title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
דחיסת נתונים | במדעי המחשב, דחיסת נתונים היא התחום העוסק בהקטנת נפחם של נתונים, כך שיתפסו פחות מקום מאשר בצורתם המקורית.
עקרונות דחיסת הנתונים
דחיסת נתונים אפשרית משום שבצורתם הגולמית של הנתונים קיימת פעמים רבות יתירות גבוהה, כלומר מידע החוזר על עצמו או מידע שניתן לייצג בצורה חסכונית יותר. העיקרון הבסיסי בדחיסה הוא כי במידע שאנו עושים בו שימוש יש "סדר" מסוים. מציאת הסדר הזה מאפשרת לייצג את המידע בדרך יעילה יותר. מידע שהוא מקרי (רעש) לא יכול להידחס. מידת אי-הסדר מכונה "אנטרופיה".
דחיסת הנתונים מאפשרת לנו לעשות שימוש יעיל במדיה (תמונות, קול, וידאו). הדחיסה מאפשרת יעילות גבוהה בפעולות כגון העברת תמונות על גבי האינטרנט, שמירת סרט על תקליטור DVD ודיבור בטלפון סלולרי.
כמו כן, דחיסת הנתונים מאפשרת אחסון קבצים על אמצעי לאחסון נתונים בנפח הקטן מנפחם המקורי, וכך ניתן לאחסן מידע רב יותר בשטח זיכרון פיזי נתון. דחיסת קבצים לשם מטרה זו מתרחשת לרוב במחשבים ביתיים ומשרדיים, או בשרתים המאפשרים אחסון קבצים על-ידי שירותי ענן. דחיסת הקבצים יכולה להתרחש בין באופן יזום על-ידי המשתמש, ובין באופן אוטומטי; דחיסה אוטומטית יכולה להתבצע, למשל, כאשר נעשה שימוש, על-ידי המשתמש, בקובץ בפורמט מסוים הכולל דחיסת נתונים, או על ידי שרת המשמש לאחסון קבצים, ללא צורך בידיעת המשתמשים בשירות הענן.
בעולם המחשב קיימים פורמטים שונים לקבצים דחוסים, ובהם: ZIP, MP3, JPEG, DIVX, MPEG. לעומתם, קיימים סוגי קבצים של מידע לא דחוס כגון: BMP ו-WAV (קובץ WAV גם הוא דחוס לעיתים). מידע שמאוחסן בקבצים כאלו גדול משמעותית מהקבצים הדחוסים. כך תמונה לא דחוסה (בקובץ BMP) יכולה להגיע לגודל של כ-1,000,000 בתים (1MB) ואילו אותה תמונה דחוסה (בקובץ JPEG) בדחיסה מאבדת יכולה להיות בגודל של כ-50,000 בתים (50KB) – יחס של 1:20.
חסרונה העיקרי של הדחיסה הוא שהיא מגדילה את הסיבוכיות של השימוש במדיה, ולכן במערכות רבות עושים שימוש במדיה לא דחוסה למען הפשטות. תקליטור מוזיקה רגיל (CD) לדוגמה מכיל מוזיקה לא דחוסה, ולכן הנגנים שלו פשוטים מנגנים שקוראים פורמטים כגון MP3.
בדחיסה ניתן להבחין בין שני סוגים עיקריים: דחיסה משמרת (Lossless) ודחיסה מאבדת (Lossy). בדחיסה משמרת, המידע הדחוס משוחזר בדיוק מלא למידע המקורי. לעומת זאת בדחיסה מאבדת המידע המשוחזר קרוב מאוד אך לא זהה למידע המקורי. פורמט PNG הוא דוגמה לדחיסה משמרת של תמונה, ולכן מתאים לשמירת תמונות כלליות. JPEG הוא פורמט של דחיסה מאבדת של תמונה, ולכן תמונת JPEG לעולם לא תהיה זהה לתמונה המקורית. ה-JPEG מתוכנן בצורה כזו שעין אנוש לא תבחין בהבדל.
טכניקות דחיסה
דחיסה משמרת מידע
דחיסה משמרת היא דחיסה המאפשרת לנו להפעיל פונקציה הפוכה לפונקציית הדחיסה, כך שהתוצאה שתתקבל תהיה זהה למקור. טכניקות דחיסה אלו מנצלות את העובדה שבמידע הנבדק יש חוקיות מתמטית.
קידוד אורך חזרה RLE
שמאל|ממוזער|171px|"קידוד אורך חזרה"טכניקת דחיסה פשוטה שאינה מאבדת מידע היא הטכניקה המכונה "קידוד אורך חזרה" או RLE (ראשי תיבות של Run Length Encoding) כאשר יחידת מידע החוזרת על עצמה מספר פעמים תקודד על ידי ציון יחידת המידע ומספר הפעמים בו יחידת המידע חוזרת על עצמה.
לדוגמה: נניח שאנחנו מבקשים לאחסן תמונה בשחור-לבן, כאשר האות ל תציין לבן ו-ש תציין שחור. המידע הלא דחוס עשוי להיות:
ללללללללללללשללללללללשששששללללללללללללללללללללללשלללללללללללללללל
ואילו המידע הדחוס יהיה (הפסיקים והרווחים הוספו להבהרת הדוגמה):
12ל, ש, 8ל, 5ש, 22ל, ש, 16ל
כפי שניתן לראות בדוגמה זו, המידע הדחוס מיוצג באמצעות 15 תווים במקום 65 תווים, שזה חיסכון של 77 אחוז.
קידוד גודל משתנה וקוד האפמן
אותיות מסוימות באלפבית שכיחות יותר מאותיות אחרות. כך האותיות יוּד ו-וו נפוצות בעברית פי עשרה לערך מהאותיות צ ו-ז. אם נרצה לייצג טקסט נוכל להקטין את גודלו תוך שימוש בקוד קצר לאותיות נפוצות וקוד יותר ארוך לאותיות נדירות, כפי שהדבר נעשה בקוד מורס. השיטה הנפוצה ביותר לדחיסה כזו קרויה קוד האפמן. רוב פורמטי הדחיסה עושים שימוש באלגוריתם זה.
רוב קובצי הטקסט משתמשים בקידוד ASCII על מנת לייצג את התווים שבהם. לפי קידוד זה לכל תו יש ערך בעל 7 ביטים (כלומר סה"כ 2 בחזקת 7 – 128 תווים שונים), או בעל ערך של שמונה ביטים כאשר הביט השמיני הוא ביט זוגיות. בקבצים כאלה כדי לשמור n תווים בעצם כותבים 8*n ביטים. בהרבה מקובצי הטקסט לא משתמשים בכל התווים ובנוסף לתווים מסוימים יש סיכוי יותר גדול להופיע מאשר לתווים אחרים (למשל האותיות י' או ו' מופיעות הרבה יותר מאשר צ' או ט'). כלומר, קודם כל ניתן לייצג את כל התווים בקובץ מסוים בפחות ביטים – למשל כדי לייצג שמונה תווים צריך סה"כ 3 ביטים לכל תו. חוץ מכך, ניתן לתת לתווים מסוימים, שמופיעים יותר פעמים, קוד קצר יותר ולעומת זאת תווים שמופיעים לעיתים רחוקות ניתן קודים ארוכים יותר (על מנת לשמור על הקוד ניתן לפענוח).
קידוד כזה נקרא "קידוד גודל משתנה", מאחר שלכל תו יכול להיות גודל שונה. הבעיה בגודל משתנה היא שהמפענח של הקוד לא יכול לדעת מה מספר הביטים שהוא צריך לקרוא לכל תו, ואיך להפוך את אותו קוד חזרה לתו. עבור קבצים רגילים כל מה שהמפענח צריך לעשות זה לקרוא 7 או שמונה ביטים ולהמיר אותם לפי טבלת ה-ASCII. כדי להתגבר על הבעיה הזאת נותנים לכל תו קוד משלו שתלוי במספר הפעמים בו הוא מופיע בטקסט וכדי להבדיל בין הקודים השונים לכל קוד יש תחילית שונה.
לדוגמה ניקח את הטקסט "אאבגאדאב". כאשר מספר הפעמים שהאותיות מופיעות הם: א-4, ב-2, ג-1, ד-1.
אם היינו מייצגים כל אות על ידי שני ביטים, היינו מקבלים מחרוזת בגודל של 4*2+2*2+1*2+1*2=16.
לעומת זאת ניתן לתווים את התחיליות הבאות:
א – 1
ב – 01
ג – 001
ד – 000
כעת נחשב כמה ביטים צריך על מנת לקודד את ההודעה. מאחר שא' מופיעה 4 פעמים על מנת לקודד אותה אנחנו צריכים 4 ביטים. ב' מופיעה פעמיים ומאחר שכל קידוד שלה הוא שני ביטים אז הסך הכול שווה ל-4. ג' וד' מופיעות פעם אחת כל אחת ותורמות שלושה ביטים כל אחת. לכן הגענו סך הכול ל-4+4+3+3=14.
מאחר שהתחיליות שונות נדע תמיד איפה מסתיים הקוד. למשל אם המפענח קורא 0 הוא יודע שחייבים להגיע עוד ביטים לאותו תו. אם לאחר מכן הוא קורא 1 אז הוא יודע שהתו הוא ב', אם לעומת זאת הוא קורא עוד 0 אז הוא שוב מחכה לעוד ביטים וחוזר חלילה. קוד זה נקרא גם "קוד תחיליות".
קוד התחיליות הנפוץ ביותר כיום הוא קוד הופמן, שמקצה את התחיליות על ידי בניית עץ בינארי. קוד נוסף למציאת תחיליות הוא קוד שאנון פאנו.
אפשר להראות שכל קבוצת מילים (סופית או בת מנייה) בעלת תחיליות שונות, חייבת לקיים את אי-שוויון קראפט.
אלגוריתם למפל-זיו
מלבד קוד הופמן ו-RLE, אחת מטכניקות הדחיסה ללא איבוד מידע המקובלת ביותר כיום מבוססת על אלגוריתם שפיתחו פרופ' אברהם למפל ופרופ' יעקב זיו מהטכניון בחיפה. וריאציות שונות של אלגוריתם למפל-זיו (LZ, LZW) מיושמות כיום בתוכנות דחיסה פופולריות כגון PkZip ו-gzip, ובפורמטים ליצוג תמונות כגון GIF ו-PNG.
האלגוריתמים והווריאציות של למפל זיו מבוססים על בניית מילון בו נשמרים צירופים של אותיות שהופיעו בקובץ וכאשר אותו צירוף מופיע שוב במקום לכתוב אותו לקובץ, פשוט כותבים מצביע לאותו ערך במילון. השיטה אפקטיבית כאשר יש קובץ ובו ישנם צירופים שחוזרים על עצמם לעיתים קרובות (כמו למשל הצירוף "צירו" שהופיע 4 פעמים בפסקה הנוכחית עד עתה).
טכניקות נוספות
טכניקות דחיסה נוספות כגון PPM, CTW, ו-BWT משיגות ביצועים טובים יותר (חיסכון בתווים) בתמורה לאיטיות מסוימת יחסית ל-LZ.
דחיסה מאבדת מידע
ישנם מקרים רבים בהם נסכים לאבד חלק מן המידע כדי לקבל דחיסה טובה הרבה יותר מזו שניתן היה לקבל ללא איבוד מידע. במקרים של מידע חושי כגון תמונה, קול או סרט, ההנחה היא שהחושים האנושיים ממילא אינם מסוגלים להבחין בווריאציות קטנות ולכן לא נורא אם אובד חלק מהמידע, בתנאי, שהמידע שהולך לאיבוד יהיה שולי מבחינת חשיבותו ומבחינת יכולת ההבחנה של התפיסה החושית שלנו. כך לדוגמה פורמט MP3 מסוגל לדחוס שיר שאורכו 3 דקות ל-3MB במקום 32MB בגודלו המקורי מבלי שרוב האנשים יוכלו להבחין בין השיר המקורי לדחוס. המצאת פורמט ה-MP3 אפשרה הפצה יעילה של מוזיקה על גבי האינטרנט ובניית נגנים זעירים שלא מכילים חלקים נעים.
באופן דומה, בקובץ JPEG מפורקת התמונה לתמונת שחור-לבן ולתמונות הצבע שלה. תמונת השחור לבן נשמרת בדיוק גבוה ואילו הצבעים יכולים להישמר בדיוק יותר נמוך כי הם לא משפיעים על חדות התמונה וכי העין האנושית לא מסוגלת להבחין בהבדלים בין כל הגוונים השונים. לאחר מכן נדחסות כל התמונות על ידי פירוק לתדרים המרחביים שבהם (ולבסוף הפעלת קוד הופמן).
בטלפונים סלולרים, לדוגמה, דוחסים את הקול המשודר במספר טכניקות. אחת היעילות ביותר שבהם היא שכאשר צד מסוים בשיחה שותק, הטלפון שלו משדר סימן מיוחד שמפורש על ידי הצד השני בהשמעת רעש שקט במיוחד. כך נחסך שידור של מידע לא רלוונטי בתשתיות סלולריות יקרות. מדובר על מעל ל-50% חיסכון (בהנחה ששני הצדדים לא מדברים במקביל). טכניקות נוספות עושות שימוש במאפיינים של הקול האנושי. מסיבה זו בטלפונים חדשים, במהלך שיחת טלפון, קול אדם נשמע ברור וחד ואילו מוזיקה נשמעת מעוותת ומתכתית.
בווידאו מקובלת דחיסה שבה שומרים רק את ההבדל בין תמונה אחת (frame) לזו שבאה אחריה. ולא את כל התמונות באופן מלא. כך קובץ MPEG יכול להכיל לא 24 או 30 תמונות לשנייה אלא תמונה אחת לשנייה (Key Frame) ואת השינויים בה (דלתא) לאורך אותה השנייה.
תוכנות דוחסות ומפענחות במחשב האישי
קיימים מקודדים שדוחסים את המידע (encoders) ופורסים אותו (decoders) בפורמטים שונים. בגלל שהתקנים בתחום הגרפי הם ותיקים ויציבים, לתוכנות גרפיות בדרך כלל יהיו את שתי האופציות, והדחיסה והפריסה הן שקופות למשתמש בזמן קריאת הקובץ ושמירתו. לעומת זאת בקובצי אודיו ווידאו התקנים משתנים ולכן לעיתים לא בכל מחשב זמינות יכולות פענוח של כל הפורמטים, ויהיה צורך להוריד פורס חדש לפורמט הנדרש (קודק). ישנם פורמטים שאי אפשר להוסיף תמיכה בהם לתוכנות סטנדרטיות, ויש צורך בתוכנה ייעודית שמטפלת בהם.
הדחיסות מתחלקות לסוגי קבצים שונים:
קבצים כלליים – ZIP ,GZ, ARJ ,LAZ ,RAR ,CAB , ,TAR ,KGB
קובצי התקנה – MSI, RPM, DEB
קובצי תמונה – JPEG, GIF, TIFF, PNG, WebP
קובצי קול – MP3, WMA, Vorbis, AAC, Ape, Ram, Rmm, FLAC
קובצי וידאו – MPEG1-4, DIVX, MJPEG, WMV, Theora
ראו גם
דחיסת קבצים
קישורים חיצוניים
* | 2024-04-27T01:39:08 |
מטען יסודי | הפניה מטען חשמלי#מטען יסודי | 2017-06-05T07:13:16 |
קוד האפמן | שמאל|ממוזער|450px|עץ האפמן שנוצר על פי התדירויות במשפט "this is an example of a huffman tree". למטה נמצאת טבלת השכיחויות והקידוד המתקבל עבור כל תו.
CharFreqCodespace7111a 4010e 4000f 31101h 21010i 21000m 20111n 20010s 21011t 20110l 111001o 100110p 110011r 111000u 100111x 110010
קוד האפמן הוא שיטה לקידוד סימנים, כגון אותיות מאלף בית מסוים, ללא אובדן נתונים.
הקוד שייך למשפחה שימושית של קודים המכונה קודי תחיליות (ראו למטה), ובמשפחה זו הוא הקוד המספק דחיסת נתונים מרבית, כלומר מאחסן את הסימנים במספר מזערי של סיביות, על פי הקריטריון המפורט בהמשך. השיטה מתבססת על הקצאת אורך משתנה לסימנים על פי שכיחותם, כך שסימן נפוץ יוצג באמצעות מספר קטן של סיביות. לרוב ניתן לחסוך באמצעות שיטה זו בין 20% ל-90% משטח האחסון. קוד האפמן הוא גרסה כללית יותר של עקרון קידוד הנקרא "קידוד אנטרופיה".
גילוי הקוד
בשנת 1951, במסגרת לימודיו לתואר שני ב־MIT, למד דייוויד האפמן קורס בתורת האינפורמציה שהייתה אז בחיתוליה. המרצה בקורס רוברט פאנו הציע לתלמידים לבחור בין עבודה מסכמת ובין מבחן מסכם. העבודה שהציע פאנו הייתה בנושא מציאת הקוד הבינארי היעיל ביותר - בעיה שהייתה פתוחה באותו הזמן; הקוד הטוב ביותר שהיה ידוע נקרא קוד שאנון-פאנו. האפמן, שלא הצליח להוכיח שאף אחד מהקודים הקיימים הוא יעיל ביותר, עמד להיכנע ולהתחיל ללמוד לבחינה המסכמת, כאשר עלה במוחו הרעיון להשתמש בעצים בינאריים ממוינים על פי תדירות האותיות, כשבנייתם היא מהעלים כלפי מעלה. במהרה הוכיח כי שיטתו היא היעילה ביותר. האפמן עקף את המגבלה המרכזית בקוד שאנון-פאנו על ידי כך שבנה את העץ מלמטה למעלה, ולא להפך.
רקע
במערכות סימנים מקובלות, כגון קוד ASCII, ניתן אורך אחיד לכל הסימנים במערכת. זו שיטה פשוטה, אך היא אינה יעילה מבחינת נפח האחסון שהיא צורכת: מוטב היה להקצות קוד קצר לסימנים הנפוצים, גם על חשבון הארכה של הקוד המתאים לסימנים הנדירים. יעילות של קוד כזה תלויה רק בשכיחות הסימנים בשפה, ולא בסדר שבו הם מופיעים בטקסט נתון. יישום של גישה זו קיים כבר בקוד מורס לטלגרף אלחוטי. לאות הנפוצה 'ו' משמש בקוד מורס הקוד . ("נקודה"), ואילו לאות 'ע' משמש הקוד · − − − ("נקודה-קו-קו-קו").
נמחיש את יעילותה של גישה זו באמצעות דוגמה פשוטה. נניח שבשפה מסוימת השכיחות של האות א' היא מחצית מכלל האותיות. בקוד ASCII, שבו לכל תו מוקדשות 8 סיביות, מספר הסיביות הנדרש להצגת טקסט באורך n הוא 8n. נקודד כעת את התווים בדרך חדשה: האות א' תסומן בסיבית יחידה שערכה 0, וכל תו אחר יסומן בקוד ה-ASCII הרגיל שלו, שבתחילתו תתווסף הסיבית 1 (תוספת זו הכרחית, כדי שנוכל להבדיל בין סיבית 0 שמציינת את האות א, ובין סיבית 0 באמצע תו כלשהו). אורך הקוד הזה יהיה (בתוחלת) רק 5n, שהם חיסכון של 3/8.
תיאור פורמלי
תיאור הקוד
קוד האפמן הוא קוד תחיליות, כלומר מחרוזת ביטים שמייצגת אות לעולם אינה מהווה תחילית של מחרוזת המייצגת אות אחרת. קוד כזה מבטיח אפשרות יחידה לפיענוח, ויתרה מזאת, הפיענוח מהיר, שכן מספיק לעבור על הרצף המקודד פעם אחת מההתחלה ועד הסוף תוך שמירת מעט מידע.
קוד מסוג זה ניתן לייצג על ידי עץ בינארי, כאשר עלי העץ מייצגים את האותיות המקודדות, וצמתי העץ מסומנים ב-0 או 1. כאשר רוצים לפענח רצף ביטים כלשהו, הולכים על העץ על פי הביטים שנקלטים עד אשר מגיעים לעלה. האות המאוחסנת בעלה היא האות המפוענחת.
כאשר הקוד הוא אופטימלי, העץ יהיה עץ מלא. כלומר, לכל צומת שאינו עלה יהיו בדיוק שני בנים. לדוגמה, נניח כי בקוד כלשהו לשורש של העץ יש רק בן אחד, שאליו מובילה הקשת 0. פירוש הדבר הוא שבקוד לא יהיו כלל אותיות שקידודן מתחיל ב-1, וזהו בזבוז של מקום (כי אפשר היה, לכל הפחות, לתת לאות כלשהי את הקידוד "1", ובכך לחסוך במקום).
תיאור הבעיה
בהינתן שכיחות התווים בשפה, הבעיה האלגוריתמית היא בניה מהירה של קוד יעיל, הממיר את התווים לרצפים קצרים של סיביות. לאחר שהקוד נבנה, אפשר לבצע קידוד ופענוח במעבר אחד על התווים, ולכן הבעיה המשמעותית היחידה היא במציאת הקוד. היעילות של קוד תלויה כאמור במספר המופעים של כל תו בשפה, ולכן לא קיים קוד אחיד שנותן קידוד אופטימלי לכל קבוצת תווים: אם שכיחות התווים שונה, יש להפעיל את האלגוריתם ולבנות את הקוד המתאים מחדש.
מבחינה פורמלית, הקלט לבעיה הוא אוסף תווים, , ומספר הפעמים שכל תו מופיע בקבוצת התווים: .
הפלט הצפוי הוא קוד, שהוא אוסף של מילים בינאריות. נסמן ב- את אורכה של המילה ה-.
היעד הוא שהקוד שיוחזר יהיה כזה כך ש- יהיה מינימלי. הסכום הוא בדיוק מספר הביטים שנדרש לקידוד קבוצת התווים כולה, שכן עבור כל תו, אנו מכפילים את מספר המופעים שלו בקבוצה במספר הביטים שנדרשים כדי לייצג אותו.
תיאור האלגוריתם
האלגוריתם של האפמן הוא דוגמה לאלגוריתם חמדן. הוא מבצע בכל שלב את הפעולה שנראית, נקודתית, כפעולה המשתלמת ביותר, ומתבסס על כך שפתרון אופטימלי עבור אותיות יכול להפוך לפתרון אופטימלי עבור אותיות.
הרעיון באלגוריתם הוא כזה: נבנה את העץ הבינארי של הקוד "מלמטה למעלה". ראשית, נמצא את שתי האותיות שמספר המופעים שלהן מינימלי, וניצור צומת חדש, כך ששתי האותיות הללו יהיו בניו. כעת נתייחס לצומת החדש בתור אות חדשה, שמספר המופעים שלה הוא סכום מספרי המופעים של שתי האותיות שהן בניה. כך קיבלנו צמצום של הבעיה מבעיה ב- אותיות לבעיה ב- אותיות. נחזור על התהליך עד שנישאר עם צומת אחד בלבד - ראש העץ.
לצורך פעולתו, האלגוריתם זקוק למנגנון שיאפשר לו למצוא במהירות את שתי האותיות בעלות המופעים המינימליים. לצורך כך ניתן להיעזר בתור עדיפויות (שניתן לממש על ידי ערימה).
מבחינה פורמלית:
צור תור עדיפויות שיכיל צמתים המייצגים את כל האותיות, כאשר העדיפות בתור ניתנת לצומת שמייצג את האות בעלת מספר המופעים הקטן ביותר.
כל עוד בתור העדיפויות יש יותר מצומת אחד, בצע:
צור צומת חדש, .
הוצא מתור העדיפויות את שני האיברים העליונים, .
הפוך את לבנים הימני והשמאלי של .
קבע את מספר המופעים של להיות סכום מספרי המופעים של ו-.
הכנס את לתור העדיפויות.
הצומת הבודד שנותר בתור העדיפויות הוא שורש עץ הקוד המבוקש.
קבע את מילת הקוד עבור כל אות, לפי המסלול מהשורש, לעלה שמייצג את האות. אם הקשת הית מובילה לבן שמאלי, ערך הביט הי יהיה "0". אם היא מובילה לבן ימני, ערכו יהיה "1".
סיבוכיות האלגוריתם היא פעולות. אם האותיות נתונות בצורה ממוינת, קיים אלגוריתם עם זמן ריצה ליניארי ב- n למציאת קוד האפמן.
הכללה לקידוד בסיביות מסדר N
עבור סיביות מסדר (היכולות לייצג N ערכים), האנטרופיה של הקידוד תהיה והיא מהווה חסם תחתון נמוך יותר לדחיסה משמרת נתונים של המידע, מאשר שימוש בביטים.
בניית קוד האפמן הפעם תתבצע על ידי יצירת הורה לN הבנים בעלי ההסתברות הקטנה ביותר, והכנסת סכום N ההסתברויות לתור העדיפויות.
דוגמה עבור שימוש בטריטים
עבור מקור אותיות המייצר אותיות בקצב קבוע ובאופן בלתי תלוי, ההסתברות לקבלת כל אות נתונה על ידי: . נקודד בעזרת טריטים אשר יכול להכיל את שלושת הסימנים . אנטרופיית המקור תחושב לפי הנוסחה: . חישוב קוד האפמן יעשה על פי הסכימה הבאה:
ממוזער|520x520 פיקסלים
כך שהקוד הוא: . קצב שליחת המידע במקרה זה יהיה שאינו רחוק מהאנטרופיה של הקוד, שהיא כאמור החסם התחתון של קצב השידור.
אופטימליות הקוד
ניתן להוכיח כי קוד האפמן מחזיר תמיד קידוד אופטימלי, מבין כל צפני התחיליות. באופן כללי יותר, קוד האפמן נותן אורך ממוצע מינימלי של צופן בהשוואה לכל צפני החד-פענח (Uniquely Decodable). יש להיזהר בשימוש במילה "אופטימלי", שכן קיימים קידודים יעילים יותר במצבים מסוימים. האופטימליות של קוד האפמן פירושה שהוא הקוד היעיל ביותר שבו מייצגים כל אות על ידי רצף קבוע של ביטים, כך שלכל אות בטקסט מותאם רצף שכזה.
הוכחת אופטימליות הקוד אינה מסובכת, ומתבססת על כך שבהינתן קוד אופטימלי כלשהו, ניתן לבנות ממנו קוד אופטימלי חדש על ידי כך שמעבירים את שתי האותיות בעלות מספר המופעים הנמוך ביותר למקום הנמוך ביותר בעץ הקוד. מכיוון שפעולה זו יכולה רק לשפר את עלות הקוד הכוללת, הקוד נותר אופטימלי. כך ניתן באינדוקציה לבנות קוד האפמן מתוך כל קוד אופטימלי ללא הגדלת העלות.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
האפמן
קטגוריה:אלגוריתמים
קטגוריה:דחיסת נתונים
קטגוריה:עצים (גרפים) | 2024-04-08T06:26:37 |
קובץ גרפי | REDIRECT קובץ תמונה | 2004-07-16T23:00:04 |
מלחמות השושנים | מלחמות השושנים (באנגלית: Wars of the Roses שמשמעותו היא מלחמות הוורדים) שהיו ידועות כמאה שנים לאחרי סיומן כ'מלחמות האזרחים' הן שורה של מלחמות אזרחים בהן נאבקו הצדדים על השליטה בכס מלכי אנגליה באמצע המאה ה-15. המאבק ניטש בין צאצאים יריבים לבית פלנטג'נט – בית לנקסטר ובית יורק. השושלת הגברית בשני הבתים נכחדה, והובילה לשלטון בית טיודור, שהיה יורש לתביעת בית לנקסטר לכתר. בעקבות המלחמה אוחדו הבתים היריבים, לנקסטר ויורק, והשושלת החדשה, טיודור, יישבה את כל התביעות הסותרות לכתר. המאבק ארך כשלושים שנה, בין 1455 ל-1487, בעוצמה משתנה של סכסוך אלים בין תובעים שונים לכתר.
שורשי הסכסוך נבעו מהמצב החברתי עם תום מלחמת מאה השנים שהותירה את אנגליה במצב סוציו-אקונומי קשה, והחלישה את יוקרת בית המלוכה האנגלי וחשפה את הבעייתיות בשיטה הפיאודלית ובכוח שנתנה השיטה שייסד אדוארד השלישי לדוכסים, כמו גם ממצבו הנפשי הלא יציב ושלטונו החלש של המלך הנרי השישי שעורר את תביעות בית יורק לכס על ידי ריצ'רד הדוכס מיורק. ההיסטוריונים חלוקים בשאלה איזה מגורמים אלו היווה את הזרז העיקרי למלחמה. המלחמה הייתה גם מלחמה בין שלוחים של צרפת ובורגונדי.
המלחמות החלו בשנת 1455 כשריצ'רד דוכס יורק הביס את כוחות לנקסטר ותפס את המלך בקרב סנט אולבנס הראשון ומונה על ידי הפרלמנט האנגלי לעוצר של הממלכה, דבר שהוביל לתקופת שלום לא יציבה. הלחימה החלה שוב ארבע שנים לאחר מכן בקרב בלור הית'. בית יורק, שהובל על ידי ריצ'רד נוויל, הרוזן מווריק, שכונה בספרות ובמסורת 'ווריק ממליך המלכים' תפס שוב את הנרי בקרב נורת'האמפטון ב-1460. ריצ'רד מיורק ניסה לטעון לכתר, אך נהרג בסמוך לאחר מכן בקרב וייקפילד. בנו אדוארד ירש את תביעתו לכס. בית יורק איבד את השליטה בהנרי לאחר קרב סנט אולבנס השני אך השמיד את צבא לנקסטר בקרב טאוטון. ביוני 1461 הוכתר אדוארד, וכונה אדוארד הרביעי. ההתנגדות לשלטונו נמשכה, אך המתנגדים הובסו בקרב הקסהאם ב-1464 וכך החלה הפוגה של שלום יחסי.
ב-1464 אדוארד נישא לאליזבת וודוויל, אלמנתו של אציל לנקסטרי, והחל לגלות העדפה למשפחתה. הוא גם הפך את מדיניותו של ווריק שהעדיפה ברית עם צרפת. ווריק, שנעלב והוסט אל הצד, פנה כנגד המלך אדוארד. ב-1469 הביסו תומכיו את צבאו של אדוארד בקרב אדג'קוט. אדוארד נתפס ונכלא זמן מה לאחר מכן. אך ניסיונו של ווריק להעלות אל הכס את ג'ורג' פלנטג'נט, דוכס קלרנס לא זכה לאהדה, ואדוארד הורשה לשוב לכס המלוכה, תוך שהוא מתפייס לכאורה עם ווריק. בתוך שנה האשים אדוארד את ווריק וקלרנס בבגידה, והשניים יצאו לגלות. בצרפת איחד קלרנס את כוחותיו עם אשתו של המלך המודח הנרי, מרגרט מאנז'ו ושב ופלש לאנגליה. אדוארד נאלץ לנוס לפלנדריה, ווריק שב והושיב את הנרי השישי על כס המלוכה.
מלוכתו המחודשת של הנרי הייתה קצרת ימים. אדוארד הסתייע בדוכסות בורגונדי רבת העוצמה, ופלש שוב לאנגליה. הנרי נשלח אל הכלא, וווריק הובס ונהרג בקרב בארנט. או אז הביס אדוארד את צבא לנקסטר בקרב טיוקסברי. יורשו של הנרי אדוארד מווסטמינסטר הוצא להורג, והנרי עצמו נרצח, ייתכן שבפקודת אדוארד. כך שב אדוארד ומלך ללא עוררין במשך שתים עשרה שנים של שלום יחסי עד מותו בטרם עת ב-1483.
בנו של אדוארד, אדוארד החמישי מלך במשך שבעים ושמונה ימים עד שהודח בידי דודו, ריצ'רד. עלייתו של ריצ'רד לשלטון הייתה שנויה במחלוקת, במיוחד לאור העלמות שני בניו של אדוארד הרביעי. הדבר נתן הזדמנות לצאצא רחוק לבית לנקסטר ופלנטג'נט, הנרי טיודור לפלוש לאנגליה בראשות צבא אנגלי, צרפתי וברטוני. בקרב בוסוורת' ב-1485 הובס ריצ'רד, והנרי טיודור עלה על כס המלוכה. הוא נישא לאליזבת מיורק בתו של אדוארד הרביעי, ובכך יישב את התביעות הסותרות לכתר ושם קץ למלחמה. במשך מספר שנים לאחר מכן העלו מתחזים שונים תביעות כביכול בשם אדוארד החמישי, אך כולם הובסו והדבר לא הביא לחידוש משמעותי של הלחימה.
כתוצאה מהמלחמה הושמדו רוב בתי האצולה הגדולים באנגליה, לשלטון עלה בית טיודור הריכוזי והחזק, והסתיימו מאות שנות סכסוכים בין המלך לבין האצילים באנגליה. את המלחמה היטיב לתאר ויליאם שייקספיר, במיוחד במחזות "הנרי השישי" ו"ריצ'רד השלישי", הנחשבים לשניים מהחשובים שבמחזותיו.
רקע היסטורי
הדחת ריצ'רד השני והכתרת לנקסטר
בשנת 1377 מת אדוארד השלישי, אחד מגדולי מלכי אנגליה, לאחר תקופת מלוכה ארוכה ויציבה. לכס השלטון עלה נכדו, ריצ'רד השני, שהיה דמות יוצאת דופן בהיסטוריה האנגלית. עריץ קטנוני, אך גם שליט המחובר אל העם, אשר עשוי היה לשמש כקולם של בני העם הפשוט אל מול המעמד האריסטוקרטי. שילוב זה הביא להסכמה כללית בקרב האצולה על הצורך בהחלפתו. בשנת 1399 מרד במלך בן דודו, הנרי בולינגברוק, דוכס לנקסטר, ובתמיכת בתי האצולה הגדולים הפך בולינגברוק למלך הנרי הרביעי. המלך ריצ'רד הועלם בטירה רחוקה, וכעבור חודשים מספר הוכרז על מותו הטבעי (ככל הנראה נמנע ממנו מזון עד שגווע ברעב, כדי שעל גווייתו לא ייראו סימני עינויים).
הנרי הרביעי היה אף הוא נכדו של המלך אדוארד השלישי, אך לאדוארד היו ילדים חוקיים רבים. ריצ'רד השני היה בן בנו הבכור של אדוארד השלישי, ולא היו לו בנים. בנו השני של אדוארד השלישי מת בינקותו, ולכן יורש העצר החוקי אחרי ריצ'רד היה ילד בן שמונה בשם אדמונד מורטימר , רוזן מרץ' ואלסטר, שהיה נינו של ליונל מאנטוורפן, דוכס קלרנס, בנו השלישי של אדוארד השלישי. הנרי הרביעי היה בנו של ג'ון מגונט, בנו הרביעי של אדוארד השלישי. דודו של מורטימר ניסה למרוד בהנרי הרביעי בשם אחיינו הילד, אך המרד כשל, ומורטימר עצמו ישב כמה שנים בכלא, אך שוחרר ובבגרותו היה לתומך בבית לנקסטר.
ריצ'רד השני היה אחרון המלכים האנגלים שלא היו עוררין על זכותם לכתר. הנרי הרביעי השתלט על השלטון בכוח, ובמשך כל ימי מלכותו ובמהלך מלכותם של יורשיו, ידוע היה על קיומם של יורשים בעלי זכות עדיפה לכס המלוכה, וזכותו של בית לנקסטר נשענה לא על המסורת והחוק, כי אם על כוח הזרוע.
הנרי החמישי ומלחמת מאה השנים
הנרי הרביעי, ויותר מכך בנו, הנרי החמישי, היו מלכים רבי עוצמה שמלכו בחוכמה. הנרי החמישי היה מהמוכשרים שבמלכי אנגליה, שהביא לניצחון בקרב אז'נקור (1415), מהניצחונות הגדולים במלחמת מאה השנים. קרב זה ביסס את אחיזתה של אנגליה בנחלות צרפתיות ואת שליטתה בצרפת, ובכך לראשונה הפכה אנגליה לאימפריה ולגורם משמעותי בזירה המדינית האירופית. הנרי החמישי נישא לקתרין, מלכת צרפת, והשניים הולידו ילד, הנרי השישי.
בהיותו בשיא כוחו, שליט בלתי מעורער על אנגליה וצרפת, לקה הנרי החמישי במחלה זיהומית קשה, ומת בשנת 1422. לכס השלטון עלה בנו, שעדיין לא מלאה לו שנה.
עם מותו של הנרי החמישי חל שינוי במצבה של אנגליה. השלטון הוחזק בידי שורה של עוצרים, שעיסוקם העיקרי היה תככים זה כנגד זה. באותה עת עלתה על בימת ההיסטוריה ז'אן ד'ארק, שהצליחה לאחד את העם הצרפתי ולהמרידו נגד הכובש האנגלי. כתוצאה, איבדה אנגליה תוך שנים ספורות את מרבית נחלותיה בצרפת, שהושגו במאמץ, בעמל ובדמם של הקשתים האנגלים בקרבות קראסי, פואטייה ואז'ינקור. בשנת 1453 נותרה לאנגליה רק נחלה אחת קטנה מכל כיבושיו של הנרי החמישי, העיר קאלה.
הנרי השישי מול ריצ'רד דוכס יורק
הנרי השישי, שבתקופתו איבדה אנגליה את נחלותיה ביבשת, היה האדם הפחות מתאים למלוכה מבין כל האצולה האנגלית בתקופה סוערת זו. התקופה שיוועה לאדם שיוכל לפשר בין האצילים היריבים מבית, ולנהל מלחמה מוצלחת כנגד הצרפתים מבחוץ. הנרי, שסבל ממחלת נפש שגרמה לו לתקופות ארוכות של אובדן יכולתו המנטלית ושל חוסר התמצאות, לא ניחן מלכתחילה בכישרון לשלוט או לנהל מלחמה. במשך כל תקופת שלטונו הארוכה (באופן לא רציף בין 1422 ל-1461 ומ-1470 עד 1471) היה הנרי בובה בידי הסובבים אותו. בילדותו – בידי האצילים ששימשו לו כעוצרים, ולאחר מכן – בידי כל מי שיכול היה להשפיע עליו, ובמיוחד אשתו, מרגרט מאנז'ו.
בנסיבות אלו התרכזו המתנגדים לכתר סביב ריצ'רד פלנטג'נט, דוכס יורק. ריצ'רד היה בן אחותו של אדמונד מורטימר, וכן היה בן בנו של אדמונד מלאנגלי, דוכס יורק, בנו החמישי של אדוארד השלישי. באישיותו היה ריצ'רד ההפך הגמור מהנרי השישי: איש פעולה ומעש, חזק וכריזמטי. ריצ'רד שימש במספר משרות רמות-דרג, לרבות הממונה על נחלות המלך באירלנד, ובכולן נחל הצלחה. כך עמדה אנגליה אל מול הדילמה שבין זכותו של מלך חולה נפש וחסר אונים, אשר זכותו אינה מבוססת על החוק והמסורת, אלא על תפיסת השלטון בכוח על ידי סבו, ומולו בעל הזכות החוקית למלוך, שמבחינת תכונותיו אין מתאים ממנו למלוכה.
כך התגבשה החזית הראשונית במלחמת השושנים – אנשי המלך הנרי נקראו "בית לנקסטר", שאימצו להם כסמל את השושנה האדומה, וכנגדם אנשי הדוכס ריצ'רד שנקראו "בית יורק", אשר אימצו להם כסמל את השושנה הלבנה. אין קשר בין האזורים הגאוגרפיים "לנקסטר" ו"יורק" ובין השושלות היריבות. בית יורק הסתמכו בעיקר על תומכים בדרום אנגליה ומערבה, בעוד שבית לנקסטר היה חזק בצפון אנגליה ובמזרחה.
בשלב הראשוני נראה היה כי השושנה הלבנה של בית יורק הקדימה לפרוח. בשנת 1453 סבל הנרי מהתקף חמור מאוד של מחלת הרוח שלו, ואיבד קשר עם המציאות. ריצ'רד מונה כעוצר, ונראה היה כי דרכו אל המלוכה סלולה. אך הייתה זו אשליה, שכן לא חלפו ימים רבים והמלכה מרגרט ילדה בן זכר למלך, וניתן לו השם אדוארד. בחג המולד בשנת 1454 חזרה למלך לפתע שפיותו, לאחר חמישה עשר חודשים. מבחינה חוקית לא היה עוד תוקף לאפוטרופסותו של ריצ'רד, והשלטון חזר רשמית לידי המלך הנרי מבית לנקסטר, ומעשית לידי אשתו מרגרט, שעתידה הייתה לעשות הכל כדי שבנה אדוארד יהיה למלך אחריו. התנאים היו בשלים לעימות מזוין.
תחילת המלחמה
שמאל|ממוזער|220px|מיקומים חשובים במלחמות השושנים
קרב סנט אולבנס
עם החלמתו של הנרי השישי, לא עשה ריצ'רד כל מאמץ להמשיך בשלטונו כעוצר. עם זאת, כשהתברר כי מרגרט מאנז'ו, המלכה, מתכוונת לשמור בידיה את השלטון ולסלק את המתנגדים, החל ריצ'רד חושש לחייו. מרגרט נטלה מריצ'רד את אחרון תפקידיו – מושל העיר קאלה, ולא הזמינה אותו עוד לישיבות מועצת המלך. אך משהוזמן פתאום לישיבה בעיר לסטר, חשד ריצ'רד כי המטרה היא לאסרו, לשפוט אותו שם ולהורגו. בפעולת מנע, ב-22 במאי 1455, תקף בראש כוח של כשלושת אלפים איש את צבא תומכיו של המלך בדרכם ללסטר, בעיר סנט אולבנס, והביס אותו. היה זה העימות המזוין הראשון במלחמות השושנים.
מטרתו הרשמית של ריצ'רד לא הייתה הדחת המלך הנרי, אלא להסיר מעליו את "יועציו הרעים". הקרב היה קצר ועז; בסך הכול נהרגו בקרב סנט אולבנס פחות מ-200 איש. עם זאת, כפי שאופייני למלחמות השושנים, היו רוב ההרוגים אצילים, ורבים מהם היו מתומכיו העיקריים של המלך. מלחמות השושנים היו, ככלל, עניין פנימי בין האצילים. פשוטי העם אמנם השתתפו בלחימה, אך לא עשו זאת באותה התלהבות והקרבה אישית כפי שלחמו האצילים, שמעמדם וזכויותיהם היו תלויים בהישגים. כתוצאה מכך נלחמו אצילים אלו זה בזה עד מוות.
לאחר קרב סנט אולבנס היה השלטון בידי ריצ'רד, ורבים מתומכי המלך הנרי היו בין ההרוגים. ריצ'רד נהג במתינות בניצחונו: הוא לא פגע במלך, באשתו או בבנו. מבחינה פורמלית נותר הנרי השישי על כס המלוכה, אך ריצ'רד שב וקיבל את תפקידו כאפוטרופוס על המלך. עם זאת הכריז על עצמו כיורש, תוך שהוא מדיח מתואר זה את הנסיך אדוארד, בנה של המלכה מרגרט. ייתכן שהייתה זו פשרה ראויה, אך הדבר לא היה מקובל על הלנקסטרים, שלא חדלו מלתכנן קשר במטרה להשיב לידם את רסן השלטון. עד 1460 שררה שביתת נשק שנראתה כזמנית, וכהעמדת פנים של ידידות ושלום. מתחת לפני השטח המשיכו שני הצדדים בצבירת תומכים ונשק, והמלכה מרגרט הכריזה על גיוס חובה, לראשונה בתולדות אנגליה.
קרב נורת'האמפטון
לבסוף פרצה האש מן הגחלים הלוחשות מתחת לפני השטח: ריצ'רד דוכס יורק היה בשליחות באירלנד, כשכוח מתומכי יורק, בראשותו של ריצ'רד נוויל, הרוזן מווריק (שעתיד היה להפוך לדמות מפתח במלחמה וכונה "ממליך המלכים") התקיף את אנשי המלך בנורת'מפטון, וזאת לאחר מספר התנגשויות בין בית יורק ובית לנקסטר במהלך החודשים שקדמו לכך.
הרוזן מווריק היה אחד האנשים העשירים ורבי העוצמה שבאנגליה, אך לא השתייך למשפחת המלוכה. תמיכתו בדוכס מיורק הביאה לאנשי יורק מימון, ואת אחד המנהיגים הצבאיים והפוליטיים הגדולים בתקופתו.
בקרב נורת'האמפטון, שהתקיים ב-10 ביולי 1460, נחלו תומכי המלך מפלה ניצחת, כתוצאה מבגידה של אחד מהלנקסטרים, הלורד גריי, שפיקד על אחד מאגפי החזית, והורה על פריצת הדרך לחילות יורק, וכך גרם להתמוטטות הפיקוד ולבהלה בקרב הלנקסטרים. בהמולה שנוצרה נתפס המלך, אך המלכה מרגרט ויורש העצר אדוארד הצליחו להימלט.
שוב נלקח המלך ברוב כבוד והדר אל ארמון וסטמינסטר בלונדון. שוב הובטח לו כי ימשיך למשול, ושוב הכריז ריצ'רד על עצמו כיורש וכאפוטרופוס למלך.
קרב וייקפילד ותוצאותיו
המלכה מרגרט לא שקטה על שמריה. לאחר שהצליחה להימלט עם בנה לוויילס ומאוחר יותר לצפון אנגליה, אספה שם צבא רב וקראה תיגר על אנשי יורק. ריצ'רד דוכס יורק, זחוח ובטוח ביכולתו הצבאית, עלה לקראתה בראש חילותיו. ב-30 בדצמבר 1460 נפגשו שני הצבאות בווייקפילד, והתחולל הקרב הקשה הראשון במלחמה. אנשי לנקסטר הפתיעו את אנשי יורק וטבחו בהם. בפעם זאת לא הייתה כל חמלה כלפי המנהיגים: ריצ'רד דוכס יורק נהרג, וכן בנו, הרוזן מראטלנד, שנהרג בשעה שהיה במנוסה וביקש רחמים על חייו; הרוזן מסולסברי, אחד מגדולי התומכים ביורק, נתפס והוצא להורג. ראשיהם של שלושת האצילים הללו נערפו, הוכתרו בכתרי נייר, ושופדו על חניתות שהוצבו על חומת העיר יורק. אם עד אז שמר המאבק על גבולות מסוימים, הרי שעם הריגתם של יורק, סולסברי וראטלנד, ובמיוחד באופן שבו נהרגו, נפרצו גבולות אלו.
בקרב השני בסנט אולבנס, שהתקיים ב-17 בפברואר 1461, הביסה מרגרט את כוחותיו של הרוזן מווריק (אשר לאחר מותו של ריצ'רד היה למנהיג הסיעה היורקית והוביל עמו את המלך הנרי השבוי בכל אשר ילך). מרגרט השמידה חלק ניכר מחילות יורק, והרוזן מווריק נס על נפשו. שוב היה המלך הנרי בידי "יועצים" מתומכיו מסיעת לנקסטר. ספק אם הוא היה מסוגל להבין בכלל מיהו שמחזיק בו ומדוע, אך עדיין היה הכתר על ראשו, ועתה השלטון היה לחלוטין בידי אשתו מרגרט.
מפלת הלנקסטרים וקרב טאוטון
שמאל|ממוזער|220px|פסיפס המתאר את סמלי בית לנקסטר ובמרכזו השושנה האדומה
ניצחונם של הלנקסטרים בווייקפילד לא הביא לסיום המלחמה, אלא להחרפתה. את מקומו של ריצ'רד דוכס יורק תפס בנו אדוארד (לימים אדוארד הרביעי), תוצר טיפוסי של שנות המלחמה – מנהיג צבאי מוכשר, אכזר וחסר רחמים, המונע על ידי רגשות נקם עזים. לצדו פעלו אחיו, ג'ורג' – הדוכס מקלארנס, וריצ'רד (לימים ריצ'רד השלישי), שניהם נודעו כחסרי מעצורים, אכזריים ותככניים.
אדוארד לא בזבז זמן, ומיד לאחר תבוסת וייקפילד אסף את חילותיו ועלה על לונדון, בהגיעו לשם לפני המלכה מרגרט. תושבי לונדון הריעו לו בהתלהבות. לאדוארד לא היו מעצורים כמו לאביו; הוא לא הכריז שהוא פועל בשם המלך הנרי השישי. המסכה הוסרה, ואדוארד תבע את כס המלוכה לעצמו בקול רם. ב-4 במרץ 1461 הוכתר אדוארד בכנסיית וסטמינסטר, ומאותו רגע הכריז כל צד על הצד השני שהוא בוגד במלכות, ומכאן שדינו מיתה.
לאחר היערכות קצרה עלה אדוארד עם צבאו צפונה, על מנת לסיים סופית את הפרשה עם הלנקסטרים. הצדדים התעמתו ליד העיירה טאוטון, ב-29 במרץ 1461. היה זה חג "יום ראשון של התמרים" (יום ראשון שלפני חג הפסחא, שבו לפי המסורת הנוצרית נכנס ישו לירושלים כשלרגליו שטחו כפות תמרים). יש אומדנים שונים לגבי מספר הלוחמים משני הצדדים, הנעים בין 50,000 ל-100,000 איש, ביחס של 60:40 לטובת אנשי לנקסטר. היה זה אחד הקרבות העזים בהיסטוריה האנגלית. פעמים רבות נאלצו הצדדים להפסיק את הלחימה ולפנות את גופות ההרוגים כדי שיוכלו ליצור מגע זה עם זה. בשלב מסוים ירד ווריק מסוסו והרג אותו על מנת להוכיח לאנשיו שלא יעזבם.
בסופו של היום היה הניצחון לבית יורק. כשלושים אלף לנקסטרים נהרגו בקרב, וגורלם של אלו שנתפסו בשבי לא שפר עליהם. מעשהו הראשון של אדוארד היה לתפוס את העיר יורק, להסיר מעל חומתה את ראשי אביו ואחיו שניתלו שם מאז קרב וייקפילד, ולקבוע במקומם את ראשיהם של האצילים שניצח. נראה היה כי המערכה הוכרעה סופית בידי סיעת יורק. מרגרט ויורש העצר אדוארד, ועמם המלך הנרי, נמלטו לסקוטלנד, ומשם לצרפת.
מרגרט המשיכה בניסיונותיה לחזור לשלטון, ובתמיכה צרפתית ניסתה פעמיים בשנת 1464 להתמרד כנגד המלך אדוארד הרביעי לבית יורק. שני ניסיונות אלו דוכאו על ידי הדוכס ממונטגיו, אחיו של ווריק, ושלטון בית יורק נראה בטוח. המלך הנרי נתפס והובל ללונדון, שם הוצג ברחובות כשכובע קש על ראשו, אך לא הוצא להורג, ובמקום זאת נשמר במעצר במצודת לונדון. ב-1468 נכנע אחרון מבצרי הלנקסטרים לכוחות יורק.
בגידתו של ווריק
בתקופה שלאחר 1464 היה השלטון נתון להלכה בידי המלך אדוארד, ולמעשה בידי ווריק ואחיו מונטגיו. אדוארד היה לאחר תקופה קשה של לחימה, ועתה רצה לנוח וליהנות מפירות ניצחונו. ווריק, איש המעשה, נטל לידיו בפועל את מוסרות השלטון, ושימש כשליט.
בשנת 1464 נשא המלך אדוארד בסתר את אליזבת וודוויל, אצילה ממשפחה של תומכי לנקסטר. היו אלו נישואים שערורייתיים, והם הוסתרו מעיני כל (לרבות מווריק) במשך תקופה ארוכה. משנתגלה העניין הסתבר כי על הממלכה השתלטו אצילים חדשים – אחיה המרובים של אליזבת וודוויל ובני ביתם, שמנעו מאנשים כווריק, אשר נלחמו למען שלטון יורק, את פירות הניצחון.
כלפי חוץ תמך ווריק במלך צרפת בריבו עם הדוכס מבורגונדי. אדוארד סבר אחרת, ואף השיא את אחותו מרגרט לדוכס בורגונדי, שארל "האמיץ". הייתה זו מהלומה שווריק לא יכול עוד לשאת.
ווריק קשר עם ג'ורג', אחיו של המלך, דוכס קלרנס, להשתלט על כס המלוכה. קלרנס אף הוא לא היה מרוצה מקרובי משפחתו החדשים מבית וודוויל וראה בהם איום של ממש למעמדו. הוא נישא לבתו של ווריק, והשניים מרדו במלך אדוארד. בקרב ביצת הדג'קוט, ב-26 ביולי 1469, הובס אדוארד בידי ווריק וקלרנס. השניים הביאו אותו לטירתו של ווריק, ושם הונחה לשתף פעולה עם ווריק. בשלב זה החזיק ווריק בשני מלכים כשבויים במעצר – אדוארד הרביעי והנרי השישי.
לכאורה הסכים אדוארד עם שלטונו של ווריק, ואף חתם על חנינה לכל אלו שלחמו כנגדו בהדג'קוט. אז שחרר אותו ווריק מן המעצר, והוא נותר על כס המלוכה, כאשר ווריק מושך בחוטים. פתרון מסוג זה אולי התאים להנרי השישי, חדל האישים, אך לא ללוחם עז כאדוארד הרביעי.
במרץ 1470 השיג אדוארד שוב פיקוד על צבא, ויצא, לכאורה, להביס מורדים לנקסטרים בצפון. מיד לאחר שהתרחק מווריק מרחק מספיק, הודיע כי הוא המלך, ואילו ווריק וקלרנס הם בוגדים. די היה בכך כדי לשמוט את הבסיס מתחת לשלטונו של ווריק, אשר נאלץ לגלות לצרפת.
בצרפת שהו באותו זמן, כזכור, המלכה מרגרט ובנה אדוארד. אלו נפגשו עם ווריק, ועתה כרתו ביניהם ברית. שני אישים אלו, מרגרט ווריק, שאין ספור קורבנות נהרגו במלחמות שביניהם, מצאו עתה אינטרס משותף – לחתור תחת כסאו של מלך אנגליה.
בספטמבר 1470 נחתו ווריק וג'ורג', דוכס קלרנס בראש צבאם בחוף דרטמות', כשהם מניפים את דגל השושנה האדומה של לנקסטר. תוך זמן קצר היה ווריק בלונדון, הוציא מכלאו את הנרי השישי, והכתירו שוב כמלך אנגליה. מרגרט נותרה עם בנה, לעת עתה, במרחק בטוח בצרפת. ווריק היה שוב לשליטה של אנגליה, הפעם בשם המלך הנרי השישי, שקיבל את המאורעות בשוויון הנפש האופייני לו. מעצרו, כמו גם הכתרתו, לא היו בעלי משמעות עבורו.
ב-14 באפריל 1471 נלחמו צבאות המלך אדוארד בצבאותיו של ווריק בקרב בארנט, כאשר ג'ורג', דוכס קלרנס חזר ללחום לצד אחיו. ווריק הובס ונהרג בקרב. באותו יום עצמו הגיעה המלכה מרגרט לאנגליה עם בנה. ב-4 במאי 1471 נלחם בית לנקסטר את הקרב האחרון שלו במלחמת השושנים, בטיוקסברי. תוצאות הקרב היו מכריעות. אחרוני תומכי לנקסטר הושמדו. יורש העצר אדוארד, בנו של הנרי השישי, נהרג, ומרגרט נפלה בשבי (ומתה 11 שנים לאחר מכן בעוני ובגלות). ב-21 במאי 1471 ביקר ריצ'רד, אחיו של אדוארד הרביעי, את הנרי השישי בשביו במצודת לונדון. זו הפעם לא שרד הנרי את הביקור, ולתקופת מלכותו הארוכה והסוערת הושם סוף. ג'ורג', דוכס קלרנס, מונה לתפקיד "המושל הכללי של אירלנד" לאחר סיום הקרבות, אך ב-1477 ניסה שוב לקשור קשר נגד אחיו. הוא נכלא במצודת לונדון, והוצא להורג בשנת 1478. לפי שייקספיר הומת קלרנס באמצעות הטבעה בחבית יין. ריצ'רד נישא לאן, בתו של ווריק, בנישואים של אינטרס ומעמד. נראה היה כי המלוכה נתונה לבטח בידי בית יורק, וכן היה עד מותו של אדוארד הרביעי, כפי הנראה מדלקת התוספתן, בשנת 1483.
ריצ'רד השלישי
עם מותו של אדוארד הרביעי הובטח הכס לבנו, אדוארד החמישי, שהיה ילד בן 12. אדוארד החמישי, ואחיו בן התשע, המכונה "הדוכס מיורק", היו ילדיה של אליזבת וודוויל השנואה. מולם עמד ריצ'רד, הדוכס מגלוסטר, אחיו של המלך. ריצ'רד הוכיח כבר את נחישותו ואת אופיו האכזרי בכל שנות הלחימה, וברציחתו של הנרי השישי. שייקספיר מתאר אותו כגיבן, בעל יד משותקת, מכוער ומרושע. אך זהו תיאור שניתן מפי משורר החצר של נכדתו של הנרי טיודור, אויבו המר של ריצ'רד. כפי הנראה, מדובר היה באדם מוכשר ביותר, ובעל טענה לגיטימית לכס המלוכה. היה זה שלטונם של ילדים, עוצרים למיניהם ומלכי בובה שגרר את אנגליה לשנים של מלחמות שושלתיות. ריצ'רד היה תוצר טיפוסי של התקופה – אכזר, נחוש, ואינו בוחל באמצעים.
בטרם הוכתר המלך הצעיר, קרא לו ריצ'רד לבקרו בלונדון, ביחד עם אחיו הדוכס, ואז עצר אותם ריצ'רד "להגנתם" במצודת לונדון. איש אינו יודע מה אירע לנסיכים הצעירים, ויש אומרים ששני שלדים שנתגלו מאות שנים לאחר מכן בעת שיפוצים בתקופת המלך צ'ארלס השני הם שלדיהם. עד היום ישנו ויכוח היסטורי אם היה זה ריצ'רד שהרג אותם, אם לאו. מכל מקום, משנעצרו הנסיכים הצעירים, הכריז עליהם ריצ'רד כממזרים, ועל אמם כזונה וכמכשפה, והכתיר עצמו ברוב עם כמלך ריצ'רד השלישי.
שלטונו של ריצ'רד החל באופן מוצלח, והוא היה מקובל על הבריות כאחד מהמצביאים המוצלחים ביותר במלחמת השושנים, וכמושל ראוי. עם זאת אופיו האכזרי הרחיק מעליו את תומכיו, והעם האנגלי סירב לקבל את המלוכה שהחלה ברצח אכזרי של שני ילדים. אחרון הלנקסטרים, הנרי טיודור (לימים הנרי השביעי), שאביו היה אחיו למחצה הבלתי חוקי של הנרי השישי, ואימו הייתה נכדתו של ג'ון מגונט (וכך בעל טענה מסוימת לכתר, ככל צאצאיו של אדוארד השלישי), הניף את נס המרד.
בקרב בוסוורת' ב-1485 הביס הנרי את ריצ'רד. הקרב ידוע בשל תיאורו הדרמטי של שיקספיר במחזה "ריצ'רד השלישי", כיצד ריצ'רד זועק "סוס! סוס! מלכותי תמורת סוס!" סוס זה לא נמצא לו, והוא נהרג בקרב. הנרי טיודור הכתיר עצמו כהנרי השביעי, והתחתן עם בתו של אדוארד הרביעי, אליזבת', בחתונה ששילבה את שושנת יורק הלבנה עם שושנת לנקסטר האדומה, לכלל הסמל המשולב של השושנים האדומות והלבנות של הבית החדש – "בית טיודור". בזאת הושם קץ למלחמות השושנים.
תרשימים גנאלוגיים
להבנה יותר טובה של הדמויות הפועלות, ושל היחסים בין בתי האצולה, מצורף להלן עץ משפחה. תאים כחולים מסמנים פלנטג'נטים שאינם לנקסטרים או יורקים, אדומים – לנקסטרים, תאים לבנים – יורקים. התאריכים – השמאלי תאריך לידה, הימני פטירה, המודגשים תאריכי מלוכה. שם עם קו חוצה מסמן אדם שנהרג בקרב או נרצח. קו אנכי מקווקו מסמן צאצא ישיר שאינו בן אלא נכד או נין מדרגה זו או אחרת.
לקריאה נוספת
וינסטון צ'רצ'יל, היסטוריה של העמים דוברי האנגלית, כרך א', הוצאת עם הספר, תשי"ט
קישורים חיצוניים
אתר בריטי הכולל דיאגרמות, מפות, לוחות גנאלוגיים וביוגרפיות
הערות שוליים
*
שושנים
קטגוריה:לוחמה בימי הביניים
שושנים
קטגוריה:המאה ה-15
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר | 2024-06-29T12:12:34 |
מועצה אזורית חבל יבנה | שמאל|ממוזער|250px|בית הכנסת של קבוצת יבנה
מוֹעָצָה אֲזוֹרִית חֵבֶל יַבְנֶה היא מועצה אזורית במחוז המרכז בישראל, השוכנת בשפלה הדרומית, בגבול מישור החוף הדרומי. בתחומי המועצה 7 יישובים בעל צביון דתי לאומי. מה שמבדל אותם ממועצות אחרות בסביבם. שטח שיפוטה כ-31,000 דונם, המועצה קיבלה מעמד מוניציפלי באוגוסט 1950.
בתחומי המועצה 6 בתי-ספר, כפר הנוער גבעת וושינגטון, ישיבת נווה הרצוג וישיבת ההסדר כרם ביבנה.
גאוגרפיה
גבולות שטח השיפוט של המועצה הם:
בצפון העיר יבנה ומועצה אזורית גן רווה.
בדרום מועצה אזורית באר טוביה.
במערב העיר אשדוד.
במזרח מועצה אזורית גדרות ומועצה אזורית ברנר.
היסטוריה
בתחילת מלחמת העצמאות התבססו במקום יחידות של פאוזי קאוקג'י, והאזור נכבש על ידי צה"ל לאחר שהצבא המצרי נבלם דרומה בגשר עד הלום.
לאחר המלחמה נפתח האזור להתיישבות, ויישובים רבים ביקשו לחבור לקבוצת יבנה שהייתה חלוצה באזור.
המועצה הוקמה באוגוסט 1950 ואיגדה אז את ארבעת היישובים: קבוצת יבנה, בן זכאי, בני דרום, ניר גלים ואת כפר הנוער הדתי "גבעת וושינגטון", וישיבת ההסדר "כרם ביבנה" שהייתה בתכנון. שטח המועצה היה כ-31,000 דונם, מתוכם כ-25,000 דונם שיועדו לעיבוד חקלאי. עם מתן הזיכיון לחברת אשדוד להקמת העיר, הוקצו שטחים מהמועצה האזורית לחברה, אולם הם לא הוכללו בשלב הראשון בשטח העיר. בהמשך, בשנת 1968, הורחב שטחה המוניציפלי של העיר אשדוד והועברו אליו 6000 דונם ממועצה אזורית חבל יבנה.
יישובי המועצה
מספר צורת היישוב יישוב שנת הקמה אוכלוסייה הערות 1 מושב בית גמליאל 1949 1,026 2 מושב בן זכאי 1950 1,085 3 מושב שיתופי בני דרום 1949 949 4 מוסד חינוכי גבעת וושינגטון 1946 459 5 קיבוץ קבוצת יבנה 1941 957 6 מוסד חינוכי ישיבת כרם ביבנה 1953 538 נקראת גם "כרם יבנה" 7 מושב שיתופי ניר גלים 1949 1,387
ראשי המועצה
שלמה אפרתי מקבוצת יבנה, 1952–1965
מנחם בר דרומא מקבוצת יבנה, 1965–1967
אברהם (רודי) הרץ מקבוצת יבנה, 1967–1980
שרגא שמר מניר גלים, 1980–1994
אליעזר "ביני" ביננפלד מבני דרום, 1994–2013
משה ליבר מקבוצת יבנה, 2013–2024
אבי פוקס מבני דרום, 2024
קישורים חיצוניים
אתר המועצה האזורית חבל יבנה
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1951 | 2024-09-02T03:42:04 |
מלחמת השושנים | REDIRECT מלחמות השושנים | 2015-09-26T11:09:14 |
אלדו מורו | אַלדוֹ מוֹרוֹ (באיטלקית: Aldo Moro; 23 בספטמבר 1916 – 9 במאי 1978) היה מדינאי ומשפטן איטלקי, פרופסור למשפטים, שכיהן כראש ממשלה (בשנים 1963-1968 ו 1976-1974) וכשר חוץ של איטליה. הוא נחטף ונרצח בידי ארגון הטרור "הבריגדות האדומות" בשנת 1978.
ביוגרפיה
אלדו מורו נולד ב-23 בספטמבר 1916 במאלייה, במחוז פוליה. הוא סיים את לימודיו באוניברסיטת בארי ב-1940, שימש שם כמרצה למשפטים ופרסם מספר ספרי משפט. בנוסף שימש מורו כנשיא הפדרציה של האוניברסיטאות האיטלקיות הקתוליות.
לאחר מלחמת העולם השנייה נבחר למועצה המחוקקת והשתתף בניסוח חוקת איטליה המשמשת מאז ועד ימינו.
בשנת 1959 היה למנהיג המפלגה הדמוקרטית-נוצרית באיטליה, ובשנים 1963–1968 כיהן מטעמה כראש ממשלת איטליה. בשנים 1970–1972 שירת כשר החוץ. בשנת 1974 נתמנה בשנית לראש הממשלה. בתנאי אי-היציבות הפוליטית ששררה אז באיטליה החזיקה ממשלתו מעמד רק עד לשנת 1976.
פעילותו העיקרית של אלדו מורו בתקופה שקדמה לחטיפה הייתה הניסיון לחבור למפלגה הקומוניסטית, על מנת לכונן איתה קואליציה – מהלך שאיים על הסדר הישן. ביקורו בארצות הברית הופסק בבהילות, על רקע תגובתה החריפה של ארצות הברית כנגדו ואיומיה כלפיו.
ב-16 במרץ 1978, ביום בו הייתה אמורה לקום ממשלה חדשה בראשות ג'וליו אנדראוטי בתמיכת הקומוניסטים, ארבה קבוצה של חברי תנועת המחתרת השמאלית הקיצונית "הבריגדות האדומות" למכוניתו של מורו, רצחה את נהגו וכן חמישה שוטרים, חטפה אותו, החזיקה אותו בדירת מגורים באחד מפרווריה של רומא והכריזה שהיא מעמידה אותו למשפט.
אנשי הבריגדות האדומות התנו את שחרורו של מורו בשחרור 13 מחבריהם שעמדו לדין באותה עת. נשיא איטליה סירב לנהל משא ומתן עם החוטפים. אלדו מורו שלח ממקום שביו מכתבים לא מעטים, וכאשר הבין שהשלטון זנח אותו למעשה ושגורלו נגזר, כתב שהוא מבקש מהפוליטיקאים שזנחו אותו שלא יבואו להלווייתו. ב-9 במאי 1978, לאחר חמישים וארבעה ימי חטיפה, נתגלתה גופתו של אלדו מורו ללא רוח חיים בתא המטען של מכונית בלב רומא.
רצח פוליטי זה היה אחד משיאי הטרור העירוני שהשתולל באירופה בשנות השבעים, שמחולליו היו ארגוני טרור כמו הבריגדות האדומות וכמו סיעת הצבא האדום (״כנופיית באדר-מיינהוף״).
בשנת 2003 יצא לאקרנים הסרט האיטלקי (במקור: Buongiorno, Notte), שכתב וביים מרקו בלוקיו, בהתבסס על אירועי חטיפתו של מורו. הסרט מתאר את ימיו האחרונים של מורו בדירת חוטפיו ברומא, עד לרגע הוצאתו להורג. באותה שנה יצא לאקרנים סרט נוסף, "כיכר חמשת הירחים" (במקור Piazza delle cinque lune) , בבימוי רנצו מרטינלי ובכיכובו של דונלד סאת'רלנד, המעלה סברה כי חטיפתו ורציחתו של מורו נעשו בידיעת ואף בעזרתם של הארגונים החשאיים האיטלקיים, ואולי בסיוע גופי מודיעין מערביים (דרך ארגון נוסף – "Propaganda Due") כחלק מהמלחמה בקומוניזם המתפשט במערב.
בריאיון לסרט תיעודי שצולם ב-2006 אמר יועץ משרד החוץ האמריקני לשעבר סטיב פיזניק שחטיפתו ורציחתו של מורו בוצעו בהנחיה אמריקנית תוך שימוש בבריגדות האדומות כבמכשיר. פיזניק אמר כי "נאלצנו להקריב את מורו כדי להציל את היציבות באיטליה". החטיפה בוצעה לדבריו כדי לסכל את המהלך שיזם מורו, להתקרבות בין המפלגה הנוצרית-דמוקרטית למפלגה הקומוניסטית, וההחלטה לרצוח את מורו התקבלה לאחר שבשבוע הרביעי לשביו החל לחשוף סודות ביטחוניים.
בשנת 2008 העלה פרנצ'סקו קוסיגה, ראש ממשלת איטליה ונשיאהּ לשעבר, טענה בדבר קיום "הסכם מורו", הסכם סודי, שלטענתו היה קיים בתקופת שלטונו של אלדו מורו בין השלטונות האיטלקיים לבין אש"ף, שלפיו לארגון אש"ף יינתן חופש פעולה על אדמת איטליה כל זמן שהארגון ימנע מלפגוע במטרות איטלקיות.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ראשי ממשלת איטליה
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות באיטליה
קטגוריה:נשיאי המועצה האירופית
קטגוריה:אישים שנחטפו ונהרגו
קטגוריה:חברי בית הנבחרים של איטליה
קטגוריה:שרי החוץ של איטליה
קטגוריה:אישים שנעלמו ואותרו
קטגוריה:איטלקים שנולדו ב-1916
קטגוריה:איטלקים שנפטרו ב-1978 | 2024-10-09T18:49:49 |
דאדא | ממוזער|שמאל|200px|ABCD או דיוקן האמן (1923–1924) מאת ראול האוסמן
דאדא או דאדאיזם הוא זרם אמנותי-תרבותי אוונגרדי שנוסד בציריך שבשווייץ בשנת 1916, ופעל עד שנת 1923. מרכזי פעילות נוספים של תנועת "דאדא" היו בברלין, בהנובר, בפריז, בקלן ובניו יורק.
חברי התנועה עסקו באופן מוצהר בז'אנרים אמנותיים שונים במקביל, כגון אמנות פלסטית, ספרות, שירה, צילום, קולנוע ועוד. עבודות האמנות הפלסטית הדאדאיסטיות קראו תיגר על האמונות והמוסכמות של החברה האירופית באותה עת, ושאבו השראה ממודלים אמנותיים שונים שמקורם באמנות האוונגרדית של תחילת המאה ה-20. יצירות דאדא רבות השתמשו בשפה האמנותית המופשטת שאותה פיתחו הקוביזם והפוטוריזם, אך אופיין ואף דרכי יצירתן נועדו לזעזע את הקהל מתוך תקווה אוטופית להשפיע על שינוי המצב החברתי והפוליטי. לשם כך פיתחו הדאדאיסטים טכניקות אמנות חדשות, כדוגמת קולאז'ים ותבליטים העשויים מחומרים מסוגים שונים המסודרים באופן אקראי, שנועדו לערער את השיפוט האמנותי-אסתטי שזוהה עם התרבות האירופית המקובלת. בתחום השירה, לדוגמה, יצרו הדאדאיסטים שירה פונטית חסרת מובן, הכוללת הברות חסרות משמעות, ושירה סימולטנית, שבה כמה אנשים מקריאים טקסטים שונים בו זמנית במעין קקופוניה, כל זאת כדי לבטא מחאה, ערעור על הסדר הקיים וניהיליזם.
המניע לייסוד תנועת דאדא בציריך ב-1916, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, היה הזעזוע מזוועותיה של המלחמה ומתוצאותיה. האמנים חברי התנועה הגיעו מארצות שהשתתפו במלחמה, כמו רומניה, גרמניה וצרפת, והתרכזו בשווייץ, כיוון שהייתה מקום נייטרלי שהמלחמה לא חדרה אליו. בעיני בני התקופה, הטכנולוגיה הייתה אמורה להביא לשינוי חיובי ולעתיד טוב יותר לאנושות, אך במקום זאת היא הביאה למלחמה שגרמה הרס וחורבן, ולפיכך גרמה לאכזבה גדולה. הדאדאיסטים ביטאו את מחשבותיהם נגד המלחמה ונגד הבורגנות והאמנות המסורתית. "כיצד יוכל אדם להיפטר מכל מה שמריח מעיתונאות, מתולעים, מכל מה שנחמד ונכון, מכיסוי העיניים, ממוסריות, מאירופיות, מחדשנות?" שאל הוגו באל במניפסט "על ידי אמירת דאדא" שכתב.
אפיון הדאדא
הדאדאיסטים קראו לניהיליזם מוחלט, שדרכו ביקשו לערער את כל המוסכמות של האמנות והחברה. על פי הדאדא, ההיגיון והסיבתיות אכזבו ככלים לניהול תקין ורציונלי של העולם, ולכן יש לברוא את העולם מחדש, ללא סדר והיגיון ובאקראי, מתוך תקווה אוטופית לעולם טוב יותר וללא מלחמות. הדאדאיסטים ביקרו במידה רבה גם את תנועות האוונגרד האמנותי של תחילת המאה, כגון את האקספרסיוניזם, כיוון שהן נתפשו בעיניהם כמהלך דיאלקטי, ולא כשינוי רדיקלי של התרבות.
ז'אן ארפ, מראשי התנועה, תיאר במאמרו המאוחר "דאדאלנד" את אופי הפעילות של התנועה: "בציריך, בשנת 1915, אדישים למשחטות מלחמת העולם, התמסרנו לאמנויות היפות. בעוד מרחוק רועמות סוללות התותחים, עסקנו אנו בהדבקה, בדקלום, בחריזה, בשירה מקרב לב. חיפשנו אמנות אלמנטרית שתציל, כך חשבנו, את בני-האדם מן הטירוף המשתולל של התקופה. שאפנו לסדר חדש שיחזיר על כנו את האיזון בין השמיים לבין הגיהנום. עד מהרה הפכה האמנות הזאת מושא לגינוי כללי. אין תמה שה"פושעים" לא יכלו להבין לליבנו. השיגעון הילדותי שלהם לאותוריטריזם דורש שהאמנות עצמה תשמש מכשיר לטמטום של בני-האדם".
ב"מאניפסט XIII" משנת 1918, מאפיין טריסטן צארה את הדאדא ברוח הניהיליזם שדגלו בה: "דאדא הוא חיידק בתול | דאדא מתנגד לחיי מותרות | דאדא | חברה אנונימית לניצול רעיונות | לדאדא 391 גישות וצבעים המשתנים בהתאם למינו של הנשיא | הוא משתנה – אומר הן – ובאותה עת אומר את ההפך – ללא | חשיבות – צורח – יוצא לדיג עם חכה |דאדא הוא זיקית השינוי המהיר והאינטרסנטי | דאדא מתנגד לעתיד. דאדא מת. דאדא הוא אידיוט. יחי דאדא. | דאדא איננו אסכולה ספרותית, צרח."
מקור השם דאדא
ישנן מספר גרסאות המנסות להסביר את שמה של התנועה, "דאדא". לפי גרסה אחת בחרו חברי התנועה בשם "דאדא" באקראי, על ידי כך שטריסטן צארה הכניס עיפרון אל תוך המילון הצרפתי "Larousse", ונבחרה המילה שעליה הצביע העיפרון – Dada, שהיא בצרפתית הכינוי בפי הילדים לצעצוע "סוס עץ". גרסה נוספת טוענת כי השם "דאדא" הוא כשל הגיית תינוקות לפני שהתפתח אצלם כושר הדיבור. מקור אפשרי נוסף לשם הקבוצה, שמצוין במאמרו של היסטוריון האמנות צ'ארלס סטאקי, הוא מספרו של ז'ול ורן "כוכב הדרום", שבו לגיבור, אליס ווטקינס, ישנו יען מחמד המכונה "דאדא".
ההיסטוריה של תנועת הדאדא
תחילת התנועה בציריך
ממוזער|שמאל|200px|קולאז' עם ריבועים מסודר לפי חוקי המקריות (1916–1917) מאת ז'אן ארפ
פעילות תנועת דאדא התחילה בציריך שבשווייץ כהתארגנות להעלאת מופעים וערבים ספרותיים ב"קברט וולטר" (Cabaret Voltaire). עם מייסדי הקברט נמנו טריסטן צארה, הצייר מרסל ינקו, ז'אן ארפ ואשתו סופי טאובר, פרנסיס פיקבייה, הוגו באל ואחרים. באל פנה אל יאן אפרים (Jan Ephraim), בעליו של בית קפה בשם "Holläandisch Meierei Cafe", ברחוב שפיגלגאסה מס' 1 (Spiegelgasse) בציריך, וסיכם איתו על פתיחת הקברט האוונגרדי. בקברט, שנקרא על שם וולטר, הוגה הדעות והסטיריקן הצרפתי בן המאה ה-18, ערכו האמנים תערובת מקורית של מופעי בידור, ערבים ספרותיים, מיצגים בעלי רוח ניהיליסטית, וגלריה לאמנות. הוגו באל מציין ביומנו מאותם שנים כי "האידיאלים של התרבות ושל האמנות בתור תוכנייה למופע בידור – זהו ה"קנדיד" שלנו כנגד הזמנים".
לצד יצירות עצמאיות ומקוריות, הוצגו בקברט מיטב יצירות האמנים המודרניסטים בני התקופה. מקום נרחב הוקדש לפעילות ספרותית שכללה הקראת ספרות ושירה מודרניסטית, בהם שירים אקספרסיוניסטיים כגון אלה של אלזה לסקר-שילר, פרנץ ורפל, מקס יעקב (Max Jacob) ואחרים. כמו כן הושמעו יצירות מוזיקליות כגון "Berceuse" של קלוד דביסי, או סונאטה לפסנתר וצ'לו (אופוס 32) מאת קאמי סן-סנס, והוצגו עבודות של ציירים כגון פבלו פיקאסו, לצד עבודות אמנות שיצרו חולי נפש. באחד הערבים עלה לבימה גבר שביצע שתי הומורסקות מאת אנטון צ'כוב וקינח בזמרה של שירי עם. באל כתב ביומנו: "האם אתה יכול לדמיין מישהו השר שירי-עם לתומאס ולהיינריך מאן?". האירועים בקברט היו פופולריים ומשכו קהל רב שהיה צמא לשערוריות שסיפקו חברי הקבוצה.
שתי הדמויות המרכזיות בקברט היו הוגו באל וטריסטאן צארה. באל נתפש כמנהיג האינטלקטואלי והאמנותי של התנועה, וצארה היה אחראי במידה רבה לפרסומה הרב. באל תיאר אותו באחת מהופעותיו בקברט בה הקריא שירים ששלף מתוך כיסי בגדיו השונים. יאנקו תיאר אותו כ"אדם הראשון בהיסטוריה שהצליח להתפרנס משירתו". חברי הקבוצה נהגו להעליב במופעיהם את הקהל ולגדף אותו, להציג מחזות קצרים ואבסורדיים, כמו מחזות לחלוק, למטרייה ולמכונת כתיבה. תוך שימוש במסכות קרטון גרוטסקיות, העלו חברי הקבוצה גם מופעי מחול "פרימיטיביים", שבהם כיכבה סופי טאובר כרקדנית. "כולם נלכדו בשיכרון בלתי נתפש", כתב באל ביומנו, "הקברט הקטן עמד להתפרק והוא הופך להיות מגרש משחקים לרגשות משוגעים".
עבודות האמנות של הדאדאיסטים היוו אתגר לכל האמונות והמוסכמות של החברה האירופית. העבודות שאבו השראה ממודלים אמנותיים שונים שמקורם באמנות האוונגרדית של תחילת המאה ה-20. יצירות דאדא רבות השתמשו בשפה האמנותית המופשטת שאותה פיתחו הקוביזם והפוטוריזם, אולם אופי העבודות ודרכי יצירתן נועדו לזעזע את הקהל מתוך תקווה אוטופית לשינוי המצב החברתי והפוליטי. לשם כך פיתחו הדאדאיסטים טכניקות אמנות חדשות, שנועדו לערער את השיפוט האמנותי-אסתטי, שזוהה עם התרבות האירופית.
ז'אן ארפ, לדוגמה, יצר קולאז'ים מגזרי נייר צבוע ותבליטים עשויים מעץ, ובהם צורות מופשטות ומעוגלות (שאותן כינה בהמשך "ביו-מורפיות"). ארגון הצורות בעבודות אלו נעשה על פי שיטת המקריות, לפי אופן נפילת הצורות על גבי משטח העבודה. גם טכניקות אחרות שבהן השתמשו הדאדאיסטים כללו מידות שונות של מקריות וניסיון ליצור חוסר הבנה ומבוכה. העיקריות שבהן היו סוגים שונים של שירה חסרת מובן ותוכן רציונלי שבוצעו כחלק מהמופע הקברטי, כגון "שירה פונטית" – שירה הכוללת הברות חסרות משמעות, ושירה "סימולטנית", כלומר שירה שבה כמה אנשים מקריאים טקסטים שונים בו זמנית במעין קקופוניה.
אמן אחר, מרסל ינקו, יצר תבליטים עשויים עץ בסגנון קוביסטי-מופשט, ציורים אקספרסיביים המשולבים בקולאז'ים, וכן סדרה של ציורים בסגנון השואב מהקוביזם ומהפוטוריזם, שתיארו את אירועי הדאדא. בציור "קברט וולטר" (1916), מתואר מופע קברט בליווי פסנתרן. אל מול הבימה הקטנה ישבו צופים סביב שולחנות עגולים והגיבו למופע. בציורים אחרים, כדוגמת "נשף בציריך" (1915), מופיעים זוגות רוקדים המתוארים גם הם כדמויות שמורכבות מצורות גאומטריות.
לצד מופעי הקברט הוציאו חברי הקבוצה כמה מגזינים ובהם הדפיסו מיצירותיהן השונות. בעיתונים אלו מופיעה שירה "לטריסטית", שהיא שירה אדיוגרפית הכתובה בצורה גרפית ומאופיינת בשימוש בגופנים מרובים ושונים בשיר אחד ובמבנה שורות חריג. חריגה מכללי הכתיבה הובילה אל אותו ניהיליזם שאליו שאפו האמנים.
ממוזער|שמאל|150px|הוגו באל קורא את "קרוואן" (Karawane) בקברט וולטר
ממוזער|שמאל|150px|קטע מן השיר הפונטי "קרוואן"
במופע ידוע שהתקיים בקברט ב-23 ביוני 1916, הופיע הוגו באל על הבימה, כשהוא לבוש תלבושת וצילינדר עשויים מקרטון, כמעין שריון, והקריא את שירו "קרוואן" (Karawane, כנראה במובן של "שיירה"), שיר פונטי וחסר משמעות, המשלב השפעות של האמנות הפרימיטיבית. באל תיאר מופע זה כך: "לבשתי תלבושת מיוחדת שתוכננה בידי יאנקו (מרסל ינקו) ובידי. רגליי היו נתונות בגליל הדוק של קרטון כחול ונוצץ שהגיע עד מותניי, ועד אותו מקום נראיתי כאובליסק. למעלה לבשתי צווארון ענקי גזור מבריסטול, מצופה אדום מבפנים וזהוב מבחוץ. הוא הודק לצווארי בצורה כזאת שהרמת מרפקיי והורדתם הניעה אותו ככנפיים. על כל זאת נוספה מגבעת גבוהה וגלילית של רופא אליל בפסי לבן-וכחול. ... העלו אותי לבמה בחשיכה, ואני פתחתי בקצב איטי ובחגיגיות: "gadji beri bimba glandridi laula lonni cadori...". תגובת הקהל הנזעם מן הזעזוע ומן האבסורד שבמופע היוותה חלק אינטגרלי מהמופע. ריכטר תיאר את באל כ"עומד אין-נוע כסבונרולה קנאי ואדיש."
"קברט וולטר" פעל במשך כשישה חודשים. סגירתו נבעה מחוסר אמצעים להפעילו ובעיקר מדרישת המשטרה המקומית לסגור את המקומות הציבוריים עד שעה עשר. לאחר סגירתו העתיקו חברי הקבוצה את פעילותם למקומות אחרים. במרץ 1917 פתחו באל וצארה תערוכות ב"גלריה דאדא" ששכנה בגלריה קוראי (Corray), ברחוב Bahnhofstrasse מספר 19. עם המציגים בתערוכה הראשונה, שאורגנה בכשלושה ימים, נמנו וסילי קנדינסקי, פאול קלי ואחרים. במסגרת הגלריה גם ניתנו הרצאות, כגון הרצאה של צארא על האמנות המופשטת. בגלריה חזרה הקבוצה על אופן פעילותו של הקברט. איימי הנינג הציגה מופע של תיאטרון בובות "פוליטי", סופי טאובר הופיעה בריקודים "מופשטים" כשהיא עוטה מסכות קרטון שעיצב יאנקו, וצארא חיבר והציג "שירים כושיים". מופעים כגון זה שיקפו את ההתעניינות האתנוגרפית באמנות אפריקאית, שהייתה פופולרית באירופה בתחילת המאה ה-20. עבור הדאדאיסטים שימשה התרבות האפריקאית כמודל אלטרנטיבי לתרבות האירופית.
ערבי דאדא נוספים התקיימו באולם ואג (Waag Hall) בציריך. הערב הראשון התקיים ב-14 ביולי 1916, וכלל קטעי ריקוד, הקראת מניפסטים ושירה סימולטנית. בינואר 1917 הקימו חברי הקבוצה, בהנהגת צארא, את "תערוכת הדאדא הראשונה" (Première Exposition Dada) בגלריה בעיר. החלפת מקום הפעילות של הדאדאיסטים סימנה גם שינוי ברוח התנועה. בחלל גלריה זו הציגו חברי הקבוצה שלוש תערוכות, קיימו הרצאות, ערבי קפה ו"תה של אחרי הצהריים" (Afternoon tea) עבור קהל הצופים, לצד המשך העלאת מופעי הדאדא השערורייתיים שלהם. אולם, במידה רבה נכנסו המופעים למעין שגרת פעילות. צארה, שהפך למנהיג הקבוצה לאחר עזיבתו של הוגו באל בשנת 1917, החל לפרסם כתבים רבים. חברי התנועה אף החלו להדפיס תוכניות מראש ולחלק הזמנות למופעים, וגבו דמי כניסה גבוהים.
סופה של מלחמת העולם סימן גם את סופה של ההתאגדות בציריך. העיר נפתחה למבקרים חדשים, בהם אמנים חדשים שהגיעו לעיר, כדוגמת פרנסיס פיקבייה, ואמני הדאדא בציריך הרבו לשוטט באירופה. התנועה גם החלה להתפרסם באמצעות מגזינים וקטלוגים שהוציאו חברי הקבוצה. ב-9 באפריל 1919 נערך "ערב הדאדא" הגדול האחרון בציריך. עד סוף שנת 1920 עזבו רוב חברי הקבוצה לערים שונות באירופה. אמנים כגון ז'אן ארפ ופיקביה עברו לפריז והיו בין מקימי תנועת הסוריאליזם. ג'ורג' גרוס ואחרים הקימו את תנועת הדאדא בברלין. בניו יורק פעלו אמנים בזיקה ישירה אל הדאדא, כמו מאן ריי ומרסל דושאן.
תנועת הדאדא בגרמניה
ממוזער|שמאל|300px|חברי תנועת הדאדא הגרמנית בפתיחת "יריד הדאדא הבין-לאומי הראשון", יוני 1920
ממוזער|שמאל|150px|מסתובב (1919), קולאז' על בד מאת קורט שוויטרס
בגרמניה קיבלה תנועת דאדא אופי פוליטי ומחאתי יותר כנגד השלטון והבורגנות הגרמנית, ברוח המרקסיזם. בעשייתם האמנותית פעלו הדאדאיסטים הגרמנים בשיטות דומות לפעולותיה של התנועה בציריך. מרכזה הגדול של התנועה היה בברלין, שבה פעלו אמנים רבים, נערכו ערבי דאדא ופורסמו מניפסטים וכתבי עת. ב-12 באפריל 1918 נערך בברלין אירוע הדאדא הראשון, ובו נשא ריכארד הילזנבק (Richard Huelsenbeck) את "המניפסט הדאדאיסטי" של הקבוצה הגרמנית. במניפסט הביע הולזנבק אכזבה מהאקספרסיוניזם שנוסד "מעבר לגבול, והפך בגרמניה, בהתאם למאניירה אהובה, לאידיליה משמינה וציפייה למשכורות טובות – דבר אין לו עם שאיפותיהם של אנשי מעשה. אלו שחתמו על מאניפסט זה התאספו תחת ססמת הקרב ד א ד א ! ! !". "להיות דאדאיסט" מוסיף הילזנבק, "פירושו בנסיבות מסוימות להיות יותר איש מעשה, יותר חבר מפלגה פוליטית מאשר אמן – להיות אמן רק במקרה. [...] בידיכם נקרעת הרקמה, אתם אומרים "כן" לחיים החותרים מעלה על ידי השלילה. חיוב – שלילה: ההוקוס פוקוס העצום של הקיום מכנף את עצביו של דאדאיסט אמיתי [...] הלאה העמדה האסתטית-אתית! הלאה ההפשטה חסרת הדם של האקספרסיוניזם! הלאה ראשים ספרותיים חלולים והתאוריות שלהם לשיפור פני העולם!"
במאמר "מהו הדאדאיזם ומה הוא רוצה בגרמניה" (1919), שפורסם בעיתון "Der Dada", הציגו חברי הקבוצה דרישות ברוח הסוציאליזם כגון "החרמה מידית של הרכוש (סוציאליזציה)" ו"חיוב הכמרים לעיקרי האמונה הדאדאיסטית", לצד דרישות ניהיליסטיות כגון "האכלה פומבית, מדי יום ביומו, של כל אנשי היצירה והרוח בכיכר פוטסדאם".
אחת התרומות הסגנוניות המשמעותיות של תנועת הדאדא בגרמניה הייתה המצאת טכניקת הפוטומונטז'. הטכניקה, שרבים מאמני התנועה טענו כי היו שותפים להמצאתה, כללה שימוש בדימויים מצולמים, בנוסף למגוון חומרים ואמצעים נוספים שכבר היו בשימוש בטכניקת הקולאז'. האמנים ראול האוסמן והאנה הוך, לדוגמה, מציינים את השימוש בדימויים מצולמים של חיילים, שהיו פופולריים בתקופה זו בגרמניה, כאחד מהמקורות לטכניקה זו. הדימויים הוויזואליים נגזרו והודבקו מחדש ברוח אמנות הקולאז' בקומפוזיציות דינאמיות, ושולבו בהם חומרים דו-ממדיים נוספים כגון טקסטים מהעיתונות או פיסות נייר אחרות.
ממוזער|ימין|150px|הראש המכני, הרוח של העידן שלנו (1920) אסמבלאז' מאת ראול האוסמן
אחד מהפוטומונטז'ים הידועים ביותר היא יצירתו של ראול האוסמן (Raoul Hausmann) המכונה "ABCD", או "דיוקן האמן" מהשנים 1923–1924 (ראו תמונה בראש הערך). ביצירה הופיע קטע חתוך מדיוקנו של האוסמן, בין גזרי עיתונים, פרסומות, שטר כסף ועוד. בפיו מודבקות האותיות ABCD ועל עינו הימנית שרבוט הנראה כמעין גלגל מטרה ורוד. הקומפוזיציה הדינמית ומרובת האלכסונים של העבודה, יחד עם הדימוי המטריד של דמות האמן, יוצרת תחושה של אימה או אלימות. עבודה ידועה אחרת של האוסמן היא אסמבלאז' בשם "הראש המכני" או "הרוח של העידן שלנו" (1920). היא מציגה ראש של בובת תצוגה לפאות, שאליו מחוברים מכשירי מדידה, מנגנון שעון יד, חלקי מצלמה וצילינדר הלקוח ממכונת כתיבה. עבודה אירונית זו מציגה את תוצאות האידיאל הנכזב של הטכנולוגיה.
אמני דאדא נוספים שפעלו בברלין היו האנה הוך (Hannah Höch) ויוהנס באדר (Johannes Baader). שני האמנים עסקו ביצירת קולאז'ים ופוטומונטז'ים עמוסים בפרטים ובקומפוזיציות דחוסות. ג'ון הארטפילד (John Heartfield) יצר עבודות גרפיות, פסלי אסמבלאז' בעלי אופי פוליטי וגם פוטומנטז'ים, שאותם פיתח מאוחר יותר כצורת מחאה פוליטית נגד השלטון בגרמניה.
האמנים הפוליטיים ביותר בתנועה הגרמנית היו הציירים ג'ורג' גרוס (George Grosz) ואוטו דיקס (Otto Dix). גרוס ודיקס יצרו בעיקר רישומים וציורים בסגנון המושפע מהאמנות האקספרסיוניסטית. העבודות התאפיינו בשימוש במשיכות מכחול עזות או ביצירת דמויות בעלות אופי קריקטורי וגרוטסקי. בעבודותיהם מופיעים ראשי החברה כקריקטורות נלעגות לצד זונות ואנשי דת. הסצינות המתוארות הכילו אלימות ואלימות מינית, ובאמצעותן הביעו האמנים את יחסם אל סיאובו של השלטון ושל החברה הגרמנית בתקופת רפובליקת ויימאר.
בעיר קלן פעלו האמנים קורט שוויטרס (Kurt Schwitters) ומקס ארנסט (Max Ernst). שוויטרס יצר קולאז'ים המורכבים מפיסות אשפת נייר שמצא, מחלקי עץ מעובדים ומחפצים אחרים הנושאים אופי אישי יותר מהקולאז'ים של שאר חברי התנועה. את האסמבלאז' ראה שוויטרס כעקרון פעולה עיקרי, שאותו כינה "מרץ" (Merz). השם, על פי שוויטרס, לקוח מקרע נייר ועליו האותיות מתוך שמו של "קומרצבנק" (Commerzbank), בנק גרמני גדול. השם אף מזכיר את המילה הצרפתית "merde", שפירושה "חרא".
עם האמנים שהושפעו מתפיסתו של שוויטרס ניתן למנות את אל ליסיצקי ותיאו ואן דוסברג. ביחד עם ליסיצקי, שקידם את הרעיון של תנועת אמנות בין-לאומית ברוח עקרונות הקונסטרוקטיביזם, הוא הוציא וערך את כתב העת "Merz". בכתב העת שערך ואן דוסברג – "דה סטייל", אשר נקרא כשמה של תנועת האוונגרד ההולנדית, שולבו יצירות ספרותיות של חברי דאדא, ובהם יצירות של באל, ארפ ושוויטרס.
תנועת הדאדא בניו יורק
תנועת הדאדא בניו יורק סבבה בעיקר סביב דמותם של מרסל דושאן, מאן ריי ופרנסיס פיקבייה, שהתוודעו אל תנועת הדאדא בעיקר דרך קשרים אישיים ודרך פרסומים של תנועת הדאדא באירופה. הם עסקו בפעילות אמנותית שהייתה האוונגרד האמנותי הראשון בארצות הברית.
הפיתוח המרכזי של הדאדא בניו יורק היה מושג ה"רדי מייד", שאותו פיתח דושאן באופן עצמאי עוד בשנת 1913. משמעות המושג "רדי מייד" היא לקיחת עצם מן המוכן והפיכתו ליצירת אמנות. על ידי כך ביקש דושאן להפריך את ההנחה כי ערכה האמנותי העיקרי של יצירת אמנות הוא בטיפול בה, כלומר ב"מגע היד" של האמן. הרדי מייד הראשון של דושאן היה גלגל אופניים שהורכב על גבי שרפרף ביתי. חפץ זה, כמו גם "מתקן הבקבוקים" שהיה מתקן עתיק וחסר שימוש לייבוש בקבוקים, שדושאן רכש בחנות, היו חפצים מעוקרים מן השימושיות המודרנית שלהם. מצד שני, היו אלה עצמים חסרי "הילה" אמנותית, כפי שהגדיר זאת וולטר בנימין, כיוון שהציגו אסתטיקה טכנולוגית מודרניסטית ומופשטת, ולא נתפשו בעיני הצופים כ"פסל".
עבודות הרדי מייד של דושאן, כדוגמת "גלגל אופניים" (1913), "מתקן בקבוקים" (1914), "מקדים את שבירת הזרוע" (1915), "מזרקה" (1917), "מלכודת" (1917) ו"מתלה כובעים" (1917), העמידו אלטרנטיבה רדיקלית לתולדות האמנות, בכך שהציעו להתעלם מהאסתטיקה האירופית, שטיפחה מסורת המעריכה את המלאכה ואת האומנות הכרוכים בציור ובפיסול, והציעו במקומה את הרעיון כי כל אחד יכול להיות אמן, שכן הדגש ביצירת רדי מייד הוא הרעיון העומד מאחורי יצירת האמנות.
עבודה מרכזית נוספת של דושאן הייתה רדי מייד בשם "L.H.O.O.Q." משנת 1919. בעבודה שרבט דושאן על גבי גלויה מסחרית של ה"מונה ליזה" שפם וזקנקן לפניה, וכתב את האותיות "L.H.O.O.Q", שהגיית שמן בצרפתית נשמעת כמו "חם לה בטוסיק". אקט אמנותי זה נראה כניסיון "לדרדר" את מעמדה של יצירתו האמנותית של לאונרדו דה וינצ'י באמצעות הומור.
פעילותו של מאן ריי בתנועת הדאדא הייתה כתוצאה ממפגשו עם אלפרד שטיגליץ (Stieglitz), צלם, סוחר אמנות ובעל גלריה שתמך באמנות האוונגרדית בארצות הברית, ועם מרסל דושאן. עבודותיו של ריי במסגרת תנועת הדאדא הכילו מניפולציות על חפצים ביתיים (רדי מייד), ציורים וצילומים מעובדים. אחת מיצירותיו הידועות היא העבודה "מתנה" (1921). העבודה הורכבה ממגהץ ברזל שעליו הרכיב ריי מעין ווים או מסמרים המעקרים את יכולת השימוש במכשיר ומרמזים גם על אלימות במרחב הביתי. אובייקט אחר הוא "אובייקט מיועד להשמדה" משנת 1923. היצירה הורכבה מצילום עינה של לי מילר, שהורכב על מטוטלת של מטרונום. היצירה קישרה בצורה אסוציאטיבית בין זיכרון לבין קולו של המטרונום.
הצייר הצרפתי פרנסיס פיקבייה היה פעיל בניו יורק החל משנת 1913, אז הציג את עבודותיו ב"תערוכת הנשקייה" (Armory Show), תערוכה שגם דושאן הציג בה את ה"מזרקה" שלו. בעידודו של שטיגליץ הציג פיקבייה ציורים מופשטים ורישומים של חלקי מכונות כמודלים לאסתטיקה מודרניסטית וחדשה של עידן המכונות.
בשנת 1920 הוקמה בניו יורק "האגודה האנונימית בע"מ" (Société Anonyme). האגודה, שהוקמה בידי מרסל דושאן, מאן ריי וקתרין דרייר (Katherine Dreier), קידמה והציגה תערוכות אמנות מודרנית, ברוח אמנות הדאדא. משנת 1920 ועד 1940 הציגה האגודה כשמונים תערוכות אמנות מודרנית. בשנת 1926 הוצגה במוזיאון ברוקלין לאמנות "תערוכה בין-לאומית לאמנות מודרנית" שארגנה האגודה, ובה הוצגו יצירות של אמנים כגון וסילי קנדינסקי ווינסנט ואן גוך לצד יצירות דאדאיסטיות של דושאן, ריי ואחרים. פעילותה של האגודה עזרה לפרסומה של האמנות המודרניסטית בארצות הברית בכלל ושל אמנות הדאדא בפרט.
תנועת הדאדא בצרפת
ממוזער|שמאל|300px|"סלון דאדא", פריז, יוני 1921
בצרפת נוספה לתנועת הדאדא גם השפעתה של הספרות האוונגרדית של סוף המאה ה-19. משוררים וסופרים כגון שארל בודלר, ארתור רמבו, אלפרד ז'ארי, גיום אפולינר ולוטראמון (Comte de Lautréamont) הציגו חזיונות אפוקליפטיים המלווים באלימות, במין ובזלזול בערכי החברה הצרפתית הבורגנית. לצד תוכנם הפרובוקטיבי של יצירותיהם, הם ביטאו גם שבירה של נורמות אמנותיות, כגון ההפרדה בין שירה לפרוזה ועוד.
בפריז התרכזו מספר אמנים שהיו קשורים לתנועת הדאדא מרחבי העולם. לאחר פירוק התנועה בציריך הגיעו לפריז טריסטן צארה, ז'אן ארפ, מרסל ינקו, ורבים אחרים. פרנסיס פיקבייה ודושאן ביקרו בפריז מדי פעם ופעלו בה, ומאן ריי היגר אל העיר. בפריז המשיכו חברי הקבוצה לקיים "ערבי דאדא" בעלי אופי ספרותי. באוגוסט 1920 זכתה תנועת הדאדא באחד מגילויי ההערכה הראשונים בעיתונות, במאמר שכתב ז'אק ריוויר בעיתון "נובל רוויו פרנסז". התקבלותה של התנועה סימלה, על פי אנדרה ברטון (André Breton), מי שהיה אחד מראשי התנועה בצרפת, את סופה של תנועת הדאדא. "[המאמר] ציין, לזכותנו, שלפחות ניסינו מה שהוא כינה: "ניסיון של המציאות הפסיכולוגית המוחלטת", ושהעלינו את הלשון לדרגה נעלה, משום שלא רצינו לראות בה "אמצעי" כי אם "ישות בפני עצמה"."
ברטון ואנשי הדאדא בפריז שמו דגש על טכניקות דאדאיסטיות כגון אוטומטיזם ועל שילוב רעיונות מן הפסיכואנליזה כגון "תת מודע". בשנת 1923 פסקה פעילות הדאדא, כשרבים מהאמנים ומהרעיונות האמנותיים שפיתחו נטמעו בתוך תנועת הסוריאליזם.
האמנות של תנועת הדאדא
סגנונה של תנועת הדאדא קשה להגדרה. חברי התנועה עסקו באופן מוצהר בז'אנרים אמנותיים שונים במקביל, כגון אמנות פלאסטית, ספרות, שירה, קולנוע ועוד, מתוך מגמה לערער את דפוסי החשיבה המקובלים בחברה ובאמנות. לפיכך היו שכינו את התנועה ויצירותיה כ"אנטי-אמנות". על רקע פריחת הלאומיות באירופה הציעה התנועה בין-לאומיות וסולידריות. ביצירות האמנות ניכסו לעצמם חברי תנועת הדאדא רבות מן הטכניקות האמנותיות האוונגרדיות של תחילת המאה העשרים, כגון אמנות מופשטת, קוביזם, אקספרסיוניזם, פוטוריזם ועוד. השפעות אלו, יחד עם השפעות מן האמנות הפרימיטיבית, חוברו לכדי סינתזה ניהיליסטית ואוונגרדית, שעיקרה, על פי רוב, הביע זלזול באובייקט האמנותי וביצירה האמנותית. במסגרת מגמה זו השתמשו האמנים חברי תנועת הדאדא בכמה טכניקות אמנותיות, שאת חלקן פיתחו בעצמם ואחרות ששאלו מאמנים אחרים.
