title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
קמ"ר | REDIRECT קילומטר רבוע | 2004-07-10T08:52:24 |
ק"מ | REDIRECT קילומטר | 2011-10-25T16:45:26 |
פעילות חוץ-רכבית | שמאל|ממוזער|240px|האסטרונאוט ברוס מק'קנדלס בפעילות חוץ-רכבית
שמאל|ממוזער|240px| האסטרונאוט סטפן רובינסון מרחף בחלל כשהוא קשור לזרוע רובוטית, במהלך פעילות חוץ-רכבית בטיסת המעבורת STS-114
פעילות חוץ-רכבית (באנגלית: Extra-Vehicular Activity – EVA) היא פעולה הנעשית על ידי טייס חלל מחוץ לכדור הארץ ומחוץ לחללית שלו. המונח משמש בעיקר לתיאור פעילות חוץ-רכבית הנעשית מחוץ לחללית המקיפה את כדור הארץ ("הליכת חלל"), אך משמש גם לתיאור פעילות חוץ-רכבית על פני השטח של הירח ("הליכת ירח").
תוכנית החלל האמריקאית והרוסית מגדירות פעילות חוץ-רכבית בצורה שונה זו מזו, עקב שוני בדגמי החלליות הראשונות. החלליות הרוסיות והסובייטיות כללו תמיד תא אטים לאוויר, ולכן הרוסים מגדירים פעילות חוץ-רכבית כהתרחשות שבה קוסמונאוט נמצא בוואקום. החלליות הראשונות של ארצות הברית לא כללו תא אטים לאוויר אך במקום זאת התאימו את לחץ החללית הכולל. כתוצאה מכך אסטרונאוט אמריקאי לא נחשב כמבצע פעילות חוץ-רכבית עד שלכל הפחות הוציא את ראשו אל מחוץ לחללית.
ישנן פעולות חוץ-רכביות המתבצעות כשהאסטרונאוט אינו מחובר לחללית, ובמקרה זה הוא זקוק למכשירים שיספקו לו כוח הנעה על מנת שיוכל לחזור לחללית, ומאגר מספיק של חמצן. "פעילות חוץ-רכבית טבורית" (umbilical) היא פעילות חוץ-רכבית המתבצעת כשהאסטרונאוט מחובר לחללית ברצועה, אשר מבצעת תפקידים של תמיכה בחיים, כמו אספקת חמצן.
ציוני דרך של פעולות חוץ-רכביות
הפעילות החוץ-רכבית הראשונה נעשתה על ידי הקוסמונאוט הסובייטי אלכסיי ליאונוב ב-18 במרץ 1965 מהחללית ווסחוד 2. האישה הראשונה שעשתה פעולה חוץ-רכבית הייתה הקוסמונאוטית סבטלנה סביצקאיה ב-25 ביולי 1984 כאשר הייתה על תחנת החלל סליוט 7.
הפעילות החוץ-רכבית הראשונה שבוצעה על ידי אסטרונאוט אמריקאי נעשתה ב-3 ביוני 1965 על ידי אד וייט בעת משימת ג'מיני 4. האישה האמריקאית הראשונה שביצעה פעילות חוץ-רכבית היא קתרין ד. סוליבן אשר ריחפה בחלל ב-11 באוקטובר 1984 בעת משימה STS-41-G של מעבורת החלל צ'לנג'ר.
הפעילות החוץ-רכבית הראשונה שבוצעה על ידי אסטרונאוט שאינו אמריקאי ואינו סובייטי בוצעה ב-9 בדצמבר 1988 על ידי ז'אן-לופ קרטיין (Jean-Loup Chrétien) הצרפתי, בעת ששהה 3 שבועות בתחנת החלל מיר.
הפעילות החוץ-רכבית הראשונה שהייתה הליכת ירח ולא הליכת חלל נעשתה על ידי האסטרונאוט האמריקאי ניל ארמסטרונג ב-20 ביולי 1969 כאשר נחתת הירח "נשר" של אפולו 11 נחתה על הירח. יחד עמו היה גם חברו לצוות באז אולדרין, ופעילותם החוץ-רכבית נמשכה שעתיים ו-32 דקות.
האסטרונאוט ברוס מק'קנדלס ביצע ריחוף מחוץ למעבורת החלל ללא כבל מעגן, בזמן משימת מעבורת החלל STS-41-B, בשנת 1984.
מייקל לופז-אלגריה ביצע 10 פעילויות חוץ רכביות ומחזיק בשיא שהות מצטברת חוץ רכבית, שהיא 82 שעות ו-22 דקות. נכון למאי 2017, פגי ויטסון מחזיקה בשיא לנשים, עם 10 הליכות חלל בשהות מצטברת של 60 שעות ו-21 דקות.
שמאל|ממוזער|מייקל לופז-אלגריה מבצע הליכת חלל במהלך משלחת 14
סיכוני הפעילות החוץ-רכבית
פעילות חוץ-רכבית מסוכנת מכמה סיבות. הסיבה העיקרית היא התנגשות עם פסולת חלל. מהירות ההקפה האופיינית למשימה של מעבורת חלל הנמצאת 300 ק"מ מעל כדור הארץ היא 7.7 ק"מ לשנייה, פי עשרה ממהירות של קליע, כך שהאנרגיה הקינטית של גרגיר קטן שווה לקליע שמסתו פי 100 גדולה יותר. כל משימה בחלל יוצרת עוד זבל חללי, כך שהסכנה בביצוע פעילות חוץ-רכבית תמשיך לגדול.
סכנה נוספת היא קריעה של חליפת החלל, כתוצאה ממגע עם חפץ חד או חלק חד של רכב החלל לידו האסטרונאוט עובד.
בשני המקרים, קיימת סכנה של אובדן לחץ אוויר בתוך החליפה, שיוביל למוות מחנק.
ראו גם
חליפת חלל
חקר החלל
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:האדם בחלל | 2024-08-23T09:53:50 |
דגל בריטניה | הפניה דגל הממלכה המאוחדת | 2014-12-12T21:12:14 |
האדרון | שמאל|ממוזער|160px|האדרונים
בפיזיקה, האדרון, הוא חלקיק תת-אטומי המורכב מקווארקים, וכן של מקביליהם ההפוכים (אנטי-חלקיקים). הקווארקים מוחזקים יחדיו על ידי גלואונים הנושאים את הכוח הגרעיני החזק.
את ההאדרונים נהוג לסווג על פי מספר הקווארקים שהם כוללים:
הבאריונים בנויים (אם אינם "אקזוטיים" כדלהלן) משלושה קווארקים כל אחד, על כן הם בעלי ספין חצי שלם (כלומר הם פרמיונים).
הנוקליאונים הם חלקיקים גרעיניים, כפי ששמם מעיד, והם כוללים את הפרוטון והנייטרון. נייטרון המצוי מחוץ לגרעין נחשב נייטרון מהיר או נייטרון 'חם'.
ההיפרונים כגון חלקיקי Δ, Λ, Ξ ו-Ω הם בעלי זמן חיים קצר יחסית וכבדים יותר מנוקליאונים. הם אינם מופיעים בגרעין אטומי.
הפנטאקווארקים הם באריונים אקזוטיים המורכבים מארבעה קווארקים ואנטי-קווארק אחד.
המזונים בנויים (אם אינם "אקזוטיים" כדלהלן) מקווארק אחד ומאנטי־קווארק (מסוג שונה), על כן יש להם ספין שלם (כלומר הם בוזונים).
המזונים הנפוצים (שלמעשה בנויים מקווארק ומאנטי קווארק), כוללים את הפאיונים הקאונים ועוד סוגים רבים של מזונים.
הטטראקווארקים הם מזונים אקזוטיים המורכבים משני קווארקים ומשני אנטי-קווארקים.
ראו גם
מיון החלקיקים
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:חלקיקים מרוכבים | 2023-08-30T03:05:50 |
גבריאל שטרסמן | גבריאל שְטְרַסמן (4 בדצמבר 1931 – 2 במאי 2022) היה עיתונאי ושופט ישראלי.
ביוגרפיה
אנדז'יי (שלימים שינה שמו לגבריאל) שטרסמן נולד בפולין ב-1931. אביו, ד"ר הנריק שטרסמן, היה בכיר במשרד המשפטים וקצין מילואים בצבא הפולני, ונרצח בטבח יער קאטין. אמו היא לילי שטרסמן-לובינסקי, עורכת, מתרגמת ופעילה בתנועה הרוויזיוניסטית.
ב-1940 עלה לארץ ישראל עם אמו ואחיו. ב-1949 סיים את לימודיו ב"גימנסיה שלווה" בתל אביב והתגייס לחיל האוויר כאלחוטן אוויר.
ב-1956 סיים לימודי תואר ראשון במדע המדינה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1961 סיים לימודי משפטים באוניברסיטה העברית בתואר M. JUR וב-1963 קיבל רישיון עריכת דין.
בשנים 1953–1991 עבד בעיתון "מעריב" ככתב, עורך, עורך חדשות ראשי וכתב חוץ. במסגרת עבודתו ב"מעריב" סיקר את משפט אייכמן. בעבודתו בעיתון עסק בתפקידים שונים, בהם פרשנות משפטית וייעוץ משפטי בענייני תקשורת, וכן שימש נציב התלונות של העיתון. לצד תפקידיו אלה שימש כחבר הנהלת המועצה הלאומית לקידום ערכי שלטון החוק והדמוקרטיה וחבר ועדת המשנה המשפטית של המועצה הציבורית להגנה על הפרטיות.
בשנים 1974–1976 שימש מנהל מחלקת הארגון וההסברה בפדרציה הציונית בקנדה. בשנים 1985–1996 לימד דיני תקשורת ואתיקה מקצועית בתוכנית ללימודי תעודה בעיתונאות באוניברסיטת תל אביב. כן לימד בחוג לתקשורת בפקולטה למדעי החברה בסמסטר חורף 2005.
במאי 1991 מונה לשופט תעבורה, ובדצמבר 1994 מונה לשופט שלום. בתפקיד זה כיהן בבית משפט השלום בתל אביב ובפתח תקווה. בדצמבר 2001 פרש לגמלאות, ולאחר מכן הצטרף כשופט בדימוס לבית המשפט לתביעות קטנות, תפקיד בו כיהן במשך שש שנים.
שימש כיו"ר ועדת הבחירות האזורית של פתח תקווה בשנת 2001, 2003 ו-2006.
במשך שנתיים היה יו"ר ועדת שחרורים בכלא מעשיהו ובכלא הדרים.
שימש כיו"ר הוועדה למינוי יועצים משפטיים לחברות ממשלתיות בשנים 2005–2008.
נבחר לשופט בית הדין המשמעתי של מועצת העיתונות (יוני 2006). מאוחר יותר צורף למועצת העיתונות ומשנת 2011 היה חבר הנהלת מועצת העיתונות.
בשנת 2016 נבחר לתפקיד יו"ר בית הדין המשמעתי של מועצת העיתונות.
פרסם חמישה ספרים בנושאי עיתונאות, משפט ועוד. פרסם מאמרים ב"הארץ" ובכתבי העת "כיוונים חדשים" ו"האומה". היה בעל מדור קבוע על ענייני משפט בעולם ב"עלון השופטים", המיועד לשופטים ולשופטים בדימוס בלבד.
נפטר ב-2 במאי 2022. הותיר אחריו את רעייתו, ריטה, שלושה ילדים ונכדים. נטמן בבית העלמין ביהוד.
ספריו
עוטי הגלימה: תולדות עריכת הדין בארץ ישראל, תל אביב: לשכת עורכי הדין בישראל; ספרית מעריב, תשמ"ה 1984.
"דיני תקשורת ואתיקה עיתונאית הלכה למעשה", תל אביב: אוניברסיטת תל אביב – לימודי תעודה בעיתונאות – הקתדרה לעיתונאות ע"ש עזריאל קרליבך, 1986. (חוברת הדרכה)
המערוך: פרשת הרצח של מלה מלבסקי, רמת גן: כנרת, 1987.
שלום רוזנפלד, גבריאל שטרסמן (עורכים), כותרת ראשית: מעריב ארבעים שנה, תל אביב: ספרית מעריב, 1987. (בשנת תשנ"ח-1997 הופיעה מהדורה מעודכנת: "כותרת ראשית: מעריב חמישים שנה", עם השלמות: 1997–1988 בעריכת אברהם תירוש ומאיר בלייך)
בחזרה מן הגרדום: סיפור שליחותו העלומה של יהודה תגר לעיראק ב-1951, שנות מאסרו, היחלצותו מחבל התלייה, העינויים שעבר, התוכניות לשחררו ושחרורו המפתיע, תל אביב: ספרי ידיעות אחרונות, 1992.
קישורים חיצוניים
פלג לוי, השופט בדימוס גבריאל שסטרמן על חוויותיו כנער מגויס ל"הגנה", בנובמבר 1947, סרטו יוטיוב, 20.11.2018
מכּתביו:
הערות שוליים
קטגוריה:סגל מעריב
קטגוריה:מחברי ספרי עיון ישראלים
קטגוריה:בוגרי גימנסיה שלווה
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:שופטי בית משפט השלום בתל אביב
קטגוריה:עולים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:פרשנים משפטיים ישראלים
קטגוריה:ישראלים ילידי פולין
קטגוריה:סגל בית הסוהר מעשיהו
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1931
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2022 | 2024-06-04T06:41:44 |
עמנואל רוזן | עמנואל רוזן (נולד ב-6 באוגוסט 1960) הוא עיתונאי ואיש תקשורת ישראלי.
ביוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|רוזן והאלוף אברהם טמיר במהלך מלחמת לבנון הראשונה
רוזן נולד וגדל בחולון, בנו של החידונאי שמואל רוזן. בצעירותו היה כתב נוער ב"מעריב לנוער", ואת כתבתו הראשונה ערך במסגרת המדור "התפוח מראיין את העץ", כאשר ראיין את אביו. הוא בוגר תיכון אילון שבחולון. שירת בצה"ל ככתב עיתון "במחנה". במלחמת לבנון הראשונה נלווה לחטיבת הצנחנים ולמפקדה יורם יאיר, שנחתה בשפך נהר האוואלי והתקדמה בציר ההררי עד ביירות.
קריירה
לאחר סיום שירותו הצבאי ושנת קבע החל לשמש עורך עמודי חדשות בעיתון "מעריב". בשנת 1987 קיבל את תפקיד הפרשן הצבאי של העיתון. בשנת 1993, עם הקמתו של ערוץ 2, עבר לחברת החדשות של הערוץ ככתב ופרשן מדיני, הגיש את "אולפן שישי" לצידם של גדי סוקניק ואושרת קוטלר, ועוד.
בשנת 2002 הצטרף אל צוות הקמת ערוץ 10 והחל לשמש פרשן מדיני ומגיש תוכנית התחקירים "זה הזמן" ו"בעקבות הגביע האבוד".
בשנת 2004 נבחר לחתן פרס פראט בקטגוריית רדיו וטלוויזיה.
בדצמבר 2006 עזב את ערוץ 10 והצטרף לזכיינית ערוץ 2, "רשת", ובפברואר 2007 החל להגיש את תוכנית האקטואליה "השורה התחתונה", יחד עם בן כספית ודנה וייס. בתחילת 2008 הגיש את תוכנית התחקירים "קופסה שחורה" בערוץ לצד ענת גורן. בדצמבר 2008 החל להנחות את המגזין "תיק תקשורת" במקום חיים זיסוביץ'. משנת 2010 הוא הנחה את התוכנית "נדבר על זה בבית" במסגרת "שידורי קשת" בערוץ 2.
בפברואר 2010 החל להגיש את תוכנית האקטואליה "חמש בערב", לצד בן כספית, ברדיו ללא הפסקה.
לאחר שפוטר רוזן מערוץ 2 ב-2012, שב לחדשות 10, והוא שימש כפרשן המדיני של הערוץ.
בנוסף לקריירה שלו כעיתונאי וכפרשן, הגיש מאז 1997 את התוכנית "גומרים הולכים" ברדיו תל אביב, ובהמשך הגיש את התוכנית "שישי ב-9" ב"רדיו 99", לצד דנה ברגר ואיתי מאוטנר. משמש כתב בירחון "בלייזר", וכותב טור פרשנות קבוע באתר הספורט "ONE".
ב-2008 הגיש רוזן תביעת דיבה נגד אלעזר שטרן, שטען שרוזן ביקש ממנו "לסדר" לבנו שירות בדובר צה"ל. פרקליטות מחוז ת"א הגישה תביעת לשון הרע בשם שטרן נגד רוזן. הסכסוך הסתיים בפשרה שבה משכו שני הצדדים את תביעותיהם.
ב-2012 נעצר רוזן בלוב ונחקר פעמיים, כשהגיע לשם במסגרת סרט תיעודי "ההסתבכות בלוב" שצילם על המדינה שאחרי עידן קדאפי.
רוזן פרסם פרשנויות וכתבות צבע במגזין ליברל מהקמתו במאי 2014 ועד אוגוסט 2016.
בסוף שנת 2016 יצר רוזן את הסרט התיעודי "לילך: החיים שאחרי" שמביא את סיפורה הטראגי של לילך שם טוב, ששלושת ילדיה נרצחו בידי אביהם, ועוקב אחרי חייה החדשים ולידת בתה שי לי.
בספטמבר 2022 חזר לעיתונות והחל להגיש פודקאסט בשם "בא להקשיב".
טענות נגדו על הטרדה מינית
בשנת 2012 הגישה עובדת בחברת החדשות של ערוץ 2 תלונה למנהליה על הטרדה מינית מצד רוזן. ועדת בדיקה בראשות קרן מרציאנו מצאה שרוזן התנהג באופן בלתי הולם כלפי העובדת ומנכ"ל החברה אבי וייס החליט לפטרו. על פי חברת החדשות העניין נשמר בדיסקרטיות לאור בקשתה של המתלוננת והוראות החוק.
באפריל 2013 פרסם תא העיתונאיות קריאה לנשות תקשורת, שהוטרדו מינית על ידי איש תקשורת בכיר, למסור עדות על כך. ב-26 באפריל הצטרף עיתון "הארץ" למהלך זה, ופרסם שבידו עדויות של יותר מעשר נשים הטוענות שרוזן הטריד אותן מינית. אף אחת מהנשים לא התלוננה במשטרה. לאחר פרסום התחקיר, פנה תא העיתונאיות להנהלת ערוץ 10 בדרישה להשעות את רוזן עד לבירור העניין. בעקבות זאת הודיע רוזן על יציאתו לחופשה עד לבירור העניין, והכחיש את הטענות נגדו. נוסף לכך, יצא לחופשה גם מהגשת "תיק תקשורת" בטלוויזיה החינוכית ומתוכניתו ב"רדיו ללא הפסקה". ב-6 במאי הודיעה המשטרה על פתיחת חקירה פלילית נגד רוזן בחשד לעבירות מין. במרץ 2014 הודיעה הפרקליטות כי תיק החקירה נגד רוזן נסגר מחוסר ראיות.
פעילות בדרום סודאן
באוקטובר 2016 נטען שרוזן שוהה בדרום סודאן ומעורב שם בעסקיה של חברת "גלובל סי.אס.טי" שבבעלותו של ראש אג"מ לשעבר האלוף (מיל') ישראל זיו.
חיים פרטיים
רוזן היה נשוי לאשת התקשורת טלי רוזן, ומנישואין אלו הוא אב לשני בנים.
בפברואר 2014 נישא בשנית לשדרנית הרדיו עדי הדר, וב-2024 התגרשו בני הזוג. מנישואין אלו הוא אב לבת.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:שדרני רדיו ישראלים
קטגוריה:אנשי טלוויזיה ישראלים
קטגוריה:מנחי טלוויזיה ישראלים
קטגוריה:הטלוויזיה החינוכית הישראלית - אישים
קטגוריה:סגל חברת החדשות
קטגוריה:ערוץ עשר: שדרנים, שחקנים ומנחים
קטגוריה:סגל 103fm
קטגוריה:סגל רדיו תל אביב
קטגוריה:סגל מעריב
קטגוריה:סגל במחנה
קטגוריה:זוכי פרס פראט
עמנואל
קטגוריה:כתבים מדיניים ישראלים
קטגוריה:תל מונד: אישים
קטגוריה:בוגרי תיכון אילון/חדש (חולון)
קטגוריה:מבקרי התקשורת בישראל
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1960 | 2024-09-23T06:46:17 |
נצרות קופטית | שמאל|ממוזער|250px|קתדרלת מרקוס הקדוש באלכסנדריה, מושב האפיפיור הקופטי.
הכנסייה הקופטית-אורתודוקסית (קופטית: Ϯⲉⲕ̀ⲕⲗⲏⲥⲓⲁ ⲛⲣⲉⲙ̀ⲛⲭⲏⲙⲓ ⲛⲟⲣⲑⲟⲇⲟⲝⲟⲥ, "טיקְלֶסִיַה נְרֶמנכֶמִי נוֹרתוֹדוֹכּסוֹס") היא כנסייה עצמאית המשתייכת לנצרות האוריינטלית שבסיסה במצרים. הכנסייה היא הזרם הנוצרי הגדול ביותר במדינה ומזוהה בעיקר עם הקבוצה האתנית הקופטית, צאצאי המצרים הקדומים שלא התאסלמו ולא הסתערבו
אלא שימרו את השפה הקופטית ואימצו את הנצרות. מלבד זאת, לזרם יש נוכחות חזקה באפריקה ובמזרח התיכון ושלוחות ברחבי תבל, בתפוצת המהגרים הקופטית ומחוצה לה.
הכנסייה, כזרם אוריינטלי, דוגלת בכריסטולוגיה מיאפיזיטית – כלומר, מאמינה כי הטבע האנושי והטבע האלוהי של ישו התמזגו לאחד. הכנסייה התפלגה מיתר הנצרות במאה השישית עקב סירובה לקבל את החלטות ועידת כלקדון, שפירטו את אנושיותו המלאה ואלוהותו המלאה של ישו, הצלע השנייה של השילוש הקדוש. מבחינה פולחנית, הכנסייה מתנהלת לפי המנהג האלכסנדרוני הישן ובשפה הקופטית. הכנסייה מונהגת על ידי הסינוד הקדוש שבראשו עומד אפיפיור אלכסנדריה, אותו היא רואה כיורש הלגיטימי של כס מרקוס המבשר, הנחשב במסורת לאבי הנצרות במצרים ולפטריארך אלכסנדריה הראשון. הנצרות הקופטית מונה לפי הערכות בין עשרה לעשרים מיליון מאמינים, רובם במצרים. האפיפיור מאז 2012 הוא תאודורוס השני.
אטימולוגיה
השם קופטים (Copt) נגזר מהכינוי שנתנו היוונים למצרים: אייגיפטוס (Αίγυπτος). יש שתי השערות לגבי מקורו של הכינוי: לפי ההיסטוריון היווני סטראבון, הכינוי נגזר מהביטוי היווני "מתחת לים האגאי (Aἰγαίου ὑπτίως); לפי סברה אחרת, הכינוי הוא שיבוש של הביטוי המצרי "חות-קא-פתח" שמשמעו "מקדשו של האל פתח", שהוא אחד האלים המצריים המרכזיים. במקור היה משמעה של המילה "קופטי" פשוט "מצרי", אך היום מתייחסת מילה זו אל האוכלוסייה הנוצרית של מצרים. בלשון חז"ל נקראו הקופטים "גיפּטים" (), בעוד הכינוי "קופטים" שבעברית מודרנית הושפע מכינויָם בשפות המודרניות הזרות.
היסטוריה
הנצרות במצרים
שמאל|ממוזער|250px|כנסיית הלנה הקופטית במנזר דיר אנטוניוס
הקופטים רואים עצמם כיורשים הלגיטימיים היחידים של הנצרות במצרים. לפי המסורת, דת ישו הובאה לארץ על ידי מרקוס המבשר, שהיה גם הפטריארך הראשון של אלכסנדריה. הקהילה היהודית העצומה וההלניסטית של העיר (רעיונותיו של פילון, למשל, משפיעים עמוקות על הנצרות עד היום) סיפקה כר נוח להתפשטות האמונה החדשה, ומשם התרחבה גם למצרים וליוונים המקומיים. במאות השנייה והשלישית סבלה הכנסייה מרדיפות הקיסרים הרומיים. כבר ב-180 נוסדה אסכולת אלכסנדריה, אחת משתי החשובות בעולם הנוצרי לצד האנטיוכית, שדגלה מראשיתה בכריסטולוגיה שהדגישה את אחדות הטבעים האנושי והאלוהי באישיות ישו. כמו כן, פעלו בשמה כמה מגדולי המסורת הנזירית, ובראשם אנטוניוס הגדול. הם נודעו כ"אבות המדבר".
במאה החמישית זועזעה הנצרות על ידי מחלוקות כריסטולוגיות קשות, שהציר המרכזי שעליו נסובו היה המחלוקת בין האנטיוכים לאלכסנדרונים. הראשונים תבעו להדגיש את הבידול בין האלוהי והאנושי כדי להבהיר שהאל איננו מושפע מבריאתו ומצוי מעבר לה, והאחרונים דרשו את ההפך כדי לוודא שטבע האדם החוטא נעטה כולו על ידי ישו ולכן נגאל. לשני הצדדים היו חסידים קנאים שהוכרזו ככופרים על ידי הקונצנזוס הכנסייתי. הפטריארך קירילוס האלכסנדרוני, נציג נאמן של האסכולה בעירו, מילא תפקיד מרכזי בהוקעתו של נסטוריוס וגינוי תורתו ששללה את התואר "מולידת האלוהים" ממרים הבתולה כדי לחדד את הבידול בין הטבעים. ועידת אפסוס ב-431 עמדה בסימן הדומיננטיות של האלכסנדרונים והשפלת האנטיוכיים. המלחמה בנסטוריים הביאה את אב-המנזר אוטיכס לנסח משנה כריסטולוגית קיצונית במיוחד, המונופיזיטיות, שקבעה כי לישו היה טבע אחד בלבד בו התאחדו האלוהי והאנושי. רעיונותיו של אוטיכס עוררו מחאה קשה אף מאלו שישבו בין המשפתים עד אותה עת. בוועידת אפסוס השנייה שנערכה ב-449 כבר הגדישו האלכסנדרונים את הסאה: כשהם מגובים בהמון זועם ותוך שליטה מלאה באירועים, הם הובילו לזיכויו של אוטיכס מכל אשמה בכפירה ולהדחתם של תאודורט מקירוס ובישופים אנטיוכיים אחרים.
כלקדון והקרע
ב-451 הגיעה תגובת-הנגד לאפסוס השנייה, כשוועידת כלקדון נערכה בהשגחה קיסרית צמודה ותחת משמר חיילים שנועדו למנוע התפרעויות. האנטיוכיים החבולים זכו בבעל-ברית מכריע, בישוף רומא לאו הראשון, והצליחו להביא לגינוי גורף של המונופיזיטיות ולקבלת הגדרה כריסטולוגית אודות שני טבעים. אולם, המסקנות של המועצה נדחו על ידי רבים מהנוצרים בשולי האימפריה הביזנטית: מצרים, סורים, ארמנים ואחרים. אלו ראו בכך נסיגה לעמדות של נסטוריוס. מנקודה זו והלאה, באלכסנדריה היו שני פטריארכים: הפטריארך האימפריאלי, הידוע כיום כאפיפיור המזרחי-אורתודוקסי, והפטריארך הלאומי המצרי הלא-כלקדוני, הידוע כאפיפיור הקופטי. כמעט כל האוכלוסייה המצרית דחתה את המסקנות של מועצות כלקדון. אלה שתמכו בהגדרה הכלקדונית נותרו כחלק מהכנסייה השלטת ברומא וקונסטנטינופול. הפלג הלא-כלקדוני פרש מאלו והיה לחלק מהנצרות האוריינטלית שהתפלגה על רקע החלטות הוועידה.
הכלקדונים לפעמים מכנים את יריביהם "מונופיזיטיים", אם כי הכנסייה הקופטית מכחישה כי היא תומכת במונופיזיטיות, שלדעתה היא כפירה. הם לפעמים קוראים לקבוצה הכלקדונית "דיופיזיים". מושג הקרוב יותר לדוקטרינה הקופטית היא "מיאפיזיטי", המתייחס לטבעו המורכב של ישו – אל ואדם, מחוברים באופן בלתי נבדל בלוגוס. הקופטים מאמינים בשני טבעים המחוברים יחד "ללא התערבות, ללא בלבול, וללא שינוי". שני טבעים אלה "לא נפרדו זה מזה ולו לרגע". עם זאת, הכנסייה הקתולית והכנסייה האורתודוקסית רואות השקפות אלה כאילו היו מונופיזיטיות לכל דבר ועניין; מנגד, הכנסייה האוריינטלית רואה את ההשקפה הדיופיזיטית כאילו הייתה כניעה לנסטוריאניזם.
הקופטים סבלו תחת שלטון האימפריה הרומית המזרחית. הפטריארכים המלכיתים, שמונו על ידי הקיסרים כמנהיגים רוחניים ושליטים אזרחיים, טבחו באוכלוסייה המצרית, אותם החשיבו ככופרים. מצרים רבים עונו ומתו, אך בכל זאת נותרו נאמנים לדעה האנטי-כלקדונית.
הכיבוש הערבי של מצרים
הכיבוש הערבי של מצרים אירע ב-641. אם כי הכוחות האימפריאליים התנגדו לצבא הערבי בפיקודו של הכובש עמר אבן אל-עאץ, רוב האוכלוסייה האזרחית, שסבלה תחת השלטון הקיים, היו פחות עוינים את הכובשים; במקרים מסוימים הם אף קיבלו אותם בזרועות פתוחות. הנוצרים נחשבו כאחד מ"עמי הספר", והותר להם להמשיך במנהגי דתם, תחת ההגבלות של החוק המוסלמי, השריעה. הגנה זו נבעה בחלקה מחדית' שבו נאמר, "כשאתם כובשים את מצרים, היטיבו עם הקופטים שכן הם חבריכם ואחיכם", וכן מצורך באנשי מנהל מוצלחים.
למרות המהפך הפוליטי, מצרים נותרה ברובה ארץ נוצרית, אם כי המרות דת לאסלאם במשך השנים מאז הפכו את מצרים מארץ שהיא בעיקר נוצרית לארץ שהיא בעיקר מוסלמית עד סוף המאה ה-12. תהליך זו הוחש בשל רדיפות בזמן ולאחר תקופת שלטונו של הח'ליף הפאטמי אל-חאכם באמר אללה (996–1021) ובשל מסעי הצלב, וגם בשל האימוץ של הערבית כשפה ליטורגית בידי פטריארך אלכסנדריה, גבריאל אבן-טורייק.
מהמאה ה-19 ועד למהפכת 1952
מעמד הקופטים החל להשתפר בתחילת המאה ה-19 תחת היציבות והסובלנות של שושלתו של מוחמד עלי. הקהילה הקופטית הפסיקה להיחשב בידי המדינה כיחידה אדמיניסטרטיבית, וב-1855 הוסר מס ה"ג'יזיה", שהוטל תמיד רק על עמי הספר. זמן קצר לאחר מכן, החלו הנוצרים לשרת בצבא המצרי. מהפכת 1919 במצרים, הגילוי הראשון של זהות מצרית ציבורית-עממית מזה מאות שנים, מראה על ההומוגניות של החברה המודרנית המצרית, על רכיביה הנוצרים והמוסלמים.
על אף אפלייתם, מחזיקים הנוצרים הקופטים בנתח של 30%–40% מכלל הכלכלה המצרית,. על פי העיתון פורבס, שליש מטבלת האנשים העשירים ביותר במצרים הם נוצרים קופטים.
הנצרות הקופטית כיום
שמאל|ממוזער|250px|נזיר קופטי בפתח מנזר דיר אנטוניוס ליד תחנה התשיעית של הוויה דולורוזה
האפיפיור הקופטי של אלכסנדריה היום הוא תאודורוס השני. ישנה כנסייה קופטית-קתולית קטנה, אוניאטית, שגם לה פטריארך של אלכסנדריה; לכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית אין נוכחות רבה במצרים, אך בראשה עומד הפטריארך של אלכסנדריה, אנטיוכיה וירושלים.
על פי חלק מההערכות, ישנם כ-15 מיליון קופטים אורתודוקסים (כלומר אוריינטליים) בעולם: הם מצויים בעיקר במצרים (בין 8 ל-16 מיליון), ארצות אפריקה (כ-400 אלף), צפון אמריקה (כמיליון), וכן באירופה, אוסטרליה, כווית, וישראל.
מספר הקופטים במצרים אינו ידוע בוודאות, אולם מוערך בכ-5%–15% מכלל האוכלוסייה, הכוללת כ-100 מיליון נפש, כלומר – בין 5 מיליון (הערכת הממשלה), ועד לכ-15 מיליון (טענת נציגי הכנסייה הקופטית).
מאז שנות ה-80 תאולוגים קופטים ומזרחים-אורתודוקסים נפגשו על מנת להגיע לעמק השווה לגבי המחלוקות התאולוגיות ביניהם, והגיעו למסקנה כי רבות מהמחלוקות נובעות מבעיות טרמינולוגיה, כאשר הם משתמשים במילים שונות לתאר אותם הדברים. ב-1990, הכנסיות הקופטיות והאנטיוכיות האורתודוקסיות הסכימו להכיר זו בזו בהטבלות שהן עורכות. בקיץ של 2001, כנסיות אלה הסכימו להכיר זו בזו בסקרמנט הנישואין שלהן. לפני כן, אם קופטי ויווני היו רוצים להתחתן, היה צריך לבצע את הטקס פעמיים – פעם אחת בכל כנסייה, על מנת ששתיהן תכרנה בהם. כיום ניתן לערוך את הטקס פעם אחת, ושתי הכנסיות מכירות בו.
בכנסייה הקופטית אפשר להסמיך רק גברים לכמורה, ועליהם להינשא בטרם ההסמכה, אם הם רוצים להתחתן. נוהג זה דומה לזה של הכנסייה המזרחית אורתודוקסית.
באופן מסורתי, השפה הקופטית היא ששימשה בתפילות, וכתבי הקודש נכתבו באלפבית הקופטי. אך בשל הערביזציה של מצרים, התפילות החלו להיערך בערבית, ואילו הדרשות הן כולן בערבית. משתמשים גם בשפות מקומיות, יחד עם הקופטית, בתפילות מחוץ למצרים.
נוצרים קופטים חוגגים את חג המולד לפי לוח השנה הקופטי, הדומה ללוח השנה האתיופי וכמוהו מקביל ללוח היוליאני. בין 1901 ל-2100 ההפרש בין הלוחות ללוח הגרגוריאני עומד על 13 ימים וכך חג המולד יוצא ב-7 בינואר. מאז 2002 יום זה הוא חג לאומי במצרים.
החל משנות ה-70, וכן בשנות ה-2000 אירעו במצרים מספר אירועי אלימות, שבהם הותקפו נוצרים קופטיים בידי מוסלמים קיצוניים. באירועים נרצחו מאות מאמינים קופטים. האחרונים טוענים לקיפוח ולאפליה מתמשכת מצד השלטונות, והתייחסות מקלה להתקפות פיזיות ומילוליות עליהם.
האקדמיה לעיקרי הנצרות באלכסנדריה
הסמינר התאולוגי של האקדמיה לעקרונות הנצרות באלכסנדריה נוסד ב-1893. אקדמיה זו רואה עצמה כיורשתה של אסכולת אלכסנדריה הקדומה ורבת-ההשפעה, שנוסדה במאה השנייה ונעלמה עם הכיבוש המוסלמי. לאקדמיה החדשה יש קמפוסים באלכסנדריה, קהיר, ניו ג'רזי ולוס אנג'לס, שם כמרים קופטים לעתיד ואנשים אחרים לומדים, בין נושאים אחרים, תאולוגיה נוצרית, היסטוריה, שפה ואמנות קופטית – כולל שירה, מוזיקה, איקונוגרפיה ואריגה.
שמות קופטיים במצרים כיום
לקופטים רפרטואר שמות ייחודי. שמות רבים הם שמות של דמויות מן הברית הישנה והברית החדשה: يوسف (יוסוף, כלומר יוסף בן יעקב אבינו, או יוסף הקדוש בעלה של מרים אם ישו), مريم (מַרים, כלומר מִרים אחות משה או מרים המגדלית או מרים אם ישו), بنيامين (בנימין), راعوث (ראעות', כלומר רות), بطرس (בוטרוס-פטרוס), حنّا (חנּא-יוחנן), جرجس (גירגיס-ג'ורג') ועוד. שמות מן הברית הישנה המופיעים בקוראן יכולים להיות משותפים לקופטים ולמוסלמים, אך שמות מן הברית החדשה הם קופטיים בלבד.
הקופטים משתמשים גם בשמות פרעוניים: مينا (מינא-מנס, נערמר), ويصا (ויצא-בס, אל פרעוני).
קבוצת שמות נוספת המבדילה את הקופטים מן המוסלמים היא של שמות אירופאיים: ميشيل (מישל), جوزيف (ז'וזף), ماريان (מריאן). עד לדור הקודם השמות הזרים היו ממקור צרפתי, אך כעת ניכרת השפעה אמריקאית: مونيكا (מוניקה), ديفيد (דייוויד), مايكل (מייקל) ועוד.
קבוצת שמות אחרת כוללת שמות המשותפים לקופטים ולמוסלמים, כדי לטשטש את זהותו הדתית של בעל השם (קופטים מדווחים על הפליה בבית הספר ברגע שמתגלית דתם). בתחום זה מרובים שמות המסתיימים ב-ي: فتحي (פתחי), سعدي (סעדי), عدلي (עדלי) ועוד. נפוצים גם שמות מהשורש مجد (=תהילה): مجدي (מגדי), ماجد (מאגֶד). כמו כן נפוצים שמות עם הרכיב عبد (עבְּד, כלומר עֶבֶד): عبد المسيح (עבד-אלמסיח, דהיינו עבד המשיח), عبد النور (עבד-אלנור, דהיינו עבד האור). שני שמות אחרונים אלה הם קופטיים בלבד.
הקופטים בישראל
שמאל|ממוזער|250px|הכנסייה והאכסניה הקופטית ביפו
עדויות על נוכחות קופטית בירושלים קיימות מראשית המאה התשיעית לספירה. בשנת 1236 התמנה ארכיבישוף קופטי בירושלים, ומאז ועד היום קיימת בה פטריארכיה קופטית. מבנה הפטריארכיה מצוי במנזר דיר אנטוניוס, סמוך לכנסיית הקבר. כמו כן יש לקופטים חזקה במספר תאי תפילה בכנסיית הקבר.
עימות רב שנים קיים בין הקופטים ובין הכנסייה האורתודוקסית האתיופית ביחס לבעלות על דיר אל סולטאן, מבנה המצוי על גג כנסיית הקבר. כיום מתגוררים במבנה נזירים אתיופים ונזיר קופטי אחד. בשל הסכסוך מצוי המבנה במצב ירוד ורעוע.
מרבית הקופטים בירושלים מתגוררים בח'אן הקופטים, מבנה ברובע הנוצרי התוחם מצפון את בריכת חזקיהו, שנבנה בשנת 1838. כיום מתגוררות בירושלים כמה עשרות משפחות קופטיות.
כמו כן בעיר נצרת שבגליל התחתון קיימת קהילה קופטית שמספר אנשיה מגיע לכ-1,500–2,000 נפש. הם נושאים את שם המשפחה "קופטי" (قبطي), כציון לדת הנוצרית שהם שייכים לה מאז שהגיעו ממצרים בראשית המאה ה-20. יש להם כנסייה בעיר אשר שייכת באופן ישיר לכנסייה הקופטית והאפיפיור במצרים. בחיפה מתגוררות כיום כמה משפחות נוצריות הנושאות את שם המשפחה "קופטי", אשר רובן גם מנצרת. הידוע שביניהם הוא היסטוריון ומורה להיסטוריה הרבה שנים ומוכר לקהילה הערבית בעיר: ד"ר עטאללה קופטי (عطا الله قبطي).
במרץ 1957 נעצר ראש הכנסייה הקופטית בישראל, הכומר יואכים אל-אנטוני, בחשד לריגול ולאחר מכן הורשע.
ביפו הייתה קהילה קופטית ולה כנסייה בשם מנזר אנטוניוס הקדוש.
ראו גם
קופטית
ועידת כלקדון
קישורים חיצוניים
האנציקלופדיה הקופטית
Wolfgang Kosack, Novum Testamentum Coptice. Neues Testament, Bohairisch, ediert von Wolfgang Kosack. Novum Testamentum, Bohairice, curavit Wolfgang Kosack. / Wolfgang Kosack.'' neue Ausgabe, Christoph Brunner, Basel 2014. .
הערות שוליים
* | 2024-10-05T00:36:58 |
וסובנדהו | וסובנדהו (Vasubandhu) (בסנסקריט: वसुबन्भु) היה נזיר בודהיסט ופילוסוף ממוצא הודי. ביחד עם אחיו למחצה, אסנגה, היה אחד ממייסדיה העיקרים של אסכולת היוגאצ'ארה (Yogācāra) ולכן אחד הדמויות המשפיעות ביותר בתולדות הבודהיזם.
הוא נולד בגנדהארה במאה הרביעית. בהתחלה השתייך לאסכולת הסרואסטיואדא אולם מאוחר יותר עבר לזרם המהאיאנה וחיבר מספר רב של מסכתות עבות כרס. המפורסם ביותר בכתביו הוא המסכת "30 בתים על תודעה-בלבד".
קישורים חיצוניים
Vasubandhu: Entry at the Internet Encyclopedia of Philosophy
Multilingual edition of Triṃśikāvijñapti in the Bibliotheca Polyglotta
Vasubandhu’s Treatise on the Three Natures (Trisvabhāvanirdeśa) – A Translation and Commentary by Jay Garfield
קטגוריה:אנשי דת בודהיסטים
קטגוריה:אנשי דת הודים
קטגוריה:העת העתיקה
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-4 | 2022-07-20T09:51:23 |
פוזיטיביזם | פוזיטיביזם הוא גישה פילוסופית הסוברת כי הטבע כולו פתוח לחקירה אובייקטיבית מלאה של האדם באמצעות המדע. לפי הפוזיטיבסטים, חקירה פוזיטיביסטית מתבססת על מה שנראה בעין, על מה שניתן להוכיחו באופן ברור וודאי. הנתונים הפוזיטביסטים נגישים לאדם באמצעות החושים, כלומר המדע עוסק אך ורק במה שהאדם יכול לקלוט בחושיו. וזאת בניגוד לתפיסות מטפיזיות או תאולוגיות, המניחות הנחות שאותן אי אפשר להוכיח בכלים מדעיים.
על פי הפוזיטביסטים החוקר חייב להיות נייטרלי, חופשי מדעה קדומה, ואסור לו להיות מעורב באופן אישי במחקר. אסור שאישיותו של החוקר תשפיע על תוצאות המחקר. עמדה זו הייתה אופיינית לתפיסות חדשות של אובייקטיביות שהתפתחו במדע של המאה התשע-עשרה וביקשו לפתח תפיסות של ידע ואובייקטיביות המנותקות מהסובייקט האנושי. כלומר, אסור על הידע, כדי להיות אובייקטיבי, להיות פנימי לאדם (למדען). ידע שאינו ניתן לניסוח באופן פנימי אינו ידע מדעי אובייקטיבי. גישה זו הפוכה לתפיסת האובייקטיביות והידע עליה צמחה המהפכה המדעית של המאה השבע-עשרה, שגרסה שנושא הידע (knowledge carrier) הוא האדם הפרטי ולא הקהילה המדעית.
הפוזטיביזם מבקש לצמצם ולבטל את המרכיבים היצירתיים-ממשיגים של האדם בחקירת הטבע. המדע מהווה עבורו שיקוף או ייצוג פשוט של המציאות. גישה זו שונה הן מהתפיסות האנטי-מדעיות של הרומנטיקה והן מתפיסות מדעיות נאו-קאנטיאניות המדגישות את המידה שבה אופני החשיבה האנושית מעצבים את מה שהאדם רואה. עבור הפוזיטיביזם ההשפעה של האדם על ראייתו היא "לכלוך" שניתן ויש לסלקו בעוד שעבור הגישות האחרות זוהי תכונה בסיסית של הידע האנושי שיש לקבלה.
התהליך המחקרי
המחקר הפוזיטיביסטי הוא אינדוקציה - הסקה מהפרט אל הכלל, הקשה מתוך מדגם מייצג על כלל האוכלוסייה.
התהליך המחקרי הוא אמפירי, כל דבר חייב להיות מוכח באופן של ניסויים, המדען עורך תצפיות - הוא יושב וצופה על המציאות או הטבע. הוא שואל את עצמו שאלה, יש לו רעיון לגבי הסבר אפשרי או השערה, שלהם הוא מכין מערך מחקרי אמפירי, אוסף נתונים שבאמצעותם הוא מאשש או מפריך את ההשערה שלו, ולבסוף הוא מסיק מסקנה כללית שתעזור לנבא מה יקרה במקרים דומים.
במדעי החברה המחקר הפוזיטיבי מנסח תיאוריה על המציאות האובייקטיבית ופונה לאסוף נתונים שיאששו את התיאוריה שלו. המחקר מבקש לבצע הליך שווה למחקר במדעי הטבע. על התיאוריה להיות בת הפרכה - כזו המנוסחת ומתבססת על נתונים שניתן להפריכם ולשלול את ההסבר התאורטי.
הביקורת על הפוזיטיביזם
מדען לא יחקור השערה שהוא חושב שאינה נכונה – לכן, לא מתקיימת במקרה זה הפרכה אמיתית של השערות.
קל מאוד להשיג אישושים כמעט לכל תאוריה, לכן לדעתו של פופר מה שיקבע מהו המדע הוא קריטריון של אפשרות ההפרכה.
יש כאן דו ערכיות: מצד אחד הפוזיטיביזם לא מטפל בנושא של ערכים - מכיוון שערכים הם דבר שלא ניתן למדוד אותו, אבל, מצד שני הפוזיטיביזם לא מפחד מקביעות אתיות בסופו של תהליך, למרות שתחום זה מחוץ לתחום עבורו.
מדען לא יכול להיות נייטרלי, תמיד יש גורם שמטה את התהליך המחקרי, עצם ביצוע תצפית בנקודה א' ולא ב' היא כבר נקיטת עמדה ומהווה הטיה מחקרית.
הכלים הפוזיטיביסטיים הם כלים אנושיים: שפה אנושית, לוגיקה. השפה האנושית היא מוגבלת. לא ניתן לחקור את מה שאי אפשר לומר.
ראו גם
פוזיטיביזם לוגי
פוזיטיביזם משפטי
אמפיריציזם
שלוש מהפכות קופרניקניות
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פילוסופיה של המדע
קטגוריה:חילוניות
קטגוריה:זרמים בפילוסופיה | 2024-08-01T03:22:27 |
מזוזה | מְזוּזָה היא תשמיש קדושה יהודי הנקבע בצדה הימני של הכניסה לבתי מגורים ומבנים אחרים ובכניסה לחדרים בתוך הבית. מזוזה היא יריעת קלף עליה כתובות בכתב סת"ם הפרשיות "שמע ישראל" ו"והיה אם שמוע", המוכנסת אל קופסה קשיחה מוארכת הנקראת "בית המזוזה". המזוזה מותקנת על משקוף הדלת הימני, או על הקיר הימני הסמוך לה.
ישנה מצוות עשה לקבוע מזוזה על דופן פתח בית מגורים ובפתחי חדרים בבית מגורים, וכן בשערי יישובים וערים (כאשר קיים שער / משקוף).
מקור השם
שמאל|ממוזער|280px|בתי מזוזה מעץ
שמאל|ממוזער|280px|בתי-מזוזות צבעונים ביריד האמנים בנחלת בנימין
בלשון המקרא מזוזה היא כל אחת משתי דפנות פתח (של בית או חדר), בין הסף (החלק התחתון של הפתח) והמשקוף (החלק העליון שלו). כך למשל בסיפור יציאת מצרים, מתואר כי בני ישראל נתנו על שתי המזוזות ומשקוף בתיהם את דמו של שה קורבן פסח, כסימון לבתי בני ישראל בעת מכת בכורות.
בספרות ההלכתית, השם "מזוזה" מכוון הן כלפי דפנות הפתח, והן כלפי תשמיש הקדושה.
מספר מפרשים מודרניים מזהים את המילה "מזוזה" לציון דפנות הפתח עם המילה האכדית "מנזז" שפירושה זהה; פירוש אחר גוזר אותה מהשורש "זיז" או "זוז".
מצוות המזוזה וטעמיה
מקור המצווה
מקור המצווה בשתי פרשיות בספר דברים:
.
מצוות הכתיבה מפורשת כמתייחסת 'לדברים האלה' ולפיכך שתי פרשיות אלו הן שנכתבות במזוזה.
מטרת המצווה לשמש תזכורת תמידית לישראל, ביציאתם ובכניסתם לבית, שעליהם להאמין בייחודו של האל אחד ולהאמין בגמול על מצוות ועבירות.טור יורה דעה סימן רפה הלכות מזוזה
במדרש
230px|ממוזער|יהודים בגאורגיה "מנשקים" את המזוזה לפני כניסתם לבית הכנסת.
חז"ל החשיבו מאוד את קיום מצוות מזוזה, ואמרו כי הלבוש בתפילין וציצית ומזוזה בפתחו - מוחזק שלא יחטא, היות שפרשיות המזוזה הן תזכורת תמידית לאדם לגבי ייחוד השם ויראת שמיים. חז"ל ראו במצווה זו אחד מסממני הזיהוי של היהודי, ביחד עם ציצית ותפילין.
מנגד, אמרו כי מי שאין לו מזוזה לפתחו, הרי הוא "מנודה לשמים".
במדרש נמשל בית שבפתחו מזוזה, לבית הנשמר על ידי הקב"ה בעצמו מבחוץ.
כמגן מפני צרה
ניתן למצוא מספר מקורות בדברי חז"ל לסגולת השמירה שבמזוזה. במסכת פאה בתלמוד הירושלמי מסופר על רבי יהודה הנשיא, שלאחר ששלח לו המלך הפרסי ארטבן מרגלית כמתנה החזיר לו מזוזה כמתנה באמרו "אתה שלחת לי דבר שאני שומר עליו, ואני שלחתי לך דבר שאתה ישן לך והוא שומר עליך". כמו כן מסופר במסכת עבודה זרה על אונקלוס הגר שאמר לשלוחיו של אדריאנוס הקיסר שבאו לאסרו ושאלוהו מדוע מנשק את המזוזה ענה: "מנהגו של עולם מלך בשר ודם יושב מבפנים ועבדיו משמרים אותו מבחוץ, ואילו הקב"ה - עבדיו מבפנים והוא משמרן מבחוץ". דברים דומים מובאים גם במסכת מנחות. בזוהר בפרשת ואתחנן נאמר על המזוזה שהיא שומרת על האדם מכל צדדיו, מבפנים ומחוץ. כלומר, שעל ידי המזוזה יש שמירה לנפש מיצר הרע ולגוף מכל צרה.
טור והשו"ע כתבו על עניין השמירה בהלכותיהם, אולם הדגישו שאין לקיים מצווה זו בגלל השמירה המובטחת, אלא משום שכך ציווה האל.
הרמב"ם ביקר בחריפות את אלו אשר כותבים בתוך המזוזה שמות של מלאכים לצורך שמירה. וכך הוא כותב בספרו היד החזקה:
מקובל בחוגים של שומרי מצוות שכאשר נופלת על האדם צרה גדולה כמו מחלה קשה או פשיטת רגל ואיבוד פרנסה, נוהגים לבדוק את המזוזות האם הן פסולות (פגם בכתב, רטיבות וכדומה פוסלים את המזוזה) ובמקרה שאכן התברר שהמזוזות פסולות מחליפים או מתקנים אותן מיד.
ייצור המזוזה
שמאל|ממוזער|280px|קלף ללא בית-מזוזה בבית שנהרס בהוריקן קתרינה
מבנה המזוזה
כאמור, המזוזה היא קלף עליו נכתבות בכתב סת"ם שתי פרשיות מהמקרא. מדובר בפרשיות שבתוכנן נזכר הציווי על מצות 'מזוזה':
שמע - בה נזכרים מצוות ייחוד השם ואהבת השם.
והיה אם שמֹע - בה נזכר עקרון הגמול בעקבות שמירת המצוות.
כיום מקובל לגלגל את יריעת הקלף שעליה כתובות הפרשיות, לעטוף אותה ביריעת ניילון להגנה, ולכסות אותה בבית המזוזה, הנעשה מחומרים שונים כדוגמת פלסטיק (לעיתים, פלסטיק שקוף), מתכת או עץ. אין הגבלה לגבי אורך המזוזה, והמקובל כיום הוא מזוזות באורך של בין 10 ל-12 ס"מ. עם זאת, מזוזה עם אורך קלף קטן מחייבת כתיבת סת"ם באותיות קטנות יותר, המועדות יותר להמחק ולהביא לפסילת המזוזה במשך הזמן, ועל כן יש המעדיפים מזוזה באורך גדול יותר.
כתיבת המזוזה
שמאל|ממוזער|230px|צילום קלף המזוזה שבו כתובות שתי הפרשיות. על פי המקובל כיום, מספר השורות והמילים הפותחות כל שורה קבוע
את פרשיות המזוזה יש לכתוב על גבי קלף. לדעת הרמב"ם לכתחילה יש לכתוב את המזוזה על ה'דוכסוסטוס', (לאחר חציית ה'גוויל', חציו האחד נקרא 'קלף' ואילו חציו השני נקרא 'דוכסוסטוס').
המזוזה צריכה להיעשות מיריעת קלף אחת (מעור בהמה טהורה), סדר הכתיבה הוא תחילה פרשת 'שמע ישראל', ולאחריה פרשת 'והיה אם שמוע'. מזוזה העשויה משתי יריעות קלף או שסדר הפרשות בה הפוך - פסולה. באופן כללי דרך כתיבת המזוזה היא כדרך כתיבת ספר תורה על הלכותיה השונות, הן לגבי הכנת העור ועיבודו, והן לגבי הכתיבה (בכתב סת"ם (אשורית) ובדיו). עם זאת, בניגוד לעיבוד עור לספר תורה, אין צורך שעיבוד העור לקלף המזוזה יעשה לשם כתיבת מזוזה. מנגד, קלף מזוזה חייב להיות משורטט ואיכות הקלף צריכה להיות גבוהה יותר מקלף לספר תורה, לצורך עמידות המזוזה לאורך זמן.
דרישה נוספת מכתיבת מזוזה היא "כסדרן", כלומר כתיבה על פי הסדר מתחילת פרשת 'שמע ישראל' ועד סוף פרשת 'והיה אם שמוע', ללא חזרות לאחור לצורך תיקונים. בעקבות כך, מזוזה שבה הייתה טעות באות או מילה שהובחנה רק לאחר המשך הכתיבה - נפסלת, היות שלא ניתן לתקן לאחור לאחר המשך הכתיבה. דרישה זו משותפת גם לכתיבת פרשיות תפילין, אך לא בכתיבת ספר תורה.
אף שאין הגדרה מחייבת לגבי מספר שורות המזוזה ואורכן, מנהג הסופרים הוא לכתוב מזוזה ב־22 שורות, כאשר המילים הפותחות את השורות הן מילים קבועות. מנהג נוסף הוא להשאיר דווקא פרשה סתומה (ולא פרשה פתוחה) בין שתי פרשיות המזוזה.
מנהג נוסף הוא כתיבת המילה שדי (אחד משמותיו של ה', וגם ראשי התיבות של "שומר דלתות ישראל"), מצידו האחורי של הקלף, כמו גם כתיבת המשפט "כוזו במוכסז כוזו", משפט המורכב מהאותיות העוקבות (צופן א"ב ג"ד) שלאחר אותיות המשפט "יהוה אלהינו יהוה". כתיבת תוספות בצידו העיקרי של הקלף אסורה, והרמב"ם אף מונה העושה כך בין אלו שאין להם חלק לעולם הבא.
קדושת המזוזה קלה יותר מקדושת תפילין וספר תורה.
קביעת המזוזה
ברכה על קביעת מזוזה
ממוזער|קביעת מזוזה בשער ציון לאחר כיבוש העיר, 1969
שמאל|ממוזער|250px|הרב זלמן מלמד קובע מזוזה בחנוכת בית מדרש חדש בבית אל
250px|ממוזער|נשיא המדינה ראובן ריבלין קובע מזוזה בטקס חניכת שערי הכניסה המחודשים של משכן נשיאי ישראל, אוקטובר 2017
המצווה חלה על גברים ונשים כאחד. ישנה ברכה מיוחדת לקביעת מזוזה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקבוע מזוזה". מאחר שהחיוב על קביעת מזוזה חל בעת כניסה לבית מגורים, יש המשלבים אותה במסיבת חנוכת בית. יש המוסיפים ברכת "שהחיינו".
הפתחים המחויבים במזוזה
על פי ההלכה, ישנו חיוב לקביעת מזוזה בכל פתח בית מגורים וכן בפתחי חדרים בבית המשמש למגורים בדרך קבע, (לרבות חדרי שינה וחדרים המשמשים כמחסנים וכמגורי בעלי חיים) וכן בשערי חצרות (חדר מדרגות), עיירות ומדינות (כאשר ישנו שער כניסה מוסדר למקומות אלו). מבנים שאינם משמשים למגורים (כדוגמת בתי כנסת, בתי מדרש ומבני ציבור) - פטורים ממזוזה, ומנגד אין לקבוע מזוזה בפתח חדרים המשמשים בדרך קבע לחדרי שירותים וחדרי רחצה, דבר הנחשב לתשמיש מגונה. במקומות בהם ישנו שימוש כעין זה בדרך ארעי, יש לקבוע מזוזה, אך הומלץ לכסותה (בית המזוזה נחשב לכיסוי למזוזה).
על פי הרמב"ם ישנם עשרה תנאים שצריכים להתקיים כדי שפתח יהיה מחויב במזוזה:
למרות שאין חיוב לקבוע מזוזה בפתחי מבנים שאינם משמשים למגורים (משרדים, מקומות עבודה ובתי ספר), נהוג לקבוע מזוזות גם בהם. קביעת מזוזה בבית מדרש מוזכרת כבר בתלמוד הירושלמי.
מצוות מזוזה היא מצווה החלה על בית מגורים בו גרים יהודים, ללא הבדל בין גברים לנשים, ואף בית המיועד לקטנים חייב במזוזה.
בעקבות התנאי הדורש משקוף ותקרה לפתח החייב במזוזה, כמעט ואין כיום פתחי יישובים וערים החייבים במזוזה, מלבד מקומות יישוב עתיקים המוקפים חומה עם שערים. אוהלים פטורים ממזוזה היות שאינם משמשים לדירת קבע (ובאופן דומה גם סוכה שהועמדה רק לצורך חג הסוכות), וכן אין בהם פתח עם משקוף ודפנות.
מרפסת שאחת ממחיצותיה פרוצה לגמרי - פטורה ממזוזה.
מקום קביעת המזוזה
מקום המזוזה הוא בצד ימין של הפתח (ימין האדם הנכנס לבית או לחדר), בטפח החיצוני של הפתח, ובשליש העליון בגובה הפתח (עדיף בתחילת השליש העליון ובכל מקרה לא בתוך הטפח העליון של הפתח). המזוזה יכולה להיות גם בתוך עומק דופן הפתח, עד לעומק של טפח. המזוזה חייבת להיות בחלל הפתח, כלומר תחת המשקוף (ולא מחוץ לבית או בתוכו). על המזוזה להיות קבועה, ולא תלויה ומתנדנדת.
בקהילות עדות המזרח נוהגים לקבוע את המזוזה כשהיא אנכית, ואילו האשכנזים ויוצאי מרוקו נוהגים לקבוע אותה באלכסון.
ההבדל בין המנהגים מקורו בתקופות קדומות, כאשר בבבל נהגו לקבוע את המזוזה כשהיא אופקית, ואילו בארץ ישראל נהגו לקבעה כשהיא אנכית. המנהג הארץ ישראלי השתמר בקהילות עדות-המזרח, ואילו המנהג שהתקבע אצל בני אשכנז נובע, ככל הנראה, מכוונה לשלב בין שני המנהגים הקדומים.
בישראל כיום ניתן לראות הצבת מזוזות אופקיות (באלכסון), ואנכיות בבתים מכלל העדות, אופן הצבת המזוזה בשני המצבים הוא תקין וכשר, וזאת לאחר שקביעת המזוזה תהיה בשליש העליון מצד ימין של הנכנס לבית או לחדר.
הרמ"א כותב להניח את היד על המזוזה בעת כניסה ויציאה מן הבית. בשם האר"י הובא עניין לנשק את המזוזה, או את היד שנגעה במזוזה.
הדר בשכירות
השוכר בית או דירה בחו"ל מתחייב במזוזה אם שוכר במשך שלושים יום, אך בארץ ישראל חייב במזוזה מיד. טעמו של דין זה הוא משום יישוב ארץ ישראל. האחריות על התקנת מזוזות היא על השוכר, אך מאידך גיסא, בעת עזיבתו אין לו ליטול את המזוזות בחזרה. במידה והבית מושכר מגוי, השוכר נוטל את המזוזות כדי למנוע מהן בזיון.
מגורים בבית ללא מזוזה
על אף שישנה חובה דתית לקבוע מזוזה בבית מגורים, העדר מזוזה מסיבות שונות אינו אוסר את הבית למגורים ולכניסה. יש חולקים על כך.
בדיקת מזוזה
לפני קביעת המזוזה בפתח הבית, על בעל הבית למסור אותה למגיה מומחה, שיבדוק שהיא נכתבה בצורה כשרה. לאחר שנבדקה ונמצאה כשרה, היא מוחזקת ככשרה כל זמן שלא אירע לה דבר העלול לפגוע בכשרותה כמו סערת גשמים או שמש קופחת. אמנם בשל מיקומה של המזוזה בחלק החיצון של הפתח, פעמים רבות המזוזה חשופה לפגעי מזג האוויר (בנוסף לבלאי טבעי), העשויים לגרום למחיקת או לדהיית חלקי אותיות ולפסילת המזוזה.בשל דרישת 'כסדרן', כמעט ולא ניתן לתקן מזוזה שנפסלה, בניגוד לספר תורה.
בדיקה זו אינה צריכה להיעשות על ידי אדם מומחה, אלא כל אדם יכול להוריד אותה ממזוזת הבית, להתבונן ולבדוק אם ניזוקה בדרך כלשהי, ובמידה ולא נפגעה - להשיבה למקומה.שו"ת חתם סופר חלק ב' סימן רפ"ג.
על פי התלמוד הבבלי יש לבדוק מזוזה של אדם פרטי פעמיים ב־7 שנים, ומזוזה של ציבור פעמיים ב־50 שנה. לדעת הרב שלמה זלמן אוירבך מזוזות שהן אטומות לגמרי ואין סיבה לחשוש שניזוקו, אינן צריכות בדיקה.הליכות שלמה חלק א', פרק ד' סעיף קטן נ"ב.
ביהדות הקראית
בעבר לא קיימו הקראים כלל מצוות מזוזה, בטענה שאין דברי הפסוק אלא אלגוריה המביעה את ההוראה לזכור היטב את דברי ה'.
אמנם בדורות האחרונים החלו הקראים להעמיד בפתח הבית דף כלשהו (בדרך כלל קלף), לרוב ממוסגר, עליו כתובים עשרת הדיברות. לפי פרשנותם למצווה, לא הגדירה התורה מהם הפסוקים שיש לכתוב (וגם לא מציינת שיש לכתוב על קלף) אלא רק מצווה באופן כללי שיש לכתוב משהו: "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ".
מזוזה והיגיינה
בשל המגע של ידי אנשים רבים במזוזות הקבועות במקומות ציבוריים, עלולים להצטבר עליהן חיידקים מחוללי מחלות ולעבור לפה בנשיקת היד. במחקר שנערך בבית חולים אסף הרופא נדגמו שבעים מזוזות ונמצא שכולן מזוהמות בחיידקים שונים. זאת לעומת שלושים ידיות דלתות שנדגמו באותו בית חולים, ורק מקצתן נמצאו מזוהמות. בירור העלה שהמנקים אינם נוהגים לנקות את המזוזות ועורך המחקר המליץ ששגרת הניקיון תכלול גם אותן.
במרץ 2020, עקב התפרצות נגיף הקורונה בישראל, קבע הרב הראשי דוד לאו כי "אין לנשק ולגעת במזוזות מחשש לקורונה".
גלריית תמונות
ראו גם
דיו סת"ם
קישורים חיצוניים
ערוץ יהדותון
מזוזה: כל מה שרציתם לדעת באתר בית חב"ד
הלכות מזוזה, בהוצאת ענף הלכה של הרבנות הצבאית, 2012.
מאיר בר-אילן, כתיבת ספר-תורה תפילין מזוזות וקמיעות על עור צבי, בית מקרא, ל/קב (תשמ"ה), עמ' 375–381
מצוות מזוזה הרב מרדכי אליהו באתר ישיבה
דף על המזוזה באתר התנ"ך
אתר סופר סת"ם - היכן חייבים במזוזה כולל תמונות
מזוזה כשומרת - דעות ומקורות אתר "אבנט"
הלכות מזוזה מקיצור שולחן ערוך אתר "אשובה"
סרטון קביעת מזוזה
הערות שוליים
קטגוריה:תרי"ג מצוות
קטגוריה:תשמישי קדושה
קטגוריה:מצוות עשה
קטגוריה:מצוות הנוהגות בזמן הזה
קטגוריה:סת"ם
קטגוריה:פרשת ואתחנן | 2024-09-30T05:00:47 |
גדליה בן אחיקם | REDIRECT גדליהו בן אחיקם | 2004-07-10T23:37:01 |
סוללה חשמלית | שמאל|ממוזער|250px| מגוון סוללות חשמליות (מכיוון שמאל למעלה לכיוון ימין למטה): שתי סוללות AA, סוללת D, סוללת מכשיר קשר, שתי סוללות PP3, שתי סוללות AAA, סוללת C, סוללת מצלמת וידאו, סוללת טלפון סלולרי
סוֹלְלָה או בָּטֵרִיָּה (באנגלית: Battery) היא חפץ לייצור חשמל בזרם ישר. הסוללה מורכבת מ"תא חשמלי" אחד או יותר.
ה"תא החשמלי" הנפוץ כיום הוא תא אלקטרוכימי (מכונה גם "תא וולטאי" או "תא גלווני"), שבו החשמל מופק כתוצאה מתהליך כימי (העברת אלקטרונים בין שתי אלקטרודות המחוברות לחומרים שלהם הבדל פוטנציאלי חמצון-חיזור). תא חשמלי העובד בצורה הפוכה הוא תא אלקטרוליטי. בתא זה מגיע חשמל ממקור חיצוני, וגורם לתהליך כימי. "סוללה נטענת" משלבת למעשה תא אלקטרוכימי להפקת חשמל, ותא אלקטרוליטי הטוען את הסוללה באנרגיה באמצעות שינויים כימיים, לצורך המשך הפקת החשמל.
סוג נוסף של תאים חשמליים הם תאי דלק, תאים גרעיניים ועוד. ערך זה דן בסוללות האוצרות אנרגיה באופן כימי בלבד.
אטימולוגיה
המילה "סוללה" מוזכרת כבר בתנ"ך מספר פעמים בצד השורש ש-פ-כ: "שפיכת סוללה על העיר". רוב האזכורים מופיעים בהקשרים של המצורים על ירושלים ולכיש שערכו סנחריב מלך אשור (701 לפנה"ס) ונבוכדנצר מלך בבל (587–586 לפנה"ס. מצור זה הסתיים בחורבן בית המקדש הראשון). בספרות חז"ל לא נמצא כל שימוש במילה זו או בתרגומה. הפרשנים נחלקו בפירוש המילה סוללה; מחבר הספר יוסיפון, בן המאה ה-10, בתארו את המצור שערך טיטוס – ראה אותה ככלי מצור, וכמותו סברו גם הרלב"ג ורבי אברהם הרופא פורטלאונה. "שפיכת סוללה" הובנה אצלם כירייה מתוך כלי ארטילרי – בליסטרה המשליכה כמות גדולה של אבנים. למשמעות זו יש תימוכין ממדרש איכה רבה. לעומתם, פרשני המקרא רבי דוד אלטשולר (בספרו המצודות) והמלבי"ם מפרשים כי הכוונה לסוללת עפר הנשפכת מול העיר כדי לאפשר לחימה ממנה (סוללת מצור).
בספרות ההשכלה וכן בעיתונות העברית בראשיתה שימשה ה"סוללה" כסוללת עפר. התרגום של "סוללה" כנשק ארטילרי – קבוצת כלי ירייה (ובשלב זה – התותחים המודרניים) הופיעה בעיתונות לראשונה רק ב-1877 (בעיתון הצפירה).
השימוש של "סוללה" עבור סוללה חשמלית ("בטרייה") הופיע מאוחר יותר – רק בשנות ה-30 של המאה ה-20. העתקת המילה למשמעות זו נבעה מ-battery האנגלית ו-batterie הצרפתית, המשמשות אף הן משמעות כפולה – לסוללה החשמלית לצד הארטילריה.
היסטוריה של הסוללה
ממוזער|סוללה חשמלית של אלסנדרו וולטה
ממוזער|הסוללה הראשונה
הראשון שבנה סוללה חשמלית היה אלסנדרו וולטה (1745–1827). הוא בנה את "תא וולטה" (תא נוזלי). המצאתו של וולטה אפשרה למדענים בימיו לחקור את תכונות החשמל ויכולותיו.
הסוללה החשמלית הראשונה הייתה תא שבתוכו היו ערוכים לסירוגין, בזה אחר זה, לוחות עשויים אבץ ונחושת: לאחר לוח אבץ בא לוח נחושת ואחריו שוב לוח אבץ, וכן הלאה. לוחות אלה הם האלקטרודות (האנודה והקתודה). הן מופרדות זו מזו בשכבות של חומר נקבובי, רווי באלקטרוליט, לרוב תמיסה של חומצה גופרתית מהולה. כל תא כזה ובו לוח אבץ, לוח נחושת וביניהם אלקטרוליט הוא תא חשמלי העומד בפני עצמו, וניתן לחברו לתא הבא אחריו בטור, ליצירת מתח חשמלי גבוה יותר. לאחר שימוש ממושך בסוללה, מצטברת על האלקטרודות שכבה של גז המבודדת אותן מבחינה חשמלית.
המצאת הסוללה היבשה
כדי להתגבר על בעיה זו, המכונה "קיטוב", המציא הצרפתי ז'ורז' לקלנשה את "הסוללה היבשה" בשנת 1867. בסוללה היבשה עשויה האלקטרודה השלילית (הקתודה) אבץ והיא מהווה את מארז הסוללה, ואילו האלקטרודה החיובית (האנודה) עשויה מוט של גרפיט הקבוע במרכז הקופסה. מוט הגרפיט מוגן בתערובת על בסיס מנגן דו-חמצני, המונעת קיטוב. האלקטרוליט בסוללה זו הוא תערובת של כלוריד האבץ וכלוריד האמוניום. כולו מבודד בעטיפה העשויה חומר מבודד שאינו מאפשר את מעבר הזרם החשמלי אלא בתיל המתכת. על העטיפה מולבש שריון מתכת שמטרתו העיקרית למנוע את דליפת האלקטרוליט. דליפה זו עלולה להתרחש עקב הצטברות גזים בתוך הסוללה שלחצם פורץ את המעטפת.
מבנה הסוללה
בסוללה יש שלושה מרכיבים עיקריים:
קתודה – (קוטב חיובי) שבה מתרחש תהליך חיזור, שבו נשלחים אלקטרונים אל המעגל החיצוני (צרכן החשמל).
אנודה – (קוטב שלילי) שבה מתרחש תהליך חימצון, שבו נקלטים אלקטרונים מהמעגל החיצוני.
אלקטרוליט – תווך המפריד בין האנודה לקתודה ומאפשר את יצירת הפרש הפוטנציאלים ביניהן. הוא מכיל בסיס או חומצה או סוג של מלח.
כיצד פועלת הסוללה
המגע בין האלקטרוליט לבין שתי המתכות השונות גורם לתגובה כימית המתבטאת בנדידת יונים דרך תמיסת האלקטרוליט. אם מחברים את שני הלוחות החיצוניים זה לזה בחוט תיל ממתכת המוליכה חשמל, יתהווה בסוללה זרם חשמלי. המטענים החשמליים שנושאים איתם האלקטרונים הנודדים מלוח ללוח בתוך הסוללה יזרמו דרך חוט המתכת. את התיל הזה המכוסה שכבה של חומר מבודד מחברים למכשיר שרוצים להפעילו בזרם החשמלי.
הסוללה במעגל החשמלי
ממוזער|סמל הסוללה במעגל החשמלי
בתרשימים של מעגלים חשמליים הסוללה מסומלת על ידי שני קווים מקבילים בעלי אורך שונה – הקו הארוך מייצג את הצד החיובי של הסוללה והקצר את השלילי.
סוגי סוללות
ממוזער|250px|סוללת ליתיום יון
סוללה ראשונית
סוללה מסוג זה היא סוללה המיוצרת במצב טעון, במטרה להיות בשימוש חד פעמי. אף על פי כן, ישנם מטענים מיוחדים אשר יכולים לבצע תהליך של ריענון, ולטעון גם סוללות מסוג זה. טעינה של סוללות ראשוניות במטענים רגילים של סוללות משניות אינה יעילה ואף עלולה לגרום נזקים.
סוללת אבץ-פחם – הסוג הפשוט והזול ביותר של סוללות. האלקטרודות עשויות אבץ ומנגן דו-חמצני (שהחיבור אליו נעשה באמצעות מוט פחם) והאלקטרוליט הוא תערובת של אמוניום כלוריד ואבץ כלוריד.
סוללת אלקליין – סוללה זו היא מהשכיחות ביותר במכשירי חשמל קטנים. האלקטרודות עשויות מנגן ואבץ. האלקטרוליט הוא בסיס חזק הנמצא לעיתים קרובות בלחץ ולכן מסוכן לפרק סוללה מדגם זה.
סוללת כספית – האנודה שלה עשויה אבץ והקתודה עשויה תחמוצת הכספית והאלקטרוליט הוא מימת האשלגן. היתרון של סוללות אלו טמון הן בעמידותן הרבה, והן ביכולתן לספק מתח חשמלי במשך זמן רב.
סוללת כסף-אבץ – סוללות אלו ידועות גם כ"סוללות כפתור". סוללות אלו יקרות ליצור בגלל רכיב הכסף שבהן. אך נפוצות בממדים קטנים מאוד או ביישומים צבאיים, בהם למחיר יש פחות משמעות. האלקטרודות עשויות אבץ וכסף חמצני.
סוללה שניונית
שמאל|ממוזער|250px|מילוי סוללת מכונית במים מזוקקים
שמאל|ממוזער|250px|סוללות ניקל מטאל הידריד (NiMH) נטענות במטען
סוללה המיועדת לטעינה ופריקה רב פעמית. עלויות היצור של סוללה מסוג זה גדולות יותר מסוללה ראשונית, אך עלות השימוש בה בטווח הארוך, זולה יותר, בגלל האפשרות לטעון מחדש את הסוללה.
סוללת עופרת-חומצה – בדרך כלל מכונה "מצבר", זוהי סוללה נטענת בה האלקטרודות עשויות עופרת והאלקטרוליט הוא תמיסה מימית של חומצה גופרתית.
סוללת ניקל-קדמיום – האלקטרודות עשויות ניקל וקדמיום והטענתן נעשית על ידי הזרמת זרם חשמלי דרכן והוא מפרק את התרכובות הכימיות שנוצרו בעת פעולתן. עם פיתוחו של תא ניקל מתכת הידריד פחת השימוש בתאי ניקל קדמיום ממספר סיבות: רעילות הקדמיום, קיבולת נמוכה, הצורך לפרוק את הסוללה לפני הטענתה כדי להתגבר על התופעה של "זיכרון מחזור העבודה" המקטין את הקיבולת שלה, וכן אורך החיים הקצר. (תא אחד לא תקין במארזים שהכילו מספר תאים גרם לכך שכל המארז לא עבד וכן הוא היה מקלקל תאים אחרים בניסיונות של פריקה וטעינה של המארז.)
סוללת ניקל מתכת-הידריד (NiMH) – דגם זה הוא השכיח ביותר מבין הסוללות הנטענות במכשירי חשמל קטנים. האלקטרודות עשויות ניקל ותערובת של מתכות. האלקטרוליט הוא בסיס חזק.
סוללת יוני ליתיום, וסוללת ליתיום-פולימר, הן סוללות קטנות ודקות במיוחד המיועדות למכשירים חשמליים קטנים במיוחד כמו טלפונים ניידים ומצלמות. סוללת ליתיום יון תעשייתית מורכבת מקתודת LiCoO2 ומאנודת גרפיט. בתהליך פריקה יוצאים יוני הליתיום מהקתודה ונכנסים בין שכבות הגרפיט בעוד הקובלט משנה את מצב החמצון שלו. בטעינה הם יוצאים מהגרפיט וחוזרים למבנה תוך שחרור אלקטרונים. ההספק החשמלי של סוללות אלו גדול בכ-300% משל סוללות ניקל קדמיום וניקל מתכת-הידריד.
סוללת ניקל-ברזל (NiFe) – היא סוללה נטענת שבה הקתודה היא תחמוצת ניקל (III) אוקסידי וברזל משמש כאנודה, עם אלקטרוליט של אשלגן הידרוקסיד.
הסוללות מגיעות בגדלים שונים, במתחים שונים ובצורות שונות, רובן עגולות.
סוללת יון-סודיום – סוללה נטענת מחומרים זולים אך בעלת מספר מחזורי פריקה/טעינה קטנים יחסית לעומת סוללות אחרות.
קיבולת האנרגיה של סוללה
קיבולת האנרגיה של סוללה נמדדת בעזרת יחידות של מטען חשמלי – Ah (אמפר שעה = 3,600 קולון). זהו סימון נפוץ. כדי לקשר בין יחידות האנרגיה ואט-שעה ליחידות המטען אמפר-שעה יש לכפול במתח, כלומר: במונחי ואט-שעה קיבולת האנרגיה שווה למכפלת נתון האמפר-שעה במתח. במונחי ג'אול, הקיבולת שווה למכפלת נתון האמפר-שעה במתח, תוך הכפלה נוספת ב-3,600 (מספר השניות בשעה). לדוגמה, כאשר מצוין על גבי סוללה שהיא בעלת מטען של 1Ah במתח של 5 וולט, הכוונה היא שהסוללה מסוגלת לספק זרם של אמפר אחד במשך שעה, במתח של 5 וולט. ביחידות אנרגיה, מדובר ב-5 ואט-שעה, או ב-18,000 ג'אול. אם לדוגמה, מכשיר אלקטרוני צורך זרם של 100mA, וניזון מסוללה שהמטען שלה 1,300mAh, הוא ירוקן את הסוללה תוך 13 שעות עבודה. בפועל, חישוב זה הוא פשטני למדי שכן בפועל, כאשר סוללה קרובה להתרוקן, יורד בהדרגה גם המתח בין הדקיה.
סימון הסוללות
בעבר, עד שנות ה-60 של המאה ה-20, השימוש בסוללות בשוק האזרחי היה מוגבל למספר קטן יחסית של מכשירים. לכן היו מעט דגמים, והם סומנו באותיות: AA, C, D, וכדומה. כאשר הסימון התייחס בעיקר לממדים שלהן. עם התפתחות המיקרו אלקטרוניקה, ושימושיה הרחבים גם בשוק האזרחי, החל משנות ה-70 של המאה ה-20, נוצרה דרישה לסוללות בעלות קיבול גבוה, וממדים קטנים יותר ויותר. הדבר יצר דחיפה לפיתוח טכנולוגיות כימיות נוספות עבור סוללות. התוצאה הייתה שוק עם דגמים רבים של סוללות, הנבדלים, למשל, מבחינת הגודל, הקיבול, המרכיבים הכימיים של התא הבסיסי, יכולת הטעינה לשימוש נוסף, ועוד. לכן נדרש להרחיב את שיטת הסימון, כך שהסימון ימסור בקיצור יותר מידע על הסוללה. ואף נוצרו מספר תקנים לסימון. כך למשל, בשנות העשרה של המאה ה-21, סוללה שבעבר כונתה AA, אשר מרכיביה העיקריים הם אבץ ופחמן והמתח החשמלי הראשוני שלה הוא 1.5V, מכונה, לפי אחת משיטות הסימון, R6.
בריאות וזיהום סביבתי
ממוזער|סוללה ישנה שלא הובאה למיחזור.
ממוזער|סימני קורוזיה על סוללה חשמלית
סוללות מכילות מתכות ויוני מתכות, ושאר חומרים, העלולים לדלוף ולזהם את הסביבה, ובפרט את מי התהום והקרקע, ולפגוע בחי ובצומח.
ראו גם
מיחזור
אלסנדרו וולטה – ממציא הסוללה החשמלית המודרנית
רכב חשמלי מונע מצבר
"סוללת בגדאד" – מתקן שארכאולוגים משערים שהיה בעלת יכולת הפקת מתח חשמלי בעולם העתיק
חברות ייצור סוללות
GP
דורסל
אנרג'ייזר
קישורים חיצוניים
אמיר בן-שלום, כימיה מחושמלת, אתר מט"ח
אלכס פסקו, על מצברים ומטענים, אתר ג'יפולוג
מדריך לסוללות – מתאר את מאפייני סוגי הסוללות השונים
תכנון מערכות אלקטרוכימיות לצבירה ולהמרה של אנרגיה לנוכח האתגרים שבהנעה החשמלית ובשימוש באנרגיה מתחדשת – כתב העת אקולוגיה וסביבה, אוקטובר 2015
הערות שוליים
קטגוריה:ייצור חשמל
קטגוריה:אלקטרוכימיה
חשמלית
קטגוריה:רכיבים חשמליים
קטגוריה:איטליה: המצאות | 2024-07-22T09:19:07 |
גי דה מופאסאן | שמאל|ממוזער|150px|פיסלו של הסופר גי דה מופאסאן, בפארק מונסו, פריז
גִי דֶה מוֹפָּאסָאן (בצרפתית: Guy de Maupassant; 5 באוגוסט 1850 – 6 ביולי 1893) היה סופר צרפתי שכתב בעיקר סיפורים קצרים ורומנים.
ביוגרפיה
גי דה מופאסאן נולד וגדל בעיירה אטרטה בנורמנדי. אמו הכירה מילדותה את גוסטב פלובר שעתיד היה להיות בעל השפעה על חיי בנה. הוא נשלח לבית ספר ברואן שם היה תלמיד טוב, ושקע באהבתו לשירה ותיאטרון.
עם סיום לימודיו בקולג', ב-1870, פרצה מלחמת צרפת–פרוסיה, מופאסאן הפסיק את לימודיו והתגייס לצבא. אחרי שחרורו נסע לפריז, שם עבד במיניסטריון הצי.
פלובר לקח אותו תחת חסותו. הוא עודד את מופאסאן לכתוב, והכניס אותו לחוגי הספרות. בביתו של פלובר הכיר מופאסאן את הסופר הרוסי איוון טורגנייב, את אמיל זולא, אלפונס דודה ואחרים.
ב-1878 הועבר למיניסטריון החינוך, והיה לעורך של כמה עיתונים. בזמנו הפנוי כתב רומנים וסיפורים קצרים.
ב-1880 פרסם את יצירת המופת שלו "כדור של שומן", אשר זכתה להצלחה מיידית. בעשור שבין 1880 ל-1891, כתב רומנים וסיפורים למאות. סגנונם המאופק והבהיר העמידו אותו בשורה הראשונה של הסופרים בני המאה ה-19.
מופאסאן, שהיה מבין המתנגדים הרבים להקמת מגדל אייפל, נהג לשתות כוס קפה בכל בוקר במסעדה שעל המגדל. כששאלוהו מדוע הוא עושה זאת ענה ש"זהו המקום היחיד בפריז שלא רואים ממנו את המגדל".
בעקבות הצלחתו נפתחו לפניו גם חוגי החברה הגבוהה. הוא הרבה בנסיעות, וחזר מכל נסיעה עם ספר חדש לפרסום. בשנותיו האחרונות העדיף להתבודד, פחד מפני המוות ומרדיפה, ולאחר ניסיון לשים קץ לחייו בינואר 1892, ככל הנראה כתוצאה ממחלת העגבת שהתפשטה למערכת העצבים שלו (עגבת שלישונית), הוכרז כלא שפוי.
הוא נפטר בפריז, ב-6 ביולי 1893, ממחלת העגבת, כחודש לפני יום הולדתו ה-43.
מספריו של גי דה מופאסאן
כדור של שומן (1880)
בית טליה (1881)
העלמה פיפי (1883)
חיי אשה (1883)
המחרוזת (1884)
בל־אמי (1885)
החיצון (1887)
פייר וז'אן (1888)
שיח הוורדים של הגברת איסון (1888)
עזה כמוות (1889)
לבנו (1890)
רומנים שתורגמו לעברית
עזה כמות (רומן) תורגם על ידי מ. בן-אליעזר והופיע בוורשה בשנת תרפ"ב. (לסריקה באתר במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית של פולין.)
לבנו (רומן) תורגם על ידי מ. בן-אליעזר והופיע ברשות מסדה בהוצאת הדב. לסריקת הספר (מהדורת ורשה תרפ"ד) במאגר ספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית של פולין.
בל-אמי (רומן) תורגם על ידי אליעזר כרמי והופיע בהוצאת עמיחי ללא ציון שנת הופעה.
בל-אמי, תורגם על ידי אביטל ענבר, הוצאת ספריית מעריב, 1984.
בל אמי, תרגמה מצרפתית דורית דליות-רובינוביץ', הוצאת ידיעות ספרים, ספרי חמד, 2008.
חיי אשה תורגם על ידי אריה חשביה, הוצאת ספרים לדורי.
פייר וז'אן, תרגמה רמה איילון, הוצאת ספריית פועלים, 2014
קובצי סיפורים שהופיעו בעברית
טואן בתרגומו של ירוחם לוריא הופיע בשנת 1979 בהוצאת עם עובד.
הירושה בתרגומו של ירוחם לוריא הופיע בשנת 1977 בהוצאת עם עובד.
המתכון של רוז'ה בתרגומה של אביבה ברק הופיע בשנת 1997 בהוצאת עם עובד.
אהבות הופיע בהוצאת עמיחי ללא ציון מתרגם או שנת הופעה.
קסמי פריז תורגם על ידי כמה מתרגמים והופיע בהוצאת לדורי ללא ציון שנת הופעה.
אור ירח תורגם על ידי אהובה בת חנה והופיע בהוצאת מחברות לספרות.
יצרים תורגם על ידי ד. בן עמי והופיע בהוצאת הספרייה הקטנה בשנת 1968.
המארוקאית הופיע בהוצאת אופיר בשנת תש"ט ללא ציון מתרגם.
סיפורים תורגם על ידי מספר מתרגמים והופיע בשנה שלא צוינה בהוצאת ספרי זהב.
מבחר הסיפורים - תורגם על ידי מרים ברנשטיין כהן, ללא ציון המו"ל ושנת ההוצאה.
טרקלינים, הוצאת כרמי את שות בע"מ.
השמכאן, בתרגומה של אביבה ברק.
ימי א' של בורגני פריזאי, בתרגומו של אביטל ענבר, נהר ספרים, 2009.
סודות מחדר המיטות, הוצאת מעיין, בתרגומו של אברהם רוזן, 2003.
יופי שאין לו תכלית, תרגמה רמה איילון, הוצאת פן, 2016.
סיפורים שאהבתי, תרגמה לחן הלברטל, הוצאת סטימצקי, 2017.
מכתב של משוגע, תרגמה אביבה ברק -הומי, נהר ספרים, 2021.
קישורים חיצוניים
אריק גלסנר, על "יופי שאין לו תכלית", מדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות", נובמבר 2016
הערות שוליים
קטגוריה:סופרים צרפתים
קטגוריה:מחברי סיפורים קצרים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות מונפרנאס
קטגוריה:נוצרים רומים-קתולים צרפתים
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1850
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1893 | 2024-09-10T16:55:15 |
מטר מטאורים | ממוזער|עקבות מטאוריטים בכניסתם לאטמוספירה בצילום חשיפה של ארבע שעות)ממוזער|מטר לאונידים במבט מהחלל
מטר מטאורים הוא אירוע שמימי שבו נצפים מטאורים מנקודה אחת בשמי הלילה. באזורים חשוכים הרחוקים מזיהום אור ניתן לראות מטאורים כמעט בכל לילה בשעות שבהן הירח אינו מופיע, אולם במועדים מסוימים בשנה נצפים בשמיים מטאורים רבים – תופעה המכונה מטר מטאורים.
הגורם למטר מטאורים
מטרי מטאורים נגרמים על ידי מטאורואידים שמקורם משביט. בכל פעם ששביט חולף בסמוך לשמש, הוא מותיר אחריו שובל של רסיסים, בדרך כלל קטנים מאוד (כגרגרי חול), הנושרים מ"זנב" השביט. אם מסלולו של השביט חצה את מסלול כדור הארץ, כדור הארץ ישוב ויחלוף דרך ענן השרידים הזה באותה נקודה במסלולו בכל הקפה שלו סביב השמש – כלומר: בכל שנה, בתאריכים קבועים, ייראו מכדור הארץ מטאורים רבים יחסית.
הקצב הנצפה של פגיעת המטאורים גדול יותר בחציו השני של הלילה, היות שבזמן זה כיוון הצפייה הוא כלפי כיוון התנועה של כדור הארץ סביב השמש, שהוא הצד שנתקל ביותר מטאורים.
נקודת ההקרנה
במהלך מטר מטאורים נראה כאילו כל המטאורים מגיעים מאותה נקודה ברקיע. נקודה זו מכונה נקודת ההקרנה (radiant) של המטר. למעשה, המטאורים נעים בקווים מקבילים אחד לשני לעבר כדור הארץ, ונקודת ההקרנה היא תוצאה של פרספקטיבה, בדומה לפסי רכבת ישרים ש"נפגשים" באופק לעיני צופה העומד עליהם.
מטרי המטאורים השונים מכונים על שם קבוצת הכוכבים שבה נמצאת נקודת ההקרנה שלהם, למשל: הפרסאידים של חודש אוגוסט נראים כמגיעים מהקבוצה פרסאוס, והלאונידים נראים כמגיעים מקבוצת אריה.
מטרי מטאורים עיקריים
שם תאריכים תאריך השיא קבוצה קז"ש מרבי קואדראנטידים 1–6 בינואר 3 בינואר רועה דובים 160 לירידים 16–25 באפריל 22 באפריל נבל 20 אטא אקוורידים 21 באפריל – 20 במאי 5 במאי דלי 60 דלתא אקוורידים דרומיים 12 ביולי – 19 באוגוסט 28 ביולי דלי 20 פרסאידים 23 ביולי – 22 באוגוסט 12 באוגוסט פרסאוס 120 אוריונידים 15–29 באוקטובר 21 באוקטובר אוריון 30 לאונידים 13–20 בנובמבר 17 בנובמבר אריה 20 (משתנה – יכול להגיע לקצב של כמה אלפים בשעה) ג'מינידים 7–17 בדצמבר 13 בדצמבר תאומים 120 אורסידים 17–25 בדצמבר 22 בדצמבר הדובה הקטנה 10
מטרי מטאורים נוספים, קטנים, מחזוריים או היסטוריים: בוטידים, דרקונידים, אלפא מונוסטרוטידים, אנדרומדידים, אלפא אאוריגידים. טאורידים.
קישורים חיצוניים
חטיבת המטאורים של האגודה הישראלית לאסטרונומיה – החטיבה מקיימת תצפיות סדירות, הרצאות, סדנאות תצפית ומפרסמת תחזיות למטרות מטאורים וכן מפעילה קבוצת דיון בנושא.
ארגון המטאורים הבין-לאומי – ארגון גג עולמי המאגד את כל האסטרונומים החובבים והמקצועיים המתמחים בנושא המטאורים. בין השאר מפרסם מאמרים מקצועיים וניתוחים של פעילות מטרות מטאורים, תחזיות לעתיד ואוסף נתוני תצפית מסוף שנות השמונים ועד היום.
Meteor Observing Calendar פירוט מטרות מטאורים – לפי חודש (רשימה מקיפה).
תחזית רב שנתית למטרות מטאורים (מישראל)
סרט כניסת מטאורים לאטמוספירה, מטר המטאורים ג'מנידים 2006 (צולם מישראל)
תצוגה של מסלולי השביטים שיוצרים את מטרי המטאורים
הערות שוליים
* | 2024-09-07T02:06:57 |
יום ראשון | 260px|ממוזער|אלוהים מבדיל בין אור וחושך, יום ולילה (ויטראז' בכנסייה בטרואה).
יום ראשון הוא היום הראשון בשבוע למניין הימים מן השבת. זהו יום קדוש כמעט בכל העדות הנוצריות ויום מנוחה במדינות אירופה ואמריקה. לפיכך, בחלק ממדינות העולם, ועל פי תקן ISO-8601, זהו היום השביעי בשבוע וחלק מימי סוף השבוע. מקובל לקשור את יום ראשון לשמש, ולכן הוא מכונה בלשונות רבות "יום השמש", למשל באנגלית "Sunday", ובגרמנית "זונטאג". כמו כן, בהשפעה נוצרית, הוא מכונה "יום האדון" בלשונות אחרות, למשל ביוונית "Κυριακὴ", בצרפתית "Dimanche" ובספרדית "Domingo".
בדתות
ביהדות
ממוזער|חמשת הפסוקים הראשונים בבראשית, תנ"ך משנת 1300 לערך
ממוזער|המילים "ויהי אור" מתוך בראשית א ג ביציאה ממיצג המנהרה בכיכר החטופים במהלך מלחמת חרבות ברזל
בספר בראשית כתוב כי ביום זה החלה בריאת העולם. יום זה נקרא "יום אחד" ובו נבדלו האור והחושך, היום והלילה:
בלוח השנה השומרוני והלוח הקראי, חג השבועות חל תמיד ביום ראשון, וכן בלוח השנה במגילות קומראן, יחד עם שאר מועדי הביכורים.
בנצרות
על-פי הברית החדשה והאמונה הנוצרית, ביום ראשון קם ישו לתחייה. כל עוד היו רוב הנוצרים יהודים, היה "יום האלוהים" (יום התפילה הנוצרי) מצוין בשבת, ורק במאה השנייה לספירה, כאשר המתנצרים מקרב האוכלוסייה האלילית באימפריה הרומית הפכו לרוב, עברו ההתכנסות והתפילה ליום ראשון. העדות הראשונה למעבר יום התפילה הנוצרי משבת לראשון היא בכתביו של איגנטיוס מאנטיוכיה (תלמידו של יוחנן כותב הבשורה) מתחילת המאה השנייה (שנת 110), אשר מנומקת בתחייתו של המשיח ובשאיפה להיבדל מהיהודים שלא קיבלו את בשורתו של ישו:
ייתכן כי שמו של היום המזוהה עם השמש (dies Solis בלטינית או Sunday באנגלית) התאים יותר להיות "יום האלוהים" בתרבות הרומית יותר מיום השבת שזוהה עם האל סטורנוס, שסירס את אביו אוראנוס ואכל את בניו. בשנת 321 הפך קונסטנטינוס, הקיסר הנוצרי הראשון, את יום ראשון ליום המנוחה הרשמי. אין בצו כל התייחסות לשבת, לדיבר השלישי או לתחייתו של ישו אלא דווקא ליומה של השמש:
בימינו, הכללים לציון יום ראשון בנצרות משתנים מעדה לעדה. בכל העדות הנוצריות מתקיימת ביום זה תפילה חגיגית בכנסייה ותמיד חל ביום ראשון טקס המיסה או טקס ליטורגי דומה, ומקובל להפחית מהעבודה הרגילה.
בניגוד לשמירת השבת ביהדות, ברוב העדות הנוצריות אין איסור גורף על עבודה ביום ראשון, אולם יש קהילות פרוטסטנטיות בהולנד, בדרום אפריקה, בבריטניה ובארצות הברית המזהות את יום ראשון עם השבת המוזכרת בעשרת הדיברות, ולפיכך קיים בהן איסור מוחלט על עבודה במהלך יום ראשון.
עם זאת, היו מספר קהילות וזרמים נוצריים שומרי שבת לאורך ההיסטוריה, חלקם קיימים גם כיום.
קישורים חיצוניים
*
1
קטגוריה:1 (מספר) | 2024-09-08T10:38:46 |
יום שני | 200px|ממוזער|אלוהים מבדיל בין המים שבשמיים למים שעל פני האדמה; ציורו של ג'יימס טיסו
יום שני הוא היום השני מצאת השבת. בחלק ממדינות אירופה ועל-פי תקן ISO-8601, זהו היום הראשון בשבוע. בכל מדינות אירופה ואמריקה זהו היום הראשון בשבוע העבודה.
מקובל לקשר את יום שני עם הירח, ולכן הוא נקרא בשפות רבות "יום הירח".
בישראל
בשבוע העבודה של הכנסת, נהוג להצביע על הצעות אי אמון בממשלה ביום שני.
ביהדות
ביהדות יום שני הוא היום בו נבראו השמיים לפי סיפור בריאת העולם בתנ"ך ():
בתפילת שחרית של יום שני נהוג לקרוא בתורה בפרשת השבוע, ולומר תוספות לתפילת התחנון, כמו גם ביום חמישי.
בדתות אחרות
בבודהיזם נחשב הירח כמסמל את השחרור ממעגל גלגולי החיים, ולכן כחיובי בסופו של דבר.
באמונות עממיות שונות, בעיקר באירופה, הירח המקושר ליום שני הוא סמל הסכנה והמסתורין, ולפיכך יום שני הוא יום "חסר מזל".
ראו גם
יום שני השחור
קישורים חיצוניים
*
2
קטגוריה:2 (מספר) | 2024-08-30T12:46:49 |
יום שלישי | 250px|ממוזער|אלוהים מפריד בין המים ליבשה ומאפשר את קיומם של הצמחים.
יום שלישי הוא היום השלישי מצאת השבת. בחלק ממדינות אירופה ועל-פי תקן ISO-8601 הוא היום השני בשבוע (השבוע מתחיל ביום העבודה הראשון). מקובל לקשר יום זה עם כוכב הלכת מרס, ומכאן שמו בחלק מלשונות אירופה.
בעולם
ממוזער|200px|האל הנורדי טיר
במדינות המערב הלטיניות מקובל לזהות את יום שלישי עם האל הרומי מרס וכוכב הלכת מאדים. בצרפתית נקרא היום Mardi, באיטלקית martedì, ובספרדית martes, כולם גלגולים של dies Martis הלטיני.
לעומת זאת, בשפות גרמאניות יום שלישי נקרא על שם האל הנורדי טיר, המקביל במעמדו למארס: באנגלית Tuesday, בגרמנית Dienstag (גלגול הצורה Ziestag, בעקבות שמו הגרמני של אותו אל, Zio),שוודית Tisdag, דנית Tirsdag.
ברוסית השם הוא וְטוֹרְנִיק (במקור: Вторник), שמקורו במילה שפירושה "השני". בבסקית אַשְׂטֶאַרְטֶאַה (asteartea = אמצע השבוע. יום שני הוא תחילת השבוע [astelehena] ויום רביעי סוף השבוע [asteazkena]).
בערבית يوم الثلاثاء - יום א-ת'לאת'אא - היום השלישי.
בארצות הברית נערכות הבחירות לנשיאות ביום השלישי הראשון בחודש נובמבר ובלבד שאינו חל באחד בו, כמו כן קיים גם "יום שלישי הגדול" בו נערך במספר מדינות באיחוד הבחירות המקדימות של המפלגות האמריקאיות.
בישראל
בישראל, קובע חוק יסוד: הכנסת: "הבחירות לכנסת יהיו ביום ג' השלישי לחודש חשון של השנה שבה תמה כהונתה של הכנסת היוצאת, אולם אם הייתה השנה שלפניה שנה מעוברת, יהיו הבחירות ביום ג' הראשון לאותו חודש". גם כאשר הכנסת מקדימה את מועד הבחירות, נהוג לקבוע אותן ליום שלישי. יש המסבירים זאת במגמה להרחיק את ההכנות לבחירות ואת המלאכה שלאחריהן מיום השבת. זאת, בהתחשב בעובדה שההכנות לבחירות וספירת הקולות צריכות להתבצע בלא הפסקה כדי למנוע אפשרות לזיופים. את הקביעה הזו מקובל לייחס גם למסורת היהודית המייחסת ליום זה מזל טוב במיוחד.
בדתות
שמו של היום בעברית מופיע לראשונה בסיפור בריאת העולם בתנ"ך כיום שבו נבראו היבשה והימים וגם הצמחים:
בפרק א' בספר בראשית נאמר על כל יום מימי הבריאה "כי טוב", מלבד יום שני שבו לא נגמרה המלאכה עד יום שלישי. ביום שלישי נאמר פעמיים כי טוב – אחת על מלאכת השמיים והארץ והשנייה על עולם הצומח. בעקבות כך נאמר עליו הביטוי פעמיים כי טוב, והוא נחשב, במסורת היהודית, כיום שיש בו מזל טוב במיוחד, ולפיכך ראוי לקבוע אותו כמועד לטקס נישואים.
בלוח השנה במגילות קומראן, ארבעת הימים "הפגועים", הנוספים בסוף כל תקופה, חלים תמיד ביום שלישי. בלוח העברי, נר ראשון של חנוכה יכול לחול בכל יום מלבד יום שלישי.
בכמה עניינים הלכתיים ימי השבוע עד יום שלישי משתייכים לשבת שעברה.
בבודהיזם הטיבטי יום שלישי הוא יום המנוחה.
בתרבות היוונית והספרדית, יש הנוהגים לציין מדי שנה בימי שלישי בשלושה עשר בחודש את נפילת קונסטנטינופוליס, במהלך מסע הצלב הרביעי בשנת 1204. המצור תם ביום שלישי ה-13 לחודש אפריל ומונצח כיום המביא מזל רע.
ראו גם
יום שלישי השחור
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
3
*
קטגוריה:3 (מספר) | 2024-09-06T09:54:03 |
יום רביעי | 200px|ממוזער|אלוהים בורא את גופי השמיים כדי לסמן את הזמנים.
יוֹם רְבִיעִי הוא היום הרביעי מצאת השבת. בחלק ממדינות אירופה וכן בתקן ISO 8601 הוא היום השלישי בשבוע (לפי קביעה ש'שבוע' מתחיל ביום העבודה הראשון). בחלק מהמדינות המוסלמיות יום רביעי הוא היום האחרון בשבוע העבודה.
בעולם
בשפות שמקורן בלטינית שמו של יום רביעי נקשר בכוכב חמה, ובאל מרקוריוס המזוהה עם כוכב זה. בשפות אלו שמו של יום רביעי נגזר ישירות משמו בלטינית Dies Mercurii (יום מרקורי) וכך בצרפתית השם הוא Mercredi, באיטלקית Mercoledì ובספרדית Miércoles.
בשפות הגרמאניות השם נגזר משמו של האל הנורדי, אודין – שמבוטא בגרמנית 'ווטאן' (כתיב: Wodan). וכך גם בשפה האנגלית, השם 'Wednesday' נשתרש מאותו מקור נורדי שבאנגליה של טרום הנצרות Woden, ומהווה שיבוש של Woden's Day, בהולנדית Woensdag, ו-Onsdag בשוודית.
דווקא בגרמנית עצמה נקרא יום רביעי בשם Mittwoch (מילולית: אמצע השבוע). שם זה החליף את השם המקורי Wodanstag במאה העשירית לספירה. "אמצע השבוע" הוא שמו של יום רביעי גם בפינית (Keskiviikko), באיסלנדית וביידיש (מיטוואָך).
שמו של היום ברוסית הוא סְרֶדָה (במקור: Среда), שמשמעותו "אמצע", וכך גם בשפות סלאביות אחרות, כגון צ'כית (středa).
בבסקית הוא נקרא אַשְׂטֶאַסְקֶנַה (asteazkena: סוף השבוע).
בהינדית השם הוא Budhvar, ונגזר מ-Budh, שמו ההודי של כוכב לכת חמה.
בארצות המזרח הקרוב השם הוא "היום הרביעי". כך בערבית يوم الأربعاء (יַוּם אלארבִּעאא), בעברית, ביוונית (Τετάρτη, "טֶטַארְטִי") ובשפות אחרות. בפורטוגזית Quarta-feira משמעותו "יום-החג הרביעי": ימי השבוע נקראים על שם שבעת ימי הפסחא.
בדתות
ביהדות
שמו של היום מופיע לראשונה בסיפור בריאת העולם בתנ"ך () כיום שבו נבראו השמש והירח:
מסיבה זו תחילת שנה חדשה וארבע התקופות בלוח השנה במגילות קומראן היא תמיד ביום רביעי.
יום רביעי מוזכר גם ב המחייבת לקיים טקסי נישואים ביום הרביעי, כאשר האישה היא בגדר בתולה. דין זה אינו נוהג בימינו. באופן דומה, באסטרולוגיה (ובמקומות שונים בתנ"ך) השמש משולה לחתן ולאב, והירח לכלה ולדמות האם.
בכמה עניינים הלכתיים ימי השבוע החל מיום רביעי משתייכים לשבת הבאה.
בתרבויות אחרות
הנוצרים הקווייקרים מכנים את יום רביעי Fourth Day, בכדי להימנע משימוש במקור הפגאני של השם.
ראו גם
– מספר תאריכים שכונו כך
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
4
*
קטגוריה:4 (מספר) | 2024-05-11T14:11:45 |
יום חמישי | 270px|ממוזער|בריאת כל יצורי המים והשמיים.
יום חמישי הוא היום החמישי מצאת השבת. בחלק ממדינות אירופה ובתקן ISO-8601 הוא היום הרביעי בשבוע.
יום חמישי ביהדות
שמו של היום מופיע לראשונה בסיפור בריאת העולם בתנ"ך () כיום שבו נבראו חיות המים והעופות.
בתפילת שחרית של יום חמישי נהוג לקרוא בתורה בפרשת השבוע.
המשנה מזכירה חובה הלכתית לקיים טקסי נישואין ביום חמישי כאשר האישה היא אלמנה, אך דין זה אינו נוהג בימינו.
שמו של יום חמישי ברחבי העולם
שמאל|ממוזער|200px|האל תור
מקובל לקשר את יום חמישי עם כוכב הלכת יופיטר והאל יופיטר. בלטינית נקרא היום "דיאס יוביס" (Dies Iovis; יוביס הוא שם אחר לאל יופיטר) ומכאן שמו בחלק מלשונות אירופה: בצרפתית Jeudi, בספרדית Jueves ובאיטלקית Giovedì. לעומת זאת, בפורטוגזית השם הוא Quinta-feira, שפירושו "יום-החג החמישי", משום שימי השבוע בפורטוגזית נקראים על שם שבעת ימי השבוע הקדוש של חג הפסחא.
בלשונות הגרמאניות, השם מקושר עם האל הנורדי תור, אל הרעם במיתולוגיה הנורדית שנתפש כמקביל ליופיטר. באנגלית שמו Thursday, בגרמנית Donnerstag (שמקורו בשמו הגרמני של תור), בהולנדית Donderdag, בשוודית ובדנית Torsdag. בכמה משפות אלו (למשל גרמנית והולנדית) פירוש שמו של היום הוא "יום הרעם".
בלשונות המזרח הקרוב משמעות השם היא "יום חמישי". כך בעברית, בערבית (يوم الخميس - יום אלח'מיס), וביוונית (Πέμπτη, "פֶּבְּטִי").
בלשונות סלאביות שונות קיבל יום חמישי את השם "רביעי", על מנת לציין שהוא היום הרביעי בשבוע המתחיל ביום שני. כך ברוסית השם הוא Четверг (צ'טברג), ובצ'כית השם הוא čtvrtek (צְ'טְבְרְטֶק).
בלשונות המזרח יש לשם משמעויות שונות: ביפנית הוא נקרא "מוקויובי" (木曜日), שפירושו "יום האילן", ובסינית "שינג צ'י סי" (星期四), שפירושו "יום רביעי".
מנוחה ביום חמישי
כיום מקובל במקומות עבודה רבים בישראל לראות ביום חמישי היום האחרון בשבוע-העבודה, למעט במקומות בהם נהוגה עבודה ביום שישי, כסניפי בנקים, מרכולים, חנויות ומסעדות. עד שנות התשעים היה נהוג בישראל שבוע עבודה בן שישה ימים, שהסתיים ביום שישי, אך מצב זה שונה עם המעבר לשבוע עבודה מקוצר.
בחלק מהמדינות המוסלמיות נהוג יום חמישי כיום מנוחה נוסף על יום שישי. בעבר כך היה נהוג ברוב המדינות המוסלמיות, אולם בשנים האחרונות הוחלט בכמה מהן לקבוע את יום השבת כיום מנוחה במקום יום חמישי. זאת כדי לשפר את התיאום בלוחות הזמנים עם אירופה ועם ארצות הברית.
יום חמישיזם
יום חמישיזם (או: יום חמישי האחרון) הוא טענה פילוסופית מסוג הוכחה בדרך השלילה לקריאת תיגר על הבריאתנות. לפי הטענה, גיל היקום אינו קדום ליום חמישי שעבר; כל הידוע לנו על מה שקדם ליום חמישי האחרון אינו אלא אשליה, שכן באותו יום נוצרו כל העדויות לקדמותו של העולם, כולל הזכרונות האנושיים והרישומים הפיזיים לכך.
ראו גם
יום חמישי השחור
יום חמישי השחור (פירושונים)
יום חמישי האחרון
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
5
*
קטגוריה:5 (מספר) | 2024-05-12T06:18:33 |
יום שישי | 230px|ממוזער|בריאת האדם ובעלי החיים היבשתיים בציורו של אנדריאס הרליין, 1817
יום שישי הוא היום השישי מצאת השבת שלפניו, והוא ערב השבת שאחריו. בחלק ממדינות אירופה ובתקן ISO-8601, זהו היום החמישי בשבוע.
בכל מדינות אירופה ואמריקה זהו היום האחרון בשבוע-העבודה (למעט עסקים שפועלים שישה ימים בשבוע). באסלאם זהו יום המנוחה השבועי, והוא משמש ככזה במדינות מוסלמיות ברחבי העולם. בקרב היהודים יום שישי מתאפיין בהכנות לשבת.
חשיבות דתית
250px|ממוזער|"זכור את יום השבת לקדשו" תזכורת להפסקת העבודה בערב שבת, חיפה, 1920
ביהדות
שמו של היום מופיע לראשונה בסיפור בריאת העולם בתנ"ך () כיום שבו נבראו בעלי החיים שוכני היבשה והאדם:
בהלכה, יום שישי מתאפיין בהכנות רבות לקראת השבת, המתחילה זמן מה קודם לשקיעת החמה של יום שישי.
בלוח השנה במגילות קומראן, יום הכיפורים חל תמיד ביום שישי על מנת לקיים "שבת שבתון" דהיינו שבת אחר שבת.
בנצרות
עבור הנוצרים, על-פי הברית החדשה, זהו היום שבו נצלב ישו. אצל הנוצרים הקתולים מקובל לציין את היום במנהג אֵבֶל כלשהו. רוב הקתולים, לפיכך, נמנעים מאכילת בשר ביום שישי. בנוסף, יום שישי הטוב, הוא מועד נוצרי מכונן, בו מנציחים נוצריים ברחבי העולם את מותו של ישו על הצלב.
באסלאם
עבור המוסלמים זהו היום המקודש בשבוע (על-פי הקוראן, סורה 62, פסוק 9), יום שבו מתנהלת תפילה המונית במסגדים הכוללת דרשה. לפיכך הוא מכונה בערבית "יום אל-ג'ומעה", כלומר "יום ההתכנסות" או "יום הקהל" (בערבית: يوم الجمعة).
המסורת המוסלמית אומרת בפירוש שאין זה יום מנוחה (מרובה איסורים), ואחרי כינוס התפילה מותר למוסלמים להמשיך בעסקיהם.
ברוב מדינות האסלאם זהו היום האחרון בשבוע.
כיום מנוחה בישראל
ממוזער|מוקד טלפוני העובד באופן מקוצר בשישי
במקומות עבודה רבים בישראל, הפועלים חמישה ימים בשבוע, יום שישי הוא יום מנוחה (בנוסף לשבת). במקומות עבודה הפועלים שישה ימים בשבוע, יום שישי הוא יום עבודה מקוצר. ביישובים מוסלמיים בישראל זהו יום מנוחה. המגמה לקבוע את יום שישי כיום מנוחה נוסף על שבת, החלה בישראל בשנות השבעים, ובשנות התשעים הוסדרה בצו הרחבה בדבר הנהגת שבוע עבודה מקוצר במגזר העסקי והפכה לנחלת מרבית מקומות העבודה במשק. הזמר-היוצר רמי קליינשטיין תיאר את הווי יום שישי בשירו "מתנות קטנות".
מאפיינים נוספים של יום שישי, הנובעים מהיותו ערב שבת:
בחנויות המזון נמכרות חלות לשבת.
מסעדות רבות, ובפרט מסעדות פועלים, מציעות ביום זה אוכל מוכן לבית במקום הפעילות הרגילה שלהן.
העיתונים היומיים העיקריים, "ידיעות אחרונות", "מעריב", "הארץ" ו"ישראל היום", יוצאים בגיליונות גדולים מאוד יחסית לגיליונות של יתר ימי השבוע, שכוללים גם מוספים ומגזינים, כולל מוסף שעשועונים ותשבצים. העיתונים הכלכליים "גלובס" ו"כלכליסט" אינם יוצאים לאור ביום זה.
יום שישי בשפות השונות
200px|ממוזער|האלה פריה והשרשרת שלה.
מקובל לקשר את יום שישי לאלה ונוס ולכוכב הלכת נוגה (ונוס), מכאן שמו בחלק מלשונות אירופה. בשפות הלטיניות הוא נובע מהשם הלטיני "דיאס ונריס" (Dies Veneris, יומה של ונוס). בצרפתית הוא נקרא vendredi, באיטלקית venerdì ובספרדית viernes. שיוכה של ונוס ליום שישי הפך אותו בספרות ליום "רומנטי". כשמבקש צ'וסר, גדול משוררי אנגליה במאה ה-14, לתאר את אהבתו של גיבורו ארקיטה בוחר אף הוא ביום השישי כיום שבו מגיעה סערת הנפש של האוהב לשיאה:
בלשונות הגרמאניות שמו של יום שישי נגזר משמה של האלה הנורדית פריה, אלת האהבה והנישואין. בגרמנית נקרא יום שישי Freitag, בשוודית ובדנית - fredag, ובהולנדית - vrijdag.
באנגלית השם Friday נובע מהצורה האנגלית העתיקה frigedæg, יומה של פריגה.
בפורטוגזית Sexta-feira פירושו "יום-החג השישי" (כי הימים בפורטוגזית נקראים על שם ימי שבוע הפסחא), וזהו פירוש השם גם בחלק מלשונות המזרח הקרוב, כמו העברית.
ביוונית נקרא היום Παρασκευή (פָּארָסְקֶוִוי, שפירושו "הכנה"; שם זה משמש גם בגאורגית - პარასკევი).
בערבית יום שישי הוא חריג. השם יום אלג'ומעה (يوم الجمعة) אין פירושו "יום שישי" כבשאר ימי השבוע (למעט השבת) אלא יום ההתאספות (לתפילה).
ברוסית השם הוא Пятница (פיאטניצה) - "חמישי".
בהינדית ובסנסקריט השם הוא שוקראוור, על שם שוקרא, שמו ההודי של הכוכב ונוס.
הקווייקרים נמנעים מלקרוא ליום שישי בשמו הפגאני ומכנים אותו "יום שישי" (Sixth Day).
יום שישי בתרבות
בתרבויות שונות, בעיקר המערבית. מיוחס ליום שישי משמעיות שונות. למשל, האמונה טפלה הגורסת כי יום שישי ב-13 לחודש, מביא מזל רע, אמונה הידועה בשם יום שישי ה-13. מנהג מערבי נוסף המתקשר ליום שישי, התפתח בארצות הברית וידוע בתור יום שישי השחור, המסמל בארצות הברית את ראשית עונת חג המולד.
הכרזת העצמאות של מדינת ישראל הוקדמה לצהרי יום שישי שבשבת, מספר שעות קודם לפקיעתו הרשמית של המנדט (15 במאי בשעה 00:00) בשל כניסת השבת.
ראו גם
יום שישי העקוב מדם
יום שישי הטוב
יום שישי ה-13
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
6
*
קטגוריה:6 (מספר) | 2024-05-13T06:16:38 |
בואינג 747 | שמאל|ממוזער|250px|האבטיפוס מוצג במוזיאון בסיאטל
שמאל|ממוזער|250px|בואינג 100–747 בשירות פאן אמריקן. ניתן להבחין בסיפון העליון בשלושה חלונות בלבד
שמאל|ממוזער|250px|בואינג 747SP בשירות סיריאן איירליינס
שמאל|ממוזער|250px|בואינג 200–747 בשירות טראנסאארו נוחת בשארם א-שייח'
שמאל|ממוזער|250px|בואינג 300–747 בשירות ג'פאן איירליינס
שמאל|ממוזער|250px|בואינג 400–747 בשירות תאי איירווייז אינטרנשיונל
שמאל|ממוזער|250px|דגם ה-LCF
ממוזער|249x249px|בואינג 400–747 בשירות אל על
ממוזער|תא טייס של מטוס 747-400
בואינג 747 (המכונה "ג'מבו", או "מלכת השמיים"), הוא מטוס נוסעים רחב גוף דו-קומתי מתוצרת חברת בואינג האמריקנית. במשך 37 שנים, עד לכניסתו של האיירבוס A380 לשירות, היה זה מטוס הנוסעים בעל מספר המושבים הגדול ביותר. המטוס טס לראשונה בשנת 1969. הוא יכול להכיל עד 660 נוסעים בתצורת מחלקה אחת. במטוס שתי קומות - העליונה קיימת בשליש הקדמי של גוף המטוס. בקומה זו ממוקמת בדרך כלל המחלקה הראשונה שבה 6–8 מושבים, וכן תא הטייס.
המתכנן הראשי של דגם המטוס הזה הוא ג'ו סאטר , מהנדס תעופה בכיר בחברת בואינג.
כן הנחיתה של המטוס גדול מאוד, והוא בעל 16 גלגלים חזקים במיוחד. אורך המטוס כ-70 מטר ומוטת כנפיו בחלק מהדגמים מעל 60 מטר.
ל-747 ארבעה מנועים, הוא מסוגל לטוס במהירות תת-קולית גבוהה (כ-0.86 מאך), לטווח של עד 15,570 ק"מ. קיימים מטוסי 747 שטסים בקו ניו יורק-הונג קונג ללא עצירה, קרוב לשליש היקפו של כדור הארץ. בשנת 1989 הפעילה חברת קוואנטס האוסטרלית טיסת מטען מלונדון לסידני ללא עצירה, מרחק של כ-17,000 ק"מ וכ-20 שעות טיסה במטוסי בואינג 747.
דגמים מיוחדים של מטוסי 747 משמשים כמטוסם הפרטי של נשיאי ארצות הברית ("אייר פורס 1"), כמטוס שליטה ופיקוד אסטרטגי E-4B, כמטוס תובלה למעבורת החלל, כמטוס כיבוי "סופרטנקר", וכמטוס ניסוי נושא לייזר נגד טילים.
ביוני 2016 הוחלט להפסיק את ייצור המטוס. המטוס האחרון יצא ממפעלי בואינג בחודש דצמבר 2022 ובתחילת פברואר נמסר לאטלס אייר.
מקור השם ג'מבו
לשמו זכה משום ש"ג'מבו" הוא כינוי באנגלית ליצור גדול. ג'מבו היה שמו של פיל ענק, אשר הפך לאטרקציה תחילה בשנת 1861 עת הובא לגן החיות של פריז, מאוחר יותר בשנת 1865 כאשר הוצג בגן החיות של לונדון, ולבסוף כאשר הפך לאחת האטרקציות המרכזיות של קרקס ברנום וביילי. כך בשפה היומיומית באנגלית הפך השם מילה נרדפת לדבר גדול מאוד. פירוש השם הוא ככל הנראה טעות בהיגוי של אחת משתי מילים בסוואהילית: Jambo שפרושה שלום או המילה שפרושה צ'יף, JUMBE.
גרסאות
747-100
747-100 הגרסה הראשונה למטוס. בתחילה יוצרו המטוסים עם שישה חלונות בסיפון העליון (שלושה בכל צד), אולם לאחר שהחלו חברות התעופה להשתמש בסיפון להושבת נוסעים, החלה בואינג לייצר את המטוסים עם עשרה חלונות.
גרסה זו צוידה במנועי JT9D-3A תוצרת פראט אנד וויטני. בסה"כ נבנו 167 מטוסים מדגם זה.
747-100SR גרסה זו פותחה על פי מפרט חברות התעופה היפניות שביקשו דגם בעל קיבולת גבוהה לטווחים קצרים.
למטוס קיבולת דלק נמוכה, וקיבולת מטען גבוהה יותר. המטוס יכול לשאת 450 נוסעים בדגמים הראשונים, ו-500 בדגמים המתקדמים.
כדי להתמודד עם הלחץ הרב שנגרם בהמראות ובנחיתות הרבות, חוזקו הכנפיים וכן הנחיתה. (בממוצע 747SR מבצע כ-52,000 שעות טיסה במשך 20 שנה, לעומת דגם סטנדרטי שמבצע במשך 20 שנה כ-20,000 שעות טיסה).
בגרסה זו נעשה שימוש במנועי JT9D-7A, בסה"כ נבנו 29 מטוסים מדגם זה.
747-100B לגרסה זו קיבולת דלק של 48,070 גלונים. דגם זה הוצע עם מנועי CF6 תוצרת ג'נרל אלקטריק, או RB211 תוצרת רולס-רויס.
בסך הכל נבנו תשעה מטוסים מדגם זה, אחד נרכש בחברת איראן אייר ושמונה בחברת סעודי ערביין איירליינס.
747SP
דגם ה-747SP פותח בשנות השבעים לבקשת חברות התעופה פאן אמריקן ואיראן אייר, החברות ביקשו מטוס בעל קיבולת גבוהה שיוכל לטוס לטווחים ארוכים, פאן אמריקן לטיסותיה ליעדים במזרח הרחוק, ואיראן אייר לטיסותיה בין טהראן לניו יורק.
בעת השקתו היה דגם זה למטוס בעל הטווח הגבוה ביותר. דגם זה הוקטן ב-14.73 מטרים מ-100–747, וחלקו המרכזי תוכנן מחדש. דגם זה הוצע עם מנועי JT9D-7 תוצרת פראט אנד וויטני, או RB211-524 תוצרת רולס-רויס.
מדגם זה נבנו בסה"כ 45 מטוסים, קו הייצור נסגר באוגוסט 1982 לאחר שיוצרו 44 מהם, ונפתח מחדש בשנת 1987 לייצור מיוחד עבור ממשלת איחוד האמירויות הערביות.
מטוס אחד מדגם זה הוסב עבור פרויקט SOFIA, פרויקט משותף לנאס"א והמרכז הגרמני לחקר החלל לפיתוח טלסקופ מוטס.
747-200
גרסה משופרת ל-100–747, לדגם זה מנועים חזקים יותר וקיבולת דלק מוגדלת. מספר מטוסים מדגם זה יוצרו עם שישה חלונות בסיפון העליון, ורובם עם עשרה חלונות.
747-200B גרסה המבוססת על ה-747-100B. בדגם זה הוגדלו הסיפון העליון, הספק המנועים, קיבולת הדלק, ומשקל ההמראה המרבי. מדגם זה נבנו 225 מטוסים.
747-200C גרסה המבוססת על ה-747-200B. דגם זה מאובזר בצורה שניתנת להסבה לתצורת נוסעים או מטען, וכולל דלת מטען בצד המטוס. מדגם זה נבנו 13 מטוסים.
747-200M Combi גרסה המותאמת לנוסעים, מטען, או בשילוב שניהם. למטוס זה דלת מיוחדת למטענים הממוקמת בצידו האחורי. המטוס הראשון מדגם זה נמסר לחברת אייר קנדה במרץ 1975, והאחרון נמסר לאיבריה איירליינס באפריל 1988. נבנו 78 מטוסים מדגם זה.
747-200F גרסה למטענים בלבד, במטוס זה מערכות המסייעות להעמסה ופריקה מהירה. המטוס הראשון נמסר לחברת לופטהנזה במרץ 1972, והאחרון נמסר לאול ניפון קרגו בנובמבר 1991. סה"כ נבנו 73 מטוסים מדגם זה.
747-200SUD גרסה בה הוגדל הסיפון העליון, והוא יכול להכיל עד 69 נוסעים. בנוסף שונו בדגם זה מדרגות החירום.
747-300
ממדי גרסה זו מקבילים ל-200–747. השינויים העיקריים בדגם זה: הסיפון העליון הורחב, הוספו לו מערכות אווירודינמיקה משופרות, ומנועים מתקדמים המאפשרים חיסכון בדלק עד 25%.
למרות הביצועים המשופרים של מטוס זה, נבנו ממנו 81 מטוסים בלבד. כיוון ששנתיים בלבד לאחר טיסת הבכורה של דגם זה, הודיעה בואינג על ייצור הדגם המתקדם יותר ה-400–747.
747-300 גרסה לנוסעים בלבד, בדגם זה המדרגות לסיפון העליון שהיו לוליינות, הוחלפו בישרות. המטוס טס לראשונה באוקטובר 1982, ונמסר לסוויסאייר במרץ 1983. האחרון נמסר באוקטובר 1988 לג'פאן אסיה איירווייז. סה"כ יוצרו 56 מטוסים מדגם זה.
747-300M Combi בגרסה זו ניתן להסיר את המושבים, ובכך להפוך את המטוס להובלת מטענים. בסה"כ נבנו מגרסה זו 21 מטוסים. כיום מפעילות את המטוס אייר צ'יינה ואסיאנה איירליינס בלבד.
747-300SR בדומה ל-747-100SR גם גרסה זו פותחה עבור חברות התעופה היפניות, בדגם זה צומצם טווח הטיסה 3800 ק"מ, והוא יכול להכיל עד 624 נוסעים. מדגם זה נבנו ארבעה מטוסים בלבד, עבור ג'פאן איירליינס ואול ניפון איירוויז.
747-400
250px|ממוזער|שמאל|אייר פורס 1
המטוס יוצר בין השנים 1988 ועד 2009 ובמשך 4 שנות ייצורו האחרונות הוא יוצר בגרסת מטען בלבד. ובסך הכול נבנו כ-694 מטוסים מדגם 400.
דגם זה נחשב למוצלח ביותר מבין שאר הגרסאות. בואינג הכריזה על ייצורו באוקטובר 1985, הוא טס לראשונה באפריל 1988, וקיבל את אישור הרשויות בינואר 1989.
לגרסה זו הוסף קוקפיט מזכוכית שביטל את הצורך במהנדס טיסה, מערכות רבות הוחלפו באוטומטיות. בכנפיים שולבו חומרים מרוכבים שהפחיתו ממשקלם, מוטת הכנפיים הוגדלה בכ-5 מטרים, המנועים משופרים ולהם בקרת מנוע אלקטרונית (FADEC), למטוס הוסף מערכת ממוחשבת לניהול טיסה.
747-400 גרסה משופרת ל-300–747. בשנת 1989 טס מטוס מדגם זה בשירות קוואנטס בטיסה ישירה בין לונדון לסידני, מרחק של 18,001 ק"מ ב-20 שעות ו-9 דקות, ובכך קבעה שיא עולמי לטיסה למרחק שכזה. בואינג הפסיקה את ייצור דגם זה במרץ 2007, לאחר שנבנו 442 מטוסים מדגם זה.
חברת אל על הפעילה 6 מטוסים מדגם זה החל מאמצע שנות ה-90 ועד שנת 2019.
747-400F גרסת מטען, המטוס טס לראשונה במאי 1993 ונכנס לשירות בחברת קרגולוקס בנובמבר אותה השנה. בין החברות שמפעילות דגם זה אטלס אייר, קוריאן אייר, צ'יינה איירליינס, וסינגפור איירליינס. חברת ק.א.ל (קווי אוויר למטען) הישראלית מפעילה מטוס מדגם זה, ברישום 4X-ICB.
בדגם זה הסיפון העליון קצר יותר, חרטום המטוס מתרומם דרכו ניתן להכניס מטענים בגובה 12 מטרים, בדגם זה גם מערכת מתקדמת להכנסת סחורות ללא צורך במנוף. מדגם זה יוצרו 126 מטוסים.
747-400M Combi גרסת נוסעים או מטען או בשילוב נוסעים ומטען על ידי מחיצה המחלקת את המטוס לשניים. מדגם זה יוצרו 61 מטוסים.
747-400D גרסה שפותחה עבור חברות התעופה היפניות, דגם זה מיועד לנשיאת נוסעים רבים לטווחים קצרים. בדגם זה הוספו כיסאות במקום בו מוצב המטבח האמצעי במרבית הדגמים. למטוס קיבולת מקסימלית של 660 נוסעים בתצורת מחלקה אחת, בסה"כ יוצרו 19 מטוסים מדגם זה.
747-400ER גרסה שיוצרה במיוחד עבור חברת התעופה האוסטרלית קוואנטס מטוס זה מסוגל לטוס 805 ק"מ יותר מדגם ה-400, ולשאת מטען של 6,800 ק"ג יותר. בסה"כ יוצרו שישה מטוסים מדגם זה.
747-400ERF גרסת מטען ל-747-400ER. במטוס זה הופחת מטען הדלק, כך שיוכל לשאת 9,980 ק"ג מטען יותר מדגם המטען הרגיל. המטוס טס לראשונה באפריל 2001 ונמסר לאייר פראנס באוקטובר 2002, סה"כ ייוצרו 40 מטוסים מדגם זה.
חברת ק.א.ל (קווי אוויר למטען) מפעילה מטוס מדגם זה 4X-ICA.
LCF Dreamlifter 747
שמאל|ממוזער|250px|טיסת הבכורה של הבואינג 8–747
ממוזער|225px|השוואת ממדים בין 5 המטוסים הגדולים ביותר שנבנו:
גרסת מטען ל-400–747 המיועדת למטענים גדולים במיוחד. המטוס מיוצר בשיתוף פעולה עם חברת השילוח הטאיוואנית אוורגרין גרופ (Evergreen Group). מטוסים אלו הם מטוסים רגילים בהם הורחבה בטן המטוס בצורה משמעותית. זנב המטוס נפתח ודרכו ניתן להכניס מטענים.
גודלו הוא 1,840 מטר רבוע ויכול להחזיק פי שלושה ממטען של 747-400F. טיסתו הראשונה הייתה ב-9 בספטמבר 2006 והוא פעיל עד היום. המטוס נבנה על ידי חברת בואינג, והוא מועסק על ידי החברה אטלס אייר. נכון ל-2021, נבנו 4 מטוסים מסוג זה.
ביוני 2006 הושלם בניית המטוס DBL-100, הראשון מסוג זה, אשר שימש להעמסת חלקי בואינג 787. הסמכתו תוכננה לתחילת 2007 אך נדחף ליוני באותה שנה, ועד אותה נקודה השלים המטוס 639 שעות של טיסה.
747-8
דגם 8–747 הוא הדגם הגדול והמתקדם ביותר של המטוס, והוא נועד להתחרות באיירבוס A380. בואינג הכריזה על כוונתה לייצרו בנובמבר 2005. המטוס מיוצר בשתי גרסאות - נוסעים ומטען, והוא תוכנן לשאת עד 550 נוסעים בשלוש מחלקות, לטווח של 14,800 ק"מ במהירות של 0.86 מאך. דגם הנוסעים ארוך יותר מדגם ה-400–747 ב-5.8 מטר וקומתו העליונה של המטוס הוגדלה לאורך של בואינג 737-800. ה-747-8 מסוגל לשאת 34 נוסעים יותר מ ה-747-400 דגם המטען ארוך יותר ממנו בכ-5.6 מטר.
טיסתו הראשונה של ה-747-8F נערכה ב-8 בפברואר 2010 וטיסתו הראשונה של דגם הנוסעים נערכה ב-20 במרץ 2011.
המטוס הראשון בגרסת המטען נמסר לחברת קרגולוקס ב-12 באוקטובר 2011, והמטוס הראשון בגרסת הנוסעים נמסר לחברת לופטהנזה ב-25 באפריל 2012. ייצורו הופסק בדצמבר 2022.
גרסאות מיוחדות
C-19 - מטוסי מטען מדגם 100–747, המשמשים את חיל האוויר האמריקאי.
VC-25 - שני מטוסים מדגם 200–747, המשמשים את נשיא ארצות הברית ומכונים אייר פורס 1.
E-4 - ארבעה מטוסים מדגם 200–747, המשמשים בחיל האוויר האמריקאי לשליטה ובקרה.
YAL-1 - מטוס מדגם 747-400F שבחרטומו מורכב תותח לייזר רב עוצמה, המשמש ליירוט טילים.
שני מטוסים מדגם 100–747 המשמשים את נאס"א לנשיאת מעבורות חלל.
מטוסים המשמשים להטסת ראשי המדינות: יפן, איראן, בחריין, הודו, ברוניי, כווית, עומאן, פקיסטן, קטר, סעודיה, ואיחוד האמירויות הערביות.
אוורגרין 747 סופר-טנקר - מטוס מדגם 100–747 שעבר הסבה למטוס כיבוי ולו קיבולת של 94,850 ליטר.
בואינג 747 גלובל סופרטנקר - מטוס מדגם 400–747 שעבר הסבה למטוס כיבוי ולו קיבולת של 74,200 ליטר.
SOFIA - מטוס 747SP שהוסב לטלסקופ מוטס.
נתונים טכניים
דגם 747-100 747-200 747SP 747-300 747-400 747-8אורך70.60 מ'56.31 מ' 70.60 מ'76.40 מ'גובה19.3 מ'19.94 מ' 19.3 מ' 19.4 מ'רוחב 6.1 מ'מוטת כנפיים59.6 מ'64.4 מ' 68.5 מ'שטח כנפיים511 מ"ר541.2 מ"ר 524.9 מ"רמשקל ריק162,400 ק"ג 174,000 ק"ג 178,100 ק"ג 178,756 ק"ג(דגם ER)184,600 ק"ג 214,503 ק"גמשקל המראהמרבי333,400 ק"ג 374,850 ק"ג 317,515 ק"ג 374,850 ק"ג 396,890 ק"ג(דגם ER)412,775 ק"ג 442,255 ק"גמהירות שיוט900 קמ"ש1028 קמ"ש(דגם ER) 968 קמ"ש 1089 קמ"שמהירות מרבית955 קמ"ש 1127 קמ"ש טווח מרבי9800 ק"מ 12,700 ק"מ 15,400 ק"מ 12,400 ק"מ 13,450 ק"מ(דגם ER)14,205 ק"מ 14,815 ק"ממספר מושביםמרבי452 440 496 524(דגם 400D)660 600מספר מושביםממוצע366 316 412 416(דגם 400D)568 527 אורך מסלולמינימלי3,190 מ' 3,320 מ' 3,018 מ'(דגם ER)3,090 מ' 3,090 מ'הנעה 4XJT9D 7A תוצרת P&Wבעלי דחף 206.8 kNאוCF6-45A2 ת' GEבעלי דחף 206.8 kN JT9D-7R4G2 ת' P&Wבעלי דחף 243.5 kNאוRB211-524D4 ת' RRבעלי דחף 236.2 kNאוCF6-50E2 ת' GEבעלי דחף 233.5 kN JT9D-7AW ת' P&Wבעלי דחף 218.4 kNאוRB211-524B ת' RRבעלי דחף 222.8 kNאוCF6-45A2 ת' GEבעלי דחף 206.8 kNאוCF6-50E2-F ת' GEבעלי דחף 206.8 kN JT9D-7R4G2 ת' P&Wבעלי דחף 243.5 kNאוRB211-524D4 ת' RRבעלי דחף 236.3 kNאוCF6-50E2 ת' GEבעלי דחף 233.5 kNאוCF6-80C2B1 ת' GEבעלי דחף 252.2 kN PW4062בעלי דחף 281.6 kNאוRB211-524H2-T ת' RRבעלי דחף 264,7 kNאוCF6-80C2B5F ת' GEבעלי דחף 276.2 kN GEnx -2B67 ת' GEבעלי דחף 295.8 kNטיסת בכורה9 בפברואר 1969 11 באוקטובר 1970 4 ביולי 1975 5 באוקטובר 1982 29 באפריל 1988(דגם ER)31 ביולי 2002 8 בפברואר 2010צוות טיסה 3 2
תאונות ותקריות
מאז תחילת שיווקו המטוס היה מעורב ב-124 תאונות ותקריות, מתוכן 49 תאונות קטלניות בהם נהרגו 2,852 איש בסך הכל. כמו כן המטוס היה מעורב ב-31 מקרי חטיפה שהסתכמו בסך הכל ב-25 אבדות בנפש. להלן כמה מהן:
ב-27 במרץ 1977 מטוס 747-206B של KLM שהאיץ לקראת המראה בנמל התעופה באי טנריפה, התנגש במטוס 747-121 של פאן אמריקן שנסע על מסלול ההמראה בכיוון ההפוך. בהתנגשות נהרגו 583 נוסעים ואנשי צוות, 247 נוסעים במטוס ההולנדי, ו-335 מתוך 396 נוסעים במטוס האמריקאי. 61 איש שרדו. האסון נחשב לאסון התעופתי הגדול ביותר במאה ה-20, ולאסון הגדול ביותר מעולם שבו היו כל ההרוגים נוסעים ואנשי צוות.
