title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
באוהאוס | באוהאוס (בגרמנית: Bauhaus, ) הוא שמו של בית ספר לעיצוב ואדריכלות שנוסד על ידי ולטר גרופיוס, ופעל בגרמניה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, בין השנים 1919–1933. הבאוהאוס נדד בין שלוש ערים: ויימאר (שבה נוסד), דסאו וברלין. בבית ספר זה התחנכו ולימדו אדריכלים מפורסמים רבים, אשר פיתחו את הסגנון הבינלאומי, שהוא אחת האסכולות החשובות ביותר באדריכלות המודרנית.
הבאוהאוס ידוע בעיקר כסגנון אדריכלי, שנחשב פונקציונלי ומינימליסטי. אולם הבאוהאוס עסק גם בתחומים של עיצוב פנים ועיצוב רהיטים וכלי בית שונים – תחומים שנלמדו בבית הספר עוד לפני שמקצוע האדריכלות נלמד בו.
שמאל|ממוזער|250px|בית הספר בדסאו
שמאל|ממוזער|250px|מוזיאון הבאוהאוס - תל אביב
ממוזער|250px|שמאל|ביתן בריטניה (נהרס) ביריד המזרח 1934
שמאל|ממוזער|250px|מוזיאון הבאוהאוס - ויימאר
__TOC__
מקור השם
מקור השם "באוהאוס" (על פי אחת הסברות) הוא במונח "באוהיטה" (Bauhütte), שפירושו "צריף הבנאים". על פי חוקי הבנייה בגרמניה עד לעת החדשה, היה מוקם צריף בנאים לצד אתר הבנייה אליו היו מגיעים מדי יום צוותי העובדים באתר. אם היה היום מתאים לעבודה – היו הפועלים עוסקים במלאכת הבנייה, אך אם היה זה יום סוער וגשום, היו הפועלים מתכנסים באותו צריף וכל בעל מלאכה היה מלמד את שוליותיו את אומנותו.
בבואו להקים בית ספר לאמנות האדריכלות, מצא מייסד בית הספר "באוהאוס" ולטר גרופיוס לנכון לקרוא למוסד על שמו של אותו צריף בנאים, בו ילמדו התלמידים את רזי אומנות הבנייה מטובי האדריכלים והאמנים בדורם. הפירוש המילולי של השם "באוהאוס" הוא "בית הבנייה".
לידתו של סגנון הבאוהאוס
סגנון הבאוהאוס נקרא כך על שם בית הספר שנשא את אותו השם. אסכולה זו, שכללה אדריכלים נוספים שלא היו קשורים לבאוהאוס, הובילה לפיתוח הסגנון הבינלאומי, שהיה לסגנון השולט ברחבי העולם משנות ה-30 ועד שנות ה־60 של המאה ה־20 בערך. רבים מבלבלים בין "סגנון הבאוהאוס" שהוא שם כללי לסגנונות שצמחו בבית הספר באוהאוס וכללו גם סגנונות עיצוב של ריהוט וכלי בית, לבין "הסגנון הבינלאומי".
סגנון הבאוהאוס נולד מתוך הצורך לשקם את גרמניה במהירות לאחר מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1919 הטילה ממשלת גרמניה על האדריכל ולטר גרופיוס להקים מכון שיסייע בשיקום המדינה מבחינה תרבותית וחברתית. המכון שנקרא "באוהאוס" הוביל גישה שקראה להתנערות מהסגנון הפרוסי המצועצע, ולהדגשת האדם וצרכיו הפשוטים במרכז האידאולוגיה התרבותית. בהתאם לכך הסגנון האדריכלי והעיצובי של הבאוהאוס הוא נקי ופשוט, ומרבה לעשות שימוש בקווים ישרים ואלמנטים אחרים ההופכים את תוצריו לקלים ופשוטים, הן לייצור והן לשימוש. הבאוהאוס הוא אחת מאבני הדרך החשובות בתולדות המודרניזם, ובו טבע האדריכל מיס ואן דר רוהה את המשפט "פחות זה יותר".
בית הספר
שמאל|ממוזער|150px|סמליל הבאוהאוס.
בסך הכול פעל המכון של גרופיוס 14 שנה, עד שנסגר עם עליית הנאצים לשלטון. בתקופה קצרה זו הוא העמיד מספר אדריכלים חשובים שהשפיעו השפעה רבה על הסגנונות העיצוביים המרכזיים של שנות ה-30 וה-40. עם המורים שלימדו בבית הספר נמנים האמנים וסילי קנדינסקי, פול קלה, לסלו מוהולי-נג'י, מרסל ברויאר יוזף אלברס, יוהנס איטן וגונטה שטלצל.
בין השנים 1919 ל-1924 פעל בית הספר בוויימאר, משכנן של האקדמיה לאמנות ושל בית הספר לאומנות ומלאכה שייסד אנרי ון דה ולדה. למרות שגרופיוס הדגיש שבית הספר אינו פוליטי, היו מורי ותלמידי בית הספר הליברלים לצנינים בעיני הצבא, במיוחד לאחר ניצחון הימין בבחירות 1924 בתורינגיה. ממשלת המחוז ביקשה לסיים את חוזי ההעסקה של כל המורים לקראת ספטמבר 1924 בשל היותו של המוסד חתרני ובלתי רווחי והיותו של גרופיוס "בלתי מוסרי". אולם אז הזמין ראש העיר הסוציאל-דמוקרטי של דסאו, פריץ הסה, את בית הספר לעירו ואף ביקש מגרופיוס לעצב את מבנה בית הספר ואת מגורי המורים. זמן קצר לפני עזיבת הבאוהאוס את וויימאר, ערך המוסד תערוכה שהוצגה במספר מוקדים ברחבי העיירה וחשפה את הישגי התלמידים ואת שאיפותיו של הבאוהאוס. שיאה של התערוכה הייתה הקמתו של בית מגורים חדשני שנקרא "בית על ההורן" (Haus am Horn) ובתכנונו היו מעורבים מורי בית הספר כשאת הריהוט והציוד כולו עיצבו תלמידיו. עם נעילת התערוכה עזב המוסד לדסאו ונפתח שם מחדש.
בית הספר ניסה להתעלות מעל שיטות ההוראה שהיו נהוגות אז (וגם שנים מאוחר יותר) בבתי הספר, בהם ישבו שורות של תלמידים מול מורה אחד, וניסה לשלב יחסי הוראה של מורה מול תלמיד או קבוצת תלמידים קטנה. בשיטת הוראה זו ניסו לשחזר את אווירת ההוראה שהיה נהוגה בגילדות של בעלי המקצוע, בהן אומן לימד את השוליה את מקצועו.
ב-1928 העביר גרופיוס את ניהול בית הספר לאדריכל השווייצרי הנס מאייר. מאייר הגדיל את הכנסות בית הספר מסדנאות הריהוט, האריגה והמתכת על מנת לבצע את עצמאותו הכלכלית. ב-1930 עזבו מאייר וקבוצת תלמידים לרוסיה. כמנהל בית הספר התמנה מיס ון דר רוהה. באביב 1932 זכו הנאצים בראשות עיריית דסאו ומיס ון דר רוהה העביר את בית הספר למבנה בית חרושת נטוש בברלין, שם פעל מספר חודשים עד לעליית הנאצים לשלטון.
באפריל 1933 פרצו לבניין בית הספר פלוגות אס אס בהאשמה שהודפסו בו מנשרים קומוניסטיים. מיס ון דר רוהה נקרא למשרדי הגסטפו ונתבע לפטר מורים יהודים ולמנות תחתם מורים נאצים. ון דר רוהה הודיע על סגירת בית הספר ועד מהרה נמלטו ון דר רוהה, גרופיוס, מוהולי-נג'י, ברויאר ואלברס לארצות הברית וייסדו שם את האסכולה הבינלאומית של הבאוהאוס, כאשר הם "מורישים" את הרעיונות העיצוביים המרכזיים שלהם לסגנונות עיצוביים מאוחרים יותר, כמו ה"אר דקו".
בשנת 1996 הכריז אונסק"ו על הבאוהאוס ואתריו בדסאו וויימאר כאתר מורשת עולמית.
מנהלי בית הספר
ולטר גרופיוס, 1919 – 1928
הנס מאייר, 1928 – 1930
לודוויג מיס ואן דר רוהה, 1930 – 1933
הבאוהאוס בישראל
שמאל|ממוזער|250px|אדריכלות לבנה, יצחק רפפורט
שמאל|ממוזער|250px|מוסך דן בתל אביב, 1935
אחד המקומות שבו זכה סגנון הבאוהאוס להצלחה הוא היישוב העברי בארץ ישראל. האידאולוגיה החברתית-תרבותית שמאחורי הבאוהאוס התאימה מאוד לתפישות הסוציאליסטית והרוח החלוצית, כמו גם הרצון לברוא ולעצב את העולם מחדש. תפישות הבאוהאוס באו לידי ביטוי בארץ ישראל דרך הסגנון הבינלאומי. הסגנון היה נקי מקישוטים, פשוט ותכליתי. הוא פיאר את אסתטיקת המכונה ודגל באחידות בצבע, בגמר ובחזיתות הצנועות והפשוטות. הסגנון ביטא נאמנה את רוח המקום והתקופה.
בשנת 2003 הוכרזה "העיר הלבנה" של תל אביב כאתר מורשת עולמית לסגנון הבינלאומי, בזכות בתים רבים בסגנון זה המרוכזים בה. בשנת 2010 נפתח בתל אביב "מוזיאון הבאוהאוס" בעזרתו של האדריכל הישראלי רון ארד.
ארץ-ישראלים בבאוהאוס
עם תלמידי הבאוהאוס הרבים נמנו ארבעה תלמידים ארץ-ישראלים: אריה שרון, שמואל מסטצ'קין, מוניו גיתאי-ויינראוב ושלמה ברנשטין. רות סידור, שנקראה אז בשם סיטרואן, ממשפחת אמנים יהודים ברלינאים, הייתה מהנשים הבודדות שלמדו בבאוהאוס, במגמת אריגה. היא נישאה לחנן סיטרואן (סידור) גם הוא בוגר הבאוהאוס (כאחיו הצייר ההולנדי פאול סיטרואן ) ושניהם עלו לארץ בעקבות בתם – תמר סיטרואן-שושן.
התאמות הבאוהאוס לאקלים הישראלי
בתי הבאוהאוס הראשונים בישראל נבנו בסגנון הבינלאומי, כלומר בתים מרובעים אשר לעיתים משולבים בהם חלקים עגולים או זוויתיים. לאחר תקופת מה הגיעו המתכננים הישראלים למסקנה כי החלונות הצרים או דמויי צוהר אונייה שהובאו מאירופה לא מתאימים לתנאי האקלים בישראל והרחיבו אותם.
במהלך השנים פיתחו אדריכלים ישראלים שהושפעו מהבאוהאוס, אם כי לא היו תלמידי בית הספר, כמו דב כרמי וזאב רכטר, סגנון ייחודי, שמומש בעיקר בתל אביב ובחיפה. סגנון זה כלל בעיקר מרפסות גדולות ומאווררות, שבהן יכלו בני הבית לשבת וליהנות מהבריזה, פרגולות על הגגות, גגונים ואדני חלונות.
ראו גם
אדריכלות מודרנית
אדריכלות ישראלית
הסגנון הבינלאומי
שימור מבנים
ארכיב הבאוהאוס, ברלין
מרכז באוהאוס, תל אביב
לקריאה נוספת
פרנק ויטפורד, באוהאוס, מאנגלית: תמי אילון-אורטל, רסלינג, 2012.
בער בוריס קוטלרמן, שמואל יבין, בהשתתפות יוסף ברנר ומיכה גרוס, באוהאוס בבירוביג'אן ובארץ ישראל - 80 שנה להתיישבות היהודית במזרח הרחוק של ברית המועצות 2008-1928, בהוצאת מרכז הבאוהאוס תל אביב, 2008.
התחדשות הבאוהאוס בתל אביב: שימור בנייני הסגנון הבינלאומי בעיר הלבנה, מרכז באוהאוס תל אביב, אוגוסט 2007.
קישורים חיצוניים
האתר הלא רשמי לאדריכלות הבאוהאוס
האתר של "בית ליבלינג - תל אביב"
נחום כהן, תל אביב ותכנון מודרני, Architecture.org.il
על אדריכלות ב"סגנון הבינלאומי" (באוהאוס) בארץ ישראל באתר הספרייה הלאומית
הערות שוליים
*
באוהאוס
קטגוריה:אדריכלות מודרנית
קטגוריה:גרמניה: אתרי מורשת עולמית
קטגוריה:מילים וביטויים בגרמנית
קטגוריה:גרמניה: אדריכלות
קטגוריה:שנות ה-1920
קטגוריה:רפובליקת ויימאר: תרבות | 2024-10-05T04:33:42 |
הבולשת הפדרלית האמריקנית | REDIRECT FBI | 2004-07-24T10:27:51 |
שרות הבטחון הכללי | REDIRECT שירות הביטחון הכללי | 2007-12-26T17:24:49 |
חוף השנהב | רֶפּוּבְּלִיקַת חוֹף הַשֶּׁנְהָב או רפובליקת קוֹט דיווּאָר (בצרפתית: République de Côte d'Ivoire, ) היא מדינה בדרום-מערב אפריקה. היא גובלת במדינות ליבריה, גינאה, מאלי, בורקינה פאסו וגאנה, ויש לה רצועת חוף לאורך מפרץ גינאה. אזרחי חוף השנהב נקראים גם איבואָרים (Ivoiriens). נשיא חוף השנהב הוא אלאסן ואטארה.
כ-42.5% מאוכלוסיית חוף השנהב הם מוסלמים, והיא אף חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.
השם
המדינה הייתה ידועה כ"חוף השנהב", ובאנגלית היא נקראה Ivory Coast, בגרמנית – Elfenbeinküste, בספרדית – Costa de Marfil, בצרפתית – , וכן הלאה. בגלל חוסר האחידות שנוצר בזירה הבינלאומית, באוקטובר 1985 ביקשה הממשלה לקבוע את שם המדינה כ-Côte d'Ivoire (שם שהוא מורשת הקולוניאליזם הצרפתי) בכל השפות.
למרות החלטת הממשלה, בשפה האנגלית עדיין משתמשים לרוב ב-"Ivory Coast" ובאופן דומה ממשיכים להשתמש בתרגום גם בשפות האחרות. עם זאת, ממשלות משתמשות ב-"Côte d'Ivoire" מתוך היענות לדרישת המדינה. באתר משרד החוץ הישראלי נכתב שמה של המדינה קוט דיוואר (חוף השנהב), אך בהודעות של משרד ראש הממשלה הישראלי קרויה המדינה "חוף השנהב".
היסטוריה
על פי הממצאים הארכאולוגיים, נראה שבחוף השנהב התקיימה נוכחות אנושית משמעותית לקראת סוף תקופת האבן הקדומה, בין 15,000 ל-10,000 שנים לפני הספירה. סוחרים ברברים מצפון אפריקה הגיעו לאזור בתקופה הרומית המוקדמת, וסחרו במלח, זהב ועבדים.
לחוף השנהב הגיעו מגלי ארצות פורטוגזים בדרך הים בשנות השישים של המאה ה-15, וזה הפך למרכז לסחר בעבדים ובשנהב ומכאן שמו.
בשנת 1842 השתלטה צרפת על חוף השנהב, והמושבה הצרפתית התקיימה עד לשנת 1946. משנה זו ועד 1960 היא הייתה טריטוריה תחת מנדט צרפתי, במטרה להכשירה לקראת עצמאות. ב-7 באוגוסט שנת 1960 קיבלה חוף השנהב עצמאות מלאה וצורפה לחבר העמים הצרפתי.
הנשיא לוראן גבאגבו כיהן בשלטון משנת 2000 ועד 2011. מאז ניסיון הפיכה בשנת 2002 והסכם הפסקת האש ב-2003 מחולקת המדינה לשניים: בחלק הצפוני המוסלמי שולטים המורדים שאינם מקבלים את שלטונו של הנשיא המכהן ובדרום המדינה נמצא השלטון הרשמי. בנובמבר 2004 תקף חיל האוויר בסיס של המורדים בצפון המדינה ו-9 חיילים צרפתיים נהרגו. בתגובה הושמד רוב חיל האוויר בהוראת נשיא צרפת. כתוצאה מכך החלו מהומות אנטי-צרפתיות בעיר אביג'אן.
בנובמבר 2010 התקיימו בחירות במדינה בהן ניצח אלאסן ואטארה את הנשיא המכהן גבאגבו, אך האחרון סירב לפנות את כסאו על אף הלחץ הבינלאומי עליו לעשות כן. אואטרה זכה לתמיכת מיליציית המורדים המוסלמים השולטים מצפון לקווי הפסקת האש, בעוד גבאגבו שלט בדרום הנוצרי העשיר, בו מרוכזת עיקר הפעילות הכלכלית של חוף השנהב – הכוללת נתח של שליש מייצוא הקקאו העולמי. המשבר הפוליטי הפך לעימות מזוין בעל אופי אתני, שגבה את חייהם של כ-1,500 בני אדם, והסתיים באפריל 2011 – עם התערבות כוחות צבא צרפתיים, שעצרו את גבאגבו וסייעו לוואטארה לתפוס את השלטון.
פוליטיקה
הבירה הרשמית מאז 1983 היא ימוסוקרו, אולם בפועל אביג'אן ממשיכה להיות המרכז האדמיניסטרטיבי, ומרבית המדינות מחזיקות שגרירות באביג'אן. הנשיא לוראן גבאגבו שלט מאז שנת 2000 ועד 2011 בה הודח בפועל לאחר שהפסיד בבחירות כמה חודשים לפני כן.
מלחמת אזרחים שהחלה בשנת 2002 בין הצפון לדרום הביאה לפגיעה באוכלוסייה. ארגונים הומניטריים בינלאומיים פרסמו דוחות על בעיות בטיפול באזרחים שבויים בשני הצדדים, ועל עבדות ילדים בתעשיית הקקאו.
בחודש נובמבר 2010 נערכו בחירות דמוקרטיות במדינה, בהן הפסיד הנשיא המכהן, לורן גבאגבו. משלא היה מוכן לפנות את כס הנשיאות, החלו מהומות במדינה, בהן נרצחו אלפי תושבים והאשמות בגין רצח עם הוטחו בו מכל עבר.
החל משנת 2010, נשיא חוף השנהב הוא אלאסן ואטארה.
כלכלה
כ-67% מהתושבים מתפרנסים מחקלאות. 4% משטח המדינה משמשים את החקלאות, 40% הם אדמות-מרעה, 34% מכוסים יערות.
הגידולים העיקריים הם: תירס, אורז, דוחן, כותנה, קקאו, בננות, בוטנים, דקלים, עצי צמג, אננס, טבק, ירקות ופירות.
בשטחה של חוף השנהב מחצבים שונים בהם בעיקר זהב ומנגן.
גידול מקנה: בקר, צאן.
ענפי היצוא העיקריים הם: קפה, קקאו, בננות וקורות עץ לא מעובדות.
המרכז הפיננסי, הכלכלי והתעשייתי היא העיר אביג'אן.
תעשייה
התעשייה עוסקת בעיקר בעיבוד התוצרת החקלאית, בייצור מוצרי מזון, סוכר, שמני מאכל, טקסטיל, עיבוד עץ, זיקוק נפט, ייצור מוצרי טבק, חומרי בניין, מלט ומוצרי עור.
תחבורה
במדינה יש דרכים באורך כולל של 68,000 ק"מ, מתוכם 5,000 ק"מ הם כבישי אספלט, וכן 1,177 ק"מ של מסילות ברזל. בצי הסוחר ישנן כמה אוניות בנפח כולל של 7,800 טון.
חוף השנהב מפעילה תחבורה אווירית למדינות שכנות ולמדינות מערב אפריקה.
חינוך
בית הספר התיכון הראשון בחוף השנהב, הוקם ב-1952, שמונה שנים לפני שהמושבה הצרפתית זכתה בעצמאותה.
לפי הערכה של שנת 2003 רק כ-50% מהאוכלוסייה שמעל גיל 15 יודעים לקרוא ולכתוב.
האוניברסיטה הראשונה בעיר אבידג'ן נפתחה בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20.
תקשורת
בתחילת שנות ה-60 הוקמה במדינה תחנת רדיו ראשונה. בשנת 1966 החלו שידורי טלוויזיה. במקביל להקמת ערוץ טלוויזיה הוקם מנהל לקולנוע כחלק של איגוד טלוויזיה הממשלתי. סרט "Visages de femmes" הוצג בפסטיבל הקולנוע בקאן בשנת 1985 וזכה בפרס.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|מפת חוף השנהב
אקלים
בדרום, באזור חוף והשפלה, חם ולח בכל עונות השנה. בפנים הארץ חם מאוד ולח באביב ובקיץ, חם ויבש בחורף.
הטמפרטורות הממוצעות של החודש החם ביותר ושל החודש הקר ביותר הן: בדרום, 30, 28; בפנים הארץ 24–32, 24.
גשמים יורדים בדרום הארץ בכל עונות השנה, אך בעיקר בקיץ. בפנים הארץ הם יורדים בעיקר באביב, בראשית הקיץ ובסתיו. כמות הגשמים השנתית הממוצעת היא 1,800–2,000 מ"מ, ובצפון 1,000–1,200 מ"מ.
דמוגרפיה
אזרחי חוף השנהב נקראים גם איבוארים (Ivorians).
דתות
נכון למפקד אוכלוסין (קנסוס) מ-2021, כ-42.5% מהאוכלוסייה הם מוסלמים (גרים בעיקר בצפון), כ-33.9% מהאוכלוסייה הם נוצרים (גרים בעיקר בדרום), כ-2.2% מחזיקים בדתות שבטיות מקומיות כמו אנימיזם. כ-12.6% הם חסרי דת, והשאר (0.7%) בני דתות אחרות.
קישורים חיצוניים
חוף השנהב באתר Lonely Planet
פרופיל המדינה – באתר BBC
פרטי עיתונות היסטוריים על חוף השנהב באתר עיתונות יהודית היסטורית
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אפריקה
קטגוריה:מערב אפריקה
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות צרפתית
קטגוריה:מדינות שבהן עיר הבירה איננה העיר עם האוכלוסייה הגדולה ביותר
קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1960 | 2024-09-20T18:54:13 |
דגל חוף השנהב | דגל חוף השנהב הוא טריקולור המורכב משלושה פסים אנכיים בצבעים כתום (צד המוט), לבן וירוק.
הדגל דומה לדגל אירלנד, אך האחרון ארוך יותר והצבעים מופיעים בו בסדר הפוך: הירוק הוא בצד המוט. הדגל דומה גם לדגל איטליה שבו הצבעים ירוק (צד המוט), לבן ואדום.
עיצוב הדגל מבוסס על עיצובו של דגל צרפת; הצבע הכתום מסמל את האדמה הפורייה, הלבן מסמל את השלום והירוק מסמל את התקווה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
חוף השנהב, דגל
קטגוריה:חוף השנהב: סמלים לאומיים
חוף השנהב
חוף השנהב | 2020-10-08T01:48:56 |
שעתוק (סוציולוגיה) | שִׁעְתּוּק (או "שיצור"; באנגלית: reproduction) בסוציולוגיה הוא מונח שמבטא העתקה של מבנה חברתי מסוים מדור אחד לבא אחריו. מבנה ריבודי, קבוצות חברתיות, מבנה של יחסים חברתיים – כל אלה יכולים להיות משועתקים.
באידאולוגיה הקפיטליסטית מושם דגש רב מאוד על ניעות חברתית (מובּיליות) – האפשרות של כל אדם, ללא קשר לרקע ממנו הגיע, להגיע לגדולה על ידי הצלחה כלכלית. בפועל, על אף כי קיומו של שיעתוק נוגד את התאוריה של הקפיטליזם, הוא מתקיים בחברה הקפיטליסטית – שעתוק גורם להצלחתו של האדם להיות תלויה במצבם הכלכלי של הוריו.
לפי גישות קונפליקט, שעתוק הוא אינטרס של קבוצות הנמצאות במעלה ההיררכיה, על-מנת לשמור על זכויות היתר שלהן.
מנגנוני שעתוק
ישנן מנגנונים רבים הגורמים לשעתוק. ביניהם ניתן למנות את:
ירושה
הצורה הישירה והברורה ביותר של מנגנון לשעתוק ריבודי, בו דור אחד מעביר את הנכסים שצבר לדור הבא.
הון תרבותי
הון תרבותי הוא אוסף כל הנכסים בעלי המשמעות התרבותית שאדם צבר, כמו תעודות אקדמאיות. מכיוון שניתן להמיר הון כלכלי להון תרבותי, אלו הנמצאים במעמד כלכלי גבוה יהיו בעלי הון תרבותי רב, ואף יוכלו להעניק הון תרבותי לילדיהם, שבתורם יוכלו להמירו חזרה להון כלכלי.
הון חברתי
הון חברתי הוא מכלול הקשרים החברתיים של אדם. קשרים אלה הוא יכול לנצל לצורך השגת הטבות – יחס מועדף בעבודה וכדומה. מכיוון שמעמדות חברתיים הם בדרך כלל גם קבוצות סטטוס, ומכיוון שאדם רוכש הרבה מההון החברתי שלו דרך הוריו, ההון החברתי של בן להורים מהמעמד הגבוה נותן לו סיכויים גבוהים הרבה יותר להשתלב גם הוא במעמד זה.
הביטוס
מונח שטבע הסוציולוג פייר בורדייה. זוהי מערכת מתוחכמת יותר לשעתוק, הפועלת באופן סמוי.
כל אדם צובר במהלך חייו אוסף של מנהגים והרגלים – ובהם האופן בו הוא משתמש בשפה, המראה החיצוני שלו ועוד. המערכות המנחילות לאדם הביטוס מסוים הן מערכות הסוציאליזציה – המשפחה, בית הספר ועוד. כתוצאה מכך, האדם רוכש את ההביטוס של הוריו.
ההביטוס קובע במידה רבה את סיכויי הצלחתו של אדם בחברה המודרנית, החל מתוצאות של ראיונות עבודה, ועד להצלחתו במבחני מיון, כמו המבחן הפסיכומטרי. לבני האדם יש נטייה, גם אם לא מודעת, להעדיף תמיד את בעלי ההביטוס הדומה לשלהם ולכן למי שהתחנך בבית מהמעמד הגבוה יהיה יתרון בהשגת עבודה מועדפת.
דוגמה אחת להשפעת ההביטוס ניתן לראות בסרט הקולנוע "נערה עובדת", שבו הגיבורה מאמצת לעצמה מבטא דומה לזה של המנהלת שלה, כחלק מניסיונה להתקדם בסולם הדרגות המקצועי.
יצירה
ניתן למעשה לראות ביצירות מתחומים שונים ומגוונים שעתוק. דוגמאות בולטות לכך הן יצירות ספרותיות, שניתן להגדירן כמבוססות על איזו שהיא מורשת תרבותית הכוללת רכיבים כמו שפה, דימויים משותפים, מנהגים משותפים וידע מצוי, וכן יצירות מוזיקליות שלרוב אינן חפות מהשפעה של יצירות מוזיקליות שקדמו להן. עובדה זו מעמידה בסימן שאלה את ההצדקה המוסרית לקיומן של זכויות יוצרים על קניין רוחני, שכן כשם שהחברה העניקה לכל יוצר את הבסיס התרבותי ליצירתו באופן חפשי, ייתכן שהיא זכאית לעשות שימוש ביצירותיו באופן חפשי.
קטגוריה:סוציולוגיה
קטגוריה:ריבוד ואי שוויון | 2024-03-25T01:20:01 |
פסיכה | שמאל|ממוזער|250px|חטיפתה של פסיכה מאת ויליאם אדולף בוגרו
פסיכה (בלטינית: Psyche) היא דמות מהמיתולוגיה הרומית. היא מתוארת כנערה יפה שעוררה את קנאתה של ונוס. חמור הזהב (או "מטאמורפוסיס") של לוקיוס אפוליוס, מסביבות שנת 150 הוא המקור היחיד לסיפור, למרות שככל הנראה השתמש אפוליוס בסיפור מוקדם יותר ושינה אותו כך שיתאים לשאר החיבור.
סיפור קופידון ופסיכה של אפוליוס
פסיכה הייתה הצעירה מבין שלוש אחיותיה, ועל פי האגדה הייתה כה יפה עד כי כולם העריצוה וכינו אותה: "ונוס החדשה". כל מעריציה ראו רק את יופייה החיצוני, אך איש לא ההין לשאתה לאישה. הוריה של פסיכה פנו בדאגה רבה לאוראקל של אפולו, וזה התנבא כי יש להפקירה על ראש צוק לגורלה, כיוון שנגזר עליה להינשא למפלצת נוראה דמוית נחש.
ונוס, אלת האהבה, התקנאה ביופייה של פסיכה, בת התמותה, והטילה על קופידון, בנה, לרדת לארץ ולגרום בעזרת חצי הזהב שלו לכך שפסיכה תתאהב באיש המכוער ביותר בתבל. קופידון הסכים, אך בהביטו בפסיכה, הוא מתאהב בה בעצמו, ולקח אותה מראש הצוק עליו הופקרה, השמימה אל ארמונו.
קופידון אסר על פסיכה להביט בו, על מנת שלא תגלה את זהותו האמיתית, וכך חיו בני הזוג בארמון מפואר מרוצף באבני חן וזהב, ובמשרתים בלתי נראים, כשפסיכה האומללה לא יכולה הייתה להביט בבן זוגה. המפגש היחיד בין בני הזוג התרחש כל לילה, כאשר קופידון הגיע למיטת הזוג ועינג את פסיכה בעדינות ובאהבה מלאת רוך.
אט אט, פסיכה התרגלה לחיי הנישואים הללו ואהבתה והערכתה לבן זוגה גברו, ולכן, כשקופידון חזר והזכיר לפסיכה את האיסור הגמור, זו צייתה לו.
באחד הימים, באו אחיותיה של פסיכה לביקור וגילו את הפאר בו מצויה אחותן האהובה. כשהן שאלו אותה על בעלה, ענתה פסיכה בצורה עמומה וחסרת היגיון. אחיותיה הקנאיות, בינן לבין עצמן, החליטו להיפטר מאותו בעל מסתורי. הן שכנעו את אחותן הקטנה שמדובר במפלצת, המעוניינת לאכול את הילד אשר פסיכה נשאה בקרבה, והציעו לפסיכה את התוכנית הבאה: באישון הליל, אחרי שזו תוודא שבעלה נרדם, עליה להדליק בחשאי את העששית ולרצוח אותו, וכך ייפול בחלקן העושר הרב שנמצא באותו משכן אלים, בו מתגוררת אחותם. פסיכה הסכימה: היא הדליקה את העששית כדי לחפש את כלי הנשק, אך להפתעתה הרבה לא ראתה יצור מפלצתי, אלא גבר יפה תואר, שיערו מוזהב, גופו כליל השלמות, ישן וכנפיו מונחות על גבו בלא תנועה: קופידון, אל.
מתוך בהלה ותדהמה הפילה את העששית ושעוות הנר פצעה את כנפיו של קופידון שהתעורר ונס מהמיטה בכוחותיו האחרונים. פגוע, פיזית ונפשית, מהבגידה הצורבת, הוא חזר לאמו. מרגע זה ואילך, התחיל מרדפה הנמרץ של ונוס לנקמה. היא גילתה שאפילו בנה התאהב בפסיכה, ובעצת חברותיה וחבריה האלים ניסתה לחבל בחייה של פסיכה.
אולם, פסיכה הצליחה לעבור את מבחניה של ונוס, לעיתים בעזרת אלים רחמניים, ולעיתים בעזרת טוב ליבה ותמימותה, אך כוחה ותקוותה הלכו ופחתו. באחד המבחנים של ונוס, נכשלה פסיכה ונותרה ללא רוח חיים על הקרקע, או אז הגיע אהובה קופידון והציל אותה ממוות. בכל אותה העת, ידידיה של ונוס ניסו לשכנעה שפסיכה היא נערה ראויה לבנה, למרות היותה בת אנוש, ובנוסף שנשאה בבטנה את פרי אהבתם. בתם, אשר נולדת, נקראת "עונג" (hedone).
פסיכה החליטה לנקום באחיותיה, וסיפרה לכל אחת בנפרד, שקופידון עזב מאהבה אליה. כל אחת מהאחיות הגיעה בתורה לארמון שעל פסגת ההר, ונפלה אל מותה, שכן הרוח לא נשאה אותן לעבר הארמון כבעבר.
סופו של הסיפור, בחגיגות הנישואין של קופידון ושל פסיכה ובעלייתה למשכן האלים.
סמליות בסיפור
די להביט בפירוש שמות הגיבורים הראשיים: אמור - אהבה ופסיכה - נפש. תמות נוספות ראויות לדיון נוגעות במשמעותו של המבט באהבה, יתרונותיו של העיוורון, במחיר הסקרנות, באהבת הבצע ובכוח האהבה להוריד את האוהב לשפל המדרגה המוסרית אך גם להעלותו לדרגת האלים.
ראו גם
פסיכה מתעוררת מנשיקת קופידון
לקריאה נוספת
קרול גיליגן, הולדת העונג, הוצאת ספרי חמד - ידיעות אחרונות 2006.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מיתולוגיה רומית
קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה שעל שמן כוכב לכת מינורי | 2024-03-25T13:35:48 |
דיק גפהארדט | ריצ'רד אנדרו "דיק" גפהארדט (באנגלית: Richard Andrew "Dick" Gephardt; נולד ב 31 בינואר 1941) הוא פוליטיקאי אמריקאי מהמפלגה הדמוקרטית, שירת כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מיזורי וכיהן כמנהיג הרוב הדמוקרטי.
ביוגרפיה
דיק גפהארדט נולד ב 31 בינואר 1941, בעיר סנט לואיס אשר במדינת מיזורי. הוא בוגר אוניברסיטת נורת'ווסטרן ובית הספר למשפט של מישיגן. גפהארדט נשוי לג'יין ואב לשלושה ילדים.
ב-1976 נבחר לייצג את המחוז ה-3 של מיזורי, אשר כולל חלק מהעיר סנט לואיס, בבית הנבחרים אשר בוושינגטון. מאז נבחר ברציפות עד לבחירות 2002. במהלך 2003 הכריז כי לא ירוץ לכהונה נוספת ב-2004.
ב-1984 נבחר כיו"ר הוועידה הדמוקרטית בבית הנבחרים התפקיד הרביעי בחשיבותו בבית הנבחרים אם מפלגתו של המכהן היא מפלגת הרוב.
ב-1988 ניסה כוחו בהתמודדות למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית והפתיע רבים כאשר ניצח במדינת איווה השכנה למדינתו מיזורי ואולם בהמשך יצא מהמירוץ בעיקר בשל בעיות מימון, פריימריס אשר סופו היה ניצחון של מושל מסצ'וסטס מייקל דוקאקיס.
ב-1989 נבחר על ידי עמיתיו הדמוקרטים בבית הנבחרים לכהונת מנהיג הרוב, עמדה השנייה בחשיבותה רק ליושב ראש בית הנבחרים. גפהארדט הפך ממנהיג הרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים למנהיג הדמוקרטי בבית הנבחרים בשנת 1994 כאשר לראשונה מזה 40 שנה הפסידו הדמוקרטים את השלטון בבית הנבחרים לידי הרפובליקנים בניצוחו של חבר בית הנבחרים הרפובליקן השמרן מג'ורג'יה ניוט גינגריץ'. ב-2002 התפטר מתפקידו זה כמנהיג הדמוקרטי בבית הנבחרים על רקע ביקורת משורות המפלגה הדמוקרטית לפיה מכהן גפהארדט כממנהיג הדמוקרטי ומפסיד 5 בחירות רצופות (מאז 1994) בהן לא הצליחו הדמוקרטים להשיג שליטה בבית הנבחרים. ואכן בשנת 2002 נבחרה ננסי פלוסי אשר מייצגת את סן פרנסיסקו או את המחוז ה-8 של קליפורניה בקונגרס, לכהונת המנהיגה הדמוקרטית בבית הנבחרים ועשתה בכך היסטוריה, שכן לראשונה בחרה מפלגה מרכזית בארצות הברית אישה לכהונה זאת.
גפהארדט הכריז על התמודדותו למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2004. אולם לאחר שהגיע רק למקום הרביעי באיווה, מקום בו חזו כי ינצח או יגיע למקום השני, היה לראשון המתמודדים שהודיעו על פרישתם לאחר תחילת הפריימריס.
גפהארדט נמנה ברשימת המועמדים לסגנות נשיא שגיבש הסנאטור ג'ון קרי ואולם בסופו של דבר הועדף ג'ון אדוארדס הצעיר והפוטוגני על פני גפהארדט וניסיונו העשיר.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-2004
קטגוריה:חברי בית הנבחרים של ארצות הברית ממיזורי
קטגוריה:מנהיגי סיעות בבית הנבחרים של ארצות הברית
קטגוריה:מועמדים בבחירות המוקדמות מטעם המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1988
קטגוריה:מנהיגי המיעוט בבית הנבחרים של ארצות הברית
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת נורת'ווסטרן
קטגוריה:בוגרי בית הספר למשפטים באוניברסיטת מישיגן
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1941 | 2024-06-28T20:57:36 |
גישת הקונפליקט החברתי | גישת הקונפליקט החברתי היא פרדיגמת על המאגדת אוסף של תאוריות בסוציולוגיה ובפילוסופיה החברתית, שמשותפת להן ההנחה כי הכוח הבסיסי הפועל בחברה הוא מאבק בין קבוצות חברתיות ובין יחידים על השגת חלק גדול ככל הניתן מהמשאבים המשותפים. תאוריות אלו מדגישות את חשיבותם של אינטרסים של קבוצות שונות ואת מאבקי הכוח ביניהן כדרך להבין תהליכים חברתיים. משאבים אלה יכולים להיות, למשל, ממון, אולם עשויים להיות גם סטטוס או הון תרבותי. המחקרים שיוצאים מגישה זו נוטים להיבדל זה מזה באופן המאבק, במשך המאבק, באינטנסיביות של המאבק, בזהות הקבוצות הנאבקות ובמשאבים עליהם המאבק מתבצע. מה שמשותף לגישות, כאמור, זה שהן מציבות לא הסכמה או פעולה הרמונית בחברה במרכז, אלא מאבקים וקונפליקטים כבסיס שסביבו מתנהלת החברה. פעמים רבות התיאוריות שיוצאות מגישה זו נושאות באופי אמנציפטורי, אולם אין הכרח שתאוריות קונפליקט יהיו אמנציפטוריות שכאלה.
היסטוריה
שורשיה של גישת הקונפליקט החברתי נמצאים לכל המאוחר במאה התשע עשרה, כשמי שביסס את אופיה באופן שמזוהה בפנינו כיום היה קרל מרקס. אולם זה רק החל מאמצע המאה העשרים שהגישה מדגישת הקונפליקט הופכת למרכזית בפרקטיקה הסוציוליולוגית. כדי להבין את השינוי הזה, נדרשת הבנה של אופייה של הסוציולוגיה עד אותה התקופה. כך, עד שנות ה-50 וה-60, שלטה בדיסציפלינה הסוציולוגית האמריקאית הפרדיגמה הפונקציונלית-סטרוקטורלית. עם התעוררות תנועות המחאה והשוויון באמריקה, כמו גם בישראל, החלה בהדרגה להתחלף הפרדיגמה הפונקציונלית-סטרוקטורלית בגישה חדשה-ישנה, גישת הקונפליקט החברתי. אחת הסיבות להחלפתה של הפונקציונליזם, היא כישלונה של הגישה בניבוי, חיזוי ובהבנת התהליכים החברתיים שאפיינו את החברה האמריקאית, ובעיקר את השינויים והמשברים שפקדו אותה בשנות ה-60. פרדיגמת הקונפליקט היא תמונת ראי של הפונקציונליזם. על פי גישה זו יש לבחון את השינוי ואת חוסר היציבות בחברה. גם פרדיגמה זו בעלת חשיבה מערכתית, אך בשונה מהגישה הפונקציונלית-סטרוקטורלית היא מדברת על כך שבכל קבוצה תמיד יתקיימו קונפליקטים ומאבקים על השגת משאבים (כלכליים, פוליטיים, תרבותיים וכולי). גישת הקונפליקט החברתי, על התאוריות השונות המרכיבות אותה, היא גישה מטריאליסטית ביסודה, וסוברת בשל כך שמה שמניעים את ההיסטוריה הם הפרקטיקה והמאבק היום יומי על האינטרסים האישיים והקולקטיביים של פרט, קבוצה או חברה.
עם זאת, חשוב לזכור שהנרטיב שלעיל מתאר את השינוי כפי שהתבצע בארצות הברית. הסוציולוגיות מגישת הקונפליקט באירופה התפתחו בזמנים אחרים ולבשו אופי אחר. שוני זה הוא הרבה ממה שאפשר דיאלוג פורה בין תרבויות המערב בנוגע למה וכיצד לבקר. כך, למשל, בגרמניה של תקופת רפובליקת ויימאר קרל מנהיים שיחק תפקיד מרכזי בשיח הציבורי ובמתודות המחקר. יש המגדירים אותו, וכן דמויות כמו ארנסט בלוך כמניחי היסודות לתיאוריה הביקורתית של אסכולת פרנקפורט, כולל לגבי התפקיד המרכזי של מרקס. אסכולת פרנקפורט עצמה, בינתיים, החלה לפעול כבר בשנות העשרים המאוחרות, אולם זה רק עם חזרתם של כמה מחוקרי הדור הראשון לגרמניה של אחרי מלחמת העולם השנייה שהשפעתם החלה להיות מרכזית בשיח הגרמני עצמו. מאותו שלב, עם זאת, אדורנו הפך לאינטלקטואל ציבורי. גם לוויכוחים על הצורך של הפילוסופיה להיות מדעית שיחקו תפקיד מרכזי בקבלת לגיטימיות לתיאוריות הביקורתיות של דמויות כמו אדורנו והברמאס, ובעיקר "ניצחונם" בהצגת המדעיות של התיאוריות הביקורתיות מבוססות הקונפליקט שפיתחו.
בצרפת, גישות קונפליקטואליות צמחו בסוציולוגיה גם כן בעיקר סביב הסתיימותה של מלחמת העולם השנייה, אולם המודל של סוציולוגיה ביקורתית כפי שמזוהה מבחינתנו כיום צמח בעיקר סביב כניסתו של בורדייה למרכז הסוציולוגיה הצרפתית. בורדייה לא פעל בוואקום, כמובן, כבר קוז'ב וסארטר הציגו פילוסופיות ביקורתיות במובן של שימת דגש על ביקורת חברתית, אולם המתודה המדעית-אמפירית חסרה בפילוסופיות הביקורתיות שקדמו לו. אלתוסר, כמעין מבשר, שיחק תפקיד מרכזי בכניסת המרקסיזם הסטרוקטורלי-מדעי ובורדייה היה אחד מתלמידיו. הניסיון לחבר בין המדעיות של הסטרוקטורליזם הביקורתי לבין הפנומנולוגיה הביקורתית של סארטר עמד מאוחר יותר במרכז ניסיונו של בורדייה לייצר סוציולוגיה ביקורתית שמכירה בערך של חוויית הסובייקט ומצד שני מדגישה את הדרכים בהן חלק מהחוויה הזו מובנית על ידי החברה והמאבקים בתוכה.
עקרונות מפתח משותפים
בין הנחות היסוד המשותפות לגישות הקונפליקט ניתן למצוא:
תחרות תחרות על משאבים הנמצאים בחוסר (כסף, פנאי, בני-זוג וכדומה) נמצאת בבסיסם של כל היחסים החברתיים. תחרות, ולא הסכם, היא המאפיין של יחסים בין בני אדם.
אי-שוויון מבני אי שוויון בכוח ובתגמולים מובנה אל תוך כל המבנים החברתיים. יחידים וקבוצות הנהנים ממבנה מסוים, ישאפו לשמר אותו.
מהפכה שינוי קורה כתוצאה של עימות בין אינטרסים מנוגדים, ולא דרך הסתגלות. לעיתים קרובות, שינוי הוא פתאומי ומהפכני, ולא הדרגתי.
מנעד של תיאוריות ביקורתיות
בין התאוריות המרכזיות השייכות לגישת הקונפליקט ניתן למנות את המרקסיזם והנאו-מרקסיזם, היבטים במשנתו של מקס ובר ואת הגישות הפוסטמודרניסטית והפוסטקולוניאליסטית. גם גישות פמיניסטיות וקוויריותרבות יוצאות מתוך פרדיגמה של מחקר חברתי ביקורתי ומבוסס מודל של קונפליקט מרכזי.
במקביל, בשל כניסתם של לימודי התרבות החל משנות השבעים והשמונים בארצות הברית (ומאוחר יותר גם במדינות אחרות), גישת הקונפליקט החברתי משולבת במחקרים חברתיים בעלי אופי מגוון. נכללים בכך מחקרים חברתיים בדיסציפלינות שאינן סוציולוגיות טהורות. כך, לדוגמה, מחקרים אנתרופולוגיים רבים יוצאים כיום מגישת קונפליקט חברתי דומה.
ראו גם
פונקציונליזם-סטרוקטורלי
קטגוריה:תאוריות סוציולוגיות
קטגוריה:מרקסיזם
קטגוריה:ריבוד ואי שוויון | 2024-08-01T03:28:37 |
תאקסין צ'ינוואט | שמאל|ממוזער|200px|תאקסין צ'ינוואט, 2005
תאקסין צ'ינוואט (בתאית: ทักษิณ ชินวัตร; נולד ב-26 ביולי 1949 בעיר צ'יאנג מאי שבצפון תאילנד), ראש ממשלת תאילנד לשעבר. הוא היה ראש ממשלת תאילנד החל משנת 2001, אחרי שזכה בבחירות לפרלמנט התאילנדי 2005, עד לספטמבר 2006 אז הודח בהפיכה צבאית שנערכה במדינה. הוא האדם העשיר ביותר בתאילנד לאחר המלך ואחד האנשים העשירים במזרח אסיה. כבעלים של תאגיד Shin הוא מנהל ומחזיק בחברות שונות בתחום התקשורת והטלקומוניקציה.
ביוגרפיה
שלא כמו רבים מהפוליטיקאים וראשי המדינה בתאילנד, צ'ינוואט החל את הקריירה שלו במשטרה ולא בצבא. בשנת 1973 סיים את לימודיו בבית הספר לשוטרים. בשנת 1994 הצטרף לממשלה בתור שר חוץ, ובשנת 1998 ייסד את מפלגתו "תאי ראק תאי" ("תאים אוהבים תאים"). צ'ינוואט הואשם לא מעט פעמים בשחיתות וניגוד עניינים בגלל היותו איש עסקים ומיליארדר בנוסף לראש ממשלה.
ב-19 בספטמבר 2006 הודח בהפיכה צבאית, בעודו שוהה במטה האו"ם בניו יורק.
ב-2007 רכש את קבוצת הכדורגל מנצ'סטר סיטי אותה מכר שנה לאחר מכן.
צ'ינוואט הוא אחיה של יינגלאק צ'ינוואט, שכיהנה כראשת ממשלת תאילנד בשנים 2011–2014 ואביה של פאטנונגטאן צ'ינוואט, שמכהנת כראשת ממשלת תאילנד מאז אוגוסט 2024.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פוליטיקאים תאילנדים
קטגוריה:ראשי ממשלת תאילנד
קטגוריה:שרי חוץ
קטגוריה:מיליארדרים תאילנדים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת המדינה של סם יוסטון
קטגוריה:מקבלי עיטור מסדר ההצטיינות של הרפובליקה של פולין
קטגוריה:מקבלי עיטור מסדר השמש של פרו
קטגוריה:ילידי 1949 | 2024-08-18T21:22:53 |
מרוקו | שמאל|ממוזער|250px|נווה מדבר על גבול הסהרה
שמאל|ממוזער|250px|איית בן חדו
שמאל|ממוזער|250px|אמן ריקועי מתכת במרוקו
200px|ממוזער|שמאל|נשים מוסלמיות במרוקו בבגדים מסורתיים
ממלכת מרוקו (בערבית: المغرب אל־מַעְ'רִבּ, או المملكة المغربية אַל־מַמְלַכַּה אל־מַעְ'רִבִּיַּה, תרגום מילולי: ממלכת המערב או הממלכה המערבית) היא מונרכיה בקצה הצפון-מערבי של יבשת אפריקה. מצפון היא גובלת בים התיכון, בסאוטה ומלייה (ספרד) ובמצר גיברלטר, במערבה באוקיינוס האטלנטי, במזרחה באלג'יריה ובדרומה בסהרה המערבית, אשר נמצאת בשליטת מרוקו מאז שנות ה-70. מרוקו קיבלה את עצמאותה מצרפת בשנת 1956. בירת מרוקו היא העיר רבאט, על אף שהעיר המרכזית והגדולה ביותר בה היא קזבלנקה. הדת הרשמית במרוקו היא אסלאם-סוני, והשפות הרשמיות בה הן צרפתית, ערבית וברברית.
ממלכת מרוקו חברה בליגה הערבית ובארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.
מקור השם
שם הממלכה המלא משמעותו "הממלכה המערבית" (בערבית: المملكة المغربية), או "ממלכת המערב". "אל-מע'רב אל-ערבי" (כלומר "המערב הערבי", נכתב לעיתים קרובות בעברית "המגרב") הוא השם הערבי המקובל לאזור צפון-מערב אפריקה, וממנו נובע שמה של הממלכה. השם "מָרוֹקוֹ" בשאר השפות מקורו בשמה של בירת מרוקו לשעבר – העיר "מרקש" (פירוש שמה: "ארץ האלים" בברברית).
היסטוריה
האזור שבו שוכנת מרוקו יושב כבר בתקופה הפלאוליתית. באזור הרי האטלס הגבוה נמצאו ציורי סלע המתוארכים לתקופה הפלאוליתית העליונה. תושביה המקוריים של מרוקו נקראים "בֶּרְבֶּרִים".
הפיניקים חדרו למרוקו והקימו בה תחנות מסחר. במחצית השנייה של המאה ה-1 לפנה"ס הגיעו הרומאים למרוקו, השתלטו על המלכים הברברים וייסדו פרובינקיה רומית בשם "מאוריטניה טינגיטנה". שלטון הרומאים לא כלל את אזור ההר והמדבר, שם המשיכו הברברים לחיות בעצמאות. הרומאים שלטו באזור עד שנת 429, כשאז פלשו הוונדלים לצפון-מערב אפריקה. הוונדלים נטמעו באוכלוסייה המקומית ונחלשו, ובשנת 533 נכבשה מרוקו על ידי האימפריה הביזנטית.
הכיבוש הערבי של מרוקו התרחש בשנת 703. בעקבות הכיבוש התאסלמו הברברים. בשל ריחוקה של מרוקו מהמרכזים האימפריאליים של הח'ליפות האסלאמית ששכנו בסוריה ובעיראק, שלטו במרוקו בעיקר שושלות מוסלמיות עצמאיות. בשנת 781 ייסד אידריס הראשון את השושלת המוסלמית הראשונה ששלטה במרוקו, השושלת האידריסית. אידריס הגיע למרוקו לאחר שנמלט מבית עבאס במזרח. העיר פאס נוסדה והפכה למרכז המלוכה של מרוקו. במאה ה-10 מרוקו נכנסה תחת השפעת הפטימים, ששלטו במצרים, וחדלה להתקיים כישות עצמאית.
בשנת 1061 ייסדו הברברים הדרומיים תנועה דתית שהטיפה לשמירת המוסר המוסלמי. אנשיה, שנקראו "מוראביטון", בנו מבצרי מאמינים לוחמים, ויצאו למלחמת קודש (ג'יהאד) בהנהגתו של יוסוף בן תאשפין. בשנת 1069 בנו את העיר מרקש.
באמצע המאה ה-12 עלה כוחם של אל-מוואחידון, ברברים שישבו בהרי האנטי-אטלס. הם כבשו את מרוקו. בראשם עמד עבד אל-מואמין. המווחאדון שלטו במרוקו עד שנת 1269. בתקופת שלטונם כבשו את דרום ספרד. תקופתם התאפיינה ברדיפות קשות נגד יהודים ולא-מוסלמים, אך גם בפריחה תרבותית וכלכלית שבאה לידי ביטוי במתן פטרונות למלומדים רבים ובארכיטקטורה מפוארת. בשנת 1269 כבשה את השלטון שושלת חדשה בשם בנו מרין, אשר שלטה במרוקו עד שנת 1472. תקופת שלטונם מצטיינת בפריחה כלכלית ותרבותית. בשנת 1438 בנו את המלאח הראשון בעיר פאס.
במאה ה-15 עלו לשלטון ה"וואטאסים" - משפחה של וזירים ובירוקרטים בכירים שהצליחה להשתלט על הממלכה. במאה ה-16 משפחה שריפית (שמייחסת את מוצאה לנביא מוחמד) בשם הסעדים עלתה מדרום מרוקו והצליחה לתפוס את השלטון במדינה. אחמד אל-מנסור היה השליט הסעדי המפורסם ביותר, לאחר שהצליח להביס את צבא פורטוגל האימפריאלית בקרב שלושת המלכים וכן להדוף את הפלישה של האימפריה העות'מאנית לשטחיו.
באמצע המאה ה-17 עלתה לשלטון השושלת העלווית, השולטת עד היום במרוקו. מולאי אסמאעיל אבן שריף, המלך השני בשושלת, הפך את העיר מקנס לעיר הבירה של מרוקו בשנת 1682. בשנות שלטונו של מולאי חסן, ששלט בין השנים 1894-1873, גברה השפעת הצרפתים והספרדים במרוקו.
הגם שיחסית למקומות אחרים יהודי מרוקו ידעו בדרך כלל יחסי שכנות תקינים עם הרוב המוסלמי, מעמדם הנחות נשמר בהקפדה, וככל שהתחזקו במהלך המאה ה-19 הקולות שקראו להחלת שוויון אזרחי במרוקו, עוד לפני עצמאותה, כך הלך והחריפה העוינות כלפי המיעוט היהודי, דבר שבא לידי ביטוי טראגי בעובדה שבין השנים 1860 ל-1880 נרצחו במרוקו כ-200 יהודים. במרוקו הוקם בית הספר הראשון של חברת כי"ח (1863), שביטא את הרוחות החדשות של הליברליזם האירופאי הנזכר. ב-1888 הוגש לממשלת בריטניה תזכיר לפיו "מחוץ למלאח (הרובע היהודי) על היהודים ללכת יחפים ולהסיר את כיסויי הראש. הם אינם רשאים להשתמש במקל הליכה. זקנים וחולים מורשים להיעזר במקל עשוי מקנה סוף. מוסלמים משתעשעים בזריקת פחם, שברי זכוכית, כלי חרס ישנים וכיוצא בזה, ונהנים לראות יהודים הנפצעים ברגליהם היחפות. ברבעים המוסלמים רשאי היהודי ללכת רק במדרכה שבה לא עובר מוסלמי".מופיע אצל יובל ארנון-אוחנה, קו החריש והאש, נתניה, אחיאסף, 2013, עמ' 313.
עם החלת הפרוטקטוראט הצרפתי על מרוקו ב-1912, נזעקו יהודים שמרנים 'ליטאים' במזרח אירופה, בראשם זאב הלפרין, להציל את יהדות מרוקו, וכך החלה לפעול אותה שנה רשת 'אם הבנים' שבוגריה היוו את הבסיס לתופעת השמרנות הספרדית הליטאית שלימים התגלגלה בתנועת ש"ס.
המאה ה-20
ב-1904 הוכרה מרוקו כמדינה בתחום ההשפעה של צרפת. מרוקו נעשתה למדינת חסות צרפתית עם חתימת הסכם פס ב-30 במרץ 1912. למרות זאת, חלק מצפון המדינה ("מרוקו הספרדית") נשלט על ידי ספרד. משפחת המלוכה העלווית שלטה בתקופה זו ולאחר קבלת העצמאות מצרפת ב-1956, הסולטאן מוחמד החמישי קיבל את התואר "מלך" ומרוקו נעשתה לממלכה עצמאית. באותו זמן סופחה למרוקו טנג'יר, שהייתה קודם עיר בינלאומית.
ב-1961 לאחר מותו של מוחמד החמישי, עלה לשלטון חסן השני, אשר שמר על זיקתה של מרוקו למערב ובמיוחד לארצות הברית, על אף הצטרפות המדינה לליגה הערבית ב-1958. בשנות ה-70 סיפחה מרוקו את סהרה המערבית, שהייתה תחת שלטון ספרדי החל מוועידת ברלין ב-1884, אך קודם לכן הייתה אזור השפעה מרוקאי. הסיפוח לא הוכר בקהילה הבינלאומית, והביא למתיחות בינה לבין שכנותיה אלג'יריה ומאוריטניה.
המאה ה-21
במהלך האביב הערבי. פרצו הפגנות על המצב הכלכלי והחברתי. אושרה חוקה חדשה, שהרחיבה את סמכויות הפרלמנט וראש הממשלה. עם זאת למלך נשארו סמכויות רבות והשפעה על כל מוסדות השלטון. הוא נשאר אחראי על ענייני הביטחון, הדת והצבא.
בשנת 2020, אחרי כ-30 שנות הפסקת אש, חודש העימות בין חזית פוליסריו מסהרה המערבית למרוקו.
פוליטיקה
מרוקו היא מונרכיה חוקתית, ובה פרלמנט הנבחר על ידי העם. מאז שנת 1996 הפרלמנט מחולק לשני בתים. הבית העליון מורכב מ-395 נציגים שרובם נבחרים פעם ב-5 שנים. בבית התחתון חברים כ-270 נציגים. מפלגות אופוזיציה הן חוקיות במרוקו וקיימות. אמנם סמכויות הפרלמנט הן מוגבלות, אבל הורחבו כתוצאה מרפורמות בשנת 1996 ובשנת 2011, כתוצאה מהפגנות.
מלך אחראי לממשלה ולצבא (בין שאר תפקידיו). מלך מרוקו הוא מוחמד השישי מאז יולי 1999. המלך ממנה את ראש הממשלה (ראש המפלגה הגדולה בפרלמנט) ואת חברי הממשלה. ראש הממשלה הנוכחי הוא עזיז אח'נוש .
דו"ח חירות בעולם לשנת 2019 דירג את מרוקו כמדינה "חופשית חלקית".
סהרה המערבית נמצאת בשליטת מרוקו מאז 1979. מרוקו תובעת ריבונות על השטח מאז ויתרה עליו ספרד ב-1975, ומחזיקה בכולו מאז ויתרה מאוריטניה על שליטתה בחלקים ממנו ב-1979. מרוקו התעלמה מהכרזת עצמאות של תושבי הטריטוריה, וכיום נתון עתיד השטח למשאל עם בחסות האו"ם, אלא שאין הסכמה בין הצדדים על הגדרת בעלי זכות הבחירה במשאל.
יחסים עם ישראל
השלטון המרוקאי ידוע ביחסו האוהד ליהודים, עוד מלפני קום מדינת ישראל, ועד היום. במשך שנים רבות התקיימו קשרים גלויים וחשאיים בין ישראל לבין מרוקו. המלך חסן השני תמך בפיוס ובפשרה בסכסוך הישראלי-ערבי ותיווך בין הצדדים בהסכם השלום בין ישראל למצרים ובמשא המתן בין ישראל לפלסטינים. בשנת 1995 כוננו יחסים דיפלומטיים מלאים בין המדינות. בשנת 2000, בעקבות אירועי האינתיפאדה השנייה, ניתקה מרוקו את יחסיה עם ישראל, אך ישראלים יכולים להיכנס למרוקו ולטייל בה. בסוף 2020 במסגרת הסכמי אברהם, הודיע נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על כינון היחסים בין ישראל למרוקו. ב-22 בדצמבר 2020 נחתם ברבאט הסכם בין המשלחת הישראלית לנציגים המרוקנים (הסכם ישראל–מרוקו). ההסכם כלל מסגרת לחידוש היחסים הדיפלומטים; הסכם לשיתוף פעולה בתחום המים, הסכם בריאות, והסכם כלכלי הכולל שיתופי פעולה בתחומי ההשקעות והפיננסים.
מדיניות אקלים
משבר האקלים צפוי להשפיע באופן משמעותי על מרוקו: על מגזרי כלכלה כמו חקלאות, דיג ותיירות, על אחוז גדול מהאוכלוסייה המתגורר באזורי החוף, על מקורות המים המוגבלים שלה וכן על תחומים נוספים. על רקע זה, מרוקו פועלת במספר אופנים כדי להתמודד עם השפעות אלו: מעבר לאנרגיה מתחדשת, ביטול סובסידיות על דלקים מזהמים, פיתוח חקלאות ימית בר-קיימא, שימור אקוויפרים, ועוד.
בשנת 2019 מרוקו דורגה במקום השני במדד ה-CCPI שמדרג את המדינות השונות על פי ביצועיהן בהתמודדות אל מול משבר האקלים. מרוקו דורגה אחרי שוודיה ולפני ליטא.
כוחות מזוינים
הכוחות המזוינים של מרוקו או כוחות הצבא המלכותי של מרוקו הם הכוחות הצבאיים של ממלכת מרוקו. הם מורכבים מהצבא, הצי, חיל האוויר, הז'נדרמריה המלכותי והמשמר המלכותי.
הכוחות המזוינים של מרוקו גדולים, מאומנים היטב עם ניסיון רב-נגד התקוממות, לוחמה במדבר ופעולות אוויר-קרקע. ניסיון נוסף הגיע מהשתתפות בפעולות שמירת השלום.
כלכלה
למרוקו אחת הכלכלות היותר חזקות באפריקה. כלכלת המדינה ליברלית למדי ונשענת על תעשיית הפוספטים כגון זרחן (מרוקו היא ספקית הפוספטים השלישית בגודלה בעולם אחרי סין וארצות הברית). מקור ההכנסה השני בחשיבותו של המדינה הוא העברות של כספי תושבים שעובדים מחוץ למדינה. מגזרים חשובים נוספים הם החקלאות, הטקסטיל והתיירות. בין שנת 2000 ל-2007 צמחה כלכלת המדינה בקצב של 4%-5% בשנה.
האבטלה, העומדת על כ-9.6% (נכון ל-2008) והחוב הלאומי הגדול, מהווים נטל כבד על כלכלת המדינה.
על פי נתוני 2022, סך כל הייצוא של מרוקו עמד על 46.7 מיליארד דולר (כ-15% פוספטים, וכ-12% מכוניות), וייעדי הייצוא העיקריים הן ספרד (כ-20%), צרפת, הודו ואיטליה. סך הייבוא עומד על 68.9 מיליארד (כ-13% מהם נפט גולמי), ורובו מגיע מספרד (כ-17%), צרפת, ארצות הברית, סין וסעודיה.
סביבת ההשקעות במדינה נוחה מאוד: ההגבלות מעטות, מערכת המס יעילה, וישנם תמריצים למשקיעים. אחד היעדים העומדים כיום בפני כלכלת מרוקו הוא השגת צמיחה מתמשכת ויציבה, ועידוד גיוון התעשייה.
את תפקיד הסמכות המוניטרית העליונה במדינה ממלא הבנק המרכזי של מרוקו.
המטבע וההילך החוקי של המדינה הוא דירהם מרוקאי.
גאוגרפיה
שליש משטחה של מרוקו הם הרים. רכס הרי האטלס הוא האזור הגבוה ביותר של מרוקו, הוא עובר כעמוד שדרה לאורך כל הארץ, מדרום-מערב לצפון-מזרח. הרי האטלס מתחלקים לרכס האטלס התיכון ולרכס האטלס הרים. הפסגה הגבוהה ביותר היא ג'בל טובקאל (4165 מטר), הנמצאת ברכס הרים. מדרום לרכס הרים משתרע עמק סוס, ומעבר לו - רכס הרי מול האטלס. מצפון לרכס הרים עובר שקע אום א-רביע, ומעבר לו - רכס האטלס התיכון. רכס נוסף, לאורך החוף הים-תיכוני, הוא של הרי הריף. ממערב לשלשלות ההרים הללו משתפלת רמה היורדת עד חוף האוקיינוס האטלנטי. שני הנהרות העיקריים במרוקו הם מולויה, הנשפך לים התיכון, ואום א-רביע, הנשפך לאוקיינוס האטלנטי.
מרוקו מחולקת ל-12 מחוזות (כולל סהרה המערבית שמשתרעת על פני שלושה מחוזות דרומיים).
21% משטחה ראוי לעיבוד חקלאי, מתוך זה 20% שטח מיוער, 47% שטחי מרעה ושטחים חקלאיים. 58,012 קמ"ר הם שטחים מושקים.
במרוקו מגוון סוגי אקלים, החל מאקלים ים-תיכוני דרך האקלים היבשתי של פנים הרמה עד לאקלים המדברי בסהרה.
ב 8 בספטמבר 2023 בשעה 23:18 שעון מרוקו בלילה שבין יום שישי ליום שבת כ"ג באלול תשפ"ג הורגשה רעש אדמהבקרבת העיר מרקש בעוצמה של 6.9 בסולם ריכטר, לפחות 2,950 בני אדם נהרגו ברעש האדמה רובם מחוץ לעיר מרקש. הרעש הורגש עד פורטוגל ואלג'יריה,, ולפחות 2,000 בני אדם נפצעו בדרגות פציעה שונות. בנוסף, נפגעו אתרים היסטוריים בעיר מרקש ובניינים רבים בה. מוקד הרעידה היה כ־71.8 ק"מ דרומית־מערבית לעיר מרקש, בסמוך לעיירה איגיל שבהרי האטלס. לאחר הרעידה בכרבע שעה, הורגשה רעידת משנה נוספת בעוצמה של 4.8 בסולם.
דמוגרפיה
מרוקו היא המדינה הערבית החמישית בגודלה באפריקה, אחרי מצרים, אלג'יריה, לוב ו-סודאן. אוכלוסייתה מונה כ-37.9 מיליון נפש (2022). מרבית תושבי המדינה (95%) הם מוסלמים סונים, ממוצא ערבי, ברברי או עירוב של שני העמים. הערבים פלשו למרוקו במאה ה-7 ובמאה ה-11 ומאז הפכו לרוב.
ישנו מיעוט שיעי קטן, שאוכלוסייתו מונה כמה אלפי שיעים, שרובם תושבי חוץ מלבנון או מעיראק. הקהילה הבהאית ממוקמת בעיקר באזורים עירוניים, ומונה 350–400 תושבים.
כמו כן חיים במדינה כ-100,000 תושבים שאינם אזרחי המדינה אלא עובדים בה בלבד ללא אזרחות, רובם אזרחי צרפת וספרד.
השפה הרשמית במרוקו היא הערבית, המשמשת בכל אמצעי התקשורת הלאומיים. הערבית המרוקאית היא דיאלקט הנפוץ בעיקר במערב המדינה והיא מעין שילוב של שפות ברבריות והערבית. שפות נוספות במרוקו הן: תמאזיגת, תאריפית ותשלחית, המדוברות על ידי האוכלוסייה הברברית במדינה, המהווה למעלה ממחצית תושביה. בצפון המדינה ישנם כ-20,000 איש המדברים ספרדית.
רוב אוכלוסיית מרוקו מתגוררת מערבית לרכס הרי האטלס, אזור המבודד על ידי רכס ההרים ממדבר סהרה.
תוחלת החיים במדינה היא 71.9 לגברים ו-75.4 לנשים. שיעור הפריון הוא 2.3 צאצאים בממוצע לאישה.
הערים החשובות במדינה הן, לפי גודלן:
קזבלנקה - מרכז המסחר והתעשייה במרוקו ובה נמל חשוב.
רבאט - עיר הבירה בה מרוכזים כל משרדי הממשלה.
פאס - העיר החשובה ביותר לעם הערבי במרוקו, המהווה את המרכז הדתי של המדינה.
מרקש - אתר תיירותי חשוב מאוד, הנמצא במרכז המדינה, באזור השבטים הברברים.
טנג'יר - העיר החמישית בגודלה, בה נמצא נמל חשוב המקשר בין מרוקו לספרד.
דתות
חלוקת הדתות במרוקו היא:
מוסלמים - 98.7%
נוצרים - 1.29%
יהודים - 0.01%
יהדות מרוקו
טקסט=כתובה ממרוקו, 1771, מאוסף הכתובות של הספרייה הלאומית, ישראל.|ממוזער|כתובה ממרוקו, 1771, מאוסף הכתובות של הספרייה הלאומית, ישראל.
עדויות אפיגרפיות מלמדות, שכבר במאה ה-3 לספירה חיו יהודים במרוקו. על פי מסורות מקומיות, יהודים הגיעו למרוקו כבר לאחר חורבן בית ראשון בשנת 586 לפנה"ס. יהדות מרוקו הייתה קהילה יהודית מהגדולות ביותר והחשובות ביותר בתפוצות, ומרכז ליהדות צפון אפריקה ("המגרב"). בעקבות גירוש ספרד בשנת 1492, הגיעו למרוקו רבים מיהודי ממלכת ספרד, וחוללו תמורה בצביונה של יהדות מרוקו ושל שכנותיה.
בשנת 1948, ערב מלחמת העצמאות חיו בה כ-265,000 יהודים והיא הייתה המיעוט היהודי הגדול בצפון אפריקה. בשנה זו החלו פוגרומים ופגיעות שונות ביהודי מרוקו, בעקבותיהם עזבו כ-67,000 יהודים את מרוקו. מלבד זאת, היהודים במרוקו מקבלים חופש דת כמעט מוחלט. מהקמת מדינת ישראל ב-1948 ועד לשנת 1967 היגרו למעלה מ-250,000 מבני יהדות מרוקו למדינת ישראל. רבים נוספים היגרו לצרפת ולצפון אמריקה. כיום מתגוררים במרוקו כ-2,500 יהודים בלבד, מרביתם בקזבלנקה, שריד לקהילה גדולה זו.
תרבות
בפאס שוכנת מדרסת אל-קרוויין שהוקמה במאה ה-9, המוגדרת על ידי אונסק"ו כמוסד ההשכלה הגבוהה העתיק ביותר המתקיים ברציפות עד ימינו. בימי הביניים פעלו בה כמה מגדולי הרוח של התקופה, כגון אבן ח'לדון, אבן ערבי ואחרים. כיום המוסד היא אוניברסיטה רשמית בחסות המדינה.
מרוקו מפורסמת במטבחה המגוון, המשלב השפעות ערביות, ברבריות, מוריות, מזרח תיכוניות, ים תיכוניות, אפריקאיות ויהודיות.
ספורט
נכון לשנת 2017 צברה מרוקו במשחקים האולימפיים 23 מדליות, מהן 6 מדליות זהב. בין הבולטים בספורטאיה נמנה האצן הישאם אל גרוז', המחזיק בשיאי עולם שונים במרחקים בינוניים. הספורט האהוב ביותר במדינה הוא כדורגל ונבחרת מרוקו הופיעה 4 פעמים באליפות העולם בכדורגל וזכתה פעם אחת (1976) בגביע אפריקה לאומות.
מרוקו היא הנבחרת הראשונה מהעולם הערבי והאפריקאי שעלתה לחצי גמר המונדיאל אי פעם.
ראו גם
מגרב
ערבית מרוקאית
קישורים חיצוניים
מרוקו, באתר של צור שיזף
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אפריקה
קטגוריה:מדינות החברות בליגה הערבית
קטגוריה:אפריקה: מושבות צרפתיות לשעבר
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות ערבית
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות צרפתית
קטגוריה:מדינות שבהן עיר הבירה איננה העיר עם האוכלוסייה הגדולה ביותר
קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1956
קטגוריה:מגרב | 2024-10-01T19:06:52 |
גלות בבל | שמאל|320px|ממוזער|ז'אק טיסו – "בריחת האסירים". תיאור מסע הגלות.
250px|ממוזער|מפת ארץ ישראל לאחר גלות בבל, מפה משנת 1784 של הצרפתי, ז'ולי ז'וזף רומיין
גלות בבל היא תקופה בהיסטוריה של העם היהודי המתחילה בהגליית תושבי ממלכת יהודה לממלכת בבל וחורבן ממלכת יהודה במאה השישית לפנה"ס עד תקופת שיבת ציון, שבה התהוותה הנהגה לאומית ודתית בפַּחְוָות יהודה.
הגליית תושבי יהודה לבבל התרחשה לפחות בשלושה גלים בעקבות מרידות נגד האימפריה הנאו-בבלית במזרח הקרוב הקדום: ממרד יהויקים בשנת 601 לפנה"ס, דרך מרד צדקיהו בשנת 589 לפנה"ס וניסיון ההפיכה של ישמעאל בן נתניה נגד גדליהו בן אחיקם, שמונה למושל/נציב בבלי ביהודה בשנות ה-80 של המאה השישית לפנה"ס. מסעות ההגליה התנהלו בקבוצות הומוגניות של תושבי יהודה, לאורכו של הסהר הפורה, למרחק של כ-1,500 ק"מ, ובסיומן שוכנו הגולים באזורים שונים בממלכה – העיר בבל, סביב העיר סיפר, העיר אורוכ ומרחב העיר ניפור. מעבר לצמרת המלוכה, האצולה והכהונה ששוכנה בתנאי מאסר בעיר בבל, שאר הגולים נחשבו לבני מעמד שושנו במסגרתו, תמורת שירות של מספר שנים למען הממלכה, קיבלו אדמות חכירה לפרנסתם. מסגרת זו אפשרה להם חופש תנועה, ניוד חברתי ושמירה על לכידות אתנית.
בעקבות השתלטות הפרסים על האימפריה הנאו-בבלית והכרזת כורש, החלו מספר גלי שיבת גולים לציון. קיימת מחלוקת לגבי גודל שיבת ציון, אולם ברור כי בסוף המאה השישית לפנה"ס ותחילת המאה החמישית לפנה"ס, חודש ביהודה פולחן אלוהי ישראל, הוקם בית המקדש השני (516 לפנה"ס) ונוצר מוקד תרבותי והנהגתי מחדש בפחוות יהודה הפרסית.
תיחום התקופה
הגדרת תחום הזמן של גלות בבל השתנתה והתרחבה במהלך השנים. הגישה המצמצמת ביותר מתייחסת ל-48 שנים. ההבדלים בין ההגדרות השונות של התקופה נסובים סביב מספר שאלות:
מועד תחילת הגלות: האם ממועד נבואת ירמיהו על 70 שנות גלות, האם מגלות יהויכין, או האם מחורבן בית המקדש הראשון.
גרסאות שונות לסדר ומשך שלטונם של מלכי בבל ופרס: בעיקר לפני התייצבות סרגל הזמנים המוכר היום.
מועד סיום הגלות: האם הכרזת כורש, האם עליית זרובבל בן שאלתיאל (ושאלת תארוך אירוע זה), האם הקמת בית המקדש השני (516 לפנה"ס), האם עליית עזרא ונחמיה.
הגדרת מצבו של העם ביהודה: שאלת ריקנות הארץ, שאלת המשך רצף קיומה של מסגרת אוטונומית יהודית בשטח יהודה (בתקופה הבבלית והפרסית), ושאלת היקפה של שיבת ציון – האם שב גרעין אידאולוגי קטן או מספר גדול ומשמעותי של גולי בבל.
לצורך ערך זה תתוחם התקופה בין ההגליה הגדולה הראשונה בשנת 597 לפנה"ס עד להתהוות מוקד הנהגה יהודי חזרה בפחוות יהודה באמצע המאה החמישית לפנה"ס.
גלי ההגליות
הן על פי התיאור המקראי, והן על פי ניתוח היסטורי על בסיס תעודות בבליות וחפירות ארכאולוגיות, הגלית תושבי יהודה לבבל התנהלה במספר שלבים, או גלים.
רקע היסטורי
ממוזער|שמאל|המחנות הפוליטיים ביהודה סביב חורבן בית ראשון.
המצב הגאו-פוליטי במהלך האלף השני והראשון לפנה"ס במזרח הקרוב התבסס על קיומן של מעצמות ואימפריות אחדות וממלכות עצמאיות קטנות, אשר לרוב ניהלו יחסי וסאליות עם המעצמות. עד המאה השביעית לפנה"ס, הייתה ממלכת אשור הכוח ההגמוני במזרח הקרוב. כלומר, מעבר לשטחה הגאוגרפי בצפון מסופוטמיה, שלטה האימפריה בשטח רחב שכלל את בבל וכל המרחב ממערב לנהר הפרת עד לים התיכון. יריבתה האסטרטגית המרכזית, הייתה הממלכה המצרית, אך גם מעצמות נוספות מסביבה כגון ממלכת מדי וממלכת אוררטו.
בשנת 626 לפנה"ס, עם עלייתו של נבופלאסר, כשדי במוצאו, לשלטון בבבל, החלה שורה של מלחמות ומרידות שערערו את מעמדה האזורי של אשור. במהלך שנת 612 לפנה"ס הצליחו צבאות מדי והבבלים להשתלט על עיר הבירה נינוה ומוקד השלטון של האימפריה האשורית עבר לעיר חרן. גם עיר זו נכבשה בשנת 609 לפנה"ס והאימפריה האשורית החלה להתפורר. הקרב המכריע לגורלה התרחש באזור כרכמיש בשנת 605 לפנה"ס ובמהלכו גברו הכוחות הבבליים על שרידי הצבא האשורי וכוחות מצריים שבאו לעזרתם. בנו של נבופלאסר, שמת בינתיים, נבוכדנצר השני, ניצל את הצלחת הקרב ודלק אחר הכוחות המצריים הנסוגים דרומה. בשנה שלאחר הכתרתו של נבוכדנצר השני למלך בבל, הגיע הלה עם צבאו לאזור דרום הלבנט במטרה להמשיך ולפגוע במצרים תוך ביסוס מעמדה החדש של בבל כהגמוניה אזורית. לאחר התנגדות צבאית של אשקלון ועקרון וחורבנן בקרב, הגיע הצבא הבבלי גם ליהודה.
ביהודה התנהל בתקופה זו מאבק פוליטי פנימי בין תומכי החסות הבבלית ובין מתנגדיהם. מלך יהודה, יהויקים, אשר מונה בידי מלך מצרים, נכו השני בשנת 609 לפנה"ס, לא מיהר להיכנע לבבלים על אף הלחץ מתומכי בבל, ובראשם הנביא ירמיהו. עם זאת, לאור התקרבות צבא בבל לירושלים, נכנע והסכים להפוך את ממלכת יהודה לממלכה וסאלית של הבבלים. בתוך מסגרת זו של הגמוניה בבלית התקיימו יחסי יהודה (תחת שרביטם של יהויקים, יהויכין וצדקיהו) ובבל בין נאמנות יהודאית למרידה בבבלים ועל רקע של לפחות שני גלי מרידות מרכזיים כבשו הבבלים את יהודה וביצעו גלי הגליות משמעותיים לבבל.
גלות יהויכין (597 לפנה"ס)
ממוזער|שמאל|משפחת המלוכה ביהודה סביב החורבן עד שיבת ציון
גלות יהויכין, המכונה גם "גלות החרש והמסגר", התרחשה בשנת 597 לפנה"ס בעקבות מרידה מתמשכת של מלכי יהודה בבבל. כ-3 שנים לאחר שקיבל יהויקים מלך יהודה את חסותה של בבל כהגמוניה אזורית, החליט למרוד בבבל. אין במקרא הסבר להחלטה למרוד בכלל והעיתוי שנבחר בפרט, אולם מניתוח ההתפתחויות האזוריות מעריכים חוקרים שיהויקים הבין את חולשתה הזמנית של בבל בעקבות כישלון מסעו הצבאי של נבוכדנצר למצרים בשנת 601 לפנה"ס בתקופת מלכותו של נכו השני. כתוצאה ממסע זה סבלו שני הצבאות מאבדות רבות, ללא הכרעה ביניהם. מצב גאופוליטי זה, יחד עם לחצים פוליטיים פנימיים ביהודה מהמחנה הפרו-מצרי בארמון המלך, האליטה הכלכלית וכנראה שגם לחץ והבטחה מצרית, הניעו את יהויקים למרוד בשנת 601 לפנה"ס.
הבבלים, שאכן נתפסו בתקופת חולשה נדרשו לשקם את צבאם לארגנו ולציידו, השתהו בתגובתם למרד והגיעו ליהודה רק ארבע שנים אחרי פרוץ המרד, בשנת 597 לפנה"ס. בעוד הצבא הבבלי הטיל מצור על ירושלים, יהויקים מת מסיבות לא ברורות ובמקומו הומלך יהויכין, בנו. יהויכין עמד כשלושה חודשים במצור הבבלי ונכנע.
אומנם יהודה וירושלים לא חרבו במסע צבאי זה, אולם הבבלים נקטו כמה צעדים למניעת התפרצות מחודשת של המרד ולשיפור מעמדם ביהודה:
הדיחו את יהויכין והמליכו במקומו את צדקיהו – בנה של חמוטל בת ירמיהו המוערכת כמקורבת למחנה הפרו-בבלי בארמון המלך. צדקיהו אכן הכריז על נאמנותו לבבל ונראה שאנשיו נטלו את רסן השלטון בממלכה ובצבא.
הגלו את יהויכין, אימו, משפחתו (ייתכן שהגליית אימו, נחושתא בת אלנתן, נזכרת במקרא בשל חשיבותה בהשפעה הפרו-מצרית על יהויכין ובעלה המנוח, יהויקים) ומקורביו לעיר בבל, שם הושמו במאסר, כנראה סביב או בתוך ארמון המלך.
הגלו את אלפי אנשי הצבא שלא נהרגו בקרב.
הגלו את "החרש והמסגר" - אלה הם שרותי העזר הטכניים של הצבא, המומחים לתעשיית הנשק ולמלאכת הביצור ("מסגרת" משמעה, בין השאר, ביצור). על דרך הדרש יש פרשנים שפירשו "חרש ומסגר" כגדולי הדור מבחינה רוחנית (הרבנים ותלמידי החכמים), לעומת פרשנים אחרים (לדוגמה: רלב"ג והמלבי"ם), שפירשו שמדובר בגדולי העם מבחינה גשמית (ראשי הצבא, ויש כאלה שפירשו האחראים על שערי העיר ועל ייצור הנשק).
תיאור מפורט זה במקרא מתואר בקצרה גם בתעודות המוכרות כ"כרוניקות הבבליות", תעודות בבליות ממלכתיות ששימשו את מלכי בבל ותיארו בפסקה אחת לכל שנה, את האירועים המרכזיים של אותה שנה. בלוח מס' 5, בפסקה המוקדשת לשנה השביעית לנבוכדנצר השני (597 לפנה"ס) נכתב: "(ב)חודש כסלו גייס מלך אכד את צבאו ויצא אל ארץ חת. הוא חנה על עיר יהודה. בחודש אדר, ביום השני כבש את העיר ולכד את מלכה. מינה בה מלך כלבבו. את מנחתה העשירה (קי)בל והעביר לבבל".
ירמיהו שהוכיח את נאמנותו לבבל בכל התקופה זו, נשאר ביהודה, אולם ברור מהתיאור המקראי שהיה מעורב גם בקשר עם הגולים שם. זמן מה לאחר ההגליה שלח ירמיהו איגרת אל גולי בבל באמצעות שני שגרירים יהודאים שיצאו לשליחות דיפלומטית מטעם צדקיהו – אלעשה בן שפן וגמריה בן חלקיה. באיגרת מורה ירמיה לגולים בשם ה' להשתלב בארץ אליה הוגלו, או במילותיו:
"בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת פִּרְיָן. קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּרְבוּ שָׁם וְאַל תִּמְעָטוּ. וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל ה' כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם. כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַל יַשִּׁיאוּ לָכֶם נְבִיאֵיכֶם אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וְקֹסְמֵיכֶם וְאַל תִּשְׁמְעוּ אֶל חֲלֹמֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַחְלְמִים. כִּי בְשֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם בִּשְׁמִי לֹא שְׁלַחְתִּים נְאֻם ה'. כִּי כֹה אָמַר ה' כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה."
חורבן יהודה וגל הגליה נוסף (586/7 לפנה"ס)
שמאל|ממוזער|גירוש היהודים מירושלים – מתוך הכרוניקה של שדל הרטמן – נירנברג 1493
צדקיהו מילא את ציפיותיו של נבוכדנצר השני במשך כשמונה שנים, אולם בשנת 589 לפנה"ס, מרד גם הוא בבבל. מהתיאור המקראי לא ברור מדוע החליט צדקיהו, המוכר כתומך בחסות הבבלית, למרוד בפטרוניו. אולם ייתכן שגם הוא כקודמו, חש בהחלשות בבלית והתחזקות מצרית.
כבר באותה שנה הגיע הצבא הבבלי בפיקודו של נבוזראדן, רב טבחים (כנראה נבו זר-אידינה, רב טביחי – מפקד משמר המלך) ליהודה. הצבא התקדם לממלכה מצפון דרך הגליל, מישור החוף, השפלה הדרומית, ולאחר שהחריב את מבצרי יהודה שם, פנה צפון מערבה לירושלים להטיל עליה מצור.
המצור החל, על פי התיאור המקראי, בעשרה בטבת שנת 589 לפני הספירה, ונמשך שנה וחצי או שנתיים וחצי (התיאור המקראי בנושא אינו חד משמעי וקיימת מחלוקת בקרב החוקרים אם חורבן ירושלים התרחש בשנת 586 או 587 לפנה"ס).
בט' בתמוז 586/587 לפנה"ס פרצו חיילי הצבא הבבלי את חומות העיר והחלו בכיבושה. על פי התיאור המקראי נחרבה ירושלים כליל בין התאריכים ז'-י' בחודש אב. צדקיהו, שחש בתבוסתו הקרובה, ברח עם מקורביו דרך פתח סודי מהעיר מזרחה לכיוון בקעת הירדן. חיילי צבא בבל דלקו אחריו ותפסו אותו ליד העיר יריחו. צדקיהו הובל למפקדת הצבא הבבלי ברבלה שם שפטו נבוכדנאצר. ילדיו הוצאו להורג לנגד עיניו, עיניו נעקרו והוא הובל בנחושתיים לבבל. ביהודה החל גל הגליה שני של תושבים רבים ועל פי התיאור המקראי נשארו בה רק דלת הארץ.
ממצאים ארכאולוגיים רבים מאמתים את הסיפור התנ"כי על מסע הכיבוש הבבלי. חפירות ארכאולוגיות בערים מרכזיות ביהודה של שלהי בית ראשון, כגון תל בית שמש ותל לכיש הראו את שכבת החורבן הבבלי. אתרים בירושלים כגון המגדל הישראלי והחומה הרחבה מהווים עדות ברורה לחורבן המוחלט. בולות שנמצאו בחפירות עיר דוד אימתו את ההיסטוריות של דמויות מספר ירמיהו (גמריהו בן שפן, גדליהו בן פשחור ויהוכל בן שלמיהו) וחיזקו את אמינות סיפורי המאבקים הפוליטיים ביהודה סביב תקופת החורבן.
הגליה לאחר רצח גדליהו בן אחיקם (586 או 582 לפנה"ס)
לפי המקרא, לאחר כיבוש יהודה וגל ההגליה השני, במקום מלך, הושם גדליהו בן אחיקם בן שפן הסופר כאחראי (כנראה מושל) וזה הציב את ארמונו בעיר מצפה, צפונית לירושלים. בראש השנה (לא ברור בוודאות אם באותה שנה, או חמש שנים אחר כך) נרצחו גדליהו בן אחיקם והבבלים בארמונו בידי ישמעאל בן נתניה, איש צבא יהודאי, נצר לבית דוד. בעקבות ניסיון הפיכה זה נמלטו קבוצה של יהודאים למצרים מפחד נקמת הבבלים, והשתכנו שם. בנוסף, מצוטט נבוזראדן מספר על גל הגליה נוסף בשנת 582 לפנה"ס. לא ברור הרקע להגליה זו. ייתכן שהכוונה לתוצאות רצח גדליהו או, לטענת יוסף בן מתתיהו, קשורה למסע מלחמה בבלי נוסף לאזור ממלכות מואב ואדום באותה שנה.
גלי הגליה נוספים
חוקרים שונים הציעו אפשרויות לגלי הגליה נוספים לבבל, מעבר לשלושת אלה המתוארים במקרא:
על פי הכרוניקות הבבליות, בשנת 604 לפנה"ס, לאחר ניצחונו של נבוכדנצר השני את המצרים בקרב כרכמיש, ירד צבא בבל דרומה גם לאזור יהודה, הן כדי לזנב בצבא המצרי הנסוג דרומה, והן כדי לבסס את ההגמוניה הבבלית החדשה בקרב המדינות הוסאליות באזור. עקרון ואשקלון הפלישתיות נלחמו נגדו ונחרבו ואילו מלך יהודה, יהויקים, לאחר מאבקים פוליטיים פנימיים קשים בין תומכי בבל לתומכי מצרים, החליט להצהיר על נאמנותו לבבל. ייתכן שבמעמד זה, כפי שאירע במקרים דומים רבים, התקיימה הגליה קטנת ממדים, שיכולה להתאים לשליחת נערים מבטיחים בצמרת יהודה, כדי לחנכם במתכונת בבלית ולהחזירם ליהודה כדי להרחיב את ההשפעה התרבותית של בבל כהגמוניה אזורית. ייתכן שהדים להגליה זו הם סיפור דניאל ושלושת הילדים, חנניה, מישאל ועזריה.
גם בשנת 602 לפנה"ס, על פי הכרוניקות הבבליות, יצא צבא בבל למסע מלחמה ב"ארץ חת" (אזור הלבנט), ולפי מספר מקורות, גם במסע מלחמה זה, חזר עם גולים כחלק מהמנחות שקיבל.
האסטרטגיה הבבלית
ההתייחסות הבבלית לכיבוש ממלכות מורדות והגליות נבעה בראש ובראשונה מצרכים פנים-ממלכתיים ופחות משאיפות התפשטות אימפריאלית. מסעות מלחמה בבלים לקצותיה השונים של האימפריה בוודאי התרחשו כתוצאה מערעור היציבות ומעמדה של בבל באזורים אלה, בין אם בגלל מרידות ובין אם בגלל אתגרים שהציבו מעצמות שכנות. אולם, מעבר לדיכוי מרידה של הפוליטיקה המקומית, ההגליות הבבליות נועדו בעיקר לסייע בבניה מחדש של אזורים חרבים בממלכה. אזורים שננטשו או נחרבו במלחמות הרבות שידעה הממלכה בתקופת ההגמוניה האשורית.
כדי לקדם את מפעלי השיקום של הממלכה, הסתיים כל מסע מלחמה לכיבוש ממלכה קטנה או עיר במהלך של הגליית אנשים בעלי ערך מעשי למטרה זו – בעלי מקצוע. כדי שבעלי מקצוע אלה יוכלו לתרום לטווח ארוך לשיקום הממלכה, הם הוגלו יחד עם משפחתם ובקבוצות הומוגניות. כך, משפחות גולים מעזה הפלישתית, לדוגמה, יושבו ביישוב הומוגני בשם עזה (או בבבלית, Al hazatu).
בתחום הצבאי, כמו מעצמות אחרות בעולם הקדום, לאחר מסע מלחמה מוצלח נענשו בכירי הצבא המובס שזוהו כבעלי נאמנות לאויבי הממלכה, אולם חלק ניכר מהחיילים ששרדו את הקרב ואמצעי הלחימה שלהם, גויסו לצבא הבבלי, לעיתים קרובות, ביחידות אורגניות.
לגולים מהסוג הזה (אנשי מקצוע וחיילים) לרוב לא נותרה ברירה, אלא להסכים לשרת את הבבלים. כדי לתמרץ אותם ולשלבם בטווח הארוך באימפריה, לאחר פרק זמן של שירות כזה ניתנו להם אדמות לחכירה והם יכלו להפוך לאזרחים חופשיים המחויבים במסגרת תשלום מיסים לעבודות שירות – הן בצבא והן בנושאי תשתית.
שיטת ניהול אימפריה זו הזרימה למוקדי הממלכה הבבלית עצמה אלפי זרים מממלכות אחרות. גם ללא הזרמת הגולים, היוותה בבל מיזוג של בבליים שורשיים עם קבוצות אתניות גדולות אחרות שנדדו במהלך האלף השני והראשון לפנה"ס לשטח הממלכה, כגון הכשדים והארמים שנדדו מצפון מסופוטמיה, סוריה המודרנית וערבים שנדדו מהמדבר הסורי וחצי האי ערב. למעשה, בתקופה הנאו בבלית בה התקיימה גלות בבל היהודאית, שלטו בבבל מלכים כשדיים וארמיים ולא בבלים. אופייה זה של הממלכה אפשר מיזוג וקבלה טבעית יותר של גולים לממלכה.
היקף ההגליות
250px|ממוזער|שמאל|שיירת השבויים היוצאים מיהודה. ציור מ-1904
תיאור היקף ההגליות במקרא איננו אחיד וקיים קושי לתרגם את הנתונים בו למספרים ברורים (האם המספרים משקפים את כל הגולים, רק גברים בוגרים, בתי אב?).
מדברי נבוזראדן בספר ירמיהו עולים הנתונים הבאים: בגלות יהויכין: 3,023 איש; בגלות החורבן: 832 איש; בגלות 582 לפנה"ס: 745 איש; בסה"כ, 4,600 איש. זהו מספר קטן הן ביחס לאוכלוסיית יהודה, והן ביחס למטרת ההגליות. ייתכן ומדובר בבתי אב או בגברים בוגרים שאליהם נוספו משפחותיהם. במקרים אלה יכול להגיע המספר לעשרות אלפים בודדות, אך בתלמוד הבבלי מסכת גיטין נאמר: אמר רבי יהושע בן קרחה סח לי זקן אחד מאנשי ירושלים בבקעה זו הרג נבוזראדן רב טבחים מאתים ואחת עשרה רבוא ובירושלים הרג תשעים וארבע רבוא על אבן אחת עד שהלך דמן ונגע בדמו של זכריה לקיים מה שנאמר (הושע ד, ב) ודמים בדמים נגעו דבר זה אומר לנו שכל שאר האנשים נהרגו על קידוש השם.
בספר מלכים ב' מתוארים שני מספרים שונים לגלות יהויכין: הראשון, מתאר 10,000 גולים בסה"כ והשני מתאר 7,000 אנשי צבא, ו-1,000 אנשי "החרש והמסגר". ייתכן שניתן לישב את שני המספרים אם האזכור הראשון משקף את חיבור אנשי הצבא עם החרש והמסגר וכן את מקורבי המלך או פקידי המלך.
לגבי הגליית החורבן, תיאור ההגליה איננו מספק מספרים, אולם מציין שנותרו בארץ רק "דלת הארץ" – כורמים ויוגבים.
מניתוח שביצע פרופ' עודד ליפשיץ מאוניברסיטת ת"א חושבה אוכלוסיית יהודה לפני החורבן ואחריה (בתקופה הפרסית) על בסיס מיפוי יישובים וגודלם בסקרים ארכאולוגיים והכפלתם במקדמי צפיפות מוערכים לאותה תקופה. מהניתוח עולה שביהודה היו לפני החורבן כ-100,000 תושבים ולאחריו נותרו בה כ-40,000 איש.
על פי ניתוח זה חלה ירידה של כ-60,000 איש באוכלוסיית יהודה, אולם לא ברור כמה מהם נהרגו בחורבן, כמה נמלטו לממלכות השכנות וכמה נמלטו למצרים לאחר רצח גדליהו בן אחיקם. יתרה מזו, בביקורת למחקרו זה של ליפשיץ הצביעו חוקרים אחרים על הקושי להפריד בין התקופה הבבלית והפרסית ביהודה ולכן העלו את האפשרות שתמונת המצב של התושבים שנותרו לאחר החורבן, רלוונטית רק לתקופת שיבת ציון ולא לתקופה שבין החורבן לשיבה.
הערכה נוספת מבססת על מספר השבים מגלות בבל שהם 42,000עזרא ב סד אם כן יש להניח שמספר הגולים 50-150 שנה קודם לכן היה יכול להגיע לנוע בין 15,00 - 20,00 אלף נפששמואל אחיטוב, מקרא לישראל ירמיהו, עמוד 19.
כאמור, הנתונים שבידינו אינם מאפשר אומדן מדויק. בשני מסעות המלחמה הגדולים התמוטט המערך הישובי וערים חשובות, כגון ירושלים, רמת רחל, עזקה, לכיש, גזר, בית שמש, מרשה, תמנה ותל חסי נחרבו. פגיעה קשה התרחשה גם במרחב הכפרי והאזור היחיד שכנראה כמעט ולא נפגע, היה חבל בנימין (גבעה, גבעון, מצפה ובית אל), כנראה לאור תמיכת האליטה שם בכניעה לבבל. נותר לקבוע שכלל ההגליות הבבליות הסתכמו בין אלפי אנשים לעשרות אלפים בודדות וקרוב יותר למספר הגבוה יותר.
מסעות הגלות
אין מידע במקרא או בממצאים הארכאולוגיים על אופן המסע של גולי יהודה באופן קונקרטי, אולם מוכרים מסעות של גולים אחרים מהתקופה האשורית והבבלית וניתן להשליך מהם על מסעם של גולי בבל.
ממוזער|שמאל|מסלול מסע גולי בבל
מסלול המסע: מסלול הגולים עקב אחר תוואי הסהר הפורה, כדי להימנע ממסע מדברי מסוכן. הגולים יצאו צפונה מיהודה דרך סוריה ולבנון לאזור ריבלה (דרומית לאל-קוסאר בסוריה של היום), באפיק נהר האורונטס צפונה ומשם מזרחה לאזור הפרת. אז, בתוואי הפרת, דרום מזרחה לבבל עד להגעה למקום יעדם – בין אם לעיר בבל, או ערי הפריפריה. סה"כ מרחק מצטבר של כ-1,500 ק"מ, שהושלם במהלך חודשים אחדים.
אופן המסע: מתיאורים אשוריים נראה שמדובר במסע רגלי, עם בהמות המשא שהיו ברשותם (סוסים וחמורים) לנשיאת כבודתם. בדרך, דאגו מלוויהם הבבליים למזון, מים ומקלט. האינטרס הבבלי להביא את הגולים בריאים ושלמים ליעדם, כדי שיהיו כשירים לעבודות הפיזיות הדרושות, היוו תמריץ לדאגה כללית לשלום הגולים.
אתרי ההתיישבות היהודית בבבל
שמאל|ממוזער|אזורי התיישבות הגולים בבבל.
המידע על מקום התיישבותם של הגולים מבוסס על שלושה סוגי מקורות:
ציון אתרי ההתיישבות במקרא, בעיקר בספרים יחזקאל ועזרא.
תעודות בבליות מפוזרות מאוספים עסקיים וממלכתיים.
אוסף תעודות אל יהודו הכולל עשרות תעודות משפטיות ומנהליות של גולי בבל במאות השישית והחמישית.
משפחת המלוכה
לגבי מושבם של בני משפחת המלוכה בבבל, קיימת הצלבה בין תעודות בבליות לאזכורים במקרא.
בתעודות בבליות מארמון המלך בעיר בבל, המתוארכות לשנת 592 לפנה"ס, מצוינות הקצאות מזון לאנשים שונים בארמון, ביניהם למלך יהודה, יהויכין, לחמשת בניו ולאנשיו (אוזכרו השמות הבאים: שלמיהו, סמכיהו, קוניה, גדיאל, אורמלך) משתמע מהתעודות שיהויכין שמר על מעמדו כמלך יהודה גם בעת כלאו, בעת שצדקיהו, אחיו למחצה, שולט כמלך ביהודה עצמה. כמו כן, נראה מהתעודות שהשלטונות הבבלים סיפקו ליהויכין ופמלייתו תנאים נוחים במיוחד במה שנראה כמו מעצר בתנאי ארמון. נוהג כזה מוכר גם מתקופות אחרות ולו מטרות פוליטיות של שימור עתודה מלכותית להחלפת השלטון ביהודה, שמירה על משפחת המלוכה כבני ערובה, אך גם שמירה על מעמדם המלכותי.
בספר מלכים ב' מסופר כי בשנת 562 לפנה"ס, שנת שלטונו הראשונה של אמל-מרדוך (המכונה במקרא אויל מרודך), שחרר הלה את יהויכין מהכלא, שיפר את תנאיו, אבל משתמע שהשאיר אותו בעיר בבל עצמה.
ממקורות אלה, נראה, אם כן, שלפחות צמרת השלטון היהודאי מגלות יהויכין, שוכנה בעיר בבל, במעמד מלכותי ואולי אפילו בארמון או בצמוד אליו.
שאר הגולים
ממוזער|שמאל|יחזקאל מנבא לגולים.
בספר יחזקאל מוזכרים שני ציונים גאוגרפיים למקום מגוריהם של הגולים: נהר כבר וישוב בשם תל אביב.
נהר כבר מוכר גם מתעודות בבליות (בשם Nar Kabari – הנהר הכביר) ולמעשה, מדובר בתעלת השקיה ותחבורה גדולה במיוחד. נראה שמסלולה החל מנהר הפרת, צפונית לעיר בבל, ועבר דרום מזרחה למרחק של מאות קילומטרים דרך וליד העיר ניפור לכיוון דרום פרס.
העיר תיל-אבובי (Til-Abubi) גם מוכרת מתעודה בבלית, אולם לא ברור היכן שכנה על גדות נהר כבר. עם זאת, משמעות שמה (תל שנשטף במבול/הצפה) יכול להצביע על אזור אפשרי סביב העיר שורופק, דרום מזרחית לניפור – מוקד גאוגרפי של הצפה גדולת ממדים סביב 2,900 לפנה"ס, ומקום משכנו של גיבור המבול במיתולוגיה הבבלית (אותנפישתים).
בספרים עזרא ונחמיה מצוינים עוד יישובים, מהם עלו שבי ציון שלא ידעו לציין את מוצאם המדויק – תל חרשא, תל מלח, כרוב אדן ואימר. אימר היא כנראה העיר אמר בסוריה של היום ולגבי שלוש הערים הנותרות, לא ברור היכן היו ואם הן בוודאות מבבל (שכן אימר, נראה שלא). בכל מקרה, שמות שני היישובים הראשונים שמרמזים על היותם מקומות חרבים, משקפים נאמנה את האסטרטגיה הבבלית לשכן את הגולים באזורים חרבים כדי לשקמם.
גם בתעודות בבליות שהתגלו החל מסוף המאה ה-19 הוזכרו אנשים בעלי שמות יהודאים. הזיהוי נעשה לרוב על בסיס מרכיב תאופורי יהודאי מובהק בשם (יהו כתחילית או סיומת) וכן שמות בעלי מקורי עברי ברור:
אורוכ: בדרום בבל, על גדות נהר הפרת, התגלו מספר תעודות משנים 541-542 לפנה"ס על יהודאי המעבד את אדמתו ואדם בשם חתיהו ובני משפחתו
באזור העיר סיפר: צפונית לבבל, וכנראה די קרוב למוצא נהר כבר מהפרת. נמצאו תעודות שונות בין השנים 508-554 לפנה"ס מהיישובים הסמוכים לעיר – תל-גובי וזזנה, המזכירים יהודאים בפעילות עסקית, בירורים משפטיים וחוזה נישואין.
מרחב העיר ניפור
סביב העיר ניפור, דרום מזרחית לבבל, נמצאו מספר אוספים של תעודות בבליות עם שמות גולים יהודאים. יחד, הם מסמנים מרחב גדול סביב ומדרום לעיר בו כנראה התיישבו גולים יהודאים, הן ביישובים הומוגניים והן יחד עם בני עמים אחרים:
איסין: עיר הממוקמת דרום מערבית לניפור. נמצאה תעודת טין מתוארכת לשנת 509 לפנה"ס בה מוזכר עד יהודאי בשם יהודינה בחוזה חכירת מטע דקלים.
מרד עיר מערבית לניפור. נמצאו תעודות בין השנים 9–557 ובהן עדים יהודאים בשם מלכיהו, מלכירם וחנניהו
אוסף מורשו: זהו המקבץ הגדול ביותר שנמצא עד שנות ה-2,000. מדובר באוסף עסקי-פרטי של משפחת אנשי עסקים אמידים בבלים בעיר ניפור. רוב האזכורים הם ברשימות העדים להסכמים וקיימות תעודות בודדות בלבד בהם היהודאים עצמם הם הצדדים להסכמים. מתעודות אלה קשה לקבל תמונה ברורה לגבי מעשיהם ומעמדם של גולי בבל, מעבר לעובדה שבסביבת העיר ניפור השתכנו יהודים רבים.
אוסף תעודות אל יהודו: רק בתחילת שנות ה-2000 התגלה במחקר אוסף תעודות העוסק באופן דומיננטי בחייהם של גולי יהודה במרחב שמדרום מזרח לעיר ניפור, כולל יישובים בעלי דומיננטיות יהודאית ובראשם, היישוב אל-יהודו ("עיר יהודה", באכדית). אף שלא פורסם מידע על נסיבות גילוי התעודות, תוכנן מספק רמזים באשר למקום הימצאותם של היישובים המוזכרים בהם ישבו הגולים. מדובר במרחב שמדרום מזרחית לעיר ניפור. אזור פריפריאלי בדרום מזרח בבל שגבולותיו הם ניפור בצפון, כש (Kesh) במזרח, שורופק בדרום ועדבילו במערב. היישובים המרכזיים שהוזכרו בתעודות אל יהודו הם:
אל-יהודו – היישוב הדומיננטי בתעודות. בתעודה הקדומה ביותר באוסף, משנת 572 לפנה"ס, מכונה עיר זו אל-יהודאיה - "עיר היהודים" בבבלית, אולם בשאר התעודות מכונה כבר "אל-יהודו". שמו של היישוב מתורגם מבבלית ל"עיר יהודה". מושג זה נמצא בכרוניקות הבבליות ומשמעותו היא העיר ירושלים. כלומר, על פי שמו, מדובר ביישוב של גולי יהודה בבבל שנקרא ירושלים.
בית נשאר (Bit-Nashar) – ייתכן, על שם נשר. ככל הנראה לא רחוק מאל-יהודו. יישוב מעורב, שגרו בו גם יהודאים. מושלו של היישוב, המופיע ברבות מהתעודות, הוא אחיקר בן רימות, אשר היה ככל הנראה גם יהודאי במוצאו.
בית אבירם (Bit-Abi-ram) – ייתכן, על שם אברהם. אמנם יישוב זה נמצא בזיקה לאל-יהודו, על בסיס זהות הצדדים להסכמים, אולם לא נמצאו בו כלל אנשים בעלי שמות יהודאים ולא ברור אם גרו בו יהודים. הדמות המוזכרת ביותר ביישוב זה היא זבבה שר-אוצור, כלכל אחוזת יורש העצר הבבלי.
הכפר של טוביהו (Uru Sha Tubiyama) – ייתכן על שם טוביהו בן מוכיאהו, מייסד הכפר.
אל חזתו (Al-Hazatu) - יישוב של גולי עזה הפלשתים.
עדבילו - על פי שמה, כנראה עיר ערבית.
באוסף נמצאו גם תעודות מערים בבליות מוכרות כ-כש (Kesh), ניפור, בורסיפה, כרכרה, בבל העיר ואף תעודה שנחתמה על גדות נהר כבר.
מצב הגולים בבבל
המקור העיקרי למעמדם של הגולים בבל הוא אוסף תעודות אל יהודו. טווח השנים שהתעודות מכסות כולל כמעט את כל תקופת הגלות תחת הבבלים ו-60 השנים הראשונות תחת השלטון הפרסי.
מעמד הגולים
על פי התעודות הוגדרו היהודאים במעמד "שושנו" (Shushanu). מעמד זה מוכר גם מתעודות אחרות מהתקופה ומתייחס לגולים זרים שהוגלו לבבל, בעיקר במטרה לשקם ערים ואזורים חרבים ממלחמות עבר. גולים אלה קיבלו אדמות חכירה לפרנסתם במתכונת של שירות תמורת אדמה. כלומר, תמורת שירות למען הממלכה של מספר שנים, קיבלו הגולים, על משפחותיהם, אדמות מלך לחכירה. אמנם ניתן להשוותם למעמד של אריסים צמודי אדמה, אולם נראה שהם נהנו מחופש תנועה, הם הוגדרו כישויות עצמאיות בפני החוק הבבלי והפרסי ונהנו ממוביליזציה חברתית וכלכלית.
שירות ומס
סוג השירות שנדרש מהגולים מוזכר בתעודות, הן בהקשר כינוין של אדמות החכירה והן באופן ישיר, בעבודות שנדרשו הגולים לבצע כחלק מתשלום מיסים. בחלק מהתעודות כונו אדמות היהודאים כ"אדמות קשת" (Alu Sha Kashti) או "אדמות אשפת חצים" (Azzanu). על בסיס זה מעריכים חוקרי התעודות, שלפחות חלק מהגולים ששוכנו באזור אל-יהודו באו מקרב חיילי צבא ממלכת יהודה (קשתים) שלא נהרגו במהלך הכיבוש הבבלי, ולמעשה גויסו לצבא הכובש, ייתכן שאף ביחידות אורגניות והומוגניות.
על בסיס תעודות אחרות העוסקות בתשלום מס או שירות למען הממלכה לאחר התיישבותם, נראה שגולים אחרים הועסקו בעבודות פיזיות (שכונו בבבל Pirku – עבודות פרך). אלה כללו עבודות בנייה וחפירת/תחזוקה של תעלות ההשקיה. ייתכן שמבין אלה היו רבים מ"החרש והמסגר", שהוזכרו בקשר לגלות יהויכין בשנת 597 לפנה"ס. אופי השירות שתואר, מצביע כנראה גם על הגבלה שהוטלה עליהם בתנועה ובמידה מסוימת, ייתכן שהיו בתקופה זו במעמד דומה ל"עבד נייד" (Cattle slave). אפשר שתקופה זו משתקפת בשורות המפורסמות מספר תהילים פרק קל"ז על הגלות.
עבדות
מהמידע המשתקף בתעודות אל יהודו ותעודות בבליות אחרות על גולים, נראה שמעמד של עבדות בקרב אוכלוסיית הגולים לא היה נפוץ והתרחש בעיקר בנסיבות כלכליות כגון חדלות פירעון. ייתכן שבסביבת המקדשים בבבל פעלו גולים במעמד עבדים בעבודות הדרושות למקדש ובחסות הממלכה, אולם לא ידוע על יהודים שהיו במעמד כזה.
פרנסה ומיסים
מרבית היהודאים המופיעים בתעודות התפרנסו מחקלאות. על האדמות שחכרו גידלו בעיקר תמרים ושעורה, אולם הוזכרו בתעודות גם גידולי חיטה, תבלינים ופשתן. ניתוח סכומי הכסף של העסקאות המופיעות בתעודות מלמד שהיו במעמד כלכלי נמוך, יחסית לממלכה. השוואה של ההסכמים הכלכליים בתעודות מול תעודות מאוספים אחרים בבבל, מצביעה על השתלבותם של היהודים בחיים הכלכליים בממלכה, וככל נראה שפעלו במישור הכלכלי היום-יומי כשאר הבבלים, ולא בהכרח על פי חוקי המקרא (לדוגמה, בנושא עבדים ודיני ירושה).
כמו שאר אריסי השושנו בבבל, גם גולי יהודה שילמו מסי חכירה ומיסים על הכנסותיהם. תשלום המיסים נעשה בשלושה אופנים:
בתפוקה החקלאית שלהם עצמה.
בשקלי כסף טהור ששילמו באמצעות מתווכים ונותני אשראי בקהילה.
בשירות נוסף עבור הממלכה - שירות מילואים צבאי או שירות עבודות פרך למספר חודשים.
בתעודות מופיעים מספר מקרים בהם אנשים שילמו רכוש וכסף טהור לשלטונות, כדי להימנע משירות נוסף, ואף מקרה בו שילם יהודאי לגוי, כדי שהלה יצא במקומו לשירות חפירת תעלות.
מוביליזציה חברתית וכלכלית
מבין הגולים, בולטים בתעודות מספר יהודאים בעלי מעמד כלכלי איתן. הללו (כגון, רפאיהו בן סמכיהו ובנו) פעלו כמתווכים וספקי אשראי לאוכלוסייה היהודית והצליחו לצבור הון משמעותי. מתווכים אלה סיפקו שקלי כסף טהור לריכוז תשלומי מיסים של יהודאים שונים וסיפקו אמצעי ייצור חקלאים, כגון בהמות חרישה וגרעיני תבואה.
במסמכים מופיעים גם מספר בעלי תפקידים מנהליים יהודאים. הדוגמאות הבולטות הן גובי המיסים יהואדיר בן טובשלם ועזריקם, ומושל היישוב בית נשאר, אחיקר בן רימות. נראה, שעמדה בפני הגולים האפשרות להשתלב באדמיניסטרציה המקומית ואף להתקדם בה. יש בכך להעיד על הסיבה למעמדו הבכיר של נחמיה בחצר המלוכה הפרסית, עוד לפני מינויו למושל יהודה.
הנהגת הקהילה
בתעודות הארכאולוגיות שנמצאו בבבל לא נמצא מידע רב בנושא הנהגת הקהילה, ועיקר התובנות נגזרות מהתיאור המקראי ומהיכרות היסטוריונית עם מבנה החברה והממסד הבבלי והפרסי. מכלל המידע נראה שבקרב קהילת הגולים היהודאים בבבל פעלו מספר מסגרות רשמיות ולא רשמיות של הנהגה. ישובם של הגולים בריכוזים הומוגניים יחסית בוודאי סייעה בשימור הנהגה וחיים קהילתיים שבאו ליד ביטוי מאוחר בהתארגנות לשיבת ציון.
משפחת המלוכה ופמלייתה (ייתכן שיחד עם הכהונה הבכירה) שהו בעיר בבל ונראה מהתארגנותם המהירה לחזרה ליהודה, שגם שמרו על מעמדם. אולם, לא ברור אם מעמדם זה תורגם לקשר ישיר ושוטף עם קהילות הגולים בפריפריה. בקרב היהודים בפריפריה התגבשה, כנראה, הנהגה המורכבת הן ממנהיגי קהילה מלפני הגלות והן מגולים שעלו במעמדם (הכלכלי והממלכתי) בעת הגלות.
בספר יחזקאל מוזכרים "זקני ישראל" בבבל. מוסד זה של מועצת מנהיגי קהילה מוכר בהיסטוריה היהודית, אולם היה נהוג ומקובל גם בשאר הממלכות באזור (מוכר כ-Shibuti). כלומר, יש יסוד להניח שהשלטון הבבלי עצמו קיבל את הלגיטימציה של הסמכות הקהילתית של מוסד זה. יתרה מזו, בבבל, חלק מההרכבים המשפטיים המקומיים בממלכה נוהלו בהשתתפות זקני עדה אלו ולהשפעתם המעשית היה תוקף שלטוני וסביר שנוהג זה לא היה שונה לגבי אוכלוסיית הגולים היהודאים.
גם אזכור של "ראשי האבות ליהודה ובנימין" כמי שיצאו ליהודה לאחר הכרזת כורש מצביע על קיומה של הנהגה מסורתית של הגולים במתכונת כלשהי.
עצם פועלו של יחזקאל, ככוהן ונביא, ומהעובדה שגל הגולים הראשון כלל כוהן גדול (ישוע בן יהוצדק), מצביעים על שימורה של הנהגה דתית בקרב הגולים, הן בעיר בבל, עם משפחת המלוכה, והן בקרב הגולים בפריפריה.
היותו של מושל היישוב בית-נשאר באזור ניפור, יהודי (אחיקר בן רימות, המוכר מתעודות אל יהודו), ובוודאי מעמדם של עזרא ונחמיה בממסד הממלכתי הפרסי, מצביעים על קיומה גם של מנהיגות שמקורה בממסד הממלכתי עצמו.
אורח חיים יהודי ויחס לציון
במקרא, יש אינדיקציות לא מעטות לכמיהת הגולים לציון, השאיפה לגאולה והחתירה להמשך חיים יהודיים כפי שמשתקף בספר יחזקאל. המטען הרוחני העשיר עמו הגיע עזרא ליהודה בוודאי מחזק תחושה זו. עם זאת, בתעודות הארכאולוגיות, נושא זה מופיע רק במרומז. על שמירת הזהות היהודית ניתן ללמוד מרצף מתן השמות היהודאים לבני המשפחות לאורך לפחות ארבעה דורות, העובדה שלא נמצאו תעודות שנחתמו בימי חג יהודיים ואף טענה שחישוב תאריכים מעלה שגם לא נחתמו מסמכים בימי שבת.
אין בתעודות הארכאולוגיות סימנים ליציאת אנשים ליהודה בתקופת שיבת ציון (445-538 לפנה"ס), אולם נמצאו לפחות שני יהודאים אשר שמם מרמז על כמיהה לציון ולעליה אליה:
אדם בשם ישוב צדיק, אשר נראה ששמו ניתן לו בתקווה שישוב לארץ הקודש.
אדם בשם יעליהו, המצביע על שאיפה של הוריו שהלה עוד יעלה ארצה. זאת, בהתייחס למושג "ויעל" שמצוי בהכרזת כורש משנת 538 ומתייחס לעליה ארצה של הגולים.
כיבוש בבל בידי הפרסים והכרזת כורש
שמאל|ממוזער|גליל כורש
בשנת 539 לפנה"ס כבש כורש, מלך פרס מהשושלת האחמנית את ליבת הממלכה הבבלית – בבל העיר וסביבתה. באחת, למעשה השתלט כורש על כל שטחי האימפריה הבבלית ובתוך כך, גם על היהודאים – הגולים, והנשארים ביהודה.
על פי המסופר במקרא, שנה לאחר כיבוש בבל פרסם כורש הכרזה המוכרת כהכרזת כורש הקוראת לחזרת גולים לארצות מוצאם ובעיקר לשיקום מקדשי הפולחן הדתי של העמים תחת השלטון הפרסי ומתן אוטונומיה דתית לעמים אלה.
אמנם, אין אישור ארכאולוגי להכרזת כורש ליהודים, אולם מוכרים מספר תעודות המכונות "גליל כורש" ובו הצהרה כמעט זהה לבבלים. מטקסט שתי ההצהרות משתקפת האסטרטגיה של כורש לניהול האימפריה – גיוס של האלוהויות המקומיות בכל רחבי האימפריה לשם נטילת לגיטימציה שלטונית. כלומר, הכרה באוטונומיה הדתית של כל עם באזור, ואף סיוע להם לקיימה, תמורת הכרה של העמים הללו בהיותו של כורש, השליט הנבחר של האלים (או אלוהים, במקרה היהודי). עבור גולי בבל היהודים היה זה האות לשיבת ציון. אמנם, צעד זה לא חסך מהשלטון הפרסי את הצורך להתמודד בעתיד עם מרידות רבות בכל רחבי האימפריה, אולם סייע בהשתלטות חלקה, יחסית, בשלב הראשוני.
במישור אופן ניהול האימפריה בכלל וממלכת בבל בפרט, מחקרים הראו שהמוטיב המרכזי של ההשתלטות הפרסית, היה שימור והמשכיות כמעט בכל מרכיבי השלטון המקומיים, כולל במישור הפרסונלי. תהליך השינוי באופן ניהול האימפריה ואופיו של השלטון התרחש באופן הדרגתי ואיטי במיוחד במהלך עשרות שנים.
גם בתעודות אל-יהודו ניכרת יציבות ברורה במעבר בין שתי האימפריות ולמעשה לא ניכרים כל שינויים מהותיים באורח חייהם של יהודי היישובים היהודיים במרחב ניפור, ונראה שגם במרחבים אחרים. עם השנים, לפחות על בסיס התיאור המקראי, אנו עדים להשתלבות משמעותית יותר של יהודים בדרגי השלטון, עד כדי תפקידים בכירים בחצר המלך הפרסי, כגון נחמיה ועזרא.
מבחינה אדמיניסטרטיבית, בארבע השנים הראשונות, ניהול בבל נשאר בידיו של "הממונה על האדמות" (Shakin Temi) הבבלי. בשנת 535 הוקם מחוז אדמיניסטרטיבי גדול (בראשית מה שנקרא במקרא אחשדרפן) המכונה "בבל ועבר הנהר". זה כלל את כל שטח ממלכת בבל עצמה ואזור "עבר הנהר" – כל השטח ממערב לנהר הפרת עד לים התיכון. כלומר, בשלב זה ועד 522 לפנה"ס האחשדרפן הממונה על המחוז, המפקד הצבאי שכבש את בבל, גובארו, היה אחראי הן על גולי יהודה בבבל והן על פחוות יהודה שהוקמה לאחר ההשתלטות הפרסית.
בעקבות סדרת מרידות בבליות בפרסים בשנת 520 לפנה"ס, פוצל התפקיד ומונו שני תתי-אחשדרפנים תחת מושל בבל ועבר הנהר – אחד לבבל ושני לעבר הנהר. מושל העל שמונה מעליהם, אושתנו, הופיע גם בתעודות אל יהודו כאחראי על השטח, אולם על יהודה כבר היה אחראי באופן יותר ישיר אדם בשם תתנאי, המוזכר גם במקרא בהקשר של סכסוך היהודים בפחווה עם שכניהם. כלומר, משלב זה חל פיצול חלקי באחריות הפרסית על יהודה מצד אחד ועבר הנהר מצד שני. לא ברור אם היה בכך גם להשליך על הקשר בין שני מוקדי האוכלוסייה היהודית. בשנה הראשונה למלך חשיארש הראשון (כנראה אחשורוש ממגילת אסתר), בעקבות מרידות נוספות בבבל, פוצל מחוז בבל ועבר הנהר סופית לשני מחוזות נפרדים תחת שני אחשדרפנים שונים.
נראה, אם כן שהמעבר מהשלטון הבבלי לפרסי עבר באופן חיובי יחסית לאוכלוסיית גולי יהודה בבבל, הן מעבר חלק של השלטון והן מתן אוטונומיה דתית בעלת הפוטנציאל לגאולה לאומית.
שיבת ציון
שיבת ציון למעשה מסיימת את תקופת גלות בבל. היא לא התרחשה כאירוע אלא כתהליך. על פי התיאור המקראי כללה השיבה מספר שלבים:
גל ראשון של שיבה בראשות "הנשיא ליהודה" - ששבצר, נצר בית דוד - זרובבל בן שאלתיאל, והכוהן - ישוע בן יהוצדק. קבוצה זו חידשה את עבודת הפולחן ואת עבודת הלווים בירושלים והחלה בבנית המקדש. הבניה נתקלה במכשולים רבים והושלמה לבסוף רק ב-516 לפנה"ס.
תקופת ההתבססות בארץ וניהול קונפליקטים עם הסביבה המיידית – אוכלוסיית הנשארים בארץ והפחוות מסביב ליהודה. במהלך תקופה זו ניהלו השבים דינמיקה של קשר גם עם היהודים בגלות, שבאה לידי ביטוי בהתייחסות של נחמיה במקרא למצבם הגרוע של השבים בירושלים.
גלי עליות נוספים של עזרא ונחמיה, כ-80–100 שנה לאחר הכרזת כורש במחצית המאה החמישית לפנה"ס ולמעשה, הקמתה של הנהגה יהודית אוטונומית שתעצב מחדש את היהדות.
היקף החזרה מהגלות וגורל היהודים הנשארים ביהודה במהלך הגלות מהווים סוגיות חשובות לתיחום תקופת גלות בבל. בסוגיה זו קיים פולמוס בין שלוש אסכולות מרכזיות:
האסכולה המסורתית אשר מתייחסת לכתוב במקרא כלשונו. כלומר, חורבן מוחלט של יהודה בכיבוש הבבלי ובאירועים שאחרי רצח גדליה בן אחיקם, ואקום יהודי בשטח שהיה ממלכת יהודה, 70 שנות גלות, וגלי שיבה גדולים של 42,690 איש. אומדן זה מבוסס גם על רשימות השבים בספרי עזרא ונחמיה. על פי אסכולה זו, תחילת גלות בבל היא בהגליית יהויכין ב-597 לפנה"ס וסיומה ב-538 לפנה"ס עם חזרת הגולים בגל הראשון. בבבל נשאר מספר לא ידוע של גולים יהודיים.
אסכולת ההמשכיות ביהודה (כוללת בעיקר היסטוריונים מהאסכולה המינימליסטית של תולדות עם ישראל) הגורסת שהחורבן הבבלי הותיר כ-40,000 תושבים ביהודה מוקטנת, בעלת מרכזים עירוניים בבנימין וישובים יהודיים (חקלאיים בעיקר) בגבולות של בית צור בדרום, מצפה בצפון, עין גדי במזרח וחדיד במערב. בתקופה הבבלית התקיימה פחווה פעילה שקיומה נמשך עם הקמת הפחווה הפרסית ביהודה. על פי אסכולה זו, תהליך שיבת ציון כלל קבוצה קטנה (מאות עד אלפים בודדים) של הנהגה דתית ולאומית שנטלה את רסן השלטון בפחווה בגיבוי פרסי וביצעה שינוי תודעתי משמעותי בזהות הלאומית והדתית של העם היהודי. על פי אסכולה זו החלה הגלות ב-597 לפנה"ס עם הגליית יהויכין ולמעשה, לא הסתיימה, אלא אחרי 2,600 שנה, עם הקמת מדינת ישראל. כלומר, קריאת תיגר על מה שהם מכנים "מיתוס הארץ הריקה" ו"מיתוס השיבה".
אסכולת ביניים הגורסת שאמנם חורבן יהודה לא היה מוחלט, אולם כלל את חורבנן של כל הערים חוץ מבאזור בנימין ובמרחבים כפריים רבים והותרה של אוכלוסייה יהודית קטנה מאוד, בעלת אופי כפרי וללא הנהגה לאומית, דתית או אידאולוגית משמעותית. ב-538 לפנה"ס החל תהליך הדרגתי של חזרת גולים במספר גלים שניתן לראות את השלמתם בתקופת עזרא הסופר, ב-458 לפנה"ס, והתבססות פחוות יהודה כישות יהודאית מגובשת בעלת הנהגה דתית ולאומית משמעותית. מבחינת אסכולה זו, החלה הגלות ב-597 לפנה"ס עם הגליית יהויכין וסיומה באמצע המאה החמישית בתקופת עזרא ונחמיה. בבבל נשאר מספר משמעותי של גולים, אך זה קטן בתהליך השיבה.
השפעת הגלות על התרבות והדת היהודית
מטבע הדברים, לאירוע כה משמעותי בהיסטוריה היהודית השלכות רבות, הן לטווח הקצר והן ולטווח הארוך. עד לימינו, חורבן בית ראשון וזיכרון הגלות נחשבים לאחת הטראומות המרכזיות בהיסטוריה היהודית.
ההשפעות המוכרות ביותר הן בתחום השפה ובלוח השנה:
שפה: עם הגעת הגולים לבבל היו שתי שפות שגורות בפי תושבי הממלכה – הבבלית כשפה הרשמית והמשפטית וארמית כשפה השגורה בפי תושבים רבים בכל המרחב האימפריאלי. בתקופת שלטונו של דריווש הראשון (סביב תחילת המאה החמישית לפנה"ס) אף הוכרזה הארמית כשפת האימפריה הפרסית.
אין עדויות למידת השליטה של גולי יהודה בשפה הבבלית ובכתב היתדות שלה. כל התעודות המנהליות והמשפטיות שנמצאו בהן שמות של יהודאים נכתבו בידי סופרים בעלי שמות בבליים. אין הדבר מצביע בפירוש שאלה לא היו יהודאים, שכן חלק מהגולים אימצו שמות מקומיים וייתכן שרכישת מיומנות השפה כללה גם כינוי או שם בבלי, אבל אין ראיות לכך. יתרה מזו, בתעודות ספורות נראו חריטות של כתב עברי או ארמי שנחרטו כנראה בידי יהודאים שרצו לסמן את התעודות או להעיר עליהן בשפה המוכרת להם.
במהלך השנים לאחר תחילת הגלות החלו גולי יהודה לאמץ את הארמית כשפתם. במהרה התפתח ניב ארמי יהודי – בלשון ובכתב. שפת הכתיבה בספר עזרא, כנראה משקפים את המעבר הזה ואת הפיכתה של העברית לשפת קודש, לעומת הארמית כשפה שגורה עיקרית. עדות לכך ניתן למצוא בספר נחמיה לעניין קריאת התורה בידי עזרא כנראה עם תרגום: וַיִּקְרָא-בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר-הַמַּיִם, מִן-הָאוֹר עַד-מַחֲצִית הַיּוֹם--נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים, וְהַמְּבִינִים; וְאָזְנֵי כָל-הָעָם, אֶל-סֵפֶר הַתּוֹרָה (נחמיה, ח', 3). הכתב הארמי היהודי יהפוך עם השנים לכתב העברי המרובע הנהוג גם בשפה העברית המודרנית.
לוח שנה: בספרי התנ"ך מתקופה זו (זכריה, אסתר, עזרא ונחמיה), מצוינים שבעה חודשים (ניסן, סיוון, אלול, כסלו, טבת, שבט ואדר) בשמם המעוברת מבבלית. ייתכן שאזכורים אלה משקפים את אימוץ שמות החודשים הבבליים ללוח העברי.
אין הדבר אומר שלוח השנה עצמו היה בבלי או שלוח השנה העברי המודרני כבר התעצב במלואו בתקופת עזרא. הלוח העברי היה גמיש, ונקבע לפי הכללים המוכרים רק בין המאה הרביעית לשמינית לספירה.
בנוסף להשפעה על לוח השנה של הזרם המרכזי, החשיפה לאסטרונומיה הבבלית הביאה ליצירת לוח השנה במגילות קומראן על ידי כתות בדלניות.
עם זאת, נראה שההשפעה המרכזית של תקופת הגלות עד לשיבת ציון נוגעת דווקא לממד הרוחני. כבר בתיאור המקראי ניכרים השינויים הדתיים שהחיל עזרא הסופר על העם בארץ ונראה שאלה התגבשו כבר בשנות הגלות כלקח מהחורבן וההגליות:
הקראת התורה בפומבי ובראש השנה.
הקפדה על החגים, בעיקר בתשרי.
סוגיית "זרע הקודש", היחס המחמיר לנישואי התערובת וההיבדלות מהעמים הנוכריים.
ריכוז הפולחן בבית המקדש בירושלים.
הצגת ספר דברי מצוות ה' וחוקיו. במשתמע, החזרת ספר התורה למוקד ההוראה הדתית.
במחקר ביקורת המקרא יוחסה אף חשיבות רבה יותר לתקופת גלות בבל בעיצובה של היהדות ושל כתבי הקודש המוכרים לנו. תקופת גלות בבל, ופעילותו של עזרא בעקבותיה, נחשבות בקרב חוקרי מקרא רבים כאחד מהשלבים המרכזיים של עריכת ספר התנ"ך ואף כתיבת חלק מספרי התורה. בין היתר מייחסים חוקרים לתקופה זו את:
עריכה וכתיבה של חלק מפרקי החקיקה בתנ"ך (ויקרא, דברים, במדבר).
עריכת חלק מסיפורי בראשית.
עיצוב דמותו של משה כמחוקק.
גיבוש נרטיב היחס לארץ הקודש ולסוגיות שכר ועונש מול האל, תוך יצירת נרטיב מתאים לסיפור ההגליות והגלות של יהודה.
הטמעת מצוות הקשורות לפולחן, טהרה ולחגי ישראל.
עיצובה של גישה אנתרופומורפית של האל ומונותאיזם מוחלט בדת.
בסיס לגישות גאוליות ביהדות.
בכך, רואים חוקרים אלה את התקופה כמרכזית בעיצובה של היהדות כפי שהתפתחה בתקופת בית שני. כמו כן, מוצאים חלק מחוקרי המקרא שילוב של השפעות מסופוטמיות מתקופת הגלות על טקסטים מקראיים וגישות דתיות, כגון השפעת הדת הזורואסטרית על מצוות ביהדות (טהרה, היבדלות מהסביבה ואפילו מונותאיזם) או השפעת מיתולוגיות בבליות על סגנון הטקסט המקראי, כגון זה שבספר דברים.
במישור האידאולוגי הציבו טקסטים מקראיים את הבסיס הערכי לכמיהה לארץ הקודש באמצעות שירי קינה וטקסטים נבואיים.
ראו גם
יהדות בבל
חורבן בית המקדש
שיבת ציון
ההגליות האשוריות
ממלכת יהודה
תיל אבובי
לקריאה נוספת
עודד ליפשיץ, ירושלים בין חורבן להתחדשות, הוצאת יד בן צבי, 2004
בוסתנאי עודד, גלות ישראל ויהודה באשור ובבל (מאות ח–ו לפנה"ס), פרדס הוצאה לאור, חיפה, תש"ע 2010
ווין הורוביץ, יהושע גרינברג ופיטר זילברג, על נהרות בבל, הוצאת מוזיאון ארצות המקרא והחברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 2015
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:תולדות עם ישראל בעת העתיקה
קטגוריה:יהדות בבל
קטגוריה:המאה ה-6 לפנה"ס
קטגוריה:מלחמת בבל–יהודה | 2024-05-30T13:26:30 |
פרשת השבוע | פרשת השבוע היא קטע נבחר מתוך חמשת חומשי התורה המיועד לקריאה שבועית, במטרה להשלים את לימוד התורה כולה במשך שנה אחת. בחלוקה חד-שנתית מתקבלות 54 "פרשות", כאשר בהתאמתן למחזור שנתי לעיתים מאחדים את חלקן זו עם זו לכדי מכלול של 46 עד 53 חלקים. מנגד, היה מנהג קדום יותר בארץ ישראל שלפיו החלוקה הייתה ליותר מקטעים והקריאה במתכונת זו ארכה כשלוש שנים וחצי.
נהוג לקרוא את הפרשה של אותו שבוע בבית הכנסת בכל שבת, ללמוד אותה ולפרש אותה. בנוסף לקריאת פרשת השבוע בשלמותה בשבת, נקראת תחילתה בתפילת מנחה של השבת הקודמת ובתפילת שחרית של ימי שני וחמישי שלפני השבת. בקהילות אשכנזיות נהוג לעיתים לכנות את הפרשה "סדרה". (אך אין לבלבל מונח זה עם נוהג הקריאה הקדום של "סדרים"). פרשת השבוע תחל תמיד בתחילת פרשיה פתוחה או סתומה, למעט בפרשת ויחי.
מקור המנהג בעדות עם ישראל
ההתפתחות של סדר הקריאה בתורה נעשתה בשלבים. בתחילה הונהגה קריאה של קטעים מוגדרים בחגים ובמועדים, וכן בימי שני, חמישי ושבת. לאחר מכן, כפי הנראה בתקופת המשנה, הונהגה קריאה של קטעי תורה לפי סדר, אך ללא מסגרת מוגבלת של זמן.
החלוקה הנוכחית של פרשות השבוע מותאמת למנהג יהדות בבל, שלפיו היו עוברים על כל התורה בכל שנה. ביהדות ארץ ישראל היו עוברים על התורה רק פעם בשלוש שנים (או שלוש שנים וחצי), ולא הייתה אחידות בקריאת הפרשות בין מקום למקום אלא כל קהילה או אזור סיימו בזמן אחר, ולכן חלוקת הפרשות הייתה שונה והפרשות היו קצרות יותר. עדויות לחלוקת פרשות השבוע לפי מנהג ארץ ישראל נמצאו בספרים ובפיוטים עתיקים, בהם כאלה שנתגלו בגניזת קהיר. יש המשערים שבזמן הקליר היו שנהגו בארץ ישראל לסיים את התורה כל שנה בשבת אחרי שמיני עצרת. במהלך תקופת הגאונים עברו רוב קהילות ישראל לנהוג כמנהג בבל, שבו מסיימים את התורה בשמחת תורה וכ"ד בתשרי הוא "ראש השנה של פרשות". בבית הכנסת בן עזרא בפוסטאט השתמר מנהג קריאה במחזור תלת-שנתי עד ימי רבי אברהם בן הרמב"ם.
השמות לפרשות השבוע נקבעים לפי מילה או מילים מתחילת הפסוק הראשון של הפרשה או השני כאשר הפסוק הראשון הוא נפוץ כמו "וידבר ה' אל משה לאמר". קביעת השמות לפרשות הייתה שונה במקורות שונים. כך לדוגמה: פרשת לך לך - פרשת ויאמר, פרשת יתרו - פרשת וישמע, פרשת תרומה - פרשת וייקחו.
גם בחלוקה עצמה לפרשות היו הבדלים קטנים. בתקופת הגאונים נהגה במקום פרשת בא "פרשת השכם", שמתחילה 23 פסוקים קודם. לפי מנהג יהודי תימן הבלדי נוהגים לחבר את פרשת חקת ופרשת בלק במקום את פרשת מטות ופרשת מסעי. מעטים, בעיקר הדרדעים, נוהגים כרב סעדיה גאון ומחלקים את פרשת חקת לשתי שבתות: חציה הראשון, עד "ויסעו מקדש" (), נקרא עם פרשת קרח, וחציה השני עם פרשת בלק. בספר החינוך, מחולקות פרשות "משפטים" ו"אם כסף תלוה" לשתי פרשות. בהשלמה למחזור ויטרי, מחולקות כל הפרשות של סוף ספר שמות לשתים. במסמך מגניזת קהיר, מחולקות פרשת ויקרא ופרשת צו.
התאמת הפרשות ללוח השנה
כאשר יום השבת חל באחד מחמשת החגים מהתורה (ראש השנה, יום כיפור, שבעת ימי סוכות, שבעת ימי הפסח ושבועות), אין קוראים בו את פרשת השבוע, אלא קטע מיוחד המתייחס לחג. לעומת זאת, את פרשת וזאת הברכה קוראים תמיד בשמחת תורה, שחל בדרך כלל (ובחוץ לארץ תמיד) ביום חול.
בשנה עברית פשוטה, לא מעוברת, יש בין 353 ל-355 ימים, כלומר 50 או 51 שבתות. בשנה מעוברת יש בין 383 ל-385 ימים, כלומר 54 או 55 שבתות. תמיד יהיו לפחות שתי שבתות בשנה בהן לא קוראים פרשה (סוכות ופסח), ועל כן המספר הגדול ביותר של שבתות בשנה בהן קוראים פרשה הוא 53, שזה בדיוק מספר הפרשות בלי "וזאת הברכה", שקוראים גם לא בשבת.
פרשות מחוברות
על מנת להספיק לקרוא את כל הפרשות בשנים בהן אין 55 שבתות, או שבהן חלים ראש השנה או יום כיפור בשבת, נוהגים לחבר שתי פרשות ולקוראן יחד בשבת אחת. בארץ ישראל יש שישה זוגות של פרשות שניתן לחבר, ובחוץ לארץ נוסף זוג שביעי.
כעיקרון, מחברים שתי פרשות קצרות יחד (בפרשה ממוצעת קצת מעל 100 פסוקים). כך הדבר בניצבים-וילך (יחד 70 פסוקים), תזריע-מצורע (יחד 157 פסוקים), אחרי מות-קדושים (יחד 144 פסוקים) ובהר-בחוקותי (יחד 135 פסוקים). הפרשות האחרות המתחברות נבחרו ככל הנראה בגלל מקומן בלוח השנה.
רשימת הזוגות
זוגות הפרשות המתחברות הם:
ויקהל-פקודי: מתחברות אך ורק בשנים פשוטות (לא מעוברות), אך לא בשנים פשוטות מסוג השא, אשר מכיוון שהן מתחילות ביום חמישי ופסח חל ביום ראשון, יש להן שבת נוספת לפני הפסח. (בעבר היה נהוג בכמה מקומות, בשנים כאלו, לחלק את פרשת משפטים לשתים, הד לכך נמצא בספר החינוך שמתחיל פרשה חדשה ב"אם כסף")
תזריע-מצורע: מתחברות תמיד ורק בשנים פשוטות.
אחרי מות-קדושים: מתחברות תמיד ורק בשנים פשוטות.
בהר-בחוקותי: מתחברות רק בשנים פשוטות. עם זאת, בשנים מסוג הכז, אשר יש להן שבת עודפת משום שהן מתחילות ביום חמישי, הן נקראות בנפרד בארץ ישראל. בחוץ לארץ בהר ובחוקותי מחוברות גם בשנים מסוג הכז, משום ששמיני של פסח חל בשבת.
מטות-מסעי: מתחברות כאשר הדבר נדרש כדי שפרשת דברים תיקרא בשבת שלפני תשעה באב. בארץ ישראל הן נפרדות בשנים מעוברות המתחילות ביום חמישי (החא והשג), וכן בשנים מעוברות שפסח חל בשבת (בשז וגכז). בחוץ לארץ הן נפרדות רק כשראש השנה חל ביום חמישי, אבל כשפסח חל בשבת הן מחוברות משום ששמיני של פסח חל בשבת ולא קוראים בו פרשה.
ניצבים-וילך: מתחברות כאשר חלים ראש השנה או יום כיפור בשבת, ויש שבת פחות לקריאת פרשה. לחיבור פרשות אלו ניתן הסימן "בג המלך פת וילך" שמשמעותו - אם יום "המלך" = ראש השנה, יוצא ביום ב' או ביום ג' - פרשת וילך נקראת בנפרד.
בחוץ לארץ יש עוד זוג פרשות שמתחברות:
חוקת ובלק: כאשר שבועות חל ביום שישי, אז היום השני (שנחגג רק בחוץ לארץ) חל בשבת ודוחה את קריאת הפרשה. בשנים בהן זה קורה, שנים בהן פסח חל ביום חמישי, מחברים בחוץ לארץ את חוקת ובלק, מכיוון שמטות ומסעי ממילא כבר מחוברות.
לוח פרשת השבוע
תאריכי הפרשות בכל סוגי השנים+שנת החאחומש בראשיתחומש שמותחומש ויקראחומש במדברחומש דבריםפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךבראשיתכ"ד בתשרישמותכ' בטבתויקראח' באדר ב'במדברכ"ו באיירדבריםח' באבנחא' בחשווןואראכ"ז בטבתצוט"ו באדר ב'נשאד' בסיווןואתחנןט"ו באבלך לךח' בחשווןבאה' בשבטשמיניכ"ב באדר ב'בהעלותךי"א בסיווןעקבכ"ב באבויראט"ו בחשווןבשלחי"ב בשבטתזריעכ"ט באדר ב'שלחי"ח בסיווןראהכ"ט באבחיי שרהכ"ב בחשווןיתרוי"ט בשבטמצורעז' בניסןקורחכ"ה בסיווןשופטיםו' באלולתולדותכ"ט בחשווןמשפטיםכ"ו בשבטאחרי מותי"ד בניסןחוקתב' בתמוזכי תצאי"ג באלולויצאז' בכסלותרומהג' באדר א'קדושיםכ"ח בניסןבלקט' בתמוזכי תבואכ' באלולוישלחי"ד בכסלותצוהי' באדר א'אמורה' באיירפינחסט"ז בתמוזניצביםכ"ז באלולוישבכ"א בכסלוכי תשאי"ז באדר א'בהרי"ב באיירמטותכ"ג בתמוזוילךמקץכ"ח בכסלוויקהלכ"ד באדר א'בחוקותיי"ט באיירמסעיא' באבהאזינוג' בתשריויגשו' בטבתפקודיא' באדר ב'וזאת הברכהשמחת תורהויחיי"ג בטבת
+שנת השגחומש בראשיתחומש שמותחומש ויקראחומש במדברחומש דבריםפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךבראשיתכ"ד בתשרישמותי"ח בטבתויקראו' באדר ב'במדברכ"ד באיירדבריםו' באבנחא' בחשווןואראכ"ה בטבתצוי"ג באדר ב'נשאב' בסיווןואתחנןי"ג באבלך לךח' בחשווןבאג' בשבטשמיניכ' באדר ב'בהעלותךט' בסיווןעקבכ' באבויראט"ו בחשווןבשלחי' בשבטתזריעכ"ז באדר ב'שלחט"ז בסיווןראהכ"ז באבחיי שרהכ"ב בחשווןיתרוי"ז בשבטמצורעה' בניסןקרחכ"ג בסיווןשופטיםד' באלולתולדותכ"ט בחשווןמשפטיםכ"ד בשבטאחרי מותי"ב בניסןחוקתל' בסיווןכי תצאי"א באלולויצאו' בכסלותרומהא' באדר א'קדושיםכ"ו בניסןבלקז' בתמוזכי תבאי"ח באלולוישלחי"ג בכסלותצוהח' באדר א'אמורג' באיירפינחסי"ד בתמוזנצביםכ"ה באלולוישבכ' בכסלוכי תשאט"ו באדר א'בהרי' באיירמטותכ"א בתמוזוילךמחוברתמקץכ"ז בכסלוויקהלכ"ב באדר א'בחוקותיי"ז באיירמסעיכ"ח בתמוזהאזינוג' בתשריויגשד' בטבתפקודיכ"ט באדר א'וזאת הברכהשמחת תורהויחיי"א בטבת
+שנת זחגחומש בראשיתחומש שמותחומש ויקראחומש במדברחומש דבריםפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךבראשיתכ"ט בתשרישמותכ"ה בטבתויקראי"ג באדר ב'במדברב' בסיווןדבריםו' באבנחו' בחשווןואראג' בשבטצוכ' באדר ב'נשאט' בסיווןואתחנןי"ג באבלך לךי"ג בחשווןבאי' בשבטשמיניכ"ז באדר ב'בהעלותךט"ז בסיווןעקבכ' באבויראכ' בחשווןבשלחי"ז בשבטתזריעה' בניסןשלחכ"ג בסיווןראהכ"ז באבחיי שרהכ"ז בחשווןיתרוכ"ד בשבטמצורעי"ב בניסןקרחל' בסיווןשופטיםד' באלולתולדותה' בכסלומשפטיםא' באדר א'אחרי מותכ"ו בניסןחוקתז' בתמוזכי תצאי"א באלולויצאי"ב בכסלותרומהח' באדר א'קדושיםג' באיירבלקי"ד בתמוזכי תבאי"ח באלולוישלחי"ט בכסלותצוהט"ו באדר א'אמורי' באיירפינחסכ"א בתמוזנצביםכ"ה באלולוישבכ"ו בכסלוכי תשאכ"ב באדר א'בהרי"ז באיירמטותכ"ח בתמוזוילךמחוברתמקץד' בטבתויקהלכ"ט באדר א'בחוקותיכ"ד באיירמסעימחוברתהאזינוח' בתשריויגשי"א בטבתפקודיו' באדר ב'וזאת הברכהשמחת תורהויחיי"ח בטבת
+שנת זשה (אם מופיעים שני תאריכים השמאלי הוא בחו"ל)חומש בראשיתחומש שמותחומש ויקראחומש במדברחומש דבריםפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךבראשיתכ"ט בתשרישמותכ"ג בטבתויקראי"א באדר ב'במדברכ"ט באיירדבריםד' באבנחו' בחשווןואראא' בשבטצוי"ח באדר ב'נשאז' בסיווןי"ד בסיווןואתחנןי"א באבלך לךי"ג בחשווןבאח' בשבטשמיניכ"ה באדר ב'בהעלותךי"ד בסיווןכ"א בסיווןעקבי"ח באבויראכ' בחשווןבשלחט"ו בשבטתזריעג' בניסןשלחכ"א בסיווןכ"ח בסיווןראהכ"ה באבחיי שרהכ"ז בחשווןיתרוכ"ב בשבטמצורעי' בניסןקרחכ"ח בסיווןה' בתמוזשופטיםב' באלולתולדותד' בכסלומשפטיםכ"ט בשבטאחרי מותכ"ד בניסןחוקתה' בתמוזי"ב בתמוזכי תצאט' באלולויצאי"א בכסלותרומהו' באדר א'קדושיםא' באיירבלקי"ב בתמוזמחוברתכי תבאט"ז באלולוישלחי"ח בכסלותצוהי"ג באדר א'אמורח' באיירפינחסי"ט בתמוזנצביםכ"ג באלולוישבכ"ה בכסלוכי תשאכ' באדר א'בהרט"ו באיירמטותכ"ו בתמוזוילךמחוברתמקץב' בטבתויקהלכ"ז באדר א'בחוקותיכ"ב באיירמסעימחוברתהאזינוח' בתשריויגשט' בטבתפקודיד' באדר ב'וזאת הברכהשמחת תורהויחיט"ז בטבת
+שנת בחה (אם מופיעים שני תאריכים השמאלי הוא בחו"ל)חומש בראשיתחומש שמותחומש ויקראחומש במדברחומש דבריםפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךבראשיתכ"ז בתשרישמותכ"ג בטבתויקראי"א באדר ב'במדברכ"ט באיירדבריםד' באבנחד' בחשווןואראא' בשבטצוי"ח באדר ב'נשאז' בסיווןי"ד בסיווןואתחנןי"א באבלך לךי"א בחשווןבאח' בשבטשמיניכ"ה באדר ב'בהעלותךי"ד בסיווןכ"א בסיווןעקבי"ח באבויראי"ח בחשווןבשלחט"ו בשבטתזריעג' בניסןשלחכ"א בסיווןכ"ח בסיווןראהכ"ה באבחיי שרהכ"ה בחשווןיתרוכ"ב בשבטמצורעי' בניסןקרחכ"ח בסיווןה' בתמוזשופטיםב' באלולתולדותג' בכסלומשפטיםכ"ט בשבטאחרי מותכ"ד בניסןחוקתה' בתמוזי"ב בתמוזכי תצאט' באלולויצאי' בכסלותרומהו' באדר א'קדושיםא' באיירבלקי"ב בתמוזמחוברתכי תבאט"ז באלולוישלחי"ז בכסלותצוהי"ג באדר א'אמורח' באיירפינחסי"ט בתמוזנצביםכ"ג באלולוישבכ"ד בכסלוכי תשאכ' באדר א'בהרט"ו באיירמטותכ"ו בתמוזוילךמחוברת / ו' בתשרימקץב' בטבתויקהלכ"ז באדר א'בחוקותיכ"ב באיירמסעימחוברתהאזינוי"ג בתשריויגשט' בטבתפקודיד' באדר ב'וזאת הברכהשמחת תורהויחיט"ז בטבת
+שנת בשז (אם מופיעים שני תאריכים השמאלי הוא בחו"ל)חומש בראשיתחומש שמותחומש ויקראחומש במדברחומש דבריםפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךבראשיתכ"ז בתשרישמותכ"א בטבתויקראט' באדר ב'במדברכ"ז באיירה' בסיווןדבריםט' באבנחד' בחשווןואראכ"ח בטבתצוט"ז באדר ב'נשאה' בסיווןי"ב בסיווןואתחנןט"ז באבלך לךי"א בחשווןבאו' בשבטשמיניכ"ג באדר ב'בהעלותךי"ב בסיווןי"ט בסיווןעקבכ"ג באבויראי"ח בחשווןבשלחי"ג בשבטתזריעא' בניסןשלחי"ט בסיווןכ"ו בסיווןראהל' באבחיי שרהכ"ה בחשווןיתרוכ' בשבטמצורעח' בניסןקרחכ"ו בסיווןג' בתמוזשופטיםז' באלולתולדותב' בכסלומשפטיםכ"ז בשבטאחרי מותכ"ב בניסןכ"ט בניסןחוקתג' בתמוזי' בתמוזכי תצאי"ד באלולויצאט' בכסלותרומהד' באדר א'קדושיםכ"ט בניסןו' באיירבלקי' בתמוזי"ז בתמוזכי תבאכ"א באלולוישלחט"ז בכסלותצוהי"א באדר א'אמורו' באיירי"ג באיירפינחסי"ז בתמוזכ"ד בתמוזנצביםכ"ח באלולוישבכ"ג בכסלוכי תשאי"ח באדר א'בהרי"ג באיירכ' באיירמטותכ"ד בתמוזב' באבוילךו' בתשרימקץל' בכסלוויקהלכ"ה באדר א'בחוקותיכ' באיירכ"ז באיירמסעיב' באבמחוברתהאזינוי"ג בתשריויגשז' בטבתפקודיב' באדר ב'וזאת הברכהשמחת תורהויחיי"ד בטבת
+שנת גכז (אם מופיעים שני תאריכים השמאלי הוא בחו"ל)חומש בראשיתחומש שמותחומש ויקראחומש במדברחומש דבריםפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךבראשיתכ"ו בתשרישמותכ"א בטבתויקראט' באדר ב'במדברכ"ז באיירה' בסיווןדבריםט' באבנחג' בחשווןואראכ"ח בטבתצוט"ז באדר ב'נשאה' בסיווןי"ב בסיווןואתחנןט"ז באבלך לךי' בחשווןבאו' בשבטשמיניכ"ג באדר ב'בהעלותךי"ב בסיווןי"ט בסיווןעקבכ"ג באבויראי"ז בחשווןבשלחי"ג בשבטתזריעא' בניסןשלחי"ט בסיווןכ"ו בסיווןראהל' באבחיי שרהכ"ד בחשווןיתרוכ' בשבטמצורעח' בניסןקרחכ"ו בסיווןג' בתמוזשופטיםז' באלולתולדותב' בכסלומשפטיםכ"ז בשבטאחרי מותכ"ב בניסןכ"ט בניסןחוקתג' בתמוזי' בתמוזכי תצאי"ד באלולויצאט' בכסלותרומהד' באדר א'קדושיםכ"ט בניסןו' באיירבלקי' בתמוזי"ז בתמוזכי תבאכ"א באלולוישלחט"ז בכסלותצוהי"א באדר א'אמורו' באיירי"ג באיירפינחסי"ז בתמוזכ"ד בתמוזנצביםכ"ח באלולוישבכ"ג בכסלוכי תשאי"ח באדר א'בהרי"ג באיירכ' באיירמטותכ"ד בתמוזב' באבוילךה' בתשרימקץל' בכסלוויקהלכ"ה באדר א'בחוקותיכ' באיירכ"ז באיירמסעיב' באבמחוברתהאזינוי"ב בתשריויגשז' בטבתפקודיב' באדר ב'וזאת הברכהשמחת תורהויחיי"ד בטבת
+שנת הכז (אם מופיעים שני תאריכים השמאלי הוא בחו"ל)חומש בראשיתחומש שמותחומש ויקראחומש במדברחומש דבריםפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךבראשיתכ"ד בתשרישמותי"ט בטבתויקראא' בניסןבמדברה' בסיווןדבריםט' באבנחא' בחשווןואראכ"ו בטבתצוח' בניסןנשאי"ב בסיווןואתחנןט"ז באבלך לךח' בחשווןבאד' בשבטשמיניכ"ב בניסןכ"ט בניסןבהעלותךי"ט בסיווןעקבכ"ג באבויראט"ו בחשווןבשלחי"א בשבטתזריעכ"ט בניסןו' באיירשלחכ"ו בסיווןראהל' באבחיי שרהכ"ב בחשווןיתרוי"ח בשבטמצורעמחוברתקרחג' בתמוזשופטיםז' באלולתולדותכ"ט בחשווןמשפטיםכ"ה בשבטאחרי מותו' באיירי"ג באיירחוקתי' בתמוזכי תצאי"ד באלולויצאז' בכסלותרומהב' באדרקדושיםמחוברתבלקי"ז בתמוזכי תבאכ"א באלולוישלחי"ד בכסלותצוהט' באדראמורי"ג באיירכ' באיירפינחסכ"ד בתמוזנצביםכ"ח באלולוישבכ"א בכסלוכי תשאט"ז באדרבהרכ' באיירכ"ז באיירמטותב' באבוילךמקץכ"ח בכסלוויקהלכ"ג באדרבחוקותיכ"ז באיירמחוברתמסעימחוברתהאזינוג' בתשריויגשה' בטבתפקודימחוברתוזאת הברכהשמחת תורהויחיי"ב בטבת
+שנת השאחומש בראשיתחומש שמותחומש ויקראחומש במדברחומש דבריםפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךבראשיתכ"ד בתשרישמותי"ח בטבתויקראז' בניסןבמדברד' בסיווןדבריםח' באבנחא' בחשווןואראכ"ה בטבתצוי"ד בניסןנשאי"א בסיווןואתחנןט"ו באבלך לךח' בחשווןבאג' בשבטשמיניכ"ח בניסןבהעלותךי"ח בסיווןעקבכ"ב באבויראט"ו בחשווןבשלחי' בשבטתזריעה' באיירשלחכ"ה בסיווןראהכ"ט באבחיי שרהכ"ב בחשווןיתרוי"ז בשבטמצורעמחוברתקרחב' בתמוזשופטיםו' באלולתולדותכ"ט בחשווןמשפטיםכ"ד בשבטאחרי מותי"ב באיירחוקתט' בתמוזכי תצאי"ג באלולויצאו' בכסלותרומהא' באדרקדושיםמחוברתבלקט"ז בתמוזכי תבאכ' באלולוישלחי"ג בכסלותצוהח' באדראמורי"ט באיירפינחסכ"ג בתמוזנצביםכ"ז באלולוישבכ' בכסלוכי תשאט"ו באדרבהרכ"ו באיירמטותא' באבוילךמקץכ"ז בכסלוויקהלכ"ב באדרבחוקותימחוברתמסעימחוברתהאזינוג' בתשריויגשד' בטבתפקודיכ"ט באדרוזאת הברכהשמחת תורהויחיי"א בטבת
+שנת זחאחומש בראשיתחומש שמותחומש ויקראחומש במדברחומש דבריםפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךבראשיתכ"ט בתשרישמותכ"ה בטבתויקראז' בניסןבמדברד' בסיווןדבריםח' באבנחו' בחשווןואראג' בשבטצוי"ד בניסןנשאי"א בסיווןואתחנןט"ו באבלך לךי"ג בחשווןבאי' בשבטשמיניכ"ח בניסןבהעלותךי"ח בסיווןעקבכ"ב באבויראכ' בחשווןבשלחי"ז בשבטתזריעה' באיירשלחכ"ה בסיווןראהכ"ט באבחיי שרהכ"ז בחשווןיתרוכ"ד בשבטמצורעמחוברתקרחב' בתמוזשופטיםו' באלולתולדותה' בכסלומשפטיםא' באדראחרי מותי"ב באיירחוקתט' בתמוזכי תצאי"ג באלולויצאי"ב בכסלותרומהח' באדרקדושיםמחוברתבלקט"ז בתמוזכי תבאכ' באלולוישלחי"ט בכסלותצוהט"ו באדראמורי"ט באיירפינחסכ"ג בתמוזנצביםכ"ז באלולוישבכ"ו בכסלוכי תשאכ"ב באדרבהרכ"ו באיירמטותא' באבוילךמקץד' בטבתויקהלכ"ט באדרבחוקותימחוברתמסעימחוברתהאזינוח' בתשריויגשי"א בטבתפקודימחוברתוזאת הברכהשמחת תורהויחיי"ח בטבת
+שנת זשגחומש בראשיתחומש שמותחומש ויקראחומש במדברחומש דבריםפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךבראשיתכ"ט בתשרישמותכ"ג בטבתויקראה' בניסןבמדברב' בסיווןדבריםו' באבנחו' בחשווןואראא' בשבטצוי"ב בניסןנשאט' בסיווןואתחנןי"ג באבלך לךי"ג בחשווןבאח' בשבטשמיניכ"ו בניסןבהעלותךט"ז בסיווןעקבכ' באבויראכ' בחשווןבשלחט"ו בשבטתזריעג' באיירשלחכ"ג בסיווןראהכ"ז באבחיי שרהכ"ז בחשווןיתרוכ"ב בשבטמצורעמחוברתקרחל' בסיווןשופטיםד' באלולתולדותד' בכסלומשפטיםכ"ט בשבטאחרי מותי' באיירחוקתז' בתמוזכי תצאי"א באלולויצאי"א בכסלותרומהו' באדרקדושיםמחוברתבלקי"ד בתמוזכי תבאי"ח באלולוישלחי"ח בכסלותצוהי"ג באדראמורי"ז באיירפינחסכ"א בתמוזנצביםכ"ה באלולוישבכ"ה בכסלוכי תשאכ' באדרבהרכ"ד באיירמטותכ"ח בתמוזוילךמחוברתמקץב' בטבתויקהלכ"ז באדרבחוקותימחוברתמסעימחוברתהאזינוח' בתשריויגשט' בטבתפקודימחוברתוזאת הברכהשמחת תורהויחיט"ז בטבת
+שנת בחגחומש בראשיתחומש שמותחומש ויקראחומש במדברחומש דבריםפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךבראשיתכ"ז בתשרישמותכ"ג בטבתויקראה' בניסןבמדברב' בסיווןדבריםו' באבנחד' בחשווןואראא' בשבטצוי"ב בניסןנשאט' בסיווןואתחנןי"ג באבלך לךי"א בחשווןבאח' בשבטשמיניכ"ו בניסןבהעלותךט"ז בסיווןעקבכ' באבויראי"ח בחשווןבשלחט"ו בשבטתזריעג' באיירשלחכ"ג בסיווןראהכ"ז באבחיי שרהכ"ה בחשווןיתרוכ"ב בשבטמצורעמחוברתקרחל' בסיווןשופטיםד' באלולתולדותג' בכסלומשפטיםכ"ט בשבטאחרי מותי' באיירחוקתז' בתמוזכי תצאי"א באלולויצאי' בכסלותרומהו' באדרקדושיםמחוברתבלקי"ד בתמוזכי תבאי"ח באלולוישלחי"ז בכסלותצוהי"ג באדראמורי"ז באיירפינחסכ"א בתמוזנצביםכ"ה באלולוישבכ"ד בכסלוכי תשאכ' באדרבהרכ"ד באיירמטותכ"ח בתמוזוילךמחוברת / ו' בתשרימקץב' בטבתויקהלכ"ז באדרבחוקותימחוברתמסעימחוברתהאזינוי"ג בתשריויגשט' בטבתפקודימחוברתוזאת הברכהשמחת תורהויחיט"ז בטבת
+שנת בשה (אם מופיעים שני תאריכים השמאלי הוא בחו"ל)חומש בראשיתחומש שמותחומש ויקראחומש במדברחומש דבריםפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךבראשיתכ"ז בתשרישמותכ"א בטבתויקראג' בניסןבמדברכ"ט באיירדבריםד' באבנחד' בחשווןואראכ"ח בטבתצוי' בניסןנשאז' בסיווןי"ד בסיווןואתחנןי"א באבלך לךי"א בחשווןבאו' בשבטשמיניכ"ד בניסןבהעלותךי"ד בסיווןכ"א בסיווןעקבי"ח באבויראי"ח בחשווןבשלחי"ג בשבטתזריעא' באיירשלחכ"א בסיווןכ"ח בסיווןראהכ"ה באבחיי שרהכ"ה בחשווןיתרוכ' בשבטמצורעמחוברתקרחכ"ח בסיווןה' בתמוזשופטיםב' באלולתולדותב' בכסלומשפטיםכ"ז בשבטאחרי מותח' באיירחוקתה' בתמוזי"ב בתמוזכי תצאט' באלולויצאט' בכסלותרומהד' באדרקדושיםמחוברתבלקי"ב בתמוזמחוברתכי תבאט"ז באלולוישלחט"ז בכסלותצוהי"א באדראמורט"ו באיירפינחסי"ט בתמוזנצביםכ"ג באלולוישבכ"ג בכסלוכי תשאי"ח באדרבהרכ"ב באיירמטותכ"ו בתמוזוילךמחוברת / ו' בתשרימקץל' בכסלוויקהלכ"ה באדרבחוקותימחוברתמסעימחוברתהאזינוי"ג בתשריויגשז' בטבתפקודימחוברתוזאת הברכהשמחת תורהויחיי"ד בטבת
+שנת גכה (אם מופיעים שני תאריכים השמאלי הוא בחו"ל)חומש בראשיתחומש שמותחומש ויקראחומש במדברחומש דבריםפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךפרשהתאריךבראשיתכ"ו בתשרישמותכ"א בטבתויקראג' בניסןבמדברכ"ט באיירדבריםד' באבנחג' בחשווןואראכ"ח בטבתצוי' בניסןנשאז' בסיווןי"ד בסיווןואתחנןי"א באבלך לךי' בחשווןבאו' בשבטשמיניכ"ד בניסןבהעלותךי"ד בסיווןכ"א בסיווןעקבי"ח באבויראי"ז בחשווןבשלחי"ג בשבטתזריעא' באיירשלחכ"א בסיווןכ"ח בסיווןראהכ"ה באבחיי שרהכ"ד בחשווןיתרוכ' בשבטמצורעמחוברתקרחכ"ח בסיווןה' בתמוזשופטיםב' באלולתולדותב' בכסלומשפטיםכ"ז בשבטאחרי מותח' באיירחוקתה' בתמוזי"ב בתמוזכי תצאט' באלולויצאט' בכסלותרומהד' באדרקדושיםמחוברתבלקי"ב בתמוזמחוברתכי תבאט"ז באלולוישלחט"ז בכסלותצוהי"א באדראמורט"ו באיירפינחסי"ט בתמוזנצביםכ"ג באלולוישבכ"ג בכסלוכי תשאי"ח באדרבהרכ"ב באיירמטותכ"ו בתמוזוילךמחוברת / ה' בתשרימקץל' בכסלוויקהלכ"ה באדרבחוקותימחוברתמסעימחוברתהאזינוי"ב בתשריויגשז' בטבתפקודימחוברתוזאת הברכהשמחת תורהויחיי"ד בטבת
התאמה תוכנית
באופן כללי, אין זיקה בין תוכן הפרשה לבין התקופה בשנה בה היא נקראת. עם זאת, ישנן זיקות בין לוח השנה לבין הפרשות הנקראות, כאלו שנמצאו לאחר קביעת סדר הקריאה. עם אלה ניתן למנות את הזיקות הבאות:
בשבת שלפני תשעה באב קוראים את פרשת דברים בה מופיע הפסוק "איכה אשא לבדי טורחכם משאכם וריבכם" המרמז למגילת איכה.
