך היציאה מברית המועצות. בספטמבר כל שלוש המדינות הבלטיות עזבו רשמית את ברית המועצות והתקבלו לאומות המאוחדות כמדינות ריבוניות. גאורגיה וארמניה הלכו כל אחת לדרכה, וממשלות קזחסטן וקירגיזסטן השתלטו על משאבי ארצותיהן והחלו ברפורמה והפרטה כלכלית עצמאית ממוסקבה. הרפובליקות האחרות של מרכז אסיה נטו לתמוך בדעת הקהל שלהן בהמשך האיחוד, אך חסרה להן ההשפעה הכלכלית והפוליטית של שכנותיהן.
בנובמבר שבע רפובליקות, כולל רוסיה, הסכימו להקים "איחוד מדינות ריבוניות" חדש, אך זה נותר רק על הטופס. למרות ניסיונותיו של גורבצ'וב לשמור על איזושהי ברית קונפדרטיבית, הרפובליקות העצמאיות החליטו ליצור ברית רופפת ולא מחייבת - "חבר המדינות". ב-1 בדצמבר אוקראינה הצביעה ברוב מכריע בעד עצמאות, ושבוע לאחר מכן, ב-8 בדצמבר, נפגשו נציגים משלוש הרפובליקות הסלאביות - בלארוס, רוסיה ואוקראינה - בברסט, בלארוס, והכריזו שברית המועצות אינה עוד. הם הכריזו על הקמת "חבר המדינות" כמעין גוף יורש לה בשם בלבד. ב-25 בדצמבר 1991 הודיע גורבצ'וב בנאום בטלוויזיה על התפטרותו מנשיאות ברית המועצות. בשעה 19:32, פחות מחצי שעה לאחר סיום נאומו של גורבצ'וב, הורד בפעם האחרונה דגל הפטיש והמגל הסובייטי מחוץ לקרמלין. הוא הוחלף בטריקולור הקדם-מהפכני שהיה לדגל רוסיה. רוסיה הצליחה לקבל את המושב הקבוע של ברית המועצות במועצת הביטחון של האומות המאוחדות, וכל השגרירויות הסובייטיות הפכו לשגרירויות רוסיה. במשך שישה ימים המשיכה ברית המועצות להתקיים בשם בלבד, ובחצות הלילה ב-31 בדצמבר 1991 היא פורקה רשמית.
גורבצ'וב, היהודים וישראל
שמאל|ממוזער|252x252px|גורבצ'וב בביקור בכותל המערבי בירושלים, 16 ביוני 1992.
ממוזער|הנשיא בוש נואם בוועידת מדריד ב-1991 להסדר הסכסוך הישראלי-ערבי, נשיא ברית המועצות גורבצ'וב יושב לשמאלו.|222x222 פיקסלים
ממוזער|העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90: ראש הממשלה יצחק רבין לוחץ ידיים עם עולים חדשים מאוקראינה בטיסה בה הגיעו מאוקראינה לישראל.|222x222 פיקסלים
בעקבות המלחמה הקרה היו יחסי ברית המועצות–ישראל קרים ולעיתים אף עוינים רוב השנים. ברית המועצות מימנה לאורך השנים ארגונים וצבאות עוינים לישראל ובמהלך מלחמת ההתשה נערך עימות צבאי ישיר בין כוחות ישראלים לסובייטים. המשטר הסובייטי סירב לאפשר עלייה ארצה של יהודי ברית המועצות מאז גל העלייה בשנות ה-70. עם עלייתו של גורבצ'וב ותחילת מדיניות הליברליזציה שקידם החלו גישושים לחידוש היחסים בין ברית המועצות לישראל. ב-1988 מינה ראש הממשלה, יצחק שמיר, את הדיפלומט אריה לוין להוביל משלחת לברית המועצות, במטרה לחדש את הקשרים הדיפלומטים בין המדינות. שלטונות ברית המועצות לא רצו תחילה להכיר במשלחת וזו נאלצה לעבוד בחסות שגרירות הולנד, אך בקיץ 1989 חזרה המשלחת אל הבניין הישן של שגרירות ישראל במוסקבה. ב-18 באוקטובר 1991 חודשו היחסים הדיפלומטיים בין המדינות ולוין מונה לשגריר ישראל במוסקבה. ב-13 בדצמבר 1991 הגיש אלכסנדר בובין את כתב האמנתו מגורבצ'וב כשגריר ברית המועצות בישראל לנשיא חיים הרצוג. שבוע לאחר הגשת כתב האמנתו, ב-25 בדצמבר 1991 חדלה ברית המועצות להתקיים ובובין הפך לשגריר הראשון של הפדרציה הרוסית בישראל.
בשל העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים, נמצאו היחסים הכלכליים והתרבותיים של ישראל ורוסיה בפריחה גדולה. יציאה של כל אזרח מברית המועצות הייתה מותנית באישור הק.ג.ב.. רוב בקשות היציאה מברית המועצות נדחו, והמבקשים לרוב נקראו בוגדים ופוטרו מעבודתם. אלה מאזרחי ברית המועצות שקיבלו אישור להגר נאלצו לוותר על אזרחותם הסובייטית, וכן לשלם כסף עבור כך. נכסי דלא-ניידי, כמו דירות שבהן התגוררו, היו שייכים ברוב המקרים למדינה, ולכן נאלצו לוותר על רכוש זה ללא כל תמורה. גורבצ'וב, דרך הרפורמות שלו, גם הקל על חוקי ההגירה בארצו. העלייה ארצה בשנות התשעים הייתה מבין גלי העלייה הגדולים ביותר שידעה ישראל (400,000 איש עד 1992 ומעל מיליון ב-2000). עם נפילתה של המפלגה הקומוניסטית מכוחה האבסולוטי, החלו להתפתח תנועות פוליטיות קיצוניות שונות בעלות זיקה אנטישמית, בהן סוציאליזם נוצרי-אורתודוקסי, נאו-פשיסטים, פאן סלאביים ועוד.
עוד ב-1991, לאחר היענות ישראל לדרישות ארצות הברית במלחמת המפרץ ובעקבות הלחץ הרב שהפעיל ממשל בוש האב על ישראל לקיים משא ומתן עם מדינות ערב ונציגי הפלסטינים דרך ועידה בינלאומית, הוסכם לקיים ועידת פסגה בינלאומית מקדימה, היא ועידת מדריד, ואחריה לקיים שיחות משא ומתן ישיר בין נציגים בוושינגטון. הוועידה התקיימה בספרד בחסות משותפת של ארצות הברית וברית המועצות. גורבצ'וב התעקש, על אף הקשיים המדיניים החריפים שאפפו את ארצו חודשיים בלבד טרם קריסתה, לשמר את מעמדו הבינלאומי ולקחת חלק בוועדה. המארחים שלחו לוועידה את הדרג הבכיר ביותר: הנשיא בוש, הנשיא גורבצ'וב וראש ממשלת ספרד פליפה גונסאלס. הצדדים הנצים שלחו לוועידה את דרג שרי החוץ, למעט מדינת ישראל, שיוצגה על ידי ראש הממשלה יצחק שמיר וסגן שר החוץ בנימין נתניהו. עוד בוועידת מדריד נפגש גורבצ'וב ושוחח עם שמיר ועם נתניהו. זמן קצר לאחר פרישתו מנשיאות ברית המועצות, ביוני 1992, ביקר גורבצ'וב בישראל ובכותל המערבי.
בתקופת האינתיפאדה השנייה וממשלת שרון הראשונה, גורבצ'וב פרסם רמז ביקורתי כלפי ישראל כאשר שקרא לממשלה שלא להתייחס לתוכנית 'מפת הדרכים' רק מזווית מבט ביטחונית. הוא הביע תמיכה זהירה בתוכנית ואמר: "אנו שומעים לעיתים שמפת הדרכים חסרה גישה ביטחונית ולכן תיכשל. אך אני מאמין שגישה זו מבטאת רק פאניקה. גישה כזו לא תוביל לדבר." בהמשך אמר על הסכסוך הישראלי-ערבי: "צריך להבין שבסכסוך הזה איש אינו יכול לנצח. אם מישהו מנסה לנצח, לא נגיע לשום-מקום. אם מישהו חושב שישראל יכולה להביס את הפלסטינים, כמובן שבאופן צבאי זה אפשרי, אך זה רק יכניס את הסכסוך לשלב חדש. יש צורך בקונצנזוס, ובדו-שיח שבו יהיה שיתוף פעולה בינלאומי."
לאחר נפילת ברית המועצות
פעילותו הפוליטית ברוסיה
ממוזער|גורבצ'וב בביקורו בחוותו הפרטית של רייגן בקליפורניה, ארצות הברית, מאי 1992.|222x222 פיקסלים
ממוזער|גורבצ'וב בביקורו בבית הלבן ב-2009, ביחד עם נשיא ארצות הברית ברק אובמה וסגנו ג'ו ביידן.|222x222 פיקסלים
שמאל|ממוזער|274x274px|גורבצ'וב ב-2013.
מייד לאחר פרישתו מהנהגת ברית המועצות, גורבצ'וב ערך שלושה מסעות בינלאומיים, תחילה בגרמניה ויפן ובהמשך ערך, במאי 1992, ביקור בן 13 יום בשבע ערים בארצות הברית. הוא הוזמן לבקר באמריקה בידי ידידו רייגן, אותו ביקר בחוותו בקליפורניה. בהמשך נאם בפולטון, מיזורי, באולם שבו נאם וינסטון צ'רצ'יל את נאום "מסך הברזל" ב-1946. ביקורו התקבל לטובה ובמהלך סדרת נאומים שערך באמריקה הרוויח 3 מיליון דולר בהם נעזר להקים עמותה על שמו. חודשים ספורים לאחר פרישתו החלו להתפרסם עבודותיו בכתיבה. לפי דיווח הניו יורק טיימס מפברואר 1992, גורבצ'וב עמד לפרסם סדרת עבודות מחקר על יחסיה הבינלאומיים של רוסיה, הקומוניזם המדיני ומלחמת המפרץ. לאחר פרסום עבודות אלו נמנע זמן רב מכתיבה עד ל-2007, השנה בה החל לפרסם סדרת ספרים עבי כרס. בין כתביו ספר זיכרונות (1996), 'גורבצ'וב: על ארצי והעולם' (1999), 'רוסיה החדשה' (2016) ו'מה שעומד בשאלה כעת: קריאתי לשלום ולחירות' (2020).
בשנת 1996 גורבצ'וב שב לפוליטיקה והתמודד על כסאו של ילצין במסגרת הבחירות לנשיאות. גורבצ'וב העריך, אף על פי שהסקרים ניבאו לו הפסד מר, כי התעמולה התקשורתית פועלת לרעתו וכי למעשה הוא אהוד בידי רוב אזרחי המדינה. הוא זכה לחצי אחוז מקולות המצביעים (350,000 מצביעים), מקום שביעי מבין עשרה מועמדים לנשיאות. בשנת 2000 חזר לזירה הפוליטית, לאחר שהתמנה לראש איחוד מפלגת הסוציאל-דמוקרטים הרוסית. בנובמבר 2001 התאחדה המפלגה עם מפלגות סוציאל-דמוקרטיות נוספות וגורבצ'וב היה ליושב ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של רוסיה (אשר התבססה על מפלגה רפובליקנית שהתקיימה בימי האימפריה הרוסית). ב-2006 עמד בתוך מאבק פוליטי שנסוב סביב השאלה האם להצטרף לקואליציה בראשות רוסיה המאוחדת - המפלגה המייצגת את הנשיא פוטין בדומה. גורבצ'וב התנגד נחרצות להצטרפות. גורבצ'וב התנגד נחרצות לשיתוף הפעולה עם רוסיה המאוחדת ופרש מהנהגת מפלגתו.
ב-2007 בית המשפט העליון של רוסיה החליט על פירוק המפלגה בשל חוסר עמידתה בתנאי הרישום שהציב שירות הרישום הפדרלי של משרד המשפטים הרוסי. גורבצ'וב סירב להיכנע למגבלות הבירוקרטיות ובאוקטובר 2007 הקים את איחוד הסוציאל-דמוקרטים, תנועה פוליטית בראשה עמד עד מותו. בראיונות חוזרים ונשנים, גורבצ'וב נהג להדגיש הלוך ושוב כי לדעתו ברית המועצות לא הייתה צריכה להתפרק וכי הוא מצר על כך שלא נקט באמצעים חריפים יותר למען שימורה. הוא הביע את מורת רוחו מכך שהשלטונות הרוסיים אינם מתירים לו לנהל חיים פוליטיים תקינים ולנהל את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שלו.
פרישתו
גורבצ'וב נענה להזמנות שונות להשתתף בפרסומות בטלוויזיה, בהן פרסומת עבור פיצה האט ב-1999 ופרסומת למוצרי מותרות מבית היוצר של לואי ויטון ב-2007.
ב-2 במרץ 2011, לכבוד יום הולדתו ה-80, צו נשיאותי של דמיטרי מדבדב העניק לו את עיטור אנדריי הקדוש, שהוא מן העיטורים הממלכתיים הגבוהים ביותר בפדרציה הרוסית. עוד לכבוד יום הולדתו השמונים, הוזמן גורבצ'וב לחגיגה שנערכה לכבודו בידי כוכבי סרטים ואנשי ציבור מוכרים בלונדון, הממלכה המאוחדת. בין המשתתפים באירוע היו שחקנים מפורסמים כגון שרון סטון וקווין ספייסי. מספר להקות מוזיקה השתתפו באירוע, בהן להקת הארד רוק הגרמנית 'סקורפיונז'. פוליטיקאים אמריקאים, כגון הנשיא לשעבר ביל קלינטון ומושל קליפורניה ארנולד שוורצנגר השתתפו באירוע גם כן, כמו גם היזם האמריקאי טד טרנר.
בשנת 2017, נשיא רוסיה ולדימיר פוטין התייחס בראיון למה שהוא כינה את "הטעות" של גורבצ'וב - כלומר אי שימוש בשיחות עם גרמניה כדי למנף ערבויות מחייבות מנאט"ו. גורבצ'וב מצדו דחה את הביקורת. ב-2021, לנוכח השתלטות הטליבאן על אפגניסטן בעקבות נסיגה אמריקאית, גורבצ'וב התבטא בעניין מלחמת אפגניסטן של בעלות הברית המערביות. הוא טען כי "נאט"ו וארצות הברית היו צריכות להודות בכישלון מוקדם יותר" וכי הקמפיין של נאט"ו באפגניסטן היה "מפעל כושל מלכתחילה" שהתבסס על "הגזמה של איום ורעיונות גאופוליטיים המוגדרים בצורה גרועה".
גורבצ'וב הלך לעולמו ב-30 באוגוסט 2022 בבית החולים הקליני המרכזי של נשיא רוסיה, לאחר מאבק בן שנתיים במחלה קשה. הוא נטמן בבית העלמין נובודוויצ'יה שבמוסקבה, לצד רעייתו ראיסה.
לקריאה נוספת
גל בקרמן, כשיבואו לקחתנו לא נהיה שם: המאבק האפי להצלת יהודי ברית המועצות, אוניברסיטת חיפה ומכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2018.
ארצ'י בראון, עלייתו ונפילתו של הקומוניזם, עם עובד, 2009.
טוני ג'אדט, אחרי המלחמה: תולדות אירופה מאז 1945, הוצאת ספרים ע"ש י.ל. מאגנס, האוניברסיטה הפתוחה, 2005.
בנימין פוקס, סופה של תקופה: יהודי ברית-המועצות בעידן גורבצ'וב 1985–1991, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1999.
איאן קרשו, רכבת הרים: אירופה 1950–2017, תרגמה כרמית גיא, עם עובד, 2019.
ויטלי מנסקי, סרט קולנוע גורבצ'וב, גן עדן, הופק בלטביה ובצ'כיה, 2021
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מזכ"לי המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות
קטגוריה:אנשי השנה של המגזין טיים
קטגוריה:זוכי פרס נובל לשלום
קטגוריה:זוכי פרס הארווי
קטגוריה:זוכי פרס נובל רוסים
קטגוריה:מקבלי מדליית החירות הנשיאותית
קטגוריה:חברי הפוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות
קטגוריה:מסדר האמנויות והספרות
קטגוריה:מקבלי עיטור לנין
קטגוריה:מקבלי עיטור מהפכת אוקטובר
קטגוריה:מקבלי עיטור הדגל האדום של העמל
קטגוריה:מקבלי עיטור אות הכבוד
קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
קטגוריה:מקבלי עיטור אנדריי הקדוש
קטגוריה:מעוטרי אות האריה הלבן
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת טרומסה
קטגוריה:זוכי פרס גרומאייר: שיפור העולם
קטגוריה:נשיאי ברית המועצות
קטגוריה:רוסים ממוצא אוקראיני
קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה של MTV אירופה
קטגוריה:זוכי פרס נסיך אסטוריאס לשיתוף פעולה בין-לאומי
קטגוריה:מועמדים לנשיאות רוסיה
קטגוריה:סובייטים שנולדו ב-1931
קטגוריה:רוסים שנפטרו ב-2022
קטגוריה:זוכי פרס או תאנט לשלום | 2024-09-23T17:29:21 |
מיכאל גורבצ'וב | REDIRECTמיכאיל גורבצ'וב | 2005-09-17T10:26:39 |
מהפכת הקטיפה | 180px|שמאל|ממוזער|400px|מפגינים לא־אלימים "נלחמים עם פרחים" מול שוטרים חמושים בצ'כוסלובקיה
מהפכת הקטיפה (צ'כית: Sametová revoluce; סלובקית: Nežná revolúcia) הוא שמה של הפיכה כמעט ללא שפיכות דמים שנערכה בצ'כוסלובקיה בין 17 בנובמבר ל־29 בדצמבר 1989, ובמהלכה הודחה הממשלה הקומוניסטית. מהפכת הקטיפה הייתה אחת ממהפכות סתיו העמים.
המהפכה החלה ב־16 בנובמבר 1989 בהפגנת סטודנטים שלווה בברטיסלאבה. למחרת, ב־17 בנובמבר, דוכאה בכוח הפגנת סטודנטים שלווה נוספת בפראג על ידי משטרת המהומות הקומוניסטית. אירוע זה הצית סדרת הפגנות עממיות החל מ־19 בנובמבר עד סוף דצמבר ושביתה כללית בת שעתיים ב־27 בנובמבר. ב־20 בנובמבר הגיע מספר המפגינים שנאספו בפראג לכ־500,000 לאחר שהמונים נהרו לעיר. אז, כשברקע משטרים קומוניסטים נוספים נופלים, ולאור מחאת הרחוב הגוברת, הודיעה המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה ב־28 בנובמבר כי היא תוותר על המונופול שלה בכוח הפוליטי.
גדרות התיל הוסרו מהגבול עם מערב גרמניה ועם אוסטריה ב־5 בדצמבר. ב־10 בדצמבר, מינה הנשיא הקומוניסטי גוסטב הוסאק (Gustáv Husák) את הממשלה הלא־קומוניסטית־ברובה הראשונה מאז 1948 והתפטר. אלכסנדר דובצ'ק נבחר ליושב ראש הפרלמנט הפדרלי ב־28 בדצמבר וואצלב האוול מונה לנשיא צ'כוסלובקיה ב־29 בדצמבר.
ביוני 1990 נערכו הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בצ'כוסלובקיה מאז 1948 והוקמה ממשלה שאינה קומוניסטית.
המצב המדיני בצ'כוסלובקיה טרום־המהפכה
המפלגה הקומוניסטית בצ'כוסלובקיה החלה את שלטונה ב־25 בפברואר 1948. לאורך תקופת שלטונה לא קמו מפלגות אופוזיציה במדינה. מתנגדים לשלטון, בהם בלטו חברי אמנת 77, פרסמו דעותיהם בביטאונים ועלונים מחתרתיים תוך שהם מסתכנים בעבירות פליליות. הציבור שלא הזדהה עם השלטון חי באווירת פחד להביע דעות המנוגדות לשלטון באופן פומבי מפחד שמא יסולק ממקומות עבודה או לימודים. יצירות ספרות וקולנוע הוחרמו כיוון שהכילו גישה שלילית לשלטון הסוציאליסטי. בני משפחות של אנשי המשטר הלא קומוניסטי אשר קדם לשנת 1948, בני משפחות של אזרחים שברחו למערב, או תומכים באלכסנדר דובצ'ק בעת האביב של פראג, סבלו מחרם שלטוני.
אופי הפעולות נגד מי שהצטיירו כמתנגדים למשטר השתנה עם עלייתו לשלטון של מיכאיל גורבצ'וב ויישום מדיניות הגלאסנוסט והפרסטרויקה בשנת 1985. השלטון הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה הצהיר כי הוא תומך בפרסטרויקה, אולם יישם מעט שינויים מוסדיים. השלטון עדיין אסר כל דיון על אירועי האביב של פראג. במרץ 1988 התקיימה בברטיסלבה הפגנת הנרות, הפגנה נוספת התקיימה בשנת 1989, אולם אלה פוזרו על ידי כוחות המשטרה.
הקשיים הכלכליים בצ'כוסלובקיה בשלהי שנות ה־80 ותנאי החיים הקשים תרמו לאווירה ציבורית אשר תמכה ברפורמה כלכלית. באווירה זו החלו אזרחים צ'כים וסלובקים לקרוא תגר על המערכת השלטונית ולהביע בפומבי את התנגדותם לשלטון. אזרחים רבים חתמו על עצומות התומכות בוואצלב האוול בעת שנכלא בשנת 1989. בקיץ 1989 חתמו אזרחים רבים על עצומה לסיום הצנזורה ולשינויים שלטוניים משמעותיים. הגורמים לפרוץ המהפכה לא היו רק הידיעות מן האירועים במדינות שכנות, אלא אף שהתרחש בבירת צ'כוסלובקיה. מאז חודש אוגוסט 1989 התבצרו בשגרירות גרמניה המערבית בפראג אזרחים מגרמניה המזרחית אשר ביקשו מקלט בגרמניה המערבית. בימים שלאחר ה־3 בנובמבר עזבו אלפי המתבצרים את פראג ברכבת לגרמניה המערבית. ב־9 בנובמבר נפלה חומת ברלין ולא היה עוד צורך בעקיפת שטחה של גרמניה המזרחית. עד ה־16 בנובמבר החלו רבות מן המדינות בגוש המזרחי להשיל מעליהן את סימני המשטר הקומוניסטי, תוך שאזרחי צ'כוסלובקיה עוקבים אחר ההתפתחויות בשידורי הרדיו והטלוויזיה. אף השלטון הסובייטי תמך בשינויים כלשהם בצמרת השלטון הצ'כוסלובקי אף שלא צפה את המהפכה.
היחסים עם ארצות הברית וישראל החלו להשתנות כבר בתחילת 1989, עם התחממות הקשרים, ונערכו פגישות ומשא ומתן בנושאים פתוחים שונים. לכל הצדדים המעורבים היה אינטרס אסטרטגי בשיפור הקשר, והיחס ליהודים ולמורשת היהודית ולזיכרון השואה היה אחד מבחני הלקמוס להצלחת ההתקרבות הכוללת.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטיפה
קטגוריה:צ'כוסלובקיה: היסטוריה
קטגוריה:1989 בפוליטיקה
קטגוריה:הרפובליקה הסוציאליסטית הצ'כוסלובקית
קטגוריה:מהפכות צבע | 2023-10-02T18:05:34 |
האביב של פראג | ממוזער|שמאל|250px|קריקטורה נגד הפלישה הסובייטית ב-1968, המזכירה את שחרור צ'כוסלובקיה מידי הנאצים על ידי ברית המועצות ב-1945
ממוזער|שמאל|250px|קריקטורה מאת יואל בוכוולד
האביב של פראג (בצ'כית: Pražské jaro, בסלובקית: Pražská jar) הייתה תקופה של ליברליזציה פוליטית בצ'כוסלובקיה בעידן שבו היא הייתה חלק ממדינות ברית ורשה ומהגוש המזרחי בו הייתה ברית המועצות דומיננטית, בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. האביב של פראג החל ב-5 בינואר 1968, כאשר הרפורמיסט אלכסנדר דובצ'ק נבחר להיות המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה ונמשך עד ל-21 באוגוסט אותה שנה, כאשר צבאותיהן של ברית המועצות ושל חברות נוספות בברית ורשה פלשו לצ'כוסלובקיה כדי לעצור את הרפורמות.
הרפורמות שבוצעו במסגרת האביב של פראג היו ניסיון של דובצ'ק להעניק זכויות נוספות לאזרחי צ'כוסלובקיה במסגרת ביזור של הכלכלה ובמסגרת דמוקרטיזציה. החירויות שהוענקו לאזרחים כללו את התרת המגבלות על התקשורת, הרחבת חופש הביטוי וחופש התנועה. לאחר דיון ברמה הלאומית על חלוקת המדינה לפדרציה של שלוש רפובליקות: בוהמיה, מוראביה-שלזיה הצ'כית וסלובקיה, החליט דובצ'ק על חלוקת צ'כוסלובקיה לשתי רפובליקות: הרפובליקה הצ'כית והרפובליקה הסלובקית. שינוי זה היה היחיד שהחזיק מעמד עד לתום האביב של פראג, אף על פי שההצלחה היחסית של ההתנגדות הבלתי אלימה, ללא ספק בשרה ואפשרה את המעבר השקט למשטר ליברלי דמוקרטי עם קריסת ההגמוניה של ברית המועצות ב-1989.
הרפורמות, במיוחד הביזור של הסמכות המנהלית, לא התקבלו בעין יפה על ידי הסובייטים, שלאחר כישלון המשא ומתן, שלחו חצי מיליון חיילים מצבאות ברית ורשה וטנקים כדי לכבוש את צ'כוסלובקיה. גל הגירה שלילית שטף את המדינה. התנגדות אמיצה ובלתי אלימה גאתה ברחבי הארץ. התנגדות זו כללה ניסיונות התקרבות לפולשים, צביעת כתובות על הקירות, הטייתם של שלטי דרכים (במקרה אחד יצא כוח פלישה פולני בחזרה לארצו לאחר שתעה בדרכו יום שלם), הפרת עוצר וכו'. בעוד שפיקוד הצבא הסובייטי חזה שידרשו ארבעה ימים כדי להכניע את המדינה, ההתנגדות החזיקה מעמד שמונה חודשים והסתיימה בסופו של דבר בדרכים דיפלומטיות. מעשי אלימות בודדים וכמה מקרים של הצתה עצמית (כמו זה של יאן פאלאך) התרחשו, אך לא הייתה התנגדות צבאית. צ'כוסלובקיה נותרה בשליטה סובייטית עד 1989, כאשר מהפכת הקטיפה שמה קץ למשטר הפרו-סובייטי בדרכי שלום, וללא ספק שאבה את הצלחתה ואת השראתה מההתנגדות הבלתי אלימה שני עשורים קודם לכן.
לאחר הפלישה, נכנסה צ'כוסלובקיה לתקופה של נורמליזציה. מנהיגי המדינה הבאים ניסו להחזיר את הערכים הפוליטיים והכלכליים שהיו נהוגים לפני שדובצ'ק היה למנהיג המפלגה הקומוניסטית. גוסטב הוסק, שהחליף את דובצ'ק והפך לנשיא צ'כוסלובקיה, ביטל את רוב הרפורמות של דובצ'ק. האביב של פראג נתן השראה ליצירות מוזיקליות וספרותיות של יוצרים כמו ואצלב האוול, קארל הוסה, קארל קריל ויצירתו של מילן קונדרה, הקלות הבלתי-נסבלת של הקיום.
רקע
ממוזער|250px|אלכסנדר דובצ'ק
בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים, עם עלייתו לשלטון של אנטונין נובוטני כמזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית, עברה צ'כוסלובקיה תהליך איטי של דה-סטליניזציה שהתקדם באיטיות בהשוואה לתהליכים דומים במדינות אחרות של הגוש המזרחי. נובוטני הכריז, בהסכמת ניקיטה חרושצ'וב, על השלמת הסוציאליזם בצ'כוסלובקיה ובהתאם לכך כוננה חוקה חדשה שאמצה את השם "הרפובליקה הסוציאליסטית הצ'כוסלובקית" כשם המדינה. הרהביליטציה של קורבנות העידן הסטליניסטי, כמו זו של מורשעי משפטי פראג, החלה להישקל כבר ב-1963, אך לא התרחשה עד ל-1967.
בראשית שנות השישים עברה צ'כוסלובקיה מיתון כלכלי. מודל התיעוש הסובייטי לא התאים לצ'כוסולובקיה, שהייתה כבר מדינה די מתועשת עוד לפני המלחמה והוא הצליח יותר בארצות מפותחות פחות. ניסיונו של נובוטני לשינוי מבנה הכלכלה הצ'כוסלובקית, המודל הכלכלי החדש של 1965, הוביל לצורך לשינוי פוליטי מקביל.
קונגרס הסופרים של 1967
עם ההקלה בחוקי המשטר הרודני, החל "איגוד הסופרים הצ'כוסלובקים" להביע בזהירות אי שביעות רצון ובביטאון האיגוד Literární listy, רמזו חבריו שתחום הספרות צריך להיות חופשי משליטה מפלגתית.
ביוני 1967, הביע פלג קטן של האיגוד אהדה כלפי הסופרים בעלי הנטייה הסוציאליסטית רדיקאלית, במיוחד כלפי לודביק ואצוליק, מילן קונדרה, יאן פרוכזקה, אנטונין יארוסלאב ליהים, פבל קוהוט ואיוון קלימה.
כמה חודשים לאחר מכן, בישיבת המפלגה הקומוניסטית, הוחלט שיינקטו צעדים מנהליים כנגד הסופרים שהתבטאו בחופשיות בנוגע לרפורמות. מאחר שרק חלק קטן מחברי האיגוד החזיק בדעות אלו, הסתמכה המפלגה על כך ששאר חברי האיגוד יטילו עליהם משמעת. השליטה על Literární listy ועל בתי הוצאה לאור נוספים שהשליטה עליהם הועברה לידי משרד התרבות. אפילו חברי מפלגה שמאוחר יותר היו התומכים הראשיים ברפורמות, כמו דובצ'ק, צידדו בנקיטת צעדים אלה.
עליתו לשלטון של דובצ'ק
עם אובדן התמיכה לה זכה הנשיא נובוטני, קראו עליו תיגר המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית של סלובקיה, אלכסנדר דובצ'ק, והכלכלן אוטה שיק במהלך ישיבה של הוועד המרכזי של המפלגה. בעקבות זאת הזמין נובוטני את ראש ממשלת ברית המועצות, ליאוניד ברז'נייב בדצמבר לפראג כדי לקבל ממנו תמיכה, אך ברז'נייב הופתע מהיקף ההתנגדות כלפי נובוטני ולפיכך תמך בהדחתו מתפקיד מנהיג צ'כוסלובקיה. ב-5 בינואר 1968 הוחלף נובוטני בדובצ'ק בתפקיד המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה. ב-22 במרץ התפטר נובוטני מתפקידו כנשיא והוחלף בלודביק סבובודה, שמאוחר יותר נתן את הסכמתו לרפורמות.
הסימנים המוקדמים לשינוי היו מועטים. כאשר חבר נשיאות המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה, יוזף סמרקובסקי, העניק ריאיון למאמר בעיתון Rudé právo, שכותרתו הייתה "איזה עוד שקרים יהיו", הוא עמד על כך שמינויו של דובצ'ק בינואר ישיג את המטרות של הסוציאליזם וישמור על אופייה של המפלגה הקומוניסטית כמפלגה שמייצגת את מעמד העובדים.
יחד עם זאת, זמן קצר לאחר עלייתו של דובצ'ק לשלטון, נעשה החוקר, אדוארד גולדשטוקר, ליושב הראש של איגוד הסופרים ולפיכך העורך הראשי של ה-Literární noviny, שבתקופת שלטונו של נובוטני היו רבים מחברי המערכת שלו נאמני המפלגה הקומוניסטית. גולדשטוקר בחן את הגבולות של מסירותו של דובצ'ק לחופש העיתונות כאשר הוא הופיע בראיון טלוויזיוני כיושב ראש החדש של איגוד הסופרים. ב-4 בפברואר, מול פני האומה כולה, הוא מתח ביקורת באופן גלוי על נובוטני, חשף את כל צעדי המדיניות שקודם לכן לא זכו לפרסום והסביר כיצד הם מונעים את הקידמה של צ'כוסלובקיה.
למרות ההצהרה הרשמית של הממשלה על כך שהיא מאפשרת את חופש העיתונות, היה זה מקרה המבחן הראשון של דובצ'ק אם הוא רציני בנוגע לרפורמות. דובצ'ק החל לבצע צעדים בוני אמון עם התקשורת, הממשלה והציבור. תחת ניהולו של גולדשטוקר שינה ביטאונו של איגוד הסופרים את שמו מ-Literární noviny ("עלון הספרות") ל-Literární listy ("חדשות הספרות") וב-28 בפברואר פרסם הביטאון את המהדורה הראשונה שלו שהייתה חופשית מצנזורה. באוגוסט 1968 עמדה תפוצת הביטאון על 300,000 עותקים, ובכך הוא היה לכתב העת בעל התפוצה הגבוהה ביותר באירופה.
סוציאליזם עם פנים אנושיות
ביום השנה העשרים להפיכה הקומוניסטית של 1948, נשא דובצ'ק נאום שהסביר את הצורך לשינוי בעקבות ניצחון הסוציאליזם. הוא המחיש את הצורך לכפות על המפלגה תפקיד מוביל ויעיל" והודה בכך שלמרות הפצרותיו של קלמנט גוטוולד ליצירת יחסים טובים יותר בין המפלגה לבין הציבור, המפלגה הפעילה לעיתים קרובות מדי יד קשה בנושאים בסיסיים. דובצ'ק הכריז שמשימתה של המפלגה היא "לבנות חברה סוציאליסטית מתקדמת על בסיס יסודות כלכליים בריאים... סוציאליזם שמתנהל בהתאמה עם המסורות הדמוקרטיות ההיסטוריות של צ'כוסלובקיה ובהתאמה לניסיון של מפלגות קומוניסטיות אחרות".
באפריל, השיק דובצ'ק "תוכנית פעולה" לביצוע צעדי ליברליזציה, שכללו הגדלת חופש העיתונות, חופש הדיבור, וחופש התנועה, במקביל לדגש על זמינותם של מוצרי צריכה והאפשרות של ממשלה רב-מפלגתית. התוכנית הייתה מבוססת על השקפת העולם ש"הסוציאליזם לא יכול להיות רק שחרור מעמד העובדים משליטת המעמדות המנצלים, אלא חייב גם לאפשר יותר תנאים לחיים מלאים יותר של האישיות בהשוואה לדמוקרטיה הבורגנית". תוכנית זו הגבילה את סמכותה של המשטרה החשאית ותהווה בסיס לפדרליזציה של צ'כוסלובקיה כשתי אומות שוות. התוכנית נגעה גם במדיניות החוץ, כולל שמירה על יחסים טובים עם מדינות המערב ושיתוף פעולה עם ברית המועצות ועם מדינות אחרות בגוש המזרחי. התוכנית דיברה על תקופת מעבר של עשר שנים שבה יתאפשר קיומן של בחירות דמוקרטיות וצורה חדשה של סוציאליזם דמוקרטי תחליף את המשטר הקיים.
מנסחי תוכנית הפעולה הקפידו לא למתוח ביקורת על מעשיו של המשטר הקומוניסטי שלאחר המלחמה, אלא רק הצביעו על צעדי מדיניות שהם חשו שכבר לא התאימו לתקופה. למשל, המצב בתקופה שלאחר המלחמה דרש "שיטות צנטרליסטיות וניהוליות" כדי להאבק ב"שרידי הבורגנות". מאחר ש"המעמדות העוינים" הובסו לכאורה על ידי הישגי הסוציאליזם, שיטות אלו לא היו נחוצות יותר. נחוצה הייתה רפורמה, כדי שכלכלת צ'כוסלובקיה תהיה חלק מ"המהפכה המדעית-טכנית העולמית" ופחות תסתמך על התעשייה הכבדה של העידן הסטליניסטי, על כוח עבודה ועל זמינותם של חומרי גלם. יותר מכך, מאחר שמלחמת המעמדות הפנימית כבר הסתיימה, מעמד העובדים לא יכול היה יותר כעת להיות מתוגמל על כישוריו ועל מיומנויותיו הטכניים בלי לפעול בניגוד למרקסיזם-לניניזם. התוכנית טענה שיש צורך להבטיח שבעלי תפקידים חשובים יהיו "מוכשרים ובעלי חינוך סוציאליסטי" כדי להתמודד עם הקפיטליזם.
אף על פי שהותנה שהרפורמה חייבת להתקיים תחת ניהולה של המפלגה הקומוניסטית, הופעל לחץ ציבורי כדי ליישם את הרפורמות באופן מידי. אלמנטים רדיקליים נעשו קולניים יותר. מחלוקות אנטי-סובייטיות הופיעו מעל דפי העיתונות (לאחר ביטולה הרשמי של הצנזורה ב-26 ביוני 1968), המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הצ'כית, החלה להתהוות כמפלגה נפרדת, והוקמו מועדונים פוליטיים בלתי רשמיים. החוגים השמרניים במפלגה הקומוניסטית דחפו להנהגתם של צעדי שימור, אך דובצ'ק שאף למתינות. בישיבת נשיאות המפלגה שהתקיימה באפריל, הודיע דובצ'ק על תוכנית פוליטית של "סוציאליזם עם פנים אנושיות". במאי, הוא הודיע שהקונגרס ה-14 של המפלגה יתכנס למושב מוקדם ב-9 בספטמבר. הקונגרס ישלב את "תוכנית הפעולה" בחוקת המפלגה, ינסח טיוטת חוק לפדרליזציה ויבחר ועד מרכזי חדש.
הרפורמות של דובצ'ק הבטיחו חופש עיתונות ולראשונה הותר קיומה של פרשנות פוליטית באמצעי התקשורת המרכזיים. בתקופת האביב של פראג, איבד היצוא מצ'כוסלובקיה את כושר התחרות שלו ובמסגרת הרפורמות של דובצ'ק תוכנן פתרון לבעיה זו על ידי שילוב של כלכלה מתוכננת ושל כלכלת שוק. בחוגי המפלגה, היו דעות מגוונות בנוגע לכיוון ההתקדמות של הרפורמות. כלכלנים מסוימים קיוו שתתקיים כלכלה מעורבת, בעוד שאחרים שאפו שהכלכלה תישאר ברובה סוציאליסטית. דובצ'ק המשיך להדגיש את החשיבות של רפורמות כלכליות תחת שלטון המפלגה הקומוניסטית.
ב-27 ביוני פרסם לודביק ואצוליק, סופר ועיתונאי מוביל, מניפסט שכותרתו הייתה "אלפיים המילים". מניפסט זה ביטא את הדאגה בנוגע לאלמנטים שמרנים במפלגה הקומוניסטית ובנוגע לכוחות זרים. ואצוליק קרא לציבור לקחת יוזמה ביישום תוכנית הרפורמות. דובצ'ק, נשיאות המפלגה, החזית הלאומית והקבינט, גינו את המניפסט.
חופש העיתונות
הורדת עול הצנזורה על ידי דובצ'ק הובילה לתקופה קצרה של חופש הדיבור והעיתונות. הביטוי המוחשי הראשון למדיניות זו של פתיחות הייתה הוצאתו לאור של הביטאון שהיה קודם בעל קו קומוניסטי קשוח, ה-Literární noviny ("עלון הספרות") שיצא כעת תחת השם Literární listy ("חדשות הספרות").
חופש העיתונות גם פתח את האפשרות להשקפה הוגנת על עברה של צ'כוסלובקיה על ידי עמה. רבות מהחקירות התמקדו בהיסטוריה של המדינה תחת שלטון הקומוניזם, במיוחד בתקופה הסטליניסטית. בהופעה טלוויזיונית נוספת, הציג גולדשטוקר תמונות מזויפות ולא מזויפות של מנהיגים קומוניסטים לשעבר שטוהרו, נכלאו, הוצאו להורג ונמחקו מההיסטוריה של המפלגה הקומוניסטית. איגוד הסופרים גם הקים באפריל ועדה בראשות המשורר ירוסלב סיפרט שתחקור את רדיפתם של הסופרים לאחר ההפיכה הקומוניסטית של פברואר 1948 ותטהר את שמם. דיונים על מצבו הנוכחי של הקומוניזם ורעיונות מופשטים כמו חרות וזהות נעשו גם הם יותר שכיחים. עד מהרה, החלו להופיע פרסומים לא-מפלגתיים, כמו יומון הסחר החופשי Prace ("העבודה"). איגוד העיתונאים נתן גם הוא כתף למגמה זו ובמרץ הוא שכנע את ועדת הפרסומים המרכזית ואת הצנזור הממשלתי לאפשר לעורכי העיתונים להיות חתומים על מינויים לא מצונזרים של עיתונות זרה ובכך לאפשר דיאלוג של העיתונות הצ'כוסלובקית עם זו הבינלאומית.
העיתונות, הרדיו והטלוויזיה תרמו גם הם לדיונים אלו על ידי אירוח פגישות בהן יכלו סטודנטים ופועלים צעירים לראיין כותבים כמו גולדשוקר, קוהוט ופרוצ'זקה ואישים שנרדפו פוליטית כמו יוזף סמרקובסקי, זדנק היזלר וגוסטב הוסק. הטלוויזיה אף שידרה פגישות בין אסירים פוליטיים לשעבר ובין אנשי המשטרה החשאית וסוהרים במקומות בהם הם הוחזקו. מעל הכול, חופש עיתונות זה וחשיפת חיי היום יום על ידי הטלוויזיה לעיניהם של אזרחי צ'כוסלובקיה, הניעה דיאלוג פוליטי החל מהחוגים האינטלקטואלים ועד לשיח הציבורי העממי.
התגובה הסובייטית
ממוזער|250px|ליאוניד ברז'נייב
התגובה בקרב מדינות הגוש המזרחי הייתה מעורבת. מנהיג הונגריה, יאנוש קאדאר הביע תמיכה במינויו של דובצ'ק בינואר, אך לאוניד ברז'נייב ואחרים היו מודאגים בנוגע לרפורמות של דובצ'ק, מתוך חששם להחלשת הגוש הקומוניסטי במסגרת המלחמה הקרה.
ב-23 במרץ, בפגישה של "חמישיית ורשה" (מנהיגי ברית המועצות, פולין, הונגריה, בולגריה וגרמניה המזרחית) בדרזדן, נשאלה משלחת צ'כוסלובקית על הרפורמות המתוכננות ונמתחה ביקורת מרומזת על הדמוקרטיזציה כסותרת גישות מדיניות אחרות. מנהיג פולין, ולדיסלב גומולקה, וקאדאר היו מודאגים פחות מהרפורמות בהשוואה לדאגה שלהם בנוגע לביקורת שנמתחה מצידה של התקשורת הצ'כוסלובקית. הם הביעו חשש שהמצב דומה לזה שהתרחש בתקופה שלפני המרד ההונגרי של 1956. חלק מהעקרונות של תוכנית הפעולה של המפלגה הקומוניסטית הצ'כוסלובקית באפריל הוצגו כדוגמאות שיוכיחו שפעולה אנטי-מהפכנית לא עמדה על הפרק. דובצ'ק היה מופתע אך ככל הנראה לא התרעם על הרמיזות של הסובייטים.
המנהיגות הסובייטית ניסתה לעצור או להגביל את השינויים בצ'כוסלובקיה באמצעות משא ומתן. ברית המועצות הסכימה לדיונים דו-צדדיים עם צ'כוסלובקיה ביולי, בצ'ירנה נאד טיסו שליד הגבול הסלובקי-סובייטי. בפגישה זו, הגן דובצ'ק על ההצעות של האגף הרפורמיסטי של המפלגה הקומוניסטית הצ'כוסלובקית ובמקביל הביע את מחויבותו לברית ורשה ולקומקון. מנהיגות המפלגה הקומוניסטית הצ'כוסלובקית, לעומת זאת, היית חלוקה בין חסידי הרפורמות הנלהבים כמו יוזף סמרקובסקי, אולדריך צ'רניק ופרנטישק קריגל, שתמכו בדובצ'ק לבין השמרנים, כמו ואסיל ביאלק, דראהומיר קולדר ואולדריך שבסטקה, שאימצו את העמדה האנטי-רפורמיסטית.
ברז'נייב החליט להתפשר. נציגי המפלגה הקומוניסטית הצ'כוסלובקית אישרו מחדש את נאמנותם לברית ורשה והבטיחו לרסן נטיות "אנטי-סוציאליסטיות", למנוע את תחייתה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הצ'כית ולשלוט בעיתונות בצורה יותר יעילה. הסובייטים הסכימו להסיג את כוחותיהם שנשארו בצ'כוסלובקיה לאחר שסיימו תימרונים ביוני ולאפשר את כינוסו של קונגרס המפלגה ב-9 בספטמבר.
ב-3 באוגוסט נפגשו נציגים של "חמישיית ורשה" ושל צ'כוסלובקיה בברטיסלאבה וחתמו על הצהרת ברטיסלאבה. ההצהרה אישרה את הנאמנות הבלתי ניתנת לערעור למקסיזם-לניניזם ולסוציאליזם הבינלאומי והכריזה על מאבק ללא פשרות באידאולוגיה הבורגנית ובכל הכוחות ה"אנטי-סוציאליסטיים". ברית המועצות הביעה את כוונתה להתערב בכל מקרה בו ישתנה המשטר בכל אחת ממדינות ברית ורשה. לאחר הפגישה בברטיסלאבה, עזב הצבא האדום את שטח צ'כוסלובקיה, אך כוחותיו המשיכו להיות מוצבים לאורך הגבול.
הפלישה
ממוזער|250px|מפגינים נושאים את דגל צ'כוסלובקיה ליד טנק סובייטי בוער, פראג, אוגוסט 1968
כאשר התברר שתוצאות הדיונים לא משביעים את רצונם, החלו הסובייטים לשקול את החלופה הצבאית. מדיניותה של ברית המועצות לכפות על הממשלות הסוציאליסטיות של המדינות הגרורות שלה להכפיף את האינטרסים הלאומיים שלהן לאלו של הגוש המזרחי (באמצעות שימוש בכוח לפי הצורך), הייתה ידועה כדוקטרינת ברז'נייב. אור ל-21 באוגוסט 1968 פלשו לצ'כוסלובקיה צבאות מחמש מדינות של ברית ורשה: ברית המועצות, גרמניה המזרחית, בולגריה, פולין והונגריה.
באותו לילה נכנסו לשטח המדינה 200,000 חיילים ו-2,000 טנקים. ראשית דבר הם כבשו את נמל התעופה רוזינה, שם התארגנה תגבורת של כוחות נוספים. כוחות צבא צ'כוסלובקיה רותקו לבסיסיהם, שהיו מוקפים עד אשר יפוג האיום של התקפת נגד. בבוקרו של ה-21 באוגוסט הייתה צ'כוסלובקיה כבר תחת כיבוש.
רומניה ואלבניה לא לקחו חלק בפלישה. במהלך הפלישה נהרגו 72 אזרחים צ'כוסלובקים, 266 נפצעו קשה ו-436 נוספים נפצעו קל. אלכסנדר דובצ'ק קרא לעמו לא להתנגד. אף על פי כן, הייתה התנגדות מקומית ברחובות. שלטי דרכים בערים הוסרו או נצבעו, להוציא אלה שהורו את הדרך למוסקבה. כפרים קטנים רבים שינו את שמם ל"דובצ'ק" או ל"סבובודה" וכך, ללא ציוד ניווט, נגרמה לעיתים קרובות מבוכה לפולשים.
אף על פי שבליל הפלישה, הכריזה נשיאות המפלגה הקומוניסטית הצ'כוסלובקית שכוחות ברית ורשה חצו את הגבול ללא ידיעתה של ממשלת צ'כוסלובקיה, פרסמה העיתונות הסובייטית בקשה בלתי חתומה, לכאורה של המפלגה הקומוניסטית הצ'כוסלובקית ושל מנהיגי המדינה, ל"סיוע דחוף, כולל סיוע של כוחות צבאיים". בקונגרס ה-14 של המפלגה, שהתקיים באופן חשאי זמן קצר לאחר הפלישה, הובהר שאף אחד ממנהיגי המפלגה לא ביקש את ההתערבות החיצונית. על פי עדויות מאוחרות יותר, חברים שמרנים במפלגה, כולל ביאלק, שבסטקה, קולדר, אינדרה וקאפק, אכן ביקשו את התערבות הסובייטים. הפלישה באה לאחר גל סמוי של הגירה שפסק זמן קצר אחרי תחילתה. מספר משוער של 70,000 איש ברחו מצ'כוסלובקיה בשלב הראשון ובסופו של דבר הסתכם מספר המהגרים בכ-300,000 איש.
הסובייטים שייכו את הפלישה לדוקטרינת ברז'נייב, שעל פיה הייתה לברית המועצות זכות להתערב בכל עת שנראה היה שמדינה מהגוש המזרחי עושה את צעדיה כלפי הקפיטליזם. עד היום לא ברור איזו פרובוקציה, אם בכלל, התרחשה וגרמה לפלישת צבאות ברית ורשה לצ'כוסלובקיה. הימים שלפני הפלישה היו רגועים ובמהלכם לא התרחשו שום אירועים מיוחדים בצ'כוסלובקיה.
התגובות לפלישה
ממוזער|250px|ניקולאה צ'אושסקו, מנהיג רומניה, נושא נאום נגד הפלישה, בוקרשט, 21 באוגוסט 1968
ממוזער|250px|שלט שנשאו המפגינים בכיכר האדומה כנגד הפלישה - "החירות שלכם וגם שלנו"
ממוזער|250px|הפגנה נגד הפלישה בהלסינקי
בצ'כוסלובקיה, במיוחד בשבוע הראשון שלאחר הפלישה, ההתנגדות העממית הובעה במספר רב של מעשים ספונטניים של התנגדות בלתי-אלימה. ב-16 בינואר 1969 הצית עצמו הסטודנט יאן פאלאך בכיכר ואצלב שבפראג במחאה על חידושו של דיכוי חופש הדיבור. אזרחים צ'כוסלובקים נתנו במכוון לחיילים הפולשים הכוונה מוטעית, בעוד שאחרים עזרו לזהות כלי רכב סמויים של המשטרה החשאית.
ההתנגדות הכללית גרמה לסובייטים לוותר על תוכניתם המקורית להדיח את המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית הצ'כוסלובקית. דובצ'ק, שנעצר בליל הפלישה, נלקח למוסקבה לדיונים. שם, חתמו הוא ומנהיגים אחרים, תחת לחץ פסיכולוגי כבד מהמדינאים הסובייטים, על "פרוטוקול מוסקבה" והוסכם שדובצ'ק יישאר בתפקידו ושתוכנית מתונה של רפורמות תמשיך.
ב-25 באוגוסט, אזרחים סובייטים שלא היו שבעי רצון מהפלישה, הפגינו נגדה בכיכר האדומה. שבעה מפגינים הניפו שלטים בגנות הפלישה. הם נעצרו ומאוחר יותר נענשו כשההפגנה הוגדרה כ"אנטי-סובייטית".
מחאה מובהקת יותר התרחשה ברומניה. ניקולאה צ'אושסקו, שהיה מתנגד נמרץ להשפעה הסובייטית ותומך של דובצ'ק, נשא נאום בבוקרשט ביום הפלישה, ותיאר את צעדי המדיניות הסובייטית כקשים. אלבניה פרשה מברית ורשה כצעד התנגדות לפלישה והגדירה אותה כצעד של "אימפריאליזם סוציאליסטי". בפינלנד, מדינה שהייתה תחת השפעה פוליטית סובייטית, גרמה הפלישה לשערורייה רבתי.
כמו המפלגה הקומוניסטית האיטלקית וכמו זו הצרפתית, גינתה המפלגה הקומוניסטית הפינית את הפלישה. יחד עם זאת, נשיא פינלנד, אורהו קקונן, היה המנהיג המערבי הראשון שביקר באופן רשמי בצ'כוסלובקיה לאחר אוגוסט 1968. ב-14 באוקטובר הוא קיבל אות כבוד מידו של הנשיא סבובודה. המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של פורטוגל, אלוורו קונל, היה אחד הפוליטיקאים הראשונים ממערב אירופה שתמכו בפלישה, יחד עם מנהיגי המפלגה הקומוניסטית של לוקסמבורג ועם הפלגים השמרניים של המפלגה הקומוניסטית של יוון.
רוב המדינות רק הביעו מחאות בקול על הפלישה. בליל הפלישה, הגישו קנדה, דנמרק, צרפת, פרגוואי, הממלכה המאוחדת וארצות הברית, בקשה לכינוס מועצת הביטחון של האו"ם. בכינוס זה, גינה השגריר הצ'כוסלובקי לאו"ם, יאן מוזיק, את הפלישה. השגריר הסובייטי לאו"ם, יאקוב מאליק, עמד על כך שצעדיה של ברית ורשה היו "סיוע ידידותי" כנגד "כוחות אנטי-סוציאליסטיים".
למחרת היום, הציעו כמה מדינות שתתקבל החלטה שמגנה את הפלישה ותקרא לנסיגה מידית. בסופו של דבר, התקיימה הצבעה שבה עשר מדינות תמכו בהצעתה ההחלטה, אלג'יריה, הודו ופקיסטן נמנעו וברית המועצות (בעלת זכות הווטו) והונגריה, התנגדו. מיד לאחר מכן הגישו הנציגים הקנדים הצעת החלטה אחרת שעל פיה יצא נציג של האו"ם לפראג ויפעל לשחרורם ממאסר של המנהיגים הצ'כוסלובקים.
ב-26 באוגוסט הגישו הנציגים החדשים של צ'כוסלובקיה באו"ם בקשה שכל הנושא יוסר מעל סדר היום של מועצת הביטחון. באוגוסט 1968 ביקרה בפראג שירלי טמפל כהכנה למינויה כשגרירת ארצות הברית לצ'כוסלובקיה החופשית. יחד עם זאת, לאחר הפלישה היא הצטרפה לשיירת הרכבים המאורגנת של שגרירות ארצות הברית בפראג שפינתה את אזרחי ארצות הברית מהמדינה. באוגוסט 1989 חזרה טמפל לפראג כשגרירת ארצות הברית בצ'כוסלובקיה, שלושה חודשים לפני שמהפכת הקטיפה הביא לסיומן של 41 שנות שלטון קומוניסטי.
אחרית דבר
באפריל 1969 הוחלף דובצ'ק על ידי גוסטב הוסק בתפקיד המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה והחלה תקופה הידועה כ"נורמליזציה". דובצ'ק הורחק מהמפלגה וניתנה לו משרה כמפקח יערות.
הוסק ביטל את הרפורמות של דובצ'ק, טיהר את המפלגה מחבריה הליברלים ופיטר ממשרתם אנשי מקצוע ואינטלקטואלים שמתחו בפומבי ביקורת על השינוי הפוליטי. הוסק פעל לייצב את כוחה של המשטרה ולחזק את הקשרים עם מדינות הגוש המזרחי. הוא גם יצר תהליך של ריכוז מחדש של הכלכלה, לאור העובדה שמידה מסוימת של חופש ניתנה לתעשיות במהלך האביב של פראג. ביקורת על נושאים פוליטיים נאסרה בתקשורת. השינוי המשמעותי היחיד ששרד לאחר האביב של פראג היה הפדרליזציה של המדינה, שעל פיה נוצרו ב-1969 "הרפובליקה הסוציאליסטית הצ'כית" ו"הרפובליקה הסוציאליסטית הסלובקית". ב-1987 הודה מנהיג ברית המועצות האחרון, מיכאיל גורבצ'וב כי צעדי המדיניות הליברלית שלו, הגלאסנוסט והפרסטרויקה, במסגרת מה שכונה, דוקטרינת סינטרה, מבוססות במידה רבה על גישתו של דובצ'ק "סוציאליזם עם פנים אנושיות". כאשר נשאל דובר משרד החוץ הרוסי, גנאדי גרסימוב, מהו ההבדל בין האביב של פראג לבין הרפורמות של גורבצ'וב, הוא השיב: "19 שנים".
דובצ'ק היה מתומכיה של מהפכת הקטיפה בדצמבר 1989. לאחר קריסת המשטר הקומוניסטי באותו חודש, הוא נבחר להיות יושב ראש האספה הפדרלית של צ'כוסלובקיה בתקופת כהונתו של ואצלב האוול כנשיא צ'כוסלובקיה. מאוחר יותר הוא היה מנהיגה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של סלובקיה ועד למותו בנובמבר 1992 הוא התבטא נגד פירוק צ'כוסלובקיה.
נורמליזציה וצנזורה
פלישת צבאות ברית ורשה כללה התקפות על כלי התקשורת, כמו רדיו פראג והטלוויזיה הצ'כוסלובקית, זמן קצר לאחר שהטנקים הראשונים נכנסו לפראג ב-21 באוגוסט 1968. בעוד שתחנות הרדיו והטלוויזיה החזיקו מעמד לזמן קצר כדי לשדר את החדשות על הפלישה, למוסדות התקשורת שהסובייטים לא תקפו בכוח, הוחזרה הצנזורה המפלגתית. בתגובה לפלישה, ב-28 באוגוסט, כל המוציאים לאור הסכימו לעצור ליום אחד את הוצאת העיתונים כדי לאפשר את קיומו של "יום התבוננות" לכל חברי מערכות העיתונים. העיתונאים הסכימו לתמוך בדובצ'ק בהסכמתו להחזרה מוגבלת של הצנזורה. בסופו של דבר, בספטמבר 1968, החליטה מליאת המפלגה על חקיקתו של חוק צנזורה חדש.
סופו של האביב של פראג לא ציין את סופו של חופש העיתונות, אך היה זה תחילת הסוף. במהלך נובמבר, הכריזה נשיאות המפלגה בראשותו של הוסק, שהעיתונות הצ'כוסלובקית לא תוכל יותר להעיר הערות שליליות על הפולשים הסובייטים מבלי להסתכן בהפרת ההסכם שהושג בסוף אוגוסט. כאשר הגיבו השבועונים "רפורטר" ו"פוליטיקה" בחריפות על איום זה, ואף הרחיקו לכת במתיחת ביקורת עדינה על נשיאות המפלגה מעל דפי "פוליטיקה", אסרה הממשלה את הוצאתו לאור של ה"רפורטר" למשך חודש, השעתה את פרסומו של "פוליטיקה" לזמן בלתי מוגבל ואסרה על שידורים של תוכניות כלשהן שעסקו בפוליטיקה ברדיו ובטלוויזיה.
חוגי האינטלקטואלים מצאו עצמם במצב של התלבטות. הם הכירו בתהליך הנורמליזציה של הממשלה, אך הם לא היו בטוחים בכך שהצעדים היו זמניים. לדוגמה, בעודו מאמין בהבטחתו של דובצ'ק לחירות, פרסם מילן קונדרה ב-19 בדצמבר את המאמר "גורלנו הצ'כי" מעל דפי ה-Literarni listy. במאמר זה הוא כתב: "אנשים הנוטים כיום לייאוש ולתבוסתנות, הטוענים שאין מספיק ערובות, שהכול עלול להסתיים בכי רע, שאנו עלולים למצוא את עצמנו שוב במצב של צנזורה ומשפטים, שדבר זה או אחר עלול לקרות, מחלישים את האנשים, שמסתמכים רק על הוודאות".
במרץ 1969, הטילה הממשלה החדשה שנסמכה על גיבוי סובייטי, צנזורה מלאה, ובאופן מעשי שמה קץ לתקוות שהנורמליזציה תחזיר את החירויות שהושגו במהלך האביב של פראג. הצהרה המגנה את התקשורת ואת תמיכתה בצעדי הליברליזציה של דובצ'ק, כמשתפת פעולה כנגד ברית המועצות וכנגד ברית ורשה, הוגשה לנשיאות המפלגה. בסופו של דבר, ב-2 באפריל 1969, אימצה הממשלה צעדים "להבטחת השלום והסדר" באמצעות צנזורה קפדנית יותר ואילצה את תושבי צ'כוסלובקיה להמתין לנפילת הגוש המזרחי כדי ליהנות מתקשורת חופשית.
השפעה תרבותית
האביב של פראג העמיק את התפכחותם של רבים בחוגי השמאל של מערב אירופה שהחזיקו בדעות פרו-סובייטיות. הוא תרם להתפתחותם של הדעות האירו-קומוניסטיות במפלגות הקומוניסטיות במערב, ששאפו להגדלת הריחוק מברית המועצות ובסופו של דבר הוביל לפירוקן של רבות מקבוצות אלו. עשור לאחר מכן, התרחשה תקופה של שאיפה למשטר ליברלי בסין שהייתה ידועה כאביב של בייג'ינג. לאביב של פראג הייתה גם השפעה חלקית על "האביב הקרואטי" ביוגוסלביה של ראשית שנות השבעים. בסקר שנערך בצ'כיה ב-1993 ציינו 60% מהנשאלים כי יש להם זיכרון אישי כל שהוא מהאביב של פראג בעוד ש-30% נוספים היו מודעים לקיומם של האירועים. ההפגנות וחילופי המשטרים שהתרחשו בצפון אפריקה ובמזרח התיכון החל מדצמבר 2010, מכונים לעיתים בשם האביב הערבי.
אזכורים רבים היו לאביב של פראג במוזיקה הפופולרית, כולל ביצירתו של קארל קריל, "רקוויאם ללובוס פישר" וביצירתו של קארל הוסה, "מוזיקה לפראג 1968". בישראל, בפסטיבל הזמר והפזמון של 1969 שר אריק איינשטיין את "פראג" שכתב שלום חנוך בתגובה לפלישה. באירוויזיון 2007 ייצג את אירלנד שיר שנכתב על ידי ג'ון ווטרס, "הם לא יכולים לעצור את האביב". ווטרס השתמש בציטוט מדבריו של דובצ'ק, "הם יכולים לרמוס את הפרחים, אך הם לא יכולים לעצור את האביב".
האביב של פראג מתואר בכמה יצירות ספרותיות. עלילת הרומן של מילן קונדרה, הקלות הבלתי נסבלת של הקיום מתרחשת בין השאר בתקופת האביב של פראג. ב-1988 יצא לאקרנים סרט המבוסס על הרומן של קונדרה. הספר "המשחררים" שיצא לאור ב-1981, נכתב על ידי ויקטור סובורוב, שהיה קצין מודיעין בצבא האדום וערק למערב ב-1978, מנקודת מבט של עד לאירועי 1968. אירועי האביב של פראג זכו לאזכורים במספר מחזות וסרטים. שחקן ההוקי קרח, יארומיר יאגר, משחק לאורך כל הקריירה שלו בחולצה מספר 68, לזכר האביב של פראג שאירע בשנת 1968. במהלך האירועים נכלא סבו של יאגר על ידי הצבא האדום שפלש לצ'כוסלובקיה, ומת בכלאו. בטורונטו שבקנדה היה קיים בעבר בית הוצאה לאור בשם 68 Publishers שהוציא לאור את ספריהם של סופרים צ'כים וסלובקים גולים.
ראו גם
יאן פאלאך
מהפכת הקטיפה
קישורים חיצוניים
לוח הזמנים של האביב של פראג מתוך אתר רדיו אירופה החופשית
מידע מתוך האתר www.prague-life.com
אתר המוקדש לקורבנות הפלישה
תמליל שיחת טלפון דובצ'ק-ברז'נייב, 13 באוגוסט 1968
CIVILIAN RESISTANCE IN CZECHOSLOVAKIA
״1968: העם דורש כל מיני דברים״ - פרק על מחאות 1968 ברחבי העולם בפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי
קטגוריה:הרפובליקה הסוציאליסטית הצ'כוסלובקית
קטגוריה:1968 בפוליטיקה
קטגוריה:מרידות
קטגוריה:המלחמה הקרה
* | 2023-11-23T07:10:58 |
ניסוי מחשבתי | ניסוי מחשבתי (מגרמנית: Gedankenexperiment) הוא ניסוי בכוח המחשבה, שאי אפשר או אין צורך לערוך בפועל. ניסוי כזה יכול להיעשות כדי להסיק מסקנות ממידע קיים, כדי לחפש השערות או כדי להוכיח שההשערות המקובלות סותרות זו את זו או שאינן מובנות כהלכה. ניסויים מחשבתיים משמשים בפיזיקה, בפיזיולוגיה, בענפי מדע נוספים, בפילוסופיה של המחשבה (mind) ובאתיקה.
ניסוי מחשבתי שימש להצגת שאלות בפילוסופיה כבר ביוון העתיקה. דוגמה מפורסמת לכך היא משל המערה של אפלטון, אך יש ניסויים מחשבתיים עוד מהתקופה שקדמה לסוקרטס. במה שמכונה כיום "פיזיקה" נוצרו ניסויים מחשבתיים רבים במאה ה-19 ובפרט במאה ה-20, אך דוגמאות ניתן למצוא כבר בזמנו של גלילאו.
במקרים רבים מציג הניסוי המחשבתי פרדוקס שמכריח אותנו לחדד את הבנתנו בתחום שבו עוסק הניסוי. יש שתוצאה של ניסויים מחשבתי סותרת את האינטואיציה שלנו או נתפסת כבלתי אפשרית. במקרה כזה הניסוי המחשבתי מנסה לרוב לערער תאוריה מסוימת שבה אנחנו מאמינים. יש שתוצאת ניסוי מחשבתי מובילה למצב שמתיישב עם האינטואיציה שלנו, ובכך הניסוי מנסה לחזק את האמונה שלנו בתאוריה מסוימת.
בפיזיקה, ב"ניסוי התאורטי" מציג הפיזיקאי מערכת ניסיונית שבאה לבדוק עקרונות מסוימים בתאוריה כלשהי. הוא מנתח כיצד תתנהג המערכת הניסיונית בהתאם לעקרונות התאוריה ומסיק מכך על משמעות התוצאות. חלק מניסויי המחשבה מטרתם ליצור פרדוקס וכך להאיר סתירות או אבסורדים בתאוריה.
כדוגמה פשוטה לשימוש בניסוי מחשבתי כדי לבנות פרדוקס, נניח שהמהירות שבה גוף נופל תלויה במסתו (או במשקל שלו), ונשתמש בניסוי מחשבתי כדי לסתור את ההנחה הזו. בניסוי, נפיל בו זמנית אדם וחתול מראש מגדל גבוה. על פי ההנחה, האדם יחבט בקרקע עוד קודם שהחתול יחבט בה. כעת, נחזור על הניסוי, אך נאפשר לחתול להאחז בשערות ראשו של הנופל. מצד אחד, האדם יחבט בקרקע מהר יותר, מהניסוי הראשון, שכן המסה שלו בצירוף המסה של החתול גדולה יותר. מצד שני, החתול שנופל לאט יותר, יאט את האדם. שתי המסקנות הסותרות נובעות מההנחה, ועל כן, ההנחה שגויה.
הפיזיקאי אלברט איינשטיין היה ידוע כאמן ניסויי המחשבה.
דוגמה לניסוי מחשבתי: הסקת החוק הראשון של ניוטון
אייזק ניוטון שם לב שאם דוחפים קובייה על שולחן עץ היא תיעצר מיד. שופכים על השולחן מים והיא תיעצר כעבור זמן מסוים. דוחפים קובייה על קרח וייקח לה זמן רב להיעצר. ניוטון, שידע על תכונות החיכוך ומקדמי החיכוך של עצמים, הבין שככל שיש פחות חיכוך, כך תנועתו של הגוף נוטה להימשך יותר זמן. ניוטון לקח במחשבתו את הגבול של סדרת ניסויים בהם בכל פעם הוקטן מקדם החיכוך של המשטח, והסיק שכאשר אין חיכוך ולא פועל שום כוח (מפריע) על הגוף – הוא ימשיך לנוע ללא גבול. זה חוק ההתמדה של ניוטון – גוף שלא פועל עליו שום כוח יתמיד בתנועה בקו ישר במהירות קבועה.
ניסויים מחשבתיים נודעים
פיזיקה
הספינה של גלילאו (1632)
הסקת החוק הראשון של ניוטון (מכניקה קלאסית)
טיעון הדלי - על האפשרות לזהות תנועות מוחלטות של גופים (מכניקה קלאסית, תורת היחסות הכללית)
השד של מקסוול (תרמודינמיקה) (1871)
פרדוקס התאומים (תורת היחסות הפרטית)
החתול של שרדינגר (מכניקת הקוונטים)
הפרדוקס של איינשטיין-פודולסקי-רוזן (מכניקת הקוונטים) – זהו ניסוי מחשבתי שזכה גם לגרסאות ממשיות.
פילוסופיה
הפרדוקסים של זנון
החדר הסיני (בינה מלאכותית)
הפרדוקס של ניוקום
החדר של מרי
בעיית הקרונית
הבסיליסק של רוקו
ראו גם
ניסוי
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:פילוסופיה של המדע
קטגוריה:חשיבה ביקורתית | 2022-05-26T16:18:45 |
סוציאליזם עם פנים אנושיות | ממוזער|אלכסנדר דובצ'ק ב-1968.
סוציאליזם עם פנים אנושיות (בצ'כית: socialismus s lidskou tváří; בסלובקית: socializmus s ľudskou tvárou) הוא סלוגן המתייחס למצע הרפורמיסטי והדמו-סוציאליסטי של אלכסנדר דובצ'ק ועמיתיו, שהוסכם עליו בפרזידיום של המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה באפריל 1968, לאחר שנהיה ראש המפלגה בינואר 1968. המונח התייחס לתהליך של דמוקרטיזציה הדרגתית, מודרניזציה של הכלכלה, וליברליזציה פוליטית, שהייתה אמורה לבנות מודל חדש ומודרני של חברה סוציאליסטית בהתאם למסורת הדמוקרטית הצ'כוסלובקית, ובו זמנית לתת למפלגה הקומוניסטית להמשיך לשלוט. סוציאליזם עם פנים אנושיות היה גורם עיקרי לאביב של פראג, תקופה של דמוקרטיזציה לאומית וביזור כלכלי, אשר נעצרה על ידי הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה ב-21 באוגוסט 1968.
רקע
המצע היה ניסיון להתגבר על חוסר שביעות-הרצון של האזרחים של צ'כוסלובקיה עם המצב הכלכלי והפוליטי באותה תקופה. כשמה כן היא, תוכנית שאמורה להכניס חיים חדשים לאידיאלים של הסוציאליזם, אשר איבדו פופולריות במשך שני העשורים הקודמים לכך. עם זאת, התוכנית אף פעם לא התכוונה להחזיר בחזרה למדינה קפיטליזם עם שוק חופשי, אלכסנדר דובצ'ק הציע לקיים מסחר חופשי עם מדינות מערביות וסובייטיות ותקופת מעבר של עשר שנים למעבר לסוציאליזם דמוקרטי רב-מפלגתי.
נאום דובצ'ק
בחגיגות 20 השנה ל"פברואר הניצחון" של צ'כוסלובקיה, דובצ'ק נשא נאום שהסביר את הצורך בשינוי לאחר ניצחון הסוציאליזם. הוא הדגיש את הצורך "לאכוף את תפקידה המוביל של המפלגה בצורה אפקטיבית יותר".Navrátil (2006), pp. 52–54 דובצ'ק הכריז על כך שמשימת המפלגה הייתה "לבנות חברה סוציאליסטית מתקדמת על בסיס כלכלה יציבה [...] סוציאליזם שמתכתב עם המסורת הדמוקרטית של צ'כוסלוביקה ..."
אחד מהצעדים הכי חשובים לקראת הרפורמה הזאת היה צמצום ולאחר מכן ביטול הצנזורה ב-4 במרץ 1968. זאת הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה הצ'כית שצנזורה בוטלה וזאת כנראה גם הייתה הרפורמה היחידה שבוצעה באופן מלא, למרות ששרדה זמן קצר. התקשורה הפכה באופן מהיר מכלי תעמולה של המפלגה, לכלי ביקורת למשטר.
תוכנית ביצוע
באפריל, דובצ'ק השיק "תוכנית ביצוע" של ליברליזציות, אשר כללו הרחבה של חופש העיתונות, חופש הביטוי, חופש התנועה, ודגש כלכלי על מוצרי צריכה וגם את האפשרות לממשלה רב-מפלגתית. התוכנית הייתה מבוססת על הראייה ש"סוציאליזם לא יכול רק לומר שחרור של האנשים העובדים מהדומיננטיות של יחסי המעמדות המנצלים, הוא גם חייב להבטיח חיים יותר טובים מאשר כל דמוקרטיה בורגנית."Ello (1968), pp. 32, 54 התוכנית צמצמה את כוחה של המשטרה החשאית וגם פדרליזציה של הרפובליקה לשני עמים שווים.Hochman, Dubček (1993) התוכנית גם כיסתה את תחום החוץ, אשר כלל גם את המשך היחסים הטובים עם המדינות המערביות וגם שיתוף פעולה עם ברית המועצות ושאר עמי הגוש המזרחי. התוכנית ציינה מעבר של 10 שנים שבו יתקיימו בחירות דמוקרטיות שיתנו לסוציאליזם דמוקרטי להחליף את הסטטסו קוו הנוכחי.Judt (2005), p. 441
המצע של "סוציאליזם עם פנים אנושיות"
למרות שננקב שהרפורמה חייבת להתקיים תחת הנהגת המפלגה הקומוניסטית, לחץ ציבורי דרש לקיים את הרפורמות באופן מיידי. אלמנטים קיצוניים נהיו יותר ווקאליים: פולמוסים אנטי-סובייטים הופיעו בעיתונות ב-26 ביוני 1968, הסוציאל-דמוקרטים התחילו לגבש מפלגה נפרדת משלהם, ומועדונים פוליטיים שלא מזוהים רשמית עם המשטר נוצרו. שמרני המפלגה דחפו לאמצעים מדכאים, אך דובצ'ק היה נחוש למודרניזציה והדגיש מחדש את חשיבות ההנהגה של המפלגה הקומוניסטית.Kusin (2002), pp. 107–22 בפרזידיום של המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה באפריל, דובצ'ק הכריז על המצע הפוליטי של "סוציאליזם עם פנים אנושיות". במאי, הוא הכריז על כך שהועידה ה-14 של המפלגה תתכנס במושב מוקדם ב-9 בספטמבר. באותה ועידה הוא שילב את תוכנית הביצוע לתוך הכרזות המפלגה, וגם כתב טיוטה לחוק הפדרליזציה, ודחף לבחירת ועדה מרכזית חדשה למפלגה.Williams (1997), p. 156
הרפורמות של דובצ'ק הבטיחו על חופש העיתונות, ותגובה פוליטית על הנעשה במדינה הורשתה בפעם הראשונה אי פעם בתקשורת ההמונים.Williams (1997), p. 164 בזמן האביב של פראג, הייצוא הצ'כוסלובקי ירד מבחינת התחרותיות שלו, והרפורמות של דובצ'ק תכננו לפתור את הבעיות הללו בשילוב של כלכלת שוק עם הכלכלה המתוכננת שהתקיימה כבר באותה תקופה. בתוך המפלגה, שררו דעות שונות על איך הרפורמה צריכה להתמשך, כלכלנים מסוימים קיוו לכלכלה מעורבת בזמן שאחרים דחקו בכך שהכלכלה תישאר מתוכננת ברובה. דובצ'ק המשיך להדגיש את חשיבות הרפורמה הכלכלית תחת השלטון של המפלגה.Williams (1997), pp. 18–22
ב-27 ביוני, לודוויק וצוליק, חבר באגף הפרוגרסיבי של המפלגה וגם עיתונאי, פרסם מניפסט בשם "אלפיים המילים". המניפסט ביטא את החשש מהאלמנטים השמרנים בתוך המפלגה הקומוניסטית. וצוליק קרא לעם לקחת חלק פעיל במימוש תוכנית הרפורמה. דובצ'ק, פריזידיום המפלגה, החזית הלאומית, והקבינט הוקיעו את המניפסט.
התקשורת והעיתונות
ההרפייה של דובצ'ק על הצזורה גרמה לתקופה קצרה של חופש עיתונות וחופש ביטוי.Williams, Tieren. The Prague Spring and Its Aftermath: Czechoslovak Politics, 1968–1970. Cambridge, UK: Cambridge University Press, 1997, p. 67.
חופש העיתונות פתח את הדלת עבור המבט הכנה הראשון על העבר של צ'כוסלובקיה על ידי העם הצ'כוסלובקי. הרבה מחקירות הללו התמקדו על ההיסטוריה של המפלגה תחת הקומוניזם, במיוחד בתקופת סטלין.Williams, p. 68 בתוכנית טלוויזיה אחרת, סופר צ'כי נודע, אדוארד גולדסטוקר הציג תמונות של מנהיגים קומוניסטים קודמים אשר חוסלו, הוכלאו, או הוצאו להורג ובכך נמחקו מההיסטוריה הקומוניסטית. איגוד הסופרים גיבש ועדה באפריל 1968 אשר הונהגה על ידי המשורר ירוסלב סייפרט, לחקור את הרדיפה של סופרים מסוימים לאחר ההפיכה הקומוניסטית של 1948 ועם זאת להחזיר את כתביהם לחנויות הספרים ולאיגוד, ולעולם הספרותי.Golan, Galia. Cambridge Russian, Soviet and Post-Soviet Studies. Reform Rule in Czechoslovakia: The Dubček Era, 1968–1969. Vol. 11. Cambridge, UK: CUP Archive, 1973, p. 10 דיונים על המצב הנוכחי של הקומוניזם ועל רעיוניות פשטניים כמו חופש וזהות התחילו להיות שכיחים יותר. זמן קצר לאחר מכן כתבי עת לא-מפלגתיים החלו לצוץ, כמו יומון איגוד העובדים פראצה.
העיתונות, הרדיו, והטלוויזיה גם תרמו לדיונים הללו על ידי אירוח פגישות בהם סטודנטים ועובדים צעירים יכלו לשאול שאלות לסופרים וכותבים כמו גולדסטוקר, פאבל קוהוט, ויאן פרוצאזקה נוסף על קורבנות פוליטיים כמו יוסף סמרקובסקי, זדנק הייזלאר, וגוסטב הוסאק.Williams, p. 69 התרומה הכי חשובה של מהלך חופש העיתונות והאצת הפופולריות של הטלוויזיה לחייהם של האזרחים הזיזה את הדיאלוג הפוליטי מהזירה האינטלקטואלית לזירה הציבורית.
בביקור של גורבצ'וב בפראג ב-1987, כאשר נשאל הדובר שלו גנאדי גארסימוב מה ההבדל בין האביב של פראג לפרסטרויקה, הוא ענה "19 שנים".Jacques Levesque, The Enigma of 1989: The USSR and the Liberation of Eastern Europe (Berkeley-London: Berkeley, University of California Press, 1997), p. 62.
הערות שוליים
קטגוריה:הרפובליקה הסוציאליסטית הצ'כוסלובקית
קטגוריה:האביב של פראג | 2023-12-18T19:49:56 |
החדר הסיני | החדר הסיני הוא ניסוי מחשבתי שהציע הפילוסוף ג'ון סרל בשנת 1980, כדרך למתוח ביקורת על מבחן טיורינג וכדי לתקוף גישות הגורסות כי "אם לא ניתן להבדיל בין מכונה לאדם, הרי המכונה היא אדם", כמו הבינה המלאכותית ה"חזקה" והפונקציונליזם. הניסוי בא להראות שמבחן טיורינג אינו מלמד דבר על יכולתה של המכונה להבין.
הבינה המלאכותית ה"חזקה" גורסת שמכונה שעוברת את מבחן טיורינג יכולה להיחשב כ"חושבת" בדיוק כמו בן־אדם, ושניתן להגיד שמוחם של בני האדם הוא סוג של מחשב ביולוגי. תומכי גישה זו מאמינים שמערכות בינה מלאכותית יעזרו לנו להסביר את אופן המחשבה של בני אדם, וגם שהמצע הביולוגי במוח אינו חיוני למחשבה (כלומר: מחשבה אמיתית יכולה להיווצר גם בתוך מחשב משוכלל מספיק). סרל מתמצת את הגישה הזו, לה הוא מתנגד, באופן הבא:
ניתן לעקוב אחרי שורשיו ההיסטוריים של טיעון החדר הסיני עד ללייבניץ, שהציב טיעון דומה המכונה "טיעון טחנת הקמח": נניח שניתן לבנות מכונה שמגיבה ממש כמו אדם. האם ניתן להסיק שמדובר בדעת (mind)? תשובתו של לייבניץ היא: לא, מפני שאם נחדור לקרבי המכונה לא נמצא אלא גלגלי שיניים כבאותה טחנת קמח.
מאז הוצג הטיעון ב־1980 הוא עורר דיונים ערים בתחומי ידע מרובים, ומספר מבקרים ציינו שהוא נוגע בכמה סוגיות מטאפיזיות. מחד יש הטוענים שהוא שומט את הקרקע תחת הגישה הפונקציונליסטית, ומאידך קיימת הטענה שהטיעון כולו מבוסס על אינטואיציה ולכן אינו תקף.
הניסוי
בניסוי המחשבתי של החדר הסיני, אדם שאינו מבין סינית יושב בחדר סגור בו יש חריץ בדלת. מחוץ לחדר יושב אדם שמבין סינית ומכניס דף ועליו שאלה בסינית דרך החריץ לתוך החדר.
בתוך החדר נמצא ספר שמכיל אוסף מורכב של כללים שנקבעו מראש כיצד להגיב לסימני הכתב על גבי הדף. הכללים מנוסחים באופן חד משמעי, בתור אלגוריתם.
האדם שבחדר מבצע את הוראות האלגוריתם שבספר, ובסופו של התהליך מתקבל דף ועליו אותיות סיניות, שכאמור אינן אומרות דבר לאדם שבחדר. את הדף הזה הוא מעביר בחזרה לאדם שמחוץ לחדר. על הדף כתובה תשובה בסינית לשאלה.
החדר הסיני מדמה פעולת מחשב (מכונת טיורינג) באופן מושלם. האדם שאינו מבין סינית מתפקד בתור המעבד, בעוד ספר ההוראות הוא התוכנה או האלגוריתם. מול טענות שבהדמיה לא נכלל שימוש בזיכרון או האפשרות לאלגוריתם אקראי ניתנה התשובה שניתן לצייד את האדם שבחדר במחברת לכתיבה וקוביות, בהן ישתמש על פי הוראות הספר.
ניתוח
סרל תוקף את ההנחה שניתן לבנות תודעה במחשב, מורכב ככל שיהיה. לטענתו, גם אם ניתן לבנות מחשב שיפעל כמו אדם חש ומבין, אין בכך שום התקדמות ליצירת תודעה, קל וחומר איזושהי הבנת מושג תודעה ומושג ההבנה.
לשם כך מדגים סרל מחשב, שלפי כל הכללים של מדידה מבחוץ מבין שפה – הישג תודעתי גדול – ופועל על פי כללי מדעי המחשב, אבל הדבר היחיד שיכול להבין משהו במערכת – האדם שבחדר – בוודאות אינו מבין שפה.
סרל טען שאם אכן ניתן לבנות מערכת שכזו, הרי היא עוברת סוג מסוים של מבחן טיורינג, אולם האדם שטיפל בסימנים אינו מבין סינית יותר מאשר הבין לפני שנכנס לחדר. סרל ממשיל במאמרו ומנסה להפריך את הטענות של בינה מלאכותית "חזקה", על ידי כך שהוא מציב את עצמו בתפקיד האדם שמטפל בסימנים בסינית.
הטענה הראשונה היא שמערכת שעוברת בהצלחה את מבחן טיורינג מבינה את הקלט והפלט. סרל טוען שכ"מחשב" בחדר הסיני, הוא אינו רוכש שום הבנה של השפה הסינית על ידי הטיפול בסמלים על פי הוראות התוכנית הפורמלית שקיבל, שבמקרה זה מיוצגת על ידי החוקים המורכבים שעומדים לרשותו. מפעיל החדר לא צריך להבין מה שהמראיין שואל, או את התשובות שהוא מייצר. הוא אף יכול שלא לדעת בכלל שמחוץ לחדר מתקיים ראיון של שאלות ותשובות.
הטענה השנייה, לה סרל מתנגד, היא שהמערכת מסבירה את ההבנה האנושית. סרל טוען שכיוון שהמערכת פועלת, במקרה זה – עוברת את מבחן טיורינג, אך למרות זאת אינה משקפת הבנה מצד המפעיל, אז המערכת אינה מבינה ולכן אינה יכולה להסביר את ההבנה האנושית.
כשעלה הטיעון לראשונה, הוא עורר ויכוח ער, טענות־נגד ומאמרי תגובה.
ביקורת
טיעון "המערכת"
הטיעון מבוסס על הנחה שהמונח "מבין" אינו מוגדר ומפה נובע הקרע. ישנם הטוענים כי אמנם האדם שבחדר אינו יודע סינית, אך האדם והחדר ביחד נחשבים כמערכת כוללת היודעת סינית, והעובדה שמדובר בחדר דומם, ספר הוראות ומחשב שבוודאות אינו יודע סינית אינה מהווה בעיה. סרל ענה לטענה שבאופן עקרוני אדם יכול ללמוד בעל פה את כללי הספר ואז הוא יוכל להתנהג כאילו הוא יודע סינית אבל הוא רק ימלא אחר ההוראות בלי להבין אותן. דבר זה מעלה את הקושי שאדם מתקשר בסינית באופן שוטף בלי "לדעת" סינית.
טיעון הרובוט
נניח שבמקום חדר ואדם, התוכנית תינתן לרובוט שיכול להסתובב ולתקשר עם סביבתו, אז על פי הרדוקציוניסטים בוודאי הרובוט יודע סינית. על פי טענה זה מודל החדר לוקה בכך שאינו מאפשר קלט ופלט שאינם סימבוליים. התשובה של סרל היא שאפשר להמיר את המצב בכך שחלק מהקלט שמגיע לחדר מגיע מהמצלמה שעל הרובוט, וחלק מהפלט שיוצא מהחדר מתורגם לפעולות של הגפיים של הרובוט, אך עדיין האדם בחדר רק מפעיל חוקים על סימנים ואינו יודע סינית.
תשובות אחרות
טענה נוספת כנגד תקפות מסקנותיו של ניסוי החדר הסיני היא הטענה הבאה: ישנן שתי אפשרויות, או שהספר הנמצא בחדר מסוגל לטפל כראוי בכל המשפטים בסינית שיכולים להישלח אל החדר, או שלא. אם לא, הרי שבהינתן שתגיע לחדר שאלה שאין הספר מסוגל לענות עליה, "מבחן טיורינג" נכשל, שכן ה"מכונה" לא מסוגלת לתקשר באופן שוטף עם בני אדם. ולכן הניסוי לא מראה מצב בו "מבחן טיורינג" מצליח, שהרי הצד השני לא באמת מחזיק ב"הבנה" לגבי השאלות ששאלו אותו.
האפשרות השנייה היא שהספר וההוראות בו מסוגלים לטפל בכל משפט שנשלח לחדר, אך אם סרל מניח את האפשרות הזאת הרי שהוא מניח הנחה חזקה מאוד, ומנין לסרל שבכלל ניתן לבצע כזאת משימה חישובית מבלי שעל פי הגישה הפונקציונליסטית שסרל דוחה, תהיה למכשיר המבצע את המשימה הזאת היכולת "להבין", שכל הניסוי הנ"ל הרי רק תוכנן כדי לשלול את האפשרות הזאת? הרי אם היה יושב בחדר אדם סיני בנוסף לאדם המקורי, והאדם הסיני היה מורה לאדם המקורי מה להשיב בהתכתבות עם העולם בחוץ, לא היה בזאת חיזוק לגישתו של סרל.
ולכן מסקנותיו של סרל מניסוי החדר הסיני הן לפי ביקורת זו בגדר טיעון מעגלי.
החדר המואר
בשנת 1990, מעלים בני הזוג פטרישה ופול צ׳רצ׳לנד ניסוי מחשבתי נגדי, בשם "החדר המואר" ("The Luminous Room"), ניסוי זה מתאר אדם היושב בחדר ואוחז במגנט. לפי תאוריית האור האלקטרומגנטית של מקסוול, אם אותו אדם יסובב את המגנט הוא אמור ליצור אור. אולם, בשביל ליצור אור על ידי סיבוב המגנט ידרש אותו האדם לסובב את המגנט כ-450 מיליון פעמים בשנייה. על כן, אדם שיצפה באיש היושב בחדר המואר יוכל לחשוב שהתיאוריה האלקטרומגנטית של מקסוול שגויה. ניסוי מחשבתי זה מהווה התנגדות אינטואיטיבית לחדר הסיני של סרל בכך שהוא מראה שכפי שהאדם היושב בחדר לא יודע סינית גם נוירון בודד לא ידע סינית וכך גם האדם שלא יצור אור על ידי סיבוב המגנט לא ישלול את התיאוריה של מקסוול.
תשובות לביקורת
סרל עצמו נדרש לביקורת בטענה שאדם אינו צריך לשאול את עצמו אם הוא יודע סינית. הביקורת כולה, לטענתו, מתרכזת בהשקפה על מערכת החדר מבחוץ, ובכך מחמיצה את הטיעון כולו. סרל אינו מצדד בגישה דואליסטית אלא רואה בתודעה תכונה מתהווה (אנ') הנוצרת מפעילות נוירופיזיולוגית במוח, אבל אינה ניתנת לרדוקציה (מבחינה אונטולוגית) לתהליכים אלה.
קישורים חיצוניים
ג'ון סרל (1980) "Minds, Brains and Programs"
דייוויד קול, The Chinese Room Argument, האנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד
מרסלו דסקל, תקשורת עם מחשבים: בין מבחן טיורינג לבין "החדר הסיני", באתר אוניברסיטת תל אביב
סם ש. רקובר, המחשב שדימה את ג'ון סרל בחדר הסיני וכל השאר, באתר "סנונית"; פורסם במגזין "גלילאו"
הערות שוליים
קטגוריה:בינה מלאכותית
חדר סיני | 2024-05-26T07:23:45 |
מחנה הריכוז דכאו | ממוזער|250px|שמאל|מפת מחנות ריכוז והשמדה באירופה (לחצו להגדלה)
מחנה הריכוז דכאו (בגרמנית: Konzentrationslager Dachau) היה מחנה ריכוז נאצי ליד העיר דכאו בגרמניה הנאצית.
דכאו היה מחנה ריכוז ולא מחנה השמדה כמו אושוויץ, טרבלינקה ואחרים, אולם אסירים יהודים ושבויי מלחמה סובייטים רבים מתו במחנה בשל תנאי המחיה הנוראים. מבין כ-200,000 אסירים שעברו דרכו ב-12 שנות קיומו, נספו על פי הערכות כ-30,000 איש. במחנה הוקמו תאי גזים ויש עדויות על רציחות שנעשו בהם, בעזרת הגז ציקלון בה, בתחילת 1945. במשרפות שנבנו מחוץ לגדרות המחנה שרפו גופות אסירים שמתו במחנה.
לאחר המלחמה נבנו שכונות של העיר מסביב למחנה.
היסטוריה של המחנה
שמאל|ממוזער|250px|הכניסה למחנה דכאו, 1945
שמאל|ממוזער|250px|מסדר אסירים בדכאו, 1933
הקמה ושנים ראשונות
מחנה דכאו היה מחנה הריכוז הנאצי הראשון, ושימש כאב-טיפוס ודגם למחנות אחרים. המחנה הוקם במפעל נטוש לייצור אבק שרפה ותחמושת, כ-16 ק"מ צפונית מערבית למינכן במדינת בוואריה, הממוקמת בדרום גרמניה. הקמתו נשלמה ב-22 במרץ 1933 (51 יום אחר עליית היטלר לשלטון). המחנה הוקם על ידי המפלגה הנאצית ומפלגת העם של גרמניה הגדולה (הקואליציה התפרקה ב-6 ביולי 1933). היינריך הימלר, ראש המשטרה של מינכן, תיאר באופן רשמי את המחנה כ"מחנה הריכוז הראשון של אסירים פוליטיים", אולם אחרי עשרה חודשים שימש המחנה לאסירים מכל הסוגים מרחבי גרמניה הנאצית.
התפקוד הראשי של מחנה הריכוז דכאו היה לשמש כמחנה עבודה: מפעל תחמושת תוך ניצול עבודות כפייה של פועלים להרחבת המחנה. דכאו היה גם מרכז ההדרכה לשומרי האס אס.
אנשיו של היינריך הימלר ציינו שהמחנה יכול להכיל עד 5,000 אנשים, אך אחרי 1942, מספר האסירים גדל ל-12,000 בני אדם. בדכאו הוחזקו בשנת 1933 קומוניסטים, סוציאליסטים ו"אויבי מדינה" בכירים אחרים, כשיהודי גרמניה החלו גם הם להגיע למחנה, בעיקר לאחר ליל הבדולח ב-1938. בתחילה הוצע ליהודים לקבל אישור הגירה למדינות אחרות, אם הם ימסרו את רכושם "מרצון". לאחר סיפוח אוסטריה ותבוסת צ'כוסלובקיה, אזרחי שתי מדינות אלו הפכו לקורבנות הבאים של המאסר בדכאו.
המחנה תוכנן במקור להחזקת אסירים פוליטיים גרמנים ויהודים, אבל בשנת 1935 הוא גם החל להחזיק פושעים רגילים. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא כלל גם לאומים אחרים כגון צרפתים, בשנת 1940 - אסירים פולנים, ב-1941 אנשים ממדינות הבלקן, וב-1942 - רוסים. לפני המלחמה, הקבוצות הגדולות ביותר של אסירים היו גרמנים, אוסטרים ויהודים. במהלך המלחמה הקבוצות הגדולות ביותר היו, לפי סדר הגודל, פולנים, רוסים, צרפתים, יוגוסלבים, צ'כים ויהודים מגרמניה וארצות אחרות.
האסירים חולקו לקטגוריות. בתחילה, הקטגוריות נקבעו בהתבסס על סוג הפשע שביצעו, אולם בסופו של דבר הקטגוריות השתנו. אסירים פוליטיים שנעצרו על ידי הגסטפו לבשו משולש אדום, פושעים מקצועיים שנשלחו על ידי בית המשפט הפלילי ענדו משולש ירוק, אסירים בינלאומיים שנעצרו על ידי המשטרה הפלילית לבשו משולש חום, אנשים "אנטי-סוציאליים" שנשלחו על ידי רשויות הרווחה או הגסטפו לבשו טלאי שחור, עדי יהוה שנעצרו על ידי הגסטפו ענדו טלאי סגול, הומוסקסואלים שנשלחו על ידי בית המשפט הפלילי לבשו משולש ורוד, מהגרים שנעצרו על ידי הגסטפו לבשו משולש כחול, "מזהמי גזע", שנעצרו על ידי בית המשפט הפלילי או הגסטפו היו בעלי סרט שחור, בעלי פיגור שכלי לבשו סרט לבן עם החותם "Blöd" שמשמעותו "אידיוט", ויהודים ענדו את הטלאי הצהוב.
מבנה המחנה
שמאל|ממוזער|250px|שער הכניסה למחנה - "העבודה משחררת"
שמאל|ממוזער|250px|תנורי המשרפות שנבנו מחוץ לגדרות המחנה
מתחם המחנה הוקף בגדר אבן ופנימה לה גדר חשמלית. לאורך הגדר הייתה רצועת דשא רחבה. שומרי המחנה ירו למוות במי שדרך על רצועת הדשא, בדרכו אל הגדרות. לאורך החומות היו שבעה מגדלי שמירה, מהם אחד גדול שהשגיח על רציף הרכבת ושער כניסת האסירים, שמעליו הכתובת "העבודה משחררת".
בחזית המחנה עמד "בית המשק" (כיום מוזיאון המחנה). בניין זה שימש כמטבח, מחסן בגדים, מכבסה, חדרי מלאכה ומנהלה. בחזית הבניין נראתה הכתובת: "קיימת דרך אל החופש, שאבני היסוד המציינות אותה הן: צייתנות, כנות, ניקיון, פיכחות, שקדנות, סדר, רצון, הקרבה, יושר ואהבת המולדת".
מאחורי בניין המנהלה, בסמוך לגדר הדרומית של המחנה היה ה"בונקר". זהו כלא המחנה ששימש לחקירות אכזריות, ענישה קשה, עינויים, בידוד. בבונקר בוצעו הוצאות להורג, הלקאות בשוט ותלייה על מוט. אחדים מחדרי הכלא הם חדרי עמידה, שהאסירים בהם עמדו בחושך, עד 72 שעות רצופות.
בחזית בניין המינהלה היה מגרש המסדרים. המסדר שימש לספירה, אך גם להתעללות סתמית, ללא מטרה מסוימת. אם הצליח אסיר לברוח יכול היה המסדר להמשך שעות.
הצריפים של האסירים עמדו בשני טורים של 17 צריפים בכל אחד. הצריפים הראשונים, הקרובים לבניין המשק, שמשו כמוזיאון האס-אס, ספרייה לחיילים גרמנים, חדר אוכל וחדר כתיבה, חדרי הכשרה לאסירים במלאכות שונות, סדנת יצור תחמושת, וצריף למתים, שהורחב בהמשך לצריפים נוספים.
שניים מהצריפים שמשו לניסויים רפואיים אכזריים, במסווה של מרפאה. הניסויים כללו ניסויי דה-קומפרסיה בתא לחץ עבור הלופטוואפה, ניסויי מלריה ושחפת, ניסויי תרופות חדשות וניסויי היפותרמיה, כאשר האסירים משמשים כשפני ניסיונות אנושיים. מאות אסירים מתו או נותרו נכים לצמיתות בעקבות ניסויים אלה. המדען אדוארד מיי, גידל שם יתושי אנופלס כדי להופכם לנשק ביולוגי כנגד צבאות בעלות הברית. מיי גם ניסה אותם על אסירים יהודים, וההדבקות עבדו כמתוכנן. בכל זאת, הפרויקט הושבת עקב תנאי מזג האוויר הקרים שלא אפשרו לגדל כמות גדולה של היתושים, הזקוקים למזג אוויר חם ולח.
אחרי שני טורי הצריפים היה שטח ובו בתי מלאכה, גינת המחנה ופינה לגידול ארנבות, והחל מ-1944 גם מתחם לניצול מיני של אסירות שכונה "בית בושת", בו נאנסו אסירות באופן שיטתי.
מחוץ לגדרות המחנה שכנו מחנה האס אס, המשרפות שבשטחן בוצעו רציחות והוצאות להורג, המטווח - ששימש ב-1941 להוצאה להורג של 400 שבויים רוסים, וכן אזור חממות ומטע, בו הועבדו אסירים בפרך בתנאים קשים ורובם מתו.
נתוני אוכלוסייה ומקרי המוות
אומדנים דמוגרפיים של המחנה משתנים מעת לעת וממקור למקור. אחד הנתונים נותן הערכה כללית של מעל ל-200,000 אסירים מלמעלה מ-30 מדינות במשך שנות שלטון הרייך השלישי, מהם שני שלישים היו אסירים פוליטיים, בהם כמרים קתולים רבים, וכמעט שליש היו יהודים. 25,613 אסירים מתו על פי הערכה זו במחנה וכמעט 10,000 אחרים במחנות המשנה שלו בעיקר ממחלות, תת-תזונה והתאבדות. לפי אומדן אחר, 206,206 אסירים שהו במחנה ונרשמו 31,951 מקרי מוות.
הגורמים למקרי המוות האלה, מלבד המדיניות הרצחנית של האס אס, היו מגפת טיפוס והרעב, שגבו חייהם של אלפי אסירים. מספר האסירים הגיע לשיאו בשנת 1944 עם הגעת משלוחים מהמחנות המפונים במזרח (כמו אושוויץ) והצפיפות הובילה לעלייה בשיעור התמותה. בתחילת 1945, התפשטה מגפת הטיפוס עקב צפיפות יתר במחנה בעקבות זרם אסירים שהגיעו ממחנות אחרים ואחרי פינויים, מתו מספר גדול של אסירים. לקראת סוף המלחמה, צעדות מוות מהמחנה גרמו למותם של מספר גדול של אסירים. גם לאחר השחרור, אסירים חלשים פיזית המשיכו למות. במחנה נבנו משרפות לשריפת הנפטרים. אין ראיות לרצח המוני בדכאו, אף על פי שהשתמשו בתנורים לשריפת גופות, שהסתירו את הראיות למקרי מוות רבים.
מחנות משנה
שמאל|ממוזער|250px|אחד ממחנות קאופרינג, ממחנות המשנה של דכאו
תחת סמכותו של דכאו הוקמו החל מ-1944 מחנות משנה בסמוך למפעלי חימוש ברחבי דרום גרמניה, על מנת להגדיל את ייצור החימוש למלחמה. לדכאו היו יותר מ-30 מחנות משנה גדולים שעבדו בהם למעלה מ-30,000 אסירים כמעט אך ורק על חימוש. בסך הכל כללה מערכת המחנות 123 פלוגות, ומפעלים נבנו בסמוך למחנה הראשי כדי לנצל את האסירים בעבודת כפייה. מתוך 30 מחנות המשנה, 11 מהם נקראו "קאופרינג" ושלושה היו מסופחים למחנה מילדורף. אסיריהם נועדו לספק את העבודה הדרושה להקמת מתקנים תת-קרקעיים על מנת לייצר מטוסי קרב באזור לנדסברג והם הוקמו במיוחד כדי לבנות שלושה מפעלים תת-קרקעיים (הפצצות בעלות הברית אלצו אותם להיות מתחת לאדמה) לפרויקט בשם "רינגלטאובה" ("Ringeltaube"), שבו נבנה מטוס קרב הסילון הגרמני מסרשמיט Me-262. בימים האחרונים של המלחמה, באפריל 1945, פונו מחנות המשנה וכ-15,000 האסירים של קאופרינג נשלחו למחנה דכאו, ואסירי מילדורף נשלחו למחנה מטנהיים. כ-14,500 אסירים במחנות הקאופרינג מתו מרעב, מתנאי מזג האוויר הקר יתר על המידה, ומטיפוס.
חודשים אחרונים, הפינוי והמרידה
באוגוסט 1944 נפתח בדכאו מחנה נשים. בחודשים האחרונים של המלחמה, התנאים במחנה הפכו לגרועים אף יותר. כשכוחות בעלות הברית התקדמו לעבר גרמניה, החלו הגרמנים להעביר את האסירים במחנות ריכוז הקדמיים למחנות שנמצאו יותר במרכז. הם קיוו למנוע את שחרורם של מספר גדול של אסירים. משלוחים מהמחנות המפונים הגיעו לרציפים בדכאו. לאחר ימים שלמים של נסיעות ברעב וטלטולים, האסירים הגיעו חלשים ומותשים, לעיתים קרובות קרובים למוות. מגפת טיפוס הפכה לבעיה חמורה כתוצאה מהצפיפות, העוני, תנאים סניטרים בלתי מספקים ועוד. בשל הובלות האסירים המתמשכות מהחזית, המחנה היה צפוף כל הזמן ובתנאי היגיינה איומים. החל מסוף 1944 ועד ליום השחרור, 15,000 אנשים מתו, כמחצית מהקורבנות במחנה הריכוז דכאו. חמש מאות שבויי מלחמה סובייטיים הוצאו להורג על ידי כיתת יורים.
כשהמערכה החלה להתקדם בתוך גרמניה הנאצית, האס אס החל לפנות את מחנות הריכוז הראשונים בקיץ 1944. המשלוח הראשון של נשים הגיע מבירקנאו. אלפי אסירים נרצחו לפני הפינוי בשל היותם חולים או לא מסוגלים ללכת. בסוף 1944, הצפיפות של המחנה החלה לתת את אותותיה על האסירים, בעקבות התנאים ההיגייניים הגרועים והאספקה המועטת של מנות המזון. בחודש נובמבר פרצה מגפת טיפוס הבהרות ממנו נפטרו אלפים.
כשהבינו אנשי האס אס שגרמניה עומדת להיות מובסת במלחמת העולם השנייה, החלו להשקיע את זמנם בהסרת ראיות לפשעים שביצעו במחנות הריכוז. הם החלו להרוס את הראיות המפלילות באפריל 1945 ותכננו לרצוח את האסירים שנותרו, אך דבר זה לא התבצע לבסוף.
בשלב השני של הפינוי, באפריל 1945, הימלר נתן צירי פינוי ישירים למחנות הנותרים. אסירי מחנות שהיו מחלקה הצפוני של גרמניה פונו לחופי הים הצפוני לים הבלטי. האסירים מהחלק הדרומי נאספו בהרי האלפים. ביום 28 באפריל 1945, התרחש מרד מזוין בעיירה דכאו אך כוחות האס אס דיכאו אותו בתוך שעות ספורות.
באמצע אפריל, מבצע פינוי המחנה התחיל על ידי שליחת אסירים לכיוון טירול. ב-26 באפריל, מעל ל-10,000 אסירים נאלצו לעזוב את דכאו ברגל, ברכבות או במשאיות. קבוצה גדולה של כ-7,000 אסירים הולכה בצעדת מוות דרומה. יותר מ-1,000 אסירים לא שרדו את המצעד הזה. הפינוי גבה את חייהם של רבים מהאסירים. ב-28 באפריל נציג של הצלב האדום החל במשא ומתן על הסכם כניעת האזור לחיילים אמריקאים. בינתיים, ועדה בינלאומית של אסירים שהוקמה בחשאי השתלטה על המחנה.
שחרור המחנה
שמאל|ממוזער|250px|ילדים בדכאו בעת השחרור
ב-29 באפריל 1945 מחנה הריכוז דכאו שוחרר באופן רשמי על ידי הצבא האמריקאי, שקיבל את כניעת מפקד המחנה היינריך וויקר ושחרר את האסירים. בתחילת מאי שחררו כוחות אמריקנים את שורדי צעדת המוות.
בזמן שחרור המחנה נחשפו הזוועות לעיני המשחררים, חיילי הדיוויזיה ה-45 מהארמייה השביעית של צבא ארצות הברית. עוד לפני כניסתם למחנה, מצאו 40 מכוניות משא וקרונות נטולי גג, מלאים בגופות בשלבי ריקבון מתקדמים, וככל שנכנסו לשטח המחנה ראו את המתים בשטחו. חלקם מתו ימים רבים טרם השחרור והושארו בשטח הפתוח ובמחנה עצמו. חיילים דיווחו שראו חדרי בטון שהכילו מאות גופות עירומות. בסמוך למחנה נמצאו למעלה מ-30 קרונות רכבת מלאים בגופות אסירי מחנות אחרים שנשלחו לדכאו.
החיילים האמריקנים, בהשפעת המראות הקשים, הרגו במהלך השחרור חיילים גרמנים שנמצאו במחנה, באירוע שכונה לימים "נקמת שחרור דכאו" או "טבח דכאו". לוטננט קולונל פליקס ל. ספארקס, מפקד רגימנט הרגלים ה-157 בדיוויזיה ה-45, כתב על אחד האירועים, במהלכו ראה כ-50 שבויים גרמנים שנתפסו, ולאחר שהתרחק משם שמע מכונת ירייה. כשחזר בריצה, בעט בחייל שאייש את מכונת הירייה, לא לפני שזה הספיק להרוג חלק מהם בטענה שהם ניסו לברוח. בספרו של ביכנר (Buechner) משנת 1986 הוא חוזר על התיאור, ומונה את מספרי ההרוגים מקרב השבויים הגרמנים. לטענתו מדובר על מספרים הנאמדים בין 346 (בירי הראשוני) ל-520, כולל אלה שנהרגו כנקמה על ידי אסירים משוחררים.
לאחר המלחמה
שמאל|ממוזער|250px|הכניסה למחנה הריכוז דכאו בתחילת המאה ה-21
שמאל|ממוזער|250px|פסל מצעד המוות מדכאו ביד ושם בירושלים
250px|ממוזער|המטס הגרמני-ישראלי מעל המחנה, אוגוסט 2020
דכאו נחשב לרבים בעולם כסמל למחנות הריכוז הנאציים, ונחקק בזיכרון הציבורי כמחנה השני ששוחרר על ידי כוחות בריטיים או אמריקאיים. הוא היה ממחנות הריכוז הראשונים שנחשפו לעולם בתקשורת, בדיווחים עיתונאיים ממקור ראשון ובאמצעות יומני חדשות.
משנת 1945 ועד 1948 שימש המחנה כבית כלא לקציני אס-אס לפני משפטם. משפטי דכאו נערכו במתחם המחנה ונוהלו במלואם על ידי אנשי הכוחות המזוינים של ארצות הברית. במסגרת המשפטים הורשעו, בין היתר, 116 נאשמים באשמת פשעים שבוצעו במחנה הריכוז דכאו. 36 ממפקדי המחנה נידונו למוות, ועוד חמישה נאשמים נידונו למוות מסגל מחנה המשנה מילדורף.
אחרי 1948 שוכנה בו האוכלוסייה הגרמנית שגורשה מצ'כוסלובקיה והוא שימש גם כבסיס של ארצות הברית.
המחנה נסגר בשנת 1960 ולאחר מכן, על פי דרישתם של אסירים לשעבר, החלו להיבנות בו אנדרטאות שונות.
צריפי העץ המקוריים סולקו עם השנים כי העלו ריקבון. שניים מהצריפים שוחזרו, עם דרגשי העץ, שוקת הרחצה ואסלות השירותים. בבניין המינהלה בקדמת המחנה שוכן כיום מוזיאון לתולדות המחנה, ואילו ה"בונקר" נשמר היטב, וניתן לראות את חדרי הכלא והעינויים, חדרי חקירות וחדרי רישום, קליטה וסיווג. אזור בתי המלאכה והשירות נוקה לחלוטין וכיום יש בו שלוש כנסיות ואתר הנצחה יהודי. גדר המחנה, מגדלי השמירה והשערים נשארו.
ב-20 באוגוסט 2013 ביקרה במחנה הקאנצלרית אנגלה מרקל – הביקור הראשון של קנצלר גרמניה במקום.
ב-18 באוגוסט 2020 קיימו חיל האוויר הישראלי והלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני), בהובלת מפקדיהם עמיקם נורקין ואינגו גרהרץ בהתאמה, את "מטס זיכרון לעתיד" - מטס של מטוס נחשון מטייסת 122 ושני מטוסי ברק מטייסת 105 בלוויית שני מטוסי יורופייטר טייפון גרמנים אשר עבר מעל מחנה הריכוז דכאו ומעל בסיס חיל האוויר פירסטנפלדברוק, המקום בו נרצחו תשעה ישראלים בטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן ב-1972.
לקריאה נוספת
Albert Panebianco (ed). Dachau its liberation 157th Infantry Association, Felix L. Sparks, Secretary 15 June 1989. (backup site)
R.H. Perez (2002). "Dachau Concentration Camp Liberation (A Documentary)". Humanitas International. Retrieved January 14, 2011.
קישורים חיצוניים
אתר ההנצחה של מחנה דכאו
ישראל גוטמן, דכאו, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך האנציקלופדיה של השואה (ישראל: יד ושם, 1990)
הערות שוליים
*
דכאו
קטגוריה:בוואריה: היסטוריה
קטגוריה:ניסויים בבני אדם על ידי הנאצים: אתרים
קטגוריה:גרמניה הנאצית: תעשייה
דכאו | 2024-07-28T21:40:20 |
דכאו (עיר) | דכאו (בגרמנית: Dachau) היא עיר בבוואריה שבגרמניה. רבים מתושבי העיר עובדים בעיר הסמוכה מינכן, שנמצאת במרחק של 20 ק"מ. בדכאו מתגוררים כיום כ-40,000 תושבים.
היסטוריה
דכאו נוסדה במאה השמינית. למעשה, התיעוד ההיסטורי הראשון שלה הוא מאוגוסט 805. העיר הייתה ביתם של אמנים רבים בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. בעיר נולד הסופר הגרמני לודוויג תומה. המרכז ההיסטורי של העיר נשמר, ובו טירה מהמאה ה-18.
בשנת 1933, עם עלייתה לשלטון של המפלגה הנאצית, נבנה בסמוך לעיר מחנה הריכוז דכאו. המחנה היה מחנה הריכוז הנאצי הראשון שנבנה, ושימש כאבטיפוס לכל המחנות שנבנו בעקבותיו. המחנה פעל עד שנת 1945, ובמהלך שנות פעילותו, נרצחו בו (ובמחנות המשנה שלו) כ-35 אלף בני אדם.
אטימולוגיה
מקור השם של העיר אינו ברור ודאי. יש להניח שמקור השם הוא מהקלטים שחיו באזור לפני בוא הגרמנים. יש הסוברים כי ממקורה של המילה מהמילים בגרמנית עתיקה daha שפירושה חימר והמילה ouwe שפירושה מים (האדמה על גדות הנהר).
קישורים חיצוניים
קטגוריה:בוואריה: ערים | 2023-02-07T18:15:22 |
טיבט | הגדרת אזור "טיבט"
250px|מפת טיבט התרבותית\היסטורית עם סימוני תביעות טריטוריאליות מתחרות טענה לחזקה על ידי גולים טיבטים אזורים המוגדרים כטיבטים על ידי הרפובליקה העממית של סין המחוז האוטונומי הטיבטי (שליטה בפועל) טענה לחזקה על ידי הודו (כחלק מאקסאי צ'ין) טענה לחזקה על ידי סין כחלק מהמא"ט (ללא שליטה בפועל) אזורים נוספים טיבטיים מבחינה היסטורית\תרבותית
שמאל|ממוזער|180px|דגל הממשלה הטיבטית הגולה, ששימש כדגל טיבט בין 1912 ל-1950
טיבט (בטיבטית: བོད་; תעתיק IPA להגייה לפי ניב להסה: [pʰø̀]; במנדרינית תקנית: 西藏; תעתיק פין-יין: Xīzàng) היא רמה גבוהה במרכז אסיה ומקום מושבו של העם הטיבטי. בהיותה שוכנת בממוצע כ-4,900 מטר מעל גובה פני הים, היא מכונה "גג העולם".
הגדרות
הממשלה הטיבטית הגולה וקהילת הפליטים הטיבטים קוראים בשם "טיבט" לאזור רחב ידיים שהתקיימה בו במשך מאות שנים תרבות טיבטית, הכולל את המחוזות ההיסטוריים אַמְדוֹ, קאם ('Khams') ואוּ-צַאנְג ('Dmus-gtsang'), אך אינו כולל אזורים שמחוץ לרפובליקה העממית של סין כגון ארונאצ'ל פרדש, סיקים, לדאק (כולם בהודו) ובהוטן, על אף שגם בהם ניתן למצוא השפעה תרבותית טיבטית.
ברפובליקה העממית של סין מתייחס המונח "טיבט" לאזור האוטונומי הטיבטי (א"א טיבט) – יחידה מנהלית ברמת מחוז, שעל פי טענות הריבונות של סין כוללת גם את ארונאצ'ל פרדש. בנוסף לאמדו, קאם ואו-צאנג ניתן לראות בסיקים, בהוטן ולדאק חלק מטיבט רבתי. א"א טיבט מכסה את התחום שהיה בעבר תחת שליטת הדלאי לאמה ומורכב מאו-צאנג ומערב קאם, בעוד שאמדו ומזרח קאן נחלקים היום בין מחוזות צִ'ינְגהָאי, גַאנְסוּ, יוּנַּאן וסצ'ואן. ההבדלים בהגדרה מהווים מוקד משמעותי בסכסוך. פיזור מזרח קאם ואמדו למחוזות המקיפים היה יוזמה של קיסר יונג-ג'נג בן המאה השמונה עשרה, חלוקה שנשמרה ברציפות מאז על ידי הממשלות הסיניות. מנגד טוענים גולים טיבטים כי חלוקה זו היא מדיניות של הפרד ומשול.
סכסוך הריבונות
שמאל|ממוזער|350px|אוטונומיות טיבטיות בסין העממית
מרבית שטחה של טיבט מנוהל כיום בידי הרפובליקה העממית של סין. פרט לה, גם הממשלה הטיבטית הגולה וגם הרפובליקה הסינית (טאיוואן) טוענות לחזקה עליה. ממשלת הרפובליקה העממית של סין והממשלה הטיבטית הגולה חלוקות בשאלה מתי הפכה טיבט לחלק מסין וכן בנוגע ללגיטימיות של הכללת טיבט בסין.
בשנת 1959 נמלט הדלאי לאמה ה-14 מטיבט וייסד ממשלה גולה בדרמסאלה שבצפון הודו. ממשלה זו טוענת לריבונות על אזורים טיבטים מבחינה אתנית או היסטורית, כולם בשליטה סינית. בנוסף לא"א טיבט, שהיה תחת שליטת הדלאי לאמה עד 1951, טוענת הממשלה הגולה לריבונות על אמדו (צ'ינגהאי) ומזרח קאם (החבל האוטונומי גארזה שבמערב סצ'ואן). חלקים רבים של אזורים אלה נשלטו בידי שליטים טיבטים מקומיים עד 1949. לפי מפקד משנת 2000, כ-45% מהטיבטים שבסין מתגוררים בא"א טיבט.
שם
טיבטית – שמה של טיבט בכתב הטיבטי הוא བོད་, הנהגה pö בניב של להסה (הבירה), (Bod בתעתיק Wylie). קיומה מוכר במערב לראשונה בגאוגרפיה של תלמי, שם היא מכונה βαται (בַּטַאי), ובכתבים סינים עתיקים היא מוזכרת בשם fa.
השם הסיני של טיבט, שִׂי-דְזַאנְג (西藏/Xīzàng), הוא תעתיק פונטי של השם "צאנג" (או-צאנג המערבית). מקור השם בתקופת שושלת צ'ינג בסין. ניתן לסימנים 西/שִׁי (מילולית, "מערב"), ו-藏/דְזַאנְג, כך שהמשמעות השם יכולה להתפרש כ"טיבט המערבית" או "מערב טיבט".
השם טיבט הגיע לעברית ולשפות אירופאיות, דרך ערבית וטורקית, מהשפות הטורקיות, כאשר Töbän (ברבים Töbäd) משמעו "רמה". אותו המקור מיוחס גם לשם 吐蕃/טוּפֿאן – השם הסיני של האימפריה הטיבטית (המאה ה-7 עד המאה ה-11). בסנסקריט נקראת טיבט טְרִיבְשְׁטַאפּ.
היסטוריה
פרהיסטוריה
ממוזער|לסת האדם הדניסובי ממערת באישיה (טיבט), כ-160,000 שנים לפני זמננו.
הנוכחות האנושית הראשונה ברמה הטיבטית מתוארכת כעת לתקופה הפלאוליתית התיכונה, כ-160 אלפי שנים לפני זמננו לפחות; זה גיל הקרום הגירני שמצפה לסת תחתונה שהתגלתה במערת באישיה (Baishiya Karst Cave), בגובה של 3,280 מטר מעל פני הים. הלסת זוהתה כשייכת לאדם הדניסובי באמצעות אנליזת חלבון עתיק. ממצא זה הוא הראייה הראשונה להימצאותם של דניסובים מחוץ למערת דניסובה בסיביר.
מועד הגעתו של הומו ספיינס לרמה הטיבטית אינו ברור. ממצאים ארכאולוגיים (כלי אבן מסותתים) מרמזים שבני אדם מודרניים אכלסו לראשונה את הרמה הטיבטית לפני כארבעים אלף שנה לפחות. אוכלוסייה זו הוחלפה במידה רבה בסביבות 3000 לפני הספירה על ידי מהגרים נאוליתיים מצפון סין. עם זאת, קיימת המשכיות גנטית חלקית בין התושבים הפלאוליתיים לבין האוכלוסיות הטיבטיות העכשוויות. הרוב המכריע של רכיבי הגנום המיטוכונדרי האימהיים הטיבטיים בעלי קשר מסוים הן לאוכלוסייה הפלאוליתית והן לאוכלוסייה הנאוליתית.
לפי ההשערה, אללים מסוימים שרווחים כיום בקרב טיבטים ובני עם השרפה, ומאפשרים להם לתפקד טוב יותר בגבהים דלי החמצן של רכס ההימלאיה, הגיעו אל האדם המודרני מהאדם הדניסובי, באמצעות רביית כלאיים, והשיעור של האללים הללו באוכלוסייה הטיבטית גדל מאוד בזכות ברירה טבעית.
מונומנטים מגליתיים ומתחמי קבורה התגלו ברמה הטיבטית וייתכן ששימשו אותם בפולחן אבות.
היסטוריה קדומה
270px|ממוזער|מפת אסיה במאה ה-7 לספירה. טיבט מופיעה במרכז בורוד.
מפה של האימפריה הפרסית מן המאה ה-2 לפני הספירה בכתב סיני נמצאה בטיבט. תחומיה הם מאסיה התיכונה במזרח ועד ירושלים ומצרים במערב, כשבמרכזה בירת כורש וקברו, הפונה מזרחה
לא ידוע הרבה על ההיסטוריה של טיבט לפני המאה השביעית. השפה הטיבטית משתייכת למשפחת הלשונות הבורמו-טיבטיות, עם קרבה רחוקה ללשונות הסיניות, מה שעשוי להעיד על העבר הפרה-היסטורי במקום. מקובל כי המלך סוֹנְגצָן גַאמְפּוֹ הביא את הבודהיזם לטיבט במאה השביעית לספירה.
בין המאה השביעית למאה העשירית הייתה טיבט אימפריה חזקה. ידוע גם כי הנצרות הייתה קיימת בטיבט לפני שנת 782 המבנה הייחודי של החברה הטיבטית, שבו האדמה מחולקת לשלושה סוגים – אחוזות של משפחות אצולה, אדמות חופשיות ואחוזות של מנזרים של כתות טיבטיות מסוימות – נוצר לאחר היחלשותם של מלכים טיבטים במאה העשירית. מבנה חברתי זה נמשך ברציפות עד לאמצע המאה העשרים. ערב הפלישה הסינית בשנות החמישים למעלה מ-700,000 מתוך כ-1,250,000 תושבי טיבט היו צמיתים.
מונגולים ומנצ'ורים
בשנת 1240, נכנסו המונגולים למרכז טיבט ותקפו מספר מסגדים. ב-1247 השתתף קוֹדן (Köden), אחיו הצעיר של השליט המונגולי גוּיוּק (Güyük) חאן, בטקס המכיר בסָא-סְקְיָה לאמה כשליטה האזרחי של טיבט. החאנים המונגולים שלטו בצפון סין עוד משנת 1215, ובשנת 1271 הכריזו על עצמם כשושלת הקיסרית החדשה של סין, שושלת יואן. קובלאי חאן היה פטרון של הבודהיזם הטיבטי ומינה את הסא-סקיה לאמה לאיש הדת הבכיר מטעם המדינה. הטיבטים ראו יחס זה כדוגמה ל"יוֹן-מְצ'וֹד", או יחסי כוהן–פטרון. בפועל היה הסא-סְקְיָה לאמה כפוף לחאן המונגולי. קריסת שושלת יואן ב-1368 הביא להפלתו של הסא-סקיה בטיבט. אז נשלטה טיבט ברצף של שלוש שושלות חילוניות. במאה ה-16, אלְטָאן חאן משבט טוּמֶט המונגולי תמך בשושלת הדתית של הדלאי לאמה כדת השלטת בקרב המונגולים והטיבטים.
עד לתחילת המאה ה-18 היה השלטון הסיני המרכזי שולח נציבים (אַמְבַּאן) לשבת בלהסה. פלגים טיבטים מרדו ב-1750 והרגו את הנציבים לאחר שהממשל המרכזי החליט לצמצם את מספר חייליו במקום לכ-100. כתגובה נשלח לטיבט צבא צ'ינג, הכניע את המורדים והציב נציב חדש. מספר החיילים הנוכחי עמד מעתה על כ-2000. למשימות ההגנה נעזר הנציב גם בכוחות מקומיים שארגן, והממשלה הטיבטית שבה לנהל את העניין השוטפים כמקודם.
ב-1841 פלש לטיבט צבאו של הגנרל זוֹרוֹוָאר סִינְג מהממלכה ההודית גָ'אמוּ וקשמיר. לאחר מותו בקרב טוֹאְיוֹ פלשו צבאות סינו-טיבטים לג'אמו, אך אלה הובסו בקרב צ'וּשׁוּל. הסכם שנחתם במקום קבע את קו הגבול בין הודו לטיבט.
השפעה בריטית
שמאל|ממוזער|250px|מפה של להסה, בירת טיבט, מתחילת המאה ה-19
ב-1904 הגיעה משלחת דיפלומטית בריטית מלווה בכוח צבאי גדול, ופילסה את דרכה בכוח ללהסה. ראש המשלחת היה הקולונל פרנסיס יָאנְגְהָאזְבֵּנְד. המניע העיקרי של המשלחת היה חשש, שהסתבר כחסר בסיס, שרוסיה מרחיבה את טביעת רגלה בטיבט, ואולי אף מעניקה סיוע צבאי לממשלה הטיבטית. כשהגיעה המשלחת ללהסה, הספיק כבר הדלאי לאמה עצמו לברוח לאוּרְגָה שבמונגוליה, אך הסכם נחתם על ידי בכירים דתיים וחילוניים של הממשלה הטיבטית, ועל ידי נציגי שלושת מנזרים סֶרָה, דֶרפּוּנְג וגַאנְדֶן. ההסכם הבטיח את כיבוד הגבול בין טיבט לסיקים, סחר חופשי יותר בין נתינים בריטים וטיבטים ומתן פיצוי כספי שיינתן על ידי הממשלה הטיבטית לזו הבריטית לכיסוי הוצאות שליחת כוחות חמושים ללהסה. ההסכם גם הבטיח נוכחות של סוכן מסחר שישב בשוק הסחר בגְיַאנְצֶה. משרת סוכן הסחר בגיאצה אוישה החל מ-1904 ועד ל-1944. בלהסה עצמה, עם זאת, לא היה נציג בריטי רשמי קבוע עד לשנת 1937, אז הוגדר תפקיד "ראש המשלחת הבריטית ללהסה".
גם סוכנות נפאלית הייתה קיימת בלהסה בעקבות פלישת נפאל לטיבט על ידי ממשלת הגוּרְקָה ב-1855.
בוועידה האנגלו-סינית משנת 1906 אושר מחדש ההסכם הבריטי-טיבטי משנת 1904, והבריטים הסכימו ש"לא לספח טריטוריה טיבטית או להתערב בניהול טיבט" בעוד שסין התחייבה ש"לא 'להתיר' לאף מדינה זרה להתערב בטריטוריה או במנהל הפנימי של טיבט." בוועידה בריטית-רוסית משנת 1907, גם הכירה בריטניה ב"ריבונות של סין על טיבט" וכפועל יוצא מהכרה זו התחייבה ש"לא להיכנס למשא ומתן עם טיבט אלא דרך תיווך הממשלה הסינית." המונח ששימש במסמך, Suzerainty, מתאר מצב שבו אזור או קבוצת אנשים כפופה לישות חזקה ממנה וזו האחרונה מתירה לראשונה חופש פעולה פנימי מוגבל, אך שולטת ביחסי החוץ שלה. ב-1910 הייתה הפעם הראשונה שממשלת הצ'ינג ביססה שלטון ישיר על טיבט. הדלאי לאמה ה-13 נמלט להודו הבריטית בפברואר 1910. באותו חודש פרסמה ממשלת הצ'ינג הצהרה שהדיחה את הדלאי לאמה הנוכחי ועודדה חיפוש אחר גלגול חדש של הדלאי לאמה. באותה עת התיידד הדלאי לאמה עם הקצין הפוליטי הבריטי צ'ארלס בֶּל. עמדתה הרשמית של הממשלה הבריטית הייתה שהיא לא תתערב בין סין לטיבט, והיא רק תכיר בשלטון ב'פועל' של סין בטיבט. בֶּל כתב אחר כך, בהתייחסו לתקופה זו, כי "הטיבטים הופקרו לאגרסיביות הסינית, אגרסיביות, שהמשלחת הצבאית הבריטית ללהסה והנסיגה שבעקבותיה [והריק השלטוני שנוצר מכך] היו האחראים העיקריים לה."
יחסים עם הרפובליקה הסינית
בפברואר של שנת 1912 הודח קיסר צ'ינג האחרון מכס הקיסרות והוקמה הרפובליקה הסינית. באפריל נכנעו כוחות חיל המצב הסיני בלהסה לרשויות הטיבטיות. ממשלת הרפובליקה החדשה ביקשה למנות את מפקד הכוחות הסיניים בלהסה לנציגם בטיבט, אך הטיבטים העדיפו שכל הכוחות הסינים ישובו לסין גופא. ביולי אותה השנה שב הדלאי לאמה מהודו לטיבט, ובסוף 1912 כבר חזרו הכוחות הסינים לסין גופא דרך הודו. ב-1913 חתמו טיבט ומונגוליה על הסכם של הכרה הדדית ועצמאות מסין. ב-1914 נערכה ועידת סִימלַה בהודו, שמטרתה הייתה להביא להסכם בין סין, טיבט ובריטניה. במהלך הוועידה ניסתה בריטניה לחלק את טיבט ל"טיבט פנימית" ו"טיבט חיצונית". משנכשל המשא ומתן בנוגע לגבול המסוים בין טיבט הפנימית לזו החיצונית, דרשו הבריטים תחת זאת לספח 90,000 קמ"ר של שטחים מדרום טיבט, המהווים את מרבית שטחה של מדינת ארונאצ'ל פרדש בהודו של היום, כשהיא מכירה בכפיפות של טיבט לסין (suzerainty), אך לא בריבונותה המוחלטת (sovereignty). הנציגים הטיבטים, תחת לחץ בריטי, חתמו על המסמך, אך נציגי ממשלת סין הצהירו כי סיפוח שטחים בחשאי הוא בלתי מתקבל על הדעת מבחינתם. למרות מחאת הסינים, אימצה בריטניה את קו הגבול החדש, קו מקמהון, וממשלת הודו העצמאית, שקמה מאוחר יותר, אימצה אותו אף היא; אך העמדה הסינית מאז הייתה ונשארה שמכיוון שסין, הריבונית על טיבט, לא חתמה על ההסכם, ההסכם הוא חסר ערך, וסיפוח ארונאצ'ל פרדש על ידי הודו הוא חסר משמעות. מחלוקת זו הייתה הרקע למלחמת סין-הודו בשנת 1962, ולסכסוך הגבול עם הודו הנמשך עד היום.
פרוץ מלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים הסינית שפרצו מאוחר יותר, גרמו למעצמות המערב ולפלגים הלוחמים בתוך סין לאבד עניין בטיבט, ושלטונו של הדלאי לאמה ה-13 נמשך באין מפריע. הוא שלט אז על או-צאנג ועל מערב קאם, שטח החופף בקירוב את זה של המחוז האוטונומי הטיבטי של ימינו. מזרח קאם, ממזרח לנהר היאנגצה, נשלטה אז על ידי המצביא הסיני המקומי ליו וון-חווי. המצב באַמְדוֹ (מחוז צ'ינגהאי של ימינו) היה סבוך יותר, שם המצביא בן-החווי, מָא בּוּפַאנג, שלט באזור שִׂי-נִינְג (בירת המחוז), ושאף להרחיב את שליטתו על אמדו כולה.
יחסים עם הרפובליקה העממית של סין
כמו הרפובליקה הסינית, גם הרפובליקה העממית של סין מעולם לא ויתרה על ריבונותה על טיבט. בשנת 1950 נכנס "צבא השחרור העממי" לאזור הטיבטי צ'אמדו, כשהוא מוחץ ללא קושי את ההתנגדות הזעומה של הצבא הטיבטי דל האמצעים. ב-1951, הושג, תחת לחץ צבאי, "הסכם שבע-עשרה נקודות" בין נציגי הדלאי לאמה לנציגי בייג'ינג, המאשרר את ריבונותה של סין על טיבט בניהול משותף תחת נציגי השלטון המרכזי והשלטון הטיבטי. מרבית האוכלוסייה הטיבטית באותה עת הייתה חקלאית, צמיתה של מנזרים ואצילים. כל ניסיון לחלוקה מחדש של האדמות ושל הממון היה נתקל בהתנגדות, ואכן רפורמות כאלה לא הונהגו במחוז טיבט עצמו. עם זאת, במזרח קאם ואמדו, בהיותן מחוץ למחוז, הונהגו הרפורמות בחלוקת האדמות במלואן. כתוצאה מכך פרץ מרד באמדו ומזרח קאם ביוני 1956. ההתקוממות, שנתמכה על ידי ה-CIA האמריקאי, התפשטה גם ללהסה, אך עד 1959 חוסלה לחלוטין. גולים טיבטים טוענים שעשרות אלפי טיבטים נהרגו באותן השנים. הדלאי לאמה ה-14 ונציגי שלטון טיבטים נוספים נמלטו לגלות בהודו, אך מקרים מבודדים של התנגדות עוד התקיימו עד ל-1969, כשה-CIA הסיר את תמיכתו.
הפאנצ'ן לאמה שנותר אסיר למעשה, הושלט על ידי הסינים כשליט בובה בלהסה, בטענה שבהיעדר הדלאי לאמה הוא עומד בראש הממשלה החוקית של טיבט. ב-1965 הפכו מערב קאם ואו-צאנג – האזורים שהיו תחת הדלאי לאמה עד 1959 – לאזור אוטונומי. האחוזות המנזריות בוטלו, והוחל בהחדרת חינוך חילוני. בזמן המהפכה התרבותית הרסו המשמרות האדומים, באופן מכוון ושיטתי, אתרים תרבותיים בכל רחבי הרפובליקה העממית, ביניהם גם אתרי מורשת בודהיסטית טיבטית. עם המחריבים נמנו גם צעירים טיבטים רבים, שהצטרפו למשמרות האדומים כמו צעירים סינים רבים, בלהט התקופה ובעידוד התעמולה הממשלתית. מתוך אלפי המנזרים בטיבט, למעלה מששת אלפים הושמדו, ורק בודדים שרדו את התקופה ללא נזק משמעותי, וכן אלפי נזירים ונזירות טיבטיים נהרגו או נאסרו.
החל משנת 1979 נערכו שינויים כלכליים מרחיקי לכת בטיבט, כמו בסין כולה, אך המערכת הפוליטית נותרה לא דמוקרטית ומדכאת כמקודם. המדיניות של הרפובליקה העממית מתוארת לעיתים כמתונה ולעיתים כמדכאת. מרבית החירויות הדתיות הושבו על כנן בתנאי שהלאמות לא יקראו תיגר על שלטון הרפובליקה העממית. זרים רשאים לבקר במרבית האזורים של טיבט, ונטען שההיבטים השליליים יותר של השלטון מוסתרים מהמבקרים.
מותו של הפאנצ'ן לאמה בשנת 1989 הביא למחלוקת נוספת ביחסים בין הדלאי לאמה לממשל הסיני, הפעם בעניין יורשו-גלגולו של הפאנצ'ן לאמה. על פי מסורת הבודהיזם וַאגְ'רַאיָאנָה של הטיבטים, בוחר הלאמה להתגלגל לגוף אחר. עם מותו של הפאנצ'ן לאמה, זיהה הדלאי לאמה את גלגולו ה-11 של הפאנצ'ן לאמה בילד בשם גנדן צ'ואקי ניאמה, בעוד שהממשל הסיני, בהסתמך על תקדים קיסרי מהמאה השמונה-עשרה, זיהה דווקא את הילד גיאנגאין נורבו, שגדל בבייג'ינג. בעוד שהאחרון מופיע מדי פעם בתקשורת, גורלם של ניאמה ומשפחתו לוטים בערפל מאז שנעלם. לטענת הסינים הם נמצאים תחת זהות בדויה למען פרטיותם וביטחונם, בעוד שגולים טיבטים טוענים כי הם נעצרו.
נכון להיום הרפובליקה העממית של סין ממשיכה לטעון כי שלטונה על טיבט הוא שיפור צרוף על-פני המצב הקודם, בעוד שממשלות זרות שונות ממשיכות למחות מדי פעם על היבטים שונים של שלטון זה. עם זאת, כל הממשלות מכירות בריבונות הסינית על טיבט, ואף ממשלה לא מכירה בממשלה הגולה של הדלאי לאמה בהודו.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|ארמון פטאלה בלהסה
טיבט ממוקמת ברמת טיבט, האזור הגבוה בעולם. רובו של רכס ההימלאיה נמצא בטיבט, כשפסגה הגבוהה ביותר שלו נמצאת בגבול בין טיבט לנפאל.
האקלים יבש מאוד במשך תשעה חודשים בשנה. כמויות קטנות של שלג יורדות במעברי הרים במערב מדי שנה, אך אינן גדולות מספיק בכדי לחסום את המעברים. האזורים המערביים מאופיינים בטמפרטורות נמוכות, היכן שהשממות החשופות נעדרות כל צמחייה פרט לשיחים נמוכי קומה, והרוח נושבת ללא הפרעה על פני מישורים צחיחים נרחבים. למונסון ההודי השפעה מסוימת על האקלים במזרחה של טיבט. ובצפון מתאפיין האקלים בחום רב בקיץ וקור מקפיא בחורף.
טיבט ההיסטורית נחלקת לכמה אזורים:
אַמְדוֹ – בצפון מזרח; נחלקת כיום בין המחוזות הסינים צ'ינגהאי, גאנסו וסצ'ואן.
קַ'אם במזרח; נחלקת בין סצ'ואן, צפון יונאן, צ'ינגהאי והמחוז האוטונומי הטיבטי.
אוּ במרכז, צַאנג במרכז-מערב ונְגַארִי במערב כולם חלק מהמחוז האוטונמי הטיבטי.
ההשפעה התרבותית הטיבטית משתרעת גם על בהוטן ונפאל השכנות, אזורים סמוכים בהודו כסיקים ולדאק, וכן מחוזות סמוכים בסין בהם הדת הנפוצה היא הבודהיזם הטיבטי. מדינת ארונאצ'ל פרדש שבהודו אף היא נחשבת לאזור טיבטי. היא מכונה בסין "דרום טיבט" ואף נטענת לריבונות על ידי ממשלת סין.
נהרות חשובים רבים נובעים ברמה הטיבטית, מרביתם במחוז צ'ינגהאי, בהם:
נהר היאנגצה
הנהר הצהוב
נהר האינדוס
נהר המקונג
נהר הברהמפוטרה
נהר הגנגס
נהר הסַלוִוין
ערים
לְהַסָה היא בירתה המסורתית של טיבט וכן בירתו של המחוז האוטונומי הטיבטי. עד לכיבוש הסיני היא נחשבה לעיר הבירה הגבוהה בעולם (3650 מ'). עיר חשובה נוספת בא"א טיבט היא שִׁיגַאצֶה. בעיר זו נמצא מנזר טַאשִׁילְהוּנְפּוֹ, בו נהג להתגורר הפאנצ'ן לאמה, הלאמה השני בחשיבותו בהירארכיה הטיבטית אחרי הדלאי לאמה.
ערים אחרות בא"א טיבט הן גְיַאנְצֶה, צַ'אמְדוֹ, נַאגְצ'וּ, נְיִינְגְצִ'י, נֵדוֹנְג, בַּרקָאם, סַאקְיָה, גַארְצֶה, פֵּלְבַּר וטִינְגְרִי; בסצ'ואן העיר דַארְצֵנדו; בצ'ינגהאי הערים קְיֶגוּנְדוֹ (או יוּשׁוּ), מַאצֶ'ן, לְהַאצֶה וגוֹלְמוּד.
כלכלה
הכלכלה הטיבטית מתבססת על חקלאות קיומית. בשל המחסור בקרקע ראויה לעיבוד, מתבססת החקלאות על משק חי. בשנים האחרונות, בעידוד פעיל של הרשויות, הולך ענף התיירות ותופס מקום חשוב בכלכלה הטיבטית.
ביולי 2006 נחנכה מסילת הרכבת שבין גולמוד שבצ'ינגהאי ללהסה. בכך הושלם המיזם ההנדסי עתיר התקציב המחבר לראשונה במסילת רכבת רצופה את בייג'ינג עם להסה. מטרתו המוצהרת של המיזם היא לעודד את פיתוח טיבט מוכת העוני, אך המתנגדים טוענים כי המסילה פוגעת בטיבט. כך למשל, טוענים המתנגדים, המסילה תגביר את הגירת הסינים בני האן לטיבט. הגירה לטיבט של בני האן, קבוצת הרוב בסין, תפסה תאוצה בעשור האחרון, והטיבטים חוששים כי הגירה זו, המביאה איתה את התרבות הפופולרית הסינית, עלולה לחסל את התרבות המקומית. מתנגדים טוענים גם כי הרכבת פוגמת באקולוגיה השברירית של טיבט, וכן כי הנהנים העיקריים מיתרונותיה הכלכליים של הרכבת יהיו דווקא בני ההאן הסינים ולא הטיבטים. אך בעוד פעילים למען טיבט החופשית קוראים להחרים את קו הרכבת הזה, קרא הדלאי לאמה לטיבטים להמתין בסבלנות כדי לבחון אילו יתרונות עשויה המסילה להביא להם. לדברי דובר הממשלה הגולה, הדלאי לאמה מברך על הקמת המסילה, בתנאי שזו תצמיח תועלת למרבית הטיבטים.
דמוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|נזירים בודהיסטים צעירים במנזר דרפונג שבטיבט
היסטורית, מרבית תושביה של טיבט היו טיבטים-אתניים. קבוצות אתניות נוספות בטיבט הן המונגולים, החְווֵי (סינים מוסלמים), מֶנְבָּה, ולוֹבּה.
חלקם של בני האן באוכלוסייה בימינו הוא נושא טעון פוליטית. הממשלה הטיבטית הגולה טוענת כי ממשלת הרפובליקה העממית של סין הציפה בכוונה תחילה את טיבט בבני האן מתוך מטרה לשנות את ההרכב הדמוגרפי של טיבט. ממשלת הרפובליקה העממית מכחישה זאת.
