title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
דחיסת אותות | הפניה דחיסת_נתונים | 2007-09-29T23:19:52 |
Mozilla | REDIRECT מוזילה | 2004-07-31T08:03:00 |
אוברון (ירח) | אוברון (אנגלית: Oberon) הוא הירח הקיצוני ביותר מבין ירחיו הגדולים של אורנוס. הוא נתגלה ב-11 בינואר 1787 על ידי ויליאם הרשל.
השם "אוברון", ושמות ארבעת ירחי אורנוס האחרים שהיו ידועים בזמנו של הרשל, הוצע על ידי בנו של הרשל, ג'ון הרשל, לפי בקשתו של ויליאם לאסל שגילה שנה קודם לכן את הירחים אריאל ואומבריאל. לאסל נהג להמשיך את שיטתו של הרשל מ-1847 במתן שמות שנתן לירחים שגילה, ולפיה ניתנו השמות לשבעת ירחי שבתאי שהיו ידועים אז, וגם השם "היפריון" לירח השמיני של שבתאי, אותו גילה.
כל ירחי אורנוס קרויים על שם דמויות ספרותיות של ויליאם שייקספיר או אלכסנדר פופ. אוברון קרוי על שמו של מלך הפיות במחזה "חלום ליל קיץ".
מאפיינים
אוברון מורכב מכ-50% מים קפואים, 30% סלע צורני, וכ-20% תרכובות של פחמן עם מימן דוגמת מתאן ועם חנקן. פני השטח שלו עטויים קרח ונושאים צלקות ומכתשים רבים, אך ללא עדויות לפעילות פנימית ניכרת, פרט לחומר כהה המכסה את תחתיתם של מכתשים רבים.
ממוזער|ימין|300px|שמות ספרותיים–שייקספיריים למאפיינים שונים של פני אוברון (בכיתוב לבן, מימין למעלה בכיוון השעון): בקע והמכתשים קוריולנוס, פלסטף, ליר, קיסר, אנטוניוס ("אנטוני"), ורומיאו; (בכיתוב שחור, מימין לשמאל:) המכתשים המלט, אותלו ומקבת'.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ירחי אורנוס | 2024-06-28T18:00:50 |
טיטניה (ירח) | טיטניה הוא הירח הגדול ביותר של אורנוס. טיטניה נתגלה על ידי ויליאם הרשל ב-11 בינואר 1787.
מקור השם "טיטניה", כיתר שמות ירחי אורנוס, הוא במחזות שייקספיר ואלכסנדר פופ. טיטניה היא מלכת הפיות במחזה "חלום ליל קיץ".
ישנו גם אסטרואיד הנקרא 593 טיטניה.
מאפיינים
טיטניה מורכב מכחמישים אחוזים של קרח מים, כשלושים אחוזים של סלע צורני והיתר תרכובות אורגניות דמויות מתאן. הפרט הבולט על פני השטח הוא הגיא הענקי אשר מגמד את הגרנד קניון על פני כדור הארץ, ומשתווה לואליס מארינריס על מאדים ולשקע איתאקה על טתיס, ירחו של שבתאי.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ירחי אורנוס | 2022-06-24T09:15:21 |
פרסקו | ממוזער|שמאל|250px|פרסקו המציג את המיסטריות, פומפיי
ממוזער|250px|"בריאת האדם" (1511) מאת מיכלאנג'לו בואונרוטי, אחת הפרסקאות הידועות בעולם. נמצאת על תקרת הקפלה הסיסטינית בוותיקן
ממוזער|250px||הכתרת פיוס השלישי מאת פינטוריקיו בקתדרלת סיינה
פְרֶסְקוֹ (מאיטלקית: affresco; בעברית גם: תַּמְשִׁיחַ) הוא טכניקת ציור קיר אשר מתבססת על ציור ישירות על טיח סיד לח וטרי. המונח מגיע מהביטוי האיטלקי 'a fresco' שפירושו "טרי" או "באופן טרי". בטכניקה זו הצבעים מתייבשים יחד עם הטיח והופכים לחלק אינטגרלי ממנו (להבדיל מטכניקות ציור אחרות, בהן הצבע והמצע עליו הוא מצויר מהווים שכבות נפרדות).
צורת העבודה בטכניקת הציור
בציור פרסקו האמן מערבב פיגמנטים במים בלבד ומורח אותם על טיח לח אשר נמרח על הקיר באותו היום. בתהליך התייבשות הטיח נוצרת תגובה כימית בינו לבין הפחמן דו-חמצני באוויר ופני השטח כמו גם מבנה הטיח הופכים לקלציום קרבונט. לא ניתן להמשיך את הציור לאחר תחילת תהליך ההתייבשות, על כן על הצייר לסיים את מלאכתו ביום בו החל בה. ציורים המשתרעים על פני משטחים נרחבים אשר לא ניתן לצייר ביום אחד מתבצעים בחלקים: האמן מורח מדי יום שכבת טיח אך ורק על פני האזור שיש בכוונתו לצייר באותו היום ומצייר את אותו מקטע. למחרת הוא מצייר מקטע נוסף תוך הסוואת החיבור בין המקטעים השונים, ותוך שימוש באותם גוונים בהם השתמש במקטע הסמוך, וכן הלאה עד לכיסוי כל השטח המיועד לציור. תפר טיח זה מכונה Giornata. התהליך עלול להיות אטי ביותר - האמן הרנסאנסי מיכלאנג'לו צייר את הפרסקאות על תקרת הקפלה הסיסטינית ברומא (ראו תמונה) במשך ארבע שנים. אמנים היו נעזרים במספר רב של שוליות שסייעו להם בהכנת החומרים או בציור פרטים לא מסובכים בציור.
טכניקת הפרסקו עמידה ביותר לאורך זמן, מאחר שהצבע משתמר כל עוד הטיח עצמו אינו מתפורר. הטכניקה הייתה בשימוש כבר בעת העתיקה, והשתמרו עד היום פרסקאות רבים של תרבויות יוון ורומא החל מהאלף הראשון לפני הספירה. באתר הארכאולוגי ממשית, העיר הנבטית, יש פרסקאות מתקופה קדומה אף יותר. בתקופת ימי הביניים והרנסאנס הטכניקה אומצה במערב אירופה ונחשבה לטכניקה של אמנים גדולים במיוחד, משום שהיא קשה ביותר ליישום, מכמה סיבות:
בעת הייבוש הצבעים משנים גוון, ויש צורך במיומנות גבוהה ביותר כדי לערבב מדי יום את אותו צבע במדויק ולהגיע בסופו של דבר אל הגוון הרצוי.
לא ניתן לתקן שגיאות או למחקן; כדי לתקן שגיאות יש להסיר את שכבת הטיח, למרוח טיח חדש ולצייר מחדש את האזור השגוי, או לחלופין לכסות את הטעות בשיטת ה"סקו" (secco משמעו "יבש" באיטלקית), כלומר ציור על קיר יבש בפיגמנטים מעורבים בחומר "מתווך" כגון ביצה, דבק עצמות, שרף טבעי וכדומה. טכניקת הסקו קלה יותר ליישום אך עמידה פחות. תיקונים בסקו היו מקובלים כחלק מתהליך הציור וניתן למצוא את שרידיהם גם בפרסקאות הרנסאנס החשובים של ג'וטו ומסאצ'ו.
פיגמנטים מסוימים (בפרט תחמוצות של עופרת או נחושת, שצבען לבן, אדום, ירוק או כחול) אינם מתאימים לטכניקת הפרסקו משום שהתגובה הכימית בינם לבין הסיד הטרי גורמת להשחרתם. כדי להשתמש בפיגמנטים אלו על האמן לצייר תחילה את הפרסקו בלעדיהם, ולאחר התייבשות הציור עליו להוסיף את הפרטים הרצויים בטכניקת הסקו.
טכניקת הפרסקו הצריכה מיומנות והשקעה כספית גבוהה, כך שלעיטור אובייקטים פחותי ערך היו משתמשים בטכניקות סקו, למשל טכניקת ה"מצו פרסקו" ("חצי פרסקו") שמכונה גם Kalkmalerei. בטכניקת המצו פרסקו האמן מצייר בפיגמנטים מעורבים בחלב סיד על קיר יבש. בעת התייבשות הצבע נוצרת שכבה של קלציום קרבונט המכילה את הפיגמנט. בניגוד לטכניקת הפרסקו הצבע בציורי סיד מהווה שכבה נפרדת מהקיר ועל כן פחות עמידה.
דוגמאות לפרסקאות מהרנסאנס
ג'וטו, קפלת סקרובני, פדובה
מזאצ'ו, קפלת בראנקאצ'י, פירנצה
אמברוג'ו לורנצטי, פאלאצו פובליקו, סיינה
בוטיצ'לי, פרוג'ינו, סיניורלי וגירלנדיו, הקפלה הסיסטינית, רומא
מיכלאנג'לו, תקרת הקפלה הסיסטינית
רפאל, וילה פארנזינה
לאונרדו דה וינצ'י, הסעודה האחרונה, מילאנו
לקריאה נוספת
אנציקלופדיה לאמנות הציור והפיסול, כרך 1, עמ' 142–143, כרך 3, עמ' 208–209 הוצאת כתר, 1997.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ציורי קיר
קטגוריה:אמנות חזותית
קטגוריה:טכניקות ציור
קטגוריה:מילים וביטויים באיטלקית | 2024-05-08T17:48:46 |
הכוח החלש | הכוח החלש או האינטראקציה החלשה (weak interaction, בעברית: ההידוד החלש) הוא אחד מכוחות היסוד של הטבע. המונח "חלש" נובע מן העובדה שעוצמת השדה חלשה פי כ- מזו של הכוח החזק. עקב העובדה שהחלקיקים הנושאים את הכוח החלש הם בעלי מסה, הוא פועל על פני מרחקים קצרים מאוד, הקטנים מגודל גרעין האטום. בין היתר, הכוח החלש גורם לקרינת בטא, שהיא סוג של רדיואקטיביות.
לעיתים, הכוח החלש מכונה "הכוח הגרעיני החלש", אך למעשה, הוא אינו מאפיין רק תהליכים המתרחשים בגרעיני אטומים, אלא מגוון רחב של תהליכים פיזיקליים. כך, לדוגמה, גם התנגשות בין שני חלקיקים במאיץ חלקיקים, תהליך שאין לו בהכרח קשר לפיזיקה גרעינית, מביאה פעמים רבות לקיומה של אינטראקציה חלשה.
הכוח החלש ייחודי לעומת שלושת הכוחות האחרים, מכיוון שאינו כוח "מושך", כלומר, אינו יוצר מערכות קשורות (bound states), כפי שעושים האחרים (הכוח החזק יוצר האדרונים, שהם מערכות קשורות של קווארקים; אלקטרומגנטיות יוצרת, בין היתר, אטומים, מולקולות ומגנטים; כבידה יוצרת מערכות קשורות בקנה מידה אסטרונומי). לעומת זאת, הכוח החלש מתבטא ביכולתו לגרום לחלקיק לשנות את הטעם שלו ולהפוך לחלקיק אחר. כל תהליך של שינוי טעם מערב תמיד את הכוח החלש.
תכונות
הכוח החלש משפיע על כל הלפטונים והקווארקים. זהו הכוח היחיד שיכול להשפיע על חלקיקי ניוטרינו (מלבד הכבידה, שעוצמתה זניחה בקני מידה תת-אטומיים). האינטראקציה החלשה מאפשרת לכל חלקיקי ואנטי-חלקיקי הלפטונים והקווארקים להחליף ביניהם אנרגיה, מסה, מטען חשמלי וטעם, תוך הפיכה מחלקיק אחד לאחר.
לאור הקשר בין הכוח החלש לבין שינוי טעם של חלקיקים, התחום המדעי המתאר את הכוח החלש מכונה גם דינמיקת טעם קואנטית (quantum flavordynamics), בדומה לאלקטרודינמיקה קואנטית המתארת את הכוח האלקטרומגנטי ולכרומודינמיקה קואנטית המתארת את הכוח החזק.
אף שהכוח החלש תואר בעבר בידי תאוריית פרמי של אינטראקציית ארבעה-פרמיונים, כיום ידוע שהבוזונים הנושאים את הכוח החלש הם בוזוני W ו-Z. בשל מסתם הגבוהה, אורך החיים שלהם מוגבל, לאור עקרון אי הוודאות , לכ- שניות. אפילו במהירות האור, אורך חיים זה מגביל את טווח ההשפעה של הכוח החלש לכ- מטרים, כלומר, מרחק קטן פי 1,000 לערך מקוטרו של גרעין האטום.
דעיכת בטא והכוח החלש
אחת התופעות החשובות ביותר, לה אחראי הכוח החלש, היא הדעיכה הרדיואקטיבית מסוג דעיכת בטא. בתהליך של דעיכת בטא, קוארק בתוך נוקליאון (פרוטון או נייטרון) הופך לקוארק בעל טעם אחר ומשנה עקב כך גם את סוג הנוקליאון (מפרוטון לנייטרון, או להפך) ואת סוג האטום, כאשר המספר האטומי קטן או גדל ביחידה אחת.
לדוגמה, דעיכת בטא פלוס, המכונה גם פליטת פוזיטרון (positron emission), מתרחשת כאשר קוארק למעלה בתוך פרוטון הופך לקוארק למטה. תהליך זה מביא להפיכת הפרוטון לנייטרון ולהפיכת היסוד של האטום ליסוד אחר, עם מספר אטומי קטן ביחידה אחת. כדי שחלקיק ישנה את הטעם שלו, נדרשת פעולה של הכוח החלש, המתווכת על ידי הבוזונים הנושאים כוח זה. אכן, בדעיכת בטא פלוס, הקוארק למעלה הופך תחילה לבוזון ולקוארק למטה. לאחר מכן, הבוזון הופך לפוזיטרון ולניוטרינו אלקטרוני.
ניתן לתאר תהליך זה בשלוש רמות שונות – רמת הקווארקים, רמת הנוקליאונים ורמת האטומים. התיאורים שקולים זה לזה ובכל אחד מהם ניתן להבחין בפליטתו של בוזון , הדועך לפוזיטרון ולניוטרינו:
uud → udd + W+ → udd + e+ + νe
p → n + W+ → n + e+ + νe
→ + W+ → + e+ + νe
חלק מהמספרים הקואנטיים, כגון המטען החשמלי והמספר הלפטוני, נשמרים (conserved) משני צדי התהליך. לעומת זאת, המספר הקואנטי איזוספין (I3) אינו נשמר. האיזוספין הוא מספר קואנטי של טעם (flavor quantum number), הקובע את סוג הקוארק – למעלה או למטה. האיזוספין של קוארק למעלה, כמו זה של הפרוטון, הוא , בעוד האיזוספין של קוארק למטה, כמו זה של הנייטרון, הוא מינוס . על כן, קיים הפרש של יחידת איזוספין אחת בין החלקיקים. האיזוספין של בוזון עצמו הוא 0. לפיכך, האיזוספין פוחת ב-1 במהלך דעיכת בטא פלוס. יכולת זו, לגרום שבירת סימטריה בין החלקיק הנכנס לחלקיק היוצא (שינוי טעם של חלקיק הוא דוגמה לשבירת סימטריה), היא המאפיין הבולט ביותר של הכוח החלש.
היסטוריה
במשך זמן רב, היה נהוג לחשוב שחוקי הטבע נשארים זהים תחת השתקפות. תוצאות ניסוי שנעשה דרך מראה היו אמורות להיות זהות לתוצאות אותו ניסוי, אם נעשה שלא דרך מראה. זה הוא חוק שימור הזוגיות (parity conservation). באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20, הציעו צ'ן-נינג יאנג וצונג-דאו לי שהכוח החלש עשוי להפר את שימור הזוגיות. צ'ין שיונג וו ועמיתיה הוכיחו ניסויית תחזית זו ב-1957. על כך קיבלו יאנג ולי את פרס נובל לפיזיקה ל-1957.
המודל הסטנדרטי של פיזיקת החלקיקים מתאר את הכוח האלקטרומגנטי ואת הכוח החלש כשני ביטויים שונים של כוח אלקטרו-חלש אחד, תאוריה שפותחה על ידי שלדון גלשאו, עבדוס סלאם וסטיבן ויינברג. עבודתם זיכתה אותם בפרס נובל לפיזיקה ל-1979.
בוזוני W ו-Z התגלו ב-1983, במאיץ החלקיקים SPS ב-CERN. על תגלית זו, קיבלו קרלו רוביה וסימון ואן דר מיר את פרס נובל לפיזיקה ל-1984.
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:כוחות היסוד
קטגוריה:פיזיקת חלקיקים
קטגוריה:פיזיקה גרעינית | 2023-05-18T08:35:05 |
רמי פורטיס | רמי אפרים פורטיס (נולד ב-7 ביולי 1954 בקריית אונו) הוא זמר רוק ישראלי בולט ויוצר משפיע. אלבום הבכורה שלו משנת 1978, "פלונטר", נחשב לפורץ דרך בתולדות המוזיקה הישראלית. אלבומו השני, "סיפורים מהקופסא" (1988), נחשב על ידי המבקרים כאחד מאלבומי הרוק החשובים ביותר שיצאו בישראל.
פורטיס הוא חבר בלהקת מינימל קומפקט ושותפו של ברי סחרוף לצמד פורטיסחרוף.
ביוגרפיה
1975–1983: השנים הראשונות
פורטיס הוא יליד קריית אונו. אביו בנימין היה מנהל מחלקת התרבות של עיריית תל אביב. יונה וולך הייתה לפעמים הבייביסיטר שלו. בילדותו גר עם סבתו במעברה.
פורטיס התגייס לצה"ל בשנת 1972 ושירת במערך ההגנה האווירית בסיני, במהלך מלחמת יום הכיפורים (הוא הושפע רבות ממראות התופת בחזית דבר שבא לידי ביטוי מאוחר יותר גם ביצירה שלו, למשל, בטקסט לשיר "שקיעתה של הזריחה"). הוא החל את דרכו המוזיקלית ב-1975 כעובד במה בהופעות של להקת תמוז. אריאל זילבר הזמין אותו לשיר את שירו "אינקובטור" בהפסקה של הופעת הלהקה, כשחברי תמוז מלווים אותו (הביצוע נכלל בקופסה "אוספורטיס" ובהוצאה המחודשת של "פלונטר" מסדרת סימני דרך).
באותה שנה הקים פורטיס את להקת "זבוב", שב-1978 שונה שמה ל"מים חמים". היא הופיעה במועדונים כמו המרתף העליון של תיאטרון בית ליסין ויצרה לעצמה קהל קטן אך נאמן.
ממוזער|שמאל|300px|פורטיס בהופעה של מינימל קומפקט, תל אביב, 2012
ב-1978 יצא אלבומו הראשון של פורטיס, "פלונטר", בחברת "סי.בי.אס" (לימים אן אם סי), בהפקתו המוזיקלית של חיים רומנו. האלבום היה אחד מהאלבומים הרועשים והפרועים ביותר שנוצרו בישראל עד אז. אף על פי שהוא לא הוליד להיטים בזמן צאתו, עם הזמן החלו לבלוט השירים "רד מעל מסך הטלוויזיה", "שמש לך מצפים" ו"אינקובטור" מתוכו. "פלונטר" הקדים את זמנו בצליל רוקיסטי ופאנקיסטי שהושפע מאמנים כגון טלוויז'ן, ראמונס, איגי פופ והסטוג'ס, The Fall והבאזקוקס, וכן בנושאים ובסגנון השירה, שנחשבו לחריגים בנוף המוזיקלי הישראלי של אז. האלבום נמכר במעט מאוד עותקים בזמן אמת.
בסוף שנות השבעים זכה פורטיס בתקשורת לכינוי "משוגע", בשל סגנונו המוזיקלי הפרוע. למעשה הוא ייסד את הפאנק הישראלי, שנמצא אז בחיתוליו בהשוואה לארצות הברית ולבריטניה, אף שפורטיס מעולם לא הגדיר את עצמו פאנקיסט או אנרכיסט. הסצנה הלכה וגדלה, ובתחילת שנות השמונים כבר הפכה לסצנת המועדונים של "דאון טאון תל אביב", שמרכזיה היו הפינגווין, ליקוויד, קולנוע דן ובהמשך הקולוסיאום.
ב-1980 נסעו רמי פורטיס, ברי סחרוף ומלכה שפיגל לאמסטרדם לנסות את מזלם, מכיוון שסברו שבישראל הרוק יישאר זרם שוליים קטן בחברה ובתרבות. הלהקה, שכינתה את עצמה "S.O.B" (קיצור של "הבנים של בטהובן" וכן של "בן כלבה"), גרה בבית נטוש והתקיימה בצמצום רב. לאחר זמן מה חזר פורטיס לישראל.
ב-1981 שכנע שולץ (דורון אייל) את פורטיס לחזור למוזיקה. הם הקימו ביחד את להקת "כרומוזום", החלו להופיע איתה בסצנת המועדונים של תל אביב והוציאו אלבום אחד בהוצאה עצמית. מאוחר יותר, לאחר שפורטיס פיטר את שולץ, שונה שם הלהקה ל"כרומוזום צוואי". ב-1983 הקים פורטיס את להקת ז'אן קונפליקט, שלא זכתה גם היא להתייחסות רבה בישראל של אותם ימים. ב-1988 התאחדה ז'אן קונפליקט למספר מצומצם של הופעות בפינגווין בעקבות הוצאתו הרשמית של האלבום (בריאיון לקראת האיחוד גרס חבר הלהקה רונן בן טל: "הלהקה הזאת אף פעם לא התפרקה[...] פשוט כי היא לא הוקמה אף פעם")..
1984–1987: תקופת מינימל קומפקט
ב-1984 עזב פורטיס את הארץ לאחר שסחרוף הציע לו להצטרף למינימל קומפקט, שכבר החלה להתבסס באירופה ומצאה חברת תקליטים ("קראמד רקורדס"). הוא הצטרף בתור גיטריסט בעוד שסמי בירנבך ממלא את עמדת הסולן הראשי. מינימל קומפקט זכתה להצלחה באירופה בסצנת האוואנגרד והרוק האלטרנטיבי והוציאה מספר אלבומים וכן פסקולים למחול ולקולנוע (בין היתר השתתפה בפסקול הסרט "מלאכים בשמי ברלין" של וים ונדרס). פורטיס שר כסולן מוביל בלהיטים "Autumn Leaves" ו-"Inner Station". בשלב מסוים ברי נעצר בארץ עם קוק ונשלח לשנת מאסר.
ב-1986 פורטיס חזר לשהות קצרה לארץ, יחד עם מקס פרנקן וברי סחרוף, ובעזרתם של נגנים מתחלפים ביניהם יובל מסנר, משה לוי, איתמר נוימן, ואורי ברק העלה את המופע "פורטיס וחברים" בקולנוע דן. המופע הורכב מרצף אקראי של שירים לא מגובשים שיצאו מאוחר יותר באלבום של פוריין אפייר, גרסאות כיסוי (Kraftwerk - Radioactivity) ועוד. באמצע הופעה אחת נזרק רימון עשן כחול ועד היום לא ידוע מי. התיעוד לקוח מהופעה לא רשמית מאותו סיבוב, המסתובבת ברשת, ובה לאחר סיום אחד הקטעים יצוטט פורטיס במשפט הבא: "חבר'ה, תפנו את האולם, יש פה איזה פסיכי שפוצץ משהו."
ב-1987 נקלעה מינימל קומפקט למשבר שגרר אותה להתפרקות. פורטיס וסחרוף החליטו לקחת חופשת קיץ של חודשיים בישראל, להקליט אלבום אחד בעברית ולחזור לאירופה.
1988–1992: תקופת פורטיסחרוף הראשונה
ב-10 באוקטובר 1988 יצא האלבום "סיפורים מהקופסא" שזכה להצלחה מפתיעה מאוד, נמכר בעשרות אלפי עותקים וכיום נחשב לאחד מאלבומי הרוק הישראלי החשובים ביותר. האלבום פתח את "תור הזהב" של שנות ה-90 ברוק הישראלי. זה היה האלבום הראשון שהוציאה חברת התקליטים העצמאית נענע דיסק. הלהיטים מתוך האלבום הם "שקיעתה של הזריחה", "חתול מפלצת", "כוכב הקופים", "תחנה סופית" ו"אין קשר".
בתחילת 1989 יצאו פורטיס וסחרוף למסע הופעות בארץ, ובסוף 1989 הם חזרו לסיבוב הופעות באירופה עם הרכב ישראלי בשם פוריין אפייר (Foreign Affair) והוציאו את האלבום "East On Fire", שהושר באנגלית ובג'יבריש וכלל בין היתר את השירים "Sandanya","Ghosts Can't Run Away" ו-"Jounieh". בשלב מסוים אף הופיע בגרמניה וחצה את חומת ברלין.
ב-1990 יצא אלבום האוסף "נענע אוספ מספר אחת" שכלל שני להיטים חדשים שיצאו שנה לפני כן: "שועל במנוסה" ו"חלום כחול". באותה שנה החליטו פורטיס וסחרוף להישאר בישראל והוציאו את האלבום "" שזכה גם הוא להצלחה וממנו הצליחו כל שירי האלבום ובהם: "ניצוצות", "חלום כחול" (בגרסה בליווי קלידים בלבד), "אין קץ לילדות", "אמריקה", "ממתק", "הפוך", "נעליים", "1900", "אגם ענקית", "יומו של העכבר", "יהלומים לנצח" ו"שמיים של שומקום" (בו השתתף מיקיאגי בקולות). פורטיס כתב לבדו את המילים של כל שירי האלבום, והלחין את כולם יחד עם סחרוף. לאחר יציאתו של "" לא נחשב עוד פורטיס בעיני התקשורת לאמן שוליים אלא למוזיקאי רציני.
ב-1991 יצא אלבום הסולו הראשון של סחרוף, "הכל או כלום". פורטיס כתב עבור האלבום את השירים "אמונה עיוורת" ו"חלליות", וכן השתתף בכתיבת השירים "לחץ" ו"למעלה".
ב-1992 הוציא פורטיס את האלבום "להתראות בחלומותי" בעזרתו המוזיקלית של סחרוף, עם הלהיטים "אנ'לא יכול" ו"איזה מין מין". בסוף 1992 הם הוציאו אלבום הופעה בשם "כשהגיטרה מנסרת את הלילה" שסיכם את תקופת פעילותם הראשונה כצמד. מרגע פרידתם הפך פורטיס ליוצר רוק עצמאי ובולט.
1994–1996: תקופת האחים פורטיס
ב-1994, אחרי הפסקה של שנה מהמוזיקה שבה התרכז בגידול בנו, הקים פורטיס את להקת הליווי החדשה שלו, שכללה את עמיר "ג'נגו" רוסיאנו (בס, קולות, קלידים), אורן קפלן (גיטרות, קולות) ויובל שפריר (תופים, קלידים וקולות). הם הוציאו את האלבום "שוטר פושע והענק הלוחש", שכולל אלמנטים של גראנג' וטקסטים הזויים. רבים רואים באלבום זה את אחד האלבומים החשובים של הרוק הישראלי של שנות התשעים. הלהיטים מתוך האלבום הם "תלוי על הצלב" ו"את לא". על אף שעל עטיפת האלבום מופיע השם "פורטיס", במהלך יחסי הציבור לקידום האלבום כינה פורטיס את להקת הליווי שלו בשם "האחים פורטיס".
בשנת 1995 הוביל פורטיס קמפיין קיצי בטלוויזיה החינוכית לעידוד הגנה מפני השמש, בשיר רוק קצר בסגנונו המוכר.
ב-1996 הוציאו האחים פורטיס (הפעם תחת שם זה באופן רשמי) את האלבום "איפה הסוסים". האלבום, אשר כלל את השיר היחיד המצליח מתוכו "איש השיש" (עם אלי לוזון), זכה לביקורות טובות אך להצלחה מסחרית לא גדולה. לאחר מכן עזב פורטיס את חברת התקליטים נענע דיסק.
1998: שיתוף הפעולה עם שלומי ברכה
ממוזער|שמאל|200px|פורטיס בהופעה, 2007
ב-1998 חבר פורטיס לשלומי ברכה מלהקת משינה לשם יצירת אלבום בשם "רץ על הקצה" המשלב את הסגנונות המוכרים של שני המוזיקאים. האלבום כלל ברובו בצליל נקי וקליל יותר מאשר באלבומיו הקודמים של פורטיס והוא הניב מספר להיטים, ביניהם "חול", "לפעמים", "בוסה נובה קטן" ו"משאית פיננסית".
השניים הוציאו לפני יציאתו של האלבום גרסת כיסוי ל"אשליות" של ניסים סרוסי במסגרת הפרויקט המוזיקלי "עבודה עברית", ומאוחר יותר סינגל בשם "טס במטוס סילון" העוסק בסקס וירטואלי. שני השירים לא נכללו באלבום. סיבוב ההופעות המשותף כלל גם גרסאות כיסוי לשירי משינה.
1999–2007: "חצי אוטומטי" ואיחוד פורטיסחרוף
ב-1999 יצאה הקופסה "אוספורטיס" הכוללת 3 תקליטורים תחת השמות "סינגלים" (אוסף סינגלים), "שלנו" (אוסף שירים בולטים עם שני שירים חדשים) ו"וגם אוסף בולים" (שירים נדירים מתקופות שונות). "סינגלים" יצא גם בנפרד כאלבום בודד. לכבוד האוסף פורטיס שב לשתף פעולה עם ברי סחרוף והם הקליטו יחד שלושה שירים חדשים וגם קיימו הופעת איחוד לכבוד יציאת האוסף. לאחר מכן הופיעו פורטיסחרוף שוב יחד בפסטיבל לציון 13 שנות קיומה של נענע דיסק.
כמו כן, השתתף כשחקן בעונה הראשונה של סדרת הדרמה "שבתות וחגים", אשר צולמה בשנה זו ועלתה לשידור בכבלים בראשית שנת 2000.
בספטמבר 2001 הוקרן בפסטיבלים ובסינמטקים הסרט "1999? פורטיס וישראל - סיפור אהבה אמיתי" בבימויו של ישראל ירושלמי, המתעד את פורטיס בצל הבחירות בשנת 1999. בנובמבר 2001 הוציא פורטיס את האלבום "חצי אוטומטי" שעליו עבד עם אייל אבן-צור, סולן להקת נעליים (ששמה הוא מחווה לשיר מתוך האלבום ). האלבום הוא שקט ומלנכולי יותר מבעבר אך בעל טקסטים מעמיקים הנוגעים באמיתות הקיום. ברי סחרוף חזר להיות שותף להפקה וגם ליווה את פורטיס בחלק מן השירים בגיטרה ושירה, כשהדואט "הדלת" הופך ללהיט מתוך האלבום. שיר נוסף שהצליח מהאלבום היה "משחק בקובייה". ב-2002 יצא DVD בשם "מקרה פסנתר" המתעד את הופעתם המשותפת של פורטיס ושלומי שבן, הכוללת עיבודים לפסנתר ללהיטיו של פורטיס.
ב-2003 התאחדה מינימל קומפקט בעקבות יציאתו של אלבום אוסף משיריה ויצאה לסדרת הופעות בישראל ובאירופה. עוד באותה שנה התארח פורטיס בשירה בהקלטת שיר הנושא לאלבומו של קובי רכט "הרגע הנכון". ב-2004 יצא פורטיס שוב להופעות סולו, והוציא את הסינגל "שיר של ז'אק ברל".
בקיץ 2005 התאחדו רשמית פורטיס וסחרוף והופיעו יחד עם ההרכב הישן של פורטיסחרוף שכלל את יובל שפריר, ז'אן ז'אק גולדברג וגיל סמטנה. ב-2006 יצא האלבום החדש של פורטיסחרוף שנקרא "על המשמרת" הכולל את הלהיטים "חדשות מהירח", "בסוף של יום", "להתעורר" ו"תחת אש" אשר שימש גם כשיר הנושא של סדרת הטלוויזיה "פרשת השבוע". גולת הכותרת של סיבוב ההופעות שליווה את יציאת האלבום היה מופע איחוד גדול, על במה אחת, עם להקת משינה בסתיו 2006 באמפי-פארק רעננה.
בשנת 2007 הוענקו לפורטיס וסחרוף פרסי אקו"ם לשנת תשס"ו על הישג מוזיקלי שנתי ועל הלחנה בעבור האלבום "על המשמרת". באותה שנה גם יצא לסיבוב הופעות בשם "פורטיסחהקול - סיבוב במקום" עם עידו אגמון, יובל שפריר וגיל סמטנה.
2008–הווה: 30 שנה ל"פלונטר", האלבום המשולש ועוד
ממוזער|פורטיס בהופעה בפסטיבל מטאור, 2018
בינואר 2008 התקיימו שתי הופעות לציון 30 שנה ליציאת אלבום הבכורה "פלונטר" בהשתתפות אמנים מן הזרם המרכזי ואמנים מוכרים פחות, ביניהם פורטיס עצמו, מים חמים, נקמת הטרקטור, משינה, כנסיית השכל, יוסלס איי.די, קרוזנשטרן ופארוחוד ושלומי שבן. באותה שנה יצאה מהדורה מחודשת של האלבום.
בהמשך השנה פורטיס נענה לפנייתו של הזמר הצעיר והמתחיל ג'וני גולדשטיין להתארח בהקלטת השיר "קרנפים". השיר יצא כסינגל באוגוסט 2008 ואת מילותיו כתב פורטיס יחד עם דן תורן כ-18 שנים לפני כן (מלבד בית נוסף שכתב גולדשטיין).
בנוסף לכך, בשנת 2008 עבד פורטיס על יצירה הנקראת "התדר" אשר היא פסקול למופע של להקת מחול גרמנית אלטרנטיבית.
בדצמבר 2008 הוענק לפורטיס תואר עמית כבוד של בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, "על אנרגיה עוצמתית, מוזיקלית ובימתית, ששינתה את פני הרוק הישראלי; על התעוזה והעיקשות להפוך את השוליים למגדלור; ועל ההשראה שהעניק למוזיקאים ולאמנים, באישיותו הבלתי מתפשרת וביצירתו המהפכנית, משנות ה-70 ועד היום".
בפברואר 2009 הוציא פורטיס, עם להקתו הכוללת את גיל סמטנה, עידו אגמון ויובל שפריר, אלבום משולש בשם "פורטיס משולש" הכולל 18 שירים, ביניהם הלהיטים "בלונדיניות על אוטוביאנקי" ו"יער ישראלי".
בסוף 2010 הפיק פורטיס את רוב שירי האלבום "זרים במאה ה-21" של קוואמי והחלבות. ביניהם השיר "תסחטי אותי", שאותו כתב פורטיס יחד עם קוואמי והשתתף בו בשירה. השיר היה אחד הסינגלים שקדמו לאלבום, ואחד המצליחים ביותר מתוכו.
בספטמבר 2011 יצא אלבום האולפן ה-11 של פורטיס, שנקרא "החבר אני". באלבום, בהשראת הממציא הסרבי ניקולה טסלה, פורטיס מלווה שוב בלהקתו הכוללת את גיל סמטנה, עידו אגמון, יובל שפריר ואיל יונתי. הסינגל הראשון מתוך האלבום, שיר הנושא "החבר אני", יצא ביולי 2011, שזכה להצלחה. סינגל נוסף שהתפרסם מהאלבום הוא "מקום בראש" שגם זכה להצלחה.
החל מאוקטובר 2013 השתתף פורטיס כשופט בעונה הראשונה של התוכנית אקס פקטור ישראל ששודרה בערוץ 2 וכן גם בעונה השנייה (2015), שבה היה השופט בנבחרת הבוגרים וכללה את המתמודדת דניאל יפה, אשר הייתה זוכת העונה.
ביוני 2014, הופיע פורטיס כמופע החימום בהופעתם של להקת הרולינג סטונז בישראל, במופע שנערך בפארק הירקון.
באביב 2015 יצא יחד עם ברי סחרוף לסיבוב הופעות איחוד נוסף של הצמד פורטיסחרוף.
ממוזער|פורטיסחרוף באמפי קריית מוצקין, קיץ 2021.
באוגוסט 2015 יצא אלבומו "תולדות הכותרת", אשר הופץ בפורמט דיגיטלי וכתקליט ויניל בלבד (הראשון של פורטיס אשר הופץ בפורמט זה מאז "להתראות בחלומותי" מ-1992). לאלבום קדם הסינגל "מעיר נעלמים" בחודש יוני באותה השנה. לאחריו בחודש אוגוסט יצא כסינגל גם שיר הנושא "תולדות הכותרת", ובאוקטובר יצא הסינגל "לקשקש בזנב", אשר לווה בקליפ באנימציה.
ב-18 ביוני 2017 הוציא בסרטון בפייסבוק את שירו הראשון "הצדפה המהבהבת" לקראת אלבומו "מדור פיות". השיר זכה לביקורות חיוביות וכבר באותו היום הושמע בגלגלצ. ב-13 באוגוסט 2017 הוציא גם את הסינגל "סאניאסי" מתוך אותו אלבום, אשר יצא בספטמבר 2017. האלבום יצא גם במהדורת תקליט ויניל.
ב-2018 זכה בפרס מפעל הפיס לאמנויות על שם לנדאו.
בקיץ 2021, הצמד פורטיסחרוף הופיע בסבב הופעות. בין היתר הוא הופיע באמפיתיאטרון קיסריה וזו הייתה הופעתם המשותפת הראשונה באמפי זה.
בשנת 2022 השתתף בסרט התיעודי "עצבני ומהיר: הסיפור של פאסט מיוזיק והפטיפון" של עמית איצקר.
משפחה וחיים אישיים
ממוזער|גיא פורטיס (בנו של רמי פורטיס) עם הגיטרה (בצד שמאל של הצילום) לצידו של ברי סחרוף, הופעה של פורטיסחרוף באמפי קריית מוצקין, 2021.
רמי פורטיס היה נשוי למנכ"לית להקת בת שבע לשעבר, נעמי בלוך-פורטיס, אב לשניים, ומתגורר בתל אביב. אשתו וילדיו ליוו אותו בשירה בשיר "דישנובה" שחותם את האלבום "חצי אוטומטי". בנו הבכור, גיא, מלווה אותו בגיטרה בסיבובי ההופעות משנת 2011.
דיסקוגרפיה
אלבומי אולפן
אלבומי סולו
#שם אלבוםשנת יציאהשותפים1פלונטר1978, הוצאה מחודשת בינואר 20082סיפורים מהקופסא1988ברי סחרוף3להתראות בחלומותי1992ברי סחרוף4שוטר פושע והענק הלוחש1994האחים פורטיס5איפה הסוסים1996האחים פורטיס6רץ על הקצה1998שלומי ברכה7חצי אוטומטי20018פורטיס משולש20099החבר אני201110תולדות הכותרת2015גיא מר, ברי סחרוף, יובל בנאי11מדור פיות2017
עם פורטיסחרוף
פורטיסחרוף הוא צמד מוזיקלי המורכב מברי סחרוף ורמי פורטיס הנחשבים לשניים מאמני הרוק הבולטים בישראל.
#שם האלבוםשנת יציאההערות11990כשהגיטרה מנסרת את הלילה1992אלבום הופעה2על המשמרת2006
עם כרומוזום
להקה שבה היה חבר פורטיס מ-1981 ל-1982
#שם האלבוםשנת יציאה1כרומוזום1981
עם ז'אן קונפליקט
ז'אן קונפליקט הייתה להקת רוק ישראלית שפעלה בתחילת שנות השמונים.
#שם האלבוםשנת יציאההערות1ז'אן קונפליקט19882בהופעה1989אלבום הופעה
עם פוריין אפייר
פוריין אפייר הוא הרכב בו היו חברים רמי פורטיס וברי סחרוף, אשר פעל משנת 1989 עד שנת 1990.
#שם האלבוםשנת יציאה1East On Fire1989
עם מינימל קומפקט
מינימל קומפקט היא להקת רוק אלטרנטיבי ישראלית שהוקמה בתל אביב ופעלה באירופה בשנות השמונים.
לדיסקוגרפיה של מינימל קומפקט ראו מינימל קומפקט
אלבומי אוסף
אוספורטיס (קופסה, 1999)
סינגלים שלא נכללו באלבומים
תני לי את זה (1977)
חלום כחול (גרסת רדיו) (פורטיסחרוף, 1989)
שועל במנוסה (פורטיסחרוף, 1990)
הפסיכולוג אמר (האחים פורטיס, 1995)
אשליות (עם שלומי ברכה, 1998)
טס במטוס סילון (עם שלומי ברכה, 1998)
שיר של ז'אק ברל (2004)
מול הקניון (2014)
מארזי DVD
מקרה פסנתר (במשותף עם שלומי שבן, 2002)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:זמרים השרים בעברית
קטגוריה:זמרי רוק ישראלים
קטגוריה:גיטריסטים ישראלים
קטגוריה:גיטריסטים יהודים
קטגוריה:זמרים-יוצרים ישראלים
קטגוריה:צמחונים ישראלים
קטגוריה:שופטי אקס פקטור
קטגוריה:עמיתי כבוד של בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה
קטגוריה:זוכי פרס לנדאו לאמנויות הבמה
קטגוריה:זוכי פרס אקו"ם
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1954
קטגוריה:חיילי חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים | 2024-09-30T03:56:00 |
הבטחון הקיבוצי | REDIRECT ביטחון קיבוצי | 2006-06-17T10:04:59 |
דחיסת תמונות | REDIRECT דחיסת תמונה | 2022-09-18T20:09:28 |
הנדסה אזרחית | שמאל|ממוזער|250px|מגדלי עזריאלי בתל אביב, פרויקט גדול ממדים בהנדסה אזרחית.
ממוזער|250px|דחפור קטרפילר די-10 מכין את הקרקע לסלילת כביש 431.
הנדסה אזרחית הוא תחום רחב של ההנדסה העוסק בתכנון, בתכן ובביצוע של מבנים ומערכות לצורכי התעשייה, הציבור והפרט. המשימות האופייניות שהמהנדסים האזרחיים עוסקים בהן בעבודתם ההנדסית, כוללות מבנים ובניינים רבי קומות, מבני דיור ותעשייה, דרכים, שדות תעופה, נמלים, מתקני אנרגיה, גשרים, סכרים, ניצול משאבי מים, הידרולוגיה ומבנים הידרולוגיים, כבישים ומחלפים, אספקת מים וביוב והיבטים של ניהול הבנייה.
המושג הנדסה אזרחית הוא מושג עתיק שבא להבדיל בין ההנדסה הצבאית שעסקה בפיתוח ובנייה של ביצורים ואמצעי לחימה משוכללים להנדסה שעוסקת במטרות אזרחיות.
תחומי משנה בהנדסה אזרחית
להלן רשימה חלקית של תחומי משנה בהנדסה אזרחית:
הנדסת מבנים: תכנון הקונסטרוקציה של מבנים שונים: מבני מגורים, מבנים ציבוריים, אולמות, גשרים, מבני תעשייה ואחסנה, ממגורות, מגדלי מים ועוד. כמו כן בחישוב חוזק המבנה, יציבותו, ביסוסו ועמידתו בהטרחות שונות כולל רוח ורעידות אדמה, שיקולי חיסכון במשקל, עלות ושיקולי ביצוע.
הנדסה גיאוטכנית: הנדסת קרקע וביסוס, תוך התייחסות לקרקע, סלע ומים תת-קרקעיים והקשר לתכנון, ביצוע ותפקוד פרויקטים בהנדסה אזרחית.
ניהול הבנייה: לימודי ניהול הבניה כוללים נושאי ניהול כלליים, כמו כלכלה, בנייה ותכנון של לוחות זמנים לפרויקט וכן עוסקים בנושאים הנדרשים ממנהל עבודות בנייה כמו תכנון וארגון אתרי בנייה ותיאומים בין מערכות שונות בבניין כמו מים, חשמל מיזוג אוויר וכו'
הנדסת תחבורה: תחום הכולל את הנדסת התעבורה, תכנון כבישים ומחלפים, מסילות ברזל ועוד.
הנדסת מים: תכנון תשתית של מבנים הקשורים במים: צינורות מים, סכרים, נמלים, שוברי גלים, מתקני התפלה, מתקני טיהור שפכים ועוד.
הנדסת הסביבה: בקרת איכות מים, מערכות אקווטאיות וסביבה ימית, הידרולוגיה, אספקת מים, מערכות שפכים, טכנולוגיות טיפול במים ובשפכים, טכנולוגיות טיפול בפסולת מתעשייה, בקרת איכות קרקע, עקרונות השבה ומחזור שפכים ופסולת, דיני איכות הסביבה, ביוטכנולוגיה סביבתית, איכות האוויר ובקרת זיהומים אטמוספיריים.
לימודי הנדסה אזרחית בישראל
תואר ראשון בתחומי ההנדסה השונים נלמדים במוסדות אקדמאים לרוב במשך ארבע שנים.
בישראל ניתן ללמוד תואר ראשון B.Sc בהנדסה אזרחית באוניברסיטת בן-גוריון, באוניברסיטת אריאל שבשומרון, במכללה להנדסה ע"ש סמי שמעון, במכללה האקדמית להנדסה אורט בראודה ובפקולטה להנדסה אזרחית וסביבתית בטכניון (זוהי הפקולטה הוותיקה ביותר במוסד, הפועלת משנת 1924).
בנוסף לתואר ראשון, ניתן ללמוד לתואר הנדסאי הנדסה אזרחית במכללות או בחלק מהאוניברסיטאות.
ראו גם
מהנדס ביצוע
ניהול התכנון
ניהול הביצוע
לקריאה נוספת
אליזבת ניוהאוס (עורכת), פלאי ההנדסה, ספרית מעריב, 1995
קישורים חיצוניים
*
אזרחית, הנדסת | 2024-07-04T17:23:59 |
The Division Bell | The Division Bell (בעברית: פעמון החלוקה) הוא האלבום ה-14 של להקת הרוק המתקדם פינק פלויד אשר יצא לאור בתאריך 28 במרץ 1994 בבריטניה, ובתאריך 4 באפריל 1994 בארצות הברית. בהיותו האלבום השני של הלהקה אשר הוקלט ללא רוג'ר ווטרס, The Division Bell נכתב ברובו על ידי הזמר והגיטריסט דייוויד גילמור והקלידן ריצ'רד רייט. הוא כולל קטע שירה בהובלתו של רייט בפעם הראשונה מאז האלבום ״The Dark Side of the Moon״ משנת 1973. ארוסתו של גילמור, הסופרת פולי סמסון , השתתפה בכתיבתם של חלק גדול מן השירים באלבום, אשר מתמודדים עם הנושא של תקשורת בין-אישית.
הקלטת האלבום התרחשה במספר מקומות, לרבות אולפני Britannia Row ובית הסירה של גילמור, אסטוריה . הפקת האלבום כללה בין היתר את השותף רב השנים של הלהקה בוב אזרין, ההנדסאי אנדי ג'קסון , הסקסופוניסט דיק פרי והבסיסט גאי פראט .
The Division Bell זכה לביקורות בינוניות, אך עדיין זכה להצלחה גדולה בממלכה המאוחדת וארצות הברית; האלבום הגיע לתואר פלטינה כפולה בארצות הברית בשנה הראשונה ליציאתו, ופלטינה משולשת בשנת 1999. לאור הצלחה זו, נערך מסע הופעות בארצות הברית ובאירופה. חומר בלתי משומש מהקלטות האלבום הוכנס לאלבומם הבא של פינק פלויד: The Endless River (2014).
הרעיון
האלבום עוסק בנושאי תקשורת בין-אישית ובאמונה שבכוחו של דיבור לפתור בעיות רבות. בשירי האלבום "Poles Apart" ו-Lost For Words" ניתן לראות התייחסות לניכור בין חברי הלהקה ובין רוג'ר ווטרס, חבר הלהקה לשעבר אשר עזב בשנת 1985. עם זאת, גילמור הכחיש פרשנות זו באומרו: "אנשים יכולים לפרש את השיר כיצד שירצו, אך בנקודה זו מאוחר מכדי שנתרעם על רוג'ר." שם האלבום מתייחס לפעמון החלוקה אשר מצלצל בבית הפרלמנט של הממלכה המאוחדת על מנת להכריז על הצבעה. מתופף הלהקה ניק מייסון אמר: "יש לו (לאלבום) משמעות כלשהי, הוא עוסק בבחירה, כן או לא."
השיר "A Great Day For Freedom" אשר הופק מספר שנים לאחר נפילת הגוש המזרחי מעמיד את האופוריה הכללית של נפילת חומת ברלין לצד המלחמות והטיהור האתני אשר התרחשו בעיקר ביוגוסלביה. דגימות קולו של הפיזיקאי סטיבן הוקינג אשר הוקלטו במקור עבור פרסומת של חברת בריטיש טלקום שומשו בשיר "Keep Talking"; גילמור כה התרגש מהסנטימנט של הוקינג בפרסומת ופנה לחברה בבקשת רשות להשתמש בהקלטות של הוקינג באלבום. מייסון ציין כי "זה הרגיש לא תקין-פוליטית לקחת רעיונות מפרסומת, אך נראה היה כי זו פיסה רלוונטית." בסוף האלבום ניתן לשמוע את בנו החורג של גילמור, צ'רלי, מניח שפופרת טלפון במקומה על מנת לנתק שיחה עם סטיב או'רורק, מנהל הלהקה אשר הביע את רצונו להופיע באחד מאלבומיה.
רצועות
שירי האלבום
Cluster One
Cluster One היא יצירה אינסטרומנטלית הפותחת את האלבום. זוהי היצירה הראשונה של הלהקה שהקרדיט עליה ניתן לריצ'רד רייט ודייוויד גילמור ביחד, מאז השיר Mudmen מהאלבום Obscured by Clouds. היצירה מעולם לא בוצעה בהופעות החיות של הלהקה. בפתיחת השיר ניתן לשמוע רעש לבן אשר גרם לרבים באותה עת בלבול, שכן סברו שהתקליט פגום.
What Do You Want From Me
What Do You Want From Me הוא שיר אשר נכתב על ידי דייוויד גילמור, ריצ'רד רייט וחברתו של גילמור פולי סמסון (בעתיד אשתו השנייה). השיר מנוגן לאט והוא סוג של בלדת רוק. גילמור כותב בשיר "should i sing until i can't sing anymore" ו-"should i play these strings until my fingers are raw". השיר גם מכליל את נס ההליכה על המים כמטאפורה סרקסטית.
Poles Apart
השיר עוסק בשני החברים הקודמים בלהקה, סיד בארט ורוג'ר ווטרס. זהו השיר השני המתמקד בשני החברים לאחר Signs of Life מהאלבום A Momentary Lapse of Reason. זוהי יצירה אינסטרומנטלית שבה המתופף ניק מייסון מדקלם פואמה לא ידועה שהשורה הראשונה בה מדברת על בארט והשנייה על ווטרס אך Poles Apart, כולל מילים. בשורה הראשונה בשיר מוזכר מקים הלהקה שהוחלף על ידי דייוויד גילמור, סיד בארט. בשורה השנייה מתייחסים לרוג'ר ווטרס שעזב את הלהקה, השורה מתחילה בשם השיר של פינק פלויד בזמן שווטרס כתב את Hey You מתוך האלבום The Wall. השיר הולחן באקורדים D,A,D,G,A,D. באמצע השיר מופיע קטע פסיכדלי של מנגינת תזמורת.
Marooned
Marooned היא יצירה שנכתבה על ידי דייוויד גילמור וריצ'רד רייט. היצירה מתארת נטישה על אי. היצירה תחילה הייתה אלתור באולפני ההקלטות. צלילי הגיטרה הגבוהים בשיר באים ממכשיר הוואמי שגילמור השתמש בכמה מהשירים. היצירה זכתה בפרס גראמי ב-1995 בתואר "יצירת הרוק האינסטרומנטלית הטובה ביותר". באלבום האוסף של הלהקה Echoes: The Best of Pink Floyd, השיר קוצר וזמנו נמשך כ-2 דקות.
A Great Day For Freedom
השיר נכתב על ידי דייוויד גילמור ופולי סמסון והוקדש לרוג'ר ווטרס, שעזב את הלהקה. השיר מתחיל בלחן די מלנכולי אך הופך ללחן של רוק שנשמע קצת יותר שמח. בהתחלה הלהקה רצתה לתת לשיר את השם In Shades of Grey.
Wearing the Inside Out
זהו השיר הראשון שריצ'רד רייט מבצע בו שירה מובילה מאז 1973 בשיר Time באלבום The Dark Side of the Moon. רייט הלחין את השיר ואנתוני מור כתב אותו. השיר עוסק בהתמכרותו של רייט לקוקאין, בדידותו ודיכאונו בעת שהתגרש מאשתו וגורש על ידי רוג'ר ווטרס. השיר בוצע על ידי רייט עצמו בתפקיד השירה יחד עם גילמור בהופעה חיה.
Take It Back
השיר נכתב על ידי דייוויד גילמור, אשתו השנייה פולי סמסון, ניק לאירד-קלוס ובוב אזרין. גילמור השתמש בגיטרה אקוסטית Gibson J-200 דרך קופסת האפקטים Zoom.
Coming Back to Life
זהו השיר היחיד שנכתב על ידי דייוויד גילמור ללא עזרת אחר. בראיון גילמור אמר שכתב את השיר לאשתו פולי סמסון. השיר מנוגן בדו מז'ור, השיר נפתח בסינתיסייזר עם סולו גיטרה. השורות הראשונות מבוצעות על ידי גילמור באיטיות. כשהשיר מתקרב לסוף יש סולו גיטרה "רוקי" שמבוצע עד סוף השיר.
Keep Talking
נכתב על ידי דייוויד גילמור, אשתו של גילמור פולי סמסון וריצ'רד רייט. השירה בוצעה על ידי גילמור ומכליל את הקול האלקטרוני של פרופסור סטיבן הוקינג, מערוץ מדע בטלוויזיה. השיר מכליל אפקטים של גיטרה על ידי טוק בוקס. השיר יצא לאור כסינגל לראשונה בארצות הברית ב-12 במרץ 1994. וזכה במקום הראשון במגזין בילבורד לאחר כמה ימים, השיר יצא לאור באלבום ב-30 במרץ. השיר נכלל גם באלבום האוסף של הלהקה, Echoes: The Best of Pink Floyd. השיר בוצע בהופעה ותועד באלבום ההופעה, Pulse.
Lost For Words
השיר נכתב על ידי דייוויד גילמור ופולי סמסון. ניתן לשים לב שבחלק מהסולו של הגיטרה האקוסטית שבסוף השיר, יש חלק מהשיר Wish You Were Here. זהו השיר האחרון של הלהקה שמאופיין בסגנון פולק רוק.
High Hopes
השיר יצא לאור כסינגל השלישי מהאלבום. המילים מדברות על דברים שנצברו ואבדו בחיים, מזווית הסתכלות אוטוביוגרפית. השיר מדבר על תקופת הילדות של סולן הלהקה דייוויד גילמור, עזיבת עיר הולדתו והימים הראשונים שלו עם הלהקה. ידידו של גילמור הסופר דאגלס אדמס בחר בשם האלבום, שהופיע באחת השורות בשיר.
בשיר נשמע פעמון כנסייה שהמתופף ניק מייסון מצלצל בו. בתחילת השיר ניתן לשמוע את הפעמונים מהשיר Fat Old Sun מהאלבום Atom Heart Mother, וזמזום הזבוב מהשיר Grantchester Meadows מהאלבום Ummagumma. בשיר נשמעות גם פעימות לב, בדומה לפתיחה והסגירה של האלבום The Dark Side of the Moon. בסוף השיר ניתן לשמוע את מנהל הלהקה סטיב או'רורק מדבר בטלפון עם אחד מילדיו של גילמור, צ'ארלי.
מעצב העטיפות של הלהקה, סטורם ת'ורג'רסון ביים את הקליפ לשיר. בקליפ מוצגים באופן סוריאליסטיים המקומות שחברי הלהקה גדלו בהם באנגליה. תמונות מהקליפ מופיעות בחוברת האלבום.
השיר נכלל גם באוסף Echoes: The Best of Pink Floyd עם סולו גיטרה קצר יותר. גרסה בהופעה חיה מופיעה באלבום Pulse. מספר אמנים ביצעו גרסאות כיסוי לשיר, בהם נייטוויש וגרגוריאן.
מבצעים
דייוויד גילמור – גיטרה, שירה, גיטרה בס וקלידים
ניק מייסון – תופים וכלי הקשה
ריצ'רד רייט – קלידים ושירה
ג'ון קרין – קלידים
גיא פראט – בס
גרי ווליס – כלי הקשה
טים רנוויק – גיטרות
דיק פרי – סקסופון
בוב אזרין – קלידים וכלי הקשה
מייקל קמן – תזמור
פרופסור סטיבן הוקינג – קולות ב"Keep Talking"
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אלבומי 1994
קטגוריה:אלבומי פינק פלויד
קטגוריה:אלבומי קונספט
קטגוריה:אלבומים באנגלית
קטגוריה:אלבומים שהוקלטו באולפן ביתי
קטגוריה:אלבומים שהגיעו למקום הראשון במצעד האלבומים האוסטרלי
קטגוריה:אלבומים שהגיעו למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי
קטגוריה:אלבומים שהגיעו למקום הראשון במצעד האלבומים הקנדי
קטגוריה:אלבומים שהגיעו למקום הראשון במצעד הבילבורד 200
קטגוריה:אלבומים שהגיעו למקום הראשון בניו זילנד
קטגוריה:אלבומי פלטינה בברזיל
קטגוריה:אלבומי חברת קולומביה רקורדס
קטגוריה:אלבומי חברת EMI רקורדס | 2024-09-21T07:54:19 |
מדיטציה | ממוזער|275 פיקסלים|אישה בזמן מדיטציה
מדיטציה (לפי האקדמיה ללשון העברית: בּוֹנְנוּת) היא תרגול מנטלי שנועד לאפשר לאדם לפתח מצבי תודעה שלווים, חשיבה בהירה ואיזון נפשי. היא מסייעת להפחתת לחץ, מתח, חרדה, דיכאון, כאב, כעס. העוסק בבוננות קרוי בּוֹנָן או מודט.
טכניקות שונות למדיטציה התפתחו במקביל, חלקן באופן עצמאי וחלקן בהשראת טכניקות אחרות, החל מהעת העתיקה או אף לפני כן ועד ימינו. המכנה המשותף לטכניקות המדיטציה השונות הוא היותן תרגול מנטלי אישי שהאדם מבצע בכוחות עצמו למול עצמו, בין אם יהיה בגפו ובין אם יתרגל בנוכחות אחרים או בקבוצה.
בחברה המערבית המודרנית מדיטציה נחשבת כלי לשיפור מצב בריאותי פיזי ונפשי.
מחקרים מצביעים על מתאם חיובי בין תרגול מדיטציה לבין שיפור יכולות מנטליות שונות, כגון יכולת ריכוז, ויסות רגשות, ועוד. ישנן אף מספר שיטות טיפול המבוססות על מדיטציה, לדוגמה טיפול קוגניטיבי מבוסס-קשיבות.
תולדות המדיטציה
מכיוון שהמדיטציה התפתחה במקומות שונים בעולם לאורך תקופות שונות בהיסטוריה, קשה להתחקות אחרי מקורה במדויק. בסין מיוחסת המצאת המדיטציה לדמות מיתולוגית בשם פו שי, שנחשב גם להוגה תורת האי צ'ינג. בהודו מוזכרות טכניקות מדיטציה בכתבים מהאופנישדות, כדוגמת הויג'איה טנטרה. בהסתמך על מקורות אלו, משוער כי תרגול מדיטציה לשמה התקיים בהודו לכל המאוחר במאה החמש-עשרה לפנה"ס, והתקיים בסין כמה מאות שנים קודם לכן. באירופה הפגנית, בתקופה שקדמה למאה העשירית לפנה"ס, התקיימו בדתות שונות טקסים שניתן להגדירם כמדיטטיביים, בהן בדת ההלניסטית ובדת הדרואידית.
מבשרי המדיטציה המודרנית היו המוסלמים הסופיים, שפיתחו טכניקות תרגול שהיוו בסיס לעבודתם של מומחי המדיטציה המודרניים, גורדייף ואושו. החל מסוף המאה ה-19 חדרו טכניקות מדיטציה מזרחיות למערב, שחלקן עבר עיבוד לגרסאות מערביות העומדות בפני עצמן.
הבסיס הרעיוני למדיטציה
250px|ממוזער|מדיטציית בוקר
מכיוון שתרגולי המדיטציה הראשונים שימשו כפולחן דתי, לא ניתן להפריד את העקרונות שלפיהם תורגלו מהתאולוגיה ומהפילוסופיה של הדתות שבהן התפתחו. בדתות רבות קיימים פולחנים שונים המכילים אלמנטים של תרגול מדיטטיבי, אך במספר דתות הודיות ומזרח אסייתיות הפכו אלמנטים אלו למרכזיים בתפישתם. בדתות הדהרמה ההודיות (בודהיזם, הינדואיזם, ג'ייניזם וסיקיזם) מטרת התרגול היא לקרב את המתרגל להארה, אם כי למושג ההארה הסבר שונה בדתות השונות ובדרכים להשגתה. בדאואיזם הסיני מופיע גם תרגול המדיטציה, ומאפיינים מדיטטיביים פותחו לתרגולים מדיטטיביים רבים, בהם תרגולי צ'י, כדוגמת צ'י קונג וטאי ג'י צ'ואן.
בעשרות השנים האחרונות חלה עלייה מתמדת במידת העניין שמפגין עולם המדע בהשפעות הפסיכולוגיות והביולוגיות של המדיטציה על הגוף ועל הנפש. מתוך כך עלה הצורך לנסח בסיס תאורטי הנשען על מחקר פסיכולוגי, שיבחין בין טכניקות המדיטציות השונות על סמך המנגנונים העומדים בבסיסן. ההגדרה המדעית למדיטציה היא "משפחה של אסטרטגיות מורכבות לוויסות קשב ורגשות, אשר פותחו לשלל מטרות, בהן טיפוח רווחה אישית ואיזון רגשי". אחת הגישות הראשונות ליצירת בסיס תאורטי למדיטציה התמקדה בעיקר בתרגולים בודהיסטיים, והציעה חלוקה לפי שני מנגנונים מדיטטיביים: מיקוד תשומת-לב, וניטור חופשי. מדיטציית מיקוד תשומת-לב מתבססת על מיקוד מכוון של תשומת הלב באובייקט נבחר לאורך זמן (דוגמת תחושות הגוף או הנשימה). התרגול משלב זיהוי של רגעי נדידת מחשבות מאובייקט המדיטציה, זיהוי הגורמים להסחת הדעת, ניתוק מאותם מסיחי דעת, החזרת תשומת הלב לאובייקט הנבחר, ולבסוף הערכה קוגניטיבית מחודשת ונטולת שיפוטיות למתרחש. הסוג השני, מדיטציית ניטור חופשי או פתוח מבוססת על ניטור נטול-תגובה של חוויית ההווה המתמשכת, כאמצעי ראשוני לזיהוי דפוסים רגשיים או קוגניטיביים ומאפייניהם. סוג מדיטציה זה נמנע במתכוון ממיקוד מפורש באובייקט מסוים, ומאפשר התבוננות רחבה בתכנים שמופיעים ומתפוגגים בתוך התודעה.
בשלב מאוחר יותר נעשה ניסיון לייצר מודל מקיף שיכלול טווח רחב יותר של מדיטציות ומסורות. לפי מודל זה, מדיטציות רבות ניתנות לחלוקה לשלוש משפחות עיקריות בהתאם למנגנון הקוגניטיבי הראשוני שעומד בבסיסן:
משפחת מדיטציות הקשב (תשומת לב, ריכוז, סמאדהי) - הן מדיטציות מבוססות מנטרה, ספירת נשימות (זן), מדיטציית ג'אנה (בודהיזם, זרם התרוואדה), מדיטציית שמאטה, מדיטציות המתבססות על תשומת לב לגוף, ועוד. המנגנונים הקוגניטיביים העומדים בבסיס משפחה זו קשורים ליכולת לוויסות הקשב, הפניית תשומת הלב המודעת, והגברת המודעות לתהליכים המתקיימים במרחב התודעה (מחשבות, זיכרונות, רגשות, רצונות ועוד).
משפחת המדיטציות הקוֹנְסְטְרוּקְטיביות (מלשון תמיכה והבניה) - מדיטציית מטה, Loving-Kindness, שבועת הבודהיסטווה הבודהיסטית, תפילת centering הנוצרית, מדיטציות המבוססות על טיפוח חמלה, ועוד. המנגנון הקוגניטיבי העומד בבסיס משפחה זו הוא טיפוח, בנייה ותמיכה של דפוסים פסיכולוגיים, דפוסי מחשבה ודפוסים של תגובה רגשית, המחזקים שלמות ורווחה נפשית. טיפוח דפוסים מיטביים מתאפשר בזכות חיזוק היכולת להערכה מחדש של מצבים מורכבים, והתבוננות בהם מנקודות מבט שונות.
משפחת המדיטציות הדקונסטרוקטיביות (פירוק) - מדיטציית ויפאסנה, מדיטציה אנליטית (בודהיזם טיבטי), תרגול קואן (זן), מורקבה (סופי), שיקנטזה (זן), תרפיה התנהגותית-קוגניטיבית (CBT), ועוד. המנגנון הקוגניטיבי העומד בבסיס משפחה זו הוא טיפוח יכולת של חקירה עצמית, פיתוח תובנה, ופירוק החוויות המנטליות למרכיביהן. תהליך זה מאפשר הבנה עמוקה של תגובות רגשיות ושל דפוסים פסיכולוגיים שאינם מיטביים, וכן את השפעתם על תפיסת העצמי, תפיסת האחר, ותפיסת המציאות בכללותה.
תרגול מדיטציה
ממוזער|200px|פסל של האל שיווה בבנגלור בזמן מדיטציה.
תרגולי מדיטציה שונים קיימים בדתות שונות, בכללן בבודהיזם, באסלאם (אצל הסופים), ביהדות (בחסידות), בנצרות, ובהינדואיזם.
ישנם מספר זרמים בבודהיזם, ולכל אחד מהם מספר רב של תרגולים. התרגול המפורסם ביותר במערב, והמשותף לרוב הזרמים, הוא הוויפסאנה שמקורה בטהרוואדה. הוויפאסנה מבוססת על חיבור לגוף דרך נשימות. בזרם הווג'ריאנה נהוגות מדיטציות החזייה (הדמיה או ויזואליזציה), וכוללות לרוב החזייה של דמויות המכונות "היבטי בודהה", וכן מדיטציות מנטרה, כגון "אום מאני פאדמה הום" - "היהלום מצוי בלוטוס". בזרם הזן נהוגה מדיטציית זאזן.
מדיטציות בהינדואיזם כוללות לרוב חזרה על מנטרה בסנסקריט, ועל פי הוודות הן מאפשרות להגיע למצב של "סמאדהי", איחוד עם האל או עם היש.
ניתן לחלק את תרגולי המדיטציה לשני חלקים עיקריים: סביל ופעיל.
בתרגול מדיטציה סביל המתרגל אינו עושה דבר אלא מניח לתהליך טבעי לחלוטין לקרות מעצמו. בתרגול סביל המודעות מתפוגגת במהלך שינויים הבאים וחולפים באיברי החישה השונים של הגוף, באחד ממצבי המנוחה השונים (לדוגמה: ישיבה תוך ערנות לתחושות הבאות וחולפות באיבר המגע כתוצאה מתהליך הנשימה).
בתרגול מדיטציה פעיל האדם יוזם פעולה המשפיעה על התודעה, כגון ריכוז תשומת הלב בקצה האף (דוגמה לפעולה הכרתית), או סחרור סביב עצמו (דוגמה לפעולה פיזית).
דוגמאות לתרגולי מדיטציה:
הפניית קשב לתחושות סומטוסנסוריות (תחושות גוף) בחלק מסוים מהגוף (כגון מגע האוויר הנכנס והיוצא מהנחיריים) או קשב למחשבות חולפות (ויפאסנה, זאזן).
הפניית קשב לצלילים הבאים וחולפים באיבר השמיעה, או התמקדות בצליל אחד, למשל "אום".
הדמיה פנימית של מראות וסיטואציות (לאם רים).
ישיבה בעיניים פקוחות בחשיכה מוחלטת במשך שעה לפחות (מדיטציית חושך).
סיבוב במקום במהירות גדולה במשך 45 דקות (סחרור סופי).
תרגולי מדיטציה שונים: תרגול זאזן, מדיטציה דינמית, ויפאסנה, סחרור סופי, סאג'ה יוגה, פאלון גונג, דמיון מודרך, צ'י קונג, טאי צ'י, מדיטציה טרנסצנדנטלית ועוד.
מדיטציה ביהדות
במסורת היהודית התפתחו צורות שונות של תרגולות מדיטטיביות. בין הבולטות שבהן קיימות השיטות המדיטטיביות של ר' אברהם אבולעפיה, שמשלבות מלמול שמות קדושים, נשימות ארוכות ותנועות של הראש, ייחודים וכוונות, אשר משתמשות בייצוגים מנטליים של שמות האל כדי לתקן את העולמות העליונים וכדי לתקן את נפש האדם מחטאים, הנקרא "תיקוני עוונות". וכן להתעלות רוחנית והארה וכן להפריד חלקי הנפש הפנימית מן החומר הנקרא "התפשטות" ולידיעת עתידות הנקרא "השגה" או "בעל השגה" ; וכן בתפילה חסידית בדבקות, המעוררת גודש רגשי ומטרתה דבקות באל על ידי ביטול העצמי.
בראשית המאה העשרים פיתח האדמו"ר מפיאסצנה שיטה מדיטטיבית אינטרוספקטיבית מתוחכמת המשתמשת בדמיון מודרך ובהתבוננות פנימית.
במחצית השנייה של המאה העשרים פותחו שיטות רבות נוספות של "מדיטציה יהודית", כמו השיטות של הרב אריה קפלן ושל הרב זלמן שחטר-שלומי, שחלקן כוללות יבוא של טכניקות מהמזרח הרחוק או מתרבות הרוחניות העכשווית.
המדיטציה באסלאם
באסלאם הסופי התפתחה צורת תרגול מדיטטיבית הנקראת מוּראקַבּא. מטרת התרגול היא טיהור הנפש מהמושגים הכוזבים "עצמי" ו- "זהות" במטרה לאפשר למאמין לחוש קרוב יותר לתווחיד. התרגול בבסיסו הוא תרגול דקונסטרוקטיבי, ומטרתו לעמעם את תחושת העצמי ולפתח מודעות לכללי. על המתרגל להביט לליבו ולהפיק תובנות על הקשר בינו לבין העולם ובינו לבין הבורא.
בנוסף התפתח באסלאם הסופי תרגול הנקרא ذكر ד'כּר , בו המתרגל משנן את שמותיו של אללה (לרוב באמצעות מסבחה) או פסוקים שונים בהקוראן או החדית' בהתכוונות מלאה, בדומה לשינון מנטרות.
מדיטציה בבודהיזם
ממוזער|נזיר בודהיסטי צעיר בזמן מדיטציה
הבודהה לימד שני סוגי מדיטציה (בְּהָאבַנָא):
מדיטציית סַמַטְהַה (בפאלי: ריכוז),
מדיטציית ויפאסנה (בפאלי: תובנה).
על פי הבודהה אם נזיר בודהיסטי רוצה להגיע לשחרור מלא ולהפוך להיות אדם אצילי, אַרַהַנְט, הוא צריך לעשות ארבעה דברים:
לשמור על כללי התרגול המוסריים במלואם
להיות מסור לרוגע תודעתי פנימי, לא להזניח את הגְ'הָאנַה
להיות בעל ראייה וחכמה (וִיפַּאסנָה)
לגור במקומות מבודדים.
כמו כן, ממשיך הבּוּדְהַה:"ואילו דברים, נזירים, צריכים להיות מפותחים על ידי ידיעה ישירה? סַמַטְהַה ווִיפַּאסַנָה."
בנוסף על כך,הבּוּדְהַה אמר:
"אדם הניחן בריכוז (גְ'הָאנַה) וחכמה, אכן קרוב הוא לנִיבָּאנַה."
מדיטציית סַמַטְהַה
מדיטציית סַמַטְהַה היא פיתוח ריכוז חזק ועוצמתי באובייקט אחד: גְ'הָאנַה [ריכוז מלא].הנזירה האַרַהַנְטית דְהַמְמַדִינְנָא הסבירה: "תודעה [המרוכזת] בנקודה אחת, זהו ריכוז".
נושאים למדיטציית סַמַטְהַה
הבּוּדְהַה לימד ארבעים נושאים למדיטציית סַמַטְהַה:
ארבע השכינות הנעלות (או השמימיות) (בְּרַהמַה-וִיהָארַה): אהבה חברית (מֵטָא), חמלה (קַרוּנָּא), שמחה אוהדת (מוּדִיטָא),{{הערה|שם=ftn585|שמחה אוהדת, שמחה אלטרואיסטית''', מוּדִיטָא, Mudità.}} איזון נפשי (אוּפֵּקְהָא).
עשרת נתינות הדעת: מודעות לנשימה, היזכרות בנדיבות, היזכרות במוסריות, נתינת הדעת לישויות השמימיות, נתינת הדעת לבּוּדְהַה, נתינת הדעת לדְהַמְמַה, נתינת הדעת לסַנְגְגְהַה, נתינת הדעת למוות, נתינת הדעת לשלושים ושניים חלקי הגוף, נתינת הדעת לשלווה [של השחרור].
עשר הקַסִינּוֹת – קַסִינַּת אדמה, קַסִינַּת מים, קַסִינַּת אש, קַסִינַּת רוח, קַסִינַּה כחולה, קַסִינַּה צהובה, קַסִינַּה אדומה, קַסִינַּה לבנה, קַסִינַּת אור, קַסִינַּת חלל.
תפיסה אחת: הגות על המזון.
הגדרה אחת: מדיטציית ארבעת היסודות.
עשרת ה'לא־יפים' (אַסוּבְּהַה): נתינת הדעת לעשרה מצבים של השתנות, בלייה טבעית והתפרקות הגוף האנושי.
ארבעת ההישגים הלא־חומריים: (עם בסיס) החלל חסר הגבולות/ האין־סופי, התודעה חסרת הגבולות, הרִיק חסר הגבולות, "לא תפיסה ולא 'חוסר תפיסה'".
עם כמה מנושאי המדיטציה הללו המתרגל יכול להגיע רק ל"ריכוז מקורב". עם נושאי מדיטציה רבים אחרים המתרגל יכול להגיע גם ל"ריכוז מקורב" וגם לגְ'הָאנַה – נתינת הדעת לנשימה, למשל.
מדיטציית ויפאסנה
כדי להגיע לנִיבָּאנַה אנו צריכים לתרגל ויפאסנה – אנו צריכים לדעת ולראות את חמשת המצרפים לפי המציאות.
חמשת המצרפים או חמשת "מצרפי ההיקשרות"
בסוּטות, כשהבודהה בדרך כלל מדבר על הנושאים למדיטציית וִיפַּסַנָא, הוא מדבר על חמשת "מצרפי ההיקשרות":
"מצרף ההיקשרות" החומרי
"מצרף ההיקשרות" של ההרגשה
"מצרף ההיקשרות" של התפישה
"מצרף ההיקשרות" של היצירה התודעתית
"מצרף ההיקשרות" של ההכרה
אלה הם המצרף החומרי וארבעת המצרפים הנפשיים. אנו צריכים לדעת ולראות את חמשת מצרפי ההיקשרות.
הבּוּדְהַה הסביר עליהם ב"סוּטַת המצרף":
"ו
כל מה שחומרי, נזירים, מהעבר, מהעתיד או מההווה, פנימי או חיצוני, גס או מעודן, נחות או נעלה, רחוק או קרוב, המלווה בסיאובים והיצמדות, זה נקרא מצרף ההיקשרות החומרי.
כל הרגשה, נזירים, מהעבר, מהעתיד או מההווה, פנימית או חיצונית, גסה או מעודנת, נחותה או נעלה, רחוקה או קרובה, המלווה בסיאובים והיצמדות, זה נקרא מצרף ההיקשרות של ההרגשה.
כל תפישה, נזירים, מהעבר, מהעתיד או מההווה, פנימית או חיצונית, גסה או מעודנת, נחותה או נעלה, רחוקה או קרובה, המלווה בסיאובים והיצמדות, זה נקרא מצרף ההיקשרות של התפישה.
כל יצירה תודעתית, נזירים, מהעבר, מהעתיד או מההווה, פנימית או חיצונית, גסה או מעודנת, נחותה או נעלה, רחוקה או קרובה, המלווה בסיאובים והיצמדות, זה נקרא מצרף ההיקשרות של היצירה התודעתית.
כל הכרה, נזירים, מהעבר, מהעתיד או מההווה, פנימית או חיצונית, גסה או מעודנת, נחותה או נעלה, רחוקה או קרובה, המלווה בסיאובים והיצמדות, זה נקרא מצרף ההיקשרות של ההכרה.
אלה נקראים, נזירים, חמשת מצרפי ההיקשרות".
שלושת המאפיינים
אנו צריכים לדעת ולראות את חמשת המצרפים עם שלושת המאפיינים שלהם:
תכונת השינוי/ארעיות: חמשת המצרפים מופיעים, נעלמים ומשתנים, שזה אומר שהם ארעיים.
המאפיין של הדוּקְהַה: הבודהה דיבר על שלושה סוגים של דוקקהה: א. דוקקהה [הנובעת] מכאב (גופני או נפשי). ב. דוקקהה [הנובעת] מהתצורות; ג. דוקקהה [הנובעת] מהפכפכות ואי־יציבות.
תכונת חוסר העצמיות: זה מתייחס לכל חמשת המצרפים. היות שחמשת המצרפים מופיעים, נעלמים ומשתנים, זה אומר שאין בהם יסוד, מהות או תוכן כלשהו שהוא תמידי, קבוע או נצחי.
מדיטציה והשפעתה על המוח
מוח האדם מאופיין בתכונות של גמישות ואדפטיביות ("פלסטיות") אשר ממשיכות להתקיים לאורך כל תקופת החיים. תכונות אלה מהוות "קרקע פורייה" לביצוע שינויים במוח על ידי התנסויות שונות בכל גיל. אחת ההתנסויות אשר להן השפעה ניכרת על תפקודי המוח היא מדיטציה. מחקרים שונים מהשנים האחרונות, אשר השתמשו במכשיר דימות תפקודי בתהודה מגנטית (fMRI), הראו כי לפעילות מדיטטיבית ישנה השפעה המפחיתה רמות דחק (stress), לחץ דם, ואת מידת הכאב והסבל הנלווים למחלות כרוניות. כמו כן פעילות כזו משפרת את המערכת החיסונית ויכולה להיטיב בהפרעות כמו דיכאון, הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות.
פלסטיות המוח
פלסטיות היא תכונה בסיסית של מערכת העצבים, אשר קיימת גם באורגניזמים פשוטים ומוגדרת כיכולתה של מערכת העצבים המרכזית להשתנות. שינויים אלה יכולים להתרחש כתוצאה מגורמים שונים, החל מהתפתחות נורמלית והבשלת האורגניזם, דרך רכישת מיומנויות חדשות אצל אנשים צעירים ובוגרים וכלה בהופעת נזק למערכת העצבים המרכזית או מהזנחה סנסורית.
השינויים המתחוללים במעגלים העצביים במוח משקפים השתנות של מעגלים קיימים או יצירה של מעגלים חדשים. המקום בו נראים שינויים אלה הם בצמתים בין הנוירונים הקרויים "סינפסה" (בשל מורכבות מערכת הנוירונים והסינפסות במוח, ניתן רק לאמוד את השינוי במספרן אך לא לספור אותן באופן מדויק). שינויים אלה מתרחשים בתיאום עם שינויים בהתנהגות או בתפקודים פסיכולוגיים.
הפלסטיות הנוירולוגית מתרחשת בשתי דרכים:
Experience Expected – דרך זו מתרחשת ב"תקופות קריטיות". המוח נוצר עם תבנית הזקוקה לחשיפה לגירויים מסוימים או להתנסויות מסוימות בתקופת התפתחות קבועה וזאת כדי לאפשר לתפקודים מסוימים להתפתח באופן היעיל והטוב ביותר. חסימת החשיפה לגירויים מסוימים ב"תקופה הקריטית" יכולה להביא לנזק כמעט בלתי הפיך או קשה מאוד לשינוי. (דוגמה למערכות המתפתחות באופן זה: מערכת הראיה, לימוד שפה ראשונה והתפתחות רגשית).
Experience Dependent – דרך זו יכולה להתרחש בכל גיל וקשורה ללמידה ולזיכרון. מערכת העצבים הגמישה משתנה בהתאם להתנסויות שונות אותן האדם חווה.
לפי התפיסה המסורתית, למוח יש יכולת להשתנות רק בגילאים צעירים בהם הוא עודו מתפתח. עם זאת, המדע הוכיח כי תכונת הפלסטיות ממשיכה לאפיין את המוח עד ליום מותו. מחקרים שונים וסיפורי חיים מראים כי על ידי אימון של המוח ניתן לבצע שינוי מהותי בתפקודים שונים, כאשר לכל תפקוד מוחי נדרש אימון מסוג שונה. הפסיכיאטר נורמן דוידג' בספרו "המוח הגמיש" מציג מקרים לפיהם אנשים הצליחו לסגל את עצמם לשינויים כדוגמת העלאת רמת משכל, התגברות על כאבי רפאים (פנטום), טיפול בהפרעות אובססיביות, ותיקון לקויות למידה. כדבריו: "בתנאים הנכונים, לימוד ותרגול של מיומנות חדשה עשויים לחולל שינויים במאות מיליוני, ואולי במיליארדי החיבורים שבין תאי העצב במפות המוח שלנו" (דוידג', 2009, 57).
השפעת המדיטציה על אזורים שונים במוח
טווח רחב של השפעות מוחיות נמצאו בקרב מתרגלי מדיטציה וותיקים (מספר שנים) ומתרגילי מדיטציה טירונים (מספר שעות עד מספר חודשים). נכון ל-2017 דווחו כבר למעלה מ-120 מחקרים שבדקו כיצד מדיטציה משפיעה על מבנה ותפקוד אזורי מוח שונים. השינויים הללו, במבנה המוחי ובתפקוד המוחי מיוחסים להשפעה של מדיטציה על מגוון תפקודים והתנהגויות, כגון מערכות קוגניטיביות (לדוגמה, הגברת פונקציות ניהוליות של קשב, שיפור זיכרון העבודה, שיפור יכולת האינטרוספקציה, ושיפור בהבחנה תפיסתית), שינויי התנהגות (לדוגמה, הגברת התנהגות פרו-חברתית וחמלה), שיפור מערכת החיסון, ואפילו הפחתת סימפטומים קליניים של הפרעות נפשיות כגון חרדה ודיכאון. טכניקות מדיטציה שונות נבדלות זו מזו במטרות, בהיקף, ובקושי של כל טכניקה, דבר המוביל לגיוס אזורים מוחיים שונים בעוצמות שונות. לדוגמה, מתרגלי זן (Zen) נוטים להפעיל מנגנונים של קשב פתוח ומודעות לרגע הנוכחי ולכל מה שמתרחש בו, תרגולי ויפאסנה מביאים תשומת לב מכוונת לחוויה הגופנית ותרגולי שמאטה מטפחים יכולות של ריכוז חד נקודתי. למרות ההבדלים בתרגולים השונים ובהשפעות השונות שלהם על המוח, אותרו כמה מערכות ואזורים מוחיים שמושפעים מרוב סוגי המדיטציה:המערכת הלימבית: מיקומה האנטומי של המערכת הלימבית מאפשר לה לחבר בין העולם החיצוני (המערכות החושיות) לעולם הפנימי (המערכת האוטונומית) ולתקשר עם אזורים גבוהים במוח. חלק מהפונקציות העיקריות שמיוחסות למערכת זו הן יצירת רגשות, מוטיבציה וזיכרון לטווח ארוך. תרגולי מדיטציה שונים משפיעים על תפקוד החלקים השונים במערכת ועל הקישוריות שלה עם אזורי מוח אחרים. הממצאים העיקריים בהקשר של המערכת הלימבית נוגעים לאמיגדלה (מוכרת לרוב כאזור רגשי המקושר לתהליכים של פחד ומעורבת בוויסות הפעולה של המערכת ההורמונלית ושל מערכת העצבים האוטונומית), ולפיהם קיים מתאם שלילי בין פעילות האמיגדלה לתרגולי מדיטציה. כמו כן נמצאו השפעות על הקישוריות בין אזורים קדמיים האחראים על שליטה ובקרה לתפקוד האמיגדלה. שינויים אלה מיוחסים לוויסות של המערכות הקדמיות על תפקוד האמיגדלה וכתוצאה מכך שיפור יכולות של וויסות רגשי ואותרו כבר לאחר שישה שבועות של אימון מדיטציה. אזור נוסף אשר מקושר רבות לתרגולי מדיטציה ונמצא גם הוא במערכת הלימבית הוא ההיפוקמפוס. מחקרים מצביעים על עליה בנפח ההיפוקמפוס בקרב מתרגלי מדיטציה. ההיפוקמפוס משחק תפקיד חשוב ביצירת זיכרונות כמו גם בלמידה רגשית, דבר המתבטא ביצירת תגובה רגשית שלוקחת בחשבון את ההקשר שבה התגובה מופקת. ניוון בהיפוקמפוס מקושר להפרעות קליניות רבות הכוללות לחץ, חרדה ודיכאון. מחקרים בחולדות הדגימו שההיפוקמפוס רגיש לגורמים סביבתיים מסוימים, ושלגורמים מיטביים (למשל, סביבת למידה תומכת), השפעות מגנות על ההיפוקמפוס במצבי לחץ. אחת האפשרויות היא שתרגולי מדיטציה מגבירים את עמידותו של ההיפוקמפוס מול גורמי לחץ על ידי יצירת שינויים מבניים דומים לאלו שנגרמים על ידי גורמים סביבתיים וששינויים אלו תורמים להשפעות המיטביות של מדיטציה על בריאות נפשית.אינסולה, הקורטקס הסומטוסנסורי ופיתול החגורה הקדמי: מחקרים מצביעים כי תרגול מדיטטיבי עשוי להגביר את חוויית המודעות הסובייקטיבית לתחושות הגוף. קיים קשר עקיב בין פעילות האינסולה לבין המודעות לתהליכים ביולוגיים בגוף האדם, וביניהם הנשימה וקצב הלב. הקורטקס הסומטומוטורי הראשוני והמשני הם מרכזי קליפת המוח העיקריים האחראים לעיבוד מידע תחושתי (מגע, כאב, טמפרטורה וכדומה). פיתול החגורה הקדמי אחראי על ויסות עצמי, שליטה עצמית, פתרון בעיות ממוקד ותגובות התנהגותיות אדפטיביות בתנאים משתנים. מחקרים מצביעים על שינויים באזורים אלו בעקבות תרגולי מדיטציה. מכיוון שאזורים אלו קשורים לחוויה הסובייקטיבית של כאב, שינויים באזורים אלו, הנצפים במוחם של מתרגלי מדיטציה וותיקים, מעניקים הסבר לסיבולתם הגבוהה יותר לכאב (סף כאב גבוה; רגישות נמוכה לכאב) בהשוואה לאנשים שאינם מתרגלים מדיטציה. ההבדלים המבניים באינסולה ובקורטקס הסומטוסנסורי מאפשרים לחוות את התכונות החושיות של גירויים בלתי נעימים, בנפרד מהתגובה הרגשית והקוגניטיבית שעשויה להתלוות אליהם. שינויים בפיתול החגורה הקדמי מיוחסים לשיפור בוויסות כאב, ויסות רגשי, מודעות רגשית, רגולציה רגשית ופתרון בעיות.רשת מצב ברירת המחדל (DMN): מערכת אשר פועלת בעיקר במצב שבו אין התעסקות במטרה נקודתית אלא במצב של נדידת מחשבות. פעילות המערכת נמדדת בעיקר על ידי קישוריות בין אזורים קדמיים (קליפת המוח הקדם-מצחית) כמו גם האינסולה ופיתול החגורה הקדמי. המחקרים בתחום מראים שינויים תפקודיים בקרב מתרגלי מדיטציה בין האזורים השונים: ירידה בפעילות והקישוריות בין אזורים קדמיים, עלייה בקישוריות בין פיתול החגורה הקדמי והאינסולה, כמו גם עלייה כללית בפעילות האינסולה. תוצאות אלה מצביעות על עלייה במודעות עצמית ויכולות קשב. בנוסף, במספר מחקרים נמצאה ירידה בפעילות מערכת ה-DMN, אשר פעילות מוגברת בה מקושרת להפרעות מצב רוח ורומינציה של מחשבות ().
השפעות המדיטציה על יכולות למידה
ליכולת הקשב השפעה קריטית על התהליך המנטלי המרכזי בלמידה. בעולם המודרני, מתייחסים לקשב כמורכב משני חלקים: עלייה בזרם המידע וחיפוש אישי לביצוע מספר פעילויות באופן סימולטני או חיפוש אחר מספר גירויים. לפיצול קשב גם כן השפעה חשובה על ביצועי הלומד, דוגמה לכך ניתן לראות למשל במחקר שבדק ביצוע של מספר משימות באותו זמן. המחקר הראה כי נוכחותה של משימה משנית קידם בעיקר למידה של שינון בעל פה. בניגוד לכך, הסטת קשב למשימה אחת קידמה יכולת נוספת של הכללת המידע הנלמד למצבים חדשים.
מדיטציה ונוירופידבק
נמצא במחקרים רבים שבאמצעות תרגול קבוע של מדיטציה, ניתן להפיק את אותן תועלות של טיפול בנוירופידבק עבור מגוון רחב של הפרעות, כגון: קשב וריכוז, נדודי שינה, חרדה, דיכאון, אפילפסיה, התמכרות, אוטיזם ועוד. מכיוון שגם מדיטציה וגם נוירופידבק משמשות כשיטות לאימון מצבים נפשיים, ההנחה הרווחת היא ששתי השיטות גורמות לשינויים פלסטיים דומים במוח, ולכן יכולות לסייע לסוגי הפרעות דומות.
אחת ההשערות להסבר הדמיון בין מדיטציה ונוירופידבק, היא שלשתיהן השפעה חיובית של שיפור רמת הקשב והשליטה הקוגניטיבית, אשר מסייעות בוויסות הריכוז והרגש.
ביקורת מחקרית
על-אף ריבוי הממצאים הקושרים בין תרגולי מדיטציה לדפוסים מוחיים שונים, ולמרות השיפור העצום במכשור המשמש למחקרים מוחיים, עדיין קיימות מגבלות ושאלות רבות שהמדע מתקשה לספק להן מענה.
מבחינה סטטיסטית, רובם המוחלט של המחקרים בנושא אינם מצביעים על סיבתיות, אלא על מִתְאָם, כלומר על קיומו של קשר כלשהו בין הפעילות המדיטטיבית לפעילות המוחית הנצפית. פרופסור פרננדו וידאל, היסטוריון של מדעי ההתנהגות, כותב ביחס למחקרי fMRI:
מרבית המחקרים משווים בין מתרגלים ותיקים לבין מתרגלים טירונים, וניתן לספק מספר הסברים חלופיים להבדלים בין שתי האוכלוסיות: ראשית, ייתכן כי ההבדלים שנמצאו בין שתי האוכלוסיות נובעים מסגנון אישיות ומאורח חיים שונה המאפיין את האנשים שנוטים לתרגל יותר מדיטציה, ולא מהשפעות התרגול עצמו. שנית, הבדלים אלו עשויים לשקף מבנים מוחיים מסוימים שהתקיימו עוד לפני התרגולים, והם אלו שהובילו אנשים מסוימים לעסוק במדיטציה באופן יותר אינטנסיבי מאחרים.
בשנת 2018 התפרסמה במגזין Scientific Report (השייך לכתב העת Nature) מטא-אנליזה שסקרה מחקרים בפסיכולוגיה אשר דיווחו על ההשפעות החברתיות החיוביות של המדיטציה. המאמר העלה תהיות באשר ליכולתה של המדיטציה לקדם התנהגות חברתית חיובית, ציין את היעדר ההתייחסות המחקרית להשפעות שליליות אפשריות של המדיטציה, ואף הצביע על כשלים מתודולוגיים רבים במחקר המדעי בתחום.
ראו גם
התבודדות
בואבום
אקסטזה
קשיבות
העידן החדש
אימננטיות
זרימה (פסיכולוגיה)
היפנוזה
חסך חושי
אינדוקטרינציה
לקריאה נוספת
דוידג', נ'. (2009). "המוח הגמיש". ירושלים: כתר
תומר פרסיקו, מדיטציה יהודית, התפתחותן של תרגולות רוחניות ביהדות זמננו''', תל אביב: ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, תשע"ו 2016
מבוא להשקטה והתבוננות, מאת ג'ה-יִי, נכתב במאה השישית לספירה ותורגם מסינית על ידי אורי קפלן.
הארט, ו. האמנות לחיות, כנרת זמורה ביתן, 2016
פטריציו פאולטי, OMM דקה אחת של מדיטציה, הוצאת חדקרן, 2018
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בודהיזם
קטגוריה:קוגניציה
קטגוריה:עצמי | 2024-08-27T07:47:32 |
כנופיית באדר מיינהוף | REDIRECT סיעת הצבא האדום | 2005-05-09T09:36:29 |
מושיתיים | מוֹשִׁיתִיִּים (שם מדעי: Coccinellidae; מוכרות בשם העממי פרות משה רבנו) הן משפחת חיפושיות נפוצה בעלת גלגול מלא. המושיתיים נפוצות ברחבי העולם, עם כ-4,500 מינים שונים שזוהו; יותר מ-450 בצפון אמריקה בלבד.