את פרשות הקללות בפרשת בחוקותי ובפרשת כי תבוא קוראים בתחילת הקיץ, מעט לפני שבועות, ובסופו, מעט לפני ראש השנה. הקריאה בפרשת בחוקותי תמיד מופרדת מחג השבועות כדי שלא להצמיד את הקללות לחג, והקריאה בפרשת כי תבוא נעשית לפני ראש השנה, אך מופרדת ממנה בשבת אחת, כדי לקיים "תכלה שנה וקללותיה".
פרשת פקודי המציינת את הקמת המשכן בראש חודש ניסן נקראת בשנים פשוטות בשבוע שלפני א' בניסן.
פרשת מקץ נקראת ב-90% מהשנים בחנוכה, על אף שאין קשר מפורש ביניהם, בספרות התורנית מובאות זיקות שונות בין הפרשה לבין החג.
פרשת בהעלותך נקראת תמיד בתוך שלושים הימים בהם נאכל בשר התאוה.
פרשת שלח נקראת ברוב השנים בשבת שלפני כ"ט בסיוון, יום שילוח המרגלים.
פרשת מסעי נקראת בשבת הסמוכה לא' באב, יום פטירת אהרן הכהן כפי המצוין בפרשה.
קריאת הפרשה
הפרשה הראשונה בתורה, פרשת בראשית, נקראת בשבת שלאחר שמחת תורה, והפרשה האחרונה, פרשת וזאת הברכה, נקראת בשמחת תורה. לבד מקריאת פרשת השבוע בשלמותה בשבת, נקראת תחילתה בתפילת מנחה של השבת הקודמת ובימי שני וחמישי שלפני השבת.
החלוקה לעליות
פרשת השבוע מחולקת לשבעה קטעים. בחגים ובמועדים המספר קטן יותר, למעט במקרה שבו המועד או החג חל בשבת, ואז נשארים 7 קטעים. בכל קטע עולה אחד המתפללים לקרוא בתורה. מסיבה זו נקראים קטעים אלו "עליות". העולה לתורה מברך ברכות מיוחדות בתחילת העלייה ובסופה. ליד העולה ומול ספר התורה עומד בעל הקורא, המראה לעולה היכן מקום הקריאה בספר התורה (בעבר נקרא בשל תפקידו זה חזן). כיום נהוג ברוב עדות ישראל, כי בעל הקורא הוא שקורא את הקריאה בקול ובטעמי המקרא עבור העולה לתורה ובמקומו. בקרב יהודי תימן עדיין מקיימים את המנהג הקדום לפיו העולה קורא בעצמו את קריאת התורה בקול ובטעמי המקרא, למעט במקרים בהם העולה אינו בקי בקריאה בטעמי המקרא.
בקרב יהדות אשכנז ובקרב חלק מן הספרדים נהוג שאם יש נער החוגג בר מצווה באותו שבוע, מעלים אותו לקטע האחרון בפרשה, הקרוי "מפטיר", ולהפטרה שאחריו. אצל רוב הספרדים נהוג שבר המצווה עולה לעלייה אחרת.
מנהג שרווח בעבר וקיים גם כיום בחלק מבתי הכנסת, הוא הצעת העליות למכירה פומבית - האדם המציע את ההצעה הגבוהה ביותר עולה לתורה - וכך לאסוף כסף לצורכי בית הכנסת.
הפטרה
בתום הקריאה בפרשת השבוע קוראים גם קטע מספרי הנביאים, הקרוי הפטרה. תוכנו של קטע זה קשור לתוכנה של פרשת השבוע או למועד קריאתה. העולה האחרון בתורה שנקרא "מפטיר" מברך לפניה ולאחריה. יש מקומות שנהגו שהעולה למפטיר או הבעל קורא, קורא את ההפטרה בקול ובטעמים, ויש מקומות שנהגו שכל הקהל קורא לעצמו.
קריאת פרשת השבוע ביהדות הלא-אורתודוקסית
ביהדות הרפורמית והקונסרבטיבית קהילות רבות החליטו לחדש את הנוהג העתיק של השלמת קריאת התורה במחזור תלת-שנתי. כדי לשמור על עקביות עם המחזור השנתי של הפרשות (הנהוג ביהדות האורתודוקסית), נקרא כל שבוע רק שליש מהפרשה המסורתית: בשנה הראשונה של המחזור נקרא שליש ראשון מכל פרשה, בשנה השנייה שליש שני ובשנה השלישית השליש האחרון, וכך תוך שלוש שנים נקראת התורה כולה בדילוגים. גם קטעים אלו מחולקים בשבת לשבע עליות ומפטיר, כך שכל עלייה מכילה בממוצע ארבעה-חמישה פסוקים.
פרשת השבוע בתרבות היהודית
מעבר לפן הדתי הלכתי, פרשות השבוע מייצגות היקף תרבות עשיר עם שדה מחקר רחב בתרבותו, במסורתו ובמורשתו של העם היהודי. ביטוי לעיסוק בפרשת השבוע כתופעה תרבותית הוא היותה נלמדת מדי שבוע ברחבי ישראל ובעולם היהודי במאות מסגרות לימוד בקהלים מגוונים מחוץ לקהילות הדתיות. תוכניות טלוויזיה ורדיו, פינות בעיתונות הכתובה ובאתרי האינטרנט מבטאות גם הם את מקומה של הפרשה בגישת "יהדות כתרבות". ברוח זו הקים הרב נפתלי רוטנברג בשנת 1995 את מפעל "פותחים שבוע" במכון ון ליר בירושלים ובמקביל, ב-21 אתרים נוספים ברחבי הארץ. מפעל זה השפיע ועודד פעילות ענפה המתקיימת באופנים שונים בעשרות יישובים, ביוזמת ארגונים שונים. מאות הרצאות הניתנות על ידי מרצים מכל גוני החברה: חילוניים, מסורתיים ודתיים, נשים וגברים הועלו לרשת ותועדו בספרים רבים.
יש נוהגים לציין תאריכים לפי פרשת השבוע וימי השבוע. מקור המנהג באשכנז ומשם התפשט לספרד ואיטליה. הוא מופיע בכמה מקומות בספר זכרון יהודה של רבי יהודה בן הרא"ש וכן בשאלה שנשלחה לרשב"א. החיבורים הקדומים ביותר המציינים בשיטתיות תאריכים לפי פרשות הם לוחות זמני ארבע התקופות ושאלת גשמים מתחילת האלף השישי. ציון פרשת השבוע בקולופון מופיע גם כן באותה תקופה. הזכרת שם הפרשה לציון אירוע שהתרחש בשבת עצמה בקשר לקריאה מופיעה כבר במקורות קדומים יותר במזרח.
דרשות על פרשת השבוע
יש מקומות הנוהגים לאחר הקריאה בפרשת השבוע, שהרב נושא דרשה בנושאי הפרשה, וכן מקובלים חוגי לימוד בפרשת השבוע. מנהג זה תפס תאוצה החל מזמנו של הנצי"ב, שדרשותיו בפרשת השבוע כונסו לספר "העמק דבר". דוגמה מהשנים האחרונות היא ה"דפים" בפרשת השבוע של חוקרת המקרא נחמה ליבוביץ. השיעורים שהפיצה בדפים משוכפלים, החל משנת 1942, קובצו ברבות הימים לחמישה ספרים המקבילים לחמשת חומשי תורה הנקראים בהתאם לספר: 'עיונים בספר בראשית', 'עיונים בספר שמות' וכן הלאה. גם אחיה, ישעיהו ליבוביץ, הרבה לתת שיעורים בפרשת השבוע, ואף הם קובצו בספר.
בחסידות
בקרב תנועת החסידות ניתנת דרשת האדמו"ר על פרשת השבוע בטיש. עיקר הדרשות בחסידות מדבר על רעיונות מוסריים שנמצאים ברמז בפרשות או על ההקשר בין הפרשה לחג הקרוב. קיימים דגשים שונים בחסידיות שונות, וכך לדוגמה אדמו"רי חסידות צאנז (למשל הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם) וחסידות חב"ד (למשל הרב מנחם מנדל שניאורסון) הדגישו את לימוד פרשת השבוע עם רש"י בדרשותיהם.
כמו כן נדרשו בתורת החסידות הקשרים בין תוכן כל אחד משבעת חלקי הפרשה לבין הספירה המקבילה לו על פי הקבלה. אחד האישים העוסקים כיום במציאת הקשרים אלו הוא הרב יצחק גינזבורג, שאף הוציא מספר ספרים בנושא.
הקבלות בין פרשת השבוע לתקופתנו
לפעמים ניתן למצוא הקבלות בין אירועי פרשת השבוע לאירועים אקטואליים מתקופתנו ולחיים המודרניים של יהודים ושל ישראלים. ג'קי לוי יוצר הקבלות כאלה בטור השבועי שלו בידיעות אחרונות, "מדרש ביתי לפרשת השבוע". הרב יהודה לאון אשכנזי (מניטו) עסק בכך, בייחוד בהקשר של השיבה לארץ ישראל ושל הזהות הישראלית. גם בסדרת הדרמה הטלוויזיונית "פרשת השבוע", העוסקת בחיים בישראל, נעשה שימוש ברעיון שעומד בבסיסה של כל פרשה ליצירת כל אחד מפרקיה.
ראו גם
שניים מקרא ואחד תרגום
עלון שבת
טעמי המקרא
קריאת התורה
פרשת השבוע (סדרת טלוויזיה)
לקריאה נוספת
על פרשת השבוע נכתבו ספרים רבים. להלן ספרים אחדים מתוך המבחר הרב:
משה גרילק, פרשה ופשרה, הוצאת א.ד.י., 1988
משה גרילק, פרשה ולקחה, הוצאת פשר, 1990
מיכאל ויגודה ואביעד הכהן, פרשת השבוע - עיונים משפטיים בפרשות התורה, 6 כרכים, ירושלים, תשע"ב-2012
יעקב צ. מאיר, דרישות, ידיעות ספרים, 2016
יאיר אגמון, מה אהבתי, ידיעות ספרים, תשע"ח-2017
אריה פלהיימר פרשה וחידה סט שלושה כרכים. בהוצאת ידיעות ספרים.
הרב נפתלי רוטנברג, פותחים שבוע: אנשי רוח ותרבות ישראליים כותבים על פרשת השבוע, הוצאת מכון ון ליר בירושלים וידיעות ספרים 2001
הרב נפתלי רוטנברג, הוגים בפרשה: פרשת השבוע כהשראה ליצירה ולהגות היהודית לדורותיה, הוצאת מכון ון ליר בירושלים וידיעות ספרים 2005
קישורים חיצוניים
פרשת השבוע - מאמרים, דברי תורה של מפרשים ותיקים וחדשים, אתר כיפה
סדרת "פותחים שבוע" – פרשת השבוע במכון ון ליר בירושלים
תכנים על פרשות השבוע, באתר של דליה מרקס
רחמים שר שלום, פרשת השבוע - ממנהגים שונים למנהג אחיד
מאמרים על פרשות השבוע בדגש חברתי באתר בינה - התנועה ליהדות חברתית
דברי תורה על פרשת השבוע באתר צעירי חב"ד
פרשת השבוע, שיעורים ודברי תורה, ערוץ מאיר מבית מכון מאיר
הערות שוליים
*
קטגוריה:קריאת התורה
קטגוריה:הלוח העברי
קטגוריה:לימוד תורה מחזורי
קטגוריה:תורה
קטגוריה:לוחות שנה יהודיים | 2024-07-27T01:57:06 |
יהודה באואר | יהודה באואר (6 באפריל 1926 – 18 באוקטובר 2024) היה פרופסור במכון ליהדות זמננו שבאוניברסיטה העברית, שהתמחה בחקר השואה. היה חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים משנת 2000 ועד למותו, חתן פרס ישראל להיסטוריה של עם ישראל לשנת ה'תשנ"ח (1998), יקיר ירושלים לשנת ה'תשס"ח (2008) וחתן פרס א.מ.ת בחקר השואה לשנת 2016.
ביוגרפיה
יהודה באואר נולד בשנת 1926 בפראג, בירת צ'כוסלובקיה, בן יחיד לגוּסְטה לבית פריד וויקטור באואר, מהנדס. במרץ 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, עלה עם הוריו לארץ ישראל, בעלייה חוקית. המשפחה התיישבה בחיפה, שם למד באואר בבית ספר 'חוגים' וקיבל תעודת בגרות. היה חבר פלמ"ח, ולאחר מכן למד במשך שנה באוניברסיטה העברית בירושלים, וקיבל מלגה מממשלת המנדט ללימודים באוניברסיטת ויילס בקארדיף שבבריטניה. הוא שב לישראל, ולחם במלחמת העצמאות במסגרת חטיבה 9, חטיבת עודד, שנלחמה בגליל ובנגב. לאחר מכן שב לקארדיף וסיים את חוק לימודיו. בשנת 1961 קיבל תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית, על עבודה בנושא "הפלמ"ח במדיניות הציונית, 1939–1945", בהדרכתו של פרופ' ישראל הלפרין. ב-1952 הצטרף לקיבוץ שובל שבנגב, השייך לתנועת השומר הצעיר, והיה חבר בו במשך 41 שנה. בדצמבר 1955 נישא לשולה, ונולדו להם שני ילדים. בשנת 1993 התאחד עם אהובתו השנייה, אילנה מרוז, בה התאהב לעדותו כבר בסוף שנות ה-50, אולם לא רצה לפרק אז את משפחתו. אילנה נפטרה ממחלה בשנת 2011.
באואר היה מבכירי חוקרי השואה בעולם. ב-1961 הצטרף באואר למכון ליהדות זמננו שבאוניברסיטה העברית והחל מ-1968 עמד בראש המדור לחקר השואה במכון. מ-1977 היה פרופסור מן המניין ומופקד על הקתדרה על שם יונה מחובר במכון. בשנים 1978–1995 כיהן כמנהל האקדמי של המכון ליהדות זמננו. ב-1982 ייסד את המרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות על שם וידאל ששון באוניברסיטה העברית, ועמד בראש גוף זה עד 1995. עמד בראש המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם (1995–2000), והיה עורך כתב העת "Journal of Holocaust and Genocide Studies". באואר היה פרופסור אורח באוניברסיטת מנואה בהונולולו שבהוואי, באוניברסיטת ייל, בקולג' סטוקטון שבניו ג'רזי ובאוניברסיטת קלארק במסצ'וסטס. רוב החוקרים העוסקים בשואה בישראל הם תלמידיו ותלמידי עמיתו פרופ' ישראל גוטמן. באואר היה אתאיסט מוצהר. בהרבה מספריו הדגיש את סלידתו מדתות בכלל ומהדת היהודית בפרט.
מאז 1997 הוא שימש כיועץ אקדמי לכוח המשימה הבינלאומי לחינוך, זיכרון ומחקר השואה; היה יועץ בכיר לכנס סטוקהולם 2000 בנושא השואה, יועץ בכיר לממשלה השוודית בנושאי שואה, ויועץ בכיר לכנס סטוקהולם 2004 בנוגע למניעת רצח עם. הוא שימש יועץ אקדמי וחבר בוועד הפועל של יד ושם. באואר היה שותף מייסד וחבר מערכת של ילקוט מורשת, שהוא כתב העת המרכזי לחקר השואה בשפה העברית, והיה מעורכי האנציקלופדיה לשואה, שראתה אור ב-1990 (עורך ראשי – ישראל גוטמן). היה יועץ לסרט "שואה" של קלוד לנצמן, לסדרה "מורשת" של אבא אבן, לסדרה "עמוד האש" של יגאל לוסין, ולסרטם של יהושע ולצקי ואביבה קמפנר "Partisans of Vilna", שבו כיכב אבא קובנר.
ספריו
דיפלומטיה ומחתרת במדיניות הציונית, 1939–1945
זהו ספרו הראשון של יהודה באואר שנסב על תולדות היישוב העברי בארץ ישראל בתקופת השואה, והוא היחיד מבין ספריו שאינו עוסק בשואה עצמה. הספר עוסק בפלמ"ח על רקע המדיניות הציונית במלחמת העולם השנייה, והוא מתאר את הוויכוחים הפנימיים ביישוב על היחסים עם הבריטים לנוכח אירועי המלחמה. בספרו טען באואר שהנהגת היישוב ניסתה, הן על ידי דיפלומטיה והן על ידי פעולות מחתרתיות, להגיע לסוג מסוים של שלטון עצמי בארץ ישראל. בעת פרסום הדוקטורט בתש"ך הייתה זו תזה חדשה, ואילו כיום היא מקובלת.
תגובות בעת השואה: ניסיונות עמידה, התנגדות, הצלה
בספר זה תיאר באואר אספקטים שונים של התנגדות יהודית בתקופת השואה. באואר טוען שההתנגדות היהודית הייתה רחבה מאוד, בעיקרה בשמירה על המורל ובלי נשק ביד, אך הייתה גם התנגדות מזוינת כמו במרד גטו ורשה ובמקומות רבים אחרים.
יהודים למכירה?: משא ומתן בין יהודים לנאצים, 1933–1945
ספרו של באואר שראה אור ב-1995, בתחילה בהוצאת אוניברסיטת ייל, ותרגומו העברי התפרסם בהוצאת יד ושם, עוסק בנושא הצלת היהודים. בספר מפרט באואר את מקרי המשא ומתן בין יהודים לנאצים שבאמצעותו ביקשו יהודים להציל יהודים. זאת באמצעות שוחד ועל ידי משא ומתן פוליטי. על פי רוב עלו מאמצים אלו בתוהו. באואר חשף את המגעים החשאיים, בין השאר באמצעות הביון הגרמני הצבאי. מגעים אלה ניהלו בעיקר קבוצות יהודיות בתוך השואה, אבל גם ההנהגה היהודית בארץ ישראל וההנהגה היהודית באמריקה. בספרו התמקד באואר מאוד בהונגריה והגיע למסקנות מעט שונות ממסקנותיהם של אחרים, בעיקר בנושא פעילותן של ההנהגות היהודיות בסלובקיה ובהונגריה. הוא מתאר גם את הריב המתמיד בין קבוצות ויחידים יהודיים, אולם טוען שבעצם כולם ניסו בתום לב לעשות כמיטב יכולתם בתנאים בלתי אפשריים. באואר עסק גם במניעים הגרמניים למשא ומתן, והגיע למסקנה שאליה הגיעו במקביל גם חוקרים גרמניים, שהמניע הגרמני היה ניסיון להגיע למשא ומתן להפסקת המלחמה עם האמריקאים באמצעות היהודים. הגורמים שהיו מעורבים בכך היו הסוכנות היהודית בארץ ישראל, הג'וינט ואגודת ישראל באמריקה, ובתוך השואה היו מעורבים בכך: ההנהגה היהודית בסלובקיה וקסטנר בהונגריה. מגמתו של הימלר לדעת באואר הייתה לפתוח ערוץ משא ומתן עם האמריקאים, לקראת אפשרות של הסכם שלום נפרד אתם.
Rethinking the Holocaust
הספר ראה אור בהוצאת אוניברסיטת ייל, ותרגומו פורסם על ידי יד ושם בכותרת הרהורים על השואה. הספר דן בבעיות היסטוריוסופיות הקשורות לנושא השואה, בספרות המחקרית על מניעי הרוצחים, ובעיקר על התגובות היהודית. בין השאר מתייחס באואר לנושא המגדר ולנושא התאולוגיה היהודית כניסיון הסבר לשואה, ובניסיונות התנגדות והצלה שונים. כן מפריך הספר את המיתוס שכאילו מדינת ישראל היא תוצאת השואה. בסוף הספר מופיע נאומו בפני הבונדסטאג הגרמני ב-1998.
The Death of the Shtetl (מות העיירה)
הספר יצא במקורו באנגלית, בהוצאת ייל (2009), ובתרגום עברי מורחב ביד ושם (2011). הוא עוסק בחיי היהודים בספר הפולני (כיום מערב בלארוס ומערב אוקראינה) לפני ובעת השואה, ובתגובותיהם למאורעות שחוו אותן. באואר מגיע לתובנות חדשות ביחס למהות החיים היהודיים שם לפני השואה, וחורבן החיים האלה על ידי השלטון הסובייטי. הספר אינו עוסק בעיקרו ברצח על ידי הגרמנים ושותפיהם המקומיים, ורק מסכם את הידוע לנו בתחום זה. היודנרטים בעת השלטון הגרמני, החיים החברתיים והכלכליים, וניסיונות העמידה לחיזוק המוראל הם מהבעיות הנידונות בספר, ליד תיאורים של התמוטטות החיים היהודיים הפנימיים בחלק מן המקומות. כן נדונים ניסיונות ההתנגדות והמרד, הבריחה של השרידים ליערות והיחסים המורכבים שם עם ובתוך התנועה הפרטיזנית הסובייטית.
הג'וינט
באואר כתב שלושה ספרים על אודות הג'וינט וניסיונותיו לפני, בתוך ואחרי המלחמה לסייע ליהודים ולהציל יהודים, מתוך ויכוחים פנימיים ויחסים מסובכים עם הממשלה האמריקאית, וויכוחים מסובכים בין הג'וינט לארגונים אחרים והוא אף דן באנשים שהיו מעורבים בכך. הספרים יצאו באנגלית והם –
"My Brother's Keeper", "American Jewry and the Holocaust" ו-"Out of the Ashes".
לפני המלחמה ניסה הג'וינט ליצור נציגויות יהודיות מאוחדות, לא מטעמים אידאולוגיים, אלא פשוט על מנת שתהיה כתובת להעביר אליהם כספים והם אלה שהביאו להקמת נציגות יהודית מאוחדת של יהודי גרמניה בשנת 1933, שלא הייתה קיימת בגרמניה לפני כן. עיקר עזרת הג'וינט לפני המלחמה הייתה ליהדות פולין, אשר לפני המלחמה הייתה נתונה במשבר עמוק ביותר, וסיוע הג'וינט היה משמעותי מאוד בניסיונות לסייע לייצב את המצב הכלכלי-חברתי של היהודים.
תוך כדי המלחמה ניסה הג'וינט לעזור, כל עוד ארצות הברית הייתה נייטרלית, בעיקר על ידי משלוח מזון. אולם מהר מאוד הפכה הנהגת הג'ויינט באירופה, בעיקר בפולין, להיות עצמאית, כי לא הייתה בקשר של ממש עם ארצות הברית. אחרי פרוץ המלחמה בין גרמניה לארצות הברית בדצמבר 1941, הפך משרד הג'ויינט בוורשה לגורם מרכזי בניסיונות הנואשים לשמור על הקיום היהודי הפיזי. הוא היה לגורם המרכזי בניסיונות התנגדות ללא נשק, ובסופו של דבר היה הגזבר של הג'וינט, דוד גוזיק, לגזבר ולמגייס הכספים למען מורדי גטו ורשה.
אחרי המלחמה טיפל הג'וינט במחנות העקורים, בהם יוצאי המחנות ושרידי המתחבאים והלוחמים בעת השואה, והפליטים שברחו, מפולין בעיקר, לתוככי ברית המועצות. כל אלה הגיעו למחנות העקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה. לבד מאספקת מזון, לה דאגו חילות המצב של בעלות הברית המערביות, בעיקר הצבא האמריקאי, הושפעו כל יתר הפעולות, הסוציאליות, הכלכליות והתרבותיות, על ידי העזרה שניתנה על ידי הג'וינט.
הבריחה
ספרו של באואר, "הבריחה" (שהוא תרגום של ספרו על אותו נושא באנגלית), עוסק בתנועת הבריחה – הנדידה המאורגנת הבלתי ליגלית של המוני יהודים ממזרח אירופה למרכזה ולדרומה, במגמה להגיע לארץ ישראל. תנועה זו לא הוכוונה מהארץ בראשית דרכה, ובשלביה המתקדמים יותר נוהלה על ידי שליחי הארץ והנהגות מקומיות במשותף. היא הייתה, לטענת באואר, אחד הגורמים המרכזיים בהקמתה של מדינת ישראל.
שואה, היבטים היסטוריים
ספר עברי זה הוא תרגום של מרביתם של שני ספרים שיצאו באנגלית ("The Holocaust in Historical Perspective", "The Jewish Emergence from Powerlessness")
והוא סיכום של בעיות מרכזיות במחקר על השואה והמעבר מן השואה למדינת ישראל.
היבטים בהגותו
סיבתיות השואה
בעבודותיו טוען באואר כי השואה היא תוצאה קודם כל של האידאולוגיה ולא תוצאה של המבנים החברתיים הגרמניים, כפי שטוענים רבים מעמיתיו (כדוגמת הנס מוֹמזֶן, גץ עלי, ורבים אחרים). לדעתו עצם מלחמת העולם השנייה היא ראשית לכל מלחמה אידאולוגית. הנאצים פתחו במלחמה מסיבות אידאולוגיות, בעוד שהגורמים הכלכליים והמדיניים, עם כל חשיבותם, הם משניים לאידאולוגיה. זה היה, לטענתו, ההקשר שבתוכו צמחה מרכזיותו של הגורם האידאולוגי בהנעת השואה.
רצח עם
באואר עוסק מאז שנת 2000, בהרצאות ובמאמרים על הקשר שבין השואה לרציחות עם אחרות.
הוא דן במקביל, בשונה ובמבדיל ביניהן. השואה, לדעתו, היא המקרה הקיצוני ביותר של רצח עם שידוע לנו עד כה, אך בעל מאפיינים דומים למקרי רצח עם אחרים. באואר טוען כי השואה אינה ייחודית, כי ייחודיות פירושה שמקרה מקביל אינו יכול לקרות שנית, ואילו האמת היא שדברים דומים, אם כי כמובן לא זהים, אכן יכולים לחזור. השואה היא מקרה ללא תקדים, אבל היא בעצמה תקדים. באואר כתב גם, במאמרים ובספרו Rethinking the Holocaust על רציחות עם נוספות – של הארמנים, הצוענים, ודארפור.
באואר טוען, בהרצאות ובמאמרים, שהיכולת לרצוח קבוצות אנושיות שלמות היא יכולת הטבועה בבני אדם, שמתבטאת לכל אורך ההיסטוריה, אבל למזלנו יש לאדם גם נטייה הפוכה והיא המביאה לניסיונות הצלה. הסברו לכך הוא אנתרופולוגי ולפיו התפתחותה של האנושות מבוססת על העובדה שהאדם הוא יונק טורף טריטוריאלי. אולם האדם הוא חיית טרף חלשה, הזקוקה לשיתוף פעולה חברתי כדי לשרוד. אנו חיות טרף מכיוון שאנו אוכלים בשר ודגים. אנחנו יכולים לשרוד רק באמצעות שיתוף הפעולה ובהתפתחות רגשות של אהדה, אהבה, והקרבה עצמית, אינסטינקטים הנוגדים את אינסטינקט ההרג.
סוגיות נוספות
במחקריו הביע את הרעיון כי השואה ניתנת להיחקר כאירוע היסטורי, משום שמדובר במעשים של בני אדם כנגד בני אדם אחרים, ואינה אירוע שהוא מעבר לתפיסה האנושית.
כן הביע את העמדה שאין לדון את קורבנות השואה, לרבות חלק גדול מאנשי היודנראט, לכף חובה, מאחר שהם עמדו בפני מבחן היסטורי ללא תקדים וללא הקבלה. בוויכוח שהתעורר בדעת הקהל הישראלי בענינו של ד"ר ישראל קסטנר, היה באואר מבין אלה שסברו כי קסטנר פעל בכוחותיו הדלים כנגד מכונת ההשמדה, במטרה להציל יהודים רבים ככל האפשר.
ממוזער|International Dimensions of Holocaust Education, UNESCO 31 January 2012.
באנגלית: שיחה עם יהודה באואר על הממדים הבינלאומיים של חינוך בנושא השואה. אונסקו 31 בינואר 2012
בשנותיו האחרונות היה באואר חבר במערכת של "The Posen Anthology of Jewish Culture" – אנתולוגיה לתרבות יהודית – עליה אחראים 32 מומחים מארצות הברית וישראל. האנתולוגיה עוסקת במכלול התרבותי היהודי - ספרות, שירה, כלכלה, דת, פילוסופיה, סרטים, ארכיטקטורה ועוד.
פעילות ציבורית
באואר היה בצוותא עם ישראל גוטמן חבר בצוות ההקמה של מוזיאון השואה בוושינגטון.
באואר הוא אביו מולידו וממקימיו של מיזם שהוקם ביוזמת הממשלה השוודית ונקרא כוח המשימה הבינלאומי לחינוך, זיכרון ומחקר השואה (International Task Force for Holocaust Education, Remembrance and Research). זהו ארגון בין-ממשלתי, שנכון לשנת 2011 חברות בו 31 ממשלות והוא עוסק בהפצת חינוך על השואה באירופה, באמריקה ואחר כך גם באמצעות האו"ם, כשהמטרה שבעתיד הוא יפעל בעולם כולו, כיום (2011) הוא יושב ראש של כבוד של גוף זה.
באואר הוא יוזמם של שני כנסים שארגנה הממשלה השוודית בסטוקהולם, הראשון ב-2000 עסק בחינוך השואה והשני ב-2004 עסק במניעת רצח עם. הוא היה יועץ אקדמי לכינוסים וכתב את עיקר ניירות העמדה שלהם.
ב־27 בינואר 1998 (יום שחרור אושוויץ שלימים נקבע כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה), נשא באואר נאום היסטורי בפני הבונדסטאג, בנוכחות הקנצלר הגרמני ונשיא גרמניה.
בעקבות ההחלטה באו"ם על קביעתו של יום הזיכרון לשואה בנובמבר 2005, נאם באואר בפני האספה הכללית של האו"ם ב-27 בינואר 2006.
באואר היה ממייסדי The Genocide Prevention Advisory Network, קבוצת מומחים בינלאומית, בלתי-פורמלית של אקדמאים המנסים לפתח כלים למניעת רצח עם ולייעץ לממשלות בעניין. הקבוצה מנתה חמישה עשר חברים מאמריקה, אנגליה, שוודיה, ארגנטינה ושווייץ ובאואר היה היחיד מישראל.
בישראל שימש באואר כיו"ר כבוד של "הוועד למען פליטי דרפור".
כיועץ האקדמי של יד ושם, השתתף באואר בפורום של ממשלת ישראל נגד האנטישמיות. זהו ארגון הנפגש פעם או פעמיים בשנה, ומיוצגים בו ארגונים יהודיים שונים וממשלת ישראל. במסגרת יד ושם הוא מלמד מורים מחוץ לארץ (ב־2007 הגיעו מורים מ-19 מדינות שונות).
באואר, יחד עם אנשי אקדמיה מהאוניברסיטה העברית וביניהם ד״ר זאב כץ והשופט חיים כהן, ייסד בראשית שנות השמונים בישראל את התנועה ליהדות הומניסטית פלורליסטית, כחלק מזרם של יהדות חילונית - הומניסטית. כתוצאה מפעילות זאת הוקם בהמשך "מית"ר" - המכון ליהדות כתרבות. שנסגר בשל חוסר בתקציב. אך הפעילות ממשיכה במסגרת של "יהדות חילונית" המהווה חממה ליזמות חברתית וחינוכית בתחומי היהדות כתרבות ומכון "תמורה - יהדות ישראלית" להכשרת רבנים חילונים-הומניסטים.
ב-1992 הוצב במקום ה-100 ברשימת מרצ בבחירות לכנסת השלוש עשרה.
ספר יובל לכבודו
השואה - הייחודי והאוניברסלי: קובץ מאמרים שי ליהודה באואר / (מערכת - שמואל אלמוג ... ואחרים ; עריכה לשונית החלק העברי - עדינה דרכסלר, החלק האנגלי - הדר רוקמן). ירושלים : יד ושם - רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, תשס"ב 2001.
ספריו
דיפלומטיה ומחתרת במדיניות הציונית, 1939–1945, מרחביה: הוצאת ספרית פועלים, 1963, מהדורה שנייה 1966.
From Diplomacy to Resistance. JPS, Philadelphia, 1970.
השלכות מחקר השואה על תודעתנו ההיסטורית. ירושלים: המכון ליהדות זמננו, מדור שפרינצק, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשל"ב 1972.
My Brother's Keeper. JPS, Philadelphia, 1974.
הבריחה/ עברית: שושנה שוורץ. תל אביב: מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', ספרית פועלים, תשל"ד.
Flight and Rescue. Random House, New York, 1975.
The Holocaust in Historical Perspective. University of Washington Press, Seattle, 1978.
The Jewish Emergence From Powerlessness. Toronto University Press, Toronto, 1979.
השואה, היבטים היסטוריים, מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', המכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית, הוצאת ספרית פועלים, 1982.
American Jewry and the Holocaust. Wayne State UP, Detroit, 1982.
תגובות בעת השואה: ניסיונות עמידה, התנגדות, הצלה. תל אביב: אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ג 1983. מהדורה שנייה 1986.
History of the Holocaust. Franklin Watts, Chicago, 1984 .(2001).
הגל האנטישמי בעולם של ימינו: מיתוס ומציאות. ירושלים: ספריית שזר, המכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשמ"ה 1985.
Jewish Reactions to the Holocaust. Israel Army Publisher, Tel-Aviv, 1988. התפרסם בשפה העברית באוניברסיטה המשודרת.
Out of the Ashes. Pergamon Press, Oxford, England, 1989.
Jews for Sale? Yale University Press, 1995.
Rethinking the Holocaust. Yale University Press, 2001
יהודים למכירה? משא ומתן בין יהודים לנאצים, 1933–1945 / תרגמה: כרמית גיא; ירושלים: הוצאת יד ושם, תשס"ב 2001.
העם המחוצף, נהר ספרים, תשע"ג 2013.
העם המחוצף בכפר הגלובלי, נהר ספרים, 2019.
ספרים שערך, או השתתף בכתיבתם
פרקי מחקר בתולדות הציונות: מוגשים לישראל גולדשטיין בהגיעו לגבורות על ידי תלמידי המכון ליהדות זמננו ומוריו. המערכת: יהודה באואר, משה דייוויס, ישראל קולת. ירושלים: הספרייה הציונית על יד הנהלת ההסתדרות הציונית, תשל"ו 1976.
אחריותה של מדינת ישראל לתפוצות. נתן רוטנשטרייך, ש"ז אברמוב, יהודה באואר (משה דייוויס עורך). ירושלים, ספרית שזר, המכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשל"ח 1978.
, The Holocaust as Historical Experience. ed. Holmes and Meier, New York, 1981.
האיום האנטישמי כיום/ יהודה באואר, שמואל אטינגר, ברנאר אנרי לוי; ירושלים: המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית, תשמ"ו 1985.
הכהנאות כתופעה תודעתית ופוליטית/ אביעזר רביצקי. יהודה באואר עורך. ירושלים: ספריית שזר, המכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשמ"ו 1986.
האנציקלופדיה של השואה (כאחד העורכים, עורך ראשי – ישראל גוטמן), הוצאת ספרית פועלים, 1990.
מנהיגות בעת מצוקה: קבוצת העבודה בסלובקיה 1942 - 1944. יהודה באואר ואחרים. קיבוץ דליה: מערכת, תשס"א 2001.
לקריאה נוספת
יהודה באואר פרסם גם מאמרים רבים שלא נכללו בספריו. להלן רשימה חלקית של מאמרים אלה:
א"י היהודית בזמן מלחמת העולם השנייה, נדפס בילקוט מורשת, ל'ו, תשמ'ד 1984.
בוצ’אץ’ וקרמניץ: שתי עיירות בתקופת השואה, נדפס ביד ושם, ל'ג, תשס'ה 2005.
היכן היה האלוהים? היהדות החרדית ויחסה לשואה, נדפס ביהדות חופשית, 24, 2001.
התפתחות ההגות והתנועה של היהדות החילונית הומניסטית, נדפס בתרבות היהדות החילונית, 2006.
הפרוטוקולים של אושוויץ, נדפס בילקוט מורשת, פ', תשס'ו 2006.
תגובותיהם של קיבוצים יהודיים למדיניות הנאצית בעת השואה לנוכח מורשותיהם המיוחדות: מבט כולל ומשווה, נדפס בהשואה בהיסטוריה היהודית, 2005.
קישורים חיצוניים
על יהודה באואר, באתר המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם
יהודה באואר, היסטוריון של השואה, כרך 18, מספר 1, סתיו 2004, באתר adl.org
מיכאל ברונשטיין, הציל נפשות מהשטן, באתר מקור ראשון, 2 באוגוסט 2002
יהודה באואר, באתר הפלמ"ח
רועי הורן, מחדל היסטוריוני, באתר מוסף שבת, 19 בספטמבר 2014
מכּתביו והרצאותיו:
השואה והקמת מדינת ישראל, הרצאה מצולמת, "תולדוט, אתר ההיסטוריה"
מדוע פרצה מלחמת העולם השנייה?, הרצאה מצולמת בסדרת "פרספקטיבות היסטוריות" באתר יד ושם
האם ניסתה ארץ-ישראל החלוצית להגיע לפולין עם השחרור, באתר יד ושם
אכזבת הניצולים במחנות העקורים מהופעתם המאוחרת של הארגונים היהודיים
מחשבות על האסלאם הרדיקלי, באתר יד ושם
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:בוגרי תיכון חוגים
קטגוריה:היסטוריונים ישראלים
קטגוריה:חוקרי השואה ישראלים
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:סגל האוניברסיטה העברית בירושלים: יהדות זמננו
קטגוריה:זוכי פרס ישראל להיסטוריה
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1998
קטגוריה:זוכי פרס א.מ.ת.
קטגוריה:חברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
קטגוריה:יקירי ירושלים
קטגוריה:ישראלים ילידי צ'כוסלובקיה
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קארדיף
קטגוריה:אתאיסטים ישראלים
קטגוריה:פעילי מרצ
קטגוריה:שובל: אישים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1926
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2024 | 2024-10-20T06:49:29 |
כ"ט בנובמבר | ממוזער|405x405 פיקסלים|
ממוזער|464x464 פיקסלים|מפת תוכנית החלוקה
כ"ט בנובמבר (בגימטריה: כ"ט = 29) הוא הכינוי לתאריך 29 בנובמבר 1947 (י"ז בכסלו תש"ח), היום בו החליטה (החלטה 181) עצרת האומות המאוחדות (האו"ם) בפארק פלאשינג מדוז על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית (תוכנית החלוקה). עוד נקבע כי ירושלים וסביבתה יוכרזו כשטח תחת פיקוח בינלאומי.
רקע
ההחלטה התבססה על מסקנות הרוב של חברי "הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל" (ועדת אונסקו"פ). הוועדה הגישה את מסקנותיה לאו"ם, לפיהן יש לסיים את המנדט הבריטי ולחלק את הארץ לאזור יהודי וערבי ב-31 באוגוסט 1947.
בעצרת האו"ם, שנפתחה בספטמבר 1947, התקיים דיון ארוך ומפורט בתוכנית החלוקה, במסגרת ועדת משנה מיוחדת שהוקמה לצורך העניין. ועדה זו גם דנה באופן היישום של תוכנית החלוקה והחליטה להקים ועדה ביצועית מיוחדת שתגיע לארץ ישראל ותוציא אל הפועל את תוכנית החלוקה. ועדה זו, ששמה היה "ועדת ארץ-ישראל", אכן הוקמה ואיש האו"ם ראלף באנץ' מונה לעמוד בראש צוות המזכירות שלה.
ההיסטוריון יהודה ואלך תיאר כיצד "נציגי הסוכנות היהודית הצהירו כי הם רואים בצער את התוכנית לחלוקת הארץ, אך נענים לה למען השכנת שלום". חרף האופי המקוטע והמוגבל של השטח שהוקצה ליישוב היהודי בתוכנית החלוקה, קיבלו ההסתדרות הציונית העולמית והנהגת היישוב את התוכנית. דוד בן-גוריון הצהיר לפני ההצבעה: "איננו שוגים באשליות, אבל אל יאוש. עלינו היהודים, ובייחוד עלינו הציונים, אסורים שני דברים – אופטימיות קלה ופסימיות עקרה".
"נציגי הערבים הצהירו על התנגדותם להחלטה ואף הזהירו כי התנגדות זו עלולה להיות אלימה". ב-28 בנובמבר 1947 הזהיר שגריר מצרים באו"ם, יוסף היכל פאשה: "מיליון יהודים חיים בשלום במצרים (וביתר ארצות האסלאם) ונהנים מכל זכויות האזרח. בהחלט אין הם רוצים להגר לפלשתינה. אולם אם מדינה יהודית תיווצר אף אחד לא יוכל למנוע צרות. פרעות תפרוצנה בפלשתינה, תתפשטנה על כל ארצות ערב ותובלנה אולי למלחמה בין הגזעים. ...אם יחליטו האומות המאוחדות על חלוקת פלשתינה הן תשאנה באחריות לצרות חמורות ביותר ולטבח של מספר רב של יהודים". ממשלת בריטניה הודיעה לאו"ם כי "לא תתנגד לביצוע התוכנית אך היא עצמה לא תנקוט צעדים מעשיים כלשהם להגשמתה". לאחר זמן קצר, הודיעה ממשלת בריטניה כי שלטונה בארץ ישראל, יסתיים ב-15 במאי 1948.
אירוע ההחלטה
נשיא העצרת, אוסוולדו ארניה מברזיל, אשר דחה את הדיון עד השגת הרוב, קרא את שמות המדינות בזו אחר זו לפי הא"ב האנגלי. ההצעה נתקבלה ברוב של יותר משני שלישים (הרוב הדרוש להחלטה מסוג זה): 33 קולות בעד, 13 נגד, 10 נמנעו, ומדינה אחת שנעדרה.
+ המדינות על פי הצבעתן באו"ם בעד נגד נמנעו אוקראינה
ארצות הברית
בלארוס
ברית המועצות
דרום אפריקה
ונצואלה
פולין
הפיליפינים
פרגוואי
קנדה איראן
אפגניסטן
יוון
מצרים
עיראק
ערב הסעודית
תימן אתיופיה
מקסיקו
הרפובליקה הסינית
אל סלוודור נעדרה: (אז "סיאם")
התגובות בארץ ישראל
250px|ממוזער|אנדרטה ליד מושב נחלים, המציינת את היריות הראשונות במלחמת העצמאות, אשר נורו אל שני אוטובוסים, והרגו 7 נוסעים בבוקר שלמחרת כ"ט בנובמבר
ממוזער|250px|ריקודים עם היוודע ההחלטה בחצר בנייני המוסדות הלאומיים
ממוזער|טקסט=ילדים ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים חוגגים את ההחלטה|ילדים ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים חוגגים את ההחלטה
שמאל|ממוזער|250px|יהודים עולים על משוריינים בריטים
250px|ממוזער|אזרחים צופים בעוגה מפוארת, מעוטרת במגיני דוד ובמוטו "אם תרצו אין זו אגדה" בחלון הראווה של קפולסקי בתל אביב בכ"ט בנובמבר 1947
ההחלטה התקבלה ביישוב בשמחה רבה, בשל התמיכה המדינית והמשפטית שנתנה להקמת מדינה יהודית. לדיונים האזינו רבים, כאשר בכיכר דיזנגוף וליד קולנוע מוגרבי הותקנו רמקולים שהשמיעו את הדיונים לרבבות מאזינים, בעוד בכותל התקיימו תפילות, כולל תפילה מיוחדת שחיבר לכבוד האירוע הרב הרצוג. יהודים רקדו משמחה בחוצות הערים והיישובים בכל רחבי ארץ ישראל. גם בקהילות יהודיות בתפוצות ישראל חגגו רבים. ברומא התאספו לתפילת הודיה מול שער טיטוס, המקום המסמל את החורבן בארץ ישראל לאחר המרד הגדול, שאירע כאלפיים שנה קודם.
אחד התיאורים המרשימים להמתנה הדרוכה מצוי בספרו האוטוביוגרפי של עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך":
על השמחה אחר היוודע תוצאות ההצבעה כתב:
לעומת שמחת היהודים דחו הערבים לחלוטין את התוכנית. למחרת ההצבעה באו"ם פתחו הערבים הן במדינות ערב, והן בשטחי ארץ ישראל, במעשי איבה נגד קהילות יהודיות והיישוב, כאשר עוד ביום ההכרזה נרצחו שבעה יהודים, חלקם בדרך לירושלים וחלקם ביפו וכך פרצה מלחמת העצמאות.
עיצוב הזיכרון
שמאל|ממוזער|150px|רחוב כ"ט בנובמבר ברמת השרון (2007)
בדרך כלל אין מציינים באופן מיוחד את יום כ"ט בנובמבר. קיימים מספר רחובות בערי ישראל בשם "כ"ט בנובמבר".
ממוזער|טקסט=האנדרטה לציון 75 שנים להחלטת כ"ט בנובמבר, נתניה, בעיצובו של הפסל סם פיליפ|האנדרטה לציון 75 שנים להחלטת כ"ט בנובמבר, נתניה, בעיצובו של הפסל סם פיליפ
הרב יונה שטנצל פנה אל ראש הממשלה דוד בן-גוריון, ביוזמה שיום זה ייחגג בתאריך העברי ולא בתאריך הלועזי שנקבע על ידי הנוצרים. אולם, ראש הממשלה דחה את היוזמה באמצעות מזכיר הממשלה דוד מושין.
ועדת העורכים של העיתונים היומיים בישראל נוהגת לקיים ביום זה מפגש עדכון עם ראש הממשלה, שהפך ברבות השנים לכעין מסיבת עיתונאים פומבית.
בשנת 2014 אישרה ממשלת ישראל כי יתקיים יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל מדי שנה בי"ז בכסלו, התאריך העברי של 29 בנובמבר 1947. כמו כן, יצוין יום לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן בכל שנה, ב-30 בנובמבר, למחרת ה-29 בנובמבר.
בשנת 2008 הוקם גן המנהיגים בראשון לציון. בכניסה לגן מונפים 33 דגליהן של המדינות אשר נציגיהן הצביעו בעד תוכנית החלוקה.
ב-29 בנובמבר 2022 נחנכה אנדרטה לציון 75 שנה לתוכנית החלוקה של האו"ם בעיצובו של הפסל סם פיליפ. האנדרטה הוצבה על גבעה מרכזית בעיר נתניה וניתן לראותה למרחק.
ראו גם
פרעות עדן (1947) – תגובת מוסלמים מתושבי עדן (אז מדינת חסות בריטית) להחלטת האו"ם.
פרעות חלב (1947)
ועדת פיל
הסכם סייקס–פיקו
סם זמוריי
לקריאה נוספת
אלעד בן-דרור, הדרך לכ"ט בנובמבר: פרשת אונסקו"פ וראשית מעורבותו של האו"ם בסכסוך הערבי-ישראלי, יד יצחק בן-צבי, 2019
רות גביזון (עורכת), שישים שנה להחלטת כ"ט בנובמבר 1947 : החלטת החלוקה והמחלוקת, מרכז מציל"ה, ירושלים 2009.
קישורים חיצוניים
על כ"ט בנובמבר והקלטת ההצבעה באו"ם באתר הכנסת
(קישור ישיר להקלטה)
תוכנית החלוקה - ההצבעה באו"ם והתגובות בארץ, בארכיון הסרטונים של AP, נובמבר 1947
תפילה להצלחת ההצבעה באו"ם, כתבה באתר חינוך של הספרייה הלאומית
נוסח החלטת האומות המאוחדות על הקמת המדינה העברית (תוכנית חלוקה) באתר הכנסת
אסתר אשכנזי, הדרך לכ"ט בנובמבר – שאלת ארץ ישראל 1945–1947, הרצאה מצולמת באתר תולדוט
על החלטת כ"ט בנובמבר ויישומה, פעילות אינטראקטיבית, עמלנט
דנה מסד, ייצוגים של כ"ט בנובמבר בקולנוע ישראלי עלילתי, באתר האוניברסיטה הפתוחה, נובמבר 2017
ארכיון החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל - כ"ט בנובמבר 1947 באתר ארכיון המדינה.
כ"ט בנובמבר, באתר הבנק אוצר התיישבות היהודים
אלון קדיש, מתי החלה מלחמת העצמאות?, המחלקה להיסטוריה בצה"ל, 2022.
זיוה שמיר, רוח גדולה חלפה...על שירו של אלתרמן "ויהי ערב" לציון הכ"ט בנובמבר, באתר מב"ע, נובמבר 2023
הערות שוליים
קטגוריה:המנדט הבריטי: היסטוריה
קטגוריה:1947 בארץ ישראל
קטגוריה:מונחים וכינויים ביישוב
*
en:United Nations Partition Plan for Palestine#The vote | 2024-10-06T13:17:25 |
סובלנות | שמאל|ממוזער|200px|צלב אנדרטת זיכרון יחד עם חנוכייה באוקספורד שבאנגליה
סוֹבְלָנוּת היא ערך מוסרי. סובלנות היא קבלה והתייחסות בכבוד, בהבנה ובהיעדר אפליה כלפי השונים מבחינה חברתית, תרבותית או דתית, גם אם אינם מסכימים או תומכים בדעותיו, התנהגויותיו או אמונותיו של האחר.
הגדרה בסיסית
סובלנות היא ערך הנובע משיקול מוסרי שבו בוחרים באיפוק כלפי עמדות, אמונות, פעולות, קבוצות או פרטים שלא מסכימים להם או שאינם מקובלים. חוסר הסכמה הוא תנאי הכרחי למושג הסובלנות. הגדרת אדם כסובלני הוא כאשר הניגוד בינו לבין מושא הסובלנות מהותי. משום כך, הניגוד הוא בדרך כלל בולט לעין (כמו מין, צבע עור, מראה או לבוש) או לאוזן (לדוגמה, תפילות, שירה, דיבור בשפה זרה). יכולת התערבות הוא תנאי הכרחי למושג הסובלנות. טעמים ערכיים הם תנאי הכרחי למושג הסובלנות, כדי להבדיל מאיפוק מטעמים אחרים, או אדישות או תועלת. בחירה מודעת היא תנאי הכרחי למושג הסובלנות – כלומר בכוונה תחילה, כדי להבדיל מאדישות. ההימנעות מפעולה נגדית היא תנאי הכרחי. הסובלנות לפיכך היא עמדה פעילה ואינה מושג יחסי. הערכים שעליהם מגוננת הסובלנות הם חירות וחופש בחירה שוויוני. סובלנות דורשת אכפתיות לרווחת הזולת. סובלנות היא בעיקר איפוק. לא להפעיל כוח שיש בידי הסמכות להפעיל נגד ערכים ודעות והתנהגויות שאינם הולמים את ערכיה.
סובלנות מתקיימת בשני מישורים:
חברה כלפי פרטיה שיש ביניהם פערים, בעיקר הבדלי מעמד
חברה כלפי קבוצות אחרות ותרבויות שונות
ישי מנוחין טוען שסובלנות ופלורליזם מתנגשים זה בזה. בפלורליזם מקבלים את האחר בלי שזה יגרום לסבל, כלומר באופן חיובי ועם הכרה בלגיטימיות של כל אחת מהעמדות במסגרת גבולות מוסכמים. מנוחין טוען לפיכך שהמונח סובלנות מיותר ועדיף להשתמש בפלורליזם דמוקרטי – כדי להכיר באזרחים שווים בעלי דוקטרינות דתיות ומוסריות סבירות.
תנאים להחלטה ומשמעות הסובלנות
סובלנות מתקיימת רק כאשר יש ניגוד בין הסובלני למושא הסובלנות. לדוגמה, לא ניתן לומר שתושבת שאנגחאי מפגינה סובלנות כאשר אינה מתנגדת למגורי סינים בבניין מגוריה, ולא ניתן לומר שתושב שכונת מאה שערים שדעתו נוחה מהנחת תפילין בשכונתו הוא סובלני. לעומת זאת, תושבת שנגחאי או מאה שערים ייחשבו לסובלנים כאשר יגלו יחס דומה לפגאני בן טנגניקה בנסיבות דומות.
תנאי נוסף להגדרת אדם כסובלני הוא שהניגוד בינו לבין מושא הסובלנות יהיה מהותי. משום כך, הניגוד הוא בדרך כלל בולט לעין (כמו מין, צבע עור, מראה או לבוש) או לאוזן (לדוגמה, תפילות, שירה, דיבור בשפה זרה). סובלנות כלפי פרטים שוליים וגילוי אי-סובלנות כלפי ניגודים מהותיים אינו יכול להיחשב סובלנות.
תנאי שלישי להגדרת אדם כסובלני הוא היכולת שלו להיות סובלני. כלומר, שתהיה לו יכולת לבטא בהתנהגות, בדיבור או במעשה אי-סובלנות, כאשר הוא בוחר במודע לנהוג בסובלנות.
סובלנות, בחברה, בתרבות ובדת, פירושה הסכמה קבוצתית ואישית עם קיומו של האחר, מי שדעותיו והתנהגותו שונים משלנו, והימנעות מפגיעה בו עקב היותו שונה.
חלק חשוב מהדמוקרטיה הוא הבנת רוח האדם, ובפרט הידיעה כי בני האדם אינם עשויים מקשה אחת. יש ביניהם מתיחויות ויריבויות בצד חברות ושיתוף פעולה וכן יש בהם שילוב של מעלות וחולשות אנוש. מכאן נובע, שאין מנוס בפוליטיקה מריבוי גוונים, מפיוס בין יריבים, מפשרות בין גישות מנוגדות, משיווי משקל בין אינטרסים ומיצירת מחסומים נגד כוח גס ופיתויי השלטון.
דבריו של פריקלס משקפים את המתינות, את הפשרנות ואת הסובלנות המובנות מאליהן בכל תרבות דמוקרטית. הפתיחות והסובלנות באות לידי ביטוי בין היתר בקביעתו ש"אין אנו אוסרים את הישיבה בעירנו על שום איש". דהיינו, אין מגרשים זרים ואין מגבילים את חופש פעולתם. אכן, הדמוקרטיה האמיתית היא חברה פתוחה גם כלפי חוץ; קשה לנהוג על פי עקרונות של חופש, סובלנות ופתיחות בתוך המדינה ובה בעת ליצור חיץ בלתי חדיר בינה לבין העולם החיצון.
סובלנות מקושרת בדרך כלל עם פתיחות כלפי האחר, נכונות לקבל את שונותו והסברה כי באותה שונות עשוי להיות טמון ערך שמגלה הסובלנות עשוי לצאת נשכר ממנו. תרבויות סובלניות יותר הן בדרך כלל אלו שיש להן קשרים ויחסי גומלין עם תרבויות אחרות, ומבנה תרבותי פנימי היררכי פחות ובעל ניעות חברתית (מוביליות) גבוהה יותר. לרוב, מידת הסובלנות של חברה קשורה להיקף קשרי הסחר שיש לה עם תרבויות אחרות ולמידת הבידוד הפיזי והתרבותי של החברה.
גורמים התורמים להיעדר סובלנות הם סגירות, מבנה תרבותי היררכי, ניעות חברתית נמוכה יותר, וקשרי סחר ותרבות דלים עם תרבויות אחרות. אחד הגורמים הנפוצים לאי–סובלנות הוא דוגמטיזם דתי, הרואה בדת הספציפית את האמת היחידה שאין בלתה, ודוחה אופני חיים אחרים כבלתי קבילים. היעדר סובלנות נפוץ גם בחברות אחרות שבהן רווחת התפיסה כי השלטון או השליטים מחזיקים באמת מוחלטת כלשהי ודוחים גרסאות אחרות של האמת.
אביעזר רביצקי מציין את ה"סובלנות" כגורם התומך ב"חופש הביטוי".
סובלנות כפטרנליזם והיעדר שוויון
הפילוסוף מייקל וולצר כותב בספרו "על הסובלנות" שהיא תמיד יחס לא שוויוני שבו הקבוצות או היחידים מושאי הסובלנות נמצאים במעמד נמוך, כך שהתייחסות סובלנית היא פעולה של כוח, וקבלתה היא השלמה עם חולשה. צריך לשאוף לאמץ במקום סובלנות כבוד הדדי בין בני אדם.
התערבות הומניטרית פועלת בשם הסובלנות ובעזרת הסכמים בין-לאומיים עבור תושבים מדוכאים כדי להביא להם רווחה גדולה יותר, לדוגמה, הסנקציות נגד דרום אפריקה. במדינות לאום הקבוצה השלטת מארגנת את החיים הציבוריים לפי תרבותה ומנציחה אותה על ידי החינוך המקנה את סמליה וטקסיה וחגיה, זו המטרה של הקמת מדינת לאום. המדינה יכולה להרשות לעצמה להיות סובלנית כלפי המיעוטים שלה. כמיעוט הם רשאים להקים אגודות וולונטריות, בתי ספר, ארגוני תרבות, אך לא אוטונומיה שלטונית. כמו בקטלוניה שבספרד. סובלנות מתקיימת בד בבד עם אי שוויון. קבוצה אתנית או דתית שהיא גם במעמד נמוך תהווה מוקד לחוסר סובלנות קיצוני שיתבטא לא בגירוש או בטבח משום שהם מועילים לחברה בעבודה שאף אחד לא מוכן לעשות, אלא באפליה מתמדת, דחייה והשפלה – כמו מהגרים בלתי חוקיים. ההשלמה עם נוכחותם אינה סובלנות אלא התעלמות.
הפילוסוף ירמיהו יובל טוען שבעבר סובלנות הייתה עניין של חסד פטרוני חד-צדדי מצד מי שהכוח בידו. וכדי לשנות את ערכו צריך להחליפו במושג סובלנות כזכות ולא לבטל אותו. סובלנות היא הכרה באנושיות, זו אינה אמפתיה, היא אינה רגשית, והיא מתגלה דווקא במצב של עוינות וניגודים. סובלנות משמעה לסבול מהזולת ולהתגבר. הסבל הוא הבסיס לסובלנות.
בישראל, טוען וולצר, קשרי הקהילה חזקים עד כדי כך שהם משסעים את החברה למחנות אתניים, דתיים ואידאולוגים קשיחים שכל אחד מהן מגן על גבולותיו ועל ערכיו, ויחד עם זאת הם כלואים בו בלא שבחרו בו.
דו"ח הוועדה הציבורית לגיבוש מדיניות ממלכתית בנושא חינוך לחיים משותפים בין יהודים לבין ערבים בישראל בראשות פרופ' גבי סלומון וד"ר מוחמד עיסאוי (2009) ציין כי: "סעיף מיוחד באמנה מחייב את המדיניות לאמץ אמצעים בתחום החינוך, להילחם באפליה גזעית ולקדם הבנה, סובלנות וידידות בין קבוצות אתניות ולאומיות במדינה. מושג 'השותפות' מעצם הגדרתו מכיל: שוויון בין השותפים. שמשמעו, שוויון בהזדמנויות, שוויון בתהליכי קבלת ההחלטות, ובמשאבים. בנוסף, השוויון הוא מעבר לשוני התרבותי, החברתי והלאומי, להבדלים בהשקפות הפוליטיות ולהזדהויות נוספות."
באסלאם
האסלאם קרא לסובלנות גם עם הלא מוסלמים, וקרא לחיי דו קיום ושלום וידידות ללא קשר לאמונתם, צבע עורם או מוצאם. וזה בא לידי ביטוי בכמה צורות.
בסאם טיבי במאמרו "זכויות אדם באסלאם ובמערב" טוען שדמוקרטיה וזכויות אדם הן הערבות העיקרית לכבוד האדם. והפונדמנטליזם המוסלמי הוא הזן האחרון של טוטליטריות ההולך בעקבות הפשיזם והקומוניזם. פונדמנטליזם מעניק לאמונה אופי אידאולוגי ומגייס אנשים נגד האויב הלא מאמין. על מנת שיהיה אפשר לגשר בין תרבויות חייבים להבין את העובדות: 1. התורות האסלאמיות והמערביות הן בעלות השקפה אוניברסלית ולכן הן מתנגשות. 2. האסלאם הוריש למערב הישגים פילוסופיים ומדעיים ואת עליונות התבונה. אך המערב התפתח הלאה והאסלאם לא. 3. האסלאם גרם לפוליטיזציה של הדת. המערב ליהירות והגמוניה פוליטית. 4. רעיון זכויות אדם שייך למוסר אוניברסלי. מוסר כזה חייב להתבסס על חילוניות של הפרדה בין דת ופוליטיקה.
כמוסלמי, טוען טיבי, ידוע לו שהשריעה מנוגדת לרעיון זכויות אדם אינדיבידואליות בהבחנתה למי מגיע זכויות. לכן זכויות אדם הן חילוניות אך אינן מנוגדות לדת, אלא נמצאות במישור ערכי אחר. באסלאם החק אדם כפוף לחק אללה ולכן יש הבדל בין השריעה לבין נורמות מודרניות אליהן צריך להתאים.
סובלנות המוסלמי כלפי המוסלמי
פסוקי הקוראן ואמירות הנביא קוראים להתנהג בסובלנות וסלחנות, ואי השבת רעה תחת רעה, ועל זה יש תגמול מאללה, לדוגמה:
הנביא אמר "אללה לא יוסיף לעבד תמורת סלחנותו אלא יוקרה".
אללה אמר בפסוק 34 בסורת פוסילאת (פרק 41: האותות המבוארים) "תשיב טובה תחת רעה, ואז ייהפך אויבך לידיד מקורב לך ואיש האמונים שלך".
אללה אמר בפסוק 134 בסורת אאל עמראן (פרק 3: בית עמרם) "הסולחים לאנשים כי אללה אוהב את המיטיבים".
סובלנות המוסלמי כלפי הלא מוסלמי
הקוראן קבע יסודות להתייחסות ללא מוסלמים, ומהם:
לנהוג כלפיהם בחסד, צדק, וסובלנות, אם הם אינם אויבים של האסלאם.
האסלאם אסר על מלחמה בלא מוסלמים, כל עוד הם אינם תוקפים את המוסלמים או ארצות האסלאם. הנביא אמר "ומי שהורג בעל ברית, לא יריח את ריח גן העדן".
הקוראן ציווה שהוויכוח עם "עמי הספר" (היהודים והנוצרים) יהיה בטוב, והתיר להתחתן עם בנותיהם.
האסלאם ציווה לכבד את ההורים ולעשות איתם טוב, אפילו אם ינסו למנוע מילדיהם להתאסלם. אללה אמר בפסוק 15 בסורת לוקמאן (פרק 31: לוקמאן) "אך אם יתאמצו לאלץ אותך לצרף לי שותפים (לעבוד אלילים) אשר אינך יודע עליהם דבר, אל תשמע בקולם, אך בכל זאת התנהג אליהם בהגינות בעולם הזה, והמשך ללכת בדרך של הצדיקים, בסוף כולכם תשובו אלי ואני אספר לכם מה הייתם עושים".
האסלאם מכבד את חופש הפולחן, האדם חופשי להתאסלם או לא. אללה אמר בפסוק 256 בסורת אל-בקרה (פרק 2: הפרה) "אין דת בכפייה".
סובלנות לחוסר סובלנות
וואלצר, קארל פופר וג'ון רולס דנו בפרדוקס הסובלנות לחוסר סובלנות. וואלצר תהה "האם עלינו לסבול את הלא הסובלני?"
הוא מציין כי מרבית הדתות הנהנות מסובלנות, לא סובלניות עצמן, לפחות במובנים מסוימים.
רולס טוען כי יש לסבול זרם לא סובלני בחברה סובלנית אלא אם כן הזרם מאיים ישירות על ביטחון החברה.
הוא קושר עיקרון זה ליציבות החברה הסובלנית, שבה חברי זרם לא סובלני בחברה סובלנית, ירכשו לאורך זמן את הסובלנות של החברה הרחבה יותר.
פרדוקס הסובלנות
פרדוקס הסובלנות, או הפרדוקס גבולות הסובלנות, הוא פרדוקס לוגי בתורת ההחלטות.
הפרדוקס קובע שאם חברה היא סובלנית ללא גבולות, בסופו של דבר היכולת לסובלנות מנוצלת או מושמדת על ידי הלא סובלנים.
הפרדוקס נוסח לראשונה על ידי קארל פופר בשנת 1945. הוא תיאר זאת כרעיון פרדוקסלי לכאורה, כי "כדי לקיים חברה סובלנית, החברה חייבת להיות בלתי סובלנית לחוסר סובלנות.
מה שבתורו שוחק את גבולות ההגדרת הסובלנות".
ראו גם
יום הסובלנות הבין-לאומי
קישורים חיצוניים
מיכאל אברהם, מחירה של הסובלנות, כתב העת "דעות", גיליון 60, באתר נאמני תורה ועבודה
בן-יצחק, אלישי, "הסובלנות כערך חברתי", הדף השבועי, אוניברסיטת בר-אילן גיליון מס' 1276 (תשע"ח)
מרכז הינם לסובלנות
הוראת סובלנות
Test Yourself for Hidden Bias
הערות שוליים
קטגוריה:מדע המדינה
קטגוריה:סוציולוגיה
קטגוריה:אתיקה | 2024-09-06T05:34:44 |
המוסדות הלאומיים | שמאל|ממוזער|250px|המוסדות הלאומיים עד מלחמת העולם הראשונה
שמאל|ממוזער|250px|בית המוסדות הלאומיים בירושלים
המוסדות הלאומיים, הם המוסדות שהקימה התנועה הציונית בירושלים בתקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל, כתשתית לקראת הקמת המדינה, ולביצוע פעולות מדיניות לקידום הציונות. המוסדות הלאומיים ממשיכים לפעול, אך תפקידם ומעמדם השתנו לאחר הקמת המדינה.
במוסדות הלאומיים נכללים:
ההסתדרות הציונית העולמית
לפני הקמת המדינה שימשה כמעין ממשלה שבדרך.
מאז קום המדינה עוסקת בעידוד העלייה, בהידוק הקשר בין מדינת ישראל ויהדות התפוצות ובחינוך ציוני ויהודי התפוצות.
הסוכנות היהודית
לפני הקמת המדינה ייצגה את העם היהודי בפני ממשלת בריטניה, בעלת המנדט על ארץ ישראל.
מאז קום המדינה ממשיכה לעסוק בנושאי עלייה וקליטה, התיישבות וחקלאות.
הקרן הקיימת לישראל
לפני הקמת המדינה עסקה ברכישת קרקעות בארץ ישראל לשם יישוב יהודים בהן.
מאז קום המדינה עוסקת במפעלי ייעור, פריצת דרכים והכשרת קרקע.
קרן היסוד
עד לקום המדינה – הזרוע הכספית של הנהגת היישוב.
מאז קום המדינה התרכזה קרן היסוד במימון העלייה וקליטת העולים ובמימון פעולות הסוכנות היהודית.
עד כינון האספה הלאומית היה עיקר הפעילות הארגונית בידי ההנהלה הציונית שקיימה מגעים עם השלטון המנדטורי בארץ ישראל ובבריטניה ועם מוסדות חבר הלאומים. המוקד העיקרי היה בלונדון, שם ניהלו ויצמן וחברי ההנהלה את עיקר פעילותה. מוקד שני, חלש יותר, היה בירושלים, שבה ישבו נציגי ההנהלה הציונית, כמו הקולונל פרדריק קיש. הסניף בירושלים ניהל מגע עם ממשלת המנדט, כשהוא כפוף להוראות המרכז בלונדון.
דוגמאות נוספות למוסדות לאומיים: אספת הנבחרים, הוועד הלאומי (שימש מעין ממשלה ל"מדינה שבדרך"), הרבנות הראשית (טיפלה בענייני הדת; בתי כנסת, שחיטה, קבורה), הסוכנות היהודית.
פעילות המוסדות הלאומיים הייתה מותנית אמנם בקבלת היתרים מהשלטון הבריטי. עם זאת, חיזקו המוסדות הלאומיים את התחושה של מעין מדינה ריבונית ויצרו בסיס משותף ליישוב למרות פיצולו האידאולוגי.
ראו גם
בית המוסדות הלאומיים
משה ליסק ודן הורוביץ, מיישוב למדינה, תל אביב, עם עובד 1977
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ההסתדרות הציונית
קטגוריה:ארגונים ומוסדות ביישוב | 2024-08-01T03:28:57 |
חיל הרפואה | חיל הרפואה בצבא הגנה לישראל הוא החיל העוסק ברפואה וכפוף לאגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה של צה"ל. החיל עוסק בקביעת מדיניות הטיפול הרפואי ותורת הסיוע הרפואי לכל הדרגים. מתן טיפול רפואי מיטבי לחיילי צה"ל, במלחמה, בביטחון שוטף ובשגרה, בקידום הבריאות בצה"ל, ובקידום הרפואה הצבאית. בראש החיל עומד קצין הרפואה הראשי (קרפ"ר), ולו אחריות רב-זרועית בתחום מדיניות הריפוי והשירות הרפואי, תורות ותפיסות חר"פ, הכשרת כוח אדם רפואי ושיבוצו, השברת ציוד רפואי ועוד.
על פי חוק הבריאות הממלכתי, מוטלת על חיל הרפואה האחריות המלאה לבריאותו של כל חייל בשירות סדיר, וזאת במקום קופות החולים האזרחיות ששירתו כל חייל טרם גיוסו.
חיל הרפואה משולב במערכת הבריאות הלאומית ומהווה מוקד ידע בתחומים ייחודיים כגון רפואת אב"כ, טראומה ועוד. החיל משתתף, במסגרת הרשות העליונה לאשפוז, בתכנון, ארגון, פיקוח על הכוננות, והפעלת מערכת הבריאות בשעת חרום.
קצין הרפואה הראשי (הקרפ"ר) הנוכחי הוא תא"ל דר' זיוון אביעד-בר.
טקסט=נגמ"ש של חיל הרפואה על משאית|ממוזער|נגמ"ש של חיל הרפואה על מוביל|226x226 פיקסלים
מבנה החיל
מפקדת קצין הרפואה הראשי (מקרפ"ר) כפופה לאגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה
היסטורית החיל
הקמת חיל הרפואה
250px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון לשירותי הרפואה של ההגנה בתל אביב
חיל הרפואה החל את דרכו כ"שירות רפואי" בסוף 1947 והתבסס על השירות הרפואי של "ההגנה", שפעל בשילוב עם המוסדות הרפואיים האזרחיים.
עם פרוץ מלחמת העצמאות היה צורך להתאים את השירות הרפואי לצבא ההולך וקם.
באותה עת, תחילת מלחמת העצמאות כינס דוד בן-גוריון בביתו דיון בנושא המערך הרפואי, כאשר הדובר הראשי בדיון היה ד"ר חיים שיבא, רופא בכיר ב"הגנה", בעל ניסיון ברפואה צבאית בשרות הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה.
דוקטור שיבא טען שיש להקים שירות רפואי דינמי נפרד מהמערכת האזרחית, שייתן מענה לגיוס הצפוי, לטיפול בנפגעים ובשיקומם לאחר מכן. בן-גוריון ויגאל אלון תמכו בהצעתו של ד"ר שיבא ומינו אותו לראש השירות הרפואי שבמהרה הפך לחיל הרפואה.
לאחר מלחמת העצמאות החל צה"ל בארגונו הפנימי ובתוכו גם חיל הרפואה. בשלב הראשון ארגנו את מפקדת קצין הרפואה הראשי (מקרפ"ר), יחידות פיקודיות וחיילות של חיל רפואה.
בראש חיל רפואה ניצב סגן-אלוף ד"ר אברהם עצמון.
הוקמו מרפאות בסיסיות, מרפאות חוץ מקצועיות, מרפאת שיניים, חדרי חולים וחוליות של רפואה מונעת.
בתחילה הוכשרו בבתי הספר לרפואה צבאית רק חובשים וסניטרים, ומשנת 1950 הוחלט לכלול גם קורסים לקציני רפואה.
נערכו פעולות להעלאת הרמה התברואתית במחנות צה"ל. בשנת 1951 הוקם המכון לחקר הרפואה הצבאית. הישגי המכון היו מרשימים ועוררו התעניינות גם בצבאות אחרים.
הנצחה
עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון במקום בו היה מרכז שירותי הרפואה של ההגנה שהפך אחר כך לחיל הרפואה, ברחוב נחלת בנימין 22.
ביער מודיעין יש אנדרטה משיש עליה חקוקה שבועת חיל הרפואה.
בבסיס מרפ"א צפון נמצאת אנדרטת חיל הרפואה ואתר התייחדות עם חללי חיל הרפואה, בה נערך מידי הטקס השנתי לזכר הנופלים מחיל הרפואה.
מפקדי חיל הרפואה לדורותיו
שםתקופת כהונההערות סא"ל ד"ר חיים שיבא 1948–1949 הקרפ"ר במלחמת העצמאות. לימים פרופסור, מנכ"ל משרד הבריאות, בית חולים בילינסון ובית חולים תל השומר. אל"ם ד"ר אברהם עצמון 1949–1956 פעולות התגמול. לימים מנהל המכון לרפואה ספורטיבית ומייסד המועצה לרפואת ספורט שליד ההתאחדות לכדורגל אל"ם פרופ' ברוך פדה 1956–1962 מלחמת סיני. לימים מנכ"ל משרד הבריאות ומנהל בתי חולים תא"ל ד"ר אליהו גילון 1962–1967 מלחמת ששת הימים תא"ל ד"ר ראובן אלדר 1967–1972 מלחמת ההתשה תא"ל ד"ר משה קורדובה 1972–1975 מלחמת יום הכיפורים תא"ל פרופ' דן מיכאלי 1975–1979 מבצע אנטבה ומבצע ליטני. לימים מנכ"ל משרד הבריאות ומנהל בית החולים איכילוב תא"ל פרופ' ערן דולב 1979–1983 מלחמת לבנון הראשונה תא"ל ד"ר משה רוח 1983–1987 לימים מנהל המרכז הרפואי רמב"ם תא"ל פרופ' יהודה דנון 1987–1991 האינתיפאדה הראשונה תא"ל ד"ר מיכאל וינר 1991–1994 תא"ל ד"ר יהושע שמר 1994–1997 לימים מנכ"ל משרד הבריאות ומכבי שירותי בריאות תא"ל פרופ' אריה אלדד 1997–1999 לימים חבר הכנסת תא"ל ד"ר גיורא מרטינוביץ' 1999–2003 האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן תא"ל ד"ר חזי לוי 2003–2007האינתיפאדה השנייה, תוכנית ההתנתקות ומלחמת לבנון השנייה. לימים מנהל מרכז רפואי ברזילי ומנכ"ל משרד הבריאות תא"ל ד"ר נחמן אש 2007–2011 מבצע עופרת יצוקה, לימים מנכ"ל משרד הבריאות תא"ל פרופ' יצחק קרייס 2011–2014 מבצעי עמוד ענן, שובו אחים וצוק איתן, לימים מנהל המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא - תל השומר תא"ל ד"ר דודו דגן 2014–2017תא"ל ד"ר טריף בדר 2017–2020 הקרפ"ר הראשון מהעדה הדרוזית; מגפת הקורונה בישראלתא"ל פרופ' אלון גלזברג 2020–2024 מגפת הקורונה בישראל, מבצע שומר החומות, מלחמת חרבות ברזלתא"ל ד"ר זיוון אביעד-בר 2024–מכהן מלחמת חרבות ברזל
שמאל|ממוזער|300px|אנדרטת חיל הרפואה ביער מודיעין
הוראות קצין הרפואה הראשי
בחיל הרפואה קיימים כמה כרכים של הוראות מחייבות שנחתמו על ידי קציני הרפואה הראשיים של צה"ל לדורותיהם, אשר דנות בהיבטים השונים של הרפואה בצה"ל: מסדר חולים, מתן ימי מנוחה (ימי ב', ימי ג' או ימי ד'), סמכויות החובש, הרופא, האחות, רופא השיניים, הרופא המומחה וסייעת השיניים, אופן הטיפול בפגיעות טראומה, הוראות להקמת מרפאה צבאית או תאג"ד בשגרה או בחירום, הוראות הדנות בקב"נים ובבריאות הנפש בצה"ל ועוד.
ההוראות מתעדכנות מעת לעת על ידי הקרפ"ר המכהן.
מערך ההדרכה של החיל
מערך ההדרכה של חיל הרפואה מורכב משלושה גופים:
ענף תורה והדרכה
ענף זה במפקדת קצין הרפואה הראשית הוא גוף המטה המתווה את תורת ההדרכה והאימונים של חיל הרפואה.
בין היתר מכיל את מדריכי המח"צ (מצילי חיים צבאיים) האחראים להסמכת עזרה ראשונה מורחבת לתומכי הלחימה והלוחמים בצה"ל.
מדריכי המח"צ מתחלקים ל-2 סוגים:
1. חוליית המח"צ האחראים על הכשרות החיילים בשלב הטירונות.
2. מדריכי המח"צ בצאלים האחראים על אימון ורענון כשירות הלוחמים בתחום העזרה הראשונה, תרגול זירות ארן וסימולטורים.
בנוסף, ישנם חובשים אשר יוצאים לקורס מדריכי מח"צ ובמקביל לתפקידם כחובשים מאמנים ומכשירים את החיילים ביחידתם.
בה"ד 10
בה"ד 10 הוא בית הספר לרפואה צבאית הכפוף לחיל הרפואה ונמצא במחנה שרון (הנקרא בפי כל עיר הבה"דים). בבה"ד מתקיימים קורסים המכשירים את סגלי הרפואה של צה"ל בסדיר ובמילואים. מפקד הבה"ד הוא קצין בדרגת אל"ם ׁ(קצין ארגון רפואה שאינו רופא). ההכשרה בבה"ד מתבצעת במסגרת של מגמות המחולקות לפי נושאי ההכשרה בהן.
מס"ר (לשעבר נקרא חוליה ארצית)
"מס"ר" (מסגרות רפואה) היא יחידה תחת "מגמת מפקדים" המונה מספר מדריכים מצומצם, אשר אחראית על אימון כלל צוותי הרפואה בצה"ל והכשרתם לזמן מלחמה. האימונים הם אימוני צוות אשר מכינים את הצוותים לתפקוד בזמן חירום, הן כצוות תאג"ד והן כפלוגות רפואה שונות.
החוליה עובדת עם יחידות רפואה המתגייסות כחלק מאימון יחידת האם שלהן בכל רחבי המדינה. בנוסף לאימונים הרבים, ישנם שבועות בהם יוצאים המדריכים להשתלמויות בבתי חולים ולסיפוחים למד"א, במטרה להעלות את רמת מקצועיותם ולהשאירם מוכנים לפעולה.
חוליה פיקודית (חו"פ)
מדריכי החוליה הפיקודית מאמנים צוותים רפואיים בסדיר ובמילואים למתאר הבט"ש בכל רחבי ישראל.
כמו כן אחראים המדריכים לכל תחום ההדמיה הניידת בתחומי הפיקוד (צנת"ר) ומשתתפים באופן קבוע בבקרה על תרגילי יחידות הפיקוד.
החו"פ כפופים לבה"ד 10 בכל הקשור למקצועיות והדרכה ולפיקוד עצמו בכל שאר התחומים.
כוח האדם בחיל הרפואה
רופאים
קיימים שני מסלולי קידום של רופאים בחיל הרפואה, המסלול הקדמי והמסלול העורפי. המגמה בחיל הרפואה היא לתעדף באיוש את יחידות השדה והיחידות הקדמיות על מנת לתת מענה מיטבי ללוחמים, לבא"חים ולבט"רים.
המסלול העורפי
המסלול העורפי דורש מקצין הרפואה לתפקד באופן דומה לרופא משפחה. לרוב התפקיד הראשון הוא רופא במרפאה עורפית או רופא מסתובב בגדודים וחטיבות, ותפקידי ההמשך הם תפקידי מטה.
המסלול הקדמי
המסלול הקדמי מורכב יותר ודורש מיומנויות של קצין קרבי, ידע בבנית תוכנית רפואה למבצעים, ידע בפיקוד וניהול הרפואה בקרב, בפריסת ופיקוד על תחנת איסוף הנפגעים הגדודית תאג"ד ומיומנות רבה ברפואת חירום וברפואת שגרה.
קצין רפואה גדודי (קרפ"ג) – קצין הרפואה הגדודי הוא רופא בהכשרתו שעבר קורס קצינים וקורס קציני רפואה (קר"פ) ומשמש כקצין הרפואה והרופא המוצמד תדיר לגדוד שריון, חי"ר, תותחנים או הנדסה הן בשיגרה והן בחירום. זהו תפקיד ראשון. בשונה משאר מסיימי קורס הקצינים דרגתו של הקרפ"ג היא סגן מיד בסיומו של קורס רופאים (מהווה השלמה חילית).
קצין רפואה חטיבתי (קרפ"ח) – בחטיבה סדירה קצין הרפואה החטיבתי הוא רופא בהכשרתו בוגר קורס קציני רפואה מתקדם, ומשמש כרופא המוצמד לחטיבת שריון או חי"ר ואגד ארטילרי הן בשיגרה והן בחירום. בחלק מהחטיבות מרחביות, הקרפ"ח הוא רופא. דרגתם של הרופאים הללו ברוב המקרים היא סרן. במרבית החטיבות המרחביות הקרפ"ח הוא קצין ארגון רפואה.
רופא ביחידה מובחרת / מיוחדת / הדרכה / תפקידי מטה / מחקר / מפקד מרפאה – לרוב אלו תפקידים שניים או שלישיים במסגרת קבע ראשוני, כתלות בתפקיד. דרגתם של הרופאים הללו ברוב המקרים היא סרן או רב-סרן (אם נדרש לחתום על קבע נוסף, בעיקר ביחידות מיוחדות או מרפאות גדולות מאוד).
קצין רפואה פעילה (קרפ"פ) – קצין הרפואה הפעילה הוא רופא בהכשרתו הממונה בכל פיקוד או זרוע על אישורים וסמכויות שאינן שייכות לרופאים הגדודיים או החטיבתיים. לדוגמה – פטורים חריגים, ממושכים או קבועים. לרוב זהו תפקיד שלישי. דרגתו של קצין הרפואה הפעילה היא סרן.
מפקד פלוגת החייאה קדמית
מ"פ פלה"ק הוא רופא לרוב בזמן התמחות, אשר ממלא תפקיד משני. דרגתו היא רב-סרן.
קצין רפואה אוגדתי (קרפ"א) – קצין הרפואה האוגדתי הוא רופא בהכשרתו, לאחר התמחות, המוצמד לאוגדה ומפקד בה על הרפואה בשיגרה ובחירום. רופא יגיע לתפקיד זה לאחר שיסיים התמחות ויהיה עם רקע של תפקידי שדה (קרפ"ג, קרפ"ח ועוד) וכן תפקידי מטה שונים. דרגתו של קצין הרפואה האוגדתי היא סגן-אלוף.
מפקד רפואה פיקודי (מר"פ) / קצין רפואה חיילי (קרפ"ח) – מפקד הרפואה הפיקודי או קצין הרפואה החיילי (בחיל האוויר וחיל הים) הוא רופא בהכשרתו הממונה על ניהול ופיקוד על הרפואה בפיקוד. דרגתו של מפקד הרפואה הפיקודי היא אלוף-משנה.
תפקידי מטה בכירים
ראשי מדורים (רמ"ד) / ענפים (רע"ן) במקרפ"ר – אלו תפקידי מטה לקצינים בכירים שברוב המקרים עברו במסלול הקדמי. דרגתם רב-סרן או סא"ל כתלות בתפקיד.
ראשי מחלקות במקרפ"ר – מאוישים על ידי רופאים. דרגתם היא אלוף-משנה.
קצין הרפואה הראשי (קרפ"ר) הוא תוארו של מפקד חיל הרפואה בצה"ל. הקרפ"ר הוא מפקדם של כל כוחות הרפואה בצה"ל, והמפקד המקצועי העליון של כל תחום הרפואה בצה"ל. הוא כפוף פיקודית לראש אט"ל בדרגת אלוף.
דרגתו של קצין הרפואה הראשי היא תת-אלוף.
הקרפ"ר הוא רופא וקצין שעבר את כל מסלול התפקידים – החל מתפקיד קצין רפואה גדודי (קרפ"ג), עבור בקצין רפואה חטיבתי (קרפ"ח), קצין רפואה בתפקיד רוחב כלשהו – לרוב במפקדת קצין הרפואה הראשי (מקרפ"ר) או קצין רפואה פעילה (קרפ"פ), וכלה בקצין רפואה אוגדתי (קרפ"א), קצין רפואה פיקודי (מר"פ) וסגן קרפ"ר.
בכל המקרים, קרפ"ר הוא רופא שעבר התמחות בתחום כלשהו ורכש ניסיון מעשי בבתי חולים בישראל ובעולם.
תפקידו של הקרפ"ר מתאפיין בעיקר בעבודה מינהלית ופיקודית; בעבודתו היומיומית אין כמעט מקום להכרעות מקצועיות – לשם כך מועסקים יועצים מומחים בכל תחום מתחומי הרפואה.
קצינים שאינם רופאים
קצין ארגון רפואה (קא"ר)
רוב הקא"רים מתחילים את דרכם כחובשים או בעלי מקצועות פארא-רפואיים. תפקידם אינו כולל טיפול בחולים ופצועים כי אם ניהול כח האדם והציוד הרפואי או קידום הידע המקצועי.
מפקד בה"ד 10 הוא קא"ר בדרגת אלוף-משנה וזו הדרגה הגבוה ביותר של קא"ר בצה"ל.
לנוכח המחסור ברופאים בצה"ל בתחילת המאה ה-21, החלה מגמה של איוש תפקידי קצונה רפואיים בכירים, שאינם דורשים טיפול בחולים, כדוגמת קצין רפואה חטיבתי (קרפ"ח) ומעלה, בקציני ארגון רפואה.
אחים ואחיות
קצינים שלמדו תואר ראשון בסיעוד. הגיוס למערך מתבצע בעיקר דרך העתודה האקדמית במסלול פסגה. הלימודים במסלול נערכים בבית הספר למקצועות הבריאות של האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת חיפה, ובסיומם מוענקים לצוערים תואר ראשון בסיעוד (BA/BSc) ותעודת הסמכה (רישוי) מטעם משרד הבריאות לעסוק בסיעוד בישראל.
האחים והאחיות משרתים בתפקידים מגוונים ביניהם:
תפקידים קליניים בגדודים ויחידות קדמיות, בבסיסי הדרכה ואימון חטיבתיים ומרפאות ראשוניות.
תפקידים במרפאות רפואת מומחים ורפואה תעסוקתית.
תפקידים ניהוליים בבתי חולים במערך ר"מ 2.
תפקידי הדרכה ופיקוד בבית הספר לרפואה צבאית (בה"ד 10).
תפקידי מטה ניהוליים בחיל הרפואה, מרפאות ברחבי הארץ ופיקוד העורף.
תפקיד האחיות והאחים הוא לתת מענה רפואי איכותי וזמין יותר לחיילים, הן באמצעות טיפול קליני לפי סמכויות רגילות או מורחבות לאחר ביצוע קורס על-בסיסי (הכשרות בסיעוד בישראל) או הכשרות נוספות והן באמצעות ניהול מרפאות והשתלבות בתפקידי מטה.
קצין בריאות נפש (קב"ן)
קצין שהכשרתו המקצועית היא פסיכולוג או עובד סוציאלי ולעיתים אף פסיכיאטר (שהוא רופא). קב"נים מטפלים בבעיות נפשיות של חיילים ומתגייסים. הטיפול יכול לכלול פגישות טיפוליות (בדומה לשיחה אצל פסיכולוג), טיפול תרופתי (במקרה ומדובר בפסיכיאטר) או בהמלצות למפקדים. פועל כחלק ממערך בריאות הנפש בצה"ל.
וטרינרים
קצינים שלמדו רפואה וטרינרית. משרתים בענף בריאות הצבא במגוון תפקידים, כקציני בריאות הצבא באוגדות והפיקודים או ראשי מדורים בענף.
מקצועות חוגרים ונגדים
חובש
בקורס החובשים נלמדים יסודות מתן הטיפול הרפואי בשיגרה ובחירום. לאחר הקורס מוצבים החובשים במרפאות ובמתקנים השונים של החיל. לעיתים ישמשו החובשים לצד מטפלים בכירים (רופאים ופרמדיקים) ולעיתים יפעלו לבדם. לחובשים יש אפשרות להישאר במסלולי קבע שונים בעיקר כאחראי מרפאות.
לא כל החובשים נחשבים לחלק מחר"פ. חובשים רבים נמצאים ביחידות הלוחמות ואמנם כפופים מקצועית לחר"פ אך מוצבים בחיל אחר. חובשים קרביים, מוכשרים לרוב כחובשים בנוסף לתפקידם העיקרי כלוחמים.
נגדים
נגדים מבצעים את כלל התפקידים הניהולים בחיל ומקבילים למנהלי מרפאות באזרחות. מתעסקים בעיקר בניהול אדמינסרטיבי וחונכים את הרופאים אשר מתקשים בניהול ופיקוד. אחראיים על כלל הציוד הרפואי ומנהלים תקציבים במקומות מסוימים. בדר"כ מפקדים על חובשי המרפאה במרפאות קטנות ובינוניות, בגדולות - מנהלים את כלל המערכים המקצועיים (רוקחות, סיעוד, רפואת מומחים ועוד). בנוסף מתפקדים במערך הביקורות בתור מבקרי רפואה. מקצועם הבסיסי הוא חובש, אך גם פרמדיקים יכולים לבצע את תפקידם. במהלך השירות מבצעים תארים אקדמאיים בדרך כלל בניהול מערכות בריאות ותוארי ניהול שונים.
פרמדיק
איש מקצוע המתמחה ברפואת חירום המוכשר לבצע פעולות החייאה מתקדמות. סמכויות הפרמדיק כוללות את כל סמכויות החובש הקרבי ועוד סמכויות הדומות ליכולת הרופא בשדה הקרב: פרוצדורות מתקדמות להצלת חיים, מתן תרופות החייאה, ביצוע פעולות החייאה וייצוב עד לפינוי לבית חולים.
קורס פרמדיקים נמשך כ־58 שבועות (שנה וחודש) בשיתוף עם מד"א (בניגוד לקורס החובשים שבו אין הכרה הדדית של שני הארגונים). הקורס מתחיל בלימוד עיוני בבית הספר לרפואה צבאית, בהמשך גיוס וביצוע טירונות רובאי 03, הנמשכת 10 שבועות, תקופת השתלמות בבתי חולים הנמשכת כ־5 שבועות, השתלמות בניידות טיפול נמרץ במגן דוד אדום הנמשכת 19 שבועות ולבסוף השלמה צבאית לקראת שיבוץ ביחידות הנמשכת כ־6 שבועות.
סייעות ברפואת שיניים
תפקיד המאויש כמעט בלעדית על ידי נשים. סייעות השיניים מוצבות לצד רופאי שיניים. תפקידן כולל סיוע בטיפול עצמו לצד תחזוקה שוטפת של מרפאת השיניים.
תגי יחידות בחיל הרפואה
תגי יחידות היסטוריים
סיכות בחיל הרפואה
משלחות הומניטריות
שמאל|ממוזער|250px|רופא ממשלחת צה"ל ליפן מסייע לאם ותינוקת בעקבות רעידת האדמה והצונמי בסנדאי (2011)
שמאל|ממוזער|250px|ניתוח בבית חולים השדה שהוקם בפורט-או-פרנס על ידי משלחת צה"ל להאיטי לסייע לנפגעי רעידת האדמה בהאיטי (2010)
מעבר לתפקוד החיל במערכת הצבאית, חיל הרפואה משרת גם מטרות הומניטריות.
ב-1949 החל מבצע מרבד הקסמים שמטרתו העלאת 40,000 מיהודי תימן בכ-390 טיסות. צוות של 200 רופאים נרתם לסיוע המעברות העולים.
בשנת 1979 סיוע לפליטים קמבודיים בגבול תאילנד שהצטופפו במחנות פליטים. משלחות נשלחו במשמרות, כאשר משלחת מחליפה אחרת, ובכל משלחת 4 רופאים ו-5 חובשים.
ב-19 בספטמבר 1985 החרידו שתי רעידות אדמה עזות את העיר מקסיקו סיטי, והותירו אחריהן אלפי בתים שחרבו, ואלפי תושבים לכודים תחת ההריסות.
בעקבות האסון הוחלט על שיגור משלחת סיוע של צה"ל לבירת מקסיקו ועמה עשרות טונות של ציוד הומניטרי: תרופות ואוהלים, ציוד חילוץ, מומחים מיחידת החילוץ של הג"א וצוותים רפואיים. הכוחות שהשתתפו בחילוץ זכו להערכה בינלאומית רבה.
באוגוסט 1986 עמד מיכאל וינר בראש משלחת רפואית שיצאה לקמרון שבאפריקה. בעקבות התפרצות גזים רעילים באגם ניוס (nyos), במהלכה נהרגו כ־1500 איש, בנוסף לנפגעים קלים שלא היה ידוע מצבם.. חיל הרפואה הוציא משלחת של 16 איש – רופאים וחובשים, במטוס שהטיס את שמעון פרס לחידוש היחסים עם קמרון. המשלחת התארגנה תוך כ־6 שעות. בקמרון פעלה משלחת צבאית קטנה שעסקה בהדרכת הצבא. היה שם גם רופא שתיאם את הבקשה לסיוע ולווה את המשלחת. המשלחת פעלה בשני כפרים בדירוג, ותגברה שני בתי חולים בהם נקלטו הניצולים יחד עם הצוותים המקומיים. היא שהתה בשטח כ־10 ימים ובדיעבד התברר שהייתה זו המשלחת הזרה היחידה שפעלה בשטח; לבסוף זכתה לטקס הוקרה בהשתתפות שר בממשלת קמרון בטרם החזרה ארצה, דרך ניירובי.
ב-7 בדצמבר 1988, הכתה רעידת אדמה רבת עוצמה את ארמניה, כשהיא מותירה עשרות אלפי הרוגים ופצועים, ואזרחים בלא קורת גג. ברחבי העולם התארגנו משלחות סיוע אשר עזרו לשלטונות ברית המועצות בחילוץ ופינוי הנפגעים ובאספקת ציוד פינוי. ישראל שלחה משלחת סיוע ובה יחידת החילוץ של הג"א המורכבת ממחלצים, רופאים וציוד חיוני. צוותי החילוץ הישראלים זכו לשבחים רבים על עזרתם המקצועית בהצלת חיי אדם.
ב-19 ביולי 1994, זעזע פיצוץ מכונית תופת את בניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס.
בפיגוע נהרגו מעל ל-100 אנשים וכ-200 נפצעו, רבים נקברו חיים תחת ההריסות. ישראל שיגרה משלחת חילוץ והצלה אשר מנתה מעל ל-40 קצינים, חיילים ורופאים. המשלחת סייעה בחילוצם של רבים אשר נקברו חיים תחת ההריסות ובהצלת חייהם.
בשנת 1994 פרצה מלחמת אזרחים עקובה מדם ברואנדה בין שבטי ההוטו והטוטסי, מלחמה זו גבתה כמיליון קורבנות בנפש. מיליוני פליטים התרכזו במחנות פליטים במדינות השכנות.
ב-23 ביולי 1994 שלח צה"ל משלחת מוטסת של רופאים וסגל רפואי, ציוד רפואי, מזון ובגדים עבור הפליטים אשר התרכזו ליד העיר גומה בזאיר.
במשך 40 יום פעלו כ-270 חיילי וקציני צה"ל (3 משלחות נשלחו) בבית חולים שדה במחנה הפליטים והגישו סיוע רפואי והומניטרי.
ב-6 באפריל 1999, לפנות בוקר שלח צה"ל בית חולים שדה בפיקוד חיל הרפואה לסייע לפליטים האלבנים מקוסובו והתחיל במבצע להצלת חיי אדם. משלחת צה"ל נחתה בסקופיה, בירת מקדוניה והקימה בית חולים שדה ובו כמאה מיטות אשפוז באזור גבול קוסובו. המשלחת כללה כ-60 איש, ביניהם רופאים, בין היתר מומחים לרפואת פנים, ילדים, מחלות זיהומיות, אורתופדיה וגינקולוגיה, פרמדיקים, אחיות, חובשים וטכנאי רנטגן. בית החולים הכיל מעבדה רפואית, בית מרקחת וחדר ניתוח.
ב-17 באוגוסט 1999 פקדה רעידת אדמה את מרכז טורקיה (בעוצמה של 7.8). משלחת חיל הרפואה הקימה בית חולים שדה באזור האפיסנטר בפאתי העיר אדפזארי. בית החולים פעל למעלה משלשה שבועות. בית החולים כלל כ-150 אנשי חיל הרפואה וטיפל בלמעלה מ-1,500 נפגעים.
ב-26 בינואר 2001 האדמה רעדה בהודו. היא השאירה אחריה עשרות אלפי נפגעים. מדינת ישראל הייתה בין הראשונות להציע סיוע הומניטרי. לאחר שנודע כי המערך הרפואי קרס, צה"ל בשם מדינת ישראל, נדרש להקים בבהוג' שבמדינת גוג'ארת בית חולים שדה.
כ-150 אנשי חיל רפואה בהם רופאים, אחים ואחיות, פרמדיקים, חובשים ורוקחים הגיעו להודו. המבצע נקרא "יד מושטת". במהלך השבועיים בהם פעלו, טופלו בבית החולים למעלה מ-1,200 פצועים, אושפזו 127 חולים, בוצעו 54 ניתוחים והתקיימו 13 לידות.
רעידת האדמה בהאיטי: ב-12 בינואר 2010, זעזע רעש אדמה בעוצמה של 7.3 בסולם ריכטר את האיטי שבקריביים. מוקד הרעש נרשם כ-16 ק"מ מבירת המדינה פורט או-פרינס. אסון הטבע שפקד את המדינה הקטנה עצום, תשתיות רבות נהרסו ובמקום מאות אלפי הרוגים ופצועים, אשר כלואים תחת הריסות הבניינים שהתמוטטו. מדינות העולם החלו לשלוח סיוע הומניטארי למדינה וכך גם מדינת ישראל, אשר החליטה להוציא משלחת צבאית-ישראלית. פיקוד העורף הוא הגוף שהוביל את המשלחת מתוקף ניסיונו ויכולותיו בתחום.
ביום חמישי בלילה, אור ליום שישי (15 בינואר), המריאה להאיטי משלחת ובה גוף רפואה המונה 121 אנשי צוות רפואה, בראשות אל"ם ד"ר איציק קרייס. הצוות הרפואי כלל חובשים, אחיות, רוקחים, פרמדיקים, קציני ציוד רפואי, קציני בריאות הצבא אנשי סגל פארא-רפואי ורופאים מומחים בתחומים השונים. המשלחת לקחה עמה ציוד רפואי רב להקמת בית חולים שדה במקום ולטיפול בנפגעים הרבים במדינה.
בשעות הערב של שישי נחתה המשלחת הרפואית בהאיטי והקימה בתוך שעות ספורות את בית החולים. בית החולים היה באותו הזמן בית החולים הגדול ביותר ששירת את נפגעי האסון ומוקם סמוך מאוד לאזור האסון. כבר ביום שבת אחר הצהריים החל בית החולים לקלוט פצועים רבים. בבית החולים טופלו עשרות פצועים, חלקם פצועים באורח בינוני עד קשה, וביניהם ילדים רבים. הצוות הרפואי ביצע למעלה משלושים ניתוחים, חלקם מצילי חיים, ויילד שני תינוקות בריאים.
רעידת האדמה בסנדאי: ב-11 במרץ 2011, זעזע רעש אדמה בעוצמה של 8.9 בסולם ריכטר את יפן. גלי צונאמי בגובה 15 מטרים שטפו את היבשה וסחפו כל אשר נקרה בדרכם; עשרות אלפי בני אדם נהרגו או הוגדרו כנעדרים ומאות אלפים נותרו בלא קורת גג.
במוצאי שבת, 19 במרץ, המריא כוח חלוץ רפואי מקצועי, בפיקודו של מר"פ העורף, אל"ם ד"ר אריאל בר, ובהשתתפותו של רע"ן טראומה במקרפ"ר, סא"ל ד"ר אלון גלזברג, על מנת לאמוד מקרוב את הצורך בסיוע רפואי ולהכין את קליטתה של משלחת הסיוע, במידת הצורך.
על פי תמונת המצב שהתקבלה, הוחלט כי צה"ל, באמצעות פקע"ר וחיל הרפואה, ובסיוע משרד הביטחון, משרד החוץ, אט"ל, חיל האוויר וגורמים נוספים, ישגר משלחת רפואית לעיר מניאמיסנריקו שבמחוז מיאגי בצפון מזרח יפן, אשר תספק לתושבי האזור שירותי רפואת שיגרה, בדגש על רפואת מומחים.
ב-26 במרץ, המריאה ליפן משלחת צה"ל בראשותו של תא"ל במיל' שלום בן אריה מפקע"ר ואל"ם ד"ר אופיר כהן-מרום כמפקד הכוח הרפואי. הגוף הרפואי כלל 30 אנשי סגל רפואי, מהם 14 רופאים (במקצועות: משפחה, פנימית, אורתופדיה, כירורגיה, אורולוגיה, רדיולוגיה, אף אוזן גרון, עיניים, ילדים, נשים ומחלות זיהומיות), 7 אחיות ו-9 אנשי צוות פרא-רפואיים (טכנאי רנטגן, עובדי מעבדה, אנשי מחשוב רפואי, אנשי לוגיסטיקה רפואית ועוד).
תוך שעות ספורות מהגעתה של המשלחת ליעדה הוקם מרכז רפואי מתקדם, אשר שירת את אנשי האזור במהלך 12 ימי שהות המשלחת ביפן. הסגל הרפואי טיפל בכ-220 איש, מרביתם בתוך המרכז הרפואי וחלקם במסגרת "ביקורי בית" בכפרים בסביבה.
פיצוץ בגינאה המשוונית 2021
רעידת האדמה בטורקיה 2023
גלריה
תוכנית שומר אחי
כחלק מהפקת מסקנות ולקחים ממלחמת לבנון השנייה, השיק חיל הרפואה את תוכנית "שומר אחי", העוסקת במספר דיסציפלינות שונות שמטרתם "הצלת חיי הלוחם בשדה הקרב". במסגרת התוכנית הוחלט:
הקמת מערך "ניתוחי שדה" – בו יערכו אנשי צוות רפואי קרבי ניתוחים מצילי חיים בשטח שדה הקרב.
הכפלת כוח אדם מנתח – הכפלת מספר אנשי הצוות המנתח בשדה הקרב.
פק"ל רפואי אישי ללוחם – כל לוחם יקבל ערכה שכוללת משקפי מגן למניעת פציעות רסיסים בעיניים, חוסם עורקים אישי מהמתקדמים בעולם לעצירת דימומים, אטמי אוזניים ואמצעים למניעת פליטות כדור מהנשק.
הרחבת אמצעי רפואה מתקדמים בשטח – לחובשים, לפרמדיקים ולרופאים בשטח, שכוללים תחבושת המוסטטית שמטרתה לעצור דימומים מסיביים; אמפולות לעצירת דימומים; פלזמה מיובשת, שהיא נוזל החייאה מתקדם שמטרתו לעצור דימומים בפציעות טראומה ושמיכה מיוחדת לחימום הפצוע.
הרחבת פלוגות טיפול במצב בינוני – מטפלות בחיילים בדרגות פציעה קל-בינוני, שמצבם מוגדר יציב.
הרחבת פלוגת טיפול נמרץ – מטרתן לייצב את מצב הפצועים, להנשימם ולבצע פעולות דחופות בשדה הקרב.
הפרויקט יושם במבצע צוק איתן. בדצמבר 2022, פורסם ב-ynet כי משיקולי תקציב הפסיקו בזרוע היבשה לחלק את ערכת "שומר אחי", למרות התנגדות חיל הרפואה.
לקריאה נוספת
ברוך הורוויץ, 'כל חייל חזית': השירות הרפואי הצבאי בארץ-ישראל ובמדינת ישראל בתקופת מלחמת העצמאות 1947–1949, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל אביב, 2000, 630 עמ'
אלישיב שמשי, נוע כבר, לכל הרוחות!" על מהירות בשדה הקרב, הוצאת מערכות ומודן, 2011, עמ' 167–186 – הפרק מתאר את תפקוד מערך הרפואה של חטיבה 500 בקרב סואץ
ניר מן (עורך), עלי זית וחרב: רפואה צבאית (עיונים בסוגיות רפואיות בתולדות כוח המגן וצה"ל), כרך י"ז, בן-שמן: מודן, משרד הביטחון והמרכז לחקר כוח המגן מייסודו של ישראל גלילי, 2018
סא"ל ד"ר לאה שלף, "אלימות כלפי גורמי רפואה בצה"ל", הוצאת מערכות, גיליון 478
אל"ם ד"ר חגי פרנקל, סא"ל ד"ר רן ינוביץ', רס"ן איתי קטקו, "התאמה פיזיולוגית – שת"פ עם הדורש המבצעי", הוצאת מערכות, גיליון 483
אל"ם ד"ר שחר שפירא (קצין הרפואה החילי, זרוע האוויר), קידום המודעות לבריאותם של חיילי החובה בצה"ל, הוצאת מערכות 485 – 486, נובמבר 2019
קישורים חיצוניים
על תרומתה של הרפואה הצבאית לקידום הרפואה הכללית, הרצאה של פרופ' מייקל הרטל, הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית בירושלים, יוני 2016 (התחלה 11:20)
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה
קטגוריה:ישראל: רפואה צבאית | 2024-10-14T04:40:59 |
הטלויזיה החינוכית | REDIRECT הטלוויזיה החינוכית הישראלית | 2006-04-22T21:09:49 |
כיכר דיזנגוף | REDIRECT כיכר צינה דיזנגוף | 2004-07-24T21:34:29 |
עמוס גפן | עמוס גפן (24 בספטמבר 1937 – 25 בינואר 1998) היה עיתונאי, עורך, מו"ל ומתרגם ישראלי.
קורות חיים
הוצאה לאור של ספרות מדע בדיוני
עמוס גפן נולד למשפחה אמידה שניהלה בתי חולים פסיכיאטריים. בשנות ה־60 היה גפן קשור להוצאת "מצפן" של מתתיהו תימור. הוצאת מצפן הוציאה לאור ספרי מתח ומערבונים קלסיים מתורגמים לעברית. את הפרויקט יזם גפן שהיה גם המתרגם הראשי (תחת שמו ותחת שמות בדויים כמו "ע. תירוש") של ההוצאה. במסגרת מצפן הוא תרגם מספר ספרים מסדרת המלאך של לסלי צ'רטריס ושני קובצי סיפורי אימה ופנטסיה שנערכו בידי אלפרד היצ'קוק. במסגרת מצפן, שנת 1961 החל לתרגם ספרי מדע בדיוני מאנגלית לעברית, שהראשון בהם היה "שליטי הבובות" של רוברט היינליין (The Puppet Masters; הופיע בעברית בשם "הפלישה לכדור הארץ" ובתרגום מאוחר יותר בשם השליטים). גפן ערך את סדרת המדע הבדיוני בהוצאת "מסדה", ואף תרגם לעברית ספרי מדע בדיוני רבים, בהם של אלדוס האקסלי, פרדריק בראון, ארתור סי. קלארק, אייזק אסימוב, סמואל יוד (ג'ון כריסטופר), פרדריק פול, סיריל מ. קורנבלות', בריאן אולדיס, א. א. ון ווגט ועוד.
במסגרת פעילותו כמתרגם המציא כמה תרגומים עבריים למילים שגורות בתחום המדע הבדיוני. ידועה במיוחד המלה "חייזר", תרגומו ל-"Alien".
גפן היה ממייסדי האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, והוצאת תירוש, אותה הקים וניהל, הוציאה לאור את כתב העת של האגודה, המימד העשירי, שהתפרסם מדי חודש במשך עשור. כיום מעניקה האגודה פרס על שמו - פרס גפן - לספרי וסיפורי הז'אנר המצטיינים בכל שנה, במתכונת פרס הוגו.
כתב העת בול
עמוס גפן היה כתב בכתב העת בול שהיה עיתון אנטי ממסדי שעסק בפורנוגרפיה ואקטואליה. עורכי בול הסתבכו בשערורייה פוליטית ושני עורכי העיתון ישבו בכלא באשמת ריגול. בזמן שעורכי העיתון, שמואל מור ומקסים גילן ישבו בכלא, גפן הפך לעורך העיתון בפועל. לאחר שחרור העורכים, גפן נשאר עוד תקופה בעיתון ואז עבר לעבוד ככתב בעיתון המתחרה העולם הזה.
עמוס גפן היה נשוי למבקרת התיאטרון שוש אביגל. דמותו מופיעה בסרט החטאים של אבי נשר, מבוסס על חייה של שוש אביגל ואחותה.
גפן נפטר בעקבות ניתוח לב שהסתבך.
קישורים חיצוניים
אלי אשד, עמוס גפן: חייו של אבי החייזרים, קולמוסנט, 20 ביוני 2003 (גרסה של מאמר שהופיע ב"גלובס-פירמה" ביוני 2003)
עמוס גפן (1937-1998) באתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטזיה, 11 בפברואר 2000
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: מדע בדיוני
קטגוריה:מתרגמים ישראלים
קטגוריה:מתרגמים מאנגלית לעברית
קטגוריה:עורכים ספרותיים ישראלים
קטגוריה:אישים שעל שמם פרס ספרותי
קטגוריה:אישים הקבורים בעינת
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1937
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1998 | 2024-06-18T08:11:01 |
חלומות באספמיה (כתב עת) | חלומות באספמיה הוא כתב עת ישראלי לספרות ספקולטיבית, שיצא לאור בשנים 2002–2016, ואשר התבסס בעיקר על סיפורים מקוריים של סופרים ישראליים. גליונות כתב העת ראו אור פעם בחודשיים.
בין הסופרים:
ניר יניב - שימוש כעורך כתב העת בשנים 2007–2008. כמה מסיפוריו שפורסמו בו לפני כן זכו גם לפרסום בכתבי עת בארצות הברית ובאנגליה.
ורד טוכטרמן - זוכת פרס גפן לשנת 2003 על ספרה "לפעמים זה אחרת", שימשה כעורכת כתב העת מהקמתו ועד 2007.
גיא חסון - זוכה פרס גפן בקטגוריית הסיפור הקצר לשנת 2003, על סיפורו "אני(TM)" שהופיע בגיליון מספר 3 של חלומות באספמיה.
לביא תדהר - שזכה בפרס ברדבורי-קלארק לשנת 2003 על הסיפור "עכבישי זמן, רשתות מרחב".
יואב בלום
יעל פורמן
בכל גיליון של כתב העת הופיעו גם מאמרים וכמה סיפורים מתורגמים. בין אלה האחרונים ניתן למצוא יצירות של רוברט היינליין, אלפרד בסטר, ניל גיימן, טים פאוורס, מייקל מרשל סמית' ופול די פיליפו.
בשנים 2007–2008 הוקדש כל גיליון לנושא מוגדר. נושאי הגליונות:
גיליון 17: זמן,
גיליון 18: פלישה,
גיליון 19: ערים.
גיליון 20: אגדות מודרניות.
הגיליון האחרון של כתב העת (מס' 23) ראה אור בשנת 2016.
קישורים חיצוניים
חלומות באספמיה - אתר כתב העת
קטגוריה:כתבי עת לספרות ספקולטיבית | 2022-10-18T08:39:45 |
משחק סכום אפס | משחק סכום אפס הוא מונח מתחום תורת המשחקים המתאר מצב שבו הרווח של צד אחד מאוזן על ידי הפסדו של הצד האחר, כך שסכום הרווח וההפסד של כל הצדדים הוא אפס. כלומר, הרווח של משתתף אחד בא על חשבונם של משתתפים אחרים, ומכאן שיש ניגוד אינטרסים מוחלט בין כל הצדדים. כיום, נהוג לדון במשחקים שבהם משתתפים שני שחקנים. מבחינה היסטורית, המחקרים הראשונים בתורת המשחקים, כפי שנעשו בשנות ה-40 על ידי ג'ון פון נוימן ואוסקר מורגנשטרן, עסקו במשחקי סכום אפס עם מספר כלשהו של שחקנים.
דוגמה למשחקי סכום-אפס הם משחקי לוח מוכרים כמו שחמט, דמקה ושש-בש. לעיתים נעשה שימוש מוטעה במונח משחקי סכום-אפס על מנת לתאר מצבים מהעולם האמיתי, למשל מסחר בניירות ערך בבורסה, או קונפליקטים בין מדינות. למשל במסחר בבורסה, הרווח או ההפסד הכספי של כל צד בעסקה לא משקף את התועלת של אותו צד, משום שאין בו התייחסות למכלול האפשרויות והצרכים של כל אחד מהצדדים באופן אינדיבידואלי; היות שייתכן שהצד המוכר מעוניין להשקיע את סכום המכירה בהשקעה אחרת, שאיננה אפשרית עבור הצד הקונה, או ייתכן שידוע לו שהמניה עומדת להתרסק בעתיד הקרוב מאוד, ומידע זה אינו זמין לצד הקונה. ולכן אינו מהווה משחק סכום אפס. גם קונפליקטים בין-מדיניים אינם משחק סכום-אפס משום שבמידה והתרחשה מלחמה בין שתי מדינות, ומלחמה זו הוכרעה לטובת אחת המדינות, האמנם ניתן לומר שהרווח של הצד המנצח שווה ערך לנזק שנכפה על הצד המפסיד? התשובה שלילית משום שבמקרים רבים מלחמה מביאה להפסדים ונזקים לכל הצדדים המעורבים בה, אם כי לא באותה מידה. אותו הדבר נכון במקרה של כינון שלום בין מדינות. למעשה, כל דוגמה של סיטואציה משחקית שלא בתוך מערכת סגורה (כמו משחקים המשוחקים לשם הנאה בלבד) אינה יכולה להתפרש כמשחק סכום-אפס, משום שקיימים גורמים חיצוניים רבים מדי מכדי לאפשר הגדרת יחס כה חד של ניגוד בתשלומים של המשתתפים.
אף על פי כן, משחקי שני שחקנים סכום-אפס משמשים לעיתים כמודל מתמטי פשטני ונוח שבעזרתו מוצאים פתרון לבעיות שאינן משחק של שני שחקנים סכום אפס. לדוגמה, רמת הביטחון של שחקן במשחק בצורה אסטרטגית הוא הסכום המינימלי שהשחקן יכול להבטיח לעצמו. כדי למצוא את רמת הביטחון של שחקן במשחק (שאינו בהכרח משחק שני שחקנים סכום אפס), ניתן להתבונן במשחק עזר שבו כל השחקנים האחרים מהווים קואליציה המנסה למזער את התשלום של השחקן. שימוש נוסף במשחקי סכום-אפס הוא לניתוח בעיות החלטה של שחקן בודד, על ידי כך שמגדירים משחק עזר שני שחקנים סכום אפס שבו השחקן השני מייצג את הסביבה שבה השחקן נמצא, והיא שמשפיעה על תוצאות החלטותיו.
הגדרה פורמלית
משחק שני שחקנים נקרא משחק סכום אפס אם לכל תוצאה אפשרית של המשחק, סכום ערכי פונקציית התשלומים עבור אותה תוצאה, לכל השחקנים, הוא 0. אם המשחק נתון בצורה אסטרטגית, התנאי הוא: , כאשר הוא קבוצת האסטרטגיות של שחקן , ו- הוא פונקציית התשלומים של שחקן .
משחק שני שחקנים סכום-אפס בצורה אסטרטגית ניתן לייצוג באמצעות מטריצה, כפי שניתן לראות בדוגמה הבאה:
+בכחול: האסטרטגיות והתשלומים של שחקן 1.
באדום: האסטרטגיות והתשלומים של שחקן 2. ו L C R T 3,-3 0,0 4,-4 M 6,-6 5,-5 7,-7 B 9,-9 2,-2 4,-4
בדוגמה זו, שחקן 1 הוא שחקן השורה ושחקן 2 הוא שחקן העמודה. הקואורדינטה השמאלית בכל תא במטריצה מייצגת את התשלום לשחקן 1, והקואורדינטה הימנית מייצגת את התשלום לשחקן 2. ניתן לקצר את הרישום בכך שנרשום רק את הקואורדינטה השמאלית, שהרי נתון כי מדובר במשחק סכום-אפס.
פתרון של משחק סכום-אפס
פתרון של משחק, בפרט של משחק סכום-אפס, הוא תחזית של תוצאת המשחק (או התפלגות על כמה תוצאות אפשריות).
מושג המקסמין והמינמקס
מושגי המקסמין והמינמקס משמשים לתת פתרון של משחק שבו השחקן מעוניין להגדיל כמה שיותר את התשלום שיקבל, ללא תלות באסטרטגיות השחקנים האחרים. אסטרטגיית מקסמין תבטיח לו את התשלום הגדול ביותר מבין התשלומים הכי נמוכים ששחקנים אחרים יוכלו לכפות עליו. ערך המקסמין הוא התשלום המינימלי המתקבל מנקיטת אסטרטגיה זו. בכתיב מתמטי, ערך המקסמין של שחקן i הוא:
מושג המינמקס הוא מושג סימטרי למושג המקסמין שנועד לתאר את התשלום שנכפה על שחקן j:
ובהתאמה, אסטרטגיית מינמקס מבטיחה לשחקן את התשלום הכי פחות גרוע מבין התשלומים הגרועים ביותר שיכולים לכפות עליו, וערך המינמקס הוא הערך המתקבל מנקיטת אסטרטגיה זו.
את המושגים הללו ניתן להרחיב גם לאסטרטגיות מעורבות.
באסטרטגיות מעורבות, התשלום לשחקן הוא תוחלת התשלום ביחס להסתברויות המיוחסות לכל אסטרטגיה טהורה בווקטור האסטרטגיות, ומכאן שערך המקסמין של שחקן i יוגדר באופן הבא:
במשחק שני-שחקנים ניתן לפשט את הנוסחה. מליניאריות התוחלת, ומהיותה של קבוצת האסטרטגיות קבוצה קומפקטית וקמורה (הסימפלקס הסטנדרטי ה-n ממדי, המייצגים הסתברויות ל-n האסטרטגיות השונות של שחקן 2), נובע כי תקבל מינימום ומקסימום בנקודות קיצון של , שהן האסטרטגיות הטהורות , ולכן עבור i=1:
הערך של משחק סכום-אפס
ערך של משחק שני שחקנים סכום אפס מתקבל כאשר ערך המקסמין של שחקן 1 שווה לערך המינמקס של שחקן 2. האסטרטגיות המבטיחות את ערך המשחק קרויות אסטרטגיות אופטימליות.
כך למשל במשחקים הבאים:
משחק 1 (אותו משחק מהדוגמה לעיל)משחק 2 L C R T 3,-3 0,0 4,-4 M 6,-6 5,-5 7,-7 B 9,-9 2,-2 4,-4 L R T 0.7,-0.7 1,-1 B 1,-1 0,-0
ננסה לפתור את משחק 1 בעזרת המושג של שיווי משקל נאש. וקטור האסטרטגיות (M,C) מהווה שיווי משקל, משום שבהינתן ששחקן 2 בחר באסטרטגיה C, אין לשחקן 1 אינטרס לסטות מהאסטרטגיה M, שבה הרווח שלו הוא הגדול ביותר. מאידך, בהינתן ששחקן 1 בחר באסטרטגיה M, לשחקן 2 אין אינטרס לסטות מהאסטרטגיה C, שהרי אז הפסדו יהיה גדול מ -5.
ניתוח המשחק בעזרת מציאת ערכי מקסמין ומינמקס ייתן תוצאה זהה: ערך המקסמין של שחקן 1 הוא 5 (זהו התשלום ששחקן 1 יכול להבטיח לעצמו, ללא תלות באסטרטגיה שייבחר שחקן 2), ואסטרטגיית המקסמין שלו היא M, שהיא האסטרטגיה האופטימלית עבורו.
ערך המינמקס של שחקן 2 הוא גם כן 5, המתקבל על ידי כך שישחק את האסטרטגיה C. כך יוכל שחקן 2 להבטיח לעצמו שלא יצטרך לשלם יותר מ-5 (כלומר, להפסיד יותר מ 5- (לכל אסטרטגיה שיבחר שחקן 1. גם כאן, וקטור האסטרטגיות הוא (M,C), שהוא גם שיווי משקל.
בדוגמה זו, 5 (שהתקבל מהתוצאה 5,-5) הוא הערך של המשחק.
באופן כללי, לא בהכרח קיים ערך למשחק סכום-אפס באסטרטגיות טהורות, כפי שמראה הדוגמה של משחק 2. אסטרטגיית המקסמין של שחקן 1 היא T, עם ערך מקסמין 0.7, ואסטרטגיית המינמקס של שחקן 2 היא L או R, עם ערך מינמקס 1. לכן, במשחק זה לא קיים ערך באסטרטגיות טהורות.
לכן, לא לכל משחק שני שחקנים סכום-אפס קיים ערך באסטרטגיות טהורות, אך מה שכן מתקיים תמיד במשחק כזה, הוא שערך המינמקס גדול או שווה לערך המקסמין. אי-שוויון זה נובע מכך, שאם שחקן 1 יכול להבטיח לעצמו רווח כלשהו, אז שחקן 2 לא יכול להבטיח לעצמו לשלם פחות מערך זה (למשל במקרה ששחקן 1 משחק את אסטרטגיית המקסמין שלו). ניתן לראות שתכונה זו אכן מתקיימת במשחק 2: ערך המינמקס 1 של שחקן 2 גדול מערך המקסמין 0.7 של שחקן 1.
אחת העובדות החשובות ביותר לגבי ערך במשחק סכום-אפס ניתנת על ידי משפט המינימקס של פון-נוימן: לכל משחק שני שחקנים סכום-אפס, אשר בו מספר האסטרטגיות הטהורות של כל שחקן הוא סופי, קיים ערך המתקבל בעזרת אסטרטגיות מעורבות. יתרה מכך, ערך זה יהיה גם שיווי משקל.
קיימות הכללות של משפט המינימקס גם למקרים בהן קבוצות האסטרטגיות של השחקנים אינן בהכרח סופיות, אך מקיימות תכונות אחרות.
הערך יכול להתקבל גם באסטרטגיות טהורות: למשל, כך מתרחש במשחק 1.גם את האסטרטגיות הטהורות ניתן להציג כאסטרטגיות מעורבות, על ידי כך שאסטרטגיה מסוימת מקבלת הסתברות 1 והשאר הסתברות 0.
ישנן מספר שיטות למציאת שיווי משקל באסטרטגיות מעורבות במשחקים כלליים, ובמקרה של משחקי סכום-אפס, מציאת הערך או שיווי המשקל של המשחק קשורה לבעיות תכנון ליניארי.
משחק שאינו סכום אפס
משחק שאינו סכום אפס הוא מצב בתורת המשחקים, בו סך הרווחים וההפסדים בקרב המשתתפים אינם שווים לאפס. זהו תרחיש שבו רווח של שחקן אחד לא בהכרח גורם לאובדן של שחקן אחר, ולהפך. זה עומד בניגוד למשחקי סכום אפס, שבהם סך הרווחים וההפסדים תמיד שווים. במשחקים שאינם סכום אפס, המשתתפים יכולים להגיע לתוצאות שבהן כל הצדדים מרוויחים, חלקם מרוויחים בעוד שאחרים לא מפסידים דבר, או שבהם ההפסדים מתחלקים בין כל השחקנים.
דוגמאות ליישומי העקרונות של משחק שאינו סכום אפס כוללות:
מסחר: בשווקים הפיננסיים, מסחר יכול להיחשב כמשחק שאינו סכום אפס. בעוד משקיע אחד עשוי להרוויח מקניית מניה במחיר נמוך ומכירתה במחיר גבוה יותר, משקיע אחר עשוי להרוויח גם ממכירת המניה בתחילה ורכישתה בחזרה במחיר נמוך יותר. שני הצדדים יכולים להרוויח מהעסקה.
שיתופי פעולה: בפרויקטים שיתופיים רבים, התוצאה הכוללת יכולה להועיל לכל הצדדים המעורבים. לדוגמה, שתי חברות המשתפות פעולה במיזם משותף עשויות לראות נתח שוק ורווחים מוגדלים שלא היו ניתנים להשגה בנפרד. הצלחת הפרויקט מיטיבה עם שני הצדדים, במקום שאחד ירוויח על חשבון השני. גם בעולם האקדמי, תחרויות מסוג האקתון הן דוגמה למשחק שאינו סכום אפס. בעוד החברות מאפשרות לסטודנטים לפתור בעיה ומשיגות מגוון פתרונות יצירתיים וכיווני מחשבה חדשים, הסטודנטים עשויים לזכות בפרס כספי או הכרה וקפיצת מדרגה לעולם התעסוקה.
במשא ומתן: משא ומתן כרוך לרוב במציאת פתרונות שבהם שני הצדדים יכולים להרוויח משהו, במקום שצד אחד ינצח והשני יפסיד. לדוגמה, במשא ומתן לעבודה, עובדים עשויים להרוויח שכר או הטבות טובים יותר בעוד שהחברה עשויה להשיג פרודוקטיביות מוגברת או מורל משופר. שני הצדדים יכולים להפיק תועלת מהגעה להסכם מועיל הדדי.
כתוכנית עסקית: שימוש בקונספט של משחק לא סכום אפס כרוך ביצירת אסטרטגיות היוצרות ערך, עבור כל מחזיקי העניין המעורבים, במקום לראות אינטראקציות עסקיות אך ורק במונחים של מנצחים ומפסידים.
ראשית, יש להתמקד ביצירת ערך עבור לקוחות, עובדים, ספקים ובעלי עניין אחרים. במקום לשאוף אך ורק למיקסום רווחים על חשבון אחרים, תעדוף אספקת מוצרים או שירותים העונים על צורכי הלקוחות ביעילות, תוך הבטחת יחס הוגן ותגמול לעובדים ולספקים.
שנית, Win-Win Partnerships. שותפויות ושיתופי פעולה שיועילו לכלל הצדדים המעורבים תוך שמירה על גישה שממוקדת בלקוח. על ידי הבנה והתייחסות לצרכים ולהעדפות של שוק היעד ניתן לבנות קשרים ארוכי טווח עם לקוחות המבוססים על אמון, שביעות רצון ונאמנות, שכתוצאה יובילו לתועלת הדדית הן לעסק והן לקהל לקוחותיו.
בנוסף, תיעדוף רווח העובדים והפיתוח המקצועי שלהם, באמצעות השקעה בתוכניות הכשרה, מתן תגמול, הטבות תחרותיות וטיפוח תרבות עבודה תומכת, שיתרמו לכוח עבודה מלא מוטיבציה ומעורב התורם להצלחת העסק הכוללת.
כמו כן, שילוב שיטות קיימא מבחינה סביבתית וחברתית במודל העסקי. על ידי מזעור ההשפעות השליליות על הסביבה והחברה ותרומה אקטיבית לשינוי חיובי, עסק יכול לייצר רצון טוב, למשוך צרכנים בעלי מודעות חברתית ולעזור לבנות עתיד בר-קיימא יותר עבור כל מחזיקי העניין. מעבר לכך, חזון לטווח ארוך בקבלת ההחלטות, במקום להתמקד אך ורק ברווחים לטווח קצר, על ידי בחינת ההשפעה הפוטנציאלית של פעולות על כל מחזיקי העניין בטווח הארוך, יתרום לבנות עסק בר קיימא וגמיש שמייצר ערך לשנים הבאות.
דוגמה לתוכנית עסקית המושתתת על רווח משותף לכלל הלוקחים בה חלק היא מועדון הספרים של ריס וויתרספון. בתמורה לכך שמועדון הספרים של ריס יכלול ספר במועדון שלהם, במילים אחרות, יקנו מיליוני עותקים של הספרים בהמלצת המועדון, החברה רוכשת את הזכויות להפוך את הספרים לסרטים. בעוד כותבת הספר מקבלת חשיפה יוצאת דופן, חברת ההפקה של ריס Hello Sunshine מוכרת את הזכויות הללו לשירותי סטרימינג שונים כמו Amazon prime, Netflix, Apple TV והולו, ויוצאת מורווחת גם כן. למועדון יש אג'נדה לקידום נשים כך שבכל חודש נבחר ספר עם אישה במרכז הסיפור.
משחק שני שחקנים סכום אפס ותכנון ליניארי
במידה ומספר האסטרטגיות הטהורות של שחקן במשחק שני שחקנים סכום אפס הוא סופי, ניתן להציג את בעיית חישוב ערך המשחק סכום אפס על ידי בעיית תכנון ליניארי. בנוסף, ניתן לחשב את ערך המשחק סכום אפס באמצעות אלגוריתמים, המשמשים לפתרון בעיות תכנון ליניארי.
להלן הצגת בעיית התכנון הליניארי המתאימה לבעיית חישוב ערך המשחק :
יהי משחק שני שחקנים סכום אפס. קבוצת השחקנים היא {1,2} =
ו- היא ההרחבה המולטי-ליניארית של .
ערך פונקציית המטרה בפתרון האופטימלי לבעיית התכנון הבאה יסומן ב- :
תחת האילוצים :
אזי הוא ערך המשחק באסטרטגיות מעורבות.
רעיון ההוכחה מתמקד בכך שאם נסמן ב- את ערך המשחק באסטרטגיות מעורבות, נוכל להראות כי . הדבר מתקיים מכיוון ש- ו- .
ראשית, מתקיים, מכיוון שבמידה ו- הוא ערך המשחק, אזי ישנה לשחקן 1 אסטרטגיה אופטימלית , המבטיחה כי תוחלת התשלום תהיה לפחות לכל אסטרטגיה טהורה של שחקן 2, ולכן גם לכל אסטרטגיה מעורבת שלו. מכיוון ש- הוא המספר הממשי הגדול ביותר, שעבורו קיימת אסטרטגיה מעורבת לשחקן 1, כל עוד האילוצים מתקיימים, אנו נסיק כי .
שנית, נראה כי מתקיים. לצורך כך, נסביר מדוע מתקיים . אם האילוצים שלנו אכן מתקיימים, נקבל :
.
מכיוון שלכל אחד מהשחקנים יש מספר סופי של אסטרטגיות טהורות, הביטוי הרשום מעלה סופי. הוא הפתרון האופטימלי, ועל כן קיים וקטור המקיים את האילוצים. האילוצים דורשים כי האסטרטגיה של שחקן 1 תהיה מעורבת, וכי התועלת תהיה גדולה מ- לכל אסטרטגיה טהורה של שחקן 2. מכאן, נוכל לראות כי לשחקן 1 יש אסטרטגיה מעורבת המבטיחה תשלום מינימלי של , ועל כן ערך המשחק הוא לפחות .
משמעות הפתרון של משחק סכום-אפס
חשיבותו המתמטית של משחק סכום-אפס היא שהוא מאחד שני מושגי פתרון של משחקים: מושג היציבות (פתרון בעזרת מציאת שיווי משקל נאש), ומושג הביטחון (פתרון בעזרת מציאת אסטרטגיות מקסמין ומינמקס).
יציבות, משמעה שהציפייה של השחקנים לגבי האסטרטגיה שאותה ינקטו יריביהם, יוצרת מצב שבו לאף אחד מהשחקנים לא משתלם להחליף אסטרטגיה, ובכך תוצאת המשחק נקבעת. אין זה בהכרח פתרון של המשחק, אלא תכונה שמצופה שפתרון של המשחק יקיים.
בהינתן ששחקן 1 יודע (או מאמין) ששחקן 2 ינקוט באסטרטגיה מסוימת שלו, ויבחר לפיכך באסטרטגיה , גם שחקן 2 לא ירצה לסטות מאסטרטגיה , ולהפך. זוהי בדיוק ההגדרה של שיווי משקל – אף אחד מהשחקנים לא ירוויח אם יסטה ממנו, בעוד שאר השחקנים ידבקו בו.
ביטחון, משמעו שהשחקן מתעלם מהשפעות חיצוניות כדוגמת תיאום בין השחקנים, ומסתכל אך ורק על מה שהוא יכול להבטיח לעצמו בוודאות, בהינתן מה שהוא יודע על המשחק. הוא בוחן את האפשרויות הגרועות ביותר מבחינתו, ובוחר את הרעה במיעוטה.
תכונות
במשחק שני שחקנים סכום-אפס מתקיימות התכונות הבאות:
אם למשחק קיים ערך , והאסטרטגיות הן אסטרטגיות אופטימליות (כלומר אסטרטגיות מקסמין ומינמקס), אז וקטור האסטרטגיות הוא שיווי משקל שבו התשלום לשחקן 1 הוא , ולשחקן 2 הוא .
אם במשחק וקטור האסטרטגיות מהווה שיווי משקל, אז ערך המשחק קיים, והוא שווה , והאסטרטגיות הן אסטרטגיות אופטימליות.
לפיכך, במשחק סכום-אפס, השחקן מסוגל להשיג את הטוב שבשני העולמות – הן יציבות, המבוטאת בעזרת שיווי משקל נאש, והן ביטחון, המבוטא בעזרת ערך המקסמין. ואכן, אם שחקן 1 ינקוט באסטרטגיית המקסמין שלו , הרי שיבטיח לעצמו את הערך של המשחק , וייתכן שיקבל יותר מ- רק אם שחקן 2 יסטה משיווי המשקל . אבל, במידה ושני השחקנים רציונליים, ויודעים או מאמינים שיריבם גם רציונלי, אז שני השחקנים לא יסטו משיווי המשקל ויקבלו לא יותר ולא פחות מערך המשחק, .
יתרה מזו, במשחק שני שחקנים סכום אפס כל שיווי משקל של המשחק ייתן תשלום זהה. כמו כן כל ערבוב של אסטרטגיות אופטימליות הוא גם כן אסטרטגיה אופטימלית ולכן במשחק שני שחקנים סכום אפס כל ערבוב של שיוויי משקל הוא גם כן שיווי משקל.
משחק n-שחקנים סכום אפס
ניתן להכליל את ההגדרה של משחק שני שחקנים סכום-אפס למשחק n שחקנים סכום-אפס. שאלה טבעית היא מה הוא היחס בין משחקי סכום-אפס עם יותר משני שחקנים לעומת משחקי סכום-אפס עם בדיוק שני שחקנים, וכן כיצד נראה פתרון של משחקים כאלו. פון נוימן, שהיה ממפתחיה הראשונים של תורת המשחקים, מיקד את הדיון במשחקי סכום-אפס, ובפרט במשחקי שני שחקנים סכום-אפס. היסוד להתמקדותו במקרה פרטי זה הייתה שמשחקים רבים ניתן לבטא כמשחק סכום אפס, כך:
א. עבור משחק n שחקנים כללי, לאו דווקא סכום-אפס או אפילו סכום-קבוע, נגדיר שחקן מס' n+1, כך שעבור כל וקטור תשלומים במשחק המקורי נגדיר את התשלום של השחקן ה- n+1 (המדומה) להיות , וכך מתקבל משחק n+1 שחקנים סכום-אפס.
ב. עבור משחק n שחקנים סכום-אפס כלשהו, אם נוכל לחלק את קבוצת השחקנים לשתי קבוצות, שתיקראנה קואליציות, כך שבתוך כל קואליציה שיתוף הפעולה של השחקנים הוא מוחלט, ובין שתי הקואליציות ניגוד אינטרסים גמור, אזי ניתן להסתכל על משחק 2 השחקנים המתקבל משתי קואליציות אלה כעל משחק שני שחקנים סכום-אפס.
משחק סכום קבוע
במשחק סכום-קבוע, סכום ערכי פונקציות התשלומים של כל השחקנים הוא קבוע מספרי כלשהו, אך לאו דווקא אפס. משחק סכום קבוע שקול אסטרטגית למשחק סכום-אפס על ידי טרנספורמציה אפינית של פונקציית התשלומים שבה אנו מוסיפים או מחסירים קבוע. למעשה, כל שני משחקים בצורה אסטרטגית (לא בהכרח משחקי סכום-אפס), הנבדלים אך ורק בטרנספורמציה אפינית של פונקציית התשלומים שקולים אסטרטגית זה לזה. השקילות מתאפיינת בכך שקבוצת שיווי המשקל בשני המשחקים זהה.
ראו גם
מונחים בתורת המשחקים
פון נוימן פוקר
המשחק של גנרל בלוטו
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:תורת המשחקים | 2024-08-01T03:29:07 |
בר מניה | redirect קבוצה בת מנייה | 2005-08-02T12:07:14 |
רוג'ר זילאזני | רוג'ר ג'וזף זילאזני (באנגלית: Roger Joseph Zelazny; 13 במאי 1937 – 14 ביוני 1995) היה סופר מדע בדיוני ופנטזיה אמריקאי. כתיבתו מתבססת על פולקלור של תרבויות רבות. נודע בעיקר בשל סיפורים קצרים ובשל סדרת אמבר ובה עשרה ספרים. היה מועמד 14 פעמים לפרס הוגו וזכה בו שש פעמים. כמו כן, היה מועמד 14 פעמים לפרס נבולה וזכה בו שלוש פעמים. על שמו של רוג'ר זילאזני נקרא הצדפונאי Sclerocypris zelaznyi.
קורות חיים
זילאזני נולד בעיירה אוקליד, מדינת אוהיו. היה ילד יחיד לג'וזף פרנק זילאזני, מהגר פולני, וג'וזפין פלורה סוויט, ילידת ארצות הברית ממוצא אירי.
זילאזני התחיל את קריירת הכתיבה שלו בגיל מוקדם. הוא הצטרף לחוג לכתיבה יוצרת וערך את עיתון בית הספר בעת לימודים בתיכון. בסתיו 1955 החל את לימודיו באוניברסיטת וסטרן ריזרב בחוג לפסיכולוגיה, אך בהמשך שינה את כיוון לימודיו עם תואר ראשון בספרות אנגלית. עם סיום התואר הראשון בשנת 1959, המשיך ללימודי התואר השני באוניברסיטת קולומביה בניו יורק וסיים את לימודיו בשנת 1962.
בין 1962 ל-1969 עבד בביטוח לאומי בקליבלנד ולאחר מכן בבולטימור, תוך כדי הקדשת ערביו הפנויים לכתיבה. לאחר מכן התפטר מעבודתו והקדיש את כל זמנו לכתיבה.
זילאזני היה נשוי פעמיים: ב-1964 נישא לשרון סטברל, והזוג התגרש ללא ילדים. ב-1966 נישא לג'ודית (ג'ודי) אלין קאלאהאן. כמו כן היה מאורס לזמרת הפולק הדי ווסט במשך שישה חודשים בשנים 1961–1962. לזילאזני ולג'ודי נולדו שני בנים, דבין וטרנט (כותב רומני פשע), ובת בשם שאנון.
זילאזני חונך כקתולי על ידי הוריו, בהמשך הגדיר את עצמו כ"קתולי שהדרדר": "אכן היה לי רקע קתולי משמעותי, אבל אינני קתולי. מתישהו בעבר אני מאמין שעניתי בחיוב פעם אחת מסיבות מוזרות ומסובכות, אבל אינני חבר בשום דת מאורגנת".
זילאזני נפטר ב-1995 בגלל כשל בכליות וסרטן המעי הגס. בזמן מותו היה פרוד מרעייתו ג'ודי וחי עם הסופרת ג'יין לינדסקולד. לאחר מותו השלימה לינדסקולד את כתיבתם של שני ספרים שזילאזני החל לכתוב אך לא הספיק לסיים טרם מותו: "דונרג'ק" (פורסם ב-1997, יצא לאור בעברית ב-1999) ו"שר השדים" (פורסם ב-1999, יצא לאור בעברית ב-2000).
כתיבתו
חיבורו הראשון הופיע בפנזין בשנת 1953 והפרסום המסחרי הראשון היה במגזין "Literary Calvalcade" בשנה העוקבת.
כתיבתו הושפעה במידה רבה ממיתוסים, שירה וספרות אירופאית ואמריקאית קלאסית מסוף המאה ה-19 ומתחילת המאה ה-20. דמויות מיתולוגיות הופיעו לעיתים קרובות בספריו ובסיפוריו הקצרים תוך כדי העברת מקום העלילה לזמנים מודרניים. כמו כן, נהג לשלב אלמנטים השאולים מחיי היומיום, כמו עישון או רעיונות פילוסופיים מודרניים בעלילת ספריו.
רשימת ספריו
סדרת אמבר
תשעה נסיכים לאמבר (1970)
תותחי אוואלון (1972)
בסימן החדקרן (1975)
ידו של אוברון (1976)
ממלכות התוהו (1978)
קלפים של כליה (1985)
דמה של אמבר (1986)
בסימן התוהו (1987)
אביר הצללים (1989)
נסיך התוהו (1991)
אדון החלומות (1966)
אדון האור (1967)
Creatures of Light and Darkness 1969 יצירי אור וחושך
Isle of the Dead 1969 אי המתים
Damnation Alley 1969 נתיב התופת
Jack of Shadows 1971 ג'ק איש הצללים
1973 To Die in Italbar למות באיטלבאר
1976 My Name is Legion שמי יהיה לרבבה
Doorways in the Sand 1976 מפתחים בחול (תורגם ב-2004)
Roadmarks 1979 ציוני דרך
The Changeling 1981
Madwand 1981
The Changing Land 1981 הארץ המשתנה
Eye of Cat 1982
1982 (Coils (with Fred Saberhagen הסתלכרנות
A Dark Traveling 1987 מסע לאפלה (תורגם ב-2014)
1990 The Black Throne (נכתב עם פרד סברהאגן (Fred Saberhagen))
Here There Be Dragons 1992, נכתב בשנים 1968–1969
Way Up High 1992,נכתב בשנים 1968–1969
1993 לילה אחד באוקטובר הבודד
מסכתו של לוקי (The Mask of Loki) (עם תומאס ל. תומאס)
סדרת תחרות המילניום (יחד עם רוברט שקלי)
Bring Me the Head of Prince Charming 1991 הביאו לי את ראשו של נסיך החלומות
If At Faust You Don't Succeed 1993 אם בתחילה לא תצליח
A Farce to Be Reckoned With 1995 מהתלה לא קלה
ספרים שפורסמו לאחר מותו
Donnerjack 1997 דונרג'ק
Lord Demon 1999 שר השדים
קישורים חיצוניים
אלי אשד, גם האלים הם רק בני אדם: המיתולוגיות של רוג'ר זילאזני, באתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, 11 במאי 2001
אבינועם ביר, הכפירה הקדושה נוסח מאדים - עיון ב"ורד לקהלת" לרוג'ר זילאזני
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:סופרי מדע בדיוני אמריקאים
קטגוריה:סופרים ויוצרים זוכי פרס הוגו
קטגוריה:סופרים ויוצרים זוכי פרס נבולה
קטגוריה:מחברי סיפורים קצרים אמריקאים
קטגוריה:סופרים ויוצרים זוכי פרס גפן
קטגוריה:סופרי פנטזיה אמריקאים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קייס וסטרן ריזרב
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קולומביה
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1937
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1995
* | 2024-08-19T10:42:50 |
מספר שלם | שמאל|ממוזער|250px|דיאגרמת ון של מערכות מספרים ידועות, המספרים השלמים מסומנים בכתום
מספר שלם הוא מספר ללא מרכיב של שבר. לדוגמה, ו- הם מספרים שלמים, אך ו- אינם מספרים שלמים.
קבוצת המספרים השלמים מורכבת מהמספר אפס, המספרים הטבעיים () והמספרים הנגדיים להם (המספרים השליליים ) ומסומנת בדרך כלל ב-. בדומה למספרים הטבעיים, קבוצת המספרים השלמים היא אינסופית בת מנייה.
קבוצת המספרים השלמים מהווה תת-קבוצה של קבוצת המספרים הרציונליים שמהווה בעצמה תת-קבוצה של קבוצת המספרים הממשיים שהיא תת-קבוצה של קבוצת המספרים המרוכבים .
המספרים השלמים, עם פעולות החיבור והכפל, מהווים את חוג המספרים השלמים. מבחינות רבות, המושג חוג הוא הפשטה אלגברית של המספרים השלמים.
בתורת המספרים האלגברית מתייחסים לעיתים למספרים שלמים כאל שלמים רציונליים כדי לבדל אותם מסוגי שלמים אחרים במתמטיקה כגון שלמים אלגבריים, שלמים של גאוס או שלמים של אייזנשטיין.
סימון
ממוזער|100px|הסימון המקובל לקבוצת המספרים השלמים
קבוצת המספרים השלמים מסומנת בדרך כלל ב- או ב- (האות Z מגיעה מהמילה הגרמנית zahlen שמשמעותה "מספרים"), ולפעמים מסומנת ב-.
תת-קבוצות מסוימות של מסומנות בסימון מיוחד:
קבוצת השלמים החיוביים מסומנת באחד מן הסימונים האלו: .
קבוצת השלמים האי-שליליים מסומנת ב-, ב-, ויש המשתמשים בסימון .
קבוצת השלמים השליליים מסומנת ב-.
לעיתים משתמשים בסימון או בסימון כדי לסמן את קבוצת השלמים שאינם אפס.
בנוסף, חוג השלמים ה-p-אדיים מסומן ב- וחבורה ציקלית מסדר מיוצגת על ידי הסימון .
פעולות חשבון בסיסיות במספרים שלמים
200px|ממוזער|חיבור של שני מספרים חיוביים נותן תוצאה חיובית, חיבור של שני מספרים שליליים נותן תוצאה שלילית, הסימן של תוצאת החיבור של מספר חיובי ומספר שלילי נקבעת לפי הסימן של המספר עם הערך המוחלט הגדול מבניהם
חיבור וחיסור
ניתן להרחיב את פעולת החיבור במספרים טבעיים למספרים שלמים באופן הבא:
חיבור של שני מספרים חיוביים שווה לפעולת החיבור הרגילה במספרים טבעיים.
חיבור של שני מספרים שליליים שווה לנגדי של חיבור הערכים המוחלטים של המספרים, .
חיבור של מספר חיובי ומספר שלילי שווה להפרש בין הערכים המוחלטים של המספרים וסימנו שווה לסימן המספר שהערך המוחלט שלו הוא הגדול מבין השניים, כאשר , ו- כאשר .
פעולת החיבור סגורה בתוך המספרים השלמים, כלומר חיבור של שני מספרים שלמים הוא גם מספר שלם. ניתן להגדיר את הפעולה של חיסור מספר כחיבור של המספר הנגדי לו . בשונה מהמספרים הטבעיים, פעולת החיסור סגורה אף היא במספרים השלמים, כלומר חיסור של שני מספרים שלמים הוא מספר שלם.
הטבלה הבאה מציגה את התכונות הבסיסיות של חיבור:
תכונה דוגמה סגירות הוא מספר שלם חילופיות אסוציאטיביות קיום איבר יחידה קיום איבר הופכי
כפל וחילוק
ממוזער|200px|חיבור, חיסור וכפל של מספרים שלמים באמצעות בדידים
פעולת הכפל במספרים טבעיים היא למעשה פעולת חיבור חוזרת: 2 כפול 3 הוא הסכום . הרחבה של פעולת הכפל למספרים שלמים מתבצעת כך:
כפל מספר חיובי במספר חיובי היא פעולת הכפל הרגילה במספרים טבעיים.
כפל מספר שלילי במספר שלילי הוא מספר חיובי ששווה למכפלת הערכים המוחלטים של המספרים (כלומר משמיטים את סימן המינוס).
כפל מספר חיובי במספר שלילי הוא הנגדי של מכפלת הערכים המוחלטים של המספרים (כלומר אפשר להוציא את סימן המינוס מחוץ למכפלה).
הטבלה הבאה מציגה את התכונות הבסיסיות של הכפל:
תכונה דוגמה סגירות הוא מספר שלם חילופיות אסוציאטיביות קיום איבר יחידה חוק הפילוג ללא מחלקי אפס אם אז או (או שניהם)
במספרים שלמים, מחלק את אם קיים מספר טבעי כך שמתקיים . למשל, 6 מחלק את 18 משום ש-. כדי לציין ש- מחלק את משתמשים בסימון , וכדי לציין ש- לא מחלק את משתמשים בסימון . פעולת החילוק אינה סגורה בקבוצת המספרים השלמים, משום שחילוק של 10 ב-3, למשל, נותן תוצאה שאינה מספר שלם.
חזקה
בפעולת החזקה בצורתה הבסיסית, המעריך הוא מספר טבעי והיא מהווה קיצור של פעולת הכפל. כלומר - בחזקת היא המכפלה של גורמים השווים כולם לבסיס : . כדי להרחיב את פעולת החזקה למספרים שלמים יש לשמור על חוקי החזקות הבסיסיים ובפרט:
וכן:
לכן נוח להגדיר חזקת אפס כשווה ל-1 תמיד (ראו מכפלה ריקה) וחזקה שלילית בתור ההופכי לחזקה החיובית הנגדית. יוצא מן הכלל הוא הביטוי אפס בחזקת אפס שלרוב אינו מוגדר, או מוגדר כשווה ל-1. בנוסף, חזקות שליליות של 0 אינן מוגדרות, כי לא ניתן לחלק באפס. אולם, בשונה מהמספרים הטבעיים, המספרים השלמים אינם סגורים תחת פעולת החזקה (כיוון שתוצאת החזקה יכולה להיות שבר כאשר המעריך הוא מספר שלילי).
תכונות אלגבריות
ממוזער|250px|חיבור של מספרים שלמים על ציר המספרים
בדומה למספרים הטבעיים, המספרים השלמים סגורים תחת פעולות החיבור והכפל. כלומר, חיבור של מספרים שלמים הוא מספר שלם וכפל של מספרים שלמים גם הוא מספר שלם. אבל, בעקבות הקיום של אפס והמספרים השליליים המספרים השלמים סגורים גם תחת פעולת החיסור בשונה מהמספרים הטבעיים.
המספרים השלמים אינם סגורים תחת פעולת החילוק שכן רק ל- ו- קיים מספר הופכי שלם ביחס לכפל והמספרים ההופכיים של שאר המספרים השלמים הם שברים (חוץ מאפס שלו לא קיים מספר הופכי ביחס לכפל).