ב-1 בספטמבר 1983, מטוס 747-200 של קוריאן אייר, בטיסה 007, הופל בטעות על ידי מטוסי יירוט סובייטיים מערבית לאי סחלין לאחר שסטה מנתיב הטיסה המתוכנן שלו. על המטוס היו באותה עת 269 נוסעים ואנשי צוות, ביניהם חבר בקונגרס האמריקני, כולם נהרגו.
ב-19 בפברואר 1985, מטוס 747SP של צ'יינה איירליינס החל בתהליכי הנמכה אל לוס אנג'לס, כשלפתע הסתחרר ויצא מכלל שליטה. במרחק שניות מהתרסקות, הצליחו הטייסים ליישר את טיסה דיינסטי 006 ולהנחיתה בסן פרנסיסקו. כל 23 אנשי הצוות ו-251 הנוסעים שרדו.
ב-23 ביוני 1985 הושמד מטוס 200–747 בטיסה 182 של חברת אייר אינדיה מעל אירלנד על ידי פצצה. כל 329 הנוסעים ואנשי הצוות נהרגו במתקפת הטרור הקטלנית ביותר שבוצעה באמצעות מטוס, עד ה-11 בספטמבר. הפיגוע בוצע על ידי קנאים סיקים.
ב-12 באוגוסט 1985 יצאה טיסה 123 של ג'פאן איירליינס 747SR לטיסה בת 54 דקות מטוקיו לאוסקה. כ-12 דקות לאחר ההמראה, לחץ האוויר בתא הנוסעים פוצץ תיקון לקוי שבוצע בירכתי המטוס 7 שנים קודם. חלקי מתכת שעפו קרעו את כל 4 המערכות ההידראוליות של המטוס. המכוון האופקי של זנב המטוס נתלש גם הוא ועף. בסביבות השעה 18:54 בערב התנגשה בהר אוטוסקה, 520 נהרגו ו-4 שרדו.
ב-21 בדצמבר 1988 התפוצץ מטוס 100–747 של פאן-אמריקן מעל לוקרבי, 259 נוסעים ואנשי צוות שהיו על המטוס ועוד 11 בלוקרבי נהרגו (סה"כ 270 הרוגים). ראו אסון לוקרבי.
ב-4 באוקטובר 1992 טיסת מטען 1862 של אל על התרסקה לתוך בניין מגורים בפרבר ביילמר שבאמסטרדם, 43 נהרגו, רובם על הקרקע.
ב-17 ביולי 1996 התפוצץ מטוס 100–747 נוסף בטיסה 800 של TWA ו-212 נוסעים ו-18 אנשי צוות נהרגו (230 סה"כ). התקלה נגרמה עקב פגם חמור שהיה חבוי בו ובכ-1,200 מטוסי 747 אחרים במשך יותר מ-25 שנים.
ב-12 בנובמבר 1996 מטוס בואינג 747SP בטיסה 763 של חברת סעודיה שהמריא משדה התעופה בדלהי, התנגש במטוס איליושין Il-76 בטיסה 1907 של חברת קזחסטן איירליינס מעל הכפר צ'ארקי דאדרי בהודו. התאונה אירעה כאשר הטייס הקזחי הנמיך מתחת לגובה שאושר לו; 349 נוסעים ואנשי צוות נספו. לא היו ניצולים.
ב-25 במאי 2002 התפרק מטוס 200–747 בטיסה "דיינסטי 611" (צ'יינה איירליינס 611) 20 דקות לאחר ההמראה מטאיפיי, טאיוואן, הגיע סדק סמוי לאורך קריטי שהוביל לקריעת חלקו האחורי של גוף המטוס כתוצאה מלחץ האוויר של תא הנוסעים. מקור הסדק: נחיתה על הזנב שקרתה 22 שנים קודם לתאונה, חתיכת הפח הפגועה כוסתה ולא הוחלפה מסיבות טכניות אך הרישום בספר הטיפולים היה שגוי. 225 בני אדם נהרגו.
ב-16 בינואר 2017 התרסק מטוס בואינג 747-400F בטיסה 6491 של טורקיש איירליינס מהונג קונג לאיסטנבול דרך בישקק לקראת הנחיתה בבישקק עקב ערפל כבד ששרר במקום, כל 4 אנשי הצוות ועוד 35 אנשים על הקרקע נהרגו בהתרסקות.
קישורים חיצוניים
מטוסי בואינג 747 באתר החברה
אתר המוקדש למטוס
מטוסי בואינג 747 באתר "flightglobal"
השקת מטוס הבואינג 747 הראשון
טיסת הבכורה של ה-747, ארכיון הסרטונים של AP, דצמבר 2, 1969
״1968: העתיד כבר כאן״ - פרק על תכנון ה־747 ועל הטכנולוגיה של שנת 68' בפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי
The Boeing 747: The plane that shrank the world מאתר ה-BBC
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מטוסי נוסעים אמריקאיים
747 | 2024-09-14T05:52:26 |
דגל הודו | דגל הודו הוא דגלה הלאומי של הודו. הוא נקרא "טירנגה" (तिरंगा, טריקולור בהינדית, Tiraṅgā בתעתיק IAST). הוא מורכב משלושה פסים רוחביים ברוחב שווה. זעפרן למעלה, לבן במרכז, וירוק למטה. במרכז הדגל ישנו גלגל ("צ'קרה" - chakra) שלו 24 חוטרים.
הצבע זעפרן מסמל אומץ, הלבן מסמל שלום, והירוק - שגשוג. במרכז הדגל מוצג סמל ה"אשוקה צ'קרה" (Ashoka Chakra), "גלגל החוק". הגלגל הוא בעל 24 החוטרים שמסמלים את 24 השעות ביממה. הסמל אומץ ב-24 ביולי 1947. בגרסה הקודמת של הדגל היה במרכזו גלגל הצ'רקהה (charkhā הוא גלגל טווייה), שסימל את גלגל הטווייה של מהאטמה גנדי.
את הדגל עיצב פינגלי ונקיה (Pingali Venkayya) והדגל אומץ רשמית על ידי האספה הלאומית של האיחוד ההודי ב-22 ביולי 1947. ישנה מערכת מפורטת של חוקים בנוגע לשימוש הנכון והצגת הדגל.
היסטוריה
הדגל הוצג לראשונה ב-1921, בהצעה לדגל שחלקו העליון אדום, לייצג את ההינדים, וחלקו התחתון ירוק, לסמל את המוסלמים. באמצעו הוצב גלגל טוויה מסורתי. מהאטמה גנדי הוסיף לדגל קו לבן באמצעו, ששימש כהיכר לגלגל הטוויה וכסימן לשלום בין הלאומיים.
במהלך העשור הפך הדגל למזוהה עם לאומיות הודית, ובאוגוסט 1931 אימץ הקונגרס הלאומי ההודי את הדגל, כשהוא מחליף את הצבע העליון מאדום לזעפרן.
הדגל שימש לראשונה כדגל מדינה על ידי הודו החופשית, שהתקיימה כמדינת חסות של האימפריה היפנית במלחמת העולם השנייה.
לאחר עצמאות הודו ב-1947 אימצה המדינה את הדגל, אך החליפה את גלגל הטוויה בגלגל 'צ'קרה' (מילולית: גלגל החוק), שנלקח מעמוד האריה של אשוקה, שנבחר לסמל הודו, כמייצג איחוד הראשון של הודו.
עיצוב
על פי חוק, על הדגל להעשות מבד חאדי , בד ייחודי העשוי מטווית יד, שנעשה פופולרי על ידי מהאטמה גנדי.
על פי חוק הדגל ההודי , נאסר על אזרחים להניף את הדגל מלבד בחגים לאומיים כמו יום העצמאות ויום הרפובליקה. ב-2002 הורה בית המשפט העליון של הודו לשנות את החוק על מנת להתיר את השימוש בו על ידי אזרחים.
ראו גם
קישורים חיצוניים
טירנגה - האתר הרשמי
הערות שוליים
הודו דגל
קטגוריה:הודו: סמלים לאומיים
הודו
הודו | 2024-08-01T03:22:47 |
דגל אוזבקיסטן | דגל אוזבקיסטן (באוזבקית: Oʻzbekiston davlat bayrogʻi/Ўзбекистон давлат байроғи) הוא טריקולור אופקי בצבעי תכלת, לבן וירוק, כאשר הפס הלבן ממוסגר באדום, ועל צידו השמאלי של הפס התכלת מוטענים 12 כוכבים וסהר לבן. הדגל אומץ על ידי אוזבקיסטן ב-18 בנובמבר 1991 עם התפוררותה של ברית המועצות שאוזבקיסטן הייתה אחת הרפובליקות שהרכיבו אותה. מוטיב הסהר וצבעי הלבן והירוק מסמלים את האסלאם וכן כל צבעי הדגל דומים ללבנים של מסגד בסמרקנד. 12 הכוכבים על הפס הכחול מסמלים את 12 מחוזות אוזבקיסטן.
right|thumb|200px|12 הכוכבים על הדגל מסודרים כך שהם יוצרים את המילה אללה בכתב ערבי
ראו גם
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אוזבקיסטן: סמלים לאומיים
אוזבקיסטן, דגל
אוזבקיסטן
אוזבקיסטן | 2023-09-18T16:14:17 |
טנזניה | הרפובליקה המאוחדת של טנזניה (בסוואהילי: Jamhuri ya Muungano wa Tanzania) היא מדינה השוכנת במזרח אפריקה. מצפון היא גובלת בקניה ובאוגנדה, ממערב ברואנדה, בבורונדי ובקונגו, ומדרום בזמביה, במלאווי ובמוזמביק. במזרח נושקת המדינה לאוקיינוס ההודי. הרפובליקה הוקמה כאיחוד של טנגניקה וזנזיבר.
בשנת 1996 נבחרה העיר דודומה כבירתה הרשמית של טנזניה במקום דאר א-סלאם, אם כי רבים ממשרדי הממשלה נותרו בדאר א-סלאם.
היסטוריה
הרפובליקה המאוחדת של טנזניה נוצרה ב-26 באפריל 1964 ממיזוג של טנגניקה עם האי השכן זנזיבר.
ב-1971 הודח שליט אוגנדה, מילטון אובוטה, מתפקידו ויצא לגלות בטנזניה, אצל ידידו ג'וליוס נייררה.
ב-1979 הכריזה טנזניה מלחמה על אוגנדה לאחר שזו ניסתה לספח לעצמה שטחים בצפון המדינה. טנזניה לא הסתפקה בסילוק הכוחות האוגנדים מאדמתה, אלא אף פלשה לתחומי אוגנדה וכפתה את גירושו של הרודן האוגנדי אידי אמין והחזרתו לשלטון של אובוטה.
בחירות רב-מפלגתיות שנערכו לראשונה בשנת 1995 סימלו את קץ השלטון החד-מפלגתי בטנזניה. ב-23 בנובמבר 1995 הושבע בנג'מין מקפה כנשיא המדינה. שתי מערכות בחירות נערכו מאז, בעיקר לנוכח התנגדות עממית ומעמדה האוטונומי-למחצה של זנזיבר, ובשתיהן ניצחה מפלגת השלטון, חרף עדויות משקיפים בדבר אי-סדרים.
בשנת 2019 התרחשה התפוצצות מכלית הדלק במורוגורו בה נהרגו 89 אזרחים ונפצעו עוד רבים.
פוליטיקה
נשיא טנזניה וחברי האספה הלאומית (פרלמנט חד-ביתי בן 384 חברים, מתוכם 264 נבחרים על פי השיטה הרובנית, והשאר – על פי השיטה היחסית) נבחרים בבחירות ישירות לתקופת כהונה בת חמש שנים. הנשיא, העומד בראש הרשות המבצעת, ממנה ראש ממשלה המשמש כמנהיג הממשלה באספה הלאומית. הנשיא בוחר את חברי הקבינט מבין חברי האספה הלאומית, אך החוקה הטנזנית מסמיכה אותו לבחור בעשרה שרים שאינם חברי הפרלמנט.
היחסים האוטונומיים-למחצה שמקיימת ממשלת טנזניה עם זנזיבר מהווים מערכת שלטונית ייחודית למדי. בית הנבחרים הזנזיברי, המונה 76 נציגים, עוסק בעניינים הרלוונטיים לאי בלבד. החוקה משריינת חמישה מושבים באספה הלאומית לחברי בית הנבחרים הזנזיברי. להלכה, בית הנבחרים של זנזיבר רשאי לחוקק חוקים עבור זנזיבר מבלי להזדקק לאישורה של ממשלת האיחוד, כל עוד אין הדבר מתנגש עם עניינים הנוגעים לטנזניה כולה.
הרשות השופטת בטנזניה כוללת חמש ערכאות, ומשלבת את מערכות החוק השבטי, האסלאמי והבריטי. השופטים ממונים על ידי נשיא בית המשפט העליון של טנזניה (הממונה בעצמו על ידי הנשיא), מלבד אלה המכהנים בבית הדין לערעורים ובבית המשפט העליון, הממונים על ידי הנשיא. מערכת המשפט בזנזיבר מקבילה לזו הקיימת באיחוד, ועל פסקי הדין של בתי הדין הזנזיבריים (מלבד אלה הדנים בסוגיות חוקתיות ובדין האסלאמי) ניתן לערער בבית הדין לערעורים של האיחוד.
טנזניה מחולקת לעשרים-ושישה אזורים אדמיניסטרטיביים: 21 בטנגניקה, 3 בזנזיבר ו-2 בפמבה. 99 מועצות מחוזיות הוקמו לצורך הגדלת סמכות השלטון המקומי. כיום ישנן 114 מועצות הפועלות ב-99 מחוזות, מתוכן 22 עירוניות ו-92 כפריות.
כלכלה
ממוזער|200x200 פיקסלים|העיר דאר א-סלאם (2015)
טנזניה היא אחת הארצות העניות בעולם. הכלכלה מבוססת בעיקר על חקלאות, שעליה מבוסס חצי מהתל"ג, מספקת 85% מהיצוא ומעסיקה 90% מכוח העבודה.
תנאי הטופוגרפיה והאקלים מגבילים את שטח האדמה הניתנת לעיבוד ל-4% משטח המדינה. התעשייה כוללת כמעט אך ורק עיבוד של מוצרי חקלאות ומעט מוצרים אחרים.
הבנק העולמי ותורמים נוספים מספקים משאבים לשיקום התשתית הכלכלית המדורדרת של טנזניה. אף על פי שיש בה כמות נכבדה של משאבים טבעיים כגון, מרבצי זהב ופארקים לאומיים יפהפיים, הם אינם מפותחים ולכן אינם נמצאים בשימוש ועקב כך מספקים הכנסות מועטות.
בין השנים 1991 לבין 1999 היו עלייה בייצוא התעשייתי וגידול משמעותי בתפוקה ממינרלים, ובראשם זהב. כמו כן, חיפוש אחר גז טבעי באזור דלטת רופיג'י נראה מבטיח.
רפורמה במערכת הבנקאית בתחילת המאה ה-21 עזרה להגדיל את הצמיחה בסקטור הפרטי ובהשקעות, אולם הקידום הכלכלי תלוי גם בריסון השחיתות.
ב-2007, יסדו המשרד לפיתוח קהילתי, מגדר וילדים, משרד האוצר ובנק טנזניה את בנק TWBL המיועד לנשים בלבד. הבנק נפתח בפועל ביולי 2009, כשבסיסו בדאר א-סלאם. נכון ל-2024 יש ל-TWBL יותר מ-30 אלף לקוחות. טנזניה היא המדינה האפריקאית הראשונה שהקימה בנק לנשים בלבד, ו-TWBL הפך מודל לחיקוי במדינות השכנות אוגנדה, קניה וזמביה.
ענף התיירות מהווה חלק נכבד מכלכלתה של טנזניה, שמורות הטבע שלה כמו הסרנגטי, והאי זנזיבר שהוא אתר נופש בהתפתחות, תורמים רבות לכלכלתה של טנזניה.
גאוגרפיה
ממוזער|שמאל|200px|מפת טנזניה
טנזניה היא מדינה אפריקאית השוכנת במזרח אפריקה על גדות האוקיינוס ההודי. היא גובלת בקניה ובאוגנדה מצפון, ברואנדה, בורונדי וקונגו ממערב, בזמביה, מלאווי ומוזמביק מדרום.
מלבד השטח ביבשת, המדינה כוללת גם מספר איים סמוך לחוף המזרחי של אפריקה, ביניהם איי זנזיבר, מאפיה (Mafia) ופמבה.
האתרים המומלצים מבחינה תיירותית הם: דאר אל סלאם, זנזיבר (אי התבלינים), הר הקילימנג'רו, הפארק הלאומי סרנגטי, שמורת הטבע נגורונגורו וכפרים לאורך החוף.
אקלים
האקלים בטנזניה משתנה מאזור לאזור, במקומות מסוימים כמו החוף קיים מזג אוויר טרופי ובאזורים אחרים כמו בהרים שורר מזג אוויר מתון יותר.
פני השטח
פני השטח מישור לאורך החוף, פלאטו במרכז והרים בצפון ובדרום.
הנקודה הנמוכה ביותר: האוקיינוס ההודי, 0 מ' (גובה פני הים).
הנקודה הגבוהה ביותר: הר קילימנג'רו, 5,895 מ', שהוא ההר הגבוה באפריקה.
משאבים טבעיים
טנזניה עשירה במשאבים טבעיים ביניהם: מקורות ליצירת אנרגיה הידרואלקטרית, בדיל, פוספט, ברזל, פחם, יהלומים, אבנים טובות: ביניהן הטנזניט – אבן חן נדירה מאוד הנכרית רק באזור קטן ליד העיר ארושה, זהב, גז טבעי, ניקל.
רשימת אזורים
אזורים מערביים
שמאל|ממוזער|200px|כפר טיפוסי באזור קרוג'ו, מרץ 2007
שמאל|ממוזער|200px|שוק אמצע השבוע של שבט המסאי, מרץ 2007
ארושה (Arusha)
דודומה (Dodoma)
אירינגה (Iringa)
קגרה (Kagera)
קיגומה (Kigoma)
מניארה (Manyara)
מרה (Mara)
מבייה (Mbeya)
מוונזה (Mwanza)
רוקווה (Rukwa)
שיניינגה (Shinyanga)
סינגידה (Singida)
תבורה (Tabora)
אזורים מזרחיים
דאר א-סלאם (Dar es Salaam)
קילימנג'רו (Kilimanjaro)
לינדי (Lindi)
מורוגורו (Morogoro)
מטווארה (Mtwara)
פמבה (Pemba)
פוואני (Pwani)
רוֹווּמה (Ruvuma)
טנגה (Tanga)
זנזיבר (Zanzibar)
ממוזער|230px|עדר של זברות מצויות בטנזניה
דמוגרפיה
חלוקת האוכלוסייה במדינה היא לא-שוויונית באופן קיצוני. צפיפות האוכלוסייה נעה בין אדם אחד ועד ל-134 אנשים לקמ"ר – תלוי בכמות המים של אותו האזור, ככל שיש יותר מים האוכלוסייה גדולה יותר.
בזנזיבר יותר מ-80% מהאוכלוסייה היא עירונית. דאר א-סלאם היא העיר הגדולה ביותר. דודומה נמצאת במרכז טנזניה, נבחרה כעיר הבירה החדשה, על אף שבפועל רבים מגופי השלטון נשארו בדאר א-סלאם.
מבחינת ההתפלגות האתנית של התושבים, בחלקה היבשתי של טנזניה 99% מהאוכלוסייה הם אפריקנים (אשר 95% הם בנטו המורכב מיותר מ-130 שבטים), ו-1% הם אירופים, אסיאתים וערבים. בזנזיבר לעומת זאת הרכב האוכלוסייה שונה ומורכב בעיקר מערבים, אפריקנים מקומיים, ובני תערובת של המקומיים והערבים.
מבחינה דתית, בטנזניה כולה: 61% הם נוצרים, 35% הם מוסלמים, 2% חסרי דת. לעומת זאת, בזנזיבר 99% מהאוכלוסייה הם בני דת האסלאם.
בחינוך בטנזניה קיים חינוך חובה חינם לילדי בית ספר יסודי.
ישראל וטנזניה
קשרים דיפלומטיים, תיירותיים ומסחריים ענפים מתקיימים בין המדינות. ישראלים נדרשים לוויזת כניסה לטנזניה.
במהלך שנות ה־60 של המאה ה־20 התהדקו הקשרים בין מדינת ישראל הצעירה לבין טנזניה. הנשיא הטנזני הסוציאליסטי ג'וליוס ניררה התחבר עם ראש הממשלה דאז גולדה מאיר. בין המדינות התפתחו קשרים וישראל סייעה לטנזניה בהקמת ה"שירות הלאומי" של המדינה, ה-JKT (בסווהילית: Jeshi la Kujenga Taifa – צבא בניית המדינה). בתחום הבנייה נקשרו קשרים אמיצים בין חברות ואדריכלים ישראלים לבין השלטונות הטנזנאים. שלושת האדריכלים הישראלים אשר בלטו בפעילותם במקום הם משה ירמיצקי, גבריאל מרגלית ויעקב מרקו שתכננו בין השאר את מרכז הצרכנות בדאר א-סלאם, את "מלון קילימנג'רו" בדאר א-סלאם ואת "מלון ספארי" בשמורת מיקומי.
לאחר מלחמת יום כיפור, במסגרת החרם הערבי, ניתקה ממשלת טנזניה את הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל בלחץ המצרים שהיו בעלי אינטרסים רבים בטנזניה, והפעילו לחץ דיפלומטי על הממשלה הצעירה של המדינה. ב-24 בנובמבר 1988, בעקבות הכרזת יאסר ערפאת על הקמת מדינה פלסטינית תשעה ימים קודם לכן באלג'יר, הכירה טנזניה בעצמאותה של מדינה זו.
ב-2017 העלו ישראל וטנזניה את דרג היחסים, ושגריר טנזניה הראשון הגיע לישראל.
ב-2018 הודיעה ממשלת טנזניה כי תקים שגרירות ברמת גן.
לקריאה נוספת
רפאל רופין, "שליחות לטנגניקה", הוצאת משרד הביטחון, 1986
קישורים חיצוניים
מידע על טנזניה באתר משרד החוץ הישראלי
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אפריקה
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית
קטגוריה:מדינות שבהן עיר הבירה איננה העיר עם האוכלוסייה הגדולה ביותר
קטגוריה:מדינות החברות בחבר העמים הבריטי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1964 | 2024-09-10T16:57:33 |
ישראל קסטנר | ד"ר ישראל רודולף (רֶזֶ'ה) קַסְטְנֶר (בהונגרית: Kasztner Rezső; אפריל 1906 – 15 במרץ 1957) היה משפטן, עיתונאי ופעיל פוליטי. בזמן השואה היה חבר ועד העזרה וההצלה בבודפשט שארגן פעולות הצלה שונות, בהן "רכבת קסטנר" הידועה גם כ"רכבת המיוחסים". הוא נרצח בידי מתנקשים בתל אביב, לאחר שנטען ששיתף פעולה עם הנאצים.
בשנת 1952 פרסם העיתונאי הירושלמי מלכיאל גרינוולד, כתבה שבה האשים את קסטנר כי שיתף פעולה עם השלטון הנאצי במלחמת העולם השנייה. היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, הגיש כתב אישום נגד גרינוולד בגין הוצאת דיבה. משפטו של גרינוולד, שעורר עניין ציבורי רב, הפך לבירור רחב יריעה של שואת יהודי הונגריה ופעילותו של קסטנר במהלכה, ונודע כ"משפט קסטנר". בצד הנאשם עמדו עורכי הדין שמואל תמיר, דב לוין, דן פון ויזל ושרגא בירן. בצד התובע עמד הפרקליט אמנון תל מפרקליטות מחוז ירושלים. ביוני 1955 זיכה בית המשפט המחוזי את גרינוולד מרוב ההאשמות, והשופט בנימין הלוי כתב בפסק דינו כי "קסטנר מכר את נפשו לשטן". על רקע המשפט נרצח קסטנר בתל אביב.
המדינה ערערה על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ופסק הדין של בית המשפט העליון, שניתן לאחר הרצח, קבע ברוב של 3 מול 2 שופטים, כי קסטנר לא שיתף פעולה עם הנאצים ולא היה מעורב ברצח בעקיפין של יהודי הונגריה ובשותפות גזל עם הנאצים. עם זאת, השופטים הסכימו פה אחד ש"קסטנר הציל באמצעות שקר ביודעין ובאורח פלילי" את פושע המלחמה הנאצי קורט בכר מעונש המוות שציפה לו בנירנברג. השופט שמעון אגרנט כתב בפסק דינו כי "את קסטנר תשפוט ההיסטוריה ולא בית המשפט".
ביוגרפיה
ראשית דרכו
קסטנר נולד בשנת 1906 בעיר קלוז' (קלויזנבורג) שבחבל טרנסילבניה, בעת שהחבל היה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית (כיום בשטח רומניה), למשפחה יהודית דתית אמידה, אחד משלושת ילדיהם של הלנה ויצחק. אמו ניהלה את החנות המשפחתית. קסטנר נשלח לגימנסיה, ובסיום לימודיו ידע לדבר בשבע שפות. בגיל 15 הצטרף לתנועת נוער ציונית ובהמשך היה רכז התנועה בעירו. קסטנר לא התקבל ללימודי משפטים באוניברסיטה, עקב נומרוס קלאוזוס. מאוחר יותר התקבל לבית הספר למשפטים בעירו וסיים בתואר דוקטור למשפטים.
החל משנת 1925 עבד כעיתונאי בעיתון היהודי בשפה ההונגרית "אוי קלט" (Új Kelet) בקלוז', תחילה ככתב ספורט ולאחר מכן ככתב מדיני. בין השאר, ראיין את אנשי משמרות הברזל האנטישמיים. בשנים 1929–1931 שימש ככתבו המדיני של העיתון בבוקרשט ונמנה עם הנהלת המשרד הארצישראלי של הסוכנות היהודית שם. היה מראשי תנועת הנוער הציוני בטרנסילבניה ופעיל בתנועת העבודה הציונית, וכן שימש כמזכיר הסיעה הפרלמנטרית של המפלגה היהודית בפרלמנט הרומני.
קסטנר היה לעוזרו וליד ימינו של ד"ר יוסף פישר, חבר הפרלמנט הרומני ויושב ראש התנועה הציונית בטרנסילבניה. בשנת 1937 נישא לאליזבט (בודיו) פישר, בתו של ד"ר פישר.
בשנת 1940 סופחה טרנסילבניה להונגריה, העיתון נסגר בהוראת השלטונות, וחברותו של קסטנר בלשכת עורכי הדין נשללה עקב מוצאו. הוא עבר בסוף השנה לבודפשט, שבה מילא תפקיד בקרן היסוד. החל משנת 1942 כיהן כסגן נשיא ההסתדרות הציונית בהונגריה. אשתו הצטרפה אליו בבודפשט בשנת 1941.
פעולותיו בשואת יהודי הונגריה
החל בשנת 1941 פעל קסטנר להקמת גוף המורכב מיהודים ליברליים וסוציאל-דמוקרטיים שיעזור לפליטים היהודים שהחלו להגיע להונגריה. בשנת 1943 נקרא הגוף "ועדת העזרה וההצלה בבודפשט". בראש הוועדה עמד אוטו קומוי, קסטנר היה סגנו וראש הוועדה בפועל. אנשי הוועדה היו בקשרים עם קבוצת העבודה בסלובקיה, ועם ועד שליחי היישוב, ששכן באיסטנבול שבטורקיה הנייטרלית, הקרובה גאוגרפית לשטחי הכיבוש וההשפעה של גרמניה. באמצעות קשרים אלו, ידעו אנשי הוועד על השואה המתרחשת בפולין וברוסיה. ידיעה זו התחזקה בהגיע פליטים יהודים מפולין להונגריה, ולנוכח דיווחים מפי אנשי צבא הונגרים ששירתו ביחידות הצבא ההונגרי, שנטלו חלק בפלישה הנאצית לברית המועצות. יואל ברנד היה יושב ראש 'מחלקת הטיול' של הוועדה, שהבריחה יהודים מפולין ומסלובקיה להונגריה, כשמצבה של יהדות הונגריה היה עדיין טוב יחסית ונראה היה כי איננה נתונה לסכנת השמדה.
לדעתו של אלי ריכנטל, שכתב דוקטורט בנושא בשנת 2009 ולאחר מכן הרחיב את הדברים בספר, קסטנר היה מודיע של הנאצים. במהלך המשפט הכחיש קסטנר שעמד בקשר כלשהו עם קצין המודיעין הנאצי יוזף אדולף אורבן. ואולם, לאחר המלחמה חקר שמעון ויזנטל את אורבן, שהעיד כי קסטנר היה אחד המודיעים שלו, וויזנטל התרשם שהוא דובר אמת. ויזנטל שלח מכתבים רשומים לקסטנר בשאלה אם ידוע לו על מעשים שעשה אורבן נגד יהודי הונגריה כדי שיועמד לדין, ולא קיבל תשובה. במשפט אמר קסטנר שלא הגיב מחוסר זמן. בשנת 1959 ראיין אלי ויזל את פליקס קרסטן, רופאו האישי ומקורבו של היינריך הימלר. הוא סיפר בשם מפקדו של אורבן, גנרל ולטר שלנברג, שקסטנר היה סוכן שעשה עבודה טובה עבור הגרמנים. לדברי ריכנטל, עד לכיבוש הנאצי הצטיין קסטנר ביוזמה ובתושייה להציל יהודים מרחבי אירופה. לאחר הכיבוש הוא הפך כנוע וצייתן. ריכנטל משער כי דווקא בשל ביטחונו העצמי סבר קסטנר כי יוכל להערים על הנאצים. ואולם, הנאצים היו ערמומיים ממנו והצליחו לנצלו.
היסטריונים בעלי שם עולמי בחקר השואה, פרופ' יהודה באואר, פרופ' יחיעם ויץ ופרופ' דינה פורת, וגם מומחים ליהדות הונגריה, למשל ד"ר לונטה אולוס, אינם מסכימים עם גישתו של ריכנטל. פרופ' באואר טוען שנראה שהאמת ההיסטורית באמצע בין הקיצונים כאלי ריכנטל הרואים בו בוגד ובין אלו שרואים בו צדיק. קסטנר אכן הציל יהודים ולא הייתה לו הרבה ברירה אלא להיות בקשר עם הצורר הנאצי.
דוח ורבה-וצלר על אושוויץ
באוקטובר 1943 נפגש אוסקר שינדלר עם קסטנר ועם שמואל שפרינגרמן ומסר להם דיווח מפורט על ההשמדה בפולין ובפרט באושוויץ. בתום המלחמה דיווח קסטנר על הפגישה, אך השמיט את הדיווח על אושוויץ.
קסטנר כתב לסאלי מאיר, ב-14 במאי: "משלוחי הגירוש הראשונים עזבו... את גבולות הארץ, ולפי הידיעות האחרונות שלנו מכינים כנראה משלוחי גירוש נוספים בהיקף גדול מאד. כפי שנודע לנו הוכנו כבר קטרים וקרונות במידה מספיקה, ואפילו המוני היהודים כבר מצפים במתיחות ובבהלה את התפתחות הדברים."
רודולף ורבה ואלפרד וצלר היו מהמעטים שהצליחו לברוח ממחנה ההשמדה אושוויץ והראשונים שדיווחו לעולם המערבי על מעשי הזוועה של הנאצים במחנה ועל תוכנית ההשמדה המתוכננת של יהדות הונגריה. בסוף אפריל 1944 חיברו דו"ח שבו תוארו דרכי השמדת היהודים באושוויץ והודגש מספרם הרב של הנרצחים. קסטנר עצמו סיפר כי בפגישה עם ורבה הזהירו הלה מפני גירוש יהודי הונגריה לאושוויץ. בספרו "אינני יכול לסלוח" (1962) ציין ורבה כי על אף שתוכן הדו"ח היה בידי ההנהגה היהודית בסלובקיה ובהונגריה כבר בראשית מאי 1944, לפני תחילת הגירושים המאסיביים מהונגריה, לא הופץ המידע בקרב המועמדים להשמדה. הוא סבר כי שבירת סוד מחנה אושוויץ הייתה מונעת את השמדתם של יהודים רבים.
היו שחלקו על האשמותיו של ורבה. פרופ' יהודה באואר כתב שלפי הצעת קסטנר הקים היודנרט משרד במטרה להזהיר את הקהילות בערי השדה לא לעלות על הרכבות. בכל המקרים סירבו היודנרטים המקומיים לעשות זאת, אם כי המידע בעניין הגיע אליהם רק במהלך הגירושים. עוד אומר באואר שבידי יהודי הונגריה היה מידע על מדיניות הרצח הנאצית, גם אם לא על תאי הגזים באושוויץ, וזאת בשל ידיעות שפורסמו בשידורי ה-BBC, כאלפיים יהודים שברחו מפולין להונגריה וגורמים נוספים. גם אם הפרוטוקולים של ורבה היו מגיעים לידי הנהגות הקהילות היהודיות בהונגריה, באואר משער כי היהודים לא היו יכולים להתמרד או לברוח.
מאידך, לדעת אלי ריכנטל, רוב היהודים בהונגריה לא ידעו מה צפוי להם גם כשעלו לקרונות הרכבת. המנהיגות הייתה שקועה בקונספציה שלפיה האליטות ההונגריות לא יזניחו את היהודים, והציבור היה תלוי במנהיגיו והשתכנע מעמדתם. קסטנר עצמו סבר לאחר השמדת היהודים בערי השדה כי הוא הפר את אמון הקורבנות כשלא הודיע להם לאן פניהם מועדות, מה שיכול היה להציל לפחות את הכבוד היהודי. יש כאלה המסיקים מכך שאילו היו שומעים זאת ממנהיג סמכותי כמו קסטנר אפשר היה להציל אלפים רבים.
פועלו במהלך שואת יהודי הונגריה
פרשת סחורה תמורת דם
ב-19 במרץ 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה, והאסון רבץ לפתחה של יהדות הונגריה. יחד עם הכוחות הגרמנים, הגיעו לבודפשט אדולף אייכמן ומספר קציני אס אס, על מנת לארגן את השמדת יהודי הונגריה. בעזרת קשריהם עם סוכני האבווהר, נפגשו אנשי הוועדה עם דיטר ויסליצני מצוותו של אייכמן. בפגישות הראשונות, ניסו אנשי הוועדה להציע עסקה להצלתם של יהודי הונגריה תמורת תשלום, בעקבות עסקה דומה שנעשתה בין חברי קבוצת העבודה בסלובקיה עם ויסליצני. בנוסף הועלתה ההצעה לאפשר את יציאתם של 600 בעלי סרטיפיקטים מהונגריה. כחודש לאחר הפגישה הראשונה, נוצר קשר עם אדולף אייכמן, ועם קורט בכר, ראש המחלקה הכלכלית של האס אס. אייכמן ואנשיו הציעו לחברי הוועד את שחרורם של מיליון יהודים תמורת עשרת אלפים משאיות וסחורות (תוכנית שכונתה "סחורה תמורת דם"). אחד מחברי ועד ההצלה, יואל ברנד, טס לאיסטנבול, ומשם נסע ברכבת לחלב כדי להיפגש עם משה שרת, ולהעביר את ההצעה לבריטים; יחד איתו נסע בנדי גרוס, יהודי וסוכן גרמני, כדי להגיש הצעה לשלום מטעם הימלר. אולם הבריטים, בהוראת שר המושבות, הלורד מוין, שמו את ברנד במעצר בקהיר. ההצעה שהביא נדחתה על הסף על ידי הבריטים ועל ידי האמריקאים מתוך חשש לפגיעה במאמץ המלחמתי המשותף עם ברית המועצות.
"רכבת המיוחסים/קסטנר/ההצלה"
לאחר כישלון שליחותו של ברנד, המשיכו אנשי ועד ההצלה לעמוד בקשר עם אייכמן ואנשיו, כשהנושא ונותן העיקרי מביניהם הוא קסטנר. קסטנר הצליח לשכנע את הנאצים ש-600 הסרטיפיקטים (אישורים בריטיים לעלייה לארץ ישראל) שהיו בידי הוועדה מיועדים למעשה למשפחות ולא ליחידים. למשפחות צורפו גם יתומים ובודדים. בסופו של דבר היו ברכבת 1,684 נפשות. אוטו קומוי הטיל על נציגי הזרמים השונים ביהדות הונגריה (אורתודוקסים, ניאולוגים, ציונים, תנועות הנוער) לארגן את רשימות היוצאים, כולל פליטים מפולין וסלובקיה, כך שהקבוצה זכתה לכינוי "תיבת נוח". בין היוצאים היו מעשירי הקהילה בבודפשט, שמימנו בכספם את מסעה של הקבוצה כולה, עלות שהגיעה לסך של 1,000 דולר לנפש. לצדם היו נציגים מכל הזרמים והסיעות של יהודי הונגריה, בהם הרבי מסאטמאר, הרב יואל טייטלבוים ואשתו הרבנית אלטא פייגא, קבוצה של יתומים מפולין וקבוצה של כמה מאות מקלוז', שכללה גם ידידים של קסטנר וכמה עשרות קרובי משפחתו ובהם אמו, אשתו ואחיו. בין ניצולי הרכבת היו גם: הרב יהושע מנחם אהרנברג, הרב אברהם דויטש, הרב יונתן שטייף, הרב פרופסור חתן פרס ישראל מאיר וייס, הרב אליעזר חיים בלום האדמו"ר מקאשוי, הצייר פסח עיר-שי, מבקר האמנות אויגן קולב, המנהיגים הציוניים ד"ר ניסן כהן וד"ר בן-ציון קאודרס והפסיכיאטר לאופולד סונדי. בין הצעירים יותר היו הפרופסורים לעתיד: יהודה בלום, שושנה בלום-קולקה, יעקב זוסמן, שאול לדני ולדיסלאב לב, עולה הגרדום יעקב וייס, הכוריאוגרף יונתן כרמון, הסופרת יהודית רותם ואיש העסקים והפילנתרופ פיטר מונק. המשלוח נודע כ"רכבת קסטנר". קסטנר סבר שהדבר יהיה תקדים שיפסיק את תוכנית ההשמדה, ולאחריו תצאנה רכבות נוספות; תקווה זו לא התגשמה.
הרכבת יצאה מבודפשט ב-30 ביוני 1944 והייתה אמורה להגיע לארץ נייטרלית, אך הגיעה בפועל למחנה ברגן-בלזן. המשא ומתן על תוכנית "סחורה תמורת דם" המשיך להתנהל בין קורט בכר לבין נציגי הג'וינט והסוכנות היהודית, ובמהלכו שוחררו באוגוסט 1944 318 מנוסעי הרכבת ונשלחו לשווייץ, ובדצמבר נשלחו לשווייץ גם יתר 1,366 נוסעי הרכבת.
לדעתו של אלי ריכנטל, החזיק אייכמן באנשי הרכבת, כולל אשתו, אמו ואחיו של קסטנר, במשך שישה חודשים, כבני ערובה, כדי לכפות שיתוף פעולה מצד קסטנר.
באותה עת התנהלה השמדת יהודי הונגריה במלוא הקצב. החל מ-15 במאי ובמשך כשבעה שבועות נשלחו 434,351 מיהודי הונגריה אל מותם באושוויץ. ב-7 ביולי עצר מיקלוש הורטי את המשלוחים. הדבר היה כבר בשלבים האחרונים של מלחמת העולם השנייה, לאחר נחיתת בעלות הברית בנורמנדי, ותוך כדי התקדמות הצבא הסובייטי בפולין. נראה היה כי קורט בכר ניהל את המשא ומתן על מנת להשיג בו תוצאה כלשהי, בהכינו בכך אליבי לעצמו לתקופה שלאחר המלחמה; אך היה זה כבר מאוחר מדי, ורכבות הצלה נוספות, במתכונת הרכבת הראשונה, לא נשלחו עד לכיבוש הונגריה על ידי הצבא הסובייטי בינואר 1945.
הסטת משלוחי יהודים לווינה
בדו"ח שהגיש קסטנר לסוכנות היהודית ב-1945 הוא מייחס לוועדת ההצלה את ההסטה של 6 רכבות עם כ-18,000 יהודים מדברצן וסביבותיה למחנה הריכוז שטרסהוף שליד וינה במקום לאושוויץ, שם חולקו לעבודות שונות (פינוי הריסות, מפעלי תעשייה, עבודה בחקלאות) ורובם הגדול שרדו עד תום המלחמה. רק כ-30% מהם היו למעשה "כוח עבודה", האחרים היו זקנים, נשים וילדים. ועדת העזרה וההצלה מימנה משלוחי מזון וביגוד (למשל 5,000 זוגות נעליים) שסייעו להחזיק את חברי הקבוצה בחיים. עם זאת, במשפטי נירנברג הוכח כי משלוח זה בוצע לבקשתו של קרל בלשקה, ראש העיר הנאצי של וינה, והמשלח ארנסט קלטנברונר כותב לו במפורש ב-30 ביוני 1944 כי יהודים אלו נועדו ל"זונדר אקציון", כלומר להשמדה. בדיון בבית המשפט המחוזי שלא נסתר על ידי בית המשפט העליון הוכח כי לא מדובר בפעולת הצלה של קסטנר אלא במשלוח אשר משיקולים פנימיים של הנאצים לא הופנה לאושוויץ.
השופט אגרנט בבית המשפט העליון קבע כי אמנם הצלת 15 אלף היהודים שהגיעו לשטרסהוף הייתה הונאה של אייכמן, בהיענותו לבקשת קלטנברונר ובלשקה, אך "לקסטנר היה יסוד להאמין שאמנם אייכמן נענה לבקשתו" להצלה רחבה, במסגרת המשא ומתן שניהלו השניים.
הצנחנים מארץ ישראל
במקביל למשא ומתן על הרכבת נשלחו להונגריה שלושה צנחנים מארץ ישראל: חנה סנש, פרץ גולדשטיין ויואל פלגי. חנה סנש נתפסה כשעברה את הגבול מיוגוסלביה וברשותה משדר צבאי בריטי, ונדונה למוות בעוון ריגול למען האויב בזמן מלחמה. פרץ גולדשטיין ויואל פלגי הגיעו אל קסטנר, תוך שהם נמצאים במעקב של השירות החשאי ההונגרי. קסטנר שכנע את פלגי להגיע למטה הנאצי ולהציג את עצמו כנציג הסוכנות, שנשלח לבדוק את רצינות ההצעה שהביא ברנד. הוא הדריכו לדרוש מהנאצים שרכבת ההצלה תגיע לספרד כדי שיוכחו כוונותיהם הטובות וניתן יהיה להמשיך בעסקה. פלגי עשה זאת, ובהמשך נתפסו הוא וגולדשטיין, עונו ונשלחו ברכבת לגרמניה. פלגי הצליח להימלט מן הרכבת ולהסתתר בהונגריה.
שופט בית המשפט העליון אגרנט כתב כי "החל מתחילת ספטמבר עשה קסטנר גופו פעולה נמרצת בעניין שחרורה של הצנחנית"; "ביום 14.10 קיימו קסטנר ופרידריך בורן (נציג הצלב האדום בבודפשט) פגישה עם נציגי משרד הביטחון ההונגרי, ובה נתנו אלה הבטחה לשחרר את 3 הצנחנים היהודים תוך ימים אחדים. אך הבטחה זו נתרוקנה מיד מתוכנה, מאחר שלמחרת היום - 15.10 - עבר השלטון לידי סלשי ואנשי צלב החץ והתחיל שוב משטר אימים בהונגריה".
ביקור במחנות ריכוז לקראת סיום המלחמה
בחורף 1944–1945 ביקר קסטנר בשווייץ, לשם המשך ניהול המשא ומתן בין הג'וינט לבין קורט בכר, אך חזר מרצונו משווייץ הבטוחה לגרמניה, ונסע עם קורט בכר אל מחנות הריכוז ברגן-בלזן, מאוטהאוזן וטרזיינשטט, בניסיון להציל את שרידי היהודים שנותרו בהם ע"פ הוראתו של הימלר. בישראל נפוצה שמועה שקסטנר הסתובב במדי אס אס, אולם לא נמצאה עדות ראייה לכך. לפי עדות של אסיר, הוא אמנם הופיע בחברת קצין אס אס גבוה (קורט בכר) אך היה לבוש בחליפה אזרחית. טענתו של קסטנר במשפט גרינוולד הייתה שפעילותו צריכה להיבחן במסגרת האליבי שביקשו לעצמם חלק מהנאצים לקראת תום המלחמה, כ"אליבי" במשפט שהם עלולים להיות מואשמים בו. גם אלי ריכנטל כותב כי בסוף המלחמה, כאשר התבוסה הנאצית הייתה ודאית, ניסו נאצים בכירים כמו הימלר, קלטנברונר ובכר למצוא אליבי שיעמוד לזכותם בבית המשפט. מסיבה זו הורה הימלר על הצלת האסירים במחנות ברגן-בלזן, מאוטהאוזן וטרזיינשטט, בניגוד לפקודת היטלר שיש לחסלם. הבכירים הנאצים היו זקוקים ליהודי שיעיד בדבר פעילותם, ובכר מצא בקסטנר את המתאים ביותר לכך.
לאחר המלחמה
מיד לאחר המלחמה הואשם קסטנר בידי כמה אישים. יואל פלגי סבר שקסטנר הוא שגרם לכישלון שליחות הצניחה שלו. ראש המשרד הארצישראלי בבודפשט, משה קראוס, האשים את קסטנר שבגינו נכשלה הצלתם האפשרית של יהודי הונגריה. ההאשמות הועלו בפני מעין "בית דין" בקונגרס הציוני ב-1946 ובוועדת חקירה בארץ ישראל. בעקבות ההאשמות חשש קסטנר לעלות לישראל, אולם בסופו של דבר עלה והשתלב במהירות. הוא נכנס לרשימת מועמדי מפא"י לאספה המכוננת, התמנה לדובר משרד המסחר והתעשייה, מנהל השידורים של קול ישראל ולאחד מעורכי ביטאון מפא"י בהונגרית, אוי קלט.
עדויות לטובת בכירים נאצים
בתצהירים שנתן קסטנר בספטמבר 1945 בפני ועדת החקירה האמריקנית לפשעי המלחמה בלונדון הוא מתאר את קורט בכר, דיטר ויסליצני והרמן קרומיי כפושעי מלחמה. ואולם, מאוחר יותר נתן קסטנר חוות דעת אוהדות בשבעה מקרים, לטובת שלושתם וכן לטובת הנס יוטנר. ב"משפט גרינוולד" ידוע היה רק על העדות לטובת בכר. קסטנר אמר במשפט שהעיד לטובת בכר משום שלא עסק לדבריו בהשמדה ממש, אך הכחיש בתוקף את העובדה שהעיד לטובת קרומיי וויסליצני.
לאחר המלחמה נקרא קסטנר מספר פעמים לנירנברג על ידי התביעה האמריקאית במשפט, שגם מימנה כמה מנסיעותיו, כדי להשתתף בחקירתם של נאצים בכירים, תוך ניצול הכרתו את מנגנון האס אס ובכיריו. הוא מסר עדויות בכתב ובעל פה במשפטי נירנברג לטובת ארבעת הקצינים הנאצים האמורים, באמרו שהם סייעו להצלת יהודים.
בסוף התצהיר שלו לטובת קורט בכר, כתב קסטנר: "הצהרה זו נותן אני לא רק בשמי שלי כי אם גם בשם הסוכנות היהודית והקונגרס היהודי העולמי".
על סיועו לבכר כתב לאליעזר קפלן: "לפני שלושה חודשים הוזמנתי בתור עד לנירנברג. השתמשתי בהזדמנות זו כדי לשוחח עם קורט בכר. בכר היה קולונל אס אס לשעבר אשר שימש קצין קשר ביני לבין הימלר במשך פעולות ההצלה ושוחרר בינתיים על ידי שלטונות הכיבוש הודות להתערבותי האישית. השיחה נסבה על הנושאים הכספיים המעניינים אותנו."
ב"משפט גרינוולד" אמר קסטנר שלפני שיצא לנירנברג נועץ ביושב ראש הנהלת הסוכנות, דוד בן-גוריון, וזה עודדו לנסוע. בניגוד לתצהיר של קסטנר, אליהו דובקין מהסוכנות היהודית הכחיש בעדותו שהתיר לקסטנר לחתום על התצהיר שלו בשם הסוכנות.
נושא מכתבו של קסטנר אל שר האוצר קפלן היה היעלמותו של "אוצר" שבכר סחט מהיהודים – מזוודות המכילות יהלומים ומטבעות זהב בשווי מיליוני דולרים. קסטנר טען במכתבו כי "האשמה על הזנחת הפיקוח היעיל נופלת על אלה משליחי הסוכנות אשר מתפקידם היה בהתחלה להשגיח בהקפדה על גורל המזוודה".
ההיסטוריון יחיעם ויץ כתב על כך כי "גם תומכיו המובהקים של קסטנר מתקשים להעניק הסבר סביר למניעו במתן ההצהרות". שושנה אישוני-ברי הציעה הסבר להתנהלותו זו של קסטנר. לדבריה, מלבד מניעים פסיכולוגיים באישיותו של קסטנר, יש משמעות גם לכך שהוא נשלח לפעול במסגרת משפטי נירנברג על ידי הסוכנות היהודית והקונגרס היהודי העולמי. קסטנר פעל בנירנברג כדי להעלות את נושא שואת העם היהודי כנושא עצמאי, בניגוד לעמדתם של מארגני המשפטים - הבריטים והאמריקאים. קסטנר ובכר העידו על חלקו של ארנסט קלטנברונר, סגנו של הימלר, בהשמדת היהודים. בעקבות עדויותיהם, קלטנברונר נתלה (זאת, לפי פרופ' שלמה אהרונסון).
לפי אישוני-ברי, הסוכנות היהודית הייתה זקוקה לעזרתם של בכר ושל יוטנר כדי לאתר חלקים מן הרכוש היהודי שנגזל בהונגריה. עדות לטובתו של בכר נחשבה למחיר זניח בהתחשב בצרכים הלוחצים של "המדינה בדרך". העדות לטובת ויסליצני ניתנה במסגרת מאמצי הסוכנות למנוע את הוצאתו להורג בצ'כוסלובקיה, בתמורה למידע על מקום הימצאו של אייכמן. עם זאת, אישוני-ברי כותבת שאין לה הסבר מדוע העיד קסטנר גם לטובת קרומיי. עוד היא אומרת שלמרות עדותו של קסטנר ויסליצני נענש, ושהאמריקנים יכלו להעניש את בכר, קרומיי ויוטנר, למרות העדויות של קסטנר, בשל מעשים אחרים שעשו הקצינים הנאצים, אלא שהאמריקנים לא ראו חשיבות בהענשת קצינים נאצים מדרג שני ושלישי. קסטנר טען בחקירתו במשטרה ובמשפט שהעדויות לטובת בכר תואמו עם גורמים בארץ, והעניין לא נבדק דיו.
טומי לפיד אמר שקסטנר הרגיש מחויב לקיים את התחייבותו לידידיו הנאצים במהלך המלחמה ולכן העיד לטובתם. אלי ריכנטל טוען שהתחייבות כזאת, גם לו הייתה, אינה מצדיקה הצלת רוצח כמו בכר. על הטענה שקסטנר פעל בהוראת הסוכנות היהודית כדי למצוא בסיוע בכר את רכושם של יהודי הונגריה אומר ריכנטל שאין זה מסביר מדוע העיד לטובת שלושה רוצחים נוספים. על הטענה שהעיד לטובת ויסליצני כדי למצוא בעזרתו את אייכמן, אומר ריכנטל שהעדות לטובתו התרחשה שלוש שנים לאחר שחל נתק בין אייכמן וויסליצני. לאור זאת מעלה ריכנטל הסבר אחר: בסיום המלחמה תכננו קסטנר וידידיו הנאצים אליבי משותף. כדי להשיג תפקיד בכיר בתנועה הציונית בגד קסטנר בידידיו הנאצים והציגם ב-1945 כפושעי מלחמה. בעקבות כך החלו בני משפחות הקצינים הנאצים בכר, קרומיי וויסליצני להתכתב עם קסטנר ולהפעיל עליו לחץ, תוך שהם רומזים בדבר הבטחותיו של קסטנר. ההתכתבויות נמצאו בארכיון של קסטנר. קסטנר חשש מפני חשיפת היותו סוכן של הנאצים בבודפשט ובלית ברירה העיד לטובת הקצינים.
בזמן שהותו בנירנברג, העיד קסטנר גם נגד שניים מראשי הממשל הנאצי בהונגריה ואלה נשפטו לתקופות מאסר ארוכות.
משפט גרינוולד (המכונה "משפט קסטנר")
בשנת 1947 עלה קסטנר לארץ ישראל. בזכות פעילותו בתנועת העבודה הציונית בהונגריה ולאור ניסיונו כעיתונאי, התמנה בשנות המדינה הראשונות לדוברו של השר ד"ר דב יוסף במשרד המסחר והתעשייה ואף היה מועמד ברשימת מפא"י בבחירות לאספה המכוננת (הכנסת הראשונה) ולכנסת השנייה.
באוגוסט שנת 1952, עיתונאי ירושלמי בשם מלכיאל גרינוולד, שהוציא עלון משוכפל בשם "מכתבים לחברי המזרחי", יצא בעלונו בהאשמה כי קסטנר הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה על ידי הנאצים והשתתף בגזל רכושם על ידי קורט בכר. "ידידי חברי המזרחי בהונגריה, ידידי היקרים," כתב גרינוולד, "ריח פגר מגרד את נחירי, זו תהיה הלוויה משופרא דשופרא. את ד"ר רודולף קסטנר צריך לחסל". הדברים זכו להדים כאשר השבועון "העולם הזה" פרסם את האשמותיו של גרינוולד.
השר ד"ר דב יוסף, שקסטנר עבד במשרדו, והיועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, שכנעו את קסטנר להגיש תלונה רשמית נגד גרינוולד, כיוון שסברו שאיש ציבור אינו יכול להמשיך בתפקידו מבלי להגיב על האשמות כמו אלו שהוטחו בידי גרינוולד. פרקליטות המדינה הגישה נגד גרינוולד כתב אישום בגין הוצאת דיבה. המשפט נפתח ב-1 בינואר 1954 בבית המשפט המחוזי בירושלים בפני נשיא בית המשפט, השופט ד"ר בנימין הלוי, לימים חבר הכנסת מטעם תנועת החרות וד"ש, כדן יחיד. השמעת העדויות, חקירת העדים וסיכומי הצדדים נמשכו עד לאוקטובר 1954 ופסק הדין ניתן על ידי השופט הלוי ביוני 1955.
הדיון המשפטי הפך לבירור רחב יריעה של כל שואת יהודי הונגריה. הנאשם יוצג על ידי עו"ד שמואל תמיר, איש אצ"ל לשעבר ולימים שר המשפטים בממשלת ישראל. את שהתחיל כמשפט דיבה נגד גרינוולד הפך תמיר בעיני הציבור ל"משפט קסטנר", וגולל האשמה חריפה נגד ראשי היישוב, הסוכנות ומפא"י כי בשנות השואה חיפו על קסטנר ופעולותיו והשתיקו במתכוון את הידיעות על ההשמדה לפי הוראת הבריטים ותוך שיתוף פעולה עמם. תמיר הטיח בקסטנר האשמות בדבר שיתוף פעולה עם הנאצים, הסתרת הידיעות על סכנת ההשמדה מפני יהודי הונגריה, הפקרת המוני היהודים כדי להציל את יהודי הרכבת "המיוחסים", שהיו קרוביו וידידיו, הכשלת שליחותו של יואל ברנד והפקרת הצנחנים יואל פלגי, פרץ גולדשטיין וחנה סנש. כן הטיח בקסטנר אשמת ברית עם קורט בכר, שהתבטאה במתן עדות לטובתו בפני בית הדין בנירנברג ובעיקר בנטילת חלק מכספי הכופר, שנפלו בידי קורט בכר לעצמו. במהלך המשפט הטיח תמיר בקסטנר שבכר שוחרר מנירנברג הודות להתערבותו האישית וקסטנר צעק בתגובה: "זה שקר!". או אז הציג תמיר את המכתב ששלח קסטנר לשר האוצר אליעזר קפלן, ובו כתב לו: "בכר שוחרר בינתיים תודות להתערבותי האישית".
תמיר טען במשפט שקסטנר הסתיר מבני קהילתו את המידע על השמדת היהודים, ושאילו הזהירם ייתכן שהיו יכולים להימלט לרומניה או להתארגן להתנגדות מזוינת. הוא הביא עדים מעירו של קסטנר שאישרו שקסטנר לא גילה להם את עניין ההשמדה ושאילו ידעו היו בורחים או מתנגדים. קסטנר, לעומת זאת, טען כי לא ידע בוודאות על ההשמדה וטען שגם אם היה מזהיר אותם – לא היו יכולים להימלט או לארגן התנגדות. לדבריו הוא היה יכול רק לגרום לבהלה ולא היה מציל את מי שבסופו של דבר הצליח להציל. תמיר טען לעומתו כי "רכבת המיוחסים" ניתנה לו תמורת שתיקתו לגבי ההשמדה. קסטנר היה שייך בהונגריה למפלגת "האיחוד", שהייתה מזוהה עם מפא"י ולטענת תמיר הוא פעל על פי הנחיות מפא"י. קתרינה סנש, אמה של הצנחנית חנה סנש, סיפרה במשפט שקסטנר התנכר לה בזמן שבתה נעצרה בבודפשט. הצנחן יואל פלגי סיפר שקסטנר שידל אותו ואת פרץ גולדשטיין להסגיר את עצמם לגסטאפו, כדי שלא יארגנו התנגדות יהודית בהונגריה. בספר הזיכרונות שפרסם פלגי קודם לכן, הוא לא הזכיר את חלקו של קסטנר בהסגרתו לגסטאפו ובמשפט נאלץ להודות ששיקר בספרו כדי לחפות עליו, בהיותו חברו למפלגה.
ככל שהמשפט הלך וקיבל את צורתו – ממשפט נגד גרינוולד לכתב אישום חריף נגד קסטנר והחוגים שמהם יצא – הוא משך תשומת לב גוברת והולכת בדעת הקהל. הפרקליטות החליטה כי יש להחזיר את המשפט לאפיקו המקורי, דהיינו – האשמתו של גרינוולד. לצורך כך הוחלף הפרקליט אמנון תל, ששימש כתובע במשפט, ביועץ המשפטי לממשלה עצמו, חיים כהן, שהיה משפטן רב מוניטין (ולימים שופט בית המשפט העליון).
דעת הקהל הושפעה במהלך המשפט מהופעתו של שמואל תמיר ומכתבותיו ומאמריו של אורי אבנרי בשבועון "העולם הזה". מבחינתו של אבנרי היה המשפט הוכחה כי השלטון במדינת ישראל נמצא בידי עסקנים, ולא בידי אלה שהיו ראויים לו באמת: אנשי "דור תש"ח", שהקיזו דמם בשדות הקרב של מלחמת העצמאות. "העולם הזה" הפך בעת המשפט לשופרו של שמואל תמיר, ובין אבנרי לתמיר נכרתה ברית בלתי כתובה (אשר בחלוף העתים תהפוך ליריבות), שהיה לה גם בסיס אידאולוגי על רקע היסוד הכנעני שהיה טמון בהשקפתם של שני האישים. אף על פי שתמיר היה איש ימין מובהק, הוא נמנה עם חברי קבוצה שפרשה בראשית שנות החמישים מתנועת החרות, אשר כללה גם את שמואל מרלין, הלל קוק וערי ז'בוטינסקי. בדעותיהם של חברי הקבוצה היה גוון כנעני מובהק, דבר שעלה בקנה אחד עם השקפותיו של אבנרי, שנתן לתמיר במה בשבועונו.
המשפט הפנה שוב את תשומת הלב לצנחני היישוב באירופה וגרם בעקיפין ליוזמה לקיים טקס הנצחה לפרץ גולדשטיין בקיבוץ מעגן, שנקטע בשל אסון מעגן. בטקס היה אמור ראש הממשלה משה שרת לנאום נאום מיוחד בנושא פעולות היישוב היהודי ומפא"י בתקופת השואה. בסופו של דבר השמיע שרת חלק מהנאום המקורי בנאום הספד ברדיו לנספי האסון. המשפט גם הוביל להגשת הצעת חוק שהובילה להסבת שמו של קיבוץ נצר לנצר סרני על-שם אנצו סרני, שהיה צנחן חבר מפא"י, כיוון שצמרת המפלגה ראתה חשיבות מיוחדת בהבלטת פעילותו נוכח משפט קסטנר.
פסק הדין
ב-22 ביוני 1955 הקריא השופט בנימין הלוי את פסק הדין. פסיקתו זעזעה את דעת הקהל במדינה, ובייחוד המשפט שכיכב בכותרות העיתונים: "קסטנר מכר את נפשו לשטן". הלוי מצא כי קסטנר שיתף פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודי הונגריה ובהצלת פושע המלחמה קורט בכר מעונשו.
פסק הדין השתרע על פני 241 עמודים. השופט פסק בו כי קסטנר הפריד בין המוני העם לבין מיעוט של מיוחסים, קרובים וחברים, והעלים מידיעת חצי מיליון יהודים את סכנת ההשמדה הצפויה להם:
.
את טענותיו של גרינוולד חילק השופט הלוי בפסק דינו לארבעה חלקים:
שיתוף פעולה עם הנאצים.
"רצח בעקיפין" או "הכשרת הקרקע לרצח" של יהודי הונגריה.
שותפות גזל עם פושע מלחמה נאצי.
הצלת אותו פושע מלחמה מעונש אחרי המלחמה.
השופט הלוי הדגיש את ממצאיו הבאים:
היהודים עלו בצייתנות לרכבות הגירוש, מתוך אי ידיעת המטרה האמיתית של נסיעתם, בהאמינם כי הם מועברים למחנות עבודה.
הנאצים אפשרו לקסטנר ולחברי ועד ההצלה להציל את קרוביהם, כדי להביאם לשיתוף פעולה.
עם הצלת המיוחסים ויתר קסטנר על פעולות הצלה נוספות ואף הפריע לפעולות ההצלה של משה קראוס, מנהל המשרד הארצישראלי בבודפשט אשר בעזרתו של הקונסול השווייצרי קרל לוץ, מחסידי אומות העולם, השיג תעודות חסות שווייצריות ליהודים.
קסטנר גרם להסגרת צנחני היישוב והפקיר את חנה סנש למוות.
קסטנר עזר בעדותו לקורט בכר להנצל מעונשו.
רק בעניין אחד לא מצא השופט הלוי ראיות לאשמתו של קסטנר, והוא ההאשמה כאילו נטל חלק מכספי הגזל שבידי קורט בכר.
בפסק דינו קבע השופט הלוי כי ההגנה הוכיחה את נכונות ההאשמות הראשונה, השנייה והרביעית האמורות לעיל, אך לא כן לגבי ההאשמה השלישית (בדבר שותפות הגזל). על כן מצא את מלכיאל גרינוולד אשם בסעיף זה בלבד וגזר עליו קנס סמלי של לירה אחת. כן הורה השופט למדינה לשלם לגרינוולד הוצאות משפט בסך 200 לירות (החלטה שגם לה הייתה חשיבות סמלית בלבד, מאחר שסכום זה היווה כחצי אחוז מהוצאות ההגנה בפועל).
קסטנר וחיים כהן לא נכחו באולם בעת הקראת פסק הדין. למחרת השווה קסטנר את המשפט, בהודעה ב"קול ישראל", למשפט דרייפוס.
תגובות לפסק הדין
פסק הדין גרם לזעזוע במדינה ובעולם היהודי והפך למרכזו של דיון ציבורי לקראת הבחירות לכנסת השלישית, בשנת 1955. הציבור בארץ נחלק: חלקו אימץ ללא סייג את החלטת השופט, וחלקו מתח ביקורת על פסיקתו הנחרצת של השופט בעניין השואה, שהתרחשה עשור קודם לכן והייתה אירוע ללא תקדים שלא ניתן לחרוץ עליו את הדין באופן כה החלטי. יואל פלגי, מצנחני היישוב, שהיה עד במשפט, אמר כי מדובר בדברים אשר שום שופט שאינו מניצולי השואה לא יבין לעולם.
קול נחרץ נגד פסק הדין היה של העיתונאי ד"ר משה קרן, שהיה כתב ופרשן פוליטי בעיתון "הארץ" ומקורבו של ראש הממשלה משה שרת שאף תידרך אותו לאחר פסק הדין. ב-8 ביולי 1955, פרסם קרן תגובה בעיתון "הארץ" לפסק הדין:
ב-10 ביולי הוסיף וכתב:
לעומתו כתב ד"ר עזריאל קרליבך, עורכו של "מעריב", ביום שלמחרת גמר הקראת פסק הדין:
גם "ידיעות אחרונות" כתב במאמר המערכת שלו:
וב"חרות" כתב ניצול השואה חיים לזר-ליטאי:
על רקע פסק הדין פרץ משבר ממשלתי, שגרם להרכבת ממשלה חדשה. מפלגת הציונים הכלליים, שהייתה חברה בקואליציה שבראשות מפא"י, נמנעה מהצבעה בהצעת אי אמון בממשלה, שהוגשה על ידי חרות. עילותיה היו עצם ההחלטה על הגשת כתב האישום נגד גרינוולד וכן החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה לערער על פסק הדין. ראש הממשלה משה שרת הגיש את התפטרות הממשלה, והרכיב ממשלה חדשה ללא השתתפות הציונים הכלליים.
קובלנתו של גרינוולד
גרינוולד הגיש קובלנה פרטית כנגד קסטנר בטענה שמסר עדות שקר במהלך המשפט בבית המשפט המחוזי, כאשר הצהיר במשפט העיקרי שלא העיד בבית המשפט הבינלאומי לטובת קורט בכר. למשפט זה התייצב קסטנר כשהוא מיוצג על ידי עורך דין מיכה כספי. הקובלנה נידונה תחילה בבית משפט השלום בתל אביב, שם ביקש כספי להעביר את הדיון לבית המשפט בירושלים, מטעמים של סמכות מקומית, ובקשתו נענתה. המשפט נפתח בפברואר 1956 בפני שופט השלום הראשי, משה פרץ. רוב הנפשות שהופיעו בבית המשפט המחוזי בפני השופט הלוי הופיעו גם במשפט זה. ב-16 במרץ 1956 זוכה קסטנר, השופט קבע כי קסטנר הצהיר לטובת בכר בבית המשפט הגרמני, שבו הועמד בכר לדין, ולא בבית המשפט הבינלאומי.
ערעור על פסק הדין
בינואר 1957 נפתח הדיון בערעור הפלילי שהגישה המדינה על פסק דינו של השופט הלוי. נשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק אולשן, החליט שהדיון יישמע בפני הרכב מורחב של חמישה שופטים בראשותו. לצדו ישבו ממלא מקומו שניאור זלמן חשין והשופטים שמעון אגרנט, משה זילברג ודוד גויטיין. הנשיא אולשן עמד על כך שבניגוד לדיון בית המשפט המחוזי הטענות שיושמעו במסגרתו לא יחרגו מהמסגרת המשפטית. לשם כך הוא קצב לשמיעת העדויות שבועיים בלבד, ובפועל הן נשמעו במשך 17 יום, מ-19 בינואר עד 6 בפברואר 1957. את התביעה ייצג היועץ המשפטי לממשלה עו"ד חיים כהן, ההגנה יוצגה על ידי משרדו של עו"ד שמואל תמיר, שכלל גם את עו"ד דב לוין.
ב-20 בינואר 1957 החל הדיון בערעור. בנאום הפתיחה של היועץ המשפטי כהן הוא תקף באופן חריף את קביעותיו של השופט הלוי וטען כי נעשה לקסטנר עוול שלא היה כמותו באף בית משפט בישראל או בכלל. כהן אמר שהוא איננו פרקליטו של קסטנר ואינו מוכן להגן על כל שאמר ועשה: "יש דברים רבים שהוא עשה שאינני מבין אותם ואיש מאיתנו, כולל בית המשפט לא יוכל להבינם".
ההתנקשות
בלילה שבין 3 ו-4 במרץ 1957, בעוד שמיעת הערעור נמשכת, התנקשו שלושה צעירים בחיי ישראל קסטנר. הם ארבו לו בפתח ביתו ברחוב עמנואל הרומי 6 בתל אביב, וחיכו שיחזור מעבודתו כעיתונאי במערכת העיתון בשפה ההונגרית "אוי קלט". כשיצא ממכוניתו, כמה דקות אחרי חצות, ניגש אליו אחד המתנקשים ושאל אותו האם הוא ד"ר קסטנר. קסטנר השיב בחיוב, והמתנקש ירה בו באקדחו שלוש יריות. קסטנר נפגע רק בירייה השלישית, ונפצע מכדור שחדר דרך מותנו. הוא הובהל לבית החולים הדסה שם הספיק לדבר עם חוקרי המשטרה לפני שהוכנס לניתוח. ב-15 במרץ מת קסטנר מפצעיו.
שעות אחדות לאחר ההתנקשות עצרה המשטרה שלושה צעירים שנראו גונבים את הג'יפ ששימש את המתנקשים. השלושה היו יוסף מנקס (הקושר), זאב אקשטיין (הרוצח) ודן שמר (הנהג). בנוסף להם נעצר עו"ד יעקב חרותי, מנידוני מחתרת צריפין, שהמשטרה ייחסה לו מעורבות בארגון הרצח.
שלושת המתנקשים הועמדו לדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב באשמת רצח, וכן באשמת השתייכות לקבוצת מחתרת. התביעה ייחסה את ראשות החוליה ליוסף מנקס, וזאב אקשטיין העיד נגדו במשפט. ב-7 בפברואר 1958 נידונו השלושה למאסר עולם. פסק הדין אושר על ידי בית המשפט העליון בדצמבר 1958.
במשפט אחר, שהתנהל בפני הרכב שונה, הואשם יעקב חרותי בניהול ארגון טרור ובהפצת כרוזים נגד אחד השופטים שדנו במשפט קסטנר בהליכיו המוקדמים. חרותי זוכה מאשמת הנהגת ארגון טרור, אך הורשע בהפצת הכרוזים ונידון למאסר של שנה וחצי.
בית המשפט קבע, הן במשפט המתנקשים והן במשפטו של חרותי, שהתביעה לא הצליחה להוכיח את קיומה של מחתרת, אולם המדינה ערערה ובית המשפט העליון קבע כי מחתרת אכן הייתה.
פרשה זוטא התעוררה תוך כדי המשפט, כאשר התברר כי זאב אקשטיין היה סוכן של שירות הביטחון הכללי ונשלח לקבוצה המחתרתית כדי לשמש בה כמודיע. הוא עבד בשירות עד כשנה ורבע לפני הרצח. הש"ב טען כי אקשטיין ניתק את הקשר עם מפעיליו, ונסחף בעצמו לרעיונות המחתרת והשתתף בה. אקשטיין עצמו אישר עובדה זו בראיון ממושך עם גיילן רוס במסגרת סרטה הדוקומנטרי "להרוג את קסטנר" (2008). במהלך אותו סרט ציין אקשטיין לראשונה כי נורתה ירייה רביעית אל קסטנר, שלא נורתה מאקדחו שלו. עובדה זו מצביעה, לכאורה, על מעורבות אדם נוסף בהתנקשות. בראשית 2015 פורסם כי השירות ידע על הכוונה הכללית להתנקש בקסטנר, וכי קסטנר לווה בידי שומר ראש של השב"כ, ליווי שהופסק מספר ימים קודם לרצח.
ראש השירות, איסר הראל, הסביר בספרו על רצח קסטנר מדוע הוסרה השמירה: "למי מכוחות הביטחון היה ראש ופנאי בתקופת מלחמת קדש להתעסק עם קסטנר או להפריש כוח אדם לשמירה עליו". אלא שהמלחמה ארכה מספר ימים והסתיימה שלושה חודשים לפני הרצח. ב-2021 פורסם כי בן-גוריון טרח להסתיר את הקשר של השב"כ לפרשה.
חמש שנים לאחר שנשפטו למאסר עולם, פנה בן-גוריון אל אלמנתו ואל בתו של קסטנר, וביקש את רשותן להעניק חנינה לשלושת המתנקשים. אלמנתו סירבה, אולם בתו הסכימה והשלושה זכו לחנינה מנשיא המדינה זלמן שזר. דן שמר שוחרר במאי 1963. אקשטיין ומנקס שוחררו בנובמבר 1963. בצאתו מהכלא, אמר אקשטיין: "אם יש בלבי טינה, הרי היא רק לגבי אלה שהכניסו אותי לכאן". מנקס, לעומתו, טען שהוא חף מפשע והאשים את אקשטיין ואת ה"כת" ששלחה אותו: "אותה כת שכללה מרגלים כגון 'האדם השלישי' ובר, רצתה לסלף את ההיסטוריה. כת זו שלחה את הפרובוקטור אקשטיין לרצוח את קסטנר כדי לטשטש את פשעיה היא".
קסטנר נטמן בבית העלמין נחלת יצחק. הוא הותיר אחריו את רעייתו ובתו סוזי. אלמנתו של קסטנר, אליזבט, נפטרה ב-1973 ונקברה לצדו. נכדתו היא מרב מיכאלי.
לאחר מותו
פסק הדין בערעור
שמאל|ממוזער|250px|הנאשם גרינוולד, שהפך למאשים, יוצא מבית המשפט לאחר זיכויו, יוני 1955
ב-17 בינואר 1958, עשרה חודשים לאחר רציחתו של קסטנר, קבע בית המשפט העליון, ברוב דעות של שלושה נגד שניים, כי קסטנר לא שיתף פעולה עם הנאצים וכן שלא היה שותף בעקיפין לרצח של יהודי הונגריה ולשותפות גזל עם הנאצים. לצד זאת, קבע בית המשפט כי קסטנר אכן סייע בהצלת נאצים לאחר המלחמה. גרינוולד הורשע ונידון לשנה מאסר על תנאי.
פסק דינו של השופט ד"ר שמעון אגרנט השתרע על פני 194 עמודים והיה מקובל על הנשיא יצחק אולשן ועל ממלא מקומו השופט שניאור זלמן חשין. לעומתם, השופטים ד"ר משה זילברג ודוד גויטיין הציגו שתי דעות מיעוט. דעת הרוב אמנם לא חלקה על העובדות שהוכחו בבית המשפט המחוזי, אך היא ניתחה אותן אחרת מהשופט הלוי וחלקה עליו בשאלה העקרונית לגבי מניעיו של קסטנר במשא ומתן עם הנאצים. השופט אגרנט פסק כי "קסטנר המשיך עד הסוף במטרה יחידה - למלט את המספר הגדול ביותר של יהודים, שניתן היה להציל בנסיבות הזמן והמקום"; וכי "רכבת המיוחסים הייתה רק תוצאת לוואי של המשא ומתן הזה".
אגרנט קבע גם שאין מקום לטרוניה על כך שקסטנר כלל במשלוח את אמו ואשתו וציין כי לעומת זאת כמאה מקרובי משפחתו לא הועלו לרכבת ולכן נספו.
עם זאת, אגרנט הוסיף: "את קסטנר תשפוט ההיסטוריה ולא בית המשפט". רוצה לומר, עדיין יש מקום לדיון מוסרי בפעילותו; אולם בניגוד לדעת השופט הלוי במחוזי - לא סבר אגרנט שיש לעסוק בפרשה החורגת מהסוגיה המשפטית גרידא, האם מלכיאל גרינוולד הצליח לשכנע "אמת דיברתי". לפיכך פסק אגרנט כי גרינוולד לא הוכיח די הצורך את ההאשמות נגד קסטנר, לבד מההאשמה של הצלת נאצי לאחר השואה. על האשמה זו חמשת השופטים הסכימו פה אחד להשאיר את הקביעה כי "קסטנר הציל באמצעות שקר ביודעין ובאורח פלילי את קורט בכר מהעונש שציפה לו בנירנברג" (עונש מוות), ובכך הוכיח המשיב את הגנת "אמת דיברתי", בניגוד להצהרתו של קסטנר בבית המשפט המחוזי.
הנשיא יצחק אולשן לא רק הסכים עם מסקנותיו של אגרנט, אלא אף ביקר בחריפות את הדרך בה ניהל השופט הלוי את המשפט. הוא קבע כי מכמה בחינות התנהל המשפט שלא בהתאם לכללי הפרוצדורה המקובלות. לטענתו, השופט הלוי קיבל עדויות בלתי רלוונטיות וכן התיר ניהול "חקירות ממושכות לאין קץ בנוגע לדברים של מה בכך". אולשן ביקר אף את החלק המוגזם שנטל הלוי בחקירת שתי וערב של רוב העדים. עם זאת ציין בפסק דינו כי "בית המשפט לא בא לתת תעודת יושר לקסטנר, או תעודת אישור להערכת פועלו... ועדה חוקרת ציבורית - בפניה יכול היה קסטנר להתגונן כצד ולא כעד סתם - הייתה יותר מתאימה בשביל לדון בכל אלה. ובנידון זה תמים דעים אני עם עו"ד תמיר בא כח המשיב שהציע זאת באחד השלבים במהלך המשפט בערכאה הראשונה".
פסק הדין תרם תרומה חשובה לתדמיתו ההיסטורית של קסטנר, ובעיני רבים כבר לא נחשב כמי שמכר את נפשו לשטן, אלא כאיש אמיץ שכדברי השופט שניאור זלמן חשין בפסק הדין:
אם כי בחלק אחר של פסק-דינו כתב:
חשין התייחס למושג "שיתוף פעולה עם הנאצים" וכתב:
.
לעומתם השופט גויטיין קיבל את פסק הדין של השופט הלוי במלואו. הוא אף הרחיק לכת וציין בפסק דינו כי:
השופט זילברג אישר אף הוא בפסק דין ארוך את פסיקתו של הלוי, והסכים לטענה שבתמורה להוצאת רכבת קסטנר מהונגריה מנע קסטנר ביודעין מיהודי הונגריה מידע על אודות המתרחש באושוויץ. עם זאת, בניגוד לגויטיין, הסתייג זילברג מההאשמה בדבר "רצח בעקיפין" של יהודי הונגריה, וסבר כי היא לא הוכחה על ידי גרינוולד די הצורך.
ההיסטוריון אלי ריכנטל, המתבסס גם על תיעוד שלא היה לעיני השופטים, תומך בהערות השופט זילברג בערעור, בדעת מיעוט. לדעתו, די היה במידע שבידי קסטנר כדי להוביל למסקנה שהנאצים נחרצים לחסל את יהדות הונגריה, מלבד קבוצת מיוחסים. לדבריו, אגרנט בחן כל ידיעה בידי קסטנר בפני עצמה, ללא הצטברות כולן יחד ומתוך הקונטקסט השלם. דברים דומים כותבת מיכל שקד. לדבריה, השקפתו של אגרנט על ההיסטוריה הביאה ל"מאמץ בולט לזכות את קסטנר".
כעבור שנים לאחר המשפט, הביע השופט בנימין הלוי חרטה על השימוש במילים "מכר את נפשו לשטן". לדבריו, הייתה זו מליצה מיותרת שלא פורשה נכון.
בשיח הציבורי ובתרבות
בשיח הציבורי בעניין אישיותו ותדמיתו של קסטנר נותרה מחלוקת. יש הרואים בו גיבור הירואי, דעה המשתקפת במאמריו של חוקר השואה וחתן פרס ישראל פרופ' יהודה באואר, בספרו של ההיסטוריון פרופ' יחיעם ויץ "האיש שנרצח פעמיים", במחזהו של מוטי לרנר "קסטנר" שהוצג בקאמרי, בסרטו של יהודה קווה "פרשת קסטנר", מ-1983, ובסדרת הטלוויזיה "משפט קסטנר" שכתב מוטי לרנר וביים אורי ברבש בהפקת הטלוויזיה הישראלית בשנת 1994. המלחין אריק שפירא כתב אופרה אלקטרו-אקוסטית בשם "משפט קסטנר" כשהליברית מבוסס על פרוטוקול המשפט. לדעת מרטין גילברט, קסטנר לא היה נבל אלא קרבן של הונאה מצד אייכמן.
אחרים, כחתן פרס ישראל ההיסטוריון פרופ' יוסף קלוזנר, הסופר והתסריטאי בן הכט בספרו "כחש", רודולף ורבה מחבר "פרוטוקול אושוויץ", רואים בקסטנר כמי שאכן מכר את נפשו לשטן ושיתף פעולה עם הנאצים בעת מלחמת העולם השנייה ולאחריה, בפרט לנוכח ממצאים שהתגלו עם תפיסתו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן ולא היו בפני שופטי בית המשפט העליון בעת פסיקתם בערעור.
רצח קסטנר ומשפטו הם נושא הסרט הדוקומנטרי להרוג את קסטנר. הספר "שמיכת טלאים" נכתב על ידי רוצחו של קסטנר, זאב אקשטיין.
לאורך השנים נפוצו תאוריות קונספירציה שונות לגבי רצח קסטנר. אחת מהן, שעלתה מייד לאחר הרצח בעיתון העולם הזה, היא שהשב"כ אחראי לרצח. בשנת 2019 הגיש ההיסטוריון נדב קפלן עתירה לבג"ץ, בתביעה שהשב"כ וארכיון המדינה יתירו פרסום של מסמכים חסויים הקשורים לרצח קסטנר. בפברואר 2021 הורה בג"ץ למדינה לנמק בכתב מדוע הצנזורה על המסמכים לא הוסרה. בתגובה אישר השב"כ לפרסם חלק מהמסמכים, אך לא במלואם, ובעקבות זאת קבע בג"ץ שהעתירה התייתרה. במסמכים אושר שהשב"כ איבטח את קסטנר מספר תקופות מחשש שינסו להתנקש בחייו, עד כשנה לפני מותו. בנוסף, עלה שזאב אקשטיין הופעל במשך תקופה על ידי השב"כ כמודיע במחתרות שונות, עובדה שהייתה ידועה קודם לכן, שהקשר עמו נפסק כשעלה חשד שהוא מופעל על ידי המחתרת נגד השב"כ, ושבחקירתו איים אקשטיין שאם הוא יועמד לדין הוא יטען שהוא פעל בשם השב"כ. קפלן פרסם בשנת 2024 ספר שטוען כי השב"כ הגה את התוכנית לרצוח את קסטנר, אך הוא מודה בספר כי לא מצא הוכחה לתזה הזו.
מסמך סאסן
ב-1960, לאחר מעצרו של אדולף אייכמן, פרסם המגזין LIFE ריאיון שערך וילם סאסן, עיתונאי נאצי הולנדי, עם אייכמן בשנת 1956. פרסם בתאריך 28 בנובמבר 1960 במגזין LIFE ואמר בין היתר את הדברים הבאים:
במשפט אייכמן קיבלה התביעה אישור להשתמש רק בחלק ממסמך סאסן, הכתוב בכתב יד ומכיל הערות בכתב ידו של אייכמן. אייכמן וסנגורו סירבו, מטבע הדברים, לאשר את אמיתותו. גדעון האוזנר ניהל משא ומתן לרכישת סלילי ההקלטה אך לא הצליח לעשות זאת ובחר שלא להביא את סאסן מארגנטינה בשל הסיבוכים הכרוכים בכך (גזר דין מוות התלוי ועומד כנגדו בהולנד). היועץ המשפטי לממשלה לא איפשר לתמיר לראיין את אייכמן או לראות את מסמך סאסן המלא (בן כמה מאות העמודים).
בקשה לקיום משפט חוזר שהגיש תמיר ב-22 ביולי 1962, בנימוק של גילוי חומר חדש, נדחתה על ידי נשיא בית המשפט העליון.
ממוזער|שלט זיכרון לקסטנר ברחוב ואצי בבודפשט. על השלט כתוב:
בבית זה חי ב-1944 ד"ר רז'ה קסטנר (1906–1957), שהיה בזמן השואה אחד ממנהיגיה של ועדת העזרה וההצלה של יהודי בודפשט.
תוך סיכוני חיים מרובים הציל חיים של נרדפים רבים. הוועד להנצחת זכרו של קסטנר.
250px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון לישראל קסטנר ליד הכניסה לבית שבו גר ונרצח, בשדרות עמנואל הרומי 6 בתל אביב
הפולמוס סביב הנצחת קסטנר
בשנת 1993 החליטה ועדת השמות של עיריית תל אביב לקרוא רחוב בתל אביב על שמו של קסטנר. בעקבות התנגדות לכך, ובכלל זה מכתב ששלח יוסף תמיר, בנו של שמואל תמיר, לחברי מועצת העירייה, נמנעה מועצת העירייה מלאשר את ההחלטה.
ב-5 ביולי 2001, לאחר שעיריית תל אביב קראה רחוב על שם שמואל תמיר, מחתה מרב מיכאלי, נכדתו של קסטנר, על ההימנעות מקריאת רחוב על שם סבה. מיכאלי הזכירה את פעולות ההצלה של סבה גם בנאום הבכורה שלה בכנסת, ב-27 בפברואר 2013.
עיריית חיפה נמנעה מלקרוא רחוב על שמו של קסטנר, אך בשנת 2015, שנים רבות לאחר שהחליטה על הנצחתו, קראה גינה בשם "גינת ניצולי קסטנר".
מאז 2008 נערך מדי שנה, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, טקס זיכרון פרטי לקסטנר ליד הכניסה לבית בו גר ונרצח בשדרות עמנואל הרומי 6 בתל אביב. בטקס בשנת 2015 הוסר במקום הלוט מעל לוחית זיכרון לקסטנר.
בפברואר 2021 אמר חבר הכנסת שבח שטרן במליאת הכנסת: "נכדתו של קסטנר ח"כ מרב מיכאלי אינה אשמה בהתנהגות של סבה אבל בניסיונותיה לנקות את שמו ירקה בפרצופם של נרצחים רבים." בתגובה ענתה ח"כ מיכאלי: "יד ושם מנציח את קסטנר וחבריו בוועדת ההצלה על הצלה של לפחות 20,000 יהודים והמחקר ההיסטורי מדבר על הרבה יותר".
ראו גם
בית הזכוכית (בודפשט)
לקריאה נוספת
שלום רוזנפלד, תיק פלילי 124: משפט גרינואלד - קסטנר, הוצאת קרני, 1955
עמנואל פרת, המשפט הגדול: פרשת קסטנר, הוצאת אור, 1956
מוטי לרנר, קסטנר, הוצאת אור - עם, 1998
יחיעם ויץ, האיש שנרצח פעמיים - חייו משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר, הוצאת כתר 1995,
יהודה באואר, יהודים למכירה? משא ומתן בין יהודים לנאצים 1933 - 1945, הוצאת יד ושם, 2001,
איסר הראל, האמת על רצח קסטנר: טרור יהודי במדינת ישראל, הוצאת עידנים, 1985,
בן הכט, - פרשת קסטנר, מאנגלית - אביעזר גולן, הוצאת "לדורי", תל אביב, תש"ל 1970, עם תוספת מאת שמואל מרלין
בן הכט, כחש - פרשת קסטנר, הוצאת "סלע מאיר", אוגוסט 2021
שמואל תמיר, בן הארץ הזאת (אוטוביוגרפיה), הוצאת זמורה ביתן
מיכל שקד, "ההיסטוריה בבית המשפט ובית המשפט בהיסטוריה - פסק הדין במשפט קסטנר והנרטיבים של הזיכרון", אלפיים 20, 2000
רודולף ורבה, ברחתי מאושוויץ, (תרגום: יהושוע וייס בן עמי ושלומית קדם), הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה בשיתוף עם הוצאת זמורה-ביתן, 1998
דוב דינור, קסטנר - גילויים חדשים על האיש ופועלו, הוצאת גסטליט, חיפה, 1987;
יוז'ף שילר, מפעל ההצלה בשטרסהוף, הוצאת בית לוחמי הגטאות, 1999
פטר ס. נאג', מבצע קסטנר, הוצאת ירון גולן, 1997
יוסף שפר, הנהגת המחתרת היהודית בהונגריה, "יד ושם", ירושלים, 1975
שלמה אהרונסון, "ישראל קסטנר, OSS ותיאורית ראש החץ בנירנברג" מתוך משפט והיסטוריה, בעריכת דניאל גוטויין ומנחם מאוטנר, מרכז זלמן שזר, תשנ"ט
אלי ריכנטל, האמנם נרצח פעמיים: פרשת קסטנר בראייה מחודשת, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע, תש"ע
יעקב חרותי, "אמת אחת ולא שתיים", הוצאת יאיר, 2008
אילה נדיבי, בין קראוס לקסטנר – המאבק על הצלת יהודי הונגריה, כרמל, ירושלים, 2014
רות לנדאו, מחיר השתיקה - הנהגות היהודיות בסלובקיה ובהונגריה בתקופת השואה, רסלינג, 2022.
Anna Porter, Kasztner's train / The true story of Rezso Kasztner, unknown hero of the Holocaust, Douglas & McIntyre, Vancouver/Toronto, 2007
Ladislaus Lob, Dealing With Satan. Rezso Kasztner's daring rescue mission, Jonathan Cape, London, 2008
Robert St. John, The man who played God (Doubleday, 1962)
Olosz, Levente (2023). Narratívák fogságában [en: CAPTIVE OF NARRATIVES]. Budapest: Violence Research Institute
קישורים חיצוניים
קסטנר, באתר דעת (מתוך: אתר שואת יהודי הונגריה)
פסק הדין במשפט קסטנר והערעור, באתר דעת
סדרה: משפט קסטנר נגד גרינוולד - הפרוטוקולים ותיקי-עזר של משפט קסטנר באתר גנזך המדינה
אלי אשד, האמת על פרשת ישראל קסטנר
אתר ישראל קסטנר (באתר מופיעה רשימה מקורית של ניצולי "רכבת קסטנר")
פענוח רצח ישראל קסטנר (1957), באתר השב"כ
אדולף אייכמן על קסטנר - מתוך הריאיון עם אייכמן שפורסם במגזין לייף ב-1960, באתר "נזכור"
"הפרשה הפכה למשפט של תקופה שלמה" - על פרשת קסטנר בכתב העת המקוון "זיקה" באתר בית הספר הבינלאומי להוראת השואה ביד ושם
ארכיון של קסטנר ביד ושם, דברים מפי בתו של קסטנר, דברים של אבנר שלו. יולי 2007, ארכיון הסרטונים של AP
פרשת קסטנר, הרצאה של אריה ברנע, האוניברסיטה העברית, 2012 | חלק 1 | חלק 2 | חלק 3 | חלק 4 | חלק 5 | חלק 6 | חלק 7 | חלק 8 | חלק 9 | חלק 10 |
משפט קסטנר - מבט חדש, הרצאה של דן לאור, אוניברסיטת תל אביב, 2010
משפט קסטנר - בין הצלה לשיתוף פעולה, הרצאה של רוני שטאובר, אוניברסיטת תל אביב, ספריית וינר לחקר התקופה הנאצית והשואה, מאי 2016
מרב מיכאלי מספרת על סבא שלה - קסטנר, בערוץ עמותת דורות ההמשך, מאי 2017
המכתב שהתחיל את משפט קסטנר, באתר הספרייה הלאומית, מרץ 2018
אילה שקלאר, "זיכרון קולקטיבי, זיכרון סלקטיבי: פרשת קסטנר ועיצוב זיכרון השואה בחברה הישראלית, היֹה היָה, במה צעירה להיסטוריה, גיליון 8 (תשע"א), עמ' 7–31
אמנון לוי
אלי אשד, האמת על פרשת ישראל קסטנר, אתר "המולטי יקום של אלי אשד"
על ישראל קסטנר ודברי נכדתו מרב מיכאלי, באתר הבמה-הרעיונית של מפלגת העבודה
מלאך או עוזרו של השטן? | 57 שנים לגזר דינו של קסטנר: השאלות שנותרו ללא מענה והמסמכים שלא נחשפו ראיון עם נכדו של עו"ד שמואל תמיר
אורון שוורץ, פרשת קסטנר | חלק 1: האיש שעשה עסקה עם השטן, בהסכת משפט חוזר, 18 באוקטובר 2022
אורון שוורץ, פרשת קסטנר | חלק 2: האיש שעשה עסקה עם השטן, בהסכת משפט חוזר, 18 באוקטובר 2022
אביה סלומון-חובב, לירז לחמנוביץ, "פרשת קסטנר והשפעתה על החברה הישראלית", אתר יד ושם,
הערות שוליים
קטגוריה:פעילים ציונים בהונגריה
קטגוריה:יהודים בשואה: הונגריה
קטגוריה:יהודים שפעלו להצלה בתקופת השואה
קטגוריה:עולים לאחר מלחמת העולם השנייה
קטגוריה:סחורה תמורת דם
קטגוריה:עובדי משרד המסחר והתעשייה
קטגוריה:עיתונאים יהודים רומנים
קטגוריה:עיתונאים יהודים הונגרים
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות בישראל
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות נחלת יצחק
קטגוריה:סגל אוי קלט
קטגוריה:עדים במשפטי פושעי מלחמה במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:כתבים מדיניים
קטגוריה:אנשי השנה של העולם הזה
קטגוריה:אדולף אייכמן
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1906
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1957 | 2024-09-17T20:21:21 |
גרטרוד בל | גרטרוד מרגרט לוות'יאן בל (באנגלית: Gertrude Margaret Lowthian Bell; 14 ביולי 1868 - 12 ביולי 1926), ארכאולוגית בריטית שהיה לה חלק מרכזי ביצירת מדינת עיראק.
במהלך חייה היא הייתה בין המובילים של המרד הערבי במלחמת העולם הראשונה לצד לורנס איש ערב. בסיום המלחמה שרטטה בל את גבולות המנדט הבריטי על מסופוטמיה, כדי שיכללו את שלוש ה"וולאיות" שהפכו להיות עיראק.
בל שכנעה את וינסטון צ'רצ'יל למנות את פייסל הראשון, מלך סוריה המודח, למלך הראשון של עיראק בועידת קהיר (1921).
עד מותה בשנת 1926 היא הייתה האישה החשובה ביותר בשירות הציבורי באימפריה הבריטית.
קורות חייה
גרטרוד בל נולדה בוושינגטון הול במחוז דורהם שבאנגליה, למשפחה אמידה למדי. כבר כילדה נחשבה מבריקה, ובגיל 16 החלה ללמוד באוניברסיטת אוקספורד, שם סיימה תואר ראשון בהצטיינות יתרה תוך שנתיים.
בתום לימודיה החלה לתור את העולם - לטפס על הרים בשווייץ, לעסוק בארכאולוגיה וללמוד שפות. כאחת מהנוסעות הגדולות של אנגליה, בל פתחה את מדבריות ערב לעולם המערבי בתאוריה מלאי החיים והפרוזה הכתובה בבהירות יוצאת דופן. היא בילתה שנים רבות בהכרת ראשי השבטים, האמירים והשייח'ים הערביים ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הייתה בעמדה טובה כדי לייעץ למשרד המלחמה הבריטי על המיקום והנטיות של הכוחות הערביים, אותם היה אפשר לעודד להצטרף לבריטים במלחמה נגד העות'מאנים. בנקודה זו בחייה הפכה ליועצת של הקולונל ת. א. לורנס, שנודע לאחר מכן כלורנס איש ערב. היא גם תרמה למאמץ המלחמה הבריטי במצרים ומסופוטמיה, ושמשה כקצינת מודיעין מוכשרת במיוחד, עד כדי כך שעבודתה צוינה לשבח בפרלמנט האנגלי. על שירותה המעולה היא זכתה באות האימפריה הבריטית.
כיוון שהכירה את השטח, הייתה חלק מהמשלחת לוועידת פריז בשנת 1919, והתבקשה לשרטט את גבולות המדינה החדשה - עיראק. אולם לאחר ועידת פריז, הממשל הבריטי התעלם מבל למעשה, כמו גם שאר העולם, מה שגרם לה לשקוע בדיכאון עמוק, בעיקר בשל העובדה שלורנס איש ערב זכה לכל תשומת הלב.
במהלך שנותיה האחרונות היא הקימה את המוזיאון הארכאולוגי של בגדאד והייתה המנהלת הראשונה שלו.
בל נפטרה ב-12 ביולי 1926 בבגדאד, לאחר שככל הנראה שמה קץ לחייה.
בשנת 2015 יצא הסרט "מלכת המדבר" (Queen of the Desert) על חייה של גרטרוד בל, בכיכובה של ניקול קידמן. ב-2016 הופק סרט תעודי על גרטרוד בל בשם מכתבים מבגדאד , שבו הושמעו דבריה מפי השחקנית טילדה סווינטון.
לקריאה נוספת
Hogarth, David G., "Obituary: Gertrude Lowthian Bell". The Geographical Journal 68.4, 1926, pp. 363-368
Bodley, Ronald and Hearst, Lorna, Gertrude Bell. New York, NY: The Macmillan Company, 1940
Bell, Gertrude. Gertrude Bell: From Her Personal Papers 1914-1926. London: Ernest Benn Ltd, 1961
Wallach, Janet, Desert Queen. 1999
O'Brien, Rosemary (ed.), Gertrude Bell: The Arabian Diaries, 1913-1914. USA: Syracuse University Press, 2000
Julia M. Asher-Greve, "Gertrude C. Bell (1868–1926)". In: Getzel et al. (eds.), Breaking Ground: Pioneering Women Archaeologists, Ann Arbor: University of Michigan Press, 2004, pp.142–197
H.V.F. Winstone, Gertrude Bell, Barzan Publishing, 2004
Howell, Georgina, Gertrude Bell: Queen of the Desert, Shaper of Nations, Farrar, Straus and Giroux, 2007 ; also issued as Daughter of the Desert: the remarkable life of Gertrude Bell, Macmillan, Basingstoke and Oxford, 2006
Lukitz, Liora, A Quest in the Middle East: Gertrude Bell and the Making of Modern Iraq. I.B. Tauris, 2006
Meyer, Karl E. and Shareen Blair Brysac, Kingmakers: the Invention of the Modern Middle East. W.W. Norton, 2008
קישורים חיצוניים
פרויקט גרטרוד בל
ידין רומן, פורצות הדרך – הנשים ששינו את פני הארכאולוגיה, באתר פוליטיקלי קוראת, 15 בנובמבר 2016
רמי גינת, האם האנגלייה של עיראק, ביקורת על הספר "A Quest in the Middle East: Gertrude Bell and the Making of Modern Iraq"
קטגוריה:אנגלים
קטגוריה:ארכאולוגיות בריטיות
קטגוריה:ארכאולוגים בריטים
קטגוריה:ארץ ישראל: נוסעים נוצרים
קטגוריה:מפקדים במסדר האימפריה הבריטית
קטגוריה:רצח העם הארמני: אישים
קטגוריה:מתאבדות: פעילות פוליטיות
קטגוריה:מתאבדים: פוליטיקאים
קטגוריה:בריטיות שנולדו ב-1868
קטגוריה:נפטרות ב-1926
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית | 2024-02-02T08:29:52 |
גאורגי ז'וקוב | גאורגי קונסטנטינוביץ' ז'וּקוֹב (רוסית: Гео́ргий Константи́нович Жу́ков; 1 בדצמבר 1896 – 18 ביוני 1974) היה מצביא ופוליטיקאי סובייטי. בשנת 1943 עוטר בדרגה הבכירה של מרשל ברית המועצות, ונודע בשם "המרשל ז'וקוב". ראש המטה הכללי של הצבא הסובייטי מפברואר 1941 עד 29 ביולי 1941. מאדריכלי ניצחון בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. שר ההגנה של ברית המועצות בין השנים 1956–1957. לזכותו נזקפים ניצחונות רבים בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה.
ז'וקוב גדל במשפחה ענייה והחל את שירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה. הוא הצטרף לשורות הצבא האדום במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה ועלה בדרג הצבאי בתקופת בין המלחמות. ז'וקוב התבלט בפיקודו על קרב חלקין גול בו הובס הצבא היפני.
כשפלשה גרמניה הנאצית לברית המועצות היה ז'וקוב ראש המטה הכללי של הצבא האדום. כחודש לאחר מכן, הוא פוטר בעקבות עימות מול סטלין בעניין האסטרטגיה הצבאית. זמן קצר אחר כך נקרא לשוב לשירות, תחילה במצור על לנינגרד ובהמשך במהלך הקרב המכריע על מוסקבה. מאוחר יותר עמד בראש המערך הסובייטי בקרב סטלינגרד, קרב קורסק, קרב קורסון-צ'רקאסי, מבצע בגרטיון ולבסוף הקרב על ברלין. ז'וקוב חתם מטעם ברית המועצות על כניעת גרמניה הנאצית. לאחר המלחמה, מחשש לפגיעה בסמכותו, סטלין דחק את ז'וקוב מההנהגה. ז'וקוב שב למעגל ההנהגה של ברית המועצות כשב-1955 מינה אותו ניקיטה חרושצ'וב לשר ההגנה. כאשר סר חינו בעיני חרושצ'וב זה נידה אותו בשנית ממשרות ההנהגה. כבודו הנרמס של ז'וקוב הושב לו עם עלייתו לשלטון של ליאוניד ברז'נייב והוא נותר אהוד עד ערוב ימיו.
ביוגרפיה
שנותיו הראשונות ושירותו עד מלחמת האזרחים
גאורגי קונסטנטינוביץ' ז'וקוב נולד בכפר סטרלקובקה (Стрелковка) שבמחוז קלוגה למשפחת איכרים קשת יום, ובגיל 15 החל לעבוד במוסקבה כשוליה של פרוון לאחר שאביו, קונסטנטין ארטיומייביץ' ז'וקוב, הצליח לסדר עבורו את העבודה. ז'וקוב עבד בממוצע 15 שעות ביממה והוכה לא פעם כענישה שנועדה לחנכו. במקביל, הצליח להתקבל לבית ספר ברחוב טברסקאיה והיה תלמיד מצטיין בכיתתו. בקיץ 1912, מכיוון שהיה תלמיד מצטיין, נלקח מטעם בית הספר ליריד בניז'ני נובגורוד. ב-1914 כבר עבד באופן עצמאי בפרוונות ושכר חדר לינה במוסקבה בשלושה רובל לחודש. האישה ששכרה את החדר בדירה הפרטית הייתה אלמנה, וז'וקוב התחבב על בתה. השניים התכוונו להינשא אך פרוץ מלחמת העולם הראשונה קטע את תוכניותיהם.
עם פרוץ המלחמה שטף את רוסיה גל פטריוטיות שלא דילג על ז'וקוב. לנוכח אובדן רב של חיילים בחזית, החל גיוס כללי של צעירים ילידי 1896. בשנת 1915 גויס לצבא האימפריה הרוסית ושרת כטוראי בחזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה, שבה זכה פעמיים בעיטור גאורגי הקדוש על אומץ לבו, וקודם לדרגת סמל. דרך חברו מילדות, ידע ז'וקוב גרמנית ותחקר חייל צבא הקיסרות הגרמנית שנפל בשבי הרוסי. על ההישג המודיעיני שהשיג דרך התחקור ניתן לו העיטור הראשון. את העיטור השני קיבל לאחר שנפצע בשדה הקרב. ב-1916 צוות לרגימנט הפרשים הדרקוני העשירי של נובגורוד. לאחר מהפכת פברואר נוצרה מערכת מנהל צבאית חדשה על בסיס האידיאלים של המהפכנים וז'וקוב התמנה ליושב ראש מועצת החיילים של הפלוגה שבה שירת. לאחר מהפכת אוקטובר הצטרף ז'וקוב לבולשביקים, והרקע החקלאי העני שלו היה לו לנכס.
הוא חלה בטיפוס, אך לאחר שהחלים לחם במלחמת האזרחים ברוסיה מ־1918 ועד 1920. ב-1 באוקטובר 1918 הצטרף כמתנדב לשורות הצבא האדום וצוות לדיוויזיית הפרשים של מוסקבה. תחילה נשלח לחזית הרי אורל הדרומיים, להתמודד מול בדלנים קוזאקים. בהמשך שירת במערכה על צאריצין על גדות הוולגה מול צבא המתנדבים, סיעה של הצבא הלבן האנטי-בולשביקי בפיקודו של אנטון דניקין. במהלך הקרבות נפצע מרסיסי רימון. לאחר מכן, בחורף שבין 1919 ל-1920, חלה בשנית בטיפוס ונשלח לביתו לתקופת החלמה. בשובו לשירות נשלח לרגימנט המילואים המוצב בטבר, צפונית למוסקבה. הוא נשלח מטעם הצבא ללימודים גבוהים אשר נקטעו בעקבות מרד טמבוב. במסגרת פעילותו במלחמה זכה באות עיטור הדגל האדום על דיכוי מרידות האיכרים, שפרצו כתוצאה מהחרמת התוצרת החקלאית על ידי השלטונות הסובייטים.
בין המלחמות
עלייתו בשורות הדרג הצבאי
ב־1923, בסיום לימודיו באקדמיה הצבאית של ברית המועצות, מונה ז'וקוב למפקד רגימנט הפרשים השביעי המוצב בסמרה, בדרום הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית. ב-1924 נשלח להתמחות בלוחמת פרשים בלנינגרד (סנקט פטרבורג). כשסיים את חוק לימודיו ב-1925, נקרא להתייצב לשירות במינסק. בשונה מהדרך הקונבנציונלית של נסיעה ברכבת, ז'וקוב, ביחד עם מפקד פלוגה ומפקד רגימנט נוסף שלמדו איתו, החליט לעשות את המסע בדהירה על סוסו. המסע, בן 963 קילומטרים, נמשך שבעה ימים ובמהלכו עברו השלושה דרך ויטבסק, אורשה ובוריסוב. במהלך המסע לא העריכו נכון את כמות המזון שהיו צריכים לקחת וכן סבלו מתקלות שונות, אולם הצליחו להשלים את המסע, שבמהלכו כל אחד מהם ירד במשקל בערך בשישה קילוגרם. בהמשך כל המעורבים במסע קיבלו שבחים מטעם דרג הפיקוד והדרג הממשלתי.
ימין|ממוזער|189x189 פיקסלים|ז'וקוב בשירותו בצבא האימפריה הרוסית, 1916.
ימין|ממוזער|166x166 פיקסלים|ז'וקוב, מפקד רגימנט פרשים, שנות העשרים.
החל מ-1926 חתם על העסקה בהוראה קדם-צבאית בפקולטה הצבאית של האוניברסיטה הממלכתית הבלארוסית. ב-1929 השלים קורס פיקוד במטה הכללי העליון של הצבא האדום ובמאי 1930 התמנה לפקד על בריגדת (חטיבה) הפרשים השנייה בסמרה. בתפקיד זה היה נתון לפיקודו של מפקד דיוויזיית (אוגדה) הפרשים השביעית, קונסטנטין רוקוסובסקי. לאחר שנה בתפקיד נשלח לפיקוד הצבאי של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הבלארוסית, בחסות ירונים אובורביץ'. ז'וקוב היה חסיד של לוחמת השריון המודרנית ונודע כמתכנן זהיר וכקפדן בענייני משמעת. הוא עלה בדרגה והתמנה לעוזר המפקח הראשי של חיל הפרשים של הצבא האדום. במרץ 1933 התמנה למפקד דיווזיית הפרשים הרביעית והוצב בסלוצק.
החל מ-1937 היה למפקד קורפוס (גיס) הפרשים השלישי והשישי והחל מ-1938 היה לממלא מקום מפקד מערך הפיקוד הצבאי העליון בבלארוס. הטיהורים הגדולים של סטלין בשורות הצבא האדום בסוף שנות השלושים פסחו עליו, והוא אף קודם בדרגות בידי ההנהגה הפוליטית של ברית המועצות. במהלך הטיהורים הופנו מצד קולגות בצבא האדום האשמות כלפי ז'וקוב על ש"לא ראה את האויבים של העם" ועל כך שהיה "קצר טווח־ראייה פוליטי." בתגובה התלונן בטלגרף לסטלין ולקלימנט וורושילוב, שר ההגנה באותה העת (המשרה נודעה אז בשם הקומיסר האחראי על הצבא והצי).
קרב חלקין גול
ממוזער|ז'וקוב (מימין) עם מפקד הצבא המונגולי מרשל צ'וייבולסאן בקרב חלקין גול.
ממוזער|ז'וקוב בחלקין גול, אוגוסט 1939.
בקיץ 1939 הוטל על ז'וקוב להדוף את הצבא היפני שפלש למונגוליה. הפלישה הייתה חלק מסדרת התכתשויות צבאיות על גבי הגבול בין ברית המועצות לסין, במדינת החסות מנצ'וקוו שהקים הצבא היפני, כחלק מהשאיפות הטריטוריאליות של יפן בסין. האינטרסים המנוגדים בין ברית המועצות לקיסרות היפנית, כמו גם האידאולוגיות המנוגדות שהנהיגו את שתי הארצות, הובילו ליחסים קרים ביניהן ולהתכתשויות הצבאיות על גבי הגבול. למעשה, התקיימה מלחמה מוגבלת ובלתי-מוכרזת בין ברית המועצות ליפן מאז הפלישה היפנית למנצ'וריה. מונגוליה הייתה קשורה בחוזה הגנה וידידות עם ברית המועצות, שהסדירה בה ממשלה קומוניסטית שהייתה בעלת ברית של מוסקבה עוד מאז מלחמת האזרחים בתחילת שנות העשרים. הצבא היפני ראה עצמו בלתי מנוצח ועולה על הצבא הסובייטי. היפנים פלשו בכוח גדול למונגוליה באזור הנהר חלקין גול.
במאי, הפלישה היפנית נבלמה בידי כוח מונגולי-סובייטי משותף שספג אבדות כבדות. ז'וקוב נשלח למזרח הרחוק הרוסי למערכה מול יפן בעיקר בזכות תפיסתו האסטרטגית וידיעתו בתחום חיל השריון. ביוני הגיע לחזית הקרב דרך הרכבת הטרנס-סיבירית כשהמשימה המקורית שלו הייתה לפקח על התפקוד של הכוחות הסובייטים והמונגולים. ז'וקוב הגיש דו"ח תקיף לסטאבקה (הפיקוד הצבאי העליון היושב במוסקבה) על המצב הרעוע של הכוחות ובעקבותיו מונה למפקד החזית כולה. הפיקוד הסובייטי על המערכה התבסס בעיר צ'יטה, הממוקמת בחבל עבר הבאיקל. בין יוני ליולי התכתשויות מזעריות בין שני הצבאות הסתכמו בשוויון כללי בחזית. ב-20 באוגוסט הורה ז'וקוב על פתיחת מתקפת נגד ממושכת שבה התקיים תיאום צבאי בין חילות רגלים, שריון, ארטילריה ואוויר של הכוחות הסובייטים. תחילה פתחו הכוחות בהפצצה אווירית וארטילרית ובהמשך בהתקדמות חילות הקרקע. לאחר כיתור כמעט מוחלט של הכוחות היפנים, ב-31 באוגוסט, אלו פנו לנסיגה מוחלטת מהטריטוריה המונגולית חזרה לקו הגבול בינלאומי.
הקרב היה למעשה הביצוע הראשון בשטח של תורת המלחמה של מלחמת בזק הכוללת שיתוף פעולה נרחב בין חילות הצבא. אותה אסטרטגיה צבאית הייתה בשלבי פיתוח בידי מפתחי תורות לחימה גם בצבאות נוספים באותה העת, בהם היינץ גודריאן בגרמניה או באזיל לידל הארט בבריטניה. ז'וקוב נקרא במאי 1940 למוסקבה, קיבל שם את אות גיבור ברית המועצות, הועלה בדרגה לגנרל ארמייה (הדרגה השנייה הכי בכירה בשורות הצבא האדום) והוזמן לפגישה ראשונה פנים אל פנים עם סטלין. סטלין התרשם מכישוריו של ז'וקוב ומינה אותו למפקד הצבאי של אזור קייב.
פיקוד אזור קייב – כיבוש בסרביה
אזור קייב, אשר השתרע על רוב שטחי הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית, היה ממחלקות הצבא האדום החשובות ביותר. בהיותו המפקד הצבאי של האזור, ז'וקוב פעל לטפח יזמות בקרב החילות ההנדסיים ומוכנות צבאית כוללת לקראת תרחישי מלחמה אפשריים. ז'וקוב מצא עניין מיוחד ביזמותו הצבאית של מיכאיל קלשניקוב הצעיר, שהחל שירותו רק שנתיים קודם לכן. ז'וקוב שלח את קלשניקוב למוסקבה לפתח את תוכניותיו ולבסוף יזם את רובה הסער AK-47 שהתפרסם והפך נפוץ ברחבי העולם, ונקרא על שמו של מפתחו בכינוי "קלשניקוב".
על אף ייסוד יחסים דיפלומטיים עם ממלכת רומניה ב-1934, ברית המועצות הגדירה את שטחי בסרביה ובוקובינה הצפונית כטריטוריות השייכות לה ונתונות תחת כובש רומני זר (הצבא הרומני השתלט על השטחים במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה עקב העובדה שרוב האוכלוסייה יושבת האזור רומנית). ז'וקוב לקח חלק בישיבה מכרעת של ההנהגה הצבאית ב-13 ביוני 1940, שבראשה עמד סטלין, ובה הוחלט לפעול למען הסיפוח של הטריטוריות. ב-20 ביוני קיבל הוראה להכין את הכוחות שבפיקודו לקראת פלישה כוללת לשטחי רומניה בתוך ארבעה ימים. ב-28 ביוני הגישה מוסקבה אולטימטום לממשלה הרומנית בבוקרשט שבו איימה במלחמה כוללת אלמלא רומניה תאפשר מרצון סיפוח של השטחים לברית המועצות. לקראת מועד סיום האולטימטום נשלחו כוחות גדולים מאזור פיקוד קייב לעבר הגבול הסובייטי-רומני המסוכסך על גדות הדניסטר, במטרה להמחיש את רצינות כוונות הממשלה הסובייטית. הממשלה הרומנית נכנעה לדרישה הסובייטית. הסיפוח הסובייטי של בסרביה ובוקובינה הצפונית התרחש ללא קרב, וז'וקוב פיקד על הכיבוש הצבאי של השטחים ועל מימוש הסדר הגבול החדש. ב-4 ביולי התקבל במצעד תמיכה פרו-סובייטי בקישינב, בסרביה (מולדובה).
ז'וקוב העריך את האפשרות שתפרוץ מלחמה בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית ופעל לשפר את המוכנות של כל הכוחות תחת פיקודו. בישיבת הדרג הביטחוני העליון בדצמבר 1940 הציג בפירוט את תורת המלחמה שפיתח ושניצל בקרב חלקין גול: כיצד מבצעים התקפיים יכולים לקדם תיאום בין חילות ולשנות את כל מפת החזית. בתחילת 1941 היה מעורב גם בסדרת תרגילים צבאיים בשטח לניסוי אותה תורת מלחמה.
ראש המטה הכללי של הצבא האדום
ב-31 בינואר 1941 מונה בידי סטלין לראש המטה הכללי במקום קיריל מרצקוב. במקביל התמנה גם לממלא מקום שר ההגנה, בחסותו של השר המכהן, סמיון טימושנקו. הודעת המינוי פורסמה עוד ב-14 בינואר בהחלטת 'הפוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות'. בתפקיד זה לקח חלק בשני תרגילים צבאיים רחבי היקף לניסוי תורת המלחמה שפיתח וקידם. יריבו בתרגילים היה הגנרל דמיטרי פבלוב ובמהלך התרגיל ז'וקוב פיקד על כוח שעיקרו היה חיל שריון ענק שהיה נתון לנחיתות מספרית של יותר מ-1:2 אך השתמש באסטרטגיה של מלחמת בזק ותיאום ושילוב בין החילות השונים. הכוחות בפיקודו של ז'וקוב ניצחו בשני התרגילים, כאשר בכל אחד מהם ייצגו כוח בחזית שונה, מערבית (מזרח פולין) ומזרחית (ציר קייב־הים השחור).
ז'וקוב כיהן כראש המטה הכללי ב-22 ביוני 1941, בעת פתיחת מבצע ברברוסה, התקפת הפתע הגרמנית הרחבה על ברית המועצות שפתחה את החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה. ברית המועצות נתפסה לא מוכנה לקראת הפלישה הגרמנית וספגה אובדן חריג בתוך מספר חודשים שהוביל להגעת חיילים גרמנים לפתח מוסקבה תוך פחות מחצי שנה מפתיחת המערכה.
ב-10 ביוני, קבוצת הארמיות 'החזית הדרום-מערבית', העלתה את הדריכות של הכוחות הנתונים לפיקודו על הגבול הסובייטי עם הגנרלגוברנמן (חבל כיבוש צבאי גרמני בפולין שלא סופח ישירות לשטחי גרמניה). ז'וקוב זעם על כך ומיהר לשלוח את ההוראה הבאה למפקד קבוצת הארמיות מיכאיל קירפונוס: "פעולה כזו עלולה להקציף את הגרמנים לכדי עימות מזוין עם מיני השלכות. בטל פקודה זו לאלתר ודווח מי נתן פקודה בלתי מורשית שכזאת." ב-21 ביוני, על סמך אזהרה של עריק גרמני מפני פלישה, הורה ז'וקוב להעלות את הכוננות הצבאית לאורכו של הגבול. ההוראה ניתנה מאוחר מכדי שיהיה אפשר לבסס קו הגנה, ולמחרת החלה הפלישה הגרמנית לברית המועצות. ביום הפלישה העביר ז'וקוב הוראה גורפת לבלום את הפלישה הגרמנית בכל החזיתות ובכל מחיר אך לא לחצות את הגבול לתוך שטחי גרמניה. לגורם ההפתעה הייתה השפעה עיקרית על ההתנהלות של מבצע ברברוסה, עקב חוסר מוכנותו של הצבא האדום. מתוך כך, סדרת מתקפות נגד מהירות ולא מתוזמנות לאורכה של החזית נכשלו באופן גורף.
ההפסד המהיר של הצבא האדום בקרב על בְּרוֹדִי פתח את הדרך של הצבא הגרמני לעבר מרכז אוקראינה. בסוף יולי, לאחר סדרת הפסדים, החל הצבא האדום לסגת מסמולנסק, נסיגה שפתחה את הדרך של הוורמאכט לעבר מוסקבה. ז'וקוב חשב שיש לפנות את הצבא הסובייטי מאזור קייב לגדה המזרחית של הדנייפר ולחזק את החזית המרכזית החלשה מול מוסקבה. סטלין לא היה מוכן לשמוע על האפשרות של פינוי קייב. ב-29 ביולי 1941 נפגש ז'וקוב עם סטלין. זה האחרון כינה את עמדותיו של ז'וקוב בעניין קייב - "שטויות". ז'וקוב הגיב: "אם לדעתך ראש המטה הכללי מסוגל לדבר אלא שטויות, הרי שאין לי מה לעשות כאן". סטלין פיטר את ז'וקוב, אולם תוך זמן קצר התברר שטעה. הגרמנים כיתרו את הצבא הסובייטי באוקראינה ושבו יותר מ-600,000 חיילים, כעשירית מהצבא האדום.
מהלך מלחמת העולם השנייה
חזית העתודה וחזית לנינגרד
ב-30 ביולי, יום לאחר פיטוריו מתפקיד ראש המטה הכללי, הוקמה חזית העתודה וז'וקוב הועמד בראשה. החזית כללה את הארמיות ה-24 ה-28, ה-29, ה-30, ה-31 וה-32 והתמודדה במערכה מול קבוצת ארמיות מרכז של הוורמאכט, שנעו, בפיקודו של פילדמרשל פדור פון בוק, לעבר מוסקבה. ז'וקוב קידם מתקפת נגד רחבת היקף שפתחה את קרב סמולנסק. ז'וקוב ניסה לפעול בתנועת מלקחיים ולבצע איגוף סביב הכוחות הגרמנים בכדי לנתק את קווי האספקה שלהם. המערכה שהתפתחה סביב סמולנסק התנהלה לאורך חזית רחבה, ממחוז פסקוב בצפון ועד לסביבות העיר צ'רניגוב בדרום. בנוסף לחזית העתודה בפיקודו של ז'וקוב, הכוחות הסובייטים הנוספים שהיו מעורבים במערכה על סמולנסק כללו את החזית המערבית, החזית המרכזית וחזית בריאנסק. במהלך המערכה, שהסתיימה ללא הכרעה, ספג הצבא האדום אבדות כבדות ביותר, כולל מאות אלפי שבויים, אך הצליח לבלום את התקדמות הצבא הגרמני לכיוון מוסקבה למשך כחודשיים וחצי, עד לספטמבר. לעיכוב זה הייתה השפעה רבה על כישלון התוכנית הגרמנית להכנעת ברית המועצות בתוך ארבעה חודשים ב-1941 שהייתה למעשה ללב מבצע ברברוסה. עיקר הכישלון הצבאי הסובייטי בקרב נבע ממצבו הרעוע של הצבא האדום.
ממוזער|ז'וקוב נואם בשיאו של מבצע ברברוסה, 1 בספטמבר 1941. מתוך ארכיוני רי"א נובוסטי.
בתחילת ספטמבר התמוטטה החזית הרוסית בלנינגרד. העיר עמדה לפני כיתור ונפילה. סטלין הדיח את מפקד החזית המרשל קלימנט וורושילוב והורה לז'וקוב לטוס ללנינגרד ולקבל את הפיקוד שם במהירות המרבית. ב-10 בספטמבר 1941 הגיע ז'וקוב לעיר, ארגן וייצב את הגנתה כאשר בפיקודו הארמייה ה-42 והארמייה ה-55. בתוך ה-OKW, היטלר דחק בקבוצת ארמיות צפון לראות בכיבוש לנינגרד מטרה עליונה, עקב חשיבותה האסטרטגית כמו גם הסמלית. במקביל להתקדמות הצבא הגרמני ממזרח, הצבא הפיני נע לעבר העיר מצפון, דרך מצר הים הקרלי, במסגרת מלחמת ההמשך שניהל בברית המועצות. במקרה של נפילת לנינגרד, העריכה ההנהגה הגרמנית כי כלל הצי הבלטי יכנע.
מטרתו של ז'וקוב הייתה למנוע את נפילת העיר לכיתור מוחלט עד הגעת תגבורת הארמייה ה-54 בפיקודו של גריגורי קוליק. ב-4 בספטמבר החלה ההפגזה על לנינגרד. ההפצצות ב-8 בספטמבר גרמו ל-178 שריפות. בתחילת אוקטובר, בעקבות ההתנגדות החריפה של הכוחות הסובייטים היושבים בתוך העיר, נמנעו הכוחות הגרמנים מלתקוף אותה ישירות והחלו בהטלת המצור הממושך על העיר. ז'וקוב הצליח לייצב את החזית דרך התשת הכוחות הגרמנים בטבח ממושך שביצעו הכוחות הנלחמים זה בזה. השמירה הממושכת על קווי ההגנה של העיר מנעו את נפילתה המוחלטת ואת כניעתו של הצי הבלטי. בכך, ז'וקוב הכריח את הכוחות הגרמנים לשנות טקטיקה ולפנות, לראשונה במלחמה בחזית המזרחית, מהתקפיות להתגוננות.
קרב מוסקבה
בתחילת אוקטובר הורע המצב בחזית מוסקבה. הגרמנים זכו בקרבות כיתור בויאזמה ובריאנסק והתקדמו לעבר מוסקבה. ז'וקוב נקרא להתייצב בדחיפות בפני סטלין וקיבל את הפיקוד על החזית המערבית והגנת מוסקבה, עם איוואן קונייב כסגנו. הצבא הגרמני החל ב-2 באוקטובר במבצע טייפון – הקרב על מוסקבה. הכישלון להשתלט על לנינגרד במלחמת בזק (ידועה בגרמנית בתור "בליצקריג") הייתה לנכס אסטרטגי של הצבא האדום, מכיוון שקבוצת ארמיות צפון לא הייתה יכולה להעביר מכוחותיה דרומה לתמוך בקבוצת ארמיות מרכז בכיבוש מוסקבה. רק חלק מארמיית הפאנצר הרביעית פנתה לעבר המערכה על מוסקבה. במהלך אוקטובר הגרמנים כבשו את ערי המפתח של קלוגה (ובסביבתה גם כפר הולדתו של ז'וקוב), קלינין, מוז'איק (אנ') ומלויארוסלאבץ' (אנ'). ז'וקוב החל בקרבות בלימה שהאטו את קצב התקדמות הגרמנים. לאורך אוקטובר ונובמבר הוא קידם קו מגננה לאורך החזית מסביב למוסקבה כחלק מלוחמת שחיקה והכנה לקראת מתקפת נגד עם דיוויזיות רעננות שהובאו מסיביר. העברת הכוחות התאפשרה, לאחר שהמרגל הסובייטי ריכרד זורגה העביר מידע מודיעיני מיפן לפיו האחרונה, שהובסה על ידי ז'וקוב כאמור בקרב חלקין גול באוגוסט 1939, לא מתכוונת לתקוף שוב את ברית המועצות.
הגרמנים הגיעו עד למרחק של 27 ק"מ ממוסקבה ונעצרו בקור המקפיא של שיא החורף הרוסי. גשמי הסתיו הפכו את הדרכים לנהרות של בוץ עמוק, עובדה שהגבילה את יכולת התנועה של כוחות השריון הגרמנים. כשהגיע הכפור בראשית נובמבר, יכלו הגרמנים לשוב ולהשתמש בדרכים, אולם עתה צצה בעיה חדשה - הם לא היו ערוכים ללחימה בחורף. לגייסות הגרמניים חסרו ביגוד חם וחליפות הסוואה לבנות. המנועים של הטנקים וכלי הרכב הממונעים קפאו כאשר הטמפרטורות צנחו הרבה מתחת לאפס מעלות. חורף 1941–1942 היה קר במיוחד אפילו במונחים רוסיים. הטמפרטורה המינימלית שנמדדה הייתה מינוס 42 מעלות צלזיוס, שיא שלילי ברישום המטאורולוגי. לתנאי האקלים הייתה חשיבות מכרעת על שחיקת הכוחות הגרמנים בחזית ולפריצת הדרך של ז'וקוב במתקפת הנגד.
בלילה בין החמישי לשישי בדצמבר נפתחה אותה מתקפת נגד בפעולה מתואמת ורחבת היקף של האגף הימני והאגף השמאלי של קבוצת 'החזית המערבית' הסובייטית. באמצע דצמבר היה הפיקוד העליון הגרמני בפאניקה מוחלטת. המפקדים הבכירים של קבוצת ארמיות מרכז הגרמנית דרשו נסיגה מיידית חזרה לאזור סמולנסק כדי להציל את כוחותיהם מהתמוטטות והשמדה. אולם היטלר לקח לידו באופן אישי את הפיקוד על הצבא הגרמני בחזית המזרחית, ולא התיר נסיגה כללית מאזור מוסקבה, תוך שהוא מורה לכוחות הגרמנים שלא לוותר על אף שעל אדמה ומפטר את מפקד ארמיית הפאנצר השנייה, היינץ גודריאן, מתפקידו. פקודה זו תרמה לייצובה של החזית הגרמנית ולהאטת קצב ההתקדמות של כוחות הצבא האדום. בראשית שנת 1942 נבלמה מתקפת הנגד הסובייטית כמעט בכל הגזרות והכוחות התוקפים ספגו אבדות כבדות. המתקפה הצליחה באופן חלקי אבל הצבא הגרמני נהדף למרחק של 100–200 ק"מ ומוסקבה ניצלה. לקראת מרץ 1942 גרמו הפשרת השלגים והבוץ העמוק בדרכים, בנוסף לתשישות של הצבאות היריבים, לקיפאון זמני בפעילות הצבאית בחזית המזרחית. הניצחון בחזית הוביל לעליית המורל הסובייטי בחזית וחיזק את הקשר בין בעלות הברית.
המערכה באזור סטלינגרד
בעקבות מצב החזית שנוצר, חלק ניכר מהכוחות הסובייטים התרכזו מסביב לבירה מוסקבה, כך שהכוחות הגרמנים נמנעו ממתקפה נוספת על העיר ובמקום זאת פנו למבצע רחב היקף לכיבוש הקווקז, למען השגת מרבצי הנפט הרבים באזור והכנעת הצבא האדום לנוכח אובדן החזית הדרומית הכוללת של המלחמה. התוכנית הגרמנית כללה גם את חסימת התנועה בנהר הוולגה, ששימש עורק התחבורה הראשי בין אזור עבר הקווקז והרפובליקות של מרכז אסיה לשאר חלקי ברית המועצות, בעיקול הנהר סמוך לעיר סטלינגרד, שהייתה מכאן לנכס אסטרטגי בנוסף להיותה נכס סמלי עבור המורל הסובייטי. בקיץ 1942 החלה קבוצת ארמיות דרום במבצע מקרה כחול, התנועה לעבר הדונבאס ונהר הדון, ומשם חצייתו אל עבר הקרב על הקווקז שהחל בסוף יולי. במקביל להתרחשויות אלו, ז'וקוב ניסה ללא הצלחה לקדם סדרת מבצעים לפרוץ את החזית הגרמנית מול מוסקבה דרך מבלט רז'ב. האזור היה מבוצר היטב בידי הכוחות הגרמנים וההנהגה הסובייטית ראתה בו איום מתמשך על מוסקבה.
המתקפות הסובייטיות על הבליטה, שהחלו כבר בינואר 1942, נודעו בכינוי "מטחנת הבשר של רז'ב" בשל שיעור האבדות הגבוה שספג הצבא האדום במהלכן. במקביל התרחש הקרב על העיר סטלינגרד עצמה. קודם לכן, נערכה מערכה מסביב העיר על דרכי הגישה אליה, וכבר בספטמבר סטלין, שרחש מחדש את אמונו לז'וקוב, שלח אותו לקדם מתקפת נגד למניעת נפילתה של הארמייה ה-62 בתוך העיר ובמקביל גם לנטרל את הכוחות הגרמנים מצפון לעיר. במקור קידם ז'וקוב סדרת מתקפות נגד משניות לקראת ארגון מבצע כולל. ב-19 באוקטובר החל מבצע משולב של חזית הדון והארמייה ה-64 של הצבא האדום לתקוף במקביל את הכוחות הגרמנים משני אגפים נפרדים ולהרים את הלחץ מעל הארמייה ה-62 שעמדה בלב הקרבות בתוך העיר. ז'וקוב טען בדיעבד שהתקפות הנגד שהנחיתו הכוחות הסובייטיים על האגפים של איגוד הכוחות הגרמני שתקף את סטלינגרד, הצילו למעשה את הארמייה ה-62 ומנעו את התמוטטותה ברגע קריטי במערכה בסטלינגרד.
סטלין רצה לתקוף את הצבא הגרמני חזיתית, אך ז'וקוב ואלכסנדר ואסילבסקי, ראש המטה הכללי של הצבא האדום, שכנעו אותו שכדאי יותר לתקוף באגפים ולסגור על הארמייה השישית הגרמנית. סטלין העניק אישור מסויג לארכה של 45 יום לצורך ריכוז הכוחות הנדרשים למתקפת נגד גדולה, שתכתר ותשמיד את איגוד הכוחות הגרמני באזור סטלינגרד ותשנה מהיסוד את המצב האסטרטגי בחזית הדרום. לקראת מתקפת הנגד אורגנו הכוחות הבאים מתוך הצבא האדום: החזית הדרום-מערבית (ניקולאי ואטוטין): ארמיית הטנקים ה-5, הארמייה ה-21, ארמיית המשמר הראשונה, ארמיית האוויר ה-17, ארמיית האוויר ה-2 (החזית כללה 18 דיוויזיות חי"ר, 3 קורפוסי טנקים, קורפוס ממונע ו-2 קורפוסי פרשים), חזית הדון (קונסטנטין רוקוסובסקי): הארמייה ה-24, הארמייה ה-65, הארמייה ה-66, ארמיית האוויר ה-16 (כללה 22 דיוויזיות חי"ר, קורפוס טנקים ו-3 בריגדות טנקים עצמאיות), וחזית סטלינגרד (אנדריי יריומנקו): הארמייה ה-28, הארמייה ה-51, הארמייה ה-57, הארמייה ה-62, הארמייה ה-64 וארמיית האוויר השמינית (כללה 27 דיוויזיות חי"ר, 2 קורפוסים ממונעים, קורפוס פרשים ו-10 בריגדות טנקים)לפירוט סדר הכוחות של הצבאות היריבים ערב מתקפת הנגד הסובייטית, ראו: אנטוני ביוור, סטלינגרד (2000), עמ' 361–365, ומפה בעמ' 202-203..
ממוזער|מפת מבצע "אורנוס" - כיתור הכוחות הגרמניים באזור סטלינגרד.
ב-19 בנובמבר נפתח מבצע אורנוס - מתקפת הנגד הסובייטית, במתקפה על הארמייה הרומנית השלישית על גדות נהר הדון בידי כוחות החזית הדרום-מערבית בראשות ואטוטין. הפיקוד הגרמני בראשות מפקד הארמייה השישית, פרידריך פאולוס, לא השכיל להבין תחילה כי מדובר במתקפה אסטרטגית כוללת שהחלה דרך העורף שלו. יחידות השריון, מגובים בארטילריה ומטוסים חדישים שהוכנו למתקפה מעבר להרי האורלבעקבות כיבוש חלק נרחב מליבה התעשייתי של ברית המועצות כבר במבצע ברברוסה, הוחלט להעביר את עיקר התעשייה הכבדה אל מעבר להרי האורל עוד בסוף 1941, איפה שהייצור הצבאי יהיה מרוחק מטווח ההתקפה של הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני)., פרצו בקלות את קווי ההגנה של היחידות הרומניות במקביל למתקפה של חזית סטלינגרד מדרום שהחלה ביום למחרת. כעבור יומיים כותרה הארמייה השישית בתוך העיר בפעולת מלקחיים. כמו כן, הנתח הארי של ארמיית הפאנצר הרביעית נקלעה גם כן לכיתור. המבצע אמנם לא השיג את כל יעדיו, אבל היעד המרכזי, כיתור הארמייה השישית וניצחון בקרב סטלינגרד, הושג במלואו. הוורמאכט חטף מהלומה כאשר נשבו 90,000 מאנשיו, ונהרגו כ-200 אלף. על הניצחון בקרב המכריע-ז'וקוב זכה באות "מסדר סוברוב" היוקרתי. הכוחות הגרמנים החלו ברכבת אספקה אווירית לסטלינגרד ובאמצע דצמבר פתחו במבצע סערת חורף בניצוחו של אריך פון מאנשטיין, בניסיון כושל לפרוץ את הכיתור הסובייטי.