עמדת הקהילה הטיבטית הגולה
במהלך שנות ה-60, ה-70 וה-80 של המאה העשרים, נשלחו אסירים רבים (למעלה ממיליון, על פי כמה מקורות), למחנות עבודה בצ'ינגהאי, ולאחר שחרורם מצאו תעסוקה במקום. הפחתת הנוקשות הכלכלית ועלייה בניידות הפנימית בסין, הביאו החל משנות השמונים של המאה העשרים לשטף הגירה של סינים בני האן לטיבט לצורכי עבודה או להתיישבות קבע, אך מספרם הממשי נותר שנוי במחלוקת.
על פי הממשלה הגולה, מספר הלא-טיבטים בטיבט עומד כיום על 7.5 מיליון, לעומת שישה מיליון טיבטים (הנתונים מתייחסים לשטחים הטיבטיים על פי הגדרתה של הממשלה הגולה, ולא למחוז האוטונומי). לטענתם, זוהי תוצאה של מדיניות מכוונת של הממשלה, מתוך מטרה לפגוע בסיכויים לעצמאות טיבטית, וככזו היא נוגדת את אמנת ז'נבה מ-1946, האוסרת על יישוב שטחים כבושים. הממשלה הגולה מטילה ספק גם בנתונים המתפרסמים על ידי ממשלת סין, כיוון שהם אינם מתייחסים לחיילי הצבא הסיני המוצבים בטיבט, וגם לא למהגרים הלא-רשומים. בהקשר זה גם מוזכרת מסילת הרכבת ללהסה, שנחנכה ב-2006, כגורם שעלול להגביר את ההגירה לטיבט.
עמדת הרפובליקה העממית של סין
ממשלת סין העממית אינה רואה בעצמה כוח כובש בטיבט ומכחישה נמרצות את ההאשמות על הצפה במהגרים. היא גם אינה מכירה בהגדרה של "טיבט הגדולה", המשמשת את הממשלה הטיבטית הגולה. כמו כן, הם טוענים שכל האזורים מחוץ למחוז האוטונומי טיבט מלכתחילה לא היו תחת שלטון הממשלה הטיבטית, אלא חלקים ממחוזות אחרים של סין.
על פי נתוני הרפובליקה העממית, בטיבט 2.4 מיליון טיבטים, לעומת 190,000 שאינם טיבטים. מספרם הכולל של הטיבטים בכל הישויות הטיבטיות האוטונומיות (ר' מפה) עומד על חמישה מיליון, בהשוואה ל-2.3 שאינם טיבטים. באזור האוטונומי הטיבטי מרוכזים מרבית אוכלוסיית ההאן מרוכזת בלהסה הבירה. מדיניות פיקוח הילודה, ומדיניות הילד היחיד בראשה נוגעות לבני האן בלבד. יושב ראש האוטונומיה, גַ'אמְפָּה פּוּנְצוֹק, טען בעבר כי לממשלה המרכזית אין כל מדיניות של הגירה לטיבט עקב תנאי האקלים הקשים, וכי אותם 6% בני ההאן שבטיבט הם קבוצה מאוד נזילה של עובדים ואנשי עסקים, וכי אין כל בעיית הגירה.
התפלגות אתנית בטיבט רבתי בחלוקה אזורית על פי מפקד שנת 2000סה"כ טיבטים בני האן אחריםהמחוז האוטונומי הטיבטי:2,616,3292,427,16892.8%158,5706.1%30,5911.2% - ח"ע להסה474,499387,12481.6%80,58417.0%6,7911.4% - נפת צַ'אמְדוֹ586,152563,83196.2%19,6733.4%2,6480.5% - נפת לוֹקָה318,106305,70996.1%10,9683.4%1,4290.4% - נפת שִׁיגָאצֶה634,962618,27097.4%12,5002.0%4,1920.7% - נפת נָאגְצ'וּ366,710357,67397.5%7,5102.0%1,5270.4% - נפת נְגַארִי77,25373,11194.6%3,5434.6%5990.8% - נפת נְיִינְגטְרִי158,647121,45076.6%23,79215.0%13,4058.4%מחוז צ'ינגהאי4,822,9631,086,59222.5%2,606,05054.0%1,130,32123.4% - ח"ע שִׂינִינְג1,849,71396,0915.2%1,375,01374.3%378,60920.5% - נפת האידונג1,391,565128,0259.2%783,89356.3%479,64734.5% - ח"א הָאיבֵּיי258,92262,52024.1%94,84136.6%101,56139.2% - ח"א הְווָאנְגְנַאן214,642142,36066.3%16,1947.5%56,08826.1% - ח"א הָאינַאן375,426235,66362.8%105,33728.1%34,4269.2% - ח"א גוֹלוֹג137,940126,39591.6%9,0966.6%2,4491.8% - ח"א גְיֶגוּ262,661255,16797.1%5,9702.3%1,5240.6% - ח"א הָאישִׂי332,09440,37112.2%215,70665.0%76,01722.9% אזורים טיבטיים במחוז סצ'ואן - ח"א אַבָּה847,468455,23853.7%209,27024.7%182,96021.6% - ח"א גַארְזֶה897,239703,16878.4%163,64818.2%30,4233.4% - נ"א מוּלִי124,46260,67948.8%27,19921.9%36,58429.4% אזורים טיבטיים במחוז יונאן - ח"א דֶצֶ'ן353,518117,09933.1%57,92816.4%178,49150.5% אזורים טיבטיים במחוז גאנסו - ח"א גַאן-נַאן640,106329,27851.4%267,26041.8%43,5686.8% - נ"א טְייֵנְג'וּ221,34766,12529.9%139,19062.9%16,0327.2% סה"כ בטיבט רבתי:כולל שינינג והאידונג10,523,4325,245,34749.8%3,629,11534.5%1,648,97015.7%ללא שינינג והאידונג7,282,1545,021,23169.0%1,470,20920.2%790,71410.9%
טבלה זו כוללת את כל הישויות האוטונומיות בשין, וכן את עיריית שינינג ונפת האידונג, שאינן אוטונומיות טיבטיות. שתי האחרונות נכללו בטבלה כדי להשלים את כיסוי נתוני מחוז צ'ינגהאי וכן מכיוון שהם נכללים בתחום "טיבט הגדולה" של הממשלה הטיבטית הגולה.
ח"א – חבל אוטונומי; נ"א – נפה אוטונומית; ח"ע – חבל עירוני
הנתונים אינם כוללים את חיילי צבא שחרור העם (הצבא הסיני) בשירות פעיל.
מקור: מחלקת סטטיסטיקה מדעית של אוכלוסייה וחברה של המשרד הלאומי לסטטיסטיקה של סין (国家统计局人口和社会科技统计司) ושל המחלקה לפיתוח כלכלי של הוועדת המדינה לעניינים אתניים של סין (国家民族事务委员会经济发展司), 'טבלאות בענייני לאום של מפקד האוכלוסין משנת 2000' (2000年人口普查中国民族人口资料) בשני כרכים, בייג'ינג: בית הוצאה לאור לענייני לאומים (民族出版社), 2003.
דת
הדת היא מרכיב חשוב מאוד בחיי הטיבטים, ויש לה השפעה חזקה על כל היבטי החיים.
רוב הטיבטים מאמינים בדת שהיא סינתזה בין דת הבון לבין הבודהיזם.
בון
דת הבון (Bön או Bon) היא הדת העתיקה של טיבט, היא כשלעצמה מחולקת לדת האלים (לה צ'וס) ודת האנשים (מי צ'וס, או גקונג).
דת האנשים מועברת בצורת מיתוסים וסיפורי עם, על פי דת זו העולם נברא על ידי אלי השמיים או ההרים (וכן אלי הסלעים והעצים) שירדו מהשמיים (פיווה). כאשר האלים ירדו הם הביאו איתם את הצמחים, את בעלי החיים ואת האנשים. תקופה מסוימת חיו האלים יחד עם בני האדם עד שהשטן נמלט מכלאו והפיץ את הרשע בעולם. כתוצאה מכך עלו חלק מהאלים חזרה לשמיים וחלק הפכו לתת-קרקעיים (אלי הקלו), בהם אלי (או אלות) המים. העולם התדרדר.
המלך הראשון נולד כתוצאה מזיווג של אל שירד מהשמיים עם אחת מאלות המים ומכאן קדושתו ותפקידו המרכזי של המלך בדת.
בדומה למקובל בסין, יש בכל בית אל תנור המטבח או אל האח המבוערת, שנקרא גם העמוד אל השמיים. בהתאמה, הפתח שבגג, ממנו נכנס האור ויוצא העשן הוא "פתח השמיים".
ההרים מייצגים את האלים ולכן הם קדושים ומכונים אל המקום או עמוד השמיים אבל גם קודקוד האדם הוא אל המקום בזכות האמונה כי בעבר היה יוצא מראשם של המלכים "חבל מו" מאגי, העשוי מקרני-אור ודרכו היו עולים בערב לשמיים וחוזרים עם בוקר לאדמה. על פי האמונה המלכים לא מתו אלא בשלב מסוים עלו לשמיים דרך חבל המו שלהם.
בכל שנה חדשה נערכות תחרויות מסוגים שונים המייצגות את המאבק בין האלים לשדים.
עם הגעת הבודהיזם שילב הבון לתוכו אלמנטים בודהיסטיים רבים וכן מיתולוגיות אחרות שחילחלו לטיבט מאיראן ומסין. כך הוגדר בנרב ני-בו כמייסד דת הבון וקיבל מאפיינים איראניים ובודהיסטיים. וכך יש בכתבי הקודש של הבון כמה גרסאות לסיפור הבריאה המושפעות ממקורות שונים.
בודהיזם
הבודהיזם הובא לטיבט במאה ה-7, ובסוף המאה ה-8 כבר הופיע בתעודות רשמיות כדת המדינה. במאה ה-9 הייתה תקופה בה נאסר הבודהיזם והוחזרה דת הבון.
טיבט היא המרכז המסורתי של הבודהיזם הטיבטי, צורה ייחודית של וג'ריאנה, המתקשרת גם למסורת בודהיזם השינגון ביפן. פרט לטיבט, נפוץ הבודהיזם הטיבטי גם במונגוליה, וברפובליקות בוריאטיה, טובה, וקלמיקיה שברוסיה.
אסלאם
בערים טיבטיות יש גם קהילות מוסלמיות קטנות המכונות קאצ'י. אלה קושרות את מוצאן לשלושה אזורים: קשמיר ("קאצ'י יול" בטיבטית עתיקה), לדאק, ומדינות טורקיות במרכז אסיה. גם לפרס הייתה השפעה מוסלמית על טיבט. לאחר הפלישה לטיבט ב-1959 ביקשה קבוצה של טיבטים מוסלמים לקבל אזרחות הודית על-סמך שורשיהם בקשמיר והממשלה ההודית הצהירה עוד באותה השנה שכל הטיבטים המוסלמים הם מעתה ואילך אזרחי הודו. פרט לאלה יש גם קהילה מוסלמית סינית מבוססת בטיבט, הקשורה לבני החְווֵי הסינים. הטענה היא שמהגרים מוסלמים נכנסו לראשונה לטיבט בסביבות המאה ה-12. נישואים ויחסים חברתיים הביאו לגידול הדרגתי באוכלוסייה זו.
תרבות
שמאל|ממוזער|250px|אורח החיים של מרבית הטיבטים לא השתנה רבות במשך השנים, והם עדיין משתמשים ביאק הבית לצרכים שונים
ארמון פוטאלה, אשר נקבע כאתר מורשת עולמית, הוא משכן העבר של הדלאי לאמה. הארמון נבנה על ידי הדלאי לאמה ה-5 במאה ה-17 ובו כ-1,000 חדרים, והוא פתוח בחלקו למבקרים. הכניסה לטיבטים אסורה ביום ההולדת של הדלאי לאמה הנוכחי. גם נוֹרְבּוּלִינְגְקָה, שהיה מעון הקיץ של הדלאי לאמה הוא אתר מורשת עולמית.
בעת דיכוי המאבק לשחרור בשנות החמישים, ובזמן מהפכת התרבות של שנות ה־60, נהרסו או הושחתו מרבית האתרים ההיסטוריים בטיבט. טיבטים מאמינים כי עבודות הבנייה בכמה מנזרים חשובים הם ניסיונות להציג מצג שווא של המצב בטיבט.
לקריאה נוספת
ברוק לארמר, הקשר בין קרחונים לאנשים, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 143, אפריל 2010
תיאודור איליון, בטיבט הסודית, ספר מסע שנכתב בשנות ה-30 על מסע של הרפתקן לטיבט. הוצאת אופוס 2015
קישורים חיצוניים
טיבט - סקירה כללית, מתוך אתר הרדיו הבינלאומי של סין בעברית
טיבט -אם תרצו אין זו אגדה, יעקב רז ונחי אלון, מסע אחר
אדמיאל קוסמן, הנה כספיף המסע הרוחני של תֵאוֹס בֵּרנארד: הלאמה המערבי הראשון שפרץ דרך אל הבודהיזם הטיבטי. אוניברסיטה פוטסדם 2011.
ד"ר מיכל זלצר לביד, מיתוסים על טיבט, הרצאה מצולמת באתר אוניברסיטה מצולמת
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות לשעבר באסיה
קטגוריה:חבלי ארץ במחלוקת | 2024-08-01T03:17:01 |
חומת מגן | הפניה מבצע חומת מגן | 2024-02-16T13:07:46 |
כדור | 2024-07-28T17:41:09 | |
כדור משחק | ממוזער|כדורי משחק ברשת
ממוזער|כדור רגל וכדורי פלסטיק קטנים
ממוזער|רשתות עם כדורים מסוגים שונים
ממוזער|שחקנית כדורשת עם כדור רשת באוניברסיטת אסטון, ברמינגהאם
ממוזער|כדור סל, בול אמריקאי (1961) לזכר ממציא הכדור סל ג'יימס נייסמית'
כדור משחק משמש בעיקר בספורט ובמשחקים.
צורה ומידות
כדורי משחק הם בקירוב בעלי הצורה הגאומטרית כדור, בדרך כלל, אולם הם יכולים להיות גם בצורות שונות, כגון צורת ביצה. טווח גודלם הוא רחב ביותר, מכדורי הגומי הקטנים שקוטרם בעל סנטימטרים ספורים, דרך הכדורסל ועד לכדורים בקוטר המגיע לכמטר, המשמשים לקפיצה ורכיבת ילדים על גביהם.
היסטוריה
בעת העתיקה, הכדור נמצא בשימוש על ידי היוונים, הרומאים, והמצרים הקדומים.
משחקי כדור
במרבית המשחקים שבהם יש כדור, מהלך המשחק נקבע על פי המצבים של הכדור, אשר נבעט, נזרק וכדומה על ידי השחקנים.
משחקי ספורט פופולריים שמשחקים בכדור הם גולף, טניס, כדור בסיס, כדורגל, כדוריד, כדורמים, כדורסל (כדור-סל עשוי מחומר פלסטי, מעור או מחומר דמוי עור), כדורעף, כדורשק, כדורשת, כדורת, סקווש, פוטבול אמריקאי, פוטבול אוסטרלי, פולו, קורפבול, קריקט, רוגבי.
כדור משחק משמש גם במשחקי פגיעה בכדור.
במשחקי ילדים רבים נעשה שימוש בכדורים המיועדים למטרות אחרות. כך למשל כדור טניס משמש בהקפות, הטלה ושבע אבנים. ניתן להעלות את רמתו של המשחק על ידי מעבר לכדור כבד או קטן יותר. למשל, כדור פגיעה הוא משחק הדורש קואורדינציה רבה, קשה יותר כאשר משחקים בו בכדור טניס, שהוא קטן, והוא משחק אלים יותר כאשר משחקים בו בכדורגל או כדורסל, שהם כבדים יותר מכדורעף.
סוגי כדורים
קישורים חיצוניים
**
קטגוריה:ציוד ספורט
קטגוריה:כדורים
קטגוריה:מוצרים מתנפחים | 2024-06-10T16:40:38 |
סמים | הפניה סם פסיכואקטיבי | 2019-07-17T19:44:45 |
מאניה דפרסיה | REDIRECT הפרעה דו-קוטבית | 2004-07-03T05:22:46 |
רוברט קנדי | רוברט פרנסיס "בובי" קנדי (בשם מלא באנגלית: Robert Francis "Bobby" Kennedy; 20 בנובמבר 1925 – 6 ביוני 1968) היה פוליטיקאי ועורך דין אמריקאי ממסצ'וסטס. כיהן כתובע הכללי של ארצות הברית בין ינואר 1961 לספטמבר 1964, תחת אחיו הגדול, הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי, ויורשו, הנשיא לינדון ג'ונסון. בין ינואר 1965 עד הירצחו ביוני 1968 כיהן כסנאטור מטעם מדינת ניו יורק. היה חבר המפלגה הדמוקרטית ונחשב לנציג בולט של הליברליזם האמריקני.
קנדי שירת בשירות המילואים של הצי האמריקני בין 1944 ל-1946, וסיים את לימודיו באוניברסיטת הרווארד ובבית הספר למשפטים באוניברסיטת וירג'יניה. הוא החל את הקריירה הפוליטית שלו במסצ'וסטס, כשניהל בהצלחה את מסע הבחירות של אחיו ג'ון אל הסנאט ב-1952. לפני היכנסו לחיים הפוליטיים, עבד ככתב עבור עיתון מקומי בבוסטון וכעוזר יועץ לוועדת הסנאטורים שנוהלה בידי ג'וזף מקארתי. קנדי התפרסם בייעוצו לוועדה לנושאי יחסי עבודה בארצות הברית בין 1957 ל-1959, במהלכו ביקר את ג'ימי הופה, נשיא איגוד נהגי המשאיות, וכתב ספר נגד השחיתות באיגודי העובדים.
קנדי התפטר מהוועדה כדי לנהל את מסע הבחירות של אחיו ג'ון במהלך הבחירות לנשיאות של 1960. לאחר היבחרו של ג'ון, מונה לתובע הכללי, והיה היועץ הקרוב ביותר לנשיא במהלך כהונתו. הוא נודע בתמיכתו בתנועה לזכויות האזרח, במאבקו מול הפשע המאורגן והמאפיה, ובמעורבותו במדיניות החוץ האמריקנית כלפי קובה. לאחר רצח אחיו, כיהן בממשל ג'ונסון למשך כמה חודשים. לאחר מכן התפטר ורץ לסנאט מטעם מדינת ניו יורק ב-1964, וניצח את הסנאטור הרפובליקני, קנת קיטינג.
במהלך הבחירות ב-1968, היה קנדי אחד מהמתמודדים המובילים במפלגה הדמוקרטית על הנשיאות. הוא משך את קולות העניים, השחורים, ההיספנים, הקתולים והצעירים. ב-5 ביוני 1968 מעט לאחר חצות, לאחר שניצח בבחירות המקדימות במדינות דקוטה הדרומית וקליפורניה, נורה בידי סירחאן סירחאן, פלסטיני בן 24, ומת למחרת.
ראשית חייו
רוברט פרנסיס קנדי נולד ב-20 בנובמבר 1925, בברוקליין, מסצ'וסטס, בנם השביעי של איש העסקים והפוליטיקאי ג'וזף קנדי (1888-1969), והנדבנית רוז פיצג'רלד קנדי (1890-1995). אחיו הגדולים היו ג'וזף קנדי (1915-1944) וג'ון פיצג'רלד "ג'ק" קנדי (1917-1963) שנבחר להיות נשיאה ה-35 של ארצות הברית ב-1960. אחיו הצעיר היה הסנאטור אדוארד מור "טד" קנדי (1932-2009). כל ארבעת סביו היו ממוצא אירי.
אביו היה איש עסקים עשיר ומנהיג הקהילה האירית-קתולית במפלגה הדמוקרטית. לאחר שהתפטר מתפקידו כשגריר בממלכה המאוחדת ב-1940, התמקד ג'ו האב בבנו הבכור, ג'וזף הבן, במחשבה שייכנס לפוליטיקה ויבחר לנשיאות. הוא גם דחף את ילדיו הצעירים לשירות הציבורי. לאחר מותו של ג'וזף הבן במלחמת העולם השנייה, החליט קנדי האב להתמקד בבנו השני, ג'ון, ולטפח אותו כנשיא. הוא השקיע את מיטב כספו כדי לסייע לפוליטיקה המשפחתית.
שמאל|ממוזער|250px|משפחת קנדי במסצ'וסטס, ב-1931. רוברט למטה משמאל בז'קט.
אחיו הגדול של קנדי, ג'ון, היה חולני במיוחד ולכן קרא הרבה. אף על פי שלא ניסה להכיר את אחיו הקטן במהלך ילדותו, לקח אותו ג'ון לטיולים וסיפר לו על גיבורי ההרפתקאות עליהם קרא.
בניגוד לאחיו הגדולים, ביקר קנדי בכנסייה. הוא נחשב לאח פחות בולט במשפחה.
בספטמבר 1927 עברה משפחת קנדי לריוורדייל, שכונה עשירה ברובע הברונקס בניו יורק סיטי, וכעבור שנתיים, עברו אל ברונקוויל. את הקיץ ואת הסתיו בילה עם משפחתו בביתם במסצ'וסטס שנקנה ב-1929, ואת חג המולד ואת הפסחא בבית החורף שלהם בפאלם ביץ', פלורידה.
קנדי למד בבית ספר פרטי עד לכיתה ב', ועד לכיתה ה' בבית ספר ציבורי. הוא חזר על כיתה ג'. הוא נרשם לבית הספר המחוזי בכיתה ו'. הוא היה ילד מאוד שקט וללא הרבה חברים. הוא התעניין בעיקר בהיסטוריה אמריקנית, כיסה את קירות חדר השינה שלו בתמונות של נשיאים ומילא את מדפי הספרים בכרכים על מלחמת האזרחים האמריקנית. בנוסף אסף בולים, ופעם קיבל מכתב מפרנקלין דלאנו רוזוולט, שגם עסק בנושא.
במרץ 1938, הפליג קנדי עם אמו וארבעת אחיו הקטנים לאנגליה כדי להצטרף לאביו, שהחל לכהן כשגריר האמריקני בממלכה המאוחדת. הוא למד בבית ספר פרטי בכיתה ז'. באפריל 1939, נאם בטקס הנחת אבן הפינה למועדון צעירים. נאומו הראשון התקבל בצורה טובה. הוא חזר לארצות הברית ממש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.
לימודים תיכוניים
בספטמבר 1939, החל קנדי ללמוד בבית ספר פרוטסטנטי בניו המפשייר, בהמלצת אביו. אחרי חודשיים, החליטה אמו, שלא אהבה את הפרוטסטנטיות, לנצל את היעדרו של בעלה מבוסטון ולהוציא את קנדי מבית הספר. היא רשמה אותו לבית ספר קתולי, בו למד עד כיתה י'.
בבית הספר הקתולי, נודע קנדי כ"בובי". היחס של התלמידים לאמו הוביל אותו למעשים אלימים נגד כאלו שצחקו עליה. הוא לא רצה לאכזב את אמו. כדי לשפר את ציוניו, החל לקרוא הרבה. בנוסף החל להתעמל. הנזירים בבית הספר החשיבו אותו לתלמיד לא בולט ודיכאוני, שהיה בינוני בכל המקצועות פרט להיסטוריה.
אקדמיית מילטון
בספטמבר 1942, הועבר קנדי לפנימייה השלישית שלו, אקדמיית מילטון במילטון, מסצ'סוטס, לשנתיים האחרונות שלו. אביו דרש את המעבר, באמונה שהדבר יכין את בנו לקראת הרווארד.
קנדי נחשב לתלמיד מושך, מצחיק, אולם מופנם. הוא רצה להתגייס כמו שני אחיו הגדולים.
יחסיו עם הוריו
בנעוריו, נחשב קנדי לאאוטסיידר המשפחתי. הוא נחשב לשונה מאוד מאביו. אביו חשש מגישתו הנעימה, ולכן החליט קנדי לאמץ גישה קשוחה למען אביו. המעבר מבית הספר הפרוטסטנטי, בו למדו ג'וזף הבן וג'ון, למילטון, פגעה באביו. קנדי התאמץ לרצות את אביו.
כילד, ניסה קנדי לרצות את אמו ולהתקרב לדת. רוז אהבה את רוברט, בניגוד לאביו. ג'ו האב אהב את קנדי הבוגר, שהיה יותר קשוח בעיניו. אמו השפיעה עליו והפכה אותו לדתי יותר משאר אחיו. הוא הרשים את הוריו כשחילק עיתונים, אולם לאחר מכן התברר שנסע ברולס רויס המשפחתית כדי לחלק אותם.
שירות בצי (1944–1946)
ממוזער|250x250px|קנדי (שני משמאל) במהלך האימונים שלו.
שישה שבועות לפני יום הולדתו השמונה עשר, התגייס קנדי אל הצי כשוליה אולם שוחרר משירות פעיל עד למרץ 1944, כשעזב את אקדמיית מילטון כדי להתאמן. הוא הוסמך לקצונה בינואר 1946. הוא כעס מאוד על כך שלא היה בשירות פעיל. אחרים נכנסו לקרב לפניו, והוא כעס על כך.
אחיו הגדול ג'וזף נהרג באוגוסט 1944, לאחר שמטוסו התפוצץ במהלך מבצע אפרודיטה. רוברט חווה משבר אמוני לאחר מכן. מותו של אחיו הוביל לעלייה מסוימת במעמדו במשפחה. ב-15 בדצמבר 1945, נבנתה משחתת על שמו של ג'וזף, ולאחר מכן נשלח קנדי לשרת עליה ב-1 בפברואר 1946. ב-30 במאי 1946, שוחרר קנדי מהצבא. על שירותו בצי זכה באות מלחמת העולם השנייה.
לימודיו ועיתונאות (1946–1951)
בספטמבר 1946, נרשם קנדי להרווארד. הוא עבד קשה כדי להתקבל לנבחרת הפוטבול, שם הצליח לפני ששבר רגל במהלך האימונים. במשחק מול אוניברסיטת ייל, השתתף ברגעים האחרונים בגבס. אביו נכח בכמה מהמשחקים וחבריו לקבוצה העריכו את יכולותיו של קנדי. הוא היה קטן יחסית אולם הצליח בענף.
ב-1946, השתתף במסע הבחירות של אחיו ג'ון עבור מושב בית הנבחרים שפונה בידי ג'יימס מייקל קרלי. הוא הצטרף למסע הבחירות לאחר סיום שירותו הצבאי, וכך נכנסו שני האחים לפוליטיקה. כעבור שנתיים, במרץ 1948, סיים את לימודיו בהרווארד עם תואר במדעי המדינה. לאחר סיום לימודיו, הפליג לנסיעה באירופה ובמזרח התיכון, ושלח כתבות לעיתון בבוסטון. ארבע כתבות נשלחו מארץ ישראל, מעט לפני תום המנדט הבריטי, ותיארו את המתיחות באזור. הוא ביקר את המדיניות הבריטית באזור, ושיבח את היהודים שפגש, בטענה שהיו קשוחים. הוא טען שפיתח תקוות לאחר שראה ערבים ויהודים עובדים ביחד, אולם שחשש שהשנאה בין הקבוצות חזקה מדי ותוביל למלחמה.
בספטמבר 1948, נרשם לבית הספר למשפטים באוניברסיטת וירג'יניה. הוא השתלב במהירות ונבחר לנשיא הפורום המשפטי, שבו אירח נואמים חיצוניים, ביניהם אביו, אחיו, ויליאם אורוויל דאגלס וג'וזף מקארתי. עבודתו על יאלטה מאוחסנת באוצר האוניברסיטה. ב-17 ביוני 1950, נישא לאתל סקאקל בכנסייה הקתולית בקונטיקט, כשאחיו ג'ון הוא השושבין. קנדי סיים את לימודי המשפטים ביוני 1951, ולאחר מכן נסע עם אתל לגריניץ', לבית אביה. בתם קטלין נולדה ב-4 ביולי 1951. בקיץ עבר קנדי את בחינת ההסמכה לעריכת דין. אחיו ג'ון חווה משבר ביחסיו עם אביו, ובמהלך מסע הבחירות לסנאט, ביקש מרוברט לעזור לו לתקן את מערכת היחסים. אביו של קנדי העריך את נכונותו להקריב למען המשפחה.
בספטמבר 1951, נסע לסן פרנסיסקו ככתב כדי לכסות את החתימה על חוזה השלום עם יפן. באוקטובר 1951, נסע לאסיה במשך שבעה שבועות עם אחיו ג'ון (שכבר כיהן אז בבית הנבחרים של ארצות הברית) ועם אחותם פטרישיה. הם הגיעו אל ישראל, הודו, פקיסטן, וייטנאם ויפן. שני האחים לא היו בקשר מיוחד בגלל הפרשי הגילאים ביניהם. הטיול, שנערך בחסות אביהם, חיזק את יחסיהם. הם נפגשו עם ליאקוט עלי חאן, ראש ממשלת פקיסטן, לפני ההתנקשות בו, ועם ראש ממשלת הודו, ג'ווהרלל נהרו.
יועץ לוועדות בסנאט ומסעות בחירות (1951–1960)
מסע הבחירות של ג'ון קנדי לסנאט וג'וזף מקארתי (1952–1955)
ממוזער|226x226px|רוברט, טד והנשיא ג'ון קנדי מחוץ לחדר הסגלגל ב-1963.
בנובמבר 1951, עבר קנדי עם אשתו ובתו לוושינגטון, כדי לעבוד כעורך דין במחלקת המשפטים של ארצות הברית במחלקה לענייני פלילים. הוא חקר בעיקר חשודים בריגול לטובת הסובייטים. בפברואר 1952 הועבר אל המחוז המזרחי של ניו יורק, בברוקלין, עבור טיפול בתיקי הונאה. הוא התפטר ב-6 ביוני 1952, כדי לנהל את מסע הבחירות של אחיו ג'ון לסנאט מטעם מסצ'וסטס. ניצחונו של ג'ון היה חשוב למשפחה, הפך אותו לדמות לאומית ולמועמד רציני לנשיאות. רוברט הרגיש שבעזרתו לאחיו הצליח לזכות באהדת אביו.
בדצמבר 1952, בעצת אביו, מונה קנדי בידי חבר המשפחה, הסנאטור הרפובליקני, ג'וזף מקארתי, להיות סגן יועץ בוועדת הסנאט לחקירות, אולם הוא לא אהב את גישתו התוקפנית של מקארתי. הוא צבר מוניטין בוועדה, והתפטר ביולי 1953. עד ינואר 1954 לא עסק בעבודה משמעותית.
לאחר שעזר לאביו בוועדה לארגון מחדש של מחלקות הממשל, הצטרף קנדי שוב אל הסנאט כיועץ למיעוט הדמוקרטי בפברואר, 1954. באותו החודש, העמיד לדין רוי כהן, עוזרו של מקארתי, את אני לי מוס, והאשים אותה בחברות במפלגה הקומוניסטית. קנדי חשף שכהן חקר את האישה הלא נכונה וביקש את התיק עליה מה-FBI. ראש ה-FBI ג'ון אדגר הובר מנע ממנו גישה לתיקים. כשהדמוקרטים השיגו רוב בסנאט בינואר 1955, הפך קנדי ליועץ בכיר והיה מעורב בשימועים של מקארתי מול הצבא. קנדי סייע לסנאטורים הדמוקרטים לתקוף את כהן במהלך השימועים, דבר שכמעט גרם לתקרית אלימה ביניהם. קנדי הופיע ברשימת עשרת הצעירים הגדולים של 1954.
עוזר לסטיבנסון ואיגודי העובדים (1956–1960)
קנדי עבד כעוזרו של עדלי סטיבנסון במהלך הבחירות לנשיאות ב-1956, מה שסייע לו להתרגל למסעות בחירות לאומיים, לקראת ניהול מסע הבחירות של אחיו. הוא לכאורה הצביע לדוייט אייזנהאואר. הוא גם היה ציר בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1956 במקום טיפ אוניל, וניסה לסייע לג'ון להתמנות לסגנו של סטיבנסון. מעט לאחר מכן, ניסה להתפייס עם ג'ון אדגר הובר בהוראת אביו. מערכת היחסים ביניהם עלתה על שרטון במהלך כהונתו כתובע כללי.
בין 1957 ל-1959 ייעץ לוועדה של ג'ון ליטל מקללן, שעסקה בנושאי יחסי עבודה. קנדי פיקח על חקירות של עדים, זאת כדי שימשוך אש מצד איגודי העובדים. במהלך כהונתו התעמת עם ג'ימי הופה, נשיא איגוד נהגי המשאיות. הליברלים ביקרו את קנדי בגלל התפרצויות הכעס שלו כלפי אלו שהוגנו בידי התיקון החמישי לחוקת ארצות הברית. הסנאטורים בארי גולדווטר וקארל מונדט התלוננו על המיקוד באיגוד המשאיות, בטענה שקנדי ניסה לחפות על איגודי עובדי המכוניות שתמכו בדמוקרטים. קנדי כתב שלשני הסנאטורים לא היה אומץ כיוון שתקפו אותו רק בעיתונות. בסוף 1959 התפטר מתפקידו כדי להתכונן לניהול מסע הבחירות של אחיו.
מסע הבחירות של ג'ון (1960)
ב-1960, פרסם קנדי ספר מוצלח בשם "האויב מבפנים", בו תיאר את מעשיהם המושחתים של איגודי העובדים שחקר. הספר היה רב מכר ויכול היה להזניק את הקריירה הפוליטית של קנדי, אולם כדי לעזור למשפחתו, החליט קנדי לסייע לאחיו ג'ון להתמודד לנשיאות. בניגוד לתפקידו שמונה שנים קודם לכן, הפעם הוא נאם יותר. הוא דרש ניצחון בכל מחיר, וביקש מפרנקלין רוזוולט הבן לתקוף את יוברט האמפרי ולטעון שהשתמט מהצבא.
מתוך דאגה בנוגע לניצחונו של קנדי, החליטו תומכיו של לינדון ג'ונסון, שגם רץ לנשיאות, לחשוף את עובדת היותו של קנדי חולה במחלת אדיסון. קנדי הגן על אחיו והכחיש זאת. לאחר שהשיג את המועמדות, החליט קנדי למנות את ג'ונסון לסגנו. תומכי קנדי לא אהבו את הרעיון ורוברט ניסה לשכנע את ג'ונסון לסרב להצעה, מה שהוביל ליריבות גדולה ביניהם. עוד לפני כן היחסים ביניהם לא היו טובים, כשרוברט ראה את ג'ונסון כאיום לשאיפותיו של אחיו. עם זאת, הסכים ג'ונסון להתמנות לסגנו של ג'ון.
קנדי ניסה להסתיר את הדת הקתולית של אחיו במהלך הבחירות המקדימות, ובבחירות הכלליות הפך לתקיף יותר בנוגע לנושא. נאומו של קנדי בספטמבר, בו דרש את הפרדת הדת מהמדינה, הרגיע את החששות. כעבור חודש, שחרר קנדי את מנהיג התנועה לזכויות האזרח מרטין לותר קינג מכלאו באטלנטה. קנדי דיבר עם המושל ארנסט ונדיור ועם השופט שכלא את קנדי.
התובע הכללי של ארצות הברית (1961–1964)
ממוזער|ימין|רוברט קנדי מעיד בפני וועדת הסנאט לנושא פשע מאורגן בספטמבר, 1963
לאחר היבחרו של ג'ון קנדי ב-1960, מינה את אחיו לתפקיד התובע הכללי. הבחירה נחשבה על ידי רבים כשנויה במחלוקת, ועיתון הניו יורק טיימס טען שרוברט לא מנוסה ולא מתאים לתפקיד. לא היה לו ניסיון בבתי משפט מחוזיים או ממשלתיים, והנשיא התבדח וטען שרק ניסה לתת לו ניסיון משפטי לפני שיעסוק בעריכת דין. עם זאת, היה לקנדי ניסיון במאבק בפשע המאורגן.
לפי בובי בייקר, מזכיר הרוב בסנאט ותלמידו של לינדון ג'ונסון, הנשיא הנבחר לא רצה למנות את אחיו לתפקיד, אולם אביהם היה זה שלחץ עליו. בשם ג'ונסון, לחץ בייקר על הסנאטור ריצ'רד ראסל לאשר הצבעה קולית על מינויו של קנדי בינואר 1961, בגלל סיכוייו החלשים של קנדי להיבחר.
קנדי בחר בסגנים ובצוות מעולה, ביניהם ביירון וייט וניקולס קצנבך.
קנדי היה אדם חזק בממשלו של אחיו: מלבד העובדה שניהל את מסע הבחירות והיה התובע הכללי, הוא שלט במינויים הפוליטיים והיה היועץ של אחיו. הוא נחשב לאחד מהתובעים הכלליים החזקים והמשפיעים ביותר. הוא היה היועץ הקרוב ביותר לאחיו והיה האדם השני בממשלו של אחיו.
הנשיא טען שהוא יכול לסמוך על אחיו שיבצע את המטלות, וטען שהוא מצוין בארגון.
ברלין
כאחד מיועציו הקרובים של הנשיא, מילא קנדי תפקיד חשוב בטיפול במשבר ברלין. בעזרת קשריו עם המרגל הסובייטי גיאורגי בולשקוב, מילא תפקיד חשוב בדיפלומטיה בין שתי המדינות. הקשר אפשר לו לכנס את ועידת וינה ביוני 1961, ולהרגיע את המתיחות בצ'ק פוינט צ'ארלי באוקטובר.
משימה דיפלומטית באינדונזיה
בפברואר 1962 ביקר רוברט קנדי באינדונזיה, בניסיון למנוע את ה"עימות" בין אינדונזיה למלזיה, ובניסיון לתווך בין אינדונזיה להולנד כדי למנוע את חדוש הלחימה במערב גינאה החדשה בזמן שבאותו חודש הייתה שם הפסקת אש זמנית. הנסיעה לא הניבה את ממוש רצונו בשתי המטרות. רק ביולי-אוגוסט, 1962 הצליח אחיו, הנשיא ג'ון קנדי להביא את נציגי אינדונזיה והולנד למשא ומתן שהניב הסכם ששם קץ ללחימה. בינתיים, ב-2 ביולי הצליח ג'ון קנדי לדאוג לשחרורו של הטיס האמריקני אלאן לורנס פופ, ממאסר, בתמורה ל 10 מטוסי הרקולס C-130מקור: https://www.reddit.com/r/HistoryPorn/comments/1dck42o/cia_pilot_allen_lawrence_pope_languishing_in_an/?rdt=62145..
פופ נדון למוות באינדונזיה בעוון רצח 17 חיילים ו-6 אזרחים בהפציצו תהלוכה נוצרית בעיר אמבון בשנת 1958. פופ הסתנן אל תחומה האווירי של אינדונזיה במטוס שהמריא מהפיליפינים במשימה חתרנית של ה-CIA שמעולם לא הוצהרה קודם לכן, ונועדה לערער את משטרו של סוקרנו. פופ נטש את מטוסו, נפצע ונלכד. משפטו חשף את מעורבות ה-CIA במרד פרמסטה , וסיפק לסוקרנו צידוק לטענותיו בנאומו: "והיו שהגיעו מהפיליפינים", שזרים מעורבים בניסיון להדיחו מהשלטון באינדונזיה.
פשע מאורגן ואיגודי העובדים
ממוזער|ג'ון אדגר הובר עם ג'ון ורוברט קנדי ב-1961
כתובע הכללי, לחם קנדי מול הפשע המאורגן והמאפיה, ונכנס לעימותים עם ראש ה-FBI, ג'ון אדגר הובר. מספר ההרשעות של פושעים עלה בשמונה מאות אחוזים בכהונתו. קנדי ניסה לגרום ל-FBI לזנוח את המאבק בקומוניזם לטובת מאבק בפשע מאורגן. קשריו עם אחיו אפשרו לו לגבור על הובר במאבק. הובר לא אהב את קנדי, בעיקר מפני שלא הצליח לשלוט בו.
הוא ניסה לתבוע את ג'ימי הופה, נשיא איגוד נהגי המשאיות, בגלל שחיתותו. הטינה ביניהם הובילה להאשמות של הופה שקנדי רודף אחריו באופן אישי. ב-7 ביולי 1961, לאחר היבחרו מחדש של הופה לנשיאות האיגוד, טען קנדי שהתיק של הממשלה נגדו לא השתנה. כעבור שנה, הודלף שהופה טען בפני פעיל שגירש את קנדי באופן פיזי ממשרדו. ב-1964, נעצר הופה על מתן שוחד למושבעים. לאחר שגילה על הרשעתו של הופה, בירך קנדי את שלושת התובעים.
זכויות האזרח
שמאל|ממוזער|250px|רוברט קנדי נואם בחזית משרד המשפטים של ארצות הברית בעצרות בזכות שוויון בין שחורים ולבנים ב-14 ביוני 1963
ב-1961 התחייב קנדי לזכויות האזרח מטעם הממשל. הוא הביע תמיכה בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך ותמך בביטול ההפרדה הגזעית מסיבות חוקיות.
במאי 1961, טען קנדי שבתוך שלושים או ארבעים שנים ייבחר אדם שחור לנשיאות. משפחתו תמכה בברק אובמה ב-2008.
בפברואר 1962, הציג ג'ון אדגר הובר, שראה במרטין לותר קינג, מנהיג התנועה לזכויות האזרח, כפורע חוק ואויב המדינה, האשמות כלפי קינג וטען שעוזריו הקרובים היו קומוניסטים. הובר צותת לשיחותיו של קינג. קנדי ביקש מקינג להיפטר מהעוזרים החשודים, אולם קינג סירב. באוקטובר 1963, הסמיך קנדי את ה-FBI לצותת לקינג למשך חודש, אולם הובר הרחיב את הצו. ההליך נמשך עד ליוני 1966 ונחשף כמה ימים לפני מותו של קנדי.
קנדי המשיך לתמוך בזכויות האזרח, ניסה לסייע לקינג במעצריו ותבע פוליטיקאים מושחתים מהדרום. במהלך כהונתו, פעל למען ביטול ההפרדה הגזעית במוסדות הממשלתיים, דרש העסקת שחורים ותקף את סגן הנשיא ג'ונסון שלא ביטל את ההפרדה הגזעית אצלו. עם זאת, הציתות לקינג הוביל ליחסים מתוחים בין משפחת קנדי ובין פעילי זכויות האזרח.
רוברט היה היוזם של רוב השיפורים בנושאי זכויות האזרח במהלך ממשל קנדי. הוא התעקש שקנדי ינאם לאומה בנושא.
ממוזער|250px|מרטין לותר קינג ורוברט קנדי בוושינגטון, ב-22 ביוני 1963
קנדי פעל בתגובה למאמצי פעילי זכויות האזרח להסיע אוטובוסים משולבים גזעית בדרום. לאחר שפצצה הוטמנה באוטובוס, שלח קנדי את יועציו לשמור על האוטובוסים. הוא נתן להם אישורים מיוחדים להסיע את האוטובוסים.
לאחר התקפה על כנסייה בפטיסטית באלבמה בה היו קינג ותומכיו, טלפן קנדי אל קינג וביקש ממנו לא לעזוב את הבניין עד לאבטחת האזור. קינג הודה לקנדי על כך ששלח חיילים להגן עליו.
ניסיונותיו לטפל בנושא הגזעי נקשרו לוועידה עם ניקיטה חרושצ'וב ושארל דה גול. הוא האמין שמהומות גזעיות יפגעו בנשיא. עם זאת, מנהיגי זכויות האזרח החשיבו אותו לפשרן מדי. בניסיון להבין את השחורים, נפגש במאי 1963 עם משלחת שחורה בהנהגת ג'יימס בולדווין.
בספטמבר 1962, שלח חיילים כדי לאפשר לתלמיד שחור להירשם לאוניברסיטת מיסיסיפי. הוא קיווה שהמושל יאפשר הרשמת שחורים לאוניברסיטאות ודאג מעימותים. הנשיא קנדי נאלץ לשלוח חיילים לאזור לאחר שאלימות פרצה. אולם קנדי המשיך להתעקש על זכותם של תלמידים שחורים להירשם לאוניברסיטאות. הוא החל שיתוף פעולה עם מנהיגי תנועת זכויות האזרח, ועבד יחד עם קנדי וג'ונסון כדי לנסח את חוק זכויות האזרח. בין דצמבר 1961 לדצמבר 1963, הרחיב את המחלקה לזכויות האזרח בשישים אחוזים.
תעשיית הפלדה
קנדי השתמש בכוחו כדי להשפיע על תעשיית הפלדה לא להעלות מחירים. וול סטריט ג'ורנל תקף את מדיניותו וטען שפעל בכוח כדי להשיג את המטרה. נטען שקנדי הפר את חירויות האזרח.
עונש מוות
במהלך כהונת אחיו כנשיא, ביצע הממשל את עונש המוות האחרון ב-1963 וקנדי, כתובע הכללי, ייצג את הממשלה.
ב-1968, תמך קנדי בחוק שהיה אמור לבטל את עונש המוות.
קובה
שמאל|ממוזער|הנשיא קנדי ורוברט קנדי, 1963
לבקשת אחיו, פיקח קנדי על פעילות ה-CIA נגד פידל קסטרו לאחר הפלישה למפרץ החזירים. הוא גם סייע לפתח את האסטרטגיה לביצוע סגר ימי על קובה במהלך משבר הטילים בקובה במקום פעולה צבאית שהייתה מובילה למלחמה גרעינית. קנדי היה ניצי יחסית ובהתחלה תמך בפעולה צבאית, אולם לאחר מכן העדיף להרגיע את האזור.
היסטוריונים התווכחו האם האחים ידעו על תוכניות של ה-CIA לרצח קסטרו. אחרים טענו שה-CIA פעל על דעת עצמו.
מסמכים ששוחררו לציבור ב-2007 חשפו שלפני הפלישה למפרץ החזירים, הסמיך קנדי עצמו ניסיון התנקשות. אולם אחרים טענו שקנדי הנחה את ה-CIA לבטל כל ניסיון להתנקש בקסטרו. לאחר מכן היה מעורב בתוכניות להפלת קסטרו.
במהלך משבר הטילים בקובה הצליח קנדי לרסן את הניצים בממשלה. הוא השפיע על אחיו והוביל אותו למדיניות של סגר ימי על קובה. הוא נפגש עם חברי הממשלה הסובייטית ומנע מלחמה גרעינית.
בלילה האחרון של משבר הטילים, אמר הנשיא קנדי: "תודה לאל על בובי".
ההתנקשות בנשיא ג'ון קנדי
ממוזער|250px|רוברט קנדי בלוויה של אחיו, 25 בנובמבר 1963.
במהלך רצח קנדי ב-22 בנובמבר 1963, היה רוברט בביתו עם עוזריו ממחלקת המשפטים, כשג'ון אדגר הובר התקשר לבשר לו על החדשות. לפני שיכול היה לשאול שאלות, ניתק הובר. קנדי טען שהובר נהנה לספר לו את החדשות. לאחר מכן נודע לו על מות אחיו. מעט לאחר מכן טלפן למקג'ורג' באנדי בבית הלבן, וביקש ממנו להחליף מנעולים לתיקיות של הנשיא. הוא ציווה על השירות החשאי לפרק את מערכת ההקלטה הסודית בחדר הסגלגל. לאחר מכן שאל את ראש ה-CIA האם היה מעורב במותו של אחיו.
קנדי עצמו טען שחשב שהוא המטרה להתנקשות ולא אחיו. בימים לאחר ההתנקשות, כתב לשני ילדיו וטען שכבני המשפחה הבוגרים יש להם אחריות לזכור את דודם. בהתחלה התנגד לדרישתה של ג'קלין לסגור את ארון הקבורה, אולם לאחר שראה את הגופה שינה את דעתו.
מנהיגי המפלגה הדמוקרטית ביקשו מקנדי להציג סרט על אחיו בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1964. כשהגיע לנאום, הקהל, מנהיגי המפלגה, הנבחרים והצירים הריעו לו במשך עשרים ושתיים דקות. הוא נאם בנוגע לחזונו של אחיו בנוגע למפלגה, ואז ציטט מרומיאו ויוליה, לבקשת ג'קלין:
החקירה של ועדת וורן קבעה שהנשיא נרצח בידי לי הארווי אוסוולד שפעל לבדו. ב-27 בספטמבר 1964, הודיע קנדי שלדעתו אוסוולד הוא הרוצח היחידי. הוא שיבח את הוועדה על פעילותה. עם זאת, נטען שבפרטיות ביקר את הדו"ח אבל לא רצה לפתוח את הנושא מחדש. בנו טען שאביו האמין שהוועדה ביצעה עבודת טיוח.
הרצח השפיע מאוד על קנדי והוא שקע לדיכאון.
מועמד לתפקיד סגן הנשיא
ממוזער|שמאל|רוברט קנדי עם דייוויד דובינסקי במהלך הבחירות של 1964.
לאחר ההתנקשות באחיו, הפיכתו של לינדון ג'ונסון לנשיא ופינוי תפקיד סגן הנשיא, נחשב קנדי למועמד לסגנו של ג'ונסון ב-1964. רבים קראו לו להתמודד בשם אחיו, וסקרים הראו על תמיכה ברעיון. מספר התומכים בו השתווה כמעט לתומכי ג'ונסון.
למרות האהדה כלפיו במפלגה, לא רצה הנשיא ג'ונסון שקנדי יתמודד איתו. שני האנשים שנאו אחד את השני מאז שנפגשו ב-1953, וכהונתו של קנדי כנשיא רק החמירה את המצב. ג'ונסון בחר ביוברט האמפרי לסגנו.
בריאיון לאחר כהונתו, טען ג'ונסון שקנדי התנהג כאילו הוא היה זה שנועד להגשים את חלומותיו של אחיו, ושלא חיכה לתורו. ג'ונסון טען שרבים רצו אותו בתור סגנו, אולם הוא לא רצה זאת כדי להיבחר בזכות עצמו.
ביולי 1964, הודיע ג'ונסון רשמית שאף חבר קבינט לא יוכל להתמודד איתו כדי שיישארו בתפקידם. בתגובה לכך, נשלחו מכתבים זועמים אל ג'ונסון ואל אשתו, ליידי בירד, בכעס על כך שקנדי אינו מתמודד. מתוך דאגה שהוועידה תבחר בקנדי, ציווה ג'ונסון על ה-FBI לעקוב אחרי קנדי ולוודא שלא יוכל לנאום עד לאחר שהאמפרי ייבחר לסגנו.
הסנאט (1965–1968)
ממוזער|קנדי בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1964
הבחירות ב-1964
תשעה חודשים לאחר ההתנקשות באחיו, התפטר קנדי מהקבינט כדי להתמודד על מקום בסנאט מטעם ניו יורק. הוא הכריז על מועמדותו ב-22 באוגוסט 1964, יומיים לפני הוועידה הדמוקרטית הלאומית. הוא שקל לרוץ מאז תחילת האביב, אולם גם שקל לעזוב את הפוליטיקה לאחר שביוני, נפצע אחיו טד בהתרסקות מטוס. התגובה החיובית שקיבל באירופה שכנעה אותו להישאר. בנסיעותיו לגרמניה ולפולין, זכה לאהדה רבה מצד האירופאים שאהבו את אחיו. הוועדה הדמוקרטית של ניו יורק אישרה את מועמדותו ב-1 בספטמבר, גם אם בחוסר רצון. למרות יחסיהם הקשים, תמך ג'ונסון בקנדי. יריבו במירוץ לסנאט ב-1964 היה הסנאטור הרפובליקני המכהן, קנת קיטינג, שניסה להציג את קנדי כטרמפיסט שבא מחוץ לניו יורק. קנדי תקף את קיטינג וטען שלא עשה שום דבר משמעותי בכהונתו. בנובמבר ניצח קנדי, בעיקר בזכות ניצחונו הגדול של ג'ונסון בניו יורק.
כהונתו
קנדי משך תשומת לב עוד מתחילת כהונתו בקונגרס. חמישים סנאטורים צפו בנאומו בנוגע לפירוק גרעיני ביוני 1965. עם זאת, היה מדובר בפיחות במעמדו: מיועצו הקרוב של הנשיא הוא הפך לאחד ממאה סנאטורים, והוא עצמו היה פחות נלהב מחקיקת חוקים. באותו הזמן כרת ברית עם הסנאטור פרד רוי האריס. אחיו הצעיר טד היה סנאטור ותיק ועזר לאחיו בסנאט, מה שסייע למערכת היחסים ביניהם. קנדי עסק במרץ בנושאים שהדאיגו אותו. הוא נאם נאומים רבים אולם הסנאטורים האחרים לא אהבו את כנותו.
ממוזער|250px|הנשיא לינדון ג'ונסון חותם על חוק ההגירה כשטד ורוברט קנדי, ואחרים מסתכלים.
בסנאט, תמך קנדי בפיקוח על נשק. במאי 1965, תמך בהצעתו של ג'ונסון להגביל את מכירות הנשק. הוא הזכיר את אלפי מקרי המוות שהתרחשו בשל אי פיקוח על נשק והודיע שהחוק יוכל לחסוך הרבה מקרי מוות. לאחר מכן טען שיש להגביל קטינים, פושעים וחולי נפש משימוש באקדחים.
קנדי והסגל שלו ניצלו את שנתו הראשונה בסנאט רק כדי להציע תיקונים לחוקים קיימים. ב-1966 ו-1967 הם פעלו בצורה ישירה יותר, שגרמה לזעם מצד ממשל ג'ונסון. עם זאת, תמך קנדי בתוכניות החברה הגדולה של הנשיא ג'ונסון. מעל שישים אחוז מהצבעותיו היו לטובת ג'ונסון.
ב-8 בפברואר 1966, ביקש קנדי שארצות הברית תתחייב שלא תהיה המדינה הראשונה שתשתמש בנשק גרעיני מול מדינות שאין להן, בטענה שסין כבר התחייבה ושברית המועצות גם רמזה שתהיה מוכנה לכך.
ביוני 1966, ביקר בדרום אפריקה עם אשתו, אתל, וכמה עוזרים. מעט פוליטיקאים העזו להתערב בפוליטיקה הדרום אפריקאית באותה הנקודה. בנאומו התנגד קנדי לדיכוי אוכלוסיית הילידים, וזכה לתמיכת האוכלוסייה השחורה. בנאום מפורסם שאל קנדי מה היה קורה אם אלוהים היה אדם שחור, והיה פוגש אנשים שהתייחסו בשנאה לשחורים.
באוניברסיטת קייפ טאון, נאם נאום שחלקו חקוק על מצבתו: "כל פעם שאדם נלחם על אידיאל, או שהוא מנסה לשפר את חייהם של אחרים, או פועל נגד אי צדק, הוא שולח אדווה קטנה של תקווה".
ב-28 בינואר 1967, נסע קנדי לעשרה ימים לאירופה, פגש את הרולד וילסון בלונדון וייעץ לו להגיד לנשיא ג'ונסון שהמלחמה בווייטנאם שגויה. כשחזר לארצות הברית, תקפו אותו העיתונאים ושאלו אם שיחותיו פגעו ביחסי החוץ.
ממוזער|קנדי מדבר עם נערה בבית ספר
במהלך כהונתו כסנאטור, סייע בהקמת פרויקט לשיקום שכונות עוני בניו יורק. היה לו קשה לקבל תמיכה מצד הנשיא ג'ונסון לתוכנית. קנדי טען שחברי ממשל ג'ונסון התנגדו לתוכנית מסיבות פוליטיות.
בנוסף ביקר באזור הדלתא של מיסיסיפי כחבר בוועדה של הסנאט לבחינת תוכניות המלחמה בעוני. שם ראה ילדים עניים חיים בתת-תנאים." הוא ביקש להביא את העניים לוושינגטון כדי לקדם חוקים לטיפול בעוני.
קנדי עבד בוועדת יחסי העבודה בסנאט בתקופה בה עובדי החקלאות דרשו זכויות עובדים. לאחר שראה את מצבם של העובדים, הוא החליט שהם מנוצלים ושיש להגן עליהם.
כסנאטור, היה אהוד בקרב שחורים ובקרב מיעוטים, כולל אינדיאנים ומהגרים. הוא נאם בשם הקבוצות המוחלשות, וזכה לתמיכת התנועה לזכויות האזרח ולוחמי הצדק החברתי. הוא דרש מהמפלגה הדמוקרטית לפעול נגד אפליה. הוא תמך בביטול ההפרדה הגזעית באוטובוסים, באינטגרציה בכל מוסדות הציבור, בחוק זכות ההצבעה ובתוכניות נגד העוני שמטרתם הייתה לשפר את החינוך, את ההזדמנויות התעסוקתיות ולספק ביטוח בריאות. הוא דרש מיקוד בזכויות האדם במדיניות החוץ.
וייטנאם
ממוזער|250px|שמאל|הסנאטור רוברט קנדי והנשיא לינדון ג'ונסון בחדר הסגלגל, 1966.
ממשל קנדי תמך במעורבות האמריקנית בדרום מזרח אסיה ובעוד חלקים בעולם כחלק מהמלחמה הקרה, אולם קנדי עצמו לא היה מעורב בשיחות לגבי מלחמת וייטנאם כשהיה התובע הכללי. לפני שבחר להתמודד לסנאט, רצה להיות השגריר בדרום וייטנאם. כשנכנס לסנאט, שמר לעצמו את חילוקי הדעות שלו עם הנשיא ג'ונסון בנושאי המלחמה. הוא תמך באחיו, אולם לא תמך בכניסה קרקעית לווייטנאם. הוא לא אהב את ההפצצות בצפון וייטנאם שהחלו בפברואר 1965, אולם לא רצה להתנגד לנשיא. באפריל, כבר תמך בהפסקת ההפצצות, וג'ונסון טען שקנדי השפיע על החלטתו להפסיק את ההפצצות באופן זמני במאי. קנדי הזהיר את ג'ונסון בתחילת 1965 משליחת חיילים לווייטנאם, אולם ג'ונסון בחר להקשיב ליועצים שלו. ביולי, לאחר שהתחייב להכניס מספר גדול של חיילים לווייטנאם, קרא קנדי למשא ומתן.
באפריל 1966, נפגש עם האחראי על ביטחון במחלקת המדינה כדי לדון בנושא שחרור שבויי המלחמה בווייטנאם. הוא רצה ללחוץ על ממשל ג'ונסון לפעול, אולם ג'ונסון סירב לדון עם הווייט קונג. ב-29 ביוני, התנגד קנדי להחלטתו של ג'ונסון להמשיך עם ההפצצות, אולם נמנע מלבקר את המלחמה או את הנשיא כדי לא לפגוע במועמדים הדמוקרטים בבחירות אמצע הכהונה. באוגוסט התברר שהציבור, שהתעייף מהמלחמה, אהד את קנדי יותר מג'ונסון בגלל ניסיונותיו לסיים את המלחמה.
בתחילת 1967, נסע קנדי לאירופה, ושוחח על וייטנאם עם מנהיגים ודיפלומטים. למחלקת המדינה הודלף שהוא דיבר על שלום והתנגד למדיניות ג'ונסון. ג'ונסון נפגש עם קנדי וטען שהוא חותר תחתיו. קנדי טען שזהו אינטרס של האירופאים להפסיק את ההפצצות ולהתחיל במשא ומתן, דבר אליו ג'ונסון סירב. ב-2 במרץ, פרסם קנדי תוכנית בת שלושה סעיפים לסיום המלחמה, שכללה הפסקת ההפצצות ונסיגה של הכוחות האמריקניים והצפון וייטנאמיים מדרום וייטנאם. מזכיר המדינה, דין ראסק, דחה את התוכנית מפני שהאמין שצפון וייטנאם לא תסכים לה. ב-26 בנובמבר האשים את ממשל ג'ונסון בשינוי מדיניות אחיו בווייטנאם. הוא טען שניסיון אמריקני לחיסול הקומוניזם בווייטנאם הוא אינו מוסרי.
ב-8 בפברואר 1968, נאם קנדי בשיקגו וביקר את ממשלת סייגון על שחיתותה. הוא טען שהמלחמה לא תשפיע על עתיד אסיה. ב-14 במרץ, נפגש עם קלארק קליפורד, מזכיר ההגנה, בפנטגון. קליפורד טען שקנדי הבטיח לא להתמודד מול ג'ונסון בתוך המפלגה הדמוקרטית אם זה ישנה את מדיניותו בווייטנאם. ב-1 באפריל, לאחר שהפסיק ג'ונסון את ההפצצות, טען קנדי שמדובר בצעד לקראת השלום. עם זאת, הוא המשיך בהתמודדותו כיוון שג'ונסון פרש. ב-1 במאי, טען קנדי שהעיכוב בשיחות השלום מוביל לאובדן חיים ופוגע בקידום תוכניות הפנים. מאוחר יותר באותו החודש קרא למלחמה "שגיאה". בריאיון ב-4 ביוני, שעות לפני שנורה, המשיך קנדי לתמוך בשינוי מדיניות בנושא המלחמה.
מועמד נשיאותי
ממוזער|ימין|כרזת בחירות
מסע הבחירות של קנדי החל ב-16 במרץ 1968, כשהכריז על מועמדותו מול לינדון ג'ונסון. לאחר הכרזתו של ג'ונסון ב-31 במרץ שלא יתמודד מחדש, עדיין נאלץ קנדי להתמודד מול שני מועמדים אחרים: יוג'ין מקארתי, וסגן נשיא ארצות הברית יוברט האמפרי. האמפרי נכנס למירוץ לאחר פרישתו של ג'ונסון, אולם קנדי ומקארתי נותרו מבקרי ממשל ג'ונסון. באביב 1968, ערך קנדי מסע בחירות ברחבי המדינה. הוא היה פעיל במיוחד באינדיאנה, נברסקה, אורגון, דקוטה הדרומית, קליפורניה ובוושינגטון די. סי.
הכרזה
קנדי נכנס לבחירות המקדימות באיחור. יועציו הפוליטיים לחצו עליו לפעול מהר. קנדי ידע שיהיה לו קשה לנצח את ג'ונסון, אולם הוא לא פסל את ההתמודדות. הסנאטור יוג'ין מקארתי הכריז על כוונתו להתמודד מול ג'ונסון ב-30 בנובמבר 1967. מעט לאחר מכן, טען קנדי בפני הסנאטור ג'ורג' מקגוורן שהוא מודאג בנוגע להתחייבות שלו לתמוך במקארתי. במסיבת עיתונאים ב-30 בינואר שוב הכריז קנדי שאינו מתכוון לרוץ, אולם שינה את דעתו כעבור כמה שבועות.
בתחילת פברואר 1968, לאחר מתקפת טט בווייטנאם, קיבל קנדי מכתבים מתומכיו שדרשו ממנו להישאר נאמן למורשתו של אחיו. ב-29 בפברואר, פורסם דו"ח לגבי המהומות הגזעיות שהתרחשו בקיץ. הוועדה האשימה את הגזענים במהומות, אולם ממשל ג'ונסון סירב לנקוט בצעדים. קנדי חשש ממדיניותו של ג'ונסון ומעוד כהונה שלו. חבריו היו חלוקים: אשתו אתל תמכה בהתמודדות, ואילו אחיו טד התנגד לכך. טד כן תמך בקנדי ברגע שזה נכנס למירוץ.
בסוף פברואר ובתחילת מרץ, החליט קנדי להתמודד. ב-10 במרץ, נסע לקליפורניה כדי להיפגש עם פעילי זכויות אזרח ששבתו רעב. בדרכו לקליפורניה, הוא הודיע לעוזרו שהתכוון לרוץ ושיש להוציא את מקארתי מהמירוץ. בסוף השבוע לפני הפריימריז בניו המפשייר, אמר קנדי לעוזריו שירוץ אם מקארתי יפרוש. קנדי הסכים לבקשתו של מקארתי להכריז על התמודדותו רק לאחר הבחירות המקדימות. ב-12 במרץ ניצח ג'ונסון בניו המפשייר בהפרש קטן, כשמקארתי משיג 42% מהקולות. היה ברור שמקארתי יסרב לפרוש. קנדי החליט להכריז על מועמדותו.
ב-16 במרץ, הכריז קנדי על מועמדותו, והבהיר שהוא מתמודד לא נגד ג'ונסון אלא למען המדינה. קנדי הכריז על מועמדותו בחדר בו אחיו הכריז על מועמדותו ב-1960. תומכי מקארתי תייגו את קנדי כאופורטוניסט. הם טענו שנכנס למירוץ רק לאחר שמקארתי חשף שג'ונסון פגיע, ובנוסף, שמקארתי היה זה שהגיע לו לקבל את קולות מתנגדי המלחמה, שכן הוא יצא נגד ג'ונסון קודם. הדמוקרטים הליברלים היו בטוחים שמועמדותו של קנדי תפלג את הקול המתנגד למלחמה עם מקארתי.
ב-31 במרץ, הכריז ג'ונסון שהוא לא יתמודד בבחירות. הוא פרש בנאום בו הכריז על הפסקת ההפצצות בווייטנאם ועל שיחות שלום עם צפון וייטנאם. סגן הנשיא יוברט האמפרי, שהיה תומך באיגודי עובדים ובזכויות האזרח, נכנס למירוץ ב-27 באפריל, בתמיכה מצד הממסד- חברי הקונגרס, ראשי העיריות, המושלים ואיגודי העובדים. האמפרי אמנם איחר את המועד להירשם לבחירות המקדימות, אולם התמיכה מצד המפלגה סייעה לו להשיג את הצירים מהמדינות שלא נערכו בהן בחירות. קנדי, לעומתו, תכנן לזכות במועמדות בעזרת הפגנת התמיכה בו מצד הבוחרים. מנהיגי המפלגה הדמוקרטית יכלו להשפיע על בחירת הצירים, וקנדי רצה לשכנע אותם בעזרת ניצחונות. האסטרטגיה עבדה לאחיו שניצח את האמפרי בבחירות במערב וירג'יניה.
קנדי נאם את נאום הבחירות הראשון שלו ב-18 במרץ באוניברסיטת קנזס, בה נקבעה לו הרצאה לכבוד מושל קנזס לשעבר, הרפובליקני אלף לנדון. קנדי משך 14,500 סטודנטים לשמוע אותו. הוא התנצל על טעויותיו ותקף את מדיניותו של הנשיא ג'ונסון. הוא טען שהיה מעורב בהחלטות, ובחלקן היו החלטות שגויות. מאוחר יותר נאם בפני 19,000 איש, וטען שהוא רץ לנשיאות כדי לאחות את הקרעים במדינה. מקנזס, נסע כדי לערוך מסע בחירות באינדיאנה, בוושינגטון, בנברסקה, באורגון, בדקוטה הדרומית ובקליפורניה.
עמדותיו
קנדי הדגיש שוויון גזעי, צדק חברתי, מדיניות חוץ פייסנית, ביזור העוצמה ושיפור חברתי. הוא זיהה את הצעירים האמריקנים כעתידה של החברה.
מדיניותו לא הייתה אהודה בקרב הקהילה העסקית. הם ידעו שהוא ייאלץ להעלות מיסים כדי לממן את תוכניותיו החברתיות. בנאום בפני בית הספר לרפואה באינדיאנה, כשנשאל מאין ישיג את הכסף עבור התוכניות, אמר לתלמידי הרפואה שעמדו להרוויח כסף רב בתפקידם, "מכם".
קנדי נאם גם בפני קהילות שלא היו אמורות לתמוך בו. הוא נאם בפני קהל באלבמה וטען שיש לדבר עם כל האמריקנים. התעוררה שנאה גדולה כלפיו באזורים, וסגנו של ראש ה-FBI טען שהוא רוצה שמישהו ירה בו ויהרוג אותו.
חוק וסדר
ב-1968, היה מוכן לתמוך קנדי בחוק נגד עונש המוות. הוא טען שיהיה אפשר לפעול נגד הפשיעה בעזרת יותר עבודות והזדמנויות חינוכיות.
הזדמנות תעסוקתית ורפורמה ברווחה
קנדי טען ששיתוף פעולה בין הממשלה למגזר העסקי תקטין את מחירי הדיור ואת המחסומים בפני תעסוקה. הוא טען שיש למקד את מדיניות הרווחה בסיוע לחקלאים ובשיפור האשראי.
מלחמת וייטנאם
קנדי לא תמך בנסיגה מיידית מדרום וייטנאם. הוא תמך בחיזוק צבא דרום וייטנאם וחיסול השחיתות בממשלת דרום וייטנאם. בנוסף תמך בשלום בין הצפון לדרום.
רפורמה במס
קנדי תמך בחקיקה שתמנע פרצות מס.
מסע הבחירות
ב-1968, הצליח קנדי בארבע מדינות בבחירות המקדימות: אינדיאנה, נברסקה, דקוטה הדרומית וקליפורניה. בנוסף ניצח בוושינגטון הבירה. מקארתי ניצח בשש מדינות: ויסקונסין, פנסילבניה, מסצ'וסטס, אורגון, ניו ג'רזי ואילינוי. כשהתמודדו זה מול זה, ניצח קנדי בשלוש מערכות (אינדיאנה, נברסקה וקליפורניה) ומקארתי באחת (אורגון).
סקרים
סקר מסתיו 1965 חשף ש-72% מהציבור האמין ברצונו של קנדי להיות נשיא, ו-40% מהעצמאיים ו-56% מהדמוקרטים תמכו בו. סקרים מאוגוסט 1966 חשפו שרק שני אחוזים מהדמוקרטים ו-14% מהעצמאיים העדיפו אותו על ג'ונסון. סקר מסוף מרץ שפורסם מעט לפני כניסתו למערכה חשף שהוביל על ג'ונסון ברוב של 44% לעומת 41%. סקר מתחילת אפריל חשף שהוביל על מקארתי ב-26% באינדיאנה, 46% לעומת 19%. סקר נוסף באפריל חשף שהוביל על מקארתי עם תמיכה של שלושה רבעים, אולם שרבים מהציבור חשבו שלא היה אמין וגם שהיה קשוח מדי. סקר מ-28 באפריל שם אותו במקום השני מבחינת מועמדים דמוקרטיים מועדפים עם 28% תמיכה, כשהאמפרי עם 25% ומקארתי עם 33%. ב-26 במאי חשף סקר שעשרים ושבעה צירים מפילדלפיה יתמכו בהאמפרי ואחד בלבד בקנדי. סקר מ-2 ביוני חשף ש-19% מהנציגים הדמוקרטיים המחוזיים תומכים בקנדי, לעומת 67% בהאמפרי ו-6% למקארתי. סקר מ-3 ביוני חשף שהוביל על מקארתי בהפרש של תשעה אחוזים בקליפורניה, עם 39% לעומת 30%. למחרת היום, חשפו הסקרים שקנדי הוביל בשבעה אחוזים.
הבחירות באינדיאנה
ב-27 במרץ 1968, הכריז קנדי על כוונתו להתמודד מול מקארתי באינדיאנה. יועציו לא רצו זאת מפני שחזו מאבק צמוד. למרות זאת, נסע לאינדיאנפוליס למחרת היום ונרשם לבחירות. בנאום טען שהמדינה חשובה מאוד למערכת הבחירות שלו.
ב-4 באפריל, החל קנדי את מסע הבחירות שלו. הוא נאם נאומים באוניברסיטאות. בנאומו טען שמערכת הבחירות היא גורלית בנוגע לגורלה של המדינה ושעל הציבור לבחור נכון. בנוסף הביע את דאגתו מהעוני, הרעב, האלימות, הפיתוח הכלכלי ומדיניות החוץ. הוא טען שלאמריקנים יש "מחויבות מוסרית, ושעליהם לנסות להבין אחד את השני וללכת קדימה יחד.
לאחר שסיים את נאומו, טס לאינדיאנפוליס. כשהגיע לשם נודע לו על הירצחו של מרטין לותר קינג. מאוחר יותר באותו הערב, נאם נאום קצר בנושא בפני קהל בשכונה שחורה. הוא קרא לקהל להתנהג בחמלה. לאחר שנכח בלוויה של קינג, חזר למסע הבחירות. הוא משך קהל רב לראות אותו. ב-10 באפריל חזר למסע הבחירות.
קנדי קיבל עצות לנאום נגד אלימות ומהומות, להדגיש את ניסיונו כתובע הכללי, ולקדם שיתוף פעולה בין הממשלה למגזר הפרטי. בנוסף נדרש להתנגד למלחמת וייטנאם ולדרוש להשתמש בכספים שהושקעו בה למדיניות פנים. כדי למשוך את המצביעים השמרנים באינדיאנה, נאלץ קנדי לנאום בצורה פחות אגרסיבית.
קנדי נאם לפני ועדת הנדל"ן של אינדיאנפוליס ב-2 במאי, ותמך בסיוע למגזר הפרטי במקום במעורבות ממשלתית. בנאומו טען שהכלכלה תתאושש לאחר סיום המלחמה.
בימים לפני הבחירות באינדיאנה, התרחש קרב בין קנדי, מקארתי, והמושל רוג'ר ברניגן. ברניגן היה המועמד המקומי שתמך בג'ונסון. הוא נחשב ליריב חזק בעל יכולת השפעה על שבעת אלפים משרות ברחבי המדינה. ברניגן ערך מסע בחירות בכל תשעים ושניים המחוזות, ואילו מקארתי התמקד בערים הקטנות ובאזורים הכפריים. קנדי הצליח לצבור תנופה כשביקר במרכז ובדרום אינדיאנה ב-22 וב-23 באפריל.
הבחירות התרחשו ב-7 במאי: קנדי ניצח עם 42% מהקולות. ברניגן השיג 31% מהקולות, ומקארתי 27% בלבד. בעזרת ניצחונו, הצליח קנדי להשיג תנופה לקראת הבחירות בנברסקה.
הבחירות בנברסקה ובאורגון
ממוזער|ימין|קנדי נואם באורגון.
קנדי ערך מסע בחירות נמרץ בנברסקה, וקיווה שניצחון גדול ימנף אותו לקראת הבחירות בקליפורניה, שם היה מקארתי חזק. מקארתי ביקר בנברסקה רק פעם אחת ואילו קנדי ביקר כמה פעמים. יועציו דאגו בנוגע לסיכויו במדינה חקלאית כנברסקה, עקב הזמן הקצר שנותר להם לערוך מסע בחירות וחוסר התמצאות של קנדי בנושאים. קנדי ניצח בבחירות ב-14 במאי, עם 51.4% מהקולות לעומת 31% למקארתי. קנדי ניצח בעשרים וארבעה מתוך עשרים וחמישה מחוזות בהם ביקר לפני מערכת הבחירות. המחוז היחיד בו הפסיד היה ליד אוניברסיטת נברסקה, בה היה רוב של סטודנטים שתמכו במקארתי. גם שם הפסיד בהפרש זעום במיוחד. לאחר מכן הכריז קנדי שכיוון שהוא ומקארתי, מתנגדי המלחמה, השיגו מעל שמונים אחוזים מהקולות, הייתה זו מכה לממשל ג'ונסון-האמפרי.
ימין|ממוזער|קנדי במסע בחירות במטוס
בניגוד לנברסקה, הייתה אורגון קשה לקנדי. המטה שלו לא היה חזק שם, ונושאי העוני והמיעוטים לא עניינו את הבוחרים שם. אורגון הייתה מנותקת יחסית מהמהומות של ממשל ג'ונסון ולכן לא הצליח לצבור תאוצה. המטה שלו אסף חומר על מקארתי: מקארתי התנגד לחוק שכר מינימום ולביטול מס הגולגולת במסגרת חוק זכות ההצבעה. מקארתי חשף את הציתותים שערך קנדי אצל מרטין לותר קינג בתפקידו כתובע הכללי.
עשרה ימים לפני הבחירות, הודה קנדי בקושי שלו בניצחון. עם זאת, הוא השקיע במקום מתוך חשש להפסיד במערכת הבחירות. קנדי הבין שהפסד באורגון יסכן את האמינות שלו והגביר הילוך: הוא ערך מסע בחירות במשך שש עשרה שעות ביום ועבר 50,000 בתים.
ב-26 במאי, ערך מסע בחירות בפורטלנד יחד עם אשתו אתל והאסטרונאוט ג'ון גלן. מקארתי גם הופיע בפורטלנד באותו היום. למחרת היום האשים דוברו של קנדי את מקארתי והאמפרי בשיתוף פעולה מול קנדי. ב-28 במאי, ניצח מקארתי במערכת הבחירות באורגון עם 44.7% מהקולות. קנדי השיג 38.8% מהקולות. לאחר שהתברר שהפסיד, שלח קנדי מכתב ברכה למקארתי אולם הבטיח שיישאר במירוץ.
לאחר ההפסד באורגון, עבר קנדי אל קליפורניה.
הבחירות בדקוטה הדרומית ובקליפורניה
ממוזער|שמאל|190px|רוברט קנדי בלוס אנג'לס.
לאחר שניצח בנברסקה ובאינדיאנה, קיווה קנדי לנצח בקליפורניה ובדקוטה הדרומית ב-4 ביוני. קליפורניה הייתה השטח המושלם שלו להפגין את כוחו. מקארתי היה מאורגן כהלכה בקליפורניה. תבוסה שם הייתה סותמת את הגולל על ניסיונו של קנדי להיבחר. הוא גם היה המועמד החלש ביותר בדקוטה הדרומית: מקארתי היה סנאטור ממינסוטה השכנה והאמפרי גדל בדקוטה הדרומית.
ב-1 ביוני, בימים האחרונים של מסע הבחירות, נפגשו קנדי ומקארתי לעימות בטלוויזיה. קנדי קיווה לפגוע בכוחו של מקארתי בקליפורניה, אולם העימות היה מאכזב מבחינתו. לאחר העימות, פסקו שני שלישים מהמצביעים המתלבטים שקנדי ניצח.
ב-3 ביוני, בסיור הבחירות האחרון שלו, נסע קנדי לסן פרנסיסקו, לוס אנג'לס, סן דייגו ולונג ביץ'. ב-4 ביוני אמר לעוזריו שאם ינצח בדקוטה הדרומית ובקליפורניה, יוכל לשכנע את מנהיגי המפלגה לתמוך בו. קנדי ניצח בדקוטה הדרומית בהפרש גדול, כשהשיג 50% מהקולות לעומת 20% למקארתי (שמו של ג'ונסון עדיין הופיע ברשימת המועמדים שם וקיבל 30% מהקולות, שנחשבו לתומכים בהאמפרי). קנדי ניצח בקליפורניה עם 46% מהקולות לעומת 42% למקארתי. הייתה זאת התבוסה שהוציאה את מקארתי מהמירוץ והניצחון הגדול ביותר של קנדי. אף על פי שקנדי לא זכה לרוב הבוחרים, הוא השיג את כל הצירים של המדינה בוועידה הדמוקרטית הלאומית. בחצות ליל 4 ביוני, נאם בפני תומכיו במלון אמבסדור בלוס-אנג'לס והבטיח לרפא את החולי במדינה.
יחסיו עם אנשים
הקהילות השחורות
בתור תומך בזכויות האזרח, הוביל קנדי בקרב הקהילות השחורות. במהלך מסע הבחירות, הופיעו בשכונות שחורות שלטים עליהם היה כתוב "קנדי לבן אבל בסדר / זה שלפניו פתח את הדלת." ("Kennedy white but alright / The one before, he opened the door".) בבחירות באינדיאנה, השיג 86% מקולות השחורים. הוא היה חזק במיוחד בערים עם אוכלוסיות שחורות גדולות. קנדי משך בוחרים שחורים ממעמד נמוך. הוא זכה לתמיכה גורפת אצלם. התמיכה בקרב השחורים הובילה לניצחונו באינדיאנה. הניצחון הגיע בזכות תמיכתו בניסיונות התאגידים לשכור עובדים שחורים.
בנברסקה, סיים קנדי את מסע הבחירות שלו בנאום בשכונה שחורה באומהה. סקר מסוף מאי חשף שאמנם 40% בלבד חשו שקנדי הוא בעל כישרון מנהיגות דומה לאחיו, אולם ש-94% מהשחורים חשו כך. כשמקארתי חשף שקנדי אישר את הציתות למרטין לותר קינג ב-1963, שקלו השחורים בקליפורניה לתמוך בו. בנאום באוקלנד, פגש קנדי את הפנתרים השחורים ופעילי מיעוטים אחרים כמה ימים לפני סיום הבחירות בקליפורניה. כשצעקו עליו, מנע קנדי מעוזרו השחור להתערב. לבסוף השיג 90% מקולות השחורים בקליפורניה. בזמן מותו, הוא נחשב ללבן האהוד ביותר בקרב אמריקה השחורה. מצד שני, האהדה שזכה לה מצד שחורים הובילה לבנים רבים להתרחק ממנו.
הלבנים ממעמד הפועלים
קנדי זכה לתמיכה רחבה מצד פועלים לבנים במהלך מסע הבחירות. הוא נחשב לנציג שלהם, ומותו הוביל לתמיכתם בג'ורג' וולאס בסתיו 1968. רוב תומכיו אהדו את וולאס. למרות התמיכה בו בקרב השחורים, הוא משך אליו גם פועלים לבנים מהמעמד הנמוך שהיו גזעניים בחלקם.
חקלאים
קנדי תמך בשביתות החקלאים ובמנהיגי פועלים וכך משך את קולות החקלאים אליו. הוא היה גיבור בקרב החקלאים. ביקור שערך באזורים חקלאיים בקליפורניה הוביל את איגודי החקלאים לתמוך בו. נקבע לו נאום בפני חקלאים לאחר נאום הניצחון בקליפורניה.
היספנים
קנדי זכה לתמיכה של פי חמישים היספנים מאשר אחיו. בקליפורניה, זכה לתמיכת 95% מההיספנים ובכמה אזורים זכה בכל הקולות. הוא היה המועמד המוביל אצלם בקליפורניה. ההתגייסות ההיספנית עבורו סייעה לניצחונו.
לינדון ג'ונסון
הנשיא ג'ונסון היה משוכנע שקנדי מתכוון לאתגר אותו על המועמדות עוד לפני שהכריז על מועמדותו. הוא היה משוכנע שנשיאותו תהיה שלב מעבר בין שתי כהונות של האחים קנדי. ג'ונסון לקח את מערכת הבחירות המקדימות ברצינות לאחר שהפסיד לקנדי ב-1960. במסיבת עיתונאים ב-19 בדצמבר 1967, התייחס ל"תנועת קנדי-מקארתי", כפי שקרא לה. חבריו של קנדי טענו שהוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שג'ונסון יכהן עוד ארבע שנים בלי שינסה להתמודד.
קנדי הכריז על מועמדותו לאחר ההפסד של ג'ונסון בבחירות בניו המפשייר. יום לאחר ההכרזה על מועמדותו, חזה קנדי שג'ונסון יפסיד בבחירות אם יהיה המועמד של המפלגה. בטיסה לקנזס סיטי טען שלא רצה להתמודד, אולם ג'ונסון הבהיר שהמלחמה תימשך והוא נאלץ להתמודד. באמצע מרץ תקף את ג'ונסון וטען שהוביל לפילוג המדינה. בסוף מרץ, חשף סקר שקנדי מוביל על ג'ונסון.
קנדי היה בדירתו כשג'ונסון הכריז על פרישתו, אולם לא היה אופטימי בנוגע לכך. הוא ידע שייאלץ להפסיק את ביקורתו כלפי הנשיא וכלפי ניהול המלחמה. קנדי שיבח את ג'ונסון במסיבת עיתונאים לאחר מכן וטען שביצע פעולה של מנהיג. ב-3 באפריל 1968, שלושה ימים לאחר פרישתו של ג'ונסון, נפגש קנדי עם הנשיא בבית הלבן. ג'ונסון ייעץ לו להתרחק מהבחירות המקדימות, אולם קנדי נשאר להתמודד מול סגן הנשיא האמפרי.
יוג'ין מקארתי
לאחר הבחירות המקדימות, טען מקארתי שקנדי הבטיח בנובמבר 1967 שלא ירוץ. לפני כניסתו למירוץ, דאג קנדי מכך שלמקארתי לא היה מצע ועמדה בנושאי פנים. באמצע מרץ, ניסה טד קנדי להגיע להסכם בו אחיו יצא מהמירוץ אם מקארתי ידון בנושאי פנים. מקארתי סירב לכך. יום לפני הכרזת מועמדותו, אמר קנדי שהוא לא מאמין שמקארתי יהיה נשיא טוב. הוא טען שג'ורג' מקגוורן הוא אדם טוב, אולם שמקארתי לא פעל למען העניים.
ביום שבו הכריז קנדי על מועמדותו, החליט מקארתי להיכנס לבחירות באינדיאנה. הוא לא רצה לסייע לקנדי לנצח בבחירות המקדימות. כניסתו של קנדי הובילה לשינוי אסטרטגי של מקארתי- הוא נאלץ לפתח את המצע שלו ולא רק להתנגד לג'ונסון. הטינה בין קנדי ומקארתי צמחה בסוף מרץ. לאחר פרישתו של הנשיא ג'ונסון מהבחירות, השווה את עצמו מקארתי לג'ון קנדי. קנדי התמקד בנושאי הסיוע לעניים כדי לחשוף את הצד שאותו מקארתי הזניח. לאחר ניצחונו בנברסקה, ביקש קנדי מתומכי מקארתי לתמוך בו כדי למנוע מהאמפרי להיבחר. מקארתי התנגד להצעותיו של ג'ונסון לטיפול בערים. הוא האמין שאם קנדי יצליח לנצח בבחירות בקליפורניה, הוועידה הדמוקרטית הלאומית תהיה מפולגת והוא יוכל לזכות בקולות של המתנגדים לקנדי ולהאמפרי. לאחר מערכת הבחירות בקליפורניה, הצטרפו יועצי מקארתי לקנדי כדי לנסות לתמוך בו ולחזק את מקארתי.
יוברט האמפרי
יומיים לאחר הכרזת מועמדותו של קנדי, טען סגן הנשיא האמפרי שקנדי תמך בממשלו של אחיו בנוגע לווייטנאם. הוא הביא הצהרה של קנדי, מלפני שש שנים, שטענה שארצות הברית תנצח בווייטנאם.
קנדי היה בנברסקה כשהאמפרי נכנס למירוץ ב-27 באפריל. קנדי טען שמועמדותו של האמפרי מציעה בחירה ברורה בין מדיניות ג'ונסון למדיניות אחרת.
כניסתו של האמפרי התרחשה בעיקר בגלל חששו של ג'ונסון שקנדי יהיה המועמד בבחירות הבאות. קנדי תקף את האמפרי וטען שהתחייבותו לפוליטיקה חיובית נובעת מכך שלא ראה אנשים גוועים מרעב.
האמפרי השיג 18% מקולות המצביעים שרשמו את שמו בבחירות במסצ'וסטס. קנדי השיג 28%, למרות מטה הבחירות החזק שלו. בבוקר למחרת הפסדו באורגון, ערך קנדי מסיבת עיתונאים בלוס אנג'לס וביקר את האמפרי בגלל "חוסר יכולתו להציג את עמדותיו בפני בוחרים במדינה אחת". הוא טען שניצחונו של האמפרי יבטיח מועמדות של שני מועמדים תומכי מלחמה.
לאחר הניצחון בבחירות בקליפורניה, אמר קנדי שהוא מתכנן לרדוף אחרי האמפרי בכל רחבי המדינה כדי להיבחר.
בנוגע להתנקשות בקנדי, טען האמפרי שלא רצה להיבחר כך.
ריצ'רד דיילי
מעט לפני כניסתו למירוץ, ב-8 בפברואר 1968, נפגש קנדי עם ריצ'רד דיילי בנוגע לאפשרות לקחת מג'ונסון את המועמדות. קנדי רצה שדיילי ישפיע על הצירים בוועידה לטובתו. דיילי הבטיח להישאר מחויב לנשיא. הוא דאג ממועמדותו של קנדי שכן קנדי, כתובע כללי, פגע בפוליטיקאים מהמנגנון המפלגתי.
ריצ'רד ניקסון
לאחר פרישתו של הנשיא ג'ונסון, אמר ריצ'רד ניקסון שנראה לו שקנדי הוא המועמד המוביל. הוא היה בטוח שמחלוקות במפלגה הדמוקרטית תסייענה לו בהיבחרו. באפריל הציע עימות בינו לבין קנדי. ניקסון, שנאם לגבי ביזור הכוח הממשלתי ושיפור כלכלי לשחורים, טען שהוא וקנדי מייצגים רעיונות דומים. בחצי השני של 1967, הראו הסקרים על שוויון ביניהם. לאחר ניצחונו של קנדי בקליפורניה, בישר ניקסון למשפחתו שיתמודד מול קנדי.
משפחת קנדי
אשתו של קנדי, אתל, ליוותה אותו במהלך מסע הבחירות. אחיו טד, וגיסו סטיבן אדווארד סמית' ייעצו לו באופן בלתי רשמי. טד ואחיותיו ג'ין קנדי סמית ופטרישה קנדי לופורד ליוו את קנדי במלון לאחר ניצחונו בבחירות בקליפורניה. קנדי גם נפגש עם אביו ג'וזף קנדי לפני הנאום.
ההתנקשות
בחצות של ליל 5 ביוני 1968, נשא קנדי דברים במסיבת עיתונאים במלון אמבסדור בלוס-אנג'לס. לאחר מכן פנה קנדי עם פמלייתו לצאת מן האולם. הוא עמד לגשת לחדר הכתבים בקיצור דרך, במטבח המלון. זאת למרות התנגדות שומר ראשו. בעוברו במטבח המלון מוקף באנשיו ובתומכים, ירה בו באקדח מתנקש צעיר בשם סירחאן סירחאן, בן למשפחה פלסטינית-נוצרית שהיגרה לארצות הברית מירושלים. קנדי נפגע שלוש פעמים וחמישה אחרים נפצעו.
לאחר שנורה, תפסו תומכיו של קנדי את סירחאן. קנדי שכב פצוע ושאל את אחד מתומכיו "הכול בסדר?". לאחר שקיבל תשובה חיובית, אמר "הכול יהיה בסדר". לאחר כמה דקות, הגיעו רופאים והרימו אותו לאלונקה. מילותיו האחרונות היו "אל תרימו אותי". לאחר מכן איבד את הכרתו. הוא הובהל לבית החולים ומת בשעות הבוקר המוקדמות.
לווייתו
גופתו של קנדי הוחזרה למנהטן והוצגה לציבור. לאחר מכן נערך טקס האשכבה במעמד משפחת קנדי, הנשיא לינדון ג'ונסון ואשתו ליידי בירד ג'ונסון וחברי הקבינט. אחיו טד, האח היחיד שנותר, טען שאין להעצים את מותו של אחיו ולזכור אותו פשוט כאדם טוב, שניסה לתקן עוולות.
ממוזער|200px|קברו של קנדי בבית הקברות הלאומי ארלינגטון.
לאחר האשכבה שרו הנוכחים את המנון הקרב של הרפובליקה, בניצוחו של אנדי ויליאמס. מיד לאחר מכן הועברה גופתו אל וושינגטון הבירה, כשאלפי מספידים ליוו את הרכבת בדרכה. הרכבת יצאה מניו יורק ב-12:30. כשהגיעה לניו ג'רזי, רכבת במסילה המקבילה פגעה בשני צופים. הקהל הגדול האריך את זמן הנסיעה. הרכבת הייתה אמורה להגיע ליעדה בארבע וחצי, אולם לבסוף הגיעה ב-9:10 ב-8 ביוני.
קבורה
קנדי נקבר בבית הקברות הלאומי ארלינגטון ליד חלקת הקבר של אחיו ג'ון. אף על פי שרצה להיקבר במסצ'וסטס, האמינה משפחתו שירצה להיקבר ליד אחיו.
הטקס בן רבע שעה החל ב-10:30 בניצוח הארכיבישוף הקתולי של וושינגטון. ג'ון גלן העניק את הדגל המקופל לסנאטור טד קנדי, שהעביר אותו לבנו הבכור של רוברט, ג'ו, שהעביר אותו לאתל.
ב-9 ביוני, הכריז לינדון ג'ונסון על הצמדת מאבטחים לכל המועמדים בבחירות ועל יום אבל לאומי. לאחר ההתנקשות שינה הקונגרס את הוראות השירות החשאי ודרש ממנו להגן על מועמדים נשיאותיים.
מרכז|ממוזער|700px|אנדרטת הזיכרון לקנדי שנבנתה ב-1971.
חייו האישיים
משפחתו
ממוזער|רוברט קנדי (במרכז) עם אחיו טד (מימין) והמועמד הנשיאותי ג'ון ביולי 1960.
ב-17 ביוני 1950, נישא קנדי לאשתו, אתל סקאקל, בתו של איש עסקים. נולדו להם 11 ילדים; קייתלין, ג'וזף, רוברט, דייוויד, מרי, מישל, מרי קרי, כריסטופר, מתיו, דאגלס ורורי (שנולדה בדצמבר 1968, לאחר ההתנקשות).
סגנונו
נטען שקנדי היה העדין במשפחתו, והרהוט פחות. אף על פי שחלומותיו של אביו התמקדו בשני אחיו הגדולים, שמר קנדי על נאמנות למשפחה. אביו ואחיו העריכו את התחרותיות שלו ונאמנותו. קנדי נחשב לאיש ארגון מעולה במסעות הבחירות של אחיו ג'ון. הוא תמיד היה קרוב יותר אליו.
יריביו של קנדי טענו שהיה חסר סבלנות. קנדי טען שהיה לו מזג בעייתי. הוא התקשה לסבול כשאנשים שיקרו לו.
אמונה דתית ופילוסופיה יוונית
כמו כל אחיו, היה קנדי קתולי. הוא היה דתי יותר מאחיו, ושילב את הדת בהשקפת עולמו. קנדי נאם נאומים רבים על דתו וטען שהצילה אותו לאחר מות אחיו. בשנותיו האחרונות, מצא נחת בכתבי הפילוסופים היווניים, בעיקר בהשפעתה של ג'קלין לאחר מות אחיו.
מורשתו
קנדי היה האח הראשון של נשיא ששירת כתובע כללי. הוא נחשב לאחד מגדולי התובעים הכלליים. הוא תמך בזכויות האזרח ובממשלו של אחיו. עם התפטרותו מהתפקיד כדי להתמודד לסנאט, טען הניו יורק טיימס, שביקר אותו רק שלוש שנים קודם לכן, שהעלה את הרף בתפקיד. קנדי זכה לשבחים על כישרון הנאום שלו. ועל יכולתו ליצור קונצנזוס. קנדי היה כן במיוחד בנאומיו והיה מוכן לשלם מחיר פוליטי כבד.
ההתנקשות בקנדי נחשבה כמכה לחזון האופטימי של שנות השישים. מותו של קנדי נחשב לגורם בהפסד המפלגה הדמוקרטית ב-1968. מאז מותו זכה קנדי לכבוד מצד ליברלים ומצד שמרנים. רעיונותיו של קנדי (ושל אחיו) לגבי שימוש בממשלה לסיוע לחלשים בחברה הפכו לנדבכים חשובים בליברליזם האמריקאי.
בקולנוע
בשנת 2006 ביים אמיליו אסטבז את הסרט "בובי", כאשר בין השחקנים ניתן למצוא את: אנתוני הופקינס, אשטון קוצ'ר, דמי מור, אלייז'ה ווד, לינדזי לוהן ועוד. הסרט מתאר את ליל הרצח מנקודות מבטן של 22 דמויות בדיוניות שונות.
בשנת 2018 הוציאה נטפליקס מיני סדרה בת 4 פרקים בשם "בובי קנדי לנשיאות", באמצעות ראיונות וקטעי ארכיון, בוחנת הסדרה את "תופעת בובי" של שנות ה-60 ואת מורשתו של האיש שהיה ממחוללי השינוי העמוק שעברה בזמנו ארצות הברית.
משפחתו
לקריאה נוספת
Robert F. Kennedy, Thirteen Days: a Memoir of the Cuban Missile Crisis, W. W. Norton and Co., 1971
Arthur M. Schlesinger, Jr., Robert Kennedy and his Times, Houghton Mifflin, 1978
Ronald L. Goldfarb, Perfect Villains, Imperfect Heroes: Robert F. Kennedy's War Against Organized Crime, Random House, 1995
Joseph A. Palermo, In His Own Right: the Political Odyssey of Senator Robert F. Kennedy, Columbia University Press, 2003
Ray E. Boomhower, Robert F. Kennedy and the 1968 Indiana Primary, Indiana University Press, 2008
Edward R. Schmitt, President of the Other America: Robert Kennedy and the Politics of Poverty, University of Massachusetts Press, 2010
Paul H. Santa Cruz, Making JFK Matter: Popular Memory and the Thirty-Fifth President, University of North Texas Press, 2015
Mel Ayton, The Forgotten Terrorist: Sirhan Sirhan and the Assassination of Robert F. Kennedy, Potomac Books, 2019
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
*
קטגוריה:וושינגטון די. סי.: אישים
קטגוריה:התובעים הכלליים של ארצות הברית
קטגוריה:מועמדים בבחירות המוקדמות מטעם המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית
קטגוריה:מקבלי מדליית הזהב של הקונגרס
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות בארצות הברית
רוברט
קטגוריה:חברי הסנאט של ארצות הברית ממדינת ניו יורק
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הלאומי ארלינגטון
קטגוריה:חברי המפלגה הדמוקרטית (ארצות הברית)
קטגוריה:חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל לינדון ג'ונסון
קטגוריה:חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל ג'ון פ. קנדי
קטגוריה:בוסטון: אישים
קטגוריה:אמריקאים ממוצא אירי
קטגוריה:בוגרי מכללת בייטס
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:בוגרי בית הספר למשפטים באוניברסיטת וירג'יניה
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1925
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1968
קטגוריה:מועמדים לסגנות נשיאות ארצות הברית ב-1964 | 2024-08-27T16:18:17 |
תימן | 300px|שמאל|ממוזער|המצב בתימן נכון למרץ 2019
תֵּימָן (נקראת רשמית: הרפובליקה התימנית; בערבית: ٱلْجُمْهُورِيَّة ٱلْيَمَنِيَّة, תעתיק מדויק: אַלְגֻ'מְהוּרִיָּה (א)לְיָמָנִיָּה) היא מדינה מזרח-תיכונית בחצי האי ערב, בדרום-מערב אסיה. תימן היא המדינה השנייה בגודלה בחצי האי ערב; שטחה 527,970 קמ"ר, ואורכו של קו החוף שלה 2,000 ק"מ. היא גובלת בדרום ובדרום-מזרח במפרץ עדן ובים הערבי, במזרח ובצפון-מזרח בעומאן, בצפון ובצפון מערב בערב הסעודית, ובמערב בים האדום. תימן היא מהמרכזים העתיקים ביותר של ציוויליזציה במזרח התיכון. שטחה כולל יותר מ-200 איים, הגדול שבהם הוא סוקוטרה. הדת הרשמית בתימן היא האסלאם, והשפה הרשמית היא הערבית.
תימן היא מהמדינות הפחות מפותחות בעולם, ורוב אוכלוסייתה מתגוררת באזורים כפריים או שבטיים. היא חברה בליגה הערבית ובארגון לשיתוף פעולה אסלאמי. עם איחודה של הרפובליקה בשנת 1990, נבחר עלי עבדאללה סאלח לנשיאה הראשון. ההיסטוריה המודרנית של המדינה רצופה קונפליקטים ומלחמות אזרחים. בשנת 2011 החל בה גל מחאות אלימות, המהווה חלק ממחאות האביב הערבי באזור.
בהמשך העשור נכנסה תימן למלחמת אזרחים שהובילה למשבר הומניטרי חריף. בתחילת שנת 2020 מדורגת תימן במקום הראשון ברשימת מעקב החירום העולמית של ארגון ה-IRC .
היסטוריה
תימן היא מדינה בעלת היסטוריה ארוכה מאוד, בין הארוכות במדינות המזרח התיכון.
בין המאה ה-12 לפנה"ס, ובין המאה ה-6 לספירה, היו בתימן כמה ממלכות: מעין, קתבאן, אווסאן וחמיר. ממלכות אלו חלשו, בין השאר, על המסחר בין תימן להודו ולסין, והתבססו בעיקר על חקלאות. לבסוף, היו ממלכות אלה תחת שלטונן של אתיופיה ופרס. חלק מהחוקרים ממקמים את ממלכת שבא באזור זה.
האסלאם הגיע לתימן בשנת 628, בתקופת חייו של מוחמד. לאחר שהמושל הפרסי בודהן המיר את דתו לאסלאם, המירו את דתם שיח'ים נוספים, יחד עם שבטיהם. ולכן במאה ה-7 הח'ליפים המוסלמים החלו להשתלט על האזור של תימן והאזור הפך לפרובינציה רחוקה. לאחר שהתפרקה הח'ליפות נשלטה צפון תימן הקדומה על ידי אימאמים ממספר שושלות, בעיקר אימאמים משושלת הזיידים. האימאמים, שהיו מוסלמים שיעים, ייסדו את השלטון התאוקרטי בתימן שהחזיק מעמד עד הזמנים המודרניים.
ימין|ממוזער|200px|מפת תימן מסוף המאה ה-19
במאה ה-11 השתלטו הח'ליפים הסונים ממצרים על מרבית צפון תימן, אך בפועל, נשאר הכוח בידי השושלות הגדולות כמו הזיידים, הנג'אחים, הסולייחים ואחרות. עד אמצע המאה ה-15 העיר מוח'א על חופי הים האדום הפכה לנמל הקפה המרכזי בעולם (על שמה נקרא המשקה "מוקה").
צפון תימן הייתה, למשך תקופה קצרה ושוב במאה ה-19, חלק מהאימפריה העות'מאנית, אולם הכוח האמיתי נשאר כשהיה בידי האימאמים משושלת הזיידים. בדרום תימן שלטו הבריטים מאז 1832 על נמל, ששימש את אוניות המסחר שעברו בין המזרח למערב. בהמשך גדלה חשיבות האזור בעיני הבריטים עם פתיחת תעלת סואץ, והשפעתם באזור דרום תימן הלכה וגברה לאחר שהושגו הסכמים עם השליטים המקומיים ובריתות הגנה נכרתו בין הצדדים.
צפון תימן קיבלה את עצמאותה מהאימפריה העות'מאנית בשנת 1918, בתום מלחמת העולם הראשונה. הבריטים, שהקימו אזור חסות באזור עיר הנמל הדרומית עדן במאה ה-19, עזבו בשנת 1967 ובאזור קמה דרום תימן. שלוש שנים מאוחר יותר אימצה ממשלת דרום תימן את הקומוניזם והתקרבה לברית המועצות. לאחר 20 שנות עוינות התאחדו שתי המדינות בשנת 1990. תנועת פורשים דרומית שקמה בשנת 1994 דוכאה במהירות. בשנים שלאחר מכן התנהלה מלחמה קשה בצפון המדינה בין ממשלת תימן לשבטים שיעים קיצוניים הרוצים להקים מדינה עצמאית שיעית שאינה מכירה בשבטים הסונים (החות'ים ובכלל). שבטים שיעים אלה ממומנים על ידי איראן שמנסה לייצא את המהפכה השיעית. אותם שיעים קיצונים אף גירשו משפחות יהודיות מבתיהם תוך איום שירצחו אותם אם לא יעזבו את מקום מושבם. נשיא תימן, עלי עבדאללה סאלח (אף הוא שיעי), דאג באופן אישי למלט את המשפחות היהודיות למקום מבטחים, בעיקר בעיר הבירה.
בשנת 2011 פרצו הפגנות גדולות בתימן נגד הנשיא עלי עבדאללה סאלח. ההפגנות התרחשו במסגרת גל המחאות בארצות ערב והחלו בהשראת המהפכה בתוניסיה וההפיכה במצרים, ועם חלוף הזמן גברו למחאות המוניות, שביתות, עימותים עם הצבא ואף למלחמת אזרחים בין תומכי הנשיא למתנגדיו. ב-3 ביוני הופגז ארמונו של הנשיא סאלח על ידי מתנגדיו והוא נפצע באורח בינוני. סאלח הוטס לערב הסעודית השכנה כדי לקבל טיפול רפואי לפציעותיו. בזמן היעדרותו הוחלף סאלח בסגנו, עבד רבו מנסור האדי. ב-23 בספטמבר חזר סאלח לתימן ושב לכהן כנשיא. ב-23 בנובמבר חתם סאלח בטקס שנערך בערב הסעודית בחסות בית המלוכה הסעודי ובנוכחות מנהיגי האופוזיציה בתימן על הסכם העברת סמכויות לסגנו אל האדי.
ב-25 בפברואר 2012 הושבע סגן הנשיא של סאלח, עבד רבו מנסור האדי, לנשיא החדש של תימן.
אולם, מעבר השלטון לא עבר חלק עקב מאבקי כוחות בין החות'ים לבין קבוצות אחרות בצפון תימן במקביל לפעילות טרור מצד לוחמי אל קאעידה. בספטמבר 2014, כבשו לוחמים חות'ים שטחים נרחבים מצנעא, והכריזו על הקמת "ממשלת אחדות" הכוללת ייצוג למיעוטים. בינואר כבר שלטו המורדים החות'ים כליל על אל-חודיידה וצנעא. ב-20 בינואר 2015 השתלטו המורדים החות'ים על הבירה צנעא, פרצו אל ארמון הנשיאות והכניסו את הנשיא עבד רבו מנסור האדי למעצר בית. כעבור מספר ימים האדי נאלץ להתפטר עם ממשלתו. המורדים הכריזו על "ניצחון המהפכה". ב-26 במרץ 2015 פתחה קואליציה של מדינות ערביות ומוסלמיות, בהובלת ערב הסעודית, במבצע סופה נחרצת, שמטרתו להדוף את החות'ים ולהחזיר את השלטון לידי ממשלו של האדי.
פוליטיקה
המערכת המשפטית מבוססת על השריעה (חוקי דת האסלאם), החוק הטורקי, המשפט המקובל (החוק האנגלי), והחוק שנהוג בשבטי האזור. ממשלת תימן לא חתמה על אמנת בית המשפט הפלילי הבין-לאומי, וללא אשרורה, אין מדינה נכללת תחת סמכות שיפוטו. בראש הרשות השופטת בתימן נמצא בית המשפט העליון במדינה.
בראש הרשות המבצעת עומד הנשיא (עבד רבו מנסור האדי; הוא נמצא בתפקידו מ-25 בפברואר שנת 2012, וכיהן כנשיא בפועל כשהנשיא הקודם עלי עבדאללה סאלח נפצע בארמונו), ותחתיו מכהן ראש הממשלה (מוחמד בסינדוואה).
הרשות המחוקקת מורכבת מפרלמנט, שהוא בית נבחרים חד-ביתי, בעל 301 מושבים. חברי הפרלמנט נבחרים בהצבעת אזרחי המדינה, לתקופת כהונה של חמש שנים. יושב ראש הפרלמנט היה עד 2007 השייח' עבדאללה אל-אחמר, מנהיג שבטי חאשד שבצפון המדינה, שמהווים את אסופת השבטים בעלי הכוח הפוליטי הרב ביותר.
זכות הצבעה ניתנת לאזרחים מגיל 18 ומעלה.
כלכלה
תימן, הענייה שבמדינות ערב ואחת המדינות העניות בעולם, דיווחה על צמיחה חזקה באמצע שנות התשעים, עם תחילת הפקת הנפט, אך נפגעה ממחיריו הנמוכים בשנת 1998. תימן החלה בתוכנית שינויים מבניים בתמיכת קרן המטבע הבין-לאומית, שנועדה להביא למודרניזציה של כלכלתה, ולהקלה בחוב הלאומי שלה. עליית מחירי הנפט ב-1999 שיפרה את מצבה.
בשנים הראשונות של המאה ה-21 פעלה תימן כדי לשמור על שליטה הדוקה בהוצאות ומימוש מרכיבים נוספים מתוכנית קרן המטבע. שיעור גידול האוכלוסייה הגבוה (3.4% בשנה) ומחלוקות פוליטיות פנימיות מסבכות את משימתה של הממשלההבנק העולמי בתימן, 21 במרץ 2023.
שלטון מקומי
מבחינה אדמיניסטרטיבית, תימן מחולקת ל-20 מחוזות.
500px|שמאל|מחוזות תימן
מחוזות תימן:
אביאן
עדן
א-דאלע
אל-ביידא
אל-חודיידה
אל-ג'וף
אל-מהרה
אל-מחוית
עמראן
ד'מאר
חצרמוות
חג'ה
איב
לחג'
מאריב
סעדה
צנעא
שַׁבְּוָוה
תעז
רימה
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|300px|מפה של תימן
תימן נמצאת במערב אסיה, בדרום חצי האי ערב, וגובלת עם הים הערבי, מפרץ עדן והים האדום, ממערב לעומאן, ומדרום לערב הסעודית. נקודת הציון שלה היא במזרח התיכון. השטח של תימן הוא 527,970 קילומטרים רבועים, וקו החוף הוא באורך של 1,906 קילומטרים. האקלים חם ולח, והוא מושפע מהמונסון התקופתי.
בתימן יש משאבים טבעיים רבים, כגון נפט, דגים, מלח, שיש, פחם, זהב, עופרת, ניקל ונחושת (בעיקר במזרח תימן). למרות זאת, רוב אדמת תימן אינה מנוצלת לעיבוד ולהבאת יבול, אלא יותר לשדות מרעה (30%) ולמטרות אחרות.
בתימן אין כמות מספקת של מים מתוקים, ויש פגמים באספקת המים הראויים לשתייה. כמו כן קיימת סכנת תמידית, בעיקר בקיץ, של סופות חול ואבק.
בנוסף לחלק היבשתי לתימן שייך האי סוקוטרה ואיי זובייר בים האדום.
נתונים כלליים
שטח:
כללי – 527,970 קילומטר רבוע
מים – 0 קילומטר רבוע
אדמה – 527,970 קילומטר רבוע
גבולות יבשתיים:
כללי: 1,746 קילומטרים
גבולות עם מדינות: עומאן – 288 קילומטרים; ערב הסעודית – 1,458 קילומטרים
קו החוף: 1,906 קילומטרים
אקלים: בעיקר מדבר; חם ולח לכיוון החוף המערבי; מתון בהרים המערביים, מושפע מהמונסון התקופתי; באופן מיוחד חם, יבש ומדבר קשה במזרח
פני הקרקע: מישור החוף הצר, שפוע בגבעות והרים מחוספסים; תימן מחולקת למישורים ורמות מדבריות.
קיצוניות גובה:
הנקודה הנמוכה ביותר – הים הערבי, 0 מטרים
הנקודה הגבוהה ביותר – ג'בל א-נבי שועייב , 3,760 מטרים
משאבים טבעיים: נפט, דגים, מלח, שיש, פחם, זהב, עופרת, ניקל ונחושת (בעיקר במזרח תימן).
שימושי הקרקע:
קרקע ראויה לעיבוד: 3%
קרקע בעלת יבול תמידי: 0%
שדה מרעה תמידי: 30%
אחרים: 63%
אדמת שלחין: 3,600 קילומטרים רבועים
סכנות תמידיות: סופות חול וסופות אבק בקיץ
סביבה – מים: מקורות מים מתוקים מצומצמים; אין מספיק אספקת מים ראויים לשתייה; רעיית יתר; סחיפת קרקע; מדבור
דמוגרפיה
שמאל|ממוזער|300px|תרשים המתאר את מספר תושבי תימן (באלפים), בין השנים 1961-2003.
אוכלוסיית תימן מונה כ-33 מיליון נפש והיא אוכלוסייה צעירה יחסית כאשר 46% מהאוכלוסייה מתחת לגיל 15. הריבוי הטבעי גבוה, 2.17%, שיעור הפריון הוא 3.4 ילדים בממוצע לאישה ותוחלת החיים נמוכה – 67.5 שנים (65.2 שנים לגבר ו-70 שנים לאישה)
הלימודים בבתי הספר היסודיים והתיכוניים הם חינם. כ-75% מהילדים מבקרים בפועל בבתי הספר היסודיים. בתימן פועלות שתי אוניברסיטאות, אוניברסיטת צנעא, שנוסדה ב-1970, ואוניברסיטת עדן, שהוקמה ב-1975. שיעור האוריינות נמוך ועומד על 70% מהאוכלוסייה, ויש פער גדול בין גברים לנשים. בין הגברים, 85% יודעים קרוא וכתוב ואילו בין הנשים רק כ-55%.
הערבית היא השפה הרשמית של תימן. האנגלית הולכת ומתפשטת ברחבי הערים הגדולות והראשיות.
שלא כמו תושבי ארצות אחרות בחצי האי ערב, שהם מבחינה היסטורית נוודים או חצי-נוודים, התימנים הם תושבי קבע ברובם המוחלט. הם מתיישבים במעט ערים, ובהרבה כפרים ועיירות, המפוזרים לרוחבה של תימן. תימן היא מדינה בעלת שיעור פשיעה ועבריינות מהנמוכים בעולם.
הרכב אתני ודת
התימנים מחולקים לשתי קבוצות דתיות אסלאמיות ראשיות: אנשי הפלג השיעי של שושלת הזיידיה (זייד בן עלי חתנו של מוחמד שנרצח על ידי הסונים), הנמצאים בצפונה של תימן ובצפון מערבה המונים כ-42%, ואנשי האסכולה השאפעית מהפלג הסוני, המצויים בדרום תימן ובדרום מזרחה המונים כ-56%. אף על פי שהשיעים הזיידים מהווים מעט פחות ממחצית האוכלוסייה הם מהווים את הבסיס שעליו נשען המשטר התימני. זוהי מסורת בת מאות שנים ששבטי הצפון השיעיים הזיידים, בפרט השבטים חאשד ובכיל, על מיליוני אנשיהם הלוחמים, קובעים את מדיניות המדינה.
אוכלוסיית תימן הומוגנית מאוד, וכ-95% מתושביה הם ערבים, חלקם ממוצא בדואי. בנוסף להם חיים בתימן מיעוט סומלים ואחרים. כ-33% מהתושבים מתגוררים בערים. כ-97% מהאוכלוסייה הם מוסלמים, כאשר 65% סונים, 34% זיידים והיתר שיעים, נוצרים, הינדים ובהאים.
התרבות של תימן עומדת בחותם אסלאמי מובהק. חתונות ואירועים חברתיים שונים מלווים במחולות, אבל גברים רוקדים בנפרד מנשים. מחולות הגברים מבוצעים לעיתים קרובות עם כלי נשק מסורתיים, כמו חניתות. האומנויות הנפוצות בתימן כוללות עבודות זהב וכסף, תכשיטים, עבודות מתכת ועבודות אבן. הספרות העממית של תימן היא בעלת מסורת ארוכה, והצורה הבולטת בה היא שירים העוסקים בנושאים כלליים, כמו אהבה ומוות.
יהודים
ממוזער|שמאל|200px|יהודי תימני בלבוש מסורתי
ליהדות תימן היסטוריה ארוכה. ראשית ההתיישבות היהודית בתימן הייתה לאחר חורבן בית המקדש הראשון (בשנת 422 לפנה"ס). יהודי תימן מיוחסים לשבט יהודה. רבים מהם לוויים משבט לוי, מעטים גם כהנים בהם. תנועת "אבלי ציון" שפעלה לאחר חורבן בית המקדש הראשון, פעלה גם בתימן, ואף נמצאו ממצאים ארכאולוגיים מתקופה זו.
קהילת יהודי תימן הייתה הגוף הארגוני לשם סיפוק הצרכים החברתיים והדתיים של היהודים בתימן. כמו כן, קהילת יהודי תימן דאגה ליהודים גם בהקמת מוסדות לימוד, פיקוח על המלמדים בתלמודי התורה והישיבות ולעיתים אף סיפוק הצרכים של לימודי התלמידים העניים שבאותו האזור. ברוב קהילות היהודים בתימן היו מוסדות צדק, דהיינו מוסדות לגמילות חסדים, מוסדות למען היתום והאלמנה (חלק ממוסדות אלו אף התמחו בהברחת ובהסתרת יתומי היהודים בתימן, בשל מה שנודע כ"גזירת היתומים".) ולמען פדיון שבויים. היו קהילות בתימן, שאף הקימו בתי תמחוי, מעין קופות חולים ואכסניות שונות. חובה נוספת של הקהילה הייתה להכשיר בתי עלמין ואנשי "חברה קדישא".
המסורת השונה של יהודי תימן הבדילה אותם משאר קהילות היהודים, ואף עתה הם נחשבים לעדה שלישית, לצד הספרדים והאשכנזים. החינוך היהודי-תימני מיוחד, מבחינת תוכנו וגם מבחינת שיטת ההוראה שלו. אישור לכך "פירמאן" שיהודי תימן הם קהילה נפרדת לכל דבר, כולל זכותם למוסדות קהילה ובתי דין ניתן למארי אברהם אלנדאף, מי שהיה ראש הקהילה התימנית בירושלים במשך 35 שנה. האישור ניתן מהחכם באשי הרב אברהם הלוי.
חכמי תימן התכתבו בנושאי הלכה עם גאוני בבל, וחלק מתשובות הגאונים נשמרו והובאו מעדות תימן בפירוש קדום על הלכות הרי"ף. יהודי תימן שלחו תרומות לישיבות בבל, ודבר זה מוזכר במכתבי הגאונים.
בתקופת הכיבוש של הפאטמים הרבו יהודי תימן להתכתב עם יהודי מצרים. לאחר שהרמב"ם עזר לביטול הגזירות של האיובים, יהודי תימן נקשרו לרמב"ם, התכתבו עמו, ואף קיבלוהו כ"מרא דאתרא" לעולם. יהודי תימן הרבו לעסוק בהלכה ובפילוסופיה, וספרים רבים חוברו על חיבוריו של הרמב"ם. קשר זה עם הרמב"ם נמשך גם עם צאצאיו.
בתקופת גזירותיו של המושל הטורקי (בשנת 1618), התפשטה הקבלה בתימן, ולמרות זאת, היא לא הצליחה לדחוק לגמרי את הפילוסופיה. חכמים רבים כללו עתה בספריהם גם קבלה וגם פילוסופיה, כגון הרב שלום שבזי.
ספרות-המדרש התימנית טבועה אף היא בחותם השפעת חיבורי הרמב"ם בהלכה ובפילוסופיה. שימוש נרחב בחומר המדרשי שבכתבי היד ובדפוסים עשה רבי מנחם מנדל כשר באנציקלופדיה התלמודית שלו - "תורה שלמה".
בעדן שכנה קהילה יהודית מפוארת. ב-1947 נערכו פרעות ביהודי עדן ועשרות יהודים נרצחו ונפצעו. בעקבות כך החלו היהודים לעזוב את עדן ולעלות לארץ ישראל.
יוצאי תימן הקימו במדינת ישראל ומחוצה לה קהילות יהודיות תימניות רבות, המצטיינות בתפילה קפדנית (התימנים נוהגים להגיד מילה במילה לאט בתפילה, ובהברה מיוחדת משלהם), ושמירה מדויקת ביותר על נוסחים עתיקים וקדומים של ספרי חז"ל וחכמי ישראל הקדומים.
במרץ 2016 נותרו בתימן כ-50 יהודים, רובם מבוגרים. עם התגברות המלחמות בתימן וחשש היהודים לפגיעה בהם, נותרו בתימן יהודים בודדים בלבד.
במרץ 2021 דווח כי במסגרת עסקת שחרור של אסיר יהודי בתימן, גורשה המשפחה היהודיה האחרונה שחיה במדינה, אשר כללה 13 אנשים, ובעקבות כך נותרו בתימן רק כ-4 יהודים בלבד, כולם מבוגרים. על פי דו"ח האו"ם שפורסם ב-2022, נותר בתימן רק יהודי אחד.
ביוני 2024 נפטר אחד מששת היהודים האחרונים בתימן. אחד מחמשת הנותרים הוא לוי מרחבי, אשר כלוא בידי החות'ים החל משנת 2016.
תחבורה
כתוצאה מהעוני של תימן, התשתית התחבורתית שלה נחשבת לפחות טובה בהשוואה לזו של מדינות שכנות ועשירות יותר. הדרכים אינן טובות בדרך כלל, אך ישנן מספר תוכניות לשפר את רמתן. אין בתימן רשת של מסילות רכבת, המאמצים לשדרג את תשתיות נמלי התעופה דעכו, והשימוש בטלפון ובאינטרנט מוגבל. נמל עדן השתקם במידה משמעותית מאז ההתקפה ב-2002. יש צפי להגדלת פעילות הנמל בעקבות השקעה של חברה מדובאי.
בסך הכל יש בתימן 50 נמלי תעופה (נכון ל-1999), אך רק ב-13 מתוכם מסלולי המטוסים סלולים.
תיירות
צנעא, עיר הבירה, שוכנת בהרים שבמערב המדינה. אתרי תיירות ידועים בה הם מצודת קסר א-סילה, שנבנתה מחדש במאה השביעית לספירה, העיר העתיקה, המוקפת בשרידי החומות שתחמו בעבר את גבולותיה ושוק באב אל-יאמן, המחולק ל-40 אגפים נפרדים, שכל אחד מהם מתמחה בסחורה מסוג מסוים. השוק הוקם לפני 1,000 שנה, ובו אגף תבלינים מרשים. המסגד של צנעא הוא אחד העתיקים בעולם. הוא הוקם בימי מוחמד, ושוכן במבנה מרשים. במוזיאון הלאומי מוצגים פסלי ברונזה ופריטי אמנות עממית שונים.
מצפון-מזרח לצנעא נמצאת העיר מאריב, בירת ממלכת שבא הקדומה. למרות ההזנחה, נותרו בה שרידים ארכאולוגיים מעניינים. בסמוך לעיר נמצאים שרידי סכר מאריב, שהוקם על ידי ממלכת שבא.
מדרום למאריב, על חוף מפרץ עדן שבים הערבי, שוכנת העיר עדן, שבה מוזיאון לאומי לעתיקות, המציג אוסף של חפצי אמנות מלפני התקופה האסלאמית; רובע העתיק, השוכן בלוע של הר געש לא פעיל; מאגרי המים הגדולים החצובים בסלע; מוזיאון אתנוגרפי ומוזיאון הצבאי.
מצפון-מערב לעדן נמצאת העיר תעיז, השוכנת בגובה 1,400 מטרים מעל פני הים. אתרים ידועים בעיר הם העיר העתיקה, שאחדות מהחומות שהקיפו אותה עדיין קיימות; ארמון האימאם אחמד, שבו נפתח גם מוזיאון; והשוק הססגוני. מפסגת הר סאבר הסמוך (כ-3,000 מטרים מעל פני הים) נשקף נוף מרהיב של העיר.
בתימן פועלים ארבעה נמלי תעופה בין-לאומיים: ליד צנעא, בסמוך לתעז, ליד אל-חודיידה שבמערב המדינה ובסמוך לעדן. טיסות סדירות מגיעות לתימן מקהיר ומעמאן.
לוח חגים
תאריך שם בעברית שם בערבית הערות 1 בינואר ראש השנה - 22 במאי יום האחדות הלאומית - מציין את איחוד תימן 26 בספטמבר יום המהפכה 1962 - - 14 באוקטובר יום המדינה - - 30 בנובמבר יום העצמאות - - - חג הקורבן - תאריך משתנה, תלוי בשנה ההיג'רית - עיד אלפטר: קרי אלפיטר - תאריך משתנה, תלוי בשנה ההיג'רית - מחרם: קרי מוחרם - תאריך משתנה, תלוי בשנה ההיג'רית - לילת אלמעראג' - תאריך משתנה, תלוי בשנה ההיג'רית - הולדת הנביא מולוד תאריך משתנה, תלוי בשנה ההיג'רית
ראו גם
אסלאם בתימן
יחסי ישראל–תימן
יהדות תימן
לקריאה נוספת
עוזי רבי, תימן - אנטומיה של מדינה כושלת, סדרת "קו אדום", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014.
קישורים חיצוניים
צעד תימני - מסע אל יהודי תימן באתר של צור שיזף
על העלייה מתימן - באתר עמלנט
מידע כללי על תימן - במט"ח
תימן בתמונות
ענבל נסים-לובטון, המשבר בתימן: יותר ממלחמת סונה-שיעה, באתר הפורום לחשיבה אזורית, 27 בינואר 2017
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות חצי האי ערב
קטגוריה:מדינות החברות בליגה הערבית
קטגוריה:מדינות אסיה
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות ערבית
קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1990
קטגוריה:מדינות המזרח התיכון | 2024-10-17T10:46:55 |
לפיד (יישוב) | לפיד הוא יישוב קהילתי השייך למועצה אזורית חבל מודיעין והיישוב הגדול במועצה. היישוב שוכן בשפלת יהודה, בצמוד ל, בין מודיעין-מכבים-רעות למודיעין עילית. ביישוב מתגוררים כ-2,300 תושבים (נכון לשנת 2022).
היסטוריה
היישוב הוקם בשנת 1996, במה שהיה שטח ההפקר שבין ישראל לבין ירדן, במסגרת תוכנית יישובי הכוכבים שיזם שר התשתיות הלאומיות, אריאל שרון. מטרת התוכנית הייתה להגדיל את ריכוז האוכלוסייה היהודית לאורך ציר הגבעות. לאחר שהקבלן לא הצליח לבצע את העבודה, צבי צביקה כהן לקח על עצמו את האחריות, יצר שיתוף פעולה בין כלל בעלי התפקידים והגורמים הרלוונטיים, ובזכותו היישוב הוקם.
שנה לאחר הקמתו, הוצע לאחד את לפיד עם כפר האורנים (נקרא אז "גבעת אהוד"), שהיה בשלבי הקמה בצמוד ללפיד ומצידו השני של הקו הירוק. הרעיון היה להפוך את השניים ליישוב אחד, בן כ-3,000 יחידות דיור, שישתרע משני צדי הקו הירוק. האיחוד לא בוצע, אך בפועל שני היישובים הפכו שטח אורבני רציף.
את התשתיות ביישוב הקימה החברה הממשלתית "ערים", אך תשתית הביוב שלו לא הושלמה כראוי וחמש שנים לאחר הקמתו, השפכים שלו זיהמו את נחלי האזור וחלחלו לתוך מי התהום.
תוך שנים ספורות מהקמתו הפך היישוב למקום מגורים פופולרי, ומחירי המגרשים והבתים בו זינקו בעשרות אחוזים.
בשנת 2009 הושלמה בלפיד הקמתו של פארק ציבורי.
חינוך
בלפיד פועל בית ספר יסודי אחד, "לפיד המ"ה". שם בית הספר הוענק לו על שם 45 לוחמי הפלמ"ח שלחמו באזור ונפלו בקרב חירבת כוריכור - קרב עקוב מדם במלחמת העצמאות, שהתרחש באזור הסמוך לשטח בו הוקם בית הספר.
בבית הספר לפיד המ"ה לומדים תלמידים המגיעים אליו מן היישובים הסמוכים שילת וכפר רות ובעבר, גם מכפר האורנים, לפני שהוקם בו בית ספר יסודי. בוגרי בית-הספר היסודי המשיכו בלימודיהם בבתי הספר העל יסודיים הראשיים במודיעין. החל משנת 2010 בוגרי בית הספר היסודי לומדים בבית הספר "נחשון", השייך למועצה המקומית ונמצא ביישוב שוהם.
בלפיד פועל שבט צופים, "שבט לפיד" שהוקם בשנת 2000.
קישורים חיצוניים
לפיד באתר מועצת חבל מודיעין
הערות שוליים
קטגוריה:יישובי הכוכבים | 2024-02-26T11:41:40 |
סמואל מורס | ממוזער|מכשיר מורס של גוליילמו מרקוני
סמואל פינלי בריז מורס (בשם מלא באנגלית: Samuel Finley Breese Morse; 27 באפריל 1791 – 2 באפריל 1872) היה ממציא אמריקאי, צייר היסטוריה ופורטרטים וצלם דאגרוטיפ חובב, נחשב לאדם שהביא את טכניקת הצילום לארצות הברית בשנת 1839. מורס נודע בעיקר בזכות המצאת הטלגרף.
ביוגרפיה
מורס נולד בשנת 1791, בן ראשון לכומר הקלוויניסטי והגאוגרף ג'דדאיה (ידידיה) מורס, ולאליזבת' אן פינלי בריז, בעיר צ'ארלסטאון (Charlestown), היום חלק מבוסטון שבמדינת מסצ'וסטס, ארצות הברית. אבות אבותיו התיישבו במסצ'וסטס באמצע המאה ה-17. בשנות לימודיו באוניברסיטה התעניין במדעים, ובייחוד בתורת החשמל, אולם על אף רצון אביו החליט להתמסר לציור. הוא נסע להשתלם בציור בלונדון וכשחזר לארצות הברית, השתקע בניו יורק, התפרסם כצייר גדול ועמד בראש האקדמיה לאמנות שייסד.
בשנת 1832, בחזרו באונייה ממסע באירופה, שמע מורס מדוקטור צ'ארלס ג'קסון, רופא ואיש מדע מבוסטון, על סגולות האלקטרומגנט, שהומצא בימים ההם, אז עלה במוחו לראשונה הרעיון, כי בעזרת האלקטרומגנט ניתן לבנות טלגרף חשמלי.
עוד באונייה עיבד מורס את תוכנית הטלגרף, וכשחזר לארצות הברית, לא שב עוד לעבודתו, אלא הסתגר בבית מלאכה קטן ובו עמל שנים אחדות על ביצוע תוכניתו. אלו היו שנות עמל וסבל למורס. אשתו מתה, ילדיו פוזרו בבתי בני משפחתו, ואף על פי שבעבודתו כצייר היה בידו לחיות חיי רווחה, העדיף לחיות בצמצום ובלבד שיעלה בידו ליצור את הטלגרף החשמלי.
במהלך שנות ה-30 של המאה ה-19 פיתח מורס את קוד מורס, מערכת של קווים ונקודות לייצוג אותיות, הניתנות לשידור על ידי הטלגרף. ב-8 בפברואר 1838 הציג לראשונה בפומבי את הטלגרף, לקהילה המדעית במכון פרנקלין בפילדלפיה. ב-21 בפברואר הדגים מורס את פעולת הטלגרף בפני נשיא ארצות הברית, מרטין ואן ביורן. פנייתו לממשלת ארצות הברית בבקשה, כי תקציב לו סכום כסף לשם הקמת הקו הטלגרפי הראשון נענתה בשלילה. גם ממשלות אנגליה וצרפת, השיבו את פניו ריקם. על מורס עברו שנים נוספות של עוני, אך גם בשנים קשות אלו המשיך לעבוד על המצאתו.
בשנת 1843 פנה מורס שנית לממשלת ארצות הברית. הוא ידע את מועד הישיבה שבה הייתה צריכה לעמוד בקשתו לדיון, והגיע לוושינגטון כדי להיות נוכח בשעה שתוכרע ההחלטה. לבסוף אישרה הממשלה את הצעתו והקציבה לו סכום של 30,000 דולר.
מורס החל לבנות את הקו הטלגרפי הראשון בין הקפיטול שבוושינגטון ובין העיר בלטימור. ב-24 במאי 1844, שלח את המברק המפורסם הראשון: "מה פעל אל" ("What hath God wrought") שלוש מילים מתוך הפסוק "כִּי לֹא-נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב, וְלֹא-קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל; כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל, מַה-פָּעַל, אֵל", ().
קישורים חיצוניים
סמואל מורס באתר מוזיאון המדע בירושלים
, 27 באפריל 2009
קטגוריה:בוסטון: אישים
קטגוריה:חברי האקדמיה המלכותית השוודית למדעים
קטגוריה:ממציאים אמריקאים
קטגוריה:ציירים אמריקאים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת ייל
קטגוריה:סגל אוניברסיטת ניו יורק
קטגוריה:חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:חברי היכל התהילה לאמריקאים הגדולים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1791
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1872
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית | 2024-08-01T03:17:21 |
סולם דיאטוני | סולם דיאטוני הוא סולם המשתמש רק בחלק מהתווים האפשריים במוזיקה המערבית (בשבעה מתוך השנים-עשר), ובנוי על פי תבנית מסוימת של מרווחים. הסולם הדיאטוני מוגבל בתחום האוקטבה, כולל 7 גבהים עוקבים שונים, ומכיל 5 מרווחים של טונים שלמים ושני מרווחים של חצי טון.
הסולמות המז'וריים והמינוריים (המינור ההרמוני והמינור המלודי - שלהם סדרות מרווחים שונות) והמודוסים השונים שלהם, שייכים כולם למשפחת הסולמות הדיאטוניים.
הסולמות הדיאטונים
קיימים שני סוגים מרכזיים של סולמות דיאטוניים: סולם מז'ורי וסולם מינורי. הסולם המז'ורי מתחיל מהצליל היסודי (הטוניקה) ומתקדם בצעדים של טון-טון-חצי-טון-טון-טון-חצי.
לכל סולם מז'ורי ישנו סולם מקביל מינורי בעל סימני היתק זהים, שצליל היסוד (טוניקה) שלו הוא טרצה קטנה (טון וחצי) לפני צליל היסוד (הטוניקה) של הסולם המז'ורי. למשל, בסולם רה מז'ור יש דו# ופה#, הסולם המקביל שלו יהיה סי מינור, בגלל שלשניהם אותן סימני היתק בסולם, וצלילי היסוד שלהם במרווח טרצה קטנה אחד מהשני.
כמו כן, לכל סולם מז'ורי ישנו סולם יחסי מינורי. סולם יחסי הוא סולם בעל טוניקה דומה. לדוגמה, לסולם דו מז'ור ולסולם דו מינור ישנו אותו צליל יסוד (טוניקה) - צליל דו.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:סולמות במוזיקה | 2024-06-06T12:29:35 |
אתנומוזיקולוגיה | אתנומוזיקולוגיה הוא ענף במוזיקולוגיה העוסק בחקר המוזיקה האתנית או גם באנתרופולוגיה מוזיקלית. בראשית הדרך בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נקרא ענף מחקר זה בשם מוזיקולוגיה השוואתית. ענף זה עסק אז במוזיקה שאינה שייכת למוזיקה הקלאסית בתרבות המערב אלא למסורות מוזיקליות עממיות ופולקלור שנמסרו בעל פה. בנוסף לכך עם חלוף השנים התרחב תחום הפעילות של האתנומוזיקולוגיה גם למוזיקת עולם, ג'אז, פופ ועוד, גם הזמר עברי נחקר במסגרת זו.
המחקר האתנומוזיקולוגי עוסק בהקשר התרבותי הישיר בסביבה הטבעית של מושא המחקר, חלק חשוב במחקר זה מתבצע בעבודת שדה, איסוף של חמרים מוזיקליים ומידע נוסף מן השטח בעיקר על ידי הקלטות שדה.
למעשה האתנומוזיקולוגיה החלה במקביל עם התפתחותם של האמצעים והאפשרות לבצע הקלטות קול באמצעות מכשירי הקלטה ניידים כמו הפונוגרף והגרמופון. מכשירי ההקלטה איפשרו שיחזור, נגינה, פיענוח ויצירת תעתיק לתוים (Transcription), וכן יצירת יחידות ביבליוגרפיות מוקלטות שעליהם מסתמך המחקר. יחידות הקלטה אלו נשמרות בדרך כלל בארכיוני צליל ומשמשות למחקרים עתידיים.
מכשיר נוסף הוא המלוגרף, המשמש ליצירת תעתיקים חד-קוליים שאינם ניתנים לרישום בכתב תווים מקובל.
קישורים חיצוניים
הספרייה הווירטואלית למוזיקה: מוזיקת עולם, הספרייה למוזיקה של מכללת לוינסקי לחינוך
*
קטגוריה:מוזיקה
קטגוריה:מוזיקולוגיה | 2023-02-07T14:04:50 |
פרנץ פנון | פרַנץ פַנוֹן (בצרפתית: Frantz Fanon; 20 ביולי 1925 – 6 בדצמבר 1961) היה פסיכיאטר ופילוסוף מדיני, מהבולטים בהוגי הדעות של זרם הפוסטקולוניאליזם. כיהן כראש המחלקה לפסיכיאטריה בבית החולים "בבלידה" באלג'יר. מאנשי "החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה" (FLN).
פנון עסק בכתביו בשאלת הקולוניאליזם והתמודדות עמי העולם השלישי אל מול המעצמות הקולוניאליות לשעבר. פנון העלה על נס את המאבק האנטי קולוניאלי, והעמיק בבעייתם של שחורי העור בעולם הנשלט על ידי האדם הלבן.
בכתביו הטיף למהפכה מתמדת, לנטישת אירופה ותרבותה, לפרישה מהמודרניות ומהתיעוש, לאלימות שחורה נגד הלבנים ולשחרור האישה. האלימות, לשיטתו, היא שלב הכרחי בדרך לשחרור, כאמצעי עבור אלה הרוצים להשתחרר מעול של דיכוי. הטרור עליו הוא מדבר איננו טרור "עיוור" או טרור לשמו, אלא טרור מכוון למטרה פוליטית מוגדרת, ולו שיטה והנהגה מהפכנית. בהקדמה שכתב לספרו של פנון, "מקוללים עלי אדמות", הקצין ז'אן-פול סארטר את עמדתו של פנון בנושא הבחירה בדרך האלימות. פנון לא מחה על כך, אך בהזדמנויות אחדות דיבר על רצונו להבהיר את דבריו ולהעמידם על דיוקם. הדבר לא עלה בידו, מאחר שנפטר מלוקמיה בדצמבר 1961, שבועות אחדים לאחר שהספר יצא לאור.
בעבודתו כפסיכיאטר חולל שינויים שנחשבו בזמנם למהפכניים בגישה כלפי המטופלים ובשיטות הטיפול בהם. הניסיון שלו להבין את המדוכאים, הנשלטים והחלשים ולסייע להם, צמח על רקע עבודתו המקצועית. על סמך מטופליו, טען פנון כי הקולוניאליזם היווה גורם מרכזי בהתפרצותן של מחלות נפש ביבשת אפריקה.
ביוגרפיה
פנון נולד בשנת 1925 באי הקריבי מרטיניק הנמצאת בשליטת צרפת. הוא היה השלישי מבין ששת ילדיה של משפחה מסטיסית עם שורשים רחוקים באלזס. אביו קזימיר פנון היה מפקח מכס ואמו נקראה אלאונור. בשנת 1943, במהלך מלחמת העולם השנייה, התגייס לצבא צרפת החופשית ובמסגרתה נלחם נגד הנאצים. עם תום המלחמה בשנת 1945 נשאר בצרפת והחל ללמוד רפואה ופסיכיאטריה בליון. במהלך לימודיו שימש פנון כעורך העיתון "טום טום" (Tom Tom), עיתון הסטודנטים יוצאי הקולוניות באוניברסיטה. בשנת 1951 השלים פנון את לימודי הפסיכיאטריה.
ספרו המפורסם "עור שחור, מסכות לבנות" (Peau noire, masques blancs) ראה אור שנה לאחר מכן, בשנת 1952. בשנת 1953 נישא פנון לג'וס דובל (Jose Duble), אישה לבנה ממוצא צרפתי. באותה שנה עבר לאלג'יריה והחל לכהן כראש המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים בלידה-ג'ונוויל (Blida-Joinville). בשנת 1954, במהלך שהותו שם, פרצה המלחמה לשחרור אלג'יריה. בשנתיים הראשונות למלחמה הוא המשיך בתפקידו ובמקביל סייע לכוחות המורדים. בעקבות המלחמה החל פנון לטפל בו זמנית גם בחיילים הצרפתים שהיו מעורבים בעינויים וגם בקורבנות האלג'יראים שעונו. ההיחשפות לתופעות העינויים ולסיפורים האישיים של מטופליו זעזעה את פנון ובשנת 1956 הוא התפטר מתפקידו.
פנון עבר לתוניסיה, שם החל לעבוד עם חזית השחרור הלאומית (FLN). באותה שנה החל פנון לשמש כעורך העיתון של "חזית השחרור הלאומית" שנקרא "אל-מוג'היד" (El Moudjahid). בשנת 1960 מונה פנון לשגריר הממשלה האלג'יראית הזמנית בגאנה, שם הוא לקה במחלת הלוקמיה. בשנה האחרונה לחייו בגאנה כתב פנון את ספרו המוכר ביותר, "מקוללים עלי אדמות" (Les Damnés de la Terre), שנחשב לספר ההגות האנטי-קולוניאלי החשוב והמשפיע ביותר. הספר פורסם בידי ז'אן-פול סארטר זמן קצר לפני מותו של פנון, אשר נפטר ב-6 בדצמבר 1961 במדינת מרילנד שבארצות הברית, שם קיבל טיפול בלוקמיה.
שנים לאחר מותו, נתפס פנון כנביא של הפוסט-קולוניאליזם וכמי שכתב על הפוסט-קולוניאליזם כעשרים שנה לפני שהוא החל להתממש כמציאות היסטורית. עד היום נחשב פרנץ פנון לאחד מהוגי הדעות האפריקאים החשובים והמשפיעים ביותר.
הגותו
עור שחור, מסכות לבנות
"עור שחור, מסכות לבנות" (Peau noire, masques blancs), אשר פורסם ב-1952, הוא ספרו הראשון של פנון. הספר עוסק במנגנונים התרבותיים של הקולוניאליזם ובהשפעותיהם על יחידים ותרבויות, כפי שהם מתבטאים בשאלות של זהות וגזענות. פנון השתמש במודלים פסיכואנליטיים כדי לתאר את תחושות התלות וחוסר המותאמות של השחורים בעולם הלבן, ואת תחושת העצמי המפוצל שלהם לאחר איבוד שורשיהם התרבותיים לטובת תרבות המדינה הכובשת. בנוסף השתמש פנון בהגות פילוסופית רחבה, הכוללת בין היתר אקזיסטנציאליזם ומחשבה הגליאנית.
ספר זה מהדהד במידה רבה את חוויותיו של פנון כשחור, יליד הקולוניה של מרטיניק, אשר כותב לאחר שחי בצרפת וחווה בה תחושות של זרות ונחיתות. בספר פנון טוען שהקולוניאליזם כרוך בהפרדה, חלוקת החברה לאורך קווים גזעיים ותיאור השחור כ"אחר" הנחות של האדם הלבן. השחור בצרפת מזוהה לפי סטריאוטיפים, הוא נתפס כנחות מבחינה אינטלקטואלית וכמאיים. זהו המבט שמופנה לעבר האדם השחור ואשר בהכרח מעורר בו ניכור עצמי. כך נוצר אצל האדם השחור פיצול פנימי, אשר מתקשר גם למטפורה שמופיעה בשם הספר. פנון מדגיש את חשיבות השפה במסגרת תהליכים אלו ורואה באדם השחור כמי שכלוא בין הצרפתית, שפתו של המיישב, לבין האפשרות של שימוש בניבים מקומיים שמקבעים את נחיתותו בעיני האדם הלבן. פנון גם מצביע על הבעייתיות של המצב הקולוניאלי, במסגרתו האדם השחור שואף להידמות לאדם הלבן.