המושיתיים הן חיפושיות קטנות גוף יחסית, ואורכן נע בין מילימטר אחד לעשרה מילימטרים. צבעיהן משתנים בין אדום, כתום או צהוב בוהקים, עם עיגולים שחורים על גבי השלד החיצוני שלהן. בחלק ניכר מהמינים ישנן שמונה נקודות, אולם כשהכנפיים סגורות נראות לעין רק שבע נקודות, ומכאן מקור שמה של אחת ממיני המושיתיים המוכרות ביותר - מושית השבע.
צבעי האזהרה בהם צבוע שריון המושית נועדו להזהיר טורפים פוטנציאליים פן יפגעו במושיות; הגנה זו מועילה להן משום שבעולם החי צבעים בוהקים מזוהים לרוב עם רעל או חומרים מזיקים אחרים.
בארץ ישראל נפוצים כ-70 מיני מושיתיים, המוכרת שבהם היא מושית השבע, שמזוהה עם צבע האדום-בוהק והנקודות השחורות על שלדה החיצוני (ראו בטבלה). פחות נפוצה היא מושית נקודתיים הנפוצה בעיקר באביב, אולם קיימים בעולם גם אלפי מינים רבים אחרים בצורות וצבעים שונים (ראו בגלריה מטה). כל המושיות בארץ, למעט מושית השתים עשרה שמזיקה לצמחים, טורפות כנימות עלים ומועילות לחקלאות.
בשל היותן יפות יחסית לחיפושיות אחרות, ולא מזיקות לאדם אלא אף מועילות לו היות שהן ניזונות מכנימת מגן וכנימות עלים המזיקות לגידולים החקלאיים, צברו המושיתיים מוניטין של בעלי חיים חמודים, ויש אף שמאמינים שהן מביאות מזל טוב. המושיתיים מגודלות גם באופן מסחרי לצורך הדברה ביולוגית, וחלקן מתפשטות כמין פולש בטבע.
גלריה
קישורים חיצוניים
מגדיר מושיתיים מישראל באתר החרקים של ישראל.
אלכס דורון, האם "פרת משה רבנו" היא החרק המסוכן בעולם?, 19 במאי 2013, באתר nrg מעריב
דני בנדר, המצילה של הצבר: "חיפושית המושית", ישראל היום, 30 באפריל 2014
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1807
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פייר אנדרה לטריי
קטגוריה:חיפושיות
* | 2024-05-26T15:41:36 |
חיפושית | 2024-01-22T12:29:32 | |
פרת משה רבנו | REDIRECT מושית השבע | 2006-07-17T17:48:49 |
מסעי הצלב | שמאל|ממוזער|250px|אביר כורע (בתפילה?) לפני צאתו למסע צלב. איור מספר התהלים של וסטמינסטר, אנגליה, שלהי המאה ה-13.
שמאל|ממוזער|250px|המצור על אנטיוכיה (במהלך מסע הצלב הראשון), איור מהמאה ה-15
מסעי הצלב היו סדרת מלחמות דת ומסעות צבאיים, ביוזמת האפיפיורים הנוצריים או בתמיכתם, בין המאה ה-11 והמאה ה-13. הם החלו בניסיונות לכבוש את ירושלים מן המוסלמים ולהביאה תחת שלטון נוצרי, אך הפכו למלחמות טריטוריאליות גם על מקומות אחרים. כלל המשתתפים הנוצריים במסעות הכיבוש הללו קרויים צלבנים.
במובן רחב יותר "מסע צלב" הוא כינוי למלחמה מסיבות דתיות, כגון הרקונקיסטה, שבה כבשו הנוצרים בחזרה את ספרד מידי המוסלמים, מסעות צלב נגד האומות הלא-נוצריות בצפון אירופה, כגון הליטאים, ומסעות נגד כופרים, כגון המלחמה בבוהמיה בין 1418–1487. כיום משמש הביטוי "מסע צלב" גם ככינוי לכל מסע תעמולה או קמפיין מלחמה, על רקע דת או אידאולוגיה, המשתמש בפרט בלהט האמונה (הנוצרית) ככלי לקידום מטרותיו.
מסעי הצלב לכיבוש ארץ ישראל
מסע הצלב הראשון התארגן ב-1096 לאחר שכבשו הסלג'וקים את כנסיית הקבר והקבר הקדוש שבתוכה. מסע זה הסתיים בהצלחה וירושלים נכבשה בידי כוחות הצלבנים.
מסע הצלב השלישי בפיקודם של ריצ'רד לב הארי ופרידריך ברברוסה אורגן בשנת 1190 אחרי שסלאח א-דין כבש את ירושלים והסתיים בהצלחה חלקית.
את מסע הצלב השישי יזם פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה בשנת 1228, במטרה לכבוש חזרה את ירושלים. בסופו חזרה ירושלים לידי הצלבנים ל-16 שנים תחת פיקוח נוצרי אירופאי.
ההשפעה על אירופה
מסעי הצלב היו בעלי השפעה עצומה על האירופים בימי הביניים. לעיתים הייתה אירופה מאוחדת תחת שליטתה של אפיפיוריות חזקה, אך במאה ה-14 נסדק הרעיון של "ארצות הנצרות" והתפתחו מוסדות נפרדים שהובילו ליצירת ממלכות עצמאיות יותר בצרפת, אנגליה, בורגונדי, פורטוגל, אראגון וקסטיליה.
ההיסטוריוגרפיה המודרנית דוחה את הסכמת המאה ה-19 לפיה מערביים למדו את יסודות האדריכלות הצבאית במזרח התיכון, מכיוון שאירופה כבר חוותה התפתחות מהירה של טכנולוגיית ההגנה לפני מסע הצלב הראשון. למגע ישיר עם הביצורים הערביים שנבנו במקור על ידי הביזנטים אכן הייתה השפעה על ההתפתחות במזרח, אך היעדר ראיות תיעודיות אומר שעדיין קשה להבחין בין חשיבותה של תרבות עיצוב זו לבין מגבלות המצב. זה האחרון הביא לשילוב אלמנטים עיצוביים מזרחיים כמו גופי מים גדולים, והדרה של אלמנטים מערביים כמו חפירים.
בעקבות מסעות הצלב קמו מספר מסדרים צבאיים של אבירים-נזירים, ששמו לעצמם מטרה להגן על הצלבנים בארץ הקודש ועל העולים לרגל למקומות הקדושים. אבירי המסדרים היו לוחמים אמיצים וממושמעים, ובארגונם דמו לצבא מודרני. ברם, אחרי כישלונם של מסעי הצלב ונפילת הממלכות הצלבניות במזרח התיכון התרחקו חלק מהמסדרים, דוגמת מסדר אבירי היכל שלמה (הטמפלרים), מהעיסוק הצבאי והתמקדו יותר במסחר ובבנקאות מאשר במלחמה והצליחו לצבור ממון רב (דבר שהקנה להם אויבים רבים בקרב הכנסייה והממלכות של אירופה). מסדרים מפורסמים נוספים היו מסדר האבירים הטבטוני, ההוספיטלרים, אבירי מלטה ועוד.
מסעי צלב שלא כוונו לארץ ישראל
מסע הצלב השני - הוכרז ב-1145, נועד לשחרור רוזנות אדסה.
מסע הצלב הרביעי - תוכנן ב-1202 על מנת לכבוש את ירושלים במעבר דרך מצרים, הגיע לקונסטנטינופול ב-1204, וכבש אותה.
מסע הצלב החמישי - הוכרז בוועידה הלטראנית הרביעית, עיקר מרצו הופנה למצרים אולם נעשו כמה פעולות צבאיות בארץ ישראל.
מסעי צלב בים הבלטי ובמזרח אירופה
מסעות הצלב בים הבלטי ובמזרח אירופה היו מאמצים (במיוחד על ידי הגרמנים) להכניע ולנצר את העמים בארצות אלו. מסעות צלב אלו החלו במאה ה-12, במקביל למסע הצלב השני, והמשיכו לסירוגין עד המאה ה-16.
מסע הצלב האלביגנזי
מסע צלב זה יצא לדרך בשנת 1209 על מנת להשמיד את הכופרים בדרום צרפת. היה זה חלק ממאמץ בן עשורים אחדים, שהתייחס פחות לנצרות ויותר לניסיון השליטים בצפון צרפת להרחיב שליטתם אל הדרום. בסופו של דבר הושמדו הן הכופרים והן המדינות העצמאיות בדרום צרפת.
הדימוי של מסעי הצלב
בדמיון העממי של המזרח והמערב התגבש הדימוי של מסעי הצלב כסדרה של תמונות סמליות קפואות. לאמיתו של דבר קשה לעמוד עתה על המוטיבציה של האנשים בתקופת מסעי הצלב, ולעיתים על הרלוונטיות שיש למוטיבציה זו באשר למהלך האירועים. למרות זאת, ההיסטוריה הפופולרית ברורה למדי ונותנת דימויים מרשימים הנוטים להיות קשורים אף למאורעות בני ימינו.
במערב אירופה נראו מסעי הצלב בדמיון העממי כהרפתקאות הרואיות, אף על פי שעיקר ההתלהבות העממית נוצלה במהלך מסע הצלב הראשון. גיבורו גוטפריד מבויון נחשב מאוחר יותר לאחד מתשעת המכובדים, תשע דמויות שסימלו את אידיאל האבירות של התקופה. דימויו של היריב ה"סרצני" גובש בדמותו של צלאח א-דין, יריבו ריצ'רד הראשון מאנגליה הוא סמל לעולם דובר האנגלית, אב טיפוס של המלך הצלבני, כאשר פרידריך ברברוסה ממלא את אותה נישה סמלית בתרבות גרמניה. עד זמננו הצלבנים ומנהיגיהם עוברים רומנטיזציה בתרבות הפופולרית, החל מתקופת מסעי הצלב עצמה, דרך התקופה הרומנטית וספריו של וולטר סקוט, וכלה בדימויים צלבניים במהלך מלחמת קרים, ומלחמת העולם הראשונה ובמיוחד כיבושה של ירושלים על ידי הגנרל אדמונד אלנבי.
בעולם המוסלמי המשיכו מסעי הצלב להיראות כמסעי טבח אכזריים וברבריים על ידי "הפרנקים" כנגד האסלאם המתורבת, וכך למשל, הרטוריקה של הפונדמנטליסטים האיסלמים מתייחסת לפעולות המערב כנגדם כ"מסעי צלב" בהקשר רגשי על מנת להראות כי מסע זה נדון לכישלון כנגד הפאן-ערביות המנצחת. כך התייחסו גורמים באמריקה ל"מלחמה כנגד הטרור" בראשית המאה ה-21 כ"מסע צלב" עד שהדו-ערכיות של המונח התבררה להם.
בספרד, הועם זהרם של מסעי הצלב על ידי אירועי ה"רקונקיסטה" שבהם מרכזית היא דמותו של אל סיד.
כמו המוסלמים אנשי הכנסיות הנוצריות המזרחיות רואים את מסעי הצלב כהתקפות על ידי המערב הברברי, ומתרכזים במצור על קונסטנטינופול ב-1204. חפצי קודש רבים שנלקחו אז מקונסטנטינופול נמצאים עדיין בידיים קתוליות, בוותיקן ובמקומות אחרים. הטורקים המודרניים סוברים שהסוסים החרוטים בטיילת סן-מרקו בוונציה צריכים להיות מוחזרים לאיסטנבול. ארצות מזרח אירופה, אפילו הקתוליות שבהן, לא התלהבו ממסעי הצלב. פולין והונגריה היו כפופות בעצמן לכיבוש הצלבנים (מהמסדר הטבטוני).
השפעה על הקהילה היהודית
שמאל|ממוזער|300px|ציור מאוחר של הטבח במץ במסע הצלב הראשון
עבור היהודים היה במסעי הצלב משום אסון. דרכם של הצלבנים אל ארץ הקודש הייתה זרועה בדם יהודי, הן על ידי הצלבנים עצמם, אבל יותר מכך על ידי קבוצות עממיות שצעדו בעקבות הצלבנים. כך בקיץ ד'תתנ"ו (1096) חרבו הקהילות המרכזיות של גרמניה כאשר ערי הרינוס: שפייר, וורמס ומיינץ (או שפירא, ורמיזא ומגנצא - כפי שנקראו בידי היהודים), הותקפו בידי המון מוסת. הניסיונות להציל את היהודים כשלו ואלפים רבים (כל יהודי הקהילות) מסרו את נפשם על קידוש השם, אם על ידי כך שנרצחו ואם על ידי כך שהתאבדו ובלבד שלא יעברו על דתם. בקהילות שונות הוכרחו היהודים לקבל את הנצרות ועשו זאת בדרך כלל למראית עין עד יעבור זעם. קהילות נוספות על אלה מאזור הרינוס, בגרמניה ובארצות אחרות כמו צרפת ואיטליה חרבו. באנגליה בשנת 1190 יצאו צלבנים יחד עם המון משולהב וצרו על בתי היהודים, אשר ברחו למצודת יורק והתבצרו בה, וכשהבינו שגורלם נחרץ העדיפו לבצע התאבדות קולקטיבית מאשר ליפול בידי האספסוף. כמו כן נטבחו יהודים על ידי הצלבנים בארץ ישראל ובסוריה.
מעשי הזוועה של הצלבנים החריפו את מצבם של היהודים שהיה גרוע ממילא. מצבם החברתי החמיר וההגבלות החוקיות עליהם הפכו לחמורות יותר ותכופות יותר בכל רחבי העולם הנוצרי. מסעי הצלב הכינו את הרקע לחקיקה האנטי יהודית של האפיפיור אינוצנטיוס השלישי, שהייתה נקודת תפנית בהיסטוריה היהודית בימי הביניים.
בספרות האשכנזית אודות אירועי תתנ"ו, ובעיקר בפיוט ובתפילה, הושם הדגש על קידוש השם - יהודים אשר העדיפו למות ולעיתים אף להרוג את בני ביתם, מאשר להמיר דתם לנצרות. מקדשי השם אלו זכו להערכה מרובה ביהדות.
המונח "מסע צלב"
"מסעי הצלב" מעולם לא נקראו בשם זה על ידי משתתפיהם. הצלבנים התייחסו לעצמם בשמות שונים - "נאמני פטרוס הקדוש", "אבירי ישו". הם ראו עצמם כצליינים, על אף שבדרך כלל נאסר על הצליינים לשאת נשק. כצליינים נדרו הצלבנים נדר, שהיה עליהם להגשימו משהגיעו לירושלים, וניתן להם צלב שתפרו ללבושם. לקיחת הצלב לירושלים הייתה מטרת המסע. המונח "מסע צלב" התפתח מנוהג זה. מאז המאה ה-17 ניתנה למונח זה משמעות של "מסע צודק" על מנת "לשרש את הרוע", או להילחם למען מטרה צודקת. בעולם המוסלמי המונח המקביל הוא ג'יהאד, כאשר "מסע צלב" הוא מונח המשמש לתיאור פלישה עוינת של כופרים המחללים את קדשי האסלאם.
מסעי הצלב בתרבות המודרנית
מסעי הצלב היוו השראה לסופרים ומשוררים רבים. ספרו של עמוס עוז - "עד מוות", עוסק בפרעות ביהודים שנלוו למסעי הצלב.
גם בקולנוע מסעי הצלב משמשים רקע או עלילה לסרטים רבים, כגון בסרטו של רידלי סקוט "ממלכת גן עדן" וסרטו של סטיבן ספילברג "אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון" ובטרילוגיית מסעי הצלב ועיבודם "ארן: אביר מסדר הטמפלרים" ו"ארן: הממלכה האבודה".
ב-1965 עסק פרק בסדרת המדע בדיוני "דוקטור הו" בנושא מסעי הצלב של המאה ה-12.
ראו גם
ממלכת ירושלים
אתרים צלבניים בארץ ישראל
מסעי הצלב העיקריים לארץ ישראל (כולל גם מסעי צלב נוספים שלא הגיעו בסופו של דבר לארץ ישראל דוגמת מסע הצלב הרביעי)
מסע הצלב הנורווגי
ביקורת על מסעות הצלב
לקריאה נוספת
יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1963
יהושע פראוור, הצלבנים: דיוקנה של חברה קולוניאלית, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1976
בנימין זאב קדר (עורך), הצלבנים בממלכתם: מחקרים בתולדות ארץ-ישראל 1291-1099, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשמ"ז
רוברט לופז, לידתה של אירופה, תל אביב: הוצאת דביר, תש"ן-1990.
ישראל רול, אורן טל ומיכאל וינטר (עורכים), מפגש הצלבנים והמוסלמים בארץ-ישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007
איריס שגריר, מסעי הצלב, היסטוריה והיסטוריוגרפיה, האוניברסיטה הפתוחה, 2014
Amnon Linder, Raising Arms: Liturgy in the Struggle to Liberate Jerusalem in the Late. Middle Ages, Turnhout: Brepols, 2003
קישורים חיצוניים
אלי אשד, הישראלים והצלבנים: חלק ראשון, חלק שני, חלק שלישי, באתר האייל הקורא
יורם מלצר, משא הצלבנים - העקבות שהותירו מסעות הצלב בקרב ערבים וישראלים בני ימינו, באתר מגזין "ארץ אחרת"
ברק רובינשטיין, היכן 'הסהר' במפגש 'הצלב והסהר'? האסלאם בהיסטוריוגרפיה המערבית של מסעות הצלב 1950–2007, ג'מאעה 2009
הערות שוליים
* | 2024-07-30T09:54:24 |
הפוטש של היטלר | REDIRECT הפוטש במרתף הבירה | 2004-07-31T18:38:43 |
מסעות הצלב | REDIRECT מסעי הצלב | 2004-07-31T18:41:59 |
דנ"א | REDIRECT DNA | 2004-07-31T19:13:09 |
אבלה | שמאל|ממוזער|250px|סוריה באלף השני לפנה"ס, מיקומה של אבלה בתצלום הוא ברביע השמאלי העליון.
שמאל|ממוזער|250px|תרשים האתר
שמאל|ממוזער|250px|שרידי הזיקורת באבלה
שמאל|ממוזער|250px|הארמון המלכותי באבלה
שמאל|ממוזער|250px|מקדש אשתר
אֶבְּלָה (בשומרית: 𒅁𒆷𒆠 (eb-laki), 𒌈𒆷𒋫 (eb2-la-ta) או 𒌈𒆷 (eb₂-la)), השוכנת בצפון-מערב סוריה של ימינו, ליד חלב, הייתה עיר-מדינה חשובה בשלהי האלף ה-3 לפנה"ס (בערך 3000 לפנה"ס עד 2240 לפנה"ס) וכן בערך בין 1900 לפנה"ס ל-1650 לפנה"ס.
האתר נקרא כיום תל מַרדִיך, והוא נודע בעיקר בשל לוחות אבלה – ארכיונים שבהם מעל 20,000 טבלות של כתב יתדות, בשומרית ובאֶבְּלָאִית, המתוארכות ל-2250 לפנה"ס לערך. טבלות אלה החלו להתפרסם מדעית משנות ה-70 ואילך, התגלו כקשות במיוחד לקריאה ולפענוח, וסבבה סביבן מחלוקת עזה בין החוקרים לגבי תוכנן ופירושן. מוקד המחלוקת היה השאלה, האם הכתוב בטבלות מצביע על קשר למקרא. חוקר איטלקי בשם ג'ובאני פטינאטו טען כי פענח שמות רבים של אישים ומקומות המופיעים במקרא, דוגמת אבראום (אברהם), איסראיל (ישראל), סדום ועמורה, אך כל יתר החוקרים ערערו על הנחות אלה והפריכו אותן במהרה. כיום מקובל לסבור שהטבלות מייצגות תרבות נפרדת.
גילוי ומחקר
ב-1964, החלו ארכאולוגים איטלקים לחפור באזור תל מרדיך. כעבור 4 שנים, ב-1968, הם מצאו פסל המוקדש לאלה אשתר הנושא את שמו של איביט-לים, אחד ממלכי אבלה. גילוי זה תרם למיקום העיר אבלה, אשר על קיומה היה ידוע בעבר מתוך כתבים מצריים ואכדיים. בשנות ה-70 גילתה המשלחת שרידים של חדר בארמון, אשר הוערך כי נבנה בסביבות 2300 לפנה"ס, דהיינו, בשלהי תקופת פעילותה הראשונה של העיר. בין הריסות החדר מצאו החוקרים כ-20,000 לוחות של כתבי יתדות אשר נשתמרו היטב מתחת לאדמה. הכתבים מאופיינים בשפה שמית, הקרויה כיום אבלאית ונכתבה בכתב הדומה לכתב השומרי, מה שמעיד על קרבתה של אבלה לדרום מסופוטמיה, שם התפתח הכתב. בין הכתבים שנמצאו היו גם רישומים של אוצר מילים (מעין מילון), אשר איפשרו לתרגם את הכתבים.
במשך תקופה ארוכה חשבו החוקרים כי החדר שהתגלה שימש כספריית הארמון, אך לאחרונה התגלה כי החדר שימש כארכיון לרישומי אספקת מזון, תשלומי מס, עניינים משפטיים, קשרי מסחר ודיפלומטיה. בנוסף, החדר שימש להעתקת הרישומים. הלוחות הגדולים יותר הוצבו במקור על מדפים, אך עם הריסת הארמון הם נפלו לרצפה. מיקומם של הלוחות עם הימצאם איפשר לחוקרים למקמם מחדש על המדפים לפי אופן סידורם המקורי. במהרה נתגלה כי הלוחות סודרו לפי הנושאים שבהם עסקו.
אבלה באלף השלישי לפנה"ס
השם אבלה, שפירושו אולי "אבן לבנה", מתייחס לאבני הסיד השזורות על אדמת העיר. ההתיישבות הראשונית באבלה התרחשה עוד לפני שנת 3000 לפנה"ס, אך כוחה גדל והגיע לשיאו במחצית השנייה של האלף ה-3 לפנה"ס, בין 2400 לפנה"ס ל-2240 לפנה"ס. אבלה מוזכרת בכתבים מאכד אשר נכתבו בסביבות שנת 2300 לפנה"ס.
רוב הלוחות אשר נמצאו בחפירות באבלה נכתבו כאשר הייתה בשיא כוחה, והם עוסקים בעיקר בנושאים כלכליים. הלוחות מעניקים מידע נרחב על חיי היום-יום באבלה ועל תחומי התרבות, הכלכלה והפוליטיקה באזור צפון סוריה ובמזרח התיכון באמצע האלף ה-3 לפנה"ס. הכתבים עוסקים בעיקר בהכנסות העיר, אך חלקם מהווים מכתבים מלכותיים, מילונים, מסמכים הקשורים לחינוך ומסמכים דיפלומטיים כגון הסכמי-שלום בין אבלה לערים הסובבות אותה.
כלכלה
בתקופת כתיבת הלוחות אבלה הייתה מרכז מסחרי ראשי אשר התחרה בעיר מארי על הבכורה בתחום זה. ישנו חשד כי אבלה הייתה שותפה לחורבנה הראשון של מארי מסיבה זו. מן הלוחות ניתן ללמוד כי בתקופה זו תושבי אבלה גידלו כ-200,000 כבשים, עִזים ופרות. תחומי המסחר העיקריים של אבלה היו, ככל הנראה, עץ לבנייה מן ההרים הסמוכים (או אולי מלבנון) וטקסטיל (תחום זה נזכר בכתבים שומריים מעיר-המדינה לַגַש). נראה כי שותפות המסחר העיקריות של אבלה היו ארצות מסופוטמיה (ובראשן כיש), עם זאת, ישנן עדויות כי לאבלה היו קשרים גם עם הפרעונים המצריים חעפרע ופפי הראשון. ייתכן כי אבלה הייתה גם יצואנית של עבודת אמנות מעשה יד אדם: בין הריסות העיר נתגלו יצירות מרהיבות כמו רהיטי עץ משובצים בפנינים ופסלים המורכבים מאבנים בצבעים שונים. ישנה סברה הטוענת כי האומנות באבלה השפיעה על מוצרי האמנות של האימפריה האכדית שהתקיימה בין 2350–2150 לפנה"ס.
שלטון וממשל
צורת הממשל באבלה אינה ידועה בוודאות, אך ככל הנראה המשטר בעיר היה אריסטוקרטי ובראשו עמדו סוחרים. הסוחרים מינו לעיר מלך ודאגו לביטחונה בעזרת העסקת חיילים בשכר. מתוך הלוחות שנתגלו ניתן לדעת מהם שמות המלכים בעיר; למשל: איגריש-חֿלם , אירכב-דמו , אר-אנום, איבריום ואיבי-זיכיר . בתקופת שלטונו של איבריום שונה המשטר מאריסטוקרטיה למונרכיה (מלוכנות) אבסולוטית. ממשיך דרכו של איבריום היה בנו – איבי-סיפיש.
דת
באבלה סגדו למספר אלים שמיים ידועים (דגון, עשתר, רשף, קניש, בעל) ולמספר אלים לא ידועים (קורה, נידקול). בנוסף, ישנן עדויות לאמונה באלים שומריים (אנכי ונינכי ) ובאלים נוספים.
חורבנה הראשון של אבלה
הן סרגון שליט אכד והן נכדו נרם-סין, אשר כבשו חלקים נרחבים ממסופוטמיה, טענו כי כבשו את אבלה. קיימת מחלוקת מקצועית בנוגע לשנת הכיבוש המדויקת, אך האפשרות המועדפת היא 2240 לפנה"ס.
אבלה באלף השני לפני הספירה
כשלוש מאות שנה לאחר חורבנה הראשון, הצליחה אבלה לשקם את מעמדה ולשגשג שוב, במשך כשלוש מאות שנה (בערך בין השנים 1900 לפנה"ס ל–1650 לפנה"ס). היא הפכה שוב בתקופה זו, לגורם כלכלי חשוב, ככל הנראה עקב קרבתה לעיר החשובה אורשו. עובדה זו באה לידי ביטוי בכתבים שנמצאו בדרהם (פרבר של ניפור) ובממצאים מהעיר כנש. תושביה של אבלה היו ידועים אמורים. מלכהּ הראשון אז, היה איביט-לים (שם אמורי).
אבלה של תקופה זו מוזכרת בכתבים מאללח', שנכתבו בסביבות שנת 1750 לפנה"ס.
העיר נהרסה שנית במהלך התקופה הסוערת שבין 1650 ל-1600 לפנה"ס, בידי מלך חתי (מורשיליש הראשון או חנתיליש הראשון). היא לא שוקמה לאחר חורבנה השני. במקום שבו שכנה העיר נותר כפר, שננטש במאה ה-7 לספירה, והעיר נשכחה עד גילויהּ הארכאולוגי.
מטמון אבלה
מטמון אבלה הוא מטמון של עצמים עשויים כסף אשר נמצא מתחת לרצפת בית מתקופת הברונזה השנייה (בערך 1600-1800 לפנה"ס).
המטמון מכיל 171 פריטי כסף - חתיכות/ גושים ומטילים. הפריטים הכלולים במטמון, למעט אפשרות יחידה למה שנראה כמו חרוז כסף, אינם חפצים תועלתיים או קישוטים מכל סוג שהוא. המטמון נשמר בצנצנת המזכירה צורה של ביצה, מלאה ב-171 פריטי כסף במשקל כולל של 5043.5 גרם, מטילי הכסף כוללים 117 פיסות, 53 מטילים וחרוז אחד גדול. שברי כסף קטנים הם הסוג הנפוץ ביותר במטמון זה (83 פריטים), ואחריהן שלמים ומקוטעים, מטילים בצורת דיסקואידים שטוחים (47 דגימות), שברי מטילים שלמים וחלקיים (20 פריטים) ומוטות (11 פריטים).
לפיכך, המטמון כולל ברובו סוגים שונים של מטילים (או שלמים או חלקיים בכוונה), בעוד שלא ניתן להעיד על הימצאות של תכשיטים, או חפצים לשימוש אחר, מלבד חרוז כסף בודד, 5 יריעות מקופלות ו4 חפצים מותכים. התוכן של כלי החרס בו נשמר המטמון משותף למטמונים אחרים מתקופת הברונזה מהמזרח הקדום, המורכבים בדרך כלל מגושים ומחפצי מתכת מגוונים.
מחקרים סטטיסטיים של המסות של פיסות כסף (מתכת) במספר מטמונים דומים הראו חזרות משמעותיות על ערכי משקל מסוימים, מה שמצביע על כך שהמתכת חולקה לגושים בעלי משקל סטנדרטי – וכנראה שבעקבות כך גם לפי ערך. כסף שקול, כמכשיר כלכלי ופיננסי המקובל בכל המזרח הקרוב, נייד בקלות ובעל ערך: משקל נוח, היה אפוא גם הכלי המועדף למחזור בצורת יחידות משקל שניתן להמרה בקלות שאומצו על ידי המערכות הכלכליות והמנהליות השונות באמצע האלף השלישי לפני הספירה ואילך, במסופוטמיה, בדרום הלבנט באיראן והמפרץ הפרסי לאורך זמן רב, עד להכנסת המטבע (המאה ה-6 לפנה"ס), כאשר מרבית המטמונים מכילים פיסות כסף ושברי מטבעות.
מחקר שנערך, עשה ניסיון להשוות בין מטמונים אשר נמצאו באתרים ארכאולוגיים שונים מאותה התקופה אליה שייך מטמון אבלה על מנת למצוא מכנה משותף בין הממצאים שבמטמונים. במחקר ניסו בעיקר להשוות בין הגודל, המשקל והצורה של הממצאים שבמטמונים על מנת לשפוך אור על השימוש האפשרי של הממצאים הללו, בעצם לנסות לאתר מעין קוד כלכלי משותף אשר ייתכן והתחיל כבר באותה התקופה – או שמא מדובר בצירוף מקרים.
מצב אבלה כיום
מאז שנחסם לכניסת חוקרים מרחבי העולם, הממצאים באתר היו נתונים לביזה מתמדת, ובמהלך מלחמת האזרחים בסוריה האתר ניזוק בצורה משמעותית, ועלה חשש כבד שממצאים רבים (ביניהם הארכיון) הושמדו כליל.
ראו גם
ארכאולוגיה
אוגרית
לקריאה נוספת
חיים ברמט ומיכאל ויצמן, אבלה – תעלומה ארכאולוגית, הוצאת כתר, 1982.
יהודה רות, "אבלה: הממלכה העולה מן העפר" (חומר רקע לנושא), המדור לידיעת הארץ בתנועה הקיבוצית, 1979 (ידיעות אחרונות, 22 באפריל 1977).
"ארכיון בן 4000 שנים", הארץ, 6.5.1977.
"יבנה - אנציקלופדיה לנוער" (נדפס בישראל בשנת 1995 תחת הוצאת 'יבנה' והוצאת 'לרוס') כרך #1, עמודים 19–20.
Alfonso Archi, Ebla and Its Archives: Texts, History, and Society, הוצאת Walter de Gruyter GmbH & Co KG,, 2015
זאב ארליך, אבלה - בית-מדרשם של שם ועבר?, מקור ראשון, גיליון 486, פרשת "ויצא" תשס"ז
קישורים חיצוניים
אבלה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
הערות שוליים
קטגוריה:ארכאולוגיה מקראית
קטגוריה:המזרח התיכון: היסטוריה
קטגוריה:תרבויות קדומות
קטגוריה:עמים שמיים
קטגוריה:סוריה: אתרים ארכאולוגיים | 2024-05-16T18:33:38 |
אבן | קטגוריה:שמות משפחה עבריים | 2024-06-13T16:01:16 |
אינטראקציה חלשה | הפניה הכוח החלש | 2017-02-14T18:24:02 |
הכוח החזק | הכוח החזק (Strong force או Strong interaction) הוא אחד מארבעת כוחות היסוד בטבע (האחרים הם הכוח האלקטרומגנטי, הכוח החלש וכוח הכבידה). טווח הפעולה של הכוח החזק הוא בסדר הגודל של קוטר גרעין האטום, פמטומטר ( מטרים). בקנה מידה זה, עוצמת הכוח החזק גדולה בממוצע פי כ-137 מעוצמת הכוח האלקטרומגנטי, פי כ-1,000,000 מעוצמת הכוח החלש ופי כ- מעוצמת כוח הכבידה.
החלקיק הנושא את הכוח החזק הוא הגלואון. זאת, כשם שהכוח האלקטרומגנטי מועבר באמצעות פוטונים והכוח החלש באמצעות בוזוני W ו-Z. כרומודינמיקה קוונטית (quantum chromodynamics או QCD) היא התאוריה המתארת את הכוח החזק ואופן פעולתו.
הכוח החזק פועל בשתי רמות. ברמה הבסיסית יותר (מרחקים קצרים מ-0.8 פמטומטר לערך), הוא מחבר קווארקים, שהם חלקיקים יסודיים, לכדי האדרונים (חלקיקים מורכבים העשויים מקווארקים וגלואונים). ההאדרונים נחלקים לבאריונים ומזונים. עם הבאריונים נמנים הנוקליאונים, שהם הפרוטון והנייטרון. ברמה זו, הכוח החזק אחראי לתופעת הכליאה (color confinement) ולכך שהצבע הכולל של האדרונים הוא לבן, כלומר, להאדרון בשלמותו אין מטען צבע.
רוב המסה של האדרונים מקורה באנרגיית השדה של הכוח החזק, היא אנרגיית הקשר הכרומודינמית. כך, לדוגמה, פרוטון הוא בעל מסת מנוחה של כ-938 MeV, כאשר סכום מסות המנוחה של שלושת קווארקי הערכיות (valence quarks) שבתוכו הוא כ-9.4 MeV בלבד. הווה אומר, כ-99% ממסת הפרוטון אינם מגיעים ממסת המנוחה של קווארקי הערכיות, אלא מהאנרגיה של הכוח החזק. מכיוון שמרבית המסה של האטומים מרוכזת בנוקליאונים, יחד עם העובדה שאטומים הם אבני הבניין של כל החומר המוכר, הרי כמעט כל המסה של החומר המוכר היא למעשה אנרגיה של הכוח החזק.
כאשר הקווארקים מחוברים לכדי האדרון, הם מבטלים את רוב הכוח החזק (בדומה לדיפול חשמלי). מכאן נותרת הרמה השנייה של פעולת הכוח החזק, היא הכוח הגרעיני (nuclear force), הפועל בין נוקליאונים בגרעין האטום. כוח זה מכונה גם הכוח החזק השיורי (residual strong force). עקב היותו שיורי, הכוח הגרעיני חלש בהשוואה לכוח החזק התוך-האדרוני. הכוח הגרעיני היה מוכר עוד טרם הופעת מודל הקווארקים וכך גם הפאיונים, שהם החלקיקים הנושאים את הכוח הגרעיני, לצד שני סוגים נוספים של מזונים, מזוני רו ואומגה. לאחר גילוי הקווארקים ותחילת פיתוח הכרומודינמיקה הקוונטית, התברר הקשר בין הכוח החזק לכוח הגרעיני. עם טווח פעולה של 0.7 עד 2 פמטומטר, הכוח החזק השיורי אחראי למשיכת הפרוטונים והנייטרונים יחד ליצירת גרעין האטום.
אופן פעולה
על-פי הכרומודינמיקה הקוונטית, כל קווארק נושא מטען צבע, אשר יכול להיות בעל אחד משלושה ערכים: אדום, ירוק וכחול. אלו רק כינויים ואין להם קשר לצבעים רגילים. צבעם של אנטי-קווארקים עשוי להיות אנטי-אדום (ציאן), אנטי-ירוק (מג'נטה) או אנטי-כחול (צהוב). המשיכה בין צבע לאנטי-צבע שלו היא חזקה במיוחד. חלקיקים מורכבים (האדרונים) יכולים להתקיים אך ורק אם הצבע הכולל שלהם הוא נייטרלי, כלומר, לבן. האדרונים עשויים להיות מורכבים מקווארקים (אנטי-)אדום, (אנטי-)ירוק ו(אנטי-)כחול (האדרון כזה הוא באריון), או מקווארק ואנטי-קווארק שיש להם צבע ואנטי-צבע תואמים (האדרון כזה הוא מזון).
האינטראקציה החזקה פועלת בין קווארקים באמצעות העברת גלואונים, שהם בוזוני כיול. ישנם שמונה סוגים של גלואונים, כאשר כל אחד מהם נושא מטען צבע ומטען אנטי-צבע.
כאשר נוצרת אינטראקציה בין זוגות של קווארקים הם משנים את צבעם ללא הרף, אך בדרך כזו שהצבע הכולל שלהם נשמר. אם, לדוגמה, קווארק אדום נמשך לקווארק ירוק בתוך באריון, גלואון הנושא צבע אנטי-ירוק ואדום ישתחרר מהקווארק האדום וייקלט בקווארק הירוק; כתוצאה מכך, הקווארק הראשון משתנה לירוק והשני לאדום (הצבע הכולל עדיין נשאר אדום+ירוק). אם קווארק כחול ואנטי-קווארק אנטי-כחול מגיבים בתוך מזון, גלואון הנושא, לדוגמה, אנטי-אדום וכחול יכול להשתחרר מהקווארק הכחול ולהקלט באנטי-כחול; כתוצאה, הקווארק הכחול הופך לאדום והאנטי-קווארק האנטי-כחול הופך לאנטי-אדום. מטען הצבע הכולל נותר 0. אם שני קווארקים ירוקים מגיבים האחד עם השני בהחלפת גלואון הנושא צבע ירוק ואנטי-ירוק, הקווארקים נותרים ירוקים.
שלא כמו כוחות יסוד אחרים, הכוח החזק פועל גם על נושאי הכוח עצמם, מכיוון שגלואונים נושאים גם הם מטען צבע. דבר זה גורם לכך שטווח הפעולה של הכוח החזק יהיה מוגבל מאוד (לא הרבה יותר מקוטר של האדרון). הכל, על אף שלגלואון אין מסה. לעומת זאת, לפוטונים אין בעצמם את המטען שהם מעבירים (מטען חשמלי) ולכן טווח הפעולה של הכוח האלקטרומגנטי הוא אינסופי.
מאפיין נוסף של הכוח החזק, המנוגד לכל הכוחות היסודיים האחרים, הוא שהכוח מתחזק ככל שהמרחק בין קווארקים גדל. האפקט הזה מונע מאתנו לצפות בקווארקים חופשיים. ככל שהמרחק בין שני קווארקים גדל, כמות האנרגיה של הכוח החזק ביניהם גדלה. לבסוף, נוצרת מספיק אנרגיה ליצירת קווארקים חדשים. זו הסיבה שניתן לראות קווארקים רק כחלק מהאדרונים ולעולם לא כיחידים. אנלוגיה העוזרת להסביר תופעה זו היא אנלוגיית הגומייה. אם מותחים גומייה חזק מספיק, ייווצרו שתי גומיות חדשות. כך הדבר עם קווארקים: אם שני קווארקים מורחקים אחד מהשני די הצורך, שני קווארקים נוספים ייווצרו.
התופעה, כתוצאה ממנה אי אפשר להפריד קווארקים זה מזה, היא תופעת הכליאה או "ריתוק". גם התופעה הנגדית מתקיימת: משערים כי הכוח החזק לא משפיע על קווארקים הקרובים מאוד האחד לשני, כך שהם נעשים "חופשיים". תופעה זו נקראת חופש אסימפטוטי. גם במקרה זה, אנלוגיית הגומייה עוזרת להמחיש את התופעה. כאשר שני צדי הגומייה קרובים אחד לשני, לא פועל ביניהם כוח וכל צד נע בלי קשר לתנועת הצד השני.
במסגרת המודל הסטנדרטי הכוח החזק מיוצג על ידי חבורת הכיול .
ראו גם
כרומודינמיקה קוונטית
הכוח החלש
פיזיקת חלקיקים
כוח (פיזיקה)
כוחות היסוד
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:כוחות היסוד
קטגוריה:פיזיקה גרעינית | 2023-04-01T22:33:07 |
פאול פון הינדנבורג | פָּאוּל פוֹן הִינְדֶנְבּוּרְג או בשמו המלא: פאול לודוויג הנס אנטון פון בנקנדורף אונד פון הינדנבורג (בגרמנית: Paul Ludwig Hans Anton von Beneckendorff und von Hindenburg; 2 באוקטובר 1847 – 2 באוגוסט 1934) היה איש צבא ומדינאי גרמני. פיקודו של הינדנבורג במהלך מלחמת העולם הראשונה הפך אותו לפופולרי בקרב פלגים שונים בגרמניה ומאוחר יותר נבחר ושימש כנשיאה האחרון של רפובליקת ויימאר. בתפקידו זה של נשיא מינה את אדולף היטלר לקנצלר גרמניה לאחר לחץ ממושך, ובכך נסללה הדרך לעליית הנאצים לשלטון.
הינדנבורג היה איש הצבא הפרוסי ויורשו צבא הקיסרות הגרמנית. הוא שירת במלחמת אוסטריה–פרוסיה ומלחמת צרפת–פרוסיה וב-1885 צוות למטה הכללי הגרמני והיה, ב-1905, מועמד לתפקיד ראש המטה הכללי. ב-1911 פרש לגמלאות בדרגת פילדמרשל, אך נקרא לשוב לדגל בפרוץ מלחמת העולם הראשונה. הינדנבורג הפך לגיבור לאומי בעקבות ניצוחו על הניצחון הגרמני המכריע על צבא האימפריה הרוסית במהלך קרב טננברג. לצד הגנרל אריך לודנדורף התמנה ב-1916 לראש המטה הכללי והשניים היו למעשה מנהיגים בפועל של הקיסרות הגרמנית עד למפלתה בסיום המלחמה. סביב הינדנבורג התפתח פולחן אישיות שפיאר אותו בתור גיבור לאומי. על שמו של הינדנבורג נקרא קו הינדנבורג בחזית המערבית והוא ניצח ופיקד על מספר רב של מבצעים לאורכה של המלחמה ברחבי החזיתות האירופאיות.
לאחר המלחמה הוא שמר על מוניטין טוב ולנוכח התככים הפוליטיים שאפפו את רפובליקת ויימאר הוא נבחר ב-1925 לנשיא גרמניה וכיהן בתפקיד לנוכח השפל הגדול שתרם לעליית התמיכה במפלגות הקיצוניות, המפלגה הקומוניסטית והמפלגה הנאצית. הינדנבורג ניצל פעמים רבות את סמכויות החירום שלו לנוכח אי-תפקודו של הרייכסטאג המפולג. ב-1932 הביס את אדולף היטלר בבחירות לנשיאות אך הנאצים הפכו למפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט. לנוכח לחץ מתמשך ולאחר שכל ניסיונותיו הפוליטיים למנוע זאת עלו בתוהו, הינדנבורג הישיש מינה את היטלר לקנצלר ב-1933. באותה העת היה הינדנבורג חולה ולקה בשיטיון. במותו נעלם הבלם החוקתי האחרון לעליית הדיקטטורה הנאצית והיטלר איחד את משרת הנשיא ומשרת הקנצלר לכדי משרת הפיהרר שבראשה עמד.
ממוזער|הינדנבורג
שנותיו הראשונות וקריירה מוקדמת
הינדנבורג נולד כבן למשפחה יונקרית (מעמד בעלי האחוזות הלוחמים הפרוסים) באחוזת נוידק ליד העיר פוזן בפרוסיה, בן בכור במשפחה של ארבעה ילדים. משפחתו של הינדנבורג עברה לפינה (Pinne) ואחר כך לגלוגאו (כיום Glogow בפולין) בשלזיה התחתית בעקבות אבי המשפחה שהיה איש צבא. הינדנבורג למד בגלוגאו (גווגוב) בבית ספר יסודי ואחר כך בגימנסיה מלכותית אותה עזב בגיל 11 כדי לעבור ללמוד באקדמיה צבאית פנימייתית בוואהלשטאט, שלזיה, בהתאם לדרך הצבאית שהותוותה לו. בשנת 1863 עבר להמשך לימודים בפנימייה צבאית בברלין אותה סיים בהצטיינות בשנת 1865. במהלך שנת 1865 נבחר ללוות את אליזבת לודוויקה, נסיכת בוואריה, אלמנת המלך פרידריך וילהלם הרביעי, והכיר מקרוב את תפארת בית המלוכה.
שירות צבאי
באפריל 1866 הוא התגייס לצבא ובמהרה השתתף במלחמת שבעת השבועות. הקרב הראשון שלו היה ב-28 ביוני 1866 בו המחלקה שלו הייתה בכוחות העתודה ועל כן עיקר תפקידו היה טיפול בשבויים וקבורת הנופלים. בלחימה אמיתית פגש הינדנבורג לראשונה בקרב קניגגרץ, בו זכה באות מסדר הנשר האדום. בהמשך הוצב הינדנבורג בהנובר, ממנה יצא להשתתף בקרב סדאן, במלחמת צרפת–פרוסיה בשנת 1871, בו קיבל את עיטור צלב הברזל.
ב-1885 עלה הינדנבורג לדרגת מיור (מקביל לדרגת רב-סרן). הוא שימש בתפקידי פיקוד שונים תחת פיקודו של הגראף אלפרד פון שליפן, ועלה בסולם הדרגות, בשנת 1900 מונה למפקד הדיוויזיה ה-28, ובשנת 1903 מונה למפקד הקורפוס ה-4 שהיה מוצב במגדבורג. בשנת 1906, עם ירידתו של שליפן מתפקיד ראש המטה הכללי של צבא הקיסרות הגרמנית, הינדנבורג היה מועמד להחליפו אך לבסוף נבחר הלמוט פון מולטקה הצעיר לתפקיד. בשנת 1911 פרש הינדנבורג משירות פעיל לביתו בעיר הנובר, ונראה היה כי בכך הגיע הקץ לקריירה סולידית ויציבה.
במלחמת העולם הראשונה
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היה הינדנבורג בן 67. הוא ראה עצמו עדיין כשיר לפעילות, ושלח אל המטה הכללי מכתב בו הציע את שירותיו אם אלו יידרשו. ואכן, לא חלף זמן רב, והוא נקרא אל הדגל. המלחמה החלה כאשר גרמניה מצויה במאבק בשתי חזיתות. בחזית המערבית פלשה גרמניה לצרפת, על פי תוכנית שליפן, במטרה להגיע לפריז. מאמץ עיקרי זה השאיר את עורפה המזרחי של גרמניה מדולדל כוחות וחשוף לפלישה מצד רוסיה, שאכן הגיעה, בכוח גדול של שתי ארמיות, אשר החלו בפלישה לפרוסיה המזרחית, ואיימו להגיע עד ברלין. במצב שנוצר, איבד מפקד הכוחות הגרמניים במזרח, הגנרל מקסימיליאן פון פריטוויץ את עצביו, ופוטר מתפקידו. עלה הצורך להביא אדם יציב, בעל עצבי ברזל, אשר יוכל להרגיע את המצב במזרח ולעצור את הפלישה הרוסית. שמו של הינדנבורג עלה, והמינוי הוצע לו. יחד עמו הובא מן המערב ראש מטה, הגנרל אריך לודנדורף, שמעתה היה גורלם קשור זה בזה, על אף שקודם לכן לא נפגשו מעולם. השניים יצאו בדרכם אל החזית ב-22 באוגוסט 1914.
כך, באוגוסט 1914 נקרא הינדנבורג לחזור לפקד על הארמייה השמינית בפרוסיה המזרחית. הוא לא התמנה לתפקיד בידי המטה הכללי בזכות מיומנותו וכישוריו האסטרטגיים, אלא בזכות אופיו הרגוע והעמיד בפני מצבי לחץ חריגים. משימתו העיקרית הרשמית הייתה לספק גיבוי לראש המטה אריך לודנדורף, שהיה זוטר ממנו בגילו ובדרגתו (גנרל-אוברסט). אף על פי כן, יוחס לזכותו של הינדנבורג הניצחון בקרב טננברג בסוף אוגוסט 1914, שהוביל למהפך בחזית ולנסיגת הכוחות הרוסים מפרוסיה המזרחית.
תוכנית המבצעים הגרמנית החדשה של הינדנבורג עבור קרב טננברג הציעה פעולות מהירות נגד הארמייה הרוסית השנייה של הגנרל אלכסנדר סמסונוב, אשר נותקה מכוחות הארמייה הראשונה בפיקודו של פאול פון רננקמפף מסביב האגמים המזוריים. האירועים שהתרחשו בין 26 ל-30 באוגוסט 1914 סביב אלנשטיין ותוצאותיהם היו תערובת מורכבת של מזל ואסטרטגיה, פעולות בלתי מתואמות של הכוחות הרוסיים ושל מטות הפיקוד שלהם, וסיבולת הצבא הגרמני כמו גם גבורה של יחידות בודדות. כתוצאה מכך הצליחה הארמייה הגרמנית ה-8 להקיף את הדיוויזיות של סמסונוב, שמספרן עלה עליהן, והגנרל עצמו, שהבין את המצב בשטח, שם קץ לחייו בהתאבדות. בסופו של דבר, הצד הרוסי איבד כ-120,000 איש, מתוכם 95,000 נלקחו בשבי, וכן את כל הציוד של כוחות הארמייה השנייה שנתפסו או שנפלו.
הפלישה הרוסית לפרוסיה המזרחית מילאה תפקיד מפתח בהדגשת הרעיון שגרמניה נלחמת במלחמת הגנה - רעיון שאחרת התקשתה לשמור עליו לאור הפרת הנייטרליות של בלגיה בחזית המערבית. הניצחון המכריע בטננברג עמד בניגוד חד לקיפאון ומלחמת החפירות של החזית המערבית, והוא הבטיח את המוניטין של הינדנבורג בקרב אזרחי גרמניה עצמה.
בחזית המזרחית
תחת פיקודם של הינדנבורג ולודנדורף זכתה גרמניה באחד הניצחונות המשמעותיים ביותר במלחמת העולם הראשונה בקרב טננברג, בו הושמדה כליל אחת הארמיות הרוסיות הפולשים. במהלך קרב טננברג האסטרטגיה הגרמנית ניצלה קשיים לוגיסטים של הארמיות הרוסיות וכיתרו את הארמייה הרוסית השנייה בתנועת מלקחיים. ההפסד הרוסי החמיר כאשר הגנרל בשטח, אלכסנדר סמסונוב, התאבד למען לא יעיד על כישלונו בפני ניקולאי השני, קיסר רוסיה. לאחר מכן המשיכו הינדנבורג ולודנדורף וניצחו את הקרב הראשון על האגמים המזוריים.
בעוד הינדנבורג ולודנדורף הסדירו את החזית במזרח פרוסיה, כוחות צבא אוסטרו-הונגריה ספגו אבדות קשות במהלך קרב גליציה שבמסגרתו כבשו כוחות הרוסים חלקים נרחבים מחבל גליציה שהיווה חלק משטחי ציסלייטניה האוסטרית. הינדנבורג תכנן מתקפת נגד משולבת של גרמניה ואוסטרו-הונגריה על הרוסים בשיתוף מפקד הארמייה האוסטרו-הונגרית הראשונה, ויקטור דנקל. המתקפה המשולבת הסתכמה בקרב על הוויסלה שבמהלכו הגיעו הגרמנים 19 קילומטרים מורשה אך מתקפת נגד רוסית הכריחה את הכוחות הגרמנים והאוסטרו-הונגרים לסגת חזרה לקו האש קדם המתקפה.
לאחר המתקפה המערכה בפרוסיה המזרחית הפכה סטטית לזמן מה. לאחר שנשלחה בקשה, בחורף 1914–1915 אישר ראש המטה הכללי החדש, אריך פון פאלקנהיין מתקפה מרכזית נגד הכוחות הרוסים בהאגמים המזוריים. בפברואר 1915 הגיעה תגבורת אל הארמייה השמינית של הינדנבורג; הארמייה העשירית הגרמנית החדשה בפיקודו של הרמן פון אייכהורן שהוקמה למען המתקפה. אוטו פון בלו הפך למפקד הארמייה השמינית והינדנבורג הפך למפקד על הארמיות השמינית והעשירית. הקרב השני על האגמים המזוריים החל כאשר הכוחות הגרמנים תקפו בעת סופת שלג ופגעו קשות בכוחות הרוסים שנסוגו, התארגנו מחדש ובלמו את ההתקדמות הגרמנית לבסוף. אף על פי הניצחון בקרב, לא המשיכה התקדמות גרמנית באזור זה. בהמשך רוב התרכזות הכוחות בחזית המזרחית עברה לגליציה, שם החל שיתוף פעולה הדוק יותר ויותר בין הכוחות הגרמנים והאוסטרו-הונגרים.
לאחר מצב של סטטוס קוו ממושך לאורך רוב החורף של 1914–1915, קו האש הרוסי בגליציה נשבר לנוכח שיתוף הפעולה בין הארמייה ה-11 הגרמנית והארמייה הרביעית האוסטרו-הונגרית במתקפת גורליצה-טרנוב שהונהגה בידי פון מקנזן ויוזף פרדיננד, ארכידוכס אוסטריה. לאחר ההפסד הרוסי להגיב למתקפה המאוחדת של מעצמות המרכז, החלה הנסיגה הגדולה של כוחותיהם מגליציה וארץ הוויסלה. הפיקוד של הינדנבורג, לודנדורף ופאלקנהיין החליט להשתמש בנסיגה הרוסית והכוחות הגרמנים והאוסטרו-הונגרים לרחבי החזית תקפו את הרוסים הנסוגים וצלחו בכיתור וכיבוש ורשה במהלך אוגוסט 1915.
ראש המטה הכללי
לאחר כישלונו של הגנרל אריך פון פאלקנהיין בתפקיד ראש המטה הכללי הגרמני, שהתבטא בטבח "מכונת הגריסה" האנושית בורדן, הוחלף פאלקנהיין על ידי הצמד הינדנבורג ולודנדורף באוגוסט 1916, אשר שירתו יחדיו בתפקיד ראש המטה הכללי של צבא הקיסרות. עד מהרה הפכו השניים לשליטיה האמיתיים של גרמניה, תוך הסכמה שקטה מפי הקייזר וילהלם השני. תחת פיקוד אלכסיי ברוסילוב הכוחות הרוסים הגיעו להישג צבאי מרכזי באזור הגבול עם חבל גליציה במסגרת מתקפת ברוסילוב בין יוני לספטמבר 1916.
במסגרת החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה, אירועי קרב ורדן והקרב על הסום שכנעו את הינדנבורג לפעול להביא לסטטוס קוו במערכה ולהתמקד בחזית המזרחית. בחורף 1916–1917 נבנה קו הינדנבורג, קו ביצורים רחב לאורך החזית המערבית שנועד לקדם את אסטרטגיית הסטטוס קוו של הינדנבורג. בשביל האסטרטגיה הצבאית החדשה היה על הינדנבורג ולודנדורף להאדיר את יכולת הייצור התעשייתי של גרמניה. בסוף 1916 חוק שירות עזר (Hilfsdienstgesetz) החדש קבע להכניס את כל הגרמנים בגילאי 16–50 לשירות חובה.
קרול הראשון, מלך רומניה מבית הוהנצולרן-זיגמרינגן נטה לתמיכה פסיבית למעצמות המרכז בתחילת מלחמת העולם הראשונה. במותו חודשיים לאחר תחילת המלחמה, בנו, פרדיננד הראשון, ירש אותו והביע תמיכה במדינות ההסכמה. באוגוסט 1916, ימים מספר לאחר שהפכו הינדנבורג ולודנדורף לראשי המטה הכללי, ממלכת רומניה הכריזה מלחמה על מעצמות המרכז. נגד החזית הרומנית החדשה, אריך פון פאלקנהיין מונה למפקד הארמייה התשיעית הגרמנית ואוגוסט פון מקנזן מונה למפקד הקורפוס ה-52. המתקפה הרומנית הראשית בקרב טרנסילבניה נעצרה בידי כוחות משולבים של מעצמות המרכז. בהמשך נפלשה רומניה מדרום וממערב ואלכיה. בתחילת דצמבר 1916 קרב בוקרשט הביא לנפילת דרום רומניה ומרכז השלטון נסג צפונה למולדובה.
לאחר מהפכת פברואר ומשבר יולי האימפריה הרוסית חדלה להתקיים ואת מקומה החליפה הרפובליקה הרוסית שחוסר יציבותה הביאו למאבקים ממושכים בשלטון. ביולי 1917 הפך אלכסנדר קרנסקי לראש ממשלת רוסיה. קרנסקי פעל לסבסד את היציבות הפוליטית על גבי ניצחון צבאי נגד גרמניה. מתקפת קרנסקי החלה עוד ביולי 1917 אך פער טכנולוגי, חוסר במיומנות הצבא הרוסי ואי ציות בתוך דרגיו הביאו לכישלון במתקפה הרוסית. הינדנבורג ניצל את החולשה שנחשפה בצבא הרוסי עקב המתקפה והכוחות הגרמנים והאוסטרו-הונגרים כבשו מחדש את השטחים שנותרו בהחזקת רוסיה מאז קרב גליציה.
הנפילה
היה זה לודנדורף, הצעיר והנמרץ יותר מבין השניים, שניהל את המערכה, והביא בסופו של דבר ללחימת צוללות בלתי מרוסנת שגרמה לכניסת ארצות הברית למלחמה, ולמתקפה גדולה בשנת 1918, שהסתיימה בתבוסת גרמניה. ב-28 בספטמבר 1918 הגיעו הינדנבורג ולודנדורף למסקנה כי המלחמה אבודה, וכי אין כל סיכוי צבאי להמשיך במלחמה מבלי שמדינות ההסכמה יביסו את גרמניה, ויכבשו את שטחה. לודנדורף נמלט לשוודיה בעוד שהינדנבורג דרש מן הקייזר כי יתפטר ויאפשר הכרזה על הפסקת אש. לאחר הכניעה התפטר הינדנבורג ויצא לגמלאות.
בשנת 1919 הכריז, בעת מתן עדות בפני ועדת חקירה של האספה הלאומית הגרמנית, כי כניעת גרמניה הייתה כתוצאה מ"סכין בגב" אשר דקרו אותה גורמי שמאל (ובמשתמע אף יהודים). אגדה זו הייתה הרסנית הן ביחסם של הגרמנים אל היהודים, והן ביחסם של הגרמנים אל רפובליקת ויימאר שקמה לאחר התבוסה הצבאית וכתוצאה ישירה ממנה. היה זה הינדנבורג עצמו שדרש את הכניעה, בטענה כי הצבא לא יחזיק מעמד.
ברפובליקת ויימאר
שמאל|ממוזער|250px|כרזת תעמולה הקוראת לבחירת הינדנבורג לנשיא, 1932
לאחר המלחמה החל הינדנבורג בקריירה פוליטית. מעמדו כגיבור המלחמה היה בלתי מעורער, ובעיני רבים בגרמניה בעלת המסורת של שלטון על ידי דמות סמכותית היה הינדנבורג לדמות אב, כמו הקייזר, שהייתה חסרה מאוד במבנה השלטוני הרופס שיצרה החוקה של רפובליקת ויימאר.
בשנת 1925, לאחר מות הנשיא הסוציאל-דמוקרטי פרידריך אברט, התמודד הינדנבורג בסיבוב השני של הבחירות לנשיאות כמועמד עצמאי בתמיכת הימין, מול מועמד המרכז וילהלם מרקס והקומוניסט ארנסט תלמאן. הינדנבורג, שזכה לתמיכת המפלגה הבווארית, גבר על יריבו העיקרי מרקס בפער של 3%.
בשנת 1927 קיבל במתנה אחוזה גדולה בפרוסיה המזרחית, כאות הוקרה מאת היונקרים על שירותיו במלחמת העולם הראשונה, במלאת לו שמונים שנה.
נשיא גרמניה
השנים שבין 1925 ו-1929 היו שנים טובות עבור רפובליקת ויימאר. האבטלה הייתה בירידה, התוצר הלאומי הגולמי עלה, ונראה כי השנים הרעות הן מאחור. המפלגות הקיצוניות - המפלגה הנאצית והמפלגה הקומוניסטית לא הצליחו לסחוף אחריהן את ההמונים, ונראה כי בהנהגתו של שר החוץ המוכשר גוסטב שטרזמן והקנצלר הסוציאל-דמוקרטי הרמן מילר השיגה המדינה את היציבות שחסרה לה. באוקטובר 1929 נפטר שטרזמן באופן פתאומי, ושלושה שבועות לאחר מכן התמוטטה הבורסה בארצות הברית, והחל משבר כלכלי שנתן במהרה את אותותיו בגרמניה. הייתה זו שעת הכושר של התככנים הפוליטיים, הקיצוניים למיניהם, ובראשם אדולף היטלר והמפלגה הנאצית.
עקב חוסר ההחלטיות ברייכסטאג לאור המשבר הכלכלי הגדול, הינדנבורג הוציא לפועל את סעיף 48 בחוקת ויימאר שקבע:
הוצאתו לפועל של סעיף 48 העניק להינדנבורג סמכויות נוספות, בין לבין שליטה על הצבא ובכך הוא תכנן להפוך את הממשלה ליציבה ויעילה יותר. בסעיף 48 של חוקת ויימאר לא נקבעו פרטים לגבי המשמעות של מצבי חירום, מה שפגע בהמשך בקבלת החלטות.
עליית הנאצים
שמאל|ממוזער|250px|הינדנבורג נפגש עם היטלר ביום פוטסדאם, 21 במרץ 1933.
ב-10 באוקטובר 1931 נפגש הינדנבורג לראשונה עם אדולף היטלר. פגישה זו לא הותירה בגנרל-פלדמרשל לשעבר רושם עז, והוא התבטא כי "הגפרייטר הבוהמי" כפי שכינה אותו, אולי יגיע פעם למשרת שר הדואר, אך הוא, הינדנבורג, לעולם לא ימנה אותו לכל משרה חשובה יותר.
בשנת 1932 נערכו הבחירות לנשיאות. על אף שלקה בבריאותו הגופנית והשכלית, העמיד עצמו הינדנבורג שוב לנשיאות. מולו עמדו מועמד הימין המתון תיאודור דיסטרברג, מועמד הקומוניסטים ארנסט תלמאן, ומועמד הנאצים, היטלר. בבחירות הצליח הינדנבורג להתקרב כדי חצי האחוז אל הרוב המובטח להיבחרו (הוא זכה ב-49.6 אחוזים מן הקולות) ולפיכך, על פי החוקה, נערך סיבוב שני בין הינדנבורג, היטלר ותלמאן. בבחירות אלו זכה הינדנבורג ב-53% מן הקולות, היטלר זכה ב-36.8%, ותלמאן ב-10.2%. נראה היה כי מרבית העם הגרמני מאמין בערכי הרפובליקה, וכי הוא דוחה את הקיצונים מימין ומשמאל. הייתה זו אך אשליה.
תקופה זו סבלה מחוסר יציבות שלטוני, כאשר הינדנבורג ממנה ומפטר את הקנצלרים, ונתון להשפעת גורמים תככנים, וביניהם הקאנצלרים פרנץ פון פאפן, וקורט פון שלייכר. עם מינויו של איש הצבא שלייכר, בדצמבר 1932, החל פון פאפן חותר להשיג את פיטוריו, תוך שהוא עושה יד אחת עם היטלר, ועם בנו של הינדנבורג, אוסקר, שהיה בעל נטיות פרו נאציות. אוסקר הגיע למסקנה כי יש לשתף את הנאצים בשלטון.
כישלונו של שלייכר להשיג תמיכה לממשלתו הביא אותו לבקש מהינדנבורג בסוף ינואר 1933 פיזור הפרלמנט ושליטה באמצעות סמכויות חירום. הינדנבורג סירב, ושלייכר התפטר. ב-30 בינואר 1933, כשהוא נתון תחת השפעת פון פאפן (שסבר כי יוכל לשלוט בהיטלר אם זה ימונה לקאנצלר, בעזרת הרוב השמרני ברייכסטאג, ובעזרתו של הינדנבורג), ובנו אוסקר, הכריז הינדנבורג על מינויו של היטלר לקאנצלר. ב-27 בפברואר חתם על צו שריפת הרייכסטאג אשר השהה את כל החירויות האזרחיות והעניק סמכויות רבות להיטלר, הצו נחשב על ידי היסטוריונים לאחד השלבים המרכזיים בהקמתה של מדינה הנאצית בעלת משטר חד-מפלגתי. לפי הצו בוטל חופש הביטוי, חופש העיתונות, זכות הפרטיות וחופש ההפגנה.
בהמשך חוק האפשור של 1933 הותיר לממשלה להעביר חוקים ללא רוב ברייכסטאג, ומותר להם להפר את חוקת ויימאר. ההצבעות על חוק האפשור וצו שריפת הרייכסטאג עברו בעיקר משום שהמפלגה הקומוניסטית של גרמניה, שהיוותה את האופוזיציה המרכזית למפלגה הנאצית, הוצאה מחוץ לחוק, ומשום שההצבעה נערכה בבניין מלא באנשי אס אה חמושים.
סוף ימיו ומותו
שמאל|ממוזער|250px|טקס הקבורה של הינדנבורג בטננברג
לאחר מינויו של היטלר כקנצלר היה כבר הינדנבורג במצב בריאותי ושכלי רופף ביותר. לעיתים לא זיהה את האנשים שדיברו עמו, והיה שוקע בדמדומי סניליות שיכלו להמשך זמן רב.
לקראת אמצע שנת 1934 נראה היה שחייו של הנשיא מגיעים לקיצם. באותו זמן התנהל מאבק, שנגע לירושתו של הינדנבורג, בין גורמים שונים בגרמניה - בין הצבא, השמרנים, האס אה והיטלר ומקורביו. כל אחד מגורמים אלו סבר שעם מותו של הינדנבורג תשתנה המפה הפוליטית באופן שיאפשר את ההשתלטות על השלטון. לבסוף חבר היטלר לצבא, וב-30 ביוני 1934 טבח באנשי האס אה, באירוע שכונה "ליל הסכינים הארוכות". מטרת הטבח הייתה להבטיח את שיתוף הפעולה של הצבא לאחר מותו של הינדנבורג, ולהיפטר מן האס-אה וראשו ארנסט רהם, שהיו בעלי נטיות מהפכניות, ודרשו להפטר מן הגורמים השמרנים בממשלה ובצבא. כן נפרע היטלר מן השמרנים, אשר בהנהגתו של פון פאפן (ובמשתמע בתמיכתו השקטה של הינדנבורג) דיברו כנגד סוג המשטר שהיטלר החל להשליט בגרמניה.
מיד לאחר הטבח החלה הרעה במצב בריאותו של הינדנבורג. עוד בטרם נפטר, הביא היטלר אל הרייכסטאג חוק שיאחד את משרת הנשיא והקאנצלר לאחר מותו של הינדנבורג. באותו יום בו התקבל החוק 1 באוגוסט 1934 יצא היטלר לאחוזתו של הינדנבורג בנוידק על מנת לבקרו. הינדנבורג היה שקוע בדמדומי הזקנה האחרונים, וסבר כי האורח שבא לבקרו הוא הקייזר, וכינה אותו "הוד מעלתו". יום לאחר ביקור זה מת הנשיא הזקן, מסרטן הריאות. הינדנבורג היה אמור להקבר באחוזת המשפחה בנוידק, אולם היטלר החליט לקבור אותו בטננברג.
הוא נקבר ביחד עם רעייתו בטקס רב רושם שנערך באנדרטת הניצחון בטננברג שבפרוסיה המזרחית. לאחר מכן נערך משאל עם לגבי איחוד משרות הנשיא והקנצלר, למשרה אחת שתיקרא "פיהרר ורייכסקאנצלר". היטלר זכה ב-84.6% מן הקולות וכך היה הינדנבורג לנשיאה האחרון של גרמניה עד לאחר מלחמת העולם השנייה.
לאחר מותו של הינדנבורג הקריא בנו אוסקר את צוואתו המדינית, ולפיה הוא רואה בהיטלר את יורשו. היה זה שקר גס, שכן על פי עדויות במשפטי נירנברג המליץ הינדנבורג דווקא על החזרת המונרכיה. שנים רבות לאחר מכן, סיפר מנחם בגין שעם מותו של הינדנבורג, שיגרה ההסתדרות הציונית מברק תנחומים להיטלר.
בינואר 1945, כאשר הצבא האדום התקרב לטננברג הוצאו ארונותיהם של הינדנבורג ורעייתו מן האנדרטה ונשלחו לגרמניה. לאחר מכן הרס חיל ההנדסה הגרמני את מתחם האנדרטה ונסוג מערבה. לאחר מכן נכבשה טננברג על ידי הרוסים ובעקבות תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם השנייה נמסרה, ביחד עם כל אזור פרוסיה המזרחית לפולין. ארונותיהם של הינדנבורג ורעייתו נשמרו במכרה מלח בתורינגיה והועברו על ידי הצבא האמריקני למרבורג, שם נטמנו בכנסיית אליזבט שבעיר.
קישורים חיצוניים
ביוגרפיה, באתר "יד ושם"
הערות שוליים
קטגוריה:אבירי מסדר גיזת הזהב
קטגוריה:אנשי צבא גרמנים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:רפובליקת ויימאר: פוליטיקאים
קטגוריה:נשיאי גרמניה
קטגוריה:גנרל-פלדמרשלים בצבא הקיסרות הגרמנית
קטגוריה:מעוטרי צלב הברזל
קטגוריה:אבירי מסדר העיט השחור
קטגוריה:מפקדי ארמיות בצבא הקיסרות הגרמנית במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:מעוטרי אות מסדר העיט האדום
קטגוריה:מעוטרי מסדר אוסמניה
קטגוריה:פוזנן: אישים
קטגוריה:גרמנים שנפטרו מסרטן הריאה
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1847
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1934 | 2024-07-15T16:56:38 |
אלול | אֱלוּל (מאכדית: ulūlu), הוא חודש בלוח הבבלי ובלוח העברי, השישי במספר לפי המסורת המקראית והשנים-עשר לפי המסורת החז"לית. חודש זה חל בסוף הקיץ והוא מאופיין במנהגי תשובה וסליחות לקראת הימים הנוראים.
בחודש אלול 29 יום. א' באלול חל בימים ראשון, שני, רביעי או שישי.
שם החודש
מקור שמו של החודש, כשמותיהם של שאר החודשים בלוח העברי, הוא מתקופת גלות בבל. יש המקשרים אותו למילה "אולולו", שפירושה באכדית "קציר", היות שהוא חל בסיום תקופת הקציר (באכדית: lulu). בלוח גזר נקרא החודש "ירח קיץ", על שם קיצוץ התאנים בתקופה זו. השם 'אלול' מופיע לראשונה במקרא בספר נחמיה. בקרב עדת ביתא ישראל החודש נקרא לול.
הסבר נוסף לשם הוא "אלל" – בארמית חיפוש. הדבר מבטא את העובדה שחודש אלול הוא חודש התשובה והפשפוש במעשים.
סמליות
מזלו של החודש הוא מזל בתולה. יש המוצאים לכך אסמכתא בפסוק הקושר את המילה בתולה עם תשובה: "שובי בתולת ישראל – שובי אל עריך אלה" (). בלוח השנה במגילות קומראן מזל אלול הוא מזל מאזניים.
אטימולוגיה עממית מייחסת לחודש אלול את ראשי תיבות של הפסוק: אני לדודי ודודי לי (). לרמוז, כי בחדש אלול, האלוהים קרוב לעם ישראל, ונעשה כדוד להם. כמו כן, ארבע המילים נגמרות בי'. ארבע פעמים י' בגימטריה הן 40, מספר המסמל את ארבעים הימים שבהם היה משה על הר סיני לצורך קבלת התורה, וכנגד ארבעים ימי הרצון שמראש חודש אלול עד יום הכיפורים.
ראשי תיבות נוספים לשם החודש נמצאים בפסוק: ומל ה' אלוהיך את לבבך ואת לבב זרעך (); להורות שהוא החודש האחרון בשנה, לתקן מה שפגם בשנה שעברה (של"ה דף רי"ג).
רמז נוסף רמזו בפסוק ממגילת אסתר איש לרעהו ומתנות לאביונים (), לרמז על תיקון העניינים שבין אדם לחברו בתקופה זו.
החודש בהלכה
לדעת רבי מאיר, א' באלול הוא ראש השנה למעשר בהמה. לדעת רבי שמעון ראש השנה למעשר בהמה הוא א' בתשרי, ולכן בן עזאי שחשש לשתי הדעות, הורה ש"האלוליים מתעשרין בפני עצמן" (=את הבהמות שנולדות באלול יש לעשר בנפרד, ולא לצרפן לא לשל השנה שעברה ולא לשל השנה הבאה).
אירועים בהיסטוריה היהודית
בראש חודש אלול עלה משה אל הר סיני, בפעם השלישית, לאחר חטא העגל, כדי לרצות על החטא. לאחר ארבעים יום – ביום הכיפורים – ירד והביא את לוחות הברית השניים.
בכ"ה באלול נברא העולם, והוא משמש יסוד לחשבון התקופות והמולדות.
בתקופת בית שני, השלימו את מלאכת בניית החומה בכ"ה באלול: "ותשלם החומה בעשרים וחמשה לאלול, לחמישים ושנים יום" ()
בתור הזהב של פריחת הישיבות ומרכזי התורה בבבל, היה אלול אחד משני ירחי הכלה, בהם היו תלמידי החכמים מתכנסים, כדי לשמוע הלכות יום טוב. באדר היו לומדים את הלכות פסח, ובאלול היו מתכוננים לימים נוראים ולחג הסוכות.
במגילת תענית מופיעים שלושה מועדים בחודש אלול:
ד' באלול – חנוכת חומת ירושלים
י"ז באלול – יציאת רומאי מירושלים
כ"ב באלול – שיבה להרוג משומדים
על פי מגילת תענית בתרא בז' באלול מתו עשרה מתוך שנים עשר המרגלים כעונש על כך שהוציאו דיבה על הארץ.
עיבור החודש
בתקופה בה היו מקדשים את החודש לפי הראייה היה חודש אלול נמנה עם ששת החודשים בשנה בהם היו יוצאים שליחי בית דין ליישובים המרוחקים ממקום ישיבת הסנהדרין כדי להודיע לעם באיזה יום קידשו את החודש, ובכך יידעו מתי יחול המועד הקרוב – ובחודש אלול: ראש השנה. אף על פי שמזמנו של עזרא הסופר חדלו מלעבר את חודש אלול והוא לעולם היה בן 29 יום, כיוון שבתקופת חז"ל חזרו לעבר את אלול לפעמים, היה צורך לשלוח שליחים.
מנהגי החודש
אמירת סליחות
שמאל|ממוזער|250px|אמירת סליחות בכותל המערבי
חודש זה מכונה במסורת "חודש הרחמים והסליחות", מכיוון שהוא מסוגל לתפלות להיענות וכמו שאמרו רבותינו שראשי תיבות אלול הוא אני לדודי ודודי לי, וגם נוהגים בו להשכים ולהרבות בתפילות מיוחדות הנקראות "סליחות". הספרדים והתימנים משכימים לאמירת סליחות מתחילת החודש, ואילו האשכנזים נוהגים באמירת סליחות רק מתחילת השבוע או שבוע וחצי האחרון לפני ראש השנה.
בחסידות מקובל לומר במעלת חודש אלול שבניגוד לשאר השנה בה המלך (האל) נמצא בארמון, באלול "המלך בשדה", כלומר קרוב ונגיש לעם אי לכך הוא זמן מסוגל. על פי חז"ל, לאחר שנשברו הלוחות, משה עלה בפעם השנייה להר סיני בראש חודש אלול, על מנת לקבל את הלוחות השנִיים, וירד לאחר ארבעים יום ביום כיפור.
משמעות מיוחדת נודעה לחודש אלול בקרב אנשי תנועת המוסר המרבים בו בלימוד מוסר ובעריכת חשבון נפש. חשיבותו של החודש בתנועה זו מתבטאת בכתביו של אבי התנועה, רבי ישראל מסלנט, בייחוד באותה איגרת העוסקת כולה בהתנהגות הראויה לחודש זה (איגרת י"ד בספרו "אור ישראל").
אמירת מזמור "לדוד ה' אורי וישעי"
בחלק מקהילות אשכנז נהוג להוסיף בתפילה את המזמור "לדוד ה' אורי וישעי" (), מראש חודש אלול ועד הושענא רבה פעמיים ביום, בבוקר בתפילת שחרית לאחר אמירת עלינו לשבח בסוף התפילה (ויש שנהגו לאחר אמירת שיר של יום), ובערב בתפילת מנחה לנוסח ספרד, ולנוסח אשכנז בתפילת ערבית. ובכמה מקהילות צפון אפריקה נהגו לומר כל השנה.
אחד הטעמים לאמירת מזמור זה הוא הרמז שכתב מדרש שוחר טוב על פסוקו הראשון של הפרק – "אורי" רומז לראש השנה, "ישעי" ליום הכיפורים ו"ממי אירא" להושענא רבה, או לגרסה אחרת "כי יצפנני בסוכו" על חג הסוכות.
הראשון שמזכיר מנהג זה הוא רבי חיים הכהן, תלמידו המובהק של רבי חיים ויטאל.
תקיעה בשופר
מנהג נוסף הנהוג בקרב יהדות אשכנז הוא לתקוע בשופר בכל ימות החול בחודש אלול. יש נוהגים לתקוע בסיום תפילת שחרית ויש המוסיפים גם בסיום תפילת מנחה או תפילת ערבית. יש הנוהגים לתקוע סדר תקיעות של תשר"ת (תקיעה שברים תרועה תקיעה), ויש הנוהגים לתקוע סדר תשר"ת תש"ת תר"ת. אצל הספרדים התקבל המנהג רק במספר קהילות, בתקופה מאוחרת, ונוהגים לתקוע במהלך אמירת הסליחות בלבד, לפני אמירת המילים "תענו ותעתרו" בקדיש שבסיום הסליחות ויש המוסיפים אף בעת אמירת י"ג מידות.
מקור המנהג הוא כנראה במנהג ארץ ישראל הקדום, והוא נזכר בפיוט לראש חודש אלול מאת רבי פינחס ברבי יעקב הכהן. שני טעמים נאמרו על מנהג התקיעה בשופר בחודש אלול:
א) פרקי דרבי אליעזר:
ב) טעם נוסף מביא רבי יעקב בן אשר, בפתיחת הלכות חודש אלול בספרו הטור .
אמירת תהילים
בחודש אלול נהוג להרבות באמירת מזמורי תהילים. בספר מטה אפרים מובא מנהג לומר בכל יום מימות החול אחרי התפילה, מראש חודש אלול עד ראש השנה, עשרה מזמורי תהילים בציבור, וכך לסיים את כל התהילים פעמיים (300 מזמורים, כמנין "כַּפֶּר").
בקרב חסידי חב"ד נוהגים לומר בכל יום מימי חודש אלול, עד יום הכיפורים, שלושה פרקי תהילים. את אמירת הפרקים הנותרים משלימים במהלך יום הכיפורים עצמו. מנהג זה מיוחס להוראתו של הבעל שם טוב לתלמידו המגיד ממזריטש.
איחולי כתיבה וחתימה טובה
יש שנהגו להוסיף בחודש אלול בכל איגרת שלומים את האיחול "כתיבה וחתימה טובה".
מנהגים נוספים
היו קהילות שבהם היה השמש מכריז לאחר תפילת מנחה: "שובו בנים שובבים".
ראשי ישיבות מסוימים מהמגזר הליטאי נהגו לאסור על תלמידיהם לערוך נישואין במשך חודש אלול, בטענה כי הדבר פוגע בלימודיהם.
ראו גם
זמן אלול
שבע דנחמתא
לקריאה נוספת
הרב גדליה אוברלנדר, "מנהג תקיעת שופר בחודש אלול: השתלשלותו וקיומו", אור ישראל, לג: צו-קט, 2003
הרבי מליובאוויטש, שערי המועדים – חודש אלול, בהוצאת היכל מנחם, ירושלים, תשס"ה
הרב צבי רייזמן, "תקיעת שופר בחודש אלול - חובת הציבור או חובת היחיד", באתר עולמות
הרב צבי בלוי, "אודות מנהג אמירת מזמור לדוד ה' אורי", בית אהרן וישראל, עג
קישורים חיצוניים
הלכות חודש אלול
אודות חודש אלול
אלול בישיבות, שערים, 13 בספטמבר 1957
חודש אלול בעיירה ליובאוויטש, מעיינותיך, תשע"א
מאמרים ודרשות לחודש אלול
אמרות חסידיות לאלול, מעריב, 13 בספטמבר 1965
הרב יהודה לייב הלוי אשלג, "אני לדודי ודודי לי", מתוך "שמעתי".
ראשי תיבות נוספים לחודש אלול, מאתר פרשת השבוע
תכנים על חודש אלול באתר של סיון רהב-מאיר
הערות שוליים
*
חו
קטגוריה:ימים נוראים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:12 (מספר)
קטגוריה:6 (מספר) | 2024-09-17T07:38:44 |
אייר | אִיָּר (מאכדית: ayyāru), הוא חודש בלוח הבבלי ובלוח העברי, השני במספר לפי המסורת המקראית והשמיני לפי המסורת החז"לית. חודש זה חל בשיא האביב בארץ ישראל.
על פי הלוח העברי הקבוע, בחודש אייר יש תמיד 29 ימים ("חודש חסר"). א' באייר יכול לחול בימים שני, שלישי, חמישי ושבת.
שמות החודש וסמליו
שמו של החודש, כשמותיהם של שאר החודשים בלוח העברי, הובא מגלות בבל. מקורו במלה "אָיָרוּ" באכדית, שמשמעותה "אור".
בלוח גזר אשר נמצא בחפירות תל גזר בשנת 1908, נקרא חודש זה "ירח קציר שעורים". (בכתיב חסר: יֶרַח קְצִר שְׂעֹרִם)
בתנ"ך מופיע, בהשפעת שמות החודשים הפיניקיים ובהקשר של תיאור בניית המקדש, תיאור שופע במונחים פיניקיים בעקבות השפעות בנאי המקדש הפיניקים על כתיבתו, השם "חדש/ירח זִו" (זיו).
לפני חורבן בית המקדש היו שליחים יוצאים מירושלים להודיע על קביעת ראש חודש מפני פסח שני, שבו מקריבים קורבן פסח מי שהיה טמא או מי שהיה בדרך רחוקה.
מזלו של חודש אייר הוא מזל שור. בלוח השנה במגילות קומראן מזלו הוא מזל תאומים.
חודש זה חל בתוך ימי ספירת העומר, הנחשבת ביהדות לאחת משתי תקופות אבלות שבלוח השנה העברי (השנייה היא ימי בין המצרים).
מועדים עיקריים
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל
יום העצמאות
יום הרצל
פסח שני
ל"ג בעומר
יום השחרור וההצלה
יום ירושלים
מאורעות במסורת
בא' באייר – נצטווה משה לפקוד את ישראל.
בב' באייר – שלמה המלך מתחיל בבניית בית המקדש (בשנה הרביעית למלכותו).
בז' באייר – חנוכת חומת ירושלים בתקופת בית שני.
בח' באייר – מוזכרים שמות הקדושים שנהרגו בשפיירא במסע הצלב הראשון.
בי' באייר – נפטר עלי הכהן הגדול, ונשבה ארון הקודש על ידי הפלשתים.
בי"ד באייר – נערכה שחיטת פסח שני לטמאים, ולבאים מארץ רחוקה.
בי"ז באייר – המבול (לדעת רבי יהושע בן חנניה).
בי"ח באייר – צום יהושע.
בי"ח באייר – ל"ג בעומר.
בכ' באייר – בני ישראל נסעו מהר סיני, בשנת ב' אלפים תמ"ט לבריאת העולם.
בכ"ג באייר – פנוי החקרא מחיל המצב היווני.
בכ"ז באייר – ביטול ה"עטרות" – מס בצורת עטרות זהב שעליו ויתר דמטריוס השני.
בכ"ז באייר – לפי דעת רבי יהושע, יבשה הארץ ממימי המבול.
בכ"ח באייר – נפטר שמואל הנביא, ויש שהיו נוהגים לצום. ביום זה שוחררה ירושלים בזמן מלחמת ששת הימים, הוא מכונה 'יום ירושלים'.
קישורים חיצוניים
תכנים לחודש אייר במרכז הפדגוגי הווירטואלי של רשת מורשה
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
הערות שוליים
*
חב
קטגוריה:8 (מספר)
קטגוריה:2 (מספר) | 2024-05-24T19:32:55 |
חווה אלברשטיין | REDIRECT חוה אלברשטיין | 2007-08-10T20:01:18 |
מלזיה | מָלֶזִיַה (במלאית: Malaysia, בכתיב ג'אווי: مليسيا) היא מדינה בדרום-מזרח אסיה. מתגוררים בה כ-31 מיליון בני אדם (2017), ובירתה קואלה לומפור. נכון ל-2020, רוב של כ-63.5% מאוכלוסיית מלזיה הם בני דת האסלאם (שהיא גם דתה הרשמית של המדינה) ובפרט מהזרם הסוני, כשלצדם ישנו מיעוט משמעותי של כ-18.7% בודהיסטים. החוקה מעניקה חופש דת גם למי שאינו מוסלמי.
המדינה מורכבת משני חלקים המופרדים על ידי ים סין הדרומי והמרחק ביניהם הוא כ-650 ק"מ:
מזרח מלזיה — החלק הצפוני של האי בורנאו, גובל באינדונזיה בדרום ומקיף את שתי המובלעות הזעירות של ברוניי שבצפון.
מערב מלזיה — על חצי-האי המלאי. חלק זה גובל בתאילנד בצפון ובסינגפור בדרום.
היא גם מדינה חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.
היסטוריה
מלזיה מורכבת ממספר ממלכות מלאיות. היא יושבה עוד בתקופה הפרה-היסטורית. במאה ה-14 כבשו המוסלמים את מלזיה והשליטו את דתם בארץ. ב-1511 כבשו הפורטוגלים את מלאקה וב-1641 נכבשה מלאקה בידי ההולנדים. במאות ה-18 וה-19 החלה בריטניה אט אט לבסס את שליטתה במלזיה וב-1914 שלטה במדינה כולה שכללה בזמנה גם את סינגפור. כלכלתה של מלזיה החלה לצמוח הודות למטעי הגומי הרבים ולמכרות הבדיל. מהגרים רבים ממדינות שכנות (בעיקר סין והודו) החלו לחפש את פרנסתם במלזיה.
במלחמת העולם השנייה נכבשה מלאיה על ידי יפן ולאחר המלחמה שבה להיות תחת מרות בריטית. ב-1948 החל המרד של המיעוט הסיני לשחרור מלאיה מהשלטון הבריטי. מפקד המרד היה הקומוניסט צ'ין פנג (Chin Peng). בריטניה נלחמה במורדים בכל הכוח כולל הגליית חצי מיליון סינים (שתמכו במרד) מהכפרים שלהם ויישובם במקום חדש על פי האסטראטגיה של הגנרל ג'רלד טמפלר (Gerald Templer). הבריטים גייסו את האוכלוסייה המוסלמית (שהיוותה את הרוב במלאיה) נגד המורדים ולאחר שנים רבות הצליחו להשתלט על המרד. מיד אחר כך, בשנת 1957 בריטניה העניקה עצמאות מלאה למלאיה. בשנת 1963 התאחדה המדינה, שעד אז נקראה פדרציית מלאיה, עם סינגפור ועם מדינות סבה וסראוואק שבצפון האי בורנאו והפכה לפדרציה אחת תחת השם מלזיה. ב-1965 התנתקה סינגפור ממלזיה על רקע סכסוך אתני בין הסינים וההודים שבתחומה לבין המלאים. אינדונזיה נלחמה נגד מלזיה על רקע רצון הבריטים לספח את סבה ואת סראוואק אל מלזיה, אך בזכות עמידתם האיתנה ושיתוף פעולה עם הבריטים נחתם הסכם שלום בין המדינות ב-11 באוגוסט 1966 והיא הכירה בעצמאותה המדינית המלאה.
פוליטיקה
מלזיה היא מונרכיה פדרלית פרלמנטרית וחוקתית.
מבין ששה-עשר המרכיבים של מלזיה, שלושה עשר הם מדינות: תשע מהן הן מונרכיות בעצמן - שבע מתוכן הן סולטנויות, בראש אחת מהן (פרליס) עומד ראג'ה ובראש התשיעית (נגרי סמבילן) עומד "יאמטואן בסאר" ("שליט גדול") נבחר. בראשן של ארבע המדינות הנותרות וכן של שלוש הטריטוריות הפדרליות עומדים מושלים. בראש הפדרציה עומד "ראש המדינה" יאנג די-פרטואן אגונג (המכונה לעיתים "מלך מלזיה" או "סוברן על" של מלזיה) שתפקידו ייצוגי בעיקר, והוא נבחר לתקופת כהונה בת חמש שנים מבין מלכי המדינות המרכיבות, אם כי בפועל התפקיד עובר ברוטציה ביניהם. המלך מפקח על המינויים המרכזיים במדינה כמו ראש ממשלה, מתפקד כראש האסלאם במדינה בעלת הרוב המוסלמי ומפקד על הכוחות המזוינים שלה. המלך הנוכחי (מ-2019) הוא המלך עבדאללה שליט פאהאנג. ב-27.10.2023 נבחר סולטן איברהים (מסולטנות ג'והור הדרומית), בן 64, להיות המלך הבא של מלזיה. המינוי ייכנס לתוקף ב-31.1.2024.
למלזיה שני בתי פרלמנט, מועצת העם ומועצת המדינות . במועצת העם 222 חברים וחבריו נבחרים בבחירות ישירות על פי השיטה הרובנית לחמש שנים. במועצת המדינות 70 חברים, כשעשרים ושישה מתוכם נבחרים אחת לשלוש שנים בבחירות עקיפות, וארבעים וארבעה ממונים על ידי היאנג די-פרטואן אגונג. כמו כן, לכל מדינה בית נבחרים משלה.
עיקר הכוח הפוליטי מצוי בידי הממשלה. ראש הממשלה ממונה על ידי היאנג די-פרטואן אגונג על-סמך היותו נציג הרוב בבית התחתון. מאז עצמאותה של מלזיה מונהגת הקואליציה בידי מפלגת הארגון הלאומי המלאי המאוחד (UMNO). במלזיה מתקיימות בחירות כלליות החל מ-1974, ואף על פי שהקמפיין בזמן הבחירות הוא חופשי במידת מה, מלזיה היא למעשה מדינה חד-מפלגתית, כאשר החזית הלאומית (הנשלטת על ידי UMNO) זוכה בדרך כלל בכל המושבים הארציים בפרלמנט, בעוד שה-DAP זוכה בכמה מושבים סיניים אזוריים וה-PAS בכמה מושבים מלאים כפריים.
תחת שלטונו הארוך של מאהאטיר מוחמד (1981 – 2003) התרבות הפוליטית של מלזיה התאפיינה באוטוריטריות רבה, כאשר השיא היה בפיטוריו וכליאתו (על סמך האשמות חסרות בסיס) ב-1997 של אנואר איברהים, סגן ראש הממשלה, לאחר ויכוח פנימי בממשלה. פרשת אנואר הובילה ליצירת מפלגה חדשה, מפלגת הצדק העממי, בהנהגתה של ואן עזיזה ואן אסמאעיל, אשתו של אנואר אבראהים. מאהאטיר פרש ב-2003 ועבדוללה אחמד באדאווי, יורשו בתפקיד, שחרר את אנואר והתיר לו לצאת מתחומי המדינה, כאשר צעד זה נתפס כסמן לשינוי קל לכיוון ליברלי יותר. את באדאווי החליף בתפקיד ב-2009 נג'יב רזאק.
מלזיה חברה בחבר העמים הבריטי.
ביטחון
משטרה ופנים
צבא וחוץ
הכוחות המזוינים של מלזיה הם הגוף בעיקר שאחרי לשיקול האיומים הנשקפים על מדינה מכיוון חוץ.
לכוחות המזוינים של מלזיה יש שלוש זרועות עיקריות: צבא היבשה המלזי, הצי המלכותי המלזי וחיל האוויר המלכותי המלזי. במדינה אין גיוס חובה, וגיל המינימום הנדרש לשירות ההתנדבותי הוא 18. הצבא משתמש ב-1.5% מהתמ"ג של המדינה, ומעסיק בשרות פעיל 1.23% מכוח האדם של מלזיה, בעוד המילואים כמחצית מכך.
מדינות הפדרציה
מלזיה מורכבת מ-13 מדינות (מתוכן 7 סולטנויות ו-2 ממלכות) ו-3 טריטוריות פדרליות:
סולטנות ג'וֹהוֹר
סולטנות טֶרֶנְגָנוּ
מלאקה
סָבַּהּ (בבורנאו)
ממלכת נֶגֵרִי סֶמְבִּילָן (במלאית: "מדינת התשע", השליט נקרא יאמטואן בסאר- "שליט גדול")
סולטנות סֶלָנְגוֹר
סראוואק (בבורנאו, במלאית: "כחל", "פוך" במשמעות: "וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ" (מלכים ב, ט, כט))
סולטנות פהנג
פננג
ממלכת פֶּרְלִיס (השליט נקרא ראג'ה)
סולטנות פֶּרָק (במלאית: "כסף" (המתכת))
סולטנות קֶדָה (במלאית: "פתוחה לרווחה")
סולטנות קֶלָנְטָן
לָבּוּאָן (טריטוריה פדרלית באי מצפון לבורנאו; משמעות השם במלאית: "נמל", הכתיב חריג)
פּוּטְרָגָ'איָה (טריטוריה פדרלית, במלאית: "פוטרא המנצח")
קואלה לומפור (טריטוריה פדרלית, במלאית: "מפגש נהרות בוצי").