סגנון אמנות פלאסטית מובהק יותר התגבש אצל קבוצת הדאדא בגרמניה, שם התפתח סוג של קולאז' שמאופיין בקומפוזיציות דחוסות ומרובות פרטים (האנה הוך, קורט שוויטרס, ראול האוסמן ואחרים). פיתוח נוסף של חברי התנועה היה המצאת הפוטומונטז' ביצירות של אמנים כגון ג'ורג גרוס ואוטו דיקס, שבהן ניכר אופי קריקטורי והתייחסות ישירה וביקורתית לחברה הגרמנית הבורגנית.
בניו יורק פיתח דושאן את מושג ה"רדי מייד", שיצר סוג חדש של יחסים בין האמן לקהלו. הרדי מייד, בהיותו אובייקט תעשייתי חסר ייחוד, מקבל את מעמדו כיצירת אמנות מתוקף אופן הבחירה של האמן בו ומאופן שילובו ביצירה. בכך מערער הרדי מייד בצורה רדיקלית את מושג האמנות, ערכיה ודרכי שיפוטה.
פרשנות מקורית לאמנות תנועת הדאדא הביא ולטר בנימין במאמרו הידוע "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" (1936). בנימין טוען כי "הדאדאיזם ניסה ליצור את האפקטים, שהקהל מחפש אותם כיום בסרט, באמצעים של הציור (או לחלופין של הספרות)". אפקטים אלו ניסו גם ליצור "השפלה של החומר שלהם" בדמות קולאז'ים או שירה לטריסטית. על ידי השימוש באמצעים אלו, ניסו הדאדאיסטים לערער את מעמדה של היצירה האמנותית כמושא להתבוננות, מעמד שאותו מתאר בנימין כ"הילה" של היצירה האמנותית.
השפעת תנועת הדאדא
לתנועת הדאדא נודעה השפעה רבה באמנות שאחריה. את ההשפעה הישירה ביותר ניתן למצוא באמנות של תנועת הסוריאליזם, שאימצה רבות מן הטכניקות ומן הגישות הרדיקליות של הדאדא, לעיתים תוך הכפפתן למסגרת הפסיכואנליטית שבעקבות פרויד. רעיונות כגון "מקריות" או העלאת דימויים מתוך התת מודע, גויסו על מנת לערער על מה שנתפס כטאבו חברתי. במידה רבה, המהלך הסוריאליסטי הקהה את הביקורת החברתית שברעיונות הדאדאיסטים.
בשנות השישים היוותה תנועת הדאדא השפעה ליצירתה של אמנות הפופ ארט בארצות הברית ובאירופה. מבחינת טכניקות היצירה הופיעו שוב קולאז'ים ויצירות אסמבלאז'יות, כגון ביצירותיהם של האמנים רוברט ראושנברג, ריצ'רד המילטון, וכן נוצרו מופעים ואירועים רב תחומיים שנקראו "הפנינג" שהיוו את המקור לאמנות המיצג. מבחינה רעיונית ניכרת השפעת התנועה ביצירה האמנותית כביקורת על ערכי החברה המערבית שלאחר מלחמת העולם השנייה תוך ערעור מחודש של מושג האמנות ודרכי שיפוטה. האמנים המזוהים ביותר עם סוג ביקורת כזו היו ג'ספר ג'ונס ובייחוד אנדי וורהול, שהציג תפיסה ההופכת את אקט יצירת האמנות למעין תעשייה. בכך ביקש להדגיש את אופן השיפוט של האמנות בחברה הקפיטליסטית. אמנים נוספים הפועלים בגישה דומה הם ג'ף קונס (Jeff Koons) וצמד האמנים פיטר פישלי ודייוויד ווייס (Peter Fischli & David Weiss) היוצרים פסלים ומייצבים אשר מנסים לערער את היחס בין אמנות לבין אומנות.
טכניקות דאדאיסטיות מרכזיות
קולאז' (הֶדְבֵּק) – מדיה אמנותית שבה נעשה שימוש בפיסות עיתון, נייר, אריג או כל חומר אחר לכדי יצירת תמונה דו-ממדית. פרשנות אמנותית מודרניסטית מעניקה למדיום זה אופי ביקורתי כלפי המציאות, כיוון והוא מאלץ את הצופה להתמודד עם חלקים שהם אשלייתיים ומציאותיים בעת ובעונה אחת.
אסמבלאז' – טכניקה אמנותית דומה לקולאז', שבה יוצרים אובייקט תלת-ממדי מחיבור של חפצים שונים. האסמבלאז' יכול לתפקד כפסל חופשי בחלל או כתבליט.
פוטומונטז' – טכניקה להרכבת צילומים או תמונות שונות לכדי תמונה אחת.
שירה פונטית – שירה מבוצעת המורכבת מהברות וצלילים, אשר אינם מצטרפים לכדי יצירת תוכן או משמעות במובנם המקובל. השירה הפונטית ניסתה לסלק את המשמעות מן השיר כמהלך ביקורתי-ניהיליסטי.
שירה לטריסטית – שירה אידיוגרפית כתובה, המבוססת על טקסט כתוב על הדף תוך יצירת קומפוזיציה ציורית. זהו פיתוח של השירה הפונטית אשר, על פי הדאדאיסטים, רואה את האותיות, המהוות את היחידות הבסיסיות של השירה, כעדיפות על המילים היוצרות משמעות. השירה הופיעה בעיקר במגזינים שהוציאו חברי התנועה.
שירה סימולטנית – מיצג או מעין מחזה שנכתב למספר אנשים הדוברים ביחד, מתוך כוונה ליצור דיסוננס קבוע ובלבול אצל המאזין. הטקסט יכול להיות בעל משמעות, אולם עימותו עם טקסט מקביל סותר משמעות זו.
רדי מייד – אמנות הנוצרת תוך שימוש באובייקטים או בחפצים יום-יומיים. השימוש בחפצים כ"אמנות", כשהם מנותקים מההקשר השימושי והמקורי שלהם, מרחיב בצורה יסודית את החשיבה המקובלת אודות "מהי אמנות". לעיתים עובר החפץ התאמות ושינויים.
אנשי תנועת הדאדא
דאדא ציריך
טריסטן צארה
הוגו באל
ז'אן ארפ
מרסל ינקו
סופי טאובר-ארפ
פרנסיס פיקבייה
אמי הנינגז (Emmy Hennings)
ריכרד הילזנבק (Richard Huelsenbeck)תנועת הדאדא בגרמניה
ג'ורג' גרוס
אוטו דיקס
ראול האוסמן
האנה הך
קורט שוויטרס
מקס ארנסט
ז'אן ארפ
יוהנס באדר (Johannes Baader)
ריכרד הילזנבק
תיאו ואן דוסברג (Theo Van Dousburf)
אל ליסיצקידאדא ניו יורק
מרסל דושאן
מאן ריי
פרנסיס פיקבייה
קתרין דרייר
ג'וזף סטלה (Joseph Stella)תנועת הדאדא בצרפת
פרנסיס פיקבייה
אנדרה ברטון
ז'אן ארפ
לואי אראגון
מרסל דושאן
פול אלואר (Paul Eluard)
טריסטן צארה
קישורים חיצוניים
וילי פרקאוף, תנועת "דאדא" ושורשיה, באתר "דעת"
רונית חכם ואילה יפתח, אבנגרד באמנות: מרד והתמסדות, באתר מט"ח
אילנה גרף, אנטי-אמנות: על תנועת הדאדא
אתר תערוכת הדאדא של המוזיאון לאמנות מודרנית
אתר על תנועת הדאדא – באנגלית
הערות שוליים
*
קטגוריה:מחאה
קטגוריה:אסכולות באמנות
קטגוריה:אנטי מלחמה | 2024-09-24T18:27:24 |
ג'ורג' ברקלי | ג'ורג' בָּרְקְלִי (באנגלית: George Berkeley; 12 במרץ 1685 – 14 בינואר 1753) היה פילוסוף אירי, עסק בעיקר בתאוריה שאותה כינה א-מטריאליזם (לאחר מכן נקראה אידיאליזם). תיאוריה זו מכחישה את קיומו של החומר ובמקום זאת טוענת שאובייקטים מוכרים כמו שולחנות וכיסאות הם רעיונות הנתפסים על ידי התודעה, ואינם קיימים מבלי להיתפס. את תורתו בנוגע לאובייקטים כאלו אפשר לסכם במשפט, המופיע באחד מספריו: "להיות, זה להיות נתפס".
חייו
נולד בסביבות קילקני שבאירלנד. היה הבן הבכור של ויליאם ברקלי. חונך בקילקני קולג' ועבר לטריניטי קולג', דבלין. קיבל תואר מוסמך ב־1707. נשאר בטריניטי קולג' לאחר סיום התואר בתור מורה פרטי ליוונית. חיבורו הראשון היה מתמטי, אך לא זכה לפרסום. חיבורו הראשון שקיבל תשומת לב היה "Essay towards a New Theory of Vision" ("מסה לקראת תאוריה חדשה של ראייה"), שפורסם ב־1709. אף על פי שעם פרסומו המאמר היה שנוי במחלוקת, כיום מקצת מסקנותיו מקובלות כחלק מתיאורית האופטיקה. חיבורו הבא היה "מסה על עקרונות דעת האדם" (A Treatise Concerning the Principles of Human Knowledge), ויצא לאור ב־1710. ספרו הבא, "שלושה דיאלוגים בין הילאס לפילונוס", יצא ב־1713, ובו חיזק ברקלי את טענותיו הפילוסופיות מספריו הקודמים והכניס תיקונים משניים לנקודות קודמות. בשני ספרים אלו הציג ברקלי את התאוריה הפילוסופית שלו, שהכילה ביקורת נגד המטריאליזם.
בשנת 1725 החל במיזם להקמת אוניברסיטה בברמודה מסיבות מיסיונריות. ברקלי רצה להסמיך בנוסף למתיישבים האמריקאים מאירופה, גם את האינדיאנים. בעזרת כושר השכנוע שלו, הצליח ברקלי להשיג תמיכה ציבורית. בשנת 1734 מונה לבישוף של קלוֹין.
בשנת 1734 פרסם את החיבור The Analyst: A Discourse Addressed to an Infidel Mathematician - מסת ביקורת על עקרונות החשבון האינפיניטסימלי הסותרים, לשיטתו, את עקרונות הפילוסופיה הטבעית, שכוונה ככל הנראה לאייזק ניוטון או אדמונד היילי.
הוא נשאר בעיקר בקלוֹין עד 1752 ואז פרש ממשרתו ככומר ועבר לגור באוקספורד עם בנו. הוא נפטר מעט לאחר מכן ונקבר בקתדרלת כרייסט צ'רץ' באוקספורד.
ברקלי הוא הפילוסוף היחיד שיש על שמו עיר אוניברסיטאית (ברקלי אשר בקליפורניה), כבוד לו זכה על שום שחזה את ההתפשטות האמריקאית מערבה, כאשר שהה באמריקה.
הגותו
ברקלי נחשב לאחד משלושת האמפריציסטים הבריטיים של העת החדשה, יחד עם ג'ון לוק ודייוויד יום והיה לפילוסוף הראשון שדגל באידיאליזם.
הפילוסופיה שלו עומדת על שני עקרונות: מצד אחד כאמפיריציסט מאמין ברקלי שנולדנו לעולם כ"טאבולה ראסה" - לוח חלק, וכל מה שיש בידינו בא לנו מהניסיון שאנו צוברים בימי חיינו. מצד שני מנסה ברקלי להראות שאין שום דרך להוכיח שהדברים שאנו קולטים באמת קיימים, ואי אפשר לדבר על כך שחפץ קיים, אלא רק שהוא קיים בתפיסתו של מישהו.
על פי ברקלי, ידיעתו של האדם מצטמצמת לשני סוגים של דברים: נשמות ומושגים. ברקלי טען שכאשר אנחנו חושבים על עצמים כמו תפוח, אנחנו בעצם חושבים על אוסף של מושאים: המראה של התפוח, הטעם של התפוח, הריח של התפוח וכן הלאה. כל המושאים האלו שוכנים בתודעה, והוא מכנה אותם "מושגים". בעוד שכל אלו קיימים ללא ספק, ברקלי טען שאיננו יכולים לדעת שקיים גם תפוח חומרי מחוץ לתודעה. יתר על כן, בהיות המושאים סבילים, אף אם קיים תפוח חומרי מחוץ לתודעה לא הייתה לכך כל השפעה.
מלבד המושגים, האדם יודע שיש לו תודעה, אותה ברקלי מכנה נשמה (וגם רוח או נפש). בניגוד למושגים, ידיעה זו לא מושגת על ידי החושים, אלא על ידי הרגשה פנימית או רפלקציה. משום כך אין לאדם מושג של הנשמה, אלא רק ידיעה על קיומה ועל תכונותיה. הנשמה, בניגוד למושאים, היא פעילה ואחדותית. על קיומם של נשמות אחרות איננו יודעים באמצעות החושים, אלא באמצעות התבונה - כלומר מתוך מחשבה.
ברקלי הציע הוכחה חדשה לקיומו של אלוהים, שעולה ישירות מתוך שיטתו: יש תפיסות שנוצרות בתודעה בעל כרחה (למשל, כשאנחנו פותחים את העיניים, נוצרת בתודעתנו התמונה של השמש גם אם איננו רוצים בכך). מכיוון שהתפיסות האלו לא יכולות להיווצר מהחומר - שאינו קיים מלבד בתפיסה, ואף אם הוא קיים מחוץ לה הוא סביל - בהכרח קיימת נפש אחרת, כבירת כח, שאחראית לשינויים האלו בתפיסה של האדם. הרהור על תכונותיה של נפש זו, ובפרט הסדירות והתיאום של המושאים, מובילה אותנו לזהות אותה עם אלוהים. אלוהים גם מתאם את המושאים בכל התודעות השונות, וכך הן יכולות להשפיע זו על זו.
עם השנים קמו פילוסופים רבים ובראשם דייוויד יום ואחריו גם עמנואל קאנט וניסו לסתור את תורתו של ברקלי, קודם כל משום שבספריו ניסה ברקלי לטעון שהדרך היחידה להוכיח קיומו של עצם חומרי היא על ידי כך שהעצמים שאינם פרטיים כמו: "אדום" או "גדול" יהיו קיימים בעולם האובייקטים. עם זאת, לטענתו של הפילוסוף הישראלי זאב בכלר השניים למעשה רק חיזקו את העקרונות הבסיסיים בפילוסופיה של ברקלי.
לפילוסופיה של ברקלי הייתה השפעה באמריקה, בעיקר בזכות היכורותו עם סמואל ג'ונסון. מחוץ לה, לרעיונותיו הפילוסופיים כמעט לא הייתה השפעה בימי חייו. תורתו זכתה לעניין מחודש החל מסוף המאה ה-19, ומאז מתפרסמים מדי שנה עשרות מאמרים אודותיה.
ברקלי תקף את הפילוסופיה הפיזקלית של ניוטון (בעיקר בחיבורו "De Motu" - על התנועה). בנוסף, ברקלי תקף גם את המתמטיקה שפיתח ניוטון - את החשבון האינפיניטסימלי. בחיבורו "האנליסט" הוא יצא נגד השימוש באינפיניטסימלים וגדלים או תהליכים אינסופיים, וטען שהם מלאי סתירות לוגיות. הוא ניסה לבסס את החשבון האינפיניטסימלי רק על גדלים סופיים, אך הצלחה במפעל זה הושגה רק במאה שבאה לאחר מכן, בזכות עבודותיהם של אוגוסטן לואי קושי, קארל ויירשטראס, ברנהרד רימן ואחרים.
לקריאה נוספת
כתביו
ג'ורג' ברקלי, שלושה דיאלוגים בין הילאס לפילונוס, הוצאת מאגנס, עם מבוא מאת גבריאל מוקד
ג'ורג' ברקלי, עקרוני הדעת של האדם, הוצאת מאגנס
ג'ורג' ברקלי, מסה על עקרונות דעת האדם, תרגום: גיא אלגת, הוצאת רסלינג, 2007
ג'ורג' ברקלי, "כללים מעשיים בנוגע לפטריוטיות" (מאנגלית: אלעד אהרון), דחק ד', 2014
ג'ורג' ברקלי – מתוך "אלציפרון" (מאנגלית: יהונתן דיין; אחרית דבר: גבריאל מוקד), דחק י', 2018
על הפילוסופיה שלו
זאב בכלר, שלוש מהפכות קופרניקניות - פרק 2.1: "הזרעים: ברקלי תוקף את הספקנות", עמ' 91–101.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פילוסופים אירים
קטגוריה:פילוסופים של עידן הנאורות
קטגוריה:פילוסופים של תורת ההכרה
קטגוריה:בוגרי טריניטי קולג' (דבלין)
קטגוריה:ילידי 1685
קטגוריה:נפטרים ב-1753 | 2024-09-23T13:38:37 |
קולוניאליזם | ממוזער|350x350 פיקסלים|הקולוניאליזם בשיאו (1898)
קוֹלוֹנְיָאלִיזְם (בעברית: מוֹשְׁבָנוּת) היא תופעה שבה מדינה חזקה שולטת ישירות במדינה או שטח פחות חזקים ומשתמשת במשאבים שלהן כדי להגדיל את כוחה ועושרה.
במשך ההיסטוריה מעצמות רבות פלשו לטריטוריות סמוכות או מעבר לים – בעיקר באסיה, באפריקה ובאמריקה, אך גם באוקיאניה ואיי האוקיינוס השקט והקמת מערכת שלטונית (קולוניות), ולפעמים גם התיישבותית תוך נישול האוכלוסייה המקומית וניצול משאביה הטבעיים והאנושיים לצורכי המעצמה.
אף שלעיתים מתחלפים המושגים 'קולוניאליזם' ו'אימפריאליזם' זה בזה, המונח 'קולוניאליזם' מתייחס לרוב לא רק לאספקטים כלכליים, אלא גם לאספקטים תרבותיים ודתיים הנלווים לכיבוש. כמו כן, המונח נוטה להתייחס לכיבושים מערביים בעיקר מהעת החדשה ולא לכיבושים אימפריאליים אחרים. בנוסף, אין לערבב בין המושגים 'קולוניאליזם' ו'קולוניזציה' (שעיקריה הגירה של קבוצות תרבותיות מובחנות לשטח חדש והקמה על-ידם של מערכים יישוביים חדשים בשטח זה), אשר למרות השורש האטימולוגי המשותף ויחסי הגומלין התכופים בין התופעות, אין ביניהן כל זהות מבנית. חלק מהקולוניות הוקמו בעיקר לצורך ניצול משאבי טבע, ולא הייתה בהם כמעט התיישבות של זרים, בין היתר בגלל מחלות או תנאים פיזיים קשים למתיישבים.
התפתחות המושג
שמאל|ממוזער|150px|קסדה מתקופת האימפריה הצרפתית השנייה, משמשת כאחד הסמלים לתקופת הקולוניאליזם
מקור המונח 'קולוניאליזם' במילה הלטינית "קולוניה", שפירושה 'מושבה'. ברומא העתיקה התייחסה המילה ליישוב אזרחים רומאים בשטחי האימפריה הרומית כדי להבטיח שליטה טובה יותר בשטחים אלו.
הקולוניאליזם המודרני החל להתפתח במאה ה-15, כחלק מעידן התגליות, עם ייסוד האימפריה הפורטוגזית שהקימה את המושבה סאוטה בצפון אפריקה (1415) וההתיישבות הפורטוגלית באיים האָזוֹרִיים (1439). לאחר סנוניות אלו התחזקה המגמה ותפסה תאוצה לאחר גילוי אמריקה על ידי קולומבוס (1492). כך החלו השתלטויות של המעצמות הימיות השונות (ובעיקר פורטוגל, ספרד, בריטניה, צרפת והולנד) על שטחים חדשים שנתגלו בכל רחבי העולם, במטרה לנצל את משאביהם לתועלת המעצמות.
לשיאו הגיע הקולוניאליזם המודרני סביב מפנה המאות ה-19 וה-20, אז היה כרוך לרוב גם בפעולות קולוניזציה באפריקה ובאסיה; הקולוניזציה - שכאמור אינה חופפת לקולוניאליזם - שימשה באותה תקופה כלי חשוב בידי המעצמות הקולוניאליות האירופיות (כמו גם בידי יפן הקולוניאלית).
זאת ועוד: על פי רוב, לא הסתפקו המעצמות הקולוניאליות באספקט הכלכלי או במכשיר הקולוניזטורי, ושאפו להחדיר בעמים הנכבשים את תרבותן ואת דתן – הנצרות – בטענה שבכך אלה יקודמו מבחינה כלכלית, תרבותית ודתית.
בספרות מקובל להתייחס גם ל'קולוניאליזם פנימי', דהיינו לפעולות של השלטון המטרופוליני המרכזי להשתלטות מעשית על שטחים בעייתיים ופריפריאלים בתוך הממלכה או בשוליה.
מושבנות ירוקה
בעשור השני של המאה ה-21, החל להיות נפוץ התיאור של תת-סוג חדש של קולוניאליזם: 'מושבנות ירוקה' (גם: 'מושבנות אקלימית'). המושג החדש 'מושבנות ירוקה', נדון בשיח הציבורי ברחבי המרשתת, באתרי חדשות מוסדיים, בספרות, וגם באקדמיה. מושג זה מתייחס למצב, בו אומות חזקות או ארגונים גדולים, משתמשים בטיעונים והצדקות של הגנה על איכות הסביבה ומאבק במשבר האקלים, בכדי לשמר, לבסס או להשיג שליטה על אזורים ומדינות חלשים, אנשיהם ומשאביהם הטבעיים. השימוש במושג זה נעשה בין השאר, על-ידי אוכלוסיות של מיעוטים ילידיים, במחאה על התנהלות מדינות וארגונים מולם. מבין המתנגדים הבולטים למושבנות הירוקה, ניתן למנות את ד"ר רוברט מאלון, ממציא חיסוני ה-mRNA, אשר כתב מספר מאמרים בנושא.
דוגמה לכך היא, קידום השימוש במכוניות חשמליות במדינות המערב הצפוניות. לעת-עתה, כלי רכב אלה יקרים מדי לרכישה עבור מרבית תושבי המדינות הנחשלות. בו-בעת, המינרלים והמתכות הנדירים הנדרשים לבנייתם, ובמיוחד עבור הבטריות שבהם, מקורם באותן מדינות, בהן האנשים עניים מדי מכדי לרכוש אותם.
מטרות ההתפשטות הקולוניאלית
ההתפשטות הקולוניאלית הונעה ממספר סיבות, ובהן:
ניצול כלכלי של משאבי הטבע באזורים מחוץ לאירופה לטובת מדינת-האם האירופית;
ניצול כוח העבודה באזור הנתון לשליטה קולוניאלית, בין היתר באמצעות עבודות כפייה;
ניצול שטחים מחוץ לאירופה לגידולים חקלאיים אשר אינם אפשריים באירופה;
מציאת שווקים חדשים לתוצרת החקלאית והתעשייתית של ארצות אירופה באמצעות שליטה על הייבוא לאזורים שבשליטה קולוניאלית;
גיוס חיילים מקרב תושבי האזורים הנתונים לשליטה קולוניאלית;
יוקרה פוליטית – תחרות בין מעצמות העולם על שליטה בשטחים רבים חדשים;
שליחות תרבותית של נוצרים הרואים בניצור התושבים הילידים והבאת התרבות הנוצרית אל מחוץ לאירופה חובה דתית;
שליחות דתית הכוללת חיפוש אחר ממלכות נוצריות אבודות באפריקה (בעיקר בראשית תקופת הקולוניאליזם).
תמורות בשטחי הכיבוש הקולוניאלי
מצדדי הקולוניאליזם כנושא לפיד התרבות האירופית ומסירתה לעמים המשועבדים, מציינים את התמורות החיוביות שהביא הקולוניאליזם לעמים המשועבדים. עם אלו ניתן למנות את התרחבות הפעילות הכלכלית והתעסוקה בחקלאות ובהפקת המחצבים (שלא נעשתה קודם), בניית יישובים עירוניים וכן ערי נמל, פיתוח תשתיות ודרכי תחבורה והתפתחות המסחר. טענה נפוצה נוספת, האופיינית לקולוניאליזם המאוחר של המאות ה-19 וה-20, היא שהקולוניאליזם הביא להכנסת הקידמה לאזורים הכבושים, בעקבות אימוץ המנהגים האירופים המודרניים.
לדעת שוללי הקולוניאליזם, טענות אלו נובעות מהשקפת עולם אירוצנטרית , המעמידה את התרבויות האירופיות גבוה יותר בהיררכיה תרבותית מעל אלו המשועבדות. הם מדגישים דווקא את השפעותיו השליליות של הפרויקט הקולוניאלי האירופי: בראש ובראשונה מותם של עשרות מיליונים כתוצאה מהכיבוש, המחלות והשעבוד. סחר העבדים, שבמסגרתו הועברו למעלה מעשרה מיליון אפריקאים לחיי עבדות קשים באמריקות ובאיים הקריביים, ומיליונים נוספים מתו במהלך הסחר, נמנה גם הוא עם מחיר הקולוניאליזם. הניצול הכלכלי של הפריפריה המשועבדת בידי המטרופולין האירופי וכן השעבוד הפוליטי הביאו ליצירת תלות של האזורים הקרויים כיום 'העולם השלישי' בידי העולם הראשון. לבסוף, הפצת התרבות האירופית הביאה להיעלמותן של תרבויות שלמות – בין אם כתוצאה מהשמדתן המכוונת בשם הנצרות, על ידי הטמעתן בתרבויות האירופיות או על ידי הכחדת אוכלוסייתן השלמה.
באמריקה
אמריקה הצפונית
בין המושבות בצפון אמריקה ניתן למנות את שלוש עשרה המושבות של בריטניה שהפכו לאחר מכן לארצות הברית, ואת ההתיישבות הבריטית והצרפתית בקנדה.
במרכז אמריקה ובמקסיקו החל הכיבוש האירופי כבר ב-1492 עם מסעו הראשון של קולומבוס, וניתן לראות שם את תחילת הקולואנליזם.
אמריקה הדרומית
באמריקה הדרומית התיישבו הפורטוגלים בברזיל בעוד שממלכת ספרד השתלטה על מרבית אמריקה הלטינית כולל מקסיקו, נוסף לכך גם הולנד התיישבה בחלקים של דרום אמריקה.
באסיה
הודו - נשלטה במשך שנים ארוכות בידי בריטניה.
הודו-סין (דרום-מזרח-אסיה) - הייתה קולוניה צרפתית
ארץ ישראל, עיראק, סוריה, לבנון, אמירות עבר הירדן, תימן, כוויית, עומאן, ואזורים נוספים בחצי האי ערב ובמזרח התיכון - נשלטו בחלקם בידי ההאימפריה העות'מאנית ובחלקם בידי בריטניה, במהלך מלחמת העולם הראשונה עברו מרבית השטחים הללו לידי בריטניה וצרפת ולאחריה תחת משטר המנדטים של חבר הלאומים בדרך להגדרה עצמית.
מרכז אסיה (פרט לאפגניסטן ופקיסטן) - נשלטה בהדרגה על ידי האימפריה הרוסית, ולאחר מכן על ידי ברית המועצות.
סין - לא בדיוק עברה תהליך זה, אך חלקים מועטים ממנה נשלטו על ידי מעצמות אירופיות, כגון הונג קונג על ידי הבריטים ומקאו על ידי הפורטוגזים. בעוד אחרים רואים בסין גם מעצמה קולוניאלית שכן ריכוז שטחה המקורי היה לחופים המזרחים שלה וזו התרחבה למונגוליה טיבט ועוד.
בזמן החדש יש הרואים בברית המועצות כקולואנליזם רוסי.
באפריקה
שמאל|ממוזער|350px|קולוניאליזציה של מדינות העולם מ-1492 ועד 2008
אפריקה הייתה אחד מהאזורים בו תופעת הקולונאליזם נפוצה ביותר, כפי שניתן לראות במפה משמאל כמעט שאין מדינה באפריקה שלא הייתה תחת שלטון זר במהלך השנים.
המדינות שהתיישבו בצורה מאסיבית באפריקה היו: בריטניה, צרפת, ממלכת בלגיה, פורטוגל, הקיסרות הגרמנית, וגם מדינה אפריקנית אחת - האימפריה האתיופית. מרבית המדינות פרט לאימפריה האתיופית (שניהלה אימפריה קולוניאלית קטנה משלה וגם נכבשה לתקופה של 4 שנים בידי האימפריה האיטלקית) וליבריה (שחלק רואים בה דרך לא מוצהרת לדריסת רגל של ארצות הברית באפריקה) עברו תהליך זה.
באוקיאניה
גם באוקיאניה הכיבוש האירופאי וליתר דיוק הבריטי התפשט בצורה נרחבת: בריטניה שלטה באוסטרליה, בניו זילנד ובחלקים מפפואה ניו גיני. שם דיכאו את הילידים האבוריג'ינים, המאורים והפפואנים.
באיי האוקיינוס השקט
המאבק בין המעצמות השונות על הסחר בתבלינים, בזהב ובמשאבי טבע אחרים. הוביל לתחרות גם על האיים השונים בדרכי המסחר, כמו כן גם מסעות הגילוי שנערכו באוקיינוס השקט תרמו להרחבת הכיבוש באזורים אלו. באזור זה למעט ממלכת טונגו שהייתה במעמד של חסות בריטית כלל האיים היום בשליטה קולוניאלית של מדינות כמו בריטניה ארצות הברית צרפת ועוד וניתן לציין כי במידה מסוימת גם על ידי יפן המהלך מלחמת העולם.
ראו גם
התנחלות קולוניאליסטית
קולוניאליזם בארץ ישראל במאה ה-19
פוסט-קולוניאליזם
כיבוש
אזור השפעה
קולוניאליזם פנימי
העולם החדש
נאו קולוניאליזם
דרוויניזם חברתי
קולוניאליזם באמצעות רווחה
לקריאה נוספת
רובים, חיידקים ופלדה: גורלותיהן של חברות אדם (תרגמה מאנגלית: עתליה זילבר), תל אביב: עם עובד, תשס"ג-2002.
יעקב (קובי) מלר, 500 שנות קולוניאליזם, שליחות דתית-תרבותית וניצול כלכלי, רסלינג, 2024
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:סוציולוגיה | 2024-10-03T09:06:36 |
גיאנה הצרפתית | גִיאָנָה הצרפתית (בצרפתית: Guyane française) היא מחוז מעבר לים של צרפת הממוקמת בחוף הקריבי של דרום אמריקה. גובלת בסורינאם במערב ובברזיל בדרום ובמזרח.
היסטוריה
ההתיישבות הצרפתית הראשונה הייתה ב-1604. בגִיאָנָה הצרפתית היו מושבות עונשין עד 1951, הידועה שבהן שכנה באי השדים ובה הוחזקו כאסירים בין היתר אלפרד דרייפוס ואנרי שרייר ("הפרפר").
לאחר כניעת צרפת לגרמניה במלחמת העולם השנייה שמרה גיאנה הצרפתית על נאמנותה לצרפת של וישי. בחודש מרץ 1943 הוחלף שלטון וישי במושבה בהפיכה לא אלימה, בידי ועדה שתמכה בצרפת החופשית, שנתמכה על ידי קציני הצבא במושבה.
גיאנה הצרפתית הוכרזה רשמית כ"חבל ארץ שמעבר לים" של צרפת ב-19 במרץ 1946.
ב-1959 הציע שמעון פרס לז'אק סוסטל, שר המושבות הצרפתי באותה תקופה, את החכרת גיאנה לישראל תמורת שני מיליון דולר על מנת שתשמש לה כמושבה. סוסטל הסכים. פרס הצליח לשכנע בעניין זה את הלל דן והם שיגרו משלחת של שבעה אנשים לתור את הארץ הזו. המשלחת חזרה עם דו"ח מפורט וסרט של הביקור. פנחס ספיר התנגד לכך באמרו כי "זה אסון, קולוניאליזם, אימפריאליזם שימיט שואה באפריקה והתנגדות בדרום אמריקה". גם דוד בן-גוריון השתכנע שאין לישראל מה לחפש בג'ונגלים של גיאנה. ההצעה נדחתה על ידי הממשלה בישראל. גולדה מאיר התנגדה והודיעה שהדבר יקום על גופתה המתה, אך פרס טען לטובת הרעיון.
פוליטיקה
כחלק מצרפת, גִיאָנָה הצרפתית שייכת לאיחוד האירופאי כטריטוריה הגדולה ביותר מחוץ לאירופה.
כלכלה
גיאנה הצרפתית משתמשת באירו
מוצרים רבים הנמכרים בגִיאָנָה הצרפתית הם מתוצרת הקהילה האירופית בלבד, דבר שמייקר את מחירם של מוצרי המזון. בהיעדר מוצרי מזון בסיסיים כגון קמח וסוכר שאינם מתוצרת אירופית, קיים שוק שחור של מוצרים איכותיים מתוצרת ברזיל. עקב מחירם הגבוה של המוצרים, אזרח צרפתי העובד ברשויות הממשל השונות (כולל מורים), מקבל משכורת הגבוהה ב-40% מהמשכורת של בעל תפקיד מקביל בצרפת.
מיקומה של גיאנה הצרפתית, קרוב לקו המשווה, כמעט אידיאלי לשיגור לוויינים למסלול גיאוסינכרוני סביב כדור הארץ, ולכן אטרקטיבי לסוכנויות חלל המשגרות לוויינים. הודות לכך נבנה ליד העיר קורו מרכז החלל הגיאני. בין סוכנויות החלל המשגרות לוויינים מקורו אפשר למנות את סוכנות החלל האירופית ואת התעשייה האווירית לישראל ששיגרה את הלוויין עמוס 1 מגיאנה הצרפתית.
גאוגרפיה
גיאנה הצרפתית ממוקמת לחוף הים הקריבי של דרום אמריקה. כמו שכנתה סורינאם, גם גיאנה הצרפתית ממוקמת בין קווי הרוחב השני לחמישי ביחס לקו המשווה ולכן מתאפיינת במזג אוויר טרופי חם מאוד.
הגבול בין גיאנה הצרפתית וברזיל (730 ק"מ) הוא הגבול הארוך ביותר בין צרפת ושכנותיה. חלקו עובר ברכס הרי טומוק אומאק.
דמוגרפיה
רוב התושבים בטריטוריה הם שחורים ומיעוטם לבנים, ילידים אמריקאים ומולטים. האוכלוסייה מרוכזת ברובה בשפלת החוף ואזוריה הדרומיים של הארץ כמעט וריקים מאדם.
השפות המדוברות במדינה הן צרפתית וקראולית (שפת המתיישבים באיי הודו המערבית).
ראו גם
סן-לורן-די-מרוני
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אמריקה הלטינית: מדינות וטריטוריות
קטגוריה:צרפת: חבלים מעבר לים
קטגוריה:חברות מיוחדות באיחוד האירופי
קטגוריה:צרפת: מחוזות
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות צרפתית
קטגוריה:מקומות ששימשו כמושבת עונשין
קטגוריה:מדינות וטריטוריות שהוקמו ב-1946 | 2024-09-08T20:14:33 |
מונקו | 300px|ממוזער|שמאל|מראה מונקו מראש צוק הטט דה שיאן
נסיכות מונקו (בצרפתית: Principauté de Monaco, קרי: "פְּרַנְסִיפּוֹטֶה דה מונקו", במונגאסקית: Principatu de Munegu) היא נסיכות המהווה עיר-מדינה באירופה. מונקו שוכנת בריביירה הצרפתית, בקרבת הגבול של צרפת עם איטליה. העיר העתיקה של מונקו ואזורים שנבנו בתקופות מאוחרות יותר נכללים בטריטוריה של מונקו. מונקו נחשבת לאחת המדינות העשירות בעולם, התוצר הלאומי לנפש בה הוא מהגבוהים בעולם וכך גם אחוז המיליונרים מבין תושבי המדינה.
מונקו נמצאת במקום השני בעולם (אחרי קריית הוותיקן) ברשימת המדינות העצמאיות בעלות השטח הקטן ביותר. תחום שיפוטה משתרע על פני 2.02 קילומטר רבוע בלבד, ונכון לשנת 2022 היא מדורגת במקום השני בעולם בצפיפות אוכלוסין: עם אוכלוסייה של 39,700 תושבים הצפיפות בה היא כ-20,000 נפש לקמ"ר.
מונקו חברה באו"ם (החל מ-1993) ובמועצת אירופה (החל מ-2004). היא אינה חלק מהאיחוד האירופי, אך בעלת הסכם מכסים עם צרפת. ההילך החוקי בה הוא האירו, על פי הסכם עם האיחוד האירופי. היא חברה דה פקטו באמנת שנגן.
היסטוריה
למקור שמה של מונקו יש מספר גרסאות: המילה הכנענית־פניקית "מנוחה" שהגיעה דרך הסוחרים הפיניקים שמצאו במקום מנוחה במסעות הסחר שלהם, או המילה היוונית "μόνοικος" שבה כינו סוחרים יוונים את המקום.
מונקו נוסדה ב־1215 כקולוניה של ג'נובה. היא נשלטה על ידי בית גרימלדי מאז 1297, כאשר פרנסואה גרימלדי (François Grimaldi) תפס את המצודה המגנה על הסלע המפורסם כשהוא לבוש כנזיר פרנציסקני. יוצאת דופן היא התקופה בין 1789 ל־1814, שבה מונקו הייתה תחת שליטה צרפתית. במלחמת העולם השנייה, למרות מאמציה לשמור על נייטרליות, נכבשה מונקו על ידי איטליה, אחר כך על ידי גרמניה, ולבסוף שוחררה על ידי בנות הברית.
פוליטיקה
צורת השלטון היא נסיכות שושלתית המנוהלת כך שהרשות המבצעת נתונה במשותף בידי הנסיך ומועצת הממשל. זו מונה ארבעה חברים, ובראשה שר החוץ. 18 צירי המועצה נבחרים אחת לחמש שנים.
ביטחון
למונקו יש יחידת צבא וכבאות (Corps des Sapeurs-Pompiers) בת 148 חיילים, המופקדת בעיקר על תפקידי הגנה אזרחית, על חילוץ ועל הענקת שירותי חירום. ביטחון הנסיכות מוטל בעיקר על צבא צרפת. בנוסף ישנו כוח משמר הנסיך (Compagnie des Carabiniers du Prince). המשמר, שהוקם ב־1817 על ידי אונור הרביעי, נסיך מונקו, מונה כ־100 חיילים ושלושה קצינים בלבד. בעוד החיילים הם מקומיים, הקצינים הושאלו מצבא צרפת.
המשטרה הלאומית של מונקו, המונה כ־520 שוטרים, אמונה על הביטחון ועל שמירת הסדר בנסיכות. כלולים בה גם יחידת שיטור ימי ומשמר גבול זעיר. קיימת במונקו גם יחידת אבטחת אישים – כוח המשמר של נסיך מונקו, המצוידת בנשק מודרני ומורכבת מ־115 קצינים ושומרים. מונקו היא חברה באינטרפול ורמת הפשיעה בה היא הנמוכה ביותר מבין כל המדינות החברות בו. משטרת מונקו היא חלק ממחלקת ביטחון הציבור של מונקו, שהוקמה ב־23 ביוני 1902. המשטרה כוללת את חטיבת משטרת הפלילים ובה מחלקת חקירות פשיעה, זיהוי פלילי ומשאבי מידע; חטיבת משטרת העיר, הכוללת יחידת התערבות מיוחדת המקבילה לימ"מ ומרכז פיקוד מבצעי; חטיבת נמל התעופה ויחידת השיטור הימי שהוקמה באוגוסט 1960.
כלכלה
כלכלתה של מונקו מבוססת על הקזינו במונטה קרלו ועל שירותים ותעשייה זעירה. ההכנסות הגבוהות מהקזינו הופכות אותה לאחת המדינות העשירות בעולם, במיוחד ביחס לגודלה המזערי. העושר של הנסיכות כה גדול שאין לה צורך בגביית מיסים מתושביה. מקורן של כ־55% מן ההכנסות השנתיות של מונקו הוא ממע"מ, המשולם על עסקי המלונאות, הבנקים והתיירות. למרות זאת היא גם מייצרת מוצרי אלקטרוניקה, הנדסה, נייר, כימיקלים ופלסטיק. סחר החוץ שלה מבוסס על בישום, ביגוד, נייר, מוצרים סינתטיים וחומרי בניין. במונקו יש בממוצע 278,000 נופשים בשנה, מתוכם 85,000 אורחי ועידות וכנסים.
מונקו כמקלט מס
באופן כללי אין במונקו מס הכנסה אישי לסוגי עסקים רבים, למשקיעים ולעצמאיים המתגוררים במונקו ומוצאים את הכנסתם מחוץ למדינה. אולם, כלל זה אינו ישים ביחס לאזרחי צרפת המתגוררים במונקו. לכן, מונקו איננה יכולה לשמש מקלט מס לאזרחי צרפת, אלא לאזרחי מדינות אחרות בלבד.
אף ששכירים העובדים במונקו אינם משלמים מס הכנסה, הם חייבים בתשלום משמעותי של "דמי ביטוח לאומי" ביחס ישיר לגובה הכנסתם, היכול להגיע לשיעור של 40-50% מן ההכנסה הכוללת ואשר מופרש ישירות על ידי המעביד. דמי ביטוח לאומי אלה גבוהים משיעורי מס ההכנסה במדינות רבות אחרות. שיעור החיסכון במיסים לאזרח זר החי במונקו תלוי במקורות ההכנסה של אותו אדם ועל אמנות המס הקיימות בין מונקו לבין מדינת הלאום של התושב (לכן, לרבים מעשירי תבל מגורים במונקו מקנים יתרונות מס כלשהם).
יתרונות המס של מונקו הביאו עשירים רבים למצוא בה "מקלט מס". כמה מהם ידוענים בולטים, אולם רובם אנשי עסקים אלמונים. ההערכה היא שיחס חשבונות הבנק במונקו הוא 11 על כל תושב (לערך 300,000 חשבונות). עם זאת מונקו איננה משמשת מרכז לרישום חברות מעבר לים (דוגמת פנמה, ברמודה, או סיישל). רישום חברות זרות אינו אפשרי במונקו ולכן המדינה אינה משמשת כמרכז פיננסי לחברות זרות. מיסוי עסקים במונקו אינו יוצא דופן, להבדיל ממיסוי הכנסות אישיות. מונקו היא אחת המדינות העשירות בעולם ומאכלסת את מספר המיליונרים הגבוה בעולם (יחסית לשטחה).
בשנת 2000 פרסם חבר הפרלמנט הצרפתי ארנו מונטבור דו"ח ובו האשים את מונקו בכך שהיא מהווה מרכז להלבנת כספים, בין השאר גם בבתי הקזינו שבמדינה, בזכות מדיניות המס שלה וכי הממשל מפעיל לחצים כדי שתופעות אלה לא יחקרו. הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי פרסם החל משנת 1998 דו"חות על השפעות מקלטי מס על המערכת הפיננסית העולמית. מונקו לא הופיעה בדו"חות אלה קודם לשנת 2004, אז ספגה גינוי מהארגון על חוסר שיתוף הפעולה מצידה בדיווחים כלכליים (כך גם ספגו גינוי דומה אנדורה, ליכטנשטיין, ליבריה ואיי מרשל). מונקו אף מופיעה ברשימת מקלטי המס של קרן המטבע הבין-לאומית, זאת לצד רשימה ארוכה של מדינות אחרות.
גם מועצת אירופה כללה את מונקו בדו"חות שפרסמה המצביעים על מדינות המשמשות כמקלטי מס. בדו"ח שסקר את הפעילות הפיננסית לשנים 1998–2000 הופיעה מונקו לצד 22 מדינות אחרות. מונקו סירבה להמשיך ולשתף פעולה עם עורכי הדו"ח בסקירות שנערכו בשנים 2001–2003 ובשנים 2005–2007.
מנגד, זוכה מונקו לשבחים על מדיניות המס שלה מצד מכוני חשיבה אירופים ואמריקאים בעלי אידאולוגיה ליברלית, השואפים להקטנת המעורבות הממשלתית בפעילות הפרט.
תחבורה
תחנת מונקו-מונטה מופעלת על ידי מערכת הרכבות הלאומית של צרפת (SNCF).
מנחת המסוקים של מונקו מספק שירות מסוקים לשדה התעופה הקרוב ביותר, נמל התעופה קוט ד'אזור שבניס, צרפת.
חברת האוטובוס מונקו (CAM) מפעילה קווים העוברים בכל האטרקציות התיירותיות, במוזיאונים, בגן האקזוטי, במרכזי העסקים, בקזינו ובאצטדיון לואי השני.
מרוץ הגרנד פרי של מונקו, הנערך ברחובות מונקו, נחשב לאחד המרוצים היוקרתיים והחשובים בעולם הספורט המוטורי.
גאוגרפיה
מונקו תחומה בין צרפת בצפון וחוף הים התיכון בדרום ובה שלושה אזורים: מונקו העיר, לה קונדמין – אזור עסקים שסביב הנמלים, מונטה קרלו – הרובע העשיר ביותר במונקו אשר משמש כאזור הבילויים המרכזי בנסיכות.
אקלים
האקלים במונקו הוא שילוב של אקלים ים-תיכוני (Csa בשיטת קפן) ואקלים סובטרופי גשום (Cfa ו-Cfb). בין מאי לספטמבר הטמפרטורה גבוהה יחסית והמשקעים מעטים. בין אוקטובר לאפריל הטמפרטורה נמוכה ויורדים יותר משקעים. תופעות של כפור ושלג יכולות להתקיים במונקו אך בתדירות של אחת לכ-10 שנים. בשנה אחת יורדים במונקו 743.6 מ"מ של משקעים בממוצע. מספר ימי הגשם הממוצע הוא 62.
דמוגרפיה
נכון ל-2018, במונקו חיים 38,682 תושבים.
התפלגות אתנית: 28.4% צרפתים, 21% מונגאסקים, 18.7% איטלקים, 7.5% בריטים, 2.8% בלגים ו-2.5% גרמנים.
התפלגות דתית: 82.6% נוצרים: 77% קתולים ו-2.6% פרוטסטנטים, 13.9% חסרי דת, 2.5% יהודים, 0.9% מוסלמים.
שפות
השפה הרשמית היחידה במדינה היא צרפתית. כמו כן רווחות איטלקית, אנגלית ושפה מקומית – מונגאסקית, המדוברת כשפת אם על ידי מיעוט התושבים במונקו.
ראו גם
יהדות מונקו
נבחרת מונקו בכדורגל
מונקו (כדורגל)
קישורים חיצוניים
www.gouv.mc – הפורטל הממשלתי הרשמי
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אירופה
קטגוריה:ערי מדינה
קטגוריה:ערי חוף
קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה
קטגוריה:מדינות המוקפות במדינה אחרת
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות צרפתית
קטגוריה:אירופה: ערי בירה
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות איטלקית
קטגוריה:הים הליגורי: ערי נמל | 2024-10-15T08:35:33 |
נסיכות | נְסִיכוּת היא יחידה פוליטית מדינית המוגדרת כקרקע הנשלטת על ידי נסיך. היא מובחנת מממלכה, כאשר לעיתים קרובות המייחד את הנסיכוּת מממלכה הוא גודלה הקטן ולעיתים העדר עצמאותה.
ליכטנשטיין, אנדורה ומונקו הן נסיכויות אירופאיות, שבמהלך הזמן הפכו למדינות.
לעומת זאת, הנסיכויות של ויילס בבריטניה ואסטוריאס בספרד אינן מדינות עצמאיות כיום, אף על פי שבימי הביניים נחשבו לנסיכויות. בשני המקרים, יורש הכתר של המלך השולט מחזיק גם בתואר של שליט הנסיכוּת (לדוגמה יורש העצר של אנגליה הוא גם נסיך ויילס ויורש העצר של ספרד הוא גם נסיך אסטוריאס). יוצאת הדופן היא אנדורה, אשר נשלטת בידי שני נסיכים אשר בפועל אינם בעלי מעמד מלכותי; הראשון הוא נשיא צרפת אשר גובלת מצפונה, והשני הוא הבישוף של דיוקסיית אורז'ל בקטלוניה, ספרד אשר גובלת מדרומה.
לעיתים הפיכתו של אזור מסוים לנסיכוּת נובעת מסיבות היסטוריות: קטלוניה לדוגמה, גם כאשר הייתה מדינה עצמאית ששטחה מברצלונה לאתונה, הייתה ידועה כנסיכוּת. אף ששליטה נחשב למלך של ממלכת אראגון, שהורחבה לאימפריה הארגונית. בהיסטוריה של רוסיה המונח "נסיכוּת", ולעיתים גם "דוכסוּת", משמש במקום המונח הרוסי המקורי knyazhestvo, אדמה הנשלטת על ידי קניאז, תואר אצולה המקביל בערך ל"נסיך".
מהבחינות שתוארו לעיל, ניתן לראות בכל אחת משבע האמירויות באיחוד האמירויות הערביות כנסיכות או אמירות.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:שיטות ממשל | 2023-06-15T18:52:48 |
אנדרו אבוט | אנדרו אבוט (באנגלית: Andrew Abbott; נולד ב-16 בנובמבר 1948) הוא סוציולוג אמריקאי, אחד הסוציולוגים הבולטים בתחום חקר המקצועות.
בשנת 1970 קיבל אבוט תואר בוגר בהיסטוריה מאוניברסיטת הרווארד. בשנת 1975 הוא קיבל תואר מוסמך בסוציולוגיה, ובשנת 1982 קיבל תואר דוקטור בסוציולוגיה, שניהם באוניברסיטת שיקגו.
בשנים 1991–1978 לימד אבוט סוציולוגיה באוניברסיטת ראטגרס, ומשנת 1991 הוא משמש כפרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת שיקגו.
משנתו
התאוריה המרכזית של אבוט היא אודות "המאבק על תחומי שיפוט" בין קבוצות מקצועניות שונות. לפי התאוריה של אבוט, המאבק בבסיסו הוא על ידע ועל הזכות לייצר תאוריות ולהעניק שירותים מקצועיים עבור בעיות אשר יש ביקוש לפתרונן בחברה. אם מקצוע מסוים משתלט על אופן הטיפול בבעיה ספציפית, הדבר בהכרח יבוא על חשבונו של מקצוע אחר.
דוגמה לכך אפשר למצוא במאבק על תחומי שיפוט בין הרפואה כמקצוע לפסיכולוגיה. לפני שהתחילה הפסיכולוגיה למסד עצמה כמקצוע, הרופאים היו אלו שהיו אחראיים על הטיפול במחלות נפש. משהחלה הפסיכולוגיה לבסס עצמה, החל מאבק בין שני מקצועות אלו כדי שהטיפול בנפש יוכלל במסגרת תחום השיפוט של הפסיכולוגיה ולא של הרפואה הכללית (כיום יש התמחות ברפואה של פסיכיאטריה).
הביקורת העיקרית כלפי אבוט מצד סוציולוגים אחרים היא שההתייחסות שלו למערכת של מקצועות היא כבלתי ניתנת לשינוי. לפי אבוט קיימת מערכת - מבנה תחומים עליו נאבקות קבוצות מקצועניות שונות. לפי אבוט, המערכת הזו היא קבועה ואינה משתנה; בעוד שבמציאות, מקצועות סופגים לתוכם תחומי אחריות ומוציאים מתוכם אחרים. או, שמתגלות טכנולוגיות חדשות ונפתחות אפשרויות לחקר תחומים חדשים. למשל, אם קיימת טכנולוגיה חדשה, מתגלה ידע חדש וכדומה, לא בהכרח ניתן יהיה לנתח מקצוע זה לפי המסגרת הקבועה של מאבק על תחומי שיפוט. משמע, מערכת הפרופסיות, משתנה בהתאם למבנה החברתי ואינה קבועה מראש.
מאוחר יותר, אבוט הסכים כי יש מקום לחקור לא רק מקצועות אלא גם ישויות מקצועיות (שעדיין לא התגבשו לכלל מקצוע) ואת גבולותיהן.
קישורים חיצוניים
דף הבית של אנדרו אבוט
קטגוריה:סוציולוגים אמריקאים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת שיקגו
קטגוריה:סגל אוניברסיטת שיקגו
קטגוריה:סגל אוניברסיטת ראטגרס
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1948 | 2024-10-18T13:10:03 |
אקליפטוס | שמאל|ממוזער|200px|עץ אקליפטוס
אֵיקָלִיפְּטוּס (שם מדעי: Eucalyptus) הוא סוג מגוון של עצים (לעיתים רחוקות שיחים) ירוקי־עד ממשפחת ההדסיים (Myrtaceae). הסוג מונה כ־892 מינים שמוצאם בעיקר מאוסטרליה. מינים שונים של העץ ניטעו בהצלחה במקומות רבים בעולם ובהם בארץ ישראל, שבה היה לו תפקיד חשוב. מקור השם ביוונית עתיקה. לפי האקדמיה ללשון העברית, שם העץ בעברית הוא אֵיקָלִיפְּטוּס, הכולל י' אחרי האות א'.
תפוצה
רובם הגדול של מיני האקליפטוסים, כ־800 במספר, הם אנדמיים לאוסטרליה. קיימים כ־12 מינים הגדלים במקור מחוץ לאוסטרליה, במקומות כגון גינאה החדשה, טימור ואיי מאלוקו, אך רק שניים מהם אינם מצויים באוסטרליה. אחד מהם, אקליפטוס האיים (Eucalyptus deglupta), גדל בגינאה החדשה, בחלקים של אינדונזיה, ובדרום הפיליפינים. זהו האקליפטוס היחיד שגדל באופן טבעי בחצי הכדור הצפוני.
האקליפטוס נפוץ מאוד באוסטרליה, ומצוי כמעט בכל גומחה אקולוגית ביבשת: באזורים התת־אלפיניים, ביערות החוף הלחים, ביערות הממוזגים ובפנים היבשת הצחיח. למעשה הסביבה היחידה שבה אין מוצאים את האקליפטוס היא יער גשם טרופי.
האקליפטוס התאקלם היטב במקומות שונים בעולם, וגדל בהצלחה כמעט בכל היבשות. צמיחתו המהירה, גודלו ויופיו הם המאפיינים שגרמו לשתילה שלו ברחבי העולם. העץ גדל היטב בתנאים סביבתיים דומים לאלו שבמקום גידולו המקורי, שנעים בין טרופי למחצה למדברי למחצה. המקומות הבולטים שבהם גדל האקליפטוס כיום מחוץ לאוסטרליה הם: קליפורניה, ברזיל, פורטוגל, דרום אפריקה וישראל. המינים הנפוצים ביותר הם "אקליפטוס כדורי" (Eucalyptus globulus) ו"אקליפטוס המקור" (Eucalyptus camaldulensis). העץ שירת את האנושות בדרכים רבות: כמקור לדלק, כמקור לתעשיית הנייר, כשובר רוח להגנה על יבולים ובעלי חיים וכמקור לתרופות. בעבר האמינו אנשים שהאקליפטוס משפר את האטמוספירה המקומית ובכך משפר את איכות החיים. עם זאת, ישנם מקומות שבהם פלישה של מינים מסוימים של אקליפטוס גרמה לבעיות והפרה את האיזון האקולוגי המקומי.
עלי האקליפטוס מכילים שמן אתרי המשמש כתרופה נגד שיעול אם הוא ניטל במנות קטנות, אך רעיל בכמויות גדולות. בימים חמים מתאדה שמן האקליפטוס מעל הסבך ויוצר אובך כחול האופייני לנוף האוסטרלי. שמן האקליפטוס דליק ביותר ושריפות יכולות לנדוד באמצעות האוויר הטעון אדי שמן של צמרות העצים, בעוצמה כזו שאין לכבאים אפשרות לעשות דבר. למרות פגיעותם לאש, רוב האקליפטוסים תלויים בה לצמיחה ולהתחדשות, הן מנביטת ניצנים רזרביים המצויים מתחת לקליפה, והן מזרעים שהאש גורמת להם לנבוט מתוך האפר.
היסטוריה
מאובנים של מיני אקליפטוס נתגלו בניו זילנד, בסין, בהודו ובארגנטינה, מקומות שבהם העץ לא שרד עד ימינו, ובאוסטרליה. המאובן העתיק ביותר התגלה בלגונה דל אונקו (Laguna del Hunco) בפטגוניה בארגנטינה שבאמריקה הדרומית וגילו הוערך לתחילת האאוקן, לפני 51.9 מיליון שנים. באתר זה נתגלו כמה מינים שונים של אקליפטוס. אתרי מאובנים אלו מוכיחים כי הסוג אקליפטוס היה קיים לפני שגונדוואנה (יבשת העל הדרומית) התפרקה. תיעוד המאובנים של האקליפטוס באוסטרליה דל למדי. המאובן הוודאי העתיק ביותר תוארך לשלהי האוליגוקן (לפני למעלה מ-25 מיליון שנים). עם זאת, חקר המאובנים באוסטרליה גילה כי התפשטותם מקבילה להתגברות משקעי הפחם המאובנים (כאמור, אחת מתכונות האקליפטוס היא התחדשות לאחר שרפה), אך עצים אלו עדיין היוו מרכיב משני ביער הגשם השלישוני עד לפני כ־20 מיליון שנה, כשהיבשת הפכה צחיחה יותר והידלדלות חומרי המזון בקרקע הובילה להתפתחות היער הפתוח, המורכב בעיקר מעצי שיטים וקזוארינות. כשהופיע האדם באוסטרליה לפני כ־50,000 שנה, גברה שכיחות השריפות והאקליפטוסים חסיני השריפות הפכו עד מהרה לעץ הדומיננטי (עד כ-75% מכמות העצים) ביער האוסטרלי.
גילוי האקליפטוס על ידי האירופאים
הפעם הראשונה שבה מופיע עץ האקליפטוס בכתובים היא במהלך מסע המחקר של מגלה הארצות ההולנדי אבל ינזון טסמן. ברישום ביומנו מ-2 בדצמבר 1642, כשהיה באי טסמניה הנושא כיום את שמו, נכתב כי משלחת סיור דיווחה כי "הם ראו שני עצים ברוחב 2.5 פאתום וכי הם מדדו מרחק של 20–22 מטר בין הקרקע לענפים הנמוכים". הם היו מסוקרנים במיוחד מהשרף דמוי הגומי שהפריש העץ, והביאו דוגמיות לספינה.
ההופעה הבאה של עץ האקליפטוס הייתה ברישום משנת 1688 ביומנו של ההרפתקן האנגלי ויליאם דמפייר, בעת ששהה במפרץ ברונסוויק בדרום ויילס החדשה שבאוסטרליה. כך כתב: "רוב העצים שראינו היו עצי דרקון כפי ששיערנו; וגם אלו היו העצים הגדולים ביותר שראינו. הם גדולים יותר מעצי התפוח ובערך באותו גובה. הקליפה בגוון שחור ומחוספסת למגע. לעלים יש גוון כהה; השרף מטפטף מהקשרים או הסדקים שבגזע."
מגלה הארצות האנגלי, הקפטן ג'יימס קוק, היה הכותב הבא שהתייחס לאקליפטוס. כך כתב ב-1 במאי 1770 בהיותו במפרץ בוטאני שליד סידני, אוסטרליה: "מצאנו שני סוגי שרף, האחד כמו שרף הדרקון, והשני כמו השרף דמויי הלכה שגילה טסמן. שרף זה נלקח מהעץ הגבוה ביותר ביער". הבוטנאי ג'וזף בנקס, שהיה במשלחת קוק, רשם באוגוסט 1770: "העץ היחיד הגבוה בעל עלים צרים הדומים לעלי הערבה היה בכל מקום שבו היינו... דומה ל- Sanguis Draconis... אני משער שזהו השרף שהוזכר על ידי דמפייר... וזה מה שגם טסמן ראה".
ההתייחסות הנשנית אל האקליפטוס כאל "עץ הדרקון" נבעה מהיכרותם של הבוטנאים עם , הגדל באיי מדירה ובאיים הקנריים, עץ המפריש שרף דמוי גומי.
השרף שמפריש האקליפטוס מספק הגנה טבעית כנגד חרקים, בכך שהם טובעים בתוכו. גם טסמן וגם דמפייר צדקו כשזיהו את ההפרשה האקולוגית כ"גומי", אך הראשון שהשתמש במילה "גומי" בהתייחסות לסוג העץ היה הקפטן ארתור פיליפ, במכתב מסידני ב-15 במאי 1788. הוא כתב: "שלחנו את כל הזרעים שיכולנו לאסוף לסר ג'וזף בנקס, וגם את הגומי האדום שנאסף מעץ הגומי הגדול בעזרת חריצה בעץ".
העץ מקבל את שמו
במסעותיו אסף בנקס דגימות של צמחים, סימן אותם, הביא אותם לאנגליה ואחסן אותם על מנת לזהותם מאוחר יותר. איש לא טיפל בדגימות האקליפטוס עד שנזדמן לבוטנאי צרפתי שביקר באנגליה לבחון אותם. (1800-1746) בחן את הדוגמאות ובחר בשם המדעי "אקליפטוס" שהוא חיבור בין שתי מילים ביוונית. eu – "היטב" ו־kalypto "אני מכסה", כלומר "מכוסה היטב". הכיסוי מתייחס למכסה (operculum), ניצן פרח האקליפטוס המושלך ברגע המתאים על מנת לאפשר לפרח ללבלב.
שמאל|ממוזער|180px|פרדינדד פון מילר
צורת המכסה של הפרח שונה בכל מין של אקליפטוס, וצורה זו קובעת במקרים רבים את החלק השני של השם המדעי. לדוגמה, השם המדעי של ה"אקליפטוס הכדורי" הוא Eucalyptus globulus. השם Globulus מתאר את צורת המכסה הדומה לכפתור מעיל, עגולה או דמוית גלובוס.
היה זה בוטנאי צרפתי נוסף, (1855-1754) שב־1791 זיהה את ה-Eucalyptus globulus ונתן לו את שמו המדעי המלא, שבו נעשה שימוש עד היום. למעשה, בילארדיה היה הראשון שהתייחס למין בכתב כאל "אקליפטוס". בהיותו בטסמניה התלונן "לא הצלחתי לקבל פרחים מהמינים החדשים של האקליפטוס".
הפצת בשורת העץ
לאחר שבוטנאים אנגליים וצרפתיים של סוף המאה ה-18 זיהו ורשמו מינים מסוימים, צצו מומחים נלהבים לטיפוח העץ וראו בו פוטנציאל גדול. ראש וראשון ל"אקליפטולוגים" היה הברון פרדיננד פון מילר (1896-1825). פון מילר, יליד גרמניה, היגר לאוסטרליה ב-1847, ומונה לבוטנאי הראשי של מדינת ויקטוריה בשנת 1879, משרה בה החזיק עד 1884. פון מילר למד וכתב על האקליפטוס במשך למעלה מחמישים שנה. הוא פרסם את תוצאות מחקריו ב"אקליפטוגרפיה", עשרה כרכים שבהם מפורטים 100 מינים של אקליפטוס. עבודה זו נועדה הן לקהל הרחב והן לאקדמיה והכילה תיאורים, שרטוטים ופרשנות נלהבת. טרם מותו הספיק פון מילר לאסוף מידע על כ־20-30 מינים נוספים, אך לא זכה לראות את המהדורה השנייה של ספרו, שבה נכללו.
פון מילר כונה "נביא האקליפטוס" משום שניבא כי היכולות של העץ לצמוח בסביבה צחיחה, לעצור את סחף הקרקע, ליצור קרקע פורייה ולחטא את האוויר סביבו יגרמו לתפוצה נרחבת של האקליפטוס בעולם. "הנביא" הצהיר: "האקליפטוסים עתידים לשחק תפקיד ראשי בתרבות הייעור בחלקות נרחבות של הגלובוס". לפון מילר היה תפקיד בהבאת האקליפטוס לארץ ישראל.
מורפולוגיה
תצורה
שמאל|ממוזער|200px|Eucalyptus dumosa - דוגמה למאלי
למיני אקליפטוס תצורות שונות. הם יכולים להיות שיחים (כדוגמת Eucalyptus vernicosa המצוי במערב טסמניה שגודלו המקסימלי הוא מטר ולעיתים קרובות גדל שרוע), מאלי (Mallee, טיפוס עץ האופייני לאקליפטוס, בדרך כלל נמוך, עד 5 מטר, מתפצל בבסיסו לכמה גזעים), או עצים (הגבוה ביותר הוא Eucalyptus regnans המצוי במדינת ויקטוריה ובטסמניה, שיכול לגדול לגובה של 100 מטר. זהו העץ הגבוה ביותר בעולם אחרי הסקויה). רוב המינים הם עצי יער זקופים בגבהים שבין 30 ל-50 מטר או עצים בשטחים פתוחים בגבהים שבין 10 ל-25 מטר.
מערכת השורשים
שורשי האקליפטוס יכולים להתפשט עד 30 מטר לרוחב ו-18 מטר לעומק. מערכת השורשים חשובה לאקליפטוס בעיקר משום שצמיחתו המהירה וגודלו דורשים כמויות גדולות של מים. מערכת השורשים חייבת להיות חזקה כדי לייצב את העץ. השורשים המתפשטים לרוחב יכולים להוות בעיה אם העץ נטוע בקרבת בניינים או מבנים. השורשים ושורשי המשנה יכולים לסתום תעלות, לפגוע בצינורות ולהזיק לבורות ספיגה.
ליגנוטובר
היא בליטה עצית המתפתחת בבסיס הפסיגים או בבסיס העלים הראשונים וגם בבסיס הגזע של שתילים צעירים. הליגנוטובר קיים רק בחלק ממיני האקליפטוס. תופעה זו אינה ייחודית לאקליפטוס והיא מופיעה גם במינים של משפחת ה-Corymbia. הליגנוטובר מצוי מתחת לקרקע, לעיתים בשלמותו ולעיתים רק בחלקו. הוכח כי הליגנוטובר מכיל מסה של ניצני צמיחה ומאגרי אנרגיה משמעותיים. מינים בהם קיים הליגנוטובר הם לעיתים קרובות עמידים בפני אש, בצורת ונשירת עלים. המינים שאינם מייצרים ליגנוטובר מתמודדים בפני אסונות כמו אש על ידי ייצור כמויות גדולות של זרעים.
הגזע
ממוזער|200px|שמאל|קליפת הגזע של אקליפטוס האיים
ממוזער|140px|ימין|Ironbark - קליפת הגזע של E. sideroxylon
הגזעים של רוב מיני האקליפטוס זקופים. ההיקף של גזעים אלו גדול יותר בתחתית הגזע והולך וצר במעלה הגזע. כאמור, קיימים מינים של אקליפטוס הקרויים מאלי שמתפצלים בבסיסם. העצה של גזע האקליפטוס קשה. לאקליפטוס שני סוגים של קליפה. הסוג העמיד הקרוי "קליפה מחוספסת" והסוג הנפוץ יותר של קליפה מתקלף בשלמות או באופן חלקי. האקליפטוס ידוע בכך שהוא משיר את קליפתו, שמתחתיה מופיע משטח לבן חלק הדומה לחרסינה ולעיתים לשיש.
הברון פון מולר פתח שיטת מיון של האקליפטוסים המבוססת על סוג הקליפה. לדוגמה, לעצים המכונים באוסטרליה Gum (כמו אקליפטוס המקור או אקליפטוס כדורי) יש קליפה חלקה בצבע אפור-קרם המתקלפת ברצועות או בפתיתים. לסוגים הקרויים Box או Peppermint (כמו אקליפטוס מליודורה-דבש) יש קליפה מסיבים משתלבים. לסוג המכונה Stringybarks (לדוגמה Eucalyptus eugenioides) הקליפה עשויה סיבים ארוכים גסים שאינה מתקלפת. לסוג המכונה Ironbark (לדוגמה "אקליפטוס מלנופוליה") קליפה כהה כמעט שחורה ומחורצת. החריצים מכילים שרף המתקשה באוויר. קליפת הגזע של אקליפטוס האיים ססגונית במיוחד. העץ משיר חלקים מקליפת עץ החיצונית מדי שנה בשנה בזמנים שונים, צבעו של גזע העץ שמתחת לקליפה שנשרה הוא ירוק בהיר, וככל שהזמן עובר משתנה צבעו לגווני כחול, ורוד, כתום וחום ערמוני.
העלים
ממוזער|150px|שמאל|עלים של אקליפטוס המקור
באקליפטוס קיים הבדל מוחשי בין עלים צעירים, שהם בדרך כלל חסרי פטוטרת, יושבים ונגדיים, לבין העלים הבוגרים שהם כמעט תמיד מסורגים (כלומר מסודרים על הענף בצורה שהעלים אינם נגדיים). קיימים גם יוצאי דופן כדוגמת אקליפטוס מאפיר (Eucalyptus cinerea) המייצר את תצורת העלים הבוגרים לעיתים רחוקות ופורח כשעליו עדיין בתצורת העלים הצעירים.
צורת העלים מגוונת: ישנם עלים עגולים או בצורת לב (אקליפטוס קרוסאנה), עלים חרמשיים או חניתיים (אקליפטוס המקור), ועלים סרגליים ארוכים ודקים (אקליפוס ספטולטה). בלוטות שמן בעלים מייצרות שמן אתרי בעל ניחוח עז אופייני. העלים הם בדרך כלל עבים וגילדנים, מכוסים לעיתים בשעווה לבנה. קצות העלים פונות כלפי השמש. צבע העלים משתנה בהתאם למין או לתצורת בוגר/צעיר, בצבעים: ירוק עז, לבנבן, מכסיף, כחלחל או בצבע כחול-אפור.
הפרחים
[[קובץ:Eucalyptus leucoxylon1.jpg|ימין|ממוזער|150px|פרחי אקליפטוס בהיר קליפה]]
ברוב מיני האקליפטוס קל להבחין בתפרחות. בחלק מהמקרים הפרחים שופעים ובעלי צבע עז. הפרחים הם דו-מיניים; השחלה תחתית; בעלת עמוד עלי אחד המוקף באבקנים תפוּחים רבים בגוונים המשתנים בהתאם למין האקליפטוס בין לבן, קרם, ורוד, צהוב, אדום וסגול. ניצן האקליפטוס מאופיין בכיפה דמוית מכסה (operculum) שנתנה לאקליפטוס את שמו (ביוונית "מכוסה היטב") הבנוי מעלי כותרת או מעלי גביע שהתאחו או משניהם. מכאן שאין לפרחי האקליפטוס עלי כותרת, ולכן הדרך שבה הם מושכים חרקים היא באמצעות האבקנים הצבעוניים המרובים. כאשר האבקנים מתרחבים המכסה מתנתק מבסיס הפרח דמוי הכוס ונופל. תכונה זו מאפיינת את כל סוגי האקליפטוס. גודל הפרחים משתנה מגדול עד גדול מאוד (החל מ-15 מ"מ ולעיתים מגיע עד 50 מ"מ) לבינוני (מ-5 עד 15 מ"מ) ועד קטן (מ-0.5 עד 5 מ"מ).
ממוזער|פקעי פריחה ופרחים של אקליפטוס המקור|440x440 פיקסלים
מרבית המינים לא מתחיל לפרוח לפני שמופיעה תצורת העלים הבוגרים. יוצאי דופן הם המינים E. cinerea ו-E. perriniana. ישנם מינים כדוגמת אקליפטוס כהה-קליפה ( Eucalyptus sideroxylon) ואקליפטוס פוליאנטמוס (Eucalyptus polyanthema) הפורחים פעם בשנה, בדרך כלל בקיץ; ולעומתם מינים המסוגלים לפרוח כל השנה, כדוגמת אקליפטוס המקור או Eucalyptus amygdalina. לזמינות הקבועה של צוף ואבקה יש יתרון כלכלי עבור מגדלי דבורת הדבש. משום כך נעשה ניסיון מוצלח באמצעות הנדסה גנטית להקדים מאוד את הפריחה, ולהבטיח פריחה רציפה.
פירות וזרעים
ממוזער|פרי אקליפטוס
פרי האקליפטוס הוא הלקט (פרי יבש הנפתח על ידי מכסה או חורים). צורת וגודל ההלקט עוזרים בקביעת המין. הצורות הנפוצות:
כוסית חלקה (אקליפטוס מסמרי)
כוסית מצולעת (אקליפטוס אנגולוזה)
בקבוקון (אקליפטוס ברוקואי)
גביע יין (אקליפטוס המקור)
ברוב המקרים הזרע מבשיל תוך 12 חודש מהפריחה אך ההלקט מושאר על העץ עד שגירוי חיצוני כדוגמת חום משרפה או אף מות העץ גורם לנשירתו. זרעי האקליפטוס הם בדרך כלל קטנים בגודלם ורק מעטים בכל הלקט הם פוריים (זרע פורה הוא בדרך כלל גדול יותר וצבעו עז יותר מהזרעים הבלתי פוריים). עצים בני 20 עד 40 שנה מייצרים את כמות הזרעים הגדולה ביותר. על מנת לנבוט חייב הזרע אור שמש ישיר. האקליפטוס מייצר כמויות גדולות מאוד של זרעים על מנת להתמודד עם פגעי טבע כדוגמת שריפות. פרי האקליפטוס נשאר סגור עד שהוא נופל לקרקע. הפצת זרעים באמצעות רוח או ציפורים נדירה מאוד ולכן מופיעים השתילים מתחת לעץ האב, במקום שבו נשר הפרי. בשל ביקוש ער לזרעי האקליפטוס החלו באוסטרליה להגביל את הכמות הנאספת כדי למנוע פגיעה בהתחדשות היער.
שימושים
ממוזער|פריחה של אקליפטוס
העץ נותן צל ופועל כמגן מהרוח. לאקליפטוס גם ערך כלכלי רב. הוא מספק גומי, שרף, שמן אתרי וצוף. לאחר כריתה משמש כדלק, לבנייה, לעמודים ומוצרי עץ אחרים. בנוסף, האקליפטוס מוכר כמשפר האקלים בו הוא צומח.
– מבלע פחמן הוא מאגר טבעי או מלאכותי האוגר ומאחסן תרכובות כימיות המכילות פחמן לזמן בלתי מוגבל. פרוטוקול קיוטו למאבק בשינויי האקלים מכיר ביערות נרחבים כאמצעי להפחתת שיעור הפליטה של גזי החממה. הפרוטוקול מעודד ביצוע מיזמים אשר יפחיתו את כמות הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה, בין השאר באמצעות נטיעת יערות. האקליפטוס נחשב לאחד העצים הטובים ביותר לצורך זה, שכן קצב גדילתו הוא מהיר ביותר. עם זאת, מטעי-עץ לעיתים קרובות יוצרים מפגעים שונים כשהם ניטעים בחיפזון ובחדגוניות (פגיעה בחי ובצומח המקומי, צורך בדשנים ובחומרי ריסוס, פגיעות למחלות).
מחסה ליער – האקליפטוס יכול לספק מחסה רב ערך לסוגי עצים אוהבי צל כדוגמת האלון ושרכים. הצירוף של הגנה משמש ומרוח מאפשרת גדול סוגי יבולים במקומות שללא האקליפטוס היו נותרים חשופים. לגבי מינים טבעיים או תרבותיים אוהבי שמש, מאידך, האקליפטוס בעייתי ומפריע.
עץ להסקה – השימוש בעץ כדלק לחימום והסקה קיים מהפרהיסטוריה. בשל צמיחתו המהירה עץ האקליפטוס נהפך לדלק מבוקש ובמקרים רבים ניטע למטרה זו בלבד. כיום, מלבד השימושים המסורתיים של העץ באח ובתנור, נוהגים לקצוץ את האקליפטוס ולהשתמש בו ליצור חשמל.
העץ מרוב מיני האקליפטוס מספק דלק טוב. כמות העץ המופקת תלויה באיכות הקרקע, בשיטות ההשקיה, בתחזוקה ובגיל העץ. האקליפטוס בוער באש בהירה ומפיץ ריח מרענן תוך כדי הבעירה. העץ הטוב ביותר להסקה מגיע מעצים בני עשר שנים, אם כי עלות הכריתה של עצים אלו יקרה יותר בשל גודלם וקושיים.
בשל תכולת המים הגבוהה יחסית נוטה העץ להתכווץ בכ-15% מגודלו לאחר הכריתה. יש לבקע את האקליפטוס לגזרים מיד לאחר כריתתו מכיוון שברגע שהוא מתייבש הוא נעשה נוקשה. את המינים "אקליפטוס המקור" ו"אקליפטוס אלני" קל יחסית לבקוע, את "האקליפטוס הכדורי" שבו יש סיבים מסורגים חייבים לבקע מיד. את חבילות העץ החתוך אסור להשאיר על האדמה מכיוון שאז הם נוטים להירקב במהירות. יש הטוענים כי עץ האקליפטוס אינו מייצר חום כמו אלון או עצי פרדס. הלחות בעץ קובעת את ערך החום. ככל שהעץ יבש יותר, כך הוא מפיק יותר חום. בעץ טרי יש כ-50% אחוז מים. לאחר הייבוש, יורדת תכולת המים לכדי 10% עד 25%. במצב זה מפיק עץ האקליפטוס חום זהה לחום המופק מאלון, אך פחות מעצי מטע שהם דחוסים יותר. ניסיונות למצוא שימושים נוספים לאקליפטוס נעשים כל הזמן. באוניברסיטת MIE ביפן נעשה שימוש בדלק נוזלי שהופק מאקליפטוס להנעת מכונות חקלאיות. הדלק מפיק עוצמה זהה לבנזין אך מייצר 50% פחות פחמן חד-חמצני. הבעיה שעלות ההפקה של ליטר דלק אקליפטוס היא $10 בעוד שבנזין עולה 60 סנט לליטר. מאקליפטוס אפשר לייצר פחם עץ באיכות מעולה העולה על פחמי העץ המיוצרים מרוב סוגי העץ האחרים. על מנת לייצר את פחמי העץ יש להבעיר את העץ בכבשן למשך כשלושה שבועות. הייצור יקר משום שיש להשגיח על הבעירה במשך כל התקופה.
שוברי רוח – מטרת שוברי הרוח להחליש את עוצמת הרוח או את מהירותה על מנת להקל על סבלם של בני אדם, צמחים ובעלי חיים. בנוסף הם מספקים צל, מפחיתים את סחף הקרקע ומגבילים את כמות האבק. קיימת הערכה כי בית המוגן כיאות על ידי שוברי רוח יכול לחסוך עד 30% מעלות החימום והקירור, בשל הפחתת ההשפעה של רוחות קרות וחמות. שובר רוח מקטין את הנזק הנגרם ליבולים מהרוח ומגדיל בכך את התוצרת. ההגנה הניתנת לבעלי חיים מהרוח משפרת את מצבם. פרות נותנות יותר חלב וכבשים שעברו גז סובלות פחות. שוברי רוח גם עוזרים להגנה בפני השפעות הקרה בכך שהם מקטינים את עוצמת הרוח המקפיאה. על מנת לשמש כ"שובר רוח" על העץ להיות "עמיד לרוח" והאקליפטוס שלו מערכת שורשים חזקה ומסועפת הוא אכן "עמיד לרוח". מין האקליפטוס הטוב ביותר למטרה זו הוא האקליפטוס הכדורי מכיוון שלו מערכת שורשים חזקה, גזע גמיש ועלווה שאינה עוצרת את הרוח אלא מכוונת אותה כלפי מעלה. מינים אחרים נמוכים מידי או שהעלווה שלהם אינה צפופה מספיק.
נוהגים לנטוע את העץ בשתי שורות בצורה סורגת, ובכך לסתום פרצות בשובר הרוח. על מנת לשמור על יעילות שוברי הרוח מומלץ להשקות ולאסוף את העלים הנושרים מהרוח על מנת להקטין את סכנת האש.
עץ לבניין – האקליפטוס בטיפול נאות שימש כעמודים לגדרות, עמודי טלפון, אדנים למסילות ברזל, ובשל עמידותו לתולעים כעמודים למזח.
עץ לבנייה – החלוצים האוסטרלים השתמשו באקליפטוסים לבניית בתים, גשרים ואוניות.
רהיטים – לאקליפטוס יש שם רע כמקור לריהוט. הטענה היא שהעץ נוטה להיסדק ולהתכופף בלחץ, אך טיפול נכון בעץ (במיוחד הקפדה על ייבושו) מאפשר שימוש בו לדלתות וארונות.
ייצור נייר – הנייר הראשון שיוצר מאקליפטוס היה באוסטרליה בשנת 1914. כיום, 85% מעצי האקליפטוס נכרתים כמקור לנייר או כדלק להסקה. כשתעשיית הנייר עברה להשתמש בסיבים קצרים במקום ארוכים הפכה עיסת האקליפטוס להיות מקובלת מאוד. עצי אקליפטוס בני 5 עד 7 שנים הם מקור טוב לעיסת נייר. תקופה זו קצרה מהתקופה הנדרשת מעצים אחרים שנועדו לאותה מטרה.
מיני האקליפטוס הפופולריים ביותר לייצור נייר הם "אקליפטוס כדורי", Eucalyptus grandis ו"אקליפטוס המקור". למינים אלו צפיפות סיבים בינונית עד נמוכה שהיא הטובה ביותר לייצור עיסה. קיימת דרישה מתמדת למיני עץ חדשים וטובים יותר עבור תעשיית הנייר. מיני העצים המבטיחים ביותר כמקורות חשובים לעיסה הם Eucalyptus Nitens ו-Eucalyptus dalrympleana, משום שקליפתם דקה וצפיפותם גדולה. ברזיל וצ'ילה הן היצרניות העיקריות בעולם לעיסת נייר מאקליפטוס. עצי אקליפטוס ניטעים ביערות הגשם בברזיל כששטחם הולך וגדל. צ'ילה מעורבת בתעשיית האקליפטוס מזה כמה עשורים. מדינות נוספות המספקות עיסת נייר מאקליפטוס הן סין ויפן.
מקור לדבש – פרחי האקליפטוס מפיקים צוף עבור הדבורים במיוחד כשאין פרחים מסוג אחר. מינים מסוימים פורחים כל השנה ומספקים צוף באופן קבוע. מלבד השימוש בדבש כמזון יש הטוענים כי דבש מאקליפטוס מרגיע ומקל על גירויים בריריות האף. לדבש האקליפטוס טעם וריח מנטה עז מה ולפיכך הוא פחות מבוקש מסוגי הדבש אחרים. מיני האקליפטוס הטובים ביותר למטרה זו הם "אקליפטוס אלני", "אקליפטוס המקור" ו"אקליפטוס כהה קליפה". סוגי הקרקע ושינויים אקלימיים קובעים את זמינות הצוף.
250px|ממוזער|שמאל|קואלה אוכלת עלי אקליפטוס שמשמשים לה מקור למזון ולמים
מקור למזון – במולדתו, אוסטרליה, נוהגים הילידים להשתמש בשורשי האקליפטוס כמקור למים, הם אף מבשלים ואוכלים את השורשים. ילדים נוהגים לאכול פתיתים מ"אקליפטוס משולש" (Eucalyptus viminalis) כמעדן. עלי אקליפטוס מיובשים משמשים כמאכל לסוסים, בקר וכבשים.
יונקי כיס צמחוניים מסוימים ניזונים מעלי האקליפטוס לדוגמה האופוסום. בעל החיים הידוע ביותר בחיבתו לעלי האקליפטוס הוא הקואלה. עבור הקואלה עלי האקליפטוס הם מקור הן למזון והן למים. הקואלה יודע לזהות אילו מינים הוא אוהב, ועל ידי רחרוח הוא מאתר את המינים העלולים להזיק. בניגוד למיתוס, עלי האקליפטוס אינם מסממים את הקואלה, לקואלה אופי רגוע בשל חילוף החומרים האיטי בגופו. לקואלה ריח נעים הנובע מביסוס תזונתו על האקליפטוס.
מקור לתרופות – אקליפטוס מתאפיין בריח המאופיין כרענן וטרי, ולכן משמש השמן האתרי המופק ממנו בתרופות עממיות ומודרניות. תליית ענפי אקליפטוס בבתים הייתה נפוצה כמו גם הרתחה של עלי אקליפטוס על מנת להפיץ את ריח המנטה באוויר.
שמן האקליפטוס בשימוש למטרות רפואיות מופק מהרתחה של עלי אקליפטוס במים, עיבוי האדים ואיסופם. מהמין Eucalyptus amygdalina ניתן להפיק 15 ק"ג שמן אתרי מטון עלים. בעוד שמאקליפטוס כדורי ניתן להפיק רק 7.5 ק"ג שמן מאותה כמות עלים. שמן האקליפטוס הכדורי מכיל כ-60% אקליפטול (eucalyptol), בעוד ששמן ה-amygdalina אינו מכיל אקליפטול אלא . ברפואה נעשה שימוש בשני החומרים. ספר התרופות דורש שבשמן האקליפטוס יהיה לפחות 70% אקליפטול.
בארומתרפיה והומופאתיה נעשה שימוש נרחב בשמן האתרי המופק מן האקליפטוס. ההומופאתים טוענים כי שמן האקליפטוס יכול לשמש כממריץ, מעורר חשק, מונע עוויתות ומחטא. הם משתמשים בו בטיפול בקדחת, דיפטרייה, אסתמה וכיבים (פצעים פתוחים ברקמות שונות בגוף). כמו כן משתמשים בו במקרים של שיעולים חריפים, מחלות ריאה וגרון כואב. תה אקליפטוס טוב לעיכול. שמן אקליפטוס באמבטיות משמש כמרגיע לעצבים. תרופה פופולרית לזמרים ודוברים הסובלים מצרידות הייתה "Mission Eucalyptus" שבו נעשה שימוש במקביל לליסטרין שגם בו יש שמן אקליפטוס.
שמן אקליפטוס בשימושים רפואיים מצוי בצורות רבות. הוא מופיע ככמוסה, תמצית נוזלית, תמצית באבקה, רכיב בתרופה, במשאף, טבליות מציצה וכדורים. לכולם יש ריח האקליפטוס האופייני. כמויות גדולות מדי של שמן אקליפטוס גורמות לתופעות החל בכאבי ראש ועייפות וכלה במוות משיתוק.
תמיסות המופקות מעלי אקליפטוס היו בשימוש הילידים של אוסטרליה בטיפול בפצעים וחבורות. נהגו לרסס שמן אקליפטוס פעם או פעמיים ביום בחדר החולה כדי לטהר אוויר שאינו בריא.
נכון לשנת 2024 ייצור השמן מגיע לכדי 5,000 טון בשנה, מהם כשני שלישים הולכים לשימושים רפואיים. השימוש הנפוץ בו הוא לרוב כמחטא אך גם נעשה בו שימוש בבשמים ותוספי טעם. יצרני שמן עיקריים הם סין, פורטוגל, ספרד, צ'ילה, דרום אפריקה וסווזילנד. המוצרים העיקריים המכילים שמן אקליפטוס הם משחות הנמכרות כאמצעי להרגעה של שרירים ומפרקים כואבים. בשמן אקליפטוס נעשה שימוש בסאונות ובמקומות מרפא בשל אדיו המרפאים ויכולתו להרפות שרירים.
לוחם במלריה – במאה ה-19 האמינו כי האקליפטוס נלחם במלריה על ידי חיטוי הקרקע והאוויר. בסוף המאה נתגלה הגורם האמיתי למחלה והוברר הקשר בינו לבין האקליפטוס. האקליפטוס חובב המים מייבש את הביצה בה מתפתחים זחלי יתוש האנופלס מפיץ המחלה. מעבר לסיפור הידוע של ייבוש הביצות בישראל, שימש האקליפטוס כאמצעי נגד מלריה בקליפורניה, בדרום אפריקה, בספרד, בטורקיה ובאיטליה.
הפרחת השממה – האקליפטוס מצליח לשרוד באדמות ובמזג אוויר שעצים אחרים אינם גדלים בהם.
איתור מרבצי זהב – שורשי אקליפטוס הגדל מעל למרבצי זהב מעבירים את החלקיקים שהם רעילים לעץ דרך מערכת ההסעה אל העלים. בחינה של עלים ממקומות שונים יכולה לאתר מרבצים פוטנציאליים.
שימוש הלכתי
קיימת מחלוקת הלכתית האם ניתן להשתמש בענפי האקליפטוס כתחליף למין ערבה בעת שמקיימים את מצוות נטילת ארבעת המינים בחג הסוכות. היו פוסקים שטענו שהקריטריונים לפיהם זוהה המין ערבה מצויה כערבה ההלכתית, מתאימים גם לאקליפטוס. לעומת זאת היו שטענו, שמבחינה בוטנית אין כל קרבה בין האקליפטוס לערבה ועל כן הוא פסול למצוות ארבעת המינים. למעשה לא נהוג להשתמש בענפי אקליפטוס בחג הסוכות.
מזיקים
שמאל|ממוזער|יקרונית האקליפטוס מהמין Phoracantha recurva, סמוך למושב בית אלעזרי. החרק קטן בממדיו מהמין P. semipunctata, וכן גם התבנית הכהה שעל גבו
שמאל|ממוזער|יקרונית האקליפטוס מהמין Phoracantha semipunctata
שמאל|ממוזער|זחלי פסילת האקליפטוס (Glycaspis brimblecombei) מאכלסים עלים של אקליפטוס המקור
האקליפטוס חסין בפני רוב סוגי האקלים, מינים מסוימים מסוגלים לעבור שנה ללא גשם. מינים אחדים עמידים בפני חום, יובש, קור ובמידה מסוימת לקרה. האקליפטוס אינו בררן ביחס לקרקעות ויכול להתפתח היטב גם בקרקעות דלות, אם כי מינים מסוימים רגישים לקרקעות בהן אחוז גבוה של גיר פעיל העלול לגרום לכלורוזה (הצהבה). האקליפטוס ידוע בעמידותו בפני שריפות וביכולתו להתחדש לאחר כריתה.
האויבים העיקריים של האקליפטוס הם חרקים שמוצאם ממולדתו אוסטרליה:
יקרונית האקליפטוס (Longhorned Borers) – חיפושית שזחליה קודחים בין העצה לקליפה. החיפושית נמשכת בדרך כלל לעצים שנכרתו, עצים הסובלים מעקה (יובש ממושך) או ענפים מתים. הנזק שנגרם לעץ הוא חורים בגזע, עלים כמשים וענפים מתים. קיימים שני מינים של יקרונית האקליפטוס, Phoracantha semipunctata שחדרה לישראל בשנות ה-50 ו-Phoracantha recurva. ההגנה מפני מזיק זה היא בעיקר הקפדה על השקיה (שכן הזחלים מתים כשהעץ מוצף בנוזלים) כמו כן יש ניסיונות לייבא צרעות התוקפות את החיפושית.
פסילת האקליפטוס (Glycaspis brimblecombei; באנגלית red gum lerp psyllid) – מין חרק שמקורו באוסטרליה והופיע בקליפורניה בשנת 1998 ומאז התפשט במהירות. החרק הוא קרוב משפחה של הכנימה ובערך באותו הגודל, דומה לחגב מיניאטורי. זחל החרק ניזון ממוהל העלים ומייצר פסולת דביקה (טל דבש) המתייבשת לגבישים. הזחלים משתמשים בחומר על מנת לבנות מחסה הקרוי באנגלית lerp. הנזק שנגרם לעץ הוא נשירת עלים, החלשתו וכתוצאה מכך הגדלת פגיעותו ליקרונית האקליפטוס. האמצעי היחיד כנגד החרק הוא צרעה טפילה שיובאה מאוסטרליה.Trachymela sloanei (באנגלית Eucalyptus tortoise beetle – חיפושית הצב של האקליפטוס) – חיפושית זו הופיעה בקליפורניה ב-1995. החיפושית הבוגרת וזחלי החיפושית אוכלים עלי אקליפטוס של רוב המינים. הנזק שנגרם על ידי חיפושית זו הוא איבוד עלים משמעותי, אך אין הוא גורם להרג העץ אלא להחלשתו וכתוצאה מכך הגדלת פגיעותו ליקרונית האקליפטוס.Chrysophtharta m-fuscum (באנגלית Eucalyptus Leaf Beetle – חיפושית עלה האקליפטוס) – חיפושית זו הגיעה לקליפורניה ב-2003 ובדומה לחיפושית הצב היא וזחליה אוכלים את עלי העץ והנזק שהם גורמים דומה. פרט המבדיל אותה מחיפושית הצב הוא שהיא אוכלת את העלים ביום בעוד שחיפושית הצב אוכלת את העלים בלילה.
צרעת העפצים היא זן של חרק אלים במיוחד התוקף את העלים בעצי האקליפטוס בכך שהיא מטילה את ביציה לתוך העלה, דבר הגורם לעלה להתייבש ומוביל בסופו של דבר לנשירתו. הצרעה חדרה לישראל ב-2001.
שימור האקליפטוס
רובם של כ-700 מיני האקליפטוס אינם בסכנה, להפך, מאז גילוי אוסטרליה התפשטו מינים שונים של העץ לכל היבשות. עם זאת, קיימים מספר מועט של מינים בסיכון. שמירת הטבע באוסטרליה נמצאת במקום מרכזי בנושאים בהם מטפל הממשל המרכזי. Australian Government Department of the Environment and Heritage (המחלקה לסביבה ומורשת של ממשלת אוסטרליה) אחראית על ביצוע סקרים ויישום תוכניות לשמירת ערכי הטבע ובהם האקליפטוס באוסטרליה.
25 מינים ותת-מינים של אקליפטוס מצויים בדרגת הסיכון "בסכנה" (Endangered) ברשימת המחלקה. לדוגמה: Eucalyptus absita ,Eucalyptus balanites ,Eucalyptus beardiana.
בנוסף ל-25 מיני האקליפטוס המצויים בדרגת הסיכון "בסכנה", קיימים ברשימת המחלקה עוד 52 מינים ותת מינים של אקליפטוס שהם בדרגת סיכון: "פגיע" (Vulnerable). שבהם הטיפול מוגבל להשגחה.
האקליפטוס בישראל
היסטוריה של האקליפטוס בארץ ישראל
האקליפטוסים הראשונים הגיעו לארץ ישראל בשנות ה־80 של המאה ה-19. על צורת הגעתם קיימות עדויות שונות.
ג'וזף הוקר (Joseph Dalton Hooker), סגן מנהל הגנים הבוטניים המלכותיים בקיו שליד לונדון, ביקר בארץ בשנת 1860 ונפגש עם הקונסול הבריטי ג'יימס פין ורעייתו. הוא התרשם מהתלהבותה של הגברת פין בנושא גננות, ולכן כתב לפרדיננד פון מילר באוסטרליה מכתב בו ביקש לשלוח למשפחת פין זרעים של צמחים אוסטרליים. מהתכתובות שיש בידינו היום, נראה כי היו שלושה משלוחים, שכללו כנראה זרעים של המינים: "אקליפטוס כדורי" (E. globules) ו"אקליפטוס בהיר־קליפה" (E. leucoxylon). הגברת פין כתבה כי הצליחה לגדל במשק שהיה לזוג בארטס ובפע'ור כמה מהצמחים שקיבלה.
הוריישו ספאפורד, מייסד המושבה האמריקאית בירושלים, כתב ביומנו בשנת 1883 כי קיבל כמות קטנה של זרעים של המין "אקליפטוס כדורי" מידיד בשם קוטון מטסמניה. זרעים אלה הגיעו באמצעות נסים בכר, מנהל בית הספר "אליאנס", לידי קרל נטר, מייסד בית הספר החקלאי מקוה ישראל, ונזרעו שם באביב של אותה שנה. הזרעים לא נקלטו יפה. על אף שמין זה נפוץ מאוד בעולם, בישראל הוא מעולם לא נקלט.
קרל נטר, מייסד ומנהלו הראשון של בית הספר החקלאי מקוה ישראל הביא בעצמו עצים מאלג'יריה, בני המין "אקליפטוס המקור" שמהם החלה תרבות האקליפטוס בארץ. חורשת האקליפטוסים הראשונה בארץ ישראל ניטעה במקוה ישראל. חלק מהחורשה נעקר והשטח היה למגרש חנייה.
על פי יומניהם של המתיישבים הטמפלרים הגרמנים בשרונה, הם נטעו אקליפטוסים לשם ייבוש הביצות שהיו בקרבת היישוב.
מאז נוסו בארץ עשרות מינים של אקליפטוסים, אך רק מעטים נתקבלו לגידול גנני, יערני או מסחרי בקנה מידה נרחב. אקליפטוס המקור נותר המין העיקרי בארץ.
בספרות המתארת את תולדות היישוב היהודי בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 נכתב הרבה על הסבל שגרמה המלריה. המחלה פגעה בעיקר בתושבי האזורים הביצתיים (חדרה, עמק החולה וחלקים בעמק יזרעאל). ראשוני הרופאים בארץ זיהו את הקשר בין הביצות למלריה, אך סברו כי מקור המלריה ב'אוויר רע' העולה מהביצות (מקור השם מלריה מאיטלקית, 'אוויר רע'), וראו באקליפטוס אמצעי לטיהור האוויר וייבוש הביצות, בעקבות שימוש מעין זה שנערך עוד קודם לכן באיטליה (וזאת בין השאר, על בסיס היעדרות המלריה מאוסטרליה, מולדת האקליפטוס. מאוחר יותר הסתבר כי תרומתו של האקליפטוס לייבוש הביצות שולית, והוחל בפעולות ניקוז הביצות).
מכל מקום, היה הכרח בייבוש הביצות, ולמטרה זו הובאו לארץ רבבות שתילי־עצים של אקליפטוס שניטעו באזורים הנגועים. הנטיעה הגדולה הראשונה הייתה בשנת 1888. אז ניטעו בפתח תקווה, שנוסדה עשר שנים קודם לכן, 60,000 אקליפטוסים לשם ייבוש הביצות. מאז ועד שנת 1921, שבה הגיעו למסקנה כי האקליפטוס אינו ממלא את התפקיד שייעדו לו (ייבוש הביצות), ניטעו מיליוני עצים בראשון לציון, פתח תקווה, חדרה, ראש פינה, מזכרת בתיה ועוד.
בשנת 1906 הקים יצחק שיינפן בכפר סבא משתלה לעצי אקליפטוס, שבעזרתה הקים את החורשות הרבות בתוך ומחוץ ליישוב, שחלקם ניצבים באתרם עד היום. שניים מהעצים שגידל שיינפן, הוכרזו כעצים לשימור וניצבים מאז 1906 בסמוך לבניין עיריית כפר סבא ("החאן") – אתר שהיווה את מרכז המושבה ההיסטורי.
העובדה כי היהודים מרבים לטעת את האקליפטוס בכל מושבה ומושבה נתנה לעץ את אחד מכינויו בפי הערבים "שַגַ'רַת אל-יהוד" (עץ היהודים), כינוי נוסף, שהיה נפוץ אף בפי יהודים היה "שַגַ'רַת אל-כינא" (עץ הכינין).
בניסיון לעברת את שם העץ נקרא שמו בפי איכרי המושבות גם "אילני-גאליפטוס".
נטיעת האקליפטוסים הנרחבת הובילה לסכסוכים מקומיים במושבות בשל נזק שגורם העץ לסביבתו הקרובה. הרב קוק בתפקידו כרב המושבות ערך גישור במספר סכסוכים.
האקליפטוס בישראל כיום
שמאל|ממוזער|250px|אקליפטוס המקור
ממוזער|אקליפטוס בשמורת הטבע עין אפק
ממוזער|אקליפטוסים ליד נחל אלכסנדר
כאמור, במהלך המאה ה-19 החלו לטעת בארץ ישראל מינים שונים של אקליפטוסים שבהם נחל הצלחה אקליפטוס הַמַּקּוֹר המצוי בכל הארץ. עם זאת, נעשו במשך השנים ניסיונות לגדל מינים אחרים. ד"ר עמיהוד גור, שהיה מנהל אגף הייעור עם קום המדינה, נסע לאוסטרליה והביא משם זרעים של מינים רבים של אקליפטוסים על מנת להקים את הארבורטום הלאומי (גן עצים לאומי) ביער אילנות. כיום מצויים בארץ 170 מינים של אקליפטוסים, רובם נדירים ומצויים רק בחלקות האקלום שבאילנות, בשדה תימן ובעומר.
האקליפטוס הוא כיום עץ היער השני בחשיבותו בישראל. אמנם, האקליפטוס נחשב פולש ברבה מקומות בעולם ובאזור הים תיכוני, כולל בישראל כי הוא מנהל אללופתיה עם סביבתו, על ידי שהוא מפריש חומרים הקוטלים חיידקים, פטריות וצמחים מקומיים בקרקע בה הוא נמצא, מה שגורם למגוון הביולוגי והמיני בבית הגידול לרדת בהתאם להשפעתו. העלים שלו לא מתפרקים בקלות מחוץ לאזור מוצאו, מה שמייצר שכבה אטומה שלא נותנת למים לחלחל בקרקע בצורה מספקת. הוא מייצר צל רחב וצורך הרבה מים, מה שפוגע בהתפתחותם של מינים מקומיים לצידו.
הוא גם בהיותו דליק מאוד, יכול להיות גורם משפיע בשריפות וכמו מיני שיטה אוסטרליים, אחראי במיעוט זרימת הנחלים ומי הנגר והתייבשות הקרקע.
שימושי האקליפטוס בארץ: מקור לצוף ואבקה לייצור דבש במכוורות, שוברי רוח בצדי דרכים, מקור לעץ הסקה ואף חומר לבניין וריהוט.
האקליפטוסים הנפוצים בארץ הם (בסוגריים השם המדעי, ושמו העממי באוסטרליה):
אקליפטוס אדום-מצנפת (Eucalyptus erythrocorys, Illyarie) – עץ קטן או שיח גדול המגיע לגובה של עד 6 מטרים. הוא מתפשט כשענפיו בצורת קשתות. פורח ביולי-אוגוסט. הניצנים אדומים (מכאן שמו), והפרחים צהובים. מצוי בחוף הכרמל, במושבים שבשרון, במרכז הארץ ובנגב הצפוני.
אקליפטוס אלני (Eucalyptus cladocalyx, Sugar Gum) – עץ המגיע עד לגובה של 35 מטר, גזע ישר עד שליש מגובה העץ, קליפה חלקה מתקלפת בצבע חום. פורח באוגוסט-ספטמבר, פריחה לבנה עשירה בצוף ובאבקה המבוקשת לתעשיית הדבש ולכן קרוי במולדתו "Sugar gum".
אקליפטוס ברוקואי (Eucalyptus brockwayi, Dundas mahogony) – עץ בינוני שמתנשא לגובה של 9 מטרים העצה אדומה, חזקה, משמשת לבנייה, לעמודי תמיכה וכעץ הסקה. מצוי באזורים סביב באר שבע.
אקליפטוס גלילי (Eucalyptus hemiphloia, Grey Box) – עץ המגיע לגובה של 18 מטר. גזע ישר, קליפה אפורה ומחוספסת ומתקלפת בענפים שם היא חלקה ואפורה פורח באביב ובקיץ בפריחה לבנה.
אקליפטוס המקור (Eucalyptus camaldulensis, River-red Gum) – האקליפטוס הנפוץ ביותר בארץ. הוא גם המין הנפוץ ביותר ביבשת אוסטרליה ומחוץ לה. עץ בינוני עד גבוה שיכול להגיע לגובה של 26 מטר ולקוטר של 1.8 מטר. לעץ קליפה בצבע חום-בהיר ופרחים לבנים המושכים דבורים. הפריחה מתרחשת באביב ובקיץ. באוסטרליה הוא גדל על גדות נחלים, בעמקים ובמקומות נמוכים המוצפים לעיתים. בארץ גדל ממטולה ועד אילת. ריכוזים של העץ מצויים בחורשת המייסדים שבעמק החולה וביער חדרה. משמש ליצור צוף לדבורים ולעצה באיכות נמוכה, עבור ריהוט גס או לייצור MDF.