אחת הביקורות הנפוצות שהופנתה כלפי ספר זה היא שהוא מכיל סתירות רבות, במיוחד בנוגע להתייחסותו של פנון לזהות שחורה (negro), שלעיתים מתוארת כקטגוריית זהות אותנטית, בעוד במקומות אחרים פנון מתנגד לעיסוק ב"ערכים שחורים" ולתפיסה של זהות שחורה כקבועה.
מקוללים עלי אדמות
"מקוללים עלי אדמות" (Les Damnés de la Terre) יצא לאור בשנת 1961, תקופה קצרה לפני מותו של פנון ממחלת הלוקמיה. עם פרסומו הספר נאסר להפצה בצרפת, ועם זאת הוא הופץ וזכה לתשומת לב רבה. כמו בספריו הקודמים, גם ספר זה מנסה לבחון את מאפייני השליטה הקולוניאלית ואת השפעותיה על הנשלטים, העמים המיושבים (Colonized). זהו ספר שנכתב מנקודת מבטם של העמים המיושבים, ומבחינה ביוגרפית הוא נכתב לאחר שפנון "חצה את הקווים" והצטרף למחתרת האלג'יראית. בספר מדגיש פנון את האלימות הפיזית הישירה של השלטון הקולוניאלי ומתאר את תהליך הדה-קולוניזציה ככזה שיחייב אלימות נגדית, עד להפיכתה המוחלטת של המערכת הקולוניאלית.
הספר מתאר את הניגוד החד בין המיישב (colonisateur) והמיושב (colonisé). בעוד הראשון חי בתנאים של עושר ונוחות, השני חי בעוני ועליבות. בין השניים אין תקשורת והמרחב הוא מופרד לחלוטין. הדרך לשינוי המצב היא החלפתם של המיישבים במיושבים, כלומר סילוקם של המיישבים.
פנון מתאר את התהליך המהפכני של הדה-קולוניזציה ככזה שעשוי לייצר אדם חדש, תודעה אנושית חדשה, שתתגבר על עוולות ודעות קדומות.
אחת הביקורות שהופנתה באופן תדיר כלפי ספר זה היא שהוא מהלל את האלימות. לדעת אחדים, ביקורת זו התעצמה בעקבות ההקדמה שכתב סארטר לספר זה ואשר מצדיקה את האלימות. עדות לכך ניתן לראות באחד מהציטוטים המפורסמים מתוך ההקדמה: "חיסול של אירופי משיג שתי ציפורים במכה אחת, הוא מחסל בו זמנית את המדכא ואת המדוכא: מה שנותר הוא אדם אחד מת ואדם אחד חופשי".
השפעתו
במישור האינטלקטואלי הגותו של פנון השפיעה על הוגים רבים ובעיקר נחשבת למבשרת של מחשבה פוסט-קולוניאלית.
רעיונותיו של פנון נחשבים כמטרימים את כתיבתו של אדוארד סעיד אודות האוריינטליזם, את ביקורת האירופצנטריות של ז'אק דרידה, ואת "תאוריית התלות" ו"תאוריית המערכת העולמית" המרקסיסטיות.
הביקורת של פנון נכתבה על רקע מאבקים לשחרור לאומי באפריקה והיא השפיעה רבות על מאבקים שונים לשחרור ברחבי העולם. ספריו של פנון, ובמיוחד "מקוללים עלי אדמות", נקראו באופן נרחב בעולם השלישי והיוו השראה לתנועות שחרור שונות ברחבי העולם, ביניהן: "החזית לשחרור מוזמביק" בקולוניה הפורטוגלית של מוזמביק, תנועות ערביות מהפכניות שונות, הצבא הרפובליקני האירי בבלפסט, "הפנתרים השחורים" בארצות הברית ועוד. כתבי פנון נקראו גם על ידי מנהיגים מהפכניים בולטים כדוגמת צ'ה גווארה, מלקולם אקס וסטיב ביקו.
פנון והסכסוך הישראלי-פלסטיני
אלה שוחט, אחת הכותבות הישראליות המזוהות עם חשיבה פוסט-קולוניאלית, העלתה באחרית דבר למהדורה העברית של "מקוללים עלי אדמות", מספר אפשרויות ליישום רעיונותיו של פנון בהקשר הישראלי, בהם ראיית היחס לעדות המזרח בישראל דרך המושגים הפסיכואנליטיים של פנון, וראיית התנועה הציונית כקולוניאליסטית.
יהודה שנהב כותב שבעוד ש"עור שחור, מסכות לבנות" זכה להתייחסות רבה בישראל, "מקוללים עלי אדמות" זכה למעט תשומת לב, בגלל גישתו האנטי-קולוניאליסטית שיכולה להתפרש כנוגעת לכיבוש הישראלי של שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה, ועל כן קשה יותר לעיכול בישראל.
מספריו
עור שחור מסכות לבנות (1952) (ראה אור בעברית בתרגומה של תמר קפלנסקי, ספריית מעריב, 2004)
מקוללים עלי אדמות (1961) (ראה אור בעברית בתרגומה של אורית רוזן, הוצאת בבל, 2006)
למען המהפכה האפריקנית (1964)
לקריאה נוספת
Adam Shatz Farrar, The Rebel's Clinic: The Revolutionary Lives of Frantz Fanon, Strauss and Giroux, 2024
קישורים חיצוניים
פרנץ פנון, פרק בעברית מתוך הספר "עור שחור, מסכות לבנות"
נאום של פרנץ פנון - Reciprocal Bases of National Culture and the Fight for Freedom, Reproduced from Wretched of the Earth (1959) publ. Pelican. Speech to Congress of Black African Writers
פרנץ פנון, The Pitfalls of National Consciousness, from: The Wretched of the Earth
פרנץ פנון, פרק 6 - פרק המסקנות של "מקוללים עלי אדמות"
ז'אן-פול סארטר, ההקדמה לספרו של פנון "מקוללים עלי אדמות"
ראגו נאסר, לקרוא את פנון בפלסטין/ישראל
על "מקוללים עלי אדמות" ב"מכונת קריאה"
הערות שוליים
קטגוריה:פילוסופים צרפתים
קטגוריה:פסיכיאטרים צרפתים
קטגוריה:תאורטיקנים במדע המדינה
קטגוריה:פילוסופים של המאה ה-20
קטגוריה:פוסטקולוניאליזם
קטגוריה:שגרירים בגאנה
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת ליון
קטגוריה:אלג'יראים שנפטרו ב-1961
קטגוריה:ילידי 1925 | 2024-08-26T13:50:55 |
סינקופה | במוזיקה, סינקופה היא הטעמה של פעמה שאינה אמורה להיות מוטעמת, או אי נגינה של פעמה שאמורה להיות מוטעמת.
לדוגמה, במשקל 4/4, הפעמה הראשונה והשלישית מודגשות בדרך כלל. אם נעביר את הדגש לפעמות השנייה והרביעית, ניצור סינקופה. על פי אותו עיקרון, אם נשאיר את הדגש על הפעמה השלישית, אך לא ננגן כלום בפעמה הראשונה כך שייווצר "חלל ריק" במקום שבו אמור להופיע התו - תיווצר סינקופה.
מקרה נוסף שבו תופיע סינקופה הוא כאשר ההטעמה לא תבוא על פעמה (1-2-3-4) אלא בין הפעמות ("אוף-ביט").
לדוגמה, את משקל 4/4 ניתן לחלק ל-8 שמיניות: & 4 & 3 & 2 & 1. (יש להגות: אחד ו- שתיים ו- שלוש ו- ארבע ו-).
כאשר תו מודגש יופיע בין הפעמות (על & במקום על מספר) הוא יקרא סינקופה.
קובץ:Syncopation.png
בתמונה, התו הראשון הוא שמינית, ולכן התו השני (לא משנה מה אורכו) ינוגן על ה-"אוף-ביט" של הפעמה הראשונה וישמע מוטעם. כל התווים חוץ מהראשון יוצרים סינקופה.
צורה נוספת של סינקופה, שנגזרת מהצורה הקודמת, היא כאשר מנגנים תו מסוים קצת לפני או אחרי הפעמה (במרווח זמן קטן מאוד) וזאת במטרה ליצור הטעמה יש מאין.
ניתן למצוא סינקופות בסגנונות מוזיקה רבים, מקלאסית ועד פופ ורוק, אך השימוש המסיבי ביותר קיים בג'אז וברגטיים, שם הסינקופות מופיעות על בסיס קבוע.
דוגמאות
מוזיקת ג'אז: כמעט בכל קטע ג'אז משולבות סינקופות. הנגן או הזמר מבצע סינקופה כמעט בכל פתיחת משפט מוזיקלי גם אם אין הדבר מצוין במפורש בתווים.
מוזיקה ברזילאית: מקצב הליווי של קטעי סמבה ובוסה נובה
מוזיקה קלאסית: הרקוויאם של מוצרט, בפרק ה-Domine Jesu: כל קטע ה-Quam olium Abrahae promisiti et semini ejus, ראוול, קונצ'רטו ליד שמאל.
שירים ישראליים:- "טיפ טיפה" של אהוד בנאי (לאורך השיר כולו)- "שיר אהבה" ("כמו גלגל") של מתי כספי (לאורך השיר כולו)- "לא אגדה רעיי" (לאורך הפזמון: "הו שלהבת יה...")- "בלילות הקיץ החמים" של מתי כספי (לאורך השיר כולו)- "קומה אחא" (לאורך השיר כולו)- "שני שושנים" של מרדכי זעירא (לאורך השיר כולו)- "שיבולת בשדה" של מתתיהו שלם (לאורך השיר כולו)- "ביכורים" של שמואל בס ושרה לוי-תנאי (בפזמון)
ראו גם
מונחים בתאוריית המוזיקה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:קצב
קטגוריה:סגנונות מוזיקליים
קטגוריה:טכניקות מוזיקליות
קטגוריה:מונחים מוזיקליים | 2023-06-29T21:02:36 |
טלגרפיה | ממוזער|250px|רדיו טלגרף (1914)
טלגרפיה היא דרך שידור הודעות כתובות מבלי שההודעה נישאת על גבי עצם פיזי. הגדרה זו כוללת דרכים חדשות שנוצרו להעברת נתונים כמו פקס, דואר אלקטרוני ותקשורת מחשבים באופן כללי (טלגרף הוא מכשיר לשליחת וקבלת הודעות למרחקים מעל קווי טלפון, דוגמה לסוג של טלגרפיה. המלה טלגרף מתייחסת לטלגרף החשמלי).
עד שנות השמונים, הודעות טלגרפיה שנקראו טלגרמה (Telegram) או מברק (תחדיש של בן יהודה) היו נשלחות באמצעות רשת הטלקס (Telex), רשת מנותבת של טלפרינטרים (Teleprinters) הדומה לרשת הטלפונים. בימים שקדמו לשירותי הטלפוניה ארוכת הטווח (שיחות חוץ ובינלאומיות) שירותי הטלגרף היו נפוצים מאוד. הודעות טלגרמה היוו דרך לאישור עסקאות, להעברת הודעות מהירות (לדוגמה, ידיעות עיתונאיות שנשלחו על ידי כתבים) ואף שימשו לתקשורת בתוך מערכות השלטון במדינות רבות.
סמפור
ממוזער|250px|איתות סמפור בצרפת
רשת הסמפור (Semaphore) הומצאה על ידי קלוד שאפה והופעלה בצרפת בין השנים 1792 ל־1846. הרשת סייעה לנפוליאון, והשיטה התפשטה באירופה ובארצות הברית.
רשת הסמפור העבירה מסרים מיידיים יותר (במובן של "זמן משליחה עד קבלה") משליחי דואר, ושירתה אזורים שלמים. אולם היה צורך במפעילים ומגדלים כל 30 ק"מ, וקצב התקשורת המעשי היה לכל היותר כשתי מילים לדקה. השיטה הייתה שימושית עבור ממשלות, אך לא אפשרה שימוש מסחרי.
רשת הסמפור המסחרית האחרונה נותרה פעילה בשוודיה עד לשנת 1880.
טלגרף חשמלי
ממוזער|250px|שמאל
הטלגרף החשמלי המסחרי הראשון נבנה על ידי סר צ'ארלס ויטסטון (Charls Weatstone) ונכנס לשירות הרכבות האנגלי בשנת 1838. טלגרף חשמלי נרשם כפטנט בארצות הברית בשנת 1842 על ידי סמואל מורס, שעוזרו אלפרד וייל פיתח את סימני האלפבית של קוד מורס. הוא נפרש במהירות בשני העשורים הבאים. הטלגרף החשמלי אפשר משלוח הודעות במחיר נמוך מספיק לשימושים מסחריים.
קו הטלגרף הטראנס אטלנטי הראשון הושלם בהצלחה ב-27 ביולי 1866 ואפשר לראשונה תקשורת טלגרפיה טראנס אטלנטית. התפתחות נוספת התרחשה ב-9 באוגוסט 1892, כאשר קיבל תומאס אלווה אדיסון פטנט על הטלגרף הדו-כיווני.
טכנולוגית הטלגרפיה התפתחה עם התרחבות השימוש. המטרה הייתה הגדלת מספר ההודעות שניתן לשלוח על התשתיות הקיימות כדי לעמוד בביקוש הגואה בעלויות נמוכות ככל האפשר. לצורך כך פותחו טכנולוגיות שהחליפו עבודה ידנית במיכשור מכני וחשמלי, הגדילו את קצב השידור, וניצלו את ערוצי התקשורת (כולל תקשורת אלחוטית) טוב יותר. במקביל לכך נצבר ידע תאורטי על הגורמים המגבילים את התקשורת ונפרשו תשתיות חדשות ומשופרות.
עם המצאת הטלפרינטר (Teleprinter), איתות טלגרפי נעשה מהיר, אמין, ופשוט יותר לשימוש. המכשירים הראשונים השתמשו בקוד בודו (Baudot, על שם אמיל בודו), קוד בן 5 סיביות. קוד זה הפיק 32 סימנים בלבד, לכן שניים מהתווים הוגדרו כתווי בקרה, בעלי אופי דומה לזה של המקש Shift שבמקלדת, כלומר לעבור למערכת חלופית של סימנים. עוד שלושה תווי בקרה משותפים לשתי מערכות הסימנים, כך שבסך הכול מאפשרת שיטה זו ייצוג של 2X27=54 סימנים שונים, וזה מספיק לאותיות (גדולות בלבד), ספרות וסימני פיסוק.
תעשיית התעופה עדיין משתמשת במערכת טלפרינטרים על גבי רשת סיטה (SITA). לדוגמה: מערכת PARS – Programmable Airline Reservation System משתמשת עדיין בקוד בעל 6 סיביות מוזזות הדומה לקוד המקורי, בגלל הדרישה ל-8 ביטים בלבד לתו.
פותחה מערכת תזמון תקנית עבור טלקומוניקציה. מצב הקו הוגדר כמצבם החשמלי של החוטים. בדרך זו זוהתה מיד "נפילה" של קו. הסימנים נשלחו על ידי שליחת "ביט אתחול" שגרם לביטול המתח על הקו והעברתו ל"מצב סימן" (mark state). ביט האתחול גרם להפעלת גלגל מחליף המופעל על ידי מנוע בעל מהירות מדויקת (שהוחלף מאוחר יותר בציוד דיגיטלי). הגלגל מחליף חילק את הביטים מקו התקשורת לסדרת ממסרים ש"לכדו" את הביטים. "ביט עצירה" נשלח כדי לוודא כי לגלגל מחליף יש מספיק זמן לעצור ולהתכונן לסימן הבא. ביט העצירה הפעיל את מנגנון ההדפסה. לעיתים, נשלחו שני ביטים לעצירה כדי לוודא עצירה ומניעת רעידות של המנגנון.
טלקס
ממוזער|250px|שימוש בטלקס (1949)
ממוזער|250px|טלפרינטר
עד 1935 ניתוב הודעות היווה את המחסום הגדול האחרון לאוטומציה מלאה. בשנות 1920 ספקי טלגרפיה גדולים פיתחו מערכת שהשתמשה בחוגה הדומה לחוגת הטלפון ואפשרה חיוג וחיבור בין מכשירי טלפרינטר. מכשירים אלה נקראו טלקס (Telex) ורשת טלפרינטרים העולמית שעבדה לפיהם, נקראה רשת הטלקס. מכשירים אלו חייגו תחילה באמצעות חוגה ואז שלחו הודעות בקוד בודו. ההבדל המשמעותי בין הטלקס לטלפרינטר היה רשת ניתוב ממותגת, אשר התבססה במקור על חיוג מתקפים טלפוני.
מערכות טלקס מנותבות אלו (“Type A”) הפכו את משלוח ההודעות מקצה לקצה לאוטומטי.
הרייך השלישי פיתח את רשת הטלקס בעלת הכיסוי הרחב וניהל באמצעותה את המינהל שלו.
בקצב העברת נתונים של 45.5 ביטים לשנייה יכלו 25 ערוצי טלקס לחלוק קו תקשורת חוץ אחד, ולהפוך את טלקס לשיטה הפחות יקרה לביצוע אמין של שיחות חוץ.
ב־1970 השתמשו עדיין קובה ופקיסטן במכשירי Type A בקצב של 45.5 באוד. טלקס עדיין נפוץ במדינות עולם שלישי, כנראה בזכות מחירו הנמוך. האו"ם טוען לשימוש רב יותר בטלקס מכל שיטה בודדת אחרת.
שירותי הטלקס מתפקדים גם כאשר דיקטטורות מנתקות את שירותי הטלפון, הפקס והאינטרנט, אולם ביכולתן לצותת לטלקס ולשלוף את הפלט שנשלח.
ב־1960 לערך, החלו במספר מדינות בשימוש בקוד ה"סימנים" של בודו ליצירת מערכות טלקס מנותבות מסוג Type B.
טלקס התפשט בעולם במהירות רבה, הרבה לפני ששירותי הטלפון האוטומטיים היו בנמצא, רוב הארצות, אפילו במרכז אפריקה ואסיה, הפעילו לפחות מספר קווי טלקס בתדר-גבוה (גלים קצרים). לרוב חיבורי רדיו אלו יוסדו על ידי משרדי דואר וטלגרף ממשלתיים. תקן הרדיו הנפוץ ביותר CCITT R.44 היה בעל תיקון שגיאות על ידי שליחה מחדש וריבוב על ידי חלוקת זמן של ערוצי הרדיו. רוב ספקי השירות המרוששים הפעילו את מערכות הטלקס-מעל-רדיו (TOR) ברציפות להפקת רווחים מרביים מהם.
מחירו של ציוד טלקס-מעל-רדיו נמצא במגמת ירידה מתמשכת. חובבי רדיו רבים מפעילים שירות זה בעזרת תוכנה ייעודית ומתאם לא יקר מכרטיס הקול במחשבם אל מכשיר הרדיו בגלים קצרים.
מערכות כבלגרמה או טלגרמה מודרניות פועלות למעשה באמצעות רשתות טלקס ייעודיות, ומשתמשות בטלקס-מעל-רדיו לפי דרישה.
בגרמניה לבדה נמצאים בשימוש מעל ל-400,000 קווי טלקס הפועלים באופן יום יומי. בעולם כולו מעל שלושה מיליוני קווים נמצאים בשימוש.
TWX
שמאל|ממוזער|250px|טלטייפ בשירות חיל הנשים של צבא ארצות הברית בחיל האוויר השמיני של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה
כמעט במקביל למערכת הטלקס הגרמנית, החליטו מעבדות בל בשנות ה-30 להצעיד את הטלקס צעד אחד קדימה, והחלו בפיתוח מערכת דומה (שכללה חיוג וכדומה) ונקראה TWX – Teletype Wide-area eXchange.
במקור פעלה מערכת ה-TWX בקצב של 75 ביטים לשנייה, שליחת קוד בודו וחיוג הבחירה. למעשה פיתחו במעבדות בל דור שני של מודם "ארבע שורות" שנקרא "Bell 101 dataset" שהוא אבי אבותיו של הבל 103 שהריץ מאוחר יותר מחשוב משותף-זמן (Time-sharing computing). ה-101 היה מהפכני בכך שפעל על קווי טלפון רגילים שאפשר היה במשרד לנתב לממירים שנקראו "שירות נתונים רחב-אזור" (wide-area data service). מעצם השימוש ברשת הטלפונים הציבורית, TWX השתמשה באזורי חיוג משלה: 510,610,710,810 ו-910, חלקם נמצאים עדיין בשימוש.
שירות "ארבע השורות" של TWX הכיל "תווי שליטה" (control characters) מה שאפשר לו לפעול כמכונת כתיבה משרדית. תכונות כמו הזחה, הזנת נייר ושירותים אחרים שמעולם לא היו זמינים עם קוד בודו. בכל מקרה, קוד ה-TWX השתמש ב-93 סימנים בלבד מתוך 128.
תאגיד הטלטייפ (teletype) יוסד על ידי ד"ר קליינשמידט. היו לו מכונות הטלטייפ הזולות ביותר שיכלו לקבל את קוד TWX. בל רכשה את התאגיד להבטיח את אספקת "דגם 33” של מכשירי TWX.
דגם 33 היה מכשיר הטלטייפ הזול ביותר בנמצא לשימוש עם מחשבים. אנשי מחשבים רצו את כל סט התווים שסיפק קוד TWX.
ASCII נולד מקוד TWX. הוא הפך לאלפבית 5 בינלאומי הרשמי של CCITT. לימוד זהיר מראה כי אסקי עוקב אחרי תווים רבים של קוד בודו, שבתורו עוקב אחרי התווים בחזרה לטלגרפיה ידנית.
ההסכם המקורי של בל הגביל את השימוש לחיוג בינלאומי בלבד. Westar Union Telegraph Company ויתרה במכרז בשנת 1939 על שליטה בשוק הטלגרפיה בארצות הברית. מה שהביא להחלשתו של הטלקס בארצות הברית ומעבר משתמשים בין חברות קטנות לשירותי טלקס בינלאומיים וחברות טלגרפיה.
Westar Union Telegraph Company פתחה את Cable System שמאוחר יותר הפכה ל-Western Union International.
World Communication של ITT מוזגה ממספר חברות קטנות: “Federal Telegraph”, “All American Cables and Radio”, “Global Wireless” ומחלקה של Mackay Marine.
RCA תקשורת התמחו בחציית האוקיינוס השקט ומאוחר יותר התאחדה עם Western Union International והפכו ל-MCI.
לפני מלחמת העולם הראשונה התקינה Tropical Radiotelegraph משדרי טלגרף על ספינות לקוחותיה.
חברת הטלגרף כבלים הצרפתית (בבעלות משקיעים פרטיים) נכחה תמיד בארצות הברית והניחה כבלים מארצות הברית לצרפת.
על משתמשי הטלקס של בל היה לבחור את שירות ה-IRC שישמש אותם, ואז לצרף את שאר הספרות בעזרתן תנותב ההודעה. ה-IRC המיר בין התקנים של TWX ו-Western Union Telgraph.
ראו גם
תקשורת
תקשורת נתונים
טלפרינטר
איתות
קוד מורס
קישורים חיצוניים
ישראל עמיקם מציג את המברק הראשון בעברית, 1935
קטגוריה:טכנולוגיה תקשורתית
קטגוריה:שיטות טלקומוניקציה | 2024-09-30T16:18:56 |
אומץ לסרב | אומץ לסרב היא תנועת סרבנות המעודדת סירוב לשרת בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה מטעמי מצפון על רקע השליטה הישראלית באותם שטחים.
היסטוריה
תנועת "אומץ לסרב" הוקמה בינואר 2002, כאשר 51 חיילים וקצינים במילואים חתמו על מכתב שכונה מכתב הלוחמים בו הודיעו על סירובם לשרת בשטחי יהודה שומרון וחבל עזה מטעמי מצפון. מאז חתמו על המכתב יותר מ-600 לוחמים במילואים. את "מכתב הלוחמים" חיברו דוד זונשיין ויניב איצקוביץ', שני סגנים במילואים.
בהמשך שנת 2002 עתרו זונשיין ואיצקוביץ', עם עוד שישה לוחמים, לבג"ץ, על מנת שיורה לבטל את הרשעתם בדין משמעתי על סירובם לשרת במילואים בשטחים וישלול את חוקיות החלטתו של שר הביטחון שלא לתת להם פטור מחובת שירות מילואים בשל טעמים שבסרבנות מצפון סלקטיבית. העתירה נדחתה, וזונשיין ישב 35 יום בכלא צבאי על סירובו לשרת בשטחים.
ביוני 2006 הפגינו חברי התנועה נגד מבצע גשמי קיץ, שנערך בעקבות חטיפת גלעד שליט.
בשנת 2010, לקראת פתיחתו של היכל התרבות באריאל, קראה התנועה למנהלי התיאטרונים וארגוני השחקנים שלא להופיע באריאל.
אידאולוגיה
תנועת "אומץ לסרב" מכירה בצורך בשירות בצה"ל, ומתפארת בכך שרבים מחבריה הם קצינים ולוחמים שנאמנותם למדינה ולצה"ל אינה מוטלת בספק ואשר מוכנים ברצון לשרת בצבא, אך לא ביהודה, שומרון וחבל עזה. הטענה המרכזית של חברי התנועה היא שדווקא כלוחמים אשר שרתו בשטחים הם יודעים כי רבות מפעולות הצבא בשטחים - אין דבר בינן לביטחון המדינה, וכל תכליתן היא דיכוי העם הפלסטיני, ולכן הם מסרבים לקחת חלק בפעולות אלה.
סיסמאות התנועה מקפלות בתוכן את הרעיון שסירוב אינו סותר את הציונות, לדוגמה: "מסרבים למען ישראל", "סירוב לכיבוש זו ציונות" או "ישראלי. ציוני. לוחם. סרבן".
קישורים חיצוניים
, כפי שנשמר בארכיון האינטרנט
הערות שוליים
קטגוריה:ארגוני שמאל בישראל
קטגוריה:תנועות סרבנות בישראל | 2024-07-20T16:59:09 |
דגל תימן | דגל תימן הוא דגלה הלאומי של תימן. אומץ ב-22 במאי 1990 ביום איחוד צפון ודרום תימן. הדגל הוא טריקולור בצבעים ערבים מסורתיים: אדום, לבן ושחור, שהיו גם בצבעי דגלי שתי המדינות לפני האיחוד. על פי ההסבר הרשמי האדום מסמל את דם הקדושים ואת האחדות, הלבן את העתיד המזהיר והשחור את העבר האפל.
ראו גם
דגל דרום תימן
קישורים חיצוניים
תימן, דגל
קטגוריה:תימן: סמלים לאומיים
תימן
תימן
תימן
תימן | 2023-11-01T13:17:46 |
סמל תימן | סמל תימן כולל עיט צלאח א-דין שאוחז מגילה בטופריו. על המגילה כתוב שם המדינה בערבית: الجمهورية اليمنية – אל-גֻ'מהוריה אל-ימניה. על החזה של העיט יש מגן שעליו מצוירים צמח קפה וסכר מאריב (Marib), שנמצאים מתחת לארבעה פסים כחולים ושלושה פסים מסולסלים. מקלות הדגלים מימין ומשמאל לעיט מחזיקים את דגל תימן.
קישורים חיצוניים
תימן, סמל
קטגוריה:תימן: סמלים לאומיים
תימן
תימן
קטגוריה:עיט בתרבות | 2024-06-08T14:38:36 |
ליימן פרנק באום | ליימן פרנק באום (באנגלית: Lyman Frank Baum; 15 במאי 1856 – 6 במאי 1919) היה סופר אמריקאי, הידוע בעיקר כמחבר אחד מספרי הילדים הפופולריים ביותר, הקוסם מארץ עוץ (ושלושה-עשר ספרי המשך).
קורות חיים
באום נולד בצ'יטנאנגו, ניו יורק, הילד השביעי מתשעה ילדים שנולדו לסינתיה (לבית סטנטון) ובנג'מין וורד באום. רק חמישה מהילדים שרדו והגיעו לבגרות. הוא נקרא "ליימן" על שמו של האח של אביו, אך הוא לא חיבב את השם הזה, והעדיף להיקרא "פרנק".
בנג'מין באום היה איש עסקים עשיר, שעשה את הונו בשדות הנפט של פנסילבניה. באום הצעיר גדל באחוזת הוריו, Rose Lawn, שאותה זכר תמיד כסוג של גן עדן. כילד צעיר הוא התחנך בביתו, אך בגיל 12 נשלח ללמוד באקדמיה צבאית. הוא היה ילד חולמני שנטה לחלום בהקיץ, והוריו חשבו שיש "להקשיח" אותו. אחרי שנתיים אומללות לחלוטין בבית הספר הצבאי, הוא עבר אירוע שהוגדר אז כהתקף לב (אף כי לא סביר שבאמת היה כזה), והורשה לשוב לביתו.
באום התחיל לכתוב בגיל צעיר, אולי בגלל עניין שפיתח בתהליך הדפוס. אביו קנה לו מכבש דפוס זול, וביחד עם אחיו הצעיר, הארי קליי באום (שהיה תמיד קרוב לפרנק), הם הפיקו עיתון ביתי, The Rose Lawn Home Journal. האחים הפיקו מספר גיליונות של העיתון, ואפילו הצליחו למכור בו פרסומות.
עמדות פוליטיות
באום צידד בהשמדת האינדיאנים באמריקה, וכתב בנושא מספר מאמרי מערכת בעיתון שהוציא לאור בדרום דקוטה במהלך שנות התשעים של המאה ה-19: "אצולת אדומי העור חוסלה, וקומץ הנותרים אינו אלא להקה של כלבים מייללים, המלקקים את היד החובטת בהם. לפי חוקו של הכיבוש וצדקתה של התרבות, הלבנים הם אדוניה של יבשת אמריקה, והדרך הטובה ביותר לערוב לביטחונם של יישובי קו החזית, היא השמדתם המוחלטת של אחרוני האינדיאנים. מדוע לא בעצם? תהילתם חלפה, רוחם נשברה, גבורתם נמחתה. מוטב להם למות מלהתמיד בחיי אומללות אלו". לאחר הטבח בוונדד ני כתב: "אם חפצים אנו לגונן על תרבותנו, מוטב שנמשיך בדרך זו ונמחה את זכרם של יצורים בלתי מאולפים ובלתי ניתנים לאילוף אלו מעל פני האדמה".
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:סופרי ילדים ונוער אמריקאים
קטגוריה:סופרי פנטזיה אמריקאים
קטגוריה:הקוסם מארץ עוץ
קטגוריה:חברי המפלגה הרפובליקנית (ארצות הברית)
קטגוריה:אמריקאים ממוצא גרמני
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1856
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1919 | 2024-09-20T05:22:45 |
סירחאן סירחאן | 180px|ממוזער|סירחאן סירחאן, 23 במאי 1969
סירחאן בישארה סירחאן (באנגלית: Sirhan Bishara Sirhan; בערבית: سرحان بشارة سرحان; נולד ב-19 במרץ 1944 בירושלים למשפחה נוצרית-פלסטינית) הוא רוצחו של הסנאטור והמועמד לנשיאות ארצות הברית רוברט קנדי, אחיו הצעיר של הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי. סירחאן ירה בו ב-5 ביוני 1968, באקדח. ההתנקשות בוצעה לאחר שקנדי זכה במדינת קליפורניה בבחירות המקדימות למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית.
ביוגרפיה
שנותיו המוקדמות
סירחאן סירחאן נולד בשכונת מוסררה בירושלים המנדטורית. לדברי אמו, סירחאן סבל מטראומה בשל אירועי מלחמת העצמאות, כולל מותו של אחיו הבכור, אשר נהרג כאשר נדרס על ידי רכב צבאי שניסה לחמוק מירי. לאחר המלחמה, בני המשפחה קיבלו אזרחות של ירדן, אשר סיפחה את מזרח ירושלים. בהיותו בן 12, משפחתו היגרה לארצות הברית. זמן קצר שהתה בניו יורק, ואחר כך השתקעה בפסדינה שבקליפורניה, שם עשה את לימודיו התיכוניים, ובהמשך, למד בקולג' המקומי. למרות ההגירה לארצות הברית, סירחאן סירחאן נותר אזרח ירדני.
כיוון שממדי גופו היו קטנים יחסית, גובה 1.65 מ' ומשקל 54 ק"ג, סירחאן עקר לזמן מה לקורונה, כדי לנסות להפוך לפרש, תחום בו ממדי גוף קטנים מהווים יתרון, ובו זמנית, עבד באורווה. ניסיון זה נזנח עת ספג פגיעת ראש בתאונת מרוצים.
בהתבגרו, סירחאן סירחאן החליף תכופות את השתייכותו הכנסייתית: בפטיזם, הכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי, וב-1966, הצטרף לאחד מענפיו של מסדר צלב הוורד.
ההתנקשות בקנדי
ב-5 ביוני 1968 (שנה בדיוק לאחר מלחמת ששת הימים), בשעה 12:15 לאחר חצות, זמן קצר לאחר שקנדי נשא דברים באוזני תומכיו, סירחאן ירה באמצעות אקדח בקנדי ובקהל שהקיף אותו, במלון אמבסדור (Ambassador) בלוס אנג'לס. קנדי נפגע מכדור אחד בראשו, ושני כדורים פגעו בגבו. כדור רביעי פגע בחליפתו ועבר דרכה. כמה מן הנוכחים במקום (ביניהם רייפר ג'ונסון, המנצח בקרב 10 באולימפיאדת רומא), נאבקו עם סירחאן, השתלטו עליו עד מהרה, ופרקו אותו מנשקו. קנדי, שנלקח לבית חולים, מת מפצעיו למחרת היום. חמישה מן הסובבים את קנדי נפצעו והחלימו במהלך הזמן. בחקירה במשטרה ב-9 ביוני, ארבעה ימים לאחר הרצח, סירחאן מסר את הודאתו בפשע.
המשפט
משפטו של סירחאן נערך בפברואר עד אפריל 1969. עורכי דינו היו אמיל זולא ברמן (Berman) וגרנט קופר (Cooper). בזמן המשפט היה עיסא נח'לה, ראש הנציגות הפלסטינית לאו"ם באותה תקופה, יועץ לעורכי דינו של סירחאן, וישב לצידם במשך שלושה שבועות במשפט. הוא ניסה להפוך את המשפט לבמה להצגת בעיית הפליטים הפלסטינים, אך זכה להתנגדותו של ברמן. ב-3 במרץ 1969 הודה ברצח בבית המשפט. בחקירתו, ואחר כך במשפטו, סירחאן טען כי המניע למעשהו היה תמיכתו של רוברט קנדי במדינת ישראל לאחר ניצחונה במלחמת ששת הימים. (הרצח אירע ביום השנה למלחמה). רוברט קנדי לא היה ידוע כתומך מובהק של ישראל, אך ההנחה היא שהמתנקש לא עמד על ההבחנה בין הדרגות השונות של התמיכה בישראל, באשר כל המתמודדים על הנשיאות, בין אם היו תומכי ישראל מובהקים ובין אם לאו, הצהירו במהלך הפריימריז על תמיכתם בישראל. מאוחר יותר טען סירחאן כי "פעל באופן לא מודע, אולי כתוצאה משטיפת מוח היפנוטית"בסרט בערוץ ההיסטוריה נזכר שהתיר בית המשפט להפנט את סרחאן בשארה סרחאן כדי להוציא ממנו את המניע לרצח. מיד לאחר שהוער מההיפנוט נתן לו דף וכלי כתיבה, והוא כתב: NIXON MUST DIE DIE, NIXON MUST DIE DIE, וזאת בגלל תמיכת ארצות הברית בישראל, וניקסון היה הנשיא האמריקני הראשון שאפשר מכירת מטוסים לישראל.. אך יומנו, וכן הכנות שערך למעשה ההתנקשות, כמו סיור במלון בימים שטרם ההתנקשות, סתרו לחלוטין טענה זו. סירחאן הורשע ונידון למוות, אך גזר הדין הומר במאסר עולם בשנת 1972, לאחר שבית המשפט העליון של קליפורניה הכריז שעונש המוות אינו חוקתי. למזלו של סרחאן בשארה סרחאן, בוטל עונש המות בארצות הברית בשנת 1969 והושב אל מערכת החוק בשנת 1976, והוא כבר היה שפוט, אסיר עולם, כי נגזר דינו בכל הערכאות.
תקופת מאסרו
על אף שסירחאן כשיר מבחינה חוקית לשחרור מוקדם, 15 בקשותיו הראשונות לשחרור נדחו. בשנת 2021 אישרה הוועדה לשחרור אסירים את שחרורו, ונקבע כי סירחאן יעמוד בבדיקה של תשעה חודשים עד שיוחלט סופית אם לשחררו.
גווין ניוסם מושל קליפורניה טען כי הוא עדיין מהווה "איום לבטיחות הציבור" ובשימוע הבא שנקבע לו בפברואר 2023, נדחתה שוב בקשתו לשחרור על תנאי. הוא יהיה רשאי להגיש בקשה נוספת בפברואר 2026.
ראו גם
ניסוי הרצח על ידי היפנוזה
פטי הרסט
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:וושינגטון די. סי.: אישים
קטגוריה:פושעים פליליים אמריקאים
קטגוריה:מתנקשים פוליטיים אמריקאים
קטגוריה:נוצרים פלסטינים
קטגוריה:רצח בקליפורניה
קטגוריה:מהגרים מירדן לארצות הברית
קטגוריה:רוברט קנדי
קטגוריה:פלסטינים שנולדו ב-1944 | 2024-08-25T20:22:57 |
טיפולוגיה (בלשנות) | בבלשנות, טיפולוגיה (מיוונית: τυπολογία, "טיפו" - סוג או טיפוס, "לוגיה" - תורה) של שפות היא השוואה ומיון של מערכות לשונות לפי המבניות שלהן, ובניתוק מין ההיסטוריה של התפתחותן. זאת בניגוד לבלשנות היסטורית העוסקת בהתפתחותן של מערכות לשוניות לאורך זמן. ובניגוד לגנאלוגיה, העוסקת במיון שפות לקבוצות (משפחות) על-פי קשרים גנטיים ביניהן, ובהשוואתן זו לזו.
היעדר הרכיב ההיסטורי, או למעשה שלילתו, בטיפולוגיה הוא ייחודי לתחום הבלשנות, ונעדר מתחומי הטיפולוגיה בדיסציפלינות אחרות. עובדה זו נובעת מהתפתחות התחום בבלשנות, ומהיחס כלפיו בזרמים הבלשניים השונים במהלך השנים.
ראו גם
סדר מילים נושא-נשוא-מושא
קישורים חיצוניים
קטגוריה:בלשנות | 2024-09-16T14:15:38 |
קרב טננברג | קרב טננברג בין הרוסים והגרמנים בתחילת מלחמת העולם הראשונה הוא אחד הניצחונות הגדולים של צבא גרמניה במלחמה זו, שתוצאותיו האסטרטגיות, הן בחזית המזרח והן בחזית המערב, השפיעו השפעה של ממש על המלחמה.
ב-26 באוגוסט 1914 פתחו הגרמנים במתקפה דו ראשית על כוחותיו של אלכסנדר סמסונוב. עד מהרה הבין סמסונוב, שהוא אינו משתתף בכיתור של צבא האויב, כפי שסבר, אלא שהוא עתיד להיות מכותר בעצמו. המתקפה מימינו ומשמאלו, החלה בשבירת הכנף הימנית של הארמייה השנייה שבפיקודו. למחרת, ב-27 באוגוסט נפרצה אף הכנף השמאלית, והארמייה השנייה כותרה למעשה, כשכוחותיו של רננקמפף בצפון אינם מסוגלים לתמרן על מנת לסייע לה. המערכה נמשכה עד ל-30 באוגוסט כשביומיים האחרונים היא הפכה מלחימה ניידת לכיתור הכוחות הרוסיים, למערכת השמדה, שכן הכוחות הרוסים איבדו כבר את שדרת הפיקוד, והפכו למסה אנושית בלתי מאורגנת, שכל מטרתה לצאת מן הכיתור שאליו נקלעה.
ההקדמה לקרב
בהכנות לקראת מלחמת העולם הראשונה נאלצה גרמניה להתמודד עם התסריט הצפוי שהיא תמצא את עצמה בו זמנית בלחימה עם רוסיה בחזית המזרחית ועם צרפת בחזית המערבית. תוכנית שליפן של הגרמנים בחרה לרכז את המאמץ קודם כל בחזית המערבית, בהנחה שלרוסים ייקח לפחות חודש וחצי להכין את צבאם למלחמה, זמן מספיק על פי תוכנית שליפן (תוכנית הפלישה הגרמנית לצרפת) להביס את צרפת ולהעביר כמות משמעותית של כוחות לחזית המזרחית כדי לקדם את פני הצבא הענקי של רוסיה שמנה כשישה מיליון וחצי חיילים. בהתאם לכך, הוצבה בחזית המזרחית של גרמניה ארמייה אחת בלבד שהייתה צריכה להגן על פרוסיה המזרחית עד הניצחון המיוחל על צרפת.
עם פרוץ המלחמה בתחילת אוגוסט 1914 החלה צרפת ללחוץ על רוסיה לפתוח מהר ככל האפשר בלחימה נגד גרמניה כדי להקל עליה ורוסיה נענתה ושלחה לקרב באמצע אוגוסט שתי ארמיות למרות ששאר הצבא טרם היה מוכן וגם דרגי האספקה של שתי הארמיות לא היו מוכנים. תוכנית הקרב של הרוסים הייתה להקיף את הארמייה הגרמנית בתנועת מלקחיים בין שתי הארמיות שלה.
ההתקדמות הרוסית אל טננברג
הרוסים, נאמנים לתוכניתם, לאחר התארגנות וגיוס מילואים, פלשו לפרוסיה המזרחית ביום 12 באוגוסט 1914, בכוח של שתי ארמיות. הארמייה הראשונה שהייתה תחת פיקודו של הגנרל פאול פון רננקמפף, ומנתה כמאתיים אלף לוחמים, יצאה לדרך מצפון, והארמייה השנייה בפיקודו של הגנרל אלכסנדר סמסונוב, יצאה לדרך בנתיב דרומי בסדר כוחות דומה, כמה ימים לאחר מכן. מולן עמדה הארמייה השמינית הגרמנית בפיקודו של הגנרל מקסימיליאן פון פריטוויץ, שהייתה שווה בכוחה לאחת מן הארמיות הרוסיות, אם כי כוח האש של הארמייה הגרמנית היה עדיף על כוח האש של הארמייה הרוסית המקבילה לה.
בימים הראשונים של הפלישה הרוסית, החלו הגרמנים נסוגים מפני הכוח העדיף. נסיגה זו, תוך כדי קרב, הייתה הרסנית. היה מדובר באזור כפרי מאוכלס, והגייסות הנסוגים התערבו באוכלוסייה, בקר, ועגלות, אשר סתמו את דרכי הנסיגה, וגרמו לתוהו ובוהו ולחוסר משמעת. עם זאת, הרוסים, אשר לא היו מאורגנים ללוחמת תנועה מודרנית, לא יכלו לנצל את המצב על מנת לפרוץ דרך הקווים הגרמנים ולהגיע להישגים טריטוריאליים וטקטיים. הם המשיכו בתנועתם באופן כבד, לפי נתיב שנקבע מראש.
הארמייה של גנרל סמסונוב לא קיבלה את צופן הקשר שלה ולפיכך ניהלה תקשורת רדיו בלתי מוצפנת. השידורים נקלטו היטב על ידי תחנת האזנה בקניגסברג וכל תנועות הארמייה היו גלויות בפני המודיעין הגרמני.
ב-22 באוגוסט הודח פריטוויץ מן הפיקוד על הכוחות במזרח פרוסיה, ואל החזית הובהלו הגנרל בדימוס פאול פון הינדנבורג שקיבל על עצמו את הפיקוד על הכוחות, לאחר שפרש משירות צבאי פעיל מספר שנים לפני כן, וראש המטה אריך לודנדורף אשר זה עתה סיים בהצטיינות את כיבוש המבצר הבלגי בעיר לייז'. עם הגיעם אל שדה הקרב, התקבלו על ידי הקולונל מקס הופמן, שפרש בפניהם תוכנית נועזת. אל מול הארמייה של רננקמפף בצפון, יושאר אך מסך שתפקידו יהיה לעכבה, והארמייה השמינית תטיל את כל כוחותיה להשמדת הארמייה של סמסונוב בדרום. תוכנית זו התבססה על העובדה כי כוחות של הארמייה השמינית, בפיקודו של הגנרל הרמן פון פרנסואה, כבר היו במצב בו יכלו לנתק את נתיבי האספקה של סמסונוב, עקב סירובו של פרנסואה לפקודה שקיבל מפריטוויץ לסגת בשלב מוקדם יותר של המערכה.
בינתיים, פעלו הכוחות הרוסיים כמסייעים לתוכנית זו. כוחותיו של רננקמפף האטו מאוד את התקדמותם, בעוד כוחותיו של סמסונוב האצו את ההתקדמות, שכן סברו שהם רודפים אחר אויב מובס. מניתוח של המצב בשדה ושל דוחות מודיעין, ראו המפקדים הגרמנים כי רננקמפף לא יהיה במצב בו יוכל לסייע לכוחותיו של סמסונוב משיפתחו הגרמנים במתקפה.
מאז 22 באוגוסט נסוג האגף הימני של הארמייה השמינית הגרמנית, הקורפוס ה-20 תחת פיקודו של גנרל פרידריך פון שולץ, מול עליונות הקורפוסים ה-13 וה-15 הרוסים. הגרמנים נסוגו לצפון מערב דרך קו אוסדאו-ניידנבורג. בערב 23 באוגוסט נכנסה הדיוויזיה ה-37 בין להנה לאורלאו לקרבות ראשונים עם החלוץ הרוסי. באגף השמאלי תוגבר הקורפוס ה-20 על ידי דיוויזיית המילואים ה-3 של גנרל קורט פון מורגן, שהתקדמה מאלנשטיין דרך הוהנשטיין. למחרת קיבל שולץ הוראה להחזיק בתפקידו החדש במגננה בין גילגנבורג לטננברג, עד להגעת קורפוס המילואים ה-1 והקורפוס ה-17 בעורף האויב. לבסוף, לאחר מסע הרכבת הארוך דרך דויטש-איילאו, התמקם הקורפוס הראשון של הגנרל הרמן פון פרנסואה באגף הימני של הארמייה השמינית הגרמנית, מבלי שכוחות הסיור של הקורפוס ה-1 הרוסי שמו לב לכך.
קרב טננברג
ממוזער|המצב ב-26 באוגוסט 1914 (צבא גרמניה: אדום, צבא רוסי: כחול)
ב-26 באוגוסט, החלה ההתקפה של הקורפוס הגרמני ה-1, הגנרל פון פרנסואה היה אמור לכבוש את סיבן ואוסדאו. הקורפוס ה-20 היה צריך לתמוך בהתקפה עם האגף הימני שלו. גנרל פון שולץ הורה על הדיוויזיה ה-41 בפיקודו של לאו זונטאג לתקוף את הקו בין גנסהורן ל-Gross Gardienen, כאשר הדיוויזיה ה-37 משמאל לוקחת חלק בהתקפה. הדיוויזיה ה-1 בפיקודו של ריכרד פון קונטה הגיעה לטאיטשקן בסביבות השעה 8 בבוקר, הדיוויזיה ה-2 בפיקודו של אדלברט פון פאלק הייתה לפני בסביבות השעה 10 בבוקר בגרוס קושלאו. בערב התייצבה הדיוויזיה ה-2 ממזרח לגרלאו, ואילו הדיוויזיה ה-1 התייצבה על קו מיישניץ – גרוס גריבן. הגנרל פון פרנסואה לא איפשר להתקפה נוספת על אוסדאו באותו יום. הוא נימק את היסוסו בכך שהארטילריה שלו עדיין לא התקרבה מספיק לעמדות הזינוק ושלא יכול היה להיות אחראי להתקפה שהוזמנה מוקדם מדי. כתוצאה מכך, חיילי המרכז הרוסיים, שלא היו מודעים לסכנה המאיימת על האגף השמאלי שלהם, נדחקו עוד ועוד פנימה לפי הוראת המטה הקדמי.
גנרל סמסונוב הורה על התקפת המרכז שלו - הקורפוסים ה-23 וה-15 בפיקודם של הגנרלים מרטוס וקונדרטוביץ' - בניידנבורג. הקורפוס ה-1 תחת פיקודו של הגנרל ארטמונוב היה אמור לכסות את האגף השמאלי שלו במלאווה. הקורפוס הרוסי ה-13 בפיקודו של גנרל קלוייב הסתער על אולשטין וכבש את העיר הזו ללא קרב.
נגד הכוחות הגרמנים הנסוגים צפונה, הקורפוס ה-6 בפיקודו של גנרל בלגוובשצ'נסקי התקדם לפאסנהיים, שם כבר התהפכו האירועים. הקורפוס הרוסי ה-6, היחידה המזרחית ביותר של הארמייה הרוסית השנייה, התקדמה הכי הרבה צפונה באזור בישופבורג. אולם, לפי פקודות סמסונוב, היה עליה רק לכסות את התקדמות היחידות המרכזיות, ובלגובשצ'נסקי לא היה מוכן לפגוש יריב חזק יותר. כעת לבדו בין לאוטרן ל-Gross-Bössau הוא התמודד מול שני קורפוסים גרמניים - הקורפוס ה-17 של אוגוסט פון מקנזן (הדיוויזיות ה-35 וה-36) וקורפוס המילואים ה-1 של פריץ פון בלוב (דיוויזיות המילואים ה-1 וה-36), שנכנס לקרב מצפון-מזרח לאחר שגומבינן נסוג. שני המפקדים הגרמנים הצליחו לנצל את עליונותם המקומית של שניים לאחד ובקרב אגם בוסאו ב-26 באוגוסט, אילצו את הקורפוס הרוסי לסגת בצורה לא מסודרת.
ב-27 באוגוסט, הגנרל פרנסואה, לאחר שקיבל ביקור אישי מלודנדורף, חידש את ההתקפה על אוסדאו. האגף השמאלי של הקורפוס ה-1 הוחזק על ידי הדיוויזיה ה-2, שתקפה את אוסדאו מדרום-מערב. על האגף הימני השתלטה הדיוויזיה ה-1, שנתקלה באוסדאו ממערב ומצפון מערב. דיוויזיה נוספת בפיקודו של הגנרל אגון פון שמטאו הייתה אמורה לתמוך בהתקפה של ברגלינג. הודות לעליונות חומרית פרץ הקורפוס הגרמני ה-1 את עמדות הקורפוס הרוסי ה-1 הבלתי מוכן, שהחל אז לסגת לכיוון דרום. הדיוויזיה ה-1 התקדמה לגבול ליד סולדאו בשעות הערב. הדיוויזיה ה-2 הגיעה לניידנבורג ויזמה את כיתור מרכז האויב מדרום.
לודנדורף עצמו הופתע מההצלחה המהירה של האגף הימני של חזית ההתקפה שלו. הוא זיהה מיד את האפשרות לכתר את הארמייה השנייה הרוסית, אך הוא דחק בגיבוש מכיוון שהחלקים המרכזיים של הארמייה של סמסונוב כבר הפעילו לחץ חזק על עמדות ההגנה של הקורפוס של שולץ באלנשטיין ולכן היה סיכון שהקווים הגרמנים במרכז עלולים להיפרץ. קורפוס המילואים ה-1 הופנה אפוא ימינה על מנת ליצור קשר עם הכוחות הנאבקים במרכז יחד עם דיוויזיית הלנדווהר ה-1 בפיקודו של גאורג פון דר גולץ ליד אלנשטיין. בנוסף, דיוויזיית המילואים ה-3 בפיקודו של קורט פון מורגן, שנעה באגף השמאלי של הקורפוס של שולץ, תקפה מזרחה, יחד עם הדיוויזיה ה-37 בפיקודו של הרמן פון שטאבס, את עיקר הקורפוסים ה-13 וה-15 הרוסים שנערכו בהוהנשטיין. במקביל, האגף הימני של הקורפוס ה-20 עם הדיוויזיה ה-41, באמצעות התקפה ליד ואפליץ יזם את ניתוק הקורפוס ה-15 הרוסי שהיה בנסיגה בניידנבורג, אך ספג אבדות כבדות בתהליך.
רק הקורפוס ה-17 המשיך כעת לדחוף את הכיתור המזרחי באזור ממערב לאורטלסבורג לדרום. גם האגף השמאלי בפיקודו של הגנרל פון פרנסואה קיבל פקודות מלודנדורף לעצור את התקדמותו וגם לוותר על כוחות לגזרה המרכזית, אולם הוא סירב לפקודה זו והתעלם ממנה.
ממוזער|המצב ב-28 באוגוסט 1914 (צבא גרמניה: כחול, צבא רוסי: אדום)
ב-28 באוגוסט, חלקים מהדיוויזיה ה-1 התאחדו ממערב לווילנברג עם המשמר המקדים של הדיוויזיה ה-35 מהקורפוס ה-17. הארמייה הרוסית השנייה, שהייתה אמורה למעשה לנתק את הנסיגה הגרמנית המשוערת, כותרה בעצמה.
המהלך ניתק את הרוסים מאספקה, והידיעה שיחידות גרמניות חוסמות את הנסיגה התפשטה כמו אש בשדה קוצים בין אנשי הצאר. נוסף על הבלבול שנוצר מהלם זה, שאר היחידות התפזרו בכיס במהלך הלחימה עצמה, וסמסונוב לא הצליח ליצור קשר עם חייליו. יחידות קטנות יותר ניסו באופן ספונטני לפרוץ החוצה, ואפשרו ל-10,000 איש להימלט דרך הקו הדק של הכוחות הגרמניים, אך עיקר הצבא, שהיה לא מאורגן ומדוכא, נכנע. חיילים רבים חשו שהם נבגדו על ידי מפקדיהם.
250px|שמאל|ממוזער|המצב ב-30 באוגוסט 1914 (צבא גרמניה: אדום, צבא רוסי: כחול)
אולם ב-30 באוגוסט, התקבל דיווח הן לפיקוד העליון של הצבא (AOK) והן לגנרל פרנסואה כי הקורפוס הרוסי ה-1 צועד שוב צפונה ממלאווה ונמצא במרחק של כ-6 ק"מ מניידנבורג כדי להקל על הצבא הלכוד. למרות שה-AOK פרס את כל הכוחות הזמינים, הכוחות הרוסים לא יכלו להגיע עד 31 באוגוסט. המצב נשלט על ידי הגנרל פרנסואה: מדרום לניידנבורג הוא הטיל את כל החיילים הזמינים (קבוצת שלים ופון מולמן) לעבר האויב חזיתית, מבלי לוותר על הכיתור בצפון, ובעקבות כך נסוגו חיילי הסיוע הרוסים.
בליל 30 באוגוסט התאבד הגנרל סמסונוב ביריה, והדבר חתם את הגולל על תבוסה רוסית כבדה. הארמייה השנייה נמחתה מעל האדמה. נלקחו כתשעים אלף שבויים, ושלושים אלף רוסים נהרגו.
הגרמנים כינו את הקרב "קרב טננברג" על שם עיירה באזור, שבה התקיים ב-1410 קרב היסטורי בין האבירים הטווטונים ובין כוחות סלביים (קרב גרונוולד, שנקרא בגרמניה גם "קרב טנברג"). בקרב זה הייתה התוצאה שונה לחלוטין, וכוחות פולנים וליטאים ניצחו את הכוחות הטווטוניים. אחד מאבות משפחתו של הגנרל הינדנבורג נהרג בקרב זה. להסבת השם "קרב טננברג" מאירוע של מפלה לאירוע של ניצחון היה אפקט תעמולתי מרומם.
תוצאות הקרב
שמאל|ממוזער|250px|הינדנבורג (משמאל) ולודנדורף בטננברג
הקרב עצר את הפלישה לפרוסיה המזרחית. הגנרל רננקמפף שכוחותיו בצפון לא נפגעו, החל בנסיגה, שהפכה למרדף המכונה הקרב הראשון על האגמים המזוריים. למעשה, כבר בשלב זה הוכרעה המלחמה במזרח לטובת גרמניה. מכאן ואילך לא היה ביד רוסיה לנצח במלחמה. הדבר הביא לתסיסה בצבא הרוסי, אשר הביאה בסופו של דבר למהפכה הרוסית, ולחוזה השלום הנפרד בברסט-ליטובסק, ב-1918.
תוצאה הרסנית אחת של הקרב היא כי ההיסטריה הגרמנית מפני אובדן פרוסיה המזרחית הביאה להסטת גייסות מחזית המערב (שני קורפוסי חי"ר ודיוויזיית פרשים סך הכול כ-100,000 איש), אל חזית המזרח (אף כי גייסות אלו לא הגיעו בזמן כדי להשתתף בקרב), ולמעשה לאחת הסטיות העיקריות מתוכנית שליפן. זו לא בוצעה כלשונה על ידי הרמטכ"ל הגרמני החששן וההססן, ולבסוף, נופצה כליל בקרב על המארן כאשר בעקבותיו המלחמה הפכה ממלחמת תנועה, למלחמת חפירות.
הקרב הביא לפרסומם של הגנרלים פון הינדנבורג ולודנדורף כאנשי מלחמה בלתי מנוצחים ולנסיקת הקריירה של לודנדורף עד לפיקוד על הצבא בסיום המלחמה, והקריירה של הינדנבורג כנשיא גרמניה, בתקופת רפובליקת ויימאר ולאחר מכן בימיו הראשונים של שלטון המפלגה הנאצית.
תיאור ספרותי מעולה של הקרב, מצוי בספרו של אלכסנדר סולז'ניצין "אוגוסט 1914". סולז'ניצין מתאר בספר את מהלך הקרב מנקודת הראות הרוסית, תוך העלאת האפשרות כי הקרב ותוצאותיו (ההרסניות מבחינת רוסיה), לא היו מחויבי המציאות, וכי ההיסטוריה יכולה וצריכה הייתה להסתיים באופן שונה.
קישורים חיצוניים
קרב טננברג
(הפרק עוסק בקרב טננברג)
הערות שוליים
טננברג, קרב
טננברג, קרב
טננברג, קרב
קטגוריה:1914 ברוסיה
קטגוריה:פרוסיה המזרחית | 2024-07-31T16:32:33 |
קרקטואה | ממוזער|250px|איור של התפרצות הר הגעש בקרקטואה במאי 1883, התפרצות שהקדימה את ההתפרצות הגדולה באוגוסט אותה שנה
קרקטואה (Krakatoa; באינדונזית: Krakatau) הוא אתר געשי מסוג קלדרה הנמצא בארכיפלג קרקטואה השייך לאינדונזיה, במצר סונדה שבין ג'אווה לסומטרה.
בשנת 1883 התרחשה בארכיפלג התפרצות געשית בעוצמה VEI-6, אשר יצרה את הפיצוץ החזק ביותר שתועד בהיסטוריה האנושית. האזור ממשיך להיות פעיל געשית גם במאה ה-21.
ב-1991 נכלל קרקטואה באתר המורשת העולמית הפארק הלאומי אוג'ונג קולון.
התפרצות 1883
עד שנת 1883 כלל הארכיפלג את האיים לאנג (Lang, בהולנדית "ארוך"), וורלאטן (Verlaten, בהולנדית "נטוש"; כיום קרוי סרטונג Sertung), פולשה הוד (Poolsche Hoed, בהולנדית "כובע פולני") ורקאטה (Rakata) או "קרקטואה הגדול". האי רקאטה היה הגדול מביניהם, ובו היו הר הגעש הפעיל רקאטה, ושני הרי געש נוספים שהיו בלתי פעילים מעל 200 שנה: דנאן (Danan) במרכזו ופרבואטן (Perboewatan) בצפונו.
ב-27 באוגוסט 1883 אירעה באי רקאטה סדרה של ארבע התפרצויות געשיות אדירות. כתוצאה מהן נעלמו לחלוטין האי פולשה הוד ו-21 מתוך 31 קילומטר רבוע מהאי רקאטה. הר הגעש דנאן שהתנשא לגובה של 455 מטרים כמעט נעלם כליל, ונותר ממנו איון בשם בוטסמנסרוטס (Bootsmansrots), ואילו הר הגעש פרבואטן, שהתנשא לגובה של 122 מטרים, נעלם כליל. מהאי כולו נותר רק הר הגעש רקאטה שגובהו כיום הוא 813 מטרים. האיים לאנג וסרטונג נפגעו רק במידה מעטה.
כתוצאה מהפיצוץ הועפו רסיסי סלעים לגובה של כ-30 קילומטר. כעשרים קילומטרים מעוקבים של סלעים הפכו לאבק שהועף לאטמוספירה. הדבר הביא להחשכת אור היום בקרקטואה למשך כשבוע. רעש ההתפוצצות הגיע למרחק של כ-5,000 קילומטר ונשמע בפרת' שבאוסטרליה מדרום ובאי רודריג שבמאוריציוס, שסמוכה לחופי אפריקה, ממערב. גל ההדף של הפיצוץ תועד ברישומי ברוגרף בכל רחבי העולם בחמשת הימים שלאחר האירוע, כאשר בחלק מהמקרים הופיעו שבעה שיאים, שמהם ניתן להסיק כי גל ההדף ביצע לפחות שלוש וחצי הקפות של כדור הארץ בכל כיוון לפני שדעך.
ההתפוצצות יצרה מכתש גדול אליו זרמו במהירות מי האוקיינוס. כתוצאה מזרימה זו נוצר גל צונאמי אדיר, וגלי מים שגובהם מוערך ב-30 מטרים נעו מן האי אל הים. מהצונאמי נהרסו כ-300 כפרים ונהרגו 36,380 נפש באיים הסמוכים שבארכיפלג המלאי. העשן והאבק באזור קרקטואה גרמו למותם של צמחים ובעלי חיים רבים באזור. האבק הרב שהתפרץ מהר הגעש נישא בזרמי האוויר והקיף את כל כדור הארץ.
בעקבות התפרצות זאת נחזו במשך שנים לאחר מכן בכל רחבי העולם דמדומים ושקיעות מרשימים. תופעה זו דווחה גם בעקבות התפרצויות געשיות אחרות, אך זו של קרקטואה הייתה חסרת תקדים בעוצמתה.
עוצמת הפיצוץ הכוללת באירוע מוערכת כשקולה ל-200 מגהטון TNT, פי ארבעה מזו של פצצת הצאר, פצצת המימן הגדולה ביותר שהופעלה אי פעם. עוצמת הקול של הפיצוץ השלישי בסדרה, במרחק 100 קילומטר, מוערכת ב-180 דציבל. מעריכים כי העוצמה באזור הפיצוץ הייתה כ-310 דציבל, וזהו הרעש החזק ביותר שנשמע באירוע כלשהו שתועד בהיסטוריה האנושית.
אירועים נוספים
בשנת 1927 צץ אי געשי חדש מן הים, בשטח שהיווה חלק מאי רקאטה טרם ההתפוצצות. האי החדש נקרא בשם אנאק קרקטואה (אינדונזית: "הילד של קרקטואה"). אנאק קרקטואה הוא הר געש פעיל והוא גדל בקצב של כ-6.8 מטרים בשנה.
ב-22 בדצמבר 2018 התפרץ אנאק קרקטואה. בהתפרצות התמוטט כל חלקו המערבי של ההר לתוך הים. גובהו של האי ירד מ-340 מטרים ל-110 מטרים. 150–170 מיליון טון סלעים גלשו בבת אחת למים וגרמו לגלים בגובה 5 מטרים. הצונאמי הוביל למותם של יותר מ-420 בני אדם במצר סונדה.
ב-10 באפריל 2020 התפרץ אנאק קרקטואה פעם נוספת.
לקריאה נוספת
סיימון וינצ'סטר, היום שבו התפוצץ העולם - התפרצותו ההרסנית של הר הגעש קרקטואה, דביר, תרגום: עמנואל לוטם, 2009
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אינדונזיה: גאולוגיה
קטגוריה:אינדונזיה: הרי געש
קטגוריה:איים באוקיינוס ההודי
קטגוריה:אינדונזיה: איים
קטגוריה:איים לא מיושבים
קטגוריה:התפרצויות געשיות | 2024-07-28T12:05:29 |
אומשלגפלץ | שמאל|ממוזער|250px|יהודי גטו ורשה מועמסים על קרונות באומשלגפלץ
אוּמְשְלַגְפְּלָץ (בגרמנית: Umschlagplatz, "כיכר המסירה", "כיכר השילוח" או "כיכר השילוחים", ובנוסף נקראה "כיכר הנעלמים" כיוון שמשם לא הייתה דרך חזרה) הוא כינויה של רחבה בגבולו הצפוני של גטו ורשה, ברחוב סטאבקי (Stawki), בין בית החולים היהודי לבין מפקדת הגסטפו, אשר קישרה בין הגטו ובין החלק הפולני של העיר ורשה עד לסוף מלחמת העולם השנייה.
היסטוריה
עם תחילת העברת יהודי הגטו אל מחנה ההשמדה טרבלינקה (על גבולה המזרחי של פולין) ב־22 ביולי 1942, החליטו הנאצים להשתמש בכיכר כמקום שבו ירוכזו היהודים לפני העמסתם, 100 עד 120 איש לקרון, על רכבות המשא שיובילו אותם אל מחנה ההשמדה. כ־7,000 יהודים הועברו בכל יום, עד לתום ההעברה שבעה שבועות לאחר מכן, ב־12 בספטמבר 1942. בסך הכול הועברו כ־265 אלף יהודים.
כינוי הכיכר אינו קשור בהכרח להעברת היהודים למחנות ההשמדה, שכן גם לפני תחילת השילוחים שימשה הכיכר נתיב ההובלה הרשמי היחיד של סחורות ומצרכים אל הגטו וממנו.
אף על פי שהמונח מתייחס בדרך כלל לכיכר בוורשה, כיכרות דומים היו בערים אחרות בפולין כגון בלודז', בקרקוב ובלובלין.
המקום משמש היום כאתר הנצחה.
גלריית תמונות
ראו גם
השואה – מונחים
לקריאה נוספת
אומשלגפלץ, באתר מטח
קישורים חיצוניים
קטגוריה:גטו ורשה
קטגוריה:ורשה: אנדרטאות להנצחת השואה
קטגוריה:הנצחת גטו ורשה
קטגוריה:ורשה: כיכרות | 2024-05-08T20:41:35 |
הרשל גרינשפן | הֶרְשֶל פייבל גְרִינְשְׁפַּן (Herschel Feibel Grynszpan; 28 במרץ 1921, הנובר – סביבות סוף 1944) היה פליט יהודי פולני שהתנקש בחיי דיפלומט של גרמניה הנאצית בפריז, כ-10 חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה לאחר שבני משפחתו גורשו במסגרת 'אקציית פולין' (Polenaktion) לעיירת הגבול הגרמני-פולני זבונשין; התנקשות זו שימשה אמתלה לפרעות ביהודי גרמניה המכונות "ליל הבדולח".
גרינשפן היה בן 17 בעת ביצוע ההתנקשות בארנסט פוֹם רָאט (Ernst vom Rath) – פקיד זוטר של גרמניה הנאצית בפריז. גרינשפן הסגיר את עצמו לשלטונות צרפת, ומאוחר יותר הועבר לידי הגרמנים, שהעבירוהו בין מתקני כליאה שונים. גורלו לאחר ספטמבר 1944 אינו ידוע, אך למרות שמועות ששרד את המלחמה, הכריז רשמית בית משפט במערב גרמניה ב-1960 על מותו בידי הנאצים בסביבות ספטמבר 1944, או כמה חודשים לאחר מכן.
בעת ההתנקשות הכריז גרינשפן שהמעשה בוצע בשם העם היהודי, ואף הציג מכתב שנשא בכיסו ובו הצהיר על מניעיו אלה. כך גם אמר לאסירים במחנה זקסנהאוזן ולקצינים גרמנים בעת חקירתו. בעת מעצרו הממושך בפריז הוצע לו לטעון כי ביצע זאת עקב סכסוך אגב קיום יחסי מין עם פוֹם רָאט, שהיה הומוסקסואל. סיפור זה הציל את חייו למשך זמן מה בכלא הגרמני, שם הוחזק לצורך משפט ראווה מתוכנן.
נעוריו
גרינשפן נולד בעיר הנובר שבגרמניה של ויימאר לזונדל ולרבקה, ילידי העיר ראדומסק שבפולין. ההורים היגרו לגרמניה ב-1911. אביו היה חייט, והתפרנס בצנעה. הם קיבלו אזרחות פולנית במהלך מלחמת העולם הראשונה, ושמרו עליה בהיותם בגרמניה. הרשל למד בבית ספר עממי בהנובר עד גיל 14. מאוחר יותר סיפר שעזב את בית הספר מכיוון שהופלה לרעה כיהודי. הוא היה נער חכם אך ביישן, והשתתף בקבוצת הספורט "בר-כוכבא" בהנובר. ב-1935 עבר ללמוד בישיבת הרב יעקב הופמן בפרנקפורט למשך 11 חודשים. כשחזר להנובר ניסה לקבל אשרת כניסה לעלייה לארץ ישראל בסיוע ובמימון הקהילה היהודית במקום, שחששה לגורל הצעירים היהודים תחת הנאצים שעלו אז לשלטון, אך משרד ההגירה המקומי הודיע לגרינשפן שהוא צעיר מדי, ושייאלץ להמתין שנה לאשרה. תחת זאת, החליטו הוריו לשלוח אותו לדודיו אברהם וחוה גרינשפן, שחיו בפריז. ביולי 1936 יצא גרינשפן לבריסל מצויד בדרכון פולני ואשרת שהייה גרמנית, אל דוד נוסף, וולף גרינשפן, ובספטמבר 1936 הגיע לפריז לאחר שהסתנן מגבול בלגיה. לפריז בא חסר אמצעים, כיוון שנאסר על יהודים להוציא מגרמניה כסף. גרינשפן היה אז בן 15.
בצרפת, שבאותה עת הייתה משאת נפשם של מהגרים ופליטים רבים, בעיקר יהודים, הונהגו חוקי הגירה נוקשים. לכן שהה גרינשפן במשך שנתיים בפריז בלא שהצליח לקבל אשרת שהייה. במשך שנתיים אלו הוא חי בקהילה דתית מצומצמת של דוברי יידיש, לא התערה באוכלוסייה המקומית ולא למד לדבר צרפתית. בפברואר 1937 קיבל אשרת שהייה זמנית; באוגוסט 1938 פג תוקף האשרה, וגרינשפן לא הצליח להאריכה. קודם לכן, באפריל 1937, פג גם תוקף אישור החזרה לגרמניה, ובינואר 1938 פג תוקף דרכונו הפולני, כך שהפך לפליט חסר מעמד חוקי, ללא ניירות תקפים כלשהם. במרץ 1938 החליטו שלטונות פולין להפקיע אזרחות פולנית ממי שחי מעל 5 שנים מחוץ לגבולות פולין, וזאת כדי למנוע חזרת 70,000 היהודים בעלי אזרחות פולנית שחיו בגרמניה ואוסטריה. ביולי 1938 הודיעה משטרת ההגירה הצרפתית לגרינשפן כי אין בסיס חוקי להמשך שהייתו בצרפת, ובאוגוסט 1938 קיבל הוראה לעזוב את גבולות צרפת.
בינתיים, הלך והחמיר מצב היהודים בגרמניה הנאצית. באוקטובר 1938 הוחלט על התחלת גירוש שיטתי של יהודים חסרי נתינות גרמנית, וכצעד ראשון גורשו כ-12,000 יהודים ממוצא פולני לגבול גרמניה-פולין. יהודים אלו הוסעו ברכבות משא, ללא כל רכוש או כסף. בהגיעם לקרבת הגבול נאלצו ללכת רגלית כשני קילומטרים לעיירה זבונשין (בנטשין בגרמנית). הפולנים סירבו לקבל את היהודים המגורשים, בטענה שאזרחותם הפולנית פקעה, לפי התקנה שהתקבלה לאחרונה. בשל כך נותרו שם המגורשים במשך שבועות ארוכים בתנאים קשים, ללא מחסה בחורף הקר, אם כי קיבלו הקצבת מזון וציוד רפואי מהג'וינט (JDC), מהצלב האדום הפולני ומארגונים יהודיים פולנים. בין המגורשים במבצע זה, שלימים נודע כגירוש זבונשין, היו הוריו של הרשל גרינשפן, אחותו ברטה (אסתר), ואחיו מרדכי אליעזר, שגויס מאוחר יותר לצבא הרוסי.
ב-31 באוקטובר שלחה ברטה (אסתר) לאחיה הרשל גלויה המתארת את מצבם, וביקשה ממנו להשתדל לקבל עבורם אשרות לארצות הברית - דבר שהיה מעל לכוחותיו. ב-3 בנובמבר 1938 קיבל הרשל גרינשפן את הגלויה הזו. בשבת, 5 בנובמבר, קרא גרינשפן בעיתון יידיש פריזאי דיווח של כתב העיתון בזבונשין, שבו הוא מתאר בצורה קורעת לב את מצוקת המגורשים שם, ונמלא חמת זעם. גרינשפן היה אז בן 17, וחי במחתרת מאימת משטרת ההגירה הצרפתית.
ההתנקשות
למחרת, יום ראשון, 6 בנובמבר 1938, ביקש הרשל גרינשפן מדודו כסף לסיוע למשפחתו. אברהם ענה לו שאין בידו כסף, ושגם כך הוא מסתכן בהחזיקו בנער ללא אשרת שהייה וללא פרנסה. הרשל עזב בכעס רב, כשבכיסו כ-300 פרנק צרפתי, ולן באותו לילה במלון זול.
ביום שני, 7 בנובמבר 1938, י"ג בחשון תרצ"ט בבוקר, כתב הרשל מכתב פרידה להוריו, אותו שם בכיסו; הוא ניגש לחנות נשק ברחוב פובור-סן-מרטן, שם רכש אקדח בקוטר 6.35 מ"מ עם 25 כדורים תמורת 235 פרנק.
בשעה 21:45 הגיע גרינשפן לשער השגרירות הגרמנית בפריז ברח' דה ליל 78, ופגש שם אדם מבוגר לבוש בגדי ספורט, שעמד לצאת לטיול הבוקר שלו, ושאל אותו אם זוהי השגרירות; הלה ענה בחיוב, ויצא לדרכו. אותו אדם היה השגריר, והעובדה שגרינשפן לא ידע זאת הצילה ככל הנראה את חיי הדיפלומט. גרינשפן ניגש לדלפק הקבלה, שם ביקש לראות פקיד בכיר כלשהו בתואנה כי בידיו מסמך עם מידע חשוב למסירה. הוא לא נקב בשם כלשהו - דבר משמעותי לגבי המשך האירועים; הפקיד הפנה אותו למשרדו של דיפלומט גרמני זוטר - המזכיר השלישי של השגרירות, ארנסט פוֹם רָאט. עם כניסתו לחדר ירה בו חמישה כדורים, ששניים מהם פגעו בבטנו. לפי רישומי משטרת צרפת הוא צעק: "אתה חתיכת בוש (כינוי לגרמני בצרפתית) מלוכלך. הנה לך בשם עשרת אלפים יהודים!". לפי גרסה אחרת הוא קרא: "אתה גרמני מזוהם והנה המסמך שלך בשמם של 12,000 יהודים נרדפים".
גרינשפן לא ניסה להימלט או להטעות את השלטונות, ומסר את שמו הנכון למשטרת צרפת. הוא הודה בניסיון לפגוע בפוֹם רָאט, ששכב פצוע קשה באותה עת בבית החולים, ומסר את המניע שלו: מחאה על הרדיפות נגד היהודים. הוא הראה להם את המכתב אותו נשא בכיסו:
התוצאות
פוֹם רָאט מת מפצעיו כעבור יומיים, למרות שד"ר קרל ברנדט, רופאו האישי של היטלר (לימים הנאשם הראשי במשפט הרופאים במשפטי נירנברג אחרי המלחמה), ביחד עם רופאים צרפתים ניסו להציל את חייו. הוא נקבר בדיסלדורף בטקס ממלכתי בהשתתפות היטלר ויואכים פון ריבנטרופ, שזכה לפרסום נרחב בתקשורת.
משפחת גרינשפן נאלצה להתחבא ולברוח לרוסיה. ההורים והאח מיכאל הגיעו לארץ. האב, זונדל, מסר עדות במשפט אייכמן.
במהלך ההספדים אמר ריבנטרופ: "זוהי התקפה של היהודים נגד העם הגרמני כולו. אנו מבינים את האתגר ומקבלים אותו". יום ההלוויה היה ביום השנה של הפוטש במרתף הבירה של 1923 (או "יום התנועה", כפי שקראו לזה בגרמנית) - היום החשוב ביותר בלוח השנה הנאצי. בהוראתו של שר התעמולה יוזף גבלס קיבל מעשה הרצח פרסום נרחב בעמודים הראשיים של כל עיתוני גרמניה הנאצית.
גבלס הודיע בנאום מתוקשר היטב לפני בית הבירה שבו החל המשטר הנאצי את דרכו, כי "יהיה זה מפתיע מאוד אם העם הגרמני לא יתרגז על כך שמדינאי גרמני נרצח בידי יהודי, עד כדי כך שהעם ייקח את החוק לידיים, ויתקיף בתי עסק יהודים, מרכזי קהילה ובתי כנסת. ברור שאסור שהמפלגה הנאצית תארגן פרצי אלימות ספונטנית מסוג כזה, אך לא נוכל לגנות אותם אם הם יקרו."
הסימנים המוקדמים על אודות הפוגרום הגדול המתוכנן בגרמניה התממשו. גבלס ניצל את מקרה הרצח לארגון פרץ האלימות, הספונטני לכאורה, של ליל 9 בנובמבר 1938, שנודע כליל הבדולח - מסע הרס שנמשך כל הלילה ואל תוך יום המחרת.
30,000 יהודים נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז (כ-1,000 מהם נפטרו עד לשחרורם כמה חודשים לאחר מכן). יותר מ-90 איש נהרגו, ונזקים של יותר ממיליארד רייכסמארק הוסבו לאלפי עסקים, תוך מניעה מהיהודים את האפשרות לתבוע את חברות הביטוח על כך. אלפי בתי כנסת נחרבו (רשמית דובר במשך שנים רבות על 200), והחל גל הגירה גדול של יהודים הבורחים מגרמניה.
ב-12 בנובמבר סיכם גבלס את האירועים בעיתון ה"פולקישר ביאובכטר": "היהודי גרינשפן היה נציג היהדות. הגרמני פום ראט היה נציג העם הגרמני. בפריס ירתה אפוא היהדות בעם הגרמני. ממשלת גרמניה תגיב בדרך חוקית אבל בחומרה".
הרשל גרינשפן הצטער על העילה שנוצלה בידי הגרמנים במתקפה רחבה כל כך נגד יהודי גרמניה, אף שבאופן פרדוקסלי הוריו ניצלו מפרץ אלימות זה בשל גירושם לגבול פולין.
גרינשפן נעצר בידי משטרת צרפת והוחזק במתקן כליאה לנוער, בעוד שלטונות צרפת מתלבטים כיצד לנהוג בו. גרמניה שקלה לדרוש את הסגרתו. בצרפת שלטה באותו זמן ממשלת השמאל של החזית העממית, בראשות הסוציאליסט היהודי לאון בלום. ממשלה זו לא נטתה להסגיר את גרינשפן לידי גרמניה הנאצית, שם היה צפוי לקבל עונש מוות מיידי ללא משפט הוגן.
על פי חוקי צרפת גם לא היה בסיס משפטי לדרישת הסגרה כזו: גרינשפן היה קטין, ולא היה אזרח גרמני. מאידך, הוא היה נתין זר ששהה בצרפת באופן לא חוקי, וביצע רצח בדם קר לעיני עדים. לאחר שנבדקו ההיבטים המשפטיים של הנושא, הוחלט שיועמד לדין בצרפת, והחלו ההכנות לגיבוש תיק התביעה. לגרמנים הובהר שאין לצפות להסגרתו לגרמניה, אך גבלס החליט להפיק את מלוא הרווח התעמולתי מהמשפט. גבלס פתח במסע תעמולה נמרץ, שבו הציג את היהודים כחותרים תחת הסדר והשלום של הרייך והעולם, כשהרשל גרינשפן הוא ההוכחה הניצחת לכך. עורך דין מונה מטעם הגרמנים כדי לדאוג לאינטרסים הגרמניים בתיק זה בפני מערכת המשפט הצרפתית. היות שפורמלית לא הייתה ממשלת גרמניה צד בעניין, ייצג עורך הדין, כביכול, את משפחת פוֹם רָאט.
בעקבות אירועי ליל הבדולח והקישור שעשתה התעמולה הנאצית בין השניים, קיבל סיפורו של גרינשפן פרסום נרחב באירופה ובארצות הברית. דעת הקהל היהודית הסתייגה ואף נחרדה ממעשהו, אך נעשו ניסיונות לסייע לו. הקונגרס היהודי העולמי הודיע שהוא "דוחה בזעזוע את רציחתו של דיפלומט גרמני בידי נער יהודי צעיר בן 17", אך "מוחה נמרצות נגד האשמת היהדות כולה בעקבות כך, על ידי העיתונות הגרמנית". הארגון היהודי כי"ח הודיע שהוא "מגנה כל פגיעה באדם ללא הבדל מוצא, אך מוחה נגד פעולות הפוגעות באוכלוסיות שלמות ללא הבחנה".
ההגנה על גרינשפן
שמאל|ממוזער|250px|הרשל גרינשפן, 8 בנובמבר 1938
250px|ממוזער|שמאל|שלט הנצחה להרשל גרינשפן ברחוב גרינשפן בפתח תקווה
דורותי תומפסון, שהייתה העיתונאית האמריקאית הראשונה שגורשה מגרמניה הנאצית ב-1934, נאמה ברדיו בנאום מרשים, באוזני קהל מאזינים שמוערך בחמישה מיליון איש. היא הצליחה לעורר אמפתיה בקרב מאזיניה למתנקש הצעיר, וקראה לגיוס כסף מגויים כמוה, על מנת להזם את הטענה הגרמנית בדבר קונספירציה יהודית. למעלה מ-30,000 דולר - סכום גדול באותה תקופה, גויסו בתרומות למימון הגנתו, והמשפחה שכרה עורכי דין יהודים ידועים להגנתו.
כאשר הפרשה החלה לקבל הדים בינלאומיים, נשכר עורך דין בעל שם למשימה - ונסן דה מורו-ז'יאפרי. מורו-ז'יאפרי, פרקליט צרפתי ממוצא קורסיקני, היה ידוע כשמאלן, כאנטי-פאשיסט, וכמתעב נאצים מושבע. כבר בפברואר 1936 ניסתה יהדות צרפת להסתייע בשירותיו ללמד סנגוריה על המתנקש דוד פרנקפורטר במשפטו בשווייץ (אך שלטונות שווייץ לא אישרו הופעת עורך דין זר בבית המשפט). במקרה של גרינשפן נעזר מורו-ז'יאפרי גם בעורך דין דובר יידיש, סרז' וייל-גודשו.
עד שכירתו של מורו-ז'יאפרי היה ידוע וברור לכול שהרצח נעשה ממניעים לאומיים, ושגרינשפן רצח את הגרמני הנאצי הראשון בו פגש. בעדותו במשטרת צרפת מסר גרינשפן כי: "להיות יהודי איננו פשע. אינני כלב. יש לי את הזכות לחיות, ולעם היהודי יש את הזכות להתקיים על פני העולם. לכל מקום שהלכתי, נרדפתי כמו חיה".
מורו-ז'יאפרי חשב שעם טיעונים כאלו, מרשו יגיע ישר לגיליוטינה. אם לא יהיה למרשו מניע פוליטי אלא מניע "רומנטי", ייתכן שיהיה לגרינשפן סיכוי במשפט. זו הייתה האסטרטגיה שנקט עורך הדין.
הטיעון ההומוסקסואלי
פוֹם רָאט, רווק בן 28 שהשתמש בקשרי משפחה כדי להשיג את המשרה הנוחה בשגרירות גרמניה בפריז, היה ככל הנראה הומוסקסואל שנודע במסגרת הרכילות ההומוסקסואלית הפריזאית בכינויו "מאדאם אמבסדור" או "נוטרדאם דה פריז" ("גבירתנו מפריז", כשם קתדרלת נוטרדאם המפורסמת שבעיר). פרטים אלו נאספו על ידי חוקרים שנשכרו בידי מורו-ז'יאפרי ושימשו כבסיס לטיעוני ההגנה.
מידע זה שימש בסיס לטענתו של מורו-ז'יאפרי כי גרינשפן הכיר את פוֹם רָאט עוד קודם לירי, וכי לרצח היה מניע אישי. פוֹם רָאט, נטען, פגש את גרינשפן בבאר פריזאי בשם "לה בף סיר לה טואה". על פי גרסה זו לרקע אירוע הירי, או שגרינשפן עצמו היה הומוסקסואל, או שרק השתמש במראהו הנערי כדי לזכות בידידותו של מי שראה כאדם רב-השפעה, שיוכל להסדיר עבורו אשרת שהייה בצרפת. כאשר פוֹם רָאט חזר בו מהבטחתו, גרינשפן הגיע לשגרירות וירה בו.
הדעות חלוקות בשאלה אם גרינשפן באמת היה הומוסקסואל והאם קיים מערכת יחסים קודמת עם פוֹם רָאט. פרופ' הנס יורגן דשר (Döscher), מומחה לתקופה ומחבר הספר "רייכס-קריסטלנאכט" ("ליל הבדולח"), הציג ב-2001 מסמכים המורים לדעתו על כך שגרינשפן ופוֹם רָאט קיימו מערכת יחסים קודמת. דשר טוען שמצא עדויות לכך שגרינשפן נהג לבלות במועדונים של הקהילה ההומוסקסואלית, ומצטט קטעי יומן של הסופר ההומוסקסואל אנדרה ז'יד, המצוי היטב ברכילות ההומוסקסואלים הפריזאים. ביומן זה כתב: "לפוֹם רָאט היו יחסים יוצאים מן הכלל עם היהודי הקטן, רוצחו." ובהמשך: "לחשוב שאישיות כה נעלה חטאה פעמיים לפי חוקי מדינתו היה די משעשע". בריאיון עיתונאי בשנת 2009 טענה בת דודתו של גרינשפן כי אמה המנוחה, בת דודתו, אמרה לה כי היה הומוסקסואל, והדבר היה ידוע בחוג המשפחה.
מאידך, הפקידים בשגרירות חזרו והבהירו שגרינשפן לא ביקש אדם ספציפי ושהוא פגש את ראט רק מפני שפקיד הקבלה כיוון אותו אליו באופן מקרי. ב-1941, בעודו כלוא במחנה זקסנהאוזן, העיד גרינשפן בפני כלואים שהיו איתו שאף על פי שהוא עומד לטעון שהוא קיים יחסים עם פוֹם רָאט, אין זה נכון.
מיכאל מרוס כותב: "ב-1947 מורו-ז'יאפרי טען שהמציא את הרעיון הזה כקו הגנה טוב, שיאיר באור אחר לגמרי את המקרה. למעשה, השמועות על ההומוסקסואליות של פוֹם רָאט נפוצו מיד לאחר ההתנקשות. לא משנה המקור, חשב, הוא יוכל להטות את המשפט למניע של תאווה. בנוסף לכך קיווה מורו-ז'יאפרי להוריד את המתיחות נגד היהודים, ובד בבד להאריך את משך המשפט". עדות נוספת מוצגת על ידי שוואב, במכתב ששלח אריך ולנברג, קומוניסט גולה מגרמניה, לאחיו של פום-ראט, שנעצר בגרמניה מאוחר יותר כהומוסקסואל. במכתב כותב ולנברג כי "פגשתי את מורו-ז'יאפרי יוצא מתא הכלא. טיפשי כל כך! הוא אמר. למה הבחור הזה לא תופס את הנזק שהוא עושה ליהודים בגרמניה. לו רק היה מוותר על הגאווה הזו להגיד שזה בשם העם היהודי. אם היה למשל אומר שהוא עושה את זה בגלל סכסוך כספי שהתעורר עקב יחסים הומוסקסואליים, כמה יהודים גרמנים זה היה מציל?! שאלתי אותו: האם הוא שכב עם פוֹם רָאט? מורו-ז'יאפרי ענה לי: - מה פתאום! שאלתי אותו: ועורך דין לא מחויב לכבוד של הלקוחות שלו? הוא ענה לי: כבוד?! כבוד?! איזה כבוד יש לגרינשפן, לעומת חייהם של רבבות יהודים בגרמניה הנתונים למעשיו הנפשעים של היטלר?".
תקופת המעצר
בידי הצרפתים
בינתיים עצרה משטרת צרפת את אברהם וחוה גרינשפן, דודיו של הרשל, באשמת מתן מחסה לשוהה בלתי חוקי. אברהם גרינשפן טען שלא היה יכול לשלוח נער כזה חסר כול אל גורלו. למרות דבריו הוא נידון ל-4 חודשי מאסר ולקנס כספי.
הרשל גרינשפן נותר עוד חודשים ארוכים במעצר, מבלי שהוגש נגדו כתב אישום. בינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה, וצרפת מצאה עצמה במצב מלחמה עם גרמניה הנאצית.
מורו-ז'יאפרי ניסה להאיץ את התהליכים ולנצל את דעת הקהל האנטי-גרמנית, אך השופט גויס לצבא, ומשרד המשפטים התנגד להמשך המשפט. ב-28 בספטמבר 1939 פנה גרינשפן במכתב לשר המשפטים של צרפת, ובו ביקש להתנדב לצבא הצרפתי, כדי לכפר בכך על העוול שגרם למדינה שאירחה אותו.
הבקשה נדחתה, וביוני 1940, כשהצבא הגרמני כבר בשערי פריז, עדיין היה גרינשפן במעצר בהמתנה להליכים בעניינו. השלטונות הצרפתיים פינו ברכבת דרומה קבוצה גדולה של אסירים, בהם גרינשפן, מפריז לאורליאן, ומשם הוצעדו ברגל לכלא בורז'. השיירה נקלעה להפצצה גרמנית, ובאנדרלמוסיה שנוצרה הצליח גרינשפן לחמוק ממנה ועשה דרכו לעיר טולוז. מסיבה לא ידועה הסגיר עצמו חזרה, וכאשר נכנעה פריז לגרמנים היה גרינשפן בכלא בעיר בורז'.
בידי הגרמנים
מרגע הכיבוש הגיעו סוכנים גרמנים לצרפת על מנת להביא את גרינשפן לגרמניה. הם עקבו אחרי המעברים של גרינשפן, וב-18 ביולי 1940 הסגירו שלטונות וישי את גרינשפן לידי הגסטפו.
במשך חצי שנה הוחזק במעצר הגסטפו בברלין, ובינואר 1941 הועבר למחנה הריכוז זקסנהאוזן, שם זכה ליחס מועדף של אסיר מיוחס. שר התעמולה יוזף גבלס, שהפיק הון תעמולתי רב ממקרה הרשל גרינשפן בארגון התפרצות ליל הבדולח שנתיים קודם לכן, גילה עניין אישי מיוחד בנושא. בקיץ 1941 הוחזר גרינשפן לברלין, שם הוחזק בבית המעצר "מואביט" שבעיר במשך כשנה, שלאחריה הועבר ככל הנראה שוב לזקסנהאוזן.
על פי מסמכים שנמצאו בתום המלחמה, כללו תוכניותיו של גבלס משפט ראווה שיטיל "אחריות יהודית כוללת" על רצח פוֹם רָאט, ויוכיח את מעורבותו בקשר יהודי בינלאומי. המטרה הייתה להוכיח כי היהודים אחראים לפרוץ המלחמה, וכי השמדתם צודקת ונדרשת. הוכן כבר תסריט מלא לאותו משפט ראווה, שאמור היה להימשך שבוע ותוצאתו הייתה ידועה מראש. המסמכים שנמצאו כללו את הרשימה המלאה של עדי התביעה, כולל כאלה שיובאו במיוחד מצרפת, ופירוט עדויותיהם.
תוכנית זו לא יצאה אל הפועל, עקב חוסר תיאום בין משרד התעמולה למשרד המשפטים, שיצר תסבוכת משפטית: מכתב אנונימי שהתקבל טען לקשר אהבים הומוסקסואלי בין גרינשפן לפוֹם רָאט, בניגוד לטענתו הראשונית של גרינשפן שלא הכיר כלל את פוֹם רָאט. המשפטנים הזדרזו לנצל זאת כדי לכלול גם סעיף אישום תחת סעיף 175 (החוק הנאצי האוסר על הומוסקסואליות). גבלס זעם על אזכור פרט זה בכתב האישום ללא התייעצות מוקדמת איתו. אזכור זה, לשיטתו, לא זו בלבד שמכתים את שמו של מי שההנהגה הנאצית ניסתה לתאר כגיבור הרייך, אלא גם מטרפד את היוזמה להעמיד לדין את היהדות הבינלאומית כאחראית לרצח. מיומניו של גבלס משתמעת ביקורת קשה על המשפטנים שטיפלו בפרשה:
בסופו של דבר ליאון בלום ואחרים השתמשו במשפט ראווה זה נגד ממשלת וישי, והיטלר ביטל את משפט הראווה. עד סוף המלחמה, לא התקיים אותו משפט ראווה שתכנן גבלס.
גורלו של גרינשפן
250px|ממוזער|שמאל|מרדכי אליעזר גרינשפן, אחיו של הרשל גרינשפן, מעיד במשפט אייכמן
אין ידיעה ודאית מה עלה בגורלו של גרינשפן לאחר קיץ 1942. ככל הנראה נשלח מברלין חזרה למחנה זקסנהאוזן משנקלע משפטו למבוי סתום, שם הוצא להורג או מצא את מותו בדרך אחרת עוד במהלך המלחמה, וייתכן מאוד שממש לקראת סופה.
אדולף אייכמן מסר בעדות במשפטו ב-1961 כי רצה לראות את גרינשפן באופן אישי, מתוך סקרנות, ושהוא אכן ראה אותו בזמן כלשהו בשנת 1943 או 1944, עת הובא ללשכתו בברלין לריאיון קצר לאחר אחת מחקירותיו.
בשנת ה־50 עלו סברות כי גרינשפן שרד את המחנות, ושוחרר בידי הצבא האדום עם שחרור מחנה זקסנהאוזן, או לחלופין בידי האמריקאים בכלא מגדבורג. עדויות לא-מבוססות טענו כי הוא מתגורר בפריז או בסביבתה בשם בדוי מחשש לנקמה. מסביב לידיעות אלה התפתחה תאוריה של חוקרים ועיתונאים אחדים, שגרסו כי גרינשפן עודו חי, וכי דווקא תוכניותיו התעמולתיות של גבלס והסבך הביורוקרטי אליו נקלע הטיפול המשפטי סייעו לו לשרוד את שנות המלחמה כשהוא נתון בידי הגרמנים, שעדיין ציפו להעמיד אותו יום אחד למשפט ראווה כנציג הקשר היהודי הבינלאומי.
ב-1960 הוציא בית משפט בבון תעודת פטירה להרשל גרינשפן לאחר פניות חוזרות ונשנות של בני משפחתו, שדרשו לקבל את גמלת הפיצויים המגיעה להם ונדחו במשך שנים ארוכות בשל היעדר ידיעה ודאית על מותו. בני המשפחה היו בברית המועצות בעת סיום המלחמה, ומאוחר יותר עלו לישראל. אביו, זונדל גרינשפן, היה ראשון העדים במשפט אייכמן יחד עם בנו השני (אחיו של הרשל) מרדכי גרינשפן. בעדותם מסרו כי לא נודע להם דבר על הרשל לאחר המלחמה, וכי אין כל סיבה להאמין שהוא בין החיים.
ב-2016 נמצא בארכיון המוזיאון היהודי של וינה תצלום מיולי 1946, כשנה לאחר כניעת גרמניה הנאצית, שבו מופיע צעיר הדומה באופן ניכר להרשל גרינשפן. בתמונה נראית קבוצת עקורים יהודים, בעיר במברג, מפגינה נגד החלטת הבריטים לסגור את שערי ארץ ישראל בפני עולים יהודים. לטענתם של מומחים, אכן מדובר ככל הנראה בגרינשפן בסבירות של 95% – ואם כך הוא, הרי שגרינשפן שרד את המלחמה.
זיכרון והנצחה
שמאל|250px|ממוזער|האנדרטה לזכר אזרחי העיר היהודים המגורשים בהנובר; מעליה (פוטומונטז') נראה שמו של גרינשפן חקוק באבן
שמו של הרשל גרינשפן – יליד העיר הנובר, שחי בה במשך מרבית שנותיו (עד 1936) – נמצא בין אלפי השמות החקוקים באנדרטה לזכר אזרחי העיר היהודים שגורשו, בכיכר האופרה בהנובר (שם הוא רשום כ"נעדר").
ב-22 במרץ 2010 קבע האמן גונטר דמניג "שְטוֹלְפֶּרשְטַיין" ("אבן נגף") לזכר הרשל גרינשפן ואחותו אסתר גרינשפן, ליד מקום מגוריהם האחרון, בעיר העתיקה.
פרשת גרינשפן היוותה עבור המלחין הבריטי מייקל טיפט השראה לכתיבת האורטוריה "ילד בן זמננו" ("A Child of Our Time").
במספר ערים בישראל נקרא רחוב על שמו של גרינשפן.
לקריאה נוספת
ישראל גוטמן (עורך), האנציקלופדיה של השואה, א-ו, ירושלים: הוצאת יד ושם, תש"ן 1990
סטיבן קוך, נקמתו של הרשל גרינשפן: הנער המתנקש והשואה, זמורה ביתן דביר, 2019
נעם קורב, "נְהָרוֹת וְיָמִים וּמַבּוּל מִן הַדֶּמַע": אקציית פולין 1939-1938, יד ושם קובץ מחקרים, כרך מ"ח 2-1, תש"ף, עמ' 58-19
Gerald Schwab, The Day the Holocaust Began, Praeger Publishers, 1990
ביוגרפיה של הרשל גרינשפן:
Armin Fuhrer, Herschel: Das Attentat des Herschel Grynszpan am 7. November 1938 und der Beginn des Holocaust, Berlin Story Verlag, 2013. .
קישורים חיצוניים
רון רויזן, הרשל גרינשפן: גורלו של מתנקש נשכח
שמואל חגי, הרשל גרינשפן, באתר "דעת"
אושי דרמן, 81 שנה לוועידת הבושה של אומות העולם, בלוג באתר בית התפוצות, יולי 2019
הערות שוליים
קטגוריה:יהודים פולנים
קטגוריה:יהודים גרמנים
קטגוריה:מתנקשים פוליטיים יהודים
קטגוריה:מרידות יהודים בשואה
קטגוריה:יהודים בשואה: גרמניה
קטגוריה:אסירים במחנה הריכוז זקסנהאוזן
קטגוריה:ליל הבדולח
קטגוריה:הנובר: אישים
קטגוריה:פולנים שנולדו ב-1921
קטגוריה:פולנים שנפטרו ב-1942 | 2024-10-08T02:04:23 |
רייך | קטגוריה:שמות משפחה | 2022-12-15T12:17:01 |
ארכאולוגיה מקראית | שמאל|ממוזער|200px|מצבת מישע מהמאה ה־9 לפנה"ס, שנתגלתה בעבר הירדן ובה מוזכר השם "ישראל".
ארכאולוגיה מקראית היא תחום בארכאולוגיה שעוסק בממצאים מתקופת המקרא בארץ ישראל ובסביבתה, ומנסה לשחזר את תולדות עם ישראל ושאר עמי הארץ על בסיס ממצאים אלה. העוסקים בתחום זה חושפים את העדויות הארכאולוגיות ומנסים לפרש לאורן את ההיסטוריה וכן להעריך עד כמה הכתוב בתנ"ך וטקסטים עתיקים נוספים מדויק כמקור תיעוד היסטורי.
גבולות הארכאולוגיה המקראית
השם "ארכאולוגיה מקראית" בהוראתו המצומצמת והרווחת ביותר מתייחס לאזורים שבתחום ארץ ישראל המקראית (דרום הלבנט: השטחים שכיום הם חלק ממדינת ישראל, הרשות הפלסטינית, ירדן וחלקים מלבנון, סוריה ומצרים), החל מסוף תקופת האבן ועד לתקופה הפרסית בישראל. אולם לעיתים משמש המושג בהוראה רחבה יותר וכולל את כל הארצות הנזכרות תכופות במקרא כמו אשור, בבל, מצרים, חתים, ממלכת כוש ארמים ועוד מן התקופה הפרה־היסטורית עד תום תקופת המקרא. לפיכך, בפרסומים מסוימים מתייחסים גם לממצאים בבליים כאל "ארכאולוגיה מקראית".
המושג "Biblical archaeology" – "ארכאולוגיה של הביבליה" – רווח באנגלית ובשפות נוספות, והוא כולל בנוסף לתקופת המקרא גם את תקופת הברית החדשה ובה ממצאים מהתקופה ההלניסטית ומהאימפריה הרומית, בעיקר התקופה הרומית בארץ ישראל. בישראל, המחקר הארכאולוגי של תקופות אלה נכלל בארכאולוגיה קלאסית .
כינוי התחום
בהתאם למקום, לזמן ולאקלים הפוליטי־דתי, יש הנמנעים משימוש בשם "ארכאלוגיה מקראית" ומעדיפים במקומו שמות חלופיים כגון ארכאולוגיה של תקופת המקרא והברית החדשה, ארכאולוגיה של המזרח הקרוב הקדום, ארכאולוגיה של ארץ הקודש, ארכאולוגיה של ארץ ישראל, ארכאולוגיה של המרחב הסורי־פלסטיני וכדומה.
תקופות משנה
שיקולים דומים מובילים לשינויים במינוחים המתייחסים לתקופות השונות, וכך, לצד הוויכוחים הרגילים על מועד תחילתה וסיומה של כל תקופה ותקופה, מקורות שונים, בעיקר בספרים שהתפרסמו עד שנות ה־80, מתייחסים לתקופת הברונזה המאוחרת כאל "התקופה הכנענית" ותקופת הברזל כאל "התקופה הישראלית".
תחומי העניין של הארכאולוגיה המקראית
הנושאים בהם מטפלת הארכאולוגיה המקראית הם למעשה סיפורי המקרא, ובעיקר: תקופת האבות, כיבוש הארץ והתנחלות השבטים, והממלכה המאוחדת של שאול, דוד ושלמה. בתחילה, כאמור, בניסיון לאשש את אמיתות המקורות המקראיים, ובהמשך – באופן יותר מדעי־היסטוריוני, כדי לנסות לשחזר את תולדות עם ישראל והעמים השכנים.
הכנסייה הקתולית הרבתה להתעניין בארכאולוגיה מקראית, ומימנה משלחות מחקר רבות בתחום זה. בשנת 1943 המליץ האפיפיור פיוס השנים עשר להיעזר בממצאים ארכאולוגיים לפירוש המקרא והברית החדשה.
תולדות הארכאולוגיה המקראית
שמאל|ממוזער|300px|כתובת השילוח המנציחה את רגע המפגש בין שתי קבוצות חופרים, עם פריצת הנקבה שהוליכה את מי הגיחון אל שטח עיר דוד בירושלים. הנקבה נחצבה ביוזמת חזקיהו מלך יהודה, בערך בשנת 703 לפנה"ס – המוזיאון לארכאולוגיה של איסטנבול
תחילת הארכאולוגיה המקראית קשורה קשר ברור לתחילת הארכאולוגיה בכלל, במקביל לחפירה המפורסמת הראשונה בעולם – טרויה, בעת שהארכאולוגיה הייתה רק נבירה וחפירה באתרים לשם מציאת ממצאים מעניינים אותם ניתן להציג במוזיאונים.
הסקרים הראשונים בארץ ישראל נערכו בראשית המאה ה־19 על ידי פלינדרס פיטרי, אדוארד רובינסון, צ'ארלס וורן, צ'ארלס וילסון, שארל קלרמון גנו, גוטליב שומאכר ואחרים. וורן ווילסון גילו את פיר וורן ואת קשת רובינסון, וגאנו פענח את כתובת מישע ואת כתובת השילוח. סר פלינדרס פיטרי, שנחשב אבי הארכאולוגיה המודרנית, ניהל בשנת 1890 בתל חסי שליד קריית גת את מה שניתן לכנות החפירה המדעית הראשונה בארץ ישראל. הוא זיהה בטעות את המקום כלכיש, אבל דרך ניהול החפירה התוותה את הדרך לרבות מן החפירות בארץ. פיטרי ערך את החפירה לפי שכבות, וקבע לראשונה את הממצא הקרמי כאמצעי לתארוך השכבות.
מבחינת המחקר המקראי קדמו לארכאולוגיה המקראית סדרת פרסומים של חוקרים דוגמת יוליוס וולהויזן וממשיכי דרכו הרמן גונקל, מרטין נות ואחרים, שטענו כי ספרי המקרא ההיסטוריוגרפיים משקפים את חייהם ודעותיהם של ישראל בסוף ימי ממלכת יהודה, ואולי אף בימי שיבת ציון. על כן אין לראות במקרא, ובמיוחד לא בספרים בראשית עד מלכים ב', מסמכים היסטוריים המשקפים מידע אמין. תורת המקורות שוולהויזן היה מנסחה הבולט, התפרסמה בעבר כדרך מדעית לניתוח כתבי הקודש.
בשנות ה-1930, כתגובת נגד לביקורת המקרא החל ויליאם פוקסוול אולברייט – ארכאולוג, בלשן והיסטוריון, במסע המכוון למצוא קשר בין הממצאים הארכאולוגיים במקומות מרכזיים בארץ לכתוב במקרא, תוך רצון עז להוכיח שניתן לראות בתיאור המקראי מקור היסטורי. אולברייט עשה זאת ביותר מאלף פרסומים מדעיים, תוך הבאת ממצאים מאתרים רבים ברחבי הארץ. תרם לכך בין השאר החינוך הנוצרי שקיבל בילדותו (הוא נולד בצ'ילה לזוג מיסיונרים מתודיסטים). בעקבותיו הלכו בין השאר ג'ורג' ארנסט רייט, שהיה בן לכומר פרסבטריאני, הכומר הדומיניקני רולאן דה וו, הרב והארכאולוג נלסון גליק ואחרים. גם אלברכט אלט ראה בתנ"ך מקור היסטורי אמין, אם כי עובד בתהליך מסירה ארוך. הוא הציע כי מהלך חדירת השבטים לארץ כנען היה הדרגתי וממושך וכלל גם דו־קיום בין הכנענים לישראלים.
באמצע המאה ה-20 ניסו רוב החוקרים לאשש את הכתוב במקרא באמצעות ממצאים אריכאולוגים מישראל ומהמדינות סביבה. טקסטים שנמצאו במסופוטמיה הראו מנהגים דומים לאבות האומה בישראל, חפירות בארץ ישראל אישרו לכאורה את כיבוש הארץ על ידי יהושע בן נון ואת מלכות דוד ושלמה. בין הארכאולוגים המקראיים הישראלים המוקדמים בלטו יגאל ידין, בנימין מזר, יוחנן אהרוני ואחרים, שתמכו בדעותיהם של אולברייט ואלט.
עם השנים הגיעו רוב החוקרים לתזה אחרת. ההקבלה בין הטקסטים ממסופוטמיה לבין תקופת האבות התגלה כבלתי משכענת, חוקרים הצביעו על תאורים אנכרוניסטים בספר בראשית (לדוגמה מועד הגעת הפלשתים לישראל) וחוקרים רבים הגיעו למסקנה כי האבות הם דמויות מיתולוגיות. כמו כן עלו סתירות קשות בין הממצאים הארכאולוגים לבין סיפור המקרא על כיבוש הארץ.
סקרים אריכאולוגים נרחבים משנות ה-70 הובילו למסקנה כי תהליך ההתיישבות בישראל היה איטי מדורג וברובו לא אלים. הזרם המרכזי סובר כי העברים לא הגיעו ממצרים אלא מכנען. העדר ממצאים שיכולו לתת אישוש לכיבושים הצבאיים של דוד ולפעילות הבניה המפוארת של שלמה הובילו להטלת ספק במסופר עליהם. חוקרים רבים סבורים כי האמונה באל אחד התפתחה רק לאחר גלות בבל. באותו הקשר, האסכולה המינימליסטית של חקר המקרא טוענת כי במקרא אין מידע היסטורי מועיל, וכי הוא נכתב בעיקר בתקופה הפרסית וההלניסטית.
בין הארכאולוגים המקראיים בדור האחרון נמנים, מהאוניברסיטה העברית: אמנון בן תור (תל יקנעם, תל חצור), עמיחי מזר (גילה, תל קסילה, תל בטש, בית שאן ותל רחוב), אילת מזר (עיר דוד), יוסף גרפינקל (ח'ירבת קייאפה, תל לכיש, ח'ירבת א־ראעי).
מאוניברסיטת תל אביב: אנסון פ' רייני, דוד אוסישקין (לכיש ומגידו), נדב נאמן (היסטוריון של תקופת המקרא), ישראל פינקלשטיין (שילה, עזבת צרטה ומגידו), זאב הרצוג (חופר ערד ותל באר שבע), שלמה בונימוביץ (בית שמש), ועודד ליפשיץ (רמת רחל).
מאוניברסיטת בר־אילן: אברהם פאוסט (תל עיטון), אהרן מאיר (תל צפית-גת (עיר פלשתית)), משה גרסיאל (עזבת צרטה, תל זית).
מאוניברסיטת חיפה: אדם זרטל (סקר הר מנשה, מזבח הר עיבל, אל־אחוואט).
בנוסף, ישנם חוקרים "חוץ ממסדיים" הטוענים כי התארוך הארכאולוגי המקובל (המבוסס על הכרונולוגיה המצרית) מוטעה בכשש מאות שנה. נמנים עליהם עמנואל וליקובסקי שבספרו תקופות בתוהו טען למתאם בין המיתוסים של שני העמים הקדומים – המצרים והעברים, ויהושע עציון שבספרו התנ"ך האבוד מפרש את הממצאים הארכאולוגיים לאור תיארוך המבוסס על התנ"ך. אף על פי שרוב הארכאולוגים שוללים את דבריהם, היו חוקרים כמו אברהם נגב ויהודה אליצור שאמרו שראוי שהדברים יישמעו.
תקופת האבות
'תקופת האבות' בחקר המקרא מתייחסת לעדות המקראית על תקופת אברהם, יצחק ויעקב החל מראשיתם באור כשדים, מוצא המשפחה, ועד להשתקעות בני ישראל בכנען.
חפירתו הידועה של לנרד וולי באור חיזקה אצל חוקרים וארכאולוגים את המחשבה כי האווירה המשתקפת מן הסיפורים בספר בראשית מתאימה מבחינות רבות לבדואים הנודדים, שעיסוקם במרעה, נדידה, מאבק על שאיבת המים לא השתנה מאות בשנים. בישראל ראו החוקרים את הבדואים נודדים, ותארו כי בנתיבים דומים נדד אברהם בהר ובמדבר. החפירות של וולי באור חשפו שכבת סחף בת - 3.5 מטרים כאשר מתחתיה נחשפה שכבת קיום עתיקה ובה קברים מהאלף השלישי לפנה"ס, ביניהם של המלכה פו־אבי. החופר לנרד וולי הציע, כי מדובר בעדות ארכאולוגית לסיפור המקראי על המבול.
על פי המקרא, נדדה משפחת אברהם מאור כשדים לחרן, בצפון סוריה דהיום, שהייתה אז מרכז הפולחן לאל הירח סין. יש סברה כי תקופה זאת חרטה את שרידיה בתולדות ישראל באמצעות: לוח השנה הירחי (שהוחלף אחרי כן ללוח שנה שמשי), ברכת קידוש הלבנה, קיום מועדי החגים בזמן ירח מלא באמצע החודש העברי ועוד.
ממוזער|250px|טקסט=חוקי חומרבי מהמאה ה-18 לפני הספירה |חוקי חמורבי, המאה ה-18 לפנה"ס
אולם ניסיונות הארכאולוגים למצוא ממצאים שיאששו כי אכן סיפורי האבות ונדידתם באמת יסודם – נכשלו ברובם המכריע. נמצא שאין תקופה ארכאולוגית שניתן לומר בבירור כי היא משקפת את תקופת האבות, כפי שהם מסופרים בספר בראשית. בהקשר זה נפסלה "התאוריה האמורית", בה טענו אולברייט, דה וו וגליק כי אברהם חי בתקופת הברונזה התיכונה (המאה ה-21– 20 לפנה"ס) ואולי אף היה אמורי. גליק, שחקר את עבר הירדן, זיהה מאות אתרים בעבר הירדן מתקופה זאת. הארכאולוג והאשורולוג אפרים אביגדור ספייזר, בעקבות חפירותיו ליד נינווה ומציאת תעודות נוזי, טען כי את אברהם יש למקם במאה ה־15 לפנה"ס, כיוון שמנהגים המשתקפים בלוחות דומים להפליא למנהגי אברהם ומשפחתו. מציאת חוקי חמורבי (המאה ה-18 לפנה"ס) וחוקי אשנונה (המאה ה-20 לפנה"ס והדמיון בינם לבין חוקי התורה גרם לחוקרים רבים להקדים את יצירת התורה לתקופה זאת.
הארכאולוג הישראלי בנימין מזר היה כנראה הראשון שטען כי את הרקע לסיפורי האבות אפשר למצוא רק בתקופת הברזל. חלק מן הנימוקים שהציג היו נוכחות פלשתים בגרר, מאבקי האבות בארמים, וכן השימוש בגמלים כחיה מבויתת, שלושה תהליכים מכריעים שלדבריו החלו בין המאה ה־12 לפנה"ס למאה התשיעית לפנה"ס. ואולם, גם כנגד הצעתו זאת הועלו השגות רבות, בין השאר על ידי הארכאולוגים זאב הרצוג וישראל פינקלשטיין, שטוענים כי הרקע המתאים לסיפורי האבות הוא לא מוקדם מהמאה השמינית לפנה"ס. בנוסף, חוקרים רבים חושבים כי חלף זמן רב בין זמן הסיפורים לבין כינוסם לטקסט כתוב אחד. חסידי האסכולה המינימליסטית מקרב חוקרי המקרא וההיסטוריונים של תקופת המקרא מתארכים את מועד העלאת הסיפורים על הכתב לשלהי תקופת המלוכה ואף לראשית התקופה הפרסית.
היסטוריונים וחוקרי המקרא התומכים באותנטיות של סיפורי האבות, נוטים למקם את תקופת האבות בכלל, ואת זמנו של אברהם והגעתו לארץ כנען בפרט, בתקופת המאה ה־18 לפנה"ס או לתחילת האלף השני לפנה"ס. כך לדוגמה, קנת' קיטשיין מצביע על כמה הקבלות ייחודיות שיש בין תקופת האבות במקרא, לבין המאה ה-18 לפנה"ס, כמו מצב גאוגרפי של ערים מיושבות באותו זמן, שמות שכיחים, ומנהגים תרבותיים דומיםKitchen, K. A. (2006-06-09). On the Reliability of the Old Testament. Wm. B. Eerdmans Publishing..
סיפורי האבות, אצל אברהם ויעקב, מתארים שימוש בגמלים. יש חוקרים הטוענים כי ביות הגמל מעיד על אנכרוניזם של סיפורי האבות, דבר שלפי טענה זאת איננו אפשרי מאחר שהגמלים בויתו רק לקראת תחילת האלף הראשון לפנה"ס ואולי אף מאוחר יותר, כפי שניתן להסיק מכך שבסהר הפורה, ובארץ ישראל בפרט, לא נמצאו עדויות ארכאוזואולוגיות לגמלים מבויתים לפני תקופת הברזל 2, בתחילת האלף הראשון לפנה"ס. מאידך, נמצאו במסופוטמיה כתובות שלכאורה מתייחסות לגמלים מבויתים כבר בתקופה הבבלית הקדומה, ולפיכך יש הטוענים, כי היו גמלים מבויתים עוד בסוף האלף השלישי או תחילת האלף השני לפנה"ס, מה שמתאים, מבחינת תקופת הזמן המשוערת והרקע הגאוגרפי, להופעתם בחלק מסיפורי האבות.
העיר אֶבְּלָה, שנמצאת בשטחי סוריה של ימינו, ידועה מעדויות רבות כעיר ממלכה חשובה לאורך האלף השלישי לפנה"ס ועד קרוב לאמצע האלף השני לפנה"ס. בחפירות שנערכו בה בשנות ה־70 של המאה ה־20 נמצא ארכיון ובו למעלה מ־20,000 לוחות־חמר ועליהן כתובות בכתב היתדות, בשפה השומרית ובשפה נוספת, ייחודית לאתר. בין שלל הממצאים נמצאו השמות עבר-אום (עבר?), אב-ר-אום (=אברם/אברהם?), איס-ר-איל(-ום) (=ישראל?), א-ס-או (=עשו?), וכן שמות של אתרים גאוגרפיים, המוכרים מן המקרא: כנען, חרן, גבל, חצור ועוד. ממצא בולט נוסף הוא שני לוחות ובהם רשימה גאוגרפית ורשימת־ציפורים (שתי רשימות אלה נכנסו מאוחר יותר ל"אנציקלופדיה הגדולה" של המזרח, שכל אדם משכיל היה מודע לה ). לדעת החוקרים באתר, בהיות ממצא זה שווה לתגליות באתרים שונים ורחוקים, הרי שיש כאן אישוש לסברה בדבר שיטת לימוד, חינוך להשכלה והכשרת סופרים וחכמים ברחבי־המזרח, שאבלה לקחה חלק חשוב בו: "הלקסיקונים, כמוהם כטקסטים אחרים בעלי אופי דידקטי או ספרותי, נכתבו בידי סופרים מומחים כחלק מתוכניות הלימודים בבתי־הספר שהכשירו צעירים מבני העשירים להיות סופרים, מקצוע שהיה המפתח למשרות ציבוריות חשובות".
על סמך ממצאים אלה, הציע זאב ארליך כהשערה, כי המרכז הלימודי באבלה הוא המכונה על ידי חז"ל "בית המדרש של שם ועבר" (בראשית רבה סג, תלמוד בבלי מסכת מגילה יז. ועוד הרבה). השערה זאת משתלבת עם השערותיו של בן־ציון לוריא לעיל על יישוב עברי קדום באזור סוריה, וכן עם ההשערה שהוצגה לעיל לפיה עבר היווה "אב רוחני" לתלמידיו ממשיכי דרכו.
עם זאת, לא כל שם עברי שייך רק לאוצר השמות העבריים. העברית היא חלק מהענף המערבי של משפחת השפות השמיות, שכללה גם את הפיניקית, הארמית, המואבית והעמונית. על כן, שמות כמו 'יעקב' הופיעו גם בקרב עמים אחרים ולא רק בקרב בני ישראל. בנוסף, קשה לקבל את עדותו של חכם מהאלף הראשון לספירה לגבי "בית מדרש" מהאלף השני לפנה"ס, למעלה מאלפיים שנה קודם לזמנו.
חוקר המקרא, משה ענבר, מאוניברסיטת תל אביב, הביא בספרו 'נבואות, בריתות ושבטים בתעודות מארי' וכן 'תעודות מארי וההתנחלות' עדויות לשמות אמוריים ממארי באזור צפון סוריה, מהאלף השני לפנה"ס, הזהים לשמות מתקופת האבות: אברהם, יעקב ועוד, שמות שלא מופיעים במקרא לאחר תקופת האבות אך זכרם נשתמר אצל הסופר המקראי. זאת עדות לאותנטיות של השמות המקראיים מתקופת האבות או לכך שמקור סיפורי האבות מקורו באזור סוריה.
ראשית ההתנחלות בעבר הירדן המזרחי
עדויות לראשית התנחלות בני ישראל נתגלו בחפירות ארכאולוגיות שנערכו במסגרת 'פרויקט מישור מידבא', בירדן, בראשותו של הארכאולוג הקנדי פרופסור לארי הר (LARRY G. HERR). הר חשף מקבץ של יישובים קטנים שקמו בדרום עבר הירדן המזרחי בסוף המאה ה־13, תחילת המאה ה־12 לפנה"ס, אשר תרבותם החומרית הייתה זהה לתרבות החומרית של היישובים הישראלים בגב ההר המרכזי בכנען כמו שילה, שכם והר עיבל: קנקני שפת הצווארון, בית ארבעת המרחבים, חומת סוגרים, תרבות חומרית ענייה של נוודים, כלכלה שמבוססת על גידול מקנה וצאן וכן היעדר של עצמות חזיר. הר העריך כי מדובר בהתנחלות שבט ראובן.
כיבוש הארץ
חפירתו החשובה ביותר של אולברייט התרחשה ב-1933 ל-1936 בתל בית מירסים, תל ארכאולוגי בו חשף עיר מפוארת ומבוצרת אותה זיהה כעיר הכנענית דביר. מעל שכבת ההרס והשריפה של העיר הכנענית זיהה אולברייט התיישבות, שאותה כינה "התנחלות ישראלית". שני המאפיינים הבולטים ביותר היו "קנקני שפת הצווארון" ו"בורות ההתנחלות", מאפיינים שמצא אולברייט גם במקומות אחרים ביהודה. פרשנותו הארכאולוגית "התלכדה" עם התיאור המקראי: על חורבות העיר הכנענית המפותחת, בנו הישראלים המתנחלים, בעלי התרבות החומרית הפרימיטיבית, את בתיהם העלובים. בזיהוי דביר המקראית טען אולברייט לאמיתות כיבוש יהושע את העיר, ומכאן לאמינות המקור המקראי.
אותם אלמנטים ארכאולוגים נתגלו במספר גדול של תלים: בית אל, תל לכיש, ואף תל חצור. יגאל ידין, שחפר את תל חצור, ב-1955–1958, היה אחד התומכים הנלהבים של מסורת "הכיבוש המהיר", מסורת המשתקפת בסיפורי כיבושיו של יהושע. התברר כי העיר הכנענית אמנם חרבה בשריפה, אך נושבה מחדש רק זמן רב לאחר מכן, לכאורה בניגוד למסופר בתנ"ך.
מנגד, יש הסוברים שהתיאור המקראי בספר יהושע איננו מתאר כיבוש מהיר, אלא כיבוש מדורג, כפי שאפשר לראות בתיאורים שעוסקים במקומות שיהושע לא כבש ("והארץ נשארה הרבה מאוד לרשתה", יהושע יג, א)https://www.youtube.com/@AlexTseitlin "מקורם של בני ישראל. מבט אל תקופת ההתנחלות". מתוך סדרת "באים אל הפרופסורים".. חפירות בראשות אמנון בן־תור עדיין מתנהלות בתל חצור, בין השאר כדי למצוא את הקשר בין הרס העיר הכנענית המפוארת לבין הכפר המפורז שנבנה על חורבותיה, ואשר מתפרש כישראלי. בן־תור כתב שהממצא הארכאולוגי בחצור, מתאימים לתיאור המקראי, הן לגבי חשיבות חצור כ"ראש כל הממלכות האלה" (יהושע יא, י), והן לגבי חורבן העיראמנון בן תור, ארכאולוגיה - מקרא - היסטוריה, בתוך: ישראל לוין ועמיחי מזר (עורכים), הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא - מחקרים היסטוריים, ירושלים 2001..
ביריחו עמד לבחינה סיפור נפילת חומותיה במלחמת יהושע. קתלין קניון, החוקרת העיקרית שחפרה ביריחו, טענה כי החומות ששרדו הן מתקופת הברונזה התיכונה, ושאם הייתה חומה בתקופה בה לפי המקרא בני ישראל כבשו את העיר – שרידיה נסחפו במשך הזמן, בדומה לחלק גדול מהאתר.
בחפירות בחרבת א־תל, אותה רוב החוקרים מזהים עם העי, אותם ערכה יהודית מרקה־קראוזה בשנות השלושים של המאה העשרים, נמצא כי העיר הייתה הרוסה מאות שנים לפני תקופת הכיבוש המשוערת של בני ישראל, וגדולה משמעותית מהמתואר במקרא.
התנחלות השבטים
שמאל|ממוזער|250px|ממצא ארכאולוגי אשר על פי הצעתו של אדם זרטל תואם למזבח הר עיבל שבספר יהושע, 2007
בזמן שהמשפיעים ביותר מבין הארכאולוגים תמכו בתאוריית "הכיבוש המהיר", החלה עבודת שטח ארכאולוגית מסוג שונה לגמרי: סקר ארכאולוגי. סקר כזה ערך יוחנן אהרוני בגליל העליון. הוא מצא מספר לא מועט של אתרי התיישבות מתקופת הברזל, במקומות שבהם לא היה יישוב קודם מתקופת הברונזה המאוחרת. סקרים דומים ערך זאב הרצוג מאוחר יותר גם בבקעת באר שבע, וגם בהם נמצאו אתרים עם מאפיינים דומים. בצפון נערכו סקרים באזור הגליל התחתון, בנוסף להרחבת הסקרים בגליל העליון. אזור הרי יהודה והרי השומרון נחקרו באופן זה רק לאחר מלחמת ששת הימים, על ידי משה כוכבי, ישראל פינקלשטיין, אבי עופר, ואדם זרטל – סקר הר מנשה.
הממצאים היו אחידים להפליא ברוב חבלי הארץ: נתגלו מאות אתרי התנחלות חדשים, במקומות שלא נושבו קודם לכן בתקופת הברונזה המאוחרת. האתרים, כפי שקבע כבר אולברייט, התאפיינו בקרמיקה דומה, ובייחוד בקנקני שפת הצווארון, בבורות התנחלות, בתכנון מבני היישוב בתבנית דומה, ובכך שרוב אתרים אלה המשיכו להיות מיושבים ברציפות עד למאה השמינית והשביעית. עובדה זאת הובילה גם את הארכאולוגים הספקנים לכנות אתרים אלה בשם "ישראלים". מאפיין נוסף של החפירות בכפרים אלה, הוא שבניגוד לממצאים בקרב קבוצות אוכלוסייה אחרות באזור, לרוב לא נמצאו בהם עצמות חזיר. עוד התגלה, שמגמת ההתפשטות של אתרי ההתנחלות שהתגלו, היו מכיוון מזרח לכיוון מערב. וזאת בהתאם לתיאור המקראי, המתאר כניסה מעבר הירדן המזרחי לכיוון מערבAdam Zertal, Israel Enters Canaan—Following the Pottery Trail, Biblical Archaeology Review 17:5, September/October 1991.
חוקר המקרא הגרמני אלברכט אלט טען, בתחילת המאה ה־20, שמקור עם ישראל בהתנחלות של נוודים למחצה שהגיעו מעבר הירדן המזרחי באטיות, דרך צפון בקעת הירדן, והתנחלו בהדרגה בדרכי שלום. הסוציולוג האמריקאי ג'ורג' מנדהול, הציע שמוצא עם ישראל באיכרים כנענים מורדים שנמלטו לאזור ההר שהיה ריק יחסית באותה תקופה. תאוריות חדשות המבוססות על רעיונות אלה, שבתחילה נשמעו מופרכים, המשיכו לצוץ ועדיין לא הגיעו לכלל הכרעה.
מילה המזכירה את השם "ישראל" מופיע לראשונה באסטלה שהקים פרעה מרנפתח משנת 1209–1208 לפנה"ס, המזכירה ניצחון על קבוצה (ללא שליט) הנקראת "ישראל" והשמתה: . אולם לא ברור מהי קבוצה זאת.
במספר ספרי תנ"ך מופיע הסיפור המוזר על הצרעה שפינתה את הדרך להתיישבות בני ישראל בכנען "לא בחרבך ולא בקשתך". במחקר הועלתה הצעה כי הצרעה, שהיא הסמל של מלך מצריים, היא פרעה מרנפתח, שכבש והרס את ערי־המדינה בכנען ובכך פתח את הדרך להתנחלות בני ישראל, על חורבות אותן ערים.
בהר עיבל שמעל לשכם נמצא על ידי אדם זרטל מזבח אותו הוא מזהה עם המסופר בפרק ח' בספר יהושע. למשל, שרידי הקרבנות שנמצאו שם מתאימים באופן כללי לדיני הקרבנות בתורה והחיות והבהמות שמותר להקריב על פיהם, מידות המזבח מתאימות למידות מזבח בהלכה כפי שמובאות במסכת מידות, ותיארוך הממצאים מתאים לתקופת ההתנחלות על ידי בני ישראל בהנהגת יהושע לפי המסורת המקראית. עם זאת, התאוריה של זרטל לא התקבלה בקרב חלק מהארכאולוגים.
התיישבות בשכם
המקורות המצריים מזכירים את פעילותם של העפירוּ, שיש חוקרים המזהים אותם עם העברים, כבר במאה ה־14 לפנה"ס. כנען נשלטה באותם ימים על ידי מצרים, ובין מכתבי אל־עמארנה נמצא מכתב של לבאיו מלך שכם, ("לביא" בעברית), המודה כי בנו התחבר אתם והוא פעל בברית עם העפירוּ. ממלכות שכם, גזר, לכיש וקעילה כורתות ברית עם קבוצות אנשי העפירוּ, כוח חדש שעולה באותו זמן בכנען, ומאיימות גם על שלטונה של ירושלים וגם על צפון הארץ. עבדיחבה מלך ירושלים מבקש את עזרת אחנתון מלך מצרים כנגד ניסיונות ההתפשטות האלה של שכם. וכך כותב עבדיחבה לאחנתון: "הלא אלה מעשי מילכילו (מלך גזר) ובן לבאיו, שנתנו את ארץ המלך לעפירו". אדם זרטל טען כי לבאיו, שבירתו הייתה בתל בלאטה המבוצר (שכם העתיקה), פעל רבות, בדרכי עורמה ובהתנפלויות צבאיות, כדי להגדיל את הטריטוריה שלו, ולשם כך נעזר בע'פירוּ. אחרי מותו המשיכו בכך שני בניו של לבאיו.
ייתכן, כי שיתוף הפעולה של בני ישראל עם בית לבאיו בשכם משתקף בסיפור המקראי על דינה בת יעקב, שבנו של מלך שכם רצה להינשא לה והסכים בתמורה להתגיירותם של כל בני שכם (בראשית לד). על פי אדם זרטל: "ליעקב קשר הדוק עם שכם החוית, ובתוך זה מתרחשת פרשת דינה". כמו כן, הסיפור על אבימלך בן גדעון מלך שכם, שהוא בנם של גדעון ואחת מבנות העיר שכם (שופטים ח, לא; ט) מעיד גם הוא על ההתנחלות האיטית והמדורגת של השבטים בארץ, תוך נישואי תערובת. העדות התנ"כית מתיישבת גם עם כך ששכם לא מוזכרת כלל בסיפורי הכיבושים של יהושע בן נון בכנען אלא שמדובר על הגעה לשכם ללא לחימה (בראשית לג, יח–כ).
הממלכה המאוחדת
שמאל|ממוזער|250px|שחזור בית ישראלי מתקופת הברזל, במוזיאון ארץ ישראל
עד לשנות התשעים מקובל היה התיאור המקראי לראשית ההתנחלות הישראלית ולקיומה של ממלכת ישראל המאוחדת בקרב רוב החוקרים, אם כי היו חילוקי דעות לגבי גבולותיה, תחומי שלטונה, ומוסדותיה. הגם שלא נמצאו שרידים לבית המקדש של שלמה, קיומו לא הוטל בספק, והעדר הממצאים הוסבר במחזורי ההרס והבנייה שעברו על הר הבית במרוצת הדורות והעובדה שעדיין לא נערכה חפירה ארכאולוגית מסודרת באתר.
כבר בראשית המחקר ביקשו חוקרים למצוא התאמה בין הממצא הארכאולוגי לתיאור המקראי אודות הממלכה המאוחדת. משום כך, טען בנימין מזר שהמעבר בין השלב הראשון של תקופת הברזל, תקופת הברזל 1, המאופיינת ביישובים כפריים קטנים ותרבות חומרית דלה, לשלב השני, תקופת הברזל 2א', בה התפתחו העיור והתרבות החומרית, חל בסביבות שנת 1000 לפנה"ס – שנים ספורות לאחר עליית דוד לשלטון, לפי הכרונולוגיה המקראית. כרונולוגיה זאת הייתה מקובלת כארבעים שנה, וכך נמנו אתרים שעל פי החופרים נמצאו בהם ממצאים מתקופת הממלכה המאוחדת: תל גזר, תל מגידו, תל חצור, ירושלים (עיר דוד), תל לכיש, מצודת תל ערד, תל אל פול היא גבעת שאול, תל בית שמש, ועוד. שערי הערים חצור, מגידו וגזר אף היו במוקד מאמר מפורסם של יגאל ידין משנות השישים, בו זיהה ידין את שערי גזר מתוך התבוננות בדוחות החפירה של מקליסטר.
דעות אלה שלטו בשיח הארכאולוגי־ההיסטורי במשך שנים רבות, עד שעומתו מול ממצאים סותרים, כמו אלה שעלו במחקרו של דוד אוסישקין, שהראה ששערים כמו "שערי שלמה" נחשפו גם בערים שלא היו חלק מממלכת ישראל, ושערים אחרים נבנו שנים קודם לימי שלמה ולאחריהם. בעיות נוספות עלו מניתוח הממצא הארכאולוגי. לדוגמה: הארכיטקטורה שנחשפה לצד "שער שלמה" במגידו הייתה זהה לזאת של אתרים כמו שומרון ויזרעאל, שנבנו מאה שנה לאחר מלכותו, בימי עמרי ואחאב מלכי ישראל. משום כך הציע ישראל פינקלשטיין את הכרונולוגיה הנמוכה, לפיה המעבר בין שלביה של תקופת הברזל אירע לאחר מסע שישק לארץ בשנת 925 לפנה"ס לערך (מל"א י"ד 25).
הצעתו של פינקלשטיין לא התקבלה, בפרט בתחילה, על ידי רוב החוקרים, בעיקר משום משמעותה – שכבות היישוב המפוארות של ארץ־ישראל נותקו משלמה ותוארכו כ־80 שנה לאחר מכן, לימי בית־עמרי בישראל. כפתרון פשרה אפשרי למחלוקת, הרצוג וזינגר־אביץ הציעו על בסיס ניתוח כלי החרס של התקופות השונות למקם את המעבר בין שלביה של תקופת הברזל לאמצע המאה העשירית לפנה"ס, ובהתאמה להצעה זאת הוצעה הכרונולוגיה המעודכנת בידי עמיחי מזר, לפיה אירע המעבר בשליש הראשון של אותה המאה.
בדיקות תיארוך פחמן־14, היכולות לתארך שכבות ארכאולוגיות לפי בדיקות כימיות, תמכו בכרונולוגיה הנמוכה של פינקלשטיין. ואולם סער גנור, יחד עם פרפ' יוסי גרפינקל, פרסמו בדיקת פחמן 14 שסותרת את שיטתו של פינקלשטיין, ותומכת בתיארוך המסורתי.
הדיון אודות הממלכה המאוחדת ממשיך להתקיים גם עתה. יש שמכירים בקיומה של ישות מדינית שמושבה בירושלים, אבל טוענים שהממלכה המאוחדת לא הייתה גדולה או בעלת השפעה, וכי את המהפכה העירונית/תרבותית יש לייחס רק לימי הממלכה המפולגת. בספרו ראשית ישראל טען פינקלשטיין כי אין ראיות ארכאולוגיות לקיומה של הממלכה המאוחדת. לדבריו, הממלכה הראשונה שנוסדה היא ממלכת ישראל הצפונית, ורק לאחר חורבנה של זאת הופכת ממלכת יהודה למשמעותית באזור. פינקלשטיין כתב שירושלים הייתה בתקופה המיוחסת לדוד ושלמה כפר עני קטן, ולא בירה של ממלכה עשירה. ואולם יש המערערים על מסקנותיו של פינקלשטיין, וטוענים שהעדר ממצאים ניתן לתלות בגורמים שונים ואיננו מהווה ראיה, ובפרט בנוגע לדוד ושלמה, שהמקום הטבעי לממצאים מתקופתם הוא באתר בעייתי, עיר דוד, עליו פעלו כוחות סחף חזקים והיה חשוף לתהליכי חציבה, בנייה והרס במשך אלפי שנים – תהליכים שמחקו שרידים ועקבות של תקופות קדומות. ד"ר אילת מזר רואה בממצאים החדשים (מבנה האבן הגדול בעיר דוד שהתגלה בשנת 2005 ומזר העריכה כי הוא ארמון דוד, וחומות ירושלים המיוחסות לשלמה שנתגלו ב־2010), ערעור על טענת פרפ' פינקלשטיין לחוסר ממצאים.
לדברי פרופסור גרפינקל, גם הממצאים שנחשפו במבצר האלה מספקים הוכחה קדומה לקיומה של ממלכה ביהודה ולקיומו של מלך חזק וממשל ריכוזי בירושלים בתקופת דוד המלך. גרפינקל חשף בחורבת קייאפה עדות לקיומו של הכתב העברי העתיק במאה העשירית לפנה"ס. השם אשבעל בן בדע נחרט על אחד הכדים באתר. ייתכן שמדובר במגיש מנחה או מס שחרט את שמו על הכד, כחלק ממערכת גביית המיסים בממלכה. השם 'אשבעל' מופיע במקרא כשם בנו של שאול שמלך אחרי מותו. במחקר הועלתה השערה כי מדובר באחד מנכבדי משפחת דוד שהתגוררו בנטעים ובקרית יערים.
בנוסף, יש הגורסים שישנו מתאם גבוה בין מקורות ההיסטוריה והארכאולוגיה לבין התיאור המקראי של הארכיטקטורה והמצב הכלכלי והביטחוני, ובפרט בתקופת דוד ושלמה, וששיטתו של פינקלשטיין מתעלמת ממתאם זה.
הממסד הארכאולוגי המסורתי, במיוחד זה של האוניברסיטה העברית, איננו מקבל את המסקנות של פינקלשטיין, והן רחוקות מלהפוך לקונצנזוס ארכאולוגי.
בשנים האחרונות החל גל של חפירות ארכאולוגיות באתרים המזוהים עם נחלת שבט יהודה, מה שקודם לכן נעשה בהיקף מצומצם מאוד. בין האתרים האלה אפשר לכלול את חורבת קייאפה וח'ירבת א־ראעי (על יד לכיש), שנחפרו על ידי גרפינקל. שני האתרים מאפיינים את ההתיישבות הישראלית ביהודה – התיישבות שקטה ולא אלימה על סלע האם (אין שכבת חורבן הקודמת להתיישבות), באתר לא גדול, כיפה שולטת עם נוף פנורמי המשקיף על כל הסביבה, יושבים ליד מקורות מים (נחלים או מעיינות), בצמוד לערים כנעניות גדולות (לצורך מסחר, כלכלה ויחסי גומלין), קרמיקה ישראלית עם טביעות אצבע על ידיות הקנקנים (מאפיין של ההתיישבות הישראלית). כמו כן, ריכוז התיישבותי באתרים קטנים הסמוכים זה לזה המזכירים את סגנון ההתיישבות של המצודות בנגב. לדוגמה – ריכוז יישובים ישראלים קטנים סביב לכיש הכנענית: ח'ירבת א־ראעי, תל בורנה, תל צאפי, תל זית ותל עיראני. צורת התיישבות זאת משקפת את התאוריה של אלט.
חפירות ארכאולוגיות שבוצעו על־ידי אברהם פאוסט בתל עיטון העלו גם הן ממצאים התומכים בקיומה של ממלכה ריכוזית בירושלים בתקופת דוד המלך. בראש התל, המזוהה לרוב עם העיר המקראית עגלון, נמצא מבנה מרשים מאבני גזית שתוארך על פי הממצא האורגני לשלהי המאה ה־11 או לראשית המאה ה־10 לפנה"ס.
עדויות חוץ מקראיות לדוד ושלמה
ישנן שתי עדויות חוץ מקראיות לדוד: כתובת תל דן המזכירה שם של מלך יהודה משושלת בית דוד ("ביתדוד"), ומצבת מישע המזכירה את סחיבתו ולקיחתו בשבי למואב של "אראל דודה" המכוונת אולי לאחד מגיבורי בית דוד. מדובר בכתובות מן המאה התשיעית לפנה"ס, כמאתיים שנה לאחר התקופה המיוחסת לדוד, עדות לכך כי שמו מוכר ומפורסם ומוזכר בכתבים חיצוניים כמייסד שושלת מלוכה גם מאות שנים אחרי זמנו.
אודות שלמה המלך טרם נמצאו כתובות בהן הוא נזכר או ממצא ארכאולוגי אחר הנקשר אליו ישירות. יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון היהודי מהמאה ה־1 לספירה, מציין בספרו "נגד אפיון" את קיומן של איגרות בארכיונים הממלכתיים בצור שהחליפו ביניהם שלמה המלך וחירם מלך צור, אולם בהיעדרן לא ניתן לבחון את נכונות הדברים, מה גם שיוסף בן מתתיהו עצמו מסתמך על עדויות מתקופות מאוחרות ביותר, מאות שנים לאחר התקופה הנידונה.
כמו כן, יוסף בן מתתיהו מצטט בספרו את דיוס שכתב את "דברי ימי כנען":
בחפירות מבצר האלה נתגלו בשנת 2011 כלי פולחן ובהם דגם מוקטן ומפורט של מבנה בית מקדש חצוב באבן שתוארך לראשית המאה ה־10 לפנה"ס, תקופת ממלכת ישראל המאוחדת, הכולל מאפיינים ארכיטקטוניים שזוהו על ידי הארכאולוג יוסף גרפינקל כתואמים את תיאור מקדש שלמה בספר מלכים.