הטבלה הבאה מסכמת את התכונות של פעולות החיבור והכפל במספרים שלמים:
חיבור כפל סגירות הוא מספר שלם הוא מספר שלם אסוציאטיביות חילופיות קיום איבר יחידה קיום איבר הופכי האיברים ההפיכים היחידים הם ו- חוק הפילוג וגם ללא מחלקי אפס אם אז או (או שניהם)
במונחים של אלגברה מופשטת ניתן לומר שקבוצת המספרים השלמים יחד עם פעולת החיבור מהווים חבורה אבלית ציקלית, כיוון שכל מספר שונה מאפס ניתן לכתוב כסכום או כ-. למעשה, קבוצת המספרים השלמים מהווה את החבורה הציקלית האינסופית היחידה – כל חבורה ציקלית אינסופית איזומורפית אליה.
מארבע התכונות הראשונות בטבלה למעלה נקבל שקבוצת המספרים השלמים עם פעולת הכפל מהווה מונואיד חילופי (אבלי), וכיוון שלא לכל מספר שלם קיים מספר הופכי שלם נקבל שהמספרים השלמים תחת פעולת הכפל אינם חבורה.
מצירוף כל התכונות שצוינו בטבלה (מלבד התכונה האחרונה) נקבל שקבוצת המספרים השלמים תחת פעולות החיבור והכפל מהווה חוג חילופי עם איבר יחידה – חוג המספרים השלמים. מבחינות רבות, המושג חוג הוא הפשטה אלגברית של המספרים השלמים.
מהתכונה שלא קיימים מחלקי אפס נקבל שחוג המספרים השלמים הוא תחום שלמות. ומכך שלא קיימים איברים הפיכים ביחס לכפל – המספרים השלמים לא סגורים תחת חילוק, נקבל שחוג המספרים השלמים איננו שדה. השדה הקטן ביותר שמכיל את המספרים השלמים כתת-חוג הוא שדה המספרים הרציונליים. תהליך הבנייה של שדה המספרים הרציונליים מתוך חוג המספרים השלמים ניתן לחיקוי לכל תחום שלמות כדי ליצור את שדה השברים שלו. ובכיוון ההפוך, משדה מספרים ניתן לקבל את חוג השלמים של השדה , שיחסו ל- דומה לזה שבין חוג המספרים השלמים לשדה המספרים הרציונליים (ואמנם ).
אף על פי שהמספרים השלמים אינם סגורים תחת חילוק, ניתן לבצע בהם חלוקה עם שארית. כלומר, לכל ולכל , קיימים כך ש- ו- (כאשר היא פונקציית הערך המוחלט). ולכן חוג המספרים השלמים הוא חוג אוקלידי, וכיוון שכל חוג אוקלידי הוא תחום ראשי נובע שגם קבוצת המספרים השלמים מהווה חוג שכזה, ומכיוון שכל תחום ראשי הוא תחום פריקות יחידה נקבל שלכל מספר שלם קיים פירוק יחיד לגורמים שלמים אי-פריקים (במספרים השלמים הגדרת האי-פריקות והגדרת הראשוניות מתלכדות ולכן ניתן גם לומר שלכל מספר קיים פירוק יחיד לגורמים ראשוניים).
בנייה פורמלית של המספרים השלמים
המספרים השלמים הם מערכת מספרים, שאותה ניתן לבנות מתוך המספרים הטבעיים בדרכים שונות, אחת מהן היא באמצעות שימוש בזוגות סדורים.
ממוזער|300px|הנקודות האדומות הן זוגות סדורים של מספרים טבעיים, הנקודות המחוברות מהוות את מחלקות השקילות שמייצגות את המספרים בכחול בקצה הקו
לאחר שנבנתה המערכת של המספרים הטבעיים עם פעולות החיבור והכפל שלהם, אפשר לחשוב על מספר שלם כאילו היה הפרש של שני מספרים טבעיים. באופן פורמלי יותר, מגדירים יחס שקילות על קבוצת הזוגות הסדורים , כך: אם ורק אם . באופן לא פורמלי מחלקת השקילות של הזוג , אותה מסמנים ב-, תייצג את ההפרש (ובכל מחלקה נמצאים כל הזוגות שההפרש ביניהם שווה).
נראה כי זהו באמת יחס שקילות:
רפלקסיביות: (כי חיבור במספרים טבעיים הוא חילופי ולכן ).
סימטריות: אם אז (כי שוויון הוא סימטרי) ולכן אם אז .
טרנזיטיביות: נניח כי אז . נחבר את השוויונות ונקבל . נצמצם איברים זהים משני אגפי המשוואה, ונקבל , כלומר .
כעת נגדיר את קבוצת המספרים השלמים בתור קבוצת המנה של יחס השקילות. כלומר: כל מספר שלם הוא אוסף הזוגות הסדורים שמקיימים זה עם זה.
על קבוצה זו נגדיר פעולות של כפל וחיבור, תוך הסתמכות על הגדרתם בקבוצת המספרים הטבעיים:
.
ניתן להראות כי החיבור והכפל שהגדרנו נותרים מוגדרים היטב גם על קבוצת המנה - כלומר, שניתן לכפול ולחבר מחלקות שקילות באמצעות נציגים בלי חשיבות לבחירת הנציג.
כל מחלקת שקילות מכילה איבר מהצורה או מהצורה (כאשר ), את מחלקת השקילות נסמן ב-, ואת מחלקת השקילות נסמן ב-, ואלו יהוו את המספרים השלמים (חוץ מאפס שיוגדר פעם אחת בלבד כ-, מכיוון ש-).
וכעת, בשונה מהמספרים הטבעיים, לכל מספר שלם קיים הופכי לחיבור, ההופכי לחיבור של הוא (זאת מכיוון שמתקיים ).
וניתן להגדיר חיסור על ידי חיבור של ההופכי לחיבור, כלומר:
(כאשר הוא הנציג של מחלקת השקילות ), ולכן המספרים השלמים סגורים תחת חיסור בשונה מהמספרים הטבעיים.
סדר
ממוזער|300px|ניתן להציג את המספרים השלמים כנקודות על ישר אינסופי, כאן המספרים החיוביים מוצגים בכחול והשליליים באדום
קבוצת המספרים השלמים היא קבוצה סדורה ליניארית ללא חסם מלעיל או מלרע. הסדר של המספרים השלמים נתון על ידי , מספר יקרא חיובי אם הוא גדול ממש מאפס ושלילי אם הוא קטן ממש מאפס, אפס הוא המספר היחיד שאינו חיובי ואינו שלילי.
נגדיר את הסדר של המספרים כך שיכבד את פעולות החיבור והכפל כך:
אם וגם אז .
אם וגם אז .
מכאן שקבוצת המספרים השלמים עם הסדר שהוגדר לעיל היא שדה סדור.
המספרים השלמים הם החבורה האבלית היחידה הלא טריוויאלית (כלומר חבורה שמכילה לפחות שני איברים) בעלת סדר ליניארי שסדר האיברים החיוביים שלה הוא סדר טוב.
באמצעות הסדר ניתן להגדיר פונקציות חשובות:
פונקציית הסימן - מחזירה לכל מספר ממשי ערך המתאים לסימן שלו.
פונקציית הערך המוחלט , מסומנת גם ב- - מחזירה לכל מספר את המרחק בינו לבין נקודת האפס על ציר המספרים. כלומר, אם המספר חיובי, הערך המוחלט שלו הוא הערך של המספר עצמו, ואם המספר שלילי ערכו המוחלט יהיה הערך של המספר הנגדי לו. ערכו המוחלט של 0 הוא 0.
הפונקציות משלימות אחת את השנייה, יחדיו הן מפרקות כל מספר לשני חלקים .
עוצמה
נראה שקיימת פונקציה חד-חד-ערכית ועל מקבוצת המספרים השלמים לקבוצת המספרים הטבעיים, ולכן קבוצת המספרים השלמים היא בת מנייה, ועוצמתה שווה ל- (אָלֶף אֶפֶס).
את הפונקציה אנו יכולים להגדיר בשני אופנים, כיוון שאפשר להניח כי אפס הוא מספר טבעי או להניח שלא.
אם אפס נחשב למספר טבעי, אזי הפונקציה היא:
ואם לא, הפונקציה היא:
אלו הן פונקציות חד-חד ערכיות ועל בין קבוצת המספרים השלמים לקבוצת המספרים הטבעיים ולכן נקבל שקבוצת המספרים השלמים היא בת מנייה.
טיפוס סדר
מכיוון שטיפוס הסדר של קבוצת השלמים החיוביים (המספרים הטבעיים) הוא ומכיוון שקבוצת השלמים השליליים דואלית לקבוצת השלמים החיוביים (אם נתאים לכל מספר חיובי את הנגדי שלו, יחס הסדר מתהפך כלומר אם אז ) נובע שטיפוס הסדר של קבוצת השלמים השליליים הוא (יש המסמנים אותו ב-), ולכן טיפוס הסדר של קבוצת המספרים השלמים הוא .
שימושים
מספרים שלמים נמצאים בשימוש נרחב בחקר של אובייקטים שמטבעם אינם ניתנים לחלוקה או שתכונות הבעיה מונעות חלוקה של האובייקטים (לדוגמה, בעיות שעוסקות באנשים, בניינים או ספינות). ניתן להשתמש במספרים שליליים גם בבעיות כאלו - למשל, כאשר מתכננים עסקאות סחר, אפשר לציין מכירות עם מספרים חיוביים ורכישות עם מספרים שליליים. דוגמה נוספת, מספר קוונטי מגנטי בפיזיקה מבדיל בין האורביטלים האפשריים בתוך תת-קליפה אלקטרונית, ומשמש לחישוב הרכיב הזוויתי של וקטור האורביטל במרחב וערכו יכול לנוע במרווחים שלמים בטווח שבין כולל הערך אפס (כאשר הוא המספר הקוונטי הזוויתי).
על מנת לפתור בעיות שכאלו פותחו שיטות מתמטיות מיוחדות. בפרט, הפתרונות של משוואות אלגבריות נחקרים במסגרת משוואות דיופנטיות, ופתרונות בדידים/שלמים לבעיות אופטימיזציה נחקרים במסגרת תכנון ליניארי בשלמים ואופטימיזציה קומבינטורית.
עיגול לשלמים
ישנן בעיות מעשיות בהן יש צורך לעגל ערך ממשי למספר שלם, כלומר להחליף אותו במספר השלם קרוב ביותר (בכיוון זה או אחר). ישנן כמה דרכים שבהן ניתן לעגל ערך ממשי למספר שלם:
- פונקציית הערך השלם או פונקציית הרצפה (floor), מחזירה לכל מספר ממשי את המספר השלם הגדול ביותר שקטן או שווה ל-, (מעגלת כלפי מטה). לדוגמה ו-.
- פונקציית התקרה (ceiling), מחזירה לכל מספר ממשי את המספר השלם הקטן ביותר שגדול או שווה ל-, (מעגלת כלפי מעלה). לדוגמה ו-.
- פונקציית קיטום, מחזירה לכל מספר ממשי את החלק השלם שלו לאחר קיטום של החלק השברי שלו. מתנהגת כמו פונקציית הרצפה עבור מספרים חיוביים, וכפונקציית התקרה בעבור מספרים שליליים. לדוגמה ו-.
- פונקציית השלם הקרוב ביותר, לעיתים רחוקות מסומנת גם ב- או ב- - מחזירה לכל מספר ממשי את המספר השלם הקרוב ביותר אליו, כאשר כל מספר שהחלק השברי שלו הוא חצי מעוגל למספר הזוגי הקרוב ביותר. לדוגמה ו-.
במדעי המחשב
מספר שלם הוא אחד מטיפוסי הנתונים הפרימיטיביים בשפות תכנות. הוא נתמך מבחינות רבות ישירות על ידי המעבד, על ידי פעולות חיבור, הוספת אחד, הכפלה ב-2 או חלוקה ב-2 ועל פי רוב גם כפל וחילוק של שני מספרים שלמים כלשהם. בשל כך הפעולות על משתנים מטיפוס זה הן יעילות ביותר.
מכיוון שגודל הזיכרון במחשב מוגבל, בכל ייצוג שנבחר לא נוכל להציג את כל המספרים השלמים, ולכן בזמן תכנון השפה או כתיבת מימוש לשפה (מהדר או מפרש) צריך להחליט מהו טווח הערכים הרצוי. ישנן כמה שיטות לבחירת הטווח שנבדלות זו מזו במהירות החישובים ובגודל הזיכרון הנדרש.
הבחירה הטבעית ביותר היא להשתמש בטווח המקסימלי הניתן לייצוג על ידי מילה במעבד הספציפי שבו מורצת התוכנית. בחירה כזאת משלבת תחום מספרים נרחב למדי יחד עם יעילות חישוב מקסימלית. עם זאת, הטווח עדיין מוגבל, וקיימת בעיה שהוא נעשה תלוי-מכונה - כלומר, תוכניות עלולות להתנהג שונה בהרצה על מחשבים שונים. אפשרות אחרת היא להגדיר מספר טיפוסים עבור מספר תחומים שונים, ולהשתמש בהם בהתאם לצורך. הגדרה זו עשויה לבוא יחד עם התאמה למכונה (כמו בשפות C או ++C) או על ידי הגדרה חד משמעית של הטווח עבור כל טיפוס (כמו בשפת ג'אווה). אפשרות שלישית היא להגדיר טיפוס יחיד בעל טווח לא חסום, ולייצג אותו בצורה האופטימלית ביותר על פי הערך הנוכחי שלו (כמו בשפת פייתון החל מגרסה 3.0).
מספרים טבעיים מיוצגים בזיכרון המחשב בייצוג בינארי פשוט. מספרים שליליים, לעומת זאת, מיוצגים בשיטת המשלים ל-2 או שיטת המשלים ל-1, ועקב כך החלוקה של המספרים השלמים במחשב היא בדרך כלל למספרים שליליים ומספרים א-שליליים בלבד, בשונה מהחלוקה ה"רגילה" של המספרים השלמים למספרים חיוביים, שליליים ואפס (למרות זאת, מחשב מסוגל לחשב האם מספר הוא חיובי ממש).
+ גודל הטווח שניתן להציג בגודל זיכרון כלשהו גודל הזיכרון גודל טווח הערכים 1 בתים (8 סיביות) 127- עד 128 2 בתים (16 סיביות) 32,768- עד 32,767 4 בתים (32 סיביות) 2,147,483,648- עד 2,147,483,647
ראו גם
חוג המספרים השלמים
מערכות מספרים
מספרים חיוביים ושליליים
ארבע פעולות החשבון
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אלגברה
קטגוריה:תורת המספרים | 2024-09-24T16:11:09 |
מזרע | ממוזער|250px|קיבוץ מזרע, 1946
250px|ממוזער|שמאל|הכניסה למזרע
מִזְרָע הוא קיבוץ בעמק יזרעאל, בין עפולה לנצרת, הנמצא בתחום השיפוט של המועצה האזורית עמק יזרעאל. הקיבוץ השתייך לקיבוץ הארצי, אשר התאחד עם התק"ם לתנועה הקיבוצית.
מקור השם
שמות יישובים הכוללים את הביטוי "מזרע" נזכרים במקורות ובמפות מימי הביניים ומקורו בספר ישעיהו פרק י"ט, פסוק ז': . המונח "מזרע" הפך מטבע לשון למקום קיום אנושי-חקלאי, בניגוד ל"ישימון" שהוא אזור ריק מצמחייה ומאדם. אזכורים ראשונים לשם המקום באתר הקבוץ, הם 'קאסל מסרה' (Kasal Mesra), אותו מתאר הכומר הגרמני בורכארד מהר-ציון, בספרו 'תיאור ארץ הקודש' מ-1283, והגאוגרף הוונציאני מַרינוֹ סנודו טוֹרסֶלוֹ ב'ספר הסודות של נאמני הצלב' מ-1321. את המקום בשמו תיארו גם אדוארד רובינסון וון דה-ולדה בתחילת המאה ה-19, והם מתארים ישוב עם סרקופגים ביזנטיים מהמאות 4–5. במפת הקרן לחקר ארץ ישראל (1880) מופיע השם "חרבת מזרע" (Kh. al-Mezrah) כקילומטר מזרחית ממקום הקבוץ. השם "מזרע" ניתן לקיבוץ באפריל 1928 על ידי ועדת שמות היישובים של הקרן הקיימת.
היסטוריה
הקיבוץ הוקם על גבעת "רובע-אל-נצרא" ב-21 בנובמבר 1923 על ידי "קבוצת צריפין" של עולים יוצאי גליציה, בני העלייה השלישית, שעלו לארץ שלוש שנים קודם לכן והתגבשו בבניית מחנה הצבא הבריטי צריפין (סרפנד). יחד עם קבוצת צריפין עלתה למקום קבוצת מרקנהוף שהתיישבה בצמוד לקבוצת צריפין. בשל מחסור בקרקע מספקת לשני יישובים, החליטו המוסדות המיישבים להקצות למרקנהוף אדמות בעמק הירדן, בהן הקימו את קיבוץ בית זרע, ואת אדמתם העבירו לקבוצת צריפין. עם יציאת מרקנהוף בשנת 1927 הוחלט לעבות את היישוב ולצרף אליו בהדרגה החל משנת 1929 ובמהלך שנות השלושים חברים מתנועת השומר הצעיר מגליציה, שעברו הכשרה בגבעת מיכאל. בשנים אלו קבעו המוסדות את שמו הסופי של הקיבוץ והוא צורף לתנועת השומר הצעיר.
בשנים 1944–1946 שכן במזרע מטה הפלמ"ח עד שהתגלה על ידי שלטונות המנדט במסגרת מבצע אגאתה בשנת 1946. הבריטים הצליחו לתפוס את רשימת חברי הפלמ"ח שהייתה במקום אולם השמות היו מוצפנים. לאחר שחבר המשק יעקב לוי הצליח להוציא את מחברת הקודים ולהשמיד אותה, לא הצליחו הבריטים לפצח את הקוד ולא נגרם כל נזק.
באותה תקופה עברה בשדות הקיבוץ רכבת העמק, ובמוזיאון הקיבוץ עדיין ניתן לראות מקטע מן המסילה המקורית.
הקיבוץ הוא מהמובילים בישראל בגידולי שדה ומצויה בו רפת חולבות גדולה, בבעלות משותפת עם קיבוץ גבעת עוז. בשנת 1957 הקים הקיבוץ את מפעל "מעדני מזרע" לעיבוד בשר, ובכלל זה גם בשר חזיר. במשך שנים רבות היה מפעל זה בין הספקים הבודדים של בשר לא כשר בישראל. בעקבות העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים קמו לו מתחרים, והקיבוץ מכר את המותג ומערך היצור לחברת "טיב טעם".
בשנת 1958 הוקם בקיבוץ מפעל ההידראוליקה והמעליות ההידראוליות "תעמ"ל" (תעשיית מוצרי לחץ). בהמשך הוקם גם מפעל "מטלור 2000" לייצור מוצרי מתכת באמצעות הזרקת אבקות מתכת (מטלורגיה), אולם המפעל נמכר לחברת ישקר. בכניסה ליישוב ניצב מלון "נוף תבור", הנמצא בבעלות משותפת של הקיבוץ ושל חברת הורן את ליבוביץ'. כמו כן מפעיל הקיבוץ אירוח כפרי, תחנת דלק, מוסך, ובית אבות "אור העמק".
בסמוך לקיבוץ נמצא בית-הספר העל-יסודי "עמקים-תבור", בו לומדים תלמידים מרמת ישי, ומהקיבוצים מזרע, שריד, מרחביה, עין דור וגזית, מהמושבים תל עדשים, בלפוריה ומושב מרחביה וכן תלמידים מאחוזת ברק ותלמידים בודדים גם מנוף הגליל הסמוכה. בצמוד לבית הספר "עמקים תבור" נמצא בית הספר העל-יסודי "בנימין רוטמן העמק" לנערים על הרצף האוטיסטי.
בקיבוץ נמצא מוזיאון מזרע הקטנה ובו מוצגים רבים שנאספו מכל השנים בקיבוץ. המקום פתוח לסיורים מודרכים לקבוצות. כן יש אפשרות ביקור בסליק של מזרע שהכניסה אליו מוסתרת מתחת לאמבט.
בשטח הקבוץ פועלת שלוחה של מכינה קדם-צבאית רבין. שהיא אחת משלוש המכינות היחידות שמונגשות לחלוטין לבעלי מוגבלויות.
גלריית תמונות
קישורים חיצוניים
מוזיאון מזרע הקטנה באתר הקיבוצים
מלון נוף תבור (בבעלות חלקית של הקיבוץ)
מזרע באתר הרשות לפיתוח הגליל
סקירה אדריכלית מלווה בתמונות של מבני משק במזרע, באתר 'רשימות', 3/2010.
סקירה אדריכלית של בניין חדר האוכל ובית הילדים, באתר 'רשימות', 3/2010.
חגיגות חג הקציר בקיבוץ מזרע, 1937, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
קיבוץ מזרע בן עשרים וחמש, דצמבר 1949, יומני כרמל (התחלה 2:39)
הערות שוליים
מזרע
קטגוריה:קיבוצי הקיבוץ הארצי
קטגוריה:עמק יזרעאל
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1923
קטגוריה:מועצה אזורית עמק יזרעאל | 2024-10-12T16:57:59 |
בעלי חיים בתנ"ך | ממוזער|250x250 פיקסלים|אולם "בעלי חיים במקרא" במוזיאון הטבע התנכ"י
ממוזער|250x250 פיקסלים|אתונו של בלעם, בלעם ומלאך (צויר בידי גוסטב ז'אגר, 1836)
ממוזער|250x250 פיקסלים|יחמורים פרסים וראמי סהרה במתחם "ארץ חיות התנ"ך" בגן החיות התנכ"י
ממוזער|250x250 פיקסלים|ארבה - מין מזיק המופיע לא פעם במקרא (בתמונה: להקת ארבה בקיבוץ סעד, 1955)
ממוזער|250x250 פיקסלים|העלאת גירה - אחד מסימני הטהרה של כשרות בעלי חיים (בתמונה: זוג צבאים יחמורים מעלים גרה)
התנ"ך עשיר באזכורים של נופי ארץ ישראל, הצומח והחי בה. אף על פי שהוא מתאר את קורות עם ישראל ומתמקד בעיקר באדם, הרי שבין דפיו נחשפות לא מעט ידיעות אודות בעלי חיים, בסוגליות הקושרות אותם לאדם: אלה המשמשים את האדם בביתו ובמשקו ואלה המזיקים לו. דוגמה לחרק מזיק המוזכר לא אחת במקרא הוא הארבה.
כמו כן, ישנם גם בעלי חיים ספציפיים שהוזכרו בתנ"ך ובתלמוד ואף זכו לפרסום. בניהם נמצאים: נחש הקדמוני, חמורו של משיח, אתונו של בלעם, גמליו של אברהם אבינו, חמורו של רבי פנחס בן יאיר ועוד.
מקומם של בעלי החיים במקרא
בספר ויקרא () יש רשימה ארוכה של חיות שנאסרו לאכילה, שם מוזכרים גם סימני הטהרה של דגים (סנפיר וקשקשת) ושל חיות (מעלה גרה, שוסע שסע ומפריס פרסה).
ב ישנה רשימה דומה של בעלי חיים אסורים ומותרים לאכילה על פי דיני היהדות, וממנה ניתן ללמוד על עולם החי בתקופת המקרא ועל דפוסי ההתנהגות של חלק מן החיות המוזכרות.
ב אפשר למצוא דימויים רבים המשתמשים במיני הצומח והחי של ארץ ישראל.
מעניק לנו תיאור חזותי מרשים של המערכת האקולוגית בארץ.
במקרא מתוארים גם בתי הגידול והקשר שלהם לבעלי החיים המאכלסים אותם, כגון: נופי מים, הרים סלעיים, מעזבות, חורשים ובמדבר.
בתנ"ך מוזכרים לא מעט אנשים בשמות של חיות. הבולטים שבהם הם: רחל, חמור אבי שכם (עליו נאמר "נשיא הארץ"), ציפור אבי בלק, נון אבי יהושע (נון = דג), כלב בן יפונה, יעל (אשת חבר הקיני), נחש מלך עמון, ערב וזאב שרי מדין, דבורה הנביאה, חולדה הנביאה, שפן הסופר, ויונה הנביא.
זיהוי בעלי החיים במקרא
בצד התיאורים של בעלי החיים (שחלקם כבר נכחדו מנופי ארצנו כמו הדובים והאריות), קיימת בעייתיות בתיאור מספר רב של בעלי חיים:
זיהוי שונה של בעל החיים, לדוגמה: התנשמת מוזכרת גם כאחד השרצים; הקיפוד (או הקיפוז) הוא עוף השוכן ליד אגמי מים; העיט מתואר כעוף הניזון מנבלות, שלא כמו העוף המכונה בימינו בשם זה.
אזכור בעל חיים שלא ניתן לזהות כיום בוודאות, לדוגמה: זרזיר המתניים ()
ומנגד קיים חוסר בתיאור בעלי חיים שידוע לנו כי חיו באותה התקופה, אך הם אינם מוזכרים כלל בתנ"ך, לדוגמה: ברדלס, היפופוטם - אם כי יש שטענו שהוא ההשראה לחיה האגדית "בהמות".
חקר בעלי החיים במקרא
בין חוקרי בעלי החיים במקרא נמצאים: יהודה פליקס – חוקר הבוטניקה והזואולוגיה במקרא ובתלמוד, זהר עמר – חוקר מסורות יהודיות בזיהוי צמחים ובעלי חיים ונתן סליפקין.
שני מוסדות אשר שמו במרכז את תמת בעלי החיים בתנ"ך הם גן החיות התנ"כי ומוזיאון הטבע התנכ"י. ייחודו של גן החיות התנכ"י הוא בהצגת אוסף זואולוגי של חיות ארץ ישראליות שחלקן אף הוזכרו בתנ"ך. מוזיאון הטבע התנכ"י הוא מוזיאון להיסטוריה של הטבע בתנ"ך ומתמקד ברובו בהצגת מגוון של בעלי החיים המוזכרים במקרא ובתלמוד. המוזיאון כולל מספר אולמות תצוגה, בהם: אוסף פוחלצים, בעיקר של יונקים המוזכרים בתנ"ך (כגון אריה, ברדלס, זאב ושועל מצוי); אוסף השופרות העוסק בפריים בעלי קרניים והתאמתם להכנת שופר; הגדרת סימני כשרות ובו מוצגים בעלי חיים כשרים וטמאים, ומגוון פוחלצי עופות שליד כל אחד מצוין השם המודרני והשם שהוא נקרא בו בתנ"ך.
רשימה אלפביתית של בעלי חיים בתנ"ך
230px230px230pxאוח: אוח, נמייה או אולי תן?
א
אוח
אף על פי כן, לא נהוג לזהותו כדורס המוכר היום בשם זה. מדקדק ימי הביניים יונה אבן ג'נאח בספרו "ספר השורשים" סובר כי מדובר בנמייה, בעוד על פי מילון Brown–Driver–Briggs זהו תן.
אחשתרן
. שם פרסי שמופיע רק במגילת אסתר. יש המפרשים שהכוונה פה לסוסי ריצה. יש המפרשים שהכוונה לפרדים ויש המפרשים שהכוונה לגמלים. לפי קליין, שאילה של המילה khshathraāna "שייך למלך", מ-khshathra "ממלכה" בתוספת הסיומת āna.
אי
. יש פרשנים כמו רש"י שכותבים שהאי זה חתול. יש הסבורים שזה התן זהוב, והשם "אי" זו אונומטופיה לצליל היללות שהוא משמיע. מנחם דור סבור שזה שם של שד. לדעת קליין מקבילה של واوي (וָאוִי) ו- (אִבְן אַוַי) הערביות, שמשמעותן תן.
איה
רש"י מפרש בעקבות הפסוק שהאיה ראייתה מחודדת מכל העופות. ובהפלגה אומר שהאיה מעופפת בבבל ורואה נבילות בארץ ישראל.
אַיָּל
אַיִל
הכוונה ככל הנראה לכבש. לזיכרון המאורע תוקעים בשופר של כבש בראש השנה.
אנפה
האנפה מוזכרת בספר כאחד העופות האסורים למאכל.
אנקה (שרץ)
בקרב החוקרים המודרניים, מקובל לזהות את האנקה עם השממית בשיטת זיהוי אונומטופאית. פירוש המילה 'אנקה' הוא גניחה או צעקה. השממית היא הלטאה היחידה שיכולה להפיק קול, וקולה נשמע "מעין אנחת חולה"
אפעה
אקו – יש המזהים אותו עם היעל, ויש כאלה שמזהים אותו עם עז בר ככל הנראה יעל בזואר.
ארבה
אף שאין מלך לארבה הם יודעים להתאחד ולהתאסף ביחד, דבר המהווה את עוצמתם. הארבה מוזכר בפרשת בא כחלק ממכות מצרים, ידוע בשם מכת ארבה. בספר יואל מוזכר נחיל ארבה שפלש לארץ באותם ימים. בנבואות רבות הארבה מוזכר כמשל לנזק אדיר, או לפלישה של עם עוין. נחילי ארבה נקראים גם ילק, חסיל וגזם. יש פרשנים שסבורים שאלה שמות של מיני ארבה, ויש פרשנים שסבורים שאלה שלבי התפתחות של הארבה, כשהילק זה השלב הראשון, החסיל השני, לאחריו הגזם ושלב הבוגר זה הארבה.
אריה
לפי (אבן עזרא) האריה רובץ על טרפו, ואין טורף אחר שיכול להבריח אותו.
שמות נוספים: ליש, שחל, ארי, לביא וייתכן גם שחץ. שם נקבת האריה הוא לביאה וגור האריות נקרא כפיר ואף רק גור.
ארנבת
אף על פי שהארנבת מוזכרת כבעל חיים מעלה גרה, המחקר המדעי המודרני הראה כי הארנבת אינה כזו, אם כי היא מרבה ללעוס ונראית כזו.
אשת
מהתיאור ברור שזה בעל חיים שלא רואה את השמש, יש להסיק שזה בעל חיים עיוור או תת-קרקעי. בגמרא כתוב שהאשת זו החולד והרבה פרשנים וחוקרים שמסכימים עם דעה זאת. ישנם פרשנים כמו רש"י שסבורים שזו התנשמת. המלבי"ם סבור שזה מין של נחש עיוור. מנגד יש הרבה פרשנים שסבורים שזה לא שם של בעל חיים, אלא הכוונה לאישה, ובעצם כשהפסוק מתאר "נפל אשת", הכוונה לנפל של אישה.
ב–ג
בהמות
מתואר כחיה ענקית, ראשית הבריאה, ורובץ בצל צמחי מים. יש הסבורים שהכוונה להיפופוטם ויש סבורים שזו חיה אגדית.
בעיר
ככל הנראה הכוונה לחמור או פרד.
בקר – (מינים שונים)
ברבור
עוף שהיו אוכלים, משתמע שהיה נהוג לפטם אותו (אם כי יש ב פירוש שזה עוף המפוטם מטבעו). העוף שנקרא בימינו "ברבור" לא כל כך נוכח בישראל, לכן הרבה פרשנים מייחסים את השם "ברבור" לחיות אחרות. רש"י ועוד פרשנים שסבורים שהכוונה לתרנגול. ישנם פרשנים כמו מצודת ציון שסבורים שאלה עופות שבאים מארץ שנקראת "ברבריא". רבי סעדיה גאון ועוד פרשנים סבורים שזה האווז, גם חוקרים בימינו כמו יהודה פליקס מסכימים איתו.
בת יענה, לא בטוח שיען.
וְעָלְתָ֤ה אַרְמְנֹתֶ֙יהָ֙ סִירִ֔ים קִמּ֥וֹשׂ וָח֖וֹחַ בְּמִבְצָרֶ֑יהָ וְהָיְתָה֙ נְוֵ֣ה תַנִּ֔ים חָצִ֖יר לִבְנ֥וֹת יַעֲנָֽה׃ () מוזכרת כעוף טמא. כמו כן מוזכרת כחיה שחיה באזורים חרבים ושוממים. ע"פ הגמרא ורוב המתרגמים והפרשנים המסורתיים ומימי הביניים, בת היענה זו היען. גם זהר עמר סבור שזה ההגדרה הנכונה לבת היענה, אבל הרבה חוקרים מודרניים חלקו על הפירוש המסורתי. ישראל אהרוני למשל ועוד הרבה חוקרים סבורים שזה האוח. חיים מויאל חושב שזו כוס החרבות. מנחם דור סבור שבמקומות בהם בת היענה מוזכרת כשורצת במקומות חורבן, זה בכלל שם של שד, כשהיא מוזכרת כעוף האסור באכילה, הכוונה למין של אוח.
גזם
. שם לארבה (לפירוט ראה בפסקה "ארבה"). יש פרשנים הסבורים שזה מין של ארבה או מזיק אחר, יש כאלו שסבורים שזה זחל של פרפר.ויש הסבורים שזה השלב הלפני הבוגר של הארבה. ככל הנראה, שמו מגיע מהפועל "גיזום" היות שהוא אוכל את הענפים שנותרו לאחר שנאכלו העלים.
גמל
ד–ז
דאה
דבורה
"וַיָּשָׁב מִיָּמִים לְקַחְתָּהּ וַיָּסַר לִרְאוֹת אֵת מַפֶּלֶת הָאַרְיֵה וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה וּדְבָשׁ." (ספר שופטים פרק י"ד, פסוק ח')
דג
דוב
בפסוק מתוארת עוצמתו הקטלנית של דוב שנהרגו גוריו.
דוכיפת
דיה
דישון
דרור
זבוב
הזבובים מתוארים כחיות שנמשכות לגופות מתים, בשל הרצון להטיל שם את ביציהם.
זאב
- על פי תרגום ירושלמי, הדבר מעיד על עוצמתו של השבט.
זיז שדי
באגדות רבה בר בר חנה ובמדרשים, מתואר הזיז שדי כעוף ענק שמסוגל לכסות את השמש כשהוא פורס כנפיו. השם שלו מגיע מצמד המילים "מזה ומזה", היות שיש לבשרו טעמים מגוונים. לפי זה בספר תהלים פרק נ', משבחים את ה' על כך שהוא שולט אף בענקים שבעופות. לעומת זאת הרבה פרשנים וחוקרים סבורים שזה שם לשרצים ש"זזים ממקום למקום" בשדה (מכאן שמם), לפי זה השבח על ה' זה שהוא משגיח אף על הקטנים שביצורים.
זמיר
זמר
- ברשימת החיות המותרות לאכילה על ידי יהודים. פרשנים ומתרגמים רבים הגדירו את הזמר כג'ירף. הרבה חוקרים בתקופה המודרנית סבורים שזה מין של כבש הבר או עז בר. מנחם דור סבר שזהו הבובאל איילי.
זרזיר
. לא ברור למה הכוונה במקרא.
ח–י
חגב
חזיר
. החזיר מתואר כחיה דחויה שהפוכה למודל היופי.
חולד
מוזכר כאחד מהשרצים הטמאים. אהרוני הגדיר אותו כחיה שאנו קוראים לה היום חולד. אך הרבה חוקרים בימינו סבורים שמדובר על טורף קטן ממשפחת הנמייתיים או הסמוריים.
חית קנה
לפי כמה פרשנים, זה רק משל לעם שאורב לישראל. ישנם פרשנים כמו האבן עזרא וחוקרים כמו אהרוני שסבורים שזו חייה שיש לה קנים גדולים, ככל הנראה דרבן. יש חוקרים כמו יהודה פליקס שסבורים שזה ההיפופוטם, שחי בין הקנים.
חומט
רש"י על הפסוק מפרש שזה החילזון, ומנחם דור הסכים איתו. אך הרבה חוקרים בימינו סבורים שמדובר בחיה שנקראת בעברית מודרנית חומט.
חמור
יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. (). שבט יששכר נמשל לחמור. על פי רש"י "סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משא כבד".
כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ... () - החמור משמש כבהמת משא.
יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו...() - אף שלא נחשב לבהמה חכמה, הוא מכיר את אבוס הבעלים.
לאתונו של בלעם העניק אלהים באופן זמני את יכולת הדיבור. היא והנחש בסיפור גן עדן הם בעלי החיים היחידים שמופיעים בתנ"ך המדברים בלשון בני אדם (במדרש רבה מסופר שמשה דיבר עם גדי, אך לא נאמר שהגדי השיב)
חסידה
. פסוק זה מזכיר את נדידת הציפורים, ואת ידיעתן את העיתוי המדויק לנדידה.
החסידה מתוארת כמי שבונה את קינה בצמרות העצים הגבוהים. ...חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ ()
חסיל
. שם של ארבה (לפירוט ראה בפסקה "ארבה"). יש פרשנים הסבורים שזה שם של מין של חגב, ייתכן שמין של צלבגב. ויש מי שסוברים שזה השלב השני במהלך התפתחותו של הארבה. השם "חסיל" מגיע כנראה מהפועל "חיסול", היות שבשלב הזה הוא אוכל המון ומחסל את היבול סביבו
חפור פירות
הרבה פרשנים כמו רש"י והמלבי"ם סבורים ש"חפור פירות" זה שם לחולד (לעיתים הוא מכונה בלשונם חפרפרת, כיוון שבאזוריהם לא היו הרבה חולדים). גם כמה חוקרים כמו יהודה פליקס מסכימים איתם. ככל הנראה המילה הראשונה משמה מגיע מהפועל "לחפור", והמילה השנייה זו הטיה למילה פיר (גם בארמית בבלית "פירא" זו מחילה). עם זאת יש פרשנים כמו המצודות על הפסוק שאומרים שזה פועל של להשליך את האלילים אל החורים של העטלפים. מנחם דור סבור שזה כינוי לעטלפי פירות בזמן שה"עטלפים" באותו פסוק זה עטלפי חרקים.
חרגול
יונה
היונה חוזרת אל ביתה במבול - וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ... (). היונה מתוארת גם כעוף שאיננו יודע לברוח מהסכנה האורבת לו - וַיְהִי אֶפְרַיִם כְּיוֹנָה פוֹתָה ()
יחמור
ים אולי פרד.
על פי המדרשים, כשענה מצא את הימים הוא בעצם המציא את הפרד. מנגד יש פירושים אחרים למשמעות הים, הרמב"ן למשל סובר שזה שם של עם מאיים שענה ניצל מהם.
ילק
. שם של ארבה (לפירוט ראה בפסקה "ארבה"). יש פרשנים הסבורים שזה שם של מין של חגב, כנראה חגב נודד. ויש מי שסוברים שזה השלב הראשוני של הנימפה של הארבה. כנראה השם "ילק" מגיע מהמילה "ליקוק", היות שבשלב הזה הוא אוכל את העלים הרכים.
ינשוף
רד"ק, "וינשוף - בחול"ם והוא עוף שהוא עף בלילה, או אותו שהוא צועק בלילה, ולפיכך נקרא ינשוף מן נשף."
יעל
. היעלים מתוארים כמי שחיים במקומות תלולים וגבוהים.
יען
. מתוארת כחיה אכזרית החיה במדבריות.
כ–מ
כבש
כוס
כח
אחד מהשרצים הטמאים בתורה. רס"ג תרגם את שם השרץ לחרדון. הרבה החוקרים בימינו סבורים ששמו קשור למונח כוח גופני. לכן הרוב הולכים על פי פירושו של סמואל בושאר שהכוונה למי שנקראת היום "כוח". אך יש חוקרים כמו אהרוני וזהר עמר בעקבותיו שסבורים שמדובר דווקא על הזיקית בגלל קולות הנשיפה החזקים שהיא משמיעה.
כינה
כלב
כנף רננים
מתוארת כעוף שמטיל את ביציו על הארץ, ושאינה חכמה במיוחד.
יש ויכוח לגבי זיהויו של עוף זה. רש"י סבור שמדובר על הבר יוכני. מצודת דוד מפרש שזה טווס. הרבה פרשנים כמו המלבי"ם והרבה חוקרים כמו ישראל אהרוני ויהודה פליקס טוענים שמדובר על היען. מנחם דור סבור לעומת זאת סבור שזה העפרוני מצויץ. חיים מויאל טען שזה הכרוון.
לויתן
לטאה
לילית
לפי רד"ק עוף הצועק בלילה.
מריא
הרבה פרשנים סבורים שהכוונה לשור מפוטם, היות שבמשנה משמש הפועל "להמרות" במשמעות של פיטום. עם זאת, יש חוקרים הסוברים שזה תאו מים, או גזע אחר של בקר מבוית.
נ–ס
230px230px230pxנחשים: פתן, צפעוני ושרף
נחש
הנחש מסמל ערמומיות.
נשר
. על פי רש"י, הנשר אינו נכנס במפתיע לקינו אלא מרחף סמוך לו במטרה להעיר את גוזליו, וכאשר הוא לוקח את גוזליו בניגוד לעופות אחרים, הוא שם אותם על כנפיו, מכיוון שהוא הגבוה ביותר, ואיננו חושש שמישהו יפגע בהם מלמעלה.
הנשר מובא כמשל לשמירה שאלוהים מעניק לבני ישראל, כשם שהנשר נושא את בניו על כתפיו אברתו, מפני שמוטב שיכנס חץ הציד בי, ולא בבני, כך שומר אלוהים על בניו.
נמלה
. הנמלה מתוארת כיצור חרוץ שעושה את תפקידו ללא כפייה מכוחות חיצוניים.
נמר
הנמר משמש לעיתים קרובות סמל לסכנה מתקרבת (היות שהנמר יכול להסתובב קרוב למשכנות האדם ביחס לטורפים גדולים אחרים). ברוב המקרים שבהם מוזכר הנמר, ככל הנראה מדובר על החיה שמכונה היום נמר. אם כי ייתכן שבפסוק בחבקוק הכוונה דווקא לברדלס (שבהרבה שפות באותם ימים, היה לו שם משותף עם הנמר), היות שהברדלס ידוע יותר בקלות ריצתו ברדפו אחר טרפו, בעוד שהנמר נוטה יותר לתקוף מהמארב.
נץ
סיס
סוס
. רד"ק: "הנה הם כמו הסוסים שנתנו להם מזון רב בלילה והם שבעים בתאותם בבוקר יצאו ויצהלו וצהלתם היא נתינת קולם ובשמחה אורי"ליר בלע"ז..."
סוסים מוזכרים לעיתים קרובות כסמל של נשק, כמו כן הם היוו סמל של עוצמה אצל מלכים.
סלעם
סס
ע
עגור
יש מחלוקת בין חוקרים ופרשנים האם זה מי שמכונה בעברית המודרנית "עגור", שהכוונה לסנונית, או גם וגם.
עורב
עוזנייה
עטלף
רוב החוקרים סבורים שהכוונה פה למי שמכונה היום "עטלף". ייתכן שהגמרא סוברת שמדובר פה רק על עטלפי פירות, היות שהיא מתרגמת גם את התנשמת כסוג של עטלף כך שכנראה מדובר על שני סוגים שונים של עטלפים.
עיט
- העיט מתואר כעוף שאוכל נבלות - יש מי שמזהה אותו עם הנשר של ימינו.
- העיט מתואר כעוף שמגיע במעופו לפינות הרחוקות והשוממות ביותר. יש חוקרים הסבורים שהעיט בתנ"ך זה שם קיבוצי להתקהלות של עופות דורסים אוכלי נבלות וגם שם כללי לכל העופות אוכלי הנבלות
עכביש
. העכביש מוזכר בתנ"ך בעיקר בהקשר לקוריו. קורי העכביש הם משכן חלש הניתן לניתוק בקלות, לכן ביתו של העכביש משמש כמשל לחוסר ביטחון. כמו כן לא ניתן לארוג מהם בגדים, על כן הקורים מהווים משל לחוסר התוחלת במעשי הרשעים.
עכבר
אחד מהשרצים האסורים באכילה. כמו כן מתואר כחלק מהמכות שהכו את הפלשתים לאחר גנבת ארון הברית. יש הסבורים שהעכבר בספר שמואל הוא נברן שדות, והמכה זה תיאור של שנת העכברים.
עכשוב
. ישנם הרבה פרשנים שאומרים שהכוונה למין של נחש, היות שהוא מוזכר עם נחש באותו פסוק. אך יש פרשנים שסבורים שזה עכביש, זה מתאים לכך שהמשורר מתאר את ארסו של העכשוב מגיע מ"שפמו", תיאור שיכול להתאים לצורת הכליצרות של העכביש.
עלוקה
. העלוקה שמוצצת דם מתוארת כאן, כשהיא מבקשת עוד ועוד. ממסכת עבודה זרהמשתמע שאולי בפסוק הזה "עלוקה" זה גם שם לגיהנום.
עקרב
. העקרב מפורסם בתנ"ך כבעל חיים מסוכן ועם עוקץ בזנב. לפעמים העקרב מופיע כשם למשהו דוקרני, כך למשל באיומיו של רחבעם ב. אי לכך, ישנם פסוקים שלא ברור אם מדובר בעקרב, או על משהו קוצני כמו העקרב (כך למשל באזכור ביחזקאל).
ערוד
עש
ידוע בכך שהוא אוכל בגדים, ומוזכר בהקשר הזה בתנ"ך. לכן ככל הנראה מדובר על עש הבגדים. מוזכר גם כשם של קבוצת כוכבים (ב).
פ–צ
פרא ראו גם לעיל, ב"ערוד"
- "...רצה לומר, הפרא אשר מאכלו מאכל גרוע, שאינו אוכל רק דשא, היקוץ במאכלו וינהק לאמר, איך אוכל את הדשא שאין בו מלח.." (מלבי"ם)
פרד
פרס
פרעוש
נאמר בדרך כלל ככינוי לאדם נבזה וחסר חשיבות. דוד קורא לעצמו ככה פעמיים כשהוא מבקש משאול להפסיק לרדוף אותו.
פתן
צאן
זה שם קיבוצי לעדרים של בהמות דקות כמו כבשים ועיזים, שהיוו חלק חשוב מהכלכלה של אותם ימים. הרבה מאנשי התנ"ך החשובים היו רועי צאן (יעקב, משה דוד וכו'). לפעמים המילה צאן נאמרת כמשל לישראל, במיוחד כשזה נועד להדגיש את תפקידו של ה' או של מנהיגי העם כרועי הצאן.
צב
. מוזכר ברשימת השרצים הטמאים. רש"י פירש שמדובר בכלל על הקרפדה וגם לוינגר ועוד כמה זואולוגים הלכו על פיו. עם זאת ישראל אהרוני ועוד הרבה פרשנים וחוקרים סבורים שהתנ"ך התכוון לחרדון צב, בזמן שהפירוש המודרני החל מאוחר יותר בעקבות שגיאת תרגום של רש"י שהתפשט בהרבה ספרי זואולוגיה ובסוף התקבע על ידי האקדמיה ללשון העברית.
צבוע
. המקום היחיד שהצבוע מוזכר בתנ"ך זה בשם המקום שנקרא גיא הצבועים, פרשנים רבים סוברים שהגיא נקרא כך כי היו בו הרבה צבועים מפוספסים. מנחם דור סבור שהמילה "צבוע" בתיאור "הַעַיִט צָבוּעַ נַחֲלָתִי לִי..."() זו לא מילת תואר כפי שרוב החוקרים והפרשנים סוברים, אלא זה בעל החיים צבוע. כלומר שזה תיאור שגם העיטים וגם הצבועים יסתובבו בנחלתו.
צבי
. האהוב מומשל לצבי ועופר בשבל יופיו הרב ועדינותו של הצבי.
צי
מוזכרת בנבואות כבעל חיים השוכן באזורי חורבן. סביר ששמה מגיע מהמילה "ציה", שזה "מדבר". רש"י ועוד הרבה פרשנים סבורים שזו הנמייה. ויש פרשנים כמו הרד"ק שאומרים שזה שם כללי לבעלי חיים ששוכנים באזורים שוממים.
צלצל
מופיע פעם אחת בתנ"ך. הוא מתואר כמזיק חקלאות, במיוחד לעצים. יש פרשנים שמפרשים שהצלצל זה ציקדה. יש פרשנים שאומרים שזה ארבה, ומסבירים שהשם שלו מגיע מהעובדה שהוא מטיל צל על הארץ. יש המפרשים שאלה מינים שונים של חגביים. תרגום ירושלמי אומר שזה חלזון. יש חוקרים שסבורים שזה הערצב, והשם התנכי שלו זה חיקוי של הצלילים שהערצב משמיע (אונומטופיה). מנגד הרמב"ן חולק על הגישה שאומרת שהצלצל זה חרק, וכותב שזה בכלל כינוי למחנה של עם אויב.
צפע/צפעוני
צפרדע
מוזכרת בתנ"ך במכת צפרדעים. מוזכרת עוד פעם אחת ב, וגם זה כחלק מתיאור עשר המכות. הרוב סבורים שזו מי שאנו קוראים לה היום צפרדע, אם כי היו מעט פרשנים שפירשו שהכוונה גם לתנינים או חיות מים גדולות.
צרעה
הצרעה מוזכרת בדרך כלל כמשהו שיהיה לעזר לניצחון על עמי כנען. ישנם פרשנים שאומרים שצרעה זה אימה שיוטל על עמי כנען כמו קאסוטו. חוקרים ופרשנים רבים סבורים שהכוונה ל"צרעה" כפשוטו. האבן עזרא פירש שזו מחלת הצרעת. ג'ון גרסטנג ועוד כמה חוקרים מודרניים סבורים שהצרעה הייתה סמל של מצרים התחתונה, משמע שכוונת הפסוקים שמצרים ילחמו ויבזזו את עמי כנען לפני שעם ישראל יבוא לארץ. ישנם חוקרים שסבורים שהצרעות מסמלות חברה מושחתת, וכוונת הכתובים שעמי כנען יפסידו בגל שחיתותם והמידות הרעות הנפוצות ביניהם.
ק–ר
קאת
230px230pxקאת: לילית או אולי שקנאי?
קוף
קיפוד
. מוזכר רבות כחיה שנמצאת במקומות חורבן. משום ששמו מוזכר לעיתים קרובות בסמוך לשמות של דורסי לילה, ומכיוון שמוזכר שהוא חי בסמוך למים, חוקרים מודרניים סבורים שהקיפוד בתנ"ך הוא בעצם קטופה מצויה.
קורא
. יש סברה שהקורא זו הקוקיה, אך נפוצה יותר היום הסברה שזה הקורא המודרני או החוגלה.
קיפוז
)
על פי רש"י קיפוז זה הכוס, אך יש הרבה סבורים שגם הקיפוז (בדומה לקיפוד) זה כינוי לקטופה מצויה.
ראם/רים/ רם
.
ה"ראם" מתואר כחיה חזקה ומסוכנת, דבר שלא מאפיין את הראם המודרני, הוא גם מוזכר לעיתים קרובות בסמיכות לשור. לכן יש הסבור שמדובר על שור הבר הידוע בגודלו וחוזקו. כמו כן שמו של שור הבר בשפות שמיות מקומיות דומה לרים. למשל באוגרית הוא נקרא ראֻם. עם זאת המקרא מהלל לעיתים קרובות את קרניו של הראם, אולי בגלל זה הרבה תרגומים ומדרשים הגדירו את הראם כמי שאנו קוראים לו היום ראם. עם זאת יש חוקרים שמציעים שבשני המקרים מדובר בשור הבר.
רחל
כינוי לכבשה בוגרת.
רחם
הרבה תרגומים ארמיים מתרגמים את הרחם לשרקרק, כך גם אומרת הגמרא.בתרגום אונקלוס קוראים לו "ירקרקא", לא ברור האם הכוונה לעוף ירוק (שרקרק) או צהוב (הרחם של ימינו) שכן באותו הזמן לא תמיד הבחינו בין שני הצבעים. רוב החוקרים בימינו סוברים שמדובר על העוף שאנו קוראים לו היום רחם, בין השאר מפני שבערבית השם שלו דומה, וגם כי הוא מוזכר עם שמות של עופות דורסים.
רימה
מוזכרת בעיקר כחלק מתיאורים של מוות.
רכש
שם של סוס, בדרך כלל מתואר כסוס של מלכים. ייתכן ששמו מתאר שהוא "רכוש" היות ששם זה תמיד מיוחס סוסים מבויתים.
ש
שבלול
תרגום השבעים מתרגם את השבלול לשעווה. ישנם פרשנים שסבורים שזה "שבולת הנהר". אך רוב הפרשנים והחוקרים סבורים שזה מין של חילזון, והתיאור בפסוק להלן מתאר את הרשעים כאנשים שהולכים בדרך "חלקלקות" ("תמס יהלך" – הולך בהינמסות, על ידי נוזלים). יש סבורים שמדובר על מין של חשופית היות שהיא ידועה יותר כחיה שפועלת בלילה ומתחבאת ביום, כך המשורר מתאר את הרשעים ככאלו הפועלים בחשיכה ומתחבאים ביום כשהם משאירים מאחוריהם שובל ריר. לפי הגמרא במסכת מועד קטן לבעל חיים זה אין עיניים, לכן הפסוק מתאר אותו כ'בל חזו שמש'.
שועל
השועל בתנ"ך מתואר כאוכל נבילות (בפסוק מתהלים סג), תכונה שיותר מאפיינת את התן מאשר את השועל. מסיבות אלו ואחרות, הרבה סבורים שהשועל מוזכר בתנ"ך גם ככינוי לתן, וגם לשועל מצוי, יש ראיות לכך שבשפות קדומות של העמים באזור לא הייתה הבחנה בין התן לשועל. יש כאלה שאומרים שזה רק התן בכל המקרים בהם הוא מוזכר.
שור
שחף
שליו
שלך
בגמרא הוא מתואר כ"שולה דגים מן הים" בתרגום השבעים ובתרגום הוולגטה תרגמו את השלך לקורמורן. גם רש"י על הגמרא מפרש שהכוונה ל"עורב המים" (תרגום מילולי של השם של הקורמורן בלטינית ועוד שפות). פליקס סבור שמדובר פה על קטופה מצויה מכיוון ששמה מוזכר בין שמות של דורסי לילה. י. אשבול גורס שה"שלך" בתנ"ך זה מי שאנו קוראים לו היום "שלך".
שממית
. כך על פי תרגום יהונתן על , על פי רוב הפרשנים לפסוק שממית היא עכביש. אך רוב החוקרים בימינו סבורים שזה השרץ שמכונה כיום שממית.
שנהב
על פי רוב הפרשנים והמתרגמים המסורתיים, מדובר על השיניים של הפילים (כך זה גם על פי העברית המודרנית). מנגד הרבה חוקרים מודרניים סבורים שהכוונה לפילים עצמם. בין השאר כי ה"שנהבים" מתואר בלשון רבים כמו החיות שמוזכרים בהמשך הפסוק, ולא ביחיד כמו חומרי הגלם שמוזכרים בתחילתו
שעיר
שפיפון
שפן
טכניקת ההישרדות של השפנים הנחשבות לחיות חלשות וקטנות מתוארת בכמה מקומות. "סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים:" () "שְׁפַנִּים עַם לֹא עָצוּם וַיָּשִׂימוּ בַסֶּלַע בֵּיתָם" ()
שרף
ת
תאו
יש פרשנים סבורים שזה הביזון האירופי, יש כאלה שסבורים שזה הג'מוס, ויש פרשנים וחוקרים שאומרים שזה הבובאל איילי
תוכי
רוב המתרגמים והפרשנים סבורים שזה הטווס. והרבה חוקרים מסכימים איתם.
תולעת (כנראה הכוונה למה שמכונה היום זחל אמיתי)
נאמרת לעיתים קרובות כדי לתאר את אדם בצורה שפלה (למשל בציטוט למעלה מתהלים), או כדי לתאר מוות בצורה ציורית (למשל בציטוט למעלה מישעיהו), או את האדם כיצור בשר ודם שסופו למות (למשל בציטוט למעלה מאיוב), סביר להניח שבמקרים האלו מדובר על הרימה שנוטה לשרוץ על גופות מתות. לעיתים קרובות התולעת נאמרת כשם לצבע השני (למשל בציטוט למעלה משמות), לדעת זהר עמר הזחל המוזכר בהקשרים האלה הוא זחל ממשפחת הכרמילים, שממנה הפיקו את הצבע. לפעמים התולעים באים ומקלקלים אוכל כעונש. כך למשל עם המן, וכן בקללות בפרשת כי תבוא.
תור
תחמס
תחש
230px230px230pxתחש: תחש המשכן, חדשן או ג'ירף?
תן
התן מוזכר לעיתים קרובות כחיה החיה באזורים מדבריים או שוממים מאדם. מכיוון שתכונות אלו פחות ידועות מיוחסות למי שאנו קוראים לו היום תן (שבדרך כלל דווקא שורץ באזורים עם בני אדם), הרבה חוקרים סבורים שה"תן" המוזכר בתורה זה האוח המדברי או דורס לילה אחר השוכן במדבר. לפעמים תן משמש כקיצור לשם של התנין, כלומר שם של חיות מים גדולות. כך בפסוק: "בֶּן אָדָם שָׂא קִינָה עַל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כְּפִיר גּוֹיִם נִדְמֵיתָ וְאַתָּה כַּתַּנִּים בַּיַּמִּים וַתָּגַח בְּנַהֲרוֹתֶיךָ וַתִּדְלַח מַיִם בְּרַגְלֶיךָ וַתִּרְפֹּס נַהֲרוֹתָם" () סביר להניח שהכוונה פה לתנין היאור, יש חוקרים הסבורים שגם התנים בפסוק "גַם תַּנִּים חָלְצוּ שַׁד הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן בַּת עַמִּי לְאַכְזָר כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר"() זה בעצם הלוויתן.
תנין
התנין הוא החיה הראשונה הנזכרת בתנ"ך. בארץ מצרים התנין נחשב לאליל, ולפי הדעה הרווחת עצם אזכורו כיציר האלוהים חושף את זהות האל האחד והיחיד – ומכאן הסיבה להופעתו כבר בספר בראשית. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים, אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים; ().
יש המפרשים את הביטוי "התנינים הגדולים" כמתייחס לדינוזאורים, זוחלי ענק שנכחדו לפני הופעת האדם. אולם פרשנות זו מתייחסת רק ל"תנינים הגדולים" המוזכרים בספר בראשית, ולא לאזכורים אחרים של תנין בתנ"ך. בשאר המקומות התנ"ך ברור שהכונה היא לפעמים לתנין, ולפעמים לנחש.
פרעה מלך מצרים מומשל לתנין הגדול של ארץ מצרים שהיה אליל באותה תקופה. הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו, אֲשֶׁר אָמַר, לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי. ().
תנשמת
. יוצא שהתנשמת מוזכרת הן כשם של עוף, והן כשם של שרץ. כך שסביר שזה שם כללי לבע"ח שיש להם תכונה משותפת. בתלמוד בבלי כתוב שהתכונה הזו זה "באות", ככל הנראה הכוונה למשהו שמעורר "בעתה". באותה סוגיה נכתב בסוף שה"תנשמת העוף" זה העטלף וה"תנשמת השרץ" זה החולד, כך גם מפרש רש"י. רס"ג פירש שה"תנשמת השרץ" זו השממית, שנתפסה כחיה מתועבת בתרבות הערבית של אותם ימים. בימינו רוב החוקרים סוברים שהתנשמת המוזכרת בתנ"ך נקראת על שם קולות נשיפה שהיא משמיעה. רוב החוקרים בימינו חושבים שהתנשמת זו מי שמכונה היום בעברית תנשמת, שני עופות אלו ידועים בקולות דמויי נשיפה שהם משמיעים. יש אבל ויכוח לגבי ה"תנשמת השרץ". ישראל אהרוני חושב שזה הכוח אפור שיכול לנפח את גרונו ולהשמיע קולות נשיפה. יהודה פליקס מציג את הדעה שזו הזיקית שידועה בקולות הנשיפה שהיא משמיעה כשהיא חשה מאוימת. מנחם דור וזהר עמר מסכימים עם פירוש הגמרא שה"תנשמת השרץ" זה החולד, דור הוסיף והעיד שכשתופסים חולד גם הוא משמיע קולות נשיפה חזקים.
רשימה אלפביתית של קבוצות בעלי חיים בתנ"ך
בתנ"ך מצוינים לפעמים גם קבוצות של בעלי חיים. המיון של בעלי החיים בתנ"ך מבוסס בעיקר על תכונות חיצוניות, בהתאם למיון בעת העתיקה ובניגוד לטקסונומיה המודרנית.
בהמה
פרסתנים גדולים שבויתו בידי אדם, בעיקר מיני בקר וסוסיים.
עופות
בני סדרת העופות. ישנה רשימת עופות הנאסרים באכילה בעוד שכל השאר מותרים. ישנם מי שסוברים שעופות מסדרת דורסי לילה משמשים כמשל לחורבן.
ציפור
בדרך כלל הכוונה לבני סדרת ציפורי השיר. מכיוון שנהגו לצודם לעיתים קרובות, הם מהווים לעיתים משל למישהו שנלכד או שמנסים ללכודו.
שרצים
ככל הנראה השרצים אלה יצורים נמוכים המגיעים לקרקע, רובם נאסרו באכילה וחלקם מטמאים במגע. הואיל והם ידועים כמתרבים במהירות, המילה שרץ משמשת גם כפועל של התרבות, לדוגמה בציווי לנח: . השרצים מחולקים לשלושה סוגים:
שרץ הארץ
חרקים, מכרסמים, אוכלי חרקים ואולי אף סמוריים ונמיות. אסורים באכילה, ושמונת השרצים אף מטמאים במגע.
שרץ המים
אסורים באכילה
שרץ העוף
שרצי עוף אלה בדרך כלל חרקים מעופפים. הם לא כשרים מלבד כמה מינים של חגבים. לפעמים שרצי עוף מתוארים כמטפורה לעמים כובשים הבאים מבחוץ, לדוגמה: . יש אף האומרים שאף הצרעה שמוזכרת מדי פעם כמי שתעזור לישראל לכבוש את הארץ (למשל ב), היא משל למצרים.
ראו גם
חמורו של משיח
לקריאה נוספת
מוריאל ברילר, נפש חיה – בעלי החיים במקרא, מהות וסמליות, 2015.
אלישבע דיין, החי במקרא: יונקים, ירושלים תשע"ז.
אלישבע דיין, החי במקרא: חסרי חוליות, ירושלים תשע"ט.
פרופסור יהודה פליקס, חי וצומח בתורה, תיאור בעלי החיים והצמחים שבתורה מאוירים על ידי כמאתיים תמונות וציורים, המהדירים - הרב ישעיהו אריה ובנו יהושע דבורקס, ישראל הצעיר, ירושלים, 1984.
קישורים חיצוניים
זיהוי שמות העופות הטמאים בתנ"ך , מאת חיים מויאל, מתוך עלון טבע הדברים.
קובץ מאמרים על צמחים ובע"ח מהגמרא כולל מידע עליהם בתנ"ך, מאת משה רענן, פורטל הדף היומי.
חיות המשק במקרא | פרופ' זהר עמר, סדרת הרצאות באתר יוטיוב, ערוץ בית אבי חי
הערות שוליים
*
קטגוריה:רשימות | 2024-10-13T22:28:37 |
שושלת רומנוב | שמאל|ממוזער|250px|סמל האימפריה הרוסית בתקופת שושלת רומנוב
בית רומנוב (ברוסית: Рома́новы) היא שושלת הצארים השנייה והאחרונה ששלטה באימפריה הרוסית שלטון אבסולוטי בין השנים 1613 ל-1762 באופן ישיר, ומ-1762 עד 1917 באמצעות שושלת הולשטיין-גוטורפ-רומנוב, שראתה עצמה כהמשך בית רומנוב.
הרומנובים זכו לגדולה כבויארים (אצולה פאודלית) של הדוכסות הגדולה של מוסקבה ואחר כך תחת שלטון הצארים של רוסיה בשושלת רוריק, שנכחדה עם מותו של הצאר פיודור הראשון בשנת 1598. לאחר קרבות ירושה בתקופת הצרות נבחר ב-21 בפברואר 1613 מיכאל רומנוב בן ה-16, לצאר של רוסיה על ידי הפרלמנט (Zemsky Sobor), ובכך נוסד בית רומנוב (Romanovs) כשושלת הצארים השנייה של רוסיה. נכדו של מיכאל, פיוטר הגדול, העביר את הבירה של רוסיה תחת רומנוב לסנקט-פטרבורג והקים את האימפריה הרוסית בשנת 1721 והפך את המדינה למעצמה גדולה באמצעות סדרה של מלחמות ורפורמות. שלטון צאצאיו הישירים של בית רומנוב הסתיים בשנת 1762, כאשר הצארית יליזבטה, קיסרית רוסיה נפטרה. יורשה, פיוטר השלישי, היה מבית הולשטיין-גוטורפ, שלוחה של בית אולדנבורג הגרמני ששלט בדנמרק, ולכן צאצאיה של יליזבטה נקראים לפעמים "הולשטיין-גוטורפ-רומנוב". עם התפטרותו של הצאר ניקולאי השני ב-15 במרץ 1917 בעקבות מהפכת פברואר הסתיימו 304 שנים של שלטון רומנוב. ב-1918 הוצאו להורג הצאר ומשפחתו על ידי הבולשביקים, ו-47 ניצולי בית רומנוב הוגלו לחו"ל.
מוצא ועלייה לשלטון
מוצאה של שושלת רומנוב, ושל לפחות עוד עשרים משפחות אצולה רוסיות אחרות, היה הבויאר אנדריי קובילה שחי באמצע המאה ה-14. מעמדה של השושלת עלה בזכות צאצאיתו של קובילה, אנסטסיה רומנובה, שחיה באמצע המאה ה-16 ונישאה לצאר איוואן הרביעי משושלת רוריק. שם אביה של אנסטסיה היה רומן, ומכאן נגזר שמה של השושלת. אנסטסיה הייתה הקיסרית הראשונה של רוסיה, ומותה המוקדם בשנת 1560 שינה את מזגו של איוואן, שהאמין כי הבויארים הרעילו אותה. פיודור, בנם של איוואן ואנסטסיה, שירש את מקומו של אביו, היה השליט הרוסי האחרון משושלת רוריק לאחר 700 שנות שלטון. את כתרו ירש גיסו, בוריס גודונוב, שכדי להרחיק מהשלטון את בני משפחת רומנוב הגלה אותם לקצוות המדינה.
מזלה של שושלת רומנוב חזר שוב בתקופת הצרות, לאחר פרק זמן בו שלטו בוריס גודונוב, דמיטרי הכוזב הראשון ווסילי שויסקי, כשבשנת 1613 נבחר לכתר הנער מיכאל הראשון (1596-1645), מייסד בית רומנוב (שהיה אחיינה מדרגה שנייה של הקיסרית אנסטסיה רומנובה). מיכאל רומנוב עלה לשלטון ברוסיה בזמן תקופה של תוהו ובוהו בממלכה הקפואה רחבת הידיים (שנים מעטות קודם הפולנים שלטו במוסקבה ורק התקוממות רוסית עממית שמרה על עצמאות הממלכה), הוא ייצב את הממלכה ויצר שושלת יציבה ששלטה במשך כ-300 שנה על אימפריה רחבת ידיים.
משבר ירושה
הצאר פיוטר הגדול הפך את רוסיה למעצמה אירופאית מדרגה ראשונה, שיכלה להתמודד צבאית במלחמה הצפונית הגדולה. החל מאותה תקופה רוסיה החלה בשורה של מערכות צבאיות שהביאו אותה לשלוט על שישית מיבשת כדור הארץ. לאחר מותו של פיוטר עברה המדינה תקופה של משבר ירושה, שכן בנו היחיד ויורש העצר של הצאר, אלכסיי, הוצא להורג באשמת בגידה במדינה. לאחר מות בנו של אלכסיי, הצאר פיוטר השני, בשנת 1730 נכחד בעצם הענף הגברי של שושלת רומנוב. נשות השושלת היחידות שנותרו היו דודותיו של פיוטר השני, הקיסרית אנה והקיסרית יליזבטה, ששלטה במדינה בהצלחה עד מותה בשנת 1762. משום שגם אנה וגם יליזבטה לא ילדו יורשים זכרים יורש העצר היה צריך להיבחר בין שני נסיכים: איוואן השישי, אחיינה מדרגה שנייה של אנה אותו אימצה כשהיה תינוק, או קארל פטר, דוכס הולשטיין-גוטורפ, אחיינה של יליזבטה, שהיה גם באותה התקופה יורש העצר לכס המלוכה השוודי. יליזבטה העדיפה את אחיינה, וקארל פטר הוכתר לאחר מותה כצאר פיוטר השלישי, הצאר הרוסי הראשון לשושלת הולשטיין-גוטורפ-רומנוב.
שושלת הולשטיין-גוטורפ-רומנוב
על אף שפיוטר השלישי לא השתייך ישירות לשושלת רומנוב, הוא שמר על השם והדגיש את מוצאו מפיוטר הגדול. בנו של פיוטר השלישי, הקיסר פאבל הראשון, היה גאה במיוחד בהיותו נינו של הצאר הרוסי הגדול, על אף שאמו הגרמנייה, יקטרינה השנייה, רמזה בזיכרונותיה כי הוא בכלל היה בנו של מאהבה, הרוזן סלטיקוב. פאבל, שהיה מודע לסכנת היווצרות מלחמות ירושה, חוקק חוקים חדשים וקפדניים במיוחד לשושלת רומנוב, שקבעו בין השאר את חוקי הירושה המדויקים, וכן קבעו כי כל הקיסרים ונשותיהם חייבים להשתייך לדת האורתודוקסית. בנו של פאבל, אלכסנדר הראשון, הוסיף לחוקים אלו וקבע כי חברי משפחת המלוכה הרוסית חייבים להינשא בהתאם למעמדם, כלומר לחברי משפחות מלוכה אחרות.
ממוזער|ניקולאי השני עם משפחתו (משמאל לימין): אולגה, מריה, ניקולאי השני, אלכסנדרה, אנסטסיה, אלקסיי וטטיאנה. חצי האי קרים, 1913
בסך הכל שלטו ברוסיה שישה קיסרים משושלת הולשטיין-גוטורפ-רומנוב: פאבל הראשון, אלכסנדר הראשון, ניקולאי הראשון, אלכסנדר השני, אלכסנדר השלישי וניקולאי השני. כולם נישאו לנסיכות גרמניות, חוץ מאלכסנדר השלישי, שנישא לנסיכה דנית. מצב זה גרם לבעיה במהלך מלחמת העולם הראשונה, אז האמין הציבור הרוסי שהקיסרית, אלכסנדרה פיודורובנה, תמכה בצד הגרמני.
בשנת 1917 גרמה מהפכת פברואר לניקולאי השני לוותר על כס המלוכה לטובת אחיו מיכאיל, שסירב לקבל על עצמו את התפקיד ובכך סיים את שלטון שושלת רומנוב, שנמשך יותר מ-300 שנים. בעוד חלק מחברי השושלת הצליחו לברוח מהמדינה לאחר תחילת המהפכה, רבים מהם נשארו ברוסיה. ניקולאי השני, רעייתו אלכסנדרה וחמשת ילדיהם נרצחו על ידי מהפכנים בולשביקים. בשנת 1991 נמצאו והוצאו מקברם גופותיהם של הקיסר והקיסרית לשעבר, יחד עם גופותיהם של שלושה מילדיהם. מכיוון ששתי גופות היו חסרות, רבים מאמינים כי שניים מילדי הקיסר הצליחו להימלט מהרוצחים, על אף שעד היום ישנה מחלוקת באשר לזהותם של שני הילדים שגופותיהם לא נמצאו. בשנת 1998 נקברו הגופות בקתדרלת פיוטר ופאבל שבסנקט פטרבורג, שם קבורים רבים מבני שושלת רומנוב.
בשנת 2007 התגלו שרידיהן של שתי גופות סמוך למקום הימצאותן של גופותיהם של שאר בני משפחת רומנוב, ולאחר בדיקות דנ"א מעמיקות, התגלה כי הגופות שנמצאו הן גופותיהם שני הילדים החסרים.
שושלת רומנוב כיום
כיום ישנם כמה טוענים לכתר הרוסי ולראשות שושלת רומנוב: מריה ולדימירובנה רומנובה, נינתו הגדולה של הצאר אלכסנדר השני ובנה גאורגי מיכאילוביץ', אנדריי אנדרייביץ' רומנוב, צאצאו של הצאר ניקולאי הראשון, וקרל אמיך, נסיך ליינינגן, נכדה של מריה קירילובנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה, נינתו של הצאר אלכסנדר השני.
שליטי רוסיה משושלת רומנוב
צארי רוסיה
מיכאיל הראשון (1645-1613) - השליט הראשון משושלת רומנוב
אלכסיי הראשון (1676-1645)
פיודור השלישי (1682-1676)
איוואן החמישי, אחיו (1696-1682) - שלט בשיתוף עם אחיו-למחצה פיוטר הגדול
פיוטר הראשון "הגדול", אחיו (1725-1682)
קיסרי רוסיה
שמאל|ממוזער|250px|מטבע זהב שהונפק בתקופת הצאר ניקולאי השני
פיוטר הראשון "הגדול" (1725-1682)
יקתרינה הראשונה, אשתו (1727-1725) (למעשה השתייכה לשושלת רומנוב רק מתוקף נישואיה לפיוטר הגדול)
פיוטר השני, נכדו של פיוטר הראשון (1730-1727)
הקיסרית אנה, בתו של איוואן החמישי (1740-1730)
איוואן השישי, קרוב רחוק של אנה (1741-1740)
הקיסרית יליזבטה, בתו של פיוטר הראשון (1762-1741)
קיסרי רוסיה משושלת הולשטיין-גוטורפ-רומנוב
פיוטר השלישי, אחיינה (1762)
יקתרינה השנייה "הגדולה", אשתו (1796-1762) (למעשה השתייכה לשושלת רומנוב רק מתוקף נישואיה לפיוטר השלישי. נולדה לבית אסקניה)
פאבל הראשון (1801-1796)
אלכסנדר הראשון "המנצח" (1825-1801)
ניקולאי הראשון, אחיו (1855-1825)
אלכסנדר השני "המשחרר" (1881-1855)
אלכסנדר השלישי "עושה השלום" (1894-1881)
ניקולאי השני (1917-1894)
מיכאיל השני, אחיו (1917) - התפטר יום אחרי התפטרותו של אחיו
ראו גם
שליטי רוסיה
רשימת הנסיכים הגדולים של רוסיה
קישורים חיצוניים
לראשונה מאז המהפכה של 1917, חתונה מלכותית נערכה ברוסיה, באתר הארץ, 1 באוקטובר 2021
*
קטגוריה:האימפריה הרוסית: פוליטיקה
קטגוריה:רוסיה: משפחות
רומנוב
קטגוריה:רוסיה הצארית | 2024-10-19T13:33:40 |
מבצע תמוז | הפניה תקיפת הכור הגרעיני בעיראק | 2018-05-09T06:47:03 |
נגזרת חלקית | בחשבון אינפיניטסימלי, נִגְזֶרֶת חֶלְקִית של פונקציה בכמה משתנים היא נגזרת של הפונקציה באחד ממשתניה, כאשר מתייחסים לשאר המשתנים כאל קבועים.
סימן הנגזרת החלקית ∂ הוא האות d המעוגלת, היא נקראת "די מסולסלת", "d עגולה" או "די" (כך נכתבת האות d קטנה בכתב לטיני-אנגלי ישן).
סימונים מקובלים נוספים לנגזרת החלקית על פי הם וכן כאשר הוא אופרטור גזירה חלקית לפי המשתנה .
הנגזרת החלקית השניה לפי ו- היא הנגזרת החלקית לפי של הנגזרת החלקית לפי . כך אפשר להגדיר נגזרות חלקיות מכל סדר.
דוגמאות
נביט בפונקציה . אם מסתכלים על הפונקציה בתור פונקציה של בלבד, כאשר קבוע, זוהי פונקציה של פולינום. לעומת זאת, כאשר מסתכלים עליה בתור פונקציה של ועל בתור קבוע, זוהי פונקציה מעריכית. על כן, הנגזרות החלקיות שלה הן: .
נתבונן בפונקציה . לכאורה זוהי פונקציה במשתנה אחד, אך ניתן גם להתייחס אליה כפונקציה מרובת משתנים, כאשר היא קבועה לכל משתנה שאינו . על כן, הנגזרות החלקיות שלה הן: .
מרחבי פונקציות
בדומה להיררכיה של פונקציות ממשיות במשתנה אחד, אפשר למיין גם פונקציות בכמה משתנים.
יש פונקציות רציפות בנקודה ללא נגזרות חלקיות, ופונקציות בעלות נגזרות חלקיות בנקודה שאינן רציפות.
פונקציה דיפרנציאבילית בנקודה היא רציפה, ויש לה נגזרות חלקיות בנקודה זו לפי כל משתנה.
פונקציה בעלת נגזרות חלקיות רציפות בנקודה, היא דיפרנציאבילית (אבל יש פונקציות דיפרנציאביליות שהנגזרות החלקיות שלהן אינן רציפות). הדיפרנציאל של f הוא התבנית .
אם פונקציה בשני משתנים F היא בעלת נגזרות חלקיות שניות רציפות בנקודה, אז הגזירות החלקיות מתחלפות: . בכיוון ההפוך, אם P,Q הן פונקציות בעלות נגזרות חלקיות רציפות בנקודה, ומתקיים , אז קיימת פונקציה F (בעלת נגזרות חלקיות שניות רציפות בנקודה) שהדיפרנציאל שלה הוא . עובדות אלו ניתנות כולן להכללה לכמה משתנים.
שימושים
באנליזה וקטורית ובפיזיקה הנגזרת החלקית משמשת לאנליזה מתמטית של פונקציות המוגדרות מעל מרחב וקטורי, ומציאת תכונות שונות של אותן פונקציות. נגזרת חלקית משמשת לכתיבת משוואות דיפרנציאליות חלקיות. בדרך כלל הנגזרות החלקיות יצורפו לאופרטור דיפרנציאלי, כמו גרדיאנט, דיברגנץ או רוטור.
הגרדיאנט של פונקציה בנקודה מסוימת הוא וקטור הנגזרות החלקיות שלה באותה נקודה. הגרדיאנט בנקודה כלשהי יוגדר כך:
הדיברגנץ של פונקציה וקטורית (ב-Rn) הוא פונקציה (ב-R1) המודדת את קצב השינוי במאונך לצירים. במערכת צירים קרטזית הדיברגנץ הוא מכפלה פנימית בין אופרטור הגרדיאנט לפונקציה הווקטורית:
.
הרוטור הוא גודל דיפרנציאלי המודד את נטייתו של שדה וקטורי להסתובב סביב נקודה מסוימת. במערכת קרטזית:
.
ראו גם
נגזרת
נגזרת כיוונית
אנליזה וקטורית
אינטגרל כפול
קישורים חיצוניים
קטגוריה:חשבון אינפיניטסימלי
קטגוריה:אופרטורים דיפרנציאליים | 2023-05-10T22:02:47 |
סקווארק | REDIRECT מיון החלקיקים | 2005-08-30T08:50:51 |
סקווארקים | REDIRECT מיון החלקיקים | 2005-10-06T08:15:51 |
סלפטון | REDIRECT מיון החלקיקים | 2005-08-30T08:50:20 |
חומר | שמאל|ממוזער|250px|מחשב נייד עשוי מעשרות סוגי חומרים. חלקם טבעיים, כמו מתכת, וחלקם מלאכותיים, כמו פלסטיק. בין המתכות במחשב ניתן למצוא נחושת, ליתיום, אלומיניום, ברזל, וזהב. השבבים עשויים בעיקר מסיליקון באריזה פלסטית או קרמית. הפלסטיק הוא חומר מורכב שנקרא פולימר, מסך הגביש הנוזלי פועל בעזרת חומר שנמצא במצב צבירה של גביש נוזלי, בעוד שאר החומרים במצב מוצק.
חומר הוא כל דבר בעל מסה התופס נפח במרחב.
בסביבתנו הקרובה מוצרים רבים – שולחנות, ספרים, עטים, חלונות – העשויים כולם מחומר. השולחנות עשויים עץ ופלסטיק, הספרים עשויים מנייר, החלונות עשויים מאלומיניום וזכוכית, גופם של בעלי החיים והצמחים מורכב ממים, משומנים, מחלבונים, מפחמימות וממינרלים. סלעים עשויים מחומרים שונים כמו: גיר, צור, בזלת וחול. אוויר הוא סוג של חומר, והוא מכיל חמצן, חנקן, אדי מים, פחמן דו-חמצני ועוד.
חומרים קיימים במגוון רב של תכונות: מצב צבירה, צבע, צפיפות, חוזק, קשיות, מוליכות חשמלית ועוד.
מעבר לכל התכונות הללו נמצא כי קיימים מאפיינים המשותפים לכל החומרים ביקום, וכי כל החומרים בנויים ממספר קטן של אבני יסוד (ראו גם מיון החלקיקים וכן חלקיק יסודי).
שאלת מבנה החומר, כלומר השאלה מהן אבני הבניין היסודיות של שפע החומרים הסובבים אותנו, העסיקה את האדם כבר מהעת העתיקה. כיום ידוע שהמבנה הבסיסי של החומר הוא המולקולה, שקובעת את תכונות החומר, אשר מורכבת מאטומים (שנקראים גם יסודות כימיים), ושהם בתורם מורכבים מחלקיקים קטנים יותר. שאלת המבנה הבסיסי ביותר של החומר עודנה פתוחה במדע.
החומר ביקום בו אנו חיים מורכב מאטומים (שלרוב מתחברים אחד לשני ליצירת מולקולות) ושני אלו אף יוצרים תערובות שונות.
מבנה החומר
כבר מהעת העתיקה, התעניינו פילוסופים בשאלת מבנה החומר, כלומר מהותו והרכבו הבסיסי.
אחת התאוריות הראשונות שבאו לענות על שאלה זו היא תאוריית ארבעת היסודות שנוצרה במאה ה-6 לפני הספירה ביוון העתיקה על ידי הפילוסוף אמפדוקלס. תאוריה זו גורסת כי כל החומר בעולם מורכב מארבעה יסודות: מים, אש, אוויר ואדמה. מרבית חכמי יוון הסכימו עם תאוריה זו, והיא הייתה מקובלת עד לימי הביניים.
תאוריה נוספת שנוצרה ביוון העתיקה היא האטומיזם של דמוקריטוס (עסקו בה גם לאוסיפוס ואפיקורוס), לפיה מורכבים החומרים בטבע מחלקיקים זעירים, שאותם כינה אטומים, להם זיזים ושקעים, המסוגלים להתחבר זה לזה (על-פי דמוקריטוס גם תכונות רוחניות היו מורכבות מאטומים).
בימי הביניים חקר החומרים נעשה תחת "מדע" האלכימיה, שהיה ערוב של מדע ואמונות טפלות. בבסיסה של האלכימיה עמדו מספר אמונות חסרות בסיס כמו קיומה של אבן החכמים שיכולה להפוך עופרת לזהב, וכמו קיומו של מעיין הנעורים או הגביע הקדוש שיכולים לרפא כל מחלה ולהביא חיי נצח. למרות זאת האלכימיה תרמה גם לביסוס השיטה המדעית וכבסיס לכימיה המודרנית.
בעת החדשה נזנחה תורת ארבעת היסודות, והתורה האטומית זכתה לחיזוק ולביסוס. אף על פי שאייזק ניוטון האמין במאה ה-17 כי חומר מורכב מחלקיקים, היה זה ג'ון דלטון שביסס בשנת 1802 את ההשערה שכל החומרים מורכבים מאטומים. הטבלה המחזורית הראשונה של דימיטרי מנדלייב בשנת 1869 עזרה לחזק את הרעיון, שהיה נפוץ במהלך המאה ה-19, לפיו החומר מורכב מאטומים, שלהם כמאה סוגים (יסודות).
"אטום" פירושו בלתי פריק, אך בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 החל פיתוחן של תאוריות העוסקות במרכיבי האטום. בשנת 1897 גילה ג'יי ג'יי תומסון את החלקיק התת-אטומי הראשון – האלקטרון. בשנת 1918 גילה ארנסט רתרפורד את הפרוטון – מרכיב כבד של גרעין האטום, להבדיל מהאלקטרון הקל, הסובב את הגרעין. בשלהי 1932 גילה הפיזיקאי ג'יימס צ'דוויק את הנייטרון, המרכיב גם הוא את גרעין האטום. בתחילה חשבו שגרעין האטום מורכב מפרוטונים ואלקטרונים מוגבלים (אותם המציאו כדי להסביר את ההבדל בין המספר האטומי למסה האטומית), אך לאחר מכן נתגלה כי הם מורכבים מפרוטונים ונייטרונים.
המחקרים של המאה העשרים בפיזיקה גרעינית ופיזיקת החלקיקים, יחד עם הוכחות לביקוע גרעיני ולהיתוך גרעיני, פתחו פתח לאפשרות של הפיכת יסוד אחד לאחר, אף כי גם כיום היכולת הזו רחוקה מחלומותיהם של האלכימאים מימי הביניים.
בשנות ה-50 וה-60 התפתחה פיזיקת החלקיקים ונתגלו סוגים רבים של חלקיקים, שזכו לכינוי "גן החיות של החלקיקים". המגוון הרחב הוביל לספק שחלקיקים אלה אכן מהווים חלקיקים יסודיים, ולשאלה ממה מורכבים חלקיקים אלה. בשנות ה-70 נוסח המודל הסטנדרטי, שבו קיומו של מספר רב כל-כך של חלקיקים הוסבר כצירופים של מספר קטן של חלקיקים יסודיים במודל הסטנדרטי של החלקיקים היסודיים.
כיום ידועים 17 חלקיקים יסודיים (ועוד אנטי חלקיק מתאים לכל אחד מהם). מתוכם שני קווארקים והאלקטרון מרכיבים את החומר הסובב אותנו ביום-יום, וארבעה אחרים מתווכים את כוחות היסוד בטבע (מלבד כוח הכבידה שאינו מתואר כיום באמצעות חלקיקים). ב-14 במרץ 2013 הודיעו הפיזיקאים במאיץ החלקיקים בשווייץ כי הם משוכנעים במידה רבה שהחלקיק אותו הם גילו הוא אכן בוזון היגס. ניסויים במאיצי חלקיקים מתרכזים בחיפוש תשובה לשאלה, שעודנה נותרת פתוחה: האם קיימים חלקיקים יסודיים יותר, או שמא המודל הסטנדרטי מספק תשובה סופית למבנהו הבסיסי ביותר של החומר.
שקילות מסה ואנרגיה
תורת היחסות הפרטית קובעת שקילות בין מסה ואנרגיה, לפי הנוסחה E=mc2.
גוף יכול לאבד ממסת המנוחה שלו לטובת צורה אחרת של אנרגיה, למשל חום (פיזיקה). התופעות המציגות זאת באופן הבולט ביותר הן ביקוע גרעיני והיתוך גרעיני.
חלוקת חומרים
שמאל|ממוזער|250px
1. חומרים טבעיים: חומרים הנמצאים בטבע, ידועים בשם חומרי גלם לדוגמה: עץ, גומי, נחושת, נפט גולמי ועוד.
מתכת – יסוד הנמצא בטבע במצב מוצק.
2. חומרים הנדסיים: חומרים סינתטיים, המיוצרים בידי האדם על ידי שילובים שונים של חומרי גלם, כמו:
תערובת מתקבלת על ידי ערבוב חומרי יסוד שונים, בתערובת כל חומר שומר על תכונותיו השונות, ניתן להשתמש בעובדה זו כדי להפריד את החומרים זה מזה בשיטות מכניות פשוטות, סלט פירות הוא דוגמה לתערובת, נפט גולמי (שממנו מפיקים דלק ושמנים שונים) הוא דוגמה נוספת לתערובת.
תרכובת היא צירוף של שני חומרי יסוד או יותר שבעקבותיו מתקבל חומר חדש, בעל תכונות חדשות ושונות מאלה של החומרים המרכבים. מים הם תרכובת הנוצרת מהתרכבות של שני גזים: מימן וחמצן.
סגסוגת (נתך) היא חומר מתכתי המתקבל מהתכה בתנור של שני יסודות או יותר שהעיקרי ביניהם הוא מתכת, לדוגמה פלדה, היא סגסוגת המורכבת מברזל בתוספת 1.5 אחוז פחמן ולעיתים תוספת מנגן לקבלת קשיחות וקפיצות, פליז היא סגסוגת המורכבת מנחושת ואבץ, מייצרים סגסוגת בתהליך של התכה וערבוב. כאשר החומר מתמצק מתקבלת הסגסוגת שהיא מתכת בעלת תכונות הרצויות ליוצר.
יסודות
כל חומר מורכב מאטומים או יסודות, על מנת לעשות סדר ביסודות בנה המדען הרוסי דמיטרי מנדלייב טבלה מחזורית בה מיקומו של כל יסוד מלמד על תכונותיו.
פולימרים
פולימר – חומר הבנוי ממולקולות ענק, שבכל אחת מהן קשורות זו לזו הרבה יחידות דומות החוזרות על עצמן במחזוריות קבועה. מחולקים ל:
פולימרים טבעיים, קימים בטבע, דוגמאות: חלבונים ועמילנים הנמצאים במזון, צמר, סיבי כותנה, סיבי פשתן, משי, תאית כחומר גלם לניר, שרפים טבעים כמו גומי.
פולימרים סינתטיים (מלאכותיים), מיוצרים ברובם מנפט ונגזרותיו.
חומרים קרמיים
חומרים קראמיים הם חומרים בעלי יכולת עמידות בטמפרטורות גבוהות, המיוצרים על ידי קליית חרסית. בחומרים הקראמיים האטומים קשורים זה לזה בקשרים חזקים ויוצרים מבנה גבישי. מאחר שאין אלקטרונים חופשיים החומרים הקראמיים הם מוליכים גרועים של חום וחשמל ובעלי עמידות גבוהה בטמפרטורות גבוהות. דוגמאות לחומרים קרמיים: יהלום, גרפיט, כלי זכוכית, כלי חרס, בטון.
חומרים מרוכבים
חומר מרוכב – חומר מעשה האדם המיוצר משני חומרים (או יותר), השונים זה מזה בתכונותיהם ואינם מתערבבים זה בזה, חומר מרוכב מיוצר במטרה לקבל תכונות ואפיונים מיוחדים. חומרים מרוכבים הם קבוצות חומרים שבנויים משילוב של שניים או יותר חומרים. השילוב נעשה כך שנוצר חומר מרוכב שתכונות המבנה שלו משופרות בהשוואה לחומרי הבניין. אך ניתן לפירוק לחומרי היסוד. החומר המרוכב אינו תרכובת חדשה, כל אחד מהחומרים המשולבים בו שומר על זהותו ותכונותיו. עצם השילוב בין החומרים מביא לשיפור בתכונות המבנה, (לדוגמה שיפור בתכונות מכניות כמו חוזק).
חומר מרוכב יכול להיות
גרגרי – כמו בטון, בו גרגרי חצץ וגרגרי חול טבולים בתוך עיסת צמנט, העיסה כולה מתקשה ויוצרת חומר בעל חוזק.
סיבי – כמו בטון מזוין, בו יש מוטות ברזל סביבן יוצקים את עיסת הבטון.
שכבתי – כמו דיקט בו לוחות דקים מודבקים בעזרת שכבות דבק.
תכונות חומרים
פיזיקליות – תכונות הנובעות ממבנהו הפנימי של החומר ומתארות אותו.
מסה: גודל המתאר שתי תכונות של גוף: המדד להתמדתו של הגוף, ומידת המשיכה שלו. בהשאלה, משתמשים בחיי היום-יום במסה כמספר המתאר את הכמות של החומר בגוף כלשהו, והיא נמדדת לרוב באמצעות שקילה.
משקל סגולי: מדד השוואתי של צפיפות יחסית, המבטא את צפיפותו של חומר ביחס לצפיפות של מים, בטמפרטורת חדר ערכים רגיל.
מצב צבירה: חומר נמצא במצבי צבירה שונים: מוצק, נוזל, גז או פלזמה. מצב הצבירה של החומר תלוי בטמפרטורה שלו ובלחץ.
מגנטיות: מגנטיות היא תופעה פיזיקלית לפיה עצם המפיק שדה מגנטי, כגון חומר פרומגנטי מפעיל כוח דוחה או מושך על עצם אחר המפיק שדה מגנטי. חומרים שמראים תכונות מגנטיות בולטות הם ברזל, כמה מיני מתכות והמינרל מגנטיט; ברם, כל חומר מושפע בצורה זו או אחרת מנוכחות שדה מגנטי, רק שברוב המקרים ההשפעה קטנה מכדי להבחין בה ללא ציוד מיוחד.
אופטיות
מוליכות חום
מוליכות חשמלית: מידת היכולת של זרם חשמלי לעבור בחומר. חומר מוליך הוא חומר שבו קיימים חלקיקים טעונים עם חופש תנועה (למשל אלקטרונים בנחושת). חומרים מוליכים יכולים להיות מתכת, תמיסה מוליכה (למשל מי ים), וקיימים גם מספר חומרים קרמיים ופולימרים מוליכים.
נקודת היתוך: הטמפרטורה שבה מצבי הצבירה המוצק והנוזל נמצאים בשיווי משקל תרמודינמי. טמפרטורת ההיתוך היא הטמפרטורה שבה נוזל שמתקרר מתגבש למוצק, ולחלופין מוצק שמתחמם ניתך לנוזל.
צבע
כימיות – תכונות המתארות את התגובה בין החומר לסביבה.
עמידות כימית
עמידות בפני שיתוך
חסינות כימית בחום
עמידות על ידי שכבת שיתוך
מסיסות – מסיסות היא תכונה של חומר. חומר נקרא מסיס אם הוא עובר פירוק לחלקיקים בחומר אחר.
מכניות – תכונות המתארות את תגובת (התנהגות) החומר בעקבות פעולת כוחות חיצוניים עליו.
אלסטיות
פלסטיות
קשיות
צפידות
מרקם
טכנולוגיות – תכונות המתארות את יכולת החומר לעבור תהליכי עיבוד, כדי להגיע לצורה ולמבנה הדרושים של המוצר המוגמר.
חשילות
ערגול
כפיפות
מהירות הקול
מהירות הקול היא המהירות שבה מתקדם הקול בחומר מסוים, והיא תלויה במקדם הקשיחות של החומר ובצפיפות שלו. בברזל, למשל, מהירות הקול היא כמה אלפי מטרים בשנייה, במים מהירות הקול גבוהה פי 4 ממהירותו באוויר. מהירות הקול בחומר במצב צבירה גזי תלויה בהרכב הגז ובטמפרטורה שלו. בגז בהרכב ידוע, מהירות הקול פרופורציונית לשורש הטמפרטורה המוחלטת שלו. מהירות הקול באוויר ב-300° קלווין היא כ־330 מטר לשנייה, או כ-1'026 קילומטר לשעה.
חומר בפילוסופיה
דיונים על חומר, רוח והקשרים ביניהם, הם חלק משאלות המטאפיזיקה בפילוסופיה. הפילוסופים היווניים העלו השערות לגבי החומר והמהות שלו; תאלס, טען שהמים הם יסוד העולם, לאחר מכן, התגבשה תיאורית ארבעת היסודות של אמפדוקלס, ולעומתה הוצבה תורת האטומים של האסכולה האטומיסטית.
בתקופה המודרנית, פיתח רנה דקארט את רעיון ההפרדה בין רוח לחומר. פילוסופים רבים אחריו עסקו בהבדלים ובקשרים בין השניים, והעלו תאוריות שונות בנושא.
לאורך השנים, התפתחו הגישות המנוגדות באשר לתפיסת החומר; המטריאליזם מבטא את הגישה המייחסת חשיבות לדברים החומריים, והאידיאליזם מעלה על נס את הרעיונות והעולם הרוחני, ולצידם הדואליזם אשר מייחס חשיבות גם לרוח וגם לחומר.
ראו גם
יסודות כימיים
מצב צבירה
מיון החלקיקים
חלקיק יסודי
חוזק חומרים
קישורים חיצוניים
דנה אשכנזי, מסע בלשי בעקבות החומר
דנה אשכנזי, כחומר ביד היוצר
הערות שוליים
^ http://news.walla.co.il/?w=/14/2625130
*
קטגוריה:כימיה | 2024-10-04T06:59:07 |
שיקגו | שיקגו (באנגלית: Chicago ) היא העיר השלישית בגודלה (בכמות האוכלוסייה) בארצות הברית, והגדולה ביותר במדינת אילינוי. העיר היא מושב המחוז של מחוז קוק. נכון לשנת 2020, חיים בעיר כ-2.7 מיליון תושבים. המטרופולין של שיקגו (המכונה גם שיקגולנד) מתפרסת על פני שבעה מחוזות של אילינוי וכן על פני מחוז אחד של אינדיאנה ומחוז אחד של ויסקונסין. מטרופולין זו נחשבת לשלישית בגודלה בארצות הברית כולה, ונכון לשנת 2020, חיו בה מעל ל-9.6 מיליון תושבים. שיקגו ממוקמת על גדת ימת מישיגן ומשמשת מרכז אקדמי, תחבורתי, תעשייתי, תרבותי ומסחרי חשוב.
היסטוריה
המתיישבים הראשונים באזור
שמאל|ממוזער|150px|המסיונר הצרפתי ז'אק מארקט מטיף לאינדיאנים המקומיים
במהלך המאה ה-17 הגיעו לאזור בני השבט האינדיאני הפוטאוואטמי (Potawatomis). הם קראו לאזור אשר מסביב לשפך נהר שיקגו ולנהר עצמו בשם "שקאוגו" (באיות צרפתי: Checaugou) על שם צמחי השום (מסוג Allium tricoccum) אשר גדלו באותה העת בשפע בחבל ארץ זה.
אזור שיקגו שימש בהמשך העת החדשה כנקודת מעבר עבור אינדיאנים, חוקרים ומיסיונרים בין קנדה לבין אגן נהר המיסיסיפי. רבים מאנשים אלה היו קנדים צרפתים ולכן רבים משמות המקומות באזור, כולל שמה של שיקגו עצמה, מאויתים כיום על פי כללי הכתיב הצרפתיים. העובדה כי אזור שיקגו חיבר בין נהר שיקגו (אשר זרם במקור לתוך ימת מישיגן) ונהר דפליינס (אשר זורם לתוך נהר המיסיסיפי), משך את תשומת לבם של החוקרים שטיילו באזור משום שסברו כי לאזור פוטנציאל רב כמרכז תחבורה. האישים הבולטים שעברו באזור זה במהלך המאה ה-17 כוללים את:
החוקרים הקנדיים צרפתים לואיס ז'ולייה וז'אק מארקט, אשר עברו בשנת 1673 באזור בו תוקם בהמשך שיקגו בדרכם לקוויבק.
הכומר קלוד אלואז (Calude Allouez) אשר הגיע אל האזור בשנת 1677 במטרה לנצר את השבטים האינדיאניים המקומיים.
מגלה הארצות הצרפתי רנה-רובר קוואלייה, אדון לה-סאל אשר עבר דרך האזור בו תוקם בהמשך שיקגו בשנת 1682 בדרכו לנהר המיסיסיפי.
מסדר ישועים צרפתי הגיע אל האזור בו תוקם בהמשך שיקגו בשנת 1696 וייסד במקום מיסיון במטרה לנצר את השבטים האינדיאניים המקומיים (המיסיון ננטש ארבע שנים מאוחר יותר).
ההתיישבות הראשונה באזור החלה בשנת 1779, עם הקמת מושבת סחר פרוות על ידי הסוחר הקוויבקי ז'אן-בטיסט פואן דו סאבל (Jean Baptiste Pointe du Sable).
לאחר לחימה ממושכת של צבא ארצות הברית בשבטים האינדיאנים, לבסוף בשנת 1795 בעקבות ההפסד של הכוחות האינדיאנים בקרב העצים הגדועים (Battle of Fallen Timbers) במסגרת אמנת גרינוויל (Treaty of Greenville) אולצו שבטי האינדיאנים להעביר את השליטה על חלקים נרחבים מהאזור בו תוקם העיר שיקגו לשימוש צבא ארצות הברית ובמקום הוקם מוצב צבאי. האינדיאנים קיבלו בתמורה סחורות בעלות של 20,000 דולרים, כגון שמיכות, כלי עבודה ובעלי חיים.
שבטים אינדיאנים שונים נותרו עדיין באזורים בהם הוקמו בהמשך פרוורים של העיר שיקגו, כמו האזור בו הוקמו פרוורי החוף הצפוני של שיקגו. הם פונו ממרבית אזורים אלה בהמשך, בעיקר בעקבות הסכמי מכירת קרקעות שונים.
המאה ה-19 - צמיחתה של העיר
ממוזער|שמאל|ציור של העיירה שיקגו משנת 1838
בשנת 1803 הקים צבא ארצות הברית את מצודת דירבורן (Fort Dearborn) על גדתו הדרומית של נהר שיקגו. במלחמת 1812 נערך הטבח במצודת דירבורן והמצודה נהרסה כליל.
בשנת 1816 נחתמה "אמנת סנט לואיס" (Treaty of St. Louis) בין צבא ארצות הברית לשבטים האינדיאנים אשר ישבו באזור אילינוי ומילווקי בו הופקעו כל האדמות האינדיאניות באזורים הללו מידיהם של השבטים האינדיאנים בתמורה לסחורות בעלות 1,000 דולרים. בעקבות ההסכם הוקמה מצודת דירבורן מחדש.
ב-12 באוגוסט 1833 נוסדה העיירה שיקגו כאשר אוכלוסייתה מנתה באותה העת 350 תושבים בלבד. בשנת 1836 החלה בניית תעלת אילינוי ומישיגן (Illinois and Michigan Canal). עם תחילת הבנייה נהרו לשיקגו כמות גדולה של פועלים אשר הגדילה את אוכלוסיית העיר באופן משמעותי. בשל כך, בשנת 1837 הוכרזה שיקגו כעיירה כאשר אוכלוסייתה מנתה באותה העת 4,170 תושבים. בשנת 1848 נפתחה תעלת אילינוי ומישיגן (Illinois and Michigan Canal) אשר אפשרה הובלה ימית מאזור הימות הגדולות דרך שיקגו אל נהר מיסיסיפי ואל מפרץ מקסיקו. כמו כן, באותה השנה הושלמה גם הבנייה של מסילת הברזל הראשונה לשיקגו אשר קישרה את שיקגו אל העיר ניו יורק.
ממוזער|שמאל|ציור של השרפה הגדולה של שיקגו של שנת 1871
שמאל|ממוזער|250px|תיאור השריפה בעיתון החבצלת, נובמבר 1871
בשנת 1851 הקצתה העיר לחברת הרכבות של אילינוי (Illinois Central Railroad) שטחי קרקע לצורך הקמת מסילת רכבת. בהמשך הוקמו מסילות ברזל רבות אשר התפרשו משיקגו לכל עבר ועד מהרה שיקגו הפכה למרכז הרכבות של ארצות הברית. מפעל הפלדה הראשון בעיר הוקם בשנת 1857. בעקבות הביקוש לעובדים בתעשייה וברכבות החלו לעבור אל העיר מהגרים רבים. בשנת 1860 מנתה אוכלוסייתה של העיר 109,260 תושבים.
בפברואר 1856 אושרה תוכנית לבניית תיעול של מערכת ביוב בשיקגו. בעקבות כך, ביוב ושפכים תעשייתיים הוזרמו לתוך ימת מישיגן וזיהמו את מקור המים העיקרי של העיר.
פועלי התעשייה בעיר החלו להתארגן כבר בשנות ה-60 של המאה ה-19, ובמשך 50 השנים הבאות פרצו בשיקגו שביתות ומחאות שרבות מהן היו אלימות ודוכאו בברוטליות על ידי המשטרה. שביתת פולמן, שביתת פועלים אלימה שהחלה בחברת הרכבות של ג'ורג' פולמן בשנת 1894, הופסקה באמצעות התערבות אלימה וצו משפטי, שהוציא למעשה את השביתות בארצות הברית אל מחוץ לחוק, למשך 30 השנה הבאות.
שמאל|ממוזער|150px|היריד הבינלאומי של 1893
ב-8 באוקטובר 1871 פרצה השרפה הגדולה של שיקגו - שרפת ענק אשר החריבה קרוב לשליש משטחי העיר, כולל את כל מרכז העסקים הראשי של העיר. כמו כן, רבים נספו כתוצאה מהשריפה הגדולה וכ-90,000 תושבים נותרו מחוסרי בית. השריפה איפשרה את בנייתה של העיר מחדש בהתאם לתוכנית ארכיטקטונית ואילצה בנייה מהירה, טובה וזולה. צעד זה העניק לעיר צביון מיוחד וקידם את האדריכלות והנדסת הבניין המודרנית. במהלך בניית העיר מחדש, נבנה בשנת 1884 גורד השחקים הראשון בעולם (בניין ביטוח הבית).
בשנת 1893 התקיימה התערוכה העולמית של שיקגו (ה"קולומביאנית", "World's Columbian Exposition") אשר נערך לרגל 400 שנה לגלוי אמריקה בו הוצגו חידושים הנדסיים רבים כמו הגלגל הענק הראשון בהיסטוריה. היריד משך אליו כ-27.5 מיליון מבקרים ונחשב ליריד בעל ההשפעה הגדולה ביותר בהיסטוריה. היריד שינה את תדמיתה של שיקגו מעיר שולית לעיר חשובה ובהרבה בנייני ציבור בעיר מוצגים עד היום תמונות מאותו יריד.
בשנת 1897 הושלמה בנייתה של מסילת הרכבת העילית במרכז העיר אשר תחמה את גבולות מרכז העיר ואפשרה נסיעה יומיומית נוחה בין מרכז העיר לאזור הפרוורים.
המאה העשרים עד היום
ממוזער|שמאל|250px|רחוב סטייט בשיקגו בשנת 1907.
בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 התפתחה העיר במהירות מואצת, בעיקר בשל זרם גדול של מהגרים אשר הגיע מאירופה. בשנת 1910 ההגירה לעיר הגדילה את כמות האוכלוסייה ליותר משני מיליון תושבים.
עם השנים, ככל שאוכלוסיית העיר גדלה כך גדלה גם כמות מי הביוב אשר הוזרמה אל תוך ימת מישיגן (מקור מי השתייה הבלעדי של תושבי העיר). כתוצאה מכך עלתה כמות התושבים אשר סבלו מבעיות בריאותיות ותושבים רבים חלו במחלת טיפוס הבטן. בשנת 1900, נפתרה בעיית זיהום מי ימת מישיגן לאחר שמחלקת התברואה של שיקגו הצליחה לשנות באופן מוחלט את כיוון הזרימה של נהר שיקגו באמצעות סדרה של תָּאי שַׁיִט וגרמו לנהר שיקגו לזרום מימת מישיגן לתוך תעלת התברואה והאוניות של שיקגו (Chicago Sanitary and Ship Canal), משם לנהר דפליינס (Des Plaines River) אשר עובר ממערב לעיר, משם לנהר אילינוי ומשם אל תוך נהר המיסיסיפי.
ב-24 ביולי 1915, התרחש בשיקגו אחד מאסונות הימיים הכבדים ביותר בהיסטוריה של הימות הגדולות כאשר אוניית הנוסעים "SS Eastland" התהפכה בעת שעגנה במזח של נהר שיקגו וכתוצאה מכך נהרגו 845 נוסעי האונייה ואנשי הצוות.
ב-27 ביולי 1919 התפרצו בעיר מהומות הגזע, שהסתיימו במותם של 38 אנשים, פציעתם של יותר מ-500 אנשים ואובדן בתיהם של יותר מאלף תושבים. אלה היו המהומות הקשות ביותר בגל המהומות ששטף את ארצות הברית באותה שנה.
במשך שנות ה-20, במהלך תקופת היובש, הוביל האיסור על מכירת משקאות אלכוהוליים לפעילות בלתי-חוקית כנגד הממשל האמריקני בידי המאפיה וארגונים מחתרתיים שונים. במהלך תקופת היובש זכתה שיקגו למוניטין של עיר פשע כאשר המאפיונר אל קפונה שלט בעולם התחתון של שיקגו וניהל מאבקים אלימים ברחובות שיקגו כנגד קבוצות יריבות וכנגד המשטרה. במהלך שנות ה-20 היו בשיקגו מעל ל-1,000 כנופיות פשע.
במקביל, במהלך שנות ה-20 התעשייה בשיקגו גדלה באופן משמעותי, בעיקר בתחום הפלדה. היווצרות מקומות העבודה בעיר משכה אפרו-אמריקאים רבים ממדינות דרום ארצות הברית אל העיר. במהלך המחצית השנייה של העשור השני של המאה ה-20 ובמהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 הגיעו לעיר עשרות אלפי אפרו-אמריקאים אשר להם הייתה השפעה תרבותית ניכרת על העיר. במהלך תקופה זו שיקגו הפכה למרכז הג'אז של ארצות הברית.
בין השנים 1933 עד 1934 התקיים בשיקגו היריד הבינלאומי "Century of Progress" אשר נערך לרגל חגיגות מאה שנים להיווסדה של העיר. היריד משך אליו כ-48.7 מיליון מבקרים.
ב-2 בדצמבר 1942, נערך באוניברסיטת שיקגו ניסוי במסגרת פרויקט מנהטן אשר במהלכו הפיזיקאי אנריקו פרמי הפעיל את הכור הגרעיני הראשון בהצלחה ובוצעה תגובת השרשרת הגרעינית המבוקרת הראשונה בהיסטוריה האנושית.
העיר גדלה והתפתחה מאוד במהלך מלחמת העולם השנייה. אוכלוסייתה של שיקגו הגיעה לשיא בשנת 1950 שלאחריה חלה מגמת ירידה משמעותית לאחר שחלק מתושבי העיר החלו לעבור באופן הדרגתי לפרוורים המרוחקים של אזור המטרופולין של שיקגו.
באוגוסט 1968 התקיים בשיקגו כינוס של הוועידה הדמוקרטית הארצית אשר במהלכו נערך עימות אלים בקנה מידה גדול בין כוחות המשטרה למפגינים הצעירים אשר הגיעו מכל קצווי ארצות הברית במטרה לקיים מצעד מחאה נגד הכינוס ונגד מלחמת וייטנאם. במהלך העימות הוכו המפגינים על ידי השוטרים והעימות זכה בשל כך לכינוי "מהומות השוטרים". העימות והמשפט שנערך לשבעה ממנהיגי המפגינים לאחר מכן זכו לסיקור תקשורתי נרחב.
בשנת 1974 הושלמה בנייתו של מגדל סירס במרכז העיר. באותה העת היה הבניין הגבוה ביותר בעולם (תואר אותו איבד בשנת 1998 למגדלי פטרונס שבמלזיה).
ב־25 במאי 1979 התרחש בשיקגו אחד מאסונות התעופה הכבדים ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית כאשר טיסה 191 של אמריקן איירליינס אשר יצאה מנמל התעופה שיקגו או'הייר התרסקה בזמן ההמראה אל תוך אתר קראוונים במרחק 5 ק"מ מנמל התעופה. 273 אנשים שהיו על המטוס נהרגו ועוד 3 אנשים באתר הקראוונים.
בשנת 1989 נבחר לראשות העיר ריצ'רד מ. דיילי, בנו של ראש העיר לשעבר ריצרד ג'. דיילי. דיילי נבחר לראשות העיר עוד ארבע פעמים בשנים שלאחר מכן. במהלך כהונתו הוא הצליח להפחית את הפשיעה בעיר באופן משמעותי ולשפר את רמת החיים בעיר.
ב-22 בפברואר 2011 נבחר לראשות העיר רם עמנואל, מי שהיה ראש הסגל של ברק אובמה, וזאת לאחר שזכה בסיבוב הראשון ב-55 אחוז מהקולות.
בספטמבר 2018 הודיע עמנואל כי לא ינסה להיבחר לקדנציה שלישית ובמקומו נבחרה לורי לייטפוט שנכנסה לתפקיד במאי 2019.
בבחירות 2023, התמודדה לייטפוט לכהונה נוספת אך סיימה שלישית בסיבוב הראשון ולא עלתה לסיבוב השני, בהן נבחר ברנדון ג'ונסון, אשר נכנס לתפקיד במאי 2023.
ממוזער|מגדל אקווה, תוכנן בידי ג'יני גאנג
גאוגרפיה
טופוגרפיה
ממוזער|200px|שמאל|תמונת לוויין של העיר שיקגו
המטרופולין של שיקגו נמצא בצפון מזרח מדינת אילינוי, על שפת ימת מישיגן. המטרופולין משתרע על שבעה מחוזות של מדינת אילינוי מחוז אחד של מדינת ויסקונסין ומחוז אחד של אינדיאנה. גבול המטרופולין קרוב למדינת מישיגן.
תחום עיריית שיקגו נכלל כמעט כולו במחוז קוק שבאילינוי. חלק קטן מתחום עיריית שיקגו הוא חלק משטח נמל התעופה הבינלאומי "שיקגו או'הייר" (O'Hare), שנמצא במחוז דופייג'.
קרבתה של שיקגו לימת מישיגן גורמת ללחות גבוהה בקיץ ולנשיבת רוחות עזות בחורף, ולכן ידועה העיר גם כ"עיר הרוחות" (The Windy City). מטרופולין שיקגו בנויה באזור מישורי שטוח כמעט לחלוטין, שהיה בעבר שטח ביצות. שטח זה קשה לניקוז ומתחת למטרופולין יש מערכת תעלות סבוכה ובריכות תת-קרקעיות למניעת שיטפונות.
החלק המזרחי של המטרופולין של שיקגו מצוי באגני הניקוז של נחלים שונים הזורמים אל ימת מישיגן. ימת מישיגן מתנקזת דרך נהר שיקגו אל נהר מיסיסיפי. חלקים אחרים של המטרופולין מצויים באגני הניקוז של נהר אילינוי ונהר דס פלנס שגם הם יובלים של נהר מיסיסיפי.
שטח העיר 606.1 קמ"ר מתוכם 588.3 קמ"ר שטחי יבשה, ו-17.8 קמ"ר מקווי מים (2.94%).
אקלים
העיר נמצאת באזור בעל אקלים יבשתי לח ומזג האוויר בעיר מאופיין בחורפים קרים בעלי טמפרטורות נמוכות, לעיתים אף באופן קיצוני וקייצים חמים. לפי סוכנות ה-National Weather Service האמריקאית, הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנרשמה בעיר הייתה 42 מעלות צלזיוס אשר נרשמה ב-1 ביוני 1934. הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנרשמה בעיר הייתה 50- מעלות צלזיוס אשר נרשמה ב-20 בינואר 1985. מזג האוויר בעיר מאופיין לעיתים רבות בפרקי זמן ארוכים בקיץ אשר מלווים בחום ויובש ובפרקי זמן משתנים בחורף אשר מלווים בקור קיצוני. למשל, גל החום בשיקגו שהיה בשנת 1995 היה גל חום חסר תקדים שהכה באזור המערב התיכון של ארצות הברית במשך רוב חודש יולי. טמפרטורת השיא הייתה 41 מעלות צלזיוס ובבתים היו 47.8 מעלות, וכמו כן, במהלך גל החום היו חמישה ימים רצופים שבהם הטמפרטורות נשארו מעל 34 מעלות צלזיוס בשעות אחר הצהריים.
כמות המשקעים השנתית הממוצעת בשיקגו היא 900 מילימטרים בקירוב. עונות החורף הן בדרך כלל העונות הגשומות ביותר במהלך השנה. המשקעים בעונות החורף מאופיינים בעיקר בשלגים ופחות בגשמים. החורף המושלג ביותר בשיקגו היה ב-1978–1979 במהלכו נרשמו 228 ס"מ של שלג. חורף 2007–2008, בו ירדו 155 ס"מ שלג, היה החורף המושלג ביותר במהלך כמעט שלושת העשורים האחרונים. כמות השלג הממוצעת בכל חורף נעה בדרך כלל סביב 96.52 ס"מ. ביום המושלג ביותר בהיסטוריה של שיקגו ירדו 18.3 ס"מ והוא התרחש ב-3 בינואר 1999. ביום הגשום ביותר בהיסטוריה של שיקגו ירדו 168.4 מ"מ של גשם והוא התרחש ב-13 בספטמבר 2008. השנה הגשומה ביותר בהיסטוריה של שיקגו הייתה 2008 בה ירדו 1,291.4 מ"מ גשם.
נוף עירוני
ממוזער|250px|שמאל|שיקגו ממבט על
אדריכלות
ממוזער|250px|שמאל|גורדי השחקים של שיקגו, כפי שנראים ממגדל סירס
בעקבות השרפה הגדולה של שיקגו, התעורר צורך למצוא שיטות לבנייה נרחבת, זולה ומהירה. כתוצאה מכך נוצרה אסכולת שיקגו באדריכלות. אסכולת שיקגו היא סגנון אדריכלי שהיה נפוץ בעיר שיקגו עם תחילת המאה ה-20 שהושפע מבית הספר לאדריכלות בעיר. הסגנון היה ניכר בגורדי שחקים שנבנו בעיר, שהיו גורדי השחקים הראשונים בעולם והגבוהים ביותר בעולם עד תקופה זו. לסגנון אדריכלי זה הייתה השפעה רבה על התפתחות האדריכלות בארצות הברית ועל האדריכלות המודרנית שהתפתחה באירופה ובשאר העולם.
עיקר התפתחות הסגנון החלה בזכות התפתחויות טכנולוגיות של אותה תקופה ובעיקר השימוש בפלדה לבניין. אדריכלות זו התפתחה בעיקר בזכות ההתפתחות העצומה של תעשיית הפלדה בארצות הברית בשיא המהפכה התעשייתית. הבניינים נבנו על ידי שלד פלדה ומילוי בלבנים, לרוב מסוג טרה קוטה. השימוש בשלד פלדה איפשר ליצור חלונות גדולים בחזית.
בדומה לתנועה המודרניסטית באירופה, דגלה גם אסכולת שיקגו בביטול הקישוטיות באדריכלות. לעומת האדריכלות המודרנית באירופה, אדריכלי אסכולת שיקגו לא ביטלו את הקישוטיות לחלוטין אלא רק עידנו אותה מעט והמשיכו, אם כי במידה מועטה, את הסגנון הנאו-קלאסי שרווח בארצות הברית של המאה ה-19.
שכונות
מבחינה אורבנית מתחלקת העיר לארבעה חלקים עיקריים:
אזור העיר התחתית (Downtown) - אזור זה מכיל בין היתר את אזור "הלוּפ" אשר מכיל את המרכזים המסחריים, מרכזי התרבות והמוסדות הפיננסיים של העיר.
האזור הצפוני (North Side) - האזור המאוכלס ביותר של העיר. שכונת ה-River North מכילה את כמות הגלריות לאמנות עכשווית הגדולה ביותר מחוץ למנהטן.
האזור הדרומי (South Side) - אזור זה מכיל שניים מהפארקים הציבוריים הגדולים ביותר של שיקגו. פארק ג'קסון, בו התקיים היריד הבינלאומי בשנת 1893, משמש כיום כמוזיאון המדע והתעשייה. השני הוא פארק וושינגטון, שנחשב למיקום אפשרי לאצטדיון אולימפי למשחקים של 2016, אולם העיר לא זכתה לארח את המשחקים. באזור זה נמצא הפרבר פולמן שהיה בעבר עיר פרטית של חברת הרכבות פולמן. באזור זה ממקום צ'יינהטאון בו מתגוררים כ-10 אלף סינים.
האזור המערבי (West Side) - חלק מהשכונות באזור המערבי של העיר, בעיקר בגרפילד פארק ובלונדייל, קיימים בעיות חברתיות וכלכליות כולל פשע ובליה עירונית. שכונות אחרות באזור המערבי, במיוחד אלו אשר קרובות יותר למרכז העיר, עוברות תהליך של העלאת ערך הרכוש (הבניינים באזורי המצוקה נקנים ועוברים שיפוץ).
בשנות ה-20 של המאה ה-20 סוציולוגים מאוניברסיטת שיקגו חילקו את העיר ל-75 אזורים קהילתיים (community areas). אזורים אלו הורכבו ממספר שכונות סמוכות בעלות קשרים גאוגרפיים ותרבותיים בתוך העיר. במהלך השנים נעשו רק שינויים מזעריים לחלוקה, העיקריים בהם הן הוספתו של האזור או'הייר (O'hare) שסופח לעיר והתפלגותו של אזור אדג'ווטר (Edgewater) מהאזור אפטאון (Uptown). כך שכיום העיר מחולקת ל-77 תתי-אזורים. אזורים אלו מוכרים רשמית על ידי עיריית שיקגו וגבולותיהם נשארים קבועים. הם באים לידי ביטוי במפקדי האוכלוסין ומשמשים כבסיס למגוון יוזמות של תכנון עירוני. להלן טבלה של תתי האזורים בשיקגו והאוכלוסייה בהם (ראה מפה). ממוזער|שמאל|250px|החלוקה ל-77 תתי האזורים בעיר
+אזורים קהילתיים בשיקגו לפי אוכלוסייה, שטח וצפיפות אוכלוסיןמספרשםאוכלוסייה (2020)שטח (בקמ"ר)צפיפות אוכלוסייה לקמ"ר (2020)01Rogers Park55,6284.7711,672.8102West Ridge77,1229.148,435.3603Uptown57,1826.019,516.3704Lincoln Square40,4946.636,107.3205North Center35,1145.316,613.4206Lake View103,0508.0812,752.4407Lincoln Park70,4928.188,612.9608Near North Side105,4817.114,863.5809Edison Park11,5252.933,937.8810Norwood Park38,30311.323,384.1611Jefferson Park26,2166.034,344.212Forest Glen19,5968.292,364.3813North Park17,5596.532,690.2914Albany Park48,3964.979,732.1315Portage Park63,02010.236,160.0116Irving Park51,9408.316,247.3617Dunning43,1479.634,478.2418Montclare14,4012.565,616.3919Belmont Cragin78,11610.137,713.7120Hermosa24,0623.037,940.4621Avondale36,2575.137,070.1222Logan Square71,6659.37,707.4823Humboldt Park54,1659.325,809.224West Town87,78111.867,400.0525Austin96,55718.525,214.0826West Garfield Park17,4333.325,258.527East Garfield Park19,99253,999.4428Near West Side67,88114.744,606.1329North Lawndale34,7948.314,185.0430South Lawndale71,39911.896,005.9231Lower West Side33,7517.594,447.5332(The) Loop42,2984.279,897.7333Near South Side28,7954.616,245.9334Armour Square13,8902.595,362.9335Douglas20,2914.274,748.0936Oakland6,7991.54,526.0237Fuller Park2,5671.841,395.9438Grand Boulevard24,5894.515,456.2139Kenwood19,1162.697,096.8240Washington Park12,7073.943,227.7541Hyde Park29,4564.177,063.9542Woodlawn24,4255.364,555.7943South Shore53,9717.597,112.0144Chatham31,7107.644,150.2545Avalon Park9,4583.242,921.3946South Chicago27,3008.653,155.8547Burnside2,5271.581,599.4748Calumet Heights13,0884.532,887.5949Roseland38,81612.483,109.3150Pullman6,8205.491,242.0851South Deering14,10528.23499.6352East Side21,7247.722,814.6453West Pullman26,1049.222,831.1154Riverdale7,2629.14794.2955Hegewisch10,02713.57738.8256Garfield Ridge35,43910.963,234.7557Archer Heights14,1965.212,726.958Brighton Park45,0537.046,395.2159McKinley Park15,9233.654,360.1960Bridgeport33,7025.416,22661New City43,62812.513,487.5362West Elsdon18,3943.036,070.0263Gage Park39,5405.76,939.2764Clearing24,4736.63,705.565West Lawn33,6627.644,405.7366Chicago Lawn55,9319.146,117.5567West Englewood29,6478.163,633.8868Englewood24,3697.953,064.7869Greater Grand Crossing31,4719.193,422.870Ashburn41,09812.593,265.0171Auburn Gresham44,8789.764,596.1372Beverly20,0278.242,431.5873Washington Heights25,0657.413,383.7874Mount Greenwood18,6287.022,653.9775Morgan Park21,1868.552,478.7676O'Hare13,41834.55388.3677Edgewater56,2964.5112,491.89 סה"כChicago2,746,388588.814,664.29
בנוסף לחלוקה זו, העיר מחולקת ל-50 מחוזות בחירה שבוחרים את חברי מועצת העיר. חלוקה זו מעודכנת בהתאם לתוצאות מפקד האוכלוסין כדי להבטיח שבכל מחוז יש מספר דומה של תושבים. ישנן חלוקות עדינות יותר של השכונות, במסגרתן העיר מחולקת לכ-200 שכונות שונות. ב-1993 אישרה מועצת העיר חלוקה ל-178 שכונות, אך מאז משכה מועצת העיר את ההכרה בשכונות אלה. כיום אין לחלוקות כאלה שימוש רשמי, אולם נעשה בהן שימוש לא רשמי בקרב תושבי העיר.
תרבות
בידור ואומנויות הבמה
ממוזער|שמאל|תיאטרון שיקגו
המוסדות הבולטים ביותר בשיקגו:
סקנוד סיטי - תיאטרון אימפרוביזציה ותיק ונודע אשר נוסד בשנת 1959 והיה תיאטרון האימפרוביזציה הראשון בארצות הברית. התיאטרון שימש לכל אורך השנים כנקודת התחלה טובה עבור קומיקאים מתחילים והחל מאמצע שנות השבעים שימש כקרש הקפיצה העיקרי להצטרפות לצוות הקבוע של תוכנית המערכונים האמריקנית המצליחה "סאטרדיי נייט לייב". זהו המקום בו התחילו את דרכם ג'ון בלושי, ביל מארי, דן אקרויד, מייק מאיירס, טינה פיי, סטיבן קולבר ודן קסטלנטה. התיאטרון ממוקם באזור האולד טאון.
התזמורת הסימפונית של שיקגו - אחת התזמורות המובילות בעולם. התזמורת מופיעה ברוב חודשי השנה במרכז הסימפוני באזור "הלולאה".
התזמורת האזרחית של שיקגו - התזמורת המכינה הראשונה בארצות הברית. התזמורת האזרחית מופיעה בשישה קונצרטים תזמורתיים ובסדרה קאמרית מדי שנה במרכז הסימפוני ובאולמות אחרים באזור שיקגו, כולם פתוחים לקהל ללא תשלום.
תיאטרון שיקגו - התיאטרון שימש בעבר כאולם הקולנוע העיקרי של העיר, כיום מוצגים בתיאטרון בעיקר מחזות, מופעי קסמים, מופעים קומיים וקונצרטים מוזיקליים. התיאטרון ממוקם באזור "הלולאה".
תיאטרון סטפנוולף - תיאטרון נודע ועטור פרסים. זהו המקום בו התחילו את דרכם ג'ון מלקוביץ' וגארי סיניז. התיאטרון ממוקם באזור לינקולן פארק.
האופרה הלירית של שיקגו - אחת מלהקות האופרה הראשונות במעלה בארצות הברית. מופיעה ברוב חודשי השנה בבית האופרה העירוני של שיקגו אשר ממוקם באזור "הלולאה".
תיירות
ענף התיירות מהווה ענף כלכלי מרכזי בעיר, ומבקרים בה למעלה מ-40 מיליון תיירים מדי שנה. אתרי התיירות העיקריים כוללים את מתחם הנייבי פיר, פארק המילניום, גן החיות של פארק לינקולן, המצפה במגדל סירס, מכון האמנות של שיקגו, מרכז ג'ון האנקוק ועוד. כ-20 מיליון תיירים מבקרים מדי שנה בפארק לינקולן.
פסטיבל האוכל "טעם שיקגו" הוא אחד מאירועי התרבות המתויירים ביותר בעיר.
בעיר כ-30 קמ"ר של שטחי פארקים וכ-33 חופים ציבוריים.
תקשורת
שמאל|150px|ממוזער|אולפני הארפו בהם מצולמת תוכנית האירוח של אופרה וינפרי
אזור המטרופולין של שיקגו נחשב למרכז עולמי בתחום הטלוויזיה, הפרסום, המוזיקה והעיתונאות. העיר מהווה את צרכן ויצרן התקשורת השלישי בגודלו בארצות הברית (לאחר ניו יורק ולוס אנג'לס).
בעיר פועלות ארבע רשתות התקשורת הגדולות בארצות הברית (CBS, ABC, NBC, ופוקס), כל אחת מחזיקה בבעלותה תחנה בשיקגו (WBBM, WLS, WMAQ, ו-WFLD בהתאמה). כמו כן, מצולמות בעיר תוכניות טלוויזיוניות פופולריות כגון תוכנית האירוח של אופרה וינפרי ותוכנית האירוח של ג'רי ספרינגר. תוכנית האירוח של אופרה וינפרי נחשבת לאחת מתוכנית הטלוויזיה הנצפות ביותר בארצות הברית כיום.
ערוץ הרדיו הציבורי של שיקגו מפיק גם תוכניות רדיו אמריקניות פופולריות כגון "החיים האמריקאים" (This American Life) ו"חכה חכה... אל תגיד לי!" (Wait Wait... Don't Tell Me!) אשר משודרות ברשתות הרדיו ברחבי ארצות הברית ובאינטרנט.
שני היומונים הגדולים בשיקגו הם השיקגו טריביון והשיקגו סאן טיימס. השיקגו טריביון יוצא לאור משנת 1847 והוא העיתון הנפוץ ביותר באזור המטרופולין של שיקגו ובאזור המערב התיכון. העיתון מוכר מעל ל-500,000 עותקים במהלך ימות השבוע וכ-950,000 עותקים בימי ראשון ונחשב לאחד מעשרת העיתונים הנמכרים ביותר בארצות הברית. כמו כן, ישנם גם מקומונים רבים בעיר.
ספורט
שמאל|220px|ממוזער|משחק של השיקגו בולס נגד הניו יורק ניקס באצטדיון יונייטד סנטר
בשיקגו פועלות קבוצות מכל הליגות המקצועניות הבכירות של ארצות הברית.
שיקגו היא אחת מחמישה אזורים מטרופוליניים בהם פועלות שתי קבוצות בייסבול (האחרים הן ניו יורק, וושינגטון-בולטימור, לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו): השיקגו קאבס והשיקגו וייט סוקס.
קבוצות הפוטבול החברה ב-NFL הפועלת בשיקגו היא קבוצת השיקגו ברס.
קבוצת ההוקי קרח החברה בליגת ההוקי קרח הלאומית של ארצות הברית הפועלת בשיקגו היא קבוצת השיקגו בלאקהוקס.
קבוצת הכדורסל שיקגו בולס חברה בליגת ה-NBA. וקבוצת הנשים שיקגו סקיי חברה בליגת ה-WNBA.
קבוצת הכדורגל שיקגו פייר חברה בליגת ה-MLS.
מרתון שיקגו אשר מתקיים מדי שנה באוקטובר הוא אחד משש תחרויות סבב המרתונים העולמי המרכזי.
ב-14 באפריל 2007 נבחרה שיקגו להיות בין ארבע הערים אשר היו המועמדות הסופיות לאירוח המשחקים האולימפיים בשנת 2016. אף על פי כן, ב-2 באוקטובר 2009 נבחרה ריו דה ז'ניירו לארח את המשחקים האולימפיים של שנת 2016.
אירועים מיוחדים
מדי השנה נערכים עשרות כנסים, פסטיבלים, תצוגות, מצעדים והופעות ברחבי העיר. חלק גדול מהאירועים נערך במימון העירייה (הכניסה אליהם חופשית). להלן האירועים השנתיים הבולטים ביותר בעיר:
באביב ובקיץ
שמאל|120px|ממוזער|פסטיבל טעם שיקגו, 2009
פסטיבל המוזיקה של גראנט פארק - סדרת קונצרטים סימפוניים חינמיים של מוזיקה קלאסית המתקיימים תחת כיפת השמים במדשאות של פארק המילניום. הקונצרטים נערכים מדי שנה מאמצע חודש יוני עד אמצע חודש אוגוסט במהלך סופי השבוע.
פסטיבל הבלוז של שיקגו - פסטיבל מוזיקת בלוז שנתי. הפסטיבל כולל בין היתר מופעים של נגני הבלוז המובילים בעולם. הפסטיבל נערך כל שנה במשך ארבעה ימים בסוף השבוע הראשון ביוני בגראנט פארק.
פסטיבל הגוספל של שיקגו - פסטיבל מוזיקת גוספל שנתי. הפסטיבל נערך כל שנה במשך ארבעה ימים בסוף השבוע השני ביוני בגראנט פארק.
חגיגות יום העצמאות האמריקני - חגיגות יום העצמאות האמריקני בשיקגו כוללות מופעים שונים ומופע זיקוקים מרהיב. למעלה ממיליון איש פוקדים את האירוע מדי שנה. האירוע נערך כל שנה ב-3 ביולי בגראנט פארק.
טעם שיקגו - פסטיבל האוכל הגדול ביותר בעולם. הפסטיבל מכיל דוכני מזון של המסעדות המקומיות המובילות בהם נמכרים מנות במחיר שווה נפש כאשר במקביל נערכים מופעי מוזיקה (בדרך כלל של אמנים אמריקנים ידועים). מיליוני מבקרים פוקדים את הפסטיבל מדי שנה. זהו הפסטיבל הגדול ביותר שנערך מדי שנה בשיקגו. האירוע נערך כל שנה במשך עשרה ימים בתחילת יולי בגראנט פארק.
פסטיבל פיצ'פורק - פסטיבל מוזיקה שנתי. הפסטיבל נערך כל שנה בסוף השבוע השלישי ביולי בגראנט פארק.
פסטיבל לולהפלוזה - פסטיבל מוזיקה אלטרנטיבית שנתי נודע ונחשב. הפסטיבל נערך כל שנה במשך שלושה ימים בסוף השבוע הראשון באוגוסט בגראנט פארק.
המופע האווירי של שיקגו - אחד המפגנים האוויריים הגדולים בעולם. במהלך האירוע המטוסים השונים מבצעים פעלולי אקרובטיקה אוויריים מעל לימת מישיגן. הפסטיבל נערך כל שנה במשך יומיים בסוף השבוע השלישי באוגוסט בגראנט פארק.
פסטיבל הג'אז בשיקגו - פסטיבל ג'אז פופולרי ונודע. הפסטיבל כולל הופעות של נגני ג'אז מובילים מהעולם ונגני ג'אז מקומיים. הפסטיבל נערך כל שנה במשך ארבעה ימים במהלך סוף השבוע הראשון בספטמבר בגראנט פארק.
בסתיו ובחורף
שמאל|200px|ממוזער|נהר שיקגו, צבוע ירוק לרגל חגיגות יום פטריק הקדוש בשנת 2005.
פסטיבל הסרטים הבינלאומי בשיקגו - פסטיבל סרטים שנתי בו מוענק פרס הוגו הזהב. זהו אחד מפסטיבלי הוותיקים ביותר באמריקה הצפונית. הפסטיבל אשר נמשך שלושה שבועות נערך כל שנה במהלך חודש אוקטובר.
מרתון שיקגו - אחד מחמשת המרתונים הגדולים ביותר בעולם. האירוע נערך כל שנה ביום ראשון השני של חודש אוקטובר.
מצעד חג ההודייה - מצעד חגיגי אשר נערך לאורך רחוב סטייט בו צועדים תזמורות, אנשים מחופשים וכמו כן המצעד כולל עשרות בלוני הליום ענקיים. המצעד מושך אליו בכל שנה כ-350 אלף בני אדם. האירוע נערך כל שנה ביום חמישי הרביעי של חודש נובמבר.
שוק חג המולד - שוק חג המולד אשר מתקיים בכיכר דיילי פלאזה וכולל מספר רב של דוכנים אשר מוכרים מתנות ומאכלים ייחודיים לחג המולד. האירוע נערך כל שנה מסוף השבוע האחרון בנובמבר עד סוף השבוע הראשון בדצמבר.
תערוכת הרכב של שיקגו - תצוגת המכוניות הגדולה ביותר באמריקה הצפונית והשלישית בגודלה בעולם. בתערוכה מוצגים דגמי המכוניות האחרונים שיצאו לשווקים. התערוכה כוללת מעל לאלף מכוניות. למעלה ממיליון מבקרים פוקדים את התערוכה מדי שנה. התערוכה אשר נמשכת שבועיים נערכת כל שנה במהלך חודש פברואר בבניין מקורמיק פלייס.
מצעד יום פטריק הקדוש - חגיגות יום פטריק הקדוש כוללות מצעד גדול אשר בסופו סירות מנוע של העירייה שופכות צבע מיוחד וידידותי לסביבה אל תוך נהר שיקגו וצובעות אותו בירוק לכבוד החג. האירוע מתקיים מדי שנה ב-17 במרץ.
כלכלה, תעסוקה ומסחר
שמאל|120px|ממוזער|המבנה של בורסת הנגזרות של שיקגו
שיקגו מהווה מרכז כלכלי בינלאומי. התוצר הגולמי של אזור שיקגו הוערך ב-506 מיליארד דולרים בשנת 2007 ושיקגו מהווה על כן את המרכז הכלכלי השלישי בגודלו בארצות הברית. האזורים הכלכליים של העיר מתרכזים באזור "הלולאה" ובאזור הניר נורת' סייד אשר מכילים ריכוז של גורדי שחקים.
תחומי התעשייה העיקריים של העיר הם תחומי הייצור, הדפוס, ההוצאה לאור ועיבוד המזון.
תאגידים גלובליים רבים מחזיקים את המשרדים הראשיים שלהם בשיקגו: בואינג (אחת מיצרניות המטוסים הגדולים בעולם), אנציקלופדיה בריטניקה (המוציאה לאור של אנציקלופדיה בריטניקה), הייאט (רשת בתי מלון מהגדולות בעולם), Midway Games (מפתחת ומוציאה לאור של משחקי וידאו), Tribune Company (תאגיד תקשורת) ו-Wm. Wrigley Jr. Company (יצרנית גומי הלעיסה הגדולה בעולם).
שיעורי האבטלה בשיקגו משנות התשעים ועד היום גבוהים משיעורי האבטלה הממוצעים בארצות הברית. שיעור האבטלה הרשמי בעיר בשנת 1990 היה 9.0 אחוזים (בעוד שהממוצע בארצות הברית היה 5.6 אחוזים), ולאחר מכן ירד בשנת 2000 ל-5.5 אחוזים (בעוד שהממוצע בארצות הברית היה 4.0 אחוזים) ולאחר מכן עלה שוב בשנת 2002 ל-8.2 אחוזים (בעוד שהממוצע בארצות הברית היה 5.8 אחוזים). בשנת 2006 ירד שיעור האבטלה בעיר ל-5.2 אחוזים (בעוד שהממוצע בארצות הברית היה 4.6 אחוזים).
דמוגרפיה
רוב תושבי העיר הם לבנים פרוטסטנטים, אולם כמו בערים גדולות אחרות, אחוז השחורים גבוה יותר בעיר מאשר אחוזם באוכלוסייה הכללית של ארצות הברית. אוכלוסיית העיר מתחלקת באופן כמעט שווה בין לבנים שאינם היספנים, שחורים והיספנים או לטינים. בפרוורי שיקגו השונים יש הרכבי אוכלוסייה שונים, כשאחוז הלבנים מקרב האוכלוסייה גדול מאשר בעיר עצמה.
שלושה עמים שבולטים בהגירתם ההמונית לשיקגו החל משנות התשעים הם הסרבים, תושבי האיטי והארמים הנוצרים דוברי הסורית מעיראק וסוריה.
+מבט השוואתי על אוכלוסיית שיקגו מפקד 2020 שיקגוהמטרופולין של שיקגו אילינוי ארצות הברית סך כל האוכלוסייה 2,746,3889,618,502 12,812,508 331,449,281 אחוז שינוי בין 2010 ל-2020 +1.9% +1.7% -0.14% +7.4% הכנסה חציונית לבית אב (2016–2020) $62,09774,621$ $68,428 64,994$ בעלי תואר אוניברסיטאי 41.1%39.0% 35.5% 32.9% נולדו מחוץ לארצות הברית 20.3%17.3% 13.9% 13.5% לבנים (ללא היספנים) 31.4%50.2% 58.3% 57.8% שחורים 28.7%16.1% 13.9% 12.1% היספנים (לבנים או שחורים) 29.8%23.3% 18.2% 18.7% אסייתים 6.9%7.1% 5.8% 5.9%
הקהילה היהודית
המהגרים היהודים הראשונים אשר הגיעו אל העיר היו יהודים יוצאי גרמניה אשר החלו להגיע במהלך אמצע המאה ה-19. לקראת סוף המאה ה-19, החלו היהודים יוצאי גרמניה להתעשר ועברו צפונה לשכונות חדשות; במקביל החל גל ההגירה הגדול של יהודי מזרח אירופה, בעיקר מרוסיה עקב הפרעות והפוגרומים ביהודים.
במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 מנתה הקהילה היהודית בשיקגו 270,000 אנשים לערך. לאחר מלחמת העולם השנייה, חלק גדול מחברי הקהילה היהודית עזב את העיר והתיישבו בשכונות הצפוניות של שיקגו. כיום רק שליש מהיהודים באזור מתגוררים בשיקגו, והשאר מתגוררים באזור הפרוורים.
הקהילה היהודית בשיקגו היא הרביעית בגודלה בארצות הברית. הקהילה היהודית מפוזרת ברחבי העיר כולה, ובהתאם לכך גם המוסדות והארגונים של הקהילה מפוזרים ברחבי העיר ובאזור הפרוורים. הקהילה היהודית מונה יהודים חילונים, קונסרבטיבים, רפורמים, אורתודוקסים-מודרניים וחרדים. המיוחד בה ביחס לקהילות יהודיות אחרות בארצות הברית הוא מיעוטם היחסי של יורדים ישראלים. בקהילה מצויים רוב זרמי היהדות החרדית כולל חרדים ממוצא ספרדי. הקהילה היהודית מרוכזת כיום ברובה בשכונות הצפוניות של שיקגו (שכונת ווסט רוג'רס פארק) ובפרוור הצפוני סקוקי.
הקהילה השוודית
בשנת 1900, שיקגו הייתה העיר עם אוכלוסיית השוודים הגדולה ביותר בעולם אחרי סטוקהולם, בירת שוודיה. רובם התיישבו בשכונת אנדרסונוויל, במיוחד לאחר השריפה הגדולה בעיר. הם הקימו מוסדות בית החולים השוודי, אוניברסיטת נורת' פארק וכנסיית הברית האוונגליסטית. השריפה הרסה חלק גדול מהקהילה השוודית-אמריקאית, כולל ארבע כנסיות שוודיות, וכמה עיתונים שוודיים. בשכונות שוודיות נוספות, כמו "Lake View" חיו בשיא כ-20,000 שוודים. לשוודים בשיקגו היה עיתון משלהם, "Hemlandet" (בשוודית: "המולדת"). הוא נוסד על ידי יוהאן אלפרד אננדר, שטען כי הוויקינגים סייעו לאפשר את החירות שהתפשטה לא רק בבריטניה, אלא גם באמריקה. כחלק מעלייתם במעלה הסולם הכלכלי, שוודים רבים בשיקגו נכנסו לעסקי הבנייה, אם כי רובם התחילו כנגרים ופועלים. חברת הבנייה "Gust K. Newberg" התגלתה כאחת מחברות האדריכלים הבולטות בשיקגו. ההערכה היא ששוודים היו מעורבים בבניית כמעט מחצית מהבניינים בשיקגו.
גם היום השוודים מהווים קבוצה אתנית ניכרת בשיקגו, עם כ-15,000 אנשים ממוצא שוודי. שיקגו היא עיר תאומה של גטבורג, שוודיה, עדות לקשר ארוך השנים בין שוודיה לאזור שיקגו רבתי.
ממוזער|תיאטרון גיטווי בג'פרסון פארק הוא מושבה של אגודת קופרניקוס. הצריח הבארוקי של הבניין נבנה בדמות הארמון המלכותי בוורשה.
הקהילה הפולנית
קהילת יוצאי פולין בשיקגו מהווה את קהילת האמריקאים ממוצא אירופאי מהגדולות ביותר בעיר, ובמפקד האוכלוסין האמריקאי של שנת 2000 היוותה 7.3% מכלל אוכלוסיית שיקגו. פולנית היא השפה הרביעית המדוברת ביותר בשיקגו אחרי אנגלית, ספרדית ומנדרינית. הקהילה החלה עם התיישבותו של קפטן יוזף נפיראלסקי ויוצאי צבא פולנים אחרים בעיר אחרי מרד נובמבר בשנים 1830–1831. מרכז הקהילה הפולנית היה בעבר באזור שכונה "המשולש הפולני" בהצטלבות שדרות מילווקי ואשלנד עם רחוב דיביז'ן. גם כיום שיקגו נחשבת לריכוז הפולנים הגדול בעולם מחוץ לפולין גופא, וחיים בה כ 800,000 איש ממוצא פולני.
חינוך
בתי ספר
בשיקגו קיים מערך החינוך הציבורי השלישי בגודלו בארצות הברית. למעלה מ-400,000 תלמידים לומדים במעל ל-600 בתי ספר בעיר. כמו כן קיימים בעיר כ-394 בתי ספר פרטיים (הן חילוניים והן דתיים).
מכללות ואוניברסיטאות
שש האוניברסיטאות אשר ממוקמות באזור העיר או בסמיכות לה הן: אוניברסיטת שיקגו, אוניברסיטת נורת'ווסטרן, אוניברסיטת דה-פול, אוניברסיטת אילינוי בשיקגו, אוניברסיטת לויולה בשיקגו והמכון הטכנולוגי של אילינוי. כמו כן קיימות בעיר כ-83 מכללות.
תחבורה
שמאל|ממוזער|250px|קו הרקיע של שיקגו
התחבורה בשיקגו היא אחת ממערכות התחבורה העמוסות והמסובכות ביותר בארצות הברית עקב אופייה המטרופוליני של העיר. מדי יום נכנסים לעיר מאות אלפי יוממים, והעיר סובלת מדי יום מעומסי תנועה כבדים בשעות השיא וממחסור במקומות חניה. מרבית תושבי העיר משתמשים בתחבורה הציבורית. תושבי הפרוורים של שיקגו משתמשים בקווי הרכבת מהפרוורים על מנת להגיע לעיר, וממשיכים, לרוב, את דרכם למקום עבודתם באמצעות מערכת התחבורה הציבורית של שיקגו. בכך שונה שיקגו באופן משמעותי משאר חלקי ארצות הברית, שבהם 90% מהעובדים מגיעים למקומות עבודתם במכוניותיהם הפרטיות.
שיקגו היא גם צומת רכבות חשוב בארצות הברית. כשליש מהרכבות בארצות הברית עוברות בשיקגו, ובשל כך היא מהווה "צוואר בקבוק" תחבורתי. כמו כן, בשיקגו קיים מערך רכבות הנוסעים הגדול ביותר בארצות הברית.
תשתיות כבישים
200px|ממוזער|שמאל|כביש "לייק שור דרייב"
שבעה כבישים מהירים בין-מדינתיים (Interstate highways) גדולים עוברים דרך שיקגו ופרווריה. הכבישים השונים מוכרים בדרך כלל על ידי המקומיים בשמות שונים שניתנו להם, ולא, כנהוג באזורים אחרים בארצות הברית, במספרם.
אף על פי שקיימת מערכת נרחבת של כבישים שמקשרים את העיר לסביבתה, עדיין עומסי התנועה ופקקי התנועה הנוצרים בהם הם הכבדים, בעיקר בשעות השיא.
רכבת
שמאל|ממוזער|150px|תחנת הרכבות הפרווריות אוגילבי
חברת אמטרק (Amtrack) מפעילה את מערך רכבות הנוסעים הבין-עירוניות העוברות בשיקגו אשר מגיעות ליעדים שונים ברחבי אילינוי וליעדים אשר סמוכים לאילינוי (כגון מילווקי, אינדיאנפוליס, סנט לואיס, ודטרויט). אמטרק מספקת גם מספר קווים שמגיעים ליעדים רחוקים יותר (כמו ניו יורק, סיאטל, פורטלנד, ניו אורלינס, סן פרנסיסקו, לוס אנג'לס, סן אנטוניו וושינגטון די. סי.). תחנת הרכבת המרכזית בשיקגו היא תחנת הרכבת שיקגו יוניון.
רשות התחבורה האזורית (RTA) אחראית על הפעלת רכבת הפרברים של שיקגו (Metra), מערך של 12 קווי רכבות פרבריות אשר פועלת באזור המטרופולין של שיקגו. התחנה המרכזית של הרכבת הפרוורית בשיקגו היא תחנת אוגילבי (Ogilvie Transportation Center).
רכבת עילית
ממוזער|שמאל|הקו החום של הרכבת העילית
רשות התחבורה של שיקגו (CTA) אחראית על הפעלת רכבת ה"אל" ("The L"), מערך של שמונה קווי רכבת עילית אשר עוברים דרך 144 תחנות ברחבי העיר. האורך הכולל של כל קווי ה"אל" הוא 170.8 ק"מ. 57.1 ק"מ מתוכם חולפים על גבי מערכת של גשרים הבנויים מעל לרחובות העיר, 59.4 ק"מ מתוכם חולפים על גבי מסילה בגובה הקרקע ו-19.5 ק"מ מתוכם חולפים על גבי מסילה תת-קרקעית. קווי הרכבת העילית מגיעים מהפרוורים הקרובים לעיר ומשכונותיה הרחוקות אל מרכז העיר, מסתובבים סביב השכונה המרכזית של שיקגו בלולאת גשרים עיליים וחוזרים לשכונות המרוחקות ולפרוורים הקרובים. לולאה זו נותנת למרכז העירוני הראשי את השם Loop ("הלולאה"). על מנת לנסוע מפרבר לפרבר באמצעות ה"אל" חייבים לנסוע עם ה"אל" קודם למרכז העיר ולהחליף שם רכבת. קרוב ל-620,000 אנשים נוסעים בקווי רכבת ה"אל" מדי יום.
קווי רכבת ה"אל" כוללים את הקו האדום, הכחול, הירוק, הכתום, החום, הסגול, הוורוד והצהוב. הקו האדום והקו הכחול (אשר מוביל לנמל התעופה שיקגו או'הייר) פועלים 24 שעות ביממה.
אוטובוסים
בעיר פועל מערך קווי אוטובוס עירוניים של חברת CTA. קווי האוטובוס של ה-CTA מגיעים כמעט לכל יעד ברחבי שיקגו משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הערב המאוחרות. תחנת האוטובוסים המרכזית בשיקגו היא תחנת היוניון סטיישן (Union Station). בשל חשיבותה של העיר, יוצאים ממנה קווי אוטובוס לכל חלקי המדינה.
חברת CTA מפעילה כ-152 קווי אוטובוס ברחבי העיר. מדי יום מיליון אנשים נוסעים באוטובוסים של החברה בשיקגו.
כמו כן, חברת Pace אשר מפעילה מערך אוטובוסים באזור הפרוורים של שיקגו מפעילה גם מספר קווים אשר עוברים בעיר.
תחבורה אווירית
קיימים שני שדות תעופה מרכזיים בשיקגו ומספר שדות תעופה קטנים.
נמל התעופה הבינלאומי שיקגו או'הייר שוכן מצפון-מערב לעיר במרחק של כ-27 ק"מ ממרכז העיר. נמל או'הייר מהווה בסיס ראשי לחלק מחברות התעופה הגדולות כגון אמריקן איירליינס ויונייטד איירליינס וצומת קישור חשוב לאחרות. פועלים באו'הייר ארבעה טרמינלים: 1, 2, 3 בהם פועלים חברות תעופה מקומיות, וטרמינל 5 בהם פועלות טיסות בינלאומיות (טרמינל מס' 4 משמש כיום כתחנת האוטובוסים של שדה התעופה).
נמל התעופה מידוויי אשר קטן בהרבה מאו'הייר שוכן מדרום-מערב לעיר במרחק של כ-18 ק"מ ממרכז העיר ומטפל בתעבורת נוסעים פנים ארצית.
מוניות
בעיר פועלות כ-7,000 מוניות, הידועות בצבען הצהוב. המוניות בעיר פועלות בעיקר באזור "הלולאה" ובחלק הצפוני של העיר.
רשות הנמלים
אתרים בעיר
ממוזער|250px|"סוּ", אחד משלדי הטירנוזאור רקס השלמים ביותר, שנמצאו אי פעם. הוא מוצג במוזיאון פילד להיסטוריה של הטבע
ממוזער|250px|ציורו של ז'ורז' סרה "יום ראשון אחר הצהריים על גדות האי לה גראנד ז'אט" אשר מוצג במכון לאומנות של שיקגו
להלן רשימה של אזורי התיירות ושל האתרים הבולטים ביותר בעיר שיקגו. ניתן לראות רשימה של האתרים הבולטים באזור פרוורי החוף הצפוני של שיקגו כאן.
אזורי התיירות הבולטים
אזור "הלוּפּ" - מרכז העסקים הראשי של העיר שיקגו. מכיל בין היתר את מרכז התרבות של שיקגו (Chicago Cultural Center), את מגדל סירס, המכון לאומנות של שיקגו, פארק גראנט, מזרקת בקינגהאם, פארק המילניום, שער העננים, מרכז ג'ון האנקוק ואת מגדל המים של שיקגו.
ניר נורת' סייד - מכיל בין היתר את אזור הקניות היוקרתי "המייל המפואר" (The Magnificent Mile), גלריות לאומנות, המוזיאון לאמנות עכשווית של שיקגו, ואת מתחם הנייבי פיר אשר מכיל פארק שעשועים, בתי קולנוע ומזח לספינות לשייט תענוגות ולסיורים מודרכים באגם ובנהר שעובר בעיר.
ניר סאות' סייד - מכיל בין היתר את אזור קמפוס המוזיאונים אשר כולל את מוזיאון הטבע, פלנטריום אדלר, אקוואריום שד ואצטדיון סולדג'ר פילד.
אזור לינקולן פארק - מכיל בין היתר את פארק לינקולן, את גן החיות של פארק לינקולן, את מוזיאון ההיסטוריה של שיקגו ופינות נוי יפות.
אתרי התיירות הבולטים
מוזיאונים
פלנטריום אדלר והמוזיאון לאסטרונומיה - הפלנטריום הראשון שנבנה בחצי הכדור המערבי והפלנטריום הוותיק ביותר הקיים כיום.
מוזיאון המדע והתעשייה - מוזיאון גדול ויחודי המוקדש למדע ולתעשייה, ממוקם בשכונת הייד פארק.
מוזיאון פילד להיסטוריה של הטבע - מוזיאון לעתיקות, טבע, מדע ותרבות. מכיל שלדים רבים של דינוזאורים.
אקוואריום שד - מרכז גדול לגידול ולתצוגת חיות ים ממינים רבים.
מכון האמנות של שיקגו - מכיל אוסף ציורים גדול שמכיל רבות מהעבודות החשובות בתולדות האומנות הכללית והאמריקנית בפרט.
גן החיות של פארק לינקולן - גן חיות אשר ממוקם בפארק לינקולן. הכניסה אל הגן חופשית.
מוזיאון שיקגו לאמנות עכשווית - אחד המוזיאונים הגדולים ביותר בעולם לאמנות עכשווית. מכיל אוסף של מעל ל-1000 עבודות אמנות חזותית אשר נוצרו לאחר מלחמת העולם השנייה.
פארקים
פארק המילניום - פארק בגודל 100 דונם עם עיצוב ייחודי ובעל חידושים אדריכליים. מכיל בין היתר את שער העננים. זהו הפארק החדש ביותר בשיקגו אשר נפתח בשנת 2004. הפארק ממוקם בלב העיר, צפונית למכון לאמנות של שיקגו ולפארק גראנט.
פארק גראנט - פארק בגודל 1290 דונם הממוקם באזור הלופ. מכיל את מזרקת בקינגהאם. הפארק מהווה יעד עיקרי לפסטיבלים המרכזיים בעיר בהם יריד האוכל "Taste of Chicago", פסטיבל הבלוז של שיקגו, פסטיבל הג'אז של שיקגו, פסטיבל המוזיקה לולאפלוזה ועוד.
פארק לינקולן - פארק בגודל 4856 דונם. הפארק הגדול ביותר בשיקגו. ממוקם צפונית לאזור הלופ ומשתרך לאורך שכונות שונות ברחבי החלק הצפוני של העיר, בין אזור לייק שור דרייב לבין אזור שדרות מישיגן.
פארק ג'קסון - פארק בגודל 2023 דונם. הפארק ממוקם בחלק הדרומי של העיר, על שפת ימת מישיגן. זהו הפארק בו נערך היריד הבינלאומי של 1893.
פארק וושינגטון - פארק בגודל 1,505 דונם אשר ממוקם בחלק הדרומי של העיר. המקום בו תוכננה להיערך אולימפיאדת 2016 לו הוחלט כי שיקגו תארח את המשחקים.
מבנים בעלי חשיבות
מגדל סירס - אחד משני המגדלים הבולטים והגבוהים של העיר. בראש המגדל בקומה ה-103 ישנה קומת תצפית אשר ידועה כאתר תיירותי.
מרכז ג'ון האנקוק - אחד משני המגדלים הבולטים והגבוהים של העיר. בראש המבנה ישנו מצפה-מסעדה המשקיף על העיר.
מגדל המים של שיקגו - מגדל מים מן המאה ה-19. זהו אחד המבנים היחידים ששרד את השרפה הגדולה של 1871.
אצטדיונים
ריגלי פילד - אצטדיון הבית של קבוצת הבייסבול "שיקגו קאבס".
אצטדיון Guaranteed Rate Field - אצטדיון הבית של קבוצת הבייסבול "שיקגו וייט סוקס".
סולג'ר פילד - אצטדיון הבית של קבוצת הפוטבול "שיקגו ברס" ושל קבוצת הכדורגל "שיקגו פייר".