המתקפה הגרמנית, שנפתחה ב-12 בדצמבר 1942, הפתיעה את הפיקוד הסובייטי, והגיעה להישגים משמעותיים ביומה הראשון. אולם לאחר שהעתודות הסובייטיות הגיעו לשדה הקרב, הם הצליחו להאט באופן משמעותי את התקדמות כוח החילוץ הגרמני. ב-16 בדצמבר פתח הצבא האדום במבצע סטורן קטן, הביס את הארמייה השמינית האיטלקית באגף המערבי של קבוצת ארמיות דון, ויצר איום חמור על עורפה של קבוצת הארמיות. ב-19 בדצמבר הגיעו כוחותיו של הות לקו נהר מישקובה, מרחק קצר מכיס סטלינגרד, אך המשך התקדמותם נבלם על ידי כוחות העתודה הסובייטיים. מאנשטיין ניסה לשכנע את פיקוד הארמייה השישית לפרוץ החוצה מטבעת הכיתור הסובייטית ולחבור לכוח החילוץ, אולם מפקד הארמייה פרידריך פאולוס סירב לפעול ללא אישור מהיטלר, אישור שהאחרון סירב לתת. ב-23 בדצמבר נאלץ מאנשטיין להורות על ביטול המבצע ועל נסיגת כוחו של הות לקו נהר אקסאי. למחרת פתחו הכוחות הסובייטיים במתקפת נגד עזה, ואילצו את הות לסגת במהירות לעמדות המוצא שלו. ז'וקוב וכלל הפיקוד הסובייטי ניצלו את העובדה שהכוחות הגרמנים מתחו את קווי האספקה שלהם באופן מרבי במערכה על סטלינגרד והקווקז, ונעזרו בכך בעבור תנועת המלקחיים הניצחת שהפכה את מפת הקרב. בעקבות קרב סטלינגרד החלה נסיגה גרמנית נרחבת בחזית הדרומית, ועמה גם החלה נסיגה בחזית המרכזית, לקיצור קו ההגנה, נסיגה שמחקה מהמפה את מבלט רז'ב שאיים על מוסקבה.
לאחר הניצחון בסטלינגרד נקרא ז'וקוב לקדם ניסיון שחרור של לנינגרד מן המצור של קבוצת ארמיות צפון. ז'וקוב הכין ועמד בראש מבצע כוכב הצפון שכלל מתקפה כוללת של קבוצת ארמיות 'החזית הצפון-מערבית' בין פברואר למרץ 1943. מלבד הישגים טקטיים משניים, המבצע כשל בניסיונו לכתר את הכוחות הגרמנים מסביב לעיר ונכשל במטרתו העיקריתDavid M. Glantz (2002). The Battle for Leningrad 1941–1944, Kansas University Press. הפעילות בחזית הצפונית קפאה מחדש עקב ריכוז המשאבים המחודש על החזית הדרומית, הפעם מסביב לקורסק. ב-18 בינואר, בעקבות הניצחון על סטלינגרד, סטלין העניק לז'וקוב את דרגת מרשל ברית המועצות, הדרגה הרמה ביותר בשורות הצבא האדום. בכך היה ז'וקוב למרשל הראשון שהועלה לדרגה זאת מאז פרצה המלחמה.
קרב קורסק
ימין|ממוזער|ז'וקוב (במרכז, עם משקפיים) ביחד עם המרשל קונייב בהכנות לקרב קורסק.
התנופה של מתקפת הנגד הסובייטית הביאה את כוחות הצבא האדום עד לשחרור העיר חרקוב, כאשר קווי האספקה שלהם נתחו לקצה גבול היכולת ואבדו תנופה. אריך פון מאנשטיין ניצל את הפרצה שנוצרה בכוחות הסובייטים בעבור מתקפת נגד שהסדירה את קו החזית כך שנוצר מבלט סובייטי גדול בקו החזית מסביב לעיר קורסק, בין בלגורוד בדרום לבין בליטת אוריול הגרמנית בצפון. עומקו של המבלט היה כ-120 קילומטר ורוחבו מצפון לדרום כ-250 קילומטר. ככל שהתקרב הקיץ, התברר יותר ויותר, שהמתקפה הגרמנית תונחת על בליטת קורסק. הסובייטים קיבלו דיווחים ממערך אולטרה שבמסגרתו פוצח צופן אניגמה הגרמני באמצעות רשת הריגול של לוסי, שפעלה בשווייץ. ידיעות אלו אך אישרו את התחושה של המפקדים הסובייטים הבכירים, ובראשם ז'וקוב ביחס למיקום המהלומה הגרמנית. כבר ב-8 באפריל כתב ז'וקוב מיזכר ברוח זו לסטאבקה, בו הניח את הבסיס לתוכנית הסובייטית להדיפת המתקפה. סטלין ומספר מפקדים סובייטיים בכירים, רצו להקדים את הגרמנים, ולהלום ראשונים. הם רצו לשבור את התבנית לפיה הגרמנים תוקפים תמיד בעונת הקיץ וזוכים בהישגים טריטוריאליים, וחששו שהצבא האדום לא יהיה מסוגל לבלום את המתקפה הגרמנית בשלביה הראשונים. אולם ז'וקוב והרמטכ"ל אלכסנדר ואסילבסקי שכנעו את סטלין, שעדיף לנהל בשלב ראשון קרב מגננה מתוכנן היטב, שיתיש את כוחו של הוורמאכט, ורק לאחר מכן לעבור למתקפה.
תחת פיקודו של ז'וקוב עמדו חזית וורונז' בפיקוד ואטוטין, החזית המרכזית בפיקודו של רוקוסובסקי וחזית הערבה בפיקודו של קונייב. ז'וקוב רצה להקדים תרופה למכה והורה לפתוח בסדרת מהלומות מקדימות שהתבררו כלא מאורגנות היטב וכשלו במטרתם. ב-5 ביולי החלה מתקפת הנגד הגרמנית על בליטת קורסק. בתוך חמישה ימים של קרבות שריון מהגדולים ביותר בהיסטוריה הצבאית העולמית באגף הצפוני של הבליטה, היה על השריון הגרמני לעצור עקב כמות האבדות שסבל. באגף הדרומי של מבלט קורסק הכוחות בראשות ואטוטין נדחקו לפינה. מתוך חשש להבקעה גרמנית של מערך ההגנה של חזית וורונז', נעתר ז'וקוב וכלל ההנהגה הצבאית העליונה לבקשתם של ואטוטין ושל ואסילייבסקי, נציג הסטאבקה והורה כבר בליל 6/7 ביולי לחזית הערבה לשלוח שתיים מהארמיות שלה (ארמיית המשמר המשוריינת ה-5 וארמיית המשמר החמישית) לעזרת כוחותיו המותשים של ואטוטין. לאחר מסע מואץ של מאות ק"מ, הגיעו שתי הארמיות ב-9 ביולי לאזורי הערכות מאחרי חזיתו של ואטוטין, והיו מוכנות לבלום את המשך ההתקדמות הגרמנית. בנוסף לכך, העביר הפיקוד הסובייטי את ארמיית האוויר ה-17 מהחזית הדרום-מערבית, כדי לתגבר את הכוח האווירי של חזית וורונז'.
הכוחות הסובייטים ניצלו את דחיית מועד המתקפה הגרמנית לביצור עמדותיהם, מהלך שהיה בעל חשיבות עליונה בבלימת המתקפה כאשר הגיעה. לנוכח עצירת השריון הגרמני פתחו ב-12 ביולי במבצע קוטוזוב באגף הצפוני: הכוחות הסובייטיים תקפו את שתי הארמיות הגרמניות מקבוצת ארמיות מרכז, שהחזיקו בבליטת אוריול, ולאחר לחימה עזה, במסגרתה ספגו שני הצדדים אבדות כבדות, אילצו את הגרמנים לסגת מכל שטח הבליטה עד אמצע אוגוסט 1943. הנסיגה הגרמנית הייתה איטית ומסודרת, והם גבו מחיר יקר בנפגעים ובציוד כבד מהכוחות הסובייטיים עבור שחרור בליטת אוריול.
סטלין חשש מפני ההתרחשויות באגף הדרומי, ושלח את ז'וקוב וואסילבסקי ישירות לחזית לפקד על המתרחש. ב-12 ביולי נערך באזור פרוחורובקה אחד מקרבות השריון הגדולים בהיסטוריה. לפי תיאור הקרב במקורות הסובייטיים, עליהם הסתמכו רוב המחקרים שעסקו בקרב (כולל המחקרים המערביים) עד העשור האחרון של המאה ה-20, השתתפו בקרב כ-850 טנקים סובייטיים, מולם התייצבו 500–600 טנקים גרמניים, כל הטנקים שנותרו לארמיית הפאנצר הרביעית. הקרב תואר כקרב היתקלות קלאסי בין שני כוחות משוריינים גדולים, שהסתיים ללא הכרעה. שני הצדדים היריבים איבדו מאות טנקים במהלך הקרב, אך האבדות הכבדות שספגו כוחות השריון הגרמניים סתמו את הגולל על התקווה, שעוד נותרה לפיקוד הגרמני, להשיג הכרעה צבאית במערכה על בליטת קורסק. לאחר קרב פרוחורובקה נבלמה באופן מוחלט המתקפה הגרמנית. בתחילת אוגוסט הצליח מבצע קוטוזוב בהשתלטות על אוריול. ז'וקוב וואסילבסקי שכנעו את סטלין לדחות את פתיחת מבצע רומיאנצב להשתלטות מחודשת על חרקוב במספר שבועות, כדי לאפשר לשתי החזיתות להשלים את אבדותיהן, ולהכין את המתקפה בצורה אופטימלית.
הדנייפר, קורסון-צ'רקאסי ומערב אוקראינה
בעקבות הניצחון בקורסק פתח הצבא האדום בשורת מבצעים התקפיים גדולים לאורך חזית רחבה מאוד, שהשתרעה מאזור סמולנסק בצפון עד לים השחור בדרום. בעקבות מבצע ז'יטומיר-ברדיצ'ב בתחילת 1944, שנערך לאחר חציית נהר הדנייפר ושחרור קייב, נפתח כיס בקורסון-שבצ'נקיבסקי ונוצר מבלט בקו הגרמני בינה לבין צ'רקאסי. במכתב שכתבו יחדיו, ז'וקוב וואטוטין הציעו לסטלין לנצל את המבלט ולפרוץ דרכו את קו המגננה הגרמני. לקראת המבצע בוצע ארגון מחדש של הכוחות, ולשם כיבוש קורסון-צ'רקאסי הועמדו תחת פיקודו של ז'וקוב החזית האוקראינית הראשונה (ואטוטין) והחזית האוקראינית השנייה (קונייב). באופן פורמלי לא היו המפקדים כפופים לז'וקוב והוא למעשה היה מתאם בין החזיתות על בסיס היותו נציג פיקוד מטעם הסטאבקה.
במסגרת קרב קורסון-צ'רקאסי כיתרו כוחות משתי חזיתות סובייטיות כוח גרמני שכלל כ-60 אלף חיילים, במבלט גרמני באזור הערים צ'רקאסי וקורסון בגדה המערבית של נהר דנייפר מדרום לקייב. הכוחות הסובייטיים ניסו להשמיד את הכוח הגרמני המכותר, ובמקביל נאלצו ללחום כדי למנוע מכוחות חילוץ גרמניים חזקים מקבוצת ארמיות דרום לפרוץ את טבעת הכיתור ולחבור לכוחות המכותרים. ב-17 בפברואר, לאחר למעלה משלושה שבועות של קרבות קשים, הצליח חלק מהכוח הגרמני המכותר לפרוץ את טבעת הכיתור ולחבור לכוח החילוץ לאחר שנטש מאחור כמעט את כל ציודו הכבד. שני הצדדים היריבים ספגו אבדות כבדות במהלך הקרב, אך הוא שאב חלק גדול מהעתודות הניידות של קבוצת ארמיות דרום הגרמנית, החליש את כוחה, ויצר את התנאים שאפשרו לצבא הסובייטי לפתוח בשורת מתקפות מוצלחות בשטח אוקראינה המערבית במהלך החודשים הבאים.
בסוף פברואר נורה ואטוטין במארב של לאומנים אוקראינים בדלנים ונפצע אנושות. הוא מת מפצעיו כעבור חודש וחצי וסטלין מינה את ז'וקוב להחליף אותו בפיקוד על החזית האוקראינית הראשונה. בתחילת מרץ, במסגרת תפקידו החדש, ז'וקוב פיקד על מבצע פרוסקורוב-צ'רניבצי שבמסגרתו כבש הצבא האדום את מערב אוקראינה עד למרגלות הרי הקרפטים. ב-10 באפריל 1944 היה ז'וקוב האדם הראשון שניתן לו עיטור הניצחון. במקביל ניתן העיטור גם לסטלין ולואסילבסקי על "חלקם בשחרור אוקראינה המזרחית."
החזית הבלארוסית הראשונה
לאחר המערכה על אוקראינה המערבית הועבר ז'וקוב לחזית המרכזית והוטל עליו לתאם בין החזית הבלארוסית הראשונה והחזית הבלארוסית השנייה במהלך מבצע בגרטיון. במבצע השתלט הצבא האדום על כלל שטחי בלארוס וחדר לתוך פולין. מבצע בגרטיון החל ב-22 ביוני 1944, והפתיע כליל את ה-OKW. הגרמנים העריכו שהמתקפה הסובייטית תערך בחזית הדרומית, ולכן ריכזו כמעט את כל כוחותיהם הניידים בחזית המזרחית בגזרה זו. מתוך 22 דיוויזיות פאנצר ופאנצרגרנדיר, 18 הוקצו לאוקראינה ורק 3 לבלארוס. במקביל למבצע בגרטיון עמד ז'וקוב בראש מערך התיאום בין שתי החזיתות הבלארוסיות לחזית באוקראנה שפעלה במסגרת מבצע לבוב-סנדומייז', חדירה עמוקה לשטחי פולין מדרום וניתוק קו האספקה בין קבוצת ארמיות מרכז לדרום כך שהכוחות הגרמנים של קבוצת ארמיות צפון אוקראינה יישארו ללא אפשרות של קבלת תגבורת. המבצע החל ביולי ועיקר הפעילות הוטלה על החזית האוקראינית הראשונה בפיקודו של קונייב, שנעה ממערב אוקראינה לעבר דרום פולין, מהעיר לבוב ועד לסנדומייז' הממוקמת מדרום ללובלין.
שני המבצעים (בגרטיון ולבוב-סנדומייז') הובילו לשחרור שארית שטחי ברית המועצות, שנותרו תחת הכיבוש הגרמני, לחדירה סובייטית לתחומי פולין, ולביסוס מספר ראשי גשר גדולים בגדה המערבית של נהר הוויסלה. ז'וקוב קיבל את הפיקוד על החזית הבלארוסית הראשונה בנובמבר 1944. לאחר המבצע המשולב שהוביל לחדירת הצבא האדום לתוך פולין, ז'וקוב הציע להימנע מהשתלטות על פרוסיה המזרחית קודם העברת תגבורת שריון מהחזית האוקראינית הראשונה. הצעתו נדחתה ומבצע פרוסיה המזרחית החל בינואר 1945 כאשר ההנהגה הסובייטית העליונה משוכנעת כי ההגנות החלשות מסביב לחבל הארץ יובילו לנפילתו בקרב קל. ההפך היה הנכון, והקרב על פרוסיה המזרחית הפך למרחץ דמים ארוך בן שלושה חודשים במהלכו הממסד המדיני של גרמניה הנאצית גייס ילדים וקשישים לקרב. שתי הארמיות הגרמניות, שהגנו על פרוסיה המזרחית, בסיוע יחידות פולקסשטורם, כותרו ולאחר מכן הושמדו כמעט לחלוטין, ושרידיהן נלקחו בשבי. במהלך המבצע ביצעו כוחות הצבא האדום פשעי מלחמה רבים כנגד האוכלוסייה האזרחית הגרמנית, ומספר גדול של אזרחים מצאו את מותם במהלך הלחימה, או במהלך מנוסתם מהכוחות הסובייטיים המתקדמים.
קרב ברלין
עוד בינואר 1945 פתחו ז'וקוב וקונייב, במערך הנהגה משותף, במבצע ויסלה-אודר שבמהלכו השתלטו כוחות הצבא האדום על ורשה, התקדמו לעבר מערב פולין והגיעו עד לגדות נהר האודר, הגובל בחבל ברנדנבורג שבתוכו יושבת ברלין. במבצע המשולב של החזית הבלארוסית הראשונה והחזית האוקראינית הראשונה היו מעורבים 2,203,600 חיילים של הצבא האדום. אבדותיהם של החיילים הסובייטים במבצע זה הסתכמו ב-193,215 איש. מתוך מספר זה, החזית הבלארוסית הראשונה בראשות ז'וקוב איבדה 77,342 מתוך 1,028,900 איש (7.5%), בעוד שהחזית האוקראינית הראשונה איבדה 115,783 מתוך 1,083,800 איש (10.7%). בסוף פברואר נפתח מבצע פומרניה המזרחית ומבצע שלזיה תחתית שהרחיבו את ראש החץ האסטרטגי שפתחו כוחותיהם של ז'וקוב וקונייב על גדות האודר.
ממוזער|ז'וקוב (יושב במרכז) חותם מטעם ברית המועצות על מסמך כניעת גרמניה הנאצית ללא תנאי ב-9 במאי 1945.
ממוזער|מפקדי בעלות הברית מול שער ברנדנבורג לאחר כניעת גרמניה הנאצית: ז'וקוב (עומד שמאלי), פילדמרשל ברנרד לו מונטגומרי ורוקוסובסקי מקדימה.
ממוזער|מפקדי בעלות הברית לאחר הניצחון על גרמניה הנאצית ביוני 1945: ז'וקוב מרים כוסית לצידם של גנרל הצבא האמריקאי דווייט אייזנהאואר (לוחש באוזנו) ופילדמרשל מונטגומרי הבריטי.הצבא הגרמני בחזית המזרחית נחלש מאוד כתוצאה מהאבדות שספג בחודשים הראשונים של שנת 1945, וסבל ממחסור חמור בדלק ובנשק כבד (טנקים ומטוסים). אולם סיפורי הזוועה בדבר התנהגות הצבא הסובייטי כלפי האוכלוסייה האזרחית הגרמנית באזורים שנכבשו על ידו, והפחד מפני גורל החיילים שייפלו בשבי הסובייטי, חיזקו את נחישות החיילים הגרמנים להילחם עד הסוף, כדי למנוע את המשך התקדמות הצבא האדום אל מעבר לנהר אודר, לתוך ליבה של גרמניה. בתחילת אפריל, בעקבות השלמת מבצע פרוסיה המזרחית בכיבוש קניגסברג על חוף הים הבלטי, התקדם ז'וקוב לעבר מבצע הכרעה של המלחמה בכיבוש הבירה הגרמנית והחל לרכז כוחות בפרנקפורט על האודר לקראת חציית הנהר. הפיקוד העליון קבע חלוקת מטרות לקראת סדרת מבצעי השתלטות על גבי לב גרמניה וחלק מכוחותיהם של ז'וקוב וקונייב נועדו לכתר את מרחב ברלין מצפון ומדרום בתנועת איגוף עמוקה. הכוחות הסובייטיים, שנועדו ליטול חלק במתקפה על ברלין, כללו 2.5 מיליון חיילים, יותר מ-6,000 טנקים ותותחים מתנייעים, 7,500 מטוסים ויותר מ-40 אלף כלי ארטילריה. הם נהנו מעדיפות עצומה בכוח אדם ובמיוחד בציוד כבד על הכוחות הגרמניים.
ב-16 באפריל 1945 פתח בקרב על ברלין תוך מרוץ עם הזמן כנגד מרשל איוואן קונייב על היוקרה שבהפלת הבירה הגרמנית. לאחר מעבר הקרב על רמת זלו התקדמו כוחות החזית הבלארוסית הראשונה לעבר ברלין חזיתית. החזית הבלארוסית השנייה נעה מצפון והחזית האוקראינית הראשונה מדרום ובכך העיר נפלה לכיתור סובייטי. ב-23 באפריל החלה מתקפה על פרברי העיר והקרב התגלגל לכדי מאבק בין הרחובות של העיר שהיה למרחץ דמים. רק לאחר שמונה ימי לחימה, הצליחו 7 ארמיות סובייטיות, שהשתייכו לחזיתות של ז'וקוב וקונייב, להשלים את ההשתלטות על העיר ולהכניע את כיסי ההתנגדות האחרונים. ב-30 באפריל 1945, התאבד אדולף היטלר בתוך הפיהררבונקר. דגל ברית המועצות הונף מעל בניית הרייכסטאג והקרב למעשה סימן את המסמר האחרון בקברה של גרמניה הנאצית. במקביל לפלישת בעלות הברית המערביות לגרמניה החלה קריסת הוורמאכט בשלל חזיתות המלחמה וב-8 במאי נכנעה גרמניה הנאצית בכניעה ללא תנאי. נחתמו סדרת צווי כניעה, תחילה מול בעלות הברית המערביות ובהמשך, ב-9 במאי 1945, חתם ז'וקוב בברלין, בשם ברית המועצות, על מסמך הכניעה של גרמניה.
לאחר המלחמה ועד מות סטלין
ממוזער|המרשל ז'וקוב סוקר את מצעד הניצחון בכיכר האדומה על גבי סוסו, צלם: יבגני חאלדיי.|257x257 פיקסלים
ב-10 ביוני 1945 נתמנה למפקד העליון של כוחות הכיבוש הרוסיים בגרמניה (בהמשך התקבעו לשטחי גרמניה המזרחית). עוד קודם לכן, במסגרת תפקידו כאחראי על אזור כיבוש צבאי החליט, עם כניעת גרמניה הנאצית, להעביר שלוש החלטות לשיפור חייהם של הנתונים תחת הכיבוש: (1) החלת מערכת חלוקת מזון, (2) הפעלה מחדש של השרתים הציבוריים, (3) חלוקת מנות של חלב לילדים. הוא זירז את העברת תהליך העברת המזון ממכסות האספקה של ברית המועצות לעבר שטחי הכיבוש בגרמניה וטען כי פעל פועלו התבסס על כך שלצד שנאתו לנאציזם הוא העריך את העם הגרמני. בסופה של המלחמה ז'וקוב למעשה נשא באהדה יוצאת דופן מצד האוכלוסייה הכללית של ברית המועצות ומצד החיילים בשטח על פועלו. ז'וקוב לקח חלק בועידת פוטסדאם והתיידד עם מקביליו מנהיגי השטחים הכבושים של גרמניה מטעם בריטניה, ארצות הברית וצרפת, פילדמרשל ברנרד לו מונטגומרי, גנרל דווייט אייזנהאואר ומרשל ז'אן דה לאטר דה טסיני בהתאמה. ז'וקוב היה חבר מועצת הממשל של בעלות הברית (אנ') על חלוקת גרמניה לאזורי הכיבוש לאחר מלחמת העולם השנייה.
ז'וקוב רכב על סוס לבן בראש מצעד הניצחון של הצבא האדום במוסקבה ב-24 ביוני 1945. ההערצה והפופולריות שלו האפילה על זו של סטלין, דבר שהיה לצנינים בעיני הרודן. סטלין ביקש להשפילו ולכן במרץ 1946 הודח ז'וקוב ממשרתו והוחזר למוסקבה לשאת במשרת המפקד העליון של כוחות הקרקע של הצבא האדום. בשנת 1947 כמה מעוזריו וחבריו נעצרו במסגרת פרשת השלל והופעל עליהם לחץ כבד לתת מידע מפליל על ז'וקוב עצמו. באמצע 1946 הגיעה לידי סטלין תלונה בדבר ייצור מטוסים פגומים עבור חיל האוויר הסובייטי. סטלין העביר את הנושא לטיפולו של השר לביטחון המדינה, ויקטור אבאקומוב, ולמעשה הנחה אותו כיצד לפעול לאורכה של הפרשה. מספר קצינים בכירים בשורות חיל האוויר הסובייטי נעצרו ונשלחו למאסר. מטרת הפרשה היה להרחיק מז'וקוב את עוזריו הבכירים. הסיבה הרשמית לתחילת הפרשה היה חקירה בנושא של העברת שלל גרמני לידיים פרטיות ללא אישורים. בכך הואשמו מפקדים בכירים בצבא האדום ובראש ובראשונה ז'וקוב עצמו. האשמות נגד ז'וקוב התבססו על הודעת המרשל אלכסנדר נוביקוב שנעצר עוד בשנת 1946 ומידע שהעביר ניקולאי בולגנין ליוסיף סטלין על קרונות רכבת עם רכוש שלל שמועבר מגרמניה הכבושה לביתו של ז'וקוב. ז'וקוב זומן לבירור ב-1 ביוני 1946, פוטר מתפקיד מפקד חיל היבשה ונשלח להרי אורל בתוך מפקד פיקוד. בקיץ 1946 מונה לתפקיד חסר חשיבות של מפקד צבאי במחוז אודסה.
פרשת השלל נועדה לוודא את ריחוקו של ז'וקוב מעמדות כוח שעלולות לאיים על סמכותו האבסולוטית של סטלין. ב-20 בינואר 1948, הפוליטביורו קיבל החלטה "בדבר החבר גאורגי ז'וקוב" שנועדה להשפיל את שמו של ז'וקוב ולהכפיש אותו על תפקודו כמפקד צבא הכיבוש בגרמניה המזרחית לאחר המלחמה. בהחלטה נכתב כי ז'וקוב פעל בהתנהגות בלתי הולמת עבור מפקד סובייטי ועבור חבר המפלגה (הקומוניסטית) וכי בעלי בריתו ותומכיו בשורות הדרג הצבאי והדרג הפוליטי פעלו להשתיק את הידיעות על התנהלותו זאת. בעקבות ההחלטה, השר בולגנין הורה על פיטוריו של ז'וקוב מתפקיד המפקד הצבאי באודסה למוצב המרוחק של מפקד צבאי במחוז האורל.
שר ההגנה של ברית המועצות
השיבה למשרת הנהגה
באוקטובר 1952, במהלך הבחירות לקונגרס ה-19 של ברית המועצות, העלו תומכיו של ז'וקוב את שמו כמועמד אפשרי לסובייט העליון. עם מות סטלין ב-5 במרץ 1953 עבר ז'וקוב לפעילות פוליטית ותמך בניקיטה חרושצ'וב. חרושצ'וב היה נתון במאבק סמכות על הנהגת ברית המועצות לאחר סטלין בינו לבין גאורגי מלנקוב ולברנטי בריה. עוד במהלך 1953 מינה בריה את ז'וקוב לסגן שר ההגנה תחת בולגנין. לדברי סרגיי חרושצ'וב, בנו של ניקיטה, אביו לחץ על בריה למנות את ז'וקוב למשרה, שכן ראה בו בעל ברית פוליטי רב חשיבות. מותו של סטלין הותיר משבר ירושה שהוביל למינויו הזמני של מלנקוב לתפקיד המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית. מאבק סמכות התפתח בין בריה וחרושצ'וב וז'וקוב צידד באחרון. שני הצדדים היריבים טיפחו מחנות פנים-מפלגתיים וניסו לקרב לשורותיהם מנהיגים צבאיים ידועים ביוקרתם מימי המלחמה.
ב-26 ביוני 1953 התקיימה פגישה מיוחדת של הפוליטביורו הסובייטי שכונסה על ידי מלנקוב. בריה הגיעה לפגישה בתחושה לא נוחה מכיוון שנקרא בחיפזון - ואכן, ז'וקוב הורה לגנרל קיריל מוסקלנקו (שחבר לחרושצ'וב לצידו של ז'וקוב) להכין בחשאי כוח מיוחד והתיר לכוח להשתמש בשתי מכוניות מיוחדות של ז'וקוב ובולגנין (שכללו זכוכיות שחורות) על מנת לחדור בבטחה לתוך הקרמלין. ז'וקוב גם הורה לו להחליף את משמר המ.ב.ד. במשמר צבאי של המחוז הצבאי של מוסקבה, שהיו נאמנים לו. לבסוף, במהלך הפגישה, חרושצ'וב הציע לגרש את בריה מהמפלגה הקומוניסטית ולהביאו בפני בית דין צבאי על סדרה ארוכה של אישומים בפשעים חמורים שנעשו בהיותו מפקד הנ.ק.ו.ד.. הכוחות המיוחדים של מוסקלנקו צייתו. מלנקוב לחץ על כפתור בשולחנו, והכוח שהוכן מראש של קצינים חמושים בראשות ז'וקוב פרץ לחדר ואסר את בריה. ישנן שמועות כי בריה נורה במקום, אך נראה שסברה זו אינה נכונה. בריה נלקח בתחילה לכלא לפורטובו, ומשם הועבר למטהו של הגנרל מוסקלנקו. מעצרו נשמר בסוד עד אשר סגניו החשובים נעצרו גם הם. כוחות הנ.ק.ו.ד. ששהו במוסקבה והיו תחת פיקוד בריה פורקו מנשקם על ידי יחידות צבא סדירות. העיתון "פראבדה" הודיע על מעצרו של בריה רק ב-10 ביולי, תוך ציון מלנקוב כיוזם והזכרת "פשעי בריה כנגד המפלגה והמדינה".
בריה נשפט בפני "טריבונל מיוחד", ולא הותר לו לייצג עצמו או לבטא את עמדתו. ז'וקוב היה חבר הטריבונל וקונייב ניהל אותו. נגזר עליו גזר דין מוות והוא הוצא להורג מיידית על ידי פאבל בטיצקי. לצד בריה הוצאו להורג מספר חבריו ותומכיו. לאחר מות בריה, צומצם הנ.ק.ו.ד. ממעמד של משרד ממשלתי לוועדה (הק.ג.ב.), ואף אדם שעמד בראשו לא ריכז כוח רב כל כך בידיו כבריה בשעתו. במהלך 1954 היה ז'וקוב אחראי על סדרת ניסויים בפצצות ביקוע גרעיני באתר הניסויים סמיפלטינסק (הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הקזחית). בנוסף היה אחראי על התרגול הצבאי "כדור שלג" בטוטסקוי, מחוז אורנבורג, שמטרתו הייתה לבחון התנהלות של הכוחות המזוינים בתרחיש של מלחמה גרעינית. במסגרת התרגיל שנערך בטוטסקוי נעשה שימוש בטילים בליסטיים בעלי ראש נפץ גרעיני מסוג RDS-4, במשקל 40 קילוטון. התרגיל כלל 45 אלף חיילים ותצפתו מעליו כל שרי ההגנה של מדינות ברית ורשה כולל מספר שרים סובייטים ובהם גם חרושצ'וב.
מהלך כהונתו (1955–1957)
ממוזער|שר ההגנה הסובייטי ז'וקוב נפגש עם נשיאה של גרמניה המזרחית, וילהלם פיק, ב-6 במאי 1955.
ממוזער|מרשל ברית המועצות, שר ההגנה ז'וקוב (מימין), מרשל פולין, שר ההגנה של הרפובליקה העממית הפולנית קונסטנטין רוקוסובסקי (במרכז), ומרשל ברית המועצות, איוואן קונייב (משמאל), משתתפים בוועידת ורשה לשלום וביטחון, 10 במאי 1955.
ב-1955 נתמנה לשר ההגנה בידי ניקולאי בולגנין. בפברואר אותה השנה בולגנין התמנה ליושב ראש מועצת השרים (ראש ממשלת ברית המועצות). ז'וקוב התנגד נחרצות להשבת מערכת הקומיסרים הצבאיים עקב הפגיעה החריפה שהמערכת יצרה בהתנהלות ובביצועים של הצבא וטען כי פוליטיקאים אינם אנשי צבא מיומנים. ז'וקוב חידש את משרת ראש מטה חילות הקרקע (תפקיד שסטלין ביטל ב-1950) ומינה את סגנו, קונייב, למשרה. לפי יוזמתו של חרושצ'וב, ז'וקוב היה האחראי על הפחתת הכוחות המשרתים בכוחות המזוינים של ברית המועצות מ-4,815,870 חיילי קבע לפחות משלושה מיליון. ביולי 1955, ז'וקוב, ביחד עם חרושצ'וב, בולגנין וויאצ'סלב מולוטוב, ייצגו את ברית המועצות בוועידת מנהיגים לצד ראשי בריטניה, צרפת וארצות הברית. חרושצ'וב העריך כי חברותו האישית של ז'וקוב עם הגנרל האמריקאי אייזנהאואר, שנבחר לנשיא ארצות הברית בבחירות של 1952, תתרום לשיפור ביחסי ארצות הברית–ברית המועצות. אייזנהאואר הציע מדיניות "שמיים פתוחים" ששני הצדדים יוכלו להטיס מטוסי ביון מעל שמי הארצות ולפקח על פעילות צבאית ופיתוח גרעיני. ז'וקוב תמך בתוכנית, אך חרושצ'וב, בולגנין ומולוטוב התנגדו לה.
ב-1956 היה לחבר מרכז המפלגה הקומוניסטית. מאז מלחמת העולם השנייה הייתה הונגריה מדינת חסות של ברית המועצות והוסדר בה משטר קומוניסטי בדומה לכל שאר מדינות הגוש המזרחי. באוקטובר 1956 פרץ המרד ההונגרי שהיה למרידה עממית שהורכבה ממיליציות חמושות שמטרתה הייתה להפיל את המשטר הקומוניסטי. ז'וקוב, לצד כל שאר חברי הפוליטביורו, דחק בחרושצ'וב לשלוח כוחות לדחוק ברשויות השלטון בהונגריה ולפקח עם הגבול בין הונגריה לאוסטריה, שהיה חלק ממסך הברזל שהפריד את הגוש המזרחי והגוש המערבי במלחמה הקרה. עם זאת, ז'וקוב ורוב חברי הפוליטביורו לא היו להוטים לראות התערבות בקנה מידה מלא של הצבא האדום בהונגריה. ז'וקוב אף המליץ על נסיגת כוחות ברית המועצות כאשר נראה היה כי יצטרכו לנקוט בצעדים קיצוניים כדי לדכא את המרד שהפך למהפכה. עמדתו של ז'וקוב והלך הרוח הכללי בקרב ההנהגה הסובייטית השתנה כאשר ראש ממשלת הונגריה החדש, אימרה נוג', ממנהיגי המרידה, החל לפעול להוצאת הונגריה מברית ורשה. בסופו של יום, ז'וקוב וקונייב עמדו בראש הכוחות של הצבא האדום שעשו דרכם לתוך הונגריה ומוטטו את המרד בכוח הזרוע.
עוד ב-1956, מלחמת סיני פרצה בין ישראל, בריטניה וצרפת נגד מצרים. ז'וקוב יצא בהצהרה רשמית שבה הצהיר כי הוא תומך בזכותה של מצרים להגנה עצמית וייצג את עמדת ארצו שצידדה בממשלה הסוציאליסטית של גמאל עבד אל נאצר במצרים במטרה להשיג תמיכה של ארצות ערב במסגרת המלחמה הקרה. ביום הולדתו ה-60 ב-1956 ניתן לז'וקוב עיטור גיבור ברית המועצות הרביעי. ב-1957 נתמנה לדרגת חבר מלא בנשיאות הוועד המרכזי. חרושצ'וב חיזק את ז'וקוב באומרו עליו: בהמשך 1957 ז'וקוב ביקר באלבניה וברפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה. בהגיעו ליוגוסלביה פגש בנשיאה יוסיפ ברוז טיטו ופעל לגשר על הפיצול היוגוסלבי-סובייטי שנוצר בין טיטו לסטלין ושהמשיך גם לאחר מות סטלין.
הנפילה השנייה והשבת כבודו
תוך זמן קצר באה הנפילה השנייה של ז'וקוב. חרושצ'וב החליט כנראה כי לז'וקוב אישיות חזקה מדי, בעיקר בעקבות מאבקים ביניהם שנסובו סביב שאלת חופש הפעולה של הצבא מהשפעת הגורמים הפוליטיים בהנהגת המדינה. ז'וקוב אף דרש שמצביאים בשורות הצבא האדום ידווחו לו בתור נציג ההנהגה הסובייטית קודם שידווחו לחרושצ'וב ולהנהגת המפלגה בכלל. כמו כן דרש גם התנצלות רשמית של הממשלה הסובייטית בעבור הצבא עבור אירועי הטיהורים הגדולים שביצע סטלין בין 1937 ל-1938. ז'וקוב לקח חלק בניקוי שמם וזכרם של מיכאיל טוכאצ'בסקי, גריגורי שטרן, וסילי בליוכר ואלכסנדר יגורוב, כולם קורבנות הטיהורים.
ממוזער|זוקוב בערוב ימיו
יריביו הפוליטיים של ז'וקוב גינו אותו בתור רפורמיסט ותומך ברודנות צבאית. האופוזיציה מקרב הפלג השמרני במפלגה להתנהלותו של ז'וקוב הייתה גורם מרכזי להפלתו מההנהגה. ב-29 באוקטובר 1957, בעוד ז'וקוב באמצע מסעו הדיפלומטי באלבניה וביוגוסלביה, החליט הוועד המרכזי ליטול מז'וקוב את כל תפקידיו ותאריו המפלגתיים. ז'וקוב הוחלף בתפקיד שר ההגנה במרשל ברית המועצות רודיון מלינובסקי. ז'וקוב הואשם בתכנון קשר להפלת המשטר, בטיפוח פולחן אישיות משל עצמו, בתקיפת מוסדות המפלגה בצבא ועוד. שוב צלל ז'וקוב לתהומות הנשייה. לתקופה מסוימת ז'וקוב התבודד בפרישתו.
עם סילוק חרושצ'וב ועליית ברז'נייב, ניקולאי פודגורני וקוסיגין השתפר היחס לז'וקוב. הוא אמנם לא קיבל תפקיד פוליטי אך כבודו הוחזר לו. הוא קיבל דאצ'ה ליד מוסקבה והחל להופיע בציבור. ברז'נייב פעל לטפח את דמותו ומורשתו של ז'וקוב מחדש במטרה לחזק את ביסוסו הפוליטי האישי בעיני ההמונים. ב-1969 הופיע ספר זיכרונותיו, שנכתב על ידי סופרי צללים, והפך ללהיט בברית המועצות; מספר מהדורות חדשות, שנערכו כל פעם לפי הצרכים הפוליטיים של השעה, יצאו לאורך השנים. ז'וקוב החל לכתוב את הספר כבר ב-1969, אך כתיבתו התארכה והתעכבה בעקבות התדרדרות במצבו הבריאותי שנבעה מלקותו במחלה קרדיווסקולרית. גורם נוסף להתעכבות הכתיבה היה מאבקים ממושכים עם האחראי על רשויות הצנזורה, מיכאיל סוסלוב, שדרש מספר פעמים להסתכל בספר טרם פרסומו ודרש למחוק משורותיו את כל רישומי הביקורת שז'וקוב הפנה כלפי סטלין, מולוטוב, וורושילוב והמרשל סמיון בודיוני. כפר הולדתו נקרא בשמו, וכן רחובות במוסקבה ובלנינגרד, שעליהן הגן במלחמה.
ערוב ימיו ופטירתו
ממוזער|תצלום הנצחה של המרשל ז'וקוב, מ-25 בדצמבר 1971.
שמאל|ממוזער|250px|אנדרטה לז'וקוב ליד המוזיאון ההיסטורי הממשלתי במרכז מוסקבהגם לאחר הדחתו מעמדת כוח בידי חרושצ'וב וגם בתקופת שלטונו של ברז'נייב, הותר לז'וקוב לשמור על זכותו ללבוש מדים צבאיים, על הדירה שלו במוסקבה, בהמשך גם על הדאצ'ה שלו בפאתי העיר, נהגו הפרטי והוא נותר חבר בנומנקלטורה, האליטה המפלגתית בכלל המדינות הקומוניסטיות. ב-1968 לקה במפרצת תוך-גולגולתית שהובילה לשיתוקו החלקי והגבילה את יכולת הדיבור שלו. ב-1971 הוזמן ז'וקוב להשתתף בקונגרס ה-24 של המפלגה הקומוניסטית אך ההזמנה בוטלה קודם נענה לה. בעקבות פטירת רעייתו השנייה גאלינה ב-1973, מצבו הבריאותי של ז'וקוב המשיך להידרדר.
במאי 1974 לקה בהתקף לב ונכנס לתרדמת. ב-18 ביוני 1974 ז'וקוב נפטר במוסקבה. גופתו נשרפה ועפרו נטמן בבית הקברות של חומת הקרמלין וזאת על אף בקשתו האחרונה ודרישות משפחתו בפני הרשויות להיקבר בטקס של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית. ב-1995 נבנה פסל בדמותו מול המוזיאון ההיסטורי הממשלתי. ביום מאה השנה להולדתו ב-1996 התקיים טקס אזכרה דתי מטעם הכנסייה האורתודוקסית בבית הקברות של חומת הקרמלין.
חייו האישיים
כשהיה בן 23 ז'וקוב התחתן לראשונה עם אלכסנדרה דייבנה ז'וקובנה, ולזוג נולדו שתי בנות, ארה ואלה. ז'וקוב לא שמר נאמנות מוחלטת לרעייתו ובמהלך שנות העשרים היה קרוב למריה וולקובה, אחות מוסמכת אותה פגש בבית חולים שבו שהה במלחמת העולם הראשונה. לז'וקוב ולוולקובה הייתה ילדה אחת שנולדה ממזרה, מרגריטה, אך פרשת הניאוף שלו מעולם לא פגעה במוניטין הציבורי שלו. מאוחר יותר בחייו התגרש מאלכסנדרה ונישא בשנית לגאלינה אלכסנדרובנה סמיונובה. לזוג הייתה בת אחת משותפת, מריה, שהייתה הבת הרביעית והצעירה ביותר של ז'וקוב. גאלינה נפטרה ב-1973, מסרטן השד. לז'וקוב הייתה אחות גדולה בשם מריה (ילידת 1894) ואח צעיר בשם אלכסיי (יליד 1901) שנפטר בצעירותו. אביו, קונסטנטין, היה סנדלר ונפטר ב-1921 ואמו אוסטינינה הייתה בת למשפחת חקלאית קשת יום ונפטרה ב-1944.
לאורך כל חייו מצא ז'וקוב תחביב בגידול דגים באקווריום ובדיג. במהלך תקופת התבודדותו שלאחר הדחתו בידי חרושצ'וב, קיבל ערכת דיג מקצועית מהנשיא אייזנהאואר והשניים נותרו חברים טובים. בתקופת פרישתו נהג לצאת לחופשות בסוצ'י ולדוג על גדות הים השחור. ב-1975, האסטרונומית הסובייטית ליודמילה צ'רניק ביצעה תצפית ראשונה ומיפתה כוכב לכת מינורי וקראה לו לכבודו של ז'וקוב בשם: 2132 Zhukov. ב-1976 הונפק בול דואר בדמותו של ז'וקוב לזכרו.
עיטורים ומדליות
המרשל ז'וקוב עוטר בעשרות עיטורים ומדליות. בין השאר הוא עוטר 4 פעמים במדליית "גיבור ברית המועצות".
שמאל|ממוזער|250px|מדיו של ז'וקוב
שם העיטור מספר הפעמים בהן עוטר גיבור ברית המועצות 4 עיטור הניצחון 2 עיטור לנין 6 עיטור מהפכת אוקטובר 1 עיטור הדגל האדום 3 עיטור סובורוב (דרגה ראשונה) 2 סה"כ 14 עיטורים
שם המדליה מספר הפעמים בהן עוטר 100 שנה להולדת לנין 1 לכבוד ניצחון ברית המועצות על גרמניה הנאצית 1 על תרומתו בהגנת העיר מוסקבה 1 על תרומתו בשחרור העיר לנינגרד 1 על תרומתו בשחרור העיר סטלינגרד 1 על תרומתו בשחרור העיר קייב 1 לכבוד ניצחון ברית המועצות על גרמניה במלחמת העולם השנייה 1 לכבוד ניצחון ברית המועצות על יפן 1 על תרומתו לכיבוש ברלין 1 על תרומתו לשחרור ורשה 1 20 שנה להקמת הצבא האדום 1 30 שנה להקמת הצבא והצי האדום 1 40 שנה להקמת הצבא האדום 1 50 שנה להקמת הצבא האדום 1 800 שנה לעיר מוסקבה 1 250 שנה לעיר לנינגרד 1 סה"כ 16 מדליות
רשימת פרסים מלאה
לקריאה נוספת
אלכסנדר ורט, רוסיה במלחמה 1941 - 1945, הוצאת "מערכות", 1968.
גאורגי ז'וקוב, זכרונות המרשל ז'וקוב, הוצאת "מערכות", 1982.
אנטוני ביוור, סטלינגרד, הוצאת יבנה, 2000.
ריצ'רד אוברי, מלחמתה של רוסיה, הוצאת דביר, 2001
אנטוני ביוור, הקרב על ברלין, הוצאת יבנה, 2003.
אנדרו נגורסקי, הקרב הגדול ביותר: סטלין, היטלר והמאבק על מוסקבה ששינה את מהלכה של מלחמת העולם השנייה, הוצאת דביר, 2010.
מרק פרו, שבעה גברים במלחמה: מנהיגים שהכריעו את עתיד העולם, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2010.
אנטוני ביוור, מלחמת העולם השנייה, הוצאת ידיעות ספרים, 2014.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מנהיגים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:אנשי הצבא האדום במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:פוליטיקאים סובייטים
קטגוריה:ראשי המטה הכללי של צבאות רוסיה וברית המועצות
קטגוריה:אנשי צבא רוסים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:חברי הפוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות
קטגוריה:סובייטים מעוטרי אות לגיון ההצטיינות
קטגוריה:מרשלים סובייטים
קטגוריה:אנשי הצבא האדום במלחמת האזרחים ברוסיה
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות של חומת הקרמלין
קטגוריה:מסדר האמבט: אבירים וגבירות הצלב הגדול
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:מעוטרי גיבור ברית המועצות
קטגוריה:שרי ההגנה של ברית המועצות
קטגוריה:מקבלי עיטור סובורוב
קטגוריה:מקבלי עיטור הדגל האדום
קטגוריה:מקבלי עיטור לנין
קטגוריה:מקבלי עיטור מהפכת אוקטובר
קטגוריה:מקבלי עיטור הניצחון
קטגוריה:חותמי הסכם כניעת גרמניה הנאצית
קטגוריה:מקבלי צלב גיאורגי (האימפריה הרוסית)
קטגוריה:המרד ההונגרי: אישים
קטגוריה:אנשי הצבא האדום בקרב סטלינגרד
קטגוריה:אנשי הצבא האדום בקרב קורסק
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:מעוטרי צלב גרונוולד
קטגוריה:סובייטים שנולדו ב-1896
קטגוריה:סובייטים שנפטרו ב-1974 | 2024-09-04T12:32:55 |
דגל אוסטריה | דגל אוסטריה (גרמנית: Flagge Österreichs) הוא דגל בעיצוב טריבנד אופקי המורכב משלושה פסים בצבע אדום, לבן ואדום. הדגל אומץ על ידי פרידריך השני מבבנברג, שהיה דוכס אוסטריה במאה ה-13.
עיצוב
עיצובו הבסיסי של הדגל, מפורט תחת סעיף 1 תת-סעיף 8a של החוקה האוסטרית הקובע כי .
מרכז|600px|תבנית עיצובו של הדגל
היסטוריה
דוכסות אוסטריה
שמאל|ממוזער|200px|פרידריך השני מקבל את הדגל מידיו של הקיסר היינריך השישי
לאחר תבוסת הנוצרים בקרב קרני חיטין, וכתגובה לכיבוש ממלכת ירושלים וכיבוש ירושלים בידי צבאותיו של צלאח א-דין, יצאו הנוצרים למסע הצלב השלישי ובמסגרתו יצא גם לאופולד החמישי מאוסטריה, אשר השתתף במסע בעקבות הזמנתו של האפיפיור קלמנס השלישי. לפי המסורת, עיצובו של הדגל הומצא על ידי לאופולד החמישי אשר היה מעורב בקרב עז, ככל הנראה במצור על עכו במהלך אותו מסע צלב. לאחר הקרב, מעילו היה מגואל כולו בדם. כשהוריד את חגורתו הוא נוכח לראות שחלק המעיל שהיה תחתיה נותר נקי מדם. הוא כל כך הושפע מהמראה עד שהחליט לאמץ אותו בתור דגל הדוכסות. על פי אותה מסורת נשמר המעיל המגואל בדם במשך למעלה מ-400 שנה בכנסיית "Maria auf der Had" אולם לאחר פלישת הטורקים בשנת 1683 אבדו עקבותיו. על פי סברה אחרת הוענק הדגל ללאופולד החמישי בידי המלך היינריך השישי בעקבות אותו הקרב.
העדות הראשונה לשימוש בעיצובו של שלט האצולה האוסטרי ובדגל היא מתקופתו של פרידריך השני, דוכס אוסטריה, משנת 1230. פרידריך ניסה להשיג עצמאות גדולה יותר מהקיסרות הרומית הקדושה, אשר שלטה במרכז אירופה, והוא עשה זאת על ידי עיצוב מחדש של שלט האצולה שלו בצורה הדומה לעיצוב הדגל הנוכחי. עם שקיעתה של שושלת בבנברג עברה השליטה על הדוכסות לידיה של שושלת הבסבורג אולם השימוש במוטיב הפסים לציון הדוכסות נמשך.
הקיסרות הרומית הקדושה
שמאל|ממוזער|200px| 20px דגל הקרב של האימפריה הרומית הקדושה
דוכסות אוסטריה הייתה חלק מתוך האימפריה הרומית הקדושה אשר התקיימה בין המאה ה-10 ועד לשנת 1806. לקיסרות לא היה דגל לאומי אלא הצבעים שחור וזהב שימשו כצבעי הקיסר והופיעו בנס המלכותי של הקיסר: עיט שחור על רקע זהב. עיצובו של הנס שונה מעט בסוף המאה ה-13 או בתחילת המאה ה-14 כאשר מקור העיט וטלפיו נצבעו באדום. מתחילת המאה ה-15 הפך העיט לדו-ראשי. אולם, השימוש בדגל האדום-לבן-אדום לציונם של נחלאותיו האוסטריות של הקיסר הרומי הקדוש נמשך, הן כדגל והן כמטען בשלטים ההרלדיים.
בשנת 1804 הכריז נפוליאון בונפרטה על כינונה של הקיסרות הצרפתית הראשונה. ובמהלך העשור שלאחר מכן, בתקופה שנקראה בשם המלחמות הנפוליאוניות שונו פניה הפוליטיים של אירופה. הקיסרות הרומית הקדושה חדלה מלהתקיים ופרנץ השני משושלת הבסבורג הכריז על נחלתו כאימפריה האוסטרית ומעתה נקרא פרנץ הראשון מאוסטריה.
גם צבעי האדום והלבן היו משמעותיים באותה התקופה. כאשר השתתפה האימפריה הרומית הקדושה במסעי הצלב, דגל קרב הונף לצד הנס האימפריאלי השחור-צהוב. דגל זה, הידוע בשם צלב גאורגיוס הקדוש היה צלב לבן על רקע אדום – הצבעים ההופכיים אשר בשימוש בדגל אנגליה.
האימפריה האוסטרית
שמאל|ממוזער|150px| הדגל הדו-צבעי אשר שימש את השושלת ההבסבורגית מהמאה ה-17 ועד לשנת 1918.
150px|שמאל|ממוזער| דגל הצי האוסטרי האזרחי 1786–1869, והצי האוסטרי הצבאי 1869–1914
עם קריסתה של הקיסרות הרומית הקדושה בשנת 1806, הוקמה על חורבותיה האימפריה האוסטרית אשר הייתה למעשה, לאחר מאות שנים יחידה עצמאית ולה דגל לאומי רשמי, הוא הדגל האדום-לבן-אדום. הבחירה במוטיב באדום-לבן-אדום הייתה ברורה, קשירת האימפריה החדשה לגבורתו של לאופולד החמישי בקרבות מסע הצלב בעודו מוכתם בדמם של הכופרים (המוסלמים). בנוסף לו, הונפו גם צבעי השושלת השליטה – בית הבסבורג כציון לשלטון האוסטרי. אף על פי שהדגל המציג את הצבעים המלכותיים לא היה בשימוש נפוץ, כונתה האימפריה בעקבות השימוש בצבעים הללו לעיתים בשם "המלוכה השחורה-צהובה". הטריבנד האדום-לבן-אדום הוסיף להיות הדגל של האימפריה, ואף כמוטיב מרכזי בשלט האצולה המלכותי של האימפריה.
בשנת 1786 נקבע דגל טריבנד אדום-לבן-אדום אשר הושחת בסמל האוסטרי המוכתר על הפס הלבן בשליש הפנימי של הדגל כדגל הצי האזרחי. דגל זה הפך לדגל הצי הקיסרי האוסטרי בשנת 1869 ועד לשנת 1914.
במהלך שנות קיומה של האימפריה האוסטרית ניסו שליטיה לבצע רפורמות חוקתיות, אולם הכישלון ביישום הרפורמות החליש את האימפריה ואף גרם להסכם הפשרה אשר הוביל לממלכה הדואלית האוסטרו-הונגרית בשנת 1867 תחת שלטונו של פרנץ יוזף, ומתן מעמד שווה לטריטוריות ההונגריות באימפריה החדשה.
האימפריה האוסטרו-הונגרית
שמאל|ממוזער|150px| דגל האימפריה האוסטרו-הונגרית (צבאי ומדיני)
שמאל|ממוזער|150px| דגל האימפריה האוסטרו-הונגרית (אזרחי)
דגל האימפריה האוסטרו-הונגרית היה למעשה דגל מחולק לשני חלקים, הראשון היה הטריבנד האוסטרי בצבעי אדום-לבן-אדום, והשני הטריקולור הונגרי בצבעי אדום-לבן-ירוק, ושניהם הוטענו בסמלי הממלכות בהתאמה.
הרפובליקה הראשונה
הרפובליקה האוסטרית הראשונה הוקמה על חורבותיה של האימפריה האוסטרו-הונגרית. הרעיון אשר עמד בפניהם של המחוקקים אשר הכריזו על הדגל האוסטרי כדגל הלאומי הייתה יצירת אנטיתזה למלוכה השחורה-צהובה של בית הבסבורג והמשכיות של ההיסטוריה המפוארת של אוסטריה מימיו של בבנברגר. הדגל הוכרז כדגל הלאומי ב-12 בנובמבר 1918 בפני הפרלמנט אשר התכנס בווינה.
האוסטרופאשיזם
ממוזער|דגל מפלגת חזית המולדת האוסטרית
ממוזער|דגל אוסטריה, 1934–1938 (צבאי ומדיני)
לאחר שהקנצלר אנגלברט דולפוס הפך את אוסטריה לדיקטטורה בפועל במאי 1933, דגל אוסטריה המדיני הוטען בעיט דו-ראשי, בדומה לעיט האוסטרו-הונגרי, והחליף את סמל הרפובליקה. במקביל, מפלגת חזית המולדת האוסטרית הוקמה והפכה לתנועה הלאומית של הדיקטטורה ודגלה, דגל אוסטריה המוטען במרכזו בצלב הקביים ועם שברון ירוק, הוכרז בחוק כ"שקול ערך" לדגל הלאומי האוסטרי.
האנשלוס וגרמניה הנאצית
200px|שמאל|ממוזער|20px דגל המפלגה הנאצית 1920–1945 ודגל גרמניה הנאצית 1935–1945
ב-13 במרץ 1938 סופחה אוסטריה לרייך השלישי בצעד שנקרא אנשלוס, ודגלה בוטל והוחלף בדגל צלב הקרס הנאצי אשר הוכרז כדגל הרייך ב-15 בספטמבר 1935 כשנה לאחר מותו של נשיא הרייך פאול פון הינדנבורג וקידומו העצמי של היטלר למדרגת פיהרר.
דגל צלב הקרס עוצב בידי היטלר עצמו בקיץ 1920 כדגל התנועה: דגל אדום עם דסקה לבנה ומרכזה צלב קרס שחור. הבחירה בשילוב הצבעים שחור-לבן-אדום לא הייתה מקרית, הצבעים הללו שימשו את דגל האימפריה הגרמנית והיוו . אך בנוסף לקשר ההדוק בין הצבעים האימפריאליים, לצבעי הדגל הנאצי הייתה משמעות נוספת; בספרו של היטלר מיין קמפף מוסבר כי .
הגרסה הימית לדגל צלב הקרס כללה את הדסקה הלבנה מוזחת לשמאל בעבור כלי שיט אזרחיים אשר הפליגו תחת דגל הרייך וכדגלון החרטום בעבור ספינות המלחמה של הקריגסמרינה (הצי הנאצי).
עם נפילתו של המשטר הנאצי וסיום מלחמת העולם השנייה באירופה, נכבשו שטחי גרמניה ואוסטריה על ידי כוחות בעלות הברית ואוסטריה לארבעה אזורי כיבוש. החוק הראשון שהעבירה מועצת השליטה המאוחדת היה ביטולם והחלפתם של כל החוקים הנאצים ובכללם איסור הנפתם והצגתם של דגלים וסמלים נאציים, תהליך הדה-נאציפיקציה. הצגתם של דגלים נאציים נחשבת עד היום בלתי חוקית ברוב ארצות המערב ובייחוד בגרמניה.
הרפובליקה השנייה
האיחוד האירופאי
שמאל|ממוזער|דגל האיחוד האירופי
ראו גם
גלריית דגלי מדינות אוסטריה
לקריאה נוספת
פורד, פרנקלין ל. (1970) אירופה 1780–1830. תורגם מאנגלית על ידי חדוה ארליך, האוניברסיטה הפתוחה (1984)
ויליאם שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי תורגם על ידי חיים גליקשטיין, הוצ' שוקן, ירושלים תל אביב (1976)
תומסון, דייוויד (1962) אירופה מאז נפוליאון. תורגם מאנגלית על ידי אריה חשביה, הוצ' זמורה, ביתן מוציאים לאור (1995)
קישורים חיצוניים
סמלי אוסטריה
הערות שוליים
קטגוריה:אוסטריה: סמלים לאומיים
אוסטריה, דגל
אוסטריה
אוסטריה
קטגוריה:מטענים הרלדיים
קטגוריה:אוסטריה: דגלים
אוסטריה | 2024-07-05T19:36:44 |
פייסל הראשון, מלך עיראק | שמאל|ממוזער|250px|האמיר פייסל (מימין) וחיים ויצמן (משמאל). צולם בשנת 1918
שמאל|ממוזער|250px|כיכר פייסל הראשון מלך עיראק, בחיפה
פייסל אִבן חוסיין (בין 1883 ל-1885 – 8 בספטמבר 1933) (בערבית: فيصل ابن حسين, תעתיק לעברית: פַיצְל אִבְּן חֻסֵין) היה לזמן קצר מלך הממלכה הערבית של סוריה בשנת 1920 ומלך עיראק משנת 1921 עד 1933. הוא היה בן לשושלת ההאשמית.
חייו
פייסל נולד בטאיף (היום בערב הסעודית) בין 1883–1885, בנו השלישי של חוסיין בן עלי, לימים השריף הגדול של מכה. בשנת 1893 עבר עם משפחתו לאיסטנבול, שאליה נקרא אביו על ידי הסולטאן. בשנת 1909 נבחר לנציג העיר ג'דה בפרלמנט העות'מאני. לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התלבט עם אביו, ואחיו עבדאללה הראשון לימים מלך ירדן, באיזה צד לתמוך. בעוד אחיו עבדאללה תמך במרד ערבי נגד העות'מאנים, פייסל היסס והעדיף בתחילה לתמוך בעות'מאנים. הוא שמר על קשרים עם לאומנים ערבים מצד אחד ועם ראשי האימפריה העות'מאנית מצד שני. בשנת 1916, במהלך ביקור בדמשק, הצטרף ל"אל-פתאת" – קבוצה של לאומנים ערבים, ואביו הפך למלך חג'אז.
פייסל, תחת אביו ויחד עם אחיו עבדאללה, הנהיג את הכוחות הערביים במרד הערבי נגד האימפריה העות'מאנית במהלך מלחמת העולם הראשונה.
הוא היה מפקד הצבא הצפוני של המרד.
בסיועו הצמוד של לורנס איש ערב, הוא שיתף פעולה עם בנות הברית בכיבוש עבר הירדן ודמשק, שם הפך לחבר בממשלה הערבית החדשה בשנת 1918.
ב-4 ביוני 1918 נפגש עם חיים ויצמן במפקדתו בוואדי וחידה מצפון לעקבה. שיחתם הייתה מוצלחת מאוד ולאחר הפגישה כתב עליו ויצמן: "הוא מנהיג! הוא אינטליגנטי למדי ואדם ישר מאוד, יפה תואר להפליא... הוא מצפה לתוצאות גדולות ביותר משיתוף הפעולה עם היהודים! הוא מתייחס בבוז לערביי ארץ ישראל, אשר אף אינו חושבם לערבים!". ב-3 בינואר 1919 חתמו פייסל וויצמן על הסכם ויצמן-פייסל, שביסס את ההכרה הערבית בהצהרת בלפור.
ב-1 באוקטובר 1918 נכנס פייסל לדמשק בראש גדודי "צבא המרד הערבי" ובחסות הצבא הבריטי. בדמשק הוקם ממשל כיבוש צבאי ופייסל הועמד בראשו.
פייסל עמד בראש המשלחת הערבית לוועידת השלום בפריז בשנת 1919, ובתמיכתה של גרטרוד בל, בעלת ההשפעה והידע המתאים, טען שיש להקים אמירויות ערביות בשטח שהיה בעבר האימפריה העות'מאנית.
בעקבות סירובו של השלטון הצבאי הבריטי להסכים לצאתה של משלחת פלסטינית לוועידת השלום, שלחה אל פייסל האגודה המוסלמית-הנוצרית בירושלים ב-11 במרץ את החלטתה לייפות את כוחו "לייצג את פלסטין ולהגן עליה בוועידת השלום". אלא שפייסל כלל לא השתמש בייפוי הכח ולא טען בוורסאי למען הכללת ארץ ישראל בסוריה, ואף טען שם בזכות הבית הלאומי היהודי.
חוסיין בן עלי ייעד את פייסל להיות אמיר סוריה, דבר שהתנגש עם דרישת הצרפתים למנדט על סוריה. בספטמבר 1919 ארגן פייסל את צבאו לקראת המאבק על סוריה. אנגליה ניסתה להביא להסדר בין פייסל וצרפת. פייסל יצא בספטמבר 1919 לאנגליה כדי לנהל שיחות על דרישתו שסוריה תימסר לשלטונו, אך ללא הועיל.
ב-3 באוקטובר 1919 פורסם ראיון עימו ב"ג'ואיש כרוניקל", שבו הדגיש כי קיימת סכנת התנגשות בין הערבים ליהודים בארץ ישראל וזאת בגלל חוגים יהודיים קיצוניים הדורשים הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הוא הצהיר בראיון כי הוא רואה בארץ ישראל חלק בלתי נפרד מסוריה ויתנגד בכל תוקף להפרדתן, וזאת בסתירה להסכמיו ולשיחותיו עם היהודים בתחילת אותה שנה ולהצהרותיו בפני ועידת השלום.
ב-7 במרץ 1920 הוא הוכתר למלך הממלכה הערבית של סוריה על ידי הקונגרס הסורי הלאומי. הכתרתו עוררה גל של התלהבות ערבית לאומית גם ברחבי ארץ ישראל. הוא התכונן להגן על שלטונו מפני צרפת, אך באפריל 1920 נתנה ועידת סן רמו לצרפת את המנדט על סוריה.
ב-5 במאי 1920 שלח פייסל מכתב לאדמונד אלנבי, שבו ביקש, עקב לחצם של הלאומיים בסוריה ובארץ ישראל, הצהרה שארץ ישראל היא חלק בלתי נפרד מסוריה, והבהיר בעצמו את עמדתו באשר לציונות ולארץ ישראל: "אשר לשאלת הסכמתי ליצירתו של בית לאומי ליהודים בארץ־ישראל... כל אשר הסכמתי לו הוא להבטיח את זכויות היהודים בארץ זו באותה המידה שמובטחות זכויות התושבים הערבים המקוריים".
ניסיון להגיע להסכם בין צרפת לפייסל לא צלח, והדבר הוביל למלחמת סוריה–צרפת.
ב-14 ביולי 1920 שלח הגנרל הצרפתי אנרי גורו אולטימטום לממשלה בדמשק. פייסל פיזר את הקונגרס והצבא, וב-20 ביולי קיבלה ממשלתו את תנאי האולטימטום הצרפתי, אך ב-24 ביולי 1920 הובסו הכוחות הלאומיים הסוריים בקרב מייסלון, וב-25 ביולי נכנס הצבא הצרפתי לדמשק.
פייסל גורש מסוריה, שבה שהה פחות משנתיים, על ידי הצרפתים.
הצרפתים אפשרו לו לצאת את דמשק בכבוד וב-28 ביולי הוא עזב את סוריה.
פייסל הגיע מסוריה לעכו. הבריטים הרשו לו לשהות זמנית בארץ ישראל, שאליה הגיע עם תריסר עוזרים, 25 נשים, 175 שומרי ראש, שתי מכוניות, 25 סוסים ומטען במשקל 4 טונות. בזמן שהותו בארץ ישראל, ישב פייסל בבית הכט בחיפה, שהיה ביתה של פרנסיס ניוטון, שם קיבל משלחות של תומכים והעניק ראיונות לעיתונאים.
באוגוסט 1920 עבר לגור בבריטניה. חוסיין בן עלי דרש שפייסל יקבל את המלוכה בעיראק כפיצוי.
הממשלה הבריטית, שהחזיקה בשלטון מנדטורי בעיראק, הייתה מודאגת מחוסר היציבות במדינה החדשה, ובוועידת קהיר החליטה לסגת משלטון ישיר על עיראק וליצור מלוכה שתעמוד בראשה בזמן שהם ישמרו על זכויותיהם המנדטוריות.
ב-11 ביולי 1921 אישרה "מועצת המדינה" העיראקית את המלכת פייסל על עיראק, כפי שנקבע בוועידת קהיר.
לאחר משאל עם שבו התקבלה "תמיכה של 96% מהציבור במדינה", הסכים פייסל להפוך למלך. משאל העם לא היה אותנטי, ואורגן על ידי שר המושבות הבריטי סר וינסטון צ'רצ'יל על מנת שפייסל יזכה ללגיטימציה בקרב המיעוטים הרבים בעיראק. ב-23 באוגוסט 1921 הוא הוכתר למלך עיראק הראשון. אשתו חזימה בנת א-שריף נאצר הוכתרה כמלכת עיראק.
פייסל היה ידידו של מנחם דניאל, אשר אירח את המלך ואת משפחתו בארמונו שבמחוז א-סנכ בקצה בוסתני הווקף שהקדיש מר סולטאן עלי, לאחר שארמונו של המלך (ארמון 'שעשוע' שנקנה מסוחר יהודי בשם שאול שעשוע) נהרס בהצפת נהר החידקל ב-9 באפריל 1926, ועד לסיום בניית ארמון חדש ברובע כסרה שבבגדאד.
פייסל נפטר ב-8 בספטמבר 1933 מהתקף לב בעת שהותו בברן, במהלך סיור באירופה. עיראקים רבים מאמינים כי פייסל לא מת מהתקף לב אלא הורעל על ידי הבריטים. גופתו הובאה באונייה לנמל חיפה, ומשם הוטסה במטוס בריטי לעיראק. ירש אותו בנו היחיד ראזי.
לציון האירוע הוקמה בחיפה בשכונת ואדי סאליב אנדרטה בצורת עמוד קטוע ועל בסיסה כתובת בערבית: "לזכר העברת גופת הוד מלכותו, המנוח הגדול של הערבים, המלך פייסל הראשון", וכן אמרה המיוחסת לפייסל: "העצמאות נלקחת ולא ניתנת – חירות העם בידיו".
שלטונו והשפעתו
ממוזער|המלך פייסל בביקור הקהילה היהודית בבגדאד בשנת 1925 יחד עם הרב ששון כדורי, הרב עזרא דנגור, רוסתום חידר, מנחם צאלח דניאל ונכבדי הקהילה
אם הבריטים היו הגורם שיצר את מסגרת המדינה העיראקית ופיקח על עצם קיומה, המלך פייסל הוא שסיפק לה באותה התקופה את השלד הפנימי. הוא לא עשה זאת בכוח הזרוע אלא בחוכמת האיזונים. פייסל הצליח לתמרן בין שלל גורמיה המנוגדים של הארץ, ולהעביר עשור של יציבות יחסית. גמישותו הפשרנית באה לידי ביטוי במגוון תחומים:
הבריטים – פייסל קיבל מן הבריטים את מלכות עיראק, כשהוא זוכר היטב את גירושו מסוריה על ידי הצרפתים. ולכן הוא הכיר היטב בעובדת כוחה הדומיננטי של בריטניה, ושאף להיבנות ממנו ולא להתעמת עימו. הוא הכיר בכך שאביו התמהמה בחתימה על הסכם ברית עם הבריטים, דבר שהוביל לאובדן שלטונו והרס מדינתו. לכן שאף פייסל למן ההתחלה להגיע להסכם עם בריטניה, הסכם שיעניק לו את מירב האוטונומיה הפוליטית ואת סמליה של הריבונות. פייסל היה הגורם שקבע את קו הפשרה עם שליטתם העקיפה של הבריטים, והביא לחתימת שורת הסכמים לאורך העשור.
הלאומיים – פייסל השכיל לתמרן בין שני אגפיו של הממסד הערבי-סוני. אומנם, אהדתו הייתה נתונה לאותם אישים שהצטרפו למרד הערבי, והיו נאמנים לו עוד מימי המרד במדבר ומימי ממשלתו הערבית-לאומית בדמשק, אך הוא נזהר מאוד שלא לנכר את המשתייכים לאגף השני בממסד הסוני, שהיה מורכב מבני המשפחות המסורתיות של עיראק. פייסל מינה רבים מהם לתפקידי שרים ואף לראשי ממשלות, והם גם איישו רבות ממשרות המפתח האחרות. פייסל, יציר מהפכת הלאומיות הערבית לעת מלחמת העולם, נזהר מאוד, עתה משנכונה מלכות עיראק בידו, שלא להתמכר יתר על המידה ללאומיות הערבית ולרעיונות האחדות הערבית. פייסל תמרן אפוא בין אישים בממסד הערבי סוני, ממש כפי שתמרן בין זיקותיהם השונות.
השבטים השיעים והמיעוטים – מתוך עניינו בשמירת מלכותו ובבנייתה של מדינה בעיראק, עשה פייסל כמיטב יכולתו על מנת שלא להתעמת עם אותם ציבורים שלא היו ערבים סונים, ואשר הוא ומדינתו נכפו עליהם. פייסל נהג בהם על פי רוב בדרכי נועם ובשיטות של דיפלומטיה אישית. כלפי בני שבטיה המרובים והחזקים של הארץ בנה פייסל את תדמיתו כבן החג'אז, איש החברה השבטית המסורתית מילדותו. כלפי השיעים נקט מידה זהה של סובלנות, וזכה שנושאים טעוני מתח דתי כמעט שלא עלו על סדר היום. לאותם שיעים אשר ביקשו להשתלב במדינה וליהנות מכיבודיה, פתח פייסל את הדלת לרווחה. צעירים שיעים רבים, וכן כורדים לא מעטים, נכנסו אז למשרות מדינה זוטרות ולמסלולי החינוך וההכשרה שנפתחו באותה העת. כורדים ואשורים שירתו בימי פייסל במיליציה העיראקית. באשר ליהודים, הרי יחסו הנינוח של פייסל ליהודי ארצו עשה את תקופתו לתור הזהב של יהודי עיראק במאה ה-20.
פייסל היה מנהיג מלידה, אשר שילב במדיניותו מרץ של אדם צעיר, וניסיון עשיר שקנה בהיסטוריה הנפתלת שבה לקח חלק. סמכויותיו כמלך עיראק הוגדרו בחוקה אשר אושרה ב-1924. החוקה הבטיחה את שלטונו הבלתי תלוי, קבעה את היותו ראש המדינה ומפקד כוחותיה, ממנה הממשלה והשרים, בעל הסמכות לפיזור הפרלמנט ולחקיקה בכוח הצווים, ממנה השופטים פקידי מנגנון המדינה, המאשר את חקיקת הפרלמנט והמפקח על יישומם של החוקים.
עם זאת, בשנת 1933, השנה האחרונה לחייו, נשמע פייסל מתבטא בייאוש לגבי ממלכתו:
.
קישורים חיצוניים
"האיש שהמציא את עיראק" - פרק על המלך פייסל הראשון בפודקאסט "מינהר הזמן", "כאן", תאגיד השידור הישראלי
הערות שוליים
קטגוריה:פוליטיקאים עיראקים
קטגוריה:מלכי עיראק
קטגוריה:מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש: גבירות ואבירי הצלב הגדול
קטגוריה:מסדר האמבט: אבירים וגבירות הצלב הגדול
קטגוריה:לאומיות פאן-ערבית: אישים
קטגוריה:המשפחה ההאשמית
קטגוריה:עיראקים שנולדו ב-1886
קטגוריה:נפטרים ב-1933 | 2024-10-01T01:51:53 |
שלטון נבחר | שלטון נבחר הוא אחד מעקרונות הדמוקרטיה המודרנית - משמעו שהשלטון שמכהן עושה זאת מתוקף בחירתו בידי העם.
בשלטון בישראל נבחרים 120 נציגים לכנסת שהיא הרשות המחוקקת במדינת ישראל. אחת המפלגות מרכיבה קואליציה בראשותה. חברי הכנסת שאינם מיוצגים בקואליציה משתייכים לאופוזיציה. מתוך קואליציה זו מורכבת הממשלה - הרשות המבצעת - לה ניתנת הסמכות לבצע פעולות שלטוניות בשם העם. קיומה של הממשלה מותנה בכך שידה של הקואליציה תהיה על העליונה בהצבעות בכנסת.
לאופוזיציה ישנן מספר דרכים לערער את השלטון ובהן: הגשת שאילתות, ניסיונות חקיקה והצעות אי אמון.
הכנסת נבחרת על פי חוק במדינת ישראל למשך תקופה של ארבע שנים אולם לאורך כל שנות קיומה של המדינה התרבו מאוד המקרים של כנסות שלא הוציאו את ימיהן.
קטגוריה:משפט חוקתי
קטגוריה:ממשל ומדיניות | 2024-07-17T14:44:04 |
סליק | שמאל|ממוזער|250px|סליק ההגנה בכפר גלעדי
שמאל|ממוזער|250px|פתח הכניסה לסליק ההגנה בכפר גלעדי
שמאל|ממוזער|250px|סליק 'הקיבוץ' בכפר גלעדי
"סְלִיק" הוא מחבוא מחתרתי לנשק ולמסמכים סודיים. המלה נכנסה לשימוש נרחב בארץ ישראל בתקופת טרום הקמת המדינה, בעת שלטון המנדט הבריטי, אז בנו המחתרות השונות (ארגון "ההגנה", לח"י ואצ"ל) סליקים בכל רחבי הארץ כדי לספק נשק להגנת נקודות היישוב השונות.
מאותו שורש נגזר גם הפועל "להסליק" שמשמעו להחביא, להעלים מן העין.
הרקע
ממוזער|הסליק תחת ארון הקודש בבית הכנסת אחדות ישראל כששני פתחיו סגורים. הסליק מוקם בנקודה שתעורר הכי פחות חשד בעיני הבולשת הבריטית
250px|ממוזער|צינור מתכת ששימש כסליק לאחסון כל נשק מתחת לאדמה. שימש את נשר במלחמת העצמאות. האנדרטה לחללי נשר במערכות ישראל
ממוזער|הסליק תחת ארון הקודש בבית הכנסת אחדות ישראל כששני פתחיו פתוחים. ניתן להבחין ששני הפתחים צרים מאוד, שאדם בוגר לא מסוגל לעבור דרכם וגם מובילים לחלל מאוד נמוך תחת הבימה. גם אם השוטרים הבריטיים היו מגלים את הפתחים, הם היו נתקלים בערימות של סידורים ישנים, ומשתכנעים שמדובר בגניזה. למעשה, הסידורים הסתירו את הנשק שמוקם בין שני הפתחים. לצורך הוצאת הנשק היו שולחים ילדים קטנים שרק הם יכלו להיכנס בפתח אחד, לפלס את דרכם בערימת הסידורים, לקחת כלי נשק, ולצאת בפתח השני
הרקע הבסיסי לבניית סליקים ושימוש בהם נבע ממצב בו השלטון המרכזי לא הצליח להעניק הגנה נדרשת לאזרחים ואלה נאלצו לנקוט ביוזמה עצמית של איסוף נשק לא חוקי והטמנתו במחבואים הרחק מעיני השלטון, כך שיוכל לשמש להם הגנה בשעת הצורך. תופעת החבאת הנשק מעיני השלטון הזר החלה עוד בתקופת מלחמת העולם הראשונה. סליקים חשובים היו בשלהי תקופת השלטון העות'מאני (הטורקי) בארץ ישראל. הסליקים השתייכו בחלקם למחתרת ניל"י שפעלה לצד הבריטים ועוד קודם לכן לארגון השומר.
בשנים 1936–1939 התחולל בארץ המרד הערבי, שכוּון בעיקר כנגד היישוב היהודי. השלטון הבריטי סיפק נשק להגנה עצמית ליישובים היהודיים וגם לכפרים הערבים. מצבת הנשק שסופקה על ידי הבריטים הייתה בדרך כלל כמות קטנה של כ-12 רובים, שהיו בכמות בלתי מספקת. עם החמרת המצב הביטחוני החלו היישובים היהודיים להתארגן כל אחד כפי יכולתו ולאגור נשק ותחמושת. הנשק והתחמושת שנאגרו ללא רישיון מטעם המשטרה הבריטית הושמו במקומות מסתור שונים. כך נולדו הסליקים היישוביים. למעשה לא היה יישוב בארץ שלא היה בו סליק עם כמות נשק מסוימת. נשק זה שימש גם את לוחמי הפלמ"ח באימונים. פרט לכך היו שני סוגי סליקים נוספים: סליקים ארציים וסליקים אישיים. הסליקים הארציים תוכננו ואורגנו על ידי ארגון ההגנה.
חלוקה נוספת לסוגי הסליקים הייתה של סליקים בנויים וסליקים ניידים. הסליקים הבנויים שמשו בדרך כלל לאחסון נשק ארצי או יישובי.
שמאל|ממוזער|250px|מכלי המתכת בהם אוחסנו כלי הנשק בסליק קיבוץ גבעת ברנר, מוצגים במוזיאון חיל האוויר, חצרים
250px|ממוזער|שמאל|הסליק המרכזי ברמת יוחנן. משמאל לסולם הירידה-מוט המנגנון שבסיבוב מהמחסן שמעל לסליק, הזיז את טבלת הבטון שסגרה על הסליק
ההחלטה על מיקום הסליקים לא הייתה פשוטה. כפי שבנהלל נבנה הסליק מתחת למתקן לשאיבת שתן פרות, כך למשל ביד מרדכי נבנה הסליק מתחת לרצפת לול עופות, במקום בו תמיד היה זבל עופות מסריח, ואילו בעין גנים שכן הסליק בתוך בית הכנסת.
לאחר השבת השחורה וגילוי מספר סליקים ארציים, יצאה הוראה מטעם ההגנה לכל היישובים להוציא את הסליקים מתוך היישובים ולבנותם מחוץ לגדרות היישוב. אירועי השבת השחורה ביחס לארגון ההגנה היוו קו פרשת המים. המטרה העקרית של הבריטים הייתה איתור וגילוי נשק לא חוקי ותפיסת מבצעי פיגועים ומבוקשים אחרים הקשורים בפעילות נגד השלטון הבריטי.
חודשיים יותר מאוחר חשדו הבריטים שארגון ההגנה אוגר נשק בסליקים מרכזיים בדרום ברוחמה ובדורות. השכם בבוקר 28 באוגוסט 1946 הוקפו דורות ורוחמה בכאלפיים חיילים שהחלו במבצע חיפוש שנמשך שישה ימים והסתיים ב-3 בספטמבר. אף על פי שהבריטים גרמו להרס רב לא מצאו ברוחמה דבר פרט לסליקים ריקים. מצד שני גילו סליק אחד בדורות שהכיל שני תת-מקלעים שמייסר, שישה תת-מקלעים טומפסון, שלושה מקלעי ברן, תשעה מקלעי מ.ג. 34 ומכונת ירייה כבדה אחת.
הסליקים התחלקו בארץ כאמור לשלוש רמות: סליק ארצי, סליק יישובי וסליק פרטי.
לארגון "ההגנה" היו 22 סליקים ארציים ברחבי הארץ. הסליקים הארציים נוהלו על ידי "יחידת הסליקרים של ההגנה". (כך הם קראו לעצמם).
תפקיד היחידה היה להסדיר את העברת וקבלת הנשק והתחמושת, לאחסן אותו בהסתר מהבריטים, להעביר אותו בצורה מוסתרת לאחסנה בסליקים לטווח ארוך או קצר, לשמור אותו במצב תקין ולמסור ליחידות ההגנה השונות לפי הצרכים. צרכים אלה כללו מסירת נשק ליחידות הפלמ"ח לקראת אימון במסגרת גדולה (פלוגה ויותר) או לקראת פעולות שונות. היו מקרים רבים בהם הנשק שהוצא מהסליק ונמסר ליחידות למטרות אימון או מבצעיות, היה בגמר המבצע או האימון מוחזר לסליק.
ליחידה היו מספר דרכים להעביר את הנשק והתחמושת: בתוך מכונית פרטית שהותקנו בה חללים מוסתרים, בתוך מכלי דלק עם דופן כפולה וכדומה. ניתן לראות את אחת המכוניות עם ההתקנים המיוחדים במוזיאון בתי האוסף לתולדות צה"ל ביפו.
מצבת הנשק
באפריל 1947 ציין בן-גוריון ברשימותיו שלארגון "ההגנה" יש 10,073 רובים, מהם 8,720 ביישובים להגנה מקומית, 1,353 להגנה ארצית (מתוכם 336 ברשות מרכז ההגנה, 656 ברשות הפלמ"ח, 361 ברשות החי"ש) 561 ברשות המרכז. 186 מכונות ירייה מתוכן 31 ביישובים, 35 ברשות החי"ש, 5 ברשות הפלמ"ח, 115 ברשות המרכז.
כל הציוד הארטילרי הכבד כלל 672 מרגמות "2, ו-96 מרגמות "3.
ממוזער|250px|לוח זיכרון במקום שבו היה סליק ברמת השרון
מצבת הנשק של האצ"ל והלח"י כללה בתחילת 1947 את הכמויות הבאות:
אצ"ל - 2 מרגמות "3, 6 מרגמות "2, 7 מכונות ירייה, 150 מקלעים, 500 תת-מקלעים, 300 רובים, 200 אקדחים ו-1000 רימונים.
לח"י - 8 מקלעים, 30 תת-מקלעים, 120 אקדחים ו-259 רימונים.
סליקים ארציים
כמה מן הסליקים הידועים יותר הם:
שמאל|ממוזער|250px|מקלע דרור ומרגמה 52 תוצרת מפעלי תע"ש של ההגנה, בתצוגת הסליק בקיבוץ יגור
שמאל|ממוזער|250px |פצצות מרגמה בריטיות ופיאט מתצוגת הסליק בקיבוץ יגור.
ממוזער|250px|תרשים המתאר את המנגנון שהסתיר את הכניסה הסודית לסליק בקיבוץ יגור.
הסליק בקיבוץ יגור, סליק ארצי - נבנה בשנים 1937–1938 ביוזמתו של יקותיאל שבח מפקד יחידת ד"ר מילר, שהקים סליקים רבים בחיפה והצפון. הכניסה לסליק התבצעה תוך הזזת רצפת פחון שעמד מעליו, באמצעות מנגנון סמוי. הסליק התפרסם כשנתגלה בעת חיפוש שנערך בקיבוץ בזמן השבת השחורה ב-29 ביוני 1946. הבריטים חפשו במשך מספר ימים בעזרת כלבים ומגלי מתכות ולא גילו דבר. אחד המחפשים שם לב לצינורות אוורור היוצאים מהאדמה והדבר העלה את חשדו. בעקבות זאת חפרו הבריטים במקומות החשודים וגילו את הסליק המרכזי ועוד 25 סליקים קטנים. הנשק שהיה בסליקים הוחרם וחלק מחברי הקיבוץ נאסרו. סליק זה היה המרכזי בצפון הארץ ואחד הסליקים הגדולים בכל הארץ. בפשיטה עליו נתפסו כ-80 מרגמות 52 מ"מ, עשרות רובים ותת-מקלעים ותחמושת רבה. הסליק המרכזי, שנותר ריק לחלוטין מאז השבת השחורה, שוחזר ושופץ בשנת 1983 במסגרת חגיגות ה-60 לקיבוץ יגור ובמקום נערכים סיורים מודרכים. דוגמאות לכלי הנשק שאוחסנו בו מוצגות בו לאחר שנתקבלו ממוזיאון בתי האוספים של צה"ל שביפו.
סליק אבידוב בנהלל - סליק יישובי שנבנה ביזמת יעקב אבידוב במסווה של בור שתן לפרות, ושימש להגנת מושב נהלל. בזמן השבת השחורה נאטם פתחו של הסליק כדי למנוע את גילויו, ועם פרוץ מלחמת העצמאות הוא נפתח מחדש. הסליק מוזכר בספר "רומן רוסי" מאת מאיר שלו. הסליק נבנה כחדר גדול בגודל 5x5 מטר ובעומק של כחמישה מטרים.
סליק אלדמע בגבעתיים - הסליק הראשון של ארגון ההגנה בארץ ישראל. הסליק נחפר בשכונת בורוכוב בגבעתיים בחצרו של אברהם אלדמע, על ידי אליהו גולומב, חבר המפקדה הארצית של ההגנה וקודמו בתפקיד יוסף הכט. כמתקן אוורור לסליק הוקם שובך יונים ששימש הסוואה לארובת האוורור.
סליק קפה פילץ - שכן סמוך למחסן המשקאות של בית הקפה התל אביבי, בו בילו קצינים בריטים. הנשק פוזר בין סליקי תל אביב בטנדר של בית הקפה, בארגזי משקאות ריקים.
מכון איילון - היה סליק ומפעל מחתרתי לייצור תחמושת לתת מקלע סטן צפונית מזרחית לרחובות. הסליק, שהיה הגדול בארץ, הכיל מפעל שלם לייצור תחמושת 9 מ"מ לתת מקלע סטן. לסליק היו שתי כניסות מוסוות: אחת מתחת למכונת כביסה והשנייה מתחת לתנור אפיה.
הסליקים בבית-הספר הממלכתי תל-חי בחיפה
סליק פתח תקווה - ברחוב ארלוזורוב 25 בפתח תקווה הוחבאו כלי נשק רבים בתוך סליק שמוקם בחצר בית משפחת ליב (LIB). יונה ודוד ליב, שהיו פעילים במחתרת היהודית, החביאו בחצר ביתם כלי נשק כחלק מהמאבק נגד הבריטים. במהלך השבת השחורה (29 ביוני 1946) נכנסו חיילים בריטיים לחצר המשפחה אולם הסליק לא התגלה. במקום בו היה הסליק הציבה עיריית פתח תקווה שלט מוזהב המציין את שהתרחש בתקופה ההיא.
סליק פתח תקווה ברחוב קפלן 14 שכן פרדס גדול, בו הוחבאו כלי נשק רבים של מחתרת לוחמי חירות ישראל (לח"י), לימים הוקם בשטח זה בית החולים שניידר, במקום הציבה עיריית פתח תקווה שלט מוזהב המציין את השימוש בשטח זה, וכן את העברת כלל הנשק לצה"ל עם הקמת המדינה.
סליק כפר גלעדי - בקיבוץ יש כ-18 סליקים ידועים מתוכם מפורסמים הסליק של ארגון הקיבוץ שנבנה בשנת 1922 וסליק ההגנה שנחפר בשנת 1936 ונפתח בתחילת המאה ה-21 לביקורי קהל. בסליק זה עדיין מאופסנים כלי נשק במצב כשיר לירי. הכניסה לסליק מוסווית על ידי מכונה לגריסת גרעינים שעל ידי הפעלת מנגנון אפשר להזיזה ואז מתגלה הפתח ממנו יורדים לסליק.
סליק גבעת ברנר (סליק ארצי) - הסליק נחפר ונחשף במימון מוזיאון חיל האוויר בחצרים, בתואנה שהסליק שייך למוזיאון חיל האוויר היות שהנשק שנמצא בו נגנב על ידי חברי גבעת ברנר מבסיס תל נוף הבריטי. חלק מהנשק, וממכלי המתכת שבהם אוחסן, שנמצא בסליק מוצגים במוזיאון חיל האוויר בחצרים.
בעבר נטען על ידי מי שהיו מעורבים בהסלקת הנשק בקיבוץ ברנר, כי באדמות הקיבוץ נמצאים לפחות עוד שני סליקים נוספים שטרם נתגלו .
סליק רביבים, (סליק ארצי) - ברביבים נמצאים מספר מכלי מתכת גדולים המוצבים מחוץ למערה בהם אוחסנו כלי הנשק.
סליק רוחמה, (סליק ארצי)
סליקים ישוביים
שמאל|ממוזער|250px|תצלום סכמתי של הסליק בנהלל
כמעט ולא היה יישוב בארץ ישראל בשנות המנדט האחרונות שלא היה בו סליק. חלק מהסליקים נשמרו בסוד במשך עשרות שנים ונתגלו רק בתחילת המאה ה-21, כדוגמת הסליק בקיבוץ עין השופט.
סליקים בכפר גלעדי - 22 סליקים. הראשון שנבנה ב-1922 שימש את הקיבוץ החשאי. ביניהם, סליק "השומר" בכפר גלעדי וסליק "ההגנה" בכפר גלעדי.
סליקים ביגור - ברחבי הקיבוץ הוטמנו כלי נשק ב-25 סליקים של הקיבוץ. זאת בנפרד מהסליק הארצי הגדול שנתגלה בשבת השחורה.
הסליק בעין השופט - נבנה במקור מתחת למתבן. לימים נבנתה מעליו מדגרה וברבות השנים הפכה לחדר כושר. כקיבוץ שלא הותקף במלחמת העצמאות ולא נאלץ להילחם, נותר הסליק עם הנשק שבו סגור במשך למעלה מ-65 שנים.
סליק נירים (דנגור) - הסליק הכיל שלושה כדי חלב שהוכשרו לאחסון הנשק. הסליק הכיל 7 רובי קרבין איטלקיים, 3 תת-מקלעים סטן, 2 תת-מקלעים טומיגן, 1 מדוכת רימונים, 1 מרגמה "2, 1 מקלע ברן, מקלע שוורצלוזה ו-100 כדורים לרובה. הנשק הוצא ממנו ערב התקפות הצבא המצרי על הקיבוץ.
הסליק במזרע
סליק בית החמרה בנען
הסליק ברמת יוחנן
הסליק בטירת צבי
הסליק בעין המפרץ
הסליק בגבת (תחנת שרה)
סליק המחסן באיילת השחר
סליק "השומר" בכפר גלעדי
סליקים אישיים
אלה היו סליקים שנבנו ביוזמה אישית והכילו בדרך כלל נשק קל ותחמושת בכמות קטנה לשימוש אישי של בעל הסליק.
למרות עשרות השנים שחלפו מאז תום תקופת המנדט הבריטי, עדיין מתגלים מפעם לפעם סליקים עלומים שנשכחו, בעיקר סליקים ישוביים.
שמאל|ממוזער|250px|סליק אישי של אחד מלוחמי קיבוץ יד מרדכי שהכיל אקדח מאוזר ושני רימוני יד. נחשף: ינואר 2009
בתקופת המנדט ביתם של הציירת אנה טיכו והד"ר אלברט טיכו בירושלים, שימש כסליק של הפלמ"ח.
בביתה של עורכת הדין, פעילת ההגנה, שושנה שטרן היה סליק של ההגנה.
בביתה של משפחת אלדורף בשכונת יד אליהו פעל סליק קטן של לוחמי האצ"ל בתוך לול התרנגולים בחצר האחורית.
סליק האצ"ל בבית כנסת החורבה
בשנת 1942 בנה האצ"ל סליק מתחת לארון הקודש של בית כנסת החורבה ברובע היהודי בירושלים, כחלק מתוכנית האצ"ל למלחמה כנגד כיבוש גרמני אפשרי של ארץ ישראל במלחמת העולם השנייה. הסליק התגלה רק במהלך העבודות לשיקום "החורבה" בראשית המאה ה-21, מגיני הרובע בתש"ח לא היו מודעים לקיומו, ולאנשי האצ"ל שידעו על הסליק לא הייתה באותה עת דרך להעביר מידע זה למגינים.
ראו גם
יקותיאל שבח מפקד יחידת ד"ר מילר, הסליקר הראשי של חיפה והצפון.
משה אגוזי הסליקר הראשי של מחוז דן
לקריאה נוספת
רפאל קיטרון, "תם ולא נשלם- פרשת הסליקים לאחר קום המדינה", אריאל 175, אוקטובר 2006, עמ' 71–84
רפי קיטרון, "ארץ ישראל הנסתרת - סיפורם של הסליקים ותולדותיהם", אריאל, 2010.
קישורים חיצוניים
תצלום: חשיפת סליק בקיבוץ (כנראה מהשבת השחורה), 1946
, מטעם "וידאו צוות", 5 במרץ 2013
הערות שוליים
* | 2023-11-13T06:47:09 |
ולדימיר קראמניק | ולדימיר בוריסוביץ' קראמניק (ברוסית: Влади́мир Бори́сович Кра́мник; נולד ב־25 ביוני 1975) הוא שחמטאי רוסי בדרגת רב-אמן. אלוף העולם בשחמט בין השנים 2000 ל-2007.
ביוגרפיה
קראמניק נולד בעיר טואפסה (Туапсе) שברוסיה, הנמצאת לחוף הים השחור. כילד, הוא למד בבית הספר לשחמט שהוקם על ידי מיכאל בוטביניק. בתחרות המכובדת הראשונה לבוגרים בה השתתף זכה במדליית זהב. ב־1992 זכה במדליה אולימפית במנילה בתחרות לקבוצות והשתתף בנבחרת רוסיה.
בשנת 2000 ניצח את גארי קספרוב בדו-קרב בן 16 משחקים שהתקיים בלונדון. קראמניק הפך לאלוף העולם בשחמט (לפי איגוד השחמטאים), אך פיד"ה (איגוד השחמט העולמי) לא הכירו בו ככזה.
מאוחר יותר, באוקטובר של שנת 2006, ניצח קראמניק את אלוף העולם המכהן של ארגון פיד"ה וסלין טופאלוב, והפך בכך לאלוף העולם הרשמי והבלתי מעורער. דו-קרב זה עורר שערורייה בעולם השחמט כאשר טופאלוב האשים את קראמניק בשימוש בעזרה חיצונית. לפי טופאלוב, קראמניק היה הולך לשירותים ומתייעץ עם מחשב שחמט חזק. טופאלוב אף פרסם ספר על הדו-קרב, בו הוא מתאר את גרסתו. כעבור שנה בספטמבר 2007, באליפות העולם במקסיקו, הפסיד קראמניק לוישוואנתן אנאנד והודח מתוארו.
ב-2007 הוא ניצח בתחרות השחמט לזכר טל (קטגוריה 20). ב-2009 תחרות זו הייתה בקטגוריה 21 וקרמניק ניצח גם בה. בשנת 2010 הוא ניצח בתחרות העל בבילבאו (קטגוריה 22).
באליפות העולם בשחמט 2012 הוא הודח בחצי הגמר על ידי אלכסנדר גרישצ'וק. בשנת 2013 בתחרות המועמדים הוא סיים במקום השני.
בגביע העולם בשחמט בשנת 2013 הוא ניצח והעפיל לתחרות המועמדים 2014 בה סיים במקום השלישי.
קראמניק מחזיק בשיא הזכיות בתחרויות העל בדורטמונד עם תשע זכיות. כמו כן יש לו שתי זכיות בתחרויות העל בלינארס וזכייה אחת בתחרויות העל בקורוס (ויק אן-זהה).
קספרוב מתאר את סגנון משחקו של קראמניק כמעשי ועקשני, דומה לסגנון משחקו של אנטולי קרפוב.
בינואר 2019, בטקס הסיום של תחרות טאטא סטיל, הודיע ולדימיר קראמניק על פרישתו מתחרויות שחמט קלאסי (קצב מלא) ושיתמקד בפרויקט שחמט לילדים.
דו-קרבות
שנה מיקום המתמודד השני תוצאה1993 קאן יואל לוטייה 4.5 מ-6ניצחון1993 אלקובנדס אילאסס קורדובה 4.5 מ-6 ניצחון1994 וויק אן זה ליאוניד יודסין 4.5 מ-7 ניצחון1994 ניו יורק גטה קמסקי 1.5 מ-6 הפסד1994 Sanghi Nagar בוריס גלפנד 3.5 מ-8 הפסד1998 קזורלה אלכסיי שירוב 3.5 מ-9 הפסד2000 לונדון גארי קספרוב 8.5 מ-15 ניצחון, אלוף העולם2001 מוסקבה גארי קספרוב 2 מ-4 תיקו2004 בריסגו פטר לקו 7 מ-14תיקו
הופעות באולימפיאדות השחמט
שנה לוח קבוצה מד כושר נקודות תוצאות % מקום 19921 עת רוסיה2590 8.5 מ-98+ 1= 0-94.4 1 קבוצתי, 1 אישי 19942רוסיה2725 8 מ-115+ 6= 0-72.7 1 קבוצתי 19962רוסיה2765 4.5 מ-90+ 9= 0-50 1 קבוצתי 20061רוסיה2729 6.5 מ-94+ 5= 0-72.2 6 קבוצתי, 1אישי 20081רוסיה2772 5 מ-91+ 8= 0-55.6 5 קבוצתי 20101רוסיה2780 5.5 מ-92+ 7= 0-61.1 2 קבוצתי 20121רוסיה2797 5 מ-92+ 6= 1-55.6 2 קבוצתי 20141רוסיה2760 5 מ-84+ 2= 2-62.5 4 קבוצתי 20162רוסיה2808 6.5 מ-85+ 3= 0-81.3 3 קבוצתי, 1 אישי 2018 3 רוסיה 27796.5 מ-95+ 3= 1-72.2 3 קבוצתי, 2 אישי
מבחר תחרויות בהן השתתף
תחרות העל בלונדון 2012
תחרות המועמדים:
2013, 2014, 2018
תחרות שחמט לזכר אלכין 2013
אליפות האמנים של קטר בשחמט 2015
תחרות העל בציריך 2016
תחרות השחמט לזכר טל 2016
גביע העולם בשחמט 2017
תחרות העל טאטא סטיל 2018, 2019
קישורים חיצוניים
תחבולות של ולדימיר קראמניק, wtharvey.com
Kramnik And Kasparov: The End Of An Era, chess.com
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:אלופי עולם בשחמט
קטגוריה:רבי-אמנים רוסים
קטגוריה:רוסים שנולדו ב-1975 | 2023-09-24T07:56:05 |
אבי רן | ממוזער|טקסט=הלוייתו של אבי רן, יולי 1987. צלם: ישראל סימיונסקי, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית|הלוייתו של אבי רן, יולי 1987. צלם: ישראל סימיונסקי, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית
אבי רן (25 באוגוסט 1963 – 11 ביולי 1987) היה שוער כדורגל בקבוצת מכבי חיפה ובנבחרת ישראל, ונחשב לאחד מגדולי השוערים הישראליים בכל הזמנים. נהרג בתאונת שיט בה פגעה סירת מרוץ באופנוע ים שרכב עליו בכנרת.
ביוגרפיה
ילדותו
בילדותו התגורר רן באזור גשר פז בחיפה, הקרוב לשכונת קריית חיים, בה שכן מגרש האימונים של הפועל חיפה. אביו משה רן, לשעבר שוער בהפועל חיפה, רשם אותו לקבוצה, שם שיחק עד להגיעו לגיל 11. לאחר שעברה משפחתו להתגורר באזור כרמל מערבי בחיפה, עבר רן למכבי חיפה, שהתאמנו במגרשי "קצף" הקרובים יותר לביתם החדש.
רן למד בבית הספר "מישלב" וזכה במדיו באליפות בתי הספר בכדורגל. הוא שיחק בקבוצת הנוער של מכבי חיפה והצטיין במדיה, ובשנת 1979 זכה עם קבוצת הנוער באליפות וזומן לסגל נבחרת הנוער של ישראל.
250px|ממוזער|פסל של אבי רן המוצב בבית אבא חושי בחיפה
קריירה מקצועית
בהגיעו לגיל 17 בעונת 1981/1982, ערך רן את הופעת הבכורה שלו בקבוצת הבוגרים של מכבי חיפה, במשחק נגד מכבי תל אביב, ושמר על שער נקי. רן המשיך לשחק במשך רוב העונה, כאשר הוא מתחרה לסירוגין על אפוד השוער עם צדוק אברהמי.
בעונת 1983/1984 הגיע שלמה שרף למכבי חיפה. המאמן החדש חיפש שוער ותיק ומנוסה במקומו של רן בן ה-20, וביקש לשחרר את רן ולהביא במקומו את אריה חביב מהפועל יהוד. הדבר גרר גל של מחאות מצד מספר שחקנים דוגמת ברוך ממן ורוני רוזנטל שביקשו להשאירו. יוחנן וולך, "המוח המקצועי" של מכבי חיפה, שהיה חסיד מובהק של התבססות על שחקני בית ומנע קודם לכן את שחרורם של שחקנים רבים, בהם רוזנטל, משה סלקטר, רפי אוסמו ויוסי קרמר, טרפד את המהלך והצליח למנוע את שחרורו של רן. וולך האמין בשוער הבית הצעיר, והכיר היטב את יכולתו עוד כשהיה ילד, הן כשחקן בקבוצת הילדים של מכבי חיפה, והן כתלמיד של אשתו רחל, מנהלת בית ספר מישלב, שבו זכה בתוארו הראשון בכדורגל. כמו כן היה וולך חבר של אביו של רן.
בעת ששיחק בקבוצה, זכתה מכבי חיפה באליפות הראשונה בתולדותיה, כשרן ספג 28 שערים. עונתו השנייה של רן כבר ביססה אותו כאחד משחקני המפתח של מכבי חיפה, תוך שהוא שובר שיא מועדון וסופג רק 18 שערים בעונה זו. באותה עונה הייתה חיפה קרובה לזכות בדאבל והגיעה לגמר גביע המדינה, שבו הפסידה לבית"ר ירושלים. בשנת 1986 התמודדה מכבי חיפה על אליפות שלישית ברציפות והובילה את הטבלה במרבית שלבי העונה. רן הצטיין ונבחר לכדורגלן העונה, אולם קבוצתו הפסידה את האליפות להפועל תל אביב במחזור האחרון.
באותה שנה זומן לראשונה לנבחרת ישראל, למשחק החוץ נגד נבחרת סקוטלנד. בתקופה זו הוצע לרן לשחק במדי קבוצות בכירות באירופה, ביניהן ליברפול. רן שיחק תשעה משחקים בנבחרת, מתוכם שמונה שהסתיימו בהפסד ואחת בתיקו, זאת מול כמה מהנבחרות הטובות בעולם, ביניהן ברזיל, ארגנטינה ונבחרת מערב גרמניה.
ב-1987 סיימה מכבי חיפה במקום התשיעי בטבלה. רן שמר על מעמדו כשחקן מפתח בקבוצה. מכבי חיפה הגיעה לגמר גביע המדינה באותה עונה ושיחקה מול מכבי תל אביב, אך הפסידה בפנדלים, לאחר תוצאת תיקו 3:3 במהלך 120 דקות. בשנה זו שחקני מפתח רבים שוחררו מהמועדון.
התאונה בכנרת
ב-11 ביולי 1987 יצא רן עם כמה מחבריו לחוף "גיא" בטבריה. הוא רכב על אופנוע ים לעבר מרכז הכנרת, ולפתע הגיחה סירת מרוץ ופגעה בו. הסירה הפוגעת חילצה את רן אל חוף מלון "גלי כנרת" ולמקום הוזעקה ניידת טיפול נמרץ, שהגיעה כעבור מספר דקות. הרופא שהיה בניידת קבע את מותו של רן.
אלפים השתתפו בהלווייתו של רן, שיצאה מאצטדיון קריית אליעזר.
ב-1998, לכבוד היובל להקמת מדינת ישראל, נערך טקס בחירת "11 הגדולים" של חיפה בכל הזמנים. לרן ניתן התואר "שוער היובל" של חיפה.
תארים
מכבי חיפה
אליפות (2): 1983/1984, 1984/1985
אלוף האלופים: 1985
גביע ליליאן: 1984
תארים אישיים
כדורגלן העונה בישראל: 1985/1986
חבר היכל התהילה של הכדורגל הישראלי: 2009
הנצחתו
הוקם מגרש כדורגל על שמו ליד מגרשי "קצף" בדרום-מערב חיפה.
מפעל גביע המדינה בכדורגל לנוער נקרא על שמו של אבי רן.
פסל בדמותו של אבי רן הוצב באצטדיון רמת גן.
גן פסלים - דרומית לחיפה, נקרא על שמו של רן, לציון 20 שנה למותו (2007).
בשנת 2011 הונצחה דמותו של אבי רן על גבי בול, במסגרת סדרת "אגדת הכדורגל הישראלי".
ב-27 ביוני 2018 הודיעה קבוצת מכבי חיפה שהיציע הצפוני באצטדיון סמי עופר ייקרא על שמו. כמו כן תופיע תמונתו על גבי המנוי ליציע.
בנובמבר 2020 נחנכה כיכר על שמו בשכונת קריית אליעזר בחיפה.
קישורים חיצוניים
עמוד הנצחה, האתר הרשמי של מכבי חיפה
הערות שוליים
קטגוריה:שוערי כדורגל ישראלים
קטגוריה:כדורגלני נבחרת ישראל
קטגוריה:כדורגלני מכבי חיפה
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הכדורגל הישראלי
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:הרוגי תאונות
קטגוריה:כדורגלנים שמתו במהלך הקריירה
קטגוריה:חיפה: כדורגלנים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות שדה יהושע
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1963
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1987 | 2024-09-28T10:30:33 |
כתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות | שמאל|ממוזער|250px|כתיבת האותיות האחרונות בספר התורה
כתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות (מוכרים בראשי התיבות: סְתָ"ם) כרוכה בטכניקות מיוחדות של כתיבה כפי הנדרש על פי ההלכה היהודית, המפרטת את סוג הדיו, הקלף, את צורת הכתב (כתב סת"ם) ופרטים נוספים.
ממוזער|קלף נוצה ודיו המשמשים לכתיבת סת"ם
הקלף
על הקלף להיות עשוי מעור של חיה טהורה אשר מעובד בעפצים, ולחלק מהדעות אף בסיד, מלח או כל אמצעי אחר על מנת לייבשו מנוזליו. העור המעובד נקרא גוויל. את הגוויל ניתן להפריד לשני חלקים – קלף (השכבה החיצונית) ודוכסוסטוס (השכבה הפנימית – ומשמשת אך ורק לכתיבת מזוזות). חשוב לעבד את העור "לשם כתיבת התורה".
קלף משוח – עור אשר נמשח בציפוי של תערובת סיד וקלף מותך המאפשר כתיבה מהירה וחלקה יותר וכן שימוש בעור מאיכות נמוכה. המשיחה יוצרת סוגיות הלכתיות, שכן הציפוי והאותיות עלולים להפגם והכתיבה לא מתבצעת ישירות על גבי הקלף.
קלף שליל – קלף לא משוח מעור משובח (עור של ולדות בקר שעודם במעי אימם, מבהמות שנשחטו).
הקולמוס
הנוצה המשמשת לכתיבת סת"ם נקראת קולמוס. את הקולמוס מכינים מנוצה (רצוי עיקרית) של עוף גדול – בימינו בעיקר תרנגול הודו. את הנוצה מרככים על ידי השריה בחומץ או מים רותחים.
ביהדות תימן נהוג לכתוב סת"ם עם קולמוס מענפי עץ הבמבוק.
נהוג לכתוב בקולמוס של קנה (על פי ).
צריך שיהיה חתך בתחילת הקולמוס, כדי שהדיו יזרום לראשו ויכתוב.
הדיו
הרמב"ם כותב במשנה תורה, ספר אהבה הלכות תפילין פרק א הלכה ד שהדיו מיוצר בצורה כזו:
מקבצים עשן של שמנים (על ידי הרתחה) או של זפת או של שעווה
מערבבין אותם בשרף ובמעט דבש
משרים וכותשים אותו עד אשר נהיה כרקיק (דקיק)
בשעת הכתיבה משרהו במי עפצים (מי עפצים מופקים מענפי אלון שנדקרו על ידי צרעה ואותם סוחטים ותפוקה מהסחיטה נקראת מי עפצים).
שרטוט
שרטוט הוא סימון שורות על גבי הקלף. השרטוט נעשה על ידי התווית חריצים בקלף באמצעות מרצע וסרגל. שורות השרטוט תוחמות את האות רק בחלקה העליון. כמו כן צריך לשרטט את העמודות משני צידיהן, ועוד שירטוט נוסף בתחתית העמוד. עיקר חובת השרטוט הוא בספר תורה, מזוזה, ומגילה. אמנם נהגו הסופרים לשרטט גם פרשיות תפילין.
כתיבה לשמה
על הסופר להתכוון לכתוב "לשמה" כלומר לשם ספר התורה, התפילין או המזוזה. כמו כן עליו להתכוון לכתוב את השמות הקדושים לשמם.
צורת האותיות
שמאל|ממוזער|250px| כתב סת"ם על פי מסורת הבית יוסף
ספרי תורה, תפילין ומזוזות נכתבים בגופן מיוחד, הקרוי אותיות סת"ם. קיימים מנהגים אחדים ביחס לאותיות אלה:
הכתב האשכנזי מתחלק לשלושה סוגים:
כתב בית יוסף – מנהג האשכנזים.
כתב האר"י – מנהג על פי חכמת הקבלה בספרו של האר"י עץ חיים ופרשנותו את ספר הזוהר. שונה מכתב בית יוסף בכמה פרטים. התקבל על חלק מחצרות החסידים. פולמוס גדול בעניין זה היה הפירוש השבתאי שניתן לכתב, והאשמת מחייבי הכתב באימוץ דעות שבתאיות.
כתב אדמו"ר הזקן (בעל התניא) – מנהג חסידי חב"ד.
כתב ספרדי – מנהג עדות המזרח. הכתב מכונה כתב "וועליש" או כתב "מור וקציעה" כשם הספר בו הוא מתואר.
כתב תימני – מנהג עדת תימן, כולל אותיות משונות ולפופות.
הכתב האשכנזי נחשב לקשה יותר לכתיבה מן הכתב הספרדי.
חלק מן האותיות בכתב סת"ם מעוטרות בתגים. התיוג נועד בעיקר ליפות את האותיות אם כי יש לו גם משמעות דרשנית ולפי הגמרא, רבי עקיבא היה לומד דרשות ממיקום התגים באותיות. חוסר תגים באותיות אינו פוסל את הכתב.
אחד מהדברים המורכבים שנדרש מסופר הסת"ם לדייק בהם היא כתיבת התגים באופן שלא יגעו זה בזה.
ביטוי מפורסם המבוסס על כובד המטלה אותה מבצע הסופר הוא: "מדקדק על קוצו של יוד" שפירושו שסופר הסת"ם נדרש לדקדק עד לפרט הקטן ביותר שזה הקוץ התחתון של האות יו"ד שחסרונו מעכב את כשרות האות
גדרי הכתיבה
כסדרן
בתפילין ומזוזות, כל האותיות, המילים והפרשיות חייבות להכתב כסדרן, כלומר, לפי סדר הופעתן בתורה. (אין משמעות לסדר כתיבת חלקי האות עצמה).
בתוך כל פרשה – אם נתגלתה שגיאה או אות פסולה, או נתגלה חוסר אות לאחר הכתיבה, צריך לגנוז את המזוזה או התפילין.
בין הפרשיות – אם נתגלתה טעות לאחר כתיבת 4 הפרשיות, ונתגלתה טעות בפרשה הראשונה, יצטרך הסופר לכתוב את כל ארבע הפרשיות מחדש או למצוא פרשה ראשונה שנכתבה לפני שלוש הפרשיות.
חק תוכות
אם האות נוצרת על ידי מחיקה ולא על ידי כתיבה, הרי זה "חק תוכות" והאות פסולה, כגון שנכתב ו' במקום י' אסור לגרד את חלקו התחתון של הו' כדי שיהיה י', משום שהי' נוצרה על ידי מחיקה ולא על ידי כתיבה. דבר זה נלמד מהפסוק "וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת" ודרשו חז"ל: "וכתב ולא חקק". וכמו שכך ההלכה בגיטין, הוא הדין גם לספר תורה.
הפסול "חק תוכות" חל בין אם מתחילתה האות לא נכתבה כראוי, בין שאות אחת נדבקה לחברתה ואיבדה צורתה, ובין שנפלה טיפת דיו על האות וקילקלה את צורתה, ובין אם נכנסה אות אחת לתוך חברתה ואיבדה צורתה (כגון אות ל' שנכנסה לתוך הך' שמעליה והך' נראית כאות ה').
נדבקה אות לחברתה באופן שלא השתנתה צורת האות, מותר להפריד ביניהם ואין בזה "חק תוכות".
מוקף גוויל
דין בכתיבה המצריך שכל אות בקלף תהיה מוקפת שטח קלף ריק מכל צדדיה, ללא נגיעת דיו, קרע בקלף או מקרה שבו האות הגיעה לסוף הקלף (בעיקר באותיות סופיות).
ספרים בולטים בנושא הסת"ם
תיקון תפילין – רבי אברהם מזונשהיים
ברוך שאמר – רבי שמשון בן אליעזר
כתרי אותיות תפילין – רבי יהודה החסיד
אלפא ביתא עם קונטרס טעמי תפילין – רבי יום טוב ליפמן מילהויזן
דעת קדושים – הרב אברהם דוד מבוטשאטש. הגהות מקדש מעט וגדולי הקודש על דעת קדושים מאת תלמידו הרב אורי פייבל רבה של בראדשי
בית אהרן – רבי אהרן מירלש, רבה של ורעשנא
מלאכת שמים – הרב יצחק דב במברגר, רבה של וירצבורג
מאיר עיני סופרים – הרב דב בער קארסיק
קונטרס תיקון סופרים – רבי יוסף שאול נתנזון וגיסו הרב מרדכי זאב איטינגא (בתוך "מגן גבורים")
קסת הסופר – רבי שלמה גנצפריד
משנת סופרים – רבי ישראל מאיר הכהן
משנת אברהם – רבי אברהם בן רבי צבי יפה
כתוב לחיים וכתיבה תמה – אברהם חיים שמאלעוויצר, הסופר ממינסק
משנת הסופר – הרב יעקב מאיר שטרן
ילקוט צורת אותיות – הרב דוד לייב גרינפלד, ראש משמרת סת"ם בארצות הברית
מכון סת"ם
ישנה מעבדה מיוחדת לבדיקת תפילין ותשמישי קדושה הנקראת: "מכון סת"ם" ובה עובדים כל בעלי המקצועות הקשורים לכך.
לקריאה נוספת
ראו גם
בדיקת מזוזות, תפילין וספרי תורה
קישורים חיצוניים
מגילת אסתר בגופן סת"ם
המזוזה הכשרה הגדולה בעולם
הרב בן ציון אוריאל, הקלף מסיני – בירור זהות הקלף העדיף לסת"ם בימינו, מאמר בכתב העת המעין, באתר מכון שלמה אומן
הערות שוליים
קטגוריה:תשמישי קדושה
קטגוריה:קליגרפיה
קטגוריה:סת"ם
קטגוריה:תפילין | 2024-06-26T08:24:23 |
באריון | בפיזיקה, באריונים הם משפחת חלקיקים תת-אטומיים הכוללים את הפרוטון ואת הנייטרון (הנקראים נוקליאונים) ומספר חלקיקים כבדים יותר, אך פחות יציבים (הנקראים היפרונים). המונח "בַּארְיוֹן" (baryon) לקוח מהמלה היוונית באריס (barys), שמשמעותה "כבד", מכיוון שמסתם גדולה יותר בהשוואה לחברי שאר קבוצות החלקיקים הבולטות.
באריונים הם חלקיקים בעלי ספין חצי שלם, כלומר מסווגים כפרמיונים, המגיבים לכוח הגרעיני החזק ומצייתים לעקרון האיסור של פאולי, ולכן התפלגותם מתוארת על ידי התפלגות פרמי-דיראק. זאת בניגוד לבוזונים, להם ספין שלם, ואינם מצייתים לעקרון האיסור, ולכן מתפלגים לפי התפלגות בוז-איינשטיין.
באריונים, כמו גם מזונים, שייכים גם למשפחת ההאדרונים, שהם חלקיקים המורכבים מקווארקים. למעשה, באריונים הם פרמיונים המורכבים משלושה קווארקים, בעוד שמזונים הם בוזונים המורכבים מקווארק ומאנטי-קווארק.
בנוסף לנוקליאונים (הפרוטון והנייטרון), חברים נוספים במשפחת הבאריונים הם חלקיקי ה-Ξ ,Σ ,Λ ,Δ וה-Ω הנקראים היפרונים.
באריון דלתא (-Δ, Δ0, +Δ, ++Δ) מורכב מצירופי קווארקי למעלה ולמטה, ומתפרק לפאיון, ובנוסף פרוטון או נייטרון.
באריון למדא (Λ+c ,Λ0) מורכב מקווארק למעלה אחד, למטה אחד, וקסום או מוזר אחד. חלקיק ה-Λ0 סיפק הוכחה נצפית ראשונה לקיומו של הקווארק המוזר.
באריון סיגמא (-Σ, Σ0, +Σ) מורכב מקווארק מוזר אחד, וצירוף קווארקי למעלה ולמטה. לחלקיק ה-Σ0 יש אותו צירוף קווארקים כ-Λ0 (למעלה, למטה, מוזר), ומשום כך מתפרק מהר יותר מ-+Σ (למעלה, למעלה, מוזר) או מ--Σ (למטה, למטה, מוזר).
באריון קסי (Ξ- ,Ξ0) מורכב משני קווארקי מוזר וקווארק למעלה או למטה אחד. ה-Ξ0, המורכב מקווארק למעלה אחד ושני מוזר, מתפרק והופך ל-Δ0 ו-π0, שהם עצמם מתפרקים והופכים לאלקטרון ולפוזיטרון; אלה מאיינים זה את זה, כך שבסופו של דבר מה שנראה הוא ש-Ξ0 מתפרק ל-Δ0 תוך שחרור קרינת גמא.
באריון אומגה -Ω מורכב משלושה קווארקי מוזר. גילויו היה הצלחה אדירה בתחום חקר הקווארקים, כיוון שהוא נתגלה לאחר שקיומו, מסתו ותוצרי התפרקותו נחזו זה מכבר.
ראו גם
פיזיקת חלקיקים
מיון החלקיקים
באריוגנזה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:האדרונים | 2024-07-24T15:18:11 |
יהודית פולגאר | יהודית פולגאר (בהונגרית: Polgár Judit; נולדה ב-23 ביולי 1976) היא שחמטאית הונגריה-יהודייה בדרגת רב אמן. נחשבת לשחמטאית הטובה ביותר בהיסטוריה. היא חברה בהיכל התהילה העולמי של השחמט .
קורות חיים
פולגאר, יהודייה ילידת הונגריה, מחזיקה בתואר "רב אמן" בשחמט משנת 1991, עת הייתה בת 15 וארבעה חודשים ושברה את שיא רב האמן הצעיר ביותר שהוחזק בידי בובי פישר משנת 1958.
לאסלו פולגאר, אביה של יהודית, אימן אותה ואת שתי אחיותיה סוזן וסופיה, במטרה לעשותן לילדות פלא המצטיינות בשחמט, ואף לימד אותן את השפה הבינלאומית אספרנטו. פולגאר היא פוליגלוטית: מלבד אספרנטו והונגרית, היא דוברת רוסית, אנגלית וספרדית. פולגאר מעולם לא השתתפה באליפות העולם בשחמט לנשים, משום שסירבה לשחק בתחרויות המיועדות לנשים בלבד.
אחותה סופיה והוריה עלו לישראל, אחותה סוזן היגרה לארצות הברית, ואילו יהודית נשארה בהונגריה ונישאה לווטרינר מבודפשט. מחזיקה באזרחות ישראלית ואם לשניים.
הקריירה כשחמטאית
בשנותיה הראשונות, אומנה פולגאר על ידי אחותה סוזן, לימים אלופת העולם בשחמט לנשים. פולגאר הייתה ילדת פלא - כבר בגיל 10 היא ניצחה אמן-בינלאומי, ובגיל 11 היא ניצחה רב-אמן. בשנת 1990 היא ניצחה באליפות העולם עד גיל 14 (גבריאל שוורצמן היה שני). ב-1989 הייתה לשחמטאי הצעיר בהיסטוריה שמגיע למד כושר של 2500 נקודות, שיא שהחזיק מעמד במשך 28 שנים. בדצמבר 1991, בגיל 15 וארבעה חודשים, קיבלה פולגאר את התואר רב-אמן, והייתה לרב-אמן הצעיר ביותר בהיסטוריה. ב-1993 כמעט והעפילה לטורניר המועמדים של פיד"ה. ב-1994 השתתפה באליפות לינארס בשחמט. בסיבוב החמישי בטורניר שיחקה נגד אלוף העולם, גארי קספרוב. במפגש ביניהם הזיז קספרוב את אחד מכלי המשחק ועזב אותו לשבריר שנייה, אך התחרט לאחר מכן והניח את הכלי בערוגה אחרת, וזאת בניגוד לכללי השחמט שאינם מתירים מעשה שכזה. פולגאר שמה לב לכך, אך לא התלוננה בפני השופט שכן לא רצתה ליצור אי-נעימויות באירוע האליפות הראשון שבו השתתפה, וחששה שאי-קבלת תלונתה תביא לעונש הפחתת זמן. האירוע הוקלט במצלמה, שאכן תיעדה את קספרוב עוזב את הכלי למשך 1/25 שנייה. המשחק נמשך והסתיים בסופו של דבר בהפסדה של פולגאר. האירוע עורר סערה וגרר ביקורת על מנהל הטורניר שלא הכריז על הפסד טכני של קספרוב למרות הראיות המצולמות, והוא זכור עד היום בעולם השחמט. בינואר 1996 דורגה פולגאר במקום העשירי בעולם עם מד כושר 2675.
בשנת 2003 השיגה פולגאר את אחד ההישגים הגדולים ביותר בקריירה שלה, כשסיימה במקום השני בתחרות קורוס ויק אן-זהה (אחת מארבע תחרויות העל שנערכות כל שנה) ללא הפסד. היא סיימה במרחק חצי נקודה בלבד מהמקום הראשון ונקודה שלמה מעל המקום השלישי, שאליו הגיע אלוף העולם המכהן, ולדימיר קראמניק.
בשנת 2004 פרשה פולגאר זמנית משחמט בעקבות לידת בנה הבכור אוליבר, וחזרה לשחק בטורניר קורוס בשנת 2005 עם תוצאה טובה של 7/13. במאי 2005 סיימה במקום השלישי בטורניר חזק בסופיה שבבולגריה שבעקבותיו עלתה לדירוג השיא של הקריירה שלה: מקום שמיני בעולם עם מד-כושר 2735. בספטמבר 2005 הייתה פולגאר לאישה הראשונה בהיסטוריה שהשתתפה באליפות העולם של פיד"ה, אולם על הישג זה העיבה ההופעה המאכזבת שלה בתחרות - מקום אחרון, עם 4.5/14.
בשנת 2006 פרשה שוב באופן זמני משחמט בעקבות היריון. באוקטובר אותה שנה סיימה במקום ראשון משותף בתחרות חזקה בהולנד, בה ניצחה פעמיים את המדורג ראשון בעולם, וסלין טופאלוב. בשנת 2007 שיחקה שוב בטורניר המועמדים של פיד"ה אולם הודחה כבר בסיבוב הראשון לאחר הפסד 2.5-3.5 ליבגני ברייב. בנובמבר אותה שנה השתתפה ב"ליגת האלופים", תחרות שבה שיחקו כל אלופי העולם. היא השיגה בתחרות זו הישג מרשים (בהתחשב ברמת היריבים) של 50%. בינואר 2008 השתתפה בקורוס ויק-אן-זהה וסיימה עם תוצאה מכובדת של 13\6.
פולגאר השתתפה במכביה של 2009 ונבחרה לאחד משני משתתפיה הבולטים ביותר.
בגביע העולם בשחמט בשנת 2011 היא הודחה ברבע הגמר.
ב-13 באוגוסט 2014 הודיעה על פרישה סופית משחמט תחרותי.
ב-2015 מונתה לתפקיד הקפטן והמאמנת הראשית של נבחרת הונגריה בשחמט.
סרט ביוגרפי בשם "וריאנט פולגאר" (Variant Polgar) יצא בשנת 2014 בבימויו של יוסי אבירם. הסרט מתאר את סיפורן יוצא הדופן של שלוש האחיות לבית פולגאר שגודלו להיות גאונות בשחמט על ידי הוריהן. האחיות לא נשלחו ללימודים במסגרות הרגילות אלא נשארו בבית ולמדו שחמט מהבוקר עד הלילה. כמו כן יש תיאור בסרט זה על המאבק העיקש של האב כנגד השלטון ההונגרי הקומוניסטי וכנגד מוסכמות שוביניסטיות של עולם השחמט.
כמו כן יצא סרט אנימציה זוכה פרסים אודות האחיות בהונגריה, בשנת 2019.
בשנת 2024 נבחרה פולגאר להדליק את הלפיד האולימפי שפתח את אולימפיאדת השחמט 2024.
הברקות שחמטאיות
משחק בין פולגאר לגילברטו מילוש, שהתקיים בסאו פאולו בשנת 1996
פולגאר בלבן שיחקה 32. ז5!! והשחור ענה מהג7
פולגאר השיבה במסע מבריק נוסף 33. מהח5! ולאחר רו8 34. ז:ו6! השחור נכנע.
באולימפיאדות השחמט
פולגאר ייצגה את הונגריה ב-2 אולימפיאדות (1988, 1990) בתחרות לנשים וב-8 בנבחרת גברים.
שנה לוח קבוצה מד כושר נקודות תוצאות % מקום 19882הונגריה נ' 2365 12.5 מ-1312+ 1= 0-96.2 1 קבוצתי, 1 אישי 19902הונגריה נ' 2540 10 מ-138+ 4= 1-76.9 1 קבוצתי, 1 אישי 19941הונגריה 2630 6.5 מ-134+ 5= 4-50 8 קבוצתי 19961הונגריה 2665 6 מ-133+ 6= 4-46.2 18 קבוצתי 20003הונגריה 2656 10 מ-138+ 4= 1-76.9 4 קבוצתי 20022הונגריה 2685 8.5 מ-125+ 7= 0-70.8 2 קבוצתי, 3 אישי 20082הונגריה 2711 3.5 מ-82+ 3= 3-43.8 8 קבוצתי 20102הונגריה 2682 6 מ-104+ 4= 2-60 4 קבוצתי 20123הונגריה 2698 7.5 מ-105+ 5= 0-75 9 קבוצתי 2014עת.הונגריה2676 4.5 מ-64+ 1= 1-75 2 קבוצתי
תחרות לדוגמה בה השתתפה
תחרות העל בלונדון 2012
משחקים מנותחים
יהודית פולגר (בלבן) - מאגם באדאלס
המשחק מוצג פעמיים:
א. המשחק כולו כאשר ניתן לראות אותו בצורה רציפה, או לעצור מדי פעם ולקרוא את ההערות למשחק זה.
ב. המשחק מוצג מסע אחר מסע עם הערות מפורטות ברמה בסיסית יותר כך שניתן לעקוב אחר הרעיונות של שני השחקנים. המשחק מדגים היטב עקרונות של פיתוח מסודר של הכלים.
קישורים חיצוניים
רונן דורפן, הון אנושי, 19 ביולי 2007, בבלוג של דורפן
רונן דורפן, גמביט המלכה היהודייה: סיפורה של השחמטאית הטובה בהיסטוריה, בלוג אנו – מוזיאון העם היהודי, 25 בנובמבר 2020
הערות שוליים
קטגוריה:שחמטאים יהודים הונגרים
יהודית
קטגוריה:ילדי פלא בשחמט
קטגוריה:נציגי הונגריה באולימפיאדת השחמט
קטגוריה:מחברי ספרי שחמט יהודים
קטגוריה:רבי-אמנים הונגרים
קטגוריה:שחמטאיות הונגריות
קטגוריה:רבי-אמנים יהודים
קטגוריה:ספורטאיות יהודיות הונגריות
קטגוריה:ילידות 1976
קטגוריה:הונגרים שנולדו ב-1976 | 2024-10-20T08:48:58 |
בוריס גלפנד | בוריס אברמוביץ' גלפנד (ברוסית: Борис Абрамович Гельфанд; נולד ב-24 ביוני 1968, מינסק שבברית המועצות) הוא שחמטאי ישראלי בדרגת רב אמן בינלאומי, סגן אלוף העולם לשעבר, חבר בנבחרת ישראל. במאי 2012 התמודד נגד וישוואנתן אנאנד באליפות העולם בשחמט 2012, ונוצח בשלב שובר השוויון במשחקים מהירים. בשנת 1990 דורג גלפנד במקום השלישי בעולם, אחרי אלופי העולם גארי קספרוב ואנטולי קרפוב.
גלפנד הוא מרבי האמנים הגדולים בעולם בשני העשורים האחרונים, וגדול שחמטאי ישראל בכל הזמנים.
גלפנד הגיע לדירוג שיא של 2777 במד כושר של התאחדות השחמט העולמית בנובמבר 2013, ונכון למאי 2024, הוא מדורג במקום ה-77 בעולם וה-1 בישראל.
ביוגרפיה
גלפנד זכה באליפות ברית המועצות לנוער בגיל 17 ובאליפות אירופה לנוער שנתיים לאחר מכן. ב־1988 סיים במקום הראשון המשותף (עם ז'ואל לוטייה) באליפות העולם לנוער. בשנה שלאחר מכן הגיע לדרגת רב־אמן. עלה לישראל ב-1998. במסגרת הקריירה המקצוענית שלו זכה בכ־50 טורנירים בינלאומיים בין השנים 2011-1990.
בספטמבר 2007 השתתף גלפנד באליפות העולם בשחמט במקסיקו סיטי, בה נטלו חלק שמונת השחמטאים הפעילים הטובים בעולם. הוא זכה במקום השני במשותף עם האלוף היוצא ולדימיר קראמניק, כאשר ההודי וישוואנתן אנאנד זכה בתואר אלוף העולם עם נקודה אחת בלבד יותר מאשר לגלפנד.
בנובמבר 2008, הוביל את נבחרת ישראל לזכייה במדליית כסף היסטורית באולימפיאדת השחמט העולמית בדרזדן, גרמניה, והיה לשחקן הטוב ביותר בנבחרת ואחד מהטובים ביותר באולימפיאדה כולה.
באוקטובר 2010, הוליך את נבחרת ישראל לזכייה במדליית הארד באולימפיאדת השחמט העולמית בחאנטי-מאנסיסק, רוסיה - מדליה שנייה ברציפות.
בעבר הוביל גם כן את הנבחרת הישראלית להישגים רבים, ושדרג את השחמט הישראלי בהביאו אותו לצמרת העולמית.
עקב חילוקי דעות עם האיגוד הישראלי לשחמט לא ייצג את ישראל באולימפיאדת השחמט 2016.
גלפנד נשוי למאיה, עיתונאית במקצועה, ולהם בת ובן. הוא מתגורר בראשון לציון.
מבחר תחרויות בהן השתתף
אליפות העולם בשח מהיר 2012
אליפות העולם בשחמט 2012
תחרות המועמדים 2013
תחרות שחמט לזכר אלכין 2013
תחרות העל בציריך 2014
תחרות העל בבאקו 2014
תחרות השחמט לזכר טל 2016
גביע העולם בשחמט 2017
גביע העולם 2009
בדצמבר 2009, זכה גלפנד באליפות גביע העולם בשחמט, שהתקיימה בעיר חאנטי-מנסיסק שברוסיה. במשחק הגמר ניצח גלפנד את אלוף העולם לשעבר מטעם פיד"ה, רוסלן פונומריוב האוקראיני. בזכייה זו, גלפנד הבטיח את מקומו בתחרות המועמדים לאליפות העולם בשחמט 2012, אשר נערכה במאי 2011, ובו נטלו חלק 8 מבכירי שחמטאי תבל.
תחרות המועמדים 2011
ברבע-גמר תחרות המועמדים גבר גלפנד על שחריאר ממדיארוב מאזרבייג'ן בתוצאה 2.5-1.5. בחצי הגמר, לאחר תיקו 2-2 בארבעה משחקים שנערכו בקצב רגיל, גבר גלפנד על גטה קמסקי מארצות הברית 2–4 בשובר שוויון בשח מהיר ובמשחק בזק (בליץ). בגמר גבר גלפנד על אלכסנדר גרישצ'וק מרוסיה בתוצאה 3.5-2.5. ניצחונו בתחרות המועמדים הבטיח לגלפנד התמודדות בדו-קרב על אליפות העולם מול האלוף הנוכחי באפריל-מאי 2012. גלפנד גם קיבל פרס כספי בסך 90 אלף אירו. זהו גדול הישגיו, וגדול ההישגים של שחמטאי ישראלי מאז ומעולם.
ממוזער|עטיפת ספרו של בוריס גלפנד, "משחקיי הזכורים ביותר"
אליפות העולם 2012
ב-10 במאי 2012 בגלריית טרטיאקוב במוסקבה, רוסיה, התקיים טקס הפתיחה של דו-קרב על אליפות העולם. בשלב הראשון שיחקו המתמודדים משחקי שח "קלסיים" בשיטת הטוב מ-12 משחקים. ששת המשחקים הראשנים הסתיימו כולם בתיקו, לאחר שגלפנד הפתיע בהכנה טובה יותר לאליפות העולם וזכה ליתרון במרבית המשחקים . במשחק השביעי הצליח גלפנד לממש את יתרונו וזכה בניצחון (בכלים הלבנים). אלא שבמשחק השמיני הצליח אנאנד להשוות את התוצאה, לאחר מסע נמהר של גלפנד, אשר עלה לו באובדן המלכה וגרר כניעה מיידית. יתר ארבעת המשחקים של השלב הראשון שוב הסתיימו בתיקו, והתוצאה הכוללת עמדה על 6-6.
לפיכך עברו המתמודדים לשלב השני, בו שוחקה סדרה של 4 משחקי שח מהיר (25 דקות לכל שחקן, כל מסע מוסיף 10 שניות). בשלב זה התקשה גלפנד לעמוד בקצב המהיר ומצא עצמו מפגר שוב ושוב בזמן לעומת יריבו - דבר שגרם לו גם להחמיץ מצבים בהם היה לו יתרון במשחק. במשחק השני, בו שיחק אנאנד בכלים הלבנים, הצליח אנאנד לנצח את גלפנד. במשחק זה הציג גלפנד יכולת הגנה מרשימה תחת לחץ, אולם מצוקת הזמן, ומשחקו המדויק של אנאנד הכריעו לבסוף את המשחק לטובת אנאנד. במשחק השלישי היה גלפנד במצב עדיף בבירור, אולם גם הפעם לחץ הזמן הביא בסופו של דבר לסיום המשחק בתיקו. גם יתר המשחקים הסתיימו בתיקו ואנאנד ניצח בשלב השני 2.5-1.5, ושמר על כסאו. גלפנד זכה בפרס ניחומים בסך מיליון דולר.