כתב
בחפירות של גרפינקל בחורבת קייאפה נתגלה הכתב העברי העתיק ביותר שנמצא עד אז, מהמאה העשירית (או אחת עשרה) לפנה"ס. מדובר בשתי כתובות שנחרטו על גבי חרסים. בכתובת אחת מופיע שם של אישיות מאותה תקופה 'אשבעל בן בדע' ביחד עם מילה נוספת שלא שרדה ואולי מתארת את הסחורה. בכתובת השנייה מופיע משפט עם מילים המיוחדות לשפה העברית כגון: עבד, שפט. כתב מאפיין ממלכה ריכוזית עם מערכת מינהל וגביית מיסים וייתכן שהכד מקייאפה היה חלק ממערכת כזאת של גבייה והפצה של המס.
אתרים ארכאולוגיים מתקופת הממלכה המאוחדת
עצם קיומה של הממלכה המאוחדת נמצא במחלוקת במחקר, ובין הממצאים החשובים ביותר בהם נעזרים החוקרים בניסיון לגשר על המחלוקות, נמצאים אתרי חבל יהודה ממפנה האלף הראשון לפנה"ס.
ירושלים – עיר דוד
בחפירות בעיר דוד שניהלה ד"ר אילת מזר, נתגלו ממצאים של מבנה גדול שנבנה במהלך תקופת הברזל. לדעתה של אילת מזר יש לתארכו למאה ה־11 לפנה"ס, והיא מזהה בו את הארמון של דוד המתואר במקרא. אולם ארכאולוגים אחרים מבקרים זיהוי זה, שאיננו מסתמך על ממצאים כלשהם.
מבצר האלה
במבצר האלה (חורבת קייאפה) נחשף אתר מראשית תקופת הברזל השנייה, המחצית השנייה של המאה ה־11 לפנה"ס והשליש הראשון של המאה ה־10 לפנה"ס, המוקף בחומה מבוצרת, מהקדומות ביותר בתקופת הברזל. ממצאים אלה תומכים בעובדה שבאותה תקופה הייתה ממלכה חשובה באזור שיכלה לבצע פרויקט ביצור שכזה. עם זאת, גם ביחס לאתר זה רבות השאלות ומאמרים רבים כבר פורסמו בנושא.
לאחר פילוג הממלכה
ממוזער|תיאור של שבויי מלחמה מממלכת יהודה וממלכת ישראל ממסעו של שושנק הראשון לארץ ישראל, התיעוד של מסעו מופיע על הקיר הדרומי במקדש אמון־רע שבכרנך (ומתוארך ל־926/5 לפנה"ס).
בעוד שעל תקופת הממלכה המאוחדת והתקופות הקודמות לה נתגלו ממצאים רק לאחרונה, הרי שלגבי התקופה שלאחר פילוג הממלכה נתגלו כבר לפני זמן רב מקורות חיצוניים המצטלבים עם הכתוב בתנ"ך לגבי אותה התקופה, להלן מספר ממצאים חשובים מתקופת שלטון בית עמרי בממלכת ישראל ואילך:
שישק הראשון – התיאור המצרי למסע המלחמה של שישק הראשון לארץ ישראל, הנזכר במקרא (מל"ב י"ד 25).
המונולית מכורח – כתובות של שלמנאסר השלישי המזכירות את אחאב והשתתפותו בקואליציה נגדו בקרב קרקר בשנת 853 לפנה"ס. קרב זה הוזכר גם באובליסק השחור.
כתובת תל דן – כתובת שנמצאה בתל דן, ושהוצבה כנראה על ידי חזאל מלך ארם המזכירה ניצחון על מלך ישראל (כנראה יורם בן אחאב) ומלך "בית דוד" (כנראה אחזיהו). זהו האזכור החוץ מקראי הראשון שנמצא לבית דוד.
מצבת מישע – של מישע מלך מואב המזכירה את עמרי ובנו (אחאב)
באנאלים שנמצאו בשטחי האימפריה האשורית החדשה מתואר מסע הכיבושים של הצבא האשורי בסוריה, בעזה ובשטחי ממלכת ישראל, מוזכרים שמות של יישובים ישראליים כמו: "אֲבְּלֲכֲּ (שהיא אבל בית מעכה) שבפאתי ארץ בית עמרי (כינויה של ממלכת ישראל בפי מלכי אשור)", כמו כן מתוארת גם הורדת פקח בן רמליהו מן השלטון בידי הישראלים והמלכת הושע בן אלה בפקודת האשורים, מתוארת חלוקת שטחי ממלכת ישראל שנכבשו בערך בין השנים 732–733 לפנה"ס לשלוש פחוות אשוריות: מגידו (שכללה את הגליל ועמק יזרעאל) דאר (שכללה את השרון ורצועת החוף) ופחוות הגלעד, על פי האנאלים של תגלת פלאסר השלישי, הוא הגלה מן הגליל 13,250 נפש, כשנתון זה איננו כולל את מניין הגולים מעבר הירדן.
באנאלים שנמצאו בארמונו של סרגון הוא מתאר את המצור שהטיל על העיר שומרון, מתגאה בכך שכבש אותה והגלה ממנה 27,290 איש (או 27,280 איש לפי לוח שנמצא במקום אחר) ויישבם כפי הנראה בפחוות אשוריות בצפון מסופוטמיה (האירוע הזה מתוארך בערך לשנת 722 לפנה"ס) הוא טוען שאת יתר התושבים בשומרון השאיר בנחלתם (דבר שעולה בפרקים מסוימים במקרא, כמו בספר דברי הימים למשל, שבו מתוארת פניית חזקיהו מלך יהודה ליתר תושבי ממלכת ישראל שלא הוגלו להתאחד עם ממלכת יהודה לעם אחד כפי שהיה לפני פילוג הממלכה המאוחדת), סרגון אף מתפאר בכך שתפס 50 מרכבות מצבא ישראל וצירפם לצבאו שלו, הוא מתאר גם את הפיכתה של שומרון לפחווה אשורית בשם: שֳמֵרְנָ. לפי אנאלים אחרים שנמצאו הוא אף מתאר תהליך שבו החליף את אוכלוסיית העיר שומרון באנשים שהביא מרחבי אזורים שונים באימפריה האשורית (כפי שמתואר במלכים ב' פרק י"ז).
בכתובת שנמצאה בתל חלף שבסוריה של ימינו שזוהתה גם כ"גוזן" הנזכרת במלכים ב' פרק י"ז (בעבר כונה המקום: "גוזאנה") כאחד מהמקומות שאליו הוגלו חלק מגולי ממלכת ישראל שנחרבה בידי אשור, נמצאה כתובת תעודה שמתוארכת לתקופת המאה השביעית לפנה"ס שלפי ההשערה מספרת על גולי עשרת השבטים בידי אשור, הכתובת מכילה תיאור של אנשים בעל שמות המעידים כביכול על מוצאם הישראלי: שם האישה בכתובת הוא "דינה", וכן מתוארים גם שני גברים: "ישמעאל" ו"הושע".
בשבר חרס שנמצא בכלח ושתוארך לסוף המאה השמינית לפנה"ס או לתחילת המאה השביעית לפנה"ס, רשומים בכתב ארמי שמות אנשים שייתכן שהם גולים מישראל או גולים פיניקים מסוריה, שמותיהם הם: "חנאל בן עזאל", "מנחם בן בידאל", ו"שבאל בן עזא".
כתובת השילוח – כתובת המתארת את חציבת נקבת השילוח שנערכה בימיו של חזקיהו מלך יהודה.
מנסרת סנחריב – בכתובת זאת מתאר סנחריב, מלך אשור, את המצור שהטיל על 46 "ערי החומה" (הערים המבוצרות חומה) של ממלכת יהודה עקב התנגדותו של "חזקיהו היהודי" להיכנע למרותו, כיצד הצליח להגלות ממנה 200,150 בני אדם ואף טוען כי הצליח לקחת רכוש רב (בעלי חיים) וכיצד גרם לחזקיהו להיות "כלוא" בעיר מלכותו, ירושלים, עקב המצור שהטיל עליה, ומתאר אותו כ"ציפור הכלואה בכלוב". סנחריב מתאר כי את השטחים שכבש ממלכת יהודה נתן למלכי אשדוד, עקרון ועזה, והטיל על חזקיה מס נוסף בנוסף למס שנקבע לתשלומים מדי שנה. סנחריב טוען כי חזקיהו שלח אליו משלחת נכבדת שכללה בין היתר את בנותיו, פילגשיו, מנגנים ומנגנות שהעלו לו מס כניעה לעיר נינווה, הוא אף מפרט את סוגי המס שהעלה לו שליח חזקיה שהבטיח לו בשם מלכו כי חזקיהו ישתעבד לממלכת אשור, עוד נטען כי חזקיהו העלה לו 30 ככרות זהב (כך גם נטען במקרא) ו־800 ככרות כסף (בעוד שהמקרא טוען כי חזקיהו שילם לו 300 ככרות כסף בלבד).
נמצא לוח הכתוב בכתב היתדות המספר על הבסתו של נבוכדנצר את יהויכין, מלך ממלכת יהודה, לאחר ששם מצור על ירושלים המכונה בלוח "עיר יהודה", והמלכתו של "מלך כלבבו של נבוכדנצאר" – כלומר התיאור בלוח עולה בקנה אחד עם המתואר במלכים ה' פרק כ"ד (פסוקים ח'–י"ז) שלפיו הדיח מלך בבל את יהוכין והגלה אותו לבבל ומינה במקומו את צדקיהו למלך על ממלכת יהודה, הלוח מתוארך לשנת 597 לפנה"ס.
לוח נבו שרסכים – לוח טין קטן הנמצא במוזיאון הבריטי עליו כתב יתדות. ייתכן כי שם המוזכר בו זהה לדמות המוכרת מספר ירמיהו.
חפירות וסקרים חשובים
להלן רשימת סקרים וחפירות ארכאולוגיים הקשורים לארכאולוגיה מקראית. הרשימה מסודרת בסדר כרונולוגי.
שנה שם האתר זיהוי מקראי החופרים הערות 1841 סקר אדוארד רובינסון 1871–1877 סקר צ'ארלס וורן 1890 תל אל חסי עגלון סר פלינדרס פיטרי פיטרי סבר שתל אל חסי היא לכיש המקראית, המזוהה עם תל אֶ דֻוֵיר. חפירה זאת נחשבת לחפירה המדעית הראשונה בארץ. 1891–1892 תל אל חסי עגלון פרדריק בליס 1898–1900 תל א־ספי גת (עיר פלשתית) פרדריק בליס ורוברט מקאליסטר 1898–1900 תל ג'דידה מורשת־גד פרדריק בליס ורוברט מקאליסטר 1898–1900 תל זכריה עזקה פרדריק בליס ורוברט מקאליסטר 1898–1900 תל צנדחנה מראשה פרדריק בליס ורוברט מקאליסטר 1902–1903, 1907–1909 תל גזר גזר רוברט מקאליסטר בחפירה זאת חפר מקאליסטר רצועה אחר רצועה, תוך פינוי העפר החדש לרצועה הקודמת. בכך נהרס כל רצף הסטרטיגרפיה. מציאת לוח גזר על פני השטח. 1902–1904 תל תענך תענך ארנסט סלין 1903 תל מגידו מגידו גוטליב שומאכר 1905–1907 סקר בתי כנסת בגליל הרמן קוהל, ארנסט סלין, קארל ווצינגר 1907–1909 שכם שכם ארנסט סלין, קארל ווצינגר 1908, 1910–1911 שומרון (עיר) שומרון דוד ליון, קלרנס פישר, ג'ורג' רייזנר גילוי הקבוצה הראשונה של חרסי שומרון 1911–1913 תל בית שמש בית שמש דונקן מקנזי 1921–1923, 1925–1928, 1930–1933 בית שאן בית שאן קלרנס פישר, אלן רוו, ג'רלד פיצג'רלד 1922–1923 תל אל פול גבעה ויליאם אולברייט 1925–1939 תל מגידו מגידו קלרנס פישר, פיליפ לנגסטף אורד גיא, גורדון לווד 1926, 1928, 1930, 1932 תל בית מירסים דביר, עגלון וקריית ספר ויליאם אולברייט 1926–1927, 1929, 1932, 1935 מצפה (עיר מקראית) מצפה וילאם אולברייט 1928–1933 תל בית שמש בית שמש אליהוא גרנט 1930–1936 יריחו יריחו ג'ון גארסטאנג 1931–1933, 1935 שומרון (עיר) שומרון ג'ון וינטר קרופוט גילוי הקבוצה השנייה של חרסי שומרון1933–1935 אילת תל־אל חלייפה נלסון גליקמצודה וישוב מתקופת מלכי יהודה וחותם יותם המלך 1932–1938 תל לכיש תל לכיש ג'יימס לסלי סטרקי חשיפת מכתבי לכיש. החפירות נסתיימו באופן טרגי ב־10 בינואר 1938 כאשר סטרקי נרצח באכזריות בדרכו לחגיגות הפתיחה של מוזיאון רוקפלר בירושלים 1936–1940 בית שערים בית שערים בנימין מזר 1948–1950, 1952–1955 יפו העתיקה יפו יעקב קפלן 1954, 1959–1962 רמת רחל בית הכרם? ממשת? יוחנן אהרוני גילוי ארמון מלכי יהודה 1955–1958, 1968 תל חצור חצור יגאל ידין 1956–1957, 1959–1960, 1962 גבעון גבעון ג'יימס פריצ'רד 1961–1967 עיר דוד עיר דוד קתלין קניון 1962–1967 תל ערד ערד יוחנן אהרוני ורות עמירן חשיפת מכתבי ערד 1962–1963, 1965–1972 תל אשדוד אשדוד משה דותן חשיפת העיר הפלשתית אשדוד 1963–1965 מצדה מצדה יגאל ידין 1964–1974 תל גזר גזר ג'ורג' ארנסט רייט, ויליאם ג. דיוור, ג'ו סגר כולל חשיפת שער "שלמה" בשנות השישים 1968–1978 הר הבית והעופל הר הבית בנימין מזר 1969–1976 תל באר שבע באר שבע יוחנן אהרוני וזאב הרצוג 1969–1982 הרובע היהודי הרובע היהודי נחמן אביגד 1973–1994 תל לכיש לכיש דוד אוסישקין 1975–1982 ערוער ערוער אברהם בירן 1977–1979, 1981–1989 תל בטש תמנה עמיחי מזר וג'ורג' קלם חשיפת תמנה הפלשתית 1978–1985 עיר דוד עיר דוד יגאל שילה 1978–1980 כתף הינום גבריאל ברקאי גילוי לוחיות ברכת הכהנים 1979, 1981–1982, 1984–1987, 1990–1991, 1993–2000 ח'ירבת ניסיה העי? דוד ליווינגסטון האתר נמצא בתוך שטח היישוב פסגות, ולמרות טענות החופר לגילוי העי, עיקר הממצאים הם מן התקופה ההלניסטית 1981–1982, 1984–1988, 1990, 1992–1996 עקרון (עיר מקראית) עקרון טרודה דותן וסיימור גיטין חשיפת העיר הפלשתית עקרון וכתובת עקרון 1989–1996 בית שאן בית שאן עמיחי מזר 1994–2008 תל מגידו מגידו ישראל פינקלשטיין ודוד אוסישקין 1996–2002, 2004–2008 תל א־ספי גת (עיר פלשתית) אהרן מאיר 1997– תל רחוב רחוב עמיחי מזר 1999–2001, 2005 תל זית רון טאפי 2003 ואילך תל צירעה חוות יאיר (בתחום ממלכת ירדן) המכון הפרוטסטנטי הגרמני ממצאים מטווח רחב מאוד של תקופות, אחד התילים העשירים בממצאים שנחפרו 2005 רמת רחל בית הכרם? ממשת? עודד ליפשיץ (פרופסור) 2005 נחל תות ג'רלד פינקלשטיין ואמיר גורזלזני 2006– תל עיטון עגלון (עיר מקראית) אברהם פאוסט 2007 ח'ירבת קייאפה שעריים? יוסי גרפינקל וסער גנור
ארכאולוגים מקראיים בולטים
ראו גם
רשימת ממצאים מרכזיים בארכאולוגיה מקראית
ארכאולוגיה של ארץ ישראל
כרונולוגיה של המזרח הקרוב העתיק
סקר הר מנשה
קבוצות שהוצעו לזיהוי כעם ישראל המקראי
ארכאומטלורגיה אל־ברזלית בדרום הלבנט
לקריאה נוספת
א.ש. הרטום, תורה נביאים כתובים פירושים, תמונות ומפות, (מהדורה שישית, 1980 וכמו כן גם במהדורה מחודשת שהודפסה בשנת 1996), תל אביב: הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ.
אמנון בן־תור ואחרים, מבוא לארכאולוגיה של ארץ־ישראל בתקופת המקרא, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1989–1992.
ישראל ל' לוין ועמיחי מזר (עורכים), הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא – קובץ מאמרים, ירושלים: הוצאת יד בן צבי (המרכז ללימודי א"י) ומרכז דינור (המרכז לחקר תולדות ישראל), 2002.
אדם זרטל, עם נולד, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות: ספרי חמד, 2000.
יוסף גרפינקל, סער גנור ומייקל היזל, "עקבות דוד המלך בעמק האלה – תגליות מפתיעות בארכאולוגיה המקראית", הוצאת ידיעות ספרים, 2012.
יצחק מייטליס, לחפור את התנ"ך – על מקרא וארכאולוגיה, ירושלים: הוצאת ראובן מס, 2006
מבחר פרקים מתוך הספר "לחפור את התנ"ך", באתר דעת (פתח דבר, פרק 15, פרק 16, פרק 17)
אברהם פאוסט, החברה הישראלית בתקופת המלוכה, ירושלים: הוצאת יד בן צבי, 2005.
ישראל פינקלשטיין ונדב נאמן, מנוודות למלוכה, היבטים היסטוריים וארכאולוגיים על ראשית ישראל, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי, 1990.
ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל: ארכאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, 2003.
מיכאל פייגה וצבי שילוני (עורכים), קרדום לחפור בו: ארכאולוגיה ולאומיות בארץ ישראל, באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון, 2008
יעקב שביט ומרדכי ערן, מלחמת הלוחות: ההגנה על המקרא במאה התשע־עשרה ופולמוס בבל והתנ"ך, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשס"ד-2003.
מאמרים נבחרים, באתר מקראנט, המרכז לטכנולוגיה חינוכית
Mark W. Chavalas and K. Lawson Younger (ed.), .Mesopotamia and the Bible, 2002, Mesopotamia and the Bible: Comparative Explorations (Grand Rapids, MI.: Baker, 2002), 395 pp
תאוריות כרונולוגיות אלטרנטיביות
עמנואל וליקובסקי, תקופות בתוהו, שחזור ההיסטוריה העתיקה – ישראל ומצרים, הוצאת רמ, מהדורת תשנ"ז, מהדורה ראשונה: 1952. ראו גם agesinchaos
יהושע עציון, התנ"ך האבוד, ירושלים ותל אביב: הוצאת שוקן.
דייוויד רול (ממשיך בדרכו של וליקובסקי), "פרעונים ומלכים" ("Pharaohs and Kings A Biblical Quest", שוחרר לאקרנים ב־1995).
דניאל משה לוי ויוסף רוטשטיין, מקרא וארכאולוגיה, מהדורה שנייה ירושלים תשע"א.
קישורים חיצוניים
אוסף קישורים בנושא ארכאולוגיה מקראית, באתר הבית של חגי בר־שלום
הגלות לאשור באתר הספרייה היהודית הווירטואלית
יואל אליצור, על אפנות בחקר תולדות ישראל, באתר דעת, מתוך: על אתר, תשס"א 2001
אריה בורנשטיין, האם נפרדו דרכי הארכאולוגיה ומקורות התנ"ך?, באתר דעת, מתוך: טללי אורות ח, תשנ"ח–תשנ"ט
יהושפט נבו, עיון בכתובות קדומות וזיקתן לתנ"ך, באתר דעת, מתוך: שמעתין 135, תשנ"ט
יואל בן נון, היסטוריה ומקרא – הילכו שניהם יחדיו?: ספר בראשית, אתר הבית של הרב יואל בן נון
The Bible Buried Secrtes (חקר התנ"ך), סרט שהופק בידי PBS בשיתוף נשיונל ג'יאוגרפיק, 2008
ישראל הקדום: ארכאולוגיה, מקרא ומה שקרה , סדרת הרצאות מפי פרופ' ישראל פינקלשטיין במסגרת סדרת הרקטור, אוניברסיטת תל אביב.
"ההיסטוריה של ההיסטוריה" עם פרופ' ישראל פינקלשטיין, פרק 48 בפודקאסט "עושים תנ"ך"
מחקרים
אשכול מאמרים בנושא ארכאולוגיה מקראית, באתר מקראנט, המרכז לטכנולוגיה חינוכית
תאוריות אלטרנטיביות
התנ"ך והכרונולוגיה של העם העתיק , אתר המוקדש לשיטתו של עמנואל וליקובסקי
דניאל משה לוי ויוסף רוטשטיין, התנ"ך והארכאולוגיה – מסורת מול מדע, באתר דעת, אדר תשס"ד 2004
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארכאולוגיה של ארץ ישראל
קטגוריה:ירדן: ארכאולוגיה | 2024-10-02T03:56:24 |
עינויים | ממוזער|250px|אוסף מכשירי עינויים
עינויים הם כל פעולה שבה סבל וכאב עז, לרוב גופני, אך לעיתים נפשי, נגרם באופן מכוון לאדם. המניעים לעינויים מגוונים מאוד, החל בנקמה, דרך איום וענישה, סחיטת מידע וכלה בסאדיזם לשמו, אם של המענה בלבד, או לשעשוע קהל.
בתקופות רבות בהיסטוריה עינויים היו נפוצים בכל רחבי העולם. הרקע לעינויים השתנה – מהקרבות קורבן אדם טקסיות שכללו עינויים ממושכים, המרת דת בכוח, ענישת פושעים (לעיתים בשל עברות זניחות כגון רכילות, וכלה במחזות הרתעה פוליטיים). בתיעודים של עינויים פומביים, לרוב מתוארת תגובה של עונג וסיפוק מצד הקהל לנוכח המחזה הנורא.
במאה ה-17 פרץ זרם הולך וגובר של סלידה מעינויים והוקעתם כמוקצים. אין הסכמה ביחס לסיבות שהביאו לשינוי בדעת הקהל, אך העדויות ההיסטוריות מצביעות על קיומו.
כיום, האיסור על עינויים הוא נורמה קוגנטית במשפט הבין לאומי, כלומר הוא אסור לכל המדינות בכל הנסיבות, בגלל שהוא פוגע בכבוד האדם. עינויים אסורים על פי כל דיני זכויות האדם הבין-לאומיים ועל פי רוב האמנות הבינלאומיות שישראל חתומה עליהן. במערכת המשפטית, ראיות שהושגו בעינויים אינן קבילות בבית המשפט. במשפט ההומניטרי, המסדיר את דיני המלחמה, עינויים הוצאו לראשונה מחוץ לחוק בקוד ליבר מ-1863. עינויים נמנו במהלך משפטי נירנברג כפשע נגד האנושות, ולאחר מכן נאסרו באמנת ז'נבה השלישית ואמנת ז'נבה הרביעית (1949), בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם ובחוקת רומא (1998) המשמשת כבסיס לפעילותו של בית הדין הפלילי הבין-לאומי.
היקף ההפרות כיום קטן בהרבה מכפי שהיה במאות עברו. מרבית מדינות העולם חתומות על אמנות ז'נבה ומתחייבות שלא לענות אזרחי אויב ושבויי מלחמה בעימותים צבאיים. הצדדים החתומים על אמנת האומות המאוחדות נגד עינויים מתחייבים שלא לגרום בכוונה לכאב עז או סבל להשגת אינפורמציה או הודאה, וגם לא לענישה. אולם למרות האמנות ודעת הקהל, קיימות הערכות של ארגוני זכויות אדם כגון אמנסטי אינטרנשיונל, לפיהן כשני שלישים לערך ממדינות העולם לא מצייתות באופן עקבי לרוח ההסכמות. למשל סין שבה אנשים נאסרים ועוברים עינויים קשים, לעיתים רק כדי לגרום לאדם לוותר על אמונתו, כמו במקרה של רדיפת מתרגלי פאלון גונג.
רקע היסטורי
שמאל|ממוזער|250px|ציור משנת 1854 המציג שלל עינויים
משחר ההיסטוריה ישנן עדויות לשימוש בעינויים כמנגנון הענשה. הרתחה למוות, צליבה, סקילה באבנים, הוצאה להורג בשריפה וביתור היו רק חלק מן השיטות האכזריות שננקטו על מנת להעניש את העוברים על החוק המדיני או הדתי. עד להתפתחות ההומניזם במהלך המאה ה-17, השימוש בשיטות הענשה הכרוכות בסבל מכוון היה מקובל. עם תחילת עידן הנאורות התפתח הרעיון של זכויות אדם אוניברסליות, ובד בבד החלה לצבור תאוצה ההכרה בעינויים כאמצעי הראוי לגינוי. ההכרזה לכל באי העולם בדבר זכויות אדם, שאומצה על ידי העצרת הכללית של האו"ם בשנת 1948, היא מן העדויות החשובות ביותר להכרה בהכרחיות שבהוקעת העינויים מן החברה.
ימי הביניים
בתי המשפט בימי הביניים התייחסו אל עינויים כאמצעי לגיטימי לקידום תהליך החקירה או הענשת פושעים. החוק בתקופה זו קבע כי מספיקה חצי הוכחה כלפי נאשם על מנת לגזור עליו עינויים. על פי רוב, העינויים בוצעו בסתר, בתוך צינוק תת-קרקעי. לעומת זאת, הוצאה להורג בעינויים בדרך כלל נעשתה באופן פומבי.
העת החדשה
במהלך העת החדשה, עינויי מכשפות היו תופעה נפוצה. אנגליה היא דוגמה למדינה שבה מערכת המשפט לא אפשרה באופן עקרוני שימוש בעינויים. עם זאת היו מקרים חריגים שבהם נעשה שימוש באמצעי זה לקידום חקירה. בשנת 1631 פרסם פרידריך שפה ספר שהביע עמדה נחרצת נגד השימוש בעינויים לחקירה משפטית, הרקע לספר הוא חוויה עזה שתוארה בספרו:
העינויים באנגליה בוטלו סביב שנת 1640. במהלך המאה ה-17 השימוש בעינויים תחת מעטה חוקי הצטמצם ברחבי אירופה. באותה תקופה אנשי רוח ואנשי ציבור החלו להביע בפומבי את התנגדותם לשימוש בעינויים. צ'זארה בקאריה, ג'ואן גריף והפילוסוף וולטר הן דוגמאות לאנשים שמחו באופן נחרץ נגד השימוש בשיטות ענישה אכזריות. בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 השימוש בעינויים החל בהדרגה לאבד את התוקף החוקי שלו ברחבי אירופה. שוודיה ופרוסיה היו המדינות האירופאיות הראשונות אשר הוציאו את העינויים מחוץ לחוק בשנים 1722 ו-1752 בהתאמה. דנמרק ביטלה את העינויים בשנת 1770, רוסיה ב-1774, אוסטריה ב-1776, צרפת ב-1780 והולנד ב-1798. שווייץ הוציאה את העינויים מחוץ לחוק במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19.
בימינו
פשעי המלחמה והפשעים נגד האנושות של מדינות הציר במהלך מלחמת העולם השנייה עיצבו את הרגישות של הציבור הרחב לגבי סוגיית זכויות האדם ובפרט לגבי השימוש בעינויים. במקביל לעליית מודעות הציבור הרחב לסוגיית זכויות האדם, השימוש בעינויים צבר בהדרגתיות מעמד של שיטת אכיפה הראויה לגינוי. לאור מציאות זו מדינות רבות סילקו את העינויים מן החוק. עם זאת, לצד מדינות אלה, ישנן מדינות אשר עדיין עושות שימוש בעינויים, חלקן בטענה שהפעלת אמצעי זה היא הכרחית במקרים מסוימים.
עינויים מתרחשים גם במדינות דמוקרטיות ליברליות, אף על פי שקיימות מספר אמנות בינלאומיות האוסרות על השימוש באמצעי זה (למשל אמנת האו"ם נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים). כך למשל בארצות הברית שנחשפים בה מקרים של התעללות ועינויים. אף על פי שהחוקה האמריקאית אוסרת אותם, בית המשפט העליון של ארצות הברית פסק שהחוקה אינה מחייבת את צבא ארצות הברית בפעילותו מחוץ למדינה, כגון במתקן המעצר בגואנטנמו. פסיקה זו נהפכה, בדעת רוב השופטים, בשנת 2008 (בפסק דין Boumediene נגד Bush), אולם בפועל בתי המשפט מיעטו לקבל עתירות של העצירים במתקן. המתקן בגואנטנמו מופעל על ידי השלטון האמריקאי ומשמש את הפנטגון וה-CIA בכליאתם של כמאתיים עצירים. על פעילותו של המתקן נמתחת ביקורת ציבורית רחבה, וזאת בשל השימוש שנעשה מצד החוקרים בשיטות עינויים. בשנת 2004 נחשפה רשימה של 20 שיטות עינויים שונות המונהגות במתקן. בשנת 2006 דווחו על התעללויות נוספות המתרחשות במתקן, ובשנת 2007 פורסם דו"ח בו עדויות מפורשות להפעלתם של עינויים חמורים במתקן. לאור הדיווחים השונים על הפרות החוק החמורות המתרחשות במתקן, החלה להתארגן מחאה נגד שיטת ההתנהלות של המתקן. בפברואר 2011 ארגון זכויות האדם "אמנסטי אינטרנשיונל" הגיש בקשה משווייץ לפתוח בחקירה פלילית נגד הנשיא ג'ורג' ווקר בוש ולעצור אותו. ב-12 באוקטובר 2011 הארגון הגיש בקשה דומה לקנדה. נכון להיום, המחנה ממשיך בפעילותו. כיום, ארגוני זכויות אדם כגון "אמנסטי אינטרנשיונל" פועלים במטרה לחשוף הפרות של זכויות אדם ולמנוע את הפעלת העינויים.
שיטות עינויים כאמצעי חקירה
לאורך ההיסטוריה נעשה שימוש בקשת רחבה של טכניקות עינויים, בדרגות חומרה ומורכבות שונות. השימוש בעינויים יכול לבוא לידי ביטוי דרך הפעלת לחץ פיזי ופסיכולוגי, לחוד, או לסירוגין. החזקת המעונה בתנוחות כואבות, חשיפתו לתנאי חום וקור ואונס הן מספר מצומצם מן הדרכים המגוונות שבאמצעותן מפעילים עינויים כלפי בני אדם. עינויים פסיכולוגיים הם בעלי הגדרה מעורפלת יותר מעינויים פיזיים, ולעיתים קשה לבצע הבחנה בינם לבין שיטת חקירה תקינה. העינוי הפסיכולוגי כולל הפעלת לחץ נפשי קיצוני תוך שימוש בלעג ארסי, קללות, איומים והפחדות. במסגרת העינוי חשוף המעונה ליחס משפיל, הגורם לו תחושת חוסר אונים קיצונית, דבר אשר עלול להוביל לטראומה.
שיטות הוצאה להורג בעינויים
הוצאה להורג בעינויים היא דרך נקמה אכזרית, שהייתה בשימוש בעבר. להלן מספר שיטות שהיו נפוצות:
גלגל שבירה: מתקן עינויים שנעשה בו שימוש בימי הביניים. במסגרת עינוי זה, גפיו של הקורבן מוקמו על שתי קורות עץ. לאחר מכן היו מכים על אחת הגפיים באזור שבין הקורות וכך שוברים את העצם. תהליך זה חזר על עצמו עבור כל אחת מהגפיים. לאחר מכן הגלגל הורם על מוט גבוה כך שהציפורים יוכלו לאכול אותו בעודו חי.
הרתחה למוות: קורבן העינויים נקשר על מנת למנוע ממנו אפשרות תנועה. לאחר מכן היו מכניסים אותו אל תוך כלי גדול ובו מים קרים. המים חוממו בהדרגתיות עד למותו של הקורבן. שיטה הריגה זו הייתה איטית ומלווה בייסורים רבים.
העלאה על המוקד: שיטת הוצאה להורג פומבית אשר במסגרתה הבעירו את הקורבנות (בעיקר נשים) בעודם חיים, מבלי שיכלו להימלט.
צליבה: הקורבן נקשר או ממוסמר לצלב עשוי מעץ, ומושאר בתנוחה זו עד מותו.
מעמדם המשפטי של עינויים
ב-10 בדצמבר 1948 התקבלה ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם על ידי העצרת הכללית של האו"ם. לפי ההכרזה, איש לא יעבור עינויים, עונש או יחס אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים. מאז עוגן האיסור על עינויים עוגן במספר הסכמים בינלאומיים, השניים העיקריים שבהם הם האמנה נגד עינויים ואמנות ז'נבה.
האמנה נגד עינויים
האמנה נגד עינויים (CAT) נכנסה לתוקפה ביוני 1987. בין סעיפיה:
סעיף 1: עינויים מוגדרים ככאב עז או סבל, כלומר קיימות רמות כאב וסבל שאינן חמורות דיין כדי להיחשב עינויים.
סעיף 2: לאמנה לא קיימות נסיבות יוצאות דופן מבחינת החובה לקיימה. כלומר מדינה שחתמה על האמנה ללא הסתייגות לא יכולה להשתמש בעינויים בשום מקרה בלי שהדבר ייחשב שבירת האמנה. בכל אופן, הסנקציה החמורה ביותר שיכולה להיות מוטלת על מדינה עקב שבירת האמנה היא רישום פומבי שהאמנה נשברה על ידה. במקרים יוצאי דופן רשויות של מדינה יכולות להגיע למסקנה שזהו סיכון שניתן לקבלו, בעיקר היות שההגדרה של 'עז' יכולה להתפרש באופנים שונים.
סעיף 16: כולל את ההתחייבות למנוע מעשים של יחס או עונש אכזרי, בלתי אנושי או משפיל, אבל רק בתחום שיפוטה. כלומר מדינה אינה מנועה מלאפשר טכניקות כפייה כאשר הן מבוצעות במקום שלא שייך לתחום שיפוטה.
כמחצית ממדינות העולם חברות באמנה. ישראל אשררה את האמנה ב-1991.
עינויים כאמצעי חקירה
ממוזער|שלט מחאה נגד שימוש בעינויים בישראל
עינויים מהווים אמצעי לחקירת בני אדם המסרבים למסור מידע הנמצא בידם ונחוץ לחוקריהם, בכך שהחוקר מאיים בעינויים או מבצע עינויים, ומפני שהנחקר אינו רוצה או אינו מסוגל לחוש סבל שכזה, הוא מוכן למסור פרטים שלא התכוון להגיד לפני העינויים.
עינויים כאמצעי חקירה בישראל
השב"כ משתמש לעיתים בעינויים, במקרים שמוגדרים "פצצה מתקתקת", כלומר מצב שבידי הנחקר יש מידע שעשוי לסייע במניעת פיגוע שכבר הוחל בביצועו.
השימוש בעינויים על ידי השב"כ נידון בוועדת החקירה לעניין שיטות החקירה של השב"כ בנושא פעילות חבלנית עוינת בראשותו של השופט משה לנדוי, משנת 1987 (ועדת לנדוי). הוועדה שהוקמה בעקבות פרשת קצין צה"ל עיזאת נאפסו התירה בין השאר הפעלת שיטות חקירה הכוללות "מידה מתונה של לחץ פיזי" מתוך "הגנת הצורך". יותר מאוחר (1999) שלל בג"ץ אמצעים כגון טלטולים, שיטת חקירה באמצעות עינויים שהייתה נהוגה בשב"כ, שבה קושרים אדם לכיסא ומטלטלים אותו. בעקבות עתירות של הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, האגודה לזכויות האזרח, המוקד להגנת הפרט ועוד נגד מדינת ישראל, נפסק כי שיטה זו פסולה.
אחת הפרשות שבהן התגלה שימוש משטרתי בעינויים הייתה פרשת כנופיית מע"צ.
מחאה נגד שימוש בעינויים כאמצעי חקירה
הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל הוקם בשנת 1990, כתגובה לשימוש בעינויים בחקירות על ידי כוחות הביטחון הישראליים. הקו האידאולוגי המנחה את הוועד הוא ההכרה בעובדה ששימוש בעינויים והתעללות אינם מתיישבים עם ערכי המוסר הבסיסי והשלטון הדמוקרטי. פעילותו של הוועד מוחלת על כל אוכלוסיית ישראל, ומטרתה למגר את השימוש בעינויים ובאלימות בלתי מוצדקת. מבחינה יישומית, עוסק הוועד בתיעוד עינויים, העברת סדנאות בנושא זכויות אדם, סיוע משפטי ופעולות נוספות. הישגו המרכזי של הוועד הוא בג"ץ העינויים (1999. במסגרת עתירה זו, הוועד מחה נגד שימוש בשיטות חקירה אלימות. בעקבות העתירה, בג"ץ שלל שימוש בשיטות אלימות כגון טלטולים, טכניקת חקירה שהייתה נפוצה בשב"כ.
בפרשת דומא
בדצמבר 2015, במהלך חקירתם בשב"כ של חשודים בהצתת בית משפחת דוואבשה בדומא, אישר היועץ המשפטי לממשלה לראשונה הפעלת עינויים על פי נוהל "פצצה מתקתקת" כנגד יהודים. המהלך, שזכה בין היתר לתמיכת ראש הממשלה נתניהו והשרים יעלון ובנט, ספג ביקורת מצד אנשי ימין, רבנים, משפטנים, פעילי זכויות האדם, ואנשי בריאות הנפש הן בטענה שלא נשקפה סכנה מידית שבידי הנחקרים למנוע, הן משום שמדובר, בין השאר, בקטינים, והן משום שלטענתם הנוהל נועד רק כדי לפעול נגד פעילות המהווה סכנה לביטחון המדינה.
בחקירת רצח רנה שנרב
סאמר ערביד, שעמד בראש החולייה שביצעה את הפיגוע, נעצר ב-25 בספטמבר 2019 כשהוא בריא ושלם. למחרת הובהל ממגרש הרוסים לבית החולים הדסה הר הצופים במצב אנוש, עם חבלות בכל הגוף, שברים בצלעות, וחשד להתקף לב. מצבו התדרדר והוא איבד את ההכרה למשך שבועיים עד שהתאושש. נפתחה חקירת מח"ש בה נחקרו באזהרה חוקרי השב"כ שעינו את ערביד. ב-24 בינואר 2021 הודיע היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט על סגירת התיק בהיעדר תשתית ראייתית לביצוע עבירה.
דעת הקהל לגבי עינויים
בסקר שערך הבי.בי.סי. ב-2006 ב-25 מדינות שונות בעולם, 29% מהנשאלים הביעו תמיכה מסויגת בעינויים כאמצעי חקירה במקרים שבהם חיי אדם על הכף. במדינות כמו איטליה ואנגליה דעת הקהל נוטה יותר לאסור עינויים, בעוד שבסין, רוסיה, ועיראק הנשאלים נטו להסכים עם עינויים כאמצעי חקירה. בישראל 43% מהנשאלים תומכים בשימוש בעינויים כאמצעי חקירה במקרים של סכנה לחיי אדם (השיעור הגבוה ביותר מבין המדינות בסקר) בעוד 48% תומכים בחקיקה שתאסור עינויים. פילוח תוצאות הסקר בישראל מראה שרוב היהודים (כ-58%) תומכים בשימוש בעינויים ואילו הרוב המוחץ מבין המוסלמים מתנגד.
שיקום קורבנות עינויים
מטרת תהליך השיקום הוא להשיב לקורבן העינויים את תחושת הכבוד שנגזל ממנו ולהחזירו למסלול חייו הקודם במידת האפשר. על מנת לעשות זאת, יש צורך במתן טיפול רפואי, נפשי וחברתי על ידי אנשי מקצוע. הטיפול חייב לכלול התייחסות פיזית ופסיכולוגית כאחד, תוך התייחסות בצרכיו האישיים של המטופל. ארגונים שונים בעולם, ובמרכזם המועצה הבינלאומית לשיקום קורבנות עינויים (IRCT), פועלים על מנת לסייע במתן טיפול הולם לבני אדם אשר חוו התעללות. הפוליטיקאי האמריקאי ג'ון מקיין, עבר תהליך שיקום לאחר שנפל קורבן לעינויי השבי הווייטנאמי, במסגרת שירותו בצבא ארצות הברית בתקופת מלחמת וייטנאם. במהלך שיקומו הוא עבר תהליך ממושך של התאוששות מפצעיו, ובמקביל לכך למד במשך שנה ב-"National war college".
קישורים חיצוניים
בג"ץ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נגד ממשלת ישראל ושירות הביטחון הכללי, ניתן ב-6 בספטמבר 1999 – פסק הדין בעתירה נגד עינויים, באתר סנונית
על בג"ץ הוועד נגד עינויים, ועל הבקשה בעניין הפרתו, באתר האגודה לזכויות האזרח בישראל
הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל
ד"ר מיכאל ויגודה, חקירות השב"כ לאור מקורות המשפט העברי, באתר דעת
הערות שוליים
*
קטגוריה:פגיעה בזכויות האדם
קטגוריה:משפט בין-לאומי פומבי
קטגוריה:חקירה | 2024-10-05T17:23:36 |
ארבע אמהות | ארבע אמהות הייתה תנועת מחאה אשר הוקמה בשנת 1997 בעקבות אסון המסוקים, על ידי תושבות ותושבי הגליל העליון בישראל ומשפחות לחיילים ששירתו בלבנון, במטרה להביא ליציאת צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון.
רקע היסטורי
בשנת 1982 פרצה מלחמת לבנון הראשונה, אשר במהלכה פלש צה"ל ללבנון, ושמטרתה הייתה שנויה במחלוקת בציבור הישראלי. כשנה לאחר פרוץ המלחמה, במאי 1983 כאשר מניין ההרוגים הגיע לכ-500, מכתב ששלחה למערכת "דבר" מורה מתל אביב, הביא להקמת תנועת "הורים נגד שתיקה" שפעלה למען נסיגה משטחי לבנון. תנועה שמטרתה הייתה דומה לתנועת "ארבע אמהות" שהוקמה שנים אחר כך, והייתה לה מקור השראה. רוב פעילות הארגון היו אימהות לחיילים. ב-20 במאי נערך כנס ראשון של התנועה בו השתתפו השחקנית חנה מרון והפרופסור לפילוסופיה ירמיהו יובל. יומיים אחר כך כשלושים הורים ערכו הפגנה ראשונה מול משרד ראש הממשלה בירושלים, וגם בחיפה. שבוע אחר כך נערכה הפגנה נוספת בה השתתפו כבר כאלפיים איש. ב-31 במאי 1983 נפגש שר הביטחון משה ארנס עם שש אמהות חברות התנועה, אך הוא הודיע להם חד משמעית שהוא נגד נסיגת צה"ל מלבנון. התנועה המשיכה במאבקה ובמרץ 1985 כבר מנתה כ-20,000 חברים.
ביוני 1985 נסוג צה"ל מרוב השטחים שכבש בלבנון ונערך על שטח בדרום לבנון שהוכרז כרצועת הביטחון. בשלב זה התפרקה תנועת "הורים נגד שתיקה", מאחר שסברה שהשיגה את מטרתה (השהייה ברצועת הביטחון הייתה אומרה להיות זמנית, עד להעברת השליטה באזור לצבא דרום לבנון).
הקמת התנועה
במהלך השנים הבאות השהייה באזור הביטחון הביא לאבדות רבות לצה"ל, כשהשיא היה אסון המסוקים שאירע ב-4 בפברואר 1997 ובו נהרגו 73 חיילים ביניהם לוחמי חטיבת הנח"ל, לוחמי שריון (מחטיבה 7 וחטיבה 188), הנדסה (גדוד 601), חטיבת גולני, מודיעין שדה וצוות המסוק.
בעקבות האסון, החליטה רחל בן דור לפנות לחברותיה וחבריה באצבע הגליל, ביניהם משפחות רבות לחיילים ששירתו בלבנון. באפריל 1997, הזמינה רחל לביתה, למפגש עם התקשורת, את שתי חברותיה מקיבוץ גדות, רונית נחמיאס ויפה ארבל, שיחד גידלו את בניהן בקיבוץ עד גיוסם ליחידות מובחרות המשרתות בלבנון. רונית הביאה למפגש את חברתה מירי ובכתבה שפורסמה לקראת פסח כונו הארבע בשם המיתולוגי "ארבע אמהות".
בכנס ההקמה הרשמי של התנועה בצפון, ביולי 1997, אליו הגיעו מכל רחבי הארץ, נבחר שם התנועה "ארבע אמהות"- לצאת בשלום מלבנון" ונבנה המערך הארגוני, שניהל את פעילות המחאה בכל רחבי הארץ. בכנס נקבעו מטרות התנועה דוגמת: מחאה שקוראת לשינוי מדיניות הביטחון השגויה בצפון, לפיה, השהייה בלבנון מגנה על הצפון; הפעלת לחץ ציבורי על הממשלה "לצאת בשלום מלבנון", ובכך לקיים את החלטה 425 של מועצת הביטחון של האו"ם הקוראת להכרה בשלמותה הטריטוריאלית של לבנון ובריבונותה, לעזיבת צה"ל את האזור ולהצבת כוח בינלאומי באזור.
לימים, הפכה בן דור ליושבת ראש התנועה ואליה הצטרפו אורנה שמעוני, שבנה סגן נהרג במוצב ריחן שבלבנון בספטמבר 1997, ואנשים נוספים. אף על פי שהתנועה נקראה ארבע אמהות והייתה בעלת בסיס פמיניסטי היא הצליחה לגייס לשורותיה גם גברים, כולל חיילים לשעבר אשר שרתו בלבנון. בתקופת פעילותה, כאשר עמדה במרכז השיח הציבורי מנתה התנועה כחמש מאות פעילים.
פעילות התנועה והדיון הציבורי סביבה
תחילת פעילותה
הצעד הראשון של מקימות התנועה היה קיום הפגנה קטנה בצומת מחניים. הן מחו כנגד העובדה שממשלת ישראל שהביעה את נכונותה לסגת מלבנון ב-1985 לא עשתה דבר לדבריהם במהלך 12 השנים שחלפו כדי לקדם זאת. המפגינות, שהוו את הבסיס לתנועת ארבע-אמהות, זכו במהירות לתשומת לב תקשורתית ורבים הצטרפו אליהן. תוך מספר חודשים אלפי אנשים חתמו על עצומת הזדהות עם התנועה וב-5 ביולי 1997 נערך כנס הקמה של התנועה בו השתתפו כמה עשרות נשים וגברים. בעקבות זאת, התווספו מוקדי פעילות בארץ בתדירות גבוהה.
מסר התנועה
התנועה העבירה מסר של דאגה ל"ילדים הלוחמים". רוב תנועות המחאה עד אז התעסקו בשטחים והקונפליקטים בישראל סבבו סביב השאלה האם יש ליישב שטחים אלו והאם שווה להילחם עליהם. ארבע אמהות לא התייחסו לזווית הזו והגדרת המטרה של נסיגה חד-צדדית מלבנון נבעה מבחינתן אך ורק מתוך החששות לחייהם של הלוחמים. קהל היעד הראשוני היה האמהות לחיילים משום שלדעת התנועה להן היה קשר ישיר לבעיה. הדאגה הפרטית לחיילים הייתה המנוע של פעילים רבים.
לאחר מכן, בהדרגה, בהסתכלות אחורה לאורך שנים בניסיון להבין את דפוסי ההתנהגות של צה"ל בלבנון, והטענה כי הימצאות צה"ל היא המבטיחה את "שלום הגליל", התחזק הרושם כי ההימצאות בלבנון היא המביאה את הפיגועים נגד חיילי צה"ל מלבנון וכל התפתחות אלימה אחרת, כמו ירי מעבר לרצועת הביטחון על ידי כוחות צה"ל והפגזה שכנגד אל יישובי הצפון היא רק תוצאת הימצאות חיילי צה"ל בדרום לבנון. מכאן הייתה הדרך קצרה למסקנה כי התנגדות החזבאללה מבטאת בעצם התנגדות העם הלבנוני (בעיקר השיעי) נגד הכיבוש של דרום לבנון שחצה את העם השיעי לשניים. אלו בדרום ואלה מצפון לרצועת הביטחון. ביטוי להשקפה הזאת חובר והועבר לתקשורת על ידי דן שטיינברג בשם "האמת על שקר לבנון".
לאחר חטיפת החיילים מהר דב, לאחר נסיגת צה"ל מלבנון, הזהיר דן שטיינברג בראיון בוואלה כי הנסיגה לא הושלמה בדרך בה הציעה תנועת 4 אימהות באופן אישי לאהוד ברק, לפני היבחרו להיות ראש ממשלה, והדבר הביא לחטיפה ויביא בהמשך לאלימות גוברת בגבול (ואמנם הגיעה מלחמת לבנון השנייה). מדובר באי הסכמת מערכת הביטחון לייצר מצב של שקט באזור ובמקרה הזה בחילופי שבויים, בכללם כאלה שנחטפו מלבנון ב-1985.
דרכי פעולתה
תנועת ארבע אמהות פיתחה אסטרטגיה על מנת להשיג את מטרתה האולטימטיבית ומערך הפעולה שלה כלל פעילות במישור הממסדי, המדיני מצד אחד ובמישור הציבורי מצד שני. התנועה חשה שעליה למצוא את הדרך הטובה והיעילה ביותר להשגת המטרה ומשום כך הפעילות הציבורית פנתה לקהל הרחב והתאפיינה בעיקר בחיבור רחב וחזק עם התקשורת על כל זרועותיה. יחסי הציבור של התנועה הפכו למערכת ענפה. פעילות התנועה כללה תהלוכות והפגנות ברחבי הארץ, החתמה על עצומות, השתתפות בכנסים ובתוכניות טלוויזיה פוליטיות ואף משמרות מחאה מול משרדיהם של ראשי המדינה ומקבלי ההחלטות השונים. התנועה גם קיבלה כיסוי תקשורתי נרחב בחו"ל וכתבות עליה התפרסמו בכלי תקשורת רבים בעולם. נוסף על כך, התנועה קיבלה מכתבי תמיכה מארגוני נשים וארגוני שלום רבים. מישור הפעולה הממסדי, לעומת זאת, היה שקט יותר והתאפיין בניסיון לגייס תמיכה ביעדיהן על ידי לחץ מתמשך על השרים וחברי הכנסת בדרך של שיחות והידברות.
כמו כן, התנועה בחרה לשתף פעולה עם תנועות נוספות, כמו "התנועה ליציאה מלבנון" של יוסי ביילין ותנועת "נשים דתיות למען קדושת החיים" שדגלו באופן בסיסי באותם יעדים, על-מנת להגדיל את בסיס התמיכה שלה. עם זאת, תנועת ארבע אמהות התאפיינה בכך שהיא לא הייתה קשורה לאף אחת מן המפלגות הפוליטיות בארץ ולא רצתה להשתייך למחנה פוליטי זה או אחר.
בד בבד עם יסוד התנועה, הקימה הפעילה יונה רוכלין, אתר אינטרנט באנגלית, הראשון מסוגו שעסק בדרום לבנון. באתר הוצגה כרונולוגיית המאבק הציבורי לנסיגת צה"ל ממנו והיו בו שפע מאמרים אקדמיים וכתבות מעיתונים שונים בעולם. האתר עצמו משך תשומת לב של תקשורת מהעולם, כולל עיתונים מלבנון שערכו ראיונות באמצעות האי-מייל עם פעילי התנועה. בין היתר, בדפי האורח של האתר צרפו אזרחים לבנונים רבים את תקוותם לשלום. מנגד, קיבלה בעלת האתר גם דואר אלקטרוני של לוחמה פסיכולוגית מארגון החזבאללה. אתר האינטרנט לא מתופעל ולא מתוחזק מאז נסיגת צה"ל מלבנון במאי 2000.
הדיון הציבורי
התנועה פעלה להעלות את נושא הנסיגה החד-צדדית לסדר היום הלאומי, לעורר את דעת הקהל ולהפעיל לחץ מסיבי על מקבלי ההחלטות. הדיון הציבורי סביב התנועה הפך לגדול וראשי התנועה הפכו לחברות קבועות בשיח הפוליטי ולמובילות המאבק למען הנסיגה מלבנון. כל עוד לא הושגו יעדיה, המשיכה התנועה בפעילותה בשני המישורים והוסיפה לעורר מודעות ומחאה אזרחית. התנועה החלה את דרכה ללא כוח פוליטי, ללא תקצוב וללא יחס רציני מצד מקבלי ההחלטות. אולם עם הזמן, הלך והתעצם כוחה בזכות הסיקור התקשורתי הרחב שקיבלה. תנועת ארבע אמהות הייתה תנועה פריפריאלית אשר הפכה לסמל המאבק ובהמשך לאחד מסמלי הנסיגה.
התנועה עוררה פולמוס חברתי וחלקים נרחבים מהציבור לא הסכימו עם האג'נדה שהציגה. בתחילת הדרך התנועה ספגה המון ביקורת. נשות התנועה נתפסו כבעלות חוסר התמצאות בענייני הביטחון והמהלך אותו הובילה התנועה נתפס כמהלך אנוכי ותבוסתני, שלא תאם את ערכי החברה הישראלית ששמה את מערך הלחימה ואת צה"ל כערך עליון. הפנייה לרגש הנשי, האימהי לא תמיד תפס ופוליטיקאיות ואף אמהות שכולות ראו בפעילות של ארבע אמהות כסכנה לחברה הישראלית. נוסף לכך, התפתח חשש לדמורליזציה של החיילים ששהו בלבנון בפרט ובשטחי הלחימה של ישראל בכלל. התבטאויות שונות נגד התנועה הושמעו על ידי המתנגדים אשר בהם תא"ל במילואים רפי נוי שטען שפעילות התנועה מסכנת את ביטחון חיילי צה"ל ועל ידי מפקד חטיבת גולני אלוף-משנה שמואל זכאי, שכינה את הארגון "ארבע סמרטוטות", ועל ידי תא"ל ארז גרשטיין מפקד היחידת הקישור ללבנון שאמר כי תנועות שדוגלות ביציאה חד צדדית יוצרות איום על החיילים, מכיוון שהן מעודדות הן את האוכלוסייה המקומית והן את החזבאללה לפעול נגד צה"ל שנתפס בעיניהם כחלשמתוך כתבות בערוץ 1 ו-2. .
תנועת קו אדום
בתחילת 1999, פרשה קבוצת פעילים תושבי המרכז כתוצאה ממחלוקת קשה שהתגלעה בין אלה שדרשו פעילות יותר מיליטנטית, לבין המייסדות שביקשו לשמור על קו שמרני במאבק הציבורי.
בניגוד לתנועת ארבע אמהות, קו אדום – שפעיליה, נשים כגברים, הגיעו מכל גוני הקשת הפוליטית – הדגישה את הפן האזרחי של המאבק. התנועה הפעילה את האינטרנט ככלי הסברתי אף על פי שהיה אז בחיתוליו. אולם הקבוצה התאפיינה בעיקר בשל שורה של פעולות רחוב, אשר כללו הפגנות שבועיות קבועות מול משרד הביטחון בתל אביב ואפילו מחאות יוצאת דופן בבסיס קליטה ומיון שם נפגשו עם הורים שליוו את בניהם לגיוס. כמו כן כן התקיימו הפגנות מול ביתו של אורי לוברני, שנתפס בעיניהם כאחד האחראים לקבעון המחשבתי של השהייה ברצועת הביטחון.
המפגינים מול משרד הביטחון התעמתו עם שוטרים וכמה מהם נלקחו למעצר ושוחררו בערבות. זכורה בעיקר הפגנה בה הובאו למקום כמה כבשים כדי לסמל את שתיקתם של הפוליטיקאים והקצינים הבכירים נוכח התקבלותה של המדיניות כלפי המשך הנוכחות בדרום לבנון. הקבוצה גם יצרה קשר עם תושבים לבנונים באמצעות ראיונות שהעניקו חבריה לעיתון בשפה האנגלית ה"דיילי סטאר".
ההסלמה בפעילות זכתה לחשיפה תקשורתית רבה ועמדה בניגוד גמור לפעילותן של ארבע אמהות שהסתפקו במחוות פסיביות ונטו לעשות שימוש סמלי בחגי ישראל כדי לבטא את מחאתן. שיאה של המחאה התרחש ב-28 בפברואר 1999, ביום בו נהרג תת-אלוף ארז גרשטיין והמפגינים חסמו את רחוב קפלן שמול הקריה. למחרת היום הוזמנה נציגת התנועה לתוכנית הטלוויזיה פופוליטיקה והעיתונאי טומי לפיד הטיח בפניה שהיא גרועה יותר מהחזבאללה. בפאנל שלאחר מכן, הופיע אהוד ברק והכריז לראשונה שאם יבחר לראשות הממשלה, יוציא בתוך שנה את צה"ל מלבנון. התנועה המשיכה בפעילותה עד מימוש הבטחתו ונסיגת צה"ל במאי 2000.
ביוני 1999, הצטרפו לתנועה גם חיילים משוחררים יוצאי היחידה לסילוק פצצות, חבריו של נועם ברנע, לוחם היחידה שנהרג בלבנון. על יוזמה זו כתב העיתונאי עופר שלח: "המקבילה הקרובה ביותר שאפשר להגיע אליה להפגנות חיילי המילואים בשנות ה-80. אחרי כל כך הרבה שנים, התביעה לצאת היא כבר לא עניין של אמהות, פוליטיקאים ועיתונאים".
עם זאת, מאחר שהאמהות השתרשו בתודעה הציבורית, חלק ניכר מפעילות קו אדום יוחסה להן בטעות על ידי כלי התקשורת.
הנסיגה מלבנון וסיום פעילות ארבע אמהות
ב-24 במאי 2000, כשלוש שנים לאחר הקמת התנועה, יצא צה"ל מלבנון בהוראתו של ראש הממשלה, אהוד ברק. ברגע שארגון ארבע אמהות הבין שיש תיאום מטרות בינו לבין ראש הממשלה הפעילות הציבורית הצטמצמה ועם הנסיגה, התפרקה תנועת ארבע אמהות משום שחשה שהשיגה את יעדיה וכארגון חברתי הגיעה למיצוי.
עם זאת, מאז תנועות המחאה בישראל שואבות השראה מפעילותה של ארבע אמהות ואף יוצאי התנועה עצמם הקימו את תנועות "מבט לאופק" להידברות עם המתנחלים, "היום השביעי" ו"האם החמישית". תנועה נוספת ששאבה מהן השראה וקמה בשנת 2020 היא "קול האמהות" - נשים שמתגוררות בעוטף עזה ומאסו באורח החיים הקשה שלתוכו ילדיהן נולדים.
בשנת 2020 הפיקו רפאל לוין עם דפנה קידר לוין סרט תיעודי בשם ארבע אמהות.
ראו גם
נשים עושות שלום
לקריאה נוספת
חקון, י. (2002). הנסיגה החד צדדית מלבנון: סיומן של 15 שנות התערבות. חיבור לשם קבלת תואר מוסמך, המחלקה למדעי המדינה: אוניברסיטת בר-אילן
רחל מדפיס־בן דור, אמא, יצאתי מלבנון! "ארבע אמהות", סיפורה של מחאה שהצליחה, הוצאת ידיעות ספרים, 2021
קישורים חיצוניים
ארכיון תנועת ארבע אמהות
הערות שוליים
קטגוריה:ארגוני שמאל בישראל
קטגוריה:יחסי ישראל–לבנון
קטגוריה:המערכה ברצועת הביטחון
קטגוריה:ישראל: ארגונים העוסקים בצה"ל
קטגוריה:ישראל: אנטי מלחמה | 2024-09-01T17:10:26 |
שב"כ | הפניה שירות הביטחון הכללי | 2008-10-23T02:25:52 |
משתף פעולה | "משתף פעולה" (בראשי תיבות: משת"פ) הוא אדם המסייע לשלטון זר השולט בארצו. משתפי פעולה נחשבים לבוגדים בעמם.
במרבית המקרים שבהם נכבשו שטחים או מדינות על ידי מדינה אחרת, נעזרו הכובשים במשתפי פעולה מקומיים על-מנת לשלוט באוכלוסייה שנכבשה. כך היה באירופה שנכבשה על ידי הנאצים ובמקומות רבים אחרים.
משתפי פעולה בתנ"ך
בספר יהושע פרק ב, מובא סיפורה של רחב הזונה מבנות כנען שסייעה למרגלים מבני ישראל שבאו לרגל את יריחו, לאחר שהכירה בדבר ה' שהעניק את הארץ לבני ישראל. בתמורה הצילו המרגלים אותה ואת משפחתה. באגדה (בבלי מגילה יד ב) מסופר שרחב התגיירה לאחר מכן ונישאה ליהושע בן נון, ומזרעה יצאו שמונה נביאים שהם כהנים.
בספר שופטים מובא סיפורו של משתף פעולה נוסף:
בעת החדשה
שיתוף פעולה קיצוני עם הנאצים התקיים בצרפת של וישי, שבה הוקמה ממשלת בובות של משתפי פעולה, שבראשה עמד המרשל אנרי פיליפ פטן, גיבור מלחמת העולם הראשונה, ובנורווגיה תחת שלטון ממשלת הבובות של וידקון קוויזלינג שעוד לפני כן הנהיג מפלגה פרו-נאצית שולית בנורווגיה. לאחר תום המלחמה שמו של קוויזלינג הפך לשם נרדף לאדם המשתף פעולה עם אויבי עמו: המונח "קוויזלינג" הפך שם נרדף ל"בוגד" בשפות אירופיות רבות (בדומה ליהודה איש קריות בנצרות הקתולית, לאנדריי ולאסוב ברוסיה ולבנדיקט ארנולד בארצות הברית).
בשטחי יש"ע נעזר השב"כ במשתפי פעולה מקרב הפלסטינים לשם קבלת מידע מודיעיני. משתפי פעולה רבים נרצחו על ידי בני עמם לאחר שנחשפו, או אפילו נחשדו. עם הקמתה של הרשות הפלסטינית פעל השב"כ להעברת משתפי פעולה רבים אל מחוץ לשטחים שהועברו לשליטת הרשות, על-מנת להגן על חייהם. אלו שנשארו, ואחרים שרק נחשדו, נאסרו ונחקרו בעינויים בבתי כלא של הרשות. לא אחת, 'האשמה' כזו שמשה להסרת מתנגדים או מתחרים של הרשות, מהדרך. במבצע חומת מגן, צה"ל שחרר מבית כלא ברמאללה 40 אסירים שהוחזקו שם באשמת שיתוף פעולה. ביניהם נמנו גם: עיתונאים ובלוגרים שביקרו את הרשות, בעלי עסקים שסירבו לשלם דמי חסות ועוד. היו מקרים בהם 'משתף פעולה' רצח את המפעיל שלו בשב"כ (דוגמת רצח חיים נחמני).
ראו גם
מרגל
גיס חמישי
מוסר (הלכה)
לקריאה נוספת
הלל כהן, צבא הצללים - משת"פים פלסטינים בשירות הציונות, הוצאת עברית, 2004
אוהד חמו, פני השטח, כתר הוצאה לאור, 2020 (עמ' 225 - 254)
קישורים חיצוניים
סייעני מערכת הביטחון במערבולת הסכסוך | חלק א | חלק ב | מכון טרומן, יום עיון, 28 בנובמבר 2016
יזהר באר וד"ר צאלח עבד אל-ג'וואד, משתפי הפעולה בשטחים בתקופת האינתיפאדה: הפרות ופגיעות בזכויות אדם, בצלם, ינואר 1994
יזהר באר, דלת אחורית לשיבה: ההגירה הסמויה של המשת"פים לתוך ישראל, באתר הארץ, 11 בפברואר 2019
* | 2023-02-08T04:06:23 |
פרווניתיים | שמאל|ממוזער|200px|פרוונית שחורה, הנציג היחיד מהמשפחה בישראל
שמאל|ממוזער|200px|טרנטולת קינג בבון
פרווניתיים (שם מדעי: Theraphosidae; נקראים גם טרנטולות) היא משפחת עכבישים גדולי ממדים מהקבוצה מיגלומורפה, המכילים את המינים הכבדים ביותר מבין העכבישים החיים, כשהגדול מביניהם הוא תראפוזה בלונדי שמוטת רגליו מגיעה עד ל-30 ס"מ ומשקלו ל-130 גרם. כפי ששם המשפחה מרמז הם בעלי שערות צורבות דמויות פרווה לאורך גופם.
מינים אלה חיים לאורך האזור הטרופי והאזור הסובטרופי בכל היבשות, והמין פרוונית שחורה מצוי בטבע בישראל.
בהתאם לנתונים של World Spider Catalog המשפחה כוללת כ-150 סוגים.
תת-משפחות
Acanthopelminae
Aviculariinae
Eumenophorinae
Harpactirinae
Ischnocolinae
Ornithoctoninae
Poecilotheriinae
Selenocosmiinae
Selenogyrinae
Spelopelminae
Stromatopelminae
Theraphosinae
Thrigmopoeinae
מאפיינים
בני משפחת הפרווניתיים ניזונים מחרקים, עכברים ויונקים קטנים, לטאות, צפרדעים, עטלפים ועופות קטנים. הפרווניתיים נפוצים כמעט בכל חצי הכדור הדרומי ואף מצפונה לו. בית הגידול הטבעי של הטרנטולות שוכנות הקרקע הוא עלי שלכת יבשים שנשרו אל הקרקע ומחילות, או מחילות תחת אבנים וגזעי עצים. לעיתים ישכנו תחת עצם כלשהו אף ללא מחילה. הטרנטולות שוכנות העצים חיות, כפי שמרמז שמן, על צמחייה מסוגים שונים, שיחים ואף על צמרות עצים.
בכל הטלה של בני משפחת הפרוונית מטילה הנקבה בין 100 ל-2000 ביצים, עליהם היא שומרת במשך 6–7 שבועות, בהתאם למין.
אורך החיים של הטרנטולות הוא מהגבוהים בעולם פרוקי הרגליים: הנקבות יכולות לחיות במינים מסוימים עד ל-50 שנים. הזכרים מאריכי חיים פחות ותוחלת חייהם 5–12 שנים, בהתאם למין.
מוטת הרגליים של טרנטולה בוגרת יכולה להגיע עד ל-30 סנטימטר. על אף גודלן ודמותן המאיימת, הפרווניות לרוב אינן מזיקות לאדם, אלא לכאלה הרגישים במיוחד לנשיכותיהן. גופן של רוב הטרנטולות מכוסה שערות דקות ומבריקות, מעין קטיפה, ובטנן של אלו מהעולם החדש, כמו למשל לבנת הברכיים הענקית מכוסה שערות צורבות, בעלות מנגנון נעיצה חד כיווני, שמועפות בעת הצורך על התוקף, וגורמות לגירוי. טרנטולות אלו בדרך כלל אינן נושכות, והארס משמש אותן אך ורק לתפיסת הטרף ושיתוקו. לעומתן, טרנטולות מהעולם הישן, כמו הקובלט בלו, מסתמכות על ארסן החזק יותר, ואין להן שערות צורבות.
בארץ ישראל מין אחד מוגדר ממשפחת הפרווניתיים, פרוונית שחורה, שלא נחקר דיו (קיימים בו לפחות שלושה מינים שטרם סווגו), ונחשבה בעבר לגדולה בעכבישי ישראל.
קישורים חיצוניים
רבייה אצל טרנטולות
אנטומיה של הטרנטולה
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1869
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי טמרלן טורל | 2024-06-14T13:35:40 |
מלחמת שלום הגליל | REDIRECTמלחמת לבנון הראשונה | 2015-11-21T17:25:32 |
תאונת דרכים | ממוזער|300px|מכונית המעורבת בתאונה בבת ים
ממוזער|300px|מכונית לאחר תאונת דרכים, באונטריו שבקנדה בשנת 1918.|טקסט=
תאונת דרכים היא כותרת כללית להתרחשות לא רצויה המתקיימת על צירי תנועה כמו מדרכות, רחובות, דרכים וכבישים, בהם מעורבים בני אדם כהולכי רגל, כנוסעים וכנהגים בכלי רכב. תאונת דרכים יכולה להביא לנזקי רכוש וגוף ברמות שונות: מוות, מחלה, פגיעה או ליקוי גופני; תאונות בהן מעורבים כלי רכב מנועי מתרחשות במצב של נסיעה, חנייה, יציאה מכלי-הרכב או כניסה אליו, נפילת מטען מרכב מנועי וכדומה.
על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי, בכל שנה נהרגים בתאונות דרכים ברחבי העולם כ- 1.2 מיליון בני אדם, ועוד כ-20 עד 50 מיליון נפצעים בהן. העלות הכלכלית של תאונות דרכים מהווה בממוצע כ-3% מהתמ"ג של מדינה.
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נהרגו בישראל בין השנים 1949-2019 יותר מ-31,000 אנשים בתאונות דרכים.
הסיבות לתאונות דרכים
שמאל|ממוזער|300px|רכב שטח שעלה על המדרכה ונכנס לתוך מספרה, הרצליה
חוקרי תאונות מבחינים בין סיבות מיידיות לתאונות דרכים לבין סיבות מערכתיות. סיבות מיידיות נוגעות למצבו של הנהג, הדרך או הרכב.
סיבות מערכתיות נוגעות למדיניות, טכנולוגיה, תשתיות, ותכנון ונוגעות לתחומים רבים כמו מדיניות התחבורה במדינה או בעיר, מדיניות מניעת תאונות דרכים (כולל חקיקה, תקצוב, חקר תאונות, קיום גופים בממשלה וברשויות המקומיות למאבק בתאונות דרים), תכנון עירוני (כולל תכנון מוטה הליכה, תכנון מוטה תחבורה ציבורית, אזורי מיתון תנועה, תכנון צמתים, תכנון תשתיות אופניים ועוד), מדיניות מיסוי רכב, בניית תשתיות בתחום התחבורה (כמו מסילות רכבת, רכבת תחתית, שבילי אופניים, מדרכות), קידום תחבורה ציבורית בהיבטים אחרים (כולל אמינות השירות, תדירות, נגישות, נוחות, מחיר ועוד), מדיניות ביטוח ועוד.
סיבות מיידיות לתאונות הדרכים נגרמות בשל משולש גורמים עיקריים:
הגורם האנושי
מצבו של הנוהג במכונית ודרכי התנהגותו על הכביש משפיעים רבות על היווצרותן של תאונות דרכים רבות כגון: חוסר תשומת לב, הסחת דעת (למשל בשל שימוש בטלפון הנייד לצורך קריאה או כתיבת מסרון, סריקת ערוצי רדיו, או התעסקות בתכנת GPS), נהיגה פושעת, אי ציות לחוקי התנועה, נהיגה במצב של עייפות, שכרות או תחת השפעת סמים, ולחץ חברתי בקרב צעירים - אלו מקצרים את זמן ומרחק התגובה של הנהג ונמנים בין הגורמים השכיחים לתאונות הדרכים.
הגורם התשתיתי
מצב התשתיות משפיע רבות על התנהגות הנוהג במכונית. כבישים לא מתוחזקים, תמרורים לא ברורים ושלטי הכוונה מעורפלים, כבישים ללא הפרדה בין נתיבים, כתמי שמן על הכביש, מפגעים בטיחותיים וחוסר בתאורה, עלולים לגרום לתאונות דרכים.
הגורם המכני
מצב כלי הרכב יכול להשפיע לא מעט על תאונות. מצב מכני רעוע של כלי רכב עלול לגרום לתאונה, כמו מצב של כשל מכני שבו גלגל ניתק מהרכב, עלול לסכן את הרכב ולגרום להתהפכות. כלי רכב ישנים, לא ממוגנים כראוי בפני תאונות.
מאפייני תאונות
ממוזער|300px|מכוניות לאחר תאונה צידית
תאונה בין כלי רכב להולך רגל
בתאונה בין כלי רכב להולך רגל, מצבו של הולך הרגל יהיה לרוב גרוע יותר בעוד שלכלי הרכב לרוב כמעט שלא יקרה דבר. חלק ניכר מהנפגעים בתאונות הדרכים הם הולכי רגל שנפגעים בערים. לא תמיד הנהגים אשמים בתאונות כאלו, לעיתים הולכי הרגל אינם שומרים על כללי הבטיחות בדרכים, חוצים מעבר חצייה באור אדום, מתפרצים לפתע לכביש או הולכים בלילה בדרכים חשוכות ללא סימון מתאים.
דריסת ילד בנסיעה לאחור
תאונה בין כלי רכב לעצם נייח
חלק מהתאונות מתרחשות בין כלי רכב לעצם נייח כמו עמוד, עץ או קיר. במקרה כזה קל לאבחן את מידת אחריותו של הנהג לתאונה, מאשר במקרה של שני כלי רכב שמתנגשים ששם יש צורך שבוחני תנועה של המשטרה יבדקו את השטח.
תאונה בין שני כלי רכב
ממוזער|תאונת דרכים בין 2 כלי רכב בעיר נשר, בצומת הרחובות דרך משה (כביש 705) ודרך השלום
תאונות בין שני כלי רכב, הן לרוב התאונות הקשות ביותר, שגורמות לריסוק של מכוניות ולפגיעה בנפש, ואף בהן יש תת-חלוקות שונות.
תאונה חזיתית שבה חזיתות כלי הרכב מתנגשים פגוש מול פגוש. במקרה זה האנרגיה המופעלת כפולה, והמכוניות מתרסקות אחת לתוך השנייה. במקרה של עדיפות ברורה לאחד מן הצדדים, כמו התנגשות של מכונית גבוהה או משאית ברכב משפחתי, את רוב הנזק יספוג הרכב הקטן יותר. בכביש עם שני נתיבים, הגורם היחיד לתאונה חזיתית הוא סטייה של כלי הרכב מנתיבו לנתיב הנגדי (להבדיל מדרכים צרות עם תנועה לשני הכיוונים, שם לעיתים יופיע תמרור הנותן זכות קדימה לרכב המגיע מאחד הצדדים).
תאונה צידית, שבה חזית של רכב פוגעת בצד של רכב אחר. במקרה זה מכיוון שחזית הרכב הרבה יותר קשיחה מצד הרכב, הרכב הנפגע יסבול מפגיעה קשה יותר מאשר הרכב הפוגע.
250px|ממוזער|"תאונת שרשרת" בה מעורבות חמש מכוניות בדרך אלוף שדה, רמת גן|טקסט=
במקרה שבו שני כלי רכב מתנגשים, ישנה עליונות לכלי הרכב הקשיח יותר והגבוה יותר, ולעיתים כלי רכב מאותו דגם, שבו אחד מהם גבוה מהשני, יביא למצב שבו האנשים בכלי הרכב הגבוה יצאו בנזקים קלים, בעוד שבכלי הרכב הנמוך יהיו נזקים קשים. אף שרכבת נחשבת לכלי נהיגה בטיחותי, לעיתים בהתנגשות בין רכבת לכלי רכב אחר או בין שתי רכבות עלולים להיות נפגעים רבים.
סוגי תאונות
תאונת שרשרת היא תאונת דרכים שגוררת תאונות דרכים משניות, הנגרמת בדרך כלל משילוב של שני גורמים: בלימת פתאום ואי שמירת מרחק.
תאונת פגע וברח היא תאונת דרכים שבה גורם התאונה מסתלק מהאזור מבלי להגיש עזרה ומבלי להזדהות.
החוק בישראל מבדיל בין תאונת דרכים שהיא תאונה שיש בה פגיעה גופנית לאנשים, שבה חלה חובת דיווח על האזרח למשטרה, לבין תאונת נזק, שבה רק נגרם נזק למכוניות, ואין בה חובת דיווח למשטרה, אלא החלפת מידע אישי בין הנהגים שהיו מעורבים בתאונה. במקרה של תאונת פגע וברח, גם אם מדובר ב"תאונת נזק", ניתן לדווח על הנהג הבורח למשטרה, כמו גם במקרים בהן לא התרחשה תאונה אלא רכב נסע בפראות, חצה נתיבים שלא כחוק, חצה צומת ברמזור אדום וכדומה. במקרים כאלה ניתן לדווח למשטרת ישראל באמצעות המערכת המקוונת של המשטרה.
המלחמה בתאונות הדרכים
שמאל|ממוזער|200px|אזהרה שהציבה משטרת שטוטגרט במקום שבו אירעה תאונת דרכים שבה נפגע הולך רגל
ממוזער|התקנת מצלמה לאכיפת חוקי התנועה. המצלמה משקיפה על "צומת אדום" (צומת שהתרחשו בו כמות רבה של תאונות).
ממוזער|חגורות בטיחות וכריות אוויר הן אמצעי בטיחות שמטרתן להפחית את הנזק לגוף האדם בתאונות דרכים.
הגברת האכיפה של משטרת התנועה, ובכללה, הצבת מצלמות אכיפה, היא האמצעי העיקרי של כל המדינות למלחמה בתאונות הדרכים
חרף הגידול המתמיד במספר המכוניות ובנסועה, מסתמנת מגמה של ירידה הדרגתית ומתונה במספר ההרוגים בתאונות הדרכים מאז שנות השמונים. ישנם מספר הסברים לכך:
התפתחות רמת הבטיחות של המכוניות ושיפור טכנולוגיות בטיחות ברכב.
התפתחות תשתיות הכביש.
התפתחות הטכנולוגיה הרפואית.
מודעות הולכת וגוברת לבטיחות בדרכים.
חברות הרכב מנסות לשפר את רמת הבטיחות של הרכב באמצעים שונים, כמו מיגון הרכב: שיפור השלדה, התקנת כריות אוויר מתנפחות, שילוב אמצעים אלקטרוניים לשיפור התנהגות הרכב כגון מערכות בקרת יציבות, שילוב חיישנים למניעת תאונות כגון בקרת סטייה מנתיב, חיישנים להכנת הרכב לקראת מצב תאונה ועוד. אך לאחר כל המאמצים כאשר מדובר בתאונות דרכים במהירות גבוהות כנגד כלי רכב חזקים ומסיביים, קשה לשמור על שלמותו הפיזית של האדם ברכב.
בכל מדינות העולם נוקטים באמצעים שונים במטרה להוריד את כמות תאונות הדרכים ואת רמת הקטלניות שלהן. אמצעים אלו כוללים אכיפה של חוקי תנועה ופעולות הסברה.
מדידת שיעור התאונות
ישנן שלוש דרכים מקובלות למדידת שיעור ההרוגים בתאונות דרכים: על פי מספר התושבים; לפי מספר כלי-הרכב או בהתאם למרחק הנסועה.
בשנים האחרונות חוקרים מבחינים בין הסיכון הנגרם לנוסע בסוג של תחבורה מסוימית, לבין הסיכון הנגרם לאחרים בגלל סוג של תחבורה מסוימת. לדוגמה הולכי רגל הם בעלי סיכון גבוה יחסית להפגע (לעומת מוד תחבורה מסוים) אבל בעלי סיכון אפסי לפגוע באחרים. רוכבי אופניים הם בעלי סיכון גבוה להפגע אבל בעלי סיכון נמוך לפגוע באחרים. רכבת היא בעלת סיכון נמוך לנוסעים בה וכן מהווה סיכון נמוך לאחרים. אוטובוסים ומשאיות הן כלי הרכב המהווים את הסיכון הגבוה ביותר למשתמשי דרך אחרים. שיקול נוסף הנוגע כיום לתכנון תחבורה ובריאות במדינות מערביות נוגע לאורח חיים יושבני והניסיון להפחיתו על ידי תחבורה פעילה.
השוואה בין מודי תחבורה שונים יכולה להיות מסובכת בגלל שילוב גורמים שונים באותה נסיעה -לדוגמה השוואה של נסיעה לעבודה במכונית, מול שילוב מודי נסיעה כדי לקיים את אותה נסיעה - רכיבה באופניים לתחנת רכבת, נסיעה ברכבת ואז הליכה מהתחנה למקום עבודה מערבת 3 מודי תחבורה שונים כאשר שניים מהם הם למרחק קצר ובעלי סיכון עצמי גבוה ואילו השלישי הוא למרחק ארוך בעל סיכון עצמי נמוך. כך גם השוואה לגבי סיכון לאחרים - בעוד ההשוואה היא פשוטה ביחס להליכה רכיבה ורכבת לעומת מכוניות ואופנועים הנושא הופך מורכב יותר כאשר מערבים בנושא גם אוטובוסים. כמו כן יש השפעה ניכרת לסוגי תשתיות ותכנון עירוני- לדוגמה רכבת תחתית, תשתיות אופניים ומיתון תנועה יכולות לשפר במידה משמעותית בטיחות של משתמשי דרך ושוהים בעיר, כך שחלק מהערים בעולם שואפות לחזון אפס הרוגים בתחומן.
ראו גם
חקר תאונות דרכים
תאונת פגע וברח
בטיחות בדרכים
תאונת רכבת
תאונות דרכים בישראל
קישורים חיצוניים
מצבי חירום בנהיגה, Ask רלב"ד, 21 בפברואר 2022
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תחבורה
דרכים | 2024-08-26T06:27:28 |
טבח סברה ושתילה | טבח סברה ושתילה היה טבח שערכו אנשי הפלנגות הנוצריות במהלך מלחמת האזרחים בלבנון, בין 16 בספטמבר ל-18 בספטמבר 1982, במאות מתושבי מחנות הפליטים הפלסטינים סברה ושתילה שבמערב ביירות.
כוחות הפלנגות נכנסו למחנות הפליטים בחסות כוחות צה"ל שכיתרו את המחנות. צה"ל הורה לאנשי הפלנגות לפגוע בפעילי אש"ף בסברה ושתילה, כחלק מהשתלטות צה"ל על מערב ביירות. ועדת כהן טענה כי קציני צה"ל ידעו על סכנת טבח אך הם התעלמו ממנה. במהלך העימותים הליליים במחנות קיבלו נציגי צה"ל דיווחים על טבח ועינויים של תושבי המחנות הבלתי-מעורבים, אך הם לא נקטו כל פעולה כדי למנוע זאת. רק לקראת אור ראשון של 17 בספטמבר הורו להוציא מהמחנות את אנשי הפלנגות, והתגלו ממדי הטבח.
מספר ההרוגים בטבח שנוי במחלוקת ונע בין כ-460 לבין 2,000–3,000.
אירועי הטבח
כבר בחודש מאי 1982, לפני תחילת מבצע שלום הגליל, הזהיר ראש אמ"ן, יהושע שגיא, ממעשי טבח שיבצעו הנוצרים וייוחסו לישראל: "כל מה שהם יעשו בשטחנו כשאנחנו נשב שם, יהיה על חשבוננו... לאף אחד בעולם לא יהיה אכפת מי שחט ילדים, אם זה צה"ל או חדאד. מי שחושב שזה יהיה על חשבונם של הנוצרים טועה".
מבצע שלום הגליל הביא את צה"ל אל שערי ביירות, בה התרכזו במערב העיר אלפי לוחמים של אש"ף. צה"ל הטיל מצור על מערב העיר, אך נמנע מלהיכנס אליה בגלל החשש ממספר הנפגעים הפוטנציאלי מלחימה בתוך העיר.
בדיון שנערך בלשכת שר הביטחון, אריאל שרון, ב-12 באוגוסט 1982, העריך שגיא שגם לאחר פינוי לוחמי אש"ף מביירות, עדיין יישארו מחבלים בעיר "והפלנגות ימצאו דרך להיכנס פנימה ולחסל חשבונות". הוא הזהיר כי "כל עיתונאי העולם יהיו שם כדי לסקר את הפינוי" ו"על כל דבר קטן יבואו אלינו". שגיא טען כי אסור לשבת בביירות: "נשב שם כל עוד יושב שם הכוח הרב-לאומי והטענות לא יהיו אלינו. אחר כך צריך להסתלק משם".
לקראת אמצע אוגוסט, בעקבות המצור, הושגה הסכמה להוצאת הכוחות הסוריים והכוחות הפלסטיניים מביירות, בחסות כוח בין-לאומי והעברתם של 15 אלף אנשי אש"ף לתוניס. פינויים של אנשי אש"ף הושלם ב-31 באוגוסט 1982. אולם שר הביטחון, אריאל שרון, חשש שאלפי לוחמים פלסטינים מסתתרים במחנות הפליטים במערב ביירות. חשש זה הסתמך בין השאר על דברים של אבו איאד שאמר שהמהפכה הפלסטינית לא יצאה מביירות וכי שלושת אלפים לוחמים נשארו בתוכה.
אש"ף הכין במשך השנים בונקרים רבים במחנות ולרשות המחבלים שפעלו בהם היו מצבורים גדולים של נשק ורשת מנהרות תת-קרקעיות.
ב-23 באוגוסט 1982 נבחר בשיר ג'ומאייל, מפקד הפלנגות לשעבר, לנשיא הרפובליקה של לבנון. הוא נבחר ללא הסכמת המוסלמים, אך נהנה מתמיכת ישראל וצה"ל. ב-14 בספטמבר נרצח ג'ומאייל בעת שנאם בסניף הפלנגות בשכונת אשרפייה, באמצעות מטען שהונח על ידי מתנקש מטעם המפלגה הסורית הסוציאלית-לאומית, בקומה שמעל האולם בו נאם. בעקבות הרצח של ג'ומאייל השתלט צה"ל על מערב ביירות, המאוכלסת במוסלמים.
באותו ערב אמר ראש הממשלה מנחם בגין לרמטכ"ל בשיחת טלפון כי יש להגן על המוסלמים מנקמת הפלנגות. כך ציין גם יהושע שגיא באוזני שרון.
מאז שהגיע אש"ף לביירות ב-1970, היו מחנות הפליטים סברה ושתילה שניים מבסיסי התמיכה בו.
בשתילה התנהל ויכוח בין כמה מהמוח'תארים לבין הצעירים שירו על כוחות צה"ל. הזקנים ניסו לשכנע אותם להפסיק לירות, מחשש מפני ההפגזה הנגדית של צה"ל, ושכדאי להיכנע במהירות כדי לחסוך קרבנות. אולם הצעירים המשולהבים מרצח ג'ומאייל המשיכו לירות, בעוד תחנת השידור של ארגון ה"מוראביטון" מעודדת אותם להמשיך להילחם. חיילים של צבא לבנון שישבו סביב הכניסה לשתילה, העדיפו להסתתר בקומת הקרקע של בניין החפ"ק.
15 בספטמבר
טיהור מחנות הפליטים מלוחמים פלסטינים הוטל על כוחות הפלנגות.
בבוקר 15 בספטמבר, בדרכם לחפ"ק שהועתק לגג של בניין מעל מחנה הפליטים שתילה, הציע שגיא לשר הביטחון שישראל תנתק עצמה מהפלנגות, אולם שרון דחה את הרעיון. על הגג, חזר שרון על הוראתו להכניס את הפלנגות למחנות הפליטים "תחת פיקוד צה"ל".
בשעה 16:00 בלשכת סגן הרמטכ"ל, משה לוי, העיר עוזר ראש אמ"ן שהמוסלמים סבורים שכניסת צה"ל לביירות חיונית כדי להגן עליהם מפני הפלנגות. בשעה 18:00 הפיץ אגף המודיעין מסמך סודי שבין היתר קבע שכניסת צה"ל לעיר תורמת להגנה על המוסלמים מפני פעולות נקמה אפשריות של הפלנגות. בשעה 20:00 דן אלוף פיקוד צפון, אמיר דרורי, עם מפקדי הפלנגות וסיכם עמם שיעמידו כוח משמעותי לפעולה במחנות הפליטים ושיכנסו מכיוון מחנה שתילה. אלה הבטיחו שיוכלו לפרוץ למחנות למחרת בבוקר ודרורי הזהיר אותם שאין לפגוע באוכלוסייה אזרחית. עם זאת, ביקש דרורי מנציג צבא לבנון שייקחו את המשימה הזאת על עצמם, אולם הוא סירב.
16 בספטמבר
למחרת בבוקר, 16 בספטמבר, בעת דיווח של הרמטכ"ל, רפאל איתן, בלשכת שר הביטחון, העיר שרון: "למחנות הייתי מכניס את הפלנגות". הרמטכ"ל העיר לעומת זאת: "מפעפע בהם רגש נקם ויכולים להיות שם נחלי דם". לאחר שפייר ג'ומאייל עצמו אישר את פעולת הפלנגות במחנות הפליטים, הגיעו נציגיהם בשעה 11:00 בבוקר לחפ"ק הקדמי לתיאום עם דרורי. בשעה 16:00 הגיע אלי חובייקה לחפ"ק לתיאום אחרון עם תת-אלוף עמוס ירון. חובייקה טען כי לא הצליח עדיין לארגן את כל הכוח שתכנן להפעיל במחנות הפליטים, אולם ירון לחץ עליו להכניס את ה-150 מאנשיו שכבר היו מוכנים והזהיר אותו שוב שאין לפגוע באוכלוסייה אזרחית. ירון הצביע בפניו על המקומות שבהם היו מחבלים. רוב אנשיו של חובייקה, לבושים במדים ובאפודים, השתייכו לכוח מיוחד הכפוף למודיעין של הפלנגות, שהתמחה בלחימה במחבלים. קציני צה"ל לחצו על חובייקה להתחיל את הפעולה לפני החשיכה. ירון הציב על שני גגות תצפיות והורה להאזין לפלנגות בקשר. על גג החפ"ק היה גם ג'סי סוכר, קצין הקישור של הפלנגות. לפני השעה 18:00 יצאה מאגף המודיעין / מבצעים פקודה מספר 6 לגבי מערב ביירות, ובה נאמר במפורש שטיהור מחנות הפליטים ייעשה על ידי הפלנגות או צבא לבנון.
הפלנגות החלו להיכנס למחנות הפליטים סברה ושתילה אחרי השעה 18:00, בפיקודם של מישל זווין, מארון משעלני וקצין נוסף המכונה "פול". הם התפצלו לחוליות ונכנסו לשתילה מהכניסה הדרומית ומסוללת העפר שממערב, תוך ירי מתמיד. מרגע שנכנסו לסמטאות, נעלמו מעיניו של קצין המודיעין של האוגדה, שעקב אחריהם במשקפת מגג החפ"ק. באותו הזמן,
ללא תיאום עם צה"ל, התגנבו למחנות מכיוונים אחרים אנשים נוספים של חובייקה. המחבלים הפנו את האש שלהם אל האזור שבו נכנסו הפלנגות. קצין הקישור של הפלנגות, סוכר, ביקש וקיבל מצה"ל סיוע של פגזי תאורה. לאחר טיהור המחנות, אמורים היו אנשי הפלנגות לרכז את האוכלוסייה האזרחית באצטדיון הסמוך, לצורך זיהוי וחקירה. בשעה 19:00 שמע סגן אלול, ראש לשכת מפקד האוגדה, חילופי דברים בקשר: אחד ממפקדי הפלנגות שבתוך מחנה הפליטים שאל מה לעשות ב-50 נשים וילדים שבידיו. חובייקה נזף בו בקשר: "זו הפעם האחרונה שאתה שואל אותי – אתה יודע מה לעשות". אלול מיהר לספר זאת לירון, ששוב דרש מחובייקה להקפיד שלא ייפגעו אזרחים.
נהגו של קמ"ן האוגדה, שקיבל הוראה להאזין לרשת הקשר של הפלנגות, סיפר ששמע את ג'סי סוכר נשאל מה לעשות ב-45 אנשים שנתפסו במחנה וזה השיב: "תעשה את רצון האלוהים". ירון הזהיר אותו שוב שלא לפגוע באזרחים וקיבל ממנו הבטחה בעניין. סוכר סיפר לקצינים בחדר האוכל כי נהרגו 300 מחבלים ואזרחים, אולם לאחר זמן קצר שינה את המספר ל-120. בפגישת עדכון שכונסה על ידי ירון בשעה 20:40, אמר קצין המודיעין כי הפלנגות "מתלבטים מה לעשות באוכלוסייה שהם מוצאים בפנים... הצטברו בידיהם נשים, ילדים וכנראה גם זקנים, שהם לא בדיוק יודעים מה לעשות אתם... וכנראה, שהייתה להם איזו שהיא קביעה עקרונית, שהם מרכזים אותם יחד והם מוליכים אותם לאיזשהו מקום מחוץ למחנה". קצין המודיעין הוסיף כי גם הוא שמע את דבריו של סוכר, "תעשה מה שלבך אומר לך, כי הכול מאלוהים", אולם ירון הרגיע ואמר שביקר אצלו למעלה, והאנשים שנשארים בשטח לא ייפגעו.
אחרי השעה 20:00 סקר שר הביטחון בישיבת ממשלה מיוחדת שהתכנסה בירושלים במשך יותר מחצי שעה את פעילות צה"ל במערב ביירות, אולם לא הזכיר כלל את שיתוף הפלנגות. אחרי השעה 21:00 עזב האלוף שגיא את ישיבת הממשלה משום שלא ישן "כבר שלושה לילות". במהלך הישיבה סיפר הרמטכ"ל על שיתוף הפלנגות, שיילחמו במחנות הפליטים "בשיטות שלהם". הוא הודיע על כניסתם למחנה סברה והדגיש כי בניגוד לצבא לבנון, לפלנגות אפשר לתת פקודות. הוא הסביר גם לגבי סכנת מעשי נקם: "דבר שני שיקרה – וזה לא משנה אם אנו שם או לאו, זה פרץ של נקמה...אני יכול לתאר בדמיוני איך זה מתחיל, אבל איני יודע איך זה ייגמר. זה יהיה בין כולם... אנו נוכל להפחית בזה, אבל כבר היום הרגו שם דרוזים...מספיק דרוזי אחד הרוג, כדי שמחר ייהרגו ארבעה ילדים נוצריים...כמו שקרה לפני חודש. וכך זה יתחיל, אם לא נהיה שם. זה יהיה פרץ, שלא היה עוד כמוהו, אני רואה כבר בעיניים שלהם למה הם מחכים". השר דוד לוי היה היחיד שהצביע על הסתירה בין הרצון למנוע מעשי נקם לבין שליחת הפלנגות למחנות. הוא הזהיר מפני טבח והטלת האשמה על ישראל: "כאשר אני שומע שהפלנגות כבר נכנסות לשכונה מסוימת, ואני יודע מהי משמעות הנקם אצלם, איזו שחיטה, אז איש לא יאמין שנכנסו לעשות שם סדר והאשמה תהיה בנו". אזהרתו זו נותרה ללא תגובה מצד איש מחברי הממשלה.
כשליש מתושבי סברה ושתילה היו שיעים עניים, שבאו מהכפרים הסמוכים וקנו את דירותיהם מידי פלסטינים שעברו לשכונות טובות יותר בעיר. רוב דיירי הרחוב שבו החל הטבח היו שיעים.
הפלנגות פעלו תחילה לאורך הרחוב הראשי של המחנות, משום שחששו ממארבים בסמטאות. את עמדת הפיקוד קבעו בחנות מכולת, ובמוסך סמוך ריכזו את האזרחים שמצאו. במשך הלילה ריכזו קבוצות אזרחים בנקודות נוספות. המחבלים שהיו באזור נמלטו לכיוון צפון ורק מספר צעירים המשיכו לירות על אנשי הפלנגות. בשעה 22:00 העיר קצין המודיעין של פיקוד צפון בחפ"ק בעאליי כי הפלנגות ישותפו בסריקות. רב-סרן עמוס גלעד שנשלח כנציג אמ"ן לעקוב אחר האירועים הזדעק על כך: "תהיה שם שחיטה...זה טבח". ב-22:30 התקשר קצין המודיעין של האוגדה אל מטה פיקוד צפון בעאליי וסיפר על דברי ג'סי סוכר לגבי מספר ההרוגים במחנה על ידי הפלנגות. בשעה 23:20 התקשר עמוס גלעד אל מפקדיו באמ"ן בתל אביב, סיפר להם על הידיעה על ההרוגים והדגיש שיש למסור אותה לאלוף שגיא, אולם זה קיבל אותה רק כעבור 7 שעות. קצין זוטר במטכ"ל לא ייחס חשיבות לדיווח ובאמ"ן בתל אביב הוחלט שלא להעיר את האלוף.
במהלך הלילה ביקש ג'סי סוכר לחדש את התאורה מעל המחנות, אולם קצין אג"ם, סגן-אלוף בצלאל טרייבר, סירב בשל הרג האזרחים. סוכר הבטיח לירון שמעשי הרצח ייפסקו מיד. ירון כעס על חובייקה לגבי סריקת המחנות והזהיר אותו שוב מפני רצח אזרחים. בין מפקדי הפלנגות עצמם הייתה מחלוקת לגבי אופן הפעולה וחובייקה אף ירד כנראה בעצמו אל אנשיו במחנה. בתוך המחנות, לעומת זאת, התושבים עצמם לא ידעו על ההרג המתחולל. מאות פלסטינים שהיו בסמטאות הסמוכות לאזור בו בוצעו הרציחות לא הבחינו בכך, מאחר שרובם ירדו למקלטים או הסתגרו בבתיהם בשל הירי. גם חיילי צה"ל בטנקים שחנו על סוללת העפר שממערב למחנה לא הרגישו במה שהתחולל. פלסטינים רבים סיפרו לאחר מכן שאפילו לא ידעו כלל על כניסת הפלנגות, ואם היו שומעים על כך היו בורחים.
17 בספטמבר
ביומן גלי צה"ל ששודר בחצות הלילה שבין 16 ו-17 בספטמבר, הודיע כתב התחנה שטיהור מחנה הפליטים הוטל על הפלנגות. הייתה זו הידיעה הפומבית הראשונה על כך. בשעה 5:30 בבוקר נמסרה הודעתו של רב-סרן בעאליי על "300 הרוגים" לסגן-אלוף משה חברוני, ראש לשכתו של שגיא, שבשעה 6:15 העביר אותה לשגיא בביתו. במשך הלילה והשעות המוקדמות של הבוקר, ניסו הפלנגות למנוע בריחה של התושבים מן המחנות והציבו שומרים ביציאות מהם. הפלנגות לא המשיכו להתקדם אל עומק המחנות. אחרי השעה 8:00 ראה סגן אבי גרבובסקי, סגן מפקד פלוגת טנקים שחנתה ליד המחנות, אנשי פלנגות שהוליכו קבוצות אזרחים מהמחנות אל האצטדיון. מאוחר יותר עלה עם הטנק על הסוללה וראה אנשי פלנגות הורגים חמש נשים וילדים. בצהריים עבר ליד החיילים איש פלנגות. הם שאלו אותו מדוע הם הורגים נשים וילדים וזה השיב כי נשים יילדו ילדים והילדים יהיו למחבלים. העדויות הללו לא הגיעו למפקד האוגדה. בשעות הבוקר כבר הסתיים רוב הטבח במחנות. העובדה שכבר לא נשמעו כמעט קולות ירי גרמה לקצינים ישראלים לחשוד שהפלנגות אינם מנהלים סריקות וטיהורים באופן שיטתי. הם חרתו על קירות המחנות כתובות כגון: "טוני עבר כאן!", "המולדת – המשפחה – הפלנגות", "כוחות פורן אל-שובאכ" (שכונה נוצרית במזרח ביירות) ו"לא נשכח ולא נסלח".
בשעה 9:00 הגיע לחפ"ק קצין המבצעים של הפלנגות, פואד אבו נאדר, נכדו של פייר ג'ומאייל, והודיע לעמוס ירון כי הכין כוח נוסף לפעולה במחנות. ירון רצה לדעת פרטים על מה שהתרחש בהם ואבו נאדר הסביר כי יש קרב ולפלנגות יש הרוגים ופצועים. ירון היה מעוניין בהחלפת הכוח של חובייקה שפעל במחנות. הוא נתן לאבו נאדר מפה ותצלומי אוויר וסימן עליהם כיצד יש להמשיך בטיהור. לאחר מכן הוחלט במטה הפלנגות בכרנתינא לשלוח למחנות 17 בולדוזרים להריסת מבנים, אולם המפקדים הנוצרים לא ידעו אז דבר על הטבח שבוצע. הכוח החדש היה בגודל של גדוד וכלל יחידות סדירות של הפלנגות בציוד קרבי מלא. נקודת הריכוז נקבעה בשדה התעופה הבין-לאומי של ביירות, והמסלול אל המחנות עבר בדרך העפר לכיוון צפון, ממסלולי המטוסים אל שכונת אוזעי וממנה אל הכניסה לשתילה. על תנועת הכוח פיקדו מפקד אזור ביירות, "פוסי", מפקד הפלנגות בדרום, ג'ו אדה, ופואד אבו נאדר. הכוח של הפלנגות שתודרך על המסלולים כלל פלוגה של 14 טנקים, 14 נגמ"שים נושאי מרגמות ומאות לוחמים. בשעה 11:00 הגיע האלוף דרורי לחפ"ק של עמוס ירון, שהציע לו להפסיק את התקדמות הפלנגות במחנות ולהימנע מהכנסת תגבורת לשם. דרורי קיבל את ההצעות, הוציא הוראות בהתאם והתקשר אל הרמטכ"ל ואמר לו שהפלנגות "הגזימו". ירון הורה לקציני הפלנגות לעצור ולהישאר בבתים שכבר תפסו, הזהיר את חובייקה לגבי הרג נשים וילדים ונזף בג'סי סוכר לגבי מעשי הרצח. בשעות הצהריים אישר ירון לפלנגות להחליף את הכוח שבתוך המחנות בכוח אחר שחנה בשדה התעופה. 150 לוחמים נכנסו על ג'יפים לשתילה, אולם בניגוד להוראת ירון, אנשיו של חובייקה לא יצאו מהמחנה. בשעה 16:30 נפגשו הרמטכ"ל וסגנו עם ראשי הפלנגות. חובייקה סיפר על הקרב, אולם לא הזכיר דבר שעשוי לרמוז על קיומו של טבח. פאדי פריים, מפקד "הכוחות הלבנוניים", ביקש נשק נוסף, קומנדקרים וטרקטורים כדי להרוס "מבנים לא חוקיים" במחנות. בהמלצת נציג "המוסד", נענה הרמטכ"ל לבקשה, אולם לאחר מכן, בעצת ירון, נמסר רק טרקטור אחד ודרורי הורה למחוק ממנו את סימני הזיהוי של צה"ל ולא לשלוח איתו מפעיל ישראלי. הפלנגות השתמשו בטרקטור במשך מספר דקות והחזירו אותו, משום שלא ידעו לתפעל אותו כהלכה, אולם לאחר מכן הגיעו שני טרקטורים מג'וניה והוכנסו לשתילה. אלה היו דרושים לחובייקה כדי לכסות את מאות הגופות שבתוך המחנות.
תושבי המחנות רוכזו לאורך הרחובות ובתוך חנויות ואנשי הפלנגות החלו להפריד בין לבנונים לפלסטינים ובין הנשים והגברים. עשרות נשים פלסטיניות הועלו על משאיות והוסעו למזרח ביירות, שם הסבירו אנשי הפלנגות בצעקות לעוברי האורח כי בעליהן של הנשים חוסלו. בשעה 18:00 הודיע מפקד חטיבת הצנחנים, יורם יאיר, לעמוס ירון כי נשים וילדים נמלטים מן המחנות לכיוון צפון ומספרים סיפורי זוועה. בעקבות זאת, הורה ירון לקציניו שאין לאפשר לפלנגות להסתובב מחוץ למחנות הפליטים. בשעות הערב עבדו הטרקטורים בכיסוי הגופות שבמחנה. סביב השעה 21:00, בשובו אל ביתו מביירות, התקשר הרמטכ"ל אל שר הביטחון, שעשה את ערב חג ראש השנה בביתו בחווה, וסיפר לו שהפלנגות "הגזימו", פעולתם נפסקה והם יצאו מן המחנות למחרת בבוקר.
במהלך 17 בספטמבר, יום שישי, החל להצטבר מידע בידי ישראלים על מעשי הפלנגות במחנות. חיילי צה"ל שהוצבו מסביב למחנות הפליטים ואף תצפתו עליהם החלו להיות מודעים למעשי הרצח, אם כי לא להיקפם.
ב-11:00 בבוקר סיפר הכתב הצבאי של עיתון "הארץ", זאב שיף, לשר התקשורת, מרדכי צפורי, על ידיעה שקיבל לגבי "שחיטה" שמבצעים הפלנגות במחנות הפליטים. צפורי התקשר אל שר החוץ יצחק שמיר והציע לו לבדוק את העניין, אולם שמיר לא הורה לאנשי לשכתו לעשות זאת.
כתב הטלוויזיה הישראלית בביירות, רון בן ישי, ראה בשעה 16:00 את כוח הפלנגות על המסלול ולדבריו כמה מחייליו הבהירו לו ולעיתונאים אחרים שבכוונתם לבצע הרג בתושבי מחנות הפליטים. ב-20:30 הגיעו לדירת הטלוויזיה הישראלית בבעבדה קצינים מחטיבת הטנקים שישבה מול שתילה, שסיפרו ששמעו מבעלי דרגות נמוכות יותר על הוצאות להורג במחנות. בן ישי התקשר באותו לילה ב-23:30 אל שר הביטחון שרון, שהתעורר משנתו, וסיפר לו את כל הידוע לו ממה ששמע מחיילי הכוח של הפלנגות ומקציני צה"ל.
18 בספטמבר
בבוקר יום שבת, 18 בספטמבר (א' של ראש השנה), התעכבו אנשי הפלנגות ביציאתם מהמחנות, משום שהיו עסוקים בהעמסת תחמושת ונשק שמצאו במחנות על משאיות שהחרימו בבניין הדואר. בסביבות השעה 7:00 לחץ ירון על מפקדיהם להזדרז לצאת והודיע לפואד אבו נאדר כי בכוונתו לקרוא ברמקולים לתושבי המחנות להתרכז באזור האצטדיון כדי לעבור זיהוי. במכתב אישי שכתב רון בן ישי לראש הממשלה ב-20 בספטמבר, הוא תיאר את שראה באותו יום בשעה 8:00 בבוקר: אנשי הפלנגות "מריצים לפניהם שורה ארוכה של נשים, ילדים וזקנים, מהם שהיו מכוסים דם מהם בוכים וצועקים ומהם פניהם כבושות בקרקע. הם צעקו לעברנו, כי הופרדו מן הגברים שנלקחו על ידי הפלנגות לאיזשהו מקום. אנשי 'הכוחות הלבנוניים' ניסו למנוע מאתנו לצלם ואף גירשו אותנו משולי המחנה. עוד אנו מתווכחים עם הפלנגות עצר קצין בכיר של צה"ל את התהלוכה. רמקול שהוצב על גג אחד הבתים קרא לנשים ולילדים לחזור לבתיהם. למליציות הנוצריות נאמר לעזוב את המקום. וכך, למעשה, הופסק הטבח". מאות פלסטינים מן המחנות רוכזו באצטדיון וקציני צה"ל חילקו להם חלב ועוגיות. במהלך זיהוי הגברים והחיפוש אחר מחבלים, נחקרו 44 גברים. איש מהם לא הזכיר את דבר קיומו של הטבח. רק במהלך אותו היום החלו להתברר ממדיו. בשעה 11:30 סיפרו קציני צה"ל לאלוף דרורי על הדיווחים ששמעו מפי עיתונאים שנכנסו למחנות ודרורי הורה להקפיד שחיילי צה"ל לא יכנסו לשם. ראש הממשלה מנחם בגין שמע על הטבח לראשונה רק באותו יום ב-5 אחה"צ, בהאזינו לשידורי ה-BBC – תחנת השידור הבריטית.
בשבת בערב החלה הנהגת הפלנגות לנסות ולהסיר מעליה את האחריות לטבח ולהעביר את האשמה אל ישראל, ואילו בישראל החל מאמץ להינתק מכל קשר לטבח. בשבת בשעה 22:45 הודיע רדיו "לבנון החופשית" של הפלנגות, כי "הכוחות הלבנונים" מכחישים "שהיו להם אנשים במחנות או שלקחו חלק במבצע צבאי כלשהו באזור זה". בשעה זו נכנס למחנות צבא לבנון. ביום ראשון בבוקר נפגש הרמטכ"ל עם ראשי הפלנגות בביירות ודרש מהם להודות בפומבי באחריות לטבח, אולם מנהיג התנועה, פייר ג'ומאייל, קבע שאין להודות במעורבות של הפלנגות בטבח, משום שהודעה כזו תסכן את בחירת בנו, אמין, לנשיאות לבנון ותפגע בהידברות עם המנהיגות המוסלמית.
מספר ההרוגים
מספר ההרוגים בטבח שנוי במחלוקת. קיימת הסכמה כללית כי קשה לתת מספר מדויק עקב הכאוס ששרר לפני ואחרי הטבח והרגישות הפוליטית של הנושא. משוער כי רבע מההרוגים היו לבנונים והשאר פלסטינים. להלן האומדנים הנפוצים מסודרים על פי מספר ההרוגים:
מכתב מראש המשלחת של הצלב האדום ללבנון לשר ההגנה הלבנוני מציין כי נציגי הצלב האדום ספרו 328 גופות. עם זאת, ועדת כהן ציינה כי דיווח זה לא כלל את כל הגופות.
ועדת כהן הסיקה כי על פי "מסמך שהגיע אליה", מספר ההרוגים הכולל שגופותיהם נמצאו בין התאריכים 18–30 בספטמבר 1982 הוא 460. הסיכום נעשה על סמך ספירותיהם של הצלב האדום הלבנוני והבין-לאומי, המשמר האזרחי, חיל הרפואה הלבנוני וקרובי המשפחה. מספר זה נקבע ב"דו"ח ג'רמנוס". על פי ספירה זו, מתוך 460 גופות רק 15 היו של נשים ו-20 של ילדים. יתר הקרבנות היו גברים: 328 פלסטינים, 109 לבנונים, 21 איראנים, 7 סורים, 3 פקיסטנים ו-2 אלג'ירים. הפלנגות טענו שהלבנונים נרצחו על ידי המחבלים הפלסטינים לפני בריחתם מהמחנות, כדי להשתמש בתעודות הזהות שלהם. לטענה זו היה שותף גם קצין דני וחשדו בכך גם מספר קציני צה"ל שהיו במקום.
ועדת כהן אימצה את הערכת אמ"ן בדבר 700–800 קרבנות.
על פי דיווח ה-BBC, לפחות 800 פלסטינים נהרגו.
בספרה "סברה ושתילה: ספטמבר 1982", באיין אל-חוט נוקטת במינימום של 1,300 הרוגים מזוהים על פי השוואה בין 17 רשימות הרוגים ועדויות נוספות.
הסהר האדום הפלסטיני טען שהיו מעל 2,000 הרוגים.
רוברט פיסק, אחד העיתונאים הראשונים להיכנס למחנה לאחר הטבח, מצטט קצין פאלאנגות בלתי מזוהה שטען כי נהרגו על ידם 2,000 פלסטינים.
בספר שפרסם זמן קצר לאחר הטבח, העיתונאי הישראלי-צרפתי אמנון קפליוק טען כי הגיע למספר של 2,000 גופות שטופלו על ידי הצלב האדום ושיער כי למעלה מ-1,000 גופות נוספות טופלו על ידי הפלנגות קודם לכן. המספר של 3,000–3,500 הרוגים מצוטט בעיקר בחוגים פלסטינים.
לאחר הטבח
אף שהטבח בוצע על ידי הפלנגות הנוצריות, נתפסה ישראל בעיני העולם כמעורבת בו, שהרי צה"ל שלט באזור והפלנגות נכנסו למחנות באישורו.
לאחר הטבח, נמנע אש"ף מלהטיל את האחריות על הפלנגות והנהגתו טענה כי "לכל היותר נעזרו חיילי צה"ל בקומץ מורי-דרך מאנשי חדאד". כך נהגו גם המנהיגים המוסלמים בלבנון. ראש ממשלת לבנון לשעבר והמנהיג המוסלמי של מערב ביירות, סאיב סלאם , אף הכריז כי "שום איש פלנגות לא היה במערב ביירות בימי הטבח". כאשר נשאל מדוע הוא מעלים עין מן העובדות, השיב: "אם אומרים שמותר להרוג למען המולדת – קל וחומר שמותר לשקר למען המולדת". בלבנון נוצרה הסכמה רחבה לטשטש את חלקם של הפלנגות בטבח, וזאת כדי שלא לסכן את השותפות של המוסלמים עם הנשיא (הנוצרי) החדש אמין ג'ומאייל. אפילו סוריה נמנעה מלהאשים את הפלנגות בטבח. אמין ג'ומאייל מינה את התובע הצבאי הלבנוני, אסעד ג'רמנוס, לחקור את פרשת הטבח ובנובמבר 1982 פורסם "דו"ח ג'רמנוס". ג'רמנוס קיבל הוראה מגבוה שלא לזמן עדים לבנונים, הפלסטינים מהמחנות חששו להופיע בפניו ולוחמי הפלנגות קיבלו פקודה מפורשת שלא למסור עדות. חקירתו נקטעה ללא הוצאת מסקנות לגבי מבצעי הטבח. אף לוחם או מפקד פלנגות לא הוענש על חלקו בטבח. חובייקה וקציני הפלנגות שהיו במקום נותרו בצמרת הפיקוד של התנועה.
בשנת 1999 שומר ראשו לשעבר של חובייקה, רוברט חטאם, פרסם ספר שבו הוא טוען שטבח סברה ושתילה תוכנן על ידי חובייקה וחאפז אל-אסד במטרה להביך את ישראל.
לאחר הטבח, נטל צבא לבנון את הפיקוח על המחנות ובמשך מספר שבועות המשיך במעצר וגירוש של פלסטינים ללא אישורי שהייה. רוב תושבי המחנות נותרו במקומם וחלקם החלו לשפץ את הבתים שחרבו. רופאים לבנונים מונו כמנהלים לבתי החולים של אש"ף ליד המחנות.
התגובה הבין-לאומית
הטבח עורר גינויים חריפים לישראל ברחבי העולם ודרישה מישראל לסגת מלבנון באופן מיידי. כמו כן הגיעו נחתים אמריקאים וחיילים צרפתיים ללבנון על מנת לנסות ולהרגיע את המצב.
לא היה זה הטבח הראשון במהלך מלחמת האזרחים בלבנון (קדמו לו מעשי הטבח בקרנטינה, בדאמור ובמחנה תל א-זעתר וכן מעשי טבח רבים אחרים) אולם בניגוד לקודמיו עורר הטבח בסברה ושתילה תגובה משמעותית בעולם. יש הטוענים שתגובה זו נבעה מכך שהטבח בסברה ושתילה נתפס כחלק מהסכסוך הישראלי-ערבי בעוד מעשי הטבח האחרים נתפסו כעניין לבנוני פנימי.
התגובות בישראל
לאחר שהציבור הישראלי התוודע למעשי הטבח, הדבר גרם לתגובות חריפות בשיח הציבורי. בעקבות הטבח נערכה אחת ההפגנות הגדולות ביותר בתולדות מדינת ישראל, אשר אורגנה על ידי ארגון השמאל "שלום עכשיו" וכונתה "הפגנת הארבע מאות אלף". המפגינים דרשו להוציא את כוחות צה"ל מביירות, ודרשו משר הביטחון אריאל שרון וראש הממשלה מנחם בגין להתפטר מתפקידם.
בעקבות הטבח התעוררה סערה בדיון בכנסת. ראש האופוזיציה, חבר הכנסת שמעון פרס, גינה בצורה חריפה את התנהלותה של ממשלת ישראל בעניין וספציפית את בגין ואת שרון:
לאחר דברים אלה עלה גם שרון לנאום והגיב לדבריו של פרס:
ועדת החקירה
בעקבות הטבח קמה סערה ציבורית בישראל. בפרט בלטה "הפגנת הארבע מאות אלף" בכיכר מלכי ישראל, שנערכה ב-25 בספטמבר 1982 בארגונה של "שלום עכשיו" (שוררת מחלוקת סביב אומדן המשתתפים בה). בעקבות הסערה הציבורית הוקמה ועדת חקירה ממלכתית – ועדת כהן. בראש הוועדה ישב נשיא בית המשפט העליון, יצחק כהן, וכן השתתפו בה השופט אהרן ברק והאלוף (מיל.) יונה אפרת.
הוועדה פרסמה את מסקנותיה ב־7 בפברואר 1983, וקבעה שלא נמצאו הוכחות למעורבות ישירה של צה"ל בטבח, אך קציני צה"ל ידעו, בשלב מסוים, על קיום הטבח ולא פעלו בנחרצות להפסקתו. המלצותיה האישיות של הוועדה:
הוועדה המליצה ששר הביטחון אריאל שרון יסיים את כהונתו, ושתיק הביטחון לא יופקד עוד בידיו. שרון סירב להתפטר, אך בעקבות החלטת הממשלה הועבר לתפקיד שר בלי תיק.
הוועדה מתחה ביקורת על תפקודם של הרמטכ"ל, רפאל איתן (הוחלט שלא להדיחו בשל העובדה כי עמד לסיים את תפקידו), אלוף פיקוד הצפון, אמיר דרורי (לא הומלץ לנקוט צעדים כלשהם לגביו והוא המשיך בתפקידו כאלוף הפיקוד) ומפקד גזרת ביירות, תא"ל עמוס ירון.
על ראש אמ"ן, אלוף יהושע שגיא, אמרה הוועדה שהוא העריך נכונה את תוצאות הכנסת הפלנגות למחנה הפליטים (שגיא הזהיר מפני טבח אפשרי), אך קבעה כי לא הזהיר באופן בולט דיו, וביקרה אותו על כך שלא העביר בזמן את המידע לקברניטים.
על ראש הממשלה, מנחם בגין, אמרה הוועדה שלא שקל נכון את התוצאות הצפויות ממתן רשות לפלנגות להיכנס למחנות הפליטים.
על שר החוץ, יצחק שמיר, נאמר שהתעלם ממידע על הטבח שנמסר לו, ולא פעל להפסקת הטבח.
טבח סברה ושתילה בתרבות הפופולרית
ב-1982 הוציאה להקת הרוק הכבד הבריטית לג'נד שיר מחאה על המאורע, בשם "סברה ושתילה".
ב-2008 יצא סרט האנימציה "ואלס עם באשיר", בו תיאר הבמאי ארי פולמן זכרונות שלו ושל אחרים מן הטבח כחיילי צה"ל.
אסתר שמיר כתבה את השיר "אמצע ספטמבר" בעקבות סברה ושתילה ומבצע שלום הגליל.
בעונה הראשונה והשלישית של תוכנית הסאטירה היהודים באים הוצגו שני מערכוני "סברה ושתילה"
לקריאה נוספת
מרדכי צפורי ואריה קרישק, בקו ישר, "ידיעות אחרונות", 1997
אדם ארנון, למות בבירות, הוצאת אסטרולוג, 2007
מיכאל ששר, הביצה הלבנונית: משל"ג עד ענבי זעם, הוצאת ששר, 1996
דין וחשבון / ועדת-החקירה לחקירת האירועים במחנות הפליטים בבירות התשמ"ג, הוגש על ידי יצחק כהן ואחרים
קישורים חיצוניים
דו"ח ועדת כהן (בשפה האנגלית) פורסם מטעם ממשלת ישראל ב-8 בפברואר 1983
דין-וחשבון [מאת] ועדת-החקירה לחקירת האירועים במחנות הפליטים בביירות, ה'תשמ"ג, באנגלית ובעברית, באתר ארכיון המדינה
ארנון למפרום, "דיוני הממשלה בהקמת ועדת כהן ובקבלת מסקנותיה, רצח אמיל גרינצוויג, 10 בפברואר 1983", פורסם באתר ארכיון המדינה 21 בפברואר 2013
הערות שוליים
קטגוריה:מבצע שלום הגליל
סברה ושתילה
קטגוריה:פלסטינים: היסטוריה
קטגוריה:ביירות: היסטוריה
קטגוריה:1982
קטגוריה:1982 בישראל
קטגוריה:מלחמת האזרחים בלבנון
קטגוריה:1982 בלבנון
קטגוריה:מעשי טבח בערבים | 2024-10-20T07:02:13 |
המנון רוסיה | המנון הפדרציה הרוסית הוא ההמנון הלאומי של רוסיה. הוא הולחן על ידי אלכסנדר אלכסנדרוב ונכתב על ידי סרגיי מיכאלקוב.
עד שנת 2001 היה המנון רוסיה "השיר הפטריוטי" שהלחין מיכאיל גלינקה. לשיר לא היו מילים רשמיות, ואף על פי שהיו מספר הצעות למילים, אף אחת מהן לא התקבלה.
בשנת 2001 הוחלט לשנות את ההמנון – לשחזר את המנגינה של המנון ברית המועצות תוך כדי עדכון המילים שעסקו בברית המועצות, לנין וקומוניזם.
לפי חלק 4 בחוק ההמנון הרוסי, כל ערוצי הטלוויזיה הממשלתיים מחויבים לשדר את ההמנון הלאומי פעמיים ביום.
מילות ההמנון
עבריתתעתיק עברירוסית<div align=right dir=rtl>
רוסיה - מעצמתנו הקדושה,
רוסיה - ארצנו האהובה.
רצון עז, תהילה גדולה
הם נחלתך לנצח נצחים!
פזמון:
התפארי, מולדתנו החופשייה!
ברית נצחית של עמים אחים,
חוכמה עממית שניתנה על ידי אבותינו,
התפארי, ארצנו! אנו גאים בך!
מהימים הדרומיים לאזור הקוטב,
נפרשים יערותינו ושדותינו.
יחידה את בעולם! רק אחת יש כמוך -
מולדתנו השמורה על ידי האל.
פזמון
מרחב גדול לחלום ולחיים
פותחות לנו השנים הבאות,
נאמנותנו לארצנו נותנת לנו את העוצמה,
כך היה, כך עכשיו, וכך תמיד זה יהיה!
פזמון<div align=right dir=rtl>
רוֹסִיָה - סְבְיָאשְׁצֶ'נָאיה נַאשָׁה דֶרְזָ'אבה,
רוֹסִיה - לְיוּבִּימָאיָה נַאשָׁה סְטרַאנָה.
מוֹגוּצָ'איָה ווֹלְיָה, וֶלִיקַאיָה סְלַאבָה -
טְבוֹיוֹ דוֹסְטוֹיַאנְיֶה נָה וְסֶה וְרֶמֶנָה!
פְּרִיפֶּב:
סְלַאבְסְיָה, אוֹטֶצֶ'סְטְבוֹ נָאשֶׁה סְבוֹבּוֹדְנוֹיֶה,
בְּרָאצְקִיך נָארוֹדוֹב סוֹיוּז בֶקוֹבוֹי,
פְּרֶדְקָאמִי דַאנָיָה מוּדְרוֹסְט נָארוֹדְנָיָה!
סְלַאבְסְיָה, סְטרַאנָה! מִי גוֹרְדִימְסְיָה טוֹבּוֹי!
אוֹט יוּזְ'נִיך מוֹרֶי דוֹ פּוֹלְיָארְנוֹגוֹ קְרַאיָה
רָאסקִינוּלִיס נָאשִׁי לֶסָה אִי פּוֹלְיָה.
אוֹדְנָה טִי נָה סְבֶטֵה! אוֹדְנָה טִי טָאקַאיָה -
כְרָאנִימַאיָה בּוֹגוֹם רוֹדְנַאיָה זֶמְלְיָה!
פְּרִיפֶּב
שִׁירוֹקִייְ פּרוֹסְטוֹר דְלַאיָה מֶצְ'טִי אִי דְלְיָה זִ'יזְנִי.
גְרְיָאדוּשְׁצִ'יֶה נָאם אוֹטְקְרִיבַאיוּט גוֹדָה.
נָאם סִילוּ דָאיוֹט נַאשָׁה וֶרְנוֹסְט אוֹטְצִ'יזְנֶה.
טָאק בִּילוֹ, טָאק אֶסְטִי אִי טָאק בּוּדֶט וְסֶגְדָה!
פְּרִיפֶּבРоссия — священная наша держава,
Россия — любимая наша страна.
Могучая воля, великая слава —
Твоё достоянье на все времена!
Припев:
Славься, Отечество наше свободное,
Братских народов союз вековой,
Предками данная мудрость народная!
Славься, страна! Мы гордимся тобой!
От южных морей до полярного края
Раскинулись наши леса и поля.
Одна ты на свете! Одна ты такая —
Хранимая Богом родная земля!
Припев
Широкий простор для мечты и для жизни.
Грядущие нам открывают года.
Нам силу даёт наша верность Отчизне.
Так было, так есть и так будет всегда!
Припев
קישורים חיצוניים
ההמנון הלאומי הרוסי, באתר הממשלה הרוסית (5 MB)
רוסית, המנון הפדרציה ה
קטגוריה:רוסיה: סמלים לאומיים | 2024-07-31T15:38:51 |
הימנון לאומי | redirect המנון לאומי | 2015-09-26T11:08:53 |
ועדת כהן | שמאל|ממוזער|150px|עמוד הפתיחה של דו"ח ועדת כהן
ועדת כַּהַן (ובשמה הרשמי: "ועדת-החקירה לחקירת האירועים במחנות הפליטים בביירות") היא ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה ב-1 בנובמבר 1982 כדי "לחקור את כל העובדות והגורמים הקשורים למעשי הזוועה, אשר בוצעו על ידי הכוחות הלבנוניים, באוכלוסייה האזרחית במחנות הפליטים בסברה ושתילה". בראש הוועדה ישב נשיא בית המשפט העליון יצחק כהן, וכיהנו בה היועץ המשפטי לשעבר, שופט בית-המשפט העליון אהרן ברק והאלוף במילואים יונה אפרת.
ב-28 בספטמבר הסכים ראש הממשלה מנחם בגין להקים ועדת חקירה. לרשות חברי הוועדה עמדו שלושה אוספי עדויות: דורית ביניש, עדנה ארבל וניצב-משנה אלכס איש-שלום. השופטים ניסו לראות בעיניהם את מחנות הפליטים. הם נסעו לביירות עם אלוף פיקוד צפון אמיר דרורי, אולם מחסום של צבא לבנון מנע מהם להתקרב. נעשה מאמץ לגבות עדויות מלא-ישראלים, אולם הצלב האדום סירב לשגר לשם כך את אנשיו, ורק העביר מסמכים. גם כתב הניו יורק טיימס, תום פרידמן, לא הסכים למסור עדות. ייתכן שמערכת העיתון חששה מתקדים שיאלץ את כתביה למסור עדויות באירועים דומים בארצות אחרות. נגבו עדויות מכ-200 עדים, בהם גם פאדי פריים, מפקד הפלנגות.
הוועדה פרסמה את מסקנותיה ב-7 בפברואר 1983, וקבעה שלא נמצאו הוכחות למעורבות ישירה של צה"ל בטבח סברה ושתילה, אך מספר קציני צה"ל ידעו במהלך הטבח על קיומו ולא פעלו בנחרצות מספקת להפסקתו.
לא כולם הסכימו עם מסקנות הוועדה. רפאל איתן כתב שמסקנות הוועדה נראו לו מנותקות מן המציאות ושייתכן שהן הושפעו מהאיבה הגלויה ששררה בין יונה אפרת, שבמלחמת שלום הגליל גויס למילואים והיה עוזרו של איתן, לבין אריאל שרון.
במהלך הפגנה של תנועת "שלום עכשיו", שבאה לתבוע את פיטורי שר הביטחון שרון כפי שהמליצה הוועדה, יונה אברושמי זרק רימון רסס על המפגינים ורצח אחד מהם – אמיל גרינצוויג.
המלצותיה האישיות של הוועדה
הוועדה קבעה כי שר הביטחון, אריאל שרון, אחראי להתעלמות מהסכנה שהפלנגות יערכו במחנות הפליטים פעולות נקם על רצח בשיר ג'ומייל. בעקבות זאת המליצה הוועדה ששרון יתפטר והוסיפה כי הממשלה כולה אינה יכולה להסתתר מאחריותה לאירועים. שרון סירב להתפטר, אך בעקבות החלטת הממשלה הועבר לתפקיד של שר בלי תיק.
הוועדה מתחה ביקורת על תפקודם של הרמטכ"ל, רפאל איתן (הוחלט שלא להדיחו בשל העובדה כי עמד לסיים את תפקידו), אלוף פיקוד הצפון אמיר דרורי (לא הומלץ לנקוט צעדים כלשהם לגביו והוא המשיך בתפקידו כאלוף הפיקוד), ומפקד גזרת ביירות, תא"ל עמוס ירון.
על ראש אמ"ן, אלוף יהושע שגיא, קבעה הוועדה שהוא העריך נכון את תוצאות הכנסת הפלנגות למחנה הפליטים (שגיא הזהיר מפני טבח אפשרי), אך קבעה כי התרשל בתפקידו ולא הזהיר באופן מספיק בולט, וביקרה אותו באופן חמור על כך שלא העביר בזמן את המידע לקברניטים. לאחר שהוועדה מצאה שמעל בתפקידו והמליצה על פיטוריו, הוא התפטר מתפקידו.
על ראש הממשלה, מנחם בגין, אמרה הוועדה שלא שקל נכון את התוצאות הצפויות של מתן הרשאה לפלנגות להיכנס למחנות הפליטים.
על שר החוץ, יצחק שמיר, נאמר שהתעלם ממידע על הטבח שנמסר לו, ולא פעל להפסקת הטבח.
על ראש "המוסד", נחום אדמוני אמרה הוועדה כי לא סיפק לממשלה "התרעה חד משמעית על הסכנה בקשר עם כניסת הפלנגות למחנות, כניסה שעליה לא העיר ראש המוסד דבר בהערכת המצב שנתן בישיבת הממשלה". חרף זאת החליטה הוועדה "שאין לייחס חומרה להימנעותו זו של ראש המוסד", והוא המשיך לכהן בתפקידו.
ב-1984 הגיש שרון תביעת דיבה נגד עיתון טיים האמריקאי, שטען שבדו"ח סודי של הוועדה נקבע ששרון שוחח עם משפחת ג'מאייל על הצורך לנקום את מותו. בינואר 1985 פסק בית המשפט האמריקאי שהידיעה שפרסם הטיים אינה נכונה, וכי היה בפרסום רשלנות.
קישורים חיצוניים
דיוני הממשלה להקמת ועדת כהן ולקבלת מסקנותיה, רצח אמיל גרינצווייג, 10 בפברואר 1983 פרסום תעודות באתר ארכיון המדינה
דין-וחשבון [מאת] ועדת-החקירה לחקירת האירועים במחנות הפליטים בביירות, ה'תשמ"ג, באנגלית ובעברית, באתר ארכיון המדינה
הערות שוליים
קטגוריה:מבצע שלום הגליל
קטגוריה:אריאל שרון
כהן
קטגוריה:1983 בישראל | 2024-07-31T18:43:55 |
אכדית | שמאל|ממוזער|250px|תבנית אבן ובה חלק מ"עלילות גילגמש"
שמאל|ממוזער|250px|אחד ממכתבי אל-עמארנה הכתוב באכדית
אכדית (או אשורית, לִישַׁאנֻם אַכַּדִּיתֻּם) היא שפה עתיקה ממשפחת השפות השמיות השייכת לענף השמי-מזרחי. שפה זו הייתה בשימוש במסופוטמיה בקרב האשורים והבבלים בין שנת 2500 לפני הספירה לשנת 100. גם בתקופה שהדיבור בה דעך, היא עדיין שימשה כשפה כתובה.
בשיאה הייתה האכדית לינגואה פרנקה (שפת תקשורת בין עמים דוברי שפות שונות) של המזרח הקדום. דוגמה לכך אפשר למצוא באוסף המסמכים הקדומים המכונה מכתבי אל-עמארנה, שחובר במאה ה-14 לפני הספירה. המסמכים כתובים באכדית אף-על-פי שנשלחו ממלכים דוברי שפות כנעניות אל מלך מצרים.
היסטוריה
האימפריה האכדית, הידועה גם בשם האימפריה של אכד, הייתה האימפריה הראשונה שהשתמשה בשפה האכדית. האימפריה הוקמה על ידי סרגון מאכד בסביבות המאה ה-24 לפנה"ס והשתרעה על חלק גדול ממסופוטמיה. האכדית הפכה ללשון הרווחת של האימפריה ושימשה לניהול, מסחר ותקשורת בכל שטחיה. האימפריה האכדית התקיימה מהמאה ה-24 עד המאה ה-22 לפנה"ס.
לאחר נפילת האימפריה האכדית, קמו מעצמות אזוריות שונות, כולל הבבלים והאשורים, והמשיכו להשתמש באכדית למטרות מנהליות, משפטיות ודיפלומטיות, האימפריות הללו נבנו על הבסיס התרבותי והלשוני שהקימו האכדים. בתקופות שליטתם, הן האימפריה הבבלית והן האשורית תקשרו באכדית, ששימשה כלינגואה פרנקה של האזור. בעוד שהיו להם תרבויות, מנהגים ומערכות פוליטיות מובחנות משלהם, האכדית הייתה שפת התיעוד הרשמית, ושימשה לכתיבת כתובות מלכותיות, טקסטים משפטיים, ספרות דתית ויצירות מדעיות. זה הקל על תקשורת ואינטראקציה בין אימפריות אלה לנתיניהן, כמו גם עם מדינות ואזורים אחרים במזרח הקדום הרחב.
האימפריה הבבלית, במיוחד בתקופת שלטונו של חמורבי (המאה ה-18 לפנה"ס), השתמשה באכדית כשפה הרשמית למטרות מנהליות ומשפטיות. חוקי חמורבי, אחד מהקודים המשפטיים המוכרים ביותר, נכתב באכדית.
בהקשר של הממלכה האשורית העתיקה, שהתקיימה מהמאה ה-20 עד המאה ה-18 לפנה"ס, ניתן לראות את השימוש הנרחב ביותר באכדית בתקופת שלטונו של המלך שמשי-אדד הראשון (1813-1781 לפנה"ס). במהלך שלטונו הפכה האכדית לשפת הניהול והתקשורת העיקרית באימפריה האשורית. רבים מהטקסטים האכדיים ששרדו מתקופה זו הם מסמכים מנהליים, כולל טקסטים משפטיים וכלכליים, כתובות מלכותיות והתכתבויות בין מלכי אשור לשליטים זרים. כחלק מהרפורמות האדמיניסטרטיביות שלו, הוא הכניס את השימוש באכדית כשפת הבירוקרטיה, והחליף את השפה השומרית השלטת בעבר. החלטה זו סייעה לרכז ולייעל את ניהול האימפריה.
האימפריה האחרונה שהשתמשה בהרחבה באכדית כשפה כתובה הייתה האימפריה האשורית החדשה (911–609 לפנה"ס). הנאו-אשורים היו ידועים בהתרחבות הטריטוריאלית העצומה ובארגון האדמיניסטרטיבי שלהם, והם המשיכו את המסורת של שימוש באכדית כשפת הממשל, התיעוד והתקשורת באימפריה שלהם. הם שמרו על כתב היתדות האכדי והפיקו מספר לא מבוטל של טקסטים מנהליים וספרותיים באכדית.
משנת 700 לפני הספירה, בערך, החלו להשתמש בהאימפריה האשורית החדשה בשפה הארמית לשם כתיבת מסמכים רשמיים, או חלקים שלהם, לצד השפה האכדית.
טקסט כתוב
בשל ריבוי החומר הכתוב באכדית, שפה זו נחקרה ונלמדה היטב ואף נעשה בה שימוש כדי לפענח שפות עתיקות אחרות. למשל, בחפירות העיר אוגרית נתגלו מילונים אוגריתײם-אכדיים. מילונים קדומים אלה סײעו בפענוח השפה האוגריתית, כיוון שהשפה האכדית מוכרת היטב. המיתוסים הכתובים באכדית מושווים לעיתים קרובות לסיפורי התנ"ך (בפרט לסיפורי ספר בראשית), ומספקים מקור חשוב להבנת הרקע לסיפורי התנ"ך וכן לפענוח מילים לא-ברורות בעברית מקראית. יתרון חשוב אחר של השפה נובע מכך שהיא נכתבה בכתב הברות, הכולל סימון לתנועות. רוב השפות השמיות העתיקות נכתבו באבג'ד (אלפבית עיצורי), ולכן קשה לשחזר את הפונולוגיה (תורת ההגה) ואת המורפולוגיה (תורת הצורות) שלהן. הטקסטים האכדיים נותנים מידע רב-ערך על האופן שבו נהגו השפות השמיות הקדומות.
לצורכי מחקר, מקובל לכתוב את השפה האכדית באותיות לטיניות לפי תעתיק מוסכם. לפעמים משתמשים בתעתיק המשקף את החלוקה לסימנים בכתב יתדות, כך שכל סימן מתועתק בנפרד, למשל:
ak-ka-du-ú (כל סימן מתועתק פונטית ומופרד במקף). לפעמים מתעתקים את הגיית המילה בלי התחשבות בחלוקה לסימני הכתב המקוריים, למשל: Akkadû (פירוש המילה: אכדי). פריצת הדרך הסופית בפענוח השפה הושגה על ידי אדוארד הינקס , הנרי רולינסון ויוליוס אופרט באמצע המאה ה-19.
ניבים
עם התפשטותה, נוצרו בשפה האכדית ניבים המשתקפים גם בשפה הכתובה. שני הניבים העיקריים הם:
בבלית – הניב הדרומי. נקרא כך כיוון שהיה בשימוש באזור העיר בבל
אשורית – הניב הצפוני. נקרא כך כיוון שהיה בשימוש בממלכת אשור, שֶׁבִּירָתָהּ (החל מימי סנחריב) הייתה נינוה
מבחינה היסטורית מחלקים החוקרים את התפתחות השפה האכדית לתקופות הבאות:
2500 – 1950 (לפנה"ס): אכדית עתיקה
1950 – 1530 (לפנה"ס): בבלית עתיקה/אשורית עתיקה
1530 – 1000 (לפנה"ס): בבלית תיכונה/אשורית תיכונה
1000 – 600 (לפנה"ס): בבלית חדשה/אשורית חדשה
600 (לפנה"ס) – 100: בבלית מאוחרת
כתב
אכדית הייתה בין השפות הראשונות שהועלו על הכתב, והשפה השמית הראשונה שבהן. הלבלרים האכדים כתבו את השפה בכתב יתדות, שפותח בידי השומרים. כתב זה כולל סימנים דמוײ יתדות אשר הוטבעו בלוחות חימר רך.
באכדית, סימנים אלו סימלו:
סימניות שומריות – לוגוגרמות, כלומר, סימנים המײצגים מילים שלמות, שהושאלו מהכתב השומרי (יש חוקרים המכנים אותם "שומרוגרמות").
הברות שומריות – סימניות שנשאלו מהכתב השומרי לסימון הברות ולא מילים. בשומרית, רוב המילים הן בנות הברה אחת, ולפיכך, ברוב המקרים סימן להברה הוא גם סימן למילה. בכתב האכדי, סימניות שומריות מציינות לעיתים קרובות רק את הערך הפונטי, ולא את המילה עצמה.
הברות אכדיות – סימניות שיש להן ערך פונטי מיוחד לאכדית. לעיתים קרובות אלה הברות הכוללות עיצורים שלא היו קיימים בשומרית, ולפיכך האכדים לא מצאו סימנית מתאימה להן בכתב השומרי.
מגדירים – סימני עזר שאינם מײצגים מילה ואף לא כל ערך פונטי שהוא, אלא מציינים את הקטגוריה אליה שייכת המילה הכתובה לפניהם. המגדירים נועדו להקל על הקריאה ולהבחין בין הומוגרפים.
השפה השומרית, שדובריה פיתחו את כתב היתדות, שונה מאוד מן השפות השמיות. לפיכך, כתב היתדות לא התאים לאכדית במובנים רבים. בין חסרונותיו היה חוסר יכולתו לייצג פונמות האופייניות לשפות שמיות, ובהן סותם סדקי, עיצורים לועיים ועיצורים נחציים. יש חוקרים המשערים שהשפה האכדית איבדה את העיצורים הלועײם, אולם ייתכן שדוברי אכדית פשוט לא מצאו דרך לייצג אותם בכתב היתדות. מבנה ההברה באכדית מגוון יותר מאשר בשומרית. לפיכך השתמשו דוברי אכדית בטכניקות שונות לסימון עיצורים כפולים (דגושים) ותנועות ארוכות. למשל, צירוף הסימניות ak-ka מציין שהעיצור k מודגש. צירוף הסימניות du-u מציין שהתנועה u ארוכה. סימון העיצורים הכפולים הוא עקבי. לעומת זאת, במקרים רבים מסומנת תנועה ארוכה כאילו הייתה קצרה (כלומר סימנית אחת: du במקום שתיים: du-u).
לוחות חמר מתקשים בשרפה, ולפיכך הם השתמרו על אף הצתות שהתרחשו במהלך מלחמות או עקב אסונות. לוחות רבים שנכתבו באכדית התגלו בחפירות ארכאולוגיות בעיראק, בסוריה, בטורקיה, בלבנון ובמצרים, בעיקר במהלך המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. רוב הלוחות כוללים ניהול מיסים וחשבונות. חלק מהם כוללים מכתבים דיפלומטיים ואף מכתבים אישיים. יש לוחות רבים המתארים מיתוסים (סיפורים על האלים), אפוסים, תפילות ולחשים דתיים וכדומה. לוחות אלה עוררו ענײן רב, בפרט בקרב חוקרי המקרא. פריצת הדרך הסופית בפענוח השפה באה מאדוארד הינקס, הנרי רולינסון ויוליוס אופרט באמצע המאה ה-19.
בראשית המאה ה-21 חוקרים הצליחו לתרגם אכדית אוטומטית ברמה גבוהה באמצעות שיטות של עיבוד שפה טבעית כמו רשת קונבולוציה.
פונולוגיה
על-פי האורתוגרפיה האכדית של כתב היתדות, מספר פונמות פרוטו-שמיות אבדו באכדית. הסותם הסדקי (מיוצג בעברית באות אל"ף) והחוכך הלועי (מיוצג בעברית באות עי"ן) הפרוטו-שמיים, והעיצורים החוככים ה"א, חי"ת וע'ין אבדו כהברות, בין על-ידי שינוי צליל ובין במובן אורתוגרפי, אך הם מגבירים את השימוש בתנועה e, אשר אינה מוכרת בפרוטו-שמית. העיצורים החוככים הצידיים התוך-שיניים והאטומים (צאד וצ'אד) התלכדו עם עיצורים שורקים כבכנענית, והותירו 19 פונמות הברתיות: b (בּ), g (גּ), d (דּ), w (ו), z (ז), ḫ (ח׳), ṭ (ט), y (י), k (כּ), l (ל), m (מ), n (נ), s (ס), p (פּ), ṣ (צ), q (ק), r (ר), š (שׁ) ו־t (תּ).