אקליפטוס הצווארון (Eucalyptus torquata, Coral Gum) – עץ קטן בגובה של עד 10 מטרים בעל עמידות גדולה לשינויי טמפרטורות וליובש. פורח מפברואר ועד אוגוסט. הפרחים בצבע אדום, כתום, צהוב ואף לבן, עשירים בצוף ולכן מבוקשים על ידי הדבורים. גדל מעתלית ועד אילת, אך לא בשפלת החוף בקרקעות חול או חמרה.
אקליפטוס הצלעות (Eucalyptus angulosa, Ridge-fruited mallee) – עץ קטן, עד גובה של 4 מטרים, בעל גזע מתפצל גדל לאורך החוף באזור צחיח ובנגב הצפוני, עמיד ליובש. מספק צוף ואבקה לדבורים.
אקליפטוס לסואפי (Eucalyptus lesouefii, Goldfields Blackbutt) – עץ המגיע עד 12 מטר בעל גזע דק יחסית, עמיד יחסית לתנאי יובש ומליחות. פורח בקיץ, הפרחים צהובים. נפוץ בנגב הצפוני ובבקעת הירדן.
אקליפטוס מסמרי (Eucalyptus gomphocephala, Tuart) – עץ בגובה של 30 מטרים. עשיר בעלווה מהגזע ועד הצמרת. פורח בסתיו, בפרחים לבנים. הפירות אופייניים עם מכסה בולט מעין כובע מכאן שמו של המין בלטינית ("ראש נפוח"). תפוצתו בארץ רחבה מאוד ורק אקליפטוס המקור נפוץ ממנו. בעבר היה קרוי אקליפטוס ההרים משום שהצליח לגדול בכרמל ובהרי ירושלים.
אקליפטוס מערבי (Eucalyptus occidentalis, Swamp Yate) – עץ בינוני בגובה של 21 מטר. עמיד למליחות קלה. יכול להתגבר על שנה יבשה וחמה מאוד ללא משקעים. גזע ישר, קליפה חומה מחוספסת ומתקלפת בפסים. פורח בחורף עד האביב, פרחיו בצבע צהוב בהיר. נפוץ בכל רחבי הארץ.
אקליפטוס קרוס (Eucalyptus kruseana'', Bookleaf Mallee) – שיח קטן עד גובה של 4 מטרים, מרחוק דומה לקקטוס. המין מסתפק במעט משקעים ומשמש לגינון, מצוי בעיקר באזור הנגב.
האקליפטוס בספרות
האקליפטוס נקשר למיתוס הציוני – ההתיישבות הציונית בארץ ישראל שתלה עצי אקליפטוס בניסיון לייבש את הביצות ולהדביר את הקדחת. דוגמה לתמצית מיתוס זה לקוחה מהפואמה ביער בחדרה מאת דוד שמעוני:
ובהמשך נאמר על האקליפטוסים:
המשוררת רחל מתפעלת מכוח החיות של העץ לאחר כריתתו בשירה אֵקָלִיפְּטוּס:
דוגמה לגעגועים לארץ ישראל הישנה והאידילית ניתן למצוא בשירה של נעמי שמר, חורשת האקליפטוס:
המשורר חיים חפר כתב את השיר "לב חרות על אקליפטוס" – שיר אהבה המשלב תובנות חיים מורכבות על אהבה:
לקריאה נוספת
ר. קרשון, מחקר על האקליפטוס בישראל, הוצאת וולקני (1971)
יהודה רבס, מדריך האקליפטוסים הגדלים בישראל נובל פרסום (1999)
קישורים חיצוניים
The History of Eucalyptus
יחיאל מדור-חיים, מאה שנים של אקליפטוס, טבע וארץ כ"ז 5, תמוז-אלול תשמ"ה - יולי-אוגוסט 1985 (באתר סנונית)
רוברט סנטוס, האקליפטוסים של קליפורניה מאמר מקיף ונרחב בנושא האקליפטוסים כשההתמקדות במינים הגדלים בקליפורניה, המכיל גם מידע כללי רב
גידול צמחים מקומיים אתר ממשלתי אוסטרלי המכיל רשימה גדולה של קישורים לצמחים ילידי אוסטרליה ביניהם 8 מיני אקליפטוסים. הקישורים מובילים לתיאור מפורט של כל צמח המלווה בתמונות
אתר המוקדש לגידול מיני אקליפטוסים העמידים לטמפרטורות נמוכות (בניגוד לתדמית המקובלת של האקליפטוס) ולכן מתאימים לצפון אירופה וצפון אמריקה
אקליפטוסים של האזור הממוזג
האקליפטוס כמקור למזון ותרופות
גדנ"עים מקבלים תעודות מידי בן-גוריון (כשלצידו יגאל ידין) כהוקרה על שתילת עצי אקליפטוס. יומני כרמל פברואר 1951 (התחלה 3:10)
הערות שוליים
*
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1789
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי שארל לואי ל'אריטייה דה ברוטל
קטגוריה:אוסטרליה: עצים | 2024-08-31T18:54:39 |
קרל גוסטב יונג | קרל גוסטב יונג (בגרמנית: Carl Gustav Jung; 26 ביולי 1875 – 6 ביוני 1961) היה פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי שווייצרי, מבכירי תלמידיו של זיגמונד פרויד ומי שהיה אמור לרשת את כיסאו. נמנה עם קבוצת מניחי היסודות לפסיכולוגיה המודרנית. בצד פרויד ואלפרד אדלר, היה יונג ממנסחי אחת התורות הפסיכולוגיות החשובות ביותר, אשר הטביעו את חותמן לא רק על תחום הפסיכותרפיה, אלא לא פחות מכך על הפילוסופיה, על האמנות, על פרשנות ההיסטוריה ועל מדעי ההתנהגות לתחומיהם.
בין המושגים שטבע ניתן למצוא את האינדיבידואציה – התהליך הפסיכולוגי המתמשך של בידול העצמי מתוך האלמנטים המודעים והלא מודעים של כל פרט. יונג ראה בכך המשימה ההתפתחותית העיקרית של הפרט. מושגים נוספים הם ארכיטיפים, אנימה ואנימוס, הלא מודע הקולקטיבי, וטיפוסים מופנמים ומוחצנים.
ביוגרפיה
ממוזער|משפחת יונג בסביבות 1896: פאול אכילס (1842–1896), יוהאנה גרטרוד (1884–1935), אמילי פרייוורק (1848–1923) וקרל גוסטב (1875–1961).
קרל גוסטב יונג נולד ב-1875 בקסוויל, תורגאו שבשווייץ, למשפחה דתית ודלת אמצעים. האב, לפאול אכילס יונג היה כומר שווייצרי, ואימו, אמילי פרייסוורק, אשר טענה כי יכלה לתקשר עם ישויות מיסטיות. ליונג הייתה אחות צעירה ממנו בתשע שנים, יוהאנה גרטרוד. כשהיה יונג בן ארבע עברה המשפחה להתגורר בבזל. מדי שבוע יונג הלך להתפלל בכנסייה השייכת לזרם הכנסייה המתוקנת השווייצרית, אשר התפצלה מהכנסייה הלותרנית בנצרות הפרוטסטנטית.
יונג היה ילד שקט ומופנם שרוב זמנו התבודד והרבה בניתוחי צורות ההתנהגות של הסובבים אותו, בעיקר הוריו. בילדותו המוקדמת פיגר בלימודיו והתמרמר על בית ספר, עד אשר כמעט לקה בנוירוזה ולא פעם התעלף במהלך שיעורים. עם הזמן, כאשר אביו החל להביע דאגה מפני ביצועיו, שינה יונג את גישתו והרבה לשקוד על לימודיו, בעיקר, בקריאה ממושכת באופן עצמאי. יונג מצא בעת קריאתו עניין מיוחד בפילוסופיה וכתבים דתיים.שמאל|ממוזער|283x283px|קרל גוסטב יונג, בגיל 35, 1910.
בסיום לימודיו בבית הספר התיכון, ולאחר שהחליט שאינו מעוניין להמשיך בדרכה של משפחתו בחיי דת, החל יונג ללמוד רפואה באוניברסיטת בזל. בהמשך עבר ללמוד באוניברסיטת ציריך וב-1902 סיים את חוק לימודיו וניתנה לו תעודת הסמכה רפואית. יונג החל לעבוד בבית חולים פסיכיאטרי שאותו ניהל הפסיכיאטר אויגן בלוילר, מאבות חוקרי ההפרעות הנפשיות, שהיה בנוסף לכך גם המנחה של יונג בעבודת הדוקטורט. בעבודתו בבית החולים, יונג שם לב כיצד מילים מסוימות השפיעו על התגובות המנטליות של המטופלים, ומתוך כך העריך את הקיום של השפעות תת-מודעות שמתגלות בהקשר לנושאים שונים. כעבור מספר שנים של עבודה בחסות בלוֹילר, יונג פתח קליניקה עצמאית בראשותו והחל להתפרסם בעבודתו המקצועית עם מטופלים.
יונג החל לקרוא בעבודותיו של זיגמונד פרויד, ולאחר חליפת מכתבים קצרה ביניהם נפגשו השניים בווינה. פרויד היה פסיכולוג ונוירולוג יהודי-אוסטרי, אבי הפסיכואנליזה ואחד ההוגים החשובים ביותר בתחום תורת האישיות. בפגישתם הראשונה ב-1907 התדיינו השניים במשך 13 שעות רצופות. הקשר ביניהם התהדק, ולאחר זמן קצר בחר פרויד ביונג כממשיך דרכו. חלק מהתלהבותו של פרויד מיונג נבעה מפרסומיו המדעיים, שבהם טען כי עבודתו ומחקריו הקליניים הביאו אותו למסקנה כי יש אמת רבה ברעיונותיו של פרויד בדבר תהליכים נפשיים לא מודעים. יונג היה נשיאו הראשון של "איגוד הפסיכואנליטיקנים הבין-לאומי". השניים נהגו להיפגש לעיתים קרובות, יצאו למסעות מסביב לעולם והרצו ביחד, ובנוסף גם ניסו לפענח את החלומות האחד של השני והתדיינו על פיתוח המחקרים שלהם.
במשך תקופה ארוכה, כשיונג השתתף בכנסים שארגן פרויד, יונג היה הפסיכולוג הלא-יהודי היחיד.. כל השאר היו יהודים.
פיתוח תורה עצמאית
ימין|ממוזער|223x223 פיקסלים|מורהו ומדריכו של יונג בדרכו המקצועית המוקדמת, הפסיכואנליטיקאי זיגמונד פרויד.
בראשית דרכו נטה יונג למדעים המדויקים, אך במאמציו להבין את הנפש ובמיוחד את נפשו שלו, הוא הסיק כי בחקר נבכי נפש האדם לא תצלח המתודה המדעית הקלאסית. מתוך כך נוצר קרע עמוק בינו לבין פרויד. הקרע בין השניים הושפע גם מהפרש הגילאים והניסיון שלהם, שבעקבותיו התפתחה ביניהם מערכת יחסים המזכירה אב ובן או מחנך ותלמיד, דבר שיונג התקשה לקבל, בהתחשב בפרסומו וניסיונו, שקירב אותו למעמדו של פרויד.
בשנת 1912 פרסם יונג את "הפסיכולוגיה של הלא-מודע", שבו הוא פירש בצורה שונה מזו של פרויד את הפסיכואנליזה. פרסום זה גרם לקרע עם פרויד, ולפיתוח גישה עצמאית שמכונה "פסיכולוגיה אנליטית". ליונג נראתה מצומצמת למדי דבקותו של פרויד בתאוריה המינית, במודל הסדור והמובנה של הנפש ותהליכיה. לבסוף הקרע ביניהם גרם לניתוק היחסים ב-1913.
הנתק מפרויד הוביל לכך שרוב ההוגים הפסיכיאטרים גם כן נמנעו מליצור קשר עם יונג, וב-1914 הוא פרש מאיגוד הפסיכואנליטיקנים הבין-לאומי. יונג ביקר בממלכה המאוחדת ונאם בכנסים של אגודת הפסיכיאטרים בלונדון שנערכו לאורך מספר חודשים. בעקבות הנתק עם פרויד, יונג סבל ממשבר נפשי בין 1913 ל-1918. במשך אותה העת הוא בילה זמן רב בהתבוננות פנימית במטרה להבין את נפשו שלו וברישום ניסויים נפשיים שביצע על עצמו במטרה לחקור את הלא-מודע. אותה התקופה למעשה עיצבה את התאוריה של יונג כעצמאית מזאת של פרויד ושאר בני התקופה, ותרמה לביסוס מעמדו כהוגה רפואי עצמאי. עיקר רשמיו מאותה התקופה פורסמו רק לאחר מותו בדמות "הספר האדום".
אחד מהמונחים המקצועיים המוקדמים שטבע יונג, ואשר על בסיסו המשיך לקדם ולפתח את עבודתו, היה מופנמות ומוחצנות, מתחום הפסיכולוגיה של האישיות, והקטגוריזציה של בני אדם בין שני המושגים. באותה העת גם פרצה מלחמת העולם הראשונה, שלדבריו חזה את פריצתה העתידית במשך סדרת חלומות שחלם חודשים ספורים טרם רצח פרנץ פרדיננד. במהלך המלחמה נותרה שווייץ מדינה נייטרלית, אך מחשש לזליגת המלחמה לתוך גבולותיה הוכרז על גיוס כללי וגם יונג גויס לצבא שווייץ ושירת כקצין עתודה.
בהתבסס על עבודתו וניסיונו, יונג ייסד את אסכולת הפסיכולוגיה האנליטית. המטרה של גישה זו היא לסייע לאדם למצוא משמעות בחייו ולהיות מסוגל לתרום לחייו ולשפר את עצמו באופן טוב יותר. ב-1919 ביסס יונג את התיאוריה שלו לגבי ארכיטיפים, דפוסים שאדם רוכש מהלא-מודע הקולקטיבי, מונח שגם אותו יונג טבע, שמהותו התייחסות לאופן שבו המוח מארגן את חוויותיו מהחוויות של אבותיו וסביבתו של האדם. גם לארכיטיפים וגם ללא-מודע הקולקטיבי עלולה להיות השפעה דרמטית על נפשו של אדם ללא קשר לשאלה אם הוא מודע לכך או לא. הלא מודע הקולקטיבי הזה אינו אמפירי באופיו, אלא עובר בתורשה באופן דומה ל-DNA. בסופו של דבר, המטרה של הגישה היונגיאנית לפסיכולוגיה היא לעזור לאדם לחוות מימוש עצמי ולהפוך לאדם טוב יותר, פרודוקטיבי ובריא יותר, נושא המגולם במושג ה"אינדיבידואציה".
עליית הנאצים ומלחמת העולם השנייה
ממוזער|242x242 פיקסלים|שותפו המקצועי העיקרי של יונג בחייו המאוחרים, וולפגנג פאולי.
יחסו של יונג לכמה מרעיונות התקופה בנוגע לתחייה לאומית היו מורכבים. הוא התפעם מן הניסיון לחדש את האמונה במיתוסים הגרמניים הקדומים, תפיסה שהייתה מקובלת בתנועה הנאצית בראשית דרכה, אך סלד מאופייה הטוטליטרי, ובסופו של דבר, פעל בחשאי נגד המשטר הנאצי.
בטרם עליית הנאצים, יש הטוענים כי זיגמונד פרויד האשים את יונג – אמנם בחצאי רמיזות – בנטיות אנטישמיות. ב-1933 שימש יונג כנשיא האגודה הבין-לאומית לפסיכותרפיה בברלין. ביקורת נמתחה על יונג כי לא העז למחות בפומבי בזמן השלטון הנאצי כנגד היחס ליהודים, אף שרבים ממקורביו היו יהודים, כמו המטופלת הראשונה שלו סבינה שפילריין, תלמידו הבכיר אריך נוימן, ומזכירתו האישית אניאלה יפה.
בשנת 1934 כתב יונג על תכונות הנפש הגרמנית והיהודית: "היהודי, שהוא כמין נווד, עדיין לא יצר צורה תרבותית משלו וככל הנראה לא ייצור לעולם, מאחר שהאינסטינקטים והכישרונות שלו זקוקים כולם לאומה תרבותית פחות או יותר שתהיה פונדקאית להתפתחותם... התודעה ה'ארית' בעלת פוטנציאל גבוה יותר מן התודעה היהודית; זה יתרונם וחסרונם של נעורים [של התודעה הארית] שעדיין לא נגמלו לגמרי מהברבריות. לדעתי, שגיאה גדולה שגתה הפסיכולוגיה הרפואית שהחילה קטגוריות יהודיות... בלא הבחנה על הנצרות הגרמנית והסלאבית. משום כך הוסבר האוצר־הגנוז היקר ביותר של העמים הגרמניים – מעמקי היצירה והאינטואיציה של נשמתם – כבִיצה של אינפנטיליות בנאלית, ואילו קולי המתריע בשער נחשד עשרות בשנים באנטישמיות. חשד זה מקורו בפרויד. הוא לא הבין את הנפש הגרמאנית יותר משהבינו אותה חסידיו הגרמאנים. האם התופעה האדירה של הנציונל־סוציאליזם, שכל העולם צופה בה עתה בהשתאות, לא אילפה אותם בינה?" בעניין חקר אישיותו של אדולף היטלר, יונג העריך כי היטלר מייצג את התת-מודע של 78 מיליון גרמנים שללא תמיכתם הוא היה חסר כל.
בשנת 1938 חזר בו מעמדתו שהנאציזם נושא בחובו רוח חדשה ורעננה, וכתב בגנותו של אדולף היטלר. לאחר המלחמה הבהיר יונג כי מעולם לא ראה עצמו כתומך בנאציזם וכי ציטוטים שהובאו לכאורה כדי להוכיח זאת הוצאו מהקשרם.
רק שנים לאחר המלחמה, התברר כי יונג ריגל נגד המשטר הנאצי מטעם ארגון הביון האמריקאי. שליח הארגון, אלן דאלס, גייס את יונג לריגול עבור הארגון וניתן לו הכינוי החשאי "הסוכן 488". הוא עבד בסתר עבור המשרד לשירותים אסטרטגיים, שהיה קודמו של ה-CIA. הקשר הראשון שלו עם המשרד היה דרך המטופלת שלו מרי בנקרופט. היא עבדה עבור אלן דאלס שהיה ראש שליחות המשרד בשווייץ ולאחר מכן הפך לראש ה-CIA הראשון. ב-1941, במהלך מלחמת העולם השנייה, תפקידו של יונג היה לנתח את דרכי ההתנהגות של מנהיגים. בתמורה ניתן ליונג סיווג סודי ביותר ואשרה לחקור במידע מודיעיני בעל רגישות מהמעלה הראשונה של בעלות הברית. יונג הכין מסמך מסכם בדבר התנהלות ההנהגה הגרמנית מנקודת מבט פסיכיאטרית מקצועית אשר הוצג בפני הגנרל דווייט אייזנהאואר טרם פלישת בעלות הברית המערביות לגרמניה. אלן דאלס הסתמך על חוות דעתו הפסיכולוגית של יונג, כולל התחזית של יונג שהיטלר יתאבד כאשר יתברר לו שהמלחמה תהיה אבודה. מאוחר יותר, דאלס אמר כי "אף אחד כנראה לעולם לא יידע עד כמה פרופסור יונג תרם למען בעלות הברית במהלך המלחמה... (ושעבודתו צריכה להישאר) מסווגת לעתיד הבלתי מוגבל."
שנים מאוחרות
חייו המאוחרים של יונג הושפעו במובנים רבים ממערכת היחסים יוצאת הדופן שלו עם הפיזיקאי והדמות המובילה בפיתוח מכניקת הקוונטים באותה העת, וולפגנג פאולי. פאולי היה צעיר מיונג ב-25 שנים, והוא הגיע ליונג בשנות ה-30 לטיפול, בעקבות התנהגות לא יציבה שלעיתים קרובות גבלה בהרס עצמי. יונג הפנה את פאולי לאחד מתלמידיו, לו הורה לאסוף חומרים מהם יוכל יונג להמשיך לפתח את תורתו. מחקר זה הביא לאחת מיצירותיו החשובות ביותר של יונג, פסיכולוגיה ואלכימיה, שם הוא הביא את התעניינותו במדעי האלכימיה לדיאלוג עם הפסיכולוגיה, תוך שהוא רואה את המחקר המדעי המוקדם יותר של האלכימיה כניסיון לתאר תופעות פסיכולוגיות באמצעות עולם האלכימיה שמדבר על תמורות החלות בחומר במפגשו עם חומר אחר. יונג ראה בכך שפה סימבולית למתרחש בנפש האדם. בחקר החלומות של פאולי מתקופה זו מצא יונג קשרים מובהקים לאלכימיה, דבר שעזר לו לבסס את טענותיו על הלא-מודע הקולקטיבי.
בעוד מערכת היחסים ביניהם נקטעה בשל המלחמה, הם החלו במערכת יחסים ישירה יותר לאחר חזרתו של פאולי מארצות הברית, מה שהוביל לחקירה משותפת שלהם על טיב הקשר בין הנפש לעולם החומר בצורה של תורת הסינכרוניות של יונג. תרומתו של פאולי לעבודתו המאוחרת של יונג הייתה מהותית ומכרעת, שכן פאולי היה אחד האנשים הבודדים שאיתם יכול היה יונג לעבוד בשיתוף פעולה מלא בנושאים כה עמוקים כמו האחדות של הנפש והחומר. שיתוף הפעולה נקטע עקב מותו של פאולי מסרטן ב-1958, אבל יחד הם הגדירו תחום מחקר שממשיך לערב פסיכואנליטיקאים מהאסכולה היונגיאנית ופיזיקאים העוסקים במכניקת הקוונטים.
בשנותיו המאוחרות הרבה יונג לצאת למסעות מסביב לעולם במטרה לחקור תרבויות זרות, בראש ובראשונה בהודו, בה מצא עניין רב בתורתו של ראמנה מהארשי. יונג כתב ופרסם עבודות רבות על ממצאיו ועל פיתוח תורתו ומחקרו, ועד מותו פרסם מעל 200 עבודות שונות, בהן "האדם המודרני", "החיפוש אחר הנשמה" ו"האני והלא מודע". במקביל, יונג החזיק במשרת פרופסור באוניברסיטת בזל ובמכון הטכנולוגי של ציריך. עבודותיו של יונג השפיעו על מספר רב של תחומים ועודן משפיעות גם היום, כולל ארכאולוגיה, חקר דתות, ספרות ואף תרבות פופולרית. יונג קיבל פרסים והכרה על פועלו לאורך חייו, התמנה לעמית זר של החברה המלכותית לרפואה; חבר של כבוד באקדמיה השווייצרית למדעי הרפואה; פרס ציריך לספרות ועוד.
יונג נפטר ב-6 ביוני 1961, בגיל 85, בביתו בקיסנאכט, בפרברי ציריך. חמשת ילדיו ומשפחתו המורחבת הגדולה היו בסביבתו בערוב ימיו. המורשת של יונג מורכבת, ובמובנים רבים נותרה לא מוגדרת עד תום. השפעתו על התפתחות הפסיכותרפיה, ואפילו על הפסיכואנליזה של פרויד, נרחבת מאוד. ההשפעה התרבותית שלו הייתה עמוקה, במיוחד בהתחשב בכך שהתיאוריה שלו לגבי אישיות באה לעצב לא רק את הפרקטיקה של הפסיכותרפיה אלא גם, באמצעות מערך של מחקרים פסיכומטריים, מנהיגות וניהול ארגונים. אוצר המילים של הדימויים הלא מודעים והארכיטיפיים הקולקטיביים שזור בין שורותיהם של ניתוחי הספרות, הקולנוע והאמנות. הדגש שנתן יונג למימד הרוחני של נפש האדם ותפקידה בהתפתחות הפסיכולוגית שלו היה יוצא דופן ב'נוף' התפיסות הפסיכולוגיות באותה עת. בעקבות כתביו והגותו הוקמה האגודה הבין-לאומית לפסיכולוגיה אנליטית.
משפחה וחיים אישיים
ב-1903 יונג נישא לאמה ראושנבאך, שהייתה צעירה ממנו בשבע שנים ובת למשפחת תעשיינים עשירה ממזרח שווייץ. בבעלות אביה של אמה, הייתה, בין היתר, חברת IWC לשעונים. לאחר פרישת האב מעסקים, אחיה של אמה, ארנסט הומברגר, הפך לבעלים הראשי של החברה, אך הזוג לבית יונג החזיקו כל חייהם בהשקעות במניות החברה. לזוג קרל ואמה יונג נולדו חמישה ילדים. לאחר פטירתה של אמה ב-1955, כתב יונג במכתב שהאובדן קשה מנשוא, ושבגילו (80) לא קל להתאושש. אולם שנתיים לאחר מכן, הוא החל לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו, אותה הקדיש למזכירתו האישית אניאלה יפה.
ממוזער|241x241 פיקסלים|סבינה שפילריין, מטופלת, תלמידה ומאהבת של יונג, שקשרם תרם לפיתוח הפסיכולוגיה האנליטית.
ליונג היה קשר מחוץ לנישואים עם המטופלת הראשונה שלו סבינה שפילריין, שבהמשך הדרך הייתה גם לתלמידה שלו. בשנים 1905–1909, בשלביה המוקדמים של אסכולת הפסיכואנליזה, המשיכה שפילריין לקיים מערכת יחסים ספק טיפולית-אינטלקטואלית ספק ארוטית-רומנטית עם יונג. מערכת היחסים הלא מקובלת בין השניים תרמה בעקיפין לפיתוח הפסיכואנליזה, שכן הם העלו על הכתב את צורות ההתנהגות שלהם וניסו להסיק מסקנות מדעיות מתוך הקשר ביניהם. לפי הביוגרף של יונג, רונלד היימן, "יהדותה של שפילריין הטרידה והלהיבה את יונג, בעוד שהיא הוקסמה מהמראה הטבטוני שלו, שלא דמה כלל לחזות שהכירה אצל הרוסים והיהודים".
לאחר שהקשרים ביניהם התגלו, החלה חרושת שמועות אנונימיות – אפשר שהופצו על ידי אשתו של יונג – על 'חציית הגבול הטיפולי' ביניהם, שאף עלתה ליונג במשרתו באוניברסיטת ציריך. יונג החל להחליף מכתבים עם מורהו ומדריכו פרויד, ונועץ בו על ההשלכות של היחסים ביניהם. תכתובת זו היוותה לאחר מכן את הבסיס ל"אנליזה לימודית", שיטה שלפיה על כל סטודנט להיות מטופל בעצמו בטרם יטפל בחולים. בנוסף הביאה מערכת היחסים האינטנסיבית בין השניים לפיתוחם של כמה ממושגי היסוד החשובים ביותר של הפסיכואנליזה, כגון אנימה, העברה נגדית, ו"אינסטינקט המוות". בשנת 1909, לאחר ששמע הקשר הגיעה לאוזניה, נסעה אמה של שפילריין לציריך על מנת להיפגש עם יונג, אך הלה סירב להיפגש עמה. זמן קצר לאחר מכן הופסק הטיפול של יונג בשפילריין. בנובמבר 1910 ניהלו שוב השניים מערכת יחסים רומנטית לתקופה קצרה. לאחר שסיימה את לימודיה בפברואר 1911 עם עבודת דוקטורט, שהתה שפילריין זמן מה במינכן ולאחר מכן בווינה, שם פגשה בפרויד, שעודד אותה להתנתק מיונג ולהגיע לווינה, והצטרפה לאגודה הווינאית לפסיכואנליזה.
פרסום ספרים לאחר מותו
חלק מכתביו של יונג יצאו לאור רק לאחר מותו.
"הספר האדום" נכתב על ידי יונג בשנים 1913–1928, ונמסר לקריאה רק לאחדים מעמיתיו. יונג דחה את פרסומו, כי חשב שעדיין אינו מתאים לרוח הזמן, והשאיר ליורשיו את ההחלטה אם להוציאו לאור. בשנת 1994 שכנע העורך הראשי של יוניברסיטי קולג' לונדון סונו שמדסאני (Sonu Shamdasani) את משפחתו של יונג לפרסם את הספר, ובשנת 2009 יצא הספר לאור בפורמט מעוצב הדומה לכתב היד המקורי. הספר כתוב באותיות גותיות ומכיל איורים ועיטורים, מלווים בדיאלוגים שערך יונג עם דמויות דמיוניות בניסיון להבין את התת-מודע שלו. התהליך שתועד בספר הניב תובנות שהן הבסיס לתורתו.
ב-2020 פורסמו "הספרים השחורים", רישום של שבע מחברות פרטיות שבהן כתב יונג בין 1913 ל-1932.
תורתו של יונג: פסיכולוגיה אנליטית
תאוריית אישיות וה"אינדיבידואציה"
אליבא דיונג קיים תהליך אינדיבידואציה, המורכב משני חלקים. ראשית, אצל האדם בצעירותו באה ההבחנה בין הדברים שהם הוא לבין הדברים שאינם הוא – הצל שלו. בשלב מאוחר יותר מגיע הרצון לאינטגרציה, איחוד הניגודים הפנימיים באישיות, המושפע מארכיטיפ "העצמי". לפי יונג, ה"פסיכה" (Psyche) – הנפש – היא למעשה המהות המוחלטת והמלאה של האינדיבידואל – הכללה של המודע והתת-מודע. יונג הבחין בשני ממדים של הבדלים בין אישיים: העמדה החברתית והאופן שבו מכירים את העולם. העמדה החברתית יכולה להיות כזו של מופנמות או מוחצנות, זהו מימד אישיות שנעשה בו שימוש רב לאחר מכן בתאוריית התכונות. הכרת העולם יכולה לבוא על ידי חשיבה, רגש, תחושה ואינטואיציה. יונג העריך כי אינטגרציה נעשית רק דרך התבוננות עצמית פנימית, וראה מטרה זאת כמטרה עיקרית בחיים ובעצם חקר ולימוד הפסיכולוגיה.
לפי יונג, קיים שיתוף פעולה ממושך בין המודע והתת-מודע, שיתוף שמתוכו נוצרת הדמות המלאה והמוחלטת של הנפש. עיקר תהליך זה נעשה ללא הבנת התודעה ומחוץ לתחום ההבנה המיידי. לפי כך, חלק נרחב מאישיותו, אופיו, פעולותיו ואהבותיו של האינדיבידואל מבוסס על תחום שהבנתו אינה בהישג יד של אותו האינדיבידואל. לשם הבנה זו קיים תהליך ה"אינדיבידואציה", שנועד לעזור לאינדיבידואל לבצע אינטגרציה בין המודע והתת-מודע.
הרכב הנפש לפי יונג
הרכב הנפש לפי יונג מושפע מזה של פרויד אך פותח מעבר לכך באופן עצמאי. בעיקרון, ישנו המודע, התת-מודע והלא-מודע הקולקטיבי.
בתחום המודע, התודעה מבינה ומזוהה עם פעולותיה ואופייה. בלב המודע נמצא האגו המעניק לאדם את ההבנה של הבדלה פרטית שלו עצמו מהסביבה ויוצר את התודעה של האדם לפי איך שהוא רואה ומבין את עצמו (על בסיס המודל הסטרוקטורלי של מודל הנפש הפרוידיאני). פעולה זאת של האגו מבוטאת דרך הפרסונה, התדמית שעוטה אדם כלפי הסביבה ובה נמצא מרכיב של זיוף (ראו לעיל מפורט בפסקה ארכיטיפים). בשביל לשמר את התדמית שאדם רוצה לייצר עבור עצמו ביחס לסביבה, האגו מסנן חוויות שונות והשפעות שלהן על האינדיבידואל בין לקרבם או להרחיקם מהמודע. התנהגויות, חוויות ופרטי אישיות שאין האגו רוצה לשמר ולהביע דרך הפרסונה, הוא מדחיק ומרחיק מן המודע אך אינו יכול להעלים אותם, שכן הם נשמרים במסגרת התת-מודע.
ממוזער|תמונתו של יונג עם הציטוט "אמריקה עומדת בפני האתגר הטרגי ביותר שלה", כתבה בניו יורק טיימס, 29 בספטמבר 1912.
ממוזער|244x244 פיקסלים|סדרת מכתבים ורישומים בכתב ידו של יונג.
מהלך שמבדיל את יונג באופן חד-משמעי מחוקרים שונים בני דורו היא העובדה שבתוך מודל הנפש, בין המודע לתת-מודע, הוא מפצל את רעיון התת-מודע בין תת-מודע פרטי ותת-מודע קולקטיבי, כאשר התת-מודע הפרטי תואם את התת-מודע לפי עקרונותיהם של פרויד ופסיכולוגים אחרים. בעקבות חלום על בית רב קומות שבו יש מרתף, ובמרתף יש פתח למערה שמתחתיו, פיתח יונג את מושג הלא מודע הקולקטיבי, הכולל בתוכו את מאגר החוויות המשתמרות מדור לדור. יונג מצא קשר נרחב בין תוכני החלום לבין המיתוסים של תרבויות הקדם, וחידש בעקבות כך את מושגי הארכיטיפ ותת המודע הקולקטיבי. הופעתם החוזרת של אותם דימויים בתרבויות שונות היוותה לדעתו הוכחה לכך שהלא מודע הקולקטיבי אכן קיים. את אותם דימויים הוא כינה בשם ארכיטיפים (ראו בהמשך). הארכיטיפ הוא תמונה כלל אנושית קמאית שמגיעה מתת המודע הקולקטיבי שמכיל זיכרונות ותכנים כלל אנושיים. יונג הסיק שהיחיד בחלומו מתחבר אל אוצר זיכרון קולקטיבי, ושללא הכרת מורשת התרבות הטבועה במעמקי הלא-מודע של האנושות, לא ניתן להבין את עולמו הפנימי של היחיד על רבדיו השונים. דימויים ארכיטיפיים אלו מהווים כוח דוחף לאישיות ומימושם. יישומם במציאות, קרוי בפי יונג קומפלקס.
בצד התכנים האפלים וההרסניים של הלא-מודע האישי, גילה יונג את כוחה המרפא של הנפש ואת מגמות ההתפתחות והאינטגרציה הטבועות בה ממאגר הלא מודע הקולקטיבי, שמהווה שכבה עמוקה יותר. תת-המודע הפרטי קרוב יותר לעולם המודע מאשר תת-המודע הקולקטיבי. שניהם משפיעים על המודע ועל ההתנהלות של האדם על שלל גווניה. לתת-המודע הקולקטיבי גוון אוניברסלי הנוגע להשפעה של תרבויות העולם עלי אדמות לאורכם של דברי הימים על מוחו ואישיותו של הפרט. לדברי יונג:
בעקבות יונג הוקמו קבוצות שדגלו בשיטתו ברחבי העולם. חברות אלו שמטרתן היא הפצת הפסיכותרפיה בשיטת יונג, מקבלות אליהן חברים בעלי הכשרה אקדמית מתאימה, לאחר הסמכתם לפי תקנון החברה לאנליטיקאים יונגיאניים.
ארכיטיפים
ארכיטיפ הוא אבטיפוס. אדם, אובייקט או מצב שהאנושות, על תרבויותיה השונות, חוותה תדיר והוא נשמר כמשקע בזיכרון האנושי. הפרט החווה את חייו הפרטיים חשוף תמיד הן להתרחשויות ההווה שהוא שותף להן, והן לאותם דימויים קדומים מעברה של משפחת האדם.
יונג מונה חמישה ארכיטיפיים יסודיים:
אגו – ארכיטיפ ההסתגלות למציאות והשגת הזהות.
הצל – צד באישיות שאנו מעדיפים להדחיק ולא רוצים להודות בקיומו, יונג מכנה אותו "החצי האפל" של אישיותנו, ארכיטיפ הצל כולל שדים, מפלצות ורשע.
פרסונה – התדמית שעוטה אדם על עצמו בחברה ויש בה מרכיב של זיוף. באדם המנסה להשתלב בסביבה שאינה מקבלת אותו בנקל עלולה הפרסונה להשתלט על האישיות כליל. ארכיטיפ זה הוא תוצר של פשרה בין אישיות היחיד לדרישות החברה.
אנימה (נשיות) ואנימוס (גבריות) – אימוץ תפקידי מגדר ומוכנות לפגוש את בן המין השני. לפי יונג, בכל אדם מצויה מידה של גבריות ונשיות, אם כי במינון שונה.
העצמי/המנדלה – ארכיטיפ של שאיפה לשלמות. קיים לאורך כל החיים, ודומיננטי לאחר שהאדם מגיע לגיל מבוגר יחסית. יונג טען שבערך בגיל ארבעים האדם מסיים את ההתבססות בעולם לאחר שהשיג בשנות בגרותו בן/ בת זוג, בחירת מקצוע והתבססות בו, בניית בית ויצירת משפחה. או אז הוא מתפנה לעניינים רוחניים יותר ומרכז את האנרגיה במטרה להשיג שלמות רוחנית. העצמי מקנה לאישיות אחידות, שיווי משקל ויציבות.
ארכיטיפים נוספים הם: דמות האם, הגיבור, הילד, אלוהים, אמא אדמה, בעלי חיים, הזקן החכם ועוד.
הלא מודע על פי יונג מכיל את הלא מודע האישי של פרויד, שיונג אינו כופר בקיומו, אך גם את הארכיטיפים, הלא מודע הקולקטיבי. לצד הארכיטיפים מודחקים גם קומפלקסים כושלים, ניסיונות עבר לא מוצלחים לממש ארכיטיפים. קומפלקסים נוירוטיים אלו יחפשו ביטוי. למשל, גבר שניסה לממש את האנימה שלו, הרצון לפגוש בת זוג, באישה בעלת אופי קר מזג, עלול לשוב ולהתאהב בכל פעם בנשים בעלות אופי כזה.
מורשת ותלמידיו
MBTI – שיטת להערכת אישיות פותחה על בסיס רעיונות של יונג. ווייס דיאלוג היא שיטת טיפול שפותחה בשנות ה-70 של המאה ה-20 על בסיס רעיונותיו של יונג. בהתאם למחקר שפורסם בשנת 2002, יונג נמצא במקום ה-23 לפי היקף הציטוטים של הפסיכולוגים.
בין תלמידיו ניתן לציין:
אריך נוימן – בכיר תלמידיו, הקים בישראל את החברה היונגיאנית.
יוליוס ספיר – אבי תורת הפסיכוכירולוגיה.
ספריו שתורגמו לעברית
האני והלא מודע; תרגום: חיים איזק, תל אביב: דביר, 1973,
הפסיכולוגיה של הלא מודע; תרגום: חיים איזק, תל אביב: דביר, תשל"ד 1973
על החלומות, הוצאת דביר, 1982
פסיכולוגיה אנליטית וחינוך, תרגום: נטה בלוך, הוצאת דביר, 1992
זכרונות, חלומות, מחשבות, אוטוביוגרפיה של ק.ג. יונג, תרגום: מיכה אנקורי, ריאיון ועריכה: אניאלה יפה, הוצאת מודן, 1993
פסיכולוגיה ודת, תרגום: יואב ספיר, עריכה מדעית ומבוא: יוסף שוורץ, הוצאת רסלינג, 2005
תשובה לאיוב, תרגום: מרים קראוס וחיים מחלב, עריכה מדעית: יוסף שוורץ, הוצאת רסלינג, 2005
ראו גם
MBTI
סוציוניקה
סינכרוניות
לקריאה נוספת
אנתוני סטור, יונג, 1998, הוצאת דביר
שרה שלו, חלום והחלמה – הלא מודע ותפקידו בתהליכי הרפוי וצמיחה על פי התפישה היונגאנית, עריכה לאה שניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008.
רות נצר. מסע אל העצמי – אלכימית הנפש – סמלים ומיתוסים. מודן. 2004.
רות נצר. השלם ושברו – מיתוס, ספרות, שירה – כינוס מאמרים ממבט פסיכולוגית המעמקים של יונג. הוצאת כרמל, 2009.
רות נצר. מאמרים על ספרים של יונג שתורגמו לעברית. באתר של רות נצר. מדור מאמרים/על ספרים יונגיאניים.
רות נצר. הספר האדום של יונג – המרחב המיתי, הדתי, האמנותי והספרותי. הוצאת אדרא. 2022.
קישורים חיצוניים
החברה היונגיאנית הישראלית
דן לחמן, יונג – חלומות של גברים / רוברט ה. הופקה, אתר אימגו
דן לחמן, אריך נוימן / האדם המיסטי, אתר אימגו
יצחק בנימיני, מיזוג להיפרדות בין שתי אתיקות, מתוך זיגמונד פרויד, קרל גוסטב יונג: חליפת מכתבים (1906–1914) (תל אביב: רסלינג, 2008)
שלומציון קינן, תשובת יונג לאיוב, "בננות Blogs", 30 ביולי 2007 (פורסם במקור בידיעות אחרונות)
הערות שוליים
קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת בזל
קטגוריה:פסיכואנליטיקאים שווייצרים
קטגוריה:פסיכיאטרים שווייצרים
קטגוריה:סגל המכון הטכנולוגי של ציריך
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1875
קטגוריה:נפטרים ב-1961 | 2024-09-29T09:08:46 |
אדמה חרוכה | ממוזער|שמאל|250px|"נסיגתו של נפוליאון ממוסקבה", ציור של אדולף נורת'ן, בעת פלישתו לרוסיה. הרוסים נקטו נגדו בטקטיקה של "אדמה חרוכה" וכוחותיו גוועו מרעב ומכפור
"אדמה חרוכה" היא טקטיקה צבאית של נסיגה תוך הרס כל דבר העשוי להיות שימושי לאויב. השם מתייחס לנוהג להשמדת מקורות אספקה (מזון, מים, דלק וכדומה) כדי למנוע מהאויב שימוש במשאבים אלו ובכך להקשות על המשך התקדמותו. הטקטיקה יכולה לשמש צד לוחם על אדמות אויב (אך אז הדבר אסור על פי המשפט הבינלאומי) או על אדמותיו שלו הוא.
בימי קדם
הסקיתים השתמשו בשיטת האדמה החרוכה נגד דריווש הראשון מלך פרס. כאשר הסקיתים נסוגו, הם הרסו את מאגרי המזון והרעילו את הבארות. כתוצאה מכך, חלק גדול מאנשיו מתו מרעב והתייבשות; ודריווש נאלץ להודות בתבוסתו.
הגנרל היווני קסנופון כתב באנבסיס שהארמנים שרפו את יבולם ואת מקורות המזון שלהם לפני הגעתם של שכירי החרב היוונים.
גם הרומאים נהגו להרעיל את הבארות במקומות שנאלצו לסגת מהם.
בעת החדשה
ביוני 1462 במרד של הולאכים בהנהגת ולאד המשפד נגד הכיבוש העות'מאני, המורדים הנסוגים שרפו את השדות והרעילו את הבארות בתקווה שהפולשים העות'מאנים ירעבו וייאלצו לסגת.
בזמן מלחמות נפוליאון שמשה מדיניות אדמה חרוכה בהצלחה את ספרד ואת רוסיה. בניגוד לדעה הנפוצה, בעיקר בעקבות הרומן "מלחמה ושלום" של טולסטוי, האיש שהציע להשתמש בטקטיקה זו לראשונה לא היה קוטוזוב אלא מיכאיל ברקלאי דה טולי.
בעת מלחמת העולם השנייה, אחרי פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות ביוני 1941 במסגרת "מבצע ברברוסה", שרף הצבא האדום את מפעלי הנפט שלו כדי למנוע מהנאצים להשתמש בנפט. לקראת סוף המלחמה הוציא אדולף היטלר את צו נרון בה פקד על כוחותיו את נוהל "אדמה חרוכה" בעת נסיגת הכוחות הנאציים במרץ 1945.
קודם החזרת חצי האי סיני למצרים בשנת 1956, הרס חיל ההנדסה של צה"ל את התשתיות בחצי האי. גדוד 601 שביצע את המשימה זכה בצל"ש יחידתי בשל כך. המבצע כונה "מבצע עמורה", רמז להשמדת סדום ועמורה לפי האמור בתנ"ך, שנותרו לבסוף 'גפרית ומלח, שרפה כל ארצה, לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב'.
בפברואר 1991 כאשר הכוחות העיראקיים נסוגו מכווית במהלך מלחמת המפרץ, הם בזזו את בתי התושבים ואת ארמון המלוכה הכוויתי, והבעירו בארות נפט, בנוהל אדמה חרוכה. כתוצאה מכך הבארות החלו לבעור למספר ימים ואף למשך מספר שבועות, עד שהצליחו לכבותן לאחר המלחמה.
אמנת ז'נבה
האסטרטגיה של השמדת אספקת מזון של האוכלוסייה האזרחית באזור עימות נאסר על פי סעיף 54 לפרוטוקול הראשון של אמנת ז'נבה הרביעית משנת 1977. הקטע הרלוונטי האומר:
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טקטיקה צבאית
קטגוריה:דימויים | 2024-07-09T17:46:13 |
EDGE | EDGE או Enhanced Data Rates for Global Evolution היא טכנולוגיה להעלאת קצבי העברת הנתונים ברשתות תקשורת סלולרית מסוג GSM. היא מביאה רשתות אלו לניצול כמעט מרבי של המערכות הקיימות. טכנולוגיה זו מאפשרת לתת שירותים רבים שנחשבים כשרותי "דור 3" כגון צפייה בוידאו. בישראל מופעלת רשת כזו על ידי חברת סלקום וחברת פרטנר תקשורת ברשת "דור שלישי".
רשת ה-GSM היוותה בסיס לפיתוח רשת בעלת יכולת העברת נתונים בקצב גבוה. הפיתוח נעשה בשני שלבים. בשלב הראשון פותחה הרשת להעברת נתונים בשיטת "חבילות מידע" (Packets), שיטה הנקראת GPRS. שיטה זו זהה לשיטה עליה מבוססת רשת האינטרנט.
לשיטת ה-GPRS יש יכולת להעביר נתונים בקצבים גבוהים, בהתאם לרמת הקליטה של המכשיר הסלולרי. המתכננים שמרו על איפנון בשיטת GMSK, שבה כל תו שווה ערך לביט אחד, ושינוי הקצב נקבע לפי שיטת הקידוד כלהלן:
Coding Scheme-1 8 Kbps
Coding Scheme-2 12 Kbps
Coding Scheme-3 14.4 Kbps
Coding Scheme-4 20 Kbps
בשלב השני, נוספו עוד כתשע שיטות קידוד, אך קפיצת המדרגה הייתה שינוי שיטת האיפנון ל-8PSK, אשר בה כל תו שווה ערך לשלושה ביטים, דבר שהגדיל את מהירות השידור פי שלושה באופן תאורטי. להלן שיטות הקידוד והאיפנון במקביל לקצב השידור:
Modulation Coding Scheme-1 GMSK 8.4 Kbps
Modulation Coding Scheme-2 GMSK 11.2 Kbps
Modulation Coding Scheme-3 GMSK 14.8 Kbps
Modulation Coding Scheme-4 GMSK 17.6 Kbps
Modulation Coding Scheme-5 8PSK 22.4 Kbps
Modulation Coding Scheme-6 8PSK 29.6 Kbps
Modulation Coding Scheme-7 8PSK 44.8 Kbps
Modulation Coding Scheme-8 8PSK 54.4 Kbps
Modulation Coding Scheme-9 8PSK 59.2 Kbps
מעצם היות הרשת מבוססת על "חבילות מידע", ניתן היה לפתח מנגנון יתירות מתוספת (Incremental Redundancy). לפי מנגנון זה לכל חבילת מידע שנשלחת, צריך לקבל אישור על קבלתה. במקרה שלא התקבל אישור, החבילה תישלח בשנית על ידי קידוד או איפנון אחר. שיטת היתירות שומרת על קצב שידור גבוה גם בתנאים לא אופטימליים ובסביבה של הפרעות.
באמצע העשור הראשון של המאה ה-21 שקדו תומכי הטכנולוגיה בשיפור קצב השידור והחסינות לרעש של השיטה. אחת מדרכי השיפור היא הוספת גמישות למערכת, כך שתוכל לתמוך בשילובן של מספר שיטות קידוד ללא הגבלה.
בשנת 2007 הודיעה חברת אריקסון על פיתוח תקן הנקרא EDGE Evolution שישדרג את מהירות העברת הנתונים ב-EDGE עד פי שלושה תוך כדי שיפור באמינות ויכולות הרשת עד שנת 2009.
קטגוריה:תקשורת סלולרית: תקנים | 2024-04-24T18:12:44 |
גורדג'ייף | הפניה גאורג איבאנוביץ' גורדייף | 2019-05-02T16:01:15 |
הקירוב של ניוטון | REDIRECT שיטת ניוטון-רפסון | 2005-03-03T06:04:01 |
נוקליאוטיד | REDIRECTנוקלאוטיד | 2004-11-08T15:34:04 |
עץ (חומר גלם) | שמאל|ממוזער|עץ גולמי
ממוזער|קורות עץ המהוות דופן של קרון רכבת, מחוזקות ברצועת ברזל מסומרת
העץ משמש את האדם כחומר גלם משחר ימיו. לעץ שימושים רבים ומגוונים, בהם בלעדיים לעץ, ואחרים שניתן למצוא עבורם תחליף בחומרים אחרים, כגון מתכת או פלסטיק.
ערך זה עוסק בשימושי העץ כחומר גלם, לאחר כריתתו. בנוסף נעשה שימוש בעץ עצמו, בפרי העץ, ובתוצרים אחרים המופקים מהעץ בעודו צומח. שימושים אלה מתוארים בערך העץ בשירות האדם.
תכונות
לחומר הגלם של העץ יש מספר תכונות מאפיינות:
מצב צבירה – מוצק (בטמפרטורת החדר).
מבודד – כלומר, אינו מוליך חשמל.
אינו מוליך חום.
קשיח.
דליק.
אינו מסיס במים.
חסר ברק (מט, בעל חספוס).
אינו שקוף.
צבע טבעי – חום.
צף, בדרך כלל, על מים.
סוגים
עצים קשים ועצים רכים
בתעשיית העץ נהוג להבחין בין עצים קשים לעצים רכים. חלוקה זאת איננה קשורה לקושי הפיזיקלי של העץ והיא מקבילה בדרך כלל להבחנה בין עצי עלים המשירים את עליהם לקראת החורף לבין עצי מחטים שאינם נשירים.
רוב עצי העלים, כגון המהגוני, האגוז, האלון והאשור (המוכר יותר בשם עץ בוק), שייכים לקבוצת העצים הקשים, ורוב עצי המחטים, כגון האורן (העץ הלבן) והאשוח, שייכים לקבוצת העצים הרכים.
קשיות פיזיקלית: הגורמים המשפיעים על הקשיות הפיזיקלית של העץ הם מידת צפיפות התאים המרכיבים אותו, אופי החומרים האגורים בתוך התאים ותנאי הגידול, כאשר עצים הצומחים לאט מבשילים בדרך כלל לעצים קשים יותר מאשר עצים שצומחים מהר. עצים קשים הם בעלי משקל סגולי גבוה יותר מאשר עצים רכים ולכן שקילה היא אחת השיטות לבחינת תכונות העץ והתאמתו לשימושים שונים.
עץ משומר לבנייה
ממוזער|250px|נזק לשולחן מחשיפה ממושכת לקרינת השמש
חשיפה ממושכת של משטחי עץ וקורות עץ לשמש או לרטיבות מהווה זרז למספר תהליכים איטיים הגורמים לפגיעה במרקם המיקרוסקופי של העץ. פגיעה מתמשכת שכזו מביאה להחלשה הדרגתית בחוזקו של העץ, ביכולתו לשאת עומסים ואף ביכולתו לשמור על צורתו. החשיפה לקרינה אולטרה-סגולה שבקרני השמש פוגעת בתאית ממנה בנויות דופנות התאים המיקרוסקופיים המרכיבים את רקמת העץ והמקנים לו את חוזקו. פגיעה זו מורידה מאוד את גמישותה הטבעית של הרקמה ובכך פוגעת ביכולתו של העץ להתמודד עם כוחות מתיחה ופיתול, הנובעים מעומסים מבניים, כמו-גם עם התנפחות והתכווצות, הנובעות מקירור וחימום כתוצאה מחשיפה לגורמי הטבע. פגיעה איטית זו בגמישות העץ עלולה להביא להתעוותות העץ, להופעת סדקים בלוחות ובקורות עץ ואף להתבקעות שלהם. החשיפה של העץ לגורמי הטבע גורמת לעץ לספוג לחות ובכך מעלה את אחוז המים הלכודים ברקמה. העלייה בלחות העץ מאפשרת למיקרואורגניזמים שונים, כגון פטריות, חיידקים ויצורים זעירים, לקנות אחיזה בעץ ולעכל את התאית שברקמתו. עיכול התאית מתבטא בריקבון העץ וזה בתורו מביא להחלשותו, לעיוותו ובסופו-של-דבר להתפוררותו של העץ.
כדי לשפר את עמידותו של העץ בפני תהליכים מזיקים אלו פותחו תהליכים תעשייתיים שנועדו להקנות לקורות וללוחות עץ לבנייה עמידות טובה יותר בפני ההשפעה המזיקה של קרינת השמש והשפעת הלחות. בתהליכים אלו עוברים לוחות וקורות העץ תהליך אימפרגנציה (הספגה) של חומרי הגנה, חומרי איטום וחומרי שימור. חומרי ההגנה בולעים מעט מהקרינה האולטרה-סגולה שבאור השמש ובכך מאטים את הפגיעה בתאית. חומרי האיטום מונעים חדירת לחות לעץ. חומרי השימור מעכבים התפתחות מיקרואורניזמים המעכלים את העץ. מאחר שרקמת העץ היא רקמה חדירה ומלאת נקבים וסדקים מיקרוסקופיים, הרי שכדי שההגנה הכימית על העץ תהיה יעילה יש צורך בהחדרת החומרים המגינים לעומק רקמת העץ ולא להסתפק רק בשכבת מגן על פניו. כדי להשיג החדרה עמוקה שכזו מתבצע תהליך ההספגה על ידי הכנסת העץ לתא אטום, שאיבת האוויר ליצירת (ואקום), והתזה או אידוי של חומרי ההגנה לתוך התא האטום. בשיטה זו, הלחות הטבעית שבעץ מתאדה (עוברת המראה) ורקמת העץ סופגת את חומרי ההגנה לעומקה. לאחר התהליך משתנה צבע העץ לכל עומקו, בהתאם לחומרים שבהם נעשה שימוש, ולכן תהליך זה אינו משמש בעץ המיועד לריהוט, שבו ישנה חשיבות לצבע הטבעי של העץ מטעמים של נוי. ההגנה על רהיטי עץ נעשית בעיקר על ידי מריחת שכבות חיצוניות של לכה.
שימושים
הסקה
שמאל|ממוזער|מחסן עצים ביתי בכפר בסלובקיה
ממוזער|עצים להסקה בתנור
השימוש בעץ כדלק להסקה קיים מהפרהיסטוריה. לעיתים ניטעים עצים למטרה זו בלבד. מלבד השימושים המסורתיים של העץ באח ובתנור, ניתן להשתמש בעץ כבדלק ליצור חשמל.
להסקה עדיף עץ המספק חום רב והמשאיר מעט שרף בארובה. כאלה הם עצי הפרדס, האלון, ובמידה פחותה האקליפטוס. הלחות בעץ קובעת את ערך החום. ככל שהעץ יבש יותר, כך הוא מפיק יותר חום. באקליפטוס טרי, למשל, יש כ-50% מים. לאחר הייבוש, יורדת תכולת המים לכדי 10% עד 25%. במצב זה מפיק עץ האקליפטוס חום זהה לחום המופק מאלון, אך פחות מעצי מטע שהם דחוסים יותר.
משבר האנרגיה של 1973 אילץ את ממשלת ארצות הברית לחפש מקורות אנרגיה חלופיים. אחת ההצעות שהועלתה הייתה לגדל עצים לדלק על קרקעות המדינה, ומקור זה יספק 5.6% מכמות האנרגיה הנצרכת על ידי ארצות הברית. בשנת 1989 היו בארצות הברית 17 תחנות כוח קטנות שסיפקו חשמל על ידי הבערת עצים. אך הניסיון מראה כי במחירי הנפט הנוכחיים אפילו גידול של עצים בחלקות הצמודות לתחנות הכוח על מנת להוזיל את עלות ההובלה אינו כלכלי.
באוניברסיטת MIE ביפן נעשה שימוש בדלק נוזלי שהופק מאקליפטוס, להנעת מכונות חקלאיות. הדלק מפיק עוצמה זהה לבנזין אך מייצר 50% פחות פחמן חד-חמצני. הבעיה שעלות ההפקה של ליטר דלק אקליפטוס היא $10 בעוד שבנזין זול פי עשרה.
בארצות שבהן יש שפע של עצים, רווח השימוש בעצים למטרות הסקה. שימוש בעץ להסקה דורש מקום גדול לאחסון תוך שמירת העץ מרטיבות.
בנייה
ימין|ממוזער|200px|כנסיית ההִשתנוּת ומגדל הפעמונים, באי הרוסי קיז'י, בנויים מעץ
לעץ שימוש נרחב בבנייה. במקרה הקיצוני משמש העץ כחומר הגלם העיקרי להקמתו של מבנה. בנייה בעץ נפוצה בעיקר בצפון אמריקה ובצפון אירופה. קיימים שלושה סגנונות עיקריים של בנייה בעץ: בנייה בגזעים בלתי מעובדים או קורות גסות, בנייה בקורות, ובניה קלה שהיא הנפוצה ביותר בימינו.
בניה בגזעים בלתי מעובדים נפוצה בעיקר באזורים כפריים ומרוחקים. צורת בנייה זו דורשת תשומות גבוהות של עץ, אך אינה דורשת כלי עבודה מיוחדים. לכן היא נפוצה רק באזורים מיוערים ומבודדים.
בבניה בקורות עץ, שלד המבנה נבנה מקורות. הקירות מושלמים על ידי חיפוי עץ, מילוי בלבנים, או מילוי בבוץ. קורות העץ בשיטה זו צריכות להיות ארוכות לפחות כמפתח הרצפה. בד-בבד עם בירוא היערות, קורות עץ ארוכות נהיו יקרות המציאות ועלות בניית בית קורות מסורתי נהייתה יותר ויותר יקרה.
לאחר השריפה הגדולה בשיקגו, פותח "בית הבלון" ששלדו מורכב ממסבכים העשויים מקורות עץ קצרות ודקות, וקירותיו מדופנים בקורות עץ דקות. בניית עץ קלה, שהיא השיטה המודרנית לבניה בעץ מבוססת על "בית הבלון". קרומי הקירות בבנית עץ מודרנית עשויים לרוב מעץ לבוד או לוחות גבס.
גם במבנה שעיקרו בנוי מחומרי גלם אחרים, כגון לבנים, משמש העץ ליצירת דלתות, חלונות ומשקופים, לחיפוי קירות ולריצוף.
ריהוט
שמאל|ממוזער|200px|ספסל רחוב עשוי עץ
עץ הוא חומר גלם מרכזי לתעשיית הרהיטים, והוא משמש ליצור ארונות, שולחנות, כסאות ועוד. בנוסף ללוחות עץ המיוצרים באמצעות חיתוך של עץ גולמי, משמש העץ גם כחומר גלם ללוחות המיוצרים משבבי עץ, כגון MDF. רהיטי העץ עשויים מסוגים שונים ומגוונים של עץ.
חפצי בית
ממוזער|משחקי חשיבה מעץ
ממוזער|פמוטים מעץ
בנוסף לריהוט משמש העץ גם לייצורם של חפצי בית שונים, כגון כלי אוכל (למשל: מקלות אכילה), צעצועים, קוביות משחק, מסגרות לתמונות, כלי נגינה מסוגים רבים, ארגזים, ידיות לכלים שונים, נעלי עץ ועוד. סוגים מסוימים של העץ משמשים לחפצי נוי, חריטה אומנותית ופיסול.
נייר
נייר מיוצר מעצים שגודלו למטרה זו, כגון אקליפטוס ושדר.
מיני האקליפטוס הפופולריים ביותר לייצור נייר הם "אקליפטוס כדורי", Eucalyptus grandis ו"אקליפטוס המקור". למינים אלו צפיפות סיבים בינונית עד נמוכה שהיא הטובה ביותר עבור ליצור עיסה. קיימת דרישה מתמדת למיני עץ חדשים וטובים יותר עבור תעשיית הנייר. מיני העצים המבטיחים ביותר כמקורות חשובים לעיסה הם Eucalyptus Nitens ו-Eucalyptus dalrympleana, משום שקליפתם דקה וצפיפותם גדולה. ברזיל וצ'ילה הן היצרניות העיקריות בעולם לעיסת נייר מאקליפטוס. מדינות נוספות המספקות עיסת נייר מאקליפטוס הן סין ויפן.
ראו גם
מתכת
אבן
חרס (חרסית)
העץ בשירות האדם
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:עצים
קטגוריה:חומרי גלם
קטגוריה:חומרי בניין
קטגוריה:חומרי אריזה | 2024-09-14T20:08:20 |
איקליפטוס | הפניה אקליפטוס | 2024-06-01T15:28:30 |
עץ | שמאל|ממוזער|200px|שני עצי אֶדֶר אשר צמחו האחד בסמוך לשני
ממוזער|200px|פריחה של עצי פרונוס.
עץ הוא שם כללי לצמחים רב-שנתיים גבוהים, אשר בסיסם עשוי גזע מרכזי ניכר, ממנו לרוב צומחים ענפים מכוסי עלים, ולעיתים אף פרחים ופירות ובמקרים מסוימים מכנים שיחים גם כעצים. עצים אינם קבוצה טקסונומית מובהקת, אם כי כולם שייכים לקבוצה צמחי זרע.
קיבוץ רב של עצים יכול להפוך ליער או לסבך וכשהם מגודלים בידי האדם לפרדס, מטע ועוד. עצים שונים המגודלים במיוחד למאכל הם ברובם עצי פרי. לעומתם עצים יכולים להיכרת, הן למטרות חקלאיות והן להפקת העץ מהם.
הגדרת העצים
עצים מופיעים באלפי משפחות שונות של צמחים. בהערכה גסה קיימים כ-100,000 מיני עצים. מספר זה מהווה רבע ממספר מיני הצמחים הווסקולריים (שאינם טחבים, בעלי קשקשים או אצות). התחום בבוטניקה העוסק בחמש הקבוצות של הצמחים העציים קרוי דנדרולוגיה (Dendrology; מיוונית: דנדרוס פירושו "עץ", לוגיה (λογία) פירושו "תורה"). הענף מתמקד בעצים בעלי תועלת לאדם ובטכניקות לגידולם.
קיימים חמישה סוגים ראשיים של צמחים עציים, אך רק שניים מהם נחשבים לעצים אמיתיים: המחטניים והעצים רחבי-העלים. גזעם וענפיהם של העצים המשתייכים לשני סוגים אלו עשויים עץ. עץ כחומר גלם המופק מעצים רחבי-עלים מכונה באופן מסורתי עץ קשה, ואילו העץ של המחטניים מכונה עץ רך. לחלוקה זו קשר רופף בלבד לקושיו האמיתי של העץ; עץ האורן, למשל, המחטנאי הידוע ביותר, קשה בהרבה מרוב העצים רחבי-עלים.
הצמחים בשלוש הקבוצות הנותרות נחשבים לדמויי-עצים; אלו הם שרכי עצים , דקלאים והציקסינים. בשלוש קבוצות אלו אין התעבות שנתית של הגזע, ולפיכך קוטרו אחיד במידה זו או אחרת לכל אורכו אך הוא חסר ענפים אמיתיים.
לצמחים מסוימים תכונות רבות המשותפות להם ולעצים, אך הם אינם נחשבים לדמויי-עץ. הבמבוק, למשל, משתייך למשפחת הדגניים והוא חסר ענפים או פירות, על אף שגובהם מגיע ל-40 מטרים וגזעם עשוי רקמות הדומות לעץ. באופן דומה נהוג לכנות את הפפאיה, בננה, עץ יהושע והדרקונית כעצים, אף שמבניהם שונה דומה יותר לצמחי קרקע דמויי-עשבים.
תיאור כללי
שמאל|ממוזער|200px|המבנה של עצה שניונית בבסיס גזע.
המאפיין המובהק של עצים הוא גודלם וגובהם ביחס לצמחים אחרים, וכמות עליהם. גובהם הוא תכונה הישרדותית המאפשרת לעצים להתחרות על אור כשמשאבים אחרים, כגון מים או מינרלים חיוניים, מצויים בשפע, ובעצם להיהפך למין הצמחי השליט בסביבות כאלה. גם בסביבות יבשות יותר כמו בסוואנה באפריקה גובהם של עצים משמש תכונה הישרדותית. שם גדלים למשל עצי שיטה לגובה כדי להתחמק מרעייה של ג'ירפות. בתנאי גידול רבים, מפתחים עצים גזע מרכזי אחד, המקנה להם את תצורת הגידול המקושרת פעמים רבות עם עצים. אולם עצים רבים, מפתחים גזעים מרובים במיוחד כשגידולם אינו מוגבל בכמויות אור. גמישות זאת בצורת הגידול היא גם מאפיין של עצים רבים ומבטאת את יכולת התאמתם לתנאים שונים. אם כן, עצים נבדלים משיחים בעיקר בגובהם ולעיתים גם במספר הגזעים, אך במקרים רבים קשה להבחין בין עץ לשיח, שכן מיני עצים ושיחים בתנאים שונים יוצרים רצף של תצורות גידול שקשה לשרטט בו גבול בין שתי התצורות. כיום גם מצויים עצים ננסיים רבים מעשי ידי אדם שגודלם קטן משל שיחים רבים, כמו עצי בונסאי, אשר נחשבים עדיין עצים.
שני מאפיינים חשובים של העצים הם העלווה (מכלול הענפים והעלים), אשר במקרים רבים אינה צומחת בסמוך לקרקע, אלא במרחק מה ממנה, דבר המותיר מקטע של גזע חשוף מהקרקע ועד לעלווה, והחומר העיקרי המרכיב את הגזע והענפים: העץ, אשר קרוי על שם הצמח עצמו. בעברית המילה עץ משותפת גם לחומר הגלם וגם לצמח, בעוד המילה אילן משמשת רק לעץ הצומח. גם ברוב השפות האחרות קיימות מילים נפרדות לציון הצמח והחומר; כך למשל באנגלית משמש tree לציון הצמח ו-wood לציון החומר.
מבחינה היסטולוגית נחשב החומר עץ לסוג של עצה שניונית. עצה היא אחת משתי הרקמות העיקריות המשמשות להעברת חומרים בצמחים וסקולריים: השיפה מעבירה חומרי מזון אורגניים - ובעיקר סוכרוז - לכל חלקי הצמח שאינם ירוקים ולפיכך אינם פוטוסינתטיים (מקור הסוכרוז בתאים הפוטוסינתטיים, בהם הוא נוצר ממים ומפחמן דו-חמצני בתהליך הקרוי מעגל קלווין). העצה מעבירה בעיקר מים, מלחים ומינרלים, והיא מורכבת ברובה מתאים מתים - בניגוד לשיפה. עצה שניונית היא עצה דחוסה שהתפתחה במשך שנים. הצורה הנפוצה ביותר של עצה שניונית היא חומר העץ, כאמור המרכיב העיקרי של גזע וענפי צמח העץ.
החומר עץ מורכב מכמה תרכובות בסיסיות:
תאית: 40% עד 50%; רב-סוכר פולימרי המורכב מיחידות של גלוקוז. הודות לתאית, המרכיבה את דופן התא של רוב תאי הצמחים, נחשב הגלוקוז לתרכובת האורגנית השכיחה ביותר על פני כדור הארץ.
ליגנין: 20% עד 30%; פולימר צמחי המורכב מיחידות של פנילפרופאן (תרכובת ארומטית בעלת טבעת בנזן ומספר קבוצות הידרוקסיל) והממלא בדופן תא הצמח את החללים שבין מולקולות התאית. ליגנין מסונתז בתא מחומצת האמינו פנילאלנין.
המיצלולוז: 20% עד 30%; רב-סוכר פולימרי המורכב מיחידות של חד-סוכרים שונים, כגון גלוקוז, גלקטוז ומנוז.
חומרים אחרים: 1% עד 15%; שומנים, חלבונים, עמילן, פנולים, שעוות, פקטין, שרף.
אנטומיה ופיזיולוגיה
שמאל|ממוזער|220px|קנוקנות שורשים של עץ ממין Mora excelsa. לפעמים השורשים כה רחבים ועבים עד שצמחים אחרים גדלים עליהם.
שמאל|ממוזער|220px|ניצנים של ערמונית הסוסים.
שמאל|ממוזער|220px|עץ הדוריאן מפיץ פירות גדולים ועסיסיים, בתוכם נמצאים הזרעים.
המרכיבים העיקריים של העצים הם השורשים, הגזע, הענפים והעלים. למרבית העצים יש פרחים; כל הפרחים באשר הם הופכים במרוצת הזמן לפירות, אם כי לא בהכרח אכילים לאדם.
העצים מתחלקים לשתי חלוקות עיקריות:
רחבי עלים מול מחטניים
בעלי פרחים מול חשופי זרע
מגוון העלים בעצי הקבוצה הראשונה עצום; קוצים, למשל, נחשבים בעצים רבים כעלים רחבים, למרות צורתם הקרובה למחט. הבדלים גדולים קיימים גם בצורת הניצנים, האיברים מהם מתפתחים עלים וענפים חדשים. גזעם של עצים מסוימים מגיע עד לקצה העץ, וכל הענפים צומחים ממנו; הענפים הצעירים ביותר קצרים ומופיעים בראש העץ, כך שהעלווה מקבלת צורת פירמידה. זהו המצב בעצי אשוח ואשוחית, למשל. בעצים אחרים מתפצל הגזע בשלב מוקדם למספר ענפים ראשיים, מהם מתפתחים ענפים משניים. עצי בוקיצה, אשור ותרזה נוהגים כך. הגובה מעל האדמה שבו מתחילים הענפים הראשונים לצמוח תלוי גם בקרבתו של העץ לעצים אחרים; ביער צפוף מתחילים הענפים לצמוח בגובה רב, ואילו עצים העומדים לבדם מצמיחים ענפים קרוב יחסית לקרקע. סידור הענפים בעצים רבים מאפשר חשיפה מרבית לאור השמש, וביערות צפופים לעצים הצומחים לגובה רב שרידות טובה יותר מאשר זו של העצים הנמוכים.
שמאל|ממוזער|200px|גדם עץ בהולנד, אשר מבסיסו צומחות פטריות.
שמאל|ממוזער|220px|עץ המשמש כחומר גלם.
שמאל|ממוזער|230px|טבעות העץ
העצים נבדלים ביניהם בצורת השורש. עצים מסוימים, כגון אלון, שומרים את השורש הבודד עמו נולדו, והלה גדל באופן תמידי ומעמיק בצורה מאונכת אל תוך האדמה. בעצים אחרים מתפצל השורש בשלב מוקדם. בעצי תרזה, למשל, צומחים שורשי המשנה עמוק אל תוך האדמה, ואילו בעצי צפצפה נשארים השורשים קרוב לפני הקרקע וצומחים לרוחב.
כיוון צמיחת השורשים תלוי, בין השאר, בצפיפות האדמה ובעומק שבו מתחילה שכבת הסלע שמתחת לאדמה. בקרקע אוורירית ועמוקה יצמחו השורשים ברוב המקרים לעומק, ואילו בקרקע צפופה ורדודה יצמחו השורשים בדרך כלל לרוחב. צמחים דמויי-עץ, כגון הדקלים, לעולם לא מצמיחים שורש בודד ומאונך, אלא ניזונים משורשי-משנה רוחביים. שורשיהם של עצים גדולים עשויים להתפרש על פני שטח עצום ולגרום לבקיעת האדמה ולהרס של מדרכות וכבישים במקרה והשורש מנסה לבצבץ אל מעל לפני האדמה.
פרח הוא איבר הרבייה של עצים רבים. רוב הפרחים זכריים ונקביים כאחד, ומכילים את איבר הרבייה הנקבי (השחלה) ואת האיברים הזכריים (אבקנים) זה לצד זה. עצים מסוימים מצמיחים פרחים זכריים או נקביים בלבד, כך שניתן להגדיר כל פרט כ"עץ זכרי" או "עץ נקבי". היות שרק הפרחים הנקביים המופרים הופכים לפירות, הרי שרק העצים הנקביים או העצים המעורבים נושאים פרי. רוב פירות העצים הם סוגים שונים של אגוזים שאינם ניתנים למאכל האדם. אגוז מוגדר כפרי יבש שבו קיים זרע אחד (ולעיתים נדירות שניים) ושבו דופן השחלה של הפרח התקשתה עד מאוד והפכה דמוית עץ. רק מעט עצים מפיקים פירות מאכל עסיסיים.
ישנם עצים שרק קצות הצמרת שלהם נמצאת מעל פני הקרקע, לעיתים נראית כשיח, ורוב העץ הוא למעשה תת-קרקעי. לעצים אלו ענפים, ואף גזעים ושורשים היכולים להיות מאוד עמוקים. כיוון שלמעשה הם עצים, הרי שעל פני הקרקע הצמרת שלהם תיראה כמו שיחים בפיזור מסוים. אחד מעצים אלו הוא ינבוט השדה, המהווה לעיתים מטרד בשדות, והיותו עץ מקשה על מיגורו, כיוון שהוא חוזר ומתחדש.
טבעות העץ
מאפיין ידוע של העצים הוא הטבעות השנתיות שלהם, שבהן ניתן להבחין בחתך רוחבי של הגזע וכן ברהיטים ובמבנים אחרים העשויים עץ, המשמרים בדרך כלל את הטבעות (הפסים המופיעים ברהיטי עץ רבים הם למעשה טבעות, אלא שבמקרה זה נוסר העץ לאורך במקום לרוחב). גזע העץ מתעבה בהתמדה הודות לקמביום הווסקולרי (Vascular cambium). זוהי רקמה המצויה בין קליפת העץ ובין הליבה, ואשר מורכבת מתאי נבט (תאים בעלי יכולת התמיינות בלתי-מוגבלת; בעולם הצומח קרויים אלו תאי מריסטם) המתרבים ומתמיינים ללא הרף. תאים המתפתחים מהקמביום פנימה, לכיוון מרכז הגזע, הופכים לעצה שניונית, כלומר לעץ; תאים המתפתחים מהקמביום החוצה הופכים לשיפה שניונית - זוהי קליפת העץ.
אופייה של העצה השניונית המתפתחת מהקמביום משתנה בהתאם לעונות השנה ולתנאי האקלים: עונה שחונה גורמת להתפתחות של עץ דליל יחסית, ואילו עונה גשומה גורמת להתפתחות עץ דחוס. בהיעדר משקעים מסתגל העץ למצב באמצעות יצירת עצה דלילה, רכה ובהירה, אשר דרכה מסוגלים המים לזרום ביתר קלות לכל חלקי העץ; תאי העצה הבהירה מכילים נוזלים רבים ודופן התא שלהם דקה. עם תחילת הגשמים מתגברת צפיפותה של העצה וצבעה מתכהה. חומרי מזון רבים נאגרים בתאי העצה, דבר הגורם לשינוי הצבע. היות שבשנה קיימת בדרך כלל עונה גשומה אחת (חורף) ועונה שחונה אחת (קיץ), הרי שטבעת כהה אחת וטבעת בהירה אחת מייצגות יחדיו שנה אחת בחייו של העץ. באזורים בהם קיימות שתי עונות גשומות וביניהן שתי עונות שחונות בשנה נוצרות טבעות חצי-שנתיות. עובי כל טבעת שונה בין שנה לשנה בהתאם לכמות הגשמים או היבטים אחרים של האקלים, בעונות גשומות ובהינתן אקלים מתאים העץ יצמח מהר יותר לעומת עונות שחונות יותר.
באזורים על פני כדור הארץ אשר בהם אין עונות גשומות ושחונות (במדבר ובאזור קו המשווה, למשל) כמעט ולא מפתחים העצים טבעות שנתיות. בצמחים דמויי-עץ, כגון הדקלים, העצה, השיפה והקמביום מעורבים זה בזה ואינם מסודרים כמו בעצים אמיתיים; לפיכך לא מתרחשת התעבות מתמידה של הגזע ולא נוצרות טבעות.
ייתכנו הבדלים גדולים ברוחב הטבעות של עצים ממינים שונים. טבעותיהם של עצי אלון, ערבה, צפצפה ודולב עשויות לעלות על רוחב של סנטימטר אחד, זאת לעומת עצי הטקסוס (סוג של מחטניים) ועצים גמדיים, אשר רוחב טבעותיהם קטן מ־3 מילימטרים. בעצים מחטניים רוחבן של הטבעות הכהות בלבד אינו מושפע מגורמים חיצוניים; שיעור הטבעות הבהירות (מבחינת הכמות הכללית של העץ הבהיר בגזע) לעומת הטבעות הכהות גדל בשנים גשומות וקטן בשנים שחונות; לפיכך עץ מחטני הגדל במהירות רך יותר מעץ הגדל באיטיות, שכן גדילה מהירה נעשית הודות לטבעות הבהירות בלבד, אשר רכות יותר מהכהות. בעצים רחבי עלים המצב הפוך, ורוחב הטבעות הבהירות בלבד אינו מושפע מגורמים חיצוניים.
דנדרוכרונולוגיה היא טכניקה בה נעשה תיארוך מדעי על פי טבעות העצים. באמצעות שיטה זו ניתן לדלות פרטים היסטוריים רבים. רוחבן של טבעות העץ משתנה בהתאם לתנאי האקלים בזמן בו התפתחו. כך מתקבלים דפוסים של עובי טבעות שונה בשנים שונות. דבר זה מאפשר לקבל מעין "טביעת עצבע" לרצף של שנים, שהוא אופייני לעצים רבים מאותו מין וגדלו באזור משותף. באופן זה גם ניתן לבצע השוואה בין עצים שונים (שיש להם טווחי זמן שחופפים זה את זה באופן חלקי) וכך לייצר רצפים של טבעות במשך מאות ואף אלפי שנים אחורה.
תת-הענף הקרוי דנדרוקלימטולוגיה עוסק בדליית פרטים על האקלים באזור מסוים לפני שנים רבות בהתאם לרוחבן של טבעות העצים ומספק נתונים היסטוריים לקלימטולוגיה. בדנדרוארכאולוגיה, לעומת זאת, נאספות קורות עץ ממבנים עתיקים וגילן (ומכאן - גיל המבנה) מוערך באמצעות ניתוח הטבעות וכך מהווה עזר בתחום של ארכאולוגיה לצד שיטות נוספות כמו תיארוך רדיומטרי. גורמים מסוימים - נמלים, למשל - מסוגלים להרוס את טבעות העץ, דבר המהווה מכשול לדנדרוכרונולוגיה. מכשול נוסף הוא הריקבון המתרחש לעיתים בליבת הגזע של עצים עתיקים. ניתן עדיין לשער את גיל העץ לפי הטבעות החיצוניות, אך שיעור זה רחוק מלהיות מדויק.
אקולוגיה
אזורים ומערכות אקולוגיות רבות על פני כדור הארץ מוגדרים על פי סוג וצפיפות העצים הצומחים בהם. שטח שבו גדלים עצים בצפיפות בינונית, המאפשרת מעבר של קרני השמש ביניהם, נקרא חורש. עצים הגדלים בצפיפות גבוהה יותר, כך שהאדמה שביניהם נשארת מוצלת, מהווים יער, ואילו שטח שבו גדל בעיקר עשב עם עצים בצפיפות נמוכה נקרא סוואנה. אזורי יער מוגדרים לפי סוג העצים הצומחים בהם: אזור המיוער בעצי מחט נקרא טייגה, ואילו אזור של עצים רחבי-עלים וירוקי עד מכונה יער גשם טרופי, יער גשם ממוזג או יער נשיר. לא כל היערות מסווגים לסוג יער ברור וחלק מהיערות הם "כלאיים", בהם צומחים עצים שונים.
התפתחותם של המחטניים במרוצת הדורות מהווה הסתגלות אבולוציונית לתנאי הסביבה. שטח הפנים המזערי של עלי המחט מצמצם את איבוד המים ואת סכנת הקפיאה בטמפרטורות נמוכות. דבר זה מאפשר לעצי המחט להישאר ירוקי עד גם בחורפים קשים. צפיפות העצים קטנה ככל שמתקרבים לקטבים של כדור הארץ; בקווי רוחב בני מעל ל-70 מעלות כמעט ולא צומחים עצים.
גובהו של אזור מסוים מעל לפני הים משפיע גם הוא על גדילת העצים בו. הטמפרטורות הנמוכות והרוחות החזקות מקטינות את הסיכוי לצמיחת עצים באזורים גבוהים; צמיחתם של העצים שכן צומחים בגבהים איטית והם לעיתים קרובות אינם מגיעים לממדים של עצים זהים הצומחים באזורים נמוכים. הסיכוי לצמיחת עץ בגובה רב תלוי גם בכמות השלג באזור: באזורים גבוהים הקרובים לקו המשווה (הרי האנדים בצ'ילה, למשל), צומחים עצים בגובה של 2,800 מטרים מעל לפני הים, ואילו בהרי האלפים שבמרכז אירופה מפסיקה צמיחת העצים כבר בגובה של 1,600 מטרים. בהרי ההימלאיה האזורים המושלגים גבוהים יחסית מסיבות אקלימיות שונות וכתוצאה מכך ניתן להבחין בעצים אף בגובה של 3,800 מטרים. הפרט שנצפה בגובה הרב ביותר בעולם הוא מין של אשוח (Abies squamata) אשר גדל בגובה של 4,600 מעל לפני הים באזור של רכס ההימלאיה בסין. העצים העמידים ביותר לטמפרטורות נמוכות הם מינים מסוימים של לֶגֶש (Larix gmelini) ואורן ננסי (Pinus pumila), אשר מסוגלים לשרוד קור של 70- מעלות צלזיוס. מין זה של לגש נצפה בקו רוחב של 72 מעלות צפון, העץ המרוחק ביותר מקו המשווה.
שורשי העצים מגינים על קרקע מפני סחף, בעיקר בזמן שיטפונות, ובכך מאפשרים צמיחה גם במורדות ההרים.
ממדים ושיאים
שמאל|ממוזער|200px|סקוויה ענקית, העץ הגדול ביותר כיום. אדם העומד בבסיס מציג את גודלו.
שמאל|ממוזער|250px|העץ הרחב בעולם - העץ של טולה בואחאקה, מקסיקו.
עצים הם מהיצורים הגדולים, המורכבים והפעילים ביותר מבחינה מטבולית על פני כדור הארץ, ובהחלט בממלכת הצומח.
עץ בוקיצה בן 80 שנה, למשל, מגיע לגובה של 25 מטרים. עלוותו, בעלת קוטר של 15 מטרים, מטילה צל על שטח של 160 מ"ר והיא כוללת כ-800,000 עלים, אשר להם שטח פנים כולל של 1,600 מ"ר; השטח הכולל של דפנות תאי העלים מגיע ל-160,000 מ"ר. נפח העץ אותו ניתן להפיק כחומר גלם הוא 15 מטר מעוקב (מ"ק), והוא שוקל 12 טונות, כמחצית מתוכם פחמן. בכל שעה צורך העץ כ-2,300 גרם של פחמן דו-חמצני, 960 גרם מים ואנרגיה בסך 25,435 ג'אול. הוא מייצר בשעה 1,600 גרם גלוקוז ו-1,712 גרם חמצן – התצרוכת הממוצעת של עשרה בני אדם. במשך 80 שנותיו עיבד העץ 40 מיליון מ"ק של אוויר.
נכון ל-2011 העץ הגבוה בעולם הוא סקוויה נאה המכונה "היפריון". הוא גדל בפארק לאומי רדווד קליפורניה, ארצות הברית ומתנשא לגובה של מעל . ידועים 42 עצים הגבוהים מ-110 מטרים ו-220 הגבוהים מ-105 מטרים, ולפחות למעלה מ-600 הגבוהים ממאה מטרים, כולם עצי "סקוויה נאה". שיא הגובה האפשרי לעץ הוא 122–130 מטרים, כפוף לכוח הכבידה ולחיכוך בין המים לכלים שדרכם הם עוברים.
מדידת היקפו של עץ, אף על פי שמדובר במשימה קלה למדי, עשויה להניב תוצאות שונות מאוד בהתאם לאופן המדידה. נהוג למדוד את היקף העץ בגובה של 1.3 עד 1.5 מטרים מעל לפני הקרקע. אם הקרקע נטויה (במדרון הר, למשל) נהוג למדוד 1.5 מטרים מנקודת הקרקע הגבוהה ביותר שבה נוגע גזע העץ, אם כי יש המודדים מנקודת האמצע שבין הנקודה הגבוהה והנמוכה ביותר. יש המודדים את "ההיקף בקו אווירי" של העץ, כלומר כורכים את סרט המדידה בפשטות סביב העץ, ויש המודדים את ההיקף המלא, תוך התחשבות בתצורת פני הגזע, ומכניסים את סרט המדידה לכל "עמק" קטן שיוצרת קליפת העץ.
עצים מסוימים, כגון באובב, אוגרים כמויות עצומות של מים לאחר העונה הגשומה, דבר המרחיב את גזעם בצורה משמעותית. אף על פי שמדובר באחד העצים הרחבים ביותר (קוטר של עד 11 מטרים, היקף של עד כ-35 מטר), הרי שמכשול זה גרם לכך שלא קיימים נתונים רשמיים בנוגע לממדי עץ זה. עם זאת, עץ הבאובב הנחשב על ידי רבים לגדול בעולם נמצא בדרום אפריקה, לא רחוק מן העיר פארל, בחצר האחורית של בית פרטי. קוטר הגזע מעל 36 מטר, ובין קימוריו הותקן ספסל לישיבה. גזע העץ חלול לחלוטין, ובתוכו, בנוי פאב קטן.
בבוטניקה מודרנית נהוג יותר ויותר לציין את קוטר העץ במקום את היקפו. הקוטר מחושב באמצעות חילוק ההיקף בפאי, בהנחה שהגזע עגול. הנתון נכתב בספרות המדעית כ-DBH (קוטר בגובה חזה; Diameter at Breast Height). העץ הרחב ביותר מכונה "אל טולה" (El Tule) ונמצא בחצר הכניסה בעיירה סנטה מריה דל טולה, במדינת אואחאקה שבמקסיקו. זהו מין של טקסודיון אשר קוטר הגזע של עציו נע בדרך כלל בין 1 ל-3 מטרים; קוטרו של הפרט באואחאקה, לעומת זאת, הוא כ- ובהיקף של מעל .
מדידת הנפח הכולל של העץ היא משימה קשה יותר, ומדידות מועטות בלבד נעשו. יש הכוללים את העלווה ויש המחשיבים רק את הגזע; אף מדידת נפח אינה מחשיבה את השורש. העץ הגדול בעולם, ולמעשה האורגניזם הגדול ביותר בעולם, הוא סקוויה ענקית המכונה בשם גנרל שרמן.
במשך שנים העץ שנחשב לעתיק בעולם הוא העץ המכונה "מתושלח", שהוא פרט של המין אורן האצטרובל הזיפני (Pinus longaeva) בסוג אורן הצומח בקליפורניה. גילו של מתושלח מוערך בכ-4,850 שנים. עד 1964 היה קיים עץ בשם "פרומתאוס" שגילו הוערך בכ-5,000 שנים, אך בשנה זו נכרת העץ למטרות מחקר על ידי סטודנט מאוניברסיטת צפון קליפורניה. כריתת העץ עוררה מחלוקת קשה ועד היום לא הוברר לגמרי מדוע היה צורך לכרות את העץ וכיצד הושגו האישורים לכך. בפרסומים של ה-BBC נטען כי מדענים מאוניברסיטת אומאה שבשוודיה גילו עץ אשוח שגילו כ-9,550 שנים, באזור הר פולו שבשוודיה.
העץ והאדם
שמאל|ממוזער|200px|עץ ברזיל, המצוי בטבע בסכנת הכחדה עקב כריתתו בשל צבע הגזע המרשים, ממנו ייצרו כלים שונים.
שמאל|ממוזער|200px|בונסאי, גידול של עצים המטופחים לגודל ננסי.
שמאל|ממוזער|200px|כרם של עצי גפן בטקסס. עצי פרי מגודלים באזורים מובחרים ביניהם בכרמים, מטעים, פרדסים ועוד בידי האדם.
העצים ליוו את האדם מראשיתו, במגוון רחב של שימושים. הגם שאין ביכולתם של העצים להתחרות בצבעוניות הרבה של הפרחים ועל אף הרגשות העזים שהאחרונים מעוררים בלבם של אנשים רבים, הרי שתועלתם של העצים לאדם גדולה בהרבה. שימושים עיקריים של העצים:
מקור לפירות מאכל
שוברי רוח (להגנה על שדות ואזורי מגורים מפני הרוח)
נוי ובילוי בגנים ובחורשות
מחומרי הגלם העיקריים שבשימוש האדם (ראו עץ (חומר גלם))
מקור לייצור תבלינים, תרופות, שמן מאכל
אחת התגליות הקדומות והחשובות ביותר של האדם הקדמון - האש - הושגה ככל הנראה לאחר שברק פגע בעץ והצית אותו. גילוי האש תרם תרומה מהותית להתפתחותו המהירה של האדם; האש הגבירה את שרידותו, אפשרה לו לנדוד לאזורים קרים ושיפרה את תזונתו.
כיום עצים רבים ביערות נכרתים הן לטובת שימוש בעצה להסקה, בנייה ועוד והן כדי לפנות את השטח לשימושים חקלאיים או לכבישים. הדבר גורר מספר מיני עצים לסכנת הכחדה, נוסף על נזקים נוספים ביניהם הפצת מינים פולשים - חיות, צמחים, פטריות ופתוגנים, הריגת חיות מאביקות ומפרות (עץ הדודו למשל כמעט נכחד עם הכחדת הדודו), שינויים אקלים קיצוניים, אשר גורמים בין השאר לשרפות יער קשות וכן מזיהומים שונים.
העץ במסורת ובדת
שמאל|ממוזער|140px|עץ חג המולד.
שמאל|ממוזער|140px|אדם וחוה ניזון מעץ הדעת.
ממוזער|140px|יגדרסיל, עץ החיים במיתולוגיה הנורדית.
ממוזער|140px|פסל עץ זועף בהולנד.
עשרות מסורות, אמונות ומנהגים דתיים וחברתיים סובבים סביב עצים.
אחד מהאירועים שלפי היהדות השפיעו בצורה מכרעת על עתיד האנושות הוא חטא עץ הדעת המוזכר בספר בראשית. פירות העץ הקנו לאדם וחוה השכלה ובינה - אך עמה גם בושה על היותם עירומים. פרשנים רבים סבורים כי העץ עצמו אינו בעל חשיבות רבה, אלא המבחן שהעמיד אלוהים בפני יצירי כפיו, מבחן הצייתנות חסרת הפשרות. האדם נכשל במבחן, גורש מגן עדן ונענש.
ט"ו בשבט הוא חגם של האילנות ביהדות. בחג זה נהוג לנטוע עצים בישראל, וכן לאכול פירות תוצרת הארץ. בעבר, כאשר עם ישראל חי בגולה, היו שולחים אל הקהילות היהודיות ברחבי העולם פירות יבשים מתוצרת הארץ, כדי לזכותם לאכול בט"ו בשבט את פירות ארץ ישראל. לאור המרחק הרב, לא היה ניתן לשלוח את הפירות בצורתם המקורית, ולכן יבשו את הפירות בדרך המשמרת אותם לאורך זמן רב. מנהג זה השתרש ואנשים רבים נוהגים לאכול בט"ו בשבט פירות יבשים.
בספר דברים מוטל איסור לכרות עצי פרי בזמן מצור על עיר:
לעצים מקום גם בקרב הפתגמים ואמרי שפר בעברית, לדוגמה מדווחת האקדמיה ללשון העברית באתרה: חמש עצות לחיים נתן רבי עקיבא לרבי שמעון בר יוחאי כשהיה רבי עקיבא חבוש בבית-האסורים, ואחת מהן:
במיתולוגיה היוונית דריאדות הן נימפות עצים (ביוונית Drys פירושו "אלון". שורש הודו-אירופי זה התקיים גם בשפות הגרמאניות, ובהן באנגלית העתיקה בצורות treo, treow. מצורות אלה התפתחה המילה האנגלית Tree). כמה מהדריאדות היו קשורות קשר אמיץ לעץ שלהן וכשהוא מת מתו אף הן. קיימות נימפות רבות הקשורות אף הן לעצים: קרני (Cranae) היא נימפת עץ הדובדבן ומליאד (Meliad) - נימפת עץ הליבנה, למשל. עץ הדפנה (ער אציל) קרוי על שם הנימפה דפנה, אשר הפכה לעץ זה לאחר שאפולו, המאוהב בה, רדף אחריה.
הנוצרים נוהגים להציב בביתם ובמקומות ציבוריים עצי חג מולד. סוג העץ המקושר ביותר עם מנהג זה הוא האשוח, אשר עליו המחטניים ירוקים במיוחד גם בחורף ואינם נושרים כשהם מתייבשים, אך גם סוגים אחרים של מחטניים נהוגים בשימוש, ובעת האחרונה - גם עצים מלאכותיים. מקורו של המנהג - הצבת עץ בשיאו של החורף לסימול החיים - עוד בימי רומא העתיקה, והנוצרים שאלו אותו מאוחר יותר והשתמשו בו לסימול נצחיותו של ישו (חג המולד מציין את הולדתו של ישו). את העץ נהוג לקשט באורות ובקישוטים צבעוניים. "העץ של גנרל גרנט" (General Grant Tree) הצומח בקליפורניה והקרוי על שם יוליסס ס. גרנט, נשיאה ה-18 של ארצות הברית, הוכרז כעץ חג המולד הלאומי על ידי קלווין קולידג', נשיאה ה-30 של ארצות הברית.
במרכזן של דתות ומיתולוגיות רבות ניצב עץ העולם, עץ המקשר בין האדמה והשמים או שעליו ניצב העולם; העץ נמצא במרכז העולם, באקסיס מונדי (Axis mundi, בלטינית: "ציר העולם"). במיתולוגיה הנורדית קרוי העץ יגדראסיל (Yggdrasil), עץ תשעת העולמות. יגדרסיל מתואר כעץ מֵילָה (עץ ממשפחתו של הזית), ועל אחד מענפיו נתלה במשך תשעה ימים אודין, מלך האלים, כשכידונו שלו נעוץ בבטנו כהקרבה עצמית. חוקרים מצביעים על קשר אפשרי בין סיפור זה ובין צליבתו של ישו הנוצרי. במיתולוגיה הנורדית היו עשויים בני האדם הראשונים עץ מילה ועץ בוקיצה.
בבודהיזם קיים עץ הבודהי (Bodhi), עץ תאנה קדושה אשר צמח בצפון מזרח הודו ואשר תחת צלו נח גאוטמה בודהה, ביצע מדיטציה וזכה להארה. כיום נמצא באתר עץ אשר משערים כי הוא צאצא ישיר של העץ המקורי; מקום צמיחת העץ הוא המקום הקדוש ביותר לבודהיזם ומהווה אתר עלייה לרגל. העץ העתיק ביותר בעולם אשר ניטע בידי האדם (עץ התאנה בסרי לנקה, אשר הוזכר לעיל) נחשב אף הוא לצאצא ישיר של עץ הבודהי והוא קרוי סרי מאהה בודהי (Sri maha bodhi).
מנהג ה-Maibaum נהוג בגרמניה ובאזורים אחרים דוברי גרמנית. באופן בסיסי מדובר בעץ (בדרך כלל ליבנה, בעל קליפה לבנה) המקושט באופן זה או אחר והמוצב במקומות שונים בתחילת חודש מאי. במיוחד באזור חבל הריין נוהגים בנים מאוהבים להציב עצי ליבנה מקושטים בניירות קרפ צבעוניים על מפתן ביתן של אהובותיהם, ואכן בכל שנה בתחילת מאי ניתן לראות את העצים המקושטים בכל פינה בערי גרמניה. בשנים מעוברות אלו הן הבנות המציבות את העצים ליד ביתם של הבנים.
העץ בספרות ובאמנות
עצים מוזכרים בספרות ובאמנות לעיתים תכופות. העצים מסמלים את הקשר שבין האדם ואדמתו, וכשהם מואנשים (במשלים ובספרי פנטזיה, למשל) ניתנות להם תכונות כגון חוכמה, יציבות ורצון להגן. בולינור, מקום בדיוני פרי מוחו של ג'ון רונלד רעואל טולקין, מחבר "שר הטבעות", צמחו "שני העצים של ולינור" (Valinor). הם הושמדו על ידי מורגות', אך הפרח והפרי שלהם נשמרו והוולאר הפכו את אחד העצים לשמש ואת השני - לירח.
בשירו של נתן זך "כי האדם עץ השדה" (הולחן מאוחר יותר על ידי שלום חנוך) מוצגת הקבלה בין תלאותיהם וקשייהם של האדם ושל העץ (מקור שמו ונושאו של השיר בספר דברים כ, יט).
הסיפור העץ הנדיב מתאר מערכת יחסים בין עץ לילד במשך שנים עד לבגרותו. ניתן לראות את הסיפור כמשל ל: ביקורת על מערכת היחסים בין האדם לכדור הארץ, מערכת יחסים בין האדם לעצמו, ועוד נמשלים.
קישורים חיצוניים
אתר אינטרנט הפועל כנגד הכחדת עצים נדירים
הערות שוליים
*
קטגוריה:צורות חיים של צמחים | 2024-10-07T09:37:57 |
תבלין | ממוזער|250px|תבלינים למכירה באיסטנבול בשנת 1907
ממוזער|250px|תבלינים למכירה בשוק מחנה יהודה
ממוזער|250px|תבלינים למכירה בגוואדלופ
שמאל|ממוזער|250px|חנות תבלינים בבית לחם הגלילית
תבלין הוא חומר המוסף למזון לשם שיפור טעמו, בדרך כלל בכמויות קטנות יחסית לשאר מרכיבי המנה. התבלינים מיוצרים בדרך כלל מצמחי תבלין. הם יכולים להיות מופקים מפרי, מזרע, משורש או מקליפה של צמח, לרוב לאחר תהליך של ייבוש או כתישה. מילון אבן-שושן מגדיר תבלין "חלקי צמח או חומרים המופקים מצמחים, טעימים או חריפים או ריחניים שמערבבים במזונות לשם תוספת טעם או ריח: נענע, שומר, פלפל – הם תבלינים נפוצים".
ישנו מגוון גדול של תבלינים ובכל מטבח משתמשים בתבלינים לפי אופיו: יש מטבחים המאופיינים בשימוש בתבלינים חריפים דוגמת צ׳ילי, ויש המאופיינים בשימוש בתבלינים מתקתקים דוגמת קינמון. גם מלח נחשב לעיתים כתבלין, אף שאינו ממקור צמחי.
צמחי תבלין רבים משמשים גם לבישום. לכמה מהתבלינים תכונות המסייעות בשימור המזון. בתבלינים בעלי טעם דומיננטי נעשה שימוש לעיתים גם כדי לטשטש טעם של תחילת ריקבון במאכל. בייחוד בתקופות שבהן הייתה בעיה בשימור וקירור מזון. תבלינים שימשו להוספת צבע לשטיחים בתהליך האריגה בבוכרה ובפרס. לתעשיית הקוסמטיקה היו משמשים בתור בשמים, שמן אתרי, קרמים לגוף וגם בתעשיית הסבון.
יש תבלינים המוספים כמות שהם, ויש העוברים עיבוד כמו ייבוש, טחינה וקלייה. בימינו אפשר לקנות תבלינים באריזות סגורות או במשקל.
צמחים המשמשים כתבלין ללא כל עיבוד, קרויים עשבי תיבול. יש גם תבלינים המיוצרים באופן מלאכותי והם קרויים "חומרי טעם וריח". אין לבלבל את המושג תבלין עם מושג "קונדימנט" הכולל גם את הרטבים המוכנים שמוגשים לצד האוכל. תבלינים המגיעים בצורה לחה – בתערובת עם שמן או נוזל אחר – נקראים "ציק". נראה כי חלק מהרטבים יכולים להיכלל בקטגוריה זו.
ממוזער|שמאל|250px|מבחר מטחנות לקפה ולתבלינים
מקור המילה
לפי האקדמיה ללשון העברית מקור המילה "תַּבְלִין" הוא מצורת הרבים של המילה הארמית תֶּבֶל, וכך היא משמשת בלשון חכמים. אמנם כבר בתלמוד בבלי נמצא שימוש במילה תבלין כצורת יחיד. עם הזמן החל השימוש במילה כצורת יחיד, ואילו לרבים משתמשים בצורת הריבוי "תבלינים".
מיון וסיווג של תבלינים
שמאל|ממוזער|250px|דוכן תבלינים בשוק באיסטנבול
סיווג בוטני
התבלינים נכללים במאות משפחות בוטניות שונות. המשפחות העשירות ביותר במספר מיני התבלינים הן השפתניים (נענע, בזיליקום, מרווה, רוזמרין ועוד), הסוככיים (כוסברה, כמון, פטרוזיליה, סלרי ועוד), המורכבים, השושניים והדגניים.
בחלק מהתבלינים הצמח נאכל כמות שהוא (בדרך כלל החלקים הירוקים), ובאחרים משתמשים בחלקים שונים שלו:
זרעים, לדוגמה: פרג, קצח, כוסברה
שורשים או בצלים, לדוגמה: חזרת, כורכום, זנגביל, שום
חלקי פרחים, לדוגמה: זעפרן, ציפורן
פירות, לדוגמה: פלפל, צלף
קליפות עץ, לדוגמה: קינמון, וניל
שרף, לדוגמה: סירופ מייפל
ישנם צמחים שמשתמשים במספר חלקים שלהם כתבלין, דוגמת חרדל, שבו משתמשים הן בעלים והן בזרעים. תפקידם האבולוציוני של חומרי התבלין בצמחים אינו ברור, ומשערים שבחלק מהמקרים מטרתו למנוע אכילה של הצמח על ידי בעלי חיים.
סיווג קולינרי
מטבחים מארצות מוצא שונות מתאפיינים באוספי תבלינים שונים, ולעיתים בתערובות תבלינים מסוימות.
תבליני המטבח האיטלקי
תבליני המטבח ההודי
תבליני המטבח היווני
תבליני המטבח המרוקאי
תבליני המטבח העיראקי
תבליני המטבח ההונגרי
תבליני המטבח הפולני
תבליני המטבח הסיני
תבליני המטבח היפני
תבלינים נפוצים
היסטוריה של התבלינים
250px|ממוזער|שמאל| פיטוליתים של זרעי חרדל השום שנמצאו באתרים בצפון גרמניה ודנמרק, מתוארך 5,700–6,100 שנים לפני זמננו
בני אדם השתמשו בתבלינים כבר בתקופות קדומות ביותר. משוער שהשימוש בתבלינים החל בין השאר כאמצעי לשימור מזון, כאשר התבלינים מסוימים עיכבו או מנעו בו התפתחות של יצורונים.