גאוגרפיה
ממוזער|שמאל|250px|חיות הבר במלזיה. משמאל למעלה בכיוון השעון: טיגריס מלאי, קלאו מזרחי, צב ים ירוק וקוף חוטמני.
שני חלקי מלזיה המופרדים על ידי ים סין הדרומי חולקים את אותה תמונת נוף. שני החלקים מתאפיינים במישור חוף וככל שמתרחקים מהחוף פני השטח מתאפיינים ביער צפוף, גבעות והרים, שהגבוה מביניהם, שנמצא על האי בורנאו, הוא הר קינאבלו שמתנשא לגובה של 4,095 מטרים.
האקלים אופייני לקו המשווה ומתאפיין ברוחות מונסון דרום-מערביות (אפריל - אוקטובר) וצפון-מערביות (אוקטובר - פברואר).
בשנת 1963 התגלו ביערות גשם של חצי האי כלבים מסוג טלומיאן.
כלכלה
במלזיה יערות טרופיים רבים המעשירים את כלכלתה בעצים, גומי, שמנים (בעיקר דקלים וקוקוס) וקופרה. מלזיה היא אחת מיצואניות התה הגדולות בעולם, והיא מייצאת תבלינים רבים, ביניהם פלפל. בהמות המשק העיקריות הם שוורים ותאואים. גם תעשיית הדגים מספקת מקור חשוב למזון שכן היא שוכנת בקרבת ים. מחצביה העיקריים הן: נפט, בדיל, עופרת ובוקסיט. כמו כן ישנה במלזיה תעשיית טקסטיל ענפה.
כתוצאה מתוכנית החומש המאלאית הראשונה (1956–1960) והשנייה (1961–1965) הואצה הצמיחה הכלכלית באמצעות השקעות מדינה בתעשייה ובתיקון תשתיות כגון דרכים ונמלים, שהוזנחו וניזוקו במהלך תקופת החירום. בשנת 2010 התמ"ג לנפש במדינה עומד על 14,425 דולר.
אחת התעשיות החשובות במדינה היא ייצור כלי רכב. במדינה פועלים 27 מפעלים לייצור מכוניות שמייצרים כ-500 אלף מכוניות בשנה. זה מציב את המדינה למקום ה-21 בהיקף הייצור בשנת 2020. המכוניות בעיקר מבוססות על תכנון של חברות ידועות. כך למשל היצרן הגדול ביותר Perodua מייצר בעיקר על בסיס מכוניות בתכנון של דייהטסו. לעומת זאת Proton שהוא היצרן השני בגודלו לא קשור עם אף יצרן מחוץ לגבולות המדינה באופן בלעדי. בנוסף לכך קיים ייצור מכוניות רטרו דוגמת TD2000.
מלזיה הציבה את עצמה כיצרן תא פוטו-וולטאי משמעותי בשוק העולמי עם ייצור השני בגודלו לאחר סין.
דמוגרפיה
אוכלוסיית מלזיה מונה כ-33.8 מיליון בני אדם. תוחלת החיים עומדת על כ-76 שנים בממוצע. שיעור הפריון עומד על 1.75 ילדים לאישה.
השפה הרשמית היא מלאית והדת הרשמית היא האסלאם אשר מאמינים בה 63.5% מהאוכלוסייה. היתר: 18.7% בודהיסטים, 9.1% נוצרים, 6.1% הינדו ו-3.1% מאמינים בקונפוציאניזם ודתות סיניות עממיות.
כמחצית מתושבי מלזיה הם מלאים וכ-10% מקבוצה מלאית אחרת קדומה, רובם מן הגל הראשון של המלאים. היא נקראת "בומיפותרא" שמשמעה "בני הארץ" וגם "אוראנג-אוראנג אסלי" שמשמעה "האנשים המקוריים". כרבע ממוצא סיני. ההודים והפקיסטנים מהווים כשמונה אחוזים מן האוכלוסייה.
במדינות סבה וסראוואק רוב התושבים הם ממוצא סיני או משתייכים לקבוצות אתניות אחרות, שהעיקריות שבהן הן ה"אִיבַּן" וה"בֶּדָאיוּהּ" בסראוואק, ו"קָדַזָאן-דוּסוּן" בסבה, אלה בכללם נקראים "דאיאק" וגם הם מבני הגל הראשון של המאלאים. במלזיה המערבית ישנו גם מיעוט אירופאי, בעיקר ממדינות ששלטו בה בעבר (אנגליה ופורטוגל).
לקריאה נוספת
משה יגר, מאלזיה, ניסיונות הידברות עם מדינה מוסלמית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 1996
משה יגר, הודו, המסע הארוך לאסיה פרק בתולדות הדיפלומטיה של ישראל, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 2004, עמ' 140-178
משה יגר, Islam and Islamic institutions in British Malaya: policies and implementation, Jerusalem: The Magnes Press, The Hebrew University, 1979
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:פדרציות
קטגוריה:מדינות אסיה
קטגוריה:מדינות החברות בחבר העמים הבריטי
קטגוריה:מדינות החברות באיגוד מדינות דרום-מזרח אסיה
קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1963
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות מלאית | 2024-09-19T05:51:28 |
דו פסיגיים | REDIRECT דו-פסיגיים | 2006-06-21T20:03:23 |
נישואים | נישואים (מקובלת גם המילה הארמית "נישואין") הוא מערכת חיים זוגית ממוסדת על מנת לחיות יחדיו ולהקים משפחה, ותחולתו הוא בטקס משפטי, דתי, או חברתי.
ההגדרה המדויקת של נישואים השתנתה לאורך ההיסטוריה ובתרבויות שונות, אך לרוב ההגדרות מאפיינים משותפים: נישואים יוצרים קשר פומבי ומחייב, מקנים סטטוס חוקי וחברתי שונה ומוגבלים לבני זוג שאינם קרובי משפחה מדרגה ראשונה. להסדרת נישואים בעת המודרנית יש שתי דרכים נפוצות: הראשונה והותיקה יותר מסדירה את הקשר במסגרת דתית, בה בני הזוג מקיימים את התהליך הנדרש לנישואים מתוקף דתם או שמוסד דתי מקנה לנישואים את מעמדם. הדרך השנייה היא באמצעות מושג המדינה המודרני המאפשר נישואים אזרחיים, שבהם המדינה, כגוף חילוני, מקנה לנישואים את מעמדם. לקשר הנישואים השלכות פסיכולוגיות חברתיות, משפטיות ודתיות.
הבטים משפטיים של נישואים
הנישואים מסדירים שלושה מישורים של סטטוס הנישואים:
דרך יצירת הנישואים
מערכת זכויות וחובות המהוות את תוכן הנישואים
דרך להפקעת הנישואים
הבטים פסיכולוגיים וגנטיים של נישואים
נישואים משפיעים על בני הזוג הבוחרים למסד את הקשר ביניהם, אך טיב ההשפעה הפסיכולוגית ומשכה מורכב.
קשר בין נישואים ותחושת סיפוק
ידוע כי אנשים נשואים מרוצים יותר מחייהם, אך לפחות בצורה חלקית תחושות אלו מוסברות על ידי תהליך בחירת בני הזוג. בממוצע, אנשים המרוצים מחייהם נוטים מראש יותר להתחתן. מחקרים אשר נתנו דעתם להטיה זו מציינים כי השפעות הנישואים הן כנראה חולפות וקצרות מועד. מחקר שבוצע על אוכלוסייה בריטית מצא כי מיד לאחר הנישואים ישנה עלייה ברמת הסיפוק מהחיים, אך לאחר זמן מועט עליה זו שוככת לרמת הסיפוק בה היה האדם טרם נישא תוצאות המחקר תוקפו שנתיים מאוחר יותר על אוכלוסייה אוסטרלית. עוד ידוע כי התכונות האישיות של האדם יכולות להיות קשורות לצורה בה הנישואים ישפיעו עליו. שיטה ידועה למדידת היבטים באישיות של האדם נקראת מדידת חמש התכונות הגדולות. תכונות אלו נוטות להישאר יחסית קבועות והן נמצאו כבעלות כושר הסברה טוב להתנהגות האדם בסיטואציות שונות. במחקר אחד נמצא למשל כי נשים, אך לא גברים, אשר היו גבוהות בתכונת המכוונות (Conscientiousness) נטו לחוות סיפוק מתמשך גם זמן רב לאחר הנישואין. דבר זה עולה בקנה מידה אחד עם הידוע על אנשים בעלי ציונים גבוהים בתכונה זו: הם נוטים לייחס ערך רב יותר ליעדים של מערכות יחסים חברתיות, והם יותר מרוצים ממערכות היחסים שיש להם.
גנטיקה בנישואין וגירושין
ידוע כי ישנם גורמים גנטיים המשפיעים על הנטייה להתחתן, השפעתם מקסימלית באמצע החיים אך היא שוככת עם ההגעה לבגרות המאוחרת. באופן דומה מחקר שבחן עד כמה מסבירה שונות גנטית גירושין בן בני זוג מצא כי השונות המוסברת הייתה מעל 50%. מחקר נוסף תימך את התוצאות בכך שהראה כי ילדים להורים ביולוגיים גרושים היו בעלי נטייה לחוסר יציבות בזוגיות.
צורות שונות של נישואים
הנישואים קיימים כמעט בכל תרבות וחברה בצורה אחת או אחרת. ישנן מספר צורות של נישואים:
נישואים מונוגמיים כוללים שני בני זוג. זוהי צורת הנישואים המותרת היחידה במרבית מדינות העולם המערבי, כאשר נישואים ליותר מבן זוג אחד נקראים ביגמיה ואסורים על פי החוק.
נישואים פוליגמיים הם נישואים שבהם אדם אחד נשוי למספר בני זוג.
ביהדות מעיקר הדין גבר אינו מחויב לאישה אחת ויכול לשאת מספר נשים, אך לפני כאלף שנים תוקן חרם דרבנו גרשום האוסר על גבר לשאת אישה נוספת. חרם זה התקבל על ידי קהילות אשכנז, אולם בקהילות רבות אחרות, כגון הקהילות היהודיות בתימן ובמרוקו, לא התקבל החרם עד שלב מאוחר יותר.
נישואים פוליגמיים מתחלקים לשתי צורות:
פוליגניה: נישואים שבהם גבר אחד נשוי למספר נשים. נישואים אלו קיימים בתרבות פטריארכלית בה הגברים הם השולטים בחברה, והנישואים למספר נשים מעידים על מצב כלכלי וחברתי גבוה של הגבר. כמו כן קיימים נישואים אלו בחברות המתפרנסות מחקלאות אקסטנסיבית בהן כל אישה נוספת מעלה את ההכנסה המשפחתית- להפך מהחברות בהן האישה תלויה כלכלית בבעל ולכן רק מעט גברים יכולים להרשות לעצמם ריבוי נשים. בנוסף לכך, צורת נישואים זו מאפשרת לגבר להעמיד מספר רב יותר של צאצאים מאשר בנישואים מונוגמיים. נישואים למספר נשים מותרים בדת האסלאם ולפיכך מותרים בחלק ממדינות האסלאם. מקרה פרטי של פוליגניה הוא ביגמיה - נישואים של גבר אחד לשתי נשים.
פוליאנדריה: נישואים שבהם אישה אחת נשואה למספר גברים. אף שהתופעה נדירה, היא קיימת בתרבות פטריאכלית או מטרילינאלית החיה במחסור - האדמות הראויות לגידולים חקלאיים קטנות. כיוון שלראש משפחה אין מספיק אדמות לחלק לכל בניו, בניו מקבלים את האדמה כאחד, ונישאים לאישה אחת בלבד.
גם בפוליגמיה וגם בפוליאנדריה, בדר"כ מעמד הגבר גבוה ממעמד האשה. בפולגמיה הגבר מחזיק מספר נשים. בפוליאנדריה מספר גברים מתחלקים באשה אחת.
מבחינה סוציולוגית ניתן לסווג את סוגי הנישואים לשתי צורות:
אנדוגמיה - נישואים בין בני זוג מאותה קבוצה חברתית (דת, גזע, מעמד, שבט, אידאולוגיה).
אקסוגמיה - נישואים בין בני זוג, אשר אינם מאותה מסגרת חברתית.
לעיתים ישנו שילוב בין אנדוגמיה ואקסוגמיה, לדוגמה, נישואים בין משפחות מלוכה ממדינות שונות (על מנת ליצור קשרים כלכליים) הם מקבוצה שונה מבחינת הלאום, ולעיתים מבחינת הדת, אך הם נמצאים באותה הקבוצה מבחינת המעמד החברתי והכלכלי.
נישואים הם בדרך כלל, אך לא תמיד, בין גבר לאישה. מספר מדינות מאפשרות נישואים חד-מיניים, שבהם בני הזוג הם שני גברים או שתי נשים. במהלך המאה ה-20 נכתבו הגדרות אלטרנטיביות רבות לנישואים, ועורערו רבות מן ההנחות החברתיות לגבי אופי ומטרת הנישואים והמשפחה.
בני אדם נשואים מנהלים לרוב יחידה כלכלית אחת ונושאים באחריות כלכלית זה כלפי זה. עם זאת, כיום ישנם העורכים הסכם ממון בטרום הנישואים למקרה של גירושים, אז אחד מבני הזוג לא יהיה זכאי לקבל רכוש שנצבר בתקופה שלפני הנישואים.
סיום הנישואים
את הנישואים ניתן לבטל במרבית התרבויות המערביות (למעט איסור גרושים בדת הקתולית, שאינו מתבטא בדרך כלל בחוקי המדינה) באמצעות גירושים, ולהגיע לסטטוס משפחתי של "גרוּשים". צעד, לעיתים פורמלי ולעיתים בלתי פורמלי, בדרך אל הגירושים הוא פרוד - מצב שבו בני הזוג חדלים לחיות ביחד, אך עדיין אינם גרושים.
סיום נישואים מתרחש גם במקרה של פטירת אחד מבני הזוג. במקרה זה בן הזוג הנותר משתחרר מזיקת הנישואים, ומעמדו המשפחתי הופך להיות "אלמן" או "אלמנה". מעמדם החברתי וההלכתי של האלמן או האלמנה בתרבויות המערביות, טוב יותר בדרך כלל ממעמדם של הגרושים, שבחרו מרצונם לסיים את הנישואים. לאלמן (ולאלמנה) זכויות קנייניות ברכושו של בת הזוג - הוא יורש אותו וזכאי לחלק מסוים מרכושו לפחות. במדינות מסוימות הוא אף זכאי לרשת רכוש אחר כגון קרנות פנסיה. בישראל יהיה זכאי לפחות למחצית הרכוש שנצבר במהלך הנישואים.
דרך נוספת לסיום הנישואים הוא ביטול הנישואים אם מלכתחילה נמצא בהם פגם משפטי או דתי שיכול להביא לביטולם, אם כי דרך זו איננה שכיחה.
נישואים ביהדות
ממוזער|שמאל|250px|חתונה יהודית, ציור מאת יוזף ישראלס, משנת 1903
ביהדות המקור לנישואים של בני נח, כלומר גויים, הוא בפסוקים הראשונים של המקרא: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד." (בראשית, ב' כ"ד). המקור לנישואים בין יהודים הוא בספר דברים "כי ייקח איש אשה" (דברים, כ"ד, א').
חופה וקידושין
על פי היהדות האורתודוקסית, על בני הזוג המתכוונים להנשא לעבור שני שלבים נפרדים: הקידושין (בלשון התורה "אירושׂים") והנישואין. בשלב הקידושין מקדש הגבר את האישה באמצעות כסף, שְווה כסף, שטר אירוסין או ביאה תוך אמירת "הרי את מקודשת לי בביאה/שטר/כסף/חפץ זה כדת משה וישראל". מקרים שכאלו בגיל צעיר וכילדים אינם נחשבים לנישואים. ביהדות הרפורמית, טקס הקידושין נערך באופן שוויוני. לאחר הקידושין נחשבת האישה "אשת-איש" ואסורה להינשא לאחר. גוי לא יכול לחתן יהודים, ויהודיה אינה יכולה להינשא לגוי.
הנישואים הם ההתייחדות של שני בני הזוג בביתם שלהם. כיום נהוג לשלב מספר שיטות להשגת מטרה זו בתהליך החופה: הכניסה תחת לחופה וכניסה ל"חדר ייחוד".
מגבלות על התקשרות בנישואים
ביהדות יש מגבלות אחדות על התקשרות בנישואים איסורי חיתון, כך שאנשים מסוימים אינם רשאים להינשא זה לזה. ממזר אינו רשאי להתחתן עם מי שאינו ממזר למעט עם גרים. זו מגבלה קשה מאוד, שחלה על אוכלוסייה קטנה של אנשים שנקבעו כממזרים. צאצאיו של הממזר או הממזרת הם ממזרים עד סוף כל הדורות.
מגבלות אחרות: כהן אינו רשאי לשאת סוגים אחדים של נשים (ראו איסורי נישואים לכהן); קרובי משפחה דוגמת אח ואחות, אב ובתו, סבתא ונכד, אחיין ודודתו אינם רשאים להתחתן זה עם זה; אדם שמערכת הרבייה החיצונית שלו (אבר המין או האשכים) נפגעו בצורה הגורמת לו עקרות, אינו רשאי לשאת אישה יהודייה.
כמו באסלאם ובמרבית הזרמים בנצרות, על פי היהדות שני בני זוג מאותו המין אינם רשאים להינשא.
זכויות וחובות
במקרא מוגדרות שלוש חובות בסיסיות של הגבר כלפי האישה: שאר, כסות ועונה, כלומר מזונות, ביגוד ויחסי אישות. "אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ, שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע:" (שמות, כ"א י'). חז"ל הוסיפו עוד שבעה ובהם: רפואתה, פדיונה וקבורתה וקבעו ארבע מחויבויות של האישה כלפי הבעל והם מעשי ידיה, מציאתה, פירות מנכסיה, וירושתה. חובתה של האישה היא סיפוקו המיני של הבעל בעת שירצה, בדומה למחויבותו כלפיה בכל עת שתרצה ותרמז לו, ובנוסף הוא גם חייב במצווה מהתורה, לקיים עימה יחסים בזמנים קבועים אלא אם כן אינה חפצה בכך, וזו היא מצוות עונה.
שמאל|ממוזער|250px|כתובה מהמאה ה-18
החובות והזכויות של בני הזוג נידונים במשפט העברי בעיקר במסכת כתובות במשנה ובתלמוד, ובחלק אבן העזר של השולחן ערוך. נהוג שבני הזוג מחלקים ביניהם את מטלות משק הבית והכלכלה באופן כלשהו ומשתתפים ביחד בגידול הילדים.
על פי החוק העברי לאישה אין זכויות על רכוש בעלה, והיא אינה יורשת את בעלה, אלא רק בניה. על פי החוק הישראלי, לבני זוג נשואים יש זכויות זה על רכושו של זה, כך שאם אחד מבני הזוג נפטר, בן הזוג וילדיהם המשותפים יורשים את רכושו.
בשנה הראשונה לאחר הנישואים מצווה הבעל לשמח את אשתו. בשנה זו נוהגים שהבעל לא יתרחק מהבית למשך יותר מיממה. בספר דברים מופיעה התייחסות מפורשת לכך:
"כִּי-יִקַּח אִישׁ, אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא, וְלֹא-יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל-דָּבָר: נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ, שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח אֶת-אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר-לָקָח" (ספר דברים כ"ד)
כלל זה חל בזמן מלחמת רשות, אך למלחמת מצווה "הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (סוטה פ"ח מ"ז).
הפקעת הנישואים
לפי ההלכה, אין אפשרות להפקיע נישואים אלא באמצעות גט. הנישואים פוקעים גם עם פטירת בן / בת הזוג. עם זאת, במקרים קיצוניים מסוימים, שבהם התברר שהבעל הסתיר מידע קריטי מאשתו, יכול בית הדין להפקיע את הנישואים. הדבר נעשה בכמה דרכים:
באמצעות הקביעה כי הקידושין היו "קידושי טעות" מעיקרם, מאחר שהוסתר מידע קריטי על ידי אחד הצדדים.
באמצעות שימוש בכלל 'אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה', שמשמעו הפקעת הקידושין וביטולם. במקרים של עגינות יהיה לעיתים שימוש בכלי משפטי זה על מנת להתיר אישה מעגינותה, אך בכל הדורות נעשה שימוש מועט בלבד בכלי זה.
לעיתים נעשה פשפוש בפרטי הקידושין וניסיון לבטלם על ידי מציאת פגם כלשהו בעדים.
בפסק דין האח והאחות נעשה שימוש בכלי נוסף. שם באמצעות הפקעת גרות של הבעל, קבעו שהוא לא היה יהודי בשעה שקידש את אשתו, וממילא הקידושין לא חלו.
נישואים בנצרות
נישואים בנצרות הפרוטסטנטית
נישואים בנצרות הקתולית
נישואים קתוליים הם נישואים לכל החיים, עד שהמוות יפריד בין בני הזוג. הטקס נערך בדרך כלל בכנסייה על ידי כומר קתולי. בטקס הנוצרי, לעומת היהודי והאסלאמי, כל אחד מבני הזוג מביע נכונות להתחתן. בנוסף, צריך לפחות שני עדים מלבד הכומר המחתן. בטקס נהוג גם לאפשר למי שבקהל המתנגד לנישואים, מכל סיבה שהיא, לעשות זאת לפני תום הטקס.
הכנסייה הקתולית גם מכירה בנישואים וגם רואה אותם כמקודשים, בתנאים שלהלן:
שני בני הזוג נוצרים-קתולים
שני בני הזוג נוצרים-פרוטסטנטים שהוטבלו
שני בני הזוג נוצרים-אורתודוקסים שהוטבלו
הכנסייה הקתולית אמנם מכירה בנישואים אך לא רואה אותם כמקודשים, בתנאים שלהלן:
נישואים בין נוצרי-קתולי לבת זוג נוצרייה מזרם אחר שהוטבלה (וגם להפך: חתן פרוטסטנטי שהוטבל וכלה קתולית) - הערה: במקרה זה נדרש אישור מבישוף כדי לקבל חריגה כדי שיחשבו כנישואים מקודשים
נישואים בין נוצרי-קתולי לבת זוג מדת אחרת (וגם להפך: חתן מדת אחרת וכלה קתולית) - הערה: במקרה זה נדרש אישור מבישוף כדי לקבל חריגה, אך עדיין לא ייחשבו כנישואים מקודשים
נישואים בין שני בני זוג מדת אחרת (למשל: חתן מוסלמי וכלה מוסלמית)
נישואים באסלאם ובדת הדרוזית
באסלאם הסוני הגבר יכול לגרש את האישה בעל כורחה, ואף לשאת ארבע נשים. דמיון להלכה זו ניתן למצוא ביהדות. עד חרם דרבנו גרשום חז"ל התירו לשאת עד ארבע נשים.
באסלאם, נישואי הנאה, המכונים "מסיאר" (בערבית: المسيار) בסונה ו"מֻתעה" (בערבית: المتعة) בשיעה, הם נישואים לפרק זמן מוגבל ולמטרות הנאה בלבד ולמעשה נחשבים למעין זנות ממוסדת באסלאם.
נישואים בישראל
חוק גיל הנישואין מתיר נישואים רק לאחר ששני בני הזוג הגיעו לגיל 18 שנה (בנסיבות מיוחדות רשאי בית המשפט להתיר נישואים בגיל צעיר יותר).
בישראל ניתן להתחתן באופן חוקי רק בנישואים דתיים, על פי דתם של בני הזוג: יהדות, נצרות, אסלאם והעדה הדרוזית. חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) קובע כי "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים". אין אפשרות חוקית להתחתן בישראל בנישואים אזרחיים. זוגות שאינם מעוניינים להתחתן במסגרת הרבנות, יכולים להתחתן בחו"ל (קפריסין היא יעד פופולרי על שום קרבתה וההליך המהיר), ונישואים אלו יוכרו בישראל. המדינה אינה מכירה גם בטקסי נישואים דתיים רפורמיים וקונסרבטיביים או בטקסי נישואים פרטיים הנערכים על ידי עורכי טקסים חילוניים.
בני זוג שאינם נשואים הגרים יחד ומנהלים משק בית משותף מוכרים כידועים בציבור, והם זכאים לרבות מהזכויות להן זכאים בני זוג נשואים.
כחלק מההסכם הקואליציוני דרשה מפלגת שינוי, הרואה במצב זה משום כפייה דתית, מציאת פתרון חוקי לבעייתם של אלה שאינם יכולים להינשא בישראל. הוועדה שישבה על המדוכה, הציעה פתרון שאינו זהה לנישואים אזרחיים, והוא ברית הזוגיות. גרסה מצומצמת של הצעה זו אושרה כחוק ברית הזוגיות לחסרי דת.
נישואים חד-מיניים
שמאל|ממוזער|250px|חתונתן של שתי נשים בדרום אפריקה
נישואים חד-מיניים הם נישואים בין בני זוג המשתייכים לאותו מין. דהיינו נישואים בין שני גברים או בין שתי נשים.
החל מסוף המאה העשרים ניכרת מגמה להתייחס לנישואים אזרחיים כאל זכות שהמדינה מחויבת להעניק לכל אזרחיה ללא הבדל נטייה מינית. נישואים ברוב המדינות כרוכים בשורה של הטבות חוקיות וכלכליות, בין השאר בתחום הפנסיה, משכנתא, מיסים, הגירה, זכות למזונות ואחריות הורית על ילדי בן-הזוג.
ב-28 מדינות מאפשר החוק רשמית לקיים נישואים אזרחיים בין בני אותו המין בה (נכון לשנת 2019):
אורוגוואי, אוסטריה, אוסטרליה, איסלנד, אירלנד, אקוודור, ארגנטינה, ארצות הברית, בלגיה, ברזיל, גרינלנד, גרמניה, דנמרק, דרום אפריקה, הולנד, הממלכה המאוחדת, טאיוואן, לוקסמבורג, מלטה, נורווגיה, ניו זילנד, ספרד, פורטוגל, פינלנד, צרפת, קולומביה, קנדה, שוודיה. במספר מדינות נישואים חד-מיניים מתקיימים רק בחלק מהאזורים, למשל מקסיקו בה נישואים אלו מוכרים בחלק מהמחוזות וכן בבירה מקסיקו סיטי.
זוגות חד מיניים שנישאו מחוץ לישראל, זכאים להירשם כנשואים בישראל על ידי מנהל האוכלוסין. זאת על סמך פסק דין תקדימי של בית המשפט העליון אשר קבע בנובמבר 2006 כי על מנהל האוכלוסין לרשום כנשואים בני זוג מאותו המין שהתחתנו בקנדה (בג"ץ יוסי בן ארי נגד מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים). בדומה לפסיקתו בנושא נישואים בין גבר לאישה מחוץ לישראל, גם כאן הדגיש בית המשפט כי מדובר בהחלטה לעניין רישום ולא בקביעת סטטוס:
נישואים בין-דתיים
יום נישואים
יום נישואים הוא היום בשנה בו התקיימה חתונת הזוג. בתרבויות שונות קיימים מנהגים שונים לציון יום הנישואים אך ככלל נהוג שהבעל מעניק לאשתו מתנה ביום זה. באירופה נהוג יחס סמלי בין ערך המתנה למניין שנות הנישואים. שרידיו של מנהג זה מצויים גם כיום בתרבות הישראלית, והם חגיגות 'חתונת כסף' במלאת עשרים וחמש שנות נישואים ו-'חתונת זהב' במלאת יובל.
ראו גם
אהבה
גירושים
נישואים סיניים
נישואים חסרי מין
יחסי כלה וחמות
קישורים חיצוניים
המדריך לחתונה היהודית, באתר בית חב"ד (הסבר למנהגים השונים בטקס החתונה, מקבלת הפנים ועד לשבע הברכות)
נישואין באתר מכון עתים (ייעוץ ומידע במעגל החיים היהודי)
האשם סואעד, קשר הנישואין באסלאם ודרכי התרתו, עת סיוע 3, חורף תשע"ד
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:משפחה
קטגוריה:דיני משפחה
קטגוריה:משפט עברי: דיני משפחה ואישות
קטגוריה:זוגיות | 2024-09-25T06:29:06 |
שטפן צווייג | שמאל|250px|ממוזער|שטפן צווייג בסביבות שנת 1912
שטפן צווייג (בגרמנית: Stefan Zweig; 28 בנובמבר 1881 – 22 בפברואר 1942) היה סופר יהודי-אוסטרי.
ביוגרפיה
שטפן צווייג נולד בווינה ליצרן הטקסטיל היהודי האמיד מוריץ צווייג ולאידה לבית ברטאואר, בתו של בעל בנקים יהודי-אוסטרי, שחיה שנים רבות עם משפחתה באיטליה. קרוב משפחתו הוא הפעיל הציוני ד"ר אגון מיכאל צווייג. כבן שני (לאחיו הבכור קראו אלפרד) היה פטור שטפן מלהיכנס לעולם העסקים, ולכן היה חופשי להקדיש עצמו לכתיבה. המשפחה הייתה רחוקה מהדת, וצווייג תיאר את עצמו מאוחר יותר כ"יהודי בדרך מקרה". כשהיה ילד היו לו התקפי זעם רבים ועימותים עם אמו, שהייתה בעלת אופי נוקשה, ולכן התקרב לסבתו מצד אביו. ב-1899, עם סיום לימודיו בגימנסיה, למד בווינה גרמניסטיקה ורומניסטיקה (פילולוגיה של משפחת השפות הלטיניות). כותרת עבודת הדוקטורט שפרסם בשנת 1904 הייתה "הפילוסופיה של איפוליט טן" (Die Philosophie des Hippolyte Taine).
כבר במהלך לימודיו פרסם שירים ("מיתרים כסופים" או "נימי הכסף" 1901), ובהם השפעות של הוגו פון הופמנסתאל ושל ריינר מריה רילקה. ב-1904 הופיעו הנובלות הראשונות פרי עטו, ובסוגה ספרותית זו בא לו עיקר פרסומו. הוא פיתח סגנון כתיבה ייחודי, ששילב פרשנות פסיכולוגית מזהירה עם יכולת סיפור כובשת ומסוגננת. בנוסף לפרסומיו שלו, תרגם צווייג גם מעבודותיהם של פול ורלן, שארל בודלר ובמיוחד משל אמיל ורהארן, וכן עבד כעיתונאי.
צווייג טיפח אורח חיים בורגני אמיד, והרבה בנסיעות. בשנת 1910 ביקר בהודו, ובשנת 1912 באמריקה. עם שובו לגרמניה הצטרף כחבר מערכת להוצאת אינזל, בה הוציא מאז את ספריו.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התנדב לצבא. תחילה שירת כספרן ולאחר מכן הוצב בשירות העיתונאות הצבאית. מאוחר יותר כתב צווייג באוטוביוגרפיה שלו כי סלד מפעילויות צבאיות ובחר שלא להתגייס, אולם מה שגרם לו להתנדב לשירות צבאי הייתה סקרנותו לרדת אל השטח ולצפות בנעשה במלחמה, ולדווח על הנעשה בה כעיתונאי. כמו כן כתב כי חש אי נוחות שלא לשרת כלל. מהלך המלחמה גרם לו בהדרגה להתנגד לה, בין השאר בהשפעת חברו, הפציפיסט הצרפתי רומן רולן. בשנת 1917 שוחרר מהשירות הצבאי. הוא עקר לציריך שבשווייץ הנייטרלית, ושם שימש ככתב מטעם העיתון הווינאי הבולט "נוֹיֶה פְרַיֶיה פְּרֶסֶה" (Die Neue Freie Presse). צווייג כתב בעבור משורר היידיש מלך רביץ' מכתב לצבא האוסטרו-הונגרי הממליץ לשחרר אותו בתור משורר מוכשר, לאחר שרביץ' הראה לו שירים שכתב בתרגום לגרמנית.
1919 עד 1933
עם תום המלחמה שב צווייג לאוסטריה והתגורר בזלצבורג. ב-1919 נישא לפרדריקה פון וינטרניץ. בתור אינטלקטואל בולט יצא חוצץ נגד הלאומנות ותמך באחדותה הרוחנית של אירופה. בתקופה זו הרבה לכתוב סיפורים, ביוגרפיות היסטוריות, דרמות ונובלות. תיאורי־הרגע ההיסטוריים המרכיבים את שעות הרות גורל (1927) נחשבים עד היום לאחת מפסגות יצירתו, והספר נמכר בכ-200,000 עותקים בגרמניה לבדה. שנים אלו היו פוריות ומוצלחות מאוד עבור צווייג, שזכה להצלחה ולפופולריות רבה בכל אירופה.
בשנת 1928 נסע לברית המועצות, שם פורסמו ספריו ברוסית בעידודו של מקסים גורקי. בהזדמנות זו גם ביקר בקברו של לב טולסטוי, ותיאר אותו מאוחר יותר כאחד המקומות היפים והמרגשים ביותר שראה מימיו.
בשנת 1933 החלו הנאצים לשרוף את ספריו, אך קהל הקוראים הנאמן שלו עדיין עקב בהתלהבות אחר כתיבתו. רק כשהוכנסו יצירותיו אל הרשימה האסורה, החל קהל קוראיו בגרמניה להצטמצם באופן חד.
1934 עד 1942
כאשר עלו הנאצים לשלטון בגרמניה ב-1933, פנה צווייג בהדרגה ללונדון. ספריו לא יכלו להתפרסם עוד בהוצאת אינזל הנודעת בפרנקפורט, ויצאו עתה לאור בווינה. קשריו עם גרמניה לא פסקו באופן מוחלט, ובשנת 1935 חיבר צווייג את הליברית לאופרה "האישה השתקנית" מאת ריכרד שטראוס. באותה שנה נסע גם לדרום אמריקה, והוקסם מברזיל.
בשנת 1936 אסרו הנאצים על פרסום ספריו של צווייג בגרמניה. נישואיו הראשונים הסתיימו בגירושין. עם סיפוח אוסטריה לרייך הגרמני ב-1938, עקר צווייג באופן סופי לבריטניה. בבריטניה נישא בפעם השנייה, לשרלוט (לוטה) אלטמן.
לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה קיבל אזרחות בריטית. הוא עזב את לונדון ועבר לברזיל, בדרך שהה גם בניו יורק, בארגנטינה ובפרגוואי.
בשנת 1941 הופיעה הנובלה שלו, משחק המלכים (Schachnovelle). שנה מאוחר יותר, לאחר מותו, יצאה לאור האוטוביוגרפיה העולם של אתמול. את העותק היחיד של כתב היד שלח צווייג להוצאה לאור יום אחד לפני מותו, בפברואר 1942. צוויג התאבד עם רעייתו, בעיירת הנופש הברזילאית פטרופוליס. הם נטלו תרופות במינון גבוה, "מתוך רצון חופשי ובהכרה צלולה" ובשל דאבון־לבו על חורבנה של "מולדתו הרוחנית אירופה".
ארכיונו האישי של צווייג שמור בספרייה הלאומית בירושלים.
הקשר עם זיגמונד פרויד
בכל פעם שצווייג הוציא ספר חדש, שלח העתק לזיגמונד פרויד. פרויד קרא מיד והגיב במכתב בפירוט, תוך שהוא נכנס לדקויות הדמויות ועושה להן מעין פסיכואנליזה.
הנצחתו
ב-2010 פרסם הסופר הצרפתי לוראן סקסיק רומן תיעודי בשם "ימיו האחרונים של סטפן צוייג".
ב-2014 יצא לאקרנים הסרט "מלון גרנד בודפשט", שהפיק וביים הבמאי האמריקאי וס אנדרסון, לפי תסריט שנכתב על פי כמה מסיפוריו של צווייג.
ב-1948 הופק הסרט מכתב מאישה אלמונית, ב-1962 הופקה גרסה מצרית לסרט בכיכובו של פריד אל אטרש.
ב-2004 הופק סרט סיני דובר מנדרינית המבוסס על אותו רומן.
ב-2016 יצא סרט הדרמה "Stefan Zweig: Farewell to Europe", שמבוסס על הביוגרפיה של צווייג.
ב-1960 וב-2021 יצאו סרטים על פי הנובלה "משחק המלכים" של צוויג (העיבוד הראשון נקרא "שטיפת מוח").
ב- 2023 עיבד תיאטרון מיקרו את הרומנים "פחד" ו"העולם של אתמול", לכדי הצגה אחת.
מבחר מכתביו
מיתרים כסופים: שירים (1901).
סוד בוער: נובלה (1911), תרגם הראל קין, הוצאת תשע נשמות, 2024.
המנורה הגנוזה: נובלה, תרגם ישראל פישמן, הוצאת י. שרברק, 1930.
בלהט סוד, תרגם אברם קנטור, ספרית הפועלים, 1997.
פושה: ביוגרפיה, תרגם יצחק הירשברג, הוצאת בקר (1929); מהדורה נוספת: ז'וזף פושה, הוצאת גרעיני זהב, 1958; מהדורה נוספת: ז'וזף פושה, תרגמה טלי שוורצשטיין-בסר, ספרי עליית הגג, 2003.
מרי אנטואנט: ביוגרפיה (1932), תרגם צבי ארד, הוצאת זמורה-ביתן, 1987.
מרי סטיוארט: ביוגרפיה (1935).
מגלן (1938), תרגם יצחק הירשברג, הוצאת בקר; מהדורה נוספת: תרגמה מתרגום לאנגלית ליה נירגד, הוצאת מודן, 2020.
קוצר רוחו של הלב (1939), תרגמה ניצה בן-ארי, הוצאת זמורה-ביתן, תשמ"ו 1986; מהדורה נוספת: תרגם צבי ארד, הוצאת זמורה-ביתן, תשמ"ד 1984.
העולם של אתמול (Die Welt von Gestern): ביוגרפיה (1942), תרגם ברוך קרופניק, הוצאת ליינמן, 1949; מהדורה נוספת: תרגם צבי ארד, הוצאת זמורה-ביתן, תשמ"ג 1982.
משחק המלכים (1941), תרגם פסח ליפובצקי הוצאת ליינמן; הוצאה נוספת: תרגם צבי ארד, הוצאת זמורה-ביתן, תשמ"ד 1984; הוצאה נוספת" תרגום אברהם רוזן, הוצאת מעיין, 2004; הוצאה נוספת: תרגם הראל קין, הוצאת תשע נשמות, 2021 (יצא בשם "נובלת שחמט").
בלזק: ביוגרפיה ופרגמנטים אודות אונורה דה בלזק.
שעות הרות גורל: שתים עשרה מיניאטורות היסטוריות, תרגם צבי ארד, הוצאת זמורה-ביתן, תשמ"ה 1985.
עשרים וארבע שעות בחיי אישה (1927): תרגם א. כהן, הוצאת מסדה; מהדורה נוספת: תרגם צבי ארד, הוצאת זמורה-ביתן, תשמ"ד 1984; מהדורה נוספת: תרגם הראל קין, הוצאת תשע נשמות, 2018.
הרחוב באור הירח: סיפורים, הוצאת מסדה.
אמוק: נובלה, תרגם שמעון הלקין, הוצאת משרד הביטחון (ספריית תרמיל), 1964; מהדורה נוספת: תרגם צבי ארד, הוצאת זמורה-ביתן, תשמ"ד 1984.
אראסמוס מרוטרדם: ביוגרפיה של דזיריוס אראסמוס, מבוא מאת פרופ' יעקב גולומב על אודות צווייג והזיקה שלו ליהדות, הוצאת כרמל, תשס"ד 2004.
במבוכת הרגשות, תרגם צבי ארד, הוצאת זמורה-ביתן, תשמ"ו 1985.
אנשים וגורלות, תרגם צבי ארד, הוצאת זמורה-ביתן, תשמ"ו 1986.
ירמיהו: מחזה. פיוט דרמטי, עברית- אביגדור המאירי הוצאת המחלקה לענייני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית ירושלים תש"י (1950)
מכתבה של אלמונית: נובלה, תרגם צבי ארד, הוצאת זמורה-ביתן, תשמ"ד 1984; מהדורה נוספת: תרגם הראל קין, הוצאת תשע נשמות, 2020 (יצא תחת השם "מכתב של אלמונית").
לילה מופלא: נובלה, תרגם צבי ארד, הוצאת זמורה-ביתן, תשמ"ד 1984.
הנערה מהדואר, תרגמה טלי קונס, הוצאת מודן, 2013. רומן שנמצא בעיזבון של צווייג ופורסם לראשונה ב-1982.
היה זה הוא?, תרגם הראל קין, הוצאת זיקית, 2015. נובלת מתח קצרה.
עיני האח הנצחי, תרגם הראל קין, הוצאת תשע נשמות, 2015, אגדה פילוסופית.
מנדל של הספרים, תרגם הראל קין, הוצאת תשע נשמות, 2016 - סביב דמותו של "יעקב מנדל", יהודי רוסי שהיגר לוינה.
קלריסה, תרגמה טלי קונס, הוצאת מודן, 2016.
הכוכב מעל היער, תרגם הראל קין, הוצאת תשע נשמות, 2016 (יצא בספר "הכוכב מעל היער, לראות אישה", כאשר היצירה השנייה מאת אנמארי שוורצנבך).
פחד, תרגם הראל קין, הוצאת תשע נשמות, 2017.
מרד המציאות, תרגם הראל קין, הוצאת תשע נשמות, 2017 (נכתב ב-1929 אך יצא לאור רק שנים לאחר מותו של צווייג).
האוסף הבלתי נראה, תרגם גדי גולדברג, הוצאת מנגד, 2019.
המנורה הטמונה, תרגם הראל קין, הוצאת תשע נשמות, 2021.
אהבות עכורות, מודן, 2022
חלומות שכוחים, תרגם מגרמנית: הראל קין, הוצאת תשע נשמות, 2023
אדם בלתי נשכח, תרגם מגרמנית: הראל קין, הוצאת תשע נשמות, 2024
סוד בוער, תרגם מגרמנית: הראל קין, הוצאת תשע נשמות, 2024
בלהט הסוד, הקיבוץ המאוחד, 2024
לקריאה נוספת
גרשון שקד, "חסד התבונה וחרפת הייסורים: חליפת המכתבים בין יוזף רות לשטפן צווייג", מכאן ג', תשס"ג 2003.
מרדכי נדב, "מהר הקפוצינים להר הצופים", הארץ, פברואר 1981.
מרגריטה פזי, "עולמו של שטפן צווייג", על המשמר, דצמבר 1981.
לורן סקסיק, ימיו האחרונים של סטפן צווייג, תרגם ניר רצ'קובסקי, ספרית פועלים, 2011.
נורית פגי, שטפן צווייג - רטוריקה של קורבן (עבודת מאסטר)
דקל שי-שחורי, גזעי עצים בשלג: ארבעה סופרים יהודים וינאיים, מרכז זלמן שזר ומכון ליאו בק, ירושלים תשפ"ג.
קישורים חיצוניים
70 שנה לסטפן צוויג באתר הספרייה הלאומית
אתר המוקדש לשטפן צווייג
, פרק העוסק בזיגמונד פרויד מתוך הספר "ריפוי בדרך הרוח".
,
מכתבים של צווייג באתר הארכיון הציוני, פברואר 2022
"מולדתי איבדה עצמה לדעת": שטפן צווייג נפרד מחייו באתר הספרייה הלאומית
על ספריו
אריק גלסנר, על "קלריסה", של שטפן צוויג על "עיני האח הנצחי" של צוויג, פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות", 15 בספטמבר 2016
.
חיים וייס, "הכאב הזה הוא מוֺרָשָָה" על המנורה הטמונה, פנס מוסף לביקורת ספרות, ינואר 2022.
דקל שי שחורי, "מנגינת אהבה נשכחת" על אהבות עכורות, פנס מוסף לביקורת ספרות, דצמבר 2022.
הערות שוליים
קטגוריה:סופרים אוסטרים
קטגוריה:ביוגרפים יהודים
קטגוריה:ביוגרפים אוסטרים
קטגוריה:סופרים יהודים אוסטרים
קטגוריה:מתאבדים: סופרים
קטגוריה:פציפיסטים
קטגוריה:אמנות והגות במפנה המאה העשרים
קטגוריה:וינה: אישים
קטגוריה:פליטי רדיפות הנאצים
קטגוריה:האימפריה האוסטרו-הונגרית: אישים
קטגוריה:מקבלי עיטור מסדר הצלב הדרומי
קטגוריה:סופרים אסורים (הונגריה 1944)
קטגוריה:מתרגמים מצרפתית
קטגוריה:מתרגמים לגרמנית
קטגוריה:יהודים גרמנים שהתאבדו בעקבות עליית הנאציזם
קטגוריה:אוסטרים שנולדו ב-1881
קטגוריה:אוסטרים שנפטרו ב-1942 | 2024-10-07T21:19:58 |
כרום | כְּרוֹם (Chromium) הוא יסוד כימי שסמלו הכימי Cr ומספרו האטומי 24. זהו מינרל קורט והוא חיוני לפעולתו של האינסולין.
תכונות
כרום הוא מתכת אפורה, מבריקה וחזקה הנמצאת במצב צבירה מוצק בטמפרטורת החדר. דרגות החימצון הנפוצות ביותר של כרום הן 2+, 3+ ו6+. כרום תלת ערכי (3+) הוא היציב ביותר. תרכובות כרום שש ערכי הם חומרים מחמצנים חזקים. כשכרום מתכתי נחשף לחמצן הוא מתחמצן במהירות ויוצר שכבת כרום חמצני, שכבה זו מגנה על המתכת שמתחתיה.
שימושים
לכרום שימושים רבים, להלן חלק מהם:
בסגסוגות, כרום מעניק עמידות לקורוזיה וגימור סופי מבריק.
כרום הוא אחד המרכיבים של פלדת אל-חלד.
לכרום שימוש בתור חומר ציפוי.
לכרום שימוש באנודיזציה (ציפוי מתכות בעזרת אלקטרוליזה) של אלומיניום והפיכתו לאבן החן אודם.
לכרום שימוש בתור צבען. צבענים ירוקים רבים בשימוש כיום מכילים כרום, כגון וירידיאן.
לכרום שימושים בתור זרז תהליכים כימיים.
למלח הכרום (כרומט) שימושים בעיבוד עור.
K2Cr2O7 הוא חומר ניקוי לכלי זכוכית במעבדות, יש לו עוד מספר שימושים בתור חומר מחמצן חזק.
היסטוריה
הכרום היה ידוע לסינים הקדמונים ונמצא בחפירות צבא הטרקוטה בשיאן כציפוי לחיצים וחניתות המתוארכים כ-200 שנה לפנה"ס.
ב־1761 יוהאן גוטלוב להמן מצא מינרל כתום-אדום בהרי אורל שאותו הוא פרסם בשם
"עופרת סיבירית אדומה". היו ששיערו שהוא טעה ומצא תרכובת עופרת, סלניום וברזל לבסוף התברר שהחומר היה עופרת כרומית (PbCrO4).
ב־1770 ביקר פטר סימון פלאס באותו מקום בו להמן מצא את העופרת המינרלית האדומה שהייתה נכס מאוד שימושי כפיגמנט בצביעה. השימוש של העופרת הסיבירית האדומה כפיגמנט בצביעה התפתח במהירות. הצהוב הבהיר אשר הופק מעופרת כרומית נהפך לצבע אופנתי מאוד.
ב-1797 קיבל לואי-ניקולה ווקלן דוגמאות של עופרת כרומית. הוא ערבב את הדוגמה עם חומצה כלורית והפיק כרום תלת חמצני (CrO3). ב-1798 ניקולה וולקן הצליח לבודד כרום מתכתי כשחימם כרום תלת חמצני בכבשן. מאוחר יותר הוא זיהה נוכחות כרום באבני חן כמו אודם וברקת.
תפקיד ביולוגי
כרום תלת ערכי מסייע בכמויות זעירות לבני אדם ויצורים חיים אחרים, מכיוון שהוא משתתף בספיגת סוכרים. קיים קשר בין מחסור בכרום לפגיעה בוויסות איזון כמויות האינסולין בגוף. שלא כמו מתכות חיוניות אחרות, כרום לא נמצא בחלבונים והשפעתו על מנגנונים בגוף לא נחקרה.
צורה בטבע
כרום נכרה כמינרל כרומיט (FeCr2O4) במכרות. הוא מבודד כשמחממים אותו בנוכחות אלומיניום או צורן. מהמכרות בדרום אפריקה מפיקים חצי מכמות הכרום בעולם, יתרת כמות הכרום מקורה בקזחסטן, הודו וטורקיה. בשנת 2000 נכרו 15 מיליון טון FeCr2O4 שמהם הופק 4 מיליון טון כרום בשווי 2.5 מיליארד דולר.
אמצעי זהירות
כרום מתכתי ותרכובות כרום תלת ערכי אינן נחשבות כמזיקות לבריאות. לעומת זאת, תרכובות כרום שש ערכי הן רעילות. חצי כפית של תרכובת כרום שש ערכי (הקסהוולנטי) יכולה לגרום למוות. רוב התרכובות של כרום שש ערכי מגרות את העיניים, העור והאף. חשיפה כרונית לכרום שש ערכי יכולה לגרום לנזק קבוע בעיניים ולסרטן. החומר הוגבל לשימוש על ידי האיחוד האירופי. בשנת 2000 יצא לאור הסרט "ארין ברוקוביץ'" המספר את סיפור התביעה המשפטית בעקבות זיהום מי השתייה בכרום שש ערכי בהינקלי, קליפורניה.
קישורים חיצוניים
כרום כתוסף תזונה לחולי סוכרת ב-TevaLife
כרום ב-Webelements
כרום ב־Merck Manual
הערות שוליים
קטגוריה:כרום
קטגוריה:יסודות כימיים
קטגוריה:מתכות מעבר | 2023-12-10T10:00:24 |
אלפא רומיאו אלפאסוד | אלפא רומיאו אלפאסוד (Alfa Romeo Alfasud) היא מכונית נוסעים איטלקית קומפקטית שפותחה על ידי חברת אלפא רומיאו בשנות ה-70 של המאה ה-20.
אלפאסוד היא המכונית הראשונה שנבנתה במפעלי אלפא רומיאו בפומיליאנו ד'ארקו, על יד העיר נאפולי בדרום איטליה, ושמה נגזר מהמלה Sud שפירושה "דרום" באיטלקית, בניגוד ליתר מכוניות אלפא רומיאו עד אז, שנבנו במפעלי אלפא רומיאו בצפון איטליה, ליד העיר מילאנו. המפעל הוקם ביוזמת ממשלת איטליה, ששאפה לקדם הקמת מרכזי תעשייה בדרום המדינה, שהיה נחשל מבחינה תעשייתית באותן שנים.
אתר המפעל שימש את חברת אלפא רומיאו לייצור מטוסים בזמן מלחמת העולם השנייה.
אלפאסוד תוכננה בידי המהנדס האוסטרי רודולף הרוסקה, שעבד קודם לכן בפורשה ופולקסווגן ועוצבה בידי המעצב הנודע ג'ורג'טו ג'וג'ארו מסדנת "איטלדזיין", תוך שימוש בחידושים טכניים רבים אשר הופיעו במכוניות נוסעים אחרות רק בשנים מאוחרות יותר: תיבת הילוכים בת 5 הילוכים קדמיים, בלמי דיסק בכל ארבעת הגלגלים, כאשר הקדמיים מוקמו ביציאת גלי ההנע מתיבת הדיפרנציאל ולא בגלגלים כמקובל, ומעל הכול ביצועים גבוהים והתנהגות כביש טובה, שעמדה בקנה אחד עם מכוניות חדשות יותר.
אלפאסוד הוצגה לראשונה בתערוכת טורינו, 1971, וחידשה את מסורת אלפא רומיאו גם בהנעה הקדמית, שהופיעה לראשונה בדגם זה במכוניות היצרן. כמו כן המנועים היו, לראשונה באלפא, בתצורת בוקסר, כמו בסובארו, בדגמי פולקסווגן שונים (בראשם החיפושית) ובפורשה 911.
איכות הייצור במפעל בפומיליאנו ד'ארקו לא הייתה מן המשופרות. שביתות וסכסוכי עבודה רבים מנעו אספקה בזמן, ובנוסף מכוניות אלפאסוד רבות סבלו מחלודה קשה עקב שימוש בפלדה זולה שיובאה מברית המועצות.
האלפאסוד הוחלפה בשנות ה-80 בהדרגה בדגם אלפא 33, אך חובבי רכב רבים רואים בה עד היום מכונית קלאסית ללא תחליף.
על בסיס שלדה דגם "אלפאסוד" הוצגה בשנת 1971 מכונית הקונספט אלפא רומיאו אלפאסוד קיימנו.
גרסאות מרכב
שמאל|200px|ממוזער|Dashbord Alfa Romeo Alfasud
אלפאסוד 4 דלתות
אלפאסוד הצ'בק 5 דלתות
אלפאסוד ג'ארדינטה עם מושבים אחוריים מתקפלים להעמסת מטען
אלפאסוד TI - גרסת תיור עם שתי דלתות, אבזור עשיר ומנועים חזקים
אלפאסוד ספרינט - גרסת קופה 3 דלתות
קישורים חיצוניים
טעם של פעם. פעמיים, טורו של אדוארד אטלר מיום 19.11.2014 במדור הרכב של העיתון מקור ראשון.
קטגוריה:מכוניות משפחתיות
קטגוריה:דגמי מכוניות שהושקו ב-1971
אלפאסוד
קטגוריה:כלי רכב איטלקיים | 2022-05-10T12:24:47 |
צילום קירליאן | ממוזער|250px|צילום קירליאן של שני מטבעות
שמאל|ממוזער|250px|צילום קירליאן של שני מטבעות
צילום קירליאן (וכן צילום קירליאני או קירילי) הוא שיטת צילום בה נמצא אובייקט במתח חשמלי גבוה בעודו מונח על לוח צילום. בשיטה זו, נוצר על לוח הצילום דימוי של העצם, וכן מעין הילה מסביב לעצם המצולם. שיטה זו קרויה על שמו של סמיון קירליאן, מגלה התופעה.
התופעה והסבר מדעי
בשנת 1939 גילה ברוסיה סמיון קירליאן את התופעה במקרה, בעת שעשה ניסויים במעבדתו. קירליאן גילה שאם מניחים על לוח צילום גוף החשוף לשדה חשמלי חזק, נוצרת על לוח הצילום תמונה של הגוף עם הילה סביבו. השיטה נוסתה על עלים, צמחים, מטבעות ואיברי גוף, וכל אלו הותירו תמונה עם הילה על לוח הצילום.
מקור תופעה זו הוא בהתפרקות חשמלית של הגוף אל האוויר שמסביבו (התפרקות קורונה). אירוע מסוים (למשל פגיעת פוטון) גורם ליינון רגעי של האוויר. השדה החשמלי החזק שומר את האוויר מיונן, לא נותן לו לחזור למצבו הרגיל ואף מגביר את היינון, מה שגורם לאוויר להפוך למוליך. במצב כזה, אם הגוף מקוטב או טעון, הוא יכול להתפרק לאוויר. דבר דומה קורה גם בסלילי טסלה ובמחוללי ואן דה גראף. ההתפרקות החשמלית משפיעה על לוח הצילום, ובתמונה הנוצרת על הלוח נראית ההתפרקות כמו הילה של הגוף.
המחקר
הגילוי עצמו נעשה בשנת 1939, וחוקרים רבים רצו לבחון את תקפותה של השיטה ולמצוא לה שימושים.
במהלך מחקר באוניברסיטת סטנפורד בארצות הברית, נמצא אפקט עלה הפנטום. באפקט זה צולם צילום קירליאן של עלה כאשר הוא שלם. התמונה נראתה כמצופה עם הילה. תמונה נוספת צולמה לאחר שנחתכה מהעלה חתיכה בגודל של שמינית, רבע וחצי ממנו, אך הצילום נשאר כמעט ללא שינוי, ובתמונה הופיעה הילה של עלה שלם. מחקרים שנעשו לאחר מכן בשנות ה-60 באוניברסיטת דרקסל לא הצליחו לשחזר את הממצאים הללו. ההסבר שניתן להופעת הילת העלה השלמה היה שכנראה הנחת העלה מעל משטח הזכוכית גרמה לחתכים מיקרוסקופיים במשטח הזכוכית, וצורתו השלמה נשמרה בו. משהוחלף המשטח, נעלמה ההילה השלמה.
מחקרים אחרים הראו שההילה כפופה לשינויים בלחות העצם. למשל, לאחר ניגוב ידיים אינטנסיבי, לא הופיעה הילה בצילום של כף היד.
בסוף שנות ה-70 חלה ירידה בהיקף המחקר של צילומי קירליאן.
צילומי קירליאן והעידן החדש
המאמינים ברעיונות העידן החדש אומרים, שסביב גופים חיים נמצאת הילה, המתארת את מצבם הנפשי, פיזי או רוחני. לדבריהם, אנשים במצב של מדיטציה, כמו גם תינוקות וילדים צעירים, מסוגלים לראות את ההילה הזו, ועל אף שהיכולת לראות את ההילה יורדת עם הגיל, ילדים אשר מתמידים בניסיונותיהם להבחין בה, שומרים לעיתים על יכולת זו.
לעיתים משתמשים חלק מאנשי העידן החדש בשיטת צילום קירליאן על מנת להוכיח לכאורה את קיומה של ההילה הזו. לטענתם, ההילה המופיעה בתמונה שעל הצילום היא הילת האנרגיה שעליה מדברים אנשי העידן החדש. סימיון קירליאן בעצמו היה הראשון שאמר שהילה זו מוכיחה את קיומו של "כוח החיים" העוטף את כל היצורים החיים.
לפיכך, החל מ-1985 החלה התעוררות מחודשת בתחום. רבים החלו לטעון כי מה שנראה בצילומים הוא למעשה אנרגיית החיים, המכונה בתרבויות שונות: צ'י, פראנה, קורונה, ושאר כינויים. ד"ר רמש צ'אוהן ושותפיו טענו שצילומי קירליאן הם צילומים של אנרגיית החיים, וטענו כי צילומים כאלו יכולים לעזור באבחון מוקדם של מחלת הסרטן.
קישורים חיצוניים
"צילום קירליאן", באתר The Skeptic's Dictionary
קטגוריה:טכניקות צילום
קטגוריה:פאראפסיכולוגיה
קטגוריה:פסאודו-מדע
קטגוריה:צילום ומדע
קטגוריה:ברית המועצות: המצאות | 2024-02-18T19:13:53 |
קונאן או'בריאן | קונאן כריסטופר או'בריאן (באנגלית: Conan Christopher O'Brien; נולד ב-18 באפריל 1963) הוא קומיקאי, תסריטאי, מפיק ומנחה טלוויזיה אמריקאי. מנובמבר 2010 עד יוני 2021 הוא הגיש את תוכנית האירוח הלילית קונאן ברשת הכבלים האמריקאית TBS, ובנוסף מגיש ב-TBS את תוכנית הספין-אוף "קונאן ללא גבולות" (באנגלית: Conan without Border), שמסגרתה הוא נוסע בעולם לעמוד מקרוב על סוגיות תרבותיות של מדינות שונות.
במהלך סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 או'בריאן היה שותף בצוות הכותבים הקבוע של התוכניות הקומיות סאטרדיי נייט לייב ומשפחת סימפסון. לאחר מכן או'בריאן הנחה את תוכנית האירוח המאוחרת של רשת NBC - "לייט נייט עם קונאן או'בריאן" - בין השנים 1993 עד 2009, ולאחר מכן הנחה את תוכנית האירוח המרכזית של NBC, ה"טונייט שואו", במשך שבעה חודשים בין השנים 2009 עד 2010 עד לפרוץ סכסוך מתוקשר בינו לבין רשת NBC אודות משבצת השידור של התוכנית אשר הוביל בהמשך לפרישתו במסגרת הסכם שהעביר גם לרשותו פיצויים בסך 45 מיליון דולרים.
עם פרישתו של דייוויד לטרמן ב-2015 לאחר 33 שנה, הפך או'בריאן לוותיק ביותר מבין מנחי תוכניות האירוח הליליות בארצות הברית עד פרישתו ב-2021 (27 שנים).
ביוגרפיה
או'בריאן נולד וגדל בברוקליין, בוסטון, מסצ'וסטס שבארצות הברית, למשפחה קתולית ממוצא אירי. אביו היה רופא חוקר ומרצה לרפואה באוניברסיטת הרווארד, ואמו היא מיקרוביולגית. קונאן הוא השלישי מבין שישה ילדים. באחד מפרקי תוכנית הלילה של או'בראיין הוא ביקר במחוז קרי שבאירלנד, אשר משם אבותיו הגיעו במקור.
בשנת 1981 או'בראיין סיים בהצטיינות את לימודי התיכון בברוקליין שם שימש בתור העורך הראשי של עיתון בית הספר. לאחר מכן למד באוניברסיטת הרווארד, בה נבחר לנשיא אגודת ההומור. בשנת 1985 סיים בהצטיינות לימודי ספרות והיסטוריה. במהלך השנים שבהן למד בהרווארד או'בראיין כתב עבור מגזין ההומוריסטי של הרווארד "Harvard Lamp" והיה שותף במשך תקופה קצרה בלהקה בשם "The Bad Clams" בה שימש בתור מתופף.
קריירה
סאטרדיי נייט לייב (1987–1991)
במהלך שנת 1985, מיד לאחר סיום לימודיו, או'בריאן עבר ללוס אנג'לס במטרה לפתח קריירה בתחום הבידור. או'בריאן הצטרף בתחילה ככותב בצוות הכותבים של התוכנית "לא בהכרח חדשות" ברשת הכבלים HBO, שם עבד כשנתיים.
בינואר 1988 לורן מייקלס, המפיק בפועל של התוכנית "סאטרדיי נייט לייב", החליט לקבל לעבודה את או'בריאן כתסריטאי, שם עבד במשך כמעט ארבע שנים.
בשנת 1989 זכה או'בריאן יחד עם עמיתיו הכותבים בצוות התוכנית "סאטרדיי נייט לייב" בפרס אמי.
משפחת סימפסון (1991–1993)
שמאל|ממוזער|250px|קונאן או'בראיין בעת שעבד כתסריטאי של הסדרה "משפחת סימפסון". תצלום משנת 1992
בשנים 1991–1993, או'בריאן היה שותף בכתיבה ובהפקה של סדרת האנימציה "משפחת סימפסון" וזכה באותה העת לקרדיט ככותב של ארבעה פרקים. מכל הפרקים שהוא כתב, קונאן עצמו סבור כי הפרק "Marge vs. the Monorail" (הפרק ה-12 של העונה הרביעית) הוא הפרק החביב עליו. בנוסף לפרק זה, או'בריאן זכה לקרדיט ככותב היחיד של הפרקים "New Kid on the Block," "Homer Goes to College," ו-"Treehouse of Horror IV". או'בריאן לקח חלק בהפקת התוכנית בעונות 4 ו-5, כאשר במסגרת זו הגה רעיונות רבים לעלילות וכתב בדיחות שונות לפרקים של העונות הללו.
בנאום שנתן באוניברסיטת הרווארד בשנת 2000, או'בריאן ציין כי "משפחת סימפסון" הצילה אותו למעשה, משום שהיה באותה העת בתקופת שפל בקריירה שלו.
לייט נייט עם קונאן או'בריאן (1993–2009)
ב-26 באפריל 1993 נבחר או'בריאן להחליף את דייוויד לטרמן בתוכנית הלייט נייט של NBC. מפיק התוכנית בשנים 1993–2009 היה לורן מייקלס. התוכנית אשר שודרה לראשונה ב-13 בספטמבר 1993. כמו רוב תוכניות הלייט נייט האמריקניות, כוללת התוכנית מונולוג פתיחה, 2-3 אורחים ומספר מערכונים. בשנתיים הראשונות הרייטינג של התוכנית דשדש וכן היא ספגה ביקורות שליליות. למעשה, התוכנית עמדה על סף ביטול אך בהיעדר אלטרנטיבה הותר לה להמשיך להתקיים.
בהמשך המגמה השתנתה, התוכנית הייתה מועמדת מספר פעמים ברציפות לפרס אמי בקטגוריית תוכניות אירוח. בתקופה זו הרייטינג של התוכנית עלה והיא שלטה ברצועת זמן השידור שבה שודרה. החל משנת 1996, או'בריאן וצוות הכותבים של התוכנית היו מועמדים מדי שנה לפרס אמי בקטגוריית הכתיבה הטובה ביותר לסדרה קומית, וזכו לבסוף בפרס בפעם הראשונה והיחידה בשנת 2007. בשנים 1997, 2000, 2002, 2003, 2004, או'בריאן וצוות ה"לייט נייט" זכו בפרס איגוד התסריטאים על הכתיבה הטובה ביותר בסדרה קומית.
במהלך שנותיה הציגה התוכנית שורה של דמויות מטורפות כגון: טריומף, כלב העלבונות הקומי, הדוב המאונן, סופלקס השואל שאלות, מר פק-מן הבולימי, פאביו הסיני ועוד. אנדי ריכטר שימש כעוזר המנחה בשנים הראשונות (1993–2000), ואת התוכנית ליווה המתופף מקס ויינברג עם להקתו, "שביעיית מקס ויינברג", וכמעט בכל תוכנית ניהל או'בריאן דיאלוג הומוריסטי עם ויינברג.
בשנת 2001 ייסד או'בריאן את חברת ההפקות שלו, "Conaco".
בשנת 2008 גילם מנחה תוכנית אירוח בסרט הקומי "באק האוורד הגדול" בכיכובם של טום הנקס וג'ון מלקוביץ'.
ב-20 בפברואר 2009 שידרה רשת NBC את הפרק ה-2725 והאחרון של התוכנית "לייט נייט עם קונאן או'בריאן". בסוף הפרק או'בריאן השמיד בשידור חי את התפאורה של התוכנית באמצעות גרזן, כאשר את חלק מהחתיכות העניק לקהל הצופים באולפן, וכמו כן הודה לרשימת האנשים שסייעו לו להגיע לנקודה זו בקריירה שלו.
טונייט שואו (2009–2010)
במהלך ספטמבר 2004 הודיע מנחה תוכנית ה"טונייט שואו" ג'יי לנו כי בכוונתו לפרוש מהתוכנית במהלך שנת 2009. בשנת 2004 החל או'בריאן לנהל משא ומתן על חוזה חדש עם רשת NBC. במסגרת העסקה, או'בריאן היה צפוי להפוך למנחה של תוכנית ה"טונייט שואו" (אשר באותה העת הונחתה על ידי ג'יי לנו) במהלך שנת 2009. או'בריאן היה אחד מהאורחים בפרק האחרון של תוכנית ה"טונייט שואו" תחת הנחייתו של ג'יי לנו.
תוכנית ה"טונייט שואו" בהנחייתו של או'בריאן שודרה לראשונה ב-1 ביוני 2009 כאשר את הנחיית תוכנית ה"לייט נייט" של NBC תפס ג'ימי פאלון, כוכב "סאטרדיי נייט לייב" לשעבר.
במהלך הקלטה של התוכנית ב-25 בספטמבר 2009, או'בריאן סבל מזעזוע מוח לאחר שהוא החליק בטעות על שלולית מים וראשו נחבט ברצפה. או'בריאן נאלץ להפסיק את הקלטת התוכנית על מנת לקבל טיפול רפואי, ובאותו הלילה שודר שידור חוזר של הפרק הקודם, אך או'בראיין חזר להופיע ביום שני שלאחר מכן והתבדח על התקרית.
הפרישה מהטונייט שואו
ב-7 בינואר 2010 נערכה פגישה בין מנכ"ל רשת NBC ג'ף צוקר עם ג'יי לנו וקונאן או'בריאן בה דנו השלושה כיצד יצליחו להעביר את לנו ממשבצת הפריים טיים, שבה נחלה כישלון צורב והורידה את הרייטינג של כל התוכניות שאחריה (בהן תוכניתו של או'בריאן), ובחזרה למשבצת תוכניות הלילה. ההצעה שהועלתה מצד NBC הייתה שאו'בריאן יישאר המנחה של הטונייט שואו, אשר תשודר החל מהשעה 0:05 בלילה בעוד שג'יי לנו ינחה תוכנית לילה באורך 30 דקות שתתחיל בשעה 11:35 (שעת השידור הקבועה של ה"טונייט שואו" מאז הווסדה). ב-10 בינואר רשת NBC הצהירה באופן רשמי כי ב-12 בפברואר 2010 התוכנית של ג'יי לנו תעבור לשעה 11:35.
ב-12 בינואר או'בריאן פרסם את ההצהרה הבאה: "אני מאמין במידה רבה כי העברת תוכנית הטונייט שואו ליום המחרת במטרה לשדר תוכנית קומית אחרת לפניה תפגע קשות במה שאני מחשיב בתור הזיכיון הגדול ביותר בהיסטוריה של השידור. תוכנית הטונייט שואו ב-12:05 פשוט לא תהיה הטונייט שואו". ב-21 בינואר 2010, הוכרז כי קונאן הגיע להסכם עם רשת NBC אשר לפיו הוא יפרוש מהנחיית הטונייט שואו. במסגרת העסקה קונאן קיבל 45 מיליון דולרים פיצויים, מתוכם 12 מיליון דולרים הועברו לצוות ההפקה של או'בריאן, אשר במקור נאלץ לעבור יחד עם קונאן ללוס אנג'לס מניו יורק כאשר החל להנחות את הטונייט שואו.
העזיבה של או'בריאן לוותה בהפגנות תמיכה רבות בכל רחבי ארצות הברית למען קונאן ובגנות NBC וג'יי לנו.
תוכנית הטונייט שואו האחרונה בהנחייתו של או'בריאן שודרה ב-22 בינואר 2010, כשבעה חודשים בלבד לאחר התוכנית הראשונה.
בעקבות כך ג'יי לנו חזר להנחות את הטונייט שואו לאחר מכן. במסגרת העסקה שהושגה מול NBC הותר לקונאן להתחיל לעבוד עבור רשת אחרת החל מספטמבר 2010.
לאחר הטונייט שואו
שמאל|ממוזער|150px|קונאן או'בריאן, יוני 2010
חודש לאחר שעזב את הטונייט שואו, ב-24 בפברואר 2010, החל או'בריאן לזכות בפופולריות ותשומת לב מחודשת בתקשורת כאשר פתח חשבון בטוויטר והחל להפיץ דרכו באופן תדיר הודעות ולרוב בדיחות. לאחר כשעה בלבד ממועד הפתיחה של החשבון, רשימת העוקבים של חשבון הטוויטר של או'בריאן זינק ל-30,000 חברים ו-30 דקות לאחר מכן, היא הייתה על סף 50,000 משתמשים (מעל ל-20,000 מחשבון הטוויטר של ג'יי לנו). 24 שעות לאחר מכן, רשימת העוקבים של חשבון הטוויטר של או'בריאן כללה 300,000 משתמשים. בסוף מאי 2010, היו מעל 1,000,000 עוקבים לחשבון הטוויטר של או'בריאן, ונכון לאוגוסט 2017 יש לחשבון מעל 25,000,000 עוקבים.
במהלך שנת 2010 או'בריאן נכלל ברשימת ה-"Time 100" של הטיים מגזין המכילה את 100 האנשים המשפיעים ביותר בעולם בהתבסס על בחירות הקוראים.
מאחר שנאסר על או'בריאן במסגרת ההסכם עם רשת NBC לקיים הופעות טלוויזיוניות מכל סוג שהוא עד מאי 2010, או'בריאן החליט לשבור שתיקה ארוכה כאשר התראיין לתוכנית 60 דקות בה התבטא לראשונה אודות הסכסוך שלו עם NBC סביב משבצת הטונייט שואו. במהלך הריאיון עם סטיב קרופט, או'בריאן ציין שהמצב הרגיש כמו "נישואים שנגמרו בפתאומיות, באלימות, ובמהירות. ואני רק מנסה להבין מה קרה". הוא ציין גם כי הוא בהחלט ציפה שרשת NBC תאפשר לו להוכיח את עצמו במשך זמן רב יותר, וכי לדעתו ג'יי לנו רצה את תוכנית הטונייט שואו חזרה וכי הוא עצמו היה נוהג אחרת במצב דומה. עם זאת, או'בריאן ציין שהוא לא הרגיש שפגעו במעמדו. במהלך הריאיון ביקש או'בריאן להדגיש בפני הצופים כי חשוב לו שידעו שהוא בסדר ו"מרגיש מעולה".
ב-11 במרץ 2010 או'בריאן הצהיר בחשבון הטוויטר שלו כי הוא מתכנן לערוך מופע ב-30 ערים החל מ-12 באפריל 2010 בשם "The Legally Prohibited from Being Funny on Television Tour" ("מסע ההופעות של מי שלא מורשה להיות מצחיק בטלוויזיה"). או'בריאן הגיש את המופע יחד עם אנדי ריכטר ויחד עם חברי הלהקה שליוו אותו במהלך התקופה הקצרה שבה הגיש את ה"טונייט שואו". מקס ויינברג, לעומת זאת, לא הצליח להצטרף לסבב ההופעות מלבד הופעת אורח אחת בניו יורק. כרטיסי VIP למופע נמכרו בעלות 695 דולרים, ואפשרו לרוכשיהם לפגוש את או'בריאן פנים אל פנים. כמו כן ב-11 במרץ 2011 השיק או'בריאן את האתר teamcoco.com. סבב ההופעות הסתיים באטלנטה ב-14 ביוני 2010. בשנת 2011 יצא סרט תיעודי בשם "קונאן או'בריאן לא יכול לעצור", אשר תיעד את העבודה על המופע.
"קונאן" (2010–2021)
ב-12 באפריל 2010 הצהיר או'בראיין לראשונה כי יגיש תוכנית אירוח משלו בערוץ הכבלים TBS. התוכנית שודרה לראשונה ב-8 בנובמבר 2010, ומשודרת מאז בימים שני עד חמישי ברצועה שבין 11:00 עד 12:00. בעקבות המעבר של או'בריאן לערוץ TBS תוכנית הלילה של ג'ורג' לופז הועברה למשבצת של חצות. קונאן סירב בתחילה לעשות ללופז את מה שרשת NBC עשתה לו, אך לבסוף או'בריאן הסכים להצטרף לערוץ TBS לאחר שלופז שכנע אותו לעבור.
ב-1 בספטמבר 2010 הודיע או'בריאן בחשבון הטוויטר שלו ובעמוד היוטיוב שלו כי השם של תוכנית הלילה החדשה יהיה "קונאן". גם בתוכניתו החדשה של קונאן מלווה אותו אנדי ריכטר, עם להקת הבית שכעת נקראת "ג'ימי ויווינו וחבילת הבסיס".
נכון לסוף שנת 2015, תוכנית הלייט נייט "קונאן" מדורגת במקום ה-11 מבחינת רייטינג מבין 12 תוכנית הלייט נייט ששודרו באותה העת בארצות הברית.
באוגוסט 2017 טס או'בריאן לישראל במטרה לצלם תוכנית ספיישל על ביקורו במדינה (לאחר שעשה ספיישלים שכאלו קודם-לכן גם בקובה, בארמניה, במקסיקו, ובקוריאה הדרומית). ב-2018 נודע כי התוכנית תעבור לפורמט של 30 דקות, במקום 60 דקות כפי שהייתה עד אז (כולל פרסומות). התוכנית משודרת בפורמט הזה מאז ינואר 2019.
בנובמבר 2020 נודע כי או’בריאן צפוי לעזוב את הלייט נייט ״קונאן״ ביוני 2021 לטובת הגשת תוכנית שבועית חדשה ברשת הסטרימינג "HBO Max". ב-3 במאי 2021 נמסר שהתוכנית האחרונה תשודר ב-24 ביוני שלאחר מכן, והיא תהיה תוכנית סיום מורחבת בת שעה, אשר תסקור את הקריירה הארוכה של קונאן כמגיש תוכניות אירוח ליליות. החל מחודש יוני 2021, יתמקד קונאן בפיתוח תוכנית רב-גונית שבועית עבור רשת HBO Max, בהפקת חברת "Team Coco". לצד זאת, הוא ממשיך להגיש את סדרת התוכניות המיוחדות "קונאן ללא גבולות", בהן הוא נוסע מעת לעת לעמוד מקרוב על סוגיות תרבותיות במדינות שונות. הסדרה, המהווה ספין אוף ל"קונאן", שודרה בעבר ב"נטפליקס", ומאז דצמבר 2020 היא משודרת ב-"HBO Max".
חיים אישיים
שמאל|ממוזער|150px|קונאן או'בראיין עם אשתו ליזה, 2007
ב-2000 או'בריאן פגש לראשונה את אליזבת אן "ליזה" פאואל, כשהופיע בתוכנית הלילה "לייט נייט עם קונאן או'בריאן" במערכון, ובאותה העת ליזה עבדה בתור קופירייטרית בכירה.
ב-2002 נישאו השניים בסיאטל, עיר הולדתה של פאואל. לזוג נולדו בת ב-2003 ובן ב-2005.
או'בריאן רכש אחוזה בשווי 10.5 מיליון דולרים ברנטווד שבלוס אנג'לס, במסגרת ההכנות למעבר לטונייט שואו שמצולמת בקליפורניה.
קישורים חיצוניים
וידאו
קונאן או'בריאן בריאיון עם צ'ארלי רוז מ-15 בספטמבר 1998
קונאן או'בריאן בריאיון עם צ'ארלי רוז מ-24 באוגוסט 2006
כתבות
שירן גל, קונאן אובראיין יגיע לישראל - יצלם תוכנית ספיישל, באתר TLV.AM, 14 באוגוסט 2017
הערות שוליים
קטגוריה:מנחי טלוויזיה אמריקאים
קטגוריה:שדרני רדיו וטלוויזיה אמריקאים
קטגוריה:קומיקאים אמריקאים
קטגוריה:תסריטאי טלוויזיה אמריקאים
קטגוריה:סאטרדיי נייט לייב
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:זוכי אמי בפריים טיים: תסריט
קטגוריה:אמריקאים ממוצא אירי
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1963 | 2024-08-20T07:39:10 |
הכוח האלקטרו-חלש | במודל הסטנדרטי של פיזיקת החלקיקים הכוח האלקטרו-חלש הוא כוח המאחד שניים מהכוחות היסודיים של הטבע: הכוח החלש והכוח האלקטרומגנטי. ביקום כיום הכוחות היסודיים הם הכוח החלש והכוח האלקטרומגנטי, אולם על פי מנגנון היגס (ראו שבירת סימטריה ספונטנית) הם מתאחדים לכוח יסודי אחד, בטמפרטורות גבוהות מאוד, מסדר גודל של קלווין.
הכוח האלקטרו-חלש מתואר בתורת כיול עם סימטריה של . כאשר הסימטריה מושלמת (בטמפרטורות גבוהות) קיימים ארבעה נשאי כוח חסרי מסה. שבירת הסימטריה גורמת לשלושה מהם - נשאי הכוח החלש בוזוני W ו-Z - לקבל מסה, ולפוטון להישאר בוזון כיול חסר מסה של הכוח האלקטרומגנטי עם סימטריית כיול חדשה.
תיאור מנגנון הכוח האלקטרו-חלש ושבירתו היה אבן הבניין האחרונה בתאוריה של המודל הסטנדרטי של החלקיקים היסודיים, גם אם מאז נתגלו תופעות וחלקיקים רבים נוספים, והנושא נמצא בחקירה ענפה. מנגנון השבירה דורש את הימצאותו של בוזון היגס, חלקיק שב-2012 הוכרז כי בסבירות גדולה הוא התגלה בניסויים שנערכו במאיץ החלקיקים LHC שבמרכז המחקר CERN.
היסטוריה
בתחילת המאה ה-20, כשנתגלו החלקיקים הראשונים, הכוחות שפעלו עליהם סווגו בתחילה בדרך הבאה: הכוח האלקטרומגנטי, הכוח החלש והכוח החזק. ככל שעבר הזמן, הבינו פיזיקאי החלקיקים שהכוח האלקטרומגנטי והכוח החלש אחד הם.
קשה לגלות זאת באנרגיות נמוכות, אך ככל שמאיצי החלקיקים אפשרו למדענים לעבוד בתגובות אנרגטיות יותר, היה ברור שכוחות יתאחדו באנרגיות גבוהות יותר. בוזוני הכוח (או נשאי הכוח) של הכוח החלש היו בעלי מסה אדירה. נשא הכוח של הכוח האלקטרומגנטי הוא הפוטון, שלו אין מסה. כיוון שאין לו מסה, שני מטענים חשמליים יכולים להגיב ממרחק אינסופי (אם הם שני המטענים היחידים בסביבה). הכוח החלש משמעותי רק במרחקים קצרים מאוד, העומדים ביחס הפוך למסת נשאי הכוח שלו.
על תרומתם לאיחוד הכוח האלקטרומגנטי והכוח החלש קיבלו שלדון גלשאו, עבדוס סלאם וסטיבן ויינברג את פרס נובל לפיזיקה לשנת 1979.
הכוח האלקטרו-חלש כחלק מהתאוריה של הכל
ראו גם
כוחות היסוד
הכוח החלש
הכוח האלקטרומגנטי
קישורים חיצוניים
קטגוריה:כוחות היסוד
קטגוריה:הכוח החלש
קטגוריה:סימטריה בפיזיקה | 2023-02-07T18:27:13 |
פרשיות ריגול בישראל | מאז הקמתה משכה ישראל את עיניהן של סוכנויות מודיעין. הסכסוך הישראלי-ערבי ומיקומה האסטרטגי הפכו אותה ליעד מודיעיני מועדף. ארגוני הביון הזרים לא חסכו במאמצים כדי להחדיר מרגלים לתוך ישראל. מידת הצלחתם הייתה לרוב מוגבלת, אך היו להם גם הישגים בולטים.
פרשיות ריגול נודעות
שם תיאור שנת מעצרו גזר דינו שוחרר מכלאו זאב אבני דיפלומט יהודי ישראלי שפעל בישראל בשירות הביון הסובייטי מתוך רגשות אהדה לקומוניזם. 1956 14 שנות מאסר 1965 רפעאת אל גמאל מרגל מצרי ששוכנע להיות סוכן כפול עבור ישראל. לדיסאינפורמציה שמסר היה חלק מכריע בהטעיה שקדמה למלחמת ששת הימים. הפך לסוכן כפול אלכסנדר יולין ישראלי שבשנות החמישים הציע שירותיו כמרגל לשירותי מודיעין שונים 1956 5 שנות מאסר אברי אלעד מהמעורבים בעסק הביש 1957 10 שנות מאסר 1970 לוי לוי איש השב"כ שהורשע בריגול למען פולין 1958 10 שנות מאסר 1966 קורט סיטה פרופסור בטכניון שהורשע בריגול למען צ'כוסלובקיה 1960 5 שנות מאסר 1963 ישראל בר ממקורביו של דוד בן-גוריון, שהורשע בריגול למען ברית המועצות. 1961 15 שנות מאסר מת בכלא קבוראק יעקוביאן ארמני יליד מצרים שנשלח לישראל כסוכן של המודיעין המצרי 1963 18 שנות מאסר שוחרר ב-1966 בעסקת חילופי שבויים אודי אדיב יליד קיבוץ גן שמואל שריגל למען סוריה. 1972 17 שנות מאסר 1984 מרקוס קלינגברג עובד של המכון למחקר ביולוגי בישראל שמסר מידע רב לברית המועצות. 1983 20 שנות מאסר 2003 שבתאי קלמנוביץ' עולה מליטא, בעל עסקים חובקי עולם, שיתף פעולה עם השלטונות הסובייטים במסירת מידע. 1987 9 שנות מאסר 1993 שמעון לוינזון יליד ירושלים, אלוף-משנה בצה"ל, שירת בשב"כ ובמוסד וכקב"ט משרד ראש הממשלה, ריגל לטובת ברית המועצות 1991 12 שנות מאסר 1999 גונן שגב בשנות ה-90 היה חבר הכנסת ושר. בשנת 2019 הורשע במסגרת הסדר טיעון בריגול חמור למען איראן ובמסירת ידיעות לאויב. 2018 11 שנות מאסר
שמואל סמי ברוך
איש עסקים ישראלי שכשל בעסקיו. בשנת 1963 יצר קשר עם המודיעין המצרי באירופה והציע את שירותיו. חזר לארץ כסוכן מצרי ובמימון המצרים הקים מפעל טקסטיל בקריית גת, ששימש כתחנה של המודיעין המצרי. נחשף, נשפט ונדון ל-18 שנות מאסר. שוחרר לאחר 10 שנים ומאז השתלב מחדש בעולם העסקי. נפטר ב-2003.
יורי לינוב
סגירת שגרירות ברית המועצות בישראל בעקבות מלחמת ששת הימים, אילצה את הקג"ב לשלוח כמנהל רשת ריגול קולונל, שלא חסה תחת חסינות דיפלומטית, בשם יורי לינוב, שבמקור יועד לשמש כמרגל בארצות הברית. הוא ערך בארץ כמה ביקורים החל מ-1970. הנזק שגרם היה מועט וגם לסוכנים שהפעיל לא היה ערך רב.
בתחילת 1973 הגיע מידע שאפשר את לכידתו, לאחר שראש הממשלה גולדה מאיר אישרה לעוצרו. לינוב נשבר בחקירה בקלות רבה. במשפטו הוא נידון ל-18 שנות מאסר. לפי דברי סניגורו, עו"ד אריה מרינסקי, הוא חפץ מלכתחילה בעונש כבד, כזה שיחייב את ארצו להתאמץ ולעשות עסקה לשחרורו. בסופו של דבר, לינוב אכן הוחלף באוגוסט 1974 בסילווה זלמנסון, אחת מחוטפי המטוס בלנינגרד ובהיינריך שפטר - יהודי בולגרי עובד או"ם שנעצר על ידי שירות הביטחון הבולגרי ונידון למוות בעוון ריגול, כנראה לשם סחיטת שחרורו של לינוב.
שולחיו של לינוב לא שבעו נחת מתפקודו ומאי עמידתו בחקירה, ומשחזר לברית המועצות - קנסו אותו והשפילוהו, הוא פוטר והורד בדרגה.
בשנות התשעים ליווה אותו צוות ערוץ 2 לארץ במסגרת תוכנית תחקיר, והוא סיפר כי אילו היה הדבר תלוי בו, היה שב לישראל ומעביר בה את שארית חייו.
יוסף עמית
רס"ן יוסף עמית (ליזרע) נולד ב-1945 בחיפה היה איש צבא ותיק. למד בבית הספר לקציני ים עכו, התגייס לצנחנים ואחר כך ביקש לעבור קורס חובלים בחיל הים. ב-1967 עזב את הצבא והתגייס למשטרת ישראל. בשנת 1970 התגייס שוב לצה"ל ושירת כמפקד פלוגה ונפצע שנתיים אחר כך בפשיטה בלבנון. בסוף 1972 הואשם בהריגת מחבל כפות בלבנון, אך זוכה, לאחר שרפאל איתן העיד לטובתו ואמר שנתן פקודה לא להחזיק שבויים. בין מלחמת יום הכיפורים ועד 1979 שרת באגף המודיעין, ושימש קצין ביחידה 504. בשנת 1982 נקלע למשבר נפשי ואושפז, וניסה לשים קץ לחייו. בשנת 1984 החל לעבוד כחוקר פרטי.
עמית נעצר מחוץ לביתו בחיפה בשנת 1986, לאחר שנטען כי נפגש בגרמניה עם סוכני ה-CIA. לטענתו בעת החקירה עונה במכות חשמל. הוא נשפט בשנת 1987 ל-12 שנות מאסר והורדה לדרגת טוראי בגין ריגול חמור ומגע עם סוכן זר. הוא נכלא בבידוד מוחלט. המשפט נערך בדלתיים סגורות והוטל צו איסור פרסום על הפרשה. כסנגור שימש תחילה עורך הדין אבי ברדוגו, אך לטענתו השב"כ הפעיל עליו לחץ שיוותר על התיק. במקומו מונה עורך הדין אמנון זכרוני. עמית ניסה לעניין בסיפורו עיתונאים, מאחר שהיה סבור כי נעשה לו עוול. בספטמבר 1987 יצר קשר עם ענת סרגוסטי מהירחון "העולם הזה", אך הצנזורה הצבאית מנעה כל פרסום על הפרשה בשנת 1988 הצליח לקיים ריאיון ארוך עם מנחם שיזף מהעיתון "חדשות" וענת סרגוסטי, בעת שהיה בטיפול רפואי בבית חולים. בריאיון סיפר את כל הפרטים על מעצרו והעוול שנעשה לו. הצנזורה הצבאית שוב אסרה כל פרסום.
באוקטובר 1992 פסלה הצנזורה הצבאית שוב כתבה על הפרשה, בתואנה כי החומר שמופיע בה יפגע בביטחון המדינה. הכתבה נכתבה על ידי הכתבת זהרה רון בעיתון "העיר". העיתון עתר לבג"ץ נגד הפסילה, באמצעות עורך הדין שלמה ליבליך, מאחר שסבר כי למעט מספר משפטים בהם מתוארת הפרשה שבעטיה הואשם והורשע עמית, אין בשאר החומר כל סכנה לביטחון הציבור. לאחר שהדיון נדחה מספר פעמים, ב-2 ביולי 1993 הותר פרסום פרטים חלקיים על הפרשה. לאחר חשיפת הפרשה בתקשורת הכחיש עמית שריגל לטובת מדינה זרה, והמשיך לטעון שנעשה לו עוול.
במהלך מעצרו הופצו שמועות שהוא נאשם בריגול לטובת סוריה, שפרסמו בעיתונים "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", ביולי 1986, תחת הכותרת "רס"ן במודיעין מואשם בריגול לטובת סוריה ועומד לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה". בשנת 1990 הגיש עמית תביעת דיבה נגד שני העיתונים. לאחר חשיפת הפרשה הם הסכימו לפרסם התנצלות.
באוקטובר 1993, שוחרר עמית לאחר ריצוי של כשני שלישים מעונשו, ולאחר שהסכים לשמור על פרופיל נמוך ולא לדבר עם התקשורת. בעת שחרורו פורסם כי הורשע רק בניסיון למכור חומר מסווג לגורם זר.
אולריך שנפט
אולריך שנפט היה חייל גרמני בוואפן אס אס. בתום המלחמה, משסבר שאין לו עתיד בגרמניה, החליט ללבוש זהות של פליט יהודי ולזכות בהטבות שהיו כרוכות אז במעמד זה. הוא שינה את שמו לגבריאל זיסמן, עלה ארצה והיה לקצין בתותחנים.
בשהותו בארץ התאהב באישה נשואה, עולה מגרמניה שבביתה התגורר. זו נפרדה למענו מבעלה. בעקבות פרשיית אהבים זו עזבו שניהם את הארץ.
שנפט חפץ לחזור לגרמניה מולדתו, אולם הקונסוליה הגרמנית באיטליה סירבה להתיר לו להיכנס לארצו (לא ניתן היה להיכנס אז לגרמניה בדרכון ישראלי, שהיה מיועד ל"כל הארצות פרט לגרמניה"). שנפט נתקע באיטליה, פנה לצירות המצרית שם, הציע את שירותיו והעניק למצרים מידע שאליו נחשף בתור קצין. שנפט עבר קורס לסוכני מודיעין בקהיר ובשנת 1957 חזר לארץ למטרת ריגול, עם דרכון מזויף ע"ש דוד וייצברג, נתפס, נשפט וריצה חמש שנות מאסר. אחר כך שב לגרמניה ועקבותיו נעלמו.
על פי גילויים חדשים על הפרשה, חזרתו של שנפט לארץ הייתה למעשה בשליחות איש מודיעין ישראלי שהתחזה לסוכן עיראקי. הוא פיתה את שנפט לשוב לישראל על מנת שניתן יהיה למצות איתו את הדין בארץ.
פרשיות נוספות
ב-1954 מצא את מותו במבצע ברן של המוסד אלכסנדר ישראל (ידוע גם כאלכסנדר איבור, או אבנר ישראל), קצין צה"ל שעמד להעביר ידיעות למצרים.
ב-1956 נחשפה רשת ריגול שפעלה בישראל למען המודיעין הפולני. לפי הערכת שירות הביטחון, הנזק שגרמה רשת זו לא היה חמור.
ב-1965 נעצר מרגל רומני שנשלח לישראל כמה שנים לפני כן, במסווה של עולה חדש.
ב-1999 הורשע ואלרי קמינסקי בריגול ובמסירת ידיעות ל-ק.ג.ב. הוא עלה מברית המועצות בשנת 1976 ועבד בתעשייה האווירית. קמינסקי הואשם במסירת ידיעות לסוכני ה-ק.ג.ב. במשך 17 שנים. כמו כן, העביר לסוכנים הרוסים גם ידיעות שקיבל מבנו, ששירת ביחידה מובחרת. בית המשפט גזר עליו 6 שנות מאסר.
באוקטובר 2016 החל העיתון "ידיעות אחרונות" לפרסם סדרת כתבות מאת רונן ברגמן, העוסקת בישראלים המוזכרים במסמכיו של וסילי מיטרוחין. לפי כתבות אלה פעלו בישראל כסוכני הקג"ב חברי כנסת, קציני צה"ל, עובדי השב"כ, עובדי תעשיות צבאיות, עיתונאים, אנשי דת ודיפלומטים זרים ששירתו בישראל. עם האישים המוזכרים נמנים חברי הכנסת משה סנה, אלעזר גרנות ויעקב ריפתין, כמו כן מוזכרים שמות של אחד המייסדים של משק המים בישראל יעקב ורדי, והעיתונאית אביבה סטן. אחדים מהסוכנים המוזכרים נלכדו ונדונו למאסר: גרגורי לונדין, שלמה שמלי, סמואל מכטיי, אלכסנדר רדליס וזאב אבני. אחד הסוכנים, שאינו מוזכר בשמו, היה למעשה סוכן כפול.