ישנן ארבע תנועות בעלות אורך משתנה: a, e, i, u, ā, ē, ī, ū.
מורפו-תחביר
כשפה שמית, לאכדית סממנים דקדוקיים בעלי דמיון רב לאלו אשר לערבית הספרותית וכן לעברית מקראית. באכדית שני מינים (זכר ונקבה); שלוש יחסות עבור שמות עצם ועבור שמות תואר (נושא, מושא ישיר ושייכות); שלושה מספרים (יחיד, זוגי ורבים); ושלושה מצבים (נפרד, נסמך ומוחלט).
באכדית שלושה עשר בניינים. שלושת השינויים החלים בבניין הקל (הממוספר כ-I או נקרא גְרוּנדשטאם, בניין G) הם הכפלת אות השורש השנייה (II או דוֹפּלוּנגשטאם, בניין D), תחילית ש' (III או בניין Š) או תחילית נ' (IV או בניין N).
סדרה שנייה, הכוללת את הבניינים הרפלקסיביים, נוצרת באמצעות שיבוץ ההברה "ta" בין שתי אותיות השורש הראשונות. שתי מערכות אלה – כל מערכת בת ארבעה בניינים – הן הנפוצות באכדית. מערכת שלישית נוצרת באמצעות שיבוץ ההברה "tan" בין שתי אותיות השורש הראשונות. בניין נוסף ונדיר למדי הוא בניין ŠD, שמצוי בטקסטים ספרותיים בלבד וזהה בהוראתו להוראת הבניינים D ו- Š. בניין זה נוצר על ידי הכפלת אות השורש השנייה והוספת התחילית Š. להלן הבניינים, הנומנקלטורה שלהם ודוגמות מהפועל parāsum (פ.ר.ס: "להחליט, להבדיל, להפריד"):
זיהוי הבניין סימון תבנית שימוש הערות1.I"G"iprusבניין קל (unmarked), משמש ליצירת פעלים יוצאים ופעלים עומדיםמקביל לבניין קל בעברית1.II"D"uparrisאות השורש השנייה מוכפלת ("בניין כבד"), מתאר פעולה אינטנסיבית מקביל לבניין פיעל בעברית1.III"Š"ušaprisצורן š (ש), מעיד על פועל גרימה (קוזטיבי)מקביל לבניין הפעיל בעברית1.IV"N"ipparisצורן n, מעיד על פועל סביל (פסיבי)מקביל לבניין נפעל בעברית2.I"Gt"iptarasבניין קל עם תוכית t לאחר אות השורש הראשונה, מעיד על פועל הדדי או חוזר (רפלקסיבי)מקביל לבניין אִפְתַעַלַ (בניין 8) בערבית2.II"Dt"uptarrisאות השורש השנייה מוכפלת ולפניה תוֹכית (infix) t, מעיד על פועל חוזר ב"בניין כבד"מקביל לבניין התפעל בעברית2.III"Št"uštaprisצורן š (ש) עם תוֹכית t, מעיד על פועל גרימה חוזרמקביל לבניין אִסְתַפְעַלַ (בניין 10) בערבית2.IV"Nt"ittapras סביל חוזר, דהיינו, אולץ לעשות משהו לעצמו חסר הקבלה בעברית, בארמית, בערבית ובלשונות אתיופיה. מקביל בהוראתו לצורת הסלנג "התפועל", כמו "המאמן התפוטר".3.I"Gtn"iptarras בניין המתאר פעולה שהיא הרגל או פעולה חסרת הפסקה חסר הקבלה בעברית, בארמית, בערבית ובלשונות אתיופיה3.II"Dtn"uptarris בניין המתאר פעולה אינטנסיבית חסרת הפסקה חסר הקבלה בעברית, בארמית, בערבית ובלשונות אתיופיה3.II"Štn"uštapris בניין המתאר גרימת פעולה חסרת הפסקה או גרימת הרגל חסר הקבלה בעברית, בארמית, בערבית ובלשונות אתיופיה3.IV"Ntn"ittapras בניין סביל חסר הפסקה או הרגל סביל חסר הקבלה בעברית, בארמית, בערבית ובלשונות אתיופיה
רוב הפעלים באכדית מורכבים משורשים בני שלושה עיצורים, אך קיימים גם שורשים בני שני עיצורים ובני ארבעה. ישנם שלושה זמנים: הווה, עבר פשוט ומצב. הווה משמש לציון פעולה אשר לא נשלמה, ועבר פשוט משמש לציון פעולה שנשלמה.
הריבוי באכדית הוא סדיר לרוב, אם כי קיימות מילים ממין זכר אשר ריבוין נקבי. במובן זה, אכדית דומה לעברית.
סדר המילים
סדר המילים הנפוץ באכדית הוא נושא-מושא-פועל (SOV), אשר אינו אופייני למרבית השפות השמיות, המאופיינות בסדר המילים פועל-נושא-מושא. בעבר הועלתה הטענה כי מאפיין זה חדר בהשפעת השפה השומרית, שבה זהו סדר המילים. ישנן עדויות לכך שדובריהן הילידיים של שתי השפות היו במגע קרוב אלה עם אלה והיוו חברה משותפת במשך 500 שנה לכל הפחות, ועל כן ייתכן כי המגע בין השפות הביא איתו השפעות דקדוקיות.
עדות נוספת לשימוש בסדר המילים פועל-נושא-מושא או נושא-פועל-מושא היא העובדה, כי כינויי מושא ישירים ועקיפים נוספים לפועל. נראה כי סדרי מילים אלה נכנסו לשימוש בין האלף הראשון לפני הספירה לבין האלף הראשון לספירה, ככל הנראה בהשפעת הארמית.
תעודות מרכזיות הכתובות באכדית
אנומה אליש (Enûma Elish) – מיתוס הבריאה הבבלי, שהועלה על הכתב במאה ה-18 לפני הספירה.
אתרחסיס (Atra-Hasis) – אפוס בבלי על אודות הבריאה והמבול מהמאה ה-18 לפני הספירה.
מכתבי אל-עמארנה – אוסף מכתבים דיפלומטיים שנשלחו ממלכי כנען אל מלך מצרים אחנתון ששלט בכנען ובמלכיה, ונמצאו בחפירות שנערכו במצרים במאה ה-19. המכתבים עוסקים בענייני שלטון ומנהל ושופכים אור רב על התקופה הטרום-ישראלית של ארץ ישראל ועל ההיסטוריה של המזרח הקדום בכלל.
עלילות גילגמש – אפוס על-אודות מלך אגדי שמלך על העיר ארך (אורוכ). אפוס זה היה פופולרי מאוד במזרח הקדום, ונמצא במספר גדול של עותקים כתובים בשפות השומרית והאכדית. העותק המלא ביותר באכדית מתוארך בין המאות ה-13 ל-11 לפני הספירה.
חוקי חמורבי – קובץ חוקים בבלי המתוארך לשנת 1780 לפני הספירה בערך.
השפעת האכדית על העברית
מאחר שאכדית הייתה שפה בין-לאומית היא השפיעה על העברית ותרמה לה מספר רב של מילים, בהן ניתן למצוא את המילה היכל שהגיעה לעברית משומרית (E-GAL) דרך האכדית ((m)ekallu), סולם (באכדית simmiltu – "כבש מדרגות"), שמות החודשים העבריים תשרי (tišritu – "התחלה"), מרחשון (מצירוף המילים הבבלי "warh šman" – "חודש/ירח שמיני"), ניסן (nisano – "ניצן"), אלול (Ululu או Elulu – "קציר") וכן מילים רבות נוספות.
מאחר שגם העברית וגם האכדית הן שפות שמיות ניתן למצוא מילים דומות בשתי השפות ללא השפעה אחת על השנייה (למשל: bītum – בית, ummum – אמא, abum – אבא, tanurum – תנור וכן פעלים: akālum – לאכול, alākum – ללכת, wašābum – לשבת ועוד).
אל האכדית הגיעו מילים רבות מהשפה השומרית, שאינה שפה שמית, וחלקן נקלטו דרך האכדית בעברית המקראית. ביניהן המילים תרנגול, היכל, קָנֶה, מַלָּח, כיסא, איכר, סדין, נכס, תל, ועוד. לעיתים קרובות משקלן של מילים אלה חריג ואינו באחת התבניות המוכרות בעברית.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
מילון אכדית שניתן לחיפוש מקוון
על אכדית
הערות שוליים
קטגוריה:שפות נכחדות
קטגוריה:שפות שמיות
קטגוריה:האימפריה האכדית
קטגוריה:שפות עתיקות
קטגוריה:שפות | 2024-07-08T18:37:33 |
מעברות | שמאל|ממוזער|200px|חברת הקיבוץ בשמירה, 1936
ממוזער|חדר האוכל בקיבוץ מעברות, 1 באוקטובר 1939
250px|ממוזער|תבליט בטון על קיר "בית מנחם" במוסד "רמות חפר" בקיבוץ שיצר נתן רפופורט
ממוזער|חגיגות 20 שנה לקיבוץ מעברות - הצגת "שיר השירים"
מַעְבָּרוֹת הוא קיבוץ בעמק חפר על שפת נחל אלכסנדר, בתחומי מועצה אזורית עמק חפר. זהו אחד מארבעת הקיבוצים שייסדו את תנועת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר.
היסטוריה
ראשיתו של קיבוץ מעברות בקיבוץ ג' שהוקם ב-1925 על ידי חלוצים מתנועת השומר הצעיר שעלו לארץ ישראל מבוקובינה ומבסרביה שבממלכת רומניה וישבו במשך כעשר שנים בחיפה עד שקיבלו קרקע להתיישבות קבע. בין 1929 ל-1930 עלו ראשוני חברי תנועת השומר הצעיר מבולגריה והתיישבו תחילה בקבוץ משמר העמק. בהתאם להצעת הקיבוץ הארצי התאחד גרעין עולי בולגריה עם חברי קיבוץ ג'. שתי הקבוצות הקימו מחנה אוהלים זמני ליד שכונת בת גלים של ימינו וחבריהן עבדו בעבודות מזדמנות בעיר חיפה, הגברים בבניין והנשים ככובסות. לאחר מכן הצטרפה אליהם קבוצה מהשומר הצעיר בהונגריה. קיבוץ ג' התפלג על רקע אידאולוגי וחלק מהחברים הקימו את גבעת חיים ביולי 1932.
העלייה לקרקע
בערב ראש השנה, 25 בספטמבר 1933, הגיע גרעין המתיישבים לוואדי חווארת, חבריו הקימו ארבעה צריפים ומסביבם בנו גדר. ב-1936 השתרע היישוב על 447 דונמים ומנה 172 נפשות, מהם 137 בגירים ו-35 ילדים. התושבים עסקו בפלחה, ברפתנות ובלולנות. בזמן המרד הערבי הגדול הוצתו שדות היישוב וחלק ממחסני היבולים, והיו עימותים עם הבדווים שהתיישבו בסמוך לו.
התבססות הקיבוץ
ב-1939 הניבו לראשונה עצי ההדר תפוזים ובמקביל נקלטה בקיבוץ קבוצת עולי עליית הנוער מגרמניה הנאצית.
במהלך מלחמת העולם השנייה גדל שטח היישוב לכדי 1,000 דונמים, שהיו בבעלותו, ועוד כ-1,200 בחכירה. בשלהי 1945 מנתה אוכלוסיית הקיבוץ 260 נפשות, מתוכם 33 ילדים שהצליחו להימלט מממלכת יוגוסלביה. לאחר מלחמת העולם השנייה נקלטו בקיבוץ עולים מצ'ילה.
לאחר הקמת המדינה
ב-1955 חי ופעל במקום עם משפחתו הצ'לן הצרפתי פול טורטלייה, שהתלהב מהאידיאלים של הקיבוץ. הוא אף הלחין כאן את יצירתו "סימפוניית ישראל". בקרבת הקיבוץ נתגלה ב-1966 בית קברות מתקופת הברונזה התיכונה I. נתגלו כתריסר קברים אשר מתוכם 7 בשימוש. באחד הקברים נתגלה ראש גרזן שאופייני לתקופה ואיפשר לתארך את בית הקברות.
הקיבוץ ידוע היום בעיקר בזכות מפעל המזון שלו "מוצרי מעברות" (מטרנה, ובונזו ולה-קט) ובית החרושת לתרופות "תרימה". בקיבוץ מגדלים כותנה, ליצ'י וכו', כמו כן יש משק חלב ובריכת דגים. כמו כן רכשו את חברת תוספי המזון אלטמן ואת חברת 'אדמה' למוצרי מזון אורגניים. ב-2017, בעקבות מכירת מטרנה, צפוי הקיבוץ לרווחי הון בסדר גודל של כ-450 מיליון ש"ח, שמשמעותם הכלכלית בחלוקה פוטנציאלית, ושווה תעניק לכל חבר קיבוץ כ-600,000 ש"ח.
במקום היה בית ספר תיכון אזורי גדול, "רמות חפר", אולם בשנת 2014 עזב בית ספר את "גבעת המוסד" של הקיבוץ והתאחד עם מבואות ים במכמורת. בספטמבר 2017 נפתח בית ספר יסודי ייחודי ברוח מונטסורית, בשם "סימני דרך". המוסך המרכזי של קואופרטיב ההובלה "עמק חפר" צמוד לקיבוץ. הקיבוץ נחשב לקיבוץ שיתופי אשר לא עבר תהליכי הפרטה.
קישורים חיצוניים
Maabarot.org.il - אתר האינטרנט של הקיבוץ
אוסף קיבוץ מעברות - משפחת דיקשטיין מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
מטרנה באתר אוסם
מיקי גרינפלד, מנכ"לית מטרנה אפרת גילת מונתה למנכ"לית מעברות, באתר כלכליסט, 28 במאי 2017
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1933
קטגוריה:קיבוצים
קטגוריה:מועצה אזורית עמק חפר
קטגוריה:קיבוצי הקיבוץ הארצי
קטגוריה:עליות מבולגריה | 2024-05-15T16:02:22 |
ספר ישעיה | REDIRECT ספר ישעיהו | 2015-09-26T11:08:53 |
דלב | REDIRECT דולב | 2004-07-04T07:59:41 |
אנה קורניקובה | אנה סרגייבנה קורניקובה (ברוסית: А́нна Серге́евна Ку́рникова, ; נולדה ב-7 ביוני 1981) היא טניסאית עבר רוסייה.
קורניקובה נולדה במוסקבה, בירת ברית המועצות ובהמשך בירת רוסיה. כרגע היא מתגוררת בברדנטון, פלורידה, בארצות הברית.
קריירה
ב-1999 זכתה בתואר הגרנד סלאם הראשון שלה באליפות אוסטרליה הפתוחה, בזוגות הנשים יחד עם שותפתה מרטינה הינגיס. קורניקובה והינגיס נהגו לשחק באופן תדיר כזוג בתחרויות זוגות. אף על פי שהייתה מדורגת במשך זמן ממושך בין 20 הטובות ביותר בסבב ה-WTA, היא מעולם לא זכתה בטורניר יחידים מקצועני (אם כי היא הגיעה לחצאי גמר רבים). הסיבה טמונה כנראה בהגשתה החלשה, שאינה מתאימה לשחקנית טניס מהרמה הגבוהה ביותר.
מספר מערכות יחסים שניהלה (כגון עם הזמר אנריקה איגלסיאס) סוקרו באופן נרחב בצהובונים, ותמונות חושפניות שלה הופיעו במגזיני נוער. היא נבחרה לאחד מ-50 האנשים היפים ביותר בשנת 1998 על ידי מגזין People, והיא גם שיחקה תפקיד קטן (כמנהלת מלון) בסרט "אני, עצמי ואיירין" משנת 2000, בכיכובו של ג'ים קארי.
קורניקובה אינה מתחרה מאז אפריל 2003.
היא בת זוגו של הזמר אנריקה איגלסיאס ולשניהם נולדו תאומים בדצמבר 2017 ובת נוספת ב-30 בינואר 2020.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:טניסאיות רוסיות
קטגוריה:מהגרות מרוסיה לארצות הברית
קטגוריה:רוסיות שנולדו ב-1981
קטגוריה:רוסים שנולדו ב-1981 | 2024-06-29T17:11:57 |
ג'ון מקנרו | ג'ון פטריק מקנרו, ג'וניור (באנגלית: John Patrick McEnroe, Jr.; נולד ב-16 בפברואר 1959 גרמניה) הוא טניסאי עבר אמריקני, נחשב לאחד משחקני הטניס הטובים בכל הזמנים. הוא דורג במקום הראשון בעולם במשך 170 שבועות (6 בכל הזמנים) ובמשך ארבע עונות רצופות הוא סיים במקום הראשון בעולם (1984-1981). מקנרו ידוע בעיקר בזכות התמודדויותיו הידועות והנשנות עם הטניסאים ביורן בורג, ג'ימי קונורס ואיוון לנדל. בעונת השיא שלו, 1984, ניצח מקנרו ב-82 משחקים והפסיד בשלושה בלבד, שנת שיא לטניסאי כלשהו בהיסטוריית הטניס העולמי.
ביוגרפיה
מקנרו נולד בבסיס צבאי אמריקאי בגרמניה המערבית וגדל ברובע קווינס בניו יורק. הוא פרץ לבימת הטניס הבינלאומי כאשר הגיע לחצי הגמר טורניר ווימבלדון ב-1977, בגיל 18, כשחקן אלמוני שנזקק לטורניר מוקדמות על מנת לזכות במקום בטורניר. הוא למד באוניברסיטת סטנפורד, וזכה בתואר היחידים של ה-NCAA בשנת 1978. מקנרו התפרסם בגלל מזגו החם וההפכפך, ועימותיו עם שחקנים ועם שופטים. הוא הרבה להטיח בשופטים את הביטוי "אתה לא רציני" ("You cannot be serious"), שלימים היה לכותרת האוטוביוגרפיה שלו. בתחילת הקריירה שלו זכה מקנרו לביקורת ולסלידה מצד הקהל, בעיקר באנגליה, אולם עם הזמן זכה להערכת ציבור הצופים ולכינוי החיבה "הילד הרע של הטניס".
מקנרו היה חבר קבוע בצוות האמריקאי בגביע דייוויס.
לאחר פרישתו ממשחק, מונה למאמן צוות גביע דייוויס האמריקאי.
בשנת 2001 ביקר מקנרו בארמון בקינגהאם, בהזמנתה של המלכה אליזבת השנייה. ב-2002 פרסם אוטוביוגרפיה.
במשך יותר מעשור, שימש מקנרו פרשן ומגיש טלוויזיה ברשת CBS, רשת NBC, רשתות כבלים בארצות הברית וכן ב-BBC בבריטניה. נכון ל-2005 התגורר במנהטן שבניו-יורק עם אשתו השנייה, הזמרת פטי סמיית' (לא להתבלבל עם זמרת הפאנק פטי סמית') וששת ילדיו (שלושה מהם מאשתו הראשונה טאטום אוניל, שניים מסמיית' ועוד אחד מנישואיה הקודמים של סמיית').
מקנרו מנהל אקדמיית טניס מצליחה במנהטן וממשיך לשחק טניס במשחקי ראווה של שחקנים וותיקים. הוא מופיע בתפקיד עצמו במספר רב של סרטים וסדרות טלוויזיה, ובין היתר הופיע בסדרות "רוק 30", "אמת או חובה" ו-"תרגיע", בתוכנית הבידור "Saturday Night Live" ובסרטים "מיסטר דידס", "אל תתעסקו עם הזוהן" ו-"סדנה לעצבים".
הישגים
בניגוד לרוב המכריע של טניסאי הצמרת מסבב היחידים, שיחק מקנרו באופן קבוע ובהצלחה רבה גם בסבב הזוגות בטורנירים בהם השתתף, והגיע למקום הראשון בדירוג העולמי הן ביחידים והן בזוגות. במהלך הקריירה שלו זכה מקנרו ב-77 תוארי יחידים וב-78 תארים בזוגות גברים. שותפו העיקרי למשחקי הזוגות, פיטר פלמינג, טען פעם שהזוג הטוב בעולם הטניס הוא "ג'ון מקנרו וכל אחד אחר".
מקנרו זכה ב-7 תוארי גראנד סלאם ליחידים: 3 באליפות וימבלדון (1981, 1983 ו-1984) ו-4 באליפות ארצות הברית הפתוחה (1979, 1980, 1981 ו-1984), ב-9 תוארי גראנד סלאם בזוגות גברים: 5 באליפות וימבלדון (1979, 1981, 1983, 1984, 1992) ו-4 באליפות ארצות הברית (1979, 1981, 1983, 1989) ובתואר גראנד סלאם בזוגות מעורבים, אליפות צרפת הפתוחה (1977).
מקנרו זכה 3 פעמים באליפות סבב המאסטרס העולמי (1978, 1983, 1984), ו-5 פעמים בגביע דייוויס (1978, 1979, 1981, 1982, 1992).
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:טניסאים אמריקאים
קטגוריה:טניסאים זוכי אליפות וימבלדון
קטגוריה:טניסאים זוכי אליפות ארצות הברית הפתוחה בטניס
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת סטנפורד
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה אמריקאים
קטגוריה:מחלוקות בארצות הברית
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1959 | 2024-09-07T17:37:32 |
קרטה | REDIRECT קראטה | 2004-07-04T11:17:48 |
שמואל | שמואל הנביא הוא דמות מקראית, בנם של חנה ואלקנה מן הרמתיים צופים. שמואל היה נביא, ומנהיג עם ישראל בסוף תקופת השופטים, בין פטירתו של עלי הכהן להמלכתם של שאול המלך ודוד המלך. לשמואל היו שני בנים – יואל ואביה.
מוצאו
במגילת היוחסין שלו המופיעה בדברי הימים כתוב כי מוצאו משבט לוי ומצאצאי קורח. בספר שמואל נאמר על אביו, אלקנה כי מוצאו "מֵהַר אֶפְרָיִם" ושהוא "אֶפְרָתִי" הפרשנות המסורתית מניחה כי היה בן למשפחת לויים שהתגוררה בנחלת שבט אפרים שכן לשבט לוי לא הייתה נחלה משלו והלויים חיו בנחלות השבטים האחרים. בחקר המקרא המודרני מקובל כי מחבר ספר דברי הימים המציא לשמואל שושלת יוחסין אלטרנטיבית, כיוון שלתפיסתו רק מי שנמנה עם שבט לוי רשאי לשרת במקדש.
שמואל במקרא
עוד בטרם לידתו הוקדש שמואל, על ידי חנה אמו, לעבודת ה' במשכן, והובא למשכן שילה עוד בהיותו פעוט, שם גדל וחונך על ידי עלי הכהן, שהיה הכהן הגדול והשופט של אותה תקופה. רבי נהוראי מפרש את הפסוק: , שנדרה חנה טרם לידתו, כי שמואל הוקדש מרחם אמו להיות נזיר עולם שנאסר בתספורת. ראיה לכך מצויה בסיפורו של שמשון, שגם עליו נאמר "וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ - כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן". בנוסף, המגילה 4QSama מאששת גם כן את דבר היות שמואל נזיר.
על פי המסופר בספר שמואל, אלוהים מתגלה וקורא לשמואל בלילה, כאשר הוא ישן בהיכל ה', היכן שנמצא ארון האלוהים; פעמיים חשב שמואל כי עלי קורא לו וקם לקראתו, אך בפעם השלישית בהדרכתו של עלי, הבין שה' קורא לו. ה׳ מתגלה לשמואל פעם נוספת, ומנבא לו על עונשו הצפוי של בית עלי. בבוקר חשש שמואל לגלות את נבואתו לעלי, ועשה זאת רק לאחר שעלי תבע ממנו שיספר לו. לאחר התגלות האל שמואל זכה לתואר נביא.
לאחר מותם של עלי ובניו במהלך המלחמה בפלשתים, שמואל יורש את תפקידם. מנהיגותו של שמואל התאפיינה בכך שהודגש שהנביא משמיע את דבריו ואת רצונו, בדומה למנהיגותו של משה שהייתה יותר "רוחנית". דגם ששמואל רצה להקים בעם ישראל, אך לא הצליח בו באופן מלא, כך שלאחר זמן העם דרש מלך בשר ודם, שיעמוד בראש העם ככל העמים, וכך נדחתה צורת ההנהגה הכריזמטית והנבואית של השופטים, לטובת משטר מלוכני העובר בירושה. בתחילה שמואל מתנגד בחריפות לרעיון המלוכה, ורואה בה מרד בשלטון ה', אך לבסוף הוא ממלא את בקשת העם, בהוראת ה'.
המלכת שאול ודוד
שמואל המליך את מלכי התקופה: שאול המלך, שהקים וייסד את הממלכה הישראלית המאוחדת, ודוד המלך שהמשיך, גיבש והרחיב את מפעלו של שאול בכיבושים גדולים. תקופת שאול מתאפיינת בכך ששמואל ממשיך לשמש כמנהיג רוחני לצד שאול, אך לבסוף נאלץ להדיחו בשם ה'. המקרא מתאר יחסים מורכבים בין שמואל לשאול. יחסי אהבה של כביכול אב ובן, אשר מתחלפים ליחסים קשים שיש בהם כעס, צער ופחד. שמואל מוחה וזועק לה' על גזירת הדחתו של שאול, וממשיך להתאבל על גורלו לכל ימי חייו. עם זאת, הוא מוכיחו בחריפות על מעשיו, ואף בשעת מצוקה גדולה של שאול, בעת מלחמתו האחרונה, כאשר שאול נלחץ ומעלה את שמואל באוב, שמואל לא מגלה אמפתיה כלפי שאול, והוא ממשיך בכעסו ומדבר איתו קשות. במקרא מסופר שכאשר ביקש שאול להרוג את דוד, ודוד ברח לניות ברמה היכן ששמואל היה נמצא באותו הזמן, קיבל האחרון מקלט אצל שמואל. כאשר באו חייליו של שאול לבקש את דוד, כולם התנבאו ואחריהם שאול בעצמו, שבא לבקש את המלך המיועד.
על פי המסופר במקרא, מנהיגותו של שמואל התאפיינה בכך שהוא נהג לתור בין הערים והעיירות, על מנת להיות זמין לציבור להתדיינות בפניו וללימוד התורה, ולא המתין לבואם של המתדיינים אל מקום מגוריו. בניו של שמואל - יואל ואביה בני שמואל - אשר היו שופטים בבאר שבע, לא המשיכו את דרכו בהנהגת העם, כיוון שלקחו שוחד והיטו משפט, זו הסיבה שהעם מאס בהנהגה של שופטים ודרש מלך, לצד הדרישה להיות "ככל הגויים". נכדו של שמואל היה הימן, המשורר בבית ה', שנתמנה לתפקידו על ידי המלך דוד בירושלים.
שמואל נפטר זמן קצר לפני סיום תקופת מלכותו של שאול המלך ונקבר ברמה, עירו. ביומן המסע של רבי בנימין מטודלה, שביקר בארץ בשנת 1173, מתואר שהצלבנים, במעברם דרך רמלה שזוהתה על ידם כ"רמה", מצאו במקום את עצמותיו של שמואל הנביא, והביאו אותן יחד איתם, וקברון מחדש בנבי סמואל. על פי המסורת, תאריך פטירתו היה בכ"ח באייר. ויש הסוברים שביום כ"ט באייר. בימים אלו מגיעים יהודים להתפלל במקום שקיבל בתקופה מאוחרת יותר את הזיהוי כקברו של הנביא - בנבי סמואל.
בעלת האוב ומות שאול
לאחר מות שמואל נערכת מלחמה נוספת בין ישראל לפלשתים. לאחר שפניותיו של שאול לה' מעלות חרס, הוא מחליט לפנות לבעלת אוב מעין דור, על אף שפעל בעצמו לגירוש בעלי האוב והידעונים מהארץ. בעלת האוב מזמנת את רוחו של שמואל, ושאול מבקש את עצתו, אך זה כועס עליו על שהעלהו באוב ומבשר לו שה' סר מעליו, ושהוא יובס בידי הפלשתים ומלכותו תיקרע ממנו ותינתן לדוד על שום שלא שמע לה'. דבריו של שמואל מתגשמים בפרק ל"א, ושאול נהרג עם בניו בקרב. עם זאת, חז"ל פרשו ששמואל התפייס עם שאול במפגשם האחרון, ועל מותו בקרב הוא מציין "ומחר אתה ובניך עימי". לביטוי "עימי" פרשנות הגורסת שעוונותיו של שאול נמחלו והוא יזכה להיות עם שמואל בעולם הבא.
ממוזער|נבי סמואל בלילה
מעילו של שמואל
. חנה אם שמואל, שבאה לבקר אותו במקדש בשילה מדי שנה בשנה - הייתה מכינה לכל מפגש מעיל, שניתן לשמואל כמזכרת ממנה וביטוי לחיבה, בדומה לכתונת שעשה יעקב ליוסף בנו.
המעיל ליווה את שמואל בהמשך חייו, והפעם הבאה בה הופיע היא אחרי המלחמה עם עמלק. שאול, לא הרג את המלך אגג - בניגוד לצו אלוהים. שמואל מתבקש להודיע לשאול שאלוהים נטש אותו ויעביר את שלטונו לאדם ראוי ממנו. כששמואל סב ללכת, שאול תופס במעילו - וזה נקרע. שמואל רואה בכך סימן, ומשווה את הקרע במעיל לקרע שנוצר בין שאול למלכות:. בעקבותיו, עושה הנביא אחיה מעשה דומה בשעה שהוא מנבא לירבעם את קריעת הממלכה מבית דוד.
אחרי מות שמואל, נכתב כי שאול מבקש את העלאתו באוב. שאול זקוק לסימנים מזהים כדי לדעת אם באמת מדובר בשמואל - וכשאומרת המעלה באוב שהיא רואה אדם זקן עם מעיל, מבין שאול כי מדובר בשמואל.
שמואל ושמשון
קיימים קווי דמיון מובהקים בין שמואל לשופט שחי מעט לפניו, שמשון, אך גם קווי שוני מהותיים.
שניהם מוקדשים מבטן אמם לחיי נזירות, דבר המייחד את שניהם בלבד בתנ"ך כולו. שניהם נולדים לאם עקרה שנפקדה בנס, ואצל שניהם אמותיהם דומיננטיות יותר מאביהם. בדומה לשמואל, גם הורי שמשון זוכים להתגלות אלוהית ולא מבינים זאת בתחילה. בנוסף, הפלשתים הם האויב המשותף לשניהם.
אולם לצד הדמיון, קיים גם ניגוד מהותי: בעוד שמשון פועל לבד ולא משמש כמנהיג דתי כלל, שמואל, כמי שגדל והתחנך במשכן בשילה כבן חסותו של עלי הכהן, אוסף את העם כולו למעמד תשובה לאומי, דבר חריג בימי השופטים. בניגוד לשמשון שנלחם לבדו ומכה באויביו בעצמו, שמואל מתפלל ומקריב קורבנות בזמן שהעם לוחם בפלשתים, דבר המייחד אותו מיתר השופטים שהובילו את העם במלחמה (פרט לדבורה שהייתה אישה, ועלי שהיה זקן מאוד ועיוורשמואל א, ב, כב; ג, ב.).
ככלל, שמשון מזוהה עם גבורה פיזית יוצאת דופן, ואילו שמואל עם גדולה רוחנית מיוחדת, ונחשב בין הנביאים הבולטים בתנ"ך. במספר מקומות נזכר שמואל כשני במעלת נבואתו ותפילתו למשה בלבד. בדבריו לירמיהו אומר ה' "אִם יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל לְפָנַי אֵין נַפְשִׁי אֶל הָעָם הַזֶּה", וכן בתהילים "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ קֹרִאים אֶל ה' וְהוּא יַעֲנֵם".
שמואל במשנת חז"ל
לפי תפיסת חז"ל, שמואל הנביא נחשב כמנהיג האופטימלי, לצד משה ואהרן, או בלשונם: "שלשה חֲמוּרֵי עולם" (משה, אהרן ושמואל הם שלושת גדולי העולם).
ב נאמר: רבי אלעזר כי מטי להאי קרא בכי "ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי" ומה שמואל הצדיק היה מתיירא מן הדין אנו על אחת כמה וכמה, שמואל מאי היא (מנין שהתיירא)? דכתיב; "ותאמר האשה אל שאול אלוהים ראיתי עולים" עולים תרי משמע חד שמואל ואידך דאזל שמואל ואתייה למשה בהדיה אמר ליה (שמואל למשה) דלמא חס ושלום לדינא מתבעינא קום בהדאי דליכא מילתא דכתבת באורייתא דלא קיימתיה. (פירוש - "עולים" ברבים, משמעותו שלפחות שניים עולים, אחד שמואל והשני משה רבנו שהביאו שמואל איתו. אמר לו שמואל למשה: שמא אני מבוקש לעמוד לדין על מעשיי, בוא איתי ותעיד שאין דבר שכתבת בתורה ואני לא קיימתיו.)
בברייתא שבמסכת בבא בתרא המייחסת את ספרי התנ"ך למחברם, מייחסים לשמואל הנביא את כתיבת ספר שמואל (מלבד הקטעים שלאחר מותו, שנכתבו על פי המסורת בידי גד החוזה ונתן הנביא), ספר שופטים ומגילת רות.
שמואל במשנת רבני ימי הביניים
הרמב"ם מתאר את המידות הלא מתוקנות של הנביאים כמחיצות שטשטשו להם את הנבואה, ובהקשר של שמואל הוא אומר שלקה במידת הפחד, כאשר פחד מפני שאול, וחשש ללכת להכתיר את דוד למלך כצוויו של האל, ככתוב "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי".
לקריאה נוספת
.
משה גרנות, התנ"ך - כף החובה, הוצאת ירון גולן, 1986, פרק 12 : דמויות מופת, פרק משנה ד': שמואל, עמוד 119.
שמעון בר-אפרת, שמואל א ושמואל ב (סדרת "מקרא לישראל"), עם עובד והוצאת מאגנס, 1996.
משה אילת, שמואל וכינון המלוכה בישראל, הוצאת מאגנס, 1998.
אוריאל סימון, קריאה ספרותית במקרא: סיפורי הנביאים, מוסד ביאליק, 2001.
משה גרסיאל, ראשית המלוכה בישראל: עיונים בספר שמואל (ארבעה כרכים), האוניברסיטה הפתוחה, 2008.
אמנון בזק, שמואל א': מלך בישראל, הוצאת קורן - ספרי מגיד, תשע"ג. שמואל ב': מלכות דוד, הוצאת קורן - ספרי מגיד, תשע"ד.
קישורים חיצוניים
שמואל, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
מתיה קם, 'דוד נגד שמואל '- מעיוני דוד בן-גוריון על שמואל ושאול, באתר 929 - תנ"ך ביחד
הערות שוליים
*
קטגוריה:אישים בספר שמואל
קטגוריה:דוד
קטגוריה:ילדים במקרא
קטגוריה:לוויים בתנ"ך
קטגוריה:נביאים בתנ"ך
קטגוריה:נזירים (יהדות)
קטגוריה:שופטים בתנ"ך
קטגוריה:משפחת שמואל הנביא | 2024-09-22T09:23:32 |
הנסיך הפרסי (סדרת משחקים) | הנסיך הפרסי (באנגלית: Prince of Persia) הוא זיכיון משחקי פעולה-הרפתקאות שנוצר על ידי ג'ורדן מכנר בשנת 1989. סדרת המשחקים פותחה והופצה בידי מספר חברות, שהנודעות ביותר הן Brøderbund ("הנסיך הפרסי" ו"הנסיך הפרסי 2: הצל והלהבה") ו-Ubisoft הצרפתית ("הנסיך הפרסי: חולות הזמן", "הנסיך הפרסי: הלוחם שבפנים", "הנסיך הפרסי: שני כיסאות המלכות", "הנסיך הפרסי" ו"הנסיך הפרסי: החולות הנשכחים"). במקורו, המשחק היה משחק פלטפורמה, אך עם הזמן התפתח הזיכיון למשחקי גרפיקת תלת-ממד וכן לעיבוד קולנועי, שיצא במאי 2010.
סדרת המשחקים זכתה בשישה שיאי גינס במהדורת הגיימרים של שנת 2008, בהם משחק הווידאו הראשון שכלל אנימציית לכידת תנועה, ומשחק הפלטפורמה המצליח ביותר לקונסולות פלייסטיישן 2 ו-Xbox. דמותו של ג'אפר ממוקמת במקום ה-79 ברשימת הנבלים הגדולים ביותר במשחקי וידאו, לפי IGN.
סדרת המשחקים
סדרת המשחקים ראתה מספר רב של אתחולים, ורבים הם הסיפורים בה. המשותף לכולם הוא מיקום ההתרחשות (ממלכת פרס העתיקה) וקיומו של פרוטגוניסט בעל כישורים אקרובטיים המנסה להציל את האלמנט העלילתי בכל משחק ומשחק. הזיכיון כולל נכון להיום 13 משחקים, ביניהם כותרים לקונסולות משחקים ניידות:
שםשנת יציאהפלטפורמותהנסיך הפרסי 1989 DOS, NES, SNES, גיימבוי, נינטנדו גיימקיוב, Apple II, MacOS, Amiga, ZX Spectrum, סגה מגה דרייבהנסיך הפרסי 2: הצל והלהבה 1994 DOS, SNES, MacOSהנסיך הפרסי 3D 1999 Microsoft Windows, Sega Dreamcastהנסיך הפרסי: חולות הזמן 2003 פלייסטיישן 2, Microsoft Windows, Xbox, נינטנדו גיימקיוב, גיים בוי אדוונס, סלולריהנסיך הפרסי: הלוחם שבפנים 2004 פלייסטיישן 2, Microsoft Windows, Xbox, נינטנדו גיימקיוב, סלולריהנסיך הפרסי: שני כיסאות המלכות 2005 פלייסטיישן 2, Microsoft Windows, Xbox, נינטנדו גיימקיוב, MacOS, סלולריהנסיך הפרסי: התגלויות PSPקרבות הנסיך הפרסי נינטנדו DSהנסיך הפרסי קלאסי 2007 Playstation Network, Xbox Live, Wiiהנסיך הפרסי: חרבות יריבות PSP, Wiiהנסיך הפרסי (2008) 2008 פלייסטיישן 3, Microsoft Windows, Xbox 360, PSP, MacOS, סלולריהנסיך הפרסי: המלך הנופל נינטנדו DSהנסיך הפרסי: החולות הנשכחים 2010 פלייסטיישן 3, Microsoft Windows, Xbox 360, PSP, Wii, נינטנדו DS, MacOS
טרילוגיית המשחקים המקורית
הנסיך הפרסי/ Prince of Persia
המשחק הראשון בסדרה יצא בשנת 1989 בידי חברת Brøderbund ונחשב להתקדמות בכל הנוגע לאנימציה שנעשתה במשחקי וידאו. המשחק מתרחש בממלכת פרס, כאשר הסולטאן נמצא הרחק במלחמה ויועצו ג'אפר נשאר למלוך בהיעדרו. ג'אפר כולא את הנסיכה ונותן לה שעה אחת בשביל לבחור: להינשא לו או למות. תקוותה היחידה של הנסיכה הוא הצעיר שמאוהב בה, אך ג'אפר משליך אותו לצינוק בארמון. השחקן נכנס לנעליו של הצעיר ועליו לברוח מן הצינוק, להתגבר על השומרים והמלכודות שבדרכו, לטפס את דרכו אל הארמון, להילחם בג'אפר ולזכות בנסיכה, והכל לפני תום הזמן המוקצב לו.
למשחק המקורי יצא חידוש בשנת 2007 בשם Prince of Persia Classic בידי חברת Gameloft לקונסולות Playstation Network, Xbox Live ו-Wii, כאשר לשלבי המשחק נוסף עדכון גרפי בדומה למשחקי יוביסופט.
הנסיך הפרסי 2: הצל והלהבה/ Prince of Persia 2: The Shadow and the Flame
המשחק, שיצא בשנת 1994 בידי חברת Brøderbund, ממשיך את קודמו, כשהנער הצעיר מציל את הנסיכה מהיועץ המלכותי המרושע ג'אפר, אשר ניסה להשתלט על הכתר בהיעדר הסולטאן, אך נהרג בקרב מול הנסיך.
אחד עשר יום לאחר נישואיהם של הנער ובת הסולטאן, בעודו עומד להיכנס להיכל המלכות, מסתבר לנער להפתעתו שאדם אחר, כפיל זהה לו, תפס את מקומו בארמון בעוד הוא עכשיו בעל חזות של קבצן בדומה לסיפור על שלמה המלך. אותו כפיל הוא לא אחר מרוחו של ג'אפר, אשר הצליח לגנוב את זהותו. לאחר שג'אפר שלח את השומרים ללכוד ולהרוג אותו, הנסיך בורח מן הארמון ומממלכת פרס על אוניית סוחר, היישר אל הנקודה בה התחיל, כקבצן חסר זהות ומכרים.
במהלך ההפלגה, הספינה טובעת בים והנסיך נסחף אל חוף שם הוא נכנס אל מערה אפלה, בעוד הוא נקלע לתלאות וסכנות שכוללות שלדים, צוקים ותהומות לבה. הסולטאן בפרס עוזב את העיר כדי להילחם באויביו והנסיך המתחזה משתלט על העיר. הנסיכה כותבת אל אביה כי יחזור אל העיר ויציל את כס המלכות אך אז היא מגלה שהנסיך הוא בעצם ג'אפר בתחפושת והיא נופלת למשכב. מכאן, תפקידו של הנסיך להגיע בזמן אל הארמון ולהשיב לעצמו את זהותו לפני שהנסיכה תמות. לאחר שהוא נמלט מהמערה על מרבד קסמים, מגיע הנסיך אל עיר עתיקה ונטושה אשר רוחות מפלצתיות שולטות בה - שמסתבר כי היא עיר מלוכתו - ושהוא אכן במקור בן מלוכה.
לאחר שהנסיך עוזב את העיר על גבו של סוס מכושף, הוא מגיע למקדש מסתורי שבו כהני המקדש שומרים על אש קדושה בעלת יכולות קסומות חזקות. מכיוון שרק אנשים מתים יכולים להשיג את האש, הנסיך נותן לאחד מכהני המקדש להרוג אותו, ואז מתגלה שהכישוף שחצה את נשמתו של הנסיך לשניים במשחק הקודם, גרם לכך שלאחר המוות נשמתו של הנסיך לא מגיעה לעולם המתים, אלא היא נשארת בעולם החיים והופכת לרוח רפאים. בעזרת התכסיס הזה הנסיך מצליח לגנוב את האש ואז הוא משתמש באש על מנת להחיות את עצמו ובכך הוא גם מצליח לאחד בין נשמתו לגופו. כשהוא רכוב על גבו של הסוס המכושף, הנסיך חוזר לפרס על מנת להילחם בג'אפר בפעם האחרונה. במהלך הקרב האחרון שלו עם ג'אפר, הנסיך (בעזרת האש) נפרד שוב מגופו והופך לרוח הנושאת את האש. הנסיך מטיל לעברו של ג'אפר את האש והאש שורפת את ג'אפר למוות. לאחר מותו של ג'אפר, הנסיך עושה שימוש אחרון באש הקדושה שבמהלכו הוא מאחד שוב בין נשמתו לגופו.
הנסיך הפרסי 3D
הנסיך הפרסי 3D יצא ב-1999 בידי חברת Red Orb Entertainment והוא המשחק האחרון בטרילוגיה המקורית. הוא מתחיל כאשר הנסיך והסולטאן מבקרים את אחיו של הסולטאן, אסאן. במהרה, שומרי ראשו של הנסיך נהרגים, הנסיך עצמו מושלך לצינוק והסולטאן נלקח בידי אסאן. לאחר שהנסיך נמלט מהצינוק מתגלה כי סולטאן פרס הבטיח לאסאן כי בתו הנסיכה תינשא לבנו, ראגנור, ולא לנסיך. הנסיך מוצא את שניהם, אך אסאן הורג את הסולטאן בשוגג. אסאן נמלט, והנסיך מחליט לרדוף אחר בנו, ראגנור, אשר חטף את הנסיכה. כאשר מתבהר לראגנור שהנסיכה לא תינשא לו משום שהיא מאוהבת בנסיך, הוא קושר אותה למכונת גלגלי שיניים ומאיים למחוץ אותה למוות. על הנסיך למצאה ולהצילה.
סדרת משחקי יוביסופט
שמאל|ממוזער|200px|עטיפת מארז שלושת המשחקים בסדרת "חולות הזמן" של יוביסופט
סדרת משחקי הנסיך הפרסי שיצאה על ידי חברת יוביסופט בשנות ה-2000, מביאה את עלילות הנסיך הפרסי המוכרות ומחדשת אותן באמצעות גרפיקת תלת-ממד ומנוע משחק מתקדם. למרות שמם, אין קשר עלילתי בין סדרת משחקים זו לטרילוגיית המשחקים המקורית, אם כי העלילות המובאות בה שומרות על רוח המשחקים המקוריים.
הנסיך הפרסי: חולות הזמן/ Prince of Persia: The Sands of Time
המשחק יצא ב-6 בנובמבר 2003. הנסיך ואביו, המלך שאח'ראמאן, כובשים את המהרג'ה של הודו בדרכם לממלכת אזאד וברשותם השלל שבזזו, הכולל בין היתר את שעון החול ופגיון הזמן וכן את ביתו של המהרג'ה, הנסיכה פארה. בהגיעם לממלכה, היועץ המלכותי מהתל בנסיך כדי שישחרר את חולות הזמן בעזרת פגיון הזמן. חולות הזמן משפיעים על כל האנשים בממלכה, והופכים אותם למפלצות. רק שלושה נותרים ללא השפעה בעקבות רכושם - הנסיך, אשר מחזיק בפגיון הזמן, הנסיכה פארה, אשר מחזיקה במדליון, והיועץ המלכותי, אשר מחזיק במטה. במסעו לתקן את הנזק אשר עשה, הנסיך מצטרף לפארה במטרה להחזיר את חולות הזמן לשעון החול בעזרת פגיון הזמן. תוך כדי, השניים מתקרבים אחד לשני, היועץ המלכותי משתמש בקסם כדי ללכדם בקבר תת-קרקעי, פארה בוגדת בנסיך ובורחת עם פגיון הזמן כדי לנסות להגיע לשעון החול לבדה, בזמן קרב נגד המפלצות פארה מועדת ונתלית על בור ענקי מעל שעון החול, ושהנסיך מנסה להציל אותה היא צונחת אל מותה. הנסיך תוקע את פגיון הזמן בשעון החול ומחזיר את הזמן אחורנית. בדרכו לפארה, שאינה מזהה אותו, הוא נתקל ביועץ המלכותי ומביס אותו.
הנסיך הפרסי: הלוחם שבפנים/ Prince of Persia: Warrior Within
המשחק יצא ב-3 בדצמבר 2004. שבע שנים לאחר מאורעות המשחק הקודם, הנסיך נרדף בידי הדהאקה, ישות צללים אימתנית אשר מטרתה לשמור על רצף הזמן. משום שהנסיך חמק מגורלו, הדהאקה מתכנן להביא ל-מותו של הנסיך, כפי שנחזה מראש. לאחר התייעצות עם איש זקן וחכם, הנסיך מגלה על קיומו של אי הזמן, היכן שחולות הזמן נוצרו, ובו שולטת קיסרית הזמן. הנסיך עורך את מסעו לכיוון אי הזמן במטרה לחזור אחורה בזמן ולמנוע מחולות הזמן להיווצר מלכתחילה. הוא מקווה שבמעשיו אלו יחדל הדהאקה מלרדוף אחריו. לפני שהנסיך מגיע לאי, ספינתו מותקפת על ידי לוחמים בהנהגת אשה בשם שאדי, במהלך הקרב איתה ספינתו מתפרקת אך הנסיך מצליח לבסוף להגיע לאי. בחוקרו את האי, הנסיך מציל אישה בשם קיילינה, מאות אחת, שאדי, שניסתה להרוג אותו. קלינה מגלה לו כי הפעלתם של שני צריחים באי יחשפו את חדר המלכות שבו מתחבאת הקיסרית ונותנת לו חרב שתסייע לו בכך. הנסיך מצליח להפעיל את שני הצריחים ושם פעמיו חזרה לחדר המלכות, שם קיליינה מתוודה בפניו שהיא למעשה קיסרית הזמן, שהיא קיוותה שהוא יהרג בדרך, שהיא זו שעומדת מאחורי תקיפת הספינה שלו ושהחרב שנתנה לו הייתה מקוללת וכל זאת מכיוון שהיא חזתה בציר הזמן שהיא מתה בידיו, וניסתה לשנות את גורלה. קיילינה תוקפת את הנסיך, והנסיך ללא ברירה, הורג אותה וחוזר לזמן ההווה, בהאמינו כי רימה את הגורל. אולם, בהורגו את קיילינה, חולות הזמן נוצרו משרידיה, כך שלמעשה הוא יצר אותם בשוגג.
הנסיך מגלה ממצא בשם "מסיכת הרפאים", אשר מאפשרת לו לשכון באותו קו זמן יחד עם האני הקודם שלו, רפא החול. הוא עוטה את המסיכה והופך לרפא החול, שם פעמיו לחדר המלכות בהווה ונתקל באני האחר שלו ("העבר"), שנהרג לבסוף בידי הדהאקה ברגע זה המסיכה מוסרת מהנסיך, בהווה הנסיך נפגש עם קלינה בחדר המלכות, והולך לחרבות של קלינה לפני שהיא לוקחת אותם, בשביל לרמוז לה שהוא ידוע מהן הכוונות העתידיות שלה, הנסיך מנסה לשכנע אותה שלא לנסות להרוג אותה ושאפשר לשנות את הזמן, אבל היא לא מאמינה לו ומנסה שוב פעם להרוג אותו, הדהאקה מפריע לקרב שלהם, ודולק בעקבותיה של קלינה, שהיא כרגע לא צריכה להיות קיימת בציר הזמן של ההווה (שהרי הנסיך הרג אותה), הנסיך מגלה שעם אחת החרבות שהוא מצאה בחדר המלכות הדאהקה כבר לא חסין, ומצליח להרוג אותו ולהציל את קלינה מידיו. הנסיך משכנע את קיילינה לבוא עמו לזמן ההווה, לעזוב את האי ולהפליג איתו יחד לביתו- בבל .
בשנת 2005 יצאו למשחק שתי גרסאות לקונסולות הניידות - האחת גרסת PSP בשם Prince of Persia: Revelations ("הנסיך הפרסי: התגלויות") בידי חברת Pipeworks Software, ואילו לנינטנדו DS יצאה הגרסה Battles of Prince of Persia ("קרבות הנסיך הפרסי"), שנועדה לגשר בין "חולות הזמן" ל"הלוחם שבפנים".
הנסיך הפרסי: שני כיסאות המלכות/ Prince of Persia: The Two Thrones
המשחק יצא ב-2 בדצמבר 2005. הוא מתרחש מספר שבועות לאחר קודמו, כאשר הנסיך מגיע לבבל ונחרד לגלות שהעיר בחורבות. ספינתו מותקפת והוא וקיילינה מושלכים אל הים. קיילינה נלקחת בשבי לאחר שנסחפה אל החוף. כשהוא עושה את דרכו לאורך העיר, הנסיך מגלה שבעקבות מעשיו באי הזמן - למנוע מחולות הזמן להיווצר, האירועים ב"הנסיך הפרסי: חולות הזמן" מעולם לא התרחשו והיועץ המלכותי המרושע, הזאד, עדיין חי. היועץ מחזיק הן במטה הקסם שלו והן בפגיון הזמן, ומחפש אחר קיסרית הזמן, ומצליח ללכוד אותה. בדיוק ברגע שהנסיך מוצא את קיילינה, היועץ הורג אותה ומשחרר את חולות הזמן. או אז, הוא נועץ את פגיון הזמן, המכיל את חולות הזמן, בעצמו והופך לאלמותי. חולות הזמן גם משפיעים על הנסיך, כאשר הם חודרים לדמו דרך פצע פתוח. הנסיך נמלט מכלאו וחוטף את פגיון הזמן. כשהוא עושה את דרכו בעיר, הוא נתקל בפארה, שאינה זוכרת אותו, והשניים מחליטים להמשיך ביחד את המסע. במהלך המשחק, הנסיך מגלה שחולות הזמן השפיעו על מוחו, וכעת הוא נחצה לשתי אישיויות: אחת השואפת למעשים טובים למרות היותה מונעת בידי נקמה, והשנייה היא הנסיך האפל והאכזר, אשר מנסה לשכנע את הנסיך כמצפון פנימי לשרת אך ורק את עצמו. כמו כן, הנסיך מגלה שהנסיך האפל אינו חלק מאישיותו אלא חולות הזמן אשר חדרו אליו ומנסים להשתלט עליו. הוא מושלך לתוך באר מים מיובשת, שם הוא פוגש בגופת אביו המת, ניצב מול עברו המפוקפק ומצליח להשתיק את חציו האפל. הוא נמלט מהבאר ומתעמת בשנית עם היועץ, אותו הוא הורג באמצעות פגיון הזמן. קיילינה מופיעה, ומטהרת אותו מ'הנגע' שבדמו. כשהנסיך שם ידו על הכתר של אביו, הוא נקלע לעימות עם הנסיך האפל ושניהם נאבקים על שליטה במוחו. הנסיך מגלה שהנסיך האפל מתודלק על ידי זעם, ומאבק עמו רק מגביר את אחיזתו בו. הוא בוחר להתעלם מהנסיך האפל, שמושתק באופן סופי. הנסיך מתעורר בזרועותיה של פארה, ומספר לה את כל קורותיו מאז המשחק הראשון.
בשנת 2007 יצאה גרסת PSP בשם Prince of Persia: Rival Swords ("הנסיך הפרסי: חרבות יריבות").
הנסיך הפרסי: החולות הנשכחים/ Prince of Persia: The Forgotten Sands
המשחק יצא לקראת סוף 2010 ועלילתו התרחשה בין "חולות הזמן" לבין "הלוחם שבפנים". לאחר הרפתקאותיו באזאד, הנסיך מבקר את ממלכתו של אחיו, מאליק, והוא מגלה שהארמון המלכותי שרוי במצור בידי צבא אימתני הדורש את השמדתו. כהימור אחרון, מאליק מתכנן להשתמש בחולות הזמן כדי להציל את הממלכה מהשמדה, אך אחיו הנסיך מזהיר אותו ואומר לו שצבא החול לא נועד לשימוש של בן אדם. מאליק מתעלם מאזהרתו ומשחרר את החולות. כתוצאה ממעשהו של מאליק, קם צבא החול לחיים ושואב את חייהם של אחרוני השומרים שנשארו. לאחר שהנסיך ומאליק בורחים מן החדר המתמוטט קם ראטאש, מנהיג צבא החול אשר מתחיל ביחד עם צבאו להשחית את הממלכה ולהשתלט עליה.
הנסיך הפרסי 2008/ Prince of Persia 2008
בשנת 2007, הודיעו אנשי יוביסופט שמשחק רביעי לנסיך הפרסי הולך לצאת בסוף שנת 2008. עלילת המשחק אינה מהווה המשך לטרילוגיית "חולות הזמן", כי אם עומדת בפני עצמה, נוסף על שינוי גרפי וממשק משתמש שונה מהמוכר בסדרת חולות הזמן. ההרפתקה מתחילה כאשר הנסיך נודד באמצעה של סופת חול, מאבד תוך שכך את החמור שנשא את כליו ומגיע למרגלות קניון. הוא פוגש במפתיע באליקה, אשר נמלטת ממספר אנשים חמושים. הוא מביס אותם בנקל ועוקב אחר אליקה למקדש אשר עומד במרכז הממלכה. מסתבר שאביה של אליקה הוא זה ששלח את רודפיה, והוא גם השמיד את עץ החיים, מה שגורם לשחרורו של אל האופל ארימן, אשר מתחיל להשחית את הארץ באופל. אליקה מסבירה כי היא צריכה להגיע למספר מחוזות פוריים בממלכה ולהחלימם כדי להעצים את כוחו של עץ החיים ולמנוע מאל האופל ארימן לקום בשנית.
אליקה מגלה לנסיך את עברה - שהיא ואימהּ מתו בעבר, וכי אביה המלך עשה עסקה עם אל האופל, כדי להשיב את בתו לחיים. לאחר שהממלכה נוקתה מנגע האופל, הצמד מגיע למקדש ומביס את המלך, אשר נופל למחשכים. ארימן קם לתחיה ומתעמת עם הצמד, אך אליקה משיבה את עץ החיים לקדמותו וכדי לעצור את ארימן סופית מעבירה את חייה לתוך העץ. הנסיך, מוכה צער על מותה, משמיד את עץ החיים ומחיה מחדש את אליקה, אך בעודו עושה זאת משחרר מחדש את ארימן. המשחק זכה לשבחים על הגרפיקה ומשחקיות אבל רוב המעריצים לא היו מרוצים מהדמות שהוא יותר סטריאוטיפ עם חוש הומור, שבמשחקים האחרים הוא לוחם רציני עם מבטא בריטי-אמריקאי.
למשחק זה יצאה גרסה נוספת בשם Prince of Persia: The Fallen King ("הנסיך הפרסי: המלך הנופל") לקונסולת המשחקים נינטנדו DS.
סרט הקולנוע
לאחר הצלחתה של סדרת משחקי יוביסופט, הוחלט להפיק סרט קולנוע של הנסיך הפרסי. התסריט נכתב על ידי ג'ורדון מכנר, היוצר של משחק הנסיך הפרסי המקורי. עלילת הסרט תהיה זהה בחלקה לעלילת המשחק הראשון במשחקי יוביסופט, "חולות הזמן", אם כי יכיל גם אלמנטים משני המשחקים הבאים בסדרה, "הלוחם שבפנים" ו"שני כיסאות המלכות". את הסרט מביים מייק ניואל בהפקתו של ג'רי ברוקהיימר ובהפצת חברת וולט דיסני ומככבים בו ג'ייק ג'ילנהול, ג'מה ארטרטון, אלפרד מולינה ובן קינגסלי.
לצורך הצילומים נדרש ג'ילנהול להתחיל משטר אימונים ולהעלות את מאסת שריריו. בנוסף, הסרט ישלב את אמנות הפארקור, ויציג תרגילים מיוחדים שהופיעו במשחקים. הבמאי הודיע בכוונתו שהסרט יהיה שונה מהמשחקים, אך עם זאת שיופיעו בו אלמנטים חשובים שהופיעו בהם. צילומי הסרט החלו ביוני 2008 באתרים כמרוקו ואנגליה, והוא יצא לאקרנים ב-28 במאי 2010.
קישורים חיצוניים
משחקי הנסיך הפרסי באתר הבית הרשמי של יוביסופט
זיכיון משחקי הנסיך הפרסי בפרויקט פאנדום
הנסיך הפרסי ברחובות תל אביב
ביקורת משחק: Prince of Persia, אתר משחקים ויגיימס
ביקורת משחק: Prince of Persia: Forgotten Sands, אתר משחקים ויגיימס
הנסיך הפרסי (1989), באתר מסע אל העבר
הנסיך הפרסי 2 (1993), באתר מסע אל העבר
הערות שוליים
קטגוריה:משחקי פלטפורמות ממוחשבים
קטגוריה:משחקי NES
הנסיך הפרסי
הנסיך הפרסי 2: הצל והלהבה
הנסיך הפרסי 3D
הנסיך הפרסי: חולות הזמן
הנסיך הפרסי: הלוחם שבפנים
הנסיך הפרסי: שני כיסאות המלכות
הנסיך הפרסי 2008
הנסיך הפרסי: החולות הנשכחים
קטגוריה:סדרות משחקי וידאו
קטגוריה:שיאי גינס
קטגוריה:משחקי DOS
קטגוריה:הנסיך הפרסי | 2024-08-07T09:00:17 |
עגבת | עַגֶּבֶת, או בשמה הלועזי "סיפיליס" (Syphilis), היא מחלת מין, הנגרמת על ידי חיידק מהמין Treponema pallidum במערכת Spirochaete.
המחלה עוברת בעיקר ביחסי מין, אך יכולה לעבור גם באמצעות מגע עם דם. דרכים פחות נפוצות להידבקות הן מגע עם פצע מזוהם (רק כאשר מדובר במגע עם חולה שנמצא בשלב הראשון של המחלה ויש לו כיבי עגבת פתוחים), וכן מעבר מהאם לעובר ברחם (עגבת מולדת).
אחד הכינויים לעגבת הוא "החקיין הגדול", וזאת עקב הקושי שבזיהוי המחלה בשלביה המוקדמים והידמותה למחלות אחרות.
שמות המחלה
בלועזית נקראת המחלה בימינו "סיפיליס" על-שם גיבור סיפורו של הרופא האיטלקי ג'ירולמו פרקסטורו, "Syphilis sive Morbus Gallicus" משנת 1530. עלילתו מתארת את הרועה סיפילוס מהאי היספניולה שהעליב את האלים ולכן לקה בעגבת.
באיטליה נקראה המחלה בשם "המחלה הצרפתית", ככל הנראה משום שהעגבת תוארה לראשונה באיטליה עת כבש שארל השמיני, מלך צרפת, את נאפולי ב-1495. אנשי צבאו, שכירי חרב מארצות שונות באירופה, היו כנראה בין הנדבקים הראשונים במחלה, ועם שובם לבתיהם הם הפיצו את המחלה ברחבי אירופה. שם זה היה נפוץ מאות שנים מאוחר יותר.
במדינות אחרות היו לה שמות שונים: "המחלה האנגלית" – בצרפת, "המחלה הפורטוגלית" – ביפן, "המחלה הפולנית" – ברוסיה ו"המחלה הגרמנית" בפולין.
אפידמיולוגיה
ממוזער|ימין|מספר מיתות מעגבת למיליון איש ב-2012
בין השנים 2003–2004 דווחו בארצות הברית 0.8 מקרים חדשים ל-100,000 אנשים.
בעשור שבין 1990 ל-2000 הייתה ירידה של 90% במקרי העגבת, אולם בין השנים 2000 ל-2004 נרשמה עליה בשכיחות המחלה בקרב גברים.
מאז שנת 2008 ועד 2016 ישנה מגמת עלייה במקרי העגבת בממלכה המאוחדת, כשבשנת 2017 דווחו למעלה מ-7,000 מקרים. בעשור האחרון קפץ פי חמישה מספר חולי העגבת בישראל.
המחלה
השלב הראשון
השלב הראשון של המחלה מתחיל לאחר שהטריפונמה חודרת ואז מתחילה תקופת דגירה של 10–90 ימים, ובממוצע כשלושה שבועות. בשלב הראשון ביטויה היחיד של המחלה הוא כיב (Chancre) דמוי מכתש שאינו כואב באזור הנגוע, ובסמוך לו נפיחות קלה של בלוטות לימפה. הכיב נשאר בין שבוע לחמישה שבועות, ואז לרוב הוא מחלים ספונטנית. עם זאת, הוא עשוי לעיתים להישאר גם בשלב השני של המחלה. השלב הראשון קשה לזיהוי, כיוון שהכיב הטיפוסי עשוי להופיע במקום קשה לאיתור ויכולים להיות בו מיקרואורגניזמים אחרים מלבד הטרפונמה. הנוזל שבכיב מכיל את מחולל המחלה, ולפיכך כל מגע עם הנוזל עלול להדביק בעגבת.
הכיב עצמו נעלם תוך מספר שבועות.
השלב השני
השלב הטיפוסי של העגבת הוא השלב הבקטריאמי, ובו כמעט תמיד בדיקת הנוגדנים תהיה חיובית. בשלב זה מתחילים להיפגע באזור הנגוע העור והריריות, ומופיעה בהם תפרחת חיוורת או לחלופין שטפי דם קטנים. בנוסף לכך ישנה נפיחות בתאי לימפה, וכן יכולים להופיע אצל החולה חום, כאב ראש ותסמינים של הצטננות. במקרים נדירים מופיעים אצל החולה דלקת קרום המוח, דלקת כבד או דלקת מפרקים.
השלב השני מופיע תוך שבועיים עד שישה חודשים (ובממוצע שישה שבועות), לאחר שהנגע הראשוני נעלם. שלב זה נמשך לרוב מספר ימים (2–6 שבועות), ולאחריו המחלה נכנסת לשלב הלטנטי (החבוי) שלה, שבו היא יכולה לשהות שנים רבות, עד המעבר לשלב השלישי.
השלב השלישי
השלב השלישי של המחלה מופיע אצל כ-30% לערך מהחולים אשר אינם מטופלים. לשלב זה המחלה יכולה להיכנס אחרי שנה, עשר או אף חמישים שנה לאחר ההידבקות. שלב זה של המחלה מאופיין בפגיעה חמורה באיברי גוף רבים: באבי העורקים (אאורטיטיס סיפיליטי), במוח (אנצפליטיס סיפיליטי), בחוט השדרה, בעצמות, בעור, בריריות וכדומה. בשלב זה, בניגוד לשני השלבים הראשונים, החולה אינו מדבק.
כמו כן, סיבוך אפשרי של המחלה הוא עגבת עצבית (Neurosyphilis), שתסמיניה כוללים עיוורון, שיטיון, תגובות היפראקטיביות ועוד.
מקור המחלה
יש שלוש תאוריות שונות לגבי מקור המחלה.
התאוריה הפרה-קולומביאנית טוענת שהמחלה הייתה ידועה מזמנים קדומים, כבר היפוקרטס תיאר סימפטומים שלה, והתגלו עצמות אנשים באירופה שסבלו מעגבת, המתוארכים לתקופה שלפני מסעותיו של קולומבוס, כגון במנזר האוגוסטיני שבעיר האל שבאנגליה, ושלדי אנשים בפומפיי החשודים שסבלו מעגבת.
תאוריית החילוף הקולומביאני (מהמילה קולומבוס) מסתמכת על כך שהעגבת הופיעה לראשונה באירופה בסוף המאה ה-15, זמן קצר לאחר שקולומבוס שב מאמריקה, ולכן סוברים כי מלחיו נדבקו במחלה בשהותם ביבשת החדשה.
התאוריה המשולבת טוענת כי שתי הגרסאות נכונות. לפי תאוריה זו חיידקי הטרפונמה קרובים מבחינה גנטית לחיידקים הגורמים למחלה המדבקת פטלת, המועברת בהדבקה לא מינית. אלפרד קרוסבי, אבי התאוריה טוען כי המפגש האנושי בין ילידי דרום אמריקה לבין האירופאים הביא גם למיזוג בין החיידקים ויצר זן חדש ותוקפני יותר של חיידק הטרפונמה.
אבחון וטיפול
אף שהמחלה ידועה מאז 1495 וכבר ב-1497, פרסם הרופא האיטלקי ניקולאוס לאוניסנו (Leoniceno) את החיבור הראשון על מגפת "המחלה הצרפתית" (כינויה של העגבת באותה תקופה), וב-1530 השתמש לראשונה הרופא הוונציאני ג'ירולמו פרקסטורו במילה סיפליס לתיאור המחלה, אף שלא ידע מה מקורה ואיך לטפל בה.
ב-1767 הסקוטי ג'ון הנטר (John Hunter) האמין שזיבה ועגבת נגרמו על ידי פתוגן יחיד, הוא עשה ניסוי על עצמו והדביק את עצמו בעגבת כדי לחקור את התפתחות המחלה, הוא דגל בטיפול באמצעות כספית וצריבה, ומת כתוצאה מהמחלה.
ב-1838 הוכיח הצרפתי פיליפ ריקורד (Philippe Ricord) שהניסוי העצמי של ג'ון האנטר היה שגוי, ובכך הראה כי עגבת וזיבה הן לא אותה מחלה. עד המאה ה-20 לא נמצא טיפול יעיל למחלה, מלבד שימוש בכספית, שאמנם היה אפקטיבי נגד החיידק, אך היה בעל חיסרון גדול: הכספית גם הייתה רעילה עבור החולה עצמו. הרופא האנגלי בן המאה ה-19 ג'סי פוט (Foot) תיאר את תופעות הלוואי של הטיפול בכספית כך:
"[תופעות הלוואי של הכספית] הם האצה של הדופק, חולשה, סחרחורת ודימום מהאף, ייצור רוק מוגבר המלווה בנפיחות של בלוטות הרוק וטעם מתכתי, עצירות, כאב ראש, ועיניים אדומות ושורפות. אם ממשיכים לתת לחולה כספית, ייצור הרוק יגבר, החניכיים ידממו ויפתחו כיבים, השיניים תשתחררנה ממקומן, וכיבים מאחורי השיניים יכאבו מאוד ולעיתים ימנעו מהחולה לפתוח את פיו. תוספת נוספת של כספית תגרום לתסמינים אלה להחמיר: הלשון תשתרבב החוצה ללא יכולת לסגור את הפה והחולה ירייר ללא הפסקה. הוא לא יהיה מסוגל לאכול או לדבר. הצואה והשתן יהיו מוכתמים בדם. הכאב יהיה אדיר והוא לא יוכל לישון. פניו יהיו נפוחות והוא יהיה עצבני ומוטרד. אם לא ייפסק הטיפול בכספית, התוצאה עשויה להיות קטלנית."
בראשית המאה ה-20 ניסו להשתמש כנגד העגבת בחומר הכימי המבוסס על ארסן - "סלווארסן", וכן הדבקת החולה במלריה, על-מנת שחום גופו הגבוה יהרוג את חיידקי הטרפונמה.
הרופא הגרמני אוגוסט פון וסרמן פיתח ב-1910 תבחין סרולוגי לאבחון עגבת, בדיקות מדגמיות שנערכו עם התבחין הראו כי קרוב ל-10% מהאוכלוסייה העירונית במרכז ומערב אירופה נשאו את החיידק.
בשנות ה-40 של המאה ה-20 הוכנס לשימוש נרחב הפניצילין, שהביא לריפוי המחלה.
גם כיום, התרופה העיקרית נגד עגבת היא פניצילין, שחיידקי הטרפונמה מאוד רגישים אליו ולא פיתחו נגדו עמידות במרוצת השנים. כאשר החולה רגיש לפניצילין משתמשים בתרופות אנטיביוטיות אחרות, בהן אריתרומיצין או בנגזרות של טטרציקלין.
עגבת והיריון
בישראל אין מחלת העגבת נפוצה במיוחד בקרב נשים. עם זאת, עגבת פעילה אצל אישה הרה עלולה לגרום לפגיעות חמורות בעובר, ואף למוות תוך רחמי, או למוות של היילוד מיד לאחר הלידה (אצל כ-40% מכלל העוברים שנדבקים).
במהלך ההיריון עלולה העגבת לעבור מאם נגועה לעובר. דם נגוע בחיידק העגבת יכול לעבור אל העובר דרך השליה שאחראית להזנת העובר. עגבת המועברת לעובר מכונה 'עגבת מולדת'. לרוב היילודים הנולדים עם עגבת אין סימפטומים של המחלה. הסימפטומים מופיעים אצל רובם בגיל 3 חודשים ואצל חלק מהתינוקות לא יופיעו עד גיל שנתיים.
הבדיקה לעגבת
קיימת חשיבות רבה לאבחון עגבת אצל נשים הרות, כדי שניתן יהיה לטפל במחלה של האם כבר במהלך ההיריון, ובעובר, מיד לאחר הלידה.
הבדיקה לאיתור עגבת נקראת VDRL (Venereal Disease Research Laboratory). זו בדיקת דם שמבוצעת מיד בתחילת ההיריון, או לפני הכניסה להיריון. תוצאה שלילית משמעותה כי האישה לא נדבקה בעגבת ואינה חולה במחלה. בדיקה זו תבוצע בפני עצמה, או כחלק ממכלול בדיקות ה-TORCH.
תשובה חיובית בבדיקה תחייב המשך בירור, מאחר שלעיתים, מדובר בתשובה שגויה (false positive). במקרים אלו תופנה האישה לביצוע בדיקות נוספות, על מנת לאשר או לשלול את האבחנה.
ב-16 באוגוסט 2024, מנהל המזון והתרופות האמריקאי אישר לשווק בדיקת נוגדנים ביתית ראשונה ללא מרשם לעגבת (First To Know Syphilis Test).
הדבקה עוברית
כיוון שחיידקי העגבת עוברים את השליה, תיתכן הדבקה של העובר בכל שלב של ההיריון. במקרה של הדבקה חדשה של האם במהלך ההיריון, וללא טיפול מתאים, הסיכון להדבקת העובר הוא כ־75-95%. בעקבות הדבקה קודמת (מעל שנתיים) שאינה מטופלת, הסיכון להדבקת העובר הוא כ-35%.
החל מהחודש הרביעי להיריון ניתן לאבחן הדבקה עוברית בעגבת. קיימת חשיבות עליונה לקבלת טיפול מתאים על ידי האישה ההרה, לפני השבוע ה-16 להריון, על מנת למנוע כל נזק אפשרי לעובר.
במהלך ההיריון, ניתנת עגבת לטיפול יעיל ולרפוי באמצעות מתן תרופות אנטיביוטיות ממשפחת הפניצילין. ללא טיפול מתאים, כ־40% מהעוברים שנדבקו ימותו מוות תוך רחמי. יתר על כן, יילוד שנדבק במחלה במהלך ההיריון עלול להיוולד ללא כל סימפטום אופייני, אולם ללא טיפול מתאים ומיידי לאחר הלידה, יפתח התינוק בעיות בריאותיות חמורות תוך מספר שבועות שעלולות לכלול פיגור התפתחותי, חירשות, עיוותים בעצמות, פרכוסים ואף מוות.
מקורות
CURRENT Diagnosis & Treatment Obstetrics & Gynecology, 10e
ראו גם
ניסוי העגבת בטסקיגי
תגובת ג'אריש-הרקסיימר
קישורים חיצוניים
ד"ר דרור בר-ניר, על Treponema pallidum ומחלת העגבת מתוך "גליליאו" גיליון 128, עמ' 66–71, אפריל 2009
שי שמש, ניסוי העגבת המביש בטסקיגי, באתר מדע גדול, בקטנה, 16 במאי 2016
הערות שוליים
קטגוריה:זיהומים המועברים בעיקר במגע מיני | 2024-08-23T08:16:36 |
רפ"י | REDIRECT רשימת פועלי ישראל | 2004-07-04T14:58:36 |
המודל הסטנדרטי | המודל הסטנדרטי (תקין) של פיזיקת החלקיקים הוא מסגרת תאורטית המתארת את הטבע בסדרי גודל קטנים. המודל כולל תיאור של האינטראקציות היסודיות בטבע: הכוח הגרעיני החזק, הכוח הגרעיני החלש והכוח האלקטרומגנטי, וכן את החלקיקים היסודיים המרכיבים את החומר.
המודל מבוסס על תורות כיול: האינטראקציות היסודיות מופיעות בו כתוצאה מהדרישה לקיומן של סימטריות כיול, והחלקיקים נושאי הכוח מופיעים כבוזוני כיול.
המודל מבוסס על עקרונות תורת השדות הקוונטית, והוא מתיישב הן עם מכניקת הקוונטים והן עם תורת היחסות הפרטית. ניסוחו של המודל הושלם בשנות ה-70 של המאה ה-20, והוא תואם בדייקנות את הניסויים הנערכים בתחום החלקיקים האלמנטריים. עם זאת, המודל אינו שלם, בעיקר מכיוון שהוא אינו כולל את הכבידה, ומוגבל לאנרגיות שנמצאות מתחת לסקלת ה-TeV (כמפורט בסוף הערך).
החלקיקים
אמנם המודל הסטנדרטי טעון הרחבה, אבל חלקיקיו מספיקים לתיאור העולם היום-יומי (מלבד הכבידה), ולהסברת מרבית הנתונים שאספו הפיזיקאים של החלקיקים.
פרמיונים
חלקיקי החומר במודל הם פרמיונים, חלקיקים בעלי ספין חצי שלם המצייתים לעקרון האיסור של פאולי, הקובע ששני פרמיונים אינם יכולים לחלוק את אותו מצב קוונטי.
הפרמיונים במודל מחולקים ללפטונים שאינם משתתפים באינטראקציה החזקה ולקווארקים, המשתתפים באינטראקציה זו. בשונה מן הקווארקים, אין ללפטונים תכונת "צבע", הם מגיבים אך ורק עם הכוח האלקטרומגנטי והכוח הגרעיני החלש, ותגובתם נחלשת ככל שהמרחק ביניהם גדל. מאידך גיסא, תגובת הקווארקים עם הכוח החזק ועם כוח ה"צבע" מתחזקת ככל שגדל המרחק, כך שקווארקים לעולם ימצאו בשילובים נטולי צבע בשם האדרונים. שילובים אלה הם באריונים פרמיוניים המורכבים משלושה קווארקים (כדוגמת הפרוטון והנייטרון), או מזונים בוזוניים המורכבים מזוג קווארק ואנטי־קווארק (כמו הפאיונים). בנוסף, מחולקים הפרמיונים לשלושה דורות של חלקיקים, כאשר חלקיקי דורות שונים נבדלים ממקביליהם במסה בלבד.
החומר ביקום מורכב בעיקר מחלקיקים השייכים לדור הראשון; חלקיקי שני הדורות הבאים, המיוצרים באופן מלאכותי במאיצי חלקיקים ובתהליכים פיזיקליים טבעיים (בין היתר פולטת השמש קרינת מיואונים), מתפרקים במהירות לחלקיקי דור ראשון. חלקיקי הדור הראשון מתנהגים באופן זהה למקביליהם בשני הדורות האחרים ונבדלים מהם במסה בלבד. לדוגמה, לאלקטרון ולמיואון ספין של חצי והם אינם מגיבים עם הכוח הגרעיני החזק, אך מסתו של המיואון גדולה מזו של האלקטרון פי 200.
במודל הסטנדרטי, חלקיקי הדור הראשון של הפרמיונים הם הלפטונים אלקטרון ונייטרינו אלקטרוני, קווארק "מעלה" (u) וקווארק "מטה" (d) שלשות של קווארקים מסוג מעלה ומטה מתלכדות יחדיו ליצירת פרוטונים (uud) ונייטרונים (udd); אלה מצטרפים ליצירת גרעין האטום.
בוזונים
במודל הסטנדרטי, התאוריה של האינטראקציה האלקטרו-חלשה (המתארת את האינטראקציות האלקטרומגנטיות והחלשות) דומה לכרומודינמיקה קוונטית. כל התאוריות האלה הן תאוריות כוח, כשהכוונה היא לכך שהן מדמות את הכוחות בין הפרמיונים בכך שהן מצמידות להן בוזונים שנושאים (או "מעבירים") את הכוחות. חלקיקי בוזון נוצרים כל הזמן יש מאין ונעלמים שוב סביב תחום ההשפעה של חלקיקי האם. מאחר שסכום האנרגיה של הבוזונים קבוע נהוג לחשוב שהבוזון נוצר מהאנרגיה של חלקיק האם וחוזר אליו לאחר שנעלם כך שהאנרגיה איננה באמת נוצרת יש מאין. זמן החיים של בוזונים תלוי באנרגיה ומסה שלהם ולכן גם טווח ההשפעה. למשל לבוזון האור, פוטון, יש טווח השפעה בלתי מוגבל מאחר שאינו בעל מסה, לעומת זאת הבוזונים של הכוח החלש, בעלי מסה כבדה, ולכן תחום השפעתם קטן מגודל פרוטון. הבוזונים במודל הסטנדרטי הם:
פוטונים, הנושאים את הכוח האלקטרומגנטי.
בוזוני W ו-Z, הנושאים את הכוח הגרעיני החלש.
שמונה סוגים של גלואונים, הנושאים את הכוח הגרעיני החזק. שישה מהגלואונים הללו מסווגים כזוגות של "צבעים" ו"אנטי-צבעים" (לדוגמה, גלואון יכול לשאת "אדום" ו"אנטי-ירוק"). שני הסוגים האחרים הם מיזוג מסובך יותר של צבעים ואנטי-צבעים.
בוזון היגס שהאינטראקציה שלו עם חלקיקים אחרים יכולה להסביר את היות החלקיקים בעלי מסה.
אחת מהצלחותיו הגדולות ביותר של המודל הסטנדרטי מתבטאת בכך שצורותיהם של הכוחות - המבנה המפורט של המשוואות המתארות אותם - נקבעות בראש ובראשונה על פי העקרונות הכלליים שמגלמת התאוריה, ואינן נבחרות באורח שרירותי כך שיהלמו אוסף של נתונים ניסיוניים. במה שנוגע לאלקטרומגנטיות, לדוגמה, תוקפה של תורת השדות הקוונטיים היחסותית (שעליה מבוסס המודל הסטנדרטי) וקיומו של האלקטרון, מלמדים שהפוטון חייב להתקיים אף הוא וליצור את האינטראקציות שלו כפי שמתרחש בפועל - כך עלה בידי חוקרי החלקיקים להבין את האור. טיעונים דומים לזה ניבאו את הקיום ואת התכונות של הגלואונים ושל חלקיקי W ו-Z, כפי שאומתו לאחר מכן בתצפיות.
על פי ניסויים הבוחנים את התאוריה ברמות עמוקות יותר ויותר, לא נמצא סימן כלשהו לקיומו של מבנה נוסף. חשוב מכך, המודל הסטנדרטי הוא תאוריה עקבית, המקבלת משמעות רק אם האלקטרונים והקווארקים הם יסודיים. אין בו קצוות שרומזים על מבנה תשתיתי יותר. זאת ועוד, כל הכוחות נעשים דומים זה לזה באנרגיות גבוהות, בייחוד אם סימטריית-העל נכונה. אם האלקטרונים והקווארקים הם חלקיקים מרוכבים, כושל האיחוד הזה: הכוחות אינם משתווים. תורת השדות הקוונטיים היחסותית רואה את האלקטרונים והקווארקים כנקודתיים - ולכן חסרי מבנה. בעתיד, אולי יהיה אפשר לתאר אותם כמיתרים זעירים או כקרומיות (כפי שגורסת תורת המיתרים) אבל עדיין הם יהיו אלקטרונים וקווארקים, עם כל התכונות שמעניק המודל הסטנדרטי לעצמים אלה באנרגיות נמוכות.
למרות הנזכר לעיל ישנן תאוריות שלא הוכחו, הטוענות למורכבות הקווארקים והאלקטרונים, ולדוגמה: מודל ראשונים.
כללי המשחק
500px|ממוזער|שמאל|"כללי המשחק"
המודל הסטנדרטי מתאר את חלקיקי היסוד וכיצד הם מגיבים ביניהם. על מנת שנבין היטב את הטבע, עלינו לדעת גם מה הם הכללים שעלינו להשתמש בהם כדי לחשב את תוצאותיהן של אינטראקציות.
ראו כדוגמה, לשם הבהרת העניין, את החוק השני של ניוטון, F=ma. אנו יודעים ש-F הוא כוח כלשהו, m היא המסה של חלקיק כלשהו ו-a היא תאוצת החלקיק בהשפעת הכוח. גם אם ידועים לנו החלקיקים והכוחות הפועלים עליהם, איננו יכולים לחשב את התנהגות החלקיקים אם איננו מכירים את הכלל F=ma. הגרסה המודרנית של הכללים היא תורת השדות הקוונטית היחסותית, שהומצאה במחצית הראשונה של המאה העשרים. במחצית השנייה של המאה למדו החוקרים, עם פיתוחו של המודל הסטנדרטי, להכיר את טיבם של החלקיקים והכוחות הנוהגים לפי כלליה של תורת השדות הקוונטית.
המודל הסטנדרטי גם הרחיב את מושג הכוח הקלאסי: כאשר חלקיקים מגיבים ביניהם, אין הם רק דוחפים או מושכים זה את זה, אלא הם עשויים גם לשנות את זהותם, להיווצר ולהתאיין.
דיאגרמות פיינמן (משמאל), שניסח הפיזיקאי ריצ'רד פיינמן, מסייעות לתת תיאור פשוט ונוח של אינטראקציות בתורת השדות הקוונטית. הקווים הישרים מייצגים את מסלוליהם של חלקיקי חומר; הקווים הגליים מייצגים את מסלוליהם של חלקיקי כוח. אלקטרומגנטיות נוצרת בפליטה ובבליעה של פוטונים על ידי חלקיק טעון כלשהו, כגון אלקטרון או קווארק. בתרשים א', אלקטרון נע פולט פוטון וממשיך לנוע בכיוון חדש. בכוח החזק מעורבים גלואונים שנפלטים (ב') או נבלעים על ידי קווארקים. בכוח החלש מעורבים חלקיקי W ו-Z (ג', ד'), שאותם פולטים ובולעים גם קווארקים וגם לפטונים. ראו כיצד גורם חלקיק W לשינוי זהותו של אלקטרון. ייתכנו אינטראקציות גם בין גלואונים (ה') לבין עצמן וגם בין חלקיקי W או Z לבין עצמם (ו'), אבל לא בין פוטונים לבין עצמם. דיאגרמות א' עד ו' ועד בכלל נקראות "צומתי אינטראקציות". כוחות נוצרים בחיבור של שני צמתים או יותר. לדוגמה, הכוח האלקטרומגנטי בין אלקטרון לקווארק נובע רובו ככולו מהעברת פוטון (ז'). כל מה שקורה בעולמנו, מלבד כבידה, הוא תוצאה של צירופים של צמתים כאלה.
סימטריות
המודל הסטנדרטי מציית לחבורת הסימטריה הבאה:
כלומר:
ההאדרונים מצייתים לסימטריית מטריצות יוניטריות 3 על 3 בעלות דטרמיננטה 1 ביחס למטען צבע. את הסימטריה הזאת אפשר להסביר באמצעות הקווארקים בעלי 3 צבעים היוצרים באריונים ומזונים.
החלקיקים בעלי האוריינטציה השמאלית (Left Handed) הם דובלט (זוג) ביחס לכוח האלקטרו-חלש, שמיוצג על ידי סימטריית מטריצות יוניטריות 2 על 2 בעלות דטרמיננטה 1.
יש סימטריית כיול של פאזה מרוכבת ביחס להיפר-מטען Y המוגדר על ידי הקשר כאשר T מייצגת איזוספין ו-Q את המטען החשמלי.
בפועל הסימטריה נשברת ל-.
המודל הסטנדרטי כחלק מן התאוריה של הכל
בעיות
כל התאוריות בנות ימינו מראות שהיקום צריך להכיל ריכוז אדיר של אנרגיה, גם באזורי החלל הריקים ביותר. תוצאי הכבידה של אנרגיית הריק הזאת, כפי שהיא נקראת, היו אמורים לפעול באחת משתי דרכים: לכווץ את היקום במהירות, לפני זמן רב מאוד, או להרחיבו בשיעור ניכר הרבה יותר. המודל הסטנדרטי אינו מסוגל לסייע בפתרון החידה הזאת, שכינוייה "בעיית הקבוע הקוסמולוגי".
במשך זמן רב חשבו הכול שהתפשטות היקום הולכת ומואטת בגלל משיכת הכבידה ההדדית בין כל הגופים החומריים ביקום. כיום אנו יודעים שההתפשטות מואצת, והגורם לתאוצה זו (שיש לו כבר שם, "אנרגיה אפלה", אבל טיבו אינו ברור עדיין) אינו מצוי בפיזיקה של המודל הסטנדרטי.
יש ראיות טובות שבשבריר השנייה הראשון אחרי המפץ הגדול עבר היקום שלב של התפשטות מהירה במיוחד, הקרויה אינפלציה. השדות האחראים לאינפלציה אינם יכולים להיות שדות של המודל הסטנדרטי.
אם היקום החל במפץ הגדול כהתפרצות אדירה של אנרגיה, היה עליו להתפלג בהמשך התפתחותו למנות כמעט שוות של חומר ואנטי-חומר, בגלל סימטריית CP שהיא סימטריה מקורבת של הטבע. אך במקום זאת, הכוכבים והערפיליות עשויים מפרוטונים, מנייטרונים ומאלקטרונים, ולא מהאנטי-חלקיקים המקבילים להם, חלקיקי האנטי-חומר. המודל הסטנדרטי אינו יכול להסביר את האסימטריה הזאת של החומר.
כרבע מתכולת היקום היא חומר אפל קר, בלתי נראה, שאינו יכול להיות עשוי מחלקיקי המודל הסטנדרטי.
במודל הסטנדרטי, אינטראקציות עם שדה היגס (המשויך לבוזון היגס) גורמות לחלקיקים להיות בעלי מסה. המודל הסטנדרטי אינו יכול להסביר את הצורות המסוימות מאוד שצריכות להיות לאינטראקציות של היגס.
התיקונים הקוונטיים למסה המחושבת של חלקיק היגס נדרשים להתקזז עם המסה הבסיסית (ה"עירומה" - bare) כך שההפרש קטן מאוד מכל אחד מהגדלים בנפרד. מכיוון שאין קשר יסודי בין המסה לתיקונים שלה, קיזוז מדויק כל כך אינו טבעי בתאוריה.
המודל הסטנדרטי אינו מסוגל לכלול את הכבידה, משום שהמבנה שלה שונה מהמבנה של שלושת הכוחות האחרים.
המודל הסטנדרטי אינו מסוגל להסביר את ערכי המסות של הקווארקים והלפטונים (למשל האלקטרונים וחלקיקי הנייטרינו).
במודל הסטנדרטי יש שלושה דורות של חלקיקים. העולם היומיומי בנוי כל-כולו מחלקיקי הדור הראשון, ואילו חלקיקי שני הדורות האחרים היו קיימים רק מיד אחרי המפץ הגדול. כיום הם קיימים רק בקרינה קוסמית או מיוצרים במעבדות כדוגמת אלו שב-CERN. המודל הסטנדרטי מתאר את כל שלושת הדורות אבל אינו יכול להסביר מדוע יש יותר מדור אחד.
המודל הסטנדרטי חוזה גודל מסוים לפרוטון (0.8768 פמטומטרים - פמטומטר אחד שווה ל-10−15 מטרים), אבל ניסויים שנעשו בשנים 2010 ו-2013 עם ספקטרוסקופיית לייזר בעזרת מיואונים נתנו גודל אחר - 0.842±0.001 פמטומטרים, חמש סטיות תקן (5σ) מהגודל שנמדד עד אז. החידה הזו מוכרת גם בתור "חידת רדיוס הפרוטון" (The Proton Radius Puzzle).
ראו גם
מיון החלקיקים
קישורים חיצוניים
הרפתקת החלקיקים - מבוא למודל הסטנדרטי
קו זמן המציג את גילוים של חלקיקים אלמנטריים מתוך אתר על תורת המיתרים
, סקירה מקיפה על המודל
שדות היגס לנצח - בחיפוש אחר הסימטריה האלוהית, הסבר על תורת השדות הקוונטית והמודל הסטנדרטי, מתוך הבלוג חופשי ומאושר
כתבה על המודל באתר "סיינטיפיק אמריקן" בעברית
קטגוריה:תורות פיזיקליות
קטגוריה:פיזיקת חלקיקים
קטגוריה:תורת השדות הקוונטית
קטגוריה:סימטריה בפיזיקה | 2024-01-02T16:38:03 |
מנצ'סטר יונייטד | 250px|ממוזער|אולד טראפורד, אצטדיונה של מנצ'סטר יונייטד
מועדון הכדורגל מנצ'סטר יונייטד (באנגלית: Manchester United Football Club) הוא מועדון כדורגל אנגלי מהעיר מנצ'סטר המשחק בפרמייר ליג, הליגה הבכירה של הכדורגל באנגליה. המועדון נחשב לאחד מהמועדונים הגדולים באנגליה ולאחד הגדולים בעולם, עם מספר האליפויות הרב ביותר למועדון בודד, והיה לראשון בפרמייר ליג שהגיע ל-2,000 שערים מאז הקמת הליגה. המועדון עורך את משחקי הבית שלו באצטדיון אולד טראפורד, השוכן ברובע טראפורד שבמנצ'סטר רבתי. תכולת האצטדיון היא 74,310 צופים, והוא הגדול ביותר מבחינה זו מבין אצטדיוני הפרמייר ליג.
המועדון הוקם ב-1878 ונקרא אז מועדון הכדורגל ניוטון הית' LYR, שינה את שמו למנצ'סטר יונייטד ב-1902, ועבר לשחק באולד טראפורד ב-1910. ב-1968, תחת הדרכתו של המאמן מאט באזבי, הייתה מנצ'סטר יונייטד לקבוצה האנגלית הראשונה שזוכה בגביע אירופה לאלופות, עשור לאחר האסון האווירי במינכן בו נהרגו שמונה משחקני הקבוצה. המאמן המצליח ביותר בתולדות הקבוצה הוא הסקוטי סר אלכס פרגוסון, שהוביל את המועדון לזכייה ב-38 תארים מאז החל בתפקידו ב-6 בנובמבר 1986 ועד סיומו ב-8 במאי 2013.
מנצ'סטר יונייטד היא אחת מקבוצות הכדורגל האהודות ביותר בעולם. בשנת 2024 העריך המגזין פורבס את שווי המועדון ב-6.55 מיליארד דולר. ב- שוויו של המועדון הוערך בכ-3.17 מיליארד דולר, הגבוה ביותר עבור מועדון ספורט כלשהו ברחבי העולם, פרט לריאל מדריד. ב-1991 הונפקה הקבוצה בבורסה לניירות ערך של לונדון, ובמאי 2005 היא נרכשה על ידי איש העסקים המיליארדר האמריקאי-יהודי מלקולם גלזר , לפי שווי של 800 מיליון לירות שטרלינג. באוגוסט 2012 הונפקה הקבוצה גם בבורסת ניו יורק.
הקבוצה זכתה ב-20 אליפויות של הליגה האנגלית הבכירה על גלגוליה השונים (יותר מכל מועדון אחר), 21 פעמים במגן הקהילה, 13 פעמים בגביע ה-FA, ושש פעמים בגביע הליגה, ומבחינת סך תאריה המקומיים היא הקבוצה המצליחה ביותר בתולדות הכדורגל האנגלי. בנוסף, זכתה הקבוצה שלוש פעמים בליגת האלופות, פעם אחת באליפות העולם לקבוצות, פעם אחת בליגה האירופית, פעם אחת בגביע הבין-יבשתי, פעם אחת בסופר קאפ האירופי ופעם אחת בגביע אירופה למחזיקות גביע, והיא אחת מתוך חמש קבוצות באירופה שזכו בכל תואר אפשרי למועדון אירופאי (לא כולל הקונפרנס ליג), יחד עם יובנטוס, אייאקס, צ'לסי ובאיירן מינכן. היא גם הקבוצה האנגלית הראשונה שזכתה בטרבל אנגלי-אירופי (אליפות, גביע וליגת האלופות) בעונת 1998/99, אחריה עשתה זאת מנצ'סטר סיטי בעונת 2022/23.
יו"ר ובעלי הקבוצה הנוכחיים (בניו של המיליארדר האמריקאי-יהודי המנוח מלקולם גלזר , ובעל המועדון לשעבר): ג'ואל גלזר ואברם גלזר .
היסטוריה
השנים הראשונות: 1878–1945
המועדון הוקם בהחלטה של העובדים באחת מתחנות הרכבת בעיר להקים קבוצת כדורגל שתשחק נגד קבוצות אחרות מתחנות רכבת שונות. כאשר נוסדה הפוטבול ליג, בשנת 1888, הקבוצה לא רצתה להיכנס אליה עקב החשש שהיא אינה טובה מספיק בשבילה. ורק בשנת 1892, ארבע שנים מאוחר יותר, הצטרפה הקבוצה לליגה. את הקבוצה ליוו קשיים כלכליים רבים, והיא אף הייתה על סף פירוק, עד שבסופו של דבר ניצלה מכך על ידי איש העסקים ג'ון הנרי דייוויס.
בספטמבר 1903 התמנה למאמן הרנסט מנגל. הוא החתים את השוער הארי מוג'ר והחלוץ צ'ארלי סיגר. בעונות 1904/1903 ו-1904/1905 הקבוצה סיימה את הליגה השנייה במקום השלישי. בעונה שלאחר מכן, הקבוצה הגיעה לגמר גביע ה-FA, אך מה שהיה יותר חשוב מבחינתה הייתה העלייה לליגה הראשונה. השחקנים שהובילו את הקבוצה היו דיק דאקוורט, אלכס בל והקפטן צ'ארלי רוברטס. בסוף אותה עונה הוחתם החלוץ בילי מרדית' (מהיריבה העירונית מנצ'סטר סיטי) שהיה הגורם המשמעותי שסחף את הקבוצה לאליפות הראשונה שלה, בשנת 1907/1908. באותה השנה, זכתה הקבוצה בטורניר הראשון של מגן הצדקה, כשהביסה בגמר 0:4 את קווינס פארק ריינג'רס. בשנת 1909 הקבוצה זכתה בגביע האנגלי לאחר ניצחון בגמר הגביע על בריסטול סיטי, משער של סנדי תורנבול.
במהלך עונת 1909/1910, נבנה האצטדיון אולד טראפורד. האדמה, שעליה הוקם האצטדיון, נקנתה על ידי ג'ון דייוויס והושכרה למועדון על מנת שישמש כמגרשה הביתי. המשחק הראשון ששוחק שם, בפברואר 1910, היה נגד ליברפול, חודש לאחר פתיחתו הרשמית. במשחק עצמו ניצחה ליברפול 4:3. בנוסף, היונייטד זכתה באליפות השנייה שלה עונה לאחר מכן, בעונת 1910/1911, כאשר התואר הנחשק הושג רק במחזור האחרון לאחר ניצחון על סנדרלנד 1:5, במשחק בו כבש הרולד הולס צמד. היונייטד גם זכתה במגן הצדקה אחרי ניצחון על סווינדון 8:4, במשחק בו הולמס כבש שישה שערים. עונה אחר-כך הקבוצה הדרדרה למקום ה-13, והמנג'ר הרנסט מנגל פוטר, ועבר ליריבה העירונית, הסיטי. במקומו מונה למאמן ג'ון בנטלי, שהוביל את היונייטד למקום הרביעי בעונת 1912/1913.
בעונת 1913/1914, הקפטן צ'ארלי רוברטס ואלכס בל נמכרו לאולדהם והיונייטד סיימה את העונה במקום ה-14. עונה לאחר מכן, מונה ג'ון רובסון כמנג'ר הקבוצה, אבל הקבוצה עדיין לא הצליחה לשחזר את היכולות מהעונות הקודמות. כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, הושבתה הליגה האנגלית והקבוצה שיחקה בליגה המקומית, לנקשייר. באותו זמן שני שחקנים בכירים במועדון הורשעו במכירת משחקים. אנוק ווסט הורחק לצמיתות מכדורגל ואילו סנדי תורנבול הורחק לשנתיים. סנדי תורנבול התגייס לצבא האנגלי ונהרג בצרפת בשנת 1917. בעונת 1919/1920, כאשר הליגה חזרה לפעילות, היוניטד סיימה במקום ה-12 והנחמה היחידה מעונה זו הייתה שג'ו ספנס סיים כמלך השערים של אנגליה.
עם פתיחת העשור החדש, ג'ו ספנס סיים כמלך השערים בפעם השנייה ברציפות, אבל היונייטד סיימה את הליגה במקום ה-13, ובשל כך פוטר ג'ון רובסון, ומונה מנג'ר חדש, ג'ון צ'אפמן. בעונת 1921/1922 היונייטד ניצחה רק שמונה משחקים מתוך 42 משחקי הליגה, ובעקבות כך ירדה לליגה השנייה. הקבוצה נכשלה בניסיונות העלייה בעונות 1922/1923 ו-1923/1924, אך הצליחה לשוב לליגה הראשונה בעונת 1924/1925. בעונת 1925/1926, היונייטד סיימו את העונה במקום התשיעי בלבד. בעונת 1926/1927 התאחדות הכדורגל האנגלית השעתה את המנג'ר צ'אפמן ועד היום הסיבה לא ידועה. מחליפו היה קלארנס הידיטיך, שמילא גם את תפקיד המנג'ר וגם תיפקד כשחקן הקבוצה. עונה לאחר מכן מונה למאמן הרברט באמלט, שלפני שהפך למאמן היה שופט כדורגל מנוסה. תחת הדרכתו של באמלט הקבוצה החלה להידרדר, כאשר בעונת 1926/1927 הקבוצה סיימה במקום ה-15, בעונת 1927/1928 במקום ה-18, בעונת 1928/1929 במקום ה-12, ועונה לאחר מכן – עונת 1929/1930 במקום ה-17.
את תחילת העשור החדש, בעונת 1930/1931, היונייטד פתחה את הליגה עם 12 משחקים רצופים בהם הפסידה, ביניהם היו שתי תבוסות מביכות ומשפילות מאוד, כאשר הפסידה בבית 0:6 להאדרספילד טאון ו־8:3 לניוקאסל יונייטד. בסיום אותה עונה הקבוצה הפסידה 27 מתוך 42 משחקי ליגה וספגה 115 שערים, מה שגרם לפיטוריו של באמלט ולמינויו של וולטר קיקמר למנג'ר הקבוצה, שירדה לליגה השנייה. לאוהדים נמאס ובתחילת אותה עונה, במשחק הפתיחה, הגיעו רק 3,507 צופים. חוסר אמונתם של האוהדים גרמו לכך שקופת המועדון התרוקנה, והקבוצה הייתה על סף פירוק. העזרה הגיע מצידו של ג'יימס גיבסון, תעשיין שיצר בגדי צבא, אך כל זאת לא עזר, והקבוצה כמעט ירדה לליגה השלישית, כאשר ניצלה מירידה ממש במחזור האחרון לאחר ניצחון 0:3 על מילוול, שירדה במקומה. בעונת 1934/1935, הקבוצה סיימה במקום החמישי, אך לאחר שנה, בעונת 1935/1936, זכתה במקום הראשון ליגה השנייה ועלתה לליגה הראשונה. העונות הבאות המשיכו להיות מאכזבות, גם על רקע העובדה שהיריבה העירונית, מנצ'סטר סיטי, הצליחה בזכות שחקן בשם מאט באזבי.
שנות באזבי: 1945–1969
הליגה האנגלית הושבתה שנית, הפעם בתקופת מלחמת העולם השנייה, בין השנים 1939 ו-1945, אך בזמן המלחמה אולד טראפורד היה בכותרות, כאשר ב-11 במרץ 1941, האצטדיון הופצץ בידי הנאצים במהלך הבליץ על מנצ'סטר ונהרס כולו. עם חזרתם של משחקי הליגה, מנצ'סטר יונייטד שיחקה במגרשה הביתי של היריבה העירונית, מנצ'סטר סיטי, מאין רואד. בשנת 1945 מאט באזבי נבחר למנג'ר מנצ'סטר יונייטד. באזבי הביא לקבוצה שחקנים התקפיים: ג'ימי דילייני, סטן פירסון, ג'ק רולי, צ'ארלי מיטן וג'וני מוריס, אך הרכש הטוב ביותר שעשה היה ג'ימי מרפי, שהיה עוזרו ויד ימינו למשך 25 שנים. החתמות אלו הוכיחו את עצמן כאשר כבר בעונת 1946/1947 היונייטד סיימה את הליגה במקום השני, ושנה לאחר מכן זכתה בגביע האנגלי לאחר ניצחון בגמר 4:2 על בלקפול.
בחמש השנים הראשונות שלאחר המלחמה, היונייטד סיימה ארבע פעמים במקום השני ופעם אחת במקום הרביעי, תוך הצגת כדורגל התקפי ונאה לעין, אף שלא זכתה באליפות. באותן שנים מאט באזבי העלה שחקנים רבים מהנוער, והעיתונות כינתה אותם כ"באזבי בייביז" (תינוקות באזבי).
שמאל|ממוזער|320px|שחקניו של באזבי בשנת 1955, בדרכם למשחק בדנמרק
הקבוצה הגיע על שכרה בעונת 1951/1952 כאשר זכתה באליפות. שנה לאחר מכן, באזבי המשיך את להעלות אל הקבוצה הבוגרת שחקנים מהנוער, אך גם ידע להוציא כסף על שחקני רכש כמו טומי טיילור, חלוץ שהגיע מבארנסלי והארי גרג, שוער, שהגיע מדונקסטר רוברס. אחד המשחקים שנחרט בהיכל התהילה של המועדון היה ב-1 בפברואר 1958, באצטדיון ארסנל, כאשר היונייטד ניצחה 4:5 משערים של כוכבי הקבוצה דאנקן אדוארדס, טיילור, בובי צ'רלטון ודניס ויולט. מלונדון הקבוצה נסעה לשחק בבלגרד נגד הכוכב האדום בלגרד המקומית. היונייטד נצחה אז 4:5. ב-6 בפברואר 1958, בדרכם חזרה מאותו משחק, התרסק מטוס הקבוצה, התרסקות שגרמה למותם של 22 בני אדם, מתוכם שמונה שחקנים: ביירן, קולמן, ג'ונס, פג, טיילור, בנט, וליאם ווילן. דנקן אדוארדס היה השחקן השמיני שנהרג לאחר שמת כתוצאה מפצעיו בבית החולים 15 יום לאחר ההתרסקות במינכן. הקבוצה, העיר מנצ'סטר וכל אנגליה נכנסה לתקופה ארוכה של אבל וזה היה נראה בלתי אפשרי בזמנו שהמועדון יתאושש מטרגדיה נוראה שכזאת. בעוד באזבי החלים מפצעיו, היה זה ג'ימי מרפי אשר הדריך את הקבוצה. מרפי הוביל את הקבוצה לגמר הגביע בו הפסידה לבולטון וונדררס. מאט באזבי נאלץ להתחיל לבנות מחדש את המועדון. בעונת 1959/1960 היונייטד סיימה את הליגה במקום השמיני תחת הנהגתו של דניס ויולט שכבש 32 שערים.
בעונת 1962/1963 הקבוצה זכתה בגביע האנגלי לאחר ניצחון 1:3 על לסטר בגמר, ואת הליגה סיימה במקום השני. עונה זו הייתה הראשונה של ג'ורג' בסט שהפך לסופרסטאר הראשון בכדורגל האנגלי. בעונת 1964/1965 ה"שלישייה" שכללה את בסט, דניס לאו וצ'רלטון לקחה את היונייטד לשיאים חדשים: היא זכתה באליפות בהפרש של שער אחד על לידס יונייטד והגיעה לחצי גמר גביע ה-FA וגביע אירופה לאלופות. עונה לאחר-מכן סיימה הקבוצה במקום השני אחרי ליברפול. בעונה הבאה, עונת 1966/1967, הקבוצה זכתה שוב באליפות ושנה לאחר מכן שיחקה בגביע אירופה לאלופות. מנצ'סטר יונייטד הגיעה עד למשחק הגמר מול בנפיקה ליסבון של אאוזביו באצטדיון ומבלי. בריאן קיד, בובי צ'רלטון (2) וג'ורג' בסט כבשו בדרך ל-1:4 (אחרי הארכה) ולגביע אירופה לאלופות ראשון ליונייטד. חלומו הגדול של באזבי הוגשם וזמן מה לאחר מכן קיבל את תואר האבירות ממלכת אנגליה.
שנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20
סר מאט באזבי החליט לפרוש מהכדורגל. המחליף שלו היה וויף מקגניוס שהחל בשורה של החלפות שחקנים. בנוסף לכך, העובדה שהכוכב הגדול ג'ורג' בסט לא הסתדר איתו רק הוסיפה לבעיות של היונייטד. הוא פוטר מהקבוצה, וכמחליפו הזמני מונה מאט באזבי עד לסוף העונה. ביוני 1971 מונה למנג'ר החדש פרנק אופרל שהגיע מלסטר, ולמרות עונה מצליחה בעונת 1971/1972 הוא פוטר מהקבוצה בדצמבר 1972. במקומו מונה המאמן טומי דוקרטי. ביולי 1973 החליט דוקרטי למכור את דניס לאו. בדיעבד, הייתה זו טעות כאשר דניס לאו כבש נגד היונייטד במדי היריבה העירונית באפריל 1974, וחרץ את גורל המועדון לירידה לליגה השנייה. אבל דוקרטי החזיר את היונייטד במהרה לליגה הבכירה כאשר זכה באליפות הליגה השנייה בעונת 1974/1975. בעונות הבאות הגיעה הקבוצה, תחת שרביטו של דוקרטי, פעמיים לגמר גביע ה-FA, כאשר פעם אחת הפסידה לסאות'המפטון, ובפעם השנייה זכתה בגביע לאחר שניצחה את ליברפול 2:1 ומנעה ממנה טרבל. לאחר חודשיים פוטר דוקרטי כאשר התגלה שוכב עם אשתו של פיזיותרפיסט הקבוצה. במקומו מונה למאמן דייב סקסטון, שלקח את היונייטד פעמיים למקום העשירי, אך גם לגמר גביע ה-FA בשנת 1979, בו הפסידה יונייטד 2:3 לארסנל במשחק בלתי נשכח הנחשב לדרמטי ביותר בתולדות המפעל: היונייטד הישוו לאחר שחזרו מפיגור 0:2 בשלוש הדקות האחרונות של המשחק רק כדי לספוג שער ניצחון בדקה האחרונה.
הקבוצה החלה לא טוב את שנות ה-80: בעונת 1980/1981 הקבוצה סיימה את העונה במקום השמיני ובסוף אותה עונה סקסטון פוטר. במקומו מונה רון אטקינסון כמנג'ר. הדבר הראשון שעשה אטקינסון היה להחתים את בריאן רובסון מווסט ברומיץ' אלביון. תחת הדרכתו, הקבוצה סיימה במקום השלישי ולאחר מכן במקום הרביעי. ב-1983 היונייטד זכתה בגביע האנגלי, כאשר ניצחה בגומלין 4:0. ב-1985 שוב זכתה הקבוצה בגביע האנגלי, לאחר ניצחון על אברטון 1:0 משער של נורמן וייטסייד.
עידן פרגוסון: 1986–2013
ממוזער|250px|סר אלכס פרגוסון, מנג'ר הקבוצה משנת 1986 ועד 2013, תקופת כהונתו הייתה הארוכה והמוצלחת ביותר בתולדות המועדון
ממוזער|250px|ריאן גיגס, כוכב הקבוצה בשנים 1991–2014 ואחד מגדולי שחקניה בכל הזמנים
ממוזער|250px|כריסטיאנו רונאלדו, כוכב הקבוצה שהגיע למועדון בשנת 2003 ועזב לריאל מדריד בקיץ 2009
ממוזער|250px|ויין רוני, מלך השערים של מנצ'סטר יונייטד בכל הזמנים עונת 2016/17|טקסט=ויין רוני
תחילת דרכו של פרגוסון: 1986–1992
אטקינסון פוטר מאימון הקבוצה עקב אי הצלחתו בליגה הבכירה, ובמקומו מונה למאמן אלכס פרגוסון הסקוטי בנובמבר 1986. פרגוסון הוכיח את עצמו באברדין הקטנה מסקוטלנד כשזכה איתה באליפות סקוטלנד (לאחר עשרות שנים שהליגה הסקוטית נשלטה בידי 2 קבוצות בלבד מהעיר גלאזגו: גלאזגו ריינג'רס סלטיק), וגם בגביע אירופה. למרות זאת, פרגוסון נתקל בקשיים רבים ונאלץ לבצע לא מעט שינויים. בעונת 1986/1987 הקבוצה סיימה את העונה במקום ה-11.
אליפויות בפרמיירליג והטרבל: 1992–2003
תחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 בישרו על סופו של עידן ליברפול ותחילת עידן מנצ'סטר יונייטד. היונייטד זכו בגביע האנגלי לאחר ניצחון על קריסטל פאלאס, דבר שהציל את פרגוסון מפיטורים אחרי עונה כושלת בליגה. עונה לאחר מכן הקבוצה הגיע לגמר גביע המחזיקות, וניצחה את ברצלונה 2:1 משני שערים מרהיבים של מארק יוז. עונה לאחר מכן היונייטד סיימה את הליגה במקום השני אחרי לידס יונייטד. בעונה הבאה מכרה לידס את אריק קאנטונה למנצ'סטר יונייטד. השפעתו של קאנטונה הייתה מידית והוא סחף את הקבוצה לעונה מצוינת ולזכייה באליפות בעונת 1992/1993, 26 שנה לאחר האליפות האחרונה של היונייטד. שנה לאחר מכן, קאנטונה הוביל את הקבוצה לדאבל היסטורי. עונה לאחר מכן, קאנטונה הושעה לאחר הבעיטה המפורסמת באוהד של קריסטל פאלאס. בעקבות השעייתו של קאנטונה היונייטד סיימו את הליגה במקום השני במרחק של נקודה אחת מבלקברן רוברס ואף הפסידה בגמר גביע ה-FA לאברטון 0:1. בעונת ביצע פרגוסון מהפכה בהרכב כאשר העלה הרבה מאוד צעירים לקבוצה הבוגרת (דייוויד בקהאם, פול סקולס, פיליפ וגארי נוויל, ניקי באט וקית גילספי), והקבוצה, אשר קאנטונה חזר אליה מהשעייתו, זכתה שוב בדאבל. בסוף אותה עונה קאנטונה החליט לפרוש מכדורגל, דבר שפגע קשות ביונייטד. למרות זאת, עונת נחשבת לעונה הטובה ביותר בהיסטוריה של מנצ'סטר יונייטד: היא זכתה בטרבל. בעונה זו זכתה הקבוצה באליפות לאחר מאבק אדיר עם ארסנל; זכתה בגביע האנגלי לאחר משחק חוזר עם ארסנל בחצי הגמר, וזכתה בליגת האלופות לאחר מהפך שנחשב לאחד מהמהפכים הגדולים בהיסטוריה של הכדורגל, בניצחון 1:2 בגמר על באיירן מינכן באצטדיון קאמפ נואו בברצלונה, לאחר שני שערים בתוספת הזמן, של טדי שרינגהאם ושל אולה גונאר סולשיאר.
מנצ'סטר יונייטד החלה את העשור החדש באופנה חלוצית וטיפוסית: היא נכנסה לתחרות חדשה בשם אליפות העולם לקבוצות בברזיל. לאחר שחזרה לאנגליה הקבוצה לא התקשתה לזכות באליפות פעמיים נוספות ברציפות בעונות ו-. בכך, זכתה יונייטד בשלוש אליפויות ברציפות, מה שהפך את פרגוסון למאמן הראשון באנגליה שהגיע להישג כזה, ב 2023 שחזר פפ גווארדיולה הישג זה וב 2024 שבר אותו עם זכייה 4 ברציפות.
אליפויות נוספות ותקופת רונאלדו: 2003–2009
ב-2003 רכש פרגוסון את החלוץ כריסטיאנו רונאלדו, וב-2004 את ווין רוני, שהפכו לכוכבי הקבוצה ולכובשי השערים הפוריים ביותר בה.
במאי 2005 נרכשה הקבוצה על ידי איש העסקים המיליארדר האמריקאי-יהודי מלקולם גלזר . במהלך תקופת שליטתו של גלזר, צברה הקבוצה חובות רבים למספר בנקים. עובדה זו גרמה למשבר אמון חריף בין גלזר לחלק מאוהדי הקבוצה, אשר האשימו אותו בניהול כלכלי רשלני אשר עלול למוטט את הקבוצה.
בעונת הודיע פרגוסון כי הוא פורש מאימון הקבוצה אך התחרט ונשאר, ועונה לאחר מכן זכה איתה פעם נוספת באליפות, לאחר פתיחה צולעת.
בעונת שיחקה מנצ'סטר יונייטד מול מכבי חיפה הישראלית בשלב הבתים של ליגת האלופות. במשחק הבית הביסה מנצ'סטר יונייטד את חיפה בתוצאה 5:2 אך במשחק החוץ הפסידה 0:3.
בעונת זכתה הקבוצה בגביע האנגלי לאחר ניצחון 3:0 בגמר על מילוול. בעונת סיימה הקבוצה במקום השני בליגה האנגלית, וזכתה בגביע הליגה אחרי ניצחון 4:0 על ויגאן.
בעונת זכתה מנצ'סטר באליפות פעם נוספת. כמו כן, הגיעה הקבוצה לחצי גמר ליגת האלופות עם ניצחון גדול על רומא ברבע גמר ליגת האלופות בתוצאה 7:1 (לאחר שבמשחק הראשון ברומא הפסידה 1:2). בחצי הגמר הודחה מנצ'סטר יונייטד מליגת האלופות על ידי מילאן.
בעונת , זכתה מנצ'סטר באליפות אנגליה בפעם השנייה ברציפות, לאחר ניצחון במחזור האחרון על ויגאן אתלטיק 2:0. היה זה לאחר שצ'לסי תחת הדרכת אברם גרנט הייתה צמודה אליה ערב מחזור הסיום עם 84 נקודות לשתי הקבוצות, אך ניצחון שהשיגה מנצ'סטר חתם את האליפות לטובתה. בגמר ליגת האלופות 2008 נפגשו מנצ'סטר וצ'לסי בשנית במשחק שנערך ב-21 במאי במוסקבה. במשחק ניצחה לבסוף, גם בפעם זו, מנצ'סטר יונייטד בהכרעה בבעיטות עונשין בתוצאה 5:6. בדצמבר 2008 זכתה מנצ'סטר יונייטד באליפות העולם לקבוצות.
בעונת , זכתה הקבוצה פעם נוספת באליפות ובכך השלימה בפעם השנייה בתולדותיה זכייה בשלוש אליפויות רצופות. בעקבות הזכייה היא השתוותה לליברפול בראש דירוג הזכיות באליפויות אנגליה, עם 18 זכיות. באותה עונה, הפסידה מנצ'סטר יונייטד 0:2 לברצלונה בגמר ליגת האלופות שנערך בסטאדיו אולימפיקו שברומא.
בסוף אותה עונה מכרה יונייטד את כריסטיאנו רונאלדו לריאל מדריד תמורת סכום שיא באותה תקופה של 94 מיליון אירו. במקומו הביאה את חלוץ ליברפול לשעבר מייקל אואן, וכמו כן את אנטוניו ולנסיה מוויגאן.
שלהי תקופת פרגוסון: 2009–2013
עונת הייתה עונה רעה עבור מנצ'סטר יוניטד. למעט גביע הליגה היא לא זכתה באף תואר, והפסידה את האליפות לצ'לסי.
בניגוד לעונה שעברה, את עונת פתחה מנצ'סטר טוב, בניצחון 3:1 על צ'לסי בגביע מגן הקהילה בוומבלי, ולמרות יכולת טובה של צ'לסי בפתיחת העונה זכתה מנצ'סטר באליפות ה-19 שלה ושברה את שיא האליפויות של ליברפול העומד על 18 זכיות. בנוסף, השדים האדומים גם הגיעו לרבע גמר גביע הליגה, שם הודחו בהפסד חוץ 0:4 מול ווסטהאם יונייטד של אברהם גרנט, ולחצי גמר הגביע האנגלי, כאשר במשחק זה הודחו באצטדיון ומבלי מול מנצ'סטר סיטי משער של יאיא טורה. בעונה זו הגיעה מנצ'סטר יונייטד לגמר ליגת האלופות בוומבלי, בו הפסידה לברצלונה 1:3.
ב-2011 פרשו מספר כוכבים וסמלים של מנצ'סטר יונייטד: גארי נוויל (שחקן יונייטד במשך יותר מ-19 שנה וקפטן הקבוצה בין השנים 2005–2010), פול סקולס (קשר ותיק ביונייטד) ואדווין ואן דר סאר. את פרישתם כיבדה הקבוצה, בין השאר, במשחקי הוקרה חגיגיים.
ב-14 בינואר 2012 חזר פול סקולס רשמית מהפרישה ונכנס כמחליף במשחק גביע נגד בולטון.
עונת הסתיימה באקורד צורם עבור השדים האדומים. לאחר עונה מלאת תהפוכות בצמרת הפרמייר ליג, הגיעו השדים האדומים למחזור הסיום עם אותו מספר נקודות כמו של יריבתה המושבעת מנצ'סטר סיטי, בידיעה שרק ניצחון שלהם על סנדרלנד ומעידה של הסיטי מול ק.פ.ר תזכה אותם באליפות ה-20 בפריימרליג. היונייטד אכן הצליחו לנצח את סנדרלנד בתוצאה 1:0, אך לרוע מזלם הסיטי הצליחו לעשות מהפך של 3:2 מול ק.פ.ר בתוספת הזמן וקטעו את חגיגות האליפות של היונייטד. מעבר לאובדן האליפות לסיטי במחזור הסיום, עונה זו גם תחקק לרעה בקרב זכרונם של האוהדים, עקב הדחתה המביכה של הקבוצה ממפעל ליגת האלופות בשלב הבתים, ואי העפלתה לשלב שמינית הגמר מאז שנת 2005.
לצורך חיזוק סגל הקבוצה והחזרת ההגמוניה של העיר מנצ'סטר לצד האדום, ביצעה יונייטד בפתחה של עונת שתי רכישות עיקריות: שינג'י קגאווה נרכש בסכום של 16 מיליון ליש"ט מבורוסיה דורטמונד ורובין ואן פרסי נרכש בסכום של 24 מיליון ליש"ט מארסנל.
בעונת זכתה מנצ'סטר באליפות ה-20 שלה, חמישה מחזורים לסיום העונה. בסיום העונה הודיע פרגוסון על פרישתו מאימון הקבוצה, לאחר 27 שנים מוצלחות במועדון. פרגוסון נפרד ממנצ'סטר יונייטד בגיל 71, לאחר ניצחון של 2:1 על סוונסי סיטי בחגיגת האליפות האחרונה שלו עם המועדון.
לאחר פרישת פרגוסון: 2014 ואילך
פרישתו של סר אלכס פרגוסון היוותה מכה קשה למנצ'סטר יונייטד, ובשנים שלאחריה לא הצליח המועדון להתאושש והקבוצה הציגה יכולת חלשה הן בליגה והן בליגת האלופות.
לאחר פרישתו של פרגוסון החתים המועדון את מאמנה של אברטון, דייוויד מויס לחוזה של שש שנים. ב-22 באפריל 2014 פוטר מויס מאימון מנצ'סטר יונייטד לאחר עונה לא מוצלחת שכללה כישלונות רבים, ובין היתר גם שבירת שיאים שליליים עם המועדון. במקומו מונה עוזרו ראיין גיגס למאמן באופן זמני. ב-19 במאי 2014 הודיעה הנהלת המועדון על מינויו של המאמן ההולנדי לואי ואן חאל כמאמן החדש של המועדון. ואן חאל חתם לשלוש עונות והחל את תפקידו בתחילת עונת 2014/2015, עם תום משחקי מונדיאל 2014. לצדו שימש ראיין גיגס כעוזר המאמן. ב-28 במאי 2014 נפטר איש העסקים המיליארדר האמריקאי-יהודי מלקולם גלזר , ראש משפחת גלזר (אביהם של ג'ואל גלזר ואברם גלזר , הבעלים ויו"ר הקבוצה הנוכחיים) ובעלי הקבוצה לשעבר.
עם עזיבתו של קפטן הקבוצה נמניה וידיץ', העניק ואן חאל את סרט הקפטן לוויין רוני, כשקפטן המשנה הוא מייקל קאריק. את עונת הפרמייר ליג 2014/15 סיימה יונייטד במקום הרביעי בטבלה המוביל אותה למוקדמות ליגת האלופות. לאחר שעברה את השלב הזה, הגיעה לשלב הבתים של ליגת האלופות וסיימה במקום השלישי בבית, דבר שהוליך אותה לליגה האירופית. יונייטד הודחה בשלב שמינית הגמר של המפעל כשהפסידה לליברפול.
ב-24 באפריל 2016 לאחר ניצחון על אברטון, העפילה יונייטד לגמר הגביע האנגלי. את עונת 2015/16 סיימה יונייטד במקום החמישי בטבלת הפרמייר ליג המוליך לשלב הבתים של הליגה האירופית. ב-21 במאי 2016 גברה יונייטד, לאחר הארכה, 1:2 על קריסטל פאלאס בגמר הגביע האנגלי וזכתה בתואר בפעם ה-12 שלה. ב-23 במאי 2016, לאחר תוצאות מאכזבות הן בליגה האנגלית והן באירופה, פוטר לואי ואן חאל מתפקידו כמאמן מנצ'סטר יונייטד.
ב-27 במאי 2016 מונה ז'וזה מוריניו למאמנה החדש של מנצ'סטר יונייטד כאשר תקופת החוזה שלו הייתה לשלוש שנים. ב-7 באוגוסט זכתה הקבוצה בתואר ראשון תחת מוריניו - מגן הקהילה האנגלי - לאחר ניצחון 1–2 על האלופה לסטר סיטי. במהלך חלון ההעברות של יולי אוגוסט, בהתאם לבקשותיו של מוריניו, הצליחה הקבוצה לרכוש שחקנים מהשורה הראשונה על אף שלא שיחקה בליגת האלופות באותה השנה. בין היתר, חתמו בקבוצה אריק ביילי מוויאריאל, הנריך מחיתריאן מבורוסיה דורטמונד, זלאטן איברהימוביץ' מפריז סן-ז'רמן, ופול פוגבה מיובנטוס בסכום שיא של 110 מיליון יורו. ב-26 בפברואר 2017 זכתה מנצ'סטר יונייטד בגביע הליגה האנגלי, לאחר שגברה בגמר 2–3 על סאות'המפטון באצטדיון ומבלי. ב-24 במאי 2017 זכתה יונייטד בגביע הליגה האירופית לעונת , לאחר ניצחון 2–0 במשחק הגמר על אייאקס בפרנדס ארנה שבסטוקהולם.
בתחילת עונת 2018–2019, לאחר פתיחה גרועה ששיאה בהפסד ליגה לליברפול והתרחקות נוספת של הקבוצה מצמרת הליגה, פוטר מוריניו ב-18 בדצמבר. למחרת מונה אולה גונאר סולשיאר כמאמן הקבוצה עד לסיום העונה.
במרץ 2019, לאחר הניצחון 1–3 בגומלין שמינית גמר ליגת האלופות מול פריז סן ז'רמן (לאחר הפסד ביתי 0–2), מונה סולשיאר למאמן הקבוע של הקבוצה עד סוף עונת 2021/22. בינואר 2020 יונייטד רכשה את הקשר ההתקפי ברונו פרננדש. בסיום עונת 2019/20 הודחה יונייטד בשלב חצי הגמר של הגביע האנגלי לאחר הפסד 1–3 מול צ'לסי. בליגה סיימה הקבוצה במקום ה-3 וזכתה בכרטיס לשלב הבתים של ליגת האלופות.
את עונת 2020/21 יונייטד התחילה ברכש השחקנים: דוני ואן דה בייק, אדיסון קבאני ואלכס טלס. ב-8 בדצמבר 2020 הודחה יונייטד משלב הבתים של ליגת האלופות לאחר הפסד חוץ 2–3 מול רד בול לייפציג. ב-2 בפברואר 2021 רשמה הקבוצה את הניצחון הגבוה ביותר שלה בתולדות הפרמייר ליג, כשהביסה באולד טראפורד 9–0 את סאות'המפטון.
בתחילת עונת 2021/22 יונייטד צירפה לסגל שלה את השחקנים ג'ידון סאנצ'ו ורפאל וראן. ב-31 באוגוסט 2021 חזר כריסטיאנו רונאלדו למועדון כשחתם לשנתיים בקבוצה עם אופציה לעונה נוספת. למרות צירופם, פתחה יונייטד את העונה בצורה לא טובה שכללה תבוסה 0–5 ליריבתה המרה ליברפול, ובנובמבר 2021 פוטר סולישאר מתפקידו. עונה זו הייתה הגרועה ביותר של הקבוצה בעידן הפרמייר ליג. הקבוצה סיימה במקום השישי בליגה עם 58 נקודות בלבד ועם מאזן שערים 57:57, ולראשונה מאז עונת 1989/1990 הקבוצה סיימה עם מאזן שערים לא חיובי. לקראת עונת 2022/2023 מונה אריק טן האח ההולנדי למאמן הקבוצה. העונה של הקבוצה הייתה טובה לצד תבוסות דוגמת 0–7 ליריבה המרה ליברפול. עם זאת הקבוצה סיימה במקום השלישי והצליחה לחזור לליגת האלופות, ובנוסף הגיע גם לגמר הגביע שם הפסידה 1–2 ליריבה העירונית מנצ'סטר סיטי.
עונת 2023/24 הייתה הגרועה ביותר של מנצ'סטר יונייטד בעידן הפרמיירליג. בה סיימה במקום ה-8 למרות זאת, הקבוצה זכתה בגביע האנגלי לאחר שניצחה את יריבתה העירונית מנצ'סטר סיטי 2-1.
אצטדיון
1878–1893: אצטדיון נורת' רואד
1893–1910: אצטדיון בנק סטריט
1910-הווה: אולד טראפורד
ראה ערך: אולד טראפורד
בעקבות עונת האליפות הראשונה של מנצ'סטר יונייטד ב-1908 והזכייה בגביע האנגלי בעונה העוקבת, מועצת המועדון התכנסה והחליטה שאצטדיון בנק סטריט מגביל מאוד את הקבוצה ולא עונה על שאיפותיו של דייוויס. בפברואר 1909, שישה שבועות לאחר התואר הראשון של המועדון בגביע האנגלי, אולד טראפורד תוכנן כביתה החדש של מנצ'סטר יונייטד. המועדון רכש את הקרקע בסביבות 60,000 פאונד. האדריכל ארצ'יבלד לייטץ' קיבל תקציב מוגבל של 30,000 פאונד לבנייה עצמה. התוכניות המקוריות כללו קיבולת מושבים של 100,000, לבסוף אילוצי התקציב אילצו לעדכן את הקיבולת ל-77,000. שיא הצופים באצטדיון נרשם ערב מלחמת העולם השנייה ב-25 במרץ 1939, במהלך משחק חצי גמר הגביע האנגלי בין הקבוצות וולברהמפטון וונדררס וגרימסבי טאון והיו בו 76,962 צופים.
במהלך הבליץ על מנצ'סטר במלחמת העולם השנייה, הפצצות הלופטוואפה (חיל האוויר הנאצי) הרסו חלק ניכר מהאצטדיון. המנהרה המרכזית ביציע הדרומי הייתה השריד האחרון שנותר מאותו היציע. לאחר המלחמה קיבל המועדון פיצויים מוועדת נזקי המלחמה הבריטית בסך 22,278 פאונד. במהלך שחזור האצטדיון, הקבוצה שיחקה את משחקי ה"בית" שלה במגרש מיין רואד של היריבה העירונית מנצ'סטר סיטי. מנצ'סטר יונייטד חויבה ב-5,000 פאונד לשנה, בתוספת אחוז נומינלי מסוים במהלך שיפוץ זה. שיפורים המאוחרים יותר כללו הוספת גגות, תחילה ליציע סטרטפורד אנד ולאחר מכן ליציע הצפוני והמזרחי. הגגות נתמכו על ידי עמודים שחסמו את טווח הראייה של צופים רבים, ולבסוף הם הוחלפו בגג ללא עמודי תמיכה. הסטרטפורד אנד היה היציע האחרון שזכה לגג, שהושלם לפני עונת 1993–94.
הדרישה של דוח טיילור לאצטדיון שבו לכל אוהד צריך להיות מושב מסומן הורידה את הקיבולת באולד טראפורד לבערך 44,000 עד 1993. בשנת 1995, היציע הצפוני פותח מחדש לשלוש קומות, מה שהעלה הקיבולת לכ-55,000 צופים. בסוף עונת 1998–1999 נוספו מפלסים שניים ליציע המזרחי והמערבי, דבר אשר העלה את הקיבולת לכ-67,000, ובין יולי 2005 למאי 2006, נוספו כ-8,000 מושבים נוספים בזכות המפלס השני בצד הצפון-מערבי של האצטדיון.
טקסט=אולד טראפורד|ממוזער|האצטדיון הנוכחי של יונייטד, אולד טראפורד, לאחר הרחבתו ב-2006.
יריבויות
לידס – היריבות בין לידס ליונייטד החלה בשנת 1455, כאשר עדיין לא הומצא משחק הכדורגל. אותה עת בהיסטוריה של אנגליה אופיינה באלימות קשה ובמלחמות על שטח ושלטון בתוך האי הבריטי. אחת המלחמות הקשות והידועות באותה תקופה הייתה מלחמת השושנים, שהייתה מלחמה בין אזור יורקשייר ללנקשייר. במלחמה הזו הערים לידס ומנצ'סטר נלחמו האחת בשנייה. המלחמה הסתיימה אחרי לא פחות מ-32 שנה. בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 האלימות בין שני מחנות האוהדים, לידס ויונייטד, התחילו לגבור.
מנצ'סטר סיטי – דרבי עירוני. המפגש הראשון בין שתי הקבוצות נערך ב-12 בנובמבר 1901, כאשר ווסט גורטון (הסיטי – לעתיד) אירחה את ניוטון הית' (יונייטד – לעתיד). המשחק הסתיים בתוצאה 0:3 לזכות ההית'ים.
ליברפול – שתי הקבוצות הללו הן המעוטרות ביותר באנגליה. כל עשור ועשור באנגליה משנות החמישים ומעלה, נחשב לעשור "של" יונייטד או "של" ליברפול. מנצ'סטר יונייטד של תינוקות באזבי הייתה השולטת בשנות החמישים והשישים, כאשר בשנות השבעים והשמונים השליטה עברה לליברפול, ויונייטד התחילה להידרדר. ואז, בנובמבר 1986, כאשר אלכס פרגוסון הגיע, הוא הביא שחקנים שגרמו לליברפול לאבד את השליטה בכדורגל האנגלי בתחילת שנות ה-90, ולאחר שפרשו העלה פרגוסון מהנוער לקבוצה הבוגרת שחקנים "אלמונים" שהמשיכו את השושלת וזכו בטרבל האנגלי. פרגוסון תמיד טען שהמטרה שלו כאשר הצטרף ליונייטד הייתה להדיח את ליברפול מהשליטה באנגליה. בעונת זכה פרגוסון באליפות ה-13 שלו עם יונייטד וה-20 של יונייטד, ובכך שבר את שיא הזכיות של ליברפול.
בספטמבר 2012, לאחר זיכויים של אוהדי ליברפול מאחריות על אסון הילסבורו בו נהרגו 96 אוהדים, קרא סר אלכס פרגוסון לסיום היריבות והעוינות בין מנצ'סטר יונייטד לבין ליברפול: "אנחנו שני מועדונים גדולים, יונייטד וליברפול. אנו צריכים להבין את הבעיות שלנו, רק ככה תשתנה ההתנהגות אחד כלפי השני".
נותני חסות לקבוצה
אלה הן החברות נותנות החסות של מנצ'סטר יונייטד לאורך השנים:
1982–2000 – שארפ: עסקה זאת הייתה שווה כ-500,000 פאונד. שארפ הפכה לחסות הראשונה של הקבוצה והיא גם החסות הארוכה ביותר של הקבוצה.
2000–2006 – וודאפון: עסקה זאת הייתה שווה כ-36,000,000 פאונד במשך ארבע שנים. הקבוצה האריכה את מתן החסות בשתי עונות נוספות.
2006–2010 – AIG: בתחילת עונת 2006/07 חברת הביטוח AIG החליטה לתת חסות לקבוצה במשך ארבע שנים. עסקה זאת הייתה שווה כ-56,500,000 פאונד.
2010–2014 – AON: לאחר שנותנת החסות הקודמת, חברת AIG, החליטה שלא תמשיך לשתף פעולה עם המועדון לאור המשבר הכלכלי העולמי, מנצ'סטר יונייטד עברה לקבל חסות מ-AON, חברת ביטוח אחרת, למשך ארבע שנים. עסקה זו הייתה שווה כ-80,000,000 פאונד.
2014 – שברולט: החברה החליפה את AON. שווי העסקה עבור היונייטד כ-80 מיליון דולר בשנה, החל מפתיחת עונת 2014/15. מדובר בהסכם החסות הגבוה בתולדות הכדורגל העולמי והספורט בפרט.
2021 - 2024: Team Viewer.
2024 - הווה: Snapdragon. שווי העסקה הוא כ-74.8 מיליון דולרים בשנה.
סגל הקבוצה
נכון ל-1 בספטמבר 2024
(קפטן)
(קפטן שני)
השחקנים המפורסמים בתולדות המועדון
בטבלה הימנית מופיעים 21 השחקנים הראשונים מבחינת מספר ההופעות. בטבלה השמאלית מופיעים 21 השחקנים הראשונים מבחינת מספר השערים.
כתב מודגש מסמן שחקנים שעדיין פעילים בקבוצה.
כתב נטוי מסמן שאותו שחקן נמצא בשתי הטבלאות.
נכון ל-6 ביוני 2018
להסתרת הטבלה לחצו על "הסתרה" דירוגשםלאוםעמדהקריירה במנצ'סטר יונייטדהופעותשערים 1 ראיין גיגס קשר 1991–2014 963 168 2 בובי צ'רלטון חלוץ 1956–1973 758 249 3 פול סקולס קשר 1994–2011, 2012/13 718 155 4 ביל פולקס בלם 1952–1970 688 9 5 גארי נוויל מגן ימני 1992–2011 602 7 6 ווין רוני חלוץ 2004–2017 559 253 7 דויד דה חאה שוער 2011–2023 540 8 8 אלכס סטפני שוער 1966–1979 539 2 9 טוני דאן מגן שמאלי 1960–1973 535 2 10 דניס ארווין מגן שמאלי 1990–2002 529 33 11 ג'ו ספנס חלוץ 1919–1933 510 168 12 ארתור אלביסטון מגן שמאלי 1974–1988 485 7 13 רוי קין קשר 1993–2005 480 51 14 בריאן מקלייר קשר 1987–1998 471 127 15 ג'ורג' בסט חלוץ 1963–1974 470 179 16 מארק יוז חלוץ 1983–1986, 1988–1995 467 163 17 מייקל קאריק קשר 2006-2018 464 24 18 בריאן רובסון קשר 1981–1994 461 99 19 מרטין באקן בלם 1972–1983 456 4 20 ריו פרדיננד בלם 2002–2014 455 8 21 ג'ק סילקוק מגן שמאלי 1919–1934 449 2 22 גארי פליסטר בלם 1989–1998 437 15 דירוגשםלאוםעמדהקריירה במנצ'סטר יונייטדהופעותשערים 1 ויין רוני חלוץ 2004–2017 559253 2 בובי צ'רלטון חלוץ 1956–1973 758 249 3 דניס לאו חלוץ 1962–1973 404 237 4 ג'ק רולי חלוץ 1937–1955 424 211 5 ג'ורג' בסט חלוץ 1963–1974 470 179 - דניס ויולט חלוץ 1953–1962 293 179 7 ראיין גיגס קשר 1991–2014 963 168 - ג'ו ספנס חלוץ 1919–1933 510 168 9 מארק יוז חלוץ 1983–1986, 1988–1995 467 163 10 פול סקולס קשר 1994–2011 2012/13 718 155 11 רוד ואן ניסטלרוי חלוץ 2001–2006 219 150 12 סטן פירסון חלוץ שני 1937–1954 343 148 13 דייוויד הרד חלוץ 1961–1968 265 145 - כריסטיאנו רונאלדו חלוץ 2003–2009, 2021–2022 346 145 15 טומי טיילור חלוץ 1953–1958 191 131 16 בריאן מקלייר קשר, חלוץ 1987–1998 471 127 17 אולה גונאר סולשיאר חלוץ 1996–2007 366 126 18מרקוס רשפורדחלוץ2016–349122 19 אנדי קול חלוץ 1995–2001 275 121 20 סנדי טרנבול חלוץ 1907–1915 247 101 - ג'ורג' וול חלוץ 1906–1915 319 100 22 ג'ו קסידי חלוץ 1893, 1895–1900 174 100
שחקנים נוספים
דאנקן אדוארדס (קשר)
סטיב ברוס (בלם)
אריק קנטונה (חלוץ)
אדווין ואן דר סאר (שוער)
פארק ג'י-סונג (קשר)
נמניה וידיץ' (בלם)
דייוויד בקהאם (קשר ימני)
פטר שמייכל (שוער)
טדי שרינגהאם (חלוץ)
דווייט יורק (חלוץ)
יאפ סטאם (בלם)
נאני (קיצוני ימני)
אנטוניו ולנסיה (מגן ימני)
רובין ואן פרסי (חלוץ)
ברונו פרננדש (קשר התקפי)
פטריס אברה (מגן שמאל)
שחקן השנה ע"ש סר מאט באזבי
מאמני הקבוצה לאורך השנים
דירוג שם לאום תאריך התחלה תאריך סיום תארים הערות 1 לא ידוע לא ידוע 1878 1892 2 א.ה. אלבוט 1892 1900 3 ג'יימס ווסט 1900 ספטמבר 1903 4 ארנס מנגנול 10 באוקטובר 1903 9 בספטמבר 1912 2 אליפויות. 2 מגן הקהילה. 1 גביע אנגלי 5 ט.י. וולווארט 9 בספטמבר 1912 20 באוקטובר 1912 6 ג'ון בנטלי 28 באוקטובר 1912 28 בדצמבר 1914 7 ג'ק רובסון 28 בדצמבר 1914 31 באוקטובר 1921 8 ג'ון צ'אפמן 31 באוקטובר 1921 8 באוקטובר 1926 9 לאל הילדיץ 8 באוקטובר 1926 13 באפריל 1927 (מאמן-שחקן) 10 הרברט באמלט 13 באפריל 1927 9 בנובמבר 1931 11 וולטר קיקמר 9 בנובמבר 1931 13 ביוני 1932 12 סקוט דאנקן 13 ביוני 1932 7 בנובמבר 1937 אליפות אחת (בליגה השנייה לשעבר) - וולטר קיקמר 9 בנובמבר 1937 15 בפברואר 1945 13 מאט באזבי 1 באוקטובר 1945 4 ביוני 1969 5 אליפויות. 2 גביע אנגלי. 5 מגן הקהילה (2 במשותף). 1 ליגת האלופות 14 ג'ימי מרפי פברואר 1958 יוני 1958 מאמן זמני בעת שבאזבי התאושש מתאונת המטוס 15 וילף מקגינס 4 ביוני 1969 29 בדצמבר 1970 - מאט באזבי 29 בדצמבר 1970 8 ביוני 1971 16 פרנק אופארל 8 ביוני 1971 19 בדצמבר 1972 17 טומי דוקרטי 22 בדצמבר 1972 4 ביוני 1977 1 גביע אנגלי. אליפות אחת (בליגה השנייה לשעבר). 18 דייב סקסטון 14 ביוני 1977 30 באפריל 1981 1 מגן הקהילה (במשותף) 19 רון אתקינסון 9 ביוני 1981 6 בנובמבר 1986 2 גביע אנגלי. 1 מגן הקהילה 20 אלכס פרגוסון 6 בנובמבר 1986 19 במאי 2013 13 אליפויות. 5 גביע אנגלי. 4 גביע הליגה. 10 מגן הקהילה (1 במשותף). 2 ליגת האלופות. 1 גביע אירופה למחזיקות גביע. 1 הסופר קאפ האירופי. 1 הגביע הבין-יבשתי. 1 אליפות העולם לקבוצת. 21 דייוויד מויס 1 ביוני 2013 22 באפריל 2014 1 מגן הקהילה 22 ריאן גיגס 22 באפריל 2014 11 במאי 2014 שימש כמאמן-שחקן זמני בעקבות פיטוריו של דייוויד מויס. 23 לואי ואן חאל 16 ביוני 2014 23 במאי 2016 1 גביע אנגלימאמן ראשון מחוץ לאיים הבריטיים 24 ז'וזה מוריניו 27 במאי 2016 18 בדצמבר 2018 1 מגן הקהילה. 1 גביע הליגה האנגלי. 1 הליגה האירופית. 25 אולה גונאר סולשיאר 19 בדצמבר 2018 21 בנובמבר 202126ראלף ראנגניק גרמניה29 בנובמבר 2021 29 במאי 202227אריק טן האח 21 באפריל 2022 מכהן 1 גביע הליגה
קפטנים
תארים
שמאל|ממוזער|350px|אוסף של מדי הקבוצה לאורך השנים
תארים מקומיים
אליפות אנגליה:
זכייה: 20 (שיא)
, , , , , , , , , , , , , , , , , , ,
סגנית: 21
, , , , , , , , , , , , , , , 1997/1998, 2005/2006, 2009/2010, 2011/2012, 2017/2018, 2020/2021
אליפות הליגה השנייה: 2
1936, 1975
גביע ה-FA:
זכייה: 13
1908/1909, 1947/1948, 1962/1963, 1976/1977, 1982/1983, 1984/1985, 1989/1990, 1993/1994, 1995/1996, 1998/1999, 2003/2004, 2015/2016, 2023/2024
סגנית: 9
1956/1957, 1957/1958, 1975/1976, 1978/1979, 1994/1995, 2004/2005, 2006/2007, 2017/2018, 2022/2023
גביע הליגה:
זכייה: 6
1991/1992, 2005/2006, 2008/2009, 2009/2010, 2016/2017, 2022/2023
סגנית: 4
1982/1983, 1990/1991, 1993/1994, 2002/2003
מגן הקהילה:
זכייה: 21 (שיא)
1908, 1911, 1952, 1956, 1957, 19651, 19672, 19773, 1983, 19904, 1993, 1994, 1996, 1997, 2003, 2007, 2008, 2010, 2011, 2013, 2016
4-1(מחזיקה במשותף)
סגנית: 11
סגנית 10: 1948, 1964, 1986, 1990, 1998, 1999, 2000, 2001, 2004, 2009, 2024
תארים בין-לאומיים
24x24 פיקסלים גביע אירופה לאלופות/ליגת האלופות
מחזיקת הגביע: 3 זכיות
4–1ה נגד בנפיקה ליסבון
2–1 נגד באיירן מינכן
1–1(6–5 בפנדלים) נגד צ'לסי
סגנית (2): ,
הליגה האירופית: 1
גביע אירופה למחזיקות גביע: 1 (גביע המחזיקות)
1991
אליפות העולם לקבוצות: 1
2008
הגביע הבין-יבשתי: 1
1999
הסופר קאפ האירופי: 1
1991
סגנית 3: 1999, 2008, 2017
סך הכול: 69 תארים בכל הזמנים
סטטיסטיקה כללית
ניצחונות והפסדים:
ניצחון 10–0 נגד אנדרלכט, 26 בספטמבר 1956.