במחקר ארכאולוגי שהתפרסם ב-2013 על ידי ארכאולוגים מאוניברסיטת יורק באנגליה (הארכאולוגים אוליבר קרייג (Oliver Craig) והיילי סול (Hailey Saul)), נמצאו הוכחות לשימוש בחרדל באתרים שנחפרו בגרמניה (נוישטאדט Neustadt) ובשני אתרים בדנמרק. במחקר נבדקו שברים של כלי חרס שנמצאו עליהם פיטוליתים של תבלינים שונים והחוקרים הצליחו לזהות בבירור נוכחות של חרדל השום שבושל בקדירות יחד עם בעלי חיים ודגים. זהו הממצא הקדום ביותר של שימוש בתבלינים ובחרדל שנתגלה עד כה. הממצא הארכאולוגי מעיד על כך שבני-אדם השתמשו בתבלינים כבר בתקופות קדומות ביותר. מחברי המחקר סבורים שהחרדל שימש כתיבול ועורבב עם המזונות שבושלו בכלי החרס, שגילם נאמד בין 5,800 ל-6,150 שנה. שאריות שומן החיות ושומן הדגים שנתגלו בחרסים זוהו בבדיקות כימיות של ליפידים. החיות ששימשו כמזון היו כנראה איילים.
מאחר שהערך האנרגטי של הזרעים של החרדל הוא נמוך ביותר, סבורים החוקרים ששימושו העיקרי היה לתיבול המאכלים ולא כמקור למזון. זוהי הראיה הקדומה ביותר לשימוש בתבלינים לתיבול מזון בבישול.
הסחר העולמי בתבלינים התפתח בדרום-מזרח אסיה והמזרח התיכון סביב 2000 לפני הספירה, ואחד התבלינים הראשונים שנסחרו היה הפלפל, שהגיע בעיקר מהודו, ובשל מחירו הגבוה כונה לעיתים "זהב שחור", ואף שימש כמטבע עובר לסוחר (ראו גם תבלינים מהמזרח הרחוק בארצות המקרא).
בשל תכונות השימור של רבים מהתבלינים, המצרים השתמשו בהם לחניטה, ודרישתם לתבלינים סייעה לעורר את הסחר העולמי. עם נפילת האימפריה הרומית והאימפריה הביזנטית ועד לסוף ימי הביניים, רוב סחר התבלינים הוחזק בידי שלטון האסלאם, ובידי ערי המדינה האיטלקיות ונציה וג'נובה. מכיוון שתבלינים רבים מקורם באקלים טרופי, המסחר בהם התרחש בין אזורים מרוחקים זה מזה. סוחרים אינדונזיים נסעו ברחבי סין, הודו, המזרח התיכון, והחוף המזרחי של אפריקה. סוחרים ערבים אכלסו את הנתיבים דרך המזרח התיכון והודו. דרך הבשמים, שהובילה מדרומו של חצי האי ערב אל חופי הים התיכון, והייתה אחת מדרכי המסחר החשובות והידועות ביותר בעת העתיקה, שימשה גם סוחרי תבלינים.
הצורך בתבלינים היה מניע מרכזי במסעות למזרח גם בימי הביניים על ידי סוחרים אירופאיים, מסעות שהיו לעיתים מסובכים ומסוכנים. אותם מסעות הם שהובילו בהמשך אף לגילוי יבשת אמריקה, והתבלינים המגיעים ממנה.
עד היום תבלינים נסחרים בעולם בכמויות גדולות, וישנם תבלינים כמו הזעפרן או הכמהין שמחירם יקר במיוחד.
תבלינים בתרבות
תבלינים בספרות
בספרות חז"ל אפשר למצוא התייחסויות שונות לתבלינים – הן בדיונים הלכתיים, והן בדיונים אחרים כמו המשנה המפורסמת ממסכת שבת (המופיעה בגרסה שונה מעט גם בבראשית רבא) המדמה את השבת לתבלין המשפר את טעמו של האוכל הנאכל בה. דבורה עומר עיבדה את הסיפור בספרה "התבלין החסר".
אגדה יוונית מפורסמת מספרת על אפולו אל השמש שהתאהב בנימפה שהפכה לעץ הדפנה.
גם בספרות מאוחרת יותר אפשר למצוא תבלינים המופיעים כמוטיב מרכזי, ואחת הדוגמאות המפורסמות לכך היא אלוף בצלות ואלוף שום של ח.נ ביאליק.
תבלינים בשפות
אפשר לראות את השפעתם התרבותית של תבלינים גם בעקבות כניסתם אל מטבעות לשון ופתגמים שונים. בעברית נפוצה האמירה "חסר לו פלפל" על אדם יבש. בערבית "מי שיש לו מרווה תחת ידו מרחיק מחלה מביתו". פתגם רוסי אומר "אוכל בצל – משבע צרות ניצל".
כימיה ורפואה
רוב התבלינים מכילים שמנים אתריים או תרכובות ארומטיות המקנים להם את הריח והטעם האופייניים. מבחינה כימית אין בין התבלינים מכנה משותף, אם כי רובם תרכובות אורגניות. לדוגמה: ריחו וטעמו של הוניל מגיע ממולקולת הונילין, שהיא אלדהיד, וטעמו האופייני של הפלפל השחור, מקורו במולקולת הפיפרין, שהיא אלקלואיד.
חלק גדול מחומרים אלו משמש גם כתוספות מקנות-ריח ליינות וליקרים, למוצרים קוסמטיים שונים ועוד.
בנוסף, לרבים מבין החומרים האלה מיוחסות תכונות רפואיות שונות. כבר בשנת 1000 לפני הספירה, כבר ניתן היה למצוא מערכות רפואיות המבוססות על עשבי תיבול בסין, קוריאה והודו.
בעת העתיקה, בימי הביניים ואף לאחר מכן, היו התבלינים פריטי מסחר יקרים ומבוקשים ביותר, בין השאר מכיוון שלתבלינים שונים יוחסו סגולות ריפוי, שהעלו את ערכם עוד יותר. דוגמה לכך מהווה הכרזתם של רופאי אנגליה האליזבתנית (במאה ה-17) שמרקחות אגוז המוסקט שלהם הן המרפא הוודאי היחיד לדבר.
גם בימינו התרכובות הפעילות בתבלינים רבים נחקרות לשימוש ברפואה. לכורכום לדוגמה, יתרונות מוכחים במניעת סרטן.
לקריאה נוספת
נסים קריספיל, תבלינים - טעם הטבע, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2007.
קישורים חיצוניים
אנציקלופדיה לתבלינים
מקור המילה "תבלין"
רשימת צמחי תבלין, באתר "צמח השדה"
כתבה מ"מסע אחר" על מלחמות התבלינים
הערות שוליים
*
קטגוריה:צמחי מרפא | 2024-08-01T03:25:37 |
הפועל הצעיר | הפועל הצעיר (בראשי תיבות: הפוה"צ) הייתה מפלגת פועלים ציונית בארץ ישראל, שמטרותיה היו הגשמת הציונות ויצירת חברה עברית עובדת ואשר ראתה מתפקידה לפעול למען כיבוש העבודה במושבות ובערים ולהחייאת התרבות העברית. התנועה הושפעה מאוד מתורתו של א"ד גורדון. המפלגה נוסדה ב-1905. ב-1930 התאחדה עם "אחדות העבודה" למפלגת פועלי ארץ ישראל, מפא"י, שבראשה עמד דוד בן-גוריון.
היסטוריה
מפלגת הפועל הצעיר נוסדה בפתח תקווה בשנת 1905 על ידי יוצאי תנועת "צעירי ציון" בגולה.
המפלגה הייתה הראשונה שהוקמה בארץ ישראל והיא לא נשענה על מפלגת-אם בגולה.
מזכירה הראשון היה רפאל סברדלוב, אשר כיהן בתפקידו עד 1908. חברי המפלגה שללו את תורת מרקס ואת מלחמת המעמדות, והתנגדו להשתתפות בארגונים הסוציאליסטיים הבינלאומיים דוגמת האינטרנציונל הסוציאליסטי. בשנת 1907 נוסד עיתונה של המפלגה, "הפועל הצעיר", שעורכו הראשון היה יוסף אהרונוביץ'. בשנת 1908 הוציאו קול קורא לצעירי היהודים בגולה לעלות לארץ ישראל ולהגשים את הציונות הלכה למעשה בכל ענפי המשק ובייחוד בחקלאות.
חברי "הפועל הצעיר" היו בין ראשוני ההתיישבות בקבוצת דגניה ובמושב נהלל, וחלקם רב בהקמת ההסתדרות החקלאית. יחד עם "אחדות העבודה" ייסדה מפלגת "הפועל הצעיר" את הסתדרות העובדים הכללית.
קשרי המפלגה מלפני מלחמת העולם הראשונה עם "צעירי ציון" בגולה נתהדקו, וב-26 במרץ 1920 התכנסה ועידת פראג. בספר "נפתולי דור" נאמר: "אל הוועידה באו חמשים ציר מהסתדרויות "הפועל הצעיר" ו"צעירי ציון" בארץ ישראל, אוקראיינה, רוסיה, פולין, גרמניה, אוסטריה, צ'כוסלובקיה ועוד וכ-500 אורחים". בוועידה זו הוקמה "ההתאחדות העולמית של 'הפועל הצעיר' ו'צעירי ציון'".
שלושת הזרמים העיקריים בוועידה היו "הפועל הצעיר" בארץ ישראל, בראשות יוסף שפרינצק ואליעזר יפה; "הפועל הצעיר" במערב אירופה, בראשות רוברט ולטש; ו"צעירי ציון" במזרח אירופה, בראשות אליעזר קפלן. דמות מרכזית בוועידה היה אהרון דוד גורדון ומילא אחריו מרטין בובר. היה ויכוח חריף בשאלות היסוד של התנועה: "צעירי ציון" מפולין דרשו הזדהות עם התנועה הסוציאליסטית הבינלאומית, "הפועל הצעיר" מארץ ישראל התנגד לכך נמרצות; "הפועל הצעיר" המערבי נקט עמדה מתונה יותר. היו חילוקי דעות גם בשאלות יסוד נוספות: "הפועל הצעיר" הארץ-ישראלי דגל בשלילה מוחלטת של הגולה ודרש להתרכז בעבודה חלוצית בארץ. "צעירי ציון" רצו לשים דגש חזק יותר על ארגון היהודים בגולה במטרה לפתור גם את בעיותיהם המיידיות. החלטות הוועידה התקבלו ברוח "סינתטית", המשלבת את שני הכיוונים, דבר שאיפשר להקים את ה"התאחדות".
ממוזער|כרטיס חבר של עדה פישמן במפלגת הפועל הצעיר תרפא 1921
בשנת 1923 חלה תמורה ב"הפועל הצעיר" ביחסה אל הסוציאליזם ותנועת הפועלים הבינלאומית, ואף שלחה משקיפים אל קונגרס האינטרנציונל הסוציאליסטי בהמבורג.
בשנת 1930 התאחדה המפלגה עם "אחדות העבודה" ב"מפלגת פועלי ארץ ישראל" (מפא"י).
מנהיגיה הבולטים של המפלגה היו יוסף שפרינצק, יוסף אהרונוביץ', אליעזר קפלן, פנחס לבון, ד"ר יעקב טהון וד"ר חיים ארלוזורוב.
ראו גם
העלייה השנייה
לקריאה נוספת
ב. וסט (עורך), נפתולי דור (קובץ מאמרים זכרונות ותעודות, מהדורה שנייה), משלחת חוץ של צעירי ציון התאחדות ברוסיה, תש"ז-1947.
יוסף שפירא, הפועל הצעיר: הרעיון והמעשה. תל אביב: עיינות, 1968.
מאיר חזן, מתינות: הגישה המתונה בהפועל הצעיר ובמפא"י, 1905-1945, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2009
קישורים חיצוניים
הפועל הצעיר, באתר תנועת העבודה הישראלית
- סקירה על הספר "מתינות"
הערות שוליים
*
קטגוריה:ציונות סוציאליסטית
קטגוריה:מפלגות ביישוב
קטגוריה:העלייה השנייה | 2024-09-21T08:19:56 |
OSX | הפניה MacOS | 2016-07-01T18:23:29 |
משגב | REDIRECT מועצה אזורית משגב | 2015-09-26T11:09:16 |
חבל יבנה | REDIRECT מועצה אזורית חבל יבנה | 2015-09-26T11:09:17 |
מועצה אזורית עמק חפר | מוֹעָצָה אֲזוֹרִית עֵמֶק חֵפֶר היא מועצה אזורית באזור השרון של מחוז המרכז בישראל, השוכנת במישור החוף שלאורך הים התיכון, בחלקו הצפוני של אזור השרון, בין הערים חדרה בצפון ונתניה בדרום.
המועצה הוקמה בשנת 1940 וכיום יש בה 43 יישובים והיא משתרעת על כ-130,000 דונם ואוכלוסייתה מונה למעלה מ-43,000 תושבים.
אוכלוסייה
היסטוריה
אדמות עמק חפר נקנו על ידי יהושע חנקין בשליחות קק"ל בשנת 1927, לאחר שיהודי ויניפג תרמו כמיליון דולר לצורך זה. עורך הדין הערבי עווני עבד אל-האדי סייע לחנקין ברכישת האדמות שהייתה כרוכה בפינוי אריסים ובמתן פיצוי, מחד גיסא, ומאידך גיסא, דרש מהנציב העליון לאסור על מכירת קרקעות ליהודים.
ראשיתה של המועצה בוועד גוש יישובי עמק חפר שייצג את יישובי עמק חפר ללא סמכויות מוניציפליות החל משנת 1934. הוועד עסק בעיקר בייצוג הגוש מול מוסדות הממשלה והועד הלאומי, פעילות נגד מלריה, סלילת דרכים וטיפול בנחל אלכסנדר. בתחילת שנת 1938, במסגרת פעילות ממשלת המנדט להקמת מועצות מקומיות ליישובים היהודיים, הוחל בדיונים על הקמת מועצה מקומית שתקיף את כלל יישובי עמק חפר, יוזמה ראשונה מסוגה אז בארץ ישראל. הדיונים התקדמו בעצלתיים ונסובו בין השאר על הסמכויות שיישארו בידי היישובים אל מול אלו שיוענקו למועצה המקומית, על רקע הצורות השונות של היישובים, קיבוצים, מושבים ומושבות וההשתייכויות שלהם לגופי התיישבות שונים. על פי הצעה שנדונה במרץ 1939, ענייני שמירה, בריאות ודרכים יהיו בידי המועצה, בעוד ענייני התיישבות, חינוך ובריאות יהיו בידי כל יישוב. במרץ 1940 הוקמה המועצה בה הוענקה זכות הצבעה לכל תושב מגיל 20 ומעלה המתגורר במקום מעל שישה חודשים, חידוש לעומת מועצות כפריות אחרות בהן זכות הצבעה הותנתה בבעלות על קרקע.
בדצמבר 1940 כללה המועצה 18 יישובים חקלאיים ו-4 יישובי פועלים שהשתרעו על שטח של 30,700 דונם והתגוררו בהם 4000 תושבים. בתחילת 1946 הוחלט עקרונית על צירוף אזור ואדי קובני שכלל אז המושב בית הלוי למועצת עמק חפר והדבר יצא אל הפועל באוקטובר 1947. לאחר הקמת המדינה, באוגוסט 1948 היו במועצה כ-1,300 יחידות משק, כ-900 במושבים ועוד כ-400 בקיבוצים. בדצמבר 1948 הוחלט לצרף אל המועצה עוד 55,000 דונם בהם היו היישובים הדרים, מרץ א, המעפיל וקאקון. באוגוסט 1950 הורחב שוב שטח המועצה ונספחו אליה יד חנה, גן יאשיה, חניאל, בורגתא, עולש ובארותיים.
תיעוד תולדות המועצה המקומית עמק חפר
במועצה המקומית עמק חפר פועלים לתיעוד תולדות המועצה ומייסדיה. הוקמו מרכז תיעוד, מוזיאון ומרכז מבקרים לצורך שימור תרבות תושבי המקום והנגשת המידע לציבור. במרכז התיעוד מפעילים בין היתר ארכיון לשימור של חומר תיעודי אודות המועצה. במרכז התיעוד מנגישים באופן מקוון מסמכים, ידיעות מן התקשורת, סרטים וספרות בתחום ההיסטוריה של המועצה האזורית.
במרכז האקדמי רופין פועל פרויקט בשם "סיפורי חיים" שבו מתעדים סטודנטים ללימודי מדעי ההתנהגות את סיפורי חייהם של ותיקי עמק חפר. בפרויקט זה הסטודנטים נפגשים עם קשישים במרכזי יום בעמק חפר ושומעים מהם על חייהם ואירועים משמעותיים הנוגעים לאזורכתבה על פרויקט סטודנטים לתיעוד חיי הקשישים בעמק חפר.
ראשי המועצה
ראש המועצה הראשון היה חיים בן-צבי מכפר ויתקין שהיה ראש המועצה הראשון בארץ שעוד כיהן בראש הוועד של יישובי עמק חפר, והיה מעשרים החלוצים הראשונים בעמק. בן-צבי עמד בראש המועצה עד 1975, עם הפסקה במלחמת העולם השנייה בה התגייס לצבא הבריטי ולחם באיטליה, בתקופה זו כיהן כראש המועצה אהרון ברעם מעין החורש. בין 1975 ל-1995 עמד עמוס דגני מכפר ויתקין בראשות המועצה. דגני היה סגנו של בן-צבי והחליף אותו באמצע הקדנציה. דגני נבחר לראשונה בזכות עצמו בשנת 1977. נחום איצקוביץ' מגבעות זייד עמד בראש המועצה בין 1995 ל-2006. איצקוביץ' הביא תנופת פיתוח חדשה למועצה האזורית, תוך שמירה על אופיו הכפרי של האזור. איצקוביץ' חנך בעמק גן תעשייתי על שם חיים בן-צבי. איצקוביץ' התפטר מראשות המועצה עם מינויו למנכ"ל משרד התיירות. באוקטובר 2006 נכנס רני אידן ממכמורת לתפקיד ראש המועצה. הוא נבחר לתקופת כהונה נוספת ללא מתמודדים מולו בינואר 2009.
בבחירות לראשות המועצה באוקטובר 2018 ניצחה ד"ר גלית שאול מחגלה את רני אידן ובכך הפכה לראש המועצה האישה הראשונה בתולדות העמק.
אזורים הגובלים במועצה האזורית עמק חפר
בדרום: נתניה, צומת השרון, כפר יונה ומועצה אזורית לב השרון.
בצפון: חדרה ויישובי המועצה האזורית מנשה.
במזרח: זמר וטולכרם.
במערב: הים התיכון.
יישובי המועצה האזורית עמק חפר
מספר צורת היישוב יישוב שנת הקמהאוכלוסייה 1 מושב אביחיל 19321,391 2 מושב אחיטוב 19511,105 3 מושב אלישיב 1933715 4 מושב אמץ 1949860 5 מושב בארותיים 19491,179 6 מושב בורגתא 19491,153 7 קיבוץ בחן 19541,147 8 מושב בית הלוי 1945834 9 מושב בית חרות 1933918 10 מושב בית ינאי 1933378 11 מושב בית יצחק 19402,134 12 מושב ביתן אהרון 1936167 13 יישוב קהילתי בת חן 1967407 14 יישוב קהילתי בת חפר 19965,159 15 מושב גאולי תימן 1948357 16 קיבוץ גבעת חיים איחוד 19521,198 17 קיבוץ גבעת חיים מאוחד 19321,064 18 מושב גבעת שפירא 1958423 19 מושב גן יאשיה 19491,040 20 מושב הדר עם 1933686 21 קיבוץ המעפיל 1945870 22 קיבוץ העוגן 1947965 23 מושב חבצלת השרון 1935474 24 מושב חגלה 1933864 25 יישוב קהילתי חופית 1955815 26 מושב חיבת ציון 1933875 27 מושב חניאל 1950916 28 מושב חרב לאת 1947940 29 יישוב קהילתי יד חנה 19501,009 30 מושב כפר הרא"ה 19331,438 31 מושב כפר ויתקין 19331,998 32 מושב כפר חיים 1933629 33 מושב כפר ידידיה 1935749 34 מושב כפר מונאש 1946913 35 מושב מכמורת 19451,506 36 קיבוץ מעברות 1933997 37 קיבוץ משמר השרון 1933627 38 מושב עולש 19491,192 39 קיבוץ עין החורש 1931874 40 יישוב קהילתי צוקי ים 1956296 41 יישוב קהילתי שושנת העמקים 1951489
ראו גם
פארק תעשיות עמק חפר
עמק חפר
קישורים חיצוניים
אתר המועצה
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1940
קטגוריה:עמק חפר | 2024-09-30T16:59:49 |
MacOS | macOS (בעבר נקראה OS X) היא מערכת הפעלה של חברת אפל עבור סדרת מחשבי ה"מק" (מקינטוש) שלה. המערכת מבוססת על מערכות BSD (יוניקס) תוצרת מעבדות בל ומשולב בה ממשק משתמש גרפי תוצרת חברת Apple הנקרא Aqua, המערכת קיימת בסדרת מחשבי המק. macOS שונה בעיצובה מ-Windows אך כוללת "חלונות" בשולחן העבודה שלה. מערכת ההפעלה בלעדית למחשבים מתוצרת אפל, על אף שמהדורתה הישנה, Mac OS Classic, תמכה גם במחשבים "תואמי-מקינטוש".
המערכת מבוססת על Mac OS Classic שהייתה במחשבי אפל הישנים יותר עד שנת 2001. macOS מתאימה גם למחשבים נישאים (מקבוק) וגם למחשבים נייחים (iMac ,Mac Pro ,Mac mini). ב-13 ביוני 2016, בעת ההשקה של הגרסה שמספרה הוא 10.12 (macOS Sierra), התגלה כי אפל החליטה לשנות את שם מערכת ההפעלה מתוצרתה מ-OS X ל-macOS, בתור מעין מחווה לשם המקורי של מערכת ההפעלה, Mac OS.
מבנה
שכבת הליבה MacOS בנויה על ליבה בשם XNU. הליבה היא היברידית כיוון שהיא משלבת בתוכה שני רכיבי ליבה עיקריים:
המיקרו ליבה Mach, שפותחה במקור עבור המערכת NeXTSTEP, ומבוססת על גרסה מוקדמת של מערכת BSD (4BSD)
רכיבי BSD אחרים, שרובם הגיעו מליבת מערכת ההפעלה FreeBSD.
רכיבי הליבה, שנארזו ביחד עם רכיבי יוניקס סטנדרטיים, שוחררו על ידי אפל כתוכנה חופשית, ונחשבים כמערכת הפעלה בפני עצמה, בשם Darwin. בעוד שDarwin שוחררה כקוד פתוח, על בסיס Darwin בנויות כל השכבות האחרות של המערכת הקניינית. בנוסף לכך, יובאו למערכת ההפעלה מספר רכיבים שמקורם מפרויקט גנו, למשל המעטפת לשורת הפקודה bash. המערכת נחשבת כמערכת דמוית יוניקס תואמת תקן POSIX.
שכבת התצוגה שכבה זו אחראית על ניהול התצוגה הגרפית של המערכת. שיכבת התצוגה מכילה את QuickTime לתצוגת מולטימדיה, מערכת OpenGL לתצוגת תלת-ממד, וקוורץ לתצוגת דו-מימד. קוורץ מבוסס למעשה על פורמט פוסטסקריפט ו-PDF.
ממוזער|190x190 פיקסלים|צלמית מנהל הקבצים Finder. בשימוש בגרסאות שונות מ-1989
שכבת היישומים בשכבה זו רצים למעשה היישומים שהמשתמש במערכת מפעיל. ה-Java מאפשרת למשתמש להריץ יישומי Java בצורה טבעית. Cocoa הוא רכיב שאחראי על הרצת יישומים שנכתבו במיוחד לOS X, ואילו Carbon היא מערכת תאימות המאפשרת למפתחים לכתוב יישום אחד שירוץ גם ב-macOS, וגם בגרסאות Mac OS ישנות יותר.
שכבת ממשק המשתמש Aqua (מים בלטינית) הוא השם הכללי לממשק המשתמש של מערכת ההפעלה, המנצל חלקים משכבת התצוגה יחד עם חלקים משכבת היישומים. ממשק המשתמש כלל החלקת קצוות כמעט לכל אספקט במערכת ההפעלה (חלונות, פונטים, אייקונים ועוד), שקיפויות, הצללות ועוד חידושים גרפיים, שהקדימו את זמנם בהשוואה למערכות הפעלה אחרות שהיו נפוצות בשוק באותה עת.
יישומים
מערכת ההפעלה macOS כוללת תוכנה לניהול והשמעת קובצי מוזיקה (iTunes), תוכנה לעריכה בסיסית של קובצי וידאו () ותוכנת לוח שנה, דפדפן (ספארי), ומספר עורכי טקסט.
החל מגרסה 10.7 מצורפת גם חנות מקוונת לקניית והורדת יישומים שנקראת "Mac App Store" (חנות יישומים של מקינטוש) אליה מפתחים יכולים להעלות את יצירותיהם ולמכור אותן אם עברו את בדיקות אפל ואם הם רשומים אצלה כמפתחים בעלות של 99 דולרים לשנה. בנוסף ליישומים המותקנים אפל מציעה למשתמש יישומים למקינטוש שביניהם חבילת יישומים משרדיים (iWork: Pages, Keynote, Numbers), תוכנות לעיבוד קובצי תמונות, שמע, סרטים וקובצי ePub לפרסום ספרים בתוכנות ספרים אלקטרונית. אפל נותנת למהנדסים גם עזרים ליצירת היישומים, למשל Xcode מאפשר תכנות בכתיבה בשפות התכנות הנתמכות ב-macOS או ממשק גרפי לבחירת מראה התוכנה וחלקיה מתפריטים.
קיימות גם תוכנות המאפשרות להריץ מכונה וירטואלית על המקינטוש, כשעל המכונה הווירטואלית ניתן גם להריץ מערכות הפעלה אחרות, למשל חלונות, לינוקס, או סולאריס. דוגמאות למכונות הווירטואליות הן VMware,ו־VirtualBox של אורקל.
גרסאות
ממוזער|166x166 פיקסלים|סמליל מהדורת Mac OS X (פומה)
Mac OS X
בגרסאות 10.0 – 10.8 התבסס כינוי מערכת ההפעלה על אחד מהחתולים הגדולים. החל מגרסה 10.9 מתבססים השמות על מקומות בקליפורניה.
Mac OS X 10.0 – "צ'יטה" (Cheetah): הופצה ב־24 במרץ 2001.
Mac OS X 10.1 – "פוּמה" (Puma): הופצה ב־25 בספטמבר 2001.
Mac OS X 10.2 – "יגואר" (Jaguar): הופצה ב־24 באוגוסט 2002.
Mac OS X 10.3 – "פנתר" (Panther): הופצה ב־24 באוקטובר 2003.
Mac OS X 10.4 – "טַייגֶר" (Tiger): הופצה ב־29 באפריל 2005.
Mac OS X 10.5 – "לֶאופָּרְד" (Leopard): הופצה ב־26 באוקטובר 2007.
Mac OS X 10.6 – "סנוֹאוּ לאופרד" (Snow Leopard): הוכרזה ב־9 ביוני 2009.
Mac OS X 10.7 – "ליאון" (Lion): הוכרזה ב־20 באוקטובר 2010, והופצה רשמית ב-20 ביולי 2011.200px|ממוזער|שמאל|סמליל מהדורת OS X
OS X
בגרסאות 10.8 ואילך, התבסס כינויין על שם אתרים במדינת קליפורניה, בה מבוססת אפל.
OS X 10.8 – "מאונטין ליאון" (Mountain Lion): הוכרזה ב־16 בפברואר 2012, והופצה רשמית ב-25 ביולי 2012.
OS X 10.9 – "מֵבריקס" (Mavericks): הוכרזה ב־10 ביוני 2013 בכנס המפתחים העולמי של אפל (WWDC) והופצה רשמית ב-22 באוקטובר 2013.
OS X 10.10 – "יוסֶמיטי" (Yosemite): הוכרזה ב־2 ביוני 2014 בכנס ה־WWDC14 והופצה רשמית ב-10 בספטמבר 2014.
OS X 10.11 – "אל קפיטן" (El Capitan): הוכרזה ב־8 ביוני 2015 בכנס ה־WWDC15 והופצה רשמית ב-30 בספטמבר 2015.
ממוזער|200x200 פיקסלים|סמליל מהדורת macOS (הנוכחית)
macOS
macOS 10.12 – "סיירה" (Sierra): הוכרזה ב־13 ביוני 2016, בכנס ה־WWDC16. אחד המאפיינים החשובים בגרסה זו, היא התאימות המלאה לעברית והתאמת המערכת ליישור ימין-שמאל.
macOS 10.13 – "היי סיירה" (High Sierra): הוכרזה ב־5 ביוני 2017 בכנס ה־WWDC17. אחד המאפיינים החשובים בגרסה זו היא שינוי מערכת הקבצים הפנימית של מערכת ההפעלה המשפרת את ביצועי המערכת בצורה דרסטית.
: הוכרזה ב־4 ביוני 2018 בכנס ה־WWDC18. אחד המאפיינים החשובים ביותר בגרסה זו הוא התמיכה במצב חשוך (Dark Mode), שהופך את כל ממשק המשתמש הנתמכים לכהים יותר ומקל על העיניים בעיקר בעת השימוש במחשב בשעות הלילה. המערכת נהייתה זמינה להורדה באופן רשמי ב-24 בספטמבר 2018. זוהי הגרסה האחרונה שתומכת בתוכניות העובדות על 32 ביט.
: הוכרזה ב-3 ביוני 2019 בכנס ה-WWDC19. המערכת נהייתה זמינה להורדה בספטמבר 2019. החל מגרסה זו, אפל זנחה את התמיכה בתוכניות העובדות על 32 ביט.
macOS 11 – ביג סר (Big Sur): הוכרזה ב-22 ביוני 2020 בכנס WWDC20 באופן מקוון, בשידור חי ביוטיוב. המערכת כוללת שינוי עיצובי רחב בכל רחבי מערכת ההפעלה, עדכון להודעות טקסט עבור מק, עדכון עיצובי לדפדפן ספארי, עדכון לאפליקציית המפות ועוד.
macOS 12 – מונטריי (Monterey): הוכרזה ב-7 ביוני 2021, בכנס WWDC21 המקוון שהועבר בשידור חי ביוטיוב. המערכת כוללת חידושים בדפדפן הספארי, הצגת אפליקציית "קיצורי דרך" לאוטומציה במחשבי מק, שליטה מלאה הכוללת העברת סמן עכבר והעברת קבצים על ידי גרירה בין מכשירי macOS Monterey ובין iOS ו-iPadOS.
macOS 13 – "ונטורה" (Ventura): הוכרזה ב-6 ביוני 2022, בכנס WWDC22 מקוון ממתחם אפל פארק בקליפורניה. המערכת כוללת שיפורים בממשק המשתמש, ואינטגרציות שונות עם מכשירי אפל אחרים, כגון מעבר מהיר של שיחות בין המחשב לאייפון, שימוש באייפון כמצלמת רשת חכמה ועוד.
macOS 14 – "סונומה" (Sonoma): הוכרזה ב-5 ביוני 2023 בכנס WWDC23 שנערך באופן פרונטלי. המערכת מציעה שכלול באפשרויות להתאמה אישית של ממשק המשתמש, תוך דגש על וידג'טים אותם ניתן לסנכרן עם מכשירים נוספים כדוגמת אייפון ואייפד באותה רשת ה־Wi-Fi, וכן העברתם לשולחן העבודה. הגרסה זונחת תמיכה למחשבי מק שהופצו ב-2017 ולפניה שלא צוידו בשבב ההצפנה , מלבד האיימק שהופץ ב-2019. התווספו גם שומרי מסך מונפשים שנשאלו מ-Apple TV. שופרו ביצועים במשחקים על ידי תיעדוף המשאבים של המעבד והכרטיס הגרפי והכפלת קצב הדגימה לאביזרי בלוטות' (למשל בקרי משחק או אוזניות) ב"מצב משחק" המופעל אוטומטית, וכן על ידי שימוש בגרסה חדשה למנוע הרנדור המערכת יצאה לאור באוקטובר 2023.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אפל
קטגוריה:מערכות הפעלה דמויות יוניקס
קטגוריה:מערכות הפעלה מבית אפל
קטגוריה:מערכות הפעלה | 2024-08-01T03:25:47 |
מטאוריט | שמאל|ממוזער|250px|המטאוריט השישי בגודלו בעולם, מוצג במוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע בניו יורק
250px|ממוזער|מכתש המטאור, או בשמו המדעי "מכתש בארינגר"
מטאוריט הוא עצם סלעי או מתכתי שהגיע לפני השטח של כדור הארץ או כל כוכב לכת אחר מן החלל החיצון. מקור המטאוריטים ברסיסי שביטים ואסטרואידים והם מכילים בעיקר תרכובות צורן, מתכות ושרידי תרכובות אורגניות.
היווצרות המטאוריט
בעת שיוטם בחלל הם מכונים מטאורואידים, פס האור שהם יוצרים בעת המעבר באטמוספירה נקרא מטאור (או "כוכב נופל") והמטאורואידים המעטים שמצליחים לחדור את האטמוספירה ולהגיע לכדור הארץ ולשרוד את הפגיעה בקרקע מכונים מטאוריטים. מרבית המטאוריטים מתוארכים לזמנים הראשונים של מערכת השמש ומהווים את החומר העתיק ביותר על פני כדור הארץ.
כיוון שהאטמוספירה של כדור הארץ פועלת כשכבת מגן וגורמת לשריפת רוב המטאורים, מכתשי מטאוריטים נפוצים ובולטים יותר על כוכבי לכת וירחים סלעיים מחוסרי או מדוללי אטמוספירה.
נכון ל-2018, נמצאו כ-60,000 מטאוריטים על פני כדור הארץ. לפי הערכות מדענים, מדי שנה נוחתים על פני כדור הארץ כ-500 מטאוריטים -רובם בגודל של מספר סנטימטרים בלבד, אך בהיסטוריה נחתו על הכדור גם מטאוריטי-ענק שיצרו מכתשים רחבי-ידיים.
המטאוריטים פגיעים מאוד לתנאי כדור הארץ ומרגע פגיעתם בקרקע מתחילים לעבור תהליך של דגרדציה (פירוק) כתוצאה מחשיפה למים, מלח, חמצן ועוד.
בזמן נפילה באטמוספירה, פס האור (מטאור) יכול לקבל צבעים שונים וביניהם: צהוב, ירוק ואדום. לעיתים קרובות, נשמעים פיצוצים שנובעים מבומים על-קוליים וגלי הלם הנוצרים כתוצאה מהתפרקות הגוף באטמוספירה. קולות אלה יכולים להישמע על פני רדיוס של מאות ואף אלפי קילומטרים. לאחר מעבר כדור האש, נשאר לעיתים שובל אבק באטמוספירה למשך מספר דקות.
סוגי מטאוריטים
מטאוריטים ברזליים המהווים ב-5% מכלל המטאוריטים הפוגעים בכדור הארץ, מוצאם בעיקר מאסטרואידים מסוג M וכמותם מכילים בעיקר ברזל וניקל.
מטאוריטים אבניים-ברזליים, המורכבים מתערובת של ברזל וסלע.
מטאוריטים כונדריטים - כ-86% מהמטאוריטים שפגעו בכדור הארץ הם מסוג כונדריט (Chondrite) כלומר, עשויים מסלע ראשוני.
מטאוריטים כונדריטיים - קרבונטיים, מוצאם מאסטרואידים מסוג C והם מכילים בעיקר פחמן, המטאוריט שנפל באזור צ'יוואווה הוא מסוג זה.
כ-8% הם אכונדריט (Achondrite), כלומר מטאוריט סיליקטי שנוצר אחרי תהליך הפרדה של החומר הכונדריטי, דומים בהרכבם לבזלת.
טקטיט (Tektite) - גופים זכוכיתיים קטנים בצורות שונות שנוצרו כתוצאה מהמסת סלע סיליקטי אחרי פגיעת מטאוריט, לרוב אינם נחשבים כמטאוריטים בעצמם אף על פי שמכילים חומר מטאוריטי. סוג דומה הוא "זכוכית מדבר לובית" הנוצרת בחולות מדבריים כתוצאה מהתכה הנגרמת מפגיעת מטאוריט.
אירועי מטאוריטים
כח הפגיעה החזק של המטאוריטים נובע מאנרגיה קינטית גדולה בשל מהירותם הגבוהה בחלל, שעשויה להגיע עד 250,000 קמ"ש. בשל מהירות עצומה זו, רובם המכריע של המטאורידים נשרפים באטמוספירה כתוצאה מהלחץ האדיר שנוצר בעת שהם פוגעים בה ומן החיכוך הרב במעופם. מרבית המטאוריטים שחודרים בכל זאת את האטמסופירה הם קטנים- בגודל ממוצע של עד כדור טניס. רוב המכתשים הגדולים על פני כדור הארץ נוצרו עקב פגיעה של מטאוריטים ברזליים היות שהם לרוב מסוגלים לעבור דרך האטמוספירה מבלי להתפרק. בניגוד לכך, גופים סלעיים או קרחוניים, אפילו אם הם גדולים יחסית, עוברים הרס משמעותי במעברם באטמוספירה ולרוב משאירים מכתשים קטנים אם בכלל.
לפי הערכות מדענים, מדי שנה נוחתים על פני כדור הארץ כ-500 מטאוריטים בגודל של מספר סנטימטרים ומעלה. רק 5-10 מתוכם מאותרים ונחקרים על ידי מדענים. מעטים ונדירים ביותר המקרים שבהם פגע מטאוריט ביישוב או אדם, ורובם פוגעים בימים ואוקיינוסים (כיוון שכ-70% מפני כדור הארץ מכוסים במים, הסיכוי לפגיעה בימים ובאוקיינוסים גבוה יותר). לאורך ההיסטוריה תועד מקרה אחד בלבד שבו נהרג אדם, ושלושה מקרים נוספים בהם בני אדם נפגעו ממטאוריט ושרדו: ב-30 בנובמבר 1954, מטאוריט בגודל אשכולית פגע באן הודג'ס בזמן שישנה, לאחר שעבר דרך גג ביתה שבאלבמה, ארצות הברית; ב-13 ביוני 2009, מטאוריט קטן פגע בנער בגרמניה בדרכו לבית הספר, ופצע אותו קלות.
ב-18 ביולי 2011 התרסק מטאוריט ממאדים במרוקו במחוז טאטה, בקרבת העיירה טיסינט, במשקל 7 ק"ג
פגיעות של מטאוריטי ענק
על אף השכיחות הנמוכה (פעם בכמה עשרות מיליוני שנים), פגעו מטאוריטי-ענק בכדור הארץ מספר פעמים. חוקרים סבורים כי מכתש צ'יקשולוב בחצי האי יוקטן, נוצר מפגיעת מטאוריט בקוטר של כ-10 ק"מ, שגרם לפיצוץ בעוצמה של כ-2,000,000 פצצות מימן. פגיעה זו הביאה, על פי חלק מהחוקרים, להכחדת הדינוזאורים לפני 65 מיליון שנה. מטאוריט עלול לגרום לצונאמי ואפילו למגה-צונאמי אם יפגע בלב ים.
המפורסם שבמכתשים הוא מכתש המטאור ("מכתש בארינגר") שבאריזונה, ארצות הברית, שקוטרו כקילומטר ונוצר כתוצאה מפגיעה של מטאוריט ברזלי.
קיימת סברה כי אירוע טונגוסקה שהתרחש ברוסיה ב-1908, בו נגרם נזק משמעותי לקרקע (מיליוני עצים נעקרו) אך לא נמצא מכתש פגיעה, נגרם כתוצאה מגוף סלעי גדול שקוטרו 37 מטרים ומשקלו לפחות 100,000 טון, שהתפוצץ באוויר בגובה 5-10 קילומטרים מעל הקרקע במהלך מעברו באטמוספירה וגרם לגלי הלם שהביאו להרס הרב.
ב-15 בפברואר 2013, התפוצץ מטאור בקוטר של כ-17 מטרים מסוג כונדריט בגובה של כ-23 קילומטר סמוך לעיר צ'ליאבינסק, ברוסיה. הפיצוץ גרם ל-1,500 פצועים, בהם שניים קשה, בעיקר מחלונות זכוכית שבורים שהתנפצו על ידי גל ההלם, ולנזק סביבתי רב. רסיס גדול מהמטאור נפל לאגם, ולאחר מבצע שנמשך מספר שבועות הוא נמשה מן המים ונמצא כי מסתו הכוללת היא 654 קילוגרמים.
סלע שנוצר או השתנה מהלחץ והחום של מטאוריט נקרא Impactite.
מחקר
הפיזיקאי הגרמני ארנסט פלורנס צ'לדני היה הראשון שהעלה את רעיון שלפיו מטאוריטים הם למעשה סלעים מהחלל החיצון בשנת 1794. הקהילה המדעית באותו הזמן הגיבה בהתנגדות ובלעג. רק לאחר כעשור הושגה הסכמה כללית לגבי מקור המטאוריטים הודות לעבודתם של המדען הצרפתי ז’אן-בטיסט ביו והכימאי הבריטי אדוארד הווארד.
מטאוריטים נקראים על שם המקום בו הם נמצאו (בדרך כלל עיר קרובה או מאפיין גאוגרפי). השם שניתן למטאוריטים על ידי האגודה המטאוריטית משמש מדענים, קטלוגים ואספנים.
ב-2023 דווח על ידי צוות בינלאומי של חוקרים, על מציאת חמישה מטאוריטים באנטארקטיקה, בה ניתן בקלות יחסית למצוא אותם, כי האקלים היבש במקום שומר אותם מבלייה מהירה, וכשהם בולטים בצבעם על פני השלג הלבן.
ראו גם
ALH84001
מטאוריט מורצ'יסון
מטאוריט סיחוטה-אלין
מטאוריט סילקאוגה
מטאור
מטאורואיד
מטר מטאורים
לקריאה נוספת
מדריך להכרת השמים, יגאל פת-אל, קוסמוס טלסקופים
קישורים חיצוניים
(אנגלית)
הערות שוליים
*
קטגוריה:סלעים | 2023-11-11T10:21:00 |
אלגוריתם דייקסטרה | אלגוריתם דייקסטרה, פרי יצירתו של אדסחר דייקסטרה, הוא אלגוריתם למציאת המסלול הקל ביותר (כלומר שסכום משקלות קשתותיו הוא המינימלי האפשרי) מקדקוד (צומת) מקור לקדקוד יעד בגרף ממושקל, או למציאת כל המסלולים הקלים ביותר בגרף מקודקוד מקור לשאר הקודקודים. לכן הוא נקרא לעיתים אלגוריתם למציאת המסלולים הקלים ממקור יחיד.
האלגוריתם עובד על גרף מכוון או לא מכוון, בעל משקולות אי-שליליות על הקשתות. המשקולות בגרף מסמלות מרחק. משמעותו של המסלול הקצר ביותר בין שתי נקודות היא המסלול בעל סכום המשקולות הנמוך ביותר בין שתי הנקודות.
תוצאת האלגוריתם של דייקסטרה זהה לתוצאת אלגוריתם בלמן-פורד אך אלגוריתם בלמן-פורד פועל גם על גרפים הכוללים קשתות שמשקלן שלילי. לעומת זאת, זמן הריצה של אלגוריתם דייקסטרה מהיר יותר.
פעולת האלגוריתם
בתמצית ניתן לסכם את פעולת האלגוריתם כך:
עבור כל קודקוד, מסומן האם ביקרו בו או לא ומה מרחקו מקודקוד המקור, אותו נסמן ב-S. בהתחלה כל הקודקודים מסומנים שלא ביקרו בהם, ומרחקם מוגדר כאינסוף.
לולאת האלגוריתם:
כל עוד נותרו קודקודים שלא ביקרנו בהם:
מסמנים את X (הקודקוד הנוכחי. באיטרציה הראשונה זהו קודקוד המקור S) כקודקוד שביקרו בו.
עבור כל קודקוד Y שהוא שכן של X ועדיין לא ביקרנו בו:
Y מעודכן, כך שמרחקו יהיה שווה לערך המינימלי בין שני ערכים: בין מרחקו הנוכחי, לבין משקל הקשת המחברת בין X לבין Y ועוד המרחק בין S ל-X.
אם כל הקודקודים בוקרו האלגוריתם עוצר. אחרת בוחרים קודקוד X חדש בתור הקודקוד שעדיין לא בוקר ושמרחקו בשלב הזה מצומת המקור S הוא הקל ביותר מבין כל הקודקודים בגרף שטרם ביקרנו בהם.
פסאודו קוד:
function Dijkstra(Graph, source):
create vertex set Q
for each vertex v in Graph: // Initialization
dist[v] ← INFINITY // Unknown distance from source to v
prev[v] ← UNDEFINED // Previous node in optimal path from source
add v to Q // All nodes initially in Q (unvisited nodes)
dist[source] ← 0 // Distance from source to source
while Q is not empty:
u ← vertex in Q with min dist[u] // Node with the least distance will be selected first
remove u from Q
for each neighbor v of u:
alt ← dist[u] + length(u, v)
if alt < dist[v]: // A shorter path to v has been found
dist[v] ← alt
prev[v] ← u
return dist[], prev[]
האלגוריתם מסתיים כאשר קודקוד X החדש הוא היעד או (למציאת כל המסלולים המהירים ביותר) כאשר ביקרנו בכל הקודקודים.
סיבוכיות האלגוריתם תלויה במבנה הנתונים השומר את הקודקודים שטרם ביקרנו בהם, אם מדובר ברשימה או במערך, הסיבוכיות היא ב-, אם משתמשים בערימה בינארית סיבוכיות הריצה נהיית ואם משתמשים בערימת פיבונאצ'י הסיבוכיות משתפרת ל- .
רעיון האלגוריתם
אלגוריתם דייקסטרה מבוסס על שני רעיונות אלגוריתמיים. הראשון הוא שימוש בתת-בעיות כדי לפתור את בעיית המסלול הקצר ביותר.
יהי P המסלול הקצר ביותר מקודקוד S לקודקוד T. ייתכן ש-P עובר בקודקודים רבים. עבור כל קודקוד V, החלק ממסלול P שמגיע מ-S אליו מהווה את הדרך הקצרה ביותר האפשרית להגיע מ-S ל-V. אם לא כן, ניתן היה לקצר את המסלול מ-S ל-V ובכך להקטין את המרחק הכולל מ-S ל-T, ואם כך P אינו המסלול הקצר ביותר, בסתירה להגדרתו.
עיקרון זה מאפשר לבסס את מציאת המסלול הקצר ביותר על מעין תכנון דינאמי. הפתרון לבעיה מצוי בפתרון לתת הבעיות שלה. המסלול הקצר ביותר מ-S ל-T יימצא על סמך המסלולים הקצרים ביותר מ-S לקודקודים שקדמו ל-T.
עיקרון שני הוא חמדני. בכל שלב מסוים במצב שבו נקבע מרחקם הקצר ביותר מ-S של חלק מהקודקודים, אך לא נקבע מרחקם של קודקודים אחרים. הרעיון החמדני קובע כי בכל שלב יש להתבונן באלו מהקודקודים שלא נקבע מרחקם ושיש אליהם קשת מקודקודים שמרחקם כבר נקבע, וליטול מקבוצה זו את הקודקוד שהדרך אליו מ-S, שעוברת כולה בקודקודים שכבר נקבע מרחקם, היא הקצרה ביותר.
ההגיון בבסיס בחירה זו הוא שאין קצר יותר מהקצר ביותר. לא ניתן להגיע אל קודקוד בדרך קצרה יותר מאשר על ידי בחירת הדרכים הקצרות ביותר הזמינות בכל שלב. עיקרון זה אינו נכון כאשר יש משקולות שליליות לקשתות. ייתכן שדווקא קשת ארוכה תוביל אותנו לקשת שתסמל מרחק שלילי גדול, וסכום המרחק הכולל לקודקוד יהיה נמוך יותר מאשר אם נלך בעקבות הקשת הקצרה שנבחרה מיידית.
ראו גם
בעיית המסלול הארוך ביותר
קישורים חיצוניים
מצגת הסבר - אלגוריתם דייקסטרה
הערות שוליים
קטגוריה:אופטימיזציה בדידה
דייקסטרה
קטגוריה:הולנד: המצאות | 2024-04-04T05:16:47 |
דויד הילברט | דויד הילברט (גרמנית: David Hilbert; 23 בינואר 1862 – 14 בפברואר 1943) היה מתמטיקאי גרמני, שהשפיע רבות על המתמטיקה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, הן הודות לתרומתו הישירה והן בשל השפעתו על אחרים.
תולדות חייו
דויד הילברט נולד ב-23 בינואר 1862 בעיירה ולאו (Wehlau) שליד קניגסברג, שהייתה באותה עת בירתה של פרוסיה המזרחית. בשנת 1880 החל ללמוד באוניברסיטת קניגסברג, שם התיידד עם הרמן מינקובסקי. בשנת 1885 קיבל תואר דוקטור, בהנחייתו של פרדיננד לינדמן. בשנים 1886–1895 כיהן כפרופסור באוניברסיטת קניגסברג. בשנת 1892 נישא לקטה ירוש, וכעבור שנה נולד בנם יחידם.
בשנת 1888 פרסם פליקס קליין, בכתב העת Mathematische Annalen שבעריכתו, מאמר מאת הילברט, שבו פתר הילברט את הבעיה המרכזית של תורת האינווריאנטים, בהראותו שלכל מערכת אינווריאנטים יש בסיס סופי. לפרסום המאמר התנגד פאול גורדן, מראשי העוסקים בתחום, שטען כי הוכחתו של הילברט "אינה מתמטיקה. זו תאולוגיה". בשנת 1895 הביא קליין את הילברט לאוניברסיטת גטינגן, שנחשבה באותה עת למרכז המחקר המתמטי המוביל בעולם. הילברט שימר את תהילתה של גטינגן עד לפרישתו בשנת 1932, והפך למתמטיקאי החשוב בדורו. על שיתוף הפעולה בין קליין להילברט כתב ההיסטוריון של המדע ליאו קורי:
"ביסוד השותפות בין קליין להילברט עמדה ראייה של המתמטיקה (ושל המדעים המדויקים בכלל) כתחום ידע בעל פנים רבות, אך כמערכת מאוחדת במהותה. השניים הדגישו היבטים אחרים של האחדות הזו ופעלו בדרכים שונות למימושה ולקידומה, אך היו שותפים להבנת האחדות ככוח מניע ראשון במעלה, הן במחקר והן בהוראה".
הילברט היה חופשי מדעות קדומות לאומניות או גזעניות. חרף ההתנגדות בגרמניה לצירוף יהודים לסגל האקדמי, הילברט תמך בהצלחה במינוים של שני יהודים לפרופסורים: הרמן מינקובסקי ב-1902 ואדמונד לנדאו ב-1909. כאשר קליין פרש, מינה הילברט את המתמטיקאי היהודי ריצ'רד קוראנט למחליפו. הילברט תמך גם באמי נתר, מתמטיקאית יהודייה שההתנגדות למינויה, בעשור השני של המאה ה-20, נבעה בעיקר מהיותה אישה.
בשנות ה-20 של המאה ה-20 התקיימה מחלוקת בפילוסופיה של המתמטיקה בין הילברט לבין ל.א.י בראואר. בראואר תמך באינטואיציוניזם ואילו הילברט דגל בפורמליזם. המחלוקת הפכה לאידאולוגית כאשר בראואר הציג עצמו כ"אלוף הגרמניות הארית". כאשר בראואר מנע פרסום מאמרים של אוסטיודן בכתב העת Mathematische Annalen, הדיח אותו הילברט מעריכת כתב העת.
תרומותיו של הילברט
בין תרומותיו הישירות היו עבודתו על שמורות (אינווריאנטות), בה הוכיח את "משפט הבסיס של הילברט", עבודתו בתורת המספרים האלגברית, האקסיומטיזציה של הגאומטריה האוקלידית באמצעות "מערכת האקסיומות של הילברט", הנחת הבסיס לאנליזה הפונקציונלית עם ניסוח הגרסה הראשונית של "מרחבי הילברט", והסיוע שלו לאלברט איינשטיין בניסוח תורת היחסות הכללית.
הילברט ידוע גם בשל תרומותיו העקיפות וההנהגה החזקה שסיפק לעולם המתמטיקה:
בקונגרס הבינלאומי השני של המתמטיקאים שנערך בפריז בשנת 1900, הציג הילברט רשימה של 23 בעיות מתמטיות חשובות שלא נפתרו עד זמנו.
אחדות מהן נפתרו מאז, אחדות הוכחו כבלתי פתירות, ואחדות עדיין נותרו פתוחות בימינו.
200px|ממוזער|על מצבתו של הילברט חרוטות המילים "אנחנו חייבים לדעת. אנחנו נדע."
הילברט היה ממובילי הזרם הפורמליסטי בפילוסופיה של המתמטיקה. הפרויקט השאפתני ביותר שלו היה תוכנית הנקראת "תוכנית הילברט", שלפיה יש לבסס את כל המתמטיקה על אקסיומות באופן פורמלי כך שניתן יהיה לבדוק את תקפות כל משפט על בסיס אקסיומות אלו (כלומר לבנות תורה עקבית, אפקטיבית ושלמה). הפרויקט הסתיים שלא כפי שתכנן הילברט, לאחר שקורט גדל הוכיח כי תוכנית כזו אינה ניתנת לביצוע.
הילברט עסק גם בפופולריזציה של המתמטיקה, ודוגמה מובהקת לפעילותו בתחום זה היא סיפור "המלון של הילברט", הממחיש את התכונות המיוחדות של מושג האינסוף.
הנצחה
בשנת 1970 מכתש על הירח נקרא על שמו של הילברט.
בשנים 1991–1996 הפדרציה העולמית לתחרויות לאומיות למתמטיקה העניק פרס על שם הילברט עבור הישגים בהוראת מתמטיקה. בין המקבלים הראשונים של הפרס היה ארתור אנגל.
ראו גם
יסודות המתמטיקה
פילוסופיה של המתמטיקה
פורמליזם (מתמטיקה)
תוכנית הילברט
23 הבעיות של הילברט
גאומטריה ואלגברה
ניסוח פורמלי וריגורוזי של אקסיומות הגאומטריה האוקלידית-מערכת האקסיומות של הילברט.
משפט הבסיס של הילברט
משפט האפסים של הילברט
משפט הילברט בגאומטריה דיפרנציאלית
משפט הילברט 90
עקומת הילברט
שדה המחלקה של הילברט
תורת המספרים האלגברית
פתרון בעיית וארינג.
תורת שדות המחלקה.
בעיית רימן-הילברט
אנליזה
מרחב הילברט
התכנסות חלשה (מרחב הילברט)
התמרת הילברט
משפט הילברט ומשפט הפירוק הספקטרלי
אופרטור הילברט-שמידט
פיזיקה
תורת היחסות הכללית
פעולת הילברט - פיתוח הפעולה של יחסות כללית.
גזירת משוואות השדה של איינשטיין באמצעות עקרון הפעולה המינימלית.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
ספרו
הערות שוליים
*
קטגוריה:סגל אוניברסיטת גטינגן
קטגוריה:מתמטיקאים גרמנים
קטגוריה:פילוסופים של המתמטיקה
קטגוריה:עמיתים זרים בחברה המלכותית
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קניגסברג
קטגוריה:אגנוסטים
קטגוריה:לותרנים
קטגוריה:חברי האקדמיה למדעים ולאמנויות של גטינגן
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1862
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1943 | 2024-09-30T19:17:51 |
פלישתים | redirect פלשתים | 2004-10-14T15:07:07 |
יהדות רבנית | רבניים (או רבנים ובהקשרים מחקריים גם יהדות רבנית) הוא כינוי ליהודים הנוהגים על פי ההלכה הנלמדת מהתורה שבעל פה (המשנה והתלמוד). הכינוי נפוץ בעיקר בתקופה שבה הייתה נוכחות לא מבוטלת של הקראים (המאה ה-9 – המאה ה-13). משקיעתה של היהדות הקראית, נעשה שימוש הולך ופוחת בכינוי "רבניים", מאחר שכמעט כל היהודים היו רבניים, כך שהוא נותר בשימוש רק בהקשרים פולמוסיים או מחקריים. הדומיננטיות המוחלטת של היהדות הרבנית מביאה לכך שהביטויים "יהדות" ו"יהודי" מתייחסים, אם לא צוין במפורש אחרת, לבני עדה זו.
במחקר המונח משמש לתיאור ממשיכיהם של הפרושים, מאז הפיכתם לקבוצה הדומיננטית ביהודה והגליל במאות הרביעית והחמישית לספירה, במקביל ולאחר הפילוג עם הנצרות. ההנהגה הרבנית התגבשה בארץ ישראל ובבל אם כי ככל הידוע, השפעתה על התפוצה היהודית הגדולה דוברת-היוונית במערב הייתה מוגבלת ביותר. הידיעות על עליית הרבנים מועטות ונשאבות בעיקר מהמקורות שכתבו בעצמם, אך נראה כי למרות ההשפעה הפרושית המכרעת עליהם, אין לראות בהם המשך סתם לכיתה הפרושית בימי בית שני אלא תופעה בפני עצמה; וכי במאה השנייה ואפילו השלישית היוו עדיין כח קטן וחלש יחסית, ורק בהדרגה השיגו מעמד בכורה בעולם היהודי שכל מבנהו וזהותו ספגו מהלומה עקב חורבן המקדש. תהליך התפשטותם בכל התפוצה היה איטי וממושך: אפילו במאה התשיעית, ישנם דיווחים על יהודים שלא קיימו הנהגות רבניות (ואין מדובר על קראים) באירופה הנוצרית.
הקראים, שדחו את התורה שבעל פה, ולא קיבלו את פסיקות הגאונים, היוו קבוצה קטנה יותר בקרב היהודים ביחס לרבניים. מרבית היהודים היו רבניים, והם נחלקו באותה תקופה בין שני מרכזים – המרכז הבבלי, על שתי ישיבותיו, והמרכז הארצישראלי, שהיוו שתי חטיבות הלכתיות ומנהלתיות. היהדות הרבנית המשיכה את זרם הפרושים של תקופת בית שני, ומתאפיינת בהתבססות ההלכה על התורה שבכתב והתורה שבעל פה, הכוללת את המשנה, התוספתא, התלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי, מדרשי ההלכה ומדרשי האגדה.
היחסים בין הרבניים ובין הקראים היו מורכבים. הרבניים והקראים בארץ ישראל הרבו להתקוטט ביניהם, עד כי השלטונות נאלצו לעיתים להתערב. במצרים, לעומת זאת, שררו יחסים ידידותיים, במיוחד בקרב השכבות הגבוהות. ככלל, הקראים חשו ופעלו כחלק אינטגרלי מהקהילה הכלל-יהודית. כך, למשל, נישואים בין הרבניים והקראים היו שכיחים. כמו כן, היו גאונים שביקשו וקיבלו סיוע פוליטי וכספי מנכבדים קראיים. היו גם תעניות ותפילות משותפות בעת צרה, וגם איסופי כספים משותפים. אדם אשר תרם הן לרבניים והן לקראים זכה לתואר "פאר שתי הפאות". יחסם של מנהיגי הרבניים לקראים היה לרוב שלילי, כאשר הפולמוסן הגדול בסוגיה זו היה רב סעדיה גאון.
דוגמה לשימוש במונח "רבנים" לעומת "קראים" ניתן לראות בחיבורו הפילוסופי של רבי יהודה הלוי, "הכוזרי", שנכתב במאה ה-12:
לקריאה נוספת
Hayim Lapin, Rabbis as Romans: The Rabbinic Movement in Palestine, 100–400 CE, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2012.
דורון מנדלס, אריה אדרעי, A Split Jewish Diaspora: Its Dramatic Consequences,, Journal for the Study of Pseudoepigrapha, כרך 16, גיליון 2, 2007.; מנדלס, אדרעי, A Split Jewish Diaspora: Its Dramatic Consequences II, שם, כרך 17, גיליון 3, 2008.
קישורים חיצוניים
Rabbinic Judaism ב-Oxford Bibliographies.
הערות שוליים
קטגוריה:זרמים ביהדות | 2024-07-01T14:27:32 |
גוזל | ממוזער|שמאל|200px|תרשים הבדל בין גוזלים לאפרוחים.
ממוזער|שמאל|200px|גוזלי שחרור אמריקאי
ממוזער|סנונית רפתות מאכילה את גוזליה
גּוֹזָל הוא צאצא של עופות הבוקע מן הביצה במצב בלתי מפותח, בו הוא לא יכול לעזוב את הקן, והוריו מאכילים אותו. יש גוזלים שבוקעים מן הביצה כשעיניהם עצומות והפלומה שלהם דלילה. יש גוזלים הבוקעים במצב שעיניהם פקוחות וכל גופם מכוסה פלומה צפופה.
בעברית המודרנית אפרוח יכול לפרוח מהקן כבר ביומו הראשון, ואילו הגוזל תלוי בהוריו וגוזל מהם את מזונם.
ראו גם
אפרוח - ולד הבוקע מהביצה כאשר הוא מפותח ועצמאי יותר מאשר גוזל
פרחון
אבקוע
תטולה
קישורים חיצוניים
אפרוח וגוזל, באתר "השפה העברית"
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:עופות
קטגוריה:רבייה בבעלי חיים | 2024-05-31T15:27:28 |
אפרוח | ממוזער|שמאל|200px|תרשים הבדל בין גוזלים לאפרוחים.
שמאל|ממוזער|250px|אפרוחים בני יום אחד
ממוזער|250px|מרגון גדול עם אפרוחים על גבו.
ממוזער|250px|חלוצות עוזרות לאפרוחים להיכנס ל"אומנת" בלול קיבוץ גבת כדי לחמם אותם. ה"אומנת" שימשה לחימום האפרוחים על ידי מקום סגור נמוך עם נורת חשמל שהפיצה אור וחום במרכזה.
אפרוח הוא אבקוע שהוא צאצא של עוף מקבוצת עוזבי קן על הקרקע, הבוקע מביצתו כשהוא מכוסה פלומה ופקוח עיניים. האפרוח מסוגל לעמוד וללכת על רגליו ולאכול בכוחות עצמו ללא עזרת הוריו כבר מיומו הראשון, אולם ברוב המינים הוא יהיה עדיין תלוי בהוריו לצורך הגנה מטורפים ומציאת מקורות מזון ומחסה, ולעיתים גם לצורך תהליך החתמה ולימוד התנהגות שתשמש אותו להישרדותו במהלך חייו הבוגרים.
עופות המולידים אפרוחים הם תרנגולים, שלווים, פסיונים וברווזיים (ברווזים, אווזים וברבורים), יענים (יען, אמו, ננדו), סיקסקים, לעומת דורסים, ציפורי שיר, יונים ותוכים, המולידים גוזלים.
פולקלור
בשיר יונתן הקטן מתואר כי יונתן טיפס על העץ ואפרוחים חיפש, עוד נמצא גם בשיר קַן צִפּוֹר של חיים נחמן ביאליק במשפט "יָשֵׁן לוֹ אֶפְרוֹחַ זָעִיר". ההבחנה בין גוזל לאפרוח לא הייתה קיימת בתקופה בה נכתב השיר. בעברית המודרנית אפרוח יכול לפרוח מהקן כבר ביומו הראשון ואילו הגוזל תלוי בהוריו וגוזל מהם את מזונם.
בהלכה
לדעת רבי אליעזר בן יעקב אין אפשרות לאכול על ידי שחיטה אפרוח כל עוד לא נפקחו עיניו. חכמים חלקו על כך והכשירו את האפרוח.
הרי"ף והרמב"ם מתירים את האפרוח מיד, ואילו הרא"ש אוסר עד שייפקחו עיניו, כרבי אליעזר בן יעקב.
ראו גם
גוזל – ולד הבוקע מהביצה כאשר הוא חסר ישע.
פרחון
דגירה
קיטום מקור
תטולה
קישורים חיצוניים
אפרוח וגוזל, באתר "השפה העברית"
אפרוחים שחורים, באתר יוטיוב
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:עופות
קטגוריה:רבייה בבעלי חיים | 2024-04-21T10:40:03 |
אמיל זולא | שמאל|ממוזער|180px|זולא בסביבות 1896
אמיל אדוארד שארל אנטואן זולא: Émile Édouard Charles Antoine Zola;
(2 באפריל 1840 – 29 בספטמבר 1902) היה סופר רומנים, מחזאי, לבריתן, פובליציסט וצלם צרפתי, סופר מובהק ביותר בזרם הנטורליזם, דמות בולטת בתהליך הליברליזציה הפוליטית של צרפת. נחשב, יחד עם פלובּר, לאבי הזרם הנטורליסטי בספרות.
זולא היה מראשי המאבק למען אלפרד דרייפוס וחיבר את המאמר אני מאשים...!. הוא נאבק באנטישמיות, ובכתבים שנחשפו לאחר מותו חזה את הפתרון ברוח הציונות.
זולא היה 19 פעמים מועמד לאקדמיה הצרפתית, אך לא נבחר, הוא היה גם מועמד לפרס נובל לספרות בשנים 1901 ו-1902.
זולא היה כותב חרוץ במיוחד ובביתו שבמדאן היה חקוק על משקוף האח במשרדו "Nulla dies sine linea" ("לא עובר יום בלי שורה") וקצב כתיבתו היה אכן, שלושה עד חמישה עמודים ביום. יצירותיו הספרותיות, שכללו עשרות רומנים, תורגמו לשפות רבות וזכו לעשרות עיבודים קולנועים.
קורות חייו
ילדותו ונעוריו
ממוזער|ימין|סכר זולא הקרוי על שם בונהו, פרנסואה זולא, אביו של אמיל זולא.
משפחת זולא הייתה משפחת אנשי צבא שמוצאה בעיר זאדאר שבדלמטיה ומכאן השם זולא. אמיל זולא נולד בפריז לאב, פרנסואה זולא, שהיה איש צבא ומהנדס איטלקי בעל דוקטורט במתמטיקה, יליד ונציה, ולאם, אמילי אובר, צרפתייה. בשנת 1843 עברה המשפחה לאקס-אן-פרובאנס, דרום צרפת, שם ניהל האב את בניית סכר זולא. ב-27 במרץ 1847 מת האב מדלקת ריאות ואמיל זולא נותר עם אימו שהתקיימה בדוחק על פנסיה קטנה. לאחר מות האב הוגשו בפריז תביעות כספיות נגד חברת תעלת זולא שפורקה בהליך פשיטת-רגל. האם חזרה לאקס-אן פרובנס, בה החל זולא בן השבע את לימודיו בעזרת מלגה שסיפקה העירייה, לאות הוקרה על מעשי אביו. בהמשך עבר זולא לתיכון בורבון בעיר, שם התיידד עם חבריו ללימודים, ז'אן-בטיסטין בייל, מדען ותעשיין לעתיד ופול סזאן צייר לעתיד, ידידות שנמשכה גם אחרי סיום הלימודים. השלושה יצאו לטיולים בחיק הטבע, שחייה בעירום בנחל המקומי, תכננו כתיבת מחזה והקימו יחד הרכב מוזיקלי בשם "הבליינים העליזים". סזאן הוביל את זולא לאומנות הגרפית. זולא ניגן בקלרנית בפנפארה של אקס-אן-פרובאנס.
כשהיה זולא בגיל 17 עבר לפריז והתאחד עם אימו, שרצתה עבורו קריירה של עורך דין. זולא למד בבית ספר תיכון סנט לואיז בפריז, שם גילה להפתעתו, שהוא כבר לא התלמיד המצטיין, כפי שהיה בפרובאנס, והוא הגיע רק למקום ה-20 מבין 60 תלמידים. בתקופה זו שונה החוק בצרפת והתאפשרו שני סוגים של בחינות בגרות, הבחינה הקלאסית והבחינה למדעים. בתחילה פנה זולא למסלול למדעים, בכוונה להיות מהנדס כמו אביו, אך בהמשך ראה שהוא נמשך לכיוון הקלאסי. הוא ניגש בפריז לבחינות במסלול המדעי ונכשל. לאחר זאת נסע לפרובאנס, שם ניסה לעבור את הבגרות במסלול הקלאסי ושוב נכשל. הוא היה מודע לכך שיתקשה למצוא עבודה בלא תעודת בגרות, וכך אכן היה.
מילדותו אהב זולא את הספרות, קרא הרבה וייעד את עצמו לחיי כותב. בכיתה ו' כבר כתב רומן על מסעי הצלב וחבריו היו ראשוני קוראיו.
זולא לא שירת בצבא, הוא קיבל פטור בגלל היותו בן יחיד של אלמנה.
חיי בוהמה
ממוזער|ימין|210px|דיוקן אמיל זולא מאת אדואר מאנה
באפריל 1860 קיבל זולא עבודה במחלקת המכס, אך לא היה מרוצה ולאחר חודשיים התפטר. במשך שנתיים היה מובטל ומצבו הכלכלי גרוע. הוא הכיר בעל הוצאה לאור, ששכר אותו לעבודה כפקיד החל מ-1 במרץ 1862. באותה שנה, ב-31 באוקטובר 1862, התאזרח בצרפת.
בתקופה זו יצר לו חוג של ידידים. בחורף 1861 - 1862 התאהב בפרוצה בשם Berthe והיה בחברה של אמנים, בעיקר ציירים אימפרסיוניסטים. בעקבות התנסויות אלה כתב את הרומן La confession de Claude (הווידוי של קלוד).
זולא נמשך גם לציור האימפרסיוניסטי, הכיר את אדואר מאנה ודרכו הגיע לקאמי פיסארו, אוגוסט רנואר, אלפרד סיסלי ועוד. בסביבה זו הכיר גם את סטפאן מלארמה. מאנה שיבץ את זולא בציורים שלו וזולא הגן בעיתונות על האימפרסיוניסטים. פול סזאן הגיע לפריז אחרי זולא וזולא הכיר לו את חבריו הציירים האימפרסיוניסטים. בהמשך הגן זולא בעיתונות על יצירותיו של סזאן - הידידות בין השניים התפרקה לאחר פרסום הרומן של זולא "היצירה", רומן על חיי ציירים, שבו חשב סזאן שזיהה את עצמו באחד מגיבורי הספר, צייר כושל שמתאבד מול ציורו האחרון.
זולא הרחיב את השכלתו בכך שקרא את שייקספיר, מונטיין, מולייר וסופרים נוספים, כולל ז'ול מישלה, ממנו הושפע רבות.
בשנת 1862 החל לעבוד בהוצאת הספרים "אשט". תחילה כאורז ספרים, ומאוחר יותר במחלקת הפרסום. כבר אז הניח שירים על שולחנו של מעסיקו, שיעץ לו לכתוב פרוזה, כדי להגיע אל הקהל הרחב. לדברי הביוגרף אנרי טרויה "הוא היה מוכן לכל ויתור ובלבד שיקצור לבסוף הצלחה. בכוח עילאי החליט להתמסר לפרוזה, שזמן רב זלזל בה". לאחר שהתמנה לראש מחלקת הפרסום בשנת 1864 התחיל הקשר שלו עם אלכסנדרין, מי שעתידה להיות רעיתו. הוא פרסם את ספרו הראשון: "סיפורים לנינון". עבודתו בהוצאת הספרים וקשריו הרבים עם סופרים שצבאו על פתחה, אפשרה לו לעסוק בקידום נמרץ של ספרו. זולא התרשם עמוקות מהפוזיטיביזם והאנטי-קלריקליזם.
ב-1865 עזב זולא את בית אימו ועבר לגור עם אלכסנדרין ברובע בטיניול, בפריז. אלכסנדרין עבדה בכל מיני עבודות, כדי שיוכלו לקיים את עצמם. ב-1866 התפטר מעבודתו בהוצאת הספרים והחל בכתיבה ספרותית קבועה.
זולא והעיתונות
בתקופת עבודתו בהוצאה לאור, החל זולא לפרסם מאמרים בעיתונות הכתובה, תחילה בעיתונות הפרובינציאלית ובהמשך גם בעיתונות הפריזאית. זולא היה בעל טור, מבקר אמנות, מבקר ספרות ומבקר תיאטרון. העיתונות המתפתחת של התקופה נזקקה לכותבים מוכשרים; מאמריו זכו לקוראים רבים ופתחו לו את הדרך לפרסום יצירתו הספרותית. העיתונים שילמו לזולא עבור מאמריו לפי מילה, והכנסה זו הייתה מאוד משמעותית עבורו. זולא כתב כל חייו בעיתונות, אך פסגת כתיבתו הפובליציסטית באה לידי ביטוי במאמרו הנודע אני מאשים...!, שהפך אותו לדמות מרכזית בפרשת דרייפוס וגרר אותו למשפט על הוצאת דיבה.
ב-1866 היה זולא בעל טור בשני עיתונים, ב-L'Événement (ההתרחשות) וב-L'Illustration (האיור). הוא פרסם שני סיפורים, שזכו להצלחה מסוימת ומאות מאמרי ביקורת במגוון עיתונים, בהם L'Événement illustré, La Cloche, Le Figaro, Le Voltaire, Le Sémaphore de Marseille, Le Bien public ועוד.
זולא היה גם חובב בעלי חיים ומטיף להגנתם ומניעת סבלם. ב-1896, בעמוד הראשון של לה פיגארו, פרסם זולא מאמר רחב היקף על בעלי חיים והיחס אליהם.
כמקובל באותה תקופה, הרומנים התפרסמו תחילה בהמשכים בעיתונים, ורק מאוחר יותר הופיעו כספר.
בינואר 2011 יצאה לאור אנטולוגיה בשם Zola journaliste (זולא עיתונאי).
הנשים בחיי זולא
ממוזער|שמאל|upright=0.7|זולא עם ז'אן רוז'רו וילדיהם
לזולא היו יחסים הדוקים עם אימו, שגידלה אותו לבדה לאחר מות אביו. ב-1864 פגש את אלכסנדרין מלי, אישה פשוטה, שילדה ונאלצה למסור את בתה לאימוץ.
ב-1865 עזב זולא את בית אימו ועבר לגור עם אלכסנדרין, אך בגלל התנגדות האם, הם חגגו את חתונתם רק ב-31 במאי 1870, בעירייה
לשניים לא נולדו ילדים. אלכסנדרין חיפשה אחר הבת שמסרה, אולם לא הצליחה לאתרה. היא עזרה לזולא לפרסם את יצירותיו וניהלה במסירות את משק ביתו.
בשנת 1888 התאהב זולא בז'אן רוזרו בת העשרים ואחת, שנשכרה תחילה כעוזרת בבית שלו ושל אלכסנדרין אשתו. רעננותה ונעוריה של רוזרו, שהייתה צעירה ממנו ב-27 שנים, פיתו אותו לפתוח בחיים חדשים. זולא שיכן את פילגשו בבית נפרד. השניים הביאו לעולם שני ילדים, דניס ב-1889, ולאחר מכן ז'אק ב-1891. הוא פרנס אותה ואת ילדיהם, וביקר אותם בתכיפות. בנובמבר 1891 גילתה אלכסנדרין את המשפחה הנסתרת של זולא ונישואיהם הגיעו למשבר, אך למרות קנאתה וכעסה המשיך זולא את הקשר עם אהובתו וילדיהם באופן גלוי. מאחר שאלכסנדרין השלימה עם המצב, לאחר שזולא הבטיח לה שלא ינטוש אותה, שררה בין הנשים הבנה הדדית. לאחר מותו דאגה אלכסנדרין לכך שילדיו יקבלו את שמו.
לפני נישואיה ילדה אלכסנדרין בת ונאלצה לנטוש אותה. היא חיפשה אחריה לאחר מכן, אך ללא תוצאות, לכן הפנתה את רגשותיה האימהיים לילדי בעלה מפילגשו. דניס נישאה לעיתונאי וסופר מוריס לבלון ולשניים היו שלושה ילדים. ז'אק השלים דוקטורט ברפואה, נישא והביא ילד לעולם.
זולא והצילום
ממוזער|ימין|upright=0.7|זולא עם מצלמה ב-1890.
הכרזתו הרשמית של הצילום ב-1839 קדמה בשנה להולדת אמיל זולא, אך זולא הגיע לאומנות זו רק ב-1888, במהלך חופשה ברויאן הוכנס זולא בסוד טכניקת הצילום על ידי ויקטור בילאוד, העורך והמדפיס של Gazette des bains de mer de Royan-sur-l'Océan. זולא התמסר בהמשך לצילום, החזיק עשר מצלמות, הקים שלוש מעבדות בערים שונות ויצר עשרות אלפי לוחות צילום, אך השתמרו מתוכם רק כמה מאות.
בביתו במדאן, מוקף עצים, פרחים ובעלי חיים, התקרב זולא לטבע, וצילם את יקיריו בעין אסתטית ורגישה.
זולא הוקסם מהתערוכה העולמית של פריז (1900) וצילם אותה כמעט מכל זווית.
יצירתו של זולא
שירים ראשונים
במהלך 1859 פרסם זולא את הטקסטים הראשונים שלו ב"לה פרובאנס", עיתון בעל נטייה ליברלית שהופיע באקס-אן-פרובאנס. ב-17 בפברואר הופיע Le canal Zola, שיר הלל לאביו המנוח, יוזם התעלה. ב-23 ביוני פרסם העיתון הפרובאנסלי את הפואמה "לקיסרית אז'ני" (A l'impératrice Eugénie, régente de France), שככל הנראה הוזמנה לו בבית הספר התיכון, ונכתבה יחד עם שותפו ז'ורז' פאז'ו. בשיר חוגגים זולא ופאז'ו את ניצחונות הקיסרות הצרפתית השנייה במלחמת העצמאות האיטלקית השנייה. ב-4 באוגוסט הגיע תורו של השיר Mon follet, על אהבה חמקמקה, צעירה ומסתורית שנעלמת כמו שדון. ב-29 בדצמבר פורסם הסיפור הקצר La Fée amoureuse. היו עוד שירים רבים במהלך השנה, רובם אבדו, אך כולם הסגירו השפעה רומנטית. בין השירים שהשתמרו יש המשבחים את חיי הכפר הפשוטים, אחרים מזכירים ילדה שמתה ועוד.
ניצני מחזאות
זולא הצעיר גילה עניין רב גם בתיאטרון: בנוסף ל-Enfoncé le pion! והתוכנית של Annibal à Capoue, הוא צייר בין השנים 1858 ו-1859 את התוכנית של דרמה אחרת, Rollon l'Archer, והשלים מחזה במערכה אחת, Il faut hurler avec les loups, ואילו בינואר 1860 הוא החל יצירה נוספת, La Mascarade.
הפרוזה של זולא
פרסומיו העיתונאיים פתחו לזולא את הדרך גם עבור יצירותיו הספרותיות. הוא פרסם בעיתונים השונים כמאה סיפורים ושורה של רומנים שלא זכו להצלחה רבה. אחר כך החל לכתוב סדרה של רומנים בשם "רוגון מקוואר", על חייה של משפחה בתקופת הקיסרות השנייה. הספר השביעי בסדרה זו, שתיאר תמונה קודרת של מעמד הפועלים, הביא לפרסומו. הוא היה הסופר הראשון, שפועלים הופיעו כגיבורים ראשיים ברומנים שלו. בין ספריו החשובים נמנים "ננה" ו"ז'רמינל". הספר ננה תורגם מחדש לעברית בשנת 2022 על ידי עפרה ישועה-ליית.
ממוזער|שמאל|upright=0.7|הבית של זולא במדאן, נרכש בעזרת רווחיו מהספר המלכודת
השערוריות הרבות שהיו כרוכות בכתיבתו הריאליסטית הגסה של זולא, המשולבת בתיאורים מיניים, קוממו רבים מקוראיו. תיאורים נוקבים אלה שיקפו חיים מציאותיים יותר משהייתה יכולה לשקף כתיבה מסוגננת. ככל שכתב בשפה בוטה יותר, כך הייתה השפעתו רבה יותר. השערוריות שעוררה כתיבתו תרמו לפרסומו הרב, לרכישות רבות של ספריו ולהכנסותיו.
רב המכר של זולא, המלכודת, נאסר למכירה בתחנות רכבת בשל שפתו הבוטה.
שפת הכתיבה של זולא
שפת הכתיבה של זולא הייתה עשירה בגסויות, גסויות שעוררו לפעולה את הצנזורים של המאה ה-19. זולא סירב לעדן את כתיבתו וטען, ברוח הזרם הנטורליסטי, שצריך להביא דברים כהווייתם.
הנרי ויזטלי, המוציא לאור והמתרגם האנגלי, שתרגם את יצירות זולא לאנגלית, הועמד למשפט על שפת התרגום של הרומן "האדמה" ונענש בקנס של מאה לירות שטרלינג. בהמשך הועמד שוב למשפט, על תרגומים נוספים של זולא ונענש בקנס של מאתיים לירות שטרלינג ושלושה חודשי מאסר.
זולא והנטורליזם
אמיל זולא היה הראשון שהגה תיאוריה על נטורליזם בספרות. כדי להסביר את התיאוריה שלו, הוא כתב הקדמות לספריו הנטורליסטים, זולא לקח את מושג הנטורליזם מהפילוסוף הצרפתי איפוליט טן.
זולא הוא התאורטיקן ומנהיג זרם הנטורליזם בספרות. הנטורליזם מייחד חלק גדול מיצירתו של זולא, אך לא את כולה. הרומן הראשון שכתב בסגנון הנטורליסטי היה תרז רקוין. לפי תפיסתו של זולא האמן המודרני צריך להחדיר ביצירתו את רוח המחקר והשיטה שקידמו את המדעים. לדבריו הנטורליזם מוגדר על ידי מה שהוא שולל, הוא שולל אידיאליזם מיסטי המבסס את עבודתו על העל-טבעי והאי-רציונלי, הוא שולל אידיאליזם קלאסי החוקר את האדם המופשט, האדם המטאפיזי והוא שולל דוגמטיות קתולית המאפשרת מוחלטות תאולוגית.
בספרו "היצירה" השתמש זולא בחומרים אותנטיים מתוך היכרותו עם עולמם של חבריו האמנים, בפרט עולמו של הצייר פול סזאן, שעמו היו לזולא במשך שנים רבות יחסי אהבה-שנאה. הציבור הצמא לשערוריות היה משוכנע שמדובר ברומן מפתח שתיאר את התנהגותם משולחת הרסן של האמנים המתחילים, שאת זהויותיהם ניתן לפענח. מאחר ששמו של סזאן לא אמר להם דבר, ייחסו הכול את המתואר לצייר אדואר מאנה, האימפרסיוניסט המפורסם מכולם, שנפטר זמן קצר לפני כן. זולא הנדהם לא תיאר לעצמו שבהזכירו את חבריו בשמות בדויים הוא עשוי לפגוע בהם. בתוך השערורייה המתפתחת שלח זולא את ספרו לסזאן עצמו, שהגיב בצינה מאכזבת.
בשלב הזה של חייו היה שמן מאוד, צווארו היה נפוח וכרסו בלטה. הוא לקח על עצמו לשמור על אכילה בריאה יותר, ותוך זמן מה חזרו פניו השמנים לקבל את צורתם; הודות לירידה במשקל חזר זולא לנשום כהלכה, וחש שקיבל הזדמנות לעלומים חדשים.
אסכולת הנטורליזם בספרות הצרפתית התפתחה סביב זולא, במיוחד לאחר רכישת הבית במדאן. בבית זה אירח זולא מפגשים עם סופרים אחרים, שהושפעו ממנו ואפילו זכו לכינוי "קבוצת מדאן". הקבוצה, שכללה את גי דה מופסאן, ז'וריס-קרל הויסמנס, אנרי סארד, לאון אניק ופול אלקסיס, הוציאה לאור ספר סיפורים בשם "ערבי מדאן" (Les Soirées de Médan).
תהליכי היצירה
ההיקף הרחב של יצירת זולא מבוסס על הרגלי עבודתו וחריצותו. כששהה בביתו במדאן, נהג לקום ב-7.00 בבוקר לאכול ארוחה קלה ולצאת לטיול של חצי שעה על גדת הסן עם כלבו, פינפין. בעת הטיול היה מתכנן בראשו את מה שעמד לכתוב ובחזרתו היה יושב וכותב לפחות ארבע שעות.
פרופסור אמיל פגה פרסם לאחר מות זולא, ב-1902, ספר על יצירתו ובספר זה הוא מחלק את יצירתו של זולא לשלוש תקופות, לפני סדרת רוגון-מקוואר (עד 1870), הסדרה עצמה (מ-1870 עד 1893) ואחרי הסדרה (אחרי 1893).
ממוזער|ימין|תוכנית של הבורסה הפריזאית, שהכין זולא עבור ספרו "הכסף"
ממוזער|שמאל|לכתיבת ספרו "החיה האנושית" נסע זולא ברכבת, כדי להכיר את החוויה
ההיקף הרחב של יצירתו ופרסומו הרב עוררו עניין בלתי מבוטל בתהליכי עבודתו וזולא עצמו שיתף, תוך תיאור דרך עבודתו. בתיק של La Fortune des Rougon יש כחמש מאות עמודים ובתיקים של Germinal, L'Argent ו-La Terre יש כאלף עמודים בכל אחד מהם ובשיא, בתיק של La Débâcle יש 1.250 עמודים. תיקים אלה שימשו את זולא גם לשם התגוננות מפני ביקורות - כשהאשימו אותו בשטחיות לא היסס והזמין עיתונאים לראות את תיקיו.
הביקורת על יצירתו
בגלל חשיבותו הגדולה של זולא בספרות הצרפתית והיקף יצירתו, נמצאו מבקרי ספרות, שהתמחו בזולא ויצירותיו והקדישו לכך ספרים שלמים. כך היה פרופסור Henri Mitterand אנרי מיטראן, שכתב את הספרים הבאים על הסופר זולא:
ממוזער|שמאל|upright=0.7|פרופסור אנרי מיטראן, מומחה לחיי זולא וליצירתו
1963 Album de la Pléiade : Émile Zola
1986 Zola et le Naturalisme (זולא והנטוריאליזם).
1990 Zola - L'histoire et la fiction
1995 Zola - La vérité en marche (זולא - האמת צועדת).
1999 1840-1870 Sous le regard d'Olympia
2000 L'Homme de Germinal 1871-1893
2001 L'Honneur 1893-1902
2002 Passion Émile Zola. Les délires de la vérité
2002 Les Manuscrits et les dessins de Zola (כתבי היד והציורים של זולא).
2008 Le Paris de Zola (פריז של זולא).
2009 Zola tel qu'en lui-même
2012 Autodictionnaire Zola
2015 Lectures de Zola
2021 On croit comprendre le monde avec ça ! Entretiens mémoriels avec Henri Mitterand
2021 Zola, la mort du père
גם פרופסור Colette Becker קולט בקר כתבה ספרים על זולא ויצירתו ובהם:
1972 Les critiques de notre temps et Zola (הביקורת בת זמנינו וזולא).
1982 Le monde de Zola (העולם של זולא).
1990 Zola en toutes lettres (זולא במכתביו).
1993 Les Apprentissages de Zola, du poète romantique au romancier naturaliste (לימודי זולא, ממשורר רומנטי עד סופר נטורליסט).
2002 Zola : le saut dans les étoiles (זולא: מדלג לכוכבים).
מניפסט החמישה
כתיבתו הבוטה של זולא עוררה נגדו ביקורות לא מעטות.
ב-18 באוגוסט 1887 פרסם העיתון לה פיגאר את "מניפסט החמישה" זמן קצר לאחר פרסום ספרו של זולא, "לה טרה". החותמים היו פול בונטיין, ג'.ה. רוזני, לוסיין דסקאבס, פול מרגריט וגוסטב גויצ'ס, שהסתייגו נחרצות מחוסר האיזון בין המוסר והאסתטיקה לאורך תיאור המהפכה בספר. המניפסט האשים את זולא בכך שהנמיך את הסטנדרט של הנטורליזם, כדי לספק לעצמו מכירות גדולות על ידי גסויות מכוונות, בהיותו היפוכונדר חולני וחסר אונים, שאינו מסוגל לנקוט בהשקפה שפויה ובריאה על האנושות. הם התייחסו בקלות דעת לחולשותיו הפיזיולוגיות של זולא והביעו זעזוע רב מהגסות של לה טרה.
פרשת דרייפוס
שמאל|ממוזער|210px|המאמר "אני מאשים...!" בעיתון ל'אורור מ-13 בינואר 1898
ממוזער|250px|המצבה על קברו של זולא
בשנת 1898 נרתם זולא ללחום את מלחמתו של הקצין היהודי הצרפתי, אלפרד דרייפוס, שהואשם בבגידה במולדתו על לא עוול בכפו. זולא יזם פעולות להוכחת חפותו מפשע של דרייפוס בעקבות החומר שאסף בנושא הסופר היהודי ברנאר לזר. בשורת מאמרים הוכיח זולא כי דרייפוס חף מפשע. ב-13 בינואר 1898, פרסם זולא בעיתון ל'אורור (L'Aurore) של ז'ורז' קלמנסו מכתב גלוי תחת הכותרת "אני מאשים...!" (בצרפתית: "J'accuse"), בו פנה אל נשיא צרפת פליקס פור והאשים את ראשי הצבא בעיוות דין ובהגנה על המרגל האמיתי בפרשה (ציטוט מהמכתב - "אני מאשים את בית הדין הצבאי הראשון שהפר את החוק בהרשיעו נאשם על בסיס מסמך שנשאר חסוי. אני מאשים את בית הדין הצבאי השני שזיכה ביודעין אדם אשם").
כ-300 אלף העותקים של העיתון נחטפו תוך שעות ספורות, והמאמר גרם טלטלה בציבור הצרפתי.
זולא הדגיש את העובדה שפרשת דרייפוס לא הייתה פשע נגד יהודי מסוים או נגד היהודים, אלא פשע נגד החברה הצרפתית.
המשפט של זולא
מכתבו של זולא עורר זעם (בעיקר מצד חוגי השלטון) והוא נתבע לדין בגין הוצאת דיבה נגד הצבא והרפובליקה, וב-23 בפברואר 1898 הורשע ונדון לשנת מאסר ולקנס של 3,000 פרנקים. יחד עם האגרות השונות הוצאותיו של זולא הגיעו ל-7,555.25 פרנקים, סכום ששולם על ידי אוקטב מירבו ב-8 באוגוסט 1898, מכספו הפרטי.
עורך דינו של זולא ביקש רשות לערער ולאחר קבלת הרשות הגיש ערעור, שהשמעתו נדחתה. עורך הדין המליץ לזולא לעזוב בינתיים את צרפת וזולא נמלט לאנגליה, שם הוא התבודד ונפגש רק עם ידידים ובני משפחה שבאו לבקרו. לאחר התאבדותו של אלוף-משנה אנרי התעוררה תקוותו של זולא להחלטה חיובית, אך המשפט התארך ורק ב-3 ביוני 1899
התקבלה ההחלטה המשהה את פסק הדין ולמחרת חזר זולא לצרפת. ב-27 בדצמבר 1900 ניתנה בצרפת חנינה כללית לכל המעורבים בפרשת דרייפוס, כולל זולא.
בעקבות התערבותו בפרשה הוא איבד רבים מקוראיו, חרף תמיכת מבקרים כמו אנרי באואר, אולם לא פסק מלכתוב עד יום מותו.
כיבודים ותארים בחייו
אמיל זולא ניהל קרב ארוך על הצטרפותו לאקדמיה הצרפתית. כשהיה צעיר, הוא קרא לה "חממה חורפית לבינונים שחוששים מהקור". עשרים שנה לאחר מכן, הוא הגיש בקשת הצטרפות בפעם הראשונה. הוא הצהיר, לאחר כישלונו הראשון ב-1890, כי "הוא נשאר מועמד ותמיד יהיה מועמד". עד למועמדותו האחרונה ב-23 באוגוסט 1897, שנכשלה ב-1898, התמודד הסופר על המושב באקדמיה תשע עשרה פעמים (עשרים וארבע פעמים על פי דומיניק פרננדז ועשרים וחמש פעמים על פי אתר האקדמיה הצרפתית). ב-28 במאי 1896 הוא השיג את תמיכת השיא שלו עם שישה עשר קולות, כשהרוב הנדרש היה שבעה-עשר קולות. משנוכח כי מעורבותו בפרשת דרייפוס סגרה בפניו סופית את דלתות האקדמיה הצרפתית, ויתר על מועמדותו.
מותו והנצחתו
ימין|ממוזער|180px|זולא במותו
זולא מת בפריז ב־29 בספטמבר 1902 מהרעלת פחמן חד-חמצני שנגרמה מחסימה בארובה. האשמות כי אויביו היו אחראים לכך לא הוכחו. זולא נטמן בבית העלמין של מונמארטר בפריז, וב-4 ביוני 1908 הועברו שרידיו לפנתאון בעיר.
ב-1979 הוכרז כי על שמו ייקרא מכתש פגיעה על כוכב חמה.
בינואר 1998 ערך נשיא צרפת ז'אק שיראק טקס לציון 100 שנה לפרסום מכתבו של זולא, "אני מאשים". כך אמר עליו שיראק:
באותה שנה התנצל כתב העת הנוצרי La Croix (הצלב) על העמדות האנטישמיות, שנקט בתקופת פרשת דרייפוס.
ממוזער|ימין|275px|אנדרטה לאמיל זולא בספרייה הראשית של אקס-אן-פרובאנס
בפריז, עיר הולדתו, יש לא מעט אתרים הקשורים לחייו או ליצירות שלו ובהתאם לכך יש גם טיולי תיירים באתרים אלה.
ב-1906 תרמה אלמנתו של זולא, אלכסנדרין, לספרייה המרכזית של אקס-אן-פרובאנס, את כתבי היד ורשימות ההכנה של הרומנים על שלוש הערים. כתבי היד של כל עיר כללו חמישה כרכים ושנים עשר ארגזים של הערות ומסמכי הכנה. התרומה הותנתה בכך שהעירייה תעשה משהו להנצחת זכרו של זולא בעיר. העיר מימנה הקמתו של פסל של הסופר, מעשה ידיו של הפסל פיליפ סולארי. חנוכת האנדרטה נעשתה בספרייה.
בישראל הונצח זולא על ידי מתן שמו לרחובות בערים כמו בתל אביב-יפו, בחיפה, בראשון לציון, בפתח תקווה ועוד או על ידי מתן שמו לקתדרה לזכויות האדם, כמו בראשון לציון. במלאת 120 שנה למותו של זולא נערך מופע, המבוסס על טעימות מיצירותיו ובהנחיית מאיר עוזיאל.
ממוזער|שמאל|175px|מטבע צרפתי של 100 פרנקים ועליו דיוקנו של אמיל זולא.
כתבי זולא
מחזות ויצירות מוזיקליות
בין מחזותיו של זולא בולטים "יורשי רבורדין", "תרז ראקין" ו"ניצן הוורד". המחזות הנוספים של זולא לא זכו להצלחה דומה וזולא הסיק מכך את המסקנות, נתן לאחרים להמחיז את ספריו.
1861 Perrette (פרט).
1865 Madeleine (מדליין), הוצג ב-1889.
1874 Les Héritiers Rabourdin (יורשי רבורדין), קומדיה ב-3 מערכות.
1875 Thérèse Raquin (תרז ראקין) עיבוד תיאטרוני של הרומן בעל אותו שם.
1878 Le Bouton de rose (ניצן הוורד)
1887 Renée (רנה), מחזה בן 5 מערכות, עיבוד תיאטרוני של הרומן "המשיסה".
1888 Le Rêve (החלום), על פי הספר באותו שם, הולחן על ידי אלפרד ברונו, הלברית כתבו יחד זולא ולואי גאלה.
1898 Messidor (מסידור), דרמה לירית ב-4 מערכות על פי פואמה של זולא, מוזיקה של אלפרד ברונו.
1901 L'Ouragan (האורגאן), דרמה לירית ב-29 מערכות.
1903 Lazar (לאזאר), אורטוריה של אלפרד ברונו ללברית של זולא.
1905 L'enfant roi (הילד מלך), קומדיה לירית ב-5 מערכות, הושלמה ב-1902, אך הוצגה רק שנתיים וחצי אחרי מות זולא. המוזיקה של אלפרד ברונו.
כתב היד המקורי של המחזה "ז'רמינל", על פי הרומן באותו שם, נמכר בדצמבר 2021 במחיר של 138,600 אירו. הרוכשת הייתה הספרייה הלאומית של צרפת.
רומנים וסיפורים
ממוזער|שמאל|200px|מודעה על הופעת "תרז ראקין"
1865 La Confession de Claude (הווידוי של קלוד), רומן הביכורים של זולא, מבוסס על התנסותו בקשריו הרומנטיים עם פרוצה.
1865 Villégiature (חופשה כפרית), סיפור שפורסם בכתב עת רוסי תחת שם העט L'Homme sans rate.
1866 Le Vœu d'une morte (משאלתה של אישה מתה), רומן רגשני שלא הצליח בעיני הקוראים וגם לא בעיני המבקרים. במהדורת 1889 זולא כתב מחדש חלק ניכר מהטקסט שלו, והקדים אותו באזהרה: "אני מחליט להחזיר אותו לציבור, לא בזכות עצמו, בוודאי, אלא בשביל ההשוואה המעניינת שמבקרי הספרות עשויים להתפתות לעשות יום אחד, בין העמודים הראשונים האלה לאלה שכתבתי אחר כך».
1866 Les Repoussoirs (הרפוסוארים), נובלה העוסקת ביופי ובכיעור של נשים, מדומיין או אמיתי, ובניצולו לעשיית כסף. שם הנובלה לקוח מעולם הציור, זהו צבע בהיר המשמש לתיקונים.
1867 Thérèse Raquin (תרז ראקוין), היצירה הנטורליסטית הראשונה של זולא. תרז ראקוין היא בת לאב צרפתי ולאם אלג'יראית, שמתה בילדותה. אחרי מות האם גודלה הילדה על ידי אחות אביה ולבסוף נישאה לבנה. תרז מנהלת פרשת אהבים עם חבר של בעלה, בהמשך רוצח אותו ונושא את תרז לאישה. הזוג לא זוכה לסוף טוב. ב-1875 עיבד זולא את הרומן להצגת תיאטרון.
1867 Les Mystères de Marseille (סודות מרסיי), רומן היסטורי רב תהפוכות על רקע מהפכות 1848 בצרפת ומגפת הכולירה, סיפור אהבה בין בני זוג הבאים משכבות חברתיות שונות.
1868 Madeleine Férat (מדליין פרא), רומן על פי מחזה, שלא הצליח למצוא עבורו במאי ואכסניה. מאוחר יותר, אחרי הופעת הספר, הוצג גם המחזה.
1874 Nouveaux contes à Ninon (סיפורים חדשים לנינון).
1880 Les Soirées de Médan (הערבים של מדאן), קובץ סיפורים קצרים של זולא ושל כמה מידידיו.
1880 Jacques Damour (ז'אק דאמור), נובלה שבמרכזה פועל פריזאי, שהגיע לקלדוניה החדשה לאחר גלגולים רבים, מספר את זכרונותיו, קורות משפחתו על רקע הקומונה של פריז.
1880 Madame Sourdis (גברת סורדי), קובץ סיפורים קצרים, שהופיעו בעיתונות ופורסמו כקובץ ב-1929.
1882 Le Capitaine Burle (הקפטן בורל), קובץ סיפורים קצרים, שפורסמו לפני כן בכתב עת רוסי, באמצעות איוואן טורגנייב.
1883 Naïs Micoulin (נאיס מיקולין), קובץ של 6 סיפורים קצרים, שפורסמו לפני כן בכתב עת רוסי, באמצעות איוואן טורגנייב.
סדרת רוגון-מקוואר
כבר בגיל צעיר יחסית הגה זולא את הרעיון לכתוב סדרת ספרים על קורותיה של משפחה אחת (משפחת רוגון-מקוואר) בתקופת הקיסרות השנייה בצרפת ודרכה יעקוב באופן נטורליסטי אחרי השפעת התורשה על ההתנהגות והאופי של בני משפחה זו: משפחה בה מופיעים שגעון ואלכוהוליזם בדורות השונים.
זולא נסתמך בהתייחסותו לאלכוהוליזם ולהשפעותיו על בני המשפחה על הידע של המאה ה-19, שתמך בתאוריית הניוון. תאוריה זו גרסה שגורמים ביולוגיים, השפעות סביבתיות, רעילות או חטאים מוסריים עלולים לעורר שרשרת של בעיות חברתיות, מוסריות ורפואיות, אשר גוברות בכל דור ובסופן שתובלנה להכחדת המשפחה. תאוריה מוטעית זו של ניוון הייתה מבוססת על הרעיון שתכונות אופי נרכשות מועברות לצאצאים וזאת מתוך הנחה מוטעית, שמערך של סימפטומים ומחלות, כגון אימפולסיביות, אלכוהוליזם, שבץ, דמנציה, אפילפסיה ועוד הם ביטויים לפתולוגיה אחת בסיסית – ניוון. תאוריית הניוון הציעה הסבר רפואי לבעיות החברתיות השכיחות של סוף המאה ה-19, כאשר האלכוהוליזם שיחק תפקיד מכריע כגורם לניוון וההתמכרות נתפסה כמשפיעה גם על הדור הבא. בתחילת המאה ה-20, לאחר התגברות הידע על העברת תכונות תורשתיות, שהצביעו על תורשה נפרדת של המחלות הנפשיות והגופניות השונות, ואשר הבחינו גם בין תכונות תורשתיות ואפקטים רעילים על העובר, לא נמצאו כל תימוכין לתיאוריה זו של הורשת תכונות נרכשות והתיאוריה גוועה כליל.
ממוזער|275px|ציור הכריכה הקדמית של הספר ז'רמינל, ציור של ז'ול פרה
1871 La Fortune des Rougon (אוצר משפחת רוגון). זה הרומן הראשון מתוך סדרה של עשרים רומנים העוסקים בבני משפחות רוגון-מקוואר. ברומן זה מוצגת לראשונה המשפחה על הסתעפויותיה.
1871-1872 La Curée (המשיסה), רומן שני בסדרה, עוקב אחר פיתוחה המהיר של פריז, תוך הריסה ובנייה והספקולנטים המתעשרים מכך.
1873 Le Ventre de Paris (הבטן של פריז) הוא רומן ברקע של אולמות ענק של שוק המזון הפריזאי.
1874 La Conquête de Plassans (כיבוש פלאסאן) - פלאסאן היא עיר דמיונית בכתבי זולא.
1875 La Faute de l'abbé Mouret (הטעות של האב מורה).
1876 Son Excellence Eugène Rougon (הוד מעלתו יוג'ין רוגון).
1878 L'Assommoir (המלכודת).
1878 Une page d'amour (דף של אהבה).
1880 Nana (נאנה).
1882 Pot-Bouille (פו־בוי ובתרגום חופשי "מה שמתבשל בסיר").
1883 Au Bonheur des Dames (אושר הנשים).
1883 La Joie de vivre (שמחת החיים).
1885 Germinal (ז'רמינל).
1886 L'Œuvre (היצירה), רומן על חיי הציירים. רבים מהקוראים הניחו שמדובר ברומן מפתח על חיי אדואר מאנה. פול סזאן חשב שהוא מזהה את עצמו באחת הדמויות וזה הביא לסיום חברותו עם זולא.