תחרות המועמדים לונדון 2013
במרץ 2013 סיים גלפנד במקום חמישי בתחרות המועמדים 2013, שבה התחרו שמונה שחמטאים על האפשרות להתמודד באוקטובר אותה שנה מול אלוף העולם בשחמט, וישוואנתן אנאנד, על תוארו.
טורניר לזכרו של מיכאל טל 2013
מה-13 ביוני ועד ה-23 ביוני 2013 השתתף גלפנד בטורניר השנתי לזכרו של אלוף העולם לשעבר, מיכאל טל. הוא סיים עם שלושה ניצחונות, אפס הפסדים ושש תוצאות תיקו, כאשר הוא מנצח את אלכסנדר מורוזביץ', פביאנו קרואנה והיקארו נקמורה, מנצח את הטורניר עם 6 נקודות מתוך 9, חצי נקודה לפני המקום השני, מגנוס קרלסן. הוא קיבל 18 נקודות מד כושר מהטורניר והגיע לשיא דירוג מד הכושר שלו עד אותה עת (2773). מדובר היה באחד הטורנירים עם מד הכושר הממוצע הגבוה בכל הזמנים, והניצחון בטורניר נחשב להישג חסר תקדים.
הישגים בולטים
דו-קרבות
שנה מיקום המתמודד השני תוצאה1991 סרייבו פררגד ניקוליץ' 4 מ-8 תיקו1991 בריסל נייג'ל שורט 3 מ-8 הפסד1994 ויק אן-זהה מייקל אדמס 5 מ-8 ניצחון1994 Sanghi Nagar ולדימיר קרמניק 4.5 מ-8 ניצחון1995 אוסטרסקרס אולף אנדרסון 0.5 מ-2 הפסד1995 Sanghi Nagar אנטולי קרפוב 3 מ-9 הפסד2002 אלברט אטיין בקרו 2.5 מ-6 הפסד2007 אליסטה רוסטם קסימג'אנוב 5.5 מ-9 ניצחון2007 אליסטה גטה קמסקי 3.5 מ-5 ניצחון2007 מקסיקו סיטי טורניר בו השתתפו 8 שחמטאים 8 מ-14 מקום 2–3 יחד עם אלוף העולם היוצא ולדימיר קרמניק2011 קאזאן שחריאר ממדיארוב 2.5 מ-4 ניצחון2011 קאזאן גטה קמסקי 2 מ-4 (2-4 בשובר שוויון) ניצחון2011 קאזאן אלכסנדר גרישצ'וק 3.5 מ-6 ניצחון2012 מוסקבה וישוואנתן אנאנד 6 מ-12 (2.5-1.5 בשובר שוויון) הפסד (דו-קרב על הכתר העולמי)
הופעות באולימפיאדות
בוריס גלפנד השתתף בנבחרות האולימפיות של ברית המועצות, בלארוס וישראל.
שנה לוח קבוצה מד כושר נקודות תוצאות % דירוג קבוצתי דירוג אישי 19902 26806 מ-93+ 6= 0-66.7 20x20 פיקסלים 10 19941 26806 מ-113+ 6= 2-54.5 12 45 19961 26656 מ-102+ 8= 0-60 33 24 20001 26837 מ-113+ 8= 0-63.6 5 18 20021 27045 מ-82+ 6= 0-62.5 9 20041 26936 מ-112+ 8= 1-54.5 5 43 20061 27275 מ-92+ 6= 1-55.6 4 46 20081 27197.5 מ-105+ 5= 0-75 20x20 פיקסלים 20x20 פיקסלים 20101 27514.5 מ-91+ 7= 1-50 20x20 פיקסלים 19 20121 27384.5 מ-81+ 7= 0-56 26 15 201412753 5 מ-92+ 6= 1-55.6 9 22
לקריאה נוספת
בוריס גלפנד, My Most Memorable Games, הוצאת Edition Olms, שנת 2005
קישורים חיצוניים
גלפנד זכה במקום ה-2 באליפות העולם בשחמט, באתר One
ריאיון עם בוריס גלפנד, באתר ירושחמט
בוריס גלפנד לממשלה: "מול החמאס צריך לחשוב אסטרטגיה, לא טקטיקה",nrg
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:שחמטאים יהודים בלארוסים
קטגוריה:מינסק: אישים
קטגוריה:עולים בשנות ה-1990
קטגוריה:זוכי פרס דב הוז
קטגוריה:ראשון לציון: אישים
קטגוריה:מקבלי עיטור הידידות (רוסיה)
קטגוריה:נציגי ישראל באולימפיאדת השחמט
קטגוריה:אלופי עולם לנערים בשחמט
קטגוריה:רבי-אמנים ישראלים
קטגוריה:מחברי ספרי שחמט ישראלים
קטגוריה:ישראלים ילידי ברית המועצות
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1968 | 2024-10-12T20:35:28 |
אורי לופוליאנסקי | שמאל|ממוזער|300px|לופוליאנסקי בטקס האזכרה הממלכתי לנפגעי פעולות האיבה
אורי לופוליאנסקי (נולד ב-1951) הוא פעיל ציבורי ויזם ישראלי.
מייסד ויו"ר "יד שרה", כיהן כראש עיריית ירושלים בשנים 2003–2008, החרדי הראשון לעמוד בראש עירייה בעיר מעורבת. הורשע בעבירה של קבלת שוחד.
חייו
תחילת דרכו
לופוליאנסקי נולד בחיפה ליעקב, שעלה מפולין ערב מלחמת העולם השנייה, ולמלכה לבית רוזנבלום. למד בתיכון הדתי "יבנה" בחיפה ובישיבה התיכונית פרחי אהרון בקריית שמואל. היה חבר בתנועת בני עקיבא. לאחר סיום לימודיו התיכוניים למד בישיבת תורה אור בירושלים ובישיבת הנגב בנתיבות.
פעילותו ב"יד שרה"
לופוליאנסקי שירת כחובש בצבא, עבד כמורה ולמד מינהל ציבורי. בשנת 1976 ייסד לופוליאנסקי את "יד שרה", העוסקת בעיקר בהשאלת ציוד רפואי וציוד המוגדר כ"טכנולוגיה מסייעת". מיזמים אחרים של העמותה עוסקים בסיוע לאנשים עם לקויות בדרכים אחרות, כגון הכשרה מקצועית מטעם "מכוני קרטן" השייכים לעמותה. על פועלו זה זכה בפרסים ובאותות הוקרה רבים, בהם "אות הנשיא למתנדב" ו"פרס יושב ראש הכנסת". ב-1994 קיבל לופוליאנסקי בשם "יד שרה" את פרס ישראל.
הקמת "יד שרה" נעשתה לאחר שלופליאנסקי נזקק לשאול ציוד רפואי עבור בנו הקטן ונוכח בקושי הלוגיסטי הכרוך בכך. הארגון התחיל במכשיר אדים קטן שהושאל לשכנים. לאט לאט הצטרפו פריטים נוספים ואף הופקדו למשימה זו פקדונות מאנשים שונים שנעזרו בפעילות זו. לופליאנסקי תקנן את פעילותו זו על ידי יסוד עמותת "יד שרה", על-שם סבתו שנספתה בשואה, ורישום הציוד הרפואי כרכוש העמותה. הפקדונות והתרומות שאספה העמותה, אפשרו לה להרחיב את טווח פעילותה.
פעילות מוניציפלית
לופוליאנסקי נבחר לראשונה לחברות במועצת עיריית ירושלים בשנת 1989. הוא כיהן כממונה על תיק "שירות משפחה וקהילה", יו"ר ועדת התכנון והבנייה. לאחר הבחירות למועצת עיריית ירושלים ב־1993 מונה לסגן ממלא מקום ראש העירייה, ובשנים 1993–2003, כסגן ראש העירייה.
ראש עיריית ירושלים
עם פרישתו של ראש העירייה, אהוד אולמרט, ומינויו לשר בממשלה, הפך ב-16 בפברואר 2003 אורי לופוליאנסקי לראש עיריית ירושלים הזמני מטעם מפלגת יהדות התורה. ב-3 ביוני 2003 ניצח בבחירות את ניר ברקת ונבחר לקדנציה מלאה כראש עירייה. לאחר הבחירות מונה גם כיושב ראש הוועד המנהל של הקרן החדשה לירושלים במקומו של אולמרט.
כחרדי הראשון לעמוד בראש עירייה בעיר מעורבת, כאשר קבע מדיניות בתחומים בהם מוסכמות החברה החרדית אינן עולות בקנה אחד עם מוסכמות החברה החילונית או עם חוק המדינה, הופעלו על לופליאנסקי לחצים פוליטיים כבדים. במהלך כהונתו, כשניסה למנוע את עריכת מצעד הגאווה בירושלים בשנת 2005, הוא עורר ביקורת מקרב חברי קהילת הלהט״ב והחברה החילונית ככלל, על פגיעה בחופש הביטוי. מצד שני, הופעלו עליו לחצים מהחברה החרדית כיוון שחלקים ממנה סברו כי לופליאנסקי אינו עושה דיו כדי למנוע את המצעד. כחלק מלחצים אלה, לופליאנסקי אף הותקף על ידי קבוצת חרדים. המחלוקת הסתיימה בפסק דין תקדימי של בית המשפט המחוזי שחייב את העירייה ואת לופוליאנסקי באופן אישי לתמוך כספית בעריכת המצעד, עקב פעולתו בניגוד להוראת היועץ המשפטי של העירייה.
סוגיות נוספת בהן היה לופוליאנסקי שרוי בלחצים אלה, היו השתתפותו בטקסי הזיכרון לבנימין זאב הרצל ופיתוח שירותי קבורה לציבור חסר הדת. בסוגיה האחרונה הוא התבטא בעד חופש בחירה בהליכי קבורה.
מלבד מקרים אלו התאפיינה תקופת כהונתו של לופוליאנסקי בשמירה על הסטטוס קוו, ולאורך התקופה לא נערכו הפגנות משמעותיות בעיר לא מצד החרדים ולא מצד החילוניים בירושלים.
בהיותו ראש העירייה, כיהן לופוליאנסקי כחבר במועצה הארצית לתכנון ובנייה וחבר המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים.
באוגוסט 2008, כשלושה חודשים לפני הבחירות לראשות העירייה, הודיעה יהדות התורה כי בבחירות יתמודד מטעמה על ראשות העיר חבר הכנסת מאיר פרוש, נציג אגודת ישראל החסידית. בכך, נקבע כי לופוליאנסקי, אשר הוא נציג דגל התורה הליטאית, יסיים את תפקידו עם תום הקדנציה. בבחירות המוניציפליות, אשר נערכו ב-11 בנובמבר 2008, נבחר לבסוף ניר ברקת כמחליפו של לופליאנסקי בראשות עיריית ירושלים.
פרשת הולילנד
באפריל 2010 נעצר לופוליאנסקי בחשד לקבלת שוחד על מנת לקדם את פרויקט הבנייה "הולילנד". בעת אישור הפרויקט ובנייתו כיהן לופוליאנסקי כיו"ר ועדת התכנון והבנייה וכראש העירייה. בינואר 2012 הוגש נגדו כתב אישום בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ובמרץ 2014 הוא הורשע בקבלת שוחד. כספי השוחד הועברו כתרומות ל"יד שרה" עבור פעילות העמותה ועבור בניית בית כנסת. בנוסף הועברה תרומה לישיבה בניהול בנו. השופט, דוד רוזן, קבע בהכרעת הדין כי לופוליאנסקי "היה מודע לתרומות הגדולות שהועברו, פעל בניגוד לאמות מידה ראויות". כמו כן קבע השופט כי לופוליאנסקי היה מודע לכך שהתרומות התקבלו בגלל תפקידו בעירייה. "עד המדינה דיבר אמת בנוגע לתרומות לארון הקודש, לבית הכנסת וליד שרה". נידון ל-6 שנות מאסר בפועל ושנת מאסר על תנאי.
לופליאנסקי ערער לבית המשפט העליון על ההרשעה ועל חומרת העונש, והתביעה הסכימה לקיצור העונש לארבע שנות מאסר, בעקבות מצבו הרפואי ובשל העובדה שהכספים שקיבל הועברו לארגון הצדקה "יד שרה". בדצמבר 2015 דחה בית המשפט העליון את הערעור על גזר הדין אך קיבל את הערעור על חומרת העונש. בית המשפט העליון קבע שיש לראות בכל התרומות שקיבל אירוע אחד ולקבוע להן מתחם ענישה אחד. כן נקבע שבית המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי לכך שהשוחד ניתן כתרומות. בהתאם לכך נקבע שמתחם הענישה הראוי הוא בין 2–5 שנות מאסר בפועל. לאור האפשרות שתוחלת חייו תתקצר בצורה ניכרת אם יישא במאסר בפועל, החליטו השופטים לסטות באופן חריג ממתחם הענישה וקבעו את העונש לשישה חודשי עבודות שירות. סכום הקנס, בסך חצי מיליון שקלים, לא שונה. הסכום שולם בעזרת מבצע התרמה שנוהלה על ידי פעילי ציבור ירושלמים וחבריו של לופוליאנסקי.
חיים אישיים
לופוליאנסקי נשוי למיכל, אב ל-12 ומתגורר בשכונת סנהדריה המורחבת בירושלים. בנו הרב יצחק לופוליאנסקי מכהן כראש ישיבת "נחלת יאיר", ביישוב מיצד שבגוש עציון.
קישורים חיצוניים
דף ראש העירייה באתר עיריית ירושלים
אודות אורי לופוליאנסקי , באתר יד שרה
הערות שוליים
קטגוריה:בוגרי ישיבת הנגב
קטגוריה:חרדים ישראלים
קטגוריה:פעילים חברתיים ישראלים
קטגוריה:ראשי עיריית ירושלים
קטגוריה:סגני ראש עיריית ירושלים
קטגוריה:אישים שקיבלו פרס ישראל בשם ארגונים שהקימו
קטגוריה:מקבלי אות הנשיא להתנדבות
קטגוריה:ראשי רשויות מקומיות ישראלים שהורשעו בדין
קטגוריה:מורשעים בעבירות שוחד בישראל
קטגוריה:ראשי רשויות מקומיות מטעם דגל התורה
קטגוריה:פעילי ציבור חרדים ישראלים
קטגוריה:בוגרי ישיבת פרחי אהרון
קטגוריה:סנהדריה המורחבת: אישים
קטגוריה:יושבי ראש ונשיאי עמותות
קטגוריה:זוכי פרס הגלובוס הירוק
קטגוריה:ראשי עיריות חרדים
קטגוריה:בוגרי בני עקיבא
קטגוריה:בוגרי תיכון יבנה (חיפה)
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1951 | 2024-05-04T22:24:40 |
היפרון | היפרון (Hyperon) הוא שם לכל אחד מהחלקיקים Ξ ,Σ ,Λ ,Δ ו-Ω. אלו הם חמישה חלקיקים תת-אטומיים ממשפחת הבאריונים.
ההיפרון Δ (-Δ, Δ0, +Δ, ++Δ) מורכב מצירופי קווארקי למעלה ולמטה, ומתפרק לפאיון, ובנוסף פרוטון או נייטרון.
ההיפרון Λ (Λ+c ,Λ0) מורכב מקווארק למעלה אחד, למטה אחד, וקסום או מוזר אחד. היפרון ה-Δ0 סיפק הוכחה נצפית ראשונה לקיומו של הקווארק המוזר.
ההיפרון Σ (-Σ, Σ0, +Σ) מורכב מקווארק מוזר אחד, וצירוף קווארקי למעלה ולמטה. להיפרון ה-Σ0 יש אותו צירוף קווארקים כ-Δ0 (למעלה, למטה, מוזר), ומשום כך מתפרק מהר יותר מ-+Σ (למעלה, למעלה, מוזר) או מ--Σ (למטה, למטה, מוזר).
ההיפרון Ξ (Ξ- ,Ξ0) מורכב משני קווארקי מוזר וקווארק למעלה או למטה אחד. ה-Ξ0, המורכב מקווארק למעלה אחד ושני מוזר, מתפרק והופך ל-Δ0 ו-π0, שהם עצמם מתפרקים והופכים לאלקטרון ופוזיטרון; אלה מאיינים זה את זה, כך שבסופו של דבר מה שנראה הוא ש-Ξ0 מתפרק ל-Δ0 תוך שחרור קרינת גמא.
ההיפרון -Ω מורכב משלושה קווארקי מוזר. גילויו היה הצלחה אדירה בתחום חקר הקווארקים, כיוון שהוא נתגלה לאחר שקיומו, מסתו ותוצרי התפרקותו נחזו זה מכבר (באופן בלתי תלוי על ידי יובל נאמן, ומארי גל-מאן).
ראו גם
מיון החלקיקים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:באריונים | 2021-11-25T23:49:32 |
הנרי השמיני, מלך אנגליה | הנרי השמיני (באנגלית: Henry VIII; 28 ביוני 1491 – 28 בינואר 1547) היה מלך אנגליה מ-21 באפריל 1509 עד מותו, ב-1547. הוא היה גם מלך אירלנד מ-1541, והמשיך להוביל את תביעתם ארוכת הימים של שליטי אנגליה לכתר צרפת. כמי שירש את המלוכה מאביו הנרי השביעי, הנרי השמיני היה השליט השני בשליטי בית טיודור.
רצונו העז להביא לאנגליה יורש זכר נבע הן מגאווה אישית ומצ'ואיזם, והן מאמונתו כי אישה תתקשה לשמור על כוחה של שושלת טיודור ועל השלום השברירי שהושג בתום מלחמות השושנים. רצון כפייתי זה הוביל לאירועים אשר בגללם – או בזכותם – הוא זכור: ששת טקסי נישואיו וצורת סיומם, ניתוק ממלכתו מהאפיפיור ומן הכנסייה הקתולית והכפפת הכנסייה האנגליקנית ישירות לכס המלוכה האנגלי.
המחלוקת שהייתה להנרי עם האפיפיור על רקע ביטול נישואיו הראשונים, גרמה לו לשחרר את הכנסייה באנגליה מן הסמכות האפיפיורית, ולהעמיד את עצמו בראש הכנסייה האנגליקנית, תוך יצירת קרע סופי עם "הכס הקדוש", שמצידו נידה אותו מלבוא בקהל מאמינים קתולי. בניגוד להתפתחות הרפורמציה הפרוטסטנטית באירופה, הנרי כמעט שלא עסק בתאולוגיה והתעניין רק בשליטה המעשית בכנסייה ובנכסיה בארצו. מן הבחינה הדתית הצרופה הוסיף לדבוק בדוקטרינות הקתוליות, ומורשתו הטביעה חותם על המסורת האנגליקנית.
אצל הנרי השמיני בלטה גם היריבות האישית הארוכה עם פרנסואה הראשון, מלך צרפת ועם קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, מכאן גם המלחמות התכופות שניהל מולם.
בענייני פנים נודע הנרי בשינויים קיצוניים שערך בחוקה האנגלית: מלבד הכרזתו בדבר עליונות השליט על הכנסייה באנגליה, שהתחילה את הרפורמציה באנגליה, הוא הרחיב באופן ניכר את כוחו של המלך. בנוסף לאלה, הנרי השלים את הסיפוח החוקי של ויילס לאנגליה.
אישומים בדבר בגידה וכפירה היו כלים נפוצים בהם הרבה להשתמש הנרי לדיכוי מתנגדיו, והמורשעים זכו להוצאה להורג לעיתים קרובות – אמנם בחסות החוק, אך ללא משפט רשמי ובלא שניתנה לנאשמים אפשרות להגן על עצמם. הוא השיג את שאיפותיו הפוליטיות בעזרת ראשי השרים שלו, שחלקם גורשו או הוצאו להורג – משסר חינם בעיניו. אישים כמו תומאס וולסי, תומאס קרומוול, ריצ'רד ריץ' ותומאס קרנמר היו דמויות בולטות בתקופת שלטונו של הנרי. כבזבזן ראוותני במיוחד, הוא השתמש בכסף שהגיע הן מפירוק המנזרים באנגליה והן בעקבות חוקי הרפורמציה (שעצרו העברות כסף לותיקאן) להעשרת אוצר הממלכה. חרף זרימת הכסף מאותם מקורות, הנרי היה תמיד על סף פשיטת רגל, בשל בזבזנותו האישית והמלחמות התכופות והיקרות שלו באירופה.
בני תקופתו החשיבו את הנרי בשיאו למלך טוב, מלומד וחכם, והוא תואר כ"אחד השליטים הכריזמטיים ביותר שישבו על כס המלוכה האנגלי". הוא היה גם סופר ומלחין.
בבגרותו הנרי לקה בהשמנת יתר חולנית, מה שפגע בבריאותו ובתפקודו, ולבסוף גרם למותו בינואר 1547. הוא נחשב בשנותיו המאוחרות למלך תאוותן ואנוכי, ואדם קשה וחסר ביטחון. לאחר מותו ירש אותו בנו אדוארד השישי.
ביוגרפיה
נעוריו
150px|ממוזער|שמאל|הנרי בן השמונה עשרה לאחר הכתרתו ב-1509
הנרי נולד בארמון פלסנטיה כילד השלישי ובנם השני של הנרי השביעי ואליזבת מיורק. מששת אחיו ואחיותיו של הנרי הצעיר רק שלושה – ארתור, מרגרט ומרי – שרדו את הילדות. הוא הוטבל על ידי ריצ'רד פוקס, בישוף אקסטר, בכנסיית הפרנציסקנים הסמוכה לארמון. בילדותו הוענקו לו תארים טקסיים רבים והוא צורף למסדרי אבירות חשובים של הממלכה. כל המינויים והתארים שקיבל כילד נבעו מרצון אביו שלא לחלוק, אלא לשמור בידו את השליטה בעמדות חשובות. הנרי זכה לחינוך מעולה ממורים פרטיים מובילים, דיבר לטינית וצרפתית ברהיטות, ולמד גם מעט איטלקית. מעבר למינויים הטקסיים שקיבל ידוע מעט על ראשית חייו, היות שלא נועד למלוך: יורש העצר היה אחיו ארתור, הנרי היה מיועד לכמורה. בנובמבר 1501 מילא הנרי חלק משמעותי בטקסים שסבבו את נישואי אחיו, הנסיך ארתור, לקתרין מאראגון, הצעירה מבין ילדיהם של פרננדו השני והמלכה איזבלה הראשונה. בהיותו דוכס יורק, הנרי השתמש בסמל המלכותי של אביו בשינוי קל.
ב-1502, לאחר היותו נשוי 20 שבועות לקתרין, נפטר אחיו ארתור בגיל 15. מותו של ארתור הפך את אחיו הצעיר הנרי, בן העשר, ליורש העצר בפועל. באוקטובר 1502 הוענק להנרי התואר דוכס קורנוול (אחד התוארים של יורש העצר) ובפברואר 1503 הוענקו לו התארים נסיך ויילס (תואר יורש העצר האנגלי) ורוזן צ'סטר. הנרי השביעי הטיל על הילד מעט משימות; הוא היה נתון תחת פיקוח חמור ולא הופיע בציבור. כתוצאה מכך, עלה לאחר מכן על כס המלוכה כשהוא "לא מאומן דיו באמנות התובענית של המלוכה".
הנרי השביעי חידש את מאמציו לחתום על ברית בין אנגליה לספרד בכך שהציע להשיא את בנו הנרי לאלמנתו של ארתור, קתרין. קתרין, שהייתה מבוגרת מהנרי בשש שנים, טענה כי נישואיה עם ארתור מעולם לא מומשו. איזבלה והנרי השביעי היו להוטים לממש את הרעיון שעלה זמן קצר לאחר מותו של ארתור. ב-23 ביוני 1503, נחתם הסכם נישואים והם התארסו יומיים לאחר מכן. היתר מאת האפיפיור לנישואין הגיע ב-1504. גילו הצעיר של הנרי, שהיה בן 11, מנע חיים משותפים עם קתרין.
מותה של איזבלה ב-1504 הביא למאבק ירושה בממלכת קסטיליה. אביה של קתרין העדיף שהיא תישאר באנגליה, ויחסיו של הנרי השביעי עם פרננדו הידרדרו. כתוצאה מכך, קתרין נשארה בין הפטיש לסדן תקופה ארוכה, מצב שהחמיר עקב התנגדותו של הנסיך הנרי הצעיר לנישואין, בהגיעו לגיל כשיר לנישואין – 14. הפתרון של פרננדו היה הפיכת בתו לשגרירה, כך שתהיה לה אפשרות להישאר באנגליה זמן בלתי מוגבל. קתרין, שהייתה קתולית אדוקה, האמינה שרצון האלוהים הוא שהיא תינשא לנסיך חרף התנגדותו.
תחילת שלטונו
הנרי השביעי נפטר ב-21 באפריל 1509 ובנו ירש אותו כמלך בגיל 17, כשהוא מאמץ את השם המלכותי הנרי השמיני. זמן קצר לאחר קבורת אביו ב-21 במאי, הצהיר הנרי במפתיע שיישא לאישה את קתרין, ובכך נעתר לבקשת אביו על ערש דווי שיינשא לקתרין. קשה לדעת אם אכן כך היה הדבר, אך בכל מקרה היה נוח להאמין שכן. ניסיונו של מקסימיליאן הראשון לחתן את נכדתו (ואחייניתה של קתרין) לאונור להנרי השמיני נכשל. נישואי הנרי וקתרין נערכו בצמצום בכנסיית הנזיר בגריניץ' ב-11 ביוני 1509. ב-23 ביוני 1509 הוביל הנרי את קתרין בת ה-23 ממצודת לונדון לכנסיית וסטמינסטר לטקס הכתרתם, שנערכה למחרת. היה זה אירוע מפואר: הדרך בה עבר המלך הייתה מצופה בטפטים ובדים משובחים. לאחר הטקס נערך משתה מפואר באולם וסטמינסטר. כפי שקתרין כתבה לאביה, "הזמן שלנו עובר בחגיגה מתמשכת".
ממוזער|180px|שמאל|קתרין מארגון אשתו הראשונה של הנרי ה-8
יומיים לאחר הכתרתו של הנרי, הוא אסר את שני השרים היותר שנואים של אביו, סר ריצ'רד אמפסון ואדמונד דאדלי. הם הואשמו בבגידה והוצאו להורג ב-1510. ההיסטוריון איאן קרופטון טען שהוצאות להורג מעין אלה הפכו לטקטיקה העיקרית של הנרי בהתמודדות עם מי שעמד בדרכו. הנרי גם החזיר לציבור חלק מהכסף שככל הנראה נסחט על ידי שני השרים המושחתים. בניגוד לכך, השקפתו של הנרי על בית יורק – יריביו הפוטנציאליים לתביעה על הכתר – הייתה מתונה יותר מאשר זו של אביו. כמה מהם שנכלאו על ידי אביו, כולל תומאס גריי, המרקיז השני מדורסט, זכו לחנינה. אחרים, שהידוע מביניהם היה אדמונד דה לה פול, הדוכס השלישי מסאפוק, לא זכו לכך. בסופו של דבר, ראשו של דה לה פול נערף ב-1513, הוצאה להורג שזורזה על ידי אחיו ריצ'רד שיצא נגד המלך.
זמן קצר לאחר מכן קתרין הרתה, אך ב-31 בינואר 1510 ילדה בת מתה. כארבעה חודשים לאחר מכן, קתרין נכנסה שוב להריון. ביום הראשון של שנת 1511, הבן – הנרי – נולד. לאחר הצער של אובדן בתם הראשונה, הזוג היה מאושר בהולדת הבן ונערכו חגיגות, כולל תחרות הפלה ברומח. ואולם הילד מת שבעה שבועות לאחר מכן. לקתרין היו שתי לידות של עוברים מתים ב-1514 וב-1515, אך בפברואר 1516 נולדה בת בריאה שנקראה בשם מרי. היחסים בין הנרי וקתרין היו מתוחים, אך נרגעו מעט לאחר הלידה ונראה שהנישואים חזרו להיות "טובים למדי".
במהלך נישואיו לקתרין היו להנרי מספר פילגשים. ב-1510 נחשף שהנרי ניהל רומן עם אחת האחיות של אדוארד סטאפורד, הדוכס השלישי מבקינגהאם, אליזבת או אן האסטינגס, הרוזנת מהאנטינגטון. הפילגש המשמעותית ביותר של הנרי במשך כשלוש שנים החל מ-1516, הייתה אליזבת בלאונט. בלאונט הייתה אחת משתי פילגשיו של הנרי, שעליהן אין חולק (מעט יחסית למלך צעיר וחסון). מספר הפילגשים המדויק של הנרי שנוי במחלוקת: דייוויד לודס מאמין שלהנרי היו פילגשים "בכמות מוגבלת בלבד", לעומת זאת אליסון ויר מאמינה שהיו עוד פרשיות רבות אחרות. ב-1518 קתרין הרתה בת נוספת שנולדה מתה. בלאונט ילדה ביוני 1519 בן בלתי חוקי להנרי בשם הנרי פיצרוי. הילד הצעיר מונה לדוכס ריצ'מונד ביוני 1525, במהלך שנראה לחלק מהציבור כצעד בדרך להפיכתו לבן חוקי. ב-1533 נשא פיצרוי את מרי הווארד, אך מת ללא ילדים לאחר שלוש שנים, בגיל 17. עם מותו של פיצרוי, ביוני 1536, הפרלמנט חוקק את חוק הירושה השני, שהיה יכול לאפשר לו להפוך למלך.
צרפת ובית הבסבורג
באוקטובר 1511 כרת האפיפיור יוליוס השני ברית עם ספרד במטרה להרחיק את הצרפתים מאדמת איטליה כחלק מן המלחמות האיטלקיות המתמשכות. זמן קצר לאחר מכן צירף הנרי את אנגליה לברית זו שכונתה "הליגה הקדושה", דבר שהוביל להתקפה אנגלו – ספרדית משותפת ראשונה על אקיטן. זה נראה היה כתחילת הגשמת חלומותיו של הנרי לשליטה על צרפת. ההתקפה, שלאחריה באה הכרזת מלחמה באפריל, לא הובלה על ידי הנרי באופן אישי. בהמשך נראה היה שהברית נחלה כישלון – פרננדו השתמש במאורעות רק לקידום עצמו, וגרם למתיחות בברית האנגלו – ספרדית. חרף זאת, זמן קצר אחר כך נדחקו הצרפתים מחוץ לאיטליה והברית שרדה, כששני הצדדים להוטים לזכות בעוד ניצחונות על צרפת. בהמשך הצליח הנרי בצעד מדיני מפתיע לשכנע את מקסימיליאן הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, להצטרף לליגה הקדושה. במקרה של תבוסת לואי השנים עשר, מלך צרפת, הנרי הבטיח לעצמו במידה ניכרת את התואר "המלך הנוצרי ביותר של צרפת" וככל הנראה גם הכתרה על ידי האפיפיור עצמו בפריז.350px|ממוזער|שמאל|פגישתם של הנרי השמיני ופרנסואה הראשון בשדה אריג הזהב ב-1520
ב-30 ביוני 1513 פלש הנרי לצרפת וכוחותיו הביסו את הצבא הצרפתי בקרב הספרס – ניצחון שולי, אך כזה שהאנגלים השתמשו בו למטרות תעמולה. זמן קצר אחר כך, האנגלים כבשו את העיר תרואן (כיום בחבל נור-פה דה קאלה בצרפת) והעניקו אותה למקסימיליאן; טורנה, יישוב משמעותי יותר, נכבש בעקבותיה. הפעם הנרי הוביל את הצבא באופן אישי, ביחד עם פמליה גדולה. היעדרותו מאנגליה הניעה את גיסו, ג'יימס הרביעי, מלך סקוטלנד לפלוש אליה לבקשת לואי. הצבא האנגלי, בהנהגת המלכה קתרין, הביס באופן מוחץ את הסקוטים בקרב פלודן ב-9 בספטמבר 1513. בין ההרוגים היה המלך הסקוטי, מה שסיים את מעורבותה הקצרה של סקוטלנד במלחמה. המערכות הללו העניקו להנרי טעימה מההצלחה הצבאית אליה שאף. בכל אופן, למרות הסימנים הראשונים שהוא ימשיך במערכה ב-1514, הנרי החליט נגד מהלך שכזה. הוא תמך בפרננדו ובמקסימיליאן מבחינה כלכלית, אך קיבל מעט בתמורה וקופת אנגליה הייתה ריקה. עם החלפת האפיפיור יוליוס באפיפיור ליאו העשירי, שנטה לשאת ולתת לשלום עם צרפת, הנרי חתם על הסכם משלו עם לואי: אחותו מרי תהיה לאשתו של לואי (אף שזמן קצר קודם לכן הובטחה לקרלוס, מלך קסטיליה הצעיר) ושלום הובטח לשמונה שנים, פרק זמן ארוך.ממוזער|ימין|הנרי, קרל החמישי (מימין) והאפיפיור ליאו העשירי (במרכז) ב-1520
עקב מות שני סביו של קרל, פרננדו ומקסימיליאן, ב-1516 ו-1519 בהתאמה, הוא ירש את כתר ספרד והאימפריה הרומית הקדושה. כמו כן פרנסואה הראשון ירש את הכתר הצרפתי לאחר מות אביו לואי, ב-1515, מה שהותיר שלושה שליטים צעירים יחסית והזדמנות לפתוח דף חדש. ב-1518, הדיפלומטיה הזהירה של הקרדינל וראש השרים של הנרי, תומאס וולזי, הביאה לאמנת לונדון – הסכם אי-התקפה בין ממלכות מערב אירופה שמטרתו הייתה לאחד את הממלכות בעקבות איום חדש של האימפריה העות'מאנית. בעקבות האמנה נראה היה שהשלום עשוי להיות מובטח. הנרי פגש את פרנסואה הראשון ב-7 ביוני 1520 בשדה אריג הזהב ליד קאלה, במשך שבועיים של בילוי בזבזני שהדהים את אירופה. שניהם קיוו ליחסים ידידותיים במקום מלחמות העשור הקודם.
למרות זאת, אווירת התחרות החזקה הובילה לנטישת התקוות לחידוש אמנת לונדון וסכסוך בין המעצמות היה בלתי נמנע. להנרי היה יותר מהמשותף עם קרל, שאותו פגש פעם לפני ופעם אחרי פגישתו עם פרנסואה. קרל הוביל את האימפריה הרומית למלחמה עם צרפת ב-1521; הנרי הציע לתווך, אך רק מעט הושג מכך ובסוף השנה הנרי החליט על תמיכה בקרל כשהוא נצמד לשאיפתו הקודמת להשבת אדמות אנגליות בצרפת. התקפה אנגלית קטנה בצפון צרפת הפיקה קרקע מועטה. לאחר מכן הביס קרל את פרנסואה ושבה אותו בקרב פאביה ולכן יכול היה לכפות עליו לחתום על הסכם מדריד (1526), שיסיים את מלחמת ארבע השנים. הנרי, בחושיו החדים, החליט להוציא את אנגליה מהמלחמה לפני בן בריתו וחתם על חוזה מור ב-30 באוגוסט 1525.
ביטול נישואיו לקתרין
בין השנים 1521–1525 ניהל הנרי רומן עם מרי בולין, בת לווייתה של קתרין. היו שאמרו כי שני ילדיה של מרי, קתרין והנרי, הם ילדיו של הנרי, אך פרט זה מעולם לא הוכח, והמלך מעולם לא הכיר בהם כפי שנהג עם הנרי פיצרוי. ב-1525, בעוד הנרי הופך להיות יותר ויותר חסר סבלנות לגבי אי יכולתה של קתרין ללדת יורש זכר כפי שציפה, הוא התאהב באחותה של מרי, אן בולין, שהייתה אז אישה צעירה וכריזמטית בפמליה של המלכה. אן התנגדה לניסיונותיו לפתות אותה וסירבה להפוך לפילגשו, כמו אחותה. הנרי שקל את שלוש האפשרויות שלו למציאת יורש לשושלת, ובכך לפתור את מה שנקרא אז בחצר "עניינו הגדול של המלך". האפשרויות היו: להעניק לגיטימציה להנרי פיצרוי, פעולה שתדרוש את התערבות האפיפיור, אך תהיה ניתנת לערעור; להשיא את בתו מרי בהקדם האפשרי, בתקווה לנכד שיירש אותו באופן ישיר (אך מרי הייתה קטנה, יחסית לגילה, ונראה היה שלא תוכל להרות לפני מותו של הנרי; או להיפטר מקתרין בדרך כלשהי ולהינשא למישהי בגיל שיאפשר לה להביא ילדים. האופציה השלישית נראתה בסופו של דבר המושכת ביותר להנרי בן ה-34. במהרה הבשילה שאיפתו העיקרית של המלך לבטל את נישואיו לקתרין שמלאו לה כבר 40. זו הייתה ההחלטה שתגרום להנרי לערער על סמכות האפיפיור, ולהתחיל את הרפורמציה באנגליה.
אין הסכמה רחבה לגבי כוונותיו ומניעיו המדויקים של הנרי בשנים הבאות. הנרי עצמו, לפחות בתחילת שלטונו, היה קתולי אדוק ובקיא בכתבי הקודש עד כדי כך שכשפרסם ב-1521 את ה-Assertio Septem Sacramentorum ("הגנה על שבעת הסקרמנטים") הוא זכה בתואר של מגן האמונה מהאפיפיור ליאו העשירי. העבודה ביטאה הגנה נלהבת על עליונות האפיפיור, כנגד רעיונותיו הפרוטסטנטיים של מרטין לותר. לא ברור מתי שינה הנרי את דעתו על הנושא, במקביל להתגברות להיטותו הגוברת לנישואים שניים. עד 1527 הוא שכנע את עצמו שבנישואיו לקתרין, אשת אחיו, הוא פועל נגד הכתוב בספר ויקרא, פרק כ', פסוק כ"א, מכשול שכעת האמין שלאפיפיור מעולם לא הייתה הסמכות להתיר. זה הטיעון אותו הגיש הנרי לאפיפיור קלמנס השביעי ב-1527, בתקווה שיבטל את נישואיו עם קתרין, ובכך להבטיח קו התקפה אחד פחות. כל תקווה לפתות את קתרין לפרוש לנזירות או להישאר "בשקט" הייתה אבודה. הנרי שלח את מזכירו ויליאם נייט, לערער ישירות בפני הכס הקדוש, בטענה כי ההיתר המקורי של נישואי המלך לקתרין נוסח בצורה שגויה. נייט לא הצליח, דעת האפיפיור לא יכולה הייתה להיות מוסחת בקלות.
ממוזער|שמאל|הנרי בשנת 1531
להשגת מטרתו, התמקד הנרי עתה בארגון בית משפט כנסייתי שיתכנס באנגליה עם נציג של קלמנס השביעי; אף שקלמנס הסכים להקמת בית משפט כזה, לא הייתה לו כוונה לייפות את כוח שליחו, לורנצו קמפגיו, להחליט לטובת הנרי. ייתכן שהחלטה מוקדמת זו נבעה מלחץ מצד קרל החמישי, האחיין של קתרין, שקלמנס השביעי היה מחויב לו. לאחר פחות מחודשיים של שמיעת עדויות, קלמנס החזיר את התיק לרומא, שם הופקד עד יולי 1529, מהלך שמנע מהדיון להתחדש. מאחר שהסיכוי לביטול הנישואין עלה בתוהו, וולזי – בהיותו קרדינל ונציג של הכנסייה – נחשד בהאטה מכוונת של ביטול הנישואין, ואיבוד אמון המלך בו היה "פתאומי ומוחלט". הנרי האשים את וולזי בעבירה על חוק "ישן נושן" האוסר על סוכן אפיפיורי להיכנס לאנגליה ללא הסכמת המלך (וזאת, אף שהנרי הכיר בוולזי כבא כוחו (legatus) הרשמי של האפיפיור באנגליה כבר מ-1518). למרות ההתפייסות עם הנרי והעובדה שזכה לחנינה רשמית במחצית הראשונה של 1530, הואשם וולזי פעם נוספת בנובמבר 1530, הפעם בבגידה, אך הוא מת בזמן ההמתנה למשפט. לאחר תקופה קצרה שבה הנרי לקח את עול הממשלה על כתפיו, סר תומאס מור מונה ללורד צ'נסלור וראש השרים של הנרי. מור, שהיה אינטליגנט ובעל יכולת, היה קתולי אדוק והתנגד לביטול הנישואים. למרות זאת בתחילה שיתף פעולה עם מדיניותו של המלך והוקיע את וולזי בפרלמנט.
שנה לאחר מכן, קתרין גורשה מהחצר וחדריה ניתנו לאן. אן הייתה אישה משכילה ואינטלקטואלית באופן חריג יחסית לזמנה, ותמכה בלהיטות ברעיונות הרפורמציה הפרוטסטנטית, אף שיש מחלוקת על מידת היותה פרוטסטנטית אדוקה. כשהארכיבישוף מקנטרברי ויליאם וורהם מת, הצורך במציאת תומך נאמן בביטול הנישואים הוביל למינויו של תומאס קרנמר למישרה הפנויה. מינוי זה אושר על ידי האפיפיור, שלא היה מודע לתוכניותיו של הנרי לגבי הכנסייה.
נישואיו לאן בולין
בחורף 1532 הנרי פגש את פרנסואה הראשון בקאלה וגייס את תמיכת המלך הצרפתי בנישואיו החדשים. מיד עם חזרתו לדובר שבאנגליה, הנרי ואן נישאו בטקס סודי. תוך זמן קצר הרתה אן וב-25 בינואר 1533 נערך טקס נישואים שני בלונדון. ב-23 במאי 1533, במסגרת בית משפט מיוחד שהתכנס במנזר דנסטבל על מנת לפסוק בסוגיית תוקף נישואיו של המלך עם קתרין מאראגון, קרנמר הכריז על נישואי הנרי וקתרין כבלתי-מבוססים וחסרי תוקף. חמישה ימים לאחר מכן, ב-28 במאי 1533, הכריז קרנמר שנישואי הנרי ואן תקפים. קתרין נושלה באופן רשמי מתוארה כמלכה ובמקום זאת זכתה לתואר "הנסיכה האלמנה" (בהיותה אלמנת אחיו של הנרי, ארתור). במקומה, הוכתרה אן למלכה ב-1 ביוני 1533. ב-7 בספטמבר 1533, המלכה ילדה בת בלידה מוקדמת מעט. הילדה הוטבלה בשם אליזבת, לכבוד אמו של הנרי, אליזבת מיורק.
ממוזער|שמאל|דיוקן של אן בולין, מלכתו השנייה של הנרי. העתק של הדיוקן המקורי מ-1534
עקב הנישואים נחקקה סדרת חוקים על ידי הפרלמנט הרפורמיסטי, שמטרתם הייתה למצוא פתרונות לסדרה של בעיות מסוימות, תוך הגנה על הרפורמות החדשות מפני ערעור, שכנוע הציבור בחוקיות שלהן וכן חשיפת המתנגדים להן והתמודדות עימם. החוקים הללו טופלו בהרחבה על ידי קרנמר ואחרים וכן על ידי תומאס קרומוול, תומאס אודלי ותומאס הווארד, דוכס נורפוק, כמו גם על ידי הנרי עצמו, שלקח חלק משמעותי בכך. כתוצאה מהחוקים הללו, תומאס מור – שכאמור נותר קתולי – התפטר מתפקידו כלורד צ'נסלור והשאיר את קרומוול כראש השרים של הנרי. עם חקיקת חוק הירושה הראשון ב-1533, בתה של קתרין – מרי, הוכרזה כבת בלתי חוקית; נישואיו של הנרי לאן הוכרזו חוקיים, וצאצאיה של אן הוכרזו כבאים בתור בסדר הירושה. עם חוקי הסמכות העליונה שנחקקו ב-1534, הפרלמנט הכיר גם במעמד המלך כראש הכנסייה האנגליקנית. חוק הגבלת הערעורים שנחקק ב-1532 ביטל את הזכות לעתור לרומא בכל נושא שהוא. רק אז נקט האפיפיור קלמנס בצעד של נידוי כלפי הנרי ותומאס קרנמר, אף שחלף זמן עד שהנידוי הפך לרשמי.
המלך והמלכה לא היו מרוצים מחיי הנישואים שלהם. אמנם הזוג המלכותי נהנה מתקופות של רוגע וחיבה, אך אן סירבה לשחק את תפקיד האישה הכנועה כפי שהיה מצופה ממנה. החִיוניות והאינטלקט הדעתני שהפכו אותה למושכת כמאהבת אסורה, גרמו לה להיות עצמאית מדי לתפקיד הטקסי של רעיית המלך, בהתחשב בכך שהנרי ציפה לציות מוחלט ממי שהיה להם מגע איתו בתפקיד רשמי בחצר. אופייה הלוחמני הקים לה אויבים רבים. כמו כן, הנרי סלד מנרגנותה המתמדת וממזגה האלים, ולאחר היריון מדומה או הפלה ב-1534, הוא ראה את חוסר ההצלחה שלה להעניק לו בן – כבגידה. כבר בחג המולד ב-1534, הנרי דן עם קרנמר וקרומוול על הסיכויים לעזוב את אן מבלי להיאלץ לחזור לקתרין. אף שידוע שלהנרי היה רומן עם מרגרט שלטון ב-1535, ההיסטוריונית אנטוניה פרייזר טוענת שלמעשה להנרי היה רומן עם אחותה, מרי שלטון.
ההתנגדות למדיניות הדתית של הנרי דוכאה במהירות באנגליה. מספר נזירים שהתנגדו הוצאו להורג ורבים אחרים הוקעו. המתנגדים הבולטים ביותר כללו את ג'ון פישר, בישוף רוצ'סטר וסר תומאס מור, שסירבו להכיר במלך כראש הכנסייה. גם הנרי וגם קרומוול לא היו מעוניינים בהוצאת השניים להורג; הם קיוו שיחזרו בהם ויצילו את עצמם. פישר התנגד באופן פומבי להנרי כראש הכנסייה, אך מור, שלא כמו פישר, היה זהיר ונמנע מלעבור על חוק הבגידה באופן גלוי; חוק זה (שלא כמו חוקים מאוחרים יותר) לא אסר התנגדות שקטה. שניהם הואשמו מאוחר יותר בבגידה במלכות, אם כי הרשעתו של מור התבצעה באמצעות ראיה מפוקפקת שהתבססה על שיחה יחידה של מור עם ריצ'רד ריץ', פרקליט המדינה. הם הוצאו להורג בקיץ 1535.
הדיכויים הללו, כמו גם חוק פירוק המנזרים ב-1536, תרמו להתנגדות רחבה יותר לרפורמות של הנרי. הבולטת ביותר היא ה-"Pilgrimage of Grace", "צליינות החסד", התקוממות גדולה בצפון אנגליה באוקטובר 1536, שבה השתתפו 20,000 עד 40,000 מורדים בהנהגת רוברט אסק, ביחד עם חלק מאצולת הצפון. הנרי השמיני הבטיח למורדים שהוא יחון אותם והודה להם על "העלאת הנושא לתשומת לבו". אסק אמר למורדים שהם הצליחו במשימתם ושהם יכולים להתפזר ולחזור לביתם. הנרי ראה במורדים בוגדים ולא הרגיש מחויב לקיים את הבטחותיו, לפיכך, כאשר מקרי אלימות נוספים התרחשו לאחר הצעת המחילה של הנרי, הוא מיהר להפר את הבטחת החנינה. המנהיגים, כולל אסק, נעצרו והוצאו להורג באשמת בגידה. עוד כ-200 מורדים הוצאו להורג והפרעות הסדר פסקו.
ההוצאה להורג של אן בולין
ב-8 בינואר 1536, חדשות בדבר מותה של קתרין מאראגון הגיעו אל המלך והמלכה. הנרי קרא להפגנות שמחה פומביות על מותה של קתרין. המלכה הרתה שוב והייתה מודעת להשלכות שיהיו במקרה שלא תלד בן. מאוחר יותר באותו חודש, ב-29 בינואר 1536, יום הלווייתה של קתרין, נפל המלך מסוסו במהלך טורניר, נפצע קשה ולמשך זמן נראה היה שחייו בסכנה. כשחדשות על התאונה הגיעו למלכה, היא הפילה עובר זכר שהיה אז כבן 15 שבועות. האובדן האישי הזה סימן את תחילת הסוף של הנישואים המלכותיים. היות ששאיפתו הנואשת של הנרי לבן הייתה ידועה, רצף הריונותיה של אן משך עניין רב. הסופר מייק אשלי העריך שאן ילדה שני ילדים מתים לאחר ההפלה ב-1536, אך רוב המקורות מעידים רק על לידתה של אליזבת בספטמבר 1533, הפלה אפשרית בקיץ של 1534 ועל ההפלה של הילד הזכר לאחר כארבעה חודשי הריון בינואר 1536.
על אף שמשפחת בולין עדיין החזיקה בעמדות חשובות במועצה המלכותית, היו לאן אויבים רבים, כולל צ'ארלס ברנדון, דוכס סאפוק הראשון. אפילו דודה, תומאס הווארד דוכס נורפוק, התרעם על הכוחניות שלה. הבולינים העדיפו את צרפת על פני קיסר האימפריה כבן-ברית פוטנציאלי, אך המלך היטה חסדו כלפי האחרון (חלקית בגלל השפעתו של קרומוול), ובכך נגרם נזק להשפעת המשפחה. נגד אן התייצבו גם התומכים בפיוס עם הנסיכה מרי, בתה של קתרין (בהם תומכיה לשעבר של קתרין), שהגיעה עכשיו לבגרות. ביטול הנישואים לאן היה אפשרי, אך מתנגדיה של אן חיפשו עילה להוציאה להורג. רבים האמינו שהשפעתו האנטי-בולינית של קרומוול הובילה לכך.
סופה של אן בא זמן קצר לאחר החלמתה מההפלה האחרונה. האם ההוצאה להורג הייתה תוצאה של האשמות בבגידה, בניאוף, או בכישוף – זו שאלה שנשארה נושא לדיון בין היסטוריונים. סימנים מוקדמים לירידת חנה כללו את הפילגש החדשה של המלך, ג'יין סימור, שעברה לגור באגף חדש בארמון והסירוב שבו נתקל ג'ורג' בולין, אחיה של אן, להתקבל למסדר הבירית, מינוי שניתן במקום זאת לניקולס קרו. בין 30 באפריל ל-2 במאי, חמישה גברים, כולל אחיה של אן, נעצרו בגין ניאוף ובגידה והואשמו בקיום יחסי מין עם המלכה. אן נאסרה גם היא והואשמה בניאוף ובגילוי עריות. אף שהראיות נגדם לא היו משכנעות, הנאשמים נמצאו אשמים ונידונו למוות. ג'ורג' בולין והנאשמים האחרים הוצאו להורג ב-17 במאי 1536, ובשעה שמונה בבוקר, ב-19 במאי 1536, הוצאה אן להורג בטאוור גרין.
נישואיו לג'יין סימור; עניינים פנימיים וחיצוניים
יום לאחר הוצאתה להורג של אן ב-1536 התארס הנרי לג'יין סימור, שהייתה אחת מבנות הלוויה של המלכה. סימור הייתה ההפך המוחלט מאן בולין; רבים שיבחו את ג'יין על טבעה השליו והעדין. היא אוזכרה על ידי ג'ון ראסל כ"גברת העדינה ביותר שאי פעם היכרתי" וכונתה "האוקיינוס השקט" על ידי השגריר המלכותי צ'פויס בשל מאמציה להשכין שלום בחצר. היא נחשבה לאישה ענווה, עדינה, פשוטה וצנועה, שמשפחתה הגדולה הפכה אותה למועמדת מתאימה ללדת להנרי ילדים רבים. המוטו שלה היה "מחויבת לציית ולשרת". הם נישאו עשרה ימים לאחר מכן.
ב-12 באוקטובר 1537 ילדה ג'יין בן, הנסיך אדוארד – אדוארד השישי לעתיד. הלידה הייתה קשה, וב-24 באוקטובר 1537 מתה המלכה מזיהום ונקברה בטירת וינדזור. האופוריה שאפפה את הולדתו של אדוארד הפכה לצער. לאחר מותה של ג'יין לבש הנרי שחורים במשך שלושה חודשים ולא נישא שנית במשך שלוש שנים. ג'יין הייתה האישה האהובה על הנרי והיחידה שילדה לו יורש זכר.
ממוזער|ימין|ג'יין סימור מלכתו השלישית של הנרי
ממוזער|ג'יין סימור, הנרי והנסיך הצעיר אדוארד בציור משנת 1545 על ידי אמן בלתי ידוע. בזמן יצירת הציור הנרי היה נשוי לאשתו השישית קתרין פאר
במחצית הראשונה של שנות השלושים, בזמן שקרל החמישי היה עסוק בעניינים פוליטיים פנימיים בממלכותיו הרבות ובאיומים חיצוניים, ואף הנרי ופרנסואה היו ביחסים טובים באופן יחסי, סוגיות פנים ולא מדיניות החוץ היו בראש סדר העדיפויות של הנרי. ב-1536, לדוגמה, נתן הנרי את הסכמתו לחוקי האיחוד, שמשמעותם הייתה סיפוח ויילס מבחינה חוקית ואיחוד אנגליה ויילס לאומה אחת. בעקבות חוק זה בא לאחר חוק הירושה השני (חוק הירושה 1536), שעל פיו ילדיו של הנרי מג'יין הם הבאים ברצף הירושה. כמו כן משמעות החוק הייתה שמרי ואליזבת הן בלתי חוקיות ובכך נמנעה מהן אפשרות המלוכה. בנוסף, הוענק למלך כוח לקביעת סדר הירושה בצוואתו במקרה שלא יהיה לו צאצא נוסף (הדבר היה לפני לידת אדוארד). מכל מקום, כאשר בינואר 1539 קרל ופרנסואה כרתו שלום ביניהם, הנרי הפך יותר ויותר מודאג. קרומוול, בתפקידו כרב-מרגלים, סיפק להנרי רשימה קבועה של איומים על הממלכה (אמיתיים או מדומים, שוליים או רציניים), והנרי הפך לפרנואיד יותר ויותר. הנרי צבר עושר רב בעקבות פירוק המנזרים; בחלק מהרזרבות הכלכליות הוא השתמש לבניית סדרה של הגנות על החופים וחלק נוסף הוא חסך לשימוש במקרה של פלישה צרפתית – גרמנית.
נישואיו לאן מקליווס
בתקופה הזו, לאחר שהבטיח לעצמו יורש זכר, הנרי רצה להינשא שוב על מנת להבטיח את הירושה וראה בנישואין עניין פוליטי. בעקבות היפרדות הכנסייה האנגלית מרומא היה חשש מפלישה רומית-קתולית לאנגליה. בשל כך קרומוול, עתה רוזן אסקס, הציע להנרי את אן מקליווס, בתו השנייה של יוהאן השלישי דוכס קלווה שבגרמניה, וקרובה של יוהאן פרידריך הנסיך הבוחר של סקסוניה וראש הקונפדרציה הפרוטסטנטית של גרמניה – שהיה יכול לשמש כבן ברית חשוב במקרה של התקפה כזאת על אנגליה. הנס הולביין הצעיר נשלח לקליווס כדי לצייר דיוקן של אן עבור המלך. לאחר שבחן את הדיוקן של הולביין ודורבן על ידי תיאור מחמיא של אן שניתן על ידי אנשי החצר שלו, הם נישאו ב-6 בינואר 1540, אבל לאחר זמן לא רב הנרי רצה לבטל את הנישואים, כדי שיוכל להינשא לאחרת.
על פי עדות מלוויו, הנרי היה מאוכזב בראותו את אן והרגיש שלא נראתה כפי שתיארו אותה: "היא לא כה נאווה כפי שדווח עליה", הוא התלונן. למרות הספקולציה שהולביין צייר אותה באור מחמיא מדי, סביר יותר שהדיוקן היה נכון; רוב ההיסטוריונים מאמינים שמאוחר יותר הנרי השתמש במראה ה'רע' לכאורה של אן ובכישלונה לעורר בו רצון לממש את הנישואים כתירוץ, וזאת היות שכולם היללו את קסמיה, נוסף לעובדה שלא סר חִינו של הולביין בחצר לאחר מכן.
לאחר ליל כלולותיהם התוודה הנרי בפני קרומוול שהוא לא מימש את הנישואים ואמר: "קודם לכן, חיבתי כלפיה לא הייתה חזקה, אך עכשיו זה נעשה גרוע הרבה יותר". אן לא התווכחה ואישרה שהנישואים מעולם לא מומשו. אירוסיה הקודמים של אן לבנו של דוכס לורן סיפקו עילה נוספת לביטול הנישואים. כתוצאה מכך, הנישואים בוטלו ואן קיבלה את התואר "אחות המלך", שני בתים וקצבה נדיבה. באותו זמן כבר היה ברור שהנרי התאהב בקתרין הווארד, אחייניתו של תומאס הווארד, דוכס נורפוק יריבו הפוליטי של קרומוול.
ממוזער|שמאל|הדיוקן של אן מקליווס שצויר על ידי הנס הולביין הצעיר בשנת 1539
זמן קצר לאחר מכן, רפורמיסטים פרוטסטנטים רבים (וחניכיו של קרומוול) נשרפו ככופרים. חינו של קרומוול סר בינתיים, אף על פי שלא ברור בדיוק מדוע. למרות חלקו המרכזי בנישואין הכושלים הוא לא הואשם באופן רשמי כאחראי על הכישלון, ויש מעט עדויות על חילוקי דעות שהיו לו עם המלך במדיניות פנים או חוץ. נורפוק ניצל את קשריה של אחייניתו המלכה כדי לגרום לקרומוול להיחשב לאויב החצר. קרומוול הואשם בבגידה בעקבות עבירות זוטרות כמכירת רישיונות ייצוא, מתן דרכונים וגביית עמלות ללא רשות וייתכן שגם באשמת הכישלון במדיניות החוץ שהתלווה לכישלון הנישואים עם קליווס. כתוצאה מכך, הוא נאסר וראשו נערף. הלך הרוח האנטי-פרוטסטנטי שגבר בעקבות נפילת קרומוול לא הצליח לחסל את הקו הפרוטסטנטי שקרומוול הוביל.
נישואיו לקתרין הווארד
ב-28 ביולי 1540 (יום הוצאת קרומוול להורג), התחתן הנרי עם קתרין הווארד הצעירה, בת דודה ראשונה ובת לוויה של אן בולין. הוא היה מאושר ביותר עם מלכתו החדשה ונתן לה את אדמותיו של קרומוול ומערך גדול של תכשיטים, אולם זמן קצר לאחר נישואיהם, למלכה קתרין היה רומן עם איש החצר תומאס קולפפר. כמו כן היא העסיקה כמזכיר את פרנסיס דרהם, שהיה מאורס לה בעבר באופן לא-רשמי ושעמו היה לה רומן קודם נישואיה. לאנשי החצר נודע על הרומן שלה עם דרהם כשהנרי לא היה בסביבה; הם שלחו את תומאס קרנמר לחקור את העניין והוא הביא לידיעת המלך הוכחות לרומן שהיה למלכה עם דרהם בעבר. בהתחלה סירב הנרי להאמין להאשמות, אך לאחר פגישה נוספת של המועצה האמין הנרי לדבר, נתקף בזעם, האשים את המועצה ואז יצא להתנחם בציד. כאשר המלכה תושאלה, היא יכלה להודות בקיום הסכם נישואים קודם עם דרהם, דבר שהיה הופך את נישואיה למלך לבלתי-תקפים, אך במקום זאת קתרין טענה שדרהם הכריח אותה להיכנס לתוך מערכת יחסי ניאוף. בינתיים, דרהם חשף את מערכת יחסיה של המלכה עם תומאס קולפפר. קולפפר ודרהם הוצאו להורג וב-13 בפברואר גם ראשה של קתרין נערף.
ממוזער|ימין|דיוקן של קתרין הווארד מלכתו החמישית של הנרי. צייר הנס הולביין הצעיר.
ב-1542, המנזרים האחרונים שנותרו באנגליה פוזרו והרכוש שלהם הועבר לכתר. ראשי המנזרים איבדו את מושביהם בבית הלורדים; רק ארכיבישופים ובישופים נכללו באלמנט הכנסייתי של הגוף והלורדים החילוניים עלו במספרם לראשונה על הלורדים הרוחניים (אנשי כמורה בעלי מושבים בבית הלורדים).
פלישה שנייה לצרפת ו"החיזור הגס"
הברית שנכרתה ב-1539 בין פרנסואה לקרל התערערה, ובסופו של דבר הידרדרה עד כדי מלחמה מחודשת. בעקבות מותן של קתרין מאראגון ואן בולין, היחסים בין קרל והנרי השתפרו באופן ניכר והנרי חתם על ברית סודית עם הקיסר. הוא החליט להיכנס למלחמה האיטלקית לצד בן בריתו החדש. פלישה לצרפת תוכננה ל-1543. כהכנה לכך, הנרי פעל כדי לחסל את האיום הפוטנציאלי של סקוטלנד שבה שלט ג'יימס החמישי. הנרי קיווה לאחד את כתרי אנגליה וסקוטלנד על ידי נישואי בנו אדוארד למרי (מרי, מלכת הסקוטים לעתיד), בתו של ג'יימס. דבר זה אמור היה גם להמשיך את הרפורמה בסקוטלנד, שהייתה עדיין קתולית. הנרי נלחם בסקוטלנד במשך כמה שנים על מנת להשיג מטרה זו, מלחמה שכונתה "החיזור הגס".
הסקוטים הובסו ב-24 בנובמבר 1542 בקרב סולווי מוס, וג'יימס מת מעט לאחר מכן ב-15 בדצמבר. לאחר הסכמת העוצר הסקוטי ארן, הנישואים סוכמו באמנת גריניץ' ב-1 ביולי 1543.
למרות הצלחת המערכה עם סקוטלנד, הנרי היסס בתחילה לפלוש לצרפת. בסופו של דבר פלש הנרי ביוני 1544, בהתקפה בעלת שני ראשים: כוח אחד תחת דוכס נורפוק הטיל מצור לא יעיל על מונטריי (פה-דה-קאלה), והאחר, תחת דוכס סאפוק, צר על בולון-סור-מר. לאחר מכן לקח הנרי פיקוד אישי על הצבא, ובולון נפלה ב-18 בספטמבר. מכל מקום, הנרי סירב לבקשתו של קרל לצעוד לעבר פריז. המערכה של קרל עצמו נכשלה כישלון חרוץ והוא חתם על שלום עם צרפת באותו יום. הנרי נותר לבדו מול צרפת ללא יכולת לעשות שלום. פרנסואה ניסה לפלוש לאנגליה בקיץ 1545, אך גם ניסיונו נחל כישלון מוחלט. שתי הממלכות נותרו ללא כסף וחתמו על הסכם ארדר ב-7 ביוני 1546. הנרי הגן על בולון במשך שמונה שנים, ואז היא הוחזרה לצרפת תמורת 2 מיליון כתרים (750,000 לירה שטרלינג). הנרי היה זקוק לכסף; המערכה ב-1544 עלתה 650,000 ליש"ט ואנגליה שוב הייתה מרוששת.
בינתיים, אף על פי שהנרי עדיין דבק באמנת גריניץ', הסקוטים התכחשו להסכם. בדצמבר 1543 פתח הנרי במלחמה נוספת עם סקוטלנד, ושלח צבא לשרוף את אדינבורו, אך הסקוטים לא נכנעו. תבוסה אנגלית בקרב אנקרום מור (Ancrum Moor) הניעה מערכה שנייה, מלחמה שהסתיימה באופן רשמי על ידי הסכם ארדר. הפרות סדר בסקוטלנד המשיכו עד מותו של הנרי.
ממוזער|דיוקן של קתרין פאר אשתו השישית והאחרונה של הנרי
נישואיו לקתרין פאר
הנרי נשא את אשתו האחרונה, האלמנה האמידה קתרין פאר, ביולי 1543. פאר, שהייתה אישה משכילה ורפורמיסטית, נהגה להתווכח עם הנרי בענייני דת רבים. בסופו של דבר, כנראה גם בגלל השפעתה של פאר, נשאר הנרי מחויב למיזוג ייחודי של קתוליות ופרוטסטנטיות בכנסייה האנגליקנית, מיזוג שאותו הנהיג עד מותו. פאר עזרה להביא לפיוס בין הנרי לבין בנותיו מרי ואליזבת. ב-1543 חוק של הפרלמנט החזיר את הבנות לסדר הירושה אחרי אדוארד, שהיה כבר באותה עת נסיך ויילס. אותו חוק איפשר להנרי לקבוע בצוואתו את המשך שושלת הירושה.ממוזער|ימין|הנרי בשנת 1542
הידרדרות בריאותו
בשלב מאוחר בחיים סבל הנרי מהשמנת יתר; מידת מותניו הייתה 54 אינץ' (140 סנטימטר) הוא כמעט לא היה יכול ללכת בכוחות עצמו, וכדי להעביר אותו ממקום למקום צריך היה להיעזר בהמצאות מכניות. הוא התכסה בפצעי שחין כואבים ונפוחים וייתכן שגם סבל מצינית. ניתן לייחס את השמנת היתר שלו ושאר בעיותיו הרפואיות לתחרות ההיאבקות ב-1536, שבה נפצע ברגלו. התאונה פתחה מחדש פצע ישן ברגלו מלפני שנים, ורופאיו מצאו את הפצע קשה לטיפול. הפצע החריף במשך שארית חייו והפך לנמק. בעקבות כך נמנע מהנרי להתמיד ברמת הפעילות הפיזית אליה היה רגיל מקודם. על פי מחקר אחר, ההיסטוריה ומורפולוגיית הגוף של הנרי השמיני היו כנראה תוצאה של פציעת מוח טראומטית ממנה סבל לאחר תאונת ההיאבקות, מה שהוביל בסופו של דבר להשמנת היתר שלו. תאונת ההיאבקות גרמה כנראה גם לתנודות במצב רוחו, שהשפיעו באופן דרמטי על האישיות והטמפרמנט שלו.
רוב ההיסטוריונים דחו את התאוריה לפיה הנרי סבל מעגבת. לפי תאוריה חדשה יותר, הסימפטומים הרפואיים של הנרי הם מאפיינים של סוכרת סוג 2 שאינה מטופלת. לחלופין, ההפלות הרבות של נשותיו והידרדרותו הנפשית הובילו חלק מהם להציע שייתכן והמלך סבל מתסמונת מקלאוד. יש המזהים את המחסור בהורמון גדילה (GHD) כמקור להשמנת היתר של הנרי, וכן כמקור לשינויי ההתנהגות המשמעותיים שלו בחייו המאוחרים, כולל נישואיו המרובים.
מותו וקבורתו
השמנת היתר של הנרי זירזה את מותו בגיל 55, ב-28 בינואר 1547 בארמון וייטהול, ביום שנועד להיות יום הולדתו ה-90 של אביו. מספרים כי מילותיו האחרונות היו: "נזירים! נזירים! נזירים!" אולי כהתייחסות לנזירים שהוא גרם לגירושם במהלך פירוק המנזרים.
250px|ממוזער|ימין|ארונות הקבורה של הנרי ה-8 (במרכז, הרוס), ג'יין סימור (מימין) וצ'ארלס הראשון עם בנה של המלכה אן (בצד שמאל), בכנסיית סנט ג'ורג' בטירת וינדזור
ב-14 בפברואר 1547 הונח ארונו של הנרי למשך הלילה במנזר סיון (Syon Monastery), בדרך לקבורה בכנסיית סנט ג'ורג', וינדזור. שתים עשרה שנים קודם לכן, ב-1535, נזיר פרנציסקני בשם ויליאם פייטו הטיף בפני המלך בארמון גריניץ' ש"משפטי אלוהים מוכנים ליפול על ראשו וכלבים ילקקו את דמו, כפי שהם עשו לאחאב". סופר שהנבואה התגשמה כבר באותו לילה במנזר סיון, כאשר מעט "חומר סרוח בצבע דם" נזל מארון הקבורה לרצפה.
הנרי השמיני נטמן, על פי בקשתו, בכנסיית סנט ג'ורג' בטירת וינדזור, ליד ג'יין סימור. יותר ממאה שנה מאוחר יותר, נקבר המלך צ'ארלס הראשון (1600–1649) באותה קטקומבה.
ירושה
לאחר מותו, בנו החוקי היחיד, אדוארד, בנו מג'יין סימור, ירש את הכתר והפך לאדוארד השישי (1547–1553). היות שאדוארד היה אז רק בן תשע, הוא לא היה יכול להפעיל את הסמכות בפועל. צוואתו של הנרי מינתה 16 אפוטרופוסים שישרתו במועצת עוצרות עד שאדוארד יגיע לגיל 18. האפוטרופוסים בחרו באדוארד סימור, דוכס סומרסט אחיה הגדול של ג'יין סימור להיות לורד פרוטקטור של הממלכה. לאחר אדוארד, הכתר היה אמור לעבור למרי, בתו של הנרי השמיני מקתרין מאראגון והיורשים שלה. אם למרי לא יהיו צאצאים, הכתר היה אמור לעבור לאליזבת, בתו של הנרי מאן בולין והיורשים שלה. במקרה שלאליזבת לא יהיו יורשים, הכתר יעבור לצאצאים של אחותו הצעירה של הנרי השמיני, מרי, מלכת צרפת. לעומת זאת, צאצאיה של מרגרט, אחותו של הנרי – הסטיוארטים, שליטי סקוטלנד, לא נכללו בירושה. הסעיף האחרון לא מומש כשג'יימס השישי מלך סקוטלנד הפך לג'יימס הראשון, מלך אנגליה לאחר מותה של אליזבת.
תדמית ציבורית
הנרי טיפח תדמית של איש רנסאנס. החצר שלו הייתה מרכז של חדשנות מחקרית ואמנותית שהייתה ידועה בזוהרה הראוותני שדגם מוקטן שלה היה בשדה אריג הזהב. הוא סייר בארץ בחיפוש אחר נערי מקהלה, לקח חלק מהם ישירות מהמקהלה של וולזי, והציג בחצר מוזיקת רנסאנס. בין המוזיקאים היו בנדיקט דה אופיטייס, ריצ'רד סמפסון, אמברוז לופו ונגן העוגב הוונציאני דיוניסיו ממו. הנרי עצמו החזיק אוסף ניכר של כלי נגינה; הוא היה מיומן בחליל, יכול היה לנגן בעוגב והיה נגן מוכשר בצ'מבלו. הוא היה מוזיקאי מוכשר, סופר ומשורר; היצירה המוזיקלית הידועה ביותר שלו היא "pastime with good company" ("בילוי עם חברה טובה"). לעיתים קרובות מיוחסת לו כתיבת השיר "Greensleeves" ("שרוולים ירוקים") על אף שנראה שמדובר באגדה.
הוא היה מהמר נלהב והצטיין בספורט, במיוחד בהיאבקות, בציד ובטניס מלכותי. הוא היה ידוע בהגנתו החזקה על הנצרות. המלך היה מעורב בבנייתם המקורית ובשיפורם של כמה בניינים חשובים, כולל ארמון נונסאץ', קפלת קינגס קולג' ומנזר וסטמינסטר בלונדון. רבים מהמבנים ששופרו על ידי הנרי היו רכוש שהוחרם מוולזי, כמו כרייסט צ'רץ' (אוקספורד), המפטון קורט; ארמון וייטהול וטריניטי קולג' (קיימברידג').
250px|ממוזער| התווים של "pastime with good company" – יצירתו של הנרי. הספרייה הבריטית, לונדון
הנרי היה אינטלקטואל. המלך האנגלי הראשון שקיבל חינוך הומניסטי מודרני, הוא קרא וכתב באנגלית, בצרפתית ובלטינית ושלט באופן יסודי בתוכן ספרייתו העשירה. הוא כתב הערות אישיות על ספרים רבים וכתב ופרסם ספר משלו. נאמר עליו שכתב את השיר "Helas Madam". הוא ייסד את בית הספר "כרייסט צ'רץ' קתדרל" באוקספורד, ב-1546. כדי לקדם את התמיכה הציבורית לרפורמה בכנסייה, היו להנרי ספרונים רבים והרצאות מוכנות. לדוגמה, הספר "Oratio" של ריצ'רד סמפסון (1534) דרש ציות מוחלט לכתר וטען שהכנסייה האנגלית תמיד הייתה עצמאית. להקות תיאטרון וזמר במימון הכתר סיירו בארץ כדי לקדם את ההנהגות הדתיות החדשות. האפיפיור, הכמרים והנזירים הקתולים הושמו ללעג וקלס, בּעוד המלך הנאדר כונה "המגן האמיץ והגיבור של הדת האמיתית". הנרי השקיע מאמצים רבים כדי להציג תמונה של סמכות בלתי מעורערת וכוח שאין לעמוד בפניו.
בהיותו איש גדול וחזק (גובהו היה מעל 180 סנטימטר ומבנה גופו רחב), הוא הצטיין בהתכתשות ובציד. יותר מבילויים, הם היו כלים פוליטיים ששימשו למטרות רבות, מהגדלת התדמית האתלטית המלכותית שלו ועד להרשמת צירים ושליטים זרים. לפיכך הוא ארגן תחרות הפלה ברומח בגריניץ' ב-1517, שם לבש שריון מוזהב, קישוטי סוסים מוזהבים ותלבושות קטיפה, סאטן ואריג זהב עטור פנינים ותכשיטים. מראה זה הרשים את השגרירים הזרים ואחד מהם כתב הביתה ש"העושר והתרבותיות של העולם הם כאן ואלו המכנים את האנגלים ברברים נראים לי כהופכים עצמם לכאלה."
הנרי פרש בסופו של דבר מהשתתפות בטורנירים בשנת 1536, לאחר נפילה קשה מסוסו שהותירה אותו מחוסר הכרה למשך שעתיים, אך המשיך לממן שני טורנירים מפוארים בשנה. הוא החל להשמין ואיבד את הגזרה האתלטית והרזה שהפכה אותו לנאה כל כך; אנשי החצר של הנרי החלו להתלבש בבגדים מרופדים היטב כדי לחקות – ולהחמיא – למונרך היותר ויותר מוצק שלהם. לקראת סוף שלטונו בריאותו הידרדרה במהירות בשל אכילה לא בריאה.
ממשלה
220px|ממוזער|הקרדינל תומאס וולזי בשנת 1526
כוחם של שליטי בית טיודור, כולל הנרי, היה 'מלא' ו'שלם', היות שהם שלטו, כפי שהם טענו, בחסדו של אלוהים לבדו. התפקידים שהיו חלק מן הזכות המלכותית כללו פעולות דיפלומטיות (שכללו נישואים מלכותיים), הכרזות מלחמה, ניהול המטבע, סוגיית החנינות המלכותיות והכוח לכנס ולפזר את הפרלמנט בזמן הדרוש. אף על פי כן, כפי שניכר במהלך היפרדותו של הנרי מרומא, השליט עבד בתוך מגבלות קבועות, בין חוקיות ובין כלכליות, שאילצו אותו לעבוד בצמוד לאצולה ולפרלמנט. שליטי טיודור השתמשו בפטרונות כדי לתחזק חצר מלכותית שכללה מוסדות רשמיים כמו המועצה המלכותית, כמו גם יועצים ונאמנים פחות רשמיים. גם העלייה וגם הנפילה של אצילי חצר יכלה להיות מהירה: אף על פי שמספר ההוצאות להורג המיוחסות להנרי במהלך שלטונו מנופח (72,000), הנרי הוציא להורג על פי רצונו, באמצעות שריפה או עריפת ראש, שתיים מנשותיו, עשרים אצילים, ארבעה עובדי ציבור מובילים, שישה בני לוויה קרובים וחברים, קרדינל אחד (ג'ון פישר) ואבות מנזר רבים.
אחד הוויכוחים המתמשכים בהיסטוריוגרפיה של התקופה היה עד כמה ראשי השרים שלטו בהנרי. ההיסטוריון ג. ר. אלטון טען שאחד השרים הללו, תומאס קרומוול, הוביל "מהפיכה טיודורית בממשלה" באופן עצמאי למדי מהמלך שאותו אלטון הציג כאופורטוניסטי, וכמשתתף עצל בכל ענייני הפוליטיקה המהותיים בעודו מסתמך על אחרים גם לגבי רעיונות וגם לגבי עשיית רוב העבודה. אלטון טען שכאשר הנרי כן התערב באופן אישי בניהול המדינה, הוא לרוב גרם לנזקים. גם מידת החשיבות וההשפעה של סיעות בחצרו של הנרי נידונה באופן דומה בהקשר של לפחות חמש פרשיות במהלך שלטונו של הנרי, כולל נפילתה של אן בולין.
החל מ-1514 ועד 1529 פיקח הקרדינל תומאס וולזי (1473-1530) על מדיניות החוץ והפנים עבור המלך הצעיר בתוקף תפקידו כלורד צ'נסלור. וולזי ריכז את הממשלה הלאומית והרחיב את סמכות השיפוט של בתי המשפט של המועצה המלכותית, במיוחד את חדר הכוכב (Star chamber). כוחו של בית המשפט עצמו לא האריך ימים לאחר וולזי, היות שלא נערכה בו רפורמה מנהלית רצינית. וולזי עזר למלא את החלל שנוצר בממשלה בגלל ירידה במעורבותו של הנרי (במיוחד בהשוואה לאביו), והוא עשה זאת בעיקר בכפיית עצמו במקום המלך. המהפכה שלו בבתי המשפט שאפשרה גם לפשוטי עם להציג שם טענותיהם הרגיזה את העשירים, שהיו מוטרדים גם מעושרו העצום ואורח חייו הראוותני. וולזי אכזב קשות את המלך כשכשל בביטול נישואיו למלכה קתרין. אוצר המדינה היה ריק לאחר שנים של בזבזנות והנרי נזקק למדיניות חדשה לחלוטין: הכרחי היה להחליף את וולזי. לאחר שהיה 16 שנים בשיא כוחו, ב-1529 התערער מעמדו, וב-1530 נעצר באשמות שווא של בגידה ותוך כדי המעצר הוא מת. נפילת וולזי יכלה לשמש כאזהרה לאפיפיור ולאנשי הכמורה באנגליה על הצפוי במקרה של סירוב לבקשות המלך. הנרי "תפס פיקוד" על ממשלתו, תוך שפלגים רבים בחצרו נלחמו וניסו להרוס זה את זה.
220px|ממוזער|תומאס קרומוול בשנת 1532 או 1533
תומאס קרומוול (1485–1540) שנולד בעיר פאטני באנגליה, עזב את משפחתו בעודו נער וחצה את התעלה לאירופה. ב-1514 או 1515 חזר לאנגליה מהיבשת ונכנס במהרה לשירותו של וולזי. הוא החל לעסוק במשפט, רכש ידע בתנ"ך וב-1524 התקבל ל"גרייז אין" (אחת מאכסניות המשפט) והפך ליד ימינו של וולזי. קרומוול, שהיה מונע חלקית על ידי אמונתו הדתית הפרוטסטנטית, נתפס על ידי אנשים רבים ככזה שיגשים את שאיפותיהם המשותפות. ב-1531 צורף קרומוול למועצה המשפטית וכבר באותה שנה הוא ואנשיו דאגו לניסוח חוקים רבים. ב-1532 קיבל את משרתו הראשונה כשומר תכשיטי הכתר. בתקופה הזאת, כוחו של קרומוול במועצה עלה על כוחו של וולזי בזמנו. הוא היה המדינאי הראשון באנגליה שהצליח להפעיל את הפרלמנט האנגלי ביעילות ובשיטתיות. כמו כן קרומוול פעל דרך משרותיו הרבות להקים מערכת מינהל ממשלתית שתעבוד בנפרד ממערכת המינהל של בית המלוכה. קרומוול הפך את זרמי ההכנסה השונים שקבע הנרי השביעי לרשמיים יותר והקצה גופים אוטונומיים גדולים לניהולם. מועצת המלך הפכה למועצה סודית משופרת, הרבה יותר קטנה ויעילה מהקודמת לה. פעולותיו של קרומוול יצרו הבדל בין החוסן הכלכלי של המלך ובין זה של המדינה, אף על פי שנפילתו של קרומוול ערערה הרבה מהביורוקרטיה שלו, שדרשה את ידו כדי לשמור על סדר בין הגופים החדשים הרבים ולמנוע בזבוז מופקר.
הרפורמות של קרומוול נעצרו ב-1539, יוזמות מסוימות שקרומוול ניסה להעביר בפרלמנט נכשלו. כמו כן הקשר של קרומוול לנישואים של הנרי לאן מקליווס החליש אותו וסיעה אנטי-קרומוולית הוקמה. באותה תקופה רדף הנרי אחר ידה של קתרין הווארד, אחייניתו של הדוכס מנורפוק, והיה זה נורפוק שבסופו של דבר הפיל את קרומוול. הוא הוצא להורג ב-28 ביולי 1540.
כלכלה
מבחינה כספית, תקופת שלטונו של הנרי הייתה כמעט אסון. אף על פי שירש כלכלה משגשגת, הוצאותיו הכבדות של הנרי ותקופות ארוכות של ניהול כושל הרסו את הכלכלה. הנרי תלה 2,000 שטיחי קיר בארמונו – בהשוואה, ג'יימס החמישי, מלך סקוטלנד תלה רק 200 שטיחי קיר.
ממוזער|שמאל|כתרי זהב מתקופת שלטונו של הנרי, הוטבעו בין 1544 ל-1547
הנרי ירש הון עצום מאביו, הנרי השביעי, שבניגוד לבנו היה חסכן וזהיר בנוגע לכסף. ההון הזה הוערך בכ-£1,250,000 (£375,000,000 בערכי ראשית המאה העשרים ואחת). הנרי הוציא חלק גדול מהעושר הזה על כלכלת חצרו ומשק ביתו, כולל הרבה בעבודות בנייה בארמונות מלכותיים שהתחייב להן. שליטי טיודור היו צריכים לממן את כל הוצאות הממשלה מהכנסתם הפרטית. ההכנסה הזו הגיעה מקרקעות הכתר שהיו בבעלות הנרי, וגם מכספי מכס, שהוענקו על ידי הפרלמנט למלך לצמיתות. במהלך שלטונו של הנרי ההכנסות של הכתר נשארו קבועות (בסביבות £100,000), אבל נשחקו על ידי אינפלציה ומחירים גבוהים בשל המלחמה.
המלחמה ושאיפותיו של הנרי באירופה דלדלו בשנות ה-20 של המאה ה-16 את ההון שירש הנרי מאביו. בעוד שהנרי השביעי לא עירב הרבה את הפרלמנט בענייניו, הנרי השמיני היה צריך לפנות לפרלמנט במהלך שלטונו לקבלת תקציב, במיוחד לשם מענקי סבסוד למימון המלחמות. פירוק המנזרים סיפק אמצעי למילוי מחדש של קופת האוצר וכתוצאה, הכתר לקח בעלות על קרקעות נזיריות בשווי של £120,000 לשנה.
בשנת 1544 הנהיג הנרי, בחשאי, את מדיניות הפיחות הגדול (The Great Debasement), שנמשכה עד שבנו הפסיק אותה, בשנת 1551. הנרי גייס הון במדיניות זו, בהורדת איכות המתכות היקרות במטבעות, שממשלתו שילמה. מטבעות הזהב, שמידת טהרתן הרשמית הייתה 23 קרט, סגסגו תחילה ל-22 קרט, ובהמשך ל-20. כסף הסטרלינג, שבתקן ללירה שטרלינג הוא 92.5% כסף, סגסג ל-50%, ל-33%, ובסופו של דבר הוחלף בנחושת עם ציפוי כסף דקיק. הציפוי נשחק אט-אט בחיכוך, כשאזור האף הבולט, שבתבליט פני המלך שעל המטבעות, היה הראשון, שנחשף, והפך כתום. כך זכה הנרי בכינוי הגנאי "אף-נחושת הזקן" (Old Coppernose).Owen, James (19 December 2012). "Old Coppernose – Quantitative easing, the medieval way". Royal Mint. Retrieved 3 April 2017. הייתה גם ירידה מסוימת במסת המטבעות. למטבעות הקלוקלות לקח עד שנת 1560 לצאת כולן ממחזור הכספים.
רפורמציה
תחילת הרפורמציה האנגלית – תהליך הפיכת אנגליה מארץ קתולית לפרוטסטנטית – מיוחסת בדרך כלל להנרי, אף על פי שאין הסכמה רחבה על השתלשלות העניינים המדויקת. ב-1527, הנרי שעד אז היה קתולי אדוק, פנה לאפיפיור לביטול נישואיו עם קתרין, אך לא נראו סימנים שביטול כלשהו עומד להגיע, חלקית כתוצאה משליטתו של קרל החמישי על האפיפיור. הסיפור המסורתי מציג את הסירוב הזה כמניע לאי-הכרתו של הנרי בעליונות האפיפיור (שעליה הגן עד לאחרונה), על אף שכפי שההיסטוריון א. פ. פולארד טען, גם אם הנרי לא היה זקוק לגירושין, ייתכן שהיה מתנער משליטת האפיפיור בממשלה האנגלית בשל סיבות פוליטיות טהורות.
בכל מקרה, בין 1532 ו-1537, הנרי יזם מספר חוקים שעסקו ביחסים בין המלך והאפיפיור ולפיכך במבנה של הכנסייה האנגלית המתהווה. חוקים אלו כללו את חוק הגבלת העתירות (עבר ב-1533), שחשף לגזר דין מוות כל מי שהציג את צווי האפיפיור באנגליה בכל נושא שהוא. חוק אחר, "כניעת הכמורה" (1534), קבע כי ועידות כנסייתיות לא תחקוקנה חוקים חדשים אלא בהסכמת המלך ובכך הכיר החוק בעליונות של המלך על הכנסייה. עוד חוקים ביטלו את זכותו של האפיפיור למנות אנשים למשרות בכנסייה – זכות זו הועברה ליד המלך, וכן ביטלו באופן סופי את העברת התשלומים ("מס הביכורים") לרומא. חוק העליונות ב-1534 קבע כי המלך הוא "הראש העליון היחיד של הכנסייה האנגלית על פני האדמה" וחוק הבגידה שבא בעקבותיו הפך את הסירוב ל"שבועת העליונות", המכירה במלך כראש הכנסייה, למעשה בגידה שעונשו מוות. באופן דומה, בעקבות מעבר חוק הירושה ב-1533, כל הנתינים הבוגרים בממלכה נדרשו להכיר בשבועה בנישואי הנרי לאן כתקפים ובנישואיו לקתרין כלא-תקפים. אלו שסירבו נידונו למאסר עולם וכל מוציא לאור או מדפיס של האשמה כלשהי על אי-תקיפותם של נישואי הנרי לאן נידון למוות. בסופו של דבר, כתגובה לנידוי של הנרי על ידי האפיפיור, נקבע חוק הרישיונות הכנסייתי, שמשמעותו הייתה ש"לאנגליה אין ממונה תחת אלוהים, חוץ מהוד מלכותך" וש"כתרו המלכותי של הנרי" נגרע על ידי "חמסנות ועושק מרושעים ובלתי הגיוניים" מצד האפיפיור.
200px|ממוזער|חליפת השריון של הנרי מתוצרת איטלקית, 1544, מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, ניו יורק
שאר תקופת שלטונו של הנרי הייתה באופן כללי בסימן של התרחקות קלה מהאורתודוקסיה הדתית, שהתאפשרה בין השאר בשל מותן של דמויות חשובות מהתקופה שלפני ההיפרדות מרומא, במיוחד ההוצאות להורג של תומאס מור וג'ון פישר ב-1535 שסירבו להתכחש לסמכות האפיפיור.
לאחר שעשה צעדים רבים בכיוון הרפורמציה, הנרי הבין את הסיכון הגלום בכך להתנגדות רחבה ולאחר המרד של "צליינות החסד" הנרי החליט לסגת אחורה. למורת רוחו של קרומוול התעקש הנרי לקבל זמן פרלמנטרי לדיון בשאלות אמונה שונות וקיבל זאת דרך הדוכס מנורפוק, הקתולי. הדבר הוביל להעברת "צו ששת הסעיפים" (1539). ששת הסעיפים כללו עקרונות קתוליים ברורים, ובכך הגבילו את תנועת הרפורמה באנגליה.
עד סוף תקופת שלטונו המשיך הנרי במדיניות הביניים שלו; אומנם סירוב האפיפיור לבטל את הנישואין גרם להנרי לנתק את הכנסייה האנגלית מהאפיפיור, אך מעשה זה מעולם לא גרם להנרי לקבל או להאמין בתורתם של מרטין לותר, אולריך צווינגלי וז'אן קלווין והכנסייה האנגליקנית מעולם לא התאחדה תאולוגית או פוליטית עם הפרוטסטנטיות הגרמנית (למורת רוחו של תומאס קרומוול). לכן, הנרי "נהג להעלות על המוקד לותרנים בעוון כפירה ולדון לתלייה קתולים בעוון בגידה".
דוגמה לכך היא בסיפורו של ויליאם טינדייל. טינדייל, יליד אנגליה, הושפע מלותר (ואף נפגש עמו), נרדף על ידי שלטונות הכנסייה וברח לגרמניה, שם החל לתרגם את הברית החדשה והתורה. כמו כן הוא פרסם מספר מאמרים בנוגע לכוח הכנסייה והמלכים; חיבורו "ציותו של אדם נוצרי" (1528) (The Obedience of a Christian Man), שבו הגן על השלטון העליון של המלכים, מצא חן בעיני הנרי, אולם בחיבורו "מעשי רבי הכהונה" (1530) (The Practice of Prelates), תקף את כוונת המלך לגרש את אשתו. הכנסייה לא הייתה מעוניינת לאפשר להמונים לקרוא את כתבי הקודש בשפתם וכל עותק מהתרגומים של טינדייל שהוברחו לאנגליה (מ-1526) נשרף. בסופו של דבר הוסגר טינדייל לשלטונות האנגליים ב-1536, הוא הוצא להורג וגופתו נשרפה לבקשת הנרי. זה לא הפריע להנרי לצוות ב-1540 על כל הכנסיות באנגליה לרכוש עותק מן התנ"ך המתורגם (שהושלם ב-1539 על ידי חבריו ותלמידיו של טינדל) כדי להכיר לעם את כתבי הקודש – דבר שעד אז נמנע ממנו בעקבות החסר בידיעת הלטינית.
פירוק המנזרים
380px|ממוזער|מדליון בלטינית, עברית ויוונית שנטבע ב-1545. הכיתוב העברי: "האינריכוש (Henricus) שמיני ג' מלך (מלך בשלוש הממלכות אנגליה, צרפת ואירלנד) באמונה גנז (גונז, דהיינו מגן האמונה) ובעדת אנגליאי והיברניאי מתחת משיח ראש עליון (המושל העליון של כנסיית אנגליה ואירלנד תחת ישו)."
כאשר מיסים שבעבר שולמו לרומא הועברו לכתר ב-1535, ראה קרומוול את הצורך לאמוד את שווי הנכסים הנרחבים של הכנסייה (מבחינת מיסים). התוצאה הייתה ה-"Valor Ecclesiasticus" – חקר הכספים של הכנסייה באנגליה. בספטמבר באותה שנה מינה קרומוול אנשים לערוך ביקורת במוסדות דתיים. הביקורות התמקדו כמעט לחלוטין בבתי הדת הכפריים, ובסופו של דבר מסקנותיהן היו שליליות ביותר. בנוסף לדיווח לקרומוול, הפכו המבקרים את חיי הנזירים לקשים יותר על ידי כפיית סטנדרטים התנהגותיים נוקשים. התוצאה הובילה ביתר שאת לפירוק עצמי של המוסדות. הראיות שאסף קרומוול ב-1536 הובילו במהירות לתחילת פירוק המנזרים, כאשר כל בתי הדת ששוויים היה פחות מ-£200 הוקנו לכתר על פי חוק. לאחר הפסקה קצרה, הועברו בזה אחר זה בתי דת ששרדו לכתר ולרשות אדונים חדשים והפירוק אושר על ידי חוק נוסף ב-1539. בינואר 1540 לא נשארו בתים רבים: כ-800 פורקו. התהליך היה יעיל, עם התנגדות מינימלית והכניס לכתר כ-£90,000 בשנה. היסטוריונים דנו עד כמה תוכנן מלכתחילה פירוק כל הבתים; יש כמה ראיות לכך שבמקור תוכנן שהבתים המרכזיים רק יעברו רפורמה.
פעולותיו של קרומוול העבירו חמישית מעושרה של אנגליה לידיים חדשות. התוכנית תוכננה בעיקר ליצירת אצולה שתהיה אסירת תודה לכתר, וכן שתשתמש באדמות בצורה יעילה יותר. מעתה היה המעמד המבוסס ביותר באנגליה מעוניין בהצלחת הרפורמציה שגרמה לו עושר רב. בין אם זה היה בכוונה וביו אם לא – היה זה הצעד המוצלח ביותר של הנרי כנגד רומא.
התגובה לרפורמות הייתה מעורבת. בתי הדת והמנזרים היו התמיכה היחידה לעניים ולמרוששים, והרפורמות הרחיקו חלק גדול מהאוכלוסייה אל מחוץ ללונדון, מה שעזר לעורר את המרד הצפוני הגדול בין 1536 ל-1537, שנודע כ-Pilgrimage of grace ("צליינות החסד"). במקומות אחרים התקבלו השינויים בברכה. אלו שנשארו נאמנים לכנסייה הקתולית שמרו על שקט. הם ישובו להופיע בתקופת שלטונה של בתו של הנרי – מרי (1553–1558).
צבא
למעט מחילות מצב קבועים בברוויק, בקאלה ובקרלייל, מנה צבא הקבע של אנגליה רק כמה מאות אנשים. מספר זה הוגדל רק במעט על ידי הנרי. ב-1513 מנה כוח הפלישה של הנרי כ-30,000 איש, שהיו מצוידים בנשק יחסית מיושן לעומת אומות אירופאיות אחרות. אף על פי כן ההבדל ביכולת הצבאות לא היה משמעותי בשלב זה. הצבא האנגלי נתמך על ידי ארטילריה בשדה הקרב – המצאה חדשה יחסית – ובכמה תותחים גדולים ויקרים המיועדים לתקיפת מקומות תחת מצור. כוח הפלישה של 1544 היה אף הוא מצויד ומאורגן בצורה טובה, אף על פי שהפיקוד בשדה הקרב היה בידי הדוכסים מסאפוק ונורפוק, כשבמקרה של האחרון, זה הוביל לתוצאות קטסטרופליות במונטריי.
340px|ממוזער|שמאל|הנרי מפליג מדובר לשדה אריג הזהב ב-1520
הנרי נחשב באופן מסורתי לאחד ממייסדי חיל הים המלכותי. הנרי אהב את הספנות ואת הים; אפשר להבחין בכך בעדותו של שגריר צרפת שהיה נוכח בזמן השקתה של אחת מספינות הצי של הנרי ב-1519: הנרי "מילא תפקיד של קברניט והיה לבוש בגדי מלח עשויים אריג זהב וענוד שרשרת זהב עם כתובת: "אלוהים וזכותי שלי". ומשרוקית הייתה תלויה לו בשרשרתו, אשר בה תקע בקול גדול כמו בחצוצרה".
עד התקופה של שלטון הנרי הלחימה בים הייתה דומה לזו שביבשה: הקרבות היו פנים אל פנים בכלי נשק כדוגמת חרבות, קשתות וחצים כשהמטרה היא פשיטה וכיבוש של סיפוני האויב. בתקופת שלטונו של הנרי חיל הים עבר שינוי משמעותי בצורת הלוחמה – מטקטיקות על גבי הספינה לשימוש בתותחים – האוניות היו מנהלות ביניהן דו-קרב ממרחק כאשר הן מפליגות זו בצד זו, או במסלולים מקבילים מנוגדים. לפיכך, הנרי השקיע בתותחי ענק לספינות המלחמה שלו, שהחליפו את תותחי ה"Serpentines" הקטנים יותר שהיו בשימוש עד אז. הוא גם עסק בעיצוב אישי של ספינות – מקובל להאמין שהוא השפיע על עיצוב ה-"Rowbarges" (ספינת משוטים) וספינות דומות – אף על פי שתרומתו לכלי שיט גדולים יותר איננה ידועה. הנרי גם היה אחראי ליצירת חיל ים קבוע עם מעגנים ומספנות.
הנרי הגדיל את חיל הים לחמישים אניות (המרי רוז הייתה אחת מהן) לעומת שתיים בלבד בזמן שלטון אביו, והוא היה אחראי לביסוס "מועצת הצי" שתפקידה היה לפקח על כל התחזוקה והתפעול של חיל הים, מה שהיווה את הבסיס לאדמירליות. פעולותיו אלו של הנרי לשדרוג הצי והרחבתו היו בין השאר סיבת הניצחון הגדול של האנגלים על הארמדה הספרדית בתקופת שלטונה של בתו אליזבת.
היפרדותו של הנרי מרומא יצרה איום של פלישה צרפתית או ספרדית גדולה. כדי להישמר מכך, ב-1538 הוא החל בבניית רשת הגנות מודרנית ויקרה לאורך החופים הדרומיים והמזרחיים של בריטניה, מקנט עד קורנוול, שנבנו ברובם מחומרים שנלקחו מהמנזרים שנהרסו. הוא גם חיזק את ההגנות החופיות הקיימות כמו טירת דובר ומבצר ארצ'ליף וביקר שם באופן אישי למשך כמה חודשים כדי לפקח על המלאכה.
אירלנד
ממוזער|שמאל|אירלנד בשנת 1450: האזור האפור – בשליטה אנגלית. האזור הסגול – בשליטת לורדים אנגלו-איריים. האזור הירוק – בשליטת אירים מקומיים.
בתחילת שלטונו של הנרי, אירלנד הייתה מחולקת באופן יעיל לשלושה אזורים: "התחום" (The Pale), שבו השליטה האנגלית הייתה ללא עוררין; "לנסטר" (Leinster) ו"מנסטר" (Munster), שכונו ה"ארץ הממושמעת" שבה שלטו אצילים אנגלו–איריים ו"קונכט" (Connaught) ו"אלסטר" (Ulstar) הגאליות, שבהן הייתה השליטה האנגלית סמלית בלבד. עד 1513 המשיך הנרי את מדיניותו של אביו: להרשות ללורדים האיריים למשול בשם המלך. אולם הבעיות החלו לאחר מותו של מושל אירלנד, ג'רלד פיצג'רלד, הרוזן השמיני של קילדייר (Kildare – מחוז באזור "לנסטר"), שבשל כוחו הרב כונה "המלך הבלתי מוכתר של אירלנד". ב-1520, היורש של ג'רלד פיצג'רלד, הרוזן התשיעי של קילדייר (בנו של הרוזן השמיני שנקרא גם הוא ג'רלד פיצג'רלד), הועבר מתפקידו כמושל אירלנד והוחלף בתומאס הווארד, רוזן סארי. הווארד הציע כיבוש צבאי גורף של אירלנד, אך הדרך המועדפת על הנרי ווולזי הייתה שכנוע הלורדים האיריים באמצעות דיפלומטיה. מטרותיו השאפתניות של הווארד היו יקרות ובלתי-יעילות ולאחר שלא הפסיק לשלוח ללונדון בקשות לעוד כסף וחיילים הוא נקרא בחזרה לאנגליה ב-1520 והוחלף בפיירס בטלר – אחד מהטוענים לרוזנות אורמונד. בטלר הוכיח חוסר-יכולת לשלוט בהתנגדות האירית (כולל זו של קילדר עצמו). קילדר מונה שוב למושל ראשי ב-1524. בינתיים, ג'יימס פיצג'רלד, הרוזן של דזמונד ואציל אנגלו-אירי, הכריז על תמיכתו בריצ'רד דה לה פול (אחיו של אדמונד דה לה פול) בתביעתו לכתר האנגלי; כאשר ב-1528 נכשל קילדר בנקיטת אמצעים מתאימים נגדו, הוא שוב הועבר מתפקידו.
הבעיה עם דזמונד נפתרה עם מותו ב-1529. אחריה באה תקופה של חוסר ודאות, שהסתיימה עם מינויו של הנרי פיצרוי, דוכס ריצ'מונד ובנו של המלך למושל אירלנד. הנרי פיצרוי מעולם לא ביקר באירלנד קודם לכן ומינויו היה שינוי של מדיניות העבר. לתקופת מה נראה היה כאילו השלום יושב על כנו עם שובו של קילדר לאירלנד לנהל את השבטים, אבל השפעתו הייתה מוגבלת. לאחר מכן קילדר זומן ללונדון; לאחר שהיסס מעט, הוא עזב ללונדון ב-1534, שם עתיד היה להתמודד עם אישומים של בגידה. בנו, תומאס, לורד אופאלי, גינה את המלך והוביל "מסע צלב קתולי" נגד המלך, שבאותו זמן היה שקוע בבוץ של בעיות צבאיות. אופאלי רצח את הארכיבישוף של דבלין והטיל על דבלין מצור. אופאלי הנהיג קבוצת מורדים שכללה אריסטוקרטים מ"התחום" ובני שבטים איריים. מלחמת האזרחים הסתיימה בהתערבות 2,000 חיילים אנגלים – צבא גדול לפי סטנדרטים איריים – והוצאתו להורג של אופאלי (אביו כבר היה מת) ושל דודיו.
אף על פי שהמרד של אופאלי הביא לנחישות אנגלית לשלוט באירלנד באופן הדוק יותר, הנרי נזהר מלהיכנס לסכסוך מתמשך עם השבטים המקומיים וועדה מלכותית המליצה להבטיח הבטחות של שלום לאיריים ושאדמותיהם תהיינה מוגנות מהתפשטות אנגלית. האיש שהוביל זאת היה סר אנטוני לג'ר, "הלורד דפיוטי של אירלנד" (נציג המלך וראש הרשות המבצעת באירלנד תחת שלטון אנגלי), שנשאר בתפקיד זה עד לאחר מותו של הנרי.
עד ההיפרדות מרומא רווחה האמונה שאירלנד הייתה תחת בעלות האפיפיור והוענקה למלך האנגלי רק כפייף. האירים החשיבו את האפיפיור כשליטם משום שאירלנד ניתנה במקור למלך הנרי השני של אנגליה על ידי האפיפיור אדריאנוס הרביעי במאה ה-12 כשטח פיאודלי תחת שליטה אפיפיורית. ב-1541, לאחר שהבין שאירים רבים מחשיבים את האפיפיור כראש המדינה האמיתי שלהם, דרש הנרי מהפרלמנט האירי (בעזרתו של סר אנטוני לג'ר) לחוקק את חוק הכתר האירי של שנת 1542 ולשנות את הכינוי "אדון אירלנד" ל"מלך אירלנד". בעקבות זאת ראשי השבטים האיריים, בהם אנגלו-אירים וגאלים, קיבלו על עצמם כפיפות להנרי, בתהליך של מסירת אדמותיהם למלך וקבלתן מחדש בלווית תוארי אצולה אנגליים. בסופו של דבר, ב-1543 התוכנית ננטשה.
היסטוריוגרפיה
המורכבות והניגודים במורשתו של הנרי הבטיחו, בלשונם של בטרידג' (Betteridge) ופרימן (Freeman), כי "במשך המאות [מאז מותו], זכה הנרי לשבחים ולהשמצות, אך מעולם לא התעלמו ממנו". ההיסטוריוגרפיה המודרנית התמקדה בעיקר בשאלה האם המאורעות בחיי הנרי, בהם נישואיו, מדיניות חוץ ושינויים דתיים, היו תוצאה של יוזמותיו – ואם אכן כך היה, האם היו יוזמות אלה תוצאה של אופורטוניזם או משימות עקרוניות של הנרי. הפרשנות המסורתית של מאורעות אלו סופקה על ידי ההיסטוריון א. פ. פולארד (A.F. Pollard), שהציג ב-1902 את נקודת מבטו על המלך, שהייתה חיובית במידה רבה. הוא "משבח אותו כמלך וכמדינאי, שעל אף כישלונותיו האישיים, הוביל את אנגליה להיות דמוקרטיה ואימפריה פרלמנטרית". פרשנותו של פולארד, שהייתה דומה במידה רבה לדברים שפרסם הלורד הרברט מצ'רברי (Lord Herbert of Cherbury) מהמאה ה-17 ובני דורו, נשארה הפרשנות המרכזית של חייו של הנרי עד לפרסום עבודת הדוקטורט של ג'. ר. אלטון (G. R Elton) ב-1953. התזה, המכונה "המהפכה הטיודורית בממשלה", תמכה בפרשנות החיובית של פולארד על תקופת שלטונו של הנרי השמיני כמכלול, אך העניקה פרשנות לדמותו של הנרי עצמו כנגרר ולא כמנהיג. עבור אלטון, לא הנרי אלא קרומוול לקח על עצמו את השינויים בממשלה. הנרי היה ממולח, אך היה חסר את החזון הדרוש להבאת תוכנית מורכבת לידי סיום. הנרי היה, במילים אחרות, מעט יותר מ"מפלצת אגוצנטרית" שהשלטון שלו "היה חייב את הצלחותיו ומעלותיו לאנשים טובים ודגולים ממנו; בעוד שרוב הזוועות והכישלונות של שלטונו נבעו באופן ישיר ממנו [המלך]".
אף על פי שעיקרי התזה של אלטון נזנחו, הם היו נקודת פתיחה למחקרים מאוחרים יותר, בהם גם של תלמידו ג'. ג'. סקריסבריק (J. J. Scarisbrick). סקריסבריק תמך במידה רבה בפרשנותו של אלטון בנוגע ליכולותיו של קרומוול, אבל "החזיר" את העשייה להנרי, שאותו החשיב סקרסבריק כמי שבסופו של דבר הוביל ועיצב את המדיניות. עם זאת, האפקט שנוצר לדעת סקריסבריק – כתוצאה מייחוס העשייה להנרי – הוא שלילי ביותר: בעיני סקריסבריק לוותה תקופת שלטונו של הנרי בתהפוכות והרס, ואלו שהיו אחראים לכך ראויים לאשמה יותר מאשר לשבח. גם בין ביוגרפים מאוחרים יותר, כולל דייוויד לודס (David Loades), דייוויד סטארקי (David Starkey) וג'ון גאי (John Guy), אין הסכמה רחבה לגבי המידה בה היה הנרי אחראי לשינויים שעליהם פיקח או לגבי ההערכה הנכונה של השינויים הללו.
חוסר הבהירות הזה לגבי שליטתו של הנרי על האירועים תרם למגוון התדמיות המיוחסות לו: דתי שמרן או רדיקל מסוכן; חובב יופי או מחריב ברוטלי של פריטי אמנות שלא יסולאו בפז; חבר ופטרון או בוגד בסובבים אותו; התגלמות האבירות או שוביניסט חסר רחמים. גישה מסורתית אחת, המועדפת על סטארקי ואחרים, מחלקת את תקופת שלטונו של הנרי לשני חצאים, בחצי הראשון הנרי נשלט על ידי תכונות חיוביות (אדוק, אתלטי ואינטלקטואל) והנהיג תקופה של יציבות ורוגע ובחצי השני "רודן מגושם" שהנהיג תקופה של שינויים דרמטיים ולעיתים גחמניים.
כותבים אחרים ניסו למזג את חלקי אישיותו השונים של הנרי לשלם אחד; לייסי בולדווין סמית (Lacey Baldwin Smith), לדוגמה, החשיב אותו לנוירוטי בלתי יציב ואנוכי שהיה נתון להתקפי מצב רוח ושנוטה לחשדות עמוקים ומסוכנים, אשר אדיקותו הדתית מכנית ונובעת ממוסכמות, אם כי נטועה עמוק ובשיאו – בעל אינטלקט ממוצע.
כינוי ושלט אצולה
180px|ממוזער|שמאל|שלט האצולה של הנרי בתקופת שלטונו המוקדם
180px|ממוזער|ימין|שלט האצולה של הנרי בתקופת שלטונו המאוחר
במהלך תקופת שלטונו של הנרי, עבר הכינוי המלכותי שינויים רבים. במקור השתמש הנרי בכינוי "הנרי השמיני, בחסד האל, מלך אנגליה, צרפת ואדון אירלנד". ב-1521, בהתאם למענק מהאפיפיור ליאו העשירי, שגמל להנרי על "ההגנה על שבעת הסקרמנטים" שלו, הכינוי המלכותי הפך ל"הנרי השמיני, בחסד האל, מלך אנגליה וצרפת, מגן האמונה ואדון אירלנד". לאחר הנידוי של הנרי, האפיפיור פאולוס השלישי ביטל את הכינוי "מגן האמונה", אבל חוק של הפרלמנט הכריז שהכינוי יישאר בתוקף; והוא ממשיך להיות בשימוש מלכותי עד היום הזה.
המוטו של הנרי היה "לב נכון" (True heart) והוא היה רקום על בגדיו בצורת לב ועם המילה "נאמן" (Loyal). סמלו היה שושנת טיודור ושער מתרומם. כמלך, שלטי האצולה של הנרי היו זהים לאלה שהשתמשו בהם קודמיו, החל מהנרי הרביעי.
ב-1535, הוסיף הנרי את "ביטוי העליונות" לכינוי המלכותי, שהפך ל"הנרי השמיני, בחסד האל, מלך אנגליה וצרפת, מגן האמונה, אדון אירלנד והכנסייה האנגליקנית". ב-1536, הביטוי "הכנסייה האנגליקנית" השתנה ל"הכנסייה האנגליקנית וגם האירית". עם חוק הכתר האירי ב-1541, הנרי דרש מהפרלמנט האירי לשנות את הכינוי "אדון אירלנד" ל"מלך אירלנד". הכינוי "הנרי השמיני, בחסד האל, מלך אנגליה, צרפת ואירלנד, מגן האמונה והכנסייה של אנגלייה וגם של אירלנד" נשאר בשימוש עד סוף תקופת שלטונו של הנרי.
אילן יוחסין
ביבליוגרפיה
<div class="mw-content-ltr">
בתרבות
בשל תולדות חייו המורכבות של הנרי השמיני, יש לו אזכורים רבים בתרבות לעומת מלכים אחרים. ניתן למצוא אזכורים אלה בספרים, מחזות וסרטים.
ספרים
״אני, הנרי השמיני״, מאת ההיסטוריונית מרגרט ג'ורג', הספר הוא אוטוביוגרפיה בדיונית, אך לצורך כתיבתו ערכה הסופרת מחקר מעמיק של 14 שנה וקראה כ-300 ספרים בנושא.
"בת בולין האחרת", ביוגרפיה על אן בולין ואחותה מרי קארי.
סדרות טלוויזיה
שושלת טיודור (סדרת טלוויזיה), סדרה בת ארבע עונות המתארת באופן רופף את מהלך חייו של המלך.
ראו גם
מלכי אנגליה
מלחמות השושנים
בית טיודור
לקריאה נוספת
בעברית
ה.א.ל. פישר, דברי ימי אירופה, (תרגם י. קופליביץ), ספר שלישי, פרק תשיעי, "אנגליה נקרעת מעל רומא", הוצאת מסדה, תש"ב
ג'.ה. רובינסון, ימי הביניים והעת החדשה, (תרגם שמואל פרלמן), ספר שני, פרק חמישה עשר, "איך סרה אנגליה מעל האפיפיוריות", הוצאת דביר, תש"ה
באנגלית
קישורים חיצוניים
הנרי השמיני, באתר "BRITANNIA"
הנרי השמיני, באתר בית המלכות האנגלי
הנרי השמיני סדרות, באתר The Tudors
הנרי השמיני, באתר Chasing Castles
הערות שוליים
*
קטגוריה:מלכי אנגליה
קטגוריה:אבירי מסדר גיזת הזהב
קטגוריה:בית טיודור
קטגוריה:דוכסי יורק
קטגוריה:דוכסי קורנוול
קטגוריה:פרוטסטנטים
קטגוריה:נסיכי ויילס
קטגוריה:מסדר הבירית: אבירים וגבירות
קטגוריה:אנשים שנודו על ידי הכנסייה הקתולית
קטגוריה:הרפורמציה באנגליה
קטגוריה:דמויות ביצירות שייקספיר
קטגוריה:מלכי אנגליה מהמאה ה-16
קטגוריה:אנגליקנים
קטגוריה:אישים הקבורים בקפלת ג'ורג' הקדוש בטירת וינדזור
קטגוריה:ילידי 1491
קטגוריה:נפטרים ב-1547 | 2024-09-28T20:53:25 |
הסוכנות היהודית | ממוזער|250px|בניין הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים בשנות ה-30
שמאל|ממוזער|250px|תעודת עליה שהוצאה על ידי הסוכנות היהודית בוורשה, ספטמבר 1935
הסוכנות היהודית לארץ ישראל, הידועה בשמה המקוצר הסוכנות היהודית, היא ארגון יהודי כלל עולמי, שמרכזו בישראל. לסוכנות היהודית ישנה שותפות אסטרטגית עם ממשלת ישראל ומעמדה החוקי והציבורי ייחודי ומעוגן ב"חוק המעמד" שהתקבל ב-1950. הסוכנות פועלת מכספי תרומות ובשותפות עם תורמים מרחבי העולם ומישראל. משרדה הראשי של הסוכנות היהודית שוכן בבית המוסדות הלאומיים בירושלים.
הסוכנות היהודית הוקמה בשנת 1929 כזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית העולמית. על פי סעיף 4 בכתב המנדט הסוכנות היוותה לשכת קשר בין היישוב היהודי בארץ ישראל (פלשתינה-א"י) לבין המנדט הבריטי. בפועל, הייתה הסוכנות בתקופת המנדט הבריטי מוסד השלטון של היישוב היהודי.
עם הקמת המדינה הועברו תפקידי ניהול המדינה לממשלת ישראל, והסוכנות היהודית מתמקדת כיום בשלושה תחומי עשייה עיקריים:
עידוד עלייה לישראל והבטחת שלומן וביטחונן של קהילות יהודיות בעולם
חיבור יהודי העולם זה לזה ולישראל
חיזוק החברה הישראלית וייצוג קולות העם היהודי בחברה הישראלית.
לצד חתימת אמנה בין הממשלה לסוכנות, קיימת קביעה ברורה של חלוקת העיסוקים בין הממשלה לבין הסוכנות. עקב עיסוקה בעניינים ציבוריים מובהקים, בית המשפט הגדיר את הסוכנות כגוף דו מהותי.
הקמת הסוכנות היהודית
שמאל|ממוזער|250px|כרוז לגיוס לכוח המגן העתידי של היישוב, פורסם מטעם הסוכנות היהודית והוועד הלאומי, ב-28 בנובמבר 1947
בשנת 1920 אושר המנדט הבריטי על ארץ ישראל, על ידי "מועצת הברית של מדינות ההסכמה" (המוסד שקדם לחבר הלאומים). סעיף 4 לכתב המנדט קובע ש"סוכנות יהודית מתאימה תוכר כגוף ציבורי לצורך ייעוץ ושיתוף פעולה עם שלטונות המנדט בנושאים כלכליים, חברתיים ואחרים, העלולים להשפיע על הקמת הבית הלאומי היהודי ועל האינטרסים של האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל". כתב המנדט מוסיף וקובע שבפועל ההסתדרות הציונית תוכר כסוכנות זו. ואכן, עד שנת 1929 מילאה "ההנהלה הציונית" את התפקיד.
אחרי ובעקבות משבר העלייה הרביעית, חיפשה ההנהלה הציונית מקורות כספיים לחיזוקו של היישוב. חיים ויצמן האמין שבעזרת יהודים עשירים יוכל לגייס סכומים נאים למימון המפעל הציוני ולכן יצר קשר עם לואי מרשל, שכיהן כראש הוועד היהודי-אמריקני (ארגון יהודי-אמריקאי לא ציוני שנועד לשמור על זכויותיהם של יהודים במדינות מחוץ לארצות הברית). ב-2 בינואר 1927 יישבו שני המנהיגים את חילוקי הדעות בינם לבין עצמם וחתמו על הסכם (הסכם ויצמן-מרשל) שהביא להקמת הסוכנות היהודית. בעקבות הסכם זה קמו שתי ועדות, "ועדת הסוכנות" ו"ועדת המומחים" שהגיעו לארץ ישראל לשם איסוף נתונים והסקת מסקנות. הוועדות נועדו להיות בלתי מפלגתיות והוטל עליהן להמליץ על פעולות אפשריות המתאימות לארץ ולתנאיה ולהמליץ גם על התקציב הנדרש למימוש ההמלצות. "ועדת הסוכנות" שכללה מומחים בתחומי החקלאות, החרושת והמסחר סיימה את עבודתה ב-1928. בהתאם להמלצותיה שפורסמו באפריל 1928 הוחלט על הקמת "סוכנות יהודית מורחבת" שתכלול בנוסף גם נציגים לא ציוניים, יהודים עשירים שמוכנים לתמוך במדיניות הציונית. ההמלצות זכו לביקורת מצד נציגים של ההנהגה הציונית, בהם ברל כצנלסון ושלמה קפלנסקי. ב-11 באוגוסט 1929, במסגרת הקונגרס הציוני ה-16 שהתכנס בציריך, הכריזו נציגים מ-26 מדינות על הקמת "הסוכנות היהודית לארץ ישראל". לנשיא הסוכנות נתמנה ד"ר חיים ויצמן שהיה גם נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. בין האישים הלא ציונים שהשתתפו בוועידת היסוד בלטו פרופ' אלברט איינשטיין, לאון בלום ולואי מרשל מראשי יהדות ארצות הברית. האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני הדת היהודית קיימה דיון בשאלת ההצטרפות לסוכנות היהודית והוחלט ברוב של 48 נגד 35 שלא להצטרף אליה.
פעילות הסוכנות בתקופת המנדט הבריטי
עם הקמת הסוכנות כוננו בה מחלקות. המחלקה המדינית עסקה ביחסי החוץ של היישוב. המחלקות האחרות היו מחלקת הביטחון, מחלקת העלייה ומחלקת חינוך.
בשעה בה החלה הסוכנות לפעול, ענייני היישוב נוהלו על ידי הוועד הלאומי שנבחר בתהליך דמוקרטי על ידי אנשי היישוב היהודי בארץ ישראל. בין הגופים נוצר מתח ומחלוקת על רקע אי בהירות בחלוקת הסמכויות.
ב-1937, עקב חילוקי דעות בהגדרת מעמד היישוב כ"מדינה בדרך" והגדרת מעמדה של הסוכנות כהנהגתה (או כממשלתה) של "המדינה שבדרך", התפרקה הסוכנות היהודית המורחבת. נעשה ב-1938 ניסיון להחייאת הסוכנות המורחבת אולם ניסיון זה נכשל וכתוצאה מכך עזבו הגורמים הלא-ציוניים את הסוכנות כך שבפועל נוצרה זהות בין הנהלת הסוכנות היהודית להסתדרות הציונית העולמית.
הסוכנות היהודית ביחד עם הוועד הלאומי היוו את מועצת העם, ששימשה למעשה "הממשלה של המדינה שבדרך". הוועד הלאומי, בשיתוף פעולה הדוק מאוד עם הסוכנות, היה אחראי על ניהול שוטף של כל העניינים הפנימיים של הקהילה היהודית בארץ. הם ניהלו בין היתר את:
רשת החינוך
הרבנות הראשית
המועצות המקומיות
הקשר עם יהודי התפוצות
הקשר עם הנציב העליון וממשלת המנדט
עלייתם וקליטתם של עולים מרחבי העולם (גם בהעפלה בלתי חוקית בעקבות מדיניות הספר הלבן)
גיוס כספים מיהודי התפוצות
קשר עם העולם וגיוס תמיכה להקמת המדינה.
יושב-ראש הסוכנות במשך מרבית שנות פעילותה עד הקמת המדינה היה דוד בן-גוריון (בשנים 1935 - 1948). עם ראשי המחלקה המדינית שלה נמנו חיים ארלוזורוב (בשנים 1931–1933) ומשה שרת (בשנים 1933 - 1948). עם הקמת המדינה, העבירה הסוכנות את רוב תפקידיה לממשלה הזמנית בראשותו של דוד בן-גוריון.
ועדת אונסקו"פ
ועדת אונסקו"פ שהייתה ועדת חקירה בינלאומית שמונתה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות במאי 1947 כדי לבחון את שאלת ארץ ישראל, בעקבות בקשתה של ממשלת בריטניה לחוות דעת של האו"ם, לאחר שלא הושגה הסכמה על הפתרון העדיף. אבא אבן ודוד הורוביץ מונו לקציני קישור מטעם המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ומשה טוב שהיה דובר ספרדית הצטרף לנציגים מאמריקה הלטינית. פועלם של נציגי הסוכנות השפיע רבות על חברי הוועדה והוביל לקבלת תוכנית החלוקה.
פיצוץ בניין הסוכנות היהודית בירושלים
"בית המוסדות הלאומיים" בירושלים, שבו שכנו משרדי הנהלת הסוכנות (וכן משרדי הנהלת קרן היסוד והוועד הלאומי) היה ידוע זה מכבר כמרכז השלטון היהודי בארץ-ישראל. נהג ערבי של הקונסוליה האמריקנית בירושלים הצליח להערים על אנשי "ההגנה" ועל שומרי הבניין והחדיר מכונית תופת אל החצר הפנימית המשותפת, ב-11 במרץ 1948. בפיצוץ נהרגו 12 בני אדם (בהם אריה לייב יפה, מנהל קרן היסוד), ונפצעו כ-40.
לאחר קום המדינה
החל מקום המדינה, תפקידיה העיקריים של הסוכנות היהודית מתרכזים בתחומי העלייה והקליטה, חינוך יהודי-ציוני בתפוצות וחיזוק החברה הישראלית. מדינת ישראל הפקידה בידי הסוכנות היהודית את הטיפול האדמיניסטרטיבי במועמדים לעלייה באמצעות משרדיה בחוץ לארץ, בהם פועלים שליחי העלייה והעובדים המקומיים. הגוף המרכזי הקובע את מדיניות הסוכנות היהודית הוא חבר הנאמנים שלה.
בעקבות הקמתה של מדינת ישראל הוסדר מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית במדינה, בשנת 1952, בחוק מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ-ישראל.
כגוף מיישב
בשנים הראשונות שלאחר הקמת המדינה, קיבלה הסוכנות תפקיד של גוף מיישב ועסקה בהקמת מושבים, בעיקר על האדמות שהופקדו בידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים לאחר מלחמת העצמאות. המושג נכסי נפקדים מתייחס לנכסים אשר נעזבו במהלך מלחמת העצמאות על ידי ערבים תושבי ארץ-ישראל המנדטורית. המתיישבים במושבים חתמו על חוזה יסוד, המכונה "החוזה המשולש", שהיה חוזה בין הסוכנות היהודית "כגוף מיישב", אגודת המושב ורשות הפיתוח או הקק"ל שהקצו את הקרקע (ומתחילת שנות ה-60, עם הקמת מינהל מקרקעי ישראל - עם המינהל). החל במחצית שנות ה-70 של המאה ה-20 הפסיקה הסוכנות לפעול כגוף מיישב, היא ביקשה לקבל חזרה את הכספים שהשקיעה בהקמת המושבים וקבעה כי מרבית המושבים הם כבר "מבוססים" כלכלית ויכולים להחזיר כספים אלו. בעלי המשקים והאגודות השיתופיות במושבים אולצו לחתום על "חוזי ביסוס", בו חויבו להחזיר כספים אלו. בשנות ה-80 של המאה ה-20, נקלעו מרבית המושבים במדינה למשבר חובות עקב האינפלציה הגובה בשנים אלו. כ-20% מסך חובות ב"הסדר חובות המושבים", מהלך שיזמה ממשלת ישראל במטרה להסדיר חובות אלו, היו לסוכנות.
בשנת 1992, התקבל גם "חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי" (חוק גל) שבמסגרתו הוקם מנגנון לניהול ההסדר. בשנים שלאחר קבלת החוק, לא נקבעו תקנות ברורות לגבי דרכי חלוקת החובות וייעוד התמורות ממימוש הנכסים. עקב מחלוקת לגבי מתן קדימות לסוכנות היהודית בקבלת החובות ומהותם. החובות שהיו למעשה הלוואות הביסוס שנתנה למתיישבים על ידי הסוכנות. לפי תנאי ההלוואות, 75% מהן היו אמורות להימחק על פני תקופה בת 30 שנה, אם 25% מהחובות היו נפרעים כסדרם במהלך אותו הזמן. בשנת 2004 דחתה שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, הילה גרסטל, את בקשת הסוכנות לביטול החלטות המשקם עו"ד אופיר כץ לגבי מושב יתד, שניתנו בשנת 2002, בטענה לחוסר סמכות. כץ קבע, כי בנוגע לכספים שהצטברו בקופת מינהלת ההסדרים, בנק החקלאות לישראל, שלטובתו נרשמה על ידי המושב איגרת חוב בינואר 1984, הוא הנושה המובטח בנוגע לכספים שהתקבלו מהחברים בגין חובותיהם למושב יתד. הסוכנות כפרה בסמכות המשקם לחלק את הסכומים המופקדים ולהכריע בזהות הנושה המועדף. בהחלטה שנייה קבע כץ, כי מיליון שקל שהצטברו בקופה יחולק בהתאם להחלטותיו. בבקשה לביטול ההחלטות טענה הסוכנות בין היתר, כי סמכות המשקם בנוגע לחלוקת הכספים מוגבלת לאמור בחוק ההסדרים, וכפופה לתקנות שהיו אמורות להיות מותקנות.
במרץ 2004 דחה בית המשפט העליון את טענת הסוכנות כי איגרות החוב עליהן חתומים המושבים לטובת הסוכנות היהודית אינן מיועדות להבטיח חובות עתידיים של המושב לסוכנות, עבור סכומים שהסוכנות טוענת להם מתוך כספים שהתקבלו עקב שינוי ייעוד קרקע. בנובמבר 2016, דחה בית המשפט העליון את דרישתה הכספית של הסוכנות לקבל פיצויים על קרקעות שהופקעו מהמושבים, בפסק דין עקרוני. פסק דין היה בנוגע למקרה בו הופקעו, בשנת 1994, 540 דונם מאדמות מושב יגל ו-640 דונם מאדמות מושב צפריה לצורך הרחבת נמל התעופה בן-גוריון עליהם קיבלו פיצויי כספי. הסוכנות טענה כי היות שהיא בעלת זכויות בקרקע המופקעת זכאית אף היא לפיצוי בגין ההפקעות. בית המשפט קבע כי אין למושב חובה לתת את פיצויי הפקעה העולים על חובותיו הכספיים לסוכנות בהסתמכה על חוזה ההתיישבות.
בתחום העלייה והקליטה
בשנת 1967 הוקם משרד העלייה והקליטה שקיבל את האחראיות לעליית יהודים מהתפוצות וקליטתם במדינה. עם זאת הסוכנות היהודית ממשיכה להפעיל 35 מרכזי קליטה, המעניקים לכעשרת אלפים עולים בכל שנה את ביתם הראשון. במסגרת פרויקט "בבית ביחד" מלווים ישראלים ותיקים את משפחות העולים החדשים בצעדיהן הראשונים בארץ, מחברים אותם לרשת החברתית ומסייעים להסתגלותם. הורים לחיילים בודדים מגיעים ארצה במסגרת פרויקט "קשת" לבקר את ילדיהם.
הסוכנות היהודית מממנת קורסים מיוחדים לחיילים העולים במהלך שירותם הצבאי במטרה לסייע בקליטתם בחברה הישראלית, ובנוסף מקיימת סדנאות הכנה לגיוס והכשרה לחיים האזרחיים לפני השחרור מצה"ל. פרויקט "נתיב", בשיתוף ממשלת ישראל, מתמקד בחיזוק הזהות היהודית והזיקה לארץ בקרב חיילים עולים חדשים. הקרן למען עולים בודדים, בשיתוף עם האגודה למען החייל, מעניקה לחיילים מלגות מיוחדות לצרכיהם האישיים ולשמירת הקשר עם הוריהם שנותרו בחוץ לארץ.
חברת עמיגור
חברת הדיור של הסוכנות היהודית, עמיגור, נוסדה ב-1972, כתוצאה מפיצול חברת עמידר בעקבות סכסוך שפרץ בין ממשלת ישראל והסוכנות, לאחר הקמת משרד העלייה והקליטה והעברת הטיפול בעולים לישראל מהסוכנות למדינה. לטענת הסוכנות, כספים שמגיסת המגבית היהודית בארצות הברית, לצורך רכישת דירות לעולים, אינם יכולים להיות מנוהלים על ידי חברה ממשלתית. עמיגור קיבלה את האחריות לטיפול בדיור לעולים חדשים, למרות ביקורת שהקמת החברה תיצור מנגנון כפול ומיותר ביוני 1972, נחתם הסכם בין "עמיגור" ל"עמידר" שלפיו 180 עובדים וכ-30,000 דירות שהיו בבעלות עמידר (מתוך 200,000 שהחזיקה אז) הועברו אל "עמיגור". נכון ל-2018 החברה מנהלת 17,500 יחידות דיור, מתוכם 11,000 בדיור הציבורי ו-6,500 יחידות דיור בבתי גיל הזהב.
בתחום החינוך יהודי-ציוני בקהילות העולם
מדי שנה הסוכנות היהודית משקיעה כ־360 מיליון דולר עבור הקשר עם יהדות התפוצות.
עשרות אלפי צעירים יהודים מכל העולם מגיעים לישראל בכל שנה באמצעות הפרויקטים "מסע" ו"תגלית". "מסע" (במסגרת החוויה הישראלית) מציע לצעירים מגוון אפשרויות לשהות בישראל במהלך סמסטר או שנה שלמה, במסגרת חינוכית או התנדבותית. "תגלית" מביא לישראל צעירים יהודים, ובתוכם בני ישראלים, במסגרת תוכנית חינוכית מגוונת בת 10 ימים, ללא תשלום.
עשרות אלפי אנשים לומדים עברית ונחשפים לתרבות ולהווי הישראלי, ההיסטוריה והאזרחות באולפנים ובכיתות שמפעילה הסוכנות היהודית בקהילות.
בברית המועצות לשעבר, מחזקים את הקשר בין היהודים למורשתם באמצעות רשת בתי-הספר של חפציב"ה, המציעה חינוך יהודי פורמלי לכל הגילאים. למחנות קיץ בני שבוע יוצאים אלפי ילדים, כתמריץ לפיתוח זהותם היהודית.
היחידה לשליחות
היחידה לשליחות היא שיתוף פעולה ארוך שנים בין הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית, ששמו לעצמם למטרה לפעול למען חיזוק הקשר בין ישראל והתפוצות ולחיזוק הזהות היהודית על ידי מערך שליחים ושליחות הפרוש ברחבי העולם. היחידה לשליחות אמונה על יציאתם של למעלה מ-2000 שליחים למחנות קיץ, קהילות יהודיות, תנועות נוער, קמפוסים, שנת שירות ובתי ספר בתפוצות.
היחידה לשליחות הקימה בשנת 2018 בית ספר לשליחות בקריית מוריה בירושלים.
תחת היחידה לשליחות פועלים מספר מסלולי שליחות. השליחות הארוכה, הוא מסלול שליחות האורך בין 2–3 שנים ברחבי העולם, בו השליחים השונים נמצאים בקו הראשון עם הקהילות ברחבי העולם, ותפקידם להיות הקול והמקור למתרחש בישראל ולמצוא את הסיפור המשותף בין ישראל לתפוצות. במסלול זה ארבעה סוגי שליחות:
השליח הקהילתי פועל בלב הקהילה היהודית במגוון תחומים ועם מגוון קהלים במטרה לחזק ולהעמיק את הקשר בין ישראל לקהילה. השליח אחראי על ניהול קהילה, פיתוח והובלת תוכניות חינוכיות וחברתיות בקרב חברי הקהילה, במוסדות הקהילתיים, בתנועות הנוער, בבתי הספר היהודיים ובבתי הכנסת.
תפקיד שליח עמיתי ישראל ("שליח הלל") הוא לחזק את הקשר של הסטודנטים בקמפוסים בתפוצות, לזהותם היהודית, הציונית ולמדינת ישראל. השליח עוסק בחינוך להסברה, הפקת אירועים, בניית קואליציות בקמפוס ויזמות והובלה של סטודנטים לפרואקטיביות בנוגע לישראל. עבודתם של שליחי עמיתי ישראל היא כתוצאה מהסכם שנחתם ב-2003 בין הסוכנות היהודית לבין ארגון הלל הבינלאומי, במטרה לשלוח שליחים לעבודה באוניברסיטאות ברחבי ארצות הברית.
השליח התנועתי נשלח מטעם אחת מתנועות הנוער הישראליות והעולמיות במטרה לחבר לחזק את הקשר בין חניכי התנועה למדינת ישראל ולזהותם היהודית. תפקיד השליח הוא להוביל ולהנהיג את פעילות התנועה בתכנים יהודיים, ציוניים, סמינרים של צוותי ההדרכה והקהילה ומפעילי הקיץ התנועתיים ולרכז את הפעילויות של התנועה המקומית או האזורית. התנועות השותפות: : FZY NFTY ,USY, בית"ר, בני עקיבא, הבונים דרור, החלוץ למרחב, הנוער הציוני, הנני, הצופים, השומר הצעיר, הנוער העובד והלומד, חזית הנוער, יהודה הצעיר, מכבי עולמי, נועם מרום, נצ"ר ועזרא.
שליחות הוראה פועלת בבתי ספר, בגנים ובקהילות יהודיות בכל העולם ועם כל זרמי היהדות במטרה לחבר ולחזק את הקשר בין התלמידים, הצוות וקהילת בתי הספר לישראל. המורה השליח הוא מורה מוסמך בעל ניסיון, המשמש כחלק מצוות ההוראה בבית הספר היהודי בגולה. היחידה לשליחות משמשת כ"שדכן" בין השליחים לבתי הספר המחפשים מורים ישראלים. הסיבות לקליטת מורים ישראלים בצוותי ההוראה של בתי הספר מחוץ לישראל הן בדרך כלל לימוד השפה העברית והכנסת ציונות לבתי הספר.
מסלולי שליחות נוספים הפועלים תחת היחידה לשליחות הם: תוכנית שנת השירות בתפוצות, הסמינרים הציוניים, מחנות הקיץ ומחנות הקיץ לדוברי רוסית.
מדי קיץ שולחת היחידה לשליחות למעלה מ-1,300 צעירים ישראלים לשליחויות קצרות באורך של כחודשיים לכ־200 מחנות קיץ יהודיים בצפון אמריקה. השליחים נשלחים במטרה לחזק את הקשר בין נוער יהודי בצפון אמריקה לבין צעירים מובילים בחברה הישראלית. השליח מביא עמו יכולות הדרכה, יצירתיות ואת הווי החיים והתרבות הישראלית למחנות הקיץ מחוץ לישראל, ומלווה את החניכים למגוון פעילויות לאורך כל היום. השליחים מדריכים במגוון רב של מקצועות, ביניהם: חינוך, אומנות (אומנויות הבמה ועבודות יד), טבע (מחנאות, גינון, עולם החי והדרכת טיולים), מקצועות המים (שיט, מצילים, שחייה וסקי מים), אמנויות לחימה, ספורט נבחרות (כדורגל, כדורסל, כדורעף וטניס), ספורט שטח (רכיבה על סוסים, חץ וקשת, ירי ורכיבה על אופניים) וטכנולוגיה (תכנות, רובוטיקה וטיסנאות).
נוסף על מחנות הקיץ בצפון אמריקה, היחידה לשליחות מוציאה כל שנה 120 שליחים דוברי רוסית להדרכה במחנות קיץ בברית המועצות לשעבר. מטרת השליח היא לחבר את הקהילה לישראל על ידי חינוך בלתי פורמלי, הנחיית קבוצות של ילדים, נוער וסטודנטים בקהילות יהודיות בברית המועצות לשעבר. שליחות זו אורכת כשלושה שבועות ומתקיימת בשפה הרוסית.