ארבע פעמים מנצ'סטר יונייטד הפסידה בתוצאה 0–7:
פעם ראשונה נגד בלקברן רוברס, 10 באפריל 1926.
פעם שנייה נגד אסטון וילה, 27 בדצמבר 1930.
פעם שלישית נגד וולבס, 26 בדצמבר 1931.
פעם רביעית נגד ליברפול, 5 במרץ 2023.
שיא הבקעות לעונה:
דניס לאו – 46 שערים בעונת – .
העברות שחקנים:
קנייה גדולה: פול פוגבה מיובנטוס. 97,000,000 מיליון יורו שיא העברות בתולדות הכדורגל העולמי וגם הרכש הכי יקר בתולדות הפרמייר ליג, 2016.
מכירה גדולה: 80,000,000 לירות שטרלינג – כריסטיאנו רונאלדו לריאל מדריד, 2009.
ראו גם
האסון האווירי במינכן
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:קבוצות כדורגל אנגליות
קטגוריה:אלופות אירופה בכדורגל לקבוצות
קטגוריה:קבוצות כדורגל שהוקמו ב-1878
קטגוריה:זוכי פרס לוריוס: קבוצת השנה
קטגוריה:מנצ'סטר: מועדוני כדורגל
קטגוריה:מנצ'סטר רבתי: מועדוני כדורגל | 2024-10-05T07:20:31 |
היוריסטיקה | היוריסטיקה (Heuristic, מיוונית: εὑρίσκω (אאוריסקו); "למצוא", "לגלות", בדומה למילה אאורקה) היא כל גישה לפתרון בעיות או גילוי עצמי, שמפעילה שיטה פרקטית שלא מבטיחה פתרון אופטימלי, מושלם או רציונלי, אלא מבטיחה תנאים מספיקים כדי להגיע לפתרון מיידי. כאשר מציאת פתרון אופטימלי אינה אפשרית או פרקטית, השיטה ההיוריסטית יכולה לסייע להאיץ את תהליך מציאת פתרון סביר. היוריסטיקה יכולה להיות קיצורי דרך מנטליים שמורידים את הנטל הקוגניטיבי הכרוך בקבלת החלטות. היוריסטיקה נמצאת בשימוש על ידי טכניקות כגון ניסוי וטעייה, כלל אצבע, ניחוש מושכל, שיפוט אינטואיטיבי, אומדן משוער (guesstimate), התאמת פרופיל (profiling) ושכל ישר. במילים אחרות, היוריסטיקה היא כלי חשיבה המבוסס על הגיון פשוט או אינטואיציה, המציע דרך קלה ומהירה לקבלת החלטות ופתרון בעיות, ללא התעמקות ובמחיר דיוק נמוך.
החוקרים הבולטים של ההיוריסטיקה בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20, היו הפסיכולוגים הישראלים דניאל כהנמן ועמוס טברסקי, שהדגימו כיצד הדעת האנושית נוהגת להשתמש בטכניקות היוריסטיות שונות על מנת לקבל החלטות במהירות במצבים שונים של חוסר ודאות, שיכולות להיות אפקטיביות אך יכולות גם להוביל לשגיאות. מחקרם בנושא היווה את תחילת חקר ההיוריסטיקה, למרות שהמושג עצמו נטבע קודם לכן בידי הפסיכולוג היהודי-אמריקאי הרברט סיימון ותאוריית הסטיספיקציה שהציג בשנות ה-40 לגבי קבלת החלטות מוגבלת.
היסטוריה
היוריסטיקת הזמינות
היוריסטיקת הזמינות מאפשרת לענות על שאלות באמצעות בחינת זמינות בזיכרון. לדוגמה: אנשים מעריכים את סיכויי המוות מגורם מסוים כתלות באופן בו הוא זמין להם בזיכרון.
דניאל כהנמן ועמוס טברסקי ערכו ניסוי שבו נתבקשו נבדקים להעריך מה יש יותר - מילים שמתחילות ב-K, או כאלו שהאות השלישית שלהן היא K. מאחר שקל בהרבה לשלוף מילים שמתחילות ב-K, זמינותן בזיכרון גבוהה יותר. על כן, בהתאמה להיוריסטיקת הזמינות, מרבית הנבדקים אמורים להעריך באופן שגוי כי מילים המתחילות ב-K שכיחות יותר, אף שבמציאות מספר המילים באנגלית שבהן האות השלישית היא K כמו ask ו-acknowledge הוא פי שלושה ממספר המילים המתחילות ב-K. כהנמן וטברסקי הראו באופן מובהק, שהאנשים מעריכים באופן שגוי את שכיחות המילים, בהתאמה להיוריסטיקת הזמינות.
בהתחשב בהיוריסטיקה זו ניתן לשער שמסעות פרסום יכולים להשפיע על ידי הפיכת אירוע או אובייקט מסוים לזמינים יותר בזיכרון ובכך לחולל שינויים באומדנים שעורכים אנשים. למשל, אם מפעל הפיס יציג בפרסומות משפחות רבות שזכו בפרס הראשון, הסיכוי לזכות ייראה בעיני הצופה גבוה יותר מכפי שהוא במציאות.
נמצא כי זמינות המידע משפיעה על האופן בו אנשים עושים שיפוטים על עצמם. שוורץ ואחרים הראו כי אנשים תפסו את עצמם יותר אסרטיביים או פחות כתלות בקלות השליפה של מקרים אסרטיביים בזיכרון. ככל שנבדקים לפני ביצוע השיפוט התבקשו לשלוף יותר אירועים בהם הם הפגינו התנהגות אסרטיבית כך השליפה הייתה יותר קשה, ובהתאמה הם הצהירו על עצמם כפחות אסרטיביים.
קונצנזוס מזויף (False Consensus Effect)
המונח קונצנזוס מזויף מתאר את נטייתם של אנשים להשתמש במידע אשר הם יודעים על עצמם, על מנת להעריך את ההסתברות שאחרים חושבים גם כך. לדוגמה: נבדקים שהיססו להמר העריכו ביתר את הסיכוי שנבדק אחר שהם לא מכירים יהסס גם הוא. בד בבד נבדקים שלא היססו להמר העריכו גם הם ביתר את הסיכוי שנבדק שהם לא מכירים לא יהסס להמר.
אפקט תביעת היתר (Overclaiming Effect)
האפקט אשר מקורו בהטיית הזמינות מתאר את העובדה שאנשים מעריכים את חלקם בביצוע מטלה מסוימת יתר על המידה. לדוגמה: במחקר שביצעו החוקרים קורגר וגילוביץ בני זוג התבקשו להעריך בנפרד את חלקו של כל אחד מהם במטלות בית. נמצא כי סכום החלקים שנתנו בני הזוג עלה על 100%.
פירוק לגורמים (Unpacking)
מתמטית כאשר ישנם שני מאורעות, ההסתברות שלפחות אחד מהם יתרחש היא: . עם זאת כאשר אנשים באים להעריך הסתברות זו הם נוטים להעריך את הסתברות האיחוד פחות מאשר חיבור שתי ההסתברויות של המאורעות . לדוגמה: נניח שעליית מחירים ביפן מסומנת ב- ועליית מחירים בארצות הברית מסומנת ב-. אנשים יעריכו את הסיכוי לעליית מחירים ביפן או בארצות הברית (מסומנת ב-) פחות מאשר הסיכוי לעליית מחירים ביפן ועוד הסיכוי לעליית מחירים בארצות הברית.
היוריסטיקת השטף
היוריסטיקת השטף (Fluency heuristics) היא תופעה בה ביצוע שיפוט מושפע מהקלות בו מוצג השיפוט. בשנת 2008 הראו סונג ושוורץ כי אנשים שנדרשו להעריך כמה זמן תארך הכנת מתכון, העריכו זמן ארוך יותר כתלות בקושי שלהם לקרוא את המתכון.
היוריסטיקת ההדמיה
לפי היוריסטיקת ההדמיה, ככל שקל יותר לדמיין אירוע, כך הוא נחזה כסביר ורלוונטי יותר. היוריסטיקה זו יכולה להסביר מדוע אדם מתרגש אם "כמעט" נכח במקום אסון. ההסבר לכך הוא שברצף האירועים שהביאו את האדם לקרבת האסון, קל לו לדמיין מצב שבו אירוע אחד ברצף היה מתרחש באופן מעט שונה ובכך היה מביאו להיות נוכח באסון. כלומר, מאחר שהאדם נדרש לדמיין רק שינוי קטן באירוע אחד שבו נכח הוא חש "שניצל בנס" (לדוגמה: לדמיין שרץ והספיק לעלות על אוטובוס שעצר בתחנה ושלאחר מכן היה מעורב בתאונת דרכים, לעומת האירוע האמיתי שבו רץ אך לא הספיק לתפוס את האוטובוס).
בייחוס סיבתיות נוטים להשליך את האחריות הסיבתית לגורם שקל לדמיין את המצב בלעדיו. אם התרסק מטוס, וידוע שעלו עליו נוסעים בעלי מראה חשוד, טבעי יותר להצביע עליהם כגורם האחראי, גם אם בנוסף מציינים שמצב התחזוקה של המטוס היה גרוע ביותר.
היוריסטיקת היציגות
היוריסטיקת היציגות היא מצב שבו בני אדם שופטים דברים כדומים על בסיס הדמיון לכאורה ביניהם, לעיתים קרובות על בסיס תכונות שטחיות כמו מאפיינים עיקריים וסטריאוטיפים.
לפי טברסקי וכהנמן, החוקרים הראשונים שזיהו היוריסטיקה זו, היוריסטיקת היציגות יכולה להסביר את הקושי שחווים אנשים בזיהוי רצפים אקראיים באמת, משום שאנשים מצפים לשינויים רבים יותר מאשר קיימים בפועל ברצף אקראי, במיוחד בציפייה שרצף קצר של אירועים אקראיים יהיה דומה או מייצג לרצפים ארוכים הרבה יותר של אותם אירועים. תופעה זו אחראית להטיות קוגניטיביות כמו אשליית הצֶבֵר ולכשלים לוגיים כמו כשל המהמר וכשל רגרסיה.
הזנחת שיעור הבסיס (Base Rate Neglect)
אנשים נוטים להתייחס לייצוגיות של פריט מסוים את הקבוצה לה הוא שייך תוך התעלמות מהבדלים מהותיים בין הקבוצות, אחד ההבדלים האלה הוא גודל הקבוצות. לדוגמה: אנשים אשר מעריכים את ההסתברות שאדם מסוים ילמד לימודי סביבה אם הוא פעיל סביבתי כגדולה מאשר ההסתברות שהוא ילמד באחד החוגים למדעי החברה והרוח, מתעלמים מהעובדה שמעט מאוד סטודנטים לומדים לימודי סביבה.
כשל החיתוך (Conjunctive Fallacy)
כאשר אנשים באים להעריך הסתברות של פריט להשתייך לקבוצה, הם נוטים להגדיל את ההסתברות של חיתוך שתי קבוצות מעבר להסתברות אחת הקבוצות מקוריות, אף על פי שקבוצת החיתוך מוכלת בשתיהן. בכתיב מתמטי: מעריכים ש . לדוגמה: אנשים אשר מעריכים את ההסתברות שאדם מסוים ילמד לימודי מוזיקה אם הוא מנגן על פסנתר כגדולה מאשר ההסתברות שהוא ילמד בפקולטה לאמנות, אשר מכילה את החוג ללימודי מוזיקה.
חוסר רגישות לגודל המדגם
לפי חוק המספרים הגדולים ככל שהמדגם יותר גדול כך הסיכוי שלו לסטות מהתוחלת של האוכלוסייה קטן. אף על פי כן, אנשים נוטים להתייחס למדגם כמייצג את התפלגות האוכלוסייה, ולכן לא להתייחס לגודל של מדגמים, להטיה זו כהנמן וטברסקי נתנו את הכינוי "חוק המספרים הקטנים".
היוריסטיקת העיגון וההתאמה
היוריסטיקה זו באה לידי ביטוי כאשר פריט מידע בסביבת קבלת ההחלטה, מעלה את יתרונה של אחת החלופות, אף אם אין שום סיבה לעשות זאת.
בניסוי מפורסם ביקשו מכלכלנים להעריך שיעורי ריבית. לקבוצת כלכלנים אחת נתנו עוגן באמצעות השאלה:"האם לדעתך שיעור הריבית יפחת מ-8%" ומיד אחר כך שאלו אותם לשיעור הריבית הצפוי לדעתם. לקבוצה שנייה הוצגה השאלה האחרונה, אחרי שנשאלו האם לדעתם ייפחת שיעור הריבית מ-14%. הכלכלנים שניתן להם עוגן גבוה יותר, 14%, חזו בממוצע שיעור ריבית צפוי גבוה יותר מאלו שהוצגה בפניהם השאלה על ה-8%. ממצא זה מעיד על חשיבותה של ההיוריסטיקה, אפילו כאשר מדובר בבעלי מקצוע.
אפקט הפיתיון (decoy effect)
האפקט מתאר השפעה של אחת החלופות על קבלת החלטה, ללא תלות בחלופות האחרות המהווה בסיס רציונלי להשפעה. לדוגמה כאשר מוצג לקיחת עט יקר אל מול 9 דולרים, אם תתווסף חלופה של עט זול, הדבר יעלה את הסיכוי שנבדקים יבחרו בעט היקר.
היוריסטיקת הגיוון
כאשר אנשים נדרשים להעריך את רצונם לטווח ארוך בחלופות מוצעות, הם נוטים לתת משקל יתר לרצון בגיוון. לדוגמה אם לאנשים מוצע קבלת חטיף מסוים כל יום, אך הם צריכים להחליט חודש מראש איזה חטיף הם יקבלו כל שבוע הם נוטים לגוון בסוג החטיף. עם זאת בכל יום ויום אם ישאלו אותם איזה חטיף הם מעדיפים, הגיוון בסוג החטיף יהיה קטן הרבה יותר.
היוריסטיקת הרגש
כאשר אדם בא לבחון את חוזקם של טיעונים רציונליים, המידה בה מקבל ההחלטה אוהב או לא אוהב את המסקנה העולה מהטיעונים משפיעה על האופן שבו הוא שופט את תוקף הטיעון. עם זאת בני אדם אינם חסינים לחוזקם של טיעונים ודעתם משתנה כאשר מצליחים להראות כי עמדה מסוימת היא פחות מסוכנת ממה שמקבל ההחלטה חשב. יתר על כן, כאשר משתכנעים מטיעון מסוים, הדבר משפיע לא רק על תפיסת הסיכון שבעמדה מסוימת אלא גם משנה את היחס ליתרונות שבאותה השיטה, גם כאשר לא התקבל מידע חדש בעניינם. את המונח לתופעה הציע הפסיכולוג פול סלוביק.
סטריאוטיפים
יחס בחוק
ראו גם
הטיה קוגניטיבית
שיטת חיפוש היוריסטית
כלל שיא-סוף
אלגוריתם
קישורים חיצוניים
Richard Feynman Computer Heuristics Lecture - הרצאה של ריצ'רד פיינמן על היוריסטיקה במחשבים ובינה מלאכותית
Anchoring Effect - אפקט העיגון - סטיב ג'ובס משיק את האייפד הראשון של אפל ב 27 בינואר 2010 ועושה שימוש באפקט העיגון
Cognition: How Your Mind Can Amaze and Betray You - הסבר על הקוגניציה האנושית ויכולת פתרון בעיות דרך היוריסטיקה מתוך Crash Course Psychology
הערות שוליים
*
קטגוריה:פסיכולוגיה חברתית
קטגוריה:קבלת החלטות
קטגוריה:פסיכולוגיה קוגניטיבית
קטגוריה:פתרון בעיות | 2024-07-27T06:35:38 |
מאיץ LHC | שמאל|ממוזער|250px|מיקום חלקו המרכזי של מאיץ LHC (העיגול השחור הגדול שהיקפו כ-27 קילומטר) צפונית-מערבית לז'נבה. SPS הוא השלב האחרון של מאיצי הביניים שבהם החלקיקים צוברים מהירות העולה על 99% ממהירות האור בריק
שמאל|ממוזער|250px|מכלול מאיצי החלקיקים (בשחור) והניסויים הראשיים (בזהב) המרכיבים את ה-LHC. החלקיקים עוברים ממאיץ אחד למשנהו דרך הקווים האדומים
שמאל|ממוזער|250px|הדמיית שימוש במאיץ LHC לאיתור בוזון היגס
מאיץ LHC (באנגלית: Large Hadron Collider) הוא מאיץ החלקיקים הגדול בעולם, הממוקם במרכז המחקר CERN על גבול שווייץ-צרפת. השם LHC משמש הן לתיאור המאיץ הטבעתי המרכזי, שנבנה במנהרה ששימשה עד שנת 2000 את מאיץ LEP, והן לתיאור הפרויקט כולו, שנחשב לפרויקט הראשי של CERN בשני העשורים הראשונים של המאה ה-21. הפרויקט כולל מכלול של מאיצים ושל ניסויים פיזיקליים שמתבצעים בעזרת גלאֵי חלקיקים.
הניסויים שנערכים באמצעות המאיץ נועדו לענות על שאלות העומדות בבסיס הפיזיקה. מטרתם העיקרית היא להשלים את תמונת חלקיקי היסוד ולחפש אישושים לתאוריות שנועדו להרחיב את המודל הסטנדרטי של החלקיקים היסודיים. בפרט, הוא נועד למצוא את החלקיק בוזון היגס שקיומו נחזה על ידי המודל הסטנדרטי והוא מהווה מרכיב מרכזי בו, חיפוש שהוכתר בהצלחה בשנת 2013; למצוא ראיות לתורת הסופר-סימטריה שמהווה הרחבה למודל הסטנדרטי; ליצור פלזמת קווארקים-גלואונים ששררה, על פי התאוריה המקובלת, ביקום הקדום זמן קצר לאחר המפץ הגדול; ולנסות ליצור חורים שחורים זעירים.
חלקו המרכזי של המאיץ בנוי בתוך מנהרה טבעתית שאורכה כ-27 קילומטר. המתקן מסוגל להאיץ פרוטונים בשני צינורות (beam pipes) מקבילים, שמתאחדים לצינור אחד סמוך למספר נקודות אינטראקציה (interaction points) לאורך מסלול המאיץ. בנקודות אלו מתרחשת אינטראקציה (התנגשות) בין פרוטונים הנעים בכיוונים מנוגדים. האנרגיה של חלקיק עולה ככל שמהירותו גדלה. האנרגיה של הפרוטונים הנעים בצינורות ה-LHC מגיעה ל-TeV 7 (שבעת אלפים מיליארד אלקטרון וולט; פי 7,461 מאנרגיית המנוחה של הפרוטון) ומהירות תנועתם מגיעה ל-99.9999991% ממהירות האור בריק. בחלק מהזמן יואצו במאיץ גרעיני עופרת. בחינת החלקיקים שייווצרו כתוצאה מהתנגשויות הפרוטונים או היונים תיעשה באמצעות גלאֵי חלקיקים גדולים.
בניית המאיץ היא הפרויקט הגדול ביותר בתולדות הפיזיקה מבחינת מספר הפיזיקאים שהשתתפו בו, והוא שני רק לתוכניות החלל מבחינת ההשקעה הכספית. בבנייתו, ובבניית הגלאים הנלווים, השתתפו יותר מ-5,000 פיזיקאים מיותר מ-40 מדינות, ויחד עמם עבדו על הפרויקט אלפי מהנדסים וטכנאים. עלותו הכוללת מוערכת בלמעלה מ-5 מיליארד אירו. הרעיון להקים מאיץ פרוטונים בקנה מידה כזה ב-CERN עלה כבר בשנות ה-80 של המאה ה-20, והאישור לתוכנית הראשונית להקמתו התקבל ב-1994. ישראל נוטלת חלק בניסוי: היא השתתפה בבניית גלאים המיועדים לאחד הניסויים המרכזיים שבו, ניסוי ATLAS, וסיפקה רכיבים למערכות אחרות בניסוי.
הפעלת המאיץ ותקלות שהתגלו לאחר הפעלתו
הרכבת המאיץ ורוב חלקי הגלאים הסתיימה ב-2008, וזאת לאחר דחיות רבות. המאיץ הופעל לראשונה ב-10 בספטמבר 2008 בשעה 9:30 (שעון שווייץ). לאחר תשעה ימי הפעלה התגלתה תקלה חמורה שתיקונה ארך כשנה לערך - התחממות המגנטים הדיפוליים גרמה לדליפת הליום, שהשביתה את המאיץ עד ספטמבר 2009. באוקטובר 2009, לאחר החלפת 57 מגנטים, הופעל המאיץ במתח נמוך בקטע אחד, לצורך בדיקה. התגלה כי אחד מחלקי המערכת מתחמם מעל סף הבטיחות ולכן האוטומט המפקח על בטיחות המערכת שיתק מיד את כל המערכת. בדיעבד הסתבר כי ציפור הפילה חתיכת לחם על אחד החלקים, וזו הסיבה כנראה לקצר מקומי שנגרם לאותו חלק. ב־21 בנובמבר 2009 חזר המאיץ לפעול. שתי אלומות ניסיוניות ברמת אנרגיה נמוכה, שנשלחו זו לקראת זו, הפגישו שני פרוטונים. הניסוי היה בעוצמה של גיגה-אלקטרון-וולט, שהיא כשליש מהאנרגיה הדרושה למציאת חלקיק בוזון היגס. הניסוי נועד בעיקר לכיול מערכות המאיץ ובדיקת מכשור תחנת הניסיונות. ב-30 בנובמבר שלחו בהצלחה אלומת פרוטונים בעוצמת אנרגיה של 1.18 טרה-אלקטרון-וולט (TeV) ובכך עברו את שיא ההספק הקודם מ-2001, שהיה של 0.98 טרה-אלקטרון-וולט (הושג במעבדות פרמי בארצות הברית). לקראת סוף דצמבר הופעל המאיץ בעוצמה של 2.36 טרה-אלקטרון-וולט. ב-30 במרץ 2010 נקבע במאיץ השיא הנוכחי, של 7 טרה-אלקטרון-וולט, בהתנגשות בין אלומות של פרוטונים.
השיקולים שהובילו לבניית המאיץ
שמאל|ממוזער|250px|המנהרה שנחצבה עבור מאיץ LEP משמשת מאז שנת 2000 את מאיץ LHC
תחום פיזיקת החלקיקים הגיע לקראת סוף המאה ה-20 למצב שבו הענף התאורטי מקדים באופן ניכר את הענף הניסויי, כלומר קיימות תאוריות רבות שקשה לפיזיקאים הנסיינים לאשש אותן באמצעות ניסוי. הקושי נובע בעיקר מכך שאפקטים ייחודיים לתאוריות אלו מופיעים בדרך כלל באנרגיות גבוהות, ולשם בדיקתם יש צורך במאיצי חלקיקים שמסוגלים להגיע לאנרגיות אלו.
המודל הסטנדרטי של החלקיקים היסודיים היא תאוריה שסיפקה השערות ותחזיות רבות גם בתחומי אנרגיה נמוכים יחסית, כאלו שניתן היה לבדוק במאיצי החלקיקים שהוקמו במהלך המאה ה-20. התאוריה זכתה למספר גדול מאוד של אישושים ניסיוניים. למעשה, תאוריה זו, ובמיוחד החלק שלה שעוסק באלקטרודינמיקה קוונטית, יכולה להיחשב לתאוריה המדויקת ביותר בפיזיקה.
עם זאת, ברור כיום שהמודל הסטנדרטי אינו מספק תמונה מלאה של החלקיקים האלמנטריים. הכישלון הבולט ביותר של המודל הסטנדרטי הוא ההשערה שלפיה חלקיקי נייטרינו הם חסרי מסה. השערה זו התגלתה כשגויה, ומחייבת, לכל הפחות, להכניס תיקון למודל הסטנדרטי. בנוסף, קיימות תופעות שאותן המודל הסטנדרטי אינו מצליח להסביר כלל. כך, למשל, הוא אינו מסביר את ההבדל הגדול בכמות החומר והאנטי-חומר שביקום הנצפה, ואינו מציע השערות מספקות לגבי טיבם ומהותם של חלקיקי החומר האפל, שלפי מדידות אסטרונומיות מהווים את מרבית המסה ביקום. אי לכך, הוצעו תאוריות המהוות מעין הרחבה של המודל הסטנדרטי, כלומר המודל הסטנדרטי הוא קירוב שלהן באנרגיות נמוכות. כזו, למשל, היא תורת הסופר-סימטריה. לצורך בדיקת התאוריות הללו יש צורך במתקני ניסוי שבהם נוצרים חלקיקים בתנאים של אנרגיה גבוהה.
בעיה נוספת, שמעמידה את המודל הסטנדרטי כולו בספק, היא העובדה שחלקיק מרכזי בתאוריה, בוזון היגס, טרם התגלה באופן ניסויי. ללא קיומו של בוזון זה, לא היה הסבר מספק להיותם של בוזוני W ו-Z בעלי מסה (ההסבר מכונה מנגנון היגס). בנוסף, גודל המסה של לפטונים ושל קווארקים מוערך במסגרת המודל הסטנדרטי באמצעות האינטראקציה שלהם עם שדה היגס. החיפושים אחר בוזון היגס החלו בשנות ה-60 של המאה ה-20, ביולי 2012 דווחו מדעני המאיץ על גילוי חלקיק המתאים לנתונים המשוערים של בוזון היגס ובמרץ 2013 דווחו כי הם משוכנעים שזהו אכן בוזון היגס. ב-8 באוקטובר הודיעה קרן נובל על הענקת פרס נובל לפיזיקה לפיטר היגס ופרנסואה אנגלר על גילוי החלקיק.
מאיץ LEP, שהאיץ אלקטרונים ופוזיטרונים, סיים את פעולתו בשנת 2000. הוא שימש למדידות מדויקות של תחזיות המודל הסטנדרטי, ולחיפוש אחר בוזון היגס ואחר חלקיקים סופר-סימטריים. בתחום הראשון הוא נחל הצלחה רבה, והמודל סטנדרטי זכה בעזרת המאיץ לאישושים רבים, אולם בשני התחומים הנוספים לא נרשמו הצלחות. לקראת מועד סיום הפעלתו של מאיץ LEP, הצליח הצוות הטכני להגיע לאנרגיה של מעל GeV 200 (מאתיים מיליארד אלקטרון וולט) בהתנגשות, אך גם באנרגיה זו לא התגלה בוזון היגס. ניתוח מדוקדק של כל האפשרויות שבהן יכול היה להיווצר חלקיק זה ב-LEP, הראה שהאפשרות שמסתו נמוכה מ-GeV 114 נשללה כמעט לחלוטין.
הקושי להמשיך ולהעלות את האנרגיה ב-LEP נבע מאיבודי אנרגיה הולכים וגדלים של החלקיקים הנעים במאיץ כתוצאה מקרינה סינכרוטרונית. איבודי אנרגיה אלה גדולים יותר ככל שמהירות החלקיקים קרובה יותר למהירות האור. על מנת להעלות עוד את האנרגיה בהתנגשות היה צורך להגדיל את רדיוס המאיץ, מה שהיה מחייב השקעה כספית עצומה נוספת, או שימוש בחלקיקים מסיביים יותר כדוגמת פרוטונים. במאיץ LHC נבחרה האפשרות השנייה.
לשימוש בהתנגשויות פרוטונים ישנם מספר חסרונות בהשוואה לשימוש באלקטרונים ובפוזיטרונים, אולם השיקול המכריע היה להגיע לאנרגיה גבוהה תוך זמן פיתוח קצר ככל האפשר. החסרון העיקרי של שימוש בפרוטונים הוא מורכבות אירועי ההתנגשות. באירועים אלו מופיעה כמות גדולה של חלקיקים שאינם קשורים ישירות לחלקיקים החדשים שנוצרו בעת האינטראקציה. כך, למשל, העובדה שהאינטראקציה מתרחשת בפועל בין מרכיבי הפרוטונים (קווארקים וגלואונים), מובילה ליצירת כמות גדולה של חלקיקים משאריות הפרוטונים, כלומר מקווארקים שלא השתתפו באינטראקציה שאותה רוצים לחקור.
מבין מאיצי החלקיקים שקדמו ל-LHC, היחיד שהגיע לאנרגיות גבוהות הוא המאיץ Tevatron שנמצא בארצות הברית. האנרגיה הכוללת המרבית בהתנגשויות ב-Tevatron עומדת על TeV 1.96 לעומת TeV 14 ב-LHC. בשנת 1993 ביטל הקונגרס של ארצות הברית פרויקט אחר, מאיץ SSC (Superconducting Super Collider), שהאנרגיה הכוללת בו הייתה אמורה להגיע ל-TeV 40. בשנת 1997 הצטרפה ארצות הברית ל-CERN במעמד של משקיפה. לארצות הברית וליפן, שהצטרפה ל-CERN במעמד של משקיפה שנתיים קודם לכן, היה תפקיד משמעותי בבניית רכיבי מאיץ LHC והניסויים הנלווים.
מטרות הניסוי
שמאל|ממוזער|250px|חלקיקי היסוד המוכרים כיום. מטרתו העיקרית של מאיץ LHC היא לגלות חלקיקים נוספים.
שמאל|ממוזער|250px|דיאגרמת פיינמן המציגה את אחת האפשרויות של יצירת בוזון היגס משני קווארקים ב-LHC. מקורו של כל קווארק בפרוטון אחר.
מרבית הניסויים הפיזיקליים בהווה ובעבר התקיימו באנרגיות נמוכות יחסית, וזאת משום שהקניית אנרגיה רבה לחלקיקים בודדים היא פעולה מסובכת ויקרה. מסיבה זו, תמונת התופעות שמתרחשות באנרגיות נמוכות מובנת למדי. על מנת להרחיב את מאגר הידע הפיזיקלי הן לגבי תופעות נדירות בנות ימינו שמתרחשות באנרגיות גבוהות והן לגבי תופעות שהתרחשו באופן תדיר ביקום הקדום, בשנייה הראשונה שאחרי המפץ הגדול, יש צורך במתקני ניסוי דוגמת LHC. הניסויים שנערכו באמצעות LHC נותנים הזדמנות נדירה לחקור באופן מבוקר תופעות ייחודיות, שהבנתן תאפשר קבלת תמונה רחבה ומדויקת יותר של הרכב היקום, וכן שחזור בקנה מידה קטן של התנאים ששררו בעברו הקדום.
למאיץ LHC חשיבות רבה עבור פיזיקת החלקיקים. הוא יוכל לסייע בפתרון מספר בעיות פתוחות של ענף זה ולהרחיב את תמונת החלקיקים היסודיים.
בוזון היגס והמודל הסטנדרטי
אחת הסיבות העיקריות שלשמן נבנה מאיץ LHC היא חיפוש אחר בוזון היגס, המהווה מרכיב מרכזי במודל הסטנדרטי של החלקיקים היסודיים. למעשה, ללא קיומו של בוזון היגס, המודל הסטנדרטי אינו מצליח להסביר את היותם של פרמיונים ובוזוני W ו-Z בעלי מסה, ובמילים אחרות, התמונה הנוכחית של החלקיקים האלמנטריים תלויה בקיומו של בוזון זה.
בוזוני היגס הם חלקיקים וירטואליים הנוצרים ונעלמים באופן ספונטני. שאר חלקיקי המודל הסטנדרטי מקיימים אינטראקציה עם בוזון היגס, גם אם הוא וירטואלי. מנגנון היגס, המבוסס על שבירת סימטריה ספונטנית, מראה כיצד עוצמת האינטראקציה קשורה למסת הפרמיונים ומדוע לבוזוני W ו-Z יש מסה.
על מנת להוכיח את קיומו של בוזון היגס היה צורך לייצר בוזון היגס ממשי (לא וירטואלי) ולגלות את תוצרי ההתפרקות שלו.
ב-4 ביולי 2012, שתי קבוצות המחקר העיקריות במאיץ החלקיקים, ATLAS ו-CMS, דיווחו בנפרד על קיום חלקיק במסה של 125 GeV/C2 (מסה של 133 פרוטונים, סדר גודל של 10-25 ק"ג), דבר המתיישב עם ערך צפוי לבוזון היגס. החוקרים ציינו שדרושה עבודה נוספת כדי לאשר שזהו אכן בוזון היגס ולא חלקיק לא-מוכר אחר בעל תכונות הדומות לתכונות התאורטיות של בוזון היגס.
ב-14 במרץ 2013 הודיעו הפיזיקאים במאיץ החלקיקים בשווייץ כי הם משוכנעים במידה רבה שהחלקיק אותו הם גילו הוא אכן בוזון היגס. על גילוי החלקיק הוענק פרס נובל לפיזיקה לפיטר היגס ולפרנסואה אנגלר.
במסגרת המודל הסטנדרטי נערכו באמצעות LHC מדידות נוספות שאמורות המשפרות את דיוקן של מדידות קודמות שנעשו במאיץ LEP וב-Tevatron. בין השאר, ייעשה ניסיון לקבוע בצורה מדויקת את מסתו של קווארק t שהתגלה בשנת 1995. מציאת המסה תיעשה בעזרת שחזור הקווארק קצר-החיים מתוך תוצרי ההתפרקות שלו. מדידות נוספות יעסקו בתהליכים שבהם נוצרים בוזוני W ו-Z. תחום נוסף שייחקר ב-LHC הוא שבירתה של סימטריית CP. שבירת סימטריה זו קשורה לפער העצום שבין כמות החומר לכמות האנטי-חומר ביקום.
סופר-סימטריה
מספר תאוריות חדשות, המנסות להרחיב את המודל הסטנדרטי, ייבדקו ב-LHC. המרכזית שבהן, סופר-סימטריה, חוזה את קיומו של אוסף חלקיקים המקביל לחלקיקי המודל הסטנדרטי המוכרים. חלקיקים אלו נקראים שותפי-על. אם תאוריה זו נכונה, צפוי להתגלות בניסוי מספר רב של חלקיקים חדשים. מסתם של חלקיקים אלו תהיה גדולה יחסית (אחרת הם היו מתגלים בניסויים קודמים). קרוב לוודאי שחלקיקים אלו קצרי-חיים, ועל כן שחזורם ייעשה בעזרת תוצרי התפרקותם, אולם ייתכן שאחד החלקיקים הסופר-סימטריים יציב ונייטרלי מבחינת מטענו החשמלי. חלקיק זה לא יגיב עם הגלאים, ונוכחותו תאותר באמצעות מציאת אנרגיה חסרה. לקיומו של חלקיק מסיבי ויציב כזה משמעות רבה, משום שהוא יכול להוות מרכיב מרכזי של החומר האפל שביקום.
ממדים נוספים
למאיץ LHC תהיה יכולת ייחודית לבדוק מספר תחזיות הקשורות לתורת המיתרים, תאוריה מדעית חדשה יחסית המנסה לשלב בין ארבעת כוחות היסוד שבטבע, והיא מועמדת עיקרית לתפקיד "התאוריה של הכול". את תורת המיתרים קשה מאוד לבדוק בניסוי, וטרם נמצאו לה אישושים. אחת מתחזיותיה היא ממדי מרחב נוספים - בין 6 ל-26 ממדים נסתרים מהעין המתווספים לממדי "ימין-שמאל", "מעלה-מטה" ו"קדימה-אחורה" המוכרים מחיי היום-יום. חישובים מראים כי יש סיכוי קטן שחלק מהחלקיקים שייווצרו בהתנגשויות ב-LHC יגיעו לאחד מהממדים הנוספים, ואנו נוכל להבחין באנרגיה ש"נעלמה" כתוצאה מכך. מדידת אנרגיה חסרה, יחד עם מציאת חלקיקים שנחזים על ידי מודלים של ממדים נוספים, יכולים לספק אישוש ראשוני לקיומם של ממדים אלו. אם אכן יוכח קיומם של ממדים נוספים, וכן של שותפי-על, יהיה זה אישור לכך שתורת המיתרים צועדת בכיוון הנכון.
חורים שחורים זעירים
אפשרות נוספת, הקשורה אף היא לאחד המודלים במסגרת תורת המיתרים, היא יצירה של חורים שחורים זעירים. חורים שחורים אינם חייבים להיות עצמים ענקיים בגודלם, בגודל של כוכבים כמו השמש. למעשה, חור שחור עשוי להיות גם בגודל של גרגר חול, כל עוד הוא דחוס מספיק. מקובל להניח שהמסה המינימלית של חור שחור היא מסדר גודל של מסת פלאנק, הרבה יותר ממסות החלקיקים שייווצרו בניסוי. אולם, תאוריה של ממדים נוספים גדולים (באופן יחסי) צופה מסת פלאנק נמוכה, כלומר פותחת את הדלת ליצירתם של חורים שחורים זעירים בניסוי LHC. הפופולריות של התאוריה נובעת מיכולתה להסביר את ההבדל העצום בין עוצמתה הנמוכה של הכבידה ובין עוצמתם הגדולה יחסית של כוחות היסוד האחרים (בעיית ההיררכיה). חורים שחורים זעירים, אם ייווצרו במאיץ LHC, צפויים לדעוך תוך פרק זמן קצר ביותר באמצעות קרינת הוקינג.
התנגשויות יונים
ניסויי התנגשויות יונים, שיערכו בחלק מזמן הפעלת המאיץ, קשים יותר לניתוח, עקב הכמות הגדולה של החלקיקים שינועו בגלאים לאחר ההתנגשויות. מטרתם העיקרית היא לנסות להגיע למצב של פלזמת קווארקים-גלואונים שהיא בעצם מצב חדש של החומר. משערים שבתנאי אנרגיה גבוהה, הקווארקים מופרדים מהגלואונים ואינם כלואים יחד בתוך ההאדרונים. מקובל להניח שחומר במצב זה התקיים במהלך השנייה הראשונה שלאחר המפץ הגדול.
חששות בטיחותיים
קבוצה בהנהגתם של ולטר וגנר (קצין בטיחות גרעיני לשעבר, אשר התנגד בשעתו להפעלת מאיץ RHIC מסיבות דומות) ואוטו רסלר (ביוכימאי גרמני) הביעה ספקות בקשר לבטיחות של ה-LHC, וניסתה לבלום את תחילת הניסויים באמצעות עתירות שהוגשו לבתי-המשפט בארצות הברית ובאירופה. הם טענו כי לניסויים יש פוטנציאל ליצירת חורים שחורים זעירים במהירות נמוכה, אשר עשויים לצבור מסה שמקורה בכדור הארץ או לשחרר קרינה מסוכנת, ובכך להוביל ל"תרחיש יום הדין" ולהשמדתו של כדור הארץ. סיכונים אפשריים נוספים שהוצגו הם יצירה של מוזרונים, מונופולים מגנטיים ו.
בשנת 2003 בחנה קבוצת מדענים בשם "קבוצת חקר הבטיחות של LHC" (LHC Safety Study Group) את הניסויים המתוכננים. הם הסיקו כי בדומה לניסויים קודמים, כגון מאיץ RHIC, אין בהפעלת LHC סכנה כלשהי. בחינה נוספת של הראיות, שהזמינה CERN ב-2008, קבעה בשנית שהפעלת ה-LHC בטוחה, וזאת בהתחשב במחקרים נוספים שנערכו מאז הבחינה הראשונה, חמש שנים קודם לכן. בחינה זו עברה ביקורת עמיתים והתפרסמה בכתב עת מדעי.
מסקנות המאמר הן כי ניתן לפסול את "תרחישי יום הדין" ב-LHC מאחר שהתנאים הפיזיקליים והאירועים הצפויים להתרחש בניסויים במאיץ מתרחשים למעשה באופן טבעי וקבוע ביקום, ללא תוצאות הרות-אסון. באופן ספציפי, לגבי סכנה אפשרית בהיווצרותם חורים שחורים זעירים טוען המאמר שהתאוריה הנוגעת להתפרקותם באמצעות קרינת הוקינג מבוססת, ושאי-קיומו של חוק שימור הנוגע לכמות החורים השחורים מונע את אפשרות קיומם של חורים שחורים זעירים יציבים. על פי המאמר, סדר הגודל של אורך חיי החורים השחורים צפוי להיות שניות. בנוסף לכך, טוען המאמר ששכיחותם של אירועים בעלי אנרגיה שווה לאנרגיה בניסוי או גבוהה ממנה מתרחשים באופן תדיר ביקום, והיווצרותם של חורים שחורים זעירים יציבים הייתה אמורה להתגלות מזמן על פני כדור הארץ ובעזרת תצפיות אסטרונומיות על גרמי השמיים.
כצפוי החששות לגבי הבטיחות של ה-LHC גרמו להתעניינות תקשורתית רבה ולעניין ציבורי בפרויקט. בשבועות שלפני הפעלת הניסוי נפוצו שמועות על כך שכדור הארץ צפוי כביכול להיהרס עקב פעולת המאיץ. מספר רב של כתבות בישראל ובעולם התייחס לנושא, חלקן ברצינות וחלקן בהומור, ומדענים ניסו להרגיע את הציבור. הניסיונות להסבר לא מיגרו את החששות מפני הפעלת המאיץ, שנפוצו ברחבי העולם, ואף הובילו נערה בת 16 מהודו לשלוח יד בנפשה.
אף על פי שהטענות על סכנה ממשית לכדור הארץ כנראה אינן מבוססות, הפעלת המאיץ מחייבת אמצעי בטיחות מיוחדים. קרן הפרוטונים עלולה לגרום לפגיעה במגנטים במקרה של התנגשות הקרן עם קירות הצינור שבתוכו היא נעה. בנוסף לכך, התנגשויות אלו, שלא ניתן למנוע אותן לחלוטין, יגרמו להפיכת החומרים שמרכיבים את הצינורות, את המנהרה ואת הגלאים לרדיואקטיביים. עקב העומק שבו נמצא הניסוי (כ-100 מטר מתחת לפני האדמה), אין בכך סכנה כלשהי לציבור.
מבנה
שמאל|ממוזער|250px|מגנט דיפולי פתוח. במרכז נראים שני הצינורות שבהם נעים פרוטונים בכיוונים מנוגדים
שמאל|ממוזער|250px|מקטע של מאיץ LHC
שמאל|ממוזער|250px|מבט מפני הקרקע לעבר האולם התת-קרקעי שבו נבנה ניסוי ATLAS. בצד ימין ניתן לראות את המגנט הטורואידי שעל שמו נקרא הניסוי. צולם ב-2005
הפרוטונים שנעים במאיץ נוצרים במתקן הקרוי דואופלזמטרון (duoplasmatron). מקורם בגז מימן שמוזרם פנימה ומיונן בעזרת אלקטרונים חופשיים שנפלטים מהקתודה. גרעיני אטומי המימן, הפרוטונים, מכוונים בעזרת מגנטים לעבר האנודה ועוזבים את המתקן. האנרגיה שלהם בשלב זה היא keV 92. האנרגיה מוגברת ל-keV 750 בעזרת מתקן הקרוי RF quadrupole. מתקן זה, הבנוי כמשדר רדיו, משמש הן להאצה והן לריכוז הקרן. בשלב זה קרן הפרוטונים מעוצבת בצורת קבוצות של פרוטונים (bunches). כל קבוצת פרוטונים מכילה כ-100 מיליארד פרוטונים בצפיפות נמוכה למדי.
הפרוטונים ממשיכים משם לעבר אחד משני המאיצים הקוויים (Linac4). המאיץ הקווי השני (Linac 3) משמש להאצת יונים של עופרת. במוצא המאיץ הקווי מתקבלים פרוטונים בעלי אנרגיה של MeV 160. המאיץ הקווי הוא בעצם מהוד מחילה (cavity resonator) שמקבל גלי רדיו דרך גלבו ופולט קרינה אלקטרומגנטית בתדר התהודה שלו לעבר קרן הפרוטונים (אופן פעולתו דומה לאופן הפעולה של תנור מיקרוגל).
הפרוטונים עוברים מהמאיץ הקווי לסדרה של שלושה סינכרוטרונים מעגליים ששימשו בניסויים קודמים של CERN והותאמו לניסוי הנוכחי. הראשון שבהם, ה-PSB (Proton Synchrotron Booster), שבנוי בצורת ארבע טבעות מקבילות, מעלה את האנרגיה ל-GeV 1.4. המאיץ השני, מאיץ PS (Proton Synchrotron), שהחל לעבוד בשנת 1959, מאיץ את הפרוטונים ל-GeV 28. אורכו 628 מטרים בלבד. המאיץ השלישי, מאיץ SPS (Super Proton Synchrotron), מוציא פרוטונים בעלי אנרגיה של GeV 450. פרוטונים אלו מוכנסים לטבעת הגדולה של ה-LHC. שרשרת המאיצים הזו תעבוד בתפוקה מלאה בעת מילוי הפרוטונים לתוך ה-LHC. כשמספר קבוצות הפרוטונים ב-LHC מגיע ל-2,808 קבוצות, מאיצי הביניים מפסיקים את פעולתם.
חלקו המרכזי של מאיץ ה-LHC ממוקם במנהרה טבעתית באורך 26,659 מטרים שנבנתה עבור מאיץ LEP. מאיץ LEP, שסיים את פעולתו בשנת 2000, האיץ אלקטרונים ופוזיטרונים ומבנהו לא התאים להאצת פרוטונים. על כן היה צורך להרכיב במנהרה מאיץ חדש. המאיץ החדש בנוי בצורת צינור שבו שני צינורות חלולים סמוכים. שני הצינורות מוליכים פרוטונים בכיוונים מנוגדים. הצורך במאיץ תת-קרקעי נבע מהרצון להקטין את השפעת הקרינה קוסמית על רישומי הגלאים, ומהדרישה להקטין את סכנת החשיפה לקרינה רדיואקטיבית עקב הפיכתם של חומרים בצינור המאיץ ובסביבתו לרדיואקטיביים לאחר פגיעה של פרוטונים אנרגטיים.
לצורך הובלת הפרוטונים במסלול טבעתי משתמשים ב-1,232 מגנטים דיפוליים שמייצרים שדה מגנטי של 8.33 טסלה. השדה המגנטי גורם לכוח לורנץ שפועל על הפרוטונים כלפי מרכז המעגל. על כל אחד מצינורות הפרוטונים יש להפעיל שדה מגנטי הפוך בכיוונו, משום שהפרוטונים נעים בכיוונים מנוגדים. בניית המגנטים הללו היוותה את אחד האתגרים הטכנולוגיים הגדולים של מאיץ ה-LHC והם מרכיבים אחוז נכבד מעלות המאיץ. הם בנויים מחומר מוליך-על ולצורך פעולתם המאיץ כולו מקורר לטמפרטורה של 271.25- מעלות צלזיוס (1.9 מעלות בלבד מעל האפס המוחלט) בעזרת הליום במצב של נוזל-על. חלק ניכר מצריכת החשמל האדירה של המאיץ, 120 מגה-ואט בממוצע ו-180 מגה-ואט בקיץ, משמש לקירורו. בתוך המאיץ יש תנאי ריק שנועדו למנוע התנגשות של הפרוטונים עם מולקולות האוויר. לחץ האוויר בצינורות המאיץ עומד על אטמוספירות בלבד.
לפרוטונים הנעים במאיץ הראשי יש אנרגיה של TeV 7 (כלומר, סך של TeV 14 בהתנגשות). הם מואצים בעזרת מהודי מחילה המפוזרים לאורך המאיץ. מגנטים קוואדרפוליים שמוצבים בסמוך לנקודות האינטראקציה נועדו לרכז את קרן הפרוטונים שמתרחבת עקב התנגשויות בין פרוטונים באלומה והתנגשויות עם מולקולות האוויר המעטות שנותרו בצינור. אורכה של קבוצת פרוטונים עומד על כמה סנטימטרים, ואילו קוטרה משתנה בין מילימטר אחד כשהיא רחוקה מנקודות האינטראקציה ובין 16 מיליוניות מטר לאחר הריכוז שמבצעים המגנטים הקוואדרפוליים. בסך הכל מוצבים לאורך חלקו המרכזי של ה-LHC כ-9,300 מגנטים המשמשים לכיוון הקרן, ו-16 מהודי מחילה, 8 לכל קרן, המשמשים לשמירה על אנרגיה קבועה של הפרוטונים. ללא המהודים האנרגיה עלולה לרדת כתוצאה מקרינה סינכרוטרונית. מרווח הזמן בין כל שתי קבוצות פרוטונים עומד על 25 ננו-שניות (שקול ל-7 מטרים וחצי בעת תנועה במהירות האור), כלומר הן חוצות את נקודות האינטראקציה בקצב של 40 מגה-הרץ.
לפי התכנון המקורי, במהלך שלוש השנים הראשונות יעבוד המאיץ בקצב התנגשויות נמוך, כלומר כמות הפרוטונים בכל קבוצה יהיה נמוך יחסית. בממוצע תתרחשנה שתי אינטראקציות בעת חציית שתי קבוצות המגיעות מכיוונים מנוגדים לנקודת ההתנגשות. לאחר שלוש שנים אלו המאיץ ישודרג וקצב ההתנגשויות צפוי לעלות פי 10. בשלב מתקדם יותר של הפעלת המאיץ ייתכן שדרוג נוסף. ברוב האינטראקציות בין שני פרוטונים יתרחש פיזור פרוטונים בלבד. התהליכים המעניינים יותר הם אלו שבהם ייווצרו חלקיקים חדשים. בתהליכים אלו מעורבים רק שני מרכיבים של הפרוטונים: קווארק או גלואון מהפרוטון הראשון וקווארק או גלואון מהפרוטון השני. אי לכך, רק חלק מסכום האנרגיות של שני הפרוטונים (TeV 14) זמין באינטראקציה לצורך יצירת חלקיקים חדשים.
ניתן יהיה להשתמש ב-LHC גם כדי להאיץ יונים. אלו יהיו גרעיני עופרת בעלי מטען חשמלי חיובי של e 82+ (e מסמל את מטענו של פוזיטרון אחד). אנרגיית ההתנגשות במצב כזה תהיה TeV 1,150. האנרגיה הגבוהה מושגת בזכות מסת המנוחה הגבוהה של הגרעינים עצמם ובזכות מהירות תנועתם. היונים שיתחילו את מסלולם במאיץ הקווי המכונה LINAC1 יעברו דרך שאר המאיצים, בדומה לפרוטונים. הזמן שיוקצב לניסויי יונים צפוי להיות קטן יחסית.
חמישה מכשירי ניסויים נבנו עבור ה-LHC. שניים מהם, ניסוי ATLAS (ATLAS) וניסוי CMS, הם גלאי חלקיקים גדולים ו"רב-תכליתיים". שניים נוספים (LHCb ו-ALICE) הם בגודל בינוני, ולהם תפקידים ייחודיים יותר. נלווים אליהם שני ניסויים קטנים: TOTEM ו-LHCf.
בקצב התנגשויות מלא (high luminosity) תתרחשנה מיליארד אינטראקציות בשנייה, אולם הגלאים לא יוכלו להתייחס לכולן בנפרד משום שמספר אינטראקציות המתרחשות בעת מעבר אחד של שתי קבוצות פרוטונים דרך נקודת אינטראקציה נרשמות יחד ברכיבי הזיכרון (אין אפשרות להפריד ביניהן). כאמור, לפי ההנחה רוב האינטראקציות הללו לא ישאו מידע מעניין וההתייחסות אליהן תהיה כ"רעש רקע" של האינטראקציות המעניינות. אם כך, בשלב הראשון יירשמו ברכיבי הזיכרון כ-40 מיליון אירועי אינטראקציה בשנייה, וזאת בהתאם לקצב המעבר של קבוצות הפרוטונים דרך נקודות האינטראקציה. מתוך 40 מיליון האירועים, הניסויים הגדולים (אטלס ו-CMS) ירשמו רק כ-100 אירועים לשנייה בזיכרון לטווח ארוך. אלו יהיו אירועים שיעברו מספר שלבי סינון (trigger), ועל כן הם יהיו מועמדים להכיל תהליכים מעניינים במיוחד. האירועים הללו ינותחו מאוחר יותר על ידי פיזיקאים החברים בניסוי.
כמות המידע שתיווצר בניסויים השונים של מאיץ LHC צפויה להיות מסדר גודל של 15 פטה-בייט לשנה, וזאת לאחר סינון אינטנסיבי של אירועים המקושרים לתהליכים מוכרים בכל אחד מהניסויים. שמירת המידע ועיבודו תתבצע בזכות תשתית מחשוב סריגי גדולה הקרויה LCG (LHC Computing Grid). תשתית זו נבנתה במקביל לבניית המאיץ ונוסתה בעת ביצוע הדמיות רחבות היקף לפני תחילת הניסויים. המידע יגובה בעזרת הקלטה על סרט מגנטי בתוך CERN.
מהלך הניסוי
המאיץ המרכזי הופעל לראשונה ב-10 בספטמבר 2008 בשעה 9:30 (שעון שווייץ). בהפעלה זו נבדקה תנועת קרן הפרוטונים בשני הכיוונים, אולם טרם התבצעו התנגשויות בין קבוצות פרוטונים. כעבור יום אחד התגלה כשל תפקודי בשנאי שמשקלו 30 טון המשמש בתהליך קירור המגנטים הדיפוליים לטמפרטורה של 1.9 קלווין. אחרי תיקון התקלה, הופעל המאיץ מחדש.
ב-19 בספטמבר 2008 הופסקה הפעילות עקב התחממות מספר מגנטים דיפוליים הנמצאים בקטע שבין גלאי אליס לגלאי CMS. כתוצאה מהתחממותם בכ-100 מעלות צלזיוס הם הפסיקו לתפקד כמוליכי-על. התברר שהתקלה נבעה ככל הנראה מחיוט שגוי של כבלי החשמל למגנטים. החיוט השגוי גרם לקצר חשמלי שבעקבותיו התרחשה דליפה של טון הליום לתוך המאיץ.
על מנת לתקן את התקלה במאיץ, יש לחמם תחילה את המגנטים, משום שרק כך ניתן לגשת אליהם ולטפל בהם. תהליך זה אורך כחודש. אחר כך יש לקרר אותם שוב לצורך הפעלתם כמוליכי-על. הקירור אורך גם הוא כחודש. במקביל יש לשאוב את ההליום מתוך המאיץ.
בדצמבר 2008 יצאה הודעה מטעם מנהלי הפרויקט כי התקלה חמורה משחשבו, כתוצאה מהקשת החשמלית ודליפת ההליום שארעה אחרי פתיחת המגנטים נגרם נזק לחלק מהקטעים שבתחום 23 עד 31, בחלקם נזק קריטי שכולל הריסת מעטפת ופגיעה בבסיס הבטון.
גלאֵי חלקיקים
ניסוי ATLAS
שמאל|ממוזער|250px|גלגל של גלאי מיואונים מסוג TGC שתוכננו, יוצרו ונבדקו בישראל
ניסוי ATLAS (A Toroidal LHC ApparatuS) הוא גלאי חלקיקים רב-תכליתי שנועד לגלות את החלקיקים החדשים שייווצרו בניסוי ואת תוצרי הדעיכה שלהם. גילוי תוצרי הדעיכה של חלקיקים קצרי-חיים יאפשר את שחזורם המלא. ניסוי ATLAS ממוקם בתוך אולם תת-קרקעי גדול, והוא בנוי בצורה של גליל שקוטרו 22 מטר ואורכו 44 מטר. הניסוי עצמו מורכב ממיליוני חיישנים השייכים ל-4 אזורי גילוי עיקריים:
הגלאי הפנימי - נמצא סביב נקודת האינטראקציה ונועד למדוד את מסלולם של חלקיקים טעונים. סביב הגלאי הפנימי ממוקם מגנט סולנואידי (בצורת סליל), שגורם להטיית מסלול החלקיקים הטעונים ומאפשר מדידה של המטען החשמלי והתנע שלהם.
קלורימטר אלקטרומגנטי - ממוקם מסביב לגלאי הפנימי, ונועד למדוד את האנרגיה של פוטונים, אלקטרונים ופוזיטרונים שנעצרים בו.
קלורימטר האדרוני - ממוקם מסביב לקלורימטר האלקטרומגנטי, ונועד למדוד את האנרגיה של האדרונים שנעצרים בו.
ספקטרומטר מיואונים - ממוקם במעטפת החיצונית של הגלאי ומשולב יחד עם מערכת של מגנטים טורואידיים, בעלי שדה מגנטי מעגלי. הספקטרומטר נועד לספק מדידות תנע ומטען של מיואונים, וזאת בנוסף למדידות דומות שנעשות בגלאי הפנימי. מיואונים, שמגיבים באופן חלש עם הקלורימטרים, הם בין החלקיקים הבודדים שיכולים לצאת מהגלאי. נוכחות של מיואונים אנרגטיים מהווה סימן לחלק מהתהליכים שאותם מבקשים לגלות בעזרת מאיץ LHC, ועל כן יש חשיבות למדידה מדויקת שלהם. ספקטרומטר המיואונים מורכב מארבעה סוגי חיישנים, שאחד מהם (TGC) תוכנן במכון ויצמן למדע על ידי צוות שבראשו עמד פרופ' גיורא מיקנברג. רוב יחידות ה-TGC יוצרו במכון ויצמן ונבדקו באוניברסיטת תל אביב ובטכניון. חלקם הקטן נבנה בסין וביפן.
מתוך כמיליארד אינטראקציות בשנייה, המתרחשות ב-40 מיליון מעברים של קבוצות פרוטונים האחת דרך השנייה, יכולה מערכת אחסון המידע של אטלס לשמור 100 אירועים בשנייה לכל היותר. חלק מחיישני המיואונים (TGC ו-RPC), יחד עם המידע שמגיע מהקלורימטרים, נועדו לספק טריגר (trigger) לאטלס. הטריגר אמור להחליט תוך זמן קצר אם אירוע התנגשות ספציפי מכיל מידע מעניין ויש טעם לשמור אותו בזיכרון, או שמא עדיף למחוק אותו ולפנות את הזיכרון לאירועים אחרים. הטריגר מורכב משלושה שלבים, כשהראשון מיושם בחומרה. ישראל הייתה שותפה בתכנון מנגנון הטריגר של אטלס.
לאטלס יש יכולת לאתר גם חלקיקים שאין להם אינטראקציה עם החיישנים שלו. הדבר נעשה באמצעות מדידת גודל הקרוי "אנרגיה חסרה". ערכה של האנרגיה החסרה מוסק מתוך מדידת האנרגיה והתנע של החלקיקים שמגיבים עם חיישני הגלאי. על ידי שימוש בחוק שימור האנרגיה ובחוק שימור התנע, לפיהם האנרגיה והתנע לפני ההתנגשות שווים לאנרגיה ולתנע אחריה, ועקב העובדה שהקווארקים או הגלואונים שנוטלים חלק באינטראקציה נושאים תנע בעיקר בכיוון תנועת קרן הפרוטונים, ניתן למצוא אנרגיה ותנע חסרים במישור שמאונך לכיוון תנועת הקרן (הוא קרוי המישור הטרנסוורסיאלי). ערך גבוה של אנרגיה חסרה יכול להצביע על מעבר של חלקיק שלא הגיב עם הגלאים, דוגמת הנייטרלינו, חלקיק סופר-סימטרי שמועמד להוות מרכיב מרכזי של החומר האפל ביקום.
ניסוי CMS
ניסוי CMS (Compact Muon Solenoid) הוא אחד משני הניסויים הגדולים של LHC. הניסוי בנוי סביב אחת מנקודות האינטראקציה של המאיץ וממוקם בצרפת, סמוך לגבול עם שווייץ. גודלו דומה לגודלו של ניסוי ATLAS ומטרותיו זהות. ההחלטה לבנות שני ניסויים בעלי אותן מטרות נועדה לספק אמצעי בדיקה נוסף במקרה של גילויים חשובים.
בדומה לאטלס, CMS מכיל ארבעה חלקים עיקריים:
החלק הפנימי (tracker) הוא גלאי סיליקון שנועד למצוא מסלולים של חלקיקים טעונים. הוא בנוי משתי שכבות הנבדלות בגודל הגלאים. גלאי הסיליקון בשכבה הפנימית קטנים יותר על מנת לאפשר רזולוציה גבוהה בקרבת נקודת האינטראקציה, היכן שכמות החלקיקים ליחידת נפח צפויה להיות גדולה יותר.
קלורימטר אלקטרומגנטי שנועד למדוד אנרגיה של פוטונים, אלקטרונים ופוזיטרונים. הקלורימטר מורכב מסינטילטורים גבישיים, שעשויים בעיקר מעופרת טונגסטט (PbWO4). הסינטילטורים מייצרים פוטונים כתוצאה ממעבר חלקיקים אנרגטיים דרכם. הפוטונים נאספים על ידי פוטודיודות.
קלורימטר האדרוני שנועד למדוד אנרגיה של האדרונים. הקלורימטר ההאדרוני בנוי משכבות של מתכת, שבה החלקיקים מגיבים עם החומר, וסינטילטורים. האור שמיוצר על ידי הסינטילטורים נאסף בעזרת פוטודיודות.
גלאי מיואונים שמודד את המסלול ואת התנע של המיואונים, חלקיקים שמצליחים לעבור את חלקיו הפנימיים יותר של גלאי. גלאי המיואונים מורכב ממספר סוגים של תאי יינון שיכולים לגלות את המיקום ולמדוד את רגע החצייה של חלקיקים טעונים שעוברים דרכם.
ההבדל המרכזי בין המבנה של CMS למבנה של אטלס הוא מיקום המגנטים שנועדו לכופף את מסלולם של חלקיקים טעונים ובכך לאפשר את מדידת המטען החשמלי שלהם ואת התנע. המגנט המרכזי של CMS, מגנט סולנואיד עשוי ממוליך על, המסוגל ליצור שדה מגנטי של 4 טסלה, ממוקם מסביב לקלורימטרים ומשפיע על שלוש שכבות הגילוי הפנימיות, בניגוד למגנט דומה באטלס שממוקם סביב הגלאי הפנימי בלבד. ב-CMS, כמו באטלס, מגנט נוסף ממוקם בתוך גלאי המיואונים. הוא נועד לעקם את מסלולם של המיואונים ולאפשר מדידה מדויקת נוספת של המטען ושל התנע שלהם. חשיבותם של חלקיקים אלו בתהליכים רבים, כמו למשל בתהליכים שבהם עשויים להיווצר בוזוני היגס או חלקיקים סופר-סימטריים, והעובדה שהם לא נבלעים בקלורימטרים, הייתה שיקול מרכזי בבניית גלאי המיואונים הגדולים בשני הניסויים.
ניסוי LHCb
שמאל|ממוזער|250px|תיאור סכמטי של ניסוי LHCb
ניסוי LHCb (LHC-beauty) נועד לבצע מדידות של אירועים בהם נוצרים מזונים מסוג b, המכילים את הקווארק התחתון (באנגלית: Bottom Quark וגם Beauty Quark, ומכאן השם). הוא נועד לחקור את ההתפרקויות של מזונים אלו ולנסות לשפר את ההבנה של מנגנוני שבירת סימטריית CP. שבירת סימטריית CP מהווה תנאי חיוני בתאוריות המסבירות את ההפרש הגדול בין כמות החומר והאנטי-חומר ביקום, הפרש שמקורו בשלב הבאריוגנזה (באנגלית: Baryogenesis, תהליך היווצרות הבאריונים) שהתרחש זמן קצר לאחר המפץ הגדול.
החלקיקים שנוצרים כתוצאה מהתפרקות מזוני b צפויים לנוע בזווית קטנה יחסית לאלומת הפרוטונים, ועל כן הניסוי כולו נבנה לאורך צינור הפרוטונים, ולא מסביב לנקודת האינטראקציה כמו ניסוי ATLAS או CMS. הגלאים השונים בניסוי נועדו לאתר את הנקודה המדויקת בה המזונים התפרקו (הם צפויים לעבור כמה סנטימטרים לפני התפרקותם), ולזהות את תוצרי ההתפרקות. מדידת אופני ההתפרקות השונים תאפשר את חישובם של פרמטרים הקשורים לשבירת סימטריית CP.
ניסוי אליס
ימין|ממוזער|220px|אחד הגלאים של ניסוי אליס שמשמש לאיתור של חלקיקים טעונים
ניסוי אליס (A Large Ion Collider Experiment) מיועד לחקור אירועי התנגשות של יוני עופרת. בניגוד לניסויי אטלס ו-CMS, שיכולים גם הם לחקור אירועים כאלו, ניסוי אליס מיועד באופן בלעדי לבדיקת התוצרים של התנגשויות יונים מסיביים באנרגיה גבוהה. הוא נועד בעיקר לבדוק את אפשרות יצירת מצב מסוים של חומר הקרוי פלזמת קווארקים-גלואונים. משערים שחומר במצב זה שרר ביקום במהלך השנייה הראשונה לאחר המפץ הגדול, לפני שנוצרו ההאדרונים הראשונים. מצב זה מתאר חומר שבו הקווארקים והגלואונים אינם כלואים יחד בתוך ההאדרונים. מטרה נוספת של אליס היא הבנת מקור המסה של הנוקליאונים. ידוע שמסה זו גדולה בהרבה ממסות הקווארקים שמרכיבים אותם, והסיבה לכך לא מובנת די צורכה.
רוב הגלאים של אליס מוצבים בתוך מגנט גדול שמעקם את מסלולם של חלקיקים טעונים. מספר שכבות של גלאי מסלול מסוגים שונים מוצבים סביב נקודת האינטראקציה. זיהוי החלקיקים מתבצע בעזרת גלאים ייחודיים, כמו גלאי פוטונים, קלורימטר אלקטרומגנטי וגלאי מיואונים. הגלאים משמשים לשחזור המצב של פלזמת קווארקים-גלואונים על ידי מדידת תכונותיהם של ההאדרונים ושאר החלקיקים שנוצרים לאחר שהפלזמה מתקררת.
ניסויי TOTEM ו-LHCf
ניסוי TOTEM (Total Cross Section, Elastic Scattering and Diffraction Dissociation) ממוקם על צינור הפרוטונים סמוך לנקודת האינטראקציה של ניסוי CMS. הוא מודד את הכמות של הפרוטונים שמתפזרים בזוויות נמוכות מאוד יחסית לקרן הפרוטונים. TOTEM מורכב מגלאים שמוצבים בסמוך לקרן הפרוטונים. בעת פעולה יציבה של המאיץ, הגלאים מתקרבים עד כדי מילימטר אחד מהקרן, ופרוטונים שיסטו מהקרן יתגלו בעזרת הגלאים. מדידת הכמות שלהם יכולה לסייע במציאת הנוהר (luminosity) - שטף החלקיקים במאיץ. מדידה מדויקת של הנוהר, שקשור לקצב ההתנגשויות ב-LHC, חיונית לצורך כיול התוצאות של שאר הניסויים. היות שפיזור הפרוטונים תלוי בגודלם, ניסוי TOTEM יכול לסייע גם במדידת קוטרו של הפרוטון.
ניסוי LHCf (Large Hadron Collider forward) ממוקם בסמוך לניסוי ATLAS. תפקידו לגלות פאיונים שנוצרים בעת האינטראקציה בין הפרוטונים ונעים בזוויות נמוכות מאוד יחסית לקרן הפרוטונים. מדידת הכמות והאנרגיה שלהם יכולה לסייע בהבנת התנהגותן של קרניים קוסמיות בעלות אנרגיה גבוהה מאוד (ultra high energy cosmic rays).
ישראל ומאיץ LHC
מאז 1994 השתתפו מדענים ישראלים באחד משני הניסויים המרכזיים של LHC, ניסוי ATLAS. שלוש קבוצות מחקר מישראל, ממכון ויצמן למדע, מאוניברסיטת תל אביב ומהטכניון, נטלו חלק בתכנון אחד מסוגי גלאי המיואונים של הניסוי (גלאי TGC). בניית הגלאים, ששטחם הכולל עומד על כ-7,200 מ"ר, נעשתה ברובה בישראל; חלק קטן מהגלאים נבנה ביפן ובסין על פי התכנון הישראלי. לאחר תום שלב פיתוח, שארך כשש שנים, הוקדשה תקופה דומה לבניית הגלאים. הרכבת הגלאים במקומם, שבה השתתף צוות ישראלי, ארכה כשנתיים והסתיימה ב-2008.
מדינת ישראל, בעיקר באמצעות הקרן הלאומית למדע, השתתפה במימון בניית גלאי החלקיקים "אטלס", בסכום של כ-10 מיליון דולר. ראש קבוצת המחקר הישראלית בניסוי ATLAS הוא גיורא מיקנברג.
כעת שותף הצוות הישראלי בהפעלת הגלאי, בפיתוח גלאים עתידים לשדרוג הגלאי הקיים ובעיקר בניתוח של הנתונים.
אירועים עיקריים בתולדות המאיץ
תאריך אירוע תחום מדעי פריצת דרך הערות פברואר 1988 השלמת חציבת המנהרה מנהרה בהיקף 27 ק"מ נחצבה במסגרת מאיץ LEP 1994 אישור הפרויקט המאיץ הגדול, המורכב והיקר בהיסטוריה 10 בספטמבר 2008 הפעלת המאיץ הואצה אלומת פרוטונים בכיוון אחד, לצורך בדיקה בלבד (ללא התנגשות) 19 בספטמבר 2008 תקלה גורמת להתחממות המגנטים הדיפוליים דליפת הליום גורמת להשבתת המאיץ עד 21 בנובמבר 2009 21 בנובמבר 2009 השלמת התיקון לאחר דליפת ההליום מרץ 2010 הפעלה באנרגיה של 3.5 טרה אלקטרון וולט לאלומה אנרגיית שיא במעבדה מקסימום אנרגיה לפני כן 0.98 טרה אלקטרון וולט במעבדות פרמי בשיקגו 7 בנובמבר 2010 הנגשת שני יונים תוך כדי יצירת פלזמת קווארקים-גלואונים בטמפרטורה של 10 טריליון מעלות וחיקוי המצב ששרר אחר המפץ הגדול הטמפרטורות והצפיפויות הגבוהות ביותר שהושגו מעולם בניסוי כלשהו נובמבר 2010 יצירת אנטי מימן הפעם הראשונה שמדענים מצליחים לבודד אטומים של אנטי חומר, ללכוד אותם ולשמרם למספר חלקי שנייה דצמבר 2011 צפייה ב-(Chi_b (3P יולי 2012 הכרזה על גילוי בוזון שמסתו כ-126 GeV/c2, שהוא בסבירות גבוהה בוזון היגס קיימת סבירות נמוכה שהחלקיק שנמצא הוא חלקיק אחר לא ידוע. פברואר 2013 סגירת המאיץ לשנתיים לצורך שדרוג. אפריל 2015 השלמת השדרוג והפעלה מחדש. 4 בנובמבר 2015סגירת מאיץ LHC לצורך עבודות תחזוקהפירוק ושיפוץ גלאי CMS בעקבות אי דיוקים25 במרץ 2016השלמת השדרוג והפעלה מחדש27 במאי 2017תחילת ניסוי התנגשות פרוטון-פרוטון18 בנובמבר 2018סיום ניסוים בהתנגשות פרוטונים10 בדצמבר 2018הפסקת הניסויים עד סוף 2021, לשם תחזוקה ושיפוץ5 ביולי 2022חידוש הניסויים
ראו גם
לקריאה נוספת
אמיר אקסל, המסע אל שחר היקום, תרגם מאנגלית: עמנואל לוטם, בהוצאת אריה ניר, 2012.
קישורים חיצוניים
אתרים רשמיים (אנגלית)
עמוד הבית של ה-LHC
הניסויים של מאיץ LHC (ATLAS, CMS, LHCb, ALICE)
סרטונים (אנגלית)
הערוץ של CERN ב-יוטיוב
מידע נוסף (עברית)
"מאיץ ההדרונים הגדול: כל המידע, כל הדיווחים" - פרויקט מיוחד של ynet מדע
ידיעה על סיום הרכבת המאיץ, וואלה
גרהם פ' קולינס, עתיד הפיזיקה, סיינטיפיק אמריקן
בטיחות (עברית)
הערות שוליים
קטגוריה:מאיצי חלקיקים
קטגוריה:CERN
קטגוריה:שווייץ: מבנים
קטגוריה:שווייץ: מדע וטכנולוגיה
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:שיאים בהנדסה וטכנולוגיה | 2024-07-28T09:30:22 |
דוב מלאי | דוב מלאי (שם מדעי: Helarctos malayanus) הוא מין יחיד בסוגו במשפחת הדוביים.
ממוזער|דב מלאי
תפוצה
תפוצתו במדינות דרום-מזרח אסיה: לאוס, קמבודיה, וייטנאם, תאילנד, מלאסיה, סומאטרה, בורנאו, בורמה, בנגלדש והודו. תפוצתו כנראה גדולה מהידוע לנו, בעיקר בשל אזור מחייתו הצפוף. דוב זה הוא המין היחיד במשפחתו שחי ביערות גשם, ואחד משני המינים עם התפוצתם המגיעה דרומית לקו המשווה.
תיאור פיזיולוגי
המין הקטן ביותר במשפחת הדוביים. אורך הגוף 1 מטר עד 1.4 מטר, אורך הזנב 7-3 ס"מ, גובה הכתף 70 ס"מ, משקלו 27–65 ק"ג. הזכרים גדולים מהנקבות במעט. הראש רחב, קצר ושטוח והאוזניים מעוגלות. המצח עב בשר ועל כן נראה לעיתים מקומט.
פרוותו קצרה וסבוכה, היא שחורה ברובה למעט אזור הפנים וסימן לבן-כתמתם על החזה בצורת U (לא תמיד נוכח) הייחודי בצורתו בכל פרט, הסימן נותן כמין יתרון לעונד אותו במהלך קרבות בין פרטים וכן יש משמעות לגודלו. כפות הרגליים בהירות באופן ברור משאר הפרווה.
הגוף מוצק, כפות הרגליים גדולות ובעלות טפרים, הן חסרות שיער כמעט, דבר המסייע לטיפוס. בהליכה מופנות הכפות כלפי פנימה, דבר המשווה לדוב צורת הליכה ייחודית. דבר נוסף יוצא דופן ובולט במין הוא לשונו הארוכה, אורכה עד 25 ס"מ (הארוכה ביותר במיני הדובים), ושימושה מפורט בפרק "תזונה".
תזונה
הדוב אוכל כל, משתמש בכפותיו הקדמיות לרוב מטרות ליקוט המזון. עוקר שובר ושורט עצים כדי ללקט חרקים שונים - דבורים, טרמיטים ותולעי אדמה. לשונו ארוכה ומסייעת לו רבות בתפיסת החרקים. כהשלמת תזונה יאכל אף מכרסמים קטנים, לטאות וציפורים קטנות. פירות, בעיקר אגוזי קוקוס, הם חלק ניכר מהתזונה. קרוב למגורי אדם, יאכל פסולת, וחיות משק.
התנהגות
הדוב שוכן ביערות גשם סבוכים בכל הגבהים. הוא פעיל בלילה, על פי רוב ישן במהלך היום על גבי עצים 2–7 מטרים מעל הקרקע. הוא שובר ומעקם ענפים כך שיחזיקו את משקלו, ויגנו עליו במהלך השינה. הדוב ביישן באופיו. אינו זקוק לשנת חורף מאחר שאקלימו טרופי ומזונו נפוץ כל השנה. טפסן מצוין המיטיב להשתמש בכפות רגליו וידיו.
ניסוי שנערך בשבי מצביע על האינטליגנציה של הדוב המלאי: במטרה להגיע לדבר מתיקה שהיה נעול בארונית, הצליח לסובב פתח מנעול בעזרת אחת מטפריו. פרט אחר בשבי פיזר דגנים מתוך קערת האכלה, כדי למשוך תרנגולות לכלובו, שאותן טרף ללא מאמץ.
רבייה וגידול צאצאים
תקופת היריון כ-95 יום, אך בתנאי שבי יכולה להתארך עד 240-170 יום. המלטה מתפרשת על פני כל השנה. בכל המלטה 1–3 גורים הנולדים עיוורים ושוקלים כ-325 גרם.
הגורים נשארים עם אמם עד להגיעם לבגרות מינית. בשבי חי המין עד 24 שנים ו-9 חודשים.
שימור הסביבה
המין קוטלג כמסוכן ביותר בסביבתו הטבעית. גורם נזק למטעי הקוקוס והבננות, שנשתלים צמוד לאזורי מחייתו וגורמים לדלדול שטח המחיה ומקורות המזון הראשוניים.
כיס המרה ושאר חלקי גוף של הדוב, משמשים כתרופות ברפואה העממית, על אף שהוכח כי אין להם ערך רפואי. הדוב ניצוד ונמכר למטרות רווח מזה שנים רבות. גורים עשויים להיות חיות מחמד מעניינות, אולם אחרי מספר שנים נהיים עצבניים ומסוכנים.
המין הוא אחד מהנדירים מבין הדוביים. כמות הפריטים לא ידועה, אך מורגשת ירידה במספרם כתוצאה מציד לא מבוקר. מעט נעשה כדי להחזיר את המין לגדולתו, מאחר שמעט ידוע עליו ועל אופן חייו.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי סטמפורד ראפלס
מלאי
קטגוריה:יונקים יחידים בסוגם
קטגוריה:מלזיה: יונקים
קטגוריה:מגה-פאונה של אירואסיה
קטגוריה:וייטנאם: יונקים
קטגוריה:תאילנד: יונקים
קטגוריה:יונקים ביערות הגשם של דרום-מזרח אסיה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1821
קטגוריה:אינדונזיה: יונקים
קטגוריה:סומטרה: יונקים | 2024-08-29T16:53:50 |
חנה ארנדט | חנה ארנדט (מבוטא: אַרֶנְט; בגרמנית: Hannah Arendt; 14 באוקטובר 1906, לינדן-לימר, הקיסרות הגרמנית – 4 בדצמבר 1975, ניו יורק) הייתה פובליציסטית והוגת דעות יהודייה ילידת גרמניה. לכתביה נודעה חשיבות גדולה להתפתחות הפילוסופיה הפוליטית, אף שסירבה להיקרא פילוסופית והעדיפה לשייך את פרסומיה לתחומים של תאוריה פוליטית והיסטוריה של הרעיונות. ארנדט טבעה את המונח "הבנאליות של הרוע" בהקשר של הנאציזם, כאשר סיקרה את משפטו של אדולף אייכמן בישראל.
בעקבות רדיפתם של היהודים בגרמניה הנאצית ותקופת מעצר קצרה בשנת 1933, היגרה חנה ארנדט מגרמניה לצרפת, ובהמשך לארצות הברית. לאחר שנשללה אזרחותה הגרמנית בשנת 1937, נותרה חסרת אזרחות עד שקיבלה אזרחות של ארצות הברית בשנת 1951, שם עבדה כעיתונאית וכמרצה בקולג'.
הגותה של ארנדט עוסקת במושג הפלורליזם בתחום הפוליטי. לפי מושג זה, קיים פוטנציאל לחירות ולשוויון בין בני האדם, וחשוב לאמץ את נקודת מבטו של הזולת. לפי הגותה, בהתארגנויות פוליטיות ראוי שישתתפו ברמה הקונקרטית יותר אישים המסוגלים לכך והרוצים בכך. בשל תפיסה זו הייתה ארנדט ביקורתית ביחס לדמוקרטיה הייצוגית, והעדיפה צורות שלטון של מועצות או של דמוקרטיה ישירה.
במאמריה בנושאי חינוך הסתייגה מגישת החינוך החופשי ומרעיונות בדבר שוויון זכויות לילדים, וטענה כי יש צורך להחזיר את הסמכות למרכז העשייה החינוכית, ולהעמיד את הילד על מקומו בהיררכיה על ידי הטלת מרות והפעלת סמכותיות.
על אף הסתייגותה מהכינוי "פילוסופית", ניכר בכתביה של ארנדט עימות רעיוני עם רבים מהפילוסופים בני כל התקופות, כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו, עמנואל קאנט, עם פילוסופים פוליטיים דוגמת מקיאוולי ומונטסקייה, וכן עם מכריה ועמיתיה מרטין היידגר וקרל יאספרס. בזכות מחשבתה העצמאית, התאוריה שלה על הטוטליטריזם והגותה האקזיסטנציאליסטית, בולט שמהּ בשיח בן ימינו. ארנדט ביססה את כתביה על מסמכים פילוסופיים, פוליטיים והיסטוריים, וכן על ביוגרפיות ויצירות ספרותיות. דרך הפרשנות שלה לטקסטים, שהושפעה בחלקה מהיידגר, מיצבה אותה כהוגת דעות עצמאית במרחב שבין התחומים האקדמיים השונים.
ביוגרפיה והגותה
ילדות ונעורים
ממוזער|מקום הולדתה של חנה ארנדט בלינדן. חלקו השמאלי של הבית הלבן שבמרכז.
נולדה בשם יוהאנה ארנדט בשנת 1906, בת למרתה לבית כהן ולפאול ארנדט, יהודים בני המעמד הבינוני בלינדן שליד הנובר (לימים חלק מהעיר הנובר) בצפון־מערב גרמניה. מקור משפחתה היה בקניגסברג.
סבה של חנה, מקס ארנדט, היה ראש מועצת העיר בתחילת המאה ה-20. הנרייטה ארנדט הייתה דודתה.
אביה החולה ואמה שָבוּ לקניגסברג בטרם מלאו לה שלוש. האב נפטר בשנת 1913. בזמן מלחמת העולם הראשונה התגוררו חנה ואמה מרתה בברלין. ב-1920 התחתנה אמה בשנית עם מרטין בירוולד והמשפחה גרה בקניגסברג. אמהּ, שאחזה בדעות סוציאל-דמוקרטיות, חינכה אותה ברוח הליברליזם, ותיעדה ביומנה את התפתחותה האינטלקטואלית והגופנית של בתהּ. בקרב החוגים המשכילים של קניגסברג היה מובן מאליו שגם לנערות זכות להשכלה. דרך סבה וסבתה התוודעה ארנדט ליהדות הרפורמית. אף שלא השתייכה רשמית לשום קהילה דתית, החשיבה עצמה תמיד כיהודייה.
בגיל 15 קראה ארנדט את "הפסיכולוגיה של השקפות העולם" של יאספרס, ואת "ביקורת התבונה הטהורה" ו"הדת בגבולות התבונה בלבד" של קאנט בגיל 16. בנוסף, קראה שירה, במיוחד את גתה, וכן רומנים בגרמנית ובצרפתית. שגרת בית הספר הנוקשה הביאה אותה להסתכסך עם אחד ממוריה, שהביאה לעזוב את בית הספר, והיא עברה לברלין, שם שמעה הרצאות על תאולוגיה נוצרית אף שלא הייתה ברשותה תעודת בגרות. בברלין התעמקה לראשונה בכתביו של סרן קירקגור. מששבה לקניגסברג עמדה בבחינות הבגרות כתלמידה אקסטרנית.
תקופת הלימודים
ממוזער|חנה ארנדט, 1924
ממוזער|לוח זיכרון לארנדט במרבורג, לותרשטראסה 4
בשנת 1924 החלה ארנדט בלימודים באוניברסיטת מרבורג, שם למדה פילוסופיה אצל מרטין היידגר וניקולאי הרטמן ותאולוגיה נוצרית אצל רודולף בולטמן. בנוסף למדה יוונית עתיקה.
בין היידגר, שהיה אז בן 35, נשוי ואב לשניים, ובין ארנדט בת ה-17, התפתח רומן. בתחילת 1926 בחרה ארנדט לשנות את מקום לימודיה ויצאה ללמוד סמסטר אחד אצל אדמונד הוסרל באוניברסיטת פרייבורג. אחר כך למדה פילוסופיה באוניברסיטת היידלברג, ובשנת 1928 הוענק לה תואר דוקטור אצל קרל יאספרס על עבודתה "מושג האהבה אצל אוגוסטינוס". ארנדט שמרה על קשרי ידידות עם יאספרס עד מותו.
במרבורג שמרה ארנדט על פרופיל נמוך בשל רצונה להסתיר את טיב קשריה עם היידגר, וטיפחה רק קשרים חברתיים מימי קניגסברג. בהיידלברג הרחיבה ארנדט את מעגל חבריה, שבו נכללו הפסיכולוג היונגיאני היהודי אריך נוימן, הפילוסוף קרל פרנקנשטיין והמסאי היהודי ארווין לוונסון. הרצאותיו של המשורר פרידריך גונדולף קירבו אותה לאישי רוח אחרים בהיידלברג. השפעה גדולה על ארנדט הייתה לקורט בלומנפלד, מראשי הציונות בגרמניה, שחקר את "שאלת היהודים" ואת תופעת ההתבוללות. במכתב משנת 1951 ציינה, כי בזכות בלומנפלד פיתחה הבנה למצבם של היהודים.
נישואים ועליית הנאציזם
בשנת 1929 יצאה לאור כספר עבודת הדוקטורט שלה "מושג האהבה אצל אוגוסטינוס; ניסיון לפרשנות פילוסופית". ביצירה זו חיברה ארנדט בין הפילוסופיה של היידגר לזו של יאספרס, והדגישה את חשיבותה של הלידה בחיי הפרט ובחיי זולתו. בכך חלקה על היידגר, שבהגותו היו החיים מעין הקדמה המובילה אל המוות. פרסום הספר זכה לתשומת לב בכתבי עת פילוסופיים וספרותיים מובילים. הביקורת טענה נגדה שהיא מציגה את אוגוסטינוס כפילוסוף ולא כאחד מאבות הכנסייה, וכי התעלמה מספרות תאולוגית מאוחרת יותר.
באותה שנה פגשה בגינתר שטרן, שכינה עצמו מאוחר יותר גינתר אנדרס, ותוך זמן קצר עברו להתגורר יחד, מעשה שלא היה מקובל אז בציבור. שטרן וארנדט נישאו עוד באותה שנה. לאחר שהות קצרה בהיידלברג, התגורר הזוג במשך שנה בפרנקפורט. ארנדט כתבה ב"פרנקפורטר צייטונג" והשתתפה בסמינריונים של פאול טיליך וקרל מנהיים. באותה תקופה החלה את עבודתה על רחל ורנהגן, אינטלקטואלית יהודייה מתבוללת מהתקופה הרומנטית.
משהסתמן כי עבודת ההביליטציה של שטרן לא תתקבל אצל תאודור וינזגרונד (לימים תאודור אדורנו), שבו בני הזוג לברלין, ושם החלה בכתיבת עבודת הביליטציה על רחל ורנהגן. בזכות כתבי המלצה של יאספרס, היידגר ואחרים, זכתה ארנדט במלגה לכתיבת העבודה. בתקופה זו החלה ארנדט להתעניין יותר בנושאים פוליטיים, וקראה בכתביהם של קרל מרקס ולאון טרוצקי. את הדרתם של היהודים מהחיים הציבוריים בגרמניה הנאצית ניתחה לפי המושג שטבע לראשונה מקס ובר בהקשר של היהודים – ה"מנודה" (Paria). בהשפעת ברנרד לזר העמידה ארנדט את המושג הזה מול מושג "המטפס החברתי" (Parvenu). בשנת 1932 פרסמה בכתב העת "היסטוריה של היהודים בגרמניה" את מאמרה "הנאורות ושאלת היהודים", שבו פיתחה את רעיונותיה על ייחודה של היהדות, בהתייחס לגוטהולד אפרים לסינג ולמשה מנדלסון כנציגי הנאורות, וליוהאן גוטפריד הרדר כמבשרה של הרומנטיקה.
בשנת 1932 פרסמה ביקורת נוספת על הספר "סוגיית הנשים בהווה" של אליס רילה-גרסטל, שבה הביעה תמיכה בשוויון זכויות לנשים בחיים הציבוריים, אך העמידה זאת מול המגבלות על נשים בחיי הנישואים ובחיי העבודה. היא ביקרה את החובות המוטלות על נשים, שאותן לא ניתן ליישב עם חוסר עצמאותן. עם זאת, הסתייגה ארנדט מתנועות הנשים, וסברה שהחזית הפוליטית היא "חזית של גברים", וכי תנועות הנשים, כמו גם תנועות הנוער והצעירים, ייכשלו ביצירת מפלגות בעלות השפעה, משום שהן על-מעמדיות.
זמן קצר לפני עליית אדולף היטלר לשלטון ניסה קרל יאספרס לשכנעה במכתבים רבים כי עליה לראות בעצמה גרמנייה. ארנדט דחתה ניסיונות אלה, בהצביעה על זהותה היהודית. היא כתבה, "בעבורי גרמניה היא שפת האם, הפילוסופיה והשירה". בשאר הנושאים הרגישה מרוחקת בהכרח. במיוחד קומם אותה הביטוי "מהות גרמנית", שבו השתמש יאספרס. זה השיב לה "אני מתפלא כי את כיהודייה מבקשת להיבדל מהגרמניות". בעמדות מנוגדות אלה הוסיפו השניים להחזיק גם לאחר המלחמה.
ארנדט החלה לשקול הגירה מגרמניה כבר בשנת 1932, אך בינתיים נותרה בה, גם לאחר שבעלה היגר כבר במרץ 1933 לפריז. עתה הייתה ארנדט לראשונה לפעילה פוליטית. בתיווכו של קורט בלומנפלד עבדה בשירות ארגון ציוני וחקרה את האנטישמיות בגרמניה. בדירתה אירחה יהודים בדרכם להגר מגרמניה. ביולי 1933 נעצרה על ידי הגסטאפו ושהתה שמונה ימים במעצר.
כבר ב-1933 אחזה בדעה כי יש להילחם במשטר הנאצי בצורה פעילה. בכך נבדלה ממשכילים גרמנים רבים, חלקם אף ממוצא יהודי, שביקשו להסתדר עם הנאציזם, המעיטו בערכו או אף שיבחו אותו. בראיון משנת 1964 הביעה את הבוז שלה לתופעת הגלייכשאלטונג ("האחדה", התיישרות רעיונית במגמת הזדהות עם הנאצים) שנעשתה אז עדיין מבחירה אצל רוב האינטלקטואלים, ותיארה כיצד ביקשה להתרחק מבעלי דעות כאלה. על רקע זה התגלע הקרע בינה לבין לאו שטראוס, שארנדט דחתה את דעותיו השמרניות. היא התאכזבה מהיידגר, שהצטרף למפלגה הנאצית בראשית 1933. היא ניתקה עמו קשר, וחידשה אותו רק ב-1950. היא ניתקה את קשריה גם עם ידידים אחרים שלא הסתייגו מפורשות מהנאציזם או אף הצטרפו למפלגה הנאצית. הרגשה זו של התרחקות מחבריה תוארה רבות במכתביה וביצירתה. ארנדט יצאה מנקודת הנחה שההזדהות עם הנאצים הייתה החלטה מדעת, שעל הפרט לשאת באחריות בעבורה. מבחינתה, רבים מהוגי הדעות כשלו בכך שתמכו בנאציזם. ארנדט לא דרשה התנגדות אקטיבית מכל אחד, וראתה גם בשתיקה מעין דחייה של השלטון.
הגירה ונישואים שניים
ממוזער|חנה ארנדט, 1933
ממוזער|לוח זיכרון על בית מגוריה ברובע שטגליץ בברלין
בשנת 1933 היגרה ארנדט מגרמניה לצרפת, בעוברה בדרך בקרלסבאד, בג'נובה ובז'נבה. בפריז עבדה זמן מה במשרדי ההסתדרות הציונית. היא הייתה פעילה בעליית הנוער, וסייעה בהעברת נוער יהודי לארץ ישראל המנדטורית. במקביל המשיכה במחקריה על האנטישמיות והרצתה בפורומים שונים של אנשי רוח גרמנים גולים.
לארנדט ולבעלה גינתר שטרן היו עוד בברלין תחומי עניין וחוגים חברתיים שונים. בעוד שטרן היה מקורב יותר לקומוניזם והיה מיודד עם ברטולט ברכט, הייתה ארנדט מקורבת יותר לציונות ולאישי רוח יהודיים. אף שהתגוררו יחד בפריז, חיי הנישואים שלהם לא עלו יפה, ובשנת 1937 התגרשו. עוד כשנה קודם לכן הכירה ארנדט את היינריך בליכר, לימים בעלה השני, קומוניסט לשעבר שהקדים להתנער ממדיניותו של סטלין. עם חוג חבריהם בפריז נמנו הגולים הגרמנים ולטר בנימין, עורך הדין אריך כהן-בנדיט (אביו של "דני האדום", מנהיג מרד הסטודנטים ב-1968), הפסיכואנליטיקאי פריץ פרנקל והצייר קורט היידנרייך.
בשנת 1937 שללו השלטונות הגרמנים את אזרחותה של ארנדט. בשנת 1939 עלה בידה למלט את אמה ברגע האחרון מקניגסברג למקום מבטחים. בינואר 1940 נישאה ארנדט להיינריך בליכר, שבעבורו היו אלה הנישואים השלישיים.
בתחילת מאי 1940 הורו השלטונות הצרפתיים לרבים מהזרים, נתיני ארצות אויב כדוגמת גרמניה, שחיו בשטחי צרפת להתייצב לגירוש או למעצר (כל אלה בין הגילים 17 ל-; 55). ארנדט, שנחשבה לנתינת ארץ אויב, הועברה תחילה למקום בקרבת פריז, ואחר כך הוחזקה עד יולי 1940 במחנה המעצר גירס (Gurs) שבדרום צרפת. לאחר חמישה שבועות במחנה המעצר, עם התמוטטות המשטר בצרפת עקב התקדמות הנאצים והקמת ממשלת וישי ניצלה את חוסר השליטה והצליחה להימלט ביחד עם אחרים. היא הגיעה לעיירה מוטובא (Montauban), לא הרחק מטולוז, שם התאחדה עם אמה.
היא הצליחה לעבור לספרד ומשם לפורטוגל באמצעות רשת ההברחה של וריאן פריי.
בעת גלותה בצרפת קשרה ארנדט קשרי חברות הדוקים עם ולטר בנימין, שטרם זכה אז לפרסום רב וחי בצרפת כפליט כמעט חסר כול, ואף תמכה בו כספית. לאחר התאבדותו ניסתה לשכנע את זלמן שוקן לפרסם את כתביו, אך לשווא. רק בשנת 1969, בהיותה בארצות הברית, עלה בידה להביא לבסוף לפרסום מאמריו, שלהם צירפה הערות והקדמה.
גלות בארצות הברית
במאי 1941 הגיעו ארנדט ובעלה ביחד עם אמה לניו יורק דרך ליסבון. תחילה התגוררה המשפחה בבתי מלון והתקיימה ממלגה צנועה שהעמיד ארגון ציוני לעזרה לפליטים. ארנדט שיפרה במהרה את שליטתה בשפה האנגלית. באוקטובר 1941 החלה לכתוב בעבור המגזין היהודי-גרמני הניו-יורקי Aufbau. היא פרסמה טור קבוע בשם "This means you". בטור הראשון שפרסמה במסגרת זו, תחת הכותרת "משה וושינגטון", טענה ארנדט שהיהדות הרפורמית איבדה את הקשר שלה למורשתה האמיתית – מוטיב שמופיע גם בספרה על רחל ורנהגן. לפי ארנדט, "עולה אצלנו באופן פרדוקסלי מספרם של אלה המבקשים להחליף את משה ודוד בוושינגטון ובנפוליאון", יהודים אשר מבקשים "להצעיר" את עצמם על חשבון הגויים. ארנדט טענה נגדם כי לא ניתן לעזוב את ההיסטוריה היהודית לפי הרצון כמו שיורדים מאוטובוס. היא ביקשה להפוך את היהדות ל"ברכה", לנשק במאבק על החירות. למעשה, ביקשה לעורר את המודעות הפוליטית הציבורית בכל העולם. בסדרת מאמרים קראה להקמתו של צבא יהודי עצמאי שיילחם לצד בעלות הברית, וזאת עוד לפני תחילת ההשמדה ההמונית של יהודים, אלא שארנדט וקומץ השותפים לדעתה לא הצליחו לקדם תוכנית זו.
אף שארנדט המשיכה להחשיב עצמה ציונית חילונית, הלכה עמדתה ונהייתה ביקורתית יותר כלפי עמדתה הרשמית של התנועה הציונית, שאותה השוותה לאידאולוגיות אחרות כמו סוציאליזם וליברליזם, השואפות לנבא את העתיד. בעיניה היו החירות והצדק עקרונות היסוד של הפוליטיקה, ולא ניתן היה ליישבם עם רעיון העם הנבחר. עמדות פוליטיות כאלה לא התקבלו על פי רוב בעין יפה בעיני תומכי הציונות בציבור היהודי.
בשנת 1943 פרסמה בכתב העת היהודי "Menorah" את המאמר "אנו הפליטים", ובו תיארה את מצבם המחריד של פליטים וחסרי נתינות וזכויות.
ממוזער|חנה ארנדט והיינדריך בליכר, 1950|220px
בשנים 1944 עד 1946 הייתה המנהלת האקדמית של ה-Conference on Jewish Relations, ובנוסף שימשה עד 1949 כלקטורית בעבור הוצאת שוקן. בשנים 1949 עד 1952 הייתה המזכירה הכללית של הארגון להצלת התרבות היהודית ולטיפוחה (Jewish Cultural Reconstruction Corporation). עד שנת 1951, כשבעלה היינריך בליכר החל להרצות על פילוסופיה בקולג', הייתה ארנדט למעשה המפרנסת היחידה של המשפחה. אמה, מרתה ארנדט, נפטרה במהלך הפלגה לאנגליה ביולי 1948.
ביקורים בגרמניה לאחר המלחמה
בשנים 1949–1950 סיירה ארנדט בגרמניה המערבית בשליחותו של הארגון "תקומה לתרבות ישראל". במהלך שהותה זו בגרמניה נפגשה לראשונה מאז 1933 עם מקורביה משכבר קרל יאספרס ומרטין היידגר. חידוש קשריה עם היידגר פתח את יחסיה עמו מחדש כשהיא תורמת לרהביליטציה של כתביו ושומרת לו אהבה. ב-1952 שבה לגרמניה לביקור שני. מאז נסעה כמעט מדי שנה למשך כמה חודשים לאירופה, ולעיתים גם לישראל, ונפגשה שם עם חברים וקרובי משפחה.
במאמרה "ביקור בגרמניה: השפעותיו המתמשכות של המשטר הנאצי" משנת 1950 ניתחה ארנדט את המצב בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, והביעה בו דעות מגוונות ואף מנוגדות. לפי דעתה, פשעיה של גרמניה, שאיש לא העלה בדעתו לפני כן, ערערו תוך זמן קצר את היסודות המוסריים של העולם המערבי. מצד שני, ביקרה את מדיניות בעלות הברית לגרש גרמנים אתניים ומתיישבים גרמנים מארצות מזרח אירופה, אף שהבינה היטב שהאוכלוסיות המקומיות, שחוו על בשרן את הברוטליות הנאצית, לא יוכלו להסכים לגור באותם חבלי ארץ עם אוכלוסיות גרמניות. ארנדט תהתה במאמרה על האדישות התמוהה של האוכלוסייה בגרמניה: אף על פי שאירופה כולה שרויה במעין אבל עמוק על המוות שהתחולל במחנות הריכוז ובמחנות השמדה שהקימו הנאצים, בגרמניה עצמה כמעט ואין עוסקים בכך. "שוויון הנפש שבו סובבים הגרמנים בין עיי החורבות הולם בצורה מושלמת את העובדה שאיש איננו מתאבל על המתים", כתבה. ארנדט תיארה תופעה של מעין "פנקסנות של סבל" מצד האוכלוסייה הגרמנית, והתרשמה שרווחת בקרבה הדעה כי "מאזן הסבל מאוזן" – היינו, שהאוכלוסייה הגרמנית סבלה כמו קורבנותיו השונים של הנאציזם – והבחינה בנטייה לגלגל את האשמה מגרמניה אל מעצמות הכיבוש.
אקזיסטנציאליזם
לאחר תום המלחמה פרסמה ארנדט שני מאמרים שעסקו באקזיסטנציאליזם. בתחילת 1946 ראה אור בכתב העת Nation מאמרה "האקזיסטנציאליזם הצרפתי", שבו פירשה בעיקר את הגותו של אלבר קאמי. בקאמי ראתה ארנדט דמות האירופאי החף מכל לאומיות אירופית, שיוכל לתמוך בפדרליזם אירופי, ושיבחה את יושרתו ותבונתו הפוליטית. במאמר "מהו האקזיסטנציאליזם?" פיתחה ארנדט עמדה משלה בתוך האקזיסטנציאליזם, אך בכתביה המאוחרים יותר לא אימצה עוד עמדה זו, ואף היססה לאשר את הדפסתו מחדש בשנותיה המאוחרות.
במאמריה ביקרה את הפילוסופיה של מרטין היידגר, אהובה משכבר, וייחסה לו קרבה לניהיליזם המודרני. לדעתה, האונטולוגיה שלו פגומה בנתחו את הקיום מנקודת המוצא של המוות, ובבססו על זה את אינותו של הקיום. האדם מתואר כסוג של אל מהופך, שאיננו בורא את העולם אלא מחריב אותו. כנגד עמדה זו טוענת ארנדט שהאדם איננו אלוהים, והדגישה שהוא מתקיים בעולם ביחד ולצד בני אדם אחרים, נקודה שחזרה שוב ושוב בכתביה המאוחרים. לפי ארנדט, היידגר מעוות את המושגים הקאנטיאנים של חירות האדם, כבוד האדם ותבונה, ומצמצם את האדם לכדי הפונקציות שהוא ממלא בעולם. היא יוצאת כנגד הטרמינולוגיה יוצרת-המיתולוגיה של היידגר, כמו השימוש במושגים "עם" ו"אדמה" בהרצאותיו בשנות השלושים של המאה ה-20. "מושגים כאלה יכולים רק להוביל אל מחוץ לפילוסופיה, אל סוג של אמונה טפלה נטורליסטית", כתבה.
מנגד, עמדתה של ארנדט ביחס לאקזיסטנציאליזם של קרל יאספרס הייתה חיובית. לדעתה, יאספרס מצליח להתנתק מכל המערכות הפילוסופיות הקיימות ורואה בקיום סוג של חירות. בניגוד להיידגר, אצל יאספרס הפילוסופיה היא הכנה ל"עשייה" באמצעות תקשורת, על בסיס התבונה המשותפת לכל בני האדם. הפילוסופיה של יאספרס יכולה לחלץ אותנו מן ה"סמטאות ללא מוצא של פנאטיוּת פוזיטיביסטית או ניהיליסטית".
פילוסופיה פוליטית
ממוזער|ארנדט בשנת 1958
בין השנים 1958 ל-1963 פרסמה ארנדט מספר ספרים הפורסים את משנתה הפילוסופית-פוליטית. בספרים אלו, המצב האנושי, בין עבר לעתיד ועל המהפכה, היא בוחנת מחדש תפיסות פוליטיות בסיסיות, כמו: עבודה, תעסוקה ופעולה, במרחב הציבורי ובמרחב הפרטי, מתוך התייחסות להשתלשלות ההיסטורית של רעיונות אלו, ובחינתם למול מושגי החירות, סמכות, כוח ואלימות.
עקרון יסוד במשנתה הפילוסופית של ארנדט, הוא הצורך לבחון מחדש שוב ושוב את העקרונות הפוליטיים, לערער על הישנים כדי לבנות עקרונות חדשים, שאף הם יועמדו בהמשך בפני בחינה מחודשת. היא חשבה שתנאי הכרחי להיווצרותו של "מדע מדינה חדש", שלא יהיה שמרני או ליברלי באופן מסורתי, הוא בחינתה מחדש של כל המחשבה המדינית, באופן רדיקלי ומשוחרר מדעות קדומות. גם בנוגע לצורות שלטון פגומות, כפי שהיא ראתה את הקומוניזם בזמנה, חובה לחשוב על מהפכה בצורה משוחררת מדעות קדומות, ולפעול להשגתה גם אם לא ברור כיצד המהפכה ישימה בשטח. המרד ההונגרי היה בעיניה מופת לחשיבה כזו. ככלל, היא סברה שקהילה פוליטית המכוננת עצמה על בסיס זהות מוקדמת, משותפת ויציבה, מאיימת לסגור את המרחב הפוליטי, להשטיח את הריבוי והמגוון שמניחה הפעולה הפוליטית או להפוך אותם להומוגניים.
בספרה המצב האנושי, שהוא ה"ההיידגראי ביותר", השתמשה ארנדט בעקרון "החשיבה המקורית" (ursprungliches Denken) של היידגר, ופיתחה אותו למרכיב יסודי במשנתה, תוך כדי ניתוקו ממשמעותו המקורית אצל היידגר. היידגר טען שבפילוסופיה הקדם-סוקרטית מצויה חשיבה מקורית, שנזנחה ונדחקה במשך כל תולדות הפילוסופיה מסוקרטס והלאה, ובה נחשפת המציאות כפי שהיא, והאדם ישנו בעולם מבלי להמשיגו למושגים. גם האמת אינה אלא חשיפה, ולא, כפי שמקובל בפילוסופיה, התאמה בין הדעה למציאות. היידגר טען שניתן לשוב לחשיבה המקורית גם בהווה, וזוהי דרך החיים האותנטית.
ארנדט המירה את עקרון "החשיבה המקורית" בעקרון "הפעולה המקורית". הפעולה המקורית היא תפיסה פוליטית שבה חוברים יחדיו עצמאות רדיקלית ומקוריות. פעולה טהורה הייתה קיימת ביוון וברומא העתיקות, אך ברבות הימים הודחקה הפעולה הטהורה אל השוליים, ואת מרכז תשומת הלב תפסה העבודה השחוקה וההמונית. אולם, בדומה לטיעונו של היידגר, ניתן לפעול פעולה טהורה גם כאן ועכשיו, בחברת העבודה הקבועה. וכאשר לפעולה הטהורה נוספת החירות להתחיל מחדש, מופיעה פעולה פוליטית טהורה: "רק חווייתו המלאה של כושר זה [להתחלה חדשה, ליכולת לקטוע ולהתחיל דבר מה חדש] יכולה להעניק לענייני בני האדם אמונה ותקווה, שני המאפיינים החיוניים של הקיום האנושי, אשר העולם הקדום היווני התעלם מהם כליל".
מתוך כך מבקרת ארנדט את הפילוסופיה של ההיסטוריה של הגל. לדעתה, במקום לבצע את הפרויקט ההגליאני הגדול ולספר סיפור יחיד על ההיסטוריה, המפרש את כולה בתהליך דיאלקטי אחיד, ראוי לספר סיפורים רבים ושונים על התחלות חדשות. את הסיפורים הללו בלתי אפשרי להתאים זה לזה בצורה מושלמת, כיוון שגם אם מספרים אותם בבת אחת, עדיין אין בהם סיפור מקיף יחיד או תאוריה מקיפה יחידה על הקטגוריה של התחלה חדשה. ההתחלות החדשות הן פעילות פוליטית טהורה, המשוחררת מכבלי הדיאלקטיקה ההיסטורית.
בנוסף לעקרונות פילוסופיים אלו, המובילים לפרקטיקה של פעילות פוליטית פלורליסטית משוחררת מכל הגבלה, היו לארנדט גם דעות ספציפיות על אודות צורת השלטון הראויה, העולה מאליה, לפי דעתה, במוחם של מהפכנים הפועלים באופן משוחרר. לדעתה, אופן השלטון הראוי הוא "שלטון מועצות", הדומה בעקרונותיו לדמוקרטיה ישירה, שבה העם משתתף בקבלת החלטות בשאלות העומדות על הפרק, ולא דמוקרטיה ייצוגית, שבה מאבד הפרט את חירות הכרעותיו ומוסר את זכות ההחלטה לקומץ נציגים. לטענתה, במהפכות הגדולות שהתרחשו לאחר מלחמת העצמאות של ארצות הברית, בפרט במהפכה הצרפתית ובמהפכה ברוסיה, גילו אנשי המהפכה באופן ספונטני את רעיון משטר המועצות, אך רעיון זה דוכא מיד על ידי אליטה מהפכנית שעלתה לשלטון, או על ידי ממסד שמרני שהחזיר לעצמו את הכוח.
התייחסויות לפלשתינה, לציונות ולישראל
בסוף 1948 כתבה ארנדט את המאמר "שלום או הפסקת אש במזרח התיכון?", שראה אור בארצות הברית בינואר 1950. במאמר עוסקת ארנדט בהיסטוריה של ארץ ישראל ובהקמתה של מדינת ישראל. לפי עמדתה, שלום ישרור רק אם הערבים והיהודים יגיעו להבנה ולהסכמות הוגנות. שתי הקבוצות היו עד עתה עוינות זו לזו ומעולם לא ראו בצד השני שותף שווה זכויות – גם באשמת הכיבוש העות'מאני והבריטי בארץ ישראל. ארנדט מציינת את חוסר המולדת של היהודים כבעייתם הגדולה ביותר, אך היא מבקרת את רוב המנהיגים הציונים על כך שהתעלמו מבעיותיה של האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל.
חזונה של ארנדט היה מדינה דו-לאומית בארץ ישראל על בסיס של פוליטיקה א-לאומית, פדרציה שתוכל אף לכלול מדינות נוספות במזרח התיכון. לחובתה המוסרית של הציונות זקפה ארנדט את גירוש חלק מהאוכלוסייה הערבית, אך מנגד זקפה לזכותה את הקיבוצים המושתתים על שוויון וצדק, את הקמתה של האוניברסיטה העברית ואת תיעושהּ של ארץ ישראל.
לפי ארנדט, ישראל תוכל להשתחרר מן הקפיטליזם, דווקא משום שהיא מתקיימת מכספי תרומות מארצות הברית, ומשום כך איננה פועלת לפי עקרון מיקסום הרווחים. תוצאות מלחמת העצמאות הדאיגו את ארנדט, משום שהרסו קשרי מסחר קיימים בין יהודים לערבים ועלולות היו להביא למדיניות ישראלית אגרסיבית של התרחבות. את תקוותה תלתה ארנדט ברוח האוניברסליסטית שביהדות ובגורמים במדינות ערב שיהיו מוכנים להגיע לפשרה.
בתקופה זו היו רק אישים ספורים, בצד היהודי והערבי כאחד, שתמכו בהקמת מדינה דו-לאומית בארץ ישראל. ארנדט הביאה כדוגמה את נשיא האוניברסיטה העברית יהודה לייב מאגנס ואת הפוליטיקאי והפרופסור לפילוסופיה הלבנוני שארל מאליכ, והדגישה את ייחודם. שניהם התבטאו בעד שיתוף פעולה יהודי-ערבי לפתרון הבעיה הארצישראלית – מאגנס בשנת 1946 ומאליכ בפני מועצת הביטחון במאי 1948.
כאשר הגיע מפקד האצ"ל, מנחם בגין, לביקור בניו יורק בדצמבר 1948, כדי לגייס תרומות לתנועת החרות שזה עתה קמה, חיברו 26 אינטלקטואלים, בהם יהודים רבים, מכתב מחאה חריף למערכת "הניו יורק טיימס", שהתפרסם ב-4 בדצמבר 1948. בין החתומים על המכתב היו ארנדט, אלברט איינשטיין ושטפן וולפה. במכתב הזהירו מפני מפלגת חרות ותיארו אותה כימנית-רדיקלית וכגזענית.
מצד אחד, טענה כי הציונות גזענית, וישראל היא סוג של גטו עם טנקים ומצעדים צבאיים. לדעתה הציונות היא ההתבוללות האמיתית. מאידך, ציינה כי הציונות היא תנועה לאומית אותנטית שצמחה מקרב ההמונים היהודים. בסוף שנות השישים של המאה ה-20 אף כתבה לחברתה, הסופרת האמריקאית מרי מקארתי, כי ישראל היא דוגמה מרשימה לשוויון בין בני האדם, והדגישה את קרבתה הנפשית לישראל ולנעשה בה.
צורות שלטון טוטליטרי
מיד לאחר מלחמת העולם השנייה החלה ארנדט בלימוד מקיף של הנאציזם, ובשנים 9–1948 הרחיבה אותו אף לסטליניזם. מלימוד זה התגבש ספר, שהמהדורה האמריקנית שלו התפרסמה בשנת 1951 בשם "יסודות הטוטליטריות". המהדורה הגרמנית, השונה באופן חלקי מהמהדורה האמריקנית, התפרסמה כעבור ארבע שנים בשם "יסודות השלטון הטוטליטרי ומקורותיו". מהדורה שלישית ומורחבת ראתה אור בשנת 1966. הספר עוסק באנטישמיות, באימפריאליזם ובצורות של שלטון טוטליטרי. בעוד שני הפרקים הראשונים התבססו בעיקר על מקורות ראשוניים היסטוריים וספרותיים קיימים, הרי שלצורך כתיבת הפרק השלישי היה דרוש מחקר מעמיק יותר. הספר איננו כולל היסטוריוגרפיה של ממש, אלא מבקר בעיקר את החשיבה הסיבתית של מרבית ההיסטוריונים, וקובע כי כל הניסיונות של ההיסטוריונים להסביר את האנטישמיות היו בלתי מסַפקים.
ארנדט מציגה בספר תזה חדשה, שעוררה דיונים רבים, ולפיה תנועות טוטליטריות יכולות להשתלט על כל השקפת עולם ואידאולוגיה ולהפוך לצורת שלטון באמצעות השלטת טרור. הדוגמאות ההיסטוריות המושלמות לכך עד פרסום הספר היו, לפי ארנדט, הנאציזם והסטליניזם.
בניגוד למחברים אחרים, ארנדט ראתה רק בשתי תנועות אלה צורות של שלטון טוטליטרי, ולא הרחיבה הגדרה זו לדיקטטורות חד-מפלגתיות כמו הפשיזם האיטלקי, הפרנקיזם הספרדי או משטרהּ של גרמניה המזרחית. היא מבחינה בין שלטון טוטליטרי לבין דיקטטורות רגילות, ראשית בכך ששלטון טוטליטרי נוגע לכל תחומי החיים ולא רק לתחומים הפוליטיים, ושנית בכך ששלטון טוטליטרי מתבסס על תנועת המונים. בגרמניה הנאצית חל היפוך מוחלט של סדרי המשפט, ופשעים נגד האנושות הפכו לנורמה. סימני היכר נוספים של שלטון טוטליטרי הם השלטת טרור ושאיפה להשתלטות על העולם כולו. ארנדט מדגימה כיצד על רקע חברת ההמון והתפוררותה של מדינת הלאום בשל האימפריאליזם, הפכו צורות פוליטיות מסורתיות, ובמיוחד המפלגות, לנחותות אל מול התנועות הטוטליטריות, המצוידות באמצעי תעמולת המונים חדשים. ארנדט השתמשה בספרה במקורות היסטוריים, בכתביהם של הוגי דעות כמו קאנט ומונטסקייה, במקורות ספרותיים כמו מרסל פרוסט, ובשיטה של "פירוש דעות אידאולוגיות ככתבן וכלשונן" – משום שלדעתה נטו משקיפים שונים להפחית ברצינות ההתבטאויות של אידאולוגים טוטליטריים.
קבלת אזרחות אמריקאית והתבטאויות בנושאים פוליטיים
בשנת 1951 הייתה ארנדט לאזרחית של ארצות הברית. 14 השנים שבהן הייתה חסרת נתינות הסבו לה סבל רב, משום שהיא ראתה בחוסר נתינות הדרה מחברת בני האדם. קבלת האזרחות הייתה בעבורה "הזכות להיות בעל זכויות", ומשום כך תמכה בתיקון לחוקת ארצות הברית, שלפיו לא ניתן יהיה לשלול את האזרחות ממי שיהפוך בשל כך לחסר אזרחות.
לפני הגירתה מגרמניה בשנת 1933 הייתה ארנדט בדרכה לקריירה אקדמית רגילה כפרופסור באוניברסיטה, אך עליית הנאציזם הביאה את הקץ על תוכניות אלה. במכתביה הדגישה ארנדט עד לשנותיה המאוחרות כי עובדת היותה חסרת רכוש וחסרת משרה מסודרת תרמה לעצמאות של הגותה.
בגיל 47 קיבלה לבסוף ארנדט משרת מרצה זמנית בברוקלין קולג', גם בזכות הצלחת ספרה על הטוטליטריזם. ביחד עם מרטין בובר הביאה בשנת 1955 להקמתו של מכון ליאו בק בניו יורק – מרכז לתיעוד ולמחקר של יהדות גרמניה.
בשנות ה-50 של המאה ה-20 תכננה ארנדט להתמקד במרקסיזם בהמשך למחקרה על הטוטליטריות. היא מיקדה את תשומת לבה בתהליך ההתפכחות מהקומוניזם, והבחינה בין "קומוניסטים לשעבר" לבין "אקס-קומוניסטים". הראשונים הם אלה שהבחינו מוקדם במשפטי מוסקבה, בהסכם ריבנטרופ–מולוטוב או בהיעדר הדמוקרטיה בתוך המפלגה הקומוניסטית, ויתרו על שאיפותיהם הציבוריות והתכנסו בחייהם הפרטיים, בעוד הקבוצה השנייה היא אלה שהתפכחותם הייתה בעבורם תחילה של קריירה כאנטי-קומוניסטים ומומחים למלחמה הקרה.
ארנדט הודאגה מאוד מהרדיפות המקארתיסטיות אחר קומוניסטים לשעבר, בפרט אינטלקטואלים ואמנים, בעוד את המרד ההונגרי של 1956 ראתה כמופת לניסיון מהפכה בלתי-אלים שתפקידו להוביל לשלטון של מועצות. בשנת 1960 ראה אור מאמרה "המהפכה ההונגרית והאימפריאליזם הטוטליטרי", ובשנת 1961 התפרסם קובץ המאמרים "בין העבר לעתיד".
באמצע שנות ה-50 הגישה ארנדט בקשה לקבלת שילומים על העוול שגרם לה המשטר הנאצי בגרמניה, אבל בקשתה נדחתה מספר פעמים. קרל יאספרס כתב בעבורה חוות דעת, שלפיה עבודתה על רחל ורנהגן הייתה למעשה כתב הביליטציה מוכן, שרק עקב עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 לא ניתן היה להגישו. רק בשנת 1972 קיבלה ארנדט סכום כסף נכבד מממשלת גרמניה המערבית. המקרה שלה הוכר כתקדימי, ובעקבותיו הוכרו פניות אחרות לקבלת כספי שילומים בנסיבות דומות.
ארנדט הרבתה לבקר את גרמניה המערבית בתקופתו של קונראד אדנאואר כקנצלר. לאחר שפושעי מלחמה נאצים כמעט ולא נענשו, כתבה כי "גזרי הדין שאין להאמין כמה הם קלים הם סימן רע לבאות. אני סבורה שעל 6,500 יהודים שנרצחו בגז מקבלים משהו כמו 3 שנים וחצי או דבר דומה [...] הרפובליקה הזו היא ממש 'כמו פעם'". וגם הפיתוח הכלכלי לא יצליח לכסות בטווח הארוך על העניינים הפוליטיים האלה".
במהלך השנים הרבתה להתייחס לשאלת מעמדם של השחורים בארצות הברית, שפתרונה נראה לה תנאי הכרחי לקיומה של המדינה. את מלחמת וייטנאם הרבתה לגנות, למשל באנליזה שהתבססה על פרשת מסמכי הפנטגון ופורסמה תחת הכותרת "השקר בפוליטיקה" בשנת 1971.
ביוני 1968 כתבה ליאספרס: "לי נראה כי ילדי המאה הבאה ילמדו על מהומות 1968 כמו שלמדנו אנו על 1848". ארנדט אמנם ראתה בחיוב את תנועות הסטודנטים של שנות ה-60 של המאה ה-20, אבל ביקרה בתוקף את מה שראתה כגידולי פרא שצמחו מתוך התנועה. בספרה שראה אור בו זמנית באנגלית ובגרמנית בשנת 1970, Macht und Gewalt ("שררה ואלימות"), הציגה אנליזה מפורטת של תנועות הסטודנטים והפרידה בין המושגים Macht (שררה או עוצמה) ו-Gewalt (אלימות או כוח). במושג Macht היא מתארת השפעה אזרחית על התהליך הפוליטי בתוך מסגרת החוקה והחוקים, ואין צורת שלטון שאיננה נדרשת לבסיס כזה. אף צורות שלטון טוטליטריות המתבוססות על אלימות (Gewalt) זקוקות לתמיכה רחבה של אזרחיהן.
בראיון בשנת 1970 שיבחה את אמונתם של הסטודנטים בכוחם לשנות את המציאות הפוליטית ואת המניעים המוסריים שלהם. עם זאת, דחתה את התפתחותה של תנועת הסטודנטים לכלל "פנאטיוּת" ניהיליסטית. בעיניה של ארנדט, רוב התקופות המוצלחות בהיסטוריה היו מאוד קצרות-מועד, ואחריתן הביאה פורענות.
ארנדט נפטרה ב־1975 ונקברה ב"בארד קולג'" בניו יורק, שם לימד בעלה שנים רבות.
הדיווח ממשפט אייכמן והמחלוקות שעורר
ממוזער|חנה ארנדט במהלך משפט אייכמן
ממוזער|אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע, כריכת מהדורת 1963
בחודשים אפריל עד יוני 1961 סיקרה ארנדט, בשליחותו של כתב העת "הניו יורקר", את משפט אייכמן בירושלים. סיקור זה הצמיח כתבות בכתב העת וכן את אחד מספריה המפורסמים והשערורייתיים ביותר מאז עד היום – "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע", אשר פורסם בארצות הברית ב-1963 וזמן קצר לאחר מכן - בגרמניה המערבית.
בספרה זה מציגה ארנדט הסבר משלה לתופעה האיומה של השואה, המנוגד להסבר המקובל. לדעתה, תורת הגזע והאנטישמיות אינן מספיקות כדי להסביר את זוועות השואה; הן מהוות תנאי הכרחי אך לא תנאי מספיק. "האנטישמיות אינה יכולה להסביר ולבאר לא את גורל יהדות אירופה ולא את הקמתם של מפעלי המוות". כדי להסביר את הזוועה יש להתבונן במשמעותה של חברת ההמונים, שבה כל בני האדם הפכו למיותרים באופן שווה מצד אחד, ולפועלים באופן בנאלי ונגרר אחרי מעשי ההמונים מצד אחר.
הספר הביא למחלוקות קשות. רבים ביקרו את השימוש במושג "בנאליות" לתיאור של רצח המונים. במבוא שכתבה ארנדט למהדורה הגרמנית משנת 1964, הסבירה את הביטוי: "... בדו"ח מופיעה הבנאליות האפשרית של הרוע רק במישור העובדתי של השפה, בתור תופעה שאין להתעלם ממנה. אייכמן לא היה יאגו וגם לא מקבת', והוא בוודאי לא היה מעלה בדעתו להחליט, כמו ריצ'רד השלישי, "להראות שהוא רשע". מלבד חריצות בלתי רגילה לעשות כל מה שיכול היה לשרת את קידומו, לא היו לו שום מניעים".
כנגד דבריה אלה של ארנדט עומדים דברים שאמר אייכמן עצמו בראיון שנתן לווילם סאסן: "לוּ הייתי סתם ממלא פקודות, הייתי סתם אוויל. אני חשבתי על מהות הפקודות שקיבלתי. אני הייתי אידיאליסט. כשהגעתי למסקנה שהכרחי לעשות ליהודים את שעשיתי, עבדתי בפנטיות שאדם צריך לצפות מעצמו".
עניין נוסף שגרם לביקורת חריפה ביותר עליה, הייתה האשמה שהטילה על היודנראט, מנהיגי היהודים, שבכך ששיתפו פעולה עם הנאצים הם העלו מאוד את היעילות של השמדת היהודים. היא כינתה את הדבר כ"פרק האפל ביותר בסיפור האפל כולו" והעמידה בכך את הקורבנות באותו מקום של המקרבנים. דבריה אלו גרמו לתגובות זעם רבות בחברה היהודית, ולהתרחקות של כמה מחבריה הטובים.
על ספרה זה (שהוא המפורסם בספריה, והראשון שתורגם לעברית) ספגה ארנדט ביקורת רבה מגורמים יהודים, ובהם חוקר היהדות והקבלה גרשם שלום, וממשפטן גדול שהיה היועץ לתובע של מדינת ישראל במשפט אייכמן, יעקב רובינסון. השופט גבריאל בך, התובע במשפט אייכמן, אף אמר בראיון כי "כשראיתי את הספר שפרסמה... נוכחתי לגלות שמספר גדול מהמסמכים והראיות האחרות שהיא הסתמכה עליהן, היא סילפה בצורה מדהימה". רבים ראו בספר רק את ההתייחסות ההומאנית הכללית, ולא מצאו בו התייחסות ליהדותם של הקורבנות – התייחסות הנראית מתחייבת לאור יהדותה של ארנדט והביוגרפיה שלה. נראה כי יחסה של ארנדט ללאומיות היהודית, ובכלל זה לציונות, היה מסויג. לדעתה, הייתה יד מכוונת במשפט אייכמן שרצתה להעצים את הרעיון הציוני ואת המיליטריזם הישראלי על חשבון עריכת משפט צדק.
ההיסטוריון האנגלי דייוויד סזרני מצא כי בתקופת המשפט הביעה ארנדט במכתביה הפרטיים יחס מזלזל כלפי יהודים שאינם ממוצא גרמני. היא כתבה על גדעון האוזנר כי הוא "יהודי גליצאי טיפוסי, לא סימפתי" ש"שוגה כל הזמן והוא ודאי מאלה שאינם יודעים שפה כלשהי על בוריה". במכתב לקרל יאספרס היא מתארת את ההקשר האנושי שבתוכו מתקיים המשפט כך: "התרשמותי הראשונית. מעל לכל, השופטים, העידית של יהדות גרמניה. מתחתיהם, פרקליטי התביעה, גליצאים, אך עדיין אירופאים. הכל מאורגן בידי כוחות המשטרה המעוררים בי חלחלה, דוברים רק עברית ונראים ערבים. יש בהם כמה טיפוסים שנראים אלימים ביותר. אלה ימלאו כל פקודה. ומחוץ לדלתות, ההמון האוריינטלי, משל היינו באיסטנבול או בכל מדינה חצי אסייתית אחרת. נוספים לאלה, ובולטים במיוחד בירושלים, היהודים בפאות ובקפוטות, ההופכים את החיים לבלתי אפשריים עבור כל אדם הגיוני שחי כאן".
זכרה וייצוגיה בתרבות
ממוזער|פסל של ארנדט בראקושפלוטה, בודפשט
זמן לא רב אחרי מותה, הפכה ארנדט לאייקון תרבותי, וזכתה להערצת-המונים. היא הונצחה בדרכים רבות: חברת הרכבות הגרמנית קראה על שמה את הרכבת הנוסעת בקו קרלסרוהה-הנובר; הדואר הגרמני הוציא בול לזכרה; רחובות בהנובר ובמרבורג נקראו על שמה ואף רחוב ראשי בברלין, הגובל באנדרטת הזיכרון לשואה; "אגודות חנה ארנדט" פועלות בגרמניה, ואוניברסיטת ברמן ואוניברסיטת המבורג מעניקות מדי שנה פרס על שמה. בסקסוניה פועל מכון על שמה של ארנדט, ובבית הכנסת הגדול באסן מוצגת תערוכה מתמדת המוקדשת לה. בכיכר בבל שבמרכז ברלין מונצח שמה על הפסל "הדפוס המודרני" לצד שמות כמו גתה, מאן, קאנט וכו'.
הנצחת שמה באופנים רבים אלו מהווה סממן חיצוני להתעניינות הרבה במשנתה עצמה. בעידן הפוסט-מודרני, החיפוש אחר משנה פוסט-אידאולוגית ופוסט-טוטליטרית העניק לכתיבתה רלוונטיות מחודשת. במערב אירופה, בארצות הברית ואפילו במזרח אירופה, הפכו עבודותיה של ארנדט למושא מחקר, ועבודות אקדמיות רבות נכתבו על הגותה.
פרסום רב זה, הגובל לעיתים בפולחן אישיות, הפך מטרה למתקפות וללעג של פילוסופים אחרים. ישעיה ברלין וסטיוארט המפשייר העירו, שלעיתים רחוקות בימינו הוקמה המולה כה רבה על כה מעט, לא מפני שהיו להם השגות כה חמורות על רעיונותיה של חנה ארנדט, אלא מפני שסברו כי אין בהם כל מקוריות, עומק ומחשבה שיטתית.
במוסדות האקדמיים בישראל, עד שנת 1997, הייתה התעלמות כמעט מוחלטת מעבודתה של ארנדט. אך ב-1997 התקיים, לראשונה בישראל, כנס עיון במשנתה. שעה זו, שהקולות הפוסט ציוניים הלכו וגברו, הייתה שעה כשרה לדון בפתיחות בדעותיה הביקורתיות על הציונות ועל הבעיה הפלסטינית. הכנס התקיים בירושלים בימים 9–11 בדצמבר, ועורר הדים בינלאומיים. אחריו נערך כנס נוסף במרכז הבינתחומי הרצליה באפריל 2003. ההרצאות שנישאו בשני הכינוסים הודפסו בספרים "חנה ארנדט בירושלים" (2007) ו"חנה ארנדט: חצי מאה של פולמוס" (2005).
בשנת 2005 הציג האמן הישראלי שי עבאדי במוזיאון היהודי בפרנקפורט תערוכת ציורים העוקבת אחר דמותה ועולמה. במלאת 100 שנה להולדתה באוקטובר 2006 הוצגה התערוכה בבית האמנים בירושלים.
בשנת 2009 עלה בתיאטרון בית לסין המחזה "הבנאליות של האהבה" מאת סביון ליברכט בכיכובם של ליאורה ריבלין ועודד קוטלר. המחזה המגולל את סיפור אהבתם של ארנדט עם מרטין היידגר זכה בפרס התיאטרון הישראלי כמחזה הישראלי הנבחר של אותה השנה.
בשנת 2012 נעשה הסרט חנה ארנדט, סרט דרמה המבוסס על חייה, בבימוי מרגרטה פון טרוטה, בו שיחקה אליענה שכטר.
בשנת 2015 הופיע בהפקה ישראלית-קנדית הסרט התיעודי של עדה אושפיז ויטה אקטיבה, ביוגרפיה רוחנית של חנה ארנדט.
ב-14 באוקטובר 2014 הושק לזכר יום הולדתה ה-108 גוגל דודל.
ביבליוגרפיה חלקית
בתרגום לעברית
ספרים
אייכמן בירושלים: דין וחשבון על הבנאליות של הרוע (תרגום: אריה אוריאל), תל אביב: בבל, תש"ס-2000 [1965].
ליאורה בילסקי, כעוף החול: ארנדט בירושלים, אלפיים, בשביל הזיכרון 41, 2001, עמ' 16–23
נעמה כרמי, לְמַאֵן לומר לנגף טוב, בבלוג "קרוא וכתוב" באתר רשימות, 15 ביולי 2003.
יסודות הטוטליטריות (תרגום: עדית זרטל), בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2010.
דניאל רוזנברג, חנה ארנדט - יסודות הטוטאליטריות, מדינה וחברה, אוקטובר 2011, 7 (2) 306-305.
הרצאות על הפילוסופיה הפוליטית של קאנט (תרגום: גיא אלגת), תל אביב: הוצאת רסלינג, 2010.
כתבים יהודיים (תרגום: איה ברויר), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012
המצב האנושי (תרגום אריאלה אזולאי ועדי אופיר), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013.
חנה ארנדט, גרשום שלום: חליפת מכתבים (תרגם מגרמנית: גדי גולדברג), הוצאת בבל, 2014.
שישה מכתבים ראשונים, מתוך "אלכסון".
על ברטולט ברכט (תרגום: נועה קול), הוצאת רסלינג, 2015.
חנה ארנדט, מרטין היידגר: חליפת מכתבים 1975-1925 (תרגם מגרמנית: רועי בר) הוצאת רסלינג, 2017
אני עצמי, גם אני רוקדת - השירים, (תרגמה מגרמנית: דינה פון-שוורצה), הוצאת קשב לשירה, 2017
רחל ורנהאגן - סיפור חייה של יהודייה גרמנייה מתקופת הרומנטיקה, (תרגמה: ניצה בן-ארי), הוצאת המגדלור, 2022
משברי הרפובליקה (תרגם מאנגלית: מיקי זר) הוצאת הקיבוץ המאוחד; סדרת אדום כהה, 2024
מאמרים
"הרצל ולזר", מטעם 14, 2008, עמ' 72–76 (פורסם ב-1942).
"'בלי דעת!' צעקתי, מלא אשמה", מטעם 27, 2011, עמ' 127–159 (פורסם ב-1968).
(תרגמו: יניב פרקש, גדי גולדברג)
"נבוכותיהן של זכויות האדם". מטעם: כתב-עת לספרות ולמחשבה רדיקלית, 15: 16-30, 2008. (מקוון)
"אחריות אישית בדיקטטורה," עיון 73, 2024, עמ' 93–113 (פורסם ב-1964).
ספרים שטרם תורגמו
אהבה ואוגוסטינוס [1929]
על המהפכה [1963]
בין עבר לעתיד[1968]
לקריאה נוספת
אליזבטה אטינגר, חנה ארנדט – מרטין היידגר, הוצאת אוניברסיטת ייל, פרינסטון, 1995.
סטיבן אשהיים, נאציזם, תרבות ומקורות הטוטליטריות: חנה ארנדט והשיח על הרוע, ירושלים: מכון ליאו בק, תשנ"ט-1998.
סטיבן אשהיים (עורך), חנה ארנדט בירושלים (עריכה מדעית: מיכל אלטבאואר-רודניק; תרגום מאנגלית: יעקב גוטשלק, אנאלו ורבין), ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, המרכז להיסטוריה גרמנית ע"ש ר’ קבנר, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"ז-2007
מיכל בן-נפתלי, הביקור של חנה ארנדט, ירושלים: מכון ון ליר בירושלים והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006.
עדית זרטל, משה צוקרמן (עורכים), חנה ארנדט: חצי מאה של פולמוס: קובץ מאמרים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2004.
על "אייל חוברס, שפה ודמוקרטיה במחשבה של ארנדט" (בתוך: חנה ארנדט: חצי מאה של פולמוס, עמ' 33–46), באתר Shvoong.
אליזבת יאנג-ברוהל, חנה ארנדט: בשל האהבה לעולם – ביוגרפיה (תרגום מאנגלית: אילנה דגני בינג; עריכה מדעית: יהונתן אלשך), הוצאת רסלינג, תל אביב, 2010.
מרק לילה, 'מרטין היידגר, חנה ארדנט, קרל יאספרס', בתוך הנפש הנמהרת - אינטלקטואלים בפוליטיקה, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2001.
מרטין היידגר, חנה ארנדט, חליפת מכתבים 1975-1925, מגרמנית והערות: ד"ר רועי בר, עריכת תרגום: נועה קול, הוצאת רסלינג, 2018
זהר מיכאלי, מה יש לעשות?: עיונים במחשבה של חנה ארנדט בצל המשבר הפוליטי בישראל, הוצאת רסלינג, 2022.
Zohar Mihaely, Hannah Arendt and the Crisis of Israeli Democracy, Pickwick Publications, 2022
מאמרים
שלמה אבינרי, סיפור בנאלי – חנה ארנדט והעורך הנאצי שלה, אלפיים 26, 2004, עמ' 281–285
גיא מירון, יסודות הטוטליטריות – קריאה חדשה בעברית, בשביל הזיכרון 6, 2010, עמ' 22–31.
גבריאל פיטברג (תרגמה מאנגלית: שירה סתו), בת ציון המורדת – חנה ארנדט על הפוליטיקה היהודית בפלשתינה, מטעם 14, 2008, עמ' 55–71.
קישורים חיצוניים
"גיבור תרבות": פודקאסט להאזנה המוקדש כולו לחנה ארנדט, בהגשת ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת
ציטוטים מתוך הספר: המצב האנושי
ציטוטים מתוך הספר: מקורות הטוטליטריות
סטפן ויטפילד,
, 14 באוקטובר 2014
מאמרים וביקורות
מיכל בן-נפתלי, חנה ארנדט: מעבר לעונג המלנכוליה - דו"ח על מצב הלשון, המשפט 8, 2003, עמ' 129–182
(על התערוכה "פרויקט ארנדט" מאת שי עבאדי)
(במלאת מאה שנים להולדתה)
מייקל נוקס בראן, האם אפשר להחיות את הפוליס?, תכלת 41, סתיו התשע"א, 2010, עמ' 48–61
רוני בר לב, סופר את חנה ארנדט בעקבות אייכמן בירושלים, בבלוג "עלים לתרופה", 2 בנובמבר 2011
שלום רצבי, על המונח 'אחריות' ועל הצורך בקריאה מחודשת של תפיסת האנטישמיות של חנה ארנדט, עיונים בתקומת ישראל 21, 2011, עמ' 435–465
זאב גלילי הבנאליות של הרוע והרשעות של חנה ארנדט, 28 באפריל 2011
סול סטרן, "הבנאליות של חנה ארנדט", באתר מידה, 21 באפריל 2017
חנה ארנדט והמאה העשרים, באתר הארכיון הציוני המרכזי, יולי 2020
אבישי מרגלית, המעקה הפוליטי הרופף של ארנדט, הזמן הזה, מכון ון ליר בירושלים, אוגוסט 2021
הערות שוליים
קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:אקזיסטנציאליסטים אמריקאים
קטגוריה:פנומנולוגיה
קטגוריה:פילוסופים של המאה ה-20
קטגוריה:פילוסופים יהודים אמריקאים
קטגוריה:פילוסופיות יהודיות אמריקאיות
קטגוריה:פילוסופים יהודים גרמנים
קטגוריה:חוקרות השואה
קטגוריה:חוקרי השואה
קטגוריה:סגל אוניברסיטת ייל
קטגוריה:סגל אוניברסיטת פרינסטון
קטגוריה:סגל אוניברסיטת שיקגו
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קולומביה
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קליפורניה בברקלי
קטגוריה:סגל ניו סקול
קטגוריה:סגל אוניברסיטת נורת'ווסטרן
קטגוריה:סגל אוניברסיטת וסליאן
קטגוריה:גרמנים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:יהודיות חברות האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:זוכות מלגת גוגנהיים
קטגוריה:זוכי מלגת גוגנהיים
קטגוריה:פליטות רדיפות הנאצים
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי גרמניה
קטגוריה:נשים שהונצחו על בולים
קטגוריה:בוגרות אוניברסיטת היידלברג
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת היידלברג
קטגוריה:מהגרות מגרמניה לארצות הברית
קטגוריה:פליטי רדיפות הנאצים
קטגוריה:אמריקאיות שנולדו ב-1906
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1906
קטגוריה:אמריקאיות שנפטרו ב-1975
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1975 | 2024-10-17T09:59:51 |
בואינג 767 | בואינג 767 (באנגלית: Boeing 767) הוא מטוס נוסעים רחב גוף לטווחים בינוניים-ארוכים.