1887 La Terre (האדמה).
1888 Le Rêve (החלום).
1890 La Bête humaine (החיה האנושית).
1891 L'Argent (הכסף).
1892 La Débâcle (הקריסה),
1893 Le Docteur Pascal (הדוקטור פסקל).
שלוש הערים
את הרומן הראשון בסדרה כתב זולא בעקבות טיול לאזור הרי הפירינאים וביקור בעיר לורדס. רשמיו מהעולים לרגל ומסחור אמונתם באים לידי ביטוי בספר. כל ספרי הערים בנויים סביב דמותו של הכומר פייר פרומנט. "לורדס" היה הצלחה עצומה, נמכרו מאה ועשרים אלף עותקים בחודש אחד. לפני כתיבת הרומן על רומא ביקר זולא בבירת איטליה ואפילו ניסה, ללא הצלחה, להתקבל אצל האפיפיור.
1894 Lourdes (לורדס).
1896 Rome (רומא).
1898 Paris (פריז).
מחזור ארבעת הבשורות
ממוזער|מודעה שהוכנה עבור הופעת הספר "פוריות"
מחזור זה נכתב אחרי מחזור שלוש הערים ועוקב אחריו. ארבעת הרומנים שלו בנויים סביב כל אחד מבניהם של פייר ומארי פרומנט, גיבורי הרומנים לורדס, רומא ופריז. זולא תכנן בתחילה מחזור בן שלושה רומנים ("פוריות", "עבודה", "משפט"), סימטרי למחזור הקודם, אך הוסיף את "אמת" במהלך הכתיבה. מותו של הסופר מנע את מימוש הרומן האחרון שנשאר במצב של פרויקט.
ארבע הבשורות היה מחזור הרומנים האחרון שהגה אמיל זולא, משנת 1898 ועד מותו בשנת 1902.
1899 Fecondite (פוריות).
1901 Travail (עבודה).
1903 Vérité (אמת) פורסם לאחר מות הסופר.
Justice (משפט), נשארו רק טיוטות הכנה. הרומן האחרון בסדרת ארבע הבשורות, מעולם לא התחיל. אף על פי שכותרתו תוכננה כבר ב-1897, זולא הספיק לכתוב רק כמה עמודים של פתקים שהיוו את תחילתה של טיוטה ראשונה. בכל מקרה, זה כל מה שנמצא אחרי מותו. ידוע שז'אן פרומנט היה אמור להיות הגיבור, חייל אנטי-מיליטריסטי, בטוח בצורך בפירוק נשק עולמי, כדי להבטיח את שלום העמים ואת אושרם. המטרה הייתה ליצור רפובליקה אוניברסלית באמצעות ניצחון על הלאומיות ועל המיליטריזם.
בקולנוע
סרטים על חייו
ממוזער|ימין|פוסטר הסרט חייו של אמיל זולא
ב-1937 גילם השחקן פול מוני את זולא בסרט הביוגרפי זוכה פרס אוסקר לסרט הטוב ביותר "חייו של אמיל זולא".
בסרטו של רומן פולנסקי, קצין ומרגל פוגש זולא את הקולונל ז'ורז' פיקאר, הקולונל שהתמנה לאחראי על יחידת המודיעין של צבא צרפת הוא שחשף בתוך הצבא את סיפור המרמה. ובפגישתם זו עם עוד חברי פרלמנט צרפתים מעטים, חושף הקולונל את האמת. זולא מבטיח לכתוב, ובאותו יום בו נעצר הקולונל ונשלח לכלא למשך כשנה, מתפרסם המאמר של זולא.
ב-2016 יצא למסכים הסרט הצרפתי Cézanne et moi (סזאן ואני), בבימויה של דניאל תומפסון. הסרט עוסק בידידות בין זולא ובין סזאן.
סרטים על יצירותיו
1902 Les Victimes de l'alcoolisme (קורבנות האלכוהוליזם), סרט צרפתי אילם בשחור לבן ובבימוי פרדיננד זקה.
1909 L'Assommoir (המלכודת), סרט צרפתי על פי המחזה באותו שם, שבוסס על הספר באותו שם. הבמאי היה אלבר קאפלאניי.
1912 Au pays des ténèbres (בארץ האופל), סרט צרפתי בבימויו של ויקטורין ז'אסה, על פי הספר Germinal (ז'רמינל).
1913 Miraklet (הנס), סרט אילם שוודי בבימויו של ויקטור שיסטרם, לפי הספר Lourdes (לורדס).
1913 Germinal (ז'רמינל), סרט צרפתי בבימויו של אלבר קאפלאני, לפי הספר של זולא.
1915 Teresa Raquin (טרסה רקוין), סרט איטלקי אילם לפי הספר באותו שם.
1915 Destruction (הרס), סרט אילם אמריקאי על פי הספר Destruction(עבודה), בבימויו של וויל דייוויס.
1917 A Man and the Woman (גבר ואישה), סרט אמריקאי בבימויים של הרברט בלאשה ואליס גי-בלאשה על פי הספר Nana (נאנה).
1920 Au Travail (העבודה), סרט צרפתי בבימויו של אנרי פוקטל על פי הספר Travail (עבודה).
1920 Madeleine Férat (מדלן פרא), סרט איטלקי בבימוים של רוברטו רוברטי ופבו מארי על פי הספר באותו שם.
1921 Le Rêve (החלום), סרט צרפתי אילם בבימויו של ז'אק דה ברונסלי, לפי הספר באוטו שם.
1921 La Terre (האדמה), סרט צרפתי של אנדרה אנטואן לפי הספר באותו שם.
1924 Nantas (ננטס), סרט צרפתי אילם בבימויו של אמיל-ברנאר דונטיה, לפי סיפור של זולא, שהופיע בקובץ Naïs Micoulin (נאיס מיקולין).
1928 L'Argent (הכסף), סרט צרפתי אילם בבימויו של מרסל ל'ארביה.
ממוזער|שמאל|פוסטר הסרט ננה משנת 1934
1928 Du sollst nicht ehebrechen! (לא תנאף!), סרט גרמני-צרפתי אילם, בבימויו של ז'אק פאידר, לפי הספר Thérèse Raquin (תרז רקווין).
1926 Nana (ננה), סרט אילם צרפתי-גרמני בבימויו של ז'אן רנואר לפי הספר באותו שם.
1930 Au Bonheur des Dames (אושר הנשים), סרט צרפתי בבימויו של ז'וליאן דיוביביה.
1931 The Struggle (המלכודת), סרט אמריקאי בבימויו של דייוויד גריפית על פי ספרו של זולא L'Assommoir.
1933 L'Assommoir (המלכודת), סרט צרפתי בבימויו של גסטון רודה.
1934 Nana (ננה), סרט אמריקאי בבימוים של דורותי ארזנר וג'ורג' פיצמוריס, לפי הספר באותו שם.
1936 L'Argent (הכסף), סרט צרפתי של הבמאי פייר בייון.
1938 La Bête Humaine (החיה האנושית), סרט של ז'אן רנואר בכיכובו של ז'אן גאבן, בהשראת יצירתו של זולא, אך בתקופה אחרת.
1943 Au Bonheur des Dames (אושר הנשים), סרט צרפתי בבימויו של אנדרה קאיאט.
1943 Une femme dans la nuit (אישה בלילה), סרט צרפתי בבימויו של אדמון גרוויל,
1945 Naïs (נייס), סרט המבוסס על סיפור קצר ולא כל כך מוכר של זולא, בכיכובו של פרננדל.
1953 Thérèse Raquin (תרז ראקווין), סרט צרפתי-איטלקי של מרסל קרנה לפי הספר של זולא, בכיכובה של סימון סיניורה, זכה בפרס אריה הכסף בפסטיבל הסרטים של ונציה.
1954 Human Desire (הרצון האנושי), סרט אמריקאי בבימויו של פריץ לאנג, לפי ספרו של זולא, La Bête humaine (החיה האנושית).
1955 Nana (ננה), סרט צרפתי-איטלקי בבימויו של קריסטיאן-ז'אק, לפי הספר באותו שם.
1956 Gervaise (ג'רווייז), בבימוי רנה קלמנט ובכיכוב מריה של, שזכתה בפרס השחקנית הטובה בפסטיבל הסרטים של ונציה. הסרט היה מועמד לאוסקר כקטגוריית הסרט הזר.
1957 La Bestia humana (החיה האנושית) סרט ארגנטינאי שחור לבן, לפי הספר של זולא, בבימויו של דניאל טינאירה.
1957 Pot-Bouille (פוט-בואי), סרט צרפתי-איטלקי של ז'וליאן דוביביה ובכיכוב ז'ראר פיליפ.
1963 Germinal (ז'רמינל), ספר משותף צרפתי, איטלקי והונגרי, בבימויו של איב אלגרה.
1966 La Curée (המשיסה), הפקה משותפת איטלקית צרפתית בבימויו של רוג'ר ואדים ובכיכובם של ג'יין פונדה ומישל פיקולי הוא סרט על פי הרומן עם אותו שם.
1970 La Faute de l'Abbé Mouret (הטעות של האב מורה), סרט צרפתי בבימויו של ז'ורז' פרנז'יו.
1971 Poupée d'amour (בובת אהבה), סרט צרפתי-שוודי בבימויו של מק אלברג, לפי הספר Nana (ננה).
1983 Nana: la vera chiave del piacere (ננה:המפתח האמיתי של ההנאה), סרט איטלקי בבימויו של דן וולמן.
1988 L'Argent (הכסף), סדרת טלוויזיה בת שלושה חלקים, שביים ז'אק רופיו.
1993 Germinal (ז'רמינל), סרט צרפתי-בלגי בבימויו ובתסריט מאת קלוד ברי ובכיכובו של ז'ראר דפרדייה.
2001 This Filthy Earth (אדמה מטונפת זו), סרט בריטי ניסיוני על פי הספר La Terre (האדמה).
2011 La Joie de vivre (שמחת החיים), סרט טלוויזיה צרפתי בבימויו של ז'אן-פייר אמרי, לפי ספרו של זולא.
2013 In Secret (בסתר), קו פרודוקציה אמריקאית, הונגרית וסרבית, בבימויו של צ'רלי סטרטון ומבוססת על הספר Thérèse Raquin (תרז ראקוין).
מספריו בתרגום עברי
קובץ ספורים, תרגם נחום סלושץ, ורשה: הוצאת תושיה, 1898.
החרבן רומן, תרגם ט. פאדובה, (תרע"ט) 1919
האדמה, רומן בשני כרכים, תרגם מ. רבינזון, הוצאת שטיבל, תל אביב, ה'תרפ"ט 1929
אני מאשים, שני תרגומים: אחד מאת יצחק שנברג [=שנהר] והשני מאת אברהם אבא רקובסקי, שפורסם ב"הצפירה", מוסד ביאליק, ירושלים, 1949
ז'רמינל, תרגם ט. עולש, תל אביב, טברסקי, 1949
בית המוות, רומן, תרגם א. גפן, תבל, 1955
החיה שבאדם, רומן, תרגם נחמיה פורת, תל אביב, תבל, 1955
קלחת היצרים, תרגמו שאול גורדון, יוסף כרוסט, תל אביב, 1955
מבחר יצירותיו, קובץ סיפורים, כשלכל סיפור מתרגם אחר. הופיע בהוצאת ספרי זהב, 1957.
ננה, רומן, תרגם אליעזר כרמי, מזרחי, 1964. הופיע גם כספר דיגיטלי ביוני 2022, בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
סיפורי אהבה, תרגמו יוסף כרוסט, יעקב בן-ציון, ספריית תרמיל, תל אביב, 1973
היצירה, תרגם בבה ינאי, עם עובד, תל אביב, 1974.
תאוות אדם (ז'ירביז), תרגם אריה ענבי, כרמי את שות' בע"ם, 1957. אותו ספר יצא בשם ז'ראבז, תרגם מנשה לוין, ספרית פועלים, תל אביב, 1987
תרז ראקן, תרגמה מרים טבעון, כתר, ירושלים, 1987
המשיסה, תרגמה קולט בוטנר, הוצאת כרמל, 1998.
גן עדן לאישה, תרגמה מצרפתית והוסיפה הערות: עדה פלדוֹר, עריכת תרגום מיכל רוזנטל, אחרית דבר: דוד מנדלסון, כרמל, ירושלים, 2006
תמורת לילה של אהבה, תרגמה אביבה ברק, הוצאת נהר, 2012.
איך מתחתנים, תרגמה אביבה ברק-הומי, נהר ספרים, 2018.
לקריאה נוספת
אנרי טרויה, אמיל זולא, הוצאת כנרת, 2005
רוברט ויסטריך, אמת וצדק בפרשת דרייפוס: לזאר, זולא וקלמנסו, נדפס במשפט והיסטוריה, 1998.
קישורים חיצוניים
הרומן הניסיוני של זולא
על ספרו "גן עדן לאישה"
פתיחת הספר "גן עדן לאישה מאת אמיל זולא, נענע 10
פרק להאזנה של In Our Time ובו דיון על אמיל זולא וספרו "ז'רמינל"
הערות שוליים
ממוזער|ימין|צילום מעשה ידי נדאר
קטגוריה:סופרים צרפתים
קטגוריה:מחזאים צרפתים
קטגוריה:מחברי סיפורים קצרים
קטגוריה:סופרי מסע צרפתים
קטגוריה:לבריתנים צרפתים
קטגוריה:פובליציסטים צרפתים
קטגוריה:מבקרי אמנות צרפתים
קטגוריה:מבקרי ספרות צרפתים
קטגוריה:מבקרי תיאטרון
קטגוריה:צלמים צרפתים
קטגוריה:פעילים חברתיים צרפתים
קטגוריה:פעילי זכויות בעלי חיים
קטגוריה:אישים הקבורים בפנתאון של פריז
קטגוריה:פרשת דרייפוס: אישים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:נוצרים רומים-קתולים צרפתים
קטגוריה:צרפתים ממוצא איטלקי
קטגוריה:משפחת זולא
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1840
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1902
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית | 2024-09-30T10:40:25 |
גזעי חתולים | הפניה :קטגוריה:גזעי חתולים | 2009-06-11T09:21:50 |
חתול (סוג) | ממוזער|חתול שחור רגל
חתול (שם מדעי: Felis) הוא סוג במשפחת החתוליים, תחילה מוינו החתולים לסוגים לפי גודלם (החתולים הקטנים), אך בעקבות התפתחות המדע והידע הגנטי סווגו מחדש לסוגים. מיני החתולים חיים בכל היבשות, למעט אוסטרליה. חלקם מצויים בסכנת הכחדה.
מיני החתולים
חתול בר אפריקני (Felis lybica)
חתול בר אירופי (Felis silvestris)
חתול חולות (Felis margarita)
חתול ביצות (Felis chaus)
חתול שחור-רגל (Felis nigripes)
חתול מדבר סיני (Felis bieti)
חתול הבית (Felis catus)
מינים נכחדים:
חתול לוננסיס או חתול מרטל (Felis lunensis)
חתול אטיקה (Felis attica)
קישורים חיצוניים
?Secret life of the cat: What do our feline companions get up to
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:חתולים קטנים | 2024-03-27T14:28:59 |
אמיל זולה | REDIRECT אמיל זולא | 2004-07-18T16:31:14 |
בונים חופשים | REDIRECT הבונים החופשיים | 2004-07-18T17:13:38 |
הבונים החופשים | REDIRECT הבונים החופשיים | 2004-07-18T17:15:33 |
מפגשים ברכס - הנוער הלאומי | שמאל|250px|סמליל הלהקה
שמאל|ממוזער|250px|להקת הנוער הלאומי, 2009
שמאל|ממוזער|250px|מתוך המחזמר "מלאכים בלבן"- הנוער הלאומי, 2009
להקת מפגשים ברכס - הנוער הלאומי היא להקת הייצוג של העיר חיפה ותנועת הנוער הלאומי. הלהקה היא תוצר של איחוד, שנעשה בשנת 2010, של שתי להקות נוער: מפגשים ברכס, הלהקה הייצוגית של עיריית חיפה; ולהקת הנוער הלאומי, להקת הייצוג של תנועת הנוער הלאומי.
במאי 2013 התפרק איחוד הלהקות, וכל להקה חזרה לפעול לחוד.
המנהל המוזיקלי של הלהקה ה"מאוחדת" הוא הלל שטרית.
להקת מפגשים ברכס
להקת מפגשים ברכס הוא שמן של שלוש להקות הנוער הייצוגיות של העיר חיפה. היא הוקמה בשנת 1986. הלהקה הבוגרת הופיעה במשך מספר עונות בתוכנית "זהו זה!" בטלוויזיה החינוכית. הלהקה מורכבת משלוש קבוצות - הלהקה הבוגרת, כיתות י' עד יב'; הלהקה הצעירה, כיתות ז' עד ט'; ולהקת קטנטנים, כיתות ד' עד ו'. מנהלה המוזיקלי הוא הלל שטרית.
להקת הנוער הלאומי
להקת הנוער הלאומי היא הלהקה הייצוגית של תנועת הנוער הלאומי, העוסקת בשירה ומשחק. הלהקה הוקמה בשנת 1989 על ידי שלמה (מומי הרצוג), ומאז פועלת בחיפה ובבאר שבע. הלהקה נחשבת מהקמתה ועד היום לאחת מהלהקות המובילות והטובות בארץ, ומופיעה בכל רחבי הארץ באירועים וטקסים של תנועות הנוער. ידוענים שפעלו בעבר הלהקה: שירי מימון, אילנית לוי, הדס מורנו וגיל ססובר.
הפקות אחרי האיחוד
2011 - "להיות/to be"
2012 - "מרימים ווליום"
קישורים חיצוניים
דף להקת הנוער הלאומי
קטגוריה:חיפה: מוזיקה
קטגוריה:להקות נוער ישראליות | 2022-10-14T10:56:46 |
להקת צופי תל אביב | הפניה הצופים העבריים#להקת צופי תל אביב
צופי תל אביב | 2020-12-05T04:48:08 |
תיאולוגיה | הפניה תאולוגיה | 2010-10-13T00:49:03 |
קרס | קטגוריה:שמות משפחה | 2024-04-23T09:54:18 |
שקילות | 2023-01-18T03:10:07 | |
משפט לגראנז' (תורת החבורות) | משפט לגראנז' הוא אחד המשפטים היסודיים בתורת החבורות הסופיות. המשפט קובע שאם חבורה סופית ו- תת-חבורה שלה, אז הסדר של מחלק את הסדר של , כלומר הוא מספר שלם. המשפט נקרא על שם ז'וזף לואי לגראנז'.
מן המשפט אפשר מיד להסיק שהסדר של כל איבר בחבורה סופית מחלק את סדר החבורה (מכיוון שהחבורה הנוצרת על ידי היא תת-חבורה, והסדר שלה שווה לסדר של ). במילים אחרות, אם חבורה סופית אז לכל . עובדה זו פותחת את האפשרות לנתח מבנה של חבורות סופיות באמצעות הסדרים של האיברים השונים. זוהי גם הוכחה כמעט מיידית למשפט אוילר.
אם חבורה אבלית, אז יש לה תת-חבורה מכל סדר המחלק את . תכונה זו, המהווה מעין היפוך של משפט לגראנז', אינה נכונה בחבורות כלליות – הדוגמה הקטנה ביותר היא חבורת התמורות הזוגיות , שהיא חבורה מסדר 12 ואין לה אף תת-חבורה מסדר 6.
לגראנז' פרסם את המשפט ב-1770, בעבודתו על שורשים של פולינומים, יותר ממחצית המאה לפני לידתה של תורת החבורות. באותו זמן, המשפט קבע שמספר הערכים השונים שאפשר לקבל מפונקציה של משתנים על ידי החלפת המשתנים זה בזה מחלק תמיד את . הקשר לניסוח המודרני של המשפט הוא שקבוצת התמורות של משתני הפונקציה שאינם משנים אותה (הפונקציה סימטרית ביחס אליהן) היא תת-חבורה של החבורה הסימטרית של משתנים (הכוללת איברים). מספר הפונקציות השונות המתקבלות מהפונקציה על ידי חילוף סדר המשתנים שווה לאינדקס של בחבורה הסימטרית, .
הוכחת המשפט
לצורך הוכחת המשפט נוכיח שני דברים - ראשית, שקבוצת כל המחלקות (קוסטים) השמאליות של מהווה חלוקה של , ושנית, שגודלה של כל מחלקה כזו שווה לסדר של .
לצורך הטענה הראשונה, די להראות שהקבוצות זרות זו לזו. אכן, אם אז , ומאידך אפשר לכתוב עבור , ולכן גם , כך ש- ולכן . כעת, אם , אז יש ולכן .
כעת נראה כי גודלה של כל מחלקה של שווה לסדר . לשם כך נבנה פונקציה חד-חד-ערכית מ- על מחלקה כלשהי שלה.
ההתאמה תיבנה כך: .
נראה כי זו התאמה חד-חד-ערכית: נניח כי אז ואחרי צמצום נקבל .
נראה כי זו התאמה על: יהי , אז על פי הגדרת המחלקה, ולכן .
על כן הקבוצות שקולות, כלומר .
כעת, לכל איבר ב- ידוע שהוא שייך למחלקה כלשהי של . לכן מספר האיברים ב- הוא סכום מספר האיברים בכל המחלקות של . יש מספר סופי של מחלקות, כי יש מספר סופי של איברים ב-. יהי מספר המחלקות, אז , כלומר סדר מחלק את סדר , כפי שהיה להוכיח.
קישורים חיצוניים
לגראנז' | 2023-12-14T10:18:03 |
יחס שקילות | ממוזער|52 יחסי השקילות האפשריים של קבוצה של 5 איברים. תאים שאינם לבנים הם איברים שמקיימים את הייחס. והצבעים השונים, מלבד אפור בהיר, מציינים את מחלקות השקילות (כל תא אפור בהיר הוא מחלקת השקילות של עצמו).
במתמטיקה, יחס שקילות הוא יחס בינארי שהוא רפלקסיבי, סימטרי וטרנזיטיבי.
כל יחס שקילות על קבוצה קובע חלוקה שלה לתת קבוצות שונות שנקראות מחלקות שקילות. שני איברים של הקבוצה הנתונה שקולים זה לזה אם ורק אם הם שייכים לאותה מחלקת שקילות.
הדוגמה הפשוטה ביותר ליחס שקילות היא יחס השוויון. דוגמאות נוספות כוללות דמיון וחפיפת משולשים, הקבלה בין ישרים, איזומורפיות של מבנים ועוד. זיהוי וחישוב של יחסי שקילות מעניינים הוא חלק חשוב במחקר המתמטי.
מרכזיותו של מושג זה בחשיבה המתמטית מודגמת באמרתו המפורסמת של אנרי פואנקרה, מגדולי המתמטיקאים במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה: "מתמטיקה היא האמנות של קריאה באותו שם לדברים שונים".
הגדרה
יחס בינארי מעל קבוצה הוא תת-קבוצה של המכפלה הקרטזית , כלומר: . כלומר: הוא קבוצה של זוגות סדורים כך שכל איבר בזוג שייך ל-. אם אזי מקובל לסמן .
יחס מעל קבוצה נקרא יחס שקילות אם הוא מקיים את התכונות הבאות:
רפלקסיביות: כל איבר עומד ביחס עם עצמו, כלומר לכל . לדוגמה, תכונה זו מתקיימת תמיד עבור היחס "שווה ל", כי כל איבר תמיד שווה לעצמו.
סימטריות: אם עומד ביחס עם אזי גם עומד ביחס עם , כלומר: . לדוגמה: היחס "אח של" הוא סימטרי כי אם יעקב אח של עשו אז גם עשו אח של יעקב. לעומת זאת, יחס ההורות "אב של" איננו סימטרי כי אם יצחק אב של יעקב, יעקב אינו אב של יצחק.
טרנזיטיביות: אם נמצא ביחס ל- ו- נמצא באותו היחס ל- אזי גם בין ל- מתקיים אותו היחס, ובניסוח פורמלי: . לדוגמה, תכונה זו מתקיימת תמיד עבור היחס "קטן מ", כי אם קטן מ- ו- קטן מ-, אז קטן מ-.
סימטריה וטרנזיטיביות אינן מספיקות כדי להכריח יחס להיות רפלקסיבי. לדוגמה, היחס הריק (שלא מתקיים לאף זוג איברים) על קבוצה לא ריקה הוא סימטרי וטרנזיטיבי באופן ריק, אך אינו רפלקסיבי.
מחלקות שקילות
שמאל|ממוזער|250px|עיגול מחולק למחלקות שקילות המסומנות בצבעים שונים.
יחס שקילות מחלק את הקבוצה, שמעליה הוא מוגדר, למחלקות שקילות: בהינתן קבוצה ויחס שקילות שהוגדר עליה, מגדירים את מחלקת השקילות של איבר כלשהו כקבוצת כל האיברים השקולים לו. מתכונות יחס השקילות עולה שכל איבר בקבוצה יהיה שייך למחלקת שקילות אחת בלבד, ולכן יחס השקילות מחלק את הקבוצה לתת קבוצות זרות שהאיחוד שלהן הוא הקבוצה כולה.
לדוגמה: בהנחה שכל אדם בעולם הוא תושב של מדינה אחת ויחידה, הרי היחס "בעל תושבות משותפת" מחלק את כל תושבי העולם למחלקות שקילות, שכל אחת מהן מכילה את כל תושביה של מדינה מסוימת.
בנוסף, בהינתן חלוקה של הקבוצה, ניתן לבנות יחס שקילות כך שכל זוג איברים נמצא ביחס שקילות אם ורק אם שני האיברים היו באותה קבוצה בחלוקה.
את מחלקת השקילות של איבר a כלשהו המקיים ניתן לסמן ב- ā או Sa, ואת החלוקה של קבוצה A כלשהי למחלקות שקילות ב- πA או π אם ידוע באיזו קבוצה מדובר.
קבוצת המנה
אוסף מחלקות השקילות של קבוצה על פי יחס שקילות מסוים מכונה קבוצת המנה שלה. כל מחלקה מיוצגת לרוב על ידי איבר ("נציג") מהקבוצה המקורית. בדוגמה לעיל, תהיה קבוצת המנה לפי יחס השקילות שהוגדר, קבוצה המכילה את כל המדינות בעולם.
הגדרה זו משמשת, בין השאר, לצורך בנייה של מערכות מספרים, על ידי הגדרת מספר רציונלי כמחלקת שקילות של היחס . בצורה הזו קבוצת המספרים הרציונליים היא קבוצת המנה של לפי אותו יחס. גם בניית המספרים הממשיים מתוך הרציונליים יכולה להיעשות על ידי שימוש במחלקות שקילות, כאשר בונים את המספרים הממשיים על ידי השלמה של המספרים הרציונליים.
במקרים רבים במתמטיקה מגדירים פונקציות בין מחלקות שקילות על ידי נציגים של אותן מחלקות. במקרה כזה כדי שמה שיתקבל יהיה באמת פונקציה צריך לוודא שהערך המתקבל אינו תלוי בנציג שנבחר. לדוגמה כאשר מגדירים חיבור בין המספרים הרציונליים (שמוגדרים כמחלקות שקילות של זוגות סדורים של מספרים טבעיים) מגדירים זאת על ידי נציגים. במקרה הזה יש לוודא שלפעולה ולפעולה יש תוצאות שקולות.
דוגמאות
יחס השוויון:
יחס שקילות מודולו :
באופן כללי בהינתן חוג ואידיאל דו-צדדי , ניתן להגדיר יחס שקילות ~ על על ידי:
.
כל פונקציה מגדירה יחס שקילות של שני איברים המועתקים לאותו איבר: .
חפיפה, דמיון והיחס הטריוויאלי (כל דבר שקול לכל דבר אחר) הם יחסי שקילות.
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:תורת הקבוצות
קטגוריה:יחסים מתמטיים | 2024-08-24T22:01:37 |
אקולוגיה - מונחים | מרכז|820x820 פיקסלים|הפארק הלאומי ברקון ביקונס באנגליהדף זה הוא מונחון במדע האקולוגיה. רשימת המונחים ערוכה בסדר אלפביתי ומקשרת חלק מן המונחים לערכים מורחבים אודות הנושא הנדון.
א
מרכיב אביוטי (Abiotic component): כימיקל דומם וחלקים פיזיים של הסביבה המשפיעים על אורגניזמים חיים ועל הפונקציונליות של מערכות אקולוגיות.
אוטוטרוף (autotroph): אורגניזם שאינו צורך תרכובות אורגניות מהסביבה על-מנת להתקיים.
אוכלוסייה (population): אוסף פרטים בני אותו מין הנמצאים באותו מרחב פיזי-גאוגרפי ושקיים ביניהם פוטנציאל רבייה ויחסי גומלין כמו תחרות והדדיות. כאשר תת-האוכלוסיות מבודדות ואינן מקיימות יחסי גומלין, הן הופכות לאוכלוסיות נפרדות. האוכלוסייה מהווה יחידה מרכזית במחקר האקולוגי, ואילו תהליכים ברמת האורגניזם הבודד נחקרים בעיקר על-מנת להבין את השפעתם על תהליכים ברמת האוכלוסייה.
אוכלוסיית על (Metapopulation): אוסף תת-אוכלוסיות.
אוטאקולוגיה, אוטואקולוגיה (autecology, autoecology): חקר יחסי הגומלין בין פרטים ממין מסוים, ובינם לבין סביבתם. כולל בתוכו את התחומים: אקולוגיה פיזיולוגית, אקולוגיה התנהגותית ואקולוגיה של אוכלוסיות.
אטמוספירת כדור הארץ (Atmosphere of Earth): שכבת גז המקיפה את כוכב הלכת שלנו.
אקולוגיה התנהגותית (Behavioral ecology): תחום מחקר חדש יחסית במדעי החיים, החוקר את ההשפעה האדפטיבית של האקולוגיה, הסביבה ולחצי הברירה על התנהגות בעלי החיים והסתגלותם לבתי הגידול שלהם לאורך הדורות.
אקלים (Climate): אוסף של מאפיינים מטאורולוגיים, ובעיקר טמפרטורות ומשקעים, ועננות הקובעים את סיווגו של אזור גאוגרפי מסוים מבחינת מזג האוויר השורר בו לאורך השנה.
ארגון ביולוגי (Biological organisation): תפיסה היררכית של מבנים ביולוגיים מורכבים בשיטה רדוקציוניסטית. ההיררכיה משתרעת מאטומים עד לביוספרות.
אתולוגיה: מדע העוסק בחקר התנהגותם של בעלי חיים בסביבתם הטבעית, ובתגובתם לסביבה.
ב
ביוגאוגרפיה (Biogeography): תחום מדעי שעוסק בלימוד הפיזור הגאוגרפי של מינים ביולוגיים במרחב ולאורך הזמן.
ביומה (Biome): חברה אקולוגית המשתרעת על פני שטח רחב, מוגדר מבחינה גאוגרפית ואקלימית, ומקיפה בדרך כלל כמה מערכות אקולוגיות.
ביומסה (Biomass): המסה הכוללת של כל החומר האורגני הלא מאובן באזור ובזמן מסוים.
ביוספירה (Biosphere): סך כל המערכות אקולוגיות בכדור הארץ.
ד
דילול אוכלוסין
ה
הטרוטרוף (heterotroph): אורגניזם אשר חייב לצרוך תרכובות אורגניות מסביבתו על-מנת להתקיים.
הטרוטרוף ראשוני (primary heterotroph): הטרוטרוף הצורך באופן ישיר אוטוטרופים, היינו צמחוני.
הטרוטרוף שניוני (secondary heterotroph): הטרוטרוף הצורך הטרוטרופים אחרים, היינו טורף.
הסוואה (Camouflage): שיטה לגרום לדבר מה להיטמע בשטח מבחינה ויזואלית ולעיתים גם מבחינה אקוסטית או תרמית (בהתאם לתנאי השטח ולצורך בהסוואה).
התחממות עולמית (Climate change): העלייה בטמפרטורה הממוצעת של פני השטח של כדור הארץ. תהליך זה החל בהדרגה עם התפתחות המהפכה התעשייתית, והוא מתרחש בקצב חסר תקדים במהלך מאה השנים האחרונות.
התכלות (Biodegradation): התפרקות כימית של חומר בידי חיידקים או יצורים חד תאיים אחרים. המושג מקושר לרוב לתחום האקולוגיה, טיפול בפסולת, ביו רפואה, ואיכות הסביבה.
ח
חברה (Community): אוסף האוכלוסיות של מינים שונים הנמצאים באותו מרחב פיזי-גאוגרפי ושקיים ביניהן פוטנציאל ליחסי גומלין כגון תחרות, טריפה, הדדיות, טפילות וכו'. מחקר של חברות אקולוגיות מתבצע בשילוב של גישה רדוקציוניסטית (ניתוח מפורש של מספר קטן של אוכלוסיות ויחסי הגומלין ביניהן) וגישה הוליסטית (ניתוח התופעות הכוללות בחברה מרובת אוכלוסיות מבלי להתייחס במפורש לתהליכים בתוך האוכלוסיות).
חיידקים (Bacteria): יצורים חד-תאיים המהווים את אחת משלוש העל-ממלכות הטקסונומיות בביולוגיה.
ט
טייגה (Taiga): ביומה האופיינית ביערות המחטים שלה, באסיה ובצפון אמריקה.
כ
כושר נשיאה (Carrying capacity): מדד המציין את מספר הפרטים של מין מסוים היכולים להתקיים לאורך זמן בסביבה בעלת משאבים מסוימים. (על-פי-רוב, קצב התמותה שווה בתנאים אלו לקצב הילודה).
כמוהטרוטרוף (chemoheterotroph): הטרוטרוף המפיק אנרגיה מפירוק תרכובות אורגניות.
מ
מגה-פאונה כריזמטית (Charismatic megafauna): מונח למיני בעלי חיים גדולים, הבולטים בסביבתם, מעוררים עניין וגוררים חיבה או התנגדות לפגיעה בהם יותר מאשר בעלי חיים אחרים, פשוטים יותר.
מגוון ביולוגי (Biodiversity): מונח המתאר את כלל המערכות האקולוגיות בכדור הארץ, על שפע המינים שבהם ויחסי הגומלין ביניהם מהווה את "מערכת ההפעלה" של הפלנטה.
מחזור ביוגאוכימי (Biogeochemical cycle): מצב שבו חומר כימי נע דרך תאים ביוטיים (ביוספרה) ואביוטיים (ליתוספירה, אטמוספירה, והידרוספרה) של כדור הארץ.
מחזור הפחמן (Carbon cycle): מחזור שבו שלובים זה בזה היסודות פחמן, חמצן ומימן במחזורי החומרים בטבע.
מין פולש (Invasive species): מין אשר הופץ בעקבות פעילות האדם לאזור שמחוץ לתחום תפוצתו הטבעית, והצליח לייסד במקום זה אוכלוסייה המתרבה ללא התערבות נוספת בידי האדם, ואף מצליחה להתפשט.
מערכת אקולוגית (Ecosystem): מערכת של תנאים ביוטיים וא-ביוטיים שמקיימים ביניהם יחסי גומלין.
נ
נדידת בעלי חיים: נדידת בעלי חיים היא תנועה של אוכלוסיות בעלי חיים על פני מרחקים גדולים מבית גידול אחד למשנהו.
ס
סינאקולוגיה (synecology): חקר יחסי הגומלין בתוך חברות, וביניהן לבין סביבתן.
ע
עומד (Stand): כל הפרטים בני מין מסוים הנמצאים באותו אתר, כך שהם מחלקים ביניהם מאגר משאבים משותף ומקיימים בהסתברות גבוהה יחסי רבייה ביניהם (כלומר שהם קרובים גנטית זה לזה). עומָדים רבים מרכיבים את האוכלוסייה של המין. על פי רוב משתמשים במושג עומד כדי לתאר יחידות משנה של חברת הצמחים, או את כלל הפרטים בני מין מסוים שנמצאים ביחידת משנה של חברת הצמחים.
פ
פוטוהטרוטרוף (photoheterotroph): הטרוטרוף המפיק אנרגיה בנצלו את אור השמש. היצורים הפוטוהטרוטרופים היחידים הם החידקים הארגמניים.
צ
צמחי מים: קבוצה לא-טקסונומית של צמחים הגדלים במים או סמוך למים.
ק
קומנסליזם (Commensalism): סוג של סימביוזה (צַוותאוּת) בין שני יצורים חיים (אורגניזמים) ובה יצור אחד מפיק תועלת מן השיתוף עם השני, מבלי להשפיע עליו או להזיק לו.
קליימקס (Climax): מצב בו כלל האורגניזמים בבית גידול מסוים נמצא בשיווי משקל, כך שכל אורגניזם שמת מוחלף באורגניזם דומה.
קריוספירה (Cryosphere): מונח קיבוצי לכל חלקי פני כדור הארץ המכוסים במים במצב מוצק. זה כולל קרחונים ימיים, אגמים קפואים, נהרות קפואים, קרחונים יבשתיים, משטחי קרח (כמו באנטארקטיקה), כיפות קרח, אדמה קפואה ומשטחי שלג.
ר
רְצוּעַת מִנְשָׁק או אקוטון (ecotone): אזור הגבול והמעבר בין שתי חברות אקולוגיות או בין שני בתי גידול.
ש
שיתוף פעולה (Cooperation): מצב בו ישויות שונות מפיקות תועלת זו מפעולתה של זו ותלויות זו בפעולתה של זו.
שפעה (abundance): הייצוג היחסי של מין מסוים בחברה. מדד המתאר את מספר הפרטים היחסי של המין ולעיתים גם את הביומסה היחסית. לעיתים משתמשים במונח גם לתיאור של כמות מוחלטת.
ת
תפוצה (Range): מרחב המחיה הגאוגרפי או האקולוגי של טקסון מסוים.
*
קטגוריה:מונחונים | 2024-09-06T22:00:23 |
אטיולוגיה | אֶטְיוֹלוֹגְיָה (מיוונית: αιτιολογία, תרגום לעברית: "תורת הסיבות". על פי האקדמיה ללשון העברית: מערך הסיבות) היא חקר הסיבות, הגורמים והמקורות של תופעה מסוימת. המונח משמש ברפואה, בפסיכולוגיה, בביולוגיה, בהיסטוריה, בארכאולוגיה, בתאולוגיה, בקרימינולוגיה, בפילוסופיה ועוד.
בבסיס האטיולוגיה עומדת הנחת הקשר מסוֹבב-מסוּבב (או: סיבה-תוצאה). כלומר לכל תופעה בעולם קדמה סיבה שחוללה אותה. הקשר סיבה-מסוּבב היא הנחה העומדת בבסיס המחקר המדעי. החקירה האטיולוגית מנסה לגלות את הסיבה או שרשרת הסיבות שחוללו תופעה כלשהי בעולם. ברפואה, למשל, עוסק המחקר האטיולוגי בסיבות למחלות או תופעות פתולוגיות אחרות.
סיפור אטיולוגי
מיתוס אטיולוגי, או סיפור אטיולוגי, הוא סיפור שבא להסביר מנהג, מסורת, נורמה חברתית או תופעה אחרת, טבעית או חברתית. בספר בראשית, ישנן מיתולוגיות אטיולוגיות רבות, כגון צורתו של הנחש המוסברת כעונש שהוטל עליו בידי האל על שפיתה את אדם וחוה לאכול מעץ הדעת, קיומן של שפות שונות מוסברת באמצעות סיפור מגדל בבל, והקשת בענן, בעקבות המבול, היא אות אלוהי לכך שלא יהיה מבול נוסף.
סיפור אטיולוגי יכול להיות אמיתי, בדיוני או עירוב של שניהם גם יחד.
ראו גם
סיבתיות
מיתוס
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מיתולוגיה
קטגוריה:סוגות ספרותיות
קטגוריה:ארכאולוגיה
קטגוריה:רפואה
קטגוריה:לוגיקה
קטגוריה:פילוסופיה של המדע | 2024-01-24T20:23:25 |
מרינול | הפניהTHC | 2016-11-27T21:29:34 |
קפאין | קָפֵאִין (מצרפתית: Caféine) הוא חומר פסיכואקטיבי ממריץ ממשפחת הקסנתינים, המצוי בטבע בעיקר בפולי קפה, בעלי תה, בקקאו, בגוארנה, באגוז קולה ובעשב המאטה. קפאין נמצא במאכלים ובמשקאות רבים, בהם קפה, שוקולד, קולה, משקאות אנרגיה ועוד. זהו הסם הפסיכואקטיבי הנצרך ביותר בעולם.
מיליארדי אנשים צורכים קפאין מדי יום, בעיקר במשקאות קפה ותה, לרוב על מנת לנצל את תכונותיו המעוררות.
על פי הנחיית משרד הבריאות בישראל, מוצרים עם תכולת קפאין של מעל 150 מ"ג לק"ג או לליטר צריכים להיות מסומנים בהודעה על כמות קפאין גבוהה, ומוצרים עם תכולה של מעל 350 מ"ג לק"ג נדרשים לתהליך הערכת סיכון במשרד הבריאות.
בעבור הצמח המכיל אותו, הקפאין הוא קוטל מזיקים טבעי, מכיוון שהוא משתק והורג חלק מהחרקים המנסים להיזון מהצמח.
גילוי ושמות
קפאין בודד לראשונה ב-1819 על ידי הכימאי האנליטי הגרמני (Runge; 1794–1867), אשר כינה אותו Kaffebase (קרי קָפֵבַּאזֵה, כלומר "בסיס הקפה"). ב-1821 בודד הקפאין הן על ידי הכימאי הצרפתי והן על ידי צמד הכימאים הצרפתים ו, זאת מבלי שידעו על עבודתו של רונגה ואף לא על עבודותיהם המקבילות. השם Caféine, המבוסס על המילה Café (קפה בצרפתית), ניתן לו על ידי פלטייה במאמר שכתב על הקפאין. הצורה המקובלת באנגלית היא Caffeine. בעברית נכתב לעיתים "קוֹפאין", בדומה לנהוג בגרמנית: Koffein, בהשפעת השם האנגלי Coffee. קפאין שהופק מעלי תה מכונה תאין (théine, theine), אך זהו שם שונה לאותו חומר.
תכונות
הקפאין הוא אלקלואיד ממשפחת הפורין
צבעו לבן, טעמו מר ואין לו ריח
מסיס באתיל אצטט, בכלורופורם, ב-THF ובפירידין
בעל מסיסות בינונית באצטון ובאלכוהול
שימוש
קפאין מעלה לחץ דם ומגביר דופק, ויש המשתמשים בו כמעורר לפני פעילות גופנית. נערכו כמה מחקרים לבדיקת הטענה כי קפאין יכול לשפר ביצועים ספורטיביים, אך הם לא העלו ראיות חד-משמעיות.
בקפאין גם נעשה שימוש לא חוקי כחומר פסיכואקטיבי כאשר מערבים אותו עם "סמי רחוב" כדוגמת מתאמפטמין וממריצים אחרים.
השפעות שליליות
לאחר תקופה ממושכת של צריכת קפאין, מערכת העצבים המרכזית מפתחת סבילות לסם. השפעותיו נחלשות, והמשתמש צורך כמויות גבוהות יותר כדי להגיע להשפעה המעוררת הראשונית.
במינונים גבוהים קפאין רעיל. למשל, מינון של כ־192 מ"ג קפאין לק"ג משקל גוף (מקביל בערך ל־72 כוסות קפה ביום לאדם) קוטל מחצית מאוכלוסיית הניסוי. תסמיני הרעלת קפאין הם חוסר מנוחה, עצבנות, התרגשות יתר, נדודי שינה, הסמקה ואי סדירות בעיכול והטלת שתן מרובה. התסמינים יכולים להופיע כבר לאחר צריכה פחותה בהרבה, ומשתנים מאדם לאדם. צריכה של יותר מ־1 גרם קפאין ביום (שווה ערך ל־23 כוסות אספרסו) או 300 מ"ג בבת אחת עלולה להביא לתסמינים של עווית שרירים, שטף דיבור ומחשבה לא הגיוניים ופרפור חדרים.
קפאין מפריע לספיגת ברזל בגוף, לכן ארגון הבריאות העולמי ממליץ לנשים הרות ומניקות להגביל את שתיית הקפה לשלוש עד ארבע כוסות ביום בלבד. בארצות הברית ההמלצה היא פחות מ-200 מ"ג ביום לאישה הרה.
פרמקולוגיה
שמאל|ממוזער|250px|קפאין (משמאל) ואדנוזין (מימין) – המולקולה שלקולטנים שלה בתאי המח נקשר הקפאין
תכונותיו הפרמקולוגיות העיקריות הן גירוי מערכת העצבית המרכזית, גירוי מערכת הנשימה, גירוי קצב הלב והשפעה משתנת קלה.
קפאין חוסם קולטנים לאדנוזין, בתאי מערכת העצבים המרכזית וכן במערכות אחרות בגוף. כאשר אדנוזין נקשר לתא עצב הוא מאט את פעילות התא. תהליך זה מתרחש, בין היתר, בזמן שינה. מולקולות הקפאין, הדומות לאדנוזין, נקשרות לאותם קולטנים אך לא גורמות להאטת פעילות התא. במקום זאת הקפאין חוסם את הקולטנים ומונע את פעילות האדנוזין. הפעילות העצבית המוגברת גורמת לשחרור ההורמון אדרנלין, והוא גורם לכמה תופעות כגון הגברת קצב הלב, עליית לחץ הדם, הגברת זרימת הדם לשרירים, הפחתת זרימת הדם לעור ולאיברים הפנימיים ושחרור גלוקוז מהכבד.
קפאין הוא מעכב לא בררני לאנזימי פוספודיאסטראז עבור cAMP.
נוסף על כך, קפאין מעלה את רמת המוליך העצבי דופמין במוח ועל כן גורם להתמכרות ולתלות גופנית בשימוש ממושך בו.
זמן מחצית החיים של קפאין משתנה מאדם לאדם, ותלוי בגורמים רבים. עבור בוגרים בריאים הוא בטווח רחב: 3–7 שעות. הוא מעובד בכבד לשלושה מטבוליטים: פרקסנתין (84%), תאוברומין (12%) ותאופילין (4%). לאלה יש השפעות פרמקולוגיות שדומות לקפאין עצמו, והם עוברים שלבי עיבוד נוספים עד להפרשה מן הגוף.
תכולת קפאין במזון
להלן כמויות קפאין ממוצעות במנה על פי כמה מקורות:
שוקו: 1.1–8.2 מ"ג
קפה נטול קפאין: 3–4 מ"ג
שוקולד: 6–40 מ"ג ל-50 גרם
קולה (משקה): 10–70 מ"ג לפחית
תה ירוק: 15–30 מ"ג לכל 250 מ"ל
קפה אספרסו: 35 מ"ג למנה אחת
תה: 40–60 מ"ג
קפה נמס: 65–75 מ"ג
קפה פילטר: 80–115 מ"ג
משקה אנרגיה: 80 מ"ג לפחית
קפה טורקי: 115 מ"ג
ראו גם
קפה
השפעות בריאותיות של קפאין
נטול קפאין
המשקה השחור
קישורים חיצוניים
גיליון בטיחות חומרים – MSDS של קפאין (אנגלית)
הערות שוליים
קטגוריה:אלקלואידים
קטגוריה:סמים ממריצים
קטגוריה:מכווצי כלי דם | 2024-09-03T13:32:47 |
חג האהבה | חג האהבה או יום האהבה הוא הכינוי בעברית למספר ימי חג. | 2024-06-23T12:51:47 |
שם רשום | REDIRECT סימן מסחר | 2004-07-19T05:00:36 |
Prolog | REDIRECT פרולוג (שפת תכנות) | 2006-09-24T07:39:56 |
באנג | שמאל|ממוזער|180px|באנג מזכוכית
באנג (מתאית: บ้อง, "קנה חלול") הוא כלי עישון המורכב מבקבוק ובחלקו התחתון מחובר צינור דק (הנקרא 'מבחנה') אשר בקצהו קונוס (הקרוי 'ראש'). בעת השימוש בו על הבאנג להכיל בתוכו כמות קטנה של מים המשמשים לקירור העשן וסינון חלקיקים כבדים מהעשן. השימוש העיקרי בבאנג הוא עישון קנאביס לתוצריו השונים, וכן בתוצרים ג'אראס וחשיש, אך גם סמים אחרים כדוגמת סלוויה דיווינורום ואף לעישון טבק. עישון בבאנג מתבצע על ידי קביעת החומר לעישון בקונוס ("ראש") שבקצה המבחנה היוצאת מצד הבאנג, שריפתם ושאיפת העשן דרך הפיה.
בשל היותו כלי פשוט ניתן לייצר את הבאנג באופן ביתי מבקבוק פלסטי או מכל דומה, או לרכוש באנג זכוכית. גרסה של באנג הקרויה "באקט" (Bukket) היא ביסודה אלתור ביתי שמרכיביו הם דלי ובקבוק משקה.
עישון באמצעות באנג מביא להשפעה חזקה ומהירה יותר של הסם מאשר בגלגול לסיגריה וזאת בשל כמות הסם הגדולה יחסית הנצרכת בפרק זמן קצר ובנוסף מהסיבה שהחומר הפעיל המרכזי (THC) בקנאביס מתאדה בטמפרטורות גבוהות (צינורית המתכת או הזכוכית מאפשרות הגעה לטמפרטורות גבוהות מאשר נייר). אמצעי זה חוסך את שאיפת הכימיקלים המצויים בנייר הגלגול שנשרף (העשוי על פי רוב מנייר אורז או קנאביס). מרבית החומרים הרעילים הנמצאים בעשן (למשל עשן הטבק המשמש לעיתים לדילול הקנאביס) מסיסים במים (בעוד שמסיסות ה-THC במים נמוכה עד מאד) ומעבר העשן במים מקרר אותו, ומקטין את כמות החומרים המזיקים המגיעים לריאות המעשן. שאיפת העשן החם עלולה לגרום לנזקים ודלקות בקנה הנשימה.
בישראל אישרה הכנסת ב-24 ביוני 2008 תיקון לפקודת הסמים המסוכנים, שבו נאסר ייצורם ושיווקם של כלים המשמשים לצריכת חומרים אסורים, כגון באנג (וזהו גם הכלי היחידי שנכתב בפקודה), ונקבע
עונש מאסר של חמש שנים למפר הוראה זו.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:כלי עישון
קטגוריה:כלים לצריכת קנאביס
קטגוריה:סין: המצאות | 2024-08-31T02:17:46 |
סוציאל-דמוקרטיה | סוֹצְיָאל-דֶמוֹקְרָטְיָה היא גישה כלכלית ופוליטית ששואפת לקדם צדק כלכלי וחברתי בתוך מערכת דמוקרטית עם כלכלת שוק חופשי. זו השיטה הקיימת ברוב המדינות המפותחות ונקראת בשמות שונים כגון כלכלת שוק סוציאליסטית בהתייחס למדינות מערב אירופה, המודל הנורדי בצפון אירופה, או מדינת רווחה.
ראשית הסוציאל-דמוקרטיה בתנועה המרקסיסטית במאה ה-19, אם כי לאחר המהפכה הבולשביקית והיפרדות המפלגה הקומוניסטית מן התנועה הסוציאל-דמוקרטית, החל תהליך של התמתנות אידאולוגית של התנועה תוך התרחקות מן המרקסיזם והתקרבות לעקרונות השוק החופשי. בהתפתחות זו אימצה התנועה הסוציאל-דמוקרטית עמדות מתונות יותר, השואפות לשלב בעלות ממשלתית ועקרונות של מדינת רווחה במסגרת מידה מסוימת של קפיטליזם תוך מעורבות גבוהה יחסית של הממשלה במשק.
לפי התפיסה הסוציאל-דמוקרטית שהתפתחה במשך המאה ה-20, אין צורך בכינון דיקטטורה של הפרולטריון, כפי שנקבע בתאוריה המרקסיסטית, וניתן להשיג את מטרות הסוציאליזם (או לפחות חלקן) במערכת הפוליטית הקיימת ובאמצעים דמוקרטיים. הבסיס העיקרי לתפיסה הוא שמעמד הפועלים מהווה רוב בין אזרחי המדינה המתועשת, וכאשר קיימת זכות הצבעה לכלל האזרחים ניתן לנצל את השיטה הדמוקרטית ולהגיע לרוב פרלמנטרי להשגת מטרות הסוציאליזם.
התפתחות הסוציאל-דמוקרטיה
הסוציאל-דמוקרטיה יונקת ממספר שורשים. שורש אחד נעוץ בהסתעפות של הענף היעקוביני של הרפובליקניזם הצרפתי שאימץ את הצורך ברפורמות חברתיות מטעם המדינה כבר בשנות ה-30 של המאה ה-19, אולם ראה אותם כחלק מהדרישה של הרחבת זכות הבחירה. זאת הייתה העמדה שאומצה באגודות הרפובליקניות של פריז כבר ב-34–1833. שורש אחר נעוץ בחלק מהוגי הדעות של הסוציאליזם הראשוני, שכונה אוטופיסטי בידי קרל מרקס. חלק מהוגי דעות אלה, כגון בושז, פעלו למען הפצת הרעיון של עובדים שינהלו בעצמם את אמצעי הייצור שלהם ויחלקו ברווחים במסגרת מה שקרוי היום קואופרטיבים. שורש נוסף וחשוב של המחשבה הסוציאל-דמוקרטית טמון בהגות של סוציאל-דמוקרטים גרמנים כמו אדוארד ברנשטיין וההתארגנות הפוליטית שלהם במפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית.
בהשפעת הוגי דעות וארגונים אלה הגיש לואי בלנק בשנת 1848 הצעה להספקת עבודה לפועלים מובטלים תמורת שכר מינימום מובטח. היוזמה התקיימה חודשים אחדים בלבד וביטולה הביא להתקוממות של עובדי פריז שדוכאה. ניתן לראות בכך את הניסיון הראשון של מדיניות סוציאל-דמוקרטית עוד לפני המניפסט הקומוניסטי.
המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הראשונה בשם זה הוקמה בגרמניה ב-1862 על ידי פרדיננד לאסאל. היא דגלה בהקמת ארגון ייצוגי של עובדים אולם גם בהשתתפות בבחירות, ותמכה במדיניות החברתית של אוטו פון ביסמרק. לאסאל, שהיה ממוצא יהודי, היה חבר בליגה הקומוניסטית אולם הקמת המפלגה גררה אותו לעימות חריף עם מרקס שהתנגד לשיתוף פעולה כזה.
הצלחת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה הביאה להקמה מפלגות דומות ברחבי אירופה כגון הלייבור הבריטי. בצרפת לעומת זאת הוקמה מפלגה סוציאליסטית שהייתה אמנם בעלת אידאולוגיה מרקסיסטית, אולם תמכה אף היא בשילוב עם ארגוני עובדים ובפעילות פרלמנטרית. השילוב של מפלגות שמאל הביא בשנות השלושים של המאה ה-20 להקמת ה"חזית העממית" קצרת המועד, בראשות לאון בלום. הממשלה בראשותו הייתה הראשונה שהביאה לחקיקת חוק חופשה שנתית של שבועיים ימים.
לאחר מלחמת העולם השנייה התרחקה הסוציאל-דמוקרטיה עוד יותר משורשיה המרקסיסטיים. הסוציאל-דמוקרטים חדלו מלראות במדינה מסווה לשליטה מעמדית ורואים בדמוקרטיה הפרלמנטרית תנאי הכרחי ליישום הסוציאליזם באמצעות מדיניות רווחה מודרנית ובקרה (ולא בעלות) של המדינה על אמצעי הייצור.
מפלגות סוציאל-דמוקרטיות, במוצהר או על–פי פעולתן, עלו לשלטון במערב החל בסוף שנות העשרים של המאה העשרים ואחרי מלחמת העולם השנייה שלטו לסירוגין ברוב מדינות אירופה המערבית.
התכווצותו של מעמד הפועלים והתרחבות המעמד הבינוני, גרמו לשינוי נוסף בסוציאל-דמוקרטיה, שקהל המצביעים המרכזי שלה חדל מלהיות מבוסס על פועלי חרושת ומתבסס היום בעיקר על בני המעמד הבינוני, ולעיתים קרובות דווקא על החלקים המבוססים יותר בו.
החל בסוף שנות השבעים, חוו המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות בעולם המערבי משבר, בעקבות משבר כלכלי במדינת הרווחה. בעקבותיו, עלו לשלטון ברוב מדינות הרווחה מפלגות שמרניות. אלו לא פירקו את מנגנוני הרווחה שקידמו המפלגות הסוציאליסטיות, אך ניהלו מדיניות תקציבית מרוסנת, שהביאה לקיזוז משמעותי ומתמשך בחלק ניכר ממנגנוני התמיכה של מדינת הרווחה.
בתגובה למשבר זה הופיע בשנות ה-90 של המאה ה-20 זרם נוסף בסוציאל-דמוקרטיה. הסוציולוג אנתוני גידנס, נשיא בית הספר לכלכלה של לונדון, טבע את המושג "הדרך השלישית", שלפיו שתי הגישות הקוטביות – קפיטליזם וסוציאליזם, סובלות כל אחת מליקויים חמורים והדרך הטובה ביותר היא פשרה ביניהן – מדינת רווחה, אך לא מתוך פשרה בין כוחות חברתיים שונים אלא כאידאולוגיה. בעקבות גידנס אימץ אידאולוגיה זו גם טוני בלייר, יושב ראש מפלגת הלייבור הבריטית ולימים ראש ממשלת בריטניה. גם יו"ר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה, SPD, גרהארד שרדר, אימץ אידאולוגיה זו והתחיל ביישומה עם עלייתו לשלטון. בישראל אומצה אידאולוגיה זו על ידי ראש הממשלה באותה התקופה אהוד ברק. לטענת רבים, עם זאת, ההבדלים בין הגישה השמרנית וגישת הדרך השלישית הם סמנטיים ותדמיתיים בעיקרם.
מודלים מתקדמים (ותאורטיים) יותר שהתפתחו בהמשך למוטיבציה הסוציאל-דמוקרטית לשלב שוק חופשי ורווחה, הם למשל רעיונות של כלכלה דמוקרטית, המתייחסים למדינה עם שוק חופשי הבנוי מחברות בשליטת העובדים.
עקרונות הסוציאל-דמוקרטיה
הסוציאל-דמוקרטים גורסים כי זכויות אדם חסרות תועלת ללא זכויות חברתיות. לטענתם, הזכות לכבוד חשובה ועל מנת לממש אותה על הממשלה לספק זכויות חברתיות. בנוסף, לתפיסתם הזכות לחיים חסרת משמעות בלא הכנסה כספית מינימלית לרכישת מזון או בהיעדר גישה לשירותי בריאות, גם הזכות לחירות ריקה מתוכן בהיעדר שוויון כלכלי.
עוד טוענים הסוציאל-דמוקרטים כי מצבו הכלכלי של אדם לא תלוי רק בו, אלא קשור גם לסביבה בה נולד – סביבה הסובלת מעוני, מאבטלה ומאחוזי פשיעה גבוהים, והעדר חוגי העשרה או תמיכה נפשית – כתולדה ותוצאה של הדרך שבה החברה מתנהלת. לכן, נקודת המוצא של כל אדם שונה ועל המדינה להתערב על מנת להשיג שוויון.
יסוד נוסף של הסוציאל-דמוקרטיה מתייחס לפגיעה מסוימת בחירות למען השוויון; בעוד תומכי הליברליזם מדגישים את עקרון החירות והשוויון בפני החוק, הרי שהסוציאל-דמוקרטיה מבליטה את מרכזיות השוויון החומרי לצד יסודות אלה בכל תפיסה דמוקרטית וטוענת כי בלעדי השוויון החומרי, לא יכולים להתקיים החירות והשוויון בפני החוק. כדברי ריצ'רד הנרי טוני: "בשעה שרואים את החירות ראייה מציאותית כהסדר שמחייבים ממנו לא מינימום של זכויות אזרחיות ופוליטיות בלבד, אלא גם ערבויות שהחלש מבחינה כלכלית לא יהיה תלוי בחסדו של החזק מבחינה זו, ושהאספקטים של החיים הכלכליים המשפיעים על מצבם של הכל יהיו כפופים לרצונו של הכלל – הרי מידה גדולה של שוויון לא זו בלבד שאינה סותרת חירות זו, אלא אדרבה, היא אף חיונית לקיומה". פתגם מרקסיסטי אומר כי: "חירות היא החופש לבחור מתחת לאיזה גשר לישון".
רוב הסוציאל-דמוקרטים השלימו עם כך שלא ניתן להשיג שוויון מוחלט בעושרם החומרי של בני האדם. ואולם הם גורסים – בניגוד לליברלים – כי ניתן וראוי לצמצם באופן ניכר את הפערים החברתיים באמצעות מיסוי ותשלומי העברה. כמו כן, הסוציאל-דמוקרטיה גורסת כי סך העושר חשוב פחות מאופן החלוקה שלו. למשל, 20 שקלים המתחלקים בין 10 אנשים כך שאחד מחזיק 15 והאחרים מתחלקים בחמשת הנותרים, עדיף פחות ממצב בו ישנם 10 שקלים בלבד, אך כל אדם מקבל שקל שלם (כך כל אדם מקבל יותר ממה שהיה לו קודם). עמדה זו מתבססת על העיקרון שהמדינה קיימת כדי לעזור ראשית לאזרחים וכי גודל הכלכלה הוא רק אמצעי.
ביקורת על הסוציאל-דמוקרטיה
חוגים ליברליים מתחו ביקורת על המשטר הסוציאל-דמוקרטי בשל הסתמכותו המופרזת לטענתם על שיטות ביורוקרטיות קשיחות, שפוגעות בחופש הפרט ובאינדיבידואליות. לטענת הליברלים, המוסדות הביורוקרטיים המאפיינים את מדינת הרווחה, עיוורים לייחודיות הפרט בעודם מנחילים ערכים שרירותיים שלא מתאימים לכל הפרטים באותו אופן. לביקורת זו, הצטרפו גם מבקרים פמיניסטים ופוסט מודרניים, אשר טענו שהמוסדות הביורוקרטיים שלכאורה פועלים למען הציבור, למעשה פועלים לפי מערכת קשיחה של עקרונות, שנועדו לשרת את מטרותיהן של אליטות מסוימות בחברה.
גם חוגים מרקסיסטיים ביקרו קשות את הסוציאל-דמוקרטיה. אף על פי שהסוציאל-דמוקרטיה התפתחה מהסוציאליזם, המרקסיסטים משחר ימיה של התנועה הקומוניסטית, ראו אותה בצורה שלילית ביותר. מרקס ואנגלס הגדירוה כ"סוציאליזם בורגני" אשר נועד לדבריהם ולדברי ממשיכיהם, לפייס את ההמון המנוצל וכך למנוע את המהפכה. לפי טיעון זה, המשטר הסוציאל-דמוקרטי למעשה משחק לידיהם של בעלי ההון (הבורגנות): הוא מעניק לפרולטריון כמות מסוימת של הטבות, בדיוק במידה שתשכיח את זעמו ותמנע ממנו להתקומם. המשטר הסובייטי והמפלגות הקומוניסטיות הגיעו עד כדי ייחוס פשיזם למפלגות הסוציאל-דמוקרטיות, בכנותם אותן מפלגות "סוציאל-פשיסטיות".
נאו מרקסיסטים, ובראשם הרברט מרקוזה, הוסיפו על טיעוני קודמיהם. מרקוזה התבסס על הטיעון שהסוציאל-דמוקרטיה משככת את זעם ההמון, על מנת ליצור את תיזת האדם החד־ממדי שלו. לפי מרקוזה, תחושת הרווחה הכללית שמאפיינת את הסוציאל-דמוקרטיה, מוציאה את העוקץ מכל ביקורת חברתית שעתידה לקום. בלא ביקורת, החברה לא יכולה להתפתח. האדם מאבד לחלוטין את החשיבה הביקורתית שלו ולפיכך גם את האינדיבידואליות שלו. הוא הופך ליצור חד־ממדי, בלא היכולת להתנגד לניצול שהוא חווה בחברה הקפיטליסטית.
ראו גם
סוציאליזם ליברטריאני
לקריאה נוספת
אורי זילברשייד (עורך), מרקס ועתיד הסוציאליזם, תל אביב: רסלינג, 2005
אודי מנור, השקפה אופטימית, תל אביב: מופת, 2014
ג'ון צאנג, 23 דברים שלא מגלים לנו על קפיטליזם, זמורה ביתן, 2011
קישורים חיצוניים
יסו"ד - ישראל סוציאל-דמוקרטית
סוציאל-דמוקרטיה למתחילים - בלוג
הסוציאל - בלוג
תנועת מאבק סוציאליסטי - ביקורת על הסוציאל-דמוקרטיה ומדינות הרווחה
ליאו פאניץ', סם גינדין וסטיבן מאהר, האתגר הסוציאליסטי היום, פיגומים
אבי קליין, הבסיס המוסרי של התפיסה הסוציאל-דמוקרטית, אתר ילקוט התבונה, 13 במאי 2010
הערות שוליים
סוציאל-דמוקרטיה
קטגוריה:סוציאליזם
קטגוריה:דמוקרטיה
*
קטגוריה:מחשבה מדינית | 2024-08-02T08:37:01 |
גבעתי | קטגוריה:שמות משפחה עבריים | 2021-05-31T22:04:22 |
ג'ין רודנברי | יוג'ין ווסלי "ג'ין" רודנברי (באנגלית: Eugene Wesley Roddenberry, 19 באוגוסט 1921 - 24 באוקטובר 1991) היה תסריטאי אמריקאי שהתפרסם ביצירתו "מסע בין כוכבים".
רודנברי היה טייס וקצין משטרה לשעבר וחובב מדע בדיוני מאז ילדותו. במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20 עסק בכתיבת תסריטים לתוכניות טלוויזיה קיימות. ניסה את כוחו גם ביצירת סדרות חדשות, ניסיונות שלא צלחו כשלא שרדו מעבר לשלב הפיילוט. ב-1963 הפיק את הסדרה "The Lieutenant" (הסגן) שבמהלכה פיתח את הרעיון הראשוני למה שלימים ייהפך ל"מסע בין כוכבים". באותה תקופה סדרות מדע בדיוני לא היו חזון נפרץ. המירוץ לחלל בין ארצות הברית וברית המועצות עדיין היה בתחילת דרכו, והמעט ששודר היה בעל אופי בידורי והוא חיפש ליצור סדרה עם ערך מוסף, דרמטי יותר.
רודנברי הציע את "מסע בין כוכבים" לחברות הפקה שונות, כולל MGM ו-Desilu Productions. למרות שהוא קיבל תשובה חיובית מ-MGM, לא הוגשה הצעה. בסופו של דבר, רודנברי נשכר כמפיק על ידי Desilu Productions, שם היה לו החופש לעבוד על הפרויקטים שלו. הפיילוט הראשון שלו, שכותרתו "סיפור המשטרה", לא נקלט על ידי אף רשת. Desilu Productions עמדה אז בפני קשיים כלכליים.
רודנברי פנה אז לאוסקר כץ, ראש תחום התכנות ב-Desilu, כדי למכור את סדרת מסע בין כוכבים. תחילה הם פנו ל-CBS, שוויתרה על ההזדמנות. מאוחר יותר נודע להם ש-CBS התעניינה במסע בין כוכבים בגלל סדרת המדע הבדיוני שלהם, Lost in Space. לאחר מכן רודנברי וכץ לקחו את הרעיון ל-NBC, הפחיתו את מרכיבי המדע הבדיוני והדגישו את הדמיון למערבונים פופולריים. NBC מימנה שלושה רעיונות לסיפורים ובחרה את "The Menagerie", שנודע לימים כ"הכלוב", שיהפוך לפרק פיילוט. NBC סיפקה את רוב המימון, ו-Desilu שילמה עבור העלויות הנותרות. דורותי פונטנה (ד"ס פונטנה) התקבלה לעבודה כעוזרת של רודנברי.
במהלך ההפקה של מסע בין כוכבים, רודנברי התחיל מערכת יחסים עם השחקנית מייג'ל בארט. הוא כתב את הדמות מספר אחת בפיילוט במיוחד עבורה, והיא הציעה את לאונרד נימוי לתפקיד ספוק. שאר צוות השחקנים הורכב, והצילומים התרחשו בסוף 1964. לאחר סיום ההפקה, פרק הפיילוט לא הצליח להרשים את קהל המבחן, אבל NBC הסכימה לתת לו הזדמנות נוספת והזמינה פיילוט שני. פותחו כמה תסריטים, ובסופו של דבר נבחר להפקה "Where No Man Has Gone Before". רודנברי שאף ליצור צוות מגוון מבחינה גזעית, מה שהרשים את השחקן ג'ורג' טאקי במהלך האודישן שלו.
ההפקה של הפיילוט השני החלה באמצע 1965 בעלות נמוכה יותר מהפיילוט הראשון. בינתיים, רודנברי המשיך לעבוד על פרויקטים אחרים. בדצמבר הוא כתב מילים לשיר הנושא של מסע בין כוכבים, מה שגרם לעימות מסוים עם המלחין, אלכסנדר קוראז'. בפברואר 1966 אישרה NBC את רכישת מסע בין כוכבים, והתוכנית הייתה אמורה להיות משודרת בסתיו של אותה שנה.
הנצחה
בשנת 2023 נקרא על שמו סוג העכבישים רודנבריוס, כהוקרה על השפעת יצירותיו על צעירים לעסוק במדע.
קישורים חיצוניים
דרכו של ג'ין רודנברי ל"מסע בין כוכבים" באתר סטארבייס972
ג'ין רודנברי, "מסע בין כוכבים" היא... (11.3.1964), באתר סטארבייס972
פרק בפודקאסט "מינהר הזמן" בנושא "כוכב בין מסעות" באתר "כאן – תאגיד השידור הישראלי"
הערות שוליים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת מיאמי
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:סופרי מדע בדיוני אמריקאים
קטגוריה:מסע בין כוכבים - אישים
קטגוריה:תסריטאי קולנוע אמריקאים
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: טלוויזיה
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1921
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1991 | 2024-09-10T16:55:04 |
גרביטון | גרביטון (Graviton) הוא חלקיק יסודי היפותטי אשר, אם קיים, נושא את כוח הכבידה. זאת, לפי מרבית תאוריות הכבידה הקוונטית. החלקיק צפוי להיות בעל ספין של 2 ונטול מסת מנוחה.
רקע
קיומם של גרביטונים הוצע, בין היתר, מכיוון שתאוריות שדה קוונטיות הצליחו מאוד בתיאור כוחות היסוד האחרים. לדוגמה, אלקטרודינמיקה קוונטית מוסברת על ידי חלקיקים, פוטונים, הנושאים את הכוח האלקטרומגנטי ומהווים את הקוונטום של השדה האלקטרומגנטי. פוטונים מגיבים עם כל החלקיקים בעלי המטען החשמלי. תגובות אלו הן המקור גם לביטויים המאקרוסקופיים של הכוח האלקטרומגנטי. באופן דומה, כרומודינמיקה קוונטית מתארת את הכוח החזק, הנישא על ידי גלואונים. דינמיקת טעם קוונטית (quantum flavordynamics) מתארת את הכוח החלש, הנישא על ידי בוזוני W ו-Z. אם כן, שלושה מבין ארבעת הכוחות היסודיים מתוארים במסגרת תאוריית שדה קוונטית ונישאים על ידי חלקיקים.
לנוכח הצלחה זו של תאוריות השדה הקוונטיות, קיימת שאיפה לתאר גם את הכוח הרביעי, הכבידה, כתופעה קוונטית הנישאת על ידי חלקיקים. אולם, הדבר אינו מובן מאליו, מכיוון שהוא דורש איחוד של תורת השדות הקוונטית עם תורת היחסות הכללית, שהיא התיאור המדויק ביותר של תופעת הכבידה. לפי תורת היחסות הכללית, הכבידה כלל אינה כוח הדומה לשלושת האחרים, המתקיימים בתוך המרחב-זמן. לעומתם, הכבידה מהווה שינוי בצורתו של המרחב-זמן עצמו.
מכיוון ששתי הגישות כה שונות זו מזו, איחוד שלהן, אם הוא אפשרי, מהווה משימה תאורטית וניסויית קשה ביותר. עם זאת, הגיוני לשער כי לכבידה יש תכונות קוונטיות: לפי המודל המקובל כיום, ארבעת הכוחות היסודיים היו מאוחדים עד זמן פלאנק, כ- שניות לאחר תחילת המפץ הגדול. כעבור זמן זה, הכבידה נפרדה מהכוחות האחרים. כדי לברר באופן ניסויי את פרטי הישות הפיזיקלית שהתקיימה בזמן פלאנק, יש להעניק לחלקיק קוונטי את אנרגיית פלאנק, כ-. זו גדולה פי כ- מהאנרגיה הגבוהה ביותר המושגת במאיץ חלקיקים ארצי ופי כ- מהאנרגיה של הקרניים הקוסמיות האנרגטיות ביותר שנצפו אי פעם. לכן, לא ניתן לבחון כיום בניסוי את העולם בו תורת השדות הקוונטית ותורת היחסות הכללית היו מאוחדות.
אפשרות גילוי ותכונות
הגרביטון הוא חלקיק שקיומו משוער, אך הוא מעולם לא נצפה בניסוי. נראה כי באמצעות הטכנולוגיות והגישות הזמינות כיום, כל ניסיון לגלות גרביטון יחיד נועד לכישלון. זאת, מכיוון שכוח הכבידה חלש מאוד בהשוואה לכוחות האחרים: הכבידה חלשה פי כ- מהכוח החזק ופי כ- מהכוח האלקטרומגנטי. לכן, קבוע הצימוד וחתך הפעולה של הגרביטון נמוכים במידה קיצונית. כתוצאה מכך, אפילו גלאי היפותטי עם המסה של כוכב הלכת צדק, שיהיה מוצב במסלול קרוב סביב כוכב נייטרונים (גוף שכבידתו חזקה מאוד) ובעל יעילות של 100%, צפוי לגלות רק גרביטון אחד פעם ב-10 שנים. יהיה בלתי אפשרי להבחין בין אירוע זה לבין רעש הרקע של חלקיקי ניוטרינו, מכיוון שמסת המגן שידרש כדי לחסום את אותם חלקיקים תהיה כה גבוהה עד שהמגן יקרוס לחור שחור.
עם זאת, ניתן להסיק אודות תכונותיהם של גרביטונים מתצפית על גלי כבידה. כך, ניתוח של גלי כבידה שנצפו ב-LIGO ב-2017 העלה כי אם לגרביטון יש מסה, היא נמוכה מאוד ולא עולה על . הכבידה עצמה מתפשטת במהירות האור ועל כן, גרביטונים נעים במהירות האור. אם לגרביטון אין מסה ומכיוון שלפי תצפיות מאקרוסקופיות, השפעתו הכבידתית של עצם מתפשטת למרחק אינסופי, הרי לגרביטון, כמו לפוטון, יש טווח פעולה אינסופי.
אנרגיה ואורך גל
כל חלקיק קוונטי נושא אנרגיה ויש לו אורך גל כלשהו. צורת האנרגיה הקשורה לכוח הכבידה היא אנרגיה כבידתית. ביטויים שונים של כבידה, לרבות גלי כבידה, הם תופעות אנרגטיות. לדוגמה, אירוע מיזוג החורים השחורים GW170104 הקרין גלי כבידה עם אנרגיה כוללת של כ-2 מסות שמש. לפיכך, אף אם הגרביטון נטול מסה, נראה כי הוא נושא אנרגיה. גם החלקיקים נטולי המסה האחרים נושאים אנרגיה – אנרגיית פוטון ואנרגיית גלואון. כיום, לא ברור על פי איזו נוסחה יהיה ניתן לחשב אנרגיית גרביטון של חלקיק בודד ומה עשוי להיות ספקטרום האנרגיה של הגרביטונים ביקום, או אלו הנובעים מסוגי עצמים מסוימים.
לחלופין, אם לגרביטון יש מסה ולו זעירה, הרי כמו חלקיקים מסיביים אחרים, הוא נושא אנרגיה בהתאם לשקילות המסה והאנרגיה. לפי תצפיות על גלי כבידה, נמצא כי אורך גל קומפטון של הגרביטון הוא לכל הפחות , או כ-1.6 שנות אור. על כן, מסת הגרביטון היא לכל היותר . יחס זה בין אורך גל למסה-אנרגיה מחושב לפי נוסחת פלאנק-איינשטיין, אותה נוסחה המקשרת בין אורך גל אלקטרומגנטי לאנרגיית פוטון. אולם, קיים הבדל משמעותי בין פוטונים לגרביטונים בהיבט זה, שכן אורך הגל של הגרביטון אינו שווה לאורך גל הכבידה שלפיו נמדד, אלא גבוה ממנו בסדרי גודל רבים. ייתכן שגרביטונים אינם הקוונטום של גלי כבידה, או שמתקיים בין שתי התופעות יחס אחר. מכל מקום, הסברה הנפוצה היא שאין לגרביטון מסה כלל.
ראו גם
כוח הכבידה
כבידה קוונטית
גלי כבידה
תורת השדות הקוונטית
תורת היחסות הכללית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:חלקיקים חזויים
קטגוריה:כבידה קוונטית | 2024-09-09T18:50:12 |
בומרנג | ממוזער|250px
בומרנג הוא נשק עשוי עץ שנועד לזריקה, בעבר לצורכי ציד, כיום משמש בעיקר לספורט ופנאי. הבומרנג מסתחרר תוך כדי מעופו באוויר, ויכול לגמוא מרחקים ארוכים. בומרנגים רבים מתוכננים כך שאם הם נזרקים בצורה נכונה, הם עפים במעגל גדול וחוזרים לנקודת המוצא.
היסטוריה
מתקנים דמויי בומרנג, כולל "מקלות הטלה", היו בשימוש בכל העולם למטרות ציד, פולחן ופנאי. מקורם לא ברור די צורכו. מחקרים הראו ששבטים קדומים באירופה השתמשו בסוגים מיוחדים של קרדומי השלכה. כמו כן, במצרים העתיקה היה מקל מיוחד שהשימוש בו היה מותר רק לפרעונים, כדי לצוד ציפורים. אולם הארץ המפורסמת ביותר בבומרנגים שלה היא אוסטרליה, שם השתמשו האבוריג'ינים בבומרנגים אלפי שנים.
כיום, בומרנגים משמשים בעיקר לספורט. ישנם סוגים שונים של תחרויות - מהירות, דיוק החזרה, זמן ממושך ביותר באוויר, סיבולת (מספר תפיסות בחמש דקות של השלכה), פעלולי זריקה ומרחק. הבומרנג הספורטיבי המודרני, שלעיתים מכונה פשוט "בום", עשוי מעץ לביד פיני, פלסטיק, או חומרים מרוכבים, ומגיע בצורות וצבעים שונים. רוב הבומרנגים הספורטיביים שוקלים פחות מ-100 גרם, כשבומרנגים שנועדו לשהייה מקסימלית באוויר שוקלים לרוב פחות מ-25 גרם.
הבומרנג מותאם ליד בה הוא נזרק. מיוצרים בומרנגים מיוחדים לשמאליים.
כל שנה זוגית נערכים משחקי גביע העולם בבומרנג, כשארצות הברית וגרמניה שולחות את הנבחרות המובילות. שיאי העולם מתועדים על ידי איגוד הבומרנג העולמי וכוללים 80 תפיסות ב-5 דקות, 5 תפיסות ב-14.6 שניות, ומרחק שיא של 238 מטר, שממנו חזר הבומרנג במדויק לזורק.
דרך פעולה
בומרנגים החוזרים לנקודת המוצא לאחר שנזרקים, בנויים משתי כנפיים, או יותר, המחוברות יחד. צורת הכנפיים היא אווירודינמית בדומה לכנף של מטוס. זריקת בומרנג מסוג זה מתבצעת כאשר כנפיו מאונכות לקרקע. בזריקה מקנים לכנפיים תנועה סיבובית בנוסף לתנועה קדימה. בזכות מבנה הכנפיים, התנועה שלהם באוויר גורמת לדחיקה של אוויר במאונך לכיוון התקדמות הבומרנג – ולפיכך (לפי החוק השלישי של ניוטון) לכוח אווירודינמי הדוחף את הבומרנג לכיוון המנוגד לכיוון דחיקת האוויר. אולם התנועה הסיבובית של הכנפיים גורמת לכך שתמיד חלק מהכנפיים יהיו בכיוון התקדמות הבומרנג וחלקם ינועו כנגד הכיוון, מה שגורם לכוחות אווירודינמיים לא מאוזנים הפועלים על הבומרנג. כל הכוחות הנ"ל, הפועלים לאורך מסלול תעופתו, דוחפים את הבומרנג וגורמים לו לנוע במסלול אליפטי, ולחזור בסופו של דבר לנקודת המוצא ממנה נזרק.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ענפי ספורט
קטגוריה:נשק קר
קטגוריה:אבוריג'ינים
קטגוריה:קליעה למטרה
קטגוריה:נשק הטלה | 2024-04-30T14:29:50 |
אנרגיה פוטנציאלית | אֵנֶרְגִּיָּה פּוֹטֶנְצִיָּאלִית היא אנרגיה האצורה בגוף כלשהו כתוצאה מכוח הפועל עליו, או בתוכו. אנרגיה פוטנציאלית ניתנת להמרה לצורות שונות של אנרגיה – אנרגיה קינטית, אנרגיית חום או אנרגיה פוטנציאלית מסוג אחר, ולבצע עבודה ("פוטנציאל" משמעו סך היכולות או האפשרויות הגלומים בדבר מה).
הגדרה
ממוזער|250px|גרף של אנרגיה פוטנציאלית של גוף כתלות במיקומו. הגרף מכיל בור פוטנציאל, והכוח פועל בכיוון תחתית הבור המהווה נקודת שיווי משקל יציב.
כאשר פועל על גוף כוח לאורך דרך, מתבצעת עליו עבודה. אם הכוח הוא כוח משמר, עבודה זו תלויה רק בהעתק נקודות הקצה שביניהן פעל הכוח (ולא במסלול התנועה). במקרה כזה ניתן להגדיר את האנרגיה הפוטנציאלית של הגוף שנע בהשפעת הכוח כתלות במיקומו במרחב כעבודה שמבצע הכוח על גוף כאשר הוא נע מנקודת ייחוס עד לנקודה זו במסלול כלשהו. מאחר שהכוח משמר, העבודה תלויה רק בנקודות הקצה, והאנרגיה הפוטנציאלית של הגוף תלויה רק בהעתק שלו:
.
במערכת שבה פועלים רק כוחות משמרים, האנרגיה המכנית (סכום האנרגיה הפוטנציאלית והאנרגיה הקינטית) משתמרת:
,
או בניסוח שקול:
כאשר מושקעת בגוף מסוים אנרגיה על מנת להביאו למיקום מסוים ואנרגיה זו לא נפלטת בחזרה לסביבה, האנרגיה שהושקעה נאצרת בגוף כתוספת לאנרגיה הפוטנציאלית. את התוספת לאנרגיה הפוטנציאלית ניתן לחשב באמצעות אינטגרציה של הכוח לאורך המסלול מהמיקום ההתחלתי עד למיקום החדש:
כאשר הוא אלמנט דיפרנציאלי מתוך מסלול שכיוונו מהנקודה ההתחלתית לנקודה הסופית. תוצאת האינטגרל אינה תלויה בבחירת המסלול, לכן לרוב נוח לבחור מסלול ש'רץ' על כל קואורדינטה בנפרד. לדוגמה, בקואורדינטות קרטזיות:
(כיוון הווקטורים הוא כיוון המסלול ולאו דווקא הכיוון החיובי של הצירים.)
הכוח הפועל על הגוף הנובע מהאנרגיה הפוטנציאלית יפעל בכיוון שבו האנרגיה הפוטנציאלית קטנה, וגודל הכוח הוא נגזרת האנרגיה הפוטנציאלית לפי קואורדינטה (בדרך כלל מיקום). במרחב התלת־ממדי הכוח הוא הגראדיאנט של האנרגיה הפוטנציאלית:
כוח זה מקטין את האנרגיה הפוטנציאלית וממיר אותה לסוג אחר של אנרגיה, לרוב לאנרגיה קינטית או לחום. לכן, האנרגיה הפוטנציאלית היא העבודה שיש ביכולתו של גוף לבצע כתוצאה משינוי ההעתק שלו.
לדוגמה, האנרגיה הפוטנציאלית של כוח רדיאלי שגודלו קטן באופן ריבועי, כלומר כוח מהצורה - היא . כוח הכבידה והכוח החשמלי הם כוחות כאלה. במקרה כזה, מערכת הייחוס לרוב נבחרת כך שהאנרגיה הפוטנציאלית מתאפסת כאשר העתק הגוף הוא אינסוף.
שיווי משקל
בנקודת קיצון של האנרגיה הפוטנציאלית כתלות במקום, הכוח מתאפס והמערכת נמצאת בשיווי משקל מכני. סביב נקודות מינימום הכוח פועל בכיוון נקודת המינימום ולכן הוא נקרא כוח מחזיר, ונקודת המינימום מהווה שיווי משקל יציב. גם בנקודות מקסימום הכוח מתאפס, אולם סביב נקודות מקסימום הכוח פועל בכיוון המנוגד אליהן ולכן נקודות מקסימום מהוות שיווי משקל רופף.
האנרגיה הפוטנציאלית של מתנד הרמוני במימד אחד – מערכת הפועלת בהשפעת כוח מחזיר מהצורה - היא , כאשר x הוא ההעתק מנקודת שיווי המשקל של המערכת.
סוגי אנרגיה פוטנציאלית
אנרגיה כבידתית
אנרגיה כבידתית היא האנרגיה הפוטנציאלית שנובעת מכוח הכבידה:
כאשר G הוא קבוע הכבידה ו- המסות שביניהן פועל הכוח.
אנרגיה בשדה כבידה אחיד היא האנרגיה הפוטנציאלית של מסה m בשדה כבידה אחיד, כמו גוף הנע בהשפעת כוח הכובד בקירוב של גבהים קטנים ביחס לרדיוס כדור הארץ:
כאשר g תאוצת הכובד ו-h הגובה מעל נקודת ייחוס כלשהי (לדוגמה הגובה מעל פני האדמה). את נקודת הייחוס ניתן לבחור באופן שרירותי, שכן תוספת קבוע כלשהו אינה משנה את הפרש האנרגיות, שהוא הגודל הרלוונטי במרבית הבעיות. הכוח הנובע מהאנרגיה זו הוא F=mg והוא גורם להאצת הגוף כלפי מטה בתאוצת הנפילה החופשית תוך המרת האנרגיה הפוטנציאלית לאנרגיה קינטית. אנרגיה כבידתית יכולה לשמש בתור אנרגיה הידרואלקטרית לייצור חשמל בתחנת כוח הידרואלקטרית.
אנרגיה פוטנציאלית אפקטיבית משמשת לתיאור מערכת בקואורדינטות קוטביות כמו בעיה דו-גופית. גודל זה מכיל הן את האנרגיה הכבידתי ובנוסף לה רכיב של האנרגיה הקינטית התלוי בהעתק. אנרגיה פוטנציאלית אפקטיבית שימושית במיוחד בחישובי מסלולים ובעיות פיזור במכניקה אנליטית.
אנרגיה אלסטית
אנרגיה אלסטית היא אנרגיה פוטנציאלית שמקורה בכוחות חשמליים פנימיים שבין חלקיקי מוצק. האנרגיה האגורה בקפיץ אידיאלי, לפי חוק הוק, היא זו של הכוח F=-kx:
(אם מותחים את הקפיץ מרפיון פשוט מציבים ).
תנועה בהשפעת אנרגיה פוטנציאלית כזו נקראת תנועה הרמונית פשוטה.
אנרגיה חשמלית
אנרגיה חשמלית היא אנרגיה פוטנציאלית שנובעת מכוחות הנגרמים על ידי מטענים חשמליים (ראו גם מתח חשמלי).
אנרגיה פוטנציאלית אלקטרוסטטית היא האנרגיה הפוטנציאלית של מטענים במנוחה, הנובעת מחוק קולון. האנרגיה הפוטנציאלית האלקטרוסטטית של זוג מטענים נקודתיים היא:
כאשר הוא המקדם הדיאלקטרי של הריק ו-r המרחק בין המטענים. פוטנציאל חשמלי הוא האנרגיה האלקטרוסטטית של יחידת מטען במערכת. שדה חשמלי הוא כוח חשמלי ליחידת מטען, ולכן הקשר בין פוטנציאל חשמלי ושדה חשמלי דומה לקשר בין אנרגיה פוטנציאלית וכוח.
אנרגיה פוטנציאלית אלקטרודינמית (או אנרגיה אלקטרומגנטית) היא אנרגיה פוטנציאלית שנובעת מכוח לורנץ – הכוח שפועל על מטען חשמלי בהשפעת שדה חשמלי ושדה מגנטי. ניתן לייחס את האנרגיה האלקטרומגנטית ישירות לשדה האלקטרומגנטי:
כאשר הוא המקדם הדיאלקטרי של התווך, השדה החשמלי, המקדם המגנטי של התווך, השדה המגנטי והאינטגרל הוא על כל המרחב.
שטף האנרגיה האלקטרומגנטית מתואר על ידי וקטור פוינטינג, והוא שימושי במיוחד לתיאור קרינה אלקטרומגנטית. ניתן להמיר את אנרגיית האור לצורות אנרגיה אחרות: בבליעת אור היא מומרת לאנרגיית חום, בפוטוסינתזה לאנרגיה כימית, ובתא פוטו-וולטאי לאנרגיה פוטנציאלית אלקטרוסטטית.
אנרגיה כימית
אנרגיה כימית היא אנרגיה פוטנציאלית חשמלית שאגורה בקשרים כימיים שבין אטומים במולקולות או בקשרים בין מולקולריים. אנרגיה כימית הופכת לצורות אחרות של אנרגיה בתגובה כימית, כמו בעירה, פוטוסינתזה ואלקטרוכימיה.
אנרגיה גרעינית
אנרגיה גרעינית היא אנרגיה פוטנציאלית שאגורה בחלקיקים שבגרעין האטום. היא נובעת מהכוח הגרעיני ומהכוח הגרעיני החלש. האנרגיה הגרעינית יכולה להשתחרר בביקוע גרעיני, בהיתוך גרעיני או בהתפרקות רדיואקטיבית.
ראו גם
אנרגיה מכנית
כוח משמר
חוק שימור האנרגיה
בור פוטנציאל
המילטוניאן
אנרגיה קינטית
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אנרגיה
קטגוריה:צורות אנרגיה | 2024-04-30T14:08:00 |
דגל גרמניה | דגל גרמניה (בגרמנית: Flagge Deutschlands) הוא טריקולור אופקי, המורכב משלושה פסים אופקיים ושווים בצבעיה הלאומיים של גרמניה: שחור, אדום וזהב.
הטריקולור הגרמני הופיע לראשונה בראשית המאה ה-19 וצבר פופולריות במהלך מהפכת 1848. האספה הלאומית של פרנקפורט קצרת היומין (1848–1850) הציעה דגל זה כדגל גרמניה המאוחדת והדמוקרטית. עם הקמתה של רפובליקת ויימאר לאחר מלחמת העולם הראשונה אומץ הטריקולור כדגלה הלאומי של הרפובליקה. לאחר מלחמת העולם השנייה אומץ הדגל מחדש הן כדגל גרמניה המערבית והן של זו המזרחית. שני הדגלים היו זהים עד לשנת 1959 אז הוטען דגל גרמניה המזרחית בסמל המדינה. מאז איחוד גרמניה ב-3 באוקטובר 1990 נותר הטריקולור כדגל המדינה המאוחדת.
הדגל הגרמני לא תמיד היה בצבעי השחור-אדום-זהב. לאחר מלחמת שבעת השבועות בשנת 1866 אימצה הקונפדרציה הצפון-גרמנית אשר הייתה תחת שלטון פרוסי טריקולור שחור-לבן-אדום כדגלה הלאומי, דגל אשר הפך לדגלה של הקיסרות הגרמנית לאחר איחודה של גרמניה בשנת 1871 והונף עד 1918. עם הקמתה של גרמניה הנאצית בשנת 1933 חזרו צבעי השחור-לבן-אדום לשמש כצבעיה הלאומיים של גרמניה.
לסידור הצבעים שחור-אדום-זהב ושחור-לבן-אדום היה תפקיד מפתח בהיסטוריה של גרמניה ולהם היו פירושים רבים. צבעי הדגל המודרני משויכים למשטר הרפובליקני-דמוקרטי אשר הוקם לאחר מלחמת העולם השנייה ומייצגים את האחדות הגרמנית, והחירות. לא רק חירותה של המדינה הגרמנית אלה גם את חרותו האישית של הפרט הגרמני.
עיצובו של הדגל
שמאל|300px|תבנית עיצובו של הדגל. יחס אורך/גובה: 3:5
חוק היסוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה – החוקה הגרמנית – סעיף 22 מציין כי: ובעקבות פירוט של ממשלת מערב גרמניה משנת 1950 נקבע כי הדגל יהיה מורכב משלושה פסים אופקיים מקבילים ושווים ברוחבם ויחס גובהו של הדגל לרוחבו יהיה 3:5; לשם ההשוואה, הטריקולור אשר שימש את רפובליקת ויימאר היה ביחס של 2:3.
הצבעים המדויקים שבהם צבוע הדגל הגרמני לא היו מפורטים רשמית כאשר אימצו את הדגל, והם השתנו מעט לאחר מכן. הקבינט הגרמני הפדרלי פרסם בשם ממשלת גרמניה ב-2 ביוני 1999 את העיצוב הרשמי המפרט את הצבעים המדויקים לדגל הגרמני:
תבניתשחוראדוםזהב RAL 9005שחור 3020אדום 1021צהוב קדמיום HKS 0, 0, 0 5.0PB 3.0/12 6.0R 4.5/14 CMYK 0.0.0.100 0.100.100.0 0.12.100.5 פנטון Black 485 7405* HTML #000000 #FF0000 #FFCC00
זהב לעומת צהוב
הווקסילולוגיה מבדילה לעיתים רחוקות בין צבעי הזהב והצהוב ובהרלדיקה, שני הצבעים מצוינים כאור, אך בעבור הדגל הגרמני הצבע המדויק הוא זהב ולא צהוב.
כאשר אומץ הטריקולור השחור-אדום-זהב בידי רפובליקת ויימאר כדגלה הלאומי, זכה הדגל להתקפות חוזרות ונשנות מצידם של תומכי המלוכה, שמרנים ואנשי הימין הקיצוני אשר כינו את הדגל בכינויי גנאי שונים כגון "Schwarz-Rot-Senf" (שחור-אדום-חרדל), "Schwarz-Rot-Gelb" (שחור-אדום-צהוב) ואף "Schwarz-Rot-Scheiße" (שחור-אדום-צואה). כאשר עלו הנאצים לשלטון בשנת 1933, הדגל השחור-לבן-אדום של טרום 1918 הוחזר לשימוש במהירות והחליף את הדגל השחור-אדום-זהב ומכונת התעמולה הנאצית המשיכה לכנותו כפי שעשו זאת המלוכנים קודם לכן.
ב-16 בנובמבר 1959, ציין בית המשפט הפדרלי של גרמניה כי השימוש במינוח שחור-אדום-צהוב ודומיו דומה ל ונחשב לפוגעני. את העניין סיכם ההרלד ארנולד ראבוב בשנת 1968 כי "הצבעים הגרמניים הם שחור-אדום-צהוב אך הם נקראים שחור-אדום-זהב".
היסטוריה
ימי הביניים
999x80px 999x80pxהנס המלכותי של הקיסרות הרומית הקדושה. מימין במאה ה-14 ומשמאל במאות 15–19
שמאל|ממוזער|200px| דגל הקרב של האימפריה הרומית הקדושה
לאימפריה הרומית הקדושה אשר התקיימה בין המאה ה-10 ועד לשנת 1806 לא היה דגל לאומי אלא הצבעים שחור וזהב שימשו כצבעי הקיסר והופיעו בנס המלכותי של הקיסר: עיט שחור על רקע זהב. עיצובו של הנס שונה מעט בסוף המאה ה-13 או בתחילת המאה ה-14 כאשר מקור העיט וטלפיו נצבעו באדום. מתחילת המאה ה-15 הפך העיט לדו-ראשי.
בשנת 1804 הכריז נפוליאון בונפרטה על כינונה של הקיסרות הצרפתית הראשונה. בתגובה לכך הכריז קיסר האימפריה הרומית הקדושה פרנץ השני משושלת הבסבורג על נחלתו כאימפריה האוסטרית ומעתה נקרא פרנץ הראשון מאוסטריה. צבעי הדגל של האימפריה האוסטרית נלקחו מצבעי הנס האימפריאלי של הקיסרות. לאחר קריסתה של הקיסרות בשנת 1806 נותרו הצבעים צבעי הדגל האוסטרי עד 1918.
גם צבעי האדום והלבן היו משמעותיים באותה התקופה. כאשר השתתפה האימפריה הרומית הקדושה במסעי הצלב, דגל קרב הונף לצד הנס האימפריאלי השחור-צהוב. דגל זה, הידוע בשם צלב גאורגיוס הקדוש היה צלב לבן על רקע אדום – הצבעים ההופכיים אשר בשימוש בדגל אנגליה. אדום והלבן שימשו גם כצבעי ברית ערי הנזה (המאה ה-13 עד המאה ה-17). על ספינות הסוחר ההנזיות הונפו דגלים בצבעי אדום לבן כאמצעי זיהוי ורוב ערי הברית אימצו את הצבעים הללו כצבעי העיר, השימוש בצבעים אלו נמשך גם כיום (כדוגמת העיר המבורג).
מלחמות נפוליאון
עם התמוטטותה של האימפריה הרומית הקדושה בשנת 1806 מצאו עצמם רבים מדוכסיה ומנסיכיה מצטרפים לקונפדרציה של הריין, ברית מדינות-חסות של הקיסרות של נפוליאון. לקונפדרציה לא היה דגל משלה; ובמקומו היא הניפה את הדגל הכחול-לבן-אדום הצרפתי ואת הנס האימפריאלי של ה"מגן" שלה – נפוליאון.
ימין|ממוזער|200px|הסטודנטים של יינה במדי הליצו פרייקור. ציורו של פרדידנד הולדר 1909
במהלך המלחמות הנפוליאוניות זוהו הכוחות הגרמנים אשר נאבקו נגד כוחות הכיבוש הצרפתיים עם הצבעים שחור, אדום וצהוב. עובדה זו נזקפת לזכותם של חיילי ליצו פרייקור, יחידת מתנדבים של הצבא הפרוסי. מדיהם של חיילי היחידה היו שחורים ועליהם מעילים אדומים עם כפתורי זהב. בחירת הצבעים למדים הייתה פרגמטית אף על פי שהייתה זו גם התאמה של צבעי שחור-אדום-זהב אשר היו בשימוש האימפריה הרומית הקדושה לקהל הרחב. חיילי היחידה חויבו לספק לעצמם את מדיהם ועל מנת ליצור מראית עין של אחידות במראה קל היה לצבוע את כל בגדיהם בשחור, כפתורי זהב היו נפוצים ונושאי הדגלים של היחידה הניפו דגלים שחורים-אדומים. באותה התקופה סימלו הצבעים – יציאה מן החשיכה (שחור) של שיעבוד דרך עימות מדמם (אדום) אל עבר אור החירות (זהב). מכיוון שחברי היחידה הגיעו מכל קצוות גרמניה וברובם היו סטודנטים ואקדמאים, נחרטו יחידה זו וצבעיה בתודעתם של רבים מבני העם הגרמני.
הקונפדרציה הגרמנית
קונגרס וינה שנערך ב-1815–1816 הוביל לכינונה של הקונפדרציה הגרמנית, ברית רופפת של רוב המדינות הגרמניות שנותרו לאחר מלחמות נפוליאון, שהוקמה כתחליף לאימפריה הרומית הקדושה. לקונפדרציה לא היה דגל משותף משלה אף על פי שהדגל השחור-אדום-צהוב מיוחס לה לעיתים.
שמאל|ממוזער|200px|פסטיבל המבאך (מאי 1832)
ותיקי הכוחות החופשיים של ליצו אשר שבו מן המלחמה הקימו בשנת 1815 אגודת סטודנטים (Urburschenschaft) בעיר יינה. כדגלה אימצה האגודה טריבנד בצבעים אדום, שחור אדום מעוטר בזהב ועל הפס השחור שובץ ענף אלון מוזהב בהתאם לצבעי המדים של הכוחות החופשיים של ליצו. כיוון שהסטודנטים אשר שירתו במסגרת הכוחות החופשיים הגיעו מכל רחבי גרמניה, הרעיון של גרמניה מאוחדת התפשט ברחבי המדינה העתידית, כאשר הוקמו אגודות סטודנטים כגון Urburschenschaft ודומתה ה-Burschenschaft ברחבי הקונפדרציה. ב-18 באוקטובר 1817, יום השנה הרביעי לקרב לייפציג, נפגשו בטירת וארטבורג אשר בסקסה-ויימאר-אייזנך (כיום בשטחי המדינה הגרמנית תורינגיה) מאות מחברי האחווה ואקדמאים נוספים מרחבי מדינות הקונפדרציה וקראו להקמתה של מדינה כלל-גרמנית חופשית ומאוחדת.
הטריקולור השחור-אדום-זהב של יינה הונף במהלך פסטיבל זה ועל כן הצבעים שחור, אדום וזהב הפכו ברבות הימים לסמלה של גרמניה המאוחדת. אוסטריה, במאמציה לשימורו של הסטטוס קוו, פרסמה בשנת 1819 תקנות מחמירות אשר אסרו כל התאחדות של סטודנטים ובכך הביאה לקיצה של תקופה זו.
ב-27 במאי 1832 התקבצו כ-30,000 איש ואישה בפסטיבל האמבך על מנת להפגין עבור חירות, אחדות וזכויות אדם. צבעי השחור, אדום וזהב הפכו לסמל התנועה הליברלית הדמוקרטית והרפובליקנית ברחבי המדינות הגרמניות כבר מאז פסטיבל וארטבורג ודגלים בצבעים אלו הונפו גם בהאמבך. בעוד שציורים מאותה התקופה מתארים את הדגל בצבעים זהב, אדום ושחור (בסדר ההופכי לדגל המודרני), דגלים אשר נותרו מהמאורע הזה מעידים על סדר שונה של שחור, אדום וזהב (בהתאם למופיע על הדגל המודרני). דוגמה לדגל שכזה הוא ה-"Ur-Fahne" ("הדגל הראשוני") הדגל אשר הונף מעל טירת האמבך ובו סדר הפסים הוא שחור, אדום וזהב ועל הפס האדום מופיעה הכתובת "Deutschlands Wiedergeburt" (הולדתה מחדש של גרמניה). דגל זה נמצא כיום בתצוגת קבע בטירה.
המהפכה והאסיפה הלאומית של פרנקפורט
שמאל|ממוזער|200px| דגל הצי של הרייך (רייכספלוטה) 1848–1852
מרידות אביב העמים של 1848–1849 הוציאו מהפכנים רבים לרחובות ערי גרמניה, רבים מהם הניפו את הטריקולור השחור, אדום, זהב. הליברלים עלו לשלטון ולאחר דיון ארוך הוקמה האספה הלאומית של פרנקפורט. זאת הכריזה על הצבעים שחור, אדום וזהב כצבעיה הלאומיים של גרמניה וחוקק חוק אשר קבע את הדגל הימי האזרחי כטריקולור בצבעים אלו, כמו כן אומץ גם דגל ימי צבאי עבור הצי של הרייך (רייכספלוֹטֶה).