בינואר 2022 חשף השב"כ ניסיון של סוכנות המודיעין האיראנית לגייס כמרגלים 5 ישראלים יוצאי איראן. גורם איראני יצר איתם קשר באמצעות הרשתות החברתיות, והם קיבלו ממנו משימות ובצעו אותן תמורת תשלום. בסופו של דבר מרבית הנאשמים זוכו או כתב האישום נגדם בוטל ורק נאשמת אחת הורשעה במגע עם סוכן זר.
ביולי 2024 הוגש כתב אישום נגד אלימלך שטרן, חרדי חסיד ויז'ניץ בן 21 תושב בית שמש, שביצע תמורת תשלום פעולות שונות עבור גורמים איראנים, בידיעה שמדובר במדינת אויב.
בספטמבר 2024 הוגש כתב אישום נגד מוטי מרדכי ממן מאשקלון, שמואשם במגע עם סוכן חוץ אחרי שגויס על ידי איראן לקדם בין היתר התנקשות בראשי הממשלה בנימין נתניהו ונפתלי בנט, שר הביטחון יואב גלנט, וראש השב"כ רונן בר.
באוקטובר 2024 פורסם שבני זוג מרמת גן, ולדיסלב ויקטורסון ואנה ברנשטיין, גויסו על ידי איראן דרך רשת חברתית, בין היתר משימתם הייתה להתנקש בחיי אישיות בכירה, לחבל בתשתיות תקשורת וכספומטים ולהצית יערות.
באוקטובר 2024 פורסם כי ולדימיר ורחובסקי, תושב פתח תקווה, נאשם בביצוע מספר פעולות בהכוונת סוכן איראני, ובכך שהסכים לפעולת התנקשות בחייו של מדען ישראלי תמורת מאה אלף דולר.
ריגול בקרב ערביי ישראל
מאז הקמת מדינת ישראל היו נתונים ערביי ישראל בדילמה מוסרית. מצד אחד, הם היו אזרחי המדינה, ומצד שני ראו את עצמם כחלק מהעם הפלסטיני שנמצא בסכסוך עם ישראל. החל מסוף שנות ה-70 ניתן לראות תהליך עקבי ומתגבר של התעוררות לאומית של ערביי ישראל.
לאורך השנים, מדינות ערב וארגוני הטרור הערביים (בעיקר פת"ח, חמאס והג'יהאד האיסלאמי) ניסו לנצל תחושות אלה על מנת להשתמש בערבים ישראלים כמרגלים או סוכנים חשאיים (ראו למשל: חביב ונאיפה קהוואג'י), ואף מחבלים שיקימו תאי-טרור בפנים ישראל ויבצעו פיגועים. בגבול לבנון, נהג ארגון חזבאללה להפעיל ערבים ישראלים כדי לרגל כנגד ישראל ואף כדי לבצע פיגועים. התמריצים שסיפק חזבאללה לא היו לאומיים בלבד, ולרוב כללו גם תמריץ כלכלי: כסף וסמים. כמו כן, ידוע על מקרה בו דרוזים ישראלים (משפחת לטיף מכפר ראמה) העבירו נשק לארגון הטרור.
במהלך האינתיפאדה השנייה חשף השב"כ עשרות התארגנויות טרוריסטיות של ערביי ישראל - חלקן אף הספיקו לבצע פיגועים לפני תפיסתן, ועצר מספר מרגלים שעבדו עבור חזבאללה. ב-2002 נחשפה רשת ריגול מבית זרזיר בראשות סא"ל עומר אל-הייב. ב-2005 הורשעו 5 חברי החוליה בריגול ובסחר בסמים ונידונו לעונשי מאסר כבדים. בשנת 2005 הורשע ג'סאן עתאמלה, בעבר מזכיר מפלגת בל"ד בנצרת, בכך שפעל כ-3 שנים בשורות ארגון החזבאללה, בסיוע פעיל לארגון באספקת מודיעין לביצוע פיגועים ואף סיוע להכנת הפיגועים עצמם.
בשנת 2007 פורסם כי חבר הכנסת עזמי בשארה, יו"ר בל"ד, חשוד שסייע לחזבאללה בזמן מלחמת לבנון השנייה. בעקבות החשדות נמלט בשארה מן הארץ ומצא מקלט בקטר, שם הפך ליועץ מדיני.
בתחילת 2010 נעצר אמיר מח'ול, פעיל ציבור בקהילה הערבית, בחשד לריגול למען החזבאללה. ב-27 באוקטובר 2010 הודה מח'ול בבית המשפט, במסגרת עסקת טיעון, בעבירות ריגול וריגול חמור, מגע עם סוכן חוץ וקשירת קשר לסייע לאויב. ב-30 בינואר 2011 נגזרו על מח'ול 9 שנות מאסר בפועל ושנה אחת של מאסר על תנאי לעבירה דומה. ב-5 במאי 2019 שוחרר מהכלא.
באפריל 2012 פורסם כי הוגש כתב אישום נגד מילאד ח'טיב, תושב מג'ד אל כרום, שגויס לחזבאללה בשנת 2009. על פי החשד במסגרת עבודתו, אסף ח'טיב מידע על אבטחת בכירים ישראלים - בהם הנשיא שמעון פרס.
בשנת 2013 נחקרה ביירות חמוד תושבת מג'ד אל-כרום בחשד לריגול למען חזבאללה. לאחר החקירה ברחה ללבנון בה השתקעה, ומשם ניסתה לגייס בנות ישובה מטעם ארגון חזבאללה.
באוגוסט 2020 נעצרה יסמין ג'אבר, בת 26 תושבת העיר העתיקה בירושלים ועובדת הספרייה הלאומית בירושלים, בחשד לריגול עבור כוח אל קודס האיראני וחזבאללה. היא הורשעה ונגזר עליה מאסר של שנתיים וחצי.
ב-2 בדצמבר 2021 נגזרו בבית המשפט בלוד 30 חודשי מאסר על מאי מסארוה, בת 29 מטייבה, שהורשעה בעבירות של מגע עם סוכן חוץ ומסירת ידיעה לאויב, לאחר שצילמה אתרים ביטחוניים והעבירה את התמונות למפעיל מטעם חזבאללה.
ריגול בקרב הדרוזים תושבי רמת הגולן
הדרוזים היושבים ברמת הגולן עברו אל תחת שלטון ישראלי לאחר כיבוש רמת הגולן במלחמת ששת הימים. עם זאת, נותרה בחלק קטן מאוכלוסיית זו תחושת הזדהות לאומית עמוקה עם סוריה, שבאה לידי ביטוי גם בכמה פרשיות ריגול, אזרחיות וצבאיות.
פרשת השייח כמאל קנג'
ביוני 1971 נעצר השייח כמאל קנג' ממג'דל שמס, שהוגדר כמנהיג הדרוזי הבכיר ביותר ברמת הגולן לאחר מלחמת ששת הימים, באשמת ריגול לטובת סוריה. בכתב האישום שהותר לפרסום רק בחלקו, פורטו האשמות כגון אירוח של חייל סורי קרוב משפחה בביתו שמסר לקנג' מכתבים מראשי המודיעין הסורי, פגישות בדמשק עם אנשי מודיעין סורי, וניסיון גיוס של ישראלי לאיסוף ידיעות מודיעין. לדברי בנו, תאאר אבו סאלח, פועלו העיקרי של אביו היה בהעברת ידיעות למודיעין הסורי על הניסיון הישראלי להקמת מדינה דרוזית עצמאית בשטחה של רמת הגולן וסוריה, ניסיון אותו ניסה קנג' לסכל באמצעות דיווח אודותיו לסורים. קנג' שוחרר ביוני 1973 במסגרת עסקת חילופי שבויים שבה הוחלפו 5 קציני מודיעין סוריים שנחטפו במבצע ארגז ב־3 טייסים ישראלים.
דרור חוטר ישי, שייצג את קנג' במשפטו, טען שמעצרו של קנג' נועד לצורך קלף מיקוח לשחרור הטייסים הטייסים גדעון מגן ובועז איתן והנווט פיני נחמני, שהיו בשבי בסוריה. חוטר ישי סיפר שראש אמ"ן, אהרן יריב אמר לו שהצבא מתנגד למהלך אך המוסד מוביל אותו בכל זאת. כן טען חוטר ישי שראש אגף חקירות בשב"כ אמר לו שהוא הולך לשקר לבית המשפט ושבית המשפט יאמין לו.
רשת הריגול של שכיב אבו ג'בל
בינואר 1973 נתפשה רשת ריגול סורית שמרכזה היה במג'דל שמס. ברשת היו חברים כמה עשרות דרוזים מרמת הגולן (רובם תושבי מג'דל שמס), שפעלו במספר תאים עצמאיים נפרדים. בראש התא המרכזי עמד שכיב אבו ג'בל, תושב הגולן ששירת כקצין מודיעין סורי וחזר לתחומי ישראל במסגרת איחוד משפחות ב־1969. התאים פעלו עוד קודם לבואו של אבו ג'בל, אך אבו ג'בל מיקד את התאים באיסוף מודיעין צבאי. רובם של חברי התאים היו פעילים גם כן באופן אזרחי כנגד השלטון הישראלי ברמת הגולן.
הרשת עסקה בריגול אזרחי (איסוף חומרים גלויים כגון תוכניות לימוד של משרד החינוך, צווים של הממשל הצבאי ועיתונות ישראלית), אך בעיקר בריגול צבאי. חבריה עבדו כפועלי ניקיון בבניין הממשל הצבאי בקונייטרה, כפועלי בניין בהקמת מוצב החרמון וקו בר-לב, וכנהגי הסעות של עובדי מפעלים צבאיים. במסגרת עבודתם אספו מסמכים צבאיים, גנבו מדי צבא ותחמושת, והעבירו תיאור מפורט של מחנות צבאיים, ריכוזי תחמושת ועמדות. חברי הרשת אספו מידע על שדות מוקשים ישראליים בגולן באמצעות התחזות לרועי צאן.
אחד התאים יצר קשרים עם ארגונים פלסטינים בלבנון, ובמסגרת קשר זה שלח מעטפות נפץ אחדות בתוך ישראל, שגרמו לפציעתה של מורה בקריית גת. חברי התא ניסו לשלוח מעטפות נפץ גם לבכירי הממשל בארצות הברית על מנת להביך את הממשל הישראלי, אך מעטפות הנפץ אותרו בסניף הדואר של קריית שמונה הודות לערנותם של עובדי הדואר. תא אחר ניסה לחטוף קצין ישראלי לסוריה לצורכי מיקוח.
חברי הרשת העבירו את המידע שאספו באמצעות חציית הגבול ופגישה עם קציני מודיעין סוריים, ובאמצעות הטמנת המידע במקומות מוסכמים. במהלך אחד מניסיונות אלו נהרג עיזאת אבו ג'בל, בנו של שכיב אבו ג'בל, ממארב ישראלי. על גופתו נמצאה רשימה שמית של כמה מחברי החוליה שנעצרו גם כן. מעצרם הוביל למעצרים נוספים של חברי התאים השונים, הודות למידור חלש בין התאים. חברי התא נידונו למאסר שבין שנה וחצי לחברי התא שאסף ידיעות אזרחיות, ועד לעשרות שנות מאסר לחברי התאים הצבאיים. שכיב אבו ג'בל עצמו נידון ל־315 שנות מאסר, אך שוחרר ב־1984 יחד עם אחרוני החברים שעוד היו במאסר, במסגרת עסקת שחרור ששת שבויי הנח"ל. אבו ג'אבל חזר לסוריה לאחר שחרורו, זכה לאותות הצטיינות מהנשיא אסד, וכיהן כחבר בפרלמנט הסורי.
אבו ג'אבל כתב בזכרונותיו כי המידע אותו העבירו חברי החוליה סייע לצבאות סוריה ומצרים במהלך מלחמת יום הכיפורים, אך היסטוריונים מפקפקים בהבנתם המקצועית הצבאית של חברי הרשת, שהובילה לטענתם להעברת מידע ולניתוחו באופן לא מדויק ברמה הכללית. עם זאת, מידע נקודתי שאספו חברי הרשת סייע באופן נקודתי במספר קרבות שונים, לדוגמה ירי ארטילרי לעבר עמדות טנקים קשות לאיתור, מצבורי תחמושת ועמדות טיפול בטנקים, זיהוי צירי תנועה נסתרים ומידע על שדות מוקשים ישראליים שהונחו עד למעצר חברי הרשת. בקרב הדרוזים בגולן נפוצה ההשערה כי פעילותה של הרשת סייעה לכיבוש מוצב החרמון ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים, הודות לדיווחים המפורטים שהעבירו חבריה שהועסקו בבניין המוצב כפועלי בניין.
פרשיות נוספות
במהלך שנות ה-80 נעצר מדחת סאלח, תושב מג'דל שמס יליד 1967, וישב במאסר 11 שנים על עבירות ביטחוניות. לאחר שחרורו, עבר סאלח לסוריה ב־1998, שם מונה ליועץ מיוחד לנשיא בשאר אל-אסד לענייני רמת הגולן. במסגרת תפקידו זה מעורב סאלח במתן אישורים לייצוא תפוחי עץ של מגדלים דרוזים מרמת הגולן לסוריה.
ב־1985 הורשע סיטן ווליוו, תושב מג'דל שמס בעבירות ביטחוניות ונידון ל־27 שנות מאסר. ווליוו שוחרר ב־2008 מסיבות רפואיות.
ב־2003 נעצר וויאם עמאשה מבוקעתא, ונידון ל־21 שנות מאסר באשמת תכנון ניסיון לחטיפת חייל ועבירות ביטחוניות שונות. עמאשה שוחרר ב־2011 במסגרת עסקת השבויים לשחרור גלעד שליט.
ב־2009 הורשעו שני תושבים ממג'דל שמס, יוסף שמס ועטא פרחאת באשמת קשר עם סוכן זר ומסירת ידיעה לאויב בין השנים 2006–2007, ונידונו ל־4 ו־3 שנות מאסר בהתאמה.
באוגוסט 2010 הוגש כתב אישום כנגד פאדה שעאר ואביו מאג'ד, תושבי מג'דל שמס, יחד עם ערבי ישראלי תושב באקה אל-גרבייה, באשמת ריגול חמור, מגע עם סוכן זר ומסירת ידיעות לאויב.
לקריאה נוספת
יוסי מלמן ואיתן הבר, המרגלים, הוצאת משכל, 2002
קישורים חיצוניים
אבי מושבי, המודיעין המזא"רי - אתגר סיכולי, מבט מל"מ (המשך)
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: צבא וביטחון
קטגוריה:פרשיות ריגול
קטגוריה:ק.ג.ב. | 2024-10-18T08:14:07 |
ספקנות | ספקנות (בלועזית: סקֶפּטיציזם) היא דרך חשיבה המופעלת בתחומי המשפט והמדע, כולל פילוסופיה. באופן עקרוני, זוהי גישה שמטילה ספק כלפי ידע מקובל, אמונה או דוגמה. זוהי תורה הסוברת שאפשרויות ההכרה הן מוגבלות. באחת מצורותיה היא טוענת, כי קיימים דברים שמבחינה עקרונית אינם ניתנים כלל להכרה. השקפות פילוסופיות מוגדרות בדרך כלל כספקניות כאשר הן משולבות בקידום מידה מסוימת של ספק לגבי טענות שנלקחות כמובנות מאליהן במקומות אחרים. היא מופעלת כלפי תחומים על-טבעיים, כלפי מוסר (ספקנות מוסרית), כלפי תאיזם (קיומם של אל או אלים) וכלפי ידע (כלפי נכונותו של ידע מסוים, או לגבי האפשרות לדעת באופן כללי).
הספקנות בפילוסופיה היוונית
את האסכולה הספקנית בפילוסופיה היוונית ייסד פירון מאליס. האסכולה הספקנית כפרה בכל המוסכמות בטענה שאין אדם היכול לדעת הכול ולכן צריך לחקור כל נושא ולא לקבל דבר כמובן מאליו. פירון מאליס, ששימש כמורה לפילוסופיה, לא כתב דבר, אולם תלמידו טימון מפליוס כתב סאטירות שבאמצעותן סיכם את עיקרי תורתו של מורהו:
הוודאות לא ניתנת להשגה משום שאין בכוחם של החושים ושל הבינה לספק לנו ידע ודאי.
החושים מסלפים את הדברים שבהם אנו חשים, והתבונה משועבדת לתשוקה.
לכל טיעון קיים טיעון שכנגד, ואין בנמצא אמת מוחלטת.
לכן, על החכם להימנע מלחרוץ משפט על דבר לחיוב או לשלילה.
עליו לחתור להגיע למצב של שלוות נפש במקום לנסות להגיע לחקר האמת.
היות שכנראה כל הדעות שגויות, מוטב לקבל את מוסכמות הזמן והמקום.
תורתו של פירון מאליס חדרה אל האקדמיה האפלטונית התיכונה באתונה, והפילוסוף ארקסילאוס, שעמד בראש אקדמיה זו החל מ-264 לפנה"ס, היה אחד מממשיכיו. תורת הספקנות שלטה גם באקדמיה האפלטונית השלישית שנוסדה על יד הפילוסוף קרנאדס ב-155 לפנה"ס. אחרון הפילוסופים הספקנים של האקדמיה האפלטונית היה פילון מלאריסה שמת בערך ב-84 לפנה"ס.
בספקנות היוונית המאוחרת אנו עדים לא רק לחידוש תורתו של פירון, אלא גם להצגתה בצורה מדעית הרבה יותר. הפילוסוף היווני אנסידמוס מקנוסוס חשב כי מקורם של הספק ושל המבוכה הוא ביחסיות תפיסתו של האדם. כדי לתאר זאת הוא ערך באלכסנדריה בערך ב־50 לפנה"ס טבלה של עשר דרכים שבהן הידע האנושי משתנה. הוא פיתח את הפירוניזם באמצעות עשרה יסודות אלה שעליהם ביסס את הספק. בתורה זו של אנסידמוס עשה שימוש מאוחר יותר סקסטוס אמפיריקוס (160–210 לספירה) שסיכם את תורת הספקנות היוונית והרומאית.
לפירוניזם נודעה השפעה מרובה על סופרי הרנסאנס ובהם מישל דה מונטן (1533–1592), שכתב את המסה "סנגוריה על רמון סבונד" בהשראתו של סקסטוס אמפיריקוס, ועל פילוסופים באירופה של המאה השבע עשרה והמאה השמונה עשרה ובהם פייר בל ודייוויד יום.
גישות ספקניות
ישנם מספר סוגים של ספקנות פילוסופית:
ספקנות מוסרית – גישה פילוסופית בענף המטא-אתיקה לפיה איננו יכולים להחזיק באמונות מוסריות מוצדקות, או למצער איננו יכולים להחזיק בידע מוסרי.
ספקנות אפיסטמית – עמדה פילוסופית בענף האפיסטמולוגיה בה בוחר הספקן לבדוק בצורה ביקורתית האם הידע שלו והתפיסה שלו הם אכן נכונים, והאם ניתן בכלל לדעת משהו בוודאות מוחלטת באשר לנושא מסוים. ספקנות זו הופיעה עוד מראשית ימי הפילוסופיה, לפני שנוסדה האסכולה הספקנית.
ספקנות מדעית – עמדה מדעית או מעשית שאינה מקבלת את תקפותן של טענות עד שלא נבחנו בשיטת הבדיקה המדעית.
מה שמקובל לכנות "ספקנות מדעית" אינו זהה כלל לספקנות הפילוסופית. מדענים ורופאים רבים יהיו ספקנים באשר לטענות הפסבדו-מדע וההרפואה האלטרנטיבית, אך לא יחזיקו בעמדות פילוסופיות ספקניות. כאשר נאמר על מתנגדי טענות פסאודו מדעיות כי הם ספקנים, הכוונה היא בדרך כלל לכך שהם אוחזים בספקנות מדעית במובן המקובל של הביטוי, שכן המונח פסאודו מדע לעולם לא מתייחס לפילוסופיות וטענות הנוגעות במדעי הרוח.
עם זאת, יש פילוסופיות שאינן נחשבות לעומדות בסטנדרטים של הפילוסופיה באקדמיה שיש המכנים "פסאודו פילוסופיה" , כדוגמת פילוסופיית האובייקטיביזם של איין ראנד, תורות רוחניות המומצאות ונלמדות על ידי מורים רוחניים, ספרי עזרה עצמית (מסוימים), ורעיונות המומצאים על ידי מאמנים אישיים. ספקנים מדעיים מייחסים חשיבות לראיות אמפיריות המבוססות על ניסויים מבוקרים, מכיוון שהן מספקות את הדרך הטובה ביותר, לדעת הספקנים, לבדוק תקפותה של טענה.
עקרונות החשיבה הביקורתית
ככלל, ספקנים שואפים להעריך כמה שיותר נכון נכונות של הדברים אותם הם בוחרים לבחון. לשם זאת, הם מחפשים סימנים המסוגלים להפריך/לסתור את מה שהם בוחנים על סמך ביסוסו (ולהפך), או לכל הפחות מעלים חשד שמוריד את סבירות נכונותו (ולהפך). סימנים אלו כוללים:
כשלים לוגיים - כשל לוגי הוא מצב בו הטענה הנבחנת מבוססת על לוגיקה שאיננה תקפה וסותרת את חוקי הלוגיקה המקובלים כיום. הכשלים הלוגיים פותחו דרך תורות פילוסופיות, והם חשובים יותר לספקנים פילוסופיים, מאחר שספקנים פילוסופים בוחנים טיעונים בעיקר באמצעות לוגיקה. עם זאת, הם חשובים ביותר גם עבור ספקנים מדעיים.
לדוגמה, דייוויד יום טען כי לא ניתן להוכיח שלכל דבר בהכרח יש סיבה, מאחר שהביסוס לטיעון זה הוא אינדוקציה, כאשר גם הטיעון עצמו הוא אינדוקציה, ולכן טיעון כזה נופל בכשל הנחת המבוקש. הבעיה שדויד יום הציג בהסקת מסקנות על סמך אינדוקציה ידועה כבעיית האינדוקציה. הטיעון של יום השפיע גם על ספקנים מדעיים, שכן הוא מונע מהם לשלול בביטחון טיעונים מסוימים, והכשל שהציג בטיעון הנ"ל הוא אחד הכשלים הלוגיים הידועים כיום.
הטיות קוגניטיביות ועיוותי חשיבה - אלו מתארים טעויות שמתרחשות בהליך המחשבתי שמוביל אנשים להגיע למסקנות מסוימות, כאשר הטיות קוגניטיביות הן טעויות "טבעיות" שמתרחשות אצל כולם, בעוד עיוותי חשיבה קורים בעקבות הפרעה נפשית. הן אינן רלוונטיות באופן ישיר לביסוס הטענה של האדם הלוקה בהם, אלא מתרכזות בטוען הטענה, ולכן הם יכולות רק להוריד את סבירות נכונות הטענה, ולא להפריך אותה. עם זאת, ספקנים רבים סבורים כי מציאת ההטיות והעיוותים הנ"ל, מעידה על טענה יותר בוודאות ממציאת כשלים לוגיים, ברוח האמפיריציזם, מאחר שההטיות והעיוותים מבוססים על הוכחות אמפיריות.
ספקנים מדעיים מחפשים אותם גם מאחר שהם מהווים "קיצורי דרך" שמאפשרים להם לקחת הערכה סבירה על נכונות הטענה אותה הם בוחנים, מבלי לבדוק אותה אמפירית, וגם מאחר שמודעות אליהם הכרחית על מנת לתכנן ניסויים מבוקרים - כאלו שיאפשרו להסיק מסקנות על הדברים עליהם הניסויים נעשים, עם ביטחון סביר שהניסוי "עוקף" את ההטיות והעיוותים שיכולים להוביל להסקת מסקנות שגויה מניסויים אלו.
לדוגמה, אפקט פלצבו הוא אפקט שגורם לאדם שעבר טיפול שאיננו הוכח מדעית כיעיל מעבר לאפקט הפלציבו, להאמין שמצבו השתפר בזכות הטיפול עצמו, כשפועל מצבו השתפר מסיבות אחרות, כגון, עצם האמונה שמצבו היה אמור להשתפר. לכן, ספקן מדעי לא יחשוב על טיפול מסוים כיעיל עד שלא יוכיח את עצמו כיעיל יותר מהיעילות שאפקט פלצבו מסוגל להביא.
כל הספקנים בודקים את כל הסימנים הנ"ל לא רק אצל אחרים, אלא גם אצל עצמם. הם שואפים למטא-קוגניציה שתאפשר להם להבחין באותם סימנים בטיעונים והמחשבות שעולים אצלם כאשר הם בוחנים טענה באופן ביקורתי. זו הסיבה שביקורת עמיתים כל כך חשובה להם.
ספקנות ככלי
פילוסופים רבים השתמשו בספקנות כשיטה פילוסופית המובילה לאמת. סוקרטס נהג להגיד שאינו יודע דבר, וכך הכשיל את בני שיחתו. דקארט פתח את ספרו, "הגיונות", בהטלת ספק בכל דבר, ותוך הטלת ספק זו הגיע למסקנה כי כיוון שהוא מטיל ספק הוא קיים. במקרים אלו הפילוסוף אינו מחזיק בעמדה ספקנית אמיתית אלא רק משתמש בה כדי לבנות משהו חדש מן היסוד.
ספקנים מדעיים רבים רואים ספקנות מדעית כהכרחית על מנת להבחין בין ניסויים שלא ניתן להסיק מהם דבר לבין ניסויים שניתן להגיע מהם לידע חדש, כדי להבחין בין מי שמצליח לחולל מהפכה בתחום ידע מדעי כזה או אחר לבין טרחן,
וגם כדי לזהות דברים אשר אינם ניתנים להפרכה דרך ניסוי כלשהו, על פי עיקרון ההפרכה של קרל פופר, לפיו כל טענה שאיננה ניתנת להפרכה על ידי ניסוי אינה יכולה להיות נכונה. ישנם ספקנים המחשיבים טענות שאינם ניתנות להפרכה על ידי ניסוי כטענות אפילו לא שגויות, וגם אלו שאינם מחשיבים טענות שאינם ניתנות להפרכה על ידי ניסוי כלשהו כבהכרח לא נכונות, עשויים להחשיב טענות מסוימות לאפילו לא שגויות, עקב ערפול (בין היתר) ושימוש בביטויים רב-משמעיים, ההופך את הטענה לדעתם לחסרת כל משמעות. ישנם גם ספקנים המכנים טענות אלו "משחקי מילים" או פאסודו-פילוסופיה.
אף על פי שהספקנות מערבת את השימוש בשיטה המדעית ובחשיבה ביקורתית, הספקן אינו משתמש בכלים אלו כל הזמן, ויש המוצאים ביסוס ראייתי מספיק לדעה מסוימת בה הם מחזיקים גם ללא השימוש בכלים אלו.
ספקנות גם משומשת כגישה כדי להבחין בין מקורות מהימן בנושאים מדעיים. כך, למשל, ספקנים עשויים להעדיף לקרוא על מחקרים מדעיים על ידי קריאת המאמרים האקדמיים המתארים את המחקרים האלו, במקום לקרוא עליהם בכתבות עיתונאיות הנכתבות על ידי עיתונאים ללא השכלה מדעית מתקדמת, ולהשתמש במידע שבמאמרים האקדמיים אלו כדי לבדוק את הטענות בכתבות העיתונאיות לגבי אותם מחקרים.
לצד כל זאת, יש המשתמשים בספקנות כדי לשפר את קבלת ההחלטות שלהם בחיי היום יום. דוגמה פשוטה לכך יכולה להיות הטלת הספק בטענה לפיה החיסון המשולש גורם לאוטיזם, טענה שנתמכה רק על ידי מחקר אחד על ידי אנדרו וייקפילד שהתגלה כהונאה. ב-2018, פעוטה נפטרה מחצבת עקם סרבנותם הוריה לחסן אותה ב-2018, שייתכן ונבעה מהמחשבה כי חיסונים גורמים לאוטיזם.
שימושים מודרניים במונח "ספקן"
המונח "ספקן" משמש כיום לעיתים על מנת להתייחס לאדם המשתמש בעמדה ביקורתית בסיטואציה נתונה, בדרך כלל בהפעלת עקרונות החשיבה הביקורתית והשיטה המדעית (הפעלת הספקנות המדעית) על מנת לבחון את תקפותם של טענות ומנהגים, או להתייחסות לאדם המפעיל את עקרונות החשיבה הביקורתית לעיתים קרובות.
לעיתים מבלבלים בין "ספקנים" לבין ציניקנים, כאשר לעיתים הכוונה היא שלילית כלפי הספקנים. עם זאת הביקורתיות הספקנית (בניגוד לדעה שרירותית או אובייקטיבית לגבי עניין מסוים) נובעת מבדיקה אובייקטיבית ושיטתית, שמוסכמת לרוב בין הספקנים ובין עצמם. הציניות מוגדרת לעיתים כעמדה המתייחסת שלא לצורך בצורה שלילית למניעים ולכנות של האנשים. על אף ששתי הגישות אינן שוללות זו את זו, הן מייצגות גישה שונה באופן מהותי באשר לטבעו של העולם.
ראו גם
ודאות
ספק
מחשבה חופשית
קישורים חיצוניים
Rationalwiki, אתר ויקי המתמקד בניתוח רעיונות מנקודת מבט ספקנית-מדעית
ניר זילכה, "אני, העולם והמילים: ספקנות, שפה, סוליפסיזם"
מילון הספקן
אתר עמותת The Skeptics Society
ספקנות, באתר PhilPapers
ספקנות, באתר InPhO
פיטר קליין, ספקנות, באתר של האנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד
קטיה וגט, ספקנות ביוון העתיקה, באתר של האנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד
הרלד ת'ורסרוד, ספקנות ביוון העתיקה, באתר של האנציקלופדיה האינטרנטית לפילוסופיה
צ'ארלס בוילרד, ספקנות בימי הביניים, באתר של האנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד
דונקן פריטצ'ארד, ספקנות מודרנית, באתר של האנציקלופדיה האינטרנטית לפילוסופיה
חקירה ספקנית, באתר Curlie
פיטר סובר, ספקנות קלאסית, באתר הספרייה של אוניברסיטת הרווארד
ג'וליה גאלף, מדוע אתם חושבים שאתם צודקים, למרות שבפועל אתם טועים, הרצאה באתר TED
פיטר דונלי, כיצד מושבעים הולכים שלל אחר הסטטיסטיקות, הרצאה באתר TED
ספקנות בספרייה של מתח
ספקנות באנציקלופדיה הפילוסופית האינטרנטית
הערות שוליים
קטגוריה:השיטה המדעית
קטגוריה:זרמים בפילוסופיה
קטגוריה:תורת ההכרה
* | 2024-08-09T21:18:14 |
גינקו דו אונתי | הפניה גינקו דו-אונתי | 2017-06-21T00:17:47 |
מרד ורשה | מרד ורשה היה התקוממות כושלת של המחתרת הפולנית נגד צבא הכיבוש הנאצי במהלך מלחמת העולם השנייה. דיכוי המרד על ידי הצבא הנאצי היה אכזרי ביותר, ובמהלכו נהרגו לפחות 200 אלף אזרחים פולנים והעיר ורשה נחרבה כמעט כליל.
המרד החל ב־1 באוגוסט 1944 כחלק מהתקוממות כוללת של צבא המחתרת הפולני, שקיבלה את שם הקוד "מבצע סופה". במהלך המרד ניסה צבא המולדת (Armia Krajowa) הפולני, לשחרר את בירת פולין, ורשה, מהכיבוש הנאצי, לפני הגעת כוחות הצבא האדום אל העיר. הכוחות הפולניים בוורשה נכשלו בניסיונם להשתלט על נקודות מפתח בעיר ועל הגשרים על נהר הויסלה, וניהלו קרב נואש נגד כוחות נאציים עדיפים עד שהוכרעו סופית ב-2 באוקטובר, לאחר 63 ימים של לחימה. לאחר כניעת המורדים גרשו הגרמנים את רוב האוכלוסייה האזרחית שנותרה בוורשה, ופתחו בהרס שיטתי של המבנים בעיר, שלא חרבו במהלך הלחימה. מקורות פולניים האשימו את סטלין וההנהגה הסובייטית בכך, שהם נמנעו בכוונה מהגשת סיוע למורדים בוורשה, והניחו לגרמנים לדכא ללא מפריע את המרד ממניעים פוליטיים, והמחלוקת ההיסטורית סביב טענות אלו נמשכת עד ימינו.
סמל המרד - האותיות PW - הן ראשי התיבות בפולנית של "פולין לוחמת".
ערב הקרב
מבצע סופה
250px|ממוזער|שמאל|אתר זיכרון בוורשה למרד ורשה
שמאל|ממוזער|220px|מחסומים פולניים כמו זה שבתמונה הוצבו בכל רחבי העיר והיו כלים יעילים לשיבוש תנועת הטנקים הגרמניים
שמאל|ממוזער|220px|המאבק
זמן קצר לאחר הקמתו תכנן פיקוד צבא המולדת (ארמייה קריובה), ארגון המחתרת הפולנית הראשי, מרד לאומי כולל נגד הכוחות הגרמנים. תוכניות ראשוניות, שנעשו בשנת 1942 על ידי הממשלה הפולנית הגולה, התבססו על ההנחה שפלישה של בעלות הברית המערביות (ארצות הברית ובריטניה) לאירופה תגרום לפיקוד הגרמני להסיג כוחות משמעותיים מהחזית המזרחית כדי להגן על הרייך השלישי, ושצבאות ארצות הברית ובריטניה הם שישחררו את פולין מהכיבוש הנאצי. צבא המולדת תכנן לפתוח במרד מיד לאחר פתיחת החזית המערבית כדי למנוע את העברת הכוחות הגרמניים מברית המועצות למערב דרך פולין.
לאחר שהתברר להנהגה הפולנית, שפלישת בעלות הברית המערביות לאירופה אינה צפויה בעתיד הקרוב, ושרבים הסיכויים שהצבא האדום, לאחר ניצחונו בקרב סטלינגרד, יגיע לגבולות פולין לפני צבאות בעלות הברית המערביות, העלה גנרל סטפן רובצקי (Rowecki) בפברואר 1943 תוכנית חדשה.
לפי התוכנית החדשה, המרד היה אמור להתנהל בשלושה שלבים. בשלב הראשון יפתח המרד באזורים המזרחיים של פולין, שסופחו על ידי ברית המועצות ב-1939, ויתמקד בהשתלטות על הערים לבוב ווילנה, לפני הגעת כוחות הצבא האדום. השלב השני היה אמור לכלול התקוממות באזורים שבין קו קרזון לנהר הוויסלה, והשלב השלישי תוכנן להיות מרד כלל־ארצי בחלקים הנותרים של פולין. תוכנית ההתקוממות לא יצאה לפועל בסופו של דבר, אלא בצורה חלקית וכושלת.
היחסים בין ברית המועצות ובין הממשלה הפולנית הגולה נותקו ב־25 באפריל 1943, בעקבות חשיפת טבח יער קאטין על ידי הגרמנים. מכאן ואילך היה ברור להנהגה הפולנית, שהצבא האדום עלול להגיע לפולין לא כמשחרר, אלא, כפי שניסח זאת הגנרל רובצקי, "כבעל הברית של בעלי הברית שלנו". ב־26 בנובמבר 1943 הוציאה הממשלה הפולנית הגולה הוראה, שהניחה שאם היחסים הדיפלומטיים עם רוסיה הסובייטית לא יתחדשו לפני כניסת הצבא הסובייטי לשטח פולין, על צבא המולדת להישאר במחתרת עד לקבלת החלטות נוספות. אף־על־פי־כן נקט המפקד החדש של "צבא המולדת", תדיאוש בור קומורובסקי, גישה שונה וב־30 בנובמבר 1943 קיבל החלטה לבצע התקוממות כללית כאשר הצבא הסובייטי יגיע לשטחים שהשתייכו לפולין לפני ספטמבר 1939. תוכנית המרד הסופית קיבלה את שם הקוד "מבצע סופה".
ההתקדמות הסובייטית
שמאל|ממוזער|250px|התקדמות הצבא הסובייטי מערבה מאוגוסט 1943 ועד סוף שנת 1944
החל מראשית 1944 נכנסו יחידות הצבא האדום לשטחים שהשתייכו בעבר לפולין (גבולות פולין לפני ספטמבר 1939), במסגרת המערכה נגד הצבא הנאצי בחזית המזרחית.
להנהגה הפולנית ולפיקוד "צבא המולדת" היה ברור שהצבא האדום הוא שישחרר את פולין, ושברית המועצות אינה מתכוונת להכיר בממשלה הפולנית הגולה הפרו-מערבית. הפחד היה שאחרי המלחמה בעלות הברית יתעלמו מהממשלה החוקית שמקום מושבה באותה עת היה בלונדון. בתחילה, לאחר שכוחות הצבא האדום חצו את גבולות פולין מלפני המלחמה, פעלו יחידות צבא המולדת בשיתוף פעולה עם הצבא הסובייטי, ושחררו ביחד איתו מספר עיירות וערים. אולם ברוב המקרים, לאחר תום הקרבות, נתפסו המפקדים המקומיים של "צבא המולדת" ופעילים בשלטון המקומי על ידי הנ.ק.ו.ד. ונורו או נשלחו לגולאגים ובתי כלא בברית המועצות. רוב לוחמי המחתרת שנתפסו על ידי הסובייטים, קיבלו אפשרות להצטרף לארמייה לודובה ("צבא העם"), ארגון מחתרת פולני שנתמך על ידי הסובייטים, או ליחידות הצבא הפולני שלחמו במסגרת הצבא האדום. מי שסירב זכה לגורל דומה לזה של הקצינים הפולניים. למרות זאת, פיקוד צבא המחתרת הפולנית לא ראה ברירה, אלא להמשיך במאבקו נגד הצבא הנאצי, ולתמוך בהתקדמות הצבא הסובייטי.
ב-22 ביוני 1944 פתחו שלוש "חזיתות" (קבוצות ארמיות) סובייטיות במבצע בגרטיון, מתקפה גדולה נגד הכוחות הגרמניים, שהחזיקו בשטח בלארוסיה. תוך פחות משבועיים נפער בחזית הגרמנית פער ברוחב 350 ק"מ, וחלק גדול מכוחות קבוצת ארמיות מרכז הגרמנית הושמד. כוחות הצבא האדום פתחו במרדף מהיר אחרי הכוחות הנאציים הנסוגים מערבה והתקדמו מאות ק"מ. באמצע יולי חצו יחידות החלוץ הסובייטיות את גבולות ברית המועצות ערב פרוץ מבצע ברברוסה (22 ביוני 1941) וחדרו לליבה של פולין. ב-18 ביולי פתח האגף השמאלי (הדרומי) של החזית הבלארוסית הראשונה, בפיקוד קונסטנטין רוקוסובסקי, במתקפה לכיוון ורשה. כוחות החזית הבקיעו את החזית הגרמנית והתקדמו במהירות מערבה. ב-23 ביולי נכבשה העיר לובלין, וב-26 בחודש נפלה ברסט-ליטובסק. ב-25 ביולי הגיעו יחידות החלוץ הסובייטיות לנהר הוויסלה מדרום לוורשה, ותוך זמן קצר הקימו שני ראשי גשר קטנים בגדה המערבית של הנהר (במגנוסז'יו ובפולאווי).
בשלב זה הורה הפיקוד הסובייטי לארמיית הטנקים ה-2, שהשתייכה לחזית של רוקוסובסקי, בסיוע הארמייה ה-47, לפנות צפונה ולהתקדם לכיוון ורשה במקביל לנהר הוויסלה במטרה לנתק את הכוחות הנסוגים של "קבוצת ארמיות מרכז" מעורפם. ב-29 ביולי הגיע קורפוס הטנקים ה-3, כוח החלוץ של ארמיית הטנקים ה-2, לאזור וולומין, כ-15 ק"מ בלבד מצפון-מזרח לוורשה. פיקוד "צבא המולדת" הפולני ראה בכך אות לפתיחת ההתקוממות המתוכננת של כוחותיו בוורשה, מתוך הנחה שתוך מספר ימים כוחות הצבא האדום יגיעו אל העיר. התעמולה הסובייטית טענה כי המחתרת הפולנית "ממתינה בשילוב ידיים" ואינה משתתפת בלחימה נגד הנאצים. ככל שקרבו הכוחות הסובייטים לוורשה כך גברו הקריאות בתחנות הרדיו הסובייטיות למרד של האוכלוסייה הפולנית בוורשה, שיקטע את קווי התחבורה של הכוחות הנאציים, שלחמו ממערב לנהר ויסלה. פיקוד "צבא המולדת" חשש, שאם לא יורה לפתוח באופן מיידי בהתקוממות בוורשה, הוא יאחר את המועד, ויאפשר להנהגה הסובייטית לטעון, שהצבא הסובייטי שחרר את ורשה ואת פולין, ללא סיוע מצד המחתרת הפולנית. הוא ייחס חשיבות סמלית רבה לשחרור בירת פולין על ידי המחתרת הפולנית ולא על ידי הצבא האדום, וחשב שיהיו לכך השלכות חשובות לגבי עתידה של פולין לאחר תום המלחמה. מאחר שהמרד כוון בראש ובראשונה נגד האינטרסים הסובייטיים בפולין, פיקוד "צבא המולדת" לא ניסה ליצור קשר עם הפיקוד הסובייטי, ולתאם עמו את מועד פרוץ ההתקוממות בוורשה, תיאום שהיה חיוני להצלחת המרד. סביר להניח, שגם אם הייתה נעשית פניה כזאת מצד הנהגת צבא המחתרת הפולני, הפיקוד הסובייטי לא היה מוכן לשתף עימה פעולה.
לרוע מזלם של הפולנים, בראשית אוגוסט חל מהפך במצב הצבאי באזור ורשה. הפיקוד הגרמני החליט שהגיע העת להנחית מתקפת נגד גדולה נגד כוחות החלוץ הסובייטיים, במטרה לייצב מחדש את החזית הגרמנית בפולין, ולמנוע מהצבא האדום להמשיך להתקדם מערבה, בנתיב הקצר ביותר ללבה של גרמניה (ציר ורשה-ברלין). הוא הזרים עתודות משוריינות חזקות לאזור ורשה, וב-31 ביולי פתחו 4 דיוויזיות פאנצר, שכללו כ-300 טנקים ותותחי סער, מקורפוס הפאנצר אס אס ה-4 ומקורפוס הפאנצר ה-39 במתקפה מתמקדת על קורפוס הטנקים ה-3. ב-1 באוגוסט השלימו הגרמנים את כיתור כוחות הקורפוס ועד ל-5 בחודש השמידו אותו כמעט לחלוטין. שני הקורפוסים הנותרים של ארמיית הטנקים ה-2, שניסו ללא הצלחה לפרוץ את טבעת הכיתור הגרמנית, ספגו אף הם אבדות ניכרות במהלך הקרב ונאלצו לסגת דרומה. הארמייה ה-47, שהייתה אמורה להגן על האגף הימני של ארמיית הטנקים ה-2, פיגרה מאחור, ולכן לא יכלה לסייע לה. רק ב-5 באוגוסט הגיעו הכוחות העיקריים של הארמייה ה-47 לאזור, והחליפו את ארמיית הטנקים ה-2. הארמייה הוצאה מקו החזית לצורך התארגנות מחדש והשלמת אבדות, לאחר שאיבדה כשני שלישים מכוח הטנקים שלה בין ה-22 ביולי ל-10 באוגוסט 1944.
התקפת הנגד הגרמנית הייתה הגורם העיקרי לכך, שהצבא האדום לא הצליח לכבוש את ורשה בסערה בראשית אוגוסט 1944, וחרצה למעשה את גורל ההתקוממות הפולנית בוורשה. עד 20 באוגוסט נותרה הארמייה ה-47 הכוח הסובייטי היחיד במרחב ורשה. ללא סיוע כוחות שריון משמעותיים לא היה בכוחה לחדש את המתקפה, ולאלץ את הכוחות הגרמניים, שהגנו על דרכי הגישה לוורשה, לסגת לגדה המערבית של נהר ויסלה. ארמיית המשמר ה-8 והארמייה ה-69 החזיקו בראשי הגשר מעבר לוויסלה מדרום לוורשה, מול התקפות נגד גרמניות עזות, בעוד שאר כוחותיו של רוקוסובסקי התקדמו לכיוון הנהרות בוג ונרבה מצפון-מזרח לוורשה, במטרה לבסס ראשי גשר ממערב להם, כהכנה לחידוש המתקפה הסובייטית בפולין. ב-20 באוגוסט הצטרפו כוחות החלוץ של הארמייה הפולנית ה-1, בפיקוד גנרל זיגמונט ברלינג, לארמייה ה-47, ורק אז יכלו כוחות הצבא האדום לחדש את התקדמותם לעבר הפרבר המזרחי של ורשה, פראגה. הנאצים הקימו מערך הגנה מבוצר במרחק 12–18 ק"מ מורשה, והתקדמות הכוחות הסובייטיים הייתה איטית ועלתה להם במחיר אבדות ניכרות.
ניתן לטעון, שאילו הפיקוד הסובייטי היה מייחס חשיבות עליונה לכיבושה של ורשה, ולהצלת כוחות המחתרת הפולנית שלחמו בעיר, ייתכן שהצבא האדום היה יכול לכבוש את העיר באוגוסט או בספטמבר 1944. אולם הדבר היה כרוך בהעברת כוחות גדולים מגזרות אחרות לאזור וורשה ובשיבוש התוכניות האסטרטגיות של הפיקוד הסובייטי.
ההכנות
לקראת סוף יולי 1944 הכריזו הגרמנים על ורשה כאל אזור צבאי סגור. הם החליטו להגן על העיר בכל מחיר, ולמנוע מהצבא האדום להשתלט עליה. תבוסת "קבוצת ארמיות מרכז" וההתקדמות המהירה של כוחות הצבא האדום, גרמו לכך שיחידות גרמניות רבות נסוגו מערבה דרך ורשה במחצית השנייה של יולי. עובדה שנתפסה על ידי פיקוד המחתרת הפולנית כהוכחה לתבוסה הגרמנית, וכאות לפתיחה בהתקוממות נגד הנאצים. לפי עדויות שונות, עד ראשית אוגוסט חיל המצב הגרמני והפקידות הנאצית בוורשה היו בפאניקה, ועשו הכנות לנטוש את העיר, אך הגעת שני קורפוסי פאנצר לתגבר את הכוחות הנאציים באזור ורשה שינתה מצב זה, והגבירה את נחישות הפיקוד הגרמני המקומי להחזיק בעיר בכל מחיר.
כאשר החלו להגיע ידיעות מהאזורים המזרחיים של פולין על פירוק בכוח של יחידות "צבא המולדת", ועל מאסרים והוצאות להורג של מפקדים מקומיים במחתרת הפולנית בידי הנ.ק.וו.ד הסובייטי, החליט ב־21 ביולי מפקד "צבא המולדת", הגנרל תדיאוש בור קומורובסקי (אשר החליף את רובצקי שנתפס בידי הגסטפו והוצא להורג עוד ב־1943) להרחיב את היקף "מבצע סופה" כך שיכלול גם את העיר ורשה. התאריך שניתן לתחילת המרד בוורשה היה ה־1 באוגוסט.
ב־27 ביולי קרא ראש הגנרלגוברנמן ("הממשל הכללי" הכינוי הנאצי לאזורי פולין שלא סופחו לגרמניה), הנס פרנק, לכ־100,000 גברים פולנים מגיל 17 עד 65 להתאסף במספר מקומות ריכוז ברחבי העיר ורשה ביום שלמחרת. הם היו אמורים להיות מועסקים בבניית ביצורים עבור הורמאכט, בתוך ומחוץ לעיר. צעד זה נתפש על ידי פיקוד "צבא המולדת" כניסיון לחבל ביכולת הפעולה של כוחות המחתרת בעיר ולמנוע מהאוכלוסייה האזרחית להצטרף להתקוממות נגד השלטון הנאצי.
הכוחות היריבים
כוחות "צבא המולדת" במחוז ורשה מנו כ־50,000 לוחמים, מתוכם רק 23,000 היו מצוידים בנשק. חלקם אומנו במשך מספר שנים בלוחמה זעירה ובלוחמת גרילה עירונית, אך היו חסרי ניסיון בלחימה במסגרות גדולות, ובלחימה לאור היום נגד צבא סדיר המצויד בנשק כבד. החימוש שעמד לרשותם היה דל, בין השאר מכיוון שההחלטה לכלול את ורשה ב"מבצע סופה" התקבלה ברגע האחרון, ולפני כן ניתנה עדיפות למשלוח נשק וציוד לאזורים המזרחיים של פולין.
ב-1 באוגוסט עמדו לרשות כוחות "צבא המולדת" בוורשה :
1,000 רובים.
1,700 אקדחים.
300 תת-מקלעים.
60 רובי סער.
7 מקלעים כבדים.
35 רובים נגד טנקים.
25,000 רימונים.
מפקד כוחות המחתרת הפולנית בוורשה היה הגנרל אנטוני חרושצ'ל , שנודע בכינוי המחתרתי "מונטר".
במהלך ההתקוממות בוורשה קיבלו המורדים אמצעי לחימה נוספים באמצעות הצנחות מן האוויר של חילות האוויר המערביים וחיל האוויר הסובייטי, וכן מהשתלטות על נשק וציוד של האויב (בדרך זו הצליחו הפולנים להשיג גם מספר כלי רכב משוריינים). נוסף על כך, בתי המלאכה המחתרתיים ייצרו עבור המורדים הפולניים 300 תת-מקלעים, 150 להביורים, 40,000 רימונים, מספר מטולי נ"ט ואף מכונית משוריינת.
ערב פרוץ המרד כלל חיל המצב הגרמני בוורשה ובסביבתה הקרובה כ־11,000 חיילים תחת פיקודו של ריינר שטהל, מתוכם כ-5,000 חיילים של צבא היבשה, כ-4,000 איש ביחידות קרקע של הלופטוואפה (בשדות התעופה בקרבת העיר וביחידות נ"מ) וכ-2,000 חיילים מרגימנט חיל המצב של ורשה. לכוח זה יש להוסיף כ-5,700 איש מיחידות משטרה ואפן אס אס, ומספר לא ידוע של אנשים ביחידות עזר שונות שהוצבו בתוך העיר. הכוחות הגרמניים בוורשה היו מצוידים היטב והיו בכוננות להגנה על נקודות מפתח בעיר כבר חודשים ארוכים. כמה מאות בונקרים מבטון מוקפים גדרות תיל הגנו על הבניינים והאזורים שהוחזקו על ידי הגרמנים. לפחות 90,000 חיילים גרמנים נוספים נמצאו ביחידות צבא באזורים הסמוכים לוורשה, בשתי גדות הוויסלה, ולפחות חלקם יכלו לתגבר את הכוחות הנאציים בתוך העיר תוך פרק זמן קצר.
שעת ה־W
ב-31 ביולי בשעה 17:00 החליט פיקוד "צבא המולדת", שהמרד בוורשה יתחיל בעוד 24 שעות. שעת ה־W (מהמילה הפולנית wybuch שמשמעותה פיצוץ או התפרצות) של המרד, נקבעה ל־1 באוגוסט בשעה 17:00. ההחלטה לפתוח את המרד בשעות היום, במקום להמתין לרדת החשיכה, התבררה כהחלטה מוטעית, שעלתה במחיר יקר. היא הורידה את הסיכויים של כוחות המחתרת להפתיע את הגרמנים בורשה, וחשפה אותם לאש האויב שנהנה מעדיפות בציוד ובכוח אש. העובדה שההחלטה הסופית על מועד פרוץ המרד נתקבלה ברגע האחרון, יממה בלבד לפני שעת ה-W, גרמה לכך שחלק מיחידות המחתרת בוורשה ובסביבתה לא היו מוכנות בזמן.
מהלכים ראשונים
שמאל|ממוזער|250px|האזורים שהוחזקו על ידי כוחות "צבא המולדת" בוורשה (מסומנים באדום) ביום הרביעי למרד, 4 באוגוסט 1944
לא ניתן היה להסתיר לחלוטין את הגיוס של אלפי לוחמי מחתרת ברחבי ורשה, וכתוצאה מכך פרצו התנגשויות במספר מקומות בין יחידות מחתרת לכוחות הנאציים בעיר לפני שעת ה־W. אולם הפיקוד הגרמני לא ראה בתקריות מבודדות אלו חלק מהתקוממות פולנית כללית. הוא היה מוכן לאפשרות של מרד בוורשה, אך לא צפה את היקפו ואת עוצמתו, ולא היו לו תוכניות לטיפול בהתקוממות כללית המונית של צבא המחתרת הפולנית. הצטברות מידע מודיעיני על פעילות מוגברת של כוחות המחתרת, גרמה למושל מחוז ורשה, לודוויג פישר, להעמיד בכוננות מלאה את יחידות חיל המצב הגרמני בשעה 16:30, חצי שעה לפני פרוץ ההתקוממות, עובדה שהפחיתה עוד יותר את הסיכוי להפתיע את הכוחות הגרמניים בוורשה.
היומיים הראשונים של ההתקוממות קבעו במידה רבה את גורלה. המורדים הצליחו להשתלט על חלקים גדולים מורשה, בעיקר במרכז העיר, בעיר העתיקה וברובע וולה, אך הגרמנים הצליחו להחזיק במספר נקודות מפתח בתוך האזורים שנכבשו ברובם על ידי המורדים. במספר אזורים אחרים יחידות המחתרת ספגו אבדות כבדות ולא הצליחו לכבוש את מרבית יעדיהם. חמורה במיוחד הייתה העובדה, שקבוצות המחתרת שפעלו באזורים השונים של העיר, לא הצליחו לחבור זו לזו, וליצור רצף קרקעי בין האזורים השונים שבשליטת המורדים, וכן בין יחידות המחתרת בוורשה, לכוחות "צבא המולדת" בסביבת העיר. המורדים גם לא ניסו להרחיב את האזורים שבשליטתם, ונטו להתרכז בהגנה על האזורים שכבר נכבשו על ידם. כתוצאה מכך, הגרמנים יכלו לבודד ללא קושי את האזורים שבשליטת כוחות המחתרת, ולנתק אותם זה מזה.
ממוזער|מגדל PAST בוער במרד ורשה
פיקוד כוחות המחתרת בוורשה חילק את העיר לשמונה אזורים:
אזור I (שרודמיישצ'ה והעיר העתיקה): יחידות צבא המולדת באזור זה השתלטו על רובו, אך נכשלו בתפיסת רוב נקודות המפתח בתוכו. כתוצאה מכך, הן לא הצליחו ליצור באזור זה מתחם מוגן מרכזי, ולא הצליחו למנוע מהגרמנים לבודד את האזור, ולנתק את הקשר בינו לבין אזורים אחרים בעיר.
אזור II (ז'וליבוז', מארימונט, ביילני): יחידות המחתרת הצליחו אמנם להשתלט על רוב השטחים סביב ז'וליבוז', אך נכשלו בכיבוש רוב היעדים האסטרטגיים שהוקצו להם. קבוצות מחתרת רבות מאזור זה נסוגו אל מחוץ לעיר, אל היערות.
אזור III (וולה): יחידות המורדים הצליחו להשתלט על רוב שטחו של רובע וולה, אך ספגו אבדות כבדות במהלך הלחימה. כמה יחידות נסוגו אל היערות בסביבה, ויחידות אחרות נסוגו לחלק במזרחי של האזור. למרות זאת, בחלק הצפוני של הרובע הצליחו כוחות המורדים להשתלט על מספר נקודות מפתח, כולל קסרקטינים של חיל המצב הגרמני ומאגר אספקה גרמני.
אזור IV (אוחוטה ): יחידות המחתרת באזור זה נכשלו הן בכיבוש שטח הרובע, והן בהשגת יעדיהם הצבאיים. רובם נסוגו ליערות ממערב לוורשה לאחר שספגו אבדות כבדות, ורק שתי יחידות שמנו כמה מאות לוחמים נשארו באזור, והצליחו ליצור מספר כיסי התנגדות בתוכו. במהלך הימים הבאים תוגברו יחידות המחתרת שנותרו באזור על ידי כוחות מורדים ממרכז העיר, והצליחו להשתלט על רוב החלק הצפוני של רובע אוחוטה, כולל נקודות המפתח באזור זה.
אזור V (מוקוטוב ): התקפות יחידות המחתרת על היעדים הצבאיים באזור זה, שהיו מבוצרים היטב והוגנו על ידי כוחות חזקים, נכשלו תוך אבדות כבדות. חלק מיחידות המחתרת המקומיות נסוגו אל היערות, בעוד יחידות אחרות הצליחו להשתלט על חלקים מ"דולני מוקוטוב", אך הם מצאו עצמם מבודדים, ולא הצליחו לחבור עם כוחות המורדים בחלקים אחרים של העיר.
אזור VI (פראגה): המרד פרץ גם ברובע פראגה, שבגדה המזרחית של הוויסלה. המשימה העיקרית של יחידות המורדים באזור זה הייתה להשתלט על הגשרים על נהר הוויסלה, ולהגן עליהם עד להגעת הצבא הסובייטי. אך אף על פי שהגשרים הוחזקו על ידי יחידות גרמניות קטנות, הצליחו הגרמנים למנוע מהמורדים להשתלט עליהם בשעות הראשונות של ההתקוממות, ובכך מנעו תיגבור של כוחות המורדים בפראגה, וחרצו למעשה את גורל ההתקוממות בוורשה. הגרמנים תיגברו את כוחותיהם באזור זה לפני פרוץ המרד, כדי לבלום את התקדמות הצבא הסובייטי, ולאחר מספר הצלחות ראשוניות, נאלצו כוחות המורדים באזור, שנמצאו בנחיתות מספרית קשה, לרדת שוב למחתרת. כוחות הצבא האדום כבשו את פראגה מידי הגרמנים רק לקראת אמצע ספטמבר 1944.
אזור VII : אזור זה כלל שטחים בסביבתה הקרובה של ורשה, מחוץ לתחומי העיר. רוב פעולות המחתרת באזור נכשלו בהשגת יעדיהם.
המורדים נכשלו בכיבוש מספר רב של יעדי מפתח חיוניים בוורשה בימים הראשונים והמכריעים של המרד, כולל גורד השחקים PAST, ששלט על מרכז העיר, מספר שדות תעופה בתוך העיר ובסביבתה, ורוב תחנות הרכבת בעיר.
דיכוי המרד על ידי הנאצים
הגעת כוחות התגבורת הגרמניות
שמאל|ממוזער|250px|אנשי הוואפן אס. אס. בלחימה מבית לבית במרד ורשה
המרד הגיע לשיא הצלחתו ב־4 באוגוסט, כאשר חיילי "צבא המולדת" הצליחו להשתלט על חלק גדול מהרבעים המערביים של ורשה, וולה ואוחוטה. אולם באותו יום מונה גנרל האס אס אריך פון דם באך-צלבסקי למפקד כל הכוחות הגרמניים, שהופעלו לצורך דיכוי המרד, וקיבל החלטה שהצד הגרמני ייטול את היוזמה לידיו, ויעבור ממגננה למתקפה. כוחות התגבורת שנשלחו לוורשה לסייע בדיכוי המרד כללו גם כוח בסדר כוחות של בריגדה מוגברת תחת פיקוד היינץ ריינפרט, שהורכב מיחידות משטרה וביטחון פנים (שהשתייכו לוואפן אס.אס), שהופעלו קודם לכן בעיקר במשימות לוחמה נגד פרטיזנים בחזית המזרחית. הכוח כלל, בין השאר, רגימנט תחת פיקוד אוסקר דירלוונגר, במסגרתו שירתו גם פושעים פליליים (כ-900 חיילים), ורגימנט מתוגבר שהורכב מרוסים, משתפי פעולה עם הנאצים, מהבריגדה של ברוניסלב קמינסקי (כ-1700 חיילים). המטרות הראשוניות של הפיקוד הגרמני היו להבטיח את שליטתו על צירי התנועה המרכזיים החוצים את ורשה, והמובילים לגשרי הוויסלה, וכן להרחיק את כוחות המורדים מהגדה המערבית של הוויסלה (כדי למנוע מהם לסייע לאפשרות של צליחת הנהר על ידי כוחות הצבא האדום), באמצעות התקפה מתמקדת מצפון ומדרום.
טבח וולה
שמאל|ממוזער|200px|קורבנות טבח וולה נקברו בקברי אחים
ב־5 באוגוסט החלו כוחותיו של ריינפארט, שכללו שלושה צוותי קרב בסד"כ של רגימנט, לתקוף את עמדות המורדים ברבעים המערביים של ורשה, וולה ואוחוטה. הם התקדמו מערבה לאורך הרחובות "וולסקה" ו"גורצזוונסקה" לכיוון ציר התנועה הראשי שחצה את העיר, אלייה ירוזולימסקה ("שדרות ירושלים"). יחידות הס"ס נתקלו בהתנגדות עזה של יחידות המחתרת הפולנית, והצליחו להתקדם רק כמה מאות מטרים במהלך היום. אולם ברחובות שנכבשו ומאחרי קו החזית הם החלו לפעול בהתאם להנחיותיו של היינריך הימלר, שהורה למחוץ את המרד בוורשה ללא רחמים, מבלי להבחין בין לוחמים לבין אוכלוסייה אזרחית בלתי מעורבת. מטרת המדיניות הזאת הייתה להטיל טרור על האוכלוסייה הפולנית, ולשבור את רצון הלחימה של המורדים, כדי שניתן יהיה לדכא את המרד במהירות, באמצעות כוחות קטנים יחסית, מבלי להסתבך בקרבות רחוב קשים. יחידות משטרה וס"ס עברו מבית לבית, הוציאו את התושבים מדירותיהם, וביצעו הוצאות להורג המוניות, ללא התחשבות בגיל או במין. חלק מהתושבים רוכזו במחנות ריכוז מאולתרים, שם הרעיבו ועינו אותם. הנאצים לא חסו גם על בתי חולים. הם התעללו בחולים ובצוותים הרפואיים ולאחר מכן הוציאו אותם להורג. היחידות ש"הצטיינו במיוחד" במעשי הטבח והזוועה ההמוניים היו הרגימנטים בפיקוד קמינסקי ודירלוונגר, ש"התמחו" בביצוע פשעי מלחמה באוכלוסייה אזרחית במהלך שירותם בחזית המזרחית. אנשיהם ביצעו גם מספר רב של מעשי ביזה ואונס. לפי הערכות שונות נרצחו בוולה ואוחוטה 40–100 אלף אזרחים במהלך המחצית הראשונה של חודש אוגוסט.
לאחר מספר ימים של טבח המוני באזרחים התברר לפיקוד הגרמני, שמדיניות הטרור כלפי האזרחים לא רק שאינה משיגה את מטרתה, אלא אף גורמת להקשחת התנגדותם של המורדים הפולנים. בנוסף לכך, מספר מפקדים בכירים בוורמאכט מחו נגד מעשי הזוועה שבוצעו על ידי יחידות המשטרה והס"ס בוורשה, ודרשו לשים קץ להשתוללות יחידותיהם של קמינסקי ודירלוונגר. אריך פון דם באך צלבסקי נתן הוראה ליחידות תחת פיקודו להפסיק לטבוח באזרחים הפולנים, אך התקשה לכפות עליהם את מרותו, ומעשי הזוועה פסקו רק בהדרגה. ב-19 באוגוסט הועמדו ברוניסלב קמינסקי וקציני המטה של הבריגדה שלו לדין צבאי בעוון ביזה, והוצאו להורג בו ביום. עם זאת, הנאצים המשיכו להוציא להורג את כל לוחמי המחתרת שנשבו על ידם עד אמצע ספטמבר 1944.
ב־7 באוגוסט הצטרפו לכוחות הגרמניים שלחמו בוולה טנקים, והם השתמשו בנשים פולניות כמגינים אנושיים עבורם. לאחר יומיים של לחימה קשה, הצליחו יחידות הס"ס לפצל לשניים את השטח בשליטת המורדים בוולה, ולהגיע עד לכיכר "באנקווי" .
אוחוטה
במקביל לטבח בוולה, תקפה בריגדת קמינסקי את עמדות המורדים ברובע אוחוטה (Ochota). כוחות המחתרת הפולנית, שהגנו על האזור היו מורכבים משני גדודים, מצוידים בחימוש דל, בעוד שיחידות הס"ס הסתייעו בטנקים ובארטילריה. אולם החיילים של קמינסקי התרכזו בעיקר במעשי ביזה, אונס וטבח המוני של האוכלוסייה האזרחית, ולא היו נלהבים לעסוק בלחימה של ממש נגד כוחות המורדים באזור. כתוצאה מכך, הצליחו כוחות "צבא המולדת" להחזיק בעמדותיהם באוחוטה עד ל־11 באוגוסט, ורק אז נסוגו לכיוון רובע מוקוטוב (Mokotów). במהלך כיבוש הרובע נרצחו כעשרת אלפים אזרחים פולניים.
העיר העתיקה
250px|שמאל|ממוזער|במהלך המרד נהרס רובו של רחוב "דלוגה". הבנק הפולני, כפי שניתן לראות, עדיין סובל מצלקות המרד. התמונה צולמה בשנת 2004.
למרות אובדן וולה ואוחוטה, התנגדות יחידות "צבא המולדת" בוורשה לניסיונות הכוחות הגרמניים להשתלט מחדש על העיר התחזקה, והגרמנים התקשו להשיג התקדמות משמעותית, למרות חימושם העדיף, והשימוש שעשו בנשק כבד. שוב הוכח שבלוחמה בשטח עירוני צפוף, כוחות מיליציה חלשים יחסית ודלי חימוש, יכולים להתגונן בהצלחה מול כוחות צבא מקצועיים ומצוידים היטב, הנהנים מעליונות טכנולוגית.
אזור העיר העתיקה (בפולנית Starówka או Stare Miasto) הוחזק על ידי כוחות חלשים של המורדים, אך הוא יצר איום על השליטה הגרמנית בגשר קיירבדז' . נוסף על כך, העמדות הפולניות היו קרובות מספיק ליצור איום על קו מסילת הרכבת הצפוני ועל מאחז ציטאדלה (Cytadela). מפקדי "צבא המולדת" ידעו שהגרמנים תכננו לנתק את העיר הישנה משאר חלקי ורשה באמצעות התקפות מצפון (לאורך קו מסילת הברזל לכיוון הוויסלה) ומדרום (מכיכר באנקווי [Bankowy] לגשר (מוסט) קיירבדז'ה [Most Kierbedzia]) לה. ב־9 באוגוסט היחידות הגרמניות מאזור מאריינשטאט הצליחו לכבוש את הארמון המלכותי, אך נכשלו בניסיון להתקדם ללב העיר העתיקה. צבא המולדת ערך התקפת נגד וב־12 באוגוסט הכריח את הגרמנים לסגת מכיכר באנקווי. אף על פי כן, ההפגזות והשימוש הנרחב בטנקים גרמו אבדות כבדות למורדים המגינים על העיר העתיקה ולאוכלוסייה האזרחית. אחד הבניינים הראשונים שהופצצו היה בית החולים־שדה שסומן עם סמל ענק של הצלב האדום על גגו.
שמאל|ממוזער|250px|אחד מחיילי ארמייה קריובה, המגן על מתרס במחוז פוביצ'ל, במהלך המרד. החייל חמוש באקדח אוטומטי של בלייסקאוויטה.
ההתקפה הגרמנית מצפון לעיר העתיקה הואטה, לאחר ששני הצדדים ספגו אבדות כבדות. לוחמה עירונית קשה פרצה באזור "כיכר באנקווי", תוך שהכיכר והמחסום הקרוב ברחוב "טוומקי" מחליפים שליטה מספר פעמים. הגרמנים הצליחו לחבור עם כוחותיהם הנצורים בארמון, ששימש כמפקדת חיל המצב הגרמני בוורשה (MeMostowski Palace) ב־15 באוגוסט, אך הארמון הפך לזירת לחימה עזה, שהתנהלה בטווחים קצרים. הקרבות נמשכו עד ל־18 באוגוסט, כאשר שני הצדדים נסוגו מן ההריסות.
שטח ההפקר סביב עמדות המורדים בעיר העתיקה כלל את מה שנותר מגטו ורשה ואזורים פתוחים רבים סביב כיכר "קרצלאק" (Kercelak), רחוב "ז'יטניה" (Żytnia) ורחוב "לשנו" (Leszno). הרחובות הצרים של העיר העתיקה העניקו יתרון למורדים והיקשו על התקדמות הכוחות הגרמניים. לאחר מספר הצלחות ראשוניות בכיבוש שטח ההפקר והשוליים החיצוניים של העיר העתיקה, הואטה ההתקדמות הגרמנית. הגרמנים השתמשו במסות של ארטילריה לצורך ההפגזות המתמשכות שלהם על האזורים שבשליטת המורדים. על־פי פון דאם באך עצמו, הנשק הכבד שהופעל על ידי כוחותיו כלל:
שמאל|ממוזער|250px|מפה זו מראה את הביבים אשר היו בשימוש כדרכי מילוט לז'וליבוז' ולשרודמיישצ'ה
220 כלי ארטילריה (תותחים ומרגמות) מקליברים שונים.
מרגמה כבדה מסוג ת'ור 610 מ"מ.
50 כלי רכב זעירים בלתי מאוישים נשלטים מרחוק לפיצוץ מטעני נפץ מדגם גולית.
סוללת משגרי רקטות רב-קניים בעלת טווח קליברים רחב (150–320 מ"מ).
4 מפציצים שפעלו משדה התעופה אוקנצ'ה 1.
1מטוס אחד הופל על ידי חיילים פולניים בעזרת רובי יד ב־26 באוגוסט.
השימוש בארטילריה כבדה והפצצות מתמשכות מן האוויר (למטוסים משדה התעופה אוקנצ'ה נדרשו 5 דקות בלבד כדי להגיע ליעדיהם) הביאו לעלייה משמעותית במספר הנפגעים האזרחיים ולהרס רב. השימוש בהפצצות מהאוויר התבצע בהוראה ישירה של אדולף היטלר, היינריך הימלר והיינץ גודריאן.
על־אף העליונות המספרית והטכנולוגית של הגרמנים, העיר העתיקה הוחזקה על ידי הפולנים עד לסוף אוגוסט. אולם המחסור במזון, מים, ותחמושת הפך את המשך ההגנה לבלתי־אפשרי. מספר ניסיונות לפריצה דרך העמדות הגרמניות בפארק "אוגרוד סאסקי " לעיר התחתית ודרך מסילת הרכבת הצפונית לז'וליבוז' נכשלו. ב־2 בספטמבר מגיני העיר העתיקה נסוגו דרך צנורות הביוב. יותר מ-5,300 גברים ונשים נחלצו משם בדרך זו.
לוחמה תת-קרקעית
מערכת הביוב העירונית של ורשה מילאה תפקיד מרכזי במהלך המרד. כוחות המחתרת הפולנית עשו שימוש רב בתעלות הביוב כדי לנוע מתחת לאזורים הכבושים על ידי הגרמנים, ולשמור על הקשר בין האזורים השונים שנותרו בשליטתם (למורדים כמעט שלא היו מכשירי קשר). תעלות הביוב שימשו גם כאמצעי מילוט מאזורים שלא ניתן היה להמשיך להגן עליהם. בשלבי הסיום של המרד נותרו בשליטת המורדים בוורשה רק שלושה אזורים, שהקשר היחיד ביניהם התקיים באמצעות התעלות התת-קרקעיות.
החיים מאחורי קווי החזית
בשבועות הראשונים של המרד ניסו האזרחים באזורים שנכבשו על ידי כוחות המחתרת לחזור לשגרות חיים נורמלית. חיי התרבות היו פעילים למדי, עם בתי־קולנוע, בתי־דואר ועיתונים שנפתחו. אולם בשלבי הסיום של המרד, המחסור במזון ובתרופות, הצפיפות, ההפגזות הארטילריות וההפצצות האוויריות חסרות ההבחנה של הנאצים, כל אלו הפכו את חיי האזרחים שנותרו בוורשה לקשים יותר ויותר.
התפקיד שמילאו לוחמים שלא השתייכו ל"צבא המולדת" במרד
על־אף שרובם המכריע של המורדים בוורשה השתייכו ל"צבא המולדת", השתתפו במרד גם כ-1700 לוחמים מארגוני התנגדות אחרים. בנוסף ללוחמי המחתרת הפולנים השתתפו בלחימה לצד המורדים גם מספר עריקים הונגרים וכן מספר אסירים איטלקיים, שברחו ממחנות שבויים בפולין. ג'ון וורד , טייס בחיל האוויר הבריטי, שנמלט מהשבי הגרמני, שימש כאלחוטן אצל המורדים בוורשה, והעביר מסרי רדיו מוצפנים לבריטים ולממשלה הפולנית הגולה בלונדון, שנתנו להם תמונת מצב על המתרחש בוורשה.
ההנחה כיום היא שכ־25,000 יהודים הסתתרו בוורשה לפני המרד. רובם המכריע נהרג יחד עם אזרחים פולניים אחרים. אך יהודים רבים (ככל הנראה כ־1,000), כולל אלה ששוחררו בידי המורדים ממחנה הריכוז בוורשה (Gęsiówka) לחמו לצד כוחות המחתרת הפולנית. שרידיו של הארגון היהודי הלוחם, בפיקודו של יצחק צוקרמן הצטרפו אף הם ללחימה, ובכרוז שהוציא צוקרמן ב־3 באוגוסט הוא כתב: "עם כל העם הפולני אנו נאבקים היום למען החירות. כל לוחמי אי"ל שנותרו בחיים, וכל הנוער היהודי המוכשר לקרב, נקרא להמשיך במאבק. אל יעמוד איש מנגד, הצטרפו לשורות המתקוממים. דרך המלחמה - לניצחון, לפולין חפשית, ריבונית, חזקה וצודקת". אנשיו של צוקרמן ראו עצמם כפלוגה אורגנית במסגרת ארגון המחתרת ארמייה לודובה.
אחרון הלוחמים היהודיים ששרדו הן את מרד גטו ורשה והן את מרד ורשה, ליאון קופלמן, הלך לעולמו בגיל 97 באוגוסט 2021.
המצב הבינלאומי: פולין, אירופה והעולם
הסיוע הסובייטי: ניסיון הצליחה הכושל של ברלינג
שמאל|ממוזער|250px|השטחים שנותרו בידי המחתרת הפולנית בוורשה ב-10 בספטמבר 1944
ב-26 באוגוסט חידש הצבא הסובייטי את התקפתו על עמדות קורפוס הפאנצר אס אס הרביעי ממזרח לוורשה, והגרמנים החלו לסגת לכיוון פראגה. ב-10 בספטמבר תקפה הארמייה הסובייטית ה-47, בסיוע יחידות מהארמייה הפולנית ה-1 את רובע פראגה, בגדה המזרחית של הוויסלה, וב-13 בחודש נסוגו הגרמנים מפראגה לגדה המערבית של הנהר לאחר שפוצצו את הגשרים המקשרים בין שני חלקי ורשה. כתוצאה מכך נמצאו חיילי הצבא האדום במרחק כמה מאות מטרים בלבד מכוחות המורדים הפולנים בוורשה, אך ביניהם הפריד מחסום מים רחב, נהר הוויסלה. בשלב זה כבר נהדפו כוחות "צבא המולדת" ממרבית האזורים הגובלים בגדת הנהר, ולכן לא יכלו לאבטח אזורי נחיתה עבור הכוחות הסובייטיים מעברו השני של הנהר.
בליל 15/16 בספטמבר ביצעו יחידות מ"הארמייה הפולנית 1" , בפיקוד גנרל זיגמונט ברלינג, ניסיון לצלוח את הוויסלה במספר נקודות ולחבור אל כוחות המחתרת הפולנית בוורשה. ניסיונות הצליחה בוצעו באזורי צ'רנייקוב ופווישלה . הכוחות הצולחים נתקלו באש עזה וספגו אבדות כבדות. הסיוע הארטילרי והאווירי שניתן להם, לא הצליח לשתק את מקורות הירי הגרמניים. מתוך 6 גדודים שהשתתפו בניסיון הצליחה, רק כ-1200 איש, רובם משני גדודים מהדיוויזיה הפולנית ה־3, הצליחו לחצות את הנהר, ולהקים שלושה ראשי גשר קטנים בעברו המערבי. לפחות באחד מראשי הגשר חברו החיילים הפולנים עם יחידות של "צבא המולדת", שהשתתפו בלחימה לצידם.
בימים הבאים הגבירו הגרמנים את התקפותיהם על עמדות "צבא המולדת" באזורים הסמוכים לנהר, כדי למנוע נחיתות סובייטיות נוספות. במקביל הם הזרימו כוחות, שכיתרו את ראשי הגשר שכבשו כוחותיו של ברלינג בגדה המערבית של הוויסלה ותקפו אותם. בשלושת הלילות הבאים ערכו יחידות ההנדסה של הארמייה הראשונה מאמצים נואשים לתגבר את ראשי הגשר, להעביר אליהם אספקה וציוד (כולל מספר תותחי נ"ט), ולפנות את הפצועים, כל זאת תחת אש עזה. אולם עד 19 בספטמבר הושמדו כמעט כל אסדות הנחיתה (פונטונים) וציוד הצליחה האחר שעמד לרשותם באש הארטילריה הגרמנית, ומבצע הצליחה הופסק. עד 23 בחודש חוסלו כל ראשי הגשר הפולנים-סובייטיים, ומרבית הלוחמים שהחזיקו בהם נהרגו או נפלו בשבי. רק 150 חיילים, רובם הגדול פצועים, הצליחו לחזור לגדה המזרחית של הוויסלה. בסך הכל ספגה הארמייה הפולנית הראשונה 5660 נפגעים (הרוגים, פצועים ונעדרים) במהלך ניסיון הצליחה הכושל.
זמן קצר לאחר כישלון ניסיון הצליחה החליט הפיקוד הסובייטי להשעות את כל התוכניות לחציית הוויסלה באזור ורשה "לפחות לארבעה חודשים", ומיד אחר כך הודח גנרל ברלינג מתפקידו. מכאן ואילך הוגבל הסיוע הסובייטי לכוחות המורדים בוורשה להצנחת ציוד ותחמושת ממטוסים מנמיכי טוס. מקורות פולניים ומערביים טענו שניסיונות הצליחה של כוחות הארמייה הפולנית הראשונה היו יוזמה עצמאית של מפקדה, גנרל ברלינג, ובוצעו בניגוד לדעת הפיקוד הסובייטי, וללא כל סיוע מצידו. אולם קשה להאמין שברלינג היה מעז לפעול ללא קבלת אישור ממפקד החזית שלו, קונסטנטין רוקוסובסקי (שהיה גם הוא ממוצא פולני). צריך גם לזכור, שחלק מסגל הפיקוד הבכיר של הארמייה הראשונה (כולל מפקד הדיוויזיה ה-3, שמילאה תפקיד מרכזי במאמץ הצליחה) היה מורכב מקצינים סובייטיים. עם זאת, סביר להניח שהפיקוד הסובייטי יכול היה להעניק יותר סיוע לכוחותיו של ברלינג, אילו ייחס חשיבות רבה להצלחת ניסיון הצליחה של הארמייה שלו.
ההצנחות מן האוויר
החל מה־4 באוגוסט החלו בעלות הברית המערביות לסייע למורדים בוורשה באמצעות הצנחת נשק, תחמושת ואספקה אחרת. בתחילה השתתפו במבצע ההצנחה האווירי רק יחידות מפציצים פולניות אשר חנו בבארי ובברינדיזי שבאיטליה. לאחר מכן, בעקבות לחץ מצד הממשלה הפולנית הגולה בלונדון, צורפו אליהן גם טייסות מדרום אפריקה ומבריטניה. המשקל הכולל של הציוד שהוצנח למורדים עד ל־21 בספטמבר היה 104 טון.
ברית המועצות לא נתנה לבעלות הברית רשות להשתמש בשדות התעופה שלה לצורך מבצע הסיוע האווירי. כתוצאה מכך היו המטוסים שהשתתפו במבצע חייבים לשאת דלק לטיסת הלוך וחזור לבסיסיהם בבריטניה ואיטליה, עובדה שהורידה משמעותית את משקל המטען שיכלו לשאת. בקשה רשמית מצד בעלות הברית המערביות להשתמש בבסיסי אוויר סובייטיים לצורך מבצע הסיוע למורדים בוורשה הוגשה ב־20 באוגוסט, אך סטלין סירב לבקשה ב־22 בחודש, בטענה שהמורדים בוורשה הם "חבורת פושעים" חסרי אחריות.
שמאל|ממוזער|150px|מצבת הזיכרון שנבנתה לזכר הטייסים שנפלו מעל שמי ורשה
מטוסי חיל האוויר של ארצות הברית לא השתתפו במבצע ההצנחה, למעט בהזדמנות אחת. לאחר שסטלין הביע התנגדות להגשת סיוע למורדים שלח צ'רצ'יל מברק לרוזוולט ב־25 באוגוסט, בו הציע לשלוח מטוסים אמריקניים לוורשה, כהתרסה כלפי סטלין ו"לראות מה יקרה". רוזוולט לא קיבל את ההצעה, וכתב לו ב־26 באוגוסט: "איני רואה יתרון לטווח הארוך בהצטרפותי להצעתך כנגד הדוד ג'ו (סטלין)".
אף על פי שכוחות הנ"מ וההגנה האווירית הגרמנית מעל אזור ורשה היו חלשים למדי, כמעט 12% מ־296 המטוסים שלקחו חלק במבצע אבדו מסיבות שונות. רוב ההצנחות נערכו בשעות הלילה, וכתוצאה מכך, ומהצטמצמות השטח שבשליטת המורדים בוורשה, חלק גדול מהציוד שהוצנח לא הגיע ליעדו, ונפל לידי הכוחות הגרמנים.
החל מה־13 בספטמבר החל גם חיל האוויר הסובייטי להצניח סיוע למורדים בעקבות הלחץ המערבי שהופעל על סטלין. ההצנחות נמשכו עד ל־28 בספטמבר ובמסגרתם הוצנח ציוד במשקל כ-55 טון. ההצנחות נערכו מגובה נמוך, והסובייטים לא ציידו את החבילות במצנחים. כתוצאה מכך רוב החבילות שהוצנחו ניזוקו.
התוצאה
הכניעה
250px|ממוזער|שמאל|האנדרטה המרכזית למרד הפולני בוורשה
בשבוע הראשון של ספטמבר הבין הפיקוד הגרמני, שהכוחות הקטנים יחסית (שמנו כ-17 אלף חיילים ב-20 באוגוסט) שהוא הפעיל לצורך דיכוי המרד בורשה, אשר ספגו אבדות כבדות בלחימה הקשה שהתנהלה בשטח עירוני צפוף, יתקשו להכריע את כוחות המחתרת הפולנית, ולהשלים את כיבושה מחדש של ורשה. הגרמנים גם הבינו, שהתמשכות המרד עלולה לסכן את המשך אחיזתם בורשה במקרה של חידוש המתקפה הסובייטית. מצד שני, פיקוד "צבא המולדת" חשש שהמשך הלחימה בתוך העיר, יגדיל את מספר הנפגעים האזרחיים ויביא להרס מוחלט של ורשה. על רקע זה, הציע ב-7 בספטמבר גנרל רוהר (Gunther Rohr), מפקד אחד משני כוחות המשימה הגרמניים שלחמו בוורשה, לפיקוד המחתרת הפולנית, לפתוח במגעים להשגת הסדר פוליטי לסיום המרד. במסגרת המשא ומתן הסכים רוהר להתייחס ללוחמי המחתרת, שנפלו בשבי הגרמני, כאל שבויי מלחמה (עד אותה עת הם הוצאו להורג באופן מיידי).
המגעים בין שני הצדדים הוקפאו ביוזמת הצד הפולני כתוצאה מחידוש המתקפה הסובייטית באזור ורשה, וכיבוש רובע פראגה על ידי הצבא האדום, שעוררו תקוות לחבירה מהירה של כוחות הצבא האדום עם המורדים בוורשה. אולם כישלון ניסיונות הארמייה הפולנית הראשונה לצלוח את הוויסלה, וחיסול ראשי הגשר שכבשו כוחותיה בגדה המערבית של הנהר (16–23 בספטמבר) גרמו לפיקוד "צבא המולדת" להבין, שהוא אינו יכול להסתמך עוד על הסיוע הסובייטי. בנוסף לכך, ב-23 בחודש השלימו הגרמנים את כיבוש החלקים הדרומיים של ורשה, וב-27 בחודש הם השתלטו מחדש על רובע מוקוטוב.
ב-28 בספטמבר התחדש המשא ומתן על כניעת כוחות המורדים. ב-30 בחודש השלימו הגרמנים את כיבוש רובע ז'וליבורז', כוחות המורדים נדחקו למספר כיסי התנגדות מבודדים, שגודלם הלך והצטמק, ומצבם הפך לקשה יותר ויותר. לאחר פנייה נואשת אחרונה של בור-קומורובסקי וראש הממשלה הפולני בגולה, מיקולייצ'יק , לעזרת הפיקוד הסובייטי, שנענתה בשלילה, הבין פיקוד "צבא המולדת" בוורשה, שאין מנוס מכניעה. ב־2 באוקטובר חתם הגנרל תדיאוש בור קומורובסקי על ההסכם לכניעת שארית הכוחות הפולניים (חיילי ורשה של צבא המולדת - Warszawski Korpus Armii Krajowej). הטקס נערך במטה הגרמני בנוכחות הגנרל אריך פון דם באך-צלבסקי. צלבסקי, שהיה מגרועי פושעי המלחמה של האס אס היה בשלב זה בעל "ניסיון" בן חמש שנים ב"לוחמה נגד פרטיזנים", בכל רחבי אירופה ובמיוחד באוקראינה ובלארוס שם היה אחראי לרצח מאות אלפי אזרחים חפים מפשע במהלך פעולות תגמול כנגד האוכלוסייה המקומית, שכללו שריפת כפרים שלמים על יושביהם. אולם בתקופה בה התנהל המשא ומתן על הכניעה, פרסם ה־BBC רשימה של פושעי מלחמה נאציים, שיענשו על פשעיהם בתום המלחמה, וצלבסקי נכלל בתוכה. מאחר שבשלב זה של המלחמה היה ברור שתבוסת גרמניה הנאצית היא בלתי נמנעת, הסכים צלבסקי, בין השאר, כדי להציל את עורו, להעניק למורדים הפולניים, שיניחו את נשקם, יחס התואם את אמנת ז'נבה, ולהבטיח יחס הומני כלפי האוכלוסייה האזרחית בוורשה. הסכם הכניעה שימש ככלי בידי התעמולה הסובייטית, אשר טענה מאוחר יותר, שהנהגת "צבא המולדת" בוורשה כרתה ברית עם הנאצים.
ביום שלמחרת החלו הגרמנים לפרוק את חיילי צבא המולדת מנשקם. רובם נשלחו למחנות שבויים באזורים שונים של גרמניה. במקביל נשלחה האוכלוסייה האזרחית, שנותרה בוורשה (כ־700,000 איש), למחנות מעצר מערבית לעיר, בהם מתו עשרות אלפי אזרחים. לוחמי מחתרת רבים, שחששו מפני השבי הגרמני, בחרו להיטמע באוכלוסייה האזרחית, ולברוח עמה מורשה, בתקווה להמשיך מאוחר יותר בלחימה נגד הנאצים.
250px|ממוזער|שמאל|ורשה - אנדרטה למרד הפולני
הרס העיר
לאחר שסולקה האוכלוסייה החלו הגרמנים להרוס את שאריות העיר. קבוצות מיוחדות של מהנדסים גרמניים נשלחו לעיר כדי לשרוף ולהחריב את המבנים הנותרים. על־פי התוכניות הגרמניות הייתה עתידה ורשה להפוך לאגם לכשתסתיים המלחמה. יחידות ההריסה השתמשו בלהביורים ובחומרי נפץ כדי להרוס באופן שיטתי בית אחר בית. הם שמו לב במיוחד למבנים ההיסטוריים ומקומות בעלי עניין: שום דבר לא נשאר ממורשת העבר.
עד ינואר 1945 נהרסו כ־85% מהבניינים: 25% מהם כתוצאה מהמרד, 35% כתוצאה מההריסה השיטתית שלאחר המרד, והיתר כתוצאה ממרד גטו ורשה (15%) ומלחימה פולנית קודמת, בעיקר במערכת ספטמבר 1939 (10%).
האבדות החומריות הוערכו בכ־10,455 מבנים, 923 מבנים היסטוריים (94 אחוז), 25 כנסיות, 14 ספריות (כולל הספרייה הלאומית), 81 בתי־ספר יסודיים, 64 בתי־ספר תיכוניים, אוניברסיטת ורשה ואוניברסיטת ורשה לטכנולוגיה, ורוב המבנים ההיסטוריים. קרוב למיליון תושבים איבדו את כל רכושם. הנתונים המדויקים לגבי רכוש פרטי וציבורי כמו גם יצירות אומנות ומבני מדע ותרבות אינו ידוע. למרות זאת, הערכות שונות קובעות כי הנזק שנגרם היה שווה ערך לכ־40 מיליארד דולר. מועצת ורשה דנה בימים אלו בסוגיית תביעתה או אי־תביעתה את גרמניה לתשלום פיצויים.
סיכום
ההתקוממות בורשה ומבצע סופה נכשלו במטרתם העיקרית - לשחרר חלקים מפולין על ידי צבא המחתרת הפולנית, כדי לאפשר הקמת מדינה פולנית עצמאית, בהנהגת הממשלה הפולנית הגולה בלונדון, במקום ממשלת בובות פרו-סובייטית, לאחר שחרור פולין מהנאצים. החוקרים השונים חלוקים בדעתם ביחס לשאלה אם מטרה זו הייתה ריאלית, ואם היה לה סיכוי של ממש. מספר חוקרים טוענים, שללא מבצע סופה וללא מרד ורשה, פולין הייתה מסופחת לברית המועצות אחרי תום המלחמה, במקום להפוך חלק מהגוש הסובייטי, ולשמור פורמלית על עצמאותה, תחת ממשלת בובות קומוניסטית. לפי טענה זו זכו המורדים להצלחה, ולו אך חלקית.
הסיבות לכישלון
לכישלון המרד היו מספר גורמים, אף שאין הסכמה לגבי כולם ולגבי מידת השפעתו של כל אחד מהם.
אולי הגורם המרכזי לכישלון היה העובדה, שהמרד לא תואם מראש עם הפיקוד הסובייטי (מסיבות פוליטיות מובנות), אף על פי שהצלחתו הייתה תלויה לחלוטין בחבירה מהירה של כוחות הצבא האדום עם כוחות "צבא המולדת" בוורשה (התקוממות המחתרת הצרפתית בפריז גם היא לא תואמה מראש עם בעלות הברית, אך למזלם של המתקוממים כוחות בעלות הברית הגיעו לעיר תוך זמן קצר, והצבא הגרמני בצרפת היה במצב של נסיגה כללית).
הנחת היסוד של מארגני המרד הייתה, שהצבא הגרמני באזור ורשה נמצא בנסיגה מהירה מערבה, וכוחות הצבא האדום יגיעו לעיר תוך מספר ימים. הנחה זו התבררה כמוטעית. הפיקוד הגרמני החליט להחזיק בקו נהר הוויסלה, והחיש תגבורות חזקות לאזור, כדי למנוע את המשך ההתקדמות הסובייטית בנתיב הקצר ביותר ללבה של גרמניה (ציר ורשה-ברלין). בראשית אוגוסט הוא אף ערך התקפת נגד מקומית רבת עוצמה נגד כוחות החלוץ הסובייטיים, ואילץ אותם לסגת לאחר שספגו אבדות כבדות. כישלון ניסיון המחתרת הפולנית להשתלט על רובע פראגה והגשרים שחיברו אותו לחלקה המערבי של ורשה, בימים הראשונים של המרד, שם קץ לאפשרות הקלושה של כיבוש העיר בסערה על ידי כוחות החלוץ של הצבא האדום. גם אילו הכוחות הסובייטיים היו מצליחים לכבוש את פראגה בראשית אוגוסט (ולא באמצע ספטמבר, כפי שאירע בפועל), עדיין היה עליהם לחצות את נהר הוויסלה הרחב מול התנגדות גרמנית (מבצע מורכב למדי), כדי לחבור אל כוחות המורדים הפולנים בוורשה.
אין ספק שסטלין לא רצה בהצלחת המרד, ובשחרור בירת פולין על ידי "צבא המולדת", הנאמן לממשלה הפולנית הגולה ("ממשלת לונדון") הפרו-מערבית. הצלחה כזו הייתה מחזקת את הלגיטימציה הבינלאומית של ממשלת לונדון, כממשלה החוקית של פולין, ומקשה על השגת היעד של הקמת ממשלה קומוניסטית בפולין, והפיכתה למדינת חסות של ברית המועצות. אולם לפחות חלק מהחוקרים (כולל, למשל, ריצ'רד אוברי ודייוויד גלנץ ) חושבים, שבלימת ההתקדמות הסובייטית בשערי וורשה לא נבעה מהוראה מלמעלה של סטלין. הם מעריכים, שגם אם האחרון היה מעוניין בכיבוש ורשה באוגוסט-ספטמבר 1944, הצבא האדום היה מתקשה לבצע את המשימה, שהייתה מחייבת העברת כוחות חזקים מחזיתות אחרות.