חברת בואינג הודיעה על השקת ה-767 ביולי 1978, מטוס נוסעים דו מנועי חדש. המטרה הראשונית הייתה לאפשר הפעלת קווים נוחים יותר בתוך ארצות הברית. לכן נמכרו המטוסים הראשונים מסוג זה לחברות האמריקאיות יונייטד איירליינס ואמריקן איירליינס.
חברות רבות ברחבי העולם רכשו את ה-767, בהן אמריקן איירליינס, הוויאן איירליינס, אל על ועוד רבות אחרות.
חברת אל על הפעילה 13 מטוסי 767 (200/300) עד שנת 2019. החברה קיבלה את מטוס ה-767 הראשון שלה, מסדרה 200ER, בשנת 1982, והוא נגרט בשנת 2011.
אחד היתרונות הנוספים אשר עומדים לצד מטוס זה הוא שההכשרה שלו היא כמו של מטוס הבואינג 757 וכך חברות תעופה שהכשירו את הטייסים יכלו לתת להם אפשרות להטיס עוד מטוס.
בינתיים, אף על פי שיצור ה-767 נמשך, בואינג הוציאה דגם מחליף שהוא הבואינג 787 החדש, בעל קיבולת נוסעים דומה, אך קל יותר, מהיר יותר, חסכוני יותר ובעל טווח טיסה ארוך יותר.
גרסאות
767-200
שמאל|ממוזער|250px|בואינג 200–767 בשירות אמריקן איירליינס
767-200 הוא הדגם הראשון למטוס, פיתוחו החל ביוני 1978. טקס ההשקה של המטוס היה ב-4 באוגוסט 1981 טיסת הבכורה של המטוס הייתה ב-26 בספטמבר 1981, והוא נכנס לשירות בחברת התעופה יונייטד איירליינס ב-8 בספטמבר 1982. המטוס האחרון מדגם זה נמסר בפברואר 1994, לאחר שיוצרו 128 מטוסים מדגם זה.
בשנת 1998 החלה בואינג להמיר מטוסי 200–767 המיועדים לנוסעים למטוסי מטען, מטוסים אלו מכונים 767-200SF. בתהליך ההמרה מוסיפים למטוס דלת צדדית מיוחדת למטענים, מחזקים את סיפון המטוס על מנת שיוכל להתמודד עם מטענים כבדים, ומוסיפים ציוד בטיחותי. משנת 2005 ממירה חטיבת בדק מטוסים של התעשייה האווירית לישראל מטוסים אלו ברישיון בואינג. למטוסים אלו נוסף לשם הדגם BDSF. לדוגמה- 767-231BDSF.
767-200 הוא מטוס המיועד לטווחים בינוניים, המסוגל להכיל עד 290 נוסעים. המתחרה של איירבוס לדגם זה היה האיירבוס A310-200.
767-2C
767-2C הוא גרסת מטען מסחרית שעליה פותח דגם KC-46 - מטוס תדלוק אווירי צבאי שנבחר על ידי חיל האוויר האמריקאי להחליף את ה KC-135
767-200ER
שמאל|ממוזער|250px|בואינג 767-200ER של חברת אל על נוחת בנמל התעופה הבינלאומי בוריספיל
767-200ER (ER מסמל Extended Range; בעברית: טווח מורחב) הוא הדגם הראשון למטוס המיועד לטווחים ארוכים. המטוס הראשון מדגם זה הוזמן בחברת התעופה אתיופיאן איירליינס, אולם החברה האתיופית ביטלה את ההזמנה, והמטוס הראשון נכנס לשירות ב-6 במרץ 1984 באל על.
בהשוואה לדגם הראשון במטוס זה הוגדלו דלת המטענים ב-1.75 × 3.40 מטרים, וקיבולת הדלק ב-27,558 ליטרים. באפריל 1998 שבר מטוס מדגם זה את שיא העולם בטיסה למרחק כשטס בטיסה ישירה של אייר מאוריציוס, ממאוריציוס להליפקס שבקנדה מרחק של 16,162 ק"מ.
מטוס זה נרכש בחברות תעופה גדולות שדרשו מטוס קטן ורחב גוף ליעדים רחוקים. בסה"כ יוצרו 121 מטוסים מדגם זה, ביולי 2011 היו בשירות חברות התעופה 64 מטוסים מדגם זה. המתחרים של חברת איירבוס לדגם זה הם הA300-600R ו-הA310-300.
767-300
שמאל|ממוזער|250px|בואינג 300–767 בשירות קונדור איירליינס
767-300 בואינג הכריזה על פיתוח דגם זה בפברואר 1982, דגם זה ארוך ב-6.43 מטרים מה-200–767 ובנוסף חוזק גוף המטוס והכנפיים. משקל ההמראה המקסימלי נשאר זהה ל-200–767. ג'פאן איירליינס הייתה חברת התעופה הראשונה שהזמינה את המטוס ב-29 בספטמבר 1983, טיסת הבכורה של מטוס זה התקיימה בינואר 1986, והוא נכנס לשירות ב-25 בספטמבר אותה השנה.
למטוס זה טווח של 9,700 ק"מ והוא מיועד לטיסות טרנס אטלנטיות. הוא יכול להכיל כ-350 נוסעים בתצורת מחלקה בודדת.
באפריל 2008, החלה בואינג להמיר מטוסי 300–767 למטוסי מטען. מטוסים אלו מכונים 767-300BCF מטוס ראשון מדגם זה נמסר לחברת התעופה היפנית אול ניפון איירווייז ביוני 2008.
בסך הכל, למטוס ה-300–767 היו 104 הזמנות, שסופקו כולן לחברות התעופה. ביולי 2011 היו 101 מטוסים מדגם זה בשירות פעיל. המתחרה של איירבוס לדגם זה הוא האיירבוס A300.
767-300ER
ממוזער|250px|בואינג 767-300ER בשירות אל על
טקסט=מטוס "כנף ציון" של ראש ממשלת ישראל ונשיא המדינה|ממוזער|מטוס "כנף ציון" של ראש ממשלת ישראל ונשיא המדינה
שמאל|ממוזער|250px|בואינג 767-300ER בשירות אוסטריאן איירליינס
767-300ER (ER מסמל Extended Range; בעברית: טווח מורחב) הוא גרסה לטווח ארוך של מטוס ה-300–767. המטוס הראשון מדגם זה נכנס לשירות בשנת 1988 בחברת אמריקן איירליינס.
הטווח המרבי של ה-767-300ER הוא 11,065 ק"מ. בדומה לדגם ה-300–767 המטוס יכול להכיל עד 350 נוסעים בתצורת מחלקת תיירים.
נכון לשנת 2012, למטוס 580 הזמנות ומתוכן נמסרו 560 מטוסים. המתחרה העיקרי של המטוס הוא מטוס האיירבוס A330-200
767-300F
767-300F הוא גרסת המטען של ה-767 (F - Freighter).
ממוזער|התא טייס הזה הוא זהה לתא טייס של 757
ההזמנה הראשונה של ה-767-300F הייתה ב-15 בינואר 1993, המטוס הראשון שנבנה יצא מפס היצור ב-8 במאי 1995, ההמראה הראשונה של המטוס הייתה ב-20 ביוני 1995. המסירה הראשונה של ה-767-300F התבצעה ב-12 באוקטובר 1995, והוא נכנס לשירות 4 ימים לאחר המסירה, ב-16 באוקטובר 1995 בחברת United Parcel Service.
נכון לחודש ינואר 2012 767-300F יש 111 הזמנות ו-65 מתוכן נמסרו.
לדגם המטען טווח טיסה מרבי של 6,025 ק"מ ומשקל ההמראה המרבי שהוא יכול לשאת עומד על 100,700 ק"ג.
בחודש אפריל 2008 בואינג החלה להמיר מטוסי 300–767 ל-(767-300BCF (Boeing Converted Freighter, המרה של המטוסים מנוסעים למטען. חברת בואינג, התעשייה האווירית לישראל ווגנר אווירנאוטיק הם החברות העושות את ההמרה ל-767. כדי להפוך את ה-767 למטוס מטענים הוסיפו לו דלת מטענים וחיזקו את רצפת הסיפון הראשי.
בחודש יוני 2008, חברת אול ניפון איירווייז קיבלה את המשלוח הראשון של ה-767-300BCF.
767-400ER
767-400ER (ER מסמל Extended Range; בעברית: טווח מורחב) הוא גרסה לטווחים ארוכים של ה-400–767. בואינג הכריזה על דגם זה בשנת 1997 והוא נמסר לראשונה בשנת 2000 לקונטיננטל איירליינס. המטוס נרכש גם על ידי דלתא איירליינס המטוס יכול להכיל כ-240 נוסעים בתצורת שתי מחלקות: עסקים ותיירים.
נתונים טכניים
767-200 767-200ER 767-300 767-300ER 767-300F 767-400ERצוות 2 מספר נוסעיםממוצע181 (3 מחלקות) 224 (2 מחלקות)255 מחלקה אחת; (290 אופציונלי)218 (3 מחלקות) 269 (2 מחלקות) 350 (מחלקה אחת) מטען 245 (3 מחלקות)304 (2-מחלקות) 375 (מחלקה אחת) נפח מטען 81.4 מ"ק 106.8 מ"ק 438 מ"ק 129.6 מ"ק אורך48.5 מטר54.9 מ' 61.4 מ' מוטת כנפיים47.6 מטר 51.9 מ' שטח כנפיים 283.3 מ"ר 290.7 מ"רגובה 5.41 מטררוחב 5.03 מטררוחב פנימי 4.72 מטרקיבולת דלק 63,000 ליטר 91,000 ליטר 63,000 ליטר 91,000 ליטר משקל ריק 80,130 ק"ג 82,380 ק"ג 86,070 ק"ג 90,010 ק"ג 86,180 ק"ג 103,870 ק"ג משקל המראה מקסימלי 142,880 ק"ג 179,170 ק"ג 158,760 ק"ג 186,880 ק"ג 204,120 ק"ג טווח מרבי 7,300 ק"מ 11,825 ק"מ 9,700 ק"מ 11,065 ק"מ 6,025 ק"מ 10,415 ק"מ מהירות שיוט 851 קמ"ש (0.80 מאך) מהירות מקסימלית 913 קמ"ש (0.86 מאך) אורך מסלול מינימלי 1,710 מ' 2,410 מ' 2,896 מטר הנעה (x2) JT9D-7R4PW4000תוצרת פראט אנד ויטניCF6-80ACF6-80C2 תוצרת ג'נרל אלקטריק PW4000-94 P&W
CF6-80C2 GE JT9D-7R4 P&W PW4000-94 P&WCF6-80A GECF6-80C2 GE PW4000-94 P&W CF6-80C2 GE RB211-524H RR PW4000-94 P&W CF6-80C2 GE דחף (x2) GE: 50,000 ליברות(222 kN) PW: 63,300 ליברות(282 kN)GE: 62,100 ליברות(276 kN) PW: 50,000 ליברות(220 kN)PW: 63,300 ליברות(282 kN)GE: 62,100 ליברות(276 kN)RR: 59,500 ליברות(265 kN) PW: 63,300 ליברות(282 kN)GE: 63,500 ליברות(282 kN)
הזמנות ומסירות
שנה סה"כ 2011 2010 2009 2008 2007 2006 2005 2004 2003 2002 2001 2000 1999 1998 1997 1996 1995 הזמנות1057 13 3 228361015 910 84093038794322 מסירות1005111213101212109243540444447424337
שנה19941993199219911990198919881987198619851984198319821981198019791978 הזמנות 175421655210083572338152025114549 מסירות 415163626037533727252955200000
המידע מעודכן ליולי 2011.
תאונות ותקריות
נכון ל-2013 המטוס היה מעורב ב 38 תאונות מתוכן 14 מטוסים שאבדו. בסך הכל נהרגו בתאונות אלו 569 בני אדם.
ב-23 ביולי 1983, אזל הדלק במטוס 200–767 של אייר קנדה בטיסה 143, הטייס הצליח להנחית את המטוס בדאייה בבסיס חיל אוויר נטוש בגימלי, בו התקיימו מרוצים ופיקניקים. על שם הדאיה ועל שם מיקום הנחיתה - נקראת התקרית דאון גימלי. המטוס המשיך לשרת את אייר קנדה. קברניט הטיסה נתן למטוס את השם "הדאון מגימלי".
ב-26 במאי 1991 בטיסה 004 של לאודה אייר הופעל מהפך הדחף במנוע השמאלי בגלל תקלה והיא התרסקה ליד בנגקוק. כל 223 האנשים שהיו על המטוס נהרגו.
ב-23 בנובמבר 1996 נחטף מטוס 200–767 בטיסה 961 של אתיופיאן איירליינס מאדיס אבבה בירת אתיופיה לניירובי בירת קניה. החוטפים הכריחו את הטייס לטוס לאוסטרליה, אך הטייס הסביר להם שאין מספיק דלק במטוס. הטייס פנה לקומורו בחשאי ונאלץ לנסות ולהנחית את המטוס על פני המים, מאחר שהדלק במכלי המטוס אזל, בשל השהייה הארוכה מן הצפוי באוויר בגובה 12 ק"מ (39,000 רגל), אך הנחיתה כשלה והמטוס התפרק. מתוך 175 בני אדם שהיו על המטוס, 50 שרדו, ובכללם שני הטייסים. זוג שהיה בירח דבש על החוף הצליח לתעד את המקרה.
ב-31 באוקטובר 1999 מטוס 300–767 בטיסה 990 של איג'יפטאייר שהמריא מניו יורק לקהיר, לאחר שהגיע מלוס אנג'לס, נכנס לפתע אל צלילה מסוכנת והתרסק לאוקיינוס האטלנטי. כל 203 הנוסעים ו-14 אנשי הצוות נהרגו.
ב-11 בספטמבר 2001 נחטפו 2 מטוסי בואינג 200–767 בטיסות טיסה 11 של אמריקן איירליינס וטיסה 175 של יונייטד איירליינס ורוסקו בכוונה לעיני מאות צופים במגדלי התאומים כחלק מפיגועי 11 בספטמבר. במטוס של אמריקן נהרגו כל 92 הנוסעים ואנשי הצוות ובמטוס של יונייטד נהרגו 65. בסך הכל, עם התמוטטות המגדלים, נהרגו מעל 2,996 בני אדם.
ב-12 באוקטובר 2010 אדי שמן דלפו לתא הנוסעים וגרמו לעשן בו בטיסה של יו אס איירווייז.
ב-1 בנובמבר 2011 טיסת לוט פוליש איירליינס 016 (אנ') בקו שבין ניו יורק לוורשה נחתה נחיתת חירום על גחונה. לקראת הנחיתה התגלו כשלים בכן הנסע של המטוס. הטייסים נאלצו לנחות ללא גלגלי הנחיתה. המטוס נחת בנמל התעופה ורשה פרדריק שופן. כל 230 הנוסעים על סיפונו פונו ללא פגע. לאחר הנחיתה המוצלחת ביטלו רשויות נמל התעופה בוורשה את כל הטיסות היוצאות והנכנסות לאותו היום.
ב-23 בפברואר 2019, מטוס בואינג 767-300ER, בטיסה 3591 של אטלס אייר עבור אמזון פריים אייר, בדרך ממיאמי ליוסטון. המטוס התרסק במהלך הגישה לנחיתה ליוסטון לתוך מפרץ טריניטי ביוסטון, טקסס. כל שלושת אנשי הצוות על המטוס מתו.
קישורים חיצוניים
767 באתר בואינג
מפרטי הדגמים 200, 300, ו-400 באתר Airliners.net
תמונות המטוס באתר "JetPhotos"
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מטוסי נוסעים אמריקאיים
767 | 2024-09-13T04:12:09 |
LHC | REDIRECT מאיץ LHC | 2007-02-04T14:36:11 |
צביעת גראם | שמאל|ממוזער|300px|חיידקים גראם-חיוביים
צביעת גראם מיועדת להבדלה ראשונית בין קבוצות חיידקים.
כדי לראות את החיידקים מבעד למיקרוסקופ אור, צריך לצבוע אותם. במהלך ניסויי צביעה כדי להבדיל בין חיידקים לסביבה התאית שבה הם נמצאים, מצא בשנת 1884 הרופא הדני הנס כריסטיאן גראם (Hans Christian Gram) כי צביעה בסגול, אחריה צביעה ביוד ושטיפה באלכוהול צובעת רק חלק מהחיידקים. מאז נקראת הצביעה על שמו. בפרסום המקורי של השיטה הוא התנצל על כך שהצביעה שפיתח טובה רק לחלק מהחיידקים.
צביעת גראם מבדילה בין החיידקים שנצבעים, שמכונים חיידקים גראם-חיוביים (+g), לחיידקים שאינם נצבעים, שמכונים חיידקים גראם-שליליים (-g) כלומר בעלי דופן-תא עבה או דקה, בהתאמה. הצביעה הנגדית, המאפשרת לראות גם את החיידקים הגראם-שליליים, הוספה מאוחר יותר.
הצביעה מתבצעת באמצעות הכנת תתקין של חיידקים על זכוכית נושאת וייבושו באמצעות העברה על להבה לזמן קצר. בשלב הראשון צובעים את הדגימה בצבע סגול, למשל סגול גבישי (crystal violet). בשלב השני שוטפים את הדגימה בתמיסת יוד - היוצר תצמיד עם הצבע הסגול. עד לשלב זה נצבעים כל החיידקים. שטיפה באתנול, או בכוהל אחר, מסלקת את תצמיד הצבע הסגול-יוד מהחיידקים הגראם-שליליים אך לא מהגראם-חיוביים. צביעה נגדית בצבע ורוד, (למשל ספרנין), צובעת שוב את כל החיידקים. התוצאה הסופית מראה חיידקים גראם-חיוביים בצבע כחול-סגול ואילו חיידקים גראם-שליליים בצבע אדום-ורוד.
צביעת גראם אינה שיטה מדויקת במיוחד. כאמור, זוהי שיטה להבדלה ראשונית; במקרים רבים יש לשלבה עם שיטות אחרות ולהצליב את התוצאות. גורמים רבים עלולים להביא לתוצאות שגויות בצביעת גראם, כגון התיישנות הצבעים, ביצוע לא נכון של הצביעה, גיל החיידקים הנבדקים (חיידקים "זקנים" קולטים פחות את הצבע הסגול ועלולים להיראות שליליים אף על פי שהם חיוביים) ועוד.
למרות הוותק הרב של השיטה, היא משמשת עד ימינו כקריטריון ראשון במעלה לאבחון וזיהוי חיידקים במעבדה הקלינית. השיטה הייתה קריטריון ראשוני למיון טקסונומי של חיידקים, עד שנות ה-70, אז החליפה אותה השיטה הגנטית (השוואת רצפים של גנים שמורים). ההבדל במעטפת תאי החיידקים, בעיקר בדופן, הגורם לחלק מהם לשמור (למרות השטיפה באתנול) על תצמיד הצבע הסגול והיוד (החיידקים הגראם-חיוביים) ובאחרים לאבד אותו עקב השטיפה (החיידקים הגראם-שליליים — הללו קולטים את הצבע הנגדי, הוורוד, במקום התצמיד הסגול שנשטף מהם) אינו שרירותי, אלא מעיד על הבדלים משמעותיים בין שתי קבוצות החיידקים. כל החיידקים הנצבעים חיובית בצביעה זו, מלבד סוג אחד - Deinococcus, מרוכזים בחטיבות ה-actinobacteria וה-firmicutes.
שיטות נוספות לצביעת חיידקים הן:
צביעת נבגים (בצבע ירוק)
צביעת קפסולה (בצבע שחור)
צביעת ציל-נילסן - צביעה חומצית בקרבול פוקסין
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מיקרוביולוגיה
קטגוריה:ביולוגיה: שיטות ומכשור
קטגוריה:בקטריולוגיה | 2020-10-08T17:02:00 |
הנרי מינצברג | הנרי מינצברג (באנגלית: Henry Mintzberg; נולד ב-2 בספטמבר 1939) הוא אחד מן ההוגים המובילים בעולם בתחום של חקר ניהול וחשיבה אסטרטגית בעסקים, הוא שימש כפרופסור לניהול מאוניברסיטת מקגיל שבקנדה ופרסם מספר ספרים מרכזיים בתחום. מינצברג עוסק בהתנהלותם של ארגונים ובחקר משאבי אנוש בארגון והוא נמנה בין מובילי גישת הקונפיגורציה בתחום מדעי הניהול.
ביוגרפיה
מינצברג נולד למשפחה יהודית במונטריאול, קוויבק, קנדה למאייר ואיירין (וקסלר) מינצברג. אביו, מאיר מינצברג, היה יצרן.
קריירה
בשנת 1968 קיבל מינצברג תואר דוקטור בניהול מ-MIT, לאחר שהגיש מחקר בנושא "המנהל בעבודה - קביעת פעילויותיו, תפקידיו ותוכניותיו באמצעות התבוננות מובנית".
בספרו The Structuring of Organizations שיצא לאור בשנת 1979, עוסק מינצברג בהרחבה במבנה הארגון.
מינצברג התעניין במבנים ארגוניים ובהתנהגות ארגונית הלכה למעשה. הוא זיהה חמישה מרכיבים מבניים שייצרו את "הארגון האמיתי":
צמרת אסטרטגית (מועצת מנהלים, נשיא): מופקדת על הנהגת ארגון ביצוע יעדים
מנהלי הקו (אגפים, מחלקות, מדורים): מנהלים לאורך שרשרת הפיקוד עד לניהול הזוטר
ליבה תפעולית (ייצור, מתן שירות, שיווק, אספקה): עובדי הארגון המבצעים ישירות את המשימות הנדרשות
סגל טכני (מחקר ופיתוח, תכנון מוצרים)
סגל מנהלתי (אחזקה, כוח אדם, יחסי ציבור)
עקרי גישתו
מינצברג פעל בשני תחומים מרכזיים - חקר הניהול ותחום החשיבה האסטרטגית בארגונים. במסגרת חקר הניהול, מינצברג השקיע מאמצים מחקריים להבנת האופנים השונים שבהם בפועל ארגונים מנוהלים. מינצברג הניח בכך תשתית לדיון שאינו רק נורמטיבי (כיצד ראוי לנהל) אלא כיצד ניהול מתרחש במציאות.
בתחום של חקר האסטרטגיה מינצברג מוכר בייחוד בשל ספרו על גישת התכנון האסטרטגי - "The Rise and Fall of Strategic Planning". מינצברג מתאר את העלייה של המושג שהפך מוביל בשנות ה-70', וכיצד מחלקות התכנון פוגעות בפועל בתפקוד התאגידים עד שהן נסגרות במהלך שנות ה-80. מינצברג מנתח את התהליך הן במובנים ההיסטוריים והן בחתירה להבנת המשגים שבגישת התכנון האסטרטגי. בספר "ספארי אסטרטגיות" מינצברג פורס ומנתח באופן ביקורתי עשר אסכולות מובילות בחשיבה על אסטרטגיה עסקית. מדבריו בספר עולה כי מתוך הגישות המתוארות הוא נוטה להזדהות באופן משמעותי עם גישת הלמידה העוסקת בצורה שבו ארגונים לומדים את סביבתם באופן מתמשך.
בהמשך לכך, כתב יחד עם ברוס אלסטראנד וג'וזף לאמפל את הספר ״ספארי אסטרטגיות: סיור מודרך בערבות הניהול האסטרטגי״ המציג עשר גישות שונות בתחום האסטרטגיה העסקית. מינצברג מתחיל את סקירתו בגישות העיצוב והתכנון האסטרטגי שנוסדו בשלהי שנות ה-50, והניחו את יסודות התחום (למשל את מודל ה-SWOT) ובגישות המיצוב מבית מדרשו של מייקל פורטר שהניחה את היסודות לתחום הייעוץ האסטרטגי. הוא מסיים בתיאור של גישות עכשוויות העוסקות בלמידה ארגונית וניווט במורכבות. הספר אמנם דן באופן ביקורתי בכל עשר הגישות, אך מבקש להציע לבסוף מודל בו כל אחת מן הגישות רלוונטית בהקשר אחר בחיי הארגון.
ספרים מרכזיים
ספארי אסטרטגיות: סיור מודרך בערבות הניהול האסטרטגי, ידיעות אחרונות, 2006
The Rise and Fall of Srategic Planning, 1994
Mintzberg on Management: Inside Our Strange World of Organizations, 1989
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:חוקרי ניהול
קטגוריה:סגל אוניברסיטת מקגיל
קטגוריה:סגל אוניברסיטאות בצרפת
קטגוריה:יהודים קנדים
קטגוריה:קנדים שנולדו ב-1939 | 2024-01-18T15:52:22 |
עץ ארגוני | REDIRECT מבנה הארגון | 2005-06-16T04:58:33 |
רוברט מיכלס | רוברט מיכֶלס (בגרמנית: Robert Michels; 9 בינואר 1876 – 2 במאי 1936) היה סוציולוג פוליטי גרמני, שכתב על התנהגותם הפוליטית של האליטות האינטלקטואליות. ספרו הידוע ביותר הוא "מפלגות פוליטיות", אותו פרסם ב-1911, הכולל תיאור של "כלל הברזל של האוליגרכיה", לפיו בכל חברה דמוקרטית קיימת נטייה ליצירת אוליגרכיה, הנבחר יתחיל לאסוף ידע עד שיהפוך למומחה בתחומו ואז יחל להתנתק מהעם שבחר בו, תיווצר אליטה שתהפוך לאוליגרכיה. הוא מאשים את ההמון שנוח לו כשאחרים מחליטים בשבילו החלטות ושנתונים באדישות שעוזרת לאוליגרכיה להתבסס. העם הכניע את עיקרון הדמוקרטיה שבו הם פועלים, ממצב שבו יש זכויות ושוויון לשיטת אליטות אוליגרכיות. מיכלס נחשב לאחד ההוגים המרכזיים של הפשיזם.
מיכלס למד באנגליה ובסורבון בפריז ולאחר מכן באוניברסיטאות של מינכן ולייפציג, האלה וטורינו. הוא הפך לסוציאליסט כאשר לימד באוניברסיטת מרבורג והפך לפעיל באגף הרדיקלי של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה. הוא עזב את המפלגה בשנת 1907 ועבר ללמד באוניברסיטה של טורינו שם לימד כלכלה, מדע המדינה וסוציולוגיה. בשנת 1914 הפך לפרופסור לכלכלה באוניברסיטת בזל שם לימד עד שנת 1926. בשנותיו האחרונות שהה באיטליה שם לימד כלכלה והיסטוריה באוניברסיטה של פרוג'ה. בשנים אלו היה לסינדיקליסט ואחר-כך לפשיסט.
קישורים חיצוניים
Robert Michels, Political Parties
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת מינכן
קטגוריה:סוציולוגים גרמנים
קטגוריה:סוציולוגים איטלקים
קטגוריה:תאורטיקנים במדע המדינה
קטגוריה:סגל אוניברסיטת מרבורג
קטגוריה:סגל אוניברסיטת בזל
קטגוריה:סגל אוניברסיטאות באיטליה
קטגוריה:איטלקים ממוצא גרמני
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1876
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1936 | 2023-08-03T22:24:53 |
שנאוצר | ממוזער|שנאוצר ננסי שחור
שמאל|ממוזער|250px|שנאוצר ננסי לבן
השנאוצר הוא גזע כלבים שמקורו מגרמניה ונחשב לסוג של כלב טרייר.
לשנאוצר שלושה סוגים עיקריים המחולקים על פי גדלים: שנאוצר ענק (עד 70 ס"מ), שנאוצר בינוני (עד 50 ס"מ) ושנאוצר ננסי (עד 36 ס"מ). ניתן למצוא את הכלב בצבעים שונים: שחור, פלפל/ מלח (גוני אפור), ובננסי גם את השחור/כסף והלבן.
מהווריאציות הרבות של השנאוצר ניתן להבין את מרחב התפקודים שאותו גזע זה מילא ועדיין ממלא, ביניהם: ציד מכרסמים, שמירה על ילדים, רעייה ושמירה על עדרים, ליווי ושמירה אישית ועוד.
ניתן להגדיר את השנאוצר ככלב רב שימושי לחווה חקלאית.
שנאוצר לבן הוא נדיר בישראל ובדרך כלל הוא מיובא מארצות אחרות לישראל.
מבנה, אופי וטיפול
לשנאוצר גוף ריבועי ומוצק, בעל פרווה צפופה בשיער, עבה וקצרה, המגנה עליו מפני כל מזג אוויר. שיער הגבות, סביב לאף ומתחת לסנטר ארוך יותר משאר שיער הגוף. תסרוקת זו מקנה לשנאוצר את מראהו המיוחד עם זקן וארשת פנים רצינית למראה.
השנאוצר מחליף את פרוותו פעמיים בשנה וצריך לעזור לו להיפטר מהשיער "המת" באמצעות מריטה. כמו כן הוא זקוק להברשה וסירוק על בסיס שבועי.
לשנאוצר, אין כמעט ריח. כמו כן אינו נובח שלא לצורך. בדומה לגזעי כלבים אחרים, זקוק לזמן משחק מדי יום. השנאוצר הוא כלב חכם, טריטוריאלי, בעל יצר שמירה מפותח, קשור ונאמן מאוד לבעליו וקל לאילוף.
היסטוריה
מוצאו של השנאוצר מגרמניה במאות ה-15 וה-16. השנאוצרים הראשונים היו מהגזע הבינוני, ושימשו לציד חיות קטנות ומכרסמים שונים. כמו כן שימשו גם כמלווים לסוחרים עם מרכולתם לשוק, וכשומרים על הדוכן.
השנאוצר שייך למשפחת הפינצ'רים, ועד למאה ה-19 נחשבו השנאוצרים לפינצ'רים שעירים, בעלי שיער זיפי. בשנת 1879 החלו להפריד את הפינצ'רים בעלי השיער הזיפי מתוך גזע הפינצ'ר וב-1880 נרשם כגזע חדש ושמו "שנאוצר", שפרוש המילה בגרמנית הוא: זרבובית (הפה והאף של הכלב).
את השנאוצר הננסי החלו לפתח באמצעות הרבעות מכוונות של הכלבים הקטנים מהשנאוצר הבינוני, וכנראה הוכנסו גם קווי דם של אפנפינצ'ר.
לראשונה הוא נראה בזירות התצוגה בשנת 1899.
מטרתו של פיתוח השנאוצר הננסי היה עבור ציד חיות קטנות כמו עכברושים וככלב ליווי. כיום זוכה השנאוצר הננסי לפופולריות הגבוהה ביותר בין כל משפחת השנאוצר.
ב-1909 החלו לטפח את השנאוצר הענק, במינכן - גרמניה, על ידי הרבעות מבוקרות של השנאוצר הבינוני עם כלבי בקר בלגים ודני ענק. מטרת הפיתוח הייתה לפתח כלב עבודה עבור שמירה על עדרים ושמירה אישית.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:גזעי כלבים | 2022-08-09T19:23:21 |
סיני מצויץ | שמאל|ממוזער|250px
הסיני המצויץ הוא גזע כלבים.
הקירחות היא סטייה גנטית, שנעשתה נפוצה על ידי הרבעות מכוונות. הגן האחראי לקירחות הוא האלל הדומיננטי. אלל זה קטלני (גן "ליטלי") אם הכלב הוא הומוזיגוט לאלל זה, לכן הזיווג האידיאלי לקבלת שגר בריא הוא הרבעה בין הורים שאחד מהם קירח והשני עם שיער. במקרה זה הגורים הקירחים יצאו בריאים, כשהם נושאים בתוכם גם גנים של ארוכי שיער.
מאפיין נוסף לגזע, הוא הליכתו האלגנטית של הסיני המצויץ- הליכה גאה, כשהזנב והצוואר מורמים, והרמת רגליים גבוהה, כפי שמכנים "גאלופ" (כמו סוס).
היסטוריה
מוצאו של הגזע הוא סיני/אפריקאי. "המוטציה" הראשונה של כלב קירח הופיעה בכלבים עתיקים ביבשת אפריקה.
נמצאו עדויות ארכאולוגיות של כלב דומה מלפני עשרת אלפים שנה, ועדויות נוספות מהמאה ה-13 של קיום גזע זה בסין.
הכלבים היו מתלווים לסוחרים הסיניים בהפלגותיהם. בדרך זו הצליח להגיע הגזע ליבשות שונות בשאר העולם, ונמצא לרוב בערי הנמל.
ייתכן, שבהגיעו לדרום אמריקה היווה שם את הבסיס להתפתחות הגזעים הקירחים, וייתכן גם שלהפך.
לראשונה הוצג הכלב במערב בשנת 1881, והוכר כגזע לראשונה ב-1960 באירופה, וב-1979 בארצות הברית.
ישנם כיום שני טיפוסי גזע עיקריים, שההבדל בינם הוא מבנה העצם, רוחב ומסיביות.
ייעוד ואופי
ייעודו הראשוני של הגזע הוא ככלב לוויה, ולכן מתאים לשמש ככלב משפחה, בדירת מגורים.
הסיני המצויץ אינו מגלה אגרסיביות כלל, אם כלפי כלבים אחרים ואם כלפי חתולים.
מומלץ לאפשר לכלב "לפרוק" אנרגיות, בעיקר בטיולים.
משום חוסר השיער, אין לחשוף אותו לקרינת שמש ישירה ולא ללחות גבוהה, הפוגמים בבריאות עורו של הכלב. למרות העובדה שהכלב חסר שיער, הוא זקוק לרחצה ככל כלב בעל פרווה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:הקבוצה התשיעית של הפדרציה הבין-לאומית לכלבנות
קטגוריה:הקבוצה הראשונה של מועצת הכלבנות האוסטרלית הלאומית
קטגוריה:הקבוצה החמישית של מועדון הכלבים הקנדי
קטגוריה:גזעי כלבים | 2024-01-23T22:49:37 |
שנאוזר | REDIRECT שנאוצר | 2015-09-26T11:08:55 |
דוד אלעזר | 250px|ממוזער|שמאל|דוד אלעזר בצעירותו, בקיבוץ עין שמר
250px|ממוזער|שמאל|דוד אלעזר בסוף שנת 1964
דוד אלעזר ("דדוֹ"; 27 באוגוסט 1925, ז' באלול ה'תרפ"ה – 15 באפריל 1976, ט"ו בניסן ה'תשל"ו) היה איש צבא ישראלי, הרמטכ"ל התשיעי. שירת כרמטכ"ל בזמן מלחמת יום הכיפורים, ועזב את תפקידו כחצי שנה לאחריה בעקבות מסקנות ועדת אגרנט. קודם לכן, שירת כמפקד פיקוד הצפון במלחמת ששת הימים.
קורות חייו
תחילת דרכו 1925–1948
דוד אלעזר נולד בסרייבו (בבוסניה, אז חלק מממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים), למשפחה ממוצא ספרדי משושלת משפחת אלעזר, שהגיעה לאזורי האימפריה העות'מאנית לאחר גירוש ספרד. אמו זהבה נפטרה כשהיה בן שש וחצי ובהמשך גדל אצל סבותיו. אביו, סולומון (שלמה), היה קצין בצבא יוגוסלביה.
בגיל 12 נסע אלעזר לזגרב (היום בירת קרואטיה) לשם לימודים, והצטרף לקן של השומר הצעיר. בתקופה זו הכיר את חיים ברוצלבסקי (לימים חיים בר-לב) והתיידד עמו, וגם את פליקס דויטש (לימים פליקס דותן). עקב החשש מפלישת גרמניה ליוגוסלביה, בעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה, ובשל הנהגת נומרוס קלאוזוס לתלמידים יהודים בבתי הספר, התארגנה קבוצת צעירים יהודים שכללה את אלעזר במסגרת עליית הנוער לצורך עלייה לארץ ישראל. הקבוצה עלתה ארצה בסוף שנת 1940, זמן קצר לפני הפלישה הנאצית ליוגוסלביה.
היא נסעה לארץ ישראל ברכבת, דרך סוריה ולבנון, ועל אף שהחזיקה בסרטיפיקט של עליית הנוער, הועברה למחנה מעצר לעולים בלתי חוקיים בעתלית. אלעזר הוחזק שם עד מרץ 1941, אז הצטרף לקבוצה שנייה, שנשלחה כחברת נוער לקיבוץ שער העמקים. לאחר מכן, בעקבות החלטת "השומר הצעיר" יצאה הקבוצה כהשלמה לקיבוץ עין שמר. אלעזר נשלח להדרכה וזמן קצר לאחר הגיעו, נבחר למזכירות הקיבוץ.
בשנת 1946 נאלץ לעזוב את הקיבוץ כדי להתגייס לפלמ"ח, לאחר שבקשתו להתקבל לקיבוץ לא אושרה. אלעזר הוצב בפלוגה ז' (פלוגת הסיירים) של גדוד "המטה" וצורף למחלקת "משמרות", בפיקודו של חיים פוזננסקי, שנקראה על שם קיבוץ משמרות בו ישבה.
בשנת 1947 היה חניך בקורס מ"כים בפיקודו של חיים בר-לב בקיבוץ דליה. בר לב ויגאל אלון העידו שכבר אז התבלט כחניך מצטיין של הקורס. לאחר הקורס נשלח לחולתה בגליל העליון לפקד על מחלקה שעסקה בסיורים והחדרת מסתערבים לסוריה וליווי עולים במסגרת ההעפלה מארצות המזרח. בפעילות זו התאפשר לו ללמוד על הכנותיה של סוריה למלחמה.
בנובמבר חזר למטה הפלמ"ח ובדצמבר השתתף בפעולת תגמול נגד כלי רכב ברמלה ובפשיטה על מחסן נשק בבסיס של הצבא הבריטי בתל ליטוינסקי.
תחילת הקריירה בצה"ל 1948–1964
בראשית 1948 השתתף בקורס מזורז למפקדי מחלקות בנתניה. במהלך מלחמת העצמאות השתתף בקרבות שונים בגדוד הרביעי ("הפורצים"), של חטיבת הראל, בהם שיירת חולדה, הקרב על מנזר סן סימון והפריצה לעיר העתיקה. דדו תואר כמי שנשאר רגוע תחת אש, דאג לפצועים והקפיד לצאת לפעולה עם פקודיו. הוא התקדם מהר בתפקידים, הן עקב תכונותיו כמפקד אך גם בשל הנפגעים הרבים שהיו לשדרת הפיקוד של הפלמ"ח. בסוף מאי התמנה למפקד פלוגה ובאמצע יולי נתמנה למפקד "גדוד הפורצים" בחטיבת הראל של הפלמ"ח. בינואר 1949 מילא הגדוד בפיקודו תפקיד חשוב בקרבות באזור רפיח, בשלב השני של מבצע חורב.
לאחר תום הקרבות ב-1949, השתתף אלעזר בכנס הפלמ"ח, בניגוד לפקודות, ועל כך קיבל נזיפה והתראה מהרמטכ"ל יעקב דורי. לאחר מכן היה חניך בקורס המג"דים השני, תחת פיקודו של יצחק רבין. באותה העת דרגתו הייתה רב-סרן. בינואר 1950 נתמנה כמדריך בשלב א' בקורס המג"דים השלישי ובאותה שנה הוענקה לו דרגת סגן אלוף. ביוני 1951 מונה למדריך ראשי בשלב ב' – קורס קצינים מתקדם. הוא הדריך בקורס במשך שלוש שנים, ובתקופה זו התגבשה מחשבתו הצבאית. לצד חיים בר-לב, היה דדו בין הקצינים הבכירים הראשונים שעברו קורס צניחה וענדו כנפיים.
ב-8 באוגוסט 1952 נישא דדו לחברתו, תלמה (בתו של המשורר, הסופר, העורך והמתרגם צבי ארד, ממייסדי קיבוץ עין שמר), כאשר מלאו לה 18, ואז חזר ונתקבל כחבר הקיבוץ, שהוסיף לשמש כביתם במשך מספר שנים.
בשנות ה-50 מילא אלעזר מספר תפקידי מטה. ב-1952 הוחלט על הקמת פיקוד נוסף לשלושת הפיקודים ("פיקוד 8"), וביוני מונה דדו לקצין אג"ם וסגן ראש המטה של הפיקוד, אולם הקמתו לא יצאה אל הפועל וב-1953 הוא מונה לקצין אג"ם בפיקוד מרכז. בתקופה זו למד יחד עם ישראל טל לבחינות הבגרות ועבר אותן בהצלחה. בתחילת נובמבר 1953 יצא לחופשת לימודים באוניברסיטה העברית בירושלים. בשל סירוב הקיבוץ לאשר לו את החופשה, נאלץ דדו להפסיק את חברותו בו. הוא התגורר בירושלים ולמד במשך שנה כלכלה ולימודי המזרח התיכון. בשמונה השנים שחלפו מאז התגייס לפלמ"ח כחניך "השומר הצעיר", השתנו השקפותיו הפוליטיות והוא הזדהה עם התפיסה האקטיביסטית של "אחדות העבודה".
בשנים 1954–1955 היה דדו ראש מחלקת תורת לחימה במטה הכללי. בשנים הללו נהג ללוות כמשקיף ואף להצטרף אל הכוח הלוחם בפעולות התגמול, לצורך הפקת לקחים.
בסוף 1955 התמנה למפקד חטיבת חי"ר מוגברת 12 (חטיבת הנגב). ב-15 ביוני 1956 נתמנה למפקד בית הספר לחיל רגלים והועלה לדרגת אלוף-משנה. בסוף אוקטובר 1956 נפתח מבצע קדש, במהלכו פעלה החטיבה שתחת פיקודו ברצועת עזה והוא עצמו קיבל את כתב כניעת הכוחות המצריים ברצועה מידי הגנרל דיגווי. לאחר מכן עסקה החטיבה בהחזקת הרצועה, בתפקידי שיטור ובחיפושים אחר מחבלים. בתקופת הישיבה ברצועה, החליט לעבור הסבה לשריון. ב-6 במרץ 1957 בוצעה הנסיגה מהרצועה וב-9 ביולי הוצב דדו בגייסות השריון. לדעת הביוגרף חנוך ברטוב, ההחלטה לעבור הסבה לשריון הייתה "ראשית הזינוק הגדול" שלו בחזרה אל "לב-לבה של העשייה והמחשבה של צה"ל" ותחילת התקדמותו לעבר צמרת הצבא. בתוקף הנסיבות, עברה משפחת אלעזר להתגורר בדרום הארץ, בכפר מנחם, למשך 4 שנים. דדו עשה את מסלול ההסבה בשלמותו – תקופת הכשרה שנמשכה למעלה משמונה חודשים, וב-15 במרץ 1958 מונה למפקד חטיבה 7. ב-15 באפריל 1959 נסתיימה כהונתו כמפקד החטיבה והוא מונה לסגנו של מפקד גייסות השריון, חיים בר-לב. בעת שכיהן בתפקיד זה סייע לרב-סרן אברהם ארנן במימוש יוזמתו להקמתה של סיירת מטכ"ל.
ב-25 ביוני 1961 מונה למפקד גייסות השריון. הוא הועלה לדרגת אלוף והצטרף ל. בתקופה זו עברה משפחת אלעזר להתגורר בהרצליה וכעבור זמן מה ברמת אביב. דדו שירת בתפקידו זה שלוש שנים וארבעה חודשים, ובתקופה זו ביקש לרומם את קרנו של חיל השריון. בין יוזמותיו לשם מטרה זו, היו עריכת "יום גייסות השריון" השנתי, הקמת מקהלת 300 גברי השריון תחת ניצוחו של יצחק גרציאני, הקמת נבחרת כדורגל והנהגת טקסי השבעה במצדה.
אלוף פיקוד צפון 1964–1972
ב-2 בנובמבר 1964 נכנס אלעזר לתפקידו כאלוף פיקוד הצפון. בתקופה זו הייתה מתיחות רבה עם סוריה ותקריות שנודעו כמלחמה על המים, על רקע ניסיונות סוריה להטות את מקורות נהר הירדן ולמנוע מישראל את השימוש במוביל הארצי. התקריות היו מלוות בהפגזות מסיביות של יישובי אצבע הגליל. אמרה המיוחסת לאלעזר מאותה תקופה היא "אם חיי היישובים שלנו יהיו בלתי-נסבלים, יהיו בלתי-נסבלים גם החיים ממזרח לגבול".
בסוף ספטמבר 1966 נכנסה לתוקפה תקופת שירות נוספת של אלעזר בצבא הקבע, ומשפחתו עברה להתגורר בצפון, בטבעון.
ב"תקופת ההמתנה" ערב מלחמת ששת הימים ב-1967, נמנה אלעזר עם מפקדי צה"ל שדחפו לכיבוש רמת הגולן, על רקע חלקה של סוריה באירועים שהוליכו למלחמה. בזמן המלחמה, פיקד אלעזר בתפקידו כאלוף פיקוד צפון, על כיבוש השומרון, שהיה בשליטת ממלכת ירדן, ועל כיבוש רמת הגולן מסוריה. הלחימה על הרמה החלה רק ביום החמישי של המלחמה, ה-9 ביוני, לאחר תום הקרבות בחזית המצרית ובחזית הירדנית. אז התרכזו בגזרה כוחות, שנאספו מכל חלקי הארץ (שתי חטיבות הובאו מזירת הדרום וארבע חטיבות הובאו מהגיזרה הירדנית). במקביל לתקיפה אווירית מרוכזת של חיל האוויר הופעלו שבע חטיבות, בפיקודו של אלעזר, בהתקפה על רמת הגולן. ההתקפה התרכזה בגיזרת הבניאס וצפון רמת הגולן, שם היה השיפוע בעלייה לרמה מתון יחסית, וכוחות השריון יכלו לעלות לרמה ולהתקדם כמעט עד מחצית הדרך לקוניטרה. בדרום הרמה תקפו כוחות רגלים וצנחנים את המוצבים הסורים והשיגו גם הם התקדמות לא מעטה. במהלך הלילה הרחיבו כוחותיו של אלעזר את הטריז דרומה, עד לאזור גשר בנות יעקב. בבוקר יום שבת, ה-10 ביוני, פרצו כוחות שריון וחיל רגלים מזרחה תחת סיוע אווירי, והצליחו להגיע, בצפון רמת הגולן, אל מעלה החרמון ואל קוניטרה, ובדרום רמת הגולן אל צומת רפיד. ב-10 ביוני בשעה 14:00 נפסקו הקרבות ברמת הגולן ונסתיימה למעשה הלחימה.
לאחר מלחמת ששת הימים, החלה מלחמת ההתשה בבקעת הירדן. ב-16 בפברואר 1968 ביטא האלוף אלעזר את המדיניות שהתגבשה בצה"ל בתגובה לחדירות המחבלים וההפגזות מירדן: "פעולת צה"ל תורמת לשקט יותר מאשר התאפקות ממושכת. אם התושבים שלנו לא יוכלו לחיות בשקט – לא יוכלו גם התושבים בצד השני לחיות בשקט". בערב פסח אותה שנה, אמר בראיון: "חייבים אנו לנהל את המלחמה באופן שתהיה בלתי־נסבלת למדינות שמהן חודרים המחבלים. לישראל תהיה זו מלחמה קשה, קטלנית ויקרה – אבל תהיה נסבלת".
בעקבות פעילות ארגון הפת"ח מלבנון, טבע אלעזר ב-1969 את הכינוי "פתחלנד" לאזור בדרום-מזרח המדינה שנשלט על ידי הארגון.
בריאיון ל"מעריב", התייחס אלעזר למלחמת ההתשה: "אני אומר, שאפשר להמשיך ולחיות כך. עלינו לראות את התקופה הזאת כחלק ממלחמתו של העם היהודי על מולדת ועל מדינה עצמאית. ואם נראה את המצב כך, ניווכח כי מלחמתנו מתנהלת בתנאים לגמרי לא רעים. עברנו שלבים הרבה יותר גרועים... הבעיה אינה צבאית, כי אם מדינית וכלכלית... היום התחזקנו. מצבנו טוב... אני לא יכול להגיד שזהו הדגם לחיים מאושרים, אבל זה הולך להיות טוב יותר ויותר".
אלעזר הזדהה עם ההתנחלות ברמת הגולן והציב בראש סולם העדיפויות של פיקוד צפון את קידום אכלוסה. הוא היה מעורב באופן פעיל בהכנת התשתית וסייע באופן ישיר להיאחזויות הראשונות, ובראשן מרום גולן, אף בנושאים אזרחיים לחלוטין.
ב-23 בדצמבר 1969 מונה אלעזר לראש אג"ם.
כהונתו כרמטכ"ל עד מלחמת יום הכיפורים 1972–1973
250px|ממוזער|שמאל|מימין לשמאל: עמנואל שקד, דוד אלעזר וחיים בר-לב בסיור לאורך גדר המערכת בעמק הירדן, 1967–1968
ב-1 בינואר 1972 מונה אלעזר לרמטכ"ל התשיעי בצה"ל. בתחילת כהונתו, הקדיש תשומות רבות ללחימה בארגוני הטרור. ב-9 במאי 1972, בעת שנחטף מטוס סבנה והונחת בנמל התעופה לוד, פיקד אלעזר על מבצע ההשתלטות על המטוס ותידרך באופן אישי את לוחמי סיירת מטכ"ל, בטרם החלה הפעולה. לאחר המבצע, אמר: "אם תתנהגנה כל המדינות כפי שנהגנו אנחנו, לא תהיה בעולם פרשת־חטיפות". שלושה שבועות לאחר מכן, ב-30 במאי התרחש הטבח בנמל התעופה לוד, שביצעו חברי "הצבא האדום היפני". ב-5 בספטמבר באותה שנה אירע טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן. בתגובה הורה דדו על תקיפת בסיסי מחבלים בסוריה ובלבנון, שהייתה הגדולה מסוגה עד אז. הופלו שלושה מטוסים סוריים, ועשרות מחבלים נהרגו בהפגזות הכבדות. בהמשך אישר אלעזר את מבצע "אביב נעורים", שיצא לפועל בלילה שבין 9 ל-10 באפריל 1973, ובמהלכו פגעו לוחמי יחידות מובחרות בבכירי הטרור בביירות, ובו נהרגו עשרות מחבלים, בהם בכירים בארגוני הטרור. אירוע נוסף שאלעזר נדרש להתמודד עמו כרמטכ"ל היה ההחלטה ב-21 בפברואר 1973 על הפלת מטוס נוסעים לובי, שחצה את גבולה האווירי של מדינת ישראל, וסירב לדרישות להזדהות. לאחר שהמטוס הופל בשטח סיני על ידי מטוסי חיל האוויר הישראלי, בהוראתו האישית של דדו, התברר שהיה זה מטוס אזרחי, וכי המדובר בטעות ניווט תמימה. ההחלטה על הפלת המטוס עוררה ביקורת חריפה בישראל ובעולם. אלעזר הותקף בעיתונות ועלתה דרישה להתפטרותו. באירוע זה נהרגו למעלה ממאה אזרחים.
המהלכים לקראת מלחמת יום הכיפורים
במהלך אפריל 1973 הצטברו התרעות על כוונה של מצרים לפתוח במלחמה באמצע מאי. אלעזר חשש מאפשרות זאת ולהערכה היו שותפים ראש "המוסד", צבי זמיר ושר הביטחון, משה דיין. הערכת ראש אמ"ן אלי זעירא, לעומת זאת, הייתה שמצרים לא תצא למלחמה. אלעזר התייחס לכך גם בפומבי, באומרו:
בעקבות ההערכה כי תיתכן מלחמה בקיץ 1973, אישר שר הביטחון לרמטכ"ל, ב-17 במאי, להוציא אל הפועל את תוכניתו להעלאת הכוננות ולשיפור המוכנות של צה"ל למלחמה – כוננות כחול לבן. ב-27 במאי 1973 הוכרזה כוננות בצה"ל, ובוצע גיוס מילואים. לפי ההיסטוריון יואב גלבר, מטרת גיוס המילואים הייתה החלפת יחידות שצעדו במצעד צה"ל ולא לתגבור. בדיעבד, יש התולים במאורעות סביב כוננות זו חלק נכבד מההפתעה של צה"ל בעת פתיחת מלחמת יום הכיפורים, כיוון שסיפקה קרקע נוחה לשאננות וההתעלמות מהסימנים המקדימים של המלחמה, שבאה בעקבות אי התממשותה של ההתרעה למלחמה בעת כוננות "כחול לבן".
ביולי 1973 מינה את שמואל גונן (גורודיש) לאלוף פיקוד דרום – מינוי שנחשב גם בשעתו לשנוי במחלוקת. כבר מההתחלה, נמתחה ביקורת בצמרת צה"ל על מינויו למפקד החזית העיקרית של מדינת ישראל, ורבים מהם ראו בו את אחד המינויים המוטעים ביותר של אלעזר כרמטכ"ל. לאחר מכן מינה את ישראל טל לסגן הרמטכ"ל.
ב-13 בספטמבר 1973 הופלו 12 מטוסים סוריים בקרב אוויר שהחל כאשר מטוסים אלו ניסו ליירט מטוסי צילום ישראלים.
מלחמת יום הכיפורים 1973
שמאל|ממוזער|250px|אלעזר במהלך מלחמת יום הכיפורים
לקראת המלחמה
ב-1 באוקטובר 1973 הוכרזה כוננות בצבאות מצרים וסוריה. עקב הערכה מודיעינית שגויה ושיקול דעת לקוי של מקבלי ההחלטות, ננקטו בצה"ל צעדים מצומצמים בלבד, לא בוצע גיוס מילואים מלא, וההערכה הייתה כי פתיחת מלחמה היא "בסבירות נמוכה". בשעות הבוקר המוקדמות של 6 באוקטובר (יום הכיפורים) השתכנע הרמטכ"ל, דוד אלעזר, שמלחמה תפרוץ באותו היום והוא ביקש לגייס מילואים ולהנחית מכה מקדימה, אלעזר נפגש ביוזמתו עם שר הביטחון, משה דיין, וראש הממשלה, גולדה מאיר. אולם שר הביטחון, משה דיין, האמין כי מלחמה לא עתידה לפרוץ וחשש מההשלכות המדיניות של מכה מקדימה ולכן לא אישר גיוס מילואים רחב היקף ולא אישר הנחתת מכה מקדימה. אלעזר הורה, על דעת עצמו, על גיוס מילואים מצומצם, שהחל ב-5 באוקטובר.
המלחמה
שמאל|ממוזער|250px|אלעזר במסוק בחזית סיני
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|רמטכ"ל צבא הגנה לישראל דוד אלעזר (עומד מימין וידיו על השולחן) בפגישת התייעצות צבאית במפקדת פיקוד הצפון, במהלך מלחמת יום הכיפורים, 10 באוקטובר 1973. יושב באמצע התמונה ומצביע על המפה אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי, ולצידו יושב האלוף מרדכי הוד. עוד בתמונה: האלוף רחבעם זאבי, יועץ מיוחד לרמטכ"ל (עומד מעל הוד), האלוף אלי זעירא, ראש אמ"ן (עומד בין זאבי לאלעזר) ותת-אלוף יקותיאל אדם, סגן אלוף פיקוד צפון (עומד בימין התמונה, חבוש כומתה).
ממוזער|אלעזר, יהושע שגיא, דן שומרון וחיים נדל, 1973
ב-6 באוקטובר, בשעה שתיים בצהריים, החלה המתקפה המשולבת של הצבאות הסורים והמצרים, הידועה כמלחמת יום הכיפורים. במידה רבה הייתה זו הפתעה לצה"ל ולעומד בראשו.
בימיה הראשונים של המלחמה היה דדו בין היחידים שהצליח לשמור על אופטימיות וקור רוח (בניגוד לשר הביטחון, משה דיין, שדיבר על "חורבן הבית השלישי"). במתקפת הנגד הכושלת של 8 באוקטובר בסיני, העביר דדו לממשלה דיווחים על הצלחות שלא היו, וזאת על פי דיווחים שהגיעו ממפקדי החזית.
בשעה 18:00 באותו יום, ערך מסיבת עיתונאים בבית סוקולוב ודיווח כי התקפת הנגד מצליחה וכי חלה תפנית במלחמה. כשנתבקש על ידי דן שילון לחזות מתי יסתיימו הקרבות, השיב: "אנחנו נמשיך לתקוף ואנחנו נמשיך להכות ואנחנו נשבור להם את העצמות. אני עוד לא רוצה להתחייב כמה זמן זה ייקח לנו". אלא שעל אף שדבריו אלה נועדו להפיח תקווה, הביטוי "נשבור להם את העצמות" נתקבל בציבור כדוגמה ליוהרה וזחיחות, והוא הפך לדוגמה הבולטת ביותר לפער בין המציאות לבין התבטאויות באמצעי התקשורת.
המלחמה חשפה חילוקי דעות אישיים עזים בין אלופי צה"ל, במיוחד בחזית הדרום, אשר בחלקם לא הוסדרו גם לאחר שנים רבות. בשלב מסוים במלחמה, עקב תפקודו הכושל של מפקד פיקוד הדרום שמואל גונן ("גורודיש"), מינה דדו את הרמטכ"ל לשעבר, חיים בר-לב, כמפקד חזית הדרום. דדו גייס גם את האלופים רחבעם זאבי ואהרן יריב, ששוחררו משירות פעיל לפני המלחמה, כעוזרים מיוחדים לרמטכ"ל.
לאחר קרבות בלימה קשים, מתקפת נגד כושלת בסיני, ואבדות רבות הן לכוחות הקרקע והן לכוחות חיל האוויר, נבלמה לבסוף המתקפה. ב-11 באוקטובר עברה הלחימה בצפון לשטח סוריה, ובליל 16 באוקטובר חצה צה"ל את תעלת סואץ.
המלחמה הסתיימה כאשר כוחות צה"ל נמצאים בעומק השטח הסורי, הר החרמון, שאבד בתחילת המלחמה, הוחזר לשליטת ישראל, הארמייה השלישית של צבא מצרים מכותרת בסיני, וכוחות צה"ל נמצאים בגדה המערבית של תעלת סואץ. על הישגים אלו שילם צה"ל באבדות רבות.
ב-24 בינואר 1974, חתם אלעזר כראש המשלחת הישראלית לועידת ז'נבה על הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים בקילומטר ה-101, עליו חתמו גם ראש המשלחת המצרית, הרמטכ"ל אל-גמאסי, ומפקד כוח החירום של האו"ם, לוטננט-גנרל אנסיו סילאסוואו.
ועדת אגרנט – חקירת המלחמה 1973–1974
מחירה היקר של המלחמה באבדות לצה"ל, והעובדה כי צה"ל נתפס לא מוכן, הן מבחינה מודיעינית והן מבחינה מבצעית, עוררו גל של מחאה ציבורית.
כדי לשכך את הזעם והביקורת על ההנהגה ואת הדרישה שתישא באחריות, הועלתה ההצעה להקים ועדת חקירה ממלכתית. אלעזר התנגד להצעה לחקור את הצבא כל עוד הוא נמצא במצב מלחמה וקודם שבדק את עצמו והגיש את ממצאיו לדרג המדיני. אולם עמדתו לא נתקבלה, וב-21 בנובמבר 1973, הוקמה ועדת אגרנט כדי לחקור את אי-מוכנותו של צה"ל למלחמה. הוועדה הובלה בהנהגת נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט, ולצידו ישבו שני רמטכ"לים לשעבר: יגאל ידין וחיים לסקוב. הוועדה ישבה על המדוכה מספר חודשים, ולאחר 140 ישיבות ושמיעת עשרות עדים, פרסמה ב-1 באפריל 1974 דו"ח ביניים, בו המליצה על הפסקת כהונתו של דדו כרמטכ"ל, יחד עם סיום כהונתו של ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא. לגבי דוד אלעזר, ההמלצה נומקה בכך שלא היו לו הערכות מודיעין משלו ותוכנית מגננה מפורטת, ובשל הביטחון המופרז שלו ביכולתו של צה"ל להדוף את האויב בעזרת כוחות הצבא הסדיר בלבד. בדו"ח הוועדה נכתב כי אלעזר "נושא באחריות אישית גם בעניין הערכת המצב וגם בעניין מוכנותו של צה"ל".
מחדל אי הפצת תוכניות המלחמה של הסורים והמצרים
תוכניות המלחמה המדויקות של המצרים והסורים הגיעו לידי אמ"ן חודשים לפני המלחמה והופצו לרמות הגבוהות כולל הרמטכ"ל אלעזר, אך אלופי הפיקודים למשל, לא ידעו על תוכניות אלה. ועדת אגרנט מתחה ביקורת על כך שבפועל הצבא לא התכונן למלחמה לפי תוכניות אלה:
מחדל אי הגיוס המיידי של שתי אוגדות
ביום שבת בבוקר, יום פרוץ המלחמה, תבע הרמטכ"ל גיוס כללי אולם שר הביטחון דיין אישר לבצע גיוס חלקי. ועדת אגרנט קבעה:
הרמטכ"ל רא"ל אלעזר כפר בקביעות ובמסקנות של הוועדה ביחס לתפקודו ואחריותו האישית למישגים, וטען שנגרם לו עוול בשל קביעותיה חסרות הבסיס של הוועדה ומסקנותיה.
לאחר ועדת אגרנט 1974–1976
בעקבות המלצת הוועדה, הגיש אלעזר את התפטרותו לממשלה ב-3 באפריל 1974, וזאת תוך שהוא טוען כי נגרם לו עוול, בעיקר על רקע העובדה כי הוועדה לא המליצה על סנקציות כלשהן נגד הדרג המדיני, וכי לא נלקח בחשבון תפקודו במהלך המלחמה, והעובדה כי בסופו של דבר הסתיימה המלחמה בניצחון.
לאחר התפטרותו, מונה ליו"ר מועצת המנהלים של חברת הספנות צים.
ב-15 באפריל 1976 לקה בהתקף לב, בעת ששחה בבריכת שחייה בנווה אביבים, ומת, כשהוא רק בן 50. ערב לפני כן נפגש עם סופר צללים, חנוך ברטוב, במטרה לכתוב בספר את גרסתו לאירועי המלחמה. רבים קושרים את מותו המוקדם לשיברון הלב שהיה נתון בו לאחר שוועדת אגרנט הטילה עליו את האחריות למחדל יום הכיפורים. הוא נקבר בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים. יותר מעשרת אלפים איש הלכו אחר ארונו. עד מותו התגורר בנווה אביבים, והותיר אחריו אישה, תלמה, ושלושה ילדים:
הילה (נולדה ב-1955), פסיכואנליטיקאית הנשואה לדורון כהן, אחיה של נאוה ברק; עו"ד גידי אלעזר (נולד ב-1957~) ועורך הסרטים יאיר אלעזר (נולד ב-1966), שהפיק סרט על אביו.
דמותו הציבורית
הכרעתה של ועדת אגרנט בדבר אחריותו האישית לכישלון ההכנות למלחמה לא נתקבלה במלואה. באשר למידת אחריותו לדבקות במה שהוועדה כינתה "הקונספציה", לפיה הסורים לא יפתחו במלחמה ללא המצרים והללו לא יפתחו ללא מענה לעליונות האווירית של ישראל, הרי שיש המסירים ממנו את האחריות. בפרט רבים אינם מקבלים את הסרת האחריות מהדרג המדיני, ובמיוחד משר הביטחון משה דיין. כן יש המדגישים את קור רוחו ואת תרומתו לניצחון על אף נתוני הפתיחה הקשים.
בריאיון שנערך ב-2010 עם אביעזר יערי הוא טען כי ניתן לייחס לאלעזר שתי החלטות שהיו מכריעות לגבי תוצאות המלחמה. הראשונה, החלטתו להעתיק את עוצבת המפץ בפיקודו של מוסה פלד שהייתה בעתודה מול הגבול עם ירדן (מחשש שזו תצטרף למלחמה) אל החזית ברמת הגולן בתקיפה מדרום לצפון. השנייה, התעקשותו להמתין להתקפה מצרית נוספת בטרם יחל צה"ל במתקפה מערבה ובניסיון צליחה. מתקפה מצרית זו בוצעה ב-14 באוקטובר, ונכשלה כישלון חרוץ.
לפי דעה אחרת, ב-12 באוקטובר 1973 המליץ המטה הכללי על חציית התעלה למרות הסיכון של אוגדות הטנקים המצריות שנמצאו עדיין בצד המזרחי של התעלה. תוך כדי ישיבת ממשלה שדנה בנושא, קיבל צבי זמיר ראש המוסד ידיעה חשובה שהצביעה על מעבר הטנקים המצריים לסיני כחלק מהתקפה מצרית צפויה. דוד אלעזר אמר מיד שאם כך עדיף לדחות את הצליחה לעוד מספר ימים, והממשלה אכן החליטה כך.
מספר שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים שיבחה גולדה מאיר את דוד אלעזר ואת הדרך שבה ניהל את המלחמה, וטענה: "דדו הציל את עם ישראל".
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|חלקת הקבר של דוד אלעזר בהר הרצל
הנצחת שמו
חוף דדו – חוף ים בחיפה
מחנה דדו – בסיס מטה פיקוד צפון השוכן בצפת
א"מ דדו – אוניית האימונים של המכון להכשרה ימית
מצפה דדו ליד מטולה
שכונת דדו, בשכונה הדרומית של נוף הגליל – במקום הוקם גל-עד לזכרו.
גן דדו בבית שאן
בראשון לציון, בבת-ים ובקריית גת נקראו בתי ספר על שמו.
רחובות נקראו על שמו ביישובים רבים, בהם: עפולה, אופקים, ירושלים, באר שבע, חדרה, חיפה, טבריה, כפר סבא, מודיעין, צפת, רמלה, רחובות, אור יהודה, אור עקיבא, גבעת שמואל, חולון, ראשון לציון, רעננה, הרצליה, יהוד, תל אביב דימונה, ומגדל העמק.
מרכז דדו לחשיבה צבאית בינתחומית (בעבר – המכון לחקר תורת המערכה, או המלת"ם)
מרכז ספורט דדו ביישוב חבר, מיישובי חבל תענך.
מרכז אמנויות תל אביב – הסינמטק, בית הספר תיכון עירוני א' ומרכז ביכורי העיתים.
סרטו של יאיר אלעזר על אביו, בשם "געגועים לאבא" (בין היתר, שודר בערוץ הראשון ב-17 במאי 2009).
בית השריון ע"ש דוד אלעזר בשכונת יד אליהו בתל אביב
צעדת הכנרת, המתקיימת מדי אביב בשטחי המועצה האזורית עמק הירדן קרויה על שמו.
לקריאה נוספת
חנוך ברטוב, דדו - 48 שנה ועוד 20 יום, ספרית מעריב, (1978, 2004)
אורי מילשטיין, קריסה ולקחה: ממלחמת ששת הימים עד למלחמת דרום לבנון, שרידות, 1999.
אורי בר-יוסף, הצופה שנרדם – הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה, הוצאת זמורה ביתן, 2001.
ד"ר שמעון גולן, מלחמה ביום הכיפורים – קבלת החלטות בפיקוד העליון במלחמת יום הכיפורים, הוצאת מודן/מערכות, 2013.
קישורים חיצוניים
כמצביא המלחמה דוד אלעזר, אתר המחלקה להיסטוריה.
סא"ל מיל. אברהם זהר – המכון לחקר מלחמות ישראל,
דוקטור טל טובי, דוד אלעזר כמפקד פיקוד הצפון במלחמת ששת הימים, אתר מערכות, 2023
הערות שוליים
קטגוריה:ראשי המטה הכללי
קטגוריה:ראשי אג"ם
קטגוריה:מפקדי פיקוד הצפון
קטגוריה:מפקדי גייסות השריון
קטגוריה:מפקדי חטיבה 7
קטגוריה:מפקדי גדודים במלחמת העצמאות
קטגוריה:לוחמי ההגנה
קטגוריה:לוחמי הפלמ"ח
קטגוריה:ישראלים ילידי יוגוסלביה
קטגוריה:בוגרי השומר הצעיר
קטגוריה:עולים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:עולים בעליית הנוער
קטגוריה:יו"ר צים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל
קטגוריה:מפקדי חטיבת הנגב
קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם בסיסי צה"ל
קטגוריה:סרייבו: אישים
קטגוריה:עין שמר: אישים
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:ראשי מחלקת תורת לחימה
קטגוריה:מפקדי פלוגות במלחמת העצמאות
קטגוריה:מפקדי חטיבות במלחמת סיני
קטגוריה:חיילי חטיבת הראל במלחמת העצמאות
קטגוריה:חיילי חיל הרגלים במלחמת סיני
קטגוריה:חברי המטה הכללי במלחמת ששת הימים
קטגוריה:חברי המטה הכללי במלחמת יום הכיפורים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1925
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1976 | 2024-09-19T19:44:48 |
משה לוי | 250px|ממוזער|שמאל|ישראל טל, מפקד בה"ד 1 עם ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, מעניק דרגות קצונה לחניך המצטיין משה לוי, 1955
משה לוי ("מוֹיְשֶה וָחצי") (18 באפריל 1936 – א' בשבט ה'תשס"ח 8 בינואר 2008) היה הרמטכ"ל ה-12 של צה"ל בין השנים 1983–1987, תקופת שלהי מלחמת שלום הגליל והקמת רצועת הביטחון.
קורות חייו
משה לוי נולד לנעימה וג'ורג'י, במשפחת עולים מעיראק בת ארבעה ילדים.
אביו היה בעל דוכן בגדים בשוק הכרמל. אחיו הגדול הוא ברוך לוי, שהיה אלוף-משנה, מפקד הפנימייה הצבאית לפיקוד ופיקוד הגדנ"ע, ולאחר מכן מומחה בתחום המדיניות החברתית. משה לוי גדל בשכונת שפירא וביד אליהו.
למד בבית הספר היסודי ע"ש ביאליק בתל אביב. כבר בגיל צעיר זכה לשם החיבה "משה וחצי" בשל גובהו (1.96 מטרים, לערך). הוא סיים את לימודיו התיכוניים בתיכון עירוני א'.
לוי התגייס לצה"ל בשנת 1954, והחל את שירותו בחטיבת גולני. הוא עבר הכשרה כלוחם, קורס מ"כים חי"ר וקורס קציני חי"ר, אותו סיים בהצטיינות. לאחר-מכן שובץ בחטיבת הצנחנים, ומונה למפקד מחלקה בפלוגה ה' בגדוד 890. לוי השתתף בפעולות התגמול, ואת רוב שנותיו הבאות בצה"ל שירת בשורות הצנחנים.
במלחמת סיני (1956) השתתף בצניחה המבצעית הראשונה בתולדות צה"ל במעבר המיתלה, כקצין מבצעים בגדוד 890 של הצנחנים. בשנים 1963–1967 מילא מספר תפקידי פיקוד והדרכה ביחידות הצנחנים, ובהם מפקד הסיירת החטיבתית. ב-1966 מונה לפקד על בית הספר לצניחה ולוחמה זעירה (עליו פיקד עד 1968). במלחמת ששת הימים (1967) היה קצין מטה בכיר בחטיבת הצנחנים שפעלה בסיני ולאחר מכן ברמת הגולן, ופיקד על מבצע מוסק לכיבוש ראס סודר. ב-1968 מונה לפקד על חטיבת הבקעה שעסקה במרדפים אחרי חוליות מסתננים שחדרו לארץ משטח ירדן. לוי השתתף אישית, כמח"ט, ברבים מהמרדפים הללו. בשנת 1970 נפצע במהלך מרדף, ולאחר שהחלים מפציעתו שימש כמפקד חטיבה 226, חטיבת צנחנים במילואים.
ב-1973 התמנה לוי לראש מטה פיקוד המרכז, בדרגת תא"ל, תחת פיקודו של מפקד הפיקוד רחבעם זאבי. זמן קצר לאחר-מכן, ב-1974, התמנה לראש מחלקת מבצעים במטכ"ל, וב-1976 מונה לפקד על אוגדה 880, עוצבת שריון במילואים. בשנת 1977 מונה למפקד פיקוד המרכז, תפקיד שבו שימש עד 1981, ובשנים 1982–1983 היה ראש אג"ם וסגן הרמטכ"ל, בין היתר במלחמת לבנון הראשונה.
כהונתו כרמטכ"ל
ב-19 באפריל 1983 החליף לוי את רפאל איתן בתפקיד הרמטכ"ל, והוא בן 47. בכך היה הרמטכ"ל הראשון שהחל את פעילותו הביטחונית בצה"ל, בניגוד לקודמיו שהתחילו בפעילותם הביטחונית בהגנה או בפלמ"ח שפעלו לפני קום המדינה. לוי נכנס לתפקידו בעיצומה של המערכה ברצועת הביטחון, בזמן המשבר שעבר על הצבא בעקבות טבח סברה ושתילה ודו"ח ועדת כהן. בתקופת כהונתו נערך צה"ל בקווים חדשים בלבנון: ב-3 בספטמבר 1983 נסוג צה"ל מהרי השוף אל קו האוואלי, ונאלץ להתמודד עם פיגועי טרור ובהם אסון צור השני, פיגוע המיקוח בקו 300 ואסון הספארי.
במאי 1985 נסוגו כוחות צה"ל אל תוך רצועת הביטחון, על פי החלטת הממשלה, והתבצעה עסקת ג'יבריל לשחרור חיילי צה"ל משבי החזית העממית לשחרור פלסטין. כמו כן, עסק בהקמת מפקדת חילות השדה (מפח"ש, כיום מפקדת זרוע היבשה - מז"י), בהצטיידות במערכות נשק חדישות ובקיצוץ בסדרי הכוחות.
במהלך כהונתו ביצע צה"ל, באפריל 1985, את מבצע דרך נץ, אשר במהלכו טיבעו לוחמי שייטת 13 את הספינה "מון לייט" בנמל ענאבה שבאלג'יריה וב-1 באוקטובר 1985, את מבצע רגל עץ, במסגרתו הפציצו מטוסי חיל האוויר את מפקדות אש"ף בתוניסיה. כן ביצע צה"ל בפיקודו את מבצעי העלאת יהודי אתיופיה - משה ושבא בהם הועלו כחמש מאות יהודי מאתיופיה שנותרו במחנות הפליטים בסודאן, ברכבת אווירית מסודאן לישראל. בתקופת כהונתו, ב-16 באוקטובר 1986, נפל בשבי הנווט רון ארד. לוי סיים את תפקידו לאחר ארבע שנים, באפריל 1987 והוחלף בידי סגנו, דן שומרון, ופרש מצה"ל לאחר 33 שנות שירות.
גלריה
באזרחות
עם פרישתו היה לוי לעמית מחקר בבית הספר לכלכלה של לונדון, לאחר שזכה לתואר בוגר בכלכלה והיסטוריה של ארצות האסלאם באוניברסיטה העברית בירושלים.
ב-1989 חזר לקיבוץ בית אלפא, בו התגורר עד יום מותו. לוי התכוון להתמסר לעבודה חקלאית, אולם פציעה ישנה מתקופת שירותו מנעה ממנו עבודה פיזית קשה. ב-1991 מונה לחבר בדירקטוריון התעשייה האווירית, וב-1992 לדירקטוריון חברת החשמל. מ-1993 עד פטירתו כיהן כיו"ר הדירקטוריון של חברת כביש חוצה ישראל. בנוסף שימש גם כיושב ראש הרשות למלחמה בסמים, כיו"ר חבר הנאמנים של המרכז האקדמי רופין ונמנה עם חברי ועדת שמגר שחקרה את הטבח במערת המכפלה.
ב-30 בדצמבר 2007 לקה לוי באירוע מוחי, ואושפז במצב קשה בבית החולים העמק בעפולה. תשעה ימים לאחר אשפוזו הלך לעולמו ונטמן בבית העלמין בקיבוצו. הוא הותיר אחריו את אשתו, רעיה, חמישה ילדים ונכדים. אחד מילדיו, ד"ר גל לוי, הוא חוקר מדע המדינה ומרצה בסגל ההוראה באוניברסיטה הפתוחה.
בשנת 2008 הפיקה החברה הממשלתית למדליות ומטבעות מדליה עם דיוקנו. בבאר שבע, ברמלה, בראשון לציון, בנס ציונה, בהרצליה ובירושלים נקראו רחובות על שמו, מלבד אלו גם בית הספר לצניחה בתל נוף נקרא על שמו.
לקריאה נוספת
יוסי פלד, איש צבא (כתבה: רונית ורדי), תל אביב: "ספרית מעריב", תשנ"ג-1993, עמודים 276–304.
זאב שיף ואהוד יערי, מלחמת שולל, תל אביב: הוצאת שוקן, 1984.
קישורים חיצוניים
רב-אלוף משה לוי - לוחם, מפקד רמטכ"ל, ביוגרפיה של משה לוי באתר "הצנחנים בעשור הראשון 1958 - 1948".
שנה ללא רא"ל משה לוי ז"ל, הרמטכ"ל ה-12 של צה"ל (1983 - 1987), מתוך אתר עמותת "חיל השריון".
.
.
.
מידע על משה לוי, באתר "חדשות מחלקה ראשונה" (NFC)
.
.
.
נחום ברנע, הסדר האחרון של הרמטכ"ל בצידון, כותרת ראשית, 19 באפריל 1984.
הערות שוליים
קטגוריה:דירקטורים ישראלים
קטגוריה:מפקדי סיירת צנחנים
קטגוריה:מפקדי פיקוד המרכז
קטגוריה:מפקדי חטיבה 226
קטגוריה:מפקדי עוצבת עידן
קטגוריה:מפקדי חטיבת הבקעה
קטגוריה:סגני רמטכ"ל
קטגוריה:ראשי אג"ם
קטגוריה:ראשי המטה הכללי
קטגוריה:חיילי צה"ל במלחמת יום הכיפורים
קטגוריה:בוגרי בית הספר ביאליק (תל אביב)
קטגוריה:בוגרי תיכון עירוני א' (תל אביב)
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:ראשי מטה פיקוד המרכז
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם בסיסי צה"ל
קטגוריה:בית אלפא: אישים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית אלפא
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1936
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2008
קטגוריה:חיילי חיל הרגלים במלחמת סיני
קטגוריה:חברי המטה הכללי במלחמת לבנון הראשונה | 2024-10-02T09:12:09 |
דן שומרון | שמאל|ממוזער|250px|מיצב לזכר דן שומרון בפארק עוצבות השריון בלטרון
ממוזער|300x300px|תדרוך סנטורים מארצות הברית, 1986, משמאל לימין: דובר צה"ל תא"ל אפרים לפיד, הרמטכ"ל רב-אלוף משה לוי, סגן הרמטכ"ל אלוף דן שומרון, ראש ענף תקשורת בינלאומית ביחידת דובר צה"ל סא"ל רענן גיסין
דן שומרון (5 באוגוסט 1937, כ"ח באב ה'תרצ"ז – 26 בפברואר 2008, כ' באדר א' ה'תשס"ח) היה הרמטכ"ל ה-13 של צה"ל, בין השנים 1987–1991.
ביוגרפיה
נולד בשם דניאל שימרון, הבכור משלושה ילדים לטובה ואליהו דוזוריץ-שימרון בקיבוץ אשדות יעקב. אביו היה נגר ואמו מחנכת.
בשנת 1955 התגייס לצה"ל, התנדב לצנחנים, ושובץ בגדוד 890. בעת גיוסו שובש שם משפחתו לשומרון. בצנחנים עבר מסלול הכשרה כלוחם, ולאחר מכן יצא לקורס מ"כים חי"ר, במהלכו השתתף בפעולות התגמול, בין השאר בפשיטה על משטרת א-רהווה, מבצע גוליבר - פשיטה על תחנת המשטרה הירדנית בע'רנדל, ובמבצע לולב - פשיטה על משטרת חוסאן. במלחמת סיני לחם כמפקד כיתה בצנחנים. לאחר המלחמה השלים קורס קציני חי"ר ושימש כמפקד מחלקה בגדוד.
בשנת 1959 השתחרר מצה"ל וחזר לעבוד כנהג משאית בקיבוץ עד שנת 1962, בה שב לשירות קבע בצה"ל ושימש כמפקד פלוגה בגדוד הנח"ל המוצנח. בשנת 1964 שימש סגן מפקד גדוד 202 ובתפקידו זה השתתף בפעולות התגמול שביצע הגדוד, ובהן מבצע צוק סלע - פשיטה על ג'נין ומבצע "יהלום", או ליל הבארות, בו פוצצו 11 בארות ומשאבות מים ליד קלקיליה. ב-1966 מונה כממלא מקום מפקד הגדוד, לאחר שהמג"ד נהרג בפעולת סמוע. באותה שנה יצא שומרון ללימודים במכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה (פו"ם).
במלחמת ששת הימים פיקד על כוח סיור רכוב על ג'יפים, שהיה חלק מאוגדה 84 בפיקוד האלוף ישראל טל, שלחמה בסיני. הכוח השמיד 6 טנקים T-55, והוביל הסתערות של הכוח שלו וכוחות נוספים על מוצב מצרי באזור קנטרה. הוא היה הצנחן הראשון שהגיע לתעלת סואץ. על פועלו באחד מקרבות המלחמה הוענק לו עיטור המופת.
לאחר המלחמה, ביולי 1967, מונה למפקד גדוד 890 עליו פיקד במהלך מלחמת ההתשה בפשיטות בשטח אויב ובמרדפים רבים בבקעת הירדן ובתעלת סואץ. ואף צוין לשבח על ידי נשיא המדינה, זלמן שזר. שומרון כיהן ב-1969 כראש ענף מבצעים במטכ"ל, וב-1970 החל לימודים לתואר ראשון בגאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב. במקביל עבר הסבה לשריון ומונה למפקד חטיבה 179.
במלחמת יום הכיפורים פיקד על חטיבה 401 הסדירה החטיבה הוצבה בחזית הדרום, כחלק מאוגדה 252 שהייתה בפיקוד אלברט מנדלר. באוגדה היו שתי חטיבות שריון: חטיבה 401 וחטיבה 14. אחת החטיבות הוצבה בקו המוצבים, קו בר-לב, והשנייה הייתה בעורף לאימונים וטיפול בטנקים. שתי החטיבות התחלפו כל שלושה חודשים. עם פרוץ המלחמה הייתה חטיבה 401 בעורף, במחנות רפידים וביר תמדה.
עם תחילת המלחמה קיבלה החטיבה פקודה לנוע לעבר החלק הדרומי של תעלת סואץ ולחבור למעוזים. החטיבה ביצעה את הפקודה, אך הצעתו של דן שומרון לפנות את המוצבים נדחתה על ידי מפקד האוגדה. שומרון ניסה להציל חלק מן הלוחמים שכותרו במעוזים, אך כשל. החטיבה השתתפה בקרבות הבלימה וסבלה אבדות כבדות: בסוף היום השני למלחמה נותרו בחטיבה פחות ממחצית הטנקים במצב שמיש ועשרות חיילים נהרגו. עם זאת, פעולות החטיבה עיכבו את פריסת הגשרים המצריים בגזרת דרום התעלה. בהמשך הלחימה חצתה החטיבה את התעלה והשתתפה בקרבות לכיתור הארמייה השלישית. לקראת סיום המלחמה השתתפה החטיבה בכיבוש עדביה, מדרום לעיר סואץ, ובכך הושלם כיתור הכוחות המצריים. עם תום המלחמה ולאחר הסכם הפסקת האש עם המצרים הוחזרה החטיבה לצד המזרחי של התעלה והוצבה בצומת טסה. את שומרון החליף אהוד ברק.
בספטמבר 1974 מונה לקצין חי"ר וצנחנים ראשי ופיקד על אוגדת הקחצ"ר. בשל הליקויים שהתגלו בחיל הרגלים הפך שומרון לחבר במטה הכללי, כאשר היה עדיין בדרגת תת-אלוף. במהלך כהונתו תכנן ופיקד על מבצע יונתן ביולי 1976. לאחר מכן, מונה למפקד עוצבת הפלדה בסיני. בפברואר 1978 התמנה שומרון למפקד פיקוד הדרום ומתוקף תפקידו היה אחראי על פינוי חלקו המערבי של סיני, עד לקו אל עריש - ראס מוחמד, פינוי שעליו הוחלט במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים.
בספטמבר 1983 הקים את מפקדת חילות השדה (מפח"ש), שהפכה למז"י, מפקדת זרוע היבשה. שומרון עמד בראשה עד ינואר 1985. בתפקיד זה עסק בגיבוש תורת הלחימה והארגון של חילות השדה ופעולתם בקרב המשולב ביבשה. בהמשך התמנה לסגן הרמטכ"ל ולראש אג"ם.
שירותו כרמטכ"ל
ממוזער|הרמטכ"ל דן שומרון עם קצין רפואה ראשי - תא"ל ד"ר יהודה דנון ודובר צה"ל - תא"ל אפרים לפיד, בביקור פצועים בתל השומר, ערב פסח 1988.
ממוזער|שר הביטחון וסגל המטה הכללי בדיון בתקופת מלחמת המפרץ 1991
ממוזער|ביקור הרמטכ"ל דן שומרון ברמת גן, מלחמת המפרץ, 11 בפברואר 1991 מימין לרמטכ"ל ראש העירייה, צבי בר.
ב-19 באפריל 1987 הועלה לדרגת רב-אלוף ומונה לרמטכ"ל ה-13 של צה"ל. הוא החליף בתפקיד את משה לוי, וכיהן בתפקידו עד שנת 1991, בה הוחלף על ידי אהוד ברק. בתקופת כהונתו התמודד צה"ל עם המערכה ברצועת הביטחון בדרום לבנון, ועם האינתיפאדה הראשונה, אשר פרצה בתחילת כהונתו. בין המבצעים אשר התקיימו במהלך כהונתו היו מבצע הצגת תכלית - ההתנקשות בחייו של אבו ג'יהאד, מבצע עלם חמודות שבו נחטף לישראל השיח' עבד אל-כרים עובייד, מבצע כחול וחום, פשיטה על מפקדת ארגונו של אחמד ג'יבריל ומבצע חוק וסדר - פשיטה על בסיסי מחבלים בעיירה מיידון. לקראת סוף כהונתו פרצה מלחמת המפרץ. אף שצה"ל לא התערב בלחימה היה עליו להתמודד עם התקפות טילי הסקאד העיראקיים על העורף האזרחי ועם האיום האפשרי של הפעלת נשק לא קונבנציונלי עיראקי נגד מדינת ישראל. שומרון לא צידד בגישה כי על ישראל להשתתף באופן פעיל במלחמה וגרס כי עליה לגלות איפוק, החלטה שעל פי מחלקת ההיסטוריה של צה"ל התבררה בדיעבד כנכונה.
לאחר שחרורו מצה"ל
אחרי שחרורו באפריל 1991 כיהן בין השאר כיו"ר התעשייה הצבאית. שומרון הביע תמיכה במפלגת הדרך השלישית של אביגדור קהלני.
ב-17 באוקטובר 2006 נענה דן שומרון לבקשת הרמטכ"ל, רב-אלוף דני חלוץ, לחקור את התנהלות המטה הכללי בימי מלחמת לבנון השנייה. כשהציג את ממצאיו בוועדת החוץ והביטחון בכנסת אמר בין היתר כי "המלחמה נוהלה ללא מטרה" ו"ראש הממשלה נתן הנחיה להפסיק את ירי הרקטות על ישראל, אך הצבא לא תרגם זאת למטרה צבאית."
שומרון נפטר ב-26 בפברואר 2008 בבית החולים איכילוב בתל אביב, כתוצאה משבץ מוחי בו לקה שלושה שבועות קודם לכן. שומרון נטמן בבית העלמין הצבאי קריית שאול והותיר אחריו את רעייתו השנייה דליה שומרון, אחות, בת ושני נכדים.
הנצחה
ב-2011 נחנך בכוכב הירדן מצפור על שמו.
על שמו נקרא "מכון כנרת למחקר קשרי חברה, ביטחון ושלום" במכללה האקדמית כנרת.
ב-20 ביוני 2011 נחנך מיצב לזכר דן שומרון בפארק עוצבות השריון בלטרון.
ב-13 ביולי 2011 הוחלט בצה"ל על שינוי שמו של המרכז הלאומי לאימונים ביבשה ל"מחנה שומרון" על שם רא"ל דן שומרון.
באוקטובר 2013 נקרא על שמו רחוב בעיר חולון (סמוך לשד' משה דיין וקריית בן-גוריון). כמו כן נקראו על שמו רחובות בערים נתניה (מסתעף מרחוב רפאל איתן) והרצליה (מדרום לרחוב הבריגדה היהודית) וכן גם בקריית קריניצי שברמת גן.
בפתח תקווה יש גן גדול על שמו.
לקריאה נוספת
אביגדור שחן, מבצע כדור הרעם הוא מבצע אנטבה, ראשון לציון, 1993.
אלישיב שמשי, נוע כבר, לכל הרוחות!, הוצאת מודן, 2011, פרק חמישי: מהירות בהבנת שדה הקרב, חטיבת שריון 401 בקרבות הגנה בסיני 6–7 באוקטובר 1973, עמודים 85–102.
יוסי פלד, איש צבא (כתבה: רונית ורדי), תל אביב: "ספרית מעריב", תשנ"ג-1993.
רון פונדק, ציר סקרנות, צומת ודאות, כנרת-זב"ם-דביר, 2013.
זאב דרורי, מנהיגות שקטה - דן שומרון, הוצאת ידיעות אחרונות, 2016.
שמעון גולן, טילים על ישראל, הוצאת צה"ל/ המחלקה להיסטוריה, משרד הביטחון ומודן, 2020.
קישורים חיצוניים
.
עדות אל"ם שומרון דן - מח"ט 401, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים
תמונות וקורות חייו של דן שומרון באתר הצנחנים בעשור הראשון 1948–1958
ליאור שליין ונועם אופיר, צניחה לשום מקום, ביטאון חיל האוויר, אפריל 1999.
אל"ם (במיל') שאול נגר, חנוכת מיצב ע"ש הרמטכ"ל דן שומרון ז"ל ביד לשריון, ביטאון חיל השריון, 30 ביוני 2011
16 ביוני 2011: נחנך מצפור ע"ש רא"ל דן שומרון ז"ל בגן הלאומי כוכב הירדן, מתוך האתר יד לשריון
סיכום מבצע אנטבה, ארכיון צה"ל
חנוכת מיצב ע"ש רא"ל דן שומרון בפארק עוצבות השריון בלטרון
14 באוגוסט 2011: רב-אלוף דן שומרון, האיש שעל שמו נקרא בסיס מל"י בצאלים, מתוך אתר "עמותת חיל השריון"
טלי ליפקין-שחק, "השחקן הראשי", מעריב, 16 ביוני 2006, כפי שהועלה באתר פרש
נעמי לויצקי, הקרב על שומרון, כותרת ראשית, 27 באוגוסט 1986
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מעוטרי עיטור המופת במלחמת ששת הימים
קטגוריה:קציני חיל רגלים וצנחנים ראשיים
קטגוריה:מפקדי זרוע היבשה
קטגוריה:מפקדי עוצבת ראם
קטגוריה:מפקדי פיקוד הדרום
קטגוריה:ראשי אג"ם
קטגוריה:סגני רמטכ"ל
קטגוריה:ראשי המטה הכללי
קטגוריה:מפקדי עוצבת הפלדה
קטגוריה:מפקדי חטיבה 401
קטגוריה:סגל התעשייה הצבאית
קטגוריה:מפקדי חטיבות במלחמת יום הכיפורים
קטגוריה:חיילי חיל הרגלים במלחמת סיני
קטגוריה:חברי הוועד הציבורי למניעת הרס העתיקות בהר הבית
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הצבאי קריית שאול
קטגוריה:מפקדי עוצבת האש
קטגוריה:מפקדי גדודים בחטיבת הצנחנים
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם בסיסי צה"ל
קטגוריה:אשדות יעקב איחוד: אישים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:אנשי השנה של העולם הזה
קטגוריה:נפטרים מאירוע מוחי
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1937
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2008
קטגוריה:חיילי חיל הרגלים במלחמת ששת הימים
קטגוריה:חברי המטה הכללי במלחמת לבנון הראשונה | 2024-10-02T09:13:32 |
אמנון ליפקין-שחק | ממוזער|247x247 פיקסלים|אמנון ליפקין שחק, מניח זר באנדרטה לזכר אסון הנ"ד, 1984
ממוזער|שר הביטחון וסגל המטה הכללי בדיון בתקופת מלחמת המפרץ 1991
ממוזער|248x248 פיקסלים|רא"ל אמנון ליפקין-שחק, בוגר הפנימייה הצבאית בחיפה בטקס סיום מחזור מ"א בפנימייה הצבאית בחיפה, 1995. ראשון מימין עומד יעקב ולר
ממוזער|250px|רא"ל אמנון ליפקין שחק הרמטכ"ל ואל"ם בני גנץ בתרגיל חטיבת הצנחנים 35, 10במאי 1996. (צילום דובר צה"ל)
אמנון ליפקין-שחק (18 במרץ 1944 – 19 בדצמבר 2012) היה הרמטכ"ל ה-15 של צה"ל, ולאחר מכן שר התיירות, שר התחבורה, וחבר הכנסת מטעם מפלגת המרכז. כלוחם וקצין בצה"ל הוענק לליפקין-שחק עיטור העוז פעמיים במהלך שירותו.
ביוגרפיה
אמנון ליפקין נולד לשרה חיה (לבית וילקובריסקי) וצבי בתל אביב ב-18 במרץ 1944, אח צעיר ליעקב ותמר. הוא נינו של יצחק ליפקין, מבוני שכונות ירושלים.
את שנות התיכון עשה בפנימיה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה. בשנת 1962 התגייס לצה"ל, התנדב לצנחנים, ושובץ בגדוד 890. בצנחנים עבר מסלול הכשרה כלוחם והשתתף בפעילות מבצעית במסגרת הגדוד והחטיבה. לאחר מכן עבר קורס מ"כים חי"ר וקורס קציני חי"ר. לאחר סיום הקורס מונה למפקד מחלקה בצנחנים. כסגן מפקד פלוגה בגדוד 202 השתתף בפעולות התגמול בג'נין וסמוע וכן כמ"פ בגדוד 890. במלחמת ששת הימים מילא את מקומו של סמג"ד בחטיבה. לאחר המלחמה קיבל פיקוד על סיירת דוכיפת, איתה גם השתתף בפעולת כראמה. על תעוזתו בפעולה זו עוטר בציון לשבח על ידי הרמטכ"ל שהומר בהמשך לעיטור העוז.
בהמשך שימש כקצין האג"ם של חטיבת הצנחנים ולחם במלחמת ההתשה, בין היתר במבצע תרנגול 53. בשנת 1971 כיהן כמפקד גדוד הנח"ל המוצנח בחטיבת הצנחנים והשתתף בפעולות בגזרת לבנון. בפברואר 1973 פיקד על כוח מן הגדוד במבצע ברדס 54-55.
באפריל 1973 השתתף במבצע אביב נעורים בביירות, כמפקד כוח הצנחנים שתקף את מפקדת ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין, ששכנה ברובע פקהאני בלב העיר. בכוח היו לוחמים מהסיירת ומגדוד 50 של הצנחנים, בפיקוד אמנון ליפקין, אשר הגיעו ליעד במכוניות נהוגות בידי אנשי "המוסד". הכוח נתקל בהתנגדות עוד בראשית הפעולה. שניים מחייליו, ו, פתחו באש והרגו את הזקיפים בחזית הבניין, אולם מיד בעקבות הירי הם הופתעו מאחור על ידי אנשי פת"ח שלא היה עליהם מודיעין. שור נהרג מאש מקלע, ומעין נפצע פצעי מוות. התגלות הכוח הפכה את הביצוע למורכב ומסובך. אך למרות הנחיתות המספרית מול אנשי הפת"ח בבניין, הצליחו ליפקין-שחק וחייליו להטמין את מטעני חומר הנפץ ותוך כדי הנסיגה להשמיד את היעד, תוך שהם מנהלים קרבות פנים אל פנים מטווחים קצרים בחזית הבניין. הבניין קרס וגרם למותם של עשרות אנשי פת"ח. על האופן בו פיקד על חייליו הוענק לו עיטור העוז, בפעם השנייה.
במלחמת יום הכיפורים שימש כסגן מפקד חטיבת הצנחנים הסדירה. הוא לחם בחזית המצרית, תחילה בגזרת מפרץ סואץ במרדף אחר חוליות קומנדו מצריות ובהמשך בקרבות לבלימת הצבא המצרי. במסגרת מבצע אבירי לב לצליחת תעלת סואץ לחם עם החטיבה בקרב החווה הסינית. עם העברת הלחימה לשטח מצרים השתתף בקרבות להרחבת ראש הגשר.
בשנת 1974 מונה לקצין האג"ם של פיקוד המרכז.
בשנת 1976 הועלה לדרגת אל"ם ומונה לראש תורת חיל הרגלים והצנחנים במפקדת קצין חי"ר וצנחנים ראשי, ולמפקד עוצבת שועלי מרום.
בשנת 1977 התמנה למפקד חטיבת הצנחנים הסדירה ופיקד עליה במהלך מבצע ליטני. עם סיום המבצע כמעט שהודח מתפקידו על ידי הרמטכ"ל מוטה גור, משום שב-5 באפריל, שישה חיילים ואזרח יצאו עם רכב לטיול, עברו את המחסומים שהציבו חייליו באופן מכוון ונכנסו לשטחים שלא בשליטת צה"ל. בהתקלות עם מחבלים נהרגו 4 מהחיילים, חייל ואזרח הצליחו לחמוק אך נשבה חייל המילואים אברהם עמרם, ששוחרר מאוחר יותר בעסקת שבויים עם אש"ף. לאירוע זה קדם אירוע נוסף שהייתה מעורבת בו משאית קשר שעברה את המחסום בשוגג. תא"ל אורי שמחוני שכנע את הרמטכ"ל לחזור בו מכוונתו זו. במהלך התפקיד פיקד ליפקין גם על מבצע שלכת, פשיטה של חטיבת הצנחנים ושייטת 13 על בסיס מחבלים בדהר אל - בורג' שבלבנון. במהלך המבצע נהרגו שני מפקדי פלוגות ונקברו תחת קיר בטון של אחד הבתים. חילוצם של השניים דרש זמן רב ובשל העובדה כי כוחות תגבורת של המחבלים עמדו להגיע במהרה לאזור הפעולה, קיבל ליפקין-שחק פקודה לסגת מבלי לחלץ את גופות הלוחמים. על אף זאת התעקש ליפקין-שחק על השלמת מאמצי החילוץ. עמדתו נתקבלה והכוח הצליח לפנות את ההריסות ולחלץ את הגופות. כמו כן פיקד ליפקין-שחק על מבצע מנורה.
בשנת 1979 עבר הסבה לחיל השריון והועלה לדרגת תת-אלוף. ב-1980 מונה למפקד עוצבת להב, אוגדת מילואים משוריינת בפיקוד המרכז. במלחמת לבנון הראשונה גויסו יחידות האוגדה וחלקן פרס ברמת הגולן והיה בכוננות לכניסה ללבנון). האגד הארטילרי, היחמ"ן וגם לוחמי חטיבות הטנקים לקחו חלק בשהייה הארוכה בלבנון. בסתיו 1982 מונה למפקד עוצבת הפלדה, אוגדה משוריינת סדירה, ולאחר מכן היה מפקד אזור ביירות.
בשנת 1983 מונה למפקד פיקוד המרכז ונודע כמקורב לרמטכ"ל, משה לוי. בשנת 1986 התמנה לראש אמ"ן. במסגרת תפקידו זה היה מעורב בתכנון מבצע הצגת תכלית, וכן שימש בתפקידו במלחמת המפרץ.
בשנת 1991 מונה לסגן הרמטכ"ל וראש אג"ם. בזמן כהונתו בתפקיד היה מעורב בהכנות ל"מבצע שיח אטד" ונכח במקום בעת שאסון צאלים ב' אירע. ליפקין-שחק מתח ביקורת על התנהלות הרמטכ"ל ברק בפרשה, בעת ההכנות למבצע ולאחר שקרתה תאונת האימונים. כסגן הרמטכ"ל פיקד על מבצע שלמה להעלאת יהודי אתיופיה, וכן מונה על ידי ראש הממשלה יצחק רבין ליו"ר המשלחת הישראלית לשיחות טאבה.
שירותו כרמטכ"ל
ליפקין-שחק החליף את אהוד ברק כרמטכ"ל ב-1 בינואר 1995 בגיל 51. בתקופת השיחות עם הסורים נפגש עם רמטכ"ל צבא סוריה. בין האירועים הבולטים בתקופת כהונתו כרמטכ"ל היו מהומות מנהרת הכותל ב-1996, פרשיית יהודה גיל שהביאה למתיחות עם סוריה, מבצע גוף חימום, מבצע ענבי זעם, אסון השייטת שאירע בשנת 1997, מבצע מרכבות האלים, מבצע טרף קל, אסון השריפה בוואדי סלוקי וכן אסון המסוקים שאירעו אף הם באותה השנה.
כרמטכ"ל שינה ליפקין-שחק את דפוס החשיבה הצה"לי כלפי הלחימה בלבנון, מפעילות ביטחון שוטף למלחמה וקבע כי יש לראות בחזבאללה ארגון טרור וגרילה ולפעול כנגדו בהתאם. בשל כך הורה להפנות משאבים מודיעיניים, הנחה על פיתוח אמצעי לחימה ייעודיים והוביל קו לוחמני ונחוש בלחימה בחזבאללה. כחק משינוי זה הורה ליפקין-שחק על הקמתה מחדש של יחידת אגוז כיחידה ייעודית למלחמה בלבנון. בין המבצעים הבולטים שביצעה אגוז בתקופת כהונתו ניתן למנות את מבצע נוף פראי, במהלכו נהרג בנו של חסן נסראללה. במהלך תקופת פיקודו על צה"ל הקפיד שחק על מתן גיבוי לפקודיו, גם אם נאשמו והועמדו לדין בשל ליקויים באימונים או בפעילות מבצעית, ואף קידם אותם במעלה התפקידים והדרגות.
נוסף לעיטור העוז אותו קיבל פעמיים, עוטר ליפקין-שחק, בהיותו רמטכ"ל, בידי ארצות הברית באות לגיון ההצטיינות בדרגת מפקד. ליפקין-שחק היה בוגר המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה (פו"ם), המכללה לביטחון לאומי וקורס לפיקוד ולמטה במארינס בארצות הברית.
קריירה פוליטית
מיד לאחר שחרורו מהצבא, ב-9 ביולי 1998, מתח ליפקין-שחק ביקורת קשה על ראש הממשלה בנימין נתניהו, והכריז על רצונו להתמודד מולו על ראשות הממשלה. יחד עם דן מרידור, יצחק מרדכי ורוני מילוא, הוא הקים את "מפלגת המרכז", אולם לבסוף מונה יצחק מרדכי לראש המפלגה ולמועמד מטעמה לראשות הממשלה, על סמך סקרי דעת קהל. בשנת 1999 נבחר לכנסת ה-15 וכיהן כחבר הכנסת מטעם מפלגת המרכז. שחק מונה לשר התיירות, ועם התפטרות יצחק מרדכי כיהן במקביל גם כשר התחבורה. לאחר זמן מה פרש ממפלגתו וחבר לישראל אחת, בראשות אהוד ברק. לאחר כישלון ברק בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה – 2001, התפטר ליפקין-שחק מן הכנסת ומונה ליו"ר קבוצת תהל. ב-2003 השתתף בשיחות יוזמת ז'נבה, וחתם על ההסכם. משנת 2005 כיהן כחבר דירקטוריון בחברת התעופה אל על.
בעת מלחמת לבנון השנייה שימש ליפקין-שחק כיועץ לראש הממשלה אהוד אולמרט. באוגוסט 2006, בעקבות המלחמה, הקים שר הביטחון, עמיר פרץ, ועדת בדיקה למלחמה בראשות ליפקין-שחק. החברים בה היו יו"ר "טבע" אלי הורוביץ, והאלופים (במיל') אילן בירן והרצל בודינגר. בטרם הספיקה הוועדה לפעול הודיע בודינגר על פרישתו ממנה מ"סיבות אישיות". זמן קצר לאחר מכן פורקה ועדת שחק, והוקמה ועדת וינוגרד. באותה תקופה גם
כהן כדירקטור בכמה חברות ציבוריות, בהם קרדן ישראל, הנסחרת בבורסה בתל אביב, ויזואל דפנס, שנסחרה בבורסת AIM בלונדון, וריטליקס, שנסחרה בנאסד"ק.
ממוזער|376x376 פיקסלים|תדרוך של הרמכ"ל אמנון ליפקין-שחק לאחר אסון המסוקים, 1997
חייו האישיים
מחלתו
בשנת 1995, לפני מינויו לרמטכ"ל, יצא בהודעה לציבור על דבר מחלת סרטן הדם בה לקה, ואשר ממנה הבריא בטרם כניסתו לתפקיד.
ב-19 בדצמבר 2012 נפטר ממחלת הסרטן. נטמן בבית העלמין הצבאי קריית שאול.
משפחתו
היה נשוי לדליה אבני, ולהם בן (היזם אורי שחק) ושתי בנות. בשנות ה-80 של המאה ה-20 נישא בשנית, לעיתונאית טלי זלינגר, הכתבת הצבאית של עיתון "דבר", ולזוג נולדו שני בנים.
ממוזער|250px|אמנון ליפקין שחק בכנס סיירת שקד לדורותיו
שמו
בתחילת שנות ה-70, לקראת יציאה ללימודים בחו"ל, נדרש לעברת את שם משפחתו, כנהוג באותה עת. ליפקין בחר בשם "שחק" וזה שימש אותו במהלך הלימודים בצרפת. עם חזרתו, שב להשתמש בשם משפחתו המקורי וזנח את העברות. בהמשך, בהיותו מפקד פיקוד המרכז, נודע לו כי השם המעוברת שבחר עודנו מופיע במחשבי צה"ל, ובאותה תקופה הוא הופיע בעיתונות לסירוגין כ"אמנון ליפקין", "אמנון שחק", "אמנון שחק (ליפקין)" או כ"אמנון (ליפקין) שחק" בהמשך, בחר להשתמש בשילוב שני השמות, "ליפקין-שחק".
הנצחה
250px|ממוזער|שמאל| טקס הענקת שם לרחוב בירושלים על שמו של רב-אלוף במיל' אמנון ליפקין שחק בהשתתפות נשיא המדינה ראובן ריבלין, אלמנתו טלי ליפקין שחק, וראשי עיריית ירושלים ניר ברקת ומשה ליאון.
בחודש אפריל 2013 נחנך במרכז יצחק רבין בתל אביב אולם על שמו.
ב-29 במאי 2013 הוחלט בצה"ל על שינוי שמו של מחנה ביל"ו המשמש כבסיס מפקדת עוצבת האש ל"מחנה ליפקין" על שם רא"ל אמנון ליפקין-שחק.
בחודש פברואר 2014 החליטה עיריית יבנה לקרוא למרכז הקהילתי החדש בשכונת נאות-רבין על-שמו של ליפקין-שחק.
בחודש מרץ 2014 החברה הממשלתית למדליות ומטבעות הנפיקה מדליות לזכרו
ב-18 במרץ 2015 נחנך מצפור על שם ליפקין שחק בגבעת הברושים במודיעין-מכבים-רעות.
ב-29 באפריל 2018, נחנך על שמו רחוב בירושלים.
ב-22 באוגוסט 2021 נחנך רחוב על שמו בנתניה
ממוזער|210x210 פיקסלים|שלט הרחוב על שמו של אמנון לפקין שחק בעיר נתניה
לקריאה נוספת
איתן הבר ומיכאל בר-זוהר, "נקמת מינכן", הוצאת זמורה ביתן, 2005 (מהדורה מעודכנת של הספר "המרדף אחר הנסיך האדום"), עמודים 170–180
אמנון ליפקין-שחק, "מ־48' עד 98' והלאה", מתוך הספר "ביטחון 50, צה"ל - קהילית המודיעין - משרד הביטחון", בעריכת נחמן שי, הוצאת מעריב, 1998.
אמנון ליפקין-שחק, "יחידה 101 - חוליה מבהיקה בשרשרת הביטחונית", מתוך הספר "ואלה שנות...50 למדינת ישראל", בעריכת ניסים משעל, הוצאת ידיעות אחרונות, 1997, עמוד 49.
שמעון גולן, טילים על ישראל, הוצאת צה"ל/ המחלקה להיסטוריה, משרד הביטחון ומודן, 2020.
קישורים חיצוניים
, מרץ 1968
, אפריל 1973
יוסף ארגמן, "אצלנו לא היו נשים", משרד הביטחון, אפריל 1998, ריאיון עם ליפקין-שחק אודות מבצע אביב נעורים, עמודים 365–368, כפי שהועלה באתר פרש.
פנחס וולף, התחילו פרצי ירי. היה ברור שמשהו לא מתנהל לפי התוכנית, במחנה, 30.03.2007, כפי שהועלה באתר פרש.
נרי ליבנה ושרה ליבוביץ דר, ציוני כללי, הארץ, 25.12.1998, כפי שהועלה באתר פרש.
טקס קבלת עיטור העוז בעקבות מבצע כראמה.
סרט שמתעד את טקס הפרידה של הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק והמטה הכללי מראש הממשלה ושר הביטחון שמעון פרס.
זאב שיף ואיתן רבין, אף מדינה באזור לא תוכל לנצח את ישראל, הארץ, 13.09.1996, כפי שהועלה באתר פרש.
תוכנית הכנה לשנת מצווה על של אמנון ליפקין-שחק
מכּתביו
דבריו באזכרה הממלכתית ליצחק רבין במלאת שלוש שנים לרצח, 1 בנובמבר 1998, באתר מרכז יצחק רבין
עידו בנבג'י, דוכיפת ציינו שנה למות הרמטכ"ל ה-15 ליפקין-שחק, גלי צה"ל, 5 בנובמבר 2013
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אלופי צה"ל בוגרי הפנימייה הצבאית לפיקוד חיפה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפלגת המרכז
קטגוריה:ישראלים מעוטרי אות לגיון ההצטיינות
קטגוריה:מעוטרי עיטור העוז
קטגוריה:מפקדי פיקוד המרכז
קטגוריה:מפקדי עוצבת הפלדה
קטגוריה:מפקדי חטיבה 646
קטגוריה:מפקדי חטיבת הצנחנים
קטגוריה:בוגרי המכללה לביטחון לאומי
קטגוריה:סגני רמטכ"ל
קטגוריה:ראשי אמ"ן
קטגוריה:ראשי אג"ם
קטגוריה:ראשי המטה הכללי
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הצבאי קריית שאול
קטגוריה:חברי הכנסת החמש עשרה
אמנון
קטגוריה:לוחמים בעלי מספר עיטורים
קטגוריה:מפקדי גדודים בחטיבת הצנחנים
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרים בממשלת ישראל
קטגוריה:מפקדי עוצבת להב
קטגוריה:חברי הכנסת בוגרי הפנימייה הצבאית לפיקוד
קטגוריה:בוגרי הפנימייה הצבאית לפיקוד מעוטרי עיטור העוז
קטגוריה:אישים שעל שמם בסיסי צה"ל
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1944
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2012
קטגוריה:ישראלים שנפטרו מסרטן
קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי צבא
קטגוריה:חיילי חיל הרגלים במלחמת ששת הימים
קטגוריה:חיילי חיל הרגלים במלחמת יום הכיפורים | 2024-09-15T16:48:12 |
משה יעלון | משה (בּוֹגִי) יַעֲלוֹן (נולד ב-24 ביוני 1950, ט' בתמוז ה'תש"י) הוא יו"ר מפלגת תל"ם לשעבר, איש צבא ופוליטיקאי ישראלי, שכיהן כמשנה לראש הממשלה, שר הביטחון, חבר הקבינט המדיני-ביטחוני ושר לנושאים אסטרטגיים. היה חבר הכנסת מטעם הליכוד, כחול לבן ותל"ם. יעלון כיהן כרמטכ"ל ה־17 של צה"ל בדרגת רב-אלוף, ובמהלך שירותו הצבאי היה מפקד סיירת מטכ"ל, ראש אמ"ן ואלוף פיקוד המרכז.
ביוגרפיה
נולד בשם משה סמולינסקי. גדל והתחנך בקריית חיים המערבית שבחיפה, בנם של דוד – פועל ייצור במפעל "שמן" יליד אוקראינה, ובתיה (לבית זילבר) – ניצולת השואה ילידת גליציה. הוא היה הילד השני במשפחה בת שלושה ילדים. כינויו, "בּוֹגי", נוצר בגיל 10 על ידי זאב וולפר שהתקשה לקרוא לו "מושיק", כפי שנהגו לקרוא לו כולם באותם הימים. ברבות הימים צירף יעלון את הכינוי "בוגי" לחתימתו הרשמית. למד בתיכון עירוני מקיף קריית חיים והיה בו תלמיד מצטיין במגמה הריאלית, ניגן בקלרינט והיה חבר בתזמורת הנוער של חיפה. מילדות היה חבר בתנועת "הנוער העובד והלומד". בשנת 1967 הוקם גרעין "יעלון" של התנועה שיועד לקיבוץ גרופית בערבה. משה סמולינסקי, שרצה להביע את הזדהותו עם הרעיון החלוצי, שינה את שם משפחתו ליעלון.
לאחר מכן הצטרף יעלון כחבר לקיבוץ גרופית שבערבה, שם עבד כרפתן וכמפעיל דחפור. עד 2024 עוד היה חבר הקיבוץ והחזיק בו בית למרות שבפועל התגורר במכבים רעות, עד שאספת הקיבוץ החליטה לבטל את חברותו.
שירות צבאי
שירות סדיר
ממוזער|274x274 פיקסלים|תמונת הבקו"ם של יעלון, 1967
בשנת 1968 התגייס לצה"ל במסגרת גרעין הנח"ל "יעלון", והתנדב לצנחנים לגדוד הנח"ל המוצנח. בצנחנים עבר מסלול הכשרה כלוחם, ולאחר מכן יצא לקורס מ"כים חי"ר. בקורס מפקדי כיתות פגש בנחמיה תמרי, מפקד הפלוגה שלו, שהשפיע רבות על מסלולו של יעלון בצבא. תמרי אף פיקד על יעלון בפעולה הראשונה שלו מעבר לגבול, עת ארב כוח מהפלוגה לרכב מחבלים בירדן. תמרי מאוד העריך את יעלון, אולם יעלון סירב לבקשתו לצאת לקורס קצינים. הוא שימש כמפקד כיתה וסמל מחלקה מצטיין בגדוד הנח"ל המוצנח ואת שירותו הצבאי הסדיר סיים בדרגת סמ"ר בשנת 1971.
מלחמת יום הכיפורים
עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, באוקטובר 1973, התגייס יעלון לשירות המילואים בחטיבת הצנחנים 55, אשר בפיקודו של דני מט, שלחמה בגזרה המצרית והייתה הראשונה לצלוח את תעלת סואץ במסגרת מבצע אבירי לב. לאחר שצלחה את התעלה בליל 15 באוקטובר, התמקמה פלוגתו של יעלון במוצב מצרי נטוש סמוך לקו המים. לימים סיפר יעלון כי: . בהמשך המלחמה לחם בקרב על העיר סואץ.
תחילת קריירה כקצין
לאחר המלחמה שב לשירות קבע וסיים בהצטיינות קורס קציני חי"ר. עם סיום הקורס חזר לתפקידי פיקוד בגדוד 50, ושימש כמ"מ תחת המ"פ יצחק איתן.
כמפקד פלוגת בני המשקים בגדוד 50 בלט באימונים תובעניים שערך ובהם מסע מפרך בן 150 קילומטרים. לאחר תפקיד מ"פ נוסף בבה"ד 1 מונה לפקד על סיירת הצנחנים, עליה פיקד במסגרת מבצע ליטני, מבצע שלכת ומבצע מנורה. ב-1979 נקרא על ידי נחמיה תמרי לפקד על פלגת האימונים של סיירת מטכ"ל, בהמשך שירת כסגנו של מפקד היחידה, עוזי דיין, בין היתר בפיגוע המיקוח במשגב עם. לאחר מכן יצא לחופשה ללא תשלום.
כקצין בכיר
באפריל 1982 חזר לפעילות ביחידה, ועם פרוץ מבצע שלום הגליל מונה כסגן נוסף לשי אביטל. בין היתר לחם יעלון בקרב על המיוערת, כנגד כוח רגלי ורכוב מן הקומנדו הסורי. לאחר יציאת אש"ף מביירות יצא לקורס פיקוד ומטה, לאחר כחודשיים וחצי, בדצמבר 1982, מונה למפקד גדוד 890, והוביל אותו להישגים מבצעיים רבים בגזרת לבנון. במהלך הלחימה שימש פעמים כמפעיל צמ"ה בשטח, למרות תפקידו הבכיר. לאחר מכן שימש סגן מפקד חטיבת הצנחנים, ובמאי 1985 נפצע במהלך מרדף שהוביל אחר מחבלים בלבנון.
לאחר שהחלים יצא ללימודים מתקדמים במכללה לפיקוד ולמטה בקמברלי שבאנגליה. ראש אמ"ן, האלוף אמנון ליפקין-שחק, שמינה את יעלון למפקד סיירת צנחנים שנים קודם לכן, רצה בו לתפקיד מפקד סיירת מטכ"ל. כדי לשכנעו נפגש עמו שחק בשווייץ ואף העלה אותו לדרגת אלוף-משנה. תקופת כהונתו של יעלון כמפקד סיירת מטכ"ל נחשבת לתקופת שיא של הישגים ליחידה שבה קיבלה 4 צל"שים, והוא עצמו מחשיב אותה כתקופה היפה בשירותו הצבאי. במהלך כהונתו פיקד על מבצע הצגת תכלית במהלכו התנקשו לוחמי היחידה באבו ג'יהאד (ראש הזרוע הצבאית של אש"ף) בתוניס. פעולה אחרת הייתה מבצע בן בליעל, שנועד להשיג "קלפי מיקוח" לשחרורו של רון ארד, ובמהלכו נחטף ג'ואד אל קצפי.
בתום כהונתו כמפקד היחידה השלים תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטת חיפה ועבר קורס הסבה לשריון. בשנת 1990 היה למפקד חטיבת הצנחנים, והוביל אותה בלחימה ברצועת הביטחון בלבנון ובכלל זה במבצע ברגל ימין. כעבור שנתיים מונה למפקד אוגדת אזור יהודה ושומרון בדרגת תת-אלוף. ב-10 בדצמבר 1992 הרג באמצעות רימון יד מחבל מהג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, אחרי שירה למוות בלוחם ימ"מ שניסה לעוצרו.
בשנת 1993 מונה למפקד בסיס אימונים ליחידות שדה (באלי"ש) בצאלים ולמפקד אוגדה 380 בפיקוד הדרום. בשנת 1995 הועלה לדרגת אלוף וכיהן כראש אגף המודיעין. ב-1998 היה למפקד פיקוד המרכז. שנתיים אחר כך מונה לסגן הרמטכ"ל (בעת ששאול מופז כיהן כרמטכ"ל). בתום כהונתו של מופז מונה, ב-9 ביולי 2002, לרמטכ"ל ה-17 של צה"ל.
שירות כרמטכ"ל
יעלון מונה לרמטכ"ל ביולי 2002, חודשיים לאחר מבצע חומת מגן וכיהן בתפקיד במשך שלוש שנים. שני סגנים כיהנו תחתיו: תחילה האלוף גבי אשכנזי, לימים הרמטכ"ל ה-19 של צה"ל, ולאחריו האלוף דני חלוץ, שנבחר במרץ 2005 להחליף את יעלון בתפקידו כרמטכ"ל.
עיסוק עיקרי של צה"ל במהלך כהונתו של יעלון היה המשך המלחמה בטרור הפלסטיני ודיכוי האינתיפאדה השנייה. בשנתיים הראשונות לכהונתו של יעלון, גל הטרור שמקורו ביהודה ושומרון הלך ודעך, במידה רבה בשל פעילותו של השב"כ וכן בעזרת גדר ההפרדה שהוקמה סביב אזור השומרון. בשלהי 2003 בוצעו פיגועי תופת נוספים כנגד ישראל, חלקם בהכוונת החזבאללה וסוריה. ב־4 באוקטובר 2003 ביצע הג'יהאד האיסלאמי פיגוע התאבדות במסעדת מקסים בחיפה שבו נרצחו 21 בני אדם. בתגובה תקפו מטוסי חיל האוויר מחנה אימונים של מחבלים בסוריה, בסמוך לעין-צאחב, במטרה לאותת לסוריה לרסן את מפקדות ארגוני הטרור בתחומה.
בספטמבר 2003 הגיעה למערכת הביטחון "ידיעת זהב", שכל צמרת החמאס מתכנסת בבית מסוים. התקבלה החלטה לחסל את כולם באמצעות פצצת MK-84 במשקל כטון, המבצע נקרא "קטיף כלניות". לאחר שהמטוסים כבר היו באוויר, יחידת חקר ביצועים של חיל האוויר התריעה שהפצצה תגרום לנזק סביבתי קשה מידי. ראש השב"כ אבי דיכטר דחף לחיסול צמרת החמאס גם במחיר של פגיעה סביבתית קשה. לעומת זאת יעלון התנגד בתוקף ובעקבות זאת הוטלה פצצת MK-82 במשקל של כרבע טון. כתוצאה מכך צמרת החמאס שהתכנסה בקומת הקרקע כמעט לא נפגעה (רוב צמרת החמאס חוסלה בהמשך).
ערי השרון והצפון, שסבלו בשנים הקודמות מפיגועי התאבדות רבים, נהנו משקט יחסי לאורך 2004. גזרת ירושלים נותרה פרוצה במידה רבה, ובעיר אירעו מספר רב של פיגועים קשים.
ברצועת עזה המצב הלך והסלים במהלך 2004, ויישובים ישראלים רבים – לרבות העיר שדרות שבתחומי הקו הירוק – ניצבו תחת איום מטחי רקטות הקסאם ששוגרו מהרצועה. תחת יעלון נוהלו מספר מבצעים גדולים בתחומי הרצועה (אף שגם הגדול שבהם, מבצע ימי תשובה, לא דמה בהיקפו למבצע חומת מגן), במהלכם חדרו כוחות קרקע של צה"ל אל שכונת זייתון, רפיח, בית חאנון, מחנה הפליטים ג'בליה וחאן יוניס על מנת להרוס מחרטות קסאמים, מעבדות נפץ ומנהרות הברחה. במבצעים אלה נהרגו מאות מחבלים, אך גם עשרות חיילי צה"ל (13 חיילים נהרגו ב"אסון הנגמ"שים"). ברפיח הרס צה"ל מאות בתים בניסיון לפגוע במנהרות ההברחה, אולם נחל הצלחה חלקית בלבד. ארגוני זכויות אדם מתחו ביקורת קשה על ההרס ברפיח ודחו את טענת צה"ל לפיה הדבר היה בבחינת כורח צבאי.
במקביל, נאלץ יעלון להתמודד עם קשיים שאינם מבצעיים במהותם. הדחתו את מפקד אוגדת עזה, תא"ל שמואל זכאי, בעקבות כישלונו של זה בבדיקת פוליגרף בדבר הדלפת מידע לתקשורת במבצע ימי תשובה, עוררה מחלוקת רבה בציבור ובדרג המדיני. כמו כן התמודד מול ביקורת שוטפת על שחיקת מוסר הלחימה הצה"לי בעקבות האינתיפאדה השנייה, כפי שבא לידי ביטוי, למשל, בעדויות חיילים בארגון שוברים שתיקה, בהתעללות חיילים בגופות מחבלים ובחיכוכים גוברים עם האוכלוסייה הפלסטינית במחסומים.
סביב יעלון התעוררו מספר סערות תקשורתיות, חלקן בשל דברים שאמר, חלקן בשל דברים שהוצאו מהקשרם. בין השאר צוטט (שלא במדויק) ב־3 ביולי 2003 כאומר "ניצחנו" בהתייחסו לתוצאות האינתיפאדה השנייה, שנים לפני סיומה. כוונתו המקורית התייחסה לכך שהציבור הישראלי "ניצח" בכך שרוחו לא נפלה בשל מה שכונה על ידו "מתקפת הטרור של שנת 2000". יעלון אף רמז מספר פעמים כי הוא מתנגד למעורבות היתר של שר הביטחון שאול מופז בעניינים פנים-צבאיים, וכן התעמת פעמים אחדות עם חברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת בראשות ח"כ יובל שטייניץ.
בתקופה שקדמה לתוכנית ההתנתקות טען בפורום סגור של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת שנסיגה חד צדדית מרצועת עזה תהווה "רוח גבית לטרור", טענה שצוטטה מאוחר יותר בידי מתנגדי התוכנית, דבר שתרם למתח בין ראש הממשלה אריאל שרון ליעלון (בספרו "דרך ארוכה קצרה" מצדיק יעלון טענה זו, וטוען שההתנתקות היא שהביאה לניצחון החמאס והיוותה גורם למלחמת לבנון השנייה). יעלון העריך שנסיגה ישראלית חד-צדדית תתן רוח גבית לארגונים אסלאמיים רבים ברחבי העולם, והביע חשש להתפרצות גל טרור נרחב בשטחי יהודה ושומרון בעקבות התוכנית.
סיום כהונתו
בפברואר 2005 הודיע שר הביטחון, שאול מופז, כי לא יאריך את כהונתו של יעלון בשנה נוספת וכי הלה יסיים כהונתו ביולי 2005, לפני מועד ביצוע תוכנית ההתנתקות. רבים ראו בצעד זה שיאה של המתיחות בין האישים, שסבבה סביב חילוקי דעות מקצועיים ואישיים כאחד. ראש הממשלה אריאל שרון אישר זאת באומרו כי "הרמטכ"ל לא ממשיך בגלל יחסי העבודה עם מופז". לדברי יעלון עצמו, הסיבה לכך היא שהוא התעקש להביע את דעתו על נזקי ההתנתקות בפני הממשלה.
לימים טען בספרו בתארו את אופן קבלת ההחלטה על ההתנתקות: "הוא (שרון) הלך למהלך (ההתנתקות) אשר גרם נזק אסטרטגי לישראל לא מפני שהאמין במהלך הזה, אלא מפני שביקש להציל את עצמו, כאשר החקירות הפליליות איימו עליו."
מספר שבועות לפני סיום כהונתו התבטא יעלון, בנאום שקיבל את השם "נאום הנחשים", ואמר "אני זוכר ששאלו אותי פעם מדוע אני ממשיך ללכת עם נעליים גבוהות בקריה, ועניתי להם – 'בגלל הנחשים בקריה'". רבים פרשו התבטאות זאת כתקיפה של חברי פורום מטכ"ל, אולם בריאיון בתוכניתו של יאיר לפיד ענה יעלון כי לא כיוון את דבריו ללובשי מדים, אלא לאנשי משרד הביטחון שיושבים בקריה.
כהונתו של יעלון הסתיימה ב-1 ביוני 2005. החליף אותו סגנו, האלוף דני חלוץ, שבניגוד ליעלון תמך ברעיון ההתנתקות. ב-30 במאי השתתף יעלון במפגן צניחה לציון 60 שנה לניצחון בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, יחד עם קצינים ולוחמים מבעלות הברית, ובכך חתם 37 שנות שירות בצה"ל. בריאיון פרישה ל"הארץ" צפה יעלון: "אם אחרי ההתנתקות לא תהיה התחייבות ישראלית לעוד מהלך, תהיה התפרצות אלימה. פיגועים מכל הסוגים. ירי, מטענים, מתאבדים, מרגמות, קסאם" ו"מצבן של כפר סבא, תל אביב וירושלים יהיה כמצבה של שדרות".
לאחר פרישתו מצה"ל
שמאל|ממוזער|253x253px|יעלון משוחח עם שייח' דרוזי בחורפיש
ממוזער|245x245px|יעלון נואם בארצות הברית כשר הביטחון.
ב-2006 שהה יעלון בוושינגטון כעמית צבאי בכיר במכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון.
החל משנת 2006 יעלון הוא עמית בכיר במכון אדלסון למחקרים אסטרטגיים שבמרכז שלם, יו"ר המרכז לזהות ותרבות יהודית בבית מורשה בירושלים, נשיא עמותת שק"ל (שירות קהילה לאנשים עם צרכים מיוחדים) ועמית במכון לאסטרטגיה ציונית.
לאחר פרישתו מתפקידו הביע יעלון בצורה ברורה את התנגדותו לתוכנית ההתנתקות ולחזרה לגבולות 67. כבר בריאיון פרישה לארי שביט בעיתון "הארץ" (5 ביוני 2005) אמר יעלון שהפלסטינים – לרבות אבו מאזן – לא השלימו עם קיומה של מדינת ישראל, ועדיין מחפשים דרכים להשמידה. הוא הזהיר מפני גל טרור שיפרוץ לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות שיכלול פיגועי התאבדות וירי רקטות על ערים ישראליות, לרבות ירי קסאמים מצפון השומרון. יעלון חזה השתלטות של חמאס על רצועת עזה וקבע שפתרון שתי המדינות איננו ישים ובמקום להביא לסוף הסכסוך רק יביא לעוד פיצוץ אלים, שכן
"...אני רואה קושי לייצב מצב יציב של סוף סכסוך בתוך הפרדיגמה הזאת".
"מדברים על מדינה פלסטינית בת קיימא. Viable Palestinian State. באירופה אפשר ליצור מצבים כאלה. מונקו, אנדורה, ליכטנשטיין, לוקסמבורג. אבל כאן המצב אחר. לצד הפלסטיני אין תחושת עד כאן. גם בגבולות 67' אין לו תחושת עד כאן. הוא מדבר על צפת ועל חיפה ועל תל אביב. וגם מבחינה כלכלית יהודה שומרון ועזה אינם מדינה בת קיימא".
בנאום בכנס הרצליה, ב-23 בינואר 2006, אמר יעלון כי ישראל לא יצרה הרתעה אמינה מפני הרקטות, וכי הנסיגות החד-צדדיות נתפשות כבריחה מאיום זה. כן תקף כל נסיגה המתבצעת בטרם הכירה הרשות הפלסטינית בישראל כמדינה יהודית, כאשר לדעתו המהומות בספטמבר 2000 נועדו להתחמק מהכרה כזו. כן אמר:
"אי-הנכונות הערבית להכיר בישראל היא המקור להפעלת האלימות נגדה משחר הציונות ועד היום. כל עוד מרכיב זה לא ישתנה, ישראל תהיה מועדת לאלימות. גבולות 67' אינם נותנים מענה ביטחוני לא לאיום טרור של רקטות ומתאבדים ולא לאיום של התקפה קונבנציונלית... כדי לעמוד מול טרור מבלי להיכנע, חשוב לבצר את גבולותינו התודעתיים ולחזק את אמונתנו בצדקת הדרך, וזאת בניגוד למגמה הקיימת היום".
בנאום שנשא במכון הדסון בוושינגטון, ב-7 במרץ, התייחס יעלון לתוכנית הגרעין האיראנית ואמר שלכל צבא מערבי יש יכולת צבאית לבצע תקיפה באיראן, וברור שצריכה להיות תוכנית מוכנה לביצוע תקיפה שכזו.
גם אחרי ביצוע תוכנית ההתנתקות היה יעלון אחד ממבקריה החריפים. ביולי 2006 אמר בריאיון לארי שביט את הדברים הבאים:
מלחמת לבנון השנייה
מלחמת לבנון השנייה התחוללה כשנה לאחר שפרש מתפקידו. במלחמה נחשפו מספר ליקויים בתפקוד צה"ל, ובפרט ועדת וינוגרד קבעה כי צה"ל לא היה מוכן כראוי למלחמה בלבנון. מפקדים רבים פרשו מתפקידם עקב תפקודם. בריאיון עימו ב-14 בספטמבר 2006 דחה יעלון את אחריותו לחוסר הצלחתו של צה"ל וטען כי בסוף תקופת כהונתו צה"ל היה מוכן למלחמה אולם הניהול המלחמתי היה כושל. הוא תקף את ראש הממשלה אהוד אולמרט על ניהול מלחמת לבנון השנייה וקרא לו להתפטר. הוא האשים אותו בכך ששלח ביומיים האחרונים למלחמה חיילים להיהרג בשביל ספין תקשורתי. עמדה שלא התקבלה על ידי ועדת וינוגרד.
הוא תקף בחריפות את מחליפו כרמטכ"ל דני חלוץ לאחר שהלה התפטר, והאשימו בהשחתה של צה"ל.
קריירה פוליטית
ב-26 במאי 2007 אמר יעלון בתוכנית "פגוש את העיתונות" שפעולה קרקעית בעזה הכרחית, כדי לנקות אותה מטרור. כמו כן אמר שהירי הכבד לעבר שדרות ומלחמת לבנון השנייה באו בעקבות ההתנתקות.
ב-17 בנובמבר 2008, החליט יעלון להצטרף למפלגת הליכוד בראשותו של בנימין נתניהו ולהתמודד בבחירות הפנימיות לרשימת הליכוד לכנסת ה-18. הוא הודיע רשמית על הצטרפותו למחרת בנאום במצודת זאב ואמר כי "דרך הנסיגות שאנו הולכים בה היום אינה מבצרת את ביטחונה של מדינת ישראל והדרך הזו בעת הזו חייבת להיפסק". בפריימריז נבחר למקום השמיני ברשימת הליכוד לכנסת ה-18. עם כניסתה של ממשלת נתניהו השנייה לשלטון התמנה בה יעלון למשנה לראש הממשלה, שר לנושאים אסטרטגיים וחבר הקבינט המדיני-ביטחוני.
באוגוסט 2009 ביקר יעלון עם שרי ימין נוספים בהריסות חומש שפונתה בתוכנית ההתנתקות. כמו כן, השתתף בכנס של קבוצת "מנהיגות יהודית" בליכוד, בה גינה את ההתנתקות, והסביר חלק ממשנתו הפוליטית. אמר כי בישראל קיים חולי אותו כינה "הפתרוניזם". "כשיש סכסוך, אנו מחפשים פתרון...אנחנו לא מסוגלים להכיל מציאות של בעיה ללא פתרון. הרי העולם המערבי, מצא פתרון לכל דבר, אפילו כזה שאיפשר לאדם להגיע לירח". "הפתרוניזם, מוביל לעכשוויזם", הוא טען בכנס כי זוהי תופעה פסיכולוגית, כמו וירוס פנימי שגורם לנו להאמין שניתן להביא שלום עכשיו. הפסיכולוגיה הזאת, לדבריו, מנוצלת בצורה מניפולטיבית על ידי האליטות, מאוסלו ועד להתנתקות. דברים אלו הוצגו בחדשות ערוץ 2 כקריאה לתנועת "שלום עכשיו" וירוס, ועוררו סערה תקשורתית. עוד אמר "אנחנו התרגלנו שלערבים מותר לחיות בכל מקום: בנגב, בגליל, בשכם, בג'נין, ויש אזורים שאסורים ליהודים. זה אנחנו גרמנו". וסיכם בקשר לשאלת ההתנחלויות, ב"אשר לשאלת ההתיישבות, יהודים צריכים ויכולים להיות בכל מקום בארץ ישראל לנצח. כל התיישבות צריכה לעבור את אישור הרשויות, ומה שעולה בניגוד להחלטות לא ראוי. זה בניגוד לחוק. אדם לא יכול ללכת להתיישב באיזה מקום שהוא רוצה".
למרות התבטאויותיו אלה תמך יעלון בהחלטת הקבינט ב-25 בנובמבר 2009 להקפיא את הבנייה הפרטית החדשה באיו"ש למשך עשרה חודשים.
בעת הפעולה לעצירת המשט לעזה במאי 2010 היה יעלון ממלא מקום ראש הממשלה, עקב היעדרותו מהארץ של נתניהו. הוא הגן על ההחלטה לעצור את המשט ועל החלטת הלוחמים לפתוח באש, אך הוסיף: "במקום שבו צריך לתת צל"שים, צריך לבדוק גם את נוהל הקרב". באוקטובר 2011, משהובא לאישור הממשלה מתווה ההסכם לשחרור גלעד שליט, הצביע השר יעלון כנגד מתווה העסקה בטענה כי הדבר יהווה ניצחון לארגון החמאס ולארגוני הטרור ויסכן את ביטחונם של אזרחי ישראל.ממוזער|250px|יעלון נועד בלשכתו עם מזכיר ההגנה האמריקאי צ'אק הייגל, אפריל 2013
שר הביטחון
ממוזער|250px|יעלון עם מזכיר ההגנה אשטון קרטר, יולי 2015
ממוזער|250px|משה (בוגי) יעלון, בכנס הרצליה 2016 של המכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה.
ב-18 במרץ 2013 מונה יעלון לתפקיד שר הביטחון, במהלך הרכבת הממשלה לאחר הבחירות לכנסת ה-19, והחליף בכך את אהוד ברק.
ב-2013 החליט יעלון על המשך הייצור וההצטיידות בטנק המרכבה סימן 4מ אחרי שהיה חשש לסגירת קו הייצור עקב קשיים כלכליים. במאי 2014, התנגד יעלון לחתימה על האמנה לפיקוח על סחר בנשק, מחשש שתפגע בצה"ל.
מספר התבטאויות שלו נתפשו כביקורת על ארצות הברית וגרמו למורת רוח בקרב הממשל האמריקאי. כשר ביטחון נקט יעלון במדיניות נוקשה כנגד פעולות תג מחיר וכן כלפי מתיישבים מן היישוב יצהר ותמך במעצרים מנהליים כנגד חשודים בתג מחיר.
בדצמבר 2015 אסר יעלון על כל פעילות משותפת של צה"ל עם "שוברים שתיקה", כגון מתן הרצאות וסדנאות על ידי נציגי הארגון לחיילים או השתתפות בדיונים משותפים.
בסוף 2015 הוענק ליעלון אות אביר איכות השלטון על יושרה פוליטית.
ב-24 במרץ 2016 גינה יעלון בחריפות את הירי שביצע באותו היום חייל צה"ל סמל אלאור אזריה במחבל מנוטרל בחברון. בעקבות זאת הוא ספג ביקורת, בין היתר מפי שר החינוך נפתלי בנט ויו"ר "ישראל ביתנו" אביגדור ליברמן.
ב-20 במאי 2016 הודיע יעלון על התפטרותו מהממשלה ומהכנסת, לאחר שנודע על כוונת ראש הממשלה להעבירו לתפקיד שר החוץ כדי לפנות את תפקיד שר הביטחון לאביגדור ליברמן, על מנת שתצטרף ישראל ביתנו לממשלה. בנאום ההתפטרות מתח יעלון ביקורת על נתניהו.
ביוני 2016 הוענק לו תואר עמית כבוד מהמרכז האקדמי רופין.
הזירה הפלסטינית
שנת 2013 התאפיינה בהסלמה ב"טרור העממי" (פיגועי דקירה, יידוי אבנים ובקבוקי תבערה) ביהודה ושומרון כאשר מדיניות צה"ל תחת מפקד פיקוד המרכז ניצן אלון היא להכיל את האירועים ולשמור על איפוק. ברצועת עזה הנהיג יעלון מדיניות של תגובה מיידית על כל הפרה של הרגיעה, כולל על ירי פצצות מרגמה ורקטות שנפלו בשטחים פתוחים.
יעלון היה מעורב במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים (2013–2014) והציג עמדה נצית המתעקשת על ביטחון ישראל, הכרת הפלסטינים במדינת ישראל כמדינה יהודית, הפסקת ההסתה במערכת החינוך ושמירת נוכחות ישראלית בבקעת הירדן – דרישות שהפלסטינים דוחים. כן סבור יעלון שהפלסטינים בראשות אבו מאזן אינם פרטנר מאחר שלא התפשרו בכלום ורק התבצרו בעמדותיהם - שאינן מקובלות על ישראל.
במבצע צוק איתן, תמך יעלון במשא ומתן עם החמאס וציין כי "המטרה של מקבלי ההחלטות היא להחזיר את חמאס לשולחן המשא ומתן בקהיר". הוא העדיף לסיים את המבצע ללא כניסה קרקעית לרצועת עזה בכלל, ורצה להביא לחיסול המנהרות באמצעים מדיניים. כבר בתחילת המבצע הוא ביקש מחמאס הפסקת אש, אך סורב. לאחר המבצע הוא אמר שחמאס רצה לסבך את ישראל בניסיון קרקעי להפלת שלטונו, והתגאה כי מנע מבצע כזה. במהלך המבצע נפל סג"ם הדר גולדין, קרוב משפחתו (פרופ' שמחה גולדין, אביו של הדר, הוא בן דוד שני של יעלון). במהלך מלחמת חרבות ברזל הוא הצדיק את מדיניותו בימי צוק איתן ואמר: "אם יש משהו שאני מצטער עליו מצוק איתן הוא שנכנסנו. אין פתרון קסם לא מדיני ולא צבאי. אני לא יודע איך עוקרים את שלטון חמאס". יעלון טען ש"היה ניתן למנוע את המלחמה לו ניתן מענה למצוקה האזרחית בעזה".
בעקבות גל הטרור הפלסטיני בסוף 2015 ותחילת 2016 הממשלה החליטה על החמרת הענישה על יידוי אבנים, הריסת בתי מחבלים והוצאת הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית של ערביי ישראל מחוץ לחוק.