ימין|ממוזער|200px|מהפכנים בברלין (מרץ 1848)
בשנת 1850 קרסה האספה הלאומית והקונפדרציה הגרמנית הוקמה מחדש תחת הנהגתה של אוסטריה, אשר מצידה ביטלה את כל פעולותיה של האספה, כולל את חוק הדגל. אולם, לאחר קריסתה של האספה נותרה השאלה האם יש להכליל את אוסטריה באומה הגרמנית העתידית, שכן אוסטריה הייתה אימפריה רב-לאומית ובכך הפכה את חלום "גרמניה הגדולה" (Großdeutschland) למסובך למימוש. מן הצד השני, פתרון "גרמניה הקטנה" (Kleindeutschland) כלל את האדמות הגרמניות מלבד אוסטריה. הקוטביות הפרוסית-אוסטרית בתוך הקונפדרציה הובילה למלחמה האוסטרו-פרוסית בשנת 1866. במהלך המלחמה התאחדו המדינות הדרומיות עם אוסטריה ואמצו את הדגל השחור-אדום-זהב כדגלן. אוסטריה הובסה בידי ממלכת פרוסיה וגרורותיה הצפון גרמניות ובכך נסללה הדרך למימושו של פתרון גרמניה הקטנה כמה שנים מאוחר יותר.
הקונפדרציה הצפון-גרמנית והקיסרות הגרמנית
200px|ממוזער| דגל הקונפדרציה הצפון-גרמנית (1866–1871); דגל האימפריה הגרמנית (1871–1918); דגל שירותי החוץ של רפובליקת ויימאר (1922–1933)
עם התפוררותה של הקונפדרציה הגרמנית, שהייתה אך ברית רופפת של מדינות, הקימה פרוסיה ב-1867 את יורשתה הבלתי רשמית – הקונפדרציה הצפון-גרמנית, קונפדרציה של ממש זו כללה את פרוסיה, המדינה הגדולה ביותר, ביחד עם עוד 21 מדינות צפון גרמניות.
השאלה איזה דגל יאומץ בידי הקונפדרציה הועלתה לראשונה בידי המגזר הימי שכן על פי החוק הימי הבין-לאומי על ספינה להניף את דגל הלאום שלה ויורדי הים רצו בסימן מוכר בין-לאומי לקונפדרציה. למעשה כל התנועה הימית הבין-לאומית השתייכה לפרוסיה או לאחת משלוש ערי ברית הנזה ההיסטורית (ברמן, המבורג וליבק), ובהתחשב בכך הציע מזכיר לשכת המסחר של המבורג ב-22 בספטמבר 1866 כי על כל דגל מתוכנן לכלול את צבעי פרוסיה (שחור ולבן) ואת צבעי ברית הנזה (אדום ולבן). באותה השנה הוכרזה חוקת צפון-גרמניה ובה הוכרז טריקולור אופקי, בצבעי שחור-לבן-אדום, כדגל הימי האזרחי והצבאי של הקונפדרציה.
וילהלם הראשון, מלך פרוסיה היה מרוצה מבחירת הצבעים: האדום והלבן ציינו גם את נסיכות הבוחר מברנדנבורג, מדינת בוחרת אשר הייתה קודמתה של פרוסיה, והעדרו של צבע הזהב מהדגל סייע להבהרה כי המדינה הגרמנית לא כוללת את "השחור והזהב" האוסטריים. מלחמת צרפת–פרוסיה הובילה להצטרפותם של מדינות דרום גרמניה לקונפדרציה ולמעשה הובילה לאיחודה של גרמניה ולהפיכתו של המלך הפרוסי לקיסר האימפריה הגרמנית ב-1871. האימפריה הגרמנית שמרה בחוקתה על השחור-לבן-אדום כצבעיה הלאומיים בעוד שהטריקולור אשר שימש כדגל הקונפדרציה הצפון-גרמנית אומץ בשנת 1892 כדגל האימפריה.
הטריקולור השחור-לבן-אדום נותר דגלה של גרמניה עד סופה של מלחמת העולם הראשונה, אז הקיץ גם הקץ על האימפריה הגרמנית.
רפובליקת ויימאר
שמאל|ממוזער|200px| דגל רפובליקת ויימאר (יחס אורך-גובה 2:3)
שמאל|ממוזער|200px| הצעה לדגל צלב נורדי בעבור רפובליקת ויימאר (1919)
ההצהרה על הקמתה של הרפובליקה הגרמנית בשנת 1918 ומהפכת נובמבר אשר באה בעקבותיה, הובילו לכינונה של רפובליקת ויימאר בשנת 1919. על מנת ליצור המשכיות בין הרפובליקה החדשה לתנועה האנטי-מלוכנית של המאה ה-19, עוגן הטריקולור השחור-אדום-זהב בחוקתה של הרפובליקה החדשה כדגל הלאומי הגרמני. במקביל להכרזתו מחדש של הטריקולור כדגל הלאומי הוצע גם עיצוב בדמות צלב נורדי אדום ממוסגר בזהב על דגל שחור, אולם עיצוב זה לא התקבל בברכה. הטריקולור השחור-לבן-אדום נותר בשימוש רשמי בתוספת של הטריקולור החדש בקנטון הדגל.
השינוי בצבעי הדגל לא התקבל בברכה בקרב רבים מאזרחי גרמניה, אשר ראו בדגל החדש-ישן סמל להשפלתה של גרמניה בסיומה של מלחמת העולם הראשונה. ברייכסווהר (צבא גרמניה בין השנים 1919–1935) נותר הדגל הישן בשימוש בצורות שונות בעוד ששמרנים רבים, תומכי המלוכה ואנשי הימין הקיצוני רצו בהחזרתם של הצבעים הישנים תוך קריאה לדגל החדש בקריאות גנאי שונות. כפשרה בין הניצים הוחזר הדגל הישן לשירותו של השירות הדיפלומטי של גרמניה בשנת 1922.
סמלי האימפריה הגרמנית הפכו במהרה לסמלי ההפגנות והצעדות של תומכי המלוכה והלאומנים והיו בשימושם של ארגונים שכאלה, סמלים הכוללים את הטריקולור כמו גם את הרייכסקריגספלאגה (דגל המלחמה של הרייך), וכך התגלגלו הצבעים האימפריאליים לשימושן של מפלגות לאומניות רבות בתקופת הרפובליקה (מפלגות כדוגמת מפלגת העם הלאומית הגרמנית ומפלגת הפועלים הגרמנית הלאומית-סוציאליסטית – המפלגה הנאצית).
ב-24 בפברואר 1924 נוסד בעיר מגדבורג ארגון הרייכסבאנר שחור-אדום-זהב (Reichsbanner Schwarz-Rot-Gold; דגל הרייך השחור-אדום-זהב) בידי המפלגות אשר הרכיבו את קואליציית ויימאר (מפלגת המרכז, המפלגה הדמוקרטית, והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית) והאיגוד המקצועי. ארגון זה נוצר על מנת להגן על קיומה של הדמוקרטיה השברירית של הרפובליקה אשר הייתה נתונה תחת לחץ תדיר הן מן הימין והן מהשמאל הקיצוני. בזכותו של ארגון זה הפך הדגל השחור-אדום-זהב לא רק לסמלה של גרמניה הדמוקרטית, אלא גם להתנגדות להקצנה הפוליטית. התנגדות זו תוארה בידי המזכיר הראשון של הארגון, אוטו הורסינג, אשר תיאר את משימתם כ"מאבק עיקש כנגד צלב הקרס והכוכב הסובייטי".
לנוכח האלימות הגואה במאבקם של קומוניסטים בנאצים ובחזרה, הקיטוב העצום בעם הגרמני וסיבות רבות נוספות, קרסה רפוליקת ויימאר בתחילת 1933 עם עליית הנאצים לשלטון ומינויו של אדולף היטלר לתפקיד קנצלר גרמניה.
גרמניה הנאצית
200px|שמאל|ממוזער| דגל המפלגה הנאצית 1920–1945 ודגל גרמניה הנאצית 1935–1945
200px|ממוזער| דגל לאומי לצד דגל צלב הקרס 1933–1935. נזנח כיוון שהוגדר "ריאקציונרי"
עם ביסוסו של המשטר הנאצי בגרמניה ב-5 במרץ 1933, ננטש הטריקולור השחור-אדום-זהב במהרה והוחזר לשימוש הטריקולור האימפריאלי השחור-לבן-אדום לצידו של דגל המפלגה הנאצית כשני הדגלים החוקיים הרשמיים של גרמניה. ב-15 בספטמבר 1935, כשנה לאחר מותו של נשיא הרייך פאול פון הינדנבורג וקידומו העצמי של היטלר למדרגת פיהרר, תמה תקופת הדגל הכפול ברייך השלישי ודגל צלב הקרס נותר לבדו כדגלה הלאומי בעוד הטריקולור נאסר לשימוש בטענה כי הוא "ריאקציונרי".
דגל צלב הקרס עוצב בידי היטלר עצמו בקיץ 1920 כדגל התנועה: דגל אדום עם דסקה לבנה ומרכזה צלב קרס שחור. הבחירה בשילוב הצבעים שחור-לבן-אדום לא הייתה מקרית, הצבעים הללו שימשו את דגל האימפריה הגרמנית והיוו . אך בנוסף לקשר ההדוק לצבעים האימפריאליים, לצבעי הדגל הנאצי הייתה משמעות נוספת; בספרו של היטלר מיין קמפף מוסבר כי .
משנת 1933 ועד 1938 טרם כניסתו לשימוש של כל דגל צלב קרס, הדגל הועבר בטקס בו הוצמד לדגל הדם, דגל-קמע אשר שימש את הנאצים בזמן הפוטש במרתף הבירה משנת 1923, בכל מצעד נירנברג. אולם, לא ידוע אם מסורת זו נמשכה גם אחרי 1938, שנתו של מצעד נירנברג האחרון.
עם נפילתו של המשטר הנאצי וסיום מלחמת העולם השנייה באירופה, נכבשה גרמניה על ידי כוחות בעלות הברית וחולקה לארבעה אזורי כיבוש. החוק הראשון שהעבירה מועצת השליטה המאוחדת היה ביטולם והחלפתם של כל החוקים הנאצים ובכללם איסור הנפתם והצגתם של דגלים וסמלים נאציים, תהליך הדה-נאציפיקציה. הצגתם של דגלים נאציים נחשבת עד היום בלתי חוקית ברוב ארצות המערב ובייחוד בגרמניה.
לאחר מלחמת העולם השנייה
שמאל|ממוזער|200px| דגלון C. לשימוש ספינות צי הסוחר לאחר מלחמת העולם השנייה (1946–1949)
לאחר תבוסת הנאצים במלחמת העולם השנייה, וכניעתה של גרמניה, נכבשה גרמניה וחולקה בין מעצמות הברית בהתאם להחלטות ועידת יאלטה מפברואר 1945. בהיעדרה של ממשלה לאומית ודגל לאומי חויבו ספינות צי הסוחר של גרמניה בידי ממשל הכיבוש, בהנפתו של דגל הסימון הבין-לאומי של האות "C" כדגל זנב סנונית (דגל זה כונה באנגלית C Pennant ובגרמנית C-Doppelstander). על הדגל, כך קבע הממשל, . באופן דומה חויבו ספינות צי הסוחר היפני בהנפתו של דגל הסימון לאות E גם הוא חתוך כדגל זנב סנונית.
מערבית לקו אודר-נייסה החלו להתגבש מחדש המדינות הגרמניות בהתאם לקווי הכיבוש של בעלות הברית והממשלות המדיניות הוקמו. בתוך אזור הכיבוש האמריקני מוזגו צפונה של וירטמברג ובאדן ליצירתה של וירטמברג-באדן ב-1946. כדגלה, אימצה המדינה הצעירה את דגל השחור-אדום-זהב. אולם, לבחירת צבעי הדגל לא היה קשר ליצוגם ההיסטורי של הצבעים אלא לצבעי השחור והאדום של וירטמברג נוסף צבע הזהב. צבעי האדום-זהב היו במקרה גם צבעיה ההרלדיים של באדן, וכך ניתן לטעות ולחשוב כי הדגל הוא שילוב צבעי השחור-אדום של וירטמברג והאדום-זהב של באדן. בשנת 1952 הפכה וירטמברג-באדן לחלק ממדינת המחוז בת-ימינו באדן-וירטמברג אשר דגלה נקבע כביקולור שחור-זהב.
לאחר המלחמה הוקמו שתי מדינות נוספות על בסיס אזורי הכיבוש, ריינלנד-פפאלץ (האזור הצרפתי) וסקסוניה התחתונה (האזור הבריטי), אשר אימצו את הדגל השחור-אדום-זהב, מושחת בסמל המדינה כדגלן. שתי מדינות אלו הוקמו מחלקיהן של מדינות היסטוריות בעוד ששילוב צבעיהם בדגל אחד לא התקבל בדגל חדש להן. הוחלט לא להשתמש בשילוב השחור-אדום-זהב משום שלשילוב הצבעים לא היה קשר ישיר לאף אחת מן המדינות ההיסטוריות, והשימוש בדגל מתקופת רפובליקת ויימאר סימל את הדמוקרטיה החדשה.
גרמניה המחולקת
200px|ממוזער|שמאל| דגל הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (גרמניה המערבית) 1949–היום דגל הרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה (גרמניה המזרחית) 1949–1959
גרמניה המערבית
לאור יחסיהן המידרדרים והולכים של ארצות הברית וברית המועצות, נפגשו נציגי שלוש המעצמות המערביות הכובשות (ארצות הברית, הממלכה המאוחדת וצרפת) במרץ 1948 והובילו לאיחודם של אזורי הכיבוש המערביים ליצירתה של מדינה גרמנית חדשה, היא הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, הידועה גם בשם "גרמניה המערבית", אשר הוכרזה רשמית בשנת 1955. במקביל התגבשה בשטחי הכיבוש הסובייטיים במזרח הרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה, היא גרמניה המזרחית.
ממוזער|150px|שמאל| הצעת המפלגות השמרניות לדגל גרמניה המערבית משנת 1948
במהלך ההכנות שבוצעו לקראת חקיקתה של חוקת גרמניה המערבית החדשה, נערכו באוגוסט 1948 דיונים סביב שאלת הסמלים הלאומיים בעבור הרפובליקה החדשה. אף על פי שנשמעו קולות אשר קראו שלא לבחור דגל לאומי טרם איחודם של המזרח עם המערב, הוחלט להמשיך במעשה. החלטה זו הושפעה בעיקרה מטיוטת החוקה של גרמניה המזרחית אשר הוצעה בידי מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה בנובמבר 1946, שם צבעי השחור-אדום-זהב הוצעו כצבעים הלאומיים בעבור הרפובליקה העתידית.
בסופם של הדיונים על הדגל החדש, נותרו לבסוף שתי הצעות סופיות. בשתיהן נעשה שימוש בצבעי השחור-אדום-זהב. הראשונה הוצעה בידי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית וכללה את החזרתו של דגל רפובליקת ויימאר הישן בעוד המפלגות השמרניות תמכו בהצעתו של ארנסט וירמר שכיהן כחבר המועצה הפרלמנטרית והיה ליועצו של הקנצלר הראשון קונראד אדנאואר. וירמר הציע שתי גרסאות של "דגל המחתרת" משנת 1944 אשר עוצבו בידי אחיו ושותפו לקשר, יוזף וירמר. לבסוף נבחר הטריקולור וזאת על מנת להציג את הקשר וההמשכיות בין המדינה החדשה לרפובליקת ויימאר. עם קבלתה של החוקה ב-23 במאי 1949 הפך הטריקולור השחור-אדום-זהב לדגלה הרשמי של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה.
150px|ממוזער|ימין| דגל חבל הסאר
בשנת 1955 הצביעו תושבי שטח החסות הצרפתי בחבל הסאר בעד איחוד עם גרמניה. מאז הקמתה ב-1947 כשטח חסות צרפתי נפרד, הונף בחבל הסאר דגל צלב נורדי לבן על רקע כחול ואדום. על מנת לציין את זיקתו של החבל לגרמניה המערבית, נבחר דגל חדש ב-9 ביולי 1956; דגל טריקולור שחור-אדום-זהב אשר הושחת בסמלה החדש של המדינה אשר נבחר גם הוא באותו היום.{{הערה|1=ממשלת חבל הסאר, חוק מס' 508 בדבר דגל חבל הסאר, וחוק מס' 509 בדבר סמל חבל הסאר, (9 ביולי 1956) }} דגל זה נכנס לשימוש רשמי ב-1 בינואר 1957 עם הקמתה של המדינה הגרמנית "חבל הסאר".
גרמניה המזרחית
200px|ממוזער|שמאל| דגל הרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה 1959–1990 (גרמניה המזרחית)
השימוש בדגל שחור-אדום-זהב החל בגרמניה המזרחית ב-1946 וקיבל תוקף רשמי ב-1948 בכינוסו של הקונגרס העממי השני אשר החליט לאמץ את הטריקולור השחור-אדום-זהב כדגלה הלאומי של גרמניה המזרחית. בעקבות הצעתו של פרידריך אברט הבן, נבחר הדגל כדגל הרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה עם הקמתה ב-7 באוקטובר 1949. כך הניפו בשנים 1949 עד 1959 הן גרמניה המזרחית והן גרמניה המערבית דגל זהה. ב-1 באוקטובר 1959 הוטען דגל גרמניה המזרחית בצו ממשלתי בסמל הרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה. השינוי בדגלה של גרמניה המזרחית התקבל במערבה כניסיון מכוון להביא לפילוג בין שתי המדינות הגרמניות. הצגתו של הדגל החדש בגרמניה המערבית ובמערב ברלין שם הוא נודע כ"דגל הפילוג" (Spalterflagge) נאסרה להצגה עד סוף שנות ה-60 של המאה ה-20.
המשלחת הכלל-גרמנית למשחקים האולימפיים
שמאל|ממוזער|150px|דגל המשלחת הכלל-גרמנית למשחקים האולימפיים 1960–1968
משנת 1956 ועד 1964 התחרו הספורטאים האולימפיים תחת דגל משותף לשתי המדינות במסגרת המשלחת הכלל-גרמנית. אולם, עם הטענתו של הדגל המזרחי בסמל הרפובליקה הדמוקרטית, היה צורך למצוא דגל חדש אשר יסמל את המשלחת המשולבת שכן אף אחת מן המדינות לא קיבלה את דגלה של השנייה. כפשרה, נבחר דגל טריקולור בצבעים הלאומיים אשר הוטען בסמל האולימפי – חמישה חישוקים לבנים המשולבים זה בזה במרכזו של הפס האדום. דגל זה שימש את חברי המשלחת באולימפיאדת מלבורן (1956), באולימפיאדת רומא (1960) ובאולימפיאדת טוקיו (1964). באולימפיאדת גרנובל (1968) התחרו הספורטאים הגרמניים בשתי משלחות נפרדות אך שתיהן הניפו את הדגל הזה.
1989 ועד היום
לאחר נפילתה של חומת ברלין בנובמבר 1989 חתכו מזרח-גרמנים רבים את הסמל הקומוניסטי מדגליהם כפי שעשו זו הונגרים רבים בתקופת המרד ההונגרי בשנת 1956, וכפי שיעשו זאת הרומנים עם נפילת משטרו הקומוניסטי של צ'אושסקו. המעשה הנפוץ של גזירת הסמל מתוך הדגל המזרחי רמז על הטריקולור החלק כסמל לגרמניה מאוחדת ודמוקרטית. לבסוף, ב-3 באוקטובר 1990, כאשר מוזגה הרפובליקה הדמוקרטית אל תוך הרפובליקה הפדרלית, הפך הטריקולור לדגלה של גרמניה המאוחדת. בשנת 1998 נוסדה הקרן לפיוס עקב רודנותה של ה-SED. משימתה של הקרן, האחראית ישירות לממשלה הפדרלית, היא לבחון וללמוד את משטרה של גרמניה המזרחית. כסמלה, משתמשת הקרן בדגלה החתוך של גרמניה המזרחית.
ממוזער|שמאל|200px|מצעד נאו-נאצי במינכן 2005
הטריקולור השחור-לבן-אדום אשר שימש את האימפריה הגרמנית נמצא כיום בשימושם של תומכי המלוכה ושל חברי המלוכה הגרמנית אשר רוצים ומקדמים את רעיון המונרכיה החוקתית בגרמניה. השימוש בדגל למטרות אלו נותר בצל עקב השימוש בדגל האימפריאלי בידי קבוצות ימין קיצוני. מאחר שדגל צלב הקרס אסור לשימוש בגרמניה, קבוצות ימין קיצוניות מניפות את הטריקולור האימפריאלי, דגל שהנאצים בעצמם אסרו לשימוש בשנת 1935. האיסור על השימוש בסמלים נאציים בגרמניה ובמדינות רבות במערב הוא הסיבה מדוע משחקי מחשב רבים העוסקים במלחמת העולם השנייה אינם מציגים את הדגל הנאצי וחלקם אך מציגים את הדגל הגרמני של טרום 1918. הצגתו של הדגל האימפריאלי בידי אותן קבוצות ימין קיצוניות והניסיון לקשר בין דגל זה לבין התנועות האנטי-דמוקרטיות הדוגלות ברעיונות אנטישמיים ושנאת זרים הוא נושא אשר מלוכנים רבים דוחים אותו.
ימין|ממוזער|200px|אוהדי נבחרת גרמניה בכדורגל במהלך מונדיאל 2006 מניפים את דגלי גרמניה. ניתן לראות כי על חלק מן הדגלים מתנוסס סמל גרמניה. זהו אינו דגל השירות הפדרלי שעליו מוטבע המגן הפדרלי
השימוש בדגל בגרמניה גופא אינו נפוץ כיום, כחלק מהרצון להתרחק מהמסורת הנאצית בה נעשה שימוש מופרז בדגלים. השימוש בדגל נעשה בעיקר בידי הרשויות הרשמיות או בידי אזרחים באירועי ספורט בין-לאומיים. במדינות מסוימות (כבוואריה ושלזוויג-הולשטיין) או באזורים היסטוריים אחרים (כבאדן ופרנקוניה) עשויים האזרחים להעדיף את הנפתו של הדגל המקומי על פני הדגל הלאומי.
במהלך אירועי מונדיאל 2006 אשר נערך בגרמניה הפך השימוש בדגל לנפוץ עד מאוד. אף-על-פי שהתפוצה בשימוש בדגל לוותה בידי רבים בתערובת רגשות של הפתעה ודאגה, הדאגה רבת השנים כי דגלים גרמניים מונפים וגאווה גרמנית ישובו ויזכירו את העבר הנאצי התבטלה עם סיומו של הטורניר בקרב כולם.
גרסאותיו של הדגל
200px|ממוזער|שמאל| דגל המדיני והצבאי. דגל טריקולור המושחת במגן הפדרלי (גרסה מוקטנת של סמל גרמניה). הונף לראשונה בשנת 1950
200px|ממוזער|שמאל| דגל הצי הגרמני. דגל טריקולור עם זנב סנונית מושחת במגן הפדרלי. הונף לראשונה בשנת 1956
הדגל האזרחי
הדגל הלאומי הגרמני (Bundesflagge) כולל רק שלושה פסים אופקיים שחור-אדום-זהב והוצג כחלק מתוך חוקת גרמניה המערבית בשנת 1949 (תחת סעיף 22). לאחר יצירתם של דגלים ממשלתיים וצבאיים בשנים שלאחר מכן, נותר שימושו היחידי כדגל אזרחי ודגל ימי אזרחי וזהו מעמדו כיום. בנוסף משמש הדגל גם רשויות ממשלתיות לא פדרליות על מנת לציין את הקשר שלהן לממשל הפדרלי, כך ממשלות המדינות הגרמניות מניפות את הדגל הלאומי לצד דגלי המדינות עצמן.
דגל השירות הפדרלי
הדגל הממשלתי דגל גרמניה מוכר רשמית כדגל השירות של הרשויות הפדרליות (Dienstflagge der Bundesbehörden או בקיצור Bundesdienstflagge). דגל זה הוצג לראשונה בשנת 1950 והוא למעשה הדגל האזרחי מושחת במגן הידוע כ"מגן פדרלי" (Bundesschild) הממוקם במרכז הדגל ומוזח מעט לכיוון התורן, מעל הפס האדום וחופף חמישית מהפסים השחור והצהוב. המגן הפדרלי הוא גרסה של סמל גרמניה בשינוי קל של עיצובו של העיט ובשינוי צורתו של המגן, המגן הפדרלי מעוגל בקצהו בעוד הסמל הרשמי לא. את הדגל המדיני רשאית להניף רק רשות פדרלית וכל שימוש אחר בו אסור והעושה שימוש בדגל זה צפוי להקנס.
דגל השירות של הצי הגרמני
מאחר שהכוחות הצבאיים הגרמניים (הבונדסוור) הם רשות פדרלית הם רשאים להניף את הדגל המדיני אשר משמש כדגל הקרב ביבשה. בשנת 1956 נכנס לשירות דגל השירות של הצי (Dienstflagge der Seestreitkräfte der Bundeswehr) שהוא למעשה הדגל המדיני עם זנב סנונית בקצהו, כדגלה הצבאי הימי של גרמניה. דגל זה משמש גם כדגלון החרטום של הצי הגרמני.
ממוזער|טקסט=דגל הקריגסמרינה|דגל הקריגסמרינה
דגלים אנכיים
שמאל|55px|ממוזער|הדגל האזרחי בתצורה אנכית
שמאל|ממוזער|55px|הדגל המדיני בתצורה אנכית
בנוסף לתצורה האופקית הרגילה מונפים על בניינים ציבוריים רבים דגלים אנכיים. רוב בנייני העירייה מניפים לצד הדגל המקומי גם את הדגל הלאומי בצורה זו (דגלי עיריות רבות בגרמניה קיימים רק בתצורה שכזו מסיבה זו). היחסים של הגרסאות האנכיות אינם מפורטים בשום מקום. בשנת 1996 הוצגה לראשונה סכמה של הדגל המדיני בתצורה אנכית בו המגן הפדרלי הוצג במרכזו של הדגל כאשר הוא מכסה חמישית משטחם של הפסים השחור והזהב. כאשר הדגל נתלה בצורה אנכית, הפס השחור תמיד יהיה מצד שמאל של הדגל, כמו בתמונה. אם יונף על תורן בצורה אנכית, יהיה הפס השחור צמוד לתורן.
פרוטוקול הדגל
בעקבות צו ממשלתי אשר פורסם ב-22 במרץ 2005, קיימת החובה להניף את הדגל מעל בניינים ציבוריים בימים הבאים:
תאריך שם היום הסבר 27 בינואר יום הזיכרון לנפגעי הנאצים (Tag des Gedenkens an die Opfer des Nationalsozialismus) יום השנה לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ, יום זה הוכר על ידי האומות המאוחדות כיום הזיכרון הבין-לאומי לשואה. הדגל יונף בחצי התורן. 1 במאי יום הפועלים הבינלאומי (Tag der Arbeit) הוכר כיום החג בעבור איגודי הפועלים הגרמניים לקידום רווחת הפועלים. 9 במאי יום אירופה (Europatag) יום השנה להצהרת שומאן אשר הובילה להקמתו של האיחוד האירופי (1950) 23 במאי יום החוקה יום השנה להחלתה של חוקת גרמניה המערבית (1949) 17 ביוני יום השנה ל-17 ביוני 1953 (Jahrestag des 17. Juni 1953) יום השנה למרד המזרח גרמני (1953) 20 ביולי יום השנה ל-20 ביולי 1944 (Jahrestag des 20. Juli 1944) יום השנה לקשר העשרים ביולי, ניסיון התנקשות כושל באדולף היטלר בידי קלאוס שנק פון שטאופנברג (1944) 3 באוקטובר יום האחדות הגרמנית(Tag der Deutschen Einheit) יום השנה לאיחוד גרמניה (1990) יום ראשון השני לפני היום הראשון של הציפייה יום האבל הלאומי (Volkstrauertag) לציון זכרם של כל הרוגי המלחמות. הדגל יונף בחצי התורן.
ימי הבחירות לבונדסטאג ולפרלמנט האירופי הם גם ימי דגל רשמיים בנוסף לימי הדגל הרשומים מעלה. הצגתם הציבורית של דגלים על מנת לציין אירועים נוספים – כגון בחירתו של נשיא או יום מותו של אישיות פוליטית בכירה (שאז הדגלים יונפו בחצי תורן) – תצווה בנפרד בסמכותו של משרד הפנים הפדרלי כאשר יש להניף את הדגלים בחצי התורן – דגלים אנכיים לא יורדו גם הם, במקום זאת, יוצמדו פסים שחורים לאות אבל לדגלים בן אם בראש התורן (אם הדגל מונף מתורן) ובין אם בכל קצה של המוט המחזיק את הדגל (כאשר הדגל תלוי כנס).
ראו גם
סמל גרמניה
המנון גרמניה
גלריית דגלי גרמניה
הצבעים הלאומיים של גרמניה
לקריאה נוספת
א.מ.י., י.ל., "גרמניה, היסטוריה", האנציקלופדיה העברית. (כרך יא' עמ' 413–484) חברה להוצאת אנציקלופדיות, ירושלים – תל אביב
פורד, פרנקלין ל. (1970) אירופה 1780–1830. תורגם מאנגלית על ידי חדוה ארליך, האוניברסיטה הפתוחה (1984)
ויליאם שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי תורגם על ידי חיים גליקשטיין, הוצ' שוקן, ירושלים תל אביב (1976)
תומסון, דייוויד (1962) אירופה מאז נפוליאון'''. תורגם מאנגלית על ידי אריה חשביה, הוצ' זמורה, ביתן מוציאים לאור (1995)
Carol P.Shaw, Flags (1994). Collins Gem Haper Collins Publishers
Rabbow, Arnold (2007). "Schwarz-Rot-Gold: Einheit in Freiheit". Der Flaggenkurier 25: 41–45
קישורים חיצוניים
הסמלים הלאומיים – שחור אדום זהב באתר הבונדסטאג
הערות שוליים
*
קטגוריה:גרמניה: סמלים לאומיים
גרמניה, דגל
גרמניה
גרמניה
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו | 2024-08-12T10:30:03 |
שלושת חוקי הרובוטיקה | שלושת חוקי הרובוטיקה הם חוקים שנוסחו על ידי סופר המדע הבדיוני והביוכימאי היהודי-אמריקאי, אייזק אסימוב, בסדרת סיפורי מדע בדיוני שכתב החל משנות הארבעים של המאה ה-20, ומאוחר יותר גם בספרים. ב-1950 יצאה לאור אנתולוגיה של תשעה מהסיפורים המוקדמים בהם החוקים מוזכרים בשם "אני, רובוט".
החוקים נועדו להיות חלק מהתכנות הבסיסי של הרובוטים בעלי המוחות הפוזיטרוניים המתוארים בספריו של אסימוב ואף רובוט לא יכול להפר אותם מבלי לצאת מכלל פעולה, מכיוון שהחוקים מוטבעים באופן פיזי במסלולי המוח של הרובוטים.
נוסח החוקים
החוקים המקוריים
שלושת החוקים המקוריים שהופיעו בכתבי אסימוב, כפי שתורגמו על ידי עמנואל לוטם:
"לא יפגע רובוט לרעה בבן אדם; ולא יניח, במחדל, שאדם ייפגע".
"רובוט חייב לציית לפקודותיו של אדם, ובלבד שפקודות אלו אינן עומדות בסתירה לחוק הראשון".
"רובוט חייב להגן על קיומו, ובלבד שהגנה זו אינה עומדת בסתירה לחוק הראשון או לחוק השני".
בספר "השמש העירומה" מצוטט החוק הראשון באופן מדויק יותר: "לא יעשה רובוט דבר אשר, למיטב ידיעתו, יפגע באדם, ולא יניח, ביודעין, שאדם ייפגע במחדל".
חוק האפס
בספר "רובוטים ואימפריה" מנוסח חוק נוסף, הקודם לשלושת החוקים המקוריים וגובר עליהם - חוק האפס. עם זאת, למרות ש"חוק האפס" מנוסח רשמית רק במהלך עלילת "רובוטים ואימפריה", הדיון בחוק האפס מתרחש עוד בזמן עלילת הסיפור הקצר "הקונפליקט שיכול להימנע", שנים רבות לפני התרחשות עלילת "רובוטים ואימפריה", כמעין נגזרת של החוק הראשון.
נוסח החוק:
0. לא יפגע רובוט לרעה באנושות ולא יניח, במחדל, שהאנושות תיפגע.
עם הוספת "חוק האפס" לקבוצת שלושת החוקים המקוריים, נוספת הסתייגות בסוף כל אחד מהחוקים, 1 עד 3, המבהירה כי על הרובוט לקיימם כל עוד הם אינם סותרים את "חוק האפס". בכך, עבור הרובוט הבודד, מעמידה רביעיית החוקים את שלומה של האנושות לא רק מעל לשלומו של הרובוט עצמו, אלא אף מעל לשלומו של האדם הבודד.
רובופסיכולוגיה
רובופסיכולוגיה היא ענף מדעי בדיוני החוקר את אישיותם של רובוטים בעלי בינה מלאכותית. המונח נטבע לראשונה על ידי אייזק אסימוב בסיפורים הקצרים שבספר "אני, רובוט", אשר מציגים את ד"ר סוזן קלווין, אשר ייסדה את הענף, ושעלילותיהם סובבת סביב פתרון בעיות הקשורות להתנהגות של רובוטים.
לפי התיאור של אסימוב, רובופסיכולוגיה היא תערובת של ניתוח מתמטי ושל פסיכולוגיה מסורתית, אשר הוחלה על רובוטים. בחקירת הרובוטים נעשה שימוש גם בפסיכולוגיה אנושית, כדי להתמודד עם "תסביך פרנקנשטיין" - פחד אי רציונלי של אנשים מרובוטים.
שימושים בטכנולוגיה עתידית
רובוטים ובינה מלאכותית לא מכילים מטבעם עיקרון של ציות לשלושת החוקים; היוצרים שלהם חייבים לבחור לתכנת אותם, ולגבש אמצעים לעשות זאת. רובוטים פשוטים שכבר קיימים (לדוגמה, iRobot) ויודעים לעצור אינם יודעים לזהות כאב או פציעה שהם עלולים לגרום. מכשירים רבים בנויים עם אמצעי הגנה פיזי, כגון פגושים, ביפרים אזהרה, כלובי בטיחות, או באזורים מוגבלי גישה למניעת תאונות. אפילו הרובוטים המורכבים ביותר המיוצרים כיום אינם מסוגלים להבין וליישם את שלושת החוקים; יהיה צורך בהתקדמות משמעותית באינטליגנציה מלאכותית כדי לעשות זאת. עם זאת, ככל שהמורכבות של רובוטים גדלה, כך יש עניין בפיתוח הנחיות ואמצעים תקניים להפעלתם.
בגיליון 2009 יולי/אוגוסט של מערכות חכמות IEEE, רובין מרפי (Raytheon פרופסור למדעי מחשב וההנדסה באוניברסיטת טקסס A&M) ודייוויד ד. וודס (מנהל המעבדה למערכות קוגניטיבית להנדסה באוניברסיטת אוהיו) הציעו "שלושת חוקים אחראיים לרובוטיקה" כדרך לעורר דיון על תפקידה של אחריות וסמכות בעת תכנון לא רק פלטפורמה אחת אלא מערכת גדולה יותר שבה הפלטפורמה פועלת.
החוקים הם כדלקמן:
אדם לא יכול להשתמש ברובוט מבלי שמערכת עבודת אדם-רובוט תעמוד בסטנדרטים המשפטיים והמקצועיים הגבוהים ביותר של בטיחות ואתיקה.
רובוט חייב להגיב לבני האדם כמתאים לתפקידם.
רובוט חייב להיות ניחן באוטונומיה ממוקמת מספקת כדי להגן על קיומו, ובלבד שהגנה זו מספקת העברה חלקה של שליטה שאינו עומדת בסתירה לחוקים הראשון והשני.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אייזק אסימוב | 2023-04-05T00:20:08 |
הגנה ברלינאית | בשחמט, הגנה ברלינאית היא וריאנט של הפתיחה הספרדית המתאפיינת בכך שבמסע השלישי, השחור מגיב על המסע 3. רב5 במסע 3... פו6.
עמדת המוצא של ההגנה הברלינאית, אחרי 3...פו6
ההגנה הברלינאית מקוטלגת בשיטת אנציקלופדיית פתיחות שחמט בין c65-c59.
להגנה הברלינאית יש מוניטין של יציבות במחיר של נטייה לתוצאת תיקו במשחק. הסטטיסטיקה מלמדת שהלבן משיג תוצאה של כ-56% בפתיחה זו, בדומה לתוצאה של הלבן בכלל ההגנה הספרדית; אך 37% מהמשחקים בפתיחה זו מסתיימים בתיקו, בהשוואה ל-30% במשחקים באופן כללי.
אלוף העולם בשחמט, עמנואל לסקר (וכן אחרים) נקטו בפתיחה זו בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 ובדרך כלל המשחק נמשך 4. 0-0 ד6 בסגנון של הסתעפות שטייניץ. בגישה זו השימוש נהיה נדיר משום שנחשבה לפסיבית. רב אמן ארתור ביסגייר שיחק פתיחה זו במשך עשרות שנים, אך תמיד העדיף את ההסתעפות 4. 0-0 פ:ה4. בשנת 2000 השתמש ולדימיר קראמניק בהגנה הברלינאית כדרך להוציא תיקו מול גארי קספרוב באליפות העולם בשחמט, לאחר דו-קרב זה זכתה הפתיחה לתחייה ואפילו שחקנים עם סגנון דינמי כאלכסיי שירוב ווסלין טופאלוב ניסו אותה.
משום שמסעו השלישי של השחור לא מאיים לזכות ברגלי ה' (אם השחור מכה אותו, הלבן יכה את הרגלי ב-ה5), הלבן בדרך כלל מצריח באגף המלך. לאחר 4. 0-0 שחור יכול לבחור או במסע הסולידי 4...פ:ה4 או במסע הלוחמני 4...רג5 (ההסתעפות הברלינאית הקלאסית). לאחר 4...פ:ה4 5. ד4 (5. צה1 פד6 6. פ:ה5 גם מתקבל על הדעת) פד6 6. ר:ג6 ד:ג6 7. ד:ה5 פו5 8. מה:ד8+ מ:ד8 מעריכים כי ללבן יתרון קטן בהתפתחות לאור מבנה טוב יותר של הרגלים שלו ולאור מיקומו המפוקפק של המלך השחור. מנגד לשחור זוג רצים ולעמדתו אין חולשות, וכך קשה ללבן לייצר לחץ אמיתי על עמדתו, ואמנם, כל ארבעת המשחקים בהם שיחק קרמניק בשחור מול קספרוב הסתיימו בתיקו.
הערות שוליים
ברלינאית, הגנה
en:Ruy_Lopez#Berlin_Defence | 2019-05-17T07:49:39 |
חור תולעת | שמאל|ממוזער|250px|הדמיה של חור תולעת בסביבה דו־ממדית.
חור תולעת הוא תופעה פיזיקלית משוערת המאפשרת מעבר ישיר בין שתי נקודות מרוחקות במרחב-זמן. כלומר, מעבר בין שתי נקודות ביקום התלת-ממדי ואף מסע בזמן.
תופעה זו מתרחשת אולי באופן ספונטני עבור חלקיקים שנמצאים בנקודה מוגדרת במרחב כמו אלקטרונים, אך מבחינה מעשית לא נראה כי ייתכן חור תולעת גדול מספיק בשביל מעבר של אטומים, קל וחומר של חפצים.
העיקרון העומד מאחורי חורי תולעת הוא שלפי תורת היחסות הכללית מרחב הזמן מתעקם בהשפעת כבידה. לכן, בהמצאות כבידה חזקה מספיק, נקודות רחוקות ביקום יכולות להיות קרובות זו לזו עד כי הן נמצאות "במרחק נגיעה" זו מזו. תופעה זו, בשילוב מכניקת הקוונטים, מנבאת את היווצרותם של חורי תולעת כאלו.
ניתן להמשיל את היקום התלת-ממדי לקו. כאשר הקו פרוס, שני הקצוות רחוקים זה מזה וכאשר הקו מצוי בצורת U אזי המרחק בין שני הקצוות אומנם התקצר אך אורך הקו נותר זהה.
חורי תולעת ומסע בזמן
לפי תורת היחסות, כאשר גוף שרוי בשדה כבידתי חזק או במהירות גבוהה, הזמן נע אצלו במהירות איטית יותר יחסית לגוף אשר אינו נע או אינו שרוי בשדה כבידה כלשהו. לכן, אם ניצור חור תולעת אשר קצה אחד שלו נע במהירות גבוהה, בעוד מהירותו של הקצה השני נותרת ללא שינוי, ייווצר מצב שבו הקצה הראשון של חור התולעת - זה שמהירותו רבה, יתקיים בזמן מוקדם יותר, ואילו הקצה השני - זה שמהירותו לא השתנתה, ולכן הזמן בו מתקדם בקצב רגיל, יתקיים בזמן מאוחר יותר. לפיכך אם נעבור בחור תולעת זה, נוכל לא רק לעבור בין שתי נקודות במרחב, אלא גם בין שתי נקודות בזמן; אם ננוע מקצה שנע בקצב רגיל לקצה שנע בקצב מהיר, נחזור אחורה בזמן, ואם ננוע בכיוון ההפוך, כלומר, מקצה שנע בקצב מהיר לקצה שנע בקצב איטי, ניסע קדימה בזמן.
אולם על מנת ליצור חור תולעת יציב מבחינה כבידתית (קצוותיו אינם שואפים לעצירת הזמן במידה משמעותית), יש לעשות שימוש באנרגיה שלילית אשר תקיף את חור התולעת ותמנע ממנו את קריסתו שלו, דבר הנחשב לבלתי אפשרי בתורת היחסות, אך אפשרי בתיאוריות קוונטיות אשר מנבאות את קיומם של זוגות חלקיקים וירטואליים, המורכבים מחלקיקים בעלי אנרגיה שלילית, באותו אופן שהוצג על ידי קרינת הוקינג.
חורי תולעת במדע בדיוני
300 פיקסלים|ממוזער|איור של חללית עוברת דרך פורטל מלאכותי למקום אחר ביקום
משום שתופעה פיזיקלית זו מאפשרת כביכול מעבר בין כוכבים וגלקסיות בזמן אפסי, היא הציתה את דמיונם של סופרים ויוצרי קולנוע רבים בתחום המדע הבדיוני, שכן חור התולעת יכול לשמש כגשר בין ציוויליזציות ועולמות שונים.
מכיוון שחורי תולעת הם תופעה שנעזרת במקור כבידתי גדול, ראו סופרים רבים בחורים שחורים כלי המחולל חורי תולעת. רעיון זה מתעלם, אולי בשל בורות מכך שכל עצם בגודל שאינו אפסי מושמד בספגטיפיקציה עם היבלעותו בליבת החור השחור. רק עצם שגדלו לכל היותר אפס (על פי יחסות כללית) או אורך פלאנק או (על פי רעיונות המבוססים במכניקת הקוונטים) נבלע בליבה.
חורי תולעת בספרות
בספרי העדשאי ישנו הצינור ההיפר מרחבי, "מנהרה" דרך העל-חלל שמאפשרת מסע כמעט מיידי בין שתי נקודות רחוקות, כמו גם ליקומים אחרים. במושגים של ימינו, הכוונה לחור תולעת.
בסדרת הספרים חולית מנווטים נווטי גילדת החלל את ספינותיהם העצומות על ידי בקיעת חורי תולעת וביצוע "דילוגים" בין נקודות במרחב.
בספר חומריו האפלים משמשים מעין חלונות למעבר בין יקומים מקבילים.
בספר קמט בזמן נעים במרחב על ידי עיקום של המרחב באופן שמקצר את המרחק, בדומה לתאוריית חור התולעת.
בספר The Power of Five שומרי הסף יכולים להגיע מיידית לכל מקום בעולם על ידי שימוש בחורי תולעת.
בספרי הקאנטוס של היפריון אנשי ההגמוניה נעים בקלות בין כוכבים על ידי "שערי משגרחוק"; שערים המאפשרים גישה מיידית לכל כוכב תחת שליטת ההגמוניה.
בספר כהרף עין (יואב בלום) משמש חור התולעת לצפייה ולמעבר אחורה בזמן, לכל מקום ולכל נקודה בעולם.
חורי תולעת בטלוויזיה ובקולנוע
בסרט "בין כוכבים" האסטרונאוטים של משימת אנדורס עוברים דרך חור תולעת במטרה להגיע לגלקסיה מרוחקת וניתן הסבר איך חור תולעת מתקיים על פי הסרט.
בסרט ג'ון קרטר המעבר בין היקומים הוא באמצעות קמע. (עריכה לא גמורה)
בסדרת הטלוויזיה תיכון בלק הול חור תולעת נוצר אקראית בבית הספר בחדר המורה למדעים וגורם לתופעות מוזרות ובלתי מוסברות כגון: בלתי-נראות, לולאת זמן, הפיכת בית הספר לטסרקט, הפיכת תלמידה למגנט אנושי, וגם כמובן לחזרה בזמן לתאריכים שונים הקשורים בבית הספר.בסדרה זו גם מוסברים חוקים פיזיקליים שונים, שחלקם קשורים לחור התולעת, כמו למשל גשר רוזן-איינשטיין.
בסדרה "מסע בין כוכבים: חלל עמוק 9" הם שומרים על כניסה לחור תולעת וכן בסדרה סטארגייט.
בסדרה גולשים בזמן מגלה צעיר מוכשר במדעי הפיזיקה ושמו קווין מלורי את האפשרות לבקוע חור תולעת באריג הזמן-חלל ולנוע בין עולמות מקבילים לשלנו כמו גם בין ממדים.
בסדרת סטארגייט ישנם מעברים תכופים בין עולמות בעזרת ה"סטארגייט", שער הכוכבים שפותח חור תולעת בין 2 "סטארגייטים".
סדרת הטלוויזיה בבילון 5 הציגה חורי תולעת כדרך נסיעה מקובלת בין חלקי הגלקסיה.
בסרט ת'ור ההסבר המדעי למעבר בין היקומים הוא חור תולעת ע"פ תאוריית "גשר איינשטיין-רוזן" ליקומים מקבילים.
בסרט ג'אמפר משנת 2008, בכיכובם של היידן כריסטנסן וסמואל ל. ג'קסון, הדמות הראשית בסרט יכולה לשגר עצמה מכל נקודה לנקודה אחרת ברחבי העולם על ידי פתיחת "חור תולעת" שנסגר מעצמו לאחר כמה דקות.
בסרט הקאלט דוני דארקו, בכיכובו של ג'ייק ג'ילנהול, הבמאי ריצ'רד קלי השתמש בחורי תולעת כחלק מתאוריה בדיונית שהמציא במיוחד למען הסרט. בגרסת הבמאי מ-2004 ישנה הרחבה על כך.
בסדרה הפלאש, אם ספידסטר ירוץ מספיק מהר הוא יפתח חור תולעת שיאפשר נסיעה קדימה ואחורה בזמן ומסע במולטיוורס. בסדרה גם מופיעות דמויות שונות עם היכולת ליצור חוקי תולעת למעבר בין יקומים.
בסדרה 100 (סדרת טלוויזיה) בעונה 7 משתמשים בחורי תולעת למעבר ממקום למקום.
בסדרה רצים למשנה בעונה השישית השתמשו בחור תולעת בשביל להביא את רבי יהודה הנשיא (בילדותו) מתקופת התנאים לימינו.
ראו גם
חור שחור
קפיצת הדרך
לקריאה נוספת
בריאן גרין, היקום האלגנטי, תרגם מאנגלית עמוס כרמל, בהוצאת מטר, 2002.
מיצ'יו קאקו, עולמות מקבילים, תרגם מאנגלית נעמי כרמל, בהוצאת כתר, 2008.
קישורים חיצוניים
תשכחו מחורים שחורים, עכשיו המשימה למצוא חורי תולעת, באתר הידען
כוח המשיכה דרך חור התולעת, באתר אלכסון
קטגוריה:תורת היחסות הכללית
קטגוריה:שיטות הנעה של חללית
קטגוריה:מסע בזמן | 2024-09-23T13:21:14 |
בלשנות גנרטיבית | בלשנות גנרטיבית (או התיאוריה הגנרטיבית) היא תחום בבלשנות שהחל להתפתח בשנות החמישים של המאה ה-20. תחום המחקר נוצר עם פרסום תאוריה בלשנית מאת נועם חומסקי בספרו "מבנים תחביריים" ב-1957 (Syntactic Structures). ספר זה וספרים אחרים שפרסם חומסקי בשנות החמישים והשישים היוו פריצת דרך ששינתה במידה ניכרת את אופיו של המחקר הבלשני.
הנחות יסוד ומטרות
חומסקי הניח את ההנחות הבאות, ולחלקן סיפק הוכחות לוגיות:
שפה טבעית כוללת אין-סוף משפטים (ההוכחה: לכל משפט בשפה, אפשר למצוא משפט מורכב יותר שנגזר ממנו, למשל: "דני אכל תפוח" >> "רינה אמרה שדני אכל תפוח" >> "יוסי אמר שרינה אמרה שדני אכל תפוח").
משפט בשפה חייב להיות בנוי כהלכה מבחינה דקדוקית (למשל, המשפט: "דני אכלתם תפוח" אינו משפט בעברית, כיוון שאינו בנוי על פי כללי הדקדוק בעברית).
כל דובר ילידי של שפה נתונה יודע באופן אינטואיטיבי להבחין בין משפטים בנויים היטב לבין משפטים פגומים (כל דובר ילידי של עברית יסכים ש"דני אכלתם תפוח" אינו משפט בעברית, ואילו "דני אכל תפוח" הוא משפט תקין בעברית, אף אם אינו יודע להסביר מדוע).
משתי ההנחות הקודמות נובע שבבסיס כל שפה עומדים כללים. כלומר, השפה אינה רשימה של משפטים, אלא מערכת של כללים המחוללים (generate) משפטים. הכללים הם רקורסיביים, כלומר אפשר להפעיל אותם על התוצרים שלהם עצמם.
הזמן הקצר שבו ילד רוכש את שפת אמו (ילדים בריאים בני 4 יכולים לשוחח כמעט כמו מבוגרים) מעיד על כך שהתשתית הלשונית היא מולדת. כלומר לפחות חלק מכללי השפה טבועים במוח מלידה.
כיוון שכל ילד יכול לרכוש כל שפה (ואף יותר משפה אחת), וכיוון שכללי השפה מולדים (לפחות בחלקם), חייב להיות "דקדוק אוניברסלי" (Universal Grammar) שעומד בבסיסה של כל שפה טבעית באשר היא.
מטרתו של הבלשן, לדעת חומסקי, היא לחשוף את כללי הדקדוק האוניברסלי בשיטה של הנדסה הפוכה (Reverse engineering). יש להפיק מודל שמתאר את כללי השפה מתוך בחינה של משפטים דקדוקיים ולא-דקדוקיים וניתוח ההבדלים ביניהם, ודרכם לעצב את כללי הדקדוק האוניברסלי.
התאוריה הגנרטיבית הפכה למוכרת ומשפיעה גם בתחומים לא בלשניים, וחלק מעקרונותיה המוקדמים לגבי ניתוח מבני של שפה מילאו תפקיד מרכזי בהתפתחות המוקדמת של מדעי המחשב בשנות ה-50 וה-60.
הגרסה המוקדמת ביותר של התאוריה הדקדוקית של חומסקי נקראה התאוריה הגנרטיבית-טרנספורמטיבית (גנרטיבי - יוצר; טרנספורמטיבי - משתנה או מתגלגל). על פי הגרסה הזו, משפטים בשפה נוצרים בשני שלבים: תחילה מופעלים "כללי גזירה", שהם כללים המכתיבים מבנה תחבירי בסיסי, המכונה גם "מבנה עומק", ואחר כך מופעלות "טרנספורמציות", שהם כללים הקובעים את "מבנה השטח", שהוא צורתו הסופית של המשפט. כך למשל, למשפטים פעילים וסבילים ("דני אכל את התפוח" לעומת: "התפוח נאכל על ידי דני") יש מבנה עומק זהה, אך המשפט הסביל עובר טרנספורמציה שאינה חלה על המשפט הפעיל.
בתחילת שנות ה-80 השתנתה התאוריה עקב פיתוח ענף שלה המכונה תאוריית "חלישה וכבילה" (Government and Binding או בקיצור GB). שני השינויים המרכזיים בגרסה החדשה הם:
תאוריית X-bar: קביעת מבנה אחיד לכללי הגזירה. במקום רשימה שרירותית של כללים, הוצע עיקרון אחד שעומד בבסיס כל חוקי הגזירה.
הוצאת כללי הטרנספורמציה מהתאוריה, וקביעה כי כל אלמנט במשפט הבסיסי יכול לנוע, אלא שישנם חוקים המגבילים את התנועה או מעודדים אותה. לדוגמה: מהמשפט הבסיסי "דני אכל את הבננה של רינה" אפשר לגזור את המשפט "את הבננה של רינה דני אכל" באמצעות תנועה של האלמנט "את הבננה של רינה" לראש המשפט לצורך הדגשה (topicalization). לעומת זאת אי אפשר לגזור את המשפט "של רינה דני אכל את הבננה" כיוון שיש דבר-מה החוסם את תנועת האלמנט "של רינה" לראש המשפט. במקרה זה, העובדה שהאלמנט "של רינה" כבר נמצא בתוך אלמנט אחר "את הבננה של רינה", מגבילה את תנועתו.
בתחילת שנות ה-90 חשו בלשנים רבים בצורך לבחון מחדש חלק מהנחות היסוד של התאוריות שהתפתחו החל משנות ה-50, ונולדה גישה חדשה הנקראת הפרוגרמה המינימליסטית (או המינימלית), השואפת לצמצם למינימום את מספר העקרונות והכללים שמהם נגזר התחביר של כל השפות האנושיות.
מהתאוריה התחבירית של חומסקי התפצלו במשך השנים תאוריות רבות נוספות. בין הבולטות שבהן, HPSG (Head-driven Functional Grammar) ו-LFG (Lexical Functional Grammar). גם תאוריות אלו נחשבות לסוגים של בלשנות גנרטיבית.
אף שפריצת הדרך של חומסקי הייתה בתחום התחביר, הבלשנות הגנרטיבית אינה מוגבלת לתחום זה. הבלשנות הגנרטיבית כוללת מערכות תאורטיות מפותחות בתחומי הסמנטיקה, הפונולוגיה והמורפולוגיה, הנתפסות כיחידות עצמאיות בתוך מערכת מודולרית, שבה כל יחידה פועלת באופן עצמאי אך מוגבלת על ידי הממשקים בינה לבין היחידות האחרות.
עקרונות התאוריה
התאוריה הגנרטיבית-טרנספורמטיבית נבנתה על בסיס מה שהיה ידוע מהתאוריה שקדמה לה, הסטרוקטורליזם, והיא מתבססת על מספר עקרונות:
עקרון הפרודוקטיביות
על פי עיקרון זה, המערכת של השפה היא מערכת המבוססת על מספר קטן של רכיבים, אשר מהם אפשר ליצור משפטים. לכל אדם יש יכולת פרודוקטיבית ליצור שפה ממספר קטן של רכיבים.
התאוריה הגנרטיבית-טרנספורמטיבית יוצאת מנקודת הנחה שילד נולד עם היכולת ליצור שפה, ויכולת זו מתפתחת כבר משלב מוקדם של החיים, ומגיעה לשיאה בערך בגיל חמש, וכך שוללת את התאוריה שלומדים שפה רק על ידי חיקוי (ביהביוריזם).
כשירות מול ביצוע
כשירות היא הידע של דובר בשפה נתונה, שהיא היכולת הלשונית שלו. ביצוע הוא השימוש ביכולת זו בשפה, בדיבור או בכתב, שהוא ההתנהגות הלשונית שלו. נוטים להקביל את הכשירות והביצוע למושגים מהבלשנות המבנית (סטרוקטורליזם), הלאנג והפארול.
הבחנה זו חשובה, כיוון שהעיסוק הלשוני בדרך כלל לא עסק בביצוע, אלא יותר במה שאמור להיות ולא במה שקורה בפועל.
כלומר, גם אם התיאור הלשוני עוסק בעיקר בידע, הוא עדיין אמור לעסוק גם בביצוע. לדוגמה, ילד שאומר "מתי ננסע?", שעל פי הדקדוק הנורמטיבי הוא ביצוע לא תקין, ולמרות זאת הביצוע מוכיח כשירות תקינה, מכיוון שהילד מקיש מנטיית גזרת השלמים.
אוניברסליות
עקרון האוניברסליות טוען שיש תכונות לשוניות המשותפות לכל השפות. מגמה משותפת לשפות רבות.
עיקרון זה חשוב כי בהתעסקות המסורתית נהגו לתאר כל שפה או משפחת שפות בנפרד. בהינתן עקרון האוניברסליות, המחקר יכול לעסוק בשפה אחת תוך עיון בשפות נוספות.
האוטונומיה של התחביר
התאוריה רואה את התחביר כמרכז הניתוח. אם בגישות המסורתיות התבוננו יותר במילים, ובגישה המבנית בצירופי מילים, הרי שבתאוריה הגנרטיבית-טרנספורמטיבית המשפט הוא המוקד.
מתוך התאוריה הזו חשוב לראות את גישתה לתחביר.
התחביר הגנרטיבי-טרנספורמטיבי
התחביר הגנרטיבי-טרנספורמטיבי כולל בתוכו שלושה סוגי כללים. שני הסוגים הראשונים הם המרכיבים הבסיסיים לתחביר הגנרטיבי-טרנספורמטיבי.
כללי יצירה (או כללי גזירה)
כללי יצירה מציגים מבנים אפשריים של משפטים, ומגדירים באופן פורמלי ומדויק מהי יחידה תחבירית.
לדוגמה, מערכת פשוטה ביותר עשויה להכיל את הכללים:
מ --> צש צפ
צפ --> פ (צש) (צי)
צש --> ש (ת)
צי --> מי צש
משמעות הסימנים:
מ = משפט
צש = צירוף שמני
צפ = צירוף פועלי
צי = צירוף יחס
פ = פועל
ש = שם עצם
ת = שם תואר
מי = מילת יחס
הכלל הראשון בדוגמה זו טוען שמשפט יכול להיות בנוי מצירוף שמני וצירוף פועלי; הכלל השני טוען שצירוף פועלי מכיל פועל, ואחריו ייתכן צירוף שמני וייתכן צירוף יחס; וכו'. כל צירוף עשוי להכיל צירופים נוספים. ברור שהכללים בדוגמה רחוקים עדיין מכיסוי מלא של השפה, אך המנגנון של כללי יצירה הוא מנגנון חזק ביותר, שבעזרת בחירה של כללים נכונים מאפשר תיאור של שפות רבות ושונות.
את מבנה המשפט המתקבל מכללים מסוג זה מקובל לתאר באופן גרפי בעזרת תרשים היררכי הנקרא "עץ תחבירי".
בתחביר הגנרטיבי יש מספר קטן יחסית של כללי יצירה, והם עשויים ליצור אינסוף משפטים. דבר זה אפשרי בעיקר בזכות היותה של מערכת הכללים רקורסיבית: צירוף יכול להכיל בתוכו צירוף אחר מאותו הסוג. למשל, משפט בשפה טבעית יכול להכיל בתוכו פסוקית משועבדת (שהיא, במקרים רבים, בעלת מבנה זהה לזה של משפט עצמאי); וצירוף שמני יכול לכלול צירוף שמני קטן יותר (כמו למשל במבני סמיכות: הצירוף השמני "תמונת הנשיא הראשון" מכיל צירוף שמני "הנשיא הראשון"). אם למשל נשנה את כלל הצירוף הפועלי בדוגמה שלעיל כך שיאפשר משפט בתוכו, נקבל מערכת רקורסיבית שמייצרת אינסוף משפטים:
צפ --> פ (צש) (צי) (מ)
שינוי זה מאפשר כבר לנתח משפטים מורכבים כמו "איש נחמד אמר שילדה קטנה שכחה שכלב שחור אוהב תפוחים" (אם נתעלם בשלב זה ממעמדה של המילה ש-).
כללי טרסנספורמציה
כללי היצירה מייצרים רק חלק קטן מסוגי המשפטים בשפה. למשל, הם מייצרים משפטי חיווי פשוטים, אך לא משפטי שאלה. גם אם ניתן, באופן עקרוני, להוסיף כללים עבור כל סוגי המשפטים הקיימים, דבר זה יוביל למספר עצום של כללים שבהם ההכללות לגבי מבנה השפה ילכו לאיבוד.
במקום לנפח את מערכת כללי היצירה, הניחה התאוריה שמשפטים רבים נוצרים על ידי הפעלת טרנספורמציה על מבנה שמיוצר בעזרת כללי היצירה. במקרים רבים, שני משפטים בעלי תוכן זהה או דומה אך מבנה שונה נוצרים מאותו מבנה בסיסי, על ידי הפעלת טרנספורמציות שונות. הדוגמה השכיחה היא משפט סביל.
המשפט, "דני אכל את התפוח" מתואר כך:
צש צפ צש2
לאחר הטרנספורמציה המשפט, "התפוח נאכל על ידי דני" מוצג כך:
צש2 צפ צש -> צש2 צפ על ידי צש
המבנה הראשון מכונה מבנה עומק, זה המבנה שהורכב על ידי כללי היצירה. המבנה השני הוא מבנה השטח, זה המשפט שנאמר על פני השטח ברמת הביצוע, והוא המשפט שלאחר הטרנספורמציות. במקרים מסוימים, מבנה העומק כלל אינו מהווה משפט אפשרי; רק לאחר ביצוע הטרנספורמציות הנדרשות מקבלים משפט.
כללי הבחירה
קיימים שני סוגים של כללי בחירה: בחירה סמנטית ובחירה קטגוריאלית. כללי הבחירה הסמנטית מקושרים יותר לסמנטיקה הגנרטיבית, והם מתארים את המשתתפים באירוע מסוים ואת תכונותיהם הסמנטיות שרלוונטיות ברמה התחבירית. למשל האירוע: "לבש", שבמשפט "א' לבש ב'" כולל שני משתתפים. א' יכול להיות רק מה שבקבוצת ה-אנושי, והוא יכול להיות רק בן אדם. ב' יכול להיות רק פריט לבוש.
הבחירה הקטגוריאלית מתארת איזה סוג צירוף יכול להצטרף לכל מילה ומילה. למשל, אף שכללי היצירה מאפשרים לפועל להצטרף לצירוף שמני ולמספר צירופים פועליים, ישנם פעלים שמחייבים צירוף שמני (למשל, "נישק"), ויש כאלה שאינם מאפשרים צירוף כזה (למשל, "גר").
תאוריית "חלישה וכבילה" (Government and Binding)
בתחילת שנות ה-80 התפתחה גרסה חדשה של הדקדוק הגנרטיבי, שגרסתה המגובשת הראשונה הופיעה בספרו של חומסקי Lectures on Government and Binding. במקום להניח מגוון רחב של כללי טרנספורמציה שכל אחד מהם ספציפי לסוג אחד של מבנה תחבירי, צומצמו האפשרויות לפעולה אחת בלבד: תנועה. אופרציית התנועה מאפשרת להזיז רכיב תחבירי לעמדה גבוהה יותר בעץ (כלומר, במבנה ההיררכי של המשפט), וגוזרת מבנים שונים לחלוטין, כמו משפטים סבילים ומשפטי שאלה.
מבנה העץ עבר גם הוא שינוי מפליג: תאוריית X-bar, המהווה מרכיב מרכזי ב-GB, מניחה שכל סוגי הצירופים הם בעלי מבנה זהה, שמציית לכללים פשוטים אך מחמירים. במקום כללי יצירה ספציפיים לכל סוג של צירוף, ישנה רק סכמה כללית אחת המגדירה מהו מבנה אפשרי, בלי להבחין בין קטגוריות שונות (שם, פועל וכדומה).
ההכללות הללו לגבי מבנה העץ ואופרציית התנועה באו במחיר של ייצור-יתר: ללא מגבלות נוספות, יתקבלו אינסוף מבנים שאינם מייצגים משפטים אפשריים. תאוריית GB הוסיפה מספר מודולים המתפקדים כפילטרים, ה"מסננים" מבנים ומצמצמים את מספר האפשרויות שהדקדוק מייצר. בין הפילטרים העיקריים: פילטר היחסה, המגדיר תנאים לשימוש בצירופים שמניים, העיקרון התמטי, המתאר את המגבלות על סוג ומספר הארגומנטים שכל פועל מאפשר, ועקרונות הכבילה, המגדירים את אפשרות השימוש בסוגים שונים של צירופים שמניים, כמו כינויי גוף, כינויים חוזרים, ועוד. בנוסף לכך, פותחו תאוריות רבות לגבי מגבלות על אופרציית התנועה, במטרה להראות שכל סוגי התנועה בשפות אנושיות מצייתים למספר קטן מאוד של מגבלות.
הפרוגרמה המינימליסטית (the Minimalist Program)
בתחילת שנות ה-90 חלה תפנית נוספת בדקדוק הגנרטיבי. בלשנים רבים חשו שלמרות ההישגים הנכבדים של תאוריית GB, ושפע העובדות שהיא הצליחה לתאר ולהסביר, יש צורך לשקול מחדש כמה מהנחות היסוד שלה. בפרט, נראה היה שהתאוריה הפכה למסובכת מדי ועמוסה בהגדרות ובהנחות שחלקן חופפות זו את זו. תוכנית המחקר החדשה והשאפתנית שהוצגה על ידי חומסקי בסדרת מאמרים בתחילת שנות ה-90, הייתה לשקול מחדש אחת לאחת את כל ההנחות של התאוריה התחבירית, מתוך מטרה להגיע למערכת תאורטית שמתבססת רק על ההנחות והמושגים ההכרחיים, שבלעדיהם לא ניתן לתאר את מהותה הבסיסית של השפה האנושית.
הפרוגרמה המינימלית בשנותיה הראשונות לא הייתה תאוריה של ממש, אלא "הצהרת כוונות" ותחילתה של תוכנית מחקר. במשך השנים שחלפו מאז מאמרו הראשון של חומסקי בנושא, עברה התאוריה התחבירית שינויים רבים. להלן כמה מהרעיונות המרכזיים שחזרו בכל הגלגולים של הגישה המינימליסטית:
המערכת החישובית: המערכת המחוללת (מייצרת) משפטים נקראת "המערכת החישובית", והיא פועלת באופן מכני לחלוטין; כל הפעולות בבניית משפט הן חלק מאלגוריתם שבסופו נוצר משפט תקין בשפה.
ממשקים: המערכת החישובית חייבת לציית למגבלות הנובעות מדרישות המערכות האחרות שיש לתחביר ממשק איתן. למשל, מערכת ההיסק והמשמעות, מערכת ההגייה, וכדומה.
חסכוניות: פעולות במערכת החישובית, ובפרט שימוש באופרציית התנועה, חייבות להיות החסכוניות ביותר שאפשר. למשל, תנועה של רכיב למרחק קצר עדיפה על-פני תנועה למרחק ארוך.
בדיקת תכוניות: הכוח שמניע את המערכת החישובית הוא הצורך לבדוק תכוניות דקדוקיות. למשל, תכוניות מין ומספר על הפועל חייבות להתאים לאלה של הנושא, והתאמה זו אפשרית רק במגבלות מבניות מסוימות, כך שתיתכן תנועה שמטרתה ליצור מבנה שמאפשר את בדיקת תכוניות ההתאמה. תכוניות שלא נבדקו יגרמו לחישוב "להתרסק", כלומר, יתקבל משפט בלתי תקין.
לא כל הבלשנים הגנרטיביים מסכימים עם עקרונות הפרוגרמה המינימלית. עם זאת, אין ספק שהניסיון לצמצם את כל המערכת התחבירית לכדי אלגוריתם יחיד בעל מספר קטן ביותר של כללים, מוביל לתובנות ולתגליות חדשות ומרתקות לגבי מנגנון יצירת השפה האנושית.
ראו גם
נועם חומסקי
סטרוקטורליזם
תחביר
ביהביוריזם
סמנטיקה
דקדוק לקסיקלי פונקציונלי
לקריאה נוספת
בלשנות עברית תאורטית, עורכת: גליה חטב, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2009
Adger, David, Core Syntax - A Minimalist Approach, Oxford University Press, 2003
קישורים חיצוניים
בלשנות אונליין - האתר של גבי דנון
בלשנות גנרטיבית | 2023-10-06T15:40:35 |
אומברטו אקו | אומברטו אקו (באיטלקית: Umberto Eco; 5 בינואר 1932 – 19 בפברואר 2016) היה פילוסוף, סמיוטיקאי, היסטוריון של ימי הביניים, סופר ומתרגם איטלקי.
ביוגרפיה
ממוזער|אקו ב-2011
אקו נולד בעיר אלסנדריה במחוז פיימונטה שבצפון איטליה. ילדותו עברה עליו בערי צפון איטליה, בימי המאבקים הרצופים בין הקומוניסטים ובין אנשי "החולצות השחורות", תומכי הפשיזם האיטלקי. עבודת הדוקטורט שהגיש לאוניברסיטת טורינו התמקדה באסתטיקה של תומאס אקווינס. בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 היה מעורב בארגונים אמנותיים וספרותיים שונים, ועבד בערוצי תקשורת המונים. בתקופה זו היה ממחברי השאלות לתוכניות הטריוויה של הטלוויזיה האיטלקית, והחל לפרסם את הטור "היומן הקטן" ביומון "Il Verri".
אחד מפרסומיו הראשונים, "היצירה הפתוחה" (Opera Aperta ,The Open Work) מ-1962, דן בהבחנות שבין מרחבי משמעות שנוצרים בטקסטים: אקו הבחין בין טקסטים "פתוחים" שמעודדים קיום פרשנויות רבות (כגון "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס), לבין טקסטים "סגורים" שמכוונים את הקורא לעבר טווח מצומצם של משמעויות (כגון "הקומדיה האלוהית" של דנטה אליגיירי). עבודה זו קירבה את אקו אל קבוצת היוצרים האיטלקיים "Gruppo '63", שהתעניינה ביכולת ליצור מרחב קומבינטורי של הבעות ביצירה ספרותית ופלסטית (בדומה לחבורת אוליפו הצרפתית).
עיסוקיו של אקו בתחומי התקשורת מסמנים את המעבר שחל בכתיבתו האקדמית. עבודותיו הבאות, ובעיקר "תפקידו של הקורא" (The Role of the Reader) ו"תאוריה של הסמיוטיקה" (Theory of Semiotics) הן ניסיון ליצירתן של מתודות כלליות לניתוח טקסטים, ללא הבחנה בין "תרבות גבוהה" ו"נמוכה". מתקופה זו זכו למעמד מיוחד בעיקר שני חיבורים: הניתוח הסטרוקטורלי של סרטי ג'יימס בונד וההקדמה שחיבר אקו עבור הוצאתו האיטלקית של הקומיקס "פינאטס".
גישתו הטקסטואלית של אקו יוצרת דו-שיח עם התאוריה האסתטית מבית מדרשו של בנדטו קרוצ'ה (Croce) ועם השתלשלויותיה ההיסטוריות, בעיקר אלו שבאו לביטוי בתנועת הביקורת החדשה. עבור אקו, משמעותו של טקסט אינה נקבעת על ידי הטקסט "כפי שהוא לעצמו". עם זאת, הדגש שהושם על ידי התאורטיקנים של הביקורת החדשה על מרחב משמעויות ופרשנויות מקבילות הוא רכיב חשוב בתאוריות של אקו: עבורו הקורא מייצר פרשנות, או פרשנויות, מתוך המרחב האופייני שהטקסט מכונן.
בספרו "בחיפוש אחר השפה המושלמת" הביע תמיכה בשפה הבינלאומית אספרנטו, אם כי לא דיבר אותה.
חיבורים מאוחרים יותר מסמנים מעבר נוסף בכתיבתו של אקו - מפתיחתו של הטקסט לחופש פרשני פונה אקו אל הדרכים שבהן הטקסט יוצר צמצום מבני של דרכי הקריאה האפשריות ("פרשנות ופרשנות יתר" - Interpretation and Over-Interpretation). כדי לבסס עמדה זו נדרש אקו ל"קורא האידיאלי", קורא שמשחזר מערכות קשרים מקסימליות בפרשנותו לטקסט. אקו גיבה את מחקריו אלו בהתעמקות במכניזמים "עודפים" של קריאה ובפרשנויות "פרנואידיות", כאשר בכך הוא מציב גבולות לחופש הקריאה. במסגרת זו ערך אקו מחקר היסטורי ותאורטי של ההנחות הפרשניות העומדות בבסיסן של פרשנויות "לא-לגיטימיות", כפי שאלו משתקפות בכתבים אוקלטיים ובטקסטים עם אג'נדות פוליטיות חריגות.
הדים לעבודותיו התאורטיות מצויים גם בסוגת הכתיבה הבאה שבה התנסה - הרומן הספרותי. הרומן הראשון של אקו, "שם הוורד" (1980; Il Nome della Rosa). על ספר זה זכה בפרס הספרותי האיטלקי הבכיר פרס סטרגה, המקביל לפרס מאן בוקר בשפה האנגלית וגם בפרס מדיסיס לסופר זר לשנת 1982. רומן זה הוא המשך אינטגרלי לכתיבתו האקדמית של אקו: הנושאים העיקריים ברומן מתמקדים בהקבלה בין הבלש ובין הקורא, ובדרכם של השניים לכפות על המציאות, או על הטקסט, נרטיבים "מוגזמים". הספר תורגם לכ-30 שפות ומכר למעלה מ-10 מיליון עותקים. הוא גם עובד לסרט מצליח בכיכובו של שון קונרי ב-1987.
בשנת 1988 יצאה לאור ספרו השני, "המטוטלת של פוקו". הנושא העיקרי בספר הוא הפופולריות של תאוריות הקונספירציה לאורך השנים, ושכיחותן של דעות פסבדו־דתיות ופסבדו־מדעיות.
ספריו הבאים "האי של יום האתמול" ו"באודולינו" ביססו את מעמדו כאחד הסופרים העולמיים המובילים לקראת סוף המאה ה-20.
בשנת 1995 פרסם את המסה "הפשיזם הנצחי".
אקו כיהן כראש החוג לתקשורת של אוניברסיטת בולוניה ושימש יושב ראש איגוד הסמיוטיקנים העולמי.
בשנת 2011 היה אורח הכבוד ביריד הספרים הבינלאומי בירושלים.
פרסים והוקרה
ביוני 2002 קיבל תואר דוקטור של כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
ספריו שתורגמו לעברית
רומנים
שם הוורד (1980, Il Nome della Rosa), תרגם עמנואל בארי, זמורה-ביתן, 1987.
המטוטלת של פוקו (1988, Il pendolo di Foucault), תרגם גאיו שילוני, כנרת, 1991.
האי של יום האתמול (1994, L'isola del giorno prima), תרגם אריה אוריאל, כנרת, 1995.
באודולינו (2000, Baudolino), תרגמה מרים שוסטרמן-פדובאנו, כנרת, 2005.
השלהבת המסתורית של המלכה לואנה (2004), תרגם אריה אוריאל, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2007.
יומן זעיר, תרגם אריה אוריאל, זמורה ביתן, 2011.
בית העלמין של פראג, תרגם אריה אוריאל, כנרת זב"מ, 2012.
מספר אפס, תרגם אריה אוריאל, כנרת זמורה ביתן, 2016.
מאמרים
לטייל עם דג סלמון ומאמרים אחרים, תרגם אריה אוריאל, כנרת, 1997.
להמציא את האויב וחיבורים נוספים, תרגם אריה אוריאל, כנרת זמורה ביתן, 2016.
הפשיזם הנצחי, תרגם יונתן פיין, הוצאת תשע נשמות, 2019.
ספרי עיון
פרשנות ופרשנות יתר, נכתב בשיתוף ריצ'רד רורטי, ג'ונתן קאלר וכריסטין ברוק-רוז, תרגם יניב פרקש, הוצאת רסלינג, 2007.
תולדות היופי, תרגם אריה אוריאל, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2010.
תולדות הכיעור, תרגום ועריכה מקצועית: שרה לוטן, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2013.
תולדות האגדות - סיפורם של מקומות אגדיים, תרגום: שרה לוטן, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2016.
לקריאה נוספת
ג'ון לכט, 50 הוגים מרכזיים בני זמננו, כרך ב', תרגמה אנה ברויר, הוצאת רסלינג, תל אביב 2004.
קישורים חיצוניים
- ריאיון לאחר צאת ספרו השני "המטוטלת של פוקו"
מכּתביו:
הערות שוליים
קטגוריה:סופרים איטלקים
קטגוריה:עיתונאים איטלקים
קטגוריה:פילוסופים איטלקים
קטגוריה:פילוסופים של המאה ה-20
קטגוריה:סמיוטיקאים
קטגוריה:סגל קולז' דה פראנס
קטגוריה:סגל אוניברסיטאות באיטליה
קטגוריה:זוכי פרס מדיסיס לסופר זר
קטגוריה:זוכי פרס סטרגה
קטגוריה:זוכי פרס אוסטריה לספרות אירופית
קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:מסדר האמנויות והספרות
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:זוכי פרס נסיך אסטוריאס לתקשורת ומדעי הרוח
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בואנוס איירס
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת טורינו
קטגוריה:איטלקים שנולדו ב-1932
קטגוריה:איטלקים שנפטרו ב-2016
קטגוריה:איטלקים שנפטרו מסרטן הלבלב
קטגוריה:זוכי פרס הים התיכון | 2024-05-17T09:31:35 |
קארל סייגן | הפניה קרל סייגן | 2011-04-10T08:26:32 |
יעקב טלמון | יעקב לייב טַלְמוֹן (Jacob Leib Talmon; 14 ביוני 1916 – 16 ביוני 1980) היה היסטוריון ישראלי, פרופסור להיסטוריה של העת החדשה באוניברסיטה העברית, חוקר העת החדשה ובעיקר של תקופת המהפכה הצרפתית; טבע את המונחים "דמוקרטיה טוטליטרית" ("דמוקטטורה") ו"משיחיות מדינית".
קורות חייו
יעקב טלמון נולד בעיירה ריפין שבצפון פולין בשם יעקב לייב פליישר, במשפחה יהודית אורתודוקסית, לאמו צפורה לבית ליכטנשטיין ולאביו אברהם, איש עסקים. בשנת 1933 עלתה המשפחה לארץ ישראל והתגוררה תל אביב. הוא החל את לימודיו האקדמיים באוניברסיטה העברית בירושלים, עד שנת 1939. אחר כך נסע לפריז ולמד בסורבון. לאחר כיבוש פריז על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה עבר ללונדון. שם סיים את לימודיו לתואר דוקטור בשנת 1943 בלונדון סקול אוף אקונומיקס.
ב-1949 חזר טלמון לישראל והחל ללמד באוניברסיטה העברית. ב-1960 מונה למשרת פרופסור להיסטוריה מודרנית. בשנת תשט"ז-1957 זכה בפרס ישראל על מחקרו ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית. בשנת 1967 נבחר לחבר באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. במהלך השנים היה טלמון מרצה ופרופסור אורח באוניברסיטת אוקספורד, במכון למחקר מתקדם בפרינסטון וב-MIT.
לדבריה של פרופ' חדוה בן-ישראל, "פרסומו של טלמון כאחד מגדולי ההיסטוריונים של דורו בא לו בבת אחת בשנת 1952 עם צאתו לאור של חיבורו החשוב ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית. השם שטבע והתיזה שהציע, הפכו בין לילה לאירוע בתולדות הפרשנות ההיסטורית". שני הספרים הנוספים בטרילוגיה ההיסטורית שכתב: המשיחיות המדינית - השלב הרומנטי ומיתוס האומה וחזון המהפכה - מקורות הקיטוב האידאולוגי במאה העשרים, תיארו את יסודותיהם של המאבקים האימתניים בין הזרמים והתנועות הפוליטיות במאה העשרים.
בשנת 1980 נפטר טלמון בירושלים במהלך ניתוח לב, לאחר מחלה ממושכת. היה בן 64 במותו. בהלווייתו נשא דברים יריבו הפוליטי, ראש הממשלה מנחם בגין. רשות הדואר הנפיקה בול לזכרו ב-24 בפברואר 2004 עם אזכור יצירתו "ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית" בשובל.
אוסף על שמו שמור בספרייה הלאומית.
היה נשוי לאירנה טלמון (בוגַאיֶיר), ניצולת שואה ילידת פולין ורופאה פנימית, ולהם שתי בנות: פרופ' דניאלה טלמון-הלר, היסטוריונית של המזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ומיה טלמון-אזרזר, עיתונאית ומפיקה.
הגותו של טלמון
דמוקרטיה טוטליטרית
התזה העיקרית של טלמון הייתה כי מן האירוע המכונן של המהפכה הצרפתית הסתעפו שני ענפים גדולים של הגות פוליטית: הקומוניזם והסוציאליזם מחד, לבין הפאשיזם והנאציזם מאידך. שני אלה הובילו כזרמים אידאולוגיים-פולטיים חוצי אומות ויבשות, אל הקיטוב הפוליטי החריף במאה העשרים ולהתנגשות החמושה וההרסנית במלחמת העולם השנייה. שני ענפים אלה ינקו גם מתורתו של ז'אן-ז'אק רוסו. הם הרחיבו בחתירתם לאבסולוטי את אי הסובלנות הטמונה ברעיון "הרצון הכללי". שניהם והולידו את דת המשיחיות המדינית החילונית אשר מובילה למשטר, אשר טלמון כינה: "דמוקטטורה". מדינה שהיא לכאורה דמוקרטית, אך למעשה בעלת אופי בלתי סובלני, בהשוואה לדמוקרטיה הליברלית המערבית.
השאיפה לחירות ושוויון שהונחה ביסוד המהפכה הצרפתית, הותמרה במדינות ה"דמוקטטורה" בעריצות המיעוט, אשר טוען שהוא מייצגו הבלעדי של "הרצון הכללי". טלמון הגדיר את התופעה הזאת של זיהוי האמת כאחת ויחידה בפוליטיקה עם הדמוקרטיה בשם "הדמוקרטיה הטוטליטרית", וראה בה את המבשרת והמולידה של הדיקטטורות הגדולות של המאה העשרים.
"הדת החילונית", או "דת המהפכה", הם מונחים נרדפים נוספים לתיאור מאפייני "אסכולת הדמוקרטיה הטוטליטרית". בניסיונו לפרש את "הפרדוקס של החופש" שבאסכולה זו מדגים טלמון כי הפרדוקס קיים בכך שהאמונה בחופש והשאיפה לממשו מתיישבות עם שימוש באמצעי כפייה. כך הוא מתאר את מהלך החשיבה של חסידי אסכולה זו, הנועד להצדיק את הרודנות הפוליטית ואמצעי הכפייה תוך כדי יישום האוטופיה שרעיונותיה דווקא ליברליים. אמנם יש קושי ליישב בתודעה בין הכפייה לליברליזם, אך:
הניסיון הראשון ליישם את הליברליזם האוטופי בנוסח רודני זה, נעשה ברפובליקה היעקובינית של שלטון הטרור. על הנאורים שבחברה, המחזיקים באמת מוחלטת, קרי: "הרצון הכללי" של רוסו – מוטלות זכות וחובה להכריח את שאר האזרחים ללכת בדרך האחת והיחידה, התואמת את "האמת" הזאת:
כפי שהראה טלמון נוצרה הדמוקרטיה הטוטליטרית כאסכולת מחשבה של תנועת הנאורות הצרפתית במאה ה-18, ומכאן המשיכה להתקיים בגלגוליה השונים במשך כל העידן המודרני. היא באה לידי ביטוי במשטרים רודניים, כמו הדיקטטורה היעקובינית והקומוניזם הסובייטי לשעבר:
כך גם ניתן לפי טלמון ליישם תפיסתו את הטוטאליטריות גם כלפי קנאות דתית פונדמנטאליסטית המובילה לאלימות:
טלמון והיהדות
טלמון חקר רבות את מקומם ותפקידם של היהודים בהיסטוריה העולמית ובמיוחד בתנועות המהפכניות של העת החדשה. הוא סבר כי:
לדעתו של טלמון:
והסברו לכך:
כדיאלקטיקן ופולמוסן היו תפיסותיו של טלמון קוטביות לעיתים. כך לדוגמה במאמרו, "ההיסטוריה האירופית כרקע לשואה", כתב:
לדעתו:
לקוראיו כתב במידה רבה של כאב:
בהיותו סקרן לרדת לפשרי העבר ונבכיו ביטא לעיתים טלמון את תסכולו באופן דרמטי ורגשני, תוך מתן צידוק לביטוי הרגשי של ההיסטוריון ולא רק שימושו בכליו הקוגניטיביים, כמו בניסיונו להבין את שורש האנטישמיות:
אידאולוגיה ופוליטיקה
טלמון ניסה להבין את ההיסטוריה במטרה לרדת לחקר הזרמים התת-קרקעיים המניעים את ההווה. לתפיסתו חייב ההיסטוריון להיות פעיל ומשפיע במציאות החברתית והפוליטית בת זמנו. זאת בהקשר לתפיסתו, כי האדם המודרני פטור מכפיית הדת, האחריות למעשיו ומחדליו מוטלת עליו:
כהמשך לניסוחיו החדים ולהגדרתיו הישירות והבוטות כתב:
תיאוריו של טלמון נמזגים בלהט מהפכני, כאותה מהפכה גדולה עליה כתב ואותה חי, גם כאשר התיאור נסוב על הרומנטיקה שימיה בראשית המאה ה-19:
ועוד:
כך גם בדברו על הלאומיות הפולנית האנלוגית לכאורה לזו היהודית ציונית:
דעותיו הפוליטיות
עמדתו של טלמון כי האדם הוא יצור פעיל ומעורב בפוליטיקה מעידים ספריו: אחדות וייחוד - מסות בהגות היסטורית ובעידן האלימות. וכן מאמרים רבים שפרסם בעיתונות על משמעותם של אירועים פוליטיים שונים בראייה היסטורית. לדוגמה הוא השתתף בעצומת הפרופסורים חברי סגל ההוראה באוניברסיטה העברית; העצומה קראה לפתרון הסכסוך במזרח התיכון כארבעה חודשים לאחר מלחמת ששת הימים. בהכירו את האקלים הפוליטי שבו פעל, הוא כתב:
ב-1972 ביסס את עמדתו כנגד החזקת "השטחים הכבושים" במאמר שפרסם בעיתון הארץ בשם: "מלחמת ששת הימים בפרספקטיבה היסטורית":
בהתאם לתפיסתו את ההיסטוריון כמשפיע ומנסה לשכנע, כתב כעבור שנים את מכתבו הפתוח לראש הממשלה מנחם בגין, בשנת 1980, ובו קרא לסגת מן "השטחים הכבושים" כדי להימנע מאסון עתידי.
טלמון שאל את קוראיו:
מספריו
ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית, דביר, 1956.
המשיחיות המדינית - השלב הרומנטי, עם עובד ודביר, 1965.
אחדות וייחוד - מסות בהגות היסטורית, שוקן, 1965.
רומנטיקה ומרי, אירופה 1815-1848, עם עובד, 1973.
בעידן האלימות, עם עובד, 1975.
מיתוס האומה וחזון המהפכה - מקורות הקיטוב האידאולוגי במאה העשרים, עם עובד, 1982.
חידת ההווה ועורמת ההיסטוריה - עיונים בהיסטוריה היהודית בפרספקטיבה אוניברסלית, מוסד ביאליק, 2000.
Israel among the nations, London : Weidenfeld & Nicolson, 1970.
הנצחה בבול דאר ישראלי
ב-24 בפברואר 2004, הוסיף דאר ישראל 3 בולי דאר לסדרה של 4 בולי דאר (שניפק ב-10.04.2002 ) על היסטוריונים יהודים שעסקו בהיסטוריה של העם היהודי בגולה בתקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל. בול אחד מהבולים הנוספים האלה הוקדש לזכרו של יעקב טלמון שעליו מופיע דיוקנו. על השובל של הבול הופיעה הכתובית: "ראשיתה של דמוקרטיה טוטליטרית ". האמן אד ואן אוין עיצב את הבול.
ראו גם
דמוקרטיה טוטליטרית
קישורים חיצוניים
Who’s Who in World Jewry, Pitman Publishing Co., New York 1972:
On The Origins of Totalitarian Democracy
מקומה של ההיסטוריה היהודית בתולדות העולם על פי גישתו של יעקב טלמון - דני יעקובי
"Open Letter to Prime Minister Begin Urging Israel's withdrawal from the Occupied Territories and Warning of a Future Disaster" מכתב פתוח לראש הממשלה מנחם בגין
Israel Among The Nations ישראל בין האומות
The Unique and the Universal אחדות ויחוד
Two Statements on the Mid-East War שתי הצהרות על המלחמה המזרח תיכונית
בול ישראלי לזכרו של טלמון
כרטיס אישי, באתר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
אריה דובנוב, 'A tale of trees and crooked timbers: Jacob Talmon and Isaiah Berlin on the question of Jewish Nationalism', History of European Ideas, Vol. 34, No. 2
אריה דובנוב, 'Priest or Jester? Jacob L. Talmon (1916-1980) on History and Intellectual engagement (Introduction essay)', History of European Ideas, Vol. 34, No. 2
,
(תיקוני טעויות: )
מפרי עטו:
,
,
הערות שוליים
קטגוריה:חוקרי תולדות עם ישראל
קטגוריה:חברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
קטגוריה:זוכי פרס ישראל למדעי החברה
קטגוריה:סגל האוניברסיטה העברית בירושלים: היסטוריה
קטגוריה:תאורטיקנים במדע המדינה
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:ליברליזם בישראל
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1956
קטגוריה:חוקרי מדע המדינה ישראלים
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מבית הספר לכלכלה של לונדון
קטגוריה:ישראלים ילידי פולין
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1916
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1980 | 2024-09-09T09:36:38 |
פרדוקס של מסע בזמן | פרדוקס של מסע בזמן הוא שם כולל למספר מצבים של פרדוקס, של "מצב שלא ייתכן" הנובע משינוי של אירועים שקרו בעבר. פרדוקסים כאלה הם מצב בו רעיון של מסע בזמן לא משתלב עם ההיגיון האנושי.
הסיבה העיקרית לפרדוקסים מסוג זה היא ההנחה כי קיים ציר זמן אחד ויחיד.
שכן קיום של כמה צירי זמן נפרדים, מעין עולמות מקבילים, פותר לבטח את הפרדוקס.
ישנם מספר פרדוקסי זמן ידועים. פרדוקסים כדוגמת אלה המתוארים להלן ורבים אחרים, גרמו לחוקרים רבים להאמין כי לא ניתן לשנות אירועים שקרו בעבר, אלא לכל היותר להתבונן בהם, זאת לפי תורת היחסות.
פרדוקס הסבא / האבא
למען נוחות הקריאה יודגם כאן פרדוקס האבא אך הוא נכון גם עבור הסבא.
נניח כי אדם בונה מכונת זמן, נוסע בה לעבר והורג את אביו לפני שהכיר את אמו. אם הצליח במשימה, אז אביו לא היה פוגש את אמו ולכן האדם לא היה נולד.
אם לא היה נולד, הוא לא היה יכול להרוג את אביו.
אם לא הרג את אביו אז אביו היה פוגש את אמו מה שהיה גורר באופן בלתי נמנע את הולדתו של האדם ולאחר מכן את הרג האב וחוזר חלילה.
הפרדוקס כאן טמון בשאלה האם האב חי או מת והאם הבן נולד או שאינו נולד.
פרדוקס הסבא מחזק את תאורית קיומם של יקומים אחרים: כלומר כל שינוי זעיר גורם לפיצול היקום.
לדוגמה: ישנן שתי דרכים שניתן לבחור ביניהן מהבית לעבודה: ביקום אחד בחרת בדרך אחת ובשני בדרך השנייה. לפי התאוריה הנ"ל הבן שחזר בזמן ורצח את אביו מייצר יקום חדש עם רצף פעולות חדשות בו אביו מת והוא לא נולד.
פרדוקס הבליה
נניח שאדם בונה מכונת זמן, הוא לוקח את תמונתו המפורסמת של לאונרדו דה וינצ'י ונוסע לתקופת הרנסאנס, שם הוא היה נותן את התמונה לאמן אשר התרשם מאוד מן היצירה והחליט להציג אותה עצמה (ולא הכין עותק מן היצירה).
אם כך הדבר, בתום מספר מאות שנים, האדם יבנה את מכונת הזמן, ייסע לעבר וימסור ללאונרדו את התמונה, ושוב יעברו מאות ושוב תבנה המכונה וחוזר חלילה.
התוצאה היא שהתמונה מזדקנת כל פעם בכמה מאות שנים, ולכן לבסוף תיהרס, מה שישבור את הלולאה.
הבעיה הלוגית כאן היא מתי הלולאה תסתיים, ומדוע.
פרדוקס הלולאה
נניח שאדם בונה מכונת זמן, הוא לוקח את כל החומרים של המשורר הומרוס לעבר כדי לפגוש אותו, כשהוא מגיע לעבר הוא מגלה שהומרוס לא קיים, אז הוא מפרסם בעבר את כל חומריו של הומרוס בשם הומרוס וכך הוא בעצמו הופך להומרוס.
הפרדוקס כאן טמון בשאלה מי יצר את כל יצירותיו של הומרוס.
פרדוקס מכונת מגלה העתידות
כאשר אדם יוצר מכונה שתראה מה שיקרה בעתיד, האדם יראה מה שכתוב במכונה וינסה להימנע מכל מה שיהיה כתוב בה. הבעיה כאן היא, מה יהיה כתוב במכונה? ואם בכלל יהיה כתוב? האם בכלל תהיה מכונה כזו? הפרדוקס נוצר כיוון שאם האדם ימנע ממעשים שעלולים לגרום לשינוי העתיד, הרי הוא יוצר עתיד השונה ממה שהוא ראה, ואז עולה השאלה איך המכונה הראתה לו את העתיד הזה.
קישורים חיצוניים
"פרדוקסים של מסע בזמן", מריוס כהן, גליליאו 67
מסע בזמן, פרדוקס ה
קטגוריה:מסע בזמן | 2024-04-11T21:05:56 |
משלים (מתמטיקה) | בתורת הקבוצות, משלים של קבוצה (באנגלית: complement of set) הוא קבוצה אחרת, אשר מכילה את כל האיברים שאינם נמצאים ב-. זאת ביחס לקבוצה כלשהי שהיא "הקבוצה האוניברסלית" - קבוצה שבהקשר הנוכחי של הדיון, כל קבוצה שעליה נדבר היא תת קבוצה של .
על-פי הגדרה זו, האיחוד של קבוצת והמשלים של הוא הקבוצה , ואילו החיתוך ביניהן הוא קבוצה ריקה.
הגדרה פורמלית
שמאל|ממוזער|250px|דיאגרמת ון של המשלים של בקבוצת הוא השטח המסומן בצבע אפור.
תהא קבוצה, ותהא קבוצה חלקית שלה. אז המשלים של ב- יוגדר כך: . סימונים מקובלים נוסף למשלים הם . עם זאת, הסימון מתנגש לעיתים עם שימושים אחרים של הסימון בקו עליון, ולכן מקובל להימנע ממנו.
דוגמה
תהא קבוצה המכילה את כל המספרים הטבעיים .
תהא קבוצה המכילה רק את המספרים הטבעיים הזוגיים . הקבוצה היא המשלים של ביחס ל- אם היא מכילה את המספרים המוכלים ב- אך לא ב-, כלומר את המספרים הטבעיים האי זוגיים .
ניתן לראות כי החיתוך של עם נותן קבוצה ריקה, בעוד שאיחודן יוצר את הקבוצה .
תכונות בסיסיות
, כלומר המשלים של המשלים של קבוצה הוא הקבוצה עצמה.
, כלומר, חיתוך קבוצה והמשלים שלה שווה לקבוצה הריקה.
, כלומר, איחוד קבוצה והמשלים שלה שווה לקבוצה האוניברסלית.
, כלומר המשלים של הקבוצה האוניברסלית הוא הקבוצה הריקה.
, כלומר המשלים של הקבוצה הריקה הוא הקבוצה האוניברסלית.
כללי דה מורגן
כללי דה מורגן קושרים את הפעולות "איחוד", "חיתוך", "משלים". בכתיב פורמלי הם מוצגים כך:
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תורת הקבוצות
קטגוריה:פעולות אונאריות | 2022-06-02T12:31:07 |
דגל דרום אפריקה | דגל דרום אפריקה (באנגלית: Flag of South Africa, באפריקאנס: Vlag van Suid-Afrika) הוא דגלה הלאומי של דרום אפריקה. הוא אומץ ב-27 באפריל 1994 במהלך הבחירות החופשיות הראשונות אשר נערכו לאחר סיום משטר האפרטהייד. דגל לאומי חדש אומץ על מנת לייצג את דרום אפריקה הדמוקרטית החדשה.
הניסיונות לבחירת דגל חדש באמצעות תחרות עיצוב ציבורית לא צלחו ואף לא אחד מן העיצובים אשר הוגשו על ידי הציבור לוועדה הבוחרת לא נבחר. כרוז המדינה, פרדריק בראונל עיצב דגל ארעי לבחירות החופשיות אשר נערכו ב-27 באפריל, הבחירות הכלליות החופשיות הראשונות, ולרגל כניסתו של נלסון מנדלה לתפקיד הנשיא ב-10 במאי. הדגל התקבל באופן חיובי על ידי התושבים עד אשר הגרסה הזמנית הפכה לדגל הקבוע הלאומי של דרום אפריקה ועוגן בחוקתה. בהתחשב בהקשרים ההיסטוריים הבעייתיים ראוי לציון כי נמצא מחליף לדגל הישן של דרום אפריקה. הדגל החדש נתפס כסמל דרום אפריקה המתחדשת.
עיצובו הייחודי של הדגל מורכב משני פסים, האחד בצבע אדום (בצידו העליון) והאחר בצבע כחול (בתחתית הדגל) מופרדים בפס מרכזי בצבע ירוק אשר מתפצל לצורת האות "Y" אופקית. זרועות הצורה מסתיימות בצידו של התורן ויוצרות משולש שצבעו שחור אשר מופרד מהפס הירוק במסגרת צהובה. הפסים האדום והכחול מופרדים גם כן מהפס הירוק במסגרת לבנה צרה.
הדגל הדרום אפריקאי הוא הדגל הלאומי היחידי אשר צבוע בשישה צבעים שונים וללא כל סמל או מטען.
עיצוב
כאשר עוצב הדגל החדש נקבע רשמית כי לצבעים לא הייתה כל משמעות סמלית למעט עובדת השימוש בהם בעבר. אך על פי מעצבו של הדגל, הצבע האדום מסמל את הדם אשר הוקז בסכסוכים הרבים ובמלחמות במדינה.
הסברים בלתי רשמים רבים לצבעי הדגל הוצעו. הסבר אופטימי לדגל מציין כי צורת הפאל (Y) מסמלת את התלכדותם של אזרחי דרום אפריקה כאומה מאוחדת, הצבע הכחול מייצג את השמיים ואת שני האוקיינוסים אשר מקיפים את המדינה, הצבע הירוק מסמל את החוות ואת הסביבה הטבעית אשר מהווה חלק בלתי נפרד וחיוני של דרום אפריקה, הצבע הצהוב מסמל את אוצרות הטבע ובפרט את הזהב, הצבע השחור מסמל את הדרום אפריקאים השחורים יחד עם השייכות לשאר יבשת אפריקה והצבע הלבן מסמל את הדרום אפריקאים הלבנים וכסמל לשלום.
ממוזער|200px|שמאל|דגל הקונגרס הלאומי האפריקני
על אף ההכחשה הרשמית לקיומה של סמליות לצבע הדגל, שלושה מתוך הצבעים - השחור הצהוב והירוק, היו צבעי הדגל של הקונגרס הלאומי האפריקני. הצבעים הנותרים הם הצבעים אשר בשימוש בדגלי הולנד והממלכה המאוחדת - צבעים אשר נמצאו אף בדגלה הישן של דרום אפריקה (בהחלפת הכתום באדום – הצבע הכתום ייצג את דגל הכתום-לבן-כחול, דגל בית המלוכה ההולנדי ודגל נסיך אורנז'). את שילובם של ששת הצבעים הללו ניתן לפרש כאיחוד בין שתי המסורות הדרום אפריקאיות.
הצבע האדום גם מסמל את המלחמה הרוויה בדם שהתחוללה לאורך השנים בדרום אפריקה בין הלבנים והשחורים ושפיכת הדמים שהתרחשה בשנות המלחמה
הצבעים אדום, ירוק וצהוב מהווים גם את הצבעים הכלל-אפריקאיים.
צבעים ותבנית
שמאל|ממוזער|275px|תבנית עיצובו של הדגל
צבעצבע טקסטילקוד פנטון כחולCKS 762 c National flag blueReflex blue c אדום CKS 750 c Chilli red 179 c לבןCKS 701 c National flag whiteSafe שחורCKS 401 c Blue black ירוקCKS 42 c Spectrum green3415 c זהבCKS 724 c Gold yellow1235 c
היסטוריה
ממוזער|שמאל|200px|23px נס דרום אפריקה האדום. הדגל שימש כדגל הלאומי דה פקטו של דרום אפריקה 1910–1928 (יחס ממדים: 1:2)
ממוזער|200px|שמאל|23px דגל דרום אפריקה בשנים 1928–1994 (יחס ממדים: 2:3)
לאחר מלחמת הבורים (1899–1902) ואיחוד דרום אפריקה ב-1910, הפך דגל הממלכה המאוחדת להיות דגלה הלאומי של דרום אפריקה, כפי שהיה נהוג ברחבי האימפריה הבריטית. הנס הכחול והאדום המושחתים בסמל האיחוד הוענקו לו בעקבות צו של האדמירליות הבריטית ב-1910 לשימוש הספינות בים.
מטרתם של הנסים הללו לא הייתה לשמש כדגל לאומי לדרום אפריקה, אף על פי שכמה יחידים עשו בהם שימוש שכזה, בייחוד בנס האדום. הממשלה האפריקאנרית הראשונה שלאחר האיחוד נכנסה לתפקידה בשנת 1925, ורק אז הועברה הצעת חוק ב אשר הורתה על דגל חדש לאיחוד. צעד זה כמעט גרם לשלוש שנים של מלחמת אזרחים, כיוון שהבריטים חשבו כי הבורים מעוניינים בהעלמת הסממנים האימפריאליים האהובים שלהם, בעוד נטאל איימה כי תפרוש מן האיחוד.
הצעת פשרה שהוגשה ב-1927 הובילה לאימוצו של דגל נפרד לאיחוד אשר הונף לראשונה ב-31 במאי 1928. עיצובו של הדגל התבסס על דגלו לכאורה של יאן ואן ריבק או ה-Prinsevlag (דגל הנסיך באפריקאנס) אשר מקורו היה כדגל הולנדי המורכב משלושה פסים אופקיים של כתום, לבן וכחול. גרסה של הדגל שימשה כדגל חברת הודו המזרחית ההולנדית (בתוספת לוגו החברה במרכז הדגל) באזור הכף בין השנים 1652 ל-1795. התוספת הדרום אפריקאית לעיצובו של הדגל הייתה שלושה דגלים קטנים במרכזו של הפס הלבן המרכזי. הדגלים הקטנים היו דגל הממלכה המאוחדת לכיוונו של התורן, דגל מדינת אורנג' החופשית במאונך ודגל טרנסוואל לכיוון קצה הדגל.