יונייטד סנטר - אצטדיון הבית של קבוצת הכדורסל "שיקגו בולס" וקבוצת ההוקי קרח "שיקגו בלאקהוקס".
שדות תעופה
נמל התעופה שיקגו או'הייר
נמל התעופה שיקגו מידוויי
בקולנוע ובטלוויזיה
תעשיית הקולנוע החלה לפרוח בשיקגו בעידן הראינוע, עד תחילת שנות ה-20 של המאה ה-20. שיקגו הייתה המרכז של מספר אולפני קולנוע מרכזיים באותה תקופה. הבולט ביניהם הוא Essaney Studios, אולפן שהעסיק לתקופה קצרה את צ'ארלי צ'פלין, עדנה פורביאנס וגלוריה סוונסון, והפיק בין השאר את מזמור חג המולד. סרטים בכיכובו של צ'פלין שהופקו בשיקגו באותה תקופה כוללים את "A Night Out", "The Champion", ו-"The Bank". אולפן נוסף שפעל בשיקגו הוא Selig Polyscope Company. באותה תקופה הופקו בעיר גם מספר מכובד של "סרטי גזע" , שהופקו עבור קהל אפרו-אמריקאי. בסוף העשור השני של המאה העשרים, החלה תעשיית הקולנוע בעיר לדעוך, כשאולפנים רבים עברו לקליפורניה. עם זאת, שיקגו נשארה מרכז של הפצה של סרטי קולנוע.
תעשיית הקולנוע החלה לפרוח שוב בעיר בשנות השמונים. עם הסרטים שהופקו בעיר או בפרבריה בעשור זה, נמנים שמתי ברז למורה, צבע הכסף, שעשועים מסוכנים הבלתי משוחדים, כשהארי פגש את סאלי, האחים בלוז, בנוגע לאתמול בלילה, בת שש-עשרה הייתי ומועדון ארוחת הבוקר (צולם בפרבר דס פליינס). בעשור לאחר מכן הופקו בעיר מספר סרטים בולטים, כגון שכחו אותי בבית (צולם בפרבר וינטקה), קנדימן והחתונה של החבר שלי.
בשנת 2009 נכנס לתוקפו חוק שאישר הקלות במס להפקות שיתקיימו באילינוי. החוק נוצר, בין השאר, מתוך הבנה שערים אחרות, כמו טורונטו, שואבות אליהן הפקות קולנוע באמצעות הקלות במיסים. כך למשל, הסרט שיקגו שעלילתו מתרחשת כולה בעיר, צולם בעיר הקנדית. בנוסף, אף שמספר סרטים, כמו הצד שלו הצד שלה והאביר האפל, צולמו בעיר, כמות ההפקות החלה להצטמצם, עם 14 סרטים בלבד בשנת 2009. ההקלה במיסים הוארכה מאז מספר פעמים והצליחה למשוך הפקות לעיר. מספר סדרות טלוויזיה צולמו במאה ה-21 בשיקגו, בין השאר הודות לפתיחת סניף של אולפני סינספייס בעיר בשנת 2011. האולפנים היו אחראים על הפקה של יותר מ-40 סדרות בשיקגו, ביניהן חסרי בושה, פארגו, אימפריה, סדרות הזיכיון "שיקגו" ואוטופיה; ומספר סרטים, כמו רובוטריקים 3: אפלת הירח, מפוצלים ופרא.
החל מ-"In Old Chicago" (1937), סרט על השרפה הגדולה של שיקגו, נוצרו סדרות וסרטים רבים שעוסקים באירועים אמיתיים שהתרחשו בעיר. חלק ניכר מיצירות אלה עוסק ביחסי גזע ופשע מאורגן בעיר. כך לדוגמה, נוצרו מספר סרטים שעוסקים באל קפונה, כגון אל קפונה (1959), טבח יום ולנטיין (1967) שעוסק באירוע שידוע באותו הכינוי, הסרטים "קפונה" משנת 1975 ומשנת 2020 והבלתי משוחדים (1987). הסרט שי-ראק (2015) של ספייק לי עוסק באלימות כנופיות בשכונה אנגלווד בדרום העיר. הסדרה משפט השבעה משיקגו (2020) של אהרן סורקין עוסקת במשפט של השבעה משיקגו, שהואשמו בקשירת קשר לאחר שהשתתפו במחאות בעיר בשנת 1968, בהן עוסק גם הסרט מדיום קול . סרטים אחרים שמבוססים על אירועים אמיתיים בשיקגו, באופן מלא או חלקי, כוללים את "Call Northside 777" , המחזמר "שיקגו", ליגה משלהן, ומשחק חזק.
ערים תאומות
לשיקגו יש 31 ערים תאומות:
גלריה
ראו גם
המטרופולין של שיקגו
פרוורי החוף הצפוני של שיקגו
גורדי שחקים מוקדמים
קישורים חיצוניים
https://chicago.cbslocal.com/2019/05/23/chicago-third-largest-city-population-decline/
הערות שוליים
*
קטגוריה:אילינוי: ערים
קטגוריה:ארצות הברית: ערי חוף
קטגוריה:ארצות הברית: ערי נמל פנימיות
קטגוריה:אילינוי: מושבי מחוזות
קטגוריה:מקומות שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1779 | 2024-10-13T19:03:49 |
דיוגנס | דִּיוֹגֶנֶס (ביוונית: Διογένης; 412 לפנה"ס - 323 לפנה"ס) היה פילוסוף יווני מאסכולת הציניקנים באתונה.
דיוגנס, יליד סינופה, האמין כי כל המותרות רק מפריעים לאדם לממש את ה"חיים הטבעיים", ועל כן הסתפק במועט וחי לדבריו "חיי כלב". סלד מהגרגרנות, אכל רק את המזון הפשוט ביותר, ולבש את הבגדים הגסים ביותר. ישן על הרצפה והתקין לעצמו מעון בתוך חבית. הוא הכריז כי לא רק בני האדם הם אחיו אלא כל בעלי החיים, וחי על נדבות. אורח חייו ודעותיו עמדו בניגוד גמור לתרבות השפע והנהנתנות שרווחו באתונה העתיקה באותה תקופה. בני עירו האתונאים לא נטו לחקות את אורח חייו, אך התפעלו מהבוז שרחש לחיי רווחה. ברם התנהגותו גרמה לא אחת אי נעימויות.
כל כתביו של דיוגנס אבדו, וכל המידע שיש עליו כיום מקורו בהתייחסויות ואנקדוטות של אישים אחרים. חלק ניכר מהמידע מגיע מכתביו של הביוגרף היווני דיוגנס לארטיוס, שחי במאה ה-3 לספירה.
חייו
דיוגנס נולד בעיר סִינוֹפֶּה (כיום סינופ, חלק מטורקיה) שעל גדות הים השחור, לקראת סוף המאה ה-5 לפנה"ס. לא ידוע הרבה על צעירותו, אבל ידוע שאביו היה בנקאי. ככל הנראה, היה דיוגנס מעורב גם הוא בעסקי הבנקאות, והשניים היו מעורבים בפרשה של השחתת מטבעות. לפי אחד מהסיפורים עליו, הוא עשה זאת לאחר שהלך לאורקל מדלפי, שאמר לו . לאחר הפרשה הוגלה מסינופה ובשלב זה פירש את דברי האורקל בצורה אחרת, ולכן החליט ללכת דווקא לאתונה הבירה, על מנת להשחית שם את ה"הון הפוליטי", כלומר את יחסי הכוחות בעיר. דיוגנס בילה את שארית חייו בניסיון לאתגר ולשנות את הערכים והמנהגים המקובלים בחברה.
אתונה
פעם, כשדיוגנס רחץ עדשים עבור ארוחתו, בא אליו אריסטיפוס, תלמיד לשעבר של סוקרטס. אמר לו אריסטיפוס, . השיב לו דיוגנס, .
דיוגנס נפעם והתרשם מתורתו של אנטיסתנס, מייסד זרם הציניקנים. מסופר שהוא אף הלך ללמוד אצל אנטיסתנס, אם כי יש חוקרים רבים החולקים על כך. על פי הסיפור, אנטיסתנס סירב בתחילה ללמד את דיוגנס, ואף ניסה לגרשו באמצעות מקל, אך דיוגנס התעקש עד שאנטיסתנס ויתר והסכים ללמדו.
דיוגנס עסק רבות בשאלה , והאשים את תושבי אתונה שאינם בני אדם. אגדה אחת מספרת כי פעם הזמין את כל האנשים להתכנס סביבו ולהאזין לדבריו, וכשבאו הכה אותם במקלו וקרא . אגדה אחרת מספרת כי היה הולך בשוק בצהרי היום, אוחז נר, וכששאלו העוברים ושבים, מה הוא מחפש, ענה: . סיפור שלישי מספר שכשאפלטון הגדיר כ, דיוגנס לקח תרנגול, מרט את נוצותיו, והביאו לאקדמיה של אפלטון באומרו .
קורינתוס
במהלך מסע לאגינה נשבה דיוגנס על ידי שודדי ים. אלו לקחו אותו לכרתים, ומכרו אותו לקסניאדס, תושב קורינתוס. כשנשאל איזה מלאכה הוא יודע, דיוגנס ענה להם כי הוא יודע רק לשלוט, על כן הציע שימכרוהו לאדם הרוצה לקנות אדון לעצמו.
המשך עלילותיו של דיוגנס בקורינתוס אינו ברור. יש הטוענים שהוא המשיך לחיות בבית אדוניו, יש האומרים ששוחרר ועבד כמחנך של ילדיו של אדוניו, ויש האומרים שהוא שוחרר ועבר לגור בחבית, כפי שעשה באתונה.
דיוגנס ואלכסנדר מוקדון
שמאל|ממוזער|250px|דיוגנס ואלכסנדר מוקדון- תבליט אבן מאת פייר פאול פוגט, המוצג במוזיאון הלובר.
בקורינתוס, ככל הנראה, פגש דיוגנס את אלכסנדר הגדול. ישנן גרסאות רבות לסיפור, אך הסיפור הידוע ביותר מופיע אצל פלוטרכוס, ולפיו אלכסנדר, שהתפעל מהפילוסוף החכם והמפורסם, בא לפגוש אותו ומצא אותו "מוטל בחמה". אלכסנדר שאל אותו אם יש משהו שהוא יכול לעשות בשבילו. דיוגנס ענה לו . אלכסנדר התפעל מאוד מהתשובה, ואמר לאחר מכן "לולא הייתי אלכסנדר, הייתי רוצה להיות דיוגנס".
לסיפור יש גרסאות רבות נוספות, שחלקן שונות מאוד מגרסה זו. על פי גרסה נוספת, שככל הנראה הומצאה בעידן המודרני, אלכסנדר מצא את דיוגנס מתבונן בערימת עצמות אנושיות. לאחר שנשאל מה הוא עושה, השיב דיוגנס: "אני מחפש את עצמות אביך, אך איני מצליח להבדיל בינן לבין עצמותיו של עבד." הסיפור הפך לאנקדוטה ידועה מאוד, וזכה לעיבודים רבים באומנות ובספרות (ראו בהרחבה למטה). בין המפורסמים שבהם נמנים העיבוד של הנרי פילדינג, המציג דיאלוג פילוסופי בין השניים, וחיבורו של דוד פינסקי, "דיוגנס בחביתו".
שנותיו האחרונות ומותו
בשנותיו האחרונות עסק דיוגנס בעיקר בהרצאות ובלימוד של אנשי קורינתוס. מסופר שהוא נאם במשחקים האיסתמיים בקורינתוס בפני קהל גדול.
ישנם סיפורים רבים על מותו. בין השאר מסופר שהוא מת מנשיכת כלב שהזדהמה, שהוא אכל בשר תמנון נא ומת מהזיהום, ושהוא מת מחנק.
מסופר שדיוגנס נשאל כיצד הוא רוצה להיקבר, וביקש שיזרקו אותו מחוץ לחומות העיר. כשנשאל אם אינו חושש שייאכל על ידי חיות בר, ביקש שיציידו אותו במקל כדי להגן על עצמו. לאחר שציינו בפניו שלא יוכל להשתמש במקל, כי לא תהיה לו תודעה, אמר דיוגנס "אם לא תהיה לי תודעה, אז מה אכפת לי מה יקרה כשאמות?". דיוגנס תמיד הביע זלזול במנהגי הקבורה והטקסים שהיו נהוגים ביוון לאחר המוות.
תושבי קורינתוס הקימו עמוד לזכרו ועליו כלב שיש. השם ניתן גם כלגלוג, גם משום אמירותיו הנשכניות כמו נשיכות של כלב וגם בשל התנהגותו ככלב (ראו בהמשך).
משנתו הפילוסופית
דיוגנס נחשב לאחד הפילוסופים הציניקנים החשובים ביותר. רעיונותיו ודרך חייו מהווים את הבסיס הרעיוני לאסכולה כולה. עיקר תורתו של דיוגנס היה התנגדות לחומרנות, הנהנתנות והמתירנות שרווחו ביוון העתיקה באותה תקופה. דיוגנס הציג מודל אחר של ערכים, עם דגש על חיי צנע פשוטים וחזרה לטבע. לטענתו, "בני האדם סיבכו את כל מתנותיהם הפשוטות של האלים".
לצד התנגדותו לממון ולתאוות בצע, התנגד דיוגנס גם לסדר החברתי שהיה קיים ביוון, ולסדר חברתי בכלל. הבוז שרחש לאלכסנדר מוקדון, שעמד בראש ההיררכיה החברתית באותה תקופה, מדגים זאת היטב. דיוגנס היה האדם הראשון שהצהיר שהוא קוסמופוליטי, והגדיר את עצמו כאזרח העולם. בהתאם לכך, בז דיוגנס גם לכללי הנימוסים ולמוסכמות החברתיות ביוון העתיקה. הוא נהג להפר אותם במופגן.
דיוגנס רחש בוז רב למטאפיזיקה המופשטת של אפלטון. כל תורתו הפילוסופית הייתה מעוגנת באדמה, וקשורה באופן ישיר לחיי האדם. מרבית אמרותיו היו קשורות לאתיקה או אסתטיקה.
תורתו של דיוגנס השפיעה רבות על פילוסופים ציניקנים אחרים, וגם על האסכולה הסטואית שקמה אחרי כן. היא עמדה בניגוד להדוניזם שרווח באותה תקופה ביוון, ולאסכולות מאוחרות יותר כמו האסכולה הפריפטטית והנאופלאטוניזם.
תורתו של דיוגנס הייתה בין הראשונות בזרם של אסכולות פילוסופיות יווניות המטילות ספק במוסכמות החברתיות הקיימות. בין אסכולות אלה ניתן למנות את הספקנות, הסופיזם, האסכולה האפיקוראית, והאסכולה הסטואית שהוזכרה קודם.
דיוגנס ככלב
סיפורים רבים גורסים שדיוגנס התנהג ככלב, ושיבח את תכונותיו ומעלותיו של הכלב. לטענתו, בני האדם החלו לחיות חיים צבועים ומזויפים, וראוי שילמדו מחיי הכלב. דיוגנס שם דגש על כך שהכלב אינו כבול בנורמות חברתיות או בכללי נימוס, והוא אינו בררן בבחירת האוכל ומקום הלינה שלו. הכלבים חיים ללא דאגות וחרדות, ואינם עוסקים בפילוסופיה מופשטת.
שמה של האסכולה הציניקנית (שדיוגנס היה ממקימיה) נגזר ככל הנראה מן המילה היוונית "קיניקוס" (κυνικός) שפירושה "כמו כלב". יש הטוענים שהדבר נובע מהערכים ה"כלביים" של דיוגנס ושל הציניקנים האחרים.
השפעתו על הפילוסופיה המודרנית
אף על פי שניתן לראות הדים לתורתו של דיוגנס במקומות רבים בתרבות ובפילוסופיה המערבית, השפעתו הישירה על פילוסופים מודרניים היא מועטה, ורק פילוסופים מועטים התייחסו אליו באופן ישיר בכתביהם.
הפילוסוף מישל פוקו התייחס לדיוגנס מספר פעמים בכתביו, וניסה לגבש תפיסה חדשה של "מהפכנות" ומיליטנטיות, המבוססת על תורתו של דיוגנס.
הפילוסוף הגרמני פטר סלוטרדז'יק (ראו כאן) הושפע רבות מדיוגנס, ופרסם מספר ספרים עליו ועל האסכולה הציניקנית. אחד הספרים ("ביקורת על ההיגיון הציניקני") הפך להיות רב מכר, והפיץ את תורתו של דיוגנס ברחבי אירופה המודרנית.
דיוגנס השפיע רבות גם על הוגים אנארכיסטים רבים, ביניהם וולפי לנדשטרייכר, האן ריינר ומישל אונפריי.
הנצחתו
שמאל|ממוזער|250px|דיוגנס בחבית שלו, מוקף כלבים. תמונה מאת ז'אן-לאון ז'רום
דיוגנס הטביע חותם כבד על אנשי יוון. שמו מופיע בכתביהם של פילוסופים והיסטוריונים חשובים רבים. תושבי קורינתוס הקימו לזכרו פסל שיש בדמות כלב (מאות שנים אחר כך הוקם פסל דומה בסינופ, עיר הולדתו, אם כי בפסל זה הופיעה גם דמותו של דיוגנס עצמו). דמותו של דיוגנס סקרנה אומנים וסופרים רבים בשנים שאחר כך, והוא מופיע ביצירות אומנות רבות, מימי הביניים ועד עכשיו.
הנצחתו באומנות
יצירת האומנות המוקדמת ביותר שדיוגנס מופיע בה ושרדה עד היום היא תבליט שיש עתיק שנמצא בוילה אלבני שבותיקן. התבליט מתאר את המפגש בין דיוגנס לבין אלכסנדר מוקדון. ישנם פסלי ראש של דיוגנס במוזיאונים בוותיקן, בלובר, ובמוזיאונים הקפיטוליניים.
אמנים רבים לאורך השנים ציירו או פיסלו את דיוגנס. ביניהם ניתן למנות את ניקולא פוסן, יאקוב יורדאנס, ז'אן-לאון ז'רום, קספר דה קרייר, סלבטור רוסה ורבים אחרים. אפיזודות מחייו המופיעות ביצירות אומנות רבות הן מפגשו עם אלכסנדר מוקדון, "חיפושו" אחר אדם אמיתי באמצעות עששית, והרגע שבו השליך את הקערה שלו ועבר לשתות בידיים.
דיוגנס מופיע בפרסקו המפורסם של רפאל, אסכולת אתונה.
הנצחתו בספרות
שמו של דיוגנס מופיע ביצירות ספרותיות רבות, של סופרים ומחזאים חשובים. בין השאר נמנים אנטון צ'כוב, ויליאם בלייק, פרנסואה רבלה, גתה, סרן קירקגור, מיגל דה סרוואנטס, צ'ארלס דיקנס, שרלוט ברונטה, שיימוס היני וטרי פראצ'ט. לרוב הוא אינו חלק מרכזי ביצירה, אך מתייחסים אליו או אל שמו. למשל: אחת הדמויות ב"איש הזכוכית" של סרוואנטס מספר סדרת אנקדוטות על דיוגנס; גיבור הספר דומבי ובנו של דיקנס מתידד עם כלב בשם דיוגנס; וכו'.
יש הטוענים שמחזהו של שייקספיר "טימון מאתונה" כולל מחווה לדיוגנס, ושיש קווי הקבלה רבים בין דיוגנס לדמותו של טימון מאתונה. כראיה, מציגים את ההתייחסויות הרבות לכלבים במהלך היצירה.
מייקרופט הולמס, אחיו של שרלוק הולמס בסיפוריו של ארתור קונאן דויל, חבר במועדון גברים בשם "בית דיוגנס". השם מעיד על אופיו הציניקני של מייקרופט, שאינו מוכן להשתמש בשכלו החד על מנת לעזור להולמס.
הסצנה המפורסמת של דיוגנס ואלכסנדר מוקדון זכתה לעיבודים ספרותיים רבים. הסופר והמחזאי הבריטי הנרי פילדינג הציג את הדיאלוג ביניהם בצורה מורחבת, כאשר דיוגנס מייצג את החוכמה ביוון העתיקה, ואלכסנדר מוקדון מייצג את העוצמה ביוון העתיקה. פילדינג הציג באור נלעג את שתי הדמויות- אלכסנדר הכובש הכוחני, ודיוגנס הפלספן שאינו עושה כלום.
עיבודים נוספים של הסצנה נכתבו על ידי דוד פינסקי, ג'ון גאוור ואחרים.
בספר "עיין ערך: אהבה" מאת דויד גרוסמן, מסופר על איליה גינצבורג אשר דבק בו כינוי הלעג 'דיוגנס', כיוון ש-"כמו הפילוסוף היווני היה גם הוא מחזר אחרי עלבונות, מתגרה בבריות בדרכו הטורדנית, מתלבט בין רגליהם, ומופיע תמיד ברגעים הבלתי מתאימים" (עמוד 284).
תסמונת דיוגנס
על שם דיוגנס קרויה תסמונת דיוגנס בפסיכולוגיה, המתבטאת בהזנחה עצמית, אובדן בושה ציבורית, הסתגרות חברתית ואיסוף זבל. הסינדרום קשור לרוב לסניליות, ועל כן נפוץ בעיקר בקרב אוכלוסייה מבוגרת. זקנים הלוקים בתסמונת לרוב מסתגרים ומסרבים לקבל עזרה. התסמונת אובחנה ונקראה בשם זה בשנת 1966.
אף על פי שלמראית-עין התסמונת מזכירה את התנהגותו של דיוגנס, רבים מוחים על השם וטוענים שהוא אינו מתאים, כיוון שדיוגנס לא סלד ממפגש חברתי, ולא אסף זבל. להפך - הוא התנער לחלוטין מרכוש, ואהב להביע את דעותיו בפני אזרחי אתונה וקורינתוס.
ראו גם
ציניקנים
אנטיסתנס
פילוסופיה יוונית
זנון מקיטיון
סטואיקנים
קישורים חיצוניים
דיוגנס באנציקלופדיה האינטרנטית לפילוסופיה
הערות שוליים
קטגוריה:פילוסופים יוונים
קטגוריה:יוונים בתקופה ההלנית
קטגוריה:צמחונים יוונים
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-4 לפנה"ס
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-5 לפנה"ס | 2024-08-31T09:09:33 |
הסילמריליון | הסִילְמָרִילִיוֹן (באנגלית: The Silmarillion) הוא אוסף של כתבי ג'ון רונלד רעואל טולקין שנערך לאחר מותו על ידי בנו כריסטופר טולקין בעזרתו של סופר הפנטסיה גאי גבריאל קיי. הספר הוא חלק מרכזי מהלגנדריום - המכלול הספרותי המתאר את היקום הדמיוני שיצר טולקין.
הסיפורים שבסילמריליון נכתבו במשך תקופה ארוכה. הסיפור המוקדם ביותר נכתב בשנת 1917 בזמן שטולקין, אז קצין בצבא הבריטי, אושפז בבית חולים צבאי במהלך מלחמת העולם הראשונה עקב קדחת השוחות.
טולקין הוסיף לכתוב עבור הסילמריליון גם אחרי שפורסמו "ההוביט" (1937) וספרי "שר הטבעות" (1954-1955). בעקבות ההצלחה הרבה לה זכה "ההוביט", המו"ל של טולקין ביקש ספר המשך וטולקין שלח לו טיוטה מוקדמת של הסילמריליון. עקב אי־הבנה המו"ל דחה את היצירה בלי לקרוא אותה עד הסוף, מתוך הנחה שטולקין עובד על יצירה ארוכה ומצופה אחרת; הפרק הראשון של מה שהוא תיאר כ"סיפור חדש על ההוביטים" לעתיד: שר הטבעות.
טולקין המשיך לערוך ולעדכן את הסיפורים עד מותו בשנת 1973. היות שהוא לא השלים את הספר עד אז, בנו כריסטופר אסף חומרים מיצירותיו הקודמות של אביו כדי להשלים את הספר. לעיתים היה אפילו צריך להמציא חומר חדש כדי למלא חללים ריקים כדי שלא ייגרם חוסר עקביות בתוכן ובעלילה. הסילמריליון היה במקור חמישה סיפורים נפרדים, אך הייתה זו משאלתו של טולקין שיפורסמו כספר אחד אחיד.
בספר פורש טולקין את תולדות ארדה (העולם הגשמי שבו מתקיימת העלילה של כל סיפורי טולקין), מרגע היוולדה, על ידי שירת האיינור (האלים), עד סוף העידן השלישי והשמדת טבעת הכוח. במרכז הספר עומדים הסילמרילי, אבני חן אשר בהן כלואים אור טהור וגורל העולם המיתולוגי.
הספר תורגם לעברית על ידי עמנואל לוטם.
תוכן הסיפורים
הסילמריליון מכיל חמישה סיפורים:
אַינוּלִינדָלֶה - בסיפור זה מתוארת שירת האיינור, שבה ברא אילובטר (המכונה גם ארו - "האחד", שליט העולם) את העולם הגשמי, ומסופר גם על המאבקים הראשונים שהתחוללו בין האיינור (האלים) שירדו לעולם הגשמי.
וַלָאקוֶנטָה - בסיפור זה מתוארים האיינור שירדו לעולם הגשמי, כאשר חלקם הופכים להיות ולאר, שליטי העולם והשאר - מיאר, עוזריהם של הולאר. לעולם ירדו גם כוחות הזדון, שהם הולא מלקור שר האופל (המכונה גם מורגות) ועוזרו סאורון, המיא (שהפך לשר האופל לאחר נפילתו של מלקור). הולאר והמיאר חיים בארץ אמן, הארץ הברוכה, בעוד שמלקור ומשרתיו חיים בארץ התיכונה.
קְוֶנְטָה סילמריליון - בסיפור זה, שמהווה את עיקר הספר, מסופר על תולדות העידן הראשון של הארץ התיכונה שבו התרחשה המלחמה הגדולה במלקור-מורגות', שר האופל. במרכז העלילה עומדים הסילמרילי (האבנים הקסומות שנוצרו על ידי העלף פאנור בן פינווה) שנחטפו על ידי מורגות' וגרמו למלחמות רבות.
אַקַלַבֶּת (פירוש השם הוא "אשר נפלה") - סיפור על ממלכת נומנור, אותה העניקו הולאר לבני האדם הטובים (האדין) שסייעו להם להביס את מלקור בסוף העידן הראשון, ולבסוף חרבה על ידי אילובטר לאחר שתושביה הידרדרו לרוע, בהשפעת סאורון, ודרשו לעצמם חיי אלמוות (הממלכות גונדור וארנור הוקמו על ידי פליטי החורבן, שהיו מבני נומנור שלא הושחתו על ידי האופל).
על טבעות הכוח והעידן השלישי - בסיפור זה מתוארות יצירתן של טבעות הכוח ותולדות העידן השלישי של הארץ התיכונה. למעשה, סיפור זה הוא גרסה מקוצרת של "שר הטבעות", אך הדגש כאן הוא על גנדלף ולא על פרודו וחבריו.
השראה
הסילמריליון הושפע ממקורות רבים. ההשפעה מהמיתולוגיה היוונית ניכרת באופן שבו האי נומנור מזכיר את אטלנטיס, והוואלאר שואל תכונות רבות מהאלים האולימפיים. הוולאר, כמו האולימפיים, חיים בעולם, אך על הר גבוה, מופרד מבני תמותה; והמפגשים ביניהם הם לעיתים רחוקות בלבד. הוולאר מושפעים גם מהמיתולוגיה הנורדית, עם מאפיינים הדומים למגוון של האזירים, האלים של אסגרד. ת'ור, למשל, החזק ביותר מבין האלים מבחינה פיזית, ניתן לראות הן באולמו, שנלחם במפלצות של מלקור, והן בטולקס, ההשראה של הואלר. מנווה, ראש הוולאר, מפגין כמה קווי דמיון לאודין, "האב". טולקין אמר גם שהוא ראה בגנדלף "נודד אודיני".
השפעת הברית החדשה נראית בסכסוך בין מלקור לארו אילובטר, מקבילה לקוטביות של לוציפר ואלוהים. יתרה מכך, בריאת ונפילתם של העלפים מקבילה לסיפור בראשית על בריאת האדם ונפילתו. כמו בכל יצירותיו של טולקין, "הסילמריליון" מאפשר מקום להיסטוריה נוצרית מאוחרת יותר.
ייתכן שטולקין הושפע מהקוסמולוגיה הנוצרית של ימי הביניים, במיוחד בתיאור בריאת היקום, ביטוי של מעין שיר ששר אלוהים איתו המלאכים משתלבים בהרמוניה. כתביו של אוגוסטינוס הקדוש על מוזיקה, כמו גם המסורת הענפה של ימי הביניים של ההרמוניה האלוהית - המוכרת לנו יותר כיום ברעיון "מוזיקת הספירות" - שימשו בסיס לספר הבריאה הזה.
חוקרי ספרות כמו דימיטרה פימי תיעדו את השפעתה של המיתולוגיה הקלטית בגלות העלפים, תוך שאלת אלמנטים מהמיתולוגיה האירית. ההשפעה הוולשית נראית בשפה האלווית סינדרין. טולקין כתב שהוא העניק לו "שפה לשונית מאוד דומה (אם כי לא זהה) בריטית-וולשית... כי נראה שהיא מתאימה לסוג ה'קלטי' למדי של אגדות וסיפורים".
ביקורות
על אף שכאשר הספר יצא הביקורות היו חיוביות, המוציא לאור התבטא כי הביקורות "אינם הוגנות" מאחר שהספר אכזב הרבה מהקוראים, שציפו שהסילמריליון יהיה פחות רציני ויכתב יחד עם הרגעים הקלילים שנכתבו ב"שר הטבעות" ובמיוחד ב"ההוביט". מגזין טייםמגזין טיים 24 באוקטובר 1977 התלונן ש"לא היה מסע אחד ושום חבורת גיבורים שהקורא יוכל להזדהות איתה". בנוסף, ביקורות אחרות כללו "שפה קשה לקריאה ושמות רבים קשים וקשים לזכור"המגזין האמריקאי "סקירה לאומית" (9 בדצמבר 1977)
אולם כן נרשמו ביקורות חיוביות: במאמר משנת 2019, לה מונד, מגזין צרפתי, כינה את הסילמריליון "אבן הפינה של דמיונו של טולקין" ו"הספר של טולקין ששולט בכולם"לה מונד, (28 באוקטובר 2019) מגזין אחר, קול הכפר, כתב שזו "יצירת מופת קשה אך בלתי ניתנת לערעור של הפנטזיה".
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אוספי סיפורים קצרים
קטגוריה:ספרי ג'. ר. ר. טולקין | 2024-09-05T14:17:05 |
בדואים בישראל | שמאל|ממוזער|230px|נער בדואי בנגב
הבדואים בישראל (בערבית: بدو اسرائيل) הם אחת מהקבוצות האתניות הערביות בחברה הישראלית שמאמינות בדת האסלאם.
הבדואים מהווים כ-3.5% מאוכלוסיית ישראל.
היסטוריה
הבדואים הם שבטים שמיים אשר מקורם בחצי-האי ערב, ממנו החלו להתפשט צפונה כדי למצוא שטחי מרעה ואזורי מחיה. הבדואים מתחלקים לשני פלגים לפי מסורתם: האחד מתייחס לבני יקטן, בנו של עבר מצאצאי שם; והשני מתייחס לישמעאל בן אברהם והגר. הראשון קדום יותר ומתיימר להיות האציל מבין שניהם, בגלל קרבתו לשם.
כבר במאה השנייה לפני הספירה הגיעו הבדואים בנדודיהם לחצי האי סיני, לאזורי הנגב, לעבר הירדן המזרחי ולמדבר הסורי. חדירת הנוודים מחצי האי ערב נמשכה במשך כל תקופת השלטון הרומי. בתקופה הביזנטית לבשה החדירה צורה של גלי התקפה שהיוו את שיא ההתפשטות בתקופה העתיקה. פלישות רבות נוספות בוצעו ברגעי חולשה של השלטונות עקב סכסוכים פנימיים ומלחמות בינלאומיות. הסיבה העיקרית בעטיה נדחפו שבטי הבדואים אל תחומי מושב אלה היו תנאי המדבר הקשים בשנות הבצורת השדופות. במרכז חדירות אלה עמדה המטרה להתבסס בטריטוריה חדשה – בדרומה של ארץ ישראל ולהגיע לסוריה המרכזית ולחלקו הדרומי של הפרת. נדודיהם ופלישתם של הבדואים הביאו לפעמים לכך שהיישובים הקיימים נדחקו ונהרסו.
במרחבי המדבריות אליהם חדרו הבדואים, במדבר הסורי ובמדבר העבר ירדני, הייתה יכולת קיום של היישוב ללא הפרעות. לעומת זאת בנגב עד לעת החדשה הסתמנה שיטת הפלישה כהסתננות תחילה עד לגבול יישוב. במקומות בהם היישוב היה דליל ולא מוגן ניסו הבדואים לדחוק אותו בכוח, ובמקומות בהם היו מספר יישובים מבוססים ומוגנים היטב הסתפקו בקביעת גבולם לידם.
בארצות הגובלות במדבר הערבי הגדול ישנה חלוקה אופיינית במבנה החברתי של האוכלוסייה, וכך גם בארץ ישראל. תושבי הארץ הערבים מתחלקים ליישוב קבוע (כפריים ועירוניים, בערבית: "חדארה") ולנודדים (רבים: "בּדוּ", יחיד: "בּדוי"). בארץ ישראל אין נודדים-לחלוטין (בערבית: "רֻחַאל"), אלא נודדים-למחצה ("שִבְּהְ-רֻחַאל") בלבד. הנודדים-למחצה מתאפיינים בכך שאזור נדידתם הולך ונעשה מסוים ומוגדר, שבו הם קובעים לעצמם מקומות חנייה ראשיים שרק ביניהם הם נודדים, ועם הזמן הם עוברים לחיי חקלאות קבועה, אך עוברים ממקום למקום לפחות פעמיים בשנה. עם התגברות קביעותם במקום מושבם והתגברות קשריהם עם היישוב הקבוע שבסביבתם, הם מתחילים לבנות בתים, עד שהמחנה הבדואי הופך לכפר רגיל.
התקופה העות'מאנית
250px|ממוזער|לוחמים בדואים חמושים בחניתות על סוסיהם, אזור ירושלים, 1909
במאה ה-19 הרשויות העות'מאניות עשו מאמצים רבים על מנת ליישב אותם ובמידה מסוימת אף הצליחו – בתחילת המאה ה-20 מרביתם של הבדואים באזור היו מיושבים או עברו מנוודות לנוודות-למחצה והיו מעורבים בחקלאות. כך למשל מעיד החוקר אדוארד האל (Edward Hull) שסייר באזור תל הרור בשנת 1883:
.
גם יצירתם של גבולות בינלאומיים גרמה לירידת הנוודות ועודדה השתקעות ומעבר לחקלאות. עד קום המדינה קיימו הבדואים בנגב אורח חיים נוודי-למחצה – מגורים קבועים וגידולים חקלאיים בעונת החורף, ונדודים עם עדרי הצאן בעונת הקיץ. אליהו קראוזה שחיבר ב-1915 דו"ח על הפוטנציאל החקלאי באזור באר שבע מתאר את עיבוד האדמה על ידי הבדואים בצפון הנגב כלומר האזור שגבולו הצפוני בקו שבין אל-מג'דל (אשקלון) לחברון ובדרומו בקו שבין רפיח לקצה הדרומי של ים המלח:
חלק מהאוכלוסייה מצא פרנסה גם במפעלי סלילה ופיתוח תשתיות של שלטונות המנדט. מעבר הבדואים לחקלאות הואץ בתקופת המנדט. לפי נתוני ממשלת המנדט ב-1928 עובדו בנגב 1.5 מיליון דונם ובשנים 1934–1935 נמצאו בעיבוד חקלאי 2,109,234 דונם. החוקרת רות קרק העריכה כי שטח מעובד זה, בהתחשב בכך שהבדואים עיבדו את קרקעותיהם לסירוגין (שנה-שנתיים של הפסקה לאחר שנת עיבוד), משמעו שטח עיבוד כללי של כ-3.5 מיליון דונם, אך שנתונים אלו מופרזים. 80% מהשטח נוצל לגידול שעורה ואחריה חיטה, דורה, אבטיחים ועדשים.
באמצע שנות ה-40 של המאה ה-20, היו בארץ ישראל בין 70 ל-90 אלף בדואים (בין 55 ל-65 אלף מתוכם בנגב), שהיוו כ-7%–9% מכלל הערבים המוסלמים בארץ. כבר אז, רובם נמצאו בדרגות שונות של עזיבת חיי הנדידה ומעבר לחיי יישוב. מספרם הכולל של הבדואים, כולל הבדואים לשעבר, שכבר לא היו נוודים, הוערך אז בין 110 ל-140 אלף.
נוכח היותם נוודים למחצה, מספרם המדויק של הבדואים בנגב ערב מלחמת העצמאות אינו ידוע ואולם ככל הנראה התגוררו בנגב כ-70,000 בדואים שנמנו על שבעה מטות (אחיואת, ג'באראת, חנאג'רה, סעידיין, עזאזמה, תיאהא ותראבין) וכ-100 שבטים שונים. בשנת 1946 הוערך מספר הבדואים בין 57,000 ל-95,000, הם נקראו לרוב "ערביי באר שבע" והשם "בדואים" היה כינויים בפי יושבי הקבע (הפלחים). במהלך מלחמת העצמאות רובם נדדו או ברחו, בעיקר לרצועת עזה, בין אם מפחד מן היהודים או מחשש שיגויסו לצבאות הערביים, כפי שדרש הוועד הערבי העליון.
בתקופת הממשל הצבאי
250px|ממוזער|בדואים שואבים מים 1955
בשנת 1951 נמנו בנגב 12,740 בדואים, רובם ממטה תיאהא. באותה שנה, עם החלת הממשל הצבאי על כל ערביי ישראל, אולצו הבדואים לפנות את האדמות בנגב בהן שהו מחוץ לאזור הסייג – המשולש שבין דימונה, ערד ובאר שבע. בשנת 1954 הסתיים תהליך הנפקת תעודות הזהות לבדואים ופחתה ההסתננות הבלתי חוקית לנגב. בשנת 1960 נמנו בדרום 17,800 בדואים ובשנת 1969 נמנו 25,320. מחשש לתפיסת מקומות עבודה של עולים חדשים ומפני עבודה חקלאית של בדואים במושבים שהוקמו בנגב המערבי, שתפריע להכשרתם של המתיישבים בחקלאות, הגביל הממשל הצבאי את אפשרויות התעסוקה של הבדואים מחוץ לאזור הסייג באמצעות קיצוב של מספר רישיונות העבודה שניתנו לחודש בלבד. מעסיקים שביקשו עובדים בדואים עקב מחסור בכוח אדם (למשל בסלילת כבישים ובכריית פוספטים) פנו לממשל הצבאי שהפנה את הבקשה לאחד השייח'ים. הגבלות אלה הביאו לכך שעד שנת 1958 הועסקו בממוצע פחות מ-100 מתוך כ-2,850 הגברים הכשירים לעבודה מחוץ לאזור הסייג. שיעור העובדים עלה החל משנת 1959 בשל מחסור עונתי בפועלי קטיף בענפי ההדרים והכותנה.
חוק רכישת מקרקעין משנת 1953, שהסמיך את שר האוצר בהוראת שעה להעביר לרשות הפיתוח תמורת פיצויים אדמות שלא היו בחזקת בעליהן באפריל 1952, הוחל על קרקעות שמחוץ לאזור הסייג שהיו בשליטת הבדואים בעבר, והם לא יכלו לחזור אליהן. במקביל, החל תהליך של פיתוח אדמות שהבדואים טענו כי הן שטחי מרעה לצאן ושטחי העיבוד החקלאי שבחזקתם לצורכי הקמת יישובים יהודיים, שמורות טבע ושטחי אש ומחנות צבא.
לאחר סיום הממשל הצבאי בשנת 1966, החלה המדינה בבנייה של עיירות קבע ובעידוד התושבים לעבור אליהן. במקביל, ניסו המדינה מצד אחד והבדואים מצד שני להביא לרישום הקרקע על שמם על ידי תביעות בעלות ותביעות-נגד. מצב זה נמשך עד לשנת 1974, אז החליטה המדינה לחתור להסכם פשרה עם הבדואים. ניסיונות הפשרה לא צלחו. במקביל נמשך גם המאבק המשפטי, למרות החלטה תקדימית של השופט חלימה, שקבע כי לבדואי, מעצם הגדרתו, לא יכולה להיות זיקה לאדמה.
ב-1976 הוקמה הסיירת הירוקה, יחידת אכיפה ברשות הטבע והגנים. תלונות על התנכלויות לבדואים מצד פקחי הסיירת לא איחרו לבוא. בין פעולות האכיפה של הסיירת הירוקה נמנים: השמדת יבולים, הרס יישובים בלתי חוקיים והחרמת עדרים.
בשנת 1980 נמנו בדרום 37,000 בדואים, בשנת 1989 כ-86,000 ובשנת 2000 כ-120,000, כאשר כ-52,000 מתוכם חיו בפזורה – לא ביישובי קבע.
פרנסתם של הבדואים בעבר התבססה על חקלאות – רעיית צאן משולבת בגידולי שדה, בעיקר שעורה ודורה.
.
במאה ה-21
שמאל|ממוזער|250px|מרוץ גמלים בדואי מסורתי שנערך בפסטיבל בדואי בצפון הנגב, סמוך לערד, 2005
שמאל|ממוזער|250px|בדואי מוזג תה לאורחים במוזיאון לתרבות הבדואים שבמרכז ג'ו אלון
הבדואים במדינת ישראל מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות:
הבדואים בנגב המונים כיום כ-302,080 אנשים בהם יש נוודים למחצה, תושבי כפרים בלתי חוקיים ועיירות.
הבדואים בצפון המונים כיום כ-110,000 אנשים המתגוררים רובם ככולם בכפרים ובעיירות.
בנוסף לשתי קבוצות אלה, מתגוררים כ-32,250 בדואים במקומות נוספים ברחבי הארץ; בין היתר ניתן למצוא ריכוזים של בדואים בחלק מהערים המעורבות (לוד, רמלה וחיפה).
בסך הכול מהווים הבדואים כ-3.5% מאוכלוסיית ישראל, כאשר המגזר הערבי והמוסלמי כולו בישראל מהווה 21% מכלל האוכלוסייה.
בנייר רקע שהוכן במועצה לביטחון לאומי בשנת 2005 הוערך שיעור הריבוי הטבעי של הבדואים בנגב בכ-3% לשנה, שמשמעו הכפלת האוכלוסייה מדי 16 שנה לערך. שיעור הפריון באוכלוסייה הבדואית בנגב נמצא בירידה עקבית מאז שנת 1998 (כאשר אז ממוצע הילודה לאישה היה 10 ילדים) ונעמד על 5.5 ילדים לאישה בתחילת העשור השני של המאה 21. אולם בעשור זה, התייצב שיעור הפריון, וב-2020 נותר על 4.9. על פי ארנון סופר, חל מהפך דמוגרפי בקרב הבדואים לאחר צמצום קצבאות הילדים בנובמבר 2002.
פוליגמיה (ריבוי-נשים)
למרות החוק האוסר על נישואים פוליגמיים, תופעת ריבוי הנשים לגבר אחד בקרב הבדואים בישראל ממשיכה להתקיים, וזוכה לברכתם של כהני דת המקיימים טקסי נישואין גם לגברים נשואים, אם כי נישואים אלו אינם נרשמים במרשם האוכלוסין. כתוצאה מכך נוצר מצב בו, על פי הנתונים הרשמיים, יש, נכון לנתוני סוף 2008, 5,800 נשים הרשומות כרווקות אולם הן אימהות לילדים (חלקן אימהות למספר רב של ילדים). לפי נתונים משנת 2009, כ-38% מהילדים הבדואים חיים במשפחות פוליגמיות. בקרב גברים בגילאי 40–49, שיעור הנשואים ליותר מאישה אחת הוא 24%. בקרב גברים בגילאי 30–39 הנתון הוא 10%.
הבדואים בנגב
שמאל|ממוזער|250px|בדואים במדבר יהודה, בסמוך ליישוב קידר
באזור הנגב חיים כ-302,080 בדואים. חלקם הגדול מתגוררים בעיר רהט (75,922), וביישובי קבע במועצות המקומיות חורה, כסייפה, ערערה בנגב, שגב שלום, תל שבע ולקייה, ובמועצות האזוריות נווה מדבר ואל-קסום – והשאר מתגוררים בכפרים לא מוכרים. דוגמאות ליישובים לא מוכרים הם השבטים אפיניש, קודייראת א-צאנע, ג'נאביב, אטרש, אבו עמרה, אעצם, אבו רוקייק, אבו ג'ווייעד, קוואעין, אבו כף, עוקבי, הוואשלה, נצאצרה והוזייל, שלא קיבלו מעמד מוניציפלי. חלק מכפרים אלו הוכרו עם הקמת המועצה האזורית אבו בסמה (שהוחלפה ב-2012 במועצות האזוריות נווה מדבר ואל קסום) שבאה להתמודד עם בעיה זו.
בשנת 2003 הכריז ראש הממשלה, אריאל שרון, על תוכנית שמטרתה פתרון בעיית הכפרים הלא המוכרים. תוכנית זו כוללת מצד אחד הכרה בשבעה יישובים בדואים חדשים (קסר אל-סיר, אם תנאן, דריג'את, מכחול (מרעית), ואדי גוין, אום בטין, ביר הדאג' ותראבין א-צאנע), שייכללו במועצה אזורית אבו בסמה, ומצד שני הגברת האכיפה בסוגיית הבנייה הבלתי חוקית ופלישה לקרקעות.
ב-15 ביולי 2007, מכוח החלטת ממשלה 1999, הוקמה הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב. תפקידיה העיקריים: הסדרת תביעות הבעלות על הקרקע; הסדרת מגורי הקבע ובכלל זאת תשתיות ושירותים ציבוריים ביישובים קיימים וביישובים החדשים; סיוע בהשתלבות בתעסוקה; תיאום שירותי חינוך, רווחה וקהילה.
בשנת 2007 שטח המחיה של האוכלוסייה הבדואית בפועל בדרום היה כ-240 אלף דונם שזה 240 קילומטר רבוע. בצירוף שטחים שנתפסו לחקלאות ושטחים נוספים שעומדות לגביהם תביעות משפטיות, שטחו של המרחב הבדואי בנגב היה כ-800 אלף דונם, שזה 800 קילומטר רבוע. סך כל שטח הנגב עומד על כ-13,000 קילומטר רבוע. כלומר שטח המגורים והתביעה של האוכלוסייה הבדואית ביחד הוא כ-6% מכלל שטח הנגב.
שטח המחיה של הבדואים בנגב נתון למחלוקת. פרופסור מאוניברסיטת בן-גוריון טוען כי סך כל שטח תביעת הבעלות של הבדואים בנגב עומד בשנת 2018 על 5%.
ב-11 בדצמבר 2008 הגישה "הוועדה להסדרת התיישבות הבדואים בנגב" בראשות השופט בדימוס אליעזר גולדברג, סדרת המלצות להסדרת תביעות הבעלות על הקרקע של הבדואים בנגב, ולסיום סוגיית ההכרה בכפרים הבלתי מוכרים. ממשלת ישראל הכריזה על אימוץ ההמלצות.
בתי דין שבטיים
עד לתחילת המאה ה-20 פעלו בנגב בתי דין שבטיים שעסקו הן במשפט פלילי והן ביישוב סכסוכים ללא הפרדה פורמלית בין התחומים. בבסיס ההשקפה המשפטית של בתי דין אלו עמדה האחריות הקולקטיבית של בית אב למעשי בניו והשופטים נבחרו בהסכמה מכוח המוניטין שרכשו בקהילותיהם. השלטון העות'מאני ניסה להחיל את מערכת המשפט שלו גם על הבדואים בנגב עם הקמת בית משפט שרעי בעיר באר שבע בשנת 1906. הבריטים החזירו לבית הדין השבטי את סמכויותיו מתוך תפיסה קולוניאלית שרווחה באימפריה שראתה בילידים בלתי כשירים לקבל עליהם מערכת משפט מערבית ולכן נזקקים לבתי דין על פי מסורתם. לפתרון סכסוכים בין-שבטיים נרחבים כינס המושל הבריטי שופטים שבטיים מהנגב, סיני ועבר הירדן. פעילות בתי דין אלו חודשה לאחר קום המדינה בשנת 1955, והם פעלו עד לסיום הממשל הצבאי לצד בתי הדין הצבאיים עד שנת 1966, אז נפתחה בפני הבדואים בנגב האפשרות להתדיין בבתי משפט אזרחיים ובבית הדין השרעי בבאר שבע שהוקם בשנת 1971. אף על פי שבתי הדין השבטיים בוטלו רשמית בדצמבר 1966, הם ממשיכים לפעול באופן לא רשמי לצד מערכת המשפט הכללית עד היום.
מצב כלכלי
פרנסתם של הבדואים בעבר התבססה כאמור בעיקר על תחומים שונים של חקלאות כגון רעיית צאן וגידולי שדה (בעיקר שעורה ודורה).
מספר תהליכים מקבילים גרמו לירידת ההכנסות מחקלאות:
ירידה כלל עולמית בהכנסות מחקלאות – שיטות ייצור חדשות הגדילו את הייצור העולמי במידה ניכרת וגרמו לעודפי היצע, שבתורם גרמו לירידת מחירי התוצרים החקלאיים. כתוצאה מכך הצטמצמו ההכנסות של אוכלוסיות שהמשיכו לעסוק בחקלאות בשיטות לא-ממוכנות.
עיור כפוי – העברת הבדואים לעיירות הקבע על ידי המדינה מנעה מהם לעסוק בחקלאות.
איבוד של שטחי מרעה לצאן – הפיכת שטחי מרעה לשטחי אש ולפיתוח עירוני והתיישבותי בדרום.
כל אלה הביאו את הבדואים לחיפוש מקורות פרנסה נוספים על החקלאות, אך מיקומם בפריפריה של מדינת ישראל והיעדר תשתיות לתעשייה בעיירות הבדואיות לא אפשרו להם לפתח מספיק מקורות חליפיים.
כתוצאה מהמצב שתואר לעיל, אוכלוסיית הבדואים בנגב היא האוכלוסייה הממוקמת במקום האחרון במדרג הסוציו-אקונומי בישראל. לפי נתוני הלמ"ס, שבע עיירות הקבע הבדואיות ממוקמות בשמונת המקומות האחרונים בדירוג הסוציו-אקונומי. גם בשיעור מקבלי הבטחת הכנסה ובשיעור הבעלות על רכב פרטי מיקומן של העיירות נמוך מאוד. מידע על הכפרים הלא מוכרים לא נאסף על ידי הלמ"ס, אך משערים שהמצב שם אף יותר גרוע.
בשנת 2018 יותר מ-80% מהנשים הבדואיות האקדמאיות היו מועסקות, לעומת 10% בלבד בקרב בדואיות שאינן אקדמאיות.
אחוז האבטלה הממוצע בחברה הבדואית בשנת 2020 היה כ-12%.
מצב חברתי
שינויים באורח החיים גרמו לא רק לירידה במצב הסוציו-אקונומי אלא גם לתופעות לוואי אחרות כמו אחוזי פשיעה גבוהים. לאחר כמה אירועי פשיעה בנגב שבהם היו מעורבים בדואים – כגון מקרים של סחר בסמים בגבול מצרים, אלימות במשפחה וקטטות בין חמולות שהסתיימו לא פעם ברצח – הקימה המשטרה באפריל 2012 יחידה חדשה למאבק בפשיעה הבדואית. היחידה הזאת מונה כ-250 שוטרים שפועלים נגד עבריינים בדואים בדרום, רובם לוחמי יס"מ וחלקם בלשים, אנשי מודיעין, חוקרים ותובעים משטרתיים. בראשה עומד קצין בדרגת ניצב משנה, והיא תפעל נגד עבירות שונות, בהן נהיגה פרועה, מעשי גנבה, אירועי אלימות ופלישה לשטחי מדינה. המשטרה הקימה תחנת משטרה בעיר רהט על מנת לתת שירות לתושבים המקומיים ולשפר את הביטחון האישי בעיר, ובשנת 2021 הקימה יחידה משולבת של מספר התמחויות, בשילוב מפעילי רחפנים, טרקטורונים ועוד, במטרה להגביר את המענה הביטחוני המותאם לאזור.
מאז שנות ה-90 מנהלים ארגוני זכויות אדם שונים בישראל, ובמיוחד האגודה לזכויות האזרח, ארגון זכויות האדם עדאלה ורופאים לזכויות אדם – מאבק ציבורי ומשפטי לשיפור השירותים הממשלתיים הניתנים ביישובים המוכרים והלא מוכרים כאחד. בעקבות עתירות שונות שהוגשו לבג"ץ הוקמו לראשונה בתי-ספר תיכוניים בחלק מהיישובים, בתי-הספר בכפרים הלא-מוכרים חוברו לראשונה לחשמל, הוקמו מרפאות ושופרו שירותים ממשלתיים נוספים.
250px|שמאל|ממוזער|א.ת. עידן הנגב, אתר בנייה, 2012
עם זאת, עד לשנת 2007, רמת השירותים הממשלתיים והמוניציפליים ביישובי הבדואים הייתה נמוכה מאד.
ממשלת ישראל יזמה בניית אזורי תעשייה חדשים על מנת לספק אפשרויות תעסוקה נוספות למגזר. הגדול מביניהם הוא אזור תעשייה עידן הנגב ליד העיר הבדואית רהט, המתפרס על פני 2,000 דונם וחלקו הראשון כבר אוכלס במלואו. המפעל הגדול ביותר שכבר פועל בו הוא סודה סטרים והוא מעסיק כ-2,500 עובדים מהדרום. מדובר בשותפות עסקית של מועצה אזורית בני שמעון (39%), רהט (44%) ולהבים (17%).
בנוסף, ממשלת ישראל מקימה את אזור התעשייה שוקת המשותף לארבע רשויות: מיתר, מועצה אזורית בני שמעון, חורה ולקייה, בשטח כולל שגודלו 4,228 דונם. אזור התעשייה שוקת יתמחה בפעילויות תעסוקה, מסחר, תעשייה, תיירות, משרדים, ספורט ובנייני ציבור.
בשנת 2017 התקבלה החלטת ממשלה שנועדה לשפר את השירותים המוניציפליים שמקבלים התושבים ביישובים הבדואים. ההחלטה מקצה שלושה מיליארד ש"ח בטווח של חמש שנים לטובת שיפור כלל השירותים (חינוך, רווחה, בריאות, ספורט, ניקיון, תרבות ועוד).
רעיית הצאן אצל הבדואים בנגב
החל מראשית המאה ה-20 היו הבדואים נוודים למחצה, כיוון שהם נדדו עם עדרי הצאן רק מספר חודשים בשנה, וביתר החודשים עיבדו חלקות אדמות קטנות, כלומר שילבו עבודת אדמה עם רעיית צאן וגידול מקנה. הם עשו זאת בעיקר באזור הנגב הצפוני, בשל כמות המשקעים הגדולה בו יחסית.
עדרי הבדואים כללו בעיקר עיזים, כבשים וגמלים. בעבר הם סיפקו את רוב צורכי הבדואים (בשר, חלב וצמר) ומכירתם היוותה את עיקר מקור הפרנסה שלהם בתקופה שקדמה להקמת המדינה. עם הזמן חלו שינויים בתחום עיסוק זה, שהובילו לירידה במספר רועי הצאן היוצאים למרעה. חלקם יתוארו להלן.
אחד השינויים הוא החלטה שהתקבלה בשנת 2009, הדורשת מרועי הצאן לנהל תיק במס הכנסה.
תמורות בתחום הרעייה
ממחקר שהתקיים בנושא עלה כי המעבר ליישובי הקבע אילץ רבים מהתושבים הבדואים לזנוח את האוהלים ומבני המאהל השונים, ולהקים במקומם בתי מגורים (לרבות בתים פרטיים, כגון וילה או קוטג') המותאמים לתנאי המגורים ביישובים אלה. מעבר זה דרש גם שינויים במקורות הפרנסה. חלק מהגברים נטשו את רעיית הגמלים ועסקו במקצועות אחרים שאינם קשורים לחיי הבדואים גרידא. למרות זאת, בד בבד המשיכה כל משפחה לקיים עדר קטן של עיזים, כבשים וכמה גמלים. עדרי העיזים שייכים לנשים, ובתקופת האביב הן יוצאות איתם לאזורי המרעה (רביע), שם הן מתגוררות בעִזְבֶּה (כפר מגורים זמני) כמה חודשים עד שהעשב מתייבש. חלק ממקומות הרביע נמצאים בשטחי אש או בשמורות, והעדרים נמצאים שם ללא רשות, מה שמעורר התנגדות של גורמים ממשלתיים ושל גורמי שמורות הטבע.
סוגיה נוספת שמשפיעה על ענף המרעה היא חוק חינוך חובה החל על ילדים מגיל 5 ועד גיל 16. הרעייה העונתית קלה יותר כשיש לרועה שתי נשים, האחת נמצאת בשבט עם הילדים בגיל בית ספר והשנייה במאהל העונתי. כשאין לרועה שתי נשים, הילדים מגיל 6 עד 16 נשארים אצל בני המשפחה "הגרעינית", והיא מתאחדת רק בסופי שבוע. פיצול המשפחות מצריך ביקורים במשך השבוע.
קושי נוסף שמצטרף לרשימה קשור לנושא ההולכה של העדרים בנגב. אצל רובם ההולכה נעשית רגלית ואורכת בממוצע כשלושה ימים (זמן ממושך מאוד). תדירות הנסיעות השבועיות מאתר הרעייה אל השבט משתנה בין עדר לעדר.
למרות האמור לעיל, מסקר שנערך בנושא עולה כי לרוב הבדואים יש בנים ממשיכים, ומעריכים כי על אף הקשיים והשינויים, מספר רועי הצאן לא יקטן, וימשיכו להתקיים עדרים קטנים כהשלמת הכנסה.
מדיניות הרעייה של משרד החקלאות
עדרי הצאן של הבדואים נחשבו שנים רבות לאורחים לא רצויים בשמורות וביערות, מפני הסברה כי הם גורמים להרס של הצומח הטבעי. לאחרונה משתנה גישה זו, לאור היתרונות שיש בנוכחותם של העדרים בשטחי המרעה דוגמת מניעת שריפות בשל אכילת העשב היבש על ידי העדרים. יתרון נוסף קשור לדילול הצומח בשטח שהופך את החולות למיוצבים פחות ובכך מאפשר קיום של בעלי חיים ייחודיים לדיונות.
בשנת 2012 הוחלט במשרד החקלאות לפעול במספר מישורים על מנת לפתח את ענף זה בקרב הבדואים: חלוקה של מאות אלפי שקלים לאלה שרועים את עדריהם במרחבים הפתוחים. סך התקציב שהוקצה לטובת העניין על ידי משרד החקלאות ופיתוח הכפר עומד על כחצי מיליון שקל והוגשו כ-140 בקשות של רועי צאן בדואים לקבל את כספי המענק בהתאם לגודל העדר, סוגו ותקופת הרעייה, הקצאת שטחי מרעה ביערות קק"ל וסיוע שלהם בשטחים אלו. כמו כן, הוקם ארגון שמטרתו לאגד את הרועים הבדואים ולייצר עבורם נציגות בהתאחדות חקלאי ישראל לשם קידום מטרותיהם, התמקצעות ופיתוח הענף לפי צורכיהם ומאפייניהם.
מנגד, עם התקדמות התוכניות הממשלתיות ליישוב הבדואים בנגב נוספו פקחים מטעם המנהלת ליישוב הבדואים ורשות מקרקעי ישראל. המדיניות בשטח היא מניעה של תוספת בנייה על ידי קנסות וצווי הריסה.
ההשלכות החברתיות של השינויים באורח החיים המסורתי
אובדן אורח החיים של הרועים הנוודים גרם לאובדן חלק גדול מהפעילות המסורתית. סיפורים, אגדות ופתגמים שנהגו לספר במקומות ובמצבים מסוימים, הפכו לבלתי רלוונטיים ולא נמסרו עוד לדור הצעיר. מגורי הקבע והזמינות של חומרים חליפיים הובילו לסיום מסורת העברת הידע בנוגע לבחירת מיקום האוהל וחדילה מאריגת אוהלים משער עזים, מרקמה ומשאר מלאכות מסורתיות. בעבר היו מעבירים את המיומנויות הללו לדור הצעיר יותר בעזרת צפייה ממושכת והתנסות, אך במאה ה-21 הן נחשבות מיותרות והחלו להישכח. ניתן לראות זאת בביקורי תיירים, כאשר אנשי הדור הצעיר מעידים על עצמם שלא עסקו במלאכות הללו שנים ארוכות.
הקטיעה של העברת מסורת הרועים גרמה לכך שנושאי זכר המלאכות, המסורות והסיפורים, דור ההורים והדור של שנות ה-1980 שגדלו והתבגרו כרועים נוודים, החלו לחוש שהידע שבידיהם חסר ערך, והם נאלצו להתאים את עצמם למציאות החדשה. מציאות זו ניתבה חלק מהגברים הבדואים למקורות פרנסה של מתן שירותים ברמה נמוכה, ובכך לתחתית המדרג החברתי בחברה הישראלית.
חינוך
בשנת הלימודים תשע"ז (2016–2017) למדו במערכת החינוך 95,352 תלמידים בדואים, ובהם 19,000 בגני הילדים וכ-76,000 בבתי הספר היסודיים. בכיתות גן בחינוך הבדואי בנגב לומדים בממוצע 31.6 תלמידים בכיתה, כארבעה תלמידים יותר מהממוצע הכללי במערכת החינוך. על פי משרד החינוך יש מחסור של 1,200 כיתות לימוד וכיתות גן ביישובים הבדואים. בבחינות המיצ"ב ניתן לראות פער של כ-38 נקודות בין הישגי הבנות להישגי הבנים לטובת הבנות. הפער גדל עם העלייה בגיל.
בשנת הלימודים תשע"ו (2015–2016) היה שיעור הזכאים לתעודת בגרות בקרב בני 17 באוכלוסיית הבדואים בנגב 32.7% לעומת 68.5% בקרב שנתון זה באוכלוסייה הכללית (ללא בדואים וחרדים).
עיור ומודרניזציה
ממוזער|שמאל|250px|פסטיבל לילות רמדאן בעיר רהט
רבים מהבדואים שחיו בנגב ברחו או גורשו במהלך מלחמת העצמאות או לאחריה לירדן או למצרים והפכו לפליטים לא נפקדים. הבדואים שנותרו במדינת ישראל רוכזו תחת ממשל צבאי באזור שכונה הסייג. השטח השתרע על פני 1,500 קמ"ר בין דימונה, ערד, קיבוץ שובל ובאר שבע. השבטים שהיו בשלטון הממשל הצבאי קיבלו טיפול ממסדי מזערי. המדינה חוקקה חוקים מיוחדים (חוק תפיסת מקרקעין - 1950, חוק רכישת מקרקעין, אישור פעולות ופיצויים-1953), שאפשרו לה לקבוע את בעלותה על רוב קרקעות הבדואים ובתוכן קרקעות שישבו קודם לכן באזור הסייג.
חוק התכנון והבנייה שנחקק בשנת 1965 קבע כי מרבית אדמות הסייג הן אדמות חקלאיות, ובכך הובטח שכל בניית בית תיחשב בלתי חוקית, כולל בתים שכבר היו שם. באופן זה הפכה ההתיישבות הבדואית באזור לבלתי חוקית. כמו כן, הרשויות מסרבות להכיר בבעלות הבדואית על הקרקעות, ואינן מכירות בחוק הבדואי המסורתי או בהוכחות אחרות לבעלות הבדואית על הקרקעות בנגב.
כאשר רוכזו הבדואים בנגב בתחום הסייג, נוצר למעשה סכסוך הקרקעות המעצב את מציאות הקיום הבדואית עד עצם היום הזה.
כיום, חיים כרבע מיליון בדואים באזור הנגב בשלוש צורות יישוב: כ-35 כפרים בלתי מוכרים, שבע עיירות מתוכננות שהוקמו על ידי המדינה, ו-11 כפרים שהוכרו על ידי המדינה לפני 20 שנה. האוכלוסייה הבדואית בנגב מהווה 12% מאזרחי ישראל הערבים. אומנם, חלק מתהליך העיור שתוכנן על ידי המדינה הצליח במידה מסוימת, אך ישנה אוכלוסייה גדולה, שמונה עשרות אלפי אזרחים, המתגוררת בכפרים שאינם מוכרים על ידי המדינה.
העובדה כי אוכלוסיות רבות מעתיקות את מגוריהן ממקום למקום טומנת בחובה קשיים לא מעטים דוגמת היעדר תחושת שייכות, הזדהות ומחויבות למקום החדש. כמו כן, רבים מהם מרגישים מופלים כיוון שהתהליך לא נעשה ביוזמתם, לבקשתם או תוך מעורבות שלהם בתכנונו. לקשיים אלה יש השלכות שונות הנוגעות לאספקטים מגוונים בחיי הפרט והקהילה. ולכן, רבים אינם ממהרים לעבור לעיירות אלה, והן אינן משגשגות מבחינת כמות האוכלוסייה המגיעה אליהן.
המעבר ליישובים החדשים דרש את הסכמתם של הבדואים. רבים מהם סירבו לו, אולם זו הייתה הברירה היחידה עבורם לקבלת תנאי מחיה בסיסיים שנכללו בהתיישבות החדשה. עד לתחילת שנות האלפיים, המעבר למגורים בעיירה היה תנאי לקבלת הכרה בחוקיות ההתיישבות.
סיבה נוספת לחוסר הרצון לעבור לעיירות מוסדרות קשורה לאחד המאפיינים המשמעותיים בחברה הבדואית מאז ומתמיד והוא ההשתייכות השבטית. השתייכות זו היא מגדיר משמעותי בחייו של הפרט הבדואי, הן בעבר והן בהווה. מידת הניידות החברתית בין השבטים היא זעומה. במקביל, תהליכים אלה גרמו גם להיחלשות מעמד השייח'ים, זקני השבט הבדואים, שמשקלם היה רב בתוך הקהילות הבדואיות בהיבטים של גישור סכסוכים.
המעבר לעיירות גרר אחריו שינוי גם במעמדה החברתי של האישה בתוך הקהילה הבדואית. הנשים, שמילאו תפקיד מרכזי בקיום הכלכלי בחיים הנומאדיים, נותרו מנותקות עקב תהליכים אלה. עולמן הצטמצם לזירה הביתית והחמולתית בשלב העיור הראשון. לאחר מכן, דרך רכישת השכלה, הן החלו לשוב לעולם הכלכלי, זאת בזכות השתלבותן בשוק התעסוקה. עם זאת, לאור המבנה הפטריארכלי של החברה הבדואית, יציאת הנשים לעבודה תלויה עדיין בהסכמתו של הגבר.
בכפרים הלא מוכרים אין שירותים בסיסיים ותשתיות, דבר שמקשה על האוכלוסייה במקומות האלה לייצר סביבת אקלים נורמטיבית בהיבטים שונים כמו החינוך, חיי קהילה מיטביים וחיי משפחה הולמים.
אם כן, אנו רואים כי השינויים הפיזיים בתנאי המגורים הולידו גם שינויים במרקם החברתי והכלכלי של החברה הבדואית בנגב והם בעלי השפעה בתחומים רחבים מאוד, שאינם נוגעים רק למקום מגוריהם.
תוכנית פראוור
על פי החלטת ממשלה מאוקטובר 2007, הוקמה ועדת גולדברג שנדרשה להמליץ לממשלה על מדיניות להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. בינואר 2009, לאחר בחינת דו"ח ועדת גולדברג, מינתה הממשלה צוות יישום ויישוב הסתייגויות אשר נדרש להגיש מתווה מפורט ובר-יישום להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. לתפקיד ראש הצוות מונה אהוד פראוור, ראש האגף לתכנון מדיניות במשרד ראש הממשלה.
ב-31 במאי 2011 הגיש צוות פראוור את המלצותיו. ב-11 בספטמבר 2011, בהחלטה מס' 3707, אישרה ממשלת ישראל את תוכנית פראוור.
באותו היום אישרה הממשלה גם תקציב של 1.2 מיליארד ש"ח ליישום התוכנית. מטרת התוכנית היא לגרום לשילוב טוב יותר של הבדואים בחברה הישראלית. התוכנית נועדה גם להביא לצמצום משמעותי של הפערים הכלכליים והחברתיים בין האוכלוסייה הבדואית בנגב לכלל החברה הישראלית. מדובר בקידום מנופי צמיחה תוך דגש מיוחד על נשים וצעירים בתחומי התעסוקה והתשתיות התומכות בה. התוכנית תתמקד בפיתוח אזורי תעשייה, הקמת מרכזי תעסוקה ביישובים, קידום הכשרות מקצועיות ועוד. יופנו משאבים לתחומים תומכי תעסוקה ובמרכזם חינוך, תשתיות (לרבות מבני ציבור ותחבורה), חברה וקהילה וכן ביטחון אישי של התושבים. כל אלו צפויים לקדם באופן משמעותי את מצב התעסוקה במגזר, את מצבם הכלכלי של התושבים והיישובים ושיפור בתנאי החיים בהם.
תחום ההתיישבות כולל תהליך תכנון מקיף במסגרתו יורחבו יישובים בדואים קיימים. כן ייקלטו תושבים ביישובי המועצה האזורית אבו בסמה ויוקמו יישובים במסגרת תוכנית המתאר המחוזית באר שבע. האופי של כלל ההתיישבות – חקלאית, כפרית, פרברית או עירונית – יותאם לאופי האוכלוסייה וייעשה בשיתוף פעולה עמה. ההערכה היא כי מקום מגוריהם של כשני שלישים מתושבי הפזורה יוסדר בקרבת מקום.
280px|שמאל|ממוזער|אנשי השבט תראבין עברו ליישוב החדש הבנוי עבורם, תראבין א-צאנע, אוגוסט 2012
לפי החלטת הממשלה, תביעות הבעלות על הקרקע יוסדרו באמצעות מנגנון אחיד ושקוף שייקבע בחוק, ולפיו יינתנו תמורות בקרקע ובכסף בהיקף משמעותי. כך למשל, עבור כל תביעת בעלות של תובע שמחזיק בקרקע, שתוסדר במלואה, יקבל 50% מסך תביעתו, לעומת 20% בלבד המוצעים לו. החוק קובע כי מי שיאחר בהגשת התביעה או שהדיון בבקשתו לא יסתיים עד לתאריך קובע יאבד את זכותו בה אפילו אם בעלותו הוכחה. מי שיישאר על הקרקע צפוי על פי הצעת החוק לעונש של שנתיים מאסר.
במסגרת התוכנית מתוכננת שכונה חדשה לבני שבט אל-עזאזמה בשטח שעליו הם יושבים ליד יישוב הקבע הבדואי שגב שלום. שבט אל-עזאזמה מונה כ-14,000 איש, היושבים באזור רמת בקע, רמת חובב וכלא באר שבע. לפי הרשות, הושגה הסכמה עם כמחצית מבני השבט על בניית השכונה החדשה בשטח שעליו הם יושבים, צמוד ליישוב. התושבים יקבעו יחד עם אנשי התכנון את אופן חלוקת המגרשים, את מיקום המסגד, המרפאות וסניף טיפת החלב, ואת פיזור החממות והלולים.
דוגמה אחרת – יישוב בדואי חדש, תראבין א-צאנע. בעבר אנשי השבט ישבו ליד היישוב עומר. אחרי מספר הסכמים עם השלטון כל השבט עבר ליישוב החדש הנבנה עבורו לא רחוק מבאר שבע.
בספטמבר 2012 אישר משרד הפנים להרחיב את היישוב הבדואי לקייה בנגב בשלוש שכונות שיכללו 2,000 יחידות דיור, חלקן גם בבנייני קומות.
הפרלמנט האירופי מתח ביקורת על התוכנית ודרש מישראל לעצור את יישום תוכנית פראוור. גם ועדת האו"ם למניעת אפליה גינתה את התוכנית. בדצמבר 2013 התקיימו הפגנות נגד תוכנית פראוור בחורה, בחיפה ובירושלים, וב־12 בחודש הודיע בני בגין כי הדיון בתוכנית ייפסק וכי ראש הממשלה קיבל את ההמלצה להסיר את החוק.
בשנת 2014 הורחבו פעולות ההריסה של מבנים השייכים לבדואים בנגב. נהרסו 1,073 מבנים בהשוואה ל-697 הריסות בשנת 2013, מכלל המבנים 718 נהרסו בידי בעליהם כדי להימנע מהריסה משטרתית. המשרד לביטחון פנים מעריך כי פעולות ההריסה הן הגורמות להיענות הבדואים לתוכניות ההסדרה המוצעות להם.
החלטת ממשלה 3708
בשנת 2011 התקבלה החלטת ממשלה מספר 3708 בדבר תוכנית לקידום הצמיחה והפיתוח הכלכליים של האוכלוסייה הבדואית בנגב ולשילובה בכלכלה ובחברה הישראלית. משרד החקלאות ופיתוח הכפר, באמצעות האגף לפיתוח כלכלי חברתי – החברה הבדואית בנגב, עסק במעקב ובקרה אחר יישום התוכנית על כל היבטיה.
ההחלטה עסקה בחמישה תחומים:
העלאת שיעור התעסוקה של האוכלוסייה הבדואית בנגב תוך גיוון מקומות התעסוקה והגברת השילוב של המועסקים במשק הישראלי
קידום ההשכלה בקרב האוכלוסייה הבדואית בנגב במטרה לתמוך בתעסוקתה
פיתוח תשתיות בדגש על תשתיות תומכות תעסוקה, השכלה וחברה, כמו תחבורה ומסגרות לילדים
חיזוק הביטחון האישי
חיזוק ופיתוח חיי החברה, הקהילתיות והמנהיגות ביישובים והרחבת שירותי הרווחה
סך תקציב ההחלטה עמד על 1.3 מיליארד ש"ח, מתוכם עמד התקציב התוספתי, תקציב שאינו עומד בבסיס התקציב של המשרדים, על כ-68%.
בהמשך לתוכנית החומש לשנים 2012–2016, קיבלה הממשלה את החלטה 2397, תוכנית חומש לקידום אוכלוסיית הבדואים בנגב, לשנים 2017–2021. תקציב ההחלטה עומד על 3.2 מיליארד ש"ח ועל יישומה הופקד גם כן האגף לפיתוח כלכלי חברתי במשרד החקלאות, שעבר בשנת 2021 בעקבות ההסכמים הקואליציוניים למשרד הרווחה. ההחלטה מממשיכה את החלטה 3708, תוך מתן דגש לפיתוח הרשויות המקומיות.
הבדואים בצפון הארץ
באזור הגליל התגוררו עד קום המדינה שבטים בדואים רבים, רובם נודדים למחצה. בזמן מלחמת העצמאות חלקם עזבו לסוריה וירדן. אך לקראת תום המנדט הבריטי בארץ ישראל ובמהלך מלחמת העצמאות סייעו בדואים רבים לצה"ל מתוך אמונה שהשלטון הישראלי החדש ייטיב עימם.
בשנת 1949 מנו הבדואים בצפון ישראל כ-6,500 נפש.
נכון לשנת 2004, מתגוררים כ-60,000 בדואים בצפון ובמרכז מדינת ישראל, ובעיקר בגליל ובעמק יזרעאל, המשתייכים לכ-75 שבטים שונים.
עם גידול האוכלוסייה בגליל ועיבוד אינטנסיבי של הקרקעות, חל אצל הבדואים של צפון הארץ מעבר מזורז להתיישבות קבע. הממשלה תמכה בכך ובנתה יישובים קבועים במיוחד לבדואים עם קרקעות זולות ותשתית ציבוריות מפותחות – בתי-ספר, קופות-חולים וכו', וגם תשתיות מים, ביוב וחשמל.
אזור גוש שגב היה תחום הנדידה המסורתי של שני שבטים: שבט ערב אל-סוועאד (צפונה לכביש סכנין) ושבט ערב אל-חוג'יראת (אנשי הסלעים/האבנים) המתגורר דרומה ממנו על רכס יוטבת. שני השבטים הבדואים האלה הם הגדולים באזור הגליל. בתחילת שנות ה-1980 מנה שבט חוג'יראת כ-3,500 נפש, ושבט סוואעד – כ-3,000 נפש. מרבית בני שבט חוג'יראת מתגוררים בכפר ביר אל-מכסור, והשאר נשארו על הרכס ביישוב הישן דהרה הנמצא ליד יודפת העתיקה.
היישובים בגליל ושבטיהם
+ יישובי הבדואים בצפון ושבטיהם יישוב שבטים אבטין עומרייה, אבו קמיר, קמיראת, תורכמאן, זובידאת, חואלד, חילף אום אל-גנם סעאידה בועיינה-נוג'ידאת נוג'ידאת ביר אל-מכסור חוג'ייראת שפרעם זייוד, כעביה, סואעד בסמת טבעון זבידאת, סעדיה זרזיר מזאריב, אלהייב, ג'ואמיס, גריפאת, עיאדאת דמיידה חוג'ייראת ואדי אל-חמאם אלוהיב, אלהייב, ע'וארנה בענה סואעד חוסנייה סוואעד חמירה כמאנה סלאמה ראס אל-עין מנשייה זבדה זבידאת, סעאידה, עבדאלחלים מכמאן (חלק מכמאנה) חוג'ייראת כעביה סלאמנה, נמורה, אבו סויד, אבו עיד, טואהרה, ח'ויראת, ברק, גוזלי, ועוד משפחות קטנות ערב אל עראמשה עראמשה ערב אל נעים אלנעיים שיבלי סבייח טובא-זנגרייה אל-זנגרייה, אלהייב רומת אל-הייב אלהייב אום מתנאן אלענאמי
השבטים לפי יישובים
שבט יישובים אלהייב טובא-זנגרייה, רומת אל-הייב, זרזיר אלוהיב ואדי אל-חמאם אלחלף חילף אלנעיים ערב אל נעים בראזי טובא-זנגרייה, ואדי אל-חמאם, שעב, ריחאניה גואמיס זרזיר גריפאת זרזיר דלאיקה בסמת טבעון זייוד שפרעם, אבטין זבידאת בסמת טבעון, מנשייה זבדה חג'אג'רה חג'אג'רה חוג'ייראת ביר אלמכסור, דמיידה, מקמאן, דהרה חמדון עילבון טבאש טבאש כעבייה כעבייה, שפרעם, עוספיא, מדינת ירדן מואסי אעבלין, שפרעם, דיר חנא מזאריב זרזיר מריסאת טמרה, אעבלין נוג'ידאת בועיינה-נוג'ידאת סבייח ערב אל שיבלי (ערב אלסבייח), כפר מצר סואעד בענה, סלאמה (הגליל), כמאנה, חוסנייה, ראס אל-עין, סוואעד חמירה סויטאת טבאש סעאידה אום אל-גנם סעדיה בסמת טבעוןערב אלעואדין / תורכמאןאבטן, ח'רבת לד, סולם, שכונת הבדואים נצרת, קרקור, הנגב ע'וארנה ואדי אל-חמאם מואסי, אבו קמיר, קמיראת אבטין עיאדאת זרזיר
שירותי בריאות
ד"ר בנימין בן אסא היה בין הראשונים שתיארו את השפעת המדבר על בריאות הבדואים.
בכל יישובי הקבע הבדואים המוכרים על ידי המדינה יש סניפים של קופות חולים: כללית, מכבי, מאוחדת ולאומית. כן נפתחו תחנות טיפת חלב. לעומת זאת, בדואים של הפזורה נאלצים להגיע ליישובי קבע או לבאר שבע על מנת לקבל שירותי בריאות.
60% מהגברים הבדואים מעשנים, רובם מגיל צעיר יחסית.
בשנת 2009 התפרסם דו"ח של משרד הבריאות לפיו ילדים בדואים סובלים מבעיות גדילה, חוסרים תזונתיים ועוד. למרות הניסיונות לשיפור מצבם, בריאות הילדים ירודה. שיעור תמותת התינוקות במגזר הבדואי הוא בין הגבוהים במדינה – תמותת התינוקות עד גיל שנה במגזר הבדואי גבוהה פי ארבעה ויותר בהשוואה ליישובים היהודיים בישראל (לפי נתוני 2011). אבל לפי ממצאי הדו"ח של משרד הבריאות (2009), משנת 2004 נצפית מגמת ירידה בשיעורי תמותת תינוקות בקרב הבדואים בנגב מ-16.9 ל-1,000 לידות בשנת 2004 ל-11.5 ל-1,000 לידות בשנת 2007. משרד הבריאות מקצה תקציב שנתי לפרויקט מיוחד להפחתת תמותת תינוקות באוכלוסייה הבדואית בנגב. הגורם העיקרי לתמותת תינוקות באוכלוסייה הבדואית הוא מומים מולדים ומחלות תורשתיות, שגרמו ל-43% ממקרי התמותה בשנים 2004–2006.
90.4% מהילדים הבדואים בנגב מקבלים את כל המנות של החיסונים השגרתיים המומלצים על ידי משרד הבריאות בתוכנית חיסוני השגרה בילדות המוקדמת. כתוצאה מקבלת החיסונים, משנת 1999 לא התקבלו דיווחים על מקרי תחלואה בחצבת, חזרת, אדמת, קרמת (אסכרה), טטנוס (פלצת), פוליו (שיתוק ילדים) ודלקת כבד נגיפית B בקרב ילדים בדואים מתחת לגיל 5. משנת 2001 התקבלו דיווחים על מקרים ספורים בלבד של דלקת קרום המוח ואלח דם שנגרמו על ידי Haemophilus influenzae מזן b (בממוצע 1.2 לשנה). כמו כן, משנת 2001 אובחנו מקרים בודדים של דלקת כבד נגיפית A עקב הכנסת החיסון נגד המחלה לשגרת החיסונים הניתנים בתחנות טיפת חלב ברחבי המדינה ב-1998; ועדיין מאובחנים מדי פעם מקרים מעטים של שעלת בקרב ילדים בדואים (בממוצע 7.3 לשנה).
השכלה
עד שנות ה-50 רוב מוחלט של הבדואים בישראל לא ידעו קרוא וכתוב. חוק לימוד חובה יושם בתחילה באופן חלקי ביותר. בתקופת הממשל הצבאי, בין השנים 1948–1966, הוגבלה הניידות של האוכלוסייה הערבית-הבדואית, ונדרש היתר מיוחד לתעסוקה וללימודים. כתוצאה מכך נמנעה מרבים, ובמיוחד מנשים, הזכות לחינוך. רק בשנות ה-70 המאוחרות החלה המדינה ליישם את חוק לימוד חובה בנגב. שני בתי-ספר נבנו בשני יישובים בדואים. בניגוד לנשים הערביות מצפון הארץ, שהייתה להן גישה למערכת חינוך מפותחת, לנשים הערביות הבדואיות לא הייתה כמעט גישה למערכות חינוך פורמליות. רק ב-1976 האישה הבדואית רכשה השכלה גבוהה ורק ב-1988 קיבלו 12 נשים בדואיות את התואר הראשון. למרות זאת, יישום חוק לימוד חובה חולל מהפכה במגזר. במהלך דור אחד השתנתה רמת האוריינות מ-25% ל-95%. אלה שעדיין אינם יודעים קרוא-וכתוב הם על פי רוב קשישים. רמת הנשירה מבתי-הספר עודנה גבוהה מאוד, בין הגבוהות בישראל. לפי נתוני 2010, שיעור הנשירה במגזר נע בין 4.1% (בחורה) ל-10.6% בשבט הבדואי אל-אעצם. בשנת 1998 האחוזים היו גבוהים עוד יותר: רק 43% מהצעירים הבדואים התחילו ללמוד בכיתה י"ב.
מאמצים רבים נעשים על מנת לשפר את המצב. באוניברסיטאות לדוגמה, יש מלגות מיוחדות לבדואים. זה גרם לעלייה חסרת תקדים בכמות הסטודנטיות מהמגזר – פי 6 רק בחמש שנים – בין השנים 1996 ל-2001.
בקיץ 2012 אותרה מגמה חדשה – מאות בדואים מתקבלים ללימודים גבוהים באוניברסיטאות הפלסטיניות. שכר הלימוד הגבוה בישראל, הדרישה לעבור את הבחינה הפסיכומטרית ומחסור במקצועות שמעניינים את הבדואים, גורמים למאות מהם ללמוד באוניברסיטאות בחברון ובג'נין.
ממוזער|230px|סימניה – רקמה בדואית במסגרת הפרויקט רקמת המדבר של נשות הכפר לקייה
מעמד האישה ותעסוקת נשים
במשך שנים רבות הייתה הזנחה של הנשים הבדואיות בתוך המגזר אך לאחרונה חל שיפור ומעמד האישה התחזק. הסיבה לכך היא הרחבת ההשכלה הגבוהה ויציאה הדרגתית של נשים בדואיות לשוק העבודה. הנשים הבדואיות זכאיות למלגות מיוחדות.
כמו כן הן משתתפות בקורסי הכשרה מקצועית במסגרת פרויקטים שונים. לדוגמה, קיים פרויקט האריגה בנגב בכפר לקייה – קורס הכשרה בעיבוד טקסטיל, תפירה, וייצור בגדים במשך השנתיים האחרונות. המרכז היהודי ערבי לפיתוח כלכלי הוביל יוזמה בשיתוף פעולה עם משרד התעשייה, המסחר והעבודה בקרב הקהילה הבדואית בכפר לקייה, וסיפק ל-20 נשים בדואיות הכשרה מיוחדת. הפרויקט כלל הכשרה בעניין התעסוקה, הכשרה בניהול עסקים, עזרה בבניית עסק, והדרכה ממושכת. זה היה פרויקט מאוד מוצלח – ארבע משתתפות הקימו עסק שיתופי של עיצוב וייצור אופנה לנשים מוסלמיות; 9 משתתפות הקימו מפעל תפירה, ואחרות התחילו לתפור בגדים באופן אינדיבידואלי מהבית.
שיעור הנשים הבדואיות המשתתפות בשוק העבודה נמוך במיוחד ועומד על 11.4%. מחקר שנערך על ידי עַאמֶר אבו קַרְן קבע כי הסיבות לשיעור הנמוך הן מחסור בהשכלה ובניסיון רלוונטי לשוק העבודה, והיעדר תשתיות תחבורה נאותות. קרנית פלוג וניצה קסיר הצביעו על אפליה בשוק העבודה, רמת ההשכלה ביישובים הבדואים ומחסור במקומות עבודה מתאימים באזור כגורמים מהותיים בהסבר של שיעורי התעסוקה הנמוכים של הנשים בחברה הבדואית.
האוהל הבדואי
250px|ממוזער|בדואים ליד סוכת גומא בעמק החולה, 1920
האוהל הבדואי בלהג הבדואי קרוי גם בֵּית - שַעַר. נחשב בעבר, ובמקרים מסוימים גם כיום, לביתם של הבדואים שנדדו ממקום למקום. האוהל הוא חלק מרכזי מאוד בחיי היום-יום הבדואיים ונחשב לחלק חשוב בזהות ובמורשת. כיום, עם מעברם של רבים לבתי קבע, נמצא בסמיכות אליהם גם אוהל המשמש לאירוח.
חומרי הגלם של האוהל הבדואי הקלאסי
האוהל הבדואי הקלאסי עשוי משיער עיזים וכבשים, המעניק חום, מגן מפני הקור העז, ומונע חדירת מי גשמים. החומרים מהם עשוי האוהל מקלים על בעליו, ומאפשרים לו לעבור ממקום למקום בהתאם למזג האוויר. חומר גלם זה מגן על תושבי האוהל מפני תנודות האקלים המאפיינות את המדבר.
על גבי בד האוהל מונחת יריעה נוספת (الشقاق – אלשקאק) שמטרתה למנוע חדירת מים כשיורד גשם. בתוכו ישנה חלוקה המפרידה בין נשים וגברים (الخدرة – אלח'דרה). כמו כן, ישנם עמודים שמטרתם לייצבו, ומחוצה לו ישנם חבלים שמטרתם להחזיקו צמוד לאדמה ולאווררו במידת הצורך (الطناب – אלטנאב).
גודלו של האוהל הבדואי הוא לרוב כשבעה מטרים והוא מחולק לשני מדורים: האחד לקבלת אורחים (בערבית רַבּעַה), והשני עבור הנשים והטף, המכונה מַחַלְלַת אל-חַרִים. יש כאלה המכנים את האוהל המרכזי המיועד לקבלת האורחים בשם: שַיק מַקְעַד אל-רִגַ'אל (מקום מושב הגברים). בין מדור הגברים ומדור הנשים ישנה מחיצה.
במדור הנשים נמצאים הכסתות, הכיריים ומכשירי האוהל: פטיש עץ גדול, קערות נחושת, מכשירים לתעשיית החלב. כמו כן נמצא באזור זה ארגז האישה (סנדוק), שבו היא שמה את חפציה האישיים, בגדיה, כספה ותכשיטיה. לארגז יש מכסה ומנעול, והמפתח שמור אצל עקרת הבית על בגדיה, ובזמן השינה היא הייתה מניחה אותו סמוך לראשה מחשש שייגנב.
השוואה בין האוהל הקלאסי לבין האוהל העכשווי
חומרי הגלם של האוהל בעבר היו שיער עזים וכבשים, ולכן הוא יכול להיות נייד. לעומת זאת כיום המבנה המדמה את האוהל (בניסיון לשמר את המסורת) הוא נייח ועשוי בטון, ובתוכו ישנו בד של אוהל. כמו כן, בשונה מצורת הישיבה של פעם שהייתה על שטיח, כיום יושבים באוהל הבדואי על ספות, בדיוק כמו שיושבים בבית מודרני.
כאמור, האוהל בעבר היה מחולק לפי חלוקה מגדרית, ואילו כיום בשל העובדה שישנו בית קבע, הנשים נמצאות בבית והגברים באוהל, והוא משמש רק בזמנים של מסיבות ואירועים מיוחדים.
האוהלים של פעם היו מחוסרי אמצעים טכנולוגיים, ולמעט תאורה ורדיו לא היו בהם מכשירי חשמל נוספים. כיום האוהלים מכילים טלוויזיה, "ראוטר" ואפילו אמצעי מיזוג אוויר שונים.
כלים ייחודיים באוהל הקלאסי
השטיח (بساط) – הבד מיוצר על ידי נשים, וכולל שילוב של צבעים שונים המייחדים את המורשת, רוב החוטים אדומים.
עור כבשים מיובש (جاعد) – משמש כשטיח או כיסוי ומטרתו היא לבודד מקור ומחום.
קומקום, כלי הגשה לקפה (دله, صباب) – עשוי נחושת, מונח על האש כדי להכין קפה ולהגישו לאורח.
אבני ריחיים (ارحي) – מורכב משני סלעים ועץ "טחנת ידיים" ומשמש לטחינת חיטה או גריסים.
מטחנת קפה (الهون) – משמשת לשתי מטרות בו-זמנית: לטחינת קפה ובמקביל להשמעת צליל ככלי מוזיקלי, כשבאותה העת נשים שרות שירים פופולריים.
כלי נגינה: רבאבה (ربابه) – כלי קשת בעל מיתר אחד. גוף הכלי עשוי ממסגרת עץ מלבנית שעליה מתוח עור כבשים, משני הצדדים. המיתר עשוי משיער של זנב סוס, וכך גם השיערות של הקשת.
מחבת קלייה (محمص) – עשוי מנחושת, משמש לצליית קפה ומקבל צבע חום כהה, כלומר מוכן לטחינה ולהגיש אותו לאורח לאחר הכנתו על האש.
יחס המגזר הבדואי לצה"ל
אף שהבדואים אינם מחויבים לשרת בצה"ל, כבר בשנות ה-50 שולב מספר קטן של בדואים כגששים ביחידת המיעוטים לשעבר.
כיום רק אחוזים בודדים מתוך בני המיעוט הבדואי שחיים בישראל בוחרים לשרת בצה"ל.
בדואים שכן בוחרים לשרת צפויים להתגייס ליחידת הגששים, לגדס"ר הבדואי (סיירי המדבר), או למשמר הגבול. במחנה מחו"ה אלון יש מסלול טירונות בשם "פלוגת אייל" המיועד למתגייסים בדואים – מסלול זה עוזר להם לתרגל ולשפר את העברית שלהם תוך כדי הטירונות, ופותח בפניהם אפשרויות שיבוץ נרחבות מלבד היחידות המוכרות למגזר. בשנת 2020, שם הפלוגה שונה ל"ראם" - וכיום מתגייסים לפלוגה זו כל בני המיעוטים המעוניינים להתנדב לגיוס לצה"ל, בין השאר בשל הצורך שלהם לחזק השפה העברית בקרבם: דרוזים, צ'רקסים, ערבים-מוסלמים (לרבות הבדואים), פלאחים וערבים-נוצרים. הגיוס לפלוגת ראם במחו"ה אלון מתבצע ב-3 מחזורי גיוס בשנה, כשבכל מחזור מספר החיילים אמנם משתנה, אך נע בין 100-150 מתגייסים (מתוכם כ-98% הם גברים: בין אם ערבים, דרוזים או צ'רקסים) בלבד.
הגיוס שנוי מאוד במחלוקת בקרב בני העדה. בעקבות פריצת האינתיפאדה השנייה, ובעקבות תחושת האפליה של רבים במגזר והתחזקות התנועה האסלאמית בקרב התושבים, נרשמה ירידה באחוז המתגייסים הבדואים. עם זאת מאז 2002 הסתמנה מגמת עלייה במספר המתגייסים, שהגיע למאות חיילים בשנה. כמו כן נרשם מקרה ראשון של גיוס לוחמת בדואית (אמירה אל-הייב מהצפון), שהתגייסה למג"ב, וכן גיוס של בדואים בודדים לעתודה האקדמית. בשנת 2004 שירתו בצה"ל כ-1,000 בדואים ובשנת 2021 שירתו בצה"ל כ-1,500 בדואים, רבים מהם בשירות קבע.
לזכר הבדואים שנפלו בעת שירותם, הוקמה אנדרטת הלוחם הבדואי.
כל חברי הכנסת הבדואים שכיהנו בכנסת ישראל התנגדו לגיוס המגזר לצה"ל. ח"כ טלב א-סאנע הצהיר שהוא מסרב לשירותם של הבדואים בצה"ל, ואף הציג חיילים אלו כ"חלק ממכונת הג'נוסייד של ישראל כנגד הפלסטינים" וקרא להם לחזור, כדבריו, למקומם הטבעי בקרב עמם.
נציגים בולטים של הקהילה בישראל
חוסיין אלהייב – לוחם צה"ל, מפקד יחידת הגששים, הבדואי הראשון בצה"ל שהגיע לדרגת אלוף-משנה. נחשב לגיבור ישראל וזכה להערכה רבה ממפקדיו שהעניקו לו במהלך שירותו 3 צל"שים. מנהיג שתרם רבות לביטחון המדינה ולגיוס בני העדה הבדואית בפרט.
עמוס ירקוני – לוחם צה"ל, מפקד סיירת שקד, במהלך שירותו הצבאי הוענקו לו עיטור המופת ושלושה ציונים לשבח.
איסמעיל חאלדי – הדיפלומט הבדואי הראשון.
טלב א-סאנע – לשעבר חבר כנסת.
חנאן אלסאנע – פעילה בולטת, יו"ר המפלגה הדמוקרטית חירות שוויון וערבות הדדית, מפלגה יהודית ערבית.
סעיד אלחרומי – לשעבר חבר כנסת ברשימה המשותפת (מטעם מפלגת רע"מ) ויו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה. בעבר כיהן כמזכ"ל התנועה האסלאמית וכראש המועצה של שגב שלום.
טלאל אל-קרינאווי – ראש העיר רהט למשך שנים רבות ובכיר במפלגת קדימה לשעבר. בשנים שלאחר התפרקות מפלגת קדימה הצטרף כחבר פעיל במפלגה הדמוקרטית חירות שוויון וערבות הדדית, מפלגה מעורבת יהודית-ערבית.
מוחמד כעביה – פעיל לשילוב העדה הבדואית בחברה הישראלית, פעיל הסברה למען המדינה בכל רחבי העולם, ונבחר בין ה-30 אנשים שמשפיעים ביותר על פני החברה על ידי הנשיא ומערכת ערוץ 10.
אסמעיל אבו סעד – פרופסור במחלקה לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ופעיל חברתי ישראלי.
עודה תראבין – אזרח ישראל שנעצר על ידי השלטונות המצריים באשמת ריגול לטובת ישראל.
עליאן אלקרינאוי – פרופסור, ראש המחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן-גוריון ונשיא המכללה האקדמית אחוה.
סלימאן א-שאפעי – עיתונאי ערבי בדואי מרקע מוסלמי, בעבר כתב חדשות ערוץ 2 לענייני פלסטינים.
אמירה אל-הייב – הלוחמת הבדואית הראשונה בצה"ל.
נאסר אבו טהא – השופט המחוזי הבדואי הראשון.
אחמד אבו סויס – עיתונאי בכיר וכתב הדרום בערוץ מַכַּאן של תאגיד השידור הישראלי.
ד"ר מוחמד אלנבארי – ראש הרשות המקומית הבדואית (חורה) הראשון שקיבל פרס ניהול תקין מהתנועה לאיכות השלטון.
פרופ׳ סראב אבו רביעה קווידר – מרצה במחלקה לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון, הפרופסור הערבייה-פלסטינית הראשונה מהנגב.
ד"ר סארה אבו כף – מרצה בכירה בתוכנית לניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב והפסיכולוגית הקלינית הראשונה מקרב החברה הערבית-בדואית.
ד"ר ראויה אבורביעה – חוקרת בתחומי המשפט והחברה, דיני משפחה, ניתוח פמיניסטי וביקורתי של המשפט בדגש על נשים מוסלמיות בישראל.
מוניר סואעד – מקבל פרס שר הביטחון לגיבור ישראל תשע"ד, שירת כלוחם בחטיבת הצנחנים ונפצע במלחמת לבנון שם איבד את רגלו, והציל את חיי הלוחמים.
סא"ל במיל' ווספי סואעד – המג"ד הבדואי הראשון שפיקד על גדוד הסיור המדברי.
סא"ל ווחיד אלהוזייל – לוחם צה"ל ואחד ממפקדי גדוד הסיור המדברי אשר קיבל שני צל"שים על פעילות מבצעית בגבול עזה. ממייסדי המפלגה הדמוקרטית חירות שוויון וערבות הדדית, מפלגה יהודית ערבית.
לואי אבו סויד – עובד בלשכה להכוונת חיילים משוחררים במשרד הביטחון, וזוכה בתעודת העובד המצטיין של המגזר הציבורי לשנת 2015.
סרן במיל' אלון עלי – לוחם ומפקד בצה"ל, אחיו הגדול של יואב עלי, קצין השריון הבדואי הראשון שירת בחטיבה 188.
רס״ל במיל׳ יואב עלי – לוחם ומפקד בצה״ל, אחיו הצעיר של אלון עלי, מפקד שריון השני בחטיבה 188.
מועין אלאעסם – זמר פופולרי בסגנון "דאחיה"
ד"ר אמל אלסאנע-אלחג'וג' – מייסדת ארגון אג'יק
ג'יהאד אל-סאנע – הפרופסור למדעי המחשב באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מומחה בטכנולוגיה חזותית.
אברהים סאנע – יזם הייטק. הקים את חברת ההייטק הראשונה במגזר הבדואי בנגב
מוחמד גדיר – כדורגלן עבר בדואי-ישראלי
עמראן אלקרינאווי – כדורגלן בדואי-ישראלי
חמזה שיבלי – כדורגלן בדואי-ישראלי
מוחמד כליבאת – כדורגלן עבר בדואי-ישראלי
טאלב טוואטחה – כדורגלן ערבי-ישראלי ממוצא בדואי וסודאני
עאטף אבו בילאל – כדורגלן בדואי-ישראלי; ושחקן נבחרת פלסטין לשעבר
מוראד אבו ענזה – כדורגלן בדואי-ישראלי
ראו גם
בנייה בלתי-חוקית בישראל
אורן יפתחאל
פסק דין אבו מסאעד נגד נציב המים
הבנייה הבלתי-חוקית בפזורה הבדואית
אום אל-חיראן
אל-עראקיב
הפזורה הבדואית בנגב
כפר בלתי מוכר
הפזורה הבדואית
המגזר הערבי
מוסלמים בישראל
הרפורמות בחוקי הקרקעות באימפריה העות'מאנית 1858–1914
הלבוש המסורתי של הבדואיות
המטבח הבדואי
לקריאה נוספת
אבשלום שמואלי, התנחלות הבדואים של מדבר יהודה, גומא (תל אביב), 1970
עמנואל מרקס, החברה הבדוית בנגב, הוצאת ספרים "רשפים", 1974
אבשלום שמואלי ויהודה גרדוס, (עורכים), ארץ הנגב, אדם ומדבר (בר-צבי, ששון: "מאפיינים של חיי הבדואים בנגב טרם התנחלות"), משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1979
יעקב חבקוק: עקבות בחול - גששים בדווים בשירות צה"ל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1998
מאגר המידע של אתר סנונית בנושא הבדואים בישראל, 2001
ארנון סופר, "הבדואים בישראל - היבטים גאוגרפיים ב־2007", אופקים בגאוגרפיה 68–69, 2008, עמ' 202–223
פורת ח., הבדווים בנגב, בין נוודות לעיור 1948–1973. מרכז הנגב לפיתוח אזורי, אוניברסיטת בן-גוריון, 2008
ח'ליל אבו רביע, בדווי הנגב בין פוליטיקה שבטית למפלגתית, 2012
אורן יפתחאל, א. אמארה וא. אבו סעד (עורכים), (אי)צדק ילידי – זכויות, מרחב ופוליטיזציה של הבדווים, קאמברידג': הוצאת הרווארד 2013
זאב זיוון, יחסי יהודים ובדווים בשנות ה-40 וה-50 בנגב, הוצאת מרכז הנגב לפיתוח אזורי, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מכון קק"ל לתולדות הציונות וההתיישבות 2017
יגאל צחור, החצר האחורית שלנו, הוצאת כרמל, 2017
אליעד וינשל, והנגב לא ישקוט - סוגיית הבדואים בנגב, בין פתרון אזרחי לסכסוך לאומי, ידיעות ספרים, 2018
ירון עובדיה, הבדווים במדבר יהודה - עולם הולך ונעלם, הוצאת רסלינג, 2022
קישורים חיצוניים
מאפייני חיים של החברה הבדואית בנגב, מאגר מידע מקוון של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
בדואים בנגב '50-'80, לשכת העיתונות הממשלתית, מחלקת צילומים
יחסי הבדואים והיהודים בתקופה העות'מאנית (מאמר)
המורשת התרבותית של הבדואים בנגב
שירי ספקטור-בן ארי, הסדרת התיישבות הבדואים בנגב, הכנסת - מרכז המחקר והמידע, 5 בנובמבר 2013
מפת תפרושת הכפרים הערביים הבדואים הבלתי מוכרים בנגב
"אתגר המציאות של הקהילה הבדואית בנגב: הכרה בתורת ההכרה", משפט, חברה ותרבות: משפט מיעוט וסכסוך לאומי (עורכים ראיף זריק ואילן סבן, 2017), 429–478
מיכאל יעקובסון, א' אוהל, ב' זה בית בבלוג אורבנולוגיה, 2 במאי 2013
הבדואים בנגב מארחים את יגאל ידין, יומני כרמל מאי 1950 (התחלה 4:54)
משרד הבריאות חונך מרפאה כפרית לבדואים בנגב. יומני כרמל מאי 1951
חבצלת יהל, 'לפנים משורת הדין': המהלכים לגיבוש פשרה בתביעות הבעלות של הבדווים בנגב בשנות השבעים, עיונים 28, 2017, הוצאת מכון בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון, עמ' 84–127
יונתן אייל, אורן תירוש, יהודית קינג, מוריה פרנקל, "התוכנית לקידום הצמיחה והפיתוח הכלכליים של האוכלוסייה הבדואית בנגב (החלטת הממשלה 3708) : דוח מסכם", מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל, 2018
סראב אבו רביעה קווידר, מתמודדות מתוך שוליות: שלושה דורות של נשים בדואיות בנגב
חבצלת יהל, הוויכוח הקרקעי בין בדואי הנגב ומדינת ישראל, יער, גיליון מס' 17, ינואר 2017 (אתר קק"ל), עמודים 54–66
התרבות הבדואית בתנ"ך, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן
האוכלוסייה הבדואית (בנגב) מספר תושבים - מעודכן ליוני 2023, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
ישובי הבדואים (בנגב), אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערבים ישראלים
קטגוריה:קבוצות בחברה הישראלית
קטגוריה:ישראל: אסלאם
קטגוריה:בדואים | 2024-10-08T19:50:36 |
הבדואים בנגב | הפניה בדואים בישראל#הבדואים בנגב | 2007-05-08T05:58:31 |
סילמריליון | REDIRECT הסילמריליון | 2015-09-26T11:09:25 |
מלטית | מלטית (Malti) או מלטזית (Maltese) היא שפה שמית תיכונה-דרומית מתוך קבוצת השפות השמיות של משפחת השפות האפרו-אסיאתיות, המדוברת במלטה. ישנם שני ניבים מלטיים עיקריים – הניב של האי מלטה והניב של האי גוזו. הניב של גוזו נחשב שמרני יותר, בייחוד מבחינה פונטית. הניב של האי מלטה הוא המשמש את רוב דוברי המלטית. השפה המלטית מוכרת כשפה רשמית ברפובליקה של מלטה (שכוללת את האיים מלטה, גוזו וקומינו בים התיכון) לצד השפה האנגלית. מאז הצטרפות מלטה לאיחוד האירופי היא מוכרת כאחת השפות הרשמיות של האיחוד.
הסברה המקובלת על רוב הבלשנים היא שהמלטית התפתחה מהערבית שדוברה בפי הערבים והברברים המוסלמים שפלשו לאירופה מצפון אפריקה במאה התשיעית לספירה, וזאת לצד השפעות נוספות כאיטלקית משום שמלטה נמצאת בין איטליה לתוניסיה. יחד עם זאת, יש גם הסוברים כי מוצא השפה המלטית הוא מהפיניקית (שפה שמית). לפי טענה זו, הפיניקים, שיצאו מהחוף המזרחי של הים התיכון והתיישבו בכל רחבי אגן הים התיכון, הביאו את לשונם למלטה. גם אם טענה זו אפשרית, אמיתותה מוטלת בספק.
שיטת הכתיב של המלטית מבוססת על הכתיב האיטלקי, ובמרוצת המאה העשרים עברה סטנדרטיזציה, שהפכה את הכתיב לפונטי כמעט לגמרי. הפער העיקרי בין השפה המדוברת לכתיב הוא בכך שבכתיב מסמנים עדיין חלק מהעיצורים הגרוניים. אלה מסומנים באותיות או בצירופי אותיות מיוחדים, למשל האות ħ (מקביל ל-ח בעברית) או הצירוף għ (מקביל ל-ע).
התחביר והמורפולוגיה של השפה דומים למדי לאלה של ניבים ערביים צפון-אפריקניים. ההבדלים העיקריים בין מלטית לבין הערבית הצפון-אפריקנית הם בפונטיקה, באוצר המלים ובכתב. מבחינה פונטית, המלטית איבדה את רוב העיצורים הגרוניים ואת העיצורים הנחציים. אחדים מן העיצורים הגרוניים עודם נהגים במלטית, וכמו כן יש להם שרידים בכתב וכן במערכת התנועות של השפה. בכך היא מזכירה במידה מסוימת את העברית המודרנית. באוצר המילים ניכרת השפעה גדולה של האיטלקית והאנגלית. המלטית נכתבת באותיות לטיניות ויש בהן כמה אותיות שסימנים דיאקריטיים נלווים אליהן לציון הגייתן.
רוב דוברי המלטית הם רב-לשוניים. רובם מדברים, או לפחות מבינים, גם אנגלית ואיטלקית. הקשר הדתי ההדוק לכנסייה הקתולית של איטליה מביא לכך שכמעט כל המושגים הדתיים שאולים מאיטלקית. לפיכך, ערבי-נוצרי קתולי יתקשה לזהות את המושגים הדתיים ושמות הדמויות והאישים הנוצריים, אף על פי שאת השפה בכללה הוא עשוי להבין במידת-מה.
הגיית השפה וכתיבתה
עיצורים
+פונמות במלטית סדקי לועי וילוני חכי בתר־מכתשי מכתשי/שִנִּי שפתי(־שִנִּי) אפיnm סותם ʔgkd̪t̪bp מחוכךʤʧʣʦ חוכך ħʒʃzsvf מקורב(צדי)wjl רוטטr
העיצורים הסימוןהגרפי תעתיק IPA הערך הפונטי Bb b נהגה כהגיית בי"ת Ċċ ʧ נהגה כהגיית צד"י גרושה Dd d נהגה כהגיית דל"ת Ff f נהגה כהגיית פ"א רפה Ġġ ʤ נהגה כהגיית גימ"ל גרושה Gg ɡ נהגה כהגיית גימ"ל Għ/għ ˤ ~ ː, h משמש כמאריך או מוולן לתנועות; בסוף מילה או לפני h נהגה כה"א ארוכה Hh h ,-- אינו נהגה, או נהגה בסוף מילה כהגיית ה"א Ħħ ħ נהגה כהגיית חי"ת מזרחית Jj j נהגה כהגיית יו"ד עיצורית Kk k נהגה כהגיית כ"ף Ll l נהגה כהגיית למ"ד Mm m נהגה כהגיית מ"ם Nn n נהגה כהגיית נו"ן Pp p נהגה כהגיית פ"א דגושה Qq ʔ נהגה כהגיית אל"ף Rr r נהגה כהגיית רי"ש מתגלגלת Ss s נהגה כהגיית סמ"ך Tt t נהגה כהגיית ת"ו Vv v נהגה כהגיית בי"ת רפה Ww w נהגה כהגיית ו"ו מקראית, או כ-w אנגלית Xx ʃ, ʒ נהגה כהגיית שי"ן ימנית או זי"ן גרושה Żż z נהגה כהגיית זי"ן Zz ʦ, ʣ נהגה כהגיית צד"י מודרנית, או דְּזְ
תנועות
התנועות הסימוןהגרפי תעתיק IPA הערך הפונטי Aa [] קובץ:Near-open_central_unrounded_vowel.ogg נהגה כהגיית קמץ אשכנזית בקירוב Ee [] קובץ:Open-mid_front_unrounded_vowel.ogg נהגה כהגיית צירי פתוחה מעט Ii [] קובץ:Near-close_near-front_unrounded_vowel.ogg נהגה כהגיית i במילה האנגלית in Ie/ie ː[] קובץ:Close_front_unrounded_vowel.ogg ,iɛ נהגה כהגיית חיריק ארוכה, או אִיֶה Oo [] קובץ:Open-mid_back_rounded_vowel.ogg נהגה כהגיית חולם Uu [] קובץ:Near-close_near-back_rounded_vowel.ogg נהגה כהגיית קובוץ
דקדוק ואוצר מילים
במלטית, כמו בשאר השפות השמיות, שמות העצם והפעלים מתקבלים בתבניות, בהן משובצים שורשים. רבים מהשורשים משותפים לשפות השמיות האחרות וכן גם רבות מהתבניות. תבניות הפעלים, דהיינו בנייני השפה דומים ברובם, אך לא זהים לבנייני השפה הערבית. במלטית ישנם עשרה בניינים מרכזיים והם די דומים לעשרת הבניינים המרכזיים של הערבית, הן מבחינת צורה והן מבחינת משמעות, לבד מהביניין העשירי, שהתחלף לחלוטין בבניין, שמשמעותו "עשה פעולה שלילית" (בדומה לתוספת DIS לפועל, בשפות אירופאיות).
תולדות חקר השפה
ב-1750 פרסם הבלשן ואיש הדת המלטזי אגיוס דה סולדאניס (Giovanni Pietro Francesco Agius de Soldanis) ספר "אודות השפה הפיניקית בשימוש היום על ידי המלטזים" שפורסם ברומא. הוא המשיך וחיבר (אך לא פרסם) ספר בלשנות נוסף ומילון מלטית-לטינית-איטלקית שמאפשרים להכיר את השפה באמצע המאה ה-18. בספריו הניח דה סולדאניס שמקור המלטית הוא בשפה הפיניקית ושזו באה מן האטרוסקית.
ב-1791 פרסם הסופר והבלשן המלטזי מיקיאל אנטון ווסאלי את הספר "הלשון הפונית-פיניקית או דקדוק מלטזי". הספר פותח בהקדמה היסטורית נרחבת בה הוא מקשר בין המלטית לפיניקית ארמית ועברית מהן הוא מביא דוגמאות. במקביל הוא מתעניין בשפה העממית, מוציא מילון ומציע אלפבית שמבוסס ברובו על אלפבית לטיני.
ב-1810 הבלשן הגרמני וילהלם גזניוס, שהתמחה בשפות שמיות והכיר את הפיניקית היטב, פרסם ספר בו הראה שהמלטית התפתחה מדיאלקט ערבי שמקורו במגרב.
בחלקו השלישי של הספר נמצא מילון מלטית-גרמנית.
בסוף ספרו מביא גזניוס ציטוט מספר איטלקי אודות מלטה מ-1772 של גיובאני אבלה (Abela) בו מדווח אבלה שדוברי המלטית ודוברי הערבית היו מבינים זה את זה, אך במקביל אבלה מביא גישות נוספות וביניהן שהמלטית מקורה עתיק יותר מזמן הכיבוש הערבי וקיבלה אוצר מילים רב ממספר שפות.
ב-1827 הוציא ווסאלי ספר דקדוק מלטי באיטלקית. בהקדמה לספר אומר ווסאלי שרצה להשלימו עם השוואה לערבית מתקופת ההג'רה (במאה ה-7 לספירה) ואינו מזכיר יותר את השפה הפיניקית.
ראו גם
המועצה הלאומית ללשון המלטית
לקריאה נוספת
"מילות-היחס המלטזיות", רמי סערי, הוצאת כרמל, 2003.
קישורים חיצוניים
רוביק רוזנטל, סודות השפה המלטית, הזירה הלשונית, 1 בדצמבר 2006
הערות שוליים
קטגוריה:מלטה: תרבות
קטגוריה:שפות שמיות | 2024-10-19T09:10:35 |
צ'אט | שמאל|ממוזער|250px|מסך תוכנת Pidgin למסרים מיידיים שבה ניתן לשוחח
צ'אט (מאנגלית - chat; בעברית שִׂיחוּחַ), הוא שיחה כתובה מיידית בין בני אדם לבני אדם או בוטים ברשת האינטרנט. בעולם קיימות מערכות צ'אט רבות, אשר מאפשרות למשתמשים המתחברים לרשת האינטרנט לשוחח אחד עם השני או בקבוצות. פעולה כזאת נקראת בעגת המחשבים העברית לְצ'וֹטֵט. מערכת ראשונה מסוג זה הייתה טוקומטיק שםותחה בשנת 1973.
בדרך כלל, במערכות כאלה ישנם 'ערוצים' שונים (המכונים גם "חדרים") אליהם נכנסים המשתמשים, ובהם מתבצעת שיחה משותפת של כל הנוכחים בערוץ. כל משתמש מקליד את שהוא רוצה להגיד, תחת כינוי-משתמש שאותו בחר לעצמו עם כניסתו לצ'אט, ושאר המשתמשים רואים ויכולים לקרוא את דבריו, וכמובן להגיב. בנוסף לחדרים, ישנה אפשרות לדבר באופן פרטי. באפשרות זו נערכת שיחה פרטית בין שני משתמשים, אשר אינה ניתנת לצפייה על ידי משתמשים אחרים.
בניגוד לפורום שהוא מעין לוח מודעות אלקטרוני שבו כל הנכתב נשמר עד אשר מנהלי הפורום מחליטים למחוק או לארכב, בצ'אט המידע שנכתב על פי רוב אינו נגיש לגולשים לאחר התנתקות מהצ'אט.
קיימים כמה סוגים של צ'אטים:
חדרי צ'אט באתרי אינטרנט שיש לגלוש אליהם כדי להתחבר. חדרי האינטרנט בדרך כלל מפוקחים על ידי מנטרים מטעם האתר שיש באפשרותם "לזרוק" מהצ'אט מפרי כללים. יתרונם בכך שמתקיימת בהם פגישה אקראית עם קהל גדול ומגוון, שבדרך כלל אין דרך אחרת להיות נגיש אליו.
תוכנות למסרים מיידיים כדוגמת ICQ וסקייפ שבאמצעותן ניתן לצ'וטט עם חבורה מצומצמת שנקבעת מראש, ואף ניתן לחפש חברים לפי תכונות מסוימות. בתוכנות אלו הפרטיות של הגולשים גדולה יותר, מאחר שאין "אח גדול" שמפקח על התכתובת כמו שנעשה בחדרי צ'אט. לעיתים מצורפות לכתיבה אפשרויות נוספות כמו תקשורת קולית ואף תצוגת וידאו.
אפליקציות טלפונים חכמים כדוגמת וואטסאפ או טלגרם שבאמצעותן ניתן לצ'טט דרך הטלפון הנייד, וגם בהן לפעמים מצורפות אפשרויות נוספות כמו תקשורת קולית או תצוגת וידאו.
IRC
פרוטוקול (IRC (Internet Relay Chat הוא פרוטוקול אינטרנט לצ'אט. פרוטוקול זה תוכנן לתמוך ולתת שירותי שיחה למשתמשים רבים מאוד בו זמנית, בחדרים רבים, על פני שרתים רבים הפזורים ברחבי העולם. הפרוטוקול תומך בהעברת קבצים. שיטה זו מכונה DCC. אל השרתים מתחברים בעזרת תוכנות, הפופולרית בהן למערכת ההפעלה חלונות היא תוכנת mIRC.
ראו גם
צ'אט רולט
ICQ
מירק
קהילה מקוונת
כתיבת ערבית בצ'אט
צ'אטבוט
קישורים חיצוניים
קטגוריה:תרבות אינטרנט | 2024-05-05T17:11:27 |
תערו של אוקאם | ממוזער|200px|חלון עם ויטראז' המציג את דמותו של ויליאם איש אוקאם בכנסייה בסארי, הממלכה המאוחדת
תַער אוקאם (באנגלית: Occam's razor, בלטינית: novacula Occami) הוא עיקרון פילוסופי המיוחס לוויליאם איש אוקאם, נזיר פרנציסקני אנגלי בן המאה ה-14. על פי עיקרון זה, המנוסח לרוב בעזרת הצטטה "אין להרבות בישויות יותר מכפי הצורך" ("Entities must not be multiplied beyond necessity", ובלטינית: "Entia non sunt multiplicanda praeter necessitatem"), כשקיימים הסברים שונים לאותה תופעה יש להעדיף את הפשוט מביניהם, שבו המספר המועט ביותר של מושגים וחוקים (ועל כן, מכונה כלל זה גם בשמות "חוק החיסכון/התקמצנות", ובלטינית: lex parsimoniae).
תער אוקאם מהווה כלל מנחה והמלצה היוריסטית בעת חיפוש אחר הסבר לתופעות בתחומים שונים. מטרתו היא להדריך מדענים בנושא פיתוח היפותזות ומודלים, וכן לסייע להם בבחירה בין היפותזות שונות. הוא אינו חוק של תורת ההיגיון ואינו ניתן להוכחה לוגית; עם זאת, יש הרואים בו כלי עזר ממעלה ראשונה בדרך חשיבתם של מדענים לפיתוח תיאוריות.
העיקרון מהווה חלק מרכזי בתורתו הפילוסופית של ויליאם איש אוקאם, אולם הביטוי עצמו, "תער אוקאם", נטבע מאוחר יותר, כנראה בידי הלוגיקאי הסקוטי בן המאה ה-19 ויליאם המילטון . השימוש במילה "תער" משמש להדגשת חשיבותו של העיקרון לצורך סילוק ("גילוח") של הסברים מורכבים, שנדחים לטובת אלו שפשוטים מהם. השימוש במילה "תער" הוא גם במובן של להב סכין שחותך לכאן או לכאן, ומשמעותו שהכלל של אוקאם הוא "חד כתער" (Razor sharp).
ניסוחים שונים של הכלל
כיום מקובל להביע את הכלל המוכר כ"תערו של אוקאם" בעזרת המשפט "אין להרבות בישויות יותר מכפי הצורך" (בלטינית: "Entia non sunt multiplicanda praeter necessitatem"). ניסוח זה, שמקורו במאה ה-17, מציב את העיקרון כבסיס ל"אונטולוגיה פרסימונית", כלומר גישה פילוסופית הדוגלת בחיסכון במספר הישויות. ויליאם איש אוקאם עצמו נתן את הכלים למצוא את הישויות המינימליות הנדרשות:
ממוזער|שמאל|250px|תער אוקאם; כלי מופשט שנפטר מהסברים מיותרים
הרעיון המובא ב"תערו של אוקאם" קשור באופן הדוק לרעיונות של "פשטות", "אלגנטיות" ו"אסתטיקה", והוא מצא את מקומו במספר ביטויים לאורך הדורות:
(ניסוח מודרני)
(רבי סעדיה גאון))
(רבנו בחיי)
(רשב"א)
(תרגום מארמית: )
(אייזיק ניוטון)
(הרב חיים הלוי סולובייצ'יק).
(לאונרדו דה וינצ'י)
(הרב אברהם יצחק הכהן קוק)
השפעות על ויליאם איש אוקאם
ויליאם איש אוקאם ניסח את הכלל הנושא את שמו בהשפעת תורותיהם של שני פילוסופים ואנשי כנסייה שקדמו לו, תומאס אקווינס וג'ון דנס סקוטוס, בני המאה ה-13, שהביאו בכתביהם רעיונות לוגיים דומים. את שורשיו של העיקרון ניתן לאתר עוד בפילוסופיה של אריסטו, וראוי להזכיר גם את אבן אל-היית'ם, את רבי סעדיה גאון (רס"ג) ואת הרב משה בן מימון (רמב"ם). בחיבורו "ספר האמונות והדעות" השתמש רס"ג בעקרון החיסכון כדי להראות שאין צורך להניח ריבוי אלים משום שהנחת אל אחד מספיקה לצורך העיון הפילוסופי. לטענתו, מכיוון שמציאות העולם מכריחה סיבה שקדמה לה, אנו מסיקים שהיא נעשתה על ידי פועל שקדם לה. אך די בהנחה של פועל אחד וריבוי פועלים הוא מיותר:
"השכל לא החליט בעניין העושה אלא מפני שאי אפשר בלעדיו; והנה האחד הוא שלא ייתכן בלעדיו, אבל מה שיותר מכך – אפשר בלעדיו, ואין צורך אליו".
הרמב"ם משתמש בכלל זהה על מנת לטעון כי תאוריה אסטרונומית אחת עדיפה על רעותה ("מורה נבוכים", חלק ב פרק יא). בדומה לרס"ג, ויליאם איש אוקאם השתמש בעיקרון לצורך טיעונים תאולוגיים ומטאפיזיים, ואילו הרמב"ם, שקדם לו ב-150 שנה, השתמש בכלל לבחינת השערות (היפותזות) מדעיות.
הצדקות לתערו של אוקאם
במרבית המקרים בהם הטיעון מוצג, הוא מוצג ללא הסבר. הוגים שונים, בעיקר בימי הביניים, ביססו את העיקרון על טיעונים תאולוגיים, כמו ההנחה שהאל אינו בורא דברים שלא לצורך, וממילא ברא את העולם באופן החסכוני ביותר האפשרי. גם מבלי להידרש לתאולוגיה, עד המהפכה המדעית האמינו המדענים כי העולם פשוט, וכי תאוריות על טבעו של העולם צריכות לשקף פשטות זו. הצדקות אלו שייכו את התער לתחום המטאפיזיקה, כלומר הציבו אותו כהנחת יסוד אודות העולם. בעקבות המהפכה המדעית החלו המדענים לפתח תאוריות המראות את טבעו המורכב והחידתי של העולם. אז החלו הפילוסופים להצדיק את העיקרון במונחים אפיסטמולוגיים וקישרו אותו לדרך הפרקטית שבה מתורגם הידע בעת בניית תאוריות מדעיות. אף שכיום אלו הן ההצדקות המקובלות ל"תערו של אוקאם", עדיין יש כאלו הטוענים כי העיקרון נשען על מניעים מטאפיזיים נסתרים.
למרות דעות אלו, קיימת לתערו של אוקאם הצדקה מתמטית הסתברותית. כל תאוריה היא בעלת סיכוי להיות נכונה, וחיזוק התאוריה על ידי תצפיות מעלה את סיכוייה של תאוריה להיות נכונה. תורת ההסתברות מראה כי תאוריה מורכבת – כלומר, מכילה פרמטרים רבים – תחוזק לאט יותר על ידי תצפיות: כלומר, כל תצפית תחזק את התאוריה הפשוטה יותר משתחזק את התאוריה המורכבת. עבור בעיות ומודלים המוגדרים בצורה פורמלית ניתן לראות את התער בצורה מתמטית בעקרון Akaike . עבור תיאוריות מדעיות קשה לכמת את הקריטריון: לא ניתן, למשל, לדעת מה הסיכוי שתצפית היא שגויה, או לנסח בדיוק את הפרמטרים החופשיים של המודלים המושווים ואת השפעת התצפיות עליהן מבחינה סטטיסטית; עם זאת, ההסתברות בהחלט מצדיקה את תערו של אוקאם ככלל אצבע מדעי (preprint available as "Sharpening Occam's Razor on a Bayesian Strop")..
המדע ותערו של אוקאם
ממוזער|333x333px|אין צורך לטעון שעץ זה הופל על-ידי חייזרים שזעמו על פגיעה ברגשותיהם העמוקים עקב כך שבני האנוש בנו את מגדל פיזה ללא אישור טאבו מהם, ולפיכך "צופים פגיעה" מהם בסגנון תביעה בבית הדין הבין-גלקטי לצדק.והפער שנותר בנוגע לעץ? רוח.
"תערו של אוקאם" הוא כלי בסיסי בידי אלו המחפשים אחר הסברים לתופעות באמצעות השיטה המדעית. המדובר בטיעון היוריסטי הנובע מניסיון רב שנים של ניסוי וטעייה, ואינו נכון בהכרח, אלא משמש כקו מנחה, לרוב אחד מיני כמה, לבחירת ההיפותזה המועדפת במקרה שישנם כמה הסברים לאותה תופעה.
עד המאה ה-20 כלל זה התקבל באהדה מהסיבות הבאות:
רוב המדענים והפילוסופים היו משוכנעים בנכונותו.
האמונה שהטבע עצמו מבוסס על חוקי יסוד פשוטים ועל כן, ההיפותזות הפשוטות יותר קרובות יותר לאמת.
גם מבחינה מעשית, עדיף לבחור בהיפותזות פשוטות יותר כי הן קלות יותר להבנה ולישום מעשי.
במאה ה-20 הפילוסוף קרל פופר טען שיש לבחור בתאוריות הפשוטות יותר לא מסיבה מעשית, אסתטית או פרגמטית אלא מפני שתאוריות פשוטות קלות יותר להפרכה, דבר התואם את תורתו של אוקאם.
במאה ה-21 עם התהוות מדע הנתונים, נוצרה הצדקה נוספת לכלל התער של אוקאם, והיא הצורך לצמצם את הסיכון ל- over-fitting (התאמת-יתר שמתאפיינת במתאם סטטיסטי גבוה למדגם הלימוד יחד עם מיתאם נמוך למדגם המבחן, כלומר כשל בחיזוי שבא לאמת את ההשערה). מתמטית, ככל שמוסיפים ישויות או גורמים מסבירים, כך עולה הסיכון להתאמת-יתר, ובמצב הקיצוני שבו מספר הישויות שווה-גדול למספר תצפיות הלימוד, ניתן להוכיח כל דבר בלי קשר לאמיתותו. מדע הנתונים החדש מגביל בעקרון את השימוש בישויות מסבירות, כך שניתן לעשות שימוש בנסיבות הניתנות לביסוס על סמך נתונים חופשיים (unsupervised) וכן מידע-העל אודותם (meta-data).
השיטה המדעית מבוססת בראש ובראשונה על הסקת מסקנות מתצפיות, וכאן יש חשיבות גדולה לתערו של אוקאם. לדוגמה, אם לאחר סערה נבחין בעץ שנפל, הרי שנוכל להסיק בפשטות כי "הרוח הפילה את העץ". המדובר בהיפותזה הכוללת רק שני מרכיבים, ושניהם קיימים אל מול עינינו – הרוח בה חשנו, והעץ אותו אנו רואים. איננו צריכים ישויות נוספות כגון חוטבי עצים או פילים על מנת להסביר מדוע העץ נפל. על אחת כמה וכמה שההסבר "העץ נפל כתוצאה מפעולתם של חייזרים זועמים בגובה שלושה מטרים" לוקה בכך שהוא כולל לא רק את קיומה של הישות "חייזר", אלא גם את המסע הבין-גלקטי, ביולוגיה זרה המאפשרת לחייזרים להיות בגובה שלושה מטרים, טכנולוגיה המאפשרת להם לפעול בחופשיות באטמוספירת כדור הארץ, והתאמה מספקת בין הפסיכולוגיה שלהם ובין הפסיכולוגיה האנושית על מנת שהמונח "זועמים" יהיה בעל משמעות לגביהם.
תערו של אוקאם מוצא את מקומו גם בתהליך הבנייה של תאוריות מדעיות. בהקשר זה, טען אלברט איינשטיין כי "מטרתה העליונה של כל תאוריה מדעית היא הצגת האלמנטים הבסיסיים הנדרשים לצורך ביסוסה באופן פשוט ככל האפשר, מבלי לוותר על אף פיסת מידע שנרכשה באמצעות הניסיון". יש המנסחים זאת בביטוי "על תאוריות להיות פשוטות ככל האפשר, אבל לא פשוטות עוד יותר". הסיפא של המשפט הוא למעשה הסייג שמציבה השיטה המדעית על השימוש בתערו של אוקאם.
כיום ניתן למצוא את תערו של אוקאם במדע בתור כלל מנחה שמכוון לעבר חיפוש אחר המבנים והחוקים הבסיסיים. על פי כלל זה ניתן להסביר תורות ותאוריות שונות בעזרת מספר קטן של מושגים מדעיים פשוטים. כך למשל, ניתן להזכיר את החיפוש אחר יסודות כאבני בניין של מולקולות בכימיה, את החיפוש אחר חלקיקים יסודיים כאבני בניין של חלקיקים מורכבים בפיזיקה, את הניסיונות לבנות תאוריה מאוחדת גדולה שתאחד כל את כוחות היסוד, או את עבודתו המתמטית של רוברט לנגלנדס, הנקראת תוכנית לנגלנדס, שניסה לקשר בין מושגים בתורת המספרים ובין הצגות של חבורות מסוימות. על פי הכלל שמתווה תערו של אוקאם רצוי שמערכת ההנחות המדעיות תהיה מצומצמת ופשוטה ככל האפשר. כך למשל, מקובל להניח כי חוקי הטבע אינם משתנים בהתאם לזמן ולמיקום, כלומר מספיקה מערכת חוקים אחת לכל זמן ולכל מקום ביקום. הנחה זו גוררת בעקבותיה, על ידי שימוש במשפט נתר, את חוקי השימור המוכרים במדע (למשל חוק שימור האנרגיה). בנוסף, האינווריאנטיות (קביעות) של חוקי הטבע ניתנת לתיאור מתמטי גם באמצעות סימטריה, ועל כן השימוש במושג הסימטריה במדע הוא בעצם ביטוי לתערו של אוקאם.
ישנן מערכות שבהן הגישה האינטואיטיבית של הבנת המבנה בעזרת תערו של אוקאם אינה מצליחה לספק הסברים למכלול התופעות הנצפות. מערכות כאלו קרויות מערכות מורכבות, והן מתאפיינות בריבוי קשרים בין היחידות המרכיבות אותן. הסיבוכיות, שמאפיינת מערכות מורכבות, ושמתבטאת כמערך מסועף של קשרים מורכבים ויחסי תלות הדדית בין היחידות הבסיסיות, מנוגדת לתערו של אוקאם. למעשה, מערכות ביולוגיות רבות נוטות להיות מסועפות, והן עונות על ההגדרה של מערכת מורכבת.
העקרונות הפילוסופים של תערו של אוקאם באים לידי ביטוי בגישתה המדעית של הביולוגיה האבולוציונית המודרנית. הביולוגיה האבולוציונית מעלה השערות לגבי התפתחות אבולוציונית של מין, איבר או תכונה ומכריעה בין השערות אלו על פי עקרון החסכנות (פרסימוניה). על פי עיקרון זה תועדף ההשערה הפשוטה ביותר, זו שדורשת מספר נמוך ביותר של שינויים, שבהקשר זה הם בדרך כלל מוטציות. עיקרון זה הוא אחד מהעקרונות המנחים ביצירת עצים פילוגנטיים.
ראוי להזכיר עוד שני מובנים בהם שימש תערו של אוקאם תפקיד בהיסטוריה של המדע. האחד הוא תהליך שבו נזנחו תאוריות מדעיות כשהסתבר שהן עושות שימוש במושגים על טבעיים. לכך לא חסרות דוגמאות – איחוז כהסבר למחלות רוח, הספירות השמימיות שמונעות על ידי ישויות שמימיות בקוסמולוגיה הגאוצנטרית, ותאוריות רבות אחרות. השימוש השני נעשה במסגרת "תחרות בין תאוריות", כלומר העדפת תאוריה מעוטת מושגים לעומת תאוריה מרובת מושגים. אולם, הכרעה בין תאוריות בעזרת תערו של אוקאם בלבד איננה מקובלת, ול"מבחן הניסוי" ולהפרכה יש חשיבות מכרעת יותר.
הפילוסופיה ותערו של אוקאם
אף על פי שוויליאם איש אוקאם עצמו לא פקפק בקיומו של אלוהים, הרי שבשלב מאוחר יותר נעשה שימוש ב"תערו של אוקאם" על מנת לנסות להכריע בשאלה תאולוגית זו. נטען כי המדע יכול לספק הסברים להרבה מהתופעות הנצפות. הסברים אלו הם פשוטים ומובנים יותר משהסבר תופעות הטבע בהסברים מיסטיים או דתיים. לפי תערו של אוקאם, יש לבחור בהסבר הפשוט יותר, ומכאן נובע שאין להסיק את קיומו של אלוהים. מאידך, מאמינים טענו שההסברים התאולוגיים פשוטים ומובנים יותר ועל כן יש לבחור דווקא בהם, כך שקיום העולם מצביע על קיומו של בורא. בנוסף, יש טוענים כי השימוש ב"תערו של אוקאם" על-מנת להכריע בעניין זה לוקה בטעות, משום שלדעתם, עקרונות הפילוסופיה של המדע ("הגישה המדעית") אינם מתיישבים עם עקרונות התאולוגיה, ועל כן לא ניתן להשתמש ב"תערו של אוקאם" כדי להכריע בשאלות תאולוגיות, שאין טעם לדון בהם בכלים מדעיים.
להלן מספר דוגמאות נוספות:
הפילוסוף הווארד סלסאם טען כי המטריאליזם תואם יותר את עקרון "תערו של אוקאם" משהאידיאליזם, שכן זה האחרון נוקט במושגים כגון "אלוהים", "נפש" וכיוצא בזה, בעוד שהמטריאליזם אינו נזקק להם, ולפיכך הוא פשוט יותר מבחינה אונטולוגית. לעומתו, הפילוסוף מוריס קורנפורת' העיר כי הצדקה כזו של המטריאליזם על יסוד עקרונות אפריוריים היא כולה אנטי מטריאליסטית, וכן כי אם ממשיכים בקו מחשבה זה מסתבר כי הפילוסופיה החסכונית ביותר היא הסוליפסיזם (המנוגד למטריאליזם). בהקשר דומה, הפילוסוף ג'ורג' ברקלי טען כי ה"אידיאליזם", שלפיו ניתן להסביר את כל התופעות הטבעיות במונחים הקשורים בנפש האנושית, היא תאוריה עדיפה, שכן היא אינה נזקקת למושג "חומר" ולפיכך היא פשוטה יותר. הפילוסוף בן המאה ה-20 ז'אק סמארט, יצא כנגד אספקט מסוים בטיעון זה כשאמר כי הגישה המוניסטית, שלפיה ישנה אחדות בין הנפש והמוח, עדיפה על הגישה הדואלית, שלפיה מדובר בשני מונחים שונים.
ביקורת
"תערו של אוקאם" זכה במרוצת השנים, מאז יצירתו, לביקורות רבות מצד פילוסופים ומדענים.
עיוות השיקולים המדעיים
הביקורת העיקרית, המושמעת בדרכים רבות, על תערו של אוקאם היא שהוא מכניס שיקולים שאינם ממין העניין אל תוך המדע. המדע עוסק בחקר האמת, כפי שהיא ובחקר העולם כפי שהוא. הכנסת שיקולים התלויים בבני האדם ובתפיסה שלהם (פשטות וחסכונות) לתוך המדע היא בעייתית ועלולה לעוות את המדע. על פי ביקורת זו, כיוון שאין שום סיבה לחשוב שהאמת נמצאת דווקא בתאוריות הפשוטות יותר, וההיסטוריה של המדע רצופה במעברים מתיאורים פשוטים לתיאורים מורכבים ומסובכים יותר – אך גם נכונים יותר, יש להיזהר מלהכניס שיקולים הקשורים לפשטות ולחסכונות לתוך המדע. השיקולים היחידים שצריכים להילקח בחשבון הן אמת והתאמה לעולם. כל קריטריון נוסף יכול לעוות את התמונה.
תלות בזמן
לפי עקרון אוקאם יש לבחור בתאוריה הפשוטה ביותר מתוך התאוריות המסבירות נושא מסוים, אולם בחירה כזו מעוררת בעיה של תלות בזמן. "תאוריה פשוטה" פירושה פשוטה כעת, לפי המידע הנוכחי. ייתכן שבעתיד, בעקבות מידע נרכש נוסף, תאוריה אחרת תהפך לפשוטה יותר להבנה ולישום ואז נאלץ לבחור בה. מכאן נובע שתערו של אוקאם הוא כלל תלוי-זמן שאינו מאפשר העדפת חוקים אוניברסליים ו"נצחיים".
יחסיות וסובייקטיביות
עקרון אוקאם אומר שיש לבחור תאוריות פשוטות וחסכניות יותר. אך המושגים "חסכוני" ו"פשוט" הם מושגים יחסיים שאין להם הגדרה אוניברסלית מוחלטת. כשהגדרה זו חסרה גם חשיבותו של העיקרון פוחתת בהרבה. יש גם להזכיר שפשטות וחסכנות תלויות גם באישיותו, דעותיו הקדומות והאידאולוגיה של המדען ועל כן גם הבחירה של התאוריה הפשוטה יותר הופכת לתלויה בבוחר, כלומר לסובייקטיבית.
עמימות, מעמדם של מושגי הפשטות והחסכונות
מעבר לאפשרות של היותם מושגי הפשטות והחסכונות יחסיים וסובייקטיביים, ייתכן גם שמדובר במושגים עמומים שלא ניתן להציג עבורם הגדרה מדויקת או קריטריונים מדויקים. הבחירה בתאוריה הפשוטה והחסכונית יותר, איפוא, יכולה להיות משימה בעייתית מבחינת ההצדקה שלה.
לדוגמה, ספרות בינאריות הן אומנם מעטות יותר מספרות עשרוניות, ולכן השימוש בהן הוא פשוט מבחינת כמות הסימנים הדרושה, אך ברור מאליו כי חישובים מתמטיים מסוימים יהיו קשים יותר לביצוע בעזרתן. באופן דומה, במערכות הגיוניות שונות, בהן קיימות ישויות מעטות בלבד, נדרשות לעיתים פעולות חיבור רבות יותר, ודווקא ריבוי ישויות הוא זה המפשט את המודל הכולל המיוצג באמצעותן.
פתרון אפשרי לבעיה זו, לפחות לגבי מושג החסכונות, יכול להיות רדוקציה של מושג החסכונות למספר הישים שתאוריה מסוימת מתחייבת לקיומם. אולם, ספירה כזו יכולה להיות גם היא בעייתית שכן היא יכולה להיות תלויה מאוד בתיאור של התאוריה ובדרך הצגתהּ, וכן היא כרוכה בבעיות פילוסופיות רבות (ביניהן בעיית העצם וכמה מהבעיות הבסיסיות של האונטולוגיה). על מנת לספור את מספר הישים (Beings) בתאוריה יש להבין מה ראוי למעמד "יש" ומה לא. אם התאוריה מתחייבת, למשל, לקיומו של בן-אדם – כיצד יש לספור זאת? האם אחד, כיוון שישנו בן אדם אחד? או שמא יותר (כי התאוריה מתחייבת גם לקיומם של לב, ריאה, מוח ועוד ישים רבים שקיומם נובע מקיומו של בן אדם). כשמדובר בישים שאינם חומריים (כגון כוח, אנרגיה וכו') או במושגים מופשטים – הדבר נעשה בעייתי אף יותר. הספירה תלויה מאוד ברמת התיאור, ואילו רמת התיאור יכולה לסבול מבעיה של עמימות.
שמרנות
בחירת היפותזות לפי עקרון אוקאם יכולה גם להביא לשמרנות יתר. יש שיעדיפו תאוריה פשוטה יותר של אתמול על פני תאוריה מסובכת יותר של היום. דוגמה לכך היא שלא מעט מדענים העדיפו את התאוריה הפשוטה יותר של העברת מידע גנטי על ידי חלבונים בתוך התא על פני התאוריה המסובכת יותר של תפקיד ה-DNA בהעברת המידע הגנטי.
מעמדו של תערו של אוקאם ומגבלותיו
אין להתייחס לעקרון אוקאם ככלל או חוק אלא רק כהמלצה פרגמטית. אם נתייחס אליו ככלל, נבחר בעזרתו בתאוריה מסוימת על היותה פשוטה יותר. לפי קרל פופר, אם יום אחד נמצא תצפית שאינה תואמת תאוריה זו אזי תאוריה זו הופכת מיידית למופרכת ומבוטלת. אך, לפי אותו פופר, זה יפריך ויבטל מיידית גם את עקרון אוקאם שבעטיו בחרנו קודם בתאוריה המופרכת.
טעות שכיחה היא לטעון שתערו של אוקאם אמור לתת כלי לבחירה בין תאוריות אמיתיות ושקריות ולא כך הוא. התער עוזר לנו לבחור מתוך תאוריות אמיתיות שונות, את התאוריה הפשוטה יותר מבחינת הסבר, חסכנות ותוכן ולהשתמש בה להמשך הדרך המדעית. אך מה על שאר התאוריות, אלו שנדחו? הרי גם הן נכונות (לאותה עת)! מדוע בכלל לדחות תאוריות נכונות רק מפני שהן מורכבות ומסובכות יותר להבנה? רבים טוענים שתפקידו של מדען הוא לשלול ולדחות תאוריות שקריות ולא תאוריות מסובכות.
גלילאו גליליי לעג לתערו של אוקאם באומרו שיש לדחות את כל ספרי המדע ולבחור רק באותיות האלף-בית כי הרי בעזרתן אפשר להסביר כל דבר והן פשוטות יותר מספרי המדע.
בכל זאת, אין לשלול לחלוטין את העיקרון של אוקאם. הוא שימושי בתחומים כמו התחום הדידקטי – קל יותר להסביר וללמד תאוריות ומושגים בצורה פשוטה יותר משבדרך מסובכת. בחירה של תאוריה פשוטה יותר יכולה להביא גם להפחתת עלויות בישום התאוריה, לעומת אחת מסובכת יותר.
השימוש בתערו של אוקאם ברפואה
עיקרון מקובל ברפואה בת זמננו הוא עקרון החיסכון האבחנתי. עיקרון זה מנחה את הרופא, כי בעת מתן אבחנה לפגיעה או מחלה, עליו להסביר את כל הסימפטומים הנגלים לעין באמצעות סיבות מועטות ככל האפשר. גישה כללית זו אינה מדויקת במקרים רבים, למשל מקרים מורכבים שבהם החולה סובל מתסמונות מורכבות היכולות לכלול מספר רב מאוד של תסמינים. יש לזכור גם, שהרפואה אינה מדע מדויק ובתהליך האיבחון יש מקום רב לגורמים כמו אינטואיציה, רגשות ותחושות.
שימושים נוספים לעיקרון
לעקרון "תערו של אוקאם" שימושים רבים נוספים. העיקרון משמש כקו מנחה בתורת המידע בנוגע לאורך מינימלי של מסר (Minimum Message Length), להצדקת גישות שונות הקשורות לאבולוציה, ועוד.
אוקאם (OCCAM) היא גם שפת-על במחשבים שפותחה על ידי INMOS, ושתוכננה במיוחד כדי לבטא אלגוריתמים מקביליים ואת יישומם ברשת של מעבדים. היא בנויה על העיקרון המינימליסטי של אוקאם, כלומר נמנעת מכפילות של מנגנונים בשפה שלא לצורך.
תערו של אוקאם משמש אף את אנשי המודיעין כפי שמוזכר בספר "מלחמה סודית ביותר" מאת רג'ינלד ויקטור ג'ונס. ג'ונס היה ראש המודיעין המדעי הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה. בספר הוא מביא את תערו של אוקאם כעיקרון מרכזי להבנת תמונת המודיעין בכלל ומודיעין טכנולוגי בפרט. לדוגמה, היטלר הצהיר במהלך המלחמה שגרמניה תשתמש בנשק הקטלני שלה מול הבריטים, ועל ג'ונס הוטל לבחון איזה נשק חדש גרמניה פיתחה. הוא מצא כי בנאום המלא אמר היטלר שלבריטניה יש צי המהווה את מרכז הכוח שלה, וגם לגרמניה יש כלי מלחמה קטלני. כך הבין ג'ונס שעל פי ההסבר הפשוט ביותר היטלר מתכוון ללופטוואפה, חיל האוויר הגרמני, המהווה את מרכז הכוח שלו.
תיאור יפה של שימוש בתערו של אוקאם לפענוח תעלומת רצח ניתן למצוא בספרו של אומברטו אקו "שם הוורד", המתרחש במנזר בתקופתו של אוקאם, ובו הבלש הפיקטיבי "ויליאם מבסקרוויל" עושה שימוש בכלים הלוגיים שעמדו לרשות אנשי תקופתו על מנת להסיק מסקנות שונות. חקירתו של הבלש הספרותי בן המאה ה-19 שרלוק הולמס מתבצעת אף היא באופן דומה. בספרו "שקיעה" מביא אייזק אסימוב גרסה של אותו כלל פילוסופי וקורא לה "החרב של ת'רגולה" (Thargola's Sword); על פי כלל זה "עלינו להכות בחרב כל השערה שאיננה חיונית בהכרח".
שימוש מבודח בעיקרון זה נעשה בידי הבלש החוקר "שרלוק המלוק" בסדרת ספרים לילדים ואחר כך החבובות של סדרת הטלוויזיה "רחוב סומסום". לדוגמה, בספר "שרלוק המלוק ותעלומת הטווידלבאג הגדול, או: הבלגן בחצר", שרלוק המלוק מגלה שאריות עוגה, נרות, סוכריות, צלחות חד-פעמיות, וכובעי יום-הולדת חרוטיים מנייר, ומשער שמדובר במפלצת איומה, הזורקת חפצים אלו על חיפושיות הטווידלבאג בעת שהיא רודפת אחריהם. השערתו הולכת ומסתבכת, עם גילוי הממצאים, עד שהוא מגיע אל ביתה של כלת יום ההולדת, שלא יכולה לארח אותו בביתה, כי אורחיה הטווידלבאגים ברחו, ומפלצת איומה נמצאת בביתה.
ראו גם
תורת ההוויה
מטאפיזיקה
תורת ההכרה
פילוסופיה של המדע
התער של הנלון
קישורים חיצוניים
מהו תערו של אוקאם? (אנגלית)
הגדרה ב"מילון הספקן"
ויליאם איש אוקאם ותורתו ב אנציקלופדיה לפילוסופיה של אוניברסיטת סטנפורד
הערות שוליים
קטגוריה:מונחים בפילוסופיה
קטגוריה:פילוסופיה של המדע
קטגוריה:היסטוריה של המדע
קטגוריה:טיעונים לאי-קיום אלוהים
קטגוריה:סימטריה במדע
קטגוריה:ספקנות מדעית | 2024-08-24T09:21:05 |
אגנוזיה | ממוזער|אונות המח, ובחיצים המסלול הונטרלי והמסלול הדורסלי הראיתיים ותפקידהם
אגנוזיה (מיוונית: העדר ידע) - חוסר יכולת להכיר עצמים, קולות, ריחות או צורות, שאינו נובע מפגם כולל בחושים או בזיכרון.
צורות אגנוזיה
קיימות צורות שונות של אגנוזיה, להן שכיחות וגורמים שונים. מרביתן נגרמות בפגיעה במה שמכונה המסלול הגחוני ("Ventral stream"). זהו המסלול העצבי האמון על שיוך עצם למהותו בהתאם לגירוי החושי בו נתפס.
אגנוזיה אסוציאטיבית
הלוקה באגנוזיה אסוציאטיבית אינו מסוגל לזהות עצם על פי מראהו. למשל, משקפיים יתוארו על ידו כשני מעגלים אשר קו מחבר ביניהם. אם אותו אדם ייגע בעצם וייעזר בחוש המישוש שלו, הוא צפוי להצליח בזיהוי בנקל. הפגיעה במוח הגורמת לאגנוזיה אסוציאטיבית היא בדרך כלל באזורים משניים באונה האחורית (אוקסיפיטלית) של קליפת המוח).
אגנוזיה זו אינה מלווה בהפרעה נפשית או בפגיעה כלשהי באינטליגנציה.
אגנוזיית פרצופים (פרוסופואגנוזיה)
אגנוזיית הפרצופים, תת-סוג של האגנוזיה האסוציאטיבית, היא שכיחה יחסית ומתבטאת בהיעדר יכולת לזהות פרצופים, גם כאשר זיהוין של צורות אחרות תקין. אנשים הלוקים בבעיה זו ינסו לשמור תווי פנים בזיכרון על ידי שימוש ברמזים, כגון צלקות ושומות. בדרך כלל מלווה התסמונת באי נעימות רבה ובמצוקה בנסיבות חברתיות.
אגנוזיית מילים (אלקסיה)
האדם הלוקה באגנוזיית מילים, אף היא תת-סוג של האגנוזיה האסוציאטיבית, מתקשה מאוד להכיר מילים. יכולת הקריאה שלו פגומה מאוד, והוא צריך לעבור על אותיותיה של מילה תו אחרי תו ורק בסיום תהליך מייגע זה יוכל להרכיב את המילה בראשו.
אגנוזיות ספציפיות
במקרים שכיחים פחות מתקשה אדם להכיר עצמים השייכים לקבוצה מסוימת, למשל כלי בית. יש בתופעה זו כדי להראות שעצמים מקטגוריות שונות מאוחסנים במוח במקומות שונים.
אגנוזיות שמיעתית (Auditory agnosia)
חוסר יכולה לזהות את גורם הצליל, למרות שאין שום פגיעה באיברי השמיעה עצמה.
ראו גם
עיבוד מידע
קישורים חיצוניים
מהי אגנוזיה באתר כמוני
הערות שוליים
קטגוריה:תסמינים וסימנים הקשורים לקול ולדיבור
קטגוריה:פסיכולוגיה קוגניטיבית | 2024-08-22T16:03:33 |
לאנס ארמסטרונג | לאנס ארמסטרונג (באנגלית: Lance Armstrong; נולד ב-18 בספטמבר 1971) הוא רוכב אופני כביש אמריקאי מקצועי (פרש ב-2011). נחשב בעבר לאחד מגדולי רוכבי האופניים בכל הזמנים. נודע במיוחד מכיוון שהחלים מסרטן אשכים בשלב מתקדם, ולאחר מכן קבע שיא וניצח שבע פעמים רצופות בתחרות הטור דה פראנס בשנים 1999 עד 2005.
ב-24 באוגוסט 2012 החליטה הרשות האמריקנית למלחמה בסמים בספורט לשלול את תאריו מתאריך 1 באוגוסט 1998 ולהשעותו לצמיתות, אך דרשה את אישורם של ארגוני ספורט בינלאומיים אחרים לשם מתן תוקף לשלילה של תאריו. ארמסטרונג לא ערער על ההחלטה, שנבעה, כפי שטען באותה עת, מ"ציד מכשפות" נגדו. ב-22 באוקטובר 2012 הודיע האיגוד הבינלאומי לאופניים שהוא מקבל את מסקנות דו"ח הרשות האמריקנית למלחמה בסמים בספורט, ואישר את שלילת כל תאריו של ארמסטרונג, החל מ-1 באוגוסט 1998. ב-17 בינואר 2013 הודה ארמסטרונג בשימוש בסמים בכל שבע זכיותיו בטור דה פראנס.
שנותיו הראשונות
ארמסטרונג נולד בעיירה פלאנו שבמדינת טקסס שבארצות הברית בשם לאנס אדוורד גנדרסון. שמה של אמו הוא לינדה מוניהם ושם אביו הוא אדי גנדרסון. האב, גנדרסון, נטש את משפחתו כאשר היה לאנס בן שנתיים בלבד. זמן קצר לאחר מכן נישאה אימו לטרי קית' ארמסטרונג שב-1974 אימץ את לאנס הצעיר באופן רשמי ונתן לו את שם משפחתו. הדמות הבולטת בחינוכו של ארמסטרונג בשנות חייו הראשונות הייתה אימו. בבגרותו יטען ארמסטרונג כי אופייה הנחוש והעצמאי היה למקור ההשראה העיקרי שלו כילד.
קריירת הספורט של ארמסטרונג החלה בתחרויות טריאתלון. כישרונו של ארמסטרונג בלט במיוחד, וכבר בגיל 13 הוא החל לנצח במספר תחרויות לבוגרים. במהרה הפך למדורג מספר אחד בספורט בקרב קבוצת הגיל שלו. בגיל 16 הפך למתחרה טריאתלון מקצועי ועד גיל 19 זכה במספר תארים בתחרויות לאומיות. במהרה התברר כי כישרונו המיוחד של ארמסטרונג הוא כרוכב אופניים, במיוחד לאחר שניצח באליפות ארצות הברית במרוץ כביש לחובבים, והוא החליט להפנות את מירב מאמציו לעבר תחום זה. ב-1992 זכה ארמסטרונג לייצג את ארצות הברית באולימפיאדת ברצלונה והגיע למקום ה-14. בשנה זו פנה לקריירה מקצוענית ברכיבת אופניים במסגרת קבוצת מוטורולה.
בשנת 1993 זכה ארמסטרונג לפרסום עולמי כשהיה לרוכב הצעיר ביותר שזכה (מאז סיום מלחמת העולם השנייה) באחד השלבים בטור דה פראנס, ולרוכב הצעיר ביותר בהיסטוריה שניצח באליפות העולם במרוץ כביש. באותה שנה ניצח גם באליפות ארצות הברית. בשנים הבאות המשיך ארמסטרונג וזכה בהישגים נאים שהוכיחו כי מדובר ברוכב מבטיח במיוחד. ב-1995 ניצח במרוץ החד-יומי, קלאסיקה סן סבסטיאן (לאחר שבשנה הקודמת הגיע רק למקום השני), והיה בכך לרוכב האמריקאי הראשון שניצח במרוץ שהשתייך לסבב הגביע העולמי. באותה שנה ניצח במרוץ ה"טור דופונט", שהיה באותה תקופה מרוץ האופניים הגדול ביותר בארצות הברית. ארמסטרונג חזר על ניצחון זה ב-1996, והוסיף לכך גם זכייה במרוץ הקלאסי היוקרתי פלש ואלון באותה השנה. למרות הישגים אלה טען ארמסטרונג בשנים מאוחרות יותר כי הוא היה עצלן ומפונק באותה תקופה, ולא השקיע בספורט האופניים את מיטב יכולתו.
המאבק במחלת הסרטן
לאחר התחלה טובה של עונת 1996, החל ארמסטרונג לחוש חולשה. הוא פרש מהטור דה פראנס לאחר חמישה ימים. מעט לאחר אולימפיאדת אטלנטה בשנת 1996, שבה השיג תוצאות מאכזבות, בעת ששהה בביתו, הרגיש טשטוש בראייה, החל לסבול מכאבי ראש והבחין כי אחד מאשכיו נפוח. בהמשך אותו השבוע אובחן אצלו סרטן האשכים. בבדיקות מקיפות יותר התברר כי הסרטן שלח גרורות לבטנו, ריאותיו וראשו. מעט לפני כן, עזב ארמסטרונג את קבוצת מוטורולה האמריקאית וחתם על חוזה עם קבוצת "קופידיס" הצרפתית. ארמסטרונג שוחרר מסגל הקבוצה לאחר החלמתו מהמחלה, ולטענתו, גילתה כלפיו הקבוצה הצרפתית יחס משפיל.