מצד שני, אין מחלוקת על כך, שהצבא הסובייטי יכול היה להגיש למורדים בוורשה סיוע הרבה יותר משמעותי, בוודאי בשלבים המאוחרים של המרד, והעובדה שהסיוע הסובייטי היה מצומצם ביותר נבעה ממניעים פוליטיים של ההנהגה הסובייטית. החל מראשית ספטמבר נמצאו הכוחות הסובייטיים בטווח אש ארטילריה מורשה, ויכלו להגיש לכוחות המורדים סיוע ארטילרי ואווירי מאסיבי. סיוע כזה היה מותנה בקיום תיאום הדוק בין פיקוד כוחות המורדים בוורשה לבין הפיקוד הסובייטי, אך כל הניסיונות של הראשונים ליצור קשר עם הפיקוד הסובייטי לאחר פרוץ המרד, נכשלו. גם ניסיון הצליחה של כוחות הארמייה הפולנית הראשונה (ברלינג) באמצע ספטמבר לא קיבל סיוע מספק מהפיקוד הסובייטי והופסק לאחר זמן קצר מבלי שנעשה ניסיון משמעותי לתגבר את הכוחות שהצליחו להקים ראש גשר בגדה המערבית של הוויסלה. בנוסף, הסובייטים גם הערימו קשיים על ניסיונות חיילות האוויר המערביים להצניח סיוע לכוחות "צבא המולדת" בוורשה.
ניתן לראות בהחלטת פיקוד "צבא המולדת" לפתוח במרד החלטה פוליטית, שנועדה להשפיע על עתידה של פולין לאחר תום המלחמה, יותר מאשר החלטה צבאית. רעיון המרד קיבל תאוצה מספר פעמים - בתחילה ב־20 ביולי, כאשר שונו תוכניות "מבצע סופה" כך שיכללו גם את העיר ורשה (לאחר שורה של דיווחים על צעדים אגרסיביים מצדם של הסובייטים כלפי יחידות צבא המולדת במזרח פולין), ולאחר מכן ב-31 ביולי, כאשר דיווחים נוספים על התקרבות כוחות הצבא האדום לוורשה, שכנעו כמה ממקבלי ההחלטות, שאם לא יורו לפתוח במרד באופן מיידי, יחמיצו את השעה. החפזון בו נתקבלה ההחלטה, גרם לכך שהמרד לא הוכן כראוי, והכוחות שנועדו להשתתף בו לא הספיקו להשלים את הכנותיהם לקראת "שעת ה־W".
סוף דבר
רק באמצע ינואר 1945 חידש הצבא האדום את האופנסיבה שלו במרכז פולין (מבצע ויסלה-אודר). הכוחות הנאציים שהחזיקו בוורשה כותרו על ידי כוחות סובייטיים, שתקפו מראשי גשר מדרום ומצפון לעיר, וב־17 בינואר השתלט הצבא האדום על הריסות וורשה תוך מספר שעות, כשהוא נתקל בהתנגדות מועטה מצד הגרמנים. באזור האוניברסיטה של ורשה הפגינו יחידות גרמניות התנגדות מה, אך גם הן נכנעו תוך פחות משעה.
גלריה
אבדות הצדדים היריבים
מספר האבדות המדויק של הצדדים היריבים אינו ידוע עד היום. לפי הערכות שונות הנתונים הם כדלהלן:
צדהרוגיםפצועיםנעדריםשבוייםפולין10,000 עד 18,0008,000 עד 28,000כולם הוכרזו כמתים15,000גרמניה הנאצית7,000 עד 9,0009,0007,0002,000 (1,000 שוחררו לאחר תום המרד)
האבדות בקרב האוכלוסייה האזרחית בוורשה מוערכות בין 180,000 ל־250,000. רובם נרצחו על ידי יחידות המשטרה והס"ס הנאציות, או נהרגו בהפגזות ובהפצצות מהאוויר על האזורים שהוחזקו על ידי המורדים.
במהלך דיכוי המרד ספג הצבא הגרמני אבדות ניכרות בציוד לחימה, כולל 310 כלי רכב משוריינים מסוגים שונים, 340 כלי רכב ממונעים, 3 מטוסים ו-22 כלי ארטילריה.
לאחר המלחמה
רוב לוחמי "צבא המולדת", שהצליחו להימלט מוורשה, נתפסו על ידי השלטונות הסובייטיים, נכלאו, ורבים מהם נשלחו לגולאגים או הוצאו להורג. המורדים שנפלו בשבי הגרמני ונשלחו למחנות שבויים בגרמניה, שוחררו בסופו של דבר על ידי כוחות מעצמות המערב, ומצאו מקלט בבריטניה ובארצות הברית, כולל מנהיגי המרד תדיאוש בור קומורובסקי ואנטוני חרושצ'ייל.
המרד של כוחות "צבא המולדת" בוורשה, ועמידת הגבורה הממושכת של המורדים בפני הצבא הנאצי, עוררו רגשות של אי־נוחות בקרב ההנהגה הסובייטית. כתוצאה מכך נעשה מאמץ מאסיבי של דיסאינפורמציה, שנועד להציג באור שלילי את המרד, ואת מנהיגי המורדים בוורשה, על ידי התעמולה הסובייטית ותעמולת השלטון הקומוניסטי בפולין בשנים שלאחר תום המלחמה. אמצעי התעמולה הקומוניסטיים הציגו את מנהיגי המרד ואת הממשלה הפולנית הגולה בלונדון כפושעים חסרי אחריות, ונאסרה כל ביקורת על התנהגות הצבא האדום במהלך המרד, או על המדיניות הסובייטית. רוב הסרטים והספרים שעסקו במרד ורשה נגנזו לחלוטין או שונו כך שהתפקיד שמילא "צבא המולדת" במרד לא הוזכר כלל. התעמולה הרשמית של פולין, כמו גם זו של ברית המועצות, הציגה את לוחמי "צבא המולדת" כפעילי ימין פשיסטים, ששיתפו פעולה עם הנאצים.
החל משנת 1956 חל שינוי מסוים ביחסם של השלטונות הקומוניסטים של פולין כלפי המרד. במסגרת זו נטען שהחיילים הפשוטים של "צבא המולדת" אכן היו אמיצים, אך מפקדיהם היו רודפי בצע ואדישים לאבדות בנפש. במסגרת הניסיונות להשכיח את מרד ורשה, לא נבנתה אף אנדרטה להנציח את המרד עד שנת 1989. רק לאחר נפילת השלטון הקומוניסטי בפולין, והוצאת כוחות הצבא הסובייטי משטחה, ניתן היה לדבר בפעם הראשונה בחופשיות על מה שאירע במרד, ולהעניק ללוחמי המחתרת הפולנית בוורשה את הכבוד הראוי.
שמאל|ממוזער|150px|טקס הנצחה שנערך ב־1 באוגוסט 2004 לזכר הילדים שנלחמו ונפלו במרד
גם במערב עורר סיפור המרד מבוכה מסוימת, משום שארצות הברית ובריטניה לא הושיטו סיוע ממשי לפולנים במהלך המרד. לפיכך גם שם אפפו ההתעלמות וההשתקה את זיכרון המרד.
הפער שבין גילויי האומץ במרד ורשה לבין אדישות ברית המועצות כלפיו עורר רגשות זעם וכעס בפולין, שלא דעכו במהלך המלחמה הקרה. זיכרונות על המרד היוו השראה לתנועת העבודה סולידריות (תנועה), שהנהיגה מאבק לא אלים נגד השלטון הסובייטי במהלך שנות ה־80, והביאה להפלתו ב־1989 ולעלייתה של דמוקרטיה בפולין.
מאז שנת 1989 סיפורו של מרד ורשה אינו מצונזר יותר, וה־1 באוגוסט מצוין כיום השנה למרד. בצהרי יום זה נשמעת צפירה בת דקה שבמהלכה התושבים עומדים דום. ב־31 ביולי 2004 נפתח מוזיאון מרד ורשה בוורשה לזכר המרד.
לקריאה נוספת
נורמן דייוויס. Rising '44: The Battle for Warsaw. Viking Books, 2004. .Hardcover, 784 pages.
יז'י קירשמאייר. Powstanie Warszawskie. Książka i Wiedza, Warsaw, 1959. . Hardcover, 576 pages.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ורשה במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:קרבות גרמניה במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:קרבות פולין במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:מחתרות במלחמת העולם השנייה
ורשה
קטגוריה:קרבות זירת מזרח אירופה במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:מלחמת העולם השנייה: 1944
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:שלטון הכיבוש של גרמניה הנאצית באירופה | 2024-08-08T07:47:07 |
תקופת האבן | 250px|שמאל|ממוזער|ראשי חצים מסותתים מצור, התקופה הנאוליתית, ישראל
ממוזער|שמאל|250px|אבן יד מסותתת מצור, התקופה הפלאוליתית התחתונה, צרפת
תקופת האבן היא פרק זמן פרהיסטורי הקרוי כך מכיוון שהשרידים הנפוצים ביותר שנותרו מתרבות האדם הם כלי אבן. סלעים הניתנים לסיתות, בעיקר צור לסוגיו, אובסידיאן, בזלת וגיר, עוצבו לשימוש ככלי עבודה, חיתוך ועיבוד וככלי נשק. חומרים אחרים, כעץ ועצם, היו גם בשימוש, אולם הראשון משתמר לעיתים נדירות בממצא הארכאולוגי, ואילו האחרון היה נפוץ פחות מכלי האבן. בתקופה זאת התרחשה האבולוציה של האדם ותרבותו, החל בציידים-לקטים הקדם-מודרניים בסוואנה האפריקאית וכלה בחברות החקלאים והרועים שהניחו את התשתית לערים ולמדינות ההיסטוריות.
מקור השם וחלוקת התקופה
מקורו של המונח "תקופת האבן" בחלוקה הישנה של הפרהיסטוריה האירופאית למערכת שלוש התקופות: תקופת האבן, תקופת הברונזה ותקופת הברזל. טווח התאריכים של התקופה משתנה מאזור לאזור. בעוד שניתן לדבר על "תקופת אבן" קדומה של כלל האנושות, קבוצות מסוימות מעולם לא פיתחו טכנולוגיה להתכת מתכות, ולפיכך נותרו ב"תקופת אבן" עד שנתקלו בתרבויות מתקדמות יותר. תקופת האבן החלה לפני כ-2,600,000 שנים, כאשר הומו הביליס החל לייצר כלי אבן. התקופה מסתיימת עם ראשית התקופה הכלקוליתית במערב אסיה ודרום אירופה, או בראשית תקופת הברונזה באזורים אחרים, כאשר כלי מתכת החלו להחליף בהדרגה את כלי האבן. שינוי זה התרחש בלבנט לפני כ-6500 עד 5500 שנה (תלוי אם מחשיבים את התקופה הכלקוליתית כחלק מתקופת האבן).
להלן חלוקה סכמטית של התקופה באזורים שונים:
באירופה, צפון אפריקה והמחצית המערבית של אסיה מחלקים את תקופת האבן לתקופה הפלאוליתית, התקופה האפיפלאוליתית (בדרך כלל במזרח התיכון ובצפון אפריקה), התקופה המזוליתית (באירופה) והתקופה הנאוליתית ובמזרח התיכון ודרום מזרח אירופה גם התקופה הכלקוליתית.
באפריקה שמדרום לסהרה קיימת חלוקה שונה במקצת, של תקופה האבן המוקדמת האפריקאית (Early Stone Age) תקופה האבן התיכונה האפריקאית (Middle Stone Age) ותקופה האבן המאוחרת האפריקאית (Late Stone Age); שלושתן מקבילות, פחות או יותר, לשלבים השונים של התקופה הפלאוליתית בלבד, ולאחריהן התקופה הנאוליתית.
באוסטרליה, תקופת האבן נמשכה בתרבות האבוריג'ינית עד כ-1600 לספירה, מועד חדירת האדם הלבן לאוסטרליה.
כל התקופות האלה מחולקות לתת-תקופות ולתרבויות, לפי סוגי כלי האבן שסותתו או כלי החרס שהיו בשימוש (בתקופה הנאוליתית). לדוגמה, התקופה הפלאוליתית בארץ ישראל מחולקת לשלב תחתון, תיכון ועליון; בשלב התקופה הפלאוליתית העליונה מוגדרים אתרים ארכאולוגיים מהתרבות האוריניאקית, התרבות האחמרית והתרבות העתליתית.
התפתחות התרבות במשך התקופה
התקופה הפלאוליתית מכסה בקירוב את התור הגאולוגי פליסטוקן ומסתיימת במעבר לתור הולוקן או מעט לפניו. אוכלוסיות האדם הקדמון בתקופה הפלאוליתית עברו תמורות משמעותיות ביותר, כגון התפתחות השפה, שליטה באש, יציאה מאפריקה, התפשטות האדם לכל חלקי העולם הישן והתפתחות האדם המודרני. המכנה המשותף לאנשים שחיו בתקופה זאת הוא אורח חיים של ציידים-לקטים נוודים, שהתפרנסו מלקט צמחי בר ומציד או מאיסוף נבלות של בעלי חיים. יוצרי התרבויות הפלאוליתיות היו מיני אדם קדומים כגון הומו הביליס, הומו ארקטוס והאדם הניאנדרטלי, וכן בני מיננו, הומו ספיינס, שהופיעו לראשונה בתקופת האבן התיכונה האפריקאית לפני כ-200,000 שנה.
התקופה הפלאוליתית הסתיימה עם המעבר לאורח חיים חדש, כאשר קבוצות של ציידים-לקטים החלו להתיישב בכפרי קבע ולייצר מזון. באגן הים התיכון התרחש המעבר בתקופה האפיפלאוליתית וביתר שאת בתקופה הנאוליתית, באירופה בתקופה המזוליתית והנאוליתית, ובאפריקה בתקופה הנאוליתית.
ראו גם
פרהיסטוריה
אבולוציה של האדם
לקריאה נוספת
עופר בר-יוסף ויוסף גרפינקל, הפרהיסטוריה של ארץ ישראל: תרבות האדם לפני המצאת הכתב, ירושלים, הוצאת אריאל, 2008.
פייר וידאל-נאקה (עורך), תולדות העולם משחר האנושות ועד ימינו, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1993, עמ' 2–12.
רצף התקופות ומידע נוסף באתר העמותה הישראלית לפרהיסטוריה
קישורים חיצוניים
*
*
קטגוריה:ארכאולוגיה
אבן | 2023-07-19T18:23:22 |
שלמה אבן גבירול | שמאל|ממוזער|250px|פסל של שלמה אבן גבירול בגני ארמון אלקזבה במאלגה, עיר הולדתו. מעשה ידי הפסל האמריקני המילטון ריד ארמסטרונג.
250px|ממוזער|תחילתה של הקינה "בימי יקותיאל אשר נגמרו" מאת שלמה אבן גבירול על יקותיאל אבן חסאן, שהוצא להורג בשנת 1039; כתב יד מהמאה ה-19, מתוך אתר הספרייה הלאומית.
רבי שלמה בן יהודה אִבְּן גַבִּירוֹל (1021 – 1058) היה משורר ופילוסוף יהודי בתור הזהב של יהדות ספרד. מגדולי המשוררים שקמו בספרות העברית לדורותיה. כתיבתו העמוקה, העשירה, המורכבת והמליצית מאופיינת בשוני וייחוד רב.
ביוגרפיה
שלמה אבן גבירול נולד במאלגה שבדרום ספרד.. אביו היה ככל הנראה דמות פוליטית בקורדובה, אולם בעקבות מלחמות השלטון בעיר ב-1013, שהביאו לגירוש יהודי העיר, הוא נאלץ לעבור למאלגה טרם הולדתו של אבן גבירול. הוריו של אבן גבירול נפטרו כשהיה צעיר, והוא נותר יתום.
בתור הזהב של ספרד המוסלמית, צמח מעמד של יהודים אמידים שהחזיקו חצרות שכללו אמנים שונים ובהם משוררים. פטרונו של אבן גבירול היה יקותיאל אבן חסאן שדאג לצרכיו ובין השניים שררה הערכה הדדית. בתקופה זו חי אבן גבירול בסרגוסה. (אחד מכינויו של אבן גבירול הוא "המשורר מסרגוסה" בשל פעילותו האמנותית הענפה כאשר שהה בעיר.) במות פטרונו חיבר עליו אבן גבירול שלוש קינות. הקינה 'בימי יקותיאל אשר נגמרו' היא הארוכה שבהן. היא חוברה לקראת יום השנה למותו (בשנת 1040), ונראה שנועדה לקריאה בציבור.
מספר שנים לאחר מות פטרונו בהתנקשות, כשהוא בן 25, אבן גבירול נאלץ לעזוב את סרגוסה. ב-1045 הוא עבר להטאיפה של גרנדה, שם היה רבי שמואל הנגיד (הווזיר הגדול של הממלכה) נותן החסות שלו. בהמשך היחסים בין השניים הידרדרו, כפי שאף משתקף בחלק משיריו של גבירול. לאחר מכן נדד אבן גבירול בין ערים שונות.
בחייו סבל אבן גבירול מחולאים שונים, ובעיקר ממחלת עור קשה, ככל הנראה שחפת העור. רבים משיריו עוסקים בייסורים שעברו עליו. כך לדוגמה, בשירו "כאבי רב" הוא הצהיר: "כאבי רב ומכתי אנושה, וכוחי סר ועצמותי חלושה, ואין מנוס ואין מברח לנפשי, ואין מקום תהי לי בו נפישה". אבן גבירול נפטר בוולנסיה. ישנה סתירה בין המקורות באשר לשנת מותו. ישנה השערה כי קברו נמצא בעיר סגונטו. על פי אגדה, ככל הנראה דמיונית, טורקי או ערבי שקינא בו על כישרונותיו הרגו בספרד וקברו תחת עץ תאנה, ומשהתאנה חנטה את פירותיה מוקדם חקרו וגילו כי גופו טמון תחתיה, הרוצח הודה באשמתו ונתלה על ידי השלטון.
יצירתו
יצירתו של אבן גבירול כוללת שימוש משוכלל בשפה העברית, מקוריות אינטלקטואלית ויכולת מרשימה לבטא בתוך הסד הנוקשה של כללי השירה של זמנו רגשות אישיים המרגשים את הקורא גם היום. כדרכם של משוררי ספרד, שירתו מכילה שירת חול, הכוללת שירי יין, חשק, טבע ועוד, ושירת קודש הכוללת שירים פילוסופיים-רוחניים כמו יצירת המופת כתר מלכות.
שלמה אבן גבירול לא מיעט בערך עצמו. פעמים רבות כתב על מעלתו בחכמה ולעיתים אף בהשוואה לבני דורו - "והנני ושש עשרה שנותי, וליבי בָן (=קנה בינה) כלב בן השמונים", "בין כל פתלתול וסכל, ליבו כלב תחכמוני".
יצירותיו בשירה ובפיוט הן רבות, ואחת החשובות בהן היא השירה הרוחנית-פילוסופית כתר מלכות, זוהי יצירה פיוטית ארוכה המתארת את האל, את הבריאה ואת האדם העומד בפני בוראו. היא אינה רק פילוסופיה בטורי שירה, אלא יצירה אישית המתארת גם תחושות עזות. פרופסור ישראל לוין כתב על היצירה: "בהכרתי ראיתיו כשיר הקודש העברי החשוב ביותר שלאחר התקופה המקראית; שאין עוד שיר בודד אחד שמשקף כמוהו - בהיקפו, בתכניו העשירים, ברוחב דעתו, בעמקות רעיונותיו, בעוצמת הביטוי למגוון גילוייה של החוויה הדתית ובערכיו השיריים - האסתטיים - את עולמה הרוחני של יהדות ספרד המוסלמית; שהוא איננו רק "אחת היצירות המופלאות ביותר של השירה ההגותית בספרות העולם" (כפי שסבור יצחק משה אלבוגן, "התפלה בישראל..." עמ' 259), אלא גם של השירה הלירית. ככל שרבו עייונַי בו גבר רצוני להקדיש לו מחקר מיוחד ומפורט - ואת פרי עבודתי הממושכת אני מגיש בזה לקורא כספר".
בין יצירותיו הידועות בסדורי אשכנז קינת "שומרון קול תתן" הנאמרת בתשעה באב ביום ובלילה, "שעה נאסר וגם נמסר" בסליחות לשבעה עשר בתמוז, ופיוט שני זיתים לשבת חנוכה. בנוסח אשכנז המזרחי, נתקבלו פיוטי אהבה על הלכות ציצית וקריאת שמע לשבתות שלח וואתחנן, וכן נתקבלו פיוטי גאולה על שעבוד מלכויות לשבתות ספירת העומר.
יצירתו המפורסמת בתחום הלכתי-למחצה היא ה"אזהרות" לשבועות, כשהאזהרות שהוא כתב זכו אף לפירושים, כמו "זוהר הרקיע" של רשב"ץ ו"נר מצווה". ש"י עגנון וחיים נחמן ביאליק העריצו את כתיבתו של אבן גבירול והושפעו ממנה עמוקות. בסיפור הקצר של עגנון, "הסימן", מתואר מפגש מיסטי בין המספר ובין שלמה אבן גבירול. במאמר/מסה "לכנוסה של שירת ספרד" תיאר חיים נחמן ביאליק את שירת ספרד, אבן גבירול ושאר כותביה/יוצריה כך: .
ספר מקור חיים
אבן גבירול הוא היחיד מבין הפילוסופים היהודיים שהאריך לבסס את התפיסה הנאופלטונית המטאפיזית. כך, הוא כתב את החיבור הפילוסופי החשוב "מקור חיים" (שנשמר רק בלטינית בשם "Fons Vitae") העוסק במטפיזיקה. הספר עוסק בחלוקה בין חומר וצורה, ובנקודות מסוימות הוא חולק על אריסטו. על פי הספר, בכל הבריאה ישנו חומר משותף שהצורה מחלקת; אף לשכלים הנבדלים יש חומר וצורה. עד לחומר הקדמון הנושא את הצורה, החומר הוא הפוטנציאל והצורה היא הדינמיקה. אבן גבירול מבסס את המיצוע של שכל-נפש-טבע. הוא מקבל את יצירת יש מאין, ואותו "יש" הוא ממוצע בין סופיות בזמן לבין אינסופיות. הרצון עומד בין הבורא לבין הנברא. הספר נלמד רבות בקרב הסכולסטיקה הנוצרית והשפיע רבות על מלומדים נוצריים. לאורך השנים הספר השתמר בלטינית בלבד, בקרב הכנסייה, ומחקריו של החוקר שלמה מונק, שהוכיחו שהספר נכתב בידי אבן גבירול, עוררו סנסציה. הספר זמין כיום גם בעברית.
אבן גבירול כתב גם את "ספר תיקון מידות הנפש", המתאר את המידות הטובות והרעות ונכתב במקור בערבית.
ספר נוסף שנכתב על ידי אבן גבירול הוא "מבחר הפנינים" - לקט של אמרות מוסריות, אשר על פי החוקרת שרה כ"ץ, ייתכן שנכתב כעבודה מקדימה לספר תיקון מידות הנפש. בעבר יוחס ספר זה לרבי ידעיה הפניני.
מורשתו והנצחתו
בשנת 2009 הקליטו ברי סחרוף ורע מוכיח אלבום של שירי אבן גבירול, בשם "אבן גבירול, אדומי השפתות". עוד יצא ב-2009 האלבום "אלמליח-לרוז-שטרית", אלבום משותף למיכה שטרית, וליאור אלמליח שכולל שירי משוררים, בין היתר גם של אבן גבירול.
המלחין המודרני האמריקני זוכה הגראמי ארון ג'יי קרניס הוציא ב-2009 אלבום ששמו "Symphony of Meditations", שהסימפוניה בו מושפעת משירתו של אבן גבירול ומולחנת למילות שיריו של אבן גבירול בלבד.
בשנת 2012 יצא במסגרת פרויקט עבודה עברית דיסק בשם "יהודה הלוי פינת אבן גבירול" המכיל שלושה משירי אבן גבירול. המשורר נתן יונתן כתב סונטה בשם "אבן גבירול" המנסה לפענח רבדים שונים מדמותו הגאונית, המיוחדת/השונה והמסתורית/האניגמטית של שלמה אבן גבירול.
בשנת 1970 הקימה עיר הולדתו מאלגה פסל ברונזה של דמותו מעשה ידי הפסל האמריקני המילטון ריד ארמסטרונג. העיר ציינה את המאורע בחגיגות יובל ובימי עיון ביצירותיו, בהשתתפות מלומדים מרחבי העולם.
על שמו קרוי כפר גבירול ברחובות, רחוב אבן גבירול בתל אביב וכן רחובות בערים נוספות. כיום בית הספר של הקהילה היהודית במדריד קרוי על שמו של שלמה אבן גבירול.
האישה שברא
בשנת 1629 יצא לאור ספרו של רבי יוסף שלמה דלמדיגו, "מצרף לחכמה", שבו מסופר: "וכן אמרו על ר״ש בן נבירול שברא אשה והייתה משרתת לו, וכאשר הלשינוהו למלכות הראה להם שלא הייתה בריאה והחזירה לקדמותה לחתיכות וחוליות עץ שמהם נבנית. וכדומים הרבה שמועות בפי הכל ובפרט בארץ אשכנז”."
בסיפור "עידו ועינם" ש"י עגנון הרחיב מעט אגדה זו, וסיפר על דבר בריאת האישה: "נשמע הדבר בין הבריות והגיע אצל המלך. ציווה המלך להביא לפניו את האשה. ראה אותה ונכנסה אהבתה בלבו. לא השגיחה היא בו. הלכו והביאו את רבי שלמה בן גבירול. בא והראה לו למלך שאינה בריאה שלימה, אלא חוליות של עץ שמהן נבנתה האשה."
בעקבות סיפורו של יוסף שלמה דלמדיגו המחזאית יוספה אבן-שושן כתבה וביימה את המחזה "כתר מלכות", שהוצג בפסטיבל עכו 1994, ושיחקו בו איילת גבאי-יגודה ויעקב שבילי. ב-2001 שכתבה מחדש את המחזה, שעלה בגלגולו החדש בשם: "בריאה", בתיאטרון לה מאמא בניו יורק, בבימויה של גאולה עטר, ובכיכובם של ויקטור עטר ומירה עוואד.
משיריו
ראו גם
שירת ימי הביניים של יהדות ספרד
תור הזהב של יהדות ספרד
משה אבן עזרא
לקריאה נוספת
בקטלוג הספרייה הלאומית מאות פריטים של אבן גבירול. ספרי שירי חול ושירי קודש, פילוסופיה ופרשנות. אבן גבירול הוא אחד היוצרים העבריים האהודים והנפוצים ביותר.
להלן כותרי ספרים שנכתבו עליו ועל יצירתו:
חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, שירי שלמה בן יהודה אבן גבירול, מקובצים על פי ספרים וכתבי יד, סדורים, מוגהים ומבוארים על ידי ח.נ. ביאליק, י.ח. רבניצקי, (אוצר שירת ישראל בספרד, כרך א'-ז'), הוצאת דביר, תל אביב, (שנת הוצאה לא ידועה).
שניאור זק"ש, שירי השירים אשר לשלמה בן גבירול, שירי רשב"ג מוגהים ומבוארים, פריז 1868.
יעקב שלנגר, הפילוסופיה של שלמה אבן גבירול, הוצאת מאגנס, ירושלים, תש"ם.
נחמיה אלוני ודב ירדן (כינסו וערכו), קובץ שירי חול לרבי שלמה אבן גבירול, על פי כתבי יד מן הגניזה ומקורות אחרים, ירושלים: תשכ"ט-1969.
שרה גלוזמן, המשורר מסרגוסה סיפור חייו של המשורר שלמה בן יהודה אבן גבירול הוצאת ראובן מס ירושלים 1987
זאב ברויאר, שירת הקודש של ר' שלמה אבן גבירול – תוכן וצורה, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשנ"ג,
דב ירדן, יי שעה לחשי ורחשי: פיוט חדש לר' שלמה אבן גבירול, ירושלים: תשכ"ט-1969.
דב ירדן, פשטים חדשים בשירי החול לרבי שלמה אבן גבירול, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשמ"א-1981.
דב ירדן (כינס וערך), קובץ שירי קודש לרבי שלמה אבן גבירול, על פי כתבי יד מן הגניזה ומקורות אחרים, ירושלים: תשכ"ט-1969.
דב ירדן, מליצתי בדאגתי הדופה, לרבי שלמה אבן גבירול, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ו-1976.
ישראל לוין (עורך), שלמה אבן גבירול: שירים (סדרת שירת תור הזהב), ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, 2007.
ישראל לוין, כתר מלכות לרבי שלמה אבן גבירול, כולל מהדורה ביקורתית של כתר מלכות עם הקדמה, פירוש וחילופי נוסח, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2005.
ישראל לוין, הסוד והיסוד: מגמות של מסתורין בשירתו של שלמה אבן גבירול, לוד, מכון הברמן למחקרי ספרות, תשמ'ו 1986.
שניאור זק"ש, רבי שלמה אבן גבירול וקצת בני דורו, פריז תרכ"ו (1866).
שניאור זק"ש, חידות ר' שלמה בן גבירול ופתרוניהן, "אוצר הספרות" פריז 1892
י. נ. שמחוני, רבי שלמה בן גבירול, בתוך "התקופה", ספר עשירי, ורשה: שטיבל תרפ"א (1921)
דוד כהנא, חיי שלמה בן גבירול, בתוך "השילוח" 2, אוקטובר 1896; "השילוח" 1, דצמבר 1896.
קלמן שולמן, רבי שמואל הנגיד ור' שלמה אבן גבירול, בתוך "ספר תולדות חכמי ישראל", חלק ראשון, וילנה תרל"ט.
אליעזר שביד, הפילוסופים הגדולים שלנו – הפילוסופיה היהודית בימי הביניים, ר' שלמה אבן גבירול, הוצאת ידיעות ספרים, תל אביב, 2007, עמ' 80–99
מנחם לורברבוים, נוצחנו בנעימותו: תורת האלוהות כפואטיקה ביצירה היהודית האנדלוסית, מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשע"א
עזרא פליישר, "גלגוליו המופלאים של שיר ידידות לשלמה אבן גבירול", מחקרי ירושלים בספרות עברית ג, תשמ"ג
א. מור, שלמה אבן גבירול: האיש ושירתו, תל אביב 1950
חיים ברודי, חיים שירמן וישראל בן-דוד, שירי החול, של ר' שלמה אבן גבירול, מכון שוקן למחקר היהדות שליד בית המדרש לרבנים באמריקה, ירושלים תשל"ה-1974
אליעזר דודוביץ': 'מקור חיים' והמסורת הפילוסופית היהודית: משנתו הפילוסופית של ר' שלמה אבן גבירול לאור הגותם של ר' סעדיה גאון ור' יצחק הישראלי - בחינה השוואתית, עבודת דוקטורט, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע 2019.
קישורים חיצוניים
הרב אורי שרקי, רבינו סעדיה גאון, בעל חובות הלבבות, רבי שלמה אבן גבירול, בעל הכוזרי ועוד, מתוך הסדרה "מבוא לתורה שבעל פה", אתר מכון מאיר.
ר' שלמה אבן גבירול באתר הפיוט והתפילה
פיוטי ר' שלמה אבן גבירול באתר הזמנה לפיוט.
אלי אשד, האישה המלאכותית של שלמה אבן גבירול, מגזין "יקום תרבות", פברואר 2012
רפי שיניאק, "נפש אשר עלו שאוניה": לבחינת מקומו של שלמה אבן גבירול בהוראת הספרות בחינוך העברי בארץ מראשיתו, דפים 42, 2006, עמ' 112–153
מירה שטרית, המשורר ובת-השיר: עיון משווה בין שירת ר' שלמה אבן גבירול ור' טדרוס הלוי אבולעפיה, שנתון שאנן, כרך ה', תשנ"ט, עמ' 75–99
שירמן, חיים, & כותר (1979). לתולדות השירה והדראמה העברית : מחקרים ומסות מוסד ביאליק, כרך ראשון, עמ' 97
זאב הרוי,האם ר' שלמה אבן גבירול כתב את אדון עולם?, תרביץ פח
מכּתביו:
מבחר הפנינים לאבן גבירול, שלמה ב"ר יהודה הספרדי, לונדון תרנט (1899)
ספר "תיקון מידות הנפש" המיוחס לאבן גבירול
ביאליק ורבניצקי, שירי שלמה בן יהודה אבן גבירול, הוצאת דביר, תרפ"ח-תרפ"ט
הקלטות של שיריו באתר הארכיון
הערות שוליים
*
קטגוריה:פילוסופים יהודים ספרדים
קטגוריה:סופרים יהודים ספרדים
קטגוריה:פילוסופים יהודים בימי הביניים
קטגוריה:משוררים יהודים בימי הביניים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:מחברי ספרי מניין המצוות
קטגוריה:פייטני ספרד
קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל
קטגוריה:ראשוני ספרד
קטגוריה:ילידי 1021
קטגוריה:נפטרים ב-1058
קטגוריה:מחברי כתר מלכות | 2024-10-14T12:01:25 |
נחום מנבר | נחום מנבר (נולד ב-18 באפריל 1946) הוא איש עסקים וסוחר נשק ישראלי אשר הורשע בסיוע לאיראן על ידי מכירת ידע, ציוד וחומרים אשר עשויים לשמש להכנת נשק כימי.
ביוגרפיה
מנבר נולד לאהרון וחנה, וגדל בקיבוץ גבעת חיים (מאוחד). בצעירותו היה שחקן כדורסל בקבוצת הפועל גבעת חיים בשנים 1961–1968, בקבוצת הפועל פתח תקווה 1970-1971 ובקבוצת הפועל חולון בשנת 1972.
עם גיוסו לצה"ל, התנדב לצנחנים. בצנחנים עבר מסלול הכשרה כלוחם, קורס מ"כים חי"ר וקורס קציני חי"ר. בסיום הקורס שב לצנחנים כמפקד מחלקה ובהמשך כמדריך בבה"ד 1. כאיש מילואים התנדב לפרויקט ה"נמרים" ולחם במלחמת ההתשה.
סחר בנשק
לאחר שחרורו מצה"ל פנה מנבר לעסקים והסתבך בפלילים כמה פעמים בענייני כספים. הוא נרדף בידי נושים ובשנת 1985 עזב את ישראל.
בהיותו באירופה החל לסחור בנשק. בסיוע קשריו של עמוס קוצר עם המלמ"ב רכש עודפים של נשק קונבנציונלי מצה"ל ומכר אותו למדינות העולם השלישי. בהמשך הרחיב את עסקיו ורכש נשק גם מפולין, שעוד הייתה אז מדינה שנתונה להשפעת ברית המועצות.
במסגרת יחסי המסחר שהתנהלו בין ישראל ואיראן בשנים 1989–1993 מכר מנבר לאיראן נשק קונבנציונלי ונוסף על כך:
בשנים 1992–1994 מכר לאיראן 150 טונות של תיוניל כלוריד. לטענתו בריכוז נמוך שמשמש להדברה, ואולם מאוחר יותר נקבע שהחומר נמכר בריכוז גבוה שיכול לשמש מרכיב בתהליך ייצור גז חרדל.
סייע לרכישת מכשיר להעלאת ריכוז תיוניל כלוריד. לטענת מנבר, הוא חזר בו מהעסקה אולם הקשרים שיצר סייעו ליציאתה לפועל.
הביע נכונות לסייע בהקמת מפעל לייצור פגזים הנושאים חומרים כימיים.
בשנת 1993 נהרגו שני לוחמי מוסד בתאונת דרכים בווינה בעת מעקב אחר ד"ר מג'יד עבאספור, סגן שר ההגנה האיראני אשר נפגש עם נחום מנבר. המעקב נעשה במטרה להשיג מידע על רון ארד.
נישואין לפרנסין פנטיו
בתקופת מגוריו בצרפת התחתן מנבר עם פרנסין פנטיו, אזרחית צרפתית. מנבר פגש את פנטיו זמן קצר לאחר מות בעלה הרמן שמידט. שמידט היה איש עסקים גרמני אשר עסק במכירת טילי קרקע-קרקע למצרים ולעיראק במסגרת פרויקט קונדור. הטילים, בתכנון גרמני, יוצרו בארגנטינה בשנות השמונים של המאה ה-20. לדברי פנטיו, המוסד יזם את הקשר הרומנטי של מנבר עימה. מנבר שכנע את פנטיו להיפגש עם אנשי המוסד בישראל ולהעביר להם מסמכים שהותיר בעלה. מאוחר יותר, הוא השתלט, לדבריה, על נכסיה. מנישואים אלו נולד בנו היחיד.
פנטיו פרסמה ספר על הפרשה בשם "אשה במלכוד" בהוצאת ידיעות אחרונות (2005). הספר הוסר מהמדפים כשבועיים לאחר הפצתו מסיבות עלומות.
פעילותו בספורט
בשנת 1994 שימש ספונסר של קבוצת הכדורסל הפועל חולון, ומאוחר יותר של הפועל ירושלים.
אישום בסיוע לאויב
בשנת 1992 החל המוסד לחקור את פעילותו של מנבר כחלק ממבצע "טרמיט". ראש "המוסד", שבתי שביט, הפקיד את ניהול החקירה בידי חגי הדס. במקביל לאיסוף הראיות, הסכימו אנשים שעבדו עם מנבר להעיד נגדו: יאנוש קלישבסקי (מהנדס פולני) ועמוס קוצר. מנבר נעצר במרץ 1997 כאשר ירד ממטוס בהגיעו לישראל. דבר מעצרו נאסר לפרסום על ידי הצנזורה במשך שלושה שבועות.
במשפט שהתנהל טען מנבר כי הקשרים עם איראן נעשו בידיעת הרשויות בישראל וכי באותה תקופה ניהלה ישראל קשרי מסחר ענפים עם איראן שלא הוגדרה כמדינת אויב. כמו כן, הוא ניצל את קשריו כדי להשיג לישראל מודיעין, בין היתר על רון ארד. נוסף על כך טען שהאשמתו הייתה נקמה על מותם של שני סוכני המוסד.
ב 16 ביולי 1998 הורשע מנבר בשלוש עבירות: סיוע לאויב במלחמתו בישראל; ניסיון לסיוע לאויב במלחמתו בישראל; מסירת ידיעה לאויב בכוונה לפגוע בביטחון המדינה ונידון בבית המשפט המחוזי ל-16 שנות מאסר.
במהלך המשפט טען פרקליטו, אמנון זכרוני, שאחד משופטיו, אמנון סטרשנוב, ניהל קשרים רומנטיים עם פרקליטה בצוות ההגנה עו"ד פנינת ינאי. לאחר בדיקת הטענה, קבעו היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה כי טענות אלו משוללות יסוד. בנוסף התבטא ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, לפני מתן גזר הדין ואמר כי יש למצות את הדין עם מנבר. אמירה זו עוררה סערה, והשופטים ביקרו אותה בפסק דינם. מנבר ערער בפני בית המשפט העליון על הרשעתו ועל חומרת העונש שנגזר עליו, אך ערעורו נדחה.
בקשותיו של מנבר לשחרור מוקדם, לאחר שהשלים שני שלישים מתקופת מאסרו, נדחו. ב-31 באוקטובר 2011 החליטה ועדת השחרורים לשחררו שנה וחצי לפני תום תקופת מאסרו. השחרור התאפשר לאור הסכמת מנבר לקבל עליו מגבלות מעבר לתקופת שחרורו על תנאי, בהן: איסור יציאה מהארץ, איסור יצירת קשר עם אזרחים זרים, איסור מתן ראיונות בכלי התקשורת ואיסור בעיסוק הקשור לסחר בכלי נשק. ראש המוסד לשעבר שבתי שביט, טען כי מנבר הוא "הבוגד הגדול ביותר שפעל אי פעם בישראל".
לקריאה נוספת
יוסי מלמן ואיתן הבר, המרגלים, הוצאת משכל, 2002, עמ' 344–381
רונן ברגמן, נקודת האל חזור, כנרת וזמורה ביתן, 2007, עמ' 419–452
פרנסין פונטין-מנבר, אישה במלכוד, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005
מיכאל בר-זוהר וניסים משעל, המוסד: המבצעים הגדולים, תל אביב : הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2010, עמ' 243
קישורים חיצוניים
.
הערות שוליים
קטגוריה:כדורסלנים ישראלים
קטגוריה:כדורסלני הפועל חולון
קטגוריה:מורשעים בעבירות ביטחון בישראל
קטגוריה:סוחרי נשק ישראלים
קטגוריה:גבעת חיים מאוחד: אישים
קטגוריה:כדורסלני הפועל פתח תקווה
קטגוריה:ישראלים שריגלו למען מדינה זרה
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1946 | 2024-03-04T19:29:08 |
עמוס לוינברג | עמוס לוינברג (נולד ב-1949) שימש קצין בינה רשתית (קב"ר) ביחידה 848 (שמה שונה מאז ל"יחידה 8200") ששהה במוצב החרמון בתחילת מלחמת יום הכיפורים. הוא נשבה יחד עם 31 מחיילי המוצב בעת שכוחות צנחנים סורים כבשו את המוצב, וסיפק לשוביו מידע סודי רב על צה"ל. עקב כך כונה "הקב"ר המזמר" ובפי הסורים כונה "הפרופסור היהודי".
ביוגרפיה
עמוס לוינברג נולד בישראל, כבן יחיד למשפחה של ניצולי השואה. בגיל 10 התייתם מאביו. למד בבית הספר הריאלי בחיפה, במגמת מזרחנות, שכללה לימודי ערבית. בשנת 1968 התגייס לצה"ל והוצב באגף המודיעין. הוא הוצב ביחידה העוסקת בפענוח צפנים, עבר קורס קצינים ומונה לקצין בינה רשתית שעסק במידע אודות הצבא הסורי.
לוינברג נחשף למידע מודיעיני רב במסגרת תפקידו. בהיותו סקרן, ועקב רשלנות של מפקדיו ועמיתיו, עיין גם במסמכים שאמורים היו להיות חסויים מפניו. מידע רב ממסמכים אלה נשמר בזיכרונו הפנומנלי. תא"ל (מיל') ראובן ירדור, מראשי אמ"ן באותה עת, אמר: "מי לא הכיר את הקצין הסקרן בעל הזיכרון הפנומנלי, שהאמביציה שלו לדעת הכול - אבל הכול - שברה כל מידור אפשרי באמ"ן עוד לפני המלחמה".
הנפילה בשבי
ב-3 באוקטובר 1973 נשלח על ידי מפקדו למוצב החרמון הישראלי, למלא את מקום מפקד בסיס ברוש, יחידת המשנה של יחידת האזנה 848. ב-6 באוקטובר 1973, שעות אחדות לאחר פרוץ הקרבות, נכבש מוצב החרמון על ידי כוח קומנדו סורי, ו-26 מחייליו, ולוינברג בתוכם, נפלו בשבי הסורים (חמישה חיילים נוספים נשבו רק ב-12 באוקטובר 1973). על מה שראה מיד לאחר שנשבה והוצא מן המוצב, סיפר:
לאחר שהובהר לחוקרים הסורים שלוינברג הוא קצין מודיעין, התנהלה חקירתו בשפה הערבית בלבד. חוקריו הצליחו לגרום לו להאמין כי מדינת ישראל חרבה, וכי הם יוזמים הקמת "מוזיאון הנצחה" למודיעין הישראלי. לוינברג התפתה לדבר. ירדור תיאר זאת: "לוינברג זימר לחוקרים הסורים עוד ועוד, עד שהם עצמם לא יכלו לעמוד בשטף המידע שזרם ממנו. הם הרימו ידיים ואמרו לו: 'אדוני, תעשה לכולנו טובה ותכתוב הכול בעצמך'". לוינברג מילא מחברות שלמות עמוסות מידע על המבנה, בעלי התפקידים, משימות, דרכי פעולה של יחידת הסיגינט הצה"לית וכן מידע על יחידות מודיעין אחרות, במשך ארבעה חודשים בתנאי בידוד. לאחר מכן הועבר לכלא אלמזה שבפאתי דמשק והוחזק בו בחדר אחד עם שאר שבויי צה"ל למשך מספר חודשים נוספים. ברשתות הקשר הערביות דיברו על "הפרופסור היהודי שכותב ספרים". רק לאחר מכן הבינו בצה"ל את משמעותה האמיתית של הידיעה: המידע שסיפק לוינברג גרם לתדהמה בסוריה לנוכח ההיקף והאיכות של המודיעין הסיגינטי הצה"לי והמקורות למודיעין זה (כולל פעילותה של סיירת מטכ"ל). בכך גרמה חקירתו של לוינברג לאובדן מקורות מודיעיניים של צה"ל. משהתברר היקף המידע שמסר לוינברג לסורים, לא היה מנוס משידוד מערכות באגף המודיעין.
לוינברג חזר לישראל במסגרת עסקת חילופי שבויים. לאחר חזרתו נחקר במתקן החקירות בזכרון יעקב במשך זמן רב. בתקופת חקירתו נפגשה עמו ראש הממשלה גולדה מאיר. הרמטכ"ל מוטה גור החליט שלא להעמידו לדין צבאי. לבסוף הוא הוכר כנכה צה"ל.
בשנות התשעים של המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21 שימש לוינברג מנחה להיסטוריה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה הפתוחה, עד יציאתו לגמלאות. הוא נשוי ואב לילדים, ומתגורר בחיפה.
הערכת התנהגותו בשבי
בניגוד לדימוי שכיח בתרבות הישראלית, רוב שבויי צה"ל אינם מחזיקים מעמד בחקירתם בשבי. לטענת ירדור, גם במלחמת יום הכיפורים הנחת העבודה הייתה שכל מה שיודע השבוי הופך לידוע גם לאויב. אף על פי כן, לאחר שובו של לוינברג לישראל היו שדרשו להעמידו לדין באשמת בגידה. לאחר פגישה בין לוינברג לבין הרמטכ"ל, הוחלט לסיים את שירותו של לוינברג ללא הליכים משמעתיים או פליליים. בדומה לקציני בינה רשתית אחרים באותה עת, לא הוכשר לוינברג להתמודדות עם הלחץ הנפשי העצום שהופעל על חיילים בשבי הסורי. גם סדרת השבי שהייתה נהוגה לפני המלחמה (ולא הועברה ללוינברג), נמצאה שגויה מן היסוד לאחר המלחמה.
היו מבין מפקדיו של לוינברג (כמו יואל בן-פורת) שאמרו שציפו ממנו להתאבד, ולא לאפשר לידע שרכש ליפול בידי הסורים. על כך העיר משה זונדר בספרו "סיירת מטכ"ל": "לעניות דעתי, עמדה כזאת מבטאת חוצפה ועזות מצח מצד מפקדים שישבו לבטח במפקדותיהם, ולא חוו אפילו חצי שעה של ישיבה בשבי".
בראיון שקיים משה זונדר עם לוינברג בפברואר 1990 נמנע הלה מלהכחיש את המיוחס לו. בין היתר אמר לוינברג בראיון:
סג"ם אברהם וייס היה קצין מודיעין שנפל בשבי בתחילת מלחמת יום הכיפורים וקיבל ציון לשבח מקצין מודיעין ראשי על התנהגותו בשבי. כשנשאל לדעתו על לוינברג, השיב וייס:
הספר מלחמת יום כיפור – זמן אמת מעריך את מעשיו של לוינברג: "פרשת לוינברג היא יום כיפור של מערך האיסוף של המודיעין הישראלי, כמו שההפתעה היא הקטסטרופה של מחלקת המחקר."
בקהילת המודיעין הישראלית הפך לוינברג לסמל לנחקר ש"זימר" בחקירה. מיכה קובי, בכיר בשב"כ לשעבר, אמר ב-2009:
בראיון שנתן בשנת 2016 לתוכנית "אולפן שישי" של ערוץ 2, הביע לוינברג לראשונה הערכה לפיה סמי אמת שהחדירו הסורים למשקאות שנתנו לו בשבי, היו בין הגורמים שהביאו אותו לספר להם את כל מה שידע.
לקריאה נוספת
משה זונדר, סיירת מטכ"ל, הוצאת כתר, 2000, עמ' 104–105
רונן ברגמן וגיל מלצר, מלחמת יום כיפור - זמן אמת, הוצאת ידיעות אחרונות, 2003, עמ' 361–362
רמי טל, רונן ברגמן וגיל מלצר, "האיש שסיפר הכל", ידיעות אחרונות, 5 באוקטובר 2003
משה גבעתי, המערכה בחרמון - הקרבות ברכסי החרמון במלחמת יום הכיפורים ולאחריה, צה"ל - הוצאת "מערכות" ומודן (הוצאת ספרים), תל אביב: 2015, עמ' 72, 109, 123, 132, 136-135, 167-165, 539
אילן כפיר, "הקרב על החרמון", הוצאת דביר, 2013
קישורים חיצוניים
; במקור, מתוך "אולפן שישי"
הערות שוליים
קטגוריה:חיילי יחידה 8200
קטגוריה:שבויי צה"ל במלחמת יום הכיפורים
קטגוריה:בוגרי בית הספר הריאלי
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1949 | 2024-05-19T17:19:51 |
גלילן שחור | גלילן שחור (שם מדעי: Holothuria atra) הוא מלפפון ים מסוג גלילן. תפוצתו באוקיינוס השקט, באוקיינוס ההודי, ובים סוף, כולל מפרץ אילת.
תיאור פיזיולוגי
אורך גופו מגיע עד 50 ס"מ. צבעו חום-שחור וגופו גלילי, ארוך ושרירי ובו שני פתחים. בצד הקדמי נמצא הפה וסביבו ערוכים בחנינים מורחבים (מעין משושים), המשמשים לליקוט המזון והעברתו פנימה. בקצה האחורי נמצא הביב. מן הפה ועד לביב עובר מעי ארוך. לאורך הגב והגחון ישנה מערכת של תעלות מים. בעזרת הבחנינים הוא מעביר אל הפה סחופת הכוללת אצות, שיירי צמחי מים, שברי אלמוגים ועוד. במעי נספגים חומרי המזון ולקט אורגאני וכל השאר מופרש דרך הביב כגלילים רבים.
רבייה
הרבייה משתנה בהתאם לעונות השנה. בעונה החמה הרבייה היא מינית. הזכרים והנקבות פולטים את תאי הביצה ותאי הזרע למים. הזחלים שבוקעים שוחים בחופשיות עד סיום הגלגול ואז יורדים לדור בקרקעית. בעונה הקרה ההתרבות היא א-מינית ונעשית על ידי ניתוק מקטע מאמצע הגוף אשר ממנו מתפתחים יתר האיברים, עד להיווצרות גלילן שלם. משך תהליך זה אורך כחודשיים.
התנהגות
הגלילן השחור מצוי עד עומק של 25 מטר. שוכן קרקעית ומשתמש בחול כדי להסתתר מפני טורפים, בכך שהוא עורם חול על גבו, עד שכמעט לא ניתן לראותו. הוא נע במים בתנועות גליות איטיות ומתגונן כנגד טורפים על ידי הפרשת רעלים בעלי ריח דוחה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:גלילניים
קטגוריה:החי במפרץ אילת | 2020-12-31T16:56:53 |
לוויין טבעי | REDIRECT ירח | 2005-09-22T07:50:57 |
הקרבה שברוח | הקִרבה שברוח (באנגלית: Kindred Spirits) הוא ציור משנת 1849 מאת אשר דיורנד המייצגת יותר מכל את אסכולת נהר הדסון אליה השתייך הצייר.
תיאור
בציור נראים הצייר תומאס קול והמשורר ויליאם קלן בריאנט לנוכח קסמי הנוף בנקיק מרהיב עין שבהרי הקטסקיל. קול נראה שופך את לבו בפני המשורר ודומה שבפני הטבע כולו, בעומדם נפעמים על פני מדרגות סלע תלולה, אל מול מפל ושטף של מים רבים בין צוקים ויערות.
הציור עתיר בפרטים דקים ובטכניקה קווית ונראה כי הכשרתו המוקדמת של דיורנד כתחריטאי באה לידי ביטוי ביצירה בה הדמויות מסמלות את האדם הבודד או הנודד המתגמד לנוכח הדר הטבע.
הציור הוצג בספרייה הציבורית של ניו יורק משנת 1904. בשנת 2005 נמכר תמורת 35 מיליון דולר לאליס לואיז וולטון, יורשת המיליארדים ומבעליה של רשת וולמארט.
הציור מוצג במוזיאון קריסטל ברידג'ס לאמנות אמריקאית בבנטונוויל, ארקנסו.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ציורים
קטגוריה:ציורים מהמאה ה-19 | 2024-09-09T04:32:52 |
עיצוב פנים | עיצוב פנים הוא תחום התמחות שהתפתח בתחום האדריכלות בשנות ה־20 של המאה הקודמת. הוא העוסק בתכנון ובשינוי חללים פנימיים במבנים. שלא כאדריכלות, עיצוב פנים אינו עוסק בתכנון של מבנים שלמים, בקונסטרוקציות ובהקשרים אורבניים, אלא בתכנון חללים פנימיים לפרטי פרטים. עיצוב הפנים מתייחס לצורכי האדם בחללים בנויים, במבני ציבור כגון בנק, בית חולים וספרייה ובבתים פרטיים. עיצוב הפנים נותן מענה לצרכיו הפיזיים והנפשיים של האדם, לדוגמה, מיקום וגודל החדרים השונים במבנה, תאורה בהתאם לצרכים שונים ואף תכנון מיקום ומספר השקעים במבנה.
רקע
לרוב מעצב הפנים מחויב לדרישות, לצרכים וליכולות הכלכליות של הלקוח. היכולת האמנותית של מעצב הפנים בא לידיי ביטוי באמצעות סגנונו העיצובי או פרשנותו ל"בעיית" התכנון, עיצובים יוצאי דופן, בהם ניתן ביטוי לתפיסות מרחב החוץ והפנים הייחודי להם. בראשית המאה ה-20 מעצבים החלו לתבוע שינוי יסודי באדריכלות ובעיצוב שיתאימו לעת החדשה.
אדריכלים רבים לרבות מיס ואן דר רוהה ולה קורבוזיה תכננו רהיטים חדש ושונים מהסגנונות הקודמים. לפי ההגדרה של לה קורבוזיה "בית הוא מכונת מגורים", ולכן חשב שסגנון חסכוני ופונקציונלי מתאים יותר. בתחילה התוצאות היו נוקשות וחסרות חמימות אנושית ואף עוררו התנגדות בקרב רבים. ככל שהתפיסה הזאת התפתחה, אפשר לראות כי תהליכים תעשייתיים בצד החשיבה הפונקציונלית הביאו לשילוב חומרים משוכללים ולשיפור ניכר בעיצוב ובצורותיו.
כיום נדרשים העוסקים בתחום להתמצא בתחומים רבים הקשורים לעיצוב לרבות חומרים, נגרות, תאורה, חשמל, ריהוט, צבע, טקסטיל, מיזוג אוויר, אינסטלציה, תוכניות עבודה ועוד.
בישראל
בישראל, אין מגבלות רישוי על העיסוק בעיצוב פנים וכל אדם רשאי להציג את עצמו כ"מעצב פנים". מאז שנות ה-60, התקיימו בישראל קורסים לעיצוב פנים בטכניון ובמגוון של בתי ספר פרטיים, כמו בבצלאל ובמכללה למינהל. בשנות ה-70 הציעו מכונים אמריקאים קורסים לעיצוב פנים בלמידה מרחוק.
חלק ממעצבי הפנים בישראל, שהם בוגרי תואר אקדמי, מאוגדים באגודת אדריכלי הפנים בישראל.
בשנים האחרונות יש תופעה של מספר מעצבי פנים אשר מציגים עצמם כאדריכלים. זוהי עבירה על החוק (לפי חוק התכנון והבניה- יחוד פעילות אדריכל).
שילוב הפנג שווי בעיצוב
פנג שווי היא שיטה סינית עתיקה לארגון חפצים ומבנים על מנת להגיע להרמוניה עם הטבע - שיטה שעמדה בבסיס הדת הטאואיסטית.
במהלך המאה ה-19 הגיע הפנג שווי לראשונה לארצות הברית יחד עם הפועלים הסיניים שהגיעו לערי החוף המערבי והחוף המזרחי. מאז ועד היום הפך המושג למטבע לשון נפוצה בפי מעצבי פנים, מתכננים ואדריכלים רבים ברחבי העולם המשלבים את עקרונות השיטה בתוכניותיהם.
ראו גם
אדריכלות נוף
בנייה בגבס
הום סטייג'ינג
קישורים חיצוניים
האתר של אגודת אדריכלי הפנים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדעי האדריכלות
קטגוריה:כלכלת בית | 2024-09-22T09:47:29 |
כארון (ירח) | כארון (באנגלית: Charon. נקרא גם 134340 פלוטו 1 ) הוא אחד מחמשת הירחים של כוכב הלכת הננסי פלוטו, והראשון מביניהם שהתגלה. הוא נקרא על שם כארון, משיט המעבורת של האדס (מקבילו היווני של פלוטו הרומאי) מהמיתולוגיה היוונית. אין לבלבל את כארון עם עצם בעל שם דומה, כיירון, גוף שמיימי במסלול בין שבתאי ואורנוס. שם זה אושר באופן רשמי על ידי האיגוד האסטרונומי הבינלאומי ב-1985.
כארון התגלה על ידי ג'יימס כריסטי ב־22 ביוני 1978. כריסטי עקב בתשומת לב אחר תמונות בהגדלה רבה של פלוטו על לוחות צילום, שצולמו כמה חודשים קודם לכן, וגילה "בליטה" קלה שהופיעה במחזוריות. מאוחר יותר נצפתה הבליטה על לוחות צילום מוקדמים לפחות מ-29 באפריל 1965. הבליטה קיבלה את הסימון הזמני 1978P1.
גילויו של כארון אפשר לאסטרונומים למדוד ביתר דיוק את מסתו וגודלו של פלוטו. כארון סובב סביב פלוטו ב־6.387 יום, אותו פרק הזמן כסיבובו העצמי של פלוטו. בין שני הגופים קיימת הקפה סינכרונית, ולכן הם מפנים זה לזה תמיד את אותו הצד במה שמכונה "תהודת סיבוב-מסלול".
קוטרו של כארון הוא 1,212 קילומטר, 51% מקוטרו של פלוטו. מסתו 12.2% מזו של פלוטו, ושטח פניו כ־4,400,000 קילומטר רבוע. שלא כמו פלוטו, המכוסה בקרח חנקני, נראה שכארון מכוסה בקרח-מים. סמוך לקו המשווה ישנה חגורה טקטונית שבולטת מפני השטח וגולשת גם לחצי-הירח הרחוק מפלוטו.
ממוזער|ימין|פלוטו וכארון, כפי שצולמו על ידי ניו הורייזונס, 11 ביולי 2015
יחס הגדלים בין כארון ופלוטו הוא הגדול ביותר במערכת השמש בין ירח לכוכב הלכת אותו הוא מקיף: גודלו של כארון הוא כמחצית גודלו של פלוטו. לשם השוואה, יחס הגדלים בין הירח לכדור הארץ, שגם הוא בין הגבוהים במערכת השמש, הוא בערך 1:4. הקשר הכבידתי בין כארון לפלוטו גורם לכך שהם מקיפים זה את זה הקפה סינכרונית. כשם שכארון מפנה כלפי פלוטו את אותו צד (בדומה לירח של כדור הארץ), גם פלוטו מפנה כלפי כארון את אותו הצד.
בשל ההבדלים הקטנים באופן חריג בגדלים של כארון ושל פלוטו, ובשל העובדה כי כארון אינו סובב את פלוטו אלא שניהם סובבים את מרכז הכובד המשותף להם, שנמצא מחוץ לגופים אלה, יש הרואים בהם לא מערכת של כוכב-לכת וירח, אלא מערכת כפולה של כוכבי לכת ננסיים. במהלך הדיונים ב-2006 בדבר ההגדרה החדשה למושג כוכב לכת, עלתה מחדש שאלת מעמדו של כארון בתור ירח (בניגוד למעמד כל כוכב לכת ננסי, לדוגמה). עם זאת, נכון ל-2016, האיגוד האסטרונומי הבינלאומי עדיין מגדיר את כארון כירח.
סימולציה שערכה ד"ר רובין קאנופ ב-2005 הראתה שכארון עשוי היה להיווצר מהתנגשות של פלוטו עם עצם מחגורת קויפר לפני כ-4.5 מיליארד שנה, בדומה להיוולדו של הירח מכדור הארץ. ואולם, אירוע כזה צריך היה להסתיים כאשר פלוטו סלעי יותר מכפי שהוא במציאות, וכארון קרחי יותר. ייתכן ששני הגופים היו קיימים מוקדם יותר, התנגשו זה בזה, והחלו להקיף זה את זה אחרי ההתנגשות.
הגשושית ניו הורייזונס צילמה בינואר 2015 כיצד כארון ופלוטו משלימים יחדיו סיבוב של 6.387 ימים סביב מרכז בריצנטרי (barycentric) משותף. ב-14 ביולי 2015 בשעה 12:01 UTC חלפה הגשושית על פני כארון במהירות 13.87 קילומטר/שנייה ובמרחק 29,473 קילומטר.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ירחי פלוטו | 2024-07-28T09:39:37 |
משרתם של שני אדונים | משרתם של שני האדונים הוא מחזה קומי מאת המחזאי האיטלקי קרלו גולדוני. המחזה תורגם ועובד לעברית על ידי נסים אלוני.
הקומדיה נכתבה בשנת 1743, ומשתמשת בדמויות הקלאסיות ממסורת התיאטרון האיטלקי של הרנסאנס, הקומדיה דל'ארטה. מן השחקנים נדרשה מיומנות וזריזות גופנית, וסגנון ההצגה נשען במידה ניכרת על הומור חזותי ועל התנהגות קומית הבאה לידי ביטוי פיזי עז.
שמאל|ממוזער|250px|דמויות צוות ההצגה בתיאטרון הלאומי בבולגריה, 2009 (בימוי: מיטקו בוזקוב)
המחזה מציג את טְרוּפַלְדִינוֹ, משרת מובטל המקבל ביום אחד שתי הצעות עבודה משני אדונים בנפרד; כל אחד מהאדונים מעורב בעלילה רומנטית הכוללת התחזות והונאה, היוצרת קומדיית טעויות קצבית.
הדמות הראשית במחזה היא משרת ערמומי המשרת שני אדונים. אחד מהם הוא אישה המחופשת לגבר, שהגיעה לעיר בחיפוש אחרי אהובהּ, שהוא אדונו השני של המשרת. שניהם גרים באותו מלון, אך הם אינם נפגשים. העלילה מבוססת על תחבולותיו של המשרת, המצליח לתמרן בין שני אדוניו, למלא בקושי את המשימות המוטלות עליו ובדרך מתבלבל בין הדברים שאמור להביא ולאיזה אדון, תוך יצירת הסתבכויות בלתי פוסקות.
בסוף נפגשים שני האוהבים ומגשימים את אהבתם יחד עם הזוגות האחרים, בהם המשרת ואהובתו.
הפקות בישראל
המחזה זכה להצלחה בישראל במספר הפקות לאורך השנים:
1. תיאטרון הקאמרי, 23 באוקטובר 1945
יוצרים: במאי ומתרגם - יוסף מילוא, תפאורה - ד"ר פאול לוי, ביצוע תפאורה ואביזרים - שלמה חיים, מוזיקה - פרנק פלג, תלבושות - פיני לייטרסדורף, תאורה - רפאל טרבולב ואריה שטייניץ
שחקנים: טרופלדינו - אברהם בן-יוסף/יוסף מילוא, פנטלון - טוביה גרינבאום, סמרלדינה - ימימה מילוא, דוטורה לומברדי - אלברט בן-צבי, סילביו - גרשון קליין, קלאריצ'ה - טובה עצמוני/חנה מרון, ביאטריצ'ה רספוני - בתיה לנצט, פלורינדו ארטוזי - נתן כוגן, מלצר/סבל - אלכסנדר הדרי, סבל - עמנואל בן-עמוס, דוטורה - רוזה ליכטנשטיין, טבלדו - מרדכי בן-זאב
זו הייתה ההצגה הראשונה שעלתה על במת התיאטרון הקאמרי.
2. תיאטרון חיפה, 8 בדצמבר 1964
יוצרים: במאי ומעבד - יוסף מילוא, תפאורה - אריה נבון, תלבושות - ויקי כהן, מוזיקה - פרנק פלג, תאורה - יחיאל אורגל
שחקנים: טרופלדינו - יעקב בודו, פנטלון - יוסי גרבר, סמרלדינה - יפה יערי, דוטורה לומברדי - חנן אבדורי/מרדכי בן-זאב, סילביו - אילן דר, קלאריצ'ה - ריטה מרשל, ביאטריצ'ה רספוני - אילה דין, מלצר - יוסף קיפניס, סבל א' - יונתן ברקאי, סבל ב' - יצחק נעמן, פלורינדו ארטוזי - עזריאל אשרוב, בריגלה - יוסף באשי
3. תיאטרון החאן, הצגת בכורה: 1974
יוצרים: במאי - מייקל אלפרדס; תרגום ועיבוד - יונתן דובוסרסקי, תפאורה ותלבושות - פרידה קלפהולץ, אביזרים ומסכות: יהודית גרינשפן, מוזיקה - חנה הכהן, תאורה - בן ציון מוניץ
שחקנים: טרופלדינו - ספי ריבלין. שלמה תרשיש, אורי אברהמי, נטע פלוצקי, אבי פניני, שפרה מילשטיין, ששון גבאי, אלי דנקר, רחל הפלר, משה אסם
4. תיאטרון הבימה, הצגת בכורה: 13 במרץ 1993
יוצרים: במאי - עמרי ניצן; תרגום - נסים אלוני, תפאורה ותלבושות - רות דר, מוזיקה - אורי וידיסלבסקי, תאורה - פליס רוס
שחקנים: טרופלדינו - שמואל וילוז'ני, פנטלון - דב רייזר, סמרלדינה - רמה מסינגר/שרית וינו-אלעד, דוטורה לומברדי - רוברט הניג, סילביו - אלון אופיר/רועי ששון, קלאריצ'ה - שרית וינוגרד/שרית חן/יעל הדר, ביאטריצ'ה רספוני - עידית טפרסון/דורי נואנמקו/אודליה סגל, פלורינדו ארטוזי - יגאל שדה/חיים חובה, מלצר/סבל: אבישי בקי/טל גינת
5. תיאטרון הקאמרי, הצגת בכורה: 15 באפריל 2010
יוצרים: במאי - מוני מושונוב, נוסח עברי - נסים אלוני, תפאורה - אלכסנדרה נרדי, תלבושות - עפרה קונפינו, מוזיקה ועריכה מוזיקלית - רן בגנו, תנועה - צחי פטיש, תאורה - עמיר ברנר
שחקנים: טרופלדינו - דרור קרן, פנטלון - איציק כהן, סמרלדינה - שירי גדני, דוטורה לומברדי - נדב אסולין, סילביו - יניב ביטון, קלאריצ'ה - טל בלנקשטיין/נעמה שטרית, ביאטריצ'ה רספוני - מיכל בלנקשטיין/שרונה אלימלך, מלצר/סבל א' - זיו קלייר, מלצר/סבל ב' - קובי מאור, פלורינדו ארטוזי - אסף פריינטא
6. תיאטרון בית ליסין, הצגת בכורה: 24 במאי 2018
יוצרים: במאי - אודי בן-משה, נוסח עברי - נסים אלוני, עיצוב תפאורה - סבטלנה ברגר, עיצוב תלבושות - אורנה סמורגונסקי, מוזיקה - אסף רוט, הדרכת תנועה - אריאל וולף, עיצוב תאורה - זיו וולושין, עוזרת במאי - כנען אליאל
שחקנים: טרופלדינו - יניב ביטון, פנטלון - יובל ינאי/יניב סוויסה, סמרלדינה - שירן הוברמן, דוטורה לומברדי - אופיר וייל, סילביו - יותם קושניר, קלאריצ'ה - יעל שטולמן, ביאטריצ'ה רספוני - סיון ששון, מלצר/סבל א' - גל דורנפלד, מלצר/סבל ב' - עדי זאק, פלורינדו ארטוזי - לירון ברנס/רון שחר
קישורים חיצוניים
דף ההצגה באתר תיאטרון הבימה
המחזה "משרתם של שני אדונים" בתיאטרון העירוני חיפה, 1964, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
דף ההצגה באתר תיאטרון הקאמרי
הערות שוליים
קטגוריה:קומדיות | 2024-09-05T06:24:40 |
פרידריך אברט | פרידריך אברט (בגרמנית: Friedrich Ebert; 4 בפברואר 1871 – 28 בפברואר 1925) היה מדינאי גרמני, הקנצלר הראשון של רפובליקת ויימאר, ולאחר מכן גם נשיאה הראשון. אברט היה מנהיג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה בין השנים 1913-1919 וסוציאליסט מתון. כמנהיג המפלגה, היה גורם מרכזי בהקמת רפובליקת ויימאר בגרמניה לאחר תבוסתה במלחמת העולם הראשונה, ונבחר להיות נשיאה הראשון של רפובליקת ויימאר.
מדיניותו באותה תקופה התמקדה בעיקר בהשלטת סדר בגרמניה ודיכוי השמאל. כדי להשיג זאת הוא חבר לכוחות פוליטיים שמרניים ולאומניים, ביניהם הנהגת הצבא תחת הגנרל וילהלם גרונר והפרייקורפס הימני.
ביוגרפיה
שנותיו הראשונות
אברט נולד בהיידלברג, בן שביעי מתוך תשעה לחייט, בצעירותו איבד שלושה מאחיו. אברט רצה ללמוד באוניברסיטה אבל מצבה הכלכלי של המשפחה לא אפשר זאת. בין השנים 1885–1888 הוא למד בניית אוכפים. בשנת 1889 הפך לעיתונאי וכנהוג באותה התקופה עבר ממקום למקום בגרמניה כדי לכתוב. שנה לאחר מכן התחבר עם הזרם הפוליטי הסוציאל-דמוקרטי. אברט אמנם קרא את כתביהם של קרל מרקס ופרידריך אנגלס אך לא התעניין באידאולוגיה אלא ביישום צעדים מעשיים שיסייעו לשיפור מצבם של הפועלים בהווה ובעתיד הקרוב.
לאחר שהתיישב בברמן בשנת 1891 עסק בעבודות שונות. בשנת 1894 התחתן עם לואיז רומפ, בת של עובד כפיים. לאחר מכן הפך למנהל פאב שבמהרה הפך למרכז של פעילות סוציאליסטית. בנקודה זו החל להשתלב בתחום הפוליטי ונבחר ליושב ראש סניף המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD) בברמן. לאחר 1900 נבחר למזכיר איגוד מקצועי. בשנת 1904 החל לכהן במועצה הלאומית של המפלגה והפך מוכר יותר בציבור הרחב. בשנת 1913, לאחר מותו של מנהיג המפלגה אוגוסט בבל, נתמנה אברט למזכיר הכללי של המפלגה, תפקיד שלמענו עבר לגור בברלין.
מלחמת העולם הראשונה
כשפרץ משבר יולי של שנת 1914, היה אברט בחופשה. לאחר שהוכרזה מלחמת העולם הראשונה בראשית אוגוסט, ברח אברט לציריך עם גזבר המפלגה אוטו בראון ועם כספי המפלגה כדי לאפשר הקמת ארגון חדש במידה והמפלגה תוכרז בלתי חוקית בגרמניה עקב התנגדותה למלחמה. הוא חזר ב-6 באוגוסט ושכנע את חברי הרייכסטאג של SPD להצביע כמעט פה אחד בעד מלווה מלחמה, ולהסכים שהמלחמה היא צעד פטריוטי, הגנתי והכרחי כנגד המשטר האוטוקרטי של הצאר ברוסיה.
בינואר 1916 התפטר הוגו האזה. תחת הנהגתו של אברט ו"מתונים" אחרים כמו פיליפ שיידמן, השתתפה מפלגת ה-SPD בהסכם בין המפלגות הפוליטיות ברייכסטאג שכונה בורגפרידן, ומטרתו הייתה לגשר על הבדלי מדיניות הפנים ביניהן למשך המלחמה על מנת לרכז את האנרגיות של המדינה אך ורק במאמץ המלחמתי. משמעות הדבר הייתה תמיכה של המפלגה במלחמה, עמדה שהובילה בסופו של דבר לפיצול ב-SPD, כאשר רבים מחבריה התנגדו למלחמה באופן נחרץ ועל כן עזבו את ה-SPD בתחילת 1917 והקימו את מפלגת USPD.
מחלוקות פוליטיות דומות גרמו לאברט לסיים את בריתו הפרלמנטרית עם כמה מחברי השמאל ברייכסטאג ולהתקרב למפלגת המרכז ומפלגת הקדמה הגרמנית בשנת 1916. מתנגדיו של אברט במחנה הסוציאל-דמוקרטי קראו לעצמם בהמשך "ספרטקיסטים". החל משנת 1916 חלק אברט את הנהגתהרייכסטאג עם שיידמן. אף על פי שהתנגד למדיניות של התרחבות טריטוריאלית באמצעות כיבוש צבאי בחזית המערבית (מלבד לוקסמבורג שהייתה דוברת גרמנית וניתן היה לשלב אותה בקלות), תומך אברט במאמץ המלחמתי באופן כללי וראה בו מאבק הגנתי. אברט שכל שניים מארבעת בניו במלחמה: היינריך נהרג בפברואר 1917 במקדוניה, ואילו גאורג נהרג במאי 1917 בפעולה בצרפת. ביוני 1917 נסעה משלחת של סוציאל-דמוקרטים בראשותו של אברט לסטוקהולם לשיחות עם סוציאליסטים ממדינות אחרות, על כנוס ועידה אשר בישה לקדם את סיום המלחמה ללא שום סיפוחים של שטח בחזית המערבית למעט לוקסמבורג, והחזרת מרבית שטח אלזס-לורן בברכת ממשלת גרמניה. אולם היוזמה נכשלה.
בינואר 1918, כאשר העובדים במפעלי החימוש בברלין יצאו לשביתה, הצטרף אברט להנהגת השביתה, אך פעל כדי להחזיר את השובתים לעבודה. הוא הואשם על ידי כמה פוליטיקאים מהשמאל כבוגד במעמד הפועלים, ומימין כבוגד במולדת.
מהפכת 1918–1919
פרלמנטיזציה
ממוזער|פרידריך אברט בתמונה משנת 1890
ככל שהמלחמה נמשכה, הפיקוד העליון הצבאי (OHL), שהונהג באופן רשמי על ידי פאול פון הינדנבורג אך נשלט בפועל על ידי פקודו אריך לודנדורף, הפך לשליט דה-פקטו של גרמניה. כאשר התברר בסוף הקיץ ובסתיו 1918 כי המלחמה אבודה החל לודנדורף החל לתמוך ב"פרלמנטציה" של האימפריה הגרמנית, כלומר העברת כוח לשלוש המפלגות שהחזיקו רוב ברייכסטאג (SPD, מפלגת המרכז ומפלגת הקדמה). המטרה הייתה להעביר את האשמה לתבוסה הצבאית מההנהגה הצבאית לפוליטיקאים.
ממוזער|אברט ואשתו לואיז בצילום משנת 1898 עם שלושת ילדיהם, (משמאל לימין) פרידריך, גאורג והיינריך|טקסט=
ב-29 בספטמבר 1918 הודיע לודנדורף לפתע לפאול פון הינצה, שר החוץ הגרמני, כי החזית המערבית עשויה להתמוטט בכל רגע וכי יש לנהל משא ומתן על הפסקת אש ללא דיחוי. עם זאת, הוא הציע כי בקשת הפסקת האש צריכה להגיע מממשלה חדשה אשר תאושר על ידי הרוב ברייכסטאג. לשיטתו היה צורך ב"מהפכה מלמעלה". הקנצלר גאורג פון הרלינג והקיסר וילהלם השני הסכימו. שווידמן ורוב נציגי ה-SPD התנגדו להצטרפות למה שהם כינו "מפעל פושט רגל", אך אברט שכנע את מפלגתו, וטען כי "עלינו להשליך עצמנו לפרצה" ו"זוהי חובתנו הארורה לעשות את זה". בתחילת אוקטובר מינה הקיסר את הנסיך מקסימיליאן מבאדן, לתפקיד קנצלר לצורך ניהול המשא ומתן לשלום עם בעלות הברית. הממשלה החדשה כללה לראשונה שרים מה-SPD: פיליפ שיידמן וגוסטב באואר. הפניה בבקשה להפסקת האש יצאה ב-4 באוקטובר.
ב-5 באוקטובר, הממשלה הודיעה לציבור הגרמני על אירועים אלה. עם זאת, סיום המלחמה התעכב, שכן הנשיא האמריקני וילסון סירב בתחילה להסכים להפסקת האש. הערותיו הדיפלומטיות ככל הנראה הצביעו על כך שלא הסתפק בשינויים בממשלת גרמניהוכי העובדה שוילהלם השני נותר ראש המדינה הוותה מכשול. אברט לא העדיף להחליף את המלוכה ברפובליקה, אבל כמו רבים אחרים, דאג מהאפשרות שתפרוץ מהפכה סוציאליסטית, אפשרות שהלכה ונראתה סבירה יותר עם כל יום שחלף.ב-28 באוקטובר שונתה החוקה להעברת השלטון לרייכסטאג. בשלב זה, מפלגות הרוב של הרייכסטאג, כולל ה-SPD של אברט, היו מרוצות למדי ממצב העניינים; מה שהם היו זקוקים לו עכשיו היה תקופת רגיעה להתמודד עם נושא המשא ומתן על שביתת נשק ועל הסכם שלום.
מהפכה
ממוזער|וילהלם גרונר
התוכניות של הממשלה הגרמנית החדשה נתקלה בקשיים כאשר עימות בין קצינים וצוותים על סיפון הצי הגרמני בווילהלמסבן ב-30 באוקטובר הוביל להשתלשלות אירועים, שהובילו למהפכה הגרמנית של 1918-1919 שהתפשטה בחלקים ניכרים מהמדינה. כנגד האפשרות שהמדינה תתדרדר לאנרכיה, דרשה ב-7 בנובמבר ה-SPD בראשותו של אברט השפעה רבה יותר בממשלה, הרחבת הפרלמנטריזם למדינת פרוסיה וויתור על כס המלוכה מצד הקיסר ובנו הבכור, יורש העצר וילהלם. אברט העדיף לשמור על מוסד המלוכה תחת שליט אחר, אך בשלב זה אמר לנסיך מקסימיליאן פון באדן, "אם הקיסר לא יתפטר, המהפכה החברתית היא בלתי נמנעת. אבל אני לא רוצה את זה, אני אפילו שונא את הרעיון כמו חטא." משמאל, הספרטקים (המונים כ-100 בברלין) וקבוצה של כ-80 עד 100 מנהיגי עבודים פופולריים מברלין המכונה "היישר למהפכה" (Revolutionäre Obleute) התכוננו למהפכה בבירה.
ב-9 בנובמבר הגיעה המהפכה לברלין כאשר החברות הגדולות ביותר נפגעו בשביתה כללית שהכריזו הספרטקיסטים והסוכנים המהפכניים, אך אשר נתמכה גם על ידי ה-SPD והאיגודים המרכזיים. 'מועצות פועלים וחיילים' הוקמו ובניינים חשובים נכבשו. כאשר ההמונים השובתים צעדו למרכז ברלין, ה-SPD, שחשש מאובדן השפעתו על המהפכה, הודיע כי הוא מתפטר מממשלתו של הנסיך מקסימיליאן.
בינתיים, הנסיך מקסימיליאן לא הצליח לשכנע את הקיסר וילהלם השני, שהיה במטה הצבא בספא, בלגיה, בצורך לוותר על כס המלוכה בפרוסיה בו חשב שיוכל להמשיך להחזיק. כשמקסימיליאן לא הצליח לשכנע אותו בחוסר המציאות של האפשרות לוותר על הכתר הקיסרי אך לא על כתר המלוכה בפרוסיה - החליט מקסימיליאן לפרסם באופן חד-צדדי ושיקרי כי הקיסר ויתר על שני התאריך וכי נסיך הכתר ויתר על זכות הירושה. זמן קצר לאחר מכן הגיעה הנהגת ה-SPD לקנצלר ואברט ביקש מהנסיך מקסימיליאן להעביר את הממשלה לידיו. לאחר ישיבה קצרה בקבינט התפטר מקסימיליאן מתפקיד הקנצלר והעביר אותו, באופן לא חוקתי, לידי אברט שהפך לקנצלר גרמניה ולראש ממשלת פרוסיה: בכך היה לסוציאליסט הראשון, לפוליטיקאי השני ולאדם השני ללא תואר אצולה אשר כיהן בתפקיד. אברט השאיר את הממשלה שהקים הנסיך מקסימיליאן ברובה ללא שינוי, אך מינה פעילי SPD לתפקיד שר המלחמה הפרוסי ולמפקד הצבאי באזור ברלין.
הפעולה הראשונה של אברט בתור קנצלר הייתה לפרסם סדרת הכרזות המבקשות מהאנשים להישאר רגועים, להישאר מחוץ לרחובות ולהשיב את השלום והסדר. ניסיון זה לא צלח. לאחר מכן אברט אכל ארוחת צהריים עם שיידמן ברייכסטאג, וסירב לדבר עם ההמונים שנאספו בחוץ כשהתבקש לעשות כן. עם זאת, שיידמן ניצל את ההזדמנות, והכריז על גרמניה כעל רפובליקה. אברט זעם ונזף בו מיד: "אין לך זכות להכריז על הרפובליקה!" כיוון שהתכוון להשאיר את ההחלטה על צורת השלטון במדינה בידי אספה לאומית נבחרת, אשר יכלה להחליט גם על חידוש מוסד המלוכה. אברט אפילו ביקש מהנסיך מקסימיליאן להמשיך כיורש עצר, אך נענה בסירוב.
כיוון שוילהלם השני לא התפטר בפועל ב-9 בנובמבר, גרמניה נותרה באופן חוקי מלוכה עד שהקיסר חתם על התפטרותו הרשמית ב-28 בנובמבר. אך בבוקר ה-10 בנובמבר כאשר וילהלם העביר את הפיקוד העליון של הצבא לפאול פון הינדנבורג ויצא לגלות בהולנד נותרה המדינה ללא ראש מדינה רשמי.
אחר הצהריים של ה-9 בנובמבר, ביקש בחוסר רצון מה-USPD למנות שלושה שרים לממשלה העתידית. עם זאת, באותו ערב כבשה קבוצה של כמה מאות מהפכנים את בניין הרייכסטאג וניהלה דיון מאולתר. הם קראו לבחירת 'מועצות חיילים ועובדים' ביום למחרת במטרה להרכיב ממשלה זמנית: מועצת נציגי העם (Rat der Volksbeauftragten). כדי לשמור על השליטה באירועים וכנגד הסנטימנט האנטי מהפכני של אברט, החליט שעליו לעשות קו-אופטציה למועצות הפועלים ולהצטרף כמנהיג המהפכה ובמקביל לשמש כראש הרשמי של הממשלה הגרמנית.
ב-10 בנובמבר הצליח ה-SPD בראשותו של אברט להבטיח שרוב מועצות העובדים והחיילים שנבחרו זה עתה הגיעו מקרב תומכיהם. בתוך כך, ה-USPD הסכים לעבוד איתו ולחלוק את השלטון במועצת נציגי העם, הממשלה המהפכנית החדשה. אברט מצא את עצמו במבוכה. הוא הצליח להביא את ה-SPD לשלטון, וכעת הוא היה במצב שאפשר לו לקדם רפורמות חברתיות בחוק ולשפר את חלקם של מעמד העובדים. עם זאת, בעקבות המהפכה, נאלצו הוא ומפלגתו לחלוק את השלטון עם מפלגות השמאל שלהן בז: הספרטקיסטים והעצמאים. אברט הודיע על ההסכם בין שתי המפלגות הסוציאליסטיות למועצות שהתאספו להוטים לחזית סוציאליסטית מאוחדת ואישר את צירופם של שלושה זוגות חברים, שבכל אחד מהם חבר אחד מ-SPD והאחר מ-USPD. אברט והוגו האס היו יושב-הראש המשותפים. באותו יום קיבל אברט שיחת טלפון מרמטכ"ל ה-OHL וילהלם גרונר, שהציע לשתף עמו פעולה. לטענת גרונר, הוא הבטיח לאברט את נאמנות הצבא בתמורה לדרישות מסוימות: מאבק נגד הבולשביזם, סיום למערכת מועצות החיילים והעובדים, אספה לאומית וחזרה למדינת חוק וסדר. דבר זה הוביל לתקשורת קבועה בין השניים שהיו מעורבים בשיחות טלפון יומיות על קו סודי, על פי גרונר. ההסכמים בין השניים נודעו כ"הסכמי אברט-גרונר".
מועצת נציגי העם
ממוזער|אברט שני מימין עם מועצת סגני העם
במדיניות הפנים, מספר רפורמות חברתיות הונהגו במהירות על ידי מועצת נציגי העם תחת הנהגתו של אברט, כולל דמי אבטלה, קביעץ יום עבודה בן שמונה שעות, זכות בחירה אוניברסלית לכולם מעל גיל 20, זכותם של עובדי חקלאות להתארגן, והגדלת דמי הזקנה, המחלה והאבטלה של העובדים. בצו של ה-12 בנובמבר 1918 הוקם משרד הרייך לפירוז כלכלי, במטרה להעביר את הכלכלה הגרמנית "לתנאי שלום". ב-22 בנובמבר 1918 תוקנה תקנה על ידי משרד המזון של הרייך לקיום בחירות ל"מועצות איכרים ועובדים" שהופעלה על ידי "כל האגודות החקלאיות." ב-23 בנובמבר 1918, משרד הרייך לפיתוח כלכלי פרסם שתים עשר תקנות שקבעו כללים הנוגעים למשך יום העבודה, ימי מחלה, חופשות בתשלום, "ועוד היבטים של יחסי עבודה בתוך הכלכלה הגרמנית." ב-9 בדצמבר קבע המשרד לפירוז כלכלי כי הממשלה "צריכה לדרוש מהקומונות והאיגודים הקהילתיים להקים מחלקות להדרכה מקצועית כללית ולהשמת חניכים-מקצועיים".
ממוזער|הפגנה המונית של אזרחים בברלין אל מול הרייכסטאג נגד חוזה ורסאי, 15 במאי 1919
ב-23 בנובמבר 1918 פורסם צו האוסר על עבודה במאפיות בין השעות 10 בלילה ו-6 בבוקר. בדצמבר 1918 הועלתה מגבלת ההכנסה לזכאות לכיסוי ביטוחי הבריאות מ-2,500 ל-5,000 מארק. זכות האספה וההתאגדות החופשית, שהורחבה אפילו לעובדי ממשלה ופקידים, נעשתה אוניברסלית וכל מגבלת צנזורה בוטלה. חוקים מפלים נגד עובדי חקלאות ומשרתים בוטלו. הוחזרו הוראות להגנת עובדים שבוטלו במהלך המלחמה, והוצאו מספר הנחיות הנוגעות להרחבת חופש עיתונות, חופש הדת וחופש הדיבור ולחנינה של אסירים פוליטיים. כמו כן שופרו ההגנות לעובדי בית, והוגדרו הפרשות הדיור.
צו מיום 23 בדצמבר 1918 הסדיר את סוגיית הסכמי השכר הקיבוציים, וקבע כי הסכם שכר שנחתם בענף עבודה כלשהו בין האיגודים המקצועיים המוסמכים לבין ארגון מעסיקים יהיה בעל תוקף מוחלט - כלומר שום מעסיק לא יוכל להחתים את עובדיו על הסכמים אחרים מיוזמתו. בנוסף, הוקם ארגון של בתי משפט לבוררות במטרה להכריע בכל המחלוקות בתחום העבודה. צו מיום 4 בינואר 1919 אילץ את המעסיקים להחזיר את עובדיהם לשעבר שהיו מגויסים, ונקבעו אמצעים כדי להגן על עובדים מפני פיטורים שרירותיים. עובדים שחשו כי התייחסו אליהם באופן לא הוגן יכלו לערער לבית משפט לבוררות. ב-29 בנובמבר 1918 בוטלה שלילת זכות ההצבעה למקבלי קצבאות רווחה. הכרזה ממשלתית מדצמבר 1918 הורתה לחקלאים להעסיק חיילים חוזרים "במקום עבודתם הקודם ולספק עבודה למובטלים".
בדצמבר 1918, הסדירה הממשלה העניקה באופן זמני את המשך תשלום דמי הלידה שהחל בתקופת המלחמה. צו מינואר 1919 חייב את העסקתם של נכי מלחמה. ב-29 בינואר 1919 נחקק צו הנוגע לרכישת קרקעות להתיישבות עובדים שאפשר להפקיע נחלות בנות 100 דונם ומעלה לטובת התיישבות עובדים. עם זאת, רק כ-500,000 דונם שוחררו עד שנת 1928, והדבר היטיב עם 2.4% מאוכלוסיית החקלאים. בנוסף, ממשלתו של אברט הניעה מחדש את אספקת מזון והוציאה הוראות שונות הקשורות לקידום התעופה האזרחית והגבלות על החזקת כלי נשק.
מלחמת אזרחים
בשבועות שלאחר הקמת מועצת נציגי העם, אברט והנהגת ה-SPD התייצבו לצד הגורמים השמרניים והלאומניים בחברה הגרמנית (עובדי המדינה, הכוחות המזוינים, המשטרה והרשות השופטת) כנגד הכוחות השמאליים המהפכניים. הכוחות השמרניים והלאומניים רצו לבטל את האתגרים לסדר הקיים שהציבו מועצות הפועלים בהקדם האפשרי. זאת למרות שמרבית מועצות הפועלים והחיילים ראו עצמן כתומכות בממשלה. רק הספרטקיסטים ביקשו לקדם מהפכה ודיקטטורה של הפרולטריון. אברט וגרונר פיתחו "תוכנית" להשבת הסדר בברלין באמצעות יחידות צבאיות שחזרו מהחזית המערבית שנשלחו לפרק את הכוחות הפרולטריים מנשקם בין ה-10 ל-15 בדצמבר. עם זאת, לאחר שעשר הדיוויזיות הגיעו, במקום להישאר כוח מלוכד אנשיהם התפזרו.
ב-16 בדצמבר, נפגש ה-Reichsrätekongress (קונגרס המועצות) בברלין וקבע את המועד לבחירות לאספה הלאומית ל-19 בינואר 1919. עם זאת, הוא גם קיבל החלטה שמטרתה להבטיח כי הצבא יהיה תחת שליטה קפדנית של הממשלה האזרחית, כלומר מועצת נציגי העם. הוא גם קרא למועצות החיילים לעמוד איתן מול דרג הקצונה והצבא הסדיר. זה לא היה מקובל על מנהיגי הצבא וב-OHL החלו להקים גדודי מתנדבים באזור ברלין. הלחימה התפרצה ב-24 בדצמבר ברחוב השלוספלאץ בברלין (השטוף של השלוס של ברלין).
ממוזער|הנשיא אברט ביחד עם הקנצלר וילהלם קונו
ב-23 בדצמבר, אנשי חיל הים הכועסים כבשו את בית הקנצלר והכניסו את צירי מועצת נציגי העם למעצר בית. אברט ביקש מה-OHL עזרה בטלפון וכוחות התאספו בפאתי הבירה. במהלך הלילה הורה אז אברט לכוחות אלה לתקוף, מתקפה שהחלה בבוקר ה-24 בדצמבר. עם הפסקת הלחימה אחר הצהריים, כוחות חיל הים החזיקו בשטח, אך הם חזרו למוצב שלהם, וסיימו את המשבר. כתוצאה מאירוע זה, אותו קרא ליבקנכט "חג המולד העקוב מדם של אברט"ף חברי USPD עזבו את מועצת נציגי העם ב-29 בדצמבר. למחרת, חברי SPD גוסטב נוסקה ורודולף ויסל תפסו את מקומם ומאותה נקודה החלה הממשלה לחתום על צווים בתור 'הממשלה הפדרלית - Reichsregierung במקום "מועצת נציגי העם." באותו היום, ניתקו הספרטקסים את קשריהם שנותרו עם USPD והקימו עצמם כמפלגה הקומוניסטית של גרמניה (KPD).
שבוע ה-5–12 בינואר 1919 נודע בכינוי "מרד הספרטקיסטים". הטריגר היה אירוע טריוויאלי: ראש משטרת ברלין, חבר ה-USPD, סירב לקבל את פיטוריו. USPD קרא להפגין סולידריות, אך הופתע בעצמו מהתגובה כשמאות אלפים, רבים מהם חמושים, התאספו במרכז העיר ב-5 בינואר. הם השתלטו על מערכות העיתונים ותחנות הרכבת. נציגי USPD ו-KPD החליטו להפיל את ממשלת אברט. עם זאת, למחרת, ההמונים שנאספו לא הצליחו לתפוס מבני ממשל, מכיוון שהתמיכה שצפו לקבל מקרב שורות הצבא לא התממשה. אברט החל לנהל משא ומתן עם מנהיגי המרד, אך התכונן במקביל לפעולה צבאית. גוסטב נוסקה ששימש כמפקד הצבא והציא, עשה שימוש הן בצבא סדיר והן בפלוגות 'פרייקורפס' - מיליציה ימנית של חיילים משוחררים על מנת להביא את המרד לסיומו. כ-170 איש נהרגו בהם מנהיגי ה-KPD רוזה לוקסנבורג וקרל ליבקנכט.