משלחת הסמינרים הציוניים פועלת בבתי הספר ובקהילות היהודיות באוסטרליה במשך שלושה חודשים בחודשי הקיץ. מטרת השליחות חיבור הצעירים בקהילה היהודית באוסטרליה, לישראל ולזהותם היהודית על ידי יצירת מפגש ובאמצעות תכנים איכותיים יהודיים, ישראליים רלוונטיים, תוך כדי השתלבות בעשייה החינוכית בבתי הספר ובקהילה. השליח מעביר סמינרים מרוכזים, תוכניות ומפגשים העוסקים בנושאי זהות יהודית, ישראל וציונות ומפתח וכותב תכנים בנושאים הרלוונטיים ומתאים אותם לדרישות בתי הספר ולתוכנית הלימודים.
היחידה לשליחות שולחת מדי שנה כ-200 שליחים להתנדב בקהילות יהודיות בתפוצות למשך שנה כחלק מתוכנית שנת השירות בתפוצות במטרה לחזק את הזהות היהודית והקשר לישראל באמצעות מפגש רציף בין בני נוער בוגרי תיכון מהארץ עם ילדים ובני נוער מהקהילות היהודיות שמעבר לים. שליח שנת השירות נדרש לשלב פעילות חינוכית וציונית ולקשור את קהלי היעד השונים עם התרבות הישראלית, האקטואליה, המסורת היהודית ולימודי עברית.
בתחילת המאה ה-21, נתקלת הסוכנות היהודית בקשיים כלכליים גדולים. תרמו לכך המשבר העולמי, ירידת ערך הדולר וירידה בהיקף גיוס התרומות לארגון. כפועל יוצא מכך, נפגעים פרויקטים בתפוצות ונשלחים מספר מצומצם יותר של שליחים.
ביולי 2020 בעקות התפרצות נגיף הקורונה בקהילות היהודיות בתפוצות הופעלה תוכנית חירום.
חיזוק הקהילה היהודית בישראל
הסוכנות היהודית מובילה צמצום פערים בחברה הישראלית, על ידי קידום ההזדמנות השווה לרכישת השכלה ומצוינות והשקעה בבני נוער. "פותחים עתיד" היא יוזמה ייחודית וחדשנית, בהיקף כלל ארצי וארוך טווח, המיועדת לילדים ולנוער מהפריפריה הגאוגרפית והחברתית של ישראל. מטרת התוכנית לפתח מוטיבציה ולייצר הזדמנויות לצמיחה, תוך התחשבות בצרכיו ובכישוריו הייחודיים של כל משתתף. זאת באמצעות "נאמן" – דמות בוגרת, המלווה את הילד ודואגת כי יקבל את שירותי הקהילה להם הוא זכאי. התוכנית עובדת עם מגזרים שונים בחברה הישראלית, ביניהם המגזר החרדי והמגזר הערבי.
תוכניות נוספות שמפעילה הסוכנות הן "נטע", הכשרה בת 4 שנים והסמכה של בני נוער למקצועות ההיי-טק, "עתידים", מצוינות והעצמת בני נוער וסטודנטים בעלי כישורים גבוהים מהפריפריה, ו"ניצוצות של מדע", קידום המדעים המדויקים והטכנולוגיה בקרב תלמידי תיכון ישראלים יוצאי אתיופיה.
הסוכנות היהודית מפעילה חמישה כפרי נוער, המספקים סביבה נורמטיבית, בטוחה ותומכת בה זוכים הילדים, המוגדרים כ"ילדים בסיכון", לתמיכה רגשית וחינוכית. כפרים אלה יצרו מודלים שיקומיים לצמיחה ולשגשוג, והפכו דוגמה עבור בתי ספר בעולם כולו.
"שותפות ביחד" (לשעבר "שותפות 2000") היא יוזמה ייחודית המקשרת בין 550 קהילות יהודיות בכל העולם באמצעות 45 שותפויות בישראל. המעורבות ושיתוף הפעולה (בהתנדבות) יוצרים הפריה ותרומה הדדית בתחומים קהילתיים, חינוכיים, כלכליים ועוד.
פרויקט "קהילות צעירות" של הסוכנות היהודית קורא לסטודנטים צעירים בעלי מודעות חברתית גבוהה, להצטרף לאתגר של עשייה חברתית, מעורבות ומנהיגות קהילתית. החלוצים הצעירים זוכים למלגת לימודים תמורת התחייבות לעבודה קהילתית שבועית בקהילה. הסוכנות היהודית מעורבת ביותר מ-30 קהילות צעירות בגליל ובנגב, מתוך 60 הקהילות הקיימות כיום בישראל.
פעילות הסוכנות ברוסיה
ברוסיה, "הסוכנות היהודית" מיוצגת על ידי עמותת "תמיכה ביחסים עם הקהילות היהודית בתפוצה" של הסוכנות היהודית, בקצרה "סוכנות". הסוכנות ברוסיה מבצעת פעילויות תרבות, חינוכיות וגיוס תרומות ב באמצעות תוכניות שונות בתחומים חברתיים, חינוכיים, תרבותיים ואחרים. זאת במטרה לחזק את הקשרים בין האוכלוסייה היהודית בפדרציה הרוסית ומדינת ישראל והשתלבות עם קהילות יהודיות במדינות אחרות בעולם, פעילות חינוכית בתחומי התרבות, ההיסטוריה והמסורת היהודית, תמיכה בשאיפה ללימוד השפה העברית, מתן מידע וסיוע ייעוץ לאזרחי הפדרציה הרוסית הזכאים לעלייה, סיוע לארגונים רוסיים וקהילות יהודיות, העוסקים בחקר התרבות היהודית, ההיסטוריה, השפה העברית והמסורות.
ב-5 ביולי 2022, הג'רוזלם פוסט דיווח כי ממשלת רוסיה (ובפרט נציגי משרד המשפטים של רוסיה) דרשה מהנהגת הסוכנות היהודית להפסיק את פעילותה בפדרציה הרוסית. לפי דיווחי ה-BBC, נטען שבעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה, משרד המשפטים של רוסיה חושש מ"בריחת מוחות" של יהודים מרוסיה לישראל וטען שהסוכנות מטפלת באופן לא נכון בנתונים אישיים של אזרחים רוסים. ב-21 ביולי 2022, הסניף המוסקבאי של משרד המשפטים ברוסיה הגיש תביעה לבית המשפט בסמאני בדרישה לפרק את הנציגות הרוסית של הסוכנות. בדיקה ראשונית של התביעה החלה ב-28 ביולי 2022. הדיון הראשון בבית המשפט נקבע ל-19 באוגוסט והוא נדחה לאחר מכן לפברואר 2023. בישראל טענו כי הדיון המשפטי נועד לייצר לחץ מצד הקרמלין להגיע להסכמות באשר להעברת חצר אלכסנדר לידי החברה הארץ-ישראלית הפרבוסלבית הקיסרית.
פרס ישראל
הסוכנות היהודית זכתה בפרס ישראל בתחום מפעל חיים עבור תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה לשנת התשס"ח (2008). בנימוקי הוועדה נאמר: "במתן פרס ישראל מביעה מדינת ישראל את הוקרתה לגוף שהביא למימוש חזון שיבת ציון ולכינון הריבונות המדינית לעם היהודי במולדתו המתחדשת".
יובל הסוכנות היהודית בבול ישראלי
במלאת 50 שנה לסוכנות היהודית הונצח האירוע בבול מזכרת מיוחד ; ב- 4 בספטמבר 1979, הנפיק דאר ישראל בול יובל זה שעליו ציור סמלי. האמן דב כהן עיצב את הבול. דאר ישראל מכר 1,628,000 בולים מבול זה במשך 7 חודשים עד להפסקת מכירתו.
יושבי ראש הנהלת הסוכנות היהודית
מספרתמונהשםשנים בתפקיד1 70px ארתור רופין 1933–19352 70px דוד בן-גוריון 1935–19483 70px ברל לוקר 1948–19564 70px זלמן שזר 1956–19615 70px משה שרת 1961–19656 70px לואי אריה פינקוס 1965–19737 70px פנחס ספיר 1974–19758 70px יוסף אלמוגי 1976–19789 70px אריה דולצ'ין 1978–198710 70px שמחה דיניץ 1987–199411 70px אברהם בורג 1995–199912 70px סלי מרידור 1999–200513 70px זאב בילסקי 2005–2009 עד 2009 שימשו יושבי ראש הסוכנות היהודית גם כיושבי ראש ההסתדרות הציונית העולמית. החל משנת 2009, הופרדו התפקידים.14 70px נתן שרנסקי 2009–201815 70px יצחק הרצוג 2018–20211670px יעקב חגואל 2021-2022מכהן70px דורון אלמוג 2022-
ראו גם
שליח ציוני
שליח שנת שירות
שותפות ביחד
בג"ץ קעדאן
לקריאה נוספת
מרדכי נאור, הבניין שבו נולדה המדינה, בית המוסדות הלאומיים, ספריית יהודה דקל,2020.
משה יגר, תולדות המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ירושלים: מוסד ביאליק, 2011
קישורים חיצוניים
הארכיון הציוני המרכזי - הארכיון הרשמי של מוסדות התנועה הציונית, ביניהן הסוכנות היהודית
, בין המשתתפים: בן-גוריון, גולדה מאיר, משה סנה, אליעזר קפלן, אהרון רמז, חיים משה שפירא, דוד רמז ופרץ ברנשטיין
הסוכנות היהודית, באתר הבנק אוצר התיישבות היהודים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארגונים ציוניים
קטגוריה:ארגונים יהודיים
קטגוריה:תנועות מיישבות
קטגוריה:זוכי פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 2008
קטגוריה:עלייה
קטגוריה:קליטת עלייה | 2024-08-28T08:46:19 |
מקסיקו סיטי | מקסיקו סיטי (בספרדית: Ciudad de México, סְיוּדָד דֶה מֵחִיקוֹ) היא בירתה של פדרציית מקסיקו ואחת ממדינות מקסיקו. העיר מהווה את מרכזה המסחרי, התעשייתי, החברתי והתרבותי של מקסיקו, והיא העיר הגדולה והמאוכלסת ביותר במדינה ובכל צפון אמריקה. בעיר עצמה 9,209,944 תושבים (נכון ל-2020) ובמטרופולין שלה, ששטחה 4,979 קמ"ר, יש כ-23.3 מיליון תושבים. המטרופולין של מקסיקו סיטי היא השלישית בעולם בגודל אוכלוסייתה אחרי טוקיו (מקום 1) וסיאול (מקום 2).
מקסיקו סיטי ופרווריה מנוהלים על ידי אגד עיריות שהוא גוף בעל סמכויות שלטון מוניציפלי וגם בעל סמכויות שלטון של מחוז בפדרציה של מקסיקו (Distrito Federal בספרדית). החל משנת 2016 מקסיקו סיטי מוגדרת בפני עצמה כמחוז אוטונומי במקסיקו (מחוז CDMX). לכן, למוסדות אגד הערים של מקסיקו סיטי יש גם מעמד של עירייה וגם מעמד של ממשלת מדינת-משנה. ב-1928 כל הערים שהרכיבו את המחוז הפדרלי בוטלו מעשית. ב-1993 נכנס התיקון ה-44 לחוקה המקסיקנית, שהגדיר את מקסיקו סיטי כמקום מושבן של רשויות השלטון ועיר הבירה של מקסיקו.
כמחוז, מקסיקו סיטי היא המחוז הקטן ביותר בפדרציה של מקסיקו, והיא מוקפת כמעט כולה על ידי מדינת מקסיקו, מלבד חלק קטן הגובל במדינת מורלוס.
שמאל|ממוזער|קתדרלת סוקלו
היסטוריה
התקופה האצטקית
על פי האגדה האצטקית, כדי לבנות את העיר גדולה ומשגשגת, הנחו האלים את בני האדם למצוא עיט יושב על שיח צבר, שבמקורו הוא מחזיק נחש (סמל אצטקי זה מעטר את דגל מקסיקו כיום). ואכן, במאה ה-14 נדדו האצטקים לתוך הרמה בה שוכנת כיום בירת מקסיקו בתורם אחר הסימן הזה. בהגיעם לעמק מקסיקו, רמה מישורית שנמצאת במרכז מקסיקו ובגובה של כ-2,240 מעל פני הים, אכן נראה עיט יושב על צמח צבר. האצטקים קבעו במקום הזה את בירתם, וכינו אותה בשם טנוצ'טיטלאן. העיר נבנתה על אי בלב אגם טשקוקו הרדוד, שהיה מאגר מים גדול בשטח שהיום בנויה עליו מקסיקו סיטי. העיר החדשה הייתה מחוברת לחוף באמצעות גשרים מלאכותיים, ובמשך השנים נבנו חלקים נוספים לעיר על איים אחרים וקטנים יותר באגם טשקוקו. העיר, שהייתה בירת האימפריה האצטקית, הייתה, על פי הערכות שונות, בעלת אוכלוסייה של בין 200 אלף ל-300 אלף איש, והייתה אחת הערים הגדולות ביותר בעולם באותה תקופה.
לאחר הכיבוש הספרדי, טנוצ'טיטלאן נהרסה כמעט לחלוטין, לאחר שהסתיים המצור של הקונקיסטאדורים הספרדים בפיקודו של הרנאן קורטס. ב-13 באוגוסט 1521 נכנע הקיסר האצטקי האחרון, קואוטמוק, להרנאן קורטס. ב-1524 העיר תוכננה ונבנתה מחדש בסטנדרטיים אורבניים שהיו מקובלים אז בספרד, וב-1585 כבר כונתה בשם "סיודד דה מחיקו", כלומר, "מקסיקו סיטי".
התקופה הקולוניאלית הספרדית
ב-8 בנובמבר 1519 הגיע לחופי חצי האי יוקטן הקונקיסטאדור הספרדי הרנאן קורטס, בלוויית צבא של כמה מאות רגלים וכששה-עשר פרשים לערך ויסד את העיר וראקרוס ("הצלב האמיתי"), משם צעד אל עבר הבירה האצטקית טנוצ'טיטלאן. בתחילה, הכתיר עצמו קורטס לשליט האצטקים, כאשר המלך האמיתי - מוקטזומה השני - היה לשליט בובה. ב-1521 נפלה העיר לידי קורטס באופן מוחלט, כשזה החריב ושרף את טנוצ'טיטלאן כמעט לחלוטין. ב-1524 שוחזרה העיר ונבנתה למעשה מחדש, בהתאם לדרישות הספרדים, ושימשה כבירתה של מלכות המשנה החדשה של ספרד מעבר לים, שכונתה מלכות המשנה של ספרד החדשה. על מקומו המקורי של מקדש האצטקים הגדול, הוקמה קתדרלת סוקלו הגדולה הבנויה בסגנון הבארוק. מקסיקו העיר הפכה למרכז שלטוני חשוב של הספרדים ובה ישבו מושלים ששלטו על שטח נרחב במרכז וצפון אמריקה.
תקופת העצמאות
פרוץ מלחמת העצמאות של מקסיקו ב-1810 ובסופו של דבר קבלת העצמאות מידי הספרדים ב-1821, לא הצליחו לעצור את התפתחותה המטאורית של מקסיקו סיטי. הקיסר הראשון של האימפריה המקסיקנית הראשונה, אגוסטין הראשון (Agustín Cosme Damián de Iturbide y Arámburu), קבע את מקסיקו סיטי באופן טבעי כמקום מושבו, עד התפטרותו במרץ 1823, לשם הפיכת מקסיקו לרפובליקה.
ב-1824 הוקם המחוז הפדרלי של מקסיקו סיטי ונוסחה חוקה למקסיקו - המבוססת על עקרונות ליברליים ודמוקרטיים ברוח חוקת ארצות הברית. עד אז, שימשה מקסיקו סיטי הן כבירתה של מדינת מקסיקו והן כבירת המדינה. עם הקמתו של המחוז הפדרלי, הועתקה בירת מדינת מקסיקו לעיר טולוקה, בעוד המחוז הפדרלי של מקסיקו סיטי הפך לבירה הרשמית של מקסיקו. עד שנת יצירתו של המחוז הפדרלי, 1824, מקסיקו סיטי הייתה מורכבת ממספר ישויות מוניציפליות נפרדות. כשהערים גדלו הן אוגדו כולן תחת אגד ערים אחד וגוף שלטוני יחיד שכונה "המחוז הפדרלי של מקסיקו סיטי" - והוא זה שמשמש כעירייה לכל דבר.
במלחמת ארצות הברית–מקסיקו ב-1847, כבש הגנרל האמריקני וינפילד סקוט את מקסיקו סיטי, וקבע את מושבו בטירת צ'פולטפק, המרכז הצבאי של מקסיקו. הוא אילץ את הממשלה הכבושה במקסיקו סיטי להעביר לידי ארצות הברית את המדינות קליפורניה, נבדה, ניו מקסיקו, אריזונה, קולורדו וחלקים ממדינות יוטה וויומינג. כמו כן, הממשלה המקסיקנית אולצה להכיר בטקסס כעצמאית - לאחר שזו הכריזה על עצמאותה ב-1838.
לפי האגדה, 13 טירונים ניסו בגבורה לעצור את כוחותיו של הגנרל סקוט בניסיון לכבוש את הטירה, שהייתה סמל של מקסיקו סיטי. מאחר שהם היו בודדים מול יחידה צבאית גדולה ומיומנת, לא נותר להם כל סיכוי. בטירה ישנם מספר עמודי אבן המנציחים את האירוע ואת שמות המשתתפים בו.
תקופת שלטונו הקצרה של מקסימיליאן הראשון הותירה את חותמה על העיר בשיפוץ נרחב שביצע השליט בטירת צ'פולטפק. כמו כן, הוא דאג לתכנן את העיר מחדש לפי המודל הפריזאי, כדי שאשתו, קרלוטה, תוכל להסתגל ביתר קלות לארץ החדשה עליה הומלך בעלה.
לאחר הוצאתו להורג של מקסימיליאן הראשון ב-1867 בסיום המלחמה הפרנקו-מקסיקנית, שלט במקסיקו הדיקטטור פורפיריו דיאס במשך כשלושה עשורים. הוא פיתח רבות את העיר, ובנה את מלאך העצמאות המוזהב, הרחיב את שדרות הרפורמה ובנה את ארמון האמנויות היפות "Palacio de Bellas Artes" לרווחת חובבי האמנות בעיר.
המהפכה המקסיקנית
שמאל|ממוזער|250px|מחנה מורדים מקסיקנים בסמוך לסיודאד חוארס (Ciudad Juárez), צ'יוואווה, במהלך המהפכה המקסיקנית
המהפכה המקסיקנית פרצה בשנת 1910, והייתה אחד האירועים המשפיעים ביותר במאה ה-20 ביבשת אמריקה. מקסיקו סיטי סבלה מהמהפכה לא מעט. ב-13 בפברואר 1913 ידעה העיר רצף קרבות קשים שכונו "עשרת הימים הטראגיים" (La Decena Trágica). קרבות אלה, שהתחוללו בין הנשיא הליברלי המכהן פרנסיסקו מדרו וכוחותיו לבין צבאו של השמרן פליקס דיאס, תומכו ואחיינו של פורפיריו. תוצאות הקרבות היו עיר הרוסה וטבח המוני שהתרחש ב-22 בפברואר 1913 ברבים מאזרחי העיר ובהם הנשיא מדרו בן ה-39, שהוצא להורג. האירוע נחשב כיריית הפתיחה לארבע השנים האלימות ביותר שידעה המהפכה המקסיקנית (עד 1917).
מקסיקו סיטי לאחר המהפכה
הממשלות שעלו לשלטון במקסיקו לאחר המהפכה המקסיקנית ראו במקסיקו סיטי חשיבות גדולה בכך שהיא מסוגלת למשוך מהגרים טובים ואיכותיים אליה בהמשך המאה ה-20, ואכן הצמיחה הגדולה של האוכלוסייה במקסיקו סיטי קרתה במחצית השנייה של המאה ה-20. ב-1950 גרו בעיר כ-3 מיליון תושבים, ובשנת 2000 כבר גרו בה יותר מ-18 מיליון בני אדם.
ב-1968 אירחה מקסיקו סיטי את המשחקים האולימפיים. כתוצאה מאי הסכמות פוליטיות חריפות במדינה, כעשרה ימים לפני אירוע הפתיחה התרחש טבח המוני באזור טלטלולקו (Tlatelolco) נגד סטודנטים ומפגינים שהפגינו נגד הממשלה. הסטודנטים, שססמתם הייתה "לא רוצים אולימפיאדה! רוצים מהפכה!" (No queremos olimpiadas, queremos revolución!), הרגיזו את השלטון במקסיקו סיטי שבתגובה שלח את הצבא לתפוס את הקמפוס של האוניברסיטה הלאומית הגדול בעיר - UNAM. בצהרי 2 באוקטובר 1968 יצא מצעד של סטודנטים לכיוון "כיכר שלוש התרבויות" בעיר במטרה לערוך הפגנה גדולה נגד הממשלה. התוצאה של נוכחות צבאית אדירה בכיכר וסטודנטים אידיאליסטים שאינם מוכנים לוותר הולידה מצור על הכיכר, ולאחר מכן החל הצבא בירי חי לעבר המפגינים. עד הלילה הסתיימה הנוכחות הצבאית שם והצבא והמפגינים שנותרו הסתלקו משם.
מספר ההרוגים שנוי מאוד במחלוקת עד היום. היו דיווחים שלפיהם נהרגו בהפגנה אלפי סטודנטים, אולם מרבית הדיווחים דיווחו על מספר דומה, כ-200–300 הרוגים. הדיווח הרשמי של הממשלה היה על ארבעה הרוגים ו-20 פצועים.
שנתיים לאחר אולימפיאדת 1968, אירחה מקסיקו גם את גביע העולם בכדורגל, האירוע היחיד עד כה מסוג זה בו השתתפה נבחרת ישראל בכדורגל.
ב-19 בספטמבר 1985 בשעה 07:19 בבוקר, התרחשה בעיר רעידת אדמה במגניטודה 8.1. נזק של ארבעה מיליארד דולר נגרם בתוך פחות משלוש דקות. ברעידת האדמה נהרגו כ-10,000 בני אדם, ו-50,000 - 90,000 בני אדם נותרו חסרי קורת גג. בצהרי 20 בספטמבר אותה השנה, כ-36 שעות לאחר הרעידה הראשונה, התרחשה רעידת אדמה נוספת בעוצמה פחותה יותר (7.5).
האירוח המוצלח של גביע העולם בכדורגל 1986, פחות משנה מאוחר יותר, הדגים בפשטות את התאוששותה המהירה והמוצלחת של העיר מאסון הטבע שפקד אותה.
מקסיקו סיטי בשנות האלפיים
מקסיקו סיטי מתמודדת עם בעיות רבות, להלן העיקריות שבהן:
צפיפות אוכלוסין - העיר ממשיכה להתפתח והביקוש לגור בה הולך ועולה עם השנים. מומחים דמוגרפיים חוששים מהתפתחות פיצוץ אוכלוסין בעיר כבר בעשורים הקרובים.
זיהום האוויר הקשה שתושבי העיר סובלים ממנו באופן תמידי, הוא בעיה סביבתית חמורה שגורמת למותם של אלפי מקסיקנים מדי שנה. העיר נחשבת לעיר המזוהמת ביותר בעולם כבר למעלה מ-30 שנה.
רמת הפשיעה במקסיקו סיטי הגיעה לרמה חסרת תקדים לקראת סוף המאה ה-20. מדי יום מדווחים בעיר מאות מקרי שוד אלים, כייסות, גנבות ועוד, במיוחד בלילות.
בדצמבר 2009 הייתה מקסיקו סיטי לעיר הראשונה באמריקה הלטינית שבה מעוגנים בחוק נישואים חד-מיניים וזכויות אימוץ לזוגות מאותו המין. החוק החדש הוא תיקון לחקיקה קיימת שאישרה איחוד אזרחי בין בני זוג מאותו המין כבר בשנת 2006.
החל משנת 2016 מקסיקו סיטי, שהייתה בעבר ישות מוניצפלית החופפת ברובה למחוז הפדרלי של מקסיקו, הפכה בעצמה למחוז אוטונומי במקסיקו.
גאוגרפיה
מקסיקו סיטי שוכנת בעמק מקסיקו, רמה מישורית גדולה ששטחה הוא כ-9,500 קילומטרים רבועים. הרמה מוקפת בהרי געש מושלגים, שגובהם נע בין 3,900 מטרים לכדי 5,000 מטרים מעל גובה פני הים. עשרות אלפי מפעלים ברחבי המטרופולין ולמעלה מ-4 מיליון כלי רכב ממונעים הופכים את המטרופולין כולה לאחד האזורים האורבניים המזוהמים בעולם. האקלים הממוזג, המיקום הגאוגרפי (דרומית לחוג הסרטן) ומבנה פני השטח גוררים את הימצאותם של זרמי רוחות חלשים מאוד ואינם מאפשרים תחלופה שוטפת של אוויר - ועל כן זיהום האוויר קשה כפליים.
אתרים מרכזיים
שמאל|ממוזער|250px|הגנים הצפים של סוצ'מילקו
שמאל|ממוזער|250px|פסל מלאך העצמאות בשדרות הרפורמה
המרכז ההיסטורי של מקסיקו סיטי והגנים הצפים של סוצ'ימילקו הוכרו על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית הראויים לשימור. המרכז ההיסטורי כולל בתוכו את הסוקאלו (Zócalo), כיכר העיר ששמה האמיתי הוא "כיכר החוקה". בכיכר עצמה נבנתה הקתדרלה העירונית אדירת הממדים בסגנון ספרדי-קולוניאלי. כמו כן, הארמון הלאומי (Palacio Nacional) נמצא לצדה וכן אתר ארכאולוגי מרתק - חורבותיו של המקדש הגדול של טנוצ'טיטלאן - טמפלו מאיור - שנחשפה רק ב-1978 בעת חפירת קו הרכבת התחתית באזור.
הסמל המזוהה ביותר עם מקסיקו סיטי הוא פסל מלאך העצמאות המקסיקני (El Angel de la Independencia). זהו פסל מוזהב, בדמות מלאך מכונף, שנמצא על עמוד גבוה במרכז כיכר בשדרת הרפורמה - שדרה ארוכה ומפוארת שנבנתה בשנות ה-60 של המאה ה-19 בפקודתו של הקיסר מקסימיליאן הראשון כמודל של שדרת השאנז אליזה בפריז. המלאך נמצא באמצע השדרה, המקשרת בין הארמון הלאומי לבין מגורי הקיסר - טירת צ'פולטפק (Chapultepec). השדרה נחשבת לשדרה הראשית של העיר, ומהווה אחד ממוקדי הפעילות העסקית והכלכלית של העיר. הבורסה המקסיקנית לניירות ערך קבעה את מושבה בשדרת רפורמה.
בעיר נמצאים מעל 160 מוזיאונים, 100 גלריות לאמנות וכ-30 אולמות קונצרטים. מקסיקו סיטי נמצאת במקום הרביעי בעולם, אחרי ניו יורק, לונדון וטורונטו, במספר התיאטראות הנמצאים בתחומה. ציורים רבים של הצייר המקסיקני הלאומי דייגו ריברה פזורים במוסדות לאומיים (בהם הארמון הלאומי) ובמספר גלריות ברחבי העיר. הוא ואשתו פרידה קאלו, גם היא ציירת מפורסמת, התגוררו בשכונת קויוקאן שבדרום העיר. ביתם, וחלק מהגלריות ואולמות הציור בהם ציירו השניים פתוחים לקהל הרחב. לא רחוק משם נמצא ביתו של ליאון טרוצקי, שנרצח ב-1940 בידי זרועותיו הארוכות של המשטר הקומוניסטי בברית המועצות, בהוראת סטלין.
מבנה שגרירות ארצות הברית במקסיקו סיטי מוקם בעיר.
תחבורה
שמאל|ממוזער|250px|הרכבת התחתית
מערכת הרכבת התחתית של מקסיקו סיטי הקרויה מטרו (Metro) היא אחת הגדולות והיעילות בעולם - והגדולה ביותר באמריקה הלטינית. היא כוללת 207 קילומטרים של מסילה תת-קרקעית, 11 קווים (הקו ה-12 עדיין בבנייה) וחיבור למערכת הסעת המונים (רכבת עילית). הרכבת התחתית מסיעה לא פחות מ-4 מיליון נוסעים מדי יום ונחשבת לרכבת התחתית העמוסה ביותר באמריקה הלטינית. בעולם, רק המערכות המקבילות במוסקבה (7.5 מיליון נוסעים ביום), טוקיו (5.9 מיליון נוסעים ביום) וניו יורק (4.9 מיליון נוסעים ביום) עמוסות יותר ממנה. הרכבת התחתית במקסיקו סיטי מסובסדת, ומחירה נמוך במיוחד ושווה לכל כיס: תמורת חמישה פסו מקסיקני בלבד (פחות מ-1 ש"ח) ניתן לקנות כרטיס נסיעה ברכבת התחתית. הרכבת התחתית אינה מגיעה מחוץ לעיר, ועל כן ישנם קווי אוטובוס רבים מספור המשרתים אוכלוסייה של מיליונים הגרים בשולי העיר, במדינת מקסיקו ובאידלגו השכנות.
נמל התעופה הבינלאומי של מקסיקו סיטי על שם בניטו חוארס (MEX) הוא נמל התעופה הגדול ביותר באמריקה הלטינית, ועוברים בו לא פחות מ-25 מיליון נוסעים מדי שנה. הממשלה מנסה לנתב רבות מהטיסות המיועדות לערים השכנות, בעיקר טולוקה, פואבלה וקוארנבקה, בכך שהיא מרחיבה את נמלי התעופה המקומיים של ערים אלה ובונה בהם בתי נתיבות רבים המיועדים לקליטת טיסות נוספות. למרות ניסיונותיה, 10 מ-12 חברות התעופה הלאומיות של מקסיקו קבעו את נמל התעופה חוארס כנמל הבית שלהם.
כלכלה ותעשייה
מקסיקו סיטי היא מרכז תעשייתי וכלכלי חשוב ביותר ונמנה עם החשובים ביבשת אמריקה כולה. המחוז הפדרלי מקסיקו סיטי אחראי להפקת 21.8% מהתוצר הלאומי הגולמי של מקסיקו כולה. לפי מחקרים של חברות פרטיות בסיוע מידע מהאו"ם, התל"ג של מקסיקו סיטי הוא 315 מיליארד דולר אמריקני (במונחי כוח קנייה), דבר הממקם אותה במקום השמיני ברשימת האזורים האורבניים היצרניים בעולם, אחרי טוקיו, ניו יורק, לוס אנג'לס, שיקגו, פריז, לונדון ואוסקה. במונחי כוח קנייה ניתן לומר שהתוצר התעשייתי של המחוז הפדרלי מקסיקו סיטי מהווה 15.8% מזה של כל המדינה, ואילו התוצר בסקטור השירות מהווה 25.3% מכלל התוצר שלה. בשל גודלה של העיר, אין הרבה קרקעות הפנויות לעיבוד חקלאי, ועל כן התוצר החקלאי של מחוז מקסיקו סיטי הוא הנמוך ביותר במדינה.
התוצר הלאומי לנפש במקסיקו סיטי עומד על 17,696$ לאדם - הגבוה ביותר באמריקה הלטינית. מדד הפיתוח האנושי בעיר עומד על ממוצע של 0.883 - מדד גבוה כשלעצמו וגבוה מהממוצע הארצי. מדדים נוספים המעידים על רמת החיים במקסיקו סיטי: כ-50% מתושבי העיר הם בעלי גישה לרשת האינטרנט, 58% מחזיקים בטלפון סלולרי, כאשר בממוצע כל משק בית מחזיק בקו טלפון. בעוד 17% מתושבי מקסיקו מוגדרים כעניים, 15% מתושבי מקסיקו סיטי מוגדרים כעניים.
מקסיקו סיטי לבדה, אם הייתה נמדדת כמדינה, הייתה מגיעה למקום ה-30 ברשימת התל"ג של מדינות העולם (במונחי כוח קנייה. מקסיקו עצמה ממוקמת במקום ה-12 עם תל"ג של 1,094 מיליארד דולר בשנה), כאשר התל"ג שלה גבוה ממדינות כמו שוודיה (292 מיליארד דולר בשנה), פורטוגל (230 מיליארד דולר בשנה) וישראל (196 מיליארד דולר בשנה).
תרבות
שמאל|ממוזער|250px|ארמון האומנויות היפות (Palacio de Bellas Artes)
שמאל|ממוזער|250px|הספרייה המרכזית באוניברסיטה הלאומית המקסיקנית
שמאל|ממוזער|250px|מוזיאון פרידה קאלו
הברון הברלינאי אלכסנדר פון הומבולדט, שבילה במקסיקו לפחות שנה מחייו, כינה את העיר "עיר הארמונות" (la Ciudad de los Palacios) הודות לארמונות הרבים שנבנו בה במאה ה-19 ולפני כן. כינוי אחר שזכתה לו העיר היא "צ'ילנגולנדיה", על שם בני המקום המכונים "צ'ילנגוס" (chilangos). יש האומרים כי פירוש השם הוא פועלים שהגיעו למקסיקו סיטי בשביל למצוא עבודה. אחרים גורסים כי השם מתייחס לצ'ילי, אחד המאכלים הנפוצים ביותר במטבח המקסיקני.
חינוך
במקסיקו סיטי שוכנת האוניברסיטה העתיקה ביותר בצפון אמריקה (נוסדה ב-1551) - היא האוניברסיטה הלאומית המקסיקנית (Universidad Nacional Autónoma de México, או בקיצור UNAM). היא נחשבת לאוניברסיטה היוקרתית ביותר במקסיקו וגם לגדולה ביותר - עם 296,000 סטודנטים בסך הכול (לשם השוואה, בכל המוסדות האקדמיים בישראל לומדים כ-245,000 סטודנטים). UNAM מתגאה ב-3 זוכים בפרס נובל שלמדו בה, וכן רבים מנשיאי מקסיקו במרוצת השנים הם בוגרי UNAM. כמו כן, UNAM אחראית לכ-50% מהמחקר המדעי במקסיקו ומחזיקה בקמפוסי-לוויין רבים ובמרכזי מחקר מתקדמים בכל רחבי מקסיקו. היא נחשבת אחת מ-100 האוניברסיטאות המובילות בעולם לפי המגזין האקדמי של העיתון האמריקני Times (The Times Higher Education Supplement). ביוני 2007 הוכרזה קריית האוניברסיטה, הקמפוס הראשי של UNAM, כאתר מורשת עולמית הראוי לשימור על ידי ארגון אונסק"ו.
אוניברסיטאות נוספות בעיר הן: המכון הפולי-טכני הלאומי, האוניברסיטה המטרופוליטנית, ITAM, ITESM, אוניברסיטת לה-סייה, אוניברסיטת עמק מקסיקו ואוניברסיטת אנהואק (Anáhuac).
תקשורת
מקסיקו סיטי היא מרכז התקשורת במקסיקו. מרבית תחנות הטלוויזיה והרדיו הכלל-ארציות משדרות ממקסיקו סיטי (60 תחנות רדיו ו-11 תחנות טלוויזיה) והיא נחשבת גם למרכז הפרסום החשוב במדינה. שני עיתונים יומיים בעלי תפוצה כלל ארצית רחבה מאוד יוצאים לאור במקסיקו סיטי: El Universal ו-Excélsior. גם מקומונים רבים יוצאים לאור בעיר, כאשר העיקריים שבהם הם Reforma ו-La Jornada.
אמנות
היות שמקסיקו סיטי הייתה במשך שנים בירתה של אימפריה ספרדית רחבת גבולות, העושר האמנותי שלה גדול לאין שיעור ממקומות אחרים באזור מסו-אמריקה ובכלל. מקסיקו סיטי היא מקום מושבם של כ-160 מוזיאונים, יותר מכל עיר אחרת בעולם. ביטויי האומנות מרחיקים עד התקופה הפרה-היספאנית, וכלה בתקופת שלטון הספרדים במקסיקו ובתקופת מקסיקו המודרנית במאות ה-19 וה-20. יצירות אמנות רבות מהתקופה הפרה-קולומביאנית, רובן ככולן מעשה ידי עמי האזור הילידים (אצטקים, בני המאיה והאולמקים בתקופות מוקדמות יותר), מוצגות לראווה במוזיאונים הרבים הפזורים ברחבי העיר, כאשר הגדול והמפורסם שבהם הוא המוזיאון הלאומי לאנתרופולוגיה.
מרבית יצירות האמנות המאפיינות את התקופה הקולוניאלית במקסיקו מתארות את ההיסטוריה של המקום - בציור, בפיסול ובאיקונוגרפיה. מבין יצירות האמנות שאינן היסטוריות, נפוצות בעיקר יצירות אמנות דתיות, המתארות אירועים שונים הקשורים לנצרות. חלקן מוצגות בקתדרלה הגדולה שבככר המרכזית בסוקלו, שבמרכז העיר.
במהלך המאה ה-19 הפכה אקדמיית סן-קרלוס, שנוסדה בתקופה הקולוניאלית וכיום נקראת "בית הספר הלאומי לאמנות ויזואלית", לאקדמיה אמנותית חשובה מאין כמוה, והסטודנטים שלה יצרו יצירות אמנות מרשימות שרבות מהן מוצגות במוזיאון סן קרלוס. בשלהי המאה ה-19 הממשלה והנשיא, פורפיריו דיאס, הוסיפה לממן ולעודד אמנים.
אחרי המהפכה המקסיקנית התהווה במקסיקו סיטי זרם אמנות חדש, המכונה מורליזם. המורליזם הוא טכניקת ציור ייחודית על קירות ותקרות של מבנים. עבודות רבות של אמנים רבים, שהמפורסם שבהם הוא דייגו ריברה, מוצגות בבניינים ציבוריים רבים בעיר, כאשר הבולטים שבהם הם "הארמון הלאומי" ו"הארמון לאמנות יפה" שהקים פורפיריו דיאס.
פרידה קאלו, אשתו של ריברה, הייתה גם היא ציירת. ציוריה היו בעלי אופי לאומי מאוד, שתאם את התקופה מלאת השינויים בה חיה. העובדה שבילדותה ובבגרותה חוותה את המהפכה המקסיקנית הותירה בה חותם עז, שבא לידי ביטוי ביצירותיה. רבות מיצירותיה מוצגות בבית שבו נולדה ושבו העבירה את כל ימי חייה. ב-2002 הופק הסרט הביוגרפי "פרידה" המספר את סיפור חייה הכואב של קאלו, בכיכובם של סלמה הייק ואלפרד מולינה. הסרט הופק בהוליווד, אך רובו צולם במקסיקו סיטי.
ספורט
כדורגל הוא ענף הספורט הפופולרי ביותר במקסיקו סיטי, כמו גם במדינה כולה. אוניברסידד נסיונל (Pumas, פומות), קלוב אמריקה, אטלנטה (Atlante) וקרוס אסול (Cruz Azul, צלב כחול) הן ארבע הקבוצות הבכירות של מקסיקו סיטי, המשחקות בשלושה אצטדיונים שונים. האצטדיון הגדול ביותר במקסיקו סיטי, הוא אצטדיון האצטקה - הנחשב גם לאחד האצטדיונים הגדולים בעולם ובו כ-126,000 מקומות ישיבה. האצטקה הוא אצטדיונה הביתי של נבחרת מקסיקו בכדורגל, הנחשבת לנבחרת החזקה ביותר בצפון אמריקה.
בקריית האוניברסיטה, הקמפוס הראשי של אוניברסיטת מקסיקו, ישנו אצטדיון אולימפי גדול שמשמש את קבוצת אוניברסידד נסיונל וכן הוא שימש תחרויות רבות במשחקים האולימפיים שנערכו במקסיקו סיטי ב-1968 במגוון ענפי ספורט. אצטדיונה הביתי של קבוצת קרוס אסול נקרא אסטאדיו אסול (אצטדיון כחול) ובו 39,000 מקומות ישיבה.
למקסיקו סיטי עבר עשיר באירוח תחרויות ספורט. שני גביעי עולם בכדורגל - מונדיאל 1970 ומונדיאל 1986 - נערכו שניהם במקסיקו סיטי. אצטדיון האצטקה הוא האצטדיון היחיד בעולם עד כה שאירח שני משחקי גמר מונדיאל. בשניהם, אגב, זכו נבחרות דרום אמריקאיות - ברזיל ב-1970 וארגנטינה ב-1986.
מקסיקו סיטי זכתה לארח גם את המשחקים האולימפיים 1968, לאחר שניצחה ערים כמו ליון, בואנוס איירס ודטרויט. גם המשחקים הפאן-אמריקניים נערכו במקסיקו סיטי בשנים 1955 ו-1975, בהשתתפות עשרות מדינות מיבשת אמריקה.
בייסבול הוא ענף ספורט שצובר פופולריות הולכת וגוברת בשנים האחרונות. אצטדיון "פורו סול" הוא אצטדיונה הביתי של קבוצת הבייסבול הבכירה של מקסיקו סיטי, "השדים האדומים" (Diablos Rojos de Mexico) ולשעבר גם אצטדיונה הביתי של קבוצת ה"נמרים" (Tigres), שעברה לייצג את העיר פואבלה.
מקסיקו סיטי אירחה מספר משחקים קדם-עונתיים של ליגת ה-NBA, והייתה לעיר הראשונה מחוץ לארצות הברית שערכה משחקי ליגה סדירים של ליגת הפוטבול האמריקנית - ה-NFL - בשנת 2005.
דמוגרפיה
אזור עמק מקסיקו, בו שוכנת כיום מקסיקו סיטי, מאוכלס בצפיפות עוד מהתקופה הפרה-היספאנית. מספר התושבים בעיר גדל בהתמדה מאז כינון המחוז הפדרלי של מקסיקו סיטי. בתחילת המאה ה-20, רבים מבני האליטות בעיר עברו לגור בערים סמוכות ממערב ומדרום לה (כגון סנטה פה וסן אנחל). עם התפתחותה של מקסיקו סיטי, "בלעה" העיר את כל הערים הקטנות ששכנו בסמוך לה, וכיום ניתן לראות הבדלים ברורים בין שכונותיה ופרבריה - כאשר אנשי המעמד הבינוני והגבוה גרים בדרום העיר ובמערבה, ואילו אנשי המעמד הנמוך יותר גרים במזרח העיר. אוכלוסייתה של מקסיקו סיטי גדלה בקביעות מאז שנת 1935 ובעשרים השנים שבין 1943 ו-1963 הוכפל מספר תושביה.
כיום מהגרים לתוך העיר בין 3,000-3,500 תושבים חדשים בממוצע מדי יום ביומו. רבים מהם מהכפרים ומערים אחרות במקסיקו, אולם קיימת היום מגמה ברורה של הגירה רב-לאומית לתוך העיר, בעיקר מדרום אמריקה (ארגנטינה, ברזיל, קולומביה ועוד), אך גם מאירופה (איטליה, צרפת, גרמניה ועוד) ומאסיה (סין, טורקיה, לבנון ועוד).
כ-90% מתושבי העיר הם נוצרית קתולים. בין 10% הנותרים: נוצרים פרוטסטנטים, מוסלמים, אתאיסטים וגם קהילה יהודית מכובדת.
יהודים במקסיקו סיטי
יהודים החלו להגיע לאזור מקסיקו סיטי של ימינו כבר עם כוחות הקונקיסטאדורים של הרנאן קורטס ב-1519, והתיישבו שם. רובם ככולם היו אנוסים. האינקויזיציה בלשה אחרי יהודים סמויים כאלה ורדפה אותם. רבים הועלו על המוקד בכיכר המרכזית של העיר - כיכר אלאמידה.
במשך שלוש מאות שנות השלטון הספרדי ולמעשה עד לאמצע המאה ה-19 לא היגרו יהודים לעיר וצאצאי האנוסים נטמעו באוכלוסייה הכללית, אך רבים מהם שמרו במסורת המשפחתית מנהגים שמקורם ביהדות. כאשר מקסיקו השיגה את עצמאותה ב-1821 לא חיו בה יהודים.
מקסימיליאן הראשון האוסטרי שהומלך כקיסר מקסיקו בשנת 1862 בעזרת צרפת ואוסטריה, הביא עמו עם פמלייתו מאירופה כמאה יהודים יוצאי בלגיה, אוסטריה וצרפת, בעלי מקצועות חופשיים, שהיו דרושים לו לפיתוח המדינה. יריבו הרפובליקני-ליברלי של מקסימיליאן, הנשיא בניטו חוארס, הנהיג בשנת 1860 חוקה חדשה שהבטיחה את חופש הדת והפולחן במדינה.
משנות השבעים ואילך החלה הגירה אטית של יהודים אשכנזים למקסיקו ובסוף המאה ה-19 הם הקימו מוסדות דת ראשונים בבירה. בראשית המאה ה-20 הגיעו לעיר גם יהודים ספרדים יוצאי האימפריה העות'מאנית.
נכון ל-2018 מונה הקהילה היהודית כ־80 אלף נפשות, ברובם יוצאי מזרח אירופה וארצות הברית (אשכנזים), ספרדים (יוצאי טורקיה, יוון, בולגריה וכו') ויוצאי ארצות המזרח בעיקר מדמשק וחלב. במקסיקו סיטי כ-20 בתי כנסת פעילים מכל הזרמים - נוסח ספרד ואשכנז, נוסח חלב ודמשק וגם קהילות קונסרבטיבית ורפורמית. קיימים גם מוסדות משותפים לכל הקהילות: ועד מרכזי - הגוף המרכזי של היהדות במקסיקו, ועד חינוך - השולט על רשת חינוך יהודית-עברית מסועפת ומועדון ספורט מפואר.
אחוז נישואי התערובת בין יהודי מקסיקו הוא מהנמוכים בקהילות היהודיות בעולם (מוערך בכ-2%).
במקסיקו פעילות קהילות יהודיות בערים גוודלחרה, מונטריי וטיחואנה. בערים וראקרוס ופואבלה יש קהילות קטנות של קתולים המייחסים עצמם עדיין לאנוסים ומחפשים קשר עם ישראל ועם נציגיה. הקהילות היהודיות אינן מוכנות להכיר בהם כיהודים ולקלוט אותם למסגרותיהם.
ערים תאומות
למקסיקו סיטי 21 ערים תאומות:
ראו גם
היסטוריה של מקסיקו
קישורים חיצוניים
מפות עתיקות של מקסיקו סיטי באתר ערים היסטוריות
הערות שוליים
*
קטגוריה:אמריקה הצפונית: ערי בירה
קטגוריה:מקסיקו: ערים
קטגוריה:ערים שאירחו משחקי קיץ אולימפיים
קטגוריה:מקסיקו: מדינות
קטגוריה:הערים המאוכלסות ביותר במדינתן
קטגוריה:מטרופולינים
קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-16 | 2024-09-10T12:17:33 |
תל יוסף | ממוזער|250px|שמאל|תל יוסף בעמק יזרעאל
תֵּל יוֹסֵף הוא קיבוץ בעמק חרוד, הוקם בי"ב כסלו תרפ"ב (13 בדצמבר 1921) על ידי חברי פלוגת גדוד העבודה עין חרוד, במקום מושבה הראשון ליד מעיין חרוד. נקרא על שם יוסף טרומפלדור ממייסדי הגדודים העבריים, וממנהיגי ארגון החלוץ ברוסיה, שרבים מחניכיו היו חברי גדוד העבודה.
בלב הקיבוץ מצויים מבנים בעלי חשיבות ארכיטקטונית גבוהה. אחד מהם בניין חדר האוכל שתוכנן על ידי האדריכל לאופולד קרקואר. בקיבוץ נמצא מוזיאון בית טרומפלדור, ובו רישומים, פרוטוקולים, כרזות, כלי עבודה. במשך כ-60 שנים הייתה במוזיאון ידו התותבת של טרומפלדור (דבר שגרם בעבר למחלוקת עם היישוב והמוזיאון בתל חי), עד שהועברה לארכיון הציוני בירושלים.
תולדותיו
פלוגת גדוד העבודה בעמק יזרעאל, הקימה תחילה מחנה וישוב בשם עין חרוד ליד פתחו של מעין חרוד באלול תרפ"א 1921, ולאחר כמה חודשים מחנה ויישוב בשם תל יוסף, במרחק 5 ק"מ מן המעין. במהלך השנים 1922–1923 התגלעה מחלוקת בתוככי גדוד העבודה. היו שתמכו בפיתוח של "המשק" - קיבוץ גדול וגדל, וגובו על ידי המוסדות המיישבים של התנועה הציונית, ובראשם עמד שלמה לביא. לעומתם ניצבו חברי גדוד העבודה שהעדיפו קומונה ארצית, לוחמת למען מהפכה חברתית ביישוב היהודי בארץ ישראל, ובראשם עמדו מנחם אלקינד, יהודה אלמוג ויצחק שדה. המחלוקת הובילה לפילוג ו"חלוקה" של נכסי הגדוד בעמק יזרעאל. עין חרוד יצאה מגדוד העבודה בעידוד הסתדרות העובדים והעומד בראשה דוד בן-גוריון; ולתל יוסף עברו חברי גדוד העבודה תומכי הקומונה הארצית שחלקם עבד מחוץ למשק בסלילת כביש טבריה-צמח.
בתל יוסף התגוררו יוצרים וסופרים, בין השאר: אליעזר כנעני ויהודה ארז, ובו יצא לאור פרק זמן ניכר כתב-העת של גדוד העבודה מחיינו. במשך שנות ה-20 רבים מפלג "השמאל" של גדוד העבודה, בהנהגתו של מנחם אלקינד, התגוררו בתל-יוסף. ב-30 באפריל 1923 נולד הילד הראשון של הקיבוץ, גדעון כנעני. בסוף שנת 1926 יצא פלג "השמאל" מגדוד העבודה על רקע נטייתם הקומוניסטית של חבריו והתרחקותם מהציונות, וכמה מהם סולקו מהמשק. חלק מהם ירדו מהארץ זמן מה לאחר מכן, והקימו קיבוץ בעידוד השלטונות הסובייטים בשם: וויו נובה בחצי האי קרים.
באפריל 1927 ביקר בתל יוסף הנשיא הראשון של צ'כוסלובקיה, טומאש מסריק. היה זה הביקור הראשון בארץ ישראל של ראש מדינה, לאחר מלחמת העולם הראשונה.
בשבת השחורה (29 ביוני 1946) ערך הצבא הבריטי חיפוש בקיבוץ. אחד מחברי הקיבוץ, , נורה ונהרג על ידי הבריטים. במקום נופלו, ליד רפת הקיבוץ, הוקם עמוד לזכרו.
בקיבוץ הוקם משק חקלאי מגוון, שענפיו העיקריים היו ייצור חלב וגידול כותנה. מאז 1936 ועד היום, פועלת בשטח שהיה בעבר של הקיבוץ "מחלבת תל יוסף" של תנובה. בשנת 2015 נחנכה "מחלבת תל יוסף החדשה" שמייצרת את כל סוגי הגבינות הקשות ופועלת לצד המחלבה הקיימת.חברים אחדים מקיבוץ תל-יוסף מילאו תפקידים בכירים במשק הלאומי וההסתדרותי: זאב און (מזכיר חברת העובדים בהסתדרות הכללית), אפרים שמאראגד (מזכיר התאחדות מגדלי בקר בישראל), אריה צביק (מזכיר אגודת המים האזורית), שמואל הפטר (פעיל בארגון עובדי הפלחה), האחים יעקב ומנחם טל הוחזקו כמומחים ארציים במיכון חקלאי, ישראל וולפסברגר (הנהלת 'תנובה'), חנוך רוכל (יו"ר מועצת פועלי ירושלים), אריה אשל (עורך הביטאון משק העופות), רות הקטין (מועצת הפועלות) ועוד.
בעת הפילוג בקיבוץ המאוחד בראשית שנות החמישים עזבו 120 חברים את תל יוסף ועברו לבית השיטה. עזיבה זו גרמה למשבר כלכלי וחברתי וגרמה לעזיבת חברים ובני משק נוספים. המשבר הכלכלי התגבר בין היתר עקב צניחת מחירי הכותנה, ענף כלכלי מרכזי בקיבוץ, והשקעה כושלת בבריכות דגים.
תל יוסף היה אחד הקיבוצים הראשונים שעברו, כבר ב-1979, ללינה משפחתית.
בתחילת המאה ה-21 החליט הקיבוץ למסור את ניהולו לחברת הניהול החיצונית קמ"ה.
בפברואר 2002 הפך הקיבוץ לפי החלטת חבריו לקיבוץ מתחדש.
דמוגרפיה
התפתחות האוכלוסייה בקיבוץ תל יוסף 1948 - 2010
שנה 1948 1949 1961 1972 1983 1995 2001 2003 2004 2005 2006 2007 2008 2009 2010מספר אנשים 905 893 605 534 504 450 420 390 372 371 371 389 401 501 502
גלריה
ראו גם
תזמורת תל יוסף
לקריאה נוספת
מחיינו, כתב העת של גדוד העבודה, 1921-1929.
שלמה (ליפסקי) תמיר, זאב איסרזון-און, תל יוסף : ליובל העשור, י"ב כסלו תרפ"ב-תרצ"ב, הוצאת ועדת התרבות של משק תל-יוסף, תל אביב: דפוס אחדות), תרצ"ב-1932.
אברהם יערי (עורך), זכרונות ארץ ישראל, כרך ב', פרק קיג: "תל־יוסף, היישוב השני של גדוד העבודה", מזכרונות בן-ציון ונסקי (אשל), תרפ"א–תרפ"ב (1921), עמ' 1191–1204.
שמואל גדון [עורך], עין חרוד תרפ"א-תשל"א 1921 - 1971, ירושלים: הוצאת משרד החינוך, תשל"א-1971.
עובד מיכאלי והדסה אביגדורי אבידוב, עלילות גדוד העבודה, דליה: הוצאת מערכת-קיבוץ דליה, 2004.
אהרן ינאי, תולדות עין חרוד, א-ב, עין חרוד, 1971-1983.
קישורים חיצוניים
נחמיה צורי, תל יוסף בימי קדם
תל יוסף באתר הרשות לפיתוח הגליל
מיכאל יעקובסון: סקירה אדריכלית על מבנה חדר האוכל ומבנים נוספים בקיבוץ תל יוסף, באתר 'חלון אחורי', 24 בפברואר 2015
יעקב דרומי: הדייג הקיבוצניק נגד קיבוצו תל יוסף - בבג"ץ, 14 במאי 2015, אתר Mynet
הערות שוליים
*
קטגוריה:עמק חרוד
קטגוריה:קיבוצים
קטגוריה:הנצחת יוסף טרומפלדור
קטגוריה:אתרי מורשת במחוז צפון
קטגוריה:ישראל: יישובים הקרויים על שם אישים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1921
קטגוריה:יישובים הקרויים על שם חללי מערכות ישראל
קטגוריה:קיבוצי איחוד הקבוצות והקיבוצים | 2024-10-04T07:29:34 |
וונצואלה | REDIRECT ונצואלה | 2015-09-26T11:09:08 |
הומומורפיזם | באלגברה, הומומורפיזם הוא פונקציה בין מבנים אלגבריים מאותו טיפוס, המשמר את כל המבנה (לרבות הפעולות, היחסים והקבועים). הומומורפיזם מתרגם תכונות מסוימות של המבנה הראשון אל המבנה השני. הומומורפיזם הפיך נקרא איזומורפיזם.
דוגמאות
הומומורפיזם בין חבורות הוא פונקציה שעבורה לכל . הכפל באגף שמאל הוא פעולת החבורה של , ואילו הכפל באגף ימין הוא פעולת החבורה של . מתכונה זו נובע גם שאיבר היחידה של עובר לאיבר היחידה של , וההפכי עובר להפכי.
הומומורפיזם בין מרחבים ליניאריים נקרא העתקה ליניארית. זוהי פונקציה מן הווקטורים של מרחב מעל שדה , אל הווקטורים של מרחב מעל אותו שדה, המקיימת שתי אקסיומות: (לכל שני וקטורים ) ו- (לכל וקטור וסקלר ). אותן דרישות, בהחלפת השדה בחוג כלשהו , מגדירות הומומורפיזם בין מודולים. גם כאן, אין צורך לדרוש במפורש שהפונקציה מעבירה את איבר האפס של המרחב הראשון אל איבר האפס של השני, משום שהדרישה נובעת מן הדרישות האחרות.
הומומורפיזם בין חוגים הוא פונקציה (כאשר הם חוגים עם יחידה), השומרת על החיבור והכפל, ומעבירה את איבר היחידה של לאיבר היחידה של . תכונה אחרונה זו אינה נדרשת מהומומורפיזם של חוגים בלי יחידה, וקיימים הומומורפיזמים כאלה (שאינם שומרים על איבר היחידה) גם בין חוגים עם יחידה. אם ל- יש איבר יחידה, ו- הוא תחום שלמות, או ש- היא על, אז כל פונקציה השומרת על החיבור והכפל, מעבירה את איבר היחידה לאיבר היחידה.
הגרעין והתמונה
נניח כי הומומורפיזם בין מבנים אלגבריים. התמונה היא אוסף האיברים של המתקבלים מהפעלת ההומומורפיזם על אברי . בקטגוריות רבות הנפוצות באלגברה, אוסף האיברים של המועתקים אל איבר האפס (איבר היחידה במקרה של חבורה) של נקרא הגרעין של ההומומורפיזם ומסומן . בחבורות, לדוגמה, התמונה היא תת-חבורה של , ואילו הגרעין הוא תת-חבורה נורמלית של . קיומו של הגרעין מאפשר לבנות אובייקט מנה (חבורת מנה, חוג מנה, מודול מנה), ואז מתקיים משפט האיזומורפיזם הראשון: .
לתמונה ולגרעין יש הגדרות כלליות יותר, בשפה של תורת הקטגוריות, ואין הן קיימות בכל קטגוריה.
באופן כללי יותר, לכל הומומורפיזם של מבנים אלגבריים ניתן להתאים קונגרואנציה (יחס שקילות שהוא תת-מודל של המכפלה הישרה ), וקבוצת המנה המצוידת באותו מבנה אלגברי, איזומורפית לתמונה. הגדרה זו הכרחית למשל בהקשר של מונואידים או חבורות למחצה.
הומומורפיזמים מיוחדים
בקטגוריות של חבורות, חבורות למחצה, מונואידים, חוגים, מודולים, מרחבים וקטוריים:
הומומורפיזם חד-חד-ערכי נקרא מונומורפיזם, ומכונה גם שיכון.
הומומורפיזם על נקרא אפימורפיזם.
הומומורפיזם חד-חד-ערכי ועל נקרא .
הומומורפיזם מהמבנה אל עצמו נקרא . (אנדו = פנימי)
איזומורפיזם מהמבנה אל עצמו נקרא . (אוטו = עצמי)
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אלגברה
קטגוריה:תורת החבורות
קטגוריה:מורפיזמים | 2024-06-03T20:05:22 |
פראגוואי | REDIRECT פרגוואי | 2004-07-12T15:54:36 |
ונוס | שמאל|ממוזער|350px|"הולדת ונוס" - סנדרו בוטיצ'לי
ונוס (בלטינית: Venus) היא אלת האהבה, היופי, התשוקה, המין, הפוריות, השגשוג והניצחון במיתולוגיה הרומית. בתקופה הקלאסית היא הוקבלה לאפרודיטה, אלת האהבה והיופי היוונית. בלועזית קרוי כוכב הלכת נוגה על שמה. השם ונוס נובע מן המילה הלטינית Venia שפירושה חסד אלוהי.
בתרבות
ונוס הייתה אחת מתריסר האלים החשובים של רומא הנקראים דיאי קונסטנס: יופיטר, יונו, מינרווה, וסטה, קרס, דיאנה, מרס, מרקוריוס, נפטון, וולקן ואפולו. אלים אלו מקבילים לשנים עשר האלים האולימפיים של יוון העתיקה. למרות הקשר ההדוק ליוון היו האלים הרומים שונים למדי ממקביליהם היוונים, בייחוד לפני התקופה הקלאסית. ונוס, למשל, הייתה אלת אביב, גינות, כרמים ובוסתנים ולא הייתה קשורה ליופי, אהבה ומיניות. היא הייתה במקורה רוח המשגיחה על הירקות ומבטיחה את פריונם, ונהפכה לאלה של ממש רק עם זיהויה עם האלה היוונית אפרודיטה.ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, פרק טז: הדת הרומית, עמ' 316.
הרומאים חגגו לכבוד ונוס שלוש חגיגות יין (וינליה ) בשנה: וינליה רוסטיקה ("פסטיבל היין הכפרי"), וינליה אורבנה ("פסטיבל היין העירוני") וכן וינליה פריורה ("פסטיבל היין הראשון", נקרא כך משום שנערך מוקדם בשנה, באפריל). חגיגה חשובה נוספת לכבודה של ונוס נקראה ונרליה .
על פי האיניאדה של ורגיליוס, ונוס היא אמו של הגיבור איניאס, הנחשב לאבי הרומאים. משום כך נחשבה ונוס לאם הרומאים ולפטרונית העיר רומא. נבנו לכבודה מקדשים בכל רחבי רומא. המפורסמים שבהם ניצבו בגבעת הקפיטולין ובקולוסיאום. יוליוס קיסר קרא לה "ונוס ויקטריקס", כלומר "ונוס המנצחת" וערך לכבודה חגיגה שנתית, מפני שהאמין שהיא מסייעת לניצחונות האימפריה במלחמותיה. גם קיסרים אחרים כמו אוגוסטוס וכמו אדריאנוס אימצו אותה כאלה הפטרונית שלהם.
באמנות של תקופת הרנסאנס, שניסתה להחיות מוטיבים וערכים קלאסיים, מתוארת ונוס בדמותה של מקבילתה היוונית אפרודיטה, כלומר כאלת האהבה. גם בתקופה הרומנטית ניתן למצוא ציורים ופסלים רבים מספור של ונוס, המציגים למעשה את המיתוסים של אפרודיטה. המוטיב האמנותי הנפוץ ביותר בהקשר זה הוא לידתה של ונוס מן הים.
משמה נגזר הביטוי "מחלות ונריות" לציון מחלות מין.
במיתולוגיה ובספרות
כמו ברוב האלים והאלות הגדולים במיתולוגיה הרומית, המושג הספרותי של ונוס מעוצב בהשאלות מבד שלם מהמיתולוגיה היוונית הספרותית של מקבילתה, אפרודיטה, אך עם חריגים משמעותיים. במיתולוגיה לטינית כלשהי, קופידון היה בנם של ונוס ומרס, אל המלחמה. בזמנים אחרים, או במיתוסים ותאולוגיות מקבילות, ונוס נחשבה כבת זוגו של וולקן או כאמו של "הקופידון השני", אביו של מרקוריוס. ורגיליוס, כמחמאה לפטרונו אוגוסטוס וליוליים, מייפה קשר קיים בין ונוס, שיוליוס קיסר אימץ תמונה שלה למגן שלו, לבין הנסיך הטרויאני איניאס, פליט מהשמדתה של טרויה ובסופו של דבר אביו הקדמון של העם הרומי. איניאס של ורגיליוס מודרך ללאטיום על ידי ונוס בצורתה השמימית, כוכב הבוקר, זורח לפניו בבהירות בשמי אור היום; הרבה יותר מאוחר, היא מרימה את נשמתו של קיסר לגן עדן. ב"פסטיבלים" של אובידיוס הגיעה ונוס לרומא כי היא "העדיפה להעריץ אותה בעיר צאצאיה". בתיאור הפואטי של ורגיליוס על ניצחונו של אוקטביאנוס בקרב אקטיום, הקיסר העתידי קשור לונוס, נפטון ומינרווה. יריביו של אוקטביאנוס, אנטוניוס, קלאופטרה והמצרים, בסיוע אלים מצריים מוזרים ולא מועילים כמו אנוביס "הנובח", מפסידים בקרב.
קישורים חיצוניים
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:ונוס
קטגוריה:יופי
קטגוריה:אלות רומיות
קטגוריה:אלות אהבה
קטגוריה:אלות פריון
קטגוריה:מיניות ברומא העתיקה | 2024-08-01T03:23:17 |
דגל אוסטרליה | שמאל|ממוזער|250px|דגל אוסטרליה
דגל אוסטרליה (באנגלית: Flag of Australia) הוא נס בריטי כחול – שדה כחול עם דגל הממלכה המאוחדת בקנטון (הרבע השמאלי העליון) – אשר מוטבע ברבעו השמאלי התחתון עם כוכב משובע גדול בצבע לבן הנקרא "כוכב חבר העמים" ובחציו הימני באמצעות ייצוג של קבוצת הכוכבים הצלב הדרומי – ארבעה כוכבים גדולים בצבע לבן, להם שבעה קודקודים וכוכב אחד קטן לבן שלו חמישה קודקודים.
הדגל נבחר בשנת 1901 מבין שלל עיצובים שונים בתחרות עיצוב דגל עבור הפדרציה החדשה. במרוצת השנים שלאחר מכן, אושר העיצוב בידי הרשויות האוסטרליות והבריטיות, תוך הכנסת שינויים קלים בו. מידותיו ועיצובו של הדגל נקבעו ופורסמו בשנת 1934, אולם רק בשנת 1954 קיבל הדגל לראשונה הכרה חוקית כדגלה הלאומי של אוסטרליה, בחוק הדגלים 1953.
בנוסף לדגל הלאומי ישנם עוד מספר דגלים רשמיים המשמשים לייצוגם של אוסטרליה, העם האוסטרלי והממשל האוסטרלי.
עיצובו של הדגל
התקני הדגל
עיצובו של הדגל האוסטרלי הוא עיצובו של הנס הכחול הבריטי - דגל הממלכה המאוחדת בקנטון ושדה כחול מושחת בסמל או ביצוג המדינה. בדגל אוסטרליה משולבים שלושה סמלים בולטים. דגל הממלכה המאוחדת, כוכב חבר העמים, והדמיית מערכת הכוכבים הצלב הדרומי. הופעת סמלים אלו מגובה אף בחוק הדגלים האוסטרלי.
ימין|100px|גבול
היוניון ג'ק: נוכחותו של הדגל בקנטון באה לציין את ההיסטוריה של אוסטרליה כשש מושבות בריטיות ואת העקרונות שעליה קמה הפדרציה האוסטרלית. מבחינה היסטורית, עיצובו של הדגל הוא ביטוי לנאמנות לאימפריה הבריטית.
ימין|גבול|100px
כוכב חבר העמים: עיצובו המקורי של כוכב חבר העמים כלל רק שישה קודקודים, לייצוגן של שש המושבות. אך בשנת 1908 נוסף קודקוד שביעי לכוכב על מנת לציין את צירופה של טריטוריית פפואה וכל טריטוריה עתידית. לכוכב אין כל קשר לכוכב בטא בקנטאור למרות מיקומו ביחס לצלב הדרומי ובהירותו בשמיים. הכוכב יופיע במרכז הרביע התחתון הקרוב לניצב ומצביע על מרכזו של צלב ג'ורג' הקדוש שעל היוניון ג'ק.
ימין|גבול|100px
הצלב הדרומי: הצלב הדרומי הוא אחד ממערכות הכוכבים הבהירות ביותר שנצפות בחצי הכדור הדרומי. מערכת זו ייצגה את אוסטרליה מראשית ימיה של ההתיישבות הבריטית. כוונתו של איבור אוונס, אחד ממעצבי הדגל, הייתה כי ארבעת הכוכבים הבהירים ייצגו את ארבע המעלות של דנטה: צדק, זהירות, מתינות וגבורה. מספר הקרניים של כוכבי המערכת בדגל אוסטרליה העכשווי שונה מהעיצוב הזוכה בתחרות בו מספר הקרניים נע בין חמישה לשישה לכל כוכב, כייצוג הבהירות של הכוכבים על רקע שמי הלילה. על מנת לפשט את ייצורו של הדגל, תקנן משרד הימייה את ארבעת הכוכבים הגדולים ככוכבים משובעים והותיר את הכוכב הזעיר ככוכב מחומש.
מיקומי הכוכבים ועיצובם
{{מצגת
|רוחב=330
|
קובץ:Flag of Australia template-Commonwealth Star-he.svg#כוכב חבר העמים
קובץ:Flag of Australia template-Alpha-he.svg#''α בצלב הדרומיקובץ:Flag of Australia template-beta-he.svg#β בצלב הדרומיקובץ:Flag of Australia template-Gamma-he.svg#γ בצלב הדרומיקובץ:Flag of Australia template-delta-he.svg#δ בצלב הדרומיקובץ:Flag of Australia template-Epsilon-he.svg#ε בצלב הדרומי}}
כוכב חבר העמים - כוכב בעל שבעה קודקודים, במרכז הרביע התחתון הקרוב לתורן
α בצלב הדרומי - כוכב בעל שבעה קודקודים, ישר מתחת למרכז השדה (1/6 מהתחתית)
β בצלב הדרומי - כוכב בעל שבעה קודקודים, 1/4 שמאלה 1/16 ממרכז השדה
γ בצלב הדרומי - כוכב בעל שבעה קודקודים, ישר מעל מרכז השדה 1/6 מהתקרה
δ בצלב הדרומי - כוכב בעל שבעה קודקודים, 2/9 ימינה ו-31/240 מעל מרכז השדה
ε בצלב הדרומי - כוכב בעל חמישה קודקודים, 1/10 ימינה ו-1/24 למטה ממרכז השדה
קוטרו החיצוני של כוכב חבר העמים הוא 3/10 מרוחב הדגל בעוד שקוטרם של כוכבי המערכת הוא 1/7 מהרוחב למעט הכוכב הקטן (אפסילון) שם היחס הוא 1/12. קוטרו הפנימי של כל כוכב הוא ביחס של 4/9 מקוטרו החיצוני של הכוכב.
צבעי הדגל
צבעי הדגל, אף שאינם מוזכרים בחוק הדגל, פורטו על פי קוד פנטון בידי משרד ראש הממשלה והקבינט האוסטרלי. כמו כן, מדריך הממשלה האוסטרלית לסופרים, עורכים ומדפיסים מפרט גם את קוד ה-RGB וה-CMYK על מנת להציג את הדגל בצבעיו הנכונים.
תבניתכחולאדוםלבן פנטון 280 C 186 C Safe CMYK 100.80.0.0 0.100.100.0 0.0.0.0 HTML #00008B RGB 0-0-139 255-0-0 255-255-255
היסטוריה
טרם האיחוד
עד שנת 1901 הייתה אוסטרליה אוסף של שש מושבות בריטיות נפרדות, והיוניון ג'ק, כדגל האימפריה הבריטית, שימש דגל משותף לכולן, לצד דגלי המושבות, שהתבססו אף הם על דגל הממלכה המאוחדת. הניסיון הראשון לעיצוב דגל לאומי לשש המושבות היה הדגל הקולוניאלי הלאומי שעוצב על ידי קפטן ג'ון ניקולסון וקפטן ג'ון בינגל ב-1823-1824. דגל הפדרציה האוסטרלית משנת 1831 היה הניסיון השני והפופולרי יותר שעוצב גם הוא בידי ניקולסון. דגלים אלו ודגלים נוספים אחרים, כגון דגל יוריקה (ששימש כדגל מרד ביצורי יוריקה בשנת 1854), הציגו הדמיה של כוכבי הצלב הדרומי. הדגל המוקדם ביותר הידוע לנו שהציג את הכוכבים כפי שהם נראים בשמיים היה דגל הליגה האוסטרל-אסיתית נגד הגליה, שעיצובו דמה לעיצוב הדגל הלאומי של ימינו.
תחרות עיצוב הדגל הפדרלי (1901)
עם התקרבותו של האיחוד הפדרלי התברר הצורך בדגל רשמי לאיחוד. בשנת 1900 פתח העיתון "מלבורן הרלד" בתחרות עיצוב דגל שעל פי עקרונותיה היה צריך לכלול את דגל הממלכה המאוחדת ואת כוכבי הצלב הדרומי בסגנון דגל ימי בריטי. התחרות נערכה בידי "Review of Reviews for Australasia" ואף על פי שבאותה עת חשבו כי ההגבלות על העיצוב אינן נבונות, הטענה הייתה כי דגל שלא יכלול סמלים אלו ספק אם יזכה. לאחר איחוד אוסטרליה, שהתרחש ב-1 בינואר 1901, ערכה ממשלת אוסטרליה תחרות רשמית לעיצוב דגל עבור הפדרציה החדשה שזה עתה קמה. התחרות התקיימה בחודש אפריל ובמסגרתה התקבלו למעלה מ-32,000 פניות (רבות מהן נשלחו במקור לתחרות הראשונה). הדגלים נשפטו על פי שבע קטגוריות: נאמנות לאימפריה, לפדרציה, היסטוריה, הרלדיקה, ייחודיות, שימושיות ומחיר ייצור. רוב העיצובים כללו את דגל הממלכה המאוחדת ואת הצלב הדרומי, אולם עיצובים שהציגו חיות מקומיות היו פופולריים אף הם. חמישה עיצובים דומים נבחרו כעיצוב המנצח, ומעצביהם חלקו בפרס של מאתיים פאונד. הזוכים היו: איבור אוונס, בן 14 ממלבורן; לזלי ג'ון הוקינס, שוליית אופטומטריסט מסידני; אגברט ג'ון נוטל, אדריכל ממלבורן; אנני דוריגטון, אמנית מפרת' וויליאם סטיבנס, קצין ספנות מאוקלנד, ניו זילנד. כל אחד מהזוכים קיבל פרס של ארבעים פאונד.
שמאל|ממוזער|200px|העיצוב הזוכה בתחרות העיצוב, מספר הקודקודים בכוכבי הצלב הדרומי שונה
התגובות הראשוניות לדגל היו מעורבות. המגזין הרפובליקני הבולטין סבר כי הדגל הוא:
שמאל|ממוזער|180px|דגל מדינת ויקטוריה
שמאל|ממוזער|180px|העיצוב שאושר על ידי המלך אדוארד השביעי בשנת 1902
ימין|ממוזער|200px|דף השער של מהדורת Review of Reviews חתומה על ידי אגברט ג'ון נוטל לאחר הזכייה בתחרות העיצוב ב-1901
עיצוב הדגל היה זהה לעיצובו של דגל ויקטוריה (נס כחול מושחת בהדמיית הצלב הדרומי), בתוספת כוכב נוסף. מבקרים רבים, הן בממשלה הפדרלית והן בממשלת מדינת ניו סאות' ויילס, התנגדו לדגל בטענה שהוא יותר מדי "ויקטוריאני". הם רצו בדגל הפדרציה האוסטרלית. ראש הממשלה אדמונד ברטון, שניסה לקדם את דגל הפדרציה האוסטרלית, הגיש את שני הדגלים: את דגל הפדרציה ואת הדגל הזוכה בתחרות לאישור האדמירליות הבריטית על מנת לקבל אישור סופי. האדמירליות העדיפה את הדגל שזכה בתחרות. הנס אדום יועד להנפה על ספינות פרטיות ובנס כחול לשימושם של ספינות ממשלתיות. אישרה הממשלה האוסטרלית את הדגלים הללו כדגלים הימיים הקולוניאליים.
הדגל האוסטרלי החדש הונף לראשונה על גגו של בניין התערוכה המלכותי במלבורן ב-3 בספטמבר 1901. גרסה פשוטה יותר של הדגל שזכה בתחרות אושרה רשמית כדגלה של אוסטרליה על ידי המלך אדוארד השביעי בשנת 1902.
דגל זה החליף את דגל הממלכה המאוחדת כדגלה הייצוגי של אוסטרליה באולימפיאדת סנט לואיס בשנת 1904, ובאותה השנה, בעקבות לובי של הסנטור ריצ'רד קורץ', קיבל הדגל מעמד זהה לזה של היוניון ג'ק בממלכה המאוחדת ובית הנבחרים הכריז כי הנס הכחול "יונף מעל כל המבצרים, הספינות, ההצדעות וכל הבניינים הציבוריים של חבר העמים בכל האירועים שבהם יש להניף דגל". הממשלה הסכימה להניף את הדגל בימי דגל מסוימים, אך רק אם הדבר לא יגרור הוצאות כספיות נוספות. הנס הכחול הונף מעל בנייני ממשל של המדינות רק אם לא היה דגל מדינתי בנמצא.
נס אדום או כחול?
שמאל|ממוזער|200px|נס אוסטרליה האדום
הנס האדום היה הדגל היחידי שאזרחים היו רשאים להניף ביבשה. על פי מוסכמות המסורת הבריטית שהועידה את השימוש בניסים הכחולים לממשלות ואת הניסים האדומים לאזרחים, נשמר הנס הכחול לשימושה של ממשלת אוסטרליה בעוד שממשלות מדינות האיחוד, ארגונים פרטיים ואזרחים הניפו כולם את הנס האדום. למרות זאת, בפתיחת מושב הפרלמנט בשנת 1927 הונפו רק הנס האדום והיוניון ג'ק.
הנס הכחול החליף את היוניון ג'ק בכל הבסיסים הצבאיים בשנת 1908 והוא שימש גם כדגל ההצדעה של צבא אוסטרליה בכל המסדרים והמצעדים הטקסיים החל משנת 1911, אך עד 1941 שרר בלבול סביב שאלת הצבע הנכון לדגל וזאת מכיוון שעד אז כ-10% מכלל הדגלים שהיו בשימוש הצבא היו כחולים וכל השאר היו אדומים.
ספינות פרטיות לא מסחריות היו חשופות לקנס כבד אם לא הונף עליהם הנס האדום הבריטי. האדמירליות הבריטית פרסמה צו שאישר לאותן ספינות להניף את נס אוסטרליה האדום ב-5 בדצמבר 1938. חוק הגבלות הספנות 1981 חיזק את הקביעה כי הנס האוסטרלי האדום הוא "הצבעים הנכונים" להנפה על ספינות סוחר הרשומות באוסטרליה.
דגל הממלכה המאוחדת
כחלק מהאימפריה הבריטית, הניפה אוסטרליה את דגל הממלכה המאוחדת (היוניון ג'ק) כדגלה המקורי. זהו היה הדגל דה פקטו של האימפריה הבריטית שנוסד כדגל מלכותי.
עם הקמתו של הצי המלכותי האוסטרלי ב-5 באוקטובר 1911, הונחה הצי להניף את הנס הלבן בירכתי ספינותיו ואת דגל אוסטרליה על מוט דגלון החרטום. על אף ניסיונותיה של הממשלה לכפות את השימוש בנס הכחול על ספינות המלחמה האוסטרליות, המשיכו קציני הספינות להניף את היוניון ג'ק ורק בשנת 1913, לאחר מחאה ציבורית בעקבות סקירתה של אוניית הצי המלכותי האוסטרלי מלבורן בנמל פרימנטל, הזכיר הממשל את חקיקת 1911. הנס הלבן הוחלף לבסוף בנס אוסטרליה הלבן הייחודי ב-1 במרץ 1967.
בשנת 1920 החל דיון ציבורי האם השימוש בנס הכחול הוא נחלתה הבלעדית של ממשלת אוסטרליה. דיון, ששיאו היה בהסכם ב-1924, שקבע כי דגל האיחוד נושא את זכות הקדימה של הדגל הלאומי. כיוון שדגל האיחוד הוכר כדגל הלאומי, היה זה אקט של חוסר נאמנות להניף את אחד הניסים ללא דגל הממלכה המאוחדת לצידו, וכמו כן, היה זה דגל הממלכה המאוחדת שכיסה את ארונות חללי המלחמות האוסטרלים.
הנס הכחול החליף את דגל הממלכה המאוחדת באופן רשמי ב-14 באפריל 1954, אך היוניון ג'ק נחשב בעיני אוסטרלים רבים כדגלם הלאומי גם בשנות ה-70 של המאה ה-20, תחושה שגרמה למערכה הציבורית של ארתור סמות' (בשנים 1968 ל-1982) לעודד מתן קדימות לדגל האוסטרלי.
באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 הפסיקה ממשלת אוסטרליה לתזכר את אזרחי אוסטרליה כי הזכות להניף את דגל הממלכה המאוחדת לצידו של הדגל הלאומי שמורה להם וכמו כן הפסיקה לפרסם הנחיות כיצד יש להניף את שני הדגלים יחדיו.
הדגל הלאומי של אוסטרליה
שמאל|ממוזער|200px|חוק הדגלים (1953) הממתג את הנס הכחול כדגלה הלאומי של אוסטרליה ואת הנס האדום כדגל צי הסוחר
בשנת 1940 חוקקה ממשלת ויקטוריה חוק המאפשר לבית ספר לרכוש ניסים כחולים ובכך סללה את הדרך להנפת הנס הכחול בידי אזרחים. ראש הממשלה, רוברט מנזיס, עודד אזרחים להניף את הנס הכחול בכך שפרסם הצהרה המתירה לאזרחים להניף את שני הדגלים (האדום והכחול). בשנת 1947, הצהיר ראש הממשלה בן צ'יפלי הצהרה דומה.
ב-4 בדצמבר 1950, הכריז ראש הממשלה רוברט מנזיס על הנס הכחול כעל דגלה הלאומי של אוסטרליה, ובשנת 1951 אישר המלך ג'ורג' השישי את המלצות הממשלה.
אוסטרליה הדרומית בחרה שלא להחליף את דגל הממלכה המאוחדת בדגל האוסטרלי, והיה זה עד 1954 עת נתנה לבתי הספר האפשרות להניף את היוניוק ג'ק או את אחד הדגלים האוסטרליים (האדום או הכחול).
מצב זה שרר עד ה-14 בפברואר 1954, אז המלכה אליזבת השנייה נתנה את הסכמתה המלכותית לחוק הדגלים. ההסכמה המלכותית תוזמנה עם ביקורה של המלכה במדינה. החוק הסמיך את המושל הכללי למנות דגלים וסמלים לאוסטרליה ולהנפיק צווים לשימוש באותם דגלים. סעיף 8 של החוק קובע כי זכותו של אזרח להניף את היוניון ג'ק לא תפגע מהחוק.
בשנת 1988 הוכנס תיקון לחוק הדגלים שקבע את הכללים הנוגעים בשינוי עיצובו של הדגל הלאומי. על מנת לשנות את הדגל לחלוטין יש צורך בעריכת משאל עם - בהנחה כי החוק לא יתוקן בפרלמנט בהליך חוקי רגיל.
פרוטוקול הדגל
קווים מנחים להנפת הדגל מותווים ב"חוק הדגלים (1953)" ובחוברת "הדגל הלאומי האוסטרלי" המונפקת על ידי הממשלה האוסטרלית מפעם לפעם. הקווים מנחים כי הדגל מותר להנפה בכל יום מימות השנה. הדגל הלאומי יונף בעמדה עליונה על כל דגל או נס כשהוא מונף באוסטרליה או בטריטוריות האוסטרליות, גבוה וחפשי. יש להניף את הדגל על כל בנייני הממשל ולהציגו בכל עמדות ההצבעה כשמתקיימות בחירות או משאל עם. על ספינות שעשועים ניתן להניף את הנס האדום או את הדגל הלאומי. ספינות עשויות להניף את הנס הבריטי הכחול רק אם הן תחת צו תקף תחת החוק הבריטי.
שמאל|ממוזער|200px|התורן מעל בניין הפרלמנט האוסטרלי 81 מטר גובה ומידות הדגל הן 12.8/6.4 מטרים (בערך בגודל חצי מגרש טניס)
משרד ראש הממשלה והקבינט מציין גם כי את הדגל יש להניף רק בשעות אור היום אלא אם הוא מואר. כמו כן לא ניתן להניף שני דגלים מאותו התורן. כשהדגל מונף בחצי התורן, יש להניפו בשליש גובהו של התורן. את דגל אוסטרליה לא ניתן להניף בחצי התורן בלילה. דגל אוסטרליה יונף בחצי התורן על בנייני הממשלה בימים הבאים:
ביום מותו של הריבון - מרגע ההכרזה על מותו ועד סיומה של הלוויה. ביום ההכרזה על הריבון החדש נהוג להניף את הדגל לראש התורן בשעה 11:00.
ביום מותו של כל אחד מחברי משפחת המלוכה האוסטרלית.
ביום מותו של המושל הכללי של אוסטרליה או מושל כללי בדימוס.
ביום מותו של אזרח אוסטרלי ראוי לציון.
ביום מותו של ראש מדינה זרה שלה יחסים דיפלומטיים עם אוסטרליה - ניתן להניף את הדגל ביום הלוויה.
ביום אנזא"ק יונף הדגל בחצי התורן עד חצות היום.
ביום הזיכרון הלאומי יונף הדגל בראש התורן עד 10:30 יורד לחצי התורן מ-10:30 ועד 11:03 ואז יונף שוב בראש התורן עד לסיומו של היום.
יום הדגל
בשנת 1996 ייסד המושל הכללי, סר ויליאם דין, יום דגל לאומי אוסטרלי שנתי, שיתקיים ב-3 בספטמבר. חגיגות יום הדגל התקיימו בסידני מאז 1985 ונוסדו בידי הווקסילוגרף ג'ון כריסטיאן ואוגן על מנת לציין את הנפתו של הדגל הלאומי לראשונה בשנת 1901. במהלך יום הדגל נערכים טקסים במרכזים רבים והמושל הכללי ופוליטיקאים ואישי ציבור נואמים בתקשורת. יום הדגל אינו חג לאומי.
דגל יובל המאה
ביום המאה להנפתו של הדגל, 3 בספטמבר 2001, הציגה התאחדות הדגל הלאומי האוסטרלי בפני ראש הממשלה דגל שנועד להחליף את הדגל המקורי שאבד. הדגל לא היה שחזור של הדגל המקורי, בו היו לכוכב חבר העמים שישה קודקודים, אלא הדגל הנוכחי שלו שבעה קודקודים. לדגל צורף סרט אדום ועליו הקדשה:
צו המתיר שימוש בדגל המאה תחת סעיף 6 לחוק הדגלים הוצא על ידי המושל הכללי וכיום (2008) הדגל מונף כדגל הרשמי של המדינה באירועים מיוחדים.
דגלים אוסטרליים נוספים
על פי סעיף 5 לחוק הדגלים יכול המושל הכללי להכריז על דגלים נוספים מלבד הדגל הלאומי והנס האדום כדגלי או ניסי אוסטרליה. חמישה דגלים נקבעו ככאלה. הדגלים הראשונים היו נס הצי המלכותי האוסטרלי ונס חיל האוויר המלכותי האוסטרלי. לצבא האוסטרלי אין דגל המייצג אותו אך ניתנה לו המשימה הטקסית של "מגן הדגל הלאומי". חיל האוויר והצי הניפו בעבר ניסים בריטיים בהתאם לתפקידם (הנס הלבן ונס חיל האוויר המלכותי) עד לאימוצם של ניסים אוסטרליים דומים על פי עיצובו של הדגל הלאומי האוסטרלי בשנת 1948 ובשנת 1969 בהתאמה.
דגל האבוריג'ינים ודגל תושבי האיים של מצר טורס קיבלו גם הם מעמד חוקי באוסטרליה בשנת 1995. צעד זה שאז נראה כמחווה של הכרה, יצר לא מעט ויכוחים ומחלוקות בזמנו. מנהיג האופוזיציה טען כי צעד זה מעורר מחלוקות וילידים רבים, ביניהם מעצב הדגל הארולד תומאס, טענו כי הדגל אינו זקוק להכרה רשמית.
נס כוחות ההגנה של אוסטרליה הוכרז בשנת 2000. הדגל נועד לייצג את כוחות ההגנה של אוסטרליה כאשר יותר מענף אחד מעורב בפעילות (כגון האקדמיה של כוחות ההגנה האוסטרליים או שר ההגנה).
בנוסף לשבעת הדגלים, אותם מסמיך חוק הדגלים כדגלים לאומיים, יש שני דגלי חבר עמים רשמיים דגל האוויר האזרחי של אוסטרליה ונס רשות המכס האוסטרלית, שמונה דגלי משנה למלכה ותשעה דגלי מדינות וטריטוריות המוכרים כדגלים רשמיים, אך נמצאים תחת חוקים ואמצעים אחרים.
הדיון הציבורי על דגל אוסטרליה
מזה שנים מתקיים דיון ציבורי מאופק אך עקשן לגבי השאלה האם יש מקום להחליף את דגל אוסטרליה, על מנת להסיר או לא להסיר את היוניון ג'ק שבקנטון (הרבע השמאלי העליון), וכל זאת בהקשר לדיון בדבר הפיכתה של אוסטרליה לרפובליקה. הדיון הגיע לכותרות במספר הזדמנויות כגון יום השנה ה-200 ליסודה של ההתיישבות הלבנה באוסטרליה בשנת 1988, ובתקופת כהונתו של ראש הממשלה פול קיטינג שהביע תמיכה פומבית בהחלפתו של הדגל וצוטט אומר:
שתי קבוצות לובי עיקריות מעורבות בדיון הציבורי. הראשונה היא אוספלג (Ausflag) התומכת בהחלפתו של הדגל, והשנייה היא התאחדות הדגל הלאומי האוסטרלי''' (Australian National Flag Association - ANFA) המעוניינת בהשארתו. הטיעון העיקרי להשארתו של הדגל הוא היסטורי, והטיעון העיקרי להחלפתו הוא שהדגל הנוכחי אינו מתאים למעמדה של אוסטרליה כמדינה עצמאית ורב-לאומית.
אוספלג מתמקדת בפרסום נושא החלפת הדגל סביב אירועים לאומיים כגון אולימפיאדת סידני ומקיימת תחרויות עיצוב לדגל חדש, בעוד ההתאחדות פועלת במישורים הקוראים להשארתו של הדגל כגון יום הדגל הלאומי.
ראו גם
סמל אוסטרליה
המנון אוסטרליה
גלריית דגלי אוסטרליה
לקריאה נוספת
Collins Gem Flags (1994). Haper Collins Publishers pp 29-30.
Evans, I. (1918) The history of the Australian flag. Evan Evans, Melbourne
קישורים חיצוניים
חוק הדגלים (1953), הנוסח המלא
הממשלה האוסטרלית - סמלים - הדגל הלאומי האוסטרלי
הדגל הלאומי באתר Ausflag
אגודת הדגל הלאומי האוסטרלי
הערות שוליים
*
קטגוריה:אוסטרליה: סמלים לאומיים
אוסטרליה, דגל
אוסטרליה
אוסטרליה
אוסטרליה
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
אוסטרליה | 2024-09-21T06:54:47 |
דגל אוקראינה | דגל אוקראינה (באוקראינית: Державний Прапор України, בעברית: דגלה הממלכתי של אוקראינה) הוא דגלה הלאומי של אוקראינה. מורכב משני פסים אופקיים בצבעים תכלת (למעלה) וצהוב. הצבעים הם הצבעים הלאומיים והם צבעי סמל גליציה, שתוארו לראשונה בקרב גרונוולד.
השורשים ההיסטוריים של הצבעים מגיעים מהמאה ה-13, כאשר העיר לבוב נוסדה. העיר קיבלה במתנה שלט הרלדי עם איור של אריה זהב על רקע כחול. במהלך מלחמות ומאבקים קשים, הדגל הוחלף ועבר שינויים רבים עד שבשנת 1848 קיבל את צורתו המודרנית.
לפי גרסה אחרת מקור הצבעים בצבעי שלט אצולה של אחת הממלכות האוקראיניות מתקופת ימי הביניים, הצבעים שימשו גם בדגלים שהונפו בקרב נגד המונגולים במאה ה-13, ובשנת 1848 כחלק מגל הלאומיות שסחף את אירופה באביב העמים.
דגל אוקראינה אומץ רשמית בשנת 1918 על ידי הרפובליקה העממית של אוקראינה ומפורש כשמיים תכולים (המסמלים שלום) מעל שדות חיטה (המסמלים שגשוג), הגדלים במישורים הפוריים של אוקראינה.
תחת השלטון הסובייטי נאסרה הצגת הדגל, כסימן ללאומנות, ולרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אוקראינה היה דגל אחר שהיה וריאציה של הדגל הקומוניסטי. לאחר החזרת העצמאות האוקראינית היו שזיהו את הדגל בעיקר עם קבוצות ששיתפו פעולה עם הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה, אולם הרוב הכיר במסורת העתיקה יותר. הפרלמנט האוקראיני החל להניפו שוב בשנת 1991, והדגל הוחזר באופן רשמי להיות הדגל הלאומי בשנת 1992.
יום הדגל הלאומי של אוקראינה חל מדי שנה ב-23 באוגוסט, יום לפני יום העצמאות האוקראיני.
במהלך ההפגנות של האוקראינים בשנת 2014 במטרה לשמור על זכותם לעתיד דמוקרטי ואירופאי, היה ניתן לראות בכל מקום את הדגל מתנוסס. בנוסף במהלך המלחמה מול רוסיה, ניתן לראות את דגל אוקראינה מתנופף ומייצג סמל של העם האוקראיני יחד עם תחושת הזדהות חזקה של כל מנהיגי העולם המגנים את המלחמה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אוקראינה: סמלים לאומיים
אוקראינה, דגל
אוקראינה
אוקראינה | 2024-05-20T12:50:07 |
יעקב טרנר | יעקב טרנר (נולד ב-27 בפברואר 1935) הוא פוליטיקאי ישראלי שכיהן כראש עיריית באר שבע השביעי בין השנים 1998–2008, וכמפכ"ל העשירי של משטרת ישראל בין השנים 1990–1993. לפני כן היה טייס קרב ומפקד בחיל האוויר הישראלי.
ביוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|טרנר נואם כמפכ"ל המשטרה, בתחילת שנות ה-90
ממוזער|250px|פרס מפעל חיים על הקמת מוזיאון חיל האוויר ושימור מורשת החיל
נולד בכפר יונה לצבי טרנר, יליד הונגריה, ולדינה לבית רוזנפלד, ילידת פולין.
הוא התגייס לצה"ל בשנת 1953. טרנר החל את קורס טיס מס' 17, אך הודח. הוא הצטרף לאחד הקורסים הבאים, מס' 22, וסיים אותו בהצלחה בשנת 1957. לאחר הקורס הוצב לקורס אימון מתקדם (קא"ם) על מטוס דאסו אוראגן בטייסת 113 ("הצרעה") בבסיס חצור. לאחר ההסבה עבר הסבה למטוס דאסו מיסטר IV. בין השנים 1957–1963 היה טייס קרב בטייסת 109 ("העמק"). ב-1963 עבר להטיס מטוס מיראז' 3 והיה חלק מצוות קליטת המטוס בטייסת 117 ("הסילון הראשונה") בבסיס רמת דוד. בשנים שלאחר מכן שימש טרנר כמדריך בבית הספר לטיסה ששכן אז בבסיס תל נוף, ומאוחר יותר מונה כמפקד טייסת בבית הספר לטיסה.
במלחמת ששת הימים פיקד על טייסת 107 ("אבירי הזנב הכתום"), שבאותה תקופה הייתה טייסת אוראגן. במהלך המלחמה הוביל טרנר מבנים לתקיפת שדות תעופה במסגרת מבצע מוקד. באחת מהגיחות שבה הוביל רביעייה לתקיפת כוח שריון ירדני נפגע מטוסו באש נ"מ אך הוא הצליח להנחית את מטוסו הפגוע בישראל.
מספטמבר 1967 עד יולי 1969, כולל במלחמת ההתשה, פיקד על טייסת 110 ("אבירי הצפון"), שהייתה טייסת סוד אוויאסיון ווטור. במלחמת ההתשה איבד את שני סגניו, ו. בהמשך שירת כמדריך ראשי בבית הספר לטיסה וכמפקד טייסת תעופה בתל נוף. ב-1972 מונה למפקד בית הספר לטיסה.
במהלך מלחמת יום הכיפורים לחם טרנר כטייס פנטום בטייסת 107, שפעלה באותן שנים מבסיס חצרים. לאחר לימודי תואר ראשון במדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן-גוריון מונה ב-1975 לראש מחלקת ההדרכה של חיל האוויר שבלהק אוויר. ב-1977 הוענקה לו דרגת תת-אלוף, ובשנים 1977–1981 פיקד על בסיס חצרים. תפקידו הבא היה כראש להק כוח אדם של חיל האוויר (1981–1985) שאחריו השתחרר מצה"ל בדרגת תא"ל לאחר 32 שנות שירות. כטייס קרב ביצע טרנר מעל 300 גיחות מבצעיות.
טרנר יזם והקים את מוזיאון חיל האוויר בחצרים אותו ניהל מיום הקמתו ועד 2015. גם לאחר שחרורו מצה"ל המשיך טרנר להטיס את מטוסי המוזיאון, עד שהגיע לגיל 75.
שירותו במשטרת ישראל
לאחר שחרורו מצה"ל התגייס למשטרת ישראל, שם כיהן כראש אגף כוח אדם (כיום אמ"ש) בשנים 1985–1989, וכמפקד מחוז מרכז בשנים 1989–1990. ב-1 באפריל 1990 הוענקה לטרנר דרגת רב ניצב והוא מונה למפכ"ל העשירי של המשטרה. בשלוש שנות כהונתו כמפכ"ל משטרת ישראל הקים את משטרת התנועה הארצית ואת היחידה האווירית של משטרת ישראל, הפעיל את מדיניות ה"דלת הפתוחה" לאזרח בכל תחנות המשטרה, פעל לקידום השוטרים ומבחינת תושבי באר שבע והנגב הייתה גולת הכותרת לפעילותו הקמת המחוז הדרומי בתחומי העיר באר-שבע.
כמה חודשים אחרי תחילת תפקידו כמפכ"ל, ביום הכיפורים ה'תשנ"א 29 בספטמבר 1990, עלתה קבוצה גדולה של מפגינים מוסלמים לכיוון הכותל המערבי. המשטרה עצרה את התקדמותם אך היו נחבלים רבים משני הצדדים, והאירוע נתפס כחריג בהיקפו בירושלים, וכאיום על ביטחון המתפללים בכותל. ההפגנה נוצרה אחרי פרסום כרוז של הואקף הקורא להתנגד לכוונת נאמני הר הבית להציב אבן פינה טקסית לבית המקדש השלישי. למחרת נערכה ישיבה ובה הנחה ראש הממשלה יצחק שמיר את שר המשטרה רוני מילוא ואת מפכ"ל המשטרה טרנר לדאוג "להנמכת האש" בירושלים. בהתאם הוחלט שלא לאפשר לנאמני הר הבית לקיים את הטקס והדבר פורסם והועבר לואקף. בתפילות המוסלמים ביום שישי, 5 באוקטובר 1990 (חג סוכות תשנ"א), הכריז המואזין שיש למנוע את טקס הנחת אבן הפינה המתוכנן ליומיים לאחר מכן.
ביום שני, ד' חול המועד סוכות, תשנ"א (8 באוקטובר 1990) נזרק מטר אבנים מאזור הר הבית על המתפללים והמבקרים הרבים ברחבת הכותל, וכ-20,000 איש פונו משם לאחר שחלקם נפצעו. השוטרים בהר הותקפו, תחנת המשטרה ברחבת הר הבית ננטשה והועלתה באש. המשטרה הסתערה על המתפרעים באש חיה, ו-17 מהנוכחים בהר נהרגו. בהופעה טלוויזיונית למחרת, ולמרות ביקורת משמעותית, הודיע טרנר כי הוא מצדיק את החלטת המשטרה ואת פעולתה, בייחוד לאור תקיפת המתפללים ברחבת הכותל מתוך רחבת הר הבית בפעם הראשונה מאז שחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים.
סיים את תפקידו זה בשנת 1993.
מאז 2002 מכהן טרנר כנשיא הסניף הישראלי של ארגון השוטרים הבינלאומי - IPA.
תפקידו כראש עיר
לפני כהונתו של טרנר כראש עיריית באר שבע, קיבל הצעות להתמודד לראשות עיריית תל אביב ורמת גן, אך סירב להצעות ואמר "אם אני אהיה ראש עיר זה רק של העיר באר שבע". בשנת 1998 נבחר לראשות עיריית באר שבע, ובשנת 2003 נבחר לכהונה שנייה עם 48.29% מהקולות. טרנר עמד בראש רשימת "באר שבע 1", רשימה מקומית שנתמכה על ידי מפלגת העבודה. עם הקמת מפלגת קדימה ב-2005 הודיע על תמיכתו בה.
כראש עיר, טרנר שם למטרה לבנות שני דברים שהיו חסרים בעיר: היכל תרבות ואצטדיון כדורגל. היכל התרבות (משכן האומנויות) הושלם בימי כהונתו, ואילו האצטדיון נבנה לאחר תום כהונתו והוא נקרא על שמו. כמו כן, השקיע במוסדות חינוך ורווחה בעיר וגייס כספים למיזם פארק נחל באר שבע ולפארק ההייטק.
בבחירות לרשויות המקומיות בשנת 2008, גבר עליו רוביק דנילוביץ' עם 60.39% מהקולות.
טרנר מתגורר ברמת השרון, וממשיך להתנדב במוזיאון חיל האוויר בחצרים.
חיים אישיים
טרנר היה נשוי לאריאלה, עד למותה ב-2017. לזוג שלושה בנים, שניים מהם טייסים. אחייניתו היא קרן טרנר אייל, לשעבר מנכ"לית משרד האוצר ומשרד התחבורה.
הוקרה ופרסים
טרנר זכה שלוש פעמים בפרס מפקד חיל האוויר.
בשנת 1985 זכה בפרס על ביצוע פרויקט יבנה, מטעם אלוף עמוס לפידות.
בשנת 1995 קיבל פרס מפקד חיל האוויר, מטעם אלוף הרצל בודינגר.
בשנת 2010 זיכה אותו אלוף עידו נחושתן בפרס על שימור ופיתוח מורשת ח"א.
טרנר קיבל בשנת 2009 את אות יקיר הנגב מטעם אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
באותה שנה קיבל את אות יקיר באר שבע על שירותו למען העיר.
בשנת 2013 זכה בפרס יקיר הרשויות המקומיות מטעם מרכז השלטון המקומי על תרומתו לפיתוח באר שבע והנגב ותרומתו לביטחון המדינה. הפרס הוענק לו בטקס בכנסת על ידי יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין כנציג ראש הממשלה וע"י שלמה בוחבוט יו"ר מרכז השלטון המקומי.
אצטדיון טוטו באר שבע ע"ש יעקב טרנר שנפתח בשנת 2015 נקרא על שמו.
בחודש ינואר 2020 חנכה עיריית יבנה גינה ציבורית על שמו בשכונה המשטרתית בעיר, בה מתגוררות 255 משפחות ואשר הוקמה ביוזמתו.
קישורים חיצוניים
יעקב טרנר - המפכ"ל העשירי באתר משטרת ישראל
הערות שוליים
קטגוריה:ראשי עיריית באר שבע מטעם מפלגת העבודה
קטגוריה:מפכ"לי משטרת ישראל
קטגוריה:קציני משטרה יוצאי צה"ל
קטגוריה:טייסי חיל האוויר הישראלי
קטגוריה:תתי-אלופים בצה"ל
קטגוריה:מפקדי בית הספר לטיסה של חיל האוויר
קטגוריה:מפקדי בסיס חצרים
קטגוריה:ראשי להק כוח אדם
קטגוריה:מנהלי מוזיאונים בישראל
קטגוריה:מפקדי מחוז המרכז במשטרת ישראל
קטגוריה:ראשי אגף משאבי אנוש במשטרת ישראל
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
קטגוריה:ראשי להק ומחלקת ההדרכה בחיל האוויר
קטגוריה:כפר יונה: אישים
קטגוריה:יקירי באר שבע
קטגוריה:ראשי רשויות מקומיות מטעם קדימה
קטגוריה:קציני צה"ל בכירים בראשות רשויות מקומיות בישראל
קטגוריה:אישים ממוצא פולני
קטגוריה:אישים ממוצא הונגרי
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1935
קטגוריה:חיילי חיל האוויר במלחמת סיני
קטגוריה:חיילי חיל האוויר במלחמת ששת הימים
קטגוריה:חיילי חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים | 2024-07-25T10:29:35 |
הקוטב הדרומי | שמאל|ממוזער|250px|מקומו הסמלי של הקוטב הדרומי. דגלי המדינות שחתמו על ההסכם האנטארקטי מסודרים סביבו. ברקע ניתן לראות את הכיפה הישנה של תחנת הקוטב. הכיפה זזה מהמקום המדויק של הקוטב הדרומי בשל תזוזת מדף הקרח שעליו היא יושבת
שמאל|ממוזער|250px|משלחות הגילוי שהגיעו ראשונות לקוטב הדרומי
ממוזער|שמאל|150px|תנועת הקוטב המגנטי הדרומי בשנים 1945–2000, על רקע קו החוף של אנטארקטיקה
הקוטב הדרומי הוא הנקודה הדרומית ביותר בכדור הארץ. הקוטב מצוי ביבשת אנטארקטיקה והוא למעשה נמצא בנקודה המרכזית של ציר כדור הארץ הדרומי. הטמפרטורות הממוצעות בקוטב הדרומי הן מינוס 28 מעלות בקיץ, ומינוס 60 בחורף. בשנת 1983 נמדד מזג האוויר הקר ביותר בקוטב - מינוס 89.2 מעלות.
הקוטב הגאוגרפי הדרומי
הקוטב הגאוגרפי הדרומי הוא הנקודה שבה ציר סיבוב כדור הארץ חותך את פני האדמה. זוהי הנקודה אליה מתייחסים כאשר מזכירים את הקוטב הדרומי ללא פירוט נוסף.
הראשונים שהגיעו לקוטב הדרומי היו רואלד אמונדסן ומשלחת הקוטב הדרומי ב-14 בדצמבר 1911. מתחרהו הראשי של אמונדסן, רוברט פלקון סקוט ומשלחת טרה נובה, הגיע לקוטב 33 יום מאוחר יותר. בדרכם חזרה מתו סקוט וארבעת אנשי צוותו מרעב ומקור קיצוני. אחריהם ביקרה בקוטב משלחת בראשות אדמונד הילרי ואחר כך משלחת של ויוויאן פוקס. מאז היו מסעות רבים לקוטב הדרומי. האדמירל האמריקאי ריצ'רד בירד היה הראשון שטס מעל הקוטב הדרומי ב-29 בנובמבר 1929.
באזור הקוטב הדרומי נמצאת התחנה האנטארקטית אמונדסן-סקוט המאוישת באופן קבוע על ידי חוקרים ואנשי תחזוקה. התחנה הוקמה ב-1958 שנקראה השנה הגאופיזית הבינלאומית.
יבשת אנטארקטיקה נמצאת מעל הקוטב הדרומי, אולם לא זה היה המצב לאורך כל שנות קיומו של כדור הארץ, בשל נדידת היבשות. ההיטל של הקוטב הדרומי הגאוגרפי לתוך השמיים מגדיר את הקוטב השמיימי הדרומי.
הקוטב המגנטי הדרומי
הקוטב המגנטי הדרומי הוא הנקודה הקרובה ביותר לקוטב הגאוגרפי הדרומי שבה השדה המגנטי בגובה פני הקרקע אנכי לפני כדור הארץ. מצפן רגיל, שיכול לנוע אך ורק במישור מאוזן, למעשה לא יפעל בו, ויצביע על כיוון אקראי.
הקוטב המגנטי הדרומי נע לאורך השנים בכיוון צפון-צפון-מערב. בשנת 2005 נמצא הקוטב הקוטב המגנטי הדרומי ב-64.5° דרום 137.9° מזרח, ובשנת 2010 נמצא ב-64.4° דרום 137.4° מזרח.
הקוטב הגאומגנטי הדרומי
הקוטב הגאומגנטי הדרומי הוא הנקודה הקרובה ביותר לקוטב הגאוגרפי הדרומי, בה הציר של הדיפול המגנטי (ציר הדו-קוטביות) של כדור הארץ - "חותך" את פני כדור הארץ. זווית השדה המגנטי איננה 90° בדיוק כי הדו-קוטביות בשדה המגנטי של כדור הארץ איננה "מושלמת" וקיימת חוסר סימטריות. אם כדור הארץ היה מגנט דו-קוטבי מושלם - הקטבים המגנטיים היו חופפים את הקטבים הגאומגנטיים.
מבחינה פיזיקלית, הקוטב המגנטי/הגאומגנטי הדרומי של כדור הארץ - הוא למעשה קוטב מגנטי צפוני, ולהפך. הקוטב הדרומי של כל מגנט נמשך לקוטב הצפוני של מגנטים אחרים, כך גם הקוטב הדרומי של מגנט מרחף (כמו, למשל, במצפן) יצביע לכיוון הקוטב דרומי הגאומגנטי (שהוא כאמור מגנט צפוני).
המיקום המדויק של הקטבים המגנטיים והגאומגנטיים - הן בצפון והן בדרום - משתנה באופן הדרגתי. בשנת 2005 נמצא הקוטב הגאומגנטי הדרומי ב-79.8° דרום 108.2° מזרח, ובשנת 2010 נמצא ב-80.0° דרום 108.0° מזרח.
ב-16 בינואר 1909 משלחת בראשות ארנסט שקלטון מצאה את הקוטב הדרומי המגנטי.
הקוטב הדרומי הלא-נגיש
נמצא ב-, בשטחה של היבשת האנטארקטית. זו הנקודה הרחוקה ביותר באנטארקטיקה מהאוקיינוס הדרומי. משלחת סובייטית הגיעה אליו לראשונה בשנת 1957. הם הקימו שם את תחנת סובטצקייה (Sovetskaya) ואיישו אותה במהלך הקיץ הדרומי של 1957–1958.
ראו גם
תחנת הקוטב הדרומי
קוטב
הקוטב הצפוני
השדה המגנטי של כדור הארץ
אנטארקטיקה
זמן באנטארקטיקה
קישורים חיצוניים
סיור וירטואלי בקוטב הדרומי
קטגוריה:אנטארקטיקה: גאוגרפיה
קטגוריה:אתרים היסטוריים ואתרי מורשת באנטארקטיקה
קוטב דרומי | 2024-05-30T08:55:08 |
דגל ארגנטינה | דגל ארגנטינה (בספרדית: Bandera de la Argentina) הוא דגלה הלאומי של ארגנטינה. עיצובו הוא טריבנד אופקי המורכב משלושה פסים אופקיים ושווים בצבעי תכלת-שמים (הפסים העליון והתחתון) ופס לבן במרכז ובגרסתו הממשלתית הוא מושחת בשמש מאי בצבע זהב אשר במרכזה פרצוף מחייך במרכז הפס הלבן.
לבחירת סכמת הצבעים ישנם מספר הסברים, עיצובו של הדגל הושפע מדגלו של הגנרל מנואל בלגראנו אשר הונף לראשונה בעיר רוסאריו ב-27 בפברואר 1812 במהלך מלחמת העצמאות הארגנטינאית והתבסס על צבעי סמל הכובע של ארגנטינה, סמל אשר נענד על ידי חייליו. הדגל אושר לשימוש בידי האספה של השנה ה-13 כדגל צבאי בלבד, אולם אושר כדגל הלאומי בידי הקונגרס של טוקומאן בשנת 1816. בשנת 1818 נוספה שמש מאי למרכז הדגל המשמש כדגלה הטקסי של ארגנטינה.
עיצוב הדגל
על פי המסורת צבעי הדגל מיוחסים לשמים, לעננים ולשמש ובטענה זו תומכים ההמנונים "אורורה" ו"ההצדעה לדגל", אולם ההיסטוריונים חולקים על המסורת ותולים את בחירת הצבעים בנאמנות לבית בורבון.
צורה וגודל
גודלו וצורתו של הדגל נקבעו בשנת 1978 על יחס של 9:14 בגודל של 0.9 על 1.4 מטר. על דגל מצוירים שלושה פסים בצבעי תכלת-לבן-תכלת כל אחד ברוחב של 30 ס"מ. במרכזו של הפס הלבן מוטען סמל הידוע בשמו שמש מאי בצבע זהב. דגלים ביחס 1:2 או 2:3 נמצאים גם הם בשימוש.
שמש מאי המשחיתה את הדגל הרשמי מבוססת על עיצובו של המטבע הארגנטינאי הראשון, הריאל הארגנטינאי. השמש בצבעי זהב וחום ולה 16 קרניים ישרות ו-16 קרניים גליות ובמרכזה פנים. קוטר העיגול הפנימי הוא 10 ס"מ וקוטר העיגול החיצוני של הקרניים הוא 25 ס"מ והיא ממוקמת במרכזו של הפס הלבן האמצעי.
צבעים
תבניתכחול שמייםזהבחוםלבן פנטון 284 C 116 C 483 C Safe HTML 75AADB FCBF49 843511 FFFFFF RGB 117, 170, 219 252, 191, 73 132, 53, 17 255, 255, 255
היסטוריה
הדגל הארגנטינאי עוצב בידי מנואל בלגראנו במהלך מלחמת העצמאות הארגנטינאית. בעת שהותו ברוסריו הוא שם לב כי שני הצדדים הלוחמים, תומכי הכתר מן הצד האחד והפטריוטים מן הצד האחר היו לבושים בצבעים זהים, אדום וצהוב - צבעי הדגל הספרדי. בעקבות דמיון זה, יצר בלגרנו את סמל הכובע של ארגנטינה אשר אושר במהלך הטריומוויראט הראשון ב-18 בפברואר 1812. מעודד מהצלחתו יצר בלגרנו לאחר תשעה ימים דגל בצבעים זהים לסמל הכובע. בחירתו של בלגרנו בצבעי התכלת והלבן לא הייתה מקרית, היו אלו הצבעים אשר הניפו הקריאולים במהלך מהפכת מאי של 1810.
בלגרנו שלח מכתב לטריומוויראט והודיע לו על השימוש בדגל החדש, אולם בניגוד לסמל הכובע לא אישר הטריומוויראט את השימוש בו שכן הקו המדיני אשר נקט היה כי הוא נלחם בשמו של פרננדו השביעי, מלך ספרד אשר היה תחת שביו של נפוליאון, בעוד שהכרזה על דגל הייתה מעשה של הכרזת עצמאות. על כן שלח הטריומוויראט מסרים לבלגרנו כי לא ילחם תחת הדגל החדש, אולם עד אשר הגיעו השליחים למקום מושבו עזב בלגרנו לכיוון צפון בהתאם לפקודותיו לחיזוק עמדות הפטריוטים באלטו פרו לאחר תבוסתו של חואן חוסה קסטלי בקרב וואקי. הדגל הונף לראשונה בבואנוס איירס ב-23 באוגוסט 1812 באתר בו ניצב היום האובליסק של בואנוס איירס. ללא כל ידיעה באשר להוראות הטריומוויראט המשיך בלגרנו בשימוש בדגל בהניפו בשנית בסן סלבדור דה חוחוי שם זכה הדגל בברכת הכנסייה המקומית ביום השנה השני למהפכת מאי. הפקודות הגיעו אל בלגרנו כאשר נכנס האחרון לסלטה שם הפסיק את השימוש בדגל. בתשובה לכך שחיילי צבאו כבר נשבעו לדגל החדש ענה בלגרנו כי הוא שומר את הדגל לחגיגות ניצחון גדולות יותר.
הטריומוויראט הראשון הוחלף בשני שהחזיק ברעיונות ליברליים יותר וקרא לכינוסה של האספה של שנת 1813 ואף שלא הכריז על עצמאות, למרות שהייתה זו אחת ממטרותיו, הכיר בדגלו של בלגרנו כדגל קרב. השבועה הראשונה לדגל הייתה ב-13 בפברואר 1813 בסמוך לנהר סלאדו אשר נודע מאז בכינוייו "נהר השבועה" והשימוש בדגל בקרב לאחר אישורו היה במהלכו של קרב סלטה, קרב בו נחלו הפטריוטים ניצחון מוחץ על הכוחות המלוכנים בפיקודו של פיו טריסטאן.
ראו גם
גלריית דגלי ארגנטינה
קישורים חיצוניים
ארגנטינה, דגל
ארגנטינה
ארגנטינה
קטגוריה:ארגנטינה: דגלים
ארגנטינה
ארגנטינה | 2024-09-08T06:48:21 |
ז'אק קרטייה | ז'אק קרטייה (בצרפתית: Jacques Cartier; 31 בדצמבר 1491 – 1 בספטמבר 1557) היה מגלה ארצות צרפתי שסייר בקנדה.
ביוגרפיה
קרטייה נולד בסן-מלו שבצרפת. פרנסואה הראשון, מלך צרפת בחר בו כדי למצוא "איים מסוימים ואדמות שבהן נאמר שיש כמויות גדולות של זהב ודברי ערך אחרים""certaines îles et pays où l'on dit qu'il se doit trouver grande quantité d'or et autres riches choses". בשנת 1534 הוא יצא למסע שייעודו היה למצוא מעבר מערבי לאסיה. הוא סייר באזור ניופאונדלנד (החל ב-10 במאי באותה שנה) ובימות הקנדיות, ושם שמע על נהר מערבי יותר (נהר סנט לורנס). קרטייה האמין שנהר זה עשוי להיות המעבר הצפון-מערבי הנחשק. במהלך המסע הוא חטף את שני בניו של הצ'יף דונקונה ("Donnacona") – דומגיה ("Domagaya") וטייגנואגני ("Taignoagny") ולקח אותם איתו כשחזר לאירופה.
קרטייה הפליג למסעו השני ב-19 במאי 1535 עם 3 ספינות, 110 אנשי צוות, ושני הבנים החטופים שהוחזרו לאביהם. הוא שט במעלה הנהר לכפרים הורון ("Huron") בסטדקונה ("Stadacona" במקום שבו עומדת היום העיר קוויבק) והוכלגה ("Hochelaga", מונטריאול) והגיע ב-2 באוקטובר 1535. במסע זה שמע על מדינה צפונית יותר, שנקראת ממלכת סאגנה ("Saguenay"), שאמרו עליה שהיא מלאה בזהב ואוצרות אחרים. ב-23 במאי 1541 הוא עזב את סן-מלו למסעו השלישי. במסע זה הוא חיפש את סאגנה, אך גם הפעם לא עבר את הוכלגה. לאחר חורף עז שהעביר בקנדה, הוא חזר לצרפת בשנת 1542.
עד מותו חי קרטייה בסן-מלו ובאחוזתו הסמוכה, ונפטר בשנת 1557.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מגלי ארצות צרפתים
קטגוריה:ברטאן: אישים
קטגוריה:ילידי 1491
קטגוריה:נפטרים ב-1557 | 2023-07-21T21:54:06 |
תפוקה | תפוקה (באנגלית: Output) הוא מונח כלכלי המתאר את סך התוצרים הסופיים המוחשיים ו/או המופשטים המופקים מתהליך. בדרך כלל מדובר בסך התוצרת המופקת בתהליך או פעילות כלכלית, בהקשר לנושאים הקשורים למקרו-כלכלה.
תפוקה שולית היא הנגזרת של תפוקה, ותפוקה שולית פוחתת היא מושג כלכלי שכיח המתייחס לנגזרת שנייה שלילית של תפוקה.
להבדיל מהתפוקה, תשומה מתארת את גודל השימוש במשאבים בתהליך מוחשי או מופשט.
תפוקות בחינוך
בתחום החינוך התפוקה מתייחסות לשינויים שחלים בתלמיד בעקבות תהליך ההוראה. שינויים אלו כוללים רכישה של ידע ומיומנויות, המאפשרים לבוגרי בית ספר תיכון לרכוש השכלה גבוהה כדי להשתלב בשוק העבודה.
להבדיל מתפיסות קודמות אשר העריכו את מידת השוויון במערכת החינוך על פי התשומה המושקעת בכל תלמיד, הגישה הרווחת כיום מדגישה את התפוקות.
על פי הגישות אלו יש לקבוע את התשומה המושקעת בחינוך על פי הצרכים האישיים של כל תלמיד. זאת הסיבה להשקעת משאבים בחינוך מיוחד ובשילוב בחינוך.
ראו גם
תוצר לאומי גולמי
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מקרו-כלכלה
en:Output (economics) | 2023-02-08T01:42:28 |
פמיניזם רדיקלי | ממוזער|אנדרטת עצמאות עם סמל הפמיניזם וסמל האנרכיזם משולבים. מסמל לרוב את הזרם האנרכה-פמיניסטי
פמיניזם רדיקלי (פמינה, Femina =אישה; מקורה של המילה רדיקלי ב-radix, בלטינית: שורש) הוא זרם פמיניסטי שדוגל במאבק יסודי לשחרור האישה. בהשקפת הזרם הרדיקלי של הפמיניזם, הדיכוי החברתי של האישה הוא עמוק ומבני, ונדרש שינוי יסודי של החברה כדי להביא לשוויון מהותי בין המינים.
רעיונות וסוגיות
לטענת הזרם הרדיקלי מקור אי השוויון הוא בעובדה שאנו חיים בחברה פטריארכלית, דהיינו, חברה בה שוררים יחסי כוח לא שוויוניים בין גברים לנשים ויחסי כוח אילו עיצבו את הנורמות החברתיות באופן שאינו שוויוני בין המינים. המינוח המתאר את אגד הנורמות הללו מכונה "המבנה", ומכאן השימוש במילים כגון "אפליה מבנית" וכדומה. האפיון של חברה כפטריארכלית הוא למעשה יישום של רעיונות העולים בתאוריה המרקסיסטית, תוך שהגורם המבחין באפליה המבנית אינו מעמד כלכלי-חברתי אלא מגדרי.
על פי ההגות הרדיקלית, האופן שבו החברה נשלטת על ידי גברים אשר שולטים בנשים באמצעות דיכוי החופש שלהן, המיניות שלהן, וכיוצא בזה. היות שהדיכוי הביא להבנייתן של נורמות חברתיות, הפרטים בחברה לאו דווקא ערים לחוסר הצדק החברתי. זאת משום שמדובר בתפיסות חברתיות שהושרשו ונטמעו בחברה באופן כזה שהן נראות כמעט טבעיות וברורות מאליהן, ועל כן נדרשת חשיבה ביקורתית היוצאת מגדרי מה שמוגדר כ"ברור מאליו" בחברה הנתונה. מאפיין זה של הביקורת הפמיניסטית הוא שמקנה לה את הביטוי "רדיקלית".
על פי גישה זו "האישי הוא הפוליטי" ולכן ישנה השפעה של המצב בבית על המצב החברתי, ומכאן מקור אי השוויון בזירה הציבורית (שוק התעסוקה וכדומה). הפמיניזם הרדיקלי העלה שאלות בנוגע להטרדה מינית, תקיפה מינית, גילוי עריות, אונס בתוך המשפחה, פורנוגרפיה, זנות וכו'. כמו כן, הפמיניזם הרדיקלי הוא הזרם היחיד בפמיניזם עד כה שהטיל ספק ברעיון האמהות.
עוד דן הפמיניזם הרדיקלי בזיקה ובתלות שבין מנגנוני הדיכוי השונים: לכאורה, על פי טענת הוגות בפמיניזם הרדיקלי "כל הדיכויים הם אחד". גם כאשר הקבוצות המדכאות והמדוכאות הן אחרות - הרי שהמנגנונים המדכאים הם אותם המנגנונים. כמו כן, דיכוי של קבוצה אחת מאפשר את דיכויין של קבוצות אחרות. אחת ההשלכות של רעיון זה הוא אוניברסליות של הפמיניזם הרדיקלי: בניגוד לתנועות פוליטיות אחרות, התומכים ברעיון הרדיקלי יגרסו כי מדובר במאבק הרלוונטי "לכל חברה" (ככל הנראה להוציא שבטים שלא עברו את המהפכה החקלאית בהם לעיתים נוהג סדר חברתי מטריארכלי ולעיתים סדר שלא ניתן לאפיון כפטריארכלי או מטריארכלי, אולם ההגות לא מתייחסת לעניין זה במפורש. השווה בעניין זה גם ל"Sex at Dawn how we mate why we stray and what it means for modern relationships", PhD Christopher Ryan and Cacilda Jethá).
כאמור, הביקורת הרדיקלית גורסת שאין טעם לנסות להגיע לשוויון בתוך המערכות הקיימות, בהיותן פגומות מיסודן. זרם עיקרי, (באנגלית: mainstream) הוא זרם גברי (באנגלית: malestream) - ומערכות גבריות שמבוססות על היררכיה ואגרסיביות. כניסה למערכות הקיימות משמעותה שיתוף פעולה עם הפטריארכיה. השינוי יוכל לבוא כשיוקמו ארגונים אלטרנטיביים לנשים שבהם יהיה אפשר לטפח ערכים ותרבות "נשיים" – בהנחה שיש כזה דבר, ערכים של שיתוף פעולה, של פעולה שוויונית, תמיכה הדדית, העצמה לנשים. מקלט סיוע לנשים מוכות מבוסס על עקרון כזה של ספרטיזם, מקומות שיש בהם רק נשים שפועלים על שוויון, ארגוני תמיכה בנפגעות אונס – להקים מרחב נפרד לנשים שפועל על ערכים אחרים. המטרה היא ליצור "לוח משחק" חדש ושונה שבו לא יתקיים דיכוי כלל (לא כלפי נשים ולא כלפי אף קבוצה/פרט אחר/ת).
המושג "נשיות" - בזיקה לפמיניזם הרדיקלי - אינה תכונה מולדת, אלא אוסף תכונות הנלמדות בתהליך החיברות.
ביקורת
יש הטוענים כי הזרם הספרטיסטי בפמיניזם הרדיקלי מקדם תפיסה מהותנית, מציג את הנשיות כשונה מאוד מהגבריות ונותן לה ערכיות אחרת. אם מייצרים דמות מהותנית, אפילו שהיא נעלה על הגבר, ואחראית למוסר, עדיין קשה לדרוש שוויון. תאוריות שמבוססות על שוני משמרות היררכיה. האם מתוך היפרדות ניתן להשפיע ולהביא לשינוי? אם נשים לא יהיו בכנסת, למשל, אז שוב אין להן השפעה. טענה נוספת היא שספרטיזם יוצר גטו לנשים, מנתק אותן, ומאפשר את המשך הפטריארכיה באופן עקיף.
טענה נוספת היא ששינוי לא יכול להתבצע מ"בחוץ". ההתעקשות על יצירת "לוח משחק" אלטרנטיבי - במקום להשתמש ב"לוח המשחק" הקיים ולהתאים אותו לביקורות ספציפיות - סופו ששום שינוי לא יעשה.
ביקורת נוספת מציינת את השימוש בנתונים ומידע השנויים במחלוקת, או נמצאים בסתירה למחקרים קיימים.בסוגיות כמו אלימות במשפחה, פערי השכר, סרבנות הגט,ונושאים נוספים.
ביקורת נוספת על הפמיניזם הרדיקלי מגיעה מפמיניזם של הגל השלישי. ביקורת זו שמה יהבה על האבחנה הדיכוטומית של הביקורת הרדיקלית בין נשים לגברים. כאמור, ההגות הרדיקלית מחויבת לרעיון שיש מעמד גברי אשר מדכא את בנות המעמד הנשי באמצעות המבנה החברתי הקיים, ואולם תמונה זו של המציאות, כך לפי נשות הגל השלישי, מדירה את מי שלא נכנס בתבניות של "גבר" ו"אישה".
מתח נוסף בין הפמיניזם הרדיקלי לפמיניזם הגל השלישי הוא פחות יסודי, ונוגע לדרכי הפעולה הרצויות. על פי הפמיניזם הרדיקלי, הוצאת מין מהקשרים רבים, כדוגמת מקומות עבודה, היא הליך הכרחי בשחרורן של נשים - שכן שהנורמות האופפות אותו רוויות אפליה ודיכוי. הדוגלים בפמיניזם של הגל השלישי עלולים למצוא קו פעולה זה בעייתי, שכן לגישתן הדבר ידכא את הביטוי המיני של מי שאינו נכנס בתבניות המקובלות.
הוגות, פעילות וארגונים בפמיניזם רדיקלי
אנדריאה דבורקין
מרילין פריי
אדריאן ריץ'
שולמית פיירסטון
בל הוקס
קתרין מקינון
ג'נט האלי
ולרי סולנס
תא 16
ראו גם
פמיניזם ליברלי
פמיניזם מרקסיסטי
פמיניזם פוסט מודרני
פמיניזם דתי
פמיניזם מזרחי
פמיניזם תרבותי
אקופמיניזם
אנרכו-פמיניזם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
רדיקלי | 2024-03-08T15:13:16 |
דגל אורוגוואי | דגל אורוגוואי (בספרדית: Pabellón Nacional - "הדגל הלאומי") הוא דגלה הלאומי של אורוגוואי. הוא אומץ לראשונה ב-16 בדצמבר 1828. לדגל המקורי היו 17 פסים עד 12 ביולי 1830, עת צומצם המספר לתשעה על מנת לייצג את תשעת המחוזות המקוריים של המדינה עם עצמאותה בשנת 1828. בשנת 1830 שונו צבע הפסים מתכלת לכחול. בקנטון הדגל (הרבע העליון הקרוב לניצב) מצוירת שמש מאי (שמש האביב) על רקע לבן. שמש מאי מופיעה גם בדגל ארגנטינה, והיא מציינת את המהפכה שהתחוללה במאי 1810 נגד השלטון הקולוניאלי הספרדי. ייתכן ביותר שצבעי הדגל והשמש הזהובה מקורם בדגל ארגנטינה שהניפה אותו בעת מאבקה בשלטון הספרדי.
שמאל|ממוזער|150px|דגל ארטיגאס
שמאל|ממוזער|150px|דגל השלושים ושלושה
דגלים רשמיים נוספים
אורוגוואי היא ייחודית בין מדינות העולם בכך שיש לה שלושה "דגלי מולדת" (Banderas Patrias) בעלי מעמד רשמי בו זמנית. יחד עם הדגל הלאומי המתואר לעיל מונפים גם דגל ארטיגאס ודגל טריינטה אי טרס (השלושים ושלושה) בחגיגות לאומיות ועל בנייני הממשל ובתי הספר
דגל ארטיגאס הוא מחווה לזכרו של הגיבור הלאומי חוסה חרוַאסיו ארטיגַס. דגל השלושים השלושה, שבמרכזו המוטו הלאומי "חירות או מוות", Libertad o Muerte, מונף לזכרם של שלושים ושלושה הלוחמים שהגיעו ב-1825 בספינה מארגנטינה, ופתחו את המערכה לשחרור אורוגוואי מן הכיבוש הברזילאי.
ראו גם
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אורוגוואי: סמלים לאומיים
אורוגוואי, דגל
אורוגוואי
אורוגוואי
אורוגוואי | 2024-09-09T05:20:45 |
דגל אינדונזיה | דגל אינדונזיה הוא דגלה הלאומי של אינדונזיה. עיצובו הוא דגל פשוט המורכב משני פסים אופקיים מאוזנים, אדום (למעלה) ולבן. צבעיו נגזרים מצבעי אימפריית מג'פהיט מהמאה ה-14, וצבעים אלה נחשבו לקדושים. הדגל המכונה "סנג סקה" (Sang Saka, הדו-צבע השגב) ו"מרה פוטי" (Merah Putih, אדום לבן) באינדונזית, היה הדגל הראשון בו השתמשו סטודנטים ולאומנים בתחילת המאה ה-20 תחת השלטון ההולנדי. לאחר מלחמת העולם השנייה, תבעו לאומנים אינדונזים עצמאות ופתחו במאבק ב-17 באוגוסט 1945 ואז הניפו ואימצו את הדגל. העצמאות הושגה בשנת 1949. מהמאה ה-18 נתפשו צבעים אלה כביטוי ללאומיות והרצון לשחרור מהקולוניאליזם ההולנדי: האדום מסמל אומץ וצדק והלבן זכויות לאומיות.
דגל זה דומה מאוד לדגל נסיכות מונקו ושונה ממנו רק בפרופרציות, וכן הוא דומה לדגל פולין השונה ממנו בסדר הצבעים האדום והלבן.
ראו גם
דגל מונקו: יחס ממדים שונה.
דגל פולין: אותם צבעים, סדר שונה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אינדונזיה: סמלים לאומיים
אינדונזיה, דגל
אינדונזיה
אינדונזיה
אינדונזיה
אינדונזיה | 2023-04-23T21:02:11 |
תת-חבורה נורמלית | באלגברה, תת חבורה נורמלית היא תת חבורה הסגורה תחת פעולת ההצמדה באיברי החבורה החיצונית. חשיבותן העיקרית של תת-חבורות נורמליות היא בכך שניתן להשתמש בהן כדי ליצור חבורת מנה, וכך לפרק את החבורה לשני מרכיבים: תת-החבורה הנורמלית, והמנה ביחס אליה. הרכבת החבורה בחזרה משני מרכיבים אלה נקראת הרחבה של חבורות.
הגדרה
תהא חבורה ותהא תת-חבורה שלה. לכל איבר , הקבוצה היא ה"הצמדה" של על ידי . אם לכל איבר מתקיים , אז היא תת חבורה נורמלית של , ומסמנים . אם בנוסף אז מסמנים .
הגדרה באמצעות קוסטים
קבוצה מהצורה או נקראת "מחלקה" (ימנית או שמאלית, בהתאמה), או "קוסט" של . תת-החבורה נורמלית אם ורק אם לכל מתקיים . במקרה כזה, לכל ולכל קיים כך ש-.
מכאן גם רואים ישירות כי בחבורה קומוטטיבית כל תת-חבורה היא נורמלית, כי לכל ולכל מתקיים .
תת-חבורות נורמליות וחבורות מנה
בהינתן חבורה ותת חבורה , חבורת המנה מוגדרת היטב אם ורק אם . הסיבה לכך היא שהנורמליות היא הדרישה השקולה לכך שכפל נציגי הקוסטים השונים יהיה מוגדר היטב: תהי תת-חבורה של ויהיו . אנו רוצים שהכפל בין הקוסטים יהיה מוגדר היטב באמצעות נציגים, כלומר . נוכיח זאת: יהיו איברים כלשהם ב-. השוויון מתקיים רק אם קיימים כך ש-, ובאמצעות אלגברה נקבל , ואם נסמן נקבל לכל וקיום תנאי זה אומר ש- היא חבורה נורמלית.
ניתן להראות כי גרעין של הומומורפיזם שתחומו הוא תמיד תת-חבורה נורמלית של . יותר מכך, ניתן להראות גם כי כל תת-חבורה נורמלית של היא גרעין של הומומורפיזם כלשהו שתחומו .
הנורמליזטור
אם חבורה ו- תת-חבורה, המנרמל (או: הנורמליזטור) של ב- הוא תת-החבורה . זוהי תת-החבורה הגדולה ביותר של שבתוכה נורמלית. המְרכז של ,
, בוודאי מוכל בנורמליזטור, ואף מתקיים . האינדקס של הנורמליזטור ב- שווה למספר תת-החבורות השונות מהצורה (היינו, תת-החבורות הצמודות ל-).
הליבה של חבורה
אם תת-חבורה (שאינה בהכרח נורמלית), הליבה של מוגדרת כחיתוך כל תת-החבורות הצמודות לה: . זוהי תמיד תת-חבורה נורמלית, המוכלת ב- (ראו גם העידון של משפט קיילי). מכיוון שבחישוב החיתוך די לקחת נציג אחד מכל קוסט ימני של , אם תת-חבורה מאינדקס סופי, אז הליבה שלה היא חיתוך של מספר סופי של חבורות צמודות. מכאן נובע שכל תת-חבורה מאינדקס סופי מכילה גם תת-חבורה נורמלית מאינדקס סופי.
חבורות פשוטות
חבורה אשר תת-החבורות הנורמליות היחידות שלה הן עצמה ו- נקראת חבורה פשוטה. לחבורות פשוטות חשיבות רבה, שכן הן מהוות את "אבני הבנייה" הבסיסיות של כל החבורות הסופיות, בצורה דומה לזו שבה המספרים הראשוניים מהווים אבני בנייה של המספרים הטבעיים.