מצבו הרפואי היה חמור כל כך, עד שנותח מיד למחרת האבחון. בפרק זמן זעום זה המשיך הסרטן להתפשט כך שרופאיו רצו שיתחיל טיפולים כימותרפיים כבר ביום המחרת. ארמסטרונג הקפיא זרע, כיוון שכבר עם גילוי הסרטן החלה להיפגם הפוריות שלו. ארמסטרונג עבר מספר ניתוחים להסרת גידולים מראשו (שהתגלו כנקרוטיים), הסרת אשך, וסדרה ארוכה וקשה של טיפולי כימותרפיה. הוא הקפיד לבחור בטיפולים שלא יפגעו בריאותיו, גם אם פירוש הדבר היה טיפולים קשים ומסוכנים יותר, והמשיך לרכוב על אופניו (וכשלא היה יכול לרכוב על אופניים רגילים התאמן באופני כושר) במשך כל תקופת הטיפולים. בספר שכתב לאחר מכן ("בחזרה לחיים - זה לא רק סיפור על אופניים", יצא בעברית בהוצאת "מטר") ארמסטרונג מתאר את הקשיים שהיו כרוכים בהתמודדות עם המחלה ועם ההחלטה להמשיך ולעסוק בספורט.
ההצלחה בטור דה פראנס
בפסקה זו נעשה שימוש במונחים השייכים למרוצי אופנים. להסברים על המושגים השונים ראו מרוץ אופני כביש-מונחים.
בשנת 1997, לאחר שהחלים מהסרטן, חיפש ארמסטרונג דרך לחזור לעיסוק מקצועני ברכיבה על אופניים. לאחר מספר דחיות מהקבוצות הנחשבות ביותר בארצות הברית, הסכימה קבוצת הרוכבים של שירות הדואר של ארצות הברית (U.S. Postal) לצרף אותו לשורותיה. הוא חזר לרכיבה בתחילת עונת 1998, והצליח להתמודד עם הקשיים שבחזרה על ידי יציאה למחנה אימונים. בספטמבר 1998 השתתף בטור הספרדי וואלטה אספניה וסיים במקום הרביעי בדירוג הכללי. הישג זה סימן שתי נקודות חשובות. הראשונה - ארמסטרונג חזר לשורה הראשונה של הרוכבים בעולם והשנייה - ארמסטרונג עבר לקבוצה שהתמחותה במרוצים ארוכים דוגמת הטור דה פראנס, וזאת, בניגוד להתמחות שלו, לפני מחלתו, במרוצים חד-יומיים או בקטעים בודדים בתוך מרוצי קטעים.
הטור של 1999
כבר בפרולוג (השלב הראשון במרוץ) הראה ארמסטרונג את כוונותיו כשניצח בשלב וגבר על יריביו העיקריים. בשלב מס' 2 אירעה נפילה בדבוקת הרוכבים. ארמסטרונג הצליח להימנע מהנפילה ההמונית, אך יריבו העיקרי אלכס צילה היה מעורב בנפילה וצבר בעקבות זאת פיגור של 6 דקות. ארמסטרונג חזר ללבוש את החולצה הצהובה (הפרס למוביל בדירוג הכללי) לאחר שניצח בשלב השמיני שהיה נגד השעון. בשלב התשיעי שהסתיים בפסגה בססטרייה שבאלפים האיטלקיים ניצח ארמסטרונג בצורה מרשימה ביותר במזג אוויר קשה ולמחרת, שמר על יתרונו בשלב שהסתיים באלפ ד'ואז. משם ועד הסיום בפריז הוכיח ארמסטרונג כי איש אינו יכול לשבור אותו וזכה גם בשלב נוסף, גם הוא נגד השעון. שני סיים צילה ושלישי פרננדו אסקרטין.
הטור של 2000
לפני מרוץ זה סומן יאן אולריך הגרמני, שזכה בטור דה פראנס ב-1997 ובסגנות בטור דה פראנס של 1998 (ונעדר מהמרוץ ב-1999), כמתחרהו העיקרי של ארמסטרונג. בשלב העשירי, שהיה השלב ההררי הראשון והסתיים בפסגת הוטאקאם שבפירנאים, נקט ארמסטרונג בטקטיקה הקבועה שלו: התקפה רצחנית בשלב ההרים הראשון שמסתיים בפסגה ויצירת פער על מתחריו העיקריים. ארמסטרונג הצליח ליצור פער של מעל ל-4 דקות מאולריך ועבר ללבוש את החולצה הצהובה. בשלב הררי נוסף שהיה באלפים נקלע ארמסטרונג למצוקה ופיגר אחרי מתחריו, אולם הצליח לשמור על פיגור קטן יחסית, לא איבד את ההובלה בדירוג הכללי, ועד לסיום בפריז נשארה חולצת המוביל על כתפיו. בשנה זו הסתפק ארמסטרונג בניצחון בשלב אחד בלבד לעומת ארבעה בשנה הקודמת. שני סיים אולריך ושלישי חוסבה בלוקי הספרדי.
הטור של 2001
שמאל|ממוזער|250px|בדרך לניצחון באלפ דואז'. התקפה בשלב ההררי הראשון הייתה חלק מהטקטיקה של לאנס ליצירת פער בינו לבין מתחריו העיקריים. (ראו פסקת טקטיקה בהמשך)
כיריבים המסוכנים סומנו לפני המרוץ שוב, אולריך ובלוקי. בשלב החמישי, שבו התקיים מרוץ קבוצתי נגד השעון, החליקו שני רוכבים מקבוצתו של ארמסטרונג על הכביש הרטוב. למרות הסיכון שבכך, החליטו ארמסטרונג והמנהל הספורטיבי של הקבוצה לחכות לשני הרוכבים, דבר שהביא בסיום השלב לפיגור של ארמסטרונג מול בלוקי. בשלב השמיני הסתבכו עוד יותר העניינים כשקבוצה של 14 רוכבים ניצלה יום גשום ופתחה פער של 35 דקות על שאר הרוכבים, כולל ארמסטרונג. ארמסטרונג החל לצמצם את הפער בקטעים הבאים. בשלב ההררי באלפ דואז', הוא תקף בהגיעו לתחתית ההר וניצח, לאחר שלאורך כל הקטע רכב לאט והעמיד פני חלש וסובל, וכך שמר על כוחותיו. כמו כן, הוא ניצח בשלב נוסף נגד השעון. בשלב ה-13 ניצח שוב בפסגה ועבר גם לראש הדרוג הכללי שבו החזיק עד הסיום. גם ב-2001 זכה ארמסטרונג בארבעה ניצחונות בקטעים מלבד הניצחון הכללי. שני סיים אולריך ושלישי בלוקי.
הטור של 2002
עם העדרו של אולריך מהמרוץ עקב פציעה בברכו, צפו פרשנים ניצחון קל יחסית לארמסטרונג. אף על פי שסיים רק במקום השני בקטע הראשון של המרוץ נגד השעון, הציפיות לניצחון קל לארמסטרונג התממשו כאשר ארמסטרונג יישם את הטקטיקה הקבועה שלו וניצח בשלב ההררי הראשון. ארמסטרונג ניצח בארבעה קטעים בודדים בנוסף לניצחון הכללי. שני סיים בלוקי ושלישי ריימונדאס רומשאס.
הטור של 2003
כל הפרשנים צפו שארמסטרונג ינצח בקלות במרוץ. אולריך חזר מפציעה ארוכה ולא הרשים לפני המרוץ. בשלב ההררי הראשון ארמסטרונג ניסה ליישם את הטקטיקה הרגילה שלו, אך הפעם לא הצליח לשבור את יריביו וסיים רק שלישי בשלב. באחת הירידות בשלב התשיעי רכבו ארמסטרונג ובלוקי זה לצד זה במהירות גבוהה בעיקול בדרך. הצמיג בגלגל האחורי של בלוקי התפוצץ והוא הוטח על הכביש ונפצע קשה. ארמסטרונג הצליח ברגע האחרון להימנע מהתנגשות עם בלוקי, ירד לשדה חרוש בשולי הכביש, אך הצליח להתעשת ולחזור לכביש ולמרוץ. בשלב ה-15 במצב שבו במרוצים הקודמים ארמסטרונג היה כבר עם פער גדול על יריביו, היה לו פער של 15 שניות בלבד מאולריך ו-18 שניות מווינוקורוב. ארמסטרונג הצליח לנצח בשלב זה שהסתיים בפסגה בפירנאים אף על פי שנפל מאופניו במהלך השלב. מכאן ועד הסיום הוא הצליח לשמור על היתרון הקטן שלו וסיים לפני אולריך ווינוקורוב.
הטור של 2004
לאחר התצוגה הלא משכנעת ב-2003 ציפו הפרשנים כי ארמסטרונג יתקשה להשיג ניצחון שישי ברציפות. גם הפעם טפח ארמסטרונג על פניהם והפגין עליונות על כל מתחריו, כשהוא מנצח בחמישה קטעים, ומוביל בחלקו האחרון של המרוץ בצורה משכנעת ביותר. לראשונה בהיסטוריה זכה רוכב אחד בשישה ניצחונות רצופים בטור דה פראנס. שני הגיע אנדראס קלודן ושלישי איוואן באסו.
הטור של 2005
באפריל 2005 הכריז ארמסטרונג כי הטור של 2005 יהיה האחרון בקריירה שלו וכי לאחריו יפרוש מרכיבת אופניים מקצועית. ארמסטרונג, שקבוצתו החליפה בראשית השנה מאמן ועברה מ"שירות הדואר של ארצות הברית" ל"ערוץ דיסקברי", המעיט במרוצי הכנה לטור דה פראנס אף יותר מבשנים קודמות וזאת, למרות הצהרותיו המוקדמות על כך שייטול חלק במרוצים הקלאסיים של האביב.
מתחריו של ארמסטרונג בטור זה היו אמורים להיות בעיקר אולריך ועמיתיו לקבוצת טי-מובייל (יורשת "טלקום"): אנדראס קלודן ואלכסנדר וינוקורוב. שלושתם כבר עלו על הפודיום בפריז (דירוג בין שלושת המובילים בסיום הטור), וכן איוואן באסו מקבוצת סי.אס.סי. השאפתנית ואיבן מאיו הספרדי.
כבר בפתיחת הטור אותת ארמסטרונג על כוונותיו, כאשר במרוץ הראשון נגד השעון הצליח לצבור פער של למעלה מדקה מאולריך, ואף חלף על–פניו לקראת סוף המרוץ. גם במרוץ הקבוצתי נגד השעון ניצחה קבוצת דיסקברי. שני ניצחונות אלו אפשרו לארמסטרונג לפתוח פער של דקה וחצי עד שלוש דקות וחצי על-פני יריביו העיקריים כבר בפתיחת המרוץ.
עם תחילת הקטעים ההרריים התברר שקבוצתו של ארמסטרונג, שבשנים עברו הייתה זו שדחפה לקצב מהיר בעליות בהרים ולהכנה ליצירת פער עבור ארמסטרונג, לא הגיעה לרמתן של הקבוצות שליוו את ארמסטרונג בטורים הקודמים. במספר מקרים הצליחה קבוצת טי-מובייל לבודד את ארמסטרונג והוא נשאר ללא תמיכה קבוצתית.
ארמסטרונג התמקד בתגובות להתקפות (ניסיונות בריחה מהדבוקה) של אולריך ובאסו בלבד והתעלם מההתקפות של קלודן ושל וינוקורוב שאף זכה בשלב הררי לאחר בריחה. למרות ניסיונות התקיפה של אולריך ובאסו שהיו רבים יותר מבשנים קודמות, לא נקלע ארמסטרונג, בשום שלב משלבי ההרים, לבעיה אמיתית ואף הגיב בהתקפות נגד שאפשרו לו פתיחת פערים קטנים משני מתחריו העיקריים תוך כדי הפגנת שליטה מלאה בכל סיטואציה שנוצרה תוך כדי המרוץ. עם זאת, לא הצליח ארמסטרונג לפרוץ לבדו, כדרכו בעבר, באף אחד משלבי ההרים. בשלבי ההרים הראשונים הרשים במיוחד אלחנדרו ולוורדה, הספרדי הצעיר אשר סיים שלישי בוואלטה אספניה של 2003, כאשר נצמד לארמסטרונג ולבאסו ובסיום השלב העשירי אף הצליח לנצח את ארמסטרונג.
מספר גורמים באו לעזרתם של ארמסטרונג וקבוצתו. דייוויד זבריסקי, מנצח השלב הראשון מסי.אס.סי, קבוצתו של באסו, נפל כמה מאות מטרים לפני קו הסיום במרוץ הקבוצתי, ויש הטוענים כי בכך גרם לסי.אס.סי לאבד את הניצחון בשלב לקבוצתו של ארמסטרונג. קבוצת טי-מובייל סבלה משתי תאונות אימונים תמוהות. בשתיהן נפגע קלות יאן אולריך, והאחרונה אף הובילה לפרישתו של אנדראס קלודן. טי-מובייל, כרגיל, סבלה גם מסכסוכים פנימיים בניגוד ללכידות הקבוצתית שהפגינה דיסקברי, שהייתה ממוקדת כרגיל בארמסטרונג ובמטרותיו. בנוסף, ולוורדה, שניצחונו המרשים על ארמסטרונג בשלב העשירי הוביל את זה להכריז עליו כ"עתידה של הרכיבה על אופניים", נאלץ לפרוש אף הוא אחרי השלב ה-13 בגלל פציעה. לראשונה זה מספר שנים, איבדה קבוצתו של ארמסטרונג רוכב במהלך הטור. היה זה מנואל בלטרן שנפצע באחד משלבי ההרים הראשונים וחסרונו פגע בתפקוד הקבוצה במיוחד בשלבי ההרים. כמו כן, השכיל יוהאן ברויינל, מנהלה הספורטיבי של קבוצת דיסקברי, להפוך את חולשתה היחסית של קבוצתו ליתרון, על ידי שינוי הטקטיקה ושליחת רוכבים לבריחות, דבר אשר הוביל לניצחונות של ג'ורג' הינקאפי ופאולו סבולדלי בשני קטעים הרריים.
אחרי פרישתו של ולוורדה, נותרו למעשה רק אולריך ובאסו כיריבים אמיתיים. התקפותיו של איבן באסו, שלא הסתפק כבשנת 2004 במקום השני, לא היו מסוגלות להכניע את ארמסטרונג והביאו לאיבוד זמן של אולריך בהרים. גם מתקפותיו של אולריך בפירנאים כשלו ובשלב מאוחר יותר במרוץ כוונו למעשה לצמצום הפער בינו ובין המטפס הדני המוכשר מיכאל רסמוסן שדורג עד השלב ה-19 במקום השלישי. בשלבי הסיום, במרוץ נגד השעון, זכה ארמסטרונג בניצחונו האישי היחיד בשלב בטור של 2005, תוך שהוא גובר על אולריך. בסיום המרוץ ב-24 ביולי בפריז הוכרז ארמסטרונג כמנצח בעוד שבאסו הצליח לשמור על המקום השני בדרוג הכללי ואולריך הצליח להשיג את המקום השלישי.
פרישה וחזרה לרכיבה
שמאל|ממוזער|200px|במדי קבוצת אסטנה
ב 24 ביולי 2005, ביום סיום הטור, הודיע ארמסטרונג כי הוא פורש וברצונו להשקיע יותר זמן במשפחתו ובקרן ארמסטרונג למלחמה בסרטן. במהלך פרישה זו השתתף במרתון ניו יורק והקים (ביחד עם ספורטאים נוספים כמוחמד עלי, אנדרי אגאסי ואלונזו מורנינג) קרן צדקה למעוטי יכולת.
ב-9 בספטמבר 2008, הכריז ארמסטרונג כי הוא חוזר להתחרות בסבב המקצועני ומטרתו המוצהרת היא זכייה בטור דה פראנס של 2009
"לאחר ששוחחתי עם ילדיי, עם משפחתי ועם חבריי הקרובים, החלטתי לחזור לרכיבה מקצועית על מנת לעורר מודעות עולמית לנטל הסרטן הגלובלי." אמר ארמסטרונג בריאיון לאתר שלו.
עוד דווח כי ארמסטרונג ימסור את תוצאות בדיקות הסמים שלו והן יפורסמו באינטרנט. וכי לא יקבל משכורת או בונוסים עבור תוצאות. ארמסטרונג הצטרף לקבוצת אסטנה בה היה חתום כבר הרוכב הספרדי, אלברטו קונטדור שניצח בטור דה פראנס של 2007. הימצאותם של שניים מהרוכבים הבכירים ביותר בדבוקה העולמית בקבוצה אחת יצרה ציפיות אצל אוהדי הענף למאבק פנים קבוצתי.
2009
בינואר 2009 השתתף ארמסטרונג בטור דאון אנדר באוסטרליה וסיים במקום ה-29. היה זה המרוץ המקצועני הראשון בו השתתף מאז שנת 2005. בפברואר הוא השתתף במרוץ השני שלו, הטור של קליפורניה, וסיים במקום השביעי.
במרץ 2009, במהלך מרוץ בקסטיליה ולאון שבספרד, שבר ארמסטרונג את עצם הבריח בתאונה ועבר ניתוח, והשתתפותו בג'ירו ד'איטליה, עליה הצהיר כבר בסוף 2008, הוטלה בספק. אף על פי כן, הוא חזר במהירות להתאמן, והודיע למארגני הג'ירו כי הוא יהיה כשיר לפתיחת המרוץ. כהכנה לג'ירו התחרה ארמסטרונג, יחד עם חברו לקבוצה לוי ליפהיימר, בטור של גילה במסגרת קבוצה שמומנה על ידי חנות האופניים שלו, וסיים במקום השני. בג'ירו הציג ארמסטרונג יכולת טובה, יחסית לרוכב שאך חזר מפציעה והחסיר ימי אימון ומרוצים רבים, וסיים במקום ה-12.
בשלבים הראשונים של הטור דה פראנס הציג ארמסטרונג כושר מצוין. בקטע השלישי, שהתנהל בדרום צרפת, ניצלה קבוצת "HTC קולומביה" את משטר הרוחות באזור ואת יכולתם הגבוהה של רוכביה ויצרה פיצול בדבוקה. חלק מקבוצת אסטנה, כולל ארמסטרונג, הצטרף לבורחים ואף סייע בהגדלת הפער וזאת אף על פי שחבר קבוצתם, אלברטו קונטדור, המועמד שנחשב בתחילת המרוץ כבעל הסיכוי הרב ביותר לנצח במרוץ, נשאר בחלקה האחורי של הדבוקה ואיבד בסוף הקטע 41 שניות לארמסטרונג שעבר למקום השלישי בדירוג הכללי. אירוע זה הביא את המתח הפנימי בקבוצת אסטנה לשיא חדש וניכר היה כי מנהלי הקבוצה ורוב הרוכבים בה פועלים בעדיפות ראשונה לטובת ארמסטרונג. בקטע הרביעי, שהיה שלב של מרוץ קבוצתי נגד השעון, ניצחה קבוצתו של ארמסטרונג והוא העפיל למקום השני, אך הודות לפער של 0.22 שניות נותרה חולצת המוביל בידיו של פביאן קנצ'לארה.
בקטע השביעי, שהסתיים בפסגה באנדורה, התהפך הגלגל. קונטדור תקף בסיום את כל יריביו, השיג פער של 21 שניות על ארמסטרונג וזה נדחק למקום השלישי בדרוג הכללי בפיגור של 2 שניות אחרי קונטדור. בקטע ה-15 שהתקיים באלפים, פיגר ארמסטרונג אחרי קונטדור (שניצח בקטע) ושאר הרוכבים הבכירים ונראה היה כי יקשה עליו מאוד לנצח במרוץ כולו. ארמסטרונג לא הצטיין בקטע ה-18, שהיה מרוץ אישי נגד השעון, וסיים במקום ה-16, אך הצליח בכל זאת לעלות למקום השלישי בדרוג הכללי כשהוא מפגר אחרי קונטדור ואנדי שלק. עד לסיום בפריז הצליח לשמור על מקומו וסיים שלישי בפיגור של 5:24 מחברו לקבוצת אסטנה שניצח, אלברטו קונטדור.
2010
עם שובו של אלכסנדר וינוקורוב לקבוצת אסטנה, אחרי עונש השעיה, הודיע ארמסטונג כי יחזור לטור בשנת 2010, בראשות קבוצה חדשה שהוא מקים, קבוצת רדיושק. יחד עם ארמסטרונג, עזבו מאסטנה לרדיושק גם יוהאן ברויינל המנהל הספורטיבי ורוב הרוכבים החזקים שהביאו עמם ארמסטרונג וברויינל לאסטנה, כולל פופוביץ', קלודן, ליפהיימר וזובלדיה.
ארמסטרונג מיעט להשתתף במרוצים שקדמו לטור דה פראנס. אף על פי שהיו ספקות לגבי יכולתו להתמודד בגיל 38 עם רוכבים צעירים ממנו, נחשב ארמסטרונג לאחד המועמדים הבולטים לניצחון לפני המרוץ, וזאת לאחר שסיים במקום השני בדירוג הכללי בטור של שווייץ, כשבועיים לפני הזינוק לטור דה פראנס. הוא פתח את המרוץ היטב כשסיים רביעי בפרולוג והקדים את קונטדור. בקטע השלישי, שהתנהל בתנאי מזג אוויר קשים בבלגיה, היה מעורב ארמסטרונג בנפילה המונית אך התאושש ממנה, אם כי סיים בפיגור קטן וקונטדור עבר אותו בדירוג הכללי. בקטע השמיני, שהיה הקטע הראשון באלפים, היה ארמסטרונג מעורב בשתי נפילות. הוא אמנם יצא מהן עם חבורות קלות בלבד, אך כשהוגבר הקצב החל לפגר, דבר שהביא את אסטנה, קבוצתו של קונטדור, לראש הדבוקה תוך שהיא מגבירה את הקצב כדי לנצל את חולשתו של ארמסטרונג. ארמסטרונג סיים 11:45 דקות לאחר מנצח הקטע, אנדי שלק ובכך בא הקץ לניסיונו לנצח במרוץ בפעם השמינית. בשארית המרוץ תפקד כרוכב מהשורה והיה אף מעורב בניסיון בריחה שהצליח בקטע ה-16 אולם הפסיד במירוץ הסיום של הבריחה (ניצח בקטע פייריק פדריגו). הוא סיים את המרוץ בפריז ודורג במקום ה-23 בפיגור של 39:20 דקות אחרי המנצח קונטדור.
ב-16 בפברואר 2011 הודיע לאנס אמסטרונג על פרישתו מרכיבה תחרותית.
האשמות בדבר שימוש בסמים
שמאל|ממוזער|לאנס ארמסטרונג
ארמסטרונג ניצב מול האשמות שהוא משתמש בסמים משפרי ביצועים, ובמיוחד ב-EPO, סם אסור בשימוש המעלה את רמת ההמטוקריט (ריכוז הכדוריות האדומות בדם) ובכך משפר במידה משמעותית את יכולתם של ספורטאים העוסקים בענפי ספורט סיבולתיים.
ארמסטרונג נטל EPO כחלק מהטיפול הרפואי שעבר בעת מחלתו, אך מאחר שהשפעת הסם נוטה להתפוגג במהירות, לא הייתה לו השפעה על ביצועיו שנים מאוחר יותר. כמו כן, בזמן הטור דה-פראנס בשנת 1999 נמצא קורטיקואיד בדמו, אך התאחדות האופניים הבינלאומית, ה-UCI קיבלה את טענתו כי הימצאות החומר נובעת משימוש במשחה במרשם לטיפול בשפשופים וכאבים הנובעים מישיבה ממושכת על אוכף האופניים.
ההאשמות נגד ארמסטרונג החלו נשמעות כאשר נודע ברבים כי לארמסטרונג קשר הדוק עם מאמן הספורט ד"ר מיקלה פרארי. נגד פרארי הוגשה בשנת 2001 תביעה לבית המשפט בבולוניה שבאיטליה, שהביאה להרשעתו של פרארי ב"תרמית ספורטיבית" וברשלנות פושעת ולהרשעת הרוקח מסימו גואנדליני שסיפק סמים אסורים לספורטאים לפי הוראותיו של פרארי. גואנדליני נדון לשנתיים מאסר בפועל. בחודש מאי 2006 זיכה בית הדין לערעורים את פרארי.
לפי עדותו של פליפה סימאוני, אחד משלושה רוכבים שהעידו נגד פרארי, הרופא לא רק סיפק את הסמים אלא גם מתכונים להימנעות מגילויים בדמו של הרוכב. כך, לדוגמה, טען סימאוני כי הורה לו ליטול אמנגל בבוקר הבדיקות ולהשתמש במוצר אחר בלילה שלפני כדי להוריד את רמות ההמטוקריט בדמו לרמות חוקיות.
גילוי הקשרים בין ארמסטרונג וקבוצת יו-אס-פוסטל לפרארי הוביל כמה מבקרים לטעון כי עצם קיום הקשר מהווה עדות לכך שארמסטרונג נוטל סמים בלתי חוקיים. בין המבקרים בלט גרג למונד, רוכב אמריקני שזכה שלוש פעמים בטור דה-פראנס בשנות השמונים. ביקורת חריפה הושמעה גם בעיתונות הצרפתית, בין השאר בלה מונד. ובעיתון הספורט "ל'אקיפ". זמן קצר לפני הטור דה-פראנס של 2004 יצא ספר בשם "L.A. Confidentiel : Les secrets de Lance Armstrong" פרי עטם של דייוויד וולש, כתב ספורט מכובד ב"סאנדיי טיימס," ופייר באלאסטה, כתב לשעבר ב"ל'אקיפ". בספר הובאו עדויות, כולן נסיבתיות, לשימוש בסמים על ידי ארמסטרונג. עורכי דינו של ארמסטרונג ניסו למנוע את הוצאת הספר ואחרי כישלונם כאן הגישו תביעת דיבה כנגד מחברי הספר והעיתון הצרפתי "ל'אקספרס" שפרסם קטעים מתוכו.
אחרי עדותו של סימאוני כינה אותו ארמסטרונג "שקרן כפייתי." סימאוני הודיע על כוונתו להגיש תביעה על הוצאת דיבה נגד ארמסטרונג. שלושה ימים לפני סיום הטור דה-פראנס ב-2004, כאשר ארמסטרונג כבר הבטיח למעשה את ניצחונו, ניסה סימאוני להצטרף לחבורה של שישה רוכבים שהחלה לברוח מן הדבוקה ("פלוטון", קבוצת הרוכבים העיקרית). ארמסטרונג סירב לאפשר לחבורה לברוח כל עוד סימאוני בתוכה. בסופו של דבר, ויתר סימאוני והחבורה ברחה בלעדיו.
אחרי תום המרוץ הצדיק ארמסטרונג את 'חיסול החשבונות' בטענה ש"סימאוני אינו רוכב שהדבוקה רוצה לראות בחבורת המובילים. כל מה שהוא רוצה זה להרוס את הרכיבה על אופניים, להרוס את הספורט שמשלם את משכורתו." לטענתו של ארמסטרונג, כאשר שב לדבוקה אחרי שמנע את בריחתו של סימאוני ברכו אותו רוכבים אחרים על פעולתו. אירוע זה מזכיר מקרה דומה שאירע לכריסטוף בסון בשנת 1999. הרוכב הצרפתי הצעיר העז לטעון כי אחרי שערוריית פסטינה בטור של 1998, בה נתפס מאגר סמים במגורי הקבוצה שהוביל להשעייתה, עולם הרכיבה עדיין אינו מוכן להתמודד עם בעיית הסמים. על אמירה זו נענש בסון בדחיקתו מחבורת החוד, מן המרוץ ובסופו של דבר מרכיבה מקצוענית על אופניים.
ב-23 באוגוסט 2005, פרסם העיתון הצרפתי "ל'אקיפ" תחקיר הטוען כי בדגימות שתן של ארמסטרונג, שנלקחו בזמן הטור דה פראנס של 1999, ואשר נבדקו שוב על ידי מעבדה צרפתית ב-2005, נתגלו עקבות של החומר EPO האסור בשימוש. עם זאת, ב-31 במאי 2006 קבע עורך דין הולנדי, אשר ניהל חקירה בעניין מטעם איגוד האופניים הבינלאומי (ה-UCI) כי יש לנקות את ארמסטרונג מכל החשדות נגדו ואף מתח ביקורת על פעולות הסוכנות העולמית נגד סמים בספורט (WADA), בראשות דיק פאונד, אשר יזמה את בדיקת הדגימות הישנות.
באפריל 2009 האשימה הסוכנות הצרפתית למלחמה בסמים (ALFD) את ארמסטרונג בכך שלא עמד בנוהלי בדיקות הסמים. ארמסטרונג סירב להיות בהשגחה מלאה לפני בדיקת סמים שנערכה לו, שהתבררה כנקייה. ה-ALFD חשדה כי ארמסטרונג חיבל בבדיקת הסמים בזמן שבו לא היה בהשגחה. בעקבות מקרה זה, ארמסטרונג עלול היה להיות מושעה מהשתתפות בטור דה פראנס של 2009. ארמסטרונג שלח מכתבים לסוכנות הצרפתית והסביר את מעשהו בפני התקשורת, ועל כן החליטה הסוכנות שלא להעניש את ארמסטרונג ולאפשר לו להשתתף בטור דה פראנס.
רוכב האופניים פלויד לאנדיס, שהיה עמיתו של ארמסטרונג בקבוצת הדואר האמריקאי והושעה מתחרויות עקב שימוש בחומרי אמרוץ, יצא במאי 2010 בהצהרה כי בקבוצת הדואר האמריקאי התקיים אמרוץ שיטתי בקנה מידה נרחב וכי לאנס ארמסטרונג היה בין הרוכבים שהשתמשו בחומרי אמרוץ. על רקע הצהרתו של לאנדיס נפתחו מספר חקירות, על ידי גופים בינלאומיים. החקירה מטעם הממשל הפדרלי האמריקאי שנפתחה בנושא, נסגרה ללא הגשת אישום לאחר כשנתיים, בפברואר 2012.
רוכב נוסף בקבוצתו של ארמסטרונג, טיילר המילטון, טען בתוכנית התחקירים האמריקנית "60 דקות" כי ראה את ארמסטרונג מזריק חומרי אמרוץ, וכי השתמש בהם כבר כאשר זכה בטור הראשון שלו. לפי "60 דקות", החקירה שהתנהלה בארצות הברית, ונועדה להכריע אם להעמיד את ארמסטרונג ואחרים לדין בגלל שימוש בסמים, כפתה על המילטון לתת עדות, וכפתה גם על עמיתו לקבוצה, ג'ורג' הינקאפי, שהיה שותף לכל זכיותיו של ארמסטרונג בטור, להעיד כי ראו את ארמסטרונג משתמש בסמי אמרוץ, בסטרואידים ובהזרקת דם מוקפא. המילטון העיד עוד כי ההדרכה במסגרת קבוצת הרוכבים של ארמסטרונג כללה הכשרה עקבית לשימוש בסמים באופן שלא ניתן יהיה לאתרם בבדיקות. המילטון העיד גם כי ארמסטרונג נתפס משתמש בסמי אמרוץ ב"טור של שווייץ" (אחד המרוצים החשובים בהכנה ל"טור דה פראנס"), סיפר על כך להמילטון ואמר כי "יטפל בכך".
ביוני 2012, האשימה הרשות לפיקוח על שימוש בסמים בספורט האמריקני את ארמסטרונג בשימוש בסמים, ועקב כך הוא הושעה מתחרויות רכיבה על אופניים. ב-24 באוגוסט 2012 הודיעה הרשות האמריקנית למלחמה בסמים בספורט שהיא שוללת מארמסטרונג את כל התארים שבהם זכה החל מ-1 באוגוסט 1998 ואוסרת עליו להשתתף בתחרויות. עם זאת, החלטה בעניין תאריו תוכל לקבל תוקף רק לאחר אישור איגוד האופניים הבינלאומי וארגונים נוספים כמו "ספורט אמאורי" (המנהל את טור דה פראנס) והוועד האולימפי הבינלאומי. ארמסטרונג הודיע בתגובה כי לא ימשיך במאבק המשפטי נגד האשמות אלו, וכינה את התביעה נגדו "ציד מכשפות". בתחילת אוקטובר 2012 העבירה הרשות האמריקנית למלחמה בסמים בספורט ל-UCI דו"ח בן 1,000 עמודים (מתוכו פורסם לציבור תקציר בן 200 עמודים) המפרט עדויות של רבים מחברי קבוצתו של ארמסטרונג לגבי סימום קבוצתי מאורגן שנעשה בהוראת ארמסטרונג ומנהלים אחרים בקבוצה, תוך העזרות בתוכניות סימום של ד"ר מיקלה פרארי. פרקליטיו של ארמסטרונג המשיכו לטעון כי אין בחומר זה מאומה, וכי מדובר בהמשך המסע של הרשות האמריקנית למלחמה בסמים בספורט כנגד ארמסטרונג. ב-22 באוקטובר 2012 הודיע ה-UCI כי הוא מקבל את עונש ההשעיה של USADA ואת ביטול שבעת ניצחונותיו של ארמסטרונג בטור דה פראנס.
ההתוודות
ב-14 בינואר 2013 כינס ארמסטרונג את עובדי "קרן ארמסטרונג למלחמה בסרטן", הודה והתנצל בפניהם על כך שהשתמש בחומרי אמרוץ במרוצי האופניים בהם נטל חלק. בריאיון לתוכניתה של אופרה וינפרי, ששודר ב-17 בינואר 2013, הודה לאנס ארמסטרונג בשימוש בחומרי אמרוץ בכל שבעת ניצחונותיו בטור דה פראנס. הוא התנצל ואמר שהוא אכזב אנשים רבים שהאמינו בו. הוא לא הודה בהאשמות הרשות האמריקנית למלחמה בסמים בספורט לפיהן הוא הדיח אחרים לשימוש בסמים, ואף ארגן רשת לחלוקת הסמים ולהסתרתם. הרשות אמריקאית למלחמה בסמים בספורט טענה בתגובה כי הוא ממשיך להפיץ שקרים, והתנצלותו אינה כנה.
בשנים שלאחר מכן שילם ארמסטרונג יותר מ-20 מיליון דולר פיצויים בגין תביעות מצד גורמים שונים. תביעות הפיצויים השונות הסתיימו עם הסכם פשרה שנחתם בשנת 2018 עם הממשל הפדרלי, על החזר של חמישה מיליון דולר, שהיו כספי החסות הממשלתיים שהושקעו בו ובקבוצת "יו.אס פוסטל" בטרם הודה בשימוש במשפרי הביצועים.
קרן ארמסטרונג למלחמה בסרטן
שמאל|ממוזער|150px|צמיד livestrong
הצלחתו של ארמסטרונג, לצד הכסף והפרסום הרב שהגיעו בעקבותיה, איפשרו לו לפעול רבות בתחום המאבק במחלת הסרטן. בשנת 1997, הקים ארמסטרונג את "קרן ארמסטרונג למלחמה בסרטן", גוף המתמקד בהגשת סיוע נפשי לקורבנות המחלה ומשפחותיהם. ארמסטרונג מגדיר כ"ניצוֹל" את מי שמתמודד או התמודד עם סרטן. הגדרה זו באה לבטא את ההרגשה של רבים שעברו את המחלה, וגם אם החלימו מבחינה גופנית, יישאו לעולם את הטראומה הנפשית הכרוכה בה. חוויה זו מוכרת לאנשים שהיו במצב של כמעט מוות גם מסיבות אחרות, לכן הגישה המיוחדת של ארמסטרונג יכולה להתאים גם למצבים אחרים. השאלה שאנשים במצב זה מתמודדים אתה היא, לדברי ארמסטרונג: "מהרגע שהבנת שאתה הולך לחיות, מה אתה עושה?" שאלה שלמרבה הפלא, די קשה להשיב עליה.
"קרן לאנס ארמסטרונג למלחמה בסרטן" שמה לה למטרה לסייע לניצולים בארבע דרכים: מידע, תמיכה, מוטיבציה ותקווה. באתר האינטרנט של הקרן ניתן למצוא מאגר מידע בנושאים אלו. סיסמת הקרן היא "איחוד הוא עוצמה, ידע הוא כוח וגישה היא הכל".
הקרן וחברת נייקי הוציאו את הצמיד LIVESTRONG שממנו נמכרו כ-80 מיליון יחידות והרווחים ממכירתו מיועדים למטרות הקרן, נכון ל-2012.
באוקטובר 2012 החליט ארמסטרונג לפרוש מכל פעילות בקרן עקב ההאשמות נגדו על שימוש בסמים. בהודעת העזיבה הוא אמר כי פעילותו בקרן עלולה בשלב זה לגרום לנזק תדמיתי לקרן, ולכן הוא עוזב אותה. בנובמבר 2012 הודיעה הקרן שהיא משנה את שמה לקרן "Live Strong".
טקטיקה
שמאל|ממוזער|250px|הטקטיקה של ארמסטרונג נשענה במידת מה על יכולתו במרוצים נגד השעון. ארמסטרונג ניצח 11 קטעים של מרוץ נגד השעון בטורים בהם השתתף
כיוון שהישגיו של ארמסטרונג נחשבו כבלתי נתפסים, התקשו רבים לקבל אותם כפשוטם. לבד מטענות על שימוש בסמים, שנשמעו גם במהלך שנותיו כרוכב פעיל, היו שטענו כי ארמסטרונג אינו משתווה לרוכבי עבר גדולים שזכו בסוגים שונים ומגוונים של מרוצים, כיוון שמיעט להשתתף במרוצים החד-יומיים הקלאסיים או במרוצים מפורסמים אחרים, ולמעשה כל המרוצים בהם השתתף במהלך עונות המרוצים, היו בגדר הכנה לטור דה פראנס. ארמסטרונג גם נמנע, בניגוד לרוכבים מובילים אחרים, מסיוע לקבוצתו בטורים אחרים, כך שרוכבים בולטים בקבוצתו, כמו רוברטו הראס ופאולו סבולדלי, נאלצו להתמודד ולנצח בוואלטה ובג'ירו עם עזרה יחסית מועטה מצד קבוצתם.
מאחורי הצלחתו של ארמסטרונג עמדה נכונותו להשקיע כל מאמץ שיידרש בהשגת המטרה שהציב לעצמו. נחישות זאת אפשרה לארמסטרונג לבנות מחדש את גופו אחרי הטיפולים הכימותרפיים הקשים שעבר ודחפה אותו להשקיע זמן רב יותר מכל רוכב אחר באימונים, לרבות אימונים מחוץ לעונה, בתנאי מזג אוויר קשים ובגובה רב. נתוניו הפיזיים הטבעיים והכושר הגופני יוצא הדופן של ארמסטרונג אפשרו לו לאמץ סגנון רכיבה מיוחד. הוא נהג לדווש בקאדנס גבוה בהילוך נמוך יחסית, דבר שלא היה מקובל לפני זמנו.
נקודה נוספת בנוסחת ההצלחה של ארמסטרונג היא שיתוף הפעולה שלו עם המנהל הספורטיבי הבלגי של קבוצת הדואר האמריקאי (ששינתה את שמה ל"דיסקברי צ'אנל" בטור של 2005) - יוהאן ברוינל, שנחשב כמנהל מצוין וטקטיקן ערמומי שיש לו חלק חשוב בהצלחת הקבוצה. לפני מחלתו, נחשב ארמסטרונג לרוכב משולל כל חוש טקטי, ואילו בשנים שלאחר המחלה הפגין ארמסטרונג, בדרך כלל, תבונה טקטית רבה. חלק מתבונה זאת ניתן לייחס להדרכתו של ברוינל וחלק לתהליך ההתבגרות הנפשית שעבר בעקבות מחלתו.
מרכיב חשוב נוסף בטקטיקה של ארמסטרונג הוא כושרו הגופני. לבו של לאנס גדול כמעט בשליש מלבו של זכר ממוצע. גופו של לאנס מסוגל לעבד חומצת חלב ולפנות אותה מהר מהגוף. ערכים ממוצעים של פינוי חומצת חלב אצל רוכבים נעים בין 10–20 מילימול לליטר. אצל ארמסטרונג הנתון הוא 6. כלומר, גופו מסוגל לעמוד במאמצים אנאירוביים זמן רב יותר ולהתמודד טוב יותר עם כאב. דופק המנוחה שלו הוא 34 פעימות בדקה, בהשוואה ל 60–70 פעימות עבור אדם בגילו.
מרכיבי הטקטיקה העיקריים של קבוצת רשות הדואר האמריקאי בזמנו של ארמסטרונג היו:
בחירת הרוכבים לקבוצה לטור דה פראנס התמקדה בפועלים שיוכלו לשרת בצורה מקסימלית את טקטיקת הקבוצה ובמטרה של זכייה בטור דה פראנס, תוך הזנחת כל הישג אפשרי אחר כגון: ניצחונות בקטעים יומיים וזכייה בחולצות השונות.
הכנת לוח תחרויות ואימונים לאותם רוכבים כך שיגיעו בשיא כושרם לחודש יולי ולמרוץ הטור דה פראנס, תוך הזנחה, לעיתים, של מרוצים נחשבים אחרים בעונה.
התמקדות בהישרדות בשבוע הראשון של המרוץ, בו הקטעים מישוריים לרוב ומתרחשות בהם תאונות ונפילות רבות אשר, לעיתים, חורצות את גורל המרוץ.
בשלב ההררי הראשון, בו קו הסיום נמצא על פסגה, ביצע תמיד ארמסטרונג התקפה מכריעה מספר קילומטרים לפני סיום השלב. התקפה זו הביאה לו בדרך כלל ניצחון בשלב וכמעט תמיד גם יתרון משמעותי על מתחריו העיקריים. התקפה מוצלחת זו גם יצרה יתרון פסיכולוגי של שליטה במרוץ ויכולת לרכוב בצורה טקטית בקטעים העוקבים.
כל זמן שהשיטה עבדה, לא הוציאה הקבוצה רוכבים לבריחות וכל רוכבי הקבוצה נשארו בדבוקה ותמכו במאמץ הקבוצתי של הובלת הדבוקה.
בקטעים ההרריים יצרה הקבוצה "רכבת קבוצתית" שתפקידה היה ליצור קצב מהיר ביותר, אשר ידלל מאוד את הדבוקה ויקשה על מתחרים פוטנציאלים לבצע התקפות על ארמסטרונג. בדרך כלל, עבד הרוכב שבקדמת הדבוקה במשך זמן ארוך, עד אשר התעייף ונשר ואז החליפו הרוכב הבא, לרוב, אחד אשר היה מוכשר יותר לרכוב בקטעים תלולים יותר. לאחר שהרוכב האחרון עייף, נהג ארמסטרונג לצאת להתקפה הסופית. אחרי הטור דה פראנס של שנת 2000, שכנע ארמסטרונג את רוברטו הראס, שנחשב כמטפס מעולה, להצטרף לקבוצתו ולהיות הרוכב האחרון אשר מוביל את ארמסטרונג אל התקפתו הסופית בהרים.
ארמסטרונג היה גם בעל כושר מנהיגות בלתי רגיל ובכך תרם ללכידות הקבוצתית ולהתעלותה גם במצבים משבריים.
חלק מהרוכבים הבולטים שרכבו יחד עם ארמסטרונג בניצחונותיו בטור דה פראנס הם:
טיילר המילטון
ג'ורג' הינקאפי
ויאצ'סלב יקימוב, שעזר רבות לארמסטרונג בהנהגת הקבוצה בזמן שלבי המירוץ, ושוכנע על ידיו לחזור לרכיבה מקצוענית לאחר שכבר פרש.
התמקדותו של ארמסטרונג במרוץ אחד בלבד מדי שנה, תרמה לשינוי מוחשי במפת הרכיבה על אופניים. בעיני רבים, ובמיוחד בעיני מתעניינים בספורט בארצות-הברית, נדחקו המרוצים הקלאסיים (כמו מילאנו – סן רמו או פריז–רובה) לשוליים, ואילו הטור דה פראנס, אף שהוא המרוץ החשוב ביותר, זכה לדגש מופרז, כשבתוכו הדגש הוא על רוכבים כוכבים, דבר הפוגע במידת מה בחלק גדול מהרוכבים בסבב המקצועני שהם מאיצים מצטיינים או מתבלטים במרוצי יום או טורים קטנים, ולהפחתת תשומת הלב המוענקת לשלל המרוצים המתקיימים מדי שנה.
חילוקי דעות קשים הרבה יותר ישנם ביחס למקומו בטבלה הדמיונית של רוכבי האופניים הגדולים ביותר. ישנה הסכמה כללית בין מומחים וחובבים כי קשה לראות את ארמסטרונג (או רוכב אופניים אחר) עומד על דרגה אחת עם אדי מרקס, שהישגיו נמצאים כנראה מעבר ליכולתו של רוכב אופניים כלשהו. עם זאת, לדעת רבים מקומו של ארמסטרונג בראש השורה השנייה, אחרי מרקס ולצד אלופים כמיגל אינדוראין וברנאר אינו.
חייו הפרטיים
שמאל|ממוזער|250px|ארמסטרונג הוא דמות מפורסמת מאוד בארצות הברית. בתמונה זו הוא נראה רוכב עם נשיא ארצות הברית לשעבר, ג'ורג' ווקר בוש, חובב אופניים ידוע, במהלך כהונתו.
לאנס קרוי על שמו של שחקן פוטבול אמריקאי מקבוצת דאלאס קאובויס בשם לאנס רנצל. אביו הביולוגי עזב את אמו כאשר לאנס היה בן שנתיים. בשנת 1974 נישאה אמו בשנית ולאנס אומץ על ידי טרי ארמסטרונג. לאנס מתאר בספרו כי טרי נהג להכותו במחבט. ארמסטרונג ניתק את קשריו עמו ולמעשה רק שמר את שמו. אמו של ארמסטרונג נישאה 4 פעמים.
ארמסטרונג פגש את קריסטין ריצ'רדס ביוני 1997 ונשא אותה במאי 1998. לזוג נולד בן וזוג תאומות. ההריונות יצאו לפועל הודות לכך שארמסטרונג הקפיא זרע טרם הניתוח והכימותרפיה והזוג עבר תהליכים ארוכים של טיפולי פוריות והפריה חוץ-גופית.
הזוג התגרש בשנת 2003. לבקשתו של ארמסטרונג הוטסו ילדיו למעמד הניצחון בטור של 2005 והשתתפו בטקס: בנו אחז בגביע המוענק ובנותיו, בשמלות צהובות, אחזו בזר הפרחים הצהוב ובקמע פוחלץ אריה המוגש למנצח.
לאחר גירושיו, החל ארמסטרונג לצאת עם הזמרת שריל קרואו. מערכת יחסים זו זכתה לסיקור נרחב בתקשורת והזוג אף הודיע על אירוסיו בספטמבר 2005. מאוחר יותר, בפברואר 2006 הודיע הזוג על פרידה. בדצמבר 2008 הודיע ארמסטרונג כי חברתו, אן הנסן, בהריון. היריון זה, שלא נוצר בהפריה חוץ גופית, הסתיים בלידת בנו מקס ביוני 2009. באוקטובר 2010 נולדה להנסן וארמסטרונג בת, אוליוויה מארי. הנסן וארמסטרונג נישאו באוגוסט 2022.
ארמסטרונג הוא אגנוסטי ולמרות זאת הוא נושא צלב על צווארו. בספרו הוא מתייחס לאמונתו: "אם אמנם קיים אלוהים בסוף חיי, קיוויתי שהוא לא יאמר "מעולם לא היית נוצרי, אז אתה לא תיכנס לגן העדן". אם כך, אני הייתי משיב, "אתה יודע מה? אתה צודק. בסדר"."
ארמסטרונג רמז בעבר כי ייתכן וירוץ למשרת מושל טקסס ויחסיו עם ג'ורג' ווקר בוש מוגדרים על ידיו כ"חברים". ארמסטרונג חובב גאדג'טים ותקשורת: הוא מנהל בלוג ומתראיין תדירות לאתר שלו ולאתר הקרן. הוא מעדכן תדירות את דף הטוויטר שלו. יותר מ-2,500,000 איש עוקבים אחרי דף זה.
ארמסטרונג כתב שלושה ספרים: "בחזרה לחיים", המתאר את המאבק בסרטן; "כל שנייה קובעת", המתאר גם הוא את המרוצים שלאחר הסרטן ואת הספר "comeback 2.0" המתאר את חזרתו לרכיבה לאחר פרישתו בשנת 2005. הספר טרם ראה אור בעברית.
ארמסטרונג מתגורר באוסטין, טקסס והוא הבעלים של חווה גדולה, גם היא בטקסס.
הישגים בולטים כמקצוען
1993- בקבוצת מוטורולה
ניצחון באליפות העולם 20px
הטור של אמריקה – מקום ראשון כללי
טור דה פראנס – ניצחון בשלב 8
טור דופונט – ניצחון בשלב אחד, מקום שני כללי
הטור של שוודיה – ניצחון בשלב אחד, מקום שלישי כללי
מרוץ Kmart במערב וירג'יניה – ניצחון בשני קטעים, מקום ראשון כללי
1994 – בקבוצת מוטורולה
טור דופונט – ניצחון בשלב אחד.
1995 – בקבוצת מוטורולה
טור דה פראנס – ניצחון בשלב 18
קלאסיקה סן סבסטיאן – ניצחון
פריז–ניס – ניצחון בשלב 5
טור דופונט – מקום ראשון כללי, ראשון בדירוג המטפסים, ניצחון בשלושה קטעים
קלאסיקה של מערב וירג'יניה – מקום ראשון כללי, ניצחון בשני קטעים
הטור של אמריקה – מקום ראשון כללי1996 – בקבוצת מוטורולה
טור דופונט – מקום ראשון כללי, ניצחון בחמישה קטעים.
לה פלש ואלון – ניצחון
1998 – בקבוצת רשות הדואר האמריקאי
הטור של לוקסמבורג – מקום ראשון כללי
וואלטה אספניה – רביעי בדירוג הכללי
1999 – קבוצת רשות הדואר האמריקאי
טור דה פראנס – מקום ראשון כללי. 20px
דופינה ליברה – ניצחון בקטע אחד. (פרולוג)
2000 – קבוצת רשות הדואר האמריקאי
מדליית ארד במשחקים האולימפיים בסידני, מקצה המרוץ נגד השעון
דופינה ליברה – ניצחון בשלב אחד (מרוץ נגד השעון).
טור דה פראנס – מקום ראשון כללי, ניצחון בשלב אחד. 20px
2001 – קבוצת רשות הדואר האמריקני
''
טור דה פראנס – מקום ראשון כללי, ניצחון בארבעה קטעים. 20px
הטור של שווייץ – מקום ראשון כללי, ניצחון בשני קטעים.2002 – קבוצת רשות הדואר האמריקאי
טור דה פראנס – מקום ראשון כללי. ניצחון בארבעה קטעים 20px
דופינה ליברה – מקום ראשון כללי, ניצחון בשלב אחד.
2003 – קבוצת רשות הדואר האמריקאי
טור דה פראנס – מקום ראשון כללי. ניצחון בשלב אחד, מרוץ קבוצתי נגד השעון 20px
דופינה ליברה – מקום ראשון כללי, ניצחון בשלב נגד השעון.
2004 – קבוצת רשות הדואר האמריקאי
טור דה פראנס – מקום ראשון כללי, ניצחון בחמישה קטעים. 20px
הטור של ג'ורג'יה – מקום ראשון כללי, ניצחון בשני קטעים
2005 – קבוצת דיסקברי
דופינה ליברה – ראשון בדרוג הנקודות.
טור דה פראנס – מקום ראשון כללי, ניצחון בשלב אחד. 20px
2009 – קבוצת מלו ג'וני
טור גילה-מקום שני כללי, ניצחון בשלב אחד.
2009 – קבוצת אסטנה
טור דה פראנס – מקום שלישי כללי
2010 – קבוצת רדיושק
הטור של שווייץ – מקום שני כללי
הטור של לוקסמבורג – מקום שלישי כללי
ההישגים המסומנים בקו הם תארים שנשללו מארמסטרונג בעקבות שימוש בסמים אסורים.
פרסים נוספים
בשנת 2002 הוכתר כספורטאי השנה של ספורטס אילוסטרייטד.
קיבל את פרס ESPY של ESPN בשנים 2003, 2004, 2005, ו 2006.
זכה בתואר ספורטאי השנה ובתואר קאמבק השנה בטקס פרסי לוריוס , אולם תארים אלו נשללו ממנו בהמשך.
לקריאה נוספת
לאנס ארמסטרונג, בחזרה לחיים: זה לא רק סיפור של אופניים, מאנגלית: הדס וייס, מטר, 2003.
לאנס ארמסטרונג, כל שנייה קובעת, מטר, 2004
דניאל קויל, מלחמתו של לאנס ארמסטרונג, מטר, 2006.
יוהאן ברוניל וביל סטריקלנד, אולי אפילו ננצח, מודן, 2011.
קישורים חיצוניים
אגודת לאנס ארמסטרונג
דיווח על מסיבת העיתונאים בה הכריז ארמסטרונג על מחלתו
מחווה מצולמת של הצלם גרהם ווטסון, לרגל פרישת ארמסטרונג, כוללת עשרות צילומים מכל שנות הקריירה
רשימת תארים והישגים
ריאיון עם לאנס ארמסטרונג מגזין וניטי פייר, ספטמבר 2008
קטגוריה:מנצחי קטעים בטור דה פראנס
הערות שוליים
קטגוריה:רוכבי אופניים: אלופי עולם
קטגוריה:רוכבי אופניים שהורשעו באימרוץ
קטגוריה:זוכי פרס ESPY: ספורטאי השנה
קטגוריה:זוכי פרס לוריוס: ספורטאי השנה
קטגוריה:זוכי פרס לוריוס: קאמבק השנה
קטגוריה:רוכבי אופניים באולימפיאדת סידני (2000)
קטגוריה:זוכי פרס נסיך אסטוריאס לספורט
קטגוריה:רוכבי אופניים אולימפיים אמריקאים
קטגוריה:ספורטאים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:רוכבי אופניים באולימפיאדת אטלנטה (1996)
קטגוריה:רוכבי אופניים באולימפיאדת ברצלונה (1992)
קטגוריה:אמריקאים שהופיעו ברשימת טיים 100
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1971 | 2024-10-04T16:46:12 |
דריל בם | ממוזער|דריל בם, 1983
דריל ג' בם (באנגלית: Daryl J. Bem; נולד ב-10 ביוני 1938) הוא פסיכולוג חברתי אמריקני, אשר מתמחה בחקר תפיסה עצמית ושינוי עמדות, כמו גם בחקר הפסיכולוגיה של הנטייה המינית ובפאראפסיכולוגיה. מלמד כיום באוניברסיטת קורנל כפרופסור אמריטוס.
תאוריית התפיסה העצמית
בסדרת מחקרים הצליח בם לבסס אלטרנטיבה לתאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי של לאון פסטינגר, על ידי פיתוחה של תאוריית התפיסה העצמית. לדעת בם, אדם מנסה להבין את מניעי עצמו כדרך שמנסה להבינם מתבונן מבחוץ. על כן עשייה יכולה לגרום לשינוי עמדה, שכן מהמעשה יסיק האדם על דעותיו.
חקר ראיית הנולד
בתחום הפאראפסיכולוגיה מייצג בם דעה שלפיה יש ממש בתופעות הנראות על טבעיות ואל למדע להתייחס אליהן בזלזול.
במחקר שפורסם בכתב העת JPSP בשנת 2011 הראה בם לאורך תשעה ניסויים כי אנשים מסוגלים לחוש את העתיד. יכולת זו היא יכולת Psi, מונח המתאר יכולת אשר אינה מוסברת באמצעים פיזיקליים או ביולוגיים. לדוגמה, באחד הניסויים הראה בם למשתתפים 48 מילים בזו אחר זו על גבי צג מחשב. לאחר הצגת המילים, התבקשו המשתתפים לכתוב את כל המילים שהם זוכרים שהוצגו. לאחר מכן נבחרו באקראי 24 מילים ממאגר 48 המילים שהוצגו לראשונה, מילים אלה הוצגו פעם נוספת למשתתפים. מניתוח סטטיסטי ערך בם נראה כי המילים שהמשתתפים זכרו נבחרו יותר באקראי, כאילו המשתתפים יכלו לראות את העתיד. נכון לשנת 2023, מחקר זה צוטט מעל 1400 פעמים והוביל לשיח רב בקהילת המחקר המדעית-פסיכולוגית, כמו גם למחקרים ולמטא-אנליזות אשר ניסו להפריך או לאשש את הממצאים אשר התגלו בו.
תחומי מחקר נוספים
בחקר הנטייה המינית, פיתח בם את תאוריית Exotic Becomes Erotic: לדעתו, אין למטען הביולוגי השפעה ישירה על הנטייה המינית, אלא על סגנון ההתנהגות המגדרי (למשל האם הילד ישחק במכוניות או ב"ברבי").
קישורים חיצוניים
מאמרים מאת דריל בם
הערות שוליים
קטגוריה:פסיכולוגים אמריקאים
קטגוריה:פסיכולוגים חברתיים אמריקאים
קטגוריה:בוגרי מכללת ריד
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת מישיגן
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קורנל
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1938 | 2024-08-26T09:02:04 |
דיסוננס קוגניטיבי | בפסיכולוגיה חברתית ובחקר העמדות, דיסוננס קוגניטיבי (או צְרִיר הַכָּרָנִי) הוא מצב שבו חשיבתו של האדם מתמודדת עם סתירה וקונפליקט. התאוריה טוענת כי אצל בני האדם טמון רצון חבוי שמטרתו לשמור על עקביות בין עמדותיהם ותפיסותיהם לבין התנהגותם בפועל.
תאוריות של עקביות
תאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי, שנהגתה על ידי לאון פסטינגר בשנות החמישים, טוענת כי שמירה על עקביות היא מניע מרכזי של האדם. אדם המאמין בעמדה מסוימת אך פועל בצורה המנוגדת לעמדה זו, יחוש תחושה בלתי נעימה של דיסוננס, מעין היעדר הרמוניה. תחושה זו תדרבן אותו לשנות את פועלו, או להתחיל להאמין בעמדה חדשה, כדי להקטין את הדיסוננס (הקונפליקט) בין העמדה להתנהגות. לחלופין, ידורבן האדם להתאים את התנהגותו לעמדה שבה הוא מחזיק. לדוגמה, חייל הנשלח למשימה שאינו מאמין בה יגבש מחדש את עמדתו, כך שהמשימה תיראה לו הכרחית וצודקת; או שיתחמק מהמשימה (או אפילו יחבל בה) על מנת להתאים את התנהגותו לעמדתו.
תאוריה מתחרה, של הפסיכולוג דריל בם, היא שהאדם מתבונן בהתנהגות של עצמו כצופה מהצד ומסיק ממנה על עמדותיו ודעותיו. לפי תאוריה זו, העמדות הולכות בעקבות המעשים. ההבדל בין התאוריות הוא, שלפי דריל בם אין צורך בעוררות ובתחושת אי נעימות כדי שעמדה תשתנה בשל הצורך בעקביות.
תימוכין אמפיריים
תאוריות אלו מסבירות מספר ממצאים מחקריים. כך, למשל, במחקרם הידוע של לאון פסטינגר וג'יימס קרלסמית': משתתף בניסוי משעמם שהסכים, תמורת סכום כסף פעוט, לומר לחבריו שהניסוי מעניין, אכן סבר באמת ובתמים שהניסוי היה מעניין. אך אם שולם לו סכום גדול כדי שיציג את הניסוי כמרתק בפני חבריו, דעתו הייתה שהניסוי דווקא משעמם. בממצא זה יש סתירה לביהביוריזם – דווקא כאשר הסכום גדול ואמור ליצור התניה חיובית, הניסוי נמצא כלא מעניין. ההסבר, לפי תאוריות הדיסוננס, הוא שנוצרת סתירה בין ראיית האדם את עצמו כאדם הגון לבין השקר שאמר. אם ניתן לאדם תשלום גדול תמורת הכזב, הוא משלים איתו, אך אם הסכום הוא קטן – עליו לשכנע את עצמו שהניסוי אכן היה מעניין.
לפי תאוריית התפיסה העצמית של בם, אין האדם יודע אם הניסוי מעניין או לא. אם הסכים, תמורת סכום פעוט, לומר לחברו שהניסוי מעניין – סימן שהניסוי באמת היה מעניין.
לשתי התאוריות נמצאו תימוכין אמפיריים, אך שתיהן אינן מסבירות ממצא מפתיע: התאמת העמדות להתנהגות קודמת מתקיימת אפילו אצל אנשים שאינם מודעים להתנהגות הקודמת, בשל אמנזיה או סיבה אחרת.
השלכות נוספות
לתאוריות הדיסוננס והתפיסה העצמית יש חשיבות ברורה בפסיכולוגיה של החינוך. מתן פרס גדול לילד או עונש כבד, כתמריץ לקידום ביצוע פעולה, יביא אותו להתניית הפעולה שעשה בשכר או בעונש, ולא במניע פנימי. לפיכך, ההתנהגות לא תופנם. בהתאם לתאוריות אלה, מוטב לקדם התנהגות באמצעות מחמאה ובאמצעות פרסים ועונשים מינוריים, כאלו שלא יפריעו לייחוס פנימי של ההתנהגות (לפי תאוריית התפיסה העצמית), או יעודדו דיסוננס שבסופו תופנם ההתנהגות (לפי תאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי).
ניבוי נוסף על פי תאוריית הדיסוננס הוא, שאחרי הכרעה בין שתי אפשרויות, תיראה האפשרות שנבחרה לבסוף כטובה ומוצלחת. ייווצר דיסוננס בין הידיעה על אפשרות הבחירה השנייה לבין עובדת אי בחירתה, ותוצאתו – שינוי עמדה לכיוון צידוד בדרך שננקטה בסופו של דבר.
לתאוריית הדיסוננס חשיבות גם בהסבר התנהגותן של כתות, כאשר נבואה שעליה הכריז מנהיגן – התבדתה. לעיתים קרובות, כאשר הלכידות בהן גבוהה ואמונתן חזקה, דווקא אז הן מתחילות ביתר עוז להפיץ את תורתן ועושות מאמץ גדול לגייס חברים נוספים. נראה שבמקרים אלו, הערעור הנגרם על ידי הסתירה בין המציאות למצופה גורם לתחושת דיסוננס. התוצאה היא צורך של האדם להוכיח או להפריך לעצמו את אמיתות האמונה שבה הוא אוחז, והדרך לעשות זאת היא באמצעות הצגת עמדותיו על מנת לבחון את תגובות סביבתו, בניסיון לקבל דחיה או הסכמה חברתית .
בדרך כלל הדבר יבוצע באמצעות שכנוע פעיל של אחרים (כך למשל, נתן העזתי החל לנסוע בין קהילות ישראל במטרה לשכנע בשבתאות רק אחרי התאסלמות שבתי צבי).
מרכיבים מגבירי דיסוננס קוגניטיבי
עוצמת הדיסוננס – ככל שעוצמת האמונות גדולה יותר, כך נוצר דיסוננס גדול יותר.
כאשר אנו נדרשים להשקיע יותר בדבר מסוים ולבסוף מסתבר שהדבר היה ללא הצדקה והתוצאה נשארה כמות שהיתה, הדיסוננס גובר.
ככל שהאיזון בין מרכיבי העמדה נמוך יותר, כך הדיסוננס גבוה יותר.
ראו גם
הצדקת המאמץ
דיסוננס לאחר קבלת ההחלטה
קישורים חיצוניים
דיסוננס קוגניטיבי, בלקסיקון הפסיכולוגי "בטיפולנט"
דן אריאלי אודות דיסוננס קוגניטיבי https://youtu.be/5LVLp5qVUnE?t=1697
הערות שוליים
קטגוריה:פסיכולוגיה חברתית | 2024-07-03T11:52:47 |
הנדסת מבנים | הנדסת מבנים (באנגלית: Structural Engineering) היא תת-תחום של מדעי ההנדסה העוסק בתכנון שלד וחוזקם של מבנים עד למצבים גבוליים של תפקוד (שירות והרס).
הנדסת מבנים נלמדת בפוקלטה להנדסה אזרחית.
תפקיד מהנדס המבנים
בתחום ההנדסה האזרחית, מהנדס המבנים נקרא גם קונסטרוקטור (Constructor) והוא המתכנן ההנדסי של הפרויקט (של שלד המבנה) מול האדריכל או מתכנן הערים ואזורים. הקונסטרקטור מיישם את הרעיון האדריכלי והופך את חזון האדריכל לבר קיימא. צוות התכנון של כל פרויקט הוא למעשה האדריכל ומהנדס המבנים, להם מתווספים בפרויקט כל שאר היועצים של הפרויקט (יועץ מיזוג אוויר, אינסטלציה, חשמל וכיוצא בזה). תפקידו של מתכנן השלד הוא לפתור הנדסית את יציבות המבנה ולייצר סכמה הנדסית פתורה ובטוחה, הן לכוחות אנכיים (גרביטציה, משקל עצמי, קבוע נוסף והן עומס שימושי על המבנה) לחשב את חוזק השלד (תכנון היסודות, האלמנטים הנושאים - עמודים וקירות, הרצפות הקורות והתקרות) של מבני מגורים, מבנים ציבוריים, גורדי שחקים, אולמות, גשרים, מבני תעשייה ואחסנה, ממגורות, מגדלי מים ועוד ולהוציא תוכניות עבודה לאתר הביצוע. על ידי התחשבות בחוזק המבנה המיועד, יציבותו, ביסוסו ועמידתו בהטרחות שונות כולל רוח ורעידות אדמה, שיקולי חיסכון במשקל, עלות ושיקולי ביצוע.
למתכנן השלד תפקיד משמעותי נוסף, בעיקר לאור תמ"א 38 ותהליכי ההתחדשות העירונית. תפקידו הוא עריכת סקרים ובדיקות קונסטרוקציה לצורך הגשת חוות דעת ויצירת תשתית מידע ראויה של המבנה הקיים (וסביבותיו), שתאפשר תכנון וביצוע פרויקטים חדשים שבחלקם מבוססים על מבנים קיימים.
תהליך תכנון פרויקטים מבניים כולל שלבים עיקריים אלו: מחקר, עיצוב ובדיקות.
תפקידיו השונים של הקונסטרוקטור נעים בין מתן אישורים הנדסיים וחוות דעת עבור פרויקטים פרטיים/ציבוריים, בהם בעלי השיפוץ הנדרשים להגיש את אישור הקונסטרוקטור לרשויות המונציפליים על מנת לאשר את השיפוצים. וכן גם שירותים שונים כמו בדיקות קונסטרוקציה בהן הקונסטרוקטור מגיע כדי לבחון את שלד המבנה ונתוניו ההנדסיים על מנת לבחון האם ניתן לבצע תוספות בנייה חדשות למבנה קיים ואם לא קיימים ליקויים הנדסיים מסכני חיים.
מהנדס המבנים הוא גורם בכיר בצוות התכנון תחת שרביטו של האדריכל כמו כן, מהנדסי הידרוטכניקה, מהנדס חשמל, מהנדסי תחבורה ומומחים בהנדסת הסביבה וכו.
על מהנדס המבנים מוטלת האחריות לבטיחותו, חוזקו ויציבותו של המבנה בעיקר.
במרבית הפרויקטים בבנייה האדריכל, הוא המתכנן הראשי ויועץ השלד מתעסק בתכנון הקונסטרוקציה מבחינה מעשית וטכנית.
ישנם מהנדסי מבנים החוקרים ומפתחים מערכות מבנים וחומרים חדישים (קשר הדוק עם הנדסת חומרים - חומרי בנייה מתקדמים). בישראל מתבצע מחקר זה גם במכון הלאומי לחקר הבנייה שממוקם בטכניון שבחיפה.
רכיבים מבניים
לצורכי ניתוח האלמנטים הבאים, ולבדוק אם הוא יכול לעמוד במאמצים שפועלים עליו. אם לא, להחליט אם לחזק אותו, או להחליט שאינו נושא את העומס ולבדוק את המבנה בלעדיו, ולהוסיף אותו כאלמנט אדריכלי - שאינו נושא מאמצים.
כיום חלק נרחב מהניתוח ההנדסי מתבצע על ידי תוכנות אלמנטים סופיים, שמשתמשות בסוגי הרכיבים הבאים לצורך ניתוח הבעיה.
רכיבים קוויים
רכיבים שמימד האורך שלהם גדול לפחות בסדר גודל (פי 10) משני הממדים האחרים (גובה ורוחב).
כבל - רכיב העומד במתיחה בלבד.
עמוד - רכיב לחיצה.
קורה - רכיב מתיחה־לחיצה וכפיפה.
רכיבים מישוריים
רכיבים שמימד אחד שלהם יותר קטן (עובי) בסדר גודל משני הממדים האחרים.
אלמנט רצף - קיר, רכיב שמקבל כוחות מתיחה־לחיצה בכיוונים אנכיים ואופקיים (ולא בעוביו).
יריעה - רכיב שמקבל כוחות מתיחה בלבד בכיוונים אנכיים ואופקיים.
פלטה - רצפה, רכיב שמקבל כוחות בניצב לפניו (אנכיים לו), ועומד בלחצי כפיפה עקב כך.
קליפה (שילוב של אלמנט רצף ופלטה) - משמש לתכנון רכיבים דקים מורכבים, כגון מעטפת של מטוס.
רכיבים מרחביים
רכיב תלת־ממדי - בעל נפח, אין התחייבות ליחסי הגדלים.
מסבך - רכיב מתיחה ולחיצה.
דוגמאות של מבנים
הנדסת מבנים בישראל
פרקטיקה
עבודת מהנדס המבנים בישראל מוסדרת בחוק האדריכלים והמהנדסים, התשי״ח (1958). מטרת החוק להבטיח שרק מהנדסים בעלי רישוי, ידע וניסיון מתאים יתכננו את שלד המבנה, עקב הסיכון לחיי אדם של תוצאות עבודתם. בבניה המודרנית עקב המורכבות, סמכות תכנון שלד המבנה באחריות מהנדס הבניין (מהנדס קונסטרוקציה - "קונסטרוקטור"), שבדרך כלל ממונה על ידי המזמין, בנוסף לכל היועצים השונים לפי תחומים. האדריכל כמתכנן הראשי של הפרויקט, מרכז ואחראי על תיאום היועצים ("סופרפוזיציה") הכולל את כל מקצועות תכנון הפרויקט.
לימודים
בכל המוסדות תואר הבוגר הוא ארבע שנתי - “מוסמך למדעים בהנדסה אזרחית – מבנים”” (באנגלית: Bachelor of Science (BSc) in Civil Engineering – Structures)
הטכניון – הפקולטה להנדסה אזרחית וסביבתית - היחידה להנדסת מבנים וניהול הבנייה – המסלול להנדסת מבנים.
אוניברסיטת בן-גוריון בנגב - הפקולטה למדעי ההנדסה – המחלקה להנדסת בניין.
אוניברסיטת אריאל – הפקולטה להנדסה - המחלקה להנדסה אזרחית – מסלול הנדסת מבנים.
המכללה האקדמית להנדסה סמי שמעון - המחלקה להנדסת בניין עם התמחות בהנדסת מבנים.
ראו גם
בנייה
תכנון ובנייה בישראל
תקנות התכנון והבנייה
מבנה מסוים סטטית
זיז - מבנה מסוים סטטית
קישורים חיצוניים
תהליך הבניה: אחריות יועצים, אדריכלות ובניה בישראל.
חוק המהנדסים והאדריכלים, התשי"ח-1958 - אתר משרד התעשייה, מסחר ותעסוקה (התמ״ס)
Earthquake Performance Evaluation Tool Online
אינג' יעקב שפר, הנדסת שימור בישראל: 1988-2013, אתר רשות העתיקות - מינהל שימור, 2013
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
בניין, הנדסת
בניין, הנדסת
קטגוריה:מקצועות הבנייה | 2024-10-01T01:52:33 |
אטמוספרה | REDIRECT אטמוספירה | 2004-07-25T17:42:38 |
מחלת רוח | הפניה הפרעה נפשית | 2008-11-11T06:45:34 |
קארל רוג'רס | קארל רוג'רס (באנגלית: Carl Rogers; 8 בינואר 1902 – 4 בפברואר 1987) היה פסיכולוג אמריקאי, מאבות הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה, ואבי שיטת הטיפול הממוקד בלקוח (Client-Centered Therapy).
רוג'רס סבר כי המניע האנושי העיקרי הוא השאיפה למימוש עצמי. לדעתו שורשן של בעיות נפשיות הוא באי הלימה בין "העצמי האידיאלי" וה"עצמי בפועל". חוסר התאמה זה בין הרצוי למצוי יכול להימנע באמצעות חינוך השם דגש על קבלה בלתי מותנית, היינו נכונות לקבל את תחושות האדם ורגשותיו כלגיטימיים.
לדעת רוג'רס, הפער בין מה שמותר לבין תחושת העצמי עלול להוביל להדחקה. בדומה לאבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, הדגיש רוג'רס את חסרונות ההדחקה. שלא כמוהו הוא סבר שהיא אינה בלתי נמנעת. בנוסף בולט הניגוד בין רוג'רס לפרויד בראייתו האופטימית של רוג'רס את הטבע האנושי.
לטענת רוג'רס, המטפל הקליני לא אמור להוות דמות סמכותנית או "מספקת פתרונות" אלא כזו שתספק תמיכה, חום ואמפתיה לכיוונים אליהם יחליט המטופל עצמו לפנות. ההקשבה צריכה לעמוד במרכז התהליך הטיפולי.
רוג'רס כיהן כראש אגודת הפסיכולוגים האמריקאית בשנת 1947.
במקביל לעבודתו בפסיכולוגיה, לרוג'רס נודעה חשיבות בתחום המחשבה החינוכית. את עיקרי הדברים ניתן למצוא בספרו "חופש ללמוד", שמבוסס על מאמרים והרצאות שנשא המחבר לאורך שנות השישים, ומבטא שילוב של חשיבה חינוכית פילוסופית עם גישתו הפסיכולוגית, הממוקדת בפרט.
לקריאה נוספת
רוג'רס, קארל. חופש ללמוד. עברית: יונה שטרנברג, ספרית פועלים, 1973
"חתירה אל העצמי (הפסיכותרפיה ההומניסטית של קרל רוג'רס)", ארנון לויתן, ד"ר, הוצאת אדוואנס 2016
קישורים חיצוניים
מבוא לפסיכולוגיה של קארל רוג'רס באתר טקסטולוגיה.
ביוגרפיה והתאוריה של קארל רוג'רס
הערות שוליים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת שיקגו
קטגוריה:פסיכולוגים אמריקאים
קטגוריה:חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:נשיאי האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה
קטגוריה:פסיכולוגים הומניסטים
קטגוריה:פסיכותרפיסטים אמריקאים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת קולומביה
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1902
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1987 | 2024-08-02T12:53:29 |
קרל רוג'רס | REDIRECT קארל רוג'רס | 2004-07-25T18:38:43 |
פרנק זאפה | פרנק וינסנט זאפה (Frank Vincent Zappa; 21 בדצמבר 1940 – 4 בדצמבר 1993) היה מלחין, גיטריסט וזמר אמריקאי. רבות מיצירותיו הן סאטירות פוליטיות נוקבות, מלאות בהומור שחור, עם דגש על הממסד והממשל האמריקני. על כך זכה לביקורות נוקבות מארגונים רבים ולמעמד שנוי במחלוקת.
זאפה היה מוזיקאי חלוצי אשר שילב בין סגנונות רבים, בהם בלוז, רוק, ג'אז ומוזיקה קלאסית ומודרנית. אף על פי שמעולם לא זכה להצלחה אדירה מבחינה כלכלית, זכו אלבומיו למעמד פולחני בקרב מעריציו הרבים, בהם אמנים ידועים כגון ג'ימי הנדריקס, הביטלס ובמיוחד ג'ון לנון, שטען שהאלבום "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band" הושפע בצורה משמעותית מיצירותיו של זאפה.
ביוגרפיה
ראשית חייו
זאפה נולד בבולטימור, מרילנד ב-21 בדצמבר 1940. אביו היה כימאי ומתמטיקאי, שעבד בתעשייה הצבאית, ובשל עבודתו נהגה המשפחה לנדוד לעיתים קרובות. בנוסף גרה משפחתו של זאפה בסמוך למפעלים שבהם עבד אביו שהכילו לרוב גז חרדל, שהשפיע על בריאותו של זאפה הצעיר, שסבל בילדותו מאסתמה, כאבי אוזניים ובעיות בסינוסים. בעקבות מצבו הבריאותי של זאפה עזבה המשפחה את מרילנד והחוף המזרחי ועברה לאזור קליפורניה.
זאפה התחיל להתעניין במוזיקה בסביבות גיל 12. הוא למד לתופף והתחיל לצבור אוסף תקליטוני R&B. העניין של זאפה במוזיקה קלאסית מודרנית התחיל לאחר שקרא במגזין על תקליט ובו מבחר יצירות של המלחין אדגר וארז; הכתבה תיארה את המוזיקה של וארז כ"ערבוביה מוזרה של תופים ורעשים לא נעימים אחרים". לאחר שחיפש במשך שנה הצליח זאפה להשיג עותק של התקליט, וכך החלה חיבתו לווארז ולמלחינים קלאסיים מודרניים אחרים כמו איגור סטרוינסקי ואנטון וברן. בנוסף למוזיקה קלאסית מודרנית נהג זאפה להאזין ללהקות דו-וופ, ג'אז מודרני ובלוז. לכבוד יום הולדתו ה-15 קיבל זאפה מתנה: שיחת חוץ לגיבורו אדגר וארז; אך וארז היה באירופה באותו הזמן, וזאפה שוחח עם אשתו של המלחין. מאוחר יותר הוא קיבל מכתב מווארז שמודה לו על התעניינותו ומזמין אותו לבוא לבקר אותו בניו יורק. פגישה ביניהם לא יצאה אל הפועל, אבל זאפה מסגר ותלה את המכתב שקיבל ושמר עליו עד יום מותו.
ממוזער|שמאל|תמונתו של זאפה בספר המחזור 1958
כאשר למד בבית ספר תיכון בלנקסטר (קליפורניה), פגש זאפה את דון ואן ולאייט (שמאוחר יותר אימץ את שם הבמה קפטן ביפהארט). הם הפכו לחברים קרובים בזכות עניין משותף בתקליטי R&B, והמשיכו להשפיע ולשתף פעולה מוזיקלית לאורך הקריירות שלהם. זאפה גם פיתח עניין בגיטרה, וב-1957 קיבל את הגיטרה הראשונה שלו. בתחילת דרכו השפיעו עליו בין היתר ג'וני "גיטר" ווטסון והאולינג וולף. העניין של זאפה בהלחנה ועיבוד גדל בשנות התיכון האחרונות שלו. בשנתו האחרונה הוא כתב ועיבד יצירות אוונגרדיות וניצח במסגרת תזמורת בית הספר.
בשנת 1959 עזב את הבית והתחיל ללמוד בקולג', שם פגש את קת'רין ג'יי "קיי" שרמן. הם התחתנו בדצמבר 1960, לאחר שנשר מהקולג' אחרי סמסטר אחד בלבד. במשך תקופה קצרה עבד במכירות מדלת אל דלת ובחברות פרסום, אך במהרה נטש עבודות אלו וניסה להתפרנס כמוזיקאי ומלחין. אחת העבודות הרווחיות שלו בתקופה זו הייתה הלחנת פסקול לשני סרטים דלי תקציב, The World's Greatest Sinner (1962) ו-Run Home Slow, שהוזמן על ידי אחד המורים לשעבר של זאפה מהתיכון (1965). בתקופה זו התקיימה גם הופעתו הטלוויזיונית הראשונה של זאפה, ב-1963, בתוכנית האירוח הפופולרית "המופע של סטיב אלן"; זאפה הופיע לבדו, כשכלי הנגינה שלו הוא אופניים הפוכים על גבם, מהם הוציא זאפה שלל צלילים תוך שימוש בגלגל ככלי הקשה ובכידון ככלי נשיפה, בין השאר.
באותה תקופה זאפה כתב והפיק שירים לאמנים מקומיים בשיתוף פעולה עם ריי קולינס (שהצטרף בהמשך ללהקתו של זאפה) והמפיק פול באף. בבעלותו של פול באף היה אולפן הקלטות אותו בנה בעצמו; ב-1964, לאחר התפרקות נישואיו של זאפה, עבר זאפה לעבוד באולפן הקלטות זה. הוא למד על הקלטה והתנסה במגוון מניפולציות על סרטי הקלטה ואובר-דאבינג. בהמשך אותה שנה קנה זאפה את האולפן מבאף ושינה את שמו ל"סטודיו Z". הסטודיו הוזמן להקלטות לעיתים רחוקות, וזאפה התפרנס בעיקר כגיטריסט בהרכב שהופיע בברים.
בשנת 1965 פנה לזאפה שוטר סמוי ממחלק המוסר בהצעה להקליט לו קלטת אודיו מינית למסיבת רווקים לכאורה. זאפה וידידתו זייפו הקלטה אירוטית, וכשהתכוון למסור את ההקלטה הוא נעצר והמשטרה פשטה על כל חומרי ההקלטה בסטודיו. זאפה הואשם ב"קשירת קשר לביצוע פורנוגרפיה". הוא נידון לשישה חודשי מאסר על תנאי, מתוכם 10 ימים בפועל. לאחר עשרה ימים בכלא הוא שוחרר, וגילה שהסטודיו מיועד להריסה. הוא הצליח לחלץ משם את חפציו ועבר ללוס אנג'לס.
סוף שנות ה-60 - תחילת הקריירה
לאחר שעבר ללוס אנג'לס הצטרף כגיטריסט בלהקת R&B מקומית. במהרה הפך לדומיננטי בלהקה ושכנע את חבריה לנגן חומר מקורי שלו במטרה להשיג חוזה הקלטות. הלהקה שינתה את שמה ל"האימהות" (The Mothers) ועוררה עניין בסצנת הרוק המחתרתי של לוס אנג'לס. בתחילת שנת 1966, ראה אותה בהופעה טום וילסון, מפיק מוזיקלי שעבד עם סיימון וגרפונקל ובוב דילן. וילסון החתים את הלהקה לחוזה הקלטות עם ורב רקורדס, שנודעה כחברת תקליטי ג'אז שניסתה לכוון לקהל רחב יחסית. החברה דרשה לשנות את שם הלהקה מפני שבסלנג השם הוא קיצור לקללה "Motherfucker". חברי הלהקה שינו את שמם ל"אימהות ההמצאה" (The Mothers of Invention).
ביחד עם וילסון כמפיק, הקליטה הלהקה בשנת 1966 את אלבום הבכורה !Freak Out, שהוא אלבום הרוק הכפול השני בהיסטוריה אחרי Blonde on Blonde של בוב דילן, שיצא מספר שבועות קודם לכן. סגנון האלבום היה עירוב של שירי רוק, דו-וופ, וקטעי סאונד-קולאז' אוונגרדיים (בעיקר הקטע הסוגר של האלבום, "Return of the Son of Monster Magnet", שאורכו 12 דקות). מילות השירים באלבום שיבחו נון-קונפרמיזם, זילזול ברשויות ושילבו אלמנטים דאדאיסטים.
לאחר יציאת האלבום פגש זאפה את אדלייד גייל סלואטמן. ב-1967 הם התחתנו ונשארו יחד עד סוף חייו של זאפה; נולדו להם ארבעה ילדים: מון-יוניט (שזכתה לפרודיה על שמה בסרט הראשון בסדרת "אוסטין פאוורס"), דוויזל, אהמט (על שם מייסד "אטלנטיק רקורדס", אהמט ארטגון) ודיווה.
בנובמבר 1966 הקליטו זאפה ולהקתו את האלבום השני, Absolutely Free. האלבום כלל יותר קטעים כליים שבוצעו על ידי חברי הלהקה והתמקד בשירים שהגדירו את סגנון ההלחנה של זאפה באמצעות החדרת שינויים פתאומיים וקצביים לשירים שנבנו מסגנונות שונים. הטקסטים באלבום נהיו ביקורתיים וסאטיריים יותר וביקרו את הצביעות והשמרנות של החברה האמריקנית. באותה שנה הוציא זאפה אלבום תחת שמו בשם Lumpy Gravy, אלבום אינסטרומנטלי ברובו אשר שילב סגנונות מגוונים כמו מוזיק קונקרט ומוזיקת גלישה.
במהלך שנת 1967 עבר זאפה ביחד עם אשתו ולהקתו לגור בניו יורק, לאחר שחתמו על חוזה הופעות במועדון הגאריק. ההופעות שלהם הפכו לשילוב של מופעי אלתורים המציגים את הכישורים האישיים של הלהקה, וגם ביצועים הדוקים למוזיקה של זאפה. במהלך אותה תקופה הקליטה הלהקה אלבום שנחשב לשיא של הלהקה בשנות ה-60 המאוחרות, We're Only in It for the Money, שיצא ב-1968. באלבום הופיעו כמה מעריכות האודיו וההפקות היצירתיות ביותר שנשמעו עד אז במוזיקת הפופ. בחלק מהשירים יש סאטירה אכזרית על תרבות ההיפים של שנות ה-60. עטיפת האלבום הייתה פרודיה על עטיפת האלבום של הביטלס, Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band.
זאפה ולהקתו הוציאו אלבום נוסף ב-1968 בשם Cruising with Ruben & the Jets. האלבום שונה לחלוטין מקודמו, כיאה לרוחו האקלקטית של זאפה, והוא מורכב משירי דו-וופ בלבד. בניו יורק, זאפה השתמש יותר בעריכת סרטי הקלטה ככלי לקומפוזיציה. דוגמה בולטת לכך היא באלבום הכפול Uncle Meat (1969), שבו הרצועה "King Kong" נערכה מהקלטות מאולפנים שונים ומהופעות חיות שונות.
במהלך שנת 1969 החליט פרנק זאפה לפרק את להקת "אימהות ההמצאה", בעיקר בגלל סיבות כלכליות: זאפה תמך בתשעת חברי הלהקה בעצמו מתמלוגי השירים, בין אם הם ניגנו ובין אם לא. עם זאת, חלק מחברי הלהקה המשיכו לנגן עם זאפה בשנים שלאחר מכן. הקלטות עם הלהקה שנותרו מתקופה זו נאספו לשני אלבומים שיצאו בשנת 1970: Weasels Ripped My Flesh ו-Burnt Weeny Sandwich.
לאחר שפירק את הלהקה, זאפה הוציא את אחד אלבומי הסולו המוערכים ביותר שלו, Hot Rats (1969). האלבום מציג לראשונה נגינה מרובה של זאפה בגיטרה, ואחת מיצירותיו הידועות של זאפה: "Peaches en Regalia". באלבום השתתפו נגני ג'אז, בלוז ו-R&B מפורסמים וגם קפטן ביפהארט בהופעת אורח (ששר ברצועה הלא-כליית היחידה באלבום, "Willie the Pimp").
שנות ה-70
ממוזער|ימין|זאפה בהופעה בפריז, 1970
בשנת 1970 הקים זאפה גרסה חדשה של להקת "האימהות" (ומאז ואילך הוא זנח את השימוש בתוספת "ההמצאה"). ההרכב החדש כלל את שני זמרי להקת "הצבים" הידועים בכינוי "פלו ואדי", ומספר נגנים נוספים. הלהקה החדשה הופיעה באלבום Chunga's Revenge (1970). ב-1971 זאפה הפיק וביים את הסרט "200 מוטלים" (), וחברי הלהקה הופיעו בסרט וניגנו בפסקול. בנוסף השתתפו בסרט זה גם התזמורת הפילהרמונית המלכותית, רינגו סטאר, תיאודור ביקל וקית' מון. הסרט עסק באופן רופף בחוויית החיים בדרכים כמוזיקאי רוק. לאחר יציאת הסרט, יצאה הלהקה למסעי הופעות, שהביאו להוצאת שני אלבומי הופעות חיות: Fillmore East - June 1971 (הופעה חיה בפילמור איסט) ו-Just Another Band From L.A.
בדצמבר 1971 קרו שני אסונות לפרנק זאפה. בעת הופעה בקזינו של העיר מונטרה בשווייץ, הציוד של הלהקה נהרס כאשר זיקוק שהוצת על ידי איש בקהל הצית אש ששרפה את הקזינו. המקרה הונצח בשירם של להקת דיפ פרפל "Smoke On The Water". לאחר שבוע של הפסקה, "האימהות" הופיעו בלונדון עם ציוד מושכר. במהלך ההדרן, איש מתוך הקהל דחף את זאפה מהבמה לתוך בור תזמורת בעל רצפת בטון. זאפה סבל משברים חמורים, פגיעת ראש ופציעות בגב, ברגל ובצוואר. הוא נאלץ להשתמש בכיסא גלגלים במשך תקופה ממושכת, והפסיק להופיע למשך יותר מחצי שנה. במהלך שנת 1972 הוציא זאפה שני אלבומי סולו ג'אזיים במקצת, Waka/Jawaka ו-The Grand Wazoo.
לאחר שחזר ללכת בכוחות עצמו, הרכיב זאפה גרסה חדשה ללהקת "האמהות", איתם הקליט בשנת 1973 שניים מאלבומיו המצליחים ביותר, Over-Nite Sensation ו-Apostrophe ('). האחרון הגיע למקום העשירי במצעד הבילבורד. בשנים 5–1974 המשיך זאפה להוציא אלבומים: Roxy & Elsewhere, One Size Fits All ו-Bongo Fury; האחרון הוא שיתוף פעולה עם ידידו הוותיק קפטן ביפהראט.
בשנת 1976 הסתיימה מערכת היחסים העסקית של זאפה עם מנהלו הוותיק הרב כהן. מכיוון שהיה מנוע מלהוציא את אלבומו החדש Zoot Allures בחברת התקליטים המשותפת שלו עם כהן, הוציא זאפה את האלבום ישירות דרך חברת וורנר מיוזיק גרופ. בשנת 1977 סיים זאפה לעבוד על פרויקט נוסף שלו, Läther, אלבום מרובע שהכיל את כל האספקטים של הסגנון המוזיקלי של זאפה - שירי רוק, יצירות תזמורתיות, קטעים אינסטרומנטליים מורכבים, ונגינת גיטרה מלאת דיסטורשן. וורנר סירבו להוציא את הפרויקט כאלבום מרובע; זאפה השיג חוזה עם חברה אחרת, אך וורנר מנעו את יציאת האלבום בטענה שיש להם זכויות על ההקלטות. בגלל התסבוכת המשפטית עם הרב כהן וורנר, נאלץ זאפה להימנע מהוצאת אלבומים בשנת 1977, והוא התרכז בעיקר בהופעות כמקור הכנסה.
בשנת 1978 הוציא זאפה את Zappa in New York, הכולל את הקטע הכלי "The Black Page", קטע הידוע במורכבותו הריתמית. בהמשך אותה שנה ובשנת 1979 יצאו שלושה אלבומים בשמו של זאפה, אך בניגוד להסכמתו, על ידי חברת וורנר: Studio Tan, Sleep Dirt ו-Orchestral Favorites. בהמשך שנת 1979 התביעות של זאפה הגיעו להכרעה משפטית, וזאפה הקים חברת תקליטים משלו בשם "זאפה רקורדס". במסגרתה הוא הוציא בשנת 1979 שניים מאלבומיו המפורסמים ביותר. הראשון היה Sheik Yerbouti, אלבום כפול שכלל שירים מפורסמים כגון "Dancin' Fool", "Bobby Brown" ו-"Jewish Princess". האחרון עורר את זעמה של "הליגה נגד השמצה", שניסתה למנוע את שידורו ברדיו בטענה שהוא אנטישמי. בנוסף יצא האלבום המשולש Joe's Garage, אופרת רוק סאטירית העוסקת בדיכוי חופש הביטוי והמוזיקה, בהשראה חלקית מהמהפכה האיראנית - יצירה שהפכה לבלתי חוקית באיראן
שנות ה-80
ממוזער|שמאל|זאפה בהופעה בבאפלו, ניו יורק 1980
אחרי שבילה את רוב שנת 1980 בסיבובי הופעות, הוציא זאפה בשנת 1981 את Tinsel Town Rebellion. באלבום משתתף לראשונה סטיב ואי, שהיה אז בן טיפוחיו של זאפה. באותה שנה הוציא זאפה אלבום כפול בשם You Are What You Is, אשר הוקלט ברובו באולפן הביתי שלו. האלבום כלל בעיקר שירי רוק סאטיריים המכוונים אל מתבגרים, ועסקו גם בתקשורת ובצביעות דתית ופוליטית (אז כבר היה זאפה אתאיסט מוצהר). באותה שנה הוציא זאפה אלבום שיצא בשלושה חלקים נפרדים, בשם Shut Up 'N Play Yer Guitar, שכלל בעיקר קטעים עם נגינת סולו של זאפה על גיטרה חשמלית.
בשנת 1982 הוציא זאפה את אלבומו Ship Arriving Too Late to Save a Drowning Witch, אשר כלל את הסינגל המצליח ביותר שלו (והיחיד שהגיע ל-40 הראשונים במצעד הבילבורד), "Valley Girl". השיר לועג לאופן הדיבור של נערות מעמק סן פרננדו, באמצעות חיקוי דיבורן על ידי בתו בת העשרה של זאפה, מון יוניט, שהשתתפה בשיר.
בשנת 1983 הוציא זאפה שני אלבומים שונים מבחינה סגנונית, המייצגים שני עולמות מוזיקליים שונים בהם עסק זאפה בשנות ה-80. הראשון היה The Man from Utopia, אלבום אקלקטי בעיקר בסגנון רוק. השני היה London Symphony Orchestra, Vol. 1, שהכיל יצירות תזמורתיות של זאפה בביצוע התזמורת הסימפונית של לונדון; החלק השני יצא מאוחר יותר, בשנת 1987.
בשנת 1984 המשיך להתעסק עם מוזיקה תזמורתית כאשר הוציא את אלבומו Boulez Conducts Zappa: The Perfect Stranger, אשר מכיל יצירות של זאפה בניצוחו של פייר בולז, ויצירות בביצוע סינקלוויר. סינקלוויר הוא סינתיסייזר דיגיטלי, סאמפלר ותחנת עבודה מוזיקלית אשר איפשר לזאפה לבצע יצירות מוזיקליות מורכבות וקשות לביצוע אנושי, ואשר שימש את זאפה ככלי להלחנה החל משנות ה-80 ואילך. באותה שנה הוציא זאפה אלבום קלאסי בשם Francesco Zappa, שהכיל יצירות של המלחין פרנצ'סקו זאפה מהמאה ה-18 (אין קשר משפחתי ידוע), בביצוע סינקלוויר.
במהלך אותה שנה הוציא זאפה אלבום משולש ושאפתני בשם Thing-Fish. האלבום הוא בסגנון הצגה מברודוויי אשר עוסק בתרחיש "מה אם" דיסטופי המערב פמיניזם, הומוסקסואליות, ייצור והפצה של וירוס האיידס, ופרויקט אאוגניקה המנוהל על ידי הממשל האמריקאי. באותה שנה הוציא זאפה את Them or Us, אלבום כפול של קטעי אולפן ומוזיקה חיה ערוכים יחד.
בסביבות שנת 1986 עסק זאפה בפרויקט של הוצאה מחודשת של כל אלבומיו משנות ה-60 ואילך בפורמט הדיגיטלי החדש, CD. באותה שנה הוציא זאפה את אלבומו Jazz from Hell, אשר זיכה אותו בפרס גראמי עבור "ביצוע הרוק האינסטרומנטלי הטוב ביותר". האלבום הוא ברובו יצירות אינסטרומנטליות אשר מבוצעות על ידי סינקלוויר.
סיבוב ההופעות האחרון בפורמט של להקת רוק-ג'אז של זאפה, היה בשנת 1988. ההופעות כללו הרכב של 12 נגנים ורפרטואר של מעל 100 שירים, ונוסף מספר גרסאות כיסוי לקטעים מפורסמים, כגון הבולרו של ראוול ו-"Stairway to Heaven" של לד זפלין. ההופעות הונצחו באלבומים Broadway the Hard Way (בעיקר חומר חדש עם דגש פוליטי), The Best Band You Never Heard in Your Life (שירים ישנים וגרסאות כיסוי) ו-Make a Jazz Noise Here (בעיקר קטעים כליים ואוונגרד).
שנות ה-90
רוב הפרויקטים של זאפה נעצרו אחרי שהוא אובחן כחולה בסרטן ערמונית סופני. הסרטן התפשט ללא ידיעתו במשך עשר שנים ונחשב בלתי ניתן להסרה. לאחר האבחון, הקדיש זאפה את רוב האנרגיה שלו לכתיבת יצירות תזמורתיות ויצירות לסינקלוויר. בשנת 1991 נבחר זאפה לאחד מתוך ארבעה מלחינים אשר יצירותיהם בוצעו בפסטיבל פרנקפורט ב-1992 (האחרים היו ג'ון קייג', קרלהיינץ שטוקהאוזן ואלכסנדר קנייפל). הרכב קאמרי גרמני בשם "אנסמבל מודרן" פנה לזאפה במטרה לבצע את יצירותיו בפסטיבל. בקונצרט הראשון שנערך ניצח זאפה על התזמורת במספר קטעים וקיבל תשואות למשך 20 דקות. זאפה לא יכול היה להיות נוכח בכל הקונצרטים האחרים שנערכו, מפאת מחלתו. אלו היו הופעותיו הפומביות האחרונות. קטעים מתוך הקונצרטים הללו הופיעו באלבומים The Yellow Shark שיצא ב-1993 (שהיה אלבומו האחרון שהוציא במהלך חייו), ו-Everything Is Healing Nicely שיצא לאחר מותו, בשנת 1999. לקראת מותו סיים זאפה יצירת סינקלוויר גדולה בשם Civilization, Phaze III שיצאה כאלבום לאחר מותו, בשנת 1994.
מותו
פרנק זאפה נפטר ב-4 בדצמבר 1993 בביתו, מסרטן הערמונית ממנו סבל, כשלצידו אשתו וילדיו. הוא נקבר למחרת בטקס פרטי בקבר לא מסומן בבית העלמין בווסטווד, לוס אנג'לס. ב-6 בדצמבר הודיעה משפחתו לציבור ש"המלחין פרנק זאפה עזב למסע ההופעות הסופי שלו קצת לפני 6 בערב ביום שבת".
סגנון מוזיקלי
כבר עם אלבומו הראשון "!Freak Out" ניתן לראות את ניצני הסאטירה של זאפה, כאשר למעט כמה יצירות, האלבום בנוי כולו משירי אהבה בנליים ברוח התקופה (אותם תיעב זאפה), כאשר כל שיר הוא בעצם פרודיה לסגנון זה. עם הזמן התאפיין זאפה בסאטירה חברתית כללית ומגוונת יותר, שהייתה תמיד חריגה ביחס לתקופה. זאפה השתמש בצלילים "משונים" יותר, שינויי קצב רבים ומפתיעים יותר ועשה שימוש בסגנונות מוזיקליים מגוונים יותר, כולל רית'ם אנד בלוז, מוזיקה אטונלית, מוזיקה מודרנית, רוק מתקדם, פופ, פיוז'ן, פאנק, מוזיקת בארים ועוד. לעיתים קרובות עשה זאת תוך עירוב מספר סגנונות, מלודיות ומקצבים שונים באותו שיר (השיר Brown Shoes Don't Make It הוא דוגמה קיצונית ביותר לכך). Absolutely Free הוא האלבום הראשון מתוך רבים, בהם יצר זאפה קולאז' מוזיקלי ורעיוני בין השירים ואף בתוכם. הוא החל להכניס ביצירותיו ציטוטים מיצירות קלאסיות (של סטרווינסקי, הולסט, בולז, וארז) ומיצירות אחרות (כמו השיר "לואי לואי" בביצוע Kingsmen, שירים של ה-Bee Gees ועוד). בהמשך הלחין יצירות מובנות יותר, בהן חלק מהשירים מאורגנים בטרילוגיות ("Duke of prunes", "Call any vegetable") או במבנים מורכבים יותר, כמו אופרת רוק ואף הלחין אלבומי קונספט (כמו Joe's Garage). עם הזמן הרחיב זאפה גם את אופי התזמור של הלחנתו ובכך הפכה המוזיקה שלו לצבעונית עוד יותר, וכללה כלי נגינה רבים, כמו כלי קשת, כלי נשיפה מעץ (woodwinds), כלי נשיפה ממתכת (Brass), כלי הקשה כרומטיים וקלידים מסוגים שונים. לקראת סוף הקריירה המוזיקלית שלו כתב זאפה יצירות לתזמורת שלמה, הידועה שבהן נקראת The Yellow Shark.
זאפה נודע בהופעות והצהרות פרובוקטיביות שנבעו מהשקפת עולם ביקורתית, אותה לא נרתע לבטא בהזדמנויות רבות. את רוב חיצי הביקורת שלו הפנה כלפי התרבות האמריקנית בה חי, על רבדיה השונים ותת-התרבויות שבה (תרבות ההיפים, תרבות הרוק, תרבות הצריכה ועוד). כך ניתן לראות למשל באלבום "Absolutely Free", אשר כבר בכותרתו, המזכירה הכרזות על פרסים ומבצעי מכירות ניתן לראות ביקורת על תרבות הצריכה האמריקנית. זאפה גם היה אחד הדוברים הבולטים בעד חופש הביטוי באמנות וכנגד כל סוגי הצנזורה.
לאורך הקריירה המוזיקלית שלו, ניגן זאפה עם מספר הרכבים שחלקו את השם "Mothers of Invention" בואריאציות שונות. זאפה הלחין, עיבד, הפיק, ניצח וניגן בגיטרה חשמלית. מגזין הרולינג סטון דירג אותו במקום ה-45 ברשימת "100 הגיטריסטים הטובים ביותר בכל הזמנים".פרנק זאפה השאיר אחריו אלבומים רבים (מעל 70 אלבומי אולפן) ומורשת - הן מוזיקלית והן תרבותית.
מוזיקאים שהושפעו מפרנק זאפה
כמעט כל האמנים שעימם עבד זאפה התפרסמו לאחר העבודה איתו ולא לפניה. יוצאי דופן יחידים הם הווארד קיילן ומארק וולמן, יוצאי להקת ה-Turtles שכינו את עצמם "פלו ואדי" והצטרפו לזאפה לתקופה קצרה שבין 1970 ל-1972, והכנר-קלידן אדי ג'ובסון, שליווה את זאפה בראשית שנות השמונים של המאה ה-20, אחרי שכבר הופיע עם הלהקות UK, ג'ת'רו טאל, רוקסי מיוזיק ואחרות.
בין האמנים שהקריירה שלהם זינקה לאחר עבודה עם זאפה ניתן למנות את קלידן הג'אז ג'ורג' דיוק, כנר הג'אז ז'אן לוק פונטי, המתופף לשעבר של ג'נסיס צ'סטר תומפסון, גיטריסט הרוק האינסטרומנטלי סטיב ואי, הזמר והיוצר דון ואן וליט ("קפטן ביפהארט"), והוויבראפוניסטית רות אנדרווד והמתופפים ויני קוליוטה וטרי בוזיו. הלהקה החובבנית השאגס זכתה להכרה עולמית לאחר שזאפה הודיע כי אלבומם הוא התקליט השלישי האהוב עליו בכל הזמנים.
הנצחתו
בשנת 1995 הוצב בווילנה בירת ליטא הפסל הראשון של פרנק זאפה, אשר פוסל בידי קונסטנטינאס בוגדנאס, שהתמחה קודם לכן בפיסול פרוטומות של לנין.
בספטמבר 2010 נחנך בבולטימור, עיר הולדתו של זאפה, רחוב על שמו, Frank Zappa Way. פסל דיוקן של זאפה הוצב ברחוב.
רשת מועדוני המוזיקה הישראלית "זאפה" נקראת על שמו.
דיסקוגרפיה
אלבומים שיצאו לאחר מותו
לקריאה נוספת
פרנק זאפה ופיטר אוקיוגרוסו. הספר האמיתי של פרנק זאפה. 1989
קישורים חיצוניים
סקירת רוב אלבומיו של פרנק זאפה
דיסקוגרפיה ווידאוגרפיה מלאה באתר תפוז
הערות שוליים
קטגוריה:מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:זמרים אמריקאים
קטגוריה:מלחינים אמריקאים
קטגוריה:מלחינים מן המאה ה-20
קטגוריה:גיטריסטים אמריקאים
קטגוריה:רב-נגנים
קטגוריה:זוכי פרס גראמי
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול
קטגוריה:אתאיסטים אמריקאים
קטגוריה:אמני וורנר רקורדס
קטגוריה:אמני אנג'ל רקורדס
קטגוריה:צנזורה באמנויות
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1940
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1993 | 2024-07-05T13:49:35 |
מבחן השלכה | מבחן השלכה הוא סוג של מבחן אישיות בפסיכולוגיה, שבו מוצג גירוי רב משמעי, שעל הנבחן להציג לו פירוש. ההנחה היא שהפירוש ישקף דבר מה על נותן הפירוש.
רוב מבחני ההשלכה מבוססים על הפסיכולוגיה הפסיכואנליטית. הם מורכבים מגירויים מעורפלים, המאפשרים לאדם מרחב תגובה גדול. הנחת היסוד במבחנים אלה גורסת כי רגשותיו של האדם, יצריו, עמדותיו, משאלותיו וצרכיו, מושלכים על הגירויים העמומים ותגובותיו הן לפיכך ביטוי לעולמו הפנימי והלא מודע.
קיימים סוגים שונים של מבחני אישיות השלכתיים הנבדלים ביניהם באופי הגירויים ובאופי התגובות. יש שמציגים לנבדק גירויים חזותיים עמומים יותר או פחות (כתם דיו או ציור), והוא מתבקש להגיב מילולית. דוגמה: מבחני רורשאך ו- TAT. יש המציגים לנבדק גירויים מילוליים (מילים או חלקי משפטים), ועליו להגיב מילולית. יש המציגים לנבדק גירוי מילולי, ועליו להגיב בציור, כמו מבחן ציור איש. בדרך כלל אפשר להעבירם לקבוצות מיוחדות עקב היותם, בחלקם, לא מילוליים. עם זאת, המעמד המדעי של שיטות אלה מוטל בספק מכיוון שהנתונים הפסיכומטריים שלהם אינם טובים דיים.
מבחנים פופולריים
מבחן רורשאך
שמאל|ממוזער|250px|הכרטיס הראשון מתוך עשרת כרטיסי כתמי הדיו של מבחן רורשאך
מציגים עשרה כתמי דיו, והנבחן אמור לתאר את מה שהוא רואה בהם. הניקוד שיינתן לו יתבסס על גודל הפריטים שבהם התמקד וצורתם, מידת התייחסותו לצבעים, תוכן הפירוש שלו ומידת השכיחות של פירוש זה בקרב אוכלוסיית הנבדקים.
הרמן רורשאך, שהיה מפתחו של המבחן, תיאר את שיטתו כבר בשנת 1921. הוא היה למעשה הראשון שהשתמש בכתמי דיו כדי לחקור את האישיות השלמה. מבחן זה מכיל 10 כרטיסים, שעל כל אחד מהם מודפס כתם דיו בעל סימטריה דו-צדדית. 5 מן הכתמים מודפסים בגוני אפור ושחור בלבד, 2 כוללים כתמים אדומים, וב–3 משולבים גוני פסטל אחדים. כל כרטיס מוצג לנבחן בנפרד ומבקשים ממנו לומר מה יכול הכתם לייצג. הבוחן רושם בקפדנות את כל התגובות לכל כרטיס, וכן את זמן התגובה, כיצד מחזיק הנבדק את הכרטיסים, הערות ספונטניות, תגובות רגשיות והתנהגות אחרת. במהלך התחקיר ניתנת לנבדקים הזדמנות להסביר ולהבהיר את תגובותיהם.
פירוש המבחן מתבסס על שלוש קטגוריות נקידה: מיקום, מגדירים ותוכן (location, determinants, content). מיקום פירושו אותו חלק של הכתם שאליו מייחס הנבדק כל תגובה. האם הוא משתמש בכתם כולו, בפרט שכיח, בפרט יוצא דופן, בחלל לבן, או בצירוף כלשהו של שטחים אלה. המגדירים של התגובה כוללים צורה, צבע, צללים ו"תנועה". הטיפול בתוכן שונה בכל שיטת ניקוד, אולם השכיחה והמרכזית היא דמויות אנושיות, פרטים אנושיים, דמויות ופרטים של בעלי חיים ותרשימים אנטומיים. יש החולקים על שיטה זו ויש המצדדים בה. במרוצת השנים שופרו תהליכי המדידה וכן תוקפו לתחומים ספציפיים, בהם נמצא תימוכין מעשי לתוצאות. לדוגמה: ספר שכתבו גודפריד, סטריקר וויינר בשנת 1971, פיתוח שיטתו של רורשאך על ידי ג'ון אקסנר ב-1981 ועוד.
במבחנים אלה נעשים שימוש במיונים ליחידות מיוחדות בצבא ובמשרד הביטחון ועוד. את מבחן הרורשאך מוסמכים להעביר רק פסיכולוגים קליניים.
מבחן כתמי הדיו של הולצמן
שיטה נוספת של מבחן השלכה להערכת מאפייני אישיות באמצעות כתמי דיו, היא שיטת כתמי הדיו של הולצמן (Holtzman Inkblot Technique ,HIT). זהו מבחן הדומה במהותו למבחן רורשאך, ונוצר במטרה להתגבר על חלק מהמגבלות של מבחן זה.
המבחן פותח על ידי ויין הולצמן והוצג לראשונה ב-1961. הוא כולל שתי סדרות של 45 כרטיסי כתמי דיו בכל אחת, שמוצגים לנבדק, והנבדק מתבקש להגיד כמו מה זה נראה לו. הנבדק יכול לתת תגובה אחת בלבד לכל כרטיס. מתן הציונים (ציינון) והפירוש של תגובות הנבדק, נעשה על פי 22 מדדים, ביניהם זמן התגובה, תוכן התגובה, מיקום הגירוי בכרטיס, צבע, תנועה, אינטגרציה, חרדה, איזון ועוד.
יתרונותיו של מבחן הולצמן על פני מבחן רורשאך, הם בין השאר בהגבלת כמות התגובות של הנבדק לכל כרטיס; כמות גדולה של כרטיסים, שנבחרה אחרי מחקר מתוך אלפי כרטיסים; מערכת מתן ציונים מדויקת יותר ובעלת מדדים שהוגדרו היטב, שיוצרת פחות הטיות סובייקטיביות של הבוחן ולפיכך תורמת למהימנות בין שופטים גבוהה יחסית של המבחן; בדיקות התוקף והמהימנות של הכלי נמצאו מעודדות יחסית לאלו השנויות במחלוקת של מבחן רורשאך.
מבחן התפסת נושא (TAT)
במבחן התפסת נושא (Thematic Apperception Test (TAT מוצגים לפני הנבחן עשרים ציורים המתארים דמויות במצבי קונפליקט רגשי, ועל האדם לספר עליהם סיפור. ההנחה היא שמוטיבים באישיות, פנטזיות וקשיים, ישתקפו בסיפור.
מבחן זה מציג גירויים מובנים יותר, ומצריך תגובות מילוליות מורכבות יותר ומאורגנות מבחינת המשמעות. הפירוש שניתן במבחן זה מבוסס בדרך כלל על ניתוח איכותי למדי של התוכן. המבחן פותח על ידי הנרי מארי ועמיתיו במרפאה הפסיכולוגית של אוניברסיטת הרווארד והוא נפוץ בעבודה הקלינית ובמחקר. הוא מורכב מ-19 כרטיסים ועליהם תמונות לא לגמרי ברורות בשחור-לבן וכרטיס ריק (לבן) אחד. המשיב מתבקש להמציא סיפור לכל תמונה, שיסביר מה קדם לאירוע המתואר בתמונה, יתאר מה קורה באותו רגע ומה הדמויות עושות, מרגישות וחושבות, ויאמר מה יקרה בסופו של דבר. בהגיעו לכרטיס הריק מתבקש הנבדק לדמיין לעצמו תמונה כלשהי, לתאר אותה ולספר עליה סיפור. השיטה המקורית שקבע מארי במדריך למבחן מצריכה שני מפגשים בני שעה אחת כל אחד; במהלך כל מפגש מציגים עשרה כרטיסים. למפגש השני נבחרו בכוונה תחילה הכרטיסים שהם יוצאי דופן, דרמטיים ומוזרים יחסית לקודמים, וההוראות הנלוות להצגתם מעודדות את המשיבים לקרוא דרור לדמיונם.
כמו כן ישנם מבחני השלמת משפטים, מבחן אסוציאציות, מבחני ציורים (מבחן ציור איש או HTP), ומבחן בנדר.
אמינות המבחנים
אף על פי שמבחנים השלכתיים נמצאים בשימוש, המעמד המדעי שלהם אינו גבוה. במאמר סקירה פופולרי סוכם כי רוב המדדים של הרורשאך וה-TAT אינם נתמכים מדעית. העדויות של מבחני ציור איש נמוכים אף יותר. למרות ניסיונות לפתח מערכת בדיקה אחידה, נראה שההערכה במבחני רורשאך משתנה ממעריך למעריך.
ראו גם
מבחן סונדי
קישורים חיצוניים
מבחני השלכה, מצגת המדגימה את מבחני רורשאך ומבחן התפסת נושא (TAT)
הערות שוליים
קטגוריה:פסיכואנליזה
*
קטגוריה:מיון עובדים | 2024-04-27T16:32:47 |
בניין הרייכסטאג | 250px|ממוזער|שמאל|הכתובת על בניין הרייכסטאג: dem deutschen Volke ("לעם הגרמני")
ממוזער|250px|בניין הרייכסטאג, 1995
ממוזער|250px|הנפת הדגל הסובייטי מעל בניין הרייכסטאג 1945
ממוזער|250px|בניין הרייכסטאג אחרי מלחמת העולם השנייה, 3 ביוני 1945
בניין הרַייכְסְטַאג (בגרמנית: Reichstagsgebäude) הוא מקום מושבו של הפרלמנט הגרמני, הבונדסטאג. הוא שוכן במרכז העיר ברלין, בסמיכות לשער ברנדנבורג. הבניין נחנך ב-1894, בעקבות איחוד גרמניה בסוף המאה ה-19, כשנוצר צורך לבנות בניין שיאגד את כל נציגי הנסיכויות הגרמניות.
השם "רייכסטאג" ניתן לבניין שבו ישב הפרלמנט (שכונה אז "הרייכסטאג") מחנוכת המבנה בשנת 1894 עד לשנת 1939, ובו יושב הבונדסטאג, הפרלמנט הגרמני בן-זמננו, החל משנת 1999.
היסטוריה
באימפריה הרומית הקדושה שימשה המילה "רייכסטאג" לתיאור מקום הכינוס של הנסיכים הבוחרים, עד שנת 1806, שבה פסקה באופן פורמלי להתקיים האימפריה הרומית הקדושה. עד שנה זו שכן הרייכסטאג בעיר רגנסבורג שבממלכת בוואריה.
עם הקמת הקונפדרציה הגרמנית הפכה העיר פרנקפורט למקום מושבה של האספה הפדרלית של המדינות. ב-1871 הוקמה האימפריה הגרמנית על ידי אוטו פון ביסמרק, שחיבר את החוקה הגרמנית, וקבע את מקום מושב הפרלמנט בברלין. היוזמה להקמת הבניין החלה מיד אחר כך, בשנת 1872, עת נערכה תחרות אדריכלית, עם 103 אדריכלים משתתפים, להקמת הבניין. לאחר סקר קצר של אתרים אפשריים, המליצה ועדה פרלמנטרית על הצד המזרחי של קניגספלאץ (כיום כיכר הרפובליקה), שבו שכן ארמונו של אריסטוקרט פולני-פרוסי, אתנסיוס רצ'ינסקי.
הקמת הבניין בפועל החלה רק עשר שנים מאוחר יותר, עקב בעיות שונות ברכישת הנכס וכן ויכוחים בין וילהלם הראשון, קיסר גרמניה, אוטו פון ביסמרק וחברי הרייכסטאג על אופן ביצוע הבנייה. לאחר משא ומתן ממושך, ארמון רצ'ינסקי נרכש ונהרס, ופינה את מקומו לבניין החדש.
בשנת 1882 נערכה תחרות אדריכלות נוספת, בה השתתפו 200 אדריכלים. הפעם, הזוכה - האדריכל פול וואלוט - ראה את הפרויקט שלו בסגנון הנאו-בארוק מבוצע. הדגם הישיר לעיצוב של וואלוט היה אולם הזיכרון של פילדלפיה, הבניין הראשי של תערוכת המאה של ארצות הברית בשנת 1876. ואלוט עיטר את חזית הבניין בכתרים ובנשרים המסמלים חוזק אימפריאלי. ארבעת המגדלים הפינתיים של הבניין ייצגו את ארבע הממלכות הגרמניות בעת האיחוד, פרוסיה, בוואריה, סקסוניה ווירטמברג, ועליהם הותקן השלט ההרלדי של כל ממלכה. בנוסף, נספו לבניין עיטורים קטנים יותר, המייצגים את ערי המדינה הגרמניות השונות. חלק מהפסלים הדקורטיביים של הרייכסטאג, התבליטים והכתובות היו של הפסל אוטו לסינג.
ב-29 ביוני 1884, הונחה אבן הפינה על ידי וילהלם הראשון, והבניין הושלם עשר שנים אחר כך. הבניין זכה לשבחים בשל בניית כיפת פלדה וזכוכית מקורית, שנחשבה אז להישג הנדסי. אבל תערובת הסגנונות האדריכליים שלו גררה ביקורת נרחבת.
בתקופת גרמניה הנאצית והמלחמה הקרה
בניין הרייכסטאג הוצת ב-27 בפברואר 1933, שבוע לפני הבחירות, והנאצים האשימו את הקומוניסטים בהצתה. בעקבות זאת הוציא היטלר, באישור הנשיא הינדנבורג, צווים וחוקים אנטי-דמוקרטיים, אשר פגעו בחירויות ובזכויות הפרט שהובטחו בחוקת ויימאר, בהן "צו חירום להגנת העם והמדינה" וצו "נגד מעשי אלימות קומוניסטיים המסכנים את המדינה".
לאחר הבחירות נחקק "חוק ההסמכה" - "החוק לביטול מצוקת העם והמדינה", שהעניק לממשלה הנאצית זכות לחוקק חוקים ללא אישור הרייכסטאג למשך 4 שנים אף אם הם סותרים את החוקה. החוק התקבל ברוב גדול מכיוון שנמנע מחברי רייכסטאג אחדים מלהצביע, ואחרים קיבלו שוחד, או שאיימו עליהם כדי שיצביעו בעד החוק. החוק הפקיע את סמכויות הפרלמנט והנשיא, והביא לריכוז סמכויות החקיקה בידי היטלר. חוק זה ביטל למעשה את חוקת ויימאר, תוך ביטול הפרדת הרשויות וביטול השיטה הפרלמנטרית.
הרייכסטאג המשיך להתקיים עד שנת 1939 אך ללא משמעות פוליטית, ושימש כחותמת גומי להיטלר וכמכשיר להצדקת חוקיות שלטונו הדיקטטורי. שבוע לאחר פריצת מלחמת העולם השנייה נאם בו היטלר בפעם האחרונה.
ב-2 במאי 1945 במהלך הקרב על ברלין, צילם הצלם היהודי-סובייטי יבגני חאלדיי את הנפת הדגל הסובייטי מעל בניין הרייכסטאג, כסמל לניצחון על גרמניה הנאצית.
לאחר המלחמה הבניין נותר בחלק המערבי של העיר, שבשליטה בריטית. וב-1961 נבנתה כ-100 מטר ממזרח לו חומת ברלין.
בשנת 1956 הוחלט לשפץ את הבניין ולא להרוס אותו, לאחר שנפגע באופן קשה במהלך המלחמה. עם זאת מספר מבנים שהיו סביבו נהרסו. השיפוץ בוצע בתחילת שנות ה-60 והבניין שימש מדי פעם לכנסים.
שיפוץ וחידוש המבנה
לאחר איחוד גרמניה הוחלט ב-1991 להעביר את הבירה הגרמנית בחזרה מבון לברלין. רבים הסכימו כי בניין הרייכסטאג הוא המתאים ביותר לשמש כבית הנבחרים של המדינה המאוחדת. בתחרות אדריכלים שנערכה ב-1992 זכה האדריכל הבריטי נורמן פוסטר, אשר הציע הצעה לבנייה מחדש של המבנה. ההצעה הנבחרת זכתה להתנגדויות רבות בגרמניה, ואלה הובילו לבסוף לתכנון אחר לחלוטין של הבניין, שאותו המשיך לתכנן פוסטר.
התכנון הסופי, אשר בנייתו נמשכה במהלך שנות התשעים, כלל שיפוץ כולל של כל פנים המבנה ובנייה מחדש של כיפתו. במסגרת השיפוץ נהרס כל פנים המבנה והושארו רק ארבע החזיתות החיצוניות שלו בפרויקט הנדסי מורכב מאוד. כל חללי הפנים נבנו מחדש על מנת שיתאימו לצרכים הפונקציונליים של הפרלמנט המודרני, כולל אולם מליאה חדש ומודרני. החזיתות החיצוניות שופצו ושוחזרו בקפידה למצבם המקורי שלפני שריפת המבנה ב-1933.
לפני תחילת עבודות השיפוץ ביצע זוג האמנים כריסטו וז'אן-קלוד מיצג שבו כוסה הבניין ביריעות בד אשר משך מיליוני תיירים אליו.
הפרלמנט הגרמני, הבונדסטאג, עבר לרייכסטאג באפריל 1999 והוא שוכן בו מאז.
בפברואר 2021, התביעה בגרמניה הגישה כתב אישום נגד עובד מדינה, בחשד שהעביר את תוכניות הבנייה ושרטוטים טכניים של הבניין למפעילו בשירות המודיעין הצבאי הרוסי בברלין. העובד שמתוקף תפקידו היה אחראי על בדיקת בטיחות של מערכות חשמל ומוצרי חשמל המוצבים בבית הנבחרים הגרמני, קיבל גישה במסגרת עבודתו לתוכניות.
כיפת הזכוכית
250px|ממוזער|שמאל|כיפת הזכוכית של הרייכסטאג
כיפת הזכוכית שהוקמה בזמן שיפוץ הבניין הפכה לאחת האטרקציות התיירותיות החשובות בברלין. הכניסה לבניין מותנית בבדיקה מחמירה כמו בנמלי תעופה רבים. לשם כך נבנה ביתן מיוחד בכניסה. לאחר הבדיקה מובלים המבקרים תחת פיקוח לקומת הקרקע, בה שוכן הבונדסטאג, ומשם במעלית גדולה לכיפת הזכוכית, שממנה אפשר לצפות על חלקים נרחבים של ברלין.
שיחזור הכיפה ההיסטורית היה נושא לוויכוח במהלך בניית הרייכסטאג מחדש. הוצעו עשרות גרסאות שונות לכיפה עד שנבחרה כיפת הזכוכית שנבנתה בסופו של דבר. כיפת הזכוכית, אשר בזכותה זכה נורמן פוסטר לתשבחות רבות, זהה בצורתה החיצונית לקופולה הפרוסית המקורית שנבנתה ב-1894. הכיפה כוללת מעברים היקפיים הפתוחים לציבור, מהם יכול הקהל המבקר ברייכסטאג לצפות על העיר ברלין מצד אחד ואל תוך אולם המליאה כלפי מטה מהצד השני. הכיפה באה לייצג את שקיפותה של הדמוקרטיה הגרמנית שלאחר האיחוד. במרכז הכיפה בנויות מראות בצורה של משפך המחדירות אור טבעי לתוך חלל המבנה.
בנובמבר 2010, נסגרה כיפת הזכוכית למבקרים, עקב איומי טרור איסלאמי. באפריל 2011 נפתחה מחדש למבקרים.
אנדרטת הרייכסטאג
250px|ממוזער|שמאל|אנדרטת הרייכסטאג
ממוזער|286x286 פיקסלים|בניין הרייכסטאג בשלג
ליד הכניסה לרייכסטאג נמצאת אנדרטה לזכר 96 חברי הרייכסטאג של רפובליקת ויימאר שנרדפו ונרצחו על ידי הנאצים בשנים 1933–1945. רוב הנרצחים היו חברי המפלגה הקומוניסטית של גרמניה והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה ובודדים ממפלגת המרכז הגרמנית. האנדרטה נחנכה בספטמבר 1992. היא מורכבת מ-96 לוחות ברזל יצוק. על כל לוח מופיע שם, תאריך לידה, תאריך מוות ומקום המוות.
ראו גם
שריפת הרייכסטאג
הנפת הדגל הסובייטי מעל בניין הרייכסטאג
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מבנים שתכנן נורמן פוסטר
קטגוריה:גרמניה: היסטוריה
קטגוריה:בונדסטאג | 2024-09-10T16:54:53 |
חללים במלחמת העולם השנייה | ממוזער
במלחמת העולם השנייה נהרגו, לפי ההערכות המקובלות, בין 70 מיליון ל-85 מיליון בני אדם, מתוכם כ-50–56 מיליון ישירות מהלחימה ובין 19 ל-28 מיליון מרעב ומחלות שקשורות למלחמה. מתוך ההרוגים, הרוב (50–55 מיליון) היו אזרחים, ובין 21 ל-25 מיליון חיילים. מבין האזרחים, בין 5.1 לבין 6 מיליון הם קורבנות יהודים שנרצחו בשואה.
במלחמה נהרגו יותר מבכל מלחמה אחרת בהיסטוריה. במלחמת העולם הראשונה להשוואה נהרגו כ-16.5 מיליון בני אדם.
חללים על פי מדינה
נתוני הטבלה מבוססים על אומדנים כלליים.
מדינה מספר תושבים בשנת 1939 חיילים הרוגים אזרחים הרוגים סך כל ההרוגים כולל יהודים אוסטריה 7,520,000 נכלל בגרמניה 45,000 110,000 אוסטרליה 7,000,000 40,400 100 40,500 איטליה 44,394,000 301,400 145,100 454,500 איים באוקיינוס השקט 1,900,000 - 57,000 57,000 אינדונזיה 70,500,000 - 4,000,000 4,000,000 פרס 14,000,000 200 800 1000 אלבניה 1,100,000 28,000 - 28,200 אסטוניה 1,100,000 - 40,000 41,000 ארצות הברית 132,000,000 407,300 11,200 418,500 אתיופיה 14,100,000 150,000 1,000,000 2,000,000 בולגריה 6,300,000 22,000 - 22,000 בורמה 17,500,000 - 60,000 60,000 בלגיה 8,400,000 12,100 52,000 88,100 ברזיל 41,500,000 1,000 1,000 2,000 בריטניה 47,800,000 382,600 67,800 450,400 ברית המועצות 168,500,000 10,700,000 11,400,000 23,200,000 גרמניה 73,300,000 (עם אוסטריה המסופחת כ-81 מיליון) 5,500,000 1,840,000 7,500,000 דנמרק 3,800,000 2,100 1,000 3,200 דרום אפריקה 10,300,000 11,900 - 11,900 הודו 386,000,000 87,000 1,500,000 1,587,000 הודו-סין 24,600,000 - 1,000,000 1,000,000 הולנד 8,729,000 7,900 88,900 202,800 הונגריה 9,200,000 300,000 650,000 950,000 הפיליפינים 16,400,000 57,000 90,000 147,000 טימור 500,000 - 55,000 55,000 יוגוסלביה 15,400,000 446,000 514,000 1,027,000 יוון 7,200,000 20,000 220,000 311,300 האימפריה היפנית 72,000,000 2,000,000 600,000 2,600,000 לוקסמבורג 295,000 - 1,300 2,000 לטביה 2,000,000 - 147,000 227,000 ליטא 2,575,000 - 212,000 353,000 מונגוליה 819,000 300 - 300 מלזיה 5,500,000 - 100,000 100,000 מלטה 269,000 - 1,500 1,500 מקסיקו 19,800,000 - 100 100 נורווגיה 2,900,000 3,000 5,800 9,500 ניו זילנד 1,600,000 11,900 - 11,900 ניופאונדלנד 300,000 1,000 100 1,100 סין 530,000,000 3,000,000 7,000,000 10,000,000 סינגפור 700,000 - 50,000 50,000 ספרד 25,500,000 4,500 - 4,500 עיראק 3,700,000 1,000 - 1,000 פולין 34,849,000 240,000 6,000,000 6,240,000 פינלנד 3,700,000 95,000 2,000 97,000 צ'כוסלובקיה 15,300,000 25,000 63,000 365,000 צרפת 41,700,000 212,000 367,000 662,000 קובה 4,235,000 - 100 100 קוריאה 23,400,000 - 60,000 60,000 קנדה 11,300,000 45,300 - 45,300 רומניה 19,934,000 300,000 64,000 833,000 תאילנד 15,300,000 5,000 - 5,000 סך הכול 1,967,100,000 24,456,100 33,726,400 64,441,900
יהודים שנרצחו בשואה באירופה
אין נתון מדויק על מספר היהודים שנספו בשואה. המספר שמציינים בדרך כלל הוא 6 מיליון, בעקבות עדותו של אדולף אייכמן שנתן בעת משפטו בשנת 1961, ששימש מומחה לעניינים יהודיים במשרד הראשי לביטחון הרייך ומילא תפקיד בכיר במדיניות "הפתרון הסופי" הנתון הזה נתן אייכמן להיינריך הימלר בשנת 1944. כל המחקר הרציני מאשר שמספר הקרבנות נע בין 5 ל-6 מיליון. חישובים מוקדמים מציינים טווח שבין 5.1 מיליון (ראול הילברג) ל-5.95 מיליון (יעקב לשינסקי). היסטוריונים רבים סבורים ש-6 מיליון זוהי הערכה גבוהה מדי ואחרים אומרים שנרצחו מעל 6 מיליון לאחר שנמצאו עדויות חדשות של קברי אחים באוקראינה.
מחקר חדש יותר, שערכו פרופ' ישראל גוטמן וד"ר רוברט רוזט, והתפרסם באנציקלופדיה של השואה, מעריך את מספר הנספים היהודים בין 5.59 ל-5.86 מיליון; ומחקר בניהולו של ד"ר וולפגנג בנץ מציג טווח שבין 5.29 ל-6 מיליון. מאחר שאין מידע סטטיסטי חד-משמעי על כל היהודים שהושמדו במדינות הכיבוש הנאצי, ובגלל שינויי גבולות תכופים לפני המלחמה, במהלכה ואחריה, קשה למנות את מספר הקרבנות המדויק בכל מדינה. המידע שלהלן לקוח מתוך האנציקלופדיה של השואה, והוא מבוסס על מחקרים שנעשו ביד ושם.
מדינה יהודי אירופה לפני המלחמה יהודים שנרצחו יהודים שניצלו אוסטריה 185,000 50,000 135,000 איטליה 44,500 7,680 36,820 אסטוניה 4,500 2,000 2,500 בולגריה 50,000 0 50,000 בוהמיה ומורביה (צ'כיה) 118,310 78,150 40,160 בלגיה 65,700 28,900 36,800 ברית המועצות 3,020,000 1,100,000 1,920,000 גרמניה 566,000 141,500 424,500 דנמרק 7,800 60 7,740 הולנד 140,000 100,000 40,000 הונגריה 825,000 569,000 256,000 יוגוסלביה 78,000 63,300 14,700 יוון 77,380 67,000 10,380 לוקסמבורג 3,500 1,950 1,550 לטביה 91,500 71,500 20,000 ליטא 168,000 143,000 25,000 נורווגיה 1,700 762 938 סלובקיה 88,950 71,000 17,950 פולין 3,300,000 3,000,000 300,000 פינלנד 2,000 8 1,992 צרפת 350,000 77,320 272,680 רומניה 609,000 287,000 322,000 סך הכול 9,796,840 5,860,129 3,936,711
לוחמים יהודים שנהרגו במלחמה
מיליון וחצי יהודים לחמו בחזיתות במדי צבאות בעלות הברית מתוכם כחצי מיליון יהודים נהרגו בקרבות. יותר מ-350 אלף חיילים יהודים נפצעו, כשליש מהם נפצעו באורח קשה.
קישורים חיצוניים
המאגר המקוון של שמות קרבנות השואה, באתר יד ושם
הערות שוליים
* | 2024-06-21T16:51:36 |
קדיש | קַדִּישׁ הוא נוסח תפילה יהודי נודע, הנאמר בארמית בבלית. עיקרו של הקדיש הוא בקשה להתגדלות ולהתקדשות שמו של האל והתגלות מלכותו בעולם. במרבית הנוסחים מופיעה גם בקשה לקירוב הגאולה וביאת המשיח, אולם בקשה זו אינה מופיעה בנוסח אשכנז ונוסח איטליה. על פי המקובלים הקדיש מעלה את התפילה בשלביה השונים לדרגות קדושה שונות.
במקורו נאמר הקדיש לאחר לימוד אגדה, אך בהדרגה נכנס לתפילות הציבור בבתי הכנסת. הקדיש משולב בין התפילות בבית הכנסת ונאמר בסיום תפילת העמידה, לאחר סיום פרק בתפילה, למשל אחרי פסוקי דזמרא, אחרי תפילת עלינו לשבח, ולאחר לימוד תורה שבעל-פה.
בתחילת ימי הביניים תפס הקדיש מקום בתפילות אבלים ובאזכרות למתים, ועם עליית המיסטיקה היהודית במאות ה-12 וה-13 פשט המנהג לקרוא קדיש יתום על מת.
נוסח הקדיש
נוסח הקדיש # נוסח ארמי תרגום לעברית1 יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. יתגדל ויתקדש שמו הגדול2 בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִּרְעוּתֵהּ בעולם אשר ברא כרצונו3וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּוימליך מלכותו4לפי רוב הנוסחאות, למעט נוסח אשכנז ואיטליה, מוסיפים: וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּויצמיח ישועתו ויקרב משיחו5לפי נוסח תימן ונוסח רומניא מוסיפים: וְיִפְרוֹק עַמֵּיהּ. בנוסח רומניא מוסיפים: בְּרַחְמְתֵּיהּויפדה עמו (ברחמיו)6בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל,בחייכם ובימיכם ובחיי כל בית ישראל7בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן.במהרה ובזמן קרוב, ואמרו אמן8יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.יהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים.9יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם,יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם10וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּלויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל11שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. שמו של הקדוש ברוך הוא12לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשבחתא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָאלמעלה מכל הברכות והשירות התשבחות והנחמות האמורות בעולם13וְאִמְרוּ אָמֵן.ואמרו אמן. עד כאן חצי קדיש כאשר אומרים קדיש תתקבל מוסיפים: 14לפי מרבית קהילות הספרדים, בנוסח פרובאנס ובנוסח רומניא: תִּתְקַבַּל צְלוֹתָנָא וּבָעוּתָנָא עִם צְלוֹתְהוֹן וּבָעוּתְהוֹן דְּכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, קֳדָם אֲבוּנָא (בנוסח פרובאנס: אֲבוּהוֹן) דְבִשְׁמַיָּא, וְאִמְרוּ אָמֵן. תתקבל תפילתנו ובקשתנו עם תפילתם ובקשתם של כל בית ישראל לפני אבינו שבשמים ואמרו אמןלפי תימן בלדי: תִּתְקַבַּל צְלוֹתְכוֹן וְתִתְעֲבֵיד בְּעוּתְכוֹן וּצְלוֹתְהוֹן וּבְעוּתְהוֹן דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל קֳדָם אֲבוּנָא דְּבִשְׁמַיָּאתתקבל תפילתכם ותיעשה בקשתכם ותפילתם ובקשתם של כל בית ישראל לפני אבינו שבשמיםלפי תימן שאמי: תִּתְקַבַּל צְלוֹתְכוֹן וְתִתְעֲבֵיד בְּעוּתְכוֹן עם צְלוֹתְהוֹן וּבְעוּתְהוֹן דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל קֳדָם אֲבוּנָא דְּבִשְׁמַיָּא, וְאִמְרוּ אָמֵן.תתקבל תפילתכם ותיעשה בקשתכם עם תפילתם ובקשתם של כל בית ישראל לפני אבינו שבשמים, ואמרו אמן.לפי יתר הנוסחים: תִּתְקַבַּל צְלוֹתְהוֹן וּבָעוּתְהוֹן דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָּא וְאִמְרוּ אָמֵן. תתקבל תפילתם ובקשתם של כל בית ישראל לפני אביהם שבשמים ואמרו אמן כאשר אומרים קדיש דרבנן מוסיפים:15עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן.על ישראל ועל רבותינו ועל תלמידיהם ועל כל תלמידי תלמידיהם 16נוסח אשכנז ונוסח ספרד: וְעַל כָּל מָאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָאועל כל מי שעוסקים בתורהנוסח איטליה ונוסח פרובאנס: דְּיָתְבִין דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קַדִּשְׁתָּאשיושבים שעוסקים בתורה הקדושהנוסח הספרדים ונוסח קטלוניה: דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קַדִּשְׁתָּאהעוסקים בתורה הקדושהתימן בלדי: דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָאהעוסקים בתורה17דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל אָתָר וְאָתָר,אשר במקום הזה ואשר בכל מקום ומקום18יְהֵא לָנָא וּלְכוֹן וּלְהוֹןיהא לנו ולכם ולהם 19 שְׁלָמָא רַבָּא שלום רב 20 חִנָּא וְחִסְדָּא (בנוסח פרובאנס מוסיפים: וְחַיֵּי) וְרַחֲמֵי חן וחסד ורחמים 21 האשכנזים מוסיפים: וְחַיֵּי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפֻרְקָנָא וחיים ארוכים ומזונות מרווחים וישועה22נוסח איטליה ונוסח פרובאנס: מִן קֳדָם אֱלָהָנָא (בנוסח פרובאנס במקום אלהנא: אֱלָהּ) מָארֵי (בנוסח פרובאנס גורסים: מָרֵי) שְׁמַיָּא וְאַרְעָאמלפני אלוהינו אדון השמים והארץנוסח הספרדים ונוסח קטלוניה וחלק מקהילות נוסח אשכנז המערבי: מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָאמלפני אדון השמים והארץנוסח אשכנז ונוסח ספרד: מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָּאמלפני אביהם שבשמיםנוסח תימן: מִן קֳדָם אֲבוּנָא דְּבִשְׁמַיָאמלפני אבינו שבשמים23וְאִמְרוּ אָמֵן.ואמרו אמן.מכאן ואילך מוסיפים בכל סוגי הקדיש למעט חצי קדיש24יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּאיהא שלום רב מן השמים25נוסח אשכנז: וְחַיִּים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵלוחיים עלינו ועל כל ישראלנוסח ספרד, נוסח אשכנז המזרחי (בקדיש דרבנן), נוסח איטליה (בכל התפילות) ונוסח רומניא (בכל התפילות): וְחַיִּים עָלֵינוּ וְעַל כָּל (בנוסח רומניא מוסיפים: עֲדַת עַמּוֹ) יִשְׂרָאֵלוחיים עלינו ועל כל ישראלנוסח הספרדים, נוסח פרובאנס ונוסח קטלוניה: חַיִּים וְשָׁבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה (נוסח הספרדים: וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵוַח וְהַצָּלָה)(נוסח פרובאנס: מְחִילָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וּרְפוּאָה שְׁלֵמָה וּגְאוּלָּה) (נוסח קטלוניה: וְהַצָלָה וְהַצְלָחָה וּרְפוּאָה שְׁלֵימָה וּמְחִילָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וּגְאוּלָה) לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵלחיים ושובע וישועה ונחמה והצלה ורפואה וגאולה וסליחה וכפרה ורווח והצלה לנו ולכל עמו ישראלתימן בלדי: וְסִיַּעְתָּא וּפֻרְקָנָא וּרְוַחָא וְחִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי עֲלֵיכוֹן וַעֲלַנָא וְעַל כָּל קְהָלְהוֹן דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹםועזרה וישועה ורווחה וחן וחסד ורחמים עליכם ועלינו ועל כל קהלותיהם של כל בית ישראל לחיים ולשלום26וְאִמְרוּ אָמֵן.ואמרו אמן.27עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם28עָלֵינוּ וְעַל כָּל(נוסח הספרדים: עַמּוֹ) יִשְׂרָאֵל29ברוב הנוסחים מסיימים כדלקמן: וְאִמְרוּ אָמֵן.בנוסח תימן מסיימים כדלקמן: וִינַחֲמֵנוּ בְּצִיוֹן וְיִבְנֶה בְּרַחֲמָיו אֶת יְרוּשָׁלָיִם בְּחַיֵּינוּ וּבְיָמֵינוּ בְּקָרוֹב אָמֵן וְאָמֵן.
סוגי הקדיש
ישנם מספר סוגים של קדיש הנבדלים בתוספות המוספות על עיקר הקדיש:
חצי קדיש
מכונה גם קדיש לעילא (בעיקר אצל ספרדים). חצי קדיש הוא קדיש בו אומרים רק את עיקר הקדיש ללא תוספות.
חצי קדיש נאמר לרוב בין קטעים בתפילה כדי להבדיל ביניהם. למשל, חצי קדיש נאמר לפני תפילת שמונה עשרה במנחה ובערבית, בין פסוקי דזמרא לקריאת שמע וברכותיה, ובין תפילת שמונה עשרה לאשרי וובא לציון. חצי קדיש נאמר גם לאחר קריאת התורה. אצל האשכנזים נאמר חצי קדיש כדי להבדיל בין קריאת התורה ובין קריאת המפטיר ואצל הספרדים כדי להבדיל בין קריאה בכל ספר תורה כאשר קוראים במספר ספרי תורה. רוב יהודי מרוקו וגם חלק מקהילות יהודי גאורגיה, אומרים חצי קדיש בסיום התפילה.
חצי קדיש נאמר לרוב על ידי שליח הציבור. אולם ישנם המעבירים את חצי הקדיש שבסוף קריאת התורה לעולה לתורה ובעדות בהם אומרים בסוף התפילה חצי קדיש ולא קדיש יתום, ישנם המוסרים קדיש זה ליתום.
קדיש תתקבל
מכונה גם קדיש שלם (בעיקר בסידורים אשכנזיים). בקדיש זה אומרים את שורות 1–14 ו-24–29, והוא מכונה קדיש תתקבל בשל המילה הפותחת בקטע המייחד אותו (שורה 14). בקדיש תתקבל נוספות על עיקר הקדיש שלוש בקשות:
לקבלת תפילות עם ישראל
לחיים טובים לעם ישראל
לשלום על ישראל
קדיש תתקבל נאמר פעם אחת בלבד בכל תפילה, לאחר תפילת העמידה, בגלל הבקשה לקבלת תפילות עם ישראל הכלולה בה. הוא נאמר גם לאחר אמירת סליחות כבקשה שיתקבלו הסליחות ברצון (אך הספרדים אומרים קדיש תענו ותעתרו). בתפילת מנחה ותפילת ערבית צמוד קדיש תתקבל לסוף תפילת שמונה עשרה (במנחה הוא נאמר אחרי תחנון, שנחשב כהרחבת התפילה), אולם בתפילת שחרית מצמידים לשמונה עשרה את אשרי השני וקדושה דסדרא, ובערבית של מוצאי שבת מצמידים ויהי נועם וקדושה דסדרא, והקדיש נאמר רק אחרי קטעים אלה.
קדיש תתקבל נאמר על ידי שליח הציבור, ויש המקפידים שיהיה זה אותו שליח הציבור שחזר על תפילת העמידה.
קדיש יהא שלמא - קדיש יתום
קדיש יהא שלמה מכונה גם קדיש יתום בגלל המנהג לתת את הזכות לאומרו לאדם אבל או לאדם המציין את יום פטירתו של קרוב משפחה. קדיש יהא שלמא הוא כמו קדיש תתקבל, למעט הבקשה על קבלת התפילות (כלומר הוא מכיל את שורות 1–13 וכן 24–29). הוא מכונה קדיש יהא שלמא בשל המילה הפותחת בקטע שנאמר בו (שורה 24).
קדיש יהא שלמא נאמר לאחר שיר של יום ובסוף התפילה, לאחר אמירת פרק תהילים או לאחר עלינו לשבח.
קדיש דרבנן
מכונה גם קדיש על ישראל בשל המילה הפותחת בקטע המייחד אותו (שורה 15). קדיש דרבנן מכיל את השורות 1–13, וכן 15–29 ובנוסח תימן גם חלק של הקדיש הגדול. הקדיש בעיקרו הוא שבח והודיה לה', ובפרט שבח אחר הלימוד, כעין ברכת התורה לאחריה. רעיון דומה מופיע גם במדרש תנא דבי אליהו:
קדיש זה נאמר בסיום לימוד תורה שבעל-פה, וכולל שלוש בקשות לאחר עיקר הקדיש. במקום הבקשות המופיעות בקדיש תתקבל לקבלת התפילה, בקדיש דרבנן מופיעות בקשות לברכה עבור לומדי התורה, חכמי התורה וכל תלמידיהם. בדומה לקדיש יהא שלמא, גם קדיש זה נאמר בקהילות רבות על ידי אבלים.
קדיש הגדול
קדיש הגדול נאמר בקהילות האשכנזים בסיום מסכת ועל ידי יתומים בעת קבורת הנפטר, ולמנהג התימנים ועדות המזרח גם בתשעה באב. תימנים נוהגים לומר קדיש הגדול בהזדמנויות רבות אחרות, למשל לאחר לימוד תורה, במקום קדיש דרבנן.
על פי נוסח אשכנז:
שמאל|ממוזער|250px|לוח "צידוק הדין" עם "קדיש הגדול" בבית העלמין בפלטיצ'ן, רומניה
על פי נוסח תימן בלדי:
על פי נוסח הספרדים תחילת הקדיש בדומה לתימנים עם שינויים מועטים. בסוף הקדיש, במקום "על ישראל", אומרים: .
קדיש תיענו ותיעתרו
קדיש "תיענו ותיעתרו" הוא קדיש מיוחד הנאמר בנוסח הספרדים והתימנים. קדיש זה נאמר לאחר הסליחות והוא מחליף את קדיש תתקבל בכל תפילות ראש השנה ויום הכיפורים (למעט תפילת ערבית של ראש השנה). בכמה קהילות הוא נאמר גם במקום קדיש תתקבל הנאמר לאחר ההושענות בהושענא רבא, אך ישנן קהילות שכלל אינן אומרות אותו בהושענא רבא.
קדיש זה הוא למעשה קדיש תתקבל מורחב הכולל הוספה של קטע הפותח במילים "תיענו ותיעתרו ברחמים מן השמים" לפני המילים "תתקבל צלותנא ובעותנא" (שורה 14 לעיל). הנוסח לסליחות הוא קצר יותר מהנוסח של ראש השנה, יום הכיפורים והושענא רבא. הנוסח בראש השנה, יום הכיפורים והושענא רבא כולל גם הוספה של בקשה לפתיחת שערים, לפי אקרוסטיכון אלפביתי (לדוגמה: שערי אורה, שערי ברכה וכו'). אצל הספרדים במערב אירופה כולל הנוסח שער אחד בכל אות (שערי אורה, שערי ברכה, שערי גילה וכו'). בשאר קהילות הספרדים (וכן אצל התימנים) ישנו נוסח מורחב יותר הכולל חמישים שערים (שערי אורה, שערי אהבה ואחוה וכו'), גם בסדר אלפביתי.
נוסח קדיש תיענו ותיעתרו הכולל חמישים שערים:
תֵּעָנוּ וְתֵעָתְרוּ בְּרַחֲמִים מִן הַשָּׁמַיִם. תְּקֻבַּל צַעֲקַתְכֶם. תִּשָּׁמַע תְּפִלַּתְכֶם בְּרָצון. וְיֵעָנֶה קול עֲתִירַתְכֶם. וְיִפְתַּח ה' אֱלהֵינוּ לָנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֵינוּ וְאַחְיוֹתֵינוּ בְּכָל מָקום שֶׁהֵם (שהם חמישים כנגד חמישים שערי בינה)
שַׁעֲרֵי אורָה. שַׁעֲרֵי אַהֲבָה וְאַחְוָה. שַׁעֲרֵי בְּרָכָה. שַׁעֲרֵי בֵּית מִקְדָּשׁו. שַׁעֲרֵי גְאֻלָּה. שַׁעֲרֵי גִילָה. שַׁעֲרֵי דִיצָה. שַׁעֲרֵי דֵעָה וְהַשְׂכֵּל. שַׁעֲרֵי הוד וְהָדָר. שַׁעֲרֵי הַצְלָחָה וְהַרְוָחָה. שַׁעֲרֵי וַעַד טוב. שַׁעֲרֵי וָתִיקוּת. שַׁעֲרֵי זָכִיּות. שַׁעֲרֵי זְרִיזוּת. שַׁעֲרֵי חֶדְוָה. שַׁעֲרֵי חָכְמָה. שַׁעֲרֵי חֵן וָחֶסֶד. שַׁעֲרֵי חַיִּים טובִים. שַׁעֲרֵי טָהֳרָה. שַׁעֲרֵי טַל וּמָטָר לִבְרָכָה. שַׁעֲרֵי יְשׁוּעָה. שַׁעֲרֵי כַפָּרָה. שַׁעֲרֵי כַלְכָּלָה. שַׁעֲרֵי כָבוד. שַׁעֲרֵי לִמּוּד תּורָה לִשְׁמָהּ. שַׁעֲרֵי לֵב טוב. שַׁעֲרֵי מָזון. שַׁעֲרֵי מְחִילָה. שַׁעֲרֵי נֶחָמָה. שַׁעֲרֵי נְעִימוּת. שַׁעֲרֵי סודות תּורָתו. שַׁעֲרֵי סְלִיחָה. שַׁעֲרֵי עֶזְרָה. שַׁעֲרֵי פְדוּת. שַׁעֲרֵי פִּרְיָה וְרִבְיָה. שַׁעֲרֵי פַרְנָסָה טובָה. שַׁעֲרֵי צְדָקָה. שַׁעֲרֵי צָהֳלָה. שַׁעֲרֵי קומְמִיּוּת. שַׁעֲרֵי קִבּוּל תְּפִלּות. שַׁעֲרֵי קִבּוּץ גָּלֻיּות. שַׁעֲרֵי רְפוּאָה שְׁלֵמָה. שַׁעֲרֵי רַחֲמִים. שַׁעֲרֵי רָצון. שַׁעֲרֵי שָׁלום. שַׁעֲרֵי שַׁלְוָה. שַׁעֲרֵי תורָה. שַׁעֲרֵי תְפִלָּה. שַׁעֲרֵי תְשׁוּעָה. שַׁעֲרֵי תְשׁוּבָה.
וְיָסִיר מִתּוכְכֶם קִנְאָה וְשִׂנְאָה וְתַחְרוּת. וִיקַיֵּם בָּכֶם מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: ה' אֱלהֵי אֲבותֵכֶם יסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים, וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם. וְיִכְתָּבְכֶם הָאֵל בְּסֵפֶר חַיִּים טובִים. וְכֵן יְהִי רָצון וְנאמַר אָמֵן:
תוכן הקדיש והתפתחותו
יתגדל ויתקדש שמיה רבא - הביטוי "שמו הגדול" מופיע בתפילת יהושע: וְיִשְׁמְעוּ הַכְּנַעֲנִי וְכֹל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, וְנָסַבּוּ עָלֵינוּ וְהִכְרִיתוּ אֶת שְׁמֵנוּ מִן הָאָרֶץ, וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל?!" וכן בנאום שמואל לאחר שהכתיר את שאול למלך: "כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול".
אל משפט זה נוספה הפתיחה "יתגדל ויתקדש" וכו', על-פי הפסוק "והתגדלתי והתקדשתי"
המשפט המרכזי בקדיש הוא , המבוסס על הפסוקים:
"יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם" ()
"בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם! וְאָמַר כָּל הָעָם: אָמֵן!" ()
ו"להוא שמה די אלהא מברך מן עלמא ועד עלמא" (). משפט זה הנאמר כיום בארמית מצוי כבר במדרש משלי (וצוטט במלואו בפירוש 'מחזור ויטרי' הקדום):
חז"ל אומרים כי "כל העונה 'אמן יהא שמה רבא מברך' בכל כוחו – קורעים לו גזר דינו". רש"י ותוספות הסבירו את הביטוי "בכל כוחו" כאמירה בקול רם, או בכוונה עמוקה.
אחר כך נוסף הסיום: "לעילא מן כל ברכתא" וכו'.
באנציקלופדיה העברית (בערך קדיש) מובאת דעה משנית המצביעה על קשר בין נוסח הקדיש לבין תפילת האדון ('פאטר נוסטר') נוצרית. כותב הערך, פרופ' יוסף היינימן, בחר להדגיש את הקשר בין הפתיחה של נוסח הקדיש לפתיחה של תפילה על הגשמים המופיעה בתלמוד הירושלמי. נוסח התפילה שם הוא: "יתגדל יתקדש יתברך יתרומם שמך מלכנו על כל טיפה וטיפה שאת מוריד לנו" (שאת ממניען זו מזו).
חוקרים בעידן המודרני הפנו את תשומת הלב לכך שלהתייחסות בתפילה זו אך ורק ל"שם", אך מתוך השמטת השם המפורש ואפילו כינוי, משמעות רבה בטקסיות של אמירת הקדיש על מתים, בכך שהוא מעודד את ההתבוננות בקהילה והקבלה שלהם את היעדר יכולת ההבנה המלאה, ולכן ההתייחסות רק לשמו, ולא לו עצמו. חלק ניכר מתפילה זו הוא קריאה בין אומר הקדיש ובין ציבור העונים, וכן איחולים הדדיים.
חכמי ישראל והמקובלים פירשו רמזים במניין המילים והאותיות בנוסח הקדיש:
הראב"ן מציין כי בקדיש תקנו ט"ו שבחים: יתגדל, ויתקדש, וימליך, יתברך, וישתבח, ויתפאר, ויתרומם, ויתנשא, ויתהדר, ויתעלה, ויתהלל, ברכתא, ושירתא, תושבחתא, ונחמתא - כנגד ט"ו "שיר המעלות" שבתהלים. לעומתו, הגאונים מונים רק עשרה שבחים: יתגדל, ויתקדש, ויתברך, וישתבח, ויתפאר, ויתרומם, ויתנשא, ויתהדר, ויתעלה ויתהלל - כנגד "עשרה מאמרות" בהן נברא העולם. ויש מי שטען שלכן אין אומרים קדיש פחות מעשרה.
הציבור עונה: "יהא שמיה רבא מברך, לעלם ולעלמי עלמיא" – שהן ז' תיבות וכ"ח אותיות, כמניין המילים והאותיות בפסוק הראשון של התורה: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. על סמך זה אמרו שהעונה יהא שמיה רבא וכו' כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית.
שפת הקדיש
במקור התפילה נאמרה בעברית, כפי שעולה מן התלמוד הבבלי והירושלמי במקומות רבים, כגון במסכת ברכות (): מאוחר יותר נקבע שיש לומר את הקדיש בארמית בבלית – שפת הגמרא.
אמירת התפילה בארמית, מקורה בעממיותו של ה"קדיש", שנתקן לאמרו בשפה, שהייתה שפת העם בתקופת התלמוד - היא השפה הארמית, כמו תפילות אחרות שנשתמרו בשפת העם בשל היותן נחלת הכלל.
על פי הסבר אחר, לשון הארמי של הקדיש הוא על פי המסורת כי מלאכים המעלים את נוסח התפילה "לשמים" מסוגלים לחסום את שערי התפילה מסיבות שונות. כל זה אם המתפלל שח בכל שפה שאינה ארמית. המלאכים אינם מבינים "ארמית" ולכן אינם יכולים לחסום דברי תפילה וקדושה הנאמרים בשפה הארמית.
בסידור ארץ ישראל הוחזר הקדיש לעברית כפי שהיה במקורו.
הלכות ומנהגי הקדיש
הקדיש נאמר רק במניין. האומר את הקדיש חייב לעמוד בעת אמירתו. ביחס לציבור המנהגים חלוקים: האשכנזים נוהגים לעמוד ואילו שאר העדות נוהגים לשבת, אך אם היחיד עמד בעת תחילת אמירת הקדיש עליו להישאר לעמוד עד עניית "אמן יהא שמה רבא" ואז מותר לשבת. אין פוחתין משבעה קדישים בכל יום. והגאונים סמכום לפסוק 'שבע ביום הללתיך'. לפי מנהג אשכנז המקורי, וכן במנהג התימנים, רק אבל אחד אומר קדיש בכל פעם; לפי מנהג הספרדים אומרים כולם יחד. ברוב קהילות האשכנזים היום, אימצו את מנהג הספרדים, אבל יש מקפידים לשמור על המנהג המקורי, ויש מקפידים שיארצייט אומר קדיש אחד בפני עצמו. בקהילות שרק אבל אחד אומר קדיש, יש מקפידים שהוא יתעטף בטלית כמו שליח ציבור.
קדיש יתום - הקשר בין הקדיש והאבל
אמירת קדיש בסמיכות לפטירה של אדם, מוסברת בכמה טעמים, שהעיקריים שבהם:
א. הוא תפילה לזכות ולעילוי נשמת הנפטר.
ב. הגברת קידוש שמו של הבורא כנגד החידלון של המוות.
אמירת קדיש בפי נשים אבלות
רוב הפוסקים אינם מתייחסים כלל לאפשרות של אמירת קדיש על ידי הבת היתומה. נושא זה עורר ועדיין מעורר דיונים סביב השאלה האם ובאילו נסיבות יכולה הבת לומר קדיש יתום על הוריה. מצד אחד, נשים אינן מחויבות באמירת קדיש ובאמירת אמן, ואמירת קדיש על ידן אינה מקובלת, אך מצד שני, בהיעדר מקורות האוסרים זאת, אין מניעה הלכתית ברורה לכך.
יום הקדיש הכללי
יום עשרה בטבת נקבע על ידי הרבנות הראשית לישראל כיום הקדיש הכללי לזכר קורבנות השואה שמקום קבורתם ותאריך מותם לא נודע. ביום זה נוהגים להדליק נרות נשמה, לומר "קדיש" ותפילה לעילוי נשמות הנספים.