נשיאות
בבחירות הראשונות לנשיאות גרמניה, אז כבר רפובליקת ויימאר, שהתקיימו ב-11 בפברואר 1919, חמישה ימים לאחר שהתכנסה הוועידה הבוחרת בוויימאר, נבחר אברט לנשיא הזמני של הרפובליקה הגרמנית. הוא נותר בתפקיד זה לאחר שהחוקה החדשה נכנסה לתוקפה והושבע בתור נשיא הרייך (Reichspräsident) ב-21 באוגוסט 1919. הוא היה ראש המדינה הראשון שנבחר באופן דמוקרטי, והיה גם הסוציאליסט הראשון הראשון, והראשון מרקע פרולטרי ואף מרקע שאיננו בן אצולה שמילא תפקיד זה. בכל תקופת קיומו של הרייך הגרמני המאוחד משנת 1871 עד 1945, הוא היה גם ראש המדינה היחיד בכל אירופה שהיה מחויב באופן חד משמעי לדמוקרטיה.
אחת המשימות הראשונות של אברט כנשיא הייתה להתמודד עם חוזה ורסאי. כאשר התנאים של החוזה התפרסמו ב-7 במאי 1919, התייחסו אליו הגרמנים מכל הגוונים הפוליטיים כאל "תכתיב" מכביד, במיוחד כיוון שגרמניה הוכרכה למעשה לחתום עליו ללא כל משא ומתן. אברט עצמו הוקיע את החוזה כ"בלתי ניתן למימוש ובלתי נסבל". עם זאת, אברט האמין כי גרמניה לא תוכל להרשות לעצמה לדחות את החוזה כיוון שבעלות הברית יפלשו לגרמניה ממערב אם גרמניה תסרב לחתום.
כדי לפייס את דעת הקהל הגרמנית, הוא שאל את הינדנבורג אם הצבא מסוגל להחזיק מעמד אם בעלות הברית יחדשו את המלחמה. הוא הבטיח לדחוף לדחיית החוזה אם תהיה אפילו אפשרות רחוקה שהצבא יוכל לעמוד במתקפה, אלא שהינדנבורג לדברי גרונר, הגיע למסקנה כי הצבא אינו מסוגל לעמוד בחידוש המלחמה אפילו בהיקף מצומצם. במקום לספר לאברט עצמו, הוא שלח את גרונר למסור לנשיא את מסקנת הצבא. אברט ייעץ אפוא לאספה הלאומית לאשר את חוזה ורסאי, והוא אכן אושר ברוב גדול ב-9 ביולי.
המאבק של הממשלה נגד כוחות קומוניסטים, כמו גם סוציאליסטים מהפכניים, נמשך גם לאחר שאברט היה לנשיא. מינואר עד מאי 1919, באזורים מסוימים לאורך הקיץ, נמשכה מלחמת האזרחים בגרמניה. לאחר ה-19 הבחירות ב-19 בינואר החזירו המפלגות הדמוקרטיות (SPD, Zentrum ו-DDP) לעצמן את הרוב המוצק ואברט הרגיש כי לכוחות המהפכניים לא נותרה לגיטימציה. הוא ונוסקה השתמשו כעת באותם כוחות שהפעילו קודם לכן בברלין בקנה מידה לאומי כדי לפזר את מועצות העובדים. במרץ 1920, גורמי פרייקורפס ימניים נקטו בפוטש של קאפ והממשלה, כולל אברט, נאלצה לברוח מברלין. עם זאת, סירוב של עובדי מדינה לקבל את הממשל החדש והשביתה הכללית שפרצה בעקבות קריאת הממשלה החוקית הביאו לקריסת של הפוטש. לאחר סיום השביתה הכללית, עובדים שובתים באזור רוהר סירבו לחזור לעבודה, בהובלת חברי ה-USPD וה-KPD, כשהם מאתגרים פעם נוספת את השלטון בכוח חמוש. הממשלה שלחה פעם נוספת את כוחות הרייכסווהר והפרייקורפס כדי לדכא את המרד ברוהר בכוח. כדי להימנע מקיום בחירות בזמן קריטי, האריך הרייכסטאג את כהונתו ב-24 באוקטובר 1922 עד 25 ביוני 1925, ברוב קולות מוסמכים לצורך שינוי החוקה.
כנשיא מינה אברט דמויות ימניות מרכזיות כמו וילהלם קונו והנס לותר כקנצלרים ועשה שימוש קפדני בסמכויותיו הרחבות על פי סעיף 48 לחוקת ויימאר, על מנת לטפל בקאפ-פוטש ובהיטלר- לודנדורף פושט. במהלך שנת 1924 הוא השתמש בכוחות החירום של הנשיאות 134 פעמים בסך הכל. לאחר מלחמת האזרחים שינה את הפוליטיקה שלו ל"מדיניות איזון" בין השמאל לימין, בין העובדים לבעלי המפעלים העסקיים. במסגרת מעמץ זה הקים קואליציות שבירות, שיצרו גם שורה של משברים כמו הסכמת ה-SPD במהלך משבר 1923 להארכת יום העבודה ללא פיצוי לעובדים, בשעה שהמפלגות השמרניות לא עמדו בחלקן בהסכם ודחו לאחר הפשרה את קביעת המיסים המיוחדים לעשירים אליהם התחייבו.
ממוזער|הלווייתו של אברט
מותו
אברט סבל מאבני מרה והתפרצויות תכופות של דלקת המרה. ביקורת חריפה שספג מצד יריביו מימין, כללה השמצות ולעג, שזכו על פי רוב או אף נתמכו על ידי הרשות השופטת כאשר הנשיא פנה לבתי המשפט. ההכרח התמידי להתגונן מפני התקפות אלה פגע גם הוא בבריאותו. בדצמבר 1924 קנס בית משפט במגדבורג עיתונאי שקרא לאברט "בוגד בארצו" בגין תפקידו בשביתה בינואר 1918, אך נאמר גם כי מבחינה חוקית, אברט ביצע למעשה בגידה. תיק בית משפט זה מנע ממנו לחפש עזרה רפואית למשך זמן מה, מכיוון שהוא רצה להיות זמין להציג ראיותיו.
באמצע פברואר 1925 הוא חלה, במה שהאמינו אז שהוא שפעת. מצבו הידרדר במהלך השבועיים שלאחר מכן, ובאותה תקופה סברו שהוא סובל מהתפרצות נוספת של דלקת המרה. בבוקר ה-23 בפברואר אובחן כסובל מדלקת תוספתן ובליל אותו היום עבר ניתוח חירום לכריתת תוספתן (על ידי המנתח אוגוסט ביר). ארבעה ימים לאחר מכן נפטר מהלם זיהומי (ספטי) והוא בן 54. הוא נקבר בהיידלברג. כמה פוליטיקאים בכירים ונשיא האיגוד המקצועי נשאו נאומים בהלווייתו, וכך גם הכומר הפרוטסטנטי הרמן מאס מכנסיית רוח הקודש בהיידלברג - דבר שעורר שערורייה בסביבתו הקונסרבטיבים כיוון שאברט היה אתאיסט מוצהר (על אף שהוטבל לקתוליות, עזב את הכנסייה זמן רב טרם מותו).
מורשתו של אברט
ממוזער|תמונתו הרשמית של אברט בתקופת נשיאותו
אברט נותר דמות שנויה במחלוקת בקרב ההיסטוריונים עד היום. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה מכירה בו כאחד ממייסדיה, ורואה במותו המוקדם אבדה גדולה. גורמי שמאל רבים טוענים כי הוא שסלל את הדרך לפאשיזם בתמיכתו באנשי הפרייקורפס ובדיכוי האלים של מרידות הפועלים.
מימין, הופצה עליו אגדת ה"סכין בגב" - הרעיון שהסוציאליסטים (והיהודים) היו אחראים לתבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה. יש הטוענים כי זו הייתה טענה צבועה, שכן האחראים הראשיים להפצת האגדה - פאול פון הינדנבורג ואריך לודנדורף היו אלו שביקשו מן הסוציאל-דמוקרטים כי ישאו ויתנו על כניעה, ועמדו על כך שהצבא אינו יכול עוד להחזיק מעמד. לאנשים אלו הייתה הרפובליקה של ויימאר בבחינת רע הכרחי, שמטרתו להסיט את האשמה בתבוסה במלחמת העולם הראשונה מהמנגנון הצבאי לעבר הסוציאל-דמוקרטים, עד שבבוא היום יתפסו את השלטון גורמים אשר יכינו את העם למלחמה הבאה. לפי גישה זו שיחק אברט בדרמה זו בדיוק את התפקיד שציפו ממנו אנשי הימין והצבא.
כמה היסטוריונים רואים בפעולותיו של אברט כהכרחיות לזמנן למניעת הקמתה של מדינה קומוניסטית. מנגד יש הטוענים כי רבים מן הפועלים המתמרדים (ורבים מן ההרוגים) היו דווקא תומכי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של אברט, וכי עד רציחתם של ליבקנכט ולוקסמבורג לא הייתה המפלגה הקומוניסטית גוף רלוונטי, וכי היו אלה דווקא פעולותיו של אברט שגרמו לרדיקליזציה ולתמיכה ברעיונות קומוניסטיים ומהפכנים.
יצירת מועצות פועלים נבחרות, כפי שקרה (בתמיכתו הפסיבית של אברט) בימים הראשונים של הרפובליקה, נראתה על ידי הפועלים המתונים ככלי לגיטימי לפיקוח על הממשלה הדמוקרטית, בתקופה בה אנשי הממשל היו ריאקציונרים שנותרו בתפקידיהם מימיו של הקייזר, והחוקים הקיימים לא הגנו עדיין על הפועלים מניצול ומהתעללות בידי המעבידים.
מבקריו של אברט רואים אותו ככלי ששימש בידי הריאקציה (בידיעתו או שלא בידיעתו) אשר החלטותיו השגויות היו מרכזיות בעיצובה של רפובליקת ויימאר. אך אפילו מבקרים אלו מודעים לכך שעם מותו הפך קיצה של רפובליקת ויימאר לבלתי נמנע, וזאת במיוחד לאור העובדה כי יורשו היה פאול פון הינדנבורג, איש צבא מן הימין, ומונרכיסט, שפעולותיו תרמו רבות לעליית אדולף היטלר לשלטון, ולקיצה של הרפובליקה.
קרן פרידריך אברט
קרן פרידריך אברט נוסדה בשנת 1925 על ידי פעילים במפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה, שביקשו לשמר את מורשתו של אברט. הקרן בעלת זיקה למפלגה אך עצמאית ממנה, ומשרדיה נמצאים בבון.
הקרן מקדמת פרויקטים המקדמים דמוקרטיה ושוויון זכויות בכ-100 מדינות ברחבי העולם, בהן ישראל. כמו כן מחלקת הקרן מלגות לתלמידים מצטיינים.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פוליטיקאים גרמנים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:נשיאי גרמניה
קטגוריה:קנצלרי גרמניה
קטגוריה:רפובליקת ויימאר: פוליטיקאים
קטגוריה:חברי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1871
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1925 | 2024-08-01T03:36:12 |
כארון (פירושונים) | 2021-09-05T14:08:15 | |
התקופה הפלאוליתית | שמאל|ממוזער|300px|שחזור אמנותי של חיי האדם הניאנדרטלי בתקופה הפלאוליתית התיכונה
שמאל|ממוזער|250px|אבני יד כלי האבן האופייני של התרבות האשלית, התקופה הפלאוליתית התחתונה
שמאל|ממוזער|400px|התפשטות האדם המודרני (הומו ספיינס) ברחבי העולם, החל בתקופה הפלאוליתית התיכונה. המספרים מציינים את מועד הגעת האדם המודרני לכל אזור, בשנים לפני זמננו. אוכלוסיות מודרניות (אדום) החלו לצאת מאפריקה לפני כ-100,000 שנה, החליפו את הניאנדרטלים (צהוב) ומיני אדם קדומים אחרים (ירוק), וכן יישבו אזורים חדשים (לבן).
בארכאולוגיה, התקופה הפלאוליתית (או תקופת האבן הקדומה) (מקור השם מיוונית; παλαιός פלאיוס = ישן, λίθος ליתוס = אבן) היא תקופה פרהיסטורית, החלק הראשון והארוך ביותר של תקופת האבן. תחילת התקופה הפלאוליתית (והארכאולוגיה בכלל) מוגדרת מתחילת ייצור כלי אבן על ידי הומינידים באפריקה לפני כ-2,600,000 שנה. שלבי המשנה של התקופה הפלאוליתית מוגדרים על פי סגנונות ושיטות שונים לסיתות כלי אבן, שהם השריד העמיד והנפוץ ביותר באתרים הארכאולוגיים. התקופה מכסה בקירוב את התור הגאולוגי פליסטוקן ומסתיימת במעבר לתור ההולוקן, או מעט לפניו, לפני כ-20,000 עד 11,000 שנים.
האבולוציה של האדם התרחשה ברובה בתקופה הפלאוליתית, ובמהלכה ידועים מספר מינים בסוג אדם, כגון הומו ארקטוס, הומו היידלברגנסיס, האדם הניאנדרטלי והאדם המודרני. אוכלוסיות האדם בתקופה הפלאוליתית עברו תמורות משמעותיות ביותר, כגון התפתחות השפה, השליטה באש, היציאות מאפריקה והתפשטות האדם לכל חלקי העולם הישן, והתפתחות האדם המודרני. המכנה המשותף לאנשים שחיו בתקופה זאת הוא אורח חיים של ציידים-לקטים נוודים, ברוב המקרים.
התקופה הפלאוליתית מחולקת למספר תת-תקופות: התקופה הפלאוליתית התחתונה, התיכונה והעליונה. בכל תת-תקופה רווח סגנון אחר של סיתות כלי אבן. התקופה הפלאוליתית התחתונה היא זמנם של טיפוסי אדם קדם-מודרניים, כהומו ארקטוס והומו היידלברגנסיס. האדם המודרני הופיע (באפריקה) בתקופה הפלאוליתית התיכונה (במקביל לאדם הניאנדרטלי באירופה) ואוכלוסיותיו התפשטו לכל העולם במהלך התקופה הפלאוליתית העליונה.
התקופה הפלאוליתית הסתיימה עם המעבר לאורח חיים חדש, כאשר קבוצות הולכות וגדלות של ציידים-לקטים החלו להתיישב בכפרי קבע ולייצר מזון. במזרח התיכון ובאגן הים התיכון המעבר לחיי קבע ולחקלאות החל בתקופה האפיפלאוליתית וביתר שאת בתקופה הנאוליתית. בארכאולוגיה של צפון אירופה מקובל לקבוע את סוף התקופה הפלאוליתית לסוף הפליסטוקן, שאחריו החלה התקופה המזוליתית.
חלוקת התקופה
התקופה הפלאוליתית מחולקת בדרך כלל לשלוש תקופות משנה: התחתונה (Lower Paleolithic), התיכונה (Middle Paleolithic) והעליונה (Upper Paleolithic), על פי סוגי כלי האבן שסותתו. באפריקה שמדרום לסהרה מקובל להשתמש במינוח מקביל של תקופת האבן המוקדמת, האמצעית והמאוחרת (Early, Middle and Late Stone Age; שלבים אלה מקבילים בקירוב לתקופה הפלאוליתית התחתונה, התיכונה והעליונה). זמן המעבר בין התקופות משתנה מאזור לאזור. להלן יינתנו התאריכים הנהוגים ברוב אגן הים התיכון ובכלל זה גם בארץ ישראל.
התקופה הפלאוליתית התחתונה
התקופה הקדומה והארוכה ביותר בתולדות האדם. נמשכה מהעדויות הראשונות לכלי אבן מסותתים, 2,600,000 (במזרח אפריקה) ו-1,500,000 שנים לפני זמננו באגן הים התיכון, ועד 250,000 שנה לפני זמננו. האתרים הארכאולוגיים הקדומים ביותר שייכים לתרבות האולדובאית, המתאפיינת בסיתות נתזים פשוטים ומקצצים. לאחר מכן (בערך מיליון וחצי שנים לפני זמננו) מופיעה התרבות האשלית, המצטיינת בסיתות של אבני יד. תרבויות אלה נוצרו בידי מיני אדם קדם-מודרניים כהומו הביליס, הומו ארקטוס והומו היידלברגנסיס. האתרים הקדומים ביותר התגלו במזרח ודרום אפריקה. לפני כ-1,800,000 שנה החלה נדידת אוכלוסיות של הומו ארקטוס מחוץ לאפריקה והתבססות במזרח התיכון, בדרום אירופה ובדרום אסיה. כמעט שאין בתקופה זאת עדויות משכנעות לקבורה, לפולחן ולאמנות.
התקופה הפלאוליתית התיכונה
נמשכה מ-250,000 עד 45,000 שנים לפני זמננו. בתקופה זו מופיעים האדם הניאנדרתלי, כמו גם בני אדם מודרניים מבחינה אנטומית (הומו ספיינס). אתרים מהתרבות המוסטרית, המתאפיינת לעיתים בשימוש נרחב בטכניקת לוולואה לסיתות כלי צור דקים שצורתם מוקפדת, כגון חוד, מקרצף, סכין ומשונן. אפריקה מאוכלסת בתקופה זאת על ידי האדם המודרני ובאירופה מקובל לזהות את כל בני האדם המאכלסים את היבשת בתקופה זו עם הניאנדרטאלים. בישראל המצב מורכב יותר בגלל נוכחותם של אנשים מודרניים מבחינה אנטומית לצדם של הניאנדרטאלים. לראשונה מופיעה קבורה מכוונת (אצל שני מיני האדם) וגם עדויות מעטות לשימוש בצבע ולייצור חרוזים. בארץ ישראל כמה מאתרי המפתח של התקופה, בהם התגלו קבורות של ניאנדרטלים ואדם מודרני: מערת תנור ומערת הגדי בנחל מערות בכרמל, מערת כבארה בכרמל, מערת קפזה בהר הקפיצה בנצרת, מערת היונים ליד כרמיאל ומערת עמוד בנחל עמוד. מוסכם כי בפרק זמן זה האדם שלט באש וצד פרסתנים גדולים כעניין שבשגרה. עם זאת, קיים ויכוח אם מדובר כבר באוכלוסיות מודרניות לחלוטין מבחינה קוגניטיבית, כפי שרואים בתקופות המאוחרות יותר.
התקופה הפלאוליתית העליונה
בתקופה זו מופיעות תרבויות אזוריות רבות הכוללות להבים, מגרדים ונקרים רבים, אך גם ממצאים ייחודיים שאינם מאבן, כגון כלים מעצם ומקרן, חרוזים עשויים משיני בעלי חיים ופריטי אמנות מגולפים. בתקופה זו האדם המודרני השתלט בהדרגה על כל חלקי העולם, תוך דחיקת רגליהן של אוכלוסיות אדם אחרות (הניאנדרטלים באירופה ובמערב אסיה) ויישוב אזורים שהיו ללא נוכחות אנושית, כאוסטרליה, צפון איראסיה ובהמשך גם אמריקה. בארץ ישראל התקופה נמשכה מ 45,000 עד 20,000 שנים לפני זמננו, והאתרים שייכים למגוון מסורות כגון התרבות האחמרית, התרבות האוריניאקית והתרבות העתליתית. באירופה התקופה מתחילה עם העדויות הראשונות לנוכחות האדם המודרני ביבשת, לפני כ-40,000 שנים בתרבות האוריניאקית, שלאחריה רצף תרבויות כגון התרבות הסולוטרנית, התרבות המגדלנית והתרבות הגרווטית. הממצאים הידועים ביותר מתקופה זאת הם ציורי המערות בצרפת וספרד. קיימת הסכמה במחקר שמדובר באוכלוסיות מודרניות לחלוטין (עם חריגים מעטים כגון התרבות השטלפרונית) להן שפה מורכבת, תודעה וכישורי מחייה וטכנולוגיה זהים לציידים-לקטים בני ימינו.
אורח חיים
הארכאולוגים משחזרים את אורח החיים הפלאוליתי לפי השרידים שנמצאים באתרים הארכאולוגיים. באתרים ניתן לעיתים להבחין בשרידי מדורות; מתקנים בנויים נדירים במרביתם. הממצאים כוללים לרוב כלי אבן מסותתים ופסולת סיתות, שהם השריד העמיד ביותר לפעילות האדם בתקופת האבן ומעידים על היכולת הטכנולוגית, הפעילויות שבוצעו באתר וניצול חומרי הגלם. ממצא שכיח נוסף הוא עצמות בעלי חיים שחלקן מייצגות את אשפת המזון של האדם. עצמות אלה מספקות מידע על התזונה הפלאוליתית, מנהגי הציד והסובב הטבעי. לעיתים מתגלים ממצאים נוספים המספקים מידע רב, כגון שרידי שלד אנושיים, שרידי צמחים, חפצים עשויים מעצם ומקונכיות ומינרלים שעובדו באתר.
ציד וליקוט
250px|ממוזער|שמאל|לסת עליונה של צבי ממערת מיסליה (התקופה הפלאוליתית התיכונה, כ-200,000 שנה לפני זמננו).
הידע הקיים על התזונה הפלאוליתית מגיע בעיקר ממחקר ארכאוזואולוגי וארכאובוטני של שרידי בעלי החיים והצמחים, בהתאמה, שהשתמרו באתרים הארכאולוגיים. החפירות ברבים מאתרים אלה העלו מאספים עשירים של עצמות בעלי חיים שעל חלקן סימנים של שחיטה, שבירה מכוונת וצלייה, המהווים עדות בלתי אמצעית לציד וצריכת בשר ושומן. שרידי צומח משתמרים הרבה פחות טוב משרידי מזון בשרי (עצמות) ולכן יודעים הרבה פחות על התזונה הצמחית בתקופה זו. עם זאת, מהשתמרות במספר אתרים של זרעים מפוחמים ושרידי צומח מיקרוסקופיים (כגון פיטוליתים, פולן ושרידי עמילן) ניתן להשלים חלק מהידע על הדיאטה הצמחית. מחקר משנת 2021 שבדק את ה-DNA שהשאירו חיידקים בפלאק של השיניים של מספר מאובני הומינינים מתקופות שונות, מצא ראיות המצביעות על שאריות עמילנים, ומהממצאים הסיקו החוקרים שבמשך מאות שנים כללה תזונתם - או לכל הפחות זו של הומו ספייאנסים והניאנדרטלים - כמות משמעותית של צמחים עתירי עמילן, כמו שורשים, גרעיני דגנים ועוד, כנראה מבושלים באש. מקורות מידע נוספים, המשתמרים לעיתים, כוללים מחקר של איזוטופים יציבים בעצמות אדם וניתוח צואת אדם מאובנת. ניתן גם להסיק על הדיאטה הפלאוליתית ממנהגי התזונה של חברות ציידים-לקטים שנחקרו על ידי אתנוגרפים במהלך המאה העשרים.
התזונה בתקופה הפלאוליתית, או בשמותיה האחרים: "התזונה של איש המערות", "פלאודיאט" (paleodiet), "תזונת תקופת האבן", "התזונה הטרום חקלאית" או "תזונת צייד/מלקט", כללה מגוון של צמחים לא מתורבתים ובעלי חיים מן הבר. המצאת החקלאות הביאה לסיום סגנון תזונתי זה, החל מלפני כ-11,000 שנים בסהר הפורה ומאוחר יותר בשאר העולם. הממצאים הארכאוזואולוגיים הפלאוליתיים מצביעים על איסוף פגרים וניצול מעט הבשר שנותר עליהם, כמו גם ניתוץ העצמות וצריכת מח העצם, כבר אצל ההומינידים בתחילת התקופה הפלאוליתית התחתונה. במקביל התפתח ציד שיטתי ומתוחכם של בעלי פרסות גדולים, לכל המאוחר בסוף התקופה הפלאוליתית התחתונה. נשיאה, עיבוד וצריכה של בעלי חיים גדולים חייבו תקשורת בין חברי הקבוצה וייתכן שתרמו משמעותית לאבולוציה הביולוגית והתרבותית של האדם. בתקופה הפלאוליתית התיכונה מוסכם על רוב החוקרים שהניאנדרטלים והאדם המודרני צדו באופן שיטתי פרטים בוגרים ובריאים של בעלי פרסות. בתקופה הפלאוליתית העליונה וביתר שאת בתקופה האפיפלאוליתית והמזוליתית החל האדם ללכוד מגוון רחב יותר של בעלי חיים קטנים, כולל דגים, עופות וזוחלים.
במקרים בהם השתמרו שרידי צומח עולה תמונה של איסוף וניצול פירות וזרעים לעיתים מזומנות. ניצול דגני בר וקטניות בר אירע כבר בתקופה הפלאוליתית התיכונה ובוודאי בתקופה הפלאוליתית העליונה. גם כאן נראה כי ניצול הצמחים, בעיקר הדגנים, הוגבר בשלהי התקופה הפלאוליתית ובתקופה האפיפלאוליתית.
התמורה המשמעותית ביותר בדרכי עיבוד המזון הייתה תחילת השימוש באש לצלייה, קלייה או בישול, אשר העלה את הערך התזונתי של המזון וחיטא אותו. בני האדם הפלאוליתיים הסתגלו בהדרגה לאכילת מזון צלוי או מבושל, והתאמה זו הייתה כה מוצלחת עד שנעשתה מאפיין אנושי אוניברסלי, לכל המאוחר בתקופה הפלאוליתית התיכונה.
יש דרכי תזונה הנהוגות בראשית המאה ה-21 שאימצו את התזונה הפלאוליתית, ומדמות מזון מן הבר שצרכו ציידים-לקטים בתקופה זאת. השוני העיקרי בדיאטה בת זמננו הוא שהמזון מגיע ממקורות מבויתים. תומכי גישה זו מאמינים כי התזונה ששימשה הומינידים במשך שני מיליון שנה ויותר יצרה בהכרח התאמה גנטית, כתוצאה של ברירה טבעית. מגישה זו נובע כי תזונה שמקורה בגידולים חקלאיים (המצאה חדשה בקנה מידה אבולוציוני, 11,000 שנה לכל היותר), לא עברה את אותה התאמה גנטית בזמן כה קצר.
סיתות כלי אבן
שמאל|ממוזער|250px|מומחה בן-זמננו מדגים שיברור שפה חדה של כלי אבן באמצעות מקבת קשה (חלוק אבן).
סיתות כלי האבן התחיל מבחירת חלוק מתאים של אבן קשה, בדרך כלל צור. בחלוק היו מכים בעזרת מקבת (אבן קשה ומעוגלת) ולעיתים בעזרת קרן אייל או חומר קשה אחר. ההכאה יצרה נתז (הפריט שהותז מהחלוק) והפכה את החלוק לגרעין, כלומר לחלוק עם צלקת אחת לפחות כתוצאה מהתזה מכוונת. בתרבויות מסוימות הנתזים היו התוצר המבוקש, ולעיתים קרובות התבצע שברור (סיתות עדין של קצוות הנתז) בשביל לעצבו לצורה הרצויה, למשל לחוד משולש המתאים לשמש כראש חנית. בתרבויות אחרות הגרעין היה הכלי המבוקש, ומטרת הסיתות הייתה לעצבו לצורה המבוקשת (למשל אבן יד) על ידי הורדת הנתזים.
ניתן לחלק את מסורות סיתות כלי האבן בתקופה הפלאוליתית לחמישה "סגנונות" (Modes), מהקדום (Mode 1) למאוחר (Mode 5). מדובר בחלוקה גסה שאינה מקובלת על חלק מהחוקרים. עם זאת, חלוקה זו מראה את הטעם לחלוקת התקופה הפלאוליתית לשלבי משנה, לפי סגנונות כלליים אלה. הסגנונות הראשון והשני שייכים לתקופה הפלאוליתית התחתונה, הסגנון השלישי אופייני לתקופה הפלאוליתית התיכונה, הסגנון הרביעי אופייני לתקופה הפלאוליתית העליונה והסגנון החמישי אופייני לתקופה האפיפלאוליתית והמזוליתית.
סגנון ראשון - סיתות כלים על ידי הכאה פשוטה של שתי אבנים חדות אחת כלפי השנייה, ויצירת שפה חדה בחלוק האבן על ידי הורדת נתזים קטנים וחדים. הגרעין (החלוק בעל השפה החדה) נחשב כמקצץ. סגנון זה נפוץ בעיקר במחצית הראשונה של התקופה הפלאוליתית התחתונה באפריקה (התרבות האולדובאית). זוהי הטכנולוגיה הקדומה ביותר בתולדות האדם.
סגנון שני - סיתות חלוק אבן משני צידיו, תוך הסרת נתזים גדולים ושטוחים יחסית, ושברור אינטנסיבי לקבלת כלים דו-פניים (גרעינים המסותתים על שני הפנים שלהם), כאבן יד. כלומר, החלוק כולו עבר גימור ועוצב לצורה מסוימת. התפתחות זו מציינת את התרבות האשלית, שהופיעה באפריקה לפני כ-1.5 מיליון שנים. נושאי התרבות האשלית התפשטו למזרח התיכון, דרום אסיה ודרום אירופה במשך התקופה הפלאוליתית התחתונה.
סגנון שלישי - התזת נתזים שטוחים ודקים בצורה הרצויה או קרוב אליה, על ידי טכניקה מתוחכמת הכוללת הכנה רבה של הגרעין. טכניקת סיתות זו, הידועה כטכניקת לבלואה, הופיעה כבר במחצית השנייה של התקופה הפלאוליתית התחתונה, אך היא נפוצה מאוד ומאפיינת את התרבות המוסטרית של התקופה הפלאוליתית התיכונה ואת תקופת האבן התיכונה האפריקאית.
סגנון רביעי - סיתות להבים (נתז שאורכו ארוך פי כמה מרוחבו) מגרעינים מוכנים מראש בצורת מנסרה. שיטה זו יעילה במיוחד, שכן ניתן להפיק מספר גדול של להבים מכל גרעין, שצורתם סטנדרטית יחסית. לאחר ההפקה משבררים את הלהבים לקבלת צורות רבות של כלים, כמגרדים, מרצעים, מקדחים ונקרים. סגנון זה מאפיין בעיקר את התקופה הפלאוליתית העליונה ואת תקופת האבן המאוחרת האפריקאית.
סגנון חמישי - סיתות ועיצוב מיקרוליתים: להבונים שאורכם בדרך כלל פחות מחמישה ס"מ, אשר משובררים לצורות שונות ומשמשים בתוך קתות מעץ או עצם. סגנון זה אופייני לתקופת האבן המאוחרת האפריקאית וכן לתקופות הבתר-פלאוליתיות במזרח התיכון ובאירופה: התקופה האפיפלאוליתית והתקופה המזוליתית.
שימוש באש
השגת שליטה באש על ידי האדם במהלך התקופה הפלאוליתית התחתונה או התיכונה הייתה נקודת מפנה באבולוציה של האדם בשל הוספת חלבונים ופחמימות מבושלים לתזונה, הרחבה של הפעילות האנושית לשעות הלילה, והגנה מפני טורפים. קיים ויכוח במחקר מתי בדיוק החלה השליטה באש, והאם האדם השתמש תחילה באש באופן מזדמן ורק לאחר מאות אלפי שנים למד לנצלה באופן שיטתי לצרכיו. יש הטוענים כי שימוש שיטתי באש התקיים כבר לפני כמיליון שנה, לפי עדויות באתרים ספורים באפריקה, ישראל וסין. לדוגמה, ניתוח מיקרוסקופי של האדמה בשכבת התרבות האשלית הקדומה בתוך מערת וונדרוורק (Wonderwerk) בדרום אפריקה, שגילה כמיליון שנים לפני זמננו, הצביע על נוכחות חומר שרוף (פיסות מיקרוסקופיות של צמחים ועצמות בעלי חיים) באתרו. באתר האשלי גשר בנות יעקב בישראל נמצאו ריכוזים מובחנים של שבבי צור שרופים וזרעים שרופים בכמה שכבות ארכאולוגיות רצופות שגילן כ-790,000 עד 690,000 שנים לפני זמננו. ריכוזים מובחנים כאלה יכולים להיות רק שרידים למדורות שהצית הומו ארקטוס או הומו ארגסטר כאשר ישב באתר.
במספר אתרים מסוף התקופה הפלאוליתית התחתונה בישראל ובאירופה נמצאו עדויות לשימוש קבוע באש החל מלפני כ-350,000 שנים: כמויות גדולות של עצמות שרופות, פריטי צור שרופים וגושי אדמה שרופים. לדעת חלק מהחוקרים, שימוש רגיל ויומיומי באש ושליטה מלאה בה, להבדיל משימוש מזדמן שלא שינה בהרבה את אורחות החיים, החל רק בתקופה זו.
חיי הרוח
שפה תחבירית מורכבת, עולם רוחני מפותח, אמונות וטקסים, וכן מוזיקה ואמנות הם מאפיינים אוניברסליים של חברות אנושיות במהלך כל ההיסטוריה המתועדת בכתב. תופעות אלה נחשבות לתמצית ה"אנושיות" ולפיכך אחת השאלות החשובות במחקר התקופה הפלאוליתית היא מתי הופיעו ואיך התפתחו. מטבע הדברים, מאפיינים אלה בדרך כלל אינם "מתאבנים" אך ניתן ללמוד על קיומם לפי עדויות ארכאולוגיות עקיפות המייצגות פעילות שמעבר לקיום היומיומי.
החל מ-100,000 שנים לפני זמננו (התקופה הפלאוליתית התיכונה) קיימות בממצא הארכאולוגי עדויות קדומות ביותר לחשיבה מופשטת וסמלית, למשל הופעת החרוזים הראשונים במערת הגדי, מערת קפזה שבישראל ומערת בלומבוס בדרום אפריקה; אבנים או מינרלים עם דגמים גאומטריים חרוטים במערת בלומבוס וקבורת המתים באתרים רבים. עם זאת, אין עדויות משכנעות לפיסול, ציור או כלי נגינה.
לעומת זאת, החל מהתקופה הפלאוליתית העליונה (לפני כ-40,000 שנה) קיימים ממצאים רבים שהם יצירות אמנות מובהקות: מסכות אבן מעוצבות, ציורי מערות ופסלונים.
אתרים
ממוזער|חפירה ארכאולוגית במערה בהרי אטאפוורקה, ספרד. התקופה הפלאוליתית התחתונה.
בין האתרים הפלאוליתיים הידועים ניתן למנות את:
ערוץ אולדובאי, מזרח אפריקה: כלי אבן, עצמות בעלי חיים ומאובני הומינידים מהתקופה הפלאוליתית התחתונה
דמניסי, גיאורגיה: האתר הקדום בעולם מחוץ לאפריקה
עובדייה וגשר בנות יעקב, ישראל: אתרי מפתח של התקופה הפלאוליתית התחתונה, המיצגים את הנדידות מאפריקה דרך עמק הירדן
סנגיראן, אינדונזיה: מאובני האדם העתיקים ביותר במזרח אסיה
נחל מערות, ישראל: רצף של תרבויות פלאוליתיות ומאובני אדם חשובים מהתקופה הפלאוליתית התיכונה
ג'ואוקואודיין, סין: רצף של תרבויות פלאוליתיות ומאובני אדם חשובים מהתקופה הפלאוליתית התחתונה
הרי אטאפוורקה, ספרד: ממצא עשיר של כלים ומאובנים, בין העתיקים באירופה
מערת בלומבוס, דרום אפריקה: עדויות קדומות ביותר לייצור עיטורי גוף ושימוש בסמלים, מתקופת האבן התיכונה האפריקאית
מערת לאסקו ומערת שובה בצרפת ומערת אלטאמירה בספרד: מערות עם אמנות כותלית מהתקופה הפלאוליתית העליונה
אוהלו II, ישראל: מחנה ברמת השתמרות נדירה של ציידים-לקטים-דייגים משלהי התקופה הפלאוליתית העליונה
ראו גם
אבולוציה של האדם
התקופה הפלאוליתית בארץ ישראל
רשימת ערכים על אתרים פלאוליתיים בארץ ישראל
רשימת ערכים הקשורים לתקופה הפלאוליתית העליונה
התקופה הפלאוליתית ביפן
אנתרופוקן
לקריאה נוספת
אנה בלפר-כהן, תולדות האדם הקדמון. סדרת האוניברסיטה המשודרת, 1992.
עופר בר-יוסף ויוסף גרפינקל, הפרהיסטוריה של ארץ ישראל: תרבות האדם לפני המצאת הכתב. ירושלים, הוצאת אריאל, 2008.
איאן טטרסל, היעשות אדם: האבולוציה וייחודיות האדם. הוצאת מאגנס, ירושלים, 2004.
ריצ'רד ליקי, מוצא האנושות. הד ארצי, אור יהודה, 1998.
דני נדל, עצמות ורוח - מנהגי קבורה פרהיסטוריות בישראל. המוזיאון לפרהיסטוריה על שם משה שטקליס, חיפה, 1992.
דני נדל (עורך), אוהלו II: מחנה דייגים-ציידים-לקטים בן 23,000 שנה על חוף הכנרת. מוזיאון ראובן ועדית הכט, אוניברסיטת חיפה, 2002.
קישורים חיצוניים
רצף התקופות ומידע נוסף באתר העמותה הישראלית לפרהיסטוריה
ממצאים מהתקופה הפלאוליתית של ישראל במוזיאון האדם הקדמון
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארכאולוגיה
קטגוריה:תקופת האבן
קטגוריה:פלייסטוקן | 2024-10-06T03:30:34 |
אנציקלופדיה גלאקטיקה | אנציקלופדיה גלאקטיקה היא מושג מעולם המדע הבדיוני שמתאר אנציקלופדיה הכוללת את כל הידע הקיים אצל בני האדם וגזעי החייזרים ביקום.
האנציקלופדיה בספרות
הסופר אייזק אסימוב מתאר בסדרת המוסד שלו שהתפרסמו בשנות ה-50 של המאה העשרים, את כתיבתה של האנציקלופדיה גלאקטיקה בידי האנציקלופדיסטים שמנסים לשמר את הידע האנושי לפני שהאימפריה תדרדר לחשכת ימי ביניים.
בסדרת "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" מזכיר הסופר דאגלס אדמס לעיתים קרובות את המדריך שלו כתחליף מקובל יותר לאנציקלופדיה גלאקטיקה. לדוגמה, ההקדמה לספר הראשון בסדרה:
האנציקלופדיה בטלוויזיה
בסדרה "קוסמוס" של קרל סייגן הופיע פרק בכותרת "אנציקלופדיה גלקטיקה", ובו סייגן מציע שהאנציקלופדיה תשודר בעזרת גלי רדיו לחלל כדי שתקלט על ידי טלסקופי רדיו כדוגמת פרויקט סט"י (SETI).
האנציקלופדיה באינטרנט
ברשת האינטרנט מופיעים מספר אתרים המתיימרים להיות אנציקלופדיה כזו. חלקם מנסים להכיל את האנציקלופדיה של אסימוב ואחרים כוללים מידע כללי על היקום.
קטגוריה:ספרים בדיוניים
קטגוריה:מדע בדיוני
קטגוריה:אייזק אסימוב | 2020-06-01T07:44:36 |
הנדסה גרעינית | שמאל|ממוזער|200px|תמונת ראש ב MRI
הנדסה גרעינית הוא ענף בהנדסה העוסק ביישום של פיזיקה גרעינית. יישומים כגון טיפול במתקנים, המשתמשים בריאקציות גרעיניות לשם הפקת אנרגיה, חומרים ומחקר. מתקנים כאלה נקראים כורים גרעיניים. תכנון כורים גרעיניים והמתקנים הקשורים לבנייתם לתחזוקתם ולמעקב אחריהם יכולים להיכלל גם בתחום זה של ההנדסה. התחום כולל גם פיתוח של נשק גרעיני, מחקר כללי כגון היתוך גרעיני, דימות רפואי כדוגמת PET.
שמאל|ממוזער|200px|כור גרעיני
תוכניות לימוד
תוכניות לימוד בישראל
כיום אין בישראל מסלול אקדמי לתואר ראשון בהנדסה גרעינית. המחזור האחרון סיים ב-2013 במחלקה להנדסה גרעינית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ועימו נחתם הגולל על הכשרת מהנדסי גרעין בארץ לתואר ראשון. בעבר, אפשרה המחלקה להנדסה גרעינית באוניברסיטת בן-גוריון שלושה מסלולי בחירה: מגמת חשמל (מסלול משולב עם הנדסת חשמל), מסלול אנרגיה ומסלול משולב עם הנדסה ביו-רפואית. המסלול היה מסלול מהנדסים בן ארבע שנים וכלל קורסים רבים במתמטיקה, פיזיקה, כימיה, הנדסת חומרים ועוד.
בעבר הייתה בטכניון יחידה שעסקה הנדסה גרעינית אך וברבות השנים עברה אל אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. עם סגירת המסלול לתואר ראשון במחלקה להנדסה גרעינית הפכה המחלקה ליחידה וכיום מתקיימים בה לימודים לתארים גבוהים (תואר שני ושלישי) בלבד.
חברי הסגל האקדמי הבכיר ביחידה להנדסה גרעינית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב הם: פרופ' יצחק אוריון (ראש היחידה), פרופ' ארז גלעד ודר' ליאור ארזי.
בין חברי הסגל ביחידה שפרשו לגמלאות: פרופ' אמריטוס יגאל רונן, פרופ' אמריטוס אלכסנדר גלפרין, פרופ' אמריטוס יצחק יעקב ופרופ' אמריטוס מאיר שגב.
יישומים
היתוך גרעיני
תהליך שבו גרעינים של אטומים מתמזגים לגרעין גדול יותר. תהליך זה כרוך בפליטת אנרגיה רבה, והוא מתרחש בכוכבים ובפצצת מימן.
ראו גם
טכנולוגיה גרעינית
נשק גרעיני
כור גרעיני
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:טכנולוגיה גרעינית
גרעינית, הנדסה | 2024-07-23T10:02:23 |
גבעת חלפון אינה עונה | ממוזער|שמאל|עטיפת ה-DVD של הסרט
ממוזער|250 פיקסלים|השקת פסקול הסרט ע"ג תקליט ויניל, חנות האוזן השלישית, 17 ביולי 2021
גבעת חלפון אינה עונה הוא סרט קומדיה ישראלי, משנת 1976 ונמנה עם סרטי הבורקס, בבימויו של אסי דיין ובכיכובם של חברי שלישיית "הגשש החיוור", שהפך לימים לסרט פולחן. הסרט מציג את ההוויה האבסורדית של שירות המילואים בצה"ל בראי התקופה שלאחר מלחמת יום הכיפורים. שמו של הסרט הוא פרפרזה על שמו של הסרט הפטריוטי "גבעה 24 אינה עונה" שהופק כעשרים ואחת שנה קודם לכן. את שיר הנושא של הסרט ואת השיר "תן לשים ת'ראש על דיונה" כתב במאי ותסריטאי הסרט אסי דיין והלחין נפתלי אלטר, שהיה גם שותף בהפקה ובכתיבת התסריט ואף הופיע בתפקיד משני (הש"ג).
עלילה
עלילת הסרט מתרחשת במוצב עלום שם בסיני חודשים אחדים לאחר מלחמת יום הכיפורים. המ"פ שמגר (טוביה צפיר) פוקד על סמ"ר רפאל מוקד "ג'ינג'י" (גברי בנאי) לגייס למילואים את המשתמט סרג'יו קונסטנצה (ישראל פוליאקוב), לאחר שזה השתמט מהצבא במשך כ-15 שנים. סרג'יו הוא נוכל מקסים ורב-תחומי, ממוצא רומני, שטומן ידו בעסקים רבים.
ג'ינג'י יוצא לתל אביב להביא את סרג'יו למילואים, ובדרך עוצר לבקש את ידה של חברתו יעלי (ניצה שאול), בתו הצעירה והנאה של סוחר הנדל"ן המצרי ויקטור חסון (שייקה לוי), אך מר חסון מסרב להשיאה לפני שאחותה הבכורה, הגמלונית והביישנית, שפרה (מיקי קם) תינשא.
בינתיים סרג'יו הקלפן מרוויח כסף בפוקר, והוא מתקשר למר חסון להודיע לו שהוא יכול לכסות את החוב עבור עסקת נדל"ן שביצעו בעבר. עוד הוא מסיים את השיחה, המפסידים במשחק מבינים כי הוא הונה אותם ומאיימים עליו. סרג'יו ניצל הודות להופעתו המפתיעה של ג'ינג'י, ומיד מחליט שעדיף לו לצאת למילואים מאשר להסתבך עם המפסידים. מר חסון, המגיע למקום דקות ספורות לאחר מכן, מגלה את אשר אירע, ומחליט לרדוף אחרי סרג'יו למילואים שבסיני כדי לגבות ממנו את החוב.
כאשר ג'ינג'י וסרג'יו מגיעים לסיני, הם מגלים שיעלי התגנבה כנוסעת סמויה איתם, ומסרבת לעזוב את ג'ינג'י. כדי שתוכל להישאר, הם מחליטים שהיא תתחזה לזמרת שנשלחה מטעם חיל החינוך. הם מעלים לחיילים הופעה פרובוקטיבית, אך במהלכה מגיע מר חסון כשהוא נוהג בשופל, ויעלי נאלצת לברוח ולהסתתר.
מפקד המוצב, המ"פ שמגר, אוסר את ויקטור חסון. יעלי מבטיחה ש"תטפל" בשמגר, ומפתה אותו לרקוד מעין ריקוד אפריקאי תוך כדי הפשטתו. היא אף מצליחה לגרום לו לזמר דברי הבל במקצב השיר, כגון "צ'יקום צ'יקום" ו"בולה בולה איפה את". המח"ט בונדי (ראובן אדיב), אשר מגיע לביקור פתע במוצב, נכנס לאוהל המ"פ ורואה אותו שר ורוקד ערום למחצה, ובטוח שנטרפה עליו דעתו. ג'ינג'י מאבחן את מחלתו של שמגר כמקרה של "סכיזופרחה". שמגר מאושפז בכפייה, והמח"ט נאלץ למנות את ג'ינג'י למפקד המוצב.
בינתיים מר חסון מתמנה לטבח המוצב, אחרי שהצליח להפגין את כישוריו הקולינריים בפני טבח המוצב יוסיפון (משה איש-כסית). במהרה חדר האוכל של המוצב משודרג ל"מסעדת הוויקטור", תוך שהוא מגיש מעדני גורמה מעשה ידיו לכל חיילי המוצב, פרט לסרג'יו, המקבל לארוחה קופסת שימורים. סרג'יו, ברצונו לנקום במר חסון ולסלק את חובו, מספיג את האדמה שבסביבת הבסיס בסולר, ומשכנע את ויקטור שהשטח באזור הוא בבעלותו. ויקטור, אחרי שהריח את האדמה, השתכנע שהשטח הוא באר נפט פוטנציאלית, וקונה מסרג'יו את האדמה תמורת שמיטת החוב.
סרג'יו מייעץ לג'ינג'י ויעלי להזמין גם את שפרה למוצב, כדי שסרג'יו ימצא לה חתן וכך תוסר המכשלה לנישואיהם. שפרה אכן מגיעה למקום, אך במפתיע מתאהבת דווקא בסרג'יו. בינתיים ויקטור, אשר הולך לדוג דגים לארוחת הערב, עובר בטעות את גבול הפסקת האש בין ישראל לבין מצרים, ונופל בשבי. הוא אומנם מתיידד עם המפקד המצרי (ומלמד אותו איך להכין קפה אסלי וגם מפתיע אותו במוצאם הזהה מאלכסנדריה), אך לעזרתו באים ג'ינג'י וסרג'יו מחופשים לקציני כוחות שמירת השלום של האומות המאוחדות. הם כמעט נתפסים, אך ברגע האחרון, בעזרת מכר של סרג'יו, אריק - קצין מהאו"ם מעסקיו הקודמים והמפוקפקים - הם משחררים את ויקטור, ובורחים חזרה למוצב.
במוצב נפגש ויקטור לתדהמתו עם שתי בנותיו, ורודף בזעם אחרי סרג'יו, כשהוא מגלה ש"עבד" עליו בנושא שטח הדיונה שמכר לו. מתפתחת מהומה כללית, אך כאשר שמגר, שבורח מהאשפוז הכפוי, נופל לבור הנפט המדומה אשר ויקטור החל לחפור באדמתו החדשה, פורץ ממנו לפתע נפט אמיתי. שלושת הגיבורים שוכחים מיד מכל צרותיהם, והדרך נסללת לחברת הנפט "נתיבי ויקטור ובנותיו בע"מ - בשיתוף סרג'יו גז וג'ינג'י פז".
בתמונת הסיום, ג'ינג'י סרג'יו וחסון נוסעים ברחובות תל אביב בשעת בוקר מוקדמת, במטרה למכור נפט ישירות לצרכנים.
שחקנים ודמויות
שם השחקנ/ית שם הדמות אודות הדמות ישראל פוליאקוב סרג'יו קונסטנצה נוכל ערמומי ומקסים ממוצא רומני שמסתבך עם ויקטור חסון שייקה לוי ויקטור חסון איש עסקים מזרחי נוקשה ומסורתי, אביהן של שפרה ויעלי גברי בנאי רפאל "ג'ינג'י" מוקד סמל ראשון בסדיר, מפקד מצטיין ואמביציוני, מאוהב ביעלי, בתו של מר חסון אריה מוסקונה שולקה חייל מילואים רפי גינאי חיליק חייל מילואים אושיק לוי ג'חנון חייל מילואים, שלא מקבל חופשה ומרבה להתלונן על כך מנחם זילברמן וסרמן חייל מילואים משה איש כסית יוסיפון הטבח הגברתן של המוצב טוביה צפיר שמגר המ"פ, מפקד המוצב, רודף שמלות לאנס קראונר אריק קצין מהאו"ם, חבר של סרג'יו מיקי קם שפרה חסון בתו הבכורה הביישנית של מר חסון ניצה שאול יעל "יעלי" חסון בתו הצעירה של מר חסון, מאוהבת בג'ינג'י חנה לסלאו חרמונה פקידתו של המח"ט ראובן אדיב בונדי המח"ט, מפקד החטיבה בגזרת סיני ראובן דיין הקצין המצרי מפקד המוצב המצרי נפתלי אלטר הש.ג. חייל
הפקה וביקורת
הרעיון הבסיסי לסרט נוצר אצל אסי דיין בחודשים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, בעת שהיה עדיין מגויס וישב חודשים ארוכים ללא מעש עם יחידתו בסיני. לאחר שדיין, שנקלע לחובות בעקבות כישלונו המסחרי של סרטו "חגיגה לעיניים" (1975), הצליח מסחרית בסרטו הבא, "יופי של צרות!" (1976), שהיה סרט הבורקס, הוא החליט לשלב את רעיונותיו מתקופת המילואים בסיני עם הז'אנר של סרטי הבורקס שהצליחה בקולנוע המסחרי וכך נוצר "גבעת חלפון אינה עונה".
הסרט צולם בחולות ניצנים במשך שלושה שבועות, בקיץ 1976. תקציב הסרט היה 300,000 דולר, שמתוכם 50,000 דולר יועדו לשכרם של חברי "הגשש החיוור". הסצנה האחרונה שבה הגששים עוברים עם עגלת נפט ברחוב יהודה הלוי בתל אביב צולמה ונכנסה לסרט ברגע האחרון, מספר ימים לפני יציאת הסרט לאקרנים. כבר עם סיום הצילומים, החל הביקוש לסרט מצד בעלי בתי הקולנוע בישראל, שחשו כי יש לו פוטנציאל מסחרי.
"גבעת חלפון אינה עונה" מכר 672,000 כרטיסים בישראל (שאוכלוסייתה מנתה אז כ-3.5 מיליון), וזאת למרות ביקורות שליליות של מבקרי הקולנוע בעיתונות הישראלית.
נושאי הסאטירה בסרט
הסרט הופק בשנת 1976, לאחר מלחמת יום הכיפורים, והשינוי בתדמית צה"ל הבלתי מנוצח, אך בטרם הסכם השלום בין ישראל למצרים, במסגרתו הוחזר גם מקום ההתרחשות של הסרט, חצי האי סיני, לידי מצרים. מדבר סיני המאובק, המרוחק, הנידח והשומם משמש בעצמו נושא לסאטירה, אפילו בשורה מתוך שיר הנושא של הסרט: "רק בסרט של וולט דיסני המדבר שם מתעורר", שגם מתייחסת לסרט "המדבר מתעורר" של חברת וולט דיסני.
בהתאם לרוח התקופה, בדיחות רבות נשענות על צה"ל, כסאטירה על עודף הבירוקרטיה שבו וחוסר הארגון. כך, למשל, בין הבדיחות החוזרות התייחסות חוזרת לנושא ראשי התיבות הנהוגים כשיטת קצרנות בצה"ל. דוגמה בולטת לכך היא הדו-קרב המילולי בין ויקטור לבין טבח הבסיס יוסיפון, עת כל אחד ממציא לעצמו תואר מרשים ומגוחך יותר בראשי תיבות. מגדיל לעשות ויקטור, אשר מכנה את עצמו בראשי התיבות הפיקטיביים "קמר"ש הלור"ל" - "קצין מטבח ראשי שנותן הוראות ליוסיפון ובא רק לטעום", או בראשי התיבות בשא"ש "בבטן של אמא שלך".
אנשי הצבא עצמם מוצגים לעיתים כחדלי אישים – המ"פ שמגר עוסק בצפייה בפורנוגרפיה במקום פיקוד על הבסיס, פקידת המח"ט, ששמה, "חרמונה" (חנה לסלאו), מרמז על כוונותיה, מתעלמת מתלונות החייל על כך שנשאר בבסיס ללא חופשה זמן רב ומעדיפה לפתות אותו, הטבח מעדיף לשחק שש-בש במקום לבשל וכן הלאה. במקרה אחר, כאשר נדרשים סרג'יו וויקטור לענות מה יעשו אם המצרים יתקדמו לעבר המוצב, מבטל הראשון את השאלה באומרו שאיננו מבין "איזה אינטרס יש להם לבוא לפה בחום הזה", בעוד השני אומר בביטחון שיטפל בהם כפי שעשה במלחמות הקודמות. כאשר נשאל ויקטור מה עשה באותן מלחמות הוא עונה שעבר זמן רב ואיננו זוכר ("30 שנה, לך תזכור").
הסרט נראה כקורא בשיר הנושא שלו לבוא למילואים, כביכול בניגוד לרוח זו, אך בניגוד לנושא שמו הפטריוטי – גבעה 24 אינה עונה – כאן האזרח נקרא לבוא למילואים כדי להימלט מאורחות החיים הרגילים, בהם נושים "מהבנק, או מהמסים", כדברי השיר ().
גם המלחמה והאיבה בין ישראל למצרים באותה תקופה מושמות ללעג במסגרת הסרט. כאשר נשבה ויקטור בידי סיור מצרי, הוא כלל לא מבחין ברגע הראשון כי מדובר בחיילים מצריים ומבלבל אותם בחיילי צה"ל. חוסר ההבחנה בין חיילי שני הצבאות מודגש בשאלתו של ויקטור לחיילים האם הם חיילי "גולני", ובתשובתם כי הם חיילי "גמאסי" (שר המלחמה המצרי באותה עת). עם הגיעו למקום שביו, מפתח ויקטור במהרה שיג ושיח עם הקצין הזר ושניהם מלינים על הקפה ועל השלטון המקומי. בדרכו החוצה, עת מחלצים אותו ג'ינג'י וסרג'יו, הוא אף מבקש מהקצין המצרי, אז עדיין מדינת אויב, לשמור עמו על קשר. "עסק הביש" מוזכר בצעקתו של ויקטור: "מי נתן את ההוראה?!".
פן נוסף לביקורת על צה"ל, אפשר לראות בניגוד החריף בין אי הסדר והחפיפניקיות בצד הישראלי, לבין הרצינות והסדר שבצד המצרי. כך למשל, בצד הישראלי הש.ג. הוא עם חבל, המחנה בנוי אוהלים מתנפנפים, אין סדר ואין משמעת. לעומת זאת, בצד המצרי יש מוצב מסודר, עם מפקד סמכותי, חיילים ממושמעים, ואווירה צבאית.
בסרט מבוצע שימוש סאטירי בהחלטות האו"ם 242 ו-338. כאשר מר חסון מגיע למוצב, "כאן זה 338?", המספר 242 מופיע על שלט בכניסה למחנה המצרי, בערבית: معسكر ٢٤٢ "מעסכר 242" "מחנה צבאי 242".
כמו כן מבוצע שימוש סאטירי בשם הארגון "או"ם", כאשר על גבי הג'יפ המשמש את מוקד וסרג'יו – שהתחזו לחיילי האו"ם על מנת לחלץ את מר חסון השבוי בידי המצרים – מוחלפת האות N ב-M, כתעתיק ישיר מראשי התיבות בעברית UM. זאת במקום UN, ראשי התיבות וכינוי הארגון בשפות לועזיות שונות.
עם זאת, נפתלי אלטר, מכותבי התסריט יחד עם אסי דיין, הבהיר במלאת 45 שנה להקרנת הבכורה של הסרט, כי כוונתם לא הייתה להעביר ביקורת על צה"ל או לכתוב סאטירה פוליטית. "רצינו לספר סיפור בסיסי, שלא מנסה לתקן משהו או להגיד משהו יותר מדי דרמטי".
השפעת הסרט
למרות הביקורות השליליות של מבקרי הקולנוע בעיתונות הישראלית, הפך "גבעת חלפון" לסרט פולחן ישראלי וסביבו (וסביב ה"גששים" בכלל) התפתחה תרבות שלמה במגזרים רחבים של האוכלוסייה.
עד היום, ישנם אנשים הזוכרים בעל פה סצינות שלמות מהסרט, אף שחלקם נולדו אחרי שהסרט יצא לאקרנים. משפטים רבים מהסרט הפכו לנכסי צאן ברזל של החברה והשיר הבולט בסרט, "תן לשים ת'ראש על דיונה", נבחר בשנת 2008 במקום ה-6 במצעד "שיר ה-60" של גלי צה"ל וכן הושמע רבות בתחנות רדיו לאחר מלחמת לבנון השנייה (ביחד עם "אלף שיר לצפון").
באותה שנה הגדיר מבקר הקולנוע של "הארץ", אורי קליין, את הסרט: כ"קומדיה הסוריאליסטית הגדולה ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי."
סרט המשך
תחילת הצילומים של סרט המשך ל"גבעת חלפון אינה עונה" תוכננה לינואר 2008. בטור אישי שפורסם ב"ידיעות אחרונות" בעקבות פטירתו של ישראל פוליאקוב בסוף אוקטובר 2007, הודיע הבמאי אסי דיין על ביטול ההכנות לתסריט שכבר כתב כשהוא מתייחס אל הסרט בשם "גבעת חלפון השנייה". דיין, לוי ובנאי מתייחסים לנושא גם בראיונות רטרוספקטיבה של ה-DVD "גבעת חלפון אינה עונה", בהוצאתו החדשה בשנת 2010. כשלושה חודשים לאחר מותו של דיין פורסמו בדף הפייסבוק האישי שלו דפי הטיוטה עם תקציר לסרט ההמשך ל"גבעת חלפון אינה עונה".
עיבוד לתיאטרון
ב-12 ביוני 2018, פורסם כי הסרט יעלה בגרסה בימתית ויהפוך למחזמר בתיאטרון הלאומי הבימה. המחזמר, כלול ברפטואר התיאטרון לעונת 2018-2019, ומופיעים בו בתפקידים הראשיים: קובי מאור (ויקטור חסון), שלומי קוריאט (סרג'יו) (לסירוגין עם משה אשכנזי ואבי גרייניק), רוני דלומי (יעלי הצעירה) (לסירוגין עם עמית פרקש) וטל מוסרי (ג'ינג'י) (לסירוגין עם רוי מילר). טוביה צפיר וניצה שאול חוזרים לגלם במחזמר את דמותם מהסרט המקורי, יעלי ושמגר, כמבוגרים. במחזמר משחק גם אדם שיאון, הנכד של יעל דיין והנכדן של אסי דיין, אדם שיאון מגלם במחזמר את הנכד של סרג'יו קונסטנזה, הקרוי על שמו, ושל שיפרה חסון. את העיבוד לתיאטרון כתב דניאל לפין וביים משה קפטן.
הצגת הבכורה עלתה ב-13 במרץ 2019 בתיאטרון הבימה והיא ירדה מהבמות ב-20 בנובמבר 2021.
שחקנים ודמויות
שם השחקן/ית הדמות קובי מאור ויקטור חסון שלומי קוריאט / משה אשכנזי / אבי גרייניק סרג'יו רוני דלומי / עמית פרקש / עמית יגור יעלי הצעירה טל מוסרי / רוי מילר ג'ינג'י עדנה בליליוס / שני קליין שפרה חסון ניצה שאול יעלי המבוגרת פיני קידרון / אורי הוכמן/ בן יוסיפוביץ' שמגר הצעיר טוביה צפיר שמגר המבוגר שמוליק כהן יוסיפון שיפי אלוני / יעל לבנטל סיניה קונסטנזה, בתו של סרג'יו סנדרה שדה / יעל עמית אחותו של סרג'יו טל קלאי ז'קלין
קישורים חיצוניים
גתית הולצמן, גלעד צוקרמן, הם יורים גם בסוסים: עיון השוואתי ב'ואלס עם באשיר' וב'גבעת חלפון אינה עונה, סליל, כתב עת להיסטוריה, קולנוע וטלוויזיה, סתיו 2013
ערגה הלר, 'קח ת'זמן וטייק איט איזי': על אי-האחריות כערך בתרבות הפופולרית בישראל: הסרט "גבעת חלפון אינה עונה" כמקרה מבחן, דברים, 7 (תשע"ה), עמ' 113–123
תכניית ההצגה "גבעת חלפון אינה עונה"
התימלול המלא של הסרט
*
עדויות על הפקת הסרט:
(ריאיון עם ניצה שאול)
ביקורות:
(ביקורת בת הזמן)
אביעד שמיר,
הערות שוליים
קטגוריה:סרטי קומדיה ישראליים
קטגוריה:סרטי 1976
קטגוריה:סרטי אסי דיין
קטגוריה:סרטי בורקס
קטגוריה:סרטי סאטירה
קטגוריה:סרטי פולחן
קטגוריה:הגשש החיוור
קטגוריה:מילואים
קטגוריה:צה"ל בקולנוע
קטגוריה:לקות נפשית באמנות
קטגוריה:סרטים ישראליים משנת 1976
קטגוריה:ניצה שאול | 2024-09-30T06:53:32 |
גידול מוחי | גידול מוחי (באנגלית: Brain tumor) הוא גידול לא נורמלי ובלתי-מפוקח של תאים הנמצאים במוח: נירונים, תאי גליה, תאי אפיתל ועוד. גידולי מוח ראשוניים נקראים לפי טיפוסי התאים שמהם הם נוצרו. תאי הגידול עשויים להיות תאי סרטן ראשוניים או תאים שמקורם במקום אחר בגוף האדם, אשר שלחו גרורות למוח (תאי סרטן שניוניים או גידולים מטסטטיים). הגידולים במוח מופיעים בעיקר בחלק האחורי של הראש בילדים ובשני השלישים הקדמיים של המוח במבוגרים.
גידולים יכולים להיות שפירים והם, בדרך כלל, מוגבלים למקום קטן. הם יכולים להיות ממאירים ופולשניים (כלומר, מתפשטים לאזורים שכנים). תאי המוח ניזוקים בגלל לחץ מתאי הגידול הגדלים, השפעה עקיפה על ידי תהליכים דלקתיים המתפתחים בתוך וסביב הגידול הסרטני, בצקות ו/או עלייה בלחץ בתוך הגולגולת (כתוצאה מהבצקת או מחסימת הזרימה של הנוזל המוחי).
אפידמיולוגיה
שכיחות גידולים במערכת העצבים המרכזית היא 10-17 מתוך 100,000 אנשים בשנה, ובחוט השדרה 1-2 מתוך 100,000 בשנה. 50% מהגידולים במערכת העצבים המרכזית הם גידולים ראשוניים (שהחלו לראשונה במוח או בחוט השדרה). השאר הם גרורות ממקומות אחרים בגוף. גידולי המוח הם די שכיחים בילדים, ומיקומם הוא מתחת לטנטוריום, בעוד שאצל מבוגרים רוב הגידולים הם סופרה-טנטוריאליים.
סיווג גידולים
גליומות
גידולים מתאי גליה - או קבוצת הגליומות - היא הקבוצה הגדולה והשכיחה של גידולים במוח. תסמינים נפוצים בגידולי גליומות כוללים כאבי ראש, פרכוסים (בעיקר כשהגליומה היא עם סיווג (grade) נמוך), וכאשר חלה התקדמות ממארת בגידול, יש שינויים במצב המנטלי וכן לעיתים שיתוק צד. קבוצת הגליומות כוללת שלוש תתי קבוצות-
אסטרוציטומות - הקבוצה העיקרית של גליומות. גידולים אלו יכולים להיות grade 1 (למשל, אסטרוציטומה פלאוציטית- זהו גידול שפיר, המופיע בעיקר בילדים, עם העדפה לאזור הנקרא ורמיס בצרבלום, כאשר לרוב התמונה הקלינית המקדימה כוללת כאבי ראש והקאות- אם ניתן לבצע כריתה כירורגית, המחלה ניתנת לריפוי), grade 2- זוהי אסטרוציטומה עם פוטנציאל ממאירות נמוך, grade 3- אסטרוציטומה אנאפלסטית (ממאירה) או grade 4- זוהי אסטרוציטומה מהסוג הממאיר ביותר, הקרויה גם גליובלסטומה מולטיפורמה או בראשי תיבות – GBM. זהו גידול עם פרוגנוזה גרועה מאוד, הכי שכיח אצל מבוגרים, ומקושר לתוחלת חיים הנמוכה משנה. ה- GBM מאופיין בכך שהוא מסוגל לחצות את ההמיספרות עצמן דרך הקורפוס קלוסום ("צורת פרפר" בהדמיה, טיפוסית מאוד לגידול). מאפיין נוסף לגידול זה הוא שהוא לא עטוף בקפסולה, וכן יש לו נטייה גבוהה לחזור גם לאחר הוצאתו.
אוליגודנדרוגליומה- גידולים אלו מתפתחים יותר בגיל המבוגר, הם יותר נדירים והם לרוב מתפתחים באזורים פרונטליים במוח, עם מראה "כרבולתי" (של כרבולת).
אפנדימומה- זה גידול שמקורו ברקמת האפנדימה המצפה את חדרי המוח, שכיח יותר אצל צעירים, אך מופיע גם אצל מבוגרים. ניתן לראותו בתוך או בסמוך למערכת חדרי המוח או התעלה השדרתית. לרוב הפרוגנוזה של גידול זה היא גרועה. ניתן לראות בניתוח תאי אפנדימה הנמצאים בחדרי המוח (במידה ונמצאים בחדר 4- עלול להוביל לחסימה של זרימת נוזל ה- CSF ולהביא להידרוצפלוס). הטיפול העיקרי מבוסס על כריתה ולעיתים יש להוסיף גם הקרנות וכימותרפיה.
גידולים אמבריונליים
אלו גידולים מתאים עובריים שטרם התמיינו לסוג תאי העצב הספציפיים (נוירונלי, גליאלי וכדומה). אבטיפוס גידולים אלו הוא גידול הקרוי מדולובלסטומה- זהו גידול מאוד ממאיר שמקורו מתאים של רקמה עוברית הנקראים נוירו-אקטודרם, הנקרא גם PNET - (Primitive neuroectodermal tumor) וקיים באזור הצרבלום. גידול זה נוטה להופיע יותר בילדים. גידול זה הוא נדיר במבוגרים. לעיתים קרובות הגידול מתפשט דרך החלל הסאב-ארכנואידלי וחדרי המוח, ועלול לשלוח גרורות מחוץ למערכת העצבים המרכזית. התסמינים הקליניים כוללים הקאות, כאבי ראש, אטקסיה, והידרדרות של הראיה. ממצאים נוספים הם בצקת פטמות (פפילאדמה) בעיניים, ניסטגמוס, פציאליס ונוקשות צוואר. ללא טיפול, מופיע מוות תוך מספר חודשים מהגילוי. טיפול ניתוחי ורדיותרפי מאריך את ההישרדות, כאשר נמצא כי הפרוגנוזה של הגידול טובה יותר אצל נשים וילדות וכאשר מחלה זו מופיעה בגיל מבוגר.
גידולים מנינגיאליים
גידולים אלו הם גידולים של קרומי המוח- מנינגיומה היא הגידול השכיח מבין אלו, ויש סוגים מורפולוגיים רבים. רוב הגידולים הללו הם גידולים שפירים, שצומחים לאט מאוד. הגידול לוחץ על רקמת המוח ולא חודר אותה, והתסמינים הקליניים הם בהתאם לאזור עליו קיים לחץ- כך למשל, במידה והגידול לוחץ על גזע המוח הגידול יתגלה מהר יחסית. גידולי מנינגיומה שכיחים יותר אצל נשים במוח, ואצל גברים יותר באזור חוט השדרה, ויש קשר למחלת הנוירופיברומטוזיס.
לימפומה מוחית
סוג זה של גידול מופיע מלכתחילה רק במוח (לא כגרורה). באופן נורמלי, לימפוציטים לא מצויים במוח, אולם לעיתים עלולות להתפתח לימפומות במוח. זהו סוג של גידול עם עלייה גדולה בשכיחותו לאחרונה- בעיקר קיים אצל חולים באיידס וכן אצל חולים מושתלים. רוב הלימפומות הן בדרגת ממאירות גבוהה.
במוח, הלימפומות הן של תאים גדולים והן אגרסיביות- של תאי B לימפוציטים (בדומה ללימפומה נון-הודג'קין). באחוז גבוה (95%) מוצאים את וירוס ה- EBV בתאי הגידול, בעיקר אצל חולי איידס ומושתלים. קיימות מספר תאוריות לגבי התפתחות הלימפומה במוח אשר מסבירות את אופן התפתחות גידול זה במוח.
נוירומה אקוסטית
נוירומה אקוסטית (נקרא גם נוירינומה או שוואנומה) היא גידול הגורם לפגיעה בעצב השמיעה ושיווי המשקל (עצב קרניאלי מספר 8). גידול זה עלול לגרום ללחץ על הצרבלום ולהביא לסימפטומים כגון ורטיגו, אובדן שמיעה ואטקסיה או המי אטקסיה. לרוב, גידולים אלו הם שפירים ולעיתים ניתנים לכריתה מלאה. גידולים אלו קשורים למחלת נוירופיברומטוזיס אולם לרוב מופיעים כנגע מבודד אצל חולים בני 30-60.
מבחינה קלינית, אובדן שמיעה פתאומי הוא בדרך כלל הסימפטום הראשון. באופן פחות נפוץ, החולים מופיעים עם כאב ראש, ורטיגו, אטקסיה, טנטון, תחושת מלאות באוזן או פציאליס. אובדן שמיעה חד כיווני סנסו-נויראלי הוא הממצא השכיח ביותר בבדיקה. החלבון, בניקור מותני אצל חולים אלו, הוא מוגבר יחסית, ובדיקת ההדמיה המדויקת ביותר היא ביצוע MRI של האזור (הנקרא הזווית הצרבלו-פונטינית).
גרורות למוח
גרורות למוח מגידולים אחרים, או למעשה גידולים מטסטטים, מהווים 50% מגידולי המוח, וייתכנו גם במספר מוקדים במוח. גידולים אלו הם בעיקר מגידולי סרטן ריאה ולאחריו סרטן שד. גרורות, בעיקר אצל מבוגרים, נוטות להגיע לאזור הצרבלום (המוח הקטן) או לוחצות עליו מבחוץ.
גידולים של חוט השדרה
גידולים בחוט השדרה הם סיבה נפוצה ללחץ על חוט השדרה. גידולים אלו מחולקים לשתי קבוצות גדולות-
גידולים אינטרה-מדולריים (10%) אלו הם גידולים הנמצאים בתוך חוט השדרה עצמו. הסוג הנפוץ ביותר הוא אפנדימומה ולאחריו גליומות.
גידולים אקסטרה-מדולריים (90%) הם גידולים מחוץ לחוט השדרה, והם יכולים להיות תחומים בתוך מעטפת קרומי חוט השדרה (כלומר, אינטרה-דוראליים) או אקסטרה-דוראליים. בתוך קבוצות אלו, הגידולים השכיחים הם מנינגיומות ונוירופיברומות. גידולים אלו הם שפירים לרוב. כמו כן, גרורות (בעיקר ממקור של ריאה, שד וערמונית) נוטים להיות אקסטרה-דוראליים (כלומר, ללחוץ על חוט השדרה מבחוץ).
הקליניקה יכולה להתפתח באיטיות או במהירות (גרורות נוטות להסתמן במהירות). לרוב, הסימפטום הראשוני הוא כאב, אשר מופיע כמעט בכל המקרים. הכאב יכול להיות ממוקם לגב, או כאב באזור שורש העצב, והוא מוחמר לעיתים על ידי שיעול או התמתחות. תסמינים מוטוריים, הכוללים חולשה, נוקשות או דלדול של הגפיים, עלולים להתפתח, וכן הפרעות בתחושה (סנסוריות) ופגיעה בשליטה על הסוגרים. בבדיקה גופנית יש רגישות מקומית בעמוד השדרה. ניקור מותני של חוט השדרה יכול להראות תמונה של חלבון מוגבר מאוד, כאשר הספירה הלבנה יכולה להיות מוגברת או תקינה וכן רמות הגלוקוז שיכולות להיות תקינות או נמוכות (תמונה קסנתוכרומית).
תסמינים
נזקים מקומיים לרקמת המוח (באופן ישיר או עקיף) גורמים לתסמינים עצביים פוקליים בהתאם למיקום הגידול. שיתוקים חלקיים או חציוניים (hemiparesis), אפזיה, הזיות, קשיים בדיבור, חוסר תיאום (אטקסיה), חוסר רגישות וירידה בחוש המישוש בצד אחד של הגוף (hemihypoesthesia) וכאבי ראש מקומיים הם חלק מהתסמינים המופיעים.
עלייה בלחץ בתוך הגולגולת או בצקת גורמת לתסמינים כלליים כמו כאב ראש, בחילה והקאות, אובדן הכרה (תרדמת או קהות חושים) וירידה בכושר האינטלקטואלי. כיפיון כתוצאה מגירויים של הגידול או כתוצאה משינויים בחילוף חומרים הם גם תסמינים שכיחים. בילדים רכים בהם התפתחות הגולגולת טרם הושלמה מופיעים עלייה בהיקף הגולגולת, התנפחות באזור המרפסים (frontalles) והיפרדות תפרי הגולגולת.
בדיקה נוירולוגית מגלה תסמינים, בהתאם למיקום הגידול, או שינויים נוירולוגיים כלליים. התסמינים המחמירים לאיטם מעידים לכאורה על גידול סרטני והאבחנה מאושרת על ידי בדיקת טומוגרפיה ממוחשבת או MRI או PET של הראש. אנגיוגרמה, אלקטרואנצפלוגרם (EEG) או בדיקת רקמות עוזרים בקביעת האבחנה במקרים קשים. למרות שהתפתחות איטית של התסמינים היא מאפיין חשוב של המחלה במספר מקרים הגידול מתרחב במהירות וגורם לשינויים נויורולוגיים פתאומיים. הטיפול כולל הסרה ניתוחית של הגידול או הריסת התאים הסרטניים על ידי הקרנות וכימותרפיה, במידה של עדיפות על טיפול ניתוחי.
קישורים חיצוניים
ריכוז מחקרים בנושא סרטן המוח באתר מחקרים
סרטן המוח באתר האגודה למלחמה בסרטן
גידולים במוח באתר האיגוד הישראלי לאונקולוגיה קלינית ורדיו תרפיה
גידולי מוח בילדים: פילוסופיית הטיפול, הרצאה של פרופ' שלומי קונסטנטיני, המרכז הרפואי ת"א ע"ש סוראסקי
הערות שוליים
קטגוריה:גידולים ממאירים במערכת העצבים המרכזית
קטגוריה:גידולים שפירים | 2024-01-02T05:41:37 |
זאפ לראשון | זאפ לראשון הייתה רצועת הילדים היומית של הערוץ הראשון, אשר שודרה בין השנים 1989–2006 ובמסגרתה שודרו תוכניות הילדים והנוער של הערוץ הראשון. בראשיתה, ב-1989, הרצועה הועברה במתכונת מצומצמת מאוד תחת השם הפשוט "תוכניות הילדים והנוער" אולם ב-1994 הרצועה עברה למתכונת נרחבת של שידור חי מאולפן עם מנחים.
סקירה
תוכניות הילדים והנוער/פינג פונג
זאפ לראשון היא המשכה של רצועת הילדים והנוער של הערוץ הראשון אשר שודרה בין השנים 1989–1995 בערוץ הראשון בשעות הערב לאחר מהדורת "ערב חדש" שאחד מסימני ההיכר שלה היה פתיח אנימציה של קשת בענן שחזרה להופיע גם ב-2002. בפורמט המקורי של הרצועה היה מגיש אחד שישב מאחורי שולחן והיה אחראי על קטעי המעבר בין שידורי תוכניות הרכש השונות ועל הצגתן של התוכניות.
ב-1994 שונה הפורמט לזמן קצר ונקרא "פינג פונג" אך כעבור כשנה חזר למתכונת הקודמת.
זאפ לראשון/זאפ
בעקבות שבירת מונופול השידורים הבלעדיים של הערוץ הראשון בכלל ושל שידורי תוכני הילדים והנוער של הערוץ בפרט, בתחילת שנות התשעים עם תחילת שידורי ערוץ הילדים ב-1989 ותחילת שידורי ערוץ 2 ב-1993 ביקש הערוץ הראשון להתאים את רצועת הילדים והנוער שלו לפורמט אשר היה קיים בערוצים המתחרים כדי להתחרות על הרייטינג. במסגרת השינויים, בינואר 1994 הופקעו מהטלוויזיה החינוכית הישראלית שעות שידור בין 15:30 ל-17:00, שהיו עד אז באחריותה על מנת לאפשר לערוץ הראשון את התחרות.
בתחילה, רצועת השידור נקראה "פינג פונג", אך לאחר מספר חודשים, באוקטובר 1994 יזמה מנהלת תוכניות ילדים ונוער בערוץ הראשון, צלילה רוז פניה אל התסריטאי והבמאי יוסי אשדות וביחד עם המפיקה הראשית שוש עינב עברה הרצועה שינויים נרחבים אשר בכללם שונה שם הרצועה ל"זאפ לראשון", פורמט השידור עבר למתכונת של שידור חי מאולפן גדול עם מנחים צעירים שונים אשר שידרו קטעי מעבר ארוכים יותר בין תוכניות הרכש השונות. במסגרת קטעי המעבר שולבו משחקים, פעילויות אינטראקטיביות, חילקו כרטיסים לסרטים אשר הופצו תחת פורום פילם (תחת ״מבצע קולנוזאפיה״) ומערכונים.
את פתיח לרצועה יצר יוסי אשדות בהשראת פתיחים של רצועות דומות שהיו מקובלים באותה עת בערוצי MTV ניו-יורק ואירופה. את מילות הפתיח כתב אשדות בשיתוף עם רונן גולדפרב.
זכור במיוחד הג'ינגל בו שרו את הכתובת למכתבים: .
בזאפ לראשון, צופים היו יכולים להשתתף באופן פעיל במשחק מחשב שהכוכבים שלו היו סופרבן, שצריך להציל את איליי, ואיליי שצריך להציל את לילי. המשחק נערך באולפן בעזרת לחצני הטלפון הביתי. וכן, נהגו מנחי התוכנית לארח ילדים באולפן.
בהמשך קוצר שם הרצועה ל"זאפ".
ב-2006 באמצע מלחמת לבנון השנייה הרצועה שודרה לעיתים רחוקות, ולבסוף הוחלט לסיים את הרצועה ורק השם "זאפ" נשאר.
תוכניות הרצועה
"תוכניות הילדים והנוער" (1989 - 1994)
במסגרת רצועת "תוכניות הילדים והנוער" שודרו סדרות טלוויזיה שונות כגון:
סדרות אנימציה
תוכניות ילדים ונוער
"זאפ לראשון" (1995 - 2006)
במסגרת רצועת "זאפ לראשון" שודרו סדרות טלוויזיה שונות, כגון:
סדרות אנימציה
תוכניות ילדים ונוער
תוכניות שהשתייכו לרצועה
מנחי הרצועה
במהלך השנים ברצועה היו מנחים רבים.
"תוכניות הילדים והנוער" (1989 - 1995)
מנחי רצועת "פינג פונג" היו: גדי טאוב, דליק ווליניץ, אילה אשרוב, אורן רוזנשטיין, חני נחמיאס, שרון שחל ועוד.
"זאפ לראשון" (1995 - 2006)
מנחי רצועת "זאפ לראשון" היו: גדי טאוב, חנן סביון, גיא עמיר, יונתן פז בוגנים, עדי אשכנזי, תמר איש-שלום, אורי אומנותי, עדן הראל, ליאת אחירון, יואב צוקר, נמרוד רשף, דנה דבורין, שיר גוטליב, אמיר פרישר גוטמן, נטלי עטיה, רוני אבני, חני נחמיאס, חנן לדרמן, אלון ריינהורן, סער בן יוסף, אלון ליטבק, אורן רוזנשטיין, גיא אריאלי, חדווה פייגנבלט, ניר שלמון, טל מן, טל ליפשיץ, גיא מרוז, ירון לוי סבג, בן יזרעאל, נעמה יוגב, יעל חן, דרור ססובר, רן לוי, יעל דואני, ליאון רוזנברג, אורי טרטאקובסקי, קרן אורעד, מרלין מזרחי, שלמה גוזמן, יובל זדרמן, לירום חקק, חיים מזרחי, אנידור חקק, לנה אטינגר, אייל וולקוביץ', שרון שחל ועוד.
מ-2006
בשנת 2006 הופסקה רצועת השידורים החיים מהאולפן של "זאפ לראשון" ותוכניות הרכש החלו להיות משודרות ברצף כאשר רק הלוגו של "זאפ" נשאר.
החל מקיץ 2006 שודרה התוכנית "המהדורה", מהדורת חדשות לנוער אשר הגיש אותה מנחה צעיר ולצידו מנחה בוגר.
לאחר מכן, רצועת תוכניות הילדים שודרה בימים א-ה בין השעות 15:30-17:00, ובימי שבת בשעות הבוקר.
קישורים חיצוניים
אתר התוכנית
ספיישל 40 שנה לתוכניות הילדים והנוער - מגיש: גדי טאוב
קטעים אהובים מפינות זאפ לראשון
הערות שוליים
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה ישראליות
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה ישראליות שעלו לשידור בשנות ה-1980
קטגוריה:רצועות שידור בטלוויזיה בישראל
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה שמתרחשות בירושלים | 2024-08-01T03:36:22 |
עבדות בארצות הברית | ממוזער|משפחת עבדים עוסקת בקטיף כותנה במדינת ג'ורג'יה, בסביבות 1850|320px
העבדות בארצות הברית ועוד קודם לכן בשלוש עשרה המושבות הייתה מוסד חוקי, שבו בעלי עבדים קנו ומכרו בני אדם כסחורה. עבדות התקיימה באזורים שהיו לארצות הברית החל מתחילת ההתיישבות האירופית בראשית המאה ה-17 ועד ל-1865. רוב העבדים היו ממוצא אפריקני והובאו לארצות הברית במסגרת סחר העבדים האטלנטי. רוב בעלי העבדים היו לבנים עשירים מהדרום. במדינות הצפון העבדות נאסרה בתקופה של כ-30 שנה לאחר הקמת ארצות הברית ב-1776, והבאת עבדים מאפריקה נאסרה בהן על פי חוק בשנת 1808. אולם במדינות הדרום מספר העבדים הלך וגדל, והם הועבדו בעיקר במטעים.
רוב הלבנים בדרום לא החזיקו בעבדים, חלקם החזיקו במספר קטן של עבדים, ואילו מיעוט קטן של לבנים החזיקו חוות ענק שבהן עבדו מאות ולפעמים אלפי עבדים. לעבדים לא היו זכויות אדם או אזרח. חלקם מתו או עברו עינויים במסע לארצות הברית. בתוך ארצות הברית התייחסו אליהם כאל רכוש שניתן למכור, לקנות ולבטח אותו בדומה לקנייה של נכס יקר. עבדים רבים הופרדו ממשפחותיהם על רקע של שיקול כלכלי של בעליהם. חלקם עונו או נרצחו עקב ניסיונות בריחה או התנהגות שלא מצאה חן בעיני בעליהם. גברים לבנים רבים אנסו שפחות שחורות והילדים שנולדו נשארו עבדים. רוב העבדים לא זכו להשכלה. שחורים במדינות הצפון היו עלולים להידרש לחזור לעבדות במסגרת "חוק העבד הנמלט" ואף להיחטף לעבדות. כדי להצדיק את המשך העבדות השתמשו הלבנים תומכי העבדות בטיעונים גזעניים נגד השחורים, טענו כי זה מצב טוב עבורם וכי מדובר בכורח כלכלי, חברתי ואף מוסרי או דתי. מצב זה יצר מתחים רבים בין הצפון לדרום, ובכלל בחברה בארצות הברית, בין היתר על רקע בריחת עבדים למדינות הצפון ושאלת מוסריות העבדות.
החל מסוף המאה ה-18, החלה לפעול בבריטניה ובארצות הברית התנועה לביטול העבדות. תנועה חברתית זו פעלה לסיים את הסחר הבינלאומי בעבדים ואת העבדות עצמה. עד אמצע המאה ה-19 העבדות בוטלה כבר ברוב המדינות המתועשות (לרבות מושבותיה של אנגליה וצרפת) וברוב מדינות דרום אמריקה, ואילו בארצות הברית המתח סביב הנושא הלך וגדל. בשנת 1861 המחלוקת על העבדות הובילה לפרישת 11 מדינות דרומיות והקמת "הקונפדרציה", ודבר זה הוביל לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית. בתום המלחמה, בשנת 1865, נאסרה העבדות במסגרת התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית. ביטול העבדות בארצות הברית סייע להמשך הלחץ הבינלאומי לביטול העבדות במדינות אחרות ברחבי העולם, כמו ברזיל והאיים הקריביים (סוף המאה ה-19), ומדינות ערב ואפריקה (במהלך המאה ה-20). המאבק לביטול העבדות השפיע באופן משמעותי על ראשיתו של המאבק לזכויות האישה.
למרות סיומה הרשמי של העבדות בארצות הברית ב-1865, דיכוי השחורים בארצות הברית נמשך עוד שנים רבות לאחר מכן. הדבר בוצע באמצעות אלימות, איומים, נורמות וחוקים מפלים, ונמנעו מהם זכויות רבות, לרבות זכות ההצבעה. דבר שהשתנה רק כמאה שנים לאחר מכן בעקבות מאבקה של התנועה לזכויות האזרח. מעמדם הכלכלי והחברתי נותר נמוך ונמשך המתח בין שחורים ללבנים, ובין ליברלים לבין מי שמחזיקים בדעות גזעניות נגד השחורים. המתח בין שחורים ולבנים במדינה וזכר העבדות ומלחמת האזרחים נמשך גם במאה ה-21.
הבאת העבדים מאפריקה
עבדים ממוצא אפריקני הובאו לראשונה לג'יימסטאון, וירג'יניה (Jamestown, Virginia) בשנת 1619 על סיפונה של ספינה הולנדית. עבדים אלו נלקחו כשלל מספינת עבדים ספרדית. לאורך המאה ה-17 מתיישבים אירופיים בצפון אמריקה החלו לקנות ולייבא עבדים אפריקאים ככוח עבודה זול בתחומי חקלאות שונים.
באמצע המאה ה-15 החל ייצוא העבדים מאפריקה. אומות אירופיות שונות החלו להתחרות בשוק העבדים הרווחי שבו שלטו בעיקר האנגלים וההולנדים. בתחילה, האירופים פשטו על משפחות לא חמושות וכפרים חסרי הגנה באפריקה כמקור עיקרי לכוח האדם. בשלב מאוחר יותר הם החלו להתמקח על עבדים וזהב בכפרים הסמוכים לחוף המערבי של היבשת. סוחרים אירופיים החלו להציב מושבות קטנות ומבוצרות בדרכים מרכזיות לאורך החוף. מושבות אלו נקראו "מפעלי העבדים" והן אוישו בסוכנים שנשאו ונתנו עם אפריקנים ועודדו אותם לארגן מסעות ציד-עבדים בתמורה לתשלום.
ממוזער|450x450 פיקסלים|מתוך ספרם של Schneider & Schneider 2014, "Slavery in America", התמונה מתארת את נתיבי הסחר העיקריים לשינוע העבדים, חומרי הגלם שנוצרו מעבודתם והסחורות המוגמרות שנשלחו לאפריקה.
בראשית 1636 תושבי צפון אמריקה החלו גם הם לשלוח ספינות לאפריקה על מנת לשנע עבדים למושבות הבריטיות במעין מסלול משולש - סחר משולש הידוע כסחר העבדים האטלנטי שפעלה החל מסוף המאה ה-16 ועד לראשית המאה ה-19. במסגרת מערכת זו הועברו עבדים, מטעני יבול ומוצרי תעשייה בין אפריקה, לבין הקריביים או המושבות ביבשת אמריקה לבין המעצמות הקולוניאליות האירופאיות. משולש אחד היה יצוא עבדים מאפריקה לאמריקה, יצוא סוכר, טבק וכותנה מאמריקה לאירופה וייצוא מוצרי טקסטיל, רום, נשק ומוצרים מוגמרים אחרים מאירופה לאפריקה. משולש סחר נוסף היה העברת עבדים מאפריקה לאיים הקריביים ואמריקה הלטינית, העברת סוכר ודבשה ממרכז אמריקה לניו אינגלנד ורום וסחורות אחרות שיוצאו מאמריקה הצפונית לאפריקה.
העבדים נחטפו בידי סוחרים מקומיים או על ידי בני שבטים יריבים, ולעיתים נמכרו גם בידי בני משפחותיהם שעבורם אספקת העבדים הייתה דרך פרנסה עיקרית. העבדים הובלו בספינות בתנאים קשים מאוד, בעיקר לאיים הקריביים ולברזיל, שם עונו ונמכרו תמורת זהב או סחורות בהתאם לאיכותם. בשלבים מאוחרים יותר של סחר העבדים נשלט הסחר בידי סוחרים ברזילאים והולנדים. ההערכה היא כי למעלה מ-12.5 מיליון עבדים הובלו ליבשת אמריקה, ובין 1.2 ל-2.4 מיליון מהם מתו במסע הקשה, ועוד מתו זמן קצר לאחר הגיעם לאמריקה. סוחרי עבדים מצפון אמריקה מעולם לא היו הדומיננטיים ביותר בשוק העבדים גם בשנות השיא של פעילותם בתחום. נתח השוק שהחזיקו האמריקנים עמד על כשישית מהעבדים שהובאו מאפריקה. עם זאת, בין השנים 1725–1807 יצאו יותר מ-900 כלי שיט מרוד איילנד לחוף המערבי של אפריקה ונשאו על גבם יותר ממאה אלף עבדים.
עבדות בשלוש-עשרה המושבות
עד ראשית המאה ה-18 ייבוא עבדים אפריקנים למושבות שהפכו לימים לארצות הברית של אמריקה נתקל בקשיים משמעותיים. היקף הגידולים החקלאיים ושיעור התמותה הגבוה הובילו לצורך שהלך ועלה בייבוא עבדים. במהלך מרבית התקופה הקולוניאלית הבריטית עבדות התקיימה בכלל המושבות. בראשיתה של התופעה היא כללה עבדים לבנים ושחורים כאחד. בתחילה מוסד העבדות בארצות הברית לא היה קיים במשמעות המיוחסת לו היום, כאשר הן שחורים והן לבנים הועסקו בחוות החקלאיות ברחבי המושבות האמריקאיות, וזאת על תקן "משרתים לזמן מוגבל" (Indentured Servant). עם זאת, בעקבות תחילת גידולו של האורז במושבות, והצורך של החוות להתרחב לשם יעילות כלכלית, הלך וגבר השימוש דווקא בעבדים שחורים. בעקבות הרעת התנאים בחוות (בשל הגידול הדמוגרפי) ותמותה גוברת של "משרתים לזמן מוגבל" כתוצאה ממחלות מזהמות כגון מלריה, הלך ופחת זרם העובדים הלבנים שהגיעו למושבות. כמו כן, הלך וגבר הצורך של בעלי החוות בכוח אדם זול וצייתן, כדוגמת העבדים השחורים שנלקחו ממולדתם בכפייה.
עבדים במדינות הצפון בדרך כלל הועסקו כמשרתים ביתיים, כבעלי מלאכה וכפועלים ומרביתם הועסקו בערים. בשנת 1703 יותר מ-40% מבתי האב בעיר ניו יורק החזיקו בבעלותם עבדים. עם זאת, עבדים הועסקו גם בענפי תעשייה כגון נמלים, רציפים וחקלאות. מדינות הדרום פיתחו כלכלה אגררית התלויה כמעט לחלוטין בסחר תבואה. עקב טבעה של כלכלה זו ואופי העבודה הסיזיפי בעלי האדמות החזיקו בבעלותם מספר גבוה משמעותית של עבדים ביחס לצפון. עבדים בדרום הועסקו בעיקר בחקלאות, בחוות וגידולים של אורז, טבק, כותנה ועוד.