תת-חבורות אופייניות
תת-חבורה נורמלית של היא, כאמור, תת-חבורה הנשמרת תחת פעולת ההצמדה בכל איבר של . סוג חזק במיוחד של תת-חבורה כזו נקרא תת-חבורה אופיינית (או קרקטריסטית): זוהי תת-חבורה הנשמרת תחת כל אוטומורפיזם של (ולא רק אוטומורפיזם פנימי). באופן כללי, תת-חבורות כאלה מתקבלות מהפעלת שיקולים מבניים (שאינם תלויים בהצגה מסוימת של ). לדוגמה, המרכז של הוא תת-חבורה אופיינית. גם תת-חבורת הקומוטטורים והאיברים האחרים של הסדרה המרכזית היורדת והסדרה המרכזית העולה הם תת-חבורות אופייניות.
לתכונת האופייניות יש יתרון בולט על-פני נורמליות: זוהי תכונה טרנזיטיבית. אם תת-חבורה נורמלית של ו- נורמלית (ואפילו אופיינית) של , אז עשויה שלא להיות תת-חבורה נורמלית של . לעומת זאת, אם אופיינית ב-, אז התכונות של עוברות בירושה ל-: אם נורמלית ב- אז כך גם , ואם אופיינית ב- אז כך גם .
תת-חבורות תת-נורמליות
אם קיימת שרשרת של תת-חבורות כך שכל , אז אומרים ש- תת-חבורה תת-נורמלית של . לדוגמה, כל תת-חבורה של חבורת-p סופית היא תת-נורמלית. לכל חבורה אפשר לבנות את השרשרת ; בחבורות סופיות, השרשרת נעצרת כאשר מתקבל שוויון בפעם הראשונה; תת-נורמלית אם ורק אם שרשרת הנורמליזטורים מגיעה לחבורה . חבורה היא כמעט תת-נורמלית אם יש שרשרת כנ"ל, שבה כל צעד הוא או סופי או נורמלי.
חיתוך טריוויאלי
אם החיתוך של תת-חבורה עם כל תת-חבורה צמודה לה הוא טריוויאלי, אומרים שיש לה "חיתוך טריוויאלי"; תכונה זו נמצאת בקוטב המנוגד לנורמליות. חבורה שכל תת-החבורות שלה הן בעלות חיתוך טריוויאלי נקראת "חבורה בעלת חיתוך טריוויאלי", או חבורת TI .
תת חבורה של נקראת מלנורמלית אם כל הצמדה שלה על ידי איבר שאינו שייך ל- נחתכת עם רק באיבר היחידה. זהו טיפוס קיצוני של תת-חבורה עם חיתוך טריוויאלי.
דוגמאות
בכל חבורה אבלית כל תת-חבורה היא נורמלית.
תת-חבורה נורמלית של , כאשר היא החבורה הסימטרית מסדר ואילו היא חבורת התמורות הזוגיות מסדר .
החבורה הציקלית שנוצרת על ידי הסיבוב ב- היא תת-חבורה נורמלית של החבורה הדיהדרלית מסדר .
את שתי הדוגמאות האחרונות ניתן להכליל: כל תת-חבורה מאינדקס 2 היא נורמלית. זאת מכיוון שאם , אז לכל , הן והן הם הקוסט הלא טריוויאלי היחיד של .
עבור אין ל- תת-חבורות נורמליות פרט ל-.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אלגברה
קטגוריה:תורת החבורות | 2023-08-08T15:22:39 |
רוח השמש | שמאל|ממוזער|300px|איור המדגים את גבולות ההשפעה של רוח השמש
שמאל|ממוזער|250px|התפרצות סולרית
רוח השמש המכונה גם הרוח הסולארית (באנגלית: solar wind), היא זרימה של חלקיקים טעונים הנפלטים מן העטרה של השמש החוצה, עקב הטמפרטורה הגבוהה של העטרה שעומדת על כ-2 מיליון מעלות צלזיוס. מהירות החלקיקים הנפלטים היא בין 300 ל-800 קילומטר לשנייה, וצפיפותם קטנה ככל שמתרחקים מן השמש. בסביבות כדור הארץ מגיעה צפיפות החלקיקים לכדי שמונה חלקיקים לסנטימטר מעוקב. רוח השמש נושאת עמה כ- ממסת השמש בשנה.
רוח השמש נחזתה לראשונה ב-1958 על ידי האסטרופיזיקאי האמריקאי יוג'ין פארקר.
הרכב רוח השמש וסיבותיה
קיימת פליטה קבועה של חלקיקים שהגיעו באקראי למהירות מילוט מכבידת השמש, ובנוסף חלקיקים הנפלטים בהתפרצויות סולריות.
בפליטה הקבועה קל להפריד בין רוח שמש שמקורה בעטרת השמש לבין זו שמקורה במעטפת השמש, שכן הראשונה מהירה באופן ניכר. עד כה לא ברורות לגמרי הסיבות לחום הגבוה של העטרה, שמתבטא גם במהירות הפליטה מהעטרה.
התפרצויות סולריות מתרבות ומתמעטות על פני מחזור בן 11 שנים. המחזור מתחיל משדה מגנטי סדור (בדומה לזה של מגנט). בשל הרכבה של השמש מגזים ומפלזמה, מהירות הסיבוב שלה שונה בין קטביה לקו המשווה שלה. כתוצאה, השדה המגנטי של השמש מפותל וקווי השדה המגנטי מצטופפים. כשהצפיפות גוברת, חלק מקווי השדה המגנטי מתפתלים אל מחוץ לפני השמש, ולאורכם מתרחשות התפרצויות סולריות.
השפעות רוח השמש על כדור הארץ
הזוהר הצפוני נגרם כשחלקיקי רוח השמש פוגעים בשכבה גבוהה של אטמוספירת כדור הארץ. בהתאם לכך הזוהר הצפוני מתחזק ונחלש על פי חוזקם של משבי רוח השמש. בנוסף לכך ככל שהמשבים חזקים יותר הזוהר מופיע בקווי רוחב נמוכים יותר ורחוקים יותר מהקטבים.
רוח השמש משפיעה על מסלולי לוויינים. אמנם מדובר בכח קלוש בשל קלישות החלקיקים ברוח, אך לאורך זמן מדובר בכח שדי בו להטות לוויין ממסלולו. זו אחת הסיבות העיקריות לכך שלוויינים חייבים מערכות הנעה ובקרה שתפקידן לייצב את הלוויין במסלולו.
התפרצויות שמש חזקות משבשות ציוד אלקטרוני. הציוד הרגיש ביותר הוא לוויינים, שאינם מוגנים על ידי אטמוספירת הארץ. בעת סערות שמש חזקות במיוחד עלולה עצמת הרוח להגיע לדרגה בה ציוד על פני הארץ נפגע, ובמספר מקרים קיצוניים נפגעו מערכות אספקת חשמל.
ישנן השערות שהתפרצויות שמש עזות במיוחד גרמו לחלק מההכחדות ההמוניות שהתרחשו בעברו של כדור הארץ. השערות אלו מסתמכות על מודלים תאורטיים לפיהם אחת לכמה עשרות מיליוני שנים צפויה התפרצות שמש כה עזה, עד שרמת הקרינה שתחדור את האטמוספירה תסכן חיים ותגרום להופעת מוטציות. קיימת ביקורת על השערות אלו.
הגדרת גבול מערכת השמש על פי רוח השמש
לעיתים קרובות מכנים את המעטפת בה השפעת רוח השמש נמוגה מול הגז הקלוש המצוי בחלל הבין-כוכבי בשם גבול מערכת השמש. מידותיו של גבול זה אינן ידועות בדיוק, אף שידוע שהוא נמצא הרחק מעבר למסלולם של כוכבי הלכת. כמו כן, גבול זה אינו קבוע ומשתנה עם שינויי העוצמה של רוח השמש. גבול זה קרוב יותר לשמש בכיוון תנועת השמש בחלל הבין-כוכבי, לערך כיוונו של הכוכב וגה.
מחקר ואמצעי להנעת חלליות
בשנת 2001 נשלחה הגשושית ג'נסיס על ידי נאס"א למשימה בחלל. היא הייתה אמורה לאסוף מיליוני אטומים ויונים מרוח השמש, שהיו אמורים לעזור להבין טוב יותר איך כוכבים וגרמי שמיים נוספים נוצרו, כיוון שהחלקיקים הסולאריים נמצאים באותו יחס כימי כמו הערפילית הסולארית המקורית - הגז שהוליד את מערכת השמש לפני כ-5 מיליארד שנה. ב־8 בספטמבר 2004 התרסקה הכמוסה ששוגרה מהחללית ובה הממצאים שנאספו, בשל תקלה במד תאוצה, אך רוב הממצאים לא הזדהמו ועיקר מטרות שילוח החללית הושגו.
מהנדסי אסטרונאוטיקה וסופרי מדע בדיוני מרבים להשתעשע ברעיון של הנעת חלליות באמצעות מפרש שיידחף על ידי רוח השמש. ארתור סי. קלארק כתב ספר סיפורים קצרים בשם "הרוח הנושבת מן השמש"; הסיפור שעל שמו קרוי הספר עוסק בכלי תחבורה המונע בעזרת רוח השמש. לארי ניבן עוסק ברוח השמש - אם ככוכבת ראשית או כשחקנית משנה - בכמה מיצירותיו. בסיפור הקצר Inconstant Moon מושמדים רוב תושבי כדור הארץ בהתפרצות סולארית. בספרו הקיסם בעינו של אלוהים חייזרים משתמשים בחללית המונעת על ידי מפרש שמש. גם בעיבוד הקולנועי של חברת וולט דיסני לספרו של רוברט לואיס סטיבנסון, "כוכב המטמון", נעשה שימוש ברוח סולרית על מנת להניע רחפנים.
עד כה הבעיות המעשיות הכרוכות בהנעה זו מנעו שימוש מעשי ברוח השמש. סוכנויות החלל השונות ממשיכות במחקר, שכן אמצעי הנעה ששוקל מעט ואינו זקוק לדלק מהווה פיתוי גדול.
ראו גם
מגנטוספירה
יונוספירה
סערה גאומגנטית
חגורות ואן אלן
זוהר הקוטב
קישורים חיצוניים
מפרשי שמש בסוכנות החלל האמריקאית
קטגוריה:אסטרופיזיקה
קטגוריה:השמש
קטגוריה:אסטרונומיה תצפיתית
קטגוריה:פיזיקת הפלזמה | 2024-03-24T18:53:04 |
כפר חב"ד | 250px|ממוזער|שמאל|ידיעה בעיתון חרות על ניצני הקמת כפר חב"ד, פברואר 1949
שמאל|ממוזער|250px|בניין 770 בכפר חב"ד
שמאל|ממוזער|250px|זלמן שזר - נשיא מדינת ישראל נואם בהתוועדות כ"ג באייר תשכ"ג, 1963 בכפר חב"ד
250px|ממוזער|שמעון פרס, שר התחבורה והתקשורת, בביקור בישיבה גדולה שבכפר חב"ד, 1970
כְּפַר חַבַּ"ד הוא יישוב קהילתי במחוז המרכז בישראל השייך למועצה האזורית שדות דן. היישוב נוסד בחודש אייר ה'תש"ט (מאי 1949), ביוזמת האדמו"ר השישי של חסידות חב"ד, רבי יוסף יצחק שניאורסון. במקום מתגוררים חסידי חב"ד והוא מרכז חסידות חב"ד בישראל.
היישוב הוקם כיישוב חקלאי, אך במרוצת השנים גדל ונותרו בו מעט חקלאים פעילים, המחזיקים כוורות ופרדסי אתרוגים, תפוזים וחממות. בכפר חב"ד גרים כ-6,700 תושבים (נכון לשנת 2023).
היסטוריה
הכפר הוקם באייר תש"ט (מאי 1949), כשקבוצת חסידי חב"ד התיישבה בכפר הערבי הנטוש סאפריה. טקס העלייה על הקרקע התקיים בתחילת יוני 1949 בנוכחות זלמן שזר, לוי אשכול, הרב יהודה לייב פישמן מימון, השר חיים משה שפירא ורבנים. כמה שנים אחר כך נבנו בתי הקבע, והשם שניתן ליישוב היה שפריר.
במקביל להתיישבות בשפריר, התיישבה קבוצת עולים מהונגריה וצ'כוסלובקיה, אנשי הפועל המזרחי, בחלק אחר של בתי הכפר הנטוש; ברם, זמן קצר לאחר מכן עזבו רוב חברי הקבוצה ליישוב הסמוך צפריה. בשנות החמישים הצטרפו לנותרים במקום עולים מתימן. היישוב קיבל את השם "תוחלת" ובסוף שנות ה-50 גרו בו כתשעים משפחות. אנשי כפר חב"ד תבעו לספח את אדמות היישוב אליהם, בנימוק שאנשיו אינם מנצלים את השטח החקלאי. בין שתי הקבוצות התפתח סכסוך, שבסופו התקבלה תביעתם של אנשי כפר חב"ד בנימוק שהמבנה החברתי של תוחלת רעוע, ואין מאחוריה תנועה מיישבת. בתחילת שנות ה-70 החליטה ממשלת ישראל להעביר את אנשי תוחלת לשכונה שנבנתה עבורם באזור, וכן למקומות אחרים. שתי משפחות שסירבו להתפנות נשארו במקום.
בסמוך להקמת המקום שלח רבי יוסף יצחק שניאורסון מכתב עידוד למתיישבים, ועימו שלח ספר תורה (מועד זה נקבע כתאריך הקמת הכפר). לאחר פטירתו המשיך חתנו, האדמו"ר ר' מנחם מנדל שניאורסון, לעודד את פיתוח הכפר. ב-1954 הוקם בעידודו של האדמו"ר בית הספר למלאכה. באוגוסט 1955, לבקשת תושבי היישוב, קבעה ועדת השמות הממשלתית את שמו של היישוב כ"כפר חב"ד", על שם החסידות. בציבור הרחב התקבע השם בתודעה אחרי הטבח בבית הספר למלאכה.
כל שנה נערכות בבית הכנסת בית מנחם בכפר התוועדויות מרכזיות לכבוד י"ט בכסלו (חג הגאולה של רבי שניאור זלמן מלאדי) וי"א בניסן (יום הולדתו של הרבי מלובביץ'). במוצאי שמחת תורה מתקיימות הקפות שניות בהשתתפות אלפים.
הרבי מלובביץ' הורה שלא להקים בית קברות במקום, באמרו ש"זהו מקום לאנשים חיים". הנפטרים מבין תושבי הכפר נקברים בין היתר בבתי קברות בירושלים ובבית עלמין סמוך באחיעזר.
הפיגוע בבית-הספר למלאכה
שמאל|ממוזער|250px|ביקור ראש העיר לוד בבית הספר למלאכה, בשלהי שנות השישים
בא' באייר ה'תשט"ז (1956) אירע פיגוע טרור בבית הספר למלאכה ביישוב, בו שהו תלמידים מכל רחבי הארץ, בהם עולים חדשים. שלושה מחבלי פדאיון פרצו לבית הכנסת כשהתלמידים עמדו בתפילת שמונה עשרה של ערבית וירו לכל עבר. מהירי נרצחו המדריך ועוד חמישה ילדים ונפצעו עשרות.
תושבי כפר חב"ד עברו משבר ורבים חשבו לעזוב את המקום, אך הרבי מלובביץ' קרא להם להישאר בכפר ואמר: "במקום שנתגלתה מידת הדין - תתגלה עתה מידת הרחמים". ביום השלושים לרצח הונחה אבן פינה למגמת דפוס בבית הספר, בשם 'יד החמישה' לזכר הנרצחים.
רבני היישוב
רב הכפר הראשון היה הרב שניאור זלמן גורליק. הוא נהרג בתאונת דרכים בה'תשל"ד, ועם פטירתו מונה חתנו הרב נחום טרבניק, והרב מרדכי שמואל אשכנזי למו"צ. לאחר פטירת הרב טרבניק בה'תשמ"ד מונה הרב אשכנזי לרב הכפר. אחרי פטירת הרב אשכנזי בה'תשע"ה מונה בנו הרב מאיר אשכנזי תחתיו.
מיקום היישוב
היישוב ממוקם בין ראשון לציון לנמל התעופה בן-גוריון בסמוך לבית דגן, מחנה צריפין, והמרכז הרפואי ע"ש יצחק שמיר, לשעבר: המרכז הרפואי אסף הרופא; הגישה העיקרית אליו היא מכביש 44 ממערב, וכן גישה מכיוון מזרח העוברת דרך היישוב צפריה. מעברו השני של היישוב נמצאת דרך ירושלים–תל אביב, אך אין בין השניים ממשק תחבורתי ישיר. בשטח היישוב עובר נחל שפירים.
מצפון ליישוב נמצא חניון הנתיב המהיר שפירים.
חינוך
250px|ממוזער|אולם הלימוד בישיבת תומכי תמימים
בכפר הוקמו מוסדות חינוך ותרבות, שבהם לומדים תלמידים מכל שכבות הציבור. ביניהם ישיבת "אור שמחה" שבה לומדים ילדי רווחה וכן היה המוסד לקליטת ילדי צ'רנוביל. ביישוב פעל גם בית הספר למלאכה, עד לסגירתו בשנת 1996.
ביישוב מעונות ילדים, גנים, בתי־ספר, תלמודי תורה, ישיבות, כולל, בית ספר תיכון לבנות ומכללה למורות. הסניף המרכזי של ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש בישראל שוכן אף הוא בכפר.
תעסוקה
רובם של תושבי היישוב עובדים לפרנסתם. הצעירים לומדים בכולל, בדרך כלל למשך שנה או שנתיים לאחר נישואיהם. לאחר מכן, חלקם יוצאים לשליחות בישראל ובעולם.
חלק מהתושבים עובדים במוסדות החינוך ובמפעלי התעשייה שיש ביישוב, בהם בין היתר מפעל לרדיאטורים, לאמנות בזכוכית, פרדסי אתרוגים, כריכייה, ייצור תפילין, יקב ביתי וחברה למסכי ענק לאירועים. חלק מהתושבים הם עצמאיים וחלק נוסף עובד במקצועות חופשיים ובהיי-טק בערי האזור. הנשים עובדות במקצועות עצמאיים ובהוראה.
כלכלה ותחבורה
ביישוב יש שלוש צרכניות, ירקניה, סניף של דואר ישראל, חברה להשכרת רכב, וחנויות נוספות. כמו כן יש בכפר משחטת עופות ומפעל לעיבוד בשר בקר והודו. בחודשי החורף פועלת בכפר מאפיית מצות שמורות, הגדולה בעולם למצות בעבודת יד. לקראת הפסח מתפקדת המאפייה גם כמרכז מבקרים. בכפר קיימת גם "מכוורת שניאורסון", שלצידה מרכז המבקרים "מאחורי הדבש", המיועד לילדי גנים ובתי-ספר.
ממוזער|250px|אפיית מצות בכפר חב"ד
תחנת הרכבת כפר חב"ד הוקמה בשנת 1952 והיא שוכנת באזור התעשייה שבפאתי היישוב. התחנה סמוכה למושב צפריה ומשתמשים בה גם תושביו ויישובי הסביבה.
בכפר שני פרדסי אתרוגים שניטעו בשנות החמישים. שניהם מזרעי אתרוג קלבריה שהרבי מליובאוויטש ברך עליו.
עד שנת תשס"ז (2007) פעלה בכפר רפת במשך כ-30 שנה.
מוסדות ציבור
ביישוב נמצאים בניין המועצה האזורית שדות דן, בניין 770, מתנ"ס תרומת מפעל הפיס, תחנת משטרה, תחנת מד"א ועוד.
ועד כפר חב"ד
היישוב מוגדר כמושב עובדים שמאוגדים כאגודה שיתופית, ומנוהל על ידי ועד שנבחר על ידי חברי האגודה. בוועד מכהנים שבעה חברים, הממנים את יו"ר הוועד. הוועד מופקד על חלק מהניהול המוניציפלי של הכפר (החלק האחר מנוהל על ידי המועצה האזורית), על הרכוש המשותף של האגודה ועל קבלת חברים חדשים למגורים בכפר.
בראשית 2018 (תשע"ח) נבחר לתפקיד יו"ר ועד כפר חב"ד נחמן רייכמן. לפניו שימשו בתפקיד: שמעון רבינוביץ (2015–2018), בנימין ליפשיץ (2003–2015), מנחם לרר (1983–2003), שלמה מיידנצ'יק (1959–1983), דוד ברוומן (1955–1959), ישראל לייבוב (1953–1955) ושניאור זלמן פלדמן (1949–1953).
ב-2018 נערכו לראשונה בבחירות לרשויות המקומיות גם בחירות לוועד המקומי של היישוב, לאחר שלפני כן שימש ועד הכפר גם כוועד האגודה וגם כוועד המקומי. רב היישוב, מאיר אשכנזי, ביקש למנוע את קיומן של הבחירות, אך לא הצליח. בבחירות התמודדו שלוש רשימות על תשעה מושבים. בבחירות זכתה מפלגת 'כח' ב־4 מושבים, 'בה' ב־3 מושבים ו'א' ב־2 מושבים. שתי האחרונות, שרצו בניגוד לדעת הרב אשכנזי, הקימו קואליציה ובחרו ליו"ר ועד כפר חב"ד את שמעון רבינוביץ.
שחיתות
ב-2021 הועלו טענות לשחיתות כנגד וועד כפר חב"ד והעומד בראשו – בנימין (ימי) ליפשיץ – על מכירת זכויות להקמת שני מתחמי תחנות דלק מבלי שהתושבים הרוויחו פרוטה. רואה חשבון חיצוני שמונה לבדוק קבע: "העסקה נחתמה שלא כדין ובניגוד עניינים מובהק". סגן ראש המועצה שהוביל את העסקה טוען: "הכל בהתאם לתקנון האגודה ובהתאם לחוק".
בנוסף, ב-2022 הועלו טענות מצד תושבים על מעילה בכספים "בחשבון הייעודי הצטברו 7.5 מיליון שקלים ששילמו כל הזוכים, אבל נותרו מהם 800 אלף בלבד. לפחות 3.5 מיליון נעלמו ללא עקבות".
בניין 770 והפארק
ממוזער|שמאל|250px|בנין 770 הממוקם בכפר
בשנת ה'תשמ"ו (1986) נבנה במקום בהוראת הרבי מליובאוויטש בניין 770, העתק מדויק של בית מדרשו בניו יורק. בבניין משרדי אגודת חסידי חב"ד בישראל, משרדי שבועון כפר חב"ד, הוצאת הספרים קה"ת, ומרכז מבקרים. בשנת תשע"ו קק"ל חנכה את פארק 770 סביב הבניין.
שמות הרחובות
בעת הקמת היישוב לא ניתנו שמות לרחובות. עם זאת, ניתנו שמות לחלק מהשכונות, וחלקם אולתרו עם השנים: "שכונת לוי יצחק" שלב א' וב', בנה ביתך, השיכונים החדשים, "שכונת הרב", המרכז, והשיכונים הרוסיים.
בשנת ה'תשט"ז (1956) הציע מזכיר ועד הכפר יצחק מנדל ליס לרבי את הרעיון לתת שמות לרחובות בכפר, והרבי ענה לו שזה דבר נכון; אומנם, מכיוון שבניית הכפר טרם נסתיימה ובוודאי יתווספו עוד שכונות ורחובות, יהיה צורך לשנות שמות של רחובות מסוימים, ולכן יש להמתין עם קריאת שמות. בשנת תשע"ו, 2016 יזם הרב מאיר אשכנזי תהליך של קריאת שמות לרחובות היישוב כדי להקל על שירותי ההצלה.
מוסדות דת
250px|ממוזער|בית כנסת בית מנחם במרכז כפר חב"ד, מרץ 2012
ביישוב בתי כנסת רבים. הגדולים בהם הם בית הכנסת בית מנחם ובית הכנסת 770 במרכז הכפר, בית הכנסת המרכזי בחלק הדרומי ובית נחום יצחק באזור השיכונים
. ביישוב שישה מקוואות לגברים ושני מקוואות לנשים.
כפר חב"ד ב' ומכללת בית רבקה
כפר חב"ד ב' שהוקם בשנת תשל"ה (1975) הוא הרחבה של היישוב, כקילומטר צפונית לו, מעבר לכביש ירושלים–תל אביב, סמוך ליישוב צפריה ולנמל התעופה בן-גוריון. הקריה הוקמה עבור מכללת "בית רבקה" במטרה לשמור על מרחק בין הישיבה בכפר חב"ד א' למוסדות החינוך לנערות. עם קריית החינוך נבנו בתי מגורים, שנועדו לשמש כמקום מגורים לעובדי המכללה ובהם כמה עשרות משפחות.
בקריה מערכת מוסדות חינוך לבנות: חטיבת ביניים, בית ספר תיכון ומכללה להכשרת מורות וגננות. בעשור האחרון נפתחו במקום מגמות לימוד נוספות מלבד חינוך, וכן נפתח מרכז העשרה נפרד לגברים ולנשים ושמו "אשכילה". כמה מהדירות במקום משמשות פנימייה לבנות המתגוררות במקומות מרוחקים.
במוסדות החינוך לומדות כ־1,000 תלמידות, רובן משתייכות לחסידות חב"ד, והן מגיעות ממקומות רבים בישראל ומחוצה לה. במקום בית כנסת, מקווה ואולם אירועים.
לקריאה נוספת
אברהם שמואל בוקיעט, כפר חב"ד - ליקוט משיחותיו ואגרותיו של הרבי מלובביץ' ביחס למקום, בהוצאת ועד כפר חב"ד, שני כרכים, תשס"ד; מהדורה חדשה בכרך אחד בעריכת הרב זושא וולף, 704 עמ', בהוצאת ועד אגודת כפר חב"ד, תשפ"ב
שניאור זלמן ברגר, עבד אברהם אנוכי, מכון אהלי שם, תשע"ב, פרק 12: הקמת כפר לחסידי חב"ד, עמודים 239–257
קישורים חיצוניים
כפר חב"ד, באתר מועצה אזורית שדות דן
מפת רחובות ובתי כפר חב"ד
כפר קואופרטיבי של חסידי חב"ד, יומני כרמל אפריל 1950 (התחלה 4:44)
סרטון וידאו משנת תשי"ז 1957
תמונות מכפר חב"ד - 1960 , מאת הצלם פול שוצר
הכפר של הרבי - 50 שנה לכפר חב"ד, ועד כפר חב"ד, תשנ"ח
חלק מכפר חב"ד במעוף הציפור, גלריה תמונות ממסוק, 2005
כתבה בעיתון המודיע על היישוב, כסלו תש"ע
אלי אלון, רשמי סיור בכפר חב"ד וסיפורו ההיסטורי באתר חדשות מחלקה ראשונה, 14 באוקטובר 2018
צבי סופר, תשכ"ו: סרט דוקומנטרי נדיר ומרגש על כפר חב"ד, אתר col, כ' באייר תשפ"א
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1949
קטגוריה:יישובים חרדיים בישראל
קטגוריה:יוסף יצחק שניאורסון | 2024-08-01T03:23:37 |
דגל התורה | אגודת החרדים – דגל התורה היא מפלגה ליטאית-חרדית בישראל. המפלגה הוקמה על ידי הרב אלעזר מנחם מן שך לקראת הבחירות לכנסת השתים עשרה בשנת 1988, לאחר שפרש מאגודת ישראל. החל מהבחירות לכנסת השלוש עשרה ב-1992 מתמודדת המפלגה לכנסת ברשימה משותפת עם אגודת ישראל תחת השם יהדות התורה.
רקע
ממוזער|250px|שמאל|ישיבת מועצת גדולי התורה הראשונה של דגל התורה בביתו של הרב שך
בשנים שלפני הקמת המפלגה היו חיכוכים בין הרב שך ורבנים ליטאים נוספים ובין אדמו"רים וגורמים חסידיים בהנהגת אגודת ישראל. כבר בשנות ה-50 התנגד הרב מבריסק לריצה משותפת של אגודת ישראל עם פועלי אגודת ישראל. בשנת 1973 רצה אגודת ישראל שוב עם פועלי אגודת ישראל, ובעקבות כך הורו הרב שך והרב יעקב ישראל קניבסקי (ה"סטייפלער") שלא להצביע עבור המפלגה. בסוף שנות ה-70 התרבו החיכוכים בין הרב שך והרב קניבסקי לאדמו"רי אגודת ישראל. הרב שך טען שאין ייצוג שוויוני לציבור הליטאי במוסדותיה של המפלגה ושהזרם החסידי באגודת ישראל מתייחס באהדה רבה מדי לחסידות חב"ד.
בשנת 1983 התכוונו עסקנים ליטאיים, בהם אברהם רביץ, להריץ מפלגה עצמאית בשם תל"י לבחירות לעיריית ירושלים, אך לבסוף בהוראת הרב שך המפלגה לא התמודדה. בשנת 1984, עם הקמת מפלגת ש"ס בסיועו של הרב שך, הורו השניים להצביע למפלגת ש"ס. בבחירות באותה שנה ירדה אגודת ישראל בשני מנדטים. לקראת הבחירות הבאות, נשקלה ריצה משותפת עם תנועת ש"ס, אך לבסוף הוחלט על פתיחת מפלגת דגל התורה על ידי הרב שך, כהמשך להקמת העיתון "יתד נאמן" בשנת 1985 (יחד עם הרב קניבסקי שנפטר חודש לאחר מכן) ובד"ץ שארית ישראל בשנת 1988.
הקמת המפלגה ומוסדותיה
שמאל|ממוזער|250px|הכנס הארצי הראשון של תנועת דגל התורה, התקיים בא' בניסן ה'תש"ן בהיכל הספורט יד אליהו. במרכז התמונה: הרב שך והרב אלישיב
לרב שך הצטרפו רוב הרבנים הליטאיים והציבור הקשור אליהם, ובאגודת ישראל נותרו המרכיבים החסידיים שלה, מלבד חסידות בעלזא שהצטרפה גם היא באותן בחירות אל דגל התורה. עם הקמת המפלגה הוקמה גם מועצת גדולי התורה שלה. לאחר פטירת הרב שך עברה ההנהגה לרב יוסף שלום אלישיב (שלא היה חבר במועצה) ולצדו הרב אהרן לייב שטיינמן שכיהן כנשיא המועצה. לאחר פטירת הרב אלישיב פרש חבר המועצה הרב שמואל אוירבך מהמפלגה והקים מפלגה נפרדת בשם בני תורה. המפלגה לא התמודדה בבחירות לכנסת, אולם היא התמודדה בבחירות המוניציפליות תחת השם "בני תורה" ונציגיה נבחרו למועצות הערים ירושלים, בני ברק ומודיעין עילית. דגל התורה המשיכה להיות מונהגת על ידי הרב שטיינמן ושאר חברי מועצת גדולי התורה. לאחר פטירת הרב שטיינמן הונהגה המפלגה בידי הרב חיים קניבסקי (שלא היה חבר במועצה) עד פטירתו במרץ 2022. אחריו עמד בראש ההנהגה הרוחנית הרב גרשון אדלשטיין שהיה זקן חברי המועצה, וכיהן באופן לא רשמי כנשיאה עד לפטירתו בקיץ 2023. כיום, זקן חברי המועצה הוא הרב מאיר צבי ברגמן, והחבר הדומיננטי בה הוא הרב משה הלל הירש.
מועצת גדולי התורה של המפלגה מתכנסת לרוב לפני בחירות ארציות להחליט על הרכב הרשימה לכנסת וכן במקרים בהם יש צורך בקבלת החלטות מיוחדות. כך למשל התכנסה המועצה בנושא גיוס תלמידי ישיבות ב-2014. חברי הכנסת של המפלגה מעדכנים את נשיא המועצה וחבריה ומתייעצים איתם.
בשאלות והכרעות יומיומיות כפופים חברי הכנסת של המפלגה ונציגיה בעיריות ל"ועדת רבנים" של המפלגה, שבה מכהנים הרב נתן זוכובסקי, והרב יוסף אפרתי. בירושלים קיימת ועדת רבנים מקומית של המפלגה שבה חברים הרב דוד כהן, הרב יוסף אפרתי והרב ברוך סולובייצ'יק. בעבר כיהן בוועדת הרבנים הרב ברוך שמואל דויטש.
העיתון "יתד נאמן" הוא ביטאונה הרשמי של המפלגה ובו מובאות עמדותיה והשקפותיה.
נציגי המפלגה בכנסת
בבחירות בשנת 1988, היחידות שבהן התמודדה דגל התורה באופן עצמאי, היא קיבלה 34,279 קולות שזיכו אותה בשני מנדטים. אגודת ישראל זכתה בבחירות אלו בייצוג שיא של 5 מנדטים. דגל התורה הצטרפה לקואליציה של ממשלת האחדות הלאומית, ללא תיק.
החל מהבחירות לכנסת השלוש עשרה ב-1992 מתמודדת המפלגה לכנסת ברשימה משותפת עם אגודת ישראל תחת השם יהדות התורה. בכנסות ה-13, ה-14, ה-16 וה-17 התפצלו המפלגות במהלך כהונת הכנסת, מסיבות טכניות.
שני חברי הכנסת שכיהנו מטעם המפלגה מעת הקמתה היו הרב אברהם רביץ ומשה גפני. במהלך הכנסת השבע עשרה הצטרף אליהם אורי מקלב כתוצאה מהסכם רוטציה, כשהוא מחליף את יעקב כהן מאגודת ישראל. כעבור כחודשיים, ב-26 בינואר 2009, זמן קצר לפני הבחירות לכנסת השמונה עשרה נפטר הרב רביץ, והוא הוחלף על ידי יהושע פולק, נציג אגודת ישראל. בבחירות לכנסת התשע עשרה זכתה יהדות התורה להישג שיא של 7 מנדטים ולדגל התורה נוסף הרב יעקב אשר כחבר כנסת שלישי.
בבחירות לכנסת העשרים רשימת יהדות התורה נחלשה במנדט, שבא על חשבונה של דגל התורה אשר קיבלה שני נציגים בלבד; זאת על אף עליית מספר המצביעים. ב-24 במאי 2016 נכנס לכהן יעקב אשר כחבר כנסת שלישי מטעם דגל התורה לאחר התפטרותו מהכנסת של מאיר פרוש על פי . לקראת הבחירות לכנסת העשרים ואחת שונו יחסי הכוחות הפנימיים בתוך יהדות התורהראו הבחירות לכנסת העשרים ואחת. וכאשר זכתה הסיעה בבחירת הללו למספר שיא של מושבים - 8 - נכנס לכנסת מטעם התנועה גם יצחק פינדרוס. הוא איבד את המושב בכנסת ה-22 אך חזר ב. בהמשך הצטרף גם אליהו ברוכי, בעקבות החוק הנורווגי.
יו"ר המפלגה במשך 20 שנה מהקמתה היה הרב אברהם רביץ, ומשנפטר בינואר 2009 החליפו משה גפני ששימש עד אז מזכ"ל התנועה.
כמקובל במפלגות חרדיות, המפלגה אינה מציבה נשים ברשימתה לכנסת.
שמאל|ממוזער|150px|אברהם רביץ
שמאל|ממוזער|100px|פתק ההצבעה בבחירות לכנסת השתים עשרה
כנסת חברי כנסת הערות הכנסת ה-12 (1988) 2 מנדטים: אברהם רביץ, משה גפני הכנסת ה-13 (1992) במסגרת יהדות התורה 2 מנדטים (מתוך 4 לרשימה כולה): אברהם רביץ, משה גפני ב-16 ביולי 1992 פרש מהכנסת יצחק פרץ. החליף אותו אברהם רביץ.
ב-28 ביוני 1994 פרש מהכנסת שמואל הלפרט מאגודת ישראל במסגרת הסכם רוטציה. החליף אותו משה גפני.
ב-8 באפריל 1996 התפלגו המפלגות אגודת ישראל ודגל התורה שהרכיבו את יהדות התורה לשתי סיעות נפרדות, על מנת לזכות במימון מפלגות מוגדל לקראת הבחירות לכנסת ה-14. הכנסת ה-14 (1996) במסגרת יהדות התורה 2 מנדטים (מתוך 4 לרשימה כולה): אברהם רביץ, משה גפני ב-23 באוקטובר 1998 פרש מהכנסת משה גפני במסגרת הסכם רוטציה. החליף אותו אברהם לייזרזון מאגודת ישראל.
ב-23 בפברואר 1999 התפלגו המפלגות אגודת ישראל ודגל התורה שהרכיבו את יהדות התורה לשתי סיעות נפרדות, על מנת לזכות במימון מפלגות מוגדל לקראת הבחירות לכנסת ה-15. הכנסת ה-15 (1999) במסגרת יהדות התורה 2 מנדטים (מתוך 5 לרשימה כולה): אברהם רביץ, משה גפני רשימת מועמדים מלאה, הכוללת גם את מועמדי אגודת ישראל, ראו כאן. הכנסת ה-16 (2003) במסגרת יהדות התורה 2 מנדטים (מתוך 5 לרשימה כולה): אברהם רביץ, משה גפני רשימת מועמדים מלאה, הכוללת גם את מועמדי אגודת ישראל, ראו כאן.
ב-12 בינואר 2005 התפלגו המפלגות אגודת ישראל ודגל התורה שהרכיבו את יהדות התורה לשתי סיעות נפרדות. בבחירות לכנסת ה-17 התמודדו המפלגות ברשימה משותפת. הכנסת ה-17 (2006) במסגרת יהדות התורה 3 מנדטים (מתוך 6 לרשימה כולה): אברהם רביץ, משה גפני, אורי מקלב רשימת מועמדים מלאה, הכוללת גם את מועמדי אגודת ישראל, ראו כאן.
ב-31 ביולי 2008 פרש מהכנסת יעקב כהן נציג אגודת ישראל במסגרת הסכם רוטציה. החליף אותו אורי מקלב.
ב-18 בדצמבר 2008, לקראת הבחירות לכנסת השמונה עשרה, התפלגו המפלגות אגודת ישראל ודגל התורה שהרכיבו את יהדות התורה לשתי סיעות נפרדות.
ב-26 בינואר 2009, נפטר חבר הכנסת אברהם רביץ מדגל התורה ובמקומו נכנס לכנסת נציג אגודת ישראל יהושע פולק. הכנסת ה-18 (2009) במסגרת יהדות התורה 2 מנדטים (מתוך 5 לרשימה כולה): משה גפני, אורי מקלב מועמד בולט ברשימה שלא נכנס לכנסת: מנחם כרמל (רשימת מועמדים מלאה, הכוללת גם את מועמדי אגודת ישראל, ראו כאן). הכנסת ה-19 (2013) במסגרת יהדות התורה 3 מנדטים (מתוך 7 מנדטים לרשימה כולה): משה גפני, אורי מקלב, יעקב אשר הכנסת ה-20 (2015) במסגרת יהדות התורה3 מנדטים (מתוך 6 מנדטים לרשימה כולה): משה גפני, אורי מקלב, יעקב אשר ב-24 במאי 2016 הפסיק את חברותו בכנסת מאיר פרוש מאגודת ישראל במסגרת "החוק הנורווגי הקטן". במקומו נכנס יעקב אשר. הכנסת ה-21 (2019) במסגרת יהדות התורה4 מנדטים (מתוך 8 מנדטים לרשימה כולה): משה גפני, אורי מקלב, יעקב אשר, יצחק פינדרוס הכנסת ה-22 (2019) במסגרת יהדות התורה3 מנדטים (מתוך 7 מנדטים לרשימה כולה): משה גפני, אורי מקלב, יעקב אשר הכנסת ה-23 (2020) במסגרת יהדות התורה4 מנדטים (מתוך 7 מנדטים לרשימה כולה): משה גפני, אורי מקלב, יעקב אשר, יצחק פינדרוס, אליהו ברוכי ב-19 ביוני 2020 הפסיק את חברותו בכנסת מאיר פרוש מאגודת ישראל במסגרת "החוק הנורווגי". במקומו נכנס יצחק פינדרוס.
ב-24 ביוני 2020 הפסיק את חברותו בכנסת אורי מקלב במסגרת "החוק הנורווגי". במקומו נכנס אליהו ברוכי.
ב-15 בספטמבר 2020 התחדשה חברותו בכנסת של יעקב ליצמן מאגודת ישראל במסגרת "החוק הנורווגי". במקומו הופסקה חברותו בכנסת של אליהו ברוכי.
ב-14 באוקטובר 2020 התפטר מהכנסת אליהו חסיד מאגודת ישראל. במקומו נכנס אליהו ברוכי.הכנסת ה-24 (2021) במסגרת יהדות התורה4 מנדטים (מתוך 7 מנדטים לרשימה כולה): משה גפני, אורי מקלב, יעקב אשר, יצחק פינדרוס.הכנסת ה-25 (2022) במסגרת יהדות התורה4 מנדטים (מתוך 7 מנדטים לרשימה כולה): משה גפני, אורי מקלב, יעקב אשר, יצחק פינדרוס, אליהו ברוכי.
עמדות ופעילות
בהמשך לעמדתו של מייסד המפלגה, הרב שך, שתמך בעיקרון של שטחים תמורת שלום, דגל התורה נחשבת כימנית פחות מאגודת ישראל. אך תחת המנהיגים הרוחניים שירשו את הרב שך חלה תזוזה ימינה בעמדות המפלגה, שקיבלה ביטוי בהצהרתו של מנהיגה, הרב חיים קניבסקי, ערב הבחירות לכנסת העשרים ושתיים, כי על המפלגות החרדיות להתנגד למסירת שטחים לערבים.
ממוזער|משרדי דגל התורה בשכונת זיכרון משה בירושלים
פעילות מוניציפלית
המפלגה פעילה באזורים בעלי אוכלוסייה ליטאית, במסגרת יהדות התורה או במסגרות אחרות. הבחירות לרשויות המוניציפליות גרמו לחיכוכים בינה ובין אגודת ישראל (כמו שקרה בבחירות לרשויות המקומיות של 2018).. נציגיה משמשים כחברי מועצה בכ-50 רשויות מקומיות. נציגי המפלגה שימשו ראשי עיריות ירושלים, בני ברק, מודיעין עילית, ביתר עילית, רכסים, קריית יערים ועוד.
בנוסף המפלגה מפעילה בערים החרדיות "לשכה לפניות הציבור" המעבירה פניות של כלל האזרחים לחברי הכנסת ולנציגים העירוניים של המפלגה.
ועידת דגל התורה
מאז הקמתה, התקיימו שלוש ועידות ארציות של המפלגה. הוועידה מתקיימת במשך מספר ימים והיא כוללת הרצאות ודיונים. שיאה של הוועידה הוא הגעת מנהיגיה הרוחניים.
הוועידה הראשונה התקיימה כשנה לאחר הקמת המפלגה, בשנת 1990, בבנייני האומה בירושלים. הפתיחה נערכה בהיכל יד אליהו בתל אביב, ובה נישא "נאום השפנים" של הרב שך. הוועידה השנייה התקיימה ב-2006 בזכרון יעקב. למושב הפתיחה הגיעו חברי מועצת גדולי התורה של המפלגה ומנהיג התנועה הרב אהרן ליב שטיינמן נשא את הנאום המרכזי. הוועידה השלישית התקיימה ב-2016 בקיבוץ חפץ חיים. במושב הסיום הרב שטיינמן ענה על מספר שאלות ציבוריות, הרב גרשון אדלשטיין נשא נאום והרב יצחק זילברשטיין הקריא מכתב מאת הרב חיים קניבסקי. בוועידה זו הוכרז על פתיחת מפקד חברים ארצי שבסופו תוכיח התנועה את כוחה.
לקריאה נוספת
וזרח השמש: ייסודה ומשנתה של אגודת החרדים – "דגל התורה", בני ברק: המכון לתיעוד היסטורי, תש"ן-1990
קישורים חיצוניים
דגל התורה, באתר הכנסת
שואף זורח: בסערת התקופה – המערכה להעמדת הדת על תילה, מכון דעת תורה, ירושלים, תשע"ד-2014
פרויקט חג עולים לדגל, באתר רדיו קול חי
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:הרב שך
קטגוריה:סיעות בכנסת
קטגוריה:ישראל: מפלגות
קטגוריה:מפלגות חרדיות בישראל
קטגוריה:ישראל: מפלגות עדתיות
קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-23
קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-30
קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-24
קטגוריה:מפלגות שהוקמו ב-1988 | 2024-08-12T19:14:40 |
עריקה | עריקה היא נטישה או נסיגה של אדם מגוף או מדינה כלשהי שיש לו חוב אמונים או אחריות אליהם.
ביחידות צבא, זוהי הפעולה של עזיבת היחידה מתוך כוונה שלא לחזור.
עריקה בצה"ל
במדינת ישראל נוהג גיוס חובה, שאינו נעוץ רק בצורך ביטחוני אלא גם באתוס של צבא הגנה לישראל כצבא העם. על-פי אידיאל זה, תפקיד השירות הצבאי להוות בין היתר "כור היתוך", במסגרתו מגויסים נערים מכל שכבות האוכלוסייה ומשתלבים בחברה ובצבא. התפיסה הנוהגת היא אפוא שאידיאל זה, מצריך את העמדתם לדין של חיילים שאינם מתייצבים לשירות ולא קיבלו פטור חוקי, בין אם באמצעות השתמטות או באמצעות עזיבת הצבא במהלך שירות פעיל. לצורך הגשמת אידיאל זה, מעמיד צה"ל מדי שנה כ-1,300 נעדרים מן השירות לדין פלילי, מה שמביא אותם להשתחרר מן הצבא עם רישום פלילי. החל מ-2019, חלקם ישתחררו מהצבא עם רישום פלילי מופחת, המקביל בהשלכותיו לתוצאת אי-הרשעה בבית משפט אזרחי.
עריקה בצבא ארצות הברית
בצבא ארצות הברית, אדם מוגדר עריק כאשר הוא נעדר מעמדתו ללא אישור מתאים. אותו אדם ייגרע מרשימת השמות של אותה יחידה לאחר 30 יום ויירשם כעריק.
אולם לפי חוק הצבא האמריקאי, עריקה אינה נמדדת לפי הזמן שהעריק נמצא מחוץ ליחידתו אלא לפי הקריטריונים הבאים:
עזיבת היחידה או העמדה מתוך כוונה שלא לחזור לעולם.
הימנעות מביצוע משימה מסוכנת או השתמטות מחובה חשובה.
התגייסות או קבלת מינוי באותו חיל או בחיל אחר מבלי לגלות שלא עזב את יחידתו הקודמת בצורה מסודרת.
הצטרפות לכוח לוחם זר שלא ברשות המדינה.
אדם שנעדר מיחידתו למשך יותר מ-30 יום אך חוזר מרצונו או מביע כוונה כנה לחזור עלול עדיין להחשב לעריק, בזמן שאדם שנעדר פחות מ-30 יום, שניתן להראות באופן אמין שאין בכוונתו לחזור (למשל, אם הצטרף לכוחות המזוינים של מדינה אחרת), עלול גם הוא להישפט על עריקות.
ראו גם
מחמוד עבאס חילמי
בסאם עאדל
מוניר רדפא
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:משפט צבאי ואתיקה צבאית
קטגוריה:פשעים
קטגוריה:צבא: משמעת
קטגוריה:פציפיזם | 2023-08-28T10:00:22 |
רוברט נוקס | רוברט נוקס (באנגלית: Robert Knox; 4 בספטמבר 1791 - 20 בדצמבר 1862) רופא, מדען, סופר ומטייל בריטי.
רוברט נוקס נודע בשל מעורבותו בפרשת מעשי הרצח בווסט פורט (נוקס רכש את הגופות לשם הוראת אנטומיה). עם זאת תיאר אותו ג'יימס האנט בשנת 1868 במילים: "האנתרופולוג הבריטי המודרני הדגול, שההיסטוריה האכזרית שלו טרם נכתבה". לעיניים מודרניות נראית האנתרופולוגיה מבית מדרשו של נוקס כגזענית ושחצנית, וככזו מטילה צל על החדשנות האינטלקטואלית שלו בעידן הפרה-דארוויוני שבו פעל וכתב.
נוקס תיאר את היהודי כדמות דוחה, היפוכה של הדמות האנגלו-סקסית והארית.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת אדינבורו
קטגוריה:מדענים בריטים
קטגוריה:רופאים בריטים
קטגוריה:אנטישמיות בממלכה המאוחדת: אישים
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1791
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1862 | 2024-01-16T21:16:03 |
עדות שקר | 250px|ממוזער|שמאל|שלט מואר "לא תשקר" במחלף שורש
עֵדוּת שֶׁקֶר היא עדות הניתנת בבית משפט ומתבררת ככוללת דברי שקר או הצהרות כוזבות. העד מחויב לומר את האמת, כדי לשמור על אמיתות פסק הדין שיינתן בהליך המשפט.
מתן עדות שקר ביודעין נקבע כעבירה פלילית ברבות ממדינות העולם. בישראל, נקבע ב שהעונש על עדות שקר הוא מאסר של עד 7 שנים: "המעיד בהליך שיפוטי, ביודעין, עדות כוזבת בדבר מהותי לגבי שאלה הנדונה באותו הליך, הרי זו עדות שקר, ודינו - מאסר שבע שנים; עשה כן בעד טובת הנאה, דינו - מאסר תשע שנים".
אמירות פרשניות אינן נחשבות עדות שקר שכן אנשים פעמים רבות אומרים דברים שאינם מדויקים לא ביודעין או לא בכוונה. אנשים גם עשויים להחזיק באמונות תמימות אך שגויות לגבי עובדות מסוימות או שזכרונם אינו מדויק. כמו כל הפשעים בשיטת המשפט המקובל, עדות שקר מצריכה יסוד נפשי מסוג מחשבה פלילית (mens rea) ויסוד עובדתי - "אקטוס ראוס" (actus reus) כדי להוכיח את קיום הפשע.
במדינות מסוימות כמו צרפת למשל, חשודים לא יכולים להחקר תחת שבועה ועל כן לא יכולים להעיד עדות שקר, ולא משנה מה יאמרו במהלך משפטם. גם בישראל קראו תיגר על השבעת העדים כדבר שבשגרה. בדיוני הכנסת על ביטול השבעת העדים לפני עדותם, נאמר כי לשבועה יש ערך כטקס דתי, אך כיוון שהעד גם כך מחויב לדבר אמת, אין לשבועה ערך מוסף כיוון לפי המשפט העברי עדיף שלא להישבע כלל, גם אם הוא דובר אמת. בנוסף, ישנו כלל שקובע כי עד שצריך להשביע אותו כיוון שיש חשש שידבר דברי שקר, פסול לעדות. בסופו של יום, בית הדין אינו מחויב להשביע את העדים אך יכול לעשות זאת במקרה הצורך.נחום רקובר "המשפט העברי בחקיקת הכנסת – המקורות היהודיים בשילובם בדיוני הכנסת ובחוקי מדינת ישראל", בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט-1988), כרך ראשון עמ' 24 249-256: חוק השיפוט הצבאי, באתר דעת.
האיסור על עדות שקר חל גם על עדים שמסרו את עדותם בכתב בתצהיר.
חקר האמת
אמת ושקר בתחום המשפט מתייחס לניתוח עדות, וקביעה אם הטענות המוצגות בפני השופט הן עובדות (אמת) או טעויות, בדיות או משאלות-לב (שקר). פעמים רבות נאמר כי שופטים מנסים "להגיע לחקר האמת", כלומר, לגלות איזו מבין העדויות היא עדות אמת ואיזו - שקר.
ישנן מערכות משפט שבהן ההכרעה בדבר אמיתותן של עדויות נתונה בידי חבר מושבעים.
חוקרים ושופטים משתמשים במדדים שונים לבירור האם עדות היא אמיתית או שקרית. בין אלו נמנים:
האם העדות היא קוהרנטית או מכילה סתירות
האם העדות ניתנה מיד לאחר האירוע הנטען או שהיא עדות כבושה ונתנה זמן רב לאחר האירוע
באם העדות היא עדות כבושה מבחינת הרשויות, האם העד סיפר על האירוע למקורביו או שלא סיפר לאף אחד?
האם התנהגות העד הגיונית או שמעידה על התנהגות "לא רציונלית"?
האם העדות עקבית או שהשתנתה עם הזמן בהתאם להתפתחויות משפטיות?
האם יש לעד מניע להעיד עדות שקר?
כאשר העדות כוללת דברי שקר, עולה השאלה האם עובדה זאת פוסלת את כלל העדות, או שמא ניתן לברור מתוך העדות דברי אמת?
בדין העברי
האיסור על עדות שקר מופיע בעשרת הדיברות: .
במשפט העברי עדים זוממים הם שני עדים שעדותם התבררה כעדות שקר, בשל העובדה כי עדים אחרים העידו עליהם שלא יכלו להיות במקום שבו הם מעידים שהמקרה התרחש בזמן בו הם מעידים שהמקרה התרחש. 'זוממים' משמע שזממו שאדם אחר יענש שלא כדין. במקרה זה קובע המקרא שייגזר על העדים אותו גזר הדין שהיה אמור להינתן לאדם עליו העידו ("ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו"). לרוב פסק דין זה מתקיים במדויק, אך קיימים חריגים.
הלכות עדים זוממים טומנות בחובן עיקרון יסודי בהלכות עדות במשפט העברי: "עדות שאי-אתה יכול להזימה - אינה עדות". על כל עדות להיות בת הזמה, ועדות שאינה עומדת בקריטריון זה אינה עדות כשרה.
לפני הגדת עדות מזהירים את העדים, שלא יעידו עדות שקר. אחד מנוסחי האזהרה הוא סהדי שקרי אאוגרייהו זילי, כלומר: עדי שקר בזויים אפילו בעיני שוכריהם.
בהתאם גישה זו של המשפט העברי, שלוש הצעות חוק לתיקון דיני הראיות הועלו בכנסת ועניין ביטול השבועה והחלפתה באזהרת עדים. בדיונים הובאה בהרחבה גישת המשפט העברי לשבועה וכיצד באה לידי ביטוי בחוק הראיות הישראלי. נחום רקובר "המשפט העברי בחקיקת הכנסת – המקורות היהודיים בשילובם בדיוני הכנסת ובחוקי מדינת ישראל", בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט-1988), כרך ראשון עמ' 419-427: חוק ליקון דיני הראיות, באתר דעת.
ראו גם
אונס בדוי
סהדי שקרי אאוגרייהו זילי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:דיני ראיות
קטגוריה:חוק העונשין | 2023-06-12T16:04:09 |
כפר חבד | REDIRECT כפר חב"ד | 2015-09-26T11:09:08 |
חט | שמאל|ממוזער|250px|חטי ממותה קולומביאנית
חט (ברבים: חַטִּים או חִטִּים) הוא שן של יונקים מסוימים שבולטת מחוץ לפה.
עם בעלי החיים שיש להם חטים נמנים הפיל, ההיפופוטם, הניבתן והחדשן (narwhal, סוג של לווייתן ארקטי).
החטים הם מקור לשנהב, המשמש בתורו להכנת חפצי נוי ותכשיטים, ובעבר אף ליצירת קלידי פסנתרים.
כיוון שרוב בעלי החיים שיש להם חטים נתונים בסכנת הכחדה (בעיקר הפיל האפריקני), סחר השנהב מוגבל באמנת וושינגטון (CITES - Convention on International Trade in Endangered Species of Wild Fauna and Flora), ולא ידוע מתי יוסרו המגבלות הללו. עם זאת, הסחר הלא חוקי בשנהב עוד מתקיים במידה רבה, וכדי להילחם בו מדינות רבות עורכות אירועים מתוקשרים של השמדת שנהב.
גלריה
ראו גם
שנהב
סחר בשנהב
השמדת שנהב
קישורים חיצוניים
תמונה של חט, שעוצב ככלי נוי
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אנטומיה של יונקים
קטגוריה:שנהב
pt:Elefante#Presas | 2023-11-12T02:11:52 |
מצולע | ממוזער|331x331 פיקסלים|מגוון מצולעים מסוגים שונים (משמאל לימין): פתוח (ללא שפה), שפה בלבד, סגור, וחוצה את עצמו.
בגאומטריה, מצולע הוא חלק ממישור המתוחם על ידי מספר סופי של קטעים הנפגשים זה עם זה בקודקודים. כל אחד מקטעים אלה נקרא צלע. הזוויות הנוצרות על ידי זוג צלעות סמוכות נקראות זוויות המצולע. הצלעות במצולע מסודרות באופן מעגלי. מצולע שבו כל צלע נפגשת רק עם שתי שכנותיה בנקודות הקצה נקרא מצולע פשוט. מצולע שבו יש צלעות החופפות זו את זו לאורך קטע הוא מצולע מנוון.
מינוח
המצולעים נקראים על פי מספר הצלעות, לדוגמה: במרובע ישנן ארבע צלעות, במחומש ישנן חמש צלעות, במשושה שש צלעות וכך הלאה. ניתן ליצור אינסוף מצולעים. בטבלה שלהלן מצויים שמות שמונה המצולעים הראשונים:
שמות המצולעים שם צלעות משולש 3 מרובע 4 מחומש 5 משושה 6 משובע 7 מתומן 8מתושע 9מעושר 10
צלעות סמוכות במצולע הן שתי צלעות שיש להן קודקוד משותף.
זוויות סמוכות במצולע הן שתי זוויות הנשענות על אותה הצלע.
זווית חיצונית היא זווית בין צלע מסוימת להמשך הצלע הסמוכה לה.
אלכסון הוא קטע המחבר שני קודקודים שאינם סמוכים.
מספר האלכסונים במצולע בן n צלעות הוא (ע"ע ההוכחה).
סוגי מצולעים
מצולע קמור: מצולע שבו הקו המחבר כל שתי נקודות מתוך המצולע עובר כולו בתוך המצולע. כתוצאה מכך, זהו מצולע שבו כל הזוויות הפנימיות קטנות מ-180 מעלות.
מצולע קעור: מצולע שבו ישנו לפחות אלכסון אחד העובר כולו מחוץ למצולע. מכאן, זהו מצולע בעל זווית אחת לפחות הגדולה מ-180 מעלות.
מצולע שווה-צלעות: מצולע שכל צלעותיו שוות. דוגמה למצולע שווה-צלעות היא מעוין.
מצולע משוכלל: מצולע שכל צלעותיו שוות וכל זוויותיו שוות. דוגמאות למצולע משוכלל הם הריבוע והמשולש שווה הצלעות.
שמאל|437x437px|היררכיית המרובעים
לעיתים ניתן למצולע שם המפרט מעט יותר את תכונותיו. דוגמאות:
במשפחת המשולשים מבחינים ב:
משולש שווה-צלעות: משולש שכל צלעותיו וכל זוויותיו שוות, כל זווית היא של 60 מעלות, ובסך הכל יש במשולש שווה-צלעות 180 מעלות.
משולש שווה-שוקיים: משולש שזוג מצלעותיו שוות. הצלע השלישית נקראת צלע הבסיס.
משולש ישר-זווית: משולש שבו ישנה זווית ישרה.
במשפחת המרובעים מבחינים ב:
ריבוע: מרובע שכל צלעותיו שוות באורכן וכל זוויותיו שוות (צלעותיו הנגדיות מקבילות זו לזו).
מלבן: מרובע שכל זוויותיו שוות, צלעותיו הנגדיות שוות ומקבילות.
מעוין: מרובע שכל צלעותיו שוות באורכן.
מקבילית: מרובע שצלעותיו הנגדיות שוות ומקבילות.
דלתון: מרובע שבו שני זוגות של צלעות סמוכות שוות זו לזו.
טרפז: מרובע ששתיים מצלעותיו מקבילות זו לזו.
טרפז שווה-שוקיים: טרפז בעל שוקיים שוות זו לזו.
סכום הזוויות במצולע
ממוזער|368x368 פיקסלים|חלוקת מצולע בעל n צלעות ל- משולשים
סכום הזוויות הפנימיות במצולע קמור בעל n צלעות (n קודקודים) הוא . מהנוסחה הזאת נובע שסכום הזוויות החיצוניות במצולע קמור הוא (כאשר בכל קודקוד מחשבים רק זווית חיצונית אחת)
. גודלה של כל זווית במצולע משוכלל בעל n צלעות הוא: או .
ההוכחה של אוקלידס (עבור גיאומטריה אוקלידית)
ההוכחה הנלמדת בבתי הספר, שמקורה באוקלידס מורכבת משני שלבים, השלב הראשון הוא הוכחה שסכום הזויות במשולש שווה ל-180 מעלות והשלב השני נוגע לכל יתר המצולעים. נתחיל מהשלב השני. נבצע על המצולע טריאנגולציה, כלומר נחלק אותו למשולשים (ראו ציור). באופן זה המצולע מתחלק ל n-2 משולשים, כאשר n הוא מספר הצלעות. סכום הזויות במצולע שווה לסכום הזויות של כל המשולשים יחד, שהוא 180 כפול מספרם כלומר . מ.ש.ל.
על מנת להוכיח שסכום הזויות במשולש הוא 180 נבנה קו מקביל לאחת הצלעות במשולש, העובר דרך הקודקוד שממולה (ראו ציור). עתה ניתן לראות שהזויות שבין צלעות המשולש, לקו שבנינו שווים לזוויות הפנימיות במשולש, ויחד יוצרים זווית של 180 מעלות. מ.ש.ל
ממוזער|189x189px|הוכחה שסכום הזוויות במשולש שווה 180 מעלות: נתחיל בבניית עזר. נצייר קו מקביל לבסיס המשולש, שחותך את המשולש בקודקוד של . מכיוון ש- יוצרים זווית שטוחה אזי . כעת, בגלל שצלעות המשולש הצדדיות חותכות שני קווים מקבילים מתקיימים השוויונות הבאים בין הזוויות: . נציב זאת בשוויון לעיל ונקבל: , כלומר: סכום הזוויות במשולש שווה 180 מעלות. מ.ש.ל.
מסע הצב
ההוכחה הבאה מתבססת על שפת התכנות לוגו, שבה מציירים צורות בעזרת הפקודות 'קדימה' ו'ימינה'. נעקוב אחר הצב בזמן שהוא מצייר את המצולע, בכל שלב הזווית שבה הצב מסתובב שווה לזווית החיצונית לזווית של המצולע, ובסה"כ לאחר ציור המצולע כולו הצב חוזר לאותו כיוון ולכן הסתובב בסה"כ 360 מעלות. הוא חזר על הפעולה n פעמים לכן אם נציין ב-A את סכום הזויות במצולע נקבל ש: ומכאן :
ריצופים ופאונים
שמאל|ממוזער|250px|ריצוף בעזרת משושים
על מנת ליצור ריצוף - כלומר לכסות את המישור כולו במצולעים, חייב להתקיים תנאי על הזויות: סכום הזויות בכל קודקוד חייב להיות שווה ל-360. מכאן ניתן לראות לדוגמה שהמצולעים המשוכללים היחידים שניתן לרצף רק איתם את המישור הם המשולש הריבוע והמשושה המשוכללים, שכן רק הזויות הפנימיות שלהם מחלקים את 360.
התנאי ליצירה של פאון (צורה תלת־ממדית הבנויה ממצולעים) היא שסכום הזויות בכל קודקוד יהיה קטן מ-360. מכאן ניתן להיוכח שהמצולעים היחידים שמהם ניתן לבנות פאון משוכלל (פאון שבו כל הפאות הם מצולעים משוכללים זהים, ואותו מספר פאות נפגש בכל קודקוד) הם המשולש, הריבוע והמחומש. ישנם 3 פאונים משוכללים שניתן לבנות מהמשולש המשוכלל, ולכן בסך הכל ישנם 5 פאונים משוכללים. פאונים אלו קרויים גם 'פאונים אפלטוניים', על שם הפילוסוף היווני אפלטון.
ראו גם
מספר מצולע
קישורים חיצוניים
מצולעים, באתר משרד החינוך
*
קטגוריה:צורות גאומטריות | 2024-09-29T16:49:47 |
מרובע | שמאל|ממוזער|250px|שישה מרובעים
מרובע הוא מצולע בעל ארבע צלעות וארבע זוויות. מרובע עם הצלעות , , ו- מסומן בדרך כלל כך: .
הגדרות ותכונות
הגדרות
צלעות סמוכות הן צלעות בעלות קודקוד משותף.
צלעות נגדיות הן צלעות שאין להן קודקוד משותף.
זוויות סמוכות הן זוויות הנשענות על צלע משותפת.
זוויות נגדיות הן זוויות שאינן נשענות על צלע משותפת.
תכונות
סכום כל הזוויות הפנימיות של מרובע הוא 360 מעלות.
לכל מרובע שני אלכסונים.
שטח של מרובע שווה למכפלת אורכי האלכסונים כפול סינוס הזווית שביניהם חלקי 2.
סוגי מרובעים
מרובע ציקלי: מרובע שניתן לחסום במעגל.
טרפז: זוג אחד של צלעות נגדיות מקבילות.
טרפז שווה-שוקיים: זוג אחד של צלעות נגדיות מקבילות, והזוג האחר שוות, וזוויות הבסיס שוות.
מקבילית: שני זוגות של צלעות נגדיות מקבילות.
דלתון: שני זוגות של צלעות סמוכות שוות ונוצר משני משולשים שווי שוקיים בעל בסיס משותף.
מעוין: ארבע הצלעות שוות.
מלבן: הצלעות המקבילות באותו האורך.
ריבוע (מרובע משוכלל): ארבע הצלעות שוות, וכל הזוויות ישרות.
מרובע שלם
הגדרה מכלילה מול הגדרה מצמצמת
ממוזער|שמאל|400px|היררכיית המרובעים
בלשון היומיום נהוג להשתמש בשמותיהם של סוגי המרובעים השונים באופן מצומצם: כלומר, מלבן יקרא מלבן רק אם אינו בנוסף לכך ריבוע, טרפז יקרא טרפז רק אם אינו בנוסף לכך מקבילית, וכיוצא בכך. שימוש זה מקל על ההתבטאות, כי הוא חוסך את הצורך להשתמש במושגים מסורבלים כמו "מלבן שאינו ריבוע".
עם זאת, בשפה המתמטית, סוגי המרובעים מוגדרים באופן מכליל. כלומר, ריבוע אינו מוגדר כנבדל ממלבן, אלא כמקרה פרטי שלו, ובאופן דומה מקבילית היא מקרה פרטי של טרפז. היתרון בהגדרה מכלילה הוא שמשפט מתמטי שנכון לגבי סוג מסוים של מרובע, יהיה נכון גם לגבי כל המקרים הפרטיים שלו, ואין צורך להוכיח אותו בנפרד לכל סוג וסוג.
התשובה לשאלה האם השימוש בשמותיהם של סוגי המרובעים השונים נעשה באופן מצומצם או מכליל תלויה בהקשר – אם בשימוש יום-יומי או בלשון מתמטית.
לקריאה נוספת
דוד פרייברט, חידושים בגאומטריה אוקלידית – תיאוריה של מרובע קמור ומעגל היוצר נקודות פסקל על צלעותיו, הוצאת אקדמון, 2021.
קישורים חיצוניים
מרובעים – הסבר מתוך מילון המונחים בגאומטריה של משרד החינוך.
מרובעים ושמותיהם – באתר לרגו (LerGO)
מרובעים ושמותיהם – המשך (כולל יחסי הכלה) – באתר לרגו
תכונות כל המרובעים – באתר לרגו
*
קטגוריה:מצולעים | 2024-08-02T13:54:33 |
יהודה לייב הלוי אשלג | הרב יהודה לייב הלוי אשלג (ה' בתשרי ה'תרמ"ה, 24 בספטמבר 1884 – י' בתשרי ה'תשט"ו, 7 באוקטובר 1954) היה אדמו"ר ומקובל שעסק בפירוש ובהפצה של תורת הקבלה. מכונה "בעל הסולם" על שם פירוש הסולם שחיבר לספר הזוהר ועוד הרבה ספרים. זכה בפרס הרב קוק לספרות תורנית לשנת תשי"ג. מספר חצרות חסידיות הולכות בדרכו.
תולדות חייו
נולד בלוקוב שבפולין (אז באימפריה הרוסית). למד בישיבת גור בוורשה והיה תלמידו של רבי מאיר שלום רבינוביץ, האדמו"ר מקלושין. תשוקתו ללימוד חוכמת הקבלה החלה עוד בצעירותו. במכתב לאברהם מנדל בראונשטיין, שפורסם בספר הזוהר עם פירוש הסולם תשט"ו, כתב הרב אשלג כי מורה אלמוני לימד אותו קבלה עוד טרם עלייתו לארץ ישראל. מסופר שהיה מחביא דפי זוהר וכתבי האר"י בתוך דפי הגמרא. לאחר פטירת רבו, היה לתלמידו של בנו של הרב יהושע מפוריסוב. נסע גם (יחד עם רבו האחרון) לאדמו"ר מבעלז, רבי יששכר דוב. בגיל 19 נישא לרבקה רויזא, בת דודו הרב מאיר יוסף אברמוביץ, חסיד גור שהתגורר בפוריסוב.
לאחר תקופת מגורים קצרה על שולחן חותנו בפוריסוב עקר לוורשה, שם הוסמך לרבנות ושימש כדיין וכמורה-צדק במשך שש עשרה שנה. במהלך תקופה זו פגש במקובל נסתר שעבד לפרנסתו כסוחר. הרב אשלג מכנהו בכתביו "מורי הקדוש זצ"ל". מרבו זה למד את חוכמת הקבלה, ואף היה נוכח בפטירתו.
לאחר פטירת מורו עלה לארץ ישראל עם רעייתו בט"ז בתשרי תרפ"ב-1921 והתיישב בעיר העתיקה בירושלים, שם למד בישיבת חיי עולם. בישיבה החלו להיאסף סביבו אברכים לשיעורים בקבלה.
בארץ ישראל התפרנס תחילה מעיבוד עורות לסת"ם ובייצור סבון, באמצעות מכונה שהביא עמו מפולין. לאחר זמן קצר מינהו הרב זוננפלד, מטעם העדה החרדית לרבה של גבעת שאול, שהייתה אז פרבר בשערי ירושלים.
בשנים 1926–1928 שהה בלונדון, שם חיבר את חיבורו המקיף "תלמוד עשר הספירות" (פנים מאירות ופנים מסבירות) על הספר "עץ חיים". וחלק מפירוש הסולם.
הרב אשלג הלחין ניגונים על מזמורי תהלים, זמירות שבת ותפילות הימים הנוראים. בין היתר הלחין את "למנצח על שושנים", (תהלים פרק מה) - לחן של כ-20 דקות, אסדר לסעודתא, ואזמר בשבחיןאתר המוקדש לשיריו: ניגוני הסולם.
הרב אשלג נפטר ביום הכיפורים ה'תשט"ו (1954), ונקבר בהר המנוחות בירושלים.
על פי עדות נכדו, הרב שמחה אשלג, עוד מימי מלחמת העולם הראשונה הוא זעק רבות על חורבן העולם הממשמש ובא. בשנות השלושים הוא התריע על כך בקול גדול. בכתביו משנת תרצ"ג-1933 מצוי המשפט "כבר זעקתי על קץ העולם". הוא הכריז על הצורך בלימוד ספר הזוהר בישיבות פולין, ולשם כך אף נפגש עם רבנים ואדמו"רים, בבקשה שייסדו סדרי לימוד בזוהר בישיבותיהם, אך הם לא שעו לבקשותיו. הוא ראה באגואיזם המתפשט בעולם סכנה גדולה, שבסופו של תהליך יוביל למשטר נאציסטי שעלול להחריב את כלל האנושות.
יחסו לארץ ישראל ולמדינת ישראל
בעל הסולם ייחס חשיבות לעלייה לארץ ישראל. אחרי הצהרת בלפור הכריז שזה סימן משמיים שחובה לעלות לארץ ישראל. הוא טען כי "נותנים זמן מן השמיים - עשרים שנה כדי לעלות לארץ ישראל". ייסד קבוצה סודית של שלוש מאות משפחות אמידות בפולין כדי לעודד עלייה לארץ ישראל. משהתגלה הדבר מיד קמו לו מתנגדים מקרב הציבור החרדי שייחסו לו מניעים ציוניים. בעקבות זאת התבטלה הקבוצה.
בעת הכרזת העצמאות אמר: "אכן הרגשתי מעט יום טוב". אמר שייסודו של יישוב יהודי בארץ ישראל לא יתבטל עד ביאת המשיח. עם זאת, כתב שהגאולה הגיעה מצד הבורא לעם ישראל כמתנה, ואנו לא קיבלנו אותה. "כל זמן שאין בן ישראל מסוגל לדת ישראל, עדיין ארצנו שבויה בידי הנכרים". במאמר "וזאת ליהודה" כתב, שרבים בועטים בגאולה ויורדים מהארץ משום שאינם יודעים את משמעותה האמיתית. עוד הוסיף, שזכינו להתפשטות ספר הזוהר וגאולת הארץ מידי הנכרים מצד האלוהים, ואנו עדיין זקוקים להשתלם בלימוד והבנת ספר הזוהר כדי שתגיע הגאולה השלמה.
פעולתו הציבורית
בעל הסולם פעל לקידום רעיונותיו ונפגש לשם כך עם ראשי היישוב, עם מנהיגי תנועות הפועלים ועם אישי ציבור, ובהם דוד בן-גוריון, זלמן שזר, משה שרת, חיים ארלוזורוב, מאיר יערי, יעקב חזן, דב סדן וחיים נחמן ביאליק.
בן-גוריון כתב כי נפגש עם הרב אשלג "הרבה פעמים": "אני רציתי לדבר איתו על קבלה, והוא איתי על סוציאליזם".
במאמרו "שלושה ביקורים ומה שביניהם" סיפר דב סדן: .
הגותו
אגואיזם ואלטרואיזם
עיקר תורתו של בעל הסולם סובבת על עניין האגואיזם והאלטרואיזם או "הרצון לקבל" ו"הרצון להשפיע". לדבריו, מטרתו של האדם בחייו היא להפוך את עצמו מאגואיסט לאלטרואיסט. תפיסה זו עולה בקנה אחד לכאורה עם תפיסות סוציאליסטיות וקומוניסטיות בהן גילה עניין. עם זאת, הוא הדגיש שהרצון לתת צריך להיות "לשם השם יתברך", ולא למטרה אנושית. לכן כתב בשנת 1933 שברית המועצות מתקשה לדאוג לרווחתם הכלכלית של אזרחיה ואף צפה את נפילתה.
חזונו לחברה העתידית כולל מציאות אלטרואיסטית התנדבותית, שתצמח מתוך תהליך חברתי כולל שייצור מבנה חברתי שיתופי על בסיס השפעה-לזולת.
עשה לך רב
בלי רב מקובל בעל השגה רוחנית אי אפשר להתקדם לרוחניות:
צורה חדשה ללימוד הקבלה
הרב אשלג ראה חשיבות רבה בהנגשת לימוד הקבלה לציבור ופעל לכך באמצעות כתיבת ספריו העיקריים: פירוש הסולם וספר תלמוד עשר הספירות.
הרב אשלג מסביר בהקדמתו לתלמוד עשר הספירות כי החשש העיקרי שראו חכמים בהפצת חוכמת הקבלה היה חשש ההגשמה, שבו עוברים על איסור של "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". על כן האריך בביאוריו באופן השולל הגשמה של זמן ומקום בעניינים רוחניים.
במאמר "עת לעשות" הוא מתבטא בתקיפות על מצב הדור, ועל כך שאנשים לא הגונים חיבלו בחכמת הקבלה. הוא מוסיף ואומר שלא שינה ולא הוסיף על דברי האר"י כקוצו של יו"ד, אלא כל מטרתו לתת פנים חדשות לעבודת ה' ולתיקון ישראל וכלל האנושות.
ממשיכי דרכו
הרב אשלג לא הורה על ממשיך רשמי שלו, ולאחר פטירתו תלמידיו לא התיימרו לתפוס את מקומו, אלא רק עסקו בהפצת חכמת הקבלה בקרב העם, כפי שביקשם.
בין תלמידיו וממשיכי דרכו בלימוד ובהפצת הקבלה:
בנו, הרב ברוך שלום אשלג, אדמו"ר בבני ברק;
בנו, הרב שלמה בנימין אשלג, אדמו"ר בבני ברק;
נכדו, הרב מאיר יוסף ויצמן, מרבני חסידות גור וראשי ישיבת המקובלים שער השמים בירושלים, פוסק הלכה בירושלים;
הרב יהודה צבי ברנדויין (מקובל), גיסו של בעל הסולם והאדמו"ר מסטרטין,
הרב משה יאיר וינשטוק - מחברם של כשמונים ספרים בתורת הנגלה והנסתר.
הרב דוד מינצברג היה מנהיג קהילה של תלמידי הרב אשלג, מבני היישוב הישן.
הרב משה ברוך למברגר - שהיה גם משמשו של בעל הסולם.
הרב בנימין סינקובסקי - מחבר ספר "יד בנימין", מאמרים ששמע מרבו בעל הסולם.
נכדו, הרב יהודה לייב אשלג, אדמו"ר בבני ברק. מחבר ספרי "בני היכלא" ועריכה לפירוש הסולם.
אחיינו, הרב מרדכי שיינברגר, רב קהילת אור הגנוז. מחבר פירוש מעלות הסולם על תיקוני הזוהר.
נכדו, הרב יעקב משה שמואל גרנירר, אדמו"ר בבני ברק, מחבר קיצור תלמוד עשר הספירות. וספרי המאמרים בדרכו של בעל הסולם.
הרב אברהם מרדכי גוטליב, תלמיד הרב"ש, אדמו"ר בקריית יערים טלז-סטון, חיבר עשרות ספרים בתורת בעל הסולם.
הרב אברהם ברנדווין, היה אדמו"ר מסטערטין בעיר העתיקה בירושלים, חיבר מספר ספרים בתורת בעל הסולם.
נכדו, הרב יחזקאל יוסף אשלג, בן הרב"ש. היה אדמו"ר בבני ברק, מחבר הספרים "יסוד יוסף".
חיבוריו
שני חיבוריו העיקריים הם:
תלמוד עשר הספירות - פירוש על קטעים נבחרים בכתבי האר"י. המהדורה הראשונה, שכללה 16 כרכים, יצאה לאור החל משנת תרצ"ז (1937).
פירוש הסולם על ספר הזוהר (18 כרכים, יצאו לאור בין השנים תש"ה–תשי"ג (1945–1953)). הספר כולל את ההקדמות: מבוא לספר הזוהר, הקדמה לספר הזוהר, פתיחה לחוכמת הקבלה ופתיחה לפירוש הסולם.
חיבורים נוספים:
פנים מאירות ופנים מסבירות, פירוש על ספר "עץ חיים" מרבי חיים ויטאל. ספר זה הורחב לאחר מכן לתלמוד עשר הספירותראו גם בספר "ש"ס המשפיע" לרבי יוסף שפוצ'ניק (עמודים י"ז-נ"ו), שם הובאו חידושי הרב אשלג על ה"עץ חיים"..
קונטרסים: "מתן תורה", "הערבות" ו"השלום", 1933.
בית שער הכוונות, הכולל את הפירוש "אור פשוט" ללקט קטעים נבחרים מכתבי האר"י, ת"ש (1940).
פתח השער - יסודות בחכמת הקבלה (כתבים המקודמים של הרב אשלג מתקופת ורשה)
כתבי הדור האחרון, יצירותיו האחרונות, בהן ניתח משטרים חברתיים שונים והתווה תוכנית מפורטת לבניין חברה עתידית מתוקנת (שברי כתבים שנדפסו בידי בני ברוך מתוך כתבי יד עם פירוש ארוך המותאם לבני זמננו).
קול התור - הקדמות, מאמרים ורשימות דברים בנושאי תורה, ערבות ישראל, משיחיות וקבלה (לקט מאוחר).
עיתון "האֻמָּה" (1940). נסגר על ידי השלטונות הבריטים לאחר הוצאת גיליון אחד בלבד בשל אי הסדרת הרישיון.
"מאמרי הסולם א' וב" "אגרות הסולם" ו"הקדמות הסולם" מאמרים של בעל הסולם מתוך אוסף כתבי ידו - יצאו בהוצאה של אור הסולם (מהדורה מזוקקות וכמעט מלאות עם צנזורה מועטת).
לקריאה נוספת
יצחק אלפסי, אנציקלופדיה לחסידות, אישים כרך א', בהוצאת מוסד הרב קוק, עמ' כה-כז.
אהרן סורסקי, מרביצי תורה מעולם החסידות, חלק ז, בני ברק, תשמ"ט, עמ' רכה-רמד.
אברהם מרדכי גוטליב, הסולם, 1997.
בועז הוס, "'קומוניזם אלטרואיסטי': הקבלה המודרניסטית של הרב אשלג", עיונים בתקומת ישראל 16 (2006), עמ' 109–130.
טוני לביא, 'סוד הבריאה-תורת האלוהות ותכלית האדם בקבלת הרי"ל אשלג', מוסד ביאליק, תשס"ח.
טוני לביא, 'מחשבת הבריאה, הקונסטרוקציה והרקונסטרוקציה של הנברא במשנת ר' יהודה לייב הלוי אשלג', בתוך קבלה 10, תשס"ד, עמ' 249–334.
טוני לביא, 'עולם האצילות: התפשטותו, שיעור קומתו ותכליתו בקבלת ר' יהודה ליב הלוי אשלג', בתוך קבלה 15, תשס"ז, עמ' 335–368.
יונתן מאיר, "גילוי וגילוי בהסתר: על 'ממשיכי' הרי"ל אשלג, ההתנגדות להם והפצת ספרות הסוד", קבלה: כתב עת לחקר כתבי המיסטיקה היהודית, טז (תשס"ז), עמ' 151–258.
יונתן מאיר, "גילויים חדשים על ר' יהודה ליב אשלג: הערות על הקבלה במזרח אירופה ובארץ ישראל בראשית המאה העשרים", קבלה: כתב עת לחקר כתבי המיסטיקה היהודית, כ (תשס"ט), עמ' 345–368.
רון גלבוע, הזולת שבמעמקיי: אלטרואיזם, הפנמה ופסיכולוגיזציה במשנה הקבלית של יהודה הלוי אשלג, הוצאת כרמל, 2022.
משה שרון, עשרה נכנסו לפרד"ס (יסודות וחכמת הקבלה לפי בעל הסולם), תל אביב: ספר טוב 2017.
יונתן מאיר, נפתולי סוד: שלוש הרצאות על ר' יהודה ליב אשלג והקבלה במאה העשרים, ירושלים, מכון שוקן למחקר היהדות, תשפ"ד
קישורים חיצוניים
אתר "קבלה מהמקור" - כולל את ספרי בעל הסולם והקלטות נדירות של כמה משיעוריו
אור הסולם - מאגר מקוון של כל ספרי בעל הסולם הכולל תוכנת חיפוש ומילון, כתבי יד שלא יצאו לאור והקלטות
ארכיון "קבלה מדיה" - הארכיון הרשמי של כל שיעורי קבלה לעם.
מאמרי שמעתי - דברי בעל הסולם, אשר נכתבו על ידי בנו, הרב ברוך שלום הלוי אשלג, לאחר ששמע מאביו.
ניגוני בעל הסולם - אתר תיעוד שימור וחידוש ניגוני בעל הסולם.
יובל רביד, רב-מקובל-קומוניסט: דרכו של הרי"ל אשלג (בעלון איגוד ספרני היהדות, גיליון כג)
אתר "הדף היומי בתלמוד עשר הספירות", שיעורים של הרב אדם סיני על כל הספר
שיעורי קבלה של מיטב רבני אשלג באתר קבלה למתחיל
הערות שוליים
*
קטגוריה:מקובלים ישראלים
קטגוריה:מחברי ספרי קבלה
קטגוריה:פרשני ספר הזוהר
קטגוריה:רבנים פולנים
קטגוריה:ישראלים ילידי פולין
קטגוריה:אנשי העלייה השלישית
קטגוריה:זוכי פרס הרב קוק
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות
קטגוריה:גבעת שאול: רבנים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1884
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1954 | 2024-10-13T14:06:19 |
מעוין | שמאל|300px|מעוינים ואלכסוניהםמעוין הוא מרובע שווה-צלעות. מעוין הוא מקרה פרטי של דלתון (דלתון קמור שווה-שוקיים) ושל מקבילית (מקבילית שוות שוקיים). ריבוע הוא מקרה פרטי של מעוין שבו הזוויות שוות.
בגאומטריה אנליטית ניתן להגדיר מעוין, שאלכסוניו p ו-q מונחים על הצירים, כמקום הגאומטרי של הנקודות (x, y) שמקיימות:
.
פאון שכל פאותיו הן מעוינים נקרא "מעוינון".
אטימולוגיה
המילה "מעוין" שאולה מהמילה הערבית "معين" (תרגומו המילולי הוא גם "מוגדר"). המינוח נקבע לייצג את הצורה הגאומטרית של מרובע שווה-צלעות בעברית על ידי המתרגם רבי אברהם בר חייא, נעשה בו גם שימוש בספרות ימי הביניים היהודית.
כמו כן נמצא גם שימוש במושג "מעוין" בעברית הירושלמית כמילה המגדירה את המושג שקול, דוגמה לכך אפשר למצוא במדרש על משה שאמר לאלוהים . כמו כן נעשה גם שימוש דומה במילה על ידי ספרות ההלכה של ימי הביניים.
תכונות המעוין
300px|ממוזער|שמאל|מעוין
כל הצלעות שוות באורכן. בציור: AB = BC = CD = DA.
צלעות נגדיות מקבילות (AB || CD ; BC || DA).
זוויות נגדיות שוות זו לזו ().
כל הגבהים שווים בארכם (בציור הגובה מסומן ב-h).
היקף המעוין שווה לאורך הצלע כפול 4 ().
בכל מעוין ניתן לחסום מעגל שרדיוסו
חבורת הסימטריות של מעוין שאינו ריבוע היא חבורת הארבעה של קליין.
האלכסונים
האלכסונים מאונכים זה לזה ().
האלכסונים חוצים זה את זה (AS = CS; BS = DS).
האלכסונים חוצים את זוויות המעוין.
את אורך האלכסונים p = AC ו-q = BD ניתן להציג לפי אורך הצלע ואחת הזוויות באמצעות הנוסחאות הבאות, שנובעות ממשפט הקוסינוסים:
שטח המעוין
קיימות דרכים אחדות לחישוב שטח המעוין:
מחצית מכפלת האלכסונים זה בזה. נובע מכך שהאלכסונים מחלקים את המעוין לארבעה משולשים ישרי זווית.
אורך צלע כפול הגובה (בציור: ). בהתאם לנוסחה לחישוב שטח מקבילית.
אורך צלע בריבוע כפול סינוס של אחת הזוויות. בציור:
הגובה בריבוע חלקי סינוס של אחת הזוויות. בציור:
חצי ההיקף של המעוין כפול רדיוס המעגל החסום. בציור:
משפטים הפוכים
מקבילית שאלכסוניה מאונכים זה לזה היא מעוין.
מקבילית שבה אלכסון חוצה את הזווית היא מעוין.
מקבילית עם זוג צלעות סמוכות שוות היא מעוין.
מרובע שכל צלעותיו שוות הוא מעוין.
ריצוף המישור
באמצעות מעוינים זהים ניתן ליצור ריצוף של המישור בשלוש דרכים:
ריצוף ששקול טופולוגית לריצוף ריבועיריצוף במעוינים שזוויותיהם60 ו-120 מעלות240px242px154px
תכונות דואליות
המצולע הדואלי של המעוין הוא המלבן:
במעוין כל הצלעות שוות ובמלבן כל הזוויות שוות.
במעוין זוויות נגדיות שוות ובמלבן צלעות נגדיות שוות.
למעוין יש מעגל חסום ולמלבן יש מעגל חוסם.
למעוין יש ציר סימטריה דרך כל זוג זוויות נגדיות, ולמלבן יש ציר סימטריה דרך כל זוג צלעות נגדיות.
האלכסונים של מעוין נפגשים בזוויות שוות, ואלכסונים של מלבן נחתכים באורכים שווים.
חיבור אמצעי הצלעות של מעוין יוצר מלבן, וחיבור אמצעי הצלעות של מלבן יוצר מעוין.
ראו גם
ארגייל - דוגמת סריגה פופולרית של תבנית מעוינים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מרובעים
קטגוריה:צורות גאומטריות סימטריות | 2024-09-15T20:29:05 |
טרפז | שמאל|ממוזער|250px|טרפז
טְרָפֶּז הוא מרובע שיש לו זוג צלעות נגדיות מקבילות.
בטרפז שאינו מקבילית, שתי הצלעות המקבילות נקראות "בסיסי הטרפז" (לפעמים קרויה "בסיס" רק הצלע הארוכה יותר), ושתי האחרות "שוקי הטרפז". בטרפז כזה ניתן להמשיך את שוקי הטרפז עד שהן ייפגשו בנקודה, ובצורה זו נוצר משולש המכיל את הטרפז. הזוויות הסמוכות לכל אחד מהבסיסים נקראות זוויות הבסיס.
קטע אמצעים בטרפז, הוא קטע אשר מחבר בין אמצעי שוקי הטרפז. קטע האמצעים בטרפז מקביל לבסיסי הטרפז ואורכו הוא ממוצע האורכים שלהם.
מרובע הוא טרפז אם ורק אם יש לו שתי זוויות סמוכות שסכומן 180 מעלות.
אטימולוגיה
מקור המונח "טרפז" במונח היווני τραπέζιον, טרפזיון, שמשמעותו "שולחן קטן". זוהי צורת ההקטנה של τράπεζα, טרפזה, שמשמעותו "שולחן". גם המילה "טרפזה" מורכבת משתי מילים: τετράς, טטרס (ארבע) ו-πέζα, פזה (רגל), כלומר "טרפזה" משמעו "בעל ארבע רגליים".
הגדרה מצמצמת לטרפז
מקורות רבים העוסקים בגאומטריה (ובהם האנציקלופדיה העברית והאתר של משרד החינוך בישראל), מגדירים טרפז כ"מרובע שבו יש זוג יחיד של צלעות המקבילות זו לזו" (או, "מרובע אשר לו זוג אחד בלבד של צלעות מקבילות"). הגדרה זו מוציאה את המקבילית ממשפחת הטרפזים, ויש לה מספר חסרונות בולטים:
שמאל|ממוזער|250px|משפחות מרובעים: מן הכלל אל הפרט
בעוד שכל ריבוע הוא סוג מיוחד של מלבן וכל מעוין הוא סוג מיוחד של דלתון, הרי על-פי ההגדרה המצמצמת, המקבילית איננה טרפז. בין משפחות המרובעים שוררים יחסי הכלה, וההגדרה המצמצמת הופכת את הטרפזים לחריג.
שוויון הנכון לכל הטרפזים (במובן הצר) נכון תמיד גם עבור מקביליות. ההגדרה שהובאה בתחילת הערך מאפשרת לנסח את שתי התוצאות במשפט אחד, בעוד שבהגדרה המצמצמת יש צורך לחזור על הטענה (וההוכחה) פעמיים.
כל סוגי המרובעים מוגדרים על-פי שוויון (צלעות שוות, זוויות שוות, זווית ישרה), ורק הגדרה מצמצמת של הטרפז תדרוש אי-שוויון.
הסעת קודקוד אחד של הטרפז לאורך אחת הצלעות המקבילות תשמור על תכונות הטרפז עד ששניים מקודקודיו מתלכדים. הגדרה מצמצמת תוסיף לתהליך כזה נקודה מיוחדת שבה הטרפז חדל לרגע מלהיות טרפז - תופעה שאין לה אח ורע במשפחות המרובעים האחרות (וגם לא בהגדרות גאומטריות כלליות יותר).
עם כל זאת, יודגש שאין משמעות לשאלה איזו הגדרה "נכונה" יותר. הגדרות (המנוסחות כראוי) אינן יכולות להיות נכונות או שגויות - הגדרה נבחנת בכך שהיא מפשטת את הדיון במונחים שאליהם היא מתייחסת.
שטח
את שטח הטרפז ניתן לחשב כמכפלת המרחק בין שתי הצלעות המקבילות (זהו גובה הטרפז) והממוצע החשבוני של אורך הצלעות הללו. כך ניתן להגיע לנוסחה הידועה של שטח משולש, כאשר אנו מחשיבים את המשולש כטרפז בו אחת הצלעות המקבילות מכווצת לנקודה בודדת (כלומר בעלת אורך 0).
נוסחאות לחישוב שטח טרפז כלשהו (כאשר a,b מציינים בסיסים; ו-c,d מציינים צלעות):
או
כאשר a,b,c,d צלעות טרפז.
האלכסונים יוצרים ארבעה משולשים: מכפלת שטח שני המשולשים הנוצרים עם הבסיסים שווה למכפלת שטח שני המשולשים הנוצרים עם השוקיים.
טרפזים מיוחדים
טרפז נקרא שווה-שוקיים אם זוויות הבסיס שלו שוות. בטרפז שווה-שוקיים שתי השוקיים שוות באורכן ושני האלכסונים שווים. טרפז שבו שתי השוקיים שוות באורכן הוא טרפז שווה-שוקיים או מקבילית. כל טרפז החסום במעגל הוא שווה-שוקיים משום שסכום הזוויות הנגדיות בכל מרובע החסום במעגל שווה ל-180 מעלות.שמאל|ממוזער|218x218px|טרפז ישר-זווית
טרפז נקרא ישר-זווית אם יש לו שתי זוויות השוות כל אחת ל90 מעלות. במקרה זה, גובה הטרפז הוא השוק עליה נשענות שתי הזוויות הישרות.
קישורים חיצוניים
הגדרות שונות ל"אותו מושג" – מנוף או מכשול? המקרה של הטרפז, קרני שיר ואורית זסלבסקי, על"ה 54 | אוגוסט 2016
הערות שוליים
קטגוריה:מרובעים | 2024-10-12T17:22:38 |
חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי | REDIRECT חשבון אינפיניטסימלי | 2004-07-13T12:56:52 |
אגרה (הודו) | אגרה (בהינדית: आगरा) היא עיר על הנהר יאמונה במדינת אוטר פרדש שבצפון הודו. אגרה מרוחקת כ-363 ק״מ מבירת המדינה לאקנאו, וכ-200 ק״מ מהבירה הפדרלית ניו דלהי. העיר היא אחת הערים המאוכלסות במדינת אוטר פרדש והעיר ה-23 בגודל אוכלוסייתה בהודו.
עיקר תפארתה היה בתקופה בה שימשה כבירת השליטים המוגולים (1526 עד 1658). בניינים מרהיבים רבים מאותה תקופה שרדו עד היום, ביניהם מצודת אגרה - עיר מוקפת חומה שבמתכונתה הנוכחית נבנתה על ידי אכבר (Akbar), אשר בתוך חומותיה נמצאים ארמונם של אכבר, ג'האנגיר ושאה ג'האן, מסגד הפנינה ומבנים רבים אחרים. המבנה הבולט והמוכר ביותר הוא הטאג' מהאל, שנבנה על ידי שאה ג'האן כמאוזוליאום בעבורו ובעבור אשתו.
היסטוריה
250px|ממוזער|הרחוב הראשי באגרה, 1858
למרות ההיסטוריה הארוכה של אגרה התקופה הידועה ביותר הייתה בזמן האימפריה המוגולית, אך אגרה הוקמה זמן רב לפני כן, ויש עדויות לכך כבר משנת 1,000 לפני הספירה. הסולטאן סיקנדר לודי, שליט הסולטנות של דלהי, ייסד את אגרה הנוכחית בשנת 1504. לאחר מותו הסולטנות עברה לשליטת בנו, איברהים לודי, והסולטאן החדש שלט על האימפריה שלו מאגרה עד נפילתו בקרב פאניפט הראשון ב-1526.
תור הזהב של אגרה החל בתקופת האימפריה המוגולית. באותה תקופה העיר נודעה בשמה אכברבאד ונשארה בירת האימפריה תחת השליטים אכבר, ג'האנגיר ושאה ג'האן. בשנת 1649 שאה ג'האן העתיק את בירתו לשאהג'האנבאד.
מאז התקופה בה אכברבאד הייתה אחת הערים החשובות ביותר בהודו תחת המוגולים, בעיר נבנו הרבה בניינים. באבור, מייסד השושלת המוגולית, יצר את הגן הפרסי הראשון על גדות נהר היאמונה. נכדו, אכבר, הזניק את בנייתה של המצודה האדומה והידועה של אגרה. נוסף על כך, אכבר הפך את אגרה למרכז לימודי, אמנותי, מסחרי ודתי. אכבר בנה גם עיר בירה נוספת במרחק 35 קילומטר מהעיר וקרא לה פטהפור סיקרי.
לבנו של אכבר, ג'האנגיר, הייתה חיבה גדולה לעולם הצומח והחי והוא יצר גנים רבים בשטחי המצודה הגדולה. בנו, שאה ג'האן, היה ידוע בעניין הרב שגילה באדריכלות, והוא שנתן לעיר את המונומנט המפורסם ביותר שלה, טאג' מהאל, כמאוזוליאום לאשתו המנוחה מומתאז מהאל (נבחרת הארמון). בניית המאוזוליאום הושלמה בשנת 1653.
במהלך שלטונו העביר שאה ג'האן את בירת האימפריה לדלהי, אך לאחר מכן בנו, אורנגזב, החזיר את בירתו לאכבראבאד, תפס את שלטון אביו ואסר אותו במצודה. אגרה נשארה בירת הודו תחת שלטון אוראנגזב עד שהעתיק את בירתו כאלף קילומטר דרומה לאורנגאבאד שברמת דקאן ב-1653. לאחר התפוררותה של האימפריה המוגולית, אכברבאד עברה לשלטון המרתים ונקראה אגרה, עד שנפלה לידי חברת הסחר הבריטית בשנת 1803.
ב-1835, כאשר הבריטים ייסדו את נשיאות אגרה, העיר הפכה למושבה של ממשלה, ושנתיים לאחר מכן הייתה העיר עדה לרעב המוני שנמשך כשנה-שנתיים. במהלך המרד ההודי הגדול ב-1857 חברת הסחר הבריטית בהודו הרגישה מאוימת, החדשות על ההתקוממות הגיעו לאגרה ב-11 במאי וב-30 במאי שני גדודים של חיל הרגלים התמרדו וצעדו לדלהי. למחרת קבוצות חיילים הודיים ילידי המקום אולצו להתפרק מנשקם, וב-15 ביוני העיר גבאלייאר, שנמצאת מדרום לאגרה, הצטרפה להתקוממות. ב-3 ביולי הבריטים נאלצו לסגת משם אל המצודה. יומיים לאחר מכן כוח בריטי קטן בסוצ'טה הובס ונאלץ לסגת גם הוא לאגרה, אולם המתקוממים המשיכו לדלהי ובכך אפשרו לבריטים להחזיר את הסדר על כנו חמישה ימים מאוחר יותר. דלהי נפלה לידי הבריטים בספטמבר, ובחודשים הבאים מורדים שנמלטו מדלהי, יחד עם מורדים ממרכז הודו, ניסו לעלות על אגרה אך הובסו. לאחר מכן שלטון הכתר הבריטי שלט בעיר עד למתן העצמאות להודו בשנת 1947.
שני האתרים המוכרים באגרה הם הטאג' מהאל ומצודת אגרה שהם אתרי מורשת עולמית לשימור של אונסק"ו.
תחבורה
250px|ממוזער|תחנת הרכבת אגרה קנט
תחבורה אווירית
שדה התעופה של אגרה ממוקם כ-12 ק״מ ממרכז העיר, אך משמש כבסיס לחיל האוויר ההודי בלבד, ולא לטיסות נוסעים.
מסילות ברזל
תחנות הרכבת של אגרה שוכנות על קו הרכבת הראשי בין דלהי למומבאי, וקווי רכבת רבים נוספים מקשרים את העיר עם הערים החשובות והעיקריות בהודו כגון ניו דלהי, מומבאי, קולקטה, צ'נאי, היידראבאד, בנגלורו, פונה, בהופאל, אינדור, קוצ'י, גבאלייאר, ג'באלפור, אוג'יין, ג'איפור, לאקנאו, טריוונדרום ועוד. כמה רכבות היוצאות מדלהי מזרחה עוברות דרך אגרה. ישנן קרוב ל-20 רכבות לניו דלהי ולצומת גבאלייאר כל יום, ולפחות שלוש-ארבע רכבות לבהופאל, אינדור, נאגפור, מומבאי וצ'נאי. יש שלוש תחנות רכבת עיקריות באגרה:
תחנת הרכבת "אגרה קנט" היא תחנת הרכבת הראשית של אגרה הנמצאת בסמוך לטאג' מהאל ולמצודת אגרה, אליהם אפשר להגיע מתחנת הרכבת באמצעות מכוניות וריקשות.
תחנת הרכבת "מצודת אגרה" הסמוכה למצודת אגרה היא אחת מתחנות הרכבת העתיקות בהודו, המשרתת רכבות למזרח (קאנפור וקולקטה) ולמרכז הודו. חלק מרכבות אלה עוצרות גם באגרה קנט.
"ראג'ה קי מאנדי" היא תחנת קטנה. חלק מהרכבות העוצרות באגרה קנט עוצרות גם בתחנה זו.
מוניות
תיירים יכולים לשכור מוניות טיולים בתחנת מוניות מקומית. דלפק מוניות זמין בתחנת הרכבת אגרה קנט ובמקומות רבים אחרים.
תחבורה מקומית
שירותי האוטובוסים מנוהלים על ידי התאגיד העירוני של אגרה. אפשרויות תחבורה אחרות הן ריקשות אופניים, ריקשות ממונעות ועגלות סוסים. בעוד הנוסעים צריכים לשאת ולתת על מחירי הנסיעה, יש מערכות של מה שנקרא "טמפו", שהן ריקשות ממונעות הפועלות במסלולים קבועים הנקבעים על ידי הנהגים. טמפו לוקחים עד שישה אנשים והם מנסים להיות כלי התחבורה החסכוני והמעשי ביותר. כיום הטמפו הוחלפו במידה רבה על ידי ריקשות הממונעות על ידי גז טבעי דחוס. נסיעת כלי רכב מזהמים אסורה במרכז העיר ליד הטאג' מהאל ולכן יש להגיע למרכז תיירות ומשם לקחת מכוניות חשמליות כמה קילומטרים מן הטאג' מהאל.
לאחרונה נעשה מאמץ גדול לשפר את מערכת התחבורה של אגרה.
אתרי עניין
טאג' מהאל
ממוזער|מבט ממצודת אגרה לכיוון הטאג' מהאל
ממוזער|קבריהם של שאה ג'האן ושל אשתו האהובה מומתאז מהאל
הטאג' מהאל הוא אחד המבנים המפורסמים בעולם, והמאוזוליאום של שאה ג'האן ושל אשתו, מומתאז מהאל. המאוזוליאום נבחר במשאל הפופולריות האינטרנטי לרשימת שבעת פלאי תבל החדשים, והוא אחד משני אתרי המורשת העולמית הנמצאים באגרה.
המבנה, שהושלם ב-1653, נבנה על ידי המלך המוגולי שאה ג'האן כמקום מנוחתה האחרון של אשתו האהובה. המבנה הוא אולי המונומנט המפורסם ביותר בהודו. בניית המבנה ארכה כ-22 שנים וכ-20,000 עובדים. אפשר לראות את הטאג' מהאל ממצודת אגרה, מהארמון בו נכלא שאה ג'אהן בשנותיו האחרונות כאסיר של בנו, אוראנגזב. המבנה ידוע כיצירת מופת של סימטריה. פסוקים מהקוראן חרוטים על המבנה ועליו 22 כיפות קטנות. המבנה נבנה על פלטפורמת שיש העומדת על מכלול בארות ייצוב. קברו של שאה ג'האן נמצא בצמוד לקברה של אשתו, בשברו את הסימטריה של המתחם כולו.
מצודת אגרה
250px|ממוזער|ימין|אחת הכניסות למצודה
המצודה של אגרה (הקרויה המצודה האדומה) נבנתה במתכונתה הנוכחית על ידי הקיסר המוגולי אכבר בשנת 1565, והיא אחד מאתרי המורשת העולמית הנמצאים באגרה. לוח אבן הנמצא בשער נבנה לפני שנת 1000, אך שופץ על ידי אכבר. מבנים חשובים בארמון כוללים את מסגד הפנינה, ארמונותיהם של אכבר, ג'האנגיר ושאה ג'האן, דיוואן-י ח'אס, דיוואן-י עאם, רחבת ההכתרה וגן השוק.
החיצוניות המאיימת של המבצר מסתירה את המראה המהודר והמעודן של המבצר בפנים. המבצר בנוי בצורת משולש ותחום במזרחו על ידי חומה גבוהה הניצבת על גדת נהר היאמונה. היקף המבצר הוא 2.4 ק״מ, והוא מוקף חומות כפולות מבוצרות עשויות אבן חול אדומה. חפיר ברוחב 10 מטר ובעומק 9 מטר מקיף את החומה החיצונית.
צ'האטראפאטי שיוואג'י ביקר במצודה, כתוצאה מהסכם פוראנדר, לפגוש את אורנגזב בתא הקהל. אורנגזב הוצב במכוון מאחורי הגברים של הדרגה הנמוכה. שיוואג'י הנעלב יצא בסערה מהקהל הקיסרי. פסלו של שיוואג'י הרכוב על סוסו ניצב בסמוך לשער הפיל (האטי-פול) מחוץ למצודה.
המבנה הוא דוגמה אופיינית להתפתחות באדריכלות המוגולית.
פטהפור סיקרי
250px|ממוזער|בולנד דרוואזה-שער העיר הגדול בפטהפור סיקרי
(סעיף זה אינו שייך ישירות לעיר אגרה, אולם רבים מהמבקרים באגרה מבקרים גם באתר זה הנמצא 35 קילומטרים מהעיר). השליט המוגולי אכבר בנה את העיר פטהפור סיקרי במרחק 35 ק״מ מאגרה והעתיק לשם את בירתו. לאחר מכן נטש את העיר אך נותרו בה אתרים היסטוריים ואדריכליים חשובים, העושים את העיר לאתר תיירות ולאתר המורשת העולמית השלישי באזור העיר אגרה. שמו של המקום בא לאחר שבאבור הביס בקרב את רנה סנגה בכפר סיקרי במרחק 40 ק״מ מאגרה. אל הכפר בו חי השייח' הסופי סלים צ'שטי הגיע אכבר, והקדוש הבטיח לו בן יורש. במקום בו נקבר הקדוש, בנה אכבר את עיר המבצר כבירה חדשה, אולם בשל מחסור במים נאלץ אכבר להעביר את משכנו למצודת אגרה. בצמוד לעיר בנה אכבר את בולנד דרוואזה או 'השער הנשגב' ב-1601, כדי לציין את ניצחונו בגוג'ראט. רוחבו של השער 35 מ' וגובהו 53.63 מ'. השער עשוי מאבני חול אדומות וחומות ומקושט בגילופים ובאבני שיש שחורות ולבנות.
קבר אִעְתימאד א-דַאוּלה
250px|ממוזער|קבר אִעְתימאד א-דאולה
אשת הקיסר נור ג'האן בנתה את הקבר, המכונה לעיתים ״בייבי תאג'״ לאביה, מירזא גיאס באג (ميرزا غياث بيگ), שהיה השר הבכיר של ג'האנגיר. המאוזוליאום ממוקם על גדת נהר היאמונה. המבנה עצמו בשטח של 23 מטרים רבועים, על בסיס מוגבה של 50 מטרים רבועים ובגובה כמטר אחד. בכל אחת מפינות המבנה ישנו מגדל משושה בגובה 13 מטרים. המאוזוליאום קטן בהשוואה למבנים אחרים מהתקופה המוגולית, אולם מהפכני בתחומים רבים, ובמיוחד בהיותו הראשון בו נעשה שימוש בשיבוץ אבני חן חצי יקרות בשיש מאקרנה לבן – דבר שהועתק מאוחר יותר בבניית הטאג'. ציורי הפרסקו, השימוש בטיח ייחודי, תכסית הפפיר-משי מצופה הזהב ושיבוץ אבני החן בשיש הם המיוחדים ביותר באגרה, ולכן מתואר המבנה כקופסת תכשיטים.
קירות המבנה עשויים שיש לבן ממדינת ראג'סטן ומקושטים בעיטורי אבני חן יקרים למחצה: קרנליאן, ישפה, לפיס לזולי, אוניקס וטופז המעוצבים בצורות גאומטריות וציורי פרסקו של עצי ברוש ובקבוקי יין, ובצורות מורכבות יותר כגון פרות או אגרטלים.
רבים מקרוביה של נור ג'האן (פרט כמובן לאחייניתה שנקברה בטאג'-מהאל) נקברו במאוזוליאום. קבריה של אביה ואמה נמצאים במרכז המבנה זה לצד זה.
קבר אכבר, בסיקנדרה
250px|ממוזער|קברו של אכבר
סיקנדרה, עירו של סיקנדר-לודי ומקום מנוחתו של השליט אכבר, נמצאת על הכביש המהיר בין דלהי לאגרה, כ-13 קילומטרים ממצודת אגרה. קברו של אכבר משקף את השלמות של אישיותו. אכבר עצמו תכנן את מבנה הקבר שלו ובחר לו מקום הולם. לבנות את קברו של אדם בעודו בחיים היה מנהג טורקי שהמוגולים הלכו אחריו באדיקות. בנו של אכבר, ג'האנגיר, השלים את בניית הקבר הפירמידלית בשנת 1613. 99 שמותיו של אללה כתובים בקבר.
מקדש מאנקרמשוואר
מקדש מאנקרמשוואר הוא אחד מארבעת המקדשים המוקדשים לאל שיווה הנמצאים בפינותיה של אגרה. המקדש ממוקם במרחק סמוך לג'אמע מסג'יד 2.5 ק״מ מהטאג' מהאל ובמרחק פחות מקילומטר אחד מהמצודה. בשל מיקומו בעיר העתיקה, המקדש מוקף בשווקים רבים, שהרבה מהם מתוארכים לתקופה המוגולית.
גורו קה טאל
גורו קה טאל הוא במקור מאגר מים שנועד לאסוף מי גשמים לעיר אגרה, וכיום נבנה בו מקדש סיקהי. המקדש בעל החשיבות ההיסטורית והדתית מושך כיום מספר גדול של חסידים ותיירים. המקדש נמצא על הכביש המהיר בין דלהי לאגרה.
ג'אמע מסג'יד
ג'אמע מסג'יד הוא מסגד המיוחס לבתו של שאה ג'האן, ג'האנארא באגום סאהיב, שנבנה בשנת 1648, וידוע בשל הכיפה המיוחדת שלו.
צ'יני קה ראוזה
250px|ממוזער|צ'יני קה ראוזה
המבנה בולט בשל הכיפה בעלת ההשפעה הפרסית של האריחים המזוגגים הכחולים, ובעבר הוקדש לראש הממשלה בתקופתו של שאה ג'האן.
ראם באג
ראם באג, שנבנה על ידי באבור על גדת הנהר יאמונה ב-1528, הוא הגן המוגולי העתיק בהודו. הגן נמצא במרחק 2.34 ק״מ מהטאג' מהאל. הביתנים בגן נועדו לכך שהרוח מנהר יאמונה תשמור על קרירות הגן גם בשיא הקיץ. שמו המקורי של הגן היה אראם באג או ״גן הרגיעה״, ובגן זה באבור נהג להעביר חלק ניכר מזמנו ופה גם לבסוף מת. גופתו של באבור נקברה בגן זמן מה לפני שנשלחה לקאבול שבאפגניסטן.
קבר מרים
הקבר שייך למרים זמאני (ידועה בעיקר כ"ג'ודה-באיי"), אשתו הראג'פוטית, הינדואית של השליט אכבר, ואימו של הקיסר ג'האנגיר. הקבר נמצא בתוך מתחם האגודה הנוצרית המיסיונרית.
מהתאב באג
מהתאב באג (גן אור הירח) ניצב מול גני הטאג' מהאל, על הגדה הנגדית של נהר יאמונה.
אגם קיטהם
אגם קיטהם, הנמצא כ-7 ק״מ מסיקנדרה, עשיר בחיות ימיות ובעופות מים.
קתדרלת העיבור ללא חטא
הקתדרלה של העיבור ללא חטא היא מושבה של ההגמונות הרומית-קתולית של אגרה.
כלכלה
ממוזער|שולחן המעוצב בצורת פייטרה דורה
ממוזער|מרכז קניות באגרה
לפני כ-500 שנה, אגרה הייתה המרכז הכלכלי והמסחרי של האימפריה המוגולית. בזכות הטאג' מהאל ואתרים נוספים אגרה היא אחד היעדים התיירותיים החשובים בהודו. באגרה ישנן גם מלאכות אחרות כגון פייטרה דורה (שיבוץ בשיש), רקמה, תכשיטנות ושטיחים – כולם מורשת מהמוגולים. נוסף על כך מצטיינת העיר בעבודת העור – ובמיוחד עור תאו המים.
כיום 40% מאוכלוסיית העיר תלויה במידה רבה בחקלאות, השאר תלויים בעסקי הנעליים וביציקת ברזל. באגרה נמצא הספא הגדול ביותר באסיה-הספא המלכותי, הנמצא במלון מוגל שבעיר.
באגרה יש תעשיות רבות. המפעל הביוטכנולוגי העיקרי באוטר פרדש ממוקם קרוב לטאג' מהאל. אגרה ידועה בשל תעשיית הממתקים והחטיפים שבה, ובשל יצור ויצוא הבגדים ותעשיית הרכב. תעשיית השטיחים נכנסה לעיר על ידי הקיסר המוגולי באבור, ומאז תעשייה זו היא אחת החשובות שבעיר.
חינוך
בתקופה המוגולית אגרה הייתה מרכז חשוב לחינוך האיסלמי. העם הבריטי הציג לאגרה את רעיון החינוך המערבי. בעידן הבריטי אגרה הפכה למרכז גדול של ספרות הינדית.
בתי ספר
שלושה בתי ספר של קנדריה וידיאלאיה :
בית הספר העתידני שמפורד - הוקם בשנת 2005.
קולג' סנט ג'ורג' - מוכר כמוסד למיעוט הנוצרי (אנגלו-הודים)
קולג' סנט פיטר - מוכר כמוסד למיעוט הנוצרי (קתולים).
אוניברסיטאות
אוניברסיטת אגרה נפתחה ב-1 ביולי 1927, והיא משרתת כיום את מחוזות מרכז הודו וחלק מהמחוזות הצפוניים. כיום האוניברסיטה מקושרת ל-142 מכללות בהודו.
תשתיות ותברואה
כ-80% ממי הביוב של העיר נשפכים לתוך נהר יאמונה, עובדה ההופכת את אגרה לאחת מ-20 הערים המזוהמות בהודו.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אוטר פרדש: ערים | 2023-04-16T11:09:56 |
ראג'ה | רָאגָ'ה (בסנסקריט: राजा) הוא תואר למונרך המקובל בתת-היבשת ההודית. המקבילה הנשית היא "רני" או "ראני". שליטים מסוימים נתנו לעצמם את התואר הזה כאמצעי להאדיר את יוקרתם בקרב נתיניהם. המילה (תרגום מילולי - מלך גדול; המקבילה הנשית: מהא-ראני) מרמזת על ראג'ה שכבש ראג'ות אחרים, ובכך הפך ל"שליט אדיר".
המלה משמשת בהודו כדי להבדיל בין שליט הינדי לבין נוואב (Nawab) או שאה מוסלמי, ונמצאת עדיין בשימוש נרחב שם. בהודו היו גם שליטים בעלי מעמד דומה שנקראו "חאן" ו"ניזאם". התארים השונים שימשו את שלטי המדינות הנסיכותיות בהודו הבריטית, ועד 1969 העניקה ממשלת הודו מענקים קבועים לשליטים התורשתיים הללו, למרות שסמכותם השלטונית נלקחה.
מכניסת חוקת הודו לתוקף ב־26 בינואר 1950 ועד לחקיקת חוק ארגון מחדש של המדינות בספטמבר 1956 בראשות מדינות שהיו בעבר מדינות נסיכותיות ("מדינות חלק ב'") עמד ראג'פורק, שהיה בעל מעמד מקביל למושל.
מדינת ראג'סטאן קרויה מדינת המלכים כיוון שהיא נוצרה מאיחוד מדינות נסיכותיות שבראשן עמדו ראג'ות.
מקור המילה הוא במילה הפרסית העתיקה Raz וניתן למצוא שרידים שלה גם בניבים ושמות בערבית (רָאזָה למשל באיראן ועיראק). המילה התפשטה גם לשפות דרום-מזרח אסיה. בתאילנד הגרסה היא רָאט (râ:t) או רָאטְצַ'- בסמיכות (-râtchá) למלך והמלך "הגדול" נקרא מַהָארָאט (máhǎ:râ:t).
שליט הממלכה המלאית פרליס ידוע עד היום כ"ראג'ה של פרליס". הראג'ות הלבנים של סרווק בבורנאו היו ג'יימס ברוק והשושלת שלו.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:הודו: תרבות
קטגוריה:תוארי אצולה
קטגוריה:שליטי ארצות | 2024-06-14T09:20:52 |
מקבילית | מקבילית היא מרובע שכל זוג צלעות נגדיות שלו מקבילות זו לזו.
המקבילית היא מקרה פרטי של הטרפז (בהגדרתו המרחיבה). מקרים פרטיים של מקבילית הם מעוין, שכל צלעותיו באורך שווה, המלבן, שבו כל זוג צלעות סמוכות מאונכות זו לזו, והריבוע שהוא מעוין וגם מלבן.
כלל המקבילית מבדיל מרחבי הילברט ממרחבי בנך.
ניתן ליצור ריצוף של המישור עם כל מקבילית שהיא.
הצורה התלת-ממדית הבנויה רק ממקביליות היא המקבילון.
תכונות המקבילית
כל שתי זוויות נגדיות במקבילית שוות זו לזו.
כל שתי צלעות נגדיות במקבילית שוות זו לזו.
האלכסונים במקבילית חוצים זה את זה ומחלקים את המקבילית ל-2 זוגות משולשים חופפים, מעבר לכך, כל המשולשים שווים בשטחם.
כל שתי זוויות סמוכות במקבילית משלימות ל-180 מעלות.שמאל|ממוזער|250px|איור של מקבילית. הקווים המסומנים בצורה זהה הם שווים.שטח המקבילית שווה למכפלת אחת הצלעות בגובה אליה.
סכום ריבועי האורכים של אלכסוני המקבילית שווה לסכום ריבועי האורכים של ארבע צלעותיו.
או:
משפטים הפוכים
כל מרובע בעל שני זוגות צלעות נגדיות מקבילות הוא מקבילית.
כל מרובע בעל שני זוגות זוויות נגדיות שוות הוא מקבילית.
כל מרובע בעל שני זוגות צלעות נגדיות שוות הוא מקבילית.
כל מרובע בעל זוג צלעות מקבילות שוות הוא מקבילית. (עם זאת, מרובע בעל זוג צלעות נגדיות שוות וזוג הצלעות השני מקבילות, אינו בהכרח מקבילית, כי הוא עשוי להיות גם טרפז שווה-שוקיים)
כל מרובע בו האלכסונים חוצים זה את זה הוא מקבילית.
מקביליות מיוחדות
מלבן הוא מקבילית בעלת זווית ישרה. (או מקבילית בעלת אלכסונים שווים)
מעוין הוא מקבילית בעלת שתי צלעות סמוכות שוות. (או מקבילית בעלת אלכסונים מאונכים)
ריבוע הוא מקבילית שהיא גם מעוין וגם מלבן. (או מקבילית בעלת אלכסונים מאונכים ושווים)
ראו גם
מקבילית הכוחות
גאומטריה סינתטית
קישורים חיצוניים
מקבילית, באתר לרגו
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מרובעים
קטגוריה:צורות גאומטריות סימטריות | 2024-09-22T17:18:26 |
האימפריה המראטהית | האימפריה המראטהית הייתה ממלכה בדרום ומרכז הודו שנוסדה בשנת 1674 והתקיימה עד 1818. האימפריה המראטהית ההינדואסטית דחקה את האימפריה המוגולית ששליטיה היו מוסלמים מרוב שטחיה של הודו. עם היחלשותה ההדרגתית של האימפריה המראטהית הגבירו הבריטים את שליטתם בתת-היבשת ההודית.
תולדות האימפריה
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|שרידי ארמון האימפריה שנבנה במאה ה-18 בפונה
המראטהים חיו באזור שמסביב לפונה שנים רבות ונלחמו בשליטים המוגולים של צפון הודו. תחת שלטון צ'הטרפטי שיוואג'י הפכו המראטהים לאגרסיביים יותר והחלו לערוך פשיטות תכופות בשטחם של המוגולים. בסופו של דבר פתח אורנגזב, מנהיג המוגולים, במתקפה על הדרום המראטהי. לאחר שצבאם ניגף במהירות, המראטהים פנו ללוחמת גרילה, שבה נחלו הצלחה רבה יותר. המלחמה הארוכה בדרום דילדלה את המקורות הפיננסיים של המוגולים. דתם של המראטהים הייתה הינדית, ולפיכך העימות איתם עורר חשש למרי הינדי ולפגיעה בשיתוף הפעולה הבין-דתי שהיה מסימני האימפריה המוגולית.
בשנת 1674 חש שיוואג'י, אז מנהיג המראטהים, ביטחון מספיק כדי להכריז על עצמו כקיסר. האימפריה המוגולית התפוררה, והמראטהים התפשטו וכבשו חלקים ניכרים של מרכז הודו עד שנת 1680. אולם גורל האימפריה המראטהית לא היה טוב מזה של קודמתה. עד סוף המאה ה-18 היא הפכה לקונפדרציה, והקשר בין מרכיביה היה רופף. שליטה למעשה היה ראש-הממשלה שכונה "פשווה" (Peshwa). קרב פאניפאט (Panipat) היה המסמר האחרון בארונה של האימפריה, והשפעתו על המראטהים הייתה כזו של קרב ווטרלו על נפוליאון. למעשה, עד היום לביטוי "לפגוש את הפאניפאט שלך" במראטהית יש אותה משמעות כמו לביטוי "לפגוש את הווטרלו שלך" באנגלית.
התנגדות המראטהים לכיבוש הבריטי של הודו הייתה עזה ביותר, אולם עד 1818 כבר מיגרו אותה הבריטים כליל.
מורשת
שם האימפריה נשמר עד היום בשמה של המדינה ההודית מהאראשטרה (Maharashtra) שנמצאת במרכז-מערב הודו, באותו האזור בו החלה האימפריה המראטהית את התרחבותה. זוהי המדינה השנייה בגודלה בהודו מבחינת אוכלוסייה ומונה כ-112 מיליון אנשים. העיר המרכזית בה היא מומבאי שהיא העיר הגדולה ביותר במדינה. השפה המדוברת במדינה היא מראטהי שהייתה חשובה גם בתקופת האימפריה המראטהית.
מבנה שלטוני
לצד הקיסר כיהן ברוב תקופת האימפריה גם ראש-ממשלה (פשווה) שבתקופות מסוימות היה בעל כוח רב. לצידו עמדו שרים שסייעו לו בתפקידו והיו אחראים על ניהול תחומים שונים באימפריה: אוצר, ענייני פנים, צבא, ניהול ענייני החוץ, ענייני דת וכדומה.
תמונות
ימין|ממוזער|280 פיקסלים|פסל ראש הממשלה באג'י ראו הראשון שכיהן בתפקיד בשנים 1720–1740 ונלחם בכוחות האימפריה המוגולית
שמאל|310 פיקסלים|ממוזער| ציור משנת 1805 המתאר חתימת הסכם בין הבריטים למדאב ראו השני שליט האימפריה המראטהית בשנת 1790
ראו גם
היסטוריה של הודו
קישורים חיצוניים
הרצאה על תולדות האימפריה
קטגוריה:הודו: היסטוריה
קטגוריה:מדינות לשעבר באסיה
מראטהית | 2024-08-23T18:19:06 |
קרב קאנאי | קרב קאנאי (ידוע גם בתעתיק שגוי מלטינית כקרב קנה) היה אחד הקרבות הגדולים והחשובים ביותר במלחמה הפונית השנייה. הקרב נערך ב-2 באוגוסט 216 לפנה"ס, בין צבא הרפובליקה הרומית ובעלות בריתה לבין צבא קרתגו בפיקודו של המצביא חניבעל, ליד העיירה הרומית קאנאי על גדת נהר אַוּפִידוּס (כיום אופנטו), בחבל הארץ אפוליה (כיום פוליה) בדרום-מזרח חצי האי האפניני. הצבא הרומאי נחל תבוסה ניצחת בקרב והושמד כמעט לחלוטין.
הקרב נערך בשנה השלישית של המלחמה הפונית השנייה, לאחר מספר קרבות קודמים, בהם הביס צבאו של חניבעל כוחות צבא רומיים. הרומאים, שהכירו בעליונותו הטקטית של חניבעל כמצביא, גייסו כוח חסר תקדים בגודלו במטרה להבטיח את השמדת צבא קרתגו, אולם הדבר לא מנע את ניצחונו של חניבעל, ורק תרם להגדלת היקף האבדות של הצבא הרומאי.
ניצחונו המכריע של חניבעל בקרב, למרות נחיתותו המספרית הניכרת, הקנה לו מקום של כבוד בקרב המצביאים הגדולים בהיסטוריה, וקרב קאנאי הפך למטבע לשון ולמודל חיקוי בזכות התמרון שהביא לחניבעל את הניצחון בקרב - איגוף כפול של כוחות האויב באמצעות כוחות ניידים, כיתורם והשמדתם.
רקע
הסיבות לפרוץ המלחמה הפונית השנייה בשנת 218 לפנה"ס, נעוצות במלחמה הפונית הראשונה, בשאיפותיה של קרתגו להחזיר לידיה את השליטה באגן המערבי של הים התיכון, ובחששותיה של רומא מפני התעצמותה המחודשת של קרתגו בעקבות כיבוש היספניה על ידי הצבא הקרתגני. לפני פרוץ המלחמה חיזק חמלקרת ברקה את אחיזתה של קרתגו בחצי האי האיברי, והרחיב את שליטתה בו. עם מותו הפך חותנו עזרובעל ליורשו, ועם מותו של האחרון בחר הצבא הקרתגי בחניבעל, בנו של חמלקרת, למצביא. מינוי זה קיבל גם את אישור הרשויות הקרתגיות.
שמאל|ממוזער|250px|קרבות עיקריים במלחמה הפונית השנייה עד קרב קאנאי – מצפון לדרום: קרב טרביה, קרב טראסימני וקרב קאנאי. הרומאים באדום, בני קרתגו בכחול
העילה הרשמית לפרוץ המלחמה הייתה פרשת סגונטום. באירוע זה כבש חניבעל את העיר סגונטום (כיום סגונטו בספרד), בעלת בריתה של רומא וסיפק בכך את העילה לפרוץ מעשי האיבה. לאחר מצור בן חודשים אחדים נהרסה העיר, רבים מתושביה נטבחו ואחרים נמכרו לעבדות. בתגובה על הפגיעה בבעלת בריתה, הכריזה רומא מלחמה על קרתגו. התוכנית הרומית הייתה לשגר שני צבאות, האחד לחצי האי האיברי והשני ישירות לאפריקה, ולהביא לסיום מהיר של המלחמה.
לחניבעל היו תוכניות אחרות. בתחילת המלחמה הוא הפתיע את הרומאים בחציית הרי האלפים בחורף בראש צבא גדול. מיד עם הגיעו לאיטליה זכה בשני ניצחונות – האחד בקרב טיקינוס והשני בקרב טרביה. הרומאים נאלצו לזנוח את תוכניות הפלישה לאפריקה, אך בכל זאת שלחו צבא לחצי האי האיברי.
בשנה שלאחר מכן נפל כוח צבאי רומאי גדול למארב מתוכנן היטב של חניבעל בקרב טראסימני, והושמד. בצר להם פנו הרומאים לפאביוס מאקסימוס ומינו אותו לדיקטטור. פאביוס התחמק מקרב הכרעה, מתוך הכרה בעליונותו הטקטית של חניבעל.
הרומאים, שהיו רגילים לאסטרטגיה התקפית, מינו את פאביוס לדיקטטור תוך תקווה שיביס את חניבעל ולא יזנב בצבאו, כפי שעשה בפועל. בשנת 216 לפנה"ס, שנת קרב קאנאי, הרומאים בחרו הנהגה אחרת, שהבטיחה מדיניות תקיפה יותר. הסנאט דרש משני הקונסולים החדשים שנבחרו להשיג הכרעה ברורה במערכה נגד חניבעל, והורה על גיוסו של צבא גדול באופן יוצא דופן במונחים של הרפובליקה הרומית לשם כך.
הצבאות ופיקודם
הצבא הרומי ופיקודו
שמאל|ממוזער|250px|סידור אופייני של הלגיון בקרב
הצבא הרומי בקרב קאנאי הורכב משני יסודות עיקריים: צבאה של העיר רומא שהושתת על אזרחים בעלי רכוש, וכוחות מבעלות בריתה של רומא שהיו קשורים עמה בחוזי הגנה. הרומאים תרמו בעיקר את הלגיונרים - רגלים כבדים מעולים שנלחמו במסגרת יחידתית של לגיון. בנוסף תרמו הרומאים חלק מחיל הפרשים ואת הווליטים - חיילים רגלים קלים החמושים בכידוני הטלה. בעלות הברית תרמו חילות עזר (auxilia) שהורכבו מחיילים מאיכות משתנה, בהתאם לאזור שממנו גויסו. מספר חיילי בעלות הברית היה דומה למספר הרומאים. בנוסף לחילות בעלות הברית מאיטליה, התייצבו למערכה 1,000-1,500 חיילים רגלים קלים מסירקוסאי שנשלחו על ידי היירון השני. חילות העזר היו מגוונים הרבה יותר מהלגיונות, והם השלימו את יכולות הלגיונות בעזרת מיומנויות מקומיות שנשאו אנשיהם. חלקם היו לוחמי הרים מעולים, אחרים היו קשתים טובים, וכן הלאה. בנוסף לכך, תרמו בעלות הברית את החלק הגדול והאיכותי יותר של חיל הפרשים בצבא הרומי.
בקרב נערכו הלגיונות הרומיים במבנה שחמט מסורתי, כאשר המאניפולים של הדרג השני והשלישי הוצבו מאחרי הרווחים של הדרגים שלפניהם. הדרג הראשון של הלגיון הורכבה מההאסטאטים, הדרג השני מהפרינקיפים, והשלישי מהטריאריים (בקרב קאנאי נשארו הטריאריים לשמור על המחנה העיקרי, שהיה מצדו השני של הנהר). הלגיונות שהורכבו מאזרחים רומיים נערכו במרכז המערך, ואילו כוחות בעלות הברית האיטלקיות הוצבו משני עבריהם. האגף השמאלי של הרומאים היה מוגן בכ-4,800 פרשים של בעלות הברית, והאגף הימני היה מוגן על ידי הנהר וכ-1,600 פרשים רומאים.
קיימת מחלוקת בין החוקרים לגבי מספר הלוחמים הרומאים בקרב. רוב החוקרים, וביניהם וולבנק, מאמצים את גישתו של פוליביוס וטוענים שהיו בקרב 8 לגיונות רומאים ועוד 8 לגיונות של בעלות הברית, סך הכול כ-80,000 רגלים וכ-6,000 פרשים. לעומתם, דה סנקליס ובעקבותיו גם ברנט המסתמכים על טיטוס ליוויוס, טוענים שבקרב השתתפו רק 4 לגיונות מתוגברים מאזרחי רומא, ועוד כמספר הזה מצד בעלות הברית. לשיטתם של החוקרים האלה, כלל הצבא הרומאי רק כ-55,000 חיילים. למרות הפירושים המאוחרים של ההיסטוריונים המודרניים למה שנכתב אצל ליוויוס, גם הוא נקב במספר גדול בהרבה מהערכותיהם לגבי גודלו של הצבא הרומאי, והעמיד אותו על 87,200 לוחמים חרף המחלוקת, מרבית ההיסטוריונים מאמצים את גישתו של פוליביוס ומונים בצד הרומי 80,000 רגלים ו-6,000 פרשים.
ברפובליקה הרומית לא הייתה הפרדה בין הדרג הפוליטי לפיקוד צבאי. ראשי המדינה (הקונסולים) היו ראשי הצבא בפועל בשדה הקרב. כל שנה נבחרו שני קונסולים, וכל אחד מהם קיבל פרובינקיה מסוימת עם מינויו. לפי מיקום הפרובינקיה היה הקונסול מקבל כוחות צבא לפי הצורך. צבא קונסולרי תקני כלל שני לגיונות רומאים וכוחות בעלות הברית, בסך הכול כ-20,000 רגלים וכ-2,000 פרשים. אם המצב דרש זאת, ניתן היה להכפיל את הכוח העומד לרשות הקונסול. לעיתים נדירות, כפי שהתרחש בקרב קאנאי, התייצבו שני הקונסולים לקרב אחד בכוחות משולבים. אם שני הקונסולים היו נוכחים, היה הפיקוד נתון לאחד מהם לפי הטלת גורל יומית, או שהתחלף מדי יום – כמו שקרה בקרב קאנאי: בימים הזוגיים פיקד אחד הקונסולים, ובימים האי-זוגיים חברו.
קיימת מחלוקת מסוימת גם בקשר לזהות המפקד הרומי ביום הקרב. פוליביוס מוסר שהפיקוד היה נתון בידיו של גאיוס טרנטיוס וארו, שבחר להילחם בתנאים לא נוחים לרומאים. פוליביוס מהלל את הקונסול השני, לוקיוס אמיליוס פאולוס ואת גבורתו, ומציג את וארו כטיפש שהביא את התבוסה על הרומאים ואף ברח בסוף הקרב על מנת להציל את נפשו. אלו הסוברים שפאולוס פיקד על הצבא ביום הקרב, טוענים שפוליביוס מייחס את התבוסה לווארו עקב קשריו עם פובליוס קורנליוס סקיפיו איימיליאנוס, נכדו של פאולוס. לכן, כך נטען, היה לו מניע לשבח את סבו של חברו ופטרונו. עם זאת, פוליביוס לא חושש למתוח ביקורת על בני המשפחה, וגם מקורות אחרים תומכים בכך שווארו פיקד באותו יום. יתר על כן, נראה שההחלטה לצאת לקרב התקבלה על ידי הסנאט ולא על ידי אחד המפקדים. מרבית החוקרים מסכימים שווארו הוא שפיקד על הצבא הרומי בקרב זה.
בקרב עצמו פיקד וארו על פרשי בעלות הברית באגף הימני של הקו הרומי. פאולוס לקח על עצמו את הפיקוד על הפרשים הרומים באגף השני. שני הקונסולים של השנה שעברה פיקדו על חיל הרגלים במרכז המערך הרומי.
הצבא הקרתגי ופיקודו
הצבא הקרתגי היה מגוון הרבה יותר מהצבא הרומי. רק חלק קטן של הלוחמים הקרתגים באו מן העיר קרתגו עצמה, ואילו הרוב המכריע היו שכירי חרב בני ארצות רבות ושונות זו מזו. השליטה על צבא כזה, שהורכב מערב רב של לוחמים יוצאי רקעים שונים ודוברי שפות שונות, לא הייתה עניין של מה בכך. כישרונו של חניבעל כמפקד היה בכך שהצליח לצקת זהות לתוך תערובת לאומית זו ולהפיח בקרבה דבקות במשימה, נאמנות ועמידת גבורה נוכח הקשיים האדירים שהציבה בפניהם המלחמה בארץ זרה, בשירותה של מדינה שלא ראו מימיהם.
מרבית שכירי החרב שהרכיבו את הצבא היו גאלים ואיברים. הגאלים תרמו בעיקר לוחמים רגלים אימתניים, שהיו טובים בהתקפה, אך נטו לאבד במהרה את הלהט אם ההתקפה הראשונה לא צלחה. הם היו חמושים בחרב גדולה ובמגן גדול, אך לרוב חסרי שריון גוף. לצד החיילים הרגלים תרמו הגאלים גם פרשים כבדים. האיברים, בני עמים שונים, תרמו בעיקר חיל רגלים קל, אך גם רגלים החמושים בחרבות ובמגנים ומוגנים בשריון גוף. לצד הגאלים שירתו בחיל הרגלים קלעים בליאריים שנודעו בכושר הקליעה המעולה שלהם, וגדודים של בני קרתגו. לא ידוע מה היה החימוש המדויק של בני קרתגו, אך משערים שהיה דומה לחימוש ההופליט היווני. בני קרתגו לא שירתו בדרך כלל מחוץ לאפריקה וחיל הרגלים הכבד שליווה את חניבעל לקרב גויס, ככל הנראה, מקרב נתיניה של קרתגו מאפריקה ולא מבני קרתגו עצמם. בשלב זה של המלחמה, חיל הרגלים הכבד היה מצויד בנשק רומי שנלקח שלל בקרבות קודמים.