שונות
בנוסח תימן בלדי ובקהילות האיטלקים, כופלים לעילא לעילא, ואצל הספרדים לא כופלים. ברוב קהילות אשכנז ובנוסח תימן שאמי, נוהגים לכפול בראש השנה וביום הכיפורים ובעשרת ימי תשובה, ויש שהסבירו שזה מפני שבימים אלו הקב"ה מתעלה יותר מפי בריותיו, שהוא יושב על כיסא דין והכל צריכים לפארו ולבקש רחמים ממנו (לבוש סי' תקפ"ג). בקצת קהילות מנהג אשכנז המערבי, נוהגים לכפול רק בקדישים ששרים אותם בניגון של ימים נוראים. בחב"ד נהוגים לכפול רק בתפילה נעילה.
הצבור עונים אמן אחר יתגדל ויתקדש שמיה רבא, אבל אומר הקדיש צריך לחברו אל "בעלמא דברא כרעותיה", כי הוא עניין אחר להורות על המקום שצריכים להגדיל שמו הגדול, ואחר כך מתחיל המאמר בחייכון וביומיכון וגו' להורות על הזמן שיתגדל שמו הגדול.
מה שעונין אמן, יהא שמיה רבא, הם שני דברים: כי "אמן" מתייחס למה שאומר הש"ץ 'יתגדל', ומן 'יהא שמיה רבא' מתחיל שבח חדש. על כן צריך להפסיק מעט בין 'אמן' ל'יהא שמיה רבא', ויאמר 'יהא שמיה רבא' כמשפט אחד ().
נחלקו המנהגים אם לענות "יהא שמיה רבא" רק עד "עלמיא", להוסיף מלת "יתברך", או להמשיך עד "דאמירן בעלמא".
הקדיש בתנועה הרפורמית
התנועות הרפורמיות השונות בעולם הותירו את הקדיש בארמית ולא שינו אותו לשפת המדינה, גם בתקופות בהן רוב התפילה נאמר בשפת המדינה. במדינת ישראל התנועה ליהדות מתקדמת נוהגת לומר את הקדיש בארמית, אך תנועת הנוער וחוגים מסוימים מעודדים את אמירת הקדיש בתרגומו העברי מתוך ניסיון לקרבו אל הציבור.
בנוסח הקדיש נעשו לפעמים שינויים קלים. ברוב הקהילות הרפורמיות נהוג להרחיב את סיומת הקדיש בנוסח "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ועל כל בני האדם/ועל כל יושבי תבל".
צביה ולדן אמרה "קדיש" בהלוויית אימה סוניה פרס בשנת 2011, בנוסח הרפורמי הכולל את התוספת "ועל כל בני האדם". גם בטקס הלוויית שמעון פרס היא אמרה "קדיש" על אביה בנוסח זה.
היבטים מוזיקליים
בשנת 1989 כללה עפרה חזה באלבומה "Desert Wind" את השיר "קדיש" הכולל את התפילה בנוסח התימני ושיבוצים באנגלית.
בשנת 2000 הלחין הזמר והמלחין חנן יובל את הקדיש לפסטיבל כפר בלום. הלחן מופיע באלבומו "סידור אישי".
המלחין אורי קיין שילב קדיש בעיבודו לסימפוניה החמישית של מאהלר, אותו הִקְדִּיש לאבל על נספי השואה.
בשנת 1963 פרסם ליאונרד ברנשטיין את הסימפוניה השלישית שלו, "קדיש"", שביצוע הבכורה שלה נערך באותה שנה על ידי התזמורת הפילהרמונית הישראלית, ג'ני טוראל (מצו-סופרן) וחנה רובינא (קריינית) בניצוחו של אברהם קפלן.
בשנת 1914 כתב המלחין הצרפתי מוריס רוול את היצירה "קדיש", אחת מתוך "Deux mélodies hébraïques". בבסיס היצירה מצוי הלחן המקובל לחצי קדיש לפני מוסף לימים הנוראים במסורת אשכנז.באוסף קול ישראל בספרייה הלאומית קיים ביצוע של היצירה מפי הזמר ויליאם ורפילד, בליווי הפסנתרן אוטו הרץ.
בני עדות המזרח נוהגים לומר את הקדיש של ליל שבת ושל שחרית וחלק גם בתפילת ערבית במוצאי שבת בניגונים שונים לפי אופייה של השבת. למשל: אם יש שמחה של הולדת הבן או חתן וכלה – קדיש במקאם צבא; אם לרגל הולדת הבת – במקאם ביאת; אם קוראים בתורה בפרשת חטא העגל או מיתת שני בני אהרון או צום תשעה באב – במקאם חיג'אז.
במנהג תימן ואשכנז יש מנגינות מיוחדות לקדיש בתפילות מסוימות ע"פ המנגינות באותו חג.
ראו גם
אבלות (יהדות)
לקריאה נוספת
מקורות
ש"י עגנון, "פתיחה לקדיש - אחר מטתם של הרוגי ארץ ישראל", בספר סמוך ונראה, הוצאת שוקן.
מחקרים
יורם ורטה וירון דוד (עורכים), תום ותהום: תפילת הקדיש בספרות העברית: אנתולוגיה, תל אביב: הוצאת עם עובד והמדרשה באורנים, 2010.
מיכאל ויצמן, "תפילת הקדיש וה"פשיטתא" לדברי הימים", בתוך: חקרי עבר וערב, מוגשים ליהושע בלאו, (עורך: ח' בן-שמאי), תל אביב: אוניברסיטת תל אביב; ירושלים: האוניברסיטה העברית, תשנ"ג, עמ' 261–290.
משה חלמיש, לנוסח "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה"", הקבלה בתפילה, בהלכה ובמנהג, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, תש"ס 2000, עמ' 619–626 ()
משה חלמיש, "לעילא מכל מרכתא": לגלגולי הנוסח העברי, בתוך כנישתא ג, עמ' צה-צח.
Hanoch Avenary and Rochelle L. Millen, "Kaddish," Encyclopaedia Judaica; ed. Michael Berenbaum and Fred Skolnik, 2nd ed, Vol. 11. Detroit: Macmillan Reference USA, 2007, pp. 695-698. (Gale Virtual Reference Library)
Sara R. Horowitz, "Kaddish—The Final Frontier," Studies in American Jewish Literature 29 (2010), pp. 49-67. (Project Muse) (על הקדיש כמרכיב בסיסי בזהות היהודית)
Boaz Tarsi, "How Music Articulates Liturgical Structure, Meaning, and Perception : the Kaddish," The Experience of Jewish Liturgy; Studies Dedicated to Menahem Schmelzer, Edited by Debra Reed Blank, Leiden: Brill, 2011, pp. 309-340
קישורים חיצוניים
ביצועים של התפילה באתר הספרייה הלאומית
מחקר:
אהרן קלרמן, קדמוניות ה'קדיש', שנתון "שאנן" יח (תשע"ג), 129–150
חיים א' כהן, "יתגדל ויתקדש": (עיון בצמיחתה של מסורת הגייה חדשה), מסורות ח (תשנ"ד), 59–69
The Kaddish, David De Sola Poole (1909)
צבי קארל, הקדיש: מראשית יצירת תפלה זו עד שקבלה את הצורות הנוכחיות, לבוב תרצ"ה
Andreas Lehnardt, "Therefore they ordained to say it in Aramaic": some remarks on language and style of the Kaddish," Jewish Studies at the Turn of the Twentieth Century: Proceedings of the 6th EAJS Congress; ed. Judit Targarona Borrás and Angel Sáenz-Badillos, vol. I (1999), pp. 303-310, בגוגל ספרים
אחר:
)
קדיש יתומה - מאמרים על נשים וקדיש יתום באתר דעת
אמירת קדיש בתפלה על פי תורת הקבלה באתר קדיש יתום
אביגדור שנאן, יתגדל ויתקדש, מאמר על התפתחות הקדיש, באתר הפיוט והתפילה מבית הזמנה לפיוט
הקדיש - על הקדיש, מתוך הספר 'התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית' לאלבוגן
על נוהגי אמירת קדיש בגטו וילנה, בתוך התערוכה "ירושלים דליטא: סיפורה של הקהילה היהודית בווילנה", באתר יד ושם
זמיר כהן, מעלת הקדיש, הרצאת וידאו באתר הידברות
פירוש מילולי וענייני של הקדיש, מאמר באתר ברסלב מאיר
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:תפילות ביהדות
קטגוריה:פטירה ואבל ביהדות
קטגוריה:יצירות יהודיות בארמית | 2024-10-06T12:13:56 |
ספר יהושע | סֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ הוא הספר הראשון בסדר נביאים ראשונים בתנ"ך. הספר מתאר את ראשית תולדות עם ישראל בארץ כנען, החל מרגע הכניסה לארץ כנען ועד מות יהושע בן נון. הספר קרוי על שמו של יהושע, מנהיג עם ישראל לאחר מות משה רבנו, אשר הוביל את תהליך מעבר הירדן וכיבוש הארץ.
תוכן הספר
ספר יהושע נחלק לארבעה חלקים עיקריים:
פרקים א'–ה': כניסת עם ישראל והכנות לקראת כיבוש הארץ.
פרקים ו'–י"ב: כיבוש ארץ ישראל.
פרקים י"ג–כ"א: חלוקת הארץ לשבטי ישראל.
פרקים כ"ב–כ"ד: חתימת הספר ומות יהושע.
הספר מכיל 656 פסוקים (על פי גרסאות אחרות – 658, עיין בחילופי גרסאות) המקובצים ב-24 פרקים.
סיכום הספר לפי פרקים
חלק א'
פרק א': ה' אומר ליהושע להכניס את עם ישראל לארץ ובנוסף הוא מבטיח להיות איתם. יהושע מצווה את שוטרי העם להכין את העם למעבר הירדן. כמו כן, יהושע דורש משניים וחצי השבטים לעמוד בהבטחתם למשה וללכת לפני העם כחלוצים. והם אכן נענים לדרישתו.
פרק ב': יהושע שולח שני מרגלים לכיוון יריחו. הם מתגלים ורחב גומלת איתם חסד ומחביאה אותם ומספרת להם שתושבי המקום מפחדים מעם ישראל מכיוון שהם שמעו על הניסים שה' עושה לעם. רחב מבקשת מהמרגלים בתמורה להשאיר אותה ואת משפחתה בחיים. המרגלים מתנים זאת בשלושה תנאים: הראשון, שהיא לא תפרסם את זה שהיא החביאה אותם. השני, שהיא ובני משפחתה יישהו בבית בזמן הכיבוש. והשלישי, היא תסמן את ביתה בחוט שני. רחב עוזרת למרגלים לברוח. הם מגיעים ליהושע והם מספרים לו שתושבי המקום מפחדים מהם.
פרק ג': ה' מבטיח שהוא יפאר את שמו של יהושע. מעבר הירדן מתבצע כשהכוהנים שנשאו את ארון ברית ה' הלכו ראשונים. הם מגיעים לקצה נהר הירדן ונעמדים. מי הירדן מפסיקים לזרום וכל העם עובר ביבשה.
פרק ד': 12 אנשים (מכל שבט אחד) לוקחים, בציווי ה', 12 אבנים לגלגל, המקום שאליו מועדות פניהם של בני ישראל. הצבת האבנים היא לזכר נס חציית הירדן, לשם יראה של הגויים מה' וזכר לדורות הבאים. בני ישראל לוקחים 12 אבנים נוספות ושמים אותם בתוך הירדן. כל העם עובר את הירדן ולאחר שהכהנים עולים מהירדן, המים ממשיכים לזרום.
פרק ה': מעבר הירדן גורם לפחד בקרב עמי ארץ ישראל. יהושע עושה ברית מילה לכל העם. המן מפסיק לרדת, וישראל חוגגים את חג הפסח. מלאך נגלה בפני יהושע ואומר לו שהמקום בו הוא עומד הוא קדוש.
חלק ב'
ממוזער|שמאל|300px|כיבוש הארץ כפי שהוא מתואר בספר יהושע
פרק ו': כיבוש יריחו: יהושע, על פי ציווי ה', מורה לעם את האופן שבו יריחו תיכבש. עם ישראל והארון מקיפים את יריחו. הכהנים תוקעים בשופרות. כל יום, במשך שישה ימים, העם מקיף את יריחו פעם אחת. ביום השביעי, העם מקיף את יריחו שבע פעמים, מריע וחומות יריחו נופלות. העם נכנס ליריחו, כובש אותה, משמיד את כל יושביה "מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר לְפִי-חָרֶב" ושורף אותה עד היסוד. המרגלים, כמו שהבטיחו, מצילים את רחב הזונה ואת בני משפחתה. בסוף הפרק מקלל יהושע את כל מי שיבנה את יריחו מחדש ("בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ").
פרק ז': עכן מועל בחרם של יריחו. העם שולח מספר מצומצם של אנשים לכבוש את העי אך הם מובסים. עכן מוצא להורג על ידי עם ישראל.
פרק ח': כיבוש העי והריגת כל שנים עשר אלף תושביה. תליית המלך על עץ וקבורתו. מעמד הר גריזים והר עיבל.
פרק ט': פרשת הגבעונים: בני ישראל כורתים עם הגבעונים ברית שלום ואף נשבעים להם בשם ה'. הגבעונים מרמים את בני ישראל. התרמית מתגלה, והגבעונים הופכים לנתינים: חוטבי עצים ושואבי מים למשכן ולמקדש העתידי.
פרק י': מלחמת מלכי הדרום: ירושלים, חברון, לכיש, ירמות ועגלון. "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון". כיבוש דרום הארץ, והריגת כל תושבי הערים הכבושות.
פרק י"א: מלחמת מלכי הצפון במי מרום: מלך חצור, מדון ואכשף. כיבוש צפון הארץ וסיום הכיבוש. שריפת חצור, הריגת כל תושבי הערים הכבושות.
פרק י"ב: סיכום הכיבוש ול"א המלכים שכבש יהושע.
חלק ג'
פרק י"ג: מפורטת הארץ הנשארת. חלוקת נחלות לגד, לראובן ולחצי המנשה. ללוי לא ניתן נחלה.
פרק י"ד: כלב מבקש מיהושע לקבל את חברון לנחלה ויהושע נענה לבקשתו.
פרק ט"ו: חלוקת נחלת יהודה.
פרק ט"ז: חלוקת נחלת אפרים.
פרק י"ז: חלוקת נחלת מנשה. בקשת בני יוסף לקבלת שטח נוסף מכיוון שגדלו מאז יציאת מצרים. תשובתו של יהושע היא שלילית. הוא אומר להם שיכבשו את מקומם ויכרתו את העצים המפריעים להם.
פרק י"ח: שבעה שבטים שולחים נציגים "לכתוב" את הארץ. חלוקת נחלת בנימין.
פרק י"ט: חלוקת נחלות שמעון, זבולון, יששכר, אשר, נפתלי, דן.
פרק כ': ערי המקלט.
פרק כ"א: ערי הכהנים והלווים.
חלק ד'
פרק כ"ב: פרשת מזבח שבנו בני גד, ראובן וחצי המנשה בעבר הירדן המזרחי.
פרקים כ"ג–כ"ד: נאומי הפרידה של יהושע מהעם ומותו. קבורת יוסף ומות אלעזר בן אהרן וקבורתו. חשיבותו של פרק כ"ד כפולה: ראשית - המספר כ"ד הוא כמספר ספרי המקרא, רמז לחשיבותו של יהושע. שנית - בנאומו נוקט יהושע גישה חינוכית הפוכה, שמטרתה לגרום לעם להתקרב לציווי התורה, אך מבלי לאיים עליהם כפי שנוקט למשל ספר דברים, אלא על ידי עידוד בלשון סגי נהור של העם להמשיך ולעבוד את אליליו, כפי שעשו אבות אבותיו בעבר הנהר ובמצרים גם יחד, זאת בעוד יהושע ומשפחתו ימשיכו לעבוד את אלוהים. התוצאה היא התנערות של העם והתחייבות מצידו להפסיק את העבודה הזרה.
יצירת ספר יהושע
על פי המסורת היהודית
לפי חז"ל ועל פי הכרונולוגיה המסורתית הספר נכתב במאה ה-13 לפנה"ס על ידי יהושע בן נון בעצמו, למעט חלקים קטנים בסוף הספר שכתבו אלעזר ופנחס. האברבנאל חולק ואומר שספר יהושע נתחבר על ידי שמואל.האברבנאל בהקדמה על ספר יהושע מפרט סיבות מדוע לא ייתכן שיהושע כתב את ספרו, ולבסוף אומר – "ומפני זה כלו חשבתי אני, שיהושע לא כתב ספרו, אבל שמואל הנביא כתבו".
על פי חוקרי המקרא
לעומת זאת, הדעה הרווחת בקרב חוקרי המקרא היא כי הספר נכתב בתקופה מאוחרת הרבה יותר – החל מימי מלכות דוד ושלמה ועד לתקופת המלך יאשיהו (המאה ה-7 לפנה"ס).
כמו יתר ספרי המקרא, התפיסה הרווחת במחקר היא שגם ספר יהושע נכתב ונערך לאורך זמן על ידי אנשים רבים. חוקרי מקרא שונים מצאו עדויות שונות לשכתוב מאוחר ותוספות. חוקר המקרא ג'רום קריש הציע שפרקים 2–11 היו שכבת הטקסט הקדומה ביותר, שנכתבה בתקופה הקדומה ביותר, ושהיתר התווסף בהדרגה על ידי סופרים מאוחרים. אחרים הציעו שיטות חלוקה נוספות ליחידות וזיהוי רבדים קדומים, עריכה משנה-תורתית ועריכה כהנית.
תרגום השבעים של יהושע משקף מהדורה קדומה וקצרה יותר של הספר מאשר המהדורה של נוסח המסורה. שרידי ספר יהושע שנתגלו בקומראן מעידים על נוסח עברי שונה מאשר נוסח המסורה. לכן נראה שנוסח המסורה שבידנו התגבש יחסית בתקופה מאוחרת, ייתכן אף שבסוף ימי בית שני.
הפולמוס בין תאוריית ההקסטאויך לתאוריית נות
החל מראשית המאה ה-19, התיאוריה המרכזית בקרב חוקרי המקרא הייתה שיש לראות בחיבור של ספרי התורה וספר יהושע כיחידה ספרותית אחת, אותה כינו הקסאטויך (Hexateuch - מילולית: קובץ בן שישה ספרים). החוקרים הבולטים שדגלו בתיאוריה זו כללו את פרידריך בליק, יוליוס ולהאוזן, אברהם קינן, וסמואל דרייבר. לעומת זאת, חוקר המקרא מרטין נות סבר שיש לראות את כל ספרי נביאים ראשונים (יהושע עד מלכים) כחיבור היסטוריוגרפי אחד, שראשיתו בדברים א-ג, המשכו בחוקת ספר דברים (פרק ד פסוק 44 עד פרק ל פסוק 20), פרקי הסיום של ספר דברים, ספרי נביאים ראשונים, ועד החורבן המתואר בסוף מלכים ב.
אף שהתזה של נות עמדה בסתירה להקסאטויך, רבים הוסיפו לדגול בה, ועימם ג'ררד פון רד, זיגמונד מובינקל וארתור וייזר, שהיו בני זמנו של נות, וכן ג'ורג' פורר ומנחם הרן, שהיו מאוחרים לו.
בפולמוס בין גישת נוט לתאוריית ניתן להזכיר את הנקודות המחזקות את תיאורייך ההקסאטויך:
התעודות, כלומר, המקורות הספרותיים המרכיבים את התורה, הכוללים את המחברים J, E, P ו-D, הם גם התעודות המאפיינות את ספר יהושע.
ספר התורה נעדר סיום ברור, ונעדר ממנו העיקר - כיבוש הארץ וירושתה, ועל-כן, ספר יהושע הוא למעשה הסיום המשלים את התימה הספרותית. כך למשל, בחיבורו 'לבעיית ההקסאטויך', כותב פון-רד שההקסאטויך הוא סיפור תולדות הגאולה, הכולל את סיפור האבות המייסדים, שעבוד מצרים, הגאולה ממצרים וירושת הארץ.
ישנם קשרים ספרותיים בין סיפורי התורה לסיפורי ספר יהושע.
בעוד שסיפורי התורה נערכו עריכה כהנית, זו נעדרת מספרי נביאים ראשונים אך מופיעה בספר יהושע.
בקרב המתנגדים לתאוריית ההקסטאויך, להלן נקודות הביקורת המרכזיות:
ספר יהושע מתחבר לספרות הנביאים הראשונים שלאחריו מבחינת התוכן (תולדות עם ישראל בארצו), אך חשוב מכך, מבחינת היותו היסטוריוגרפיה דתית.
העריכה הדויטורנומיסטית ביהושע ובספר דברים מפרידה אותם מעיקר ספרות התורה (בראשית-במדבר) ומחברת אותם לספרות הנביאים הראשונים.
בספר יהושע לא ניתנים חוקים חדשים אלא ישנה הדגשה של קיום החוקים הקיימים, דבר המהווה הפרדה ספרותית.
יש המבקשים לנתח את מותו של משה כנקודת הסיום של חיבור התורה.
בספר יהושע מכנים את התורה כ"ספר תורת משה", דבר המקשה על ייחוס ספר יהושע לתורה עצמה, שכן האפשרות שהספר מזכיר את עצמו איננה סבירה.
התיאורייה של נות זכתה להערכה רבה בחקר המקרא, ועל-כן גם המתנגדים לתיאוריה לא נותרו אדישים אליה, והציעו תיקונים וחידודים לתאוריית ההקסאטויך. כך למשל, זיגמונד מובינקל סבר שאכן המקורות של התורה (J ו-P) התייחסו גם לכיבוש הארץ וירושתה, אך בפועל מעולם לא התקיים חיבור שנראה כמו ההקסאטויך. לדידו, המקורות J ו-P אכן שימשו גם לחיבור ספר יהושע, אלא שהתורה כספרה חוקים נערכה בנפרד כקובץ חוקים, וקובץ נביאים ראשונים, שתיאר את תולדות ישראל בארצו.
דוגמה נוספת היא של החוקר דוד נואל פרידמן, שקיבל את רוב טיעוניו של נות, ובתוך כך את טענתו לניתוק של ספר דברים מן התורה ואת תפקידו כהקדמה להיסטוריה הדויטונומיסטית. עם זאת, פרידמן מסתייג מנות ולא מקבל את הדעה שהמקורות העתיקים לא הכילו את הסיפור על ירושת הארץ.
ספר יהושע השומרוני
ברשות השומרונים טקסט בשם "ספר יהושע השומרוני" (או "הכרוניקה השומרונית"), המוקדש ברובו לתולדות יהושע בן נון ונבדל במידה רבה מן הספר היהודי. בניגוד לתורה השומרונית, אין מדובר בנוסח קדום של הטקסט המקראי, אלא בכרוניקה מאוחרת, שהתבססה על ספר יהושע בתרגום השומרוני, בצירוף פרקים הנוגעים בתולדות השומרונים עד המאה ה-4. לכרוניקה זו אין מעמד קנוני בקרב השומרונים.
חילופי גרסאות
נראה שמנוסח המסורה המצוי בידנו נשמטו שני פסוקים. הפסוקים הם מתוך פרק כא, המתאר את חלוקת הערים לכוהנים וללויים. על פי הכתוב שם, לבני מררי הוענקו 12 ערים, אך בפירוט שמות הערים מופיעות רק שמונה ערים, ורשימת ארבע ערי הלווים בנחלת ראובן חסרה. לעומת זאת ברשימת ערי הלווים בספר דברי הימים, שנראה כי נלקחה מספר יהושע, מופיעות כל 12 הערים הכלולות בנחלת ראובן.
רבי דוד קמחי, בפירושו לספר יהושע, כותב שיש ספרים בהם מופעים הפסוקים האלה, ואף ראה שרב האי גאון נשאל בעניין ומתשובתו נראה שבגרסה המוכרת לו הפסוקים אינם מופעים.
תרבות: יצירות אמנות בהשראת ספר יהושע
המחלוקת לגבי הוראת ספר יהושע
ספר יהושע עוסק בכיבוש הארץ ובהתנחלות בה, שהם נושאים טעונים בחברה הישראלית. לאה מזור, במאמרה "עליתו ושקיעתו של ספר יהושע בחינוך הממלכתי לאור תמורות אידאולוגיות בחברה הישראלית", מנתחת את תולדות היחס לספר וחושפת מערכת מורכבת של התייחסויות אליו המתבטאת בקשת רחבה של תגובות, לא פעם קיצוניות, הנעות מהערצה חסרת מיצרים, דרך מבוכה ושתיקה רועמת, עד ביקורת מרה ונוקבת. התמורות במעמדו של ספר יהושע, היא מראה, הן מגילויי הדיאלוג המתמשך שמקיימת החברה הישראלית עם מורשתה התרבותית, עם ההיסטוריה שלה, עם הרעיון הציוני, ועם הצורך להגדיר מחדש את זהותה.
ספר יהושע סיפק לד"ר ג'ורג טמרין כר מחקר לבחינת ההשפעה של הוראה בלתי ביקורתית, של התנ"ך בכלל ושל ספר יהושע בפרט, המוטמעת בחוברות הלימוד של ספר יהושע לכיתות ד', על היווצרות דעות קדומות בנושאים כגון כיבוש והשמדת עם, והשפעת הדעות הקדומות על שיפוטם המוסרי של התלמידים בסוגיות דומות.
סיכום מחקרו של טמרין היה כתב אישום חריף נגד מערכת החינוך, שהוצגה כמי שמעודדת, ביודעין או שלא ביודעין, חוסר סובלנות, לאומנות ודעות קדומות, בקרב תלמידים רכים שעדיין לא עמדו על דעתם. קול קורא עלה מן המחקר לעריכת שינויים מרחיקי לכת בתוכניות הלימוד של התנ"ך בכלל ושל ספר יהושע בפרט. פרסום המחקר עורר את "פרשת טמרין" שהסעירה את עולם החינוך והאקדמיה הישראליים של סוף שנות ה-60. חתן פרס ישראל לחינוך לשנת 1967, עקיבא ארנסט סימון, חיזק את ידי טמרין על כך ש"העז לנגוע בשאלות עדינות" והוסיף שהוראתו של ספר יהושע במתכונתו עלולה לחדד ניגודים גזעיים, לאומיים ודתיים בחברה הישראלית. בשנת 1971 פוטר טמרין מאוניברסיטת תל אביב. טמרין ותומכיו טענו שהפיטורין היו תוצאה של לחץ כבד שהפעיל משרד החינוך על האוניברסיטה. על אף ההד התקשורתי הרחב שהפרשה זכתה לו, הדיון החינוכי-ציבורי גווע.
שולמית אלוני תמכה בגישתו של טמרין. במהלך כהונתה כחברת כנסת וכשרת החינוך התלוננה לא פעם על מרכזיותו של ספר יהושע בתוכניות הלימודים, לעומת משניותם של עקרונות הומניים ואוניברסליים המצויים בספרי הנביאים. ניסיונה לשנות את תוכנית לימודי התנ"ך לא צלח.
ראו גם
כיבוש הארץ והתנחלות השבטים
אדני בזק
אבני חמשת המלכים
לקריאה נוספת
שמואל אחיטוב ומשה גרינברג (עורכים), יהושע, סדרת "מקרא לישראל", הוצאת מאגנס ועם עובד, 1995
משה ענבר, יהושע וברית שכם, מוסד ביאליק, ירושלים, ואוניברסיטת תל אביב, תשנ"ט, 202 עמ'
יאיר זקוביץ, מקראות בארץ המראות. ישראל: הקיבוץ המאוחד, 2001. בין בריאת העולם בבראשית לבין כיבוש יריחו עמ' 63–65.
פרופ' יחזקאל קויפמן, ספר יהושע מבואר ומפורש, הוצאת "קריית ספר" בע"מ, והחברה לחקר המקרא 1968.
נח חיות, בין התנחלות לגלות, לחקר העריכה של נביאים ראשונים, ירושלים 2016, פרק ראשון.
קישורים חיצוניים
ספר יהושע באתר בני ציון – בונים קומה בתנ"ך
ספר יהושע באתר 929 - תנ"ך ביחד
הצגה על מפת לוויין של כל המקומות המוזכרים בספר יהושע – לפי פרקים, באתר עלמפה
הערות שוליים
*
קטגוריה:יהושע בן נון
יהושע
קטגוריה:הברית הישנה
יהושע | 2024-10-05T18:02:20 |
כנען | שמאל|ממוזער|280px|מפת המזרח התיכון בתקופת אל עמרנה
כנען היה בתקופת הברונזה המאוחרת שמו של חבל ארץ שבהמשך נודע בעברית כארץ ישראל. במקרא זהו שמה העיקרי של הארץ לפני כיבושה בידי בני ישראל, ולעיתים הוא משמש להגדרת הארץ שממערב לירדן ולבידולה מהגלעד. בארכאולוגיה של המזרח הקרוב הקדום השם נמצא כמעט אך ורק בממצאים מהתקופה הקדם־ישראלית בה הארץ נשלטה בידי הממלכה החדשה במצרים, כמחוז מצרי שזה היה שמו עד למשבר תקופת הברונזה המאוחרת (מופיע מעט מאוד במקורות מצריים יותר מאוחרים) ומתיישביו שמיים בתרבותם ובשפתם, שהייתה קרובה לעברית המקראית. זוהי גם התקופה בה הגיעו על פי ההשערות גויי הים למישור החוף הדרומי והשפלה הפנימית של ארץ ישראל שכונה פלשת.
בתנ"ך נזכרים שבעה עמים כיושבים בכנען: החיתי, הפריזי, החיווי, האמורי, הכנעני, הגרגשי, היבוסי. נזכרות גם קבוצות שישבו בה אך לא היו מעמי כנען, כגון הרפאים, העווים ועוד. בספר שופטים, יבין מלך חצור מכונה "מלך כנען".
על פי המסופר בתנ"ך, היו העמים הכנענים צאצאיו של חם.
השם
אזכורים בולטים
האזכור הידוע הראשון של המונח "כנענים" הוא בתעודות אכדיות מהעיר מארי, למשל במכתב של מות־ביסיר לשמשי־אדד הראשון (1776–1808 לפנה"ס), בו מוזכרים ה־ היושבים ברחֿיצום, שמיקומה איננו וודאי. המונח מוזכר גם בעוד כמה תעודות ממארי שטרם פורסמו.
ממוזער|פסל אידרימי ועליו הכתובת המלכותית, בה מוזכרת ארץ כנען
האזכור הידוע הבא של המונח הוא בכתובת המלכותית של אידרימי מלך אללח', בה מספר המלך שלאחר שחצה את המדבר והגיע ללוחמי הסותו, הוא הלך ל־ (ארץ כנען), בה נמצאת העיר אַמִּיַּה (הממוקמת לא רחוק מהגבול הצפון מערבי של המצרים באסיה בתקופת הברונזה המאוחרת)., שורות 18–20 (ראו גם ב גרסה מאורכבת) בכתבים משפטיים אחרים מאללח' מוזכרת כנען כארץ המוצא של כמה אנשים.
במכתבי אל-עמארנה נזכרת כנען, הן במכתבים ששלחו שליטים כנענים והן במכתבים בין שליטים מחוץ לכנען.
ברשימת אנשי גתות בכתבי אוגרית נמצא אחרי אחד השמות התואר "כנעני".KTU2 4.96, UT 311, שו' 7: 𐎊𐎓𐎍𐎟𐎋𐎐𐎓𐎐𐎊 (יעל. כנעני) במכתב אכדי שנמצא באוגרית נזכרו אנשים כנענים.
ממוזער|מטבע מלדקיה/בארות מימי אלכסנדר זבינס ועליו הכיתוב "ללאדכא אם בכנען" (לְלַאֹדִכֵּאַ, אם בכנען)
הפיניקים הזדהו ככנענים או כצידונים (גם כאשר מוצאם לא היה מצידון), וכינו את ארצם בשם כנען. השם מופיע ביוונית לראשונה בכתבי הקטאיוס ממילטוס (המאה ה־6 לפנה"ס), בצורה Χνᾶ ("כנא"); הקטאיוס מאשר שכך נקראה פיניקיה קודם לכן.הקטאיוס ממילטוס, פרגמנטים, פסקה 254 (עמ' 114 בקישור) בתרגום השבעים (המאה ה־3 לפנה"ס) מתורגמת לעיתים המילה "כנענים" כ"פיניקים",, בתרגום השבעים הוא פרק 41 פסוק 6. סטפנוס מביזנטיון (המאה ה־6 לספירה) זיהה את Χνἄ (כנען) עם פיניקיה, ופילון איש גבל הביא שגם סכניתן (המאה ה־12 לפנה"ס או מוקדם יותר) זיהה זיהוי דומה. במטבע פיניקי־יווני מלדקיה (לַאֹדִכֵאַ בכתיב חסר פיניקי) תורגמה במילה הפיניקית "𐤁𐤊𐤍𐤏𐤍" (בכנען) ל"ἐν Φοινικῃ" (בפיניקיה). בקרב אבות הכנסייה, מלבד סטפנוס מביזנטיון גם אוגוסטינוס (המאות ה־4–5 לספירה) מעיד שהאיכרים הפיניקיים בצפון אפריקה במאה החמישית לספירה מתייחסים לעצמם בשם Chanani, כלומר כנענים, ומרקיאנוס כינה את תושבי האיים הבלאריים "כנענים". בעיר קונסטנטין נמצאה כתובות נדר פיניקיות שנדר "עבדאשמן בן מאדר אש כנען" ("עבד־אשמון בן מאדר, איש כנען").KAI 116
ארץ כנען מוזכרת בשמה גם במקרא, בה היא מיוחסת לדמות "כנען" בנו של חם ונכדו של נוח. כך על פי לוחות העמים המופיעים בספר בראשית (פרק י'), לכנען היו 11 בנים שעל פי המתואר במקרא התיישבו בארץ המכונה "ארץ כנען", כשבהמשך הכתוב אומר: "ואחר נפוצו משפחות הכנעני".
פירוש
פרשנות אחת לשם מפרשת לפי השורש כ.נ.ע., כי כנען הוא האזור בו שוקעת, "נכנעת", השמש – כנען היא ארץ מערבית, שלפי השקפת רוב יושביה ושכניה שוקעת בה, או מעבר לחופיה, השמש.
אחד מן הפירושים למילה כנען הוא ארגמן. מקורו באיסוף חלזונות ימיים שמהם הפיקו עמי הארץ את צבע הארגמן.שלושת החלזונות בים התיכון הם: ארגמונית אדומת פה (שם מדעי: Thais Haemastoma), ארגמון חד קוצים (שם מדעי: Murex Brandaris) שבהם הצבען העיקרי הוא דיברומואינדיגוטין, מולקולה של אינדיגו בתוספת שני אטומי ברום, וארגמון קהה קוצים (שם מדעי: Trunculariopsis trunculus) ממנו הפיקו את צבע הארגמן. השם היווני "פיניקיה" קשור אטימולוגית, בין השאר, לארגמן.
פירוש נוסף הידוע לשם כנען הוא "סוחר". כך מוזכר באמצעות תקבולת ב: , כאשר כנעני מקביל לסוחר, ובסוף ספר משלי: . הפיניקים, צאצאי הכנענים ויושבי הלבנון, נודעו כמפתחי המסחר והשייט בים התיכון ובכל המזרח התיכון הקדום.
שמות נוספים
ממוזער|השם כנען (kAnana) בהירוגליפים, ממצבת מרנפתח
שמאל|ממוזער|230px|ארגמון חד הקוצים, אחד ממיני החלזונות מהם הפיקו הכנענים את צבע הארגמן
בתעודות מצריות עתיקות מופיעים כמה שמות שונים לכנען:
ח'ארו או ח'ורו – ארץ החורים. זהו הכינוי הנפוץ ביותר.
רת'נו או לת'נו – ארץ הרוזנים/המושלים. זהו כינוי שנשתמר מתקופת שלטון החיקסוס, שמקורם כנראה היה בכנען. רת'נו הוא האזור בו שוכנות לבנון, מרכז ומערב סוריה של ימינו, והתחלק ל"רת'נו העילית" (בצפון) ו"רת'נו התחתית" (בדרום).
כִּנַחֻ' או כִּנַחְ'נַ – כנען.
דאהי – כינוי לכנען שמוזכר במספר מקורות מצריים (לדוגמה במצבת הניצחון של סתי הראשון בבית שאן).
גבולות
ממוזער|מפת ערי כנען בתקופת הברונזה
ארץ כנען כוללת את כל האזור שממערב לירדן בין בקעת הלבנון לבין חלקו הצפוני (המיושב) של הנגב, ואת אזור דמשק והחורן. גבולות ארץ כנען מוצגים בספר בראשית:
על פי החוקרים בנימין מזר, זכריה קלאי, יוחנן אהרוני ויהושע גרינץ, כנען הייתה פרובינציה בשליטה מצרית. תאוריה זו נסמכת גם על פסוקי המקרא כי כנען בנו של חם נחל את דרום המרחב הגאוגרפי המוכר אז; אף שהארץ המכונה "ארץ כנען" נפלה בחלקו של שם בן נח, אשר ירש את כל אזור הסהר הפורה ועד לדרום ערב ולא בחלקו של חם בן נוח. גבולות וערי כנען מוזכרים בכתבי המארות המצריים מתחילת האלף השני לפנה"ס, ב"כתב השנינה" (פפירוס אנאסטאזי א) מראשית שלטונו של רעמסס השני, על פיו העיר צומור מצפון לגבל נכללה בגבולה של כנען, ובמקורות נוספים.
גבולות כנען כארץ מתוארים פעמים רבות במקרא כ"ארץ המובטחת" לעם ישראל, החל מספר במדבר: , וכן באריכות בספר יהושע וספר יחזקאל. על פי ספר היובלים, חם אביו של כנען ואחיו ביקשו מכנען לא לפלוש לארצם של בני שם אולם כנען סירב לבקשתם; ובסוגיה זו עסקו גם פרשני התנ"ך בימי הביניים כגון רש"י ובעת החדשה, כגון המלבי"ם.
החברה הכנענית
ממוזער|350px|ציור קיר מצרי עתיק בנוא אמון המתאר משלחת של נכבדים כנענים ומשרתיהם מביאים מנחות המסמלות את נאמנותם לפרעה תות ענח' אמון.
שמאל|ממוזער|250px|כנענים כפי שתוארו ב"ספר השערים", טקסט דתי ממצרים העתיקה שתוארך למאה ה־13 לפנה"ס.
החברה הכנענית התנהלה במתכונת של ערי מדינה שונות ויריבות לרוב. החברה עצמה לא הייתה הומוגנית מבחינת אוכלוסייה, אלא מגוונת והורכבה ממספר קבוצות שחיו בתחומי המרחב הכנעני. הקבוצות הללו ידועות מתיעודים חיצוניים (בעיקר מצריים) המתארים את המצב החברתי המגוון בכנען, ומובאות כאן:
"כנענים" – מדובר בשכבת הסוחרים בחברה הכנענית ששלטה בערי החוף.
מושלים ונסיכים – מושלים, בני מושלים ונסיכים מערי המדינה הכנעניות היוו את האליטה של החברה הכנענית. כדי להבטיח את המשך השליטה וההשפעה המצרית בכנען היו מובאים בני המושלים כשבויים של הפרעה למצרים (גם כקלפי מיקוח כדי למנוע את התמרדות אביהם השליט וממלכתו בפרעה), בה זכו ליחס מיוחד, גודלו בארמונות הפרעה עם בניו ובני הנכבדים המצריים וחונכו על ברכי התרבות המצרית, מה שהפך אותם לנאמנים וכנועים למרות המצרית – בה ראו דבר נשגב, עד שהיו מוחזרים לערי־ממלכותיהם כדי להחליף את קודמם בתפקיד (לרוב אביהם). על מעמדם הרם מעידה הבטחתו של אמנחותפ השלישי שנתן ערבות שאם אחד מבני המושלים הנמצא אצלו במצרים ימות כל עוד הוא בהשגחה מצרית, יעמיד הפרעה את אחד מבניו שלו כדי שיחליף אותו.
מריאנו – "אנשי מרכבות" בחורית, היוו מעמד עליון בקרב החברה הכנענית לפי המשתקף מעצם מספרם המועט ומעמדם הרם ברשימות שבויים של פרעונים מצרים מארץ ישראל.
"חורים" – במצרית "ח'ארו". ככל הנראה אנשים ממוצא חורי שהיגרו לכנען במאות ה־18 לפנה"ס וה־17 לפנה"ס (תקופת הברונזה התיכונה). החורים הותירו את חותמם בשפה הכנענית שספגה אליה מילים מהשפה החורית, והאזורים שבהם התרכזו בתוך כנען כונו בפי המצרים "ח'ארו" או "ח'ורו"
"עאמו" – כינוי מצרי לחלק מיושבי כנען כבר בכתובות מתקופת הממלכה הקדומה, למשל: קורבנות התקפתו של פרעה פפי הראשון בכנען והמהגרים החיקסוסיים מציור הקיר הידוע בקבר בני חסן מתוארים כבני קבוצה זו.
"שסו" – "נוודים" במצרית קדומה, קבוצה זו ידועה כחיה בקבוצות שונות (לא ידוע אם היה קשר אתני ביניהן) במרחב שבין ארץ ישראל ולבנון – הם משמשים כשכירי חרב בעבור שליטי ערי הממלכות השונות וידועים כמתמרדים נגד המצרים ופורעי חוק, מתעודות מצריות מתקופת רעמסס השני למשל, שנחשב לגדול פרעוני מצרים, מוזכר חששם של חיילים מצריים מפני השסו היושבים בנגב העשויים לארוב לחיילים ולתקוף אותם בשעות הלילה.
"עפירו" – ככל הנראה מדובר באנשים שנפלטו מהמסגרת החברתית בערים שונות בלבנט ובתוך כנען וחלקם היגרו לארץ זו, שכן הם מוזכרים בתעודות כפועלים גם מחוץ לה. כמו השסו הם לרוב מוזכרים בתור שודדים או שכירי חרב שלקחו חלק בקרבות המתוארים במכתבי אל־עמארנה מסוף תקופת הברונזה המאוחרת שהביאו לקריסת התרבות הכנענית. בשל הדמיון כביכול בשמם לעברים הוצע לזהותם עמם, טענה שלא זוכה כבר לרוב בקהילה המדעית.
אמורים – צאצאי שבטים שמיים־מערביים שכונו "אמורו" במצרית. מקורם הוא ככל הנראה במסופוטמיה, ממנה נדדו בתקופת הברונזה התיכונה מערבה ומכאן שמם ("אנשי המערב") לסוריה, ארץ ישראל ולבנון (בה כוננו את ממלכת אמורו).
מנטיו או גם מנטיו סאטט – קבוצה שמית שחיה בכנען באזור החוף עד לאוגרית.
נוגס – נקראים גם "בני נוח'שה". ככל הנראה מתיישבים מצפון סוריה.
לטענת יוחנן אהרוני בספרו "ארץ ישראל בתקופת המקרא", התמונה המשתקפת ברשימת השבויים של אמנחותפ השלישי היא שיחסי האוכלוסייה הכנענית בארץ ישראל במאה ה־15 לפנה"ס היו אלה: החורים מהווים 66% מהאוכלוסייה, השוסים 27.5% והחבירו (אותם זיהה כ"עברים") מהווים 6.5% מהאוכלוסייה. לדבריו אוכלוסיית החבירו והשוסים הלכה וגדלה במהלך המאות ה־14 וה־13 לפנה"ס.
עמי ארץ כנען לפי התנ"ך
בתנ"ך מתוארות מספר קבוצות אתניות המאכלסות את ארץ כנען – לרבות שבעת העממים וצאצאי משפחת אברהם – בני ישראל, עמונים, מואבים, אדומים ואחרים. שבעת העממים כוללים את הכנענים, החתים, האמורים, החיווים, הפריזים, היבוסים והגרגשים. נזכרות בתנ"ך גם קבוצות שישבו בכנען, אך לא היו מעמי כנען כגון הרפאים, העווים ועוד. בספר שופטים, יבין מלך חצור מכונה "מלך כנען".
מחקר גנטי
מחקר משותף של מספר אוניברסיטאות שפורסם בכתב העת Cell בשנת 2020 בחן 73 ממצאים גנטים מ־5 אתרים בישראל ובירדן המשויכים בארכאולוגיה לתקופה ולתרבות הכנענית, בניסיון להתחקות אחר מוצאם האתני. החוקרים מצאו שתי מגמות עיקריות, כאשר הראשונה היא קשר גנטי לאוכלוסייה המקומית מהתקופה הנאוליתית הקדומה יותר, והשנייה היא קשר גנטי לאוכלוסייה שהתקיימה בתקופת הברונזה באזור הקווקז ולאוכלוסייה שהתקיימה בתקופה הכלקוליתית בהרי זגרוס שבאיראן המודרנית. מסקנות החוקרים הן שהיו גלי הגירה מאזורים אלו אל כנען סביב השנים 2500–1000 לפנה"ס, כאשר ככל שהתקופה מאוחרת יותר, כך גדל הערבוב הגנטי עם קבוצות אלו. לצד זאת, נמצא בהכללה שקבוצות "כנעניות" שונות דומות זו לזו יותר מאשר אוכלוסיות שאינן כנעניות.
במחקר זה, הושוו הגנים הקדומים לאלו של תושבי הלבנט בימינו, ונמצא כי האוכלוסייה הכנענית הקדומה קשורה בקשר גנטי משמעותי לרוב העדות בקרב האוכלוסייה היהודית של ימינו ולקבוצות אחרות דוברות ערבית מהאזור, ביניהן הפלסטינים והלבנונים. אוכלוסיות אלו חולקות 50% או יותר ממוצאן מאוכלוסיות שחיו בלבנט תקופת הברונזה ובזגרוס הכלקוליתי. קבוצות אלו מציגות גם אבות קדומים שלא ניתן למדל לפי נתוני ה־DNA העתיקים הזמינים, כך שהגיוון הגנטי של תושבי האזור המודרניים מחזק לדעת החוקרים את התפקיד הקריטי שהיה לנדידת פוסט־ברונזה לאזור כנען בעיצוב פני החברה.
שפות
ממוזער|תיאור שבויי מלחמה כנענים ממקדש המוות של רעמסס השלישי במדינת האבו
העמים הכנעניים דיברו במשפחת ניבים לשוניים הנקראים שפות כנעניות, כגון עברית מקראית, פיניקית, אוגריתית, מואבית, אדומית ועמונית. שפת האם של כל השפות האלה מכונה "פרוטו־כנענית".
ראו גם
תקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל
שפות שמיות
מיתולוגיה כנענית
ארץ ישראל בעת העתיקה
היסטוריה של ארץ ישראל
לקריאה נוספת
יוחנן אהרוני, א"י בתקופה הכנענית המאוחרת ובתקופת ההתנחלות הישראלית, הוצאת מטכ"ל/קצין חינוך ראשי, ענף השכלה, 1959.
יובל יקותיאלי, יחסי מצרים וכנען בתקופת הברונזה הקדומה 1 – מבט מדרום מערב כנען, קדמוניות, 134, 2007, עמ' 66–74.
Jonathan N. Tubb, Canaanites, Norman (Oklahoma), 1998.
קישורים חיצוניים
"ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל" על הכניסה לארץ המובטחת.
"ארץ כנען לגבולתיה..." על סוגיית גבולות הארץ המובטחת.
שי שמש, אילן יוחסין של עם, באתר מדע גדול, בקטנה, 8 בנובמבר 2017
ארכאולוגיה של ארץ כנען (העתיקה) ושל ישראל (העתיקה)
הערות שוליים
*
קטגוריה:אתרי המקרא
קטגוריה:אתרי ספר בראשית
קטגוריה:מקומות במכתבי אל-עמארנה
קטגוריה:כינויי ארץ ישראל | 2024-10-16T08:01:03 |
מיין קאמפף | ממוזער|250px|עטיפת המהדורה הראשונה של "מיין קאמפף"
מיין קאמפף (בגרמנית: Mein Kampf; בעברית: "מלחמתי" או "מאבקי") הוא ספר שכתב מנהיג המפלגה הנאצית בגרמניה אדולף היטלר בתקופת מאסרו בכלא לנדסברג, לאחר שהורשע בניסיון ההפיכה שכונה "הפוטש במרתף הבירה" בשנת 1923. בספר פירט היטלר את משנתו הפוליטית ותוכניותיו לעתידה של גרמניה. הכרך הראשון של הספר יצא לאור ב־18 ביולי 1925, והכרך השני ב־1926.
כתיבת הספר ופרסומו
250px|ממוזער|מודעת פרסומת ל"מיין קאמפף" בוילה ואנזה
בשנת 1923 נידון היטלר לחמש שנות מאסר במצודת לנדסברג על חלקו בניסיון ההפיכה המכונה "הפוטש במרתף הבירה", נגד ממשלת רפובליקת ויימר. את הספר הכתיב היטלר לעוזרו רודולף הס במהלך תשעת החודשים שבהם ריצה את מאסרו.
תנאי כליאתו של היטלר היו נוחים: הוא זכה לחדר משלו, ולעוזר אישי - רודולף הס, אשר נידון אף הוא למאסר על חלקו בקשר. לפני שנידון הס למאסר (הוא נשפט בנפרד, שכן לאחר הפוטש הכושל הצליח להימלט, והסגיר את עצמו רק לאחר זמן מה), הכתיב היטלר כמה פרקים לאמיל מוריס, ממקימי התנועה הנאצית. מוריס, שהיה שען במקצועו, לא ניחן בעיני היטלר בתנופה האינטלקטואלית של הס, שהיה מתלמידיו של הפרופסור קארל האוסהופר מהוגי תורת ה"לבנסראום", וביולי 1924 קיבל הס על עצמו את כתיבת הספר מפיו של היטלר.
הספר הוכתר על–ידי היטלר בשם "ארבע שנים וחצי של מלחמה כנגד שקרים, טיפשות ופחדנות" ("Viereinhalb Jahre [des Kampfes] gegen Lüge, Dummheit und Feigheit"). מקס אמאן, המוציא לאור של המפלגה הנאצית, וסמל המחלקה של היטלר במלחמת העולם הראשונה, הסתייג מהכותרת הארכנית, וככל הנראה היה זה שהעניק לספר את השם התמציתי יותר והקליט יותר, "מיין קאמפף".
אמאן, כמוהו כארנסט האנפשטנגל ואוטו שטרסר, סברו כי איכות הכתיבה של הספר מאכזבת. אוטו שטרסר הגדיר את תוכנו "ערבוביה אמיתית של אמירות נדושות, זיכרונות של נער בית ספר, דעות סובייקטיביות ושנאה אישית". להיטלר היה סיפור לספר - סיפור עליית איש ההמון מן האשפתות, אל שדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה, ואל המעמד של מנהיג בקנה מידה לאומי, והמעמד הדרמטי של הפוטש בבית הבירה בו היו מעורבות דמויות בעלות חשיבות היסטורית כאריך לודנדורף, מפקד הצבא הגרמני ושליטה בפועל של גרמניה בשנתיים האחרונות למלחמת העולם. היטלר, עם זאת, לא פרש את סיפורו הדרמטי, אלא בחר לפרט בארכנות ובסגנון בלתי קריא את השקפת עולמו. היטלר עצמו, אף שהיה אדיש לאיכותו של הכתוב, כמו גם לשינויים המשמעותיים שחוללו בו העורכים השונים, הודה כי הספר לא היה הרבה יותר מאסופה של מאמרי מערכת לביטאון המפלגה הנאצית, הפלקישר ביאובכטר.
הכרך הראשון, שנקרא בשם "Eine Abrechnung" ("מאזן אישי") פורסם ב-18 ביולי 1925. הכרך השני, אשר נקרא "Die Nationalsozialistische Bewegung" ("התנועה הנציונל-סוציאליסטית") ונכתב אחרי שחרורו של היטלר מבית הכלא, פורסם ב-11 בדצמבר 1926.
תוכנו של הספר
הכרך הראשון הוא אוטוביוגרפי בחלקו הגדול, אך יש בו אי דיוקים רבים. הוא מסתיים בהשתלטות של היטלר על המפלגה הנאצית עם הכרזת מצעה בפברואר 1920. הכרך השני עוסק ברעיונותיו של היטלר על אופייה של המדינה ובענייני אידאולוגיה, תעמולה וארגון. פרקי הסיום עוסקים במדיניות חוץ.
היטלר היה קורא אובססיבי, והרעיונות בספר היו מקבץ אקלקטי של רעיונות גזעניים שנלקחו ממקורות שונים. השפעתם של אנשים כאלפרד רוזנברג, "האידאולוג" של המפלגה הנאצית, (שספרו "המיתוס של המאה העשרים" דמה באופיו ל"מיין קאמפף") סימנה לו אך נתיב בתוך בליל של רעיונות שקלט ממקורות שונים, החל מקרל מרקס ופרידריך וילהלם ניטשה וכלה ביוסטון סטיוארט צ'מברלין, והפרוטוקולים של זקני ציון.
את דעתו על הפרוטוקולים הוא תיאר כך (עמודים 77–80):
התאוריה הבסיסית של היטלר (שעליה בוססו שאר תאוריות הגזע הנאציות), היא שלאמיתו של דבר תולדות האדם הם קורות מאבק בין הגזעים. העמים הגרמאניים-נורדים הנעלים ומובחרי הגזע מצויים במאבק נגד היהודים, הסלאבים ואחרים, שהם "תת-אדם" (untermensch). היהודי החותר תחת הציוויליזציה הארית יכול להיות קפיטליסט, שמשעבד את הפועל הגרמני לריבית רצחנית, או קומוניסט, שאומר לבצע בגרמנים רצח עם מעין זה שלכאורה ערכו הבולשביקים בעממי רוסיה. אך האידאולוגיות השונות אינן אלא כסות למאבק בין הגזעים.
המאבק בין העמים הוא על "מרחב מחיה", כאשר כיוון התפשטותה הראוי של גרמניה הוא לעבר המזרח, אל שטחי הדגן של אוקראינה ומקורות הנפט והמחצבים של הקווקז. כאן תבוא ההתנגשות המכריעה עם האויב היהודי בתחפושתו הבולשביקית, אשר הצליח להשתלט, אליבא דהיטלר, על המוני התת-אדם חסרי הבינה, הסלאבים והמונגולים, ולאחד אותם לכלל המדינה המודרנית של ברית המועצות.
היריעה הרחבה של האנטישמיות של היטלר הופיעה רק ב"מיין קאמפף". בספר בא לידי ביטוי הממד האפוקליפטי של המאבק נגד היהודים. קרוב לוודאי שהיה זה פרי התרומה האידאולוגית של דיטריך אֵקַרט, שהיטלר נפגש עמו בסוף 1919 או 1920, ואמר עליו מאוחר יותר: "הוא האיר את עינינו ככוכב קוטב... מבחינה אינטלקטואלית הייתי באותם ימים כתינוק שיונק מבקבוק". אקרט מת על יד ברכטסגאדן בערב חג המולד 1923 והיטלר הקדיש לו את "מיין קאמפף", בנוסף לחבריו שנהרגו בפוטש של אותה שנה.
היטלר מציג חזון של קץ העולם בגין מעשיו של היהודי (עמ' 65): "אם ינצח היהודי את עמי תבל בעזרת האני־מאמין המרקסיסטי שלו, אזי יהיה ניצחונו אות לגסיסת האנושות, וכדור הארץ ישוב לנוע באֶתֶר ריק מאדם, כמו לפני שנים".
בסוף הפרק השני מופיעה הצהרת אמונה של היטלר (עמ' 679): "מאמין אני היום, שאני פועל ברוחו של בורא עולם הכול יכול: בכך שאני מתגונן מפני היהודי אני נאבק למען פועל ידו של אדון עולם".
היטלר תיאר את היהודים כמשחיתי הגזע הארי במגוון צורות ודרכים, כולל שימוש בדימויים כמעט-פורנוגרפיים. מוטיב זה עלה, בין היתר, בהכריזו כי "המשימה הלאומית" החשובה ביותר היא עקירתה מן השורש של העגבת.
במקום אחד בספר מתייחס היטלר אל היהודים ואל השימוש בגז מרעיל:
בוויכוח על מקורות הפתרון הסופי, היסטוריונים הדוגלים בגישה אינטנציונליסטית קיצונית, בעיקר לוסי דווידוביץ', הצביעו על קטע זה כהוכחה לכך שהיטלר תכנן את רצח יהודי אירופה כבר בשלב מוקדם כל כך. גישה זו נדחתה על ידי מרבית החוקרים.
מהבחינה האישית ניכרת בספר תחושת השליחות. כפי הנראה, בעת כתיבת הספר הגיע היטלר למסקנה שהוא ולא אחר הוא השליח ששלח האל להושיע את העם הגרמני. בהתאם לכך רצוף הספר בסקירה של ילדותו ונעוריו של היטלר (דבר שהופך אותו לבעל ערך לחוקרים עד ימינו), מתוך כוונה להראות את מאבקו האישי ההופך בהדרגה למאבק לאומי. כן קובע היטלר כי הדמוקרטיה היא חסרת ערך (שכן אינה מביאה תועלת במאבק בין הגזעים על מרחב המחיה), ושם במקומה את "עקרון המנהיג" (פיהרר פרינציפ) - לפיו כל בעל תפקיד אחראי כלפי מפקדו, וזה אחראי כלפי מפקדו, עד הפיהרר, האחראי כלפי האל, או כלפי ההיסטוריה הגרמנית, והוא בעל סמכות בלתי מוגבלת ביחס לכל נתיניו.
הפצת הספר לפני מלחמת העולם השנייה
מדי שנה בשנה עד שנת 1930 נמכרו אלפי עותקים אחדים בלבד. הצלחתם של הנאצים בבחירות שנערכו ב־13 באוקטובר 1930 הביאה לו פופולריות מסוימת, ובשנת 1932 נמכרו כבר 80 אלף עותקים של הספר. אחרי עלייתו של היטלר לשלטון נמכרו מיליוני עותקים של הספר. בשנת 1933 לבדה נמכרו מיליון וחצי עותקים, ומשנת 1936 מהדורה עממית שלו הוגשה כשי לכל זוג שנישא בגרמניה הנאצית. עד לסיום המלחמה נמכרו בגרמניה כעשרה מיליון עותקים, ועוד כמה מיליוני עותקים ברחבי העולם (הספר תורגם לשש עשרה שפות, וביניהן לשפה הערבית על ידי המזרחן פריץ גרובה).
בעקבות מכירותיו הגבוהות של הספר, ויתר היטלר על משכורת הקנצלר שלו והסתפק בתמלוגים שהרוויח מהספר.
המהדורה האנגלית של הספר ראתה אור ב-1933, אך היא עברה קיצוצים רבים עד כדי כך שהכילה רק שליש מהספר המקורי.
הספר יצא לאור בצרפתית ב-1934, אך בעקבות תביעה משפטית בה זכה היטלר הופסקה מכירתו בצרפת כעבור חודשים מעטים.
ספק אם רוב רוכשי הספר אף קראו אותו. אישים מרכזיים בשלטון הנאצי כמו אלברט שפר, למשל, הודו כי לא הצליחו לקראו. שפר כתב בזכרונותיו כי על אף ניסיונותיו לא הצליח מעולם לקרוא את הספר, אך בשיחות שערך עם היטלר מסר לו היטלר כי בכוונתו לערוך בספר שינויים נרחבים ולהוציאו במהדורה מתוקנת ומותאמת להתפתחויות שחלו מאז כתיבתו. שפר בחר להמתין לאותה מהדורה (שמעולם לא יצאה לאור).
ספר המשך
לאחר כישלונה של המפלגה הנאצית בבחירות בשנת 1928, האמין היטלר כי הסיבה לכישלון היא כי הציבור לא ירד לעומקם של רעיונותיו. הוא פרש למינכן על מנת להכתיב את ההמשך לספר "מיין קאמפף". הספר שהוכתב התרכז בנושאי מדיניות חוץ, וחזה כי בשנת 1980 יתרחש מאבק סופי על השליטה בעולם בין ארצות הברית ובין הכוחות המאוחדים של גרמניה רבתי, והאימפריה הבריטית.
רק שני עותקים של הטקסט בן מאתיים העמודים נוצרו מלכתחילה. המו"ל של היטלר טען שפרסום הספר יפחית את מכירת "מיין קאמפף", שגם היא לא התקדמה יפה. לפי הוראותיו של היטלר נשמרו העותקים בסוד במקלט אווירי משנת 1935, עד שנתגלו על ידי קצין אמריקני בשנת 1945.
האותנטיות של הספר "הספר השני" ("Zweites Buch") אושרה על ידי יוזף ברג, עובד לשעבר של בית ההוצאה הנאצי אשר היה אחראי לפרסומו של מיין קאמפף, וטלפורד טיילור, בריגדיר גנרל בפרקליטות הצבאית האמריקנית, ויועץ ראשי במשפטי נירנברג.
ההיסטוריון היהודי-אמריקני גרהרד ויינברג גילה את העותק בארכיון נאצי ב-1958 ורצה לפרסמו.
מכיוון שלא מצא אף מו"ל בארצות הברית, שהיה מוכן להדפיס את הספר, יצא הספר לאור (אולם בתוספת הקדמה של ההיסטוריון הגרמני האנס רותפלס) בהוצאת המכון להיסטוריה בת זמננו במינכן בשנת 1961.
תפוצת הספר לאחר מלחמת העולם השנייה
שמאל|ממוזער|250px|עותקים של הספר בחנות ספרים באינדונזיה
במשך שנים רבות, זכויות היוצרים על כל מהדורות מיין קאמפף, פרט למהדורות באנגלית ובהולנדית, היו נתונות בידי ממשלת בוואריה. יש שסברו כי ליורשיו של היטלר (צאצאי אחותו למחצה) סיכוי טוב ליהנות מתגמולי זכויות יוצרים. אחד מצאצאים אלו והראשון לרשת את הזכויות הוא פטר ראובל, אחיינו של היטלר, בנם של לאו ראובל ואנגלה היטלר, אחותו למחצה של היטלר מצד אביהם, אלויס היטלר. פטר ראובל הצהיר שאינו חפץ בכל זכות בספר.
ממשלת בוואריה, בהסכמה עם הממשלה הפדרלית של גרמניה, לא אפשרה העתקה או הדפסה של הספר בגרמניה, והתנגדה לכך אף במדינות אחרות, אם כי בהצלחה פחותה. ניתן היה לרכוש או למכור עותקים קיימים של הספר, אלא אם כן הדבר נעשה כדי להפיץ שנאה או מלחמה, דבר האסור על פי חוק.
כאשר הודפס מיין קאמפף בשוודיה בשנת 1992 בידי מפיץ נאו-נאצי, ניסתה ממשלת בוואריה למנוע את הדבר בצעדים משפטיים. בית המשפט העליון השוודי פסק בשנת 1998 כי מאחר שבוואריה כיום אינה המשך ישיר של המדינה הבווארית שמלפני מלחמת העולם השנייה, אין לה זכויות בספר, ומכיוון שבית ההוצאה שהדפיס את הספר בשנות השלושים אינו קיים עוד, ניתן לראות במיין קאמפף ספר שאין עליו זכויות יוצרים. תביעתה של ממשלת בוואריה נדחתה, והמפיץ בשוודיה, הורשה להמשיך בהפצת הספר.
בהולנד, אפילו מכירת עותק ישן של הספר אינה חוקית, אך החזקה בו והשאלתו לאחרים מותרת. בשנת 1997 הסבירה הממשלה ההולנדית לפרלמנט כי אם תצא מהדורה מדעית, שתימכר לצורכי מחקר, לא יינקטו הליכים נגד המפיצים.
בשנת 1999 מרכז שמעון ויזנטל תיעד אתרי אינטרנט מרכזיים כאמזון ובארנס אנד נובל המוכרים את הספר בגרמניה. לאחר שקמה שערורייה ציבורית הסכימו שתי החברות להפסיק את מכירת הספר.
בשנת 1994 תורגמו פרקים אחדים מהספר לעברית בידי משה צימרמן ועודד היילברונר וראו אור בהוצאת אקדמון תחת השם "פרקים מתוך 'מאבקי' של אדולף היטלר". אף על פי שהתרגום נעשה לצורכי עיון ומחקר, ואף על פי שהמחבר כתב בהקדמה שתרגם לעברית לצורך "דע את האויב", הביאה מחאה ציבורית להורדתו מהמדפים.
הטקסט זמין במספר אתרים באינטרנט, וישנה אף אפליקצית אייפון לספר.
זכויות היוצרים של המהדורה הגרמנית המקורית פגו ב-31 בדצמבר 2015. תשעה ימים לאחר מכן הגיעה לחנויות הספרים בגרמניה המהדורה החדשה והמוערת של הספר תחת השם "מיין קאמפף - גרסה ביקורתית". זו הפעם הראשונה שהספר של אדולף היטלר מתפרסם בגרמניה מאז מלחמת העולם השנייה. מהדורה זו פורסמה על ידי המכון להיסטוריה בת זמננו במינכן, ויש בה 3,500 הערות של היסטוריונים וסופרים. המוציאים לאור סיפרו כי קיבלו בקשות לתרגם את המהדורה החדשה לאיטלקית, לצרפתית ולאנגלית ולהפיץ אותה גם בטורקיה, בפולין, בקוריאה הדרומית ובסין. המוציאים לאור דיווחו על מכירת 14,000 עותקים תוך כחודש וחצי, והשבועון "דר שפיגל" מסר באמצע פברואר 2016 במיקום שולי של טבלת רבי-המכר של השבוע האחרון שהמהדורה החדשה נמצאת במקום השני במכירות של ספרי עיון בגרמניה כולה.
תפוצת הספר בעולם הערבי
הספר זוכה לתפוצה נרחבת במדינות ערב ובקרב הפלסטינים בשטחי יהודה, שומרון ועזה. הדבר הוא חלק ממגמה של ספרות והסברה אנטישמיות בעולם הערבי, כולל הפצת הפרוטוקולים של זקני ציון קריקטורות אנטישמיות, והאשמות אנטישמיות על רקע מגוון האשמות - כולל רצון להשתלט על המקומות הקדושים, יחס לא הוגן לפלסטינים, האשמת היהודים בחמדנות, או האשמתם ברצון להשתלט על העולם או שליטה בו, תאוריות קונספריציה על ג'ורג' סורוס ועל מגוון נושאים ארחים. לעיתים קרובות הדבר אף זוכה לעידוד השלטונות.
מאוקטובר 1932 שימש פריץ גרובה גרובה כשגריר הגרמני בעיראק. ב 1933 לאחר עליית המפלגה הנאצית החל גרובר בהפצת האידאולוגיה הנאצית והאנטישמיות, כשהוא קושר אותן ללאומיות הפאן-ערבית. בין היתר רכש עיתון בשם "אלעאלם אלערבי" (ערבית: العالم العربي, תרגום: העולם הערבי), ובו פרסם בהמשכים את תרגומו לערבית של הספר. התעמולה הנאצית סייעה להקמת תנועות אנטישמיות ופרו-נאציות בעיראק.
במצרים, הספר תורגם לראשונה לערבית בשנת 1937. היה לו תרגום חדש בשנת 1963 אשר הודפס מחדש בשנת 1995. הספר הוצג למכירה, יחד עם כתבים אנטישמיים נוספים, גם ביריד הספרים של קהיר שמנוהל על ידי המדינה בשנים 2007, 2021 ו-2023. מכתב מחאה של הליגה נגד השמצה לנשיא מצרים לא הועיל למנוע את הצגת הספר.
בשנת 1999 דיווח אל-חיאת אל-ג'דידה כי מהדורה ערבית של מיין קאמפף היא רב-המכר השישי בתפוצתו בשטחים הפלסטינים. דיווח דומה פורסם בשנת 2002 בדיילי טלגרף לגבי מהדורה של הספר שפורסמה בלבנון והפכה לרב-מכר בשטחים. בעבר דווח על מהדורה שיצאה לאור בטורקיה, והייתה שם לרב מכר בשנת 2005. שעה שישנם פלסטינים הרואים את היטלר כמפלצת, אחרים רואים אותו כגיבור חיובי.
במהלך מלחמת חרבות ברזל נמצאו בידי חיילי צה"ל עותקים רבים של הספר בבתים בעזה. גם בכפרים ערביים באזור חברון נמצאו עותקים של "מיין קאמפף" בערבית.
מיין קאמפף בישראל
בשנת 1995 יצאה בעברית המהדורה החלקית פרקים מתוך "מאבקי" של אדולף היטלר בסדרת "דע את אויבך", בהוצאתה של האוניברסיטה העברית. העורכים החליטו לפרסם רק חלק מהפרקים, אותם חשבו שיש לפרסם לצרכים של מחקר אקדמי. תרגום הספר הוביל למחאה ציבורית, ואפילו דיון בכנסת. בעקבות המחאה הספר ירד מהמדפים, ולא נעשו ניסיונות נוספים לתרגמו לעברית. כיום לא ניתן למצוא את הספר ברשתות הספרים. ניתן למצואו בספריות ציבוריות מעטות (כגון בספריית בית אריאלה בתל אביב) ובספריות מכללות ואוניברסיטאות בכל רחבי ישראל.
לקריאה נוספת
פרקים מתוך "מאבקי" (Mein Kampf) של אדולף היטלר. תרגום: דן ירון. עריכה מדעית: פרופ' משה צימרמן וד"ר עודד היילברונר. ירושלים, אקדמון, תשנ"ה.
מיין קאמפף למתחילים. בעריכת צבי יוליאן רובין. מדעי הרוח והחברה, האוניברסיטה הפתוחה. (2016) (קובץ PDF)
קישורים חיצוניים
היטלר, מיין קאמפף: מהדורה ביקורתית של המכון להיסטוריה עכשווית במינכן
תרגום מקוון של "מיין קאמפף" , מתוך פרויקט גוטנברג
קטעים מתוך "מיין קאמפף" ("מלחמתי") מאת היטלר באתר מט"ח
בין אידאולוגיה לגזענות: ספרו של אדולף היטלר: "מאבקי" באתר הספרייה הלאומית
- מקור: דייוויד רו, הטיימס
הערות שוליים
קטגוריה:אדולף היטלר
קטגוריה:התעמולה הנאצית
קטגוריה:ספרות פוליטית
קטגוריה:חיבורים אנטישמיים
קטגוריה:ספרי 1925
קטגוריה:נאציזם
קטגוריה:ספרים שנכתבו על ידי פוליטיקאים
קטגוריה:ספרים שהוחרמו על ידי ממשלים | 2024-10-06T04:43:12 |
כלא | הפניה בית סוהר | 2024-07-24T20:11:53 |
מקדונלד'ס | מקדונלד'ס (באנגלית: McDonald's) היא רשת מסעדות מזון מהיר אמריקאית רב-לאומית, מהגדולות בעולם, כולל בישראל. מזוהה במיוחד עם המנה העיקרית שהיא מגישה: המבורגר – כריך לחמנייה עגולה ובה קציצת בשר בקר טחון העשויה בגריל.
היסטוריה
מקדונלד'ס נוסדה בשנת 1940, כאשר האחים ריצ'רד ("דיק") ומוריס ("מק") מקדונלד פתחו מסעדה ששמה כשם משפחתם, בסן ברנרדינו, קליפורניה. בשנת 1948 יצרו השניים "מערכת שירות מהיר" חדשנית, שכוננה את היסודות למסעדות מזון מהיר העתידות לבוא. המערכת הייתה מבוססת על העקרונות האלה:
מהירות – שיטת עבודה בסגנון "פס יצור", שכמעט תאפס את זמני ההמתנה לקבלת המזון.
שירות – ויתור על שירות באמצעות מלצרים לטובת שירות עצמי בדלפק - חיסכון בכוח אדם.
קיצוץ תפריט הברביקיו בן 25 הפריטים שלהם לתפריט מוגבל שכלל רק תשעה פריטים: המבורגר, צ'יזבורגר (המבורגר עם גבינה), שלושה סוגים של משקאות קלים, חלב, קפה, חטיפי תפוח אדמה ועוגה. טוגנים (צ'יפס) ומילקשייק נוספו זמן קצר לאחר מכן.
ייצור המוני של פריטי מזון פשוטים ומצומצמים במספרם שיוצרו בקו ייצור.
הוזלה משמעותית במחיר ההמבורגר מ-30 סנט ל-15 סנט בלבד.
השיטה החדשה הצליחה, וכמעט הכפילה את הכנסות המסעדה ועוררה התעניינות בעולם המסעדנות בארצות הברית. בשנת 1953, האחים העבירו את מסעדתם למבנה חדש, שעיצובו משך קהל, וגם אפשר לזרז את הכנת המזון, כמו גם את אכילתו. הוא מנע התמהמהות של הלקוחות במסעדה. במסגרת זו עוצב גם הלוגו קשתות הזהב המוכר של החברה. האחים מקדונלד מכרו זיכיונות בודדים לסניפים בודדים נוספים של מסעדתם. הזכיין הראשון של השניים, ניל פוקס, הציע לאחים ליישם את המודל בכל המסעדות ברשת. אולם מכירת הזיכיונות הייתה איטית.
פריצת הדרך של החברה באה כאשר ריי קרוק, מוכר מכונות מילקשייק, ראה את המסעדה בפעולה והתרשם מהשיטה. גם ג'יימס מקלמור מייסד ברגר קינג וגלן בל מייסד טאקו בל, אימצו אותה במסעדות שלהם. קרוק, איש מכירות בן 52, שלא סיים את לימודי התיכון, חשב בתחילה בעיקר על הפוטנציאל למכירת מכונות מילקשייק ברשת, אך במהרה התמקד דווקא בניהול המסעדה. האחים מקדונלד לא רצו לפקח באופן אישי על יישום השיטה, ולכן נעשה קרוק לזכיין הבלעדי שלהם ברחבי ארצות הברית. ב-2 במרץ 1955 הקים קרוק חברה חדשה 'מערכת מקדונלד בע"מ' והחל פועל במרץ להרחבת הרשת.
ב-15 באפריל 1955 פתח קרוק את מסעדת האבטיפוס לרשת בדס-פליינס שבאילינוי. קרוק אימץ את שיטת ההגשה המהירה שפיתחו האחים מקדונלד והוסיף לה את המוטו 'איכות, שירות, ניקיון וערך' כדגם לערכים שעליהם מבוססת החברה.
שמאל|ממוזער|הלוגו ששימש מ-18 בנובמבר 1968 עד 2006
התוספת החשובה ביותר של קרוק לחברה, ואחת הסיבות החשובות להצלחתה, הייתה שיטת הזיכיונות שלו. קרוק הסכים עם האחים מקדונלד על הגבלת תשלום הזיכיון ל-950 דולר למסעדה, סכום פעוט יחסית, ולדרוש דמי שירות של 1.9 אחוז בלבד עבור מכירות המסעדה. נוסף על–כך, החליט קרוק בשלב מוקדם להימנע מניסיון למכור לבעלי הזיכיון ציוד, אספקה או מזון. מקדונלד'ס רק רכשה או חכרה את הקרקע שעליה שכנה המסעדה.
שיטה זו של זיכיון הבטיחה לזכיינים שלמקדונלד'ס יהיה עניין מהותי בהצלחתם, שכן הכנסותיה היו תלויות באופן כמעט בלעדי בהצלחתם, דבר שתרם במידה ניכרת להצלחה הראשונית של הרשת. עד סוף שנת 1956, שנה וחצי אחרי תחילת פעולת הרשת, היו 14 זכיינים לחברה, ובתוך ארבע שנים צמחו 228 מסעדות, שהכנסתן הכוללת הייתה 37.6 מיליון דולר.
קרוק עצמו, עם זאת, לא נטל משכורת מן החברה עד שנת 1961 וחברתו נהנתה מהכנסות זעומות. בשנת 1960 הגיעו רווחי 'מערכת מקדונלד בע"מ' ל-77 אלף דולר, כשעל קרוק מוטל עול של 5.7 מיליון דולר של חוב. קרוק הבין כי כדי ליהנות מהכנסות של ממש עליו לרכוש את חלקם של האחים מקדונלד. הוא הציע לשניים לרכוש את זכויותיהם בקונספט ב-2.7 מיליון דולר. האחים, שנהנו באותה שנה מרווח של פחות ממאתיים אלף דולר כתגמול על הזיכיונות, נענו להצעה בלית ברירה אחרי שהופעלו עליהם לחצים, בנוסף הם ביקשו 1% מהרווחים העתידיים של החברה אך קרוק סירב לזה.
בשנים הבאות המשיכה מקדונלד'ס להצליח, פתחה את "אוניברסיטת ההמבורגר" להכשרת זכיינים. המחזור הראשון מנה 14 משתתפים, ורוכז על ידי פרד טרנר שלימים יהפוך למנכ"ל החברה. האוניברסיטה מכשירה כ-5,000 סטודנטים בשנה, בשמונה מרכזי לימוד.
בשנת 1963 הגישה מקדונלד'ס את ההמבורגר המיליארד של הרשת. מקדונלד'ס הפכה לחברה בורסאית בשנת 1965 ועד שנת 1970 כבר הספיקה לפתוח למעלה מאלף סניפים. באותה עת כבר היו לה סניפים בכל מדינה בארצות הברית וכן סניפים ראשונים בקנדה ובפוארטו ריקו. בשנת 1972 הגיעו מכירות החברה ליותר ממיליארד דולר. בשנת 1977 פרש קרוק מניהול פעיל של החברה והפך ליו"ר בכיר של מועצת המנהלים. פרד טרנר, שהיה איש הגריל הראשון במסעדות של קרוק, הפך ליו"ר מועצת המנהלים. בשנים אלו החלה החברה להתרחב באופן משמעותי גם מחוץ לארצות הברית, ובשנת 1980 חגגה את פתיחת הסניף ה-6,000 שלה.
בשנת 1984 נפטר מייסד החברה, ריי קרוק, אך החברה המשיכה להתפתח ולהרחיב את תפריטה ומספר סניפיה, ובאותה שנה פרצה את מחסום 10 מיליארד דולר בהכנסות.
באוקטובר 1993 פתחה החברה את הסניף הראשון בישראל, בקניון איילון שברמת גן, ובשנת 1994 פתחה את הסניף ה-15,000 שלה ברחבי העולם.
בסוף שנות התשעים הסתמנה שקיעה בהכנסותיה של החברה בגלל התרחבות יתר וביקורת על איכות המזון הירודה בהשוואה למסעדות מזון מהיר אחרות. בשנת 2002 סבלה החברה בפעם הראשונה בתולדותיה מהפסד רבעוני, ובשנים 2001–2003 נפתחו רק 36 סניפים חדשים לרשת, כשבמקביל נסגרו 174 סניפים קיימים והחברה חדלה מלפעול בשלוש מדינות.
בשנת 2004 היו לחברה 31,560 סניפים ב-122 מדינות.
הכנסותיה של החברה הגיעו בשנת 2011 לכ-27 מיליארד דולר, והיא בין 500 החברות הגדולות בעולם. רוב מסעדות הרשת (כ-18,000) מופעלות באמצעות זכיינים ורק 8,000 סניפים נמצאים בבעלות ישירה של החברה.
בשנת 2014 היו לחברה כ-35,000 סניפים ב-119 מדינות ברחבי בעולם, ומתוכם 14,267 סניפים בארצות הברית.
ב-16 במאי 2022, במהלך הפלישה הרוסית לאוקראינה, החליטה מקדונלד'ס לסגור את כל המסעדות ברוסיה. ב-12 ביוני 2022 נפתחו המסעדות מחדש בשם וקוסנו אי טוצ'קה.
הסיבות להצלחה
שמאל|ממוזער|250px|תפוצת מקדונלד'ס בעולם לפי שנת פתיחה
ניתן להסביר את הצלחתה של מקדונלד'ס כנובעת מכמה סיבות עיקריות, שהראשונה שבהן היא מחיריו הנמוכים של המזון ברשת המסעדות. אלו חוללו בארצות הברית תחילה ואחר כך במדינות אחרות מהפכה זוטא בתמחור מזון, ואפשרו לרבים אכילת מזון שקודם לכן לא הייתה ידם משגת לקנותו. אחת הסיבות החשובות לדעיכת קצב גידולה של החברה היא אימוץ שיטה זו על ידי חברות ורשתות אחרות.
הסבר נוסף להצלחתה של החברה עשוי להיות הפשטות והאחידות בהכנת המזון, בחירתו, הגשתו וטעמו. במקדונלד'ס יכלו קונים לבחור מתוך מגוון מצומצם, ברור וידוע מראש של פריטים, דבר שאפשר לקונים לבחור במהירות ובקלות את הפריטים הרצויים. האחידות סייעה גם בהורדת עלויות הכנת המזון במסעדה ובצמצום דרמטי של הצוות הנדרש לתחזוקתה. גם כאן, חיקוי השיטה על ידי חברות ורשתות אחרות שחק במידה רבה את יתרונה של מקדונלד'ס.
הסבר שלישי להצלחת החברה הוא שיטת הזיכיון שלה, שבה מקדונלד'ס נהנית מאחוז קטן יחסית מהכנסות המסעדה שבזיכיון. שיטה זו אפשרה לחברה להתרחב במהירות רבה מאוד, בסיכון קטן יחסית עבור החברה.
מק-דרייב
בחלק מסניפי מקדונלד'ס הממוקמים במבנה עצמאי קיים מסלול המיועד למכוניות העובר בצמוד לאחד מקירות המבנה. בדרך כלל מוצבים שני חלונות בקיר הסמוך למסלול. האחד מיועד להזמנת הארוחה והשני מיועד לקבלתה. בסמוך לחלונות מוצבים שלטי התפריט והמחירים. השרות מיועד לאפשר קניית ארוחה ללא עזיבת המכונית, ובדרך כלל מקבלות הזמנות במק-דרייב עדיפות על הזמנות אחרות בסניף כדי לספק שרות מהיר.
בישראל כונה השירות גם בשמו האמריקני הכללי drive-through (או בקיצור drive-thru) אך סימון זה הוחלף למק-דרייב בחלק עקב ההיגוי הקשה לדוברי עברית.
ילדים
מקדונלד'ס נותנים חשיבות רבה לשיווק לילדים. זה כולל השקעה בפרסומות לרוב בטלוויזיה, בלונים ודגלים עם הסמל המסחרי אותם ניתן למצוא בסניפים וצעצועים הנכללים בארוחות הילדים הנקראת "ארוחת מק - כיף לילדים" (או "Happy meal"). הצעצועים הם בדרך כלל צעצועי דמויות מהסרטים המצוירים שיוצאים באותו החודש או צעצועי הפעלה המותאמים לילדים. בסניפים גדולים היו אזורי משחק בשם "מקדונלדלנד" שכללו מגרשי משחקים, עמדות משחק ואזור ישיבה המעוצב במיוחד לילדים. בסניפים בעלי אזור שולחנות משלהם, כאלה שלא נמצאים בתוך הקניונים, יש גם שולחנות מיוחדים לילדים וזה כולל גם כיסאות לילדים אותם ניתן לשים ליד שולחנות רגילים והדמויות המזוהות עם הזיכיון: רונלד מקדונלד וחבריו: בירדי (הציפור המוקדמת), גרימייס, ההמבורגלר (שודד ההמבורגרים) ועוד. בשנות ה-2010, כשילדים פחות התעניינו במגרשי משחקים ויותר במכשירים אלקטרוניים, מקדונלד'ס סגרה את המשחקיות הנלוות למסעדה ועיצבה מחדש את המסעדות בעיצוב מודרני ומינימליסטי וכן ווי פיי בחינם ללקוחות המסעדה, נוסף על כך בשנת 2016, עם פרוץ תופעת הליצנים המפחידים בארצות הברית ובשאר העולם, מקדונלד'ס הפסיקה להשתמש ברונלד מקדונלד כקמע שלהם, והחליפה אותה בדמות של קופסת ארוחת ילדים שעוצבה ב-2013 הנקראת "הפי" (או באנגלית "Happy") החל משנת 2020 מקדונלד'ס שוויקו ספרים.
התאמה לקהלים מקומיים
עם הפיכתה לרשת בינלאומית, ספגה מקדונלד'ס לעיתים ביקורת על כך שאינה מתאימה את תפריטה לנהגים המקובלים במדינות שונות. הרשת פעלה להיענות לביקורת זו: בישראל וכמו כן גם במדינות מוסלמיות מסעדותיה של החברה אינן מגישות בשר חזיר, בהודו נעשה שימוש בבשר כבש במקום בבשר בקר והמסעדה מציעה מגוון רחב של מנות צמחוניות, בגרמניה מוצע המבורגר בציפוי בירה, בסין מרק עם נתחי המבורגר והמבורגר בציפוי טריאקי ובאיטליה פסטות ופיצות. בישראל, חלק מן המסעדות הן כשרות ואינן מגישות מאכלי חלב או כריך גבינה ובשר (צ'יזבורגר).
ביקורות
גלובליזציה ואמריקניזציה
ממוזער|שמאל|250px|סניף מקדונלד'ס בשאנגחאי
כחברה שסניפי הרשת שלה פעילים ברוב המדינות על–פני כדור הארץ, שימשה מקדונלד'ס סמל ליתרונות הגלובליזציה. מאותן סיבות, הפכה מקדונלד'ס גם לסמל עבור פעילי אנטי-גלובליזציה המתנגדים לחברה בגלל היותה סמל לגלובליזציה, לאמריקניזציה לתרבות הצריכה ולמותגים.
פגיעה בבעלי חיים
מקדונלד'ס מהווה מושא לביקורתם של פעילים למען זכויות בעלי חיים, המתנגדים לאכילת בשר, ואשר רואים במקדונלד'ס סמל לאכילת בשר ולגידול בעלי חיים המיועדים לצורכי מאכל בתנאים קשים במשקים מתועשים. כך למשל, רבים מהמשייכים עצמם לזרם הפאנק, המתנגד בחלקו הגדול לאכילת בשר, בחרו לציין בפרט את מקדונלד'ס ונושאים סיכות עליהן מוטבעת הכתובת McMurder בצורת הלוגו של מקדונלד'ס. את השם "דונלדס" מחליפה המילה Murder - רצח.
בשנת 2018 החל איגוד "the Humane Leauge" במסע פרסום בשם "I'm not lovin' it" (על רקע הסלוגן המוכר של מקדונלד'ס "I'm lovin' it") היוצא נגד החוות שמגדלות את התרנגולות עבור מוצרי העוף של מקדונלד'ס, והשתמשו בעיקר בפרסומות מזויפות לארוחות ילדים בכיכובו של רונלד מקדונלד (שכן רוב מוצרי העוף מזוהים יותר עם מנות הילדים), חלקן מתחילות בצורה חמודה ונהפכות למזעזעות (למשל ילדה קטנה פותחת קופסת ארוחת ילדים ומוציאה ממנה בובת תרנגולת ומחבקת אותה, ולאחר מכן רונלד מקדונלד חוטף את הבובה מהילדה ומחייך ברשעות, כשברקע נשמעות צרחות של תרנגולות), וחלקן מפחידות מתחילתן.
טענות נוספות נגד מקדונלד'ס
כנגד מקדונלד'ס הופנו טענות על ניצול עובדים בשכר נמוך. כמו כן, הופנו טענות כנגד סגירת חנויות שבהן התארגנו העובדים, שימוש בסדנאות יזע כדי לייצר את צעצועי "ארוחות הכיף", נזקים אקולוגיים שנגרמו עקב הגידולים החקלאיים והייצור התעשייתי של המוצרים שלה, מכירה של אוכל בלתי בריא, ייצור אריזות התורמות לזיהום הסביבה ופרסום פרסומות נצלניות (במיוחד כאלו המופנות לילדים).
משפט מקלייבל
משפט מקלייבל היה משפט דיבה שבו תבעה מקדונלד'ס את הלן סטיל ודייב מוריס, שנהגו לחלק עלונים כחלק מפעילותם בקבוצה קטנה בשם "גרינפיס לונדון" ובהם האשמות נגד החברה. העלונים, בשם "מה רע במקדונלד'ס" טענו כי מקדונלד'ס תורמת לרעב של אנשים בעולם השלישי, תורמת לכריתת יערות הגשם, משקרת כשהיא טוענת שהיא משתמשת בנייר ממוחזר, מזונה המוצג כבריאותי תורם למעשה לעלייה בהתקפי לב, סרטן ומחלות אחרות, גורמת להרעלות מזון, מעסיקה עובדים בשכר נמוך במכוון ומפטרת עובדים השואפים להתאגד, מפרסמת באופן הדוחף ילדים להציק להוריהם לקנות במסעדות הרשת, ואחראית לגידול בתנאים קשים של חיות למאכל.
בית המשפט דחה את רוב ההאשמות בעלון, וקיבל את הטענות בדבר פרסום הדוחף ילדים לבקש מהוריהם לקנות במסעדות הרשת, ואחריות לגידול חיות למאכל בתנאים קשים. סטיל ומוריס נדרשו לשלם 60 אלף לירות שטרלינג למקדונלד'ס, אך סירבו. על אף שרוב טענותיה של החברה התקבלו, הוביל המשפט לתוצאות שליליות מבחינת יחסי הציבור של החברה, המשפט קיבל תהודה תקשורתית וציבורית נרחבת מאוד, וכתוצאה ממנו, טענות רבות שהיו בעבר נחלתו של מיעוט שולי, הפכו למקובלות הרבה יותר. ערעור שהוגש על ידי סטיל ומוריס שינה את הפסיקה הראשונית לרעת מקדונלד'ס.
"לאכול בגדול"
בשנת 2004 יצר מורגן ספרלוק סרט תיעודי בשם "לאכול בגדול", בו טען כי אכילת מזון במקדונלד'ס אינה בריאה. ספרלוק טען כי אחרי חודש בו אכל רק מזון המיוצר על ידי מקדונלד'ס, בכמות כפולה מזו הדרושה לגופו (כ-5,000 עד 5,500 קלוריות, במקום 2,500 קלוריות ליום) וחדל מכל פעילות גופנית, עלה במשקלו ב-12 קילוגרם ומצב בריאותו הורע. בעקבות הסרט וביקורות דומות (לדוגמה, בסרט תיעודי בשם "מזון מהיר") החלה מקדונלד'ס להדגיש בשנים שלאחר מכן יותר את הערכים התזונתיים של המזון ברשת, שימוש בשמן הנחשב בריא יותר, הכנסת סיבים תזונתיים ללחמניותיה, הגדלת מבחר הסלטים בתפריטה, מעבר לרוטבי לייט, וכדומה. בשנת 2016 יצא סרט "המייסד" בבימויו של ג'ון לי הנקוק המתאר את סיפור המייסד של חברת מקדונלד'ס (ריי קרוק) וכיצד הפך את מקדונלד'ס לאימפריית רשתות המזון המהיר.
בישראל
שמאל|ממוזער|250px|סניף מקדונלד'ס כשר בקניון גירון באשקלון, ישראל
החל משנת 1986 מקדונלד'ס העולמית בחנה את האפשרות לפתוח סניפים בישראל, והחלה לחפש זכיין מקומי, אך הדבר לא היה בסדר העדיפויות שלה באותו עת, והיא לא מצאה זכיין מקומי שיעמוד בדרישות שלה. ב-1990 שוב החלה לחפש זכיין מקומי ופרסמה מודעות בעיתונים בישראל המזמינים יזמים להגיש הצעות לקבלת זיכיון.
לאחר משא ומתן ארוך בחרה מקדונלד'ס את חברת אלוניאל בע"מ, בשליטת איש העסקים עמרי פדן, כזכיינית הרשת בישראל. ב-14 באוקטובר 1993 נפתח ברמת גן בקניון איילון הסניף הראשון של מקדונלד'ס בכל רחבי המזרח התיכון. כעבור מספר שנים הפכה מקדונלד'ס לאחת מרשתות המזון המהיר הגדולות והמצליחות בישראל, ב-2019 החזיקה ב-80% משוק רשתות ההמבורגרים המהירות בישראל. נכון לאוגוסט 2023 יש לרשת 228 סניפים בארץ, מקרית שמונה ועד אילת והיא מעסיקה כ-7 אלף עובדים.
תחילה פתחה הרשת סניפים לא כשרים בלבד. הדבר לא פגע בהצלחתה ותוך ארבע שנים הפעילה 50 סניפים. ב-1997 החלה לראשונה לפתוח סניפים כשרים. אך בירושלים סרבה הרבנות לתת לרשת תעודת כשרות עד שתסגור את המסעדה הלא-כשרה הפועלת במרכז העיר. בנוסף דרשה הרבנות להתחייב להימנע מפתיחת מסעדות לא כשרות נוספות בעיר. סניפי הרשת שהוכרזו כשומרי כשרות, סגורים בשבתות וחגים, ונמנעים מהגשת צ'יזבורגר (למעט הסניף שבטרמינל האווירי בנתב"ג, המחזיק בתעודת כשרות ופתוח גם בשבתות).
מוצר ייחודי לשוק הישראלי הוא ההמבורגר "על גחלים" במקום בשיטת ההכנה המקורית. החלטה זאת באה בעקבות תפנית במדיניות החברה, אשר דרשה בעבר אחידות בכל הסניפים בעולם. כמו כן, הרחיבה החברה את התפריט והוסיפה מנות בעלות אופי מקומי כגון: "מקשווארמה", "מקקבב", ו"מקפלאפל" שהוצאו מהתפריט מאז, כמו כן "סלט קצוץ" הנקצץ במקום.
בשנת 2013 נעשתה פנייה לרשת לפתוח סניף בקניון המוקם בעיר אריאל (שביהודה ושומרון), אך הרשת סירבה בנימוק שאינה פותחת סניפים מעבר לקו הירוק. ביוני 2019 קרא בשל כך שר הכלכלה אלי כהן להפעיל את חוק החרם על רשת מקדונלד'ס.
בנפרד מפעילות זו, חברת מקדונלד'ס העולמית רכשה בישראל בשנת 2019 את חברת ההזנק "דינמיק אילד" (Dynamic Yield).
באוגוסט 2021 החלה החברה לפתוח בישראל סניפי "מק גלידה" כאשר הסניף הראשון נפתח בקניון עופר רחובות.
באפריל 2024 פורסם כי מקדונלד'ס העולמית מבקשת לרכוש את כלל סניפי הרשת בישראל מידי הזכיין המקומי, לאור חרם מצד מוסלמים על מסעדות החברה ברחבי העולם בטענה שהזכיין הישראלי תרם ארוחות לחיילי צה"ל במהלך מלחמת חרבות ברזל.
החל מיולי 2024 איש העסקים עמרי פדן מודיע ששאול סגב יכנס לתקפיד מנכ"ל מקדונלד'ס ישראל שלח הודעה לעובדי מקדונלס ישראל
ראו גם
ליבק נגד מסעדות מקדונלד'ס
לאכול בגדול
מורגן ספרלוק
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:חברות מזון אמריקאיות
קטגוריה:תאגידים רב-לאומיים
קטגוריה:רשתות מזון מהיר
קטגוריה:חברות הנסחרות בבורסה לניירות ערך בניו יורק
קטגוריה:חברות בשווי שוק מעל 100 מיליארד דולר
קטגוריה:שיקגו: חברות
קטגוריה:חברות שהוקמו בשנות ה-1940 | 2024-10-09T09:46:46 |
גאוטאמא בודהה | הפניה גאוטמה הבודהה | 2018-11-06T20:01:18 |
התער של אוקהם | REDIRECT תערו של אוקאם | 2004-07-26T03:21:15 |
תקדים | במערכת המשפט, תקדים הוא פסק דין שבתי משפט חייבים לפסוק לפיו כאשר מובאת להחלטתם סוגיה דומה לזו שבגינה נפסק התקדים. העיקרון לפיו על בתי משפט לדבוק בתקדימים נקרא עֶקרון התקדים המחייב, או בלועזית stare decisis, ביטוי לטיני שמשמעותו המילולית "לעמוד מאחורי דברים שהוחלטו".
לתקדים חשיבות רבה בעיצוב הנורמות המשפטיות, משום שהוא מקנה תוכן לאמירות הכלליות שבחוק ובחקיקת המשנה. חשיבות מיוחדת נודעת לתקדים במשפט המקובל, שבו התקדים יוצר את הנורמה, ולא רק מקנה לה תוכן, עקב היעדרו של חוק סטטוטורי, כזה שאושר בפרלמנט.
מקובל להבחין בין שני סוגים של תקדימים:
תקדים אנכי – החלטה של בית משפט גבוה מחייבת את בתי המשפט הנמוכים לו.
תקדים אופקי – החלטה של בית משפט מסוים מחייבת או מנחה את בתי המשפט באותה הדרגה ומתחתיה.
מקורותיה של שיטת התקדים
מקורה של שיטת התקדים הוא באנגליה, ובשיטת המשפט המקובל. שופט אנגלי הרוצה לדעת את הדין החל על שאלה מסוימת יחפש אותו בראש ובראשונה בדברי קודמיו, ולאחר מכן בדבר חקיקה של הפרלמנט. לעומת זאת, בארצות המשפט הקונטיננטלי (במיוחד מדינות אירופה) עיקרון זה נהוג במידה פחותה. ארצות אלו נוהגות לחוקק קובצי חוקים ארוכים ומפורטים, (בתהליך המכונה "קודיפיקציה") שהם האמורים לספק את המקור הראשוני לחיפוש הדין החל בכל שאלה משפטית.
הקושי בשינוי התקדים
חיסרון עיקרי של שיטת התקדים המחייב נעוץ בקושי לשנותו עם שינוי העתים ובחשש מפני הנצחת טעויות שיפוטיות. תקדים עלול להתברר כבעייתי בהגיעו למבחן המעשה או כתוצאה משינויים בחברה. עלולות לחלוף שנים רבות עד להגיעו של מקרה דומה לבית המשפט של הדרגה הגבוהה בהיררכיה השיפוטית (המוסמך לשנות ולקבוע תקדים מחייב), ובדרך זו לא אחת הטעות מונצחת במשך שנים רבות כשהערכאות הנמוכות מחויבות לפסוק על פי התקדים השגוי. בנוסף, בישראל לרוב בית המשפט העליון אינו סוטה מתקדימיו בנקל, וזאת לצורך יצירת יציבות וודאות משפטית, וכן על מנת שלא לעקר מתוכן את שיטת התקדים המחייב בעצמה. דוגמה לכך היא הלכת שמש, שנפסקה בבית המשפט העליון בשנת 1959, וברבֹות השנים הלכה וגברה הקריאה לביטולה, אך היא בוטלה רק בשנת 2013. על רקע קשיים אלו התפתחה, בין השאר, פרקטיקה עשירה, המשמשת תדיר את הערכאות הדיוניות כאת בעלי הדין, העושה שימוש בטכניקת האבחון (distinguish) עובדות המקרה הנדון מעובדות המקרה על יסודו נפסק התקדים המחייב, או ניסיון להציג שינויים בהלכה המחייבת על יסודם של פסיקות מאוחרות של בית המשפט העליון. לאמיתו של דבר, טכניקה זו משמשת גם את בית המשפט העליון גם על מנת להימנע מהצורך לסטות מתקדימיו.
הקושי בזיהוי התקדים המחייב (הלכת הפסק)
אחד הקשיים עמם מתמודדים בתי המשפט נוגע לפרשנות פסקי הדין של בית המשפט העליון (יוצר התקדים המחייב). לעיתים קושי הניצב בפני בית המשפט העליון בעצמו בהליכים מאוחרים לפסיקת התקדים. קושי זה נוגע לאיתור וחילוץ הלכת הפסק, המכונה בלטינית ratio decidendi, ובעגה "רציו", מבין שלל אמרות אגב (obiter dictum) אשר לא אחת פזורות בין שיטי פסק הדין. כפועל יוצא מתחולתן רחבת ההיקף של הלכותיו של בית המשפט העליון, בפרשה שנדונה בין צדדים מוגדרים, על פרשות מאוחרות בין צדדים אחרים, זרים להתדיינות המקורית במסגרתה נפסקה ההלכה המחייבת, נדרש להתחקות אחר הלכת הפסק שרק היא מחייבת כהלכה פסוקה של הערכאה העליונה במדינה. לאמרות אגב אין משמעות אופרטיבית על הצדדים להליך במסגרתו נאמרו, וממילא אין הצדקה להחילם על צדדים זרים להתדיינות המקורית (השוו התנאים לגיבוש השתק פלוגתא). קושי זה מתעצם כאשר בית המשפט העליון מרבה בסקירה משפטית ונימוקים שאינם מאפשרים לדעת בוודאות מהו עיקר הפסק. ועוד יותר מכך, כאשר מסקנת פסק הדין היא דחיית העתירה או הערעור.ראו למשל: ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(1) 221 (פסק דין בנק המזרחי). אף שהוכרע כי בית המשפט מוסמך לפסול חוקים הסותרים את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו או חוק יסוד: חופש העיסוק, נפסק באותה פרשה כי הפגיעה בזכות הקניין היא מידתית. פסק הדין מהווה אמרת אגב אחת גדולה, שרק בפרשות מאוחרות יותר יושמה לכדי הלכה מחייבת. קשיים ניכרים עולים מפסקי דין שניתנו אף שהוברר כי למצער בכל הנוגע לנסיבות אותם מקרים – תחולתם תאורטית בלבד.ראו למשל: . פסק דין מנומק, אף שהובהר כי עובר למתן פסק הדין הצדדים התפשרו וההליך התייתר.
על אף האמור, נשמעו קולות הסבורים כי לא נותר הרבה מההבחנה בין רציו ובין אוביטר, וכי עקב היטשטשות התחומים, יקשה להתבסס רק על חלק אחד של פסק הדין ולהתעלם מחלקים אחרים.;. אך לא אחת בית המשפט העליון חוזר על ההבחנה החשובה ביניהם., פס' 16. ההבחנה באה לידי ביטוי מובהק במסגרת בקשות לקיום דיון נוסף בפסקי דין של בית המשפט העליון, שתנאי מקדמי לקיומו הוא קיומה של הלכה מפורשת (חדשה או קשה) שנפסקה במסגרת פסק הדין המקורי.ראו למשל (21.8.2023).
התקדים בישראל
עקרון התקדים המחייב על פי החוק
המשפט בישראל, אשר מבחינה היסטורית רבה בו ההשפעה של המשפט המקובל, מכיר גם הוא בחשיבותו של התקדים.
סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה, קובע את עקרון התקדים המחייב, באומרו:
(א) הלכה שנפסקה בבית משפט תנחה בית משפט של דרגה נמוכה ממנו.
(ב) הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט, זולת בית המשפט העליון.
משמעותו של עיקרון זה היא שפסקי הדין של בית המשפט העליון משפיעים לא רק על המחלוקת הספציפית שהובאה להכרעתו, אלא גם על הנורמה הכללית בנושא זה. פסקי הדין מהווים לפיכך דרך שלישית (בנוסף לחקיקה ראשית וחקיקת משנה), לעיצוב החוק – חקיקה שיפוטית.
בהתאם לעיקרון זה, פסקי הדין של בית המשפט העליון מחייבים את בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, ופסקי דין של בית המשפט המחוזי מנחים את בית משפט השלום. באופן דומה, פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה מהווה תקדים מבחינתם של בתי הדין האזוריים לעבודה. בנוגע לבתי הדין הרבניים, ישנו דיון בנוגע לתוקף המחייב של הלכות משפטיות שמוציאים תחת ידם. הדיון מגולם בפסק דין יוסף נ' יוסף, מחד, יש לקבל את פסק הדיינים על פי המצווה לשמוע בקול חכמי התורה שבכל דור ודור. מאידך, קשה לקבל הלכות אלה כהלכות מחייבות כיוון שלמרות שהן נאמנות למסורת היהודית, לרוב אין אזכור או התייחסות למשפט המדינה.נחום רקובר "המשפט העברי בפסיקת בתי המשפט בישראל", בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט-1988), כרך ראשון עמ' 78–82: האם בית המשפט צרי לקבל הלכה שנפסקה בבתי המשפט הרבניים? אתר דעת.
פסקי דין של בית משפט אינם מחייבים בתי משפט באותה דרגה, כלומר הם אינם בגדר תקדים מחייב, אך פעמים רבות ניתן להביאם כסיוע לטענה המועלית בפני בית המשפט.
הלכת התקדים המחייב נשמרת יותר בבית המשפט המחוזי, ובית המשפט העליון שאיננו כפוף לתקדימים של עצמו, עדיין רואה בה חשיבות רבה ליציבות מערכת השפיטה.
היכן מתפרסמים התקדימים
פסקי דין חשובים של הערכאות השונות מתפרסמים בקבצים מיוחדים לכך, כדי שניתן יהיה למצוא את התקדים המחייב בנקודה מסוימת. פסקי הדין של בית המשפט העליון מכונים "פ״ד" או "פד״י", ושל בתי המשפט המחוזיים "פ״מ" (פסקים מחוזיים). כן ישנם קבצים נוספים של בתי הדין לעבודה, בתי דין אחרים, וכן פסקי דין בנושאים שונים.
חשיבותם של ספרים אלו כמקור למציאת התקדים פחתה, בזכות המחשוב. כיום קיימים מאגרי מידע משפטיים, שבהם ניתן למצוא גם פסיקה שאינה מפורסמת בספרים אלו, וכן לחפש באמצעות מנועי חיפוש ממוחשבים (באתרי אינטרנט משפטיים הפתוחים למנויים), דבר המקל מאוד על מציאת התקדים הרלוונטי בסוגיה מסוימת על פי מילות מפתח. אתר הרשות השופטת מפרסם אף הוא פסקי דין שוטפים (החל משנת 2000), אך אין בו פסקי דין ישנים. אם בעבר היה צורך לחכות שבועות מספר עד לפרסומו של פסק דין תקדימי בשאלה מסוימת, כיום תוך שעות ניתן לקבל את נוסחו המלא באמצעות המחשב.
בדרך לקודיפיקציה של המשפט
על אף ששיטת המשפט הישראלית מושפעת מאוד משיטת המשפט האנגלית, בשנת 1968 החלו צעדים ליצירת קובץ דיני ממונות, ברוח הקודיפיקציה הקונטיננטלית, מהלך שיביא להפחתת חשיבות התקדים בשיטת המשפט בישראל, וירחיק אותה מן המסורת של המשפט המקובל. חקיקה זו היא אך בשלב מקדמי ורחוקה מהשלמה.
תקדים במשפט העברי
במשפט העברי, ישבה בבית המקדש הסנהדרין הגדולה, סנהדרין של 71 דיינים, אשר הייתה מקבלת אליה את כל המקרים שבהם בתי הדין האזוריים לא הצליחו להגיע להכרעה (במערכת המשפט העברי הקדום לא היה ערעור). ההכרעה של בית משפט זה חייבה את כולם – דיין שהיה ממשיך להורות הלכה כנגד פסיקת הסנהדרין הגדולה היה מוכרז כ"זקן ממרא", כלומר אדם שלא מוכן לקבל את הכרעת הסנהדרין.
כיום, כאשר לא קיימת סנהדרין, בית דין בערכאה ראשונה אינו מחויב לפסיקת ערכאה גבוהה כלשהי.
במשפט העברי הכלל המנחה הוא הכלל "הלכתא כבתראי" על פיו ההלכה היא כפי שנפסקה על ידי הדורות האחרונים. לפיכך מן הצד האחד, אכן לתקדים יש אופי מחייב, אך מן הצד השני כאשר ההלכה הפסוקה איננה ישרה על פי הפוסק הוא רשאי לסטות ממנה וליצור תקדים חדש.נחום רקובר "המשפט העברי בפסיקת בתי המשפט בישראל", בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט-1988), כרך ראשון עמ' 108–110: עקרונות התקדים המחייב. אתר דעת.
בפילוסופיה
בפילוסופיה, בוחנים את הגיונו של התקדים הן בשיטות המשפט השונות, אך גם כמבנה טיעון הרווח בהקשרים אחרים. כך, למשל, ניתן לחשוב על הבירוקרט המשיב "מעולם לא עשינו את זה באופן הזה", או הורה המשיב לילדו כי "כך עשו לי כשהייתי בגילך".
התקדים מהווה אתגר פילוסופי, שכן חרף היותו שיטת הנמקה שימושית, קשה להלום את ההיגיון שבשימוש בו. מהבחינה הלוגית, קשה לראות כיצד העובדה שבעבר פועל X ביצע פעולה Y, מבססת יחס של הצדקה כלפי פעולה זו בהווה.
קישורים חיצוניים
ישי בלנק, מהומת הארכיב: התקדים, הקאנון והזיכרון המשפטי, בתוך: עופר גרוסקופף ושי לביא (עורכים), משפט, תרבות וספר: ספר נילי כהן, ההוצאה לאור ע"ש חיים רובין, אוניברסיטת תל אביב, 2017
הערות שוליים
קטגוריה:מונחים משפטיים
קטגוריה:ישראל: פרוצדורה משפטית
קטגוריה:שפיטה | 2024-10-02T11:40:08 |
ריצ'רץ' (תוכנית טלוויזיה) | ריצ'רץ' הייתה תוכנית טלוויזיה ישראלית לילדים, אשר שודרה בין השנים 1975 – 1980 בשחור-לבן. התוכנית הייתה פורצת-דרך בישראל בהיותה התוכנית הראשונה שהוגשה והונחתה על ידי ילדים עבור ילדים. כפי שאומר שיר-הפתיחה: "חידונים, ציורים, מכתבים ושירים, שכתבנו לבד ונגיש פה מיד" (מילים: עמוס אטינגר לחן: נתן שחר). מי שייבאה את התכנית והגתה את שמה הייתה חנה בן-ארי ניניו.
התוכנית כללה מערכונים ושירים לצד כתבות רציניות יותר וגם שיחות בעניינים שונים הנוגעים לילדים בגילאי בית הספר היסודי וחטיבת-הביניים בדרך-כלל. המנחים היו כמעט כולם ילדים מירושלים, בגילאי 11-10. היו שני צוותים של מנחים: הראשון, והזכור יותר בדרך-כלל, הגיש את התוכנית בין 21 בדצמבר 1975 ל-26 ביוני 1977 (35 תוכניות), והצוות השני פעל בין 26 באפריל 1979 ל-23 ביוני 1980 (26 תוכניות). 2 תקליטים (אחד לכל עונה ששודרה) יצאו עם לקט שירים שבוצעו בתוכנית.
היו אמנם מבוגרים בצוות התוכנית, אך הם נותרו תמיד מאחורי הקלעים: צלילה רוז, שהפיקה את התוכנית; תלמה אליגון, שכתבה או עיברתה את רוב השירים; נתן שחר, שימש כמנהל מוזיקלי, והלחין את שיר הפתיחה לתוכנית, נפתלי וגנר, האחראי המוזיקלי, שכתב והלחין שירים רבים לתוכנית; וגבי אלדור, הכוריאוגרפית של התוכנית (אשר בתה הייתה אחת המנחות בצוות השני). תפאורן העונה השנייה: יוסי בראל.
מנחי התוכנית
הצוות הראשון
איל אספלר (השתתף רק בתוכניות הראשונות)
אביב אפרת ("האתלט")
אתי ורון (השתתפה רק בתוכניות הראשונות)
גילת בן גיל [אורן] (הג'ינג'ית)
דורי גלס
טלי מזור
ינאי כרפס ("הזמר")
כלילה ג'רסי ("הביישנית")
מירב מזרחי
נורית רבי
נעמה אשרי ("נעמה היפה")
עפר בהירי
ערן שטיינברג (הלמדן)
רות קמר ("רות השקדנית")
אברהם דן רובין (רמי "הג'ינג'י")
רויטל יונה
שירה כ"ץ [רגב]
הצוות השני
אבנר חובב
אסף לבנון
ארז סבו
דובי אופנהיים
דינה זקס
דנה כהן
יפעת לשם (ארגמן)
מני תורן
נוגה ברקאי
נועה זנדבנק
סיגל רדי
עדה גרף
עירד קידרון
ענבר גלעדי
פינות קבועות
בתוכנית היו מספר "פינות" קבועות. בין היתר:
שיחה - דיון פתוח בבעיות שהעלו הצופים (במכתבים), בהשתתפות כל הילדים.
הידעתם? - פינת מידע טריוויאלי, אותו היה קורא אחד הילדים לבוש כ"קריין" מכובד (בסגנון חיים יבין) מתוך ספר ענק שכותרתו "אינפורמציה לא חשובה".
מריץ' ורץ' יוצא ריצ'רץ'... - פינה שבדרך-כלל הגיש רמי הג'ינג'י (בצוות הראשון) ובה צירוף-מילים מלווה באיור. למשל: "מריץ' ורץ' יוצא ריצ'רץ'; ומציפור והיפופוטם - ציפופוטם!"
שיר/פזמון - שירים מתורגמים או מקוריים בביצוע הילדים.
בתרבות
בתוכנית "ארץ נהדרת" נעשתה פרודיה על הסדרה הזו ועל "הילדים משכונת חיים".
קישורים חיצוניים
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה ישראליות
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה ישראליות לילדים
קטגוריה:סדרות טלוויזיה ישראליות שעלו לשידור בשנות ה-1970
קטגוריה:הערוץ הראשון: תוכניות וסדרות | 2024-08-01T03:29:47 |
מגילת איכה | שמאל|ממוזער|250px| ממגילת איכה ביריעה שנמצאה במערה מס' 4 בקומראן (4Q111). הכתב הוא חשמונאי מאוחר, ומתוארך למאה הראשונה לספירה. ישנם הבדלי נוסח בין נוסח המגילה לבין נוסח המסורה כיום. כמו כן בניגוד לנוסח המסורה, במגילה זו האקרוסטיכון האלפביתי שבפרק הראשון מקדים את האות פ' לאות ע'
ממוזער|שמאל|250px|ספר איכה בקודקס סינאיטיקוס, המכיל את נוסח תרגום השבעים היווני. (330-350 לספירה). שימו לב לשם הספר המתנוסס בראשו: Θρήνοι Ιερεμίου (תְרֵנוֹי יֶרֶמִיוּ, קינות לירמיהו)
שמאל|ממוזער|250px
מְגִלַּת אֵיכָה היא קובץ של חמישה פרקי קינות, שחוברו ככל הנראה לאחר חורבן ירושלים, בית המקדש הראשון והגליית תושביה. ונכנסו בהמשך לתנ"ך. שאלת זהות המחבר או שמא המחברים של הקינות שבספר לא נפתרה: המסורת היהודית, ובעקבותיה הנוצרית, מייחסות את כתיבת המגילה לנביא ירמיהו, אך ייחוס זה איננו מקובל במחקר.
בתנ"ך כלול הספר בחלק ה"כתובים", כאחת מחמש המגילות, ובקאנון הנוצרי הוא כלול בספרות "הנביאים הגדולים" שבברית הישנה כנספח לספר ירמיה. שמו הנוכחי של הספר בתנ"ך הוא "מגילת איכה", זאת משום היותו חלק מחמש המגילות, ועל שם התיבה הפותחת את החיבור "איכה ישבה בדד...". אולם שמו הקדום של הספר היה "קינות" או "קינות ירמיהו", והוא ניתן לו על שום תוכנו – כך כינויו בתרגום השבעים היווני: Θρήνοι Ιερεμίου (תְרֵנוֹי יֶרֶמִיוּ, קינות ירמיהו), כך כינויו גם בתרגום הוולגטה הלטיני: Lamentationes (לָמֶנְטָטִיוֹנֵס, קינות), וכך כינויו גם בספרות חז"ל: "קינות", "ספר קינות" או "מגילת קינות".
הספר מכיל שירות קינה ועוסק בחורבן ירושלים והגליית יושביה. הכותב מקונן על מצבה הנורא של ירושלים בשעת המצור ערב החורבן, על מצבה העגום והקשה של ירושלים ושל יושביה לאחר החורבן, ועל הסתר הפנים האלוהי בעקבותיו. הוא אף מצדיק את גזר הדין הקשה שנגזר על יושביה בשל חטאיהם ופשעיהם הרבים. ביהדות התקבע מנהג לקרוא את מגילת איכה בציבור בליל תשעה באב.
שמה וסידורה בקאנון המקראי
הספר בתנ"ך
קטעים ממגילת איכה נמצאו כבר במגילות קומראן, וניתן להעריך שבאותה תקופה כבר הייתה המגילה חלק מהקאנון המקראי, אולם אין יודעים מתי הוכנסה. בכתבי מחברים מהמאות הראשונות לספירה מוצאים שנמנו 22 ספרים למקרא, כמניין אותיות האלפבית, כאשר ספר איכה נחשב יחד עם ספר ירמיה (ומגילת רות עם שופטים).
מקומו בסדר הספרים בתנ"ך
בתרגום השבעים ובתרגום הפשיטתא הסורי הספר נכלל עם ספרות הנביאים הגדולים יחד עם ספר ירמיהו, ככל הנראה משום שהמסורות הקדומות ייחסו את חיבור המגילה לירמיהו.
לעומת זאת, בכתבי יד ובקודקסים של נוסח המסורה העברי מופיע החיבור בנפרד מספר ירמיהו, והוא מופיע בין חמש המגילות שבחלק הכתובים. כך גם חז"ל מונים אותו בין ספרי ה"כתובים".
מקומו בתוך סדר הכתובים בחלוקת הספרים היהודית הוא שונה במספר מקורות.
בסדר הספרים שהיה לחז"ל כפי שהוא מתואר בברייתא במסכת בבא בתרא שנעשה ככל הנראה לפי זמן חיבורם לפי דעתם אז, מופיעה מגילת איכה (שחוברה לדעתם על ידי ירמיהו בתקופת חורבן בית ראשון) אחרי הספרים שיר השירים וקהלת (שחוברו לדעתם על ידי שלמה, בתקופת ראשית בית ראשון), ולפני הספרים דניאל ואסתר (תקופת גלות בבל).
בכתבי יד ובקודקסים מימי הביניים, ובהשראתם גם בחלוקה המקובלת כדפוסי התנ"ך כיום, מופיעה מגילת איכה בקבוצת "חמש מגילות" שנקראו בציבור בחגים, כאשר הסדר הפנימי הוא ככל הנראה לפי מועד קריאתם הכרונולוגי בחגי ישראל במעגל השנה. ובהתאם לכך מופיעה מגילת איכה (הנקראת בתשעה באב) לאחר הספרים שיר השירים (נקרא בפסח, חודש ניסן) ורות (נקרא בשבועות, חודש סיון), ולפני הספרים קהלת (נקרא בסוכות, חודש תשרי) ואסתר (נקרא בפורים, חודש אדר).
בכתבי יד ספרדיים מופיע סידור שונה. גם בהם יש הקבוצה הפנימית "חמש מגילות" בתוך קבוצת ה"כתובים". אולם הסדר הפנימי שלהם שונה, והוא סודר ככל הנראה לפי מועד חיבורם (המשוער לפי המסורת). כך איכה מופיעה לאחר הספרים רות (המיוחסת לשמואל הנביא) שיר השירים וקהלת (המיוחסים לשלמה, תקופת ראשית בית ראשון) ולפני מגילת אסתר (המיוחסת לאסתר, תקופת גלות בבל).
שם החיבור
לחיבורים המקראיים שני סוגי כינויים עבריים, האחד לפי המילה או המילים הפותחות את החיבור (כמו "בראשית", "ויקרא"), והאחר לפי עניין הספר (כמו "שופטים", "תהלים"). בתרגום השבעים לעומת זאת (ובעקבותיו גם בשאר התרגומים לשפות האירופאיות), נפוץ כינוי לפי סוג הספר, ולא לפי המילה הפותחת. ("גנסיס", תולדות, במקום 'בראשית'). לחלק מהספרים היו בעבר שני כינויים, הן כינוי לפי המילה הפותחת והן כינוי לפי העניין (כמו "ויקרא" ו"תורת כהנים", השוו עם השם היווני: לוויטיקון).
בנוגע למגילת איכה, הכינוי לפי המילה הפותחת "איכה" הוא הכינוי העברי-יהודי הנוכחי ("מגילת איכה" או "איכה") והוא מופיע במקורות יהודיים רק מתקופה מאוחרת, החל מימי הביניים. עם זאת, במסכת סופרים (חיבורה משוער לתקופת הגאונים, מאות 7–8 לספירה, או מאוחר יותר, סוף האלף הראשון לספירה) מופיע כבר הכינוי "איכה", לצד הכינוי "ספר קינות".
לעומת זאת, הכינוי שהיה נפוץ בעת העתיקה הוא הכינוי לפי תוכן החיבור, "קינות". הירונימוס, בהקדמתו למלכויות, נוקב בשם זה (cinoth) כינוי זה מופיע הן במקורות חז"ל והן בכתבי יד קדומים של המקרא מסוף האלף הראשון. ואף קודם לכן הוא משמש כשם החיבור בכל התרגומים. כך בתרגום השבעים היווני מכונה הספר Θρήνοι Ιερεμίου (תְרֶנוֹי יֶרֶמִיוּ, קינות לירמיהו), וכשתרגם הירונימוס את הספר ללטינית (הוולגטה), תרגם אף את שמו היווני, Lamentationes (לַמֶנְטַטִיוֹנֶס, קינות). כמו כן כך שמו בתרגום ה"פשיטתא" הסורי - ܐܘܠܝܬܐ ܕܐܪܡܝܐ (אוליתא דארמיא, קינת ירמיהו). גם במקורות חז"ל מכונה הספר בשם קינות (ספר קינות או מגילת קינות או בצורה המקוצרת: "קינות'").
פתיח (פרולוג)
בנוסחים המתורגמים של איכה נשתמר פתיח (פרולוג) לספר המוסר מידע על מחבר הקינות, ירמיהו - בהתאם לאותו הפתיח. פתיח זה אינו קיים בנוסח המסורה, וייתכן שיש בכך כדי להצביע כי פתיח זה לא היה קיים בנוסח העברי במקור, וכי הוא נוסף רק בתקופה מאוחרת יותר (בין המאות אחרונות לפנה"ס למאות ראשונות לספירה).
נוסח הפתיח מופיע לראשונה בתרגום השבעים היווני, והוא מוסר בתרגום חופשי: "ויהי אחרי גלות ישראל וחורבן ירושלים, וישב ירמיהו לבכות, ויקונן את הקינה הזו על ירושלים, ויאמר: איכה". נוסח דומה מופיע גם בתרגום הוולגטה הלטיני ובתרגום הארמי (שחובר ככל הנראה במאות ה-7–8 לספירה).
מחבר הספר וזמנו
200px|ממוזער|הנביא ירמיהו אומר קינות. פרט מתוך פרסקו שעל תקרת הקפלה הסיסטינית של מיכלאנג'לו (1508–1512)
200px|ממוזער|הנביא ירמיהו אומר קינות, יצירת שמן על לוח של רמברנדט מ-1630. היצירה מוצגת ברייקסמוזיאום באמסטרדם, הולנד
ממוזער|200px|שמאל|יהויקים שורף את המגילה
בנוסח המקרא של מגילת איכה, בהתאם לנהוג בעת העתיקה, אין כלל התייחסות לשמו של המחבר, וגם בגופה של המגילה אין כל רמז לכך.
בתרגום השבעים נאמר (בתרגום חופשי) "ויהי אחרי גלות ישראל וחורבן ירושלים, וישב ירמיהו לבכות, ויקונן את הקינה הזו על ירושלים, ויאמר: איכה". בעקבות פתיח זה הלכו המסורות הנוצריות כמו אלו של אוריגנס, אפיפניוס, והירונימוס (prologus galeatus ובפרולוג לאיכה, ראו) וייחסו את הספר לירמיהו.
המסורת היהודית אף היא ייחסה את הספר לירמיהו הנביא. כך בתרגום הארמי לאיכה ישנה תוספת דומה לתוספת היוונית. גם בתלמוד הבבלי מיוחס חיבור המגילה לירמיהו, ומסורת זו התקבלה בקרב שאר הפרשנים וההוגים היהודיים בימי הביניים. גם חלק מפרשני המקרא מהעת החדשה מקבלים את ירמיהו כמחבר איכה.
רוב חוקרי המקרא שוללים את זיהויו של ירמיהו כמחבר מגילת איכה. חוקרים אלה מזהים במגילה טקסטים של מחברים שונים ורואים בה יצירה המאוחרת לתקופת ירמיהו. לשיטתם, המסורת המייחסת את המגילה לירמיהו נבעה ממגמת הקדמונים ליחס ספר ששמו לא ידוע לדמות היסטורית ידועה ובעלת סמכות.
בחז"ל ובקרב פרשני וחוקרי המקרא הובאו נימוקים ואסמכתאות לקביעה שירמיהו הוא מחבר המגילה. מנגד, הובאו טענות שונות אצל חוקרי המקרא מדוע זיהוי ירמיהו כמחבר איכה אינו סביר.
כך מסכם זאת חוקר המקרא, פרופסור יעקב קליין:
וכך מסוכמים הדברים בערך "איכה" באנציקלופדיה המקראית:
ירמיהו כמחבר איכה
קבוצה ראשונה של טענות נסמכת על זיהוי ירמיהו בחלקים אחרים של התנ"ך כמחבר מגילות או קינות.
קינת ירמיהו על יאשיהו
על פי המקרא, בספר דברי הימים ב', חיבר ירמיהו קינות על מות יאשיהו (משוער לשנת 609 לפנה"ס). . יוסף בן מתתיהו, בן המאה הראשונה לספירה, אף מעיד לגביה כי בימיו היא הייתה עדיין קיימת: ייתכן שפרט זה גרם לכך שחיבור הקינות (איכה) יוחס ברבות הימים אף הוא לירמיהו.
בספרות חז"ל (בתלמוד הבבלי ובמדרשי האגדה למקרא) אף נטען שהקינות שחיבר ירמיהו על יאשיהו נמצאות במגילת איכה עצמה, וישנם מספר פסוקים אשר פורשו כרומזים על יאשיהו, שהמרכזי שבהם הוא: {{הערה| וברוח זו נדרש ב: {{ציטוטון|כי הוה ניחא נפשיה חזא ירמיהו שפוותיה דקא מרחשן אמר שמא ח"ו מילתא דלא מהגנא אמר אגב צעריה. גחין, ושמעיה דקא מצדיק עליה דינא אנפשיה, אמר (איכה א') 'צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי'. פתח עליה ההיא שעתא: 'רוח אפינו משיח ה (איכה ד', כ')}}) ומדרש איכה רבתי א', נ"ג}} פירוש זה אינו מוכרח, ולמעשה ניתן לפרש את הפסוק בדרכים אחרות. למשל, חלק מפרשני המקרא מייחסים פסוקים אלו לצדקיהו שבימיו חרבה ירושלים, או לגדליה בן אחיקם שנהרג לאחר החורבן.
חוקר המקרא שמעון ברנפלד (1924) מצדד בזיהוי החז"לי של מגילת איכה עם אותו ספר קינות המוזכר בדברי הימים, והוא מציע שמגילת איכה הכילה בתחילה פרקים נוספים שאבדו במרוצת הדורות, לעומתו סבורים אחרים כי "הקינות" בדברי הימים אינן מכוונות לאיכה, והם מציעים כי ייתכן והן מכוונות לקינות אחרות אפשריות מתוך ספר ירמיהו כמו , או ל, או שמא הקינות הללו פשוט אבדו.
ירמיהו כמחבר קינות
מלבד האזכור שהובא לעיל על ירמיהו כמקונן על יאשיהו, הוא מתואר במקומות נוספים במקרא כנושא קינות. למשל: , ומקצתן אף משוקעות בספר ירמיהו (למשל ), והיו שהציעו לראות בזה חיזוק לטענה שהוא כתב גם את הקינות שבאיכה.
המגילה ששרף יהויקים
מקור אפשרי נוסף מן המקרא כסמך לכך שירמיהו חיבר מגילה זו מובא בתלמוד הבבלי, המדובר ב"מגילה" ששרף המלך יהויקים (605 לפנה"ס) המתוארת ב בספר ירמיהו עצמו, , אותה מזהה התלמוד הבבלי עם מגילת איכה. אולם כבר האבן עזרא דוחה סברה זו ממספר נימוקים, וכך גם חוקרי המקרא מהעת החדשה, המפרשים שמגילה זו מכוונת לאוסף נבואות חורבן של ירמיהו, ששימשו כבסיס לספר ירמיהו.
בחינת התאמות בין ספר ירמיהו לספר איכה
קבוצה שנייה של ראיות נסמכת על התאמות לשוניות ותוכניות בין ספרי ירמיהו ואיכה.
דמיון לשוני בין ספר ירמיהו לאיכה
קיים דמיון לשוני רב בין ספר ירמיהו למגילת איכה. לדוגמה: באיכה נאמר , ובירמיהו נאמר , ועוד רבים.
דמיון בין התפיסות שבספר ירמיהו לתפיסות שבאיכה
התפיסות הבאות באיכה מתאימות לנאמר בספר ירמיהו: החורבן בא על העם כעונש מה', נביאי השקר שלא הוכיחו את העם – אשמים בחורבן, הצדקת הדין, בקשת הסליחה והנקמה בגויים - ועוד.
אולם מנגד ישנם תפיסות באיכה הסותרות לתפיסות המובאות בספר ירמיהו.
באיכה נאמר , ולפיה מתואר המקונן כאחד שציפה בטרם החורבן לסיוע מהממלכות השכנות. דבר זה אינו מתיישב עם ירמיהו שהתנגד קשות לברית עם מצרים.
כך למשל באיכה מתואר ככל הנראה צדקיהו כ (שמו של המתואר אינו מוזכר, חוקרי המקרא משערים שהכוונה לצדקיהו, אחרון מלכי יהודה), בעוד שבספר ירמיהו הוא מנבא לו נבואות קשות.
כמו כן, באיכה נאמר , בעוד שירמיהו בספרו אומר ש"אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת"
באיכה נאמר , בעוד שירמיהו זכה לנבואה גם בשעת החורבן.
זיקה בין אירועי ירמיהו לאירועים המתוארים בקינת היחיד שבאיכה ()
חלק מהתיאורים ב מתאימים לידוע על ירמיה מספר ירמיהו – לפי ספר ירמיהו, ירמיהו נרדף על ידי אויבים רבים שלעגו לו והכו אותו ואף ישב בבית האסורים זמן רב, וכך גם עולה מהקינה השלישית באיכה.
אולם מנגד ישנם אירועים המוזכרים באיכה המעוררים קשיים בייחוסם לירמיהו עצמו. כך כמה מהתיאורים האישיים בפרק ג', כמו "גדר דרכי בגזית" ועוד, לכאורה אינם מתאימים לירמיהו. כמו כן מחבר המגילה כתב בזמן שהוא עצמו הזהיר כל העת מפני כך בנבואותיו בספרו.
הערכת תקופת חיבור הקינות
פרספקטיבת זמן המתוארת באיכה
ארבע הקינות העוסקות בחורבן יהודה וירושלים (למעט הקינה השלישית) נראה שחוברו בסמוך לחורבן.
אולם כמה מהתיאורים בספר נראה כי חוברו בתקופה מאוחרת יותר. כך למשל בסיום המגילה נאמר: , ומשמע שהדברים נכתבו זמן רב לאחר החורבן.
עובדה זו גם מעלה קושי על ייחוס המגילה לירמיהו, משום שירמיהו הורד מן הארץ, על פי המתואר בספרו, זמן קצר לאחר החורבן, לאחר הריגת גדליה בן אחיקם (ראה )
לגבי הקינה השלישית, עמימותה מקשה על קביעת תקופת חיבורה.
האקרוסטיכון כסימן לאיחור המגילה
בין חוקרי המקרא היו שטענו שהאקרוסטיכון הוא תופעה סגנונית מאוחרת שפותחה בתקופת בית שני, ומשום כך הקינות שבמגילה חוברו או לפחות התגבשו סופית בתקופה מאוחרת.
הערכת מחבר יחיד או מספר מחברים לאיכה
סידור האקרוסטיכון האלפביתי בפרק א' שונה מיתר הפרקים; בפרק א' האלפבית מסודר בסדר המקובל כיום, ואילו בפרקים האחרים הפ' קודמת לע'. עובדה זו הביאה מספר מלומדים לטעון כי פרק א' חובר על ידי מחבר שונה משאר הפרקים. אם כי יצוין כי בעד נוסח שבמגילות קומראן מופיע סידור הפסוקים בפרק א כבשאר הפרקים, כאשר האות פ' קודמת לאות ע' (ראו על כך בפסקה #הקדמת האות פ' לאות ע').
נימוקים נוספים נגד הזיהוי המסורתי
בנוסח המסורה, אין אזכור מפורש לזהות המחבר, להבדיל מספרי קהלת ושיר השירים למשל, המייחסים עצמם בפירוש למחבר. דבר זה יש בו כדי להצביע על כך שבתקופה הקדומה לא יוחס החיבור לירמיהו.
כמו כן, העובדה שבסדר הספרים בתנ"ך מקובל לסדר את הספר בחלק הכתובים שבו, ובנפרד מירמיהו המשויך לחלק ה"נביאים", מצביע, לדעתם, על כך שמסדרי התנ"ך לא ראו בו חיבור של ירמיהו עצמו.
מבנה ותוכן המגילה
המגילה מחולקת לחמש קינות; הקינה הראשונה, השנייה והרביעית דומות זו לזו באופיין ובמבניהן. כולן פותחות במילת הקינה "איכה", וכולן מונות 22 פסוקים, כאשר הם מסודרים באקרוסטיכון אלפביתי.
הקינה השלישית מונה גם היא פסוקים בסדר אלפביתי, אולם היא שונה מיתר הקינות בכך שהיא מונה 66 פסוקים, שלושה פסוקים לכל אות, ובנוסף בקינה זו אין מוזכר מפורשות חורבן יהודה או ירושלים.
הקינה החמישית מכילה גם היא 22 פסוקים, אולם ללא כל סידור אלפביתי.
תוכן המגילה
ימין|ממוזער|200px|"בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה. לְאִמֹּתָם יֹאמְרוּ אַיֵּה דָּגָן וָיָיִן בְּהִתְעַטְּפָם כֶּחָלָל בִּרְחֹבוֹת עִיר בְּהִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשָׁם אֶל חֵיק אִמֹּתָם"
הקינות שבמגילה (למעט הקינה השלישית, ראו להלן) עוסקות בקינה על חורבן העיר ירושלים, הרעב שפקד את יושביה בטרם החורבן, והגורל הקשה של יושביה עם חורבנם. הקינות מתארות רעב קשה, ואף מתארות אירועי קניבליזם שנגרמו עקב הרעב (; ).
בולטת בניגודה היא הקינה השלישית, שאינה עוסקת כלל בחורבן העיר ירושלים או בגלות יושביה. זוהי למעשה קינת יחיד על צרותיו, כאשר לא מפורש מי הוא היחיד ומהם הצרות שפקדו אותו, ולא ברור מה הקשר של קינה זו לחורבן ירושלים ולשאר הקינות. הוגים וחוקרים שונים עסקו בשאלה האם האירועים המתוארים בקינה זו יכולים לרמוז על כך שזו קינה שחיבר ירמיהו על צרותיו.
בפרקי המגילה הראשונים אין אזכור חד-משמעי של חורבן בית המקדש, אלא באופן שניתן לפרשנות אחרת. עובדה זו מסייעת לטענה כי ייתכן שהקינות חוברו זמן מועט לפני חורבן בית המקדש. רק בפרק ה' של המגילה מוזכר חורבן בית המקדש במפורש: .
פרטים מוכמנים
בקינות שבמגילה ניתן לקבל תיאור על אופיו הקשה של הרעב שחוו יושבי ירושלים טרם החורבן, על העינויים והמוות שפקדו את יושביה, ועל ההשפלה הנוראה שבחורבן העיר.
אולם בולט בהיעדרו בקינות הוא אזכור של התייחסות אנקדוטית, כמו אזכור של דמויות שבה (נביאים או מלכים), או אזכור של אירועים ספציפיים. הבבלים מחריבי ירושלים אינם מוזכרים במגילה כלל, אך יש התייחסויות בודדות לעמים אחרים: במספר פסוקים מייחל המקונן לחורבן "אדום", שכנת ממלכת יהודה - על אף שהבבלים הם אלו שהחריבו את ירושלים, ייתכן שאדום השכנה ליהודה סייעה בידם והשתתפה בחורבנה, ובשל כך הם היוו מושא לקללה בקינת החורבן. אמנם רש"י פירש שם שירמיהו התנבא ברוח הקודש על הבית השני שנחרב על ידי הרומאים שהם אדום - ובקינה החמישית מאשים המקונן את מצרים ואשור בלקיחת חלק בחורבן יהודה.
אירוע נוסף הנרמז במגילה הוא מותו של "מְשִׁיחַ ה'", שרש"י מפרש "שמשיח ה' זה יאשיהו"''
בהקשר זה בולט התרגום הארמי לאיכה (שזמן חיבורו משוער לתקופת הגאונים, מאות 7–8 לספירה), המשלב בתרגום הפסוקים משמעויות היסטוריות על פי אגדות ודרשות חז"ל. כך הוא נוקב לאורך כל התרגום בשמו של "נבוכדנצר רשיעא" (נבוכדנצר הרשע) כמחריב ירושלים, שם שהמגילה המקראית עצמה נמנעה מלאזכר. וראו עוד על כך להלן.
תוכן פרקי המגילה
שמאל|ממוזער|250px|נבוכדנצר השני
שמאל|ממוזער|250px
בחמש הקינות שבמגילה רעיונות רבים משותפים, אך יש ביניהן גם הבדלים ניכרים.
הקינה הראשונה
המחצית הראשונה של הקינה (א'-י"א) היא קינה בגוף נסתר, ואילו המחצית השנייה (י"ב-כ"ב) עוברת לקינה בגוף נוכח, למעט פסוק י"ז:
הקינה הראשונה פותחת בתיאור בדידותה של ירושלים כתוצאה מגלות בניה. ירושלים, שעריה והדרכים המוליכות אליה שוממים. שממה זו באה בניגוד למצבה של ירושלים ערב החורבן, אז הייתה "העיר רבתי עם". בדידות זו נובעת גם מבגידת בני הברית המדיניים של ממלכת יהודה (). המקונן מתאר את ההליכה בגלות ואת קלונה ובושתה של ירושלים בעיני אלה שכיבדו אותה בעבר, ומבכה על כך שגויים שאינם ראויים, על פי מצוות התורה, לבוא בקהל (כמו בני מואב, עמון ואדום) - נכנסו לבית המקדש. בחציו השני של הפרק (פסוקים י"א-כ"ב; מלבד פסוק י"ז) עובר המקונן לדבר בשמה של ירושלים. ירושלים פונה ל"עוברי דרך" ומצפה שישתתפו בצערה ויראו שאין "מכאוב כמכאובה". מתוך קבלת דין מכירה ירושלים בכך שמצבה בא לה מאת ה', והוא זה שעולל לה את אשר אירע. הוא שלח ממרום אש בעצמותיה, פרש רשת לרגליה ונתנה בידי אויב מר. עם זאת, ירושלים מצדיקה עליה את הדין: "צַדִּיק הוּא ה' כִּי פִיהוּ מָרִיתִי" (פסוק י"ח), ומכירה בחטא שחטאה לפני ה'. ירושלים מקוננת על הרעב ערב החורבן (), על המוות בחרב האויב (), על בדידותה, על גלות בניה ועל הסבל שהיא סובלת כתוצאה משכניה הרעים. בסיום הקינה פונה ירושלים בתפילה שה' יכיר ברעת אויביה ויעשה להם כפי שעשה לה.
הקינה השנייה
הקינה השנייה חוזרת על חלק מהרעיונות המרכיבים את הקינה הראשונה. גם כאן מקונן המחבר על הרעב ערב החורבן ואף מתאר את הזוועה של נשים שאוכלות את בניהן. גם כאן מתואר המוות בידי האויב ("בתולותי ובחורי נפלו בחרב"). בפתיחת הקינה החורבן מיוחס לה': ה' הוא זה שנוהג עם ירושלים כצר וכאויב, והוא זה ש"בלע ולא חמל את כל נאות יעקב". מאידך הקינה אינה מדגישה את בדידותה של ירושלים, אלא את אובדן כבודה: תפארת ישראל הושלכה לארץ וקרן ישראל נגדעה. הקינה כוללת גם רעיונות שלא הופיעו בפרק א: המחבר מאשים את נביאי השקר שלא הוכיחו את בני ירושלים על עוונותיהם, דבר שהיה יכול לגרום להם לשוב בתשובה. מצבה העגום של ירושלים מתבטא גם במצב הרוחני של העם - החכמים מתו או גלו ולכן "אין תורה", והנביאים אינם יכולים להתנבא.
הקינה השלישית חריגה באופייה ביחס לשאר הקינות שבמגילה. בקינה זו כמעט ואין דברי קינה על ירושלים, אין תיאור של נוראות החורבן והמצור שקדם לו, והמחבר מקונן בעיקר על צרותיו הפרטיות. גם פסוקי הקינה קצרים ביותר - בני כחמש-שש מילים. המחבר פותח בתיאור הרעות שעשה לו ה' (א-יז). בעקבות צרות אלה הוא הגיע כמעט לידי יאוש, אך חיזק את עצמו בביטחון בה' ובתפילה אליו (יח-כד). המחבר אומר שטוב וראוי לצפות לישועת ה' ולקבל את הייסורים באהבה, משום שה' אינו מעוות את הדין ואינו מטה משפט, והוא לא יזנח לנצח את המקווים לו; לפיכך אין לחוטא על מי להתלונן, אלא על עצמו ועל חטאיו (כה-לט). מכאן פונה המקונן בקריאה לבני עמו להתבונן במעשיהם ולשוב אל ה' (מ-מב). בהמשך מתאר המקונן את אסון החורבן - את הסתר הפנים, את חרפת ישראל בין העמים ואת בכייתו שלו על "שבר בת עמי" (מג-נא). המחבר מסיים בכך שה' רואה את סבלו ומושיע אותו (נה-נח), ובפסוקי הסיום הוא מבקש מה' שיעניש את אויביו קשות, כראוי להם (נט-סו).
הקינה הרביעית מתמקדת בתיאור המצור והחורבן. בחלקה הראשון של הקינה (פסוקים א-י) מתואר המצור הנורא ובפרט הרעב והצמא של הנצורים. התיאור הוא מוחשי ביותר ומעורר תחושת זוועה: "דבק לשון יונק אל חכו בצמא, עוללים שאלו לחם - פורש אין להם... צפד עורם על עצמם, יבש היה כעץ... ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן". בחלקה השני של הקינה (יא-כ) מתוארת נפילת ירושלים וגורל תושביה. המחבר מאשים בחורבן את הנביאים והכוהנים שחטאו, והוא מתאר את אכזריות הכובשים. אפילו "רוח אפינו משיח ה'" - שהוא יאשיהו (ולפי חלק מהדעות המלך צדקיהו) - נלכד בידי האויב. הקינה מסיימת בתפילה שה' לא יוסיף להגלות את ישראל, ומאידך - יעניש קשות את אדום (כא-כב).
הקינה החמישית היא, לדעת רבים, קינתם של בני שארית הפליטה, שנותרו בארץ לאחר החורבן. הם מתאוננים על גזלת רכושם (נחלתנו נהפכה לזרים, בתינו לנכרים") על תנאי המחיה הקשים, על השעבוד לעמים נחותים ועל עינויי הגוף והנפש שהם סובלים, והם חשים שסבל זה נובע מחטאי אבותיהם (א-יד). הקינה ממשיכה בתיאור נפילת "עטרת ראשנו" - בית המקדש: "עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ, עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ. עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ" (טו-יח). הקינה, והמגילה כולה, מסיימות בתפילה לה' שלא ישכח לנצח את עמו ישראל ויחדש ימיו כקדם (יט-כב).
האקרוסטיכון האלפביתי
שמאל|ממוזער|250px|"אבן תל זית", לוח אלפבית קדום מהמאה ה-10 לפנה"ס, הנושא את אותיות האלפבית בסדר השונה מסדרו הנוכחי; כאשר האת פ' קודמת לאות ע'
ארבע הקינות הראשונות במגילה מסודרות באקרוסטיכון אלפביתי, כך שכל פסוק פותח באות אחת של אלפבית בסדר עולה מא' לת'. מבנה אקרוסטיכון זה אף קיבל הדגשה מיוחדת בכתב יד קודקס סינאיטיקוס של תרגום השבעים למשל, שם מעל כל פסוק מופיעה כותרת הנושאת את שם האות העברית באותיות יווניות (αλφ, βηθ...), כך גם בתרגום הוולגטה הלטיני מופיע שם האות העברית באותיות לטיניות בתחילת כל פסוק.
בחקר הספרותי-סגנוני של המקרא, חוקרי המקרא סבורים כי הסידור האקרוסטיכוני הוא תופעה סגנונית מאוחרת שפותחה בתקופת בית שני. בעקבות זאת, יש הנוטים לומר שהקינות שבמגילה לא התגבשו בסמוך לחורבן אלא רק בשלבים מאוחרים יותר, אף על פי שהן משמרות זיכרונות ומסורות אותנטיים מזמן החורבן.
יש להעיר ששימוש באקרוסטיכון כאמצעי ספרותי מופיע במסופוטמיה כבר באלף הראשון לפני הספירה (בין השנים 1000 ל-750 לפני הספירה) בחיבור הפילוסופי 'התיאודציה הבבלית'. בחיבור 27 בתים, בכל בית 11 טורים, הטורים בכל בית פותחים באותה הברה, וההברות מכל הבתים מצטרפות יחד לאקרוסטיכון שנותן את שמו ותוארו של המחבר.ש. שפרה ויעקב קליין, בימים הרחוקים ההם,1996, 565
הקדמת האות פ' לאות ע'
ממוזער|ימין|100px|פ' לאחר ע' בקודקס סינאיטיקוס (330–350 לספירה). בשונה מנוסח המסורה ונוסח תרגומים עתיקים אחרים. ככל הנראה "תיקון" של כותב קודקס זה.
בסדר האלפבית שבפרקים ב', ג' וד', מקדימה האות פ' את האות ע'. חז"ל הציעו לכך הסבר על דרך הדרש.
במחקר המודרני יש משערים כי סדר זה מבטא מסורת נוספת קדומה, שהתקיימה לצד הסידור הנוכחי, לסדר אותיות האלפבית. סידור זה נמצא גם בממצאים אפיגרפיים ארכאולוגים; אבן תל זית, אוסטרקון מעזבת צרטה וכתובות מחורבת תימן שעליהן מופיע האלפבית , כאשר האות פ' קודמת לאות ע', ובמקום אחד גם בתרגום השבעים.
שמאל|ממוזער|650px|3 העמודות הראשונות של מגילת איכה שנמצאו בקומראן (4QLama). ניתן להבחין שהפסוק "פרשה ציון בי[דיה]..." (עמודה 3 שורות 7–8) קודם לפסוק "על אלה בכו עיני..." (עמודה 3 שורות 9–10), בשינוי מנוסח המסורה, ובהתאם לסידור בקינה השנייה והרביעית. שימו לב גם לתיבות המודגשות: "על אלה בכו עיני..." השונות מנוסח המסורה; "על אלה אני בוכיה".
מבנה שירת הקינה
מבנה שירת הקינה באיכה מאופיין במשקל ייחודי בארבעת הפרקים הראשונים, המכונה בשל כך "משקל קינה". במשקל זה בכל זוג צלעות, לאחר צלע ארוכה באה צלע קצרה, כשלרוב הצלע הראשונה מורכבת משלוש מילים והשנייה משתיים. לדוגמה: "גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי, וּמֵרֹב עֲבֹדָה. [...] כָּל-רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ, בֵּין הַמְּצָרִים" (א,3). הפרק החמישי לעומת זאת שונה מיתר הפרקים במשקלו, וכל חרוז מחולק לשתי צלעות שוות באורכם.
כמו כן מאופיינת השירה בסגנון כיאסטי, כאשר בפסוק המסיים את הפרק מופיעה תיבה מהפסוק הפותח, ובפסוק שלפני האחרון מופיעה תיבה מהפסוק השני וכן הלאה. לדוגמה: "אֵין-לָהּ מְנַחֵם [..] כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ" (א,2) מול "אֵין מְנַחֵם לִי [..] כָּל-אֹיְבַי שָׁמְעוּ רָעָתִי שָׂשׂוּ" (א,21), " עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי" (א,5) מול "בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי, הָלְכוּ בַשֶּׁבִי" (א,18), " וְלֹא-זָכַר הֲדֹם-רַגְלָיו, בְּיוֹם אַפּוֹ" (ב,1) מול "וְלֹא הָיָה בְּיוֹם אַף-ה' פָּלִיט וְשָׂרִיד" (ב,22).
מילים יחידאיות
גם במגילת איכה, כבשאר ספרי המקרא, ישנם מספר מילים יחידאיות. היינו, מילים שמופיעות רק במקומות יחידאיים במקרא, ומשום כך הוראתן ומשמעותן אינה ברורה לנו.
להלן חלק מהמילים היחידאיות שבאיכה:
"חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם עַל-כֵּן לְנִידָה הָיָתָה" (איכה א,ח). הוראת המילה "נידה" במקרא אינה ברורה, היא יכולה להתפרש כ"נדידה" (בהוראת נדודים) וכרומזת לגלות שפקדה את יושביה, והיא יכולה לבוא גם בהוראה של "קלון", מלשון "מנוד ראש". אפשרות זו גם מסתייעת מהמשך הכתוב: "כָּל-מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ, כִּי-רָאוּ עֶרְוָתָהּ". אפשרות שלישית היא שמילה זו היא צורה תניינית של המילה "נִדָּה" (ללא י') הנפוצה במקרא בהוראה של טומאה, והיא יכולה לשמש כאן כמטפורה על אשה שנטמאה, ולרמוז על כך שירושלים נטמאה בעבודת האלילים ובתועבות הכנענים. יצוין כי בקטע איכה שנמצא במגילות קומראן נכתב "על [כן] לנוד היתה" (4Q211 2:6) (מלשון מנודה, דחויה).
"נִשְׂקַד עֹל פְּשָׁעַי בְּיָדוֹ יִשְׂתָּרְגוּ עָלוּ עַל-צַוָּארִי " (איכה א,יד). "נִשְׂקַד" היא מילה יחידאית שהוראתה לא ברורה, יש המציעים על פי ההקשר לפרשה במשמעות "נקשר", והפסוק מתפרש לפיהם כך: "נקשר על פשעי בידו, ישתרגו ...". התרגום הארמי תרגם זאת מלשון כובד, ונראה שהוא צירף את התיבה 'בידו' לצלע הבאה וקרא זאת כך: "הכביד על פשעי, בידו ישתרגו, עלו על צווארי". רש"י, פרשן המקרא, הציע לפרשה במשמעות של "סימון", "נקודים מנומרים ומסומנים היו פשעי בידו של הקדוש ברוך הוא לזיכרון, לא נשכח מניינם ותשלומיהם". רבי יוסף קרא דימה למצוא בה גיזרון של מילה ארמית, "מסקד" שהוראתה "ניבט" (על פי הביטוי "קם מסקד בההוא חיוויא" בבראשית רבא).
"אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת-בַּת-צִיּוֹן" (איכה ב,א). ניתן לפרש את המילה "יעיב" כבאה משורש "עב", ענן, ומשמעותה "החשיך", "הקדיר". ניתן גם לפרשה בהוראה של "האשים" או "ביזה", וזאת על פי המילה הערבית "עיב" שמשמעותה "להאשים".
מילים יחידאיות נוספות: נחשתי (ג,ז), שתם (ג,ח), ויפשחני (ג,יא), הכפשני (ג,טז) סחי (ג,מה) מגנת לב ("מגנה", ג,סה), טחון (ה,יג).
בחינת הקבלות בתוך ספרות המקרא
על בחינת הקבלות לשוניות והקבלות תוכן בין ספר איכה לספר ירמיהו ראו בפסקה #מחבר הספר וזמנו.
יש המצביעים גם על דמיון לשוני בין ספר איכה לספר יחזקאל, לספר ישעיהו השני ולמספר מזמורי תהילים.
ניתוח ספרותי של המגילה
על פי חוקר התנ"ך, פרופ' ישראל רוזנסון, לעומת קינות אחרות בתנ"ך שהן פשוטות מאוד וראשוניות, באשר הן מבטאות מטען רגשי של דממת הכאב, באיכה מדובר בקינה מתוחכמת מאוד. כך רואים את הפשטות, בקינת יעקב על יוסף: "וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר: 'כְּתֹנֶת בְּנִי, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ, טָרֹף טֹרַף יוֹסף'" (), ובקינת דוד על אבשלום: "וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ: 'בְּנִי אַבְשָׁלוֹם, בְּנִי, בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי, אֲנִי תַחְתֶּיךָ, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי'" ().
עוד לפי רוזנסון, בולטים במגילה המוטיבים של ההחשכה ושל האשה הגלמודה באשר היא אלמנה או נידה. מגילת איכה, על פי פירושו, נמצאת בניגוד בולט למגילת שיר השירים. לעומת שיר השירים שמתאר יחסי אהבה, קרבה והשתוקקות, בין הגבר לאשה ובין העם לאלוהיו, באיכה מדובר על אבלות, ריחוק, בכי והחשכה ועל ריחוק בין העם לארץ, כאשר אלוהים מתגלה כבעל אכזרי, שמכה והורג ולא מרחם על אהובתו.
עדי נוסח קדומים של המגילה
שמאל|ממוזער|200px|כתב יד של קטע מספר איכה מאוסף הגניזה הקהירית שבספרייה הציבורית והאוניברסיטאית בז'נבה
200px|ממוזער|ימין|איכה בכתב יד בבלי (בניקוד בבלי)
4 מקטעים חלקיים של ספר איכה נמצאו במערות שעל יד קומראן. (3Q3, 4Q111, 5Q6, 5Q7). כמו כן מגילה 4Q241 מצטטת את איכה, ו-4Q179 ו-4Q501 הן מגילות חיצוניות לאיכה.
מגילה 4Q111 כתובה בכתב חשמונאי מאוחר, והיא מתוארכת לטווח שבין שלהי המאה הראשונה לפני הספירה ועד למאה הראשונה לספירה.
בגניזת קהיר נמצא, בין היתר, כתב יד המכיל את חציו האחרון של פרק ה' בספר איכה עם ניקוד טברייני ועם טעמי המקרא, ובסופה מופיעה רשומה של מנין הפסוקים בספר.
מגילת איכה חסרה ממה שמצוי בידינו מכתר ארם צובא (יחד עם 36 דפים מחלק הכתובים), אולם היא קיימת בשלמותה בכתב יד לנינגרד אשר נכתב בתחילת המאה ה-11 לספירה.
מתרגום השבעים היווני שרד בידנו חלקו הראשון של הספר (עד ב,20) בכתב יד קודקס סינאיטיקוס המתוארך לאמצע המאה הרביעית לספירה.
+נוסחאות שונים מנוסח המסורה במגילות קומראן נוסח המסורה (BHS) נוסח מגילת קומראן (4Q111)איכה א,ז-ח[...] זָכְרָה יְרוּשָׁלִַם יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָכֹּל מַחֲמֻדֶיהָ אֲשֶׁר הָיוּ מִימֵי קֶדֶם בִּנְפֹלעַמָּהּ בְּיַד צָר וְאֵין עוֹזֵר לָהּ רָאוּהָ צָרִים שָׂחֲקוּ עַלמִשְׁבַּתֶּהָ. חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם עַל כֵּן לְנִידָה הָיָתָה [...][...] זכורה ה'[כו]ל מכאובנו אשר היו מימי קדם בנפל[עמ]ה ביד צר ואין עוזר צריה שחקו על[כו]ל משבריה חטוא חטאה ירושלים על[כן] לנוד הייתה [...] איכה א,ט וַתֵּרֶד פְּלָאִים אֵין מְנַחֵם לָהּ [ותרד] פלאות ואין [מנחם לה] איכה א,יב אֲשֶׁר הוֹגָה ה' בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ. אשר הוגירני י[הוה ביו]ם [חרו]נו איכה א,יג נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה נתנני שומם כול היום וד[ו]י איכה א,יד נִשְׂקַד עֹל פְּשָׁעַי בְּיָדוֹ יִשְׂתָּרְגוּ עָלוּ עַל צַוָּארִי הִכְשִׁיל כֹּחִי נְתָנַנִיאֲדֹנָי בִּידֵי לֹא אוּכַל קוּם נקשרה על פשעי בידו וישתרג עולו על צ[וארי ]הכשיל כוחי נתנניה' ביד לא אוכל לקום איכה א,טו-יחגַּת דָּרַךְ אֲדֹנָי לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים כִּי גָבַר אוֹיֵב פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ אֵיןמְנַחֵם לָהּ צִוָּה ה' לְיַעֲקֹב סְבִיבָיו צָרָיוהָיְתָה יְרוּשָׁלִַם לְנִדָּה בֵּינֵיהֶם. צַדִּיק הוּא ה' כִּי [...]גת דרך ה' לבתולת בת יהודה פרשה [] ציון בי[דיה אין]מנחם לה מכל אוהביה צדיק אתה ה' צפה אדוני ליעקב סביב[יו צריו]הייתה ציון לנדוח בניהמה על אלה בכו עיני ירדה דמעתי כיא רחק[ ממני]מ[נחם משיב ]נפש היו בני שוממים[ כיא ]גבר אויב צדיק הוא א[דוני כיא] (5Q6) איכה ה,ב-ג נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים.יְתוֹמִים הָיִינוּ [וְ][אֵין] אָב אִמֹּתֵינוּ כְּאַלְמָנוֹת. [נחלתנו נהפכה לזרי]ם בתינו לנוכריאםיתומים [היינו אין] אב אמותינו לא בנות ואלמנות איכה ה,י מִפְּנֵי זַלְעֲפוֹת רָעָב מ[פ]ני זלפות רעכ
תרגומים, פרשנות ודרש למגילה
התרגום הארמי למגילה
לספר איכה, כמו לשאר ספרי הכתובים, ישנו תרגום ארמי מאוחר, ככל הנראה מזמן הגאונים (מאות 7–8 לספירה). לשון התרגום היא ארמית-ירושלמית, והיא נושאת אופי מדרשי ולא מילולי. עם זאת, התרגום לפרק ג (קינת היחיד) הוא מילולי יותר וכמעט שאינו נוקט בדרשות.