בכמה מן המושבות הבריטיות נעשו ניסיונות לבטל את סחר העבדים הבין-לאומי עקב החשש שייבוא נוסף של אפריקנים עשוי לפגוע באוכלוסייה הלבנה, זאת בשל צמיחה דמוגרפית מואצת בקרב העבדים ביחס אליה. מלבד ג'ורג'יה כלל המושבות אסרו או הגבילו סחר בעבדים עד שנת 1774. בתקופה הקולוניאלית יובאו כ-350,000 עבדים לשלוש עשרה המושבות שהפכו עם השנים לארצות הברית. 40% יובאו ישירות מאפריקה והיתר הובאו מהאיים הקריביים. סך הכול עד סיום העבדות בארצות הברית הובאו אליה כ-600 אלף עבדים. אלו היוו פחות מ-5% מכ-12 מיליון העבדים שיובאו מאפריקה ליבשת אמריקה בתקופה הקולוניאלית. רוב רובם של האפריקנים המשועבדים הועברו למושבות הסוכר באיים הקריביים ובברזיל. בשל תנאי החיים הסבירים ביחס לאלו שבאמריקה הלטינית מספר העבדים במושבות גדל במהירות והגיע לכ-4 מיליון עד שנת 1860.
במהלך הזמן, ובעקבות התהליך הכלכלי, גברו הקריאות מטעם בעלי החוות להעביר לידיהם את הסמכות הממשית על עבדיהם השחורים, קריאות שנענו לבסוף בסביבות שנת 1700 עם חקיקת "חוקי העבדות", אשר העניקו לבעלי החוות הלבנים סמכות כמעט מוחלטת כלפי עבדיהם השחורים. במהלך זמן זה גם פסק באופן סופי מוסד ה"עבדות הזמנית" אשר כלל גם לבנים (הם קיבלו חלקת אדמה והפכו לאזרחים שווי זכויות), והעבדות של השחורים בצפון אמריקה קיבלה תוקף חוקי, ובעקבותיו גם תוקף מוסרי, כאשר רבים מהמתיישבים החלו לחוש כי השחורים מטבעם "נועדו להיות עבדים".
עד מלחמת העצמאות של ארצות הברית שהתחוללה בין השנים 1775–1783 מעמדם של העבדים היה ממוסד כמעמד נחות הקשור בגזענות בשל מוצאם האפריקני. במשך רוב התקופה הקולוניאלית הבריטית, העבדות הייתה קיימת בכל המושבות האמריקאיות.
תנאי העבדות ומצב העבדים
ממוזער|300x300 פיקסלים|שורה של עבדים אזוקים זה לזה במסעם ליצוא מאפריקה. עבדים ושפחות שלא יכלו לעמוד בקצב ההליכה נרצחו בדרך.
שמאל|ממוזער|250px|גורדון בתצלום "The Scourged Back"
העבדים שהובאו לאמריקה מיבשת אפריקה סבלו במהלך מסעם מהלם, השפלה וסבל רב הכרוך באופן שבו נאזקו בשיירות לעיתים לתקופות ממושכות של כשישה חודשים או יותר. בזמן המסעות הם סבלו מצפיפות, קור, מחסור באוכל ומחלות. רבים מהזקנים והצעירים מתו במהלך המסע בים. במתקני הכליאה הזמניים בחוף רבים נוספים מתו כתוצאה מאוכל מקולקל, מים מזוהמים ותנאי תברואה ירודים. בשל הידיעה כי עיכוב בנמלים יוביל למחלות בקרב העבדים הכלואים, הונהג נוהל אשר לפיו הרגו את העבדים הראשונים שהראו תסמיני מחלות שנחשדו כמדבקות. עבדים חולים או גוססים נזרקו לים.
היחס לעבדים בתחומי ארצות הברית השתנה בהתאם למספר תנאים, מקומות ותקופות. אך לא הייתה קיימת כל הגנה חוקית על זכויות העבדים. יחסי הכוח השחיתו בעלי עבדים לבנים רבים. אדונים ומפקחים הנהיגו לרוב עונשים פיזיים כדי לכפות עליהם את רצונם. עבדים היו נענשים בהצלפת שוט, כבילה, תלייה, הכאה, כליאה ועוד. העונשים לרוב נחשבו כתגובה לאי-ציות או הפרה של חוק, אך לעיתים התעללות פיזית נעשתה רק על מנת לבסס את מרותו ושליטתו של האדון או המפקח על העבדים.
בשל יחסי הכוח בין האדון לעבד, השפחות היו בסיכון גבוה מאוד לאונס והתעללות מינית, הן במסע לאמריקה והן בתוכה. עבדים רבים נאבקו כנגד תקיפות מיניות וכמה מצאו את מותם בדרך זו. הפרקטיקה של התעללות מינית בשפחות הייתה נטועה בחלקה בתרבות הפטריארכלית בדרום שהתייחסה לנשים שחורות כרכוש או כנכס. התרבות בדרום אכפה באדיקות את האיסור לקיים יחסים מיניים בין גברים שחורים ונשים לבנות בטענה שיש לשמור על טוהר הגזע. אולם, בסוף המאה ה-18 ריבוי העבדים ה"מעורבים" וצאצאיהם הראו כי הגברים הלבנים ניצלו מינית באופן תדיר שפחות שחורות. מעשה זה לא נחשב כעבירה על החוק. כל העבדים היו אפריקאים במוצאם, אך בחלקם היו ממוצא מעורב, לעיתים צאצאי האדון עצמו, ששכב בהסכמה או אנס את שפחותיו. לראיה, מחקרי די-אן-איי (DNA) עכשוויים הראו כי לאחוזים גדולים מהקהילה האפרו-אמריקנית יש שורשים אירופאיים-לבנים.
מאפיין נוסף של היחס המשפיל לעבדים הוא העובדה שלא היו להם שמות משפחה. לדוגמה, אם עבד מסוים נקרא הנרי והוא היה משועבד לאדון קולונל וייט, הוא היה ידוע בשם הנרי של קולונל וייט (Colonel White's Henry). אם מספר עבדים נקראו באותו שם האדון היה מוסיף לאחד מהם שם תואר מבזה כדי להבחין ביניהם כגון הנרי "הקטן" או "הצהוב".
באחוזות החקלאיות הגדולות היו תנאיהם קשים במיוחד. בהן היו שכיחים עונשים פיזיים קשים ביותר שכללו הצלפות, לעיתים תוך פציעה וגרימת נכות. קטיעת בהונות הרגליים אף נחשבה כ"טיפול" יעיל ב"דראפטומניה". היו חוקים שאסרו רצח שרירותי של עבדים, אך הם נאכפו בסלחנות מרובה. בסמכותו של האדון היה, אם חפץ בכך, להפריד בין משפחות ובין הורים לילדיהם. העבדים מיעטו להתנגד, אם כי היו אפיזודות של מרי, ובריחה הייתה צורת ההתנגדות המקובלת ביותר שלהם. באמצע המאה ה-19 קם ארגון מסילת הרכבת המחתרתית לסיוע בהברחת עבדים נמלטים.
בחלק ממדינות הדרום נאכפו חוקים שאסרו על הקניית השכלה לעבדים. דבר זה סייע לשמר את הדימוי הנמוך של העבדים, ונתן תרוץ ללבנים שכביכול סייעו לשחורים שאינם מסוגלים להסתדר בכוחות עצמם והעבדות.
שורשי התנועה לביטול העבדות בארצות הברית
אחד הראשונים להשמיע קול נגד העבדות של השחורים ונגד הנחות גזעניות שהצדיקו את קיומה היה המורה הקווייקרי אנתוני בנזט שפעל בפנסילבניה. ב-1750 הוא החל, בנוסף לעבודת היום שלו, לקיים בביתו שיעורי ערב לילדים שחורים עניים. תלמידיו הצליחו ובכך הפריך את הטענה בדבר נחיתותם. בשנת 1750 הוא גם החל לפעול נגד עבדות. הצלחתו החשובה של בנזט הייתה השפעת כתביו על מספר פעילים בבריטניה שיזמו את התנועה לביטול העבדות במדינה זו, שלאחר מכן הפכה לתנועה בעלת השפעה כלל עולמית.
בשנת 1775 פרסם תומאס פיין, הוגה הדעות ומי שנחשב אחד האבות המייסדים של ארצות הברית, מאמר נגד העבדות. שבועות מספר לאחר מכן, הקימו בנזט, פיין ופעילים נוספים את "האגודה לביטול העבדות של פנסילבניה", שהייתה הארגון הראשון שפעל לביטול העבדות באמריקה. חלק גדול מחברי האגודה היו מקרב קהילת הקווייקרים. בהמשך מונה בנג'מין פרנקלין כיו"ר האגודה.
בהמשך קמו אגודות דומות לביטול העבדות. ב-1785 קמה בניו יורק חברת השחרור של ניו יורק , על ידי ג'ון ג'יי, אלכסנדר המילטון ואחרים.
בזמן מלחמת העצמאות
בתחילת שנת 1775, עם פרוץ מלחמת העצמאות של ארצות הברית, מושל וירג'יניה (Virginia) ג'ון מוראיי הידוע בכינויו "לורד דנמור" (John Murray "Lord Dunmore”) חוקק את חוק הלחימה שטוען כי אם העבדים יצטרפו אליו ללחימה הם יקבלו את חירותם. דבר זה הביא לכך שכ-1,500 עבדים נמלטו והצטרפו לכוחותיו של לורד דנמור. כ-300 מתוכם הצליחו לברוח לבריטניה ולזכות בחירותם.
עבדים רבים השתמשו במלחמת העצמאות של ארצות הברית על מנת להימלט מאדוניהם ולמצוא מחסה במדינות צפון ארצות הברית. בחודשים האחרונים של המלחמה העבירו הבריטים כ-20,000 עבדים חופשיים מערי החוף הגדולות ליישוב מחדש בנובה סקוטיה (Nova Scotia). מרבית העבדים בבעלותם של הבריטים הועברו בעיקר לקאריביים (ג'מייקה, ולוסנטין, פלורידה).
עבדות וחוקת ארצות הברית
כאשר יוזמי החוקה של ארצות הברית התכנסו בשנת 1787 כדי לתכנן רגולציות בין המערכת הפדרלית, המדינות (States) והאזרחים, הם כללו מספר סעיפים שבצורה עקיפה משמרים את מוסד העבדות. סעיף 4 (Article IV) בחוקת ארצות הברית קובע את החזרתם של עבדים נמלטים לבעליהם, ואף קובע כי האיחוד יעזור למדינות הנאלצות להתמודד עם מרד עבדים.
בוועידת החוקה בשנת 1787 הוסכם על פשרה בין מדינות הצפון והדרום של ארצות הברית, שבא לידי ביטוי בסעיף 2.3. הסעיף עוסק בנושא – כיצד ייקבע מספר הנציגים של כל מדינה בקונגרס בבית הנבחרים. האדם השחור, או ליתר דיוק עבדים, הוגדרו כשווים שלוש-חמישיות מאדם חופשי, היות שנחשבו באותו הזמן בחלק מהמדינות לרכוש. באופן זה ניצלו מדינות הדרום את העבדים ככוח פוליטי שהקל עליהם לשמר את העבדות. מדינות הדרום של ארצות הברית הפעילו לחץ פוליטי על מנת לשמר את מוסד העבדות.
בחוקת ארצות הברית לא היה מצוין כי אכן ניתן להחזיק בבני אדם כרכוש. הניסוח בחוקה מעורפל ועל כן לא ניתן למצוא מילים כמו "עבד" או "עבדות". סעיף אחד קובע כי "הבאתם של אנשים מסוימים..." (such persons) תותר במשך עשרים השנים הראשונות לקיום הברית, והכוונה היא להתרת סחר העבדים. הסתירה בחוקה באה לידי ביטוי בכך שהיא מתייחסת לכלל האנשים ככאלה "שנולדו שווים וחופשיים" (All men are born free and equal).
צעדים נגד העבדות במדינות צפון ארצות הברית
העבדות הייתה בעלת מאפיינים שונים בחלקיה השונים של ארצות הברית. ההבדלים ניכרו בעיקר סביב ההתפתחות הפוליטית, הכלכלית, החברתית והאופי התרבותי של אותו אזור. בארצות הברית מרבית העבדים עסקו בחקלאות, כאשר 90% מהעבדים השחורים התרכזו במושבות הדרומיות. במרבית מדינות הצפון שיעור העבדים היה נמוך מאשר במדינות הדרום, בין הסיבות לכך הן הבדלים בענפי הכלכלה ותיעוש רב יותר של החקלאות בצפון. עבדים בצפון עבדו בדרך כלל כמשרתים, אומנים, פועלים וחלקם המועט כחקלאים.
בשנת 1786 אושרה חוקת ארצות הברית והחלו להיכנס לתוקף חוקים העוסקים בביטול העבדות ברוב מדינות הצפון. העבדות נאסרה בטריטוריות הצפון מערביות באמצעות תקנות צפון-מערב של שנת 1787. בשנת 1791 פנה בנג'מין בניקר לתומאס ג'פרסון עם בקשה לפעול לביטול העבדות. עד לשנת 1804 פרסמו כל המדינות הצפון-מערביות חוקים האוסרים את העבדות. הקונגרס האמריקני הטיל איסור על ייבוא עבדים בשנת 1808. במהלך העשורים הראשונים שלאחר מלחמת העצמאות האמריקנית, כל מדינות הצפון ביטלו את העבדות. האחרונה ביניהן הייתה ניו-ג'רזי ב-1804. במדינת ניו יורק נאסרה העבדות רק ב-1827, וגם אז הותרה עבור עבדים שנולדו לפני 1799. במערב התיכון, לעומת זאת, לא הייתה קיימת עבדות כבר בימיה הראשונים של ארצות הברית. במסצ'וסטס החליט בית המשפט העליון של המדינה ב-1783: "החוקה סולדת לחלוטין מן הרעיון שבני האדם נולדו עבדים". למרות ביטול העבדות, העבדים המשוחררים היו כפופים להפרדה גזעית ולאפליה במושבות הצפוניות. באותן שנים, העבדות במדינות הדרום נותרה חוקית. בשנת 1810 מספרם של העבדים החופשיים באוכלוסיית ארצות הברית גדל. מרבית השחורים החופשיים התגוררו בצפון אך גם בחלק מהמדינות הדרומיות ביותר.
לפני מלחמת העצמאות עיקר הגידולים בארצות הברית היה טבק שיוצא לבריטניה. בעקבות המלחמה בריטניה החרימה את הטבק ורוב המגדלים עברו לגידול רווחי אחר - כותנה. בעשורים שלאחר מלחמת העצמאות התפתחו טכנולוגיות חדשות לעיבוד כותנה כמו מנפטת כותנה ונולי אריגה שהיו מהירות ויעילות בהרבה משיטות העיבוד היידניות שהיו בשימוש לפני סוף המאה ה-18. כתוצאה משיפורים טכנולוגיים אלו גדל הביקוש לכותנה ואיתו גדל הביקוש לשדות חדשים ולעוד עבדים. מטעי העבדים התפשטו מערבה. בדרום החלה להיווצר חברה מעמדית שבה מטעים גדולים עם מאות ולפעמים אלפי עבדים, חוואים קטנים עם מספר מועט של עבדים שהתקשו לשרוד, פועלים לבנים עניים ועבדים. אף כי הדרום כולו הפך לאזור עשיר מרווחי הכותנה. הרווח ממצב זה זרם לקבוצה קטנה של חוואים גדולים. לעומת זאת הפועלים הלבנים העניים התחרו מול כוח עבודה זול ושכרם בהתאם היה נמוך.
איסור על ייבוא עבדים
התנועה לביטול העבדות הייתה חזקה במיוחד בבריטניה. פעילים כמו James Oglethorpe, Granville Sharp, חנה מור, תומאס קלארקסון ו-ויליאם וילברפורס ואחרים פעלו לביטול העבדות במדינה וביטול סחר העבדים האטלנטי. בשנת 1787 נוצרה בלונדון האגודה לביטול סחר העבדים (the Society for Effecting the Abolition of the Slave Trade). ב-1807, לאחר מאבק פוליטי ממושך, נחקק בבריטניה חוק האוסר על סחר בינלאומי בעבדים, אם כי הותרה עדיין בעלות על עבדים. החל מ-1808 החוק נכנס לתוקף גם במושבות הבריטיות.
לאחר מלחמת העצמאות בארצות הברית ושינוי המדיניות במושבות הצפוניות, הנשיא תומאס ג'פרסון (1801-1809) חוקק בשנת 1808 חוק האוסר על ייבוא עבדים. עם זאת, החוק לא מנע הברחת עבדים דרך פלורידה. הגורם לכך היה פיתוח שדות הכותנה והדרישה לעבדים. השטחים החדשים שנרכשו מבריטניה, צרפת ומקסיקו היו נושא לפשרות פוליטיות גדולות. ב-1819 נחתם הסכם בין ארצות הברית ובריטניה להקמת שייטת אמריקאית נגד ספינות עבדים "שייטת אפריקה" אך השפעתה הייתה נמוכה. בעשורים שלאחר 1808 יצאה בריטניה, באמצעות הצי הבריטי החזק, למאבק בסחר העבדים הטרנס אטלנטי. הדבר הביא להפחתה בכמות העבדים שנכנסו לארצות הברית אבל לא לעצירה מוחלטת. בעשר השנים עד 1810 יובאו לארצות הברית כ־12 אלף עבדים בשנה, וקצב זה ירד לכ-1000 עבדים בשנה בממוצע עד שנת 1865.
קו מייסון דיקסון
שמאל|ממוזער|450px|מפת אנימציה המתארת את המדינות שבהן נאסרה והותרה העבדות בארצות הברית בין השנים 1789–1861
האיחוד נחלק לאורך גבול המכונה "קו מייסון-דיקסון" למדינות הצפון החופשיות מעבדות, ומדינות הדרום אשר בהן נותרה העבדות חוקית. ב-1820 בפשרת מיזורי הוחלט כי קו הרוחב 36.5°, שהיה בעצם המשכו של קו מייסון דיקסון, יחלק בין המדינות מתירות העבדות למדינות האוסרות אותה. לפשרה זו הייתה חשיבות רבה, שכן היא קבעה לאיזה כיוון יפנו המדינות החדשות במערב בשאלת העבדות.
למרות חוקים נגד יבוא עבדים והפסקת העבדות במדינות הצפון, העבדות המשיכה לפרוח במדינות הקיימות והחדשות דרומית לקו מייסון-דיקסון בעקבות הריבוי הטבעי באוכלוסיית העבדים והסחר הפנימי בהם בין ובתוך המדינות והטריטוריות בדרום. בתקופה שבין עצירת הייבוא החוקי של עבדים לארצות הברית ב-1808 ועד ערב מלחמת האזרחים ב-1860 גדל מספר העבדים באזור ממיליון לארבעה מיליון, ואלו היוו כשליש מכלל האוכלוסייה במדינות הדרום.
בשנת 1839 פסק בית המשפט העליון של ארצות הברית בעניינם של העבד המורד ג'וזף סינקה וחבריו, וקבע שהבאת העבדים מאפריקה הייתה בעצם חטיפה שאינה חוקית, והייתה לחטופים הזכות הטבעית להשתמש באלימות להשתחרר ולזכות בעצמאותם.
תופעת העבדים הנמלטים (Fugitive Slaves) החלה עם הקמתם של ארגוני זכויות אדם שלחמו למען חירותם של העבדים. הארגון הבולט ביותר היה "מסילת הרכבת המחתרתית". ארגון זה סייע לעבדים רבים לברוח למדינות בהן העבדות נאסרה ולקנדה. הקושי בבריחה היה גדול מאוד. רוב העבדים היו אנאלפביתים, חסרי רכוש וכסף. צבע עורם הקשה עליהם להתקדם במהלך היום מבלי להיתפס וסייע לרודפיהם. בנוסף, המרחק הגדול שהיה עליהם לעבור ברגל לפני שהגיעו לאזורים מוגנים הגביר את הסיכויים להיתפס. מרבית העבדים שניסו להימלט נתפסו והוחזרו לבעליהם שהענישו אותם על מנת להרתיע אחרים מלנסות ולברוח. במהלך התקופה בה עבדות הייתה חוקית בארצות הברית הצליחו כ-100,000 עבדים להימלט מידי בעליהם.
מרידות עבדים
לפי Herbert Aptheker החיים בדרום הושפעו תמידית מהפחד מפני מרידה של עבדים. היסטוריונים מהמאה ה-20 זיהו 250–300 התקוממויות של עבדים בזמן המושבות ובזמן ולאחר הקמת ארצות הברית. התקוממויות לאחר שנת 1776 כוללות את:
Gabriel's conspiracy (1800)
Igbo Landing slave escape and mass suicide (1803)
Chatham Manor Rebellion (1805)
1811 German Coast Uprising, (1811)
George Boxley Rebellion (1815)
Denmark Vesey's conspiracy (1822)
מרד העבדים של נט טרנר (1831)
Black Seminole Slave Rebellion (1835–1838)
Amistad seizure (1839)
Creole case (1841)
1842 Slave Revolt in the Cherokee Nation
מרד העבדים הנודע ביותר בתולדות ארצות הברית הוא "מרד נט טרנר" או "מרד סאות'המפטון". זו הייתה ההתקוממות הראשונה בה נהרגו גם אזרחים לבנים. המרד פרץ בווירג'יניה בשנת 1831 והתפשט למחוזות הסמוכים. המרד הונהג על ידי נט טרנר, עבד שחלם כי האל ייעד אותו להנהיג מרד עבדים נגד אדוניהם. המרד הביא למותם של כ-60 לבנים ולפחות כ-100 עבדים. זוהי ההתקוממות הגדולה ביותר שהתחוללה טרם מלחמת האזרחים בדרום ארצות הברית. טרנר שהורשע במשפט על הנהגת המרד, נידון למוות ונתלה. כמו כן, בעקבות המרד הוצאו להורג כ-56 עבדים שהואשמו גם הם בהצטרפות למרד.
צידוקים לעבדות
במהלך המאה ה-19 היו צידוקים שונים לעבדות.
רוע הכרחי
חלק מתומכי העבדות טענו שדובר ב"רוע הכרחי", וכי שחרור העבדים השחורים יגרום יותר נזק כלכלי וחברתי מהמשך העבדות. בשנת 1820 טען תומאס ג'פרסון כי המצב דומה לזאב שנתפס באזנו ולא ניתן לשחרר אותו או להחזיקו באופן בטוח, כאשר הצדק נמצא בצד אחד והמשך הקיום נמצא בצד השני. הסופר הצרפתי אלכסיס דה טוקוויל שכתב את החיבור "דמוקרטיה באמריקה" (1835) התנגד לעבדות, אבל חשש ששחרור העבדים יוביל לחברה לא יציבה, שכן לטענתו הדעות הקדומות נגד שחורים גדלות כאשר יש להם יותר זכויות. ב-1856 כתב רוברט אי לי כי רוב האנשים הנאורים יודו כי העבדות היא דבר רע מבחינה פוליטית ומוסרית, וכי גם הלבנים נפגעים ממצב זה, אף יותר מהשחורים. אבל לדעתו השחורים בארצות הברית במצב טוב בהרבה מאשר באפריקה. לדעתו המשמעת הכואבת שהם עוברים, מכשירה אותם להיות גזע טוב יותר, וכי ההשגחה העליונה תקבע כמה זמן דבר זה יימשך.
טוב מוחלט
עם התפתחות תנועת ההתנגדות לעבדות ובמקביל התפשטות המטעים והעבדות, מנהיגים רבים בדרום הפסיקו להתנצל על קיום העבדות ותארו אותה כדבר חיובי. בנאום מפורסם בסנאט ב-1837 טען ג'ון קלהון, כי העבדות "אינה רע, אלא טוב – טוב מוחלט" (positive good). לטענתו, בכל חברה מתורבתת, חלק מהקהילה חי הודות לעמל של חלק אחר. העבד האפריקאי מקבל טיפול מסור מאדונו, דואגים לו בהגיעו לגיל זיקנה ומצבו טוב יותר מפועלים חופשיים באירופה. בשיטת העבדות אין מתח בין ההון לעבודה. לטענתו יתרונות העבדות מבחינה זו ילכו ויתבררו עם הזמן אם לא יהיו הפרעות מבחוץ, ככל שהמדינה תהיה עשירה יותר.
הנרי המונד (Henry Hammond) טען כי העבדות נחוצה כדי לבנות את שאר החברה. בנאום בסנאט ב 1858 הוא הציג תאוריה בשם "Mudsill Theory" (תאוריית היסודות), לפיה מעמד העבדים דומה ליסודות הבניין, הוא חיוני לקיום שאר המעמדות בחברה אשר מבטיחים את הקידמה. הוא טען כי העובדים בשכר בצפון הן גם סוג של עבדים, וכי עבדי הדרום נמצאים בעצם במצב טוב יותר, שכן הם נשכרים לכל החיים, מוגנים מרעב, אבטלה וכו'.
ג'ורג' פיצו (George Fitzhugh) השתמש בהנחה לפיה הלבנים עליונים מבחינה גזעית, וכתב כי האדם השחור הוא ילד מגודל, שחייבים לנהל אותו בדומה לילד. בחיבורו "The Universal Law of Slavery" הוא טען כי עבדות מספקת את כל מה שנחוץ לאדם בחיים, וכי העבד לא יוכל לשרוד בעולם החופשי משום שהוא עצלן, ולא יכול להתחרות בגזע הלבן האירופאי והאינטליגנטי. לדעתו השחורים בדרום הם שמחים יותר במובן מסוים מהאנשים החופשיים בשאר העולם. ללא הדרום העבד יהפוך למעמסה על החברה. בפרסום אחר בשם "Cannibals All!, or Slaves Without Masters" הוא טען כי המערכת של "שכר עבדות" בצפון היא גרועה יותר מהעבדות בדרום.
ב-21 במרץ 1861, אלכסנדר סטיבנס (Alexander Stephens), שהיה סגן הנשיא של הקונפדרציה, הסביר בנאום ההכתרה שלו את ההבדל בין חוקת הקונפדרציה לזו של ארצות הברית ואת ההגנה על העבדות. הוא טען כי:
הוא ציין כי ג'פרסון צדק בתחזיתו כי האיחוד יתפצל סביב שאלת העבדות. וכי האבות המייסדים טעו כאשר חשבו כי מוסד העבדות הוא רוע שאינם יכולים להתמודד איתו, וכי הוא יתפוגג בצורה כלשהי. לטענתו הם טעו לגמרי כאשר הניחו כי קיים שוויון בין הגזעים.
טיעונים פסאודו מדעיים וביקורת עליהם
הטענות לנחיתותם של השחורים זכו כביכול לגיבוי ממחקרים שביצעו כמה רופאים בדרום. החוקר המרכזי שקידם טענה זו היה . בדצמבר 1849 מינתה הוועדה לרפואה של מדינת לואיזיאנה את קארטרייט ליושב הראש שלה, מה שאפשר לו לקדם את מחקריו אודות "מחלות מיוחדות אצל שחורים". בשנת 1851 קארטרייט טען כי אצל שחורים קיימת מחלה נפשיות בשם דראפטומניה – הרצון של עבד לברוח. לטענתו ביחס לאדם הלבן, לאדם השחור יש מוח וריאות קטנים יותר מבחינה פיזיולוגית, המביא לשוני פסיכולוגי- כך שהאדם השחור "אוהב" את עצם היותו עבד ומגלה אהדה למעמד העבדות. מוחו של האדם השחור הוא כמוחו של ילד. לכן, קל למשול באדם השחור כפי שמשתמשים בסמכות הורית כלפי ילדים. האדם השחור מגלה סימפתיה לאדוניו, ואם לא ימשלו עליו הוא ירגיש כי הפך לחריג. הוא גם המציא מחלה נוספת - דיסאתזיה אתיופיקה – שהסבירה כביכול עצלות בקרב שחורים, ואשר ה"תרופה" לה היא מריחת העבד בשמן, הצלפות בשוט ואז עבודה בשמש.
מאמרים אלו זכו להתייחסות ופרסום בקנה מידה רחב בדרום, אך בצפון הם זכו ללעג נרחב כבר בתקופת פרסומם. ניתוח סאטירי של המאמר הופיע במאמר ב־Buffalo Medical Journal בשנת 1855. אדריכל הנוף הנודע פרדריק לו אולמסטד, כתב בפרסום " A Journey in the Seaboard Slave States" (1856), כי לעיתים קרובות משרתי חוזים בורחים, ועלה סברה סאטירית כי דראפטומניה היא למעשה מחלה ממוצא אירופאי שהגיעה לאפריקה על ידי סוחרים. לימים הפכו "מחלות" אלה לדוגמאות מקובלות של פסאודו-מדע ו"מדע גזעני"
ספרים נגד העבדות
ממוזער|סיימון לאגרי מתעלל בדוד תום, סצנה מתוך הספר "אוהל הדוד תום"
בשנת 1845 יצא לאור הספר "פרדריק דאגלס, עבד אמריקני, סיפור חייו" חיבור אוטוביוגרפי ומסה בזכות ביטול העבדות שנכתבה על ידי הנואם והעבד המשוחרר, פרדריק דאגלס, הסיפור נחשב לידוע ביותר מבין מספר סיפורים שכתבו עבדים משוחררים במרוצת אותה תקופה בארצות הברית.
בשנת 1852 יצא הספר אוהל הדוד תום (מילולית: "בקתת הדוד תום") מאת הארייט ביצ'ר סטואו, שהיה בעל השפעה רבה בגיוס דעת הקהל נגד העבדות. הספר הוא תיאור נוגע ללב של ייסורי עבד שחור המשרת בנאמנות את בעליו, אדם טוב לב ונוח שמוקיר את נאמנותו. עקב שינוי נסיבות, העבד מועבר מיד ליד ובסופו של דבר נופל לידיו של אדון אכזר ורע לב. גם במצבו החדש הוא מקבל על עצמו את הדין ואין הוא מוחה למרות ההשפלות והמכות שהן מנת חלקו. שני הספרים, במיוחד אוהל הדוד תום, שהיה רב מכר, השפיעו רבות על התנועה לביטול העבדות בארצות הברית.
בתגובה לספר נכתבו מספר ספרי "אנטי טום" או "ספרות מטעים" שתארו את חייהם העבדות כמעין אידיליה. המפורסם מביניהם הוא Aunt Phillis's Cabin. הספר מתאר את העבדות כמצב טבעי, וחיוני לחיים. בדומה לספרים אחרים מסוגו הוא מכיל דיאלוגים רבים בין עבדים לאדונים, שבהם העבדים מתארים את אושרם הרב, בהשוואה לסבל של שחורים חופשיים ושל מעמד העובדים בצפון.
מתח גובר בין צפון לדרום בסוגיית העבדות
ממוזער|תיאור של מכירה פומבית של עבדים בידי מתנגדי העבדות, 1853. במקרים רבים בני משפחה נמכרו בנפרד וכך נפרדו לנצח.
למרות פשרות שהושגו בשנים 1820 ו-1850, חל משבר בנושא העבדות בשנות ה-50 של המאה ה-19. הפער הכלכלי והתרבותי בין מדינות הדרום שהסתמכו על עבודת עבדים לבין מדינות הצפון הלך והתרחב וגרם למתח הולך וגובר.
בשנת 1850 מושלי המדינות הדרומיות שהתעשרו מהכותנה, איימו לפרוש מן האיחוד והמתחים בין הצפון לדרום המשיכו לעלות. נוצרים לבנים רבים בדרום, כולל שרים בכנסייה, ניסו להצדיק את תמיכתם בעבדות. הכנסיות הבפטיסטיות, המתודיסטיות והפרסביטריאניות התפצלו בשל סוגיית העבדות לארגונים אזוריים של צפון ודרום.
ב-1850 העביר הקונגרס את חוק העבדים הנמלטים שהקל על בעלי עבדים לשבות את עבדיהם לשעבר, ואף לצרף לאחוזותיהם עבדים נוספים שנטען שהם עבדים נמלטים. ב־22 במאי 1856 התרחש בסנאט בוושינגטון אירוע שסימל את היריבות הפוליטית הקשה בין תומכי העבדות למתנגדיה, כאשר חבר הקונגרס פרסטון ברוקס, דמוקרטי מדרום קרוליינה, תקף את הסנאטור צ'ארלס סמנר, רפובליקני ממסצ'וסטס, עד זוב דם (ברוקס השתמש במקל הליכה שראשו מצופה זהב, ובתום האירוע נותר המקל שבור בתוך שלולית הדם) בעקבות נאום חריף שנשא סמנר נגד העבדות במדינתו. ב-1857 קבע בית המשפט העליון בפסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד כי אין בכניסתו של עבד למדינה שהעבדות בה אסורה כדי לשחרר אותו מבעלות אדונו. כך הופר האיזון הדק ונסללה הדרך למלחמת האזרחים.
עמדתם של יהודי ארצות הברית
בשנת 1849 פרסם יהודי בשם סולומון היידנפלט (Solomon Heydenfelt) מאלבמה מנשר נגד העבדות. עם או בלי קשר למנשר זה הוא עזב את אלבמה לקליפורניה שנה לאחר מכן.
בשנים לפני מלחמת האזרחים בארצות הברית, מנהיגים יהודים דתיים במדינה, עסקו בוויכוחים ציבוריים, בעיקר בכתב, אודות העבדות. יש הטוענים כי יותר מאשר עמדה בעד או נגד העבדות, היהודים דאגו שמא הוויכוח יגרום לפיצול המדינה. באופן כללי רבנים ממדינות דרומיות תמכו בעבדות ואלו במדינות צפוניות התנגדו לה. הוויכוח הבולט ביותר היה של הרב האורתודוקסי מוריס יעקב רפאל, שאמנם לא תמך בעבדות למעשה אך הסביר שהתנ"ך לא רואה בעבדות פשע חברתי מצד עצמו אלא אם כן מנצלים את העבדים לרעה. המטרה של הרב רפאל לא היה להצדיק את העבדות כפי שהתקיימה במדינות הדרומיות, אותה הוא דווקא מגנה, אלא לקרב את הלבבות בין הצדדים הניצים ולמנוע מלחמת אזרחים, על ידי דיון נוקב ביחס של התנ"ך לעבדות וממילא להראות שאין פה מחלוקת כה גדולה אלא רק שאלה איך אמורים להתייחס לעבדים, וממילא לא כל מי שמחזיק עבד הוא הופך במיידי פושע. מולו התווכחו הרב הרפורמי דוד איינהורן ומיכאל הלפרין שהתנגדו לעצם דבריו וטענו שהתנ"ך לא מאפשר עבדות חוקתית. בשנת 1861 יהודי ניו יורק היו בעיקרם הגדול בעד הדרום, בעד העבדות ונגד לינקולן. בבולטימור נאלץ אינהורן לברוח מהמון שרצה לצפות אותו בזפת ונוצות בגלל התנגדותו לעבדות, ואילו בפילדלפיה נמלט הלפרין מהמון זועם שהכה אותו נמרצות וכמעט עשה בו לינץ'.
עלייתו של הנשיא לינקולן ומלחמת האזרחים האמריקנית
בשנת 1860 נבחר אברהם לינקולן הרפובליקני לנשיאות ארצות הברית. לינקולן לא נבחר במדינות הדרום, זאת משום שחששו כי כוונתו האמיתית היא ביטול העבדות במדינות בהן היא כבר קיימת, ושלפתע ארבעה מיליון עבדים ישוחררו. דבר זה יהווה בעיה עבור האדונים וכלכלתם שנשענה על העבדים. בין המניעים למלחמה היו הפערים הכלכליים בין 25 המדינות המוכרות בשמן המקוצר "האיחוד" שהיו בעלות אוכלוסייה רבה יותר ותעשייה מפותחת לבין מדינות הדרום. כניסתו של אברהם לינקולן לבית הלבן ב-1861 הובילה למשבר חריף עם מדינות הדרום. לינקולן לא תבע לכפות את שחרור העבדים בדרום, אך הוא עמד בתוקף על כך שהעבדות תוגבל רק למקומות שבהן היא כבר קיימת. החלטתן של מדינות הדרום לפרוש הובילה לפרוץ המלחמה.
תוך כדי המלחמה, בשנת 1863, הכריז לינקולן על הצהרת האמנציפציה, שחרור כללי של העבדים במדינות המורדות. להכרזה זו היה תוקף סמלי ומוסרי רב. אומנם מדינות אלו לא היו מחויבות להחלטות לינקולן, אך בכל מקום שאליו הגיע צבא הצפון שוחררו העבדים. במרילנד, דלאוור, קנטקי ומיזורי, מדינות שהנהיגו עבדות אך לא התפלגו מארצות הברית, בוטלה העבדות רק ב-1865.
המלחמה הסתיימה ועמה 250 שנות עבדות במהלכן מעריכים כי הובאו לארצות הברית בין 10–12 מיליון עבדים שחורים. יותר מ-200,000 שחורים לחמו עבור מדינות הצפון כאשר 32,000 מתו במהלך המלחמה. בסדרה של מהלכים חקיקתיים במהלך המלחמה ואחריה בוטלה רשמית העבדות וזכויותיהם הרשמיות של השחורים הושוו לאלו של הלבנים, בין השאר על ידי תיקון ושינוי החוקה:
ביטולה הסופי של העבדות הוכרז ב-18 בדצמבר 1865, עם הודעת מזכיר המדינה לפיה נכנס לתוקף התיקון ה-13 של חוקת ארצות הברית ב-6 בדצמבר, עם אשרורו בידי מדינת ג'ורג'יה. קבלת תיקון זה היוותה תנאי לצירופן המחודש של המדינות הדרומיות לאיחוד. העבדות לא הייתה חוקית יותר אך מעמד השחורים כאזרחים עוד לא נקבע בבירור.
בעקבות רצח לינקולן ארגונים שפעלו נגד עבדות הצליחו לקדם את התיקון ה-14 שקובע כי השחורים הם אזרחים- דבר המקנה להם ביסוס והגנה על זכויותיהם הטבעיות, אך לא מקנה להם עדיין זכויות הצבעה וכיוצא בזה.
בשנת 1870 התיקון ה-15 לחוקה עובר ומקנה לשחורים את זכות ההצבעה.
סיום העבדות
תוך כדי מלחמת האזרחים האמריקנית, בשנת 1863 הכריז הנשיא לינקולן על הצהרת האמנציפציה המדברת על שחרור כללי של העבדים במדינות המורדות. להכרזה זו היה תוקף סמלי ומוסרי רב. מדינות אלו לא היו מחויבות להחלטותיו של לינקולן, אך בכל מקום שאליו הגיע הצבא הצפוני העבדים שוחררו - מרילנד, דלאוור, קנטקי ומיזורי. ביטולה הסופי של העבדות הוכרז ב-18 בדצמבר 1865 עם הודעת מזכיר המדינה, לפיה נכנס לתוקף התיקון ה-13 של חוקת ארצות הברית. העבדות נאסרה רשמית על פי החוק, אך מעמד השחורים כאזרחים עוד לא נקבע בבירור.
האבות המייסדים של ארצות הברית הבינו כי התשתית לחופש עבור אמריקאים-לבנים תלויה בשעבוד אפרו-אמריקנים. עושרם של אמריקאים-לבנים, וכך גם עושרה של המדינה כולה, התבססה על ייצור טבק, כותנה, סוכר הקשורים לתעשייה הנשענת על מוסד העבדות. לכן, כאשר היו דיונים בדבר ערכים המיוחסים לתנועת הנאורות (Enlightenment) – נאלצו להקריב את החופש של העבדים השחורים לטובת שמירה על הקניין הפרטי של המעבידים. בהשפעת עידן הנאורות והתנועה לביטול העבדות והצלחתה בספרד, צרפת, בריטניה ומדינות מערביות נוספות, החלו בצפון ארצות הברית אינטלקטואלים רבים כגון ראלף וולדו אמרסון והנרי דייוויד תורו לנאום ולכתוב רבות כנגד העבדות בטענה שאינה מוסרית ומשחיתה את נפש האדם. בין התנועות הרבות שקראו לביטולה המיידי של העבדות בדרום היו נוצרים רבים שראו בה כפשע בעיני האל, ביניהם ג'ון בראון אשר לימים קורבנו ומותו האישי היו מהגורמים העיקרים לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית.
התגברותה של המערכת הקפיטליסטית-תעשייתית בארצות הברית הובילה את מעמד הפועלים הצעיר של מדינות הצפון במאה התשע-עשרה למבוי סתום מבחינה תעסוקתית. אם בעבר, אדם יכול היה לרכוש מיומנויות ועם הזמן להתקדם ולהרוויח יותר כסף, עד שלבסוף הקים עסק עצמאי; כעת נאלצו הפועלים להשתעבד למפעלים ללא אופציות קידום ממשיות. האדם החופשי ממדינות הצפון היה דה-יורה באותו המעמד עם העבדים של מדינות הדרום. עם זאת, עבדים שחורים לא שולבו באיגודי עובדים. מעמד הפועלים הלבן רצה לשמר את ההיררכיה המעמדית ולזכות בהעדפה בתוך המערכת הקפיטליסטית על חשבון פועלים בעלי צבע עור שחור.
סיום העבדות, בסופה של מלחמת האזרחים האמריקנית, העניק אזרחות וזכויות משפטיות ופוליטיות לבעלי צבע עור שחור. עם זאת, הדבר הוליד מאבק חדש – המאבק בגזענות ובחוסר השוויון בין אזרחים בעלי צבע עור לבן לבין אזרחים בעלי צבע עור שחור. העבדים המשוחררים שזו עתה קיבלו מעמד חוקי חוו עדיין אפליה והפרדה גזעית במרחב הציבורי בארצות הברית. מצב עניינים זה הוביל קבוצה של אינטלקטואלים ממוצא אפרו-אמריקני למחאה לא אלימה ואי ציות אזרחי כדי להשיג שוויון זכויות מלא.
מסוף העבדות עד לתנועה לזכויות האזרח
שמאל|ממוזער|150px|לינץ' שנעשה בטקסס שבארצות הברית בשנת 1920
בשנים שלאחר מלחמת האזרחים ובמהלך חלק ניכר מהמאה ה-20, עדיין היו נהוגים בארצות הברית נורמות אלימות וחוקים שהפלו בצורה קשה נגד השחורים. במדינות הדרום, שחורים וכן לבנים מהצפון שתמכו בזכויות שחורים, נורו, נתלו או נשרפו על ידי הקו קלוקס קלאן ותומכיו. במקרים רבים אלימות כנגד שחורים קיבלה עידוד, חצי קריצה או התעלמות מצד שופטים, מחוקקים ובעיקר מהמשטרה המקומית (שכללה לעיתים אנשי קלאן). האלימות לא נעשתה בהכרח בסתר - היו מעשי לינץ' שבהם צפו אלפי לבנים. חלק ממעשי הלינץ' בוצעו גם במדינות הצפון אך רובם התקיימו במדינות הדרום.
למרות החוקה האמריקאית הקוראת להעניק זכויות שוות לכל אזרחי ארצות הברית ללא קשר לדת, גזע, בתום "תקופת השיקום" שלאחר מלחמת האזרחים, החלו במדינות הדרום לחוקק את חוקי ג'ים קרואו - חוקי מדינה וחוקים מקומיים בעיקר בדרום ארצות הברית, ואיפשרו ואף דרשו הפרדה גזעית בכל המרחב הציבורי (כולל בתי ספר, חנויות, מסעדות, אוטובוסים, ברזיות ועוד), תוך שלכאורה ניתן לאמריקאים שחורים סטטוס של נפרד אבל שווה. בפועל, חוקים אלו הובילו למתן שירותים ויחס נחותים מאלו שקיבל ציבור האמריקאים הלבנים, ויצרו נחיתות כלכלית, חינוכית וחברתית שיטתית. החוקים גם שללו את זכות הבחירה ממרבית השחורים במדינות הדרום. החוקים נאכפו עד שנות ה-60 של המאה ה-20. בנוסף לחוקים אלה הייתה אפליה קשה בתחומים של השכלה, דיור, קבלה לעבודה, ביטחון במרחב הציבורי, הגנה על ידי מערכת המשפט ועוד.
מעשי הלינץ' הרבים ואווירת השנאה והפחד, ההפרדה והאפליה עודד שחורים רבים לעזוב את מדינות הדרום במה שמכונה "ההגירה הגדולה" (The Great Migration). עד 1910 מעל 90% מהשחורים בארצות הברית גרו במדינות הדרום, רובם במחוזות כפריים. בשנים 1916–1970 מעל 6 מיליון שחורים עזבו את האזורים הכפריים בדרום ארצות הברית. בסוף ההגירה הגדולה 53% מהשחורים נותרו בדרום, 40% עברו לצפון ו-7% עבדו למדינות המערב, וכן השחורים עברו מהכפר לעיר. הדבר יצר גם התנגדות לשחורים ואפליה בקרב הלבנים בצפון בעקבות הצלחת התנועה לזכויות האזרח החלה בשנות ה-70 תנועה הפוכה של הגירת שחורים חזרה למדינות הדרום.
ראשית התנועה לזכויות האזרח
התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח (Civil Rights Movement) הביאה לשינוי חוקי במצבם של מיליוני השחורים שהתגוררו במדינות הדרום. היא השיגה את רוב הישגיה תחת ממשל הנשיא לינדון ג'ונסון (Lyndon B. Johnson) עם חקיקה שאסרה על כל הפרדה ואפליה חוקית בין שחורים ללבנים והבטיחה לכלל האזרחים את זכות הבחירה.
בשנת 1954 בית המשפט העליון האמריקאי קבע בתיק בראון נגד מועצת החינוך כי הפרדה על רקע גזעי בחינוך הציבורי בארצות הברית היא בלתי חוקתית. פסק הדין ביטל את דוקטרינת "נפרד אך שווה" שהתקיימה בארצות הברית למעלה משמונים שנה. פסיקה זו לא יושמה במלואה והאלימות נמשכה, בין היתר במקרה מפורסם של רצח הנער אמט טיל וכתוצאה מכך הלכה והתחזקה התנועה לזכויות האזרח – תנועה עממית של שחורים בדרום שהונהגה על ידי קבוצות אזרחיות כמו אנשי דת, מורים, ארגוני נשים, סטודנטים, עיתונאים ועובדי רווחה. אלו היו בעיקר אנשים מקרב בני המעמד הבינוני-נמוך של השחורים במדינות הדרום. בראש התנועה עמד מרטין לותר קינג ג'וניור כוהן דת כריזמטי ומשכיל. התנועה שאפה להוביל את החברה האמריקנית לעבר חזון של "קהילה אוהבת" ומטרתה הייתה השגת שוויון זכויות מוחלט בין כלל האנשים ללא הבדלי דת, גזע ומין. ההתנגדות הייתה לא אלימה וכללה אי-ציות אזרחי לחוקי האפליה ולכל חוק העומד בסתירה לחוק העליון "ואהבת לרעך כמוך". פעילות התנועה כללה:
חרם על מוסדות שפעלו תחת חוקי אפליה – אוטובוסים, מסעדות, ומוסדות חברתיים.
רישום שחורים לבתי ספר ומכללות הפתוחים ללבנים בלבד.
מחאה ברחובות, צילום המשטרה בתגובת הנגד והפצת התמונות בקרב הציבור האמריקני באמצעי התקשורת.
המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות – נערך באוגוסט 1963, לרגלי האנדרטה של הנשיא לינקולן – משחרר העבדים. מרטין לותר קינג ג'וניור נשא בסוף המצעד את נאומו המפורסם "יש לי חלום...". שנה לאחר המצעד נחקקו חוקי זכויות האזרח שהביאו לקץ האפליה החוקית.
עם זאת, הדרך לביטול הגזענות בעיני קינג עדיין הייתה רחוקה. גם בתוך התנועה היו פיצולים בקרב השחורים הצעירים ונטישת הלבנים שתמכו במחאה. לאחר מותו הפך קינג לגיבור לאומי ונקבע יום שבתון לאומי בתאריך היוולדו. קינג תבע בחייו מהאמריקאים ליישם את האידיאלים הליברליים-דמוקרטיים שעליהם התבססה האומה.
עבדות בתרבות האמריקנית
תקופת העבדות היא פרק אפל בהיסטוריה של ארצות הברית. לאורך השנים התפתחו תוצרי תרבות רבים הקשורים לתקופת העבדות. תוצרים אלו באו לידי ביטוי בתחומים כגון: מוזיקה, ספרות, תיאטרון, קולנוע וכיוצא באלה.
העבדים שסבלו מיחס אלים ונוקשה מצאו באומנות, דת, סיפורי עם ובעיקר במוזיקה דרך להתמודד עם מצבם. עבדים רבים שרו שירים תוך כדי עבודה משותפת בשדות, במכרות וכו'. מרבית האדונים אהבו את שירי העבודה הללו משום שהם הסיחו את דעתם של העבדים וגרמו להם להגביר את קצב העבודה. עם זאת, לעיתים העבדים תקשרו בסודיות דרך השירה הזו, ותכננו בריחות ומעשים אסורים אחרים באמצעותה. מסיבה זו אדונים מסוימים אסרו על עבדים לשיר בזמן העבודה.
כלי נגינה רבים שבהם השתמשו העבדים שאבו השראה משורשיהם האפריקניים. הכלי הידוע ביותר מביניהם היה הבנג'ו, שהפך פופולרי דרך מופעי מינסטרל שנועדו לבדר קהל לבן באמצעות קטעי ריקוד, שירה ומערכונים העוסקים בהווי החיים של האוכלוסייה האפרו-אמריקנית. שחקני המופע היו בדרך כלל לבנים שצבעו את פניהם בשחור. בשלב יותר מאוחר שולבו גם שחורים אל תוך מופעים אלו.
הבלוז היה ז'אנר המוזיקה הנפוץ ביותר בקרב העבדים. שורשיו המדויקים של הבלוז אינם ידועים, זאת משום שהשירים הועברו בעל-פה והמילים תועדו בכתב לעיתים נדירות. הבלוז הפך לפופולרי בראשית המאה ה-20 והוליד ז'אנרים חדשים כגון: ג'אז, אר-אנד-בי (R&B) והיפ-הופ, שהפך לז'אנר המזוהה ביותר עם המחאה האפרו-אמריקנית העכשווית הקשורה בזכויות ואי-שוויון.
דוגמאות נוספות ליצירות תרבות ידועות הן:
בשנת 1852 יצא הספר "אוהל הדוד תום" מאת הארייט ביצ'ר סטואו, ראו למעלה אודות השפעתו.
הסרט "12 שנים של עבדות", שבשנת 2013 יצא לאקרנים, ומבוסס על סיפור חייו של אדם בשם סולומון נורת'אפ (Solomon Northup), שנחטף ונמכר לעבדות.
הספר "הרפתקאותיו של האקלברי פין" (The Adventures of Huckleberry Fin) הוא רומן אמריקאי שנכתב על ידי הסופר מארק טוויין והתפרסם בשנת 1885. עלילת הספר מתרחשת בשנות ה-30 של המאה ה-19 בדרום בארצות הברית לפני ביטול העבדות ומתארת ילד בשם האקלברי פין הנודד עם עבד בשם ג'ים.
הספר "חמדת", יצא בשנת 1987 מאת הסופרת האפרו אמריקאית טוני מוריסון וזכה בפרס פוליצר לשנה זו. הספר מספר את סיפורה של משפחת עבדים החיה בג'ורג'יה בשנות ה-60 של המאה ה-19. בספר מתוארת אהבת האם - השפחה לילדתה שהביאה אותה להרוג אותה בידיה על מנת שלא תגדל להיות שפחה גם היא אצל אדונים לבנים.
ראו גם
ציר זמן של ביטול העבדות והצמיתות
מאבק האפרו-אמריקאים לשוויון זכויות
דראפטומאניה
אוהל הדוד תום
לינקולן (סרט)
12 שנים של עבדות
המילטון (מחזמר)
קלוטילדה (ספינת עבדים)
לקריאה נוספת
הווארד זין, היסטוריה עממית של ארצות הברית: מ-1492 ועד ימינו, (תרגם מאנגלית: מתן קמינר; ערכו: ורד בן-ימי ואייל דותן), תל אביב: בבל, תשס"ז-2007
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
*
קטגוריה:ארצות הברית: היסטוריה
קטגוריה:הקהילה האפרו-אמריקאית
קטגוריה:עבדות לפי מיקום | 2024-09-23T16:12:06 |
מפלגת עם אחד | REDIRECT עם אחד | 2004-11-06T10:00:08 |
אדריכל | ממוזער|שמאל|250px|אדריכל בעבודתו, חיתוך עץ מתוך ירחון נורווגי משנת 1893
אַדְרִיכָל או אַרְכִיטֵקְט עוסק באדריכלות, כלומר בתכנון מבנים, אך גם מתמחה לעיתים בתכנון עירוני, אדריכלות נוף ועיצוב פנים.
מקור השם אדריכל, המופיע במקורות העבריים (ראו להלן), הוא בשפה האכדית: הלחמת המילים ארדו-אקלי (משרת-היכל), למילה "ארדכלוטו". בלעז פירושו ארכי-טקט (רב בנאי או בונה הלוחות מלשון טקטוניקה). בעבר, האדריכל אכן היה הבנאי הראשי והאחראי הבלעדי לתכנון ובניית הבניין. מאז המאה ה-19 עוסקים האדריכלים בעיקר בתכנון ולא בבנייה וגם תכנון הקונסטרוקציה עבר עם השנים לאחריותם של המהנדסים. כיום, עוסק האדריכל בתכנון ובעיצוב הבניין כאשר מהנדס אזרחי אחראי על תכנון הקונסטרוקציה ובדרך כלל אדם שלישי הוא מנהל הבנייה בפועל.
במקצוע הבנייה מעורבים גורמים ומומחים רבים לכל תחום כשתפקידו של האדריכל הוא להוביל את מלאכת הבניה. על האדריכל להכין תכנון אשר מקשר בין דרישותיהם וצורכיהם של המזמין והמשתמשים, נתוני השטח והאקלים וסביבתו של המבנה תוך הענקת תשומת לב להיבטים של הנדסה, חוק ותקינה. במקביל, כוללת עבודתו של האדריכל, העוסק גם באסתטיקה של הבניין ובהשפעתו על החברה גם מרכיב אומנותי נרחב כך שהאדריכל הוא אמן.
תחומים נוספים בהם עוסקים אדריכלים הם:
תכנון עירוני – תחום זה עוסק בעיצובם של יישובים וערים, החל מהגדרת ייעודם של אזורים בחוק ועד עריכת תוכניות בינוי מפורטות למבנה השכונה, הרחוב ואף הנחיות לעיצוב הבית.
עיצוב פנים – תחום העוסק בתכנון ובשינוי חללים פנימיים במבנים והוא חלק מהכשרתו של האדריכל. במבנים רבים, בפרט במבני ציבור, מעצב האדריכל את כל מרכיבי המבנה כולל את כל מרכיבי חללי הפנים. לעיתים, אדריכל מתמחה בתחום זה ועוסק רק בו ולעיתים פועלים בתחום זה מעצבי פנים שזו הכשרתם. טעות נפוצה היא השימוש במושג "אדריכלי פנים", הוא יציר כלאיים של שני בעלי מקצוע אלו.
אדריכלות נוף – תחום שעוסק בתכנון של שטחים פתוחים כגון גנים, כיכרות, טיילות וכדומה. תחום זה, אשר בו עוסקים בעיקר אדריכלי נוף שהוכשרו למקצוע זה, כולל תכנון ועיצוב של חללים פתוחים ולא של מבנים.
כיום נעשה שימוש בהשאלה בשם "אדריכל" לביטוי תפקיד מוביל בנושאי תכנה ואסטרטגיה עסקית ומדינית. דוגמאות ביטויים וכינויים בהם נעשה שימוש במושג אדריכל הם "אדריכלי הסכם אוסלו", "אדריכל התוכנה הראשי" (שם תפקידו של ביל גייטס במיקרוסופט) ועוד.
הכשרת האדריכל בעולם
מעמדו המקצועי של האדריכל דומה למקצועות חופשיים כגון רופא, עורך דין, רואה חשבון ומהנדס. הכשרתו של האדריכל היא רחבה מאוד ואורכת 3 עד 7 שנים. ניתן ללמוד לימודי אדריכלות לתואר ראשון, לתואר שני, לתואר דוקטור ולדיפלומה.
על האדריכל לשלוט בתחומים רחבים מאוד של ידע: תורת הבניה, הנדסה, תכונות חומרים, חשמל, סניטציה, אומנות ועיצוב – בעבר ובזמננו, היסטוריה, היבטים ארגונומיים, פסיכולוגיים, חברתיים, תרבותיים, אקלים המבנה, תנועה, נוף וצמחייה.
רב-תחומיות זו ייחודית למקצוע האדריכל, שכן בעוד רוב בעלי המקצועות מתמחים בתחום-ידע אחד וצר יותר ויותר עם חלוף השנים, דווקא מן האדריכל נדרש להעשיר את מקור הידע ולהפכו לרב-תחומי, משום שתפקידו הוא להוביל צוות של בעלי מקצוע בתחומים שונים ומגוונים, ועליו לדעת מדעים מדויקים, הנדסה, בקרת אקלים, כלכלה וחברה.
הכשרת האדריכל בישראל
250px|ממוזער|שמאל|250 פיקסלים|סטודנטים לאדריכלות בונים דגם של מבנה לפי שרטוט, ב, חיפה, 1946.
את לימודי האדריכלות ניתן להשלים לתואר בוגר (B.Arch), לתואר מוסמך (M.Arch) ולתואר דוקטור. ישנם גם מסלולים לתואר הנדסאי (P.Eng) באדריכלות.
בישראל ניתן ללמוד את מקצוע האדריכלות לתואר ראשון, "בוגר", במספר מוסדות:
הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל שבחיפה
אוניברסיטת תל אביב
אוניברסיטת חיפה
אקדמיה בצלאל בירושלים
אוניברסיטת אריאל
על פי דיני מדינת ישראל התואר הראשון מאפשר רישום בפנקס המהנדסים והאדריכלים ומאפשר תכנון מבנים במגבלות מסוימות. על מנת להפוך לאדריכל רשוי, ולהסיר מגבלות אלו, יש להתמחות במקצוע במשך 3 שנים לפחות ולעבור בהצלחה בחינה הנערכת על ידי רשם המהנדסים והאדריכלים.
בישראל ניתן ללמוד לתואר שני באדריכלות בטכניון ובאוניברסיטת תל אביב. השלמת דוקטורט בתחום אפשרית רק בטכניון. ניתן ללמוד לתארים דומים גם מחוץ-לארץ.
האדריכל ביהדות
ב מופיע האדריכל כבעל אחריות למלאכת התכנון שהופקדה בידיו: "הבנאי שמסר לאדריכל, אדריכל חייב", ובמקום מפרש רש"י כי אחריות האדריכל ("אבי האומנין") לפקח על יציבות המבנה וגימורו.
בתלמוד ירושלמי מופיע המונח "ארכיטקט" במסכת ברכות (פרק י"א) כמייצג את אומן הבניה.
בפירוש בית הבחירה למאירי, בפרק שני של מסכת עירובין, מתאר את האדריכל כך: "ואדריכל הוא האומן הגדול המושיב אבני הפנות ואחר כך הוא מורה לאחרים היאך יעשו ולשון אדריכל שמהדר את הכל".
בספר שמות מוזכרים בצלאל בן אורי (על שמו גם קרויה האקדמיה לאמנות ועיצוב "בצלאל") ואהליאב בן אחיסמך כאדריכלים בוני המשכן.
ראו גם
עיצוב פנים
תכנון עירוני
רשימת אדריכלים מפורסמים
קישורים חיצוניים
אדריכל המבנה – תהליך התכנון, אדריכלות ובנייה בישראל
אתר saf – מחשבון שכר טרחה אדריכלי
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:מקצועות האמנות
קטגוריה:מקצועות הבנייה | 2024-10-07T06:11:30 |
התקופה המזוליתית | שמאל|ממוזער|200px|מיקרוליתים (להבוני צור מסותתים) מאתר מזוליתי בבלגיה
התקופה המזוליתית (מ-Mesolithic - ביוונית: μέσος - מזוס (אמצע), λίθος - ליתוס (אבן), דהיינו תקופת האבן התיכונה), היא מושג המשמש באירופה להגדרת התקופה הארכאולוגית שבין התקופה הפלאוליתית והתקופה הנאוליתית. כלומר, זו תקופת המעבר מאורח חיים של ציידים-לקטים נוודים לאורח חיים של חקלאים, היושבים בכפרי קבע. תחילת התקופה משתנה ממקום למקום אך מקובל ליחסה לתחילת תור ההולוקן, לפני כ-11,000 שנים.
זהו מושג מקביל מבחינות מסוימות למונח התקופה האפיפלאוליתית (התקופה שאחרי הפלאוליתית) בלבנט ובארץ ישראל, ובמקומות נוספים באגן הים התיכון. עם זאת, התקופה האפיפלאוליתית התחילה כ-10,000 שנים מוקדם יותר, עדיין בתור הפליסטוקן, והמעבר לכפרי קבע קדם-חקלאיים היה מודגש יותר (למשל התרבות הנאטופית של סוף התקופה האפיפלאוליתית בארץ ישראל).
השינוי האקלימי באירופה של המעבר מהפליסטוקן להולוקן הביא לשינוי בהרגלי התזונה: בתקופה זו התפתח הדיג כדי לספק את הצרכים הגדלים של האוכלוסייה ושינוי בכמות הציד. במקביל לגיוון המזון בציד חלה התפתחות משמעותית בהסתמכות על מזון מן הצומח. לקראת סוף התקופה הזו החל האדם מביית מיני צמחים.
במרבית האזורים, התקופה המזוליתית מאופיינת בכלי צור מורכבים קטנים. ציוד דיג, קרדומי אבן, וחפצי עץ כגון סירות קאנו וקשתות נמצאו בכמה אתרים. החל ייצור כלים מורכבים בעלי ידית שבה משובצים להבוני צור מסותתים – מיקרוליתים. המיקרוליתים שולבו בכלי ציד ודיג, וכלי צור אחרים דוגמת מרצעים ומגרדים שנוצלו לעיבוד החיות שניצודו או יצירת כלים אחרים.
אתרים חשובים
עם האתרים המזוליתיים הראויים לציון נמנים:
פרנצ'תי ביוון
לפנסקי ויר בסרביה
קרמונד, בית הוויק וסטאר קאר בממלכה המאוחדת
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:ארכאולוגיה
קטגוריה:פרהיסטוריה
קטגוריה:תקופת האבן
קטגוריה:אירופה: היסטוריה | 2022-07-16T03:59:33 |
רישיון נהיגה (ישראל) | שמאל|ממוזער|250px|רישיון נהיגה ישראלי משנת 1964, מהראשונים שהופקו במחשב, מודפס על גבי כרטיס ניקוב. הרישיון כולל נהיגה בטרקטור ובמכונה ניידת חקלאית, כפי שקיבל אז אוטומטית כל מי שקיבל רישיון לרכב פרטי. אגרת הרישיון: 13 ל"י.
ממוזער|צידו הקדמי של כרטיס רישיון נהיגה בישראל
ממוזער|צידו האחורי כרטיס רישיון נהיגה בישראל
רישיון נהיגה ניתן בישראל לתלמידי נהיגה שעברו בהצלחה מבחן עיוני ומעשי בנהיגה. כללי מתן הרישיון מוסדרים בפקודת התעבורה ובתקנות התעבורה.
בשנת 1960 כ-5% מאזרחי ישראל החזיקו ברישיון נהיגה, וב-1975 כ-21% מאזרחי ישראל החזיקו ברישיון נהיגה. בשנת 2019 71% מאזרחי ישראל בגיל 17 ומעלה (החלק באוכלוסייה שזכאי להוציא רישיון) החזיקו ברישיון נהיגה. בשנת 2020 כ-49% מהאוכלוסייה הכללית בישראל החזיקו ברישיון.
תהליך הוצאת הרישיון
ניתן להוציא רישיון נהיגה בישראל מגיל 16 לדרגה הנמוכה ביותר, טרקטור (1). בהתאם לשינוי שהתקבל באפריל 2013, החל מ-1 ביולי 2013 ניתן להוציא רישיון נהיגה לרכב פרטי מגיל 16 ותשעה חודשים, קודם לכן ניתן היה להוציא רישיון נהיגה לרכב פרטי ומסחרי מגיל 17 ומעלה. את לימודי הנהיגה ניתן להתחיל בגיל 16 וחצי.
קבלת הרישיון כרוכה במעבר בדיקות רפואיות, מבחן עיוני (תאוריה) ומבחן נהיגה מעשי (טסט), אליו ניתן לגשת רק לאחר מעבר כמות מינימלית של שיעורים נדרשים.
כמו כן נדרש "בוחן פנימי", המבוצע על ידי מורה אחר מאותו בית ספר לנהיגה (לרוב המנהל המקצועי של אותו בית ספר, אלא אם הוא המורה המלמד).
אורך מבחן הנהיגה המעשי ("טסט") תלוי בסוג הרכב:
רכב דו-גלגלי – 20 דקות
רכב פרטי – 30 דקות
משא כבד או אוטובוס – 60 דקות
בשונה מרכבים אחרים, המבחן המעשי עבור רכב דו-גלגלי מתחלק לשני חלקים: מבחן שליטה ומבחן דרך.
מבחן שליטה: מבחן זה נערך במגרש סגור, על-פי רוב במקום שבו לומדים נהיגה. המבחן כולל נסיעה בשמיניות בלי להוריד רגל מרגלית הרכב ונסיעה עקלתונית (סלאלום) בין נקודות במגרש. הצלחה במבחן זה הכרחית על מנת לבצע מבחן דרך. בעלי רישיון נהיגה שמבקשים להוציא רישיון בדרגת A2 יעברו רק מבחן שליטה אך יבצעו גם האצה ובלימה במהלך המבחן. ניתן לבצע עד שני מבחני שליטה. מי שנכשל במבחן שני נדרש לעמוד שוב במבחן נהיגה עיוני ומעשי.
מבחן דרך: כמו לכל רכב, מתקיים על הכביש ונועד לבחון הכרה ותפעול של כלי הרכב, השתלבות בתנועה, ציות לחוקי התנועה והתנהגות נכונה בכביש.
רישיון נהיגה על טרקטור ניתן להוציא החל מגיל 16. הלימוד חייב להתבצע בקורס קבוצתי, ולא בשעורים פרטיים. לאופנוע בנפח מנוע עד 125 סמ"ק ניתן להוציא רישיון גם כן בגיל 16, אבל עד גיל 17 נדרשת הסכמת ההורים או האפוטרופוס החוקי.
מאז מעבר רישיונות הנהיגה הישראליים לכרטיסי פלסטיק בשנת 1992, מודפסים רישיונות הנהיגה הישראליים כולם בדפוס בארי. ברוב המקומות בישראל, רישיון הנהיגה הישראלי (הכולל גם את תמונת בעל הרישיון) מהווה אמצעי זיהוי תקף.
דרגות הרישוי
300px|שמאל|ממוזער|מסמך של משרד התחבורה ובו פירוט אודות דרגות רישיון הנהיגה בישראל (2019)
בינואר 2007 עבר רישיון הנהיגה הישראלי שינוי ודרגות הרישוי הותאמו לדרגות הרישוי הנהוגות באיחוד האירופאי (אם כי עדיין קיימים הבדלים מסוימים במדינות האיחוד):
דרגה A2 - רישיון לרכב דו גלגלי בנפח מנוע עד 125 סמ"ק והספק מנוע עד 14.9 כ"ס (11 קילוואט). (בעבר היה עד 50 סמ"ק)
דרגה A1 - רישיון לרכב דו גלגלי בהספק מנוע עד 47.46 כ"ס (35 קילוואט) או עד 400 סמ"ק, לאופנועים בהם לא מצוין הספק המנוע. (בעבר היה עד 500 סמ"ק - בעלי רישיון זה הוגבלו ל-54.4 כ"ס במקום 33.9 כ"ס, לאחר כניסת החוק לתוקף)
דרגה A - רישיון לרכב דו גלגלי ללא הגבלת הספק או נפח - כל כלי הרכב הדו גלגליים.
דרגה B - רישיון לרכב פרטי-מסחרי עד 3.5 טון ועד 8 נוסעים בנוסף לנהג (מי שהוציא רישיון מדרגה זו לפני 1 בינואר 2007 רשאי לנהוג ברכב עד 4 טון, בישראל בלבד)
דרגה C1 - רישיון למשאית עד 12 טון (מי שהוציא רישיון מדרגה זו לפני 1 בינואר 2007 רשאי לנהוג ברכב עד 15 טון, בישראל בלבד)
דרגה C - רישיון למשאית ללא הגבלת משקל
דרגה D3 - רישיון למיניבוס פרטי עד 5 טון
דרגה D2 - רישיון למיניבוס ציבורי עד 5 טון
דרגה D1 - רישיון למונית, רכב סיור ומיניבוס עד 5 טון ועד 19 נוסעים
דרגה D - רישיון לאוטובוס
דרגה C+E - רישיון לרכב מנועי מסחרי ורכב עבודה במשקל כולל מותר מעל 3,500 ק"ג גם אם צמוד אליו גרור או נתמך
דרגה 1 - רישיון לטרקטור (ייחודי לישראל)
הרישיונות יכולים להיות מוגבלים לרכב אוטומטי בלבד. זאת אם לימוד הנהיגה התבצע ברכב אוטומטי.
היתרי נהיגה נוספים
מעבר לדרגות הרישוי, קיימים סוגים שונים של היתרים לצורך נהיגה על כלי רכב מסוימים, לדוגמה היתר 101 מאפשר לנהוג בכבאית, היתר 102 מאפשר לנהוג באמבולנס, היתר 103 מאפשר לנהוג ברכב חילוץ וכו'.
ברישיון הנהיגה של בעל ההיתר, מצוין כי הוא רשאי לנהוג ברכב מושא ההיתר. לדוגמה, ברישיונו של בעל היתר 102 מצוין: 'רשאי לנהוג ברכב ביטחון מסוג כבאית'.
כמות מינימלית של שיעורים לפי דרגות
הכמות המינימלית של שיעורים הנדרשת לדרגות הרישיון השונות היא:
דרגה A2 - לפחות 15 שיעורים/ בעלי רישיון נהיגה מדרגה B חייבים רק במבחן שליטה.
דרגה A1 - לפחות 15 שיעורים. בעלי רישיון נהיגה מדרגה A2 חייבים בשמונה שיעורים
דרגה A - לפחות שמונה שיעורים
דרגה B - לפחות 28 שיעורים
דרגה C1 - לפחות 32 שיעורים. בעלי רישיון נהיגה מדרגה B חייבים ב–20 שיעורים
דרגה C - לפחות 20 שיעורים
דרגה C+E - לפחות 12 שיעורים. לרכב מחובר או מורכב - 8 שיעורים
דרגה D - בעל רישיון נהיגה דרגה B חייב ב-40 שיעורים. בעל רישיון נהיגה מדרגה C1 חייב ב-30 שיעורים
דרגה 1 - שמונה שיעורים לחסרי רישיון נהיגה. בעל רישיון נהיגה חייב בשישה שיעורי נהיגה
רישיון להפעלת ציוד מכני הנדסי
משרד התחבורה ומשרדי הרישוי מטפלים גם ברישיונות הפעלת ציוד מכני הנדסי (צמ"ה). בתקנות התעבורה כלי הצמ"ה מוגדרים כ"מכונה ניידת" ובדרך כלל כדי להפעילם נדרש רישיון דרגה 1, המסמיך לנהיגה על טרקטור אך מתיר גם הפעלת כלי צמ"ה שונים, עם הגבלות שונות. בשביל הפעלת כלי צמ"ה זחליים מספיק רישיון דרגה 1, אך בשביל הפעלת כלי צמ"ה אופניים, דרושים רישיונות מדרגה 1, 3 ועד 13 בהתאם למשקל של הכלי (כך למשל, הפעלת יעה אופני במשקל 15 טון מחייבת רישיון מדרגה 3).
בדרך כלל לפני קבלת רישיון להפעלת כלי צמ"ה עובר המפעיל קורס המכשיר אותו להפעיל כלי צמ"ה שונים ולהתמקצע בכלי אותו הוא מעוניין להפעיל. בישראל, קיימים קורסי הפעלת צמ"ה במכללה הטכנולוגית להנדסת מכונות הדסה נעורים, וכן במכללת רופין בשיתוף טרקטורים וציוד ITE, יבואנית קטרפילר בישראל. מסגרת הכשרת מפעילי הצמ"ה הגדולה והידועה ביותר היא בית הספר להנדסה צבאית (בהל"ץ) בצה"ל - בה חיל ההנדסה הקרבית מעביר קורסי צמ"ה שונים ובהם הכשרה בהפעלת כלי צמ"ה (זחליים - שלב 07, ואופניים - שלב 08), פיקוד על כלי צמ"ה וניהול עבודות ומיזמי הנדסה (מעין הכשרה בקבלנות בנייה ועבודות הנדסה). כלל ההסמכות והרישיונות שמעניקים קורסי הצמ"ה הצבאיים תקפים גם באזרחות ומוכרים על ידי משרד העבודה והרווחה ומשרד התחבורה.
רישיון מלגזה בישראל
החל מ-1 בספטמבר 2006 חובה בישראל לקבל רישיון נהיגה לצורך שימוש במלגזה. ההיתר להפעלת מלגזה נרשם ברישיונו של הנהג ככל שעבר הכשרה. התנאים הם רישיון נהיגה בר תוקף, גיל 18 לפחות והכשרה. כיום יש שתי דרגות רישוי למלגזה, וזאת בכפוף לדרגת רישיון הנהיגה של המבקש:
בעלי דרגה 1 (טרקטור) ודרגה B (פרטי עד 3.5 טון) רשאים להפעיל מלגזה בעלת כושר נשיאה (הרמה) עד 20 טון.
בעלי דרגה C1 ומעלה רשאים להפעיל כל מלגזה.
תוקף רישיון הנהיגה
רישיון נהיגה מונפק לתקופה שאורכה עד גיל 70 לכל היותר. במקרים הבאים מונפק הרישיון לתקופה קצרה יותר:
נהגים חדשים צעירים (מתחת לגיל 24): חצי שנה.
נהגים חדשים: שנתיים
נהגים ותיקים (מגיל 70; נהגים מקצועיים מגיל 60) ונהגים מקצועיים: חמש שנים
תושבים ארעיים ובעלי דרכונים זרים: עד חצי שנה, לא מונפק רישיון קבוע
סטטיסטיקה
מחוץ לישראל
שמאל|ממוזער|רישיון נהיגה בינלאומי, הונפק בישראל על ידי ממס"י 1965
בחלק ניכר ממדינות העולם אין מכירים עדיין ברישיון הישראלי הממוחשב, ועל בעלי רישיון ישראלי המבקשים לנהוג מחוץ לישראל להוציא בנפרד רישיון נהיגה בינלאומי, שהוא למעשה תרגום של הרישיון הישראלי לשפות שונות. עם זאת, רישיון הנהיגה הישראלי מכיל כיתוב לועזי (מתחת לכיתוב העברי), ומתקבל בסוכנויות השכרת רכב רבות ברחבי העולם כרישיון נהיגה תקף, ובמספר גדל והולך של מדינות, ובהן ארצות הברית ומרבית מדינות אירופה, ניתן להשתמש ברישיון הישראלי הממוחשב, שעבר התאמה לתקינה האירופית. בישראל ניתן להנפיק רישיון נהיגה בינלאומי אצל זכייניות מטעם המדינה, אשר מתחלפות מעת לעת. כיום הזכייניות הן איסתא (ממס"י) ופמי פרמיום (חברה למתן שירותים). הנפקתו כרוכה בתשלום, ותוקפו ל-3 שנים. רישיון הנהיגה הבינלאומי תקף רק כאשר הרישיון הישראלי צמוד אליו.
השימוש ברישיון הישראלי עשוי להיות מוגבל לפי זמן השהייה בארץ היעד, סוג השהייה, גיל הנהג, או הגבלות אחרות בכפוף לחוקי המדינה המארחת. על פי המלצת משרד התחבורה יש לבדוק כל מקרה לגופו, ולקחת בחשבון כי חלק מגופי האכיפה ונותני השירות אינם מודעים להכרה ברישיון הישראלי.
התאמה לתקן האירופי
שמאל|ממוזער|250px|דוגמה לגב רישיון נהיגה (צד ב') בגרמניה
האיחוד האירופי הגדיר קווים מנחים לעיצוב הרישיון של הנוהגים בתחומו. חלק מההנחיות אינן רלוונטיות עבור מדינת ישראל, כגון סממנים סמליים של האיחוד (לדוגמה, רקע כחול עם כוכבים צהובים ובמרכזם אות המדינה). ב-2007, עם השינוי בדרגות הרישוי, עבר רישיון הנהיגה הישראלי עיצוב מחודש, בו הותאם (באופן חלקי בלבד) לקווים המנחים של האיחוד האירופאי.
הוגדרו סעיפים מחייבים לתצוגה של המידע על גבי הרישיון הישראלי. בחזית הרישיון הישראלי (צד א') יצוינו הסעיפים הבאים:
1. שם משפחה
2. שם פרטי
3. תאריך לידה ומקום הלידה
4. תאריך לידה עברי (אלא אם בעלי הרישיון ביקשו אחרת)
4a. תאריך הפקת הרישיון (זהו תאריך חידוש הרישיון שאינו קובע ותק)
4b. תאריך תפוגת הרישיון או מקף אם הרישיון אינו מוגבל
4c. שם הסמכות הממונה (יכול להופיע גם על גב הרישיון)
4d. מספר תעודת הזהות
5. מספר רישיון הנהיגה
6. תמונה
7. חתימה
8. מען (לא חובה)
9. פירוט הדרגות המותרות לנהיגה
בגב הרישיון הישראלי (צד ב') יצוינו הסעיפים הבאים:
טבלת המפרטת את דרגות הנהיגה כאשר לכל סעיף בטבלה עמודה עם הסעיפים הבאים:
10. תאריך קבלת דרגת הרישוי (הסעיף הקובע לוותק הנהג)
11. תאריך תפוגת דרגת הרישוי
12. מידע נוסף הנוגע לדרגת רישוי מסוימת
סעיפים 13 ו-14 הם מקום שמור ומוגדרים על פי הצורך בכל מדינת-איחוד באופן פרטני.
בתחילה הציג גב הרישיון הישראלי (צד ב') את טבלת דרגות הנהיגה בלבד ולא פירט אף לא אחד מהסעיפים 10 עד 14. סעיף 10 חשוב במיוחד לישראלים המבקשים לנהוג מחוץ לישראל, כיוון שבאמצעותו ניתן להוכיח ותק לצורכי השכרת רכב. ישראלים רבים שביקשו לנהוג מחוץ לישראל גילו להפתעתם שאינם יכולים להוכיח את ותק הנהיגה האמיתי שלהם, ולכן תיקן משרד התחבורה הישראלי את הרישיון הישראלי והוסיף את הסעיף.
סעיף 4a אמנם מציין את תאריך הפקת הרישיון, אך כיון שבישראל היה נהוג לחדש את רישיון הנהיגה מדי כמה שנים (לעומת רוב מדינות האיחוד, שבהן אין תוקף הרישיון פג לעולם ולכן תאריך ההפקה הוא גם הוותק), נוצר מצב בו נהגים וותיקים קיבלו תנאי השכרה / דו"חות או כלל לא יכלו לשכור כלי־רכב, כאילו היו נהגים חדשים.
כמו כן חסרים ברישיון סעיף 4c (סמכות ממונה), שהושמט משום שבישראל קיים רק גוף רישוי נהיגה אחד - משרד התחבורה, וכן סעיף 7 (חתימה), שהושמט מכיוון שבישראל רישיון נהיגה לא משמש כתעודה מזהה כמו ברוב מדינות אירופה, ובישראל החתימה נמצאת בספח תעודת הזהות.
נהיגה ללא רישיון
נהיגה ללא רישיון אסורה על פי חוק. סעיף 10 לפקודת התעבורה אוסר על נהיגה ללא רישיון בתוקף ומטיל אחריות על מי שמרשה למי שאין לו רישיון לנהוג ברכבו. באופן כללי מבדילים בין נהיגה ללא רישיון בתוקף של אדם שהיה לו רישיון אך תוקפו פג לבין אדם שמעולם לא היה לו רישיון נהיגה: בעוד שעל מי שנהג ברכב לאחר שפג תוקפו של רישיונו נוהגים בתי המשפט להטיל בעיקר קנסות, על מי שנתפס נוהג ללא שהיה לו רישיון כלל מוטלים עונשי שלילת רישיון, מאסר על תנאי ולעיתים גם מאסר בפועל שיכול להגיע עד שנתיים מאסר.
קישורים חיצוניים
מידע אודות רישיון נהיגה באתר משרד התחבורה
רשימת מדינות הדורשות רישיון נהיגה בינלאומי באתר המשקלל מידע רשמי של מדינת ישראל, מדינת היעד, נוהלי חברת ההשכרה ודיווחי גולשים
דרגות רישיון נהיגה בישראל, באתר רשות הרישוי של משרד התחבורה
על רישיונות נהיגה באתר האיחוד האירופאי
קווים מנחים לעיצוב רישיון נהיגה באיחוד האירופאי. בשפה האנגלית
הוצאת רישיון נהיגה במשרד הרישוי בחולון, יומני כרמל, 1970, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
חידוש רישיון נהיגה, החוק החדש בישראל 2021, ASK רלב"ד
הערות שוליים
*
קטגוריה:תעודות זיהוי
קטגוריה:פקודת התעבורה | 2024-08-29T03:21:13 |
המרד הגדול |
המרד הגדול, או מרד החורבן, היה המרד המשמעותי הגדול הראשון של העם היהודי נגד האימפריה הרומית בארץ ישראל. המרד החל בשנת 66 לספירה והסתיים בשנת 73 בתבוסת המורדים.
בין הגורמים למרד היו אכזריות השלטון הרומי, מתיחות בין היהודים לבין האוכלוסייה ההלניסטית בארץ, ייאוש ממותו של מלך יהודה אגריפס הראשון, וכן מתחים פנימיים בין הצדוקים לפרושים וכתות יהודיות אחרות.
לאחר הצלחות ראשוניות של המורדים, נשלחו בידי נירון קיסר המצביאים הרומאים אספסיאנוס (בתחילה ואחר שמונה לקיסר שלח את בנו טיטוס להשלים את דיכוי המרד) ובנו טיטוס (בירושלים ולאחר מכן) לדכא את המרד. הקרבות הגיעו לשיאם בשנת 70 לספירה, עם כיבוש ירושלים והחרבת בית המקדש השני על ידי טיטוס. דיכוי הלחימה בכל מעוזי המורדים, בהם מכוור ומצדה, נמשך כשלוש שנים נוספות.
המרד נכשל, הרומאים הצליחו לפגוע קשות ביהודים, ומנהיגיהם נהרגו או נלקחו בשבי. ירושלים וכן מספר יישובים בהרים הסובבים אותה ובגליל חרבו. מרכזו הרוחני, הפוליטי והדתי של העם היהודי, בית המקדש השני, חרב. מאות אלפי יהודים נהרגו, נפלו בשבי, הוגלו או נמכרו לעבדות.
כמעט כל המידע אודות המאורעות נמסר בידי יוסף בן מתתיהו (שבתחילת המרד היה מגן הגליל ולאחר שנכבשה יודפת הסגיר עצמו לאספסיאנוס ושינה שמו ל-"יוספוס פלאביוס") בספרו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים".
רקע היסטורי
בשנת 6 לספירה הפך הקיסר אוגוסטוס את יהודה לפרובינקיה רומית בשם "יודיאה". תקופת הנציבות החלה מאז עד החורבן ואילך, חוץ מתקופה קצרה שאגריפס הראשון נכדו של הורדוס מונה למלך. 12 נציבים היו לפני המרד הגדול: 7 נציבים לפני המלך אגריפס, ו-5 נציבים אחריו. הנציב האחרון פלורוס התאכזר כלפי האוכלסייה היהודית כשהוא נוטל מיסים רבים ומפעיל כוח צבאי רב כנגד היהודים.
יוסף בן מתתיהו התייחס לשלוש קבוצות מרכזיות בחברה היהודית בתקופתו: הפרושים (סיעה עממית שקיימה מצוות לפי ה"תורה שבעל פה"), הצדוקים (בני המעמד העליון, האצולה, הכוהנים ובעלי הממון, שנהגו לפרש את המצוות הכתובות בתורה על פי פירוש עצמאי, בשונה ממסורתם של הפרושים), והאיסיים (שהאמינו בחיים של פרישות והתבודדות).
כת בולטת נוספת הייתה הסיקריים הקיצוניים, שהאמינו כי אין לקבל שלטונו של איש, אלא את שלטונו של האל. שיטתם הדתית של הסיקריים הייתה דומה לזו של הפרושים, מלבד שאיפתם הגדולה ופעילותם האקטיבית לחירות מרומא. כת אחרת, שהייתה קרובה במידה מסוימת לפרושים ונראה ששימשה מסד רעיוני לתפישות הסיקריים, נקראה בפי יוסף בן מתתיהו בשם "הפילוסופיה הרביעית". "רביעית", מכיוון שלצידה פעלו הצדוקים, הפרושים והאיסיים, ו"פילוסופית" משום הגותה המיוחדת. זו גיבשה עמדה קנאית לגבי שלטון האל, החירות והנכונות להקרבה עצמית למען מימוש רעיונותיה.
אל השסע הדתי נלווה גם שסע מעמדי עמוק, כאשר אנשי האצולה ובני המלוכה סיגלו לעצמם, בהשפעת הרומאים, אורח חיים מושחת ונהנתני, שהיה לעיתים אלים ורצחני, והתנהל על גבו של העם הפשוט, שהמשיך לשלם תרומות ומעשרות. עשירים ובעלי ממון שכרו לעצמם צבאות פרטיים, ומשרת הכהן הגדול הפכה לכלי משחק פוליטי בין משפחות יריבות, ונמכרה לכל המרבה במחיר, בתלמוד הבבלי מתואר המצב כך:
מצב זה בא לידי ביטוי במדרש חז"ל, שלפיו חרב הבית בשל "שנאת חינם".
אל הקיטוב הפנימי נוסף הקרע האתני. יהודה הייתה מיושבת לא רק ביהודים, אלא גם בבני עמים נוספים - הסורים (המכונים לפעמים יוונים), השומרונים וקבוצות אתניות נוספות. ערים רבות בארץ, כדוגמת קיסריה, היו בעלות אוכלוסייה מעורבת; הרכב דמוגרפי זה הביא פעמים רבות לסכסוכים. הסכסוכים בין השומרונים והיהודים הגיעו למלחמת דמים בימי שלטונו של הנציב קומאנוס, כשעולי רגל מהגליל לירושלים הותקפו ונרצחו, ובתגובה התקיפו היהודים את השומרונים והרגו רבים מהם. לעיתים קרובות התערבו בסכסוכים הנציבים הרומיים לטובת הסורים והשומרונים.
שמאל|ממוזער|250px|מפה של פרובינקיה יודאה במאה הראשונה לספירה
אובדן העצמאות והכיבוש הרומי היה גורם נוסף לתסיסה. משלטון בית חשמונאי עברה מדינת יהודה שלבים רבים של שיעבוד הדרגתי למעצמה הרומית, בתחילה יהודה הייתה מדינת חסות לאחר מכן היה את שלטון הורדוס עד שבשנת 6 לספירה מונה נציב רומי ליהודה, לאחר כישלון שלטונו של ארכלאוס, בנו של הורדוס. תקופת הנציבות הראשונה הסתיימה בשנת 41, עת מונה המלך אגריפס הראשון, נכדו של הורדוס מאשתו מרים החשמונאית, חביבם של קיסרי רומא קליגולה וקלאודיוס. שלטונו, שהיה אוטונומי למחצה, גרם להפסקה קצרה בשלטון הנציבים, אך לאחר מותו בשנת 44 שבו הרומאים ומינו נציבים ליהודה.
אגריפס השני, בנו של אגריפס הראשון, לא הוכתר למלך יהודה כאביו, כי אם הוכתר למלך כלקיס, ממלכה קטנה בהרי הלבנון, אך לאחר מספר שנים הורחבה ממלכתו וכללה שטחים בגליל בגולן ובבשן. מכל מקום, זכות אחת נותרה למלך אגריפס השני, הזכות למנות את הכהן הגדול. בעשרים השנים שקדמו למרד מינה שבעה כוהנים גדולים, וזאת על פי נטייתם הפוליטית והשלמונים ששלמו לו, ולא על פי מדרגתם הרוחנית.
משבטלה המלוכה ביהודה, שלטו הנציבים הרומיים. שלא כבתקופת הנציבות הראשונה, עד לשנת 41, שבה נקרא הנציב "פרפקט" (נציב), נקראו עכשיו הנציבים "פרוקורטור" (משגיח). השינוי לא היה סמאנטי בלבד: תקופתם של חמשת הנציבים שבין שנה זו לבין פרוץ המרד, המכונה "תקופת הנציבות השנייה", הייתה תקופה של עריצות, ממשל כושל ומתיחות בין-דתית. למשרת הנציב נבחרו אנשים ממוצא סורי, שתמכו בסורים ההלניסטים במריבותיהם עם היהודים. יתרה מזאת, חמשת הנציבים היו ברובם אנשים מושחתים ורודפי בצע, שניצלו את משרתם להתעשרות אישית על חשבון העם, וללא הבנה לרגשותיו האתניים והדתיים.
היבט מדיני: הרומאים העניקו, כפי שנהגו גם בפרובינקיות אחרות, פריווילגיות (זכויות יתר) לתושבים-אזרחים שבערי הפוליס. ערים אלה כללו חיילים רומיים משוחררים וסורים מתייוונים. תופעה זו בלטה בקיסריה, ואכן מקרב יהודיה נשמעה לראשונה ההתנגדות כלפי הרומאים והקיסר העומד בראשם.
הפקידות הרומית הבכירה ביהודה, כלומר הנציבים, ניצלו את מעמדם המשפטי המיוחד: היות שהם נהנו מחסינות מפני העמדה לדין בפני בית המשפט הרומי בתקופת כהונתם, הייתה אף דעתם של הנציבים נוחה מכך שביהודה, לקראת סוף כהונתם, יפרצו מהומות כנגדם. מצב זה שירת את האינטרסים של הנציב, שכן יכול היה לטעון להגנתו, כי היהודים הם מרדנים ופורקי עול באופיים, ובכך לנקות את עצמו מכל אשמה ומכל טענה שהיהודים מבקשים להעלות כנגדו לגבי מעשים שעשה בתקופת כהונתו.
הציפייה המשיחית: בנוסף לכל אלו, קיננה תמיד בקרב היהודים ציפייה לעצמאות מדינית ודתית. נודעה תפיסתה של הקבוצה הקנאית, "הפילוסופיה הרביעית", שדגלה ברעיון שאין אדון מלבד אלוהים. תפיסה זו התבססה על האמונה בגאולה, בתורות משיחיות בדבר יום הדין העתיד לבוא, ובדבר הגאולה העתידית שתסיר את עול הגוים מהעם היהודי. משיחי שקר רבים הופיעו בארץ והטיפו לגאולה קרובה. נראה כי כאשר המצב היה ללא נשוא, וכי קיומו של עם ישראל בארצו כמעט שאינו אפשרי עוד, נראתה דרך הגאולה המיסטית מידי שמים, שהובטחה עוד בספרי התנ"ך, כעדיפה ומציאותית אף יותר מן האפשרות של השעבוד המתמשך.
הנסיבות הבינלאומיות: קשה היה להסתיר מעיני הציבור ביהודה, ולפחות זה שחי בירושלים, כמו גם כלפי נתינים אחרים בפרובינקיות השונות, שהשלטון המרכזי ברומא נמצא במצב מעורער. היו אלה ימי שלטונה של השושלת היוליו-קלאודית, ובעיקר הקיסר האחרון לשושלת זו - נירון - שהצטיין בתכונות רעות של חמדנות, בזבוז, אכזריות, השפלת מקורביו והתקפות של טירוף הדעת. הקיסר התקשה לאחוז ברסן הפרובינקיות, ועל כן ראו בכך הנציבים, כמו אלו שביהודה, הזדמנות לנצל את תקופת כהונתם לעושק ולגזל הפרובינקיה. תופעות אלה יצרו רקע נוח להתפרצות מרידות נגד רומא.
המאורעות שהובילו לפרוץ המרד
השלטון הרומי ותקופת הנציבים
מאז כיבושה של ירושלים בידי פומפיוס בשנת 63 לפני הספירה, אירעו בעיר מספר ניסיונות מרידה עד לפרוץ המרד הגדול. בתקופה זו, שנמשכה כ-130 שנה, היו אלו בעיקר התלהמויות ותסיסות שבאו לידי פשרה וטיפול בידי השלטון הרומאי.
לאחר שלטונו של הורדוס, שהמשיך זמן קצר לאחר מותו בידי יורשיו, הפכה רומא את יהודה לפרובינקיה רומאית בשם יודיאה. בתקופה זו נשלטה הארץ בידי נציבים רומאים.
מעשי הטבח של פלורוס
הנציבים הרומיים האחרונים הכבידו ידם על האוכלוסייה. האחרון שבהם היה גסיוס פלורוס, שבשנת 64 מונה לנציב ביהודה במקום אלבינוס. פלורוס עלה אף על ארבעת הנציבים שקדמו לו בשחיתות ובאכזריות, ובמקום שבו הצניעו קודמיו את שחיתותם ורשעותם, התפאר פלורוס בשחיתותו. פלורוס ניסה לגזול את כספי המקדש, הכניס לירושלים חיילים הלניסטים, ביצע טבח, וגרם להתמרמרות כללית. הממונה על פלורוס היה קסטיוס גאלוס, שהיה נציב סוריה. האימה שהטיל פלורוס הגיעה לידי כך שאיש לא העז להתלונן עליו בפני גאלוס, אך כשביקר גאלוס בירושלים על מנת להשתתף בחגיגות קורבן הפסח בשנת 66, צעק אליו ההמון את התלונות והטענות כלפי פלורוס. גאלוס הרגיע את הציבור והבטיח שיפעל לשינוי לטובה בהתנהגותו של פלורוס, אך בפועל לא נקט בכל צעד ממשי.