הן הגאלים והן האיברים תרמו את עיקר חיל הפרשים הכבד של חניבעל. חימושם היה אופייני לתקופה וכלל מיני כידוני הטלה, חרבות, שריון גוף ומגנים. בני קרתגו תרמו אף הם כמה מאות פרשים כבדים לצבא. הנומידים, שהיו בין טובי הרוכבים באגן המערבי של הים התיכון בעת העתיקה, השלימו את מצבת הפרשים בצבא ותרמו את עיקר חיל הפרשים הקל שחימושו העיקרי כידוני הטלה. פילי המלחמה ששרדו את המעבר דרך הרי האלפים נהרגו כבר בקרבות קודמים, ובקרב קאנאי לא השתתף אף פיל בצד הקרתגי.
לפי ההערכה המקובלת מנה צבאו של חניבעל בסך הכול כ-10,000 פרשים, מתוכם כ-4,000 פרשים נומידים קלים, כ-2,000 פרשים איברים ועוד כ-4,000 פרשים גאלים כבדים. כ-10,000 חיילים רגלים כבדים באו מלוב והיתר, כ-30,000 במספר, שכירי חרב כמפורט לעיל. מתוך 40,000 רגלים, מעריכים שכ-10,000 עד 12,000 היו קלים (קלעים, קשתים, מטילי כידונים וכיוצא באלה), כך שחיל הרגלים שהוצב במרכז המערך הקרתגי כלל כ-6,000 איברים והיתר גאלים – כ-12,000 עד 14,000 במספר. איכותם של החיילים האלה נפלה משמעותית מזו של יריביהם הרומאים. הערכה אחרת טוענת שהמספר של 40,000 רגלים מתייחס רק לרגלים שסודרו בקו המערכה העיקרי, ולא מתייחס לרגלים קלים שמספרם נע, לפי הערכה זו, סביב 8,000 חיילים.
בדומה לרומא, גם בני קרתגו בחרו את מנהיגיהם, אך אלו נשארו בקרתגו ולא יצאו למערכות. הפיקוד היה נתון בידיו של מצביא שקיבל רק הוראות כלליות ביותר מקרתגו והיה חופשי, למעשה, לפעול בכל דרך שימצא לנכון.
בקרב עצמו היה הפיקוד בצד הקרתגי נתון בידיו של חניבעל. הוא הגה את תוכנית הקרב והיה אדריכלה הראשי. לצדו עמדו עזרובעל (אין להתבלבל עם עזרובעל האחר, אחיו של חניבעל) בפיקוד על הפרשים הכבדים באגף הימני (השמאלי של רומאים), ומהרבעל שפיקד על הפרשים הנומידים באגף השני.
שדה הקרב
מיקומו של שדה הקרב הידוע בשם "קרב קאנאי" עדיין שנוי במחלוקת. תיאור הקרב, כפי שמופיע בכתבי ההיסטוריונים העתיקים פוליביוס וליוויוס, מבלבל ומעורפל בנקודה זו, ומותיר מקום רב לפרשנויות שונות, ולעיתים מנוגדות. שניהם כותבים שהקרב נערך על גדתו של נהר אופידוס (Aufidus), במרחק קצר מהנקודה בה הוא נשפך לים האדריאטי. רוב המחקרים המודרניים העוסקים בקרב מזהים את נהר אופידוס עם נהר אופנטו (Ofanto), הנמצא במחוז פוליה בדרום-מזרח איטליה, אולם מספר חוקרים סבורים, שהקרב נערך סמוך לנהר פורטורה (Fortore), שאף הוא נשפך לים האדריאטי, בגבול הצפוני של מחוז פוליה (אפוליה). המיקום המקובל של היישוב קאנאי הוא על גבעה בגדה הדרומית של נהר אופנטו, כ-9 ק"מ ממערב לים האדריאטי.
מתיאור הקרב המופיע אצל פוליביוס קשה להבין אם הקרב התרחש בגדה הצפונית או בגדה הדרומית של הנהר. לפי תיאורו הקרב התרחש בגדה המזרחית של הנהר, לא רחוק משפכו לים האדריאטי, כאשר הצבא הרומאי נערך כשפניו כלפי דרום, ואילו הצבא הקרתגני נערך כשפניו כלפי צפון (היערכות שגרמה לכך שאף אחד מהצדדים היריבים לא סונוור מהשמש, כאשר זו עלתה במזרח). ליוויוס מוסיף פרט נוסף לתיאור זה, וכותב שהצבא הקרתגני היה בגבו לרוח יבשה המכונה בשם "וולטורנוס" (רוח הנושבת מכיוון דרום-מזרח), שנשאה עימה אבק רב, והגבילה את הראות של הצבא הרומאי, כאשר זה התקדם במהלך הקרב. רמז נוסף למיקום שדה הקרב ניתן למצוא בהזכרת שמות היישובים אליהם נמלטו שרידי הצבא הרומאי לאחר תבוסתו בקרב. יישובים אלו, קנוסיום וונוסה, נמצאים בגדה הדרומית של נהר אופנטו, מדרום-מערב למיקום המשוער של שדה הקרב.
תיאור שדה הקרב מתבסס בעיקר על כתבי ההיסטוריון פוליביוס, שכתב כשני דורות לאחר האירועים. לפי תיאורו הקרב נערך במישור ללא מכשולים טבעיים, כאשר האגף השמאלי של הצבא הקרתגני, והאגף הימני של הצבא הרומי נשענו על נהר אופידוס, ששימש להם כעוגן. לפי מספר מחקרים מודרניים, האגף הרומאי השמאלי נשען על שרשרת גבעות, שעוברת מדרום לנהר. הם מניחים שהפיקוד הרומי בחר לערוך את הקרב בגדה הדרומית של הנהר, בשטח המישורי הצר שבין הנהר לקו הגבעות, כדי למנוע מרחב תמרון מכוח הפרשים העדיף בכמות ובאיכות של חניבעל, וכדי לא לאפשר להם לאגף את הצבא הרומאי. בסך הכול, למעלה מ-70 אלף רגלים ופרשים רומיים ואיטלקיים (כעשרת אלפים חיילים נוספים נותרו במחנה הרומאי הראשי מצפון לנהר אופידיוס, ולא מילאו תפקיד פעיל במהלך הקרב) נדחסו לחזית צרה, שרוחבה לא עלה על כ-3,000 מטר, עובדה שהגבילה במידה רבה על יכולת התמרון של הלגיונות הרומיים, ולא איפשרה להם להתפרס כהלכה.
היערכות הצבאות
סופה של שנת 217 לפנה"ס ותחילתה של 216 לפנה"ס התאפיינו בתקריות קלות ובקרבות לא משמעותיים. חניבעל העביר את החורף בגרוניום שבאפוליה, ויצא ממנה בתחילת יוני כדי לצבור אספקה מכפרי הסביבה.
ברומא סיימו הדיקטטורים את כהונתם, וצבאותיהם עברו לידי הקונסולים של אותה שנה – אטילוס רגולוס וסרווילוס גמיניוס. הקונסולים של השנה היוצאת קיבלו הוראה להימנע מקרב עם חניבעל, ולהמתין לכניסת הקונסולים החדשים לתפקידם. בתחילת האביב נערכו בחירות ברומא. פאביוס, הדיקטטור של השנה שעברה, ניסה את מזלו מול הבוחר אך כשל. גאיוס טרנטיוס וארו זכה באמון הבוחר, וסיבוב נוסף נערך על מנת לבחור את עמיתו.
אף שפעמים רבות מתואר וארו בספרות העתיקה כטיפש ממוצא נחות (וליוויוס אף מזכיר מסורת מפוקפקת שלפיה אביו היה קצב) שהיה אחראי על תבוסת הרומאים בקרב, לא נכון להניח שהוא פעל בניגוד לעמדת ההנהגה ברומא. למעשה, הסנאט הרומאי הוא שלחץ על הקונסולים לתקוף את צבאו של חניבעל וליזום את הקרב. למרות התבוסה בקרב, הקריירה הפוליטית של וארו לא נפגעה, והוא המשיך ליהנות מאמון הסנאט גם לאחריו. הוא אף זכה בפיקוד צבאי בשנים 208 ו-207 לפנה"ס, והוביל את המשלחת לחצרו של פיליפוס החמישי בשנת 205 לפנה"ס. בסופו של דבר נבחר לצדו לוקיוס אמיליוס פאולוס לכהונה המקבילה.
המבנה המקובל של הצבאות בתקופה הנדונה היה להציב את הרגלים במרכז המערך, ואת הפרשים בשני האגפים. הרומאים פרסו את צבאם בהתאם לכך, אך מבנה הקרקע של השטח בו נערך הקרב, והרצון לרכז כוח מכריע מול מרכז מערך צבאו של חניבעל, כדי להביא לשבירתו המהירה, גרמו להם להציב את הלגיונות במערך עמוק פי כמה מהמקובל בצבא הרומאי (לפי חוקר אחד, רוחב החזית של כל לגיון לא עלה על 300 מטר).
חניבעל שינה במקצת את הפריסה המקובלת של כוחות הרגלים שלו. הוא הציב במרכז המערך של צבאו את הלוחמים האיבריים והגאליים, שרובם לא היו מצוידים בשריון גוף, ואת הרגלים הכבדים שלו (הלובים מאפריקה), שהיו בעלי חימוש ומיגון טוב יותר, הציב בשני האגפים של מרכז צבאו, בנקודות החיבור בין הרגלים שלו לבין הפרשים, שהוצבו באגפים. מרבית הפרשים של חניבעל, כולל הפרשים הגאליים הכבדים, הוצבו באגף השמאלי של הצבא הקרתגני, בצמוד לנהר ומול כנף הפרשים הרומיים (החלשה יחסית), ואילו הפרשים הנומידיים הקלים הוצבו מול הפרשים של בעלות הברית האיטלקיות באגף הקרתגני הימני. ההיסטוריון היווני פוליביוס אשר תיאר את הקרב, כתב שכוחות הרגלים במרכז המערך הקרתגני הוצבו במבנה דמוי חצי סהר (או קשת), הפונה כלפי חוץ מול מרכז המערך של הצבא הרומאי.
מהלך הקרב
שלב ראשון – קרב הפרשים
שמאל|ממוזער|250px|שלב ראשון – התקפת הרגלים הרומים והתקפת הפרשים הקרתגים
הקרב החל, בהתאם למקובל באותה תקופה, בהתכתשות של החיילים קלי החימוש משני הצדדים. בקרב קאנאי פרסו היריבים את חייליהם הקלים במרחק ניכר מהכוח העיקרי, כדי שאלו יספקו מסך הגנה שמאחוריו יוכל להתפרס הצבא העיקרי. מטרה אחרת של ההתכתשות המקדימה בין הכוחות הקלים הייתה לפגוע ככל הניתן בחיילי האויב בעזרת קלעים, כידוני הטלה וחצים. ההתכתשות בין החיילים הקלים הסתיימה תוך זמן קצר וללא יתרון לצד כלשהו, והחיילים הקלים נסוגו לאחור על מנת לאפשר לכוח העיקרי לפתוח בקרב.
במקביל להתכתשות המקדימה בין החיילים קלי החימוש, הסתערו הפרשים הכבדים של חניבעל, שהוצבו באגף הצמוד לנהר, על הפרשים הרומים שניצבו מולם. מניתוח השוואתי של קרב הפרשים עולה, שהרומאים היו ערוכים בעומק של 10 שורות, בחזית שרוחבה כ-500 מטר, בעוד הפרשים של חניבעל נערכו במבנה עמוק בהרבה (כ-25 שורות).
הקרב נפתח במטח כידונים שהטילו הפרשים הקלטים על הפרשים הרומאים, בעקבותיו הסתערו הפרשים הקלטים והאיברים, שנהנו מעדיפות מספרית גדולה, על יריביהם. לאחר פרק זמן קצר של לחימה קשה ועקובה מדם בשטח צר, שלא איפשר תמרון, הובסו הפרשים הרומים ושרידיהם נמלטו משדה הקרב. לפי פוליביוס, כמעט כל הפרשים הרומאים נהרגו בקרב ובמרדף שבא בעקבותיו, אך ככל הנראה תיאור הקרב אצל ליוויוס, לפיו רק כמחצית מהפרשים אבדו, אמין יותר.
לאחר שהפרשים הקלטים והאיברים הביסו את הפרשים הרומאים, הם לא המשיכו במרדף אחריהם כמקובל, אלא נעו מסביב למערך הצבא הרומאי, ותקפו מהעורף את פרשי בעלות הברית הרומאיות באגף השמאלי של הצבא הרומאי, שרותקו לחזית שלהם על ידי הפרשים הנומידים של חניבעל.
אף שהנומידים נהנו מיתרון מספרי קל על יריביהם (כ-4,000 לעומת 3,600) הם לא ניסו להסתער עליהם, אלא ניצלו את השטח הרחב שעמד לרשותם, שלא הוגבל על ידי מכשול טבעי כמו הנהר, ונקטו בטקטיקה המועדפת עליהם, התקפות פגע וברח תוך הטלת כידונים קלים על יריביהם. מטרת הפרשים הנומידים לא הייתה להבקיע את מערך האויב, אלא למנוע מפרשי בעלות הברית הרומאיות מרחב תמרון, ולרתק אותם למקומם. הסתערות הפרשים הקלטים והאיברים הכבדים על עורפם של פרשי בעלות הברית שברה את שורותיהם, ושרידיהם נסו משדה הקרב.
עזרובעל שלח את הפרשים הנומידים למרדף אחר פרשי בעלות הברית הנמלטים, ואלה טבחו בהם ביעילות כזו שפוליביוס מזכיר רק 300 פרשים מקרב בעלות הברית שהצליחו לחמוק משדה הקרב. לפי ליוויוס, מעט יותר מ-1,000 פרשים הצליחו להימלט. כך או כך, אין מחלוקת על כך שמרבית הפרשים של בעלות הברית נהרגו או נשבו. הפרשים הכבדים לא הצטרפו למרדף, אלא תקפו את חיל הרגלים הרומי מעורפו.
שלב שני – קרב הרגלים
בזמן שפרשיו של חניבעל הביסו את פרשי הצד השני, ניטש קרב קשה בין כוחות הרגלים של הצדדים היריבים, כאשר הלגיונות הרומיים תקפו את הרגלים הקלטים והאיברים במרכז המערך של הצבא הקרתגני. שמירת התקשורת בין היחידות השונות במסגרת הצבאות העתיקים הייתה בעייתית ביותר, והקשתה על המפקדים לשמור על שליטה בכוחותיהם במהלך הקרב. מכיוון שהיה קושי לשמור על מבנה מסודר במהלך הסתערות על כוחות האויב, והיות שהשמירה על מבנה חצי הסהר של כוחות הרגלים שלו הייתה מרכיב חשוב מאוד בתוכנית הקרב של חניבעל, סביר להניח שהוא הורה לכוחותיו להישאר בעמדותיהם, ולחכות עד אשר הכוחות הרומיים יתקרבו לטווח הטלת הכידון.
בדרך כלל היו קווי הצבאות היריבים מקבילים זה לזה, אך לא במקרה זה. בתחילה ניטש הקרב רק בנקודת ההשקה הצרה יחסית בין חצי הסהר הקרתגני לקו הרומי. בגלל צורת הפריסה הקרתגית, לא יכלו הרומאים להשתמש בכידוני הפילום שלהם בצורה יעילה. בדרך כלל הטילו כל החיילים בקו הרומי הראשון את כידוניהם בכוחות האויב בראשית הקרב, אך הפעם נמצאו רוב כוחות הרגלים של חניבעל מחוץ לטווח הטלת פילום, ולכן לא הושגה המטרה של ריכוך כוחות האויב לפני תחילת ההסתערות עליו. יתר על כן, בשל עומק המערך הרומי – עשרות שורות – נמנע מחיילי השורות האחוריות להטיל את כידוניהם. גרגורי דאלי חוזר על הערכתו של גולדוורת'י שרק שש השורות הראשונות היו יכולות להטיל את כידוניהן בבטחה, ללא חשש פגיעה בחיילים הרומאים בשורות הקדמיות. גם הקלטים והאיברים היו חמושים בכידונים, אך השפעתם על הצד השני הייתה פחותה עקב המיגון הכבד יחסית של הרגלים הרומאים.
לאחר מטח הכידונים באה ההסתערות. החרבות הרומאיות הקצרות הצטלבו עם החרבות הארוכות של הקלטים ועם חרבותיהם של האיברים. החרבות הקלטיות הארוכות התאימו יותר לחיתוך מאשר לדקירה, והקלטים ניסו לפגוע ביריביהם בעיקר בראש ובצוואר, שלא היו מוגנים על ידי השריון והמגן. האיברים השתמשו בחרבות הדומות לאלו שהיו בשימוש הרומאים, אך בניגוד ליריביהם, לא היו מצוידים בדרך כלל בשריון גוף.
איכות המיגון והחימוש של הלגיונרים הרומיים והעדיפות המספרית שלהם החלו לתת את אותותיהם. הרגלים הקלטים והאיברים נאלצו להתפרס על חזית רחבה יותר, משום שלא היו ערוכים בקו ישר כמקובל, ולכן המערך שלהם לא היה עמוק דיו. הם לא היו מסוגלים לעמוד מול הלחץ שהפעילו עליהם עשרות אלפי הלוחמים הרומיים ובעלי בריתם, שהיו ערוכים בעומק רב, והחלו לסגת בהדרגה לאחור בהתאם לתוכנית הקרב של חניבעל. קודקוד חצי הסהר החל להתכופף לאחור עד אשר הפך לקו ישר, ובהמשך לחצי סהר הפוך שקודקודו המאיים להישבר פונה לכיוון השני. היה זה אחד מרגעי השיא של הקרב – אילו נשבר מרכז הקו הקרתגני, היו הרומאים יכולים לתקוף את כוחותיו של חניבעל מעורפם ולהביסם. גם אלמלא הצליחו הרומאים לתקוף את הקרתגנים מעורפם אחרי פריצת שורותיהם, הרי שהיו מצליחים לחמוק מהמלכודת שהכין להם חניבעל. לפי תיאור הקרב אצל ליוויוס ופוליביוס, הקו הקרתגני נפרץ לפחות במקומות אחדים, והלגיונרים הרומיים נמצאו בעיצומו של מרדף אחרי הרגלים הקלטים והאיברים הנסוגים, אולם סביר יותר להניח שהקו הקרתגני במרכז התכופף, אך לא נשבר לחלוטין.
שלב שלישי – כיתור והשמדה
שמאל|ממוזער|250px|שלב שלישי – כיתור והשמדת הרומאים
התקדמות הלגיונות הרומיים לעומק המערך של הצבא הקרתגני, חשפה את אגפיהם להתקפת נגד. הם לא שמו לב לכך שהם נדחקים בהדרגה לתוך טריז הולך וצר, שנתחם משני עבריו על ידי גושי הרגלים הלובים הכבדים של חניבעל, שהיו ממוגנים היטב וחמושים בנשק רומי שנלקח שלל בקרבות קודמים. הקרתגנים לא נסוגו תחת הלחץ הרומאי, ושמרו על מיקומם המקורי בשדה הקרב. כאשר נראה היה שהמרכז הקרתגני עומד להישבר, הם ביצעו פנייה של 90 מעלות ותקפו את הרגלים הרומיים באגפיהם. גרגורי דאלי מעריך שמטח כידונים הקדים את הסתערות הלובים. התקפת הנגד שיבשה לחלוטין את מערך הלגיונות הרומיים, וכאוס השתרר בשורותיהם. הצפיפות הרבה לא אפשרה ליחידות המשנה של הלגיונות לתמרן כהלכה, לשנות את מערכן כדי להתייצב מול המתקפה הקרתגנית, והקשתה עליהן להתגונן ביעילות.
ייתכן שהצבא הרומאי היה מצליח להתאושש, להתארגן מחדש ולהדוף את ההתקפות על אגפיו, אך זמן קצר לאחר מכן הצטרפו למתקפה הפרשים הכבדים של חניבעל, תקפו את הלגיונות הרומיים מעורפם, והשלימו את כיתורם. מה שהתרחש לאחר מכן דמה יותר לטבח מאשר לקרב של ממש. החיילים הרומיים, שהצטופפו בתוך שטח צר והותקפו מכל עבר, לא יכלו להתגונן ביעילות, ודרסו זה את זה במהומה שנוצרה. רוב המפקדים נהרגו או נפצעו, ושרשרת הפיקוד הרומית השתבשה לחלוטין, באופן שלא איפשר היחלצות מהמצב הקשה אליו נקלעו. עד רדת החשיכה חדל הצבא הרומאי מלהתקיים ככוח לוחם.
לפי תיאורו של פוליביוס, התחולל במקביל לקרב העיקרי גם קרב משני בעברו השני של נהר אאופידוס. הפיקוד הרומאי השאיר במחנה הראשי שלו כעשרת אלפים רגלים, שנועדו להשתלט על מחנהו של חניבעל ועל שיירת המטען שלו, ובכך להשלים את הניצחון על הצבא הקרתגני. כאשר החל הקרב העיקרי, תקף הכוח הרומאי שהושאר במחנה את חיל המצב שחניבעל השאיר במחנה שלו, והיה קרוב לכבוש אותו. אולם בשלב זה כבר הוכרע הקרב העיקרי, וחניבעל חש לעזרת חיל המצב שלו, הביס את הכוח הרומאי, וכבש את מחנהו. בקרב זה נהרגו 2,000 חיילים רומיים וכ-8,000 חיילים נפלו בשבי.
האבדות הרומיות בקרב היו גדולות. הן כללו, בין השאר, את הקונסול אמיליוס פאולוס, שני הקונסולים הקודמים, 80 סנטורים (כשליש מכלל חברי הסנאט הרומי), 29 טריבונים צבאיים, ומספר רב של אריסטוקרטים פטריקים, חברי האליטה הפוליטית והצבאית של הרפובליקה הרומית. על מנת להרשים את ההנהגה של קרתגו בגודל הניצחון (ולשכנע אותה לשלוח תגבורות לצבאו באיטליה), שלח חניבעל סלים מלאים בטבעות החותם של האריסטוקרטים הרומיים שנהרגו בקרב לקרתגו, והורה להציג אותם בפני "מועצת הזקנים" והסנאט הקרתגני.
קיימים הבדלים ניכרים בין המספרים בהם נוקבים המקורות הראשוניים השונים (בעיקר ליוויוס ופוליביוס) לגבי אבדות הצדדים היריבים במהלך הקרב. לפי פוליביוס הושמד הצבא הרומאי כמעט לחלוטין. כ-70 אלף חיילים נהרגו, כעשרת אלפים נפלו בשבי (8,000 רגלים ו-2,000 פרשים), ורק שלושת אלפים רגלים וכ-400 פרשים הצליחו להיחלץ בשלום משדה הקרב. לפי ליוויוס, אבדות הצבא הרומאי היו קטנות בהרבה, וכללו כ-48 אלף הרוגים וכ-4,500 שבויים (3,000 רגלים ו-1,500 פרשים). אולם מספר השבויים המופיע אצל ליוויוס, לא כולל את החיילים שנפלו בשבי בימים שלאחר הקרב. לפי תיאורו כ-19 אלף חיילים נמלטו משדה הקרב, ורובם מצאו מחסה במחנה העיקרי ובמחנה המשני של הצבא הרומאי, והתבצרו בהם. מתוכם רק כ-4,000 רגלים וכ-200 פרשים הצליחו להגיע בשלום לעיר קאנוסיום, בה התרכזו שרידי הצבא הרומאי. שאר החיילים, שחלקם היו פצועים, נכנעו לחניבעל, לאחר שהטיל מצור על שני המחנות, בתמורה להבטחה שיאפשר להם לצאת לחופשי תמורת תשלום כופר. כלומר, המספר הכולל של השבויים הרומיים, לפי ליוויוס, היה 15–20 אלף חיילים. אבדות הצבא הקרתגני היו קלות יחסית. לפי פוליביוס הם כללו פחות מ-6,000 הרוגים, רובם לוחמים קלטים, ואילו ליוויוס נוקב במספר 8,000 הרוגים.
ניתוח הטקטיקה של הצדדים
היו כמה גורמים עיקריים לניצחונו של חניבעל בקרב על אף נחיתותו המספרית. שיטת הפיקוד הרומית הייתה לא יעילה – הקונסולים התחלפו מדי יום, והצבא חסר מפקד ראשי. בנוסף לכך, הקונסולים, אף ששירתו בצבא בעברם, לא היו קצינים מקצועיים, ונבחרו לא בזכות כישרונם הצבאי אלא בעיקר בזכות ייחוסם ומעמדם הפוליטי.
בקרב עצמו היה המערך המניפולרי אמור להבטיח מידה מסוימת של גמישות, אך דבר זה לא קרה. היו לכך סיבות אחדות. ראשית, המפקד בפועל, הקונסול טרנטיוס וארו, הטיל לקרב את כל כוחותיו בדרג הראשון, כדי לשבור את מרכז המערך הקרתגני, ולא שמר כוח בעתודה, ולכן לא עמדו לרשותו כוחות שיכלו לספק מענה להתקפה האגפית של הרגלים הכבדים הלוביים. שנית, כשהלובים תקפו את אגפי הכוח הרומי, הם התנגשו עם הכוחות הפחות איכותיים של הצבא הרומאי, הלגיונות שגויסו מקרב בעלות הברית האיטלקיות של רומא, שכן הלגיונות הרומיים המנוסים יותר הוצבו במרכז מערך הלגיונות, במטרה לפרוץ במהירות את הקו הקרתגני.
בנוסף, עצם ההתקפה האגפית שיבשה לחלוטין את המערך הרומי ואת שרשרת הפיקוד. הרומאים נאלצו לפנות ב-90 מעלות כדי לפגוש את האיום החדש, פעולה קשה מאוד לביצוע בתנאי קרב. פוליביוס מציין שהרומאים פנו לעבר הלובים כיחידים וביחידות קטנות, אך גם אילו הצליחו יחידות משנה מסוימות לשנות את מערכן ולפנות כדי לקדם את המתקפה הקרתגנית, הרי שהמניפולים שהוצבו מאחורי המניפולים שלחמו בקו הראשון, היו דחוסים בצורה כזאת שלא היו יכולים לבצע את התמרון הנדרש, ופערים היו חייבים להיווצר בקו הרומי.
גם פרשיו הכבדים של חניבעל, שתקפו את עורפו של הכוח הרומי, גרמו שם למצב דומה. יחידות דחוסות שחסרו מרחב תמרון נאות שיאפשר להם להתגונן ביעילות נגד האיום החדש. יתרה מכך, העורף הורכב בשלב זה מווליטס – חיילים קלי חימוש שהוצבו בתחילת הקרב בחזית המערך הרומאי, ואחרי סיום ההתכתשות הראשונית נסוגו לעורפו. חיילים אלה היו בעלי מיגון קל בלבד, ולכן לא יכלו לעמוד מול הפרשים הקלטיים והאיבריים הכבדים. הם נסוגו לכיוון האפשרי היחיד מבחינתם – לתוך מרכז המערך הרומי, וכך שיבשו עוד יותר את המערך של הלגיונות.
במהומה שנוצרה, חיילים רבים איבדו את הקשר עם יחידות האם שלהם, היות שהמערך של הצבא הרומאי השתבש לחלוטין, ואיבד את הלכידות שלו, ולכן הם לא יכלו להגן על עצמם ביעילות. חיילים רבים איבדו את הרצון להילחם, והיו מבועתים עד אימה. רבים מהם לקו בהלם, ואחרים נפלו לקרקע אחרי שנפצעו פצעים קלים, ונדרסו תחת רגלי חבריהם.
תוצאות הקרב ומורשתו
השפעה על המשך המלחמה
אף שלתבוסה הרומית בקרב קאנאי לא הייתה השפעה מכריעה על מהלך המלחמה בזירת חצי האי האפניני, היא גרמה להנהגה הרומאית לאמץ אסטרטגיה של התשה במלחמה נגד חניבעל ולהימנע מקרב הכרעה נוסף נגד צבאו, ואיפשרה לצבאו של חניבעל להמשיך להחזיק בחלקים מדרום איטליה במשך 12 השנים הבאות. בין ההשפעות הנוספות ניתן למנות גם את נטישת כל קמפניה את בריתה עם רומא. שתי הערים הגדולות באיטליה אחרי רומא, קפואה וטרנטום (כיום טאראנטו), עברו לצדו של המצביא הקרתגי, אך לא הייתה לכך השפעה של ממש על המלחמה. הרומאים הצליחו לבודד את בעלות בריתו החדשות של חניבעל, ולהכניע אותן בזו אחר זו. חניבעל, עם צבאו הקטן, לא יכול היה להיות בכל מקום בכל זמן, ולכן לא הצליח למנוע זאת. בסופו של דבר נאלץ חניבעל לפנות את צבאו מאיטליה כדי להגן על מולדתו מפלישה רומית, שהביאה בסופו של דבר לסיום המלחמה הפונית השנייה.
לאחר הקרב שלח חניבעל את אחיו מאגו לקרתגו, במטרה לשכנע את הסנאט הקרתגי לשלוח לו כוחות נוספים. מאגו שפך בפני חברי המועצה טבעות שנלקחו מסנטורים רומאים שנהרגו בקרב במטרה להרשימם, אולם מתנגדם הפוליטי של משפחת ברקה חנו הגדול תקף אותו בתגובה בסדרת שאלות שהביכו אותו. גם הכוחות שהצליח מאגו לגייס לא הגיעו לחניבעל אלא נשלחו לחזית בספרד, לאחר שאחיו עזרובעל הובס בקרב דרטוסה.
בעקבות הניצחון בקאנאי נחתמה האמנה המקדונית-קרתגית בין חניבעל לפיליפוס החמישי מלך מוקדון. פיליפוס חשש מהמעורבות הרומית באיליריה, ולאחר קרב קאנאי סבר שגורלה של רומא נחתם, ולפיכך רצה להבטיח שלאחר הניצחון הקרתגי תיכלל מוקדון בהסכמי השלום ותקבל את השטחים הנחוצים לה בבלקן. חניבעל מצידו היה זקוק לתגבור צבאי, אולם בשל פעולות נמרצות מצד הצי הרומאי לא זכה לסיוע ממשי ממוקדון. גילוי האמנה בידי הרומאים הביא לפרוץ המלחמה המוקדונית הראשונה בין רומא למוקדון.
ייתכן שלחניבעל לא היה ציוד מצור ראוי לשמו, וצבאו לא התאים למצור ארוך על כרך גדול כרומא. אפילו המצור על סגונטום, עיר קטנה בהרבה מרומא, לקח לצבאו שמונה חודשים. בעיה חמורה נוספת הייתה העדר בסיס שיוכל לספק אספקה לצבאו ולהאכילו במשך המצור הארוך. יתר על כן, כל האסטרטגיה של חניבעל הושתתה על הכרעת רומא בקרבות שדה ולא במצור, מתוך תקווה שבעלות בריתה ינטשו אותה. משלא נטשו, לא הייתה לחניבעל אפשרות לנצח במלחמה, ובסופו של דבר הפסיד בה בגלל מאגר כוח האדם העצום שעמד לרשות רומא. אף שלרומאים אבדו כ-200,000 חיילים בשורת התבוסות שספגו בשנים הראשונות של המלחמה נגד חניבעל, עדיין יכלו לגייס מאות אלפי חיילים חדשים. לקרתגו לא היו משאבים בסדר הגודל הזה, והשליטה הרומית המוחלטת בזירה הימית, הקשתה מאוד על העברת אספקה ותגבורות לצבאו של חניבעל באיטליה.
בקרב יחיד זה אבדו לרומאים בין 50 ל-70 אלף לוחמים. רוב המדינות בעת העתיקה היו מתמוטטות אחרי אבדות קשות כל כך, מה עוד שאלה הצטרפו לאבדות הכבדות שספגו הרומאים בקרבות קודמים נגד חניבעל, ועל כן הישרדותה של רומא היא עדות לחוזקה הכלכלי והדמוגרפי כמדינה. אבדות הרומאים בקרב זה שניות רק לאבדותיהם בקרב אראוסיו, כמאה שנה לאחר מכן, במהלך מלחמת הקימברים והטווטונים. בראייה היסטורית ארוכת טווח, משחר ההיסטוריה האנושית ועד ימינו אנו, קרב זה נחשב לאחד מ-50 הקרבות העקובים ביותר מדם.
השפעה על הצבא הרומי
לקרב קאנאי הייתה השפעה גדולה על הטקטיקה של הצבא הרומי ועל מבנהו. הצבא הרומי בקרב קאנאי התפרס במבנה המניפולרי, ששילב יחד מספר שורות חיילים מסוגים שונים. המבנה המניפולרי אמנם הוכיח עצמו כמוצלח במיוחד אך עדיין סבל מחולשות מבניות, ואותן ידע חניבעל לנצל. על אף גמישותו, היה המערך פגיע להתקפה מן האגף והיה קטן מכדי לעמוד במשימה עצמאית. אם אוגף, נאלץ הלגיון לפנות ולהילחם כאשר צידו מופנה אל האויב. המניפולים בקווים האחוריים לא הצליחו לפנות בצורה יעילה, וללכד את שורותיהם אל מול האויב.
בהמשך המלחמה חלו שינויים בטקטיקה של הצבא הרומי, והמבנה המניפולרי נוצל בצורה טובה יותר. גם הרכב הצבא השתנה; במקום הסתמכות בלעדית כמעט על כוחות אזרחיים שגויסו אד הוק, עבר הצבא להסתמכות רבה יותר על יחידות ותיקות ששירתו שנים רבות בצבא. כך הפך הצבא הרומי בהדרגה מצבא אזרחי לצבא מקצועי שאפיין אותו בימי הרפובליקה המאוחרת וימי הפרינפיקט.
בעקבות הקרב חלו שינויים גם במבנה הפיקודי של הצבא הרומי. הפיקוד הכפול שנגזר מהמבנה הפוליטי של הרפובליקה הרומית התפתח לפיקוד יחידני של מפקד עליון שקיבל את הפיקוד על כל הכוחות בזירה מסוימת. שינויים אלה ואחרים נמשכו בצבא הרומי עד הרפורמות של מאריוס בסוף המאה ה-2 לפנה"ס, כמאה שנים לאחר הקרב.
מורשת היסטורית
כאמור, לקרב לא הייתה השפעה מכרעת על המלחמה הפונית השנייה, וכל שתרם הוא להרחיק את הקץ הקרתגי. אך הניצחון המלא של חניבעל, ובייחוד תנועת המלקחיים המושלמת שבה הושמד צבא הגדול בהרבה מהצבא המכתר, מהווים הישג חסר תקדים בהיסטוריה הצבאית. שם הקרב משמש עד היום כשם נרדף למבצע כיתור מושלם, ומבצעי כיתור רבים נקראים בשם "קאנאי" או "קאנאי רבתי". כך נקראת למשל תוכנית שליפן לכיתור הארמיות הצרפתיות במלחמת העולם הראשונה.
במלחמת יום כיפור
ערך מיוחד: הקרב בין צה"ל לשריון העיראקי ב-12 באוקטובר 1973
לאחר תחלת כבוש המובלעת בבשן בידי צה"ל, שלחה עיראק 16000 חילים לעזרת סוריה בניסיון לבלום את צה"ל. ערך אלוף דן לנר את כוחותיו המשוריינים בצורת האות חית כאשר הפתח הפרוץ בין אגף ימין ואגף שמאל היה ברוחב 7 קילומטר והחלק המחבר של ה"אות חית" היה בעומק. ב-12 באוקטובר 1973, העראקים, בעקרם כח שריון, בחשבם שהשטח פנוי, נכנסו לתוך המלכודת שנסגרה עליהם מכל הכוונים. מרבית אבדות טנקיהםשתי גרסאות: 60 לפי ויקיפדיה העברית, 80 לפי מקור אחר. אבדו בקרב הזה מתוך מתוך 111 אבדותיהם בכללמקור לכלל אבדות השריון העראקי: ספרו של עבד אלג'באר שנשל , אשר שרת בצבא עראק במלחמה. הספר משנת 1975 תורגם והופץ בצה"ל..
ראו גם
כיבוש העי
לקריאה נוספת
הקרב מתואר היטב בספרות העתיקה. בין ההיסטוריונים העתיקים שכתבו על קרב זה או על התקופה הנדונה ניתן למצוא את פוליביוס, ליוויוס (שני המקורות הראשיים לקרב זה), אפיאנוס, פלוטרכוס ואחרים.
קיימים גם ספרים מודרניים רבים שעוסקים בקרב זה ובתקופה הנדונה. להלן ביבליוגרפיה נבחרת
ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, הוצאת מאגנס, (מהדורה ראשונה 1990, מהדורה שנייה 1991),
T. A. Dorey and D. R. Dudley, Rome against Catrage, Secker & Warburg, 1971
Brian Caven, The punic wars, Weidenfeld and Nicolson, 1980
J. F. Lazenby, Hannibals' war, Aris & Phillips, 1978
Serge Lansel, Hannibal, Blackwell, במקור יצא בצרפת ב-1995, תרגום לאנגלית 1998
Gregory Daly, Cannae, Ruotledge, 2002
F. W. Walbank, A historical commentry on Polybius, Oxford university press, vol I, 1957 (מהדורה ראשונה; שנייה ב-1967, שלישית 1979); הציטוטים בערך הזה מהמהדורה של שנת 1957
P. A. Brunt, Italian manpower 225 B.C. - 14 A. D., Oxford university press, 1971
קישורים חיצוניים
The Battle of Cannae תיאור הקרב באתר www.unrv.com
הערות שוליים
קאנאי | 2024-08-08T02:36:47 |
קרביים | באנטומיה של יונקים הקרביים הם האיברים הפנימיים בגוף, במיוחד האיברים המצויים בחלל הבטן. המושג יכול לשמש במובן יותר כללי ולתאר את:
ממוזער|איור מדעי המתאר את חלק מאיברים פנימיים של אדם
מערכת הדם: לב
מערכת הנשימה: סמפונות, ריאה, קנה הנשימה
המערכת האנדוקרינית: בלוטת יותרת הכליה
מערכת ההפרשה: כליה, שופכן, שלפוחית השתן
מערכת העיכול: תוספתן, ושט, כיס המרה, כבד, לבלב, טחול, קיבה
המעי הגס: תוספתן, מעי אטום, מעי, פי הטבעת
המעי הדק: תריסריון, מעי ריק, המעי העקום
מערכת הרבייה: צוואר הרחם, דגדגן, יותרת האשך, שחלות, פין, אשך, רחם, נרתיק
בעבר הקרביים נבחנו על ידי כוהני-דת רומים כמו ההארוספקסים (haruspices) או האוגורים (augurs) כדי לחזות את העתיד על פי צורתם, ממדיהם או גורמים אחרים.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אנטומיה | 2022-06-02T12:37:24 |
ארנסט מאייר | ארנסט וולטר מאייר (באנגלית: Ernst Walter Mayr; 5 ביולי 1904 – 3 בפברואר 2005) היה אחד מהביולוגים האבולוציונים המובילים במאה ה-20. עבודתו תרמה למהפכה התפיסתית שהובילה לסינתזה האבולוציונית המודרנית של גנטיקה מנדליאנית ואבולוציה דרווינית, ופיתוח מושג המין הביולוגי. תאוריית ההתמיינות הפריפאטרית (התמיינות אבולוציונית) שלו, המבוססת על מחקרים שערך על ציפורים נחשבת לבסיס להתמיינות, והיא הבסיס לתאוריה של "שיווי משקל מקוטע". מלבד מחקריו בביולוגיה, כתב מאייר גם על הפילוסופיה וההיסטוריה של המדע באופן כללי, ובביולוגיה בפרט.
פעילותו
מאייר נולד בקמפטן בגרמניה. כביולוג טיפוסי עם ניסיון מועט במתמטיקה, מאייר נהג לבקר את הגישות המתמטיות המוקדמות לאבולוציה כמו זו של ג'ון הלדיין, לה קרא בשנת 1959 גישת "גנטיקת שקית קטניות". הוא דוחה בעקביות את העמדה לפיה אבולוציה היא למעשה שינוי בתכיפות הגנים באוכלוסיות, וטוען שיש לקחת בחשבון גורמים אחרים כמו בידוד מבחינת הְתרבות. באופן דומה מאייר מבקר גם את מחקרים באבולוציה מולקולרית כמו אלו שנערכו על ידי קרל ווז .
ברבים מכתביו דוחה מאייר את רעיון הרדוקציוניזם בביולוגיה אבולוציונית, וטוען שלחצים אבולוציוניים פועלים על האורגניזם בכללותו, ולא על גנים ספציפיים, ושלגנים יכולות להיות השפעות שונות בתלות בשאלה אילו גנים אחרים נמצאים בתהליך. הוא תומך בחקר הגנום כמכלול ולא חקר כל גן בנפרד.
מחקרים עדכניים באבולוציה מולקולרית מראים שלמרות שהתמיינות אלופטרית (בשל בידוד גאוגרפי) היא ככל הנראה שכיחה בקרב קבוצות (בעיקר אלו בעלות יכולת ניידות גבוהה יותר) כמו ציפורים למשל, ישנם גם מקרים רבים של התמיינות סימפאטרית (ללא בידוד גאוגרפי וקשורה בדרך כלל בשימוש במשאבים שונים) בקרב חסרי חוליות (בעיקר חרקים).
גם כשחצה את גיל 100, המשיך מאייר לכתוב ספרים, וביום הולדתו ה-100 התראיין למגזין "סיינטיפיק אמריקן".
פרסים
1939 חבר באיגוד המלכותי האוסטרלי לחקר עופות (RAOU)
1958 מדליית דרווין-וואלאס (Darwin-Wallace Medal) מטעם Linnean Society of London
1969 המדליה הלאומית למדעים (National Medal of Science) של ארצות הברית
1983 פרס בלצן בזואולוגיה
1984 מדליית דרווין
1986 מדליית סארטון (Sarton Medal) מטעם האגודה להיסטוריה של המדע
1998 פרס לואי מאייר (Lewis Thomas Prize) לכתיבה מדעית
1999 פרס קראפורד של האקדמיה השוודית למדעים במדעי החיים על פיתוח הקונספט של ביולוגיה אבולוציונית
2000 פרס המחקר ע"ש לווי ואלדן מילר (Loye and Alden Miller Research Award)
יצוין כי למרות הישגיו הרבים, הוא לא קיבל פרס נובל, מכיוון שמחקר של ביולוגיה אבולוציונית איננו בתחום הפרס. הוא עצמו ציין כי אפילו צ'ארלס דרווין, אם היה חי, לא היה מקבל פרס נובל. פרס קראפורד, שאותו קיבל, מהווה תחליף לפרס נובל בביולוגיה.
מספריו
The Growth Of Biological Thought
Evolution and the Diversity of Life
One Long Argument
Populations Species and Evolution
Toward a New Philosophy of Biology
Principles of Systematic Zoology
Systematics and the Origin of Species
This Is Biology
What Evolution Is
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ביולוגים אמריקאים
קטגוריה:ביולוגים גרמנים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:חברי האקדמיה הצרפתית למדעים
קטגוריה:זוכי פרס קראפורד במדעי החיים
קטגוריה:זוכי המדליה הלאומית למדעים
קטגוריה:זוכי מדליית ג'ורג' סארטון
קטגוריה:זוכי פרסי האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית
קטגוריה:זוכי מדליית ליניאוס
קטגוריה:זוכי פרס לייבניץ
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1904
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2005
קטגוריה:זוכי מדליית דרווין | 2024-08-28T04:53:10 |
מזון (חלקיק) | מֵזוֹן (מלועזית: Meson) הוא חלקיק תת-אטומי המורכב מקווארק ומאנטי-קווארק עם מטעני צבע נגדיים. כמו באריונים, מזונים הם האדרונים. כל המזונים הם בעלי ספין שהוא מספר שלם (integer spin). לפיכך, כל מזון הוא בוזון.
לרוב, מזון מכיל קווארקים עם טעמים (flavors) שונים. כך, לדוגמה, קווארק למעלה וקווארק אנטי-למטה מרכיבים יחד פאיון טעון חיובית. לעומת זאת, ישנם מזונים המורכבים מקווארקים בעלי טעם ואנטי-טעם תואמים – לדוגמה, קווארק למעלה עם קווארק אנטי-למעלה, המרכיבים יחד פאיון נייטרלי. מזונים כאלו, שהם נטולי-טעם (עקב הביטול ההדדי של הטעמים), נוטים להיות בעלי אורך חיים קצר משמעותית משל מזונים בעלי-טעם. זאת, מכיוון שכאשר קווארק והאנטי-חלקיק שלו נפגשים, הם מאיינים זה את זה. על כן, לדוגמה, אורך החיים של הפאיונים הטעונים גדול בכ-8.5 סדרי גודל מזה של הפאיון הנייטרלי.
רוב המסה של מזונים, כמו זו של שאר ההאדרונים, מגיעה מאנרגיית הקשר הכרומודינמית שמכיל המזון, יותר מאשר מהסכום של מסות המנוחה של קווארקי הערכיות (valence quarks), הקווארקים הקובעים את המספרים הקואנטיים של הטעם (flavor quantum numbers) של החלקיק. קיימים מזונים שונים שיש להם אותו הרכב של קווארקי ערכיות, אך כמות אנרגיית הקשר הכרומודינמית שלהם שונה, כך שהם מהווים חלקיק שונה. מזונים כאלו ניתנים לתיאור כמצב מעורר (excited state) של המזון בעל המסה הנמוכה יותר. לדוגמה, המזון רו הוא מצב מעורר של הפאיון. שני סוגי המזונים מכילים את אותם קווארקי ערכיות, כאשר המסה של הפאיון היא כ- ואילו זו של מזון רו כ-.
כל המזונים אינם יציבים והם דועכים עד מהרה לחלקיקים אחרים. אורך החיים של המזון היציב ביותר הוא כ-51 נאנו-שניות.
היסטוריה
ב-1934, הידקי יוקאווה חזה את קיומם של מזונים, בתור חלקיקים הנושאים את הכוח שקושר יחד את הפרוטונים והנייטרונים בגרעין האטום. כאשר התגלה המיואון ב-1936, סברו בטעות שהוא חלק ממשפחה זו, עקב הקרבה בין מסתו למסה המשוערת של הפאיון. המיואון כונה תחילה "מזון מו". אולם, למעשה, המיואון כלל אינו מזון ואף אינו האדרון, אלא לפטון. ב-1947 התגלה המזון הראשון, הפאיון, שהוא גם ההאדרון הקל ביותר. פאיונים, מזוני רו ומזוני אומגה הם החלקיקים הנושאים את הכוח הגרעיני, הקושר יחד את הפרוטונים והנייטרונים ליצירת גרעין האטום. מהמסה-אנרגיה של אותם מזונים נובעת אנרגיית הקשר הגרעינית, האחראית לקיומם של גרעיני כל האטומים ביקום הכבדים ממימן-1.
בשנות ה-50' וה-60' של המאה ה-20, התגלו עשרות סוגי מזונים שונים, לצד מגוון דומה של באריונים. מצב זה כונה "גן החיות של החלקיקים" (particle zoo), מכיוון שהמדענים לא הצליחו לסווג את החלקיקים באופן שיטתי, לפי עקרון מאחד כלשהו. המצב נפתר עם פיתוח מודל הקווארקים על ידי מאריי גל מן ויובל נאמן באמצע שנות ה-60', בעקבותיו התברר שהמזונים והבאריונים אינם חלקיקים יסודיים, אלא מורכבים מחלקיקים אחרים, הקווארקים, מהם קיימים רק שישה סוגים (למעלה, למטה, קסום, מוזר, עליון ותחתון).
כיום, אחד מנושאי המחקר העיקריים בתחום פיזיקת החלקיקים הוא מזונים אקזוטיים, חלקיקים בוזוניים כרומודינמיים שאינם כוללים שני קווארקי ערכיות, אלא מספר חיובי שונה. התגלו מספר סוגים של טטראקווארקים, שהם מזונים אקזוטיים הכוללים ארבעה קווארקי ערכיות – שני קווארקים ושני אנטי-קווארקים.
רשימה של מזונים
נכון ל-2017, התגלו יותר מ-200 סוגי מזונים. הטבלה להלן מפרטת חלק מתכונותיהם של מספר מזונים חשובים.
חלקיק סימול אנטי-חלקיק הרכב קווארקי ערכיות ספין מסהMeV/c2 S C אורך חייםשניות הערותפאיון u0 139.57061 0 0 0 אחד מנושאי הכוח הגרעיניd139.57061000 עצמו 134.977 0 0 0 קאון u0 493.677 1 0 0 החלקיק המוזר הראשון שהתגלה K0 d497.611 1 0 0 עצמו 0 0 עצמו 0 0 אטא η0 עצמו 0 547.862 0 0 0 רו u1 775.11 0 0 0 אחד מנושאי הכוח הגרעיני ρ0 עצמו 775.26 0 0 0 אומגה ω0 עצמו 1 782.65 0 0 0 אחד מנושאי הכוח הגרעיני פי Φ0 עצמו s 1 1019.461 0 0 0 D c0 1869.61 0 1 0 ההאדרונים הקסומים הקלים ביותר D0 c 1864.84 0 1 0 D מוזר c 0 1968.3 1 1 0 J/psi J/ψ עצמו c 1 3096.916 0 0 0 החלקיק הראשון שהתגלה המכיל קווארק קסום; סוג של צ'ארמוניוםB u 0 5279.26 0 0 1 ההאדרונים התחתיים הקלים ביותר B0 d 0 5279.58 0 0 1 אופסילון Υ0 עצמו b 1 9460.3 0 0 0 החלקיק הראשון שהתגלה המכיל קווארק תחתון; סוג של בוטומוניום
ראו גם
האדרון
הכוח הגרעיני
מזון אקזוטי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:האדרונים | 2023-04-20T19:14:25 |
פמיניזם מרקסיסטי | פמיניזם מרקיסיסטי הוא סוג של פמיניזם המתמקד במרקסיזם והתנערות מהקפיטליזם כדרך מרכזית לשחרור האישה. על פי גישה זו, רכוש פרטי הוא זה שיוצר אי שוויון כלכלי בחברה, תלות של נשים בגברים ודחיקתן ממרכזי הכוח, כפי שמתבטא בחברה הקפיטליסטית כיום, ויש לשנות זאת.
מרקסיזם
על פי התאוריה המרקסיסטית החברה מחולקת לשני מעמדות – שולט ונשלט, הנבדלים בבעלות על אמצעי היצור המשתנים בהתאם לתקופה. למעמד הנשלט יש את כוח העבודה. היחסים בין המעמדות מושתתים על מאבק, קונפליקט, סכסוך, אך יש גם תלות. הניצול והקונפליקט נובעים מהרצון של בעל אמצעי היצור להרוויח כמה שיותר. מעמד הפועלים מייצר יותר ממה שהחברה זקוקה, הערך העודף הוא הרווח שבעל העסק מרוויח על חשבון הפועל. זו תאוריה מטריאליסטית – מתחילה מהבסיס של אמצעי היצור. הבסיס החומרי/ תשתית, הוא הבסיס עליו מעוצב מבנה העל. מבנה העל כולל את האידאולוגיה של החברה, את המנהגים, התרבות, המוסר, השפה, חינוך, דת ועוד. הטענה של מרקס היא, שמבנה העל משרת את האינטרסים של המעמד השולט. דת = אופיום להמונים, מטשטשת את בני האדם ומונעת מהם לראות את יחסי הניצול שמאפיינים את חייהם. כל אלה משמרים את האינטרסים של המעמד השולט משום שהם נתפסים כמובן מאליו, כאמת היחידה ומכאן נצחית ובלתי ניתנת לשינוי.
ההתייחסות המרקסיסטית לפמיניזם ומעמד האישה
הפמיניזם, בתחילת דרכו של המרקסיזם, השתמש בסכימה הזו של מבנה העל כדי לנתח יחסי גברים ונשים. אנגלס, בספרו "מוצא המשפחה, המדינה והקנין הפרטי" תיאר את התפתחות המבנה המשפחתי הנוכחי בניתוח היסטורי. אנגלס טען שהמשפחה הנוכחית מייצגת את הקונפליקט המעמדי הבסיסי ביותר בהיסטוריה שבו הרווחה וההתפתחות של צד אחד מושג דרך דיכוי של צד שני. הטענה שלו היא שברגע שהתמסד רכוש פרטי בחברה, האישה הפכה להיות תלויה בבעלה ואצל הגבר התפתח אינטרס מובהק לשמור על הרכוש הפרטי ולדאוג שהרכוש יעבור רק ליורשים הלגיטימיים – ילדיו הביולוגים, כלומר הוא מחייב את אשתו למונוגמיה. קיומו של רכוש פרטי ממסד יחס למוסר, ליחסי גברים נשים. לכן אנגלס השווה את היחסים בין בעל לאשה, לזנות. הוא אמר שנשים מוכרות את גופן לעבודות הבית תמורת תמיכה כלכלית. הוא השווה את הגבר לקפיטליסט שנהנה מהערך העודף שאשתו מייצרת. הבורגני רואה באשתו מכשיר ייצור בלבד של יורשים לגיטימיים, של שירותי מין, ושל עבודות בית. הטענה הייתה שכשאין רכוש פרטי אין לו שום אינטרס לשמור על יחסי המין של אשתו. לפי אנגלס התנאים לשחרור הם לא שינוי תודעה מגדרית, אלא ביטול הרכוש הפרטי – מהפכה חברתית של הפרולטריון. התנאי השני הוא שנשים יעבדו בתחום הציבורי כדי שתהיה להן עצמאות כלכלית ואז לא יזדקקו לתמיכת הבעל. חיי הנישואין יתבססו רק על אהבה ויהיה שוויון.
השקפות עכשוויות של פמיניזם מרקסיסטי
פמיניזם מרקסיסטי עכשווי, ממשיך את אנגלס בטענה העיקרית והיא שההסבר לאי השוויון בין נשים לגברים בחברה נובע מזה שגברים מנצלים את כוח העבודה של נשים. הן מנוצלות בשני אתרים: במשק הבית ובשוק העבודה.
יש קשר בין שני התחומים האלה. עד המהפכה התעשייתית נעשה חלק ניכר מהייצור החומרי בתוך משק הבית. המהפכה התעשייתית, והוצאת הייצור אל מחוץ לבית, לתחום הציבורי, יצרה הבחנה בין פרודוקציה – תחום ציבורי ורה-פרודוקציה (מילה שאפשר לתרגם גם כ"ילודה והתרבות") – בתחום הפרטי. מה שבפרטי הוא לא יצרני ולכן לא צריך לתגמל את זה, לכן זה לא מעניק סטטוס, תגמולים כלכליים. התפיסה הייתה שמה שקורה במפעל זה ייצור, מי שמייצר מקבל על זה תשלום. מה שקורה בתחום הפרטי, שקשור בעיקר לרבייה, זה לא יצרני ולכן לא מקבלים על זה סטטוס, יוקרה, גמול. כל מה שנשים עושות בתחום הפרטי לא נחשבות לעבודה, אלא תופסים אותם בתור חובה, מובן מאליו, ייעוד נשי.
הטענה הפמיניסטית המרקסיסטית היא שגם עבודות הבית הן פרודוקציה, גם הן ייצור, שיש להן ערך כלכלי ושימושי, כמו כל עבודה פרודוקטיבית אחרת – כמו עבודה במפעל. לא רק שיש להן ערך שימושי, אלא גם יש להן ערך עודף – בעבודתן בבית הן משחררות את הגבר ליום עבודה מלא. לכן העבודה היא בעלת ערך כלכלי. כשנשים עובדות רק במשק ביתן, הן כבר נמצאות בשוק העבודה. עבודה של נשים במשק הבית היא גלגל השיניים עליו נעה המכונה הקפיטליסטית. לכן הפמיניזם המרקסיסטי הציע שתי הצעות לשינוי:
קולקטיביזציה של עבודות הבית – להוציא את עבודות הבית לתחום הציבורי, המדינה תדאג לאוכל, לכביסה לחינוך וכו´. אחת הבעיות עם הטיעון הזה היא שלפחות מניסיון הקיבוץ, אף על פי שעברו לתחום הציבורי, עדיין נעשו עבודות אלה בידי נשים. השאלה היא איך ליצור את הנתק בין עבודות הבית לבין נשים.
תשלום על עבודות הבית מהמדינה. קמה תנועה Wages for Housework שטענו שכשנשים יקבלו תשלום על עבודות הבית זה יאפשר להן עצמאות כלכלית, ויבהיר את המשמעות הכלכלית של העבודות האלה, שיש לזה ערך כלכלי ולא מדובר בתחביב. הביקורת העיקרית הייתה שזה מנציח את הקשר בין עבודות הבית לנשים במקום ניתוק הקשר.
הארגון לא הצליח להשיג את המטרות שלו, אבל כן יש שינוי בתפישה לפיה מה שנשים עושות בבית זו עבודה. כאשר האו"ם עושה חישוב של התל"ג של מדינות הוא מכניס גם את הנתונים של עבודת נשים שהיא ללא שכר. בארץ יש הכרה של ביטוח לאומי בעבודה שהיא רק במשק הבית. כמו כן במשפטי גירושים במדינות רבות בעולם ובמיוחד בארצות הברית מקובל לתת משקל שווה ערך לעבודת האשה בבית, גם כאשר בעלה הוא זה שעבד והרוויח כסף (מתוך הראיה שהוזכרה לעיל, בה האשה מאפשרת לבעל להתפרנס כאשר היא עובדת בבית ולכן מגיע לה חלק משכרו).
Berk - The Gender Factory בזמן שעבודות הבית וחלוקת העבודה בבית מייצרות סחורה (ילדים נקיים, ארוחות, בגדים נקיים), הן בו זמנית מייצרות את ההיררכיה בין נשים ובין גברים, את התפישות של נשיות וגבריות, כי החלוקה של העבודה בבית מבוססת על יחסי שליטה ושיעבוד, והדרישות של העבודה בבית מתערבבות כל הזמן עם תפיסות ודרישות של מגדר.
ראו גם
פמיניזם ליברלי
פמיניזם רדיקלי
פמיניזם פוסט מודרני
פמיניזם דתי
פמיניזם מזרחי
אקופמיניזם
קישורים חיצוניים
מטריארכיה סוציאליסטית, אוריאל לוי, ה-8 במאי, 15 בינואר 2014
Marxism, Liberalism, And Feminism (Leftist Legal Thought)
Feminism of the Anti-Capitalist Left
Alexandra Kollontai, 1919, Women Workers Struggle For Their Rights
Clara Zetkin, 1920, Lenin on the Women’s Question
קטגוריה:מרקסיזם
קטגוריה:זרמים בפמיניזם | 2024-08-17T08:26:57 |
פמיניזם פוסטמודרני | פמיניזם פוסט מודרני הוא פמיניזם אשר מושפע מתאוריות והגות פוסט-מודרנית.
מבוא: מהו פוסט-מודרניזם
שבירת המטא-נרטיב. הפוסטמודרניזם רואה כל אסכולה, דוקטרינה או הסתכלות כלשהי על העולם כסיפר, כסיפור אפשרי אחד מבין אינסוף סיפורים למציאות קיימת. אין בנמצא מטא-נרטיב, סיפור גדול אחד שמאגד בתוכו את כל הסיפורים, נקודת מבט חיצונית ממנה ניתן לראות הכול באופן אובייקטיבי - לא קיימת "אמת". כל ידע הוא חלקי, יחסי ונובע מהשפעות שונות ויחסיות. כיוון שכך, אין עקרון מאחד שמסביר את המציאות. כך מנופצות בין היתר כל האידאולוגיות הגדולות, כמו מרקסיזם, קפיטליזם ונאורות – המניחות שקיימת התקדמות ליניארית של תבונה, חופש, ורציונליות בנפש האדם.
שפה כיוצרת מציאות. השפה היא הדרך היחידה בה יכולים בני האדם לתקשר עם הסובב אותם או להבינו, כלומר, המציאות תמיד תהיה מתווכת דרך השפה. לא קיימת מציאות אנושית נייטרלית שלא נסרקה על ידי השפה. לפיכך, הפוסטמודרניזם הופך את הגדרת השפה ממתארת מציאות ליוצרת מציאות, ובכך תורם לעיקרון שהמציאות כולה סובייקטיבית, יחסית ותלוית תרבות. הוגים פוסטמודרניים ניתבו מסקנה זו לתובנות בדבר "אמיתות" המשרתות מטרות פוליטיות שונות ומשמרות את כוחן של קבוצות השולטות בחברה. מישל פוקו למשל, אומר כי אין אמת שניתן לחשוף, אלא רק מנגנוני שליטה שמייצרים אמת. שיח שמיוצר דרך השפה, לרוב מיוצר דרך השפה של הקבוצות השולטות, ובכך משמר את ההגמוניה שלהן. במקום מחקר שמחפש את האמת, המחקר הפוסט-מודרניסטי עוסק במערכות של ייצור משמעות.
שינוי בתפיסת הכוח. בניגוד לתאוריות מודרניות בהן נתפס מקור הכוח כפורמלי (במרקסיזם למשל הכוח נמצא אצל הבורגנים בעלי אמצעי הייצור, בזרמים רבים בפמיניזם הוא נמצא אצל הגברים, בתאוריות שונות הכוח מרוכז בידי מנגנוני המדינה וכו'), הפוסטמודרניזם תופס את מוקדי הכוח והשליטה כמפוזרים ומוסווים בשיח ובתרבות, ומציג תמונה של כוח רווי בתוך כל היחסים בעולם. תפיסה זו משנה את דרכי הפעולה, כי אם אין מקור כוח יחיד ואחיד, מול מי אמור להתנהל המאבק?
ביטול הסובייקט. לפי התפיסה המודרנית, שהופיעה אצל הוגי דעות וחוקרים כמו פרויד, פיאז´ה, אריקסון וקולברג, לאדם יש אישיות ייחודית המתפתחת בהדרגה, תלויה במערכות יחסים שונות, ובשלב מסוים היא מתעצבת. התפיסה הפוסטמודרנית שוללת כל הנחה בדבר קיומה של זהות אישית, ייחודית, אותנטית ויציבה, ורואה בזהות הסובייקטיבית תוצר של הבניות חברתיות, סוגי שיח שונים, מוסדות שונים וגופנו הפיזי. הזהות הסובייקטיבית תלויה בכל הגורמים הללו ומשתנה בהתאם להם, ולכן אי אפשר לדבר על תכונות או מאפיינים אישיותיים כגון "נשיות" או "גבריות". לכן, במקום לדבר על זהות עצמית, מדברים על זהויות מפוצלות. יש בתפיסה הזו גוון של שחרור עבור הפמיניזם - היא עוקרת את הקטגוריזציה הדיכוטומית בין "גבר" ל"אישה" ובכך משחררת את האישה מכבליהן של הציפיות המגדריות. לא קיימת זהות נשית אחידה וכך כל אישה יכולה להגשים את עצמה בדרכה. באותו אופן, תפיסה זו מעקרת את משמעות המינוח "אישה" לחלוטין ושומטת את בסיס הזהות מתחת לרגליהן של אלו שיכלו להזדהות כך.
מסקנות לגבי הפמיניזם ומעמד האישה
על פי תפיסות פוסט-מודרניסטיות, הזהות הנשית איננה קיימת למעשה, אלא היא המצאה, או אוסף של תחושות, חוויות ומבעים. פמיניזם פוסט-מודרני דוחה למעשה ואף נמצא בקונפליקט עם הרטוריקה של הפמיניזם המוקדם משנות השישים של המאה ה-20, ודוחה אקסיומות כמו פרטי-ציבורי או כמו אמהות, או שליטה גברית על גוף האישה משום שאלה ביטויים רדוקציוניים.
לכאורה יש בכך הצעה של שחרור עבור הפמיניזם: אין קטגוריה של "אישה" אז אישה יכולה להיות כל דבר, וזה הפרויקט של הפמיניזם, האישה לא כבולה לשום סטריאוטיפ, לא כופים עליה. אין זהות נשית אחידה ואז הכול פתוח.
גישות בפמיניזם פוסט-מודרני
הפמיניזם הצרפתי
אלן סיקסו ולוס איריגארי הן הוגות פמיניסטיות צרפתיות שכתבו בשלהי שנות ה-70 של המאה ה-20 וניתן למצוא קווי דמיון ביניהן. ניתן לראות בתאוריות שלהן מאפיינים פוסטמודרניים מובהקים כגון ראיית השפה כבוראת מציאות. השפה השלטת בחברה היא שפה גברית, שהרי הם בעלי ההגמוניה, והיא יוצרת מציאות גברית, שמפרה את המשכיותה של שפה גברית, וכן הלאה. לא ניתן להשתחרר מהמציאות הגברית מבלי למצוא תחליף לשפה הגברית והחשיבה הגברית.
מה זו שפה או חשיבה גברית? בכתיבתן של סיקסו ואריגארי ניתן לראות את הקשר ההדוק בין השפה לגוף, כשהשפה מסמלת את הגוף. השפה הגברית מסומלת בפאלוס, היא יוצאת מתוך המיניות הגברית. המיניות הגברית היא אחידה, ליניארית, מכוונת לקראת מטרה. יש לה מקור עונג אחד שמבטא שליטה וכוח. הכתיבה הגברית היא כתיבה ליניארית הנוטה להדגיש ניגודים בצורה בינארית, בה הפאלוס הוא תמיד האחד, והאישה היא תמיד "האחר". מכאן נובעת ההגדרה של שפה פאלוצנטרית – ליניארית, דואלית, בינארית, מחפשת אחר המסומן האחד הנכון. בכתיבה הגברית מונצח הדיכוי הנשי.
המיניות של נשים, לעומת זאת, היא מיניות מרובת אזורי עונג, מיניות מעגלית, גמישה, אין לה התחלה ואין לה סוף ואין לה כיוון אחד. לכן גם הכתיבה שלה, אם תוכל למצוא את השפה שתשקף את הגוף הזה, תהיה כתיבה שמאתגרת את הכתיבה הפאלוצנטרית ואת הניגודים הבינאריים. הדרך לשינוי, לפיהן, תהיה כתיבה וחשיבה נגד הזרם הפאלוצנטרי הרווח. יש לפתח סגנונות כתיבה וחשיבה החוגגים את האחרוּת, שמאפשרים להיות סובייקט מיני ולא אובייקט מיני עבור מישהו אחר.
הביקורת נגד הזרם של סיקסו ואיריגארי מכילה כמה טענות; ראשית, הוא משמר גישה אסנציאליסטית ביולוגית ומרחיב אותה לכדי סגנונות מנטליים שונים ומובחנים. שנית, פמיניסטיות רבות טענו שמדובר בשיטה אליטיסטית שמופנית בהכרח אל נשים משכילות באקדמיה ולא אל נשים מדוכאות מכלל החברה.
ביקורת נוספת טענה כי דגש על שפה ותודעה, גם כאשר הם נובעים ממבניים פיזיולוגיים, משמרים תפישות סובייקטיביות על חשבון המבנה החברתי המקפח נשים, ובכך אובד המכנה המשותף ממנו ניתן להתחיל לפעול. מטרתו של הפמיניזם היא להביא בצורה חתרנית לשינוי, וחלק הכרחי לכך הוא השינוי התודעתי. לפיכך יש פמיניסטיות הטוענות כי מדובר בגישה שמרנית ומשמרת – מקפיאה את פוטנציאל ההתקדמות.
פמיניזם מבית מדרשה של ג'ודית באטלר
שמאל|ממוזער|150 פיקסלים|ג'ודית באטלר
ג'ודית באטלר טענה שהאמת היחידה של המגדר היא שהוא פיקציה, הבניה ופנטזיה. אבל הפנטזיה הזו ממוסדת וממומשת בגוף. אין אמת, יש רק דימוי של אמת, מראית עין. כל ביטוי של המגדר מעוצב דרך נקודת המוצא שלה, שהיא ביטול הסובייקט. אין אישה או גבר כזהות יציבה, קיימת. בעצם אין זהות. אין מקור לזהות. בשל כך היא קוראת לפמיניזם לוותר על העניין של מגדר.
ההבחנה הבסיסית של פמיניזם משנות ה-70 היא בין מין ומגדר. ההבחנה של באטלר היא שונה: לדעתה, לא רק שהמגדר הוא הבניה, אלא גם המין הוא הבניה. גם הגוף, עיצובו ותפיסתו הוא תוצאה של הבניה חברתית. פאסוס סטרלינג מדברת על שלוש דרכים להגדיר מין, איברי מין, הורמונים, כרומוזומים. לא תמיד יש הלימה בין השלושה, והחברה מייצרת את ההלימה. 1.7% מהאוכלוסייה נולדים עם אי הלימה בין שלוש ההבחנות.
לפי באטלר, העקרונות שעל פיהם אנחנו מעצבים את הגוף הם "הפיקציה של קוהרנטיות הטרוסקסואלית" – ההנחה היא שיש צורך בהלימה בין מין, מגדר ותשוקה. מי שיש לה גוף של נקבה, צריכה להתנהג כמו אישה ולהשתוקק לגברים. באטלר אומרת שזו כמובן פיקציה. ההנחה שחייבת להיות התאמה בין שלוש הקטגוריות היא ההנחה שלכאורה מתארת את השדה המיני, אבל למעשה היא מסדירה אותו, היא ממשטרת אותו, וכך היא מייצרת לחברה את מה שהיא רוצה – אישה וגבר סטרייטים. כל חלופה אחרת מודחקת לשולי החברה וסופגת אפליה. לכן מגדר זה גם הישרדות.
לפי באטלר, זהות מגדרית היא סדרה אינסופית של פרקטיקות (פעולות התנהגות) של שיח או של גוף שהם חיקוי חוזר ונשנה על זהות מגדרית אידיאלית מדומיינת שאינה ניתנת למימוש במציאות. מגדר אמיתי הוא פנטזיה. הפרקטיקות אינן של זהות קיימת, מוקדמת, אלא הן מייצרות את הזהות, הפרקטיקות עושות את המגדר. בלי הפרקטיקות אין מגדר. מתייחסת למגדר כאל ריטואל, פעולה שיש לחזור עליה שוב ושוב, כשתוך החזרה היא מייצרת מחדש כל פעם את המשמעות של מה זה מגדר. מכאן היא מגיעה לדראג. דראג זו המטפורה האולטימטיבית למגדר, כי הוא חושף את האופי החקייני של מגדר. בדראג רואים באופן ברור את המרחק והפער בין שלוש הקטגוריות. רואים את המרחק בין ביולוגיה ובין מגדר, ואז עולה באופן ברור שמגדר אינו טבע, ושהוא מקרי, נסיבתי.
יש המאשימים את באטלר שהיא לא כותבת מתוך נקודת מבט פמיניסטית, אלא שהיא פועלת על מנת לבטל כל זהות, ושהיא פונה לכל החברה, נשים וגברים כאחד. מבחינתה כל זהות היא מנגנון אלים, בעייתי, כל זהות כופה את עצמה על אנשים וכל זהות מוציאה את האחר. היא מבוססת על הוצאה של האחר, שלילה. הלוגיקה של זהות היא אליה, ולכן מטרתה היא לבטל זהויות בכלל. הכוח המדכא עבור באטלר אינו הפטריארכיה. עבורה כל מערכת המגדר היא מדכאת, ולכן מדכאת נשים וגברים באותה צורה. הטקסט לא עולה מסיפורים נשיים, אלא מניסיון חיים לסבי, והיא מציעה שחרור מכל מגדר, מהטרוסקסואליות. כולם הם קורבנות של המשמוע המגדרי ולא של הפטריארכיה.
ביקורת על הפמיניזם הפוסט-מודרני
נשים החלו להיות סובייקט שמדבר בפני עצמו רק במאה השנים האחרונות. עכשיו, כשגם נשים הן סובייקט, היא באה ומפרקת את הסובייקט לחלוטין. עבורה כל קטגוריה (מגדר) היא מדכאת. היא מציגה את כל הקטגוריות (מינים) כשוות ונטולות מגדר, והביקורת היא שהגברים מנכסים אותן, הגברים הם הסטנדרט. הטענה כלפיה היא שהיא מתעלמת מחוסר הסימטריה של מגדר, שזה לא מדכא את כולם באותו אופן. אם קיים מגדר שהוא אחיד לגברים ולנשים, בסופו של דבר היא משרתת את הפטריארכיה, משום שכך ניתן להתעלם מהעובדה שנשים מפסידות יותר.
הפוסט-מודרניזם מפרק קטגוריות, מאפשר לכל אישה להחליט מהי נשיות עבורה. הגבר לא חייב להיות נורמה, מודל להתנהגות. הוא טוען שאין שום אמת אחת קבועה, ובכך מעניק הרבה חופש לפמיניזם. מצד שני, העובדה שאין אמת מקשה על הפמיניזם. אחת הטענות של פילוסופים מודרניסטיים היא שאם אין אמת, אין מטא-נרטיב והכל הוא יחסי לתרבות בה הוא נוצר, אז אין שום דרך לשפוט את העולם. אם אין אמת, אין הבחנה בין טוב לרע, בין שוויון לאי שוויון, אין ערך מוחלט שמקובל על כולם. בעצם, לפי התפיסה הפוסט-מודרניסטית, אין לגיטימציה למאבק פמיניסטי.
בעיה נוספת היא ביטול הסובייקט. זה קרה לאחר שאוכלוסייה שהושתקה קיבלה את האפשרות להשמיע קול. לכן יש פילוסופיות אמריקאיות הטוענות כי הפמיניזם הפוסט-מודרני הוא הסוואה חדשנית לשוביניזם ישן ומסורתי, וזאת הדרך שלו לשרוד את המהפכות הפמיניסטיות. אחרות טוענות שהפמיניזם הפוסט-מודרני מבטא את החשיבה של האוכלוסייה שכבר עברה את תהליך ההארה – כלומר גברים לבנים, שיש להם את השוויון והכוח. בשביל קבוצות מקופחות זו מניעת דרך פעולה. הוויכוח הוא בנקודות הקיצוניות.
הפתרון של פוקו והפמיניזם הפוסט-מודרני בכלל, הוא לא לוותר על מאבקים לשוויון או אל האמת, אבל להתמקד באמיתות מקומיות ולא באמיתות גורפות. להבדיל מקרל מרקס, לא לומר כי אנחנו יוצאים למאבק בשם כל הפועלים, אלא לצאת במאבק עבור פועלי מפעל ספציפי שאיבדו את העבודה. לא לצאת למאבק של כל הנשים, אלא תמיד של נשים ספציפיות. לא לחפש תאוריה גדולה שמסבירה את הדיכוי של כל הנשים. הפעולה צריכה לבוא מתוך קואליציות סביב אינטרסים.
ראו גם
פמיניזם ליברלי
פמיניזם מרקסיסטי
פמיניזם רדיקלי
פמיניזם דתי
פמיניזם מזרחי
פוסט-פמיניזם
קישורים חיצוניים
ד"ר עינת רמון, על השמרנות להציל את הפמיניזם מעצמו, השילוח
הערות שוליים
פוסט מודרני
קטגוריה:פוסטמודרניזם | 2024-07-30T09:26:51 |
קרב קאנה | REDIRECT קרב קאנאי | 2007-09-16T10:41:26 |
World Wide Web | ממוזער|250px|טים ברנרס-לי, נחשב להוגה הראשי של ה-World Wide Web
World Wide Web (בעברית: רשת כלל־עולמית, ובמינוח האקדמיה ללשון העברית: "המארג הכלל־עולמי"), או בראשי התיבות WWW, הוא מרחב של מסמכי היפרטקסט מקושרים המכונים דפי אינטרנט או דפי Web (ובמינוח שקבעה האקדמיה ללשון העברית: "דף המארג"), והוא כולל משאבים אלקטרוניים אחרים כמו תמונות, קובצי וידאו וצליל ותוכניות. הווב נגיש דרך האינטרנט.
הקישור בין הדפים מתקיים באמצעות היפרטקסט – טקסט שבחירה בו מובילה את המשתמש לדף אינטרנט אחר. דפי אינטרנט וההיפרטקסט נקראים באמצעות תוכנת דפדפן, שקוראת את דפי האינטרנט משרתי אינטרנט ומציגה אותם על המסך. מכלול של דפי אינטרנט שנוצרו על ידי גורם אחד, קשורים לאותו נושא ושמורים תחת שם דומיין אחד נקראים אתר אינטרנט.
קצב הגידול המהיר להפליא של הטכנולוגיה החדשה נבע מאימוץ שלה כמעט בצורה מידית על ידי המגזר המסחרי והפרטי, לצורכי פרסום ומסחר, חינוך, פורנוגרפיה, ועוד.
לאחר תקופת קליטה קצרה, אומצה הטכנולוגיה החדשה גם על ידי תעשיית מערכות המידע בארגונים, שחיפשו דרך לחזור למחשוב מרכזי החוסך בעלויות תחזוקה של מערכות מחשוב מבוזרות, מבלי לאבד את יתרונות המחשוב המבוזר כגון עיבוד מקומי ויכולות גרפיות.
היסטוריה של WWW
רשת ה-WWW הומצאה ב-Conseil Européen pour la Recherche Nucléaire) CERN) – המרכז האירופאי לחקר הגרעין.
בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 פותחו רשתות תקשורת מיתוג מנות על ידי הצבא האמריקאי, אלה איפשרו לשדר "חבילות" מידע נפרדות בערוצים פנויים, דבר אשר היווה הלכה למעשה את הבסיס לאינטרנט המודרני. ניתן לומר כי בסופו של דבר, האינטרנט, בגרסתו הראשונה ה-ARPANET נוסד בשנת 1969 על ידי הסוכנות האמריקאית לפיתוח פרויקטים Advanced Research Projects Agency (ARPA). למרות האמור לעיל, למעשה רק במחצית הראשונה של שנות ה-90 הפך האינטרנט לנחלת הציבור כולו, וזאת בזכות התפשטות ה-WWW.
הכל החל משני חוקרים: האנגלי טים ברנרס-לי (Tim Berners-Lee), המפורסם יותר, והבלגי רוברט קאילאיו, אשר עבדו במעבדת המחקר צרפתית שווייצרית CERN – המרכז האירופאי לחקר הגרעין. זהו ארגון מחקר בינלאומי אשר עסק במידע הכתוב בשפות רבות, דבר אשר הווה מגבלה לרשת האינטרנט דאז, שהייתה אז בעלת אוריינטציה אנגלית.
שני החוקרים פיתחו את הקוד של WWW שהתבסס על טכנולוגיית היפרטקסט.
בשנת 1989 הציע ברנרס-לי מערכת היפרטקסט גלובלית שבה יוכלו אנשים לחלוק מידע ולקשר מסמכים כך שתיווצר רשת קורים (Web) בינלאומית של מידע מקושר באמצעות קישורי-על. לשם כך פיתח בסביבת NeXTStep שפה מיוחדת, HTML, שכללה תחביר אחיד לקישורים בין מסמכי הרשת (URL/URI), תוכנת שרת ותוכנת לקוח (דפדפן), שהשתמשו בפרוטוקול HTTP.
שמאל|ממוזער|250px|תחנת העבודה ששימשה את טים ברנרס-לי ב-CERN, והיוותה את שרת הרשת הראשון
העבודה על הפרויקט החלה באוקטובר 1990, בדצמבר כבר שימשה המערכת באופן פנימי ב-CERN. במהלך שנת 1991 הם הציעו את הרעיון לאחראי עליהם במעבדת CERN, אם כי כשלו במאמצים לשכנעו ולכן פתחו קבוצת דיון – תחום שאז היה המפותח ביותר באינטרנט – ודרכה הצליחו לצבור אוהדים ברחבי העולם.
קאלילאיו אמר לאתר האינטרנט SILICON.COM: "הציבור באינטרנט מאמין שהוא שולט ברשת... הוא מאוד נחוש ויש לו דעות מוזרות לגבי כיצד האינטרנט צריך לפעול. יש שם אנשים חיוביים. בזכותם האינטרנט הפך למה שהוא היום".
ב-6 באוגוסט 1991 נפתח שירות ה-WWW הפנימי של CERN לכלל רשת האינטרנט. אתר ה-WWW הראשון באינטרנט היה info.cern.ch. שנתיים לאחר מכן, כבר היו קיימים 2 מיליון שרתי אינטרנט עם יותר מ-600 אתרי WWW. בשנת 1995 היו קיימים כ־100 אלף אתרי WWW ובשנת 1997 היו כבר כמיליון אתרי WWW.
רשת ה-WWW התפתחה באופן נרחב ובעשור הראשון של המאה ה-21 הייתה השימוש הנפוץ ביותר באינטרנט לאחר הדואר האלקטרוני. WWW היא הדרך האחידה הנפוצה ביותר כיום לפרסום וחיפוש נתונים, אם כי בזמנו היא התקבלה ברגשות מעורבים. עם הזמן אף הפכה WWW, בטעות, למזוהה עם מה שמכונה "רשת האינטרנט" (למעשה WWW היא רק אחד מהשירותים השונים הרצים על גבי האינטרנט).
ברנרס-לי ו-CERN לא רשמו פטנטים על המצאות אלו, ולכן ניתן להשתמש בהם באופן חופשי, בלי לשלם תמלוגים.
כמות המידע ברשת ה-WWW אינה ניתנת לכימות, מאחר שבכל יום נוסף יותר מידע מאשר כל מנועי החיפוש יחד מסוגלים למפתח (index). לפי הערכות חוקרים, הפער בין כמות המידע הממופתחת לבין כמות המידע הכוללת ברשת, הולך ועולה מדי יום ביחס לא-ליניארי.
כלל הדפים הממופתחים קרוי הרשת הממופתחת (indexable Web) או הרשת שעל פני השטח (Surface Web). לפי סטטיסטיקה שבוצעה בסוף שנת 2005 על דפים ב-75 שפות בארבעת מנועי החיפוש המובילים, ההערכה היא שהיו אז יותר מ-11.5 מיליארד דפי WWW.
המצאת ה-WWW שינתה ללא הכר את פני הכלכלה, החינוך והתרבות בעולם.
אופן הפעולה של WWW
מבחינה טכנית, המחשבים שמשתתפים ברשת זו חולקים פרוטוקול תקשורת בשם HTTP. בפרוטוקול תקשורת זה, המחשב שמריץ את תוכנת הלקוח שולח בקשה (HTTP Request), לדוגמה URL, והמחשב שמריץ את תוכנת השרת מחזיר טקסט (HTTP Response). הפורמט של טקסט זה קרוי HTML המבוסס על שפת תגיות. הבחירה בפורמט זה לרשת החדשה נעשה ממספר שיקולים, והעיקרי בהם שהוא אינו פורמט קנייני, ושהוא מבוסס טקסט, אך מסוגל להעביר גם גרפיקה. למעשה, חלק מהגרפיקה המוצגת למשתמש בכל דף אינה נמצאת בדף עצמו אלא נוצרת במחשב המשתמש, על ידי תוכנת הדפדפן, המבצעת את הוראות התצוגה הכתובות בתגיות ה-HTML.
סטנדרטים
מגוון אספקטים של ה-WWW, האינטרנט, המחשב ותקשורת הנתונים מוגדרים על ידי סטנדרטים המגדירים את אופן הפעולה הטכני שלהם. רבים מהסטנדרטים המקובלים נוצרו על ידי World Wide Web Consortium (W3C) שבראשו עומד טים ברנרס-לי, אולם חלק מן הסטנדרטים הוגדרו על ידי ארגונים אחרים כדוגמת Internet Engineering Task Force.
בין הסטנדרטים המרכזיים ב-WWW המוגדרים ומפורסמים ליצירת מסמכים:
HTML ו-XHTML – המלצות לשפות תגיות שאותה מגדיר ה-W3C. שפות תגיות אלו מגדירות את המבנה של מסמך וכיצד על הדפדפן לפרש אותו להצגת מסמך היפרטקסט למשתמש.
גליונות עיצוב – גליונות עיצוב מגדירים את העיצוב של מסמך. התקן המרכזי להגדרת גליונות עיצוב הוא CSS שהוגדר על ידי ה-W3C.
ECMAScript – סטנדרטים לסקריפטים, בדרך כלל JavaScript שאותם מגדיר ארגון Ecma International.
Document Object Model – מוגדר על ידי ארגון W3C.
נוסף אל אלו קיימים פרוטוקולים המגדירים את הטכנולוגיות החיוניות לתקשורת ב-WWW, אלו כוללים בין היתר:
Uniform Resource Identifier (URI) – מערכת אוניברסלית המאפשרת הפניה למשאבים ב-WWW, כדוגמת מסמכי היפרטקסט ותמונות.
HyperText Transfer Protocol (HTTP) – פרוטוקול המגדיר את ההתקשרות בין הדפדפן לשרת וכיצד הם מזהים זה את זה.
קישורים חיצוניים
אוהד ברזילי, על המצאת הווב ועל ההבדל בין אינטרנט לווב, ספטמבר 2011 – סרטון הסבר קצר בווידאו בלוג העברי – אינטרטנט
הערות שוליים
*
קטגוריה:תקשורת מחשבים
קטגוריה:אינטרנט | 2024-08-03T09:21:43 |
ממוצע | במתמטיקה, ממוצע הוא מספר שמחושב מתוך סדרה סופית של מספרים, ומשמש כמדד מיקום מרכזי. השיטה הנפוצה ביותר, שאליה מתכוונים לרוב כאשר אומרים "ממוצע", היא הממוצע החשבוני, והוא מחושב כסכום המספרים מחולק במספר במספרים. לדוגמה, הממוצע החשבוני של המספרים 5,6,7,8,4 הוא הסכום שלהם 4+5+6+7+8 = 30, המחולק במספרם (5), כלומר 6 = 5÷30. אם כך, הממוצע החשבוני של מספרים אלו הוא 6.
פרט לממוצע החשבוני, קיימים סוגים נוספים של ממוצעים כגון ממוצע גאומטרי, ממוצע הרמוני. כל ממוצע מדגיש היבט שונה של סדרת הנתונים, והבחירה בממוצע המתאים תלויה בהקשר ובמטרת הניתוח.
תכונות כלליות
ישנן כמה תכונות שמתקיימות לכל הממוצעים:
הממוצע קטן מהמספר הגדול ביותר וגדול מהמספר הקטן ביותר (אלא אם כן כולם שווים, ואז גם הוא שווה להם).
מונוטוניות ורציפות: הממוצע צריך להיות פונקציה עולה ורציפה בכל אחד מהמשתנים. כלומר, אם מגדילים את אחד המספרים באופן רציף גם הממוצע גדל באופן רציף.
סימטריות: אין חשיבות לסדר המספרים.
הומוגניות: הכפלת כל המספרים במספר מסוים, גוררת הכפלה של הממוצע באותו מספר.
ממוצע חשבוני (ממוצע אריתמטי)
הממוצע החשבוני של סדרת מספרים הוא ה"ממוצע" המקובל והנפוץ ביותר' ומוגדר כסכום המספרים בסדרה, מחולק באורך הסדרה , כלומר:
הממוצע של סדרת ערכים מאופיין בכך שסכום ריבועי המרחקים שלו מן הערכים בסדרה הוא הקטן ביותר. הממוצע החשבוני של הערכים הוא מדד למרכז הנתונים אך אינו משקף את אופן התפלגותם. דוגמה: לערכים {1,2,2,2,3,9}, הממוצע החשבוני הוא 3.17, אבל חמישה מתוך ששת הערכים קטנים ממנו. כדי לקבל מידע על ה"פיזור" של המספרים, משתמשים בסטיית תקן.
ממוצע הנדסי (ממוצע גאומטרי)
ממוצע הנדסי של סדרת ערכים חיוביים הוא מכפלת הערכים, בחזקת המספר ההופכי למספר הערכים:
לממוצע ההנדסי תכונה דומה לזו של הממוצע החשבוני: מכפלתה של קבוצת מספרים אינה משתנה אם מחליפים כל אחד מהמספרים במכפלה בממוצע ההנדסי של המספרים שבקבוצה.
ממוצע הרמוני
ממוצע הרמוני של סדרת ערכים מוגדר בתור:
כאשר הערכים הנתונים חיוביים, הממוצע ההרמוני יכול להיות שווה לממוצעים החשבוני וההנדסי או נמוך מהם אך לא גבוה מהם.
דוגמה לבעיה שלפתרונה משמש ממוצע הרמוני: אדם נסע מתל אביב לחיפה במהירות של 90 קמ"ש, ואת הדרך חזרה עשה במהירות של 60 קמ"ש. מה הייתה מהירותו הממוצעת? ממוצע אריתמטי של המהירויות יוביל אותנו לתשובה 75 קמ"ש, אך תשובה זו שגויה, שכן הנסיעה חזרה ארכה זמן רב יותר. לשם הבהרת הבעיה, נניח שהמרחק בין שתי הערים הוא 90 ק"מ. את הדרך לשם עשה האיש בשעה, ואת הדרך חזרה עשה בשעה וחצי. בשעתיים וחצי עבר האיש מרחק של 180 ק"מ, ולכן מהירותו הממוצעת היא 72 קמ"ש. אל תוצאה זו יוביל אותנו הממוצע ההרמוני.
דוגמה נוספת היא חיבור נגדים במקביל. בהינתן מספר נגדים המחוברים במקביל, ההתנגדות השקולה שלהם היא הממוצע ההרמוני של ערכי התנגדויותיהם, חלקי מספר הנגדים.
שורש ממוצע הריבועים
שורש ממוצע הריבועים (או ממוצע RMS) כפי ששמו מרמז, הוא השורש של ממוצע (חשבוני) של ריבועי הערכים:
ערכו משמש לתיאור ממוצע הגודל של פונקציה או של סדרת ערכים ויש לו שימושים סטטיסטיים ופיזיקליים.
ממוצע משוקלל
ממוצע משוקלל הוא ממוצע חשבוני שבו לערכים שונים ניתנת חשיבות (משקל) שונה. בהינתן סדרה של ערכים ומשקלים הממוצע המשוקלל מוגדר כך:
הממוצע החשבוני הוא מקרה פרטי של הממוצע המשוקלל כאשר כל המשקלות שווים זה לזה.
תוחלת היא ממוצע משוקלל. לדוגמה עבור תוחלת של משתנה מקרי בדיד, המשקולות הן ההסתברויות שתואמות לערכים . מכיוון ש- מתקיים:
אי שוויון הממוצעים
ידוע כי בהינתן סדרת מספרים חיוביים , הממוצע החשבוני שלהם תמיד גדול או שווה לממוצע ההנדסי, והלה גדול או שווה לממוצע ההרמוני שלהם. כלומר:
ממוצע של פונקציה
הערך הממוצע של פונקציה ממשית בקטע מהווה הכללה לממוצע החשבוני של אוסף מספרים סופי. הערך מתקבל מהגבול של חישוב הממוצע על פני אוסף הולך וגדל של ערכי הפונקציה. הממוצע הוא:
לפונקציות אי-שליליות, הערך הממוצע מקיים שהשטח מתחת למלבן שאורכו כאורך הקטע וגובהו שווה לשטח מתחת לגרף הפונקציה.
הערך הממוצע של השיפוע של פונקציה בקטע הוא שיפוע הישר מחבר את הערכים בקצות הקטע (ראו משפט הערך הממוצע של לגראנז'). אם נביט על הפונקציה f שאת הממוצע שלה מחפשים כנגזרת (קצב השינוי הרגעי) של הפונקציה הקדומה שלה F, הרי שהממוצע של f הוא ממוצע על כל קצבי השינוי הרגעיים של F, השווה לקצב השינוי הממוצע של F. קצב השינוי הממוצע של F שווה לשינוי ב-F (הנתון על ידי האינטגרל המסוים של F בקטע הרצוי) חלקי השינוי במשתנה x, ומכאן הגדרת הממוצע של פונקציה.
ראו גם
מדד מיקום מרכזי
ממוצע אריתמטי-גאומטרי
ממוצע מוכלל
קישורים חיצוניים
* | 2024-10-16T13:30:55 |
פראנץ קפקא | REDIRECT פרנץ קפקא | 2015-09-26T11:09:09 |
פרדי מרקורי | הפניה פרדי מרקיורי | 2024-07-07T20:58:16 |
להביור | שמאל|ממוזער|250px|רכיבי להביור
ממוזער|חייל מרינס מציג שימוש בלהביור
שמאל|ממוזער|250px|חיילים גרמניים משתמשים בלהביור במהלך מלחמת העולם הראשונה
לַהַבְיוֹר הוא מכשיר שמטרתו "להשליך אש" לכיוון מסוים, בדרך כלל על ידי הצתת זרם של נוזל דליק. צבאות שונים השתמשו בלהביורים כדי להרוג חיילי אויב בבונקרים, מוצבים ומנהרות, כמו גם כדי לשרוף יערות שבהם הסתתרו לוחמי גרילה.
שימוש נוסף בלהביור, אם כי פחות נפוץ, נעשה בחקלאות ובעבודות הדורשות אש מבוקרת בקנה מידה גדול.
להביורים צבאיים
סוג אחד של להביור הוא להביור נישא. להביור נישא כולל שניים או שלושה גלילים, הנישאים על הגב. גליל אחד מכיל גז דליק, ושאר הגלילים מכילים נוזל דליק. בעת הפעלת הלהביור, זורם הגז ובכך גורם לנוזל לזרום החוצה בעוצמה, אל צינור המוליך אל הקנה, שם נדלקת התערובת - ומשם החוצה, אל המטרה.
זהו נשק רב עצמה שעלול לגרום למוות אכזרי; הוא גם בעל השפעה פסיכולוגית חזקה על המותקפים.
להביור יעיל במיוחד כנגד ביצורים בשדה הקרב: כיוון שהלהביור יורה נוזל בוער (ולא אש גרידא), ניתן לכוון את הנוזל כך שיותז לתוך חלון של בונקר או יועף בקשת מעל חומות. ניתן לעיתים לירות גם זרם נוזל ולהציתו לאחר מכן, בעזרת זרם מוצת נוסף או מקור אש אחר.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|250px|חיילים גרמנים משתמשים בלהביור (1942)
"אש יוונית"
גרסה מוקדמת של להביור, הקרויה "אש יוונית" התקיימה כבר במאה ה-7, בצבאה של האימפריה הביזנטית.
המצאת הלהביור המודרני
הלהביור הראשון בהיסטוריה המודרנית הומצא על ידי הגרמני ריכרד פידלר. בשנת 1901 שלח פידלר לצבא הגרמני מספר הצעות אבטיפוס לנשק חדש. אחד מאבות הטיפוס היה מכשיר נישא שרובו היה גליל באורך של כמטר וחצי, שיכול היה לירות זרם בודד של נוזל דליק למשך כשתי דקות. ירייה מאותו מכשיר הייתה לטווח של כ-18 מטרים (20 יארד).
רק בשנת 1911 קיבל הצבא הגרמני את ההצעה הזו, והקים כוח של 12 פלוגות שהשתמשו בנשק זה.
מלחמת העולם הראשונה
במלחמת העולם הראשונה לא נעשה שימוש בנשק זה עד לפברואר 1916, אז פגשו אותו חיילים צרפתים לזמן קצר בקרב ורדן.
שימוש נוסף נעשה בו שוב רק ביולי 1916, נגד חפירות בריטיות בהוג.
לאחר הדברים האלה נתברר, כי לנשק זה היו מספר חסרונות: הוא היה כבד, מסורבל וקשה לתפעול; גרוע מכך, אפשר לירות ממנו בבטחה רק מתוך חפירה, וכך מוגבל היורה לחפירות בהן רחוקה חפירת האויב פחות מ-18 מטרים - מקרה לא נפוץ במיוחד.
בנוסף, מפעילי הלהביור היו פגיעים במיוחד. מידות הנשק הקשו על ניידות המפעיל, והפעלתו חושפת את מיקומו של המפעיל, ושילובם של שני אלו הופכים את המפעיל למטרה נוחה לירי. הנשק עצמו מוגבל להפעלה של מספר שניות בלבד לפני מילוייו מחדש בחומר דליק נוסף. כלפי מפעילי הלהביורים הייתה גם איבה רבה מצד המותקפים - מפעילים נלקחו לעיתים רחוקות מאוד כשבויים, היות שחיילי הצד הנגדי הוציאו אותם לעיתים להורג במקום. בעיה נפוצה נוספת הייתה כאשר היה נפגע אחד ממיכלי הגז או הנוזל מכדור או רסיס, דבר שיצר מעין "כדור אש" ופגע לא רק בחייל שנשא את המיכלים והלהביור אלא גם בחיילים שהיו מסביבו.
גם הבריטים והצרפתים בדקו מערכות של להביור, אבל זנחו אותן לאחר זמן קצר. הצבא הגרמני השתמש בהמשך המלחמה בלהביורים ב-300 מקרים לערך, על פי רוב בקבוצות של שישה מפעילים.
מלחמת העולם השנייה
במלחמת העולם השנייה נעשה שימוש נרחב בלהביורים. נעשו ניסיונות לפתירת בעיות הטווח ופגיעות המפעיל על ידי איחוד להביור וטנק, ויצירת טנק להביור. הבריטים פיתחו להביור נישא אישי; גם חיל הנחתים האמריקאי גילה, כי שימוש בלהביור יעיל במיוחד בטיהור חפירות יפניות ומערכות בונקרים סבוכות באזור האוקיינוס השקט. במקרים בהם התחפרו היפנים במחילות עמוקות ובמערות, נתגלה הלהביור ככלי יעיל במיוחד: אפשר היה לצרוך בעזרת אשו את כל החמצן שבמערה ולחנוק כך את היפנים.
הגרמנים השתמשו בנשק זה (מסוג Flammenwerfer 35) באופן נרחב במהלך הפלישה למערב אירופה, אולם הוא נזנח לאחר זמן מה. בחזית המזרחית נלחמו יחידות גרמניות עם להביור עד סוף המלחמה.
אחרי מלחמת העולם השנייה
חיל הנחתים האמריקאי המשיך להפעיל להביורים גם במלחמת קוריאה ובמלחמת וייטנאם.
בצה"ל נעשה שימוש הרה אסון בלהביורים במלחמת העצמאות. בהתקפה השנייה על לטרון ב-30 במאי 1948 (מבצע בן נון ב') חומשו הזחל"מים שהובילו את הכוח שתקף את תחנת המשטרה בלהביורים. את הרעיון הגה חיים לסקוב, מפקד גדוד 79 בחטיבה 7, על פי ניסיונו במלחמת העולם השנייה בחזית איטליה. מטרת הלהביורים הייתה לשתק את הלגיונרים בעמדות שמעל לשער הכניסה לתחנת המשטרה. הלהביורים היו מסוגלים לשלח סילון נפאלם באורך של עשרים־וחמישה מטר.
בחסות הלילה נטול הירח ורימוני עשן הצליחו הזחל"מים להגיע בלא פגע לשער התחנה. דווקא הפעלת הלהביורים כנגד המגדל, שהציתה אש עזה בחזית התחנה, הפכה את הלילה החשוך למואר. בזה אחר זה נפגעו הזחל"מים המוארים מאש תותחי הנ"ט של הירדנים, שהתאורה הבלתי צפויה סיפקה להם מטרות נייחות. ההתקפה נכשלה והאבדות היו גדולות.
במלחמת יום הכיפורים השתמש הצבא המצרי בלהביורים כנגד עמדות ההגנה והבונקרים בקו ברלב ונגד חיילי צה"ל.
שימוש אזרחי
להביורים בסרטים בדרך כלל פועלים בעזרת גז בלבד, ויוצרים אפקט של להבות; מאידך, אין להם תופעות כשל להביור אמיתי (למשל: אין עשן).
אנשים פרטיים לא מוגבלים בהחזקת להביור בארצות הברית. כמה מאספני הנשק העתיק משתמשים בו כדי להמיס את השלג מן הכביש בחורף. בלהביורים משתמשים לעיתים גם כדי להצית דליקות מבוקרות (אף על פי שישנם כלים פופולריים יותר לכך).
אמנות בינלאומיות
השימוש בלהביור בסביבה אזרחית נוגד אמנה של האו"ם משנת 1980.
ארצות הברית, החתומה על האמנה משנת 2008, מפרשת את האמנה כמתייחסת רק לשימוש נגד אזרחים או בקרבת אזרחים, אך לא כנגד מטרות צבאיות אשר אינן קרובות לאזרחים (פרק 2 סעיף 3).
ראו גם
אש יוונית
נפלם
אור יקרות
קישורים חיצוניים
הגבלת השימוש בנשק קונבנציונלי אשר מסב כאבים מופרזים
הערות שוליים
קטגוריה:נשק תבערה
קטגוריה:נשק במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:מקורות אור | 2024-07-25T07:30:37 |
ממוצע הנדסי | הפניה ממוצע#ממוצע הנדסי (ממוצע גאומטרי) | 2006-12-26T09:39:56 |
פטריק סטיוארט | סר פטריק סטיוארט (באנגלית: Sir Patrick Stewart; נולד ב-13 ביולי 1940) הוא שחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה בריטי.
ביוגרפיה
סטיוארט נולד במירפילד שבמערב יורקשיר שבאנגליה. בשל חיבתו לאמנות הבמה, כבר בגיל 12 השתתף סטיוארט בקורס דרמה בן שמונה ימים. מאוחר יותר השתתף סטיוארט בתיאטרון חובבים בעיירת הולדתו. בגיל 15 עזב את בית הספר והחל לעבוד כעיתונאי. במקביל, המשיך להשתתף בהצגות תיאטרון, בעיקר שייקספיריות. כאשר מעסיקו דרש ממנו להחליט בין התיאטרון לקריירה העיתונאית, התפטר סטיוארט מעבודתו לאחר מעט יותר משנה, והחליט להקדיש עצמו למשחק.
כדי לחסוך כסף ללימודי המשחק, עבד כשנה כאיש מכירות רהיטים. בגיל 17 נרשם לבית הספר למשחק "בריסטול אולד ויק". במשך שנתיים למד שם משחק, ולמד את המבטא האנגלי הקלאסי האופייני שלו. לדבריו, בתקופה זו חי כמעט חיים כפולים, משום שעם משפחתו וחבריו המשיך לדבר במבטא היורקשיירי הקודם שלו.
לאחר שעזב את בית הספר למשחק, מעולם לא היה מובטל. למרות ההתקרחות המוקדמת שלו (בגיל 19), הצליח לשכנע מפיקי תיאטרון לשכור אותו כאשר הופיע עם ובלי פיאה, וטען שהם יקבלו "שני שחקנים במחיר אחד". ההופעה המקצועית הראשונה שלו הייתה בתיאטרון המלכותי בלינקולן, באוגוסט 1959, בהפקה בימתית של "אי המטמון". בשנת 1966 הצטרף ללהקה השייקספירית המלכותית. הוא אף השתתף בקבוצת הכדורגל של החבורה.
בתחילת שנות ה-80 עבר לתיאטרון המלכותי הלאומי.
במהלך הקריירה המגוונת שלו שיחק בהצגות וסרטים רבים. מתפקידיו הראשונים הייתה השתתפות במיני סדרה "אני, קלאודיוס" בה גילם את סיאנוס. הוא זכור כקפטן ז'אן-לוק פיקארד בסדרת המדע בדיוני "מסע בין כוכבים: הדור הבא" ובסרטים שהופיעו לאחריה.
בעקבות הצלחתו הקופתית של הסרט "מסע בין כוכבים 8: המפגש", בו סטיוארט ציטט שורות מתוך הספר "מובי דיק", הוא לוהק בשנת 1998 לתפקיד קפטן אחאב לסרט הטלוויזיה "מובי דיק".
בנוסף, גילם בשנים 2000–2017 את פרופסור אקסבייר בסדרת סרטי "אקס-מן" ובמשחקי המחשב שיצאו בעקבות הסרטים.
סטיוארט גם מדבב לסרטי וסדרות אנימציה כדוגמת "נסיך מצרים" ואחת הדמויות בפרק "הומר הגדול" בסדרה "משפחת סימפסון". הוא גם מדבב בסדרה "אבא אמריקאי" את הבוס של סטן, אייברי, ובן דמותו, נראה בדיוק כמו פטריק סטיוארט. הוא גם מדבב לעיתים ב"איש משפחה", גם מבית היוצר של סת' מקפרלן דמויות שונות וגם את קולה של התינוקת סוזי סוואנסון.
בשנת 1999 קריין סטיוארט את יצירתו של מוזיקאי הרוק ריק ווקמן אשר התבססה על יצירתו הספרותית של ז'ול ורן "מסע לבטן האדמה".
באוגוסט 2012 הגיע סטיוארט לישראל, והצטלם לסרטו של רשף לוי, "לצוד פילים". בסרט, העוסק בחבורת קשישים וילד השודדים בנק, משחק סטיוארט בתפקיד ראשי. באותה שנה גילם את דמותו של ג'ון מגונט, דוכס לנקסטר בסדרת ה-BBC "הכתר החלול" לפי מחזותיו ההיסטוריים של שייקספיר.
בשנת 2015 שיחק לצד אנטון ילצ'ין בסרט האימה "חדר ירוק" של הבמאי ג'רמי סולניה.
בשנת 2017 השתתף בסרט "לוגאן - וולברין", סרט גיבורי-על מבית מארוול קומיקס המבוסס על זיכיון הקומיקס "וולברין: לוגאן הזקן", העשירי בסדרת סרטי "אקס-מן" והשלישי והאחרון בטרילוגיית וולברין, אחרי "אקס-מן המקור: וולברין" (2009), ו"וולברין" (2013). בסרט הוא משחק לצד יו ג'קמן וריצ'רד אי. גרנט.
משפחתו
בשנת 1966 התחתן לראשונה עם שיילה פלקונר ולאחר 24 שנות נישואין, בשנת 1990 התגרשו. לזוג בן ובת.
בשנת 2000 נישא לאחת ממפיקות סדרת הטלוויזיה "מסע בין כוכבים", וונדי נוס. הנישואין החזיקו מעמד כשלוש שנים.
בספטמבר 2013 התחתן בפעם השלישית עם סאני אוזל, זמרת ג'אז הצעירה ממנו ב-38 שנים. טקס החתונה נערך על ידי סר איאן מקלן.
זכיות בפרסים ומועמדויות
בשנת 1995 שיחק בהצגה שייקספירית בשם "הסופה" (The Tempest), שהועלתה בברודוויי. על תפקידו זה היה מועמד לפרס השחקן הטוב ביותר מטעם ארגון מבקרים. ב־1996 זכה בפרס ווילי מטעם תיאטרון שייקספיר בוושינגטון, המוענק מדי שנה למי שתרם תרומה משמעותית לקידום התיאטרון הקלאסי בארצות הברית. באותה שנה, זכה גם בפרס גראמי על קריינות לתקליט ילדים בשם "פרוקופייב: פטר והזאב".
בשנת 1998 היה מועמד לפרס אמי על משחקו במיני סדרה "מובי דיק".
בשנת 2001 הוענק לו תואר קצין מסדר האימפריה הבריטית (OBE) על תרומתו לתחום המשחק והקולנוע.
בחגיגות תחילת שנת 2010 זכה לתואר אבירות (Knight Bachelor) ממלכת אנגליה על תרומתו לתחום הדרמה.
בינואר 2021 זכה בקטגוריית השחקן הטוב ביותר ב"סופר פרסי בחירת המבקרים" על תפקידו בסדרה "מסע בין כוכבים: פיקארד".
פילמוגרפיה חלקית
טלוויזיה
1987–1994 – מסע בין כוכבים: הדור הבא – קפטן ז'אן-לוק פיקארד
1996 - הרוח מטירת קנטרוויל - סימון דה קנטרוויל - סרט טלוויזיה של ABC
1999 – חוות החיות (דיבוב; סרט טלוויזיה של TNT)
2005 – מלכת השלג – העורב
2015–2016 – בלאנק טוק – וולטר בלנק
2020 – מסע בין כוכבים: פיקארד – ז'אן-לוק פיקארד
קישורים חיצוניים
ביוגרפיה, באתר הרשמי של מסע בין כוכבים
מסיבת העיתונאים של פטריק סטיוארט בהגיעו ארצה לצילומי "לצוד פילים", באתר סטארבייס972
נחום מוכיח, כוכב "סטארטרק" צד פילים בתל אביב, באתר הבמה, 14 באוגוסט 2012
פטריק סטיוארט מדבר מניסיונו על אלימות במשפחה, באתר סטארבייס972
הערות שוליים
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה בריטים
קטגוריה:זוכי פרס גראמי
קטגוריה:קצינים במסדר האימפריה הבריטית
קטגוריה:אבירים בריטים
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: תיאטרון ומופעים
קטגוריה:חברי הלהקה השייקספירית המלכותית
קטגוריה:בוגרי בית הספר למשחק בריסטול אולד ויק
קטגוריה:אישים זוכי פרס דרמה דסק
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1940
קטגוריה:זוכי פרס סאטורן לשחקן משנה בקולנוע
קטגוריה:זוכי פרס סאטורן לשחקן ראשי בטלוויזיה | 2023-10-18T23:59:48 |
תימורים | תימורים (תִּמּוֹרִים) הוא יישוב בדרום מישור החוף, במועצה אזורית באר טוביה. היישוב מתפקד הן כמושב שיתופי, בו שותפים חברי המשק הישן, והן כיישוב קהילתי, בו חברים כלל התושבים במושב הישן ובהרחבה החדשה.
היישוב משתייך לתנועת האיחוד החקלאי.
היסטוריה
מושב תימורים הוקם במקור ב-21 ביוני 1948 כקיבוץ על גבעה ליד תל שימרון בגליל התחתון, במקום בו קיים היום היישוב תמרת. בשנת 1953 הוא הפך למושב שיתופי ועבר ב-1954, עקב מחסור בקרקעות, למיקומו הנוכחי.
ילדי המושב לומדים בבית הספר היסודי "מבואות" וב"תיכון באר טוביה". במושב פעילה תנועת הנוער של האיחוד החקלאי.
במושב שלושה גנים שאליהם ילדי הסביבה מגיעים.
חברי קיבוץ ותושבים מפורסמים
מיכאל הריס (מייקל) - איש אקדמיה בתחום מדיניות ציבורית ומנהל אוניברסיטאות ישראלי-אמריקאי.
אסף לוינגרט - שחקן בייסבול אמריקאי.
קישורים חיצוניים
על אטימולוגיה של "תימורים" - יהודה זיו במאמר ב"שיח שדה"
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:מושבים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1948
קטגוריה:יישובי האיחוד החקלאי | 2024-03-04T16:54:51 |
דיוגו קאו | דיוגו קאו (בפורטוגזית: Diogo Cão) היה מגלה ארצות פורטוגזי בן המאה ה-15 אשר ערך שני מסעות לאורך החוף המערבי של אפריקה בין השנים 1482 ו-1486.
מסעותיו
במסעו הראשון (1482–1483) גילה קאו את נהר הקונגו ובמסעו השני (1485–1486) הרחיק דרומה יותר, עד קייפ-קרוס בנמיביה. בשנת 1480 היה קפטן של ספינות שתפקידן היה לתפוס ספינות דרומיות לאיים הקנריים. במסגרת תפקידו הפעיל קאו מדיניות של ים סגור ליד אזור גינאה, בשל מכרות זהב שהיו לאורך החוף.
לאחר שקיבל זיכיון מידי המלך הפורטוגלי ז'ואאו השני על האזורים שימצא בחופי אפריקה, פתח במסע תגליות לאורך החוף הדרומי בין קרבה לגינאה ומשם עד לכף לובו. קאו הגיע לנהר זאיר מול חופי אנגולה. בשלב זה האמין קאו שהגיע לאוקיינוס ההודי, וסבר בשגגה כי הגיע לקצה יבשת אפריקה. הוא הצהיר על כך למלך הפורטוגלי, והביא לו מנחות אקזוטיות מקונגו.
במסעו השני, בשנת 1486, הגיע קאו לנמיביה. הוא הציב שם פדראו (Padrão), עמוד אבן, שהחליף את צלבי העץ בהם נהגו עד אז להשתמש הפורטוגלים, על מנת לקבוע חזקה פורטוגלית על הקרקע. במהלך מסעותיו הציב קאו ארבעה עמודים שכאלו, שעודם קיימים. אחרי מסעו זה הבין שהודו רחוקה יותר ממה שחשב תחילה. הבשורות המרות גרמו לאכזבה בפורטוגל, אך הם לא אמרו נואש. ב-20 במאי 1498 הגיע ואסקו דה גאמה להודו, בדרך שסבבה את יבשת אפריקה. ב-1492, במסגרת חיפושי דרך מקוצרת להודו, ניסה קולומבוס להגיע אליה דרך האוקיינוס האטלנטי, דבר שהוביל לגילוי אמריקה.
ראו גם
האימפריה הפורטוגזית
קישורים חיצוניים
דיוגו קאו
קטגוריה:מגלי ארצות פורטוגזים
קטגוריה:אפריקה: חוקרים ומגלים
קטגוריה:ילידי 1440
קטגוריה:נפטרים ב-1486 | 2024-06-19T18:19:33 |
נשק קונבנציונלי | נשק קונבנציונלי הוא נשק שמותר בשימוש ושאינו כולל מטען כימי, ביולוגי או גרעיני.
פירוש השם הוא נשק "לפי הוועידה" (Convention) כשהכוונה לוועידת ז'נבה מ-1947, בה הוסכם על אופי המלחמות העתידיות ובכלל זה סוגי הנשק המותרים לשימוש.
ראו גם
נשק לא קונבנציונלי
אמנת הנשק הקונבנציונלי
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אמצעי לחימה | 2024-04-20T11:01:13 |
גז מדמיע | גז מדמיע הוא כל גז או תרסיס, שגורם למתח נפשי לזמן קצר, באמצעות גירוי העיניים או מערכת הנשימה.
הגז מגרה את הרקמות הריריות של העין, האף, הפה והריאות. גורם בכי, עיטוש, שיעול, כאב בעיניים, עיוורון זמני וקשיי נשימה. גז מדמיע משמש כנשק אל-הרג לפיזור הפגנות או התפרעויות.
CS
הגז המדמיע, הנפוץ בשימוש כוחות משטרה או ביטחון במדינות רבות, הוא גז מסוג CS. הוא מיועד בעיקר לפיזור הפגנות והפרות סדר. החומר פותח על ידי שני כימאים אמריקאים: Ben Corson ו-Roger Stoughton בשנת 1928 והשם CS מקורו באותיות הראשונות של שמות משפחתם. כבר במאמר המקורי בו דווחה סינתזת החומר ציינו החוקרים כי "לכמה מהדי-נייטרלים יש השפעה של גזים מדמיעים וגורמי עיטוש, הם בלתי מזיקים במצב רטוב אך הטיפול באבקה יבשה נורא". CS מסיס בממסים אורגנים כמתילן כלוריד (עד 39% משקלי) ואצטון (עד 42% משקלי) אך מסיסותו במים נמוכה מאוד – 0.0002M.
השפעת CS נובעת, כנראה, משחרור אטומי כלור או חומצת מימן כלורי HCl, כאשר החומר נספח לרקמה רירית.
ייצור
CS מיוצר מכלורובנזנאלדהיד ClC6H4CHO ומאלוניטריל H2C(CN)2 בנוכחות בסיס חלש כפירידין כמודגם באיור.
באופן ידידותי יותר לסביבה ניתן לייצר את החומר גם ללא ממס אורגני באמצעות חימום במיקרוגל של תמיסה מיימית של המגיבים.ממוזער|423x423px|סינתזת CS|מרכז
שמאל|ממוזער|250px|רימון גז מדמיע מתפוצץ
פיזור החומר
גז CS הוא למעשה ארוסול המורכב מנוזל נדיף בו מומסת התרכובת 2-chlorobenzalmalononitrile, חומר מוצק בטמפרטורת החדר החומר הפעיל מתגבש לאחר התנדפות הממס. בהשתלטות ה-FBI על מתחם בקרבת וייקו נעשה שימוש בדיכלורומתאן CH2Cl2 כממס.
דרכים נוספות לפיזור החומר באוויר כוללות התזת חומר מותך, כאבקה דקה (בצורה זו נקרא החומר CS2) או כגז חם.
ניתן להפעיל אותו בכמה דרכים:
מטול M203 המחובר לנשק קל שבאמצעותו ניתן לירות פצצות גז לטווח של כ-100 - 200 מטר (נפוץ בעיקר בצבא).
מטול רימונים מסוג "פדרל" - פועל בפני עצמו (אינו מחובר לנשק קל) וניתן לירות באמצעותו פצצות גז בדומה למטול.ממוזער|גז מדמיע מפוזר מרחפן על מפגינים בביתא, ספטמבר 2021
"רינגו" הוא נשק דומה לפדרל אך בשונה מן המטול - קצב האש גדול יותר, מכיוון שניתן לטעון 6 פצצות ביחד בתוף מיוחד.
מרסס גז מדמיע - מכל שבו דחוס גז, אשר המפעיל יכול לשחרר אותו בקצב שהוא בוחר (נפוץ בעיקר במשטרה).
רימון יד - נזרק באופן ידני, מתאים לטווח קרוב.
מדוכה - אמצעי המתחבר לנשק קל, שבאמצעותו ניתן לירות רימוני יד לטווחים גדולים יותר.
פיזור ממסוקים.
פיזור באמצעות רחפנים - אמצעי בו הוחל להשתמש כנגד הפגנות על גבול עזה בשנת 2018 ובגדה בשנת 2021.
ימין|ממוזער|300x300 פיקסלים|ירי גז מדמיע באמצעות מטול. ביתא 2021
רעילות
אף על פי שבחומר נעשה שימוש נרחב ונחשב בדרך כלל אמצעי בטוח ולא קטלני לפיזור הפגנות, יש בשאיפתו סיכון רב (עד מוות) לאנשים הלוקים במחלות בדרכי הנשימה (כמו אסתמה) והשלכות חמורות לנשים הרות. כמו כן, קיימות עדויות על פגיעה ממשית שנגרמה לריאות של אנשים בריאים לחלוטין ואף על מקרי מוות, כתוצאה משאיפת כמות רבה מהחומר, בעיקר כאשר החשיפה לו התרחשה בחלל סגור. כך, למשל, נגרמו פגיעות קשות לנצורים בהשתלטות ה-FBI על מתחם וייקו.
בדיקות רעילות על חיות מעבדה
קשה לקבוע רמות חשיפה בטוחות בבני אדם על סמך ניסויים בחיות מעבדה. זאת משום, שאופי הפגיעה משתנה בהתאם לדרך אותה עוברת הטיפה בדרכי הנשימה ולמהירות זרימת האוויר (הנקבעים מהאורך והקוטר של קנה הנשימה והסימפונות) ובשטח האפיתל ביחס לגודל הגוף. כך שהרגישות לחומר תשתנה בין מכרסמים, כלבים, קופים או בני אדם באופן שאי אפשר לחזות על סמך חישובים של כמות חומר ביחס למסת הגוף המקובלים בטוקסיקולוגיה. ברוב החומרים אחרים הנשאפים כאירוסול נשמרת מכפלה קבועה של ריכוז החומר באוויר c וזמן החשיפה t הגורמת לאותו אחוז תמותה. בניגוד לכלל זה, ב-CS שאיפת אותה כמות חומר בריכוז קטן לאורך זמן ממושך פוגעת יותר מחשיפה לריכוז גבוה באוויר לזמן קצר. בניסוי בחולדות נמצאה תמותה של 50% לאחר 18 דקות חשיפה לריכוז של 4,000 מ"ג למטר מעוקב אוויר (c x t =70,000) לעומת זאת בריכוז CS של 40 מ"ג למטר מעוקב אוויר נדרשו רק 600 דקות (c x t =24,000) לקבלת אותו אחוז תמותה.
קצב התמותה עלה באופן מעריכי ולא ליניארי עם זמן החשיפה והכמות הנשאפת. חשיפת קופים לריכוזים גבוהים (2,850 מ"ג למ"ק אוויר) של CS למשך 10 דקות גרמה נזק משמעותי לריאות: בצקת, אמפיזמה ודלקת סמפונות. בריכוז של 300 מ"ג למ"ק נגרמו רק שיעול ונזלת בזמני חשיפה של עד 30 דקות. כלבים מתים כמה שעות לאחר חשיפה לריכוזי CS גבוהים מבצקת ושטפי דם בריאות, וצמיקת ריאה (atelectasis). נצפו שינויים ברעילות בהתאם לטכניקת הפיזור של החומר.
החשיפות הנמוכות ביותר (ריכוז כפול זמן c x t) שגרמו מוות בחיות מסוכמות בטבלה:
מין בעל החיים אופן הפיזור ריכוז (מ"ג במטר מעוקב אוויר) זמן חשיפה בדקות c x t קוף רימון גז 1950 32 62,400 קוף CS מותך 469 24 11,246קוף אבקה 1700 25 42,500כלב רימון גז 2595 5 12,975כלב CS מותך 508 36 18,276כלב אבקה 2400 28 67,200חולדה רימון גז 600 15 900
בדם CS מתפרק במהירות ולא נמצאו השפעות לחשיפה כרונית לחומר בחיות מעבדה.
רעילות לבני אדם
בשל הדמיון באנטומיה ובפיזיולוגיה של מערכת הנשימה סביר שהרמה המסוכנת לאדם קרובה לזו שנמדדה בקופים.
סימני חשיפה ל-CS כוללים גרוי בעיניים, דמעות, עווית העפעף (blepharospasm), תחושת צריבה באף ובגרון, ריור, תחושת התכווצות בחזה וחנק, עיטוש ושיעול ותחושות שרפה או דקירה בעור. בריכוזים גבוהים יותר עשוי CS לגרות את הקיבה ולגרום הקאות ושלשול.
ריכוז הסף לזיהוי החומר באוויר בחוש הריח הוא 4 מיקרוגרם למטר מעוקב; בריכוז 0.5 מ"ג למטר מעוקב אנשים יעזבו את השטח, ריכוז של 1 מ"ג למ"ק יגרום דמעות וריכוזים שמעל 10 מ"ג למ"ק ירתיעו גם כוחות מנוסים. הריכוז הנחשב למזיק בריאותית ל-50% מהנחשפים הם כ-10–20 מ"ג למ"ק לדקת חשיפה. פוטנציאל הגירוי של CS מושפע מתנאי הסביבה - עליה בחום ובלחות היחסית מחמירה את הפגיעה. אנשים מגלים סבילות גבוהה יותר כאשר הריכוז עולה בהדרגה. ריכוז של 1.5 מ"ג למ"ק נסבל במשך 90 דקות כאשר מגיעים לריכוז הזה בהדרגה לאורך 30 דקות.
בשנת 2002 דווח על אירוע הרעלת CS של תשעה נחתים אמריקנים במהלך אימון המדמה מלחמה - מצב בו ממילא אסור לירות גז מדמיע לפי הסכמים בינלאומיים. כשתי יממות של אימון גופני מפרך לאחר שאיפת הגז, החיילים החלו להראות סימני הרעלה. החיילים אושפזו וסבלו מקשיי נשימה, יריקת דם (hemoptysis) וחוסר חמצן. ארבעה מהחיילים נזקקו לטיפול נמרץ וכולם החלימו בתוך 3 ימים מהופעת הסימנים.
ממוזער|שימוש בגז מדמיע נגד מפגינים בצרפת ב-2007|245x245px
חשיפת נשים הרות ל-CS עשויה לגרום הפלה.
ביקורת על השימוש ב-CS
ממוזער|250px|מפגין בנעלין מיידה רימון גז חזרה אל החיילים באמצעות קלע
מאז 1969 נכלל "גז מדמיע" בקטגוריה של "נשק כימי" האסור לשימוש צבאי, בהתאם לאמנת ז'נבה, כך שהשימוש בו הותר ליישומים משטרתיים בלבד של שמירה על הסדר. כך למשל, לאחר פיזור CS ממסוקים לפיזור התקהלות בבגדאד בשנת 2005, הואשמה חברת האבטחה בלקווטר בהפרת אמנת הנשק הכימי (CWC). החברה טענה להגנתה, כי השימוש בחומר לא היה בנסיבות מלחמתיות.
מתנגדי השימוש בחומר טוענים, כי בשל סכנת ההרעלה, יש להוציאו משימוש לחלוטין. ריכוז החומר הדרוש לפגיעה ממשית (אלפי מ"ג למ"ק אוויר) אמנם גבוה בהרבה מהריכוז המרתיע שיגרום לאנשים לעזוב את השטח (מיליגרמים בודדים למ"ק) אבל רימון הגז יוצר ענן בקוטר 6–9 מטרים ובו הריכוז נע בין 2,000 ל-5,000 מ"ג למ"ק. מכאן, שאנשים שיימצאו קרוב לנקודת הפגיעה עלולים להיחשף לריכוזים גבוהים של הגז. אם הגז יפוזר בחלל סגור, עלול הריכוז המקומי שלו להיות אף גבוה יותר ומסוכן.
בשנת 2003 נערך מחקר בקרב תלמידי תיכון פלסטינים, באזור רמאללה, על השפעה הבריאותית הנפשית, כולל מחלות פסיכוסומטיות (מחלות גופניות כתוצאה ממצוקה נפשית) של חשיפה לאירועים אלימים ומשפילים. המחקר נערך בעזרת דיווח סובייקטיבי בשאלון ובדק, בין השאר, את הקשר בין הבריאות לבין היחשפות לאירועים שבהם נורה גז מדמיע. על פי ממצאי המחקר, 60% מהתלמידים (עירוניים, כפריים וממחנות פליטים) נחשפו לאירועים בהם נורה גז מדמיע (72% מהבנים ו50% מהבנות). במחנות הפליטים דיווחו 84% מהנערים על חשיפה לאירועים אלימים שבהם נורה גז מדמיע בשנה שקדמה לעריכת הסקר. נמצא מתאם מובהק בין מחלות פסיכוסומטיות לחשיפה לאירועים בהם נעשה שימוש בגז מדמיע (עליה של כ-40% אצל מי שנחשפו לאירועים אלימים בעלי מאפיין זה). היחשפות לאירוע בו נורה גז מדמיע, נתגלתה במחקר זה כמזיקה יותר, מבחינה נפשית, מאשר היחשפות לאירוע בו נהרג אדם, אך מזיקה פחות מהיחשפות לאירוע הטרדה מינית או חיפוש גופני.
ה-FBI הואשם, כי השימוש ב-CS בעת ביצוע ההשתלטות על המתחם של כת הדיווידים במהלך המצור בווייקו, גרמה לפגיעה נרחבת בחפים מפשע, כולל בילדים.
שימוש בגז מדמיע במחנה מעצר לפליטים בהונג קונג בשנות ה-90 גרם כוויות ל-96 אנשים: כאלו שהיו קרובים לנקודת פיצוץ רימון הגז, כאלו שנכוו ממגע עם המכל החם עצמו וכמה שסבלו מכוויה כימית עקב ספיגת הCS בבגדים.ממוזער|thumbtime=2:00|שמאל|גז מדמיע נורה אל עבר מפגינים במהלך המחאות בהונג קונג (2014)
פגיעה בבלתי-מעורבים
לאחר שפוזר הגז הוא נע באוויר עם כיוון הרוח ויכול לפגוע באזרחים המרוחקים ממוקד העימות. בדיקת יעילות השימוש בגז מדמיע בסכסוכים ממושכים העלתה כי יעילותו יורדת עם הזמן משום שהמשתתפים בהפרות הסדר מפתחים אמצעי התגוננות (כגון כיסוי הפנים במטליות רטובות או שימוש במסכות גז) ורוכשים מיומנות בהתמודדות עם הגז ודווקא האוכלוסייה הנפגעת אקראית כשאינה מוכנה לכך סובלת מפגיעה קשה יותר. כך למשל בעימות בצפון אירלנד נמצא כי שימוש נרחב באמצעי זה חיזק את ההתנגדות לבריטים בקרב האוכלוסייה והסלים את האלימות. בעימותים מול מפגינים פלסטינים התלוננו מתנחלים על פגיעה מגז מדמיע המופעל נגד פלסטינים בקרבתם.
תרסיס פלפל
תרסיס פלפל הוא סוג של גז מדמיע המצוי גם בשימוש אזרחי, המופק משרף צמח הפלפלת. הוא חלש מבחינת השפעתו מהגז המצוי בשימוש כוחות משטרה וביטחון. הוא משמש בעיקר כנגד תוקפים בודדים, לעיתים בצורה של ספריי, ולעיתים הוא מגיע בצורה של אקדח על מנת להרתיע את התוקף.
החומר הפעיל בגז מדמיע זה הוא בדרך כלל רעלן עצבים טבעי, כמו הקפסאיצין, המופק מפלפלים חריפים.
ימין|ממוזער|הדגמת שימוש בתרסיס גז פלפל
דרכי התגוננות
ההתגוננות הטובה ביותר נגד גז מדמיע היא בעזרת מסכת גז או מסכת סינון אוויר. בזמן הפגנה, מפגינים יכולים להשתמש בציוד פשוט כמו צעיף רטוב או פריטי ביגוד המכסים את הפה והאף, וכן משקפי מגן או משקפי צלילה. יש ללבוש בגדים ארוכים, על מנת לכסות את העור ככל האפשר, וכן להימנע מעדשות מגע או איפור. יש לנסות לעבור למקום גבוה, כי חלקיקי גז מדמיע שוקעים למטה.
פעילים בהפגנות בארצות הברית, צ'כיה, ונצואלה וטורקיה דיווחו כי על פי ניסיונם אפשר לצמצם את השפעת הגז המדמיע על ידי בליעת תרופה נגד צרבת מדוללת במים.
במהלך המחאות בהונג קונג (2019–2020) והמחאות בצ'ילה (2019–2020), מונו צוותים של מפגינים לטיפול בתקיפת גז מדמיע. חברי הצוות צוידו בבגדי מגן וכפפות חסינות חום, ולעיתים כיסו את הידיים והרגליים בניילון נצמד כדי למנוע גירוי בעור. בזמן תקיפת גז מדמיע, חברי הצוות מאתרים את מכלי הגז וזורקים אותם בחזרה לעבר השוטרים, או מכבים אותם במים. כמו כן הם מצוידים בתמיסת מלח המיועדת לשטיפת עיניהם של הנפגעים.
הטיפול באדם שנפגע מגז מדמיע דומה לטיפול בכוויה, ולא קיימת תרופה לריפוי פגיעות מסוג זה. אופן הטיפול הנפוץ הוא שאיפת אוויר צח, הסרת בגדים המזוהמים בגז, הימנעות משימוש במגבות משותפות והסרת עדשות מגע.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:נשק כימי
מדמיע
קטגוריה:נשק אל-הרג
קטגוריה:אמצעים לפיזור הפגנות | 2024-10-12T14:56:18 |
קווין | קווין (באנגלית: Queen) היא להקת רוק בריטית, שפעלה בשנות ה-70, ה-80 וה-90 של המאה ה-20, אשר הייתה מורכבת מפרדי מרקיורי כסולן ופסנתרן, מבריאן מיי כגיטריסט הראשי, ג'ון דיקון כבסיסט ורוג'ר טיילור כמתופף. מאז הקמתה ועד היום, נחשבת לאחת הלהקות המגוונות, המשפיעות והמצליחות בהיסטוריה ולחלוצה בסגנון הגלאם רוק.
קווין דורגה במקום ה-52 בקטגוריית "האמנים הגדולים בכל הזמנים" במגזין הרולינג סטון. מאז 2005 מובילים בריאן מיי ורוג'ר טיילור את הלהקה בסיבובי הופעות בשם "קווין+פול רודג'רס" עם פול רוג'רס כסולן, אותו החליף בהמשך אדם למברט.
ערוץ המוזיקה VH1 דירג את קווין במקום ה-17 ברשימת "100 האמנים הגדולים בכל הזמנים".
היסטוריה
התקופה שלפני "קווין"
גרעין הלהקה החל להיבנות בשנת 1968, כאשר הגיטריסט בריאן מיי וחברו לספסל הלימודים באימפריאל קולג' שבלונדון, נגן הבס והזמר טים סטאפל, החליטו להקים הרכב חדש לאחר שניגנו יחדיו בהרכב אחר שנקרא 1984. השניים פרסמו מודעה בלוח הסטודנטים שהודיעה כי הם מחפשים חבר נוסף שינגן בתופים בסגנון של ג'ינג'ר בייקר מלהקת קרים. למודעה נענה רוג'ר טיילור, סטודנט לרפואת שיניים והוא צורף ללהקה, שנקראה סמייל. השלישייה הקליטה כמה שירים, אך רק שניים מתוכם יצאו באותה התקופה כסינגלים לשדרי רדיו, בארצות הברית בלבד. רוב פעילות הלהקה הייתה בביצוע מופעי חימום לג'ימי הנדריקס, פינק פלויד, יס וג'נסיס.
פַֿרוֹךְ (פרדי) בּוּלְסָרָה, שהיה שותף לחדר של סטאפל במכללה וחברו מלימודי האמנות, עקב אחר ההתפתחות המוזיקלית של חברי הלהקה לאורך כל תקופת פעילותה, ואף נהג לייעץ להם, במיוחד בנוגע לתדמית החיצונית שלהם.
באביב 1970 נטש סטאפל את הלהקה לטובת להקה אחרת, Humpy Bong, ו-Smile התפרקה. לאור המצב החדש, החליט בולסרה לשכנע את מיי וטיילור להקים עמו להקה שבה הוא יהיה הסולן. מכיוון שסטאפל היה גם הבסיסט של הלהקה, החלו חברי ההרכב החדש לחפש בסיסט חדש. ב-27 ביוני 1970 הופיעה הלהקה לראשונה עם הבסיסט מייק גרוס אך בסופו של דבר החליטה שהוא אינו מתאים להרכב. לאחר מכן בחנה עוד שלושה נגני בס: ברי מיטשל, דאג בוגי ולבסוף ג'ון דיקון, שצורף ללהקה בשנת 1971. לאחר שנוצר ההרכב הסופי החל בולסרה בגיבוש רעיונות לתדמית הלהקה, שלפי רוחו רצה שתהיה ססגונית ותאטרלית באופן יוצא דופן, עם תלבושות אקסטרווגנטיות ועם הופעות דרמטיות במיוחד. כיוון אמנותי זה זכה לביטוי כאשר הלהקה החלה בחיפושים אחר שם והצעתו הפרובוקטיבית של בולסרה התקבלה; השם הנבחר ללהקה היה Queen. באותה תקופה החליט בולסרה לשנות את שם משפחתו מבולסרה למרקיורי ומאז נודע לכל בשם פרדי מרקיורי.
תחילת הדרך (1971–1974)
ב-1972 לאחר כמה שנים בהן הופיעה הלהקה במועדונים ובמכללות באזור לונדון, קיבלה קווין הזדמנות להקליט קלטת ניסיונית של מספר שירים באולפני De Lane Lea, במטרה לנסות את הציוד החדש במקום. הקלטת כללה חמישה שירים: Keep Yourself Alive, The Night Comes Down, Great King Rat, Jesus ו-Liar. לאחר ניסיונות רבים למצוא חברת הפקות, הסכימו אולפני Trident בבעלות האחים נורמן וברי שפילד, להקליט באולפנם כשהתנאי היה שהלהקה תוכל להקליט ללא תשלום אך ורק מחוץ לשעות העבודה באולפן שהיו בדרך כלל בשעות הלילה המאוחרות ועד הבוקר. בתנאים אלה ובעבודה דחוקה בת מספר חודשים, מיוני עד נובמבר, הקליטה הלהקה את אלבום הבכורה "Queen" (קווין).