בניגוד למגילה שאינה מסגירה כמעט פרטים על אירועים היסטוריים שהתרחשו בחורבן (ראו בפסקה #פרטים מוכמנים), התרגום הארמי לאיכה, המשלב בתרגום הפסוקים משמעויות היסטוריות על פי אגדות ודרשות חז"ל. כך הוא נוקב לאורך כל התרגום בשמו של "נבוכדנצר רשיעא" (נבוכדנצר הרשע) כמחריב ירושלים, שם שהמגילה המקראית עצמה נמנעה מלאזכר.
התרגום הארמי מפרש את הפסוקים בהתאם לדרשות חז"ל. את הקינות הוא מייחס לירמיהו הנביא. וכך את איכה א', י"ח ואת איכה ד', כ' הוא מפרש בהתאם כמכוון ליאשיהו כמו כן את איכה ב,כ הוא מפרש כרומז להריגת זכריה. וכך בעוד מספר מקומות.
התרגום הארמי לא מהסס מלפרש מספר פסוקים על אירועים שהתרחשו בחורבן הבית השני. את הפסוק באיכה ה', י"א הוא מפרש כמרמז הן על אירועי חורבן בית ראשון והן על אירועי חורבן בית שני. כך גם את איכה א', י"ט "קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי הֵמָּה רִמּוּנִי" הוא מפרש כרומז על חורבן בית ראשון בידי נבוכדנצר וחורבן בית שני בידי טיטוס ואספסיאנוס כחדא מחתא, ואת איכה ד,טז "עוֹדֵינוּ תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ אֶל עֶזְרָתֵנוּ הָבֶל בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ אֶל גּוֹי לֹא יוֹשִׁעַ" הוא דורש על אלו שציפו כי העם הרומאי יביא להם את השלום. כך גם את "אדום" המוזכרת במגילה (איכה ד,כא-כב) "שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת אֱדוֹם יוֹשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ עוּץ [...] פָּקַד עֲוֹנֵךְ בַּת אֱדוֹם" הוא מפרש ככינוי ל"רומא". בפירושו לפסוקים אלו, הוא מסגיר אגב תקופת חיבור ביזנטית.
מדרשי אגדה
על מגילת איכה נכתבו מדרשים רבים. הקדום מבין קובצי המדרשים האלו הוא מדרש איכה רבה שנכתב בארץ ישראל. חיבור מדרשי נוסף שחובר בימי הגאונים מכונה איכה זוטרתי. כמו כן ישנם מספר קטעי פסיקתא על איכה; פסיקתא טו שבפסיקתא דרב כהנא, ופסיקתא כט-ל שבפסיקתא רבתי.
פרשנות למגילה
מספר פירושים חוברו למגילת איכה. בימי הביניים חובר פירוש על ידי רבי סעדיה גאון, הכולל תרגום וכן ביאור נרחב, והוא כונה על ידו "ספר המידות". שני פירושים קראיים חוברו אף הם באותה תקופה לספר, האחד מהקראי שלמה בן רותם, והשני ממחבר לא ידוע (אולי דוד בן בועז). רש"י, ראב"ע, רבי יוסף קרא, רלב"ג, יואל בן שועיב, יוסף כספי, אליעזר בן יהודה מוורמס, ישעיה בן אליהו מטראנו ועמנואל הרומי חיברו אף הם פירוש לספר. פירוש בערבית מאותה תקופה חובר על ידי תנחום הירושלמי.
מראשית העת החדשה חוברו פירושים על ידי רבי משה אלשיך (פירושו נקרא "דברים נחומים") ורבי יוסף טיטצאק. מתקופת ההשכלה חוברו פירושים על ידי לייב לבנשטיין, יואל בריל, הרש"ר הירש (בגרמנית), הרב יצחק אשכנזי, ארליך ופרלס.
מהדורות מודרניות של פרשנות לאיכה הם "תנ"ך דעת מקרא" בעל גישה מסורתית, ו"עולם התנך" בעל גישה מחקרית עדכנית.
מבין הפירושים המדעיים, רבים נכתבו החל משנות ה-90 של המאה ה-20, וביניהם אלה של פרובאן (1991); ווסטרמן (1994); האנטר (1996); רנקמה (1998); לינאפלט (2000); גרטנסברגר (2001); ברלין (2002); דובס-אלסופ (2002); גארו והאוס (2004); סולטרס (2010); ורבים אחרים.
מנהגים
ביהדות
ממוזער|200px|ליל תשעה באב בכותל המערבי (סוף שנות התשעים). ניתן לראות יהודים יושבים על הארץ
ואומרים קינות (הימנעות מישיבה על כיסא היא חלק מנוהגי האבל ביום זה).
ממוזער|שמאל|200px|יהודים אומרים קינות על יד הכותל
קריאה באיכה
במסורת היהודית פשט המנהג לקרוא את המגילה בציבור בליל תשעה באב, היום שנקבע לתענית על חורבן שני המקדשים, ויש הנוהגים אף לקוראה בבוקר למחרת, יום תשעה באב.
מנהג זה הוא מאוחר, ואינו מופיע במשנה או בתלמודים, (להבדיל מקריאת מגילת אסתר בפורים למשל), ומקורו הראשון הוא במסכת סופרים (יד, ג; יח, ד). משום כך אין הלכות מיוחדות על קריאת המגילה. בתלמוד ירושלמי אמנם מתואר קריאה באיכה בתשעה באב, אולם לא כמנהג הלכתי.
ברוב הקהילות נוהגים לקרוא את המגילה מתוך ספר מודפס וללא ברכה, בניגוד לקריאת מגילת אסתר שמקורה הוא קדום כבר בהלכה המשנאית. עם זאת, ישנן קהילות הנוהגות על פי דעת הגר"א לקרוא ממגילה הכתובה בדיו על קלף, ו (בלילה) לברך לפני כן: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מקרא מגילה". הם לא מברכים ברכת שהחיינו כנהוג בקהילות אלו בקריאת שאר המגילות, משום שאין שמחה בקריאת איכה, ובמועד בו היא נקראת.
נגינה מסורתית לטעמי המקרא של איכה
ממוזער|ימין|נגינת טעמי המקרא של איכה (לפי סדר הטעמים).להאזנה לקריאת איכה מסורתית בטעמים ראו בפסקה #קישורים חיצוניים במסגרת השמאלית.
טעמי המקרא של איכה נקראים במנגינה מלנכולית, השונה מטעמי המקרא של שאר ספרי המקרא. מנגינה זו משמשת בחלק מהקהילות גם לקריאת פסוקים עם משמעות של עצב במקומות אחרים במקרא (כמו ההפטרה של שבת חזון ומספר פסוקים במגילת אסתר). בקהילות החסידיות והתימניות ישנו ניגון מיוחד (בשינויים קלים בין קהילה לקהילה) לפרק השלישי "אני הגבר" בעל האקרוסטיכון המשולש, המותאם לשלישיית פסוקים.
בנצרות
ממוזער|שמאל|200px|טקס המיסה הקתולי של "יום חמישי הקדוש" בכנסיית הקבר בעיר העתיקה בירושלים (2006). במהלך ימים אלו נהוג לקרוא מספר איכה ולזמר לחנים שלו
בכנסיות הנוצריות המערביות נהוג לקרוא ולשיר את פרקי איכה במהלך טקס ה-Tenebrae הנערך בשלושת הימים האחרונים של "השבוע הקדוש". ובהקשר זה אף נוצרו לחנים רבים לשם שירת האיכה בטקס ה-Tenebrae (ראו #במוזיקה)
ממוזער|ימין|200px
בכנסייה האנגליקנית קוראים את איכה בתפילת הבוקר והערב בימי שני ושלישי של השבוע הקדוש ובתפילת הערב של "יום שישי הטוב".
בכנסייה הקופטית האורתודוקסית מזמרים את קינת היחיד, פרק ג' שבאיכה, בשעה השתים עשרה של "יום שישי הטוב", יום צליבת ישו, לזיכרון קבורתו של ישו.
איכה במוזיקה
שמאל|ממוזער|הלחן של תומאס טאליס לאיכה.
ממוזער|סבסטיאן ראוואל - קינות ירמיהו 8300
מלחינים רבים כתבו מוזיקה לפסוקי מגילת איכה המושרים במהלך טקס ה-Tenebrae הנערך בשבוע הקדוש (ראו על כך בפסקה מנהגי איכה בנצרות).
להלן רשימה של חלק מהמלחינים שכתבו מוזיקה לאיכה, מסודרת לפי תקופות.
מלחינים מתקופת הרנסאנס
תומאס טאליס כתב מוזיקה לשתי קינות. המוזיקה כתובה לחמישה קולות, אם לקולות סולו ואם למקהלה, עושה שימוש מתוחכם בטכניקת החיקוי ומרשימה בכוח הביטוי שבה. נוסף לכך כתב טאליס, כמו מלחינים רבים אחרים, מוזיקה לטקסטים הבאים: Incipit Lamentatio Ieremiae Prophetae ("פתיחת הקינה של ירמיהו הנביא") ו-De Lamentatione Ieremiae Prophetae. הפסוק המסיים ""השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם", בנוסח הלטיני:Ierusalem Ierusalem, convertere ad Dominum Deum tuum ("ירושלים, ירושלים, שובי אל אדוני אלוהייך") מדגיש את רישומה הקודר והמלנכולי של המוזיקה.
טאליס השתמש בשני פסוקים עוקבים, אבל יצירותיו עצמאיות, למעשה, אם כי מקובל לשיר את שתיהן בזו אחר זו. הואיל ותפקידם הליטורגי של הפסוקים היה חופשי למדי, יכלו המלחינים לבחור כרצונם באילו פסוקים להשתמש, ומכאן המגוון הרחב של הטקסטים המופיעים ביצירות אלה.
אורלנדו לאסוס, מנציגיה הגדולים של המוזיקה הדתית במחצית השנייה של המאה ה-16. הצטיין הן בתפוקתו האדירה והן באיכות יוצאת הדופן של כתיבתו, ששילבה סגנונות רבים ושונים.
תומאס לואיס דה ויקטוריה היה גדול המלחינים הספרדים במאה ה-16, קתולי אדוק, שכל יצירותיו היו כנסייתיות.
ויליאם בירד נודע כ"אבי המוזיקה האנגלית", אחרון המלחינים האנגלים הגדולים שכתבו מוזיקה כנסייתית קתולית וראשון המלחינים של התקופה האליזבתנית, שהייתה תור הזהב למוזיקה החילונית. את המוזיקה הנשגבת ביותר שלו כתב לטקסטים לטיניים. המוזיקה של מלחין זה למגילת איכה כמעט אינה מבוצעת כיום, הן משום שכתב אותה בראשית הקריירה שלו (בגיל 20 בלבד), והן משום שאחד הקולות חסר בכתב היד שנותר, וביצוע היצירה מחייב עריכה ושחזור.
ג'ובאני פיירלואיג'י דה פלסטרינה היה מלחין איטלקי, מגדולי המלחינים בתקופת הרנסאנס. פלסטרינה הרבה לכתוב מוזיקה דתית, ופסגת יצירותיו היו המיסות שלו, בהן "מיסה פפה מרצ'לי" הידועה, שהוקדשה לאפיפיור מרקלוס השני ובכתיבתה סתר פלסטרינה את טענת הקונטר-רפורמציה, כי הפוליפוניה מבליעה את הטקסט הדתי. בזכות יצירה זו יש הרואים בפלסטרינה את "מושיע המוזיקה הכנסייתית".
סבסטיאן ראוואל - מלחין ספרדי שהיה פעיל רוב חייו באיטליה, כתב מוזיקה דתית וחילונית, ווקאלית ואינסטרומנטלית. בין השאר כתב את "קינות ירמיהו", ברומא בשנת 1594.
מלחינים נוספים מתקופת הרנסאנס שכתבו מוזיקה לפסוקי איכה הם רוברט וייט, Alfonso Ferrabosco the elder , קרלו ג'זואלדו, אמיליו דה קאוואליירי ועוד.
מלחינים מתקופת הבארוק
פרנסואה קופרן, מלחין צרפתי, מנציגיה המובהקים של תקופת הבארוק בשיאה, בן למשפחת מוזיקאים ותיקה. בחצר לואי החמישה-עשר חיבר בין השאר את יצירתו החשובה, Leçons de ténèbres ("דרשות הצללים"), הכוללת טקסטים שונים, בהם פסוקים ממגילת איכה.
מארק-אנטואן שרפנטייה, מלחין צרפתי, שהושפע בראשית דרכו, עקב לימודיו אצל ג'אקומו קריסימי, מן המוזיקה האיטלקית, נטייה שהשפיעה על קבלת המוזיקה שלו בחברה הצרפתית. בהמשך הרבה לכתוב מוזיקה כנסייתית קתולית, בין השאר "דרשות הצללים" (Leçons de ténèbres) שהטקסט שלה כולל פסוקים ממגילת איכה.
יאן דיסמאס זלנקה, מלחין בארוק צ'כי, כתב גם הוא מוזיקה ל"דרשות הצללים".
מלחינים מן המאה ה-20
איגור סטרווינסקי, מלחין רוסי, כתב כמה יצירות בעלות אופי דתי, שסגנונן מושפע הן מן המוזיקה של וברן והן בטכניקות של שנברג. בהן "מזמור קודש" (Canticum Sanctum) ו"קינות" ("Threni"), השימוש בטקסטים עבריים למוזיקה שיש בה הדים לטקסי הכנסייה האורתודוקסית ניכר כבר בסימפוניית תהילים שלו משנת 1930.
ליאונרד ברנשטיין, מלחין יהודי אמריקאי, כתב בסגנונות שונים ומגוונים. הסימפוניה מס' 1, "ירמיהו" משנת 1944 כונתה "היצירה האמריקנית החדשה הטובה ביותר לתזמורת" בפי חוג מבקרי המוזיקה של ניו יורק. בפרק האחרון שיבץ ברנשטיין פסוקים ממגילת איכה.
אלברטו חינסטרה, מלחין ארגנטינאי, כתב מוזיקה למגילת איכה.
ארנסט קרנק, מלחין האוסטרי ממוצא צ'כי, ניסה את כוחו ברוב הטכניקות המוזיקליות במהלך חייו הארוכים. בשלב מוקדם אימץ לעצמו את הטכניקה של ארנולד שנברג ודבק בה עד סוף חייו. בשנת 1958 כתב את "קינות הנביא ירמיהו" למקהלה מעורבת.
מלחינים מודרניים נוספים שכתבו מוזיקה לאיכה הם: המלחין האנגלי אדוארד ביירסטו , המלחין הקנדי פיטר טוגני ואחרים.
ראו גם
קינה
תשעה באב
חורבן בית ראשון
חמש מגילות
תהילים קל"ז - "על נהרות בבל", מזמור קינה של בני ממלכת יהודה שהוגלו לבבל עם חורבנם של ציון, בית המקדש הראשון וממלכתם.
קינת ניפור
לקריאה נוספת
ערכים אנציקלופדיים
עורך: אש"ה, הערך "איכה", אנציקלופדיה מקראית - אוצר הידיעות על המקרא ותקופתו, כרך 1, הדפסה שלישית, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשכ"ה. עמ' 259–262.
עורך: אש"ף, הערך "איכה", לכסיקון מקראי, כרך 1, הוצאת דביר, תל אביב תשכ"ה. עמ' 40–41.
הערך "איכה", האנציקלופדיה העברית, (כרך ב', עמודות 812–813), חברה להוצאת אנציקלופדיות, ירושלים - תל אביב.
איכה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
מבואות לספר איכה
(גישה מחקרית) פרופסור יעקב קליין, מבוא ופירוש לאיכה, בכרך כ"ב: "מגילות", מהדורת עולם התנ"ך, הוצאת דודזון־עתי, ירושלים - רמת גן 1987. (עמודים 108–116)
(גישה מסורתית) יחיאל צבי מושקוביץ, מבוא ופירוש לאיכה, בתוך כרך י"ז - "חמש מגילות", בסדרת תורה נביאים וכתובים עם פירוש דעת מקרא, יצא לאור על ידי "האגודה להוצאת תנ"ך עם פירוש מסורתי" מיסודם של משרד הדתות ומוסד הרב קוק, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תש"ל, 1970.
מהדורות מפורשות למקרא
(גישה מחקרית) פרופסור יעקב קליין, כרך כ"ב: "מגילות", מהדורת עולם התנ"ך, הוצאת דודזון־עתי, ירושלים - רמת גן 1987.
(גישה מסורתית) יחיאל צבי מושקוביץ, כרך י"ז - "חמש מגילות", בסדרת תורה נביאים וכתובים עם פירוש דעת מקרא, יצא לאור על ידי "האגודה להוצאת תנ"ך עם פירוש מסורתי" מיסודם של משרד הדתות ומוסד הרב קוק, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תש"ל, 1970.
מהדורת הרטום ("קאסוטו"), כרך 13: "חמש מגלות", תשי"ז.
מהדורת שמואל לייב גורדון, כרך 17: "חמש מגלות", מהדורה מחודשת ומתוקנת, תל אביב, 1992. (מהדורה ראשונה: וורשה, תרע"ד 1914)
(גישה מחקרית) יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, מגילת איכה - פירוש ישראלי חדש, ידיעות ספרים, 2017.
ספרי מבואות למקרא (ארכאיים)
יהודה לייב בן זאב, מבוא אל מקראי קודש, וינה 1810. עמ' צב-צג.
שמעון ברנפלד, מבוא לכתבי הקודש - מבוא ספרותי היסטורי לכתבי הקודש, כרך ג', הוצאת דביר, ברלין תרפ"ד 1924, עמ' קלה - קמא.
פרופ' משה צבי סגל, מבוא המקרא, הוצאת "קרית-ספר", מהדורה רביעית, ירושלים תשט"ו 1955, עמ' 694–702.
שמואל שרירא, מבוא לכתבי הקודש, הוצאת "מבואות", מהדורה שמינית, תשכ"ז 1967. עמ' 197–200.
ספרות אחרת
(גישה מסורתית) ישראל רוזנסון, מסכת מגילות, הוצאת בית עלים.
מאמרים
Claus Westermann, Lamentations - issues and interpretation, (translated from German), Fortress Press ,July 1994,
F. W. Dobbs-Allsopp, Linguistic Evidence for the Date of Lamentations, Journal of the Ancient Near Eastern Society, 1998
Samuel Tobias Lachs, "The Date of Lamentations V", Jewish Quarterly Review, Vol. 57, No. 1 (Jul., 1966), pp. 46–56
F. M. Cross, Studies in the Structure of Hebrew Verse: The Prosody of Lamentations 1.1-22, in: The Word of the Lord Shall Go Forth: Essays in Honor, EISENBRAUNS, 1983.
C. W. Miller, "The Book of Lamentations in Recent Research", Currents in Biblical Research 2002 (1), 9-29
קישורים חיצוניים
מגילת איכה ברשת
עברית:
יוונית: תרגום השבעים לאיכה בקודקס סינאיטיקוס (יוונית)
לטינית: תרגום הוולגטה באתר הוותיקן (מהדורת Nova Vulgata)
הקלטות וטקסט של מגילת איכה באתר הפיוט והתפילה
פרשנות לאיכה ברשת
עשר עובדות על מגילת איכה, אתר הידברות.
"מדרש רבה" על מגילת איכה, אתר דעת.
"מדרש זוטא" על מגילת איכה, אתר דעת.
ביבליוגרפיה של מפרשים שונים על מגילת איכה הזמינים ברשת
מאמרים ופרשנים נוספים על איכה, מתוך מדור "עיונים ופרשנות לתנ"ך" מאת מכללת הרצוג, אתר דעת
אחר
חגי משגב, "איכה", בתוך הבלוג "על מה שהיה ועל מה שקורה", 28 ביולי 2012.
מגילת איכה מלווה בתמונות מהשואה, אתר דרכי נועם
הערות שוליים
קטגוריה:ספרי כתובים
קטגוריה:חמש מגילות
קטגוריה:תשעה באב
קטגוריה:יצירות עם אקרוסטיכון
קטגוריה:ספרי המאה ה-6 לפנה"ס
קטגוריה:קינות | 2024-09-18T04:34:21 |
תדמית | תדמית היא דימוי, דמות אדם או ארגון המצטיירת בעיני אחר, או הרושם שאדם עושה על המתבונן בו. הדימוי במהותו הוא אינסטינקט, והרושם שאחרים מקבלים הוא בגין מגוון סימנים חיצוניים שהאדם מקרין כגון לבוש, דיבור, שפת גוף וכדומה. התדמית יכולה להיות זהה לדמות אותה היא משקפת, אך בימינו לעיתים קרובות יש פער ביניהן עקב נטייתם של אנשים לעסוק בעיצוב התדמית, וביצירת הרושם אותו הם מבקשים להציג בפני אחרים.
ייעוץ תדמית עסקית
יועץ התדמית הוא אדם אשר מייעץ לחברה או אדם פרטי על המראה החיצוני שלהם, אישיותם וכן על הלבוש המקובל בקרב קבוצה או אוכלוסייה מסוימת. יועץ התדמית מיידע את הלקוח שלו אודות הצהרותיו ופעולותיו החיצוניות אשר משפיעות על התדמית העסקית שלו. היועץ יכול לייעץ ללקוח שלו להשתתף באירועים מסוימים או להימנע מאירועים שאינם מועילים לשמירה על תדמיתו. (מהיכן לקוח?)
מחקרים מוכיחים כי תשעים ושלושה אחוזים מהתקשורת הבין אישית של בני האדם מורכבים מהמסר הבלתי מילולי, הכולל את המידע המועבר דרך ההופעה החיצונית, היציבה, תנועות הגוף, מאפייני הקול וסמלי סטטוס. רק שבעה אחוזים מהווה המסר המילולי, הכולל מידע בצורת מילים ומשפטים (בנצור, נ., 1987).
בשנת 1960, בארצות הברית נערך העימות הטלוויזיוני הראשון בין שני מועמדים לנשיאות, ריצ'רד ניקסון הרפובליקני וג'ון קנדי הדמוקרטי, אשר הוכיח כי ישנה חשיבות רבה לתדמית האישית. משנת 1960, נעזרים פוליטיקאים ברחבי העולם ובארץ בפרט ביועצי תדמית אשר מדריכים אותם בבחירה של המסרים המילוליים והבלתי מילוליים אשר יסייעו להם להקרין נחישות, אמינות ומנהיגות לעין הציבורית. יועצי התדמית עוזרים לפוליטיקאים לעצב את הסגנון שישקף בצורה הטובה ביותר את תכונותיו החיוביות, ועם זאת יתאם את ציפיות הבוחרים (בנצור, נ., 1987).
התדמית בפוליטיקה
הפוליטיקאי ניזון מן התדמית הציבורית שלו והיא עומדת למבחן יום-יומי: די בפליטת-פה בלתי מוצלחת, במעידה בהופעה בפני כלי התקשורת- ומאמץ של שנים עלול לרדת לטמיון. כלי העבודה החשוב ביותר של פוליטיקאי הוא יכולת העברת מסר פומבי. מה שקהל הבוחרים רואה במועמד לתפקיד פוליטי מותנה בתדמית שהמועמד מקרין בהופעותיו הציבוריות: בנאומיו, במסר שהוא מעביר, בהופעותיו וראיונותיו בכלי התקשורת ובמדיה השונים וכמו כן בוויכוחים פומביים.
מחקרים שנעשו בתחום תקשורת ההמונים מוכיחים כי המרכיבים השכיחים ביותר שאנשים מייחסים למעביר המסר הפומבי המוצלח הם ביטחון, דינאמיות ומומחיות. ביטחון ודינאמיות הם מרכיבים צורניים המתבססים על התרשמות מדרך העברת המסר ולא על תוכנו, לכן התדמית שמקרין הפוליטיקאי היא תנאי להצלחתו בקריירה (בנצור, נ., 1987).
התדמית בראיונות עבודה
מחקרים מוכיחים כי שבע שניות, זה הזמן שלוקח ליצור רושם ראשוני חיובי. בראיונות עבודה חשוב למרואיין לגייס את יכולתו בפרק זמן קצר וקצוב של הראיון כדי להקרין תדמית שתפעל לטובתו ותאפשר לו ליצור רושם ראשוני חיובי מול המראיין.
נקודת מוצא של ייעוץ תדמית
ה"אני הפנימי" וה"אני החיצוני"
המילה תדמית נגזרת מהשורש "דמה". לשורש זה יש תכונה של אי ודאות וחוסר ביטחון לגבי המהות האמיתית. כלומר, במילה תדמית משוקעת אי-הוודאות. לכל אחד מבני האדם ישנם שני סוגי "אני": ה"אני הפנימי" – מכלול הרגשות והמידע, ו"האני החיצוני" – אותו חלק מתוך ה"אני הפנימי" שאותו יחלוק עם סביבתו החברתית. ישנו פער בין האופן בו בני האדם תופסים את ה"אני הפנימי" שלהם, לאופן בו הסביבה רואה את ה"אני החיצוני שלך". למעשה, קיים פער בין המסרים שהאדם מעוניין להעביר ולבין המסרים שהוא מעביר בפועל. תפקידם של יועצי התדמית הוא ליצור התאמה בין המסר המילולי והבלתי-מילולי.
ההיסטוריה של ייעוץ התדמית
תעשיית ייעוץ התדמית הראשונה החלה בשנות ה-70 המאוחרות. לפני כן, מושג "ייעוץ התדמית" אינו היה מוכר בקרב הציבור הרחב. עקרונות אלו היו רלוונטיים לתחומים של עיצוב אופנה, דוגמנות, ובתי ספר שהתמחו בתחום. המועמדים היחידים אשר שכרו יועצי תדמית והיו מיועדים למהפך היו דוגמניות, אושיות טלוויזיוניות וסלבריטאים.
בשנת 1980 התאחדו מספר כוחות משלובים על מנת לסלול את הדרך לתעשיית ייעוץ התדמית ולגרום לה להתפתח. ספרו של ג'ון מולוי, "להתלבש להצלחה", זכה לפופולריות עצומה ותאוריית ה"צבע העונתי" החלה לצבור תאוצה בכל העולם. במקביל, נשים נכנסו לשוק העבודה והחלו להתחרות בזירה הגברית, תוך שהן מודעות לעובדה כי התדמית העסקית חשובה בזירה זאת, וכמו כן החלו להשקיע את כספן במראה החיצוני.
בשנת 1990 חברות ההייטק הושפעו ממגמה של עיצוב ביגוד נוח ועובדיהן החלו להתלבש בסגנון הנקרא "עסקי מזדמן" אשר תפס תאוצה בכל רחבי העולם. מעסיקים דיווחו כי לבוש עסקי עבר מפורמלי לעסקי מזדמן ומשם לעסקי אוים וגרם לבלבול בעניין התדמית העסקית. לכן היה חשוב להציג את קוד הלבוש המקובל ולהציב מגבלות ותקנים.
כיום, הביקוש ליועצי תדמית איכותיים בשוק העבודה נמצא בשיאו. ישנה תחרות קשה וארגונים מוכרחים לבדל את עצמם מהמתחרים. כמו כן, פיתוח מיומנויות אישיות ומקצועיות הופכות להיות קריטיות בעידן זה.
האופן בו מקדמים תדמית עסקית
תחילה האדם צריך לשאול עצמו אם הופעתו החיצונית משרתת או בולמת את התקדמותו: אם אכן אין ניגוד בין ה"עטיפה" ובין הרצון להתקדם. לאחר מכן יועץ התדמית משתמש נכון בנתונים הטבעיים המוצלחים של הלקוח שלו, ועוזר לו לחפות על נתונים פחות מוצלחים בעזרת לבוש מתאים, עיצוב שיער ואיפור – כאשר כל אלה יגדילו את סיכוייו "להימכר" ויעלו את מחיקו בשוק. כמו כן, יועץ התדמית דואג לברור בקפידה את המסרים אשר יובילו את הלקוח שלו להשגת המטרה וכי יהיו בהירים ויעילים ככל האפשר. האיכות הבסיסית, ההופעה החיצונית והמיומנות התקשורתית- מהווים יחד את התדמית (בנצור, נ., 1987).
התדמית ומעורבותה בחיינו
בני האדם הורגלו לסממנים חיצוניים כדי לקטלג כל אחד ואחד על פי אמונתו, עיסוקו ודרך חייו. כך גם הורגלנו לקטלג מוצרים, חברות, קבוצות חברתיות, וכל תופעה אליה אנחנו מתוודעים - על פי קריטריונים הקשורים לנורמות וערכים חברתיים. כיוון שהרגל זה הפך לטבע אנושי, מהווה התדמית חלק מהאישיות של רבים מאיתנו, ואנו נוקטים בפעולות שונות לסייע לעיצובה. כך למשל, אשה מתאפרת כדי להוסיף עוד ממד לדמותה, גבר מתגלח או מגדל זקן כדי לשוות לעצמו מראה מסוים, איש עסקים ירהט את משרדו באופן שיצור רושם מסוים על לקוחותיו. טיפוח תדמית אישית על ידי האדם עצמו לא נתפסת בהכרח על ידי הצופה מהצד ויש והיא מקבלת פרשנות אחרת.
לעיתים קרובות מדובר במהלך המשנה באופן מהותי את הדימוי המצטייר בעיני הסביבה ויכול אף להטעות את המתבונן בו. אם למשל אישה שמנהלת אורח חיים דתי, לובשת מכנסיים וראשה גלוי - יש לה תדמית (מראה חיצוני) של חילונית אך דמות של דתית, ונראה כי לתדמית שלה יש יכולת השפעה הרבה יותר משמעותית על הסביבה מאשר למהות האמיתית שלה.
ענייני תדמית נשזרים כמעט בכל תחומי החיים. הקידמה בעידן המודרני מספקת אפשרויות רבות לשנותה ולעצבה בשלל דרכים, ובשנים האחרונות היא מושכת יותר ויותר בעלי מקצוע המתמחים בכך.
התדמית בכלכלה
כמעט כל תחום שיש בו שיווק ומכירה, נלווה לו מעשה של עיצוב תדמיתי, ומושקעים בכך משאבים רבים. המיתוג הוא עניין של רושם ויצירת דימוי, וכך גם השירות הניתן ללקוחות, והשידול המכירתי. נושאים אלה ואחרים הביאו להיווצרותם של בעלי מקצוע שמתמחים בנושאי עיצוב התדמית וביניהם: פרסומאים, יחצ"נים, מעצבי מוצר, גרפיקאים, תסריטאים, במאי סרטים, יועצים ארגוניים, יועצי שיווק ועוד.
בנוסף לזה, משקיעים חברות וארגונים ביצירת מוניטין אותו הם חפצים להביא לידיעת לקוחותיהם וכלל הציבור. כך למשל חברה ששמה הטוב נפגע ממהלכים שונים, תשקיע בשיפור המוניטין, בדרך של עשיית מעשה חיובי ופרסומו באופן שיחזיר לציבור את האמון בה. זוהי דרך עקיפה ליצירת תדמית. באותה מידה חברה כלכלית יכולה גם להקצות אחוז מסוים מפעילותה, לטובת מפעלי תרבות וחינוך. גם זוהי דרך להוסיף ממד לדימוי החברה בעיני הציבור.
האופן בו מתנהל קשר עסקי בכללותו, עובר דרך עולם הדימויים שיש לכל אחד מהצדדים הקשורים לעסקה. משא ומתן עסקי יכול לקום או ליפול על הדימוי שיש לאחד הצדדים. למשל חברה אמינה, מנהל שאפשר לסמוך על המילה שלו, וכך הלאה.
התדמית בפוליטיקה
לפוליטיקאים יש אינטרס ברור ליצירת תדמית בעיני בוחריהם, ובעיני הציבור בכלל. רבים מהם נעזרים באנשי מקצוע המתמחים בכך, ולפני כל מהלך שהם נוקטים יביאו בחשבון את השפעתו על תדמיתם כפי שהם מבקשים להצטייד בה.
המאה ה-20, ובמיוחד התפתחות אמצעי התקשורת, הביאו להתמחויות מיוחדות בתחום הדימוי של פוליטיקאים כמו: דוברים, קציני עיתונות, כותבי נאומים, יועצי תדמית ויועצי תקשורת.
התדמית המדינית
מדינות רבות זקוקות לעיצוב תדמיתן בעיני עמים אחרים, כדי לזכות באהדה לצורכי סיוע מתבקש או כדי לזכות בנקיטת עמדה מדינית התואמת את צרכיה.
ישראל, כמדינת עימות וכנזקקת לסיוע כלכלי, משקיעה מאמצים רבים בעיצוב תדמיתה. משרד החוץ אחראי על כך במידה רבה, יחד עם ארגונים יהודיים הפזורים ברחבי העולם ומסייעים לה בכך.
התדמית במשפט
שופטים יכולים לקבוע פסקי דין, בין היתר מהאופן בו הם מתרשמים מהעדויות הנשמעות לפניהם, ולכן ישקיעו הצדדים בסיוע עורכי דינם, משאבים רבים באופן הצגת טיעוניהם ובהישענות על יצירת הרושם המתאים.
התדמית והתקשורת
אמצעי התקשורת ההמוניים, משמשים כלי חשוב ביצירת תדמיות. האופן שבו התקשורת מסקרת אירועים ואישים, נתון במידה רבה להשפעות חיצוניות, ואלו נעשות לעיתים קרובות על ידי האישים המעורבים או שלוחיהם. התקשורת היא המגרש עליו משחקים בעלי המקצוע כמו: פרסומאים ויחצ"נים, דוברים ויועצי תקשורת.
מאחר שאמצעי תקשורת נתונים להשפעות של קבוצות מצומצמות, הן לא תמיד מבטאות דעה נרחבת של הציבור. זו נבחנת טוב יותר באמצעות בדיקה של דעת הקהל.
ליצירת התדמית הרצויה משמש לעיתים מסע פרסום, הפועל להשגת מטרה זו באופן ישיר, ובעיקר משמשת התקשורת למטרה זו באופן עקיף, באמצעות חדשות וכתבות התורמות למוניטין ולתדמית של האדם או הארגון. בספטמבר 2006 יצא השב"כ במסע פרסום לגיוס אנשי מחשבים, אך למסע פרסום זה הייתה מטרה נוספת: שינוי תדמיתו של הארגון.
עיצוב תדמית של ארגון או אדם מתנהל גם במרחב הווירטואלי, ברשת האינטרנט, המשמשת כיום, אחד המקורות המרכזיים לפרסום ולהשגת מידע. ניהול תדמית הוא השפעה על הדרך בה מצטיירת דמותו של אדם, ארגון או מותג בעיני הגולשים. כבר בשנת 2007 חשף מחקר שנערך באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה כי מוכרים באתר המכירות הפומביות eBay עסקו בניהול תדמית ברשת על ידי מכירת מוצרים בהנחה בתמורה למשוב חיובי.
על-פי מחקר שנערך בשנת 2010 על ידי חברת Microsoft וחברת cross-tab למחקרי שוק, 70% מהחברות האמריקאיות דחו מועמדים לעבודה על בסיס התדמית שלהם ברשת אולם רק שבעה אחוז מהאמריקאים מאמינים שלתדמית שלהם ברשת השפעה על תהליך חיפוש העבודה. סקר נוסף שנערך על ידי אתר CareerBuilder.com מצא כי 1 מכל 4 מנהלי גיוס משתמש במנועי חיפוש לשם מיון מועמדים לעבודה ואחד מכל 10 בודק גם את פרופיל המועמד ברשתות חברתיות ברשת.
דעת הקהל
מונח אשר מציג את הדימוי הקיים לאובייקט נתון - אדם מסוים, חברה, מדינה או כל תופעה. דעת הקהל כלפי אובייקט מסוים, יכולה להיבחן בכמה דרכים: באמצעות סקרים הנעשים על ידי מכונים מקצועיים, באמצעות בדיקה ישירה של ה"איש ברחוב", או באמצעות בדיקה של התגובות באמצעי התקשורת השונים - מאמרים פובליציסטיים, טוקבקים, מכתבים למערכות העיתונים.
העם היהודי והתדמית
התרבות היהודית עוסקת בענייני תדמית, הן ברמה הלאומית והן ברמת הפרט. התפיסה הבולטת היא השמירה על תדמית נקיה של היחיד והכלל. גישה זו מתבטאת בביטוי המביע חשש מפני רושם העלול להצטייר בעיני עמים אחרים: "מה יאמרו הגויים". גם הביטוי "מראית עין" מביע התייחסות לענייני תדמית ולצורך להראות ניקיון כפיים. תדמיתו החיצונית של האדם ומידותיו האישיות באות לידי ביטוי בולט במימרה מפורסמת מהגמרא במסכת עירובין: "אדם ניכר בכוסו בכיסו ובכעסו" או בדברי שלמה המלך: "טוב שם טוב משמן טוב".
ההיסטוריה היהודית כוללת פרקים רבים הנוגעים לתדמית המיוחסת לעם היהודי, תדמית אשר בדרך כלל הביאה עליו צרות צרורות: המן בן המדתא המוזכר במגילת אסתר התלונן על היהודים אשר אינם מתחשבים בגויים ומסיבה זו ביקש להשמידם. דימוי שלילי הוא אחת הסיבות אשר הביאו במשך השנים להתפתחותן של עלילות דם הקשורות בהנחות תדמיתיות אודות יהודים ובעקבותיהן לפוגרומים. השפעת הדימויים הללו מוצאת את ביטויה באמנות – היהודי מופיע בציורים שונים במראה מסוים, ובספרים ובמחזות הוא לעיתים קרובות גיבור שלילי עם תכונות דוחות. התעמולה הנאצית עשתה שימוש נרחב ביצירת תדמית ליהודים שתרמה להסתה ולביצוע קל יותר של דרכי ההשמדה.
התהליכים הציוניים שהביאו להקמת המדינה, לא נתנו משקל רב לתדמית ורבים ממנהיגי היישוב בחרו להתעלם ממנה לחלוטין, כפי שמתבטא באימרה המיוחסת לדוד בן-גוריון: "לא חשוב מה יאמרו הגויים חשוב מה יעשו היהודים".
ראו גם
מוניטין
תקשורת שיווקית
תעמולה
קישורים חיצוניים
אורנה ורניק, תדמית, רושם ושפת הגוף, באתר "הדרך למעלה"
מהי תדמית? - "האמיתי והנראה לעין - דמות, תדמית ומה שביניהן"
אמבר קייס: כולנו סייבורגים עכשיו - השפעת הטכנולוגיה על התקשורת האנושית ויצירת תדמית ורטואלית
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:פסיכולוגיה חברתית
קטגוריה:שיווק
קטגוריה:יחסי ציבור | 2023-01-18T04:28:00 |
אלן פארקר | סר אלן ויליאם פארקר (באנגלית: Sir Alan William Parker; 14 בפברואר 1944 – 31 ביולי 2020) היה במאי קולנוע, מפיק, תסריטאי ושחקן בריטי שיצר סרטים במולדתו וגם בארצות הברית. השתייך למקימי "הגילדה הבריטית של הבמאים".
ביוגרפיה
אלן פארקר נולד בשכונת איזלינגטון בלונדון, לבן להורים ממעמד הפועלים. הוא החל את דרכו כקופירייטר לפרסומות בסוכנויות פרסום בשנות ה-60 ותחילת שנות ה-70. כתב את התסריט לסרט "מלודי" (1971) דרמת נעורים בעיר שדה באנגליה, עם פסקול שכתבו חברי הלהקה האנגלית בי ג'יז. ב-1976 כתב וביים את הקומדיה המוזיקלית "באגסי מלון", סרט נוסף בכיכובם של בני נוער.
פריצתו הגדולה לתודעה העולמית הייתה ב-1978 כשביים את "אקספרס של חצות" שזכה לשבחי הביקורת והיה מועמד במספר קטגוריות לפרס אוסקר, כולל הבמאי הטוב ביותר והסרט הטוב ביותר. פארקר היה מועמד לאוסקר גם על סרטו "מיסיסיפי בוערת" בשנת 1988.
פארקר גם ביים מספר סרטים מוזיקליים: "תהילה" (1980), "פינק פלויד - החומה" (1982), "הקומיטמנטס" (1991), ו"אוויטה" (1996).
מת ב-31 ביולי 2020 בגיל 76.
פילמוגרפיה
עקבות (1974)
הנמושה שלנו (1974)
המפונים (1975) (טלוויזיה)
באגסי מלון (1976)
אקספרס של חצות (1978)
ימים אחרונים של אהבה (1982) Shoot the Moon
תהילה (1980)
פינק פלויד - החומה (1982)
בירדי (1984)
ליבו של אנג'ל (1987)
אוויטה (סרט) (1996)
האפר של אנג'לה (1999)
הדרך לוולוויל (1994)
מיסיסיפי בוערת (1988)
בוא לראות את גן עדן (1990) Come See the Paradise
הקומיטמנטס (1991)
החיים של דייוויד גייל (2003)
קישורים חיצוניים
קטגוריה:במאי קולנוע בריטים
קטגוריה:מפיקי קולנוע בריטים
קטגוריה:תסריטאי קולנוע בריטים
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה אנגלים
קטגוריה:אבירים בריטים
קטגוריה:זוכי פרס באפט"א לבמאי הטוב ביותר
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1944
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-2020 | 2024-09-11T16:38:31 |
רשתות חברתיות | REDIRECT רשת חברתית | 2010-10-27T09:31:55 |
מרקו פולו | מרקו פולו (באיטלקית: Marco Polo; 15 בספטמבר 1254 – 8 בינואר 1324) היה סוחר וחוקר ארצות ונציאני, אשר יחד עם אביו ודודו (ניקולו ומפאו פולו) היה אחד האירופאים הראשונים שנסע לאורך דרך המשי, הגיע לסין, ביקר את השליט המונגולי קובלאי חאן (נכדו של ג'ינגיס חאן) וערך סיורים בהודו ובטיבט. סיפור מסעותיו מסופר בספרו "מסעותיו של מרקו פולו". משפחת פולו חיה בסין במשך 17 שנה ואז חזרה לוונציה. לאחר חזרתה, בקרב ימי בין ונציה לג'נובה, נתפס פולו ונאסר. במשך מאסרו הכתיב את סיפורי קורותיו לרוסטיצ'לו דה פיזה, אשר כתב מספר ספרים בעצמו בנושא מסעות למזרח. יש הטוענים כי מטרת הסיפורים של השניים הייתה יצירת מדריך לסוחרים עם המזרח.
מרקו פולו הפך לדמות מיתולוגית, וקשה לקבוע מה אמת ומה בדיון בסיפוריו ובסיפורים אודותיו.
ראשית חייו
מרקו פולו נולד בשנת 1254 ברפובליקה של ונציה. תאריך לידתו המדויק, כמו גם מקום לידתו לא נמצאו בארכיונים של אותה התקופה ולא ידועים בוודאות. מקום הולדתו של מרקו פולו נחשב בדרך כלל לוונציה, אך יש שטוענים שהייתה זו העיר קונסטנטינופול (איסטנבול של היום).
ישנה מסורת שעל פיה מוצאה של משפחת פולו באי קורסולה שבים האדריאטי, בקרואטיה של היום.
מרקו פולו בילה כנראה חלק מילדותו בוונציה, אמו מתה בצעירותו והוא גדל בבית דודיו. הוא קיבל חינוך טוב, למד כמה מקצועות הקשורים במסחר כמו מטבע חוץ, אומדן, וטיפול בספינות משא; ייתכן שלמד גם מעט לטינית.
המסע הראשון
במשפחת פולו היו מגלים אחרים מלבד מרקו. אביו ניקולו ודודו מאפיו היו סוחרים מצליחים במסחר עם המזרח. שני הסוחרים יצאו לאסיה מקונסטנטינופול ב־1260 והגיעו לחאנבאליק (בייג'ינג של ימינו) בשנת 1266. בדרכם חזרה מאסיה הגיעו לעכו, בירתה של ממלכת ירושלים הצלבנית, שם נשארו כשנתיים עד לחזרתם למשפחותיהם בוונציה ב-1269 עד 1270. בשובם, פגשו לראשונה את מרקו.
ממוזער|השיירה של מרקו פולו. פרט מתוך האטלס הקטלני, 1375
ניקולו ומאפיו חזרו מסין כשליחיו של המנהיג קובלאי חאן עם מכתב הממוען לאפיפיור הקורא לו לשלוח למונגוליה אנשים משכילים שיוכלו ללמד את המונגולים את דרך החיים באירופה.
המסע השני
לאחר תשובתו של האפיפיור לקובלאי חאן ב־1271 נסעו מאפיו, ניקולו ומרקו פולו למסע שני למזרח. זמן קצר לאחר מכן הפך פולו לשליחו של החאן. ב־17 שנות שירותו את החאן הכיר פולו את סין לאורכה ולרוחבה ולמד רבות על הישגיהם של הסינים שבתחומים רבים היו מתקדמים יותר מעמיתיהם האירופים.
ממוזער|מרקו פולו בתלבושת טטרית. ציור מהמאה ה-17 או ה 18.
בין היתר מתאר פולו בספרו את ממלכתו של קובלאי חאן, אשר אצלו, פולו דודו ואביו היו אורחים במהלך מסעם מזרחה. תיאורו של פולו מאפשר הצצה לצורת המבנה השלטוני של ממלכתו של קובלאי, ובין היתר מערכת היחסים עם הממלכות המונגוליות האחרות הסובבות אותו. מתיאור זה עולה כי ממלכתו של קובלאי הייתה נחלה משפחתית, אשר נתמכה על ידי ממלכות מונגוליות משפחתיות אחרות, שבעברן היו קשורות לג'ינגיס חאן. תיאור זה מאפשר להבין כי המרכיב המשפחתי הוא העיקרי כאן, משמע ההישענות על מקור הלגיטימציה הג'ינגיסית, זו הקשורה לג'ינגיס חאן, ובנוסף לכך הישענות על קרובי משפחה אשר שולטים בממלכות נוספות.
מתיאורו של פולו עולה כי ממלכתו של קובלאי הייתה מפוזרת מבחינת סמכויות הניהול, שכן היא נוהלה על ידי פקידים, אשר הוכפפו לשופט; בראש השופטים עמדו שנים-עשר ברונים אשר פיקחו עליהם והכווינו את דרכם. ממלכתו של קובלאי חולקה ל-34 מחוזות, אשר עליהם שלטו מושלים אשר נתמנו על ידי הברונים ואושרו על ידי החאן. במקרים בהם שנים-עשר הברונים לא הסכימו על נושא מסוים, או אם הרגישו כי הנושא הנדון הוא בעל חשיבות עליונה, הביאו נושא זה לתשומת לבו של החאן. נוסף לענייני המדינה השוטפים, בידי הברונים היה להחליט על הקצאת הצבא ושינועו למחוזות הממלכה על פי הבנתם. גם כאן, במקרים מיוחדים או במקרה של חוסר הסכמה בין הברונים, הובא הנושא לידי החאן לפתרון.
עוד מתיאורו של פולו על ממלכתו של קובלאי, עולה כי הממלכה המונגולית הגדולה לא הייתה מאוחדת, אלא מחולקת לנחלות משפחתיות, שביניהן התקיימו קשרי גומלין, לעיתים בצורה של מסחר ושלום ולעיתים אף בצורה של מלחמה. ישנו ויכוח במחקר ההיסטורי האם המלחמות בין נחלות המשפחות נבעו מתוך מרידה בסמכותו של קובלאי או על מנת לשנות את המצב הקיים בכל האמור לחלוקת השטח בין הממלכות. דוגמה לכך אפשר לראות במקרה שבו קאידו יצא למלחמה כנגד קובלאי חאן, אשר מתועדת על ידי פולו בספרו.
פולו באיטליה
עם חזרתם מסין ב־1295 הפכה משפחת פולו לסנסציה ומשכה קהל רב של מאזינים וספקנים שבאו לשמוע את סיפוריהם על המזרח הרחוק. לאור חוסר האמונה שבה נתקל, ארגן פולו ארוחה גדולה שבמהלכה התלבשה משפחת פולו בבגדי איכרים סינים, וממש לפני תחילת הסעודה שלפו המארחים מכיסם אבני חן ותכשיטים רבים שאותם קיבלו בסין. למרות תצוגה זו המשיכו רבים מהאורחים בקהל לפקפק באמיתות הסיפורים.
פולו השתתף בקרב ימי בין ג'נובה לוונציה ב־1298. הוא נתפס, ובמהלך חודשי מאסרו הכתיב רשמים מפורטים על מסעותיו באזורים הבלתי נודעים אז במזרח הרחוק. ספרו תורגם לשפות אירופיות רבות, אולם המקור אבד ובימינו ישנן מספר גרסאות סותרות של הספר. הספר הפך להצלחה גדולה ומיידית, הישג גדול באירופה שלפני המצאת הדפוס.
ספקות לגבי סיפוריו
כשהיה פולו על מיטת חוליו, התחנן בפניו כומר שיתוודה על כך שבדה את סיפוריו, אך פולו סירב וטען: "לא סיפרתי חצי ממראה עיניי".
אף שהדעה הרווחת בקרב היסטוריונים היא שמרקו פולו אכן הגיע לסין, ישנם המפקפקים בקביעה זו וטוענים שלא הגיע כל כך רחוק ושלמעשה סיפר סיפורים ששמע מפי אחרים, ושבפועל הגיע עד איראן או עד מרכז טורקיה של היום, ושמע סיפורים מסוחרים שנהגו לסחור לאורך דרך המשי בין המזרח הרחוק למזרח התיכון וסיפרו בפירוט רב על הקורות אותם במהלך המסעות.
ממוזער|מרקו פולו ואחיו מתקבלים בחצר קובלאי חאן. ציור מ-1412.
הספקנים טוענים שבסיפוריו של פולו ישנן השמטות רבות ובולטות, כגון הכתב הסיני, מקלות אכילה, כריכת רגליים, תה והחומה הגדולה של סין. בנוסף, רישומים סיניים אינם מזכירים את פולו אף על פי שלפי סיפוריו היה שליח מיוחד של קובלאי חאן במשך 17 שנה, וזאת למרות הרישום הזהיר והקפדני של ההיסטוריה שהיה נהוג בסין של אותה תקופה.
ממוזער|ציור בספר המסעות של מרקו פולו בצרפתית, 1500
בהרצאתה של ההיסטוריונית יוליה ברשדסקי-ליבוביץ' "הרפתקאותיו של מרקו פולו במזרח", היא מציינת שיש ברשומות ההיסטוריות ציון של שמו של פולו, וכן העובדה שלקובלאי חאן היה חבר זר. כמו כן גשר מרקו פולו שתיאר מרקו פולו בכתביו (אם כי בגודל גדול משהוא באמת) עומד על כנו מחוץ לבייג'ינג. מאחר שסוחרים רבים ערכו את המסע, אין סיבה לחשוב שמרקו פולו לא ערך את המסע. כמו כן הנושאים שחסרים בתיאוריו עשויים להיות תולדה של הזמן הרב שעבר מאז עד שהכתיב את זכרונותיו לרוסטיצ'לו, אשר עמעם את זכרונו וכן סיבות נוספות כגון: פולו הכיר את מנהג שתיית התה מפרס, החומה הגדולה בתקופתו לא הייתה בשיאה, והמונגולים פשטו דרומה והרסו את המעט שהיה. מנהג כפיתת כפות הרגליים החל רק בתקופת שושלת סונג (המאה ה-12) ולא היה נפוץ בזמן שביקר מרקו פולו בסין. לפי ברשדסקי-ליבוביץ' מקובל בימינו להכיר במסעו של מרקו פולו כאמת.
מצד שני מתאר פולו מאפיינים אחרים של המזרח בפירוט רב: כסף מנייר, התעלה הגדולה, מבנה הצבא המונגולי, נמרים, שירות הדואר האימפריאלי. הוא גם מתייחס ליפן בשמה הסיני "זיפנג" או "צ'יפאנגו", אזכור זה של יפן נחשב לראשון בסיפורת המערבית.
השפעה היסטורית
ממוזער|מרקו פולו. איור בספר מסעות מרקו פולו בשפה הגרמנית. נירמברג, 1477
על אף שפולו לא היה האירופאי הראשון שביקר בסין (ראו ג'ובני דה פיאן דל קרפיני ), הפך ספרו המצליח את מסעו לידוע ולמתועד ביותר באותה תקופה. ספרו של מרקו פולו משופע בתיאורים ובהסברים אודות קורותיו במסעו. בין היתר מתאר פולו את מהלך מסעו תוך תיאור גאוגרפי עשיר. בספרו של פולו אפשר למצוא מידע רב, אשר היה בעל משמעות לחוקרים אירופאים אשר באו בעקבותיו, שכן פולו מביא בספרו תיאורי ערים, לעיתים בפירוט רב ולעיתים בצורה מונוטונית שחוזרת על עצמה. תיאורי ערים אלו, בנוסף לתחומי המסחר שאותם פיתחו אנשי הערים, יכלו לאפשר פיתוח מסחרי בין המזרח לבין אירופה באמצעות ידע זה, שכן בתיאורי הערים הללו מוסיף פולו תיאורים בעלי נופך כלכלי ומסחרי ברור, שבהם הוא מציין באילו מקומות ניתן למצוא טובין מסוימים אשר יכולים להיסחר. נוסף לתיאורי הסחורות ובעלי המלאכה בערים, פולו מוסיף לעיתים רבות תיאור על שליטי האזור ועל יחסי האוכלוסייה, אחד כלפי השני וכלפי זרים אשר יכולים לפגוש בהם. פעמים רבות הוא אף משלב סיפורים מקומיים אשר יכולים להסביר יחסים אלו. אלמנטים אלו יכולים להראות כי פולו כיוון את כתיבתו לסוחרים אשר עתידים לשים פעמיהם למזרח אסיה.
ישנה סברה שלפיה פולו היה הראשון שהביא לאיטליה מספר מוצרים שלא היו שם קודם לכן, כגון גלידה, פיצה, משחק הפיניאטה, פסטה, (איטריות) ומשי. דיווחים אלו נחשבים למפוקפקים משום שישנן עדויות המעידות למשל על הימצאותה של פסטה באיטליה כבר מהעת העתיקה.
על שמו של מרקו פולו קרויים:
ספינת מפרשים תלת תרנית שנבנתה באנגליה ב־1851, והייתה הספינה המהירה ביותר בזמנה, הראשונה שהקיפה את העולם בפחות מחצי שנה.
מספר ספינות בצי האיטלקי
נמל התעופה של ונציה
שני לוויינים בריטיים
משחק ילדים ידוע
סוכנויות נסיעות רבות
רחוב השוק העתיק בעיר עכו
ממוזער|דמותו של מרקו פולו על קופסת תהמותגים רבים אחרים
מרקו פולו גם היה השראה לכותביהם של רומנים וספרי פנטזיה, ביניהם ספרו של איטלו קאלווינו, "הערים הסמויות מעין", "ילדי המנורה" של פיליפ ב' קר ועוד רבים אחרים.
לקריאה נוספת
דן גולדברג, מונגוליה: מג'ינגיס חאן עד מרקו פולו, הוצאת מפה, תל אביב, תשס"ה 2005
נוסעים גדולים: 28 מסעות בעקבות מגלי עולם (עמ' 11–17). ספריית מסע אחר, ישראל, 2005
H. Yule (ed.), Marco Polo, Travels, New York, 1992, rpt of the 1903 edition
קישורים חיצוניים
ביל יאנה, מרקו פולו: 1254-1324, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
הערות שוליים
קטגוריה:מגלי ארצות איטלקים
קטגוריה:ונציה
קטגוריה:אנשי ימי הביניים
קטגוריה:הרפובליקה של ונציה: אישים
קטגוריה:ילידי 1254
קטגוריה:נפטרים ב-1324 | 2024-10-18T11:25:00 |
קרואטיה | שמאל|ממוזער|250px|הבנק הלאומי של קרואטיה
רפובליקת קרואטיה (בקרואטית: Republika Hrvatska, , הגייה: , תעתיק: חְרְוַאטְסְקָה) היא מדינה במערב חבל הבלקן. קרואטיה גובלת בהונגריה בצפון, סלובניה בצפון מערב, סרביה במזרח, מונטנגרו בדרום מזרח, בוסניה והרצגובינה במזרח ובדרום, וכן עם הים האדריאטי במערב. צורתה הגאוגרפית היא חצי סהר. ב-2009 הצטרפה קרואטיה לברית נאט"ו, ב-2013 הפכה למדינה ה-27 באיחוד האירופי, וב-2023 הצטרפה לאמנת שנגן ולגוש האירו והחליפה את מטבעה הרשמי קונה באירו.
היסטוריה
הקרואטים הגיעו לאזור קרואטיה של היום במאה ה-7 לספירה. בראשית המאה ה-10 הם הקימו ממלכה משלהם. מאוחר יותר השתלטו עליה ההונגרים, ובתחילת המאה ה-12 הפכה "ממלכת קרואטיה" לחלק מהונגריה. במשך מאות שנים שהייתה נתונה לשלטון הונגרי, שמרה הישות הקרואטית על אוטונומיה.
במאה ה-16 כבשה האימפריה העות'מאנית את רוב שטחי קרואטיה, ועל החלק הנותר השתלט בית האבסבורג. בסוף המאה ה-17 הצליחה האימפריה ההבסבורגית לכבוש את האזורים שהיו קודם לכן בשליטת העות'מאנים.
בשנת 1918 הצטרפה קרואטיה לחבלים נוספים באזור מערב הבלקן, ואלו ייסדו יחד את "ממלכת הסרבים הקרואטים והסלובנים", אשר שמה שונה מאוחר יותר לממלכת יוגוסלביה.
במהלך מלחמת העולם השנייה הקימו הכובשים הנאצים בקרואטיה ממשלת בובות של תנועת האוסטאשה בהנהגת הפשיסט הקרואטי אנטה פאבליץ' וזו השמידה מאות אלפי יהודים, צוענים וסרבים. הקרואטים תחת ממשלתו של פאבליץ' היו משתפי-הפעולה היחידים של הנאצים שהקימו מחנות-ריכוז של-ממש בעצמם, ותפעלו אותם באופן אכזרי גם לעומת הנאצים. הגדול באלו היה מחנה יאסנובאץ. בתום המלחמה הפכה קרואטיה לרפובליקה במסגרת יוגוסלביה.
ביוני 1991 הכריזה קרואטיה על עצמאותה (גם שכנתה הצפונית סלובניה הכריזה על עצמאותה באותה שנה). בעקבות זאת פרצה מלחמה בין הקרואטים לסרבים. צבא יוגוסלביה, שבו היה רוב סרבי, תמך בסרבים. הסרבים כבשו במסגרת זו כ-30% משטחי קרואטיה. בשנת 1995, במהלך המלחמה בין סרביה לבוסניה, פתחו הקרואטים במלחמה נגד המובלעת הסרבית במרכז קרואטיה. הקרואטים ניצחו במערכה זו, אף על פי שנשמעה ביקורת בעולם לגבי האופן בו הלחימה בוצעה ויש שטענו שמטרתה הייתה טיהור אתני של קרואטיה מסרבים. לאחר סיום הלחימה קרואטיה הפכה לאחת המדינות היציבות בבלקן (יחד עם סלובניה).
כלכלה
התעשייה תורמת 19% מהתל"ג. המוצרים העיקריים הם כימיקלים, מוצרי אלקטרוניקה, פלדה, אלומיניום, נייר, מוצרי עץ, טקסטיל, ספינות, מוצרי נפט ומוצרי מזון. החקלאות תורמת 10% מהתל"ג. הגידולים העיקריים הם חיטה, תירס, סלק, סוכר, חמניות, זיתים, פרי הדר, ענבים, ירקות, חזירים, בקר ועופות. קרואטיה עשירה באוצרות טבע ובהם נפט, פחם, ברזל וגז טבעי וכן יהלומים. הכוח ההידרואלקטרי של הנהרות מספק כ-60% מתצרוכת החשמל.
כלכלת קרואטיה צמחה במהירות בשנים שלאחר מלחמת יוגוסלביה, והיא נחשבת למדינה מבוססת יחסית לשכנותיה היוגוסלביות (שנייה לסלובניה), אך האבטלה בה גבוהה.
קרואטיה ביקשה להצטרף לאיחוד האירופי ב-2003, וקיבלה מעמד של מדינה מועמדת ביוני 2004. מאז אוקטובר 2005 קרואטיה ניהלה, במשך שש שנים, משא-ומתן להצטרפות לשורות האיחוד. ב-2011 נציבות האיחוד האירופי בבריסל מסרה כי קרואטיה התקבלה, וביולי 2013 הצטרפה כחברה ה-28 של האיחוד האירופי.
לצורכי המאבק בשחיתות שלטונית הוקם משרד למלחמה בשחיתות ובפשע המאורגן. קרואטיה מדורגת במקום ה-55 (2016) מהיבט זה.
ביולי 2022 אושר צירופה של קרואטיה בתור החברה ה-20 בגוש האירו, אשר נכנסה לתוקף ב-1 בינואר 2023.
מגזר התיירות של המדינה הוא 20% מהתוצר ו-16.9% מהתל"ג. מלבד הסתמכותה הרבה על תיירות, ענף היצוא המוביל של קרואטיה הוא דלק גולמי ומזוקק עם 4.27% ו־3.45% מהיצוא הכולל שלה, בהתאמה, ואחריהם תרופות ארוזות ומוצרים גולמיים לתעשיית הרפואה.
דמוגרפיה
אוכלוסיית קרואטיה מונה כ-3.8 מיליון תושבים (נכון ל-2021). תוחלת החיים עומדת על כ-78.2 שנים בממוצע. שיעור הפריון עומד על 1.6 ילדים לאישה.
חלוקה דתית: 72% קתולים, 14% נוצרים אורתודוקסים, 1.5% מוסלמים, 12.5% אחרים.
חלוקה אתנית: 88% קרואטים, 4% סרבים, 1% בוסנים, 0.5% סלובנים, 0.5% הונגרים, 6% אחרים.
יהדות קרואטיה
בתקופת השואה בקרואטיה הוחרם רכוש היהודים, הם גויסו בכפייה לעבודות פרך וחויבו לענוד טלאי צהוב. מגמה זו גברה לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941. יהודים נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז. בקיץ 1941 החלו לפעול בקרואטיה מספר מחנות נוספים ובהם יאסנובאץ בו נרצחו כ-25,000 יהודים, וסיימישטה, בו נרצחו כ-7,500 יהודים. מבין כ-40,000 יהודי קרואטיה נרצחו כ-30,000 בידי הקרואטים והגרמנים. שרידי יהדות קרואטיה עלו ברובם לאחר השואה לישראל.
יהדות קרואטיה מונהב-2024 כ-2000 יהודים. רובם מתגוררים בעיר הבירה זאגרב, אך קיימות קהילות נוספות בערים ספליט, אוסייק, רייקה ודוברובניק. רוב הקהילות אינן פעילות.
בזגרב ישנן שלוש קהילות יהודיות. הקהילה הוותיקה ממוקמת ברחוב פלמוטיצ'בא, קהילה נוספת בשם בית ישראל וקהילת בית חב"ד. הקהילה היהודית וקהילת בית חב"ד מחזיקות גני ילדים יהודיים. כמו כן בקהילה קיים בית ספר יסודי יהודי קטן, על שם רון לאודר, שהוקם בשנת 2002.
בספטמבר 2024 החליטה ממשלת קרואטיה להכריז על בתי העלמין היהודיים כאתרי מורשת תרבותית מוגנת.
פוליטיקה
נשיאי קרואטיה נבחרים לתפקידם בבחירות כלליות אחת לחמש שנים, ויכולים לכהן עד שתי קדנציות ברציפות. משנת 2000 כיהן בתפקיד סטייפן מסיץ', פוליטיקאי עצמאי שהצטרף למפלגת האיחוד הדמוקרטי הקרואטי ונבחר מטעמה. הוא כיהן בתפקידו עשר שנים. בפברואר 2010 נבחר לתפקיד איוו יוסיפוביץ', מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית הקרואטית וכיהן בתפקיד חמש שנים. מפברואר 2015 כיהנה כנשיאת קרואטיה קולינדה גרבר-קיטרוביץ', האישה הראשונה בתפקיד זה. החל מפברואר 2020 מכהן בתפקיד זוראן מילנוביץ'.
הפרלמנט הקרואטי מכיל כ-151 נציגים הנבחרים מדי ארבע שנים על פי מחוזות בחירה הפרלמנט בנוי בצורה של בית מחוקקים חד-ביתי.
ראש ממשלת קרואטיה נבחר על ידי הנשיא. ראש ממשלת קרואטיה הנוכחי הוא אנדריי פלנקוביץ' (נכנס לתפקידו באוקטובר 2016). בשנים 2003–2009 כיהן כראש הממשלה איבו סאנאדר ממפלגת האיחוד הדמוקרטי הקרואטי. לאחר התפטרותו ב-2009, נבחרה לתפקיד ג'דרנקה קוסור ממפלגתו, האישה הראשונה בתפקיד.
גאוגרפיה
קרואטיה מצויה באזור הבלקן שבדרום-מזרח אירופה, ולה צורת חצי סהר ייחודית. היא גובלת בסלובניה מצפון מערב, הונגריה מצפון, בוסניה והרצגובינה, סרביה ומונטנגרו ממזרח. ממערב שוכן הים האדריאטי.
בדרום-מערב קרואטיה משתרע חבל דלמטיה, רצועת חוף ובה הרים קרסטים, המשתפלים בתלילות לים האדריאטי. לחבל דלמטיה ואיסטריה, שמצפון לו, משתייכים 1,185 האיים של קרואטיה, הפזורים בים האדריאטי מול קו החוף של קרואטיה.
מצפון-מזרח לדלמטיה מתנשאת שרשרת האלפים הדינרים, שם נמצאת הפסגה הגבוהה ביותר בקרואטיה, הר דינרה (1,830 מ'). רכס ולביט הוא הרכס המרכזי והגדול ביותר שבשרשרת ההרים. האלפים הדינרים מגיעים מדרום סלובניה עד צפון מונטנגרו.
בצפון המדינה משתרע אזור מישור וגבעות, הנקרא המישור הפאנוני ובו שוכנת הבירה זאגרב. השפלה הפאנונית מורכבת מחבל סלאבוניה וחבל קרואטיה המרכזית.
הנהרות הגדולים בקרואטיה הם הסאווה והדראווה. שניהם נשפכים אל נהר הדנובה, הזורם על גבולה המזרחי של קרואטיה.
ערים עיקריות בקרואטיה - זאגרב (708,000 תושבים), ספליט (221,156 תושבים), רייקה (167,000 תושבים), אוסייק (105,000 תושבים), זאדר (76,000 תושבים).
בקרואטיה מצויה העיר הום הנחשבת לקטנה ביותר בעולם המערבי, על פי ספר השיאים של גינס, ובה 23 תושבים בלבד, ביניהם שני ילדים.
אקלים
בחבל דלמטיה שבמערב קרואטיה, לאורך הים האדריאטי, ובחצי האי איסטריה שבצפון מערב המדינה שורר אקלים ים תיכוני. בשאר חלקי המדינה אקלים יבשתי.
צבא וביטחון
קרואטיה הצטרפה לנאט"ו ב-1 באפריל 2009.
ראו גם
שדות מוקשים בקרואטיה
קישורים חיצוניים
אתרי מורשת יהודית בקרואטיה, באתר heritageabroad.gov
הערות שוליים
*
קטגוריה:בלקן: מדינות
קטגוריה:מדינות אירופה
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות סרבו-קרואטית
קטגוריה:מדינות החברות באיחוד האירופי
קטגוריה:מדינות החברות בנאט"ו
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1991 | 2024-09-26T12:35:33 |
מיגרנה | מיגרנה (בעברית: צדעת, צִלְחָה, או צַלְחִית) היא צורה נפוצה של כאב ראש, בדרך כלל אינטנסיבית מאוד ומגבילה את הפעילות, לפעמים אפילו עד השבתה מוחלטת. המחלה מוכרת עוד מימי קדם וביוון העתיקה כונתה HEMICRANIA (חצי ראש). שם זה שובש במשך הדורות והפך למיגרנה - MIGRAINE.
המיגרנה מתחילה, ברוב המקרים, בגיל ההתבגרות ובמקרים רבים נעלמת בגיל 50–60, אך יכולה להופיע גם בילדים ובקשישים ולהמשיך לאורך כל החיים. המחלה נחשבת לשכיחה מאוד ומופיעה ב-20%–22% מהנשים ו-10%–12% מהגברים. מיגרנה נחשבת היום למחלה תורשתית פילוגנטית (תלויה במספר גנים ולא בגן אחד) ומולטיפקטוריאלית (מספר מנגנונים גורמים להופעתה). בנוסף לגורם הגנטי יש גם גורמים סביבתיים למחלה. היא מאופיינת בהתקפי כאב חד, הפוגעים בדרך כלל בחצי אחד של הראש. המיגרנה מלווה לעיתים קרובות בבחילה, הקאה, רגישות גבוהה לאור ולרעש, לעיתים גם תופעות ויזואליות עם דוגמאות של אורות וצללים ולעיתים נדירות אף חולשה או שיתוק בחצי הגוף.
מחלקים היום את המיגרנה לשני סוגים עיקריים: מיגרנה עם אאורה (AURA) ומיגרנה ללא אאורה. קיימים גם סוגי מיגרנה נדירים יותר כמו - מיגרנה בזילרית המאופיינת בעיקר על ידי התקפי סחרחורת ופגיעה בשיווי משקל, מיגרנה של ילדים היכולה להתאפיין בהתקפי כאב בטן עם או ללא כאב ראש, מיגרנה אוקולרית שבה עיקר התסמינים הם תסמיני הפרעת ראייה ועוד סוגים נדירים יותר.
התקף אופייני במיגרנה נמשך משעתיים ועד שלושה ימים במקרים קיצוניים. התקף מיגרנה עלול להתעורר בשל מגוון גורמים: גירוי חושי חזק כמו ריחות מסוימים, אורות חזקים, רעש קיצוני, גורמים נפשיים כמו מתח, וסת, אי-סדירות בשינה, שתייה ואכילה ואף אכילת מאכלים כגון גבינה צהובה או שוקולד. אצל חלק גדול מהנשים המיגרנוטיות, ההתקף קשור לווסת, בייחוד לאמצעה.
ארגון הבריאות העולמי (WHO) הגדיר את המיגרנה כ"מצב תחלואה כרוני ומגביל מאוד", זאת כיוון שהמחלה פוגעת באופן קשה באיכות החיים של החולה.
תסמינים
התסמינים של מיגרנה משתנים מחולה לחולה. עקב כך, החוויות שהסובל ממיגרנה מרגיש לפני, תוך כדי ואחרי ההתקף לא מוגדרות היטב. ארבעת השלבים הבאים נפוצים אצל חולים רבים אבל לא יתקיימו בהכרח אצל כל אחד הסובל ממיגרנה:
שלב הפרודרום, שעות או ימים לפני ההתקף.
שלב האאורה, סמוך להתקף.
כאב הראש עצמו
שלב הפוסטדורם, לאחר ההתקף.
שלב הפרודרום
תסמינים פרודרמליים ניכרים אצל 40%–60% מהסובלים ממיגרנה. שלב זה כולל שינויים במצב הרוח, עצבנות, דיכאון ולחלופין אופוריה, עייפות, פיהוק יתר, ישנוניות, תאווה למאכלים מסוימים (כגון שוקולד) ועוד. תסמינים אלו בדרך כלל מקדימים את כאב הראש עצמו במספר שעות עד ימים. לרוב ניסיון העבר מלמד את החולה והסובבים אותו כי בראותם את הסימנים הנ"ל ההתקף קרוב לבוא.
שלב האאורה
ה"אאורה" (מילולית: הילה) נגרמת עקב תופעה נוירולוגית ממוקדת המתרחשת מיד, לפני או במשך המיגרנה עצמה. הסימנים מופיעים בדרך כלל בהדרגה במשך 5–30 דקות לפני שכאב הראש מתחיל. הסימפטומים של האאורה הם בדרך כלל חושיים בטבעם.
אאורה ויזואלית היא הנפוצה מהאירועים הנוירולוגיים. ישנה הפרעת ראייה הכוללת לרוב הבזקי אור לבנים חסרי צורה ולעיתים נדירות אור צבעוני או מזוגזג בצורת חומה בצורה. ישנם חולים המתלוננים על ראייה מעורפלת כאילו שהם מסתכלים דרך עשן או זכוכית ולעיתים מנהרה. יכולה להופיע גם הפרעה בשדה הראייה, נקודות שחורות ("זבובים") בתוך שדה הראייה ולעיתים עיוורון מלא וחולף.
אאורה סומטוסנסורית (חושית) כוללת הרגשת נמלול (מחטים) באזור היד והזרוע ובאזור חלל האף והפה. הנמלול אז מתרחב מהיד לעבר הזרוע ועלול לכלול את הפנים, השפתיים והלשון. במקרים חמורים יכול להופיע שיתוק חצי גוף או הפרעת דיבור חולפת.
כאב הראש
מיגרנה טיפוסית היא כאב בינוני עד חזק בצד אחד של הראש המגיע בפעימות. לעיתים הכאב מוגבר עקב פעילות גופנית. לא כל המאפיינים הכרחיים כדי לקבוע מיגרנה. הכאב עלול להיות גם בשני צידי הראש או להתחיל בצד אחד ולהפוך לכללי. לעיתים הצד הכואב מתחלף לסירוגין מהתקף אחד לבא.
הכאב מתגבר בהדרגה, מגיע לשיא ואז מתחיל להיחלש. סך משך ההתקף הוא 4–72 שעות אצל מבוגרים ושעה עד 48 שעות אצל ילדים. תדירות ההתקפים משתנה, מפעמים ספורות בכל החיים ועד כמה פעמים בשבוע. החולה הממוצע סובל מ-2–4 התקפים בחודש. גם עוצמת הכאב משתנה בין החולים ומלווה בתופעות אחרות. אצל חולים רבים אובד התיאבון במשך ההתקף, למעלה מ-90% סובלים מבחילה וכשליש מהקאה. חולים רבים חווים גירויי יתר בחושים הגורמים לפוטופוביה (פחד מאור), פונופוביה (פחד מרעש) ואוסמופוביה (פחד מריח), ומבקשים לשהות בחדר שקט וחשוך.
ראייה מעורפלת, גודש באף, שלשול, תכיפות במתן שתן, שינוי בצבע העור והזעה נראים לעיתים בשלב זה. תיתכן התפתחות של בצקת בקרקפת או בעור הפנים, רגישות בקרקפת, בליטה של וריד או עורק במצח וקישוי של העורף או הצוואר. תופעה נפוצה נוספת היא חוסר יכולת ריכוז.
שלב הפוסטדורם
החולה עלול להרגיש עייף, מותש, ועצבני. כמו כן, תיתכן רגישות יתר בקרקפת ופגיעה ביכולת הריכוז.
פתופיזיולוגיה
במשך שנים רבות נחשבה מחלת המיגרנה למחלה של כלי הדם, אך היום היא נחשבת מחלה של המוח. בשלב האאורה נוצר תהליך המכונה "דיכוי מתפשט" (SPREADING DEPRESSION), כאשר באזור מסוים של קליפת המוח חלה ירידה בפעילות, ההולכת ומתקדמת לאזורים שכנים. באזור המסוים הזה חלה עליה ניכרת באספקת הדם עם עליה באשלגן ובחומצה גלוטמית. לאחר מכן חלה ירידה ניכרת של אספקת הדם ושל הפעילות באותו אזור. ירידה זאת בפעילות ובאספקת הדם היא הגורם לשלב כאב הראש. כל השינויים הללו מגרים אזור אחר בגזע המוח האחראי לעצבוב כלי הדם של הדורה (אחד מקרומי המוח). כלי דם אלו מתרחבים ומפרישים חלבוני פלזמה, טסיות ותאים המכונים MASTCELLS. כתוצאה מכך נוצרת תגובה דלקתית עצבית אזורית. זאת, בתורה, משתתפת בגרימת כאב הראש, וגם משפיעה על אזורים אחרים של גזע המוח וגורמת לתסמינים השונים כגון בחילה, הקאה וכו'.
טיפול
הטיפול במיגרנה מתחלק לשתי קבוצות:
טיפול בהתקף החריף
טיפול מונע
הטיפול בהתקף החריף מטרתו להפסיק בהקדם האפשרי את ההתקף המיגרנוטי המתקיים ולהחזיר במהירות את החולה לתפקוד מלא. ישנן שתי שיטות למתן טיפול זה:
השיטה המדורגת – מתחילים בתרופה נוגדת כאב קלה, אם לא עוזרת, עוברים למשכך כאב חזק יותר שגם נוגד דלקת. אם גם טיפול זה לא עוזר, עוברים לטיפול ייחודי למיגרנה. בשיטה הזאת יש פן חיובי בזה שלעיתים יכולים לפתור את ההתקף בטיפול של משכך כאב קל בלבד, אך גם פן שלילי שלעיתים הניסוי בתרופות שונות אורך זמן רב בו החולה ממשיך לסבול.
השיטה המיידית – נותנים לחולה מיידית את הטיפול הייחודי למיגרנה.
התרופות העיקריות והייחודיות שנותנים היום למיגרנה הן תרופות ממשפחת הטריפטנים (TRIPTANS). קיימים מספר סוגים של טריפטנים (בישראל - IMITREX, SUMATRIDEX, ZOMIG, RELERT, RIZALT, NARAMIG). כל התרופות האלו פועלות באותו מנגנון ונבדלות אחת מהשנייה רק במהירות ואורך זמן הפעולה ובעוצמת תופעות הלוואי האפשריות. הטריפטנים הם חומר כימי תואם סרוטונין (SEROTONIN AGONISTS) כאשר הסרוטונין הוא חומר כימי שכיח באופן טבעי במוח. הטריפטנים משפיעים באופן ייחודי על כלי הדם בדורה ועל אזורים של גזע המוח וכך מונעים את התרחבות כלי הדם וכן את היווצרות הדלקת העצבית שתוארה מעלה. תרופות אלו הן יעילות מאוד ובטוחות לשימוש, אינן מרדימות ואינן משפיעות על הנהיגה. תופעות לוואי אפשריות הן לחץ בחזה לא מסיבה לבבית, תחושת חולשה כללית וסחרחורת סמוכה לזמן נטילת התרופה וחזרת ההתקף המיגרנוטי כעבור 24 שעות. תופעות הלוואי הן מאוד אינדיבידואליות וכן גם הצלחת התרופה ועל כן לא ניתן לחזותן מראש ולעיתים יש לנסות מספר תרופות עד שמגיעים לתרופה ה"נכונה" והמצליחה. סיכון נוסף שיש בשימוש בטריפיטנים הוא תופעת כאבי ה'ריבאונד'. שימוש מופרז בטריפיטנים (נמדד במספר פעמים בשבוע), עלול לגרום לתופעת 'התמכרות' לכדורים. התופעה מתבטאת בכך שמיגרנות מתחילות להיווצר עם התפוגגות ההשפעה של התרופה, כתוצאה מכך שהגוף מתרגל ודורש את התרופה. הדבר גורם ל'מעגל קסמים' של שימוש הולך וגובר בתרופה, ולהגדלת המינון. היחלצות ממצב זה אינה פשוטה, ויכולה לדרוש התערבות רפואית הכוללת שימוש בסטרואידים, ולעיתים להתבצע תחת אשפוז.
במידה וטיפול תרופתי אינו עוזר ניתן לבצע גירוי עצבי עורפי על ידי פולסים חשמליים.
הטיפול המונע
הטיפול המונע הוא טיפול נוסף לטיפול הניתן בזמן ההתקף החריף והוא ניתן באופן קבוע, יומיומי. מטרותיו הן:
הקטנת תדירות ההתקפים המיגרנוטיים
הקטנת עוצמת ההתקפים המיגרנוטיים
הקטנת החרדה מההתקף הבא המאפיינת הרבה חולים מיגרנוטיים
מניעת החמרת המחלה. יש חולים שבמשך הזמן ההתקפים מחמירים בעוצמתם ותדירותם וטיפול מונע עשוי למנוע זאת.
מניעת שימוש מופרז בתרופה לטיפול חריף.
לפי הקריטריונים הנאורולוגיים המקובלים היום מתחילים בטיפול מונע כאשר במשך 3 חודשים ומעלה יש יותר משישה התקפים מיגרנוטיים לחודש הדורשים טיפול חריף. כאשר מתחילים בטיפול מונע על הרופא לשקול מספר דברים:
תופעות הלוואי של הטיפול המונע
מחלות אחרות שיש לחולה, מלבד המיגרנה, אשר הטיפול המונע יכול להרע את מצבן.
נכונות החולה ליטול טיפול מונע יומיומי במשך תקופות ארוכות מאוד וכן, נכונותו להמתין את מספר השבועות הנדרש עד שהטיפול המונע מתחיל להשפיע.
התרופות העיקריות של הטיפול המונע הן:
קבוצת חוסמי הביתא – אלו תרופות החוסמות את קולטני ביתא במוח. טיפול מונע זה הוא הוותיק ביותר ונציגו השכיח ביותר הוא הפרופנורול (בישראל DERALIN). הוא יכול להוריד את תדירות ההתקפים עד לכ-50%. תרופות אלו אינן מתאימות לחולי אסתמה, חולי אי ספיקת לב, חולי דיכאון וחולי סוכרת המטופלים באינסולין. תופעות לוואי אפשריות הן: עייפות, אפשרות של ירידה בכח הגברא, האטת קצב הלב, הפרעת שינה ודיכאון.
אמיטריפטילין (בישראל ELATROL, ELATROLET). ההתוויה העיקרית של תרופה זו היא תרופה נוגדת דיכאון. עם זאת נמצא שבמינונים קטנים יחסית (עד 20 מ"ג) התרופה נמצאה יעילה כטיפול מונע במחקרים שונים. תופעות הלוואי שלה הן: ישנוניות יתר, עליה במשקל, הפרעה בפעילות הלב.
חוסמי תעלות הסידן – לתרופות אלו יעילות מניעתית קטנה יחסית. התרופה שמשתמשים בה היא VERAPAMIL (בישראל IKACOR, IKAPRESS). תופעות לוואי - עייפות יתר, ירידה במשקל, לחץ דם נמוך.
תרופות נוגדות כפיון (אפילפסיה) – תרופות אלו נחשבות ליעילות ביותר כטיפול מונע. התרופה השכיחה ביותר לשימוש מונע בקבוצה זו היא החומצה הואלפרואית (בישראל DEPALEPT). תופעות הלוואי שלה הן: אפשרות למומים מולדים בתינוקות של נשים הנוטלות את הטיפול בזמן הריון, נשירת שער, עייפות יתר ובחילה. תרופה אחרת בקבוצה זו היא טופיראמאט (בישראל TOPAMAX). גם זו תרופה יעילה. תופעות הלוואי הן ירידה במשקל והפרעה בריכוז.
נאראטריפטאן - נגד התקפם חריפים.
פרמנזומאב - מבוססת על חסימת הפעילות של פפטיד הקשור לגן לקלציטונין.
ביולי 2019 החלה לשווק חברת נוירוליף הישראלית את "רליוויון" - פטנט חדש המפחית את כאבי המיגרנה. זוהי רצועה המוצמדת לראש ומפיגה את הכאבים באמצעות שליחת אותות חשמליים למוח.
בדצמבר 2023 פרסמה הרוקחת אילת לוירוקחת אחראית בשירותי בריאות כללית מדריך לתרופות לטיפול מונע.
מיגרנה ושבץ
ישנם מחקרים שדווחו על קשר מסוים בין מיגרנות לבין הסיכוי ללקות בשבץ מוחי בהמשך החיים. ניתוח מקיף של מספר מחקרים כאלה ב-British Medical Journal מ-2005 אישש מסקנות אלו. הקשר היה עוד יותר מובהק אצל צעירות הסובלות ממיגרנה עם אאורה. מכניזם הקישור אינו ברור אך ייתכן ומדובר בשינויים כרוניים בכלי הדם במוח הקשורים בעקיפין לשתי התופעות.
ראו גם
כאב ראש
כאב ראש מתחי
אאורה
קישורים חיצוניים
האתר הישראלי לכאבי ראש
יוחנן גולדהמר, צלחה (מיגרנה) - כיצד להתמודד עמה, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הכל על כאבי ראש בערוץ הבריאות של ynet
מריאן שוורץ, מה גורם למיגרנות? סרטון באתר Ted-Ed
הערות שוליים
קטגוריה:הפרעות ארעיות והתקפי פתע | 2024-09-05T04:34:26 |
נוירולוגיה | שמאל|ממוזער|250px|מוח אנושי
הנוירולוגיה (הלחם בסיסים מיוונית: νεῦρον – נוירון – תא עצב ו-λογία – לוגיה – תורה. על פי האקדמיה ללשון העברית: נֵירוֹלוֹגְיָה היא חֵקֶר הָעֲצַבִּים) היא ענף ברפואה, העוסק באיבחון, טיפול, וחקר מחלות, נכויות והפרעות הקשורות במערכת העצבים המרכזית וההיקפית, כולל מחקר תהליכי עיבוד המידע במוח.
אבחון נוירולוגי
לצורכי הערכה ואבחון של מחלות מערכת העצבים, עושה הנוירולוגיה שימוש במגוון כלים, כגון: בדיקה נוירולוגית, מכשור דימות מוחי, מבחנים קוגניטיביים, בדיקות שינה, בדיקות דם ובדיקת הנוזל המוחי-שדרתי.
הבדיקה הנוירולוגית היא בדיקה גופנית של תפקודי מערכת העצבים, המתבצעת לאחר אנמנזה ראשונית ובדיקות גופניות כלליות אחרות לפי הצורך. בדיקה נוירולוגית מלאה כוללת את המרכיבים העיקריים הבאים: מצב הכרה וקוגניציה, מערכת החישה, העצבים הקראניאלים, תנועה ויציבה, תפקודי המח הקטן (מוחון / צרבלום), רפלקסים, וסימנים מנינגיאלים (של קרומי המח). ממצאים קליניים בבדיקה זו יצריכו בדיקות עומק ספציפיות או הפניה להתמחויות נוספות. הבדיקה הנוירולוגית יעילה הן במצבי חירום והן בהערכה במרפאה.
שיטות הדימות נותנות תמונה של המוח, הן מבני והן תפקודי, באופן לא פולשני. בדיקות אלה כוללות, בין היתר, טומוגרפיה ממוחשבת (CT) וכן טומוגרפיה ממוחשבת של כלי הדם (סיטי אנגיוגרפיה), דימות בתהודה מגנטית (MRI) ודימות תפקודית בתהודה מגנטית (fMRI), אלקטרואנצפלוגרם (EEG) שהינה בדיקת הפעילות החשמלית של המח, ועוד. לצורך בדיקת מחלות ובעיות אחרות שמפריעות יותר לתפקוד הנפשי-בסיסי או שהן בעלות השלכה קוגניטיבית עזה יותר, הנוירולוגיה עושה שימוש בהערכה נוירופסיכולוגית, אם כי הנוירופסיכולוג אינו חייב להיות בעל הכשרה של רופא. מבחנים נוירופסיכולוגיים עשויים להינתן גם על ידי פסיכולוג מומחה בנוירופסיכולוגיה, ולצורכי מחקר גם על ידי אחרים שהוכשרו לכך (כמו מדעני מוח). מבחנים כאלה הם למשל סוללת הבחינות לוריא נברסקה, או סוללת הלסטד-רייטן.
כמו כן עושה הנוירולוגיה שימוש נרחב בבדיקת כימיה של הדם או בבדיקה של הנוזל המוחי-שדרתי אשר נלקח מעמוד השדרה בניקור מותני. בדיקות אלה יכולות להעיד על חוסר איזון כימי הנגרם ממחלות נוירולוגיות מסוימות.
ממוזער|בדיקת EEG (אלקטרואנצפלוגרם) במעבדה לצורכי מחקר קוגניטיבי התנהגותי.
תת התמחויות בתחום
תתי ההתמחויות העיקריות בתחום הן:
נוירולוגיה וסקולארית / שבץ מוחי
הפרעות תנועה
נוירו–אימונולוגיה
נוירולוגיה קוגניטיבית
אפילפסיה
רפואת כאב
מחלות עצב ושריר
נוירו–אונקולוגיה
הפרעות נוירולוגיות
הפרעות נוירולוגיות הן הפרעות המשפיעות על תפקוד מערכת העצבים המרכזית (המורכבת מהמוח ומחוט השדרה), וכן מחלות של מערכת העצבים ההיקפית.
מחלות נוירולוגיות
חלוקת מחלות נוירולוגיות בהתאם לגורמיהן
מחלות אוטו־אימוניות של מערכת העצבים – קבוצת מחלות שבהן הפגיעה במערכת העצבים או השרירים נגרמת ממנגנון דלקתי, ובעיקר ממנגנון אוטו־אימוני שבו מערכת החיסון תוקפת מרכיבים שונים של הגוף. דוגמאות למחלות כאלה הן טרשת נפוצה, מיאסטניה גרביס, פולימיוזיטיס, תסמונת גייאן-בארה, CIPD (Chronic inflammatory demyelinating polyneuropathy).
הפרעות תנועה – קבוצת מחלות שבהן הפגיעה היא במערכת הבקרה של תנועות הגפיים והגוף. בשל הפגיעה הזאת מתפתחות הפרעות תנועה שבאות לידי ביטוי בתופעות הבאות: נוקשות, רעד, איטיות, הפרעות הליכה ותנועות לא רצוניות. דוגמאות למחלות האלה הן מחלת פרקינסון, דיסטוניות, כוריאה וטיקים.
אפילפסיה – קבוצת מחלות שבהן התפרקות חשמלית פתאומית במוח גורמת לפרכוסים, לאובדן הכרה, לבלבול או לאובדן זמני של תפקודי מוח.
מחלות צרברו־וסקולריות – קבוצת מחלות שפוגעות בכלי הדם במוח וגורמות לאירועים מוחיים (שבץ). האירוע המוחי יכול להתרחש בעקבות חסימה של כלי דם (למשל, בגלל קריש דם או טרשת עורקים) או בעקבות דימום מכלי דם אל תוך רקמת המוח (למשל, בגלל לחץ דם גבוה).
מחלות נוירו־מוסקולריות – קבוצת מחלות הפוגעות במערכת העצבים ההיקפית, בשרירים ובחיבור ביניהם. הקבוצה הזאת כוללת מחלות מטבוליות שונות – גנטיות ונרכשות, ניווניות ודלקתיות. דוגמאות למחלות מהקבוצה הזאת: מחלות הנוירון המוטורי (ALS), נוירופתיות שונות ודיסטרופיות שרירים.
הפרעות התנהגות על רקע נוירולוגי – מדובר בסדרה ארוכה של הפרעות קוגניטיביות ומנטליות ובהן הפרעות קשב וריכוז, הפרעות זיכרון, הפרעות דיבור, ליקויים בתפיסת המרחב, הפרעות בתכנון פעולה ובשיפוט סיטואציה. אלצהיימר שייכת לקטגוריה הזאת של הפרעות התנהגות על רקע נוירולוגי.
כאבי ראש שייכים לתחום הנוירולוגיה – אם מדובר בכאב ראש ראשוני, כלומר כאב ראש שאינו סימפטום למחלה אחרת. כאבי ראש ראשוניים מתחלקים בעיקר למיגרנות ולכאבי ראש שנגרמים ממתח נפשי, אך יכולות להיות סיבות נוספות, שכיחות פחות, למשל תסמונת העצב המשולש (כאב חד וקצר בפנים שחוזר על עצמו שוב ושוב).
ההפרעות הנוירולוגיות מתחלקות למספר קבוצות עיקריות
מחלות גנטיות, למשל תסמונת דאון. חלק ממחלות אלו מתבטאות כבר בלידה וחלק מתפתחות במשך החיים.
פגמים מולדים של מערכת העצבים הגורמים לפיגור שכלי, שיתוקים והפרעות תפקוד אחרות מולדות. שיתוק מוחין הוא דוגמה שכיחה לקבוצה זו.
מחלות כפיון (אפילפסיה) היכולות להיות ראשוניות או משניות למחלה מוחית אחרת.
מחלות חבלתיות – פגיעה חבלתית במערכת העצבים במשך חיי אותו אדם מהיותו ברחם אמו ולאורך כל חייו.
מחלות זיהומיות – גורמים מזהמים שונים (חיידקים, נגיפים, פרזיטים וכו') יכולים לפגוע במערכת העצבים למשל דלקת קרום המוח.
מחלות ניווניות של מערכת העצבים. אלו מחלות בהן חלקים של מערכת העצבים מתנוונים ונהרסים. רוב מחלות אלו עדיין נמצאות במחקר וסיבת הופעתן לא ברורה – למשל מחלת אלצהיימר או מחלת פרקינסון.
גידולים – באזורים שונים של מערכת העצבים יכולים להתפתח גידולים מסוגים שונים, שפירים או ממאירים.
מחלות משניות – מחלות שונות של האורגניזם כמו מחלות כלי דם, מחלות לב, תת-תזונה וכו', יכולות להתבטא גם בתסמינים בתחום הנוירולוגי. למשל, נוירופתיה היא תסמין נפוץ של סוכרת.
מחלות שינה – תהליך ומחזור השינה מתרחש בתוך המוח. סיבות שונות פנימיות וחיצוניות למוח יכולות לגרום להפרעה במחזור השינה כמו חוסר שינה או סהרוריות (סומנבוליזם).
כאב – הכאב קשור מאוד למערכת העצבים. הנוירולוגיה עוסקת רבות בחקר תהליך הכאב וטיפול בסוגי כאב ייחודיים כמו מיגרנה.
לקות קשב וריכוז וליקויי למידה – הפרעות אלו מטופלות בעיקר על ידי נוירולוגים של ילדים, אם כי ההפרעות קיימות גם במבוגרים.
חפיפה עם פסיכיאטריה
להפרעות נוירולוגיות יש לעיתים קרובות תסמינים פסיכיאטריים כמו הפרעות במצב רוח ובעיות קוגניטיביות במחלת אלצהיימר ובמחלת הנטינגטון ועוד דוגמאות. לפיכך, לעיתים קשה להבחין באופן ברור בין שני התחומים על בסיס ביולוגי.
למרות האמונה שהפרעות נפשיות הן למעשה הפרעות נוירולוגיות שמבטאות פגיעה במערכת העצבים המרכזית, באופן מסורתי הן מסווגות באופן נפרד ומטופלות על ידי פסיכיאטרים. במאמר סקירה מ-2002, כתב ד"ר ג'וזף מרטין, נוירולוג ודיקן בית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד: "ההפרדה בין שתי הקטגוריות היא שרירותית, ומושפעת לעיתים קרובות מאמונות ולא מתצפיות מדעיות מוכחות."
ראו גם
בדיקה נוירולוגית
נוירוכירורגיה
פסיכיאטריה
קישורים חיצוניים
מחלקת נוירולוגיה בבית-החולים הדסה בירושלים
כללית
הערות שוליים
*
קטגוריה:תחומים ברפואה
קטגוריה:רפואה פנימית | 2024-09-26T06:49:23 |
ורנר הייזנברג | ורנר קרל הייזנברג (בגרמנית: Werner Karl Heisenberg; 5 בדצמבר 1901 – 1 בפברואר 1976) היה פיזיקאי גרמני, ממניחי היסודות למכניקת הקוונטים, חתן פרס נובל לפיזיקה לשנת 1932. היה שותף בכיר בפרויקט הגרעין של גרמניה הנאצית. ידוע במיוחד בזכות עקרון האי-ודאות הנקרא על שמו.
ביוגרפיה
ורנר הייזנברג נולד ב-1901 בווירצבורג שבצפון בוואריה. למד פיזיקה באוניברסיטת מינכן יחד עם ידידו וולפגנג פאולי, בהדרכת ארנולד זומרפלד, מגדולי התאורטיקנים של זמנו. משם עבר לאוניברסיטת גטינגן, והלאה לקופנהגן, שם היה בשנת 1922 לתלמידו של נילס בוהר.
עבודתו על מכניקת הקוונטים
ימין|ממוזער|164x164 פיקסלים|הייזנברג, 1926
בשנת 1925 פיתח הייזנברג יחד עם מקס בורן ופסקואל יורדן את מכניקת המטריצות שהפכה לאחד היסודות למכניקת הקוונטים. כעבור זמן קצר הציעו ארווין שרדינגר ופול דיראק גישות חלופיות, והראו כי גישותיהם זהות ביסודן לגישתו של הייזנברג. עבודתו זו זיכתה אותו בפרס נובל לפיזיקה ב־1932.
בשנת 1927 פרסם הייזנברג תגלית חשובה נוספת, את עקרון האי-ודאות, הקרוי על שמו. ב-23 בפברואר הוא תיאר אותו במכתב לוולפגאנג פאולי, וכעבור כחודש שלח מאמר מדעי לפרסום. הייזנברג הוכיח כי יש זוגות של משתנים (הקרויים "צמודים"), המתייחסים לתכונות של מערכת קוונטית. זוגות אלה מאופיינים בתכונה מיוחדת במינה, שלא הייתה דומה לעולם שלפני מכניקת הקוונטים: ככל שמצבו של אחד המשתנים בזוג כזה ידוע בוודאות גבוהה יותר, כן מצבו של בן זוגו ידוע בוודאות מועטה יותר. לדוגמה, ככל שמקומו של אלקטרון ידוע בדיוק רב יותר, כן התנע שלו ידוע במידה פחותה של דיוק. הייזנברג קבע כי אין זו בעיה של מדידה, שאולי תיפתר עם שכלול השיטות והמכשירים, אלא זו תכונה בסיסית ומהותית של הטבע. עקרון האי-ודאות השפיע עמוקות על הפיזיקה ועל הפילוסופיה. העיקרון משפיע בצורה ניכרת רק על מדידות בסדר גודל של קבוע פלאנק, והשפעתו זניחה בסדרי גודל גדולים יותר.
תחת השלטון הנאצי
לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, הוטרד הייזנברג על ידי גורמים נאציים שכינו אותו "יהודי לבן" ותקפו אותו על שלימד את "הפיזיקה היהודית" שהייתה מזוהה עם אלברט איינשטיין, הנוגדת את הפיזיקה הגרמנית של פיליפ לנארד. לבקשתו, נערכה בדיקה על ידי היינריך הימלר מפקד האס אס, והלה טיהר את שמו בעיני הנאצים, דבר שהפסיק את ההתקפות עליו.
ימין|ממוזער|234x234 פיקסלים|הייזנברג, 1933
בתחילת מלחמת העולם השנייה בחר הייזנברג להישאר בגרמניה, לטענתו, ממניעים פטריוטיים. נילס בוהר התאכזב קשות מצעדו של הייזנברג ולא הסתיר זאת. למרות זאת, במשך תקופת מלחמת העולם השנייה היו חילופי מכתבים בין השניים.
בשנות מלחמת העולם השנייה עמד הייזנברג בראש מכון הקייזר וילהלם לפיזיקה באוניברסיטת הומבולדט בברלין, והיה שותף לתוכנית הגרמנית לפיתוח נשק גרעיני. ב-4 ביוני 1942 נפגש הייזנברג עם שר החימוש הנאצי אלברט שפר לגבי אפשרויות פיתוח נשק גרעיני והציג בפני שפר את הקשיים הטכנולוגיים לפתח נשק גרעיני עקב הזמן הרב והחומרים הרבים הנדרשים למשימה. שפר ציין ביומנו שהייזנברג אמר שיש באירופה רק ציקלוטרון אחד קטן, הנמצא בפריז, דבר אשר יקשה מאוד על שימוש בו תחת מעטה סודיות. בעקבות פגישה זאת, הורחק הייזנברג מעבודה על תוכנית הגרעין הנאצית והתרכז במחקר תאורטי על שימושים באנרגיה גרעינית.
לאחר המלחמה נראה היה כי תפקידו במאמץ המלחמה הנאצי שנוי במחלוקת, במיוחד בשאלה מדוע העריך שגרמניה לא תוכל טכנולוגית לייצר פצצה גרעינית. ראיות של צבא בעלות הברית, אשר עקבו בשלב מסוים אחרי תוכניות הגרעין של גרמניה, מציגות הקלטה של הייזנברג בה הוא אומר בשיחת טלפון לאנשי המפלגה הנאצית כי דרושות טונות של אורניום לשם פיתוח פצצה אחת, לכן אין פיתוח הפצצה אפשרי בזמן כה קצר. הביוגרף של הייזנברג טען שהייזנברג עשה כמיטב יכולתו לשבש את התוכנית לפיתוח פצצה אטומית גרמנית, ועל כן העריך שהדבר בלתי ישים. אבל היו שאמרו, לדוגמה, ג'רמי ברנשטיין בספרו "מועדון האורניום של היטלר", כי עשה כמיטב יכולתו לקדם את פצצת הגרעין הגרמנית, והתוכנית נכשלה רק בגלל היעדר אמצעים, ובגלל גישה תאורטית שהוכחה כחסרת תוחלת. נילס בוהר, מורהו וידידו של הייזנברג, ציין שהתרשם בפגישתו איתו במהלך המלחמה כי הלה היה נלהב ביותר מהרעיון לקדם את פצצת האטום הגרמנית.
לאחר המלחמה
ממוזער|202x202px|מימין לשמאל: מקס בורן, הייזנברג ופרידריך הונד, 1966|ימין
לאחר הניצחון על גרמניה, עצרו האמריקאים עשרה מבכירי הפיזיקאים הגרמנים, בתוכם הייזנברג, ושיכנו אותם בחווילה (Farm Hall) באזור קיימברידג' באנגליה. הפיזיקאים נעצרו במטרה למנוע מהרוסים לשים עליהם את ידם ובמיוחד למנוע ממידע על פרויקט הגרעין לדלוף עד תום המלחמה נגד יפן. הפיזיקאים זכו ליחס טוב שכלל מגרשי טניס ופסנתר, ומתקני ציתות עקבו אחרי השיחות ביניהם. אין בתמלולים של השיחות עדות לכך שהייזנברג או הפיזיקאים האחרים ניסו לשבש את תוכנית הגרעין הנאצית. לעומת זאת, יש בתמלילים עדות לכך שהייזנברג היה מודע למדיניות הרצח הנאצית.
אחרי המלחמה התמנה הייזנברג למנהלו של מכון מקס פלאנק לחקר הפיזיקה, והקדיש את רוב זמנו לעיון בשאלות הפילוסופיות העולות ממכניקת הקוונטים.
אזכורים בתרבות
ורנר הייזנברג הוא ההשראה לכינוי "הייזנברג", האלטר אגו של וולטר וייט, הדמות הראשית בסדרה "שובר שורות".
בשנת 2023 גולם הייזנברג על ידי מתיאס שווייגהופר בסרטו של כריסטופר נולאן, "אופנהיימר".
סיפורה זוכה פרס גפן לשנת 2011 של הסופרת קרן לנדסמן, שפורסם בכתב העת המקוון "בלי פאניקה", נקרא "הגורגונה של הייזנברג".
לקריאה נוספת
טוביאס הירטר, עידן האי־ודאות – איך גילו גדולי הפיזיקאים את עולם הקוונטים 1895–1945, ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2023.
קישורים חיצוניים
לקריאה נוספת
Werner Heisenberg, The Physical Principles of the Quantum Theory, Dover, New York, 1949
הערות שוליים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת מינכן
קטגוריה:פיזיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:זוכי פרס נובל לפיזיקה
קטגוריה:פיזיקאים גרמנים
קטגוריה:זוכי פרס נובל גרמנים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת הומבולדט של ברלין
קטגוריה:סגל אוניברסיטת גטינגן
קטגוריה:סגל אוניברסיטת לייפציג
קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
קטגוריה:זוכי מדליית מקס פלאנק
קטגוריה:בוואריה: אישים
קטגוריה:נאצים
קטגוריה:אנשי תוכנית הגרעין הנאצית
קטגוריה:זוכי מדליית הזהב הבין-לאומית ע"ש נילס בוהר
קטגוריה:חברי האקדמיה למדעים ולאמנויות של גטינגן
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1901
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1976 | 2024-05-11T08:31:15 |
1901 | __TOC__
אירועים
שמאל|ממוזער|200px|רצח ויליאם מקינלי: האנרכיסט ליאון צ'ולגוש יורה בנשיא ארצות הברית ויליאם מקינלי בבאפלו, ניו יורק. מקינלי מת מפצעיו אחרי 8 ימים.
נולדו
180px|ממוזער|שמאל|דוד מרכוס
נפטרו
180px|ממוזער|שמאל|ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת
לוח שנה
שנת 1901 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים | 2023-08-26T20:12:05 |
טור דה פרנס | REDIRECT טור דה פראנס | 2015-09-26T11:09:26 |
יחיעם ויץ | יחיעם וַיְץ (ימי) (נולד ב-20 בינואר 1951) הוא היסטוריון ישראלי, פרופסור אמריטוס בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה.
ביוגרפיה
יחיעם ויץ נולד בישראל, וגדל בשכונת בית הכרם בירושלים. בנעוריו למד בבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה (סיים בשנת 1969). בצבא שירת בחיל התותחנים.
ויץ הוא בן למשפחה ידועה בתולדות היישוב: אביו רענן ויץ וסבו יוסף ויץ היו מראשי תנועת ההתיישבות בישראל. דודו יחיעם ויץ, אשר על שמו הוא נקרא, נהרג בשנת 1946 בליל הגשרים, בקרב על גשר אכזיב, שהיה חלק מפעולה גדולה של הפלמ"ח במסגרת תנועת המרי העברי שנועדה לפוצץ את גשרי הגישה לארץ ישראל, כדי למנוע מכוחות ערביים מחוץ לארץ ישראל להצטרף לערביי הארץ במלחמתם נגד היישוב העברי.
יחיעם ויץ לימד שנים רבות באוניברסיטה הפתוחה והצטרף לסגל החוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה בשנת 2006. התמחותו היא בהיסטוריה של תקופת טרום המדינה ושל תקופת המדינה. תחומי מחקרו הם:
פוליטיקה ישראלית.
השפעת השואה על החברה הישראלית.
יחסי ישראל-גרמניה.
הימין הישראלי.
שנים לאחר שמשפט קסטנר הסעיר את דעת הקהל בארץ, פרסם יחיעם ויץ את ספרו על חייו של ד"ר ישראל קסטנר, על המשפט בו היה מעורב, ועל רציחתו, ובו ניתח ניתוח היסטורי את פעולותיו של ד"ר קסטנר בזמן השואה והוביל למסקנה המציגה באור חיובי את פעולות ההצלה של קסטנר. יחיעם ויץ שלל את טיעוניו של עו"ד שמואל תמיר במשפט, שנבעו לדבריו מהשקפת עולמו של תמיר, מתח ביקורת על פסק הדין של השופט בנימין הלוי ותמך בהחלטת הרוב בערעור, אשר ניקתה את קסטנר מאשמת שיתוף פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודי הונגריה.
ביוני 2000 עבר אירוע מוחי ששלל ממנו את יכולת הדיבור והכתיבה, אך בעקבות תהליך שיקום מאומץ חזרו אליו יכולות אלה.
אחד מילדיו של יחיעם ויץ הוא העיתונאי גידי וייץ.
ויץ היה פעיל במפלגות השמאל רצ, מחנה של"י, מפלגת מוקד ומרצ. בבחירות לכנסת התשע עשרה ב-2013 הוצב ברשימת מרצ במקום ה-98.
מספריו
האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר. הוצאת כתר 1995.
ממחתרת לוחמת למפלגה פוליטית: הקמתה של תנועת החרות 1947–1949. הוצאת המרכז למורשת בן-גוריון. 2003.
הצעד הראשון לכס השלטון: תנועת החרות 1949–1955. הוצאת יד יצחק בן-צבי, ומוסד הרצל, אוניברסיטת חיפה. 2007.
The Man who was Murdered Twice הוצאת יד ושם 2011
בין זאב ז'בוטינסקי למנחם בגין: קובץ מאמרים על התנועה הרוויזיוניסטית, הוצאת מאגנס, תשע"ב 2012.
הבא ברכה לנערים: יחיעם ויץ: חייו, נפילתו, הנצחתו והנצחת בני דורו, הוצאת כרמל, תשפ"א 2021.
קישורים חיצוניים
יחיעם ויץ, יצחק טישלר, פולמוס השילומים, הרצאה מצולמת, "תולדוט, אתר ההיסטוריה"
יחיעם ויץ, הדרך לוואסנר: כיצד אושרה ההחלטה על משא ומתן ישיר בין ישראל לגרמניה, אתר יד ושם
מאמרי יחיעם ויץ באתר נתן אלתרמן
>״חיים ומוות״ - פרק בהשתתפות פרופ׳ יחיעם ויץ בפודקאסט ״מינהר הזמן״, תאגיד השידור הישראלי, ״כאן״
16px|קטע קול|קישור= אבשלום קור, באופן מילולי במלחמה: שני קיבוצים ושני מושבים - סיפורי גבורה בשרשרת, גלי צה"ל, 3.7.2024
הערות שוליים
קטגוריה:היסטוריונים ישראלים
קטגוריה:היסטוריונים של ישראל
קטגוריה:סגל האוניברסיטה הפתוחה: היסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות
קטגוריה:סגל אוניברסיטת חיפה: לימודי ישראל
יחיעם
קטגוריה:משפחת אלטשולר
קטגוריה:פעילי מרצ
קטגוריה:בוגרי התיכון ליד האוניברסיטה
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1951
קטגוריה:בית הכרם: אישים | 2024-08-25T05:29:56 |
עקרון האי-ודאות | עֶקְרון האי־ודאות של הייזנברג הוא עקרון יסוד במכניקת הקוונטים, שעל פיו לא ניתן לקבוע בו-זמנית ערכים מדויקים לזוגות של משתנים מדידים של חלקיק יסודי יחיד (לדוגמה התנע המדויק ומיקומו המדויק במרחב), גם אם כלי המדידה הם בעלי דיוק אין-סופי. עיקרון זה פורסם בשנת 1927 על ידי הפיזיקאי זוכה פרס נובל, ורנר הייזנברג, ונקרא מאז על שמו.
עיקרון זה מתייחס לזוגות של משתנים מדידים המקיימים ביניהם יחס מסוים, וקובע שככל שמצבו של אחד המשתנים בזוג כזה מוגדר בדיוק רב יותר, כך מצבו של בן זוגו מוגדר בדיוק קטן יותר. לדוגמה, זוג המשתנים מיקום-תנע: ככל שמיקומו של חלקיק (למשל, אלקטרון) מוגדר בדיוק גדול יותר, כך התנע שלו מוגדר במידה קטנה יותר של דיוק (ולהפך).
עקרון האי-ודאות חל על כל הגופים, אולם הוא ניכר רק במדידות בסדר גודל של קבוע פלאנק, ומכאן שהוא משפיע בדרך כלל רק על אטומים וחלקיקים תת-אטומיים. לכן, בפיזיקה קלאסית, העוסקת בגופים גדולים, האי-ודאות הנובעת משגיאות מדידה גדולה בדרך כלל בסדרי גודל מהאי-ודאות הנובעת מעקרון הייזנברג, ועקרון האי-ודאות נעשה זניח.
לעיתים מבלבלים מושג זה עם מושג אפקט הצופה או עם בעיית המדידה, המתייחסים לכך שעצם פעולת המדידה משנה את מצבו של האובייקט הנמדד.
ניסוח מתמטי
עבור מיקום ותנע
באופן כמותי, עבור המיקום והתנע, ניתן לנסח את עקרון אי-הוודאות כך:
כאשר
הוא סטיית התקן במדידת המיקום ("האי ודאות במקום")
הוא סטיית התקן במדידת התנע ("האי ודאות בתנע")
הוא קבוע פלאנק, ו- הוא קבוע פלאנק המצומצם.
באופן כללי
הניסוח הכללי ביותר של עקרון אי-הוודאות הוא:
אם A ו-B הם שני אופרטורים שאינם חילופיים, כלומר ,
אז ,
כאשר
הוא ערך התצפית של .
זוגות של משתנים צמודים / אופרטורים שאינם חילופיים:
מיקום ותנע קווי של גוף באותו כיוון.
שני רכיבי תנע זוויתי בכיוונים שונים.
ניתן להכליל את העיקרון גם ליחס בין אנרגיה לזמן, אף על פי שזמן אינו אופרטור: עבור כל גודל מדיד שמיוצג על ידי אופרטור , מתקיים היחס:
פרשנות אחת של יחס זה היא שהאנרגיה של מערכת מוגדרת עד כדי השינוי היחסי של משתנה נמדד בזמן.
עקרון האי-ודאות בתרבות
קביעתו של הייזנברג כי עקרון האי-ודאות אינו תוצאת בעיה של מדידה, שאולי תיפתר עם שכלול השיטות והמכשירים, אלא תכונה בסיסית ומהותית של הטבע, השפיעה עמוקות על הפיזיקה ועל הפילוסופיה של התודעה. בתחום זה של הדעת הוא מעורר בעיות קשות ועמוקות של פרשנות, שכן נראה שלא ניתן עוד לדעת את המציאות באופן מדויק. פרשנויות אלו עודן שנויות במחלוקת בקרב הפיזיקאים והפילוסופים. ויכוח זה גרם לכך שעקרון האי-ודאות הוא אחד מהעקרונות הפיזיקליים המפורסמים ביותר.
בסרט "האיש שלא היה שם" מאת האחים כהן, משמש עקרון האי-ודאות מקור השראה לעו"ד פרדי רידנשניידר.
בספרי מדע בדיוני רבים (כגון: "החתול העובר דרך קירות" של רוברט היינליין) משתמשים בעקרון האי-ודאות כדי ליצור עולמות שנראים על פניהם דמיוניים ובהם מגיע העיקרון למימוש ברמה יום-יומית.
בסדרה "שובר שורות" (Breaking Bad באנגלית) מאת וינס גיליגאן, הדמות הראשית, וולטר ווייט, מכנה עצמו בשם "הייזנברג", כדי לרמוז על כך שהוא "לא צפוי" כמו עקרון האי-ודאות.
חשוב לשים לב כי "עקרון האי-ודאות" אינו מתייחס כלל לוודאות או להסתברות, אלא לדיוק ולרזולוציה הקיימת בעולם הפיזיקלי מעצם מבנהו. מסיבה זו הייזנברג התרעם מאוד על כך שקראו לתגליתו בשם המעורר טענות כה רבות שאין להן קשר למדידה או לערכים של פרמטרים מדידים – "אי-ודאות".
ראו גם
מכניקת הקוונטים
סימון דיראק – בְּרָה-קֵט
פונקציית גל
הסתברות וסטטיסטיקה
אופרטור
מרחב הילברט
החתול של שרדינגר
לקריאה נוספת
רוברט פ' קריז, המשוואות הגדולות - פריצות דרך במדע מפיתגורס עד הייזנברג, כתר ספרים, 2008, עמ' 245–276.
קישורים חיצוניים
The certainty principle
עקרון אי-הוודאות, דעמדע
קטגוריה:מכניקת הקוונטים
קטגוריה:משפטי אי היתכנות | 2024-05-29T08:01:28 |
מנהרות הכרמל | 250px|ממוזער|הכניסה למנהרה מכיוון חוף הכרמל
250px|שמאל|ממוזער|מחלף רופין
מנהרות הכרמל (מסומנות ככביש 23) הן מערכת כבישי אגרה הסלולים בשתי מנהרות כפולות מתחת לרכס הכרמל בחיפה. הן מחברות בין מחלף חיפה דרום בכביש 2 לצ'ק פוסט (מחלף הקריות) בכניסה המזרחית לעיר. המנהרות נפתחו לתנועת כלי רכב ב-1 בדצמבר 2010.
מאפייני המנהרות ותפעולן
פתחה של המנהרה המערבית ממוקם בסמוך למרכז הקונגרסים בחיפה והוא מאפשר גישה מכביש 2 וממישור חוף הכרמל (כביש 4). המנהרה מסתיימת בנווה שאנן, במחלף רופין. מחלף זה הוא גם הפתח המערבי של המנהרה המזרחית, שממשיכה עד לצ'ק פוסט, ביציאה לכביש 4 וכביש 75. החל משלהי 2014, ישנו גם חיבור ישיר מהמנהרות אל כביש 22.
מהירות הנסיעה המרבית המותרת במנהרות הכרמל היא 80 קילומטר לשעה.
סך אורך הכבישים בפרויקט מנקודת הכניסה אל נקודת היציאה הוא 6.5 קילומטרים, מהם כ-4.7 קילומטרים במנהרות. המנהרה המערבית, שאורכה 3,200 מטרים, היא הארוכה ביותר בישראל כיום לנסיעת כלי רכב. אורכה של המנהרה המזרחית הוא 1,643 מטרים. כל אחת משתי המנהרות היא בגובה של 6.5 מטרים וברוחב 10 מטרים, מספיק כדי לאפשר לשתי משאיות "פול-טריילר" לנסוע זו לצד זו. המנהרות אינן מיועדות לכניסת הולכי רגל. המחלף שהוקם בנווה שאנן הוא המחלף הגדול בישראל, עם שבעה גשרים בארבעה מפלסים.
המנהרות נבנו בידי שותפות "כרמלטון", אשר הוקמה במיוחד לצורך הקמת המיזם. הפעלת המנהרות נעשית עבור "כרמלטון" בידי חברת נתיבי הכרמל מערכות ותפעול, שהיא חברה-אחות של "דרך ארץ", מפעילת כביש 6. חברת כביש חוצה ישראל היא המפקחת על פעילותו של הזכיין במנהרות הכרמל, גביית האגרות (כולל ועדות ערר על גובה החיוב), התפעול והתחזוקה.
היסטוריה
הצעה ראשונה לכריית מנהרות מתחת לכרמל עלתה כבר בתקופת המנדט הבריטי, וכן הועלה באמצע שנות ה־60, כפתרון לבעיות התחבורה הקשות בעיר התחתית ובדרכים לנמל חיפה. בסוף שנות ה-80 הוצע הרעיון לראש עיריית חיפה, אריה גוראל, אך לא התממש. בתחילת שנות ה-90 קידם את הרעיון ראש עיריית חיפה, עמרם מצנע, והוביל צעדים שהביאו למימושו.
לכל אורך תכנונו וביצועו היה המיזם שנוי במחלוקת. מתנגדיו טענו כי הוא יעודד את מגמת הפירוור כתוצאה מעקיפת מרכז העיר ויעודד את השימוש ברכב פרטי (המביא לפגיעה רבה יותר באיכות הסביבה על פני תחבורה ציבורית). לטענתם הוא יביא ל"ייבוש" של מרכז העיר הישן, ועצם תכנונו שם לאל כל מאמץ מקביל של התחדשות תוך-עירונית. נגד הפרויקט הוגשו 223 התנגדויות והוא התעכב בוועדות התכנון ובתי המשפט שנים רבות. בספטמבר 2002, קבוצת תושבים אף הגישה עתירה מינהלית לבטל את התוכנית שלפיה הוחלט לאשר את הפרויקט. לטענתם, בהליך האישור נפלו פגמים מהותיים. אך העתירה נדחתה.
בנובמבר 1991, החליטו שר האוצר יצחק מודעי ושר התחבורה משה קצב למסור את הפרויקט, ללא מכרז, לחברת בייטמן הדרום אפריקאית המתמחה בהקמת מכרות. החברה התחייבה לשאת בכל עלות התכנון וההקמה תמורת הזכות לגבות אגרה. בעקבות ביקורת ציבורית ולחצים פוליטיים הוחלט לערוך בכל זאת מכרז לפרויקט. כן הוחלט לערוך סקר מקיף על עלות הפרויקט ומספר כלי הרכב שיהיה מסוגל לשמש. אך סכסוך בין משרדי הממשלה עיכב אתה המשך קידומו, משרד האוצר ביקש שמע"צ תנהל את הפרויקט ומשרד התחבורה העדיף את חברת נתיבי איילון (באמצעות חברת הבת "נתיבי כרמל") בתחילת 1993 הוחלט שנתיבי איילון תנהל את הפרויקט והמכרז.
מכרז ההקמה
באוקטובר 1992 שר האוצר, אברהם בייגה שוחט, אישר הכנת תיק למכרז בין-לאומי שיוצא לצורך חפירת המנהרות והפעלתן. במקביל החל הליך החקיקה לגביית אגרה בכביש. הכנת המכרז, קביעת תנאי הזיכיון תכנון ואישור הפרויקט נמשך עוד שלוש שנים. המכרז לפרויקט פורסם לבסוף בדצמבר 1996.
בספטמבר 1998 זכתה בו קבוצת כרמלטון, לביצוע הפרויקט במשך ארבע שנים וגביית האגרה במשך 31 שנים, בשיטת בנה-הפעל-העבר (BOT). קבוצת כרמלטון הייתה מורכבת מחברת דרגדוס (Dragados) – חברת תשתיות ספרדית, אשטרום, פ.י.ב.י. אחזקות, ו"נכסים ובניין" מקבוצת דיסקונט השקעות. במסגרת המכרז, התחייבה כרמלטון לשלם למדינה תמלוגים בסך 266 מיליון שקלים. במרץ 1999 נחתמו הסכמי המימון לביצוע הפרויקט ונחתם הסכם סופי עם הממשלה.
הקבוצה התכוונה להתחיל את העבודות, אולם עיכובים באישורים החוקיים של התוכנית לא אפשרו את התחלת העבודות עד שנת 2002. אז התעוררה בעיה חדשה, כאשר בנק דיסקונט נסוג מהסכמתו לספק אשראי למימון פעולות הבנייה. הפרויקט הותנע מחדש לאחר התדיינות משפטית ארוכה בה נפסק כי על בנק דיסקונט לעמוד בהתחייבויותיו. במהלך 2005 הבעלות על הזכיינית כרמלטון שונתה כאשר קבוצת אשטרום וחברת "שיכון ובינוי" רכשו אותה במשותף באופן מלא ובחלקים שווים. שינוי זה דרש אישור מיוחד של הממונה על ההגבלים העסקיים מאחר ששתי החברות פועלות באותו התחום.
לאחר שהוקמה גם קבוצת מימון חדשה, ביולי 2005 נחתם חוזה מחודש עם הממשלה. בהסכם המחודש התחייבה הממשלה להעניק לזכיינית "רשת ביטחון" במקרה שיסעו בכביש פחות כלי רכב מהתכנון, בדומה להסכם עם זכיינית כביש חוצה ישראל. כרמלטון תשתף את המדינה ברווחיה אם התנועה במנהרות תהיה גבוהה מהצפוי.
ב-2006 עלות ביצוע הפרויקט הוערכה בכמיליארד ורבע שקל במימון פרטי וכרבע מיליארד שקל נוספים לסלילת דרכי גישה שבוצעה על ידי חברת "יפה נוף".
שלבי ההקמה
בינואר 2007 החלו העבודות בשטח. שנתיים לאחר מכן, בינואר 2009, הסתיימה חפירתה של המנהרה הראשונה באורך 1,643 מטרים, מהצ'ק פוסט למחלף רופין בנווה שאנן. זו אחת מזוג מנהרות מקבילות המוליכות במסלול זה, כל מנהרה חד-סטרית בכיוון אחר. את המנהרה חפרו משני הכיוונים: מצד אחד חברת CCECC הסינית, ומהצד השני חברת "י. לרר (הנדסה) בע"מ" הישראלית. כאשר הגיעו שני הצוותים האחד מול משנהו, בוצע פיצוץ מבוקר שהסיר את המכשול האחרון. חפירת המנהרה המקבילה הסתיימה ב-25 בפברואר 2009. חפירת המנהרה השלישית הסתיימה ב-5 במאי 2009 וב-21 ביולי 2009 הסתיימה חפירת המנהרה הרביעית. טקס חנוכת המנהרות התקיים במעמד ראש הממשלה ב-30 בנובמבר 2010, ובבוקר המחרת נפתחו המנהרות לתנועת כלי רכב.
טונות העפר הרבות שהוצאו מההר בעת חציבת המנהרות, הועברו לכמה אתרים, בהם שימוש לצורך ייבוש ים במסגרת הקמת רציפי "מסוף הכרמל" בנמל חיפה וסלילת כביש 772 מצומת "דשנים" לצומת יגור. לצורך הוצאת העפר מהמחלף המרכזי, נסלל כביש במרכזו של נחל גיבורים, שחסך את נסיעת המשאיות עמוסות העפר בכבישי חיפה. בתמורה, התחייבה "כרמלטון" להקמת פארק ציבורי רחב-ידיים בנחל הגיבורים.
גלריה
תקופת ההפעלה
שנתיים וחצי לאחר חנוכת המנהרות, הפרויקט לא עמד ביעדי ההכנסות. נפח התעבורה היה קטן בשליש ממה שציפו, ובשל כך נאלצה המדינה לפצות את המפעילים בסכום של 50 מיליון שקל.
בראשית 2014 נפתחה דרך נחל הגיבורים בחיפה, המקשרת בין העיר התחתית למחלף רופין. דרך זו מקבילה לחלקו המזרחי של פרויקט מנהרות הכרמל, אך בניגוד אליו, הנסיעה בה אינה בתשלום. במרץ 2014 נחנך קטע הכביש המקשר את מנהרות הכרמל אל נתיבי המפרץ באמצעות מחלף מבוא כרמל.
מחירי הנסיעה
ממוזער|שמאל|עמדות התשלום ותחנת הרכבלית בצד הצ'ק פוסט
הנסיעה במנהרות כרוכה באגרה, שאת גובההּ קבעה ועדת הכלכלה של הכנסת. המחיר לנוסעים שאינם מנויים, נכון לחודש יולי 2019 הוא 10.9 שקלים לנסיעה ברכב פרטי של מחצית הדרך ותשלום של 20.18 שקלים עבור נסיעה למלוא אורכן של המנהרות. בעלי רכב דו-גלגלי מחויבים במחיר הזהה למחיר מכונית פרטית. התשלום מתבצע בשני מסלולים: מסלול מהיר למנויים ומסלול ובו קופות ללקוחות מזדמנים. במסלול המהיר למנויים השער פתוח בכל עת והרכב מזוהה על ידי צילום לוחית הרישוי הקדמית, או באמצעות התקן אלקטרוני ייעודי לכלי רכב דו-גלגליים שבהם מותקנת לוחית אחורית בלבד.
תעריפי הנסיעה לרכב ציבורי ולמשאית גבוהים יותר: מחיר הנסיעה למשאיות עומד על פי חמישה ממחיר הנסיעה לרכב פרטי (בכביש 6, לשם השוואה, דמי הנסיעה למשאית הם פי 2.5 בממוצע מרכב פרטי, בהתאם לסוג המנוי). דבר זה נועד להרתיע משאיות מלהשתמש במנהרות, וכך להשאיר את המנהרות פנויות. דמי הנסיעה לרכב ציבורי (אוטובוס), הם פי 3 מהמחיר לרכב פרטי.
החל מ-19 בדצמבר 2010 מפעילה "אגד" מספר קווי אוטובוס עירוניים שמסלולם עובר במנהרות הכרמל, לרבות קו 101 שנסע במנהרות במסלולן המלא ונע בין תחנת מרכזית המפרץ לתחנת מרכזית חוף הכרמל. החל מ-13 במאי 2022 הוחלף קו 101 בקו 4 של המטרונית שנוסע במסלול דומה. פועלים גם מספר קווים בינעירוניים העוברים במנהרות.
בראשית 2015, בעקבות עלייה בעלות הנסיעה במנהרות, ייקור שישי בארבע שנים, הוקמה תנועת מחאת מנהרות הכרמל ופתחה את דף הפייסבוק תחת שם זה
. המחאה היא כנגד תעריפי הנסיעה הגבוהים. המחאה, שבין המצטרפים אליה היה גם ראש עיריית חיפה, יונה יהב, כוללת עצומה עליה חתמו למעלה מ-30 אלף איש.
החל מינואר 2018, הוחל תעריף מוזל למנויים בחלק מקטגוריות כלי הרכב, וכן נוספה ללוח התעריפים הקטגוריה "משאית קלה" למשאיות שמשקלן עד 12 טון. התעריף המוזל למנויים, התאפשר בזכות הסכם עם משרד האוצר, לסבסוד המנהרות. במהלך 2023 עלו תעריפי הנסיעה פעמיים, בהתאם להצמדה למדד המחירים לצרכן לפי הסכם הזיכיון.
2018201920202021202220232024תעריף למנויים בש"ח (רכב פרטי)6.95778899
בעקבות עליית המחירים החדה בינואר 2021, פרצה מחאת תושבים וראש עיריית חיפה שיגרה מכתב הדורש להקפיא את עליית המחירים.
מסלול המנהרות
קילומטריםשםסוג מפגשמיקוםדרכים מצטלבות מנהרות הכרמל ממערב למזרח 0 מחלף חיפה דרום 25px חיפה, 0.5 שער אגרה 25px חיפה 18x18 פיקסלים 18x18 פיקסלים בשני הכיוונים 0.8 מנהרה 25px25px חיפה 2 מסלולים – אורך 3,200 מטר 4מחלף רופין 25px נווה שאנן רח' רופין, שדרות גולן 4.2 מנהרה 25px25px נווה שאנן 2 מסלולים – אורך 1,650 מטר 6.5 שער אגרה 25pxצ'ק פוסט 18x18 פיקסלים 18x18 פיקסלים בשני הכיוונים 6.75מחלף הקריות (צ'ק פוסט) 25pxצ'ק פוסט, 7.85 מחלף מבוא כרמל 25px חיפה
מערכות הבטיחות
במנהרות הכרמל מופעלות מספר שיטות לשמירה על בטיחות הנהגים על פי תקנים בין-לאומיים מחמירים:
מרכז בקרה המאויש 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, אשר מפקח גם בעזרת מצלמות, על כל שטח המנהרות בכל רגע נתון.
מערכת מעברים ומחסומים להכוונת התנועה ולשינוי נתיבי ומסלולי התנועה בשעת הצורך.
טלפוני חירום ישירים לחדר הבקרה.
שלטי הכוונה אלקטרוניים להכוונה ולהעברת אינפורמציה לנהגים.
מפרצים לעצירה בעת תקלה כל 250 מטר
מעברי חרום להולכי רגל כל 250 מטר
מערכות לניטור גזים, גילוי אש, אוורור וכריזה
ראו גם
נתיבי המפרץ
נתיבי איילון
כבישי ישראל
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:חיפה: תחבורה
קטגוריה:ישראל: כבישי אגרה
כרמל, מנהרות ה-
קטגוריה:נווה שאנן (חיפה)
קטגוריה:רובע המפרץ
קטגוריה:מיזמי שותפות ציבורית-פרטית בישראל
קטגוריה:קבוצת אלייד
קטגוריה:מיזמים סיניים בישראל
קטגוריה:מערב חיפה | 2024-08-30T12:41:40 |
אפיקורוס (יהדות) | אפיקורוס (כופר) מוזכר במשנה () בתור מי שאין לו חלק לעולם הבא. המשנה אינה מגדירה מהו אפיקורוס, אך ברור כי שם זה נגזר משמו של החכם היווני אפיקורוס, שהשקפותיו הנוגדות את קיומם של אלים ושל השגחה עליונה, התפשטו בעולם העתיק לקראת ראשית האלף הראשון. לדעת יעקב מלכין, האימוץ של שם הפילוסוף ככינוי כללי לכופרים מעיד על הפופולריות של עמדותיו בקרב הציבור היהודי באותה תקופה.
אטימולוגיה
מקור הביטוי הוא שמו של הפילוסוף היווני, אבי האסכולה האפיקוראית, אך התלמוד פירש את השם כנגזר מן השורש פק"ר, דהיינו הפקר, ובהתאם לכך פירש את המושג כמי שמבזה תלמיד חכם או המבזה אדם בפני תלמיד חכם.
מהותו
על פי הרמב"ם, זלזול בתלמידי חכמים הוא מקרה פרטי של זלזול בתורה או בחכמיה, ובהתאם לכך הוא מגדיר אפיקורוס כאדם שכופר במהות הנבואה ובנבואת משה רבנו, או שטוען שהאל אינו מתעניין במעשי האדם (כלומר טוען שאין השגחה אלוהית). עם זאת, רמב"ם מבדיל בין אפיקורוס לבין אתאיסט (המכונה בלשונו "מין") אשר שולל את עצם קיומו של האל. סביר להניח שהגדרות אלו נבעו מהיכרותו של רמב"ם עם המקורות היווניים שהביאו את משנתו של אפיקורוס.
בעקבות פעולות הצנזורה הנוצרית פשט מושג זה בספרי הקודש היהודיים, שכן הצנזורה לא ראתה בעין יפה את הביטוי "מין", שבעיניה כוון אל הנוצרים, והחליפה אותו בביטוי "אפיקורוס" (או "אפיקורס"), דהיינו כופר, שהרי גם הכנסייה נלחמה בכופרים.
ראו גם
מינות (יהדות)
עיקרי האמונה היהודית
לקריאה נוספת
יעקב מלכין, "השפעת אפיקורוס היווני ואפיקורוסים יהודיים על היהדות", בתוך: יעקב מלכין (עורך), תרבות היהדות החילונית, הוצאת כתר, 2006, עמ' 91–153.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:האמונה היהודית | 2024-08-26T11:25:31 |
עקרון ההכלה וההפרדה | עֶקְרוֹן הַהֲכָלָה וְהַהַפְרָדָה או עֶקְרוֹן הַהֲכָלָה וְהַהֲדָחָה הוא עיקרון קומבינטורי שלפיו, כדי לספור עצמים בקבוצה, אפשר לכלול ולהוציא את אותו עצם שוב ושוב, כל עוד בסוף ההליך נספר כל עצם פעם אחת. עיקרון זה מתורגם לנוסחה שיש לה שימושים וגרסאות רבות בכל ענפי הקומבינטוריקה.
כוחו של עקרון ההכלה וההדחה בכך שהוא מאפשר להמיר בעיה קומבינטורית מסובכת הדורשת ניתוח של האינטראקציות בין כל הקבוצות בבת-אחת, בבעיות קלות יותר שבהן מספיק לספור את האיברים השייכים לקבוצות מסוימות, בלי שיהיה צורך לבדוק את מעמדם של האיברים האלה ביחס לשאר הקבוצות.
ניסוח העיקרון
תהיינה קבוצות סופיות. אז גודל האיחוד שווה לסכום המתחלף , כלומר: . אם מסכימים שחיתוך אפס קבוצות שווה למרחב כולו, אפשר לקבל נוסחה אלגנטית למספר האיברים שמחוץ לאיחוד: .
במקרים רבים גודל החיתוך של כל k קבוצות הוא קבוע, ואז מתקבלת נוסחה פשוטה יותר, .
דוגמאות
המקרה הפשוט ביותר מתייחס לספירת עצמים המקיימים אחת משתי תכונות, למשל: גדול או אדום.
מספר העצמים שהם גדולים או אדומים, שווה למספר העצמים הגדולים ועוד מספר העצמים האדומים.
פחות מספר העצמים שהם גם גדולים וגם אדומים.
האיברים בשלב השני נספרו פעמיים בשלב הראשון (פעם ראשונה כאדומים, פעם שנייה כגדולים) לכן יש להחסיר אותם.
באופן פורמלי, אם היא קבוצת העצמים האדומים, ו- היא קבוצת העצמים הגדולים, אז הגודל של האיחוד בניהן יְחוּשַּׁב כך: .
במקרה הכללי, העיקרון קובע שגודל האיחוד של כמה קבוצות שווה לסכום מתחלף: סכום הגדלים של כל הקבוצות, פחות סכום הגדלים של חיתוכים של שתי קבוצות, ועוד סכום הגדלים של חיתוכים של שלוש קבוצות, פחות סכום הגדלים של חיתוכים של ארבע קבוצות, וכן הלאה.
נוסחת ההכלה וההפרדה לגודל האיחוד של שלוש קבוצות היא .
נראה כיצד ניתן לחשב את מספר התמורות על איברים שבהן אף איבר אינו נשאר במקומו. כדי להפעיל את עקרון ההכלה וההדחה, נסמן ב- את קבוצת התמורות שבהן האיבר ה-i דווקא נשאר במקומו. השאלה היא כמה תמורות נמצאות מחוץ לכל הקבוצות, ומכיוון שמספר התמורות הכללי הוא , די לספור כמה תמורות שייכות לקבוצה אחת לפחות; כלומר, לחשב את . בחיתוך של k קבוצות נמצאות התמורות שמשאירות את k האיברים המתאימים במקומם, בלי קשר לשאלה מה הן עושות בשאר האיברים. לכן גודל החיתוך הוא , וזאת לכל אחת מ- הבחירות של האיברים השונים . לפי עקרון ההכלה וההדחה, . הסיכוי שתמורה אקראית תהיה שייכת לקבוצה הזאת הוא , שהוא קירוב טוב מאוד למספר .
הוכחת העיקרון
כדי להוכיח את השוויון , נבדוק כמה פעמים נספר איבר x בשני האגפים. אם x אינו שייך לאף קבוצה, אז הוא נספר פעם אחת באגף שמאל, ופעם אחת (במסגרת החיתוך הריק, עבור k=0) באגף ימין. אחרת, נניח שהוא שייך בדיוק ל-m קבוצות, ומטעמי סימטריה אפשר להניח שאלו הן הקבוצות ; בפרט, x אינו שייך לקבוצות . במקרה כזה האיבר נספר באגף ימין בדיוק פעמים לפי נוסחת הבינום של ניוטון, בדיוק כמו באגף שמאל.
ראו גם
עקרון החיבור
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:משפטים בקומבינטוריקה | 2022-06-02T12:33:50 |
ארון הברית | ממוזער|300x300 פיקסלים|ציור מאת ג'יימס טיסו המתאר את משה ואהרון משתחווים בפני ארון הברית. ניתן לראות את הזר מעל את הארון, ואת הכרובים פורשים כנפיים מעל הכפורת. הכרובים בציור הינם בעלי גוף אנושי ולא גוף של אריה או שור כפי שהמחקר ההיסטורי והארכאולוגי מצביע. כמו כן, הצייר צייר את הבדים על צלעותיו הארוכות של הארון במקום על צלעותיו הקצרות (וכן שם את החושן הפוך).
ארון הברית (קרוי גם ארון האלוהים, ארון העדות וארון הקודש), הוא תיבה עשויה עץ ומצופה זהב, בה נשמרו לפי התנ"ך לוחות הברית. הוצב במקום הקדוש ביותר בשם קודש הקודשים במשכן ובדביר בית המקדש הראשון.
מלאכת עשיית הארון הוטלה על בצלאל בן אורי, ומאז עשייתו ליווה את בני ישראל במסעם אל ארץ כנען. לאחר כניסתם ארצה עבר הארון בין מספר מקומות, ובשלב מסוים אף נפל בשבי הפלשתים. המקרא מספר כיצד עם השלמת בית המקדש הראשון הכניס לתוכו שלמה המלך את הארון בטקס מפואר, וזהו האזכור האחרון של ארון הברית בתנ"ך, למעט פסוק אחד בו מצווה המלך יאשיהו על הלוויים "תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה". על פי המסורת, פסוק זה מתאר את גניזת הארון בידי יאשיהו בתוך מחבוא תת-קרקעי מיוחד, שבנה שלמה המלך מפני שידע מראש שהמקדש ייחרב. בבית המקדש השני לא היה הארון, ומסורות שונות קושרות את מקומו למיקומים שונים.
בניגוד לשאר כלי המקדש שניתן היה לבנות מחדש ולהשתמש בהם, לא ניתן היה לשחזר את ארון הברית ולעשות בו שימוש בעבודת המקדש, וזאת משום תוכנו שהוא עיקר קדושתו.
מבנה ארון הברית
הציווי לבניית הארון מופיע בספר שמות (פרק כ"ה), שם מוסר ה' את מידותיו ומראהו אל משה:
לארון 2 חלקים נפרדים: 'ארון', שהוא למעשה תיבה פתוחה מלמעלה, ו'כפורת', שהיא לוח זהב הסוגר את פתח התיבה. מעל הכפורת הוצבו הכרובים, פסל זהב המתאר שתי דמויות מכונפות בעלות פני אדם. בתוך הארון משה יתן את ה'עדות', שהם שני לוחות הברית, ואחרי כן יסגור את הארון עם הכפורת.
מבנה הארון
נחלקו תנאים באורכה של אמה לעשיית הארון - לדעת רבי מאיר מדובר באמה הסטנדרטית, בעלת שישה טפחים, כ- 50 ס"מ, ולדעת רבי יהודה, מדובר ב"אמת הכלים" המכילה רק חמישה טפחים.
על פי פשט הכתוב, הארון מצופה ברדיד זהב דק (ירושלמי ו א), המרוקע בפטיש ומוצמד אל העץ. על פי הגמרא במסכת יומא, הארון היה מורכב משלושה ארגזים פתוחים מלמעלה אחד בתוך השני. הארגז הפנימי עשוי זהב, האמצעי עשוי עצי שיטים והחיצוני גם הוא מזהב.
בשולי הארון נוצק זר זהב, הם עיטורי זיזים הבולטים כלפי מעלה, כעין כתר, ועוטפים את הכפורת מסביב. לפי האבן עזרא על שמות כה' יב' היו לארון רגליים.
את הארון נשאו על ידי מוטות עצי שיטים מצופים בזהב, שהוכנסו לטבעות זהב שנוצקו בנפרד וחוברו בחזקה לצידי הארון. הבדים הם חלק מהותי בארון, ולכן חל איסור להוציאם מהטבעות.
הכתוב מתייחס אל הארון כבעל שתי צלעות בלבד, עליהן שמים את הטבעות - וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית. צלעות אלה הן צד ימין ושמאל של הארון, כלומר הצלעות הקטנות שלו, שמעליהן נמצאים גם הכרובים, כפי שכתוב תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו. באופן זה, כאשר נושאים את הארון, האנשים נושאים את הבדים על כתפם מלפני הארון ומאחוריו, והכרובים נמצאים מצדיו, וה' נמצא באמצע, כעין אפיריון, כפי שכתוב וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת. כך מתואר בספר מלכים א' (ח' ח') כי הבדים נגעו בפרוכת.
ציירים נוצרים רבים, שהשתמשו בתנ"ך מתורגם, ציירו את הבדים על הצלעות הארוכות, מה שמסובב את הארון ב-90 מעלות.
מבנה הכפורת
ה"כפורת", מכסה הארון, בנויה מלוח זהב, שמשני צידיו יוצאים שני כרובים המביטים אל מרכז הכפורת. הכפורת הייתה עשויה זהב טהור, שזיקקו מכלי זהב רבים, וכולה נעשה ביציקה אחת, כולל הכרובים היוצאים ממנה.
זהב טהור הוא מתכת רכה וכבדה מאד, לכן נדרש עובי ניכר כדי שהלוח יוכל להחזיק את הכרובים שעליו. על הכרובים נאמר וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת, לשון ממנה למדו חכמים כי סיכוך הכנפיים הוא בגובה 10 טפחים מעל הכפורת (בבלי, סוכה דף ה' עמוד א'). בהתאם על פי חכמים היה עובי הכפורת טפח אחד (בבלי, סוכה דף ה' עמוד א').
משקל הארון
על פי עמדת חז"ל, הארון היה כבד ביותר, אך אמרו שלפחות פעם אחת הוא נשא את עצמו (בבלי, מסכת סוטה דף לה' עמוד א').
משקלו הסגולי של זהב טהור הוא 19,320kg/m3. מידות הכפורת כתובות בפסוק - אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ, וכאמור לדעת חכמים עובי הכפורת טפח. אמה היא כ- 50 ס"מ, וטפח כ-8 ס"מ, הרי שמשקל הכפורת הוא 1.25mX0.75mX0.08mX19,320kg=1449, כלומר 1.5 טון, זאת בלי לחשב כלל את הכרובים.
לכן הארון הוא הכלי הכבד ביותר שהיה במשכן, ונשיאתו הופכת למטלה מורכבת. לפי הכתוב בספר מלכים (מלכים א', פרק ח' פסוק ח'), אורך בדי הארון היה 5 מטר, לעומת הארון עצמו שהיה מטר ורבע בלבד. דבר זה מאפשר לכ-20 איש לשאת את הארון בו-זמנית, ולהתחלף תדיר. באופן כזה יידרש כל אדם לשאת כ-100 קילו, והם יגיעו לכושר נשיאה של 2 טון.
יש חוקרים שהעריכו משקל קטן בהרבה לארון. חוקרים אלה מניחים מידות שונות לגודל הכרובים והארון, או שאף על פי שהכתוב אומר וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר, לא מדובר בזהב טהור ממש אלא בתרכובת כלשהי, המאפשרת לכפורת להיות חזקה אך דקה וקלת משקל.
יאשיה דרבי העריך שעובי ציפוי הזהב של הארון היה 1/64 אינץ' (=0.4 מ"מ), והעריך את משקל זהב הארון עצמו בכ-39 קילוגרם. את משקל העץ של הארון הוא העריך בכ-22.5 קילוגרם ואת משקל לוחות הברית בכ-27 קילוגרם. דרבי הניח כי הכרובים קטנים ודקים, והעריך את משקלם בכ-17.9 קילוגרם. בהתאם את עובי הכפורת הוא קבע ל-1/16 אינץ' (=1.6 מ"מ), ולפיכך העריך את משקלה בכ-23.9 קילוגרם. המשקל הכולל של הארון ותכולתו על פי הערכה זאת הגיע לכ-130.3 קילוגרם..
אליהו שץ מציג הערכה נמוכה יותר, על פיה משקל הארון על תכולתו הגיע ל-83 קילוגרם בלבד, משקל שארבעה אנשים יכולים לשאת ללא קושי מיוחד. לטענתו של שץ, הזהב של הארון לא היה טהור לגמרי, עם משקל סגולי של 19.2 גרם לסמ"ק, אלא סביר יותר להעריך את משקלו הסגולי כ-17 גרם לסמ"ק. שץ טוען שעובי ציפוי הזהב היה כ-0.2 מ"מ, מחצית מזה של דרבי, וכן טוען לאמה של 43.2 ס"מ בלבד. בנוסף טוען שץ שהלוחות שקלו רק כ-5 קילוגרם.
תולדות הארון
ממוזער|250px|ארון הברית נישא על כתפי כהנים בעת מעבר הירדן: "וּכְבוֹא נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן עַד הַיַּרְדֵּן וְרַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן נִטְבְּלוּ בִּקְצֵה הַמָּיִם וְהַיַּרְדֵּן מָלֵא עַל כָּל גְּדוֹתָיו כֹּל יְמֵי קָצִיר. וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמַעְלָה קָמוּ נֵד אֶחָד הַרְחֵק מְאֹד מֵאָדָם הָעִיר אֲשֶׁר מִצַּד צָרְתָן וְהַיֹּרְדִים עַל יָם הָעֲרָבָה יָם הַמֶּלַח תַּמּוּ נִכְרָתוּ וְהָעָם עָבְרוּ נֶגֶד יְרִיחוֹ" (יהושע ג', ט"ו-ט"ז).
במדבר
יצירת הארון
על פי המסופר בספר שמות, הארון נבנה על ידי בצלאל בן אורי על פי ציווי ה' את משה רבנו. עד להשלמתו, הלוחות הונחו בארון עץ שמשה נצטווה להכין לפני שקיבל את הלוחות השניים.
נשיאת הארון בכתף
בתקופת נדודי עם ישראל במדבר סיני בדרכו לארץ ישראל, כאשר בית המקדש התקיים באופן ראשוני על ידי משכן נייד הניתן לפירוק והרכבה, היה על הלוויים לפרק ולהרכיב את המשכן, ולשאתו בדרך ממקום למקום.
משפחת קהת נשאה את כלי המשכן - ארון הברית, שולחן לחם הפנים ועוד. מפאת קדושתם של הכלים נצטוו הקהתים לשאת את הכלים בידיהם, ולא בעגלה, ככתוב: "כי עבודת הקדש עליהם, בכתף ישאו".
את הארון נשאו כאשר הוא מכוסה בכמה כיסויים, כי אסור לאף אחד לראות את הארון מלבד הכהן הגדול ביום הכיפורים (במדבר ד ה). עם זאת לשם ההמחשה רוב הציירים ציירו את הארון בלי כיסוי.
מהכניסה לכנען עד בניית בית המקדש
לפני ששכן ארון הברית בבית המקדש הוא היה במשכן, מקדש נייד שנשאו בני ישראל במדבר ובכניסתם לכנען. במועד פרשת פילגש בגבעה כתוב שמקומו היה בבית אל ובפרשת פסל מיכה ובספר שמואל כתוב שמקומו היה בעיר שילה. בספר שמואל א' מסופר על נפילת הארון בשבי על ידי הפלשתים. כנהוג במזרח הקדום, ארון הברית (כמו חפצים דתיים אחרים) נלקח אל שדה הקרב בתקווה שהאל יעזור ללוחמים. בשל תבוסת בני ישראל נפל הארון בשבי ונלקח אל אשדוד, אל מקדש האל דגון. על פי המסופר, בבוקר למחרת, פסלו של דגון היה מונח על הרצפה כשידיו כרותות ומונחות על מיפתן הדלת לפני ארון הברית. ארון הברית הועבר לעקרון וגרם שם למגפה. לאחר כ-7 חודשים החליטו סרני הפלשתים (מנהיגי הערים הפלשתיות) להשיב את הארון לבני ישראל. הארון נשלח חזרה לבית שמש וגם שם גרם למגפה בקרב כל מי שראה את הארון, בה נפגעו רבבות אנשים. הארון נלקח לבית אבינדב (קריית יערים) בגבעה ושם נשמר עד שדוד העלה אותו לירושלים.
עת נלקח הארון בשבי, איש בנימין שנס מן המערכה העביר את הבשורה לעלי הכהן. האיש מן המערכה תיאר את נפילת הארון כחלק מתיאור רשימת אסונות, שסודרו מן הקל לכבד. ראשית, תיאר את התבוסה האסטרטגית (העם נסוג מן המערכה), הנופלים בקרב (30 אלף נפש), מותם של חפני ופינחס ולבסוף נפילת ארון הברית בשבי. הכתוב בספר שמואל מתאר כי עם הזכרת האסון האחרון, נפל עלי הכהן ומת. חוקר המקרא יאיר זקוביץ מסביר כי יש רגלים לסברה כי המילה "איש בנימין" הוא חילוף מאוחר, שנעשה בכוונת מכוון על-ידי עורכי הסיפור לדורותיהם. כך, במקור נכתב "איש בנוסו מן המערכה", אך בהמשך, ביקשו להחליף את הביטוי ב"איש בנימין", על-מנת להציג את המלך שאול באור בזוי.
דוד המלך הביא בימיו את הארון לירושלים בחגיגה גדולה, ושם היה עד בניית בית המקדש.
ארון הברית בבתי המקדש
שלמה בן דוד העביר את הארון אל קודש הקודשים, הדביר, של בית המקדש שבנה. הארון הוצב תחת שני כרובים עשויים זהב שסוככו מעליו, וכונו "הדום ה'". לדביר, רק הכהן הגדול הותר להיכנס, ורק פעם אחת בשנה - ביום כיפור. מלבד הארון שכן בדביר גם מטה אהרן הכהן, הכהן הגדול הראשון. גורלו של ארון-הברית לאחר שהעבירוהו למקדש אינו ידוע. ברשימות שלל המשיסה של נבוכדנצר, וזו של הכלים שהשיב כורש מלך פרס לבניין המקדש השני, הארון לא מוזכר, וספק אם חפץ זה, מהמקודשים ביותר באוצרות המקדש (והיהדות), היה נלקח מבלי שיוזכר בתנ"ך.
הארון נקרא בכמה שמות: "ארון העדות" (בספר שמות) "ארון ברית ה'" (בספר דברים ויהושע), ו"ארון ה'" ו"ארון האלוהים" בנביאים ראשונים.
מיקומו של הארון היה במקום הקדוש ביותר במקדש, בקודש הקודשים:
גניזת הארון
יש שלוש דעות בחז"ל לגבי מקום הימצאו של ארון הברית לאחר חורבן בית ראשון. רבי אליעזר ורבי שמעון סבורים שהארון גלה לבבל. לעומתם רבי יהודה טוען שהארון נגנז במקומו במקדש, ואילו לדעת חכמים בברייתא הארון נגנז תחת לשכת העצים.
למעשה, ישנם רמזים בכתוב (המפורשים אצל חז"ל), כי ארון הברית נגנז על ידי המלך יאשיהו. כך נאמר ב:
"וַיֹּאמֶר לַלְוִיִּם המבונים (הַמְּבִינִים) לְכָל יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים לַה', תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף; עַתָּה עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְאֵת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל".
חז"ל הבינו ש"תנו את ארון הקודש בבית" חייב להיות גניזה במחילות מתחת לבית, שהרי הארון מלכתחילה היה בבית. וכך אמרו על כך (; וכן ):
"ומי גנזו? יאשיהו גנזו. מה ראה שגנזו? ראה שכתוב (דברים כח) 'יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך', עמד וגנזו, שנאמר (דברי הימים ב לה) 'ויאמר ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים לה' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל'".
וה מספר שהארון הוסתר בדיר העצים של המקדש ומפרט:
"אמר להם: אם גולה הוא עמכם לבבל, אין אתם מחזירין אותו עוד למקומו, אלא עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל".
סיכם את הדברים רד"ק בפירושו על הפסוק:
"ורבותינו ז"ל פירשו שציווה לגנוז את הארון כדי שלא יגלה עם הגולה. ואמרו: אבן הייתה בבית קדשי הקדשים במערבו ועליה היה הארון מונח ולפניו צנצנת המן ומטה אהרן, ובעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב, בנה מקום לגנוז בו את הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות, והאבן הזאת הייתה מכסה למקום ההוא, ויאשיהו המלך צוה וגנזו את הארון באותו מקום שבנה שלמה, שנאמר תנו את ארון הקדש וגנזו עם הארון מטה אהרן וצנצנת המן ושמן המשחה".
מאחר שלא נמצא ארון הברית, בבית המקדש השני לא היה ארון.
טענות אחרות על מיקומו הנוכחי
לפי אחת ההשערות, הארון הוברח בימי מנשה, מלך יהודה ובנו של חזקיהו, מבית המקדש למצרים, למקום הנקרא באר הנשמות. משם אולי הוא נלקח לאי יב (אלפנטינה), אי על נהר הנילוס שבו שכן מקדש יהודי. לפי טענה זו, הארון המשיך במסעו וכיום הוא שוכן בכנסיית גבירתנו מרים מציון בעיר אקסום שבאתיופיה.
על פי האפוס האתיופי הנוצרי הקברה נגסט, הבן המשותף של מלכת שבא ושלמה המלך הנקרא מנליק בא לבקר את אביו שלמה. אביו ניסה לשכנע את מנליק להישאר ולא לחזור לאתיופיה. הוא נתן לו זהב, תכשיטים וכסף רב, אך מנליק לא השתכנע ולכן שלמה ארגן פמליה מבני ישראל שילוו אותו לאתיופיה. בפמליה היו גברים שהשתייכו למשפחות האצולה של ירושלים וכללו בין היתר כוהנים ולווים רבים שעל פי המסורת הנוצרית האצולה האתיופית יצאה מהם. בהמשך, על פי הקברה נגסט, שלמה המלך נתן למנליק גם העתק של ארון הברית אבל בנו של צדוק הכהן שהתלווה למנליק, החליף בין הארון האמיתי להעתק. אחרי ששלמה גילה את התרמית, הוא כבר לא יכול היה לעשות דבר ולכן פנה לאשתו בת פרעה שתנחם אותו והיא ניצלה זאת כדי לשדלו לעבוד את אלילי מצרים. בינתיים, מנליק הגיע לאתיופיה עם הפמליה הגדולה שאתה ארון הברית ומאוחר יותר מנליק יזם מספר מערכות צבאיות יחד עם הארון בקברה נגסט נכתב:
על פי מסורת חז"ל, הארון נגנז אי-שם במחילות מתחת להר הביתתלמוד בבלי, מסכת יומא, דף נ"ב, עמוד ב'; וכן מסכת הוריות, דף י"ב, עמוד א', ולפיכך רבים מאמינים כי הוא עודנו שם, אולי אף היישר מתחת לאבן השתייה, המקום שעליו היה מונח לפני כן.
כמה מקורות בחז"ל טוענים שהארון היה בתקופת בית שני מתחת ללשכת העצים. ניתן ליישב טענה זאת עם הקודמת בכך שהארון נמצא במחילה שפתחה במקום שבו הייתה בעבר לשכת העצים.
בספר חשמונאים ב', פרק ב', א'-ו'https://www.daat.ac.il/daat/hasfarim/hashmonaim-b-2.htm#2, נכתב כי ירמיהו הנביא החביא את הארון במערה שמצא בהר נבו ביחד עם עוד כמה פריטים קדושים מהמקדש. ירמיהו, שחי בתקופת חורבן בית ראשון, ניסה ככל הנראה לשמור על הארון והפריטים מפני השמדה בעת חורבן בית המקדש הראשון.
בנוסף על כך, על פי מסורת אחת של יהדות תימן, הגלות שלהם מארץ ישראל החלה בסמוך לחורבן בית ראשון, בתקופת ירמיהו הנביא.
ממצאי DNA מפתיעים בקרב שבט הלמבה בזימבבווה שהעלה החוקר הבריטי תיודור פרפיט () מייחס את מוצא השבט לשמי-יהודי, ולא אפריקאי. City: The Search for a Lost Tribe of Israel. New York: Ramdon House. . מסורת השבט מספרת על כך שהגיעו מישראל דרך תימן לאפריקה, וברשותם חפץ קדוש, ה"נגומה לונגונדו (התוף הרועם).