זירות אחרות
בתקופת יעלון ייחסו לחיל האוויר הישראלי מספר תקיפות בסוריה השסועה במלחמת אזרחים שנועדו להשמיד נשק "שובר שוויון" שהעביר משטר אסד לחזבאללה.
לאחר ההתפטרות ממשרד הביטחון ופרישתו מהליכוד
ממוזער|250x250 פיקסלים|יעלון (מצד שמאל), הקמת כחול לבן
לאחר ההתפטרות אמר שיתמודד על הנהגת המדינה ויקים מפלגה חדשה. לצורך כך הקים את העמותה מנהיגות אחרת. בספטמבר 2017, אמר יעלון בריאיון למקור ראשון כי אינו פוסל שותפות פוליטית וקואליציונית עם מפלגת העבודה ויאיר לפיד. עוד אמר בריאיון שהוא דוגל באוטונומיה בשטחי יו"ש, בישות מפורזת שהיא פחות ממדינה. לדבריו גם רבין תמך בישות מפורזת שהיא פחות ממדינה.
ב-25 בדצמבר 2018, יעלון העלה סרטון בפייסבוק שבו הודיע על הקמת מפלגה בראשותו ועל כוונתו להתמודד בבחירות לכנסת העשרים ואחת. ב-2 בינואר 2019 הקים מפלגה חדשה בשם תל"ם, שבהמשך התמזגה עם מפלגת חוסן לישראל ולבסוף התמודדה ברשימת כחול לבן. במסגרת האיחוד הוצב יעלון במקום השלישי. הרשימה קיבלה 35 מנדטים ויעלון חזר לכנסת. ב-26 במרץ 2020 הודיע יעלון ביחד עם יאיר לפיד על פיצול כחול לבן, על רקע כוונותיו של יו"ר כחול לבן, בני גנץ, לקדם משא ומתן לממשלת אחדות עם בנימין נתניהו. לאחר הפיצול החליטו לפיד ויעלון להקים סיעה משותפת, יש עתיד – תל"ם. לקראת הבחירות לכנסת העשרים וארבע החליט להתמודד עצמאית מטעם מפלגתו תל"ם. עם זאת, ב-1 בפברואר 2021 החליט שלא להתמודד בבחירות והסיר את מועמדותו.
בנובמבר 2021 מונה ליושב ראש סינפטק (Synaptech), קרן הון סיכון חדשה שתגייס הון באיחוד האמירויות.
בעקבות פרסומים של יעלון כי עו"ד דוד שמרון קיבל שוחד בהיקף של עשרות מיליוני יורו במסגרת עסקת הצוללות, ושחלק מהכספים אף הועבר לראש הממשלה בנימין נתניהו, הגיש שמרון באוגוסט 2020 תביעת דיבה בסך יותר מחצי מיליון ש"ח נגד יעלון. ב-17 בדצמבר 2023 הסתיימה התביעה בפשרה, לפי חויב יעלון לשלם 88,000 ש"ח לשמרון, לאחר שהודה שאין אמת בדברים הללו;ת"א 10450-08-20 דוד שמרון נ' משה יעלון.
משנתו הפוליטית
משנתו הפוליטית של יעלון מפורטת בספרו "דרך ארוכה קצרה", שראה אור בספטמבר 2008. באוגוסט 2018 יצאה לאור מהדורה מעודכנת ומורחבת של הספר, ובה פרקים העוסקים באירועי עשר השנים שחלפו מאז צאת המהדורה הראשונה.
בספרו קושר יעלון בין הנסיגה מלבנון למה שכונה על ידו "מלחמת הטרור הפלסטינית" של שנת 2000. הוא מסביר כי הערבים במזרח התיכון למדו לאחר מלחמת יום הכיפורים כי במלחמה בעצימות מלאה לא ניתן להכריע את מדינת ישראל. אך פגיעה הדרגתית, כפי שביצע החזבאללה בלבנון, יש בה כדי לשבור מחוסנה של מדינת ישראל. תזה זו הוצגה כבר בשנתו הראשונה כרמטכ"ל בריאיון שהעניק לארי שביט. ההתנתקות בשנת 2005, לדבריו, היא שהביאה לעליית החמאס ברצועת עזה מספר חודשים לאחר מכן. בכך מצדיק יעלון את התנגדותו לתוכנית ההתנתקות.
יעלון מדגיש כי "חיי האדם הם מעל האדמה". כלומר טוב שלום מארץ ישראל השלמה. אולם, מאחר שכל נסיגה מביאה עמה גל של טרור, אסור לישראל במצב העניינים הנוכחי לבצע נסיגות נוספות. הוא מכנה את הדרך השואפת ל"שלום עכשיו" בספרו כ"הדרך הקצרה". יעלון מציע כי "הדרך הארוכה" הנמנעת בשלב זה מנסיגות כלשהן, היא זו שתפגין חוסן בעיני הערבים במזרח התיכון, ורק היא שתביא לשלום. הוא טוען כי "הדרך הארוכה, היא הקצרה" ומכאן שם הספר.
להגדרתו של יעלון ב-2008, הוא עודנו "מפא"יניק" שהתחנך על ערכי השמאל, ומפלגת העבודה היא שנטשה את ערכיה, בכך שהיא מתעלמת מן העובדה כי אין פרטנר אמיתי לשלום בזירה הפלסטינית. קשרו של יעלון לאידאולוגיה ה"מפא"יניקית" התבטא גם במכתבו לטוני בלייר, שם ציטט את בן-גוריון שכינה את אלו החושבים שפריחה כלכלית בקרב האוכלוסייה הערבית תפחית מן הרצון לפגוע בישראל "הציונים הנאיביים". יעלון מסביר כי ההתנחלויות אינן מקור המוטיבציה הפלסטינית לפעילות טרור; וכי הסיבה העיקרית לטרור היא החינוך הפלסטיני. בימי יאסר ערפאת, גם לאחר החתימה על הסכמי השלום, לימדו בבתי הספר הפלסטינים כי ארץ ישראל כולה שייכת לערבים, ואין מקום לעם היהודי בין הירדן לים התיכון. בכנס ירושלים שנערך בפברואר 2010 אמר יעלון: "יש לאמץ את הגישה של בנייה מלמטה למעלה של יסודות הישות הפלסטינית, שבמרכזה שינוי המסר החינוכי לכזה התומך בשלום ומתנגד להסתה, לטרור ולשנאה. בלי כל אלה כל הסכם שלום עלול להפוך להסכם של הפסקת אש זמנית, שינוצל על ידי גורמי הטרור להתחמש ולהתכונן לסיבוב הבא".
העימות בארץ ישראל הוא, לדבריו, חלק ממלחמת תרבויות שמתנהלת במזרח התיכון. בין תרבות מערבית שמקדשת את החיים, לתרבות איסלאמית ג'יהאדית המקדשת את המוות. ישראל מושכת אש בתוך מלחמת התרבויות הזו. העוינות הבסיסית כלפי ישראל מקורה בכך שהיא נתפסת כעמדה קדמית של המערב במזרח האיסלמי. זהו ההקשר שלפיו צריך לראות את העימותים באזור. מתחייב ממנו שהנוסחה של "שטחים תמורת שלום" אינה רלוונטית. עלינו לגבור על איום האסלאם הג'יהאדי, ולנצח במלחמת התרבויות.
בנוסף, יעלון סבור ש"אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן", והיה אחד מהשרים שהתנגדו לעסקת שליט, שבמסגרתה שוחררו 1,027 מחבלים. יעלון נימק את המורכבות של הנושא בערבי הסברה בכך ששחרור מחבלים בעסקאות קודמות הביא להרג אזרחים וחיילים שמניינם עלה על מספר המשוחררים.
מבחינה חברתית – יעלון הצהיר לא פעם על תמיכתו בשוויון זכויות מלא לקהילת הלהט"ב ותמך פומבית בנישואים חד-מיניים.
במהלך הרפורמה המשפטית של 2023, היה יעלון אחד ממתנגדיה והאשים את ראש הממשלה נתניהו בהרס המערכת המשפטית על מנת לחמוק מהעמדה לדין. עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל טען יעלון כי בלי ההפיכה המשטרית – חמאס לא היה יוצא למתקפת הפתע. במהלך מלחמת חרבות ברזל, הביע יעלון תמיכה בהימנעות מהנהגת שלטון ישראלי ברצועת עזה לאחר המלחמה, תוך שמירה על חופש פעולה ביטחוני של ישראל, והחזרת שלטון הרשות הפלסטינית.
חיים אישיים
יעלון נשוי לעדה ואב לשלושה ילדים. בתו אשבל שירתה שירות לאומי, ובן ובת נוספים שלו שירתו ביחידות מובחרות. יעלון הוא קרוב משפחה של הזמר סטטיק.
הוא בעל תואר ראשון במדע המדינה מטעם אוניברסיטת חיפה. מתגורר במודיעין-מכבים-רעות.
לקריאה נוספת
משה (בוגי) יעלון, דרך ארוכה קצרה, ידיעות ספרים, 2008.
משה (בוגי) יעלון, "מנהיגות צבאית", בתוך: "על מנהיגות צבאית", אוניברסיטה משודרת הוצאת משרד הביטחון, 2007, עמודים 7–16.
עמוס הראל ואבי יששכרוף, המלחמה השביעית - איך ניצחנו ולמה הפסדנו במלחמה עם הפלסטינים, הוצאת ידיעות אחרונות, 2004.
רביב דרוקר ועפר שלח, בומרנג - כישלון המנהיגות באינתיפאדה השנייה, הוצאת כתר, 2005.
משה זונדר, "סיירת מטכ"ל", כתר ספרים, 2000.
קישורים חיצוניים
אתרים רשמיים:
משה יעלון, באתר ערוץ הכנסת
ראיונות:
כתבות:
הרב אליעזר מלמד, בעניין השר לשעבר יעלון, רביבים, עיתון בשבע, י"ח באייר ה'תשע"ו, 26 במאי 2016
מכּתביו:
בחזרה למדיניות שלום המעניקה קדימות לביטחון, בתוך: "צורכי הביטחון של ישראל לקראת הסדר מדיני עם הפלסטינים", המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 2010
קו פרשת המים שלי, ynet, 2 בספטמבר 2013
.
הערות שוליים
קטגוריה:ראשי המטה הכללי
קטגוריה:סגל מרכז שלם
קטגוריה:ישראלים מעוטרי אות לגיון ההצטיינות
קטגוריה:סגני רמטכ"ל
קטגוריה:מפקדי גדודים בחטיבת הצנחנים
קטגוריה:מפקדי סיירת מטכ"ל
קטגוריה:מפקדי פיקוד המרכז
קטגוריה:ראשי אמ"ן
קטגוריה:מפקדי אוגדת אזור יהודה ושומרון
קטגוריה:מפקדי חטיבת הצנחנים
קטגוריה:מפקדי סיירת צנחנים
קטגוריה:מפקדי המרכז הלאומי לאימונים ביבשה
קטגוריה:השרים לנושאים אסטרטגיים
קטגוריה:חברי הכנסת השמונה עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת התשע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים ואחת
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים ושתיים
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים ושלוש
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד-ישראל ביתנו
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם כחול לבן
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם תל"ם
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם יש עתיד – תל"ם
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים
קטגוריה:זוכי אות אביר איכות השלטון
קטגוריה:הסכסוך הישראלי-פלסטיני: אישים
קטגוריה:תוכנית ההתנתקות: אישים
קטגוריה:בוגרי הנוער העובד והלומד
קטגוריה:בוגרי תיכון קריית חיים
קטגוריה:חברי גרעיני נח"ל
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת חיפה
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל השלושים ושתיים
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל השלושים ושלוש
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל השלושים וארבע
קטגוריה:חברי הקבינט המדיני-ביטחוני
קטגוריה:אנשי הקיבוץ
קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרים בממשלת ישראל
קטגוריה:דירקטורים ישראלים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1950
קטגוריה:חיילי חיל הרגלים במלחמת יום הכיפורים
קטגוריה:מועצה אזורית חבל אילות: אישים
קטגוריה:חיילי חיל המודיעין במלחמת לבנון הראשונה | 2024-09-19T13:21:22 |
טיל אוויר-אוויר | ממוזער|250px|מטוס F-22 ראפטור משגר טיל אוויר-אוויר AIM-120.שמאל|ממוזער|250px|מטוס F-14 טומקט של הצי האמריקאי משגר טיל אוויר-אוויר מדגם AIM-54 פניקס
טיל אוויר-אוויר (בראשי תיבות: טא"א) הוא טיל מונחה המשוגר מכלי טיס (לרוב מטוס קרב) לעבר כלי טיס אחר במטרה להשמידו.
היסטוריה
פיתוח טיל האוויר-אוויר המונחה הראשון נוצר כחלק מפרויקט MX-798, שבו זכתה חברת יוז איירקראפט בשנת 1946, במקור הטיל כונה XF-98 מכיוון שהוא סווג כמטוס ללא טייס. שנועד להיות טיל תת-קולי לשימוש מפציצים לצורך הגנה עצמית, הניהוג שלו היה ידני, אך זה הוכח ככלי בעייתי מכיוון שהמטיס התקשה להגיב ולהעריך את המרחק כמו שצריך ולכן נדרש היה לפתח מערכת ביות. במהרה הפך הפרויקט לפיתוח טיל על-קולי בשם MX-904 בשנת 1947, ולאחר מספר שנים הוחלט להפוך את הטיל לשימוש מטוסי קרב, כחלק מתפיסת מטוסי היירוט שנבנתה בתחילת המלחמה הקרה. הטיל שוגר לראשונה בשנת 1949, ומאחר שבשלב זה חיל האוויר הגדיר לראשונה מה הוא טיל אוויר-אוויר ואוויר-קרקע, שמו של הטיל שונה שמו מספר פעמים. השם הסופי היה AIM-4 פלקון, וכך מוכר כיום הטיל חרף כינוייו הרבים. לטיל זה שני מאפיינים חריגים מהצפוי כיום: הוא יוצר בתחילה כדגם עם ביות מכ"ם פעיל-למחצה, ורק לאחר מכן עם ביות תת אדום, ונועד לנשיאה בתא פצצות פנימי. הטיל נכנס לשירות בשנת 1956.
טיל האוויר-אוויר הראשון מתוצרת ברית המועצות הוא ה-RS-U-1 (קוד דיווח נאט"ו "AA-1"), שפיתוחו החל בשנת 1952 ונכנס לשירות בשנת 1957. לטיל זה מטרות דומות - הוא נועד לשימוש במטוסי יירוט נגד מפציצים כבדים, אך היה קצת ארוך יותר (2.365 מטר) ותת-קולי.
הטיל הפופולרי ביותר מבין טילי האוויר-אוויר המערביים ה-AIM-9 סיידווינדר נכנס לשרות 1958, הטיל היה מתקדם מאוד לזמנו מה שגרם מספר חיקויים ביניהם השפריר 1 ווימפל K-13. ועל בסיס עיצובו מבוססים מרבית טילי אוויר-אוויר.
על מרבית דגמי הטילים הורכב ראש קרב של חומר נפץ, בשילוב עם מרעום קרבה במשקל של כ-10 ק"ג, אך ישנם חריגים במהלך ההיסטוריה: טילים עם רש"ק מוקטן (כגון הR-60 (קוד דיווח נאט"ו "AA-8"), עם רש"ק בעל 3 ק"ג), וטילים עם רש"ק אטומי. ההיגיון מאחורי שימוש ברש"ק אטומי גם הוא תוצר של תורת היירוט, שטענה שיש ליצור מיירטים מהירים, על-קוליים ובעל חימוש מועט, לצורך הפלת להקי מפציצים כבדים החמושים בנשק אטומי. רש"ק אטומי יכול להבטיח השמדה מוחלטת של מפציצים רבים, אך על מנת להגן על משגריו עליו להיות בעל טווח פעולה גדול.
מדינות רבות כיום מפתחות ומייצרות טילי אוויר-אוויר. בין המובילות בתחום זה – ישראל (עם הפיתון מתוצרת רפא"ל), ארצות הברית (AIM-9X סיידווינדר, AIM-120 אמראם), רוסיה (וימפל R-73 - קוד דיווח נאט"ו "AA-11"), ומדינות האיחוד האירופי (אנגליה - AIM-132 אסראם, גרמניה ועוד - IRIS-T).
מבנה
שמאל|ממוזער|250px|שרטוט של טיל חום רוסי מדגם וימפל R-73 (קוד דיווח נאט"ו "AA-11")
שמאל|ממוזער|250px|טכנאים של חיל האוויר האמריקאי מטפלים בטיל מדגם AIM-7 ספארו - לטיל זה כנפונים במרכז הכובד של הטיל
שמאל|ממוזער|250px|איור להמחשה של פעולת ניהוג וקטורי
בדומה לטיל רגיל, גם לטילי אוויר-אוויר צורת צינור מוארך, עם מנוע רקטי. עם השנים, ובעיקר הודות לסיידווינדר האמריקאי, עוצבה דמותו של טיל האוויר-אוויר בצורה דומה, ללא תלות ביצרנים ובמפתחים:
רוב הטילים משתמשים במנוע דלק מוצק, לעיתים קרובות תוך שימוש בהידרזין לצורך האצה מהירה.
למרבית הטילים לפחות ארבעה כנפוני היגוי, וארבעה זנבות ייצוב.
ראש הביות הפופולרי ביותר מבוסס על איתור קרינת תת-אדום (הנפלטת מגוף חם כגון מנוע המטוס).
למרביתם ראש קרב במשקל של 10± ק"ג של חומר נפץ העטוף במוטות פלדה.
האורך הממוצע לטיל הוא כ-2.5 עד 3 מטרים.
משקל ממוצע עומד על כ-110 ק"ג.
שימוש במרעום קרבה, מסוגים שונים, בנוסף למרעום מגע.
ישנה תצורה עתידית (המיושמת בטיל MBDA מטאור), שבה הטיל מונע בעזרת מנוע סילון מסוג מנוע מגח סילון המוזן בדלק נוזלי, כאשר כונסי האוויר ממוקמים במרכז הגוף. טילים כאלו מיועדים לטווחים ארוכים (מעל 100 ק"מ), ומשתמשים בביות מכ"ם פעיל.
מקטעי הטיל
נהוג כיום לחלק את הטיל למקטעים שונים:
מקטע ההנעה בחלק האחורי, כשעליו זנבוני הייצוב.
מקטע הנחיה (מוכר גם כראש הנחיה, או רה"ן), שבו נמצאים מחשבי הניהוג והניווט.
ראש קרב (רש"ק), שבו על פי רוב ישנו חומר נפץ בתצורת רסס.
מקטע ביות (ראש ביות), שממוקם בקדמת עם המרעום בקדמת הטיל, ובו ממוקמת יחידת הביות - לרוב ביות מכ"ם חצי פעיל או ביות קרינת תת-אדום (במקרה כזה יש לטיל "עין" מכוסה מעטה שקוף כגון זכוכית). מעל מקטע הביות ממוקמים לרוב כנפוני הניהוג.
מרעום המגע ממוקם לרוב לפני הרש"ק, ואילו מרעום הקרבה ממוקם לרוב בתוך ראש הביות.
היגוי
ישנן שלוש תצורות כנפוני ניהוג בטילי אוויר-אוויר:
כנפונים קדמיים (קאנרד), לצורך היגוי קדמי.
כנפונים במרכז גוף הטיל, שאיתם מתבצע היגוי מרכז כובד.
כנפונים אחוריים, שאיתם מתבצע היגוי אחורי.
לרוב הניהוג מתבצע בעזרת הכנפונים הקדמיים, היכולים להמשיך בניהוג גם כאשר מנוע הטיל כבה, אך ישנם טילים מודרניים שבהם משתמשים בניהוג וקטורי המתעל את דחף המנוע לצורך כיוון הטיל למטרה. לשיטה זו חיסרון בולט: אין המשך ניהוג לאחר כביית המנוע, ומכאן שהטווח היעיל קצר יותר. הדוגמה המתקדמת ביותר לניהוג קלאסי הוא פיתון 5 הישראלי, שבו בסך הכול 14 משטחי ניהוג וייצוב, ואילו מהצד השני ניצב ה-AIM-132 אסראם האנגלי, בעל 4 משטחי ייצוב בלבד.
תהליך השיגור של טיל אוויר-אוויר מתחיל תמיד בנפילה חופשית של הטיל, כשרק לאחר כחצי שנייה מופעל המנוע ומתחיל הניהוג לכיוון המטרה. זאת על מנת למנוע מהטיל לפגוע במטוס המשגר. כלל הטילים מסתחררים בזמן המעוף אל המטרה, ועל מנת לרסן את מומנט הגלגול שנוצר משתמשים במשטחי זנב וייצוב רחבים. פתרון נוסף יושם בטילי סיידווינדר (ובחיקוייו הרבים) - בקצוות הזנבונים הותקנו גלגלות משוננות בעלות תנועה חופשית סביב ציר, העוזרות בייצוב הטיל על פי עקרון אינרציית הגירוסקופ (תנועה על ציר אחד תתנגד לתנועה על ציר מנוגד; או - מה שזז קדימה או אחורה לא יזוז לצדדים).
ביות, מעקב ופגיעה
שמאל|ממוזער|180px|ראש ביות קרינת תת אדום של טיל רוסי מדגם וימפל K-13 (קוד דיווח נאט"ו AA-2)
שמאל|ממוזער|180px|שרטוט של טיל מכ"ם אמריקאי מדגם AIM-54 פניקס
על מנת שהטיל ייפגע במטרה, עליו לבצע מספר פעולות: חיפוש, ביות, נעילה ומעקב וביות סופי. אלו נעשות תוך שילוב של ראש הביות וראש ההנחיה, ובטילי מכ"ם גם בעזרת המטוס המשגר.
הביות מתבצע באמצעות אחת או מספר שיטות:
ביות פעיל (אקטיבי) - מכ"ם הנמצא בטיל עצמו, או בעזרת מכ"ם חיצוני (במטוס המשגר) מאתר את המטרה וננעל עליה. לאחר השיגור הטיל פועל בתצורת שגר ושכח, ומחשב את דרכו אל המטרה בצורה עצמאית.
ביות פעיל למחצה (חצי אקטיבי) - מכ"ם הנמצא במטוס המשגר "מאיר" את המטרה - ומקלט הנמצא בראש הטיל מאתר את ההחזרים מהמטרה ועוקב אחריהם. חישוב הדרך אל המטרה מבוצע לרוב על ידי הטיל. מערכת זו אינה שגר ושכח, אך רק לעיתים תהיה בתצורת שגר ועדכן, המאפשרת להחליף מטרה גם לאחר הירי.
ביות סביל (פסיבי) - הטיל מאתר קרינה חיצונית הנפלטת מהמטרה, ולא נסמך על שידור פעיל מהטיל או מהמטוס המשגר. לרוב מדובר בקרינת תת-אדום הנפלטת ממנועי מטוס המטרה המייצרים חום רב, ובדגמים מתקדמים גם משאר חלקי כלי הטיס. לרוב הטילים מונחי המכ"ם יש גם מצב סביל המכונה HOJ (ראשי תיבות של: Home on Jammer) שמאפשר לטיל להנעל על קרינת המכ"ם של מטוס המטרה - במצב כזה, כיבוי המכ"ם ישבור את נעילת הטיל, ולכן זוהי שיטת גיבוי בלבד, המיועדת לאפשר שגר ושכח, או לוודא פגיעה גם אם המטוס המשגר הופל או נאלץ לסגת.
לאחר שלב החיפוש והביות, על הטייס או מחשב המטוס לאשר נעילה של הטיל. מרגע זה הטיל יעקוב רק אחרי מטרה זו, עד שיוחלט אחרת, או עד שיגורו מהמטוס.
לאחר השיגור, הטיל מחשב את הדרך היעילה ביותר לפגוע במטרה. הניהוג אל המטרה בטילים קלאסיים היה פשוט: הטיל נע כל העת בכיוון מטוס המטרה (לרוב - אחר מנוע המטרה), ושינה את כיוון התקדמותו בדיוק לפי תוואי התנועה של המטרה (מצב זה מכונה מרדף כלב - מפני שכלבים עוקבים אחרי מטרתם בדיוק לפי תוואי הדרך של המטרה). תרחיש זה נועד להסתיים במצב שבו הטיל נע בדיוק מאחורי המטרה, כשיעדו הוא להדביק את המטרה בקצב הפרשי המהירות בינו לבין המטרה (על פי מהירות הסגירה). למעשה, ניווט זה היה נפוץ בטילים מיושנים ואיפשר תוואי ניהוג כמעט יחיד שנע בקו ישר - במקרה של תמרוני חמיקה חזקים הטיל היה סוטה מהדרך ומאבד נעילה. כיום ישנם טילים רבים, ובראשם הפיתון הישראלי, המסוגלים לתכנן מסלול פגיעה מורכב שיתגבר על כל תמרון חמיקה מצד מטוס המטרה, ואף מאפשרים פגיעה במספר מקומות שונים במהלך המסלול. ניווט כזה הוא למעשה ניווט יחסי (מרדף חתול, מכיוון שחתול מקצר את הדרך אל המטרה) שבו הטיל חותר למגע בנקודה מרוחקת שאליה תגיע המטרה, תוך שמירת קשר עין רציף עם המטרה.
כאשר הטיל מגיע לקרבת המטרה הוא נכנס למסלול ביות סופי. אם הטיל מפספס פגיעה ישירה, מופעל מרעום קרבה המפוצץ את הטיל, הקיים מכיוון שסיכויי הפגיעה במדויק נמוכים יחסית לסיכויי החליפה (כלומר - מצב שבו הטיל והמטרה יחלפו זה על פני זה). במרבית הטילים נדרך מרעום הטיל רק לאחר מאות מטרים ממרחק המטוס המשגר, על מנת למנוע הפלת עמיתים או הפלה עצמית. טילים ישנים פגעו אך ורק באזור צינור הפליטה של המטוס, אך טילים מתקדמים מתוכננים לפגיעה במרכז הגוף, על מנת להביא להפלה ודאית (וזהו עוד שימוש במצב HOJ בטילי מכ"ם - מכיוון שהמכ"ם נמצא בחזית המטוס, ביות סופי עליו יוביל את הטיל לאזור מרכז המטרה).
המרעום מפעיל את ראש הקרב של הטיל. לרוב מדובר בחומר נפץ מרסק שעטוף בגליל של מוטות מתכת (לדוגמה: פלדה או טיטניום) המרותכים זה לזה בקצוות מנוגדים. אלה נפתחים למעין רשת עגולה ורחבה, שמטרתה לקרוע את גוף המטוס בצורת זיג-זג.
טיל אימונים הוא למעשה צינור חלול החסר את הרקטה והרש"ק, אך ראש הביות והנחיה שלו מחובר ופעיל. ייעודו הוא לסייע לטייסים להבין את תפקוד ראש הביות בשעת לחימה. הטילים לא משוגרים בזמן לחיצה על כפתור השיגור, אך כללים מוסכמים מראש קובעים האם מטוס היריב הופל או לא. טילים אלו מסומנים לרוב בצבע כחול.
שמאל|ממוזער|140px|טכנאי בודק טיל אמראם לפני טיסה
טווח פעולה
לרוב, טילים מתפרסמים עם טווח הפעולה המרבי שלהם, אך נתון זה מטעה. טווח הפעולה היעיל של טיל אוויר-אוויר תלוי במשתנים רבים של מטוס המטרה, כגון מהירות, גובה, זווית, כיוון טיסה ותמרוני חמיקה. לדוגמה, טיל וימפל R-77 (קוד דיווח נאט"ו AA-12) הוא בעל טווח מוצהר של 100 ק"מ, אך נתון זה מדבר על מטרה הטסה חזיתית לטיל, בגובה רב, וללא תמרונים. בגובה נמוך, הטווח יורד בכ-75%, כלומר - לכ-20 ק"מ. אם המטרה תתמרן ותנסה להתחמק מהטיל בדרכים שונות, הטווח ירד עוד יותר, עד לכ-5 ק"מ בלבד.
הטווח היעיל של טילי אוויר-אוויר, שבתוכו סיכויי המטרה להימנע מפגיעה לאחר שיגור הטיל הם אפסיים, נקרא שטח הריגה (No Escape Zone).
טייסים בעלי הכשרה ירודה ומוטיבציה נמוכה, ידועים בנטייה לירות את הטילים מהמטוס מהטווח המקסימלי האפשרי, ולהפיל עקב כך מספר אפסי של מטוסי אויב כך לדוגמה במהלך מלחמת אתיופיה אריתריאה (1998-2000), טייסי קרב משני הצדדים נהגו לירות טילים לטווח בינוני מדגם וימפל R-27 (קוד דיווח נאט"ו AA-10) בקצה מעטפת הפעילות שלהם, ונחלו הצלחה מועטה בלבד; אך כאשר טייסים אתיופיים אמיצים החליטו להתקרב ולירות מטווח קצר טילי וימפל R-73 (קוד דיווח נאט"ו AA-11), מרבית הטילים פגעו במטרותיהם.
התגוננות מפני טילים
שמאל|ממוזער|200px|מטוס F-16 של חיל האוויר ההולנדי משחרר נורי הטעיה במהלך תצוגה אווירית בפולין
כמובן מאליו בכל כלי נשק, מיד עם כניסת טיל האוויר-אוויר לשימוש, הומצאו שיטות ההתגוננות מפני כלי הנשק החדש.
הבסיס לכל שיטות החמיקה הוא עקרונות הביות והמעקב של הטיל הנורה לעבר החומק, כך שבמקרה של טילים מיושנים הנעים בקו ישר, ננקטו אותן שיטות לחמיקה ממטוסים - שבירה פתאומית של כיוון הטיסה היה מספיק בתחילה לצורך ניעור הטיל מגב הנרדף. עם התחכמות הטילים, פותחו דרכים נוספות: נגד טילים מבויתי חום, נוצרו נורי הטעיה מבוססי מגנזיום בעלי בעירה חזקה במיוחד, שהטעתה את ראש הביות וגרמה לו לפגוע בהם במקום במטרה, ובמהרה נוספה לנורים גם החובה לשבור כיוון טיסה, כך שהנורים ימשיכו בכיוון הטיסה המקורי ויטעו את הטיל.
נגד טילים מונחי מכ"ם הכניסו לשימוש את אמצעי המוץ שהוא סלילי מתכת המחזירים את הדי המכ"ם ומטעים את ראש הביות. במקור פותח המוץ נגד מכ"מים קרקעיים, והתגלה כיעיל אף יותר נגד טילים בעלי מכ"ם קטן.
עם השנים נוצרה אסימטריה, שבה ביות הטילים מחוכם עשרות מונים מאמצעי הנגד, כך שכיום מחפשים דרכים חדשות ומתוחכמות יותר להטעיית טילים. נורים חדישים ומטוסי דמה קטנים נועדים להחליף את המוץ והנורים. בנוסף משתמשים נגד טילי מכ"ם גם באמצעי לוחמה אלקטרונית המיועדת לשבש את קליטת הדי המכ"ם במטוס המשגר, ובאמצעי לוחמה אלקטרונית אחרים לצורך שיבוש מעגלי הטיל עצמו.
הטכנולוגיה המתקדמת ביותר כיום הוא בתחום החמקנות, אך זו יקרה מדי לשימוש מדינות מתפתחות, שהן הצרכן העיקרי של טילי אוויר-אוויר.
סיווג
טילי אוויר-אוויר מסווגים במספר דרכים:
סיווג על פי שיטת ביות
כמו שהוזכר למעלה, ישנן שלוש שיטות ביות בטילי אוויר-אוויר, ומכאן הסיווג:
טילי חום, או טילים שואפי חום תת-אדום
טילי מכ"ם, המתחלקים לשניים:
טילים פעילים למחצה (חצי אקטיביים)
טילים פעילים (אקטיביים)
סיווג על פי טווח
טילים לטווח קצר (על פי רוב - טילי חום)
טילים לטווח בינוני (טילי מכ"ם)
טילים לטווח ארוך - אלו נדירים יחסית, גדולי ממדים ובעלי מכ"ם עצמאי (טילי מכ"ם אקטיביים)
ראו גם
נשק מונחה
אווירודינמיקה
קישורים חיצוניים
תומר ריבל, טילי אוויר-אוויר מול מטוס הקרב
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
*
קטגוריה:טילים | 2023-09-06T03:37:00 |
אקיטה (כלב) | אקיטה הוא גזע כלבים שמקורו ביפן, בעל מבנה גוף מרובע ומוצק. אחדים ממאפייניו הבולטים של האקיטה הם זנבו המתגלגל על גבו, האוזניים הקטנות המכוונות קדימה והעיניים המשולשות. גובהו של כלב זכר הוא כ-70 ס"מ ואילו גובהה של נקבה הוא כ-60 ס"מ.
לאקיטה פרווה המורכבת משלושה סוגי שיער ועל כן היא צפופה מאוד. לפרוות האקיטה מספר צבעים – אדום-עופר, שומשום (שיער אדום עם קצוות שחורים), מנומר ולבן. בכל הצבעים מלבד הלבן מופיע האורז'רו - פרווה בהירה יותר, על הלחיים, צידי הזרבובית, הצוואר והחלקים הפנימיים של הרגליים, הבטן והחלק התחתון של הזנב.
אופי
כלבים מסוג אקיטה מתנהגים לרוב באופן טריטוריאלי ביחס לרכוש ועשויים להתנהג באופן מסויג כלפי זרים. הם מתוארים לעיתים כחתוליים במעשיהם; הם נוהגים לנקות את פניהם אחרי אכילה ולהיות בררניים. הם נוטים להיות חסרי סבלנות כלפי כלבים מאותו מין.
מאחר שמדובר בכלב גדול למדי, לרוב לא מומלץ לאנשים שלא החזיקו בכלב לאמץ אותו, והוא הוגדר בכמה מדינות כגזע מסוכן שדורש רישיון מיוחד. כלבים מסוג אקיטה בדרך כלל גדולים, חזקים, עצמאיים ושתלטניים. כלב אקיטה מאולף יכול להגיב בצורה נעימה לזרים שאינם מוכרים לו, ובמקרה שהוא לא מאולף הוא יגיב לזרים באופן תוקפני. הם ידידותיים לילדים וסבלניים כלפי אופן המשחק שלהם, אם כי נקבות יותר נעימות לעומת זכרים.
היסטוריה ומוצא
מוצאו של האקיטה הוא מאזור העיר אודטה הידועה גם בשם "עיר הכלבים", שבחבל ארץ אקיטה שבחלק הצפוני של האי הונשו. העיר הייתה מקום המפגש של ציידי האזור, ובה התנהל המסחר.
הכלבים היו אלו שקדמו לבני האדם. המהגרים הראשונים שהגיעו לחבל ארץ זה בייתו ואימצו את הכלבים והחלו להשתמש בהם כבני לוויה בעת הציד, ה"אקיטה מטאגי" (שמטאגי פירושו צייד ביפנית), הכלבים היו מתחקים אחר עקבות החיה מרתקים אותה למרבצה ואז הצייד היה גומר את המלאכה, עיקר הציד היה אחר דובים, איילים וחזירי בר. בנוסף, האקיטה ליווה גם את הנזירים הבודהיסטים במסעותיהם הרוחניים, ושמר עליהם מפני חיות הבר.
מהמאה ה-16 עד המאה ה-18 חלו תהפוכות רבות בשלטון היפני ובאחת ההפיכות היה זה שבט סאטקה אשר השתלט על צפון הונשו. שבט זה נשלט על ידי מספר שוגונים, שהבולט בהם היה השוגון החמישי, טוקוגאווה צוּנַאיוֹשי, שנקרא גם "שוגון הכלב" וזאת משום שנולד בשנת הכלב שבלוח השנה הבודהיסטי. שוגון זה נודע באהבתו הרבה והקיצונית לכלבים והיה הראשון אשר חוקק את "חוק החמלה על יצורים חיים".
העונשים על הפרת החוק היו כבדים וכללו גם הוצאה להורג. לראשונה בהיסטוריה, בשנת 1695 הקים "שוגון הכלב" שני בתי מחסה לכלבים, שכל אחד מהם השתרע על שטח של 130 דונם במבנה טופוגרפי של הרים וצמחייה סבוכה. בבתי מחסה אלו הכלבים הסתובבו חופשיים וחיו בלהקות של כ-30 כלבים.
אגדות וסיפורים יפניים
ישנם סיפורי עמים רבים המתארים את מערכת היחסים שנבנתה בין האדם לכלבו. האגדות הרבות על האקיטה מתארות אותו ככלב נאמן המשרת את בעליו, שומר עליו ומסייע לו במלאכת הציד.
אחד הסיפורים היותר ידועים הוא על הכלב שירו אשר ליווה את בעליו מטגי-סטרוקו במסע ציד ארוך שבמהלכו בטעות חצו את הגבול לממלכה היריבה מעבר להרים במזרח. כיוון שהצייד שכח את רישיון הציד בביתו הוא נכלא וכלבו נשאר מילל ליד הכלא. משזה לא עזר החליט שירו לחזור הביתה. כשאשת הצייד ראתה אותו היא הצמידה אליו את רישיון הצייד ואף ציידה אותו במזון לדרך. לאחר תלאות רבות הגיע שירו תשוש ורעב לכלא להציל את בעליו, אך היה זה כבר מאוחר מידי וסטרוקו הוצא להורג. לאחר הוצאתו להורג של סטרוקו עלה שירו להר גבוה בשטח הממלכה היריבה וילל במשך ימים ולילות. קללה הוטלה על תושבי האזור ואסונות כבדים פקדו אותם, עד שהחליטו לפייס את שירו וצרפו את אשת הציד ושירו הכלב אל כפרם. לאחר מותו של שירו נבנה מקדש בשם מקדש הכלב הזקן, על קברו של הכלב שירו, בגבול בין שתי הממלכות היריבות, ובו מתואר סיפור של שירו במיצג מרשים. עוד סיפור הוא על האצ'יקו, הכלב שחיכה 10 שנים בתחנת רכבת לבעליו שמת (על בסיס הסיפור הופק סרט בשם זה).
פיתוח ושימור הגזע הלאומי
בשנת 1931 הוכרז גזע האקיטה היפני המסורתי כ"נכס לאומי" הראשון מבין בעלי החיים היפנים, שיש לפתחו ולשמרו וכך החלו בשימור הגזע המקורי. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נשארו מעט מגדלים שעסקו בגידול הגזע. יפן הייתה תחת משטר צבאי ובין היתר היו הקצבות מזון לאזרחים, עובדה אשר הקשתה עוד יותר על המגדלים. עם התפשטות המלחמה, למנצ'וריה, סין, גדל הביקוש לפרוות כלבים, לצורך ייצור מעילים וכסיות. עקב גודלו של האקיטה, היה מהמבוקשים לתעשיית הפרוות. השלטון והמשטרה החלו להחרים כלבים מגזעים שונים, מלבד כלבי רועה גרמני שהיו מיועדים לעבודות צבא ומשטרה. מגדלים וחובבי הגזע החלו בניסיונות לשימור הגזע על ידי שחרור כלבי אקיטה לטבע, נתינת שמות גרמניים לכלבים, מסירתם כמתנה לזרים כדוגמת הלן קלר, טייסים ואנשי צבא אמריקניים ואף הרביעו אקיטות עם כלבי רועים גרמניים.
העת החדשה
שמאל|ממוזער|250px|גורת אקיטה לבנה
עם סיום מלחמת העולם השנייה, החל רישום מחדש של כלבי אקיטה ששרדו את תקופת המלחמה, ביוזמתו של מר קיונו. בסך הכול הצליחו לאתר 18 כלבים, שדמו לטיפוס הרצוי אבל עדיין לא היה זה האקיטה שעליו חלמו. בנובמבר 1947 חזרו והכניסו לגידול כלבים שנמצאו בכפרים מבודדים ביפן, שעקב בידודם הגאוגרפי נשארו בעלי הטיפוס הרצוי שהיה קיים לפני המלחמה ושעדיין שימש את הכפריים לציד. עד לשנת 1948 עלה מספר הכלבים שהוצגו בתערוכה ביפן לכ-60 כלבים מהטיפוס הרצוי והקרוב לכלב המקורי, ומאותה תערוכה החל השלטון המקומי לעודד מגדלים ובעלי כלבים על ידי מתן פרסים כספיים ותוארי כבוד לכלבים ולמגדלים. אבל הייתה זו תחילת הדרך, ורק בתחילת שנות השישים הצליחו להגיע לטיפוסיות הרצויה במספר רב של כלבים ובמגוון רחב של קווי דם, וזאת תוך כדי בידוד הכלבים עם הטיפוסיות הלא רצויה.
במקביל התפתח בארצות הברית ה"כלב יפני הגדול", אשר נקרא שם גם בשם אקיטה - למרות ההבדל הגדול באופי ובצורה. בכלב היפני הגדול ניתן לראות את הטיפוסיות המסיבית של המסטיף עם דמיון חיצוני גם לרועה גרמני. כיוון ששני גזעים שונים אלו נקראו אקיטה חל בלבול רב בקרב הציבור.
היוזמה הראשונית להפרדת הגזעים הייתה בשנת 1996, בקונגרס ותערוכת גזע של איגוד הכלבים היפני אשר נערך בטוקיו. בקונגרס זה השתתפו נציגים מכל העולם אשר החליטו על הפרדת האקיטה לשני גזעים שונים. נקבעו מבחני מיון שבהם יקבעו אם הכלב הוא אקיטה או כלב יפני גדול, ולפי מיון זה יונפקו לו תעודות יוחסין מתאימות וכל המשתמע מכך. עד היום מתקיימים מבחני מיון אלו, אשר מחליטים בהם אם הכלב משתייך לגזע האקיטה (בעל תקן גזע יפני) או הוא כלב יפני גדול (בעל תקן גזע אמריקאי).
קישורים חיצוניים
אתר הגזע
הערות שוליים
קטגוריה:הקבוצה החמישית של הפדרציה הבין-לאומית לכלבנות
קטגוריה:הקבוצה השישית של מועצת הכלבנות האוסטרלית הלאומית
קטגוריה:הקבוצה השלישית של מועדון הכלבים הקנדי
קטגוריה:גזעי כלבים | 2024-07-09T20:10:08 |
תיבת הילוכים | שמאל|ממוזער|אחד ממנגנוני תיבת ההילוכים
תיבת הילוכים היא מערכת תמסורת מכנית המתאמת בין "התקן מניע" (מנוע כלשהו, כמו מנוע בנזין או מנוע דיזל) לבין "התקן מונע" כלשהוכמו גלגל ומאפשרת לשנות את היחס בין המהירות שלהם ובין עוצמת המומנט שהם מפעילים זה על זה, בניגוד לתמסורת קבועה. מהירות הסיבוב עומדת ביחס הפוך למומנט המופעל, ולכן שילוב תיבת ההילוכים להילוך נמוך מגביר את מומנט ההתקן המניע, ומאפשר לו להתגבר ביתר קלות על ההתנגדות שההתקן המונע מפעיל נגדו.
תיבות הילוכים נפוצות בכלי תחבורה: ניתן להבחין בהשפעת המעבר בין ההילוכים השונים ברכב על ידי התבוננות במחוג מד סיבובי המנוע (מד הסיבובים לדקה) והשוואתו למחוג מד המהירות. בזמן האצת הרכב, מד המהירות עולה בהדרגה, ואילו מד סיבובי המנוע עולה בהדרגה בכל הילוך נתון, ובעת העלאת הילוך (למשל מהילוך ראשון להילוך שני), הוא יורד בבת אחת ומתחיל לעלות בהדרגתיות שוב בהילוך החדש ככל שההאצה במהירות נמשכת. דבר זה נובע משינוי יחס הגדלים של גלגלי השיניים המשולבים בתיבת ההילוכים, המאפשר למנוע להניע את כלי הרכב במהירות רצויה, תוך הורדת סיבובי המנוע לרמה נמוכה יותר ככל שפוחתת ההתנגדות שמפעיל נגדו כלי הרכב.
סוגי תיבות הילוכים:
תיבת הילוכים ידנית, בה החלפת הילוך נעשית על ידי הנהג באמצעות מוט ההילוכים ודוושת המצמד.
תיבת הילוכים רובוטית, בה החלפת ההילוך נעשית על ידי המכונית, אך היא בנויה כמו תיבה ידנית לכל דבר.
תיבת הילוכים חצי־אוטומטית (או "אוטו־קלאץ'"), בה החלפת הילוך נעשית על ידי הנהג אך הפעלת המצמד נעשית על ידי הרכב.
תיבת הילוכים אוטומטית (המכונה לעיתים תיבה פלנטרית), היא תיבה הכוללת מנגנון המאפשר לרכב להחליף הילוך באופן עצמאי, ללא צורך בהתערבות מצד הנהג.
תיבת הילוכים רציפה (CVT), הפועלת כתיבה אוטומטית ללא התערבות הנהג, אך בעלת מנגנון פנימי רציף השונה מהתיבה האוטומטית.
שמאל|ממוזער|מערכת גלגלי שיניים פלנטרית. מערכות כאלו משמשות בתיבת הילוכים אוטומטית
גלגל שיניים
שמאל|ממוזער|כיוון תנועת הגלגלים והחישוב לכך - הגדילו תמונה זו
כדי להבין בצורה טובה כיצד פועלת תיבת הילוכים, יש להבין את אופן פעולתם של גלגלי השיניים. תפקידם של גלגלי השיניים הוא להגדיל את המומנט תוך הפחתה של המהירות או להגדיל את המהירות תוך הפחתה של המומנט. אם גלגל שיניים שהיקפו שלושים סנטימטר (או שלושים שיניים), יסובב גלגל שיניים שהיקפו עשרה סנטימטר (או עשר שיניים), הרי שהמהירות הסיבובית שתתקבל, כלומר מספר הסיבובים ליחידת זמן, תהיה פי שלושה מהמהירות שנכנסה. אבל, המומנט שיתקבל יקטן פי שלושה מהמומנט שנכנס.
דבר נוסף המתקבל על ידי שילוב גלגלי שיניים – האפשרות לשנות את כיוון הסיבוב. למשל, אם גלגל שיניים אחד מסתובב עם כיוון השעון, גלגל השיניים שיוצמד אליו יסתובב נגד כיוון השעון.
כיוון תנועת גלגלי השיניים השתנה, אך המהירות הסופית נותרה זהה.
סוגי גלגלי שיניים
קיימים שני סוגי גלגלי שיניים עיקריים בתיבת הילוכים:
גלגל שיניים בעל שן ישרה (Spur): גלגל שיניים זה זול יחסית. החיסרון המשמעותי בו הוא שאין שילוב טוב בין גלגלי השיניים, לכן גלגלי השיניים מכים זה את זה, ויוצרים על ידי ההכאה קול יבבה, כמו זו הנשמעת בעת נסיעה מהירה בהילוך אחורי במכונית.
גלגל שיניים בעל שן אלכסונית, חלזוני (Helical): בגלגלי שיניים אלו יש שילוב טוב בין השיניים, דבר התורם לפעולה שקטה ויעילה. גלגל שיניים זה יקר יותר מגלגל שיניים בעלי שן ישרה.
חלקי מערכת העברת הכוח בה יש שינוי במהירות הסיבוב
תיבת הילוכים.
דיפרנציאל: בעל יחס הפחתה די גדול (בערך 1 ל־3) בין הסבבת (Pinion) לבין גלגל העטרת (Ring gear או Crown).
צמיג: יש לחלק את המומנט שמגיע מהדיפרנציאל ברדיוס הצמיג כדי למצוא את הכוח שמגיע אל הכביש.
מצמד (קלאץ')
המצמד מקשר בין המנוע לבין תיבת ההילוכים, ומאפשר לנתק את המנוע (ההתקן המניע) מתיבת ההילוכים וההתקן המונע המחובר אליה (למשל, גלגלי הרכב). ברוב המקרים, המצמד מורכב משתי דסקיות המוצמדות בכוח זו לזו. באפשרות הנהג לגרום להפרדה בין שתי דסקיות אלו, מה שקוטע את התנועה הסיבובית מהמנוע אל הגלגלים דרך תיבת ההילוכים.
המצמד נועד כדי להפריד ולחבר את המנוע בצורה הדרגתית: בזמן התחלת הנסיעה, בעצירה, ועל מנת להחליף הילוכים. המנוע צריך להיות מופרד מתיבת ההילוכים בעת החלפת ההילוך כי עבור מהירות נתונה של הגלגלים, יש הבדל בין הסל"ד של גל הקצר של תיבת ההילוכים בהילוך אחד לבין הסל"ד בהילוך השני. כדי לשנות מהירות זו, צריך לנתק את המנוע על-מנת לא לשנות את המהירות הזו יחד עם כל העומס של המנוע. אחר כך, מתאימים את הסל"ד של המנוע לסל"ד של גל הקצר של תיבת ההילוכים לפני שמחברים בחזרה את המצמד.
לדוגמה, בהילוך ראשון במהירות של 20 קמ"ש מנוע הרכב פועל ב־3,000 סל"ד ובהילוך שני, במהירות זו, המנוע פועל ב־2,000 סל"ד בלבד. לכן, צריך להפריד את המנוע מהגלגלים, לשלב להילוך הבא (כלומר להוריד את הסל"ד של תיבת ההילוכים ל-2,000), לחכות שהסל"ד של המנוע ירד, ואז בערך ב־2,000 סל"ד, לשלב את המצמד שוב. (המנוע לא יכול להתגבר על הפער הזה של 1,000 סל"ד לכן צריך להפריד אותו, להגיע לסל"ד הנכון, ורק אז לשלב).
מטרותיה של תיבת ההילוכים
לכל מנוע יש תחום סל"ד (סיבובים לדקה) שבו הוא אופטימלי (בין שיא המומנט לשיא ההספק), ההילוכים בנויים כך שישמרו את המנוע בתחום הסל"ד היעיל במהירויות הנסיעה השונות.
אם מנוע מגיע לסף כלשהו של סל"ד (באזור הקו האדום), הוא עלול להינזק בצורה בלתי הפיכה. לכן, על ידי שימוש נכון בתיבת ההילוכים שומרים עליו שלא ייהרס.
מתחת לתחום סל"ד מסוים, המומנט של המנוע נמוך מאוד, ולכן יש להכפיל אותו, על מנת שיהיה מספיק מומנט להתחיל את הנסיעה (דרושה תוספת מומנט בגלל כוחות חיכוך שונים שפועלים רק כשהרכב ללא תנועה).
למה אין לרכב אינסוף הילוכים? הסיבה לכך היא שעל המכונית בתנועתה פועלים כוחות הגדלים ככל שהמהירות עולה. לכן צריך להתאים את המומנט של ההילוך הסופי למומנט שמתנגד לתנועת הרכב. ככל שהרכב יגביר את המהירות ויעלה הילוכים שיקטינו את המומנט, תאוצת הרכב תקטן – עד להשוואה בין מומנט המנוע (דרך מערכת העברת הכוח) לבין המומנט שמתנגד לתנועת המכונית. במילים אחרות, מהירות הרכב הסופית מוגבלת במקרים רבים בגלל שלל כוחות הפועלים על הרכב.
אם ניצור יחס הפחתה ארוך אחד בתיבת הילוכים (הילוך אחד), הרכב לא יוכל להתחיל לנוע, כי לא יהיה די מומנט לתחילת הנסיעה בסל"ד הנמוך. ואילו בהילוך ראשון רגיל, כבר בתחילת הנסיעה המנוע נמצא בסל"ד מספיק גבוה, בו יש כבר די מומנט לתחילת הנסיעה (כמו כן, ככל שיש יותר מומנט, הרכב מאיץ טוב יותר).
אם ניצור יחס הפחתה אחד קצר, אז המהירות הסופית תהיה מוגבלת מפני שיש למנוע סל"ד מרבי שאחריו הוא ייהרס (באזור הקו האדום).
תיבת הילוכים ידנית
תיבת הילוכים בסיסית
בתיבת ההילוכים קיים גל קצר (Input Shaft) שיוצא מהמצמד וממשיך מעט לתוך תיבת ההילוכים, בקצהו מחובר גלגל שיניים. גם על הגל הנגדי (Layshaft) מחובר גלגל שיניים. לאורכו של הגל הנגדי ישנם עוד כ־5 גלגלי שיניים. לכל גלגל שיניים בגל הנגדי יש גלגל שיניים מקביל על גל שלישי (Output Shaft) שהוא המשכו של הגל הראשוני (אך אינו מחובר אליו). גלגל שיניים זה משולב אליו תמידית.
גלגלי השיניים על הגל השלישי אינם מחוברים לגל בצורה קשיחה. כלומר, הם יכולים לנוע אף אם הגל לא נע. וכן, לעצור אף אם הגל נע. כדי לחבר את גלגלי השיניים לגל (בכל פעם גלגל שיניים אחד בלבד), ישנם שיניים שנקראות Dog tooth, שיניים אלו מחוברות בצורה קשיחה אל הגל וכאשר הן ידחפו הן יתחברו אל גלגל השיניים מן הצד, מה שגורם לו להתחבר בצורה קשיחה אל הגל.
שמאל|ממוזער|250px|גלגל השיניים מחובר בצורה בלתי קשיחה, בעוד שיני הכלב מחוברות בצורה קשיחה
כעת הכוח עובר דרך ארבעה גלגלי שיניים מן הכניסה אל תיבת ההילוכים ועד היציאה: גלגל השיניים על הגל הראשוני, גלגל השיניים המקביל אליו, גלגל השיניים על הגל השני וגלגל השיניים המקביל, על הגל השלישי (גל היציאה).
במבנה תיבת הילוכים כזה, יש לשלב הילוכים בשיטת "גז ביניים" (Double-clutch):
לחיצה על המצמד והעברת הילוך להילוך סרק.
מתן גז, כך שהמנוע יעבוד בסל"ד של ההילוך הבא.
לחיצה על המצמד והגז יחד והעברה להילוך הבא.
שחרור דוושת המצמד.
הסבר הפעולות:
העברה להילוך סרק משחררת את גלגל השיניים משיני הכלב (והפרדת המנוע מהגלגלים – יש נתק בתיבת ההילוכים).
האצת גלגל השיניים למהירות של שיני הכלב (שנמצאת ביחס ישר למהירות הרכב, כי שיני הכלב תמיד "מחוברות" לגלגלים). לדוגמה, אם צריך להוריד מהילוך שני לראשון: בהילוך ראשון במהירות של 20 קמ"ש מנוע הרכב פועל ב־3,000 סל"ד. ובהילוך שני, במהירות זו, המנוע פועל ב־2,000 סל"ד בלבד. יש להאיץ את גלגל השיניים (של ההילוך הבא – הילוך ראשון) למהירות פרופורציונית ל־20 קמ"ש, קרי 3,000 סל"ד. כעת שיני הכלב, שנמצאות במהירות פרופורציונית ל־20 קמ"ש (כי הן מחוברות לגלגלים שנעים ב־20 קמ"ש) נמצאות באותה מהירות בדיוק של גלגל השיניים.
כעת יש לשלב את ההילוך הבא.
שחרור המצמד, כדי לחבר חזרה את המנוע לגלגלים.
בצורה זאת ניתן להעביר הילוך ללא שימוש במצמד (גם בתיבות הילוכים רגילות), אך אין זה מומלץ, משום שביצוע גז הביניים אינו מושלם בדרך כלל (מבחינת דיוק סל"ד).
תיבת הילוכים עם סנכרון (Synchronism)
בתיבות ההילוכים החדשות יותר (כלומר, במכוניות של ימינו), ישנו סנכרון בנוסף לשיני הכלב, הסנכרון הוא כעין שרוול העשוי מתכת רכה (מבנהו המדויק של הסנכרון משתנה בין יצרני הרכב השונים). בצדו של גלגל השיניים (במקום שמורכבות השיניים שמשתלבות עם שיני הכלב) ישנה בליטה קצרה. כאשר משלבים הילוך, השרוול עולה על הבליטה, הם מתחברים (אך לא בצורה קשיחה), ואז גלגל השיניים מואץ למהירות של שיני הכלב. כעת שיני הכלב נמצאות במהירות של גלגל השיניים, ולכן הם משתלבים יחדיו (ללא שימוש בגז ביניים).
שמאל|ממוזער|250px|שיני כלב עם סנכרון
אולם, מכיוון שהסינכרונים עשויים ממתכת רכה, הם נשחקים לאחר זמן מה ושילוב ההילוך הופך קשה יותר, מה שמצריך את החלפת המצמדים הסינכרוניים, או שימוש בגז ביניים. אם משלבים להילוך לא נכון, הסנכרון יאלץ להאיץ יותר את גלגל השיניים מה שיגרום לבלאי מהיר יותר של הסנכרון, או במקרה הגרוע, אם הסנכרון לא הצליח להתאים את מהירות שיני הכלב למהירות גלגל השיניים, גלגל השיניים יפגוש את שיני הכלב במהירות, מה שישחק אותן (ישמע רעש של גריסה). כמו כן, עלול להיווצר מצב שאי אפשר לשלב את ידית ההילוכים להילוך הרצוי (לדוגמה, שילוב להילוך ראשון מחמישי בעת נסיעה מהירה לא יצליח).
העברה מהירה (Quick Shift)
התקן העברה מהירה הוא אביזר שיפור המאפשר החלפת הילוכים מהירה יותר. ההבדל בין תיבת הילוכים רגילה לתיבה עם העברה מהירה הוא בעיקר במבנה המוטות המקשרים, שם יש הבדל במנוף קטן שמחובר לידית. כאשר משנים את אורכו של המוט התנועה הופכת להיות מהירה יותר. מאידך, הקיצור מחייב הפעלת כוח רב יותר שעלול ליצור קשיים בהחלפת הילוך כאשר השמן התעשייתי בתיבת ההילוכים קר. הבדל נוסף הוא באיכות החומרים כדוגמת טבעות מתכת איכותיות יותר המונעות חופש בידית. בעיה אחרת היא חומרתו של שילוב שגוי להילוך לא מתאים, שעלול להרוס את המנוע. דרך נוספת להעברת הילוכים מהירה יותר, מושגת בעזרת קיצור ידית ההילוכים כך שהתנועה הנדרשת קצרה יותר. שיטה זו לא משנה את המבנה של המוטות המקשרים והשיפור בזמן ההחלפה פחות משמעותי.
הילוך אחורי
שמאל|ממוזער|250px|ידית הילוכים
ההילוך האחורי בדרך כלל אינו מסונכרן ואינו נטוי (הליקלי - helical) (אלא עשוי משן ישרה). הוא בנוי מגלגל שיניים על הגל הנגדי וגלגל שיניים מקביל לו על גל היציאה (אך הם אינם משולבים כמו שאר השיניים, אלא יש ביניהם מרחק), בשילוב ההילוך מוסט גלגל שיניים שלישי (על גל נוסף - Idler Shaft) שמתחבר ביניהם, מה שהופך את כיוון הסיבוב. הילוך זה בדרך כלל קצר יותר מההילוך הראשון – מה שנותן יותר כוח, אך פוגם במהירות הסופית שלו.
מכיוון שגלגלי השיניים של הילוך זה אינם עשויים משיניים חלזוניות – מטעמים כלכליים, הוא משמיע קול יבבה צורם בנסיעה מהירה לאחור.
מכיוון שהילוך זה אינו מסונכרן – והשילוב מתבצע על ידי הסטת גלגל שיניים, אם ישלבו להילוך אחורי תוך כדי נסיעה – ישמע רעש של גריסה מגלגלי השיניים. גם אם ישלבו להילוך אחורי בעצירה, אך מיד לאחר תנועה לפנים, עלול להיווצר קושי בשילוב, וזאת מפני שגלגלי השיניים שבתיבת ההילוכים ממשיכים לנוע מכוח האינרציה בזמן שהמנוע מנותק מהם (שדוושת המצמד לחוצה). לכן, מומלץ לשלב להילוך סרק לפני השילוב להילוך האחורי, לשחרר את המצמד, כך שגלגלי השיניים ינועו לאט יותר, ורק אז לשלב אליו. קיימים כלי רכב בהם ניתן (לרוב באופן תאורטי) לשלב יותר מיחס העברה אחד בנסיעה לאחור, אפשרות זאת מתקבלת בדרך כלל על ידי תיבה נפרדת המשנה את כיוון העברת הכוח, ושילוב יחסי העברה שונים (המשמשים גם בנסיעה קדימה) (במשאית יונימוג ובטנקים למשל).
מנגנון השילוב
בתיבת ההילוכים, כל צמד מצמדים סינכרונים (או רק המצמדים – בתיבת הילוכים ללא סינכרון), מחוברים יחד במוט. למשל, המצמדים של הילוך ראשון ושני מחוברים יחד במוט, כך, שאם נזיז את המוט לאחור, המצמד של ההילוך הראשון ישתלב, והמצמד של ההילוך השני יצא משילוב. אם המוט יושאר באמצע, שני מצמדים אלו לא יהיו משולבים. כל פעם יכול להיבחר רק הילוך אחד שישולב. במצב הילוך סרק, ידית ההילוכים תהיה במרכז (אך לאו דווקא באמצע), כך שכל המצמדים יהיו רפויים. כדי להעביר את תנועתה של ידית ההילוכים אל תיבת ההילוכים, משתמשים בדרך כלל במוטות ("שטנגות") שתפקידם לקשר בין ידית ההילוכים לבין מוטות השילוב של תיבת ההילוכים. ידית ההילוכים אינה מורכבת תמיד מעל תיבת ההילוכים.
תיבת הילוכים סדרתית
כדי להקל על הנהג למצוא את ההילוך הנכון, ישנן תיבות הילוכים שמנגנון השילוב הפנימי שלהן מאפשר העלאת הילוך על ידי דחיפת ידית ההילוכים קדימה, והורדת הילוך על ידי משיכת ידית ההילוכים אחורה. מבנה תיבת הילוכים זו זהה למבנה תיבת ההילוכים הרגילה – למעט מנגנון השילוב. המנגנון בנוי מגלגלי שיניים המורכבים על מוטות קצרים מחורצים, על ידי הזזת ידית ההילוכים הם מסתובבים, ומוטות השילוב, שנעים בחריצים, עוברים להילוך הנכון. מנגנון שילוב דומה נמצא גם באופנועים.
יתרונות:
בתיבת הילוכים ידנית רגילה, כדי להחליף הילוך נדרשות לעיתים מספר פעולות. למשל, כדי להעביר מהילוך רביעי לחמישי באמצעות מוט הילוכים סטנדרטי עם 5 הילוכים, צריך לדחוף את המוט קדימה, ימינה ואז שוב קדימה. בתיבה הסדרתית, צריך רק לדחוף קדימה או למשוך אחורה.
אין צורך לחשוב על הפעולות הנדרשות, רק לדחוף או למשוך.
בתיבת הילוכים ידנית רגילה, צריך לזכור איזה הילוך משולב כעת – כדי למצוא את ידית ההילוכים. בתיבה סיקוונסיאלית, היא תמיד באותו מקום.
לעולם לא יתבצע שילוב להילוך שגוי (למשל, במקום להעביר להילוך חמישי – הורדה שגויה לשלישי, מה שעלול לגרום להרס המנוע).
חיסכון במקום: ישנה מסילה אחת לתנועה קדימה ואחורה, בעוד שבתיבות הילוכים רגילות יש שלוש או ארבע מסילות.
חסרונות:
ישנם מקרים בהם דילוג על הילוך מתבקש על ידי תנאי הדרך. לדוגמה נהיגה בשטח חולי, בו צבירת מהירות באמצעות דילוג מהילוך ראשון לשלישי מונעת שקיעה. בתיבה הסיקוונסיאלית נדרשות שתי העברות שהופכות את ההחלפה לאיטית יותר. דוגמה נוספת היא בלימה באמצעות כוח המנוע שמחייבת לעיתים הורדה של מספר הילוכים בבת אחת.
מיקום ידית ההילוכים לא נותן אינדיקציה על ההילוך הנוכחי, מה שעלול לגרום לבלבול, למשל כאשר הרכב נעצר וצריך לנתק את המצמד.
חשוב להבדיל בין תיבת הילוכים סדרתית לבין תיבת הילוכים מנומטית , המוכרת גם בשם המסחרי "טיפטרוניק". לתיבת הילוכים סדרתית יש מצמד רגיל, ומכלול פנימי של תיבת הילוכים ידנית. לעומת זאת, בתיבה מנומטית, המכלול הפנימי הוא של תיבת הילוכים אוטומטית, לנהג אין שליטה על ה"מצמד האוטומטי" (ממיר המומנט), ומחשב הרכב הוא הקובע, בסופו של דבר, על העלאת הילוך בתיבות מסוימות (Over rolling), וכן על הורדת ההילוך. בנוסף, העברת ההילוך לוקחת יותר זמן.
תיבה עם שיני כלב (Dog transmission)
מבנה התיבה:
בתיבה זו מורכבים גלגלי שיניים בעלי שן ישרה הממלאים את מקומם של גלגלי השיניים החלזוניים והרגישים. תיבת הילוכים זו אינה מצוידת בסינכרונים, אלא בשיני כלב בלבד, ומכאן שמה. החלל שנוצר מהוצאת הסינכרונים מנוצל כמרחב נוסף לגלגלי השיניים ומאפשר את הרחבת השן ב־20% וכך תורם לחוזקה של תיבת ההילוכים. תיבות אלו מיוצרות בדרך כלל מחומרים איכותיים יותר, גלים חזקים יותר ומיסבים טובים יותר התורמים להפחתת החיכוך. כמו כן, המשקל עשוי להיות נמוך יותר ובכך לתרום לתגובות מצערת טובות יותר עקב משקל חלקים מסתובב קטן יותר.
החלפת הילוך:
בחלק מתיבות ההילוכים האלו צריך להעביר הילוך על ידי גז ביניים, בגלל המחסור בסינכרונים. עם זאת קיימות תיבות הילוכים שאינן מצוידות בסינכרונים ובכל זאת מאפשרות להעביר הילוך ללא שימוש בגז ביניים, וזאת בגלל חוזקן הרב של שיני הכלב, המאפשרות העברת הילוך מהירה מהרגיל כיוון שבתיבה מסונכרנת ידית ההילוכים נעה פעמיים (שילוב סינכרון ושילוב שיני הכלב) וכאן השילוב הוא רק באמצעות שיני הכלב.
חסרונות:
לתיבת הילוכים כזו יש מספר חסרונות:
רעש צורמני בשעת הנסיעה. בגלל, השימוש בגלגלי שיניים בעלי שן ישרה, מה שגורם לרעש כמו של הילוך אחורי. רעש כזה מפריע לנסיעה יום יומית, אך פחות מורגש בנהיגת מרוצים וראלי – בגלל הרעש החיצוני של הנסיעה. את בעיית הרעש אפשר היה למנוע בעזרת שימוש בגלגלי שיניים בעלי שיניים אלכסוניות, אבל, הן יקרות יותר ורגישות יותר למכות.
נדרשת מיומנות גבוהה יותר בהחלפת ההילוכים.
הילוכים אוטומטיים
תיבת הילוכים אוטומטית היא תיבה בה הנהג לא מעורב בתהליכים הכלולים בהעברת ההילוכים אלא הם מתבצעים באופן אוטומטי על ידי מערכת.
התיבה האוטומטית הנפוצה ברכבים עממיים היא התיבה האוטומטית הפלנטרית מבוססת ממיר מומנט ובעלת 4 ל-9 יחסי ההעברה (הילוכים). כיום ניכרת עלייה בתפוצת תיבות ההילוכים הרובוטיות מבוססות מנגנון הדומה לתיבות הידניות אך עם מערכת רובוטית נשלטת אלקטרונית שמפעילה את המצמד ומשנה את ההילוך, כמו כן הן מאפשרות מעבר למצב קבלת קלט מהנהג איזה הילוך רצוי עליו (חצי אוטומטי).
יתרונות ההילוכים האוטומטיים
היתרון של תיבות הילוכים אוטומטיות טמון בפשטות השימוש ברכב וירידת הנטל על הנהג. הנהיגה ברכב בעל תיבת הילוכים אוטומטית פשוטה בהרבה מנהיגה ברכב בעל תיבת הילוכים ידנית מכיוון שאין צורך להשתמש במצמד או להעביר הילוכים. כדי לנוע לפנים, בכל מהירות, יש להסיט את מוט ההילוכים לסימון Drive או D, וללחוץ על דוושת התאוצה. ההקלה מורגשת באופן משמעותי בעיקר בנהיגה עירונית עמוסת תנועה ובמיוחד כאשר הכביש משופע שהרי אז נחסך הצורך לבצע תכופות "זינוק בעלייה".
חסרונות ההילוכים האוטומטיים
אחד החסרונות של המנגנון האוטומטי נעוץ בכך שהמנגנון בתיבות האוטומטית השונות סבוך יותר מבחינה מכנית ועשוי לכלול בקרים אלקטרוניים רבים. על כן הוא נוטה יותר להתקלקל, יקר יותר לתיקון ומעלה בדרך כלל את מחירו הראשוני של כלי הרכב. חיסרון נוסף הוא שמצב אוטומטי מלא (שהוא המצב היחידי בתיבה פלנטרית) מאפשר לנהג שליטה פחותה במנוע והתנהגות הרכב. לשם השוואה, תיבות הילוכים ידניות מאפשרות להגביל את התיבה להילוך מסוים כדי לשלוט באופן מדויק במידת כוח המנוע המתקבלת. חיסרון נוסף של תיבה פלנטרית הוא יעילות פחותה שמעלה את צריכת הדלק ומפחיתה את ביצועי הרכב. חיסרון זה אינו קיים בתיבות הילוכים רובוטיות.
תיבת הילוכים אוטומטית פלנטרית
שמאל|ממוזער|250px|גלגל השיניים הגדול (אדום) נקרא טבעת (Ring), ארבעת גלגלי השיניים (כחול) מחוברים לנושא המזלות (Planet Carrier), וגלגל השיניים הפנימי (צהוב) נקרא שמש (Sun)
תיבת ההילוכים האוטומטית, מתבססת על גלגלי שיניים, מערכות מצמדים ושמן ייעודי. כדי לשלוט על ההילוכים, נעזרת התיבה בשני נתונים:
מהירות הרכב - מומרת ללחץ שמן בעזרת התקן הממוקם בציר היציאה של תיבת ההילוכים. ככל שמהירות הסיבוב של הציר תהיה גבוהה יותר, כך לחץ השמן יהיה גבוה יותר.
מאמץ המנוע - יכול להימדד בשני אופנים:
בהתאם למידה בה נלחצת דוושת התאוצה על ידי הנהג.
בהתאם לריק הנוצר במנוע. הריק נוצר בזמן שהבוכנות של המנוע שואבות אוויר מתוך סעפת היניקה של המנוע. אם המצערת פתוחה, הריק שייווצר יהיה קטן יותר.
על פי היחס בין שני הנתונים האלה, יודעת התיבה האוטומטית להעביר הילוכים. לדוגמה, כאשר הרכב מאיץ, דוושת התאוצה לחוצה עד סופה, ורק כאשר מהירות הרכב תהיה מספיק גבוהה, ההילוך יוחלף (כלומר, ככל שהדוושה לחוצה יותר, תידרש מהירות גבוהה יותר כדי להעביר הילוך). כאשר הנהג מרפה מדוושת התאוצה, נדרשת מהירות נמוכה יותר לעבור להילוך הבא, ולכן, התיבה תעבור להילוכים הבאים (כמו שקורה בירידה במדרון).
גלגלי השיניים בתיבת ההילוכים האוטומטית משולבים זה בזה בקביעות. כאשר, בהילוכים השונים, גלגלי השיניים יסתובבו לכיוונים שונים. גלגלי השיניים מורכבים כממסרה פלנטרית. כך שעל ידי נעילת גלגלי השיניים, ניתן להשיג יחס הפחתה שונה (מהירות שונה).
השמן המוזרם ממשאבת השמן (בעזרת הפיקוד של השסתומים), שולט על מצמדים שנועלים גלגלי שיניים מסוימים למקומם, כך שיחס ההפחתה משתנה.
התיבה הפלנטרית היא מנגנון פחות יעיל מאשר הילוכים ידניים, זאת משתי סיבות: ראשית, עד לאמצע העשור השני של המאה ה-21 לתיבות אוטומטיות היו פחות הילוכים מאשר תיבה ידנית מקבילה. הדבר יצר הבדל ניכר בתצרוכת הדלק וביכולת ההאצה של הרכב. סיבה נוספת היא מנגנון שנקרא "ממיר מומנט", אשר מחליף את המצמד. מנגנון זה יוצר חיבור בלתי-ישיר בין המנוע לתיבת ההילוכים, כדי לאפשר ניתוק חופשי ביניהם ללא התערבות הנהג (הניתוק, הנחוץ בעת עצירה ובעת העברת הילוך, נעשה בתיבת הילוכים ידנית באמצעות המצמד). בעוד שמצמד יוצר חיבור פיזי ישיר בין המנוע לתיבת ההילוכים, ממיר המומנט מעביר את הכוח דרך ממסר שמן הידראולי, דבר שגורם לאיבוד כוח ניכר, עשרה אחוזים לערך, וכתוצאה, לתאוצה גרועה ולצריכת דלק מוגברת. כיום בממירי המומנט החדישים יש מצמד גישור אשר נועל את ממיר המומנט בשיוט ומאפשר חיסכון מה בצריכת הדלק. תיבה אוטומטית היא מנגנון סבוך בהרבה לעומת תיבת הילוכים ידנית: יש בה שסתומים הידראוליים וחשמליים רבים, יחידת פיקוד אלקטרונית, ממיר מומנט ורכיבים רבים אחרים הנוטים להתקלקל בתכיפות גבוהה יותר מאשר תיבה ידנית, בעיקר בשל התחממות הנוזל ההידראולי בעומס ואובדן תכונותיו המסככות.
תיבת הילוכים רובוטית
תיבת הילוכים ידנית-רובוטית היא מנגנון אחר הדומה מבחינת המשתמש לתיבת אוטומטית, אך בעל מימוש פנימי שונה בתכלית. ישנם מספר מנגנונים כאלה, חלקם בנויים כמו תיבה ידנית רגילה, עם מצמד אחד ופיקוד אוטומטי, והם ידועים בנסיעה לא חלקה, בגלל השינויים החדים בתאוצה שנגרמים מניתוק וחיבור המצמד. מנגנונים אחרים פועלים בדרך מעט שונה, והם כוללים שני מצמדים (תיבת DSG של קונצרן פולקסווגן הייתה הראשונה מסוג זה במכוניות נוסעים). תיבה כזו נראית מבחינת המשתמש כמו תיבה אוטומטית, אך למעשה מבוססת על שתי תיבות הילוכים ידניות נפרדות (לכל אחת מצמד משלה), לכל אחת בין שלושה לארבעה הילוכים, ובסך הכל שישה או שבעה הילוכים. תיבה אחת כוללת את ההילוכים שמספרם אי זוגי, והשנייה כוללת את אלה שמספרם זוגי, ובכל רגע נתון מחוברת תיבה אחת למנוע באמצעות המצמד המתאים. מחשב התיבה צופה את ההילוך הבא שצריך לשלב ומשלב אותו מראש בתיבה הלא פעילה, וכאשר נדרשת החלפת הילוך המחשב מנתק את המצמד של התיבה הפעילה ומחבר את המצמד השני. כך מתקבלת העברת הילוך חלקה יותר מאשר בתיבה רובוטית עם מצמד יחיד. תיבה כזו נחשבת יעילה יותר מתיבה ידנית, הן מבחינת מהירות העברת ההילוכים והן מבחינת חיסכון בדלק. ברוב התיבות מסוג זה קיים גם מצב שליטה ידני, בנוסף למצב הנהיגה האוטומטי, וחלקן כוללות אף תוכנית לנהיגה ספורטיבית.
תיבת הילוכים רובוטית מצוינת ברישיון רכב בישראל כתיבת הילוכים אוטומטית.
תיבת הילוכים רציפה
שמאל|ממוזער|250px|תיבת הילוכים רציפה מבוססת רצועה
בתיבת הילוכים רציפה (המכונה CVT) החלפת ההילוכים מבוצעת באופן אוטומטי, אך בשונה מהתיבה האוטומטית הפלנטרית, יחסי ההעברה בתיבה זו רציפים בין שני יחסי העברה, נמוך וגבוה, שהוגדרו כחלק מתכנון התיבה. ישנם מספר תכנונים המספקים העברה רציפה. לדוגמה, תיבה המורכבת משני זוגות חרוטים הפונים זה מול זה, ממוקמים זה מעל זה וגומייה או שרשרת ביניהם. צמד חרוטים אחד הוא המניע והשני הוא המונע וביחד הם יוצרים מנגנון הדומה לגלגלת מורכבת בעלת גודל גלגל משתנה. כאשר צמד חרוטים אחד מתקרב זה אל זה, השני מתרחק, כיוון שאורך הגומיה קבוע. כך, כאשר החרוטים המניעים רחוקים אחד מהשני מתקבל הילוך נמוך וכאשר הם מתקרבים מתקבל הילוך גבוה יותר. עקב רציפות יחסי ההעברה בתיבה רציפה, בעת האצה קבועה נמצא המנוע במהירות סיבוב קבועה, בעוד יחסי ההעברה גדלים ואיתם מהירות כלי הרכב. בדומה לתיבה האוטומטית הפלנטרית, גם בתיבה רציפה נעשה שימוש בממיר מומנט.
הילוכים באופניים
גם אופניים מצוידים במערכת הילוכים. החל מאופניים המצוידים בהילוך אחד קבוע, וכלה באופניים המצוידים במספר רב של הילוכים. על פי רוב, השילוב בין גלגלי השיניים נעשה בעזרת שרשרת. באופניים בהם יש הילוך אחד קבוע, גלגל השיניים המניע (המחובר לדוושות), גדול מגלגל השיניים המונע (המחובר לציר הגלגל האחורי). באופניים בעלי מספר הילוכים, נמצאים על אחד הצירים או על שניהם מספר גלגלי שיניים בגדלים שונים.
כאשר גלגל השיניים הגדול ביותר הוא המונע, וגלגל השיניים הקטן ביותר הוא המניע (גלגל השיניים המחובר לדוושות), תתקבל מהירות נסיעה איטית, אך מומנט רב יועבר לפני הדרך (כביש, מסלול עפר וכדומה), כך שהרוכב יוכל להאיץ גם בשטח משופע. כאשר גלגל השיניים הגדול ביותר הוא המניע, וגלגל השיניים הקטן ביותר הוא המונע, תתקבל מהירות נסיעה גבוהה.
אופן פעולת ההילוכים באופניים
כדי לקבל יחסי העברה שונים, יש לשלב זוגות גלגלי שיניים שונים. דבר זה מושג על ידי הסטת השרשרת בין גלגלי השיניים. כדי להסיט את השרשרת, משתמש רוכב האופניים בידיות קטנות, הנמצאות, על פי רוב, על כידון האופניים. הידיות מותחות כבלי מתכת דקים המתוחים לאורך שלדת האופניים. כבלי המתכת מזיזים מנגנונים שתפקידם להסיט את השרשרת בין גלגלי השיניים השונים.
ישנם שני מנגנונים להסטת השרשרת:
זרוע מתכת קצרה (במקרה שגלגלי השיניים נמצאים על הציר של הדוושות) המסיטה את השרשרת ימינה ושמאלה בין גלגלי השיניים הקדמיים.
השרשת עוברת דרך גלגל שיניים קטן, גלגל שיניים זה מורכב על זרוע מתכתית, כך שהכבלים הדקים מסיטים את הזרוע ימינה ושמאלה ומאפשרים לשרשרת להימצא על אחד מגלילי השיניים המצויים על ציר הגלגל האחורי.
לכל ציר עם גלגלי שיניים יש ידית האחראית להסטת השרשרת. הידיות בהם משתמש הרוכב כדי להחליף את ההילוכים מופיעות בתצורות שונות:
ידיות בהן ישנה הסטה קבועה בין הילוך להילוך (מצוידות במחוג קטן המורה על ההילוך).
ידיות המותחות את הכבלים ללא מרווח קבוע בין הילוך להילוך. במקרה כזה, נדרש הרוכב להסיט לבד את הידית עד שירגיש בהעברת ההילוך.
ידיות עם הסטה קבועה. אך לכל ציר יש שתי ידיות, אחד להעלות הילוך ואחד להוריד.
מערכת העברת הילוכים המורכבת על ידיות האחיזה בדומה להפעלת המצערת באופנוע.
קישורים חיצוניים
איך עובדת תיבת הילוכים (מתוך Howstuffworks)
איך עובדת תיבת הילוכים סיקוונסיאלית (מתוך Howstuffworks)
הסבר על Dog gear
הערות שוליים
קטגוריה:הילוכים
קטגוריה:התקנים מכניים | 2024-09-02T00:29:04 |
וקטור עצמי | REDIRECT ערך עצמי | 2004-08-09T08:31:27 |
מכם | REDIRECT מכ"ם | 2015-09-26T11:08:56 |
חצי האי ערב | חצי האי ערב (בערבית: شبه الجزيرة العربية) הוא חצי אי בדרום-מערב אסיה, בצומת שבין אפריקה לאסיה, מזרחית לאריתריאה וצפונית לסומליה, מדרום לישראל ולירדן, ודרום-מערבית לאיראן.
חופי חצי האי ערב הם הים האדום מדרום-מערב ומפרץ אילת (הידוע גם בשם מפרץ עקבה בשפות שונות), הים הערבי מדרום-מזרח; ומפרץ עומאן והמפרץ הפרסי מצפון-מזרח.
חלוקה מדינית
בחצי האי ערב נמצאות המדינות:
קטר
כמו כן, כחלק מהאזור הגאוגרפי של חצי האי ערב נמצא חלק משטחי המדינות:
ערב הסעודית תופסת את רוב שטחו של חצי האי ערב. רוב אוכלוסיית חצי האי ערב גרה בערב הסעודית ובתימן.
גאוגרפיה
חצי האי ערב שוכן כולו ברצועת המדבריות העולמית. בשל כך אזור זה אינו משופע בגשמים, ובהיעדר קרבת ים עם מים חמים או גובהי הרים, שטחו צחיח מאוד.
מתוך שטח המתקרב ל-3.2 מיליון קמ"ר, אחוזים בודדים - פחות ממאה אלף קמ"ר, נהנים מגשם הניתן לניצול ואגירה על ידי בני האדם.
שאר השטח המישורי מדברי לחלוטין, ומדבר א-רובע אל-ח'אלי הוא מדבר החולות הגדול בעולם.
פינה קטנה במזרח חצי האי - באזור הרי עומאן זוכה אף לכמויות סבירות של גשמים המאפשרות התיישבות חקלאית למרגלות ההרים.
מעבר לאקלים המדברי השולט ביותר מ-90% משטח חצי האי ישנה חריגה באקלים באזור תימן - שם לחות חודרת מכיוון האוקיינוס ההודי מגיעה לאזור הרי תימן ויוצרת גשם מונסוני.
החקלאות המסורתית נמצאת בדרום מערב חצי האי לאורך הרי עסיר עד תימן ובהרי עומאן, ומבוססת על מרעה נוודים, חקלאות מדרגות ודייג. רק עם הפיתוח המואץ שחל בעשורים האחרונים מתפתחת בחצי האי ערב חקלאות המתבססת על התפלת מימי הים.
הדמוגרפיה של האזור בנויה סביב משטר המים, ומרבית אוכלוסיית חצי האי משתכנת סביב ההרים הואדיות או מעיינות.
מרבית אוכלוסיית מרכז חצי האי החיה בתוך המדבר היא אוכלוסיית נוודים והיא מקור שבטי הנוודים הבדואים.
בעשורים האחרונים עם פריחת כלכלת הנפט והגז שהזרימה כסף רב לאזור, באזורי המפרץ הפרסי שהיו שוממים בעבר החלה להתרחב האוכלוסייה על ידי בניית ערים מודרניות. גם ריאד שהייתה בעבר נווה מדבר במרכז המדבר הערבי הפכה לעיר גדולה ומפותחת.
היסטוריה
ממוזער|260px|מפה הולנדית מ-1707 המראה את חצי-האי ערב
באזורי תימן פרחו ממלכות רבות עד תחילת האסלאם. הן היו מושתתות על גידולים חקלאיים ייחודיים לאזור כמו לבונה, מור ותבלינים האופייניים לאזורים טרופים. קשרי מסחר בתבלינים ובשמים הפכו את אזור דרום חצי האי לפורח מבחינה כלכלית. לאורך הרי עסיר לכיוון צפון התפתח לו נתיב הבשמים שסיפק למדינות הים התיכון תבלינים ובשמים אקזוטיים.
אזור תימן הושפע מהמתרחש באפריקה. האימפריות בחבש ובאתיופיה מצאו את אזור תימן כנגיש למסחר וגם כאזור עליו ניתן להשפיע.
עם כניסת הנצרות לאתיופיה, התנהלו מספר מלחמות דת בתימן בה הייתה מעורבות של יהודים בניסיון להשפיע על הדת במקום.
עם עליית האסלאם הפך כל חצי האי למוסלמי, ולמעט היהדות, לא הורשתה אף דת אחרת להתקיים בחצי האי.
דווקא עליית האסלאם סימלה את דעיכתו של דרום חצי האי - תימן. מרכז הכובד עבר למכה ומדינה ומשם דרך שלטון הח'ליפים עברה האימפריה המוסלמית לכיוון דמשק ובגדאד. הפתיחות של הגבולות במזרח התיכון, וחיבור פרס והקווקז וטורקיה לצפון אפריקה וספרד גרם לשקיעה בדרום חצי האי כשמכה ומדינה נהנות במעט מפריחת האסלאם.
המהפכה השנייה שהתחוללה באזור הגיעה מכיוון מציאת שדות הנפט בחצי האי. עם תחילת המאה ה-20 ומלחמת העולם הראשונה, החלה חלוקה מחודשת של המדינות באזור וגורם הנפט הפך לחלק עיקרי בהתפתחות המדינות והכלכלה באזור.
תוך כמה עשורים, הלך והתגבר כוחן של מדינות חצי האי בהתבססותן על הנפט. למעט תימן (שהייתה בעבר הממלכה המבוססת של חצי האי), שאר מדינות חצי האי החלו לפרוח כלכלית לפי יחס כמות הנפט שבאדמתן.
כלכלה
עיקר הכלכלה באזור חצי האי מבוסס על נפט וגז כבר עשורים רבים. מדינות המפרץ הפרסי השוכנות בחצי האי ערב נחשבות לעשירות במיוחד.
כיום מנסות מדינות המפרץ הפרסי לפתח משאבים אנושיים באוכלוסייה המקומית ולנסות לייצר כלכלה נוספת של היי-טק ותיירות.
יהדות חצי האי ערב
בערב חיו קהילות יהודיות גדולות. מגדולי התנאים חיו או ביקרו בערב כמו רבן יוחנן בן זכאי, רבי חנינא בן דוסא, רבי עקיבא ונראה שאף תלמידו שמעון התימני שחי בתימן.
בערב הסעודית חיו מספר שבטים יהודיים שחיו חיי נדודים. עם עלייתו של מוחמד והאסלאם היו כמה עימותים איתם. סביר להניח כי שבטים אלה הביאו לראשונה את המונותאיזם לחצי האי.
בתימן היו קהילות יהודיות גדולות. לאחרונה נתגלתה כתובת שבאית קדומה המתוארכת לשנת 600 לפני הספירה, המספרת על מסחר בין תימן לבין ערי ממלכת יהודה. עם עליית הנצרות באפריקה הייתה קיימת ממלכת חימר שבסופה שלטו בה היהודים. יוסף ד'ו נואס היה מלך יהודי שניסה להגן מפני הפלישה הנוצרית מחבש ונכשל, ההגמוניה היהודית דעכה עם נפילת הממלכה היהודית ובתקופת האסלאם, היהודים נחשבו כנתינים הנדרשים לחסות והגנה.
החי
החי ייחודי. בין היתר ניתן למצוא בחצי האי עקרב אנדמי, קופים קדומים ויונקים גדולים כמו ערוד, פרא ויען. בעבר האזור היה גשום ולח ובהתאם היה החי והצומח.
ממוזער|שמאל|בבונים
בחצי האי ערב הייתה אוכלוסיית יונקים מגוונת, אך עם תחילת הציד מכלי רכב הלכה והתדלדלה. עדרי צבאים וראמים שמנו מאות פרטים הצטמצמו מאוד, אך הודות למאמצי שימור ממשלתיים במחצית השנייה של המאה ה-20, הצליחו להתאושש. מיני יונקים נוספים החיים בחצי האי הם: ירבועים, שועלים, תנים, גיריות, קיפודים ואף בבונים (באזור עסיר).
אוכלוסיית הציפורים בחצי האי מגוונת ומורכבת מציפורים ילידיות ונודדות. בגלל מיקומו הגאוגרפי חצי האי משמש כנקודת עצירה ומעבר למאות מינים של ציפורים נודדות.ממוזער|שמאל|שלדג סעודי
לפי מחקר שנערך בשנת 2012, יש בחצי האי ערב כ-170 מינים של זוחלים, מתוכם יותר מחצי ייחודיים (אנדמיים) לאזור.
קישורים חיצוניים
מפות עתיקות של חצי האי ערב, אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
הערות שוליים
*
ערב
קטגוריה:המזרח התיכון: גאוגרפיה | 2024-10-07T05:16:50 |
אשלון | ממוזער|שמאל|250px|בסיס אשלון בוויהופי, ניו זילנד. אנטנות צלחת השוכנות בתוך הראדומים משמשות ליירוט תשדורות.
אשלון היא מערכת של מודיעין אותות המהווה את מערכת הריגול האלקטרונית הגדולה ביותר בהיסטוריה. אשלון היא ברית של המדינות דוברות האנגלית: ארצות הברית, הממלכה המאוחדת, קנדה, אוסטרליה וניו זילנד. מטבעה הסודי של המערכת, מרבית הידע עליה אינו מגיע ממקור ראשון, אלא משמועות, עדויות וספקולציות של מביני דבר. מקובל להאמין שאשלון מיירטת שיחות טלפון, פקסים, שידורי לוויין והודעות דואר אלקטרוני ברחבי העולם. מעריכים כי אשלון מיירטת למעלה מ־3 מיליארד התקשרויות מדי יום.
מקובל להאמין כי תוכנית אשלון הוקמה במהלך המלחמה הקרה, ככלי לאיסוף מודיעין צבאי ודיפלומטי על ברית המועצות ובעלות בריתה, אך המערכת לא פורקה לאחר סיום המלחמה הקרה, ומשמשת גם היום לקידום אינטרסים מערביים אחרים - כדוגמת סיכול מזימות טרוריסטיות, פליליות וריגול פוליטי ודיפלומטי. מבקרי התוכנית טוענים שמפעיליה משתמשים בה גם לצורך קידום אינטרסים כלכליים, ושמתבצעת באמצעותה פגיעה בפרטיות אזרחים. ב־2004 גורמי ממשל צרפתיים טענו כי הרשת משמשת לריגול תעשייתי אחר חברות צרפתיות.
נטען כי קיימות מערכות מקבילות לרוסיה, צרפת ולמספר מעצמות נוספות.
ראו גם
פיין גאפ
סואו"ד - המערכת הרוסית המקבילה
פרנצ'לון - המערכת הצרפתית המקבילה
קישורים חיצוניים
שו"ת בנוגע לאשלון באתר האיגוד אמריקאי לחירויות האזרח
The NSA's ECHELON System
Echelon Watch
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ארצות הברית: צבא וביטחון
קטגוריה:קנדה: צבא וביטחון
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: צבא וביטחון
קטגוריה:ניו זילנד: צבא וביטחון
קטגוריה:אוסטרליה: צבא וביטחון
קטגוריה:מודיעין אותות
קטגוריה:אמצעי איסוף מודיעין | 2023-08-10T07:53:36 |
דוברמן פינצ'ר | שמאל|ממוזער|250px|דוברמן חום, עם אוזניים וזנב לא קצוצים
שמאל|ממוזער|250px|דוברמן בעת ריצה
שמאל|ממוזער|250px|כלבת דוברמן וגוריה לאחר המלטה
דּוֹבֶּרְמָן פִּינְצֵ'ר או דוברמן הוא גזע בתת-המין כלב הבית, אשר פותח בסביבות שנת 1890 בידי הגרמני קרל פרידריך לואיס דוברמן (Karl Friedrich Louis Dobermann 1834–1894). כלבי דוברמן הם כלבי עבודה ושמירה הנחשבים לאינטליגנטים, דרוכים ופעילים.
מבנה, אופי וטיפול
הדוברמן נחשב לכלב בגודל בינוני-גדול. גובהו הממוצע של הזכר נע בין 66 ל-72 ס"מ, ושל הנקבה נע בין 61 ל-68 ס"מ. משקל שני המינים נע בין 29.5 ל-41 ק"ג. עם זאת, למועדוני גידול שונים ישנם סטנדרטים שונים. לדוברמן מבנה גוף מרובע, היינו שגובהו דומה לאורכו, צוואר ארוך, ראש צר ופרווה קצרה בצבעים שחור, חום וכחול (מעין צבע כסוף).
הדוברמן נחשב לכלב בעל אופי יציב ומהימן, נאמן מאוד לבעליו, נחוש, אמיץ, רגוע, רגיש וחד הבחנה. במקומות שונים בעולם נפוץ השימוש בדוברמן ככלב עבודה, במיוחד בשמירה על מבנים ועבור כוחות הביטחון. התייחסותו לזרים חשדנית, אך לרוב דוברמן לא יתקוף אם אינו מרגיש איום מצדו של הזר. הדוברמן זקוק לשטח מחיה גדול, שכן הוא כלב אנרגטי מאוד ועליו לפרוק אנרגיה. הוא זקוק להברשה מועטה של פעם בשבוע.
באירופה נהוג לערוך מבחני אופי ומבחני עבודה לכלבי דוברמן, על מנת לבדוק ולבחון את יכולתם לביצוע משימות. בתקן הגזע מושם דגש מיוחד על מרכיבי אופיו ככלב לוויה וככלב עבודה, ובנוסף על התאמתו לגדול כחלק ממשפחה. בארצות הברית תקן הגזע מעט שונה, וישנם כלבים בצבעים בהירים, ובגוון כחול, צורתם שונה במקצת וחלקם אף גדולים ממקביליהם האירופים.
היסטוריה
הדוברמן פותח בגרמניה בשנת 1890 לערך. הוא קרוי על שמו של חלוץ פיתוח הגזע, קרל פרידריך לואיס דוברמן, וזהו הגזע היחיד שנקרא על שמו של אדם שהגה את רעיון פיתוחו. לואיס, שהתפרנס מגביית כספי מס, היה זקוק לבן לוויה צמוד שיהיה נאמן וישמור עליו מפני שודדים וסרבני תשלום. לואיס ביקש ליצור כלב בדמות הפינצ'ר הננסי אך גדול ממנו פי כמה, בעל אופי של כלב לווי אידיאלי, חד-תגובה, ובעל יצר אגרסיבי כלפי זרים. לכן, בתחילת דרכו, היה הדוברמן פופולרי ביותר בקרב המשטרה והצבא. הגזע הוכר לראשונה על ידי מועדון הכלבנות האמריקאי בשנת 1908.
ישנן חילוקי דעות באשר לאבות הגזע, אך מוסכם ששני אבותיו הראשונים הם הרוטווילר בעל יצר שמירה, ורועה גרמני מהטיפוס העתיק, בעל אינטליגנציה גבוהה. מאוחר יותר התווספו אליו הפינצ'ר הגרמני בעל התגובות החדות והמהירות, המנצ'סטר טרייר בעל השיער הקצר והרך והגרייהאונד המהיר.
בתחילת שנות השבעים של המאה ה-20 היה גזע הדוברמן בשיא הפופולריות שלו ככלב עבודה. עם זאת, עקב האגרסיביות הרבה שבו, לא נהנה הגזע ממוניטין טוב במיוחד, ושימש לרוב ככלב שמירה. מאז ועד היום נערכו שינויים רבים בגזע, שמטרתם הייתה הרבעת הכלבים הידידותיים יותר. בעקבות תהליכי ההרבעה הללו חל שינוי באופיו של הדוברמן: הוא אינו תוקפני כשהיה, וכיום הוא מתאים לשמש גם ככלב משפחה. עם זאת, חשדנותו כלפי זרים נשמרה, והוא מתאים לשמש גם ככלב עבודה.
הדוברמנים הראשונים הגיעו לישראל בשנות ה-40 של המאה ה-20, ומועדון הדוברמן הישראלי נוסד בשנת 1972.
קיצוץ זנב ואוזניים
הדוברמן נמנה עם מספר גזעים אשר נהוג היה לקצץ את אוזניהם ואת זנבותיהם מאז היווצרו. בשנת 1987 אסרה ועידה אירופאית להגנת חיות מחמד על קיצוץ האוזניים והזנב מסיבות הומניטריות, וכיום ברוב מדינות העולם (כולל ישראל) אסורים ניתוחים קוסמטיים בכלבים. בעבר יכלו רק כלבי דוברמן קצוצי אוזניים וזנב להשתתף בתחרויות, אך כיום פתוחות התחרויות לכל כלב העונה על מפרט הגזע.
ראו גם
הדוברמן החברמן
קישורים חיצוניים
המועדון הישראלי לדוברמן
הדוברמן באתר מועדון הכלבנות האמריקאי
הערות שוליים
קטגוריה:הקבוצה השנייה של הפדרציה הבין-לאומית לכלבנות
קטגוריה:הקבוצה השישית של מועצת הכלבנות האוסטרלית הלאומית
קטגוריה:הקבוצה השלישית של מועדון הכלבים הקנדי
קטגוריה:גזעי כלבים | 2023-11-18T21:08:16 |
המאה ה-17 | המאה ה-17 היא התקופה שהחלה בשנת 1601 והסתיימה בשנת 1700.
בתקופה זו עלה כוחה של ממלכת אנגליה והפרובינציות המאוחדות (מה שהיום מכונה הולנד) וירד כוחן של ספרד ופורטוגל.
לאורך המאה המשיכה מגמת הקולוניאליזם האירופי מהמאה ה-16, כאשר באמריקה הצפונית התרחבו שטחי השליטה הספרדית ונוסדו מספר מושבות בריטיות וצרפתיות; באמריקה הדרומית נוסדה קולוניה פורטוגזית משמעותית והושגו אחיזות מצד הצרפתים וההולנדים; בחופי אפריקה העמיקו הפורטוגזים את השליטה האירופית; בארכיפלג המלאי העמיקו את אחיזתן האימפריות של הספרדים, הפורטוגזים וההולנדים. במקביל השתלטה האימפריה הרוסית בהדרגה על צפון אסיה והפכה לאחת מהאימפריות הגדולות בעולם.
מבחינת הכלכלה העולמית – במאה זו המשיכה תפיסת המרקנטליזם את שגשוגה, ועלה וצבר השפעה מודל חברות הצ'ארטר , בו פעלו חברות מסחריות כמונופולים של סחר או קולוניזציה מטעם ממשלות, וצברו כוח פוליטי, צבאי וכלכלי שהשפיע עמוקות על הכלכלה והפוליטיקה העולמית. עם זאת, המאה התאפיינה בהכללה בתפוקה כלכלית נמוכה ורעב, בין היתר בגלל עידן הקרח הקטן.
אירועים בולטים בעולם
ממוזער|קרב וינה (1683) הביא לסיום ההתרחבות של האימפריה העות'מאנית אל תוך אירופה
ממוזער|בין השנים 1632 עד 1653 הוקם הטאג' מאהל בהודו על ידי 20,000 עובדים.
במחצית הראשונה של המאה התחזקו שיתופי פעולה פרסים ורוסים בהקשר אנטי עות'מאני, תוך ניסיונות – שלא הבשילו – לקיים ברית צבאית של ממש.
1600 – נוסדה חברת הודו המזרחית הבריטית, לימים החברה הגדולה בעולם שפעלה במודל חברות הצ'ארטר , שפעלו כמונופולים של סחר או קולוניזציה מטעם ממשלות. השפעתה הפוליטית וכוחה הכלכלי של החברה השפיעו רבות על התפתחותה של האימפריה הבריטית לאורך המאה.
חברת הודו המזרחית ההולנדית הוקמה בשנת 1602, ויצאה למסע התרחבות קולוניאלי שהתבסס על החזקת מניות ולא על שליטה מלכותית. ספינות סוחר הולנדיות שטו ברחבי העולם, מובילות את "עידן הזהב של הרפובליקה ההולנדית".
10 ביוני 1610 – המתיישבים ההולנדים הראשונים מתיישבים באי מנהטן
16 בספטמבר 1620 – הספינה מייפלאור (Mayflower) מפליגה מאנגליה מנמל פלימות' לכיוון יבשת אמריקה עם 102 צליינים
1 בינואר 1622 – 1 בינואר מוכרז כיום הראשון בשנה בלוח הגרגוריאני
שינויים גדולים במדע ובפילוסופיה, המקובצים בשם המהפכה המדעית.
מלחמת שלושים השנים באירופה (1618–1648).
תור הזהב של הולנד – הרפובליקה ההולנדית שנודעה בשם הפרובינציות המאוחדות הפכה לכוח המוביל בכלכלה ובפוליטיקה של אירופה, לאחר שקיבלה עצמאות מספרד בשנת 1648. היא גם עברה משברים, כמו משבר הצבעונים (Windhandel) שהוביל לפשיטות רגל בשנת 1637.
1639: עליית האימפריה הרוסית – חלוצים רוסים מקימים מושבה רוסית בגבול האוקיינוס השקט ומותחים מזרחה את תחום השפעתה של האימפריה. כעשור לאחר מכן מוקמת באזור עיר רוסית ועד סוף המאה מהדקת בהדרגה רוסיה של שליטתה בצפון מזרח אסיה.
1639: הסכם זוהאב – סיים כ-150 שנה של מאבקים בין האימפריה העות'מאנית לממלכת פרס. ההסכם מקרב את ממלכת רוסיה, שעד אז שיתפה פעולה עם פרסים בהקשר האנטי עות'מאנית, למעצמות אירופאיות אחרות שחששו מפני עוצמתם של העות'מאנים.
הגירה המונית של אנגלים פוריטנים לאמריקה וייסודה של כת האמיש. במאה הזו החל גל היישוב האירופאי הגדול הראשון על אדמת היבשת.
1645 ואילך: שיאו של "עידן הקרח הקטן". בתקופת השיא הטמפרטורה הממוצעת מוערכת בפער של כ־2 מעלות לעומת ראשית המאה ה־21.
המבול (1648–1667): סדרה של מלחמות ומלחמות אזרחים בפולין ועם שוודיה, רוסיה, ברנדנבורג וטרנסילבניה שגרמה לירידת כוחה של פולין ועוררה את עליית כוחה של רוסיה.
גזירות ת"ח ות"ט 1648–1649 – פרעות קשות ביהודי אוקראינה. אחד מאירועי הפרעות הגדולים בתולדות העם היהודי.
מלחמת האזרחים האנגלית (1642–1651).
התפרצות דבר שמתחילה במערב אירופה בשנות ה-60, מתפשטת בשנות ה-70 וה-80 לרחבי העולם ומכה בצפון אפריקה, טורקיה, פולין, הונגריה, אוסטריה, גרמניה ואזורים נוספים. במקומות מסוימים גובה המחלה שיעורי תמותה של למעלה מ-20%.
מלחמת האימפריה העות'מאנית-הליגה הקדושה (1683–1699) – מלחמה בין האימפריה העות'מאנית וחאנות קרים לבין האימפריה הרומית הקדושה, רוסיה הצארית, האיחוד הפולני-ליטאי והרפובליקה של ונציה.
מלחמת הולנד-פורטוגל (1588–1654) – מלחמה שנערכה במשך 66 שנים בין חברת הודו המזרחית ההולנדית וחברת הודו המערבית ההולנדית לבין מושבות האימפריה הפורטוגזית.
ביפן החלה בתחילת המאה תקופת אדו, שנמשכה עד שנת 1868. בתקופה זו עברה יפן מהפכה חברתית שכללה שינוי מבנה השליטה הפאודלי שהגביר את כוחו של השוגון, ושינויים שמנעו ניידות חברתית. מאפיין נוסף של תקופה זו היה מדיניות בדלנית מאוד שנקראה סאקוקו שלפיה אף אדם זר לא הורשה להיכנס ליפן ואף יפני לא הורשה לצאת ממנה.
1684-1681 – החאנות הדזונגרית , בראשות המנהיג אגרסיבי גאלדאן חאן יוצאים למסע כיבושים במרכז אסיה.
19 באוגוסט 1692 – בסיילם מוצאים להורג כומר וחמש נשים, לאחר שהורשעו בעיסוק בכישוף וזאת במסגרת ציד המכשפות בסיילם.
בסין, שקעה שושלת מינג.
האימפריה המוגולית חוותה לאורך המאה תנועת מטוטלת שנעה בין ניסיון לאחד בין זרמים הינדואיסטים ואסלאמים ליצירת אחידות ברחבי האימפריה, עקב השפעתו של אכבר הגדול ששלט בראשית המאה, לבין שינוי מגמה לקראת סוף המאה בימיו של אורנגזב שראה בזרמים הסינקריטיסטים כפירה.
שודדי ים ברברים – תקופה זו היא שיאה של כוחם של הפיראטים הברברים שחלשו על הים התיכון. בראשית המאה התבססה מרוקו כמרכזה של הפעילות הפיראטית.
באירופה מאה זו התאפיינה במאבק מתמשך בין בית הבסבורג לבית בורבון.
באירופה התפתחו בהדרגה צבאות הקבע המקצועיים, בו שולבו אצילים בתפקידי קצונה, ואת שאר התפקידים איישו בעלי מעמדות נמוכים לצד שכירי חרב.
קולוניאליזם
במחצית הראשונה של המאה, החלו להגיע לאמריקה הצפונית מתיישבים אירופאים, ומתיישבים מאנגליה, צרפת, הולנד, שוודיה וספרד הקימו מושבות ביבשת. האירופאים ניהלו עם העמים הילידים קשרי מסחר מחד, אולם מאידך גם מאבקים מתמשכים סביב שליטה בטריטוריות ובמסחר, וסביב הבדלי תרבות. במקרים רבים נאבקים חלק מהעמים הילידים לצד האירופאים חלק מהמאבקים הפנימיים בין העמים הילידים או בין האירופאים עצמם. במחצית השנייה של המאה השיגו האנגלים והצרפתים את עיקר הדומיננטיות בצד האטלנטי של אמריקה הצפונית (זאת לצד הספרדים ששלטו על שטחים גדולים בדרום היבשת כבר מסוף המאה שעברה) ועד סוף המאה ביססו השתיים את הטריטוריות צרפת החדשה, אמריקה הבריטית וכן טריטוריית חברת מפרץ הדסון.
בתחילת המאה הפכו ההולנדים לגורם הבולט סחר העבדים הטרנס-אטלנטי, אולם במהלך המאה מתערערת ההגמוניה שלהם, כאשר האימפריות הצרפתית והבריטית משתלטות על מחצית מנתח השוק ולוקחות לשם כך כמות רבה של תושבים, בעיקר משטח במערב אפריקה שנמצא בין אזור סנגל ונהר ניז'ר. אם במאות הקודמות סחר העבדים היה בהיקף קטן יחסית, במאה זו הביקוש לעבדים עלה בחדות במקביל לפיתוח מטעי הסוכר באיים הקריביים ומטעי הטבק באזור צ'ספיק באמריקה הצפונית.
האימפריה הפורטוגלית הרחיבה לאורך המאה את שליטתה בחופי אפריקה.
כלכלה
מרקנטליזם – מאה זו הייתה תקופת השיא של המרקנטליזם, תפיסה כלכלית המעודדת אומות לחזק את כלכלתן על חשבון כלכלות אחרות. הוגי התקופה שקידמו תפיסה זו, כמו ז'אן-בטיסט קולבר ותומאס מון , הגדירו את משאבי הטבע כאמצעי חיוני לשגשוגה של אומה, כך שאם אין לאומה משאבים אלו, עליה להשיגם במסחר שישאיר את המדינה במאזן חיובי של ייצוא מול ייבוא. תפיסה זו עודדה פיתוח ייצור בקולוניות, כאשר כל התוצרת מוחזקת על ידי מונופול בשליטת המעצמה. תחת כלכלה מרקנטליסטית שאפו אומות לדכא את רצונותיהם של התושבים כלפי מותרות שיגבירו ייבוא ויפרו את המאזן.
חברות הצ'ארטר – מודל כלכלי בו פועלות חברות מסחריות כמונופולים של סחר או קולוניזציה מטעם ממשלות. המודל שהחל בסוף המאה שעברה צבר תאוצה במהלך המאה, בה הוקמו כמה מחברות הצ'ארטר המשמעותיות ביותר, כמו חברת הודו המזרחית הבריטית, שהתאפיינה בהון אדיר וכוח צבאי משמעותי, והייתה חלק מהגורמים שהגבירו את הדומיננטיות של האימפריה הבריטית ברחבי העולם.
התרחבות כלכלת סין – סין, שעל פי חלק מההערכות הייתה הכלכלה הגדולה בעולם עוד לפני תחילת המאה, חוותה בסוף המאה שגשוג כלכלי תחת שושלת צ'ינג, תוך ניצול יעיל יותר של משאבי טבע כמו תה, טבק וסוכר.
באירופה התאפיינה המאה בהכללה במחסור כרוני בכסף וזהב שהקשה על ממלכות לספק את צרכי התושבים.
באירופה הפכה לנפוצה יותר גישה שמחליפה את החובה הנוצרית לסייע לעניים בגישה לפיה צדקה לעניים מעודדת את בטלנותם ומובילה אותם לדרך רעה.
ערים חדשות
טוקיו (1603)
סנטה פה (1607)
דאקה (1608)
קוויבק סיטי (1608)
בלם (1616)
ניו יורק (1624)
בוסטון (1630)
דלהי (1638)
קייפטאון (1652)
קוריטיבה (1693)
קולקטה (1698)
סייגון (1698)
אישים בולטים
אמנים
ויליאם שייקספיר, מחזאי ומשורר אנגלי (1564–1616).
לופה דה וגה, מחזאי ומשורר ספרדי (1562–1635).
ארטמיזיה ג'נטילסקי, ציירת איטלקייה (1593–1653).
ז'אן-בטיסט פוקלן (מולייר), מחזאי, במאי ושחקן צרפתי, (1622–1673).
ג'ובאני לורנצו ברניני, פסל, צייר ואדריכל איטלקי (1598–1680
קאראווג'ו, צייר איטלקי (1571–1610)
רמברנדט, צייר, רשם, אמן הדפס ותחריט הולנדי (1606–1669)
מלחינים מתקופת הבארוק
ז'אן-בטיסט לולי, מלחין צרפתי, מלחין החצר של לואי הארבעה עשר, מלך צרפת (28 בנובמבר 1632 – 22 במרץ 1687)
מרן מארה (31 במאי 1656 – 15 באוגוסט 1728 במאה ה-18)
הנרי פרסל, מלחין אנגלי, (10 בספטמבר 1659 – 21 בנובמבר 1695)
פרנסואה קופרן, מלחין, (10 בנובמבר 1668 – 12 בספטמבר 1733 במאה ה-18)
אנטוניו לוצ׳ו ויוואלדי, מלחין וכומר איטלקי (4 במרץ 1678 – 28 ביולי 1741 במאה ה-18)
ז'אן-פיליפ ראמו, מלחין ותאורטיקן, מלחין החצר של לואי החמישה עשר, מלך צרפת (25 בספטמבר 1683 – 12 בספטמבר 1764 במאה ה-18)
גאורג פרידריך הנדל, מלחין גרמני-אנגלי (23 בפברואר 1685 – 14 באפריל 1759 במאה ה-18)
יוהאן סבסטיאן באך, מלחין גרמני (21 במרץ 1685 – 28 ביולי 1750 במאה ה-18)
דומניקו סקרלטי, מלחין, (26 באוקטובר 1685 – 23 ביולי 1757 במאה ה-18)
מדענים ופילוסופים בולטים
גלילאו גליליי, מדען איטלקי (1564–1642).
יוהאנס קפלר, אסטרונום ומתמטיקאי גרמני (1571–1630)
תומאס הובס, פילוסוף אנגלי (1588–1679).
רנה דקארט, פילוסוף ומתמטיקאי צרפתי (1596–1650).
פייר דה פרמה, מתמטיקאי ומשפטן צרפתי. אבי תורת המספרים ותורת ההסתברות (יחד עם פסקל). (1601–1665)
בלז פסקל, תאולוג, מתמטיקאי ופיזיקאי צרפתי. אבי תורת ההסתברות (יחד עם פרמה). (1623–1662).
רוברט בויל, מדען אירי (1627–1691)
כריסטיאן הויגנס, מתמטיקאי ומדען (1629–1695).
ברוך שפינוזה, פילוסוף הולנדי (1632–1677).
ג'ון לוק, פילוסוף אנגלי (1632–1704).
אנטוני ואן לוונהוק, מדען הולנדי, ממציא המיקרוסקופ ואבי המיקרוביולוגיה (1632–1723)
רוברט הוק, מדען בריטי (1635–1703)
אייזק ניוטון, פיזיקאי ומתמטיקאי אנגלי (1642–1727).
גוטפריד וילהלם לייבניץ, פילוסוף ומתמטיקאי גרמני (1646–1716).
מדינאים
לואי הארבעה עשר, מלך צרפת.
אהמט הראשון, סולטאן האימפריה העות'מאנית השנים 1603–1617.
אלכסיי הראשון, צאר רוסיה
אוליבר קרומוול, לורד פרוטקטור של אנגליה (1599–1658).
אורנגזב, השליט המונגולי האחרון ששלט בשנים 1658–1707
גאבור בתלן, מנהיג טרנסילבניה במהלך מלחמת שלושים השנים
המלכה כריסטינה משוודיה (1626–1689).
בוגדן חמלניצקי, הנהיג את מרד חמלניצקי באמצע המאה כנגד האיחוד הפולני-ליטאי.
צ'ארלס הראשון, מלך אנגליה
גוסטב השני אדולף, מלך שוודיה
אן מאוסטריה
אישים בולטים ביהדות
הרב צמח צרפתי – אב בית דין והרב הראשי של תוניס, כתב חידושי תורה על הרמב״ם ונושאי כליו. נפטר בשנת תע״ז 1717.
רבי יום-טוב ליפמן הלר – מחבר "תוספות יו"ט" על המשנה.
רבי משה רבקש – מחבר "מאור הגולה" על שולחן ערוך.
רבי דוד הלוי סגל – מחבר "טורי זהב" (ט"ז) על שולחן ערוך.
רבי משה לימא – מחבר "חלקת מחוקק" על אבן העזר.
רבי חיים בנבנישתי – מחבר ספר "כנסת הגדולה" על ארבעת הטורים.
רבי שלום שבזי
רבי ישראל יעקב חגיז – מחבר שו"ת הלכות קטנות.
רבי שבתי כהן – מחפש הספר "שפתי כהן" (ש"ך) על שולחן ערוך.
רבי אברהם גומבינר – מחבר "מגן אברהם" על אורח חיים.
שבתי צבי – גדול משיחי השקר בהיסטוריה של עם ישראל.
תגליות והמצאות
החשבון האינפיניטסימלי מומצא כדי לנסח את המכניקה הקלאסית.
שיפור בטכנולוגיית אבק השרפה והתותח.
ויליאם הארווי פרסם את התאוריה להבנת מחזור הדם, שנחשבת כאחת התגליות הרפואיות החשובות.
הניסוי של רדי הפריך את תאוריית הבריאה הספונטנית, לפיה חיים יכולים להיווצר מחומר ללא חיים, 1668.
מדידה ראשונה של מהירות האור, 1676.
תרבות ואמנות
תקופת תור הזהב של הציור ההולנדי.
בתקופה זו הניחו פילוסופים דוגמת ברוך שפינוזה את היסודות לתפיסת מוסר פורצת דרך, שסייעה לעצב את תפיסת העולם הנטורליסטית.
ראשית אמנות הבמה בארצות האסלאם. בתקופה זו התקיימה מגמה חדשנית – שהחלה במאה ה-16 – של ציור תוך התכתבות עם סגנונות היסטוריים. תקופה זו התאפיינה בקונפליקטים רבים בין רצונם של הציירים לחופש אומנותי לבין הגחמות המתחלפות של הפטרונים השונים. באימפריה הספווית זרמים מרכזיים עסקו בציור מיניאטורי, ביצירות סאטיריות וביצירות שמטרתן יצירת סצנות מדויקות מחיי היומיום.
בתקופה זו התגברו השפעות תרבותיות ואמנותיות בין אזורי המזרח – הודו המוגולית, פרס הספווית והאימפריה העות'מאנית – לבין הממלכות האירופאיות.
בתקופה זו שגשגה באימפריה העות'מאנית תעשייה אומנותית סביב ייצור עבודות מתכת ומשנהב, שטיחי אוסאק וטכניקות חדשות לייצור טקסטיל. התעשייה השפיעה על עיצובם של חפצי נוי ואמנות דקורטיבית באירופה ובמקומות נוספים. בנוסף, בתקופה זו מגיע לשיאו זרם של ספרות טורקית קלאסית.
לאורך המאה חוו האזורים המוסלמים של הודו פריחה תרבותית שבאה לידי ביטוי בין היתר בתקופת זוהר של שירה וכתיבה היסטורית.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
+
17 | 2024-10-13T09:07:09 |
לטביה | לַטְבִיָה (בלטבית: Latvija), או בשמה הרשמי רפובליקת לטביה (Latvijas Republika), היא מדינה באזור הבלטי בצפון-מזרח אירופה. מאז קבלת עצמאותה ב-1918 היא אחת משלוש המדינות הבלטיות, יחד עם אסטוניה וליטא. היא גובלת באסטוניה מצפון, בליטא מדרום, ברוסיה ממזרח, ובבלארוס מדרום-מזרח, וחולקת גבול ימי עם שוודיה ממערב.
לטביה מורכבת משלושה חבלים עיקריים: ליבוניה, קורלנד ולטגליה. ההתיישבות באזור החלה כבר ב. האזור היה נתון לשליטתם של מנהיגי שבטים מקומיים ושל אבירי מסדרים שונים שביססו שליטה בנקודות שונות באזור. ב בשל לחץ בלתי פוסק ממזרח מצד שליטי נסיכות מוסקבה, פנו האבירים לעזרת פולין ובכך עברה השליטה בפועל באזור לידי הפולנים. בתקופה זו התחלק האזור לדוכסויות: דוכסות קורלנד וליפלנד. ליפלנד נפלה לידי השוודים ב-1629 ובעקבות המלחמה הצפונית הגדולה לידי האימפריה הרוסית, וקורלנד סופחה אף היא לאימפריה לקראת סוף המאה ה-18 (1795) עם חלוקת פולין השלישית. כך עלה גם בגורלו של מחוז פילטן ששמר עד אז על עצמאות פוליטית. שטחי לטגליה הסתפחו לאימפריה הרוסית רק במהלך המאה ה-19 ובכך הושלמה בפועל ההשתלטות הרוסית על האזור כולו.
למרות זאת, הייתה למיעוט הגרמני בחלק המערבי של האזור השפעה ניכרת על אורח החיים הפרטי והציבורי, בתי הספר היו גרמניים וההתנהלות הכללית הייתה מערבית ושונה מזו של יתר האימפריה הרוסית. טרום מלחמת העולם הראשונה התבססה כלכלת האזור, רמת החיים עלתה והאוכלוסייה גדלה במהירות. מלחמת העולם חיסלה את התעשייה הלטבית, המפעלים ששרדו הועברו לעומק רוסיה והאוכלוסייה הצטמקה בכ-40%. מיד לאחר כניעת גרמניה ב-1918 הכריזה המועצה הלאומית הזמנית של לטביה על עצמאות, אך בינואר 1919 כבש הצבא האדום את ריגה וכונן בה משטר לטבי קומוניסטי. רק ב-1920 הצליח הצבא הלטבי להדוף את הפולשים מכל הצדדים וכונן הסכם שלום בין לטביה לברית המועצות ולגרמניה.
פחות משנה אחרי חתימת הסכם ריבנטרופ–מולוטוב ובעקבותיו, פלש הצבא האדום ביוני 1940 ללטביה וכונן בה ממשלה חדשה פרו-סובייטית. הוכרז על בחירות מוקדמות שבהן זכו המועמדים הפרו-סובייטים ב-97.8% מן הקולות, הוכרז על כינון משטר סובייטי והוגשה בקשה להצטרף לברית המועצות, בקשה שאושרה בראשית אוגוסט. מיד בראשית מבצע ברברוסה הפציצו הגרמנים את ערי לטביה ופלשו לתוכה. הפולשים זכו לתמיכתם של לאומנים לטבים שנקעה נפשם מן השליטה הסובייטית, הגרמנים השלימו את השתלטותם על לטביה ביולי 1941, הם צירפו אותה לאוסטלאנד (שכללה גם את ליטא, אסטוניה ובלארוס) כמחוז לטביה. הלטבים איבדו את עצמאותם למרות קשריהם החמים של הלאומנים הלטבים עם הנאצים, אך ב-1942 זכו לאוטונומיה של השלטון המקומי. הצבא הלאומי והמשטרה הלטבית שהוקמו אז, היו כפופים לשלטונות הס"ס. באוקטובר 1944 שב הצבא האדום וכבש את המדינה כשהוא מכונן מחדש את הרפובליקה הסובייטית של לטביה.
עד התפרקות ברית המועצות היו המדינות הבלטיות חלק מברית המועצות. לטביה הפכה למדינה עצמאית ב-21 באוגוסט 1991. בשנת 2004 הצטרפה לטביה לברית נאט"ו ול. בשנת 2016 הצטרפה לטביה לארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD).
אוכלוסיית לטביה מונה (נכון ל-2013) 1,957,200 תושבים. שטח המדינה 64,589 קמ"ר. עיר הבירה ריגה היא גם העיר הגדולה ביותר במדינה. לצדה בולטות ערים מרכזיות אחרות: דאוגבפילס, ליפאיה, ילגבה ויורמלה. הים הבלטי ממתן את האקלים במדינה והוא עונתי ממוזג.
היסטוריה
אזור לטביה נודע בעבר בשם 'ליבוניה' (Livonia) ו'לטגליה' (Latgalia) - ארצות בהן שכנו שני עמים בלטים אשר מהם יצא העם, התרבות והשפה הלטבית. רוב האזור היה תחת השפעת מסדר האבירים הטבטונים הגרמני החל מהמאה ה-13. במאות ה18 וה-19, השתלטה רוסיה על לטביה ואזורים סמוכים ולטביה הפכה לחלק מהאימפריה הרוסית. לאחר התמוטטות האימפריה הרוסית בעקבות מהפכת אוקטובר ומלחמת העולם הראשונה הכריזה לטביה על עצמאותה בנובמבר 1918. תקופת העצמאות הזו נמשכה זמן קצר בלבד, לאחר שברית המועצות סיפחה את המדינה ב-17 ביוני 1940 בהתאם להסכם ריבנטרופ–מולוטוב משנת 1939.
פרט לתקופת כיבוש נאצי קצרה במהלך מלחמת העולם השנייה, נשארה לטביה סובייטית עד שרפורמות בקומוניזם הסובייטי כמו הגלאסנוסט גירו את תנועת העצמאות הלטבית, ולטביה זכתה לעצמאות מחודשת ב-21 באוגוסט 1991, זמן קצר לפני התפרקות ברית המועצות. מאז עצמאותה חיזקה לטביה את קשריה עם המערב, הורידה את תלותה ברוסיה לאפסית, והתקרבה לעולם המערבי. במשאל עם שנערך ב-20 בספטמבר 2003 הצביעו הלטבים בעד הצטרפות ל, והצטרפותה של לטביה נכנסה לתוקף ב-1 במאי 2004. לטביה גם הצטרפה לנאט"ו ב-29 במרץ 2004.
שורשיו של העם הלטבי
התרבות הלטבית המוכרת כיום מורכבת ומושפעת בבסיסה משתי תרבויות עיקריות וידועות בהיסטוריה הלטבית, התרבות הליבונית והתרבות הלטגלית.
העם הליבוני היה ברובו על שפת הים הבלטי באזור המוכר כיום כמפרץ ריגה. התרבות הליבונית הייתה מורכבת ומושפעת משתי תרבויות, פינית ובלטית. התרבות הפינית השפיעה על שפתם הליבונית, שהיא שפה אוראלית פינית שדומה לאסטונית, לפינית ולהונגרית. מנהגיו של העם הליבוני היו דומים יותר לעמים הבלטים שישבו באותם הזמנים (תחילת האלף השני) באזור לטביה וליטא העכשווי.
כיום כמעט ואין עדויות לתרבות ולעם הליבוני ולשפתו, פרט לכמה מוזיאונים קטנים ברחבי לטביה ו-12 כפרים קטנים אשר מוגדרים כליבונים ברחבי לטביה, כדוגמת הכפר יאונציאמס בפאתי ריגה, והשפה מדוברת בפי כ-200 איש בלבד.
התרבות השנייה אשר השפיעה באופן משמעותי על התרבות הלטבית היא התרבות הלטגלית, תרבות של עם אשר התיישב ברוב האזור המזרחי של לטביה כיום. העם הלטגלי היה מושפע גם בשפתו הלטגלית וגם בתרבותו מהתרבויות הבלטיות באזור בלבד ומעט מאוד מהצפוניות. בניגוד לליבונים ללטגלים יש עדויות רבות ושפתם עדיין מדוברת בפי 200,000 איש ברחבי לטביה וברוסיה בגבול הלטבי. השפה הלטגלית נחשבת כיום כבת או אחות לשפה הלטבית כאשר הדמיון ביניהן עצום. כמו כן דרכיהם ומנהגיהם של הלטגלים דומים מאוד לאלו של הלטבים.
שלטון רוסי וסובייטי
שטח לטביה הנוכחית היה ברובו בשליטת המסדר הליבוני שהוקם בתחילת המאה ה-13. במהלך המאה ה-16 התרחשה באזור מלחמת ליבוניה, שבסיומה חולק רוב שטחן של המדינות הבלטיות של היום בין שוודיה לבין איחוד פולין-ליטא. בעקבות מלחמת הצפון השתלטה האימפריה הרוסית על השטחים שהיו בשליטה שוודית, ובהמשך המאה ה-18 שטחים שהיו חלק של איחוד פולין-ליטא סופחו גם הם לרוסיה. במשך שנים נהנה שטח זה מאוטונומיה משמעותית לעומת שטחים אחרים של האימפריה הרוסית. בחצי השני של המאה ה-19, בעקבות פעילות ועדה בה השתתף בין היתר אנטולי גסמן, שונו חוקים רבים, והממשל באזור התקרב לשיטה שהייתה הנהוגה ברחבי רוסיה.
לאחר שקרסה האימפריה הרוסית בעקבות מלחמת העולם הראשונה ומהפכת אוקטובר זכתה לטביה לעצמאות מחודשת לאחר שנים רבות של שליטה רוסית. עצמאות זו לא האריכה ימים. לפני תחילת מלחמת העולם השנייה, בעקבות הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, חולקו רוב מזרח אירופה וצפון-מזרחה בין גרמניה הנאצית וברית המועצות. בשנת 1940 פלשו הסובייטים אל לטביה וכבשו אותה, ושנה לאחר מכן היא נכבשה בידי גרמניה הנאצית. במשך שנתיים הייתה לטביה תחת משטר נאצי, כחלק מנציבות הרייך אוסטלנד, עד כיבושה מחדש ב-1943 על ידי הצבא האדום.
עם הכיבוש מחדש הוקמה רפובליקה סובייטית שנקראה הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הלטבית. במשך השנים סבל העם הלטבי מהשלטון הסובייטי ופיתח שנאה של ממש נגד השלטון ונגד הרוסים שקיבלו עידוד מהשלטון להתיישב בלטביה. בסוף שנות השמונים של המאה העשרים החלו פעולות לאומיות בכמה מהרפובליקות של ברית המועצות. תנועת העצמאות הלטבית קיבלה גירוי והחלה במאבק נגד השלטון הסובייטי עד הכרזת העצמאות של לטביה ב-21 באוגוסט 1991, וכך הוקמה הרפובליקה של לטביה (בלטבית: Latvijas Republika).
הרפובליקה הנוכחית
לאחר הכרזת העצמאות חזרו הסמל והדגל לשימוש לטבי רשמי ונוצר יחס שלילי כלפי הרוסים ברחבי המדינה. הרשויות הקשו מאוד על הרוסים לקבל את הזכות להתיישב בלטביה ולקבל אזרחות ודרשו מהם לעבור מבחנים רבים בשפה הלטבית על השפה, התרבות וההיסטוריה הלטבית על מנת לקבל את הזכות הזו. במשך השנים הראשונות של העצמאות גם היו רעיונות, קריאות ואהדה רבה מצד העם הלטבי לגרש את כל האזרחים והתושבים הרוסים חזרה לרוסיה, אך מעשים אלה סוכלו על ידי לחץ רב של רוסיה באו"ם. לטביה התקבלה לאו"ם והחלה לשפר ולהדק יחסיה עם מערב אירופה וצפון אמריקה על ידי יצירת קשרים חדשים ויחסי מסחר. הדבר הוביל להורדת התלות ברוסיה לאפס מרצון ולהתנתקות ממנה.
עם השנים יחסים אלו התהדקו כאשר לטביה נכנסה לברית נאט"ו ול.
פוליטיקה
ה"סאימה" (Saeima) הוא הפרלמנט של לטביה, המונה 100 מושבים ונבחר בבחירות ישירות כל ארבע שנים. הסאימה בוחר את הנשיא, וזה ממנה ראש ממשלה שיחד עם ממשלתו מהווים את הרשות המבצעת של הממשל. ראש המדינה הוא הנשיא ובידיו נמצאות רוב סמכויות השלטון. בנוסף, ביכולתו לפזר את הפרלמנט ולהכריז על בחירות מוקדמות.
יחסי חוץ
המדינות הבלטיות
אחד הקשרים החשובים ביותר של לטביה הוא עם שאר המדינות הבלטיות: אסטוניה וליטא אשר גובלות בה מצפון ומדרום בהתאמה. רוב הייצוא של לטביה הוא למדינות אלו וגם חלק מכובד מהייבוא למדינה הוא ממדינות אלו. מדי שנה נערכת "פסגת הבלטיות" באחת משלוש המדינות בהם נפגשים שלושת הנשיאים והשרים החשובים, כגון שרי החוץ ושרי הביטחון. בפסגה זו הם נוהגים לתכנן פעילויות צבאיות וכלכליות משותפות. אחד מההחלטות הצבאיות העיקריות הוא "חיל האוויר הבלטי": שילוב של שלושת חילות האוויר הבלטיים במטרה להגן על הנתיבים האוויריים של המדינות. עם השנים גם נאט"ו עזרה והשתתפה בתוכנית זו.
יחסי לטביה-ישראל
לאחר הכרזת העצמאות של לטביה, הכירה בה ישראל ב-4 בספטמבר 1991. לישראל יש שגרירות בריגה וללטביה יש שגרירות בתל אביב ושלוש קונסוליות: בחיפה, אשדוד ואילת. בשנת 2008 ביקר נשיא לטביה ואלדיס זאטלרס בישראל. בביקור זה נפגש עם ראש הממשלה אהוד אולמרט, ציפי לבני ואהוד ברק. הפגישה הרשמית האחרונה הייתה בביקורו של שר החוץ הישראלי אביגדור ליברמן ביולי 2010 בריגה עם הנשיא הלטבי ואלדיס זאטלרס, ראש הממשלה ואלדיס דומברובסקיס, שר החוץ ובכירים נוספים בממשל הלטבי.
צבא וביטחון
מחוזות
ממוזער|שמאל|250px|חלוקה מנהלית של לטביה
מאז קבלת העצמאות מברית המועצות, חלוקת המחוזות בלטביה עברה שינויים משמעותיים מספר פעמים. החל משנת 2021 לטביה מחולקת ל-36 מחוזות המכונים "נובדס" (novads). ל-7 ערים יש מעמד ארצי נפרד:
דאוגבפילס
ילגבה
יורמלה
לייפאיה
רזקנה
ריגה
ונטספילס
כלכלה
לאחר פירוק ברית המועצות והקמת מדינה עצמאית בוצעו רפורמות נרחבות בכלכלה. בשנת 1999 לטביה נכנסה לארגון הסחר העולמי.
כלכלת לטביה התאוששה מהמשבר הפיננסי של שנת 1998 ברוסיה, בעיקר בזכות הקפדת הממשלה על משמעת פיסקלית והמעבר ההדרגתי ליצוא למדינות האיחוד האירופי, מה שהקטין את התלות המסחרית ברוסיה. רוב החברות, הבנקים ונכסי הדלא-ניידי עברו הפרטה. לטביה הצטרפה לארגון הסחר העולמי בפברואר 1999 ולאיחוד האירופי במאי 2004. הגירעון המסחרי הגדול הוא הדאגה הכלכלית העיקרית כעת. עד למשבר הכלכלי ב-2008 לטביה זכתה לאחת הצמיחות הגבוהות ביותר באירופה שהגיע בממוצע של 8.4% לשנה.
בעקבות המשבר הכלכלי ב-2008 קרן המטבע הבינלאומית אישרה מתן סיוע כספי ללטביה בשווי 1.68 מיליארד יורו, ומחירי הנדל"ן בלטביה צנחו ב-45% ממחירם לפני המשבר, דבר המציב את לטביה במקום הראשון בנפילת מחירי הנדל"ן. האבטלה, (בדומה לליטא), עלתה ל-17.8%, והכלכלה כולה הצטמצמה ב-18%. נתונים אלו הציבו את לטביה כאחת המדינות שנפגעו בצורה הקשה ביותר מהמשבר באירופה.
כתוצאה מהמשבר הכלכלי, אחוז הבלתי מועסקים גדל מכ-5.4% בשנת 2007 לכ-22% באפריל 2010. עם זאת, החל מקיץ 2010 התאוששה הכלכלה. בשנת 2010 דורגה לטביה במקום הראשון בעולם בעליית מחירי הנדל"ן, כאשר רשמה עלייה של 21.18%.
בשנת 2014 לטביה עברה לשימוש באירו.
בנוסף לתעשיות המסורתיות, במדינה מתפתחות תעשיות מתקדמות בתחום אלקטרוניקה ומחשוב. בין החברות בתחום חברת Joom למסחר אלקטרוני וחברה שפיתחה תוכנה Zabbix.
בשנת 2016 התקבלה לטביה ל.
תחבורה
בשטח המדינה קיימות כ-2263 ק"מ מסילות רכבת, מהם כ-258 ק"מ מחושמלות. תנועת הרכבות החלה כבר בשנת 1860 ורכבת חשמלית פועלת משנת 1966.
נמל תעופה ראשון נבנה בשנות ה-20 של המאה ה-20. החל משנת 1937 החלו לפעול טיסות מסחריות סדירות. נכון לעתה, נמל תעופה בינלאומי היחיד הוא נמל התעופה הבינלאומי ריגה.
הנמלים הראשיים של המדינה נמצאים בריגה וונטספילס. כמו כן פועלות מעבורות המקשרות את נמלי נוסעים עם ערים לחופי הים הבלטי.
אורך הכבישים הכולל מגיע לכ-20 אלף ק"מ. 15 כבישים הוגדרו כבעלי חשיבות ארצית. כמו כן דרך המדינה עוברים 5 כבישים בעלי חשיבות כלל אירופית.
גאוגרפיה
חלק נכבד משטחה של לטביה מכוסה יערות, ולמדינה יש גם יותר מ-12,000 נחלים קטנים ומעל 3,000 אגמים. רוב שטח המדינה הוא מישורים פוריים עם מעט גבעות במזרח. הנקודה הגבוהה ביותר במדינה היא "גאיזינקלנס" (Gaizinkalns), בגובה של 312 מטר.
לשון הים הרדודה שנקראת מפרץ ריגה נמצאת בצפון-מערב המדינה. הבירה ריגה נמצאת לחופי מפרץ זה, בשפך נהר הדאוגבה (Daugava). ערים מרכזיות נוספות הן דאוגבפילס (Daugavpils) שנמצאת במעלה הנהר ולִיֶפאיה (Liepāja) שנמצאת על החוף הבלטי.
האקלים הבלטי הוא ימי ממוזג, הקיץ קריר והחורף מתון יחסית ומושלג. באזורים המרוחקים מהחוף, הטמפרטורות קיצוניות יותר והאקלים קרוב יותר לאקלים יבשתי לח.
דמוגרפיה
300px|ממוזער|שמאל|אוכלוסיית לטביה לאורך השנים לפי מוצא אתני, במיליונים. ירוק - לטבים, ורוד - רוסים, תכלת - אחרים
לאומים
בלטביה חיים, נכון לשנת 2018, 1.91 מיליון תושבים; לעומת כ-2.7 מיליון תושבים בשנת 1989 (כשהייתה עדיין חלק מברית המועצות). התושבים מתחלקים ללאומים הבאים: 62.2% לטבים, 25.2% רוסים, 3.2% בלארוסים, 2.2% אוקראינים, 2.1% פולנים, 0.3% צוענים, 0.2% יהודים, ו-0.1% גרמנים ו-0.1% אסטונים.
דתות
האוכלוסייה בלטביה מתחלקת לאמונות הבאות:
79% נוצרים: 34.2% - לותרנים, 24% קתולים, 17.8% אורתודוקסים ו-1.6% אדוקי האמונה הישנה
21% - ללא דת
בלטביה כ-4,721 יהודים.
דת הדייבטוריבה, הטוענת לשורשים היסטוריים במיתולוגיה הקדם-נוצרית, התפתחה בלטביה ומרוכזת בה.
שפות
לטבית, שהיא אחת מהשפות הבלטיות, היא השפה הרשמית היחידה, אך גם רוסית נפוצה. בלטביה מדוברות גם בלארוסית, אוקראינית, ליטאית, פולנית, יידיש, עברית, אסטונית, גרמנית, ליבונית, לטגלית ואנגלית.
יהודי לטביה
שמאל|ממוזער|200px|בית כנסת בסבילה
בלטביה היה ישוב יהודי כבר במאה ה-16. היהודים התרכזו בעיירות בתחום המושב, בהן הותר להם לשבת, וכן בערים הראשיות, כדוגמת ריגה, דאוגבפילס, באוסק, ילגבה ועוד. בתחילת המאה ה-20 חיו בלטביה כ-200,000 יהודים.
רוב היהודים עסקו במסחר והיו מבוססים מבחינה כלכלית ברובם.
בשואת העם היהודי פעלו רבים מבני העם הלטבי בשיתוף פעולה עם הגרמנים, רצחו ופרעו ביהודים שלא הצליחו להימלט או להגר קודם לכן. רוב יהודי לטביה שנותרו נרצחו בבורות ההריגה, בגטאות וביערות כדוגמת טבח יער רומבולה. בשנת 1943 כבר נותר בלטביה רק שריד מיהדות לטביה המפוארת, כ-5,000 יהודים בשלושה גטאות ובמספר מחנות עבודה.
לאחר המלחמה, חזרו חלק מהיהודים שהספיקו להימלט, וגילו שרוב בני משפחתם נספו והיו אף משפחות שלא נשאר להן זכר.
יוצא דופן היה יאניס ליפקה, חסיד אומות העולם אשר הציל כ-60 מיהודי ריגה והסביבה.
בשנות ה-70 נטע עץ בשדרות "חסידי אומות העולם" ביד ושם.
ב-14.6.1941 הוגלו רבים מאזרחי לטביה לסיביר, כחלק מהטרור הסטליניסטי, בהם גם יהודים. בעקבות הגליה זאת נמנעו יהודים רבים מלברוח מהכיבוש הנאצי לרוסיה, מכיוון שעדיין לא היה ברור איזו מהסכנות גדולה יותר. בנוסף, היעדרות של בני משפחה בוגרים מנעה את בריחתם של ילדים וזקנים שלא יכלו לעבור את תלאות הדרך לבדם. היהודים שנותרו בשנת 1941 בלטביה, נרצחו ברובם המוחלט בשואה. הקהילה היהודית ששרדה את השואה מנתה בעיקר את אלה מהם ששרדו את הגולאגים וחזרו ללטביה לאחר תום מלחמת העולם השנייה.
בשנת 1948, הוגלו לסיביר בשנית חלק מהאנשים שחזרו משם קודם.
בשנת 1970 מנו היהודים ברפובליקה כ-36,600 יהודים. עד לשנת 1987 עלו כשליש מהם למדינת ישראל. בהתאם לנתוני מפקד אוכלוסין משנת 2018 התגוררו בלטביה 4721 יהודים שהם כ-0.2% מאוכלוסיית לטביה.
בפברואר 2022, אישר הפרלמנט הלטבי להקצות 40 מיליון אירו לשימור המורשת היהודית במדינה, להנצחת השואה ולתמיכה בקהילה היהודית ובניצולי השואה.
קישורים חיצוניים
המכון הלטבי - אתר ממשלתי רשמי המכיל עובדות על לטביה בשפות שונות.
הממשלה
לשכת הנשיא
סאימה (Saeima) - אתר הפרלמנט (בלטבית)
LatviansOnline - קהילה וירטואלית לטבית פופולרית
latvians.com - זהות לטבית בגלות
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אירופה
קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה
קטגוריה:מדינות החברות באיחוד האירופי
קטגוריה:מדינות החברות בנאט"ו
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1918
קטגוריה:מדינות שהתפרקו ב-1940
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1991 | 2024-07-21T18:01:07 |
דגל לטביה | דגל לטביה (בלטבית: Latvijas karogs) הוא דגלה הלאומי של לטביה. הוא אומץ ב-27 בפברואר 1990. הדגל היה בשימוש לטביה העצמאית בשנים 1918–1940.
הצבע האדום מסמל את נכונות העם הלטבי לתת דם מליבם עבור החופש והנכונות להגן על חירותם.
גובה הפס הלבן מהווה חמישית (20%) מגובה הדגל, בעוד שגובהו של כל אחד מן הפסים האדומים מהווה שתי חמישיות (40%) מגובה הדגל.
ראו גם
קישורים חיצוניים
לטביה, דגל
קטגוריה:לטביה: סמלים לאומיים
לטביה
לטביה | 2024-06-07T16:07:48 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.