בחירתו של דגל הנסיך כבסיסו של הדגל הדרום אפריקאי הייתה יותר הצעת פשרה מאשר סיפוק שאיפותיהם הפוליטיות של האפריקנרים. דגל הנסיך נחשב כדגל הראשון אשר הונף על קרקע דרום אפריקאית והיה נייטרלי מבחינה פוליטית כיוון שלא שימש כדגל של אף אומה אחרת. אלמנט נוסף של הפשרה אשר הושגה כלל את הנפתו של דגל הממלכה המאוחדת לצד הדגל הדרום אפריקאי החדש על גגות בניינים רשמיים. דואליות זו נמשכה עד שנת 1957 אז איבד היוניון ג'ק את מעמדו הרשמי לאחר חוק של הפרלמנט הדרום אפריקאי. הנס האדום איבד את מעמדו בשנת 1951 כדגל צי הסוחר.
בעקבות תוצאותיו של משאל עם הפכה דרום אפריקה לרפובליקה ב-31 במאי 1961 אך עיצובו של הדגל נותר ללא כל שינוי. אולם, באותה תקופה הופעל לחץ ציבורי להחלפתו של הדגל, בייחוד מצידם של האפריקאנרים אשר התנגדו לקיומו של דגל הממלכה המאוחדת כחלק ממנו. לראש הממשלה בדימוס ואדריכל האפרטהייד, הנדריק פרוורד, היה חלום להניף דגל "נקי" בשנות ה-60 של המאה ה-20 מעל שמי דרום אפריקה. הגרסה המוצעת הייתה טריקולור באותם צבעים כמו דגל הנסיך אך במקום שלושת הדגלים הציע לצייר דלגן מנתר מעל זר של פרחים. יורשו של פרוורד, ג'ון פורסטר, העלה את נושא הדגל במסיבת עיתונאים ב-30 במרץ 1971 ואמר כי לקראת חגיגות יום הרפובליקה העשירי הוא מעדיף להשאיר את הפרשה מאחור וזאת כיוון שלא רצה כי שאלת הדגל תעלה שוב לסדר היום כפי שקרה בשנות ה-20 סביב היוניון ג'ק. כמו כן הוא צוטט באומרו .
שמאל|ממוזער|300px|חמשת הדגלים אשר שימשו את דרום אפריקה מימין לשמאל ומהישן לחדש על גג טירת התקווה החדשה, בקייפטאון, דרום אפריקה: דגל הנסיך, דגל ממלכת בריטניה הגדולה, דגל הולנד, דגל הממלכה המאוחדת, דגל דרום אפריקה הישן ודגל דרום אפריקה הנוכחי
למרות העובדה כי מקורותיו של הדגל היום נקבעו טרום עלייתה של המפלגה הלאומית לשלטון, נוכחותם של "שלושה דגלים קטנים במרכז" נתפסה כאימוצו של האפרטהייד בעין הבינלאומית. לאור זאת ניתן להעריך כי קיצו של עידן האפרטהייד לא היה מזמן דגל לאומי חדש אם הדגל אכן היה מוחלף בשנות ה-60 או אם מוטיב שלושת הדגלים היה מקדים את בואו של האפרטהייד.
העיצוב הנוכחי
עיצובו הנוכחי של דגלה הלאומי של דרום אפריקה הונף לראשונה ב-27 באפריל 1994, באותו יום שבו נערכו הבחירות הרב-גזעיות הראשונות. עם זאת, הדגל הונף רק כדגל חליפי - זמני והוא עוצב זמן קצר לפני הנפתו ובקושי הספיק להגיע לתורן בזמן לתחילת הבחירות.
הבחירה בדגל חדש הייתה חלק מתהליך המשא ומתן אשר הונע עם שחרורו של נלסון מנדלה מכלא האפרטהייד בשנת 1990. בשנת 1993 נערכה תחרות עיצוב לאומית שמטרתה עיצוב חדש לדגל. ועדת הסמלים הלאומית קיבלה לידיה למעלה מ-7,000 הצעות שונות ומתוכן נבחרו שישה עיצובים סופיים והוצגו לציבור, אך אף לא אחת מהן קיבלה את התמיכה הראויה. מספר מכוני עיצוב התבקשו לשרטט הצעות נוספות, אך שוב ללא כל הצלחה וכך יצא הפרלמנט לפגרה בסוף 1993 ללא מועמד ראוי להחלפתו של הדגל הלאומי.
בפברואר 1994 הוטלה המשימה לפתרון סוגיית הדגל על סיריל רמפונזה ורולף מייר, הנציגים הבכירים מטעם הקונגרס הלאומי האפריקני והמפלגה הלאומית (בהתאמה). גרסה סופית אושרה ואומצה ב-15 במרץ 1994. גרסה זו עוצבה על ידי פרדריק בראונל, אשר עיצב גם את דגלה של נמיביה. הכרזתו הרשמית של הדגל הלאומי החדש פורסמה רק ב-20 באפריל, שבעה ימים לפני מועד החניכה הרשמי, עיכוב אשר גרם לסערה תזזיתית של יצרני הדגלים ברחבי המדינה. על פי חוקת דרום אפריקה הזמנית הדגל אמור היה להיות דגל זמני לתקופה של חמש שנים ובמהלכן יוחלט האם לשנות את הדגל, אולם הדגל התקבל בצורה יפה על ידי כלל שכבות האוכלוסייה והדגל נכלל בחוקתה הסופית ללא כל עימות ציבורי.
הצגת הדגל
הכבוד לדגל
החוק הדרום אפריקאי קובע כי יש לנהוג בדגל בכבוד ובאצילות בכל זמן. "תקנות בנוגע להנפתו של הדגל הלאומי" פורסמו טרם אימוצו של הדגל החדש והן מפרטות את החוקים להצגתו של הדגל. התקנות הרשמיות קובעות כי אסור לדגל לגעת ברצפה או בקרקע, להוות מפת שולחן או להיזרק תחת במה, לכסות פסל או אבן פינה, בטקס הורדת הלוט או בטקס דומה, בתחילה או בסוף תחרויות, לשמש כבגד מסוג כלשהו או לבצע בו שימוש בפרסומת מסחרית בצורה שתביע זילזול במעמדו.
על מנת לייצר את הדגל יש צורך באישור מטעם הנשיא.
כללים מסורתיים לתלייתו של הדגל
שמאל|250px
ישנם מספר כללי כבוד מסורתיים המפרטים כיצד תולים או מציגים את הדגל. הכלל הראשון קובע כי הדגל יונף בראשית כל יום עבודה ויורד לפני או תוך כדי שקיעתה של השמש. אין להשאירו מונף בלילה אלא אם יואר כהלכה. כלל זה עודנו קיים בדרום אפריקה ועל כן ישנן תחנות רשמיות בהן הדגל מונף במשך כל שעות היממה. את הדגל יש להניף באופן נמרץ ולהוריד באיטיות ובטקסיות. בנוסף, כאשר אדם מבחין בטקס רשמי של הנפת או הורדת הדגל, חייב אותו אדם לעצור ולעמוד בדום לאורך הטקס כאשר את ידו הימנית יניח על לוח ליבו בהצדעה. אם האדם חובש כובע, יש להסירו. אדם במדים יצדיע בצורה המקובלת בשירות בו הוא חבר. את הדגל אין להניף, לצייר או להציג הפוך (הנפת דגל הפוך היא סימן בינלאומי למצוקה או מלחמה).
כאשר הדגל מוצג בצורה אופקית, המשולש השחור יהיה לשמאלו של הצופה והפס האדום יהיה בראש הדגל. כאשר הדגל מוצג בצורה אנכית, המשולש השחור יהיה בראש הדגל והפס האדום לשמאלו של הצופה (ולא רק להפוך את הדגל ב-90°). אין להניף דגל בלוי או מלוכלך.
הדגל לעולם לא יושחת בסיסמאות או כיתוב מכל סוג שהוא על השדה.
הצגה נכונה של הדגל
שמאל|150px
החוקים הנוגעים להצגתו התקינה של הדגל קובעים כי כאשר שני דגלים פרוסים על קיר מאחורי במה תרניהם חייבים להיות האחד מול השני והפסים האדומים יהיו בראש הדגל. אם הדגל מונף על מוט קצר יש להניחו בזווית כלפי הקיר כך שהדגל יפול ברכות ממנו. אם שני דגלי לאום מונפים על מוטות מוצלבים, הדגלים חייבים להיות פרושים במלואם. הדגל לעולם לא ישמש כמפת שולחן או ייתלה ממעקה.
הצגתו של הדגל לצד דגלי מדינות אחרות
ימין|150px
אם דגל דרום אפריקה מונף מחוץ לבניין חברה לצד דגלי מדינות אחרות ישנם מספר כללים אשר מנחים את הדרך בה יונפו הדגלים. ראשית, הדגל חייב לתפוס את עמדת הכבוד, קרי הדגל הקיצוני ביותר לימין (לצד שמאל של הצופה) מבין כל הדגלים המונפים, לשמאלו יונפו דגלי שאר המדינות בסדר אלפביתי. שנית, כל הדגלים חייבים להיות בערך באותו הגודל ושום דגל אסור לו להיות גדול יותר מהדגל הדרום אפריקאי. שלישית, כל דגל מדינה חייב להיות על תורן נפרד משלו מבלי שאף דגל מדיני לא יונף מעל שום דגל מדיני אחר. רביעית, דגל דרום אפריקה יונף ראשון ויורד אחרון.
אם הדגל מונף על תורן מוצלב דגל דרום אפריקה יונף במרכז ויפנה לימין (לשמאלו של הצופה).
הצגתו של הדגל תחת קורת גג
שמאל|150px
אם הדגל מוצג תחת קורת גג באולמות ציבוריים בכנסות ואסיפות מכל סוג שהוא הוא חייב להיות בימין הבמה (לשמאלו של הצופה) כיוון שזוהי עמדת הכבוד והסמכות. על כן כאשר הדגל מוצג לצידו של נואם באולם והוא יונח לימינו של הנואם. כאשר הדגל מונף על מוט בצורה אנכית, יש לדאוג כי הפס האדום יהיה לשמאלו של הצופה.
מצעדים וטקסים
שמאל|150px
כאשר נושאים את הדגל במצעדים ובטקסים לצד דגל או דגלים אחרים, יש למקמו בצד ימין של הצעדה או לבדו לפני המרכז. על הדגל ליצור ייחודיות בהסרת לוט מפסל או מונומנט אך לעולם לא ישמש כלוט עצמו. את הדגל אין להטות כלפי אדם או חפץ כמחווה של כבוד. דגלי רגימנט, דגלי ארגונים או דגלי מוסדות מוטים על מנת לציין מחוות כבוד.
השמדה
כאשר מצבו של הדגל אינו מאפשר מנפה מכובדת יש להיפטר מהדגל באופן מכובד, האופן המועדף - באמצעות שרפה.
ראו גם
סמל דרום אפריקה
המנון דרום אפריקה
גלריית דגלי דרום אפריקה
לקריאה נוספת
Saker, Henry. The South African Flag Controversy. Oxford University Press, Cape Town. 1980. .
Pama, C. Die Vlae van Suid-Afrika. Tafelberg Publishers, Cape Town, 1984
SAVA Journal SJ: 4/95: The History of Flags of South Africa before 1900
קישורים חיצוניים
דף הממשלה הדרום אפריקאית על הדגל.
דגל דרום אפריקה (1928-1994).
דרום אפריקה, דגל
קטגוריה:דרום אפריקה: סמלים לאומיים
*
דרום אפריקה
דרום אפריקה | 2024-06-17T19:21:07 |
קבוצת כוכבים | שמאל|ממוזער|240px|קבוצת הכוכבים אוריון (כסיל בעברית). זו קבוצת הכוכבים הקלה ביותר לזיהוי, בשל חגורת אוריון, שלשת הכוכבים שבמרכזה.
קְבוּצַת כּוֹכָבִים (קוֹנְסְטֵלַצְיָה בלעז) היא אוסף של כוכבים, שבמבט מכדור הארץ נראים קרובים זה לזה על כיפת השמיים. כמעט בכל המקרים הקרבה בין כוכבי הקבוצה היא אופטית בלבד, כלומר רק המרחקים הזוויתיים ביניהם קטנים; המרחקים האמיתיים בין הכוכבים בקבוצה לבין עצמם, בדרך כלל גדולים מאשר מרחקיהם מכדור הארץ, ואין ביניהם כל קשר פיזי; אך על כיפת השמים בלילה הם נראים סמוכים זה לזה.
קבוצות הכוכבים מתחלפות בהדרגה עם המעבר בין קווי רוחב, ובין עונות השנה. לכן לפני המצאת אמצעי ניווט ומדידת זמן משוכללים, להכרה של קבוצות הכוכבים הייתה חשיבות רבה.
הגדרה
ההגדרה ההיסטורית היא שקבוצת כוכבים היא אוסף של כוכבים שיוצרים צורה מסוימת. כיום, מגדירים קבוצת כוכבים כאזור בשמים, וכל מה שרואים באותו כיוון, כולל עצמים שנראים רק בטלסקופ, נחשב לשייך לקבוצת הכוכבים.
קבוצות כוכבים מוכרות לאדם משחר ההיסטוריה, היות שלבני אדם יש יכולת מעולה לזיהוי תבניות, ומאז ומתמיד נטו לראות צורות וקבוצות בכוכבים. אך, כאמור, המרחקים האמיתיים בחלל בין הכוכבים בכל קבוצה הם גדולים מאוד, ולו היינו ניצבים בנקודה אחרת בחלל, הרחק ממערכת השמש שלנו, היינו רואים תבניות שונות לחלוטין.
מיון הכוכבים לפי קבוצות הוא שרירותי, ואמנם במסורות של תרבויות שונות ניתן למצוא קבוצות כוכבים שונות, אף שכמה מן הבולטות שבהן מופיעות כמעט בכולן – כמו אוריון, הדובה הגדולה וקבוצת עקרב.
האיגוד האסטרונומי הבינלאומי (ה־IAU) מחלק את השמיים ל־88 קבוצות כוכבים בעלות גבולות מוגדרים, כך שכל "נקודה" על כיפת השמים שייכת לקבוצת כוכבים אחת. הקבוצות שנראות מחצי הכדור הצפוני מבוססות לרוב על קבוצות הכוכבים של יוון העתיקה, מסורת שנשמרה גם לאורך ימי הביניים. שתים עשרה קבוצות כוכבים בחצי הכדור הדרומי, שלא היו מוכרות ליוונים, הוגדרו על ידי יורדי ים הולנדיים במאה ה־16 ונרשמו לראשונה על ידי יוהאן באייר.
שתים־עשרה קבוצות הכוכבים הראשונות מרכיבות את גלגל המזלות. נוסף להן, תיאר תלמי עוד 36 קבוצות (אשר היום נספרות כ־39, כיוון שהספינה ארגו פורקה ל־4 קבוצות נפרדות). מאוחר יותר נוספו להן עוד קבוצות, הן כדי למלא את החללים הריקים ברשימה של תלמי (היוונים התייחסו לשמים כמורכבים מקבוצות כוכבים וביניהן קיימים מרווחים), והן כדי להשלים את קבוצות הכוכבים בשמי הדרום, לאחר שנראו לראשונה על ידי האירופים.
רשימת קבוצות הכוכבים
להלן טבלת קבוצות הכוכבים, ממוינות לפי השטח אותו הן תופסות בשמים. שטח הקבוצה נמדד במעלות רבועות. ברשימה מופיעות 88 קבוצות הכוכבים כפי שנקבעו על ידי האיגוד האסטרונומי הבינלאומי (ה־IAU).
מיקום קיצור לועזי שם עברי שטח (מעלות מרובעות) אחוז מהשמים עלייה ישרה (שעות) נטייה (מעלות) רביע 01 HYA נחש מים 1302.844 3.16% 11 36.73 -14 31.91 SQ2 02 VIR בתולה 1294.428 3.14% 13 24.39 -04 09.51 SQ3 03 UMA הדובה הגדולה 1279.660 3.10% 11 18.76 +50 43.27 NQ2 04 CET לווייתן 1231.411 2.99% 01 40.10 -07 10.76 SQ1 05 HER הרקולס 1225.148 2.97% 17 23.16 +27 29.93 NQ3 06 ERI ארידנוס 1137.919 2.76% 03 18.02 -28 45.37 SQ1 07 PEG פגסוס 1120.794 2.72% 22 41.84 +19 27.98 NQ4 08 DRA דרקון 1082.952 2.63% 15 08.64 +67 00.40 NQ3 09 CEN קנטאור 1060.422 2.57% 13 04.27 -47 20.72 SQ3 10 AQR דלי 979.854 2.38% 22 17.38 -10 47.35 SQ4 11 OPH נושא הנחש 948.340 2.30% 17 23.69 -07 54.74 SQ3 12 LEO אריה 946.964 2.30% 10 40.03 +13 08.32 NQ2 13 BOO רועה דובים 906.831 2.20% 14 42.64 +31 12.16 NQ3 14 PSC דגים 889.417 2.16% 00 28.97 +13 41.23 NQ1 15 SGR קשת 867.432 2.10% 19 05.94 -28 28.61 SQ4 16 CYG ברבור 803.983 1.95% 20 35.28 +44 32.70 NQ4 17 TAU שור 797.249 1.93% 04 42.13 +14 52.63 NQ1 18 CAM ג'ירף 756.828 1.83% 08 51.37 +69 22.89 NQ2 19 AND אנדרומדה 722.278 1.75% 00 48.46 +37 25.91 NQ1 20 PUP ירכתי הספינה 673.434 1.63% 07 15.48 -31 10.64 SQ2 21 AUR עגלון 657.438 1.59% 06 04.42 +42 01.68 NQ2 22 AQL נשר 652.473 1.58% 19 40.02 +03 24.65 NQ4 23 SER נחש 636.928 1.54% 16 57.04 +06 07.32 NQ3 24 PER פרסאוס 614.997 1.49% 03 10.50 +45 00.79 NQ1 25 CAS קסיופאה 598.407 1.45% 01 19.16 +62 11.04 NQ1 26 ORI כסיל (אוריון) 594.120 1.44% 05 34.59 +05 56.94 NQ1 27 CEP קפאוס 587.787 1.42% 22 +71 00.51 NQ4 28 LYN לינקס 545.386 1.32% 07 59.53 +47 28.00 NQ2 29 LIB מאזניים 538.052 1.30% 15 11.96 -15 14.08 SQ3 30 GEM תאומים 513.761 1.25% 07 04.24 +22 36.01 NQ2 31 CNC סרטן 505.872 1.23% 08 38.96 +19 48.35 NQ2 32 VEL מפרש 499.649 1.21% 09 34.64 -47 10.03 SQ2 33 SCO עקרב 496.783 1.20% 16 53.24 -27 01.89 SQ3 34 CAR שדרית 494.184 1.20% 08 41.70 -63 13.16 SQ2 35 MON חד קרן 481.569 1.17% 07 03.63 +00 16.93 NQ2 36 SCL פסל 474.764 1.15% 00 26.28 -32 05.30 SQ1 37 PHE עוף החול 469.319 1.14% 00 55.91 -48 34.84 SQ1 38 CVN כלבי ציד 465.194 1.13% 13 06.96 +40 06.11 NQ3 39 ARI טלה 441.395 1.07% 02 38.16 +20 47.54 NQ1 40 CAP גדי 413.947 1.00% 21 02.93 -18 01.39 SQ4 41 FOR תנור 397.502 0.96% 02 47.88 -31 38.07 SQ1 42 COM שערות ברניקי 386.475 0.94% 12 47.27 +23 18.34 NQ3 43 CMA כלב גדול 380.118 0.92% 06 49.74 -22 08.42 SQ2 44 PAV טווס 377.666 0.92% 19 36.71 -65 46.89 SQ4 45 GRU עגור 365.513 0.89% 22 27.39 -46 21.11 SQ4 46 LUP זאב 333.683 0.81% 15 13.21 -42 42.53 SQ3 47 SEX סקסטנט 313.515 0.76% 10 16.29 -02 36.88 SQ2 48 TUC טוקאן 294.557 0.71% 23 46.64 -65 49.80 SQ4 49 IND אינדיאני 294.006 0.71% 21 58.33 -59 42.40 SQ4 50 OCT אוקטנט 291.045 0.71% 23 00.00 -82 09.12 SQ4 51 LEP ארנבת 290.291 0.70% 05 33.95 -19 02.78 SQ1 52 LYR נבל 286.476 0.69% 18 51.17 +36 41.36 NQ4 53 CRT גביע 282.398 0.68% 11 23.75 -15 55.74 SQ2 54 COL יונה 270.184 0.65% 05 51.76 -35 05.67 SQ1 55 VUL שועלון 268.165 0.65% 20 13.88 +24 26.56 NQ4 56 UMI הדובה הקטנה 255.864 0.62% 15 00.00 +77 41.99 NQ3 57 TEL טלסקופ 251.512 0.61% 19 19.54 -51 02.21 SQ4 58 HOR שעון מטוטלת 248.885 0.60% 03 16.56 -53 20.18 SQ1 59 PIC כן ציור 246.739 0.60% 05 42.46 -53 28.45 SQ1 60 PSA דג דרומי 245.375 0.59% 22 17.07 -30 38.53 SQ4 61 HYI נחש מים קטן 243.035 0.59% 02 20.65 -69 57.39 SQ1 62 ANT משאבה 238.901 0.58% 10 16.43 -32 29.01 SQ2 63 ARA מזבח 237.057 0.57% 17 22.49 -56 35.30 SQ3 64 LMI אריה קטן 231.956 0.56% 10 14.72 +32 08.08 NQ2 65 PYX מצפן 220.833 0.54% 08 57.16 -27 21.10 SQ2 66 MIC מיקרוסקופ 209.513 0.51% 20 57.88 -36 16.49 SQ4 67 APS ציפור גן עדן 206.327 0.50% 16 08.65 -75 18.00 SQ3 68 LAC לטאה 200.688 0.49% 22 27.68 +46 02.51 NQ4 69 DEL דולפין 188.549 0.46% 20 41.61 +11 40.26 NQ4 70 CRV עורב 183.801 0.45% 12 26.52 -18 26.20 SQ3 71 CMI כלב קטן 183.367 0.44% 07 39.17 +06 25.63 NQ2 72 DOR דג זהב 179.173 0.43% 05 14.51 -59 23.22 SQ1 73 CRB כתר צפוני 178.710 0.43% 15 50.59 +32 37.49 NQ3 74 NOR סרגל 165.290 0.40% 15 54.18 -51 21.09 SQ3 75 MEN הר השולחן 153.484 0.37% 05 24.90 -77 30.24 SQ1 76 VOL דג מעופף 141.354 0.34% 07 47.73 -69 48.07 SQ2 77 MUS זבוב 138.355 0.34% 12 35.28 -70 09.66 SQ3 78 TRI משולש 131.847 0.32% 02 11.07 +31 28.56 NQ1 79 CHA זיקית 131.592 0.32% 10 41.53 -79 12.30 SQ2 80 CRA כתר דרומי 127.696 0.31% 18 38.79 -41 08.85 SQ4 81 CAE מפסלת 124.865 0.30% 04 42.27 -37 52.90 SQ1 82 RET רשת 113.936 0.28% 03 55.27 -59 59.85 SQ1 83 TRA משולש דרומי 109.978 0.27% 16 04.95 -65 23.28 SQ3 84 SCT מגן 109.114 0.26% 18 40.39 -09 53.32 SQ4 85 CIR מחוגה 93.353 0.23% 14 34.54 -63 01.82 SQ3 86 SGE חץ 79.932 0.19% 19 39.05 +18 51.68 NQ4 87 EQU סוסון 71.641 0.17% 21 11.26 +07 45.49 NQ4 88 CRU הצלב הדרומי 68.447 0.17% 12 26.99 -60 11.19 SQ3
חלוקות אחרות של כיפת השמים לקבוצות כוכבים
אזכורים ביהדות
אזכור לקבוצות כוכבים מופיע בתנ"ך בספר איוב במספר קטעים המתייחסים לאזלת ידו של האדם מול הטבע:
הקבוצות המופיעות בתנ"ך משמשות גם בפיוטים חלקם שאומצו בתפילה היהודית, כמו הפיוט מראה כהן המשמש בסדר העבודה בתפילת יום הכיפורים ואף הולחנו לו מספר לחנים.
בהמשך מ"ח צורות הגלגל של תלמי זכו לתשומת לב מיוחדת אצל רבי אברהם אבן עזרא בספרו "ראשית חכמה". הרבנים יוסף הארוך אשכנזי ומאיר הכהן פופרש בחיבורם קישרו אותן למסורת היהודית.
אסטרונומיית אינקה
אצל אינקה התייחסות העיקרית לקבוצות שמיים כללה את השטחים הכהים שבשביל החלב: למה, גור למה, רועה, קונדור, חוגלה, קרפדה, נחש, שועל וכוכבים המרכיבים את הצלב הדרומי, פליאדות, נבל ואחרים.
חלוקת השמים באסטרונומיה הסינית
חלוקת השמים הסינית הייתה חלוקה מדרגית שכללה, קבוצות גדולות המחולקות כל אחת לקבוצות קטנות יותר, המחולקות בתורן לקבוצות הבסיס
חלוקת השמים באסטרונומיה ההודית
באסטרונומיה ההודית ישנם 27 קבוצות כוכבים המכונות 'Nakshatras'.
חלוקת השמים שהייתה מקובלת בעולם המערבי העתיק
בעולם המערבי העתיק הייתה מקובלת חלוקה שונה של כיפת השמים מהחלוקה המודרנית ל־88 קבוצות כוכבים. חלק מהקבוצות שרדו עד היום וחלקם לא. על רוב אלו שלא שרדו בחלוקה המודרנית של האיגוד האסטרונומי הבינלאומי, ניתן לקרוא בערך קבוצות כוכבים מבוטלות.
ראו גם
אסטריזם
קבוצות כוכבים מבוטלות
מ"ח צורות הגלגל
לקריאה נוספת
יגאל פת-אל – האנציקלופדיה של קבוצות הכוכבים, הוצאת קוסמוס, 2005.
קישורים חיצוניים
מפות שמיים לכל זמן ומקום על כדור הארץ, באתר המועדון האסטרונומי
צמ"ד אונליין – מאגר מדע: השמים בלילה סרטון עם הסברים.
קבוצות שמיים באזור שביל החלב לפי אינקה
הערות שוליים
קטגוריה:גרמי שמיים
*
קטגוריה:קבוצות כוכבים לפי מקטלגים
קטגוריה:רשימות | 2024-04-27T18:41:07 |
דגל קוריאה הדרומית | דגל קוריאה הדרומית (בקוריאנית: 태극기) הוא דגלה הלאומי של קוריאה הדרומית. עיצובו לבן ועליו סמל יין-יאנג בצבעי אדום (למעלה) וכחול; בפינות הדגל ישנן טריגרמות שונות בצבע שחור מתוך האי צ'ינג ("ספר השינויים"). בקוריאנית נקרא הדגל "טגק". הדגל עוצב בשנת 1882 על ידי בק יאונג-היו, שגריר קוריאה ביפן, וב-6 במרץ 1883 הכריז עליו קוג'ונג, מלך קוריאה כדגל הרשמי.
ארבע הטריגרמות הן:
||| כוח (☰; גאון (건; 乾) בקוריאנית) = "שמים"(天);
|:| זוהר (☲; רי (리; 離)) = אש (火), שמש, ויאנג;
:|: ערוץ (☵; גאם (감; 坎)) = מים (水), ירח, וין;
::: שדה (☷; גון (곤; 坤)) = אדמה (地).
בפילוסופיה הסינית, שמונה הטריגרמות קשורות לחמשת היסודות: אש, מים, אדמה, עץ, ומתכת.
ראו גם
דגל קוריאה הצפונית
קישורים חיצוניים
הסמלים הלאומיים, באתר נשיא קוריאה הדרומית
הערות שוליים
קוריאה הדרומית
קוריאה הדרומית
קטגוריה:קוריאה הדרומית: סמלים לאומיים
קוריאה הדרומית | 2023-11-19T12:39:41 |
אחמד קריע | אחמד עלי מוחמד קריע (בערבית: أحمد قريع; 26 במרץ 1937 – 22 בפברואר 2023), המוכר בכוניה אבו עלאא (أبو علاء) היה מדינאי ואיש ציבור פלסטיני ששימש כראש ממשלת הרשות הפלסטינית מ-7 באוקטובר 2003 ועד 18 בדצמבר 2005 ומ-24 בדצמבר 2005 ועד 19 בפברואר 2006.
ביוגרפיה
קריע נולד ב-1937 באבו דיס למשפחה אמידה שעסקה בכספים. ב-1968 הצטרף לפת"ח ועסק בשנות ה-70 בארגון פעילות יצרנית של חברת "סאמיד" של אש"ף ובניהול השקעות של אש"ף, כמנהל הזרוע הכלכלית של הארגון. בתפקידו זה תרם תרומה מכרעת להפיכתו של אש"ף לאחד המעסיקים הגדולים בלבנון.
עם גירוש אש"ף מלבנון עבר עם הנהגת הארגון לתוניס, ועם הסתלקותם מהבימה של חברי הנהגה בכירים ממנו התבלט ונבחר לוועד הפועל של אש"ף ב-1988. בשנת 1992 השתתף בשיחות הרב צדדיות בעקבות ועידת מדריד.
כחבר הוועד הפועל של אש"ף שימש בצוות המשא ומתן מול ישראל לקראת הסכמי אוסלו, הסכם פריז (1994) והסכמי אוסלו 2 (ספטמבר 1995).
אבו עלאא מילא מספר תפקידים בקבינט הראשון של הרשות הפלסטינית: שר האוצר והמסחר ושר התעשייה. כן היה אחראי לתוכנית שהגישו הפלסטינים לבנק העולמי ב-1993, כמו כן יסד וניהל את המועצה הכלכלית הפלסטינית לפיתוח בשנת 1993 שמטרתה הייתה איסוף כספי תרומות בינלאומיים. לאחר מכן נבחר למועצה המחוקקת, ובמרץ 2000 נבחר ליו"ר שלה בקולות 60 מחברי המועצה.
השתתף בשיחות קמפ דייוויד בשנת 2000. גרסאות שונות ניתנו לגבי חלקו בוועידה. לפי טענת הצד הישראלי (אשר מגובה על ידי הצד האמריקאי), אבו עלאא היה גורם שלילי בדיונים, והוא נמנע מלקדם הצעות פשרה. כמה ממשתתפי הוועידה מהצד הישראלי נהגו להזכיר ריב שהתפתח בין אבו עלאא לנשיא האמריקני, ביל קלינטון, באמצע הדיונים, שלטענתם התרחש דווקא כאשר החלה התקדמות במשא ומתן. לטענת הצד הפלסטיני, אבו עלאא דווקא היה גורם חיובי בשיחות, וכמה מהישראלים אף ניסו להשתמש בו כדי למתן את יאסר ערפאת.
בעקבות התפטרות ראש ממשלת הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, ב-6 בספטמבר 2003, מינה אותו ערפאת לתפקיד זה בצו חירום ב-5 באוקטובר וב-7 בו נכנס לתפקיד, אך כבר ב-12 בחודש איים בהתפטרות בעקבות מחלוקת עם ערפאת בנוגע לשליטה על כוחות הביטחון. תוקף צו החירום פג ב-4 בנובמבר ואבו עלאא הכריז כי הוא מוכן להנהיג ממשלה נוספת, אך בכפוף לאישור הפרלמנט. אישור כזה ניתן ב-12 בנובמבר 2003.
ב-17 ביולי 2004, על רקע מהומות ברצועת עזה, התפטר אבו עלאא. יו"ר הרשות הפלסטינית ערפאת סירב להכיר בהתפטרותו.
בבעלות אבו עלאא הייתה חברת מלט ובעבר נתגלה כי חברה זו מספקת חמרי גלם לבניית התנחלויות. גילויים בפרשת מעורבות החברה שבבעלותו בבניית שכונת "הר חומה" בירושלים קוממו עליו את דעת הקהל הפלסטינית.
אבו עלאא סבל מבעיות לב מתמשכות: עבר התקף לב בספטמבר 1995, ניתוח לפתיחת חסימה בעורק כלילי ב־2002 ואושפז בספטמבר 2002 בעקבות תעוקת חזה.
ב-26 בינואר 2006 פרש אבו עלאא מתפקידו כראש ממשלה בעקבות ניצחון תנועת החמאס בבחירות ברשות הפלסטינית.
משנת 2007 עד תחילת 2009 היה ראש צוות המשא ומתן עם ישראל. בשנת 2010 היה ראש מחלקת ירושלים באש"ף.
נפטר ב-22 בפברואר 2023.
קישורים חיצוניים
אחמד קריע, אתר מבט לתקשורת פלסטינית
הערות שוליים
קטגוריה:ראשי ממשלת הרשות הפלסטינית
קטגוריה:פעילי פת"ח
קטגוריה:חברי המועצה המחוקקת הפלסטינית
קטגוריה:הסכמי אוסלו: אישים
קטגוריה:פלסטינים שנולדו ב-1937
קטגוריה:פלסטינים שנפטרו ב-2023 | 2024-05-30T10:58:42 |
אבו עלאא | REDIRECT אחמד קריע | 2015-09-26T11:09:19 |
אש"ף | הפניה הארגון לשחרור פלסטין | 2010-03-17T20:17:00 |
אבו עלא | REDIRECT אחמד קריע | 2004-07-19T22:25:55 |
מצלמה דיגיטלית | שמאל|ממוזער|250px|מראה אחורי של מצלמה דיגיטלית מדגם קנון EOS 5D
מצלמה דיגיטלית היא מצלמה המשתמשת בטכנולוגיה דיגיטלית כדי ליצור תמונות. בטכנולוגיה זו נעשה שימוש באמצעות חיישן אלקטרוני כדי לעבד ולהקליט את התמונה כמידע דיגיטלי (קובץ תמונה), ולא כשינויים כימיים בסרט צילום כבמצלמת פילם אנלוגית. מעבד אינטגרלי DSP, ממיר את התמונה הנקלטת בחיישן המצלמה לקובץ מחשב באחד הפורמטים המקובלים, ושומר אותה בזיכרון פנימי או על כרטיס זיכרון מוליך למחצה, המשמש לאחסון התמונות, או מזרים אותה תוך כדי צילום כזרם וידאו באמצעים חוטיים או אלחוטיים בפורמט דיגיטלי כלשהו. באמצעות טכנולוגיה זו תמונות ניתנות להצגה, הדפסה, אחסון, העברה ושידור, עיבוד ועשיית מניפולציות, וארכוב מבלי לעשות שימוש בתהליכים כימיים. תחום המצלמות הדיגיטליות התפתח בסביבות העשורים הראשונים של המאה ה-21.
התפתחות המצלמות הדיגיטליות
שמאל|ממוזער|250px|אחת התמונות הדיגיטליות הראשונות בהיסטוריה משנת 1957, בה נראה וולדן קירש, בנו של רסל א. קירש, ראש הצוות שפיתח סורק תוף מכני במכון הלאומי לתקנים וטכנולוגיה (NIST) בשנות החמישים של המאה ה-20
שמאל|ממוזער|250px|מצלמה דיגיטלית קודאק DCS 420. המצלמה הורכבה מגב דיגיטלי של קודאק, שהורכב על מצלמת ניקון F90 (בתמונה החלקים נראים בנפרד)
שמאל|ממוזער|250px|דגם DP-GPS N2 של חברת ניקון היא מצלמת DSLR שמשלבת בקובץ התמונה גם נתוני מיקום גלובלי בכדור הארץ עם זמן UTM של מקום הצילום.
שמאל|ממוזער|250px|מצלמת פורמט בינוני של חברת פנטקס בעלת רזולוציה של 40 מגהפיקסל וגודל חיישן של 44×33 מ"מ
שמאל|ממוזער|250px|מצלמת השגחה לבישה
שמאל|ממוזער|250px|מערכת מצלמות שמצלמת ב-360 מעלות, לצורך מיפוי רחובות של גוגל סטריט
ויליאם מיטשל, בספרו "The Reconfigured Eye: Visual Truth in the Post-Photographic Era" משנת 1992, טוען כי טכניקות הדמיה דיגיטליות החלו להופיע עם בנייתו סורק תוף מכני במכון הלאומי לתקנים וטכנולוגיה (NIST) בשנות החמישים של המאה ה-20, תחת ניהולו של ראסל א. קירש (Kirsch). הסורק איתר שינויים בדחיסות הגוונים על פני תצלומים, והמיר את אותות האור שהתקבלו למערך של 176X176 ספרות בינאריות אותן ניתן היה לאחסן בזיכרון של צורה קדומה של מחשב (מחשב SEAC). במשך העשורים הבאים ההדמיה הדיגיטלית הפכה לשדה מדעי מרכזי וחשוב. תאוריה מתמטית מתוחכמת להמרת והרכבת דימויים דיגיטליים פותחה והפכה לבסיסן של מערכות עיבוד תמונה ממוחשבות. הומצאו עזרים חדשים ללכידת, אחסון, שידור והצגת תמונות דיגיטליות.
הפיתוחים הראשונים של הצילום הדיגיטלי התחוללו במקביל, ובמידה רבה בעקבות, תוכניות חקר החלל. הצורך לשדר מידע ממרחקים גדולים ולעבדו לצורה תמונתית, הובילה לשיטות עיבוד דימויים מתוחכמות. בשנת 1964 השתמשו מדעני נאס"א בטכניקות עיבוד תמונה דיגיטליות כדי להסיר הפרעות מתמונות של פני הירח, שנשלחו מהגשושית ריינג'ר 7. טכניקות להעצמה דיגיטלית של תמונות שיפרו באופן דרמטי את תצלומי התקריב של הגשושית סרוויור 7 מהירח, בשנת 1968. מערכות הדמיה דיגיטלית מלאו תפקיד חשוב גם במסעות של הגשושיות של תוכנית וויאג'ר ומגלן. מידע ששוגר מוויאג'ר 1 ב-1979 עובד והפיק תמונות צבע מרהיבות של צדק וירחיו. ב-1989 שדרה וויאג'ר 2 תמונות דיגיטליות של נפטון.
מערכת ההדמיה הדיגיטלית הראשונה לאבחון רפואי פותחה בישראל בחברת אלסינט בחיפה בשנת 1970 על ידי המהנדסים יורם צוקרמן, בצלאל הלוי, והמנחה הרפואי ד"ר משה בן-פורת. הצוות פיתח מערכת הדמיה דיגיטלית חדשנית לתצוגה של נתוני הסריקה שהתקבלו מסורק איזוטופים בבדיקת מיפוי איברים במחלקה לרפואה גרעינית של בית החולים רמב"ם בחיפה. נתוני הסריקה (רמות של קרינה גרעינית) שהתקבלו מהסורק הומרו לראשונה לתמונות דיגיטליות והוצגו לרופא בזמן אמת על גבי צג טלוויזיוני צבעוני ללא צורך בהמתנה לפיתוח הפילם כפי שהיה לפני כן. בכך החל הצוות בתהליך החלפת הטכנולוגיה רבת השנים של צילום רפואי על פילמים לטכנולוגיה של הדמיה וצילום במערכת דיגיטלית, שבה הייתה גם יכולת עיבוד ואנליזה של התמונות אשר עזרה בגילוי ואיבחון של גידולים סרטניים באיברים הפנימיים שבגוף הפציינט. זאת באמצעות השוואה בין תמונות הקרינה הגרעינית שנפלטה מהרקמה הסרטנית ובין תמונות הקרינה שנפלטה מרקמה בריאה. פיתוח המערכת היווה פריצת דרך עולמית במעבר מצילום על פילמים להדמיה דיגיטלית, שכללה גם עיבוד תמונות ממוחשב, אחסון תמונות על גבי דיסקים מגנטיים, ובהמשך - העברה של צילומים רפואיים בין מחשבים ומחלקות בבתי-החולים.
חיישן ה-CCD הראשון פותח במעבדות חברת Bell באמצע שנות השבעים.
את המצלמה הדיגיטלית הראשונה פיתח בשנת 1975 סטיבן ששון, מהנדס אלקטרוניקה בחברת קודאק. המצלמה פותחה על בסיס חיישן ה-CCD שפיתחה חברת Fairchild. המצלמה שקלה 3.6 ק"ג וצילמה בשחור-לבן ברזולוציה של 0.01 מגה פיקסל, בעומק צבע של 4 ביט לפיקסל, בזמן של 23 שניות לפריים בודד.הראשונה שהציגה מצלמה דיגיטלית הייתה חברת קנון היפנית, בשנת 1984.
בשנים 1987–1988 פיתחה חברת קודאק חיישני CCD ברזולוציות של 1.4 מגהפיקסל ו-4 מגהפיקסל.
מערכות הדמיה דיגיטליות שימשו מדענים בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20 בהמרת מידע שהתקבל ממדידות של שינויים זעירים בפני שטח של חומרים שונים למראות פרספקטיביים מרהיבים, כגון במיקרוסקופים אלקטרוניים סורקים ומיקרוסקופים אטומיים. גם ברפואה, מכשירי שיקוף והדמיה כגון טומוגרפיה ממוחשבת (CAT) הדמיות PET ודימות תהודה מגנטית (MRI) ייצרו מודלים דיגיטליים מפורטים של האנטומיה האנושית. בנוסף, טכנולוגיות הדמיה דיגיטליות שפרו והגדירו מחדש את השימושים הצבאיים במידע ויזואלי, עם שילובן של טכנולוגיות אלו בפרקטיקה הצבאית. בעת מלחמת המפרץ ב-1990, נשענו הכוחות האמריקאים על טכנולוגיות הדמיה דיגיטלית כדי להשיג מידע טקטי; כמו כן, הן שולבו במערכות נשק, כגון בחרטומן של פצצות מונחות לייזר, ובאמצעי ראיית לילה שהפיקו תמונות משופרות דיגיטלית משדה הקרב החשוך.
סוף שנות ה-80 וראשית שנות התשעים היו רגע של מפנה דרמטי, בו החלו טכנולוגיות דיגיטליות להיטמע בתחום התקשורת ובצילום הפופולרי והביתי, ולהפוך למדיום המונים. יכולות שהיו נגישות רק לקומץ מדענים ומומחים נפתח בפני הקהל הרחב. באותן שנים פותחו ושווקו מצלמות דיגיטליות לא יקרות מסוג "point and shoot"; הופיע דור חדש של מחשבים אישיים שהיו בעלי יכולות עיבוד, הצגה ואחסון של תצלומים; תוכנות מתוחכמות לעיבוד תמונות הונגשו לקהל הרחב; אל סביבת העבודה של המחשב הביתי חוברו סורקים שיכלו להמיר תצלומים, שקופיות ונגטיבים אנלוגיים למידע דיגיטלי (ה-Canon Pixel Epo digital color copier היה מהראשונים ששווקו לשימוש ביתי ב-1991); החל משנת 1990 הותאם התקליטור, ששימש עד אז לקובצי מוזיקה, לאחסון תמונות, והביא לצמצום נוסף בין מדיומים כגון צילום סטילס, וידאו, משחקי מחשב ומוזיקה, שנתפסו עד כה כתחומים נפרדים. עזרים אלו אפשרו לרטש, לתקן צבעים ולבצע הפרדת צבעים בתהליכי ההכנה לדפוס של תמונות בתחומי הפרסום וההוצאה לאור. ב-1989 העריך "וול סטריט ג'ורנל" שכעשרה אחוזים מכלל תצלומי הצבע שפורסמו באותה שנה עברו ריטוש דיגיטלי.
בסוף שנות ה-80 שווקו מצלמות וידאו-סטילס מתוצרת קנון, ניקון וסוני, שאפשרו לרשום תצלומים על גבי תקליטון, במקום על גבי אמולסיה. מצלמות אלו היו עדיין יקרות מאוד ויועדו לשימוש מסחרי. בראשית שנות התשעים הופיעו מצלמות זולות יותר, שרשמו את המידע ישירות על גבי כרטיס זיכרון, דוגמת ה-Fujix Digital Still Camera, או ה-Kodak Professional DCS, שהורכבה מגוף של מצלמת ניקון F3 עם גב דיגיטלי מסוג CCD בעל מערך של 1280X1024 פיקסלים, ושווקה במחיר של 20,000 דולר.
בסוף שנת 2002, ניתן היה לרכוש מצלמות ברזולוציה של 2 מגה פיקסל עבור פחות מ-100 דולר. בתחילת שנת 2005 כבר תמכו רוב המצלמות ברזולוציה של 4 מגה פיסקל ויותר, ונוספו ליוקרתיות שבהן חידושים רבים כמו מייצבי תנועה, מסכי LCD גדולים וחידושים נוספים. במקביל, מעבדות וחנויות צילום רבות הציעו הדפסות כימיות (בניגוד להדפסות באמצעות מדפסת דיו) של תמונות דיגיטליות, במחירים שמתחרים במחירי הדפסות מסרטי צילום.
ב-2009 הגיעו רוב המצלמות הדיגיטליות של החברות הידועות לאבחנה של 10–12 מגהפיקסל ונתנו תוצאות איכותיות. מצלמות ה"סופר זום" הגיעו כבר לזום כפול 18 ויותר (עד 26), וברובם ככולם צילום הווידאו עלה לאבחנה של HD. בחלק ניכר מהמצלמות משולבים אלגוריתמים שונים של עיבוד תמונה כמו ייצוב תמונה, זיהוי פנים וזיהוי חיוך. יכולות של רגישות לאור ISO הוגברו, וניתן לצלם ברוב המצלמות בתאורה ביתית ללא שימוש במבזק. בחלק קטן מהמצלמות נוספו תכונות ייחודיות כמו שבב GPS, שמאפשר לרשום בקובץ התמונה את המיקום הגלובלי (קוי אורך וקוי רוחב) שבו התבצע הצילום, חיבור אלחוטי WIFI שמאפשר להעביר תמונות היישר מהמצלמה למחשב או לאינטרנט, ויכולת עקיבה אחר מושא הצילום.
ב-2009 בלטו מספר מצלמות יוצאות דופן. בהן מצלמת FinePix READ 3D W1 של חברת פוג'י המאפשרת צילום תלת־ממד, ומצלמת Coolpix S1000pj של חברת ניקון בעלת מקרן מובנה, המאפשר להקרין תמונות וסרטונים על גבי קיר או מסך. שברו את השיא מבחינת רזולוציה, מצלמות רפלקס "פול פריים", קנון EOS 5D Mark II בעלת רזולוציה של 21 מגהפיקסל, ודגמי אלפא A850 ו-A900 של חברת סוני בעלות רזולוציה של 24.6 מגהפיקסל. באותה שנה הופיעה מצלמה ראשונה של סמסונג התומכת בדואל-ויו, הוספת מסך קדמי לצילום פורטרט עצמי.
ב-2010 המשיכו מצלמות הסופר זום להשתפר. במאי 2010 הופיעה לראשונה מצלמה דמוית רפלקס בעלת זום כפול 30 (אולימפוס SP-800UZ). כמו כן, זלגו מאפייני מצלמות הסופר זום למצלמות הקומפקטיות. לראשונה הופיעו מצלמות כיס עם זום גדול, כך שזום כפול 10 כבר אינו נדיר. (השיאנים היו דגמי לומיקס (DMC TZ7/DMC ZS3) של פנסוניק עם זום כפול 12, ופוג'י Finepix F300EXR, וקנון ממשפחת Powershot SX IS - שתיהן עם זום כפול 15), מספר מצלמות כיס שתמכו בווידאו ברזולציית HD הלך והתרבה. תהליך המזעור במצלמות הכיס המשיך הן מבחינת הגודל והמשקל (התבלטה מצלמת Nikon S220 במשקל 100 גרם). כן הופיעו מספר דגמים של חברות שונות ששולבו בהן מסך מגע, שאיפשר לייתר כפתורי הבקרה ולהגדיל את המסך כמעט לכל גודל גב המצלמה. שנת 2010 הייתה שנת פיק בכמות ייצור מצלמות סטילס. בשנה זו יוצרו בסך הכל 121 מיליון מצלמות סטילס מסוגים שונים (108 מיליון מצלמות קומפקטיות ו-12.9 מיליון מצלמות בעלי עדשות מתחלפות) על פי נתוני CIPA.
בתחילת 2011 הציגה סמסונג מצלמה נשלטת באמצעות טלפון נייד. בדגם SH100 של החברה המצלמה מתממשקת עם טלפון נייד המופעל על ידי מערכת ההפעלה אנדרואיד וניתן בין היתר לשלוט באמצעותו על נתוני הזום והפוקוס של המצלמה. חברת קסיו השיקה דגם (Exliim EX-H20G) הכולל GPS היברידי, הכולל בנוסף ל-GPS חיישן תנועה למקומות סגורים, וכן מפה עולמית ובסיס נתונים של אלפי אתרי תיירות, המוצגים אוטומטית לפי מיקום המצלמה. בשנה זו החל מעבר של צילום וידאו במצלמות סטילס ל-Full HD. בשנה זו גם הציגה חברת JVC את המצלמה ההיברידית הראשונה (דגמי GC-PX1 ו-GC-PX10), שמשלבת יכולות גבוהות, הן בצילום סטילס והן בצילום וידאו. בשנה זו נסקו מצלמות הסופר זום לעד זום כפול 36 (Nikon Coolpix P500) ששווה ערך לזום 800 מ"מ במצלמות פילם. באוקטובר 2011 הכריזה חברת לייטרו על מצלמת שדה אור (Light Field) הראשונה, המצלמת את התמונה במספר רב של ממדים.
בתחילת 2012 הציגה חברת נוקיה בתערוכת הסלולר בברצלונה סמארטפון PureView 808, הכולל מצלמה עם חיישן של 41 מגה פיקסל, כשהקונספט שלה לצלם ללא זום ולהתמקד במה שרצוי לאחר הצילום באמצעות זום דיגיטלי. בסוף ינואר 2012 הכריזה חברת ניקון על מצלמת סופר זום בעלת זום כפול 42 המקביל לאורך מוקד 1,000 מ"מ, עם אופציה לצילום תלת־ממד (Nikon Coolpix P510). ברבעון השני של 2012 השיקה חברת סמסונג קו מצלמות (דגמי NX) עם חיבור WIFI מובנה, המאפשר העלאת תמונות לאינטרנט ותצוגת תמונות במסכים התומכים בתכונה זו.
במרץ 2012 הכריזה קנון על מצלמת רפלקס מקצועית Canon 5D Mark III, בעלת רגישות ISO שמגיעה עד 25,600 שמאפשרת צילום בתנאים חשוכים. שלה שני כרטיסי זיכרון: CF ו-SD, ובעלת פלס אלקטרוני. בינואר 2012 הציגה חברת קודק את מצלמת האנדרואיד הראשונה (Polaroid's Android-powered), ולאחריה באוגוסט 2012 הציגה חברת ניקון אף היא מצלמת אנדרואיד (Coolpix S800c). באוגוסט 2012 הציגה חברת קנון את מצלמת הסופר זום (PowerShot SX50 HS) עם זום מובנה של פי 50, המקביל לזום אנלוגי של 1,200 מ"מ.
בספטמבר 2013 הכריזה חברת סוני על עדשות QX10 וה-QX100 לסמארטפונים, המולבשות ומורכבות על הטלפון הנייד. עדשות אלו כוללת זום אופטי, חיישנים, שבבים לעיבוד ולייצוב תמונה, חריצים לכרטיסי microSD ו-Memory Stick Micro, קישוריות NFC, וקישוריות Wi-Fi. עדשות אלו מאפשרות להרחיב ולחזק את יכולות הצילום של הסמארטפון ומצד שני להשתמש בתשתית החזקה והגמישה שלו. באוקטובר 2013 הכריזה חברת סוני על מצלמה A7R נטולת מראה בעל חיישן מסגרת מלאה (full-frame), בנפח של 36.8 מגה פיקסל.
בין הרבעון האחרון של 2013 לרבעון הראשון של 2014 הזום של מצלמות הסופר-זום עלה עד פי 60 (מקביל לזום אנלוגי של כ-1,400 מ"מ). (פנסוניק, סוני וניקון). צילום הווידאו ברזולוציית FHD עבר לקצב של 60 פריימים בשנייה במספר מצלמות מובילות. והרזולוציה של צילום הווידאו במצלמות סטילס מובילות עלתה ל-4K (הראשונה שבהן פנסוניק GH4 בפברואר 2014). יותר ויותר חברות התחילו להכניס קישוריות WiFi מובנית למצלמות, שמאפשרת שליטה על המצלמה מסמארטפון והעברת תמונות למחשבים אחרים ולאינטרנט ישירות מהמצלמה. שנת 2013 הייתה שנה משברית בעולם המצלמות, שבה ירד ייצור המצלמות על פי CIPA מ-100 מיליון מ-2012 ל-61 מיליון.
בינואר 2014 חשפה חברת Phase One את מצלמת הפורמט הבינוני הראשונה עם חיישן CMOS ברזולוציה של 50 מגה פיקסל, המיועד לפלח שוק קטן של צלמים מקצועיים. במאי 2014 הכריזה חברת LG אלקטרוניקה על ה-G3, סמארטפון שבו הוכלל חיישן צילום עם מיקוד לייזר, דבר הגורם לדברי החברה להתמקדות תוך 276 אלפיות השנייה.
ברבעון הראשון של 2015 חברת ניקון שחררה את דגם P900 - מצלמת סופר זום בעלת זום פי 83 (שקול ל-2,000 מ"מ). במאי 2015 חשפה חברת קנון מצלמת DSLR רגילה בעלת רזולוציה של 50 מגהפיקסל. ביוני 2015 הכריזה חברת סוני על מצלמה נטולת מראה (A7R MK II) בעלת רזולוציה של 42.4 מגה פיקסל, וברגישות מקסימלית של 102,400 ISO. באוגוסט 2015 הכריזה חברת פוג'יפילם על מצלמת האינפרה אדום הראשונה. בספטמבר 2015 הציגה חברת קנון אב טיפוס של מצלמה בעלת חיישן ברזולוציה של 250 מגהפיקסל. היא גם הציגה אב טיפוס של מצלמה בעלת חיישן עם רגישות של 4 מיליון ISO.
בשנת 2015 ירד ייצור מצלמות הסטילס הכולל ל-35 מיליון מצלמות, מתוכן 22 מיליון מצלמות קומפקטיות ו-13 מיליון בעלי עדשות מתחלפות (בתוך קטגורית העדשות המתחלפות כשליש היו מצלמות חסרות מראה וכשני שלישים מצלמות רפלקס).
בינואר 2016 השיקה חברת Phase One את מצלמת XF מסוג פורמט בינוני ברזולוציית חיישן בת 100 מגה פיקסל, שפותח בשיתוף עם חברת סוני. בפברואר 2016 הכריזה חברת LG על ה־G5, מכשיר סמארטפון בעל שני חיישני צילום ראשיים ברזולוציות שונות ובזוויות צילום שונות (השני בזווית של 135 מעלות) שמשלימים אחד את השני. שנת 2016 הייתה שנת מצלמה 360 מעלות. בדרך כלל מדובר במצלמה בעלת שני חיישנים ושתי עדשות קמורות שממוקמות לכיוונים מנוגדים ומכסים זווית צילום של 360 מעלות בצילום אחד, אך ישנן גם מצלמות עם מספר רב של חיישנים כמו ה-VUZE. סמסונג הכריזה בפברואר 2016 בשם Gear360, באותו חודש גם LG הכריזה על מצלמת 360. באוגוסט 2016 הכריזה ריקו על מצלמת 360 בשם °Theta S 360. בשנת 2016 חווה שוק המצלמות התכווצות נוספת. בסך הכל יוצרו בשנת 2016 23 מיליון מצלמות מתוכן 11.3 מיליון מצלמות רפלקס וחסרות מראה.
בתחילת 2017 הציגה חברת OPPO הסינית סמרטפון המשלב זוג מצלמות עם יכולת זום פי 5 בשילוב עם חברת Corephotonics הישראלית. חברת סוני הציגה ברבעון השני במצלמת הסמרטפון Xperia™ XZ Premium, את חיישן Exmor RS ברזולוציה של 4K, ואפשרות לקצב צילום חסר תקדים של 960 מסגרות בשנייה.
במהלך 2017 הציגו החברות המובילות מצלמות מסגרת מלאה (full-frame) ברזולוציה של בין 35 ל-50 מגהפיקסל לסטילס וברזולוציה של 4K לווידאו: ניקון D850, קנון 5D Mark IV וסוני Alpha A99 II. מדובר במצלמות דגל של החברות, שמחירן נע סביב 3,000 דולר, ושמעלות את איכות הצילום הדיגיטלי לגבהים חדשים בפרמטרים שונים. שנת 2017 עמדה בסימן ה-4K ברזולוציית צילום הווידאו. מה שהתחיל ב-2015—2016 בדגמים בודדים הפך בשנה זו למגמה שולטת בחלק ניכר מהמצלמות. בשנת 2017 נעצרה המגמה של התכווצות שוק הצילום. בשנה זו על פי נתוני CIPA נוצרו 25 מיליון מצלמות, מתוכן 11.7 מיליון מצלמות בעלות עדשות מתחלפות.
ברבעון האחרון של שנת 2018 חברת ניקון שחררה את דגם Coolpix P1000 - מצלמת סופר זום בעלת זום כפול 125.
בשנה זו הוכרזו גם מצלמות ללא מראה ברזולוציה וידאו 4K ב-60 FPS.
בסוף השנה חברת הרחפנים DJI השיקה את ה-Osmo Pocket גרסה 2 – מצלמה מיוצבת זעירה, המכילה חיישן 1/2.3 אינץ', ברזולוציית 12 מגה פיקסל, וצילום וידאו 4k. למצלמה עדשה רחבה בעלת זווית צילום של כ-80 מעלות.
החל מהרבעון הראשון של שנת 2018 התפתחה המגמה של ריבוי חיישני צילום בסמרטפונים. בדגם P20 Pro של חברת וואווי, שהושק במרץ 2018, הותקנו שלשה חיישנים אחוריים. חיישן ראשי צבעוני ברזולוציה של 40 מגה פיקסל, חיישן מונוכרומטי ברזולוציה של 20 מגה פיקסל וחיישן של 8 מגה פיקסל שמיועד לזום אופטי. בסוף 2018 הכריזה LG על דגם V40. מכשיר שכולל שלשה חיישנים אחוריים: חיישן ראשי ברזולוציה של 12 מגה פיקסל, חיישן 16 מגה פיקסל בעל עדשה רחבה וחיישן שלישי ברזולוציה של 12 מגה פיקסל, בעל עדשת טלפוטו לביצוע זום האופטי.
בתחילת 2019 הכריזה חברת נוקיה על סמרטפון מדגם Nokia 9 PureView שמכיל בגבו מערך של חמישה חיישני צילום שמצלמים במקביל, כאשר המכשיר מבצע היתוך של הנתונים שמתקבלים מכל החיישנים לתמונה אחת. בשיטה הזו טוענת חברת נוקיה שמתקבל פי 10 אור ביחס לצילום בחיישן בודד ואיכות התמונה משופרת בפרמטרים שונים. גם חברת סמסונג שכבר שילבה בכמה מכשירים שלה בשנה הקודמת מערך מרובה חיישנים, הציגה את דגם מכשיר הדגל שלה, גלקסי s10, עם מערך חיישנים משולש בגבו.
לצילום באמצעות סמרטפונים הוכנס בשנה זו יכולת שיפור התמונה תוך כדי הצילום באמצעות בינה מלאכותית.
בספטמבר 2019 חשפה שיאומי את סמרטפון ה-Mi Mix Alpha שבו קבוע חיישן מתוצרת סמסונג, בן 108 מגה-פיקסל שמאחד ארבעה פיקסלים לפיקסל אמיתי, כך שהרזולוציה שתתקבל ממנו תהיה כ-27 מגה-פיקסל. בשנת 2019 על פי נתוני CIPA נוצרו ברחבי העולם 14.8 מיליון מצלמות, מתוכן 8.2 מיליון מצלמות בעלות עדשות מתחלפות.
בשנת 2020 המשיכה המגמה של הירידה במכירת המצלמות ועל פי נתוני CIPA נוצרו בכל העולם 8.7 מיליון מצלמות, מתוכן 5.2 מיליון מצלמות בעלות עדשות מתחלפות.
עקב ההאטה במכירת מצלמות, בסוף דצמבר 2021 הודיעה חברת קנון כי תפסיק לפתח מצלמות רפלקס, גם חברת ניקון הודיעה שתפסיק לייצר חלק מדגמי מצלמות הרפלקס שלה מספר חודשים קודם.
לקראת סוף 2022 הוכרזה המצלמה הגדולה בעולם שמשקלה 3 טון ורוחבה מטר וחצי.
המצלמה ברזולוציה של 3,200 מגה-פיקסל שעלותה 168 מיליון דולר, תהיה הלב של טלסקופ חדש במצפה הכוכבים ורה רובין בהרי צ'ילה.
סוגי מצלמות דיגיטליות
שמאל|ממוזער|250px|מצלמת כיס של חברת פוג'י
עולם הצילום הדיגיטלי פתח את תחום הצילום לשפע רב של אפשרויות ולשילובים רבים מאוד. הופיעו מספר רב של מצלמות החל ממיקרו מצלמות שקשה להבחין בהן ועד למצלמות גדולות ומגושמות, בכל מיני צירופים. ריבוי המצלמות ובעיקר הכללתן בטלפונים ניידים הגדיל מאוד את כמות האנשים העוסקים בצילום. הכללה של אוטומציית צילום במצלמות רפלקס חובבים וירידת מחירן גרם לכך שמצלמות אלו הרחיבו את מעגלן גם לכאלו שאינם חובבי צילום הבקיאים ברזי הצילום אלא אף תיירים וסתם אנשים שמבקשים להפיק תמונות איכותיות. כיום אפשר לסווג את המצלמות הדיגיטליות למספר רב של קטגוריות. המצלמות נבדלות זו מזו בעיקר בייעודן ומטרתן, בסוג וגודל החיישן (איכות הצילום באותה רזולוציה תעלה ביחס לגודל חיישן). באיכות העדשה וגודלה (בדרך כלל עדשות איכותיות של חברות ידועות, יתנו תוצאות טובות יותר). במעבד ה-DSP, (שיוצר את התמונה הדיגיטלית), בגודל ובמשקל המצלמה, במסכי המצלמה ובאלגוריתמים שונים העוסקים בבקרת הצילום.
מצלמות זעירות
אלו מצלמות זעירות מגודל של שלט רכב ועד גודל של כרטיס אשראי, האבחנה שלהן נמוכה כמו גם איכות העדשה. הן מיועדות בעיקר לצילום חטוף ומהיר ומטרתן העיקרית ריגול וצילום בהחבא, אבל גם ככלי עזר לאדם. מצלמות אלו מוסלקות בטווח רב של מכשירים קטנים החל מעטים, שלטי רחוק ועד גלאי עשן ושעוני יד ואף משקפיים. מחירן הטיפוסי של מצלמות אלו הוא כמה מאות שקלים, אך בין אלו יש היוצאות דופן.
עינית רשת (WebCam)
שמאל|ממוזער|250px|מצלמת עינית של חברת לוג'יטק
משפחה זו של מצלמות הן מצלמות קטנות וזולות שמיועדות בעיקר לשידור וידאו באינטרנט. מצלמות אלו מתחברות למחשב בחיבור USB, ומיועדות בעיקר לוועידת וידאו. למצלמות אלו אין בדרך כלל שליטה באמצעות כפתורים חיצוניים. ובדרך כלל לא קיים זום אופטי. הפוקוס אוטומטי בדרך כלל ומיועד בעיקר לאזור קרוב. הרזולוציה בדרך כלל נמוכה (בין VGA ל־HD). במחשבים ניידים, בטאבלטים ובסאמרטפונים מצלמות כאלו בדרך כלל מוטמעות במסגרת מעל למסך. עלות של המצלמות הללו בין 50 ל-700 שקלים. יצרניות בולטות של מצלמות אלו הן מיקרוסופט, לוג'יטק, סיגמה, HP, GPT ,TEAC ,Creative ו-Muller.
מצלמות IP
שמאל|ממוזער|250px|מצלמת IP
משפחה זו של מצלמות מצלמות וידאו ומשדרות אותו באמצעות חיבור אתרנט או WIFI כנקודה חמה לשידור ברשת מקומית או באינטרנט. צורת הפעולה היא בדרך כלל שידור אלחוטי רציף. ניתן לשלוט על בקרת המצלמה מרחוק. בחלק מהדגמים קיימים מנועים שמאפשרים לצודד ולהגביה את המצלמה ואף לבצע זום אופטי באמצעות מחשב מרוחק, תוך שימוש בדפדפן אינטרנט. מצלמות אלו מריצות שרת אינטרנט על מערכת הפעלה שמוטמעת בהן, ובכך מאפשרות גלישה אליהן. בדרך כלל משולבות במצלמות אלו תכונות נוספות כמו גילוי תנועה, התראת באימיילים וכדומה. עלות טיפוסית של מצלמות אלו בין 500 ל-1,500 שקלים. יצרניות עיקריות של מצלמות אלו D-Link, טופטיקו, סיסקו מערכות.
מצלמות לבישות
בתחילת ה-מאה ה-21 התפתחו סדרה של מצלמות לבישות, שמולבשות על הגוף, שמיועדות להנציח את הנוף מנקודת מבטו של האדם, להנציח את פעילות האדם או לשמש כמצלמת אבטחה אישית. אחרת מהמפורסמות שבהן היא מצלמת GoPro שמיועדת בעיקר לצילומי וידאו איכותיים בפעילות אקסטרימית. משפחה אחרת של מצלמות הן מצלמות שמורכבות על גבי משקפיים, שנועדו להיות מערכת למציאות רבודה, בה הנתונים שנראים מנותחים ומסופק עליהן מידע נוסף, למשל זיהוי פנים של אנשים והקרנת השמות שלהם על הצג של המשקפיים. הידועה בהן היא מצלמת גוגל גלאס. חברה נוספת שמפתחת משקפיים כאלו היא חברת אפסון.
מצלמות אבטחה
משפחה של מצלמות אלו כוללת מספר רב של מצלמות, בגדלים שונים, ובצורת שונות, לעיתים נייחות ולעיתים מונחות על פדסטל חשמלי. חלקן מיועדות לתנאי פנים להתקנה בתוך מבנה וחלקן מיועדות לתנאי חוץ. למצלמות אלו בדרך כלל רזולוציה עד FHD, ושדה ראייה רחב, והן משמשות לצילומי וידאו בעיקר. היקרות שבהן כוללות PTZ - פדסטל שמאפשר להזיז את המצלמה ועדשת זום למרחקים גדולים, ולעיתים פוקוס שנתמך בלייזר. היציאות שלהן הן בדרך כלל יציאות AV אנלוגי, אך יותר ויותר מהן יכולות לשדר זרם וידאו ברשת. לרוב הן מצלמות בתחום תדרים אופטיים רגילים, אך יש בהן מצלמות תרמיות שמבוססות על חיישנים שרגישים לקרינת חום. מחירן מתחיל בכחמש מאות שקלים ויכול להאמיר עד למאות אלפי דולרים.
מצלמות סלולר
שמאל|ממוזער|250px|מצלמת 3.2 מגהפיקסל בטלפון נייד נוקיה N73, בעלת עדשה איכותית של חברת קרל צ'ייס
מצלמות סלולר הן מצלמות שמצורפות למכשירי סלולר או טאבלטים ואיכותן דומה לאיכות מצלמות הכיס. הן יאופיינו בדרך כלל בעדשה קטנה, חיישן זעיר וללא זום (אם כי יש כמה חברות שנותנות זום כלשהו), ומבזק לד קטן. ברוב הסמרטפונים קיימות לפחות שתי מצלמות, אחורית באיכות גבוהה וקדמית לצילומי סלפי ותקשורת וידאו באיכות נמוכה יותר. ב-2009 המצלמות האחוריות רובן היו ברזולוציה של 3–5 מגהפיקסל, וב-2014 ברזולוציה שבין 8 ל-13 מגהפיקסל, וב-2016 אף הגיעו ל-16 מגהפיקסל. ברוב המצלמות מסוג זה ניתן לצלם וידאו ברזולוציית HD ואף Full HD.
בדרך כלל המצלמות מגיעות עם שלל תכונות שונות כמו מצבי צילום שונים, טיימר פנימי, צילומים אמנותיים וצילום פנורמי, וקיימת בהן אופטימיזציה לתנאי השטח. ברוב יש מקלט GPS ופלאש קסנון, כך שכאשר מתבצע צילום הנתונים הגאוגרפים נרשמים בקובץ המטא דאטא של התמונה. מסך המגע וגודלו תורמים לידידותיות בהפעלת המצלמה. יתרונן הוא הנגישות והזמינות התפעולית הגבוהה שלהן, עקב העובדה שהן כטלפון סלולרי נלקחות לכל מקום, דלוקות תמיד, ונמצאות במצב הכן, ולכן אפשר להפעילן במהירות ללא כל הכנות, ולעיתים אף בלחיצה על כפתור אחד כמו במכשירי סוני ואחרים. ישנם סמרטפונים כדגמי LG שבהן יש שתי אחוריות (ואף יותר), שמשלימות אחת את השנייה, ואף מאפשרות צילום תלת־ממדי.
איכות מצלמות זו השתפרה באופן מטאורי, כיוון שחברות הסמרטפונים רואים במצלמה מרכיב חשוב בסמרטפון ועמלות לשפרו ללא לאות. תפוצתן הגבוהה של מצלמות אלו והשיפור המתמיד באיכותן, נגסה במכירות רוב המצלמות האחרות, במיוחד הקומפקטיות, אך גם במצלמות SLR.
יצרניות בולטות של משפחת מצלמות זו הן אפל, סמסונג ,LG, וואווי, שיאומי, סוני ונוקיה.
מצלמות קומפקטיות (כיס)
ממוזער|מצלמת כיס קומפקטית של פנסוניק מסוג Lumix
מצלמות כיס או בשמן האחר מצלמות קומפקטיות, טובות באיכויות שלהן, נוחות מאוד לשימוש ונותנות תוצאות סבירות למשתמש. יתרונן הוא הקומפקטיות שלהן, האפשרות לשאת אותן תמיד בכיס, בארנק או על החגורה, וזמינותן לצילום מידי. לרוב המצלמות זום בסיס של פי 3, אבל יש שמגיעות עד פי 12 (קנון SX200 IS X12) ועד פי 18 (Samsung WB750) ויותר. והרזולוציה שלהן יכולה להגיע עד 20 מגה פיקסל. משקלן נע בין 100 ל-200 גרם, ומחירן האופייני נע בין כ-500 ל-4,500 שקלים.
יצרניות בולטות של משפחת מצלמות זו הן ניקון, קנון, קסיו, פוג'י פילם, סוני, אולימפוס, פנסוניק, פנטקס, סמסונג, קודאק, ריקו ולייקה.
מצלמות חובבים
שמאל|ממוזער|250px|מצלמת סופר זום פי 18 של חברת אולימפוס. דגם SP-590UZ של אולימפוס, שבר ב-2009 את השיא עם זום של פי 26
שמאל|ממוזער|250px|קולפיקס P900 - מצלמת סופר זום פי 83 של חברת ניקון. אחת מהמצלמות עם הזום הגבוה ביותר כיום. חברת ניקון שברה את השיא שלה כאשר הוציאה דגם מתקדם יותר של מצלמה זו קולפיקס P1000 ב-2018 עם זום של פי 125.
מצלמות אלו קרויות גם מצלמות דמויות SLR או מצלמות סופר זום. הן מהוות פשרה נוחה לחובבי צילום לא מקצועיים שמעוניינים לחסוך את ההתעסקות בעדשות מתחלפות וכל העניינים הטכניים ובכל זאת להיות קרובים למצלמות הרפלקס, או לאלו שרוצים לצלם בזום גבוה למשל צילומי ציפורים וחיות במחיר סביר ובקלות בשימוש. למצלמות אלו איכויות צילום טובות, המאפשרות לבצע הגדלות מהצילומים. למצלמות אלו עדשות רחבות, רזולוציה גבוהה (בין 10 ל-16 מגהפיקסל), גודל חיישן אופייני 1/2.3 אינץ', זום גדול (בין פי 10 לפי 125 ב-2020), מסכי LCD של 3 אינץ' ומעבר (בחלקם מתכווננים או מפרקיים), מבזק מובנה נפתח, מתאם למבזק חיצוני, עינית דיגיטלית (בנוסף לצג), ומנגנונים מתקדמים נוספים כמו ייצוב (בעדשה או בחיישן, ולעיתים שילוב של השניים), צילום מקרו, איזון ותיקון צבעים, בחירת הטובה מבין מספר תמונות, זיהוי פרצופים, זיהוי מצמוץ וזיהוי חיוך, וצילום וידאו (בדור החדש באיכות HD).
לחלק ממצלמות אלו אפשרות של בחירה ידנית של פרמטרים של צילום כמו מהירות תריס ומפתח צמצם בדומה למצלמות SLR. יש מצלמות שתומכות בתכונות מתקדמות, כמו ניקון P90 שתומכת בגילוי תנועה, או אולימפוס SP-590UZ שתומכת בצילום על גבי צילום, או פוג'יפילם S-100FS שמבצעת אמולציה לסוג פילם שהצלם היה נוהג להשתמש בו. בחלק מהמצלמות החדשות הוסרו פנל ה-LCD העליון, סוללות הליתיום הייחודיות, מתאם מבזק חיצוני, וכפתורים חיצוניים לשליטה על פונקציות, לעיתים כדי להוזיל את מחירן, ולעיתים לבדלן ממצלמות ה-DSLR. משקלן של מצלמות דמויות ה-SLR נע בין 300 ל-600 גרם (אף שיש שמגיעות ליותר מ-900 גרם). ומחירן האופייני נע בין כ-1,000 ל-2,500 ש"ח.
רוב המצלמות הללו כוללות עדשת זום קבועה שאינה ניתנת להחלפה. חלק ממצלמות אלה, כגון ה-Panasonic Lumix DMC-FZ50, מעוצבות כך שממשק המשתמש יהיה דמוי-SLR וכוללות שליטה בזום ובמיקוד דרך טבעות על העדשה, שתי גלגלות לשליטה בחשיפה, תושבת Hot-Shoe למבזק (Flash) חיצוני, שמירה בפורמט JPEG והן בפורמט Raw, ממשק תפריטים מתקדם ועוד. חסרונן של מצלמות אלו בעיקר במהירות הצילום, בזמן מחזור של צילום, ובצילום בתנאי תאורה חלשים.
יצרניות בולטות של משפחת מצלמות זו הן קנון, ניקון, פוג'י פילם, סוני, אולימפוס ופנסוניק.
מצלמות DSLR
שמאל|ממוזער|250px|מצלמת istDs של פנטקס
מצלמות רפלקס דיגיטליות הן המצלמות המתקדמות ביותר, שלהן יש את מיטב הביצועים והיכולות, וניתן להפיק באמצעותן תמונות איכותיות מאוד. למצלמות אלו חיישנים גדולים
(APS-C, APS-H ומסגרת מלאה (FF) בגודל שבין 370 ל-864 מילימטרים מרובעים) המאפשרים צילום איכותי ברזולוציות גבוהות (החל מ-18 מגהפיקסל וכלה ב-51 בסטילס, וצילום וידאו עד 4K נכון ל-2017), בתנאי ראות חלשים (ערכי ISO בין 6,400 ל-51,200), במהירות סגר מקסימלית גבוהה (בין 1/4000 ל-1/8000 שנייה) ובעוד פרמטרים רבים ושונים.
למצלמות אלו יש את הביצועים הטובים ביותר מבחינת רזולוציית תמונה, מהירות צילום וזמן תגובה, זמן מחזור הצילום, ותנאי תאורה. את הגמישות המרבית הן מבחינת שיטות חשיפה, מדידת אור ומיקוד, הן מבחינת צורות צילום כמו צילום בצרורות, סצינות ואפקטים, והן מבחינת אביזרים היקפיים של המצלמה. ישנה אפשרות להחליף עדשות, המאפשרות לצלם בזוויות, מרחקים, ובתנאי תאורה שונים. כמו כן, ניתן להתקין מבזק חיצוני ולתקשר עם מבזק חיצוני במצלמה זו, כדי להשיג תמונות איכותיות בתנאי תאורה חלשים. מצלמות אלו עשויות להגיע עם שלט חוטי או אלחוטי לשליטה טובה יותר על הצילום, כאשר הדבר נצרך. בחלק ממצלמות בקטגוריה זו, ניתן להזרים וידאו חי מהמצלמה באמצעות יציאת HDMI או WIFI, וכן לשלוט במצלמה מתוכנת שליטה (Tethering Software) שרצה במחשב אישי או בסמרטפון, כאשר אז השליטה על הפרמטרים של הצילום מאוד גמישה. חלק ממצלמות אלו מגיעות עם חיישן GPS או שיש להן אפשרות להרחבה לחיישן כזה.
מחירן בין משפחות המצלמות הוא ברף הגבוה. לעומת מצלמות קומפקטיות שמחירן מתחיל מכ-500 שקלים, טווח מחירי גוף מצלמות רפלקס דיגיטליות נע בין 1,000 שקלים ומגיע עד 15,000 שקלים ויותר למצלמות מסגרת מלאה, ומחיר העדשות מתחיל מכמה מאות שקלים ונוסק לעד כמה עשרות אלפי שקלים (עדשות טלפוטו של ניקון באורך מוקד של 800 מ"מ מגיעות עד לסכומים של 80,000 שקלים). בדורות הראשונים של ה-DSLR לא היה אפשר לקבל תצוגה מקדימה של התמונה המיועדת לצילום על המסך (Live View), אלא רק לצלם דרך העינית (וגם כיום הצילום דרך העינית שמקובל יותר הוא מותאם יותר למצלמות אלו), הגבלה נוספת הייתה אי האפשרות לצלם וידאו. במצלמות החדשות התגברו על הגבלות אלו. באוגוסט 2008 יצאה חברת ניקון עם דגם D90. מצלמת הרפלקס הראשונה שגם איפשרה לצלם וידאו. חסרונן של מצלמות ה-DSLR הוא בעיקר בגודלן ומשקלן ובעלות הכספית הגבוהה.
משקלן של מצלמות אלו מתחיל מ-450 - 500 גרם ועולה עם העדשות והאביזרים השונים. בקטגוריה זו קיימות גם מצלמות DSLR לשוק המקצועי, בעלות חיישן גדול במיוחד, רגישות גבוהה לאור, מהירות סגר גבוהה במיוחד, וגוף עמיד יותר לזעזועים, אבק ומים, המסוגלות לצלם מספר רב של תמונות בזמן קצר. מחירן מאמיר לעשרות אלפי שקלים ולעיתים אף לעשרות אלפי דולרים.
יצרניות בולטות של מצלמות DSLR הן ניקון, קנון, סוני, פנטקס, פנסוניק, פוג'יפילם ולייקה.
מצלמות ללא מראה
ממוזער|250px|פנסוניק G1, הראשונה להשתמש בפורמט Micro 4/3 המשותף לפנסוניק ואולימפוס
בסוף 2008 החלה להופיע משפחה חדשה של מצלמות שתפקודן הבסיסי (ובחלקן גם הצורה) דומה לזה של DSLR, אך הן חסרות את מנגנון המראה שאחראי על העינית האופטית, ומכאן שמן - ללא מראה. במצלמה זו גודל החיישן דומה לזה שבמצלמות רפלקס (לרוב APS-C או מעט קטן יותר, אם כי יש דגמים עם חיישן בגודל Full Frame) ויש אפשרות להחליף את העדשה, אבל היעדר מנגנון המראה והעינית האופטית מקטין את המרחק בין העדשה לחיישן ומאפשר להקטין משמעותית את העדשות.
מצלמות אלו דומות באיכות התוצאות למצלמות DSLR, והן קטנות, קלות ונוחות לשימוש מאחיותיהן הגדולות והכבדות. קטגוריה זו קורצת לעבר קהל יעד של חובבים הרוצים בצילום איכותי, ללא הסרבול הכרוך במצלמות DSLR. החברה הראשונה שהשיקה מצלמה כזו הייתה חברת פנסוניק עם הדגם Lumix G1, באוקטובר 2008. לאחריה ביולי 2009 יצאה חברת אולימפוס עם דגם Pen EP-1. פנסוניק ואולימפוס משתמשות בפורמט עדשות חדש שהן פיתחו יחד עבור מצלמות מקטגוריה זו, שנקרא "מיקרו 4/3" (Micro Four Thirds), בעוד חברות אחרות משתמשות בפורמטים ייחודיים להן. חלק מהמצלמות הללו לא מגיעות עם עינית אלא רק מסך, מה שעלול ליצור קשיים בתנאי תאורה חיצוניים, שבהן אור השמש מאפיל על המסך. גודלן של מצלמות אלו עשוי להיות דומה לחלק מהמצלמות הקומפקטיות, משקלן מתחיל מכמה מאות גרמים, ועלותן בין כ-1,000 שקלים ונוסקת עד לכמה עשרות אלפי שקלים.
יצרניות בולטות של מצלמות ממשפחה זו הן פנסוניק, אולימפוס, ניקון, קנון, פוג'יפילם, סוני ולייקה.
מצלמות פורמט בינוני
סדרה של מצלמות אלו הן מצלמות ברזולוציה גבוהה מאוד (בין 40 ל-150 מגהפיקסל). מצלמות אלו נועדו בעיקר לפלח שוק קטן של כמה עשרות אלפים צלמים מקצועיים בכל רחבי העולם, שצריכים לפרסם תמונות גדולות כמו שלטי חוצות. למצלמות אלו חיישן גדול מאוד, והן מתמקדות יותר באיכות צילום הסטילס ופחות בתכונות אחרות כמו למשל צילום וידאו. עלות מצלמות אלו בין כעשרת אלפים דולר לכמה עשרות אלפי דולרים.
יצרניות מובילות בתחום הן האסלבלד השוודית, פייז וואן הדנית, לייקה הגרמנית, ופנטקס, פוג'יפילם וממיה היפניות.
השפעה על השוק
כניסתן של המצלמות הדיגיטליות דחפה לשוליים את מצלמות הסרט והצניחה את מחיריהן לשפל. כיום ניתן להשיג מצלמות רפלקס חצי מקצועיות, שעלו בעבר אלפי שקלים, באלף שקלים ופחות. העידן הדיגיטלי הביא לכניסה של חברות אלקטרוניקה רבות לשוק שהיה סגור בפניהם בעבר, ולתחרות עזה בין החברות השונות ולהוצאת דגמים רבים מאוד.
בינואר 2004 הודיעה חברת קודאק על כוונתה להפסיק לשווק מצלמות סרט תחת המותג קודאק. ניתן לראות בכך סמן לכך שהמעבר למצלמות דיגיטליות עבור חובבים נמצא בשלב מתקדם. שנתיים לאחר מכן בינואר 2006 הודיעה חברת ניקון כי היא מפסיקה לייצר מצלמות פילם לצילום רגיל והיא תמשיך לייצר רק עוד שני סוגי מצלמות פילם לצילום מקצועי בלבד.
רשת דיקסונס שהיא קמעונאית האלקטרוניקה הגדולה ביותר בבריטניה, הודיעה בשנת 2005 כי היא תמשיך למכור מצלמות פילם עד גמר המלאי ולא תחדש אותו.
בשנת 2004 נמכרו ברחבי העולם מצלמות דיגיטליות בסכום של כ-20 מיליארד דולר. באותה שנה היו ל-42% מבתי האב בארצות הברית מצלמות דיגיטליות.
מומחי צילום טענו כי הצילום הדיגיטלי הוא פחות איכותי מצילום הפילם, אולם כבר ב-2005 תהליך ייצור המצלמות הדיגיטליות והמוצרים הנלווים אליהן מצד אחד ותהליך הפסקת הייצור של מצלמות הפילם והמוצרים הנלווים אליהם מצד שני הוא בלתי הפיך, ולמעשה כמעט כל אדם שקונה פעם ראשונה בחייו קונה מצלמה דיגיטלית, וגם הרבה חובבי צילום אשר צילמו עד היום במצלמות פילם מחליפים אותן במצלמות דיגיטליות.
במהלך העשורים הראשונים של המאה ה-21 המצלמות הדיגיטליות הלכו והשתכללו בכל ההיבטים הקיימים, האוטומציה תפסה יותר ויותר מקום בצילום, שולבו חיישני צילום מסוגים שונים בכל הטלפונים הניידים והנגישות לצילום לכלל האוכלוסייה הפכה לדבר שבשגרה. שנת הפיק של המצלמות הדיגיטליות הייתה בשנת 2010 אז יוצרו ברחבי העולם 121 מיליון מצלמות דיגיטליות ומאז חלה התדרדרות מתמשכת ביצור עד ל-8.7 מיליון מצלמות ב-2020. לא מן הנמנע כי השיפורים שחלו בסמרטפונים והפופולריות הגואה שלהם עם למשל מכירה של כ-1.5 מיליארד סמרטפונים בשנת 2019 שברובם ככולם הוטמעו חיישני צילום יעילים, היא זו שפגעה קשות בשוק המצלמות הדיגיטליות.
את עיקר הפגיעה בירידה ספגו המצלמות הקומפקטיות כאשר המכירות ירדו מ-108 מיליון מצלמות קומפקטיות בשנת 2010 שהייתה שנת השיא ל-3.4 מיליון בשנת 2020, לעומת זאת במצלמות עם העדשות המתחלפות הירידה הייתה פחות דרמטית מ-21 מיליון מצלמות בשנת 2012 שהייתה למצלמות מסוג זה שנת הפיק ל-5.2 מיליון מצלמות בשנת 2020.
השפעות תרבותיות
את התגובות החברתיות והתרבותיות להופעת וחדירת המצלמות הדיגיטליות לשדה הצילום, יחד עם טכנולוגיות הדמיה ממוחשבות שיצרו דימויים בעלי מראה של צילום, ניתן לחלק לשני גלים עיקריים; הגל הראשון התאפיין בתפיסת הטכנולוגיות החדשות כשבר והרס של מסורת הצילום בת 150 שנים, ואף של כל מסורת הייצוג התמונתי המערבי (האנלוגי בבסיסו) מאז ימי הרנסאנס. תגובות אלו נחלקו בעצמן למחנה פסימיסטי, שחש חרדה ואיום לנוכח השינוי הטכנולוגי והיכולת להפעיל מניפולציה על הדימוי המצולם ברמה כה עמוקה ובסיסית, ולמחנה אופטימיסטי, שציפה לקראת עידן חדש, "פוסט-צילומי", שבו נתפכח מהאשליה הכוזבת של הצילום האובייקטיבי ונשתחרר מגבולות הראייה הצילומית המוגבלת. תגובות אלו אופיינו בהדגשת השוני הטכנולוגי בין הצילום האנלוגי לזה הדיגיטלי, ונטו לדטרמיניזם טכנולוגי בגישתם.
גל שני של חשיבה על ההיבטים התרבותיים של הצילום הדיגיטלי טען שהתגובות הראשוניות שמו דגש רב מידי על השוני הטכנולוגי הברור בין תהליכי הצילום האנלוגי והדיגיטלי. ואולם, עיסוק יתר והיקסמות משוני טכנולוגי מאפילים על אלמנטים חשובים של המשכיות במשמעויות ובשימושים התרבותיים בטכנולוגיות. מבקרים אלו טענו שהשינוי הטכנולוגי, רדיקלי ככל שיהיה, הוא רק גורם אחד בתוך הקשר רחב הרבה יותר של המשכיות וטרנספורמציה. אם נתעלם מהשוני הטכני ונתבונן באופנים בהם משתמשים בצילום הדיגיטלי, נראה שלא התחולל כל שבר מהותי בעת המעבר מצילום אנלוגי לדיגיטלי.
חברות המייצרות מצלמות דיגיטליות
המעבר לעולם הדיגיטלי איפשר לחברות אלקטרוניקה רבות להיכנס לתחום של יצור מצלמות, שהיה עד אז נחלת מספר חברות מועט.
עם החברות המרכזיות המייצרות מצלמות דיגיטליות ניתן למנות את ניקון, קנון, פוג'י, אולימפוס, פנטקס, סוני, HP, קודאק, פנסוניק, לייקה, קיוסרה, קסיו וריקו.
לקריאה נוספת
Scott Kelby, The Digital Photography Book, Peachpit Press, 2006.
Lister, Martin, (2004). 'Photography in the Age of Electronic Imaging', In: Liz Wells (ed.), Photography: A Critical Introduction (3rd Edition), Routledge, pp. 296-336
William Mitchell (1992) The Reconfigured Eye: Visual Truth in the Post-Photographic Era, Cambridge, MA: The MIT Press
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
דיגיטלית
קטגוריה:טכניקות דיגיטליות
קטגוריה:ארצות הברית: המצאות
קטגוריה:מכשירי חשמל | 2024-07-04T14:37:59 |
דגל הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו | דגל הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו הנוכחי אומץ ב־20 בפברואר 2006. החוקה החדשה, שאושרה בדצמבר 2005 ונכנסה לתוקף בפברואר 2006, הכריזה רשמית על חזרה לדגל דומה לזה אשר היה בשימוש בשנים 1963–1971, עם שינוי קל מכחול כהה לתכלת, אשר מסמל שלום. הפס האדום באמצע הדגל מסמל את "דם הקדושים המעונים של המדינה", הצהוב את העושר של המדינה, והכוכב מסמל על "עתיד זוהר עבור המדינה".
הדגלים הקודמים
הדגל הקודם האחרון אומץ בשנת 1997. הוא דומה לדגל אשר היה בשימוש מ-1960 עד 1963. במקור, הכוכבים בצד שמאל ייצגו את ששת אזורים של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, אך מאז נוספו עוד ארבעה אזורים עצמאים ועיר עצמאית אחת (קינשאסה, הבירה). הדגל מבוסס על הדגל שבמקור היה בשימוש על ידי האיגוד האפריקאי הבינלאומי של המלך לאופולד השני (ארגון שהיה אמור להיות ארגון הומניטרי, אך תפקד בעיקר בתור חזית לניצול אינטרסים כלכליים בקונגו על ידי המלך לאופולד) והונף לראשונה ב-1877. העיצוב המקורי של הדגל נוצר לכאורה על ידי החוקר המפורסם הנרי מורטון סטנלי והוא מורכב מרקע כחול עם כוכב זהוב בעל חמש פינות במרכזו, כאשר הכוכב אמור לסמל את "אור הציויליזציה" אשר בוהק כעת בעוז באפריקה האפלה. אותו עיצוב היה בשימוש בדגל של מדינת קונגו החופשית לאחר שהטריטוריה הוכרה רשמית כרכוש פרטי של המלך לאופולד השני בועידת ברלין.
לאחר קבלת עצמאות מבלגיה ב-30 ביוני 1960, אותו עיצוב בסיס נשאר אך ששת הכוכבים נוספו על-מנת לסמל את ששת האזורים של המדינה באותה העת. עיצוב זה היה בשימוש רק שלוש שנים, משנת 1960 עד שנת 1963.
הדגל של הרפובליקה השנייה של קונגו (שמה של הטריטוריה בתחילת שלטונו של מובוטו ססה סקו), נהיה הדגל הרשמי לאחר שמובוטו ייסד את הדיקטטורה שלו. דגל זה נמצא בשימוש משנת 1963 עד שנת 1971 והורכב מאותו כוכב זהוב אשר הוקטן ונמצא בפינת ההנפה של הדגל עם פס בצבע צהוב ואדום חוצה אלכסונית את הדגל.
דגל זה שונה שוב לאחר שמובוטו החליט לשנות את שמה של המדינה לזאיר ב-1971. דגלה של זאיר (הירוק למטה) נוצר כחלק מניסיונו של מובוטו להחזיר את המדינה למדינה מאפיינים אפריקאים ונותר בשימוש עד נפילת שלטונו ב-1997.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, דגל
קטגוריה:הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו: סמלים לאומיים
הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו
הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו | 2024-07-29T22:58:21 |
דגל וייטנאם | דגל וייטנאם (בווייטנאמית: cờ đỏ sao vàng, מילולית - "הדגל האדום עם הכוכב הצהוב") הוא דגלה הלאומי של הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם. הדגל הוא דגל מהפכני אדום שעליו מוטבע הכוכב האדום הקומוניסטי.
היסטוריה
דגל וייטנאם אומץ על ידי הווייט מין ב-1941, כוח גרילה שלחם בכיבוש היפני של וייטנאם במהלך מלחמת העולם השנייה. ב-2 בספטמבר 1945 הכריז הוייט מין על הקמת הרפובליקה הדמוקרטית של וייטנאם, והדגל היה לדגלו.
למרות הצהרת העצמאות של הרפובליקה הדמוקרטית של וייטנאם, צרפת תבעה בעלות על וייטנאם במסגרת הודו-סין הצרפתית, אך הסכימו לעצמאות מסוימת במסגרת האיחוד הצרפתי. השיחות בין צרפת לוייט מין התמוטטו בתוך זמן קצר, מה שהוביל למלחמת הודו-סין הצרפתית. אחרי קרב דיין ביין פו ב-1954 הסכימו הצרפתים לוותר על צפון וייטנאם, ובוועידת ז'נבה חולקה וייטנאם לאורך קו הרוחב 17, וצפון וייטנאם הוכרה כמדינה עצמאית.
לאחר ההכרה במדינה, אימצה המדינה דגל רשמי בעל כוכב צר יותר ב-30 בנובמבר 1955.
במקביל, הוקמה ב-1949 הרפובליקה של וייטנאם, שהוכרה עד 1954 כריבון של כל וייטנאם. המדינה אימצה דגל צהוב אותו חצו שלושה קווים אופקיים אדומים. הדגל היה בשימוש עד לתבוסת הרפובליקה של וייטנאם במלחמת וייטנאם ב-1976, שהביאה לכיבוש הדרום בידי הצפון.
עיצוב
יחס הממדים שלו הוא 2:3 ובמרכזו כוכב צהוב בעל חמישה קודקודים, המסמל את מנהיגות המפלגה הקומוניסטית הווייטנאמית. הצבע האדום מסמל הצלחה ומהפכה. חמשת הקודקודים מסמלים את העובדים, האיכרים, החיילים, האינטלקטואלים והצעירים.
צבעי הדגל הם צבעים לאומיים ותיקים של וייטנאם, ששימשו גם את דגל דרום וייטנאם ואת דגל הקיסרות הווייטנאמית.
ראו גם
דגל דרום וייטנאם
קישורים חיצוניים
וייטנאם
קטגוריה:וייטנאם: סמלים לאומיים
וייטנאם
קטגוריה:הדגל האדום
וייטנאם | 2024-09-07T05:30:04 |
דגל טנזניה | דגל טנזניה אומץ בשנת 1964. הוא נגזר מדגל טנגנייקה ודגל זנזיבר הקודם. הדגל מחולק באלכסון על ידי רצועה שחורה שקצותיה צהובים היוצאת מהחלק התחתון של צד המוט. המשולש העליון (בצד המוט) הוא ירוק והמשולש התחתון הוא כחול.
טנזניה היא אחת ממדינות יבשת אפריקה שדגלן מתאפיין לרוב על ידי צבעים של אדום, שחור, ירוק, לבן וכחול. מחקרים מראים כי קיים קשר בין המיקום של המדינה במערכת המודרניזציה העולמית לבין מנהגיה אשר משפיעים על סמליה, בהם, בין היתר, דגל המדינה.
היסטוריה
בזמן שלטון האימפריה העומאנית היה דגל טנזניה דגל אדום פשוט. ב-1891 השתלטה הקיסרות הגרמנית על טנזניה ומיזגו אותה עם בורונדי ורואנדה ליצירת מזרח אפריקה הגרמנית. הדגל שהונף בתקופה זו היה שדה לבן עם צלב שחור ובחלק השמאלי העליון היה ריבוע אדום עם חמישה כוכבים מחומשים. אחרי נפילת הגרמנים, השתלטה בריטניה על טנזניה, והדגל שהונף בזמן שלטונה היה אדום כאשר בפינה השמאלית למעלה דגל בריטניה, ובפינה הימנית למטה תמונה של ג'ירפה בתוך עיגול לבן. ב-1951 הפכה טנזניה למדינה ריבונית ואומץ דגל חדש בצבע ירוק ושחור עם פסים צהובים. הדגל עבר עוד מספר גלגולים עד לדגל הסופי. דגל זה, ירוק וכחול עם פס שחור אלכסוני עם גבול צהוב. הירוק מייצג את הצמחייה, השחור מייצג את האנשים, כחול הוא האוקיינוס וצהוב הוא העושר.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
טנזניה, דגל
קטגוריה:טנזניה: סמלים לאומיים
טנזניה | 2023-07-29T09:38:58 |
מדרון חלקלק | מדרון חלקלק הוא טיעון מטפורי לפיו צעד מסוים עלול להביא לתגובת שרשרת של השלכות שבסופן תהיה השלכה שלילית, או שהוא יפרוץ סכר ויגרום לריבוי צעדים מסוגו עד למצב אבסורדי.
אם הטיעון מתייחס לצעד הראשון ככזה שיכול להיות ראוי מצד עצמו, או אם לא נלווים לצידו דוגמאות או הסברים חזקים דיים לאופן שבו תגובת השרשרת אכן עשויה להיווצר, הוא הופך לכשל לוגי.טיעון "פריצת הסכר", כלומר ראשוניות על המדרון החלקלק, נקרא גם פנייה אל המוקצן (Appeal to Extremes).
רעיון המדרון החלקלק דומה לרעיון תאוריית הדומינו (או "", או "שיטת הסלמי"), אך משמש לעיתים קרובות דווקא בדיון בדילמות בנושאים הקשורים לאתיקה וזכויות.
בתחום הרטוריקה "כשל המדרון החלקלק" הוא כשל לוגי, שמבקש להפריך טענה על ידי הצגת סדרה של אירועים שכביכול מתחייבים נסיבתית מהטענה, אף שאין ביניהם קשר נסיבתי.
המדרון החלקלק כטיעון
מבנה טיעון "המדרון החלקלק" מגדיר את א' ו-ב' כאירועים, מצבים, מדיניות, פעולה וכדומה, וטוען למבנה הבא:
אם א' יתרחש
גדלים הסיכויים ש-ב' יתרחש
בדרך כלל, הטיעון מתבסס על אחד משני המבנים הבאים:
אם א' יתרחש, כי אז נעלה על מסלול שסביר שיביא להתרחשות ב' ואחריו גם תוצאות נוספות, כמו בהתדרדרות במדרון חלקלק.
אם א' נכון, כי אז <שרשרת טענות לוגיות> ב' נכון, או אם א' נכון אז אין סוף אירועים מסוג א' נכונים.
המדרון החלקלק ככשל לוגי
טיעון המדרון החלקלק יכול להיות גם כשל לוגי של כשלי אי-רלוונטיות השייך למשפחת הכשלים טווח ביניים. הטענה כאן היא סופיסטית: אם א' יתרחש, באופן בלתי נמנע יתרחש ב'. לעיתים קרובות, לובש הטיעון דמות "חדק הפיל": אם החדק נראה, סימן שהפיל כולו ניצב מאחוריו. במובן זה, דומה כשל המדרון החלקלק לכשל גנטי, רק במהופך. אם הקשר הסיבתי בין הדבר העומד לקרות לבין הדבר שעל פי הטיעון יבוא בהכרח אחריו אינו חזק דיו – מדובר בכשל לוגי.
טיעוני מדרון חלקלק לובשים לעיתים קרובות בדיון דמות של כשל דחליל (איש הקש) במבנה הבא:
א' התרחש (או עלול להתרחש); לכן
ב' עתיד להתרחש באופן בלתי נמנע (מדרון חלקלק)
ב' אינו רצוי; לכן
א' אינו רצוי (הדחליל).
הטיעון עשוי כמובן להיות תקף (אם אכן קיים מדרון חלקלק בנקודה זו) ואז הדחליל אינו באמת דחליל כי אם דבר שרצוי להימנע ממנו. דוגמה לטיעון תקף:
אליס מטפחת חוות אריות בחצר ביתה; לכן
יש סיכוי טוב שהאריות ישתחררו מן החווה ויטרפו את העוברים והשבים (מדרון חלקלק אמיתי),
טריפה כזו אינה רצויה מנימוקים שונים; ולכן,
לא רצוי שאליס תטפח חוות אריות בחצר ביתה.
דוגמה לטיעון לא תקף:
בוב משקה את העציץ שלו מדי שלושה ימים; לכן
יש סיכוי טוב שהצמח בעציץ יגרום להתפשטות צמחים טורפי אדם ברחבי העיר (מדרון חלקלק שגוי),
טריפה כזו אינה רצויה מנימוקים שונים; ולכן,
לא רצוי שבוב ישקה את העציץ שלו.
דוגמה לפנייה אל המוקצן:
ישראל חייבת לקבל פליטים במצוקה
יש בעולם מיליוני פליטים וישראל לא יכולה לקבל את כולם, לכן אסור לקבל אף פליט
דוגמאות נוספות:
"אם נרשה לנשים להפיל עוברים, בקרוב חיי כולנו יהיו הפקר".
"אם נהפוך את החשיש לחוקי, בתוך זמן קצר מעשני החשיש יתמכרו להרואין".
המדרון החלקלק באתיקה
בטיעון "המדרון החלקלק" נעשה שימוש רב בביואתיקה. טיעון המדרון החלקלק שגור, בין השאר, בפי המזהירים מפני המתות חסד באומרם שהכשרתן, אף במקרים חריגים, עלולה להוביל להמתה שיטתית של זקנים וחולים ולזילות מוחלט של ערך החיים.
פרופ' אברהם שטינברג, הציג עמדה בזכות השימוש בשיקול "המדרון החלקלק":
דברים דומים כתב המשנה לנשיא בית המשפט העליון, מנחם אלון:
פרופ' א' דווידסון תיאר במהלך דיון בוועדת הכנסת:
טיעונים מקבילים למדרון חלקלק
ישנם כמה וכמה טיעונים מקבילים למדרון חלקלק: מומנטום, חיכוך סטטי ואינדוקציה.
מקבילת המומנטום
לפי מקבילה זו, התרחשות א' תניע תהליך שיוביל באופן בלתי נמנע לאירוע ב'. התהליך עשוי להיות קשור בקשרים סיבתיים בין האירועים, אך הדגם תלוי במידת האיתנות של ההקבלה לעקרון הפיסי של המומנטום. מקבילה זו לובשת לעיתים קרובות דמות "תאוריית דומינו" או "הדבקה".
מקבילת החיכוך הסטטי
בפיזיקה, יש בדרך כלל חיכוך רב יותר כנגד עצמים לא נעים (חיכוך סטטי) מאשר כנגד עצמים נעים (חיכוך קינטי). טיעונים המשתמשים במקבילה זו מניחים כי הרגלים או עכבות של אנשים פועלים באופן דומה: כאשר ישנם שינויים רחבי היקף, קל יותר לשנות התנהגות באופן בלתי רצוי (וזה טיעון שדורש הוכחה נפרדת, כמובן).
מקבילת האינדוקציה
המקבילה כאן דומה לאינדוקציה מתמטית, וממחישה את פרדוקס הערימה. מעריכים את ההקשר (נזק או היעדרו) של כיתת אירועים א1, א2, א3,..., אn. מניחים כי בכל "ח'" האירוע א'ח אינו שונה בהרבה מ-א'ח+1, כך ש-א'ח מוערך בדומה ל-א'ח+1.