תכולת הארון
על פי ספר שמות בתיאור המפורט של בניין הארון, ה"עדות" שניתנה למשה הייתה צריכה להיות בארון. "וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ." (). על פי הפשט נראה כי העדות היא לוחות הברית וכך מפרש הרשב"ם, אמנם לפי רש"י התורה היא העדות והיא הושמה בארון (בנוסף ללוחות). על פי הכתוב בספר דברים הלוחות השניים בלבד הושמו בארון, "וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן...וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה'." (). על פי ציווי נוסף בספר דברים, היה צריך לשים את ספר התורה בצידו של הארון על מדף מיוחד או בתוכו לצד הלוחות (ומחלוקת יש בעניין בחז"ל): "לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד" ().
על פי פשט ספר מלכים וספר דברי הימים בארון היו רק לוחות הברית ולא כל דבר נוסף, על פי הפסוק:
"אֵין בָּאָרוֹן, רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים, אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב, אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (, ).
עם זאת לפרשנות חז"ל בתלמוד ישנה מחלוקת האם אפשר ללמוד מפסוק זה, שגם שברי הלוחות הראשונים הושמו בארון, וקיימת דעה כזו בחז"ל שגם שברי הלוחות הראשונים הושמו בארון.
תכונות על טבעיות שיוחסו לארון
על פי המסופר במקרא ארון הברית היה כרוך במספר מעשי נסים.
הראשון שבהם היה בקיעת מי נהר הירדן בכניסת עם ישראל לארץ כנען:
בספר שמואל מסופר עוד על מספר מאורעות על טבעיים הקשורים לארון: נפילתו של פסל דגון באשדוד לפני הארון, ומגפות בגת ועקרון בעת שבייתו אצל הפלשתים, מגפה באנשי בית שמש שלא נהגו מספיק כבוד בארון, והריגתו של עוזה בשל נגיעתו בארון בעת עלייתו של הארון לירושלים .
על פי חז"ל () "מקום ארון אינו מן המידה", דהיינו, הוא אינו תופס מקום פיזי בבית קודש הקודשים. דבר זה נלמד על ידם מהתיאור המקראי () של הכרובים שעשה שלמה, שכנף כל אחד מהם הייתה עשר אמות, ואילו רוחב קודש הקודשים כולו ("הדביר") היה עשרים אמות, דהיינו, לא נשאר מקום לארון עצמו. אמנם, הגמרא בבבא בתרא מקשה על ראיה זו, ומביאה אפשרויות רבות לכך שהדברים יסתדרו גם ללא נס אשר כזה (כגון שכנפי הכרובים חופפות מעל, או שהן באלכסון ועוד), אך הטענה עצמה לא נדחתה, ככל הנראה משום שהיה הדבר "מסורת בידינו מאבותינו" (כלשון רבי לוי בגמרא).
מופת נוסף המשויך עם הארון, על פי חז"ל, הוא היותו "נושא את נושאיו". דהיינו, על אף היותו של הארון כבד מאוד, בשל כובד הכפורת, הארון לא רק שלא היה צריך לנשיאה, אלא הוא עצמו נשא את נושאיו.
דברים אלו תורמים לראיית הארון על ידי חז"ל כאובייקט כמעט-רוחני, שאינו תופס מקום פיזי אמיתי. דבר זה משתלב עם עוד תופעות ייחודיות הקשורות ל"מעט המכיל את המרובה", שקרו בעיקר במקדש, על פי חז"ל, כגון הנס שהנמצאים בבית המקדש היו "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים", ותופעות נוספות מעין אלו.
סמליות הארון
אפשר להשוות את זֵר ארון-הברית לזֵרים אחרים במשכן:
ממוזער|דגם דקורטיבי של ארון הברית, נישא בידי ארבעה כהנים. כהן אחד מנגן לפניהם.
האמורא רבי יוחנן מתייחס לסגולה המיוחדת של זר הארון, המסמל את התורה, המזכה בסגולותיה כל תלמיד חכם. על פי גישה זו הזֵר נהפך מקישוט לתכשיט המסמן את המעמד של העונד אותו, כמו ה"העטרה", ה"נזר" וה"כתר" התנ"כיים.
מעמדו של ארון הברית באתיופיה
ממוזער|250x250px|הכנסייה בה שוכן ארון הברית לפי האמונה הנוצרית האורתודוקסית האתיופית|ימין
הכנסייה האורתודוקסית האתיופית מאמינה כי ארון הברית נמצא באתיופיה בעיר אקסום בכנסיית גבירתנו מרים מציון תחת מעטה של סודיות כבדה. בכנסייה באקסום מופקד כהן זקן שרק הוא רשאי להיכנס לראות את הארון, בעל תפקיד זה מתחלף תכופות עקב מקרי מוות מוזרים, כמו כן כל השומרים טענו שחשו שהארון פוגע בהם, וכולם דיווחו על כך שראייתם החלה להתדרדר מרגע שנבחרו לתפקיד ונחשפו לארון.
על פי כתבי הקודש האתיופיים צאצא משותף של מלכת שבא ושלמה המלך בשם מנליק, הביא את הארון האמיתי לאתיופיה מאחר שבנו של צדוק הכהן החליף בינו לבין העתק שנתן לו שלמה המלך. בכל הכנסיות במדינה יש העתק של ארון הברית, שמעניק קדושה לכנסייה. פעם בשנה, בחודש ינואר, נחגג באתיופיה חג מיוחד, בשם "טים-קט", שבו יוצאים בתהלוכות ציבוריות עם תעתיקים של ארון הברית ובסיומן מעלים קרבן.ממוזער|240x240 פיקסלים|מלך ישוב על כס כרובים, תבליט מתוך ארון אחירם.Noël Aimé-Giron, Un ex-voto à Astarté, Bulletin de l'Institut français d’archéologie orientale 25 (1925), p. 191-211
בביקורת המקרא
על פי השערת התעודות ישנו הבדל בין תפקידי הארון בספר שמות לתפקידיו בספר דברים, המבטאים הבדל בין התפיסה התאולוגית של המקור הדויטרונומיסטי לבין זו של המקור הכהני. על פי פירוש המקור הכהני, האל עצמו יושב בין הכרובים והארון הוא הדום רגליו. על פי פירוש המקור הדברימי, הארון אינו כולל בכלל את הכרובים ואין לראות בו ביטוי לנוכחות ה', אלא הוא רק בית קיבול ללוחות הברית, ומכאן שמו "ארון ברית ה'".
קיים דמיון בין ארון הברית לכס עשתרת, מוטיב פולחני פיניקי הכולל כס עם כרובים משני צדיו, ועליו יושב אל או מלך. במקרא מכונה אלוהים , והארון מכונה .
ראו גם
אבן השתייה
שודדי התיבה האבודה
כס עשתרת
לקריאה נוספת
מנחם סליי, "חזות ארון ברית ה' בבנין הבית השלישי", תחומין, תשנ"ו.
אנציקלופדיה תלמודית, כרך ב, ארון.
הרב ישראל דנדרוביץ, ציפוי הארון בזהב - תוכו כברו או ברו כתוכו, בתוך: ספר הנחמדים מזהב, ערד תש"ע, פרק כג, עמודים: 339-366.
Day, J. "Whatever Happened to the Ark?" In Temple and Worship in Biblical Israel, edited by John Day, Journal for the Study of the Old Testament Supplement Series London: T. & T. Clark, International, 2005, pp. 250-270.
קישורים חיצוניים
"שודדי ארון הברית - חלק ב", לאן נעלם ארון הברית. מאת אלי אשד - מאמר שני מתוך שניים. מתוך אתר האייל הקורא
התיבה האבודה, אתיופיה, מגזין למטייל
ד"ר איליה רודוב, הזר והכתר של ארון הקודש , עלון לפרשת השבוע, אוניברסיטת בר-אילן
יהודה אליצור, "פולמוס ארון הברית בימי יאשיהו", ב אתר דעת
סודות הארון - על מהותו והיעלמותו של ארון הברית בפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי
ארון הברית: הגביע הקדוש של העם היהודי, בפודקאסט עושים תנ"ך, באירוח חוקר המקרא, הדוקטור שחר ענבר
הערות שוליים
*
קטגוריה:תשמישי קדושה
קטגוריה:בית המקדש
קטגוריה:כלי המקדש
קטגוריה:אוהל מועד
קטגוריה:פרשת תרומה | 2024-09-01T17:56:36 |
רחוב שינקין | רחוב שינקין הוא רחוב בלב תל אביב הקרוי על שם המנהיג ציוני מנחם שינקין שהיה ממייסדי תל אביב.
הרחוב, העובר ממזרח למערב, מרוחק כמה מאות מטרים מחוף הים. בקצהו המערבי נמצאת כיכר מגן-דוד, שהיא צומת סואן של חמישה רחובות ידועים: המלך ג'ורג', אלנבי, נחלת בנימין, הכרמל (שבו מצוי שוק הכרמל) ושינקין.
היסטוריה
הרחוב היה רחובה הראשי של שכונת מרכז בעלי מלאכה, שהוקמה על ידי מנחם שינקין ב-1913. הרחוב נקרא על שמו של שינקין בשנת 1925. בתקציב עיריית תל אביב לשנת 1930 נכלל תקציב לסיום סלילת הכביש וריצוף המדרכות. בתחילת שנות ה-30 נפתחו ברחוב חנויות רבות וגם בית דפוס של הוצאת אמנות, בניגוד לתוכנית המתאר שייחדה את הרחוב למגורים. העירייה נקטה צעדים נגד החנויות ברחוב. בשנת 1935 נענתה העירייה ללחץ הסוחרים ובעלי הבתים והתירה פתיחת חנויות ברחוב. כן פעלה להרחבת הרחוב על ידי דרישה להכנסת הבתים החדשים הנבנים מטר נוסף פנימה. בשנת 1937 נקבע שהתנועה ברחוב תהיה חד סיטרית.
בשנות השמונים שינה רחוב שינקין את אופיו. מרחוב של בעלי מלאכה למעונם של צעירים ויוצרים, שביקשו בו, תחילה, מקום מגורים זול, ושינו בהדרגה את אופיו. כמה בתי־עסק בולטים שנפתחו בו, ובהם גלריה "תת-רמה", סטודיו העיצוב התעשייתי פלסטיק פלוס וחנות התקליטים (ואחר־כך דיסקים וסרטי וידאו) "האוזן השלישית", הפכו את שינקין אתר מועדף על בתי־עסק ייחודיים, והרחוב הפך בהדרגה סמל התרבות התל אביבית הצעירה, הפתוחה והחופשית. עם השנים נדחקו בעלי המלאכה מן האזור וגם מספרן של החנויות הייחודיות התמעט, ובמקומן נפתחו בו חנויות רשת וחנויות מוצרי יוקרה.
בשנים 2011–2012 שיפצה עיריית תל אביב את הרחוב בעלות של כ-30 מיליון שקל. תוכנית הרחוב הוכנה על ידי משרד אדריכלי הנוף דן צור וליאור וולף.
הרחוב בתרבות הישראלית
בלי קשר הכרחי למתרחש בו בפועל, הפך רחוב שינקין סמל שהשתרש עמוקות בתרבות הישראלית במהלך שנות התשעים וסטריאוטיפ ה"שינקינאי" נוצר בתקופה זאת בעת שאוכלוסייה אמידה יותר זרמה לרחובות לב העיר. ה"שינקינאי" הטיפוסי תואר, כמשכיל, מקורי, פתוח לדעות, מתקדם, רגוע ופציפיסט, ומן העבר השני כ"מנותק": אדיש, אנוכי, יהיר, עצל, ראוותני ושטחי. התואר "שינקינאי" שימש לעיתים קרובות, במיוחד בפיהם של כאלו שאינם ביקרו ברחוב שינקין בפועל, כשם נרדף למי שלכוד ב"בועה התל אביבית", מתייחס בזלזול ובלעג ליושבי כל מקום אחר, ונותן דעתו רק על העניינים הקרובים לו ולבית הקפה האהוב עליו.
הוויית הרחוב תוארה בשני סרטי קולנוע:
הסרט "הבועה" של איתן פוקס וגל אוחובסקי, עוקב אחר סיפורם של חבורת צעירים המתגוררים ברחוב שינקין, וחיים את הוויית "הבועה" התל אביבית הבורגנית.
סרט הדרמה אש צולבת של הבמאי גדעון גנני מתרחש ברחוב שינקין בתקופת מלחמת העצמאות.
במוזיקה הפופולרית:
השיר "גרה בשינקין" שכתב יאיר לפיד וביצעה להקת מנגו ב-1988, מדבר על צעירה שגרה בשינקין ו"שותה בקפה תמר", שהיה מבתי הקפה הוותיקים ברחוב, ובו ישבו אישים ידועים, רובם בני גיל הזהב.
להקת הפאנק "קוקו בלוף והיתושים" הקליטה את השיר "שינקין זה רחוב ללא מוצא". השיר מותח ביקורת על אורח החיים הנהנתני והמזויף של התושבים והמבקרים ברחוב.
בשיר "לב זהב" (מילים ולחן: דני שושן) מתגאה שרית חדד כי "אין לי שגעונות סטייל שינקין פלורנטין".
בשירה ובספרות:
המשורר עמיחי חסון מתאר את הוויית הרחוב בתחילת שנות האלפיים מנקודת מבט של נער דתי במחזור השירים "הרואה" (בתוך הספר "שירים על סף"): "בִּרְחוֹב שֵׁינְקִין קָמוּ לִתְחִיָּה סְדוֹם וַעֲמוֹרָה, גִּלָּה לָנוּ רֹאשׁ הַיְשִׁיבָה עִם פְּתִיחַת שְׁנַת הַלִּמּוּדִים".
הסופר דורון בראונשטיין, מתאר בהרחבה את רחוב שינקין של תחילת שנות האלפיים בספרו "הזונות של פתח תקווה", בהקשר של גיבורות הספר החולקות דירה ברחוב שינקין 46. בין היתר, מתאר הסופר את הדיסוננס שבין הרחוב הייחודי וה"בועתי" לבין מקרה הרצח של אתגר זיתוני ומוטי דהן, בעלי מסעדת "יאפיס" ברחוב שינקין, שנרצחו על ידי פלסטיני ב-23 בינואר 2001 בטול כרם ואת ההלם של תושבי הרחוב מן המקרה שחדר את "הבועה השינקינאית".
קישורים חיצוניים
עבודת מחקר על רחוב שינקין וסביבתו
מאמר על רחוב שינקין
אתרים ועברם - רחוב שיינקין אתר עיריית תל אביב
הערות שוליים
*
שינקין
קטגוריה:לב העיר | 2024-04-27T11:33:13 |
שלמה להט | 250px|ממוזער|שמאל|קברו של שלמה להט בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב
ממוזער|שלמה להט כראש אכ"א במטכ"ל, 1970|344x344px
ממוזער|טקסט=שלמה להט, 1969|שלמה להט, 1969
שמאל|ממוזער|250px|שלמה להט מציג למבקרים זרים את נזקי מלחמת המפרץ בתל אביב, 1991
שלמה להט (9 בנובמבר 1927, ברלין – 1 באוקטובר 2014, תל אביב), הידוע בכינוי צִ'יץ', היה איש ציבור ישראלי, שכיהן כראש העירייה השמיני של תל אביב-יפו במשך כ-20 שנה, בשנים 1974–1993, ונחשב לאחד הדומיננטיים והפעלתנים שבראשי העירייה, בתל אביב בפרט ובישראל בכלל.
קודם לכן שימש בתפקידים פיקודיים רבים בארגון "ההגנה" ובצה"ל, ופרש בדרגת אלוף לאחר שכיהן כמפקד הכוחות המשוריינים בסיני וכראש אכ"א.
עסק ביזמות עסקית, תרם חלק ניכר מזמנו לפעילות ציבורית, שהבולטת שבהן היא עידוד פעילות תמיכה בתהליך השלום.
ביוגרפיה
להט נולד בשם שלום לינדנֶר (Salo Lindner) ב-1927 בברלין בירת גרמניה במשפחה יהודית אמידה, בנם של רוזה (רחל) ומקס לינדנר, בעליו של מפעל טקסטיל. בנובמבר 1933, בעקבות עליית הנאצים לשלטון, עלה לארץ ישראל עם הוריו והתיישב עמם במושבה רחובות. שם התגוררו בדירה קטנה, אמו עבדה בניקיון בתים ואביו היה נהג משאית. למד בתיכון דה שליט ברחובות, ולאחר מכן בגימנסיה הרצליה בתל אביב. הכינוי צ'יץ' דבק בו כילד בן שמונה במושבה, בעקבות משחק משיכת חבל שבו צעק בגרמנית "ציהן, ציהן!" (ziehen, "משוך!"), לאוזני חבריו, שלא הבינו.
קריירה צבאית
להט היה פעיל ב"שומר הצעיר" ובגדנ"ע. ב-1944 הצטרף לשורות "ההגנה", ומ-1946 שירת במנגנון הקבע שלו. במהלך מלחמת העצמאות שירת בגדוד 52 של חטיבת גבעתי, כמפקד מחלקה ולאחר מכן כסגן מפקד פלוגה ב', שהגנה על משלט עיבדיס מול הצבא המצרי. בקרב זה החליף צ'יץ' את דב אלדובי, מפקד הפלוגה שנפצע. ב-26 בפברואר 1948 פיקד על כוח שנשלח לפוצץ את בית אבו ג'אבן, פעולה בה נהרגו 15 ערבים. בליל 15–16 במאי פיקד על פינוי המושבה הרטוב, על כל תושביה, לכפר אוריה. כמפקד פלוגה השתתף גם בקרב על כיבוש משלטי חוליקאת במבצע יואב. בספרו של אבא קובנר "פנים אל פנים" תואר להט בדמותו של צביק.
לאחר קום המדינה המשיך בשירותו הצבאי, ובמסגרתו למד בבית הספר למפקדי גדודים בצה"ל תחת פיקודו של יצחק רבין, ומשם עלה בשרשרת הפיקוד ומילא תפקידים בכירים בצה"ל ובהם "מפקד הר הצופים" (1953), מפקד גדוד 52 בחטיבת גבעתי ומדריך במכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה. בהמשך שימש סגן מפקד חטיבת גולני ופיקד על כוח במבצע חרגול, פשיטה כנגד הכפר הסורי תאופיק. בשנים 1962-1965 שימש מפקד חטיבה 14, ובשנים 1965-1966 היה מפקד חטיבה 7 בשריון. בהמשך שימש סגן מפקד גייסות השריון וראש מטה פיקוד המרכז. במהלך שירותו הצבאי למד במשך שלוש שנים משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, אולם הפסיק לימודים אלה לטובת לימודים במכללה לפיקוד ולמטה של צבא ארצות הברית בפורט לוונוורת' שבקנזס, ארצות הברית, שאותם סיים בהצלחה.
ב-1967, עם תום מלחמת ששת הימים וכיבוש ירושלים, מונה למושל ירושלים. ביוזמה משותפת שלו ושל סגנו, סגן-אלוף שמואל אלבק, עם ראש עיריית ירושלים טדי קולק, נהרסה שכונת המוגרבים הצמודה לכותל המערבי והוכשרה לרחבת התפילה הגדולה המוכרת כיום.
באפריל 1969, בעיצומה של מלחמת ההתשה, מונה למפקד אוגדת סיני (אוגדה 252). למרות ההפגזה היומיומית של כוחות ארטילריה מצריים, בחר צ'יץ', כמפקד האוגדה, להמליץ שלא לתקוף את המצרים בעוצמה רבה מדי, על מנת שלא להרחיב את מעגל העימות. באוגוסט 1969 הועלה לדרגת אלוף. ביולי 1970 מונה לראש אכ"א (אגף כוח האדם) במטה הכללי, תפקיד שמילא עד ספטמבר 1972.
ראש עיריית תל אביב-יפו
תחילת היכרותו של להט עם העיר תל אביב הייתה בנעוריו, עת למד בגימנסיה הרצליה שבעיר. עם פרישתו מצה"ל בראשית שנת 1973 הצטרף למפלגה הליברלית, שבאותה שנה הקימה עם מפלגות נוספות את הליכוד. בחודש דצמבר של אותה השנה התמודד מטעם מפלגת הליכוד על ראשות העיר תל אביב-יפו, ובפברואר 1974 נבחר לראשות העיר, תפקיד שאותו מילא עד נובמבר 1993, כשבשלוש הקדנציות הנוספות שלו (ב-1978, ב-1983 וב-1988) נבחר בבחירות ישירות.
בבחירות האחרונות שבהן רץ, ב-1989, זכה ב-55% מהקולות לעומת 19% של יריבו נתן וולוך. רשימת הליכוד במועצה השיגה 12 מושבים מול 8 מושבים שהשיגה רשימת המערך.
בתקופת כהונתו כראש העיר תל אביב פעל להט להפיכתה למרכז תרבותי ותיירותי תוסס. עם פעולותיו נמנות:
פתח ב-1974 את תל אביב יפו לתרבות בערבי שבת ושבת. הוא איפשר לפתוח שני בתי קולנוע בערב שבת - "אלנבי" ו"צפון" - ובכך פיצל את הפגנות הנגד של החרדים נגד הפתיחה והחליש אותן.
הקמת קרן תל אביב לפיתוח, שגייסה מאות מיליוני דולרים מתורמים לעזרה מיוחדת עבור שכונות מצוקה.
הקמת טיילת תל אביב יפו לאורך רצועת חוף תל אביב-יפו (שחלק ממנה נקרא על שמו עוד בחייו).
בניית ופתיחת המשכן לאמנויות הבמה, מרכז סוזן דלל, הסינמטק וכן מתנ"סים בכל רחבי העיר ובמיוחד בשכונות המצוקה.
ייזום רעיון ה"פארקונצרט", ששימש כדגם לקונצרטים זהים במקומות רבים בישראל ומחוצה לה.
ייזום, טיפוח והקמת פרויקט שיקום השכונות לשיפוץ שכונות מצוקה, פרויקט שכלל גם סיוע ודאגה לקשישים ולמשפחות נתמכות סעד, ולשינוי ושיפור מערכות החינוך בשכונות אלו.
הקמת כיכר אתרים בשנת 1975.
הגבהת כיכר דיזנגוף בשנת 1978, והצבת הפסל הקינטי "אש ומים" בראשה.
סגירת גן החיות של תל אביב ושילובו עם הספארי ברמת גן בשנת 1980.
ב-1991, בזמן מלחמת המפרץ, בעת שחלק גדול מתושבי תל אביב עזבו את העיר בשל פחד מפגיעת טילים, הצהיר להט: "מי שעורק מתל אביב עורק גם מהמולדת", ודבריו עוררו ויכוח ציבורי.
פעילותו הציבורית
מאז תקופת כהונתו כראש עיריית תל אביב-יפו עסק להט בפעילות ציבורית ענפה, הוא היה חבר בעמותות רבות ושותף למיזמים במגוון רחב של נושאים, לדוגמה:
בשנת 1985 הקים בצוותא עם יוסף לפיד את מפלגת המרכז הליברלי. הביע עמדות יוניות, קרא למשא ומתן עם אש"ף והחזרת הגולן תמורת שלום. להט יועד לעמוד בראש רשימת המפלגה לכנסת, אולם בספטמבר 1986 הודיע שלא הצליח לעורר תמיכה רחבה במפלגה, ועל כן לא ימשיך לעמוד בראש הנהלת המפלגה, אלא ימשיך להתמודד על ראשות העירייה ברשימת הליכוד.
בשנת 1986 שימש יו"ר מבצע "הקש בדלת" של האגודה למלחמה בסרטן.
בשנת 1987 נמנה עם מקימי תיאטרון יידישפיל.
בשנת 1988 נמנה עם מקימי רשות נחל הירקון ושימש כיו"ר שלה
בשנת 1995 הקים את עמותת קרן יד ושם שמטרתה לגייס תרומות ליד ושם.
חבר הוועד למניעת הרס העתיקות בהר הבית.
בשנת 1995 ארגן את "עצרת השלום" בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, שבה נרצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין הוא חתם על הסכם ז'נבה ב-2003 וב-29 באפריל 2004 חתם על מכתב תמיכה של בכירי מערכת הביטחון בתוכנית ההתנתקות, הקובעת שהתכנית חיונית לביטחון ישראל. בנוסף הוא היה חבר המועצה הציבורית של ארגון יש דין: ארגון מתנדבים לזכויות אדם.
בשנת המאה לייסוד תל אביב, 2009, נבחר להשיא את אחת משתים עשרה המשׂואות בהר הרצל ביום העצמאות ה-61 של מדינת ישראל, לציון תרומתו לבניין העיר תל אביב.
חיים אישיים
להט התגורר בצפון תל אביב. היה נשוי עד מותו לזיוה לבית פריצקר, ספרנית שניהלה במשך שנים את הספרייה למדעי החברה ולניהול באוניברסיטת תל אביב. בנם דן להט הוא עורך דין שנבחר לכהן כחבר במועצת העיר תל אביב יפו מטעם מפלגת הירוקים בבחירות של 2008. בן נוסף הוא אבנר להט.
להט היה קרוב משפחתו של יצחק רפאל, ממנהיגי המפד"ל, חבר הכנסת ושר הדתות.
כחמש שנים לפני מותו חלה במחלת אלצהיימר, אך הוסיף לבקר באירועי תרבות עד סמוך למותו. הוא נפטר, לאחר שאושפז עקב זיהום חמור, ב-1 באוקטובר 2014, בגיל 87. נקבר בבית הקברות טרומפלדור בעירו.
הנצחתו
באוקטובר 2016 נקרא משכן האופרה הישראלית במשכן לאומנויות הבמה בתל אביב על שמו.
הטיילת בתל אביב נקראת על שמו.
ראו גם
חוק צ'יץ'
קישורים חיצוניים
שלמה להט באתר עיריית תל אביב-יפו
ביוגרפיה מצולמת של שלמה להט
(עם סיום תפקידו כראש אכ"א)
,
,
שלמה להט, טוראי יהושע בורגין ז"ל, סיפורו של שלמה להט (ציץ') , באתר מועצה אזורית בני שמעון
עם מותו:
(תמונות מארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)
, ערוץ הכנסת, 1 באוקטובר 2014
אילן שחורי, צ'יצ והנעלים שנגנבו ממסגד חסן בק – לזכרו של שלמה להט שנפטר השבוע בגיל 86, 2 באוקטובר 2014
אלי אלון, בית האופרה בת"א ע"ש שלמה להט, באתר TheMarker, 7 באוקטובר 2016 (מאורכב בוייבאק מאשין)
הערות שוליים
קטגוריה:ישראלים ילידי גרמניה
קטגוריה:חיילי חטיבת גבעתי (תש"ח)
קטגוריה:מפקדי עוצבת סיני
קטגוריה:מפקדי חטיבה 7
קטגוריה:מפקדי חטיבה 14
קטגוריה:מושלים צבאיים ישראלים
קטגוריה:ראשי אגף כוח אדם
קטגוריה:אלופי צה"ל
קטגוריה:בוגרי השומר הצעיר
קטגוריה:בוגרי גימנסיה הרצליה
קטגוריה:דירקטורים ישראלים
קטגוריה:משיאי משואה ביום העצמאות: 2009
קטגוריה:ראשי עיריית תל אביב-יפו
קטגוריה:ראשי רשויות מקומיות מטעם המפלגה הליברלית
קטגוריה:חברי הוועד הציבורי למניעת הרס העתיקות בהר הבית
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות טרומפלדור
קטגוריה:קציני צה"ל בכירים בראשות רשויות מקומיות בישראל
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1927
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2014 | 2024-08-01T16:52:35 |
מטה כללי | מטה כללי (בראשי תיבות: מטכ"ל) הוא מרכז העצבים של הצבא המודרני ומהווה את המטה של המפקד העליון של הצבא. ברוב צבאות העולם מקובל להקים מטה מרכזי שיפקח על כל הכוחות המזוינים של אותה מדינה. בישראל המטה הכללי של צה"ל ממלא תפקיד זה. בארצות הברית קיים מטכ"ל לכל זרוע, ומעליהם מפקד המטות המשולבים.
קיומו של המטה הכללי נחשב לרוב למבדיל בין צבא (הכולל מטה כללי) לבין מיליציה. דבר זה גורם לעיתים לכך שגם ארגוני טרור (כגון החזית העממית לשחרור פלסטין) מחזיקים "מטה כללי" שאיננו קיים באופן מעשי. דוגמה אחרת ליחס זה הוא האיסור בחוזה ורסאי על גרמניה להחזיק מטה כללי וזאת על מנת למנוע את ארגון הצבא שלה (למעשה גם בתקופת רפובליקת ויימאר התעלמה גרמניה מחלק זה של ההסכם).
המטה הכללי של הכוחות המזוינים של ארצות הברית מורכב מראשי הזרועות השונים - צבא היבשה (US Army), חיל הנחתים (US Marine Corps), הצי (US Navy) ,חיל האוויר (US Air Force), משמר החופים (US Coast Guard) וחיל החלל (US Space Force). מעל כל ראשי הזרועות נמצא יושב ראש המטות המשולבים, אשר כפוף ישירות לנשיא, שהוא על פי החוקה האמריקאית מפקדם העליון של כל הכוחות המזוינים באופן סמלי.
ראו גם
סטאבקה - המטה הכללי של הצבא האדום
המטה הכללי של צה"ל
המטה הכללי הרוסי
קישורים חיצוניים
קטגוריה:יחידות צבאיות
קטגוריה:מטות פיקוד צבאיים | 2024-05-07T17:46:25 |
קפה | ממוזער|250px|מבחר מטחנות לקפה ולתבלינים
ממוזער|250px|פולי קפה
קפה הוא שם כולל למספר משקאות חמים וקרים, המופקים מפולי צמח הקפה. התמציות מופקות מן הפולים על ידי קלייתם וטחינתם של הפולים, וחליטה או בישול של האבקה המתקבלת במים. משקאות הקפה ידועים כמעוררים, בעיקר בגלל הקפאין המצוי בפולים.
מקור צמח הקפה הוא באתיופיה, והוא הופץ בשאר העולם במהלך המאה החמש עשרה והלאה על ידי הערבים, שהמשקה אצלם מהווה מסורת תרבותית וחברתית משמעותית.
אטימולוגיה
הסברה המרכזית היא כי מקור השם קפה במילה הערבית קַהְוַה (قَهْوَة) אך קיימת דעה שמקור המילה הוא מהשורש "כהה" בעברית וממנו באה המילה הערבית קַהְוַה (قَهْوَة) בגלל צבעו הכהה של המשקה. מילונאים ערביים סברו שהמשמעות המקורית של המילה היא "יין", והמשמעות החדשה נגזרת מקיצור השם קַהְוַת אלְבֻּן (قَهْوَة البُنّ) – יין הפול (פולי הקפה).
סברה אחרת היא כי מקורו של השם בממלכת קאפה שבאתיופיה שהיא כנראה מקורו של צמח הקפה. בקאפה ובאתיופיה עצמה מכנים את הקפה "בון" או "בונה". המיסיונר הישועי פדרו פאיש הוא ככל הנראה האירופאי הראשון שדיווח על "המשקה המוזר" שהגיש לו קיסר אתיופיה זה דנגל בשנת 1603.
היסטוריה
קפה ערביקה (Coffea arabica), המין הנפוץ ביותר של צמח הקפה, הוא שיח ירוק עד שמקורו באתיופיה. מינים אחרים של הצמח, קפה ליבריקה (Coffea liberica) וקפה רובוסטה (Coffea robusta), התגלו בטבע באזורים שונים של אפריקה. הקפה הגיע דרך תימן לחצי האי ערב ומשם לערים הגדולות של העולם המוסלמי – קהיר, דמשק, בגדאד וקונסטנטינופול, משם לאירופה ולבסוף ליבשת אמריקה.
האזכור הקדום ביותר של קפה שציין סוחר הקפה הספרותי פיליפ סילבסטר דופור Dufour, Traitez nouveaux et curieux du café, du thé et du chocolat (Lyon, 1684, etc). הוא התייחסות לעבודותיו של הרופא הפרסי מוחמד בן זכריה אל-ראזי מהמאה ה-11In later editions Dufour casts doubt on the identity of Rhazes' bunchum, which is shared by Edward Forbes Robinson, The Early History of Coffee Houses in England (London, 1893), noted by Ukers 1922:. מידע ברור יותר על עץ הקפה והכנת משקה מפירות הקפה הקלויים מתוארך לסוף המאה ה-15. ידוע שהאימאם הסופי מוחמד אבן סעיד אל- דהראני ייבא סחורות מאתיופיה לתימן . קפה על ידי סוחרים סומליים שיצאו מהעיר מברברה. הקפה נרכש מהעיר הרר שבאתיופיה. לדברי קפטן היינס, שהיה המנהל הקולוניאלי של עדן (1839–1854), העיר מוקה ייבאה באופן היסטורי עד שני שלישים מהקפה שלהם מהסוחרים של העיר ברברה, לפני שסחר הקפה של מוקה נכבש על ידי עדן שהייתה בשליטה בריטית במאה התשע-עשרה. לאחר מכן, חלק ניכר מהקפה האתיופי יוצא לעדן דרך העיר ברברה.
בתי קפה הוקמו במערב אירופה עד סוף המאה ה-17, במיוחד בהולנד, אנגליה וגרמניה. אחד הגידולים המוקדמים ביותר של קפה בעולם החדש היה כאשר גבריאל דה קליאו הביא שתילי קפה למרטיניק ב-1720. הפולים הללו נבטו עם הזמן והניבו 18,680 עצי קפה שאפשרו את התפשטותו לאיים קריביים אחרים כמו סן דומינג וגם למקסיקו. עד שנת 1788 סיפקה סן-דומינג מחצית מהקפה בעולם. בשנת 1852 הפכה ברזיל ליצרנית הקפה הגדולה בעולם ומאז היא מחזיקה במעמד זה. משנת 1950 הופיעו כמה יצרנים גדולים אחרים, בעיקר קולומביה, חוף השנהב, אתיופיה ווייטנאם אשר עקפה את קולומביה והפך למפיקה השנייה בגודלה מאז 1999. טכניקות ייצור מודרניות יחד עם ייצור המוני של קפה הפכה את הקפה בהווה לפריט ביתי ונפוץ בימינו אלה.
אגדות
אגדה אחת מספרת כי רועה עיזים אתיופי (או ערבי) בשם חאלדי (Kaldi) היה הראשון שגילה את תכונות פולי הקפה. הוא הבחין שכאשר העיזים שלו אכלו מגרגרי יער אדומים בוהקים של שיח מסוים, הן הפכו לאנרגטיות. חאלדי לעס את הפרי וחש את ההשפעה בעצמו. הוא הביא את הגרגרים למקום התפילה הקרוב ביותר בכפר, והסביר לנזיר הראשי את שהתרחש. הנזיר קבע שהגרגירים הם "עבודת השטן" והשליך אותם ללהבה הסמוכה. זמן קצר לאחר מכן ארומה עוצמתית עלתה מן האש ומלאה את החדר, הנזיר הראשי הורה להוציא את הגרגירים מן האש ולהשליך עליהם מים על מנת לשמור על הארומה מה שיצר את כוס הקפה הראשונה בעולם. עם שתיית התערובת הם חוו את התחושה השלווה, המחממת והמרגיעה שהעניקה להם כוס הקפה הראשונה.
אגדה אחרת דומה לשימוש בצמח הקפה מספרת על המיסטיקן הסופי התימני שייח א-שאדילי, שראה עיזים מתנהגות באופן חיוני במיוחד בעת שסייר באתיופיה.
המזרח התיכון
קליית פולי קפה והכנת משקה הקפה הוזכרו לראשונה באמצע המאה ה-15 בכתביו של אחמד אל-ע'פר מתימן. הסופים בתימן השתמשו במשקה כסיוע לריכוז וכסוג של שכרון חושים רוחני כאשר קראו את שם האל. החשוב מבין המתעדים הראשונים על הקפה הוא עבד אל-קאדר אל-ג'זאירי, שפרסם בשנת 1587 חיבור על ההיסטוריה והמחלוקות החוקיות סביב הקפה שנקרא "אומדת אל ספווא פי היל אל קהווה". לדבריו, המופתי של עדן, ג'מאל א-דין א-דהבאני, היה הראשון שהחל להשתמש בקפה באופן המקובל היום סביב שנת 1454. אל-ג'זאירי מתאר את ההתפשטות של הקפה צפונה, מתימן למכה ולאל-מדינה, ומשם לערים הגדולות של העולם המוסלמי – קהיר, דמשק, בגדאד וקונסטנטינופול. עד 1414 הצמח היה כבר ידוע בעיר מכה ובתחילת המאה ה-16 התפשט לסולטנות הממלוכית של מצרים וצפון אפריקה מנמל מוחא' בתימן.
תקנות הקפה באתיופיה
באתיופיה היה נהוג בעבר לאכול את פולי הקפה, ולא להכין מהם משקה. נזירים אתיופים נהגו ללעוס את הפולים כדי לשמור על ערנותם. הקפה נדד עם סוחרים תימניים, שהביאו אותו לארצם והחלו לגדלו שם. ייתכן שהרופא הפרסי אל ראזי התייחס לקפה באחד מכתביו עוד במאה התשיעית לספירה, אך ההתייחסות הראשונה להכנת משקה מפולים קלויים מתוארכת לכמה מאות לאחר מכן.
בשנת 1511 נאסרה שתיית הקפה במכה, ובשנת 1532 הצטרפה קהיר לאיסור, אך לאור הפופולריות העצומה של המשקה, בוטל האיסור במהרה. בשנת 1554 נפתח בית הקפה הראשון בקונסטנטינופול על ידי שני סוחרים סורים. מסופר כי סוחרים אלו הצליחו כל כך עד שאחד מהם צבר אחרי שלוש שנים סכום של חמשת אלפים מטבעות זהב. בשנת 1633 אסר הסולטאן מורט הרביעי את הקפה ואת הטבק ואף הטיל עונשי מוות על שותי קפה, אך בשנת 1634 הוציא המופתי הגדול של האימפריה העות'מאנית מוחמד בהאי אפנדי פתווה המתירה עישון ושתיית קפה על סמך העיקרון שכל מה שאינו אסור במפורש במסורת האסלאמית – מותר.
אירופה
שמאל|ממוזער|250px|קטיף קפה במטעים באיי הודו המערבית
המסחר הער בין ונציה לבין ארצות צפון אפריקה, והיבוא של מגוון סחורות אפריקאיות אליה, הביא לחדירת הקפה לוונציה, המקום הראשון בו שתו קפה באירופה. כבר במאה ה-17 הביאו חברת הודו המזרחית הבריטית וחברת הודו המזרחית ההולנדית קפה לאנגליה, ובית הקפה הראשון בה נפתח בשנת 1650 באוקספורד על ידי יהודי טורקי בשם ג'ייקוב או ג'ייקובס. הפופולריות של המשקה נסקה במהרה, ובשנת 1675 כבר היו באנגליה כ-3,000 בתי קפה. לצרפת הגיע הקפה בשנת 1669, בעקבות ביקור של השגריר הטורקי שהביא עמו כמות נכבדה של אבקת קפה ואף מספר פולי קפה לחצר המלכותית, ובכך ביסס את שתיית הקפה בפריס. לווינה הגיע הקפה כשלל בעקבות הניצחון מול הטורקים בקרב וינה (1683), ושם אף השתרש המנהג של שתייתו בליווי חלב וסוכר (ראו גם בית קפה וינאי). בחוגים מסוימים נחשבה שתית קפה למנהג נלוז (שלילי). המלחין באך כתב והלחין בשנים 1732–1735 את הקנטטה לקפה. זוהי אופרה קומית קצרה המתארת בציניות את ההתמכרות לקפה.
יבשת אמריקה
לעולם החדש הגיע הקפה בעקבות הקולוניזציה הצרפתית, ראשית למרטיניק ואיי הודו המערבית, בהם הקימו הצרפתים מטעי קפה. בשנת 1787 הבריח סגן-אלוף פרנסיסקו דה מלו פאלטה פולי קפה מגינאה הצרפתית לברזיל, הברחה ששינתה את ההיסטוריה של הקפה. השימוש הנרחב בכוח עבודה של עבדים במטעי הקפה של ברזיל הביא לעלייה ניכרת בתפוקת הקפה העולמית במהלך המאה ה-19, ולהפיכתו ממשקה של האצולה למשקה עממי. במהלך רוב המאה ה-19 והמאה ה-20 הייתה ברזיל היצרנית העיקרית של קפה בעולם ומונופול-למעשה, אך מדיניותה, שגרסה שמירה על מחירים גבוהים, הביאה לכניסת יצרניות חדשות לשוק, ביניהן קולומביה, גואטמלה ואינדונזיה.
מכונת הקפה הראשונה הומצאה בשנת 1901. מכונת הקפה בשיטת הלחץ הומצאה בשנת 1938 ושיטת הפעלתה נהוגה עד היום.
היום, יצרנית הקפה הגדולה בעולם היא ברזיל. הצרכנית הגדולה ביותר היא ארצות הברית הצורכת כמיליארד וחצי טון קפה בשנה.
הכנת קפה
ישנן מספר דרכים להפיק את תמצית הקפה מהפולים הטחונים, ובהתאם להן מספר דרכים להכנת משקאות המבוססים על קפה.
קפה טורקי ("קפה שחור")
ימין|ממוזער|250px|מזיגת "קפה טורקי" באבו גוש
הדרך הבסיסית והעתיקה ביותר להכנת קפה, שמקורה במזרח התיכון. שיטה זו מבוססת על כתישה ידנית של הפולים באמצעות מכתש ועלי, ובישול האבקה המתקבלת בצורה מבוקרת בקנקן קפה הנקרא ג'זווה. הבעיה בשיטה זו היא שהשמנים האתריים נוטים להתנדף בעת הבישול ולכן נדרשים כלים מיוחדים ומידה רבה של מיומנות לביצוע נכון של התהליך. עם זאת, הכנת משקה קפה בצורה זו ממצה מהאבקה את המידה הרבה ביותר של השמנים האתריים וכך מתקבל המשקה בעל הטעם והארומה החזקים ביותר. באופן מסורתי, בתום שתיית קפה טורקי, הופך השותה את הכוס על הצלוחית כדי שהיא תתקרר, ולאחר מכאן קוראת המארחת את עתידו של השותה בשאריות הקפה שלא נמס והצטבר בתחתית הכוס.
קפה תימני / קפה לבן
משקה קפה שמקורו בתימן. לקפה זה יש צבע בהיר יחסית מפאת זמן קלייה קצר במיוחד. טעמו וריחו של הקפה התימני הם חלשים יחסית מכיוון שנהוג להוסיף לו זרעי תירס או חיטה קלויים וטחונים, או שילוב של שניהם, וכן להוסיף תערובת תבלינים הנקראת חוויאג' המוסיפה חריפות לקפה. את הפולים טוחנים בצורה דקה מאוד ושותים בדומה לקפה בוץ – כפית אבקת קפה חלוטה במים רותחים.
קפה מרוקאי
במרוקו נהוג להכין קפה שחור ולהוסיף מעט חלב.
קפה לובי
בקרב תושבי לוב כמו גם בקרב היהודים יוצאי לוב, נהוגה הכנת קפה בבישול איטי הכולל תרכובת מסורתית מקומית, ושם דגש על תוספת של מספר צמחים ובפרט זה העטרה. ועל כן לפעמים מכונה קפה זה על שם צמח זה "קפה עטרה".
בקרב קהילת יהודי לוב נהוג לחמם לצד החמין הנאכל בשבת קנקן של קפה זה. אבל שלא כרבים המוסלמים המקומיים בלוב הנימנעים ממשקאות חריפים, נפוץ בקרב היהודים בהשראה הקפה קורטו הנהוג באיטליה להוסיף לקפה גם ערק.
קפה "בוץ"
דרך פשוטה יותר להכין משקה קפה היא לחלוט את הפולים הטחונים במים, בטמפרטורה של מעל 90 מעלות צלזיוס. שיטה זו מבוססת על תהליך של דיפוזיה. השמנים האתריים מפעפעים מתוך הקפה אל תוך המים, ובסופו של דבר האבקה, שנעשית כבדה יותר, שוקעת לתחתית הכלי. יתרונה של שיטה זו הוא שהיא אינה דורשת כלים מיוחדים; ניתן לבצע את החליטה ישירות בכוס שממנה שותים. עם זאת, התוצאה המתקבלת פחות ארומטית מאשר על ידי בישול מיומן של האבקה.
קפה פילטר / פרנץ' פרס / פלנג'ר
בעזרת מכשיר המורכב מכוס זכוכית ופילטר מתכתי הניתן לדחיסה מהמפתח ועד לתחתית הכוס ניתן לחלוט קפה. שמים מנה אחת של קפה טחון וחולטים ב-250 מ"ל של מים רותחים. לאחר שתי דקות של חליטה מרכיבים את הפילטר ודוחסים עד שהפילטר מפריד בין אבקת הקפה הטחון לקפה החלוט ואז מוזגים לכוס ושותים.
קפה פרקולטור
קפה פרקולטור היא שיטה משוכללת יותר לביצוע הדיפוזיה, המונעת את היווצרות משקע ה"בוץ", נעשית על ידי הנחת האבקה בכלי מיוחד שתחתיתו היא מעין פילטר (מסנן) עשוי נייר. מניחים את הכלי על הכוס ומוזגים את המים החמים לתוכו, והטיפות של המים החמים עם השמנים האתריים שפעפעו לתוכם מטפטפים לתוך הכוס, כאשר המשקע נשאר בפילטר. הוכח כי שימוש בפילטר נייר מונע נוכחות של קפסטול שהוא חומר שמעלה את הסיכוי להתקפי לב בעיקר אצל נשים.
אספרסו
הדרך המודרנית והמשוכללת ביותר להכנת קפה היא שימוש במכונת האספרסו. למעשה, מדובר בשני תהליכים שונים במקצת המפיקים תוצאה דומה. בשיטה המקובלת יותר שהומצאה בצרפת בשנת 1922, מזרימים קיטור בלחץ גבוה (כ-9 אטמוספירות), דרך קפה טחון ודחוס. את האבקה מניחים בתוך מסננת המותאמת למנה אחת של אספרסו (כ-7 גרם) או לשתי מנות. הקיטור מתעבה על האבקה ובתוך כך מתקרר מ-100 לכ-90 מעלות וממצה מהאבקה את השמנים האתריים. לעומת זאת במכונת האספרסו שהומצאה על ידי אקילה גאג'ה האיטלקי (שרשם פטנט עליה בשנת 1938), הקיטור מעובה באמצעות בוכנת לחץ לפני המגע עם הקפה. בשתי השיטות התוצאה היא תמצית חזקה וארומטית, המכוסה בשכבת קצף המכונה "קרמה".
את התמצית ניתן לשתות ישירות, או להשתמש בה כבסיס להכנת משקאות קפה אחרים, כמו קפוצ'ינו ולאטה.
מקינטה
אפשרות נוספת להכנת קפה היא "מקינטה". במקינטה חולטים משקה הנקרא "מוקה", על-שם עיר הנמל מוח'א שבדרום מערב תימן ממנה יצאו בעבר משלוחי הקפה בדרך הים (באירופה שמה השתבש למוקה).
מקינטה היא קומקום המחולק לשלושה חלקים:
החלק התחתון הוא מכל לחץ, אליו מכניסים כמות מדודה של מים קרים (בצידו מצוי תמיד שסתום חרום לשחרור לחץ ולמניעת פיצוץ במקרה של סתימה).
החלק האמצעי הוא דמוי משפך, שבבסיסו מסננת, עליה שמים את הקפה. הקפה צריך להיות טחון טחינה גסה יותר מלאספרסו, אך דקה יותר מלפילטר. חשוב מאוד שלא לדחוס את הקפה שבמסנן.
החלק העליון הוא המכל אליו נשפך הקפה המוכן, ובמרכזו צינור המגיע אל רום הכלי ותחתיתו פתוחה אל פילטר הקפה (אל החלק האמצעי).
את המקינטה שופתים על הגז. המים מתחממים והלחץ במכל התחתון עולה. המים במקינטה רותחים בטמפרטורה גבוהה ממאה מעלות, דבר שיכול להתקיים בשל היותם כלואים בתא לחץ (בחלק התחתון). כאשר לחץ האדים מספיק חזק כדי לחדור את שכבת הקפה שעל הפילטר (בחלק האמצעי) יעלו המים כאדים בלחץ, כלומר כקיטור בטמפרטורה גבוהה במיוחד ובכך נוצרת חליטה יעילה של השמנים האתריים של הקפה, ומתקבל משקה ארומטי במיוחד.
במקינטות מסוימות (למשל – בריקה) יש משקולת קטנה מעל הצינורית שמעבירה את הקפה לחלקו העליון, וכתוצאה מכך יש צורך בלחץ גדול יותר של הקיטור, והמשקה המתקבל הוא איכותי יותר.
קפה נמס
שמאל|ממוזער|250px|צורת פעולת קנקן הוואקום
שמאל|ממוזער|250px|צורת מזיגת הקפה החלוט בוואקום
קפה נמס הוא משקה קפה המוכן מערבוב של אבקה עם מים או חלב, קפה נמס ידוע גם בשם "נס קפה", שנגזר משם המותג "נסקפה" של חברת נסטלה. הקפה הנמס הומצא בשנת 1901 בשיקגו. האבקה מיוצרת מפולי קפה קלויים. הללו נגרסים או נטחנים עד דק ואחר כך עוברים תהליך של מיצוי וצמצום. מכיוון שיטת החליטה בה ממוצה הקפה עד תום. בעזרת לחץ נמוך וטמפרטורה גבוהה, מתאדים המים בחלקם ונותר נוזל קפה בריכוז גבוה. מכאן עשוי הנוזל לעבור אחד משני תהליכים שונים:
ייבוש בריסוס – הנוזל מרוסס לתוך מגדלי ייבוש ויוצר חלקיקים בגודל של 0.3 מ"מ.
ייבוש בהקפאה – הנוזל מוקפא לגבישים המיובשים בתוך ואקום. שיטה זו יוצרת קפה נמס איכותי יותר מזו המתקבלת בשיטת הריסוס, אך היא איטית ויקרה יותר.
קפה ואקום
קנקן קפה ואקום הומצא בגרמניה בשנת 1930 על ידי לואף מברלין. שיטה זו נקראת גם קפה סיפון. בשיטה זו שמים גרגירי קפה טחון בחלק העליון, מים בחלק התחתון ושמים בחימום. המים שמתאדים יוצרים לחץ רב ודוחפים את שאריות המים דרך צינורית אל החלק העליון. לאחר הקירור נוצר ואקום ששואב את הקפה החלוט חזרה אל החלק התחתון. לאחר מכן מפרקים את החלק העליון, וניתן למזוג את הקפה שיש לו טעם חלק ורך.
קפה גישר
גישר הוא משקה המיוצר מבישול וחליטת קליפות פולי הקפה, ובתוספת סוכר ולעיתים גם חוויאג' לקפה. טעמו שונה לחלוטין מטעם הקפה ודומה לתה שחור אך בעל ארומה מיוחדת המזכירה את טעם פרי הקפה. המשקה מקובל בעיקר בתימן, אך גם בחצי האי ערב לשם נדד עם הבדואים. לסובלים מבריחת סידן מומלץ שלא להפריז בו, מפני שיש לו תכונה של ספיחת סידן.
אירו-פרס
בשיטה זו משתמשים בבוכנה ידנית על מנת להעביר מים בלחץ דרך מסנן הקפה.
דריפ קופי
בשיטה זו מערים מים על קפה במסננות מסוגים שונים. כמות הקפה והמים וכן רמת הטחינה שלו נקבעים לפי מתכונים והעדפת החולט.
מילון מונחים לקפה
משקאות קפה מפורסמים
150px|שמאל|ממוזער|אספרסו רומנו
150px|שמאל|ממוזער|אפוגטו
150px|שמאל|ממוזער|גאלאו
150px|שמאל|ממוזער|מוקה
150px|שמאל|ממוזער|מקיאטו
150px|שמאל|ממוזער|קורטדו
150px|שמאל|ממוזער|קפה אירי
150px|שמאל|ממוזער|קפה בומבון
150px|שמאל|ממוזער|קפוצ'ינו
אספרסו רגיל (Solo) – כ-7 גרם קפה טחון שנחלט ב-30 מ"ל מים.
אספרסו קצר (Ristretto) – כ-7 גרם קפה טחון שנחלט ב-22 מ"ל מים (חזק).
אספרסו ארוך (Lungo) – כ-7 גרם קפה טחון שנחלט ב-90 מ"ל מים (פחות חזק).
אספרסו כפול (Doppio) – כ-14 גרם קפה טחון שנחלט ב-60 מ"ל מים.
אספרסו רומנו – 30 מ"ל אספרסו בתוספת פרוסת לימון בצד.
מקיאטו – 30 מ"ל אספרסו עם נגיעת קצף חלב (פירוש המילה מקיאה באיטלקית ("Macchia") הוא כתם, ומקיאטו – מוכתם).
אמריקנו (נקרא גם לונג בלאק) 60 מ"ל אספרסו ו-120 מ"ל מים רותחים.
אפוגטו (Affogato) – כף גלידת וניל ועליה נשפך 60 מ"ל אספרסו.
גאלאו (Galão) – 60 מ"ל אספרסו ו-180 מ"ל קצף חלב.
לאטה – 60 מ"ל אספרסו, 300 מ"ל חלב חם ו-2 מ"ל קצף חלב.
דאבל לאטה – 120 מ"ל אספרסו, 240 מ"ל חלב חם ו-2 מ"ל קצף חלב.
לאטה מקיאטו – 120 מ"ל חלב חם, 60 מ"ל אספרסו ו-60 מ"ל קצף חלב.
קפוצ'ינו (בישראל נקרא גם "קפה הפוך") – 60 מ"ל אספרסו, 60 מ"ל חלב חם ו-60 מ"ל קצף חלב.
לונג בלק (Long Black).
מוקה – 60 מ"ל אספרסו, 60 מ"ל שוקולד ו-30 מ"ל חלב חם.
מזגראן (Mazagran) – 5 גרם סוכר חום, 90 מ"ל קפה צרפתי לחוץ, 45 מ"ל מיץ לימון וקוביות קרח בודדות.
נס על חלב – חלב מוקצף עליו מפוזרת כפית קפה נמס.
קון פנה (Con Panna) – 60 מ"ל אספרסו ו-90 מ"ל קצפת קרמית.
קורטדו או קורטדיטו (Cortado, Cortadito) – 30 מ"ל אספרסו, 30 מ"ל חלב פושר ומעט קצף חלב.
קפה אירי (Irish Coffee) – 5 גרם סוכר חום, 120 מ"ל קפה צרפתי לחוץ, 60 מ"ל ויסקי אירי ו-75 מ"ל קרם עבה.
קפה בומבון (Café Bombón) – 60 מ"ל חלב מרוכז ממותק ו-60 מ"ל אספרסו.
קפה קובני (Café Cubano) – מוקה מוקצף עם סוכר חום, היוצרים יחדיו משקה המזכיר אספרסו.
קפה קון היילו (Café con hielo) – 60 מ"ל אספרסו בתוספת קוביות קרח בודדות.
משקאות קפה קרים
אייס אמריקנו/אספרסו – משקה המיוצר בעזרת אספרסו, מים וקרח. לעיתים המשקה מגיע לאחר ערבול בבלנדר.
אייס קפוצ'ינו – משקה המיוצר בעזרת אספרסו, חלב וקרח. לעיתים המשקה מגיע לאחר ערבול בבלנדר.
גרניטה – משקה קפה, אשר הופך לברד במכונה מיוחדת.
משקאות קפה אלכוהוליים
אייריש קופי: משקה קפה המבוסס על ויסקי אירי, שמנת, קפה וגרידת תפוז.
קפה קורטו: באיטליה, כאשר משלבים אלכוהול עם קפה קוראים למשקה קפה קורטו (באיטלקית Coretto) מלשון תיקון. באיטליה נהוג להכין קפה קורטו עם גראפה.
הוט שוט גליאנו: קוקטייל המוגש בכוס שוט ומורכב מגליאנו, אספרסו וחלב מוקצף. את הקוקטייל מוזגים בשכבות.
רוסי שחור: קוקטייל המוגש בכוס אולד פאשן ומורכב מוודקה וליקר קפה.
רוסי לבן: קוקטייל המוגש בכוס אולד פאשן ומורכב מוודקה, ליקר קפה ושמנת.
קפה ובריאות
שמאל|ממוזער|250px|טחינת קפה בארץ ישראל, 1905
ממוזער|250px|"בית קפה בפלשתינה". בנוויל לויד סינגלי, 1900
ארגון הבריאות העולמי ממליץ לנשים הרות ומניקות להגביל את שתיית הקפה לשלוש עד ארבע כוסות ביום בלבד, וכן לשתות אותו שלא בצמוד לארוחות, כדי לא לפגוע בספיגת ברזל בגוף. הקפאין (מקפה וממוצרים אחרים המכילים אותו) עובר לחלב האם, ועשוי לגרום לתינוק קשיי שינה והיפר-אקטיביות. ההמלצות להגבלה בקפה חלות גם על תקופת ההריון. לקפה עשויות להיות תופעות לוואי לטווח קצר כמו עליה בלחץ הדם, הפרעה בשינה, הגברת חומציות הקיבה, מתן שתן מוגבר ועצירות עקב כך. צריכת מינון גבוה של קפה עשויה לגרום לבעיות קצב בלב, רעד, עצבנות וחרדה, והפרעה במערכת העיכול. צריכה מאוד מוגברת עשויה לגרום להרעלת קפאין.
עם זאת, הקפה בטוח לצריכה במינונים סבירים. במחקרים מסוימים נמצא שצריכת קפה באופן קבוע לא רק שאיננה מזיקה, אלא עשויה להועיל בהקטנת הסיכון לכמה מחלות. הקפה מכיל נוגדי חמצון (אנטי-אוקסידנטים), הפועלים נגד רדיקלים חופשיים. ממחקר משנת 2017 עולה שיש מספיק הסכמה בין מחקרי תצפית כדי לאשר כי אנשים ששותים עד ארבע כוסות קפה ביום סובלים ממחלות פחות בהשוואה לאלו שאינם שותים.
מיצוי הקפאין מפולי קפה והכנת קפה נטול קפאין
בעבר יוצר קפה נטול קפאין מפולי קפה רגילים, שנטחנו והושרו במתילן כלוריד, החשוד כחומר מסרטן. מתחילת שנות ה־90 החל השימוש בדו־תחמוצת הפחמן – CO2 לצורך המיצוי. בלחץ אטמוספירי רגיל יכול דו־תחמוצת הפחמן להמצא כמוצק (קרח יבש) או כגז, ובלחצים גבוהים הוא עשוי להיות גם נוזל.
על ידי סגירה של CO2 בכלי אטום והבאת המערכת ללחץ שהוא פי 73 בערך מהלחץ האטמוספירי ולטמפרטורה של כ־30 מעלות, עובר החומר למצב צבירה הנקרא נוזל סופר־קריטי (Supercritical Fluid). במצב זה החומר מתנהג כגז וממלא את כל נפח המכל, אבל שומר על תכונות של נוזל וניתן להמיס בו חומרים שונים.
כשמזרימים דו־תחמוצת הפחמן במצב צבירה "נוזל סופר־קריטי" למכל של פולי קפה ירוקים (לפני שלב הקלייה בתנור), החומר מתפשט כגז, חודר לתוך הפולים וממיס את הקפאין (שנמס מצוין ב־CO2 נוזלי). על ידי הגדלת הלחץ עובר CO2 למצב צבירה נוזלי וניתן לנקז אותו ולמצות ממנו את הקפאין הנקי לשימוש במשקאות קלים. לאחר התהליך, בלחץ רגיל CO2 הופך לגז ומתנדף מהמוצר ללא עקבות.
איסור שתיית הקפה
בפולי הקפה קיים סם ממריץ בשם קפאין. אף על פי ששתיית הקפה תופסת מקום נכבד בארצות ערב הקפידו חכמי דת מוסלמים לאסור במשך מאות שנים את שתיית הקפה משום שלהגדרתם הוא "חומר משכר".
גם באירופה הייתה שתיית הקפה אסורה בתקופות שונות. היו שהאמינו כי זהו משקה רעיל וכל הלוגם ממנו עתיד למות בייסורים קשים. איסור שתיית קפה בשוודיה נמשך עד שנת 1822. ההתנגדות לקפה לובתה על ידי סוחרי היין והשיכר, שראו בקפה תחרות לפרנסתם.
צ'ארלס השני, מלך בריטניה, אסר בצו, בשנת 1675, את שתיית "משקה הממזרים השחור". המהומה שקמה בעקבות הצו הביאה לביטולו כעבור 11 ימים. גוסטב השלישי, מלך שוודיה, היה בין שליטי אירופה שאסרו על עמם את שתיית הקפה. הוא ערך ניסוי כדי לבדוק את השפעת הקפה: הוא אילץ שני נידונים למוות לשתות משקה יחיד עד מותם, אחד קפה ומשנהו תה. הוא מינה את שני רופאיו הבכירים לעקוב אחר תוצאות הניסוי ולדווח לו מי מבין שני האסירים ימות ראשון. שני הרופאים נפטרו קודם. המלך נרצח בשנת 1792. כעבור שנים רבות מת אחד האסירים. היה זה דווקא האסיר שהושקה תה בלבד. שותה הקפה הגיע לגיל מופלג.
הפילוסוף הצרפתי שארל מונטסקיה, שנודע בהתנגדותו לשלטון מלוכני, טען כי ניסיונות בתי המלוכה השונים לאסור על שתיית הקפה נובעים מהיותו "משקה המעורר את השכל" ומתוך פחד שהוא יגרום לשינוי הסדר החברתי הקיים. "לו אני הייתי המלך", טען מונטסקייה, "הייתי אוסר על המעמדות הנמוכים אפילו לגימת קפה אחת. המשקה הזה מחדד את השכל ועלול לגרום ליצורים נמוכים לגלגל מחשבות מסוכנות נגד השליטים. מוטב ששפלי המעמד ילכו לבתי היין ויסבאו לשוכרה, כדי שמוחם ישתבש, מחשבותיהם לא יהיו צלולות והם יידעו את מקומם הנכון והנחות בסדר הציבור".
המורמונים אוסרים לשתות קפה עד היום.
הקפה בהלכה
ברכת הקפה
פוסקי ההלכה חלוקים בשאלה מהי הברכה שצריך לברך לפני שתיית קפה. יש הסוברים שהמטרה העיקרית של שתיית הקפה היא קבלת טעמיהם וסגולותיהם של הפולים ולכן ברכתו היא "בורא פרי העץ" או "בורא פרי האדמה", כברכתם של פולי קפה. אולם הדעה המקובלת היא שברכת הקפה היא "שהכל נהיה בדברו" כפי שמברכים על מים, מכיוון שהקפה מורכב בעיקר ממים, והפולים טפלים להם.
כמו במשקאות חמים אחרים, הפוסקים נחלקו האם לאחר שתיית קפה יש לברך ברכה אחרונה, מכיוון שחום המשקה לא מאפשר לשתות רביעית ממנו בבת אחת.
קפה של נוכרי
במאה ה-16, בעקבות התפשטות משקה הקפה ממרכז אפריקה צפונה, החלו הפוסקים לדון בשאלת שתיית קפה שנעשה על ידי גוי, ולמעשה לנסות להצדיק את המנהג הנפוץ לשתות קפה שהכנתו נעשתה על ידי גוי, למרות האיסור על בישולי גויים. הראשון לדון בסוגיה היה כנראה הרדב"ז, שחי במצרים, וכעבור למעלה ממאה שנה הדיונים עברו גם לאירופה, עת התפשט הקפה גם שם. הדיון ההלכתי בנידון מתפצל לשני נושאים: שתיית קפה שקלייתו נעשתה על ידי נוכרי, ושתיית קפה שבישולו במים נעשה על ידי גוי.
בנוגע לשתיית קפה שנקלה על ידי גוי, חלק מהמתירים טענו שפולי הקפה אינם עומדים בתנאי התלמוד לאיסור בישולי גויים, מכיוון שהקלייה לא משנה את ברייתם, או מכיוון שהם "לא עולים על שולחן מלכים". לפי דעה אחרת פולי קפה נחשבים ל'קליות' שלא נאסרו בבישולי גויים לדעת הרמב"ם, ויש הסוברים שקליית הפולים אינה נחשבת לבישול כיוון שהיא אינה הופכת אותם לראויים לאכילה בפני עצמם, אלא יש צורך בהמתקה על ידי סוכר וכדומה.
בנוגע לשתיית קפה שבושל במים על ידי גוי, המתירים טענו שמשקה הקפה אינו עומד בתנאי התלמוד לאיסור בישולי גויים כיוון שלא שותים אותו יחד עם לחם, או מפני שאפשר לאכול את פולי הקפה החיים ללא בישול (באמצעות ציפוי בסוכר או חימום בכלי שני, שאינו נחשב לבישול). נימוק נוסף להיתר הוא שאבקת הקפה מתבטלת כלפי המים ולכן האיסור לא חל על המשקה, ויש שהתירו על פי הכלל בהלכות שבת שחימום מאכל לאחר קלייתו אינה נחשבת לבישול. בנוסף, ישנה דעה שאיסור בישולי גויים כלל לא חל על משקאות.
הכנת קפה בשבת
אחת השאלות ההלכתיות שהתעוררו בעקבות תפוצת הקפה היא האם בהכנת קפה בשבת יש איסור משום מלאכת מבשל.
ככלל, איסור בישול בשבת לא חל על מאכל שבושל כבר, כיוון ש"אין בישול אחר בישול". פולי הקפה עברו קלייה לפני שנארזו ולכן, לכאורה, איסור בישול לא חל עליהם. אך מכמה סיבות שאלה זו נתונה למחלוקת:
נחלקו הראשונים האם הכלל הזה נכון גם על מאכל שעבר קלייה או אפייה (ללא נוזלים). לדעת הראבי"ה, רבי מרדכי בן הלל ועוד ראשונים, גם מאכל שנקלה או נאפה פקע ממנו איסור בישול. בעוד לדעת רבי אליעזר ממיץ – רק מאכל שבושל במים אינו יכול להתבשל שוב. לדעת הרבה מהאחרונים, יש להחמיר כשיטה זו. לדעת המחמירים – פולי הקפה אינם נחשבים למבושלים, שכן לא בושלו במים קודם השימוש. אמנם, גם לדעה זו קפה נמס נחשב למבושל, שכן הקפה עבר עיבוד במים רותחים לפני האריזה.
כדי שהכלל "אין בישול אחר בישול" יחול, המאכל חייב להתבשל לפני השבת "כל צרכו". נחלקו הפוסקים האם קליית פולי הקפה עונה על הגדרה זו: יש הסוברים שהואיל וגם לאחר הקלייה פולי הקפה אינם מוכנים לאכילה (או לשתייה) לפני שנחלטו במים, אין הם נחשבים כמבושלים "כל צרכם" ועדיין יחול עליהם איסור בישול ויש הסוברים שהקלייה נחשבת לבישול כל צרכו, משום שיש הצורכים כך את פולי הקפה
גם בנוגע לקפה נמס, שלכל הדעות נחשב כמבושל משום שעבר עיבוד במים רותחים, נחלקו הפוסקים האם מותר להכינו בשבת, משום שבעת הכנתו אבקת הקפה הופכת לנוזל, ונוזל שבושל וקורר אסור להרתיחו שנית.
לכן, לדעת רוב הפוסקים, הכנת קפה שחור בשבת מותרת ב"כלי שלישי" בלבד שבו לא תקף איסור בישול, דהיינו: מהמחם ("כלי ראשון") לערות את המים לכלי נוסף ("כלי שני") וממנו לכוס נוספת – שבה ניתן להכין את הקפה. לדעת פוסקים רבים, הדין כך גם בקפה נמס.
שתיית קפה לפני התפילה
לפי ההלכה, אסור לאכול או לשתות לפני תפילת שחרית משעת עלות השחר, וחכמים סמכו דין זה על איסור לא תאכלו על הדם.
בנוגע לקפה, כתבו כמה פוסקים שמי שנצרך לשתותו כדי שיוכל להתפלל כראוי – יכול לשתותו לפני התפילה. יש שכתבו שלכתחילה אין להוסיף חלב או סוכר לקפה ששותים לפני התפילה, שכן הם אינם נצרכים כמו הקפאין, ורק מי שמתקשה לשתות את הקפה בלעדיהם יכול להוסיפם, ויש פוסקים שכתבו שמותר לכתחילה להוסיף סוכר או חלב לקפה, שאין זו דרך גאווה.
ראו גם
הל
חוויאג' לקפה
תה
מאטה
שוקו ומוקה
פק"ל קפה
תרבות הקפה בישראל
השפעות בריאותיות של קפאין
נטול קפאין
לקריאה נוספת
מיכאל דק, קפה הוא גם השקפת עולם – חמש מאות שנות תרבות קפה, הוצאת כתר, 2003
אלינוער רבין ואילן שנהב, קפה ועוד, הוצאת אופוס, 2010
רוברט ליברלס, יהודים וקפה: מסורת וחדשנות בגרמניה בעת החדשה המוקדמת, מכון ליאו בק והוצאת כרמל, ירושלים, תשע"ו
שחר פינסקר, עם הספל: בתי קפה ותרבות יהודית מודרנית, מאגנס, ירושלים תשפ"ד
קישורים חיצוניים
חאתם מחאמיד וחיים נסים, המחלוקת בסוגיית הקפה בשלהי התקופה הממלוכית ובראשית התקופה העות'מאנית: היבטים הלכתיים והיסטוריים, באתר Academia.edu
ד"ר אורי מלמד, "שְׂחוֹרָה" – כינוי למשקה העשוי מקפה, בגיליון "אַקַדֵּם" 60, באתר האקדמיה ללשון העברית, פברואר 2018
קפה: מי מגדל, מי שותה ומי משלם יותר באתר ה-BBC
Hatim Mahamid and Chaim Nissim, Sufis and Coffee Consumption Religio-Legal and Historical Aspects of a Controversy in the Late Mamluk and Early Ottoman Periods, ResearchGate, May 2019
"Your Ultimate Guide to Different Types of Coffee." C. Herbst. Updated: Mar. 02, 2020
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:משקאות
קטגוריה:משקאות חלב
קטגוריה:תימן: היסטוריה
קטגוריה:אתיופיה: היסטוריה
קטגוריה:מילים וביטויים בערבית
קטגוריה:משקאות הקרויים על שם מקומות | 2024-10-12T19:32:18 |
עליסה בארץ הפלאות | הפניה הרפתקאות אליס בארץ הפלאות | 2024-02-05T14:20:31 |
עליסה בארץ המראה | REDIRECT מבעד למראה ומה אליס מצאה שם | 2006-04-18T10:43:06 |
לואיס קרול | צ'ארלס לוטווידג' דודג'סון (באנגלית: Charles Lutwidge Dodgson; 27 בינואר 1832 – 14 בינואר 1898), המוכר בשם העט לואיס קרול (Lewis Carroll), היה סופר, מתמטיקאי, לוגיקן, צלם, מרצה, ממציא ופילוסוף בריטי.
יצירותיו הידועות ביותר הן הספרים "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" (Alice's Adventures in Wonderland) והמשכו "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם" (Through the Looking-glass, and What Alice Found There), וכן פואמת האיגיון "ציד הסנרק" (The Hunting of the Snark). כמו כן כתב מספר ספרים בנושאי מתמטיקה, חידות מתמטיות ולוגיות, ועוד ספר ילדים בשני חלקים, "סילבי וברונו".
מיומנותו של לואיס קרול במשחקי-מילים, היגיון אבסורדי, לוגיקה, איגיון ופנטסיה ריתקה אליו קוראים צעירים ומבוגרים כאחד, מימיו ועד היום. השפעתו ניכרת לא רק בספרות הילדים, אלא אף על סופרים כג'יימס ג'ויס והספרות במאה ה-20 בכלל.
תולדות חייו
ימין|ממוזער|262x262 פיקסלים|לואיס קרול, 1856
צ'ארלס לוטווידג' דודג'סון נולד בכפר דיירסברי שבמחוז צ'שייר, השלישי במשפחה של 11 ילדים, מתוכם שבע בנות.
אביו היה כומר הכפר, אשר עלה במעמדו בכנסייה עד לדרגת סגן בישוף. האב היה מתמטיקאי מוכשר וגם חובב איגיון, צ'ארלס הצעיר ירש מאביו את חיבתו לנושא. בילדותו היה משעשע את אחיותיו בתיאטרון בובות שבנה, וביצירות שפרסם בעיתונים משפחתיים. בגיל 12 נשלח ללמוד בבית ספר פרטי בריצ'מונד, וב-1845 עבר ללמוד בפנימיה "רגבי" שם היה אומלל למדי.
ב-1851 התחיל ללמוד בקרייסט צ'רץ' קולג' היוקרתי של אוניברסיטת אוקספורד, יומיים לאחר מכן מתה אמו והשאירה משפחה מוכת הלם ויגון. בקולג' למד לימודים קלאסיים ומתמטיקה, והצטיין בלימודיו. ב-1855 הפך למרצה למתמטיקה באוקספורד. התנאי להיות מרצה מן המנין באותה תקופה, היה להפוך לכומר ולא להינשא, וקרול הסכים לתנאים אלה. בגיל 23 התמנה לכומר, ואוקספורד הפכה לביתו.
דודג'סון פרסם חיבורים במתמטיקה ולוגיקה. מומחים כיום אינם מייחסים עניין מיוחד לחיבוריו במתמטיקה, הנחשבים לכתובים ברוח המסורת. לעומת זאת חיבוריו בלוגיקה, כמו "חידה לוגית" ו"לוגיקה סימבולית" וכן פרדוקסים שהציע ופתרונותיהם דוגמת הפרדוקס שהוצג בדיאלוג "מה אמר הצב לאכילס", נחשבים למקוריים ומקדימים את זמנם. הרצאותיו נודעו בשיממונן, הוא לא אהב ללמד, חשב את תלמידיו לטפשים, והם מצידם חשבו אותו למרוחק ומשעמם.
שמאל|ממוזער|216px|אליס לידל כפי שצולמה על ידי לואיס קרול
ממוזער|301x301 פיקסלים|קרול, 1875
היו לו תחביבים רבים, ביניהם תיאטרון וציור. בתיאטרון גילה עניין בדרמה רצינית, וגם ביצירות קלילות יותר כמו קומדיה מוזיקלית ופנטומימה. הוא שלח ציורים למוסף הומוריסטי של "הטיימס", וכאשר אלה נדחו לפרסום, התחיל לעסוק בצילום. הצילום היה אז בראשית התפתחותו, והוא רכש מיומנות והצטיין גם בכך. הוא הרבה לצלם אנשים מפורסמים כמו השחקנית אלן טרי, גבריאל דנטה רוזטי והמשורר אלפרד טניסון. הצילומים זכו להערכה, ואחד מצילומיו אף נשלח לייצג את אנגליה בתערוכה בינלאומית.
דודג'סון סבל מגמגום קל, אבל פגם זה היה נעלם כשהיה בקשר עם ילדות קטנות. הן אהבו להיות בחברתו, והן היו חלק מרכזי בחייו. הוא היה מספר להן סיפורים, מתכתב אתן, ממציא עבורן משחקים ומצלם אותן. צילומי הילדות בבגדים, בתחפושות וגם בעירום, היו נעשים תמיד ברשות הורי הילדות. דודג'סון ניהל יומן על קשריו עם ידידותיו הקטנות. הייתה לו איבה כלפי ילדים ממין זכר, אם כי היו לו מספר קשרים איתם. יש הטוענים שקרול היה פדופיל, אך אין בנמצא כל ראיה, מלבד חיבתו לילדות ולא לילדים וצילומי העירום.
בנוסף לעבודתו האקדמית כתב שירים וסיפורים קצרים. בין השנים 1854 ל-1856 הופיעו יצירותיו בכתבי עת שונים. כתיבתו הייתה מבדחת ולפעמים סאטירית. ב-1856 פרסם לראשונה שיר החתום בשם "לואיס קרול", השם הוא משחק מילים על שמו בתרגום ללטינית ובחזרה לאנגלית.
באותה שנה הגיע ל"כרייסט צ'רץ'" דיקן חדש, הנרי ג'ורג' לידל, עם משפחתו. קרול התיידד עם המשפחה ובמיוחד עם ילדיו של הדיקן, שלוש בנות ובן. הוא הרבה לצלם אותם, והיה משעשע אותם בחידות, סיפורים ומשחקים. הוא נהג לקחת את הילדים לשיט בנהר ובסופו היו עורכים פיקניק.
באחד מימי שיט אלה ב-1862 המציא קרול עבור אליס לידל (בתו האמצעית של הדיקן), גרסה ראשונה של "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות". אליס ביקשה שיכתוב עבורה את הסיפור, והוא הכין עבורה ספרון הכולל איורים משלו בשם "הרפתקאות אליס מתחת לאדמה". חברים שראו את הספר אצל הדיקן, עודדו את קרול לפרסם את הספר. הוא ערך שינויים בסיפור, הצייר ג'ון טניאל הוסיף איורים, ושם הספר שונה ל"הרפתקאות אליס בארץ הפלאות". הספר יצא לאור ב-1865. הוא זכה להצלחה אדירה עוד בחייו של קרול, וזכה למחמאות על כך שאין בו מוסר השכל, בניגוד לספרי הילדים בני תקופתו. הספר עבר בהצלחה את מבחן הזמן, והצליח לשמור על הפופולריות שלו שנים לאחר מכן.
כעבור שנה התחיל לחשוב על ספר המשך, אבל רק כעבור שש שנים פרסם את "הרפתקאות אליס מבעד למראה". ספר זה זכה לפרסום רב אך פחות מזה של קודמו. עם זאת, חוקריו של קרול התעניינו בספר לא פחות, וניכר בו שהוא נכתב בצורה פחות ספונטנית, כך שניתן היה למצוא בו יותר רעיונות פילוסופיים ואחרים. בהמשך פרסם ספרים נוספים לילדים, כגון "ציד הסנרק" ו"סילבי וברונו", אך באלה לא חזר על ההצלחה של "הרפתקאות אליס".
יש הטוענים כי דודג'סון התאהב נואשות באליס הקטנה, שהייתה בת שש שנים בלבד בעת שנפגשו, והחליט לחכות שתגדל כדי לממש את אהבתו אליה. בהגיעה לגיל 18, לאחר 12 שנים תמימות, דחתה אליס את דודג'סון והוא נותר שבור לב.
אחרי ההצלחה המסחררת של "הרפתקאות אליס", התפצלו חייו של המחבר לשתי דמויות. האחת של "לואיס קרול" הסופר המפורסם, שהפך להיות אלטר אגו של צ'ארלס דודג'סון. דודג'סון נשאר באלמוניות יחסית; הוא התנכר לדמות של כותב ספרי אליס, וכשהיה מקבל מכתבים עבור לואיס קרול היה מחזיר אותם לשולח. הוא המשיך ללמד בכרייסט צ'רץ' עד 1881. הוא נודע כטיפוס אקסצנטרי ומתבודד, אשר נסע לחו"ל (לרוסיה) רק פעם אחת בחייו. בסוף ימיו עבר לחיות עם אחיותיו בסארי, ונשאר לגור שם עד מותו מדלקת ריאות ב-1898. בן 65 היה במותו.
ספריו
תקציר גאומטרית המישור האלגבראית (1860)
הרפתקאות אליס מתחת לאדמה (1863. תר' אוריאל אופק בשם הרפתקאות עליסה מתחת לפני האדמה, 1975) — מהדורה מוקדמת של אליס בארץ הפלאות.
הרפתקאות אליס בארץ הפלאות (1865. תר' אריה לייב סמיאטיצקי בשם עליסה בארץ הנפלאות, 1924; יצחק אבנון, 1950; אהרן אמיר בשם עליזה בארץ הפלאות, 1951; בלה ברעם, 1960; ימימה אבידר-טשרנוביץ, 1964; ורה ישראלית, 1966; אריה לרנר, 1970; שולמית לפיד, 1977; אוריאל אופק בשם עליסה בארץ הפלאות, 1985; ש. טנאי, 1982; רינה ליטוין, 1999; עטרה אופק, 2012)
חיבור בסיסי על דטרמיננטים (1867)
מבעד למראה ומה אליס מצאה שם (1872. תר' אהרן אמיר בשם עליזה בארץ המראה ואשר מצאה שם, 1951; אוריאל אופק בשם עליסה בארץ המראה, 1986; רינה ליטוין, 1997) — אליס חוצה את המראה, מגיעה אל החדר הנמצא בעבר השני ומגלה שם עולם הפוך, מבקרת בגן הפרחים החיים, מתמודדת עם כלי שחמט וניצבת לבסוף לפני חידה.
הספר החמישי של אוקלידס מנקודת-מבט אלגבראית (1874)
ציד הסנרק (1876. תר' ניצה בן-ארי בשם ציד הסנרק: מסכת ייסורים בשמונה צירים, 1989; יוני להב בשם מחפשים ת'סנרק, 2000; רבקה קנוהל בשם ציד הכרחש, 2003) — חרוזי איגיון על ציד חיה בדיונית.
אוקלידס ומתחריו המודרניים (1879)
חרוז? וסיבה? (1883) — שירים וחידות בחרוזים.
השלמה לאוקלידס ומתחריו המודרניים (1885)
סיפור סבוך (1885) — מעשייה על התרת עשרה קשרים מתמטיים.
אליס של חדר-הילדים (1889) — עיבוד לגיל הרך של אליס בארץ הפלאות.
סילבי וברונו (1889. תרגם יונתן בר, 2012) — הרפתקה בדיונית בעלת רקע חברתי של שני ילדים בארץ-חוץ ובממלכת הפיות.
אליס לחדר הפעוטות (1890)
סילבי וברונו: סוף דבר (1893. תר' יונתן בר, 2012. בעברית ראה אור בכרך אחד לצד סילבי וברונו)
חידה לוגית (1894)
לוגיקה סימבולית (1894)
מה אמר הצב לאכילס (1895) — דיאלוג הומוריסטי העוסק בבעיה ביסודות הלוגיקה.
חדשנות ורומנסה (1925) — סיפור בלתי-גמור.
חרוזים מקובצים (1932)
מכתבי לואיס קרול לידידיו הילדים (1933)
יומן מסע ברוסיה ב-1867 (1935)
לואיס קרול, צלם (1950) — אלבום תצלומים מעשה ידיו.
יומני לואיס קרול (1954)
ספר ההבלים (1956) — שירים היתוליים ומכתבים לילדים.
לואיס קרול הבלתי-ידוע (1961) — יצירות מעזבונו.
מטריית הרקטור ומישמש (1971)
לקריאה נוספת
ערך על קרול ויצירתו, לקסיקון אופק לספרות ילדים, עמ' 573 ואילך. כרך ב', זמורה ביתן 1985.
מיכל קירזנר אפלבוים, לואיס קרול ואליס - מסע בארץ הפלאות, הוצאת מפה, 2007.
על הדברים החשובים באמת - זכרונות חלומות וזהות: לואיס ואליס - מסע בעקבות המשמעות,עמ' 115–220, חיים שפירא, כנרת זמורה ביתן, 2009
קישורים חיצוניים
על ספרו של קרול ועל יצירתו, בספרה של מיכל קירזנר-אפלבוים, באתר "טקסט"
אתר המוקדש לחייו ויצירתו של לואיס קרול
מכתביו של לואיס קרול בפרויקט גוטנברג
תרגומים לעברית
ציטוטים של לואיס קרול, באתר "בין המירכאות"
"סוס הים והנגר" מאת לואיס קרול בתרגום דוד קיטרון ואמיר אור
זיוה שמיר, "בר-ירבוע" (Jabberwocky), ליטרטורה, 27 באוגוסט 2006
*
קטגוריה:בוגרי כרייסט צ'רץ' (אוקספורד)
קטגוריה:חידונאים
קטגוריה:חלוצי הצילום
קטגוריה:יוצרי איגיון
קטגוריה:כותבי יומן
קטגוריה:לוגיקנים בריטים
קטגוריה:מתמטיקאים אנגלים
קטגוריה:מתמטיקאים בריטים
קטגוריה:מתמטיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:סגל אוניברסיטת אוקספורד
קטגוריה:סופרי ילדים ונוער בריטים
קטגוריה:סופרים אנגלים
קטגוריה:סופרים בריטים הידועים בשם עט
קטגוריה:סופרים בריטים
קטגוריה:צלמים בריטים
קטגוריה:אנגליקנים
קטגוריה:צלמי דיוקן
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1832
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1898 | 2024-07-28T14:41:30 |
Atom Heart Mother | Atom Heart Mother (בעברית: אמא לב אטוֹם) הוא אלבום רוק מתקדם משנת 1970 מאת להקת פינק פלויד. אלבום זה הוא אלבום האולפן החמישי של להקת פינק פלויד. האלבום אשר הוקלט באולפני אבי רוד שבלונדון, הגיע למקום הראשון במצעד הבריטי ולמקום ה-55 במצעד האמריקאי. תקליטור של האלבום, שהוקלט מהסלילים המקוריים (Remastered), יצא לאור ב-1994.
הקלטה
פינק פלויד החלו לעבוד על האלבום לאחר שסיימו את תרומתם לפסקול של הסרט נקודת זבריצקי ברומא. הם חזרו ללונדון בתחילת 1970 לחזרות. מספר מפגשים מחוץ לרומא שימשו להרכבת חומר חדש במהלך החזרות, אם כי חלק מאלו, כגון "The Violent Sequence", שיהפוך מאוחר יותר ל"Us and Them", לא שומשו במשך זמן מה.
שם ועטיפת האלבום
שמו של האלבום ניתן לו במקרה. לפני שהתארחו בתוכנית רדיו ב-BBC, נשאלו חברי הלהקה על ידי מפיק התוכנית לפשר שמו של האלבום החדש. המוזיקאי והמלחין הבריטי רון גיסין, אשר השתתף בהפקת האלבום, הציע ללהקה לעיין בעותק של עיתון לונדוני ולחפש בו השראה. בסופו של דבר נגזר שם האלבום מכותרת של כתבה שרוג'ר ווטרס מצא באותו עיתון על אישה בהיריון וקוצב לב הפועל בכוח גרעיני.
תמונת הטבע של עטיפת האלבום המקורית, המציגה פרה העומדת בשדה מרעה ללא כל כיתוב נלווה על העטיפה - לא של שם האלבום או אפילו שמה של הלהקה המבצעת - אינה מסגירה את תוכן המוזיקה הפרוגרסיבית שבו. יש המשערים כי התמונה רומזת לנושא האימהות מההיבט הטבעי שבו באמצעות התייחסות לפרה ולחלב, וכי באופן זה תמונת האלבום כמו גם המוזיקה מרמזים לשאלת הקשר בין מהות לאימהות.
מקורות והשפעה
שתי הרצועות הארוכות ביותר באלבום הן התפתחות מוזיקלית מהיצירות האינסטרומנטליות הקודמות של פינק פלויד, שהעיקרית שבהן A Saucerful of Secrets; הראשונה (הוא גם רצועת הנושא של האלבום) מחולקת לשישה חלקים וחלקים ממנה מלווים בתזמורת שלמה. השנייה היא אינסטרומנטליות ב-3 חלקים, כאשר שיחה משמשת כמפרידה בין החלקים. הרכב שירי האלבום, דומה לזה של Ummagumma וכמו האלבום הזה, כל חבר להקה כותב בעצמו שיר למעט הקטע הראשון.
רשימת רצועות
ב-Atom Heart Mother ישנן 5 רצועות, שתיים ארוכות יחסית ו-3 קצרות יחסית. בתקליט הויניל, הרצועה הראשונה תפסה צד שלם בתקליט בגלל אורכה.
צד א'
Atom Heart Mother Suite (23:39)
Atom Heart Mother, היא סוויטה בת 6 חלקים, הולחן על ידי כל חברי הלהקה ורון גיסין. בתקליט הויניל המקורי, היצירה תפסה את כל הצד הראשון בשל אורכה. זוהי אחת מהיצירות הלא פרודות של פינק פלויד. זוהי גם אחת היצירות הארוכות ביותר של הלהקה יחד עם Echoes מ-Meddle, ו-Shine On You Crazy Diamond מ-Wish You Were Here. פינק פלויד ביצעה יצירה זו מ-1970–1972. בהופעות של 1970–1971, היו כמה קטעים של כלי נשיפה.
Father's Shout (0:00.00 - 5:25.66)
חלק זה מתחיל בפייד אין עם תזמורת כלי נשיפה הכוללת כלים כמו חצוצרה, טרומבון, טובה ועוד. התזמורת מתחזקת בהדרגה ומגיעה למנגינת הנושא של היצירה, בה מעורבים תזמורת כלי הנשיפה, והלהקה עצמה.
Breast Milky (5:25.66 - 10:12.33)
חלק זה מתחיל עם קלידים ומקהלה, אשר מנגנים בצורה מינימלית ביותר. מעט אחר כך נכנס הבס. המקהלה הופכת אט אט ליצור יותר ויותר דיסוננסים בשירתם. אז נכנסים קולות של גברים למקהלה, ומעט אחר כך נכנסים התופים והופכים את החלק ביצירה ממינימלי לפתוח יותר.
Mother Fore (10:12.33 - 15:32.08)
חלק זה מתחיל עם גיטרה בס, כינור ואורגן חשמלי שקטים בלבד. מעט אחר כך נכנסים תופים ואז מפסיק הכינור. הגיטרה נכנסת בשלב זה באופן רגוע, ולאט לאט היא הופכת רועמת יותר עם כניסת כלי הנשיפה. חלק זה מתחיל עם אורגן מיד כאשר המקהלה מפסיקה לשיר. אז הבס מבצע ליין בסריגים הגבוהים, והתופים שומרים על קצב רוק קבוע.
Funky Dung (15:32.08 - 17:43.29)
חלק זה מתחיל בצלילי אורגן חשמלי. האורגן חוזר על שני אקורדים, והגיטרה מתחילה סולו בסולם פנטטוני אשר נותן את האופי הבלוזי לחלק זה של היצירה. בשלב זה נכנס סינטיסייזר שמחקה כינורות, והקטע עובר למתכונת אחרת. הגיטרה נעלמת וקצב התופים משתנה, ואיתו גם ליין הבס, אך שומרים על אותה הרמוניה. בקטע זה נכנס פסנתר ואיתו קולות ששרים הברות ללא כל משמעות. ואז הקטע משתנה יותר ויותר ונכנס לתוך מנגינת הנושא של היצירה, אך במקום שמנגינת הנושא תוביל ל-Breast Milky, היא מובילה לקטע חדש.
Mind Your Throats, Please (17:43.29 - 19:49.69)
החלק מורכב משני קטעים. הראשון מאוד פסיכדלי ואוונגרדי הוא כולל אורגן חשמלי עם קולות חליל, קולות אלקטרוניים, דיבורים, שירה מוזרה ללא מילים ולבסוף נשמע קול של רכבת שמסיים את הקטע בדרמטיות. פתיחת הקטע השני היא קטע פסיכדלי ללא כלי נגינה אמיתיים, אלא רק עם אפקטים אלקטרוניים. אך בכל זאת ניתן להרגיש את התבנית עליה חוזר כל חלק ביצירה- מינימליות מועברת בהדרגה על פתיחות שמתנפצת לחלק חדש. רק שחלק זה מתנפץ אל תוך ההתחלה של Father's Shout עם חיבור של חלקים מסוימים מהיצירה, וגם של צלילים ומקצבים שלא נשמעו ביצירה.
החיבור הזה תורם לדרמטיות של הכניסה למנגינת הנושא אך את מנגינת הנושא הם משנים בחלק זה ושומרים רק על ההרמוניה שלה. החלק ביצירה נגמר כאשר מנגינת הנושא נגמרת.
Remergence (19:49.69 - 23:43.00)
הרצועה מתחילה בדיוק כמו Breast Milky, רק שתפקיד הגיטרה משתנה. תפקיד הגיטרה של חלק זה הוא בעל שני קולות. ההתפתחות של חלק זה שונה מזאת של Breast Milky.
כאשר מגיעה מנגינת הנושא שומעים לא רק שתפקידי כלי הנשיפה שוב השתנו, אלא שגם נכנסה מקהלה. ואחרי מנגינת הנושא היצירה נגמרת בדרמטיות הראויה ליצירה מורכבת זו.
צד ב'
If (אם) (4:30)
נכתב על ידי רוג'ר ווטרס שגם ביצע את השירה המובילה. שיר זה מדבר על ניתוח עצמי. כמו השיר Grantchester Meadows שיצא באלבום קודם, if הוא בעל אווירה פסטורלית וגם סגנון פולק קל. יש מעריצים שאומרים ששיר זה נכתב לסיד בארט, בהשראת רגשות האשמה של שאר חברי הלהקה, שפיטרו אותו מהלהקה בשל הידרדרות במצבו הנפשי. השיר בוצע לראשונה בסשן של ג'ון פיל, ב-16 ביולי 1970 ב-BBC.
את השיר ביצעו: רוג'ר ווטרס - שירה, גיטרה אקוסטית, גיטרת בס, דייוויד גילמור - גיטרת סלייד, גיטרה חשמלית, ריצ'רד רייט - פסנתר, אורגן חשמלי, ניק מייסון - תופים.
Summer '68 (קיץ 68) (5:28)
שיר מלודי עם נגיעות של רוק מתקדם. השיר נכתב על ידי ריצ'רד רייט שהיה גם הזמר המוביל בשיר. השיר מדבר על בילוי מיני מזדמן של לילה אחד עם צעירה ועל הרצון מצד אחד לחזור לחיי השגרה ומצד שני לדעת מה אותה צעירה מרגישה. השיר מכיל מילים (לא אינסטרומנטלי).
את השיר ביצעו: ריצ'רד רייט - שירה, פסנתר, אורגן חשמלי, רוג'ר ווטרס - גיטרת בס, דייוויד גילמור - גיטרה אקוסטית, קולות וניק מייסון - תופים. את השיר לוותה התזמורת של אולפני אבי רוד בכלי נשיפה.
Fat Old Sun (שמש גדולה ושמנה) (5:23)
השיר נכתב על ידי דייוויד גילמור ובוצע בהופעות לפני ואחרי שהאלבום יצא לאור, לפעמים השיר בהופעה היה נמשך 14 דקות. השיר בוצע בהופעות של הלהקה מ-1970–1971. השיר בהופעות הפך מבלדת פולק, לג'אם עם סולו גיטרה בסגנון בלוז השיר מאוחר יותר בוצע בהופעות לקידום האלבום של גילמור On An Island. השיר בוצע גם ברויאל אלברט הול שהביצוע, מופיע ב-DVD שנקרא, Remember That Night. השיר גם בוצע באלבום ההופעה, Live in Gdańsk. השיר היה אמור להיכלל באלבום האוסף של הלהקה, Echoes: The Best of Pink Floyd אך רעיון זה לא יצא לפועל. זהו אחד השירים של הלהקה שיש לו אווירה פסטורלית שנמצאת בבלדת פולק. השיר באולפן בוצע על ידי גילמור שלקח תפקידים על רוב כללי הנגינה וריצ'רד רייט על הקלידים.
את השיר ביצעו: דייוויד גילמור - שירה, גיטרה אקוסטית, גיטרה חשמלית, גיטרת בס, תופים, ריצ'רד רייט - קלידים
Alan's Psychedelic Breakfast (13:00)
Rise and Shine
Sunny Side Up
Morning Glory
מבצעים
רוג'ר ווטרס - שירה וגיטרה בס
דייוויד גילמור - שירה, גיטרה אקוסטית וגיטרה חשמלית / (בס ותופים בשיר Fat Old Sun)
ריצ'רד רייט - שירה ב-"Summer 68", פסנתר וקלידים
ניק מייסון - תופים
מקהלת ג'ון אלדיס - שירה
בעלי תפקידים אחרים:
אלן פרסונס ופיטר בוון - הפקה מוזיקלית והנדסת קול
רון גיסין - תזמור, ניצוח ועזרה בקומפוזיציית יצירת הנושא.
ביקורת וקבלת האלבום
האלבום זכה להצלחה בבריטניה עם יציאתו והגיע למקום הראשון במצעד. נראה שגם חברי הלהקה היו מרוצים ממנו ומרצועת הנושא שלו. במסע ההופעות שלהם בתחילת שנות ה-70 הם הופיעו עם תזמורת כלי נשיפה נרחבת כדי לתמוך בביצוע מלא של רצועת הנושא. עלות הרצת מסע ההופעות עם תזמורת כלי הנשיפה הייתה גבוהה מאוד וכמעט שגרמה להתמוטטות כלכלית של הלהקה. בניגוד לשביעות הרצון עם יציאתו, בשנות ה-80 וה-90 נהגו חברי הלהקה לזלזל במיוחד באלבום זה. בנושא זה בולטים הציטוטים של ווטרס וגילמור:
קישורים חיצוניים
מילות השירים וטריוויה
קטגוריה:אלבומי 1970
קטגוריה:אלבומי פינק פלויד
קטגוריה:אלבומים באנגלית
קטגוריה:אלבומים שהגיעו למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי
קטגוריה:אלבומי חברת EMI רקורדס | 2024-09-21T07:50:02 |
שדי תרומות | שְׂדֵי תְּרוּמוֹת הוא מושב עובדים בעמק בית שאן השייך למועצה אזורית עמק המעיינות.
היסטוריה
תחילת דרכם של שלושת מושבי ביכורה: רוויה, שדי תרומות, ורחוב, בתחילת 1950 עת החליט אברהם הרצפלד על הקמת יישוב בסמריה. הקיבוצים הדתיים בקשו מארגון ההתיישבות של הפועל המזרחי לארגן גרעין שיתיישב במקום כדי לשמור על האופי הדתי של האזור. בספטמבר 1951, הוקמה נקודת יישוב זמנית במקום על אדמת היישוב הערבי הנטוש אלסאמיריה. נקודה זאת הייתה למושב רחוב.
המושב שדי תרומות הוקם באביב 1952 כפרוונה ג', היישוב השני באזור, על ידי יהודים שעלו מעיראק ומכורדיסטן במסגרת תנועת "הפועל המזרחי". מקור שמו בקינת דוד לשאול ויהונתן שנפלו בעת מלחמתם בפלשתים. היישוב ממוקם למרגלות הרי הגלבוע, שם נפלו שאול המלך ובניו: .
אנשי היישוב עסקו בראשית דרכם בעבודת קרקע וגידול צאן ובקר. כיום חלקם עוסקים בחקלאות מודרנית המבוססת על חממות, עבודות עפר, קבלנות כבישים, צימרים ועוד.
במרכז היישוב עובר כביש 90, כביש מרכזי המקשר בין ירושלים לצפון דרך בקעת הירדן.
ב-19 ביוני 2003 אירע ביישוב הפיגוע בשדי תרומות ובו נרצח אבנר מרדכי מתושבי היישוב. על שמו נקראה המכולת.
בשנת 2012 מונה כרב המושב הרב לביא שמעון, בוגר ישיבת שעלבים.
כביש 90
במרכז היישוב עובר כביש 90, כביש מרכזי המקשר בין ירושלים לצפון דרך בקעת הירדן. הכביש מהווה מטרד רעש ובטיחות ואף גבה קרבנות לאורך השנים.
תושבי המושב מנהלים כיום מאבק לצורך הזזת הכביש אל מחוץ לתחום המושב.
ממוזער|מבט מן האוויר (ויקיאוויר)
קישורים חיצוניים
שדי תרומות במרכז המידע להתיישבות בגליל
שדי תרומות באתר הרשות לפיתוח הגליל
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1951
קטגוריה:מושבים
קטגוריה:עמק בית שאן
קטגוריה:קבוצת ביכורה
קטגוריה:כביש 90 | 2024-04-10T08:51:06 |
לגיון הכבוד | המסדר הלאומי של לגיון הכבוד (בצרפתית: Ordre national de la Légion d'honneur) או לגיון הכבוד הוא עיטור מסדר הכבוד החשוב ביותר בצרפת. הוא מוענק הן לאזרחי צרפת והן לזרים. המסדר נוסד ב-19 במאי 1802 על ידי הקיסר נפוליאון כהוקרה לשירות צבאי וכתגמול לתרומה אזרחית יוצאת מגדר הרגיל.
סמלו של המסדר הוא כוכב מחומש ופניו מצופים אמייל לבן. על צדו האחד מופיע סמלה של צרפת ועל הצד האחר שני דגלים. הכוכב מורכב על גבי זר ותלוי בסרט אדום. בעל האות עונד אותו על צדו השמאלי של חזהו. לאות חמש דרגות (מהדרגה הנמוכה לגבוהה): אביר, קצין, מפקד, קצין גבוה, הצלב הגדול.
דרגות העיטורים
100pxצלב גדול
100pxקצין גבוה
100pxמפקד
100pxקצין
100pxאביר
ישראלים זוכי עיטור לגיון הכבוד
רמטכ"ל צה"ל משה דיין, עוטר באות לגיון הכבוד בדרגת מפקד בזמן ביקורו בצרפת באוגוסט 1954 ובדרגת קצין גבוה בזמן ביקורו בצרפת ב-1 במאי 1957.
מפקד חיל האוויר הישראלי, דן טולקובסקי, עוטר באות לגיון הכבוד בדרגת מפקד על ידי שגריר צרפת בישראל, פייר ז'ילבר, ב-24 בנובמבר 1958.
250px|שמאל|ממוזער|מפקד חיל האוויר, דן טולקובסקי, מעוטר באות לגיון הכבוד בדרגת מפקד על ידי שגריר צרפת בישראל פייר ז'ילבר
נתן אנדריי שוראקי עוטר באות לגיון הכבוד שלוש פעמים על פעילותו הספרותית: בשנת 1964 הוא עוטר באות לגיון הכבוד בדרגת אביר על ידי נשיא צרפת, שארל דה גול ושר התרבות הצרפתי, אנדרה מאלרו, בשנת 1984 הוא עוטר באות לגיון הכבוד בדרגת קצין על ידי נשיא הסנאט, אלן פוהר, ובשנת 1994 הוא עוטר באות לגיון הכבוד בדרגת מפקד על ידי נשיא צרפת פרנסואה מיטראן.
מייסד לשכת המסחר ישראל-צרפת יצחק רוקח.
1955: נחום סלושץ (דרגת אביר) ונתן בר-זכאי (דרגת אביר).
1959: אבא חושי (דרגת אביר), יעקב דורי (דרגת אביר), נספח צה"ל בצרפת עמנואל נשרי (דרגת קצין), דוד הכהן (דרגת קצין) וראש המחלקה לצרפתית באוניברסיטה העברית פרופ' אברהם דאף (דרגת קצין).
1960: אברהם אלמליח (דרגת קצין), ציר ישראל בצרפת מרדכי שניאורסון ומנהל מחלקת שביתת הנשק במשרד החוץ ד"ר אברהם בירן (דרגת קצין).
1964: אשר בן נתן (דרגת קצין), צבי יחיאלי - הנהלת צים (דרגת אביר)
1965: מנחם סבידור מנכ"ל רכבת ישראל, שארלי אטאלי מהנדס בתעשייה האווירית.
1966: בנימין אמירה (דרגת אביר), הוגו ואלישבע בויקו, ד"ר שאול לוין (דרגת אביר) - מנהל אגף החינוך בעיריית תל אביב-יפו על חלקו בחתימת הסכם התרבות בין המדינות בתקופת היותו יועץ לענייני תרבות בשגרירות בצרפת ועל פעילותו בתל אביב להקמת תיכון כל ישראל חברים ופתיחת המחלקה לצרפתית באוניברסיטת תל אביב.
1967: שמואל צ'ציק-ספיר - נציג התעשייה האווירית בצרפת (דרגת אביר), המחנך משה אדרי (דרגת קצין)
1979: שלמה פרידריך, איש ציבור ודיפלומט ישראלי
1984: ישעיהו בן-פורת
1998: ליה ון ליר דרגת אביר, ב-2013 דרגת קצין
2011: ד"ר אריאל לויטה, סמי סגול, מיכאל סלע (מפקד)
2013: עוזי ארד דרגת קצין, צבי קפלן, אלפרד אקירוב דרגת אביר
בין הזוכים הנוספים: חנה אורלוף (דרגת אביר, 1925), מיכאל פולק (1932), הרב אברהם דויטש (דרגת קצין), רות קליגר-עליאב (1947), מאנה כץ (1951), שמואל סירקין - הנספח הצבאי בצרפת (דרגת קצין, 1955), שמעון פרס (פעמיים, לראשונה ב-1957 בדרגת מפקד ופעם שנייה ב-2008), יוסף נחמיאס (1957), בנימין כגן - ראש משלחת משרד הביטחון בצרפת (דרגת קצין, 1962), הממונה על מחוז ירושלים שמואל בכר ישעיה (דרגת קצין, 1962), שאהרון סינגלובסקי, אליהו קראוזה, שלמה ברנר, יונה יהב, קולט אביטל (פעמיים, פעם שנייה בדרגת קצין), עמוס עוז (1997), עוזי נרקיס (1962), דניאל בארנבוים, אהרן אפלפלד, אמיל שופאני, רות ארנון, אהרן ברק, אבנר שלו (יו"ר יד ושם), מאיר רוזן (1983), אריה גוראל (1986), אלבר אלבז, יוסי ביילין, יאיר ורדי, אבי פזנר (1998), שמעון שוורצפוקס (דרגת אביר, 2000) מיכאל בר-זוהר (דרגת אביר, 2001), יוסף צ'חנובר (דרגת קצין, 2010, דרגת מפקד, 2014), יצחק מנור (יו"ר חברת לובינסקי), הרב ישראל מאיר לאו, פרופסור מרים בן הרוש (אביר, 2009), וולטר בינגהם (אביר, 2018), רון חולדאי (אביר, 2021), אבירמה גולן (אבירה, 2023), קורין אלאל (אבירה, 2023), דויד גרוסמן (אביר, 2023).
ראו גם
בוויקיפדיה האנגלית
רשימת ישראלים מעוטרים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:נפוליאון
קטגוריה:צרפת: עיטורים
קטגוריה:צרפת: צבא וביטחון
קטגוריה:עיטורי כוכב | 2024-08-16T07:53:02 |
מסיבת התה של בוסטון | ממוזער|טקסט=W.D. Cooper. Boston Tea Party in The History of North America. London|ו.ד קופר, מסיבת התה של בוסטון בהיסטוריה של צפון אמריקה. לונדון.
מסיבת התה של בוסטון (באנגלית: Boston Tea Party) הייתה פעולה ישירה שנערכה בנמל בוסטון, בליל 16 בדצמבר 1773, ובה השליכו קבוצה של אנשים מחופשים לאינדיאנים שהתנגדו למה שכינו "העריצות הבריטית" את כל מטען התה שהיה באוניות של חברת הודו המזרחית אשר עגנו בנמל. אירוע זה נחשב בידי רבים כנקודת מפתח בציר הזמן של ההיסטוריה האמריקנית, וכאירוע שהוביל למלחמת העצמאות האמריקנית ולאחר מכן להכרזת העצמאות של ארצות הברית.
רקע
במהלך שנות ה-70 של המאה ה-18, החלה להתארגן בבוסטון אגודה פטריוטית אמריקנית, שמטרתה הייתה להשיג עצמאות וממשל עצמי לשלוש עשרה המושבות. אגודה זו כונתה בשם "בני החירות". בשנת 1773 הפחיתה ממשלת ממלכת בריטניה הגדולה את המס ששילמה חברת הודו המזרחית על תה, אך המשיכה לגבות את כל המיסים ללא שינוי באמריקה. "בני החירות" ורוב תושבי שלוש עשרה המושבות התנגדו לפעולה זו, אך מפני שלא היה להם נציג בפרלמנט הבריטי, הם לא יכלו לעשות דבר בנידון.
שמאל|ממוזער|250px|נמל בוסטון, באזור זה התרחשה מסיבת התה של בוסטון.
השלכת התה
ב-16 בדצמבר 1773 הגיעו שלוש אוניות משא בריטיות לנמל בוסטון כדי לפרוק מטען רב של תה. המתנגדים למיסי התה הכבדים מנעו את פריקתם של ארגזי התה מהאוניות, אך המושל הבריטי של מסצ'וסטס, תומאס האצ'ינסון, חייב את המושבה לשלם מיסים על ארגזי התה שלא נפרקו, ובינתיים האוניות נשארו עוגנות בנמל.
"בני החירות" ועוד אנשים רבים התנגדו למיסוי זה על ארגזים שלא נפרקו, ונאבקו על כך. מאבק זה הגיע לשיאו בליל 16 בדצמבר, כאשר כמה מאזרחי בוסטון ומ"בני החירות" הגיעו לנמל בוסטון מחופשים לאינדיאנים, עלו על האוניות הבריטיות והשליכו את מטען התה היקר שלהם לים. האירוע כונה מסיבת התה של בוסטון.
התגובה להשלכת התה
בתגובה לזריקת מטען התה היקר דרשה ממלכת בריטניה הגדולה פיצוי כספי רב על הארגזים שהושלכו. לאחר סירובם של אזרחי מסצ'וסטס לדרישה זו, העביר הפרלמנט הבריטי מספר חוקים שקבעו עונשים שונים על תושבי בוסטון בפרט, ומסצ'וסטס בכלל. בין השאר, כללו החוקים את סגירת נמל בוסטון לתנועת אוניות מסחר והפחתה בסמכויותיה של אספת הנבחרים של מסצ'וסטס.
ראו גם
טבח בוסטון
מלחמת העצמאות האמריקנית
הכרזת העצמאות של ארצות הברית
בני החירות
היסטוריה של ארצות הברית
אין מיסוי ללא ייצוג
תנועת מסיבת התה
קישורים חיצוניים
תולדות ארצות הברית, הספרייה הווירטואלית של מטח
מסיבת התה של בוסטון באתר:.news1
הערות שוליים
קטגוריה:המהפכה האמריקאית
קטגוריה:בוסטון: היסטוריה
קטגוריה:מחאה בארצות הברית | 2024-03-27T18:57:18 |
כוריאה | הפניה מחולית | 2007-05-30T05:52:15 |
הזכות לחינוך | ממוזער|לימוד נגינה קבוצתי
הזכות לחינוך נמנית כאחת מזכויות האדם בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם של האו"ם משנת 1948, ובאמנה הבינלאומית לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות משנת 1966. מטרתה של זכות זו – מתן גישה לחינוך לכל אדם. זכות זו, אף שהיא רלוונטית בעיקר לילדים, נוגעת גם למבוגרים.
מרכיבי הזכות לחינוך
הזכות לחינוך מורכבת ממספר אלמנטים שונים. ההכרה בכל אחד מהם משתנה ממדינה למדינה, וכך גם יכולתה של המדינה להגן על זכות זו – שכן הזכות לחינוך, כאחת הזכויות החברתיות, דורשת השקעת משאבים רבים על-מנת ליישמה. להלן רשימת מרכיבים מקובלת של הזכות לחינוך. חלק ממרכיבים אלו הוכרו במגילת זכויות האדם המקורית, ואחרים נוספו בהצהרות מאוחרות יותר של האו"ם, של אונסק"ו ושל ארגונים בינלאומיים אחרים:
חינוך יסודי חובה וחינם לכל
לכל ילד יש זכות ליהנות מחינוך יסודי, בלא שהוא או הוריו יאלצו לשלם על כך. חינוך זה הוא חובה – אין באפשרות הילד או הוריו לוותר על מימוש זכות זו.
השונות העיקרית ביישום סעיף זה נובעת מגמישותו של המושג 'חינוך יסודי'. בישראל על פי חוק לימוד חובה החינוך הוא חובה וחינם מגיל שלוש עד סיום כיתה י"ב (נכון ליולי 2007), אם כי החוק מיושם בפועל רק מגיל חמש, מסיבות תקציביות. בארצות מתפתחות רבות החינוך מוגדר כחובה וחינם רק בכיתות א–ד, וגם יישום דרישה זו נתקל בקשיים רבים. עם זאת, קיימת הסכמה כי חינוך יסודי משמעו לפחות רכישת ידיעת קרוא וכתוב.
חינוך מקצועי וטכנולוגי נגיש לכול
בסיום לימודיו היסודיים, זכאי כל ילד להמשיך את לימודיו בתחומים מקצועיים וטכנולוגיים. המבדיל בין דרישה זו לקודמת הוא בכך שאינה מחייבת – על כל ילד להיות מסוגל לממש זכות זו, אך הוא אינו מחויב בכך.
קיימות ארצות בהן, בגלל חוסר במשאבים, סעיף זה אינו מיושם כלל. היישום של סעיף זה בישראל מתבטא בכך שעל-אף שהשנתיים האחרונות בלימודי החטיבה העליונה (י"א–י"ב) אינן נכללות בחוק לימוד חובה, הן מסובסדות על ידי המדינה והיא מתחייבת לאפשר לכל תלמיד ליהנות מהן.
חינוך גבוה פתוח לכל על בסיס הישגים
לכל אדם יש את הזכות ללמוד בחינוך גבוה (מכללות ואוניברסיטאות), אם הישגיו האקדמיים מספיקים לשם כך. ההבדל בין שלב זה לקודם – לא כל אדם זכאי לחינוך גבוה, אלא רק אלו שהישגיהם מספיקים לכך.
סעיף זה, בגלל עלויותיו הגבוהות, מיושם כמעט רק במדינות מפותחות, היכולות להקדיש את המשאבים הדרושים ליישומו. גם בין אלו שמיישמות אותו יש שונות רבה, כאשר היישום העמוק ביותר הוא חינוך גבוה חינם, בחלק ממדינות אירופה. בישראל מיושם סעיף זה על ידי סבסוד הלימודים הגבוהים על ידי המדינה ומתן מלגות לתלמידים נזקקים.
חינוך חופשי מאפליה
לכל ילד זכויות שוות לחינוך, ללא אפליה על רקע מין, מוצא אתני, שפה ועוד.
סעיף זה מאפשר קיום של בתי ספר נפרדים לפי מין, בתנאי שלא יהיה, בשל כך, הבדל באיכות הלימודים בין בתי הספר.
כמו כן מאפשר סעיף זה לקהילות בעלות שפה או תרבות שונים מאלו של הרוב לקיים בתי ספר משלהן, בשני תנאים: שלהורי הילד תהיה אפשרות בחירה בין בית ספר כזה לבית ספר רגיל, ושלימודים בבית ספר כזה יאפשרו לתלמיד השתלבות בחברה הכללית (ולא ייצרו מגבלת שפה, לדוגמה).
חינוך בהתאם לתרבות
לכל ילד יש זכות לקבל חינוך התואם את תרבותו.
סעיף זה נועד למנוע חינוך בהתאם לתרבויות שולטות, העלול לגרום להיעלמות תרבויות אחרות. עם זאת, קיימת בעייתיות מובנית ביישומו: החינוך אליו מתייחסות זכות זו וכל האמנות התומכות בה הוא חינוך כפי שהתעצב במערב במאות השנים האחרונות – חינוך באמצעות מערכת מדינתית רשמית של בתי ספר. לגבי תרבויות רבות, חינוך 'בהתאם לתרבות' משמעו חינוך במסגרת משפחתית או שבטית. גם המטרות של שני סוגי החינוך שונות לגמרי: בעוד שהחינוך הרשמי נועד לרכישת ידע אקדמי, נועד החינוך מהסוג השני בעיקר לרכישת מיומנויות חיים.
הזכות לידיעת קרוא וכתוב
זכות זו, הנכללת במסגרת הזכות לחינוך, מתייחסת גם למבוגרים. לפיה, לכל אדם יש את הזכות לדעת לקרוא ולכתוב.
זכות זו אינה מתקיימת במלואה בשום מדינה – אין מדינה שבה שיעור יודעי קרוא וכתוב הוא 100%. לכן, זכות זו מחייבת את כל המדינות להנהיג תוכניות לחינוך מבוגרים.
ילדים הסובלים ממוגבלויות
על ילדים הסובלים ממוגבלויות חלות כל הזכויות המוזכרות לעיל. על המדינה להבטיח זכויות אלה, בין אם על ידי התאמת בתי הספר הרגילים לצורכיהם או הקמת מסגרות מיוחדות, בתוך בתי הספר הקיימים או בנפרד.
הזכות לחינוך במשפט הישראלי
הזכות לחינוך במשפט הישראלי היא אגד של זכויות: הזכות לקבל חינוך, הזכות להשפיע על תוכני החינוך והזכות לשוויון בחינוך. זכויות אלו עוגנו בחוק וזכו לפירוש מצד בית המשפט העליון ומלומדים. הן באות לידי ביטוי באופן שונה במגזרים שונים בחברה הישראלית.
מעמדן הנורמטיבי של הזכויות לחינוך במשפט הישראלי
הזכויות במשפט הישראלי נחלקות לשתי קבוצות. האחת, קבוצת הזכויות הרגילות. זכויות אלו מעוגנות בחקיקה רגילה של הכנסת שנועדה לשמור עליהן. אך למרות זאת, הכנסת יכולה לפגוע בהן באמצעות חוקים אחרים. הקבוצה השנייה, היא קבוצת זכויות האדם החוקתיות. זכויות אלו מעוגנות בחוקי-יסוד, הן בעלות מעמד חוקתי על-חוקי ולא ניתן לפגוע בהן בחוק רגיל.
הזכויות לחינוך כזכויות חוקתיות על-חוקיות
בישראל הזכויות לחינוך לא נקבעו כזכויות חוקתיות מפורשות בחוקי-היסוד. במידה והזכויות לחינוך יוכרו כזכויות חוקתיות (המוגנות בחוקי-היסוד) הכנסת לא תוכל לפגוע בהן באמצעות חוק רגיל. לאור זאת, נשאלת השאלה האם אפשר בדרך של פרשנות לקרוא את הזכויות החוקתיות לחינוך לתוך המונח "כבוד" המופיע בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. שאלה זו זכתה לתשובות שונות מצד בית המשפט העליון לאורך השנים. בראשית הדרך, בפסק-דין שוחרי גיל"ת, פסק השופט אור שלא ניתן לקרוא את הזכות לחינוך כנגזרת מחוק-יסוד כבוד האדם וחירותו. משמעות הדבר שניתן לפגוע בזכות לחינוך בחוק רגיל. לאחר מכן, בפסק דין ועד הורים עירוני, בחרה השופטת ביניש להשאיר את השאלה ללא הכרעה. נשיא בית-המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, כותב בספרו כי פסק דין נוער כהלכה הוא הראשון שבו נפסק שהזכות לחינוך היא זכות חוקתית הנגזרת מכבוד האדם, ובכך הכריע שלא ניתן לפגוע בזכות לחינוך בחוק רגיל. לאחר פסק דין זה, בפסק דין טבקה, פסקה השופטת פרוקצ'יה מפורשות שהזכות לחינוך היא חלק מהזכות לכבוד בהקשר החוקתי. יתר השופטים שכתבו את פסק הדין (השופטים רובנשטיין ומלצר) הצטרפו לעמדתה. בפרשת אבו לבדה חוזרת השופטת פרוקצ'יה על הלכה זו ומציינת כי באופן כללי הזכות לחינוך מוכרת בישראל כזכות חוקתית מכוח חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובפרט הזכות לשוויון בחינוך. בעוד שהשופטת ביניש הצטרפה לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה, השופט דנציגר באותו פסק דין אינו מכריע לגבי מעמדה של הזכות לחינוך כזכות חוקתית. אך מסכים כי הזכות לשוויון בחינוך נכללת במונח "כבוד" המנוי בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. בכל מקרה יש לזכור כי כמו כל זכות אדם גם הזכות לחינוך אינה זכות מוחלטת והיא עשויה להתנגש עם זכויות אחרות. לאור זאת, ייתכן שהזכות לחינוך תוגבל במקרה הצורך בהתאם לפסקת ההגבלה המצויה בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.
לדעת המלומדת לטם פרי-חזן, למרות ההכרה בזכות לחינוך כזכות חוקתית, היא לא הובילה לשינויים מהותיים במדיניות החינוך.
הזכויות לחינוך כזכויות רגילות
הזכויות הרגילות לחינוך מעוגנות הן בחקיקה והן בפסיקה של בית-המשפט העליון. המלומד יורם רבין מונה שלוש סיבות לקיומה של הזכות לחינוך במשפט הישראלי: הראשונה, הזכות לחינוך קבועה בחוקים רבים במשפט הישראלי. השנייה, הזכות לחינוך מובטחת בהכרזת העצמאות. והשלישית, הזכות לחינוך נקלטה מעקרונות המשפט הבינלאומי לדין הישראלי.
הזכות לקבל חינוך
הזכות לקבל חינוך היא זכותו של כל ילד בישראל שהמדינה תהיה אחראית על רמת חינוכו ותממן חינוך זה. זכות זו באה לידי ביטוי במשפט הישראלי בסעיף 3 לחוק זכויות התלמיד, הקובע ש"כל ילד ונער במדינת ישראל זכאי לחינוך בהתאם להוראות כל דין". חוק לימוד חובה מסדיר את סוגיית מימון החינוך.
הזכות להשפיע על תוכני החינוך
הזכות להשפיע על תוכני החינוך היא זכותם של הורים בישראל לבחור את החינוך שהם מעוניינים שילדיהם יקבלו. יש לציין שמדובר בגמישות מסוימת ולא מלאה. חוק חינוך ממלכתי הוא ביטוי לזכות זו בחקיקה הישראלית. חוק זה מאפשר להורים לבחור בין חינוך ממלכתי כללי לבין חינוך ממלכתי דתי. כמו כן, החוק מאפשר במצבים מסוימים לקבל פטור מלימוד חובה במוסד חינוכי מוכר אם הילד מקבל חינוך באופן פרטי המניח את הדעת.
הזכות לשוויון בחינוך
בישראל קיימת חקיקה ספציפית המצווה על שוויון בחינוך. סעיף 5 לחוק זכויות התלמיד קובע את זכותם של ילדים לשוויון בחינוך יסודי ותיכוני; סעיף 9 לכללי המועצה להשכלה גבוהה, אוסר הפליה במוסדות להשכלה גבוהה; סעיף 6 לחוק שיווי זכויות האישה, קובע שלכל אישה ואיש זכות שווה בחינוך והשכלה.
חובת החינוך
חובת החינוך באה לידי ביטוי בשני מובנים: בחובה לפקוד את בית הספר לצורך לימוד במשך תקופה מוגדרת ובחובה לכלול תכנים מסוימים שהמדינה מכתיבה. חובת החינוך מתוארת במשפט הישראלי בחוק לימוד חובה. סעיף 1 לחוק קובע שחינוך חובה מיועד לילדים ולנערים לתקופה של חמש עשרה שנות לימוד: שלוש שנים בגן (מגיל שלוש עד חמש) ושתים עשרה שנות לימוד בבית-ספר (מכיתה א' עד כיתה י"ב). החוק קובע את אחריותם של ההורים לחינוך ילדיהם.
הזכויות לחינוך במגזרים השונים בחברה הישראלית
החינוך במדינת ישראל מחולק למגזרים שונים שבהם הזכות לחינוך מתבטאת באופן ייחודי.
המגזר החרדי
כמו יתר האוכלוסייה, גם המגזר החרדי זוכה לחינוך במימון המדינה. תקצוב קבוצה זו לעיתים אף עולה על התקצוב של המוסדות במסגרת החינוך הממלכתי. העדפה זו מעלה את השאלה האם בכך נפגעת הזכות לשוויון בחינוך. המגזר החרדי נהנה גם מהזכות להשפיע על תוכני החינוך וזוכה לאוטונומיה חינוכית במסגרת בתי ספר פרטיים המתוקצבים על ידי המדינה. בהקשר זה ניתן לציין את תוכניות הלימוד הייחודיות שנועדו לשמר את הצביון הדתי-תרבותי של הקבוצה. אוטונומיה זו, שמגשימה את הזכות להשפיע על תוכני החינוך, מובילה לעיתים גם לפגיעה בזכות לקבל חינוך הכולל תכנים כגון: ידע שימושי, דמוקרטיה זכויות אדם וכדומה.
המגזר הערבי
המגזר הערבי נהנה מהזכות לקבל חינוך, אם כי לא במידה שוויונית. הזכות לשוויון בחינוך נפגעת בכך שמערכת החינוך הערבית סובלת מהזנחה והפליה תקציבית לעומת המגזר היהודי. דוגמה למקרה בו עלתה לשיח המשפטי ולדיון בבית-המשפט סוגיה זו היא בפסק דין ועדת המעקב. יש לציין שנעשו ניסיונות לצמצם פער זה, אך הפער עדיין קיים. כיוון שהמגזר הערבי הוא קבוצת מיעוט מיוחדת, הוא נהנה מהזכות להשפיע על תוכני החינוך על ידי אוטונומיה חינוכית-תרבותית מסוימת. דוגמה לאוטונומיה זו, היא שערבית משמשת כשפת הלימוד העיקרית בבתי הספר הללו. עם זאת, ההשפעה על תכנים לאומים תרבותיים מוגבלת.
החינוך המיוחד
בהתאם לחוק חינוך מיוחד, הזכות לקבל חינוך בהקשר של ילדים בעלי צרכים מיוחדים, כוללת את הזכות לקבל חינוך שיקדם ויפתח את כישורי הילד ויכולותיו, לתקן ולשפר את תפקודו הגופני השכלי, הנפשי וההתנהגותי. המטרה של זכות זו היא להקל על שילובו בחברה בכלל ובמעגל העבודה בפרט. עם זאת, גם לאחר חקיקת החוק עדיין קיימות בעיות במיוחד במישור היישומי שלו, בין השאר מכיוון שהחוק לא קובע את הצרכים והשירותים המיוחדים שהילד זכאי להם. הבעיות היישומיות עולות גם במסגרת הזכות להשפיע על תוכני החינוך בכל הנוגע להעדפת ההורים לשלב את ילדם במסגרת חינוכית רגילה ולא במסגרת של חינוך מיוחד.
ראו גם
חינוך
חינוך בישראל
חינוך מיוחד
עקרונות יסוד (משפט)
זכויות האדם בישראל
לקריאה נוספת
גיא מונדלק "זכויות חברתיות-כלכליות בשיח החוקתי החדש: מזכויות חברתיות לממד החברתי של זכויות האדם" ספר ברנזון כרך שני - בני סברה 183 (אהרן ברק וחיים ברנזון עורכים, 2000).
ישי בלנק " ממלכתיות מבוזרת: שלטון מקומי, היפרדות ואי-שוויון בחינוך הציבורי" עיוני משפט כח(2) 347 (2004).
יורם רבין וקרן מידר "בית המשפט תוקע יתד: על הזכות לחינוך והזכות לשוויון בחינוך בשדה החינוך המיוחד" המשפט ח 541 (2003).
לטם פרי-חזן הזכות לחינוך: קווים לדמותה בעידן של מהפכה חוקתית (2013) משפט ועסקים ט"ז.
לטם פרי-חזן החינוך החרדי בישראל: בין משפט, תרבות ופוליטיקה (2013).
רחל אלבוים-דרור "קביעת מדיניות חינוך ותרבות בראי החקיקה" עיונים בחינוך: כתב עת למחקר בחינוך 27 5 (1980).
קישורים חיצוניים
הזכות לחינוך, באתר האגודה לזכויות האזרח בישראל
זכויות התלמיד, באתר מדינת ישראל, משרד החינוך המינהל הפדגוגי
הערות שוליים
חינוך
קטגוריה:חינוך | 2024-06-23T13:26:39 |
שוד ימי | שמאל|ממוזער|דגל "רוג'ר העליז" (Jolly Roger), הסמל המזוהה ביותר עם שודדי הים בתרבות המודרנית.
שוד ימי או פיראטיות הוא שוד או פשע אלים אחר המתבצעים בלב הים, ולעיתים על חופיו.
לפי הערכות, נכון לשנת 2008 הפיראטים גורמים נזקים כספיים של בין 13 ל-16 מיליארד דולר לכלכלת העולם מדי שנה. תקיפות הפיראטים מתרחשות בעיקר באזורי מצר מלאקה, חופי סומליה ומפרץ גינאה.
העת העתיקה
השוד הימי היה בעיה קשה בתקופת האימפריה הרומית. ההיסטוריון היווני פלוטרכוס מספר על חומרת הבעיה בתיאורו את מצב הרפובליקה במאה ה־1 לפנה"ס:
שודדי הים החזיקו בנמלים ועמדות תצפית מבוצרות. השירות הצבאי על אוניות המלך במלחמות מיתרידטס סיפק קברניטים מוכשרים, ספנים מובחרים וספינות מהירות. הצטיינותם ב"מלאכה" הגיעה לשיאה, כשהחזיקו בלמעלה מ־1,000 אוניות. את התרנים היו מצפים בזהב ואת כפות המשוטים בכסף. לאורך החופים היו עורכים משתאות עם מוזיקה רועשת, "כמתגאים ומתהדרים בפשעיהם". כ־400 ערים נכבשו על ידם, שהוכרחו לשלם להם כופר.
השודדים חטפו בדרך־כלל אנשים חשובים או עשירים, כשהחטיפות כללו גם התעללויות פיזיות ונפשיות. גם שרי־צבא נחטפו ובהם גם יוליוס קיסר בעצמו, לפני הפיכתו לשליט האימפריה. קיסר שוחרר לאחר 38 ימים בשבי, תמורת תשלום כופר נפש.
אבל הבעיה לא נגעה לאליטה בלבד, אלא השפיעה ישירות על הכלכלה של הים התיכון: המחסור במזון ברומא והחשש לרעב כבד, הביאו לפעולות חירום ומינויו של פומפיוס למפקד המלחמה בפיראטים. לרשותו הועמדו 500 אניות ו־120 אלף חיילים רגליים. לאחר שלושה חודשים חוסלו ציי הפיראטים, כאשר את הנכנעים יישב פומפיוס עם משפחותיהם בערים וכפרים שנחרבו או ננטשו בזמן המלחמה. בתהלוכת הניצחון ברומא, נישאו כתובות שהודיעו את שמות העמים שהוכנעו ובהם "כל הפיראטים שביבשה ובים", כאשר "מאניות הפיראטים נתפסו שמונה מאות שודדים ". מנהיגי הפיראטים השבויים הובלו בתהלוכה, שציינה את פתרונה, הזמני, של בעיית השוד הימי.
ימי הביניים עד העת החדשה
ויקינגים
הוויקינגים היו יורדי ים, ברובם שבטים צפון-גרמאניים דוברי נורדית עתיקה שמקורם בסקנדינביה. הם נהגו לערוך פשיטות על חופי צפון אירופה, מערב אירופה והאיים הבריטיים, כמו גם לאורך הנהרות במזרח אירופה עד לים הכספי, מסוף המאה ה-8 עד המאה ה-11.
ממוזער|300px|טקסט=התפשטות הוויקינגים|התפשטות הוויקינגים
יעילותם וכיבושיהם נודעו ברחבי אירופה והם הפכו לאימת חופיה המערביים של היבשת. במקביל לכישורי הלחימה שלהם היו הוויקינגים ידועים גם כסוחרים ומתיישבים. הם התיישבו בארצות זרות והיו סוחרים ובעלי מלאכה.
התקופה הוויקינגית החלה בזמן הפשיטות הראשונות, בשלהי המאה השמינית, ונמשכה עד כיבוש ממלכת אנגליה על ידי "ויליאם הכובש", מלך הנורמנים. את התקופה הזו, של התפשטות ונדידת שבטים צפון-גרמאניים מסקנדינביה, ניתן לראות כשלב מאוחר יותר של נדידת השבטים הגרמאניים, הסלאבים ואחרים, שהתרחשה בין המאה הרביעית למאה התשיעית לספירה.
כלי השיט העיקרי של הוויקינגים היה הספינה הארוכה. הדגם דומה לגליאה עם הבדל משמעותי אחד: הספינה הארוכה התאימה למסע ארוך באוקיינוס. ספינותיהם הארוכות באופן בולט היו בנויות בעיקר מעץ אלון וכללו 40–60 חותרים. לכל ספינה היה תורן בודד ועליו מפרש מרובע, ודפנותיה היו מכוסות מגנים. כל ספינה הייתה זוויתית בשני צדיה כך שיכלה לנוע קדימה ואחורה מבלי להסתובב.
הוויקינגים היו עורכים את פשיטותיהם עם בוקר מן הים על יישובים לחופי אירופה, הם נהגו לבזוז אותם ואחר להעלותם באש. בטרם היה מגיע כוח סיוע להגן על היישוב, כבר היו הוויקינגים מפליגים אל לב הים בספינותיהם. הציים הוויקינגיים לא היו גדולים, אך היות שלמדינות באירופה המערבית לא היו ציי מלחמה שיכלו להילחם בהם, כוחו של הצי הוויקינגי היה כה גדול, עד שאפילו האימפריה הביזנטית סבלה מהם.
במהלך השנים התפלגו השבטים הוויקינגיים ללאומים שונים ובימינו צאצאיהם חיים בדנמרק, בשוודיה, בנורווגיה ובאיסלנד; הדבר בא לידי ביטוי בין השאר, בהבדלים הלשוניים בין שפות הארצות שמקור כולן בנורדית העתיקה. כמו כן, שיעור ניכר מהאוכלוסייה של בריטניה, בלארוס, אוקראינה, מזרח אירלנד וצפון צרפת הוא בעל שורשים ויקינגיים.
שודדי ים ברברים
שמאל|ממוזער|250px|קורסאר סָרָצֶנִי (שודד ים ברברי). ציור מאת פייר פרנצ'סקו מוֹלָה, 1650.
במשך מאות שנים, הסתמכו ספינות גדולות בים התיכון על עבדי ספינות משוטים אירופאים שסופקו על ידי סוחרי עבדים עות'מאניים וברבריים. שודדי ים ברברים או הַקוֹרְסָארִים הַבֶּרְבֶּרִים היו שודדי־ים, מוסלמים ברובם, שפעלו מהחוף הברברי - אזור צפון אפריקה, ובמיוחד מתוניסיה, טריפוליטניה ואלג'יריה. המטרה העיקרית של התקפותיהם היה לקיחת שבויים לשם שעבודם ומכירתם בשווקי העבדים באימפריה העות'מאנית ובמדינות ערב.
העבדים שנתפסו היו ממוצאים שונים ומדתות שונות כולל נוצרים, יהודים ומוסלמים. תחום פעילות המרכזי היה מערב הים התיכון, אבל פשיטות הברברים היו גם צפונה לאורך האוקיינוס האלטנטי עד אזור איסלנד. השודדים הברברים פשטו על ספינות מסחר ובנוסף גם על כפרים ועיירות חוף, בעיקר באיטליה, צרפת, ספרד ופורטוגל אבל גם האיים הבריטיים, הולנד ואיסלנד.
ממוזער| עבדים אירופאים באלג'יר ציור מאת קפטן וולטר קרוקר, 1815
בין המאות ה-16 וה-19 נתפסו מאות אלפי אירופאים על ידי שודדי ים ברברים ונמכרו כעבדים בצפון אפריקה ובאימפריה העות'מאנית. פשיטות עבדים אלו נערכו בעיקר על ידי ערבים וברברים ולא על ידי טורקים עות'מאנים. עם זאת, במהלך שיא סחר העבדים של ברברים במאות ה-16, ה-17 וה-18, מדינות ברבריות היו כפופות לסמכות השיפוט העות'מאנית, ולמעט מרוקו, נשלטו על ידי פאשה עות'מאנית. בעוד שרוב פשיטות העבדים התרחשו במערב הים התיכון, חלק מהפושטים שדדו עד אזורים צפוניים כמו אירלנד, איי פארו ואיסלנד. חוקרים מעריכים, כי מהמאה ה־16 ועד המאה ה־19 שבו הקורסארים ומכרו לעבדות בין 800,000 ל־1,250,000 איש.
שמאל|ממוזער|150px|הפיראט אדוארד טיץ', המכונה שחור הזקן, אחד הפיראטים המפורסמים ביותר בעת החדשה. (תמונה מ־1734).
שודדי ים מערביים
בין המאה ה-16 למאה ה-18 החל תור הזהב של הפיראטים.
ניתן לסווג את הפיראטים באותה תקופה לשתי קבוצות:
פיראטים "אמיתיים" - שודדים, בוזזים והורגים בניגוד לחוק, ולכן נרדפו בידי השלטונות.
פריבטיר (Privateer) - פיראטים בעלי רישיונות מבתי המלוכה לתקיפת ספינות אויב בלבד. רבים מהם היו שודדי הים הקאריביים. הם אחזו בידיהם מסמך בשם "Letter of Marque", שהיה רישיון מרשות השלטון לתקיפת ספינות אויב בלבד. פיראטים אלו החלו להופיע החל מהמאה ה־16 ועד המאה ה־18.
בפועל, שני סוגי שודדי הים ביצעו פשעים באזורים בהם לא היה להם אישור סמכותי. אולם שודדי הים בעלי רישיון נחשבו לאנשים "טובים", בעלי מטרה, ונרדפו פחות על ידי הממשל. כך למשל פעל פרנסיס דרייק (1542–1596) תחת חסות המלכה אליזבת הראשונה נגד ספינות ספרדיות, ועל כך זכה בתואר אבירות. פיראטים מפורסמים נוספים הם שחור הזקן, שנהרג בקרב עם אוניית הצי המלכותי הבריטי ב־1718, וקפטן ויליאם קיד, שנשכר בידי ויליאם השלישי כדי לתפוס פיראטים, אך הפך בעצמו לפיראט. ישנם הטוענים עד היום שזוהי עלילה בלבד, טענה שהשמיע קיד עצמו בעת הוצאתו להורג בתלייה.
בתקופת האינקווזיציה בספרד היהודים היו חלק משודדי הים ונקמו בספרדים בתקיפותיהם נגד הצי הספרדי.
מאמצע המאה ה־18 ניסתה בריטניה לדכא את השוד הימי על ידי החרמת הפיראטים וחקיקת חוקים נוקשים. היא החלה בבניית צי אוניות ענק ושכרה קפטנים כדי להשמידם. פעולה זו הייתה קרש קפיצה לכינון האימפריה הבריטית.
חיי הפיראט
הפיראטים היו שודדים שחיו בספינה בה היה קפטן ששימש כמפקד הספינה. הקפטן נבחר והוחלף על פי הצבעה דמוקרטית בספינה. לרוב, הקפטן היה דמות שעוררה פחד והערצה בקרב אנשיו והם האמינו כי הוא יוביל אותם לטוב ולעושר. רוב הפיראטים היו עניים והגיעו מהשכבות החלשות בחברה, רובם מתו בגיל צעיר.
בוקאנירים
כמו גם החלו להופיע "בוקאנירים" (צרפתית: בוקאן – גריל; מייבשי בשר). הם היו שודדי ים שחיו באמריקה, בעיקר באיים הקריביים שהיו באותה תקופה מוקד להרפתקנים, חיילים שננטשו על ידי מדינותיהם ופושעים לשעבר.
הבוקאנירים עסקו בחיתוך בשר אותו גנבו ממטעי הספרדיים באזור ההיספניולה, ובייבושו בטכניקה אינדיאנית של שבט אראוואק, מדי פעם הם פלשו לספינות ובזזו אותן. בעקבות השמדת הבקר והצאן על ידי הספרדים, הבוקיאנרים נדחקו לעיסוק בשוד ימי באופן קבוע.
הבוקאנירים היו בני לאומים שונים שהתאגדו לשם שוד הספינות הספרדיות, שהעבירו את העושר שנגזל בדרום ומרכז אמריקה לספרד. אחד הבסיסים הנודעים של שודדי הים הקאריבים היה באי התוכים, מקום ששימש כדגם עבור הספר אי המטמון.
ווקוו
הווקוו (Wokou) היו שודדי ים ממזרח אסיה, שפעלו במשך כ־300 שנים, והחלו להופיע לאחר קרב המאג'אפהיטים (Majapahit) במהלכו נסוג מונגול יואן (Mongol Yuan) עקב בגידה של אחד מבני בריתו.
הפיראטים החזקים ביותר באסיה בתקופה זו היו פירטים סינים. זינג אי (Zheng Yi) ואשתו סו זינג אי (Zheng Yi Sao), "מלכת הפירטים" אשר פעלו בתקופת שושלת צ'ינג, היו ידועים כמאיימים במיוחד. כאשר מת בעלה המשיכה סו זינג אי לשלוט על ספינותיו. סו הצליחה לכופף את הממשלה לטובתה ובעקבות כך הגדילה את עושרה. לבסוף, הממשלה העניקה לה חנינה בתמורה לכך שתפסיק לעסוק במקצוע.
שודדי הים הברברים
250px|שמאל|ממוזער|ח'יר א־דין ברברוסה
שמאל|250px|ממוזער|אורוץ' ברברוסה
שודדי ים ברברים פעלו בים התיכון (בעיקר במרוקו ובאלג'יריה) כנגד ספינות נוצריות. נגדם לחמו ספינות פיראטיות נוצריות, בעיקר תחת אבירי מסדר סנט ג'ון, שפעלו באי מלטה.
העימות החל ממניעים דתיים, אך משנחלשה האימפריה העות'מאנית השוד הימי התבצע בעיקר עבור רווח אישי של הפיראטים.
באותה תקופה, ארצות הברית הפכה למדינה עצמאית בעקבות הסכם פריז. ומכיוון שכבר לא הייתה תחת הגנת בריטניה החלו הברברים לתקוף את ספינותיה. בתקופת הנשיא ג'פרסון, הוחלט לשלם לשודדי ים אלו חמישית מהסכום המסוכם של שני מיליון דולר. בתגובה לתשלום החלקי, צר יוסוף קרמנלי (הפאשא של טריפוליטניה־לוב) על הקונסוליה האמריקנית. ארצות הברית ראתה בצעד זה הכרזת למלחמה והגבילה את צי יוסוף לאזור הנמל בלבד.
שודדות ים
אף על פי ששוד ימי תמיד היה בעיקר עיסוק של גברים, יש טיעונים שהיו מספר נשים שעשו לעצמן שם בתור שודדות ים, הקיום של חלק גדול מהן מוטל בספק היות שהן מופיעות בתיעוד אחד או שניים, שלעיתים נכתבו שנים רבות אחרי מותן. נשים בתחום חוו אפליה גדולה, גם ביכולתן להתקבל לשורות השודדים, וגם בענישה מוגברת, מכיוון שעיסוק של נשים בפשיעה נתפש ברבות המקרים לדבר מזעזע במיוחד.
אמונה תפלה של יורדי ים בכלל, ושודדי ים בפרט, היא שאישה בספינה מביאה מזל רע. משום כך, רבות מהפיראטיות הידועות התחזו לגברים, לפחות בשלבים ההתחלתיים של פעילותן. היו אף כאלה שכלל לא זיהו את עצמן כנשים, למשל במקרים של אן בוני ושותפתה מרי ריד במאה ה־18, ושרלוט דה ברי במאה ה־17.
שודדות ים מפורסמות אחרות הן צ'ינג שי, שודדת ים סינית מהמאה ה־18, שהתחילה דרכה כזונה, נישאה לשודד ים, וירשה את תפקידו לאחר שמת. בשיאה, פקדה על צי של יותר מ־1,500 ספינות ו־80,000 מלחים; רייצ'ל וול האמריקאית, מסוף המאה ה־18, שהוצאה להורג במסצ'וסטס (האישה האחרונה שהוצאה שם להורג); סיידי העיזה (Sadie the Goat), אמריקאית שפעלה במאה ה־19, שהייתה ידועה גם כ"מלכת החופים", אשר שמה יצא לפניה בגלל אכזריותה ודרכיה האלימות; ז'אן דה קליסון, או "הלביאה מברטאן", שפעלה במאה ה־14, התחילה את פעילותה הימית לאחר שבמסגרת מלחמות אנגליה־צרפת, בעלה הוצא להורג כבוגד, והיא רצתה לנקום במלוכה הצרפתית. היא קנתה שלוש ספינות עמן סיירה בתעלת למאנש, וערפה את ראשי כל האצילים הצרפתיים שתפסה. בניגוד לשודדות אחרות, דה קליסון הצליחה לפרוש בשקט, ואפילו נישאה בשנית לאציל אנגלי.
מלחמות המעצמות נגד שודדי הים
בסוף המאה ה-18 הבינו המעצמות העולמיות כמו האימפריה הבריטית, כי פעילותם הלא חוקית של שודדי הים מסכנת אותם ומזיקה לכלכלתן, ולכן החליטו להילחם בתופעה. ביוזמה של ארצות הברית, ובפעולות מתואמות עם ההצי הבריטי והצרפתי הושמדו כל ספינות הפירטים ומבצריהם בצפון אפריקה.
עונשי מוות בתלייה הוטלו על פורעי החוק, ושותפיהם והוסר האיום מעל הנוסעים בים.
עבודתו של הכלכלן המוסדי דאגלס נורת' זוכה פרס נובל לכלכלה התמקדה בתרומה של הסרת חסמי סחר כמו הפחתת עלות עסקה לכלכלה העולמית. אחד החסמים האלה היה הפיראטיות שייקרה את הסחר העולמי באוניות.
האימפריה הבריטית ולאחר מכן ארצות הברית החזיקו בציים גדולים המשייטים באוקיינוסים ונאבקים עד היום בפירטיות ואיומים אחרים (כמו טרור) על קווי ספנות וזאת כדי לשמר את הסחר העולמי בסחורות.
במאה ה-21
גם בימינו קיימים פיראטים. הם נמצאים באזורים נידחים יחסית כמו אזור מזרח אסיה, אליהם הרשויות מתקשות להגיע. בתחילת המאה ה־21 החל שוד ימי לחופי סומליה באזור קרן אפריקה ומפרץ עדן בעקבות קריסת השלטון המרכזי במדינה במהלך מלחמת האזרחים בסומליה. מספר רב של אוניות מסוגים שונים הותקפו בידי סירות מהירות של סומאלים חמושים בנשק קל וטילי נ"ט, וחלקם אף נפלו בידיהם.
גם במצר מלאקה נפוץ השוד הימי.
בחוק העונשין הישראלי (סעיף 169) העושה מעשה של שוד ים או הקשור לשוד ים או כיוצא בו, דינו - מאסר עשרים שנים.
בתרבות המודרנית
שמאל|ממוזער|250px|קריקטורה סטריאוטיפית של שודדי ים, כפי שנראית ומוצגת באנימות, סרטי קולנוע וציורי אמנות או קומיקס רבים: רטייה המסתירה את עין שמאל הכרותה, עגילים, זקן מלא (לרוב שחור, אפור או כתום), רגל עץ תותבת, וו (hook) ביד גידמת, חרב ביד שמאלית, כובע שחור בעל שתי פינות מקושט בג'ולי רוג'ר, חגורה, חולצה של הצי המלכותי הבריטי ותוכי מדבר על הכתף
בימינו, אומץ על ידי הקולנוע הדגל של "רוג'ר העליז", דגל הגולגולת עם שתי העצמות בצורת X, בהדפס שחור לבן או אדום לבן. רוג'ר (Roger) הוא ביטוי גס המתאר מערכת יחסים בלתי הולמת עם אישה, בו החלו להשתמש משנת 1711. בפועל, שודדי הים לא תמיד הפליגו עם דגל ובמקרים שבהם היה להם דגל, הוא לא היה מחויב להיות בצבע שחור לבן עם גולגולת. לעומתם, סוחרים רבים הרימו את דגל האות W, המסמל מחלה בספינה, כדי להרתיע שודדי ים (בניגוד לדגל האות Q אשר מסמל ספינה בריאה).
בין השנים 2017-2003 יצאו חמשת סרטי שודדי הקאריביים של הבמאים גור ורבינסקי ורוב מארשל ובכיכובו של ג'וני דפ. הסרטים עוסקים בחבורת שודדי ים באזור האיים הקאריביים ומאבקם בשלטון הבריטי, ועל סיפורי מיתולוגיה ואגדות פיראטיות.
בשנת 2013 יצא לאקרנים סרטו של הבמאי פול גרינגראס, קפטן פיליפס המתאר את סיפור חטיפתה של הספינה האמריקאית, מרסק אלבאמה, על ידי פירטים סומאליים בשנת 2009.
בדת הפרודית כת מפלצת הספגטי המעופפת, יש לאלמנט הפיראט נוכחות משמעותית. בין היתר, נטען בה כי יש קשר בין הירידה במספר הפיראטים, לבין התחממות גלובלית, וכן בגדי הפיראט המסורתיים נחשבים ללבוש הדתי ההולם.
ראו גם
שודדי הים הקאריביים
פריבטיר
שודדי ים יהודים
שוד ימי לחופי סומליה
שוד ימי במצר מלאקה
יום דבר כמו פיראט
שוד דרכים
קישורים חיצוניים
רותי רודנר, שודדי ים בעידן המודרני, "בין גלים" 174, יוני 1988. עמ' 34
פיראטים: דרייק, טיצ' ושחור הזקן, אדמירל עזאל באימגו
אליהו בירנבוים, יהודי עולמי - חול ים בבית הכנסת (על יהדות הקאריביים - מכיל בסופו מידע רב על פיראטים יהודים), התפרסם בעיתון מקור ראשון
אתר הפירטים, הסברים והיסטוריה של הפירטים
הערות שוליים
*
קטגוריה:שביה
קטגוריה:שוד ים | 2024-10-19T04:54:37 |
פחד גבהים | 250px|שמאל|ממוזער|פחד גבהים
פחד גבהים (על פי האקדמיה ללשון העברית: בַּעַת גבהים; בלועזית: Acrophobia, אקרופוביה) הוא פחד קיצוני או פוביה של גבהים, במיוחד כאשר אדם נמצא במקום לא גבוה במיוחד. פחד גבהים שייך לקטגוריה של פוביות ספציפיות, הנקראות אי נוחות בחלל ובתנועה, שמשתפות גם גורמים דומים וגם אפשרויות לטיפול.
רוב האנשים חווים פחד טבעי או חשש לנפילה כשהם נחשפים לגבהים. מצד שני, ישנם אנשים שיש להם חשש קטן או חוסר פחד מחשיפה לגובה. אנשים בעלי חוסר פחד לגבהים הם בעלי יתרון עבור טיולים או טיפוסים בשטח הררי וגם בעבודות מסוימות. למשל, עבודות תחזוקה בעמודי חשמל גבוהים, טורבינות רוח וכדומה.
אנשים עם פחד גבהים יכולים לחוות התקף פאניקה במקומות גבוהים. לכ-2-5% מכלל האוכלוסייה העולמית יש פחד גבהים, ומספר הנשים הוא כפליים ממספר הגברים. מונחים מיוונית ἄκρον, ákron, מתכוונים ל"פסגה, שיא, קצה" ואילו φόβος, phóbos, מתכוונים ל"פחד".
גורמים
באופן מסורתי, פחד גבהים התייחס, כמו פוביות אחרות, להתניה או לחוויה טראומטית. מחקרים חדשים הטילו ספק בהסבר זה; חשש לנפילה, יחד עם חשש מרעשים חזקים, הוא אחד החששות הנפוצים ביותר או "לא אסוציאטיביים". התאוריה החדשה יותר מראה כי פחד גבהים הוא עיבוד שהתפתח בעולם שבו נפילות מהוות סכנה משמעותית. מידת הפחד משתנה והמונח "פוביה" שמור לאלו שבשיאו של הקצה. חוקרים טענו שחשש לגבהים הוא אינסטינקט שנמצא אצל יונקים רבים, כולל חיות בית ובני אדם. ניסויים באמצעות צוקים חזותיים הראו תינוקות ופעוטות אנושיים, כמו גם בעלי חיים אחרים בגילאים שונים, מסרבים להתעלות על רצפת זכוכית עם נוף של כמה מטרים של שטח נופל לכאורה מתחתיהם. פחד גבהים קיצוני יכול להפריע לפעילויות של חיי היומיום, כגון עמידה על סולם או כיסא, או אפילו עלייה במעלה מדרגות.
גורם אפשרי נוסף הוא חוסר תפקוד בשמירה על האיזון. במקרה זה החרדה היא חלק משני בפחד. מערכת האיזון האנושי משלבת פרופורוצפטיבית, שיווי המשקל ורמזים חזותיים בקרבת מקום מחשבים את המיקום ואת התנועה. כשהגובה עולה, רמזים חזותיים לנסיגה והאיזון יורדים אפילו אצל אנשים רגילים. עם זאת, רוב האנשים מגיבים על ידי הסתמכות על ענפים שנותנים ביטחון למערכת שיווי המשקל.
פחד גבהים, לעומת זאת, ממשיך להסתמך על אותות חזותיים אם בגלל תפקוד שיווי משקל לקוי או אסטרטגיה שגויה. תנועה בגובה דורשת עיבוד חזותי יותר נורמלי. הקליפה החזותית הופכת לעומס יתר וכתוצאה מכך בלבול. כמה תומכי ההשקפה האלטרנטיבית מזהירים כי ייתכן שלא מומלץ לעודד אנשים הפוחדים מהגובה לחשוף את עצמם לגובה מבלי לפתור תחילה את הנושאים המשפיעים על שיווי המשקל. המחקר נערך במספר מרפאות.
אבחנה
בלבול עם סחרחורת
"ורטיגו" משמש לעיתים קרובות (בצורה שגויה) לתיאור פחד מגבהים, אך זה יותר נכון כשבתחושת ספינינג המתרחשת כאשר בפועל אחד לא מסתובב. זה יכול להיות מופעל על ידי מבט למטה ממקום גבוה, על ידי מבט ישר למעלה במקום גבוה או אובייקט גבוה, או אפילו על ידי צפייה במשהו (לדוגמה: מכונית או ציפור) שעובר במהירות גבוהה, אך זה לא מתאר סחרחורת בלבד. סחרחורת אמיתית יכולה להיות מופעלת על ידי כמעט כל סוג של תנועה (למשל, עמידה, ישיבה, הליכה) או שינוי בפרספקטיבה חזותית (למשל, הליכה למעלה או למטה במדרגות, צפייה מחלון של מכונית או רכבת נוסעות). "גובה ורטיגו" נקרא כאשר תחושה של סחרחורות מופעלת על ידי גבהים.
טיפול
היו מספר מחקרים בשימוש בטיפול במציאות מדומה לפחד גבהים.
סוגים שונים של תרופות משמשים לטיפול בפוביות כמו פחד מגבהים, כולל תרופות נוגדות חרדה מסורתיות כגון בנזודיאזפינים ואפשרויות חדשות יותר כמו תרופות נוגדות דיכאון וחוסמי בטא.
פרוגנוזה
כמה טיפולים להורדת רמת הרגישות מייצרים שיפורים לטווח הקצר של הסימפטומים. הצלחה בטיפול לטווח ארוך הייתה קשה להגדרה.
אפידמיולוגיה
צורה קשורה, קלה יותר של פחד מופעלות חזותית או חרדה הנקראת אי סבילות גובה חזותי. עד שליש מהאנשים עשויים לחוות רמה מסוימת של חוסר סובלנות בגובה חזותי.
חברה ותרבות
בסרטו של אלפרד היצ'קוק "ורטיגו", ג'ון "סקוטי" פרגוסון, המגולם בידי ג'יימס סטיוארט, נאלץ להתפטר מעבודתו במשטרה לאחר תקרית שגורמת לו לפתח אקרופוביה וסחרחורת. המילה "סחרחורת" מוזכרת בסרט רק פעם אחת, בעוד שהמושג "אקרופוביה" מוזכר מספר פעמים. בשלב מוקדם של הסרט, פרגוסון מתעלף תוך טיפוס על סולם. ישנן הפניות רבות ברחבי הסרט מחשש לגבהים נופלים.
בסדרת הספרים "פרסי ג'קסון והאולימפיים" של הסופר ריק ריירדן, לתאליה, בתו של זאוס אל השמיים, יש פחד גבהים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פוביות | 2024-06-20T07:52:54 |
מושבת עונשין | מושבת עונשין הוא כינוי של מקום רחוק אליו שלחו נידונים למאסר כדי לרצות את עונשם. הייתה זו בדרך כלל קולוניה מרוחקת של מדינה אירופאית, שהאסירים שימשו בה כוח עבודה זול כדי לסייע ביישוב הארץ, והורחקו מקרבת אזרחים הגונים במדינותיהם שלהם.
צרפת
מושבות העונשין הידועות של צרפת היו בקולוניות הבאות:
גיאנה הצרפתית – התפרסמה במיוחד הודות לספר האוטוביוגרפי "פרפר" מאת אנרי שרייר שגם הפך לסרט קולנוע.
קלדוניה החדשה
הודו-סין
מדגסקר
אי השדים – אחד משלושה איי הישועה, אליו הוגלה אלפרד דרייפוס ב-1895.
בריטניה
מערכת המשפט הבריטית נהגה לשלוח עבריינים לגלות באוסטרליה שהייתה דומיניון בריטי ובטסמניה הסמוכה, ובשנים הראשונות לגילוי אמריקה גם שלחה אסירים למושבות עונשין בצפון אמריקה.
ישראל
לעיתים התירו שופטים למורשעים לבצע עבודות שירות באילת גם אם אינם תושבי העיר, אך עקב פניית העירייה לנשיאת בית המשפט העליון פורסמה הנחיה לשופטים להימנע מכך.
רוסיה
מערכת המשפט הרוסית נוהגת לשלוח אסירים ועבריינים מסוכנים למושבות תיקון. בשנת 2004 היו 760 מוסדות כאלה. בשנת 2012 דיווח שירות בתי הסוהר הפדרלי הרוסי כי 585,000 אסירים מרצים עונשים במושבות התיקון, יותר מ-260,000 האסירים שהוחזקו במתקני מאסר סגורים. ב וב, אחת ממושבות העונשין הידועות היה כלא שליסלבורג על האי שליסלבורג.
ראו גם
הגליה
גולאג
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ענישה
קטגוריה:הגירה בכפייה
קטגוריה:היסטוריה כלכלית | 2024-10-14T16:13:18 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.