האלבום, שהושפע מסגנונות הרוק הכבד והרוק המתקדם, יצא לחנויות שמונה חודשים לאחר סיום ההפקה, ביוני 1973, מאחר שאף חברת תקליטים לא הסכימה להחתים את הלהקה חסרת הניסיון. כשלבסוף הוציאו אולפני Trident את האלבום תחת שמם ובהפצת חברת התקליטים EMI. האלבום הגיע למקום ה-24 במצעד הבריטי ואף זכה לביקורות טובות כאשר מבקר מגזין הרולינג סטון, גורדון פלטצ'ר, כתב: "אלבום הבכורה שלהם, Queen, הוא נפלא". האלבום לא זכה להצלחה רבה או היווה פריצת דרך בשביל הלהקה וגם הסינגל שיצא מהאלבום, Keep yourself alive, זכה להתעניינות דלה. למרות זאת, הלהקה המשיכה בהופעותיה ובאותה שנה יצאה לסיבוב ההופעות העולמי הראשון שלה.
שנה לאחר מכן, במרץ 1974, הוציאה הלהקה את אלבומה השני, Queen II. האלבום הגיע למקום החמישי במצעדים הבריטיים, והסינגל שנכתב בידי פרדי מרקיורי, Seven Seas Of Rhye, הגיע למקום העשירי והפך ללהיט הראשון של הלהקה. האלבום עצמו היווה סוג של אלבום קונספט אפל, עם קטעים אינסטרומנטליים ארוכים, שימוש ברבדים מוזיקליים רבים וכן גם שאב השראה ממיתולוגיה ואגדות. לאחר יציאת האלבום יצאה הלהקה לסיבוב הופעות נוסף, הפעם בבריטניה ובארצות הברית, לצד הלהקה מוט דה הופל. בסיבוב הופעות זה זכתה הלהקה להכרת הציבור בשל הופעותיה הווירטואוזיות והאנרגטיות, אך במהלכו חלה מיי בצהבת והסיבוב הופסק באמצעו. בנוסף לכך, מכירות האלבום בארצות הברית היו חלשות במיוחד, בדומה לקודמו.
באותה שנה החלה הלהקה לעבוד על אלבומה השלישי, כאשר מיי הצטרף אליהם בהמשך בעקבות שיפור במצבו הבריאותי. לקראת סוף השנה הוציאה הלהקה את האלבום Sheer Heart Attack. בניגוד לקודמיו, האלבום זכה להצלחה אדירה והגיע לראש המצעדים בבריטניה, נמכר היטב באירופה והגיע למעמד של אלבום זהב בארצות הברית. האלבום כלל שילוב של סגנונות מוזיקליים שונים, כמו תזמורות, רוק כבד, בלדות, וודוויל ורגטיים. באלבום זה החלה הלהקה להתרחק מהסגנון של אלבומי קונספט ונושאים מיתולוגיים כמו בשני האלבומים הקודמים, ופנתה לכיוון של שירים המתאימים יותר לרדיו. הסינגל שיצא מהאלבום, Killer Queen, הגיע למקום השני במצעדים בבריטניה והפך ללהיט הראשון של הלהקה בארצות הברית, כאשר הגיע למקום ה-12 במצעדי הבילבורד. הסינגל השני שיצא מהאלבום, Now I'm Here, הגיע למקום ה-11 במצעדים בבריטניה.
לקראת סוף השנה, הלהקה יצאה למסע ההופעות העולמי הראשון שלה כלהקה עצמאית, כאשר כל אחד מחברי הלהקה מצויד במגוון תלבושות ססגוניות שעוצבו על ידי המעצבת זנדרה רודז. בהופעות נעשה שימוש רב בסטים של תאורה מסיבית ואפקטים ויזואליים מרהיבים. הלהקה הופיעה בארצות הברית וכן בפעם הראשונה בקנדה. בסיבוב הופעות זה הביקוש לכרטיסים היה עצום והלהקה הוסיפה הופעות לא מתוכננות רבות. העומס שנוצר הוביל לדלקות גרון שפקדו את מרקיורי תכופות. הסיבוב כלל לראשונה גם הופעות ביפן, שם הגיע האלבום השלישי למקום הראשון במצעדים.
באותה תקופה, האמרגן של הלהקה, ג'ים ביץ', ניהל משא ומתן עם הבעלים של אולפני Trident, האחים שפילד, במטרה להוציא את הלהקה מהחוזה שחתמו עם החברה. חברי הלהקה רצו להשתחרר מהחוזה לאור העובדה שבמהלך ארבע השנים בהן היו חתומים תחת החברה הם כמעט ולא הרוויחו כסף. כתוצאה מכך נותרו חברי הלהקה ללא אמרגן. ההצעה הראשונה שקיבלו היה פיטר גרנט, האמרגן של לד זפלין, שרצה להחתים אותם יחד עם לד זפלין בחברת התקליטים החדשה שלהם Swan Songs. ההצעה לא התאימה לקווין וחברי הלהקה החליטו לשכור את האמרגן של אלטון ג'ון, ג'ון ריד.
ההצלחה הבין-לאומית (1975–1979)
בשנת 1975 לאחר הפרידה מהנהלתם של אולפני Trident, הלהקה זכתה לתקציב גדול יותר, וכך הקליטה שיר פרי עטו של מרקיורי במשך שלושה שבועות. השיר, Bohemian Rhapsody, שילב בלדת רוק ביחד עם קטע אופראי ונמשך כמעט שש דקות. אף על פי שרבים המליצו ללהקה לא לפרסם את השיר בטענה שמדובר בכישלון חרוץ, שלח מרקיורי עותק לחברו, שדרן הרדיו קני אוורט, וביקש את חוות דעתו על השיר ושלא ישדר אותו. אוורט גילה התלהבות רבה מהשיר ושידר אותו ארבע עשרה פעמים בתוך יומיים, למרות הבקשה של מרקיורי. במהרה השיר הפך ללהיט המשודר ביותר בכל תחנות הרדיו. הלהקה אף יצרה סרט אמנותי שהוקלט לקידום השיר, מה שנחשב לאחד הקליפים הראשונים שיצאו בטלוויזיה על מנת לקדם סינגל. השיר התווסף לאלבום הרביעי של הלהקה, A Night at the Opera, שזכה למעמד של אלבום פלטינה משולש בארצות הברית.
האלבום החדש אופיין בשילוב ייחודי בין מספר רב של סגנונות שהמשיך את המסורת של קודמו, כשמעל כולם בלט במיוחד השילוב בין מוזיקת רוק למוזיקה קלאסית. שאר הסגנונות כללו גם נגיעות במוזיקת קאנטרי בשיר '39 ורוק כבד בשיר I'm In Love with My Car. השיר הראשון באלבום, Death On Two Legs אופיין באגרסיות רבות, הן בלחנים והן במלל העוקצני, והוקדש לנורמן שפילד בעקבות יחסו ללהקה בזמן בו הייתה חתומה על החוזה עמו. הצלחת האלבום בבריטניה הובילה להצלחה עולמית והביאה את הלהקה למעמד של אחת הלהקות המצליחות ביותר בתקופה. האלבום נחשב לאלבום המצליח והמשובח ביותר של הלהקה בעיני רבים, ובשנת 2003 מגזין הרולינג סטון דרג אותו במקום ה-231 ברשימת "500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים". בעקבות הצלחת האלבום עלו גם המכירות של שלושת האלבומים הקודמים והם שבו לרשימות המצעדים וכל אחד מהם זכה במעמד של אלבום זהב.
כשיצא השיר Bohemian Rhapsody כסינגל, הוא זינק מיד לראש המצעדים בבריטניה ולמקום התשיעי בארצות הברית, ונכון ל-2008 הוא האלבום השלישי הנמכר ביותר בבריטניה. הסינגל השני שיצא מהאלבום, You're My Best Friend, שנכתב בידי ג'ון דיקון, הגיע למקום ה-16 במצעדים בארצות הברית.
בשנת 1976 לאחר שזכתה להכרה כלהקה מצליחה ומוערכת, ביצעה את אחת ההופעות המפורסמות ביותר שלה בהייד פארק, הופעה ללא תשלום אליה הגיעו כ-180,000 איש, הקהל הרב ביותר שפקד את הפארק עד אז. (לשם השוואה, אל מופע הלייב 8 שהתקיים ב-2005 הגיעו כ-150,000 איש).
בסוף אותה שנה יצא האלבום A Day at the Races. כמו קודמו, האלבום נקרא על שם סרט של האחים מרקס ועטיפת האלבום הציגה גרסה נגטיבית של העטיפה מהאלבום הקודם. האלבום זכה להצלחה אדירה ולשבחים בקרב המעריצים והמבקרים כאחד והגיע לראש המצעדים בבריטניה. הלהיט שיצא מהאלבום, Somebody to Love (שנכתב בהשראת ארת'ה פרנקלין), כלל הכפלת קולות של מיי, טיילור ומרקיורי, מה שיצר מקהלת גוספל של מאה קולות וכאשר יצא כסינגל הוא הגיע למקום השני בבריטניה ולמקום ה-13 בארצות הברית. באותה תקופה, הצלחת הלהקה הייתה בקנה מידה עולמי, שיריה הושמעו בתחנות הרדיו ברחבי העולם ואף הביקורות העוקצניות של עיתוני המוזיקה על התדמית של הלהקה (ובמיוחד של מרקיורי) לא פגעו בהצלחתה.
בשנת 1977 יצא האלבום News of the World. על אף שבתקופה בה יצא נמתחו עליו ביקורות רבות בעיתונות, עם חלוף הזמן האלבום זכה להכרה כאחד האלבומים המשפיעים ביותר על מוזיקת הרוק של סוף שנות השבעים, וכן כאחד המשפיעים ביותר על רוק האצטדיונים. שני שירים ממנו, We Will Rock You ו-We Are the Champions, יצאו יחד כסינגלים שהפכו ללהיטים גדולים ואף הגיעו למקום הרביעי בארצות הברית, ובמהרה הגיעו למעמד של המנונים באירועי ספורט ובאצטדיונים.
באותה שנה, הוציא רוג'ר טיילור את פרויקט הסולו הראשון שלו בפורמט של סינגל. הצד הראשון היה גרסת כיסוי לשיר I Wanna Testify של הפרלמנטס, והצד השני היה שיר של טיילור, Turn On The TV.
עם יציאת האלבום Jazz (ג'אז) ב-1978 התעוררה סערה תקשורתית גדולה בעקבות כרזה שיצאה לקידום מכירות האלבום במצורף אליו. בכרזה נראו עשרות נשים עירומות רוכבות על אופניים – המחזה שערורייתית של שני שירים מהאלבום Bicycle Race (מרוץ אופניים) ושיר בעל שם שערורייתי נוסף, Fat Bottomed Girls (בחורות עם ישבן שמן). עטיפת האלבום עוצבה בהשראת ציור על חומת ברלין שטיילור ראה במהלך סיור במקום.
האלבום ספג ביקורות לא מחמיאות וטענות כי עם כל שילוב הסגנונות שבאלבום, לא קיימת בו מוזיקת ג'אז כלל. הביקורות הבלתי מחמיאות נמשכו והשיא הגיע כשמגזין הרולינג סטון, ששיבח רבות את הלהקה בעבר, כתב: "לקווין אין את הדמיון המספיק כדי לנגן ג'אז, ובאותו עניין גם אין לה את הדמיון לנגן מוזיקת רוק בכלל...". תגובות המעריצים היו צוננות והלהקה הפסיקה באופן זמני לעבוד על אלבומי אולפן.
למרות הכישלון היחסי, האלבום הניב להיט ענק אחד: Don't Stop Me Now.
ב-1979 הוציאה הלהקה את אלבום ההופעה הראשון שלה, Live Killers. האלבום הגיע למעמד אלבום פלטינה כפול בארצות הברית. הלהקה הוציאה באותה שנה את הסינגל המצליח במיוחד Crazy Little Thing Called Love, בסגנון רוקבילי של אלביס פרסלי, כשמרקיורי מנגן לראשונה בגיטרה. הסינגל הגיע לעשרת הראשונים במצעדים במדינות רבות וכן היה לסינגל הראשון של הלהקה שהגיע למקום הראשון במצעדים בארצות הברית.
הסאונד החדש וההיכרות עם הסינתיסייזר (1980–1989)
בתחילת שנות השמונים החלה להסתמן תפנית בכיוון היצירתי של קווין. אלבומם השמיני, The Game, שיצא ביוני 1980, היה הראשון בו השתמשה הלהקה בסינתיסייזר, בניגוד למדיניותה בעבר. הסגנון הישן של הלהקה, שהיה ידוע בעיקר במאפיינים הקלאסיים וה"גלאמיים", הוחלף במאפיינים אלקטרוניים יותר, בהתאם לטרנד של תחילת שנות השמונים.
על אף השינוי, האלבום זכה להצלחה מסחרית רבה וכלל את הלהיטים Crazy Little Thing Called Love שיצא שנה לפני כן כסינגל ו-Another One Bites the Dust שהפך לשיר המצליח ביותר של הלהקה בארצות הברית. האלבום הוא גם היחיד של הלהקה שהגיע לראש המצעדים בארצות הברית והוא אף נשאר שם במשך ארבעה שבועות, ועם הזמן הגיע למעמד של אלבום פלטינה מרובע בארצות הברית. במקביל לשינוי בסגנון המוזיקלי של הלהקה, חל גם שינוי בהופעתו החיצונית של מרקיורי: את השיער הארוך ובגדי הטייטס הצמודים של שנות השבעים החליף למאצ'ואיסטי יותר, עם שיער קצוץ ושפם שהפך בהמשך לסמל המאפיין אותו בעיני רבים. השינוי הדרסטי לא עורר חיבה יתרה בקרב המעריצים, ורבים אף שלחו לו בדואר סכיני גילוח, או זרקו אותם על הבמה במהלך ההופעות.
בסוף שנת 1980 החלה הלהקה לאבד מעט מהצלחתה כשהפסקול שהוציאה לסרט המדע הבדיוני Flash Gordon לא זכה להצלחה גדולה, אך בשנת 1981, התגברה על הנסיגה הקלה בהצלחה, כאשר הפכה ללהקת הרוק הראשונה שהופיעה באצטדיונים בדרום אמריקה. הלהקה שברה את השיא הנוכחי לאותה תקופה, עם 131,000 צופים בהופעה יחידה באצטדיון מורומבי בברזיל, ועם קהל של כ-251,000 צופים בהופעות שחלו ביומיים שלאחר מכן. בארבע ההופעות הנוספות בארגנטינה, הלהקה הופיעה מול 479,000 איש. במהלך עוד שלושה ימים באוקטובר של אותה שנה, הלהקה הופיעה מול קהל של 150,000 איש במקסיקו, בערים מונטריי ופואבלה.
בנוסף למסעי ההופעות המצליחים, הלהקה שיתפה פעולה לראשונה עם אמן אחר, דייוויד בואי, בסינגל Under Pressure. שיתוף הפעולה היה ספונטני לחלוטין, כאשר בואי הגיע במקרה לאולפנים בזמן הקלטות הלהקה. קווין החלה להופיע עם השיר מיד לאחר תום ההקלטות, בעוד שבואי החל להופיע איתו רק מספר שנים מאוחר יותר. עם יציאתו זכה השיר להצלחה רבה והוא הגיע לראש המצעדים בבריטניה. בריף הבס שבשיר נעשה שימוש בלהיט Ice Ice Baby של ונילה אייס בשנת 1990, מה שהוביל לתביעה משפטית בעקבות השימוש ללא רשות מהלהקה.
באותה שנה הלהקה הוציאה גם את אלבום האוסף הראשון שלה, שנקרא Queen Greatest Hits, שכלל בתוכו את מיטב הלהיטים של הלהקה בין השנים 1974–1981. האוסף זכה להצלחה רבה, ובשנת 2007 היה לאלבום הנמכר ביותר בבריטניה בכל הזמנים. באותה תקופה רוג'ר טיילור היה הראשון מחברי הלהקה שהוציא אלבום סולו, שנקרא Fun In Space.
באפריל 1982 הוציאה הלהקה את האלבום Hot Space, שהיווה תפנית נוספת, הפעם לכיוון הפאנק, הדיסקו ומוזיקת הגל החדש, דבר שלא התקבל באהדה רבה בקרב חלק מהמעריצים ופגע בהצלחה של הלהקה. כתוצאה מכך היא הפסיקה להופיע בארצות הברית, שם ירדה הצלחתה בצורה משמעותית, על אף העובדה שהופיעה בטלוויזיה האמריקנית בפעם הראשונה בתוכנית סאטרדיי נייט לייב. באותה תקופה עזבה הלהקה את חברת התקליטים Elektra שייצגה אותה בארצות הברית, קנדה, יפן, אוסטרליה וניו זילנד, וחתמה עם חברת Capitol לייצוג מחוץ לאירופה.
לאחר פעילות אינטנסיבית לאורך עשר שנות קריירה, החליטה הלהקה לא לצאת להופעות בשנת 1983. בזמן זה, החלו חברי הלהקה לעבוד על פרויקטים צדדיים. בריאן מיי הוציא מיני-אלבום שנקרא Star Fleet Project, בשיתוף פעולה עם אדי ון-היילן. מרקיורי עצמו החל לעבוד גם על פרויקט סולו, אך חילוקי דעות עם שותפו לעשייה, מלחין המוזיקה האלקטרונית קווין צ'מברלין, קטעו את העבודה.
שמאל|ממוזער|250px|קווין בהופעה בפרנקפורט, גרמניה, 1984
בפברואר 1984, לאחר ניסיונות רבים לשחזר את הצלחות העבר, יצא האלבום The Works שהניב שלושה להיטים: Radio Ga Ga, I Want to Break Free ו-It's a Hard Life, שהקטע הפותח שלו מבוסס על האריה מהאופרה "פאליאצ'י". האלבום כולל את סגנונות הרוק הכבד, פופ רוק וסינת'-פופ. על אף ההצלחה היחסית, האלבום לא התקבל יפה בארצות הברית.
שערוריות נוספות אירעו באותה תקופה, כאשר באותה שנה הופיעה הלהקה בסאן סיטי שבדרום אפריקה, ובשובה לאנגליה התעוררה מהומה לאור העובדה שהופיעה במקום ששרר בו שלטון האפרטהייד. להגנתם, טענו חברי הלהקה שהם הופיעו מול קהל מעורב. בנוסף לשערוריות הללו, יציאת הווידאו קליפ לקידום השיר I Want to Break Free, בו נראו חברי הלהקה מחופשים בבגדי נשים, פגעה קשות בהצלחת הלהקה, כאשר במקומות רבים בעולם, לרבות ארצות הברית, נמתחה ביקורת על הקליפ הגרוטסקי. השיא הגיע שנה מאוחר יותר כאשר בהופעה של הלהקה בברזיל, עלה מרקיורי לבמה לבוש בתחפושת מהקליפ, מה שגרם לתגובות זועמות בקרב הקהל ולמהומות. האירועים הללו פגעו רבות במוניטין של הלהקה ובמשך זמן רב היא התקשתה לשקם אותו.
בשנת 1985 הופיעה הלהקה בהופעה קצרה, בת עשרים וחמש דקות בלבד, במסגרת מופע הלייב אייד באצטדיון ומבלי שבלונדון, שמטרתו הייתה גיוס כספי צדקה למען הרעבים באתיופיה. מכל הלהקות שהופיעו על אותה במה, קווין זכורה בתור הלהקה שנתנה את ההופעה הטובה ביותר, ויתרה מזאת – הופעתה של להקת קווין בלייב אייד נבחרה על ידי ה-BBC להופעה החיה הטובה ביותר בכל הזמנים ב-2005. באותה שנה הוציא מרקיורי את אלבום הסולו הראשון שלו – Mr. Bad Guy. קווין עצמה הוציאה רק שיר אחד ב-1985, הלהיט One Vision, שנכתב על ידי כל חברי הלהקה.
במאי 1986 יצא האלבום A Kind of Magic, ששלושה משיריו מופיעים בפסקול הסרט איש הנצח שיצא באותה שנה. במאי הסרט ראסל מלקהי, הזמין את חברי הלהקה לראות מספר סצנות גמורות מהסרט העתידי בתקווה לעניין אותם לתרום שיר אחד לפסקול, אולם החברים התלהבו כל כך ששלושה מחברי הלהקה כתבו שיר לסרט. רוג'ר טיילור כתב את A Kind of Magic, בריאן מיי כתב את Who Wants to Live Forever ופרדי מרקיורי כתב את Princes of the Universe. אף על פי שהאלבום הגיע רק למקום ה-46 בארצות הברית, הוא הגיע למקום הראשון בבריטניה ונשאר במצעד במשך 63 שבועות רצופים. השיר "A Kind of Magic" הגיע למקום הראשון במצעדים של למעלה מ-30 מדינות ברחבי העולם. באותה שנה יצאה הלהקה למסע הופעות נוסף לקידום האלבום, שזכה להצלחה מסחרית ורווחית במיוחד, ששיאו בשתי ההופעות האחרונות באצטדיון ומבלי. להופעות המוקדמות באצטדיון ומבלי הגיעו כ-72,000 צופים והכרטיסים להופעה השלישית שנוספה נמכרו תוך כשעה ולבסוף היא הועברה לפארק נבוורת'. כ-150,000 איש הגיעו להופעה זו, מה שמאוחר יותר הסתברה להיות ההופעה האחרונה של קווין בהרכב המלא שלה.
בשנת 1989 לאחר הפסקה של 3 שנים בה הקליטו חברי הלהקה אלבומי סולו ועבדו על פרויקטים עצמאיים, חזרה קווין לאולפן והקליטה אלבום שהיווה המשך ישיר לאלבומם הקודם משנת 1986. האלבום נקרא The Miracle, שהיווה יצירת פופ רוק מלוטשת וכולל גם מוזיקה אלקטרונית. האלבום היה תפנית בתפיסת הכתיבה של הלהקה. מאז תחילת הקריירה שלה, כל אחד משירי הלהקה נכתב בידי חבר אחד כשהשלושה האחרים מספקים לו עזרה. בעבודה על האלבום האחרון כתיבת השירים הייתה יותר שיתופית, ומספר רב של שירים צוינו כעבודה משותפת של כל חברי הלהקה ונכתבו בקרדיט על שם קווין, גם אם מדובר היה ביצירה של חבר להקה בודד. כשהביקוש למסע הופעות לקידום האלבום עלה, הלהקה הודיעה כי אין היא מתכוונת לצאת להופעות ופרדי מרקיורי הודיע כי הסיבה הוא האשם וכי אין לו הכוחות למסע הופעות נרחב כמו הקודם. השערות החלו לצוץ בנוגע לאפשרות שהלהקה על סף פירוק ואף השערות מרחיקות לכת עוד יותר בנוגע למצבו הבריאותי של מרקיורי (שהתבררו בדיעבד כנכונות).
מותו של מרקיורי והמשך פעילות (1991–1997)
לקראת סוף שנות השמונים החלו להופיע בצהובונים ובתקשורת שמועות על כך שפרדי מרקיורי חלה במחלת האיידס. השמועות בוטלו על ידיו פעם אחר פעם והלהקה המשיכה לעבוד כרגיל. בתחילת שנות התשעים העיתונות הצהובה חשפה פעמים רבות את מרקיורי כאדם כחוש, עייף ומאופר בכבדות ולבסוף הוא הסתגר בביתו שבקנזינגטון, לא מותיר לעיתונות אפשרות להמשיך ולעקוב אחר מצבו.
בפברואר 1991 הוציאה הלהקה את האלבום Innuendo. על אף שנראה היה שמצבו הבריאותי של מרקיורי מתדרדר, הוא המשיך לעבוד ולתרום ללהקה באותו אופן כמו בעבר. בכל הזדמנות בה הרגיש טוב הוא יידע את שאר חברי הלהקה להגיע לאולפנים בשביל להספיק לעבוד בזמן בו הוא עוד עומד על רגליו. וידאו קליפים שצולמו לשירים מאלבום זה השתדלו להסתיר את מצבו המדרדר של מרקיורי – חלקם צולמו בשחור לבן כאשר מרקיורי לבוש בשכבות רבות של בגדים ומאופר בכבדות כדי לטשטש את מצבו וחלקם עשו שימוש באנימציה ובקטעים מהקליפים הקודמים.
לבסוף, לאחר שלא היה יכול עוד להסתיר את מצבו, הוציא מרקיורי ב-23 בנובמבר הצהרה לעיתונות ובה אישר שהוא אכן חולה במחלת האיידס. פחות מיממה לאחר שחרור ההצהרה, ב-24 בנובמבר 1991, נפטר פרדי מרקיורי בביתו כשהוא בן 45, כתוצאה מסיבוכים של דלקת ריאות שנגרמו עקב מחלת האיידס. הלווייתו התקיימה שלושה ימים מאוחר יותר ללא קהל רב והועברה בידי כומר זרתוסטראי. גופתו נשרפה ואפרו ניתן למרי אוסטין. אוסטין הודיעה כי לעולם לא תגלה מה היא עשתה עם האפר.
זמן קצר לאחר מותו, יצא השיר Bohemian Rhapsody כסינגל בהוצאה מחודשת. 1,000,000 פאונד מרווחי הסינגל נתרמו לעמותה למלחמה באיידס ע"ש טרנס היגינס.
ב-20 באפריל 1992, כחצי שנה לאחר מותו של מרקיורי, קיימו חברי הלהקה הנותרים הופעה לזכרו באצטדיון ומבלי. מטרות ההופעה היו הנצחת חייו של מרקיורי והגברת המודעות העולמית לאיידס, כאשר מיליונים ברחבי העולם צפו בחברי הלהקה מבצעים את שיריהם לצד אמנים שונים, ביניהם: רוברט פלנט, דייוויד בואי, אלטון ג'ון, רוג'ר דלטרי, אקסל רוז, סלאש, להקת מטאליקה, אנני לנוקס, ג'ורג' מייקל, פול יאנג, ג'יימס הטפילד ואחרים. הכנסות המופע הגיעו ל-2,000,000 פאונד ונתרמו לקרן על שם מרקיורי למען חקר מחלת האיידס, "קרן עוף החול" (הפניקס). בעקבות הכימיה המיוחדת שנוצרה בין טיילור, דיקון ומיי לבין ג'ורג' מייקל אשר ביצע באותה הופעה את השיר Somebody to Love, התעורר גל שמועות שלפיו יירש מייקל את מקומו של מרקיורי כסולן הלהקה. נוכח שמועות אלה הודיעו שני הצדדים כי אין כוונה כזו. הפופולריות של הלהקה גדלה באותה שנה גם עקב ההשמעה של Bohemian Rhapsody בסרט עולמו של ויין, והשיר עצמו חזר למצעדים ונותר במשך חמישה שבועות במקום השני במצעדים של ארצות הברית.
על אף מותו של מרקיורי שהשפיע רבות על חברי הלהקה, קווין מעולם לא התפרקה באופן רשמי, והאלבום האחרון שלהם שכלל חומרים מקוריים יחד עם מרקיורי יצא רק ב-1995, ארבע שנים לאחר מותו. האלבום, Made in Heaven, כלל הקלטות אחרונות של הלהקה משנת 1991 וכן הקלטות שלא זכו להיכנס לאלבומים קודמים. בנוסף נכללו באלבום שירים מעובדים מאלבום הסולו של מרקיורי, Mr. Bad Guy, ומעבודות הסולו של טיילור.
בנוסף לקריירה המוזיקלית, החלו מיי וטיילור לגלות מעורבות בפרויקטים לאיסוף כספי צדקה למען המלחמה באיידס וקידום המודעות של הנושא בחברה. בשנת 1997, פעלו שלושת חברי הלהקה הנותרים יחד בפעם האחרונה בהקלטות לשיר No One But You (Only the Good Die Young), אשר נוסף לאלבום האוסף Queen Rocks. לאחר מכן, עזב ג'ון דיקון את ההרכב ואת הקריירה המוזיקלית. בעקבות זאת, הלהקה התפרקה רשמית.
קווין + (1998 ואילך)
משנת 1998 פעלו מיי וטיילור יחד בפרויקטים שונים בשם קווין +, שחלקם היו רמיקסים ללא כל עשייה או מעורבות אמנותית מצד הלהקה. בשנת 1999 יצא האלבום Greatest Hits III. בנוסף לשירים של הלהקה בתקופת הפעילות שלה, נכללו באלבום שירי סולו של מרקיורי ומיי, וגם פרויקטים של "קווין +", כמו קווין + וייקליף ז'אן, בגרסת הראפ ל-Another One Bites the Dust, הביצוע של Somebody to Love יחד עם ג'ורג' מייקל, והביצוע של The Show Must Go On עם אלטון ג'ון משנת 1997.
בריאן מיי ורוג'ר טיילור הופיעו יחדיו בשם קווין באירועים שונים, כמו טקסים והופעות צדקה, כאשר הם שרים לצד אמנים שונים. ואף הקליטו מספר גרסאות כיסוי ללהיטים של קווין, ביניהן ל-We Will Rock You ו-We Are The Champions בשיתוף עם אמנים אחרים.
בשנת 2003 פורסמו ארבעה שירים חדשים על ידי קווין בשביל הקמפיין של נלסון מנדלה למען המלחמה האיידס. השירים Invincible Hope, The Call, Say It's Not True ו-Amandla טרם יצאו באלבום אולפן רשמי.
ב-13 באוקטובר 2022 הוציאה לאור הלהקה את הסינגל "Face It Alone", שיר גנוז שהוקלט במקור עבור האלבום The Miracle, למעלה מ-30 שנה קודם לכן, אך לא פורסם מעולם. השיר הושמע בבכורה בתחנת הרדיו BBC Radio 2.
Queen + Paul Rodgers
שמאל|ממוזער|250px|מיי ורוג'רס בהופעה בבודפשט, אוקטובר 2008
בשנת 2005 יצאו מיי וטיילור למסע הופעות עם פול רוג'רס, לשעבר סולן להקות פרי ובאד קומפני. ג'ון דיקון לא השתתף במסע ההופעות, ונגן הבס מלהקת בלו אויסטר קולט, דני מירנדה, החליף אותו. מוזיקאים נוספים שנכללו במסע ההופעות היו הקלידן ספייק אדני, שניגן על קלידים וגיטרה לצד הלהקה משנת 1984, וכן גיטריסט נוסף, ג'יימי מוזס, שעבד יחד עם מיי על עבודות הסולו שלו מתחילת שנות התשעים.
ב-19 בספטמבר 2005 אלבום הופעה כפול יצא בשם Return of the Champions, שהוקלט בהופעה של קווין ופול רוג'רס בשפילד ארנה שבאנגליה. מספר שבועות מאוחר יותר ההופעה יצאה בפורמט DVD.
במרץ 2006, קווין ורוג'רס יצאו למסע הופעות בארצות הברית וקנדה. מסע ההופעות זה היה לראשון של הלהקה בארצות הברית מאז 1982. ההרכב החדש הוציא את השיר הראשון שלהם ביחד, Take Love, במהלך מסע ההופעות. ב-28 באפריל 2006 הוציאו קווין ורוג'רס DVD חדש של הופעה ביפן.
ב-15 באוגוסט 2006 בריאן מיי אישר באתר הבית שלו שקווין ורוג'רס יתחילו בעבודות על אלבום אולפן חדש באוקטובר שיוקלט במקום לא ידוע.
ב-13 באוגוסט 2006 צוטט טכנאי התאורה של הלהקה במהלך הופעה באטלנטה שבג'ורג'יה, שההרכב ייצא למסע הופעות נוסף בתחילת שנת 2008. ב-19 במרץ 2008 פורסמו באתר הרשמי של הלהקה תאריכי ההופעות לסיבוב ההופעות באירופה לקראת סוף 2008. הלהקה אכן הופיעה בבודפשט בסוף אוקטובר, ואמורה להופיע בפראג בתחילת נובמבר אותה שנה.
בספטמבר 2008 יצא אלבום האולפן The Cosmos Rocks.
Queen + Adam Lambert
קווין בהופעות
קווין הופיעה במשך חמש עשרה שנים, מ-1971 ועד 1986. במשך התקופה הזו הופיעה הלהקה כ-700 פעמים. עם הזמן השתנו מאפיינים שונים של ההופעות: התאורה, התלבושות וסגנונות השירים. עם זאת, החוויה האנרגטית והמאפיינים ההומוריסטיים והדרמטיים, שהיו לסימני ההיכר של הלהקה בהופעות, לא השתנו לאורך כל התקופה.
שנות השבעים
בתחילת דרכה, הלהקה הופיעה במועדונים ואזורים שונים בלונדון. עם הזמן, עברה הלהקה להיכלים גדולים יותר, לאחר שיצאה להופעות לקידום שני האלבומים הראשונים שלהם Queen ו-Queen II. פריצת הדרך האמיתית של הלהקה בהקשר להופעותיה הגיעה בשנת 1974, כאשר הוזמנה להופיע כלהקת חימום של להקת מוט דה הופל במסע ההופעות שלה בבריטניה. על אף העובדה שהייתה הלהקה צעירה וחסרת ניסיון, קווין זכתה לתשבחות ולתגובות נלהבות מהקהל, ומוט דה הופל הזמינו את חברי הלהקה להופיע עמם במסע הופעות בארצות הברית. בשלב זה הגיעה הלהקה למעמד בו הופעותיה על הבמות היו למאורע פחות משני, כאשר הופיעה מול קהל רב יותר, ביצעה שירים חדשים וזכתה להתנסות ראשונה עם תאורה מסיבית. הקהל החל להכיר את המאפיינים של הלהקה על הבמות, כמו התלבושות הראוותניות בצבעי שחור לבן של המעצבת זנדרה רודז, שהתאים לסגנון של חברי הלהקה ובמיוחד של פרדי מרקיורי, וכן לאלתורים של מיי וטיילור בקטעי המעבר של השירים, בעוד מרקיורי מלהיב את הקהל בקריאות עידוד להצטרף לשירה. סימני היכר נוספים בהופעות היו הגיטרה המיוחדת שמיי בנה בעצמו שבאפקטים רבים יצרה רבדים מוזיקליים שונים, פסנתר הכנף עליו נהג מרקיורי לנגן בחלק מההופעה. מאפיין נוסף שזכה להכרה באותה תקופה היה המיקרופון של מרקיורי, שהורכב רק על החלק העליון של המעמד, ללא הבסיס התחתון.
לאחר שזכתה להכרה כלהקה רצינית, יצאה קווין למסע הופעות עצמאי לקידום האלבום Sheer Heart Attack. מסע הופעות זה היווה את הפריצה האמיתית של הלהקה לתודעה העולמית בעקבות ההתלהבות הרבה של המעריצים בהופעות, במיוחד ביפן. במסע הופעות זה הלהקה החלה להשתמש בגרסה שלהם להמנון הבריטי God Save The Queen כחותם ההופעות ובתאורה מסיבית וצבעונית במיוחד עם אפקטים שהפכו את חוויית ההופעה לאירוע אקסטרווגנטי מלא דרמה בנוסף למאפיינים הקודמים. בנוסף לדרמה, נהגו חברי הלהקה להשתמש במאפיינים הומוריסטיים, כאשר במעברים בין השירים, ג'ון דיקון ניגן תו אחד על משולש, ומרקיורי הרים כוסות שמפניה עם הקהל, בעוד מיי ניגן על יוקלילי. בעקבות ההערצה של הלהקה ביפן, נהג מרקיורי ללבוש בהדרנים קימונו וכן בחלק זה שסיים את ההופעה, נהגו חברי הלהקה לבצע מחרוזות שירי רוק ישנים, כמו Jailhouse Rock ו-Big Spender, במקום שירים מקוריים שלהם. מחרוזת שירים זו המשיכה להיות חלק בלתי נפרד מההופעות של הלהקה במשך כמעט כל העשור.
בשנים 1975–1976 יצאה קווין למסע ההופעות לקידום האלבום A Night at the Opera. כמו בהופעות הקודמות הלהקה שמרה על המאפיינים ההומוריסטיים והדרמטיים, התלבושות והתאורה, אך בהופעות אלו, נוסף השיר Bohemian Rhapsody שחולק לשלושה חלקים שבוצעו בנפרד. בתחילת הופעה, הושמע הקטע האופראי של השיר, בטרם עלו חברי הלהקה לבמה. בהמשך, הפתיח של השיר החל את מחרוזת השירים של ההופעות, ובחלק בו אמור היה להתחיל הקטע האופראי, בוצעו השירים Killer Queen, The March of the Black Queen ולפעמים גם You're My Best Friend, כשאחריו בוצע קטע הסיום של השיר. באופן זה נמנעו חברי הלהקה מהביצוע המתיש של השיר בשלמותו, כולל הקטע האופראי המסובך שללא האפקטים והכפלות הקולות, היה מאבד מקסמו. בהופעות אלו אימץ מרקיורי מנהג חדש, כאשר בהדרנים השליך לקהל פרחי ורדים או ציפורן.
במהלך ההקלטות לאלבום A Day at the Races בשנת 1976, ביצעה הלהקה הופעה לקהל הרחב בהייד פארק. ההופעה זכורה בעיקר בזכות הקהל העצום שנכח בפארק, שכלל כ-180,000 איש. בהופעה זו ביצעה הלהקה חלק אקוסטי, כאשר כל חברי הלהקה עמדו בקדמת הבמה וביצעו את השיר '39. ביצוע זה של השיר נעשה בהופעות של הלהקה גם בשנים הבאות. תקרית נוספת מההופעה התרחשה במהלך השיר The Prophet's Song, כאשר המכשיר שהיה אחראי להכפלת הקולות בחלק האמצעי של השיר התקלקל, ומרקיורי נאלץ לאלתר על הבמה וביצע לבדו באופן כמעט בלתי אפשרי את הקטע המיוחד של השיר.
מתחילת שנת 1977 ועד אמצעה, יצאה הלהקה למסע הופעות לקידום A Day at the Races שהציג שינויים בוויזואליות המאפיינים השונים בהופעות הלהקה. ערכת התאורה המפורסמת של הלהקה הוחלפה בחדשה ומסיבית יותר שכונתה "הכתר", וחזותו של מרקיורי השתנתה כאשר קיצר במקצת את שערו והחל להופיע בבגדי טייטס צמודים וצבעוניים. בהופעות אלו החלה הלהקה לבצע את Bohemian Rhapsody באופן הנוח ביותר בשבילם, כאשר ביצעו את השיר בכל חלקיו: את החלק הראשון ביצעו בעצמם, בהגיעם לחלק האופראי הופעלה ההקלטה והאורות הוחשכו, ובסיום הקטע האורות חזרו לפעול והלהקה נגנה את המשך השיר, לבושה בבגדים שונים, ובסיומו החלה בחלק של הרוק הכבד בהופעות. בהופעות אלו, החלה קווין להתנסות בסוג אחר של תאורה בהופעות, עם סוללה של גופי תאורה נטויים שיוצרים צורות דינמיות במעברים בשינוי עוצמת התאורה של כל אחד מהם. במסע ההופעות הזה הופיעה הלהקה בארצות הברית לצד Thin Lizzy. היה זה מסע ההופעות האחרון בו ביצעה הלהקה את מחרוזת הרוקנ'רול כהדרן.
מסע ההופעות לקידום האלבום הבא News Of The World, נמשך מסוף שנת 1977 ועד תחילת 1978. בהופעות אלו בוצעו לראשונה השירים המוכרים של הלהקה, We Will Rock You ו-We Are the Champions. כתגובה לזרם הפאנק שצמח באותה תקופה, אימץ לעצמו מרקיורי דימוי הרסני בביצוע לשיר Sheer Heart Attack. במסע ההופעות הזה נוסף לראשונה השיר I'm in Love with My Car, כשרוג'ר טיילור מחליף את מרקיורי בשירה. במקביל להתווספות של שירים חדשים רבים, ירדו מרשימת השירים בהופעות השירים משני האלבומים הראשונים, כולל הרבה שירים שהיוו אבני דרך בהופעות של הלהקה. במסע ההופעות הזה גם בוצע לראשונה השיר Love of My Life, על גיטרה אקוסטית במקום על פסנתר, כמו בגרסת האלבום. ביצוע זה הפך לסמל בהופעות של הלהקה, כאשר פעם אחר פעם הקהל כולו הצטרף לשירה יחד עם מרקיורי, שלפעמים הותיר להם לשיר במקומו.
במסע ההופעות לקידום האלבום Jazz בארצות הברית, אירופה ויפן, בשנים 1978–1979, רוב ההופעות מאירופה הוקלטו ונוספו לאלבום ההופעה הראשון של הלהקה, Live Killers. בהופעות אלו החל מרקיורי להופיע בבגדי עור או ויניל, במקום בגדי הטייטס ה"גלאמיים". במהלך ההופעות של הלהקה ביפן, ביצעו חברי הלהקה את השיר Teo Toriatte, שהוקדש למעריצים היפניים, כאשר בריאן מיי מנגן על הפסנתר.
ימין|ממוזער|250px|קווין בהופעה במסגרת מסע ההופעות לקידום האלבום ג'אז, 1979
בסוף שנת 1979 ערכה הלהקה את מסע ההופעות הקצר שענה על השם Crazy Tour (מסע ההופעות המטורף). מסע ההופעות הזה התקיים בסמוך ליציאת סינגל מצליח וזאת בניגוד לסיבובים הקודמים שנועדו לקידום אלבומים שלמים. מרקיורי עלה לבמה לראשונה בשיער קצר, ולראשונה ניגן בגיטרה את השיר Crazy Little Thing Called Love. במסע הופעות זה הורידה הלהקה מרשימת השירים בהופעות את Brighton Rock שנודע בסולו הגיטרה הארוך והמאולתר של מיי. בסיום כל הופעה, נהג לעלות מרקיורי לבמה רכוב על כתפי דמות עצומת ממדים של סופרמן או דארת' ויידר, אם כי הדבר גרם למספר בעיות משפטיות.
שנות השמונים
עשור שנות השמונים אופיין במוזיקת הפופ שהייתה אז הבולטת ביותר ובעלייתו של ערוץ המוזיקה MTV. הלהקה החלה לשנות את סגנונה המוזיקלי בהתאם לשינוי בתקופה, וכן הדבר בא גם לידי ביטוי בהופעות.
בשנת 1980 יצאה הלהקה למסע ההופעות לקידום אלבומם הראשון בעשור החדש The Game. בתקופה זו ההצלחה הגיעה לשיא, כאשר האלבום הגיע לראש המצעדים ברחבי העולם. התלבושות של מרקיורי על הבמות החלו להראות יותר ממוצעות ופחות ראוותניות מבעבר, כמו חולצות קצרות פשוטות. בנוסף הלהקה החלה בתפנית לסאונד של מוזיקת הפאנק, עם ביצועים תואמים בהופעות לשירים Another One Bites The Dust ו-Dragon Attack.
מסע ההופעות לדרום אמריקה בשנת 1981 אשר נקרא Gluttons For Punishment היה קצר אך תזזיתי במיוחד וכלל הופעות בחלק מהאצטדיונים הגדולים ביותר בעולם. בסקירה כללית, קווין הופיעה במהלך 13 הופעות מול חצי מיליון צופים בהופעות, כאשר ההופעה בברזיל קבעה שיא חדש, עם 131,000 צופים בהופעה בודדה.
מסע ההופעות של שנת 1982 יצא לדרך לאחר יציאתו של אלבום שיצר עניין ועם זאת היה שנוי במחלוקת, Hot Space. שיאו של מסע ההופעות הייתה ההופעה באוויר הפתוח במילטון קייל שליד לונדון. במסע הופעות זה החלה הלהקה להיעזר בקלידנים אחרים בחלק מהשירים בהופעות. השימוש בקלידים אלקטרוניים וסינתיסייזר החל לקחת חלק ניכר בהופעות של הלהקה, אם כי מרקיורי המשיך לנגן בפסנתר על הבמה. לאחר מסע ההופעות, השיר היחידי מהאלבום שהמשיכה הלהקה לבצע היה Under Pressure, בעקבות חוסר הפופולריות של האלבום.
מסע ההופעות לקידום האלבום The Works בשנים 1984–1985 הפך לאחד ממסעי ההופעות הגדולים ביותר של הלהקה, כולל הופעה בפסטיבל בריו דה ז'ניירו, ברזיל, שם עלתה לבמה בשתיים לפנות בוקר. לקידום השיר I Want to Break Free מתוך האלבום, נהג מרקיורי לעלות לבמה במהלך ביצוע השיר עם התלבושת מהקליפ שלו, בו נראים חברי הלהקה לבושים בבגדי נשים. עם פאה שחורה ונפוחה, אפודה ורודה, חצאית מיני מוויניל ושדיים תותבים, גרם מרקיורי לתגובות לא נלהבות ולעיתים אף זועמות בקרב הקהל. במהלך מסע הופעות זה ביצעה הלהקה גם מחרוזת שירים משלושת האלבומים הקודמים שלה.
ההופעה של הלהקה בסאן סיטי שבדרום אפריקה גרמה לשערורייה. על אף העובדה שלהקות רבות הופיעו באזור המדברי, על קווין נמתחה ביקורת על עצם הופעתה שם, זאת מאחר ששלטון האפרטהייד הגיע לשיאו בדרום אפריקה בסמוך להגעת הלהקה. עמותות וארגונים שונים כולל "התאחדות האמנים כנגד האפרטהייד", ביקרו קשות את הלהקה על הופעתם באזור כה טעון. במטרה לצנן את הביקורות כנגדם, הוציאו חברי הלהקה הצהרה לעיתונות בה נאמר כי הם מתעבים כל סוג של גזענות, וכן שאין בכוונתם לקדם שום תעמולה גזענית.
בשנת 1985 הופיעה הלהקה במסגרת אירוע הלייב אייד באצטדיון ומבלי, ונבחרה ללהקה שנתנה את ההופעה הטובה ביותר על הבמה. ההופעה שלהם ארכה 21 דקות, וכללה ביצוע חלקי של Bohemian Rhapsody, ואת השירים Radio Ga Ga, Hammer to Fall, Crazy Little Thing Called Love, We Will Rock You ו-We Are the Champions. בהמשך, עלו מרקיורי ומיי לבמה לביצוע של השיר ?Is This The World We Created, כשתגובת הקהל הייתה יוצאת מגדר הרגיל.
בשנת 1986 קווין יצאה למסע ההופעות האחרון שלה, שענה על השם The Magic Tour (מסע ההופעות הקסום) בדומה לשם האלבום אותו קידם, A Kind of Magic. מסע ההופעות התקיים רק באירופה, וכלל שתי הופעות חותם באצטדיון ומבלי, וכן הופעה נוספת בבודפשט שבהונגריה, שרק ירד מעליה מסך הברזל. כך, למעשה, הייתה ההופעה מבין הראשונות של אמן מערבי בהונגריה. במהלך מסע ההופעות הכחיש מרקיורי מעל הבמה את השמועות שהלהקה נמצאת על סף פירוק. בביצוע הגרסה של הלהקה להמנון הבריטי בכל הופעה, עלה מרקיורי לבמה לבוש בגלימה וכתר התואם לזה של משפחת המלוכה. במסע הופעות זה הייתה קווין לאחת מהלהקות הראשונות שבהופעותיהם הוצב מסך ענק שהקרין את הנעשה על הבמה אל הקהל. הופעה אחרונה שנוספה עקב הביקוש באצטדיון ומבלי, הועברה לבסוף לפסטיבל המוזיקה בנבוורת', שם כ-150,000 צופים זכו לראות הופעתה האחרונה של קווין על הבמה.
המאה ה-21
בשנת 2008 יצא אוסף "The Singles Collection Volume 1".
ב-7 באוקטובר 2011 הופיעה להקת קווין בטקס פרסי ה-EMA של ערוץ המוזיקה MTV, יחד עם זוכה המקום השני בתוכנית הריאליטי אמריקן איידול אדם למברט. למברט שימש כסולן הלהקה בביצוע, במקום סולנה המנוח של הלהקה, פרדי מרקיורי. באותו ערב זכתה קווין גם בפרס "האייקון העולמי" של MTV, אשר ניתן כאות הוקרה לאמנים ולהקות שהשפיעו על התפתחות המוזיקה בעולם.
בשנת 2012 הופיעה הלהקה בטקס הסיום של אולימפיאדת לונדון בליווי הזמרת ג'סי ג'יי.
ב-19 ביוני 2014 קווין ואדם למברט יצאו לסיבוב הופעות בדרום ארצות הברית, קנדה, יפן ובפעם הראשונה אחרי 30 שנה באוסטרליה ובניו זילנד.
ב-12 בספטמבר 2016 הופיעה הלהקה ואדם למברט בפארק הירקון בתל אביב, בפני כ-58,000 צופים.
ב-1 במאי 2020 הוציאו קווין ואדם למברט סינגל בשם "You Are the Champions". הסינגל, שהוא למעשה השיר "We Are the Champions", הוקלט מבתיהם של חברי ההרכב כחלק מקמפיין לגיוס כספים למאבק בנגיף הקורונה. השיר זכה להצלחה יחסית.
סגנון מוזיקלי ותיאטרלי של הלהקה
הסגנון הייחודי של קווין היה אחד המרכיבים החשובים בהצלחתה. לאורך שני עשורים, הלהקה שילבה סגנונות מוזיקליים שונים ושינתה אותם בהתאם להתפתחות המוזיקלית שלה. במקביל לשינויים המוזיקליים התקיימו גם שינויים בתדמית ובמאפיינים שלה בהופעות.
קווין החלה לפעול בתחילת שנות השבעים, תקופה בה חברי הלהקה הושפעו בעיקר ממוזיקת הרוק כבד, ובמיוחד מלד זפלין, והדבר בא לידי ביטוי בשני האלבומים הראשונים שלה: Queen ו-Queen II. בנוסף לסגנון הרוק הכבד, הביאו פרדי מרקיורי, עם נגינת הפסנתר והמנעד הווקאלי הרחב שלו, את מוטיבי המוזיקה הקלאסית, ובריאן מיי, את נטייתו השאפתנית לכתיבה סימפונית, והלהקה יצרה לעצמה סגנון שטישטש את הגבולות בין סגנונות מוזיקליים שונים.
בנוסף להשפעות המוזיקליות, הלהקה שמה דגש גם על המראה החיצוני, ואימצה לעצמה תדמית ראוותנית עם תלבושות ססגוניות ומחוות תיאטרליות, במיוחד מצד מרקיורי שבתור סולן שלהב את הקהל בהופעות, מה שהוסיף לקסם האישי של הלהקה. מאפיינים חזותיים אלו באו כהשראה מכוכב רוק אחר שצמח באותה תקופה בזכות מאפיינים אלו, דייוויד בואי בדמותו כזיגי סטארדסט. בהשפעת אמנים כחברי להקת קווין, שההופעה החיצונית היוותה מרכיב חשוב להצלחתה בנוסף למוזיקה, צמח סגנון המוזיקה הנקרא גלאם רוק.
בתחילת הקריירה של הלהקה, חבריה התנגדו נחרצות לשימוש בסינתיסייזרים, אך במקביל השתמשו באולפני ההקלטות בהכפלת קולות רבים (לדוגמה, בשיר Bohemian Rhapsody, קיימת הכפלת קולות של 180 אנשים), הקלטות מוכנות מראש ומאפיינים אלקטרוניים רבים. בסופו של דבר, מאזינים רבים טעו לחשוב שהלהקה כן השתמשה בשיריה בסינתיסייזר, וכדי למנוע אי הבנות הוסיפה הלהקה כיתוב בסוף הקרדיטים על העטיפה של שבעת האלבומים הראשונים: .And nobody played synthesizer... ("...ואף אחד לא ניגן בסינתסייזר."), או בפשטות No synths.
עם השנים השתנו והתחלפו מאפיינים שונים של הלהקה, במיוחד לקראת סוף שנות השבעים, עם יציאת האלבומים News of the World ו-Jazz. מבחינה מוזיקלית, נטשה הלהקה את השילוב של מוזיקת רוק עם מוזיקה קלאסית, אך נותרה נאמנה למאפייני הרוק הכבד, ועברה לכיוון של רוק אצטדיונים, עם מופעים גרנדיוזיים מול קהל עצום על במות רחבות יותר. מבחינת המראה החיצוני, נטשה הלהקה את המאפיינים ה"גלאמיים" עם הביגוד הססגוני לטובת בגדים סטנדרטיים יותר, מלבד מרקיורי, שהחל להופיע בבגדי עור ומעילי אופנוענים.
בשנות השמונים החלה הלהקה, בניגוד למדיניותה בעבר, להשתמש בסינתיסייזרים ובהתאמה לטרנד של תחילת העשור, נטשה את מוזיקת הרוק הכבד שאפיינה את הלהקה בתחילת דרכה ופנתה לכיוון מוזיקת פופ רוק. בתקופה זו החל מרקיורי לגדל שפם שהפך לסמל המסחרי שפרסם אותו מאוד בקרב המעריצים שלא נחשפו ללהקה בשנות ה-70. בהמשך הגיע שינוי נוסף בסגנון הלהקה, עם יציאתו של האלבום Hot Space, אשר פנה לסגנונות הפאנק, הדיסקו ומוזיקת הגל החדש. צעד זה נעשה עקב הלך הרוחות של הרדיו האמריקאי באותן שנים, כאשר חברי הלהקה ניסו לפרוץ את דרכם לשוק האמריקני הנוקשה.
לאחר ניסיונות העבר בחיפוש אחר כיוונים אמנותיים שונים, חזרה הלהקה לבצע מוזיקת רוק בהתאמה לשינויים של העשור החדש באלבום The Works, שכלל גם את סגנונות הפופ רוק והסינת'-פופ. אלבומיה האחרונים של הלהקה נעו סביב מוזיקת הרוק הכבד שאפיינה אותה בשנות השבעים. באלבום האחרון Innuendo, שיצא חודשים ספורים לפני מותו של פרדי מרקיורי ממחלת האיידס, שילבה הלהקה מאפיינים מוזיקליים שונים סביב מוזיקת הרוק, כמו מוזיקת פלמנקו בשיר שנקרא כשם האלבום, ועד מקהלת גוספל בשיר "All God's People".
קווין בתחומי בידור אחרים
קולנוע
קווין הוציאה פסקולים מלאים לשלושה סרטים: פלאש גורדון (הפסקול באותו השם), איש הנצח (האלבום A Kind of Magic – שקיבל את שמו ממשפט שנאמר בתוך הסרט) ורפסודיה בוהמית (הפסקול באותו שם).
סרטים אחרים שכללו את שירי הלהקה הם נשר הברזל, לאכול בגדול, חיילים קטנים, החברים של פיטר, העולם על פי קליפורניה מן, ועוד. הסרט עולמו של ויין אשר שילב בתוכו את השיר "רפסודיה בוהמית" בצורה קומית גרם לשיר לטפס בחזרה למקום הראשון במצעד הפזמונים (בביצועו המקורי).
ברקע לקרדיטים בסיום הסרט סיפורו של אביר נשמע השיר We Are The Champions בגרסה של רובי ויליאמס. שיר זה מלווה גם את סצנת הסיום לסרט נקמת המרובעים, הכוללת שילוב של הביצוע המקורי יחד עם גרסתה של התזמורת הסימפונית של לונדון. בסרט מולין רוז' השיר The Show Must Go On בוצע על ידי השחקנים.
ב-1 בנובמבר 2018 יצא לאקרנים הסרט "רפסודיה בוהמית", אודות חייו של מרקיורי ולהקת קווין. הסרט נקרא על שם השיר הידוע ביותר של להקת קווין "Bohemian Rhapsody". הסרט בפרס גלובוס הזהב לסרט הטוב ביותר - דרמה, וראמי מאלק, ששגילם את מרקיורי, זכה בפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר.
טלוויזיה
סדרת הטלוויזיה של הסרט איש הנצח השתמשה בשיר "Princes of the Universe" מתוך האלבום "A Kind of Magic" כשיר הפתיחה.
תוכנית הטלוויזיה מופע שנות ה-70 השתמשה בשירים ברוח התקופה כדי לתת שמות לפרקים ובעונה השמינית והאחרונה ניתנו שמות הפרקים לפי שמות השירים של קווין.
ב-11 באפריל 2006 הופיעו חברי קווין הנותרים, מיי וטיילור, בתוכנית מיוחדת של אמריקן איידול. כל מתחרה בתוכנית היה צריך לבחור שיר של הלהקה, להתאמן עליו ולבצע אותו ביחד עם חברי הלהקה בשידור חי. מאוחר יותר יצאו חברי הלהקה בביקורת על העריכה של התוכנית, שהציגה אותם באור רע בעבודה עם אחד מהמתחרים, בעוד ההפך הוא הנכון.
מוזיקה קלאסית
בשנת 2002 פרסם המלחין והמנצח טולגה קשיף סימפוניה בשם "Queen Symphony" שנכתבה בהשראת כמה משירי הלהקה: Bohemian Rhapsody, We Will Rock You, We Are the Champions ו-Who Wants to Live Forever. את הסימפוניה ביצעה במקור התזמורת הפילהרמונית המלכותית והוצגה בין היתר בבריטניה, ארצות הברית, אוסטרליה, טורקיה והולנד. האלבום Queen Symphony היה מועמד לפרס אלבום השנה בפרסי המוזיקה הקלאסית הבריטי בשנת 2003.
תיאטרון
שמאל|ממוזער|150px|כרזת המחזמר We Will Rock You
בשנת 2002 עלה מחזמר (או בהגדרה אחרת, רוק תיאטרלי) המבוסס על שירי קווין אשר נקרא We Will Rock You והוצג בתיאטרון דומיניון בווסט אנד של לונדון. המחזמר נכתב על ידי הקומיקאי והיוצר האנגלי בן אלטון בשיתוף פעולה עם חברי הלהקה, בריאן מיי ורוג'ר טיילור, והופק בידי רוברט דה נירו. בהצגה המקורית השתתפה האנה ג'יין פוקס וטוני וינסנט. מאז יציאתו לבמות בוצע המחזמר על במות רבות ברחבי העולם. הפקת המחזמר בלונדון תוכננה להסתיים באוקטובר 2007 בתיאטרון דומיניון, אך בעקבות דרישת הקהל, הוארך מסע ההופעות שלו באופן ניכר.
בכורת המחזמר הייתה בשנת יובל הזהב (ג'ובלי) של המלכה אליזבת השנייה. כחלק מחגיגות היובל, בריאן מיי ביצע את גרסת ההמנון הבריטי, כפי שהופיעה באלבום A Night at the Opera של הלהקה, על גג ארמון בקינגהאם.
המחזה "קווין בבלט" נכתב על ידי שון בווין כמחווה לפרדי מרקיורי, והפסקול שלו מבוסס על שירי הלהקה.
הסמל
שמאל|ממוזער|300px|הלוגו של קווין, עוצב על ידי פרדי מרקיורי
הסמל של קווין עוצב על ידי פרדי מרקיורי, שהיה בעל תואר בעיצוב גרפי, לפני צאת אלבום הבכורה של הלהקה. הסמל מבוסס על אלמנטים של שלט הרלדי, על פי חוקי ההרלדיקה – מדע חקר השלטים ההרלדים.
הסמל מציג את המזלות האסטרולוגיים של חברי הלהקה: שני אריות, המזלות של דיקון וטיילור; סרטן למיי ושתי בתולות, המזל של מרקיורי. האריות נאחזים באות "Q" המעוצבת שעליה נח הסרטן, להבות מרקדות מעל השריון שלו וכל בתולה מוגנת מתחת לאריה. במרכז ה-Q נמצא כתר ומעל כל הדמויות נמצא עוף החול. מרקיורי טען כי הסמל מסמל את רוח התקופה (שנות השבעים). עוף החול שימש לאחר מכן כסמל הקרן למלחמה באיידס שהוקמה לאחר מותו של מרקיורי. הסמל מופיע בווריאציות שונות על מספר אלבומים של הלהקה וכן הופיע על תוף הבס של טיילור במהלך ההופעות.
השפעה מוזיקלית
על אף הביקורות המתמשכות מצד המבקרים, ובמיוחד בארצות הברית, קווין זכתה להכרה על תרומתה לסגנונות הרוק הכבד, הגלאם רוק, הפופ-רוק ובין השאר, גם לרוק המתקדם. הלהקה תרמה רבות להתפתחות מופעי הרוק העצומים באצטדיונים.
קווין נחשבת לאחת מהלהקות המשפיעות ביותר על להקות הרוק הכבד שצמחו בסוף שנות ה-70 ובמהלך שנות ה-80 וכן על מוזיקאים מתחומים וז'אנרים רבים אחרים. בין הלהקות והאמנים שמכירים בהשפעה הרבה של הלהקה עליהם: דף לפארד, הדארקנס, אקסטרים, פו פייטרס, Guns N' Roses, מטאליקה, ג'ורג' מייקל, מרילין מנסון, מיוז, מיקה, מיי כמיקל רומנס, ניין אינץ' ניילז, הסמאשינג פאמפקינס, סוויט ורדיוהד.
מייקל ג'קסון היה חבר קרוב של פרדי מרקיורי, ולטענתו, האלבום Hot Space, השפיע עליו רבות בעשיית האלבום המצליח במיוחד Thriller, בו מרקיורי היה אמור להשתתף במקור.
השיר של הלהקה Stone Cold Crazy, מהאלבום Sheer Heart Attack, נחשב בעיני רבים בתת-הז'אנר ת'ראש מטאל כאבן דרך, במקצב המהיר והאגרסיבי שלו. להקת מטאליקה הקליטה גרסת כיסוי לשיר שהופיע לראשונה באלבום האוסף לציון ארבעים שנה לחברת התקליטים Elektra בשנת 1990, והשיר זכה גם בפרס גראמי בשנת 1991 בקטגוריית ביצוע המטאל הטוב ביותר.
עובדות ושיאים
על פי ספר השיאים של גינס (2005) אלבומי קווין בילו סך של 1,422 שבועות – כ-27 שנה, במצעדים הבריטיים וזאת יותר מכל הרכב מוזיקלי אחר, כולל הביטלס ואלביס פרסלי.
קווין מחזיקה בשיא גינס נוסף: מועדון המעריצים של קווין הוא הוותיק ביותר מבין מועדוני המעריצים של להקות רוק, מאז צאת אלבום הבכורה של הלהקה בשנת 1973 ועד היום.
על פי נתונים שפורסמו בשנת 2006, אלבום האוסף של הלהקה, Greatest Hits, הוא האלבום הנמכר ביותר בכל הזמנים בבריטניה ובאירלנד, עם סך מכירות של 5,407,587 עותקים. האלבום השני הוא Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band של הביטלס, עם 604,295 עותקים פחות. אלבום האוסף השני של קווין, Greatest Hits II, נמצא במקום השביעי עם סך מכירות של 3,631,321 עותקים.
לפי נתוני המכירות, הלהקה היא אחד מהרכבי הרוק המצליחים ביותר: בראש המצעדים הלהקה מונה 18 אלבומים, 18 סינגלים, ו-10 DVDs.
כל חבר בלהקה כתב סינגל שהגיע לראש המצעדים.
גם יותר מעשור לאחר פירוק ההרכב המקורי, בשנת 2004, הלהקה מכרה מעל ל-300 מיליון תקליטים ברחבי העולם, ביניהם 35.5 מיליון בארצות הברית בלבד.
שמועה טוענת כי בשיר Another One Bites The Dust קיים מסר במהופך: בהשמעה מהסוף להתחלה של שם השיר, מתקבל המשפט "זה כיף לעשן מריחואנה" (It's fun to smoke marijuana). חברי הלהקה לא סיפקו שום תימוכין לשמועה.
חברי הלהקה
פרדי מרקיורי (1946–1991) שירה, פסנתר וסינתיסייזר. מרקיורי ידוע כסולן ומנהיג הלהקה, אם כי בכמה פעמים הבהיר שלא ראה עצמו מנהיג את חבריו ללהקה. ניגן מעט בגיטרה, אך יכולותיו הגבוהות בנגינה בפסנתר הן אלו שהשפיעו רבות על סגנון הלהקה. מרקיורי ניחן ביכולות ווקאליות של טנור, עם מנעד רחב הנפרש על יותר מארבע אוקטבות. מרקיורי היה אחראי על כתיבת חלק גדול מהשירים הידועים ביותר של הלהקה, ביניהם: Bohemian Rhapsody, Don't Stop Me Now, Somebody to Love, We Are the Champions ו-Crazy Little Thing Called Love. מרקיורי מת ממחלת האיידס, ב-24 בנובמבר 1991 ומותו הגביר את המודעות למחלה, על אף שהודה במחלתו יום אחד בלבד לפני מותו.
בריאן מיי (נולד ב-1947) גיטרה, קוטו, סינתיסייזר ושירה. מיי אחראי לכתיבת חלק ניכר משירי הלהקה (Tie Your Mother Down, Fat Bottomed Girls ו-We Will Rock You) ואף שר בחלקם, כמו בשירים 39' ו-Sail Away Sweet Sister. מיי הוא גם דוקטור לאסטרופיזיקה.
רוג'ר טיילור (נולד ב-1949) תופים, סינתיסייזר ושירה (שר את צלילי השירה הגבוהים, ברוב השירים בהם פרדי מרקיורי שר). בנוסף לכלי ההקשה, בחלק מהשירים שכתב ניגן על גיטרה חשמלית וגיטרה בס. ברוב שירי ההארד רוק שכתב הוא גם שר כמוביל, כמו בשיר I'm In Love with My Car. רוב היצירות של הלהקה שנכתבו על ידו ושזכו להכרה נכתבו בתקופת שנות ה-80, ביניהן: Radio Ga Ga, The Invisible Man ו-A Kind of Magic.
ג'ון דיקון''' (נולד ב-1951) גיטרה בס, תופים וסינתיסייזר. דיקון הוא חבר הלהקה היחיד שלא שר כמוביל באף אחד משירי הלהקה ובמשך השנים התמקד יותר בפן הניהולי והפיננסי של הלהקה. בשנות התשעים המאוחרות פרש מעולם המוזיקה ובחר לא להשתתף בסיור ההופעות "קווין + פול רוג'רס" בשנת 2005. חלק מהשירים המפורסמים שכתב הם You're My Best Friend, I Want to Break Free ו-Another One Bites the Dust''.
דיסקוגרפיה
אלבומים
שםתאריך יציאה לאורQueen13 ביולי 1973Queen II8 במרץ 1974Sheer Heart Attack8 בנובמבר 1974A Night at the Opera21 בנובמבר 1975 A Day at the Races18 בדצמבר 1976News Of The World28 באוקטובר 1977Jazz10 בנובמבר 1978The Game30 ביוני 1980Flash Gordon8 בדצמבר 1980Hot Space21 במאי 1982The Works27 בפברואר 1984A Kind of Magic2 ביוני 1986The Miracle22 במאי 1989Innuendo4 בפברואר 1991Made in Heaven6 בנובמבר 1995The Cosmos Rocks15 בספטמבר 2008
אלבומי הופעות
שםתאריך יציאה לאורLive Killers26 ביוני 1979Live Magic1 בדצמבר 1986At the Beeb4 בדצמבר 1989Live at Wembley '8626 במאי 1992Queen on Fire – Live at the Bowl25 באוקטובר 2004Return of the Champions19 בספטמבר 2005Super Live in Japan28 באפריל 2006Queen Rock Montreal29 באוקטובר 2007Live in Ukrain15 ביוני 2009Hungarian Rhapsody: Queen Live in Budapest20 בספטמבר 2012Live at the Rainbow '748 בספטמבר 2014A Night at the Odeon – Hammersmith 197520 בנובמבר 2015On Air4 בנובמבר 2016Live in Japan20 בדצמבר 2016Live Around the World2 באוקטובר 2020
אוספים
שםתאריך יציאה לאורGreatest Hits2 בנובמבר 1981Greatest Hits II28 באוקטובר 1991Classic Queen10 במרץ 1992The 12" Collectionלא ידוע התאריך המדויק, מאי 1992Queen Rocks3 בנובמבר 1997Greatest Hits III8 בנובמבר 1999Stone Cold Classics11 באפריל 2006The A–Z of Queen, Volume 110 ביולי 2007Absolute Greatest11 בנובמבר 2009Queen - Deep Cuts Vol. 114 במרץ 2011Queen - Deep Cuts Vol. 227 ביוני 2011Queen - Deep Cuts Vol. 35 בספטמבר 2011Icon11 ביוני 2013Queen Forever10 בנובמבר 2014Greatest Hits in Japan15 בינואר 2020Live at Fire Fight Australia1 באוקטובר 2020
מארזי תקליטורים
שםתאריך יציאה לאורThe Complete Works5 בדצמבר 1985CD Single Box26 באפריל 1991Box of Tricks26 במאי 1992Greatest Hits I & IIלא ידוע התאריך המדויק, 1994Ultimate Queen13 בנובמבר 1995The Crown Jewels24 בנובמבר 1998The Platinum Collection: Greatest Hits I, II & III13 בנובמבר 2000The Singles Collection Volume 11 בדצמבר 2008The Singles Collection Volume 215 ביוני 2009The Singles Collection Volume 331 במאי 2010The Singles Collection Volume 418 באוקטובר 2010Queen: The Studio Collection25 בספטמבר 2015News of the World (40th Anniversary Edition)17 בנובמבר 2017The Miracle Collector's Edition18 בנובמבר 2022
מיני אלבומים
שםתאריך יציאה לאור.Queen's First E.P20 במאי 1977Five Live19 באפריל 1993Queen at Live Aid (Live at Wembley Stadium, 13th July 1985)לא ידוע התאריך המדויק, 2018
וידאוגרפיה
שםתאריך יציאה לאורהערותGreatest Flix2 בנובמבר 1981Live in Japanלא ידוע התאריך המדויק, 1983יצא לאור ביפן בלבדWe Will Rock You10 בספטמבר 1984The Works Video EP19 בנובמבר 1984Live in Rio13 במאי 1985Who Wants to Live Forever20 באוקטובר 1986Live in Budapest16 בפברואר 1987Bohemian Rhapsody30 במרץ 1987The Magic Years30 בנובמבר 1987Rare Live21 באוגוסט 1989The Miracle Video EP27 בנובמבר 1989Queen at Wembley3 בדצמבר 1990יצא לאור בפורמט DVD ב-17 ביוני 2003Greatest Flix II28 באוקטובר 1991Box of FlixLive at the Rainbow26 במאי 1992הסרט שווק יחד עם מארז התקליטורים Box of TricksClassic Queen13 באוקטובר 1992יצא לאור בממלכה המאוחדת בלבדGreatest HitsWe Are the Champions: Final Live in Japanלא ידוע התאריך המדויק, 1992יצא לאור ביפן בלבדThe Freddie Mercury Tribute Concert23 בנובמבר 1992Greatest Flix I & IIלא ידוע התאריך המדויק, 1994Champions of the World6 בנובמבר 1995Made in Heaven11 בנובמבר 1996Greatest Karaoke Flixלא ידוע התאריך המדויק, 1998Queen Rocksלא ידוע התאריך המדויק, 1999Greatest Flix III6 בדצמבר 1999Party at the Palaceלא ידוע התאריך המדויק, 2002סרט מאת אמנים שוניםGreatest Video Hits 112 באוקטובר 2002Greatest Video Hits 225 בנובמבר 2003Jewels28 באפריל 2004יצא לאור ביפן בלבד46664 - The Eventלא ידוע התאריך המדויק, 2004סרט מאת אמנים שוניםQueen on Fire - Live at the Bowl25 באוקטובר 2004Live Aid8 בנובמבר 2004סרט מאת אמנים שוניםReturn of the Champions18 באוקטובר 2005The Making of A Night at the Opera20 במרץ 2006פרק מהסדרה הדוקומנטרית Classic AlbumsSuper Live in Japan28 באפריל 2006יצא לאור ביפן בלבדQueen Rock Montreal29 באוקטובר 2007Queen - Days of Our Lives28 בנובמבר 2011Greatest Video Hits28 באוגוסט 2012יצא לאור בממלכה המאוחדת וארצות הברית בלבדHungarian Rhapsody: Queen Live in Budapest '865 בנובמבר 2012Live at the Rainbow '748 בספטמבר 2014A Night at the Odeon - Hammersmith 197520 בנובמבר 2015
סיבובי הופעות
Queen I Tour (1973–1974)
Queen II Tour (1974)
Sheer Heart Attack Tour (1974–1975)
A Night at the Opera Tour (1975–1976)
Summer Gigs 1976 (1976)
A Day at the Races Tour (1977)
News of the World Tour (1977–1978)
Jazz Tour (1978–1979)
Crazy Tour (1979)
The Game Tour (1980–1981)
Hot Space Tour (1982)
The Works Tour (1984–1985)
Magic Tour (1986)
Queen + Paul Rodgers Tour (2005–2006)
Rock the Cosmos Tour (2008)
Queen + Adam Lambert Tour 2012 (2012)
Queen + Adam Lambert Tour 2014–2015 (2014–2015)
Queen + Adam Lambert 2016 Summer Festival Tour (2016)
Queen + Adam Lambert Tour 2017–2018 (2017–2018)
The Rhapsody Tour (2019–2024)
קישורים חיצוניים
קווין: הלהקה שהפכה לאגדה, באתר ynet
הערות שוליים
*
קטגוריה:להקות רוק בריטיות
קטגוריה:להקות פופ בריטיות
קטגוריה:להקות פופ רוק
קטגוריה:להקות רוק מתקדם
קטגוריה:להקות גלאם רוק
קטגוריה:להקות הארד רוק
קטגוריה:להקות מטאל
קטגוריה:אמני מוזיקה אלקטרונית בריטים
קטגוריה:זוכי פרס גראמי
קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה הבריטית
קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה של MTV אירופה
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול
קטגוריה:שיאני גינס בריטים
קטגוריה:אמני קפיטול רקורדס
קטגוריה:אמני הוליווד רקורדס
קטגוריה:להקות שהוקמו בשנת 1970 | 2024-09-30T18:50:21 |
אקדח | שמאל|ממוזער|250px|אקדח יריחו 941
טקסט=אקדח CZ p-07|שמאל|ממוזער|250px|אקדח CZ p-07
אֶקְדָּח הוא כלי ירייה עם קנה קצר באופן יחסי, הניתן להפעלה ביד אחת. האקדחים הנפוצים ביותר הם חצי-אוטומטיים, אך ישנם גם אחרים בשוק, כגון אקדח תופי.
אטימולוגיה
המילה אקדח מופיעה בספר ישעיהו, ומתוארת כאבן חן אדומה:
אליעזר בן-יהודה התנגד לחלופה "קנה רובה", ועל כן החליף את החלופה במילה "אקדח". במאמר בעיתונו "הצבי" בדצמבר 1896 נימק:
השוואה לנשק אישי אחר
האקדח קטן יותר מכלי ירייה אישיים אחרים, כגון רובה סער ותת-מקלע והמשתמש בו אוחז בו בנקודה אחת בלבד (בניגוד למשל לחמש נקודות האחיזה של רובי הסער - ידית אחיזה, מחסנית, אחז הקנה, שקע הכתף של הקת ומשטח הלחי של הקת). מכאן נובעים יתרונותיו וחסרונותיו של האקדח על כלי ירי אישיים אחרים: קשה יותר לייצב אותו בעת הירי ולכן הטווח היעיל שלו קצר יותר (עשרות מטרים במקום מאות מטרים), אך קל יותר לשאת אותו וקל יותר להחביא אותו בבגדי האדם שנושא אותו. באימוני הירי באקדח, ניתנת תשומת לב למהירות השליפה וירי הכדור הראשון. בטווח קצר מאוד ניתן לירות באקדח ללא שימוש בכוונות.
בדומה לרובי הסער ובניגוד לתתי-המקלע, מנגנון הפעולה של האקדח הוא מכנס סגור. הדבר מתבטא בקצב אש נמוך יותר מזה של תת-המקלע אך בבטיחות גבוהה כמו של רובה הסער. קצב אש של תת-מקלע אינו דרוש לאקדח משום שכמות התחמושת שלו מוגבלת.
בעבר, הבדל נוסף בין מרבית כלי הירי האחרים לבין האקדח הוא שהפטיש המכה בנוקר הוא חיצוני וחשוף ברבים מהאקדחים. כיום מרבית מאקדחים המודרניים המנגנון ירי עובד באמצעות הנוקר ללא פטיש שמכה עליו, ראה דוגמת גלוק ואחרים.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|250px|אקדח בריח הצור
מקורו של האקדח במאה ה-16, אז היה עם בריח גלגל.
עם הופעת בריח הצור (flintlock) הופיעו אקדחי בריח צור, שזכו לפופולריות רבה בתקופתם ודחקו את החרב כנשק העיקרי לדו-קרב. הצורך ליותר מירייה אחת גרם להמצאת אקדחים בהם יש מספר קנים או שלקנה מחובר כידון רובה או להב גרזן.
במהלך המאה ה-19, עם הופעת מערכת הפטיש והנוקר המודרנית, החלה זו להחליף בהדרגה את בריח הצור. בתחילה הופיעו האקדחים התופיים, להם תוף שהכיל לרוב חמישה-שישה כדורים. בעת דריכת הפטיש לאחור, מסתובב התוף ומביא את הכדור הסמוך אל מול הצינור המוביל לקנה, מוכן לירי. עם הזמן, פותחו גם אקדחים בעלי מחסניות, אשר לרוב מוקמו בקת האקדח והכילו הרבה יותר כדורים.
אקדחים תופיים
אקדח תופי הוא אקדח שבו הכדורים נמצאים בתאים גליליים הערוכים בהיקפו של "תוף" המסתובב מאחורי הקנה, כך שבכל תא ממתין כדור אחד. בתוף ישנם בדרך כלל 5–8 תאים, כשלרוב מדובר ב-6 תאים בתוף. אקדחים תופיים הומצאו במאה ה-19 והם כלי הנשק הראשונים שיכלו להכיל מספר כדורים מוכנים לירי, בניגוד לכלי הנשק של אותה תקופה שבהם נטען כל כדור בנפרד. אקדחים אלו, בשל צורת ההזנה שלהם, מסוגלים לירות כדורים ותחמישים מוגברים (תחמושת "מגנום"), כלומר - תחמושת שבה התחמיש (אבק השריפה) רב יותר, וצורת הכדור מיוחדת, וגורמת לפגיעה בצורות שונות - היעילות יותר מכדורים רגילים. למשל: כדורים שבקליע שלהם נמצאות עשרות כדוריות ברזל קטנות, שעטופות בציפוי פלסטיק הדומה בצורתו לקליע - המאפשר לירות את כדוריות הברזל באופן מדויק למטרה, משום שצורתו האווירודינמית אינה שונה משל קליעים אחרים. כשהכדור פוגע במטרה, הוא מתפזר ופוגע ברדיוס רחב (על אותו עיקרון של תחמושת Shotgun). כדור כזה לא יוכל להיות מוזן במחסנית של אקדח חצי אוטומטי, משום שהוא גדול יותר וארוך יותר. לכן, לאקדח תופי יש יתרון גדול על פני אקדח חצי אוטומטי המוזן במחסנית מבחינת היכולת שלו לתת מענה לבעליו בנשיאת סוגים מיוחדים של תחמושת.
אקדחים חצי אוטומטיים
ממוזער|250px|ירי באקדח. התרמיל נפלט בעת הירי על ידי חלק מהגזים שנוצרו בעת הירי
שמאל|ממוזער|250px|אנימציה המדגימה את עיקרון הפעולה של אקדח חצי אוטומטי
אקדחים חצי אוטומטיים הם בעלי טעינה אוטומטית של תחמושת מתוך מחסנית. הראשון שבהם היה אקדח המאוזר הגרמני שיועד לפרשים. אקדח מפורסם אחר היה הקולט M1911. באקדחים מודרניים אלו קיים מנגנון המנצל את רתע גזי הירייה לפליטת התרמילים הריקים וטעינת כדור מהמחסנית לירייה הבאה. המחסנית מכילה בדרך כלל 8–17 כדורים וקפיץ שלוחץ את הכדורים כלפי מעלה.
ישנם שלשה סוגים עיקריים של אקדחים חצי אוטומטיים: פעולה יחידה (Single action) שבה לאחר שהפטיש דרוך אחורה - לחיצה על ההדק משחררת אותו לפנים וגורמת לנקירה, ופעולה כפולה (Double action) שבה בלחיצה על ההדק הפטיש נמשך לאחור ומיד חוזר לפנים ומכה בנוקר, כך מתאפשרת נשיאת האקדח בבטחה גם כשכדור נמצא בבית הבליעה (מקובל בעיקר בארצות הברית). הלחיצה על ההדק במצב זה היא קשה וארוכה יותר ולכן מביאה להפחתת דיוק הירי אצל מפעיל שאינו מיומן. ישנם אקדחים שמאפשרים שימוש בשתי השיטות: כאשר הפטיש דרוך הם מתנהגים כבעלי פעולה יחידה וכאשר הפטיש אינו דרוך הם מתנהגים כבעלי פעולה כפולה. סוג שלישי, הנפוץ ביותר באקדחים הנמצאים בשימוש צבא, משטרה והגנה עצמית, הוא ירי נוקר (Striker Fire) בו לאחר הדריכה הלחיצה על ההדק מזיזה את הנוקר אחורה ובנקודה מסוימת הוא משתחרר ומכה בפיקת הכדור.
אקדחים לירי ספורטיבי
אקדחים לירי ספורטיבי מתוכננים בהתאם לדרישות הספורט הספציפי. אקדחים כאלה עשויים לא להתאים לנשיאה לצורך הגנה עצמית או לשימוש משטרתי וצבאי. כך למשל מתכנני אקדח ספורטיבי עשויים להעדיף דיוק מקסימלי, על חשבון אמינות בתנאי שדה.
יצרני אקדחים בולטים
גלוק (אוסטריה)
התעשייה הצבאית/תעשיות נשק לישראל / בול ארמורי (ישראל)
סמית' אנד וסון (ארצות הברית)
קולט (ארצות הברית)
ברטה (איטליה)
הקלר וקוך (גרמניה)
זיג זאואר (גרמניה-שווייץ)
וולטר (גרמניה)
סי זד (צ'כיה)
FN ובפרט FN בראונינג (בלגיה)
שטייר (אוסטריה)
טאורוס (ברזיל)
קליברים נפוצים של אקדחים חצי אוטומטיים הם 0.22 אינץ', 0.375 אינץ', 0.40 S&W אינץ', 0.45 אינץ', 7.65 מ"מ ו-9 מ"מ. הכדור הנפוץ ביותר להגנה עצמית, משטרה וצבא הוא 9x19 מ"מ פרבלום.
ראו גם
משתיק קול
נשק קל ונשק חם
רובה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:נשק קל
קטגוריה:מילים יחידאיות בתנ"ך | 2024-10-01T01:52:03 |
הקרב על הסום (1916) | REDIRECT הקרב על הסום | 2004-07-14T04:50:08 |
הכותל המערבי | הכותל המערבי (בקיצור: הכותל) הוא אחד מארבעת קירות התמך המקיפים את הר הבית זה כאלפיים שנה, משלהי תקופת בית שני ועד ימינו. במסורת היהודית מיוחסת לכותל המערבי קדושה יתרה, ויהודים מתפללים בו במשך מאות שנים.
ב מתועדות תפילות יהודים בכותל כבר במאות התשיעית והעשירית וככל הנראה כבר במאה ה-14 נקבע מקום תפילה בסמוך אליו, המשמש לכך עד היום.
לכותל המערבי חשיבות דתית והיסטורית עקב קרבתו למיקום קודש הקודשים, ואחרי הצהרת בלפור החלו המוסדות הציוניים להבליט אותו כסמל לאומי.. כתוצאה מכך מגיעים אליו מיליוני מבקרים בכל שנה, יהודים (כ-10 מיליון איש בשנה) ושאינם יהודים. בני מצווה עולים שם לתורה בימי שני וחמישי, חיילי צה"ל נשבעים אמונים ברחבתו העליונה, ואנשים מרחבי העולם מבקרים בו.
תיאור המבנה
230px|ממוזער|שמאל|שלבי הבנייה של הכותל
הכותל המערבי נבנה כחלק מסדרת שיפוץ מקיפה ביותר שיזם המלך הורדוס בהר הבית במאה הראשונה לפני הספירה. עד ימיו של הורדוס היה הר הבית קטן למדי, והשתרע על שטחו הטבעי של הר המוריה. הורדוס הרחיב את המתחם אל הגאיות וההרים המקיפים את ההר. כדי לתמוך ברחבה הגדולה, ששוליה תוכננו להיות מעל פני הקרקע, הורדוס הקים ארבעה קירות תמך עצומים, שיצרו יחד מבנה טרפזי, ובחלל בינם לבין ההר בנה קשתות וקמרונות. הכותל המערבי, שהוא הארוך מבין הכתלים, נמשך לאורך כ-488 מטרים, גובהו המקורי היה כ-60 מטרים אך כיום הנקודה הגבוהה ביותר היא 40 מטרים. גובהו ברחבת התפילה הוא כ-32 מטרים. בחפירות ארכאולוגיות שבוצעו בעבר בהר הבית לא נמדד עובי הכותל, אולם נראה כי עובי הכתלים היה מטר אחד. בחפירות ברמת שלמה התגלתה מחצבה שבה נחצבו סלעים הדומים ללבני הכותל, באורך של כ-8 מטרים וברוחב של מטר אחד.
הקיר נבנה ברובו באבני גיר מסוג אבן ירושלמית (מֵלֶכֵּה), שנחצבו כנראה בין השאר במערת צדקיהו, השוכנת במרחק של כמה מאות מטרים מהר הבית. גודל האבנים ומשקלן משתנה, ונע בין כשני טון לכמה מאות טונות כל אחת. האבן הגדולה ביותר שוכנת במנהרות הכותל ואורכה כ-14 מטרים. כדי לייצב את הכותל, שהיה נתון בלחץ עצום של הקשתות והקמרונות בחללים הפנימיים שמאחוריו, הוא נבנה בתבנית פירמידאלית, כך שכל נדבך נסוג בכשני סנטימטרים פנימה ביחס לנדבך שתחתיו. דבר זה מאפיין את הכתלים כולם, וניתן להבחין בשיפועים אלה בפינות הר הבית. לטענת דן בהט מטרת התבנית הפירמידאלית היא לתקן את האשליה האופטית הגורמת לעומד בסמוך לקיר גבוה לחשוב שהקיר נוטה לכיוונו. חלקו העליון של הכותל היה מעוטר בפילסטרים, שנהרסו על ידי הביזנטים בשנת 628 כאשר הם כבשו מחדש את ירושלים מידי הסאסאנים.
בשנת 2011 התגלו מתחת לנדבך הראשון של הכותל, באזור קשת רובינסון, מטבעות שככל הנראה הוטבעו כ-20 שנה לאחר מות הורדוס; תגלית זו מערערת את הקביעה כי הכותל המערבי נבנה כולו בתקופת הורדוס.
הכותל המערבי קיים עד היום לכל אורכו, ומשתרע מפינת הר הבית הדרום-מערבית ועד הפינה הצפון-מערבית, לאורך הגן הארכאולוגי ירושלים, רחבת התפילה, בצמוד לבתים פרטיים ברובע המוסלמי ולאורך מנהרות הכותל. הקטע הדרומי, השוכן בגן הארכאולוגי, משתרע לאורך כ-80 מטרים; רחבת התפילה כוללת כ-60 מטרים, וכל המשכו של הקיר עובר במנהרות הכותל. החלק הגלוי המוכר ביותר של הכותל הוא רחבת התפילה, בה מתנשא הכותל לגובה של 15 מטרים, כ-8 מהם (7 נדבכים) מקוריים. מתחת לרצפת רחבת הכותל המערבי קבורים עוד 17 נדבכים מקוריים.
עם סיום המצור על ירושלים וכיבוש העיר על ידי הרומאים, הרסו חיילי הלגיון את כותלי הר הבית ופירקו את האבנים שהרכיבו אותן, עד שהאבנים המפורקות כיסו את השורות שנותרו. בפינות הר הבית השתמרו השורות ההרודייניות במפלס גבוה יותר, משום שאלו נבנו מאבנים גדולות של 40–50 טונות, שהקשו על פירוקן. לא ברור אם הריסת הכתלים התרחשה מיד אחר כיבוש העיר או מאוחר יותר. ניתן להניח כי הפירוק נעשה בידי הלגיון העשירי (שחנה בעיר למעלה מ-200 שנה מאוחר יותר). חלק גדול מהאבנים שנערמו לצדי הכתלים שימשו לבנייה חוזרת במקומות אחרים בתקופה הרומית המאוחרת, בתקופה הביזנטית ובתקופה המוסלמית.
שיפוץ הכותל התבצע מאוחר יותר בידי שושלת בית אומיה המוסלמית במאה השמינית או בידי הפאטמים. במסגרת שיפוץ זה בנו המוסלמים מספר נדבכים מעל אבני הכותל המקוריות, ופילסו את שטח הר הבית מחדש. ברחבת התפילה, למשל, ניתן להבחין בין האבנים המקוריות ובין השיפוץ: האבנים ההרודיאניות גדולות מאוד אך מגוונות בגודלן, הן מוחלקות, ולכל אחת מהן מסגרת שוליים מוקפדת. האבנים המוסלמיות, לעומת זאת, קטנות בהרבה, בעלות גודל אחיד, ופניהן חלקות לגמרי ללא גימור או מסגרת.
מעל הבנייה המוסלמית הקדומה נוספו בתקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט הבריטי 16 נדבכים צרים לכותל באזור רחבת התפילה (שהייתה אז סמטה צרה). ההוספה בתקופת המנדט (השורה העליונה בכותל, הבולטת בבוהקה הלבן) עוררה מתח בין יהודים ומוסלמים, ואף עלתה מצד היהודים כטענה על הפרת הסטטוס קוו בדיונים בפני ועדת הכותל המערבי.
צמחיית הכותל
קטע הכותל ברחבת התפילה מאופיין בצמחיית קירות טיפוסית. בין אבני הגזית הענקיות צומחים לא פחות מ-15 מינים השכיחים גם בשאר קירות וחמות העיר העתיקה. הבולטים שבהם: צלף קוצני, שיכרון זהוב, שרביטן מצוי, מציץ סורי, צמרנית הסלעים, לוע-ארי סיצילי, כתלית יהודה, וארכובית שבטבטית.
כתובות על גבי אבני הכותל
ממוזער|הכיתוב "וראיתם ושש לבכם ועצמותם כדשא" המופיע על אחת האבנים מתחת לקשת רובינסון
ממוזער|250px|דוגמה לכתובת מהעת החדשה
על אחדות מאבני הכותל המערבי (וכך גם בשאר כותלי הר הבית) נחרטו במהלך השנים כתובות עבריות על ידי עולי רגל יהודים שביקרו במקום.
כתובת עברית קדומה מצויה מתחת לקשת רובינסון ומצטטת (לא במדויק) מדברי ישעיהו הנביא () את המילים "וראיתם ושש לבכם ועצמותם כדשא". בין הנוסח הזה לנוסח המסורה יש שני שינויים חשובים: "ועצמותם" במקום "ועצמותיכם", וחסרונה של המילה "תפרחנה" אחרי "כדשא". כתובת זו נחשפה בחפירות בידי בנימין מזר, והוא תיארכה למאה ה-4, וייחסה ליהודים שקיוו לבניין בית המקדש השלישי, בעקבות תמיכת הקיסר יוליאנוס הכופר בבנייתו. מאוחר יותר חפרו במפלס שמתחת לכתובת רוני רייך ויעקב ביליג וגילו בית קברות, ככל הנראה של נוצרים. אחת מהשערותיהם היא שהכתובת מתייחסת אל נקברים אלה, ושהשינוי בנוסח הפסוק נעשה בכוונה תחילה – כלעג לעצמות הגויים.
ברחבות הכותל המערבי מצויות, בנדבכים שמעל לראשי המתפללים, כתובות רבות המאזכרות שמות עבריים, ככל הנראה של עולי הרגל עצמם שבכך ביקשו להנציח את שמם על גבי האבנים הקדושות. כתובות אלו נחרתו על אבנים שהיו בעבר בגובה המתפללים, אך בשל הנמכת מפלס הרחבה קשה כיום לראותן. בין הכתובות היו שמולאו בצבע כדי להבליט את הכתובת על פני האבן, ובשאר הכתובות – עם חלוף השנים הצבע נעלם או הוסר והכתובות התמזגו עם גון האבן.
הכותל במסורת היהודית
קדושת המקום
במקרא ובמסורת היהודית לאורך הדורות, נחשב מקום בית המקדש למקום הקדוש והמרכזי ביותר. אחד הביטויים לכך הוא ההלכה שבשעה שמתפללים מכוונים את הלב לכיוון ירושלים והמקדש.
על הר הבית חלים דיני קדושה שונים. לפי דיני קדושה אלו נאסרו חלקים שונים ברחבי הר הבית לכניסה שלא בטהרה ושלא בקיום תנאים מיוחדים נוספים. גם לאחר חורבן הבית הקדושה עדיין קיימת באותם המקומות ומחמת שלא ניתן היום להיטהר מטומאת מת הרי שעל פי ההלכה היהודית הכניסה לחלקים מסוימים מהר הבית (אזור המקדש והעזרות) אסורה באיסור כרת. מאחר שתקופה ארוכה לא הורשו יהודים להיכנס אל ירושלים ואל הר הבית, לא נשארה מסורת ברורה היכן בדיוק המקומות המותרים בו. תפילה מול כתליו השונים של הר הבית הייתה המקום הקרוב ביותר שלא היה ספק לגביו. מאוחר יותר זכה כותלו המערבי של הר הבית למעמד מיוחד לעומת שאר הכתלים.
בדרך כלל מדרשי האגדה המזכירים את הכותל המערבי מתייחסים בלשונם לכותלו של בית המקדש (שנחרב לבסוף, לכל המאוחר במאה השביעית), ולא לקיר התמך המערבי של הר הבית כולו – הכותל המערבי של ימינו. כך למשל במאמר . מאז שלהי ימי הביניים ביטוי זה מאוזכר ומצוטט רבות בכתבי המחברים ועולי הרגל השונים בהקשר לכותל של ימינו. יש הטוענים שקישור זה הוא מאוחר ואינו כוונת המדרש. אך במדרש "איכה רבה", יש כרוניקה המתארת את חורבן כותלי חומות ההר, ואת הדרך בה נשתייר הכותל המערבי. שם גם מופיע הנימוק לכך שדווקא כותל זה נותר על מקומו. עם השנים, כאשר נתקבע הכותל המערבי כמקום תפילה מרכזי ובעל חשיבות רבה, התרחב השימוש בציטוט המדרשים השונים כדרך לתאר את מידת חשיבותו של הכותל של ימינו.
תקופת המשנה והתלמוד
תפילות של יהודים ועלייתם לאתרים סביב קירות הר הבית מוזכרות בתלמוד כבר לגבי חכמים בדור שלאחר החורבן, אולם לאחר מרד בר כוכבא אסרו הרומאים על יהודים לבוא לירושלים. תפילות של יהודים מול קירות הר הבית מתועדות החל מהמאה הרביעית בסיפורי נוסעים ועולים לרגל. עדות ראשונה לכך נמצאת בדבריו של "הנוסע מבורדו" – עולה רגל נוצרי, שהגיע לירושלים בשנת 333:
התיאור מתייחס ככל הנראה לטקסי האבלות של תשעה באב. מקומה של "האבן הנקובה" אינו ברור, אך לצד ההנחה שהכוונה לאבן בכותל המערבי, שכן הוא מופיע בפירוש בתיאורים דומים נוספים, יש שמעריכים שהיא עמדה דווקא באזור הפינה הדרומית-מזרחית של הר הבית. באותה תקופה הוטלו מגבלות חמורות על כניסת יהודים לירושלים, כך שיהודים פקדו בעיקר את הר הזיתים, שממנו היה אפשר להשקיף על הר הבית. כיוון שכך, ייחסו יהודים חשיבות מיוחדת דווקא לכותל המזרחי של חומת הר הבית, כיוון שהוא הנשקף מהר הזיתים, וכיוון שממנו יצאו הכהן הגדול ועוזריו להכין אפר פרה אדומה בתקופת המקדש.
בימי הביניים
עד למאה השביעית, עמדו בשממונן חורבותיו של בית המקדש. בשנת 614 גורשו הביזנטים על ידי הפרסים, שנעזרו ביהודים במלחמותיהם בארץ ישראל ובירושלים, ואלו העניקו ליהודים חופש פעולה מסוים שעורר תקוות משיחיות בקרב היהודים, שאף היו מעורבים בהרס הכנסיות שחוללו הפרסים. כעבור זמן לא רב חל מפנה בעמדת הפרסים, שנטו אחר כך להעדיף לטפח את קשריהם עם המוני הנוצרים בשטחים שכבשו. השינוי בעמדתם של הפרסים הביא לקיצו את הניסיון היהודי להפוך את ירושלים לעיר יהודית.
עם שובם של הביזנטים לשלוט בירושלים בשנת 628 נפרעו מן היהודים על תמיכתם, וחוללו הרס בהר הבית. הכותל המערבי של הר הבית ניזוק פחות, שכן למרגלותיו שכנה שכונת מגורים, שהרס הכותל היה מחייב את פינוייה. הארכאולוג מאיר בן דב, שהיה מנהל החפירות הארכאולוגיות ליד הר הבית ופיקח על חפירות הכותל, סבור כי בתקופת הרס זו החלה בניית "כנסיית ניצחון" מתומנת על הר הבית, צורה אדריכלית מקובלת במבנים נוצריים דומים, ודומה לזו של הכנסייה בגריזים. אך זמן לא רב אחרי שובם של הביזנטים, בשנת 638, נכבשה ירושלים בידי המוסלמים. אלו שיפצו והגביהו את כתליו החרבים למחצה של הר הבית, הקימו מבני ציבור של הח'ליפות סמוך לכותל המערבי. הם בנו, אולי על בסיס יסוד הכנסייה הביזנטית, את מבנה כיפת הסלע.
בראשית התקופה הערבית הראשונה הגיעו לירושלים כשבעים משפחות יהודיות מטבריה, בהזמנת השלטון החדש אשר נזקק למלאכות שבהן עסקו. יהודים אלה קבעו את מקום מגוריהם בסמוך לכותל הדרומי של הר הבית. נאסר עליהם להיכנס להר הבית, שאותו הפכו המוסלמים לאתר הקדוש להם.
על תפילות היהודים בסמוך לכתלים הדרומי והמזרחי של הר הבית בתקופה הערבית הראשונה, כותב מאיר בן דב:
הרמב"ם אשר שהה בארץ ישראל בשנים 1165–1166, שביקר בירושלים למשך שלושה ימים, נכנס כנראה להר הבית עצמו להתפלל אך אינו מזכיר ביקור באחד מכתליו של ההר.
בנימין מטודלה, שביקר בירושלים בשנת 1170 בערך, מזכיר מקום מול כיפת הסלע: "כותל מערבי, אחד מהכתלים שהיו במקדש בקודש הקודשים, וקוראים אותו שער הרחמים, ולשם באים היהודים להתפלל בפני הכותל בעזרה". הוא מספר שהיהודים היו נוהגים ל"כתוב את שמם כל אחד ואחד על הכותל". תיאור דומה מופיע בספרו של רבי יצחק חילו, שבילי ירושלים, שיצא לאור ב-1333, וגם בתיאור זה נזכר "הכותל המערבי" עם הביטוי "שער הרחמים".
לדעת בן-דב בעקבות התפתחות הקהילה היהודית ברובע היהודי בראשות הרמב"ן שהחלה בשלהי המאה ה-13, ניתן לשער שהתפילה בכותל המערבי של הר הבית נקבעה במאה ה-14.
בראשית העת החדשה
250px|ממוזער|הכותל המערבי בציורו של יוהאן ברנאץ, 1839
התיאור הראשון שאפשר לקשרו בוודאות למקום המוכר בימינו בשם "הכותל המערבי" נכתב בשנת 1488 בידי רבי עובדיה מברטנורא, בעקבות ביקורו בירושלים.
זמן קצר לאחר כיבוש ירושלים בידי העות'מאנים בשנת 1517, החל השלטון העות'מאני לשקם את העיר ואת המבנים שבה, ואף עודד יהודים ממגורשי ספרד להתיישב ברחבי האימפריה העות'מאנית בכלל, ובארץ ישראל בפרט. לפיכך, יהודים רבים יותר יכלו לפקוד את המקום והכותל המערבי הוכר כאתר תפילה יהודי באופן רשמי על ידי השלטונות בפקודת הסולטאן סולימאן הראשון, שגם בנה את חומות ירושלים. בחיבור "פרשת אלה מסעי" של הרב משה חגיז נאמר כי האדריכל העות'מאני סינאן תכנן ובנה את רחבת התפילה. התפילה נערכה בסמטה צרה ליד קטע קטן שאורכו היה עשרים מטרים, ובמרחק של כ-110 מטרים מצפון לפינה הדרומית-מערבית.
במהלך המאה ה-16 התרבו התיאורים של הכותל המערבי ברשימותיהם של נוסעים יהודים, רבניים וקראים, ונראה שבתקופה זו כבר הפך המקום לאתר תפילה יהודי מוכר וסמל קדוש ליהודי התפוצות. מתקופה זו ישנם מקורות בהם חכמי ישראל מייחסים למעמד התפילה הסמוך לכותלו המערבי של הר הבית, יחס נכבד בדומה לעמידה בפני כותלו המערבי של בית המקדש.
במאה ה-19 נאלצו היהודים לשלם לשלטונות העות'מאנים עבור הזכות להתפלל ולקונן ליד הכותל. הקונסול האמריקאי אלברט רודס מסר כי מדובר בתשלום שנתי בסך 1,500 דולר. משה מונטיפיורי קנה את הזכות לתמיד.
עוד במאה ה-19 ידוע על מנהג התחיבה של פתקים ברווחים שבין אבני הכותל.
הכותל במסורת המוסלמית
הערבים כינו את הכותל בשם "כותל הדמעות" או "כותל הבכי" (حائط المبكى, חאאֶ'ט אלמַבְּכּא), על שם תפילותיהם ובכיים של היהודים שבאו להתפלל שם, וכינוי זה התקבל מאוחר יותר גם לתיאור הכותל בשפה האנגלית (The Wailing Wall) ו"כותל הקינות" (Le Mur des Lamentations) בשפה הצרפתית.
באנציקלופדיה של האסלאם שיצאה בראשית המאה ה-20, בספרו של ההיסטוריון עארף אל-עארף, "ההיסטוריה המפורטת של ירושלים" וכן בספרי תיירות של הוואקף עד 1990 אין אזכור לכותל המערבי כקשור לאסלאם.
על פי ד"ר שמואל ברקוביץ', עד המאה ה-19 המסורת המוסלמית זיהתה את הכותל הדרומי או המזרחי כמקום אליו קשר הנביא מוחמד את הבהמה הפלאית שלו, "אל-בוראק", לאחר מסע הטיסה הלילי שלו ממכה לירושלים. כאשר התפתח המאבק סביב הכותל המערבי במאה ה-19, העתיקו המוסלמים, ממניעים פוליטיים, את מסורת זיהוי נקודת הקשירה של "אל בוראק" אל הכותל המערבי.
הכותל בעת החדשה
שמאל|ממוזער|280px|חיילי הגדודים העבריים בכותל המערבי, 1918
טקסט=הכותל המערבי, 1920. מאוספי הספרייה הלאומית.|ממוזער|הכותל המערבי, 1920. מאוספי הספרייה הלאומית.
בתקופת השלטון הבריטי
לאחר כיבוש ירושלים בידי הבריטים בשנת 1917, ועם סיום מלחמת העולם הראשונה והתקופה העות'מאנית בארץ ישראל בשנת 1918, התגברה נוכחותם של יהודים תושבי הארץ ומבקרים מהתפוצות בכותל המערבי.
בין השנים 1918–1920 חידשה ההסתדרות הציונית באמצעות ועד הצירים את היוזמה לרכישת הכותל המערבי ופינוי שכונת המוגרבים הסמוכה לו. השטח היה חלק מהקדש "ווקף אבו מדין" ולכן ניתן היה לרוכשו רק בעסקת חליפין. מושל מחוז ירושלים רונלד סטורס היה מעורב ביוזמה וניהל מגעים חשאיים עם ההנהגה המוסלמית. במקביל התנהל משא ומתן בין נציגי הקהילה היהודית בירושלים בהובלת יוסף בר"ן מיוחס ומנהלי הווקף ללא ידיעתו של ויצמן. ישנן עדויות שאיש הביניים בין ועד הצירים והמופתי של ירושלים, כאמל אל-חוסייני, שעמד בראש הווקף, היה אחיינו של המופתי, אמין אל-חוסייני לו הובטחו דמי תיווך. ועד הצירים נסוג מן העסקה ומתשלום דמי התיווך משהודיע הרברט סמואל, בפברואר 1920, שכאשר ייכנס לתפקיד הנציב העליון תהיה ירושלים העתיקה לעיר עתיקות יפה, סמטאותיה הצפופות והמלוכלכות ייהרסו וממילא תפותח גם רחבת הכותל.
מאורעות תר"פ 1920 התחוללו בעיר העתיקה בסמוך לכותל.
זמן קצר לאחר מכן בעקבות הסכמת המושל הצבאי לתת למופתי את האפשרות לבצע תיקונים בכותל המערבי ללא צורך בהסכמת העם היהודי באמצעות נציגיו, פנה רבה הראשי של ארץ ישראל הרב אברהם יצחק הכהן קוק אל המושל במחאה על פגיעה בקדושתו של הכותל תוך שהוא מזהיר "כי חלילה לשום יד לנגוע בכותל הקדוש מבלי הרשאתינו".
במהלך שנת 1921 נרשמו אירועים של פגיעה בבאי הכותל, אך זרם הפוקדים את הכותל המשיך לעלות בהתמדה ובמיוחד בימי חג ומועד.
בפסח תרפ"ב (1922), כשלושה חודשים לאחר כינונה של המועצה המוסלמית העליונה בראשות המופתי של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני, מנעה המועצה מן היהודים, לראשונה, להביא לרחבת הכותל כיסאות. בעקבות תקרית זו, כדי למנוע מהומות, קבע רונלד סטורס, מושל מחוז ירושלים, שאין להביא לרחבת הכותל ספסלים וכיסאות.
בשל העומס הרב במקום בימים נוראים ובשל תודעתם הלאומית, הציבו היהודים לקראת יום הכיפורים מספר ספסלים עבור חלושי-כח, ובפעם הראשונה גם מחיצה להפרדה בין גברים לנשים. בעיצומו של יום הכיפורים של שנת ה'תרפ"ט, 24 בספטמבר 1928 התפרצו שוטרים בריטים והסירו, תוך כדי התנגשות בקהל המתפללים, את המחיצה והספסלים. בנוסף המופתי הירושלמי אמין אל-חוסייני ציווה על המואזין לעמוד סמוך לכותל ולהשמיע מוזיקה בקול רם בשעת קריאת יזכור.
מיד לאחר התקרית ביום הכיפורים, פתחו אל-חוסייני והמועצה המוסלמית העליונה במסע תעמולה נמרץ להגנת מסגד אל-אקצא ושמירת זכויות המוסלמים בכותל, שהוחשב קדוש למוסלמים בתוקף היותו חלק מחומת המסגד. בנובמבר 1928, החל המופתי להגביר את הלחץ על השלטונות לכפות את הסטטוס-קוו. הוא יזם מחאות בפני משרד המושבות בלונדון ובפני חבר הלאומים, וכן עצרות מחאה תדירות במסגד אל-אקצא, ובנוסף לאלה, יצר גם פרובוקציות בסמוך לכותל, כדי לאלץ את הממשלה לפעול: קריאה של המואזין של מסגד כיפת הסלע בעת תפילה של היהודים, עריכת טקסי "ד'יכר", המלווים קריאות חזקות ומכות תופים. לשם הקצנת המחלוקת, יזמה המועצה המוסלמית העליונה בניית אגף נוסף למבנה של בית הדין השרעי, שממנו ניתן להשקיף אל הכותל, ואף פתיחת פתח ברחבת הכותל, כדי להפוך אותה לדרך מעבר לתושבי המקום.
230px|ממוזער|שמאל|נקודת משטרה בכניסה לסמטת הכותל, 1933
בקיץ 1929 פרצו מאורעות תרפ"ט שהחלו בתשעה באב ברחבי הארץ. בעקבות אירועי הכותל ומאורעות תרפ"ט, הוקמו בקרב היישוב היהודי שתי ועדות לצורך הטיפול בענייני הכותל. הוועדות היו מורכבות מנציגים של המוסדות הלאומיים, הרבנות הראשית, ואגודת ישראל. בעקבות ועדות אלה נוצרה ב-1930 משרת רב הכותל והרב יצחק אביגדור אורנשטיין נתמנה לעמוד בראשה.
'ועדת הכותל' של חבר הלאומים
'ועדת הכותל' מונתה בקיץ 1930 על ידי חבר הלאומים בהמלצת ועדת שאו שזומנה בתגובה לפרעות תרפ"טנדב שרגאי, כך כמעט אבד הכותל, ישראל היום, 28.7.2023, עמ' 16–17 החלטת חבר הלאומים 14.1.1930, בתוך 'משפט הכותל' דין וחשבון הוועדה, עמ' 6. ועדה זו כונתה גם בשם "ועדת הכותל הבינלאומית". בקיץ 1930 פרסמה הוועדה את מסקנותיה באופן חד צדדי משום אי נכונות הצד היהודי (הועד הלאומי תמך אך הרבנים הראשיים התנגדו) לפשרה שמשמעותה הכרה בבעלות מוסלמית על הכותל תמורת זכות שימוש ליהודים. הוועדה הכירה כי "למוסלמים שייכת זכות הבעלות היחידה והקניין היחידי על הכותל המערבי מאחר שהוא חלק בלתי נפרד מחצר 'החראם אל-שריף'" וכן שלמוסלמים הבעלות על הרחבה הצרה מול הכותל ושכונת המוגרבים. מנגד יהנו היהודים מכניסה חופשית לכותל בכל עת בכפוף לסטטוס קוו שנהג, לדעת הוועדה, טרם מינוייה. החלטות הוועדה קבלו תוקף של 'דבר המלך במועצתו'. לאחר מלחמת ששת הימים קבע בג"ץ שעם הקמת מדינת ישראל פקע תוקפו של 'דבר המלך' על הכותל המערבי וממילא בעלות הווקף על הכותל.
במסגרת הסטטוס קוו אותו אשררה 'ועדת הכותל' נאסרה התקיעה בשופר ליד הכותל, ולכן לא התאפשרו תפילות ראש השנה יום הכיפורים לצידו. למרות זאת, בתפילת נעילה של יום הכיפורים תר"ץ 1930 תקע משה צבי סגל, צעיר מתנועת הנוער בית"ר. ובמשך השנים, הוגנבו שופרות שבהם תקעו עם סיום היום בכל שנה.
למעשה בתקופה זו, מלבד בראש השנה, התקיימו בכותל המערבי תפילות בכל ימי השבוע. בימי חג ושבת היה הכותל הומה מרוב אנשים. גם מבקרים ותיירים רבים פקדו את המקום ותועדו כמדי יום ביומנו של הרב אורנשטיין. בשנת ה'תש"ו 1946 ביקרו בכותל, לפי הערכתו של רב הכותל, כ-370,000 נפש.
בתקופת השלטון הירדני
התפילה הציבורית האחרונה בכותל נערכה בט"ז בכסלו תש"ח, ערב החלטת החלוקה של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947. באותו יום נכחו בכותל כ-1,500 מתפללים שבאו במיוחד להתפלל להצלחת מדינת ישראל שבדרך. בחצות הלילה כמדי יום הגיעו קבוצות של חסידי ברסלב לערוך תיקון חצות. לאחר מכן חסמו הבריטים את הדרך אל הכותל. הערבים הטילו מצור על הרובע היהודי במשך 6 חודשים, עד שנפל בידי הלגיון הירדני באביב תש"ח 1948.
בהסכם הכניעה של יהודי העיר העתיקה, סוכם שתתאפשר גישה של אזרחי מדינת ישראל לכותל. אך בפועל מאז כיבוש העיר בידי הירדנים ב-1948 ועד 1967 נמנעה גישה של ישראלים לכותל. בתחילת התקופה היה הכותל סגור לתיירים, אך בהמשך נפתח לביקורי תיירים (לא ישראלים). בתשעה באב מדי שנה נהגו יהודים לעלות להר ציון ל"מצפה הבית" כדי לצפות על הר הבית והכותל המערבי.
שמאל|ממוזער|250px|הכותל המערבי מאחורי שכונת המוגרבים 50 שנה לפני הריסתה, 1917
בתקופת שלטון ישראל
ממוזער|250px|חישוף רחבת הכותל בימים שלאחר כיבוש העיר העתיקה
הכותל, כמו כל העיר העתיקה נכבש על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים. תצלום הצנחנים בכותל המערבי הוא מהתמונות המפורסמות בתולדות המדינה. זמן קצר לאחר מכן הרסו דחפורי חיל ההנדסה של צה"ל את שכונת המוגרבים ששכנה בסמוך אל הסימטה הצרה של הכותל, ובמקומה נבנתה רחבה למתפללים ולמבקרים.
בשבועות תשכ"ז נפתחו שערי העיר העתיקה לתנועה חופשית של תושבי ישראל. יותר מ-200,000 איש הגיעו בהתרגשות רבה לבקר באזור, שביקורים בו נמנעו מהם במשך כשני עשורים.
עקב התנועה הרבה שלעיתים הייתה כרוכה בחילול חג המוני נדרשו כללים וסדרים חדשים להתנהלות במקום, תוך תשומת לב לקדושתו וחשיבותו התרבותית. בח' בתמוז תשכ"ז, (16 ביולי 1967) – חוקקה הכנסת את חוק השמירה על המקומות הקדושים. האחריות למתחם הכותל המערבי, סדריו, תחזוקתו וניהולו עברו מן הרבנות הצבאית אל משרד הדתות, אז בראשותו של השר זרח ורהפטיג. תקנות שהותקנו מכוח חוק זה קובעות את המותר והאסור בכותל המערבי ובאזור הסמוך אליו.
לקראת תשעה באב תשכ"ז 1967 התחיל חיל ההנדסה בהתקנת פנסים וזרקורים להארת המקום, כדי שאפשר יהיה לשהות בו גם בלילה, וכן נהרסו מבנים שנמצאו בסכנת התמוטטות. בתקופה זו התמנה האדריכל יוסף שנברגר לשמש יועץ שר הדתות לפיתוח רחבת הכותל. פרופ' בנימין מזר מונה לשמש ראש המשלחת הארכאולוגית לחפירות בכותל הדרומי ובכותל המערבי. במשך מספר חודשים שימש החלק הדרומי של רחבת הכותל כעזרת גברים, ואילו החלק הצפוני אשר מוגבה יותר שימש כעזרת נשים. הוחלט ליישר את השטח הצפוני המוגבה, ונחשפה הכניסה מתחת לבנין המחכמה. עפר, פסולת ושברי אבנים, מתחת לבנין המחכמה עד לקשת וילסון פונו. כמו כן חודשה משרת רב הכותל ועוגנה בתקנות מדינת ישראל במסגרת הרבנות הראשית לישראל וחוק השמירה על המקומות הקדושים. משנת 1988 נמצא הכותל באחריות מלאה של הקרן למורשת הכותל המערבי, שהוקמה בשנה זו. הקרן למורשת הכותל, הכפופה למשרד ראש הממשלה, אחראית על כל ענייני האדמיניסטרציה הקשורים בכותל המערבי, על אחזקה וניקיון של רחבת הכותל המערבי ומנהרות הכותל, פיתוח ובינוי של רחבת הכותל וסביבתה, וכן על תחומי חינוך הקשורים בכותל המערבי.
כיום
280px|ממוזער|רחבת הכותל מלאה לרגל אמירת סליחות והתרת נדרים בערב יום הכיפורים, תשע"א 2010
ממוזער|250px|דגל ישראל מתנופף ברחבת הכותל המערבי.
250px|ממוזער|שמאל|רחבת הכותל מחולקת ל"קפסולות" במהלך משבר הקורונה בישראל
אזור תחום ברחבה המשתרע עד הכותל עצמו נחשב כבית כנסת אורתודוקסי, בו נערכים מאות של מניינים במהלך כל היום ולפיכך קיימת בו הפרדה בין נשים לגברים. בכניסה אליו מתבקשים המבקרים לכסות את ראשם, והנשים מתבקשות לשמור על כללי הצניעות. יש נוהגים שנערים המגיעים לגיל מצוות באים לכותל כדי לעלות לתורה. התפילה במקום מתנהלת על פי ההלכה.
עקב זאת, מדי פעם מתעוררות מחלוקות; למשל בעקבות ניסיונות של קבוצת נשות הכותל (חלקן שייכות לתנועה ליהדות מתקדמת) להתפלל ברחבת הכותל כשהן עטופות בטליתות.
בשנת 2013 הגיש המרכז הרפורמי לדת ומדינה עתירה לבג"ץ בנוגע להרכב נציגי הקרן למורשת הכותל המערבי, בניסיון להכניס להרכב נציגים רפורמים וקונסרבטיבים. ומספר חודשים לאחר מכן, הוקמה בקשת רובינסון רחבת תפילה מעורבת בשם "עזרת ישראל", שנוהלה על ידי התנועה הקונסרבטיבית ללא תקצוב ממשלתי.
בעקבות עתירה לבג"ץ אישרה הממשלה בינואר 2016 את מתווה הכותל – הסדר שלפיו תורחב עזרת ישראל, רחבת התפילה המעורבת בחלקו הדרומי של הכותל המערבי, והיא תנוהל בידי מועצה שבה נציגי הזרמים הלא אורתודוקסים ונשות הכותל. בלחץ המפלגות החרדיות חזרה בה הממשלה מהמתווה וביטלה אותו ביוני 2017.
הכותל המערבי הוא אתר מרכזי בטקסי ההשבעה של צה"ל; ברחבת הכותל משביעים את חיילי חטיבת כפיר, חטיבת הצנחנים, חטיבת הנח"ל וחיל המשטרה הצבאית בנוכחות מכובדים, אורחים ומשפחות החיילים; וכן נערכים בו אירועים ממלכתיים נוספים, כמו פתיחת אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה.
מבקרים בכותל נוהגים לכתוב פתקים עם בקשות לאלוהים ולשימם בין אבני הכותל. מספר ארגונים יהודיים מפעילים מצלמת אינטרנט המשדרת תמונה עדכנית במהלך כל שעות היום מהכותל. כמו כן, ישנו שירות חינם של חברת בזק לקבלת בקשות מכל רחבי העולם בפקס ובדואר אלקטרוני, על מנת לשים אותן בכותל. בערב ראש השנה ובערב פסח, אוספים שמשי הכותל את הפתקים הרבים ומעבירים אותם לגניזה.
כל אבן מאבני הכותל זכתה ל"תעודת זהות" משלה. כל האבנים מתועדות במערכת ממוחשבת המנהלת מעקב אחר מצב האבן, סדקיה ומימשקיה עם האבנים שסביבה. כתוצאה ממגע ידיים ונשיקות, סופגות האבנים לחות, זיעה ושומן שיחד עם הצמחייה והאקלים השורר במקום מביאים לבלייה של האבנים ומעלים את הצורך לבצע בהן פעולות שימור מורכבות.
בי"א באב תשע"ח, 23 ביולי 2018, נפלה אחת מאבני הכותל לתוך רחבת עזרת ישראל, ככל הנראה עקב רטיבות במסגד אל אקצה. לא היו נפגעים. ובעקבות כך, אין כיום גישה לכותל עצמו מרחבת עזרת ישראל.
מספר הביקורים באתר הכותל מדי שנה נאמד ב-10 מיליון. מאז שנת 2000, רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים הוא הרב שמואל רבינוביץ.
מעמדו המשפטי והמדיני
שמאל|ממוזער|250px|חנוכיה דולקת בכותל המערבי
בסוף המאה ה-15 הפכה סמטת הכותל לרכוש הווקף.
בימי השלטון העות'מאני היו הכותל ושכונת המוגרבים חלק משטח בבעלות הנהלת הווקף על הר הבית. יהודים הציעו לקנות את הכותל מידי הווקף, כדי להעבירו לבעלות יהודית. השר משה מונטיפיורי היה מעורב בניסיון רכישת שכונת המוגרבים, בשנות השבעים של המאה ה-19 (אך לא תרם לבניית נדבכי הכותל העליונים, למרות הנטען בשיר הידוע). ב-1887 ניסה הברון אדמונד דה רוטשילד לרכוש את הכותל בעת ביקורו בארץ ישראל. ליוזמה זו התנגדו רבני ירושלים, מחשש לתגובה קשה של הערבים המוסלמים בעיר. יוזמה נוספת הייתה בשנת 1914, כאשר דוד ילין פנה אל שגריר ארצות הברית באיסטנבול, הנרי מורגנטאו, וביקש ממנו לפעול להסכמת השלטונות העות'מאניים להעברת הכותל לידי "החברה להחזקת המקומות ההיסטוריים בארץ ישראל" שנוסדה בידי ילין ואחרים. ילין העריך את הסכום שיש לגייס תמורת ההעברה בכמיליון פרנק צרפתי.
בשנים 1840 ו-1911 נקבע על ידי השלטונות העות'מאניים כי אין ליהודים זכויות ברחבה שלפני הכותל, מלבד הרשות לבקר במקום לשם תפילה – אך מבלי להביא ספסלים, מחיצות וספרי תורה. אולם היהודים לא השלימו עם האיסורים הללו, ובאמצעות שתדלנות בפני מושל המחוז והממונה על הווקף, היו משיגים את הסכמתם להתפלל כדרכם ללא הפרעה. בפסח 1922 מנעו המוסלמים מהיהודים להביא כיסאות למקום התפילה. השלטונות הבריטיים התערבו והמושל רונלד סטורס קבע באותה שנה, בהתאם למצב החוקי הקיים (ולא למצב בפועל), כי אין להביא כיסאות וספסלים.
במלחמת העצמאות נכבש הכותל בידי הלגיון הירדני, ובמלחמת ששת הימים נכבש על ידי ישראל. שטחי העיר העתיקה סופחו לישראל ב-1967. חקיקת חוק ירושלים ב-1980 קבע חובת שמירה על המקומות הקדושים בעיר לכלל הדתות.
קבוצות חרדיות אנטי-ציוניות (כגון חסידות סאטמר, נטורי קרתא ובעלי השקפה דומה) נמנעות מלבקר בכותל המערבי בעקבות פסיקתו של רבי יואלי'ש מסאטמר בספרו "על הגאולה ועל התמורה" כי אין להיכנס לכותל המערבי וקבר רחל מכיוון שהם נכבשו על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים ועל כן הפך בעיניהן לאחד מסמלי המדינה והגעה אליו עשויה להתפרש כמתן לגיטימציה לה.
תעמולת 'אל אקצא בסכנה' והכחשת הקשר היהודי לכותל המערבי ולהר הבית
עם שיבת עם ישראל לארצו גברה ההכחשה של הפלסטינים והעולם המוסלמי את הקשר בין ישראל להר הבית והכותל המערבי ותעמולת 'אל-אקצא בסכנה'.
על רקע החשש מפני הציונות, החלו ניסיונות רכישת הכותל על ידי היהודים להתפרש בקרב הציבור המוסלמי כתחילתה של השתלטות יהודית על הר הבית כולו. ב-1922 החל הנושא הזה להפוך למרכזי בהסברה הערבית, עם פתיחתו של מסע תעמולה בארץ ובעולם המוסלמי, על ידי המועצה המוסלמית העליונה והוועד הפועל הערבי, שהזהיר מפני סכנת השתלטות יהודית על קודשי האסלאם.
המופתי אמין אל-חוסייני עשה שימוש במסורת המחודשת של אל בוראק, בנוסף לטיעונים משפטיים, כדי לדרוש בעלות על הכותל בתקופת המנדט הבריטי. מסורת זו נעשתה מקובלת יותר ויותר בקרב ההוגים המוסלמים במהלך המאה ה-20, ככל שגבר הסכסוך בין היהודים לערבים, ובפרט לאחר מאורעות תרפ"ט שהחלו בכותל המערבי, ומכונות לפיכך בערבית "מהפכת אל-בוראק". כיום אין מוסלמים רבים המערערים על המסורת הזו. בהקשר זה המוסלמים מכנים את הכותל "חָאיִט אַלְבּוּרָאק", ואת החלל שבצידו המזרחי של שער ברקלי שבכותל המערבי בשם "מסגד אל-בוראק". בתחילת המאה ה-21, הכחישו לגמרי אישי דת מוסלמיים בכירים, בהם השייח' עכרמה צברי והשייח' מוחמד חוסיין, את הקשר ההיסטורי של היהודים לכותל המערבי, וטענו כי הוא שייך לווקף המוסלמי. ארכאולוג פלסטיני טען כי מציאת המטבעות שכנראה מאוחרות מתקופת הורדוס, מתחת לכותל המערבי שהוגדר על ידו בטעות "הקיר המערבי של בית המקדש" מהווה לדעתו עוד הוכחה לטענה הכוזבת של היהודים לגבי הקיום האגדי של המקדש.
טקסט=הכותל המערבי בציור של הצייר אפרים משה ליליאן. בציור נראות נשים לבושות בלבוש מסורתי ומתפללות מול הכותל, על אבני הכותל יש כתובות שונות. כולל שמו של הצייר שמופיע על אחת האבנים בקדמת התמונה, 1910. המאוספי הספרייה הלאומית.|ממוזער|הכותל המערבי בציור של הצייר אפרים משה ליליאן. בציור נראות נשים לבושות בלבוש מסורתי ומתפללות מול הכותל, על אבני הכותל יש כתובות שונות. כולל שמו של הצייר שמופיע על אחת האבנים בקדמת התמונה, 1910. המאוספי הספרייה הלאומית.
הכותל בתרבות ובאומנות
ממוזער|הכותל המערבי באומנות – ציור משנת 1880
שמאל|ממוזער|230px|שיר על הכותל מאת הרב ד"ר חיים גרשון וידאוֶור (ווידאווער) הלוי מקהילת בני ישורון בניו יורק, שפורסם בעיתון החבצלת במרץ 1871
שמאל|ממוזער|270px|תמונת משפחות יהודים בכותל המערבי בשנת 1880, כנראה בתשעה באב, שיצר האמן הצרפתי אלכסנדר בידה
שמאל|ממוזער|270px|הכותל וצילום אישי בכרטיס ברכה ל"שנה טובה ומאושרת, שנת גאולת קדשינו", תרצ"א 1931
הכותל הקטן
שמאל|ממוזער|175px|הכותל הקטן
הכותל הקטן נמצא בהמשכו של הכותל המערבי לכיוון צפון. במקום מתקיימות תפילות המאורגנות על ידי ארגון "כותלנו", מיסודה של ישיבת עטרת כהנים, זהו המקום השני בקרבתו (מחוץ להר הבית) אל המקום המקובל כמקום קודש הקודשים. במנהרות הכותל נמצא "שער וורן", אשר נמצא מול קודש הקודשים במדויק.
הכותל הקטן נמצא סמוך לשער הברזל, ולמבקרים בו מתאפשרת לרוב הצצה אל תוך הר הבית. 'רחבת' הכותל הקטן היא סמטה צרה (כ-3 מטר) המובילה לבתי מגורים פרטיים.
מעלית הכותל ורכבל הכותל
ב-2019 החלו העבודות להקמת מעלית הכותל האמורה להקל על ההגעה אליו מן הרובע היהודי. באותה שנה אושרה גם הקמת הרכבל לכותל. תוואי הרכבל צפוי להתפרס על פני כ-1.4 ק"מ והוא צפוי לכלול כ-70 קרונות נוסעים.
גלריה
ראו גם
הכותל הדרומי
הכותל המזרחי
ברכת כהנים בכותל המערבי
לקריאה נוספת
מאיר בן-דב, מרדכי נאור וזאב ענר, הכותל, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 1981
אלי שילר וגבריאל ברקאי (עורכים), הכותל המערבי, אריאל, 180–181, תשס"ז 2007
הרב ישראל דנדרוביץ, "לבושות שחורים בכותל המערבי", בתוך קובץ הפעמון, גיליון 5, עמודים: 7–29
חיים לנגזם, כותלנו - הרב קוק והמאבק על הכותל, חוסן ישועות ירושלים ה'תשס"ט. על מאורעות הכותל בתקופת המנדט.
הרב שמואל רבינוביץ, הכותל המערבי הלכות ומנהגים, הקרן למורשת הכותל המערבי, תשע"א
קובי כהן-הטב, דורון בר, קדושה בעין הסערה - הכותל המערבי בין יהדות לישראליות 1967–2000, הוצאת מאגנס, 2021
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אתרי עלייה לרגל (יהדות)
כותל
כותל
כותל
כותל
כותל
כותל
קטגוריה:סמלים יהודיים | 2024-10-10T11:07:31 |
השמיים שבתוכי | שמאל|250px|ממוזער|עטיפת הספר בהוצאה העברית.השמיים שבתוכי הוא מהדורה חדשה ומורחבת של יומנה האישי של אתי הילסום, אישה צעירה וליברלית, יהודייה הולנדית, שחיה באמסטרדם בתקופת שואת יהודי הולנד ונספתה במחנה אושוויץ.
רקע
היומן הוא למעשה מספר מחברות בכתב יד צפוף, שנכתבו בשנים 1941–1943, שנערכו לכדי כרך אחד וראו אור לראשונה בהולנדית בשנת 1982, ומאוחר יותר גם בעברית, בשם "חיים כרותים" (הולנדית: Het Verstoorde Leven).
במהדורה השנייה שונה שמו של הספר מ"חיים כרותים" ל"השמיים שבתוכי". שינוי זה מבטא, בין היתר, את העובדה שלמרות (ואולי בגלל) השואה שהתחוללה סביבה, התעצמה רוחה של הילסום והתפתחה.
היומן, שנכתב לא הרחק ממקום מחבואה של אנה פרנק, נכתב על רקע שנות הכיבוש הנאצי בהולנד. אולם בשונה מיומנה של פרנק, מדובר ביומן של אישה בוגרת, עצמאית ושוחרת ידע בשנות העשרים לחייה, שכבר הספיקה לסיים תואר שני בלימודי משפטים והמשיכה ללמוד פסיכולוגיה ולשונות סלאביות.
ביומן מתארת אתי הילסום את משפחתה, את חייה, את חיי האהבה שלה ואת התפתחותה הרוחנית, ועושה זאת בגילוי לב וללא כחל ושרק. היומנים נשמרו כארבעים שנה מוסתרים מעין רואה, וכאשר נחשפו פורסמו תחילה בהולנדית (על ידי בית ההוצאה האן), ולאחר מכן בלמעלה מעשר לשונות נוספות.
הסופר אהרן אפלפלד כותב בהקדמה לספר, כי יומן זה הוא אחת התעודות המפעימות שראו אור בשנים האחרונות:
הספר תורגם לעברית על ידי שולמית במברגר, ויצא לאור לראשונה בהוצאת "כתר" בשנת 1985, בשם חיים כרותים: יומנה של אתי הילסום 1941–1943. בשנת 2002 יצאה לאור שוב במהדורה חדשה, תחת השם "השמיים שבתוכי".
ציטוט מתוך הספר
רקע היסטורי
הספר "השמיים שבתוכי" מתרחש בתקופה שבה הנאצים כבשו את אמסטרדם אשר בהולנד בשנות השואה 1941-1943. במהלך הספר, אתי הילסום, גיבורת הספר, אישה צעירה בת 27 שחיה באמסטרדם וכותבת יומן אישי במשך שנתיים עד מותה במחנה ריכוז באושוויץ, ובו היא מתארת את חייה האישיים, אהבתה, תחושותיה בתור אישה יהודייה על רקע השואה. היא מתארת ביומנה את תקופת מלחמת העולם השנייה בהולנד אשר הייתה נתונה תחת הכיבוש הנאצי, לאחר שנכבשה בידי גרמניה במאי 1940.
פלישת הנאצים להולנד הובילה לגל חרדה בקרב יהודי הולנד כאשר יהודים רבים ניסו לברוח לבריטניה או דרומה, עשרות התאבדו משום שחששו שתהיה רדיפת יהודים. דבר זה אומת כבר בקיץ 1940, אז החלו לצאת הגזירות באופן הדרגתי - מהקל אל הכבד. היהודים חשו כי הגזירות הן כאלה שניתן לעמוד בהן, והמשיכו לקוות שלא יוטלו עליהם גזרות נוספות בעתיד.
אך בשנת 1941, הנאצים הוציאו גזרות חדשות וקשות יותר על יהודים, ביניהן: איסור על כניסת יהודים למוסדות ציבור, פארקים, מקומות רחצה, מרוצי סוסים, בתי מלון, בתי קפה, מועדוני ספורט, תיאטראות, גנים ציבוריים, ריקודים ועוד. גם במרץ 1942, הנאצים הטילו גזרות נוספות ואסרו על היהודים לצאת ולטייל מחוץ לעיר ובכל מקום החלו להופיע שלטים של איסור כניסת יהודים. כשגיבורת הספר הולכת ברחובות הולנד, היא שמה לב לכל הגזרות הנוספות שהוטלו על היהודים ואף רואה מעשי רצח.
במאי 1942, היהודים חויבו לענוד את הטלאי הצהוב, טלאי שנשא את הכיתוב "JOOD" שמשמעותו "יהודי" בהולנדית. בחודש לאחר מכן, החלו שמועות על גזרות חדשות ליהודים ההולכות להיכנס לתוקף בקרוב, הכוללות: איסור לקנות אצל ירקן, מסירת האופניים שלהם, איסור לנסוע בחשמלית וחיוב לשהות בביתם כל ערב, משעה שמונה ועד לשעה שש למחרת בבוקר.
אתי הילסום ציינה כי ישנו רעב שהולך וגובר עקב מחסור כבד במזון. לקראת קיץ 1941, לפי עדותה של אתי, החלה הרעה נוספת במצבם של היהודים - מעצרים, מעשי טרור, שליחה למחנות ריכוז, והיעלמות שרירותית של קרובי משפחה כאשר ברקע רצות שמועות על שליחת כל היהודים למחנות ריכוז בפולין.
לאחר שנה, ביוני 1942, הגיעו אליהם ידיעות שכל יהודי הולנד יישלחו לפולין, ותחנת השידור האנגלית הודיעה שמאז אפריל בשנה שעברה נספו כ-700,000 יהודים בגרמניה ובארצות שכבשו הגרמנים.
ב-7 ביולי 1942, יצאה מודעה כי רכבת תצא שבוע לאחר מכן ב-1 וחצי בלילה והנסיעה בחינם, כאשר אסור לקחת חיות מחמד (אחד מחוקי נירנברג אסר החזקת כלבים וחיות מחמד בידי היהודים), ויש לקחת נעלי עבודה, שני זוגות גרביים וכף, טבעת נישואין אך לא חפצי זהב, כסף ופלטינה. המשלוחים ההמוניים למחנות החלו מיום 15 ביולי 1942 ועד ליום 13 בספטמבר 1942 - יום אחרי יום, כאשר כל משלוח כלל מאות עד אלפי אנשים. ב-29 ביולי 1942, המשלוחים מאמסטרדם הופסקו, והחלו יום למחרת (30 ביולי) ברוטרדם.
אתי הפסיקה לכתוב ביומנה בתקופה שבין 29 ביולי ל-15 בספטמבר 1942. במהלך תקופה זו, אתי החליטה להצטרף מרצונה האישי אל היהודים שנתפסו ונשלחו למחנה וסטרבורק, משום שהיא לא רצתה להתחמק מגורלם של היהודים. אתי שהתה במחנה מאוגוסט 1942 ועד לספטמבר 1943, שם עבדה בבית החולים. היא נשלחה לאושוויץ בספטמבר, ונרצחה בתאריך 3 בנובמבר 1943 יחד עם 2,044 יהודים שנרצחו באותו יום באושוויץ.
לקריאה נוספת
אתי הילסום, השמיים שבתוכי: יומנה של אתי הילסום 1941-1943, תרגמה מהולנדית שולמית במברגר, ירושלים: כתר, 2002.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:יומני השואה
קטגוריה:זיכרונות מהשואה
קטגוריה:אוטוביוגרפיות
קטגוריה:יצירות שהתפרסמו לאחר מות מחבריהן
קטגוריה:ספרות הולנדית
קטגוריה:אקזיסטנציאליזם
קטגוריה:ספרים על השואה | 2024-02-03T15:53:51 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.