אנחנו מסיקים שעבור "ח'" עד איבר "n" האירוע א'ח יוערך בדומה ל-א'1.
על כן, א'1 צריך להחשב מזיק אם א'n נחשב מזיק. לדוגמה:
"אם ניתן רישיון בנייה למסגד בעירנו, כי אז יהיה עלינו לתת רישיון לעוד מסגד, לא יהיה גבול למספר הרישיונות שנצטרך לתת למסגדים, והעיר תשתנה לחלוטין". מובן כאן כי "רישיון"בניית מסגד אינו שונה בהרבה מ"רישיון"בניית מסגד+1 ומובן מאליו כי בניית אלף מסגדים תשנה את אופייה של העיר.
ביהדות
בהלכה, ישנם איסורים מדרבנן שאין להם מקור באיסורי התורה, ונאסרו "כדי להרחיק את האדם מן העבירה". דוגמה לכך בתחילת המשנה, מסכת ברכות פרק א', בעניין זמן קריאת שמע של ערבית. חכמים אמרו "עד חצות הלילה" בעוד בהתורה הזמן הוא עד עלות השחר.
ככלל, במסורת היהודית מקובל המונח "סייג" (=גדר) האוסר לבצע פעולה מסוימת, לא מתוך שפעולה זו אסורה- גופא, אלא מתוך כך שביצוע פעולה זו עלול להוביל ביצוע פעולות אחרות. כך ההלכה אוסרת על רכיבה על חמור בשבת לא מתוך איסור מצד עצמו לעשות כן - אלא משום שהרוכב עלול לקטוף ענף עץ על מנת להשתמש בו לזירוז החמור. על מנת למנוע את קטיפת הענף (- הפעולה האסורה המקורית), ההלכה אוסרת גם רכיבה על חמור שהיא לכשלעצמה פעולה מותרת. לעניין זה יש קשר למושג "מראית עין" שהוא מקרה פרטי של מדרון חלקלק.
עם זאת, שיקול זה מוגבל על ידי הכלל ש"אין גוזרים גזירה לגזירה", האומר שאם פעולה א' היא הפעולה האסורה מהתורה, ההלכה אוסרת את פעולה ב' שתוביל לפעולה א', אך לא אוסרת על ביצוע פעולה ג' שתוביל לפעולה ב' שתוביל לפעולה א'.
מקורות
רפאל כהן אלמגור (עורך), דילמות באתיקה רפואית, הוצאת הקיבוץ המאוחד/מכון ון ליר, תשס"ב
אסא כשר, אתיקה צבאית הוצאת משרד הביטחון
ראו גם
תאוריית החלונות השבורים
הצפרדע המתבשלת
קישורים חיצוניים
אליקים רובינשטיין, על סכנת המדרון החלקלק, באתר דעת
קטגוריה:דימויים
קטגוריה:כשלים לוגיים
קטגוריה:פילוסופיה
קטגוריה:אתיקה | 2024-07-08T14:36:02 |
מאו דזה-דונג | מַאוֹ דְזֶה־דוּנְג (מבוטא מאו צה טונג; בסינית: 毛泽东; פין־יין: Máo Zédōng - IPA: , 26 בדצמבר 1893 – 9 בספטמבר 1976) היה מהפכן קומוניסטי סיני, שליט סין בשנים 1949–1976.
משנת 1943 כיהן כיושב ראש המועצה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית הסינית ואילך. בתפקידו היה גורם מרכזי בעליית המפלגה הקומוניסטית לשלטון בסין אחרי מלחמת האזרחים הסינית ונחשב אבי "הקפיצה הגדולה קדימה", תוכנית פיתוח שהובילה לרעב הגדול בסין וגרמה למותם של עשרות מיליוני סינים. מאו ידוע בעיקר כמנהיג "מהפכת התרבות" (בין 1966 ל־1976), קמפיין פוליטי שיצר במתכוון כאוס, ובנוסף לרציחות פוליטיות גבה את חייהם של עשרות מיליוני סינים נוספים. בסך הכל, מספר האנשים שמאו דזה דונג אחראי למותם נאמד בכ-30 מיליון.
ביוגרפיה
נעוריו ותחילת דרכו
מאו דזה־דונג נולד בכפר שאושאן בנציבות העירונית שיאנגטאן (湘潭縣) שבמחוז חונאן, כבכור מבין ארבעת בניו של איכר אמיד. במהלך מהפכת 1911 שירת בצבא המחוזי של חונאן ולאחר מכן שב ללימודיו, שם הפך חסיד של פעילות גופנית וקולקטיביזם.
אחרי סיום לימודיו בבית הספר בחונאן ב־1918 נסע מאו עם מורו וחמיו לעתיד הפרופסור יאנג צ'אנג־ג'י לבייג'ינג, שם הרצה יאנג באוניברסיטת בייג'ינג, כל זאת על רקע אירועי תנועת ה-4 במאי ותביעות הקוומינדאנג להגברת הדמוקרטיזציה והליברליזם בסין. בהמלצת יאנג, קיבל מאו עבודה כעוזר לספרן ופיתח אהבת קריאה, ושמע את נאומיהם של פרופסורים רדיקלים כמו סון יאט-סן, שהפך מאוחר יותר ליושב ראש הראשון של המפלגה הקומוניסטית בסין ולי דאג'או. באותה תקופה גם נישא מאו בשנית (אשתו הראשונה מתה כתוצאה ממחלה) ליאנג קאיחווי, בתו של יאנג.
פעילות במפלגה הקומוניסטית
במקום לצאת מחוץ לארצו כמנהג רבים מעמיתיו הרדיקלים, העדיף מאו בתחילת שנות העשרים לטייל ברחבי סין, עד שובו לחונאן, שם נטל את ההנהגה בקידום פעולה קולקטיבית וזכויות עובדים.
ביולי 1921 נכח מאו בקונגרס הראשון של המפלגה הקומוניסטית הסינית בשאנגחאי. נוסף לו היו בתנועה אותה עת רק עוד 56 חברים. בתוך שנים מספר, עד 1927, גדל מספר החברים בה ל־57 אלף. התנועה הקומוניסטית פעלה בשנותיה הראשונות במסגרת הקואומינטנג, בעיקר באזורי הכפר ובארגון פועלים באיגודים מקצועיים. פעילותה גם ביטאה את הרדיקליזציה הגוברת בסין, נוכח מה שנתפש ככישלון הקואומינטנג, למרות השגת הרוב בבחירות 1913, להשפיע בצורה מהותית ויסודית יותר על מצבה של סין.
מאו התקדם במהירות בשורות המפלגה הקומוניסטית ובשנת 1923 הוא נבחר לוועד המרכזי של המפלגה במסגרת הקונגרס השלישי. בשנת 1924 פרצה מלחמת האזרחים הראשונה בסין. סון יאט-סן, מנהיג הקואומינטנג, יצא לבייג'ינג כדי לשאת ולתת על כינון ממשלה כל־סינית, אך מת בשנת 1925 ולא הצליח להשלים את פועלו. יורשו, צ'יאנג קאי שק יצא עם כוחות הקואומינטנג לסילוק המשטר בצפון סין, במה שכונה "המסע צפונה". צ'יאנג קאי־שק הצליח באיחוד הגנרלים הניצים בצפון תחת שלטונו הוא, אחרי מותו של יואן שה־קאי.
מאו, במקביל, נשלח במסגרת החזית המאוחדת בין הקואומינטנג והמפלגה הקומוניסטית למחוז חונאן. בהרצאה במרץ 1927 בפני מרכז המפלגה הרצה מאו על פעילות האיכרים ועמד על החשיבות המכרעת שיש להם כגרעין כוח עתידי למהפכה. הצעתו של מאו להסתמך על כוח האיכרים כגרעין התמיכה המרכזי נדחתה על ידי המפלגה, אך הוא עצמו מונה למנהיג תנועת האיכרים.
זמן קצר אחרי כניסתו לשאנגחאי כונן צ'יאנג קאי־שק ממשלה לאומנית בסין כולה, בתמיכת מעצמות המערב, והחל במסע דיכוי נגד המפלגה הקומוניסטית, בת בריתו עד אז. עד שנת 1928 נרצחו 80 אחוז מחברי המפלגה והשאר ירדו למחתרת. זה היה אות הפתיחה למלחמת האזרחים השנייה, שנמשכה עד שנת 1937.
פיתוח התורה המאואיסטית
שמאל|ממוזער|250px|מאו נואם, 1939
מאו נמלט מהטרור הלבן של צ'יאנג קאי־שק באביב שנת 1927, אחרי התקוממות קציר הסתיו הכושלת, וכונן את בסיסו בצ'ינקאנשאן, בגבול שבין מחוזות חונאן, ג'יאנגשי וגואנגדונג. באותה תקופה גם התגרש מאשתו הראשונה, שהוצאה מאוחר יותר להורג על ידי הקואומינטנג, ונישא לחה דזה־ג'ן. מאו כונן במקום רפובליקה ברוח סובייטית והקים את "הצבא האדום הסיני", שמצא את עיקר מגויסיו מבין האיכרים, ואף פעל בשיתוף פעולה עמם, כאשר חיילי הצבא נוהגים משמעת ואדיבות ואף מסייעים לעיתים לאיכרים בעבודות השדה—ניגוד מובהק להתנהגותם של חיילי צבאות בדרך כלל. מאו כונן באזורים אלו חלוקה מחדש של האדמות, ובראש ובראשונה חילק את אדמות בעלי־האחוזות וחלק מאדמות האיכרים האמידים.
בתקופה זו פיתח מאו גם את תפיסתו הפוליטית. הוא דחה את רעיון הליבה של המרקסיזם בדבר מלחמת מעמדות בין הפרולטריון לבורגנות במדינה מתועשת, בין השאר משום שאף אחד משלושת האלמנטים הללו לא נמצא במצב ההתפתחות המתאים בסין. הוא דחה את תאוריית ההתפתחות ההיסטורית של המטריאליזם הדיאלקטי של מרקס, וטען כי יש צורך בעריכת התאמות ללניניזם לפי המצב השורר במקום.
עבור סין, טען מאו, המהפכה הנכונה צריכה להתבסס על האיכרים והאיכרות — שהם הרוב המכריע של האוכלוסייה. מנקודת מבט מרקסיסטית הייתה התאוריה של מאו בבחינת כפירה בעיקר, כיוון שבהיעדר בורגנות ופרולטריון אין מלחמת מעמדות המאפשרת מהפכה סוציאליסטית, ולכן לא תיתכן בסין מהפכה סוציאליסטית אמיתית בשלב ההתפתחות הנוכחי שלה.
הפתרון של מאו לבעיה זו היה באמצעות הטענה ש לפי מאו:
סין, מכאן, יכולה להגיע למהפכה סוציאליסטית אמיתית, אך נדרשים כמה שלבים מקדימים: מלחמת שחרור לאומית ואחריה "מהפכה דמוקרטית". מהפכה זו, מבחינתו של מאו, לא נועדה לכונן משטר דמוקרטי בסין אלא להשיג אחדות דעות בתוך הצבא, חיזוק המשמעת, וחיזוק הלחימה. מאו חזר והדגיש את הסתייגותו מ"אולטרה־דמוקרטיה", שבה ליחיד דעה משלו שאינה תואמת את דעת המפלגה.
מנקודת מבטו של מאו כל תאוריה צריכה להיות יפה לעניין ולשעה ולשרת את האינטרס העליון, שבשלב זה היה בעיניו הלחימה וביצוע המהפכה. בהתאם, הדגיש מאו במיוחד את נושא לחימת הגרילה ופיתח "תורת לחימה" תלת־שלבית: תחילה יש להניע את האיכרים למאבק ולכונן ארגון; בשלב השני יש לקבוע בסיס באזורי הכפר ולהגביר את התיאום בין ארגוני הגרילה; ובשלב השלישי יש לעבור ללוחמה קונבנציונלית.
מלחמה ומהפכה
תחת לחץ התקפותיו הנמשכות של צ'יאנג קאי־שק התגלע מאבק בתוך המפלגה הקומוניסטית ומאו הודח מהנהגת המפלגה והוחלף על ידי קבוצה שכונתה 28 הבולשביקים, שכללה גם את ג'וֹאוּ אֶנְלָאי, שחבריה היו נאמנים למדיניות שהכתיבו ברית המועצות והקומינטרן. אחרי התבוסות, שהנחיל צבאו של צ'יאנג קאי־שק לקומוניסטים במהלך מסע מלחמה בין אוקטובר 1933 לאוקטובר 1934, נמלטו שרידי הצבא האדום הסיני מהאזור שהיה בשליטת הקומוניסטים בדרום סין (שכותר על ידי הצבא הקוומינטנג), בכוונה להגיע לצפון סין ולבנות מחדש את כוחם הרחק מהשטח שבשליטת צ'יאנג קאי־שק.
לאחר מסע קשה ומתיש שארך כמעט שנה, שקיבל מאוחר יותר את השם "המצעד הארוך" (או המסע הארוך), הגיעו שרידי הצבא האדום ליאן־אן שבחבל שָׁאַנְשִׂי. פחות מעשרת אלפים חיילים, כעשירית מהמספר שהחלו במסע הארוך, הצליחו לשרוד אותו, אך עתה היו הקומוניסטים בטוחים יחסית מפגיעתו של הקוומינטנג.
"המסע הארוך" סימן את התפנית המכרעת בקריירה הפוליטית של מאו. במהלך המסע הוא הצליח לגבור על קבוצת ההנהגה הבולשביקית, במסגרת ועידת דְזוּנְיִי, בעזרת ג'וֹאוּ אֶנְלָאי שעבר לתמוך בו, הפך למנהיג המוביל של המפלגה הקומוניסטית, ונבחר לוועדה המתמדת של הלשכה המרכזית (הפוליטביורו) של המפלגה הקומוניסטית בסין.
במהלך מלחמת סין–יפן השנייה, שהתנהלה בשנים 1937–1945, נוצרה ברית זמנית בין הקואומינטנג למפלגה הקומוניסטית כדי להילחם בפולשים היפניים. הברית הבלתי טבעית בין שני הצדדים התפוררה תוך זמן קצר, בעיקר על כישלונו של הקואומינטנג בניהול המערכה נגד יפן. צ'יאנג קאי שק העדיף לשמור את כוחו לעימות הצפוי נגד הקומוניסטים, במקום להיאבק ביפנים, והאחרונים הצליחו להשתלט על מרבית המרכזים העירוניים והמתועשים של סין, שנמצאו ברובם באזורים המזרחיים של המדינה, ושלטו בהם עד לסיום המלחמה.
בינתיים התמקדו הקומוניסטים בארגון לוחמת גרילה נגד הצבא היפני בצפון סין, ועסקו גם במאבקים פנימיים בתוך המפלגה, שהבולט בהם היה מסע "תיקון הטעויות" או צ'נג פנג — מסע טיהורים ל"חינוך נגד דוֹגמוֹת זרות", שמטרתו העיקרית הייתה חיסול מתנגדיו הפוליטיים של מאו בהנהגת המפלגה, כמו וונג מינג, וונג שיוויי ודינג לינג. באותה תקופה התגרש מאו מאשתו השנייה, חֶה דזה־ג'ן, ונישא לשחקנית לאן פינג, שנודעה אחר־כך כג'יאנג צ'ינג.
עם סיום מלחמת העולם השנייה וכניעת יפן, לא הצליחו הקואומינטנג והקומוניסטים להגיע להסכם ביניהם, ומלחמת האזרחים שבה והתחדשה במלוא עוזה. שני הצדדים הסתייעו במעצמות העל שיצרה מלחמת העולם השנייה, ארצות הברית וברית המועצות. מתקפתו העיקרית של צ'יאנג ביולי 1946 כשלה, ומכאן עברה היוזמה לידי הקומוניסטים, שהצליחו לכונן בסיס תמיכה רחב בקרב האיכרים במדינה, והחל מאמצע שנת 1947 כבשו במהירות שטחים נרחבים בסין. בסתיו 1948 נכבש החלק הצפון־מזרחי המתועש של סין וצבא הקואומינטנג החל מתמוטט במהירות. בסוף השנה הגיע הצבא האדום לנהר יאנגצה. במאי 1949 נפלו לידי הקומוניסטים שאנגחאי, שי־אן וערים חשובות אחרות.
ב־1 באוקטובר 1949 הוכרז בבייג'ינג על הקמת "הרפובליקה העממית של סין". אחרוני חייליו של צ'יאנג קאי־שק ושני מיליוני פליטים, נמלטו לאי טאיוואן והמשיכו בה את הרפובליקה הסינית.
לאחר מכן טבע מאו בין היתר את המושג: "ללא המפלגה הקומוניסטית לא תהא סין החדשה"( 没有共产党就没有新中国).
שלטון קומוניסטי בסין
מיד עם תפיסת השלטון אחרי מלחמת האזרחים פנה המשטר הקומוניסטי לייצוב המצב הכלכלי, שהידרדר בעקבות ההרס שחוללה המלחמה והאינפלציה הדוהרת שאחריה. המשכורות והפקדונות הוצמדו למחירם של מוצרים בסיסיים שונים, כדי להבטיח שהיכולת לרוכשם לא תושפע מהאינפלציה, ואילו לסוחרים הובטחה רמת מחירים מסוימת, כדי להגביר את הכדאיות שבשיווק סחורתם. במקביל, הוטלו מיסים ומפעלים שהושבתו בעקבות המלחמה שבו לייצור.
פעולה נוספת השייכת לשלב הראשון של פעולת הקומוניסטים הייתה רפורמה אגררית שכללה החרמת אדמותיהם של איכרים אמידים ובעלי אחוזות וחלוקתם לאיכרים. פעולה זו כוונה כדי לגייס את נאמנותם של האיכרים, תוך כדי סילוק האליטה הקיימת והחלפתה באליטה הקומוניסטית. למטרה זו, הופעלה גם רמת פיקוח ללא תקדים בסין על האוכלוסייה, כשהמשטר וסוכניו מנסים לחדור לכל תחום פעילות אפשרי, להשתלט ולפקח עליו.
בשנת 1953 החלה "תוכנית החומש" הראשונה של המשטר, שנבנתה על־פי הדגם הסטליניסטי: דגש על פיתוח התעשייה הכבדה, כאשר ההון למימון הפיתוח צריך לבוא בעיקרו מחסכון גבוה במגזר החקלאי, שתוצריו היוו 80 אחוז מייצואה של סין.
כדי לאפשר פיתוח תעשייה כבדה כזו הלך מאו בעקבות סטלין ופתח במסע של קולקטיביזציה, שנועד גם להשיג פיתוח בקצב של 2.2 אחוז לפחות, שיעמוד בקצב גידול האוכלוסייה, וכן לחסל ניצנים של התפתחות אליטה חדשה בקרב האיכרים. עיקר פעולת הקולקטיביזציה התרחש בשנים 1953 עד 1956, כשבשלב הראשון הוקמו "קבוצות לעזרה הדדית" לעונות הבוערות, שהפכו בשלב השני לקבועות. בשלב השלישי נוסדו קואופרטיבים שבהם הקרקע עובדה במשותף, כשהאיכר מקבל תמורה עבור חלקתו וציודו. בשלב האחרון, שאת ביצועו האיץ מאו באופן ניכר החל מ־1955, הפכו את הקואופרטיבים לקולקטיבים שבהם ניטלה מהאיכר הבעלות על אדמתו והוא קיבל שכר רק על־פי עבודתו.
הקולקטיביזציה נכשלה באופן חרוץ והובילה בתוך זמן קצר לירידה חריפה בתנובה החקלאית, ולמותם של לפחות שני מיליון סינים ברעב (לפי מקורות שונים). השאיפה לממן את הפיתוח התעשייתי באמצעות המאמץ החקלאי התרחקה ממימוש במקום להתקרב אליו. כישלון זה הוביל את מאו וההנהגה למסקנה כי הכישלון אינו נובע מעצם הניסיון ליישם קולקטיביזציה אלא מיישום שיטות סובייטיות שאינן מותאמות למציאות הסינית.
כדי להבין היכן בוצעו שגיאות — ולטענת אחרים, כדי לחשוף מתנגדים למשטר — התחוללה אז גם "מערכת מאה הפרחים". מאו פתח במסע שבו עודד מתיחת ביקורת על שיטות הממשל והצעות לשיפורו. כוונתו של מאו הייתה לקבל ביקורת "קונסטרוקטיבית" ומנומסת על היבטים לקויים בתפקוד ובביצוע המפלגתי. בפועל, הוצפה המדינה גל עצום של ביקורת, שבחלקה הגדול הופנתה נגד השלטון עצמו וערערה על זכותו לשלוט באופן דיקטטורי. מאו, מאוכזב מ"אי הנאמנות" של האינטלקטואלים, פתח אחרי שישה שבועות של ביקורת חופשית במסע טיהורים רחב היקף ואסר והוציא להורג 300,000 בני אדם, במסגרת מה שכונה "התנועה האנטי־ימנית". אלו הצטרפו למאות אלפים מחברי התנועה הקומוניסטית בסין שנאסרו או הוצאו להורג במסגרת מסעות הטיהורים שהחלו לפני ובמקביל לקולקטיביזציה.
אחרי "מסע מאה הפרחים", בשנת 1958, פתח מאו ביוזמה חדשה בשם "הזינוק הגדול קדימה", ששילב קולקטיביזציה בסגנון התקופה השלישית בברית המועצות, יחד עם סטחנובציזם ותוספת סינית מקורית בדמות הקמת "קומונות" שכללו כ־30 קולקטיבים ומנו כל אחת בסך הכול כמה אלפי איכרים. מטרת התוכנית הייתה לעורר את התלהבות ההמונים ולגייסם לפרויקטים גדולים של תיעוש ובניין. במקביל, היו הקומונות אמורות לשמש יחידות עצמאיות שתעסוקנה בתעשייה קלה ותייצרנה את צורכיהן, ובכך תפטורנה מעומס זה את התעשייה.
התקוות מן "הזינוק הגדול קדימה" היו עצומות. היו שדיברו על כך שבתוך עשור תשיג סין את תפוקת הפלדה של בריטניה. אבל בתוך תקופה קצרה התברר כי במקום זינוק גדול קדימה עומדת סין לפתחו של אסון כלכלי. אחרי זינוק מהיר וקצר קדימה, החלה התפוקה התעשייתית והחקלאית צונחת במהירות. תופעה מוכרת ממאמצי קולקטיביזציה קודמים הופיעה: מחד גיסא, אנשים הולכים בטל בלא שתמצא דרך להעסיקם; ומאידך גיסא אחרים הולכים רעבים ללחם.
האסון האנושי שחוללה "הקפיצה הגדולה קדימה" היה חמור בהרבה מן האסון הכלכלי. ישנן הערכות שונות לגבי היקף המצוקה והרעב שגרמה התוכנית, כשההערכות הצנועות מדברות על כ־20 מיליון שמתו מרעב בשלוש שנות "הקפיצה" והערכות אחרות מדברות על 30–50 מיליון שנספו בעקבות הניסוי של מאו.
בעקבות הכישלון החרוץ של תוכניתו כרת מאו ברית עם ליו שאוצ'י ודנג שיאופינג, לפיו יועבר הניהול היומיומי של המדינה לידיהם (בתפקידיהם כיו"ר הנשיאות של סין והמזכיר הכללי של המפלגה) ואילו הוא ימשיך לפעול, בתפקידו כיושב ראש המפלגה, מאחרי הקלעים. התמורה העיקרית בה היה מאו מעוניין הייתה הפסקת גלגול הכישלון אל פתחו וחיסול כוחו של פנג דֶחְווָאי, שביקר את מאו בהקשר לתוכנית "הקפיצה הגדולה קדימה". להתקפה על פנג נלוותה גם התקפה על ברית המועצות ועל מזכיר המפלגה ניקיטה חרושצ'וב, בין השאר על רקע הידרדרות היחסים בין המדינות אחרי מלחמת קוריאה (הפילוג הסובייטי סיני).
ליו ודנג חיסלו את רוב האלמנטים בקפיצה הגדולה קדימה בתחילת שנת 1960. המדיניות החדשה שמה דגש על החקלאות ואחריה על מוצרי צריכה ודחקה את התעשייה הכבדה למקום נמוך יותר בסדר העדיפויות. בנוסף על כך, לאיכרים הותר שוב להחזיק בחלקות פרטיות, ונפתחו מחדש השווקים החופשיים למכירת תוצרת חקלאית. בתעשייה ובחקלאות בוטל עקרון "לכל אחד לפי חלקו" וכונן מחדש "לכל אחד לפי עבודתו" ופועלים קיבלו שכר על עבודתם.
הרפורמות הכלכליות להגברת החופש הכלכלי הובילו לשיפור מרשים ומתמיד במצב הכלכלי בסין בשנים שאחרי ביטול "הקפיצה", עם עליה הדרגתית בתפוקה וברמת החיים. ההצלחה העניקה לליו ודנג יוקרה בעיני חברי מפלגה רבים בממשלה המרכזית וכן בעיני ההמונים, והשניים החלו מתכננים לדחוק את מאו בהדרגה לעמדת "אב קדמון מת", כלשונו — מנהיג נערץ שהכל מהללים ומשבחים אותו, אך איש אינו נועץ בו.
מאו התנגד לדחיקתו הצידה והחל תר אחר דרכים לכונן מחדש את בסיס כוחו ולערער את זה של מתנגדיו. בשנת 1963, כאשר פירות הרפורמה החלו ניכרים לעין, הוא יזם תנועה לחינוך חברתי, שמטרתה הייתה לכאורה למנוע אסון של הידרדרות למדיניות כלכלית "רוויזיוניסטית" ו"היפר־דמוקרטיה", אך מטרתה האמיתית הייתה לנסות "לתקן" את טעויותיו בלי להודות בהן ובשלב מאוחר יותר לפתוח במסע טיהורים נוסף נגד מתנגדיו. שנה אחרי כן, ב־1964 כבר פתח מאו במתקפה ישירה נגד ליו ודנג באמצעות מבצע ניקוי הארבעה, מסע לניקוי הפוליטיקה, הכלכלה, הארגון והאידאולוגיה — שם נקי לקריאה למסע טיהורים בתוך המפלגה.
בני בריתו העיקריים של מאו במלחמתו היו רעייתו, ג'יאנג צ'ינג, ושר ההגנה הגנרל לין ביאו. האחרון, סייע בידו לגייס את תמיכת הצבא ותמיכת "המשמרות האדומים", צעירים בגיל העשרה שגויסו ליחידות צבאיות־למחצה. באוגוסט 1966 הכה מאו את יריביו באמצעות הפגנת כוח מאסיבית, כאשר 11 מיליון מאנשי "המשמרות האדומים" הגיעו לבייג'ינג להריע למאו וללין.
כאן החל מסע טיהורים מאסיבי וחסר מעצורים. ראשיתו הייתה בחלוקת עלונים ובתעמולה נגד ה"בורגנים", "הקפיטליסטים" וה"אנטי־מהפכנים", אך במהירות רבה הפכו "המשמרות האדומים" לכוח שהופעל בלא מעצורים לטיהור יריביו של מאו וחיסול כל מקור כוח או סמכות אחר שהתחרה במפלגה.
מאו הוציא צו שאסר על כוחות המשטרה להתערב בפעולות המשמרות. "המשמרות האדומים" הפכו לכוח העליון בסין. מסע הטיהורים שיזמו החל להתרחב בהדרגה, כשהוא עובר מטיהורים של מתנגדי משטר לטיהורים בביורוקרטיה של המשטר עצמו, לפעולות הצתה והרס של מסגדים, מנזרים וכנסיות ואחר–כך של מבנים ויצירות אמנות מסורתיים. פנג דחוואי הוצג ללעג בבייג'ינג ואחר כך הוצא להורג, ליו שאוצ'י הורעב למוות ב"מחנה מעצר" ואילו דנג 'טוהר' מספר פעמים ונשלח לעבוד כפועל פשוט בבית חרושת.
הדרך היחידה להימלט מהאשמה ב"אנטי־מהפכנות" הייתה לעסוק בפעילות "מהפכנית", היינו, כפי שהמליץ מאו ב"יומון העם" בתחילת שנת 1967, להטיח ביקורת ולהאשים אחרים ב"אנטי־מהפכנות". גם בכך לא הייתה תועלת, לעיתים, שכן גם בין המשמרות האדומים לבין עצמם נתגלעו סכסוכים אלימים.
ביולי אותה שנה, הורתה ג'יאנג למשמרות להחליף את צבא השחרור העממי הסיני וניטרלה בכך גם את כוחות הצבא. "המשמרות האדומים" החלו במסע ביזה וגנבה ממחנות הצבא ובנייני צבא אחרים, פעילות שנמשכה עד סתיו 1968.
באביב 1968 החל מסע מסיבי שכוון להעלות את מאו לדרגת אל ובסין נפתח פולחן אישיות חסר מעצורים סביב דמותו של היו"ר, כשמליונים נושאים ומנופפים בספר הציטוטים מדברי מאו, "הספרון האדום". במקביל, החלו "המשמרות האדומים" יוצאים מכלל שליטה והמדינה החלה צונחת לאנרכיה מוחלטת. כדי למנוע זאת, הוסרה סמכות המשמרות ביחס לצבא ולין ביאו החל פועל במרץ, בתפקידו כמפקד הצבא, לרסן את כוחם. המשמרות פורקו כליל שנה לאחר מכן.
אחרי ההכרזה הרשמית על תום "המהפכה התרבותית", בשנת 1969, הפך לין ביאו, ראש הצבא, לדמות מובילה במדינה, סגן יו"ר המפלגה ושני למאו לבדו. לין ניסה לכונן מחדש את משרת נשיא המדינה, במטרה להפוך את מאו לנשיא ואותו לסגנו, ובכך לחזק את מעמדו כיורש הטבעי למאו. מאו החשדן סירב לכך, מצב שהוביל לכך שלין, שהחל מאבד מכוחו בתוך מנגנון המפלגה, קשר בשנת 1971 לרצוח את מאו. הקשר נכשל ולין הנמלט נספה בתאונת מטוס.
מותו
בשנותיו האחרונות סבל מאו מהידרדרות בריאותית שנבעה ממחלת פרקינסון או, לפי לי ג’ה־סווי, רופאו האישי ואיש אמונו בשנות חייו האחרונות, מחלת ניוון עצבי, נוסף למחלות ריאה שנבעו מעישון ומחלות לב. מאו נותר פסיבי בעוד הסיעות השונות בחצר המפלגה הקומוניסטית ניצות ביניהן בציפייה למותו הממשמש ובא.
עם מותו הצפוי, ב־9 בספטמבר 1976, פרץ מאבק כוח על השלטון בין סיעת השמאל בראשות "כנופיית הארבעה" שרצתה להמשיך במדיניות מהפכנית ברוח מאו כשמולה השמרנים בראשות חווה גוופנג שחתרו לחזרה לתכנון ריכוזי ברוח הדגם הסובייטי, והרפורמיסטים בראשות דנג שיאופינג, שרצו לחזור למדיניות פרגמטית כמו זו שכוננה בתחילת שנות השישים, ובסופו של דבר ניצחו בעימות.
לכבודו נבנה המאוזוליאום למאו דזה־דונג.
מורשתו
שמאל|ממוזער|250px|דיוקן ענק של מאו על "שער השלום השמימי" משקיף על כיכר טיין־אן־מן
מורשתו של מאו שנויה במחלוקת קשה בין תומכים למתנגדים, כאשר לעיתים קרובות התמיכה וההתנגדות מעוגנות ביחס לאידאולוגיה של מאו או במסורות ההערצה לו שרווחו ועדיין רווחות בסין, ולא בהתבסס על בחינה של כוונותיו, פעולותיו והמידה בה השיג את המטרה שלה כיוון.
ההד שעוררה הגותו הרוחנית של מאו היה דל להפתיע, במיוחד בהתייחס לעובדה ש"הספרון האדום" שלו היה משך תקופה ארוכה נפוץ לא פחות מהתנ"ך. האידאולוגיה המאואיסטית, על הדגש שלה על התאמת המהפכה וסוגה למדינה ולתרבות בה היא מתקיימת מצאה הד בכמה תנועות מהפכניות בעולם השלישי כמו זו של הקמר רוז' בקמבודיה והנתיב הזוהר בפרו – אך השפעותיה היו חלשות ושטחיות יחסית.
ישנה הסכמה רחבה בהרבה ביחס לאופן בו ניהל מאו, טקטית ואסטרטגית, את העימותים הצבאיים בהם היה מעורב, ובמיוחד מלחמת האזרחים הסינית ומלחמת קוריאה. למאו הייתה הבנה אינטואיטיבית טובה של דרישות היסוד בעימות צבאי ושל האופן בו על כוח לוחם להתנהל, במיוחד מול האוכלוסייה שבתוכה הוא פועל.
הסכמה דומה ישנה לגבי כישרונו הטקטי כמנהיג פוליטי, גם כמעורר התקוממות וגם כמי שמבקש לדכאה. בניגוד למצב בברית המועצות, שם קנה לו סטלין שלטון יחיד בתוך זמן קצר, ללא ערעור או ריסון של ממש מצד אחרים (מה שלא מנע ממנו לדמיין "ערעורים" שכאלה ו"לדכא" אותם בטיהורים הגדולים שלו), היה על מאו לנווט במערכת מורכבת בהרבה, בה לא היה מנהיג בלתי מעורער בשום שלב ופעל תמידית במסגרת שבה היה כוחו מותנה במערכת איזונים ובלמים בתוך המפלגה ומחוצה לה. יכולתו לשמר את עצמו במשך ארבעים שנה בראש מערכת מורכבת ורגישה כזו, כשהוא משנה חזיתות ובריתות תדיר, מעידה על כישרונו הפוליטי הטקטי הניכר. הטקטיקה שלו, ששילבה מסעות מאסר והרג המוניים בנימוקים של מאבק באויבים לא הייתה חידוש של ממש, אך מאו הצליח בכישרון רב לארוג לפחות מראית עין של תמיכה ציבורית וזעם 'אותנטי' שנראו כמו סוג של מהפכה פנימית מתמדת הנמצאת כל העת על גבול האנרכיה.
חוות דעת אוהדת הרבה פחות מובעת ביחס לפעולותיו החברתיות והכלכליות העיקריות אחרי כינון המשטר הקומוניסטי בסין. מארבע פעולותיו הבולטות: השיקום אחרי מלחמת האזרחים בשנת 1950, הקולקטיביזציה של 1955–1952, "הקפיצה הגדולה קדימה" בין השנים 1960–1958, ו"מהפכת התרבות" בשנים 1969–1966, רק הראשונה נחשבת למוצלחת באופן יחסי והשינויים שבה היו גם הצנועים ביותר: ייצוב המטבע והפעלת בתי־חרושת קיימים. שאר פעולותיו נכנסות לדעת רוב כמעט מוחלט של העוסקים בתחום תחת הקטגוריה של אסונות. מטא-מחקר שריכז את הערכותיהם של עשרות חוקרים הגיע למסקנה כי תחת שלטונו של מאו מתו במהלך הטיהורים בסין עצמה ושל מיעוטים אתניים, במחנות העבודה, ב"מהפכת התרבות" וב"קפיצה הגדולה קדימה" כ־40 מיליון איש.
אף שגם בסין עצמה, בה נזהרים עד היום מביקורת ישירה וחריפה כלפי מאו, מכירים בכך ש"הקפיצה הגדולה קדימה" הייתה אסון שאין כדוגמתו, ישנם המעלים טיעונים המנסים למצוא נקודת אור בכך שבסין ניתן היה להבחין במקביל לטיהורים ולאסונות שגרם מאו גם בעליה בתוחלת החיים, בגודל האוכלוסייה ובירידה משמעותית בשיעור האנאלפביתיות תחת שלטונו של מאו. עוד נטען כי התיעוש במדינה גבר תחת תקופת שלטונו, ובכך היווה תשתית להתפתחותה של סין כמעצמה תעשייתית לעתיד לבוא.
ספק רב באיזו מידה ניתן להתייחס לנתונים מסין הקומוניסטית כאמינים, במיוחד לגבי השנים הראשונות של המשטר, ובמיוחד ביחס לסוגיות כמו אנאלפביתיות או תוחלת חיים. השוואה של נתונים אלו ביחס למדינות מקבילות במיקומן ובמצבן אחרי המלחמה, כמו טאיוואן שתחת שלטון הקואומינטנג, קוריאה הדרומית, הונג־קונג, סינגפור או תאילנד מעלה כי בהשוואה יחסית נותרה סין מאחור ובמקרים רבים אף הגדילה את פיגורה תחת שלטון מאו.
בחינה של נתונים כלכליים מדויקים קשה עוד יותר. מחקר אחד שנערך, עם זאת, מצביע על־כך שנתוני הצמיחה בשנות שלטונו של מאו היו צנועים מכפי שנהוג לחשוב ובשנים שבהן הייתה פעילותו או השפעתו גדולה הם היו לרוב שליליים. עוד עולה מהנתונים כי לא רק שתקופתו של מאו לא הייתה זינוק קדימה, במובנים רבים תקופת ה"שיקום" משפרת במידה ניכרת נתונים המצביעים על נסיגה כלכלית.
ראו גם
מאואיזם
ציטוטיו של היושב ראש מאו דזה־דונג
מאו (משחק קלפים)
לקריאה נוספת
רונג ג'אנג, ברבורי פרא, תרגם יואב הלוי, ספרית מעריב, 1994
רונג ג'אנג וג'ון הלידיי, מאו - הסיפור הבלתי נודע, תרגמו עידית שורר והדסה הנדלר, ספרית מעריב והוצאת דביר, 2006
"מאו דזה דונג - רטרוספקטיבה", זמנים 101, 2008, עמ' 56–117
טל טובי, גרילה והמלחמה נגדה - מורשתו הצבאית של מאו, הוצאת כרמל, 2010
קישורים חיצוניים
"ציטוטים מהיושב ראש מאו דזה־דונג": הספר האדום הקטן
כתבי מאו דזה־דונג
מאו דזה־דונג באנציקלופדיה של המרקסיזם
מאו דזה־דונג בכרזות תעמולה
נמרוד ברנוביץ', זכר מאו בסין הפוסט־מאואיסטית: הזיכרון והשכחה, זמנים 101, חורף 2008
חיים של אחרים עם ערן סבאג על מאו דזה דונג חלק א', 26 בדצמבר 2010, גל"צ
חיים של אחרים עם ערן סבאג על מאו דזה דונג חלק ב', 27 בדצמבר 2010, גל"צ
הערות שוליים
*
קטגוריה:נשיאי הרפובליקה העממית של סין
קטגוריה:סין: היסטוריה
קטגוריה:קומוניסטים סינים
קטגוריה:אנטי-אמריקאים
קטגוריה:אתאיסטים סינים
קטגוריה:סגל אוניברסיטאות ומכללות
קטגוריה:הרפובליקה העממית של סין: היסטוריה
קטגוריה:מהפכנים סינים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת פקין
קטגוריה:סינים שנולדו ב-1893
קטגוריה:סינים שנפטרו ב-1976 | 2024-10-08T11:36:15 |
אן בולין | אן בולין (באנגלית: Anne Boleyn; 1501 או 1507 – 19 במאי 1536) הייתה מלכת אנגליה, אשתו השנייה של המלך הנרי השמיני ואימה של המלכה אליזבת הראשונה. נישואיה להנרי והוצאתה להורג בהמשך הפכו אותה לדמות מרכזית בסערה הפוליטית והדתית שסימנה את תחילתה של הרפורמציה באנגליה.
ב-1525 התאהב הנרי השמיני באן והחל במסע החיזורים למשיכת תשומת ליבה. אן התנגדה בכל תוקף לחיזוריו של המלך, וסירבה להפוך למאהבתו, כפי שהייתה אחותה הגדולה מרי. לאחר מערכת יחסים של מספר שנים בין הנרי ואן, הנרי מאס בקתרין מאראגון, ורצה לבטל נישואיו עימה כדי להתחתן עם אן. כאשר האפיפיור קלמנס השביעי הודיע שהוא נגד ביטול הנשואים עם קתרין, הנרי החליט לערער על סמכותה של הכנסייה הקתולית באנגליה.
ביוזמתה של אן פיטר הנרי את יועצו הראשי תומאס וולזי, הארכיבישוף מיורק, ומינה את תומאס קרנמר - שהיה קשור למשפחת בולין. הנרי השמיני ואן נישאו ב-25 בינואר 1533, וכתוצאה מהנישואין הללו התרחש הפילוג הראשון בין הכנסיות של אנגליה ורומא, והכנסייה של אנגליה הוכפפה לשליטת המלך.
אן הוכתרה למלכת אנגליה ב-1 ביוני 1533, וב-7 בספטמבר 1533 נולדה בתה הנסיכה אליזבת שלימים עלתה לכס המלוכה כאליזבת הראשונה. הנרי התרעם על העובדה שלא העמידה לו יורש זכר, ולאחר שלוש הפלות סר חינה בעיניו והוא הורה לחקור אותה בגין בגידה חמורה. ב-2 במאי 1536 היא נעצרה ונשלחה למצודת לונדון, שם נשפטה, נמצאה אשמה ב-15 במאי וראשה נערף ב-19 במאי.
היסטוריונים מודרניים מצאו שההאשמות נגדה, שכללו ניאוף וגילוי עריות, היו מופרכות. מאז שבתה אליזבת הוכתרה למלכה, אן נחשבה לקדושה וגיבורת הרפורמציה האנגלית. מאות שנים לאחר מכן אן בולין המשיכה לשמש השראה ליצירות אומנות רבות. בשל כך אן שמרה על מקומה כמלכה רעיה המשפיעה והחשובה ביותר בהיסטוריה האנגלית.
ילדותה
ממוזער|אן בולין (משמאל), ואחותה הגדולה מרי בולין
בולין נולדה לסר תומאס בולין, הרוזן הראשון מווילטשייר, ולליידי אליזבת הווארד, בתו של דוכס נורפוק השני. מקורות היסטוריים מתקופה זו אינם כוללים מסמכים רשמיים המבהירים באופן חד משמעי את תאריכי לידתן של אן ומרי אחותה של אן. עדויות משפחתיות, בהן צאצאיה של מרי בולין האמינו כי אמם הייתה הבכורה. אחיהן, ג'ורג' בולין, נולד בסביבות 1504. הוויכוח סביב תאריך לידתה המדויק של אן מתמקד בשני תאריכים עיקריים: 1501 ו-1507. השכלתה המוקדמת, בדומה לנשים בנות מעמדה באותה תקופה, התמקדה הן בלימודים אקדמיים והן בפיתוח מיומנויות ביתיות היא למדה מגוון מקצועות, ביניהם: חשבון, היסטוריה, קריאה, איות וכתיבה. במקביל רכשה אן מיומנויות נוספות: ריקוד, רקמה, נימוסים טובים, ניהול משק בית, מוזיקה, עבודת רקמה ושירה. אן למדה גם לשחק משחקים פופולריים באותה תקופה - כמו קלפים, שחמט וקוביות, וכן רכשה מיומנויות ספורט כחץ-וקשת, ציד, רכיבה על סוסים ואילוף בזים.
הולנד וצרפת
אביה של אן, תומאס בוליין, המשיך בקריירה הדיפלומטית שלו תחת הנרי השמיני. הצלחתו זיכתה אותו בהערכה רבה, ובין מעריציו הייתה מרגרטה מאוסטריה. מרגרטה, התרשמה מאוד מבולין והציעה לבתו אן מקום בחצרה. אן, שהייתה צעירה מכדי לקבל את הכבוד הזה באופן רשמי, עברה בכל זאת להולנד. מרגרטה התרשמה מנימוסיה, קפדנותה ויכולותיה. מרגרטה כתבה לתומאס בולין כי בתו "כל כך ייצוגית וכל כך נעימה, בהתחשב בגיל נעוריה". ב-1519 מונה אביה לשגריר בצרפת והיא התלוותה אליו לשם ונכנסה לשירותה של קלוד, נסיכת צרפת, אשת המלך פרנסואה הראשון. בחצר המלוכה הצרפתית השלימה אן את לימודי השפה הצרפתית, התרבות ומנהגי הנימוס.
בחצרו של הנרי השמיני
ב-1522 נצטוותה על ידי אביה לשוב לאנגליה, כדי להתחתן עם בן דודה האירי, ג'יימס באטלר. תוכנית הנישואים נקטעה, ובמקום זאת היא החלה לשמש כבת לוויה לאשתו של המלך הנרי השמיני, קתרין מאראגון. ב-1526 התאהב בה הנרי השמיני. אחותה - מרי בולין - הייתה פילגשו לשעבר. אן משכה את תשומת לבו ביופייה, חוכמתה והכריזמה שלה. למרות ניסיונותיו החוזרים של הנרי לפתות את אן, היא סרבה לו בתוקף. אחרי שנה, ב-1527, הוא הציע לה נישואין ואן הסכימה. הנרי הניח שניתן יהיה להשיג ביטול נישואיו לקתרין בקלות ובמהירות, ובכך לאפשר להם להינשא כדת וכדין.
הקשר בין אן בולין להנרי לא רק הביא יתרונות לאן עצמה, אלא גם תרם רבות למשפחתה. תומאס בולין, זכה בתואר הרוזן מווילטשייר הודות לקשר זה. בנוסף, הנרי הגיע להסדר עם בן דודה האירי של אן, ג'יימס באטלר, והעניק לו את תואר הרוזן מאורמונד.
נישואים
זמן קצר לאחר שובם לאנגליה, נישאו הנרי השמיני ואן בטקס סודי ב-1532. חתונה זו התקיימה עוד לפני ביטול נישואיו הראשונים של הנרי לקתרין מאראגון, מה שגרם לה להיחשב רעיה לא חוקית בעיני רבים.
לאחר זמן קצר התברר שאן בהריון, דבר שהגביר את הדחיפות להכשרת נישואיהם, ולכן נערך טקס חתונה נוסף בלונדון ב-25 בינואר 1533. ב-23 במאי 1533 התכנס בית דין מיוחד בראשותו של תומאס קרנמר, הארכיבישוף החדש, שדן בתוקף נישואיו של הנרי לקתרין - והכריז עליהם כמבוטלים. חמישה ימים אחר כך, ב-28 במאי 1533, הכריז קרנמר באופן רשמי כי נישואיהם של הנרי ואן בולין תקפים וחוקיים. הכרזה זו הפכה את אן בולין למלכה הרשמית של אנגליה.
מלכת אנגליה
לאחר הכתרתה, אן עברה לארמון פלסנטיה האהוב על המלך, שם ילדה את בתה אליזבת ב-7 בספטמבר 1533. אכזבה גדולה פקדה את מקורביה, שציפו בכיליון עיניים לבן. כל הרופאים והאסטרולוגים המלכותיים, מלבד אחד, חזו בן זכר, ואפילו המלך הצרפתי הוזמן לשמש כסנדק. למלכה אן היה צוות משרתים גדול משמעותית מזה של קתרין, לפניה. למעלה מ-250 אנשים טיפלו בצרכיה האישיים, כולל כמרים ועד נערי אורווה. צוות נוסף של יותר מ-60 "עוזרות כבוד" ליווה אותה באירועים חברתיים.
התנהגותה של אן לא תאמה את הנורמות החברתיות של תקופתה והסבה מורת רוח לרבים. במהלך חייה ואף לאחר מותה נפוצו שמועות רבות אודותיה, שבמקרים רבים נועדו לשרת מטרות פוליטיות, לחיוב או לשלילה. רוב מכתביה וכל דיוקנאותיה הושמדו, כך שקשה לאמת עובדות על חייה, המראה שלה ואופיה. עם זאת, היא תוארה כשנונה וחכמה, הגם שלא נחשבה ליפה במיוחד, על פי מודל היופי של אותם זמנים. חלק מהעדויות הקיימות מתקופתה מתארות אותה כחיננית ואלגנטית, וכמי שהושפעה מהמנהגים והאופנה בחצר המלוכה בצרפת.
לאחר הריון נוסף שהסתיים בהפלה, בחג המולד של 1534, סר חינה בעיני הנרי, שהחל לדון עם תומאס קרנמר ותומאס קרומוול על האפשרות להתגרש מאן - מבלי שיאלץ לחזור לקתרין, אשתו הראשונה. התוכנית לא צלחה באותה עת, הזוג המלכותי התפייס ואן שוב נכנסה להריון באוקטובר. אן הוציאה סכומי כסף גדולים על בגדים, תכשיטים, ריהוט וקישוטים, ניהלה אורח חיים ראוותני, תוך ניצול מעמדה. היא גם שיפצה ארמונות רבים לפי טעמה האישי. כל אלה וגורמים נוספים החלו לעורר תחושות שליליות כלפי אן; היא הואשמה באחראיות להתנהגותו העריצה של הנרי, וזכתה לכינויי גנאי כ"זונת המלך"Farquhar, Michael (2001). A Treasure of Royal Scandals, p. 67. Penguin Books, New York. .. העובדה שלא הביאה יורש זכר למלך אנגליה תרמה מאוד לפגיעה בפופולריות שלה.
ממוזער|ג'יין סימור (אשתו השלישית של הנרי ה-8, זמן קצר לאחר הוצאתה להורג של אן)
כאשר הגיעה הידיעה על מותה של קתרין ב-8 בינואר 1536, הנרי השמיני פקד על חגיגה בארמון.לאחר מותה של קתרין, ניסתה אן לקרב אליה את מרי, בתה החורגת. היחסים בין השתיים היו מתוחים לאורך שנים. עם זאת, מרי דחתה את ניסיונות ההשלמה של אן, אולי בשל שמועות שהופצו על כך שקתרין הורעלה על ידי אן או הנרי השמיני. המלכה אן נכנסה שוב להריון, בהיותה מודעת היטב לסכנות הכרוכות באי-הצלחה ללדת בן זכר. באותה תקופה החל הנרי להפגין עניין גובר באחת מבנות הלוויה של אן, ג'יין סימור, וכאות לחיבתו אף העניק לה תליון עם הדיוקן שלו. נודע כי אן הגיבה בזעם, תוך שהיא תולשת את התליון מצווארה של ג'יין בעוצמה כזו שאצבעותיה דיממו.
לימים, הנרי נפגע בנפילה מסוסו במהלך קרב רמחים, אירוע שגרם לאן זעזוע והיא איבדה את תינוקה מרוב צער. לדברי שגריר האימפריה הרומית הקדושה אסטאס שאפווי, הוולד שמת היה בן זכר. אירוע זה גרם לאן עצב רב, והיא האמינה שזו הסיבה להפלה שעברה חמישה ימים לאחר מכן. סיבה אפשרית נוספת להפלה הייתה קשורה לתקרית אחרת: אן ראתה את ג'יין סימור יושבת על ברכיו של הנרי, וייתכן שהזעם גרם לה להפיל את העובר. אן הפילה את תינוקה ביום שבו נקברה קתרין מאראגון. אובדן זה היה תחילת סוף נישואיה. אן לא הצליחה להביא להנרי יורש זכר, ויחסיו של הנרי עם ג'יין סימור העיבו עוד יותר על הנישואין. אירועים אלה הובילו בסופם לנפילתה של אן ולהוצאתה להורג.
רבים מהאויבים שצברה אן כמלכת אנגליה טרחו לעורר חשדות בליבו של המלך לגבי נאמנותה כלפיו. לא נדרש מאמץ רב לעורר בהנרי, המאוהב כבר בג'יין סימור, חשדות שאן בוגדת בו. לבסוף המלך הורה על פתיחת חקירה רשמית נגדה ונגד כל מקורביה. החוקרים הצליחו לסחוט בעינויים "הודאות" מארבעה מבני לווייתה על כך שהם היו מאהביה. גם אחיה, ג'ורג', נעצר והואשם בגילוי עריות עם אחותו, וכן המשורר תומאס וייאט, שהורשע - אך זכה לחנינה.
הוצאתה להורג
שמאל|ממוזער|190px| אן בולין במצודת לונדון, בזמן שהייתה כלואה והמתינה להוצאתה להורג
אן הואשמה בניאוף, גילוי עריות ובגידה ברמה העליונה. ההאשמות נגד אן, ובמיוחד זו של גילוי עריות, נועדו גם לפגוע במוניטין המוסרי שלה. האשמה נוספת נגד אן הייתה מזימת תכנון מותו של המלך, עם "מאהביה".
ב-17 במאי הכריז קרומוול על נישואיה של אן להנרי בטלים מעיקרא. ב-19 במאי 1536 הוצאה אן להורג בעריפת ראש.
השפעתה
חסידיה של אן בולין כיום רואים בה אחת מחלוצי הפרוטסטנטיות. זאת משום שבפועל, ייסוד הכנסייה האנגליקנית העצמאית והניתוק מן הוותיקן באו לעולם כדי להכשיר את נישואיה להנרי, ובכך הפכו את ממלכת אנגליה למדינה פרוטסטנטית. באופן רשמי, הליך ייסוד הכנסייה האנגליקנית הושלם סופית בידי בתה אליזבת, שירשה את כיסאו של הנרי מאחותה הבכורה מרי.
אוהדיה רואים בה אישה שהוענשה על לא עוול בכפה; שונאיה ראו בה מכשפה, שהשתמשה בכישוף שחור כדי להפוך למלכת אנגליה, ובמעלליה הפרידה כביכול בין הקתולים באנגליה, לבין "האמונה האמיתית היחידה".
אן בולין בתרבות
בנוסף לעשרות ספרים ומחזות על התקופה, יוחדו יצירות רבות לדמותה של אן בולין, או שהיא משמשת בהן כדמות מרכזית. בין היצירות הפופולריות והידועות ביותר נמנות:
האופרה "אנה בולנה" מאת דוניצטי (1830).
המחזה "אדם לכל עת" על חיי תומאס מור מאת רוברט בולט, וכן סרט זוכה פרס האוסקר "אדם לכל עת" מ-1966, בו גילמה ונסה רדגרייב את דמותה של אן בולין.
המחזה "אן של אלף הימים" מאת מקסוול אנדרסון, וכן סרט בשם זה מ-1969, בו גילמה את דמותה השחקנית ז'נבייב בוז'ולד.
מיני סדרה בריטית משנות ה-70 "שש נשותיו של הנרי השמיני" וכן גם סרט מ-1972. את דמותה של אן בולין גילמה דורותי טוטין, שהייתה מועמדת לפרס באפטא על משחקה.
הספר "בת בולין האחרת" 2001 מאת פיליפה גרגורי מתאר את השתלשלות האירועים דווקא מנקודת מבטה של מרי בולין, אחותה הגדולה של אן. ב-2008 עובד הספר לסרט באותו שם, בו גילמה נטלי פורטמן את דמותה של אן בולין.
סדרת הטלוויזיה "שושלת טיודור" בה גילמה נטלי דורמר את דמות אן בולין בעונה הראשונה והשנייה, וכן בהופעת אורח בפרק האחרון של הסדרה בעונה הרביעית.
בולין היא דמות מרכזית ברומן של הילרי מנטל, "וולף הול". בסדרת הטלוויזיה לפי רומן זה, ששודרה ב-BBC, גילמה קלייר פוי את דמותה.
בבריטניה הועלה ב-2018 לראשונה המחזמר "Six", המבוסס על סיפורן של שש נשותיו של הנרי השמיני, בהן אן בולין, בשיר "Don't Lose Your Head". המחזמר הוצג בברודוויי מ-2020 עד לפרוץ מגפת הקורונה, וחזר להציג ב-2021.
ב-2021 עלה לאקרנים הסרט "ספנסר" על הנסיכה דיאנה. במהלך הסרט היא מוצאת עניין בספר על קורותיה של אן בולין, שכן היא רואה עצמה ואת המקרה הטרגי של יחסיה המעורערים עם הנסיך צ'ארלס בעלה זהים למקרה של בולין. בנוסף, לאורך הסרט היא אף רואה את דמותה של בולין משקיפה עליה.
ב-2022 הוקרנה בשירות הסטרימינג נטפליקס מיני-סדרת הטלוויזיה "דם, כתרים וסקס". בסדרה מגלמת איימי ג'יימס-קלי, את בולין.
אילן יוחסין
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ילידות 1501
קטגוריה:נשותיו של הנרי השמיני
קטגוריה:אישים שהוצאו להורג במצודת לונדון
קטגוריה:נשים שהוצאו להורג בבריטניה ואירלנד
קטגוריה:דמויות ביצירות שייקספיר
קטגוריה:נשים אנגליות במאה ה-16
קטגוריה:נשים שהוצאו להורג בעריפת ראש
קטגוריה:נפטרים ב-1536 | 2024-09-08T02:12:49 |
ווינו | REDIRECT מיון החלקיקים | 2005-08-28T20:08:48 |
גאוג'ינו | גאוג'ינו, בפיזיקת חלקיקים, הוא חלקיק היפותטי, אותו חוזה תאורית הכוח בשילוב עם סימטריית-על. הגאוג'ינו הוא שותף-על של בוזון כיול. חלקיקים המשתייכים לקבוצת הגאוג'ינואים הם פרמיונים.
גאוג'ינואים ה"מתלכדים" עם חלקיקי היגסינו (שותף-העל של בוזון היגס) יוצרים את הנייטרלינו.
רשימת גאוג'ינואים
גלואינו - שותף-העל של הגלואון, ולפיכך נושא מטען צבע.
ווינו - שותף-העל של בוזון W
זינו - שותף-העל של בוזון Z.
בינו - שותף-העל של בוזון הכוח הנקשר לכוח האלקטרו-חלש.
פוטינו - שותף-העל של הפוטון. כיוון שאין לו מטען, הוא נחשב כמועמד אפשרי כחלקיק ה-WIMP והחומר האפל.
גרביטינו - שותף-העל של הגרביטון בתאוריות כבידת-על.
קטגוריה:חלקיקים על-סימטריים
קטגוריה:פיזיקת חלקיקים | 2021-11-27T19:04:07 |
היגסינו | REDIRECT מיון החלקיקים | 2005-08-28T20:07:35 |
גלואינו | REDIRECT מיון החלקיקים | 2005-08-28T20:09:30 |
ורנר פון בראון | ד"ר ורנר מגנוס מקסימיליאן פון בראון (בגרמנית: Wernher Magnus Maximilian von Braun; 23 במרץ 1912 – 16 ביוני 1977) היה מדען טילים גרמני, חבר במפלגה הנאצית וקצין באס אס, שהופקד על תוכנית ה-V-2, הטיל הבליסטי הראשון. בסוף המלחמה גויס על ידי ארצות הברית והצטרף לנאס"א. הוא התקדם לדרגת מנהל ומהנדס בכיר ונטל חלק מרכזי במרוץ לחלל ובתוכנית אפולו, שהביאה לבסוף את האדם לירח. פון בראון נזכר הן כמדען מבריק הן כשותף לפשעי מלחמה. כיום משתמשים בשמו של ורנר בראון לצורך פיתוח תאוריות קונספירציה, בראשן הטענה שהנחיתה על הירח הייתה הונאה של נאס"א.
ראשית חייו
מוצאו וייחוסו השושלתי של פון בראון מקורו ביונקרים, מעמד חברתי של אצילים ששלט בירושה בקצונה הצבאית בשורות הצבא הפרוסי, אליטה בעלת האדמות שרוב אנשיה עסקו בשירותי המדינה במהלך המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, עד לנפילת הקיסרות הגרמנית עם מהפכת נובמבר 1918. מעמד חברתי גבוה זה עבר בירושה או נרכש באמצעות נישואים. אביו של ורנר פון בראון, מגנוס פרייהר פון בראון, היה עובד בשירות המדינה בימי הקיסרות, קריירה שהבטיחה למשפחה איכות חיים של מעמד הביניים הגבוהה ופרנסה טובה. ורנר פון בראון גדל בסביבה מיוחסת זו עם חינוך גאוותני בכל הנוגע למורשת משפחתו, חינוך שהשפיע על התנהגותו ואופיו לאורך חייו.
נולד בעיר וירז'יסק (וירשיץ בגרמנית), בפרובינציית פוזן, שהיה שייכת באותה תקופה לגרמניה אך סופחה בשנת 1920 לתוך הרפובליקה הפולנית השנייה. כבר כשהיה ילד העניקה לו אימו טלסקופ, וסקרנותו לכל הקשור באסטרונומיה ובתחום החלל לא הרפתה ממנו כל חייו. בשנותיו המוקדמות בבית הספר היסודי, פון בראון לא הצטיין במיוחד במתמטיקה ובפיזיקה. כל זה השתנה כשקרא ספר מאת חלוץ הפיתוח הרקטי האוסטרו-הונגרי הרמן אוברט – 'אל החלל הפלנטרי דרך הרקטות' (Die Rakete zu den Planetenräumen). פון בראון הצעיר טען מאוחר יותר כי התאהב בחלום לנסוע לחלל. הוא התחיל להשקיע בלימודי מתמטיקה, פיזיקה, כימיה ואסטרונומיה בהתלהבות.
כמו משפחות גרמניות רבות אחרות, גם משפחתו היגרה אל גרמניה לאחר שוירז'יסק הוחזרה לפולין ב-1920 במסגרת חוזה ורסאי. מקום מושבה החדש נקבע בברלין. כילד משך את ליבו ספר בשם "הטיל אל תוך החלל הבין-כוכבי" מאת אחד החלוצים בתחום פיתוח הטילים, הרמן אוברט. בגיל 13 גרם לפיצוץ גדול בעת שירה עגלת צעצוע, שאליה חיבר מספר זיקוקין די-נור. העגלה עפה למרחק של כמה בלוקים ועלתה באש. פון בראון הצעיר הוחזק במעצר על ידי המשטרה, עד אשר אביו הגיע לאסוף אותו. פון בראון היה אדם נאה מאוד והרבה לצאת עם נשים רבות בצעירותו. במהלך לימודיו בברלין, הוא נראה לעיתים קרובות עם שתי חברות בו זמנית.
ב-1930 הצטרף למכון הטכנולוגי של ברלין. ב"אגודת טיסות החלל" הוא חבר להרמן אוברט וסייע לו בתכנון טיל בעל מנוע דלק נוזלי. אחר כך קיבל משרה באוניברסיטת הומבולדט של ברלין. בשנת 1931, פון בראון החל ללמוד להטיס דאונים, ולקח שיעורים פרטיים בגרונאו, שלזיה. מאוחר יותר הוא הפך לטייס מיומן, בסופו של דבר הטיס הכל, החל ממטוסי קרב ועד מסוקים, אבל המטרה שלו לטוס יום אחד בחלל חמקה ממנו. זה היה בגרונאו שבראון פגש לראשונה והתיידד עם האנה רייטש, לימים טייסת ניסוי מפורסמת של הרייך השלישי.
הוא השלים דוקטורט בפיזיקה בשנת 1934. אך הכישרון המרכזי שלו לא נגע להנדסה או למדע אלא בניהול הנדסי. הוא התמחה בניהול ארגוני הנדסה גדולים. הוא היה משכיל, ג'נטלמן וכריזמטי. הוא עורר אמון באנשים רבים ורבים נעו אחריו. רבים מעובדיו שיבחו אותו לימים והרעיפו עליו מחמאות. בגיל 25 הוא הוביל צוות של 400 מהנדסים ועבדו תחתיו 5,000 אנשים כשהיה בן 30. בסוף שנת 1934 קבוצתו של פון בראון שיגרה בהצלחה זוג טילים שהגיעו לגובה של למעלה מ-2.4 קילומטר. באותו הזמן לא הייתה אגודת טילים גרמנית כלשהי, מאחר ש"אגודת טיסות החלל" התמוטטה, וניסויים בטילים נאסרו בידי המשטר הדיקטטורי החדש לאחר עליית הנאצים לשלטון.
פון בראון הושפע מחלוצי הנדסה ואווירונאוטיקה בני זמנו, בעיקר אישים כגון אוברט ואוגוסט פיקאר. השכלתו התבססה על לימודים גבוהים באוניברסיטת הומבולדט אך בנוסף לכך גם האוניברסיטה הטכנית של ברלין והמכון הטכנולוגי של ציריך היושב בשווייץ. לדברי ההיסטוריון נורמן דייוויס , בראון יכול היה לקדם את פעילותו בתחום הפיתוח הרקטי הודות לפרצה בהגבלות הצבאיות על גרמניה שהוטלו לפי חוזה ורסאי, לפיה רקטות לא נכללו ברשימת כלי הנשק שנאסר על גרמניה לפתח.
פעילותו בגרמניה הנאצית
בראון עלה בשורות הפיקוד במערכת המדינית-תעשייתית שהקים המשטר הנאצי. עד 1937 הוא התמנה למנהל הטכני של תוכנית טילים סודית של הוורמאכט, הצבא הגרמני, וניהל מאות עובדים. זו הייתה באותה שנה שבה הצטרף למפלגה הנאצית. הוא היה חבר רשמי של המפלגה הנאצית ונשא תגית חבר מפלגה. מאוחר יותר קיבל דרגת רס"ן בשורות האס אס. קולונל ולטר דורנברגר חזה בהדגמה של רקטה ניסויית שפותחה על ידי פון בראון, ואף על פי שיכולותיה היו די מוגבלות, התרשם והציע לפון בראון להמשיך את הפיתוח תחת הנהלה צבאית. פון בראון הסכים להצעה ובשנת 1934 הושגה הצלחה בשיגור רקטת A-2 – דגם לא גדול של רקטה המונעת על ידי אתנול וחמצן נוזלי. אף על פי שבאותו הזמן כבר היו קיימות מספר אפשרויות לתערובות של דלקים ומחמצנים, העדיפו אנשי הצבא הגרמנים את השימוש באתנול עקב המחסור התמידי במוצרי נפט בגרמניה. האתנול, לעומת זאת, היה מצוי בשפע והגרמנים עשו בו שימוש לאורך כל מלחמת העולם השנייה.
לאחר ההצלחה עם טיל A-2, החלה הקבוצה של פון בראון לפתח את הטילים A-3 כמו גם A-4 (לימים הרקטה V-2). את עיקר שיפור היכולות המבצעיות של הטיל ניתן ליחס לעבודות השדרוג שבוצעו במנוע על ידי המהנדס וולטר טיל, ולהבשלה של הידע התאורטי שנצבר על ההתנהגות האווירודינמית של גופים על קוליים (דגם ה־A-3 שפותח קודם נדחה עקב אי־יציבות אווירודינמית שהפגין בניסויים שונים). כדי לבחון את ההתנהגות האווירודינמית של הטיל, נבנו בין 1936 ו־1939 במעבדות הפיתוח שלו כמה ממנהרות הרוח העל־קוליות הראשונות בהיסטוריה, שהותאמו במיוחד לחקר ההתנהגות האווירודינמית של עצמים הנעים במהירויות גבוהות בהרבה (על קוליות עד היפר קוליות) מכל מה שתוכנן עד אז.
פיתוח הטיל הבליסטי הראשון: V-2
בשנת 1938 הוצע לו על ידי המשטר לפתח טילים במסגרת צבאית. ההצעה כללה משכורת נדיבה ותנאים נוחים. במתקן גדול בכפר פנמינדה בצפון מזרח גרמניה, על חופו של הים הבלטי, שקד פון בראון לצדו של מהנדס הטילים ולטר דורנברגר על פיתוח רקטת ה-A-4 ארוכת הטווח, וטיל על קולי נגד מטוסים שנקרא "וואסרפאל". לקראת סוף 1941, מרכז המחקר הצבאי בפנמינדה אחז בטכנולוגיות החיוניות להצלחה של ה־V-2. ארבע טכנולוגיות המפתח להצלחת הטיל היו:
מנועים רקטיים גדולים מבוססים דלק נוזלי
אווירודינמיקה על קולית (מאחורי עיצוב הטיל עמד מחקר תאורטי רב; בפרט על ההבדלים בהתנהגות האווירודינמית של גופים הנעים במהירות על קולית לזו שבו שבמהירות תת־קולית).
ניווט מבוסס גירוסקופ
יכולת ניהוג סילוני
ב-1942, שלוש שנים לתוך מלחמת העולם השנייה, הוא הוביל את פרויקט הטילים הבליסטיים הראשון בעולם, הוא A-4. הוא עדיין היה רק בן 30 עם השלמת הפיתוח. בראון התנגד בבחינת עמדותיו האישיות לשימוש בטילים למטרות נשק ומלחמה. ב-1943 החליט היטלר להשתמש בטילי ה-A-4 כ"טילי נקמה" והביע תקווה שהטילים יעזרו לשנות את מהלך המלחמה לטובתה של גרמניה. הקבוצה מצאה את עצמה מייצרת המוני טילי A-4 במטרה לשגרם על לונדון. 14 חודשים לאחר הוראתו של היטלר לייצר את הטילים, ב-7 בספטמבר 1944, שוגר לעבר מערב אירופה טיל ה-A-4 המבצעי הראשון, שעתה נקרא V-2. כשה-V-2 הראשון נורה על לונדון, העיר פון בראון לכמה מעמיתיו: "הטיל עבד מצוין, הוא רק נחת על הכוכב הלא נכון." במהלך המלחמה שיגרו הנאצים את טיליהם כנגד אוכלוסייה אזרחית בבריטניה.
בסופו של דבר הושקו מעל 3,000 טילי V-2 נגד מטרות בבריטניה (עיקרם כוונו לאנגליה), בלגיה, צרפת והולנד (יותר טילי V-2 פגעו באנטוורפן (1,610) בבלגיה מאשר בלונדון (1,358)). לפי ההערכות 8,000 אנשים, רובם באנטוורפן ובלונדון, נהרגו בהתקפות V-2. עוד 12,000 איש או יותר, רובם אסירי מחנות עבודה, מתו כתוצאה מתנאי העבודה והמחייה הנוראיים במפעלי הפיתוח במיטלוורק שהיה למחנה עבודה בתורינגיה. על אף העובדה שלפון בראון לא הייתה שליטה ישירה על מיטלוורק, הוא היה מודע היטב למצב העגום שם ובמחנה הריכוז מיטלבאו-דורה, כמו גם מחנה העבודה התת-קרקעי שפעל מתחת למתקן הפיתוח פנמינדה.
בניגוד לטענות שונות של מעורבים במשטר ובצבא שאם הוורמאכט היה משיג את ידו על רקטות V-2 מוקדם יותר, זה היה משנה את מהלך המלחמה, השפעתו הייתה מינורית. לרקטה היה אפקט הרתעתי עבור המתגוררים באזורי היעד – בעיקר לונדון ואנטוורפן – אבל במקומות אחרים היווה בקושי הסחת דעת למערכה האחרונה נגד גרמניה הנאצית בסוף 1944 וב-1945. לבעלות הברית לא הייתה הטכנולוגיה להפיל את הרקטה העל-קולית או למצוא את צוותי השיגור הניידים שלה, ואת מפעל הייצור התת-קרקעי בגרמניה היה קשה להפציץ, אז הם לא הסיטו כוחות, משאבים ומאמצים רבים לשם כך.
למעשה, פיתוח הרקטות V-2 היה דרך יקרה במיוחד להטיל פצצה נושאת טון אחד של חומר נפץ על עיר אויב. הרקטות הביאו כאמור להרג של 5,000 אזרחים וחיילים של בעלות הברית בין ספטמבר 1944 למרץ 1945, בעוד שבעלות הברית מצידן השתמשו, בעזרת עליונות אווירית, בהפצצות אסטרטגיות מדי יום ולילה. ה־V-2 היה פריצת דרך מהפכנית בהנדסה רקטית, אך הוא הגיע מוקדם מדי – בהתחשב בטכנולוגיית השיגור שלו – בשביל להיות נשק יעיל. נדרשו ראשי נפץ גרעיניים, מנועי רקטות גדולים יותר ומערכות הנחיה טובות בהרבה כדי להפוך את הטיל הבליסטי לאיום עולמי במהלך המלחמה הקרה.
העבדת פרך בחסותו
טילי ה-V-2 יוצרו בתנאים מחפירים, במפעלי עבודת כפייה תת-קרקעיים שבפיקוח האס אס. במפעלים הועבדו זרים, רבים מהם אסירי מלחמה ממדינות מזרח אירופה. העבודה המייסרת במפעל הביאה למותם של למעלה מ-12,000 עובדי כפייה. פון בראון נראה לכאורה במפעלים אלה שבמיטלבאו-דורה (במרכז גרמניה), שם הוא היה עד לערמות של גופות מתים. אין שום ראייה לכך שהוא ניסה למחות על ההרג של אותם אנשים. לאחר זמן אף התגלו מסמכים סודיים המצביעים על כך שבחר אישית אסירים לעבודות כפייה (עובדות אלו הוסתרו מפני הציבור האמריקני לאחר שנתגלו). מאוחר יותר בחייו אמר שהתבייש במה שראו עיניו.שמאל|ממוזער|250px|פון בראון (בלבוש אזרחי, במרכז התמונה) יחד עם בכירי הצבא הגרמני ובהם הגנרלים פרידריך אולבריכט ווילהלם פון לב, בפנמינדה ב-1941.
הוא היה במפעל התת-קרקעי בין 12 עד 15 פעמים, במקום בו נעשו עבודות הכפייה למען בניית טילי V-2. כפי שהתגלה בעדות שהוא נתן למשפט פשעי מלחמה בגרמניה המערבית ב-1969, הוא הזכיר שהוא עבר בין חדרי השינה התת-קרקעיים, שנבנו במנהרות בסוף 1943 עבור עובדי מחנות הריכוז, כי בניית המחנה מעל הקרקע לא הסתיים או שמא אפילו לא ממש התחיל. לפי עדותו שלו מקומות הלינה התת-קרקעיים האלה היו "מחרידים". לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, כשהעלה ספקות בדלתיים סגורות לגבי המערכת שעבורה הוא פועל, הוא נותר נאמן לצבא. הוא היה לאומן גרמני. כפי שהוכח מהדברים שאמר לחוקריו האמריקאים לאחר המלחמה, תפיסת עולמו די תאמה את האידאולוגיה הנאצית. אף על פי כן הוא העלה ספקות לקראת סוף המלחמה אך מחוסר יכולת להשפיע על מהלך האירועים יישר קו עם המשטר.
לאחר המלחמה, כמו רבים אחרים, פון בראון אמר, "לא ידעתי על השואה". בסוף חייו, בשנות ה-60 וה-70, הוא אכן הביע חרטה במכתבים על אסירי מחנות הריכוז שפעלו תחתיו בעבודות כפייה. לצד זאת פון בראון מעולם לא קיבל על עצמו אחריות אישית. הוא ניסה להסתיר את הפרקים השחורים בפעילותו בגרמניה. בשנות החמישים, כשזכה לתהילה בארצות הברית, הוא נתבקש לספק מידע על שירותו את המשטר הנאצי. הוא ערך מספר ראיונות וזיכרונות בהם לא הזכיר כי פנמינדה פעל כמחנה עבודה. כמו כן נמנע מלהזכיר את חלקו בשירות ה-SS. הממשלה האמריקאית תרמה לו בהסתרת מידע זה מהציבור הרחב דרך צנזורה עקב הצורך בשירותיו.
מעצרו בידי המשטר
האס אס והגסטאפו עצרו את פון בראון בעוון פשעים כנגד המדינה. חטאו היה שנהג לדבר על בניית טילים שיקיפו את כדור הארץ ואולי אף יגיעו עד לירח. נראה שלדעת השלטונות הוא פשע בהתעסקות יתרה ברעיונות חסרי חשיבות, היתוליים כביכול, במקום שיתרכז בבניית טילים גדולים וקטלניים יותר עבור מכונת המלחמה הנאצית. בנוסף, היה חשד שפון בראון אהד את הקומוניזם, ושהוא תכנן לברוח לבריטניה עם התוכניות למטוס שיטיס V-2. היינריך הימלר, רַייכְסְפִיהְרֶר אס אס, ואחד מפקידיו המהימנים ביותר של היטלר, הורה לעצור אותו, לפי עדותו של פון בראון עצמו. עמיתו דורנברגר שכנע את האס אס ואת הגסטאפו לשחרר את פון בראון בטענה שבלעדיו לא ניתן יהיה לייצר טילי V-2 נוספים, שהיו נחוצים מאוד בעיניו של היטלר. עוד התערב לצד פון בראון שר החימוש אלברט שפר. הוא בילה שבועיים במאסר לפני ששוחרר כדי להמשיך בעבודתו על ה-V-2.
מהלכיה האחרונים של המלחמה
משחזר לפנמינדה מיהר פון בראון לכנס את צוות התכנון וביקש מהם להחליט איך ולמי הם ייכנעו. מרבית המדענים פחדו מהסובייטים, לא התרשמו מצרפתים, ואילו לבריטים לא היה מספיק כסף על מנת לממן תוכנית טילים. נותרו רק האמריקאים. כשהסובייטים התקרבו לפנמינדה, חזר פון בראון עם צוותו למרכז הייצור של טילי ה-V-2 בעזרת מסמכים מזויפים. ב-1 באפריל 1945, בעקבות התקדמות האמריקאים אל עבר מפעלי הייצור, הועלו פון בראון וצוותו (כ-500 איש) על רכבת שיעדה היה הרי האלפים. בסוף המלחמה, לאחר היוודע דבר התאבדותו של היטלר בפיהררבונקר בברלין, הורו מפקדי האס אס מפורשות להרוג את המהנדסים הגרמנים על מנת שלא יפלו בשבי. בסופו של דבר, הקבוצה מצאה חייל אמריקאי ונכנעה לו. האמריקאים, בהבינם את חשיבות המהנדסים הללו, אספו את טילי ה-V-2 הנותרים וחלקיהם. לאחר מכן פוצצו את אתרי הייצור שלהם. הטילים הועמסו עם כל חלקיהם על גבי 300 רכבות שהובילו אותם לארצות הברית. מרבית קבוצתו של פון בראון נשבתה על ידי הסובייטים.
פעילותו בארצות הברית
ב-20 ביוני 1945, אישר מזכיר המדינה האמריקאי, אדוארד סטטיניוס, את העברת מומחי הטילים הגרמניים של פון בראון לארצות הברית. ההעברה נודעה בשם מבצע פייפרקליפ בגלל מספרם הגדול של הגרמנים אשר מוקמו בחיל החימוש. הם נחתו בארצות הברית בבסיס חיל האוויר שבניוקסל, דרומית לווילמינגטון, דלאוור. לאחר מכן הוטסו לבוסטון, ונלקחו בסירה למוצב של שירות המודיעין האמריקאי בפורט סטרונג, בנמל בוסטון. מאוחר יותר הועברה הקבוצה, למעט פון בראון, למרילנד, שם סיווגו את המסמכים מפנמינדה. מסמכים אלו היו אמורים לאפשר למדענים להמשיך את ניסויי הטילים במקום בו הפסיקו בשעה שעזבו את גרמניה. לבסוף הועברו פון בראון ו-126 עמיתיו מפנמינדה לביתם החדש בפורט בליס, טקסס, שהיה מתקן צבאי גדול צפונית לאל פאסו. הם מצאו את עצמם במצב מוזר כשהחלו את חייהם החדשים באמריקה. מכיוון שלא יכלו לעזוב את פורט בליס ללא ליווי צבאי, לעיתים הם התייחסו לעצמם כ"אסירי שלום".
בפורט בליס הם אימנו צוותים צבאיים, תעשייתיים ואוניברסיטאיים בשיטות הייצור והטיפול המורכבות של רקטות ושל טילים מונחים. בנוסף, הם עזרו בליטוש, הרכבת ושיגור טילי V-2 שהובלו באוניות מגרמניה לניו מקסיקו. הם גם חקרו את הפוטנציאל העתידי של הטילים לשימושי צבא ומחקר. בעת הזו שלח פון בראון בדואר הצעת נישואין לבת-דודתו הראשונה, מריה פון קירסטרופ בת ה-18. השניים התחתנו ב-1947, ולפון בראון נולדה בתו הראשונה, איריס. ב-1950 הועברו פון בראון וקבוצתו להאנטסוויל, אלבמה, שם התגורר כ-20 שנה. בין 1950 ל-1956 הוביל פון בראון את קבוצת הפיתוח הצבאית של מחסני הנשק ברדסטון, במסגרת תכנון הטיל שכונה מאוחר יותר "טיל הרדסטון".
פון בראון חלם על עולם שבו יעשה שימוש בטילים למטרות שלום בלבד. כחלק מחזון זה הוא פרסם בשנת 1952 במגזין "קולייר" את הרעיון להקים תחנת חלל. התחנה תהיה בקוטר של 250 רגל (76 מטרים), תחוג במסלול בגובה של 1,075 מיל (1,730 ק"מ), ותסתובב סביב עצמה על מנת לייצר "כבידה מלאכותית". הוא האמין שתחנת החלל עשויה להיות נקודת קפיצה טובה למסעות עתידיים לירח. בנוסף, עבד פון בראון בשיתוף פעולה עם וולט דיסני ושימש כמנהל הטכני של שלוש סדרות טלוויזיה אודות חקר החלל. במרוצת השנים המשיך פון בראון בעבודתו הרצופה עם דיסני, בתקווה שמעורבותו בתעשיית הסרטים המשגשגת של דיסני תביא להגברת המודעות והעניין בקרב הציבור לגבי עתיד תוכניות החלל.
קבוצתו של פון בראון, שעבדה עבור הסוכנות הצבאית לטילים בליסטיים, פיתחה את המשגר ג'ונו 1, דגם משופר של טיל הרדסטון. ב-31 בינואר 1958 היה זה הטיל ששיגר בהצלחה את אקספלורר 1, הלוויין המערבי הראשון. האירוע סימן את לידתה של תוכנית החלל האמריקאית. ב-1960 חנכה נאס"א את מרכז טיסות החלל מרשל, בהאנטסוויל, אלבמה, והעבירה את פון בראון וקבוצת הפיתוח שלו מהסוכנות הצבאית לטילים בליסטיים לנאס"א. פון בראון היה המנהל הראשון של מרכז מרשל וכיהן בתפקיד זה במשך עשור, מיולי 1960 עד פברואר 1970. התוכנית הגדולה הראשונה של מרכז מרשל הייתה פיתוח משגרי הסטורן, שהיו מסוגלים לשאת אסטרונאוטים אל הירח. חלומו לסייע למין האנושי לדרוך על הירח, הפך למציאות ב-16 ביולי 1969, כשטיל סטורן 5, פרי פיתוחו של מרכז מרשל, שיגר את צוות האסטרונאוטים של אפולו 11 לירח.
ב-1970 עברו פון בראון ומשפחתו לוושינגטון הבירה. הוא מונה לממלא מקום מנהל התכנון במטה נאס"א. משנסתיימה תוכנית אפולו נתגלעו חילוקי דעות בין פון בראון לשאר ראשי נאס"א, מה שהוביל לפרישתו ביוני 1972. הוא הפך לסגן נשיא תעשיות "פיירצ'יילד" בג'רמנטאון, מרילנד, שם הוא פעל רבות בהקמתו ובקידומו של 'מכון החלל הלאומי', שלימים נקרא אגודת החלל הלאומית.
אחרית ופטירה
בשיא עשייתו נודע לפון בראון כי לקה במחלת הסרטן. אף על פי שעבר ניתוח, התפשט הסרטן. ב-16 ביוני 1977 מת ורנר פון בראון באלכסנדריה שבווירג'יניה, ונקבר שם בבית הקברות אייווי היל. לאחר מותו, קיבל את פרס רוברט היינליין.
היחס לדמותו והנצחתו
המחלוקת לגבי עבודתו של פון בראון במהלך מלחמת העולם השנייה תועדה בשיר על ידי הסאטיריקן טום לרר, שתיאר אותו כ"אדם שנאמנותו נשלטת על ידי התועלת".
מקובל לחשוב שדמותו של פון בראון היוותה את אחד ממקורות ההשראה לדמותו של דוקטור סטריינג'לאב, בסרט בעל אותו השם של סטנלי קובריק.
מייקל שייבון השתמש בדמותו של פון בראון כדמות מרכזית בעלילת ספרו אור ירח. דמותו של פון בראון גם הוצגה בסדרת היסטוריה חלופית "עבור כל האנושות".
על שמו של בראון מחלקת אגודת החלל הלאומית בכל שנתיים את פרס ורנר פון בראון.
לקריאה נוספת
Michael J. Neufeld, Wernher von Braun, the SS, and Concentration Camp Labor: Questions of Moral, Political, and Criminal Responsibility, German Studies Review, Vol. 25, No. 1 (2002), pp. 57-78, The Johns Hopkins University Press
קישורים חיצוניים
מלאך או שטן, בטאון חיל האוויר (מס' 131), 1 בפברואר 2000
מורשת פון בראון חיה וקיימת, ריאיון עם היסטוריון החלל מייקל נויפלד, איתי נבו, רשת ב', 2 בפברואר 2011
הערות שוליים
קטגוריה:מדעי החלל
קטגוריה:מהנדסים גרמנים
קטגוריה:מהנדסים אמריקאים
קטגוריה:אמריקאים ממוצא גרמני
קטגוריה:נאצים
קטגוריה:מהנדסי אווירונאוטיקה גרמנים
קטגוריה:זוכי המדליה הלאומית למדעים
קטגוריה:אנשי אס אס
קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
קטגוריה:מהגרים מגרמניה לארצות הברית
קטגוריה:חברי היכל התהילה הלאומי לתעופה
קטגוריה:זוכי מדליית אליוט קרסון
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1912
קטגוריה:גרמנים שנפטרו מסרטן הלבלב
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1977 | 2024-04-27T00:40:24 |
אלופון | בפונולוגיה, אָלוֹפוֹן (לפי הצעת האקדמיה ללשון העברית: גוֹן הֶגְיָן) הוא אחד ממספר צלילי-דיבור אפשריים שמשמשים להגיית פונמה אחת בשפה מסוימת. המונח בא מיוונית: ἄλλος – אחר ו-φωνή – קול, צליל. המונח נטבע על ידי הבלשן האמריקאי בנג'מין לי וורף.
למשל, בעברית אין הבדל בין ר' רוטטת המבוצעת בקדמת הפה ונשמעת כמו R בשפה הספרדית, לבין ר' אחורית, המושמעת כמו R בשפה הצרפתית. ושתיהן מייצגות את אותה הפונמה, כלומר, שתיהן אלופונים של אותה פונמה. לעומת זאת, בערבית אלה שתי פונמות שונות (ر, غ), ולכן בשפה זו ניתן למצוא זוגות מינימליים של מילים המבחינים ביניהן.
האלופון המסוים שנבחר במקרה מסוים הוא לרוב צפוי וניתן לניבוי מתוך ההקשר הפונמי. אלופונים כאלה מכונים אלופונים מותנים או וריאנטים תלויי-מיקום (positional variants). אבל קיימים גם אלופונים שאינם מותנים בסביבה הפונטית (אלא, למשל, במבטאו של הדובר), והם מכונים וריאנטים חופשיים. על פי הדוגמה שהבאנו קודם, יש המבטאים את הר' העברית כעיצור מכתשי, מקיש, כדוגמת הר' בשפה הספרדית, ויש המבטאים אותה כעיצור ענבלי, חוכך, קולי, כדוגמת הר' הצרפתית.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פונטיקה
קטגוריה:פונולוגיה | 2024-08-31T07:08:44 |
RGB | REDIRECTייצוג צבע במחשב | 2006-02-11T09:31:39 |
א | א' היא האות הראשונה באלפבית העברי. שם האות הוא אָלֶף. בפי יהודי תימן נקראת האות בשם אַלַף.
הגייה
בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, א' נמנית עם ארבע האותיות הגרוניות: א', ה', ח', וע'.
מבחינה פונולוגית מייצגת האות א' עיצור סדקי, סותם, אטום (/ʔ/ :IPA). כעיצור גרוני היא אינה מקבלת דגש חזק, ואולם במקרא ישנם ארבעה מקומות שבהם מופיעה נקודה כעין דגש באות א'. משערים שמדובר במעין מפיק שבא להדריך את הקורא להגות את העיצור כהלכה ולא להבליע אותו בתנועות שלפניו ולאחריו.
א' היא אם קריאה עבור כל אחת מן התנועות, וכאם קריאה היא נכללת בארבע אותיות אהו"י. דוגמאות למילים שבהן א' מופיעה כאם קריאה: לקרַאת, רִאשון ושמֹאל. בכתיב מלא היא לעיתים משמשת לציון התנועה אַ (a) במילים לועזיות, למשל בשם מארי קירי.
בקרב דוברי שפות שבהן לא קיימת הברה מקבילה להברת ח' עברית, מוחלפת לעיתים האות ח' באות א', מסיבה זו מוחלפת לעיתים גם ה' בא'. תופעה זו באה לידי ביטוי בתלמוד הירושלמי שנכתב בארץ ישראל ולשונו הושפעה מלשון יושבי הארץ דוברי היוונית, ולכן שמות כמו רב חנן בר אמי יופיעו בתלמוד הירושלמי בתור רב אנן בר אימי. מסיבה זו השתרש בספרות העברית השם אדריאנוס (ולא הדריאנוס) לקיסר הרומי "Hadrianus".
ייצוג
מקור האות במילה "אֶלֶף" שמשמעה במקורות הוא "שור", ככתוב: , וצורתה בכתב העברי הקדום התפתחה מצורת ראש השור.
פרוטו כנעניפיניקיכתב עברי קדום|64x64 פיקסליםארמי|64x64 פיקסלים64x64 פיקסליםא' (אַלְפּ) באלפבית הפרוטו-כנעניא' באלפבית הפיניקיא' בכתב העברי הקדוםא' באלפבית הארמיא' באלפבית העברי
כמו כן, מקורה של האות א' בכתב עגול (11px) הוא באלפבית הפיניקי.
שמאל|ממוזער|300px|האות א' מוצגת בגופנים הבאים (מימין לשמאל):פרנק-ריהל, אריאל, דוד, כתב רש"י, כתב סת"ם, כתב יד, חיים
בקוד ASCII מיוצגת האות א' בערך E0, ובקוד Unicode היא מיוצגת בערך 05D0.
בקוד מורס מיוצגת האות א' באמצעות הרצף (משמאל לימין):-. (נקודה קו).
ימין|22px|כיתוב תמונה
הוא ייצוגה של האות א' בכתב ברייל.
באלפבית צלילי מיוצגת האות א' באמצעות המלה "אלף".
באיתות בדגלי סמפור א' מיוצגת על ידי דגל אחד הפונה דרומה (כלפי מטה) ודגל שני הפונה דרום-מערבה.
בשפה יידיש, הנכתבת אף היא באותיות עבריות, משמשת האות א' לייצוג שתי תנועות שונות.
האות אַ שמתחתיה ניקוד "פתח" מקבילה לאות a באלפבית הלטיני.
האות אָ שמתחתיה ניקוד "קמץ" (או "קמץ קטן") מקבילה לאות o באלפבית הלטיני.
כך לדוגמה, שם העיר לונדון נכתב ביידיש "לאָנדאָן", ושם העיר פריז נכתב ביידיש "פּאַריז".
שימושים
בגימטריה ערכה 1, ובהתאם לכך "יום א'" הוא יום ראשון וכיתה א' היא הכיתה הראשונה בבית הספר, אך בכדורגל בישראל ליגה א' היא הליגה השלישית, משום שמקדימות אותה הליגה הלאומית וליגת העל. כשהאות א' מופיעה בראש שנה עברית, פירושה אֶלֶף, למשל: שנת א'תנ"ג היא השנה ה-1453 בלוח העברי.
בשפה העברית המודרנית שכיחות השימוש באות א' היא 4.94% מכלל אותיות האלפבית העברי.
בקבלה מסמלת האות א' את אחדות הבורא.
בתורת הקבוצות משמשת האות א' לציון עוצמתן של קבוצות אינסופיות. (קרי: אָלֶף אֶפֶס) היא העוצמה של קבוצת המספרים הטבעיים, ואילו היא העוצמה של קבוצת המספרים הממשיים (עוצמת הרצף).
האות א' מופיעה בביטויים עבריים אחדים:
מא' ועד ת': בשלמות, מהתחלה ועד הסוף.
אינו יודע צורת א': בער, אינו יודע קרוא וכתוב.
סוג א': משובח.
אלף-אלף או א"א: משובח ביותר.
אלף-אלף-אלף או אא"א: ראשי תיבות של "אישה אחת אמרה", ביטוי סלנג שעבר זמנו, ופירושו: שמועה לא מבוססת.
לא, בא' רבתי: בשום פנים ואופן.
זה א' ב': דבר בסיסי.
באות אלף העברית נעשה שימוש בשפות זרות:
ביפן נקראת כך כת אום שינריקיו.
במחשבים ישנן שפות תכנות ופרויקטים בשם זה.
מספר יצירות בשפות אחרות מעברית נקראות "אלף", ביניהם יצירות באנגלית של הסופר ג'ורג' ברנדס ובספרדית של חורחה לואיס בורחס.
ראו גם
ا – האות אליף בערבית
ء – הסימן המזה בערבית
ספיחה תחילית
ﭏ – ליגטורה עברית של א עם ל
קישורים חיצוניים
מאיר שפריר, משמעות האותיות, האות אלף, אייר תשפ"א
הערות שוליים
קטגוריה:אותיות בעברית
קטגוריה:1 (מספר) | 2024-10-09T13:04:57 |
ב | ב' היא האות השנייה באלפבית העברי. שם האות בֵּית (ברבים: בֵּיתִין), ובפי יהודי תימן בֵּי.
הגייה
בהתאם לחלוקתן של אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, ב' נמנית עם ארבע האותיות השפתיות: בומ"פ.
ב' היא אחת משש האותיות בג"ד כפ"ת, המקבלות דגש קל בראש מילה או לאחר שווא נח.
מבחינה פונולוגית, בּ' דגושה מייצגת עיצור דו-שפתי, סותם, קולי ([b] :IPA) כשל האות B באנגלית או כשל האות בָּא (ب) בערבית.
ב' רפה מייצגת עיצור שפתי-שיני, חוכך, קולי ([v] :IPA), כשל האות V באנגלית.
האות המקבילה לב' בערבית משמיעה רק צליל ב' דגושה (כמו במילים "כתב" ו"ארנב", הנהגות בערבית "כַּתַּבּ" ו"אַרְנַבּ"). הבלשן יצחק אפשטיין גיבש את הניב העברי הגלילי שדעך במרוצת השנים, ואחד ממאפייניו היה הגיית ב' רפה כדגושה.
ב' היא גם אחת מאותיות השימוש (בכל"ם).
ייצוג
שם האות, בֵּי"ת, נגזר משמה הקדום בַּיִת, וצורתה התפתחה מצורה הדומה לצורת בית בכתב העברי העתיק.
פרוטו שמיפיניקיארמיב' (בֶּת) באלפבית הפרוטו-כנעניב' באלפבית הפיניקיב' באלפבית הארמי
שמאל|ממוזער|300px|האות ב' מוצגת בגופנים הבאים (מימין לשמאל):פרנק-ריהל, אריאל, דוד, כתב רש"י, כתב סת"ם, כתב, חיים
בקוד ASCII מיוצגת האות ב' בערך E1, ובקוד Unicode היא מיוצגת בערך 05D1.
בקוד מורס מיוצגת האות ב' באמצעות הרצף (משמאל לימין): ...- (קו נקודה נקודה נקודה).
right
הוא ייצוגה של בּ' דגושה בכתב ברייל.
right|21x21 פיקסלים
הוא ייצוגה של ב' רפה בכתב ברייל.
באלפבית צלילי מיוצגת האות ב' באמצעות המלה "בועז".
באיתות בדגלי סמפור ב' מיוצגת על ידי דגל אחד הפונה דרומה (כלפי מטה) ודגל שני הפונה מערבה.
שימושים
בגימטריה ערכה 2, ולפיכך "יום ב'" הוא יום שני וכתה ב' היא הכתה השנייה בבית הספר (אך בכדורגל בישראל ליגה ב' היא הליגה החמישית, משום שאת ליגה ב' מקדימות ליגה א', הליגה הארצית, הליגה הלאומית וליגת העל). כאשר האות ב' מופיעה בראש תאריך עברי, פירושה אלפיים, למשל: שנת ב'תנ"ג היא השנה ה-2453 בלוח העברי.
בשפה העברית המודרנית שכיחות השימוש באות ב' עומדת על כ־4.98% מכל אותיות האלפבית העברי.
בקבלה האות ב' מסמלת בריאה ויצירה.
בתורת הקבוצות משמשת האות ב' בסימון לציון עוצמת הרצף . (ראו גם: ב (מתמטיקה))
האות ב' היא האות הראשונה בתנ"ך, הנפתח במילה "בראשית". ביהדות מתייחסים לצורתה של האות ב', ואומרים כי כמו שהאות סגורה מימינה ופתוחה משמאלה, כך אין לחקור את שאירע לפני הזמנים המתוארים בתורה. מצד שני, הדעה הרווחת בקרב חוקרי התנ"ך היא שכאשר נכתב הספר במקור, הכתב שבו השתמשו היה שונה מהכתב העברי שאנו משתמשים בו כיום, והאות ב' נראֲתה שונה לחלוטין.
האות ב' מופיעה במושגים:
סוג ב': מוצר שנמצא בו פגם בבקרת האיכות, ולכן מחירו מוזל (להבדיל מסוג א').
בית-כף-תו היה תיאורו בצה"ל של חייל בלתי כשיר תמידי – מי שמצב בריאותו פוסל אותו לשירות צבאי. מושג זה יצא משימוש עם המעבר לשיטת הפרופיל הצבאי.
ביתים: ימי מנוחה חלקית בצה"ל, בהם על החייל להימנע מפעילויות מסוימות. נגזרת ממלה זו המילה "ביתיסט" – מי שיש לו "ביתים".
שפת הבית: שפה המשמשת במשחקי ילדים. שפה שבעקבותיה כתב אהוד מנור את השיר 'אבניבי' שייצג את ישראל וזכה באירוויזיון – אחרי כל הברה מוצגת אותה הברה בשינוי העיצורים לאות ב', כך ש "אבניבי אובוהבב אובותבך" מתרגם למשפט "אני אוהב אותך".
ראו גם
ب – האות בַּא בערבית
ﭪ – האות וא החיצונית לערבית
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אותיות בעברית
קטגוריה:2 (מספר) | 2024-10-08T16:12:30 |
י | י' היא האות העשירית באלפבית העברי, ושמה יו"ד (יוֹד).
הגייה
בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, י' נמנית עם ארבע האותיות החכיות: גיכ"ק. מבחינה פונולוגית היא מייצגת עיצור חכי, מקורב (/j/ :IPA).
בנוסף, היא אחת מארבע אותיות אהו"י, שהן אמות הקריאה. כאם קריאה היא משמשת כחיריק, כאות I במילה האנגלית Sing, לעיתים כצירי (למשל במילה "היכל") וגם לתנועת A כמו במילים "בגדיו", "סתיו" או "עכשיו".
בעברית ישראלית
יו"ד עיצורית חרוקה (yi) כמעט שאינה נהגית בעברית הישראלית. כך למשל מבטאים "אידיש" במקום "יידיש", "אישראל" במקום "ישראל"(בדוגמה זו הדוברים אינם אפילו מודעים ל-yi בשל התעתיק israel). בשל אובדן הה"א הפך בניין התפעל לזהה בדיבור בעבר ובעתיד, מה שגורם לבלבול רב. הדוברים גם לפעמים משנים את התנועה כדי להימנע מyi ולכן אומרים yeshuv במקום yishuv. התופעה כה נפוצה עד שגם כשישראלים מתעתקים שמות, הם כותבים אותם ללא yi. דוגמה לכך היא השם חיים שמתעתקים אותו haim/chaim וכמעט לעולם לא hay(y)im/chay(y)im. ייתכן שאותו תהליך הוא שגרם למילה צבי להפוך ברבים לצבאים.
ייצוג האות י'
האות קרויה יו"ד משום שצורתה בכתב העברי העתיק התפתחה מצורת היד (מכתף עד אמה).
פרוטו שמיפרוטו שמי 2פיניקיארמיי' (יַד) באלפבית הפרוטי-כנעני (צורה מוקדמת ומאוחרת)י' באלפבית הפיניקיי' באלפבית הארמי
שמאל|ממוזער|300px|האות י' מוצגת בגופנים הבאים (מימין לשמאל): פרנק-ריהל, אריאל, דוד, כתב רש"י, אותיות סת"ם, כתב, חיים
בתקן ANSI מיוצגת האות י' בערך E9, ובתקן יוניקוד היא מיוצגת בערך 05D9.
בקוד מורס מיוצגת האות י' באמצעות הרצף: .. (נקודה נקודה).
לאות יוד יש שני ייצוגים שונים בכתב ברייל:
right האות י' כחלק מהחיריק המלא.
right האות י' בהקשרים אחרים.
באלפבית צלילי מיוצגת האות י' באמצעות המילה "יונה".
באיתות בדגלי סמפור י' מיוצגת על ידי דגל אחד הפונה צפונה (כלפי מעלה) ודגל שני הפונה דרום-מערבה.
כללי כתיב
כללי הכתיב המלא העוסקים באות י' הם:
בכל מקום שבו בכתיב מנוקד יש חיריק חסר, תתווסף האות י' בכתיב מלא, מלבד כשלאחרי החיריק שווא נח.
י' עיצורית תוכפל, למעט כאשר היא מופיעה בראש המילה או בסופה, וכאשר היא מופיעה לאחר אותיות השימוש או בסמיכות לאם קריאה. נהוג להכפיל י לתנועת e בשביל למנוע הומוגרפים, אך זוהי טעות לפי הכללים ויש להימנע ממנה ולא לכתוב קלייר במקום קלר, ספייר במקום ספר, אייר במקום אר וכדומה.
יש לשים לב שנקודה ביו"ד לא תמיד פירושה הכפלת העיצור. במילים כמו "צִיּוּן" (ciyyun/tsiyyun) כן כי זה משקל קִטּוּל אך במילים כמו "נַהֲרִיָּה" (nahariya) הנקודה פירושה התלכדות היו"ד של החיריק המלא והיו"ד העיצורית ולא הכפלה.
לשורשים עם האות י' יש נטייה לא להיות שלמים, ובהם האות י' פעמים רבות מופיעה כאם קריאה, מתחלפת עם האות ו', יוצרת צורן ייחודי, או נשמטת כליל. בעברית יש שלוש גזרות עיקריות עם האות י':
גזרת נפ"י/ו – גזרה שבה אות השורש הראשונה היא י', למשל: י-ד-ע (מֵידָע).
גזרת נע"ו/י – גזרה שבה אות השורש האמצעית היא י', למשל: שׁ-י-ר (שִׁיר).
גזרת נל"י/ה – גזרה שבה אות השורש האחרונה היא י', והיא יוצרת סיומות ייחודיות, למשל: שׁ-נ-י (שֹׁנִי).
שימושים
בגימטריה ערכה 10, ובהתאם לכך כיתה י' היא הכיתה העשירית בבית הספר.
בשפה העברית המודרנית שכיחות השימוש באות י' היא כ־10.78% מכלל אותיות האלפבית העברי, והיא השכיחה ביותר מהאותיות.
האות י' מופיעה בביטוי העברי "קוצו של יוד": "מקפיד על קוצו של יוד", קוצו של יוד מסמל את הדבר הנעלה ביותר ונסתר, שמדקדק בקוצו של יוד – בדברים הגבוהים ביותר והנסתרים מהאדם.
בספרות חז"ל היא מייצגת את העולם הבא, כנראה בשל מספרה השלם בגימטריה ובשל זעירותה.
ראו גם
ي – האות יא בערבית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אותיות בעברית
קטגוריה:10 (מספר) | 2024-08-14T15:08:11 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.