יוסף בן מתתיהו מייחס לאירוע זה חשיבות רבה, שכן לדעתו החליט פלורוס להכביד את עולו על העם, על מנת לעורר מרד, שאכן קרה לבסוף, ובכך להתחמק מאחריות אישית לפשעיו. היסטוריונים מאוחרים מטילים בכך ספק. כתביו של יוסף בן מתתיהו חסרים את הפרספקטיבה ההיסטורית. מעצם היותו מעורב באירועים כמפקד בצפון הארץ, נטה מתתיהו לאפולוגטיקה שבאה לבקר את יריביו הפוליטיים ולהצדיק את מעשיו. בטענה זו הוא מנקה את הנהגת העם מאחריות למרד, ומטיל אותה על כתפי הנציבים הרומאים. אין לדעת אם כך היו פני הדברים.
המאורעות החריפו כאשר תגרה בין יהודים וסורים בקיסריה בחודש אייר שנת 66 הובילה לעזיבת כל יהודי העיר, עם ספר התורה בידם, אל העיר נרבתא הסמוכה. המקרה עורר סערת רוחות רבה בירושלים, שאליה הגיעו השמועות, ופלורוס לא עשה דבר על מנת להרגיע את הרוחות, אלא הוסיף וסכסך בין הצדדים.
פלורוס הגיע לירושלים בט"ז באייר שנת 66, ודרש מהעם את כספי המקדש. כאשר התעוררה מהומה עקב כך, שלח פלורוס את צבאו לירושלים. הוא פיזר באמצעות רוכבים את בני ירושלים שיצאו לקראתו לברכו, ולמחרת קבע את מחנהו בשער העיר ודרש מנכבדיה כי אלה שקיללו אותו בשל מעשיו יוסגרו לידיו. משלא נענה, הורה לאנשיו לצאת אל השוק העליון בעיר, לשדוד את כל הנמצא שם, ולהרוג את כל הנקרה בדרכם. חלק מן האזרחים שנתפסו בחיים נצלבו. באותו יום נרצחו 3,600 בני אדם כולל נשים, ילדים ותינוקות.
בעת מעשי הטבח שביצע פלורוס הייתה זאת ברניקי (בתו של המלך אגריפס הראשון ואחותו של המלך אגריפס השני) שהתמודדה עם המצב, מאחר שאחיה שהה באותו הזמן באלכסנדריה, לשם נסע כדי לברך את טיבריוס אלכסנדר הנציב החדש במצרים. בריניקי שלחה שוב ושוב את מפקדי הפרשים שלה ואת שומרי ראשה לבקש מפלורוס שיעצור את מעשי הרצח. אלא שפלורוס התעלם ממנה וממעמדה. חייליו המשיכו במעשי הרצח ואף העזו לתקוף גם אותה, עד שברחה אל חצר הארמון והסתגרה בו כל הלילה יחד עם שומרי ראשה.
למחרת היום הצליחה ההנהגה בירושלים להרגיע את העם. פלורוס דרש כי נכבדי העם יצאו לקראתו, ויברכו את חייליו החונים מחוץ לעיר לשלום. העם נענה לדרישה זו, ונכבדי העם, הכוהנים, יצאו לקראת חייליו. אלה התנפלו עליהם ורמסו אותם בפרסות סוסיהם. העם, אשר הבין כי פלורוס מתכוון עתה לבזוז את בית המקדש מיהר והרס את האולמות שחיברו את מצודת אנטוניה אל בית המקדש, ובכך מנע מאנשי פלורוס להגיע אל המקדש עצמו. פלורוס זימן את הכוהנים, והבטיח להם לצאת מירושלים. לבקשת הכוהנים הושאר גדוד (קוהורטה) אחד על מנת לשמור על הסדר, ועיקר הצבא יצא מירושלים, אך הנזק שנגרם ביומיים אלו היה קשה. ההיסטוריון צבי גרץ כותב על הרס האולמות שהובילו לבית המקדש כי: .
הניסיונות להשקטת אלימות
בצר לו פנה פלורוס אל גאלוס שבסוריה ודיווח לו על האירועים בירושלים המסמנים פתיחת מרד, אך גאלוס קיבל דיווחים נוספים על האירועים בה מראשיה ומברניקי, אחותו של המלך אגריפס השני, המצביעים על שחיתויותיו ומעלליו של פלורוס. גאלוס שלח אל העיר את אחד מקציניו, נפוליטנוס, על מנת שיחקור את האירועים.
בקיץ של שנת 66, המלך אגריפס השני עשה דרכו מאלכסנדריה לירושלים, מתוך כוונה להניא את המרידה ברומאים. ליד יבנה נפגשו נפוליטנוס ואגריפס, והשניים המשיכו את דרכם לירושלים. בירושלים נועד אגריפס עם הכהנים הגדולים, עם ראשי העם ומועצת הזקנים. כולם התנגדו למהלך מרדני, אך הביעו את מחאתם הקשה מול מעשיו האכזריים של גסיוס פלורוס, הנציב הרומי ביהודה. בתגובה, זימן אגריפס את תושבי ירושלים לקסיסטוס (לשכת הגזית), ושם, כשהוא ניצב במקום גלוי, ולידו אחותו ברניקי, מול ארמון החשמונאים, נשא לפני הציבור נאום מרגש, שנועד לרפות את מבקשי הנקמה והמרד ולהניאם מכוונותיהם. יוסף בן מתתיהו מביא את הנאום במלואו בספרו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים". הנימוקים ששם יוסף בן מתתיהו בפי אגריפס הם:
אם טענה להם אל הנציבים באופן אישי, מדוע זה יצאו למלחמה כנגד רומא כולה, וכנגד הקיסר? בכך פוקדים הם את עוון היחיד (הנציב השנוא פלורוס) על הרבים (כלל הרומאים).
לא בדורם אבדה החירות, כי אם מזה זמן רב, בזמן אבותיהם מונה נציב רומי לארץ על ידי פומפיוס. אין הם לוחמי חירות כי אם עבדים המורדים באדונם.
הרומאים הם האימפריה החזקה ביותר בעולם. כיצד זה יהינו היהודים לחשוב כי יוכלו לגבור עליה?
עמים רבים ניסו למרוד בשלטון רומא, וכולם נכשלו.
לא ניתן לצפות לעזרתו של האל. עצם שגשוגה של רומא מראה כי האל עומד לצדה. לכן היציאה למלחמה היא עבירה על חוקי הדת, ולא מצווה דתית. קיצה של המלחמה הוא אחד - חורבן יהודה, חורבן בית המקדש, ומותם של אנשים רבים.
כשסיים אגריפס את נאומו, הרימו העם את קולם ואמרו שאין הם רוצים כלל להילחם ברומאים, אלא רק בנציב פלורוס, שעשה להם רעות. אגריפס השיב להם שמעשיהם נראים כמכוונים למרידה, שהרי לא שלמו עדיין את המס שהיו חייבים לרומאים, והרסו את האולמות המחברים את המקדש עם מצודת אנטוניה שמצפון-מערבו (כדי למנוע מפלורוס לשדוד את אוצר המקדש). העם שמעו את הדברים והחלו לשפץ את האולמות ההרוסים ולאסוף את המס שהיו צריכים לשלם. אולם אגריפס דרש מהעם להיכנע תחת הנציב פלורוס ולהתאפק מעט עד סוף כהונתו, ועמד בסירובו לשלוח משלחת לקיסר נירון, כדי להתלונן על מעשי פלורוס. נוכח עמדה זו של אגריפס התרגז העם, שככל הנראה חשב שאגריפס מסרב לאפשר לעם להציג את עמדתו בחצר הקיסר משיקולים אישיים. זעם המפגינים עלה והמרד היה לעובדה. אגריפס נמלט מהעיר, כשמטר אבנים הוטח בו על ידי חמומי מוח.
השתלטות המורדים על ירושלים
בינתיים התרחשו שני אירועים שהפכו את המרד לבלתי נמנע. ראש הסיקריים, מנחם בן יהודה, אדם קיצוני בדעותיו שהיה מצאצאיו של ראש הקנאים מימי הנציב קוויריניוס, יהודה הגלילי, עלה בראש אנשיו על מצדה, כבש את המבצר, והרג את חיל המצב הרומי ששמר עליו. בירושלים הנהיג את המתמרדים הכהן אלעזר בן חנניה, שהיה בנו של הכהן הגדול חנניה בן נדבאי. אלעזר שכנע את הכוהנים, כי יסרבו לקבל מידי הנוכרים זבח לשלום הקיסר בבית המקדש, כפי שהיה מקובל הדבר מזה שנים. פעולה זו הייתה המעשה ההפגנתי המכריע שהתחיל את המרד נגד רומא.
מעתה ואילך, נשמעו הכוהנים, ועמם העם החפץ במרד בירושלים, לפקודתו של אלעזר, המתואר על ידי יוסף בן מתתיהו כ"בחור עז פנים".
המלך אגריפס השני שלח מממלכתו שבצפון כוח של פרשים שמנה 3,000 איש ובא לירושלים בחודש אב שנת ג'תתכ"ו (66) כדי לדכא את המרד. תגבורת זו עודדה את אנשי השררה, הכוהנים הגדולים ומתנגדי המרד. כל אלו האחרונים התבצרו בעיר העליונה ובמצודת אנטוניה, מקום שבו היה מצוי עדיין חיל משמר רומי, בעוד המורדים משתלטים על העיר התחתונה והר הבית. שני המחנות לחמו זה בזה באמצעות המטרת אבנים וחִצים, החל מערב ט' באב, במשך שבעה ימים. ביום השמיני, שהיה יום ט"ו באב - יום קורבן עצים, ניצלו הסיקריים את יום-החג והצליחו לפלוש אל העיר העליונה. חיילי אגריפס ועִמהם בני המעמד העליון, נמלטו אל ארמון הורדוס והתבצרו בו. במהלך ההשתלטות על העיר העליונה, הציתו הסיקריים מבני ערך, ביניהם את הארכיון של העיר. מעשה זה היה עשוי לעודד את המון דלת העם להתקומם נגד העשירים שהיו יד אחת עם אגריפס, שכן בארכיון שעלה באש היו מונחים גם שטרי החוב הרבים שלהם. יש הרואים במהלך זה צעד בעל אופי סוציאלי של המרד - מאבק בין העניים לעשירים, ויש המגדירים זאת כצעד טקטי מחושב. כמו כן הוצתו גם ארמונות אגריפס וברניקי, במחאה על תמיכתם ברומאים ועל הסיוע שהגישו למחנה המתונים. אף ביתו של הכהן הגדול הוצת (הכהונה הגדולה השתייכה למחנה המתונים). ביום שלמחרת (ט"ז באב) הסתערו המורדים אף על מצודת אנטוניה, שכעבור יומיים הייתה תחת ידיהם. חיל המצב הרומי שהיה במקום – נטבח, והמבצר הועלה באש.
המורדים המשיכו לכיוון ארמון הורדוס, צרו עליו וערכו מלחמה. לאחר שבועיים של לחימה הציעו הנצורים למנחם הגלילי להסגיר את הארמון לידיו ובלבד שיניח לחייהם. מנחם נתן את רשותו, אך ליהודים בלבד. הללו יצאו, והחיילים הרומיים, שנמנעו מלהתמקח על חייהם משיקולי כבוד ואי-אמון, נמלטו אל המגדלים שסביב הארמון: היפיקוס, פצאל ומרים. כוחות המורדים פלשו אל הארמון ביום ו' באלול והרגו את שאר החיילים שלא הספיקו לברוח ונותרו במרחב שטחי הארמון. הפולשים ערכו במקום בזיזות והצתות. למחרת אותו היום נתפסו ונהרגו חנניה הכהן הגדול ואחיו חזקיה בסמוך לאחת ממחילות הארמון, שם התחבאו.
בשלב זה הנהיגו את המרד ראשי השכבות הנמוכות בעם, ובראשם מנחם בן יהודה, מנהיג הסיקריים ממצדה, שהגיע לירושלים. אלעזר (בנו של חנניה הכהן גדול) ואנשיו ממחנה הקנאים, שראו במנחם מנהיגות עריצה, התנפלו עליו כשהוא לבוש בגדי מלכות, בבואו להשתחוות במקדש, הוא ואנשיו, בעוד המון העם מיידים אבנים לעברם. מנחם הצליח להימלט, אך נתפס והוצא בפומבי להורג לאחר עינויים קשים, כמו עוד כמה מאנשיו הבכירים. אלעזר בן יאיר עם קומץ מועט מהסיקריים הצליחו לברוח אל מצדה והתבצרו בה. שאר הסיקריים נתפסו ונטבחו.
לאחר שביצר את מעמדו מבחינה פנימית, המשיך אלעזר בן חנניה במרד נגד הרומאים. אלעזר שב אל הארמון לסיים את מלאכתו של מנחם הגלילי. הרומאים שהתבצרו במגדלים, קצרה ידם מהילחם במורדים, ומפקדם מֶטִילִיוּס התחנן על חייהם תמורת נשקם ורכושם. ההצעה נענתה בחיוב והקנאים נשבעו על ביטחונם של הרומאים. ביום שבת ירדו הרומאים מהמגדלים והניחו את נשקם כמסוכם. אולם אנשיו של אלעזר הפרו את שבועתם, הסתערו על הרומאים וטבחו אותם. מטיליוס, שהתחנן על נפשו והבטיח להתגייר ולהימול – קיבל את נפשו לשלל. רצח הרומאים לאחר שנכנעו הפך את המאבק לעימות דמים אלים, שבו לא התקבלה כניעתו של צד כלשהו, אלא היה עליו להמשיך ולהילחם עד מוות.
כעת הייתה ירושלים בשליטה מלאה בידי המורדים, אך לא נראתה כל חגיגה או אות שמחה. העם, שלדבריו של יוספוס, ראה בטבח שבוצע בשבת עבירת-דת חמורה, היה חרד לבאות ודיכאון כבד ירד על העיר.
הצלחות ראשונות
התפשטות המרד אל כל רחבי הארץ
המרד, שבתחילה היה מרוכז בירושלים בלבד, התפשט עד מהרה לכל רחבי הארץ, כשהוא נושא אופי של סכסוך אתני בין היהודים ליוונים והסורים, שישבו בערים ההלניסטיות. כך שבעוד ירושלים נכבשת בידי המורדים, ברחבי הפרובינקיה "יודיאה" התרחשו פרעות בהיקף רב.
בתחילה ניצלו הסורים בקיסריה את ההזדמנות שנקרתה להם לנקום ביהודי עירם, עמם היו מסוכסכים מזה שנים. בטבח שערכו ביהודים נהרגו אלפים, ורבים אחרים נשבו ונמכרו על ידי פלורוס לעבדים. מותם של יהודי קיסריה הביא להתלקחות המרד בכל הארץ, והיהודים יצאו לנקום את נקמת אחיהם, תוך שהם פושטים על הערים המעורבות, והורגים את יושביהן שאינם יהודים.
בבית שאן, היא סקיתופוליס, כרתו היהודים ברית עם הסורים, על מנת להילחם ביחד בבאים להרוג את הסורים. כאשר הצליחו היהודים והסורים להדוף את המורדים שבאו להרוג את הסורים תושבי בית שאן, התנפלו לפתע הסורים על שכניהם היהודים ובני בריתם, והרגו בהם אלפים. מעשה בגידה זה היה אף הוא זרז למעשי אלימות הדדיים שהתפשטו בכל רחבי הארץ, בצור, בסבסטיה שבשומרון ובערים רבות נוספות. הלחימה נשאה אופי של טיהור אתני, שבו כל צד מנסה להשמיד את בני העם האחר הנמצאים בטריטוריה שלו. היהודים נמצאו במיעוט בערים רבות, וברוב המקומות שבהם נמצאו במיעוט, נרצחו על ידי תושבי הערים האחרים.
כתגובת זעם, כילו היהודים את חמתם בתושבי הערים בפילדלפיה, חשבון, עכו ופלה ובערים רבות באֵזורים אלו. כך גם בשומרון, אשקלון, עזה ואנתדון. הכנופיות היהודיות טבחו, הרסו ושרפו את כל הנקרה לפניהם. הנכרים לא נותרו חייבים והשיבו מלחמת-נגד במסעות נרחבים של הרג, שוד וביזה.
באלכסנדריה הפכו המהומות הבין עדתיות ללחימה של ממש. הסכסוך בין היהודים והיוונים הגיע לשיאים של אלימות, ומשנכשלו ניסיונות ההרגעה של המושל, טיבריוס יוליוס אלכסנדר, שהיה יהודי מומר, ואחיינו של הפילוסוף פילון האלכסנדרוני, שילח אלכסנדר ביהודים את חייליו הרומאים, שהרגו רבבות מהם.
במשך כל שלהי הקיץ מחזות הדמים וגלי ההרג הלכו ושטפו בכל ערי הסביבה המעורבות. הנציבים הרומאים והמושלים המקומיים לא הצליחו להשליט כל סדר ואזלת-יד השלטון הרומאי נראתה בעליל.
ניסיון המתקפה על ירושלים בידי קסטיוס גאלוס
בניסיון להשליט סדר בכל פרובינקיית יודיאה והסביבה, נשלח הנציב הרומי בסוריה, קסטיוס גאלוס, כשעִמו כוח צבאי גדול שנאסף לצורך המערכה ומנה 36,000 לוחמים בהסדר הבא:
הלגיון השנים עשר פולמינטה (Fulminata) בפיקודו של קָאיסֶניוס גאלוּס – 6,000 לוחמים.
יחידות משלושה לגיונות נוספים - (הלגיון השלישי גאליקה (GALLICA), הלגיון השישי פראטה (Ferrata) והלגיון העשירי פרטנסיס (FRETENSIS): סך 2,000 מכל אחד, ס"ה – 6,000 לוחמים.
6 קוהורטות (חיילים רגליים) ו-4 אָלות (פרשים), ס"ה – 6,000 לוחמים.
3,000 קשתים ו-2,000 פרשים מאנטיוכיה, ס"ה – 5,000 לוחמים.
יחידות מצבאו של אגריפס: 3,000 רגלים וקרוב ל-2,000 פרשים, ס"ה – כ-5,000 לוחמים.
יחידות מצבאו של סוֹאַימוּס מלך אֶמָסָה, כ-4,000 לוחמים מרביתם קשתים.
כוחות מיליציה מערי השלטון: 4,000 לוחמים.
בראשית החורף של שנת 66 (ג'תתכ"ז) החל קסטיוס גאלוס בהכנעת הגליל; תחילה הוא יצא מאנטיוכיה, משם עבר לעכו, שם קבע את מחנהו, המשיך והדרים לקיסריה, כבש את יפו בה הרג 8,400 איש, ולאחר מכן החריב את הערים כאבול ונרבתא. במקביל שלח חלק מחייליו לגליל. העיר ציפורי קיבלה את הרומאים בברכה, והמורדים התבצרו בהר עצמון, שם הוכרעו על ידי אנשיו של גאלוס לאחר מצור קצר. במהלך מסעו של גאלוס בארץ אל ירושלים, כבש גם את אפק. כשהתקרב ליהודה, מצא את לוד ריקה מאדם. יושביה עלו לחוג את חג הסוכות בירושלים. גאלוס שרף את העיר והמשיך לירושלים דרך בית חורון. גאלוס חרג מהנוהל הצבאי הרומי ופיצל את שיירתו: הלוחמים נעו ראשונים, ובהמות המסע (או גם מכונות המצור) נעו מאחור. המורדים ניצלו את השגיאה, ובשבת של חול המועד סוכות תקפו את השיירה בעודה עוברת מגבעון לירושלים. לוחמת הגרילה ששימשה את המורדים, יחד עם הטקטיקה הצבאית המעולה שנקטו, ובניצול התנאים הטופוגרפיים, הובילו את הצלחת המערכה. המצטיינים בקרב היו לוחמי חדייב - בני משפחת מונבז המלך. שמעון בר גיורא תקף את שיירת האספקה הרומאית מן העורף בעודה מטפסת את מעלה בית חורון, ניתק חלק גדול ממנה שכלל בהמות משא רבות, והביאן לירושלים דרך מוצא. פעולה זו נתנה למורדים תועלת רבה בעת המצור והקשתה על הרומאים. בסופו של דבר, הרומאים אמנם הדפו את המתקפה, אך היא גבתה את חייהם של 515 חיילים, כרבע מהם פרשים. מחיר הדמים ששילמו היהודים היה 22 לוחמים בלבד.
בינתיים שלח אגריפס השני שליחים לירושלים בניסיון לפייס את המורדים, אך אלה הוכו בידי המורדים ונהרגו.
גאלוס קרב אל ירושלים והחליט לחנות בהר הצופים – צפונית-מזרחית לירושלים (העתיקה), שם כבר היה ניתן לראות את ירושלים. גאלוס המתין במקום שלושה ימים עד להיאספות כוחותיו, וביום הרביעי (ל' בתשרי) התארגנו הכוחות לעריכת מלחמה. גאלוס עדיין לא היה מודע לרוחב היקפו של המרד. המורדים מצִדם נבהלו מהסדר והמשמעת שנראו במחנה הרומאי, וזה לבד הביא אותם לסגת אל העיר והר-הבית. גאלוס חדר אל העיר מצפון לשכונת בית זיתא ללא כל ניסיון התנגדות מצד המורדים, העלה אותה באש והמשיך אל מול הארמון המלכותי, שם מיקם את מחנהו.
שמאל|ממוזער|230px|לחימה על-יד החומה בטכניקת טסטודו - "דבוקת הצב"
אחד מנכבדי העיר בשם חנן בן יונתן, ניגש ופתח את שערי העיר והזמין את גאלוס להיכנס בקלות אל העיר. גאלוס דחה את ההצעה הנדיבה, ואף המורדים מצידם הניסו את חנן ואנשיו מהמקום. המורדים עמדו מעל החומה ובמשך חמישה ימים ירו על הרומאים שניסו לטפס על החומה באמצעות סולמות.
ביום שלאחר מכן, ניסה גאלוס לתקוף מכיוון הצד הצפוני של הר-הבית בעזרת קבוצת לוחמים נבחרת ובסיוע קשתים. המורדים, שעמדו על הסטואיי שבהר-הבית, אמנם הצליחו להדוף פעם אחר פעם את התוקפים ולהרחיקם מחומת הר-הבית, אך לבסוף הירי המסיבי הכריח אותם לנסוג מעמדתם. גאלוס תכנן לחתור תחת החומה, ובכך לפלוש אל העיר. פעולת החתירה עשויה הייתה להיות מלאכה קשה ומפרכת בשל גודל האבנים וקיבוען המוחלט. פעולה דומה שנעשתה בעבר אף בעזרת מגדל מצור ומכונות מלחמה אחרות, בניסיון למוטט את השער הצפוני שבהר-הבית, נתקלה בקשיים ומאמץ רב, וגם אחרי שהצליחו לחלץ את אבני היסוד החיצוניות, נשאר השער על עמדו כשהוא נתמך היטב באבנים שמאחוריהן. אך במקרה והפעולה תצליח - היא תצדיק ודאי את הקושי הכרוך בה. בשלב זה קרבו החיילים הרומיים אל החומה במבנה טסטודו ("צב"): הלוחמים עומדים בשורות צמודות זו לזו כשהמגנים שלהם מהודקים אחד לשני, מלפנים וממעל. מבנה זה מאפשר מחסה מפני המטרת קליעים, מה שנתן להם את היכולת לחתור תחת החומה מבלי להיפגע, וכך יוכלו להכין את הריסת ושרֵפת שערי הר-הבית.
היהודים לעומת זאת נתקפו בחרדה, חוסר-אונים וייאוש.
תבוסתו ונסיגתו הפתאומית של גאלוס
מסיבות בלתי מובנות, קסטיוס גאלוס, שכנראה לא היה מודע למצב הקשה של היהודים הנצורים בעיר, החליט לוותר על תוכניתו לכבוש את העיר, ופתח בנסיגה מהירה של כוחותיו מהעיר אל השפלה. יוסף בן מתתיהו מותח ביקורת על החלטה זו, וטוען כי לו המשיך גאלוס במצור עוד זמן קצר ייתכן שהיה מכניע את העיר ומדכא את המרד עוד באיבו, אך יחסי הכוחות בין הצדדים, וביצוריה החזקים של העיר, מלמדים כי ייתכן והחלטתו הייתה נכונה. סיבה אפשרית אחת לנסיגה הרומית הפתאומית היא מחסור במכונות מצור, או בחומרים הדרושים לבניית מכונות מצור, כגון מגדלי מצור ואילי ניגוח, שנדרשו להבקעת חומות ירושלים. ההשערה היא שמכונות מצור אלו, מסיבה כלשהי, לא עברו את מעבר בית חורון לכיוון ירושלים. השערה נוספת היא כי היו לגאלוס בעיות אספקה, שלא אפשרו קיום מצור ממושך על העיר, בהתחשב בעונת הגשמים הקרבה (המצור התחולל בחודש חשוון) העשויה לשבש את האספקה. ייתכן כי כשלים אלה נבעו מהערכת-חסר של עָצמת המרד היהודי. ייתכן גם כי קנאותם של הנצורים, שהשליכו מהחומה את אלה מביניהם שרצו לפתוח את שערי העיר בפני גאלוס, הביאה את גאלוס למסקנה כי אין בכוחו להכריעם, ושעליו לסגת ולהמתין לתגבורת.
הנסיגה הבלתי צפויה הפיחה מחדש את רוח הלחימה של היהודים, ואלו החלו במרדף אחר הרומאים הנסוגים. הנסיגה המבוהלת והבלתי מאורגנת של הצבא הרומי, איפשרה לכוחות המורדים להגביר את התקיפות על הכוח הנסוג ולגרום לו אבדות כבדות. בין החללים מצאו את מותם מפקד הלגיון השישי, פריסקוס; הטריבון, לוגינוס; מפקד גדוד הפרשים, אמיליוס יוקונדוס, ועוד קצינים בכירים רבים. אלו שהצליחו להימלט הגיעו אל המחנה בגבעון בהותירם מאחוריהם ציוד רב שכלל כלי נשק ובהמות משא. בגבעון התעכב גאלוס יומיים לשקול את צעדיו, וביום השלישי, לאחר שהבין כי הזמן פועל לרעתו וככל שישתהה עוד, יתקבצו יהודים נוספים ללחימה, פקד גאלוס על השמדת בהמות-משא רבות, שלא יפלו לידי היהודים, ופתח בנסיגה נוספת דרך מורד בית חורון. משבאו אל המעבר ההררי הצר, שבו ותקפו אותם היהודים מכל עבר בהמטרת אבנים וחצים על הצבא הרומי הנסוג והמובס, תוך שהם סוגרים עליהם את שני פתחי המעבר. רק רדת הלילה היה עוגן ההצלה שחילץ את הרומאים מאָבדן מוחלט, כך בחסות החשיכה הצליחו לנוס חיים אל בית חורון.
בבית חורון נקט גאלוס בתחבולת הערמה כדי להציל את מחנהו. הוא בחר 400 חיילים אמיצים, הללו הניפו דגלים ועמדו וקראו בקול זה לזה כדי ליצור רושם כאילו כל המחנה עומד על מקומו. בינתיים שאר המחנה נמלט והתרחק במהלך הלילה. משהאיר הבוקר, מצאו היהודים את המחנה מרוקן. היהודים הרגו מיד את החיילים הנותרים, לקחו ממעט שלל כלי המצור שנותרו שם ופתחו במרדף אחר הכוח הרומאי, אך זה כבר הספיק להתקדם הרבה על עבר יעדם - השפלה. היהודים רדפו אחרי הרומאים עד אנטיפטריס, שם התייאשו מלהשיגם וחזרו על עקבותיהם כשבידיהם שלל רב שננטש במהלך המנוסה, מתוכו: אילי ברזל, קטפולטות ומכונות מלחמה נוספות.
קציר הדמים הסתכם ב-5,300 רגלים ו-480 פרשים מקרב הרומאים, לעומת אבֵדות מועטות בקרב היהודים. בנוסף, כלי הנשק הרומיים, קופת הכסף של הלגיון ובגולת הכותרת - הנס של הלגיון השנים עשר נפלו בידי היהודים (דבר שהמיט חרפה גדולה על הלגיון, באשר הנס היווה פריט מקודש שעצם הימצאותו בידי האויבים מבשר את הניצחון על הלגיון). ביום ח' בחשוון ג'תתכ"ז (66) שבו היהודים לעיר בשירי ניצחון ומצב רוח מרומם.
הניצחון של היהודים השפיע מאוד על המצב בעיר; אוהדי הרומאים ומתנגדי המרד ברחו מירושלים, או שהצטרפו אל שורות המורדים לאחר שהשתכנעו בחוזקם, או מחשש לחייהם. העם נטה לתמוך במורדים והעמדה המתונה נחלשה, אך העימותים הפנימיים לא פסקו.
גאלוס שלח אל הקיסר נירון נכבדים יהודים התומכים ברומאים, אשר נמלטו מירושלים לאחר תבוסתו, על מנת שאלה יפילו את האשמה בתבוסתו המחפירה על ראשו של פלורוס.
על פי טקיטוס, מת גאלוס בשנת 67, "אם בדרך הטבע, או כתוצאה מן הרוגז".
התבססות המורדים והקמת הממשלה
לכל היה ברור כי רומא לא תשלים עם המצב בחיבוק ידיים, וכי מתקפה נוספת בוא תבוא. התגובה הרומית תהיה רק שאלה של זמן. כדי להיערך לבאות היה מן הצורך להקים מנהיגות יהודית מאורגנת. אחד המוסדות השלטוניים שהתבססו בתקופת הבית השני היה "אספת העם". זו התכנסה רק באירועים מיוחדים, כגון ההכרזה על "האמנה" בימי נחמיה או בחירת שמעון החשמונאי לכהן גדול. לא היה כל מנגנון קבוע לזימון האספה, אך כוחה היה רב. עתה התכנסה בירושלים אספת העם, ולכל שכבות העם ניתן בה ביטוי. נראה כי היסודות המתונים בעם ייצגו היטב את הדעה הרווחת, והשתלטו על היסודות הקיצוניים. המתונים ייצגו את הכהנים ואת המעמדות העליונים, ותמכו בניסיונות לפשרה ולפיוס. האספה גדולה שנערכה בהר-הבית הביאה למינוי מפקדים רבים במחוזות שונים בארץ לקדם את פני הרעה ולהשיב מלחמה. משלחות נשלחו אל יישובים בבבל ושאר מקומות שמעבר לנהר פרת להתארגן למרד רחב. דמות מרכזית במחנה המתון היה רבן שמעון בן גמליאל הזקן, מראשי הסנהדרין. רבן שמעון בן גמליאל הביא לבחירתם של יוסף בן גוריון וחנן בן חנן כמפקדי המרד בירושלים וענייני העיר נמסרו בידיהם עם סמכויות נרחבות. פעולה עיקרית שהיו צריכים למלא: תיקון וחיזוק החומות. שני אלה היו ממחנה המתונים. תפקידם, כפי שהתברר לאחר מכן, היה קשה ביותר, והם עמדו בלחץ מתמיד הן מהאויב שמבחוץ, והן מהקנאים שמבפנים.
בשלב זה היו מנהיגי המרד מהשכבה העליונה של העם: חנן בן חנן, כהן גדול לשעבר ומנהיג הצדוקים; יהושע בן גמלא, אף הוא מבית הכהנים הגדולים; אלעזר בן חנניה מנכבדי הכוהנים; רבן שמעון בן גמליאל הזקן, נשיא הסנהדרין מבית הלל ומנהיג הפרושים; מפקד המרד בגליל היה יוסף בן מתתיהו שגם הוא היה ממשפחת כהנים.
תופעה זו אינה מובנת מאליה, שהרי הללו ייצגו את הקו המתון של היהודים, והיו בעלי קשרים עם השלטון הרומי. ייתכן שהמנהיגים המתונים חששו מקיצוניותם של הקנאים ומן היריבויות והמלחמות ביניהם, שעלולות להזיק ליהודה, ובעיקר לקראת המאבק הממושך הצפוי נגד הרומאים. ההנהגה המתונה סברה, ככל הנראה, שיש להקים ממשלת מרד שקולה ומתונה, שתוכל לפתוח, בנסיבות מתאימות, במשא ומתן עם הרומאים.
ממשלת המרד ביצעה מיפוי בארץ. היא חילקה את הארץ למחוזות ומינתה מפקד לכל אזור, כמו יוסף בן שמעון - מפקד יריחו, יוחנן האיסיי - מפקד יפו, לוד, אמאוס ניקופוליס ומחוז תמנה, יוסף בן מתתיהו מפקד הגליל והגולן ועוד. היא גם ביצעה ביסודיות הכנות חשובות, כגון: חיזוק חומות ירושלים, צבירת נשק ומזון ואימון יחידות לקרב.
ראשי הקנאים והלוחמים בגאלוס הוסטו הצידה. אלעזר בן חנניה מונה למושל צבאי של חבל אדום המרוחק, ואף זאת לא לבדו כי אם עם יהושע בן צפיא. גיבור המלחמה בגאלוס, ניגר איש עבר הירדן, הושם אף הוא תחת פיקודם. ראש הקנאים, אלעזר בן שמעון, שהחזיק בידו את אוצרו של גאלוס, וציפה להיבחר למשרה רמה, הוסט כליל מההנהגה ולא ניתן לו כל תפקיד.
הטבעת המטבעות
שמאל|ממוזער|220px|מטבע מימי המרד הגדול שנת 68. מצד אחד "שקל ישראל שג (שנה 3)" וגביע, מכלי המקדש; מצד שני "ירושלים הקדושה" מסביב לשלושה רימונים, סמל יהודי
סימן מובהק לעצמאות מדינית היה הטבעת המטבעות על ידי ממשלת המרד. הטבעת המטבעות שהונפקו בהתמדה במשך כל שלבי המרד עד לחורבן הבית, מלמדת על המדיניות לסמל את הריבונות היהודית העצמאית. הוטבעו מטבעות מארד ומכסף, כשעליהן, לראשונה מאז תקופת החשמונאים, כיתוב עברי. תכולת מתכתם שווה לשקל הצורי, והכתובת "ירושלים הקדושה" מקבילה לכתובות היווניות על מטבעות צור מאותה תקופה. על המטבעות הוטבעה השנה, כאשר הספירה היא מתחילת המרד (שנה א', שנה ב', וכך הלאה), הכתובת "שקל ישראל", וכן סיסמה. בשנה הראשונה למרד הוטבעו מטבעות שעליהם הכתובת "ירושלים הקדושה". בשנה השנייה והשלישית הוטבעו מטבעות שעליהן כתוב "חרות ציון". בשנה הרביעית הוחלפה הסיסמה לסיסמה "לגאולת ציון", וייתכן שחילוף זה מסמן את סיומן של התקוות הריאליות לחירות, והתבססותן של התקוות המיסטיות לגאולה, כאשר צבאו של טיטוס סגר על ירושלים מכל עבריה. הציורים שעל המטבעות סימנו נושאים יהודיים כאתרוג, לולב, כפות תמרים ועוד.
המטבעות הוטבעו בדרך כלל בירושלים, אך משנותק הקשר בין ירושלים והגליל בעת מסעו של אספסיאנוס, הוטבעו מטבעות אף בערים הנצורות. בגמלא נמצא מטבע של שקל ועליו הכיתוב "לגאולת ירושלים הקדושה" שהוטבע שם בעצם ימי המצור. עובדה זו מראה את החשיבות שייחסו המורדים לפעולת הטבעת המטבעות כסימן לריבונות ולחיזוק המוראל בקרבם.
קרוב לאלפיים שנה מאוחר יותר אימצה מדינת ישראל חלק מסמלים אלו במטבעותיה המודרניים. לדוגמה, המטבע של לירה ישראלית אחת, ולאחריו המטבע של עשרה שקלים (ישנים), נושאים משני צידיהם העתקים של המטבע בן שקל אחד משנת א' למרד.
במסגרת חפירות ארכאולוגיות באזור מדבר יהודה, נמצא במערה ביולי 2023, מטבע מהשנה הראשונה למרד.
תבוסה באשקלון
אשקלון הייתה עיר הלניסטית ובה אוכלוסייה מעורבת, יהודית ונוכרית, שנראתה למפקדי המרד כמכשול בדרכם, והוחלט להורסה. לאחר הניצחון על גאלוס, הלוחמים הירושלמים רצו להרחיב את הזירה ומתוך רוממות ניצחון ושלהוב רוחות עלו לאשקלון כשבראשם מפקדי הקרבות נגד גאלוס - ניגר, יוחנן האיסי ושילא הבבלי, כדי לכבשה. הם הצליחו להחריב אזורים בסביבות העיר אך נתקלו בהתנגדות חריפה של חיל המצב הרומי הקטן שנמצא בעיר. ניסיון ההתקפה נחל בסופו של דבר כישלון מוחץ וכואב. אשקלון לא נפלה לידי היהודים, ושמונת אלפים לוחמים אבדו, ובנוסף נטבחו רבים מתושבי העיר היהודיים. ניגר ניצל לאחר שנחשב כבר למת, ושב לירושלים. התברר כי בלחימה בשטח פתוח הרומאים עומדים ביתרון בולט מעל היהודים. שיטת ההגנה והמרד השתנתה, ונוסחתה החדשה הייתה: התבצרות בערים.
ההכנות למרד בגליל
מצבו האסטרטגי של הגליל
מצבו האסטרטגי של הגליל, עת נשלח אליו יוסף בן מתתיהו, היה קשה יותר ממצבה האסטרטגי של יהודה. הוא היה מוקף בטריטוריות לא יהודיות (לרוב יוונים הלניסטים), והיו בו ערים שנותרו נאמנות לשלטון רומא, כמו בית שאן, תל קדש ובירתו של אגריפס השני קיסריה פיליפי. בנוסף, הגישה אליו קלה ונוחה, הן מצפון והן מהים, לעומת יהודה המוקפת במכשולים טבעיים. ברור היה כי הפלישה תבוא מן הים, שכן הרומאים שלטו באנטיוכיה שעל נהר האורונטס, העיר השנייה בגודלה באימפריה הרומית והמרכז האדמיניסטרטיבי של השלטון הרומי במזרח כולו, ובערי הנמל עכו וקיסריה. הגליל שימש כמאגר כוח אדם לצבא המורדים, וכן כאסם התבואה של ארץ יהודה. כיבוש הגליל יהיה מכה מורלית וכלכלית שיקשה על המורדים לעמוד בה. המשימה שעמדה בפני יוסף בן מתתיהו הייתה קשה ביותר.
עם הגיעו של יוסף בן מתתיהו אל הגליל גילה כי לפקודתו עומדים מאה אלף לוחמים, נחושים אך לא מאומנים, ללא נשק מתאים וללא מתחמים מבוצרים. הוא עשה ככל יכולתו על מנת לאמן את אנשיו, בטקטיקות שראה אצל הרומאים. כמו כן החל במסע ביצורים. בהשגחתו בוצרו שבע עשרה ערים ומתחמים בגליל:
שמאל|ממוזער|250px|שרידי גמלא
יודפת
באר שבע (אשר בגליל), כיום סמוך לצומת חנניה (המכונה "צומת שבע") על כביש עכו-צפת.
צולמין (כיום חורבת צלמון, בלב נחל צלמון).
כפר איכו (ייתכן שהמדובר בשיבוש של "כפר עכו", אשר מיקומו אינו ידוע).
יפה (היא כיום יפיע).
סיגף (היא כנראה סכנין).
הר תבור (אִיתַבּוּרְיוֹן).
טריכיי כפר דייגים על הכנרת, כיום סמוך למגדל.
טבריה.
ארבל וחומות על המערות שמסביב לים כנרת.
סלע עכברא (סמוך לצפת).
צפת.
יבנית (על הר כנען).
מרות. כ-4 ק"מ מערבית מתל חצור, בינו לבין מושב עלמה.
סיליקיה (בגולן).
סגנה (כפי הנראה יהודיה שבגולן).
גמלא.
שתי ערים נוספות בוצרו בהשראתו של יוסף:
ציפורי ביוזמתם ובמימונם של תושביה.
גוש חלב על ידי יוחנן בן לוי.
מבחינה אסטרטגית הייתה חשיבות לערים העומדות על דרכי הגליל, שהיו ברובן דרכים רוחביות. הביצורים נבנו במטרה להשקיף על דרכים אלו, ולשלוט בהן. אם אכן הייתה כוונתו של יוסף להגן על הגליל באופן אפקטיבי, הרי שביצורן של הערים, במגמה להחזיק בהן, תוך פיצול כוחו לערים בודדות, וניסיון להחזיק בהן אל מול הרומאים המצוידים בכלי מצור, לא היה הדרך הנכונה לבצע זאת.
פעולות יוסף בגליל
בחירתו של יוסף בן מתתיהו למפקד הגליל מתמיהה היסטוריונים. הוא היה ממשפחת כוהנים מכובדת, ומצד אמו קרוב לבית חשמונאי. הוא בילה זמן מה ברומא, והיה מקורב לאגריפס השני. אם היה פרופיל של אדם אשר האינטרס שלו מנוגד לחלוטין לאינטרס של המרידה, הרי שהיה זה יוסף. לטענתו ביצר את הגליל, ואימן את אנשיו בשיטות אותן שאב מתרגולי הצבא הרומי. ברור היה כי לבו אינו עם המרידה, כי אם עם חבריו ואנשי שלומו שרובם מצויים בצד הרומי. בגליל נמצאו באותה תקופה אנשי מלחמה מרי נפש, כיוחנן מגוש חלב אשר קיבץ אל דגלו כמה מאות פליטים מערי הצפון וסוריה, ועסק בלחימה מזה מספר חודשים, או מנהיגם של אנשי טבריה, יוסטוס איש טבריה, אשר לימים יכתוב היסטוריה של הקרבות. לאנשים אלו היה רצון חזק לניצחון בכל מחיר לעומת יוסף המתון.
שני אירועים חשפו את מסכת האינטרסים המורכבת של יוסף בן מתתיהו, כמו גם את כושרו לצאת בשלום מכל צרה. האחד היה סירובו לשדוד את מחסני התבואה של הקיסר בגליל ולהשתמש בהם לצורכי המרד. השני היה ניסיונו להחזיר לידי אגריפס השני וברניקי כספים השייכים להם שנשדדו משיירה על ידי צעירים קנאים למטרת המרד. האירוע השני הביא את יוסף להתנגשות חזיתית עם הקנאים. ביתו בטריכיי נשרף, וההמון ניסה לעשות בו מעשה לינץ'. בלשון חלקלקות ריצה יוסף את ההמון, בטענה כי ניסה להשתמש בכספים על מנת לבצר את חומת העיר.
כאן בא לידי ביטוי השבר המעמדי בעם. האצילים, עשירי טבריה וציפורי, נטו אל יוסף, בעוד שדייגיה העניים של טריכיי, והפליטים חסרי הכול מערי סוריה, נטו אל מחנה יוחנן מגוש חלב. עד מהרה היה הגליל מפוצל לשני מחנות עוינים, ופעם נוספת במלחמה זו, אל מול פני אויב מתקרב, לא היו היהודים עסוקים בהכנות לקראת הקרב, כי אם במלחמות ביניהם.
יוחנן מגוש חלב שלח שליחים אל ממשלת המרד בירושלים ואלה שכנעו את הממשלה כי יש להדיח את יוסף ולהעמידו למשפט הסנהדרין. כוח צבאי של 2,500 איש נשלח על מנת להביאו, אך יוסף הצליח להשיבם כלעומת שבאו.
עם בואו של הצבא הרומי, לא היה בפניו גוש אחיד של לוחמים בעלי הנהגה אחידה והירארכיה ברורה, ובעלי תוכנית קרבית ברורה לעצירת הרומאים, כי אם ערים בודדות המפוזרות ומבוצרות על פני מספר דרכי רוחב, בין עכו לגמלא, אשר הנהגתן מסוכסכת עם הנהגת הערים האחרות, ובינה ובין עצמה. חמשת החודשים שבין תבוסת קסטיוס גאלוס לבואו של אספסיאנוס בוזבזו בגליל לשווא.
דיכוי המרד
מינויו של אספסיאנוס
שמאל|ממוזער|250px|אספסיאנוס. מנהל דיכוי המרד בשלביו הראשונים
השמועות הקשות אודות המתחולל בפרובינקיה יודיאה כמו גם התבוסה המבישה של הלגיון השנים עשר הגיעו אל נירון קיסר, מי שהיה באותה עת קיסר רומא, בעודו שוהה ביוון על-מנת להשתתף במשחקי האולימפיאדה. נירון ידע כי התרחישים ביהודה עלולים להוות תקדים לפרובינקיות נוספות ליציאה במרד ויש למנות מפקד מובחר שייקח את העניין לידיו ויבלום בכוח את ההתקוממות מוקדם ככל האפשר.
דא עקא, כי מינוי מפקד על מבצע בהיקף רחב שכזה, עלול למנף את מעמדו של המפקד עד כדי שיוכל לערער את שלטונו של הקיסר ולרשת את כסאו. נירון מצא פתרון לבעיה בבחירתו של אספסיאנוס למשימה. לאספסיאנוס היה עבר צבאי מפואר עם הצלחות מרשימות במאורעות דומים, ועם זאת הוא לא נמנה עם אנשי האצולה של הסנאט, כך שמינויו לא שיקף סכנה לשלטונו של נירון. על אספסיאנוס הוטל לענוש את המורדים היהודים ולעצור ולמנוע את המרידות שכבר החלו להתפשט במקומות נוספים.
תכנון וביצוע שלבי הדיכוי
אספסיאנוס יצא לסוריה - אנטיוכיה, שם ריכז את הכוחות הרומיים, שהורכבו משלושה לגיונות, בנוסף לחילות העזר הרבים שנשלחו מארצות שכנות, בהם גם לוחמים שגייס המלך אגריפס השני. את בנו טיטוס שלח לאלכסנדריה להביא עמו משם את הלגיון החמישה עשר שהוצב באותה תקופה במזרח התיכון. בשלב זה כוחותיו של אספסיאנוס מנו בסך-הכל כ-60,000 לוחמים.
כפי שמסתמן ממהלכיו של אספסיאנוס, האסטרטגיה הצבאית שנקט הרכיבה שני מאפיינים בולטים:
השתלטות מדורגת על כל האֵזורים, תוך הפעלת כוח למוקדי המרד, עד לבידודה של ירושלים.
שמירת צירי תנועה נקיים מאויבים, שבהם ינועו יחידות האחראיות על הלוגיסטיקה (לשינוע מים, מזון, עצים וציוד נוסף).
פירוק ריכוזי המרד עד להכנעת ירושלים נעשה בסדר הבא:
ריכוז הכוחות ובניית המערך הלוגיסטי בעכו.
במשך החורף של 67 שהו הכוחות במחנות חורף בקיסריה ובית שאן.
כיבוש הגליל והגולן – במהלך האביב והקיץ של 67 (כשנפילת יודפת פותחת את המערכה ונפילת גמלא וגוש חלב מסמנת את סופה). (עם נפילת הגולן נמלטו אלפי מורדים עם יוחנן מגוש חלב אל ירושלים)
גם במשך החורף של 68 שהו הכוחות באותם מחנות החורף ששהו בהם אשתקד.
כיבוש מישור החוף והשפלה – עם פתיחת האביב ב-68.
כיבוש הערבה, עבר הירדן ובקעת הירדן עם יריחו.
כיבוש הרי יהודה עם חברון – לקראת סיום הקיץ של 68.
המערכה על ירושלים.
התהליך המלא במסע הדיכוי של אספסיאנוס
המלחמה בגליל
בואו של אספסיאנוס
שמאל|ממוזער|280px|צבאו של אספסיאנוס עולה אל ארץ ישראל לדכא את המרד. ציור על קלף מהשנים 4–1503 (משוער)
שמאל|ממוזער|250px|נמל העיר עכו וחומותיה
אספסיאנוס וצבאו הגיעו בדרך הים, אספסיאנוס מצפון וטיטוס מדרום, ונחתו בעכו. בעכו המתינו להם המלך אגריפס ואחותו ברניקי, ונשבעו להם אמונים. גם אנשי העיר הגלילית הגדולה ציפורי הגיעו לחלוק כבוד לאספסיאנוס ולכרות עמו ברית.
שלא כקסטיוס גאלוס, רצה אספסיאנוס לצאת לקרב רק כאשר יהיה צבאו בשיא כושרו, על פי תוכנית ברורה, וכאשר השעה תהיה יפה לכך מכל הבחינות, לרבות תנאי מזג האוויר. את חודשי החורף של שנת 67 הקדיש טיטוס לארגון צבאו בעכו. במקום המכונה היום סטלה מאריס בחיפה שכן אורקל, המכונה "האל אשר על הכרמל", ועל פי המנהג העתיק הקריב בו אספסיאנוס קורבנות. על פי כבד החיות שהקריב, הבטיח האורקל לאספסיאנוס "שכל אשר יחשוב ויתאווה בלבו, ויהא זה הדבר הגדול ביותר, בוא יבוא אל נכון".
הדרך אל יודפת
לאחר הברית שכרתו אנשי ציפורי עם הרומאים, שלח יוסף חיילים על מנת לכבוש את העיר ולבצרה. במקום נמצא כבר צבא רומאי חזק בפיקודו של פלקידוס, שהדף את התקפת יוסף בן מתתיהו, ולאחר מכן השתמש בעיר כמעוז לפשיטות על כפרי הסביבה וזרע הרס והרג בגליל. עתה היו היהודים מבוצרים בעריהם, כשמחוץ לערים שלט צבאו של פלקידוס. משראה פלקידוס כי היהודים מתבצרים בעריהם, ניסה לכבוש את יודפת, אך נהדף, כמעט ללא אבדות, מאחר שראה כי ייקשה על צבאו לכבוש את העיר ללא סיוע.
בשלב זה החל אספסיאנוס לנוע מזרחה עם הכוח העיקרי. יוסף ואנשיו ניסו לעצור אותו בגבולות הגליל, בעיר גריס (שיש המשערים כי היא באזור כפר ריינה של ימינו), אך משראו אנשיו של יוסף את הצבא הרומי האדיר העולה אל מולם, נמלטו רובם, ויוסף עצמו, שנותר עם מספר מועט של אנשים, נמלט אל טבריה, ומשם, לאחר שכתב להנהגה בירושלים והזהירה מפני עוצמת הצבא הרומאי, אל יודפת.
אספסיאנוס המשיך את מסעו בכיבוש ערב (גברה), שריפתה, והרג את כל תושביה על אף שלא נותרו בה לוחמים כלל. לאחר מכן שרף את כל הכפרים הסמוכים, שהיו ריקים מאדם. מכאן יצא אספסיאנוס אל יודפת.
נפילת יודפת
שמאל|ממוזער|250px|הגבעה שעליה ניצבה יודפת בימי יוסף בן מתתיהו.
יודפת (או יטבת) הייתה עיר בצורה, המצויה בראש גבעה, אשר מסביב לה הרים וגבעות רבים. הגישה אל יודפת לא הייתה אפשרית למעבר צבא סדיר, ולכן שלח אספסיאנוס כוח צבאי ליישור הדרך והכשרתה למעבר, בטרם יבוא להילחם על העיר. לבסוף אספסיאנוס החנה את צבאו הרב על גבעה מצפון ליודפת. בעיר עצמה היו מצויים באותו הזמן כאלפיים נפשות, הן תושבי יודפת והן רבים מתושבי היישובים הסמוכים שנמלטו מן הצבא הרומי הקרב. אל מולם עמדו רומאים במספר רב בהרבה, כשהם מזוינים בכלי מצור וכלי הרעשה כבדים. בעיר הנצורה לא היו מקורות מים, אם כי היה בה מזון שהספיק למספר שבועות של מצור.
במשך שישה שבועות עמדו לוחמי יודפת במצור הרומי, אשר כלל הקמת סוללות מעצים ואבנים על החומה הצפונית על מנת לעלות עליה ולהיכנס אל העיר, ירי אבנים מבליסטראות וחצים. משניסיון זה נכשל (כאשר המגינים הגביהו את החומה), ניסו הרומאים לפרוץ באמצעות איל ברזל. אלעזר בן שמי, מן הכפר שאב (כיום שעב), הצליח להתיז את ראשו של איל הברזל, ולהיכנס עמו אל העיר מעל החומה. לאחר כל אלו המשיכו הרומאים להגביה את הסוללה הצפונית, ולנסות לפרוץ את החומה, אל מול התנגדות עזה, שכללה שפיכת שמן רותח על המנסים לפרוץ את החומה. יהודי שנמלט מן העיר ונתפס, מסר לרומאים כי היהודים בעיר תשושים ועייפים, ומגני העיר ישנים באשמורת האחרונה. אספסיאנוס ניצל מידע רב ערך זה והעלה את אנשיו על החומה כאשר מגיני העיר ישנו. אז נכבשה העיר, לאחר מצור שנמשך 47 יום.
יוסף וכארבעים פליטים נוספים התחבאו במערה. לאחר הלשנת אשה על הנצורים במערה, ניסו נציגי הצבא הרומי לשכנע את בן מתתיהו לצאת ולהסגיר עצמו. אנשי המערה לא הסכימו למעשה שכזה ואף איימו עליו שירצחוהו במקרה שיערוק. לבסוף כרתו הנצורים ברית התאבדות, התחלקו לזוגות והרגו זה את זה. רק יוסף הצליח לשכנע את בן זוגו כי עדיף להיכנע לרומאים, וכן עשו. אספסיאנוס קיבל את מנהיגו הצבאי של הגליל בסבר פנים יפות, לאחר שבדברי חלקות הצליח יוסף לשכנעו כי הוא נביא, וכי הוא מנבא את עלייתו של אספסיאנוס לשלטון ברומא.
במקביל ליודפת כבשו הרומאים בפעולה משולבת את המבצרים יפה (היא יפיע) ואת הר גריזים בו נאספו השומרונים, אשר אספסיאנוס חשש כי יצטרפו אל היהודים במרידתם.
יודפת הייתה המבצר החשוב ביותר בגליל, ונפילתה הייתה המפתח לכיבוש הגליל כולו.
נפילת טבריה וטריכיי
לאחר נפילת יודפת, נכנעה טבריה ללא קרב, והקנאים שישבו בה נמלטו אל טריכיי (מגדלא) הסמוכה. טריכיי נכבשה על ידי טיטוס בהתקפה פתאומית, והמורדים שישבו בה יצאו בסירות אל הים. הרומאים התארגנו באופן מהיר, בנו רפסודות, ויצאו בעקבות המורדים. בקרב הימי שהתרחש נהרגו כל המורדים, ויוסף בן מתתיהו כותב כי הכנרת האדימה מדמם. תושבי טריכיי נפלו בידי טיטוס. אלף ומאתיים מן הזקנים והחולים נרצחו במקום, ואילו חמשת אלפים ניתנו כמתנה לקיסר נירון כעבדים. שלושים וארבעה אלף תושבים נוספים של העיר נמכרו כעבדים. אלה מהם שהיו תושבי ממלכתו של אגריפס השני ניתנו לו במתנה. אגריפס יכול היה לשחררם, אך הוא מכר אותם לעבדות.
נפילת שארית הגליל
עתה נותרו בידי המורדים רק גמלא, גוש חלב והר תבור. אספסיאנוס עלה עם חייליו מטבריה אל חמת גדר ומשם אל גמלא, והחל במצור על העיר. במהלך המצור נפגע המלך אגריפס השני בידו הימנית, מקלע שהשליך אליו אחד מן הנצורים בעיר. אספסיאנוס עצמו מצא עצמו באחד מסבבי הלחימה, כשהוא מכותר מכל עבריו, לאחר שחייליו נסוגו והוכו כשהתמוטטו גגות הבתים תחת רגליהם, ורק "מבנה יהלום אנושי" שטבעו סביבו קומץ נאמניו, אפשר לו לסגת בשלום מהמערכה אל מחנהו. תוך כדי המצור כבש אספסיאנוס אף את הר תבור כשמשך את הלוחמים היהודיים אל עמק הסמוך להר ושם הרג בהם. רבים מתושבי התבור נסו אל ירושלים.
לאחר שבועות של מצור שבו הצליחו היהודים להחזיק מעמד ואף לגרום לרומאים אבדות כבדות, גרמה רוח חזקה לכך שהיהודים לא יוכלו לירות חצים וקלעים לכיוון הרומאים, והגבירה את הטווח ואת החוזק של קלעי הרומאים וחציהם. חמשת אלפים מן המגינים התאבדו בקפיצה מן הצוק בגמלא, ביניהם נשים וילדים, וארבעת אלפים מתושביה נשחטו על ידי הרומאים לאחר נפילתה. ילדים קטנים רבים הושלכו על ידי חיילי רומא מראש ההר אל התהום, ואיש מן המגינים לא נשאר בחיים, למעט שתי נשים אצילות, קרובות למלך אגריפס השני, ששהו במקום במקרה.
לאחר כל הדברים האלו הגיעו הרומאים אל המעוז האחרון של היהודים בגליל. הייתה זו גוש חלב שבה שהה המנהיג יוחנן מגוש חלב. יוחנן פנה אל טיטוס וביקש שהות להתחלת המלחמה, שכן לטענתו לא רצה להילחם ביום השבת. טיטוס הסכים לבקשה זו, ובחסות החשיכה נמלטו יוחנן ועמו אלפי אנשים מן העיר. טיטוס רדף אחרי הבורחים והרג בהם רבים, אך יוחנן עצמו ועמו אלפי אנשים הצליחו להגיע עד לירושלים. טיטוס הורה להחריב את חומות העיר, אך לא פגע באנשיה, משום שהיו שוחרי שלום, והמורדים שבהם היו בעיקר אנשי יוחנן שברחו. חיל מצב הושאר בעיר. לאחר נפילת גוש חלב היה הגליל כולו בידי אספסיאנוס.
כיבוש קיני ההתנגדות שמחוץ לירושלים
לאחר כיבוש הגליל, נמלטו אלה מן המורדים שנותרו בחיים לירושלים. נראה שלירושלים פנה אספסינוס רק בסוף, משום שירושלים הייתה מעוז מבוצר, והוא שיער שכיבושה יהיה קשה וכרוך במאמץ ובקורבנות. לעומת זאת, שאר חלקי הארץ לא היו מבוצרים, וקל יותר היה להכניע אותם. שיקול נוסף היה כי בירושלים השתוללה מלחמת אחים, אשר החלישה מאוד את תושביה, ואספסיאנוס סבר כי ככל שייתן למורדים להיאבק בינם ובין עצמם, כן יקל לו לכבוש את העיר לכשיחפוץ בכך.
באביב שנת 68 יצא אספסיאנוס בראש צבאו מקיסריה שם חנה לאחר כיבוש הגליל, וכבש את אנטיפטריס, לוד ויבנה. יפו אבדה עוד בעת כיבוש הגליל, אך נכבשה בשנית לאחר שהפכה למפלט לתושבי ערי הגליל החרבות, שעסקו בה בשוד כלי שיט, בכל קו החוף של ארץ ישראל. לאחר כיבושה השני הותיר אספסיאנוס במקום חיל מצב כדי למנוע ניסיונות התיישבות נוספים.
לאחר מכן פנה מזרחה לארץ אדום, ולעבר הירדן היהודי המכונה פראיה, אשר אך זה עתה קם והתמרד כנגד השלטון הרומאי. פעולותיו של שמעון בר גיורא הביאו את הצבא הרומאי למלחמת נקם באזור הסמוך לירושלים - גופנה, עקרבתא, בית אל, אפרים וחברון נכבשו, עד חודש יולי 69. בשלב זה הקיף הצבא הרומי את ירושלים מכל עבריה. המורדים החזיקו עתה רק בירושלים, ובמצודות מצדה, הרודיון ומכוור. צבאו של אספסיאנוס חנה במבואות העיר, אך אספסיאנוס לא מיהר לעלות על העיר המסוכסכת והמפולגת.
אספסיאנוס ידע אפוא כי הקרב על ירושלים אינו כשאר הקרבות שקדמו, בשל כמה סיבות: ייעודה כעיר מלוכה, היותה מקום המפלט וההתבצרות של פליטי המערכות השונות, תעוזתם ועוז-רוחם של תושביה, מיקומה הטופוגרפי וביצורה בחומות. מחמת כך נתן אספסיאנוס ללוחמים תקופת התאוששות ואגירת כוחות, ובמקביל – ערך אימונים נרחבים.
מלחמת אחים בירושלים במהלך מסע הדיכוי
למרות ההצלחה בתפיסת שלטון העיר בידי היהודים, עברו על ירושלים ימים קשים ביותר. המאבק על השלטון בידי הקבוצות הפוליטיות היה איום, והעיר ניתנה ללהבי החרבות. אוכלוסיית המורדים התדלדלה והותשה איש מרעהו, מה שהכשיר לרומאים את הקרקע כשיבואו בעתיד לכבוש את העיר.
מאבקי ההנהגה המתונה מול הקנאים
הנהגת העיר התפצלה לשני מחנות עיקריים; האחד – יוסף בן גוריון וחנן בן חנן שמונו להנהגת העיר לאחר הבסת קסטיוס גאלוס, אלו תאמו בשיתוף פעולה עם הכהן הגדול יהושע בן גמלא והתנא ונשיא הסנהדרין רבן שמעון בן גמליאל הזקן. הנהגה זו אופיינה במתינות ונקטה במדיניות כפולה: היערכות למלחמה ובד בבד נִטרול המורדים הקיצוניים, בתקווה שעל ידי-כך יוכלו לבוא בהמשך להסכם שלום עם הרומאים ויצילו את העיר והמקדש. המחנה השני היה מחנה הקנאים בראשותו של אלעזר בן שמעון שתחת ידו היה שלל מלחמה רב שתפס בעת נסיגתו של קסטיוס גאלוס. מצב המחנות הפוליטיים היריבים היה על סף מלחמת אחים. המונים מתושבי הארץ שנושלו מאחוזתם וברחו מהצבא הרומי הכובש, באו ועלו לירושלים. הבורחים לא נתנו אֵמון בהנהגה המתונה וברגשי זעם ומרירות על ממשלת המרד המתונה אשר לדעתם גרמה לאובדן הגליל, הצטרפו אל הקנאים שפעלו למיטוט הממשלה המתונה, אשר אותה האשימו בנפילת הגליל. בין הפליטים נמנה גם יוחנן מגוש חלב, שזיקתו הקיצונית הוסיפה רבות לעיצוב וחיזוק המפלגה הקנאית בעיר. המתונים, אנשים שהיו שייכים לשורות הצדוקים, האצולה, הכוהנים, ועשירי העיר, היו עתה במיעוט. הכהן הגדול מתתיהו בן תאופילוס הודח, והובא במקומו כהן אלמוני בשם פינחס בן שמואל מכפר חבתא.
שמעון בר גיורא אף הוא החזיק בשלל רב שתפס בעת התקפתו על שיירתו של קסטיוס גאלוס, בבואו על ירושלים, מעמדו הציבורי התחזק ושוחרי-קרב התאספו סביבו. שאיפתו לשלטון עצמי בלעדי על ירושלים, הביאה לתגובת-נגד מצִדו של חנן שרדף את שמעון באמצעות חוליות-לחימה והצליח לסלק אותו מירושלים. שמעון פרש למצדה, חבר לסיקריים, ומשם ניהל את מסעי השוד והביזה שלו.
מחנה הקנאים הלך והתחזק, והללו נקטו יד קשה נגד אנשי האצולה והוציאו להורג את אלה מהם שהאשימו בשיתוף פעולה עם הרומאים. חנן בן חנן, מראשי הפלג המתון, נשא לעם נאום ארוך במיוחד בו קרא לעימות מול הקנאים ועצירת מדיניות ההרג. המון העם הצליח ללחום בהם ולסלק אותם ממרחב הר-הבית, שהיה לפני-כן בריבונותם, אל שטח מצומצם של החצר הפנימית של-הבית, שהוכתם מפציעתם של הקנאים.
יוחנן מגוש חלב תופס שליטה
למרות ההתקדמות היפה של ההנהגה המתונה בהשתלטות על העיר, נמנע חנן בן חנן מתקיפת הקנאים שבמרכז הר-הבית המקודש. יוחנן מגוש חלב, ששאף אף הוא לשלטון בלעדי על ירושלים, הצליח להערים על חנן, שקיבל את הצעתו של יוחנן לשמש כמפשר בין המחנות. יוחנן תפס מהר מאוד את הפיקוד במחנה הקנאים במקום אלעזר בן שמעון, קומם אותם נגד חנן, בהציגו אותו כאכזר ובוגד.
בעצתו של יוחנן, הזעיקו הקנאים את האדומים לעזרתם נגד הפלג המתון, בתואנה שהללו מבקשים להסגיר את העיר לידי הרומאים. 20,000 הלוחמים האדומים שהתגייסו (בהם יעקב בן סוסא), הגיעו אל העיר אך מצאו את עצמם עומדים מבוישים מעבר לשעריה, אחר שאלו ננעלו מבעוד מועד על ידי חנן כדי למנוע את כניסתם. סופת-רעמים וברקים כבדה שבאה עם ליל, העניקה הזדמנות לקנאים: בחסות הסערה, התגנב קומץ קנאים אל השערים, ניסר אותם ואִפשֵׁר את כניסת האדומים. האדומים התפרצו אל העיר, ויחד עם הקנאים הרגו את השומרים ורצחו את הכוהנים הגדולים חנן ויהושע בן גמלא, בין יתר מנהיגי העם. בעיר השתולל קציר-דמים קשה. 8,000 איש איבדו את חייהם בלילה ההוא. מכאן העניינים החלו לדרדר בקצב מהיר, כדברי יוסיפוס: .
האדומים, שמצאו כי אין בעם כל כוונה להעביר את העיר לידי הרומאים, ודברי הקנאים היו תרמית בלבד לצורך מאבקם, עזבו חלקם את העיר. אולם גם לאחר שעזבו, המשיכו הקנאים במסע "טיהור" שכבת ההנהגה הלאומית ורצחו גם את יוסף בן גוריון וגיבור המלחמה ניגר איש עבר הירדן, אשר הצטיין בקרבות אל מול גאלוס. חלק מהאדומים נשאר ללחום כעת נגד הקנאים, והעם, בעזרת האדומים, הצליח לדחוק בחזרה את יוחנן והקנאים אל תחומי הר-הבית.
שמעון בר גיורא נגד יוחנן
יוחנן מגוש חלב הפך למפקדה הצבאי של העיר, ונקט בשלטונו בצעדים חמורים כנגד אנשי מפלגת המתונים. מולו עמד מחוץ לעיר שמעון בר גיורא, אשר היה מנהיג בעל נטיות חברתיות. איש מפלגת הקנאים, אשר ייצג מגמות קיצוניות בהרבה מאלו שייצג יוחנן מגוש חלב, ואשר יוחנן הורה כי יישאר מחוץ לחומות העיר, אחר שכבר סולק ממנה על ידי חנן. המאבק בין יוחנן ובין שמעון לבש אופי אישי כאשר הצליח יוחנן ללכוד בשבי את אשתו של שמעון, ושמעון בתגובה הרג את אנשי יוחנן אשר יצאו אל מחוץ לחומות להביא צידה לעיר. בלחץ אנשי ירושלים שוחררה אשתו של שמעון. שמעון נותר מחוץ לעיר, כשעמו כמה אלפים מן הקנאים, והוא זומם להיכנס אל תוך שערי העיר.
מותו של חנן, מרחץ-הדמים שניהל יוחנן ומאבקי העם והאדומים נגד הקנאים, היוו עבור שמעון בר גיורא חלון הזדמנות לחזור לירושלים ולשלוט בה. מנהיגי המתונים שנותרו, ובראשם הכוהן הגדול מתתיהו, יחד עם המון העם, ששׂבעו מרורות מיוחנן והיו זקוקים לתגבור כבד נגדו, סברו כי אם יכניסו את שמעון לעיר, ייפטר זה מיוחנן ואנשיו השנואים עליהם. יחד עם האדומים שהוּנו על-ידו, קיבלו החלטה להכניס את שמעון בר גיורא ואנשיו אל בין חומות העיר ולמנותו עליהם למנהיג. בניסן 69 (ג'תתכ"ט) עלה שמעון לשלטון על ירושלים, מלבד הר-הבית, שהיה באחיזת הקנאים. עתה פרצה מלחמת האחים במלוא עוזה. הקנאים התבצרו בהר היטב ואף בנו לאורך החומה המערבית שלו ארבעה מגדלי מצור. ניסיונותיו והתקפותיו של שמעון לכבוש את ההר המבוצר, נהדפו בידי הקנאים שלחמו בו קשות באמצעות מכונות-ירייה מעל-גבי החומה.
המלחמה ניטשה עתה בין המתונים (אשר כמעט ולא נותר בידם כוח לאחר הרציחות שערך בהם יוחנן), הקנאים בהנהגת אלעזר בן שמעון, קנאי הגליל בהנהגת יוחנן מגוש חלב, קנאיו של שמעון בר גיורא, ומפלגה נוספת, פלג קנאי קיצוני, אשר התנגד לשלטונם של יוחנן ושמעון גם יחד.
אספסיאנוס בקרבת ירושלים
אספסיאנוס, שבמהלך האביב 68 כבש את בקעת הירדן ובא להרי יהודה, מצא את עצמו עומד מצפון לירושלים כשבעיר משתוללת סופת-הדמים הקשה והאכזרית בידי הקבוצות השונות. מפקדי הצבא לחצו על אספסיאנוס לבוא ולתקוף כעת את העיר, אך אספסיאנוס היה מנוסה ושקול, והשיב כי "אם ימהר ויתקוף את העיר כבר עתה, יביא לכך שהאויבים ישלימו ביניהם ויַפנו נגדו את מלוא עצמתם בכוחות מאוחדים; אך אם ימתין – יפחת מספר האויבים, שכן רבים ייהרגו במלחמת האחים... בעוד אויבינו הורגים איש את אחיו במו ידיהם, עליכם לשבת בשקט כצופים... הרי היהודים אינם עוסקים עתה בייצור נשק, בהקמת ביצורים או בגיוס חילות עזר. אלא מתייסרים במלחמת אחים ובמחלוקות ומדי יום נופלות בחלקם תלאות מחרידות". בינתיים העדיף אספסיאנוס לסיים את הקרבות מסביב לירושלים ולהיערך באופן מסודר ומאורגן לקראת המתקפה הגדולה על ירושלים, בעוד היהודים טובחים איש ברעהו.
סיפור הימלטותו של רבן יוחנן בן זכאי
לפי אגדות חז"ל, רבן יוחנן בן זכאי, שהיה מגדולי התנאים ומראשי הפרושים, ראה את מצב העיר בכי רע תחת המצור. הוא הסיק כי הקרב אבוד והחליט להימלט מירושלים ולפנות לאספסיאנוס בתקוה להציל את מה שיוכל. רבן יוחנן הסתתר בארון מתים כדי לצאת מן החומות והתקבל אצל אספסיאנוס. אספסיאנוס התרשם מחוכמתו של רבן יוחנן, בין היתר כי הוא בישר לו שהוא עתיד להתמנות לקיסר, שכן "והלבנון באדיר יפול" - בית המקדש אינו ניתן אלא בידי מלך, ואכן מיד בסמוך באו שליחים לבשר לאספיאנוס על מינויו לקיסר רומא. אספסיאנוס הציע לרבן יוחנן לבקש ממנו דבר מה. הוא ביקש: "תן לי את יבנה וחכמיה, ו רבן גמליאל". לפי מסורת חז"ל, רבן יוחנן אכן כינס ביבנה את חכמי הדור לצורך הקמת סנהדרין, ורבן גמליאל וצאצאיו כיהנו בנשיאות. מן המאה השלישית מוסד הנשיאות הוכר כגורם המייצג את יהדות ארץ ישראל, ומיבנה השתלשלה התנועה הרבנית שעד המאה השמינית לערך הפכה לגורם הדומיננטי גם בתפוצה היהודית. זו ראתה עצמה כנושאת הבלעדית של התורה שניתנה למשה בסיני, ואת ריב"ז וממשיכיו כחוליה בשלשלת המסירה שהבטיחה את קיום התורה לאחר החורבן.
שמאל|ממוזער|250px|'החרבת בית המקדש בירושלים' של פרנצ'סקו אייץ, מתאר את החורבן והביזה של בית המקדש השני בידי חיילים רומאים. שמן על קנבס, 1867
תקופת ההפוגה
טלטולים ותמורות בצמרת ברומא והכתרתו של אספסיאנוס
במהלך השנים שקדמו, גילה הקיסר המטורף נירון כשלים חמורים בהתנהלות מדינית וקיסרית, רדיפות, הוצאות להורג ושחיתויות. המרד ברחבי האימפריה כמו פעפע מאליו והביא להתאבדותו של נירון ב-9 ביוני 68, לאחר ניסיון בריחה כושל. בזאת הסתיימה השושלת היוליו-קלאודית, אשר נירון היה אחרון בניה, לאחר שזו שלטה באימפריה הרומית מזה כמאה שנים. גלבה, ממורדיו של נירון, שהתמנה לאחריו, לא הצליח לרכוש את אהדת העם והצבא, ולאחר קיסרותו בת החצי-שנה, נרצח ב-15 בינואר 69 בקשר פוליטי שאִרגנו אנשיו, ומלחמת אזרחים פרצה בין ויטליוס ובין אותו על ירושתו. אותו שהיה במרכז הקשר נגד גלבה, אחז מעט בשרביט השלטון, אך התאבד ב-17 באפריל, בסופן של שלושת חודשי קיסרותו, לאחר שהובס בידי הלגיונות שבגרמניה שראו מלכתחילה את ויטליוס כיורשו של גלבה.
עד לעת עתה הקפיא אספסיאנוס את המערכה על ירושלים. אך כעבור חודשיים בשלטונו של ויטליוס, היה נראה לאספסיאנוס כי השלטון ברומא מתייצב, והוא המשיך את הלחימה בסביבות ירושלים, כהכנה למתקפה על העיר.
מלבד ירושלים, נותרו למורדים רק שלושה מעוזים שבהם התבצרו: מצדה, הרודיון ומכוור.
ברניקי, אשר הייתה בינתיים לאהובתו של טיטוס, ראתה לעצמה סיכויים טובים אם יוכרז אספסיאנוס לקיסר, ולאחר מותו יעלה במקומו טיטוס, אהובה, אשר אף הבטיח לשאת אותה לאישה. תמיכתו של נציב מצרים, טיבריוס יוליוס אלכסנדר, אשר בעבר הייתה ברניקי נשואה לאחיו, נראתה הכרחית. ברניקי שכנעה את אלכסנדר לתמוך באספסיאנוס לקיסר, ובעקבותיו באו חייליו של מוקיאנוס , נציב סוריה.
ויטליוס, שהשליט טרור ובמקביל רדף אחר תענוגות, צבר התנגדות רחבה מצד הנציבים במזרח שרצו את אספסיאנוס בשלטון והכריזו על מינויו במהלך חודש יולי. אליהם חברו הלגיונות שבדנובה ששמרו אמונים לאותו, ואלו האחרונים הצליחו להביס את כוחותיו של ויטליוס, וכאשר תפשו אותו ברומא ב-20 בדצמבר 69 – נתנוהו ללינץ' המוני. מתברר כי פיקודו של אספסיאנוס על הכוח הצבאי הרומי הגדול ביותר, במסגרת הכנעת המרד היהודי, תרם משמעותית למועמדותו לשלטון. כך או כך, אספסיאנוס הוכתר לקיסר רומא, הכתרה שהחזיקה מעמד שנים רבות תחת שושלתו.
אספסיאנוס, הקיסר החדש, ששהה בעת הכתרתו באלסנדריה, יצא לרומא, ומינה את בנו טיטוס להכניע את ירושלים ולסיים את המרד שבעקבות מלחמת האזרחים ברומא הושהה למעלה משנה וחצי.
הסלמת מלחמת האחים בירושלים
התנודות והרעידות בשלטון הרומאי העניקו למורדים בירושלים ארכת-זמן נכבדה, אולם זו לא נוצלה להתחמשות והיערכות מתאימה לבאות. להפך, הפוגת המערכה מהצד הרומאי נותבה להחמרת מרחץ-הדמים בירושלים, שהמשיך להתנהל ביתר שאת. במהלך ימים אלה, החריפה והרקיעה מלחמת-האחים: אלעזר בן שמעון לא השלים עם השתלטותו של יוחנן מגוש חלב על מחנה הקנאים. יחד עם קבוצת תומכים, הוא פרש מחבורתו של יוחנן, התבצר בשטחי בית-המקדש והציב את נשקו מעל שערי העזרות. המורדים, שנמצאו מפולגים לשלושה מחנות, לחמו אלה באלה ללא הרף כשיתרונות הגובה ומספר הלוחמים מווסתים את רוח שדה-הקטל: אלעזר עם קומץ לוחמים בחצר הפנימית של המקדש, מוקפת חומה שהתנשאה כ-20 מטרים מעל המפלס הכללי של הר הבית, תחתיו יוחנן בגובה הביניים של מרחב הר-הבית, ותחת הר הבית שמעון בר גיורא ברחבי ירושלים, כשמרכז כוחותיו בעיר העליונה. יוחנן נמצא מנהל מלחמה פנים ואחור, כשהוא יורה ללא הבחנה אל תוככי המקדש.
עבודת המקדש, שהמשיכה להתנהל למרות גיא ההריגה הסובב, נמצאה במצב קשה לנוכח מאבק-הדמים שלא פסח על משתתפיה: אבני הבליסטראות והחצים שנורו בידי הקטפולטות של יוחנן התעופפו אל העזרה והמזבח, פגעו בכוהנים ובמקריבי הקורבנות כמו גם באחרים שהתאספו מרחבי הארץ לחזות בזיו וקדושת המקדש. הכהנים והמקריבים נפלו בערבוביה הרוגים לפני הקרבנות שניסו להקריב, וחצרות המקדש מלאו שלוליות דם.
בתוך מהלך הקרבות בין יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא, שכללו הצלבות-אש והצתות מכוונות בהיקף רחב, עלו באש מחסני התבואה ושאר צורכי המחיה שנאגרו לעת המצור הממשמש ובא. בדברי חז"ל ניתן פירוט לתכולת המחסנים: חיטים ושעורים, יין, מלח, שמן ועצים, וכמות אספקת המחייה נאמדה כדי לספק את צורכי התושבים 21 שנה! כעת העיר נמצאה חרוכה וחשופה לקרבות מלחמה ומצור. יוספוס מתעד: .
סיבת המעשה הקשה הזה כלל אינה מחוורת, ודומה לנקיבת חור בסירה המיטלטלת בין משברי הגלים. ניתן אולי לשייך צעד מוזר זה לאחת מההשערות הבאות: מהלך מטורף של קנאים; תוצאת מאבק בין קבוצות קנאים; רצון לכפות התגייסות כוללת של תושבי ירושלים (ובעיקר המתונים) בבחינת "הגב אל הקיר". אירוע זה מוצא את אזכורו בספרות התלמודית, באגדות החורבן, בהקשר ליציאתו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים.
נפילת ירושלים
250px|ממוזער|שמאל|תיאור המצור וחורבן ירושלים כפי שתואר על ידי הצייר דייוויד רוברטס
מבנה ירושלים בעת המצור
ירושלים של תקופת הבית השני הייתה מוקפת בנחלים ובגאיות מדרום, ממזרח וממערב. נחל קדרון וגיא בן הינום שימשו מחסומים טבעיים להתפתחות העיר, ולכן התפתחה העיר לכיוון צפון. בכל פעם שהתפתחה העיר, נותרה בעינה החומה בתוואי הגבול הקודם. החומה הראשונה הקיפה את העיר העליונה (בה שכנו משכנות העשירים), ואת העיר התחתונה (בה שכנו המעמדות הנמוכים). כאשר התפשטה ירושלים צפונה, והוקם רובע חדש, אשר גבל ממזרח בהר הבית, הוקף הרובע החדש בחומה נוספת, היא "החומה השנייה". השכונה הצפונית החדשה, ביזיתא, הייתה מוקפת ב"חומה השלישית" שסבבה אותה מכל עבריה, והתחברה אל החומה המזרחית של הר הבית. החומה השלישית נבנתה בחלקה על ידי אגריפס הראשון, אך בפקודת הקיסר קלאודיוס, שחשש מביצורה של העיר, הופסקה בנייתה, ונמשכה בחופזה רק לאחר פרוץ המרד. הר הבית היה אף הוא מתחם מבוצר ובו חומה חזקה ושערים, כאשר מצדו הצפון מערבי מצויה מצודת אנטוניה.
כיבושה של ירושלים
שמאל|ממוזער|250px|דגם של מנוף רומאי המוצב בעיר העתיקה במרכז דוידסון ליד הכותל הדרומי
שמאל|ממוזער|250px|שרידים משריפת ירושלים בתום הכיבוש הרומאי. מוזיאון הפרוור ההרודיאני
טיטוס תכנן לתקוף מצפון-מערב, להבקיע את החומה השלישית במקום שבוצר בחופזה על ידי המורדים ולא היה חזק כביצורים המקוריים מימי אגריפס הראשון, ולאחר מכן להבקיע את החומה השנייה, שהגנה על חלקי העיר שגבלו בהר הבית, ועל הגישה למצודת אנטוניה. לאחר מכן לכבוש את העיר העליונה, ובד בבד לפרוץ דרך מצודת אנטוניה אל הר הבית.
חייליו של טיטוס מנו כשמונים אלף איש, ובראשם נציב מצרים לשעבר, היהודי המומר טיבריוס יוליוס אלכסנדר. הצבא היה מורכב מארבעה לגיונות - הלגיון החמישי מקדוניקה, הלגיון העשירי פרטנסיס, הלגיון השנים עשר פולמינטה, והלגיון החמישה עשר אפולינריס, ומחילות עזר נוספים.
במהלך מתקפת טיטוס על ירושלים עשו הרומאים שימוש ביוסף בן מתתיהו, כדי לשכנע את הנצורים בעיר לנטוש את נשקם, או לחלופין לצאת מהעיר ולהילחם ממקום אחר תוך הבטחה כי כך ינצלו העיר והמקדש מחורבן. חלק מן המתונים אכן ברחו אל הרומאים ושוכנו על ידי טיטוס ביישוב הנקרא גופנא, בהמשך הובאו אף הם כדי להשפיע על הנצורים להיכנע.
טיטוס החל בניסיונותיו להבקיע את החומה השלישית מצד צפון מערב. במשך חמישה עשר ימים עמלו חייליו של טיטוס באמצעות שימוש במכונות מצור ובאילי ברזל על הבקעת החומה, אל מול מטר של קליעים מעל החומה, ופשיטות של היהודים אל העוסקים במלאכת הבקעת החומה. הפרבר ביזיתא נכבש, והחיילים עמדו בפני החומה השנייה.
כאשר התקרבו אנשי טיטוס אל החומה השנייה, נלחמו בהם אנשיו של יוחנן מגוש חלב מהר הבית וממצודת אנטוניה, בגיחות אל מחוץ לחומות. אנשיו של שמעון בר גיורא שמרו על החלק של החומה השנייה אשר הגן על העיר העליונה, בצפון מערב. פניותיו של יוסף בן מתתיהו אל הנצורים, והפצרותיו כי יניחו את נשקם, לא שכנעום להיכנע, והמלחמה נמשכה במלוא עוזה. בשלב זה החל טיטוס צולב את השבויים שנפלו לידיו, מאות אנשים מדי יום, והעמידם אל מול הנצורים שעל החומה, למען יראו וייראו. לבסוף הובקעה אף החומה השנייה, ועתה עמדה רק החומה הראשונה בין המגינים ובין הרומאים.
טיטוס החל במתקפה על הר הבית ועל מצודת אנטוניה המבוצרים. הוא הקים סוללת עפר בסמוך לאנטוניה, והעלה עליה את אנשיו, אך יוחנן ואנשיו חפרו מנהרה מתחת לסוללה אשר בעת חפירתה חוזקה בקורות עץ, ומשהסתיימה חפירתה הוצתו הקורות, וכך התמוטטה הסוללה. העיר כולה הוקפה בדייק. עתה יכול היה טיטוס לרכז את מאמציו בנקודה אחת, בעוד שבתוך העיר נמקים הנצורים ברעב ובצמא, שכן מחסני המזון של העיר נשרפו עוד בתקופת מלחמת האחים שקדמה למצור.
טיטוס הקים סוללות ענק אל מול מבצר אנטוניה, ולבסוף כבש אותה והרסה. היה זה המפתח להר הבית ולבית המקדש. המורדים התבצרו בהר הבית, ובמשך שישה ימים עמל טיטוס על הריסת חומותיו החיצוניות של המתחם. לאחר מכן, הצית טיטוס באש את השערים, ולאחר ששככה האש, חדרו הרומאים דרך השערים אל מתחם הר הבית. ביום ראשון, ט' באב ג' תת"ל (5 באוגוסט שנת 70 לספירה), פרצו אנשיו של טיטוס אל החומה הפנימית, והציתו אש בבית המקדש. יוסף בן מתתיהו מציין כי למחרת, עשרה באב, טיטוס הורה לאנשיו לכבות את האש וקיים דיון בו החליט לשמר "את הבניין הנהדר", אך המורדים תקפו את החיילים שעסקו בכיבוי האש, שמצידם רדפו אחרי המורדים עד ההיכל, ואחד החיילים לקח לפיד מהאש ודרך חלון הצית את המבוא מצד צפון ללשכות הסובבות את ההיכל. בן מתתיהו אף מציין כי טיטוס נזעק למקום ופקד לכבות את האש, אך קולו לא נשמע בשל זעקות הקרב והמהומה ששררה במקום, וחייליו תאבי הנקם מיהרו להגביר את האש.
גרסתו של יוסף בן מתתיהו, לפיה לא הורה טיטוס על החרבת המקדש נתמכת על ידי העובדות הבאות: הרומאים נהגו, פרט למקרים חריגים (כגון במקדש הקרתגי), שלא לפגוע במקדשי המקומיים (מסיבות טקטיות-המשכיות-פרגמטיות ואף מיחס של כבוד לאלוהויות השונות). רומאים נהגו כלפי ערים מורדות להותיר בהן מספר מבנים כדי שישמשו אנדרטה דוממת להנצחת העוצמה הרומית. כמו כן, שמשו השרידים בבחינת אות אזהרה למקומיים בדבר גחמות מרדניות לעתיד. עם זאת, רבים סוברים שגרסה זו של יוספוס נועדה לנקות את פטרונו ממעשה שנחשב ברברי. בן מתתיהו עצמו, בחיבורו "קדמוניות היהודים" שפורסם לאחר מותו של טיטוס, מציין את "היום שבו כבש ושרף טיטוס את בית המקדש ואת העיר".
לאחר נפילת הר הבית נאספו הנצורים בעיר העליונה. יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא דרשו מטיטוס להעניק להם מעבר חופשי אל מחוץ לעיר, אך דרישותיהם נדחו. טיטוס הסתער על העיר העליונה, שהחזיקה מעמד במצור עוד שמונה עשר ימים נוספים. לאחר מכן נהרסה העיר כולה. מכל חומות העיר הותיר טיטוס רק שלושה מגדלים - מגדל היפיקוס, מגדל מרים ומגדל פצאל, על מנת להעניק לדורות הבאים מושג עד כמה הייתה מבוצרת העיר שכבש.
המצור על ירושלים נמשך חמישה חודשים. מאות אלפי אנשים נהרגו בעת המצור, אם ברעב ואם בחרב, בית המקדש חרב, וירושלים הייתה כולה לעיי חורבות. מנהיגי המרד, שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב נלכדו. שמעון הוצא להורג, ויוחנן נשלח למאסר עולם.
רבים נותרו בחיים מאנשי ירושלים, אף לאחר כיבושה המוחלט. החלשים והזקנים שבהם נרצחו על ידי צבא טיטוס, והמתאימים לצורכי עבדות נכלאו בעזרת הנשים של בית המקדש, ולאחר מכן נשלחו למטרות שונות. טיטוס הורה לידיד בשם פרונטון לפתוח בית משפט ומוקד הלשנות, שבו העידו תושבי העיר על מעשי חבריהם בזמן הלחימה, ונשפטו בהתאם.
חגיגות הניצחון
טיטוס חגג את ניצחונו בסדרה של משחקי גלדיאטורים, שבהם נצלבו השבויים, הוכרחו להילחם זה בזה או כנגד חיות טרף, והומתו בצורות שונות ואכזריות. במשחקים שנערכו בכל מקום אליו הגיע טיטוס, בקיסריה פיליפי, באנטיוכיה ובקיסריה, נכחו אף המלך היהודי אגריפס השני, ואחותו ברניקי, מאהבתו של טיטוס, והקיסרית המיועדת בעיני עצמה.
לאחר מכן הצעיד טיטוס שבויים רבים ברומא, במה שמכונה בשם "טריומף", שהיה חשוב מאד לדימוי המצביא בעיני העם הרומי. במסע הניצחון הוצגו בפומבי כלי המקדש הירושלמי, כמו שולחן הזהב ומנורת המקדש, בבחינת אות ניצחונו של יופיטר על אלוהי ישראל. את שיירת השבויים הוביל שמעון בר גיורא, אשר הוצא להורג מיד עם תום הטריומף. ברבות השנים הניצחון והמצעד הונצחו בכתובת על גבי שער טיטוס בקירקוס מקסימוס ובתבליט על גבי שער טיטוס בפורום רומאנום.
בעקבות הניצחון על היהודים, אספסיאנוס וטיטוס קיבלו את התואר "אימפראטור", אולם לא את התואר "יודאיקוס" (Iudaicus), שהיה תואם לנוהג קבלת תארים הנובעים משמות האומות הנכבשות לאחר מסע מלחמה מוצלח. מנהג זה היה הרבה פחות נפוץ בתקופת שלטון הקיסרים הפלאביים.
דיכוי המעוזים האחרונים
שמאל|ממוזער|250px|נפילת המעוז החזק מצדה בפסח של שנת 73/74, היה אקורד הסיום של המרד הגדול.
גם לאחר נפילת ירושלים לא נכנעו אחרוני הקנאים. המורדים עדיין החזיקו בשלושה מעוזים - בהרודיון, במכוור ובמצדה. הנציב הראשון שהוצב על ידי טיטוס, היה סקסטוס וטולנוס קריאליס, אשר שמר על השקט בפרובינקיה. לאחר שנה הוא הוחלף בסקסטוס לוסיוס באסוס אשר כבש את הרודיון ואת מכוור ללא מאמץ רב.
הנציב שהגיע במקומו של באסוס, לאחר שהלה מת בזמן שירותו כנציב הפרובינקיה, היה פלביוס סילבה, אשר יצא להכרית את מעוזם האחרון של המורדים במצדה. על המבצר הגן אלעזר בן יאיר ועמו כמה מאות מן הקיצוניים שבקנאים. לאחר מצור ארוך (אם כי מחקרים חדשים מצביעים על כך שהמצור נמשך מספר שבועות בלבד), החליטו קנאי מצדה להתאבד, במקום ליפול לידי הרומאים. כיום יש המטילים ספק בסיפור ההתאבדות, אשר אינו נתמך בממצאים ארכאולוגיים ואינו מוזכר בדברי חז"ל. כמו כן ניתוח חוזר של תמונות הממצאים הארכאולוגיים של יגאל ידין מראה כי ניתן לפרש את ערמת העפר המסודרת לפי שכבות מחוץ למגדל הצפוני - מגדל פנימי יותר בתוך ביצורי מצדה - כסוללת עפר שנבנתה על ידי הרומאים, דבר שיכול להעיד על המשך הלוחמה של הקנאים עד טיפת הדם האחרונה, מה שאילץ את הרומאים לבנות סוללת עפר נוספת.
נפילתם של מגיני מצדה בפסח של שנת 74/73 לספירה, הייתה סופו של המרד הגדול.
מפעלי בנייה ברומא לציון דיכוי המרד הגדול
השושלת הפלאבית, הקיסר אספסיאנוס ובניו טיטוס ודומיטיאנוס, רצו להצדיק את שלטונם על האימפריה הרומית. אספסיאנוס, שנבחר לקיסר על אף שלא היה ממשפחה מיוחסת, היה מעוניין להצדיק את שלטונו, ולכן הפריז בכוחם של המורדים היהודים, ופיאר את בנו שפיקד על הלחימה בירושלים. השושלת הפלאבית הטביעה את מטבעות "יהודה השבויה" ומימנו את כתיבת דברי ימי המלחמה בספרו של יוספוס פלאביוס - מלחמת היהודים. הקיסרים הפלאביים הקימו לציון הניצחון על היהודים את המבנים הבאים:
הקולוסאום - את הבנייה החל הקיסר אספסיאנוס, שבנה את שלושת היציעים הראשונים. בנו, הקיסר טיטוס המשיך בבנייה, והוסיף שני יציעים, וזו הושלמה על ידי אחיו, הקיסר דומיטיאנוס, בשנת 80 לספירה. כתובת הבנייה של הקולוסיאום הוצבה לציון הקמת האמפיתיאטרון החדש מציינת שהקמת הקולוסיאום מומנה משלל שנבזז בכיבוש ירושלים ובית המקדש בשנת 70.
שער טיטוס (קירקוס מקסימוס) - בשנת 81 לספירה, בעשור לחגיגת הטריומף של אספסיאנוס וטיטוס לדיכוי המרד הגדול, הציבו הרומאים קשת ניצחון בקירקוס מקסימוס ועליה כתובת הנצחה. הכתובת עצמה לא נשמרה, אך הטקסט הועתק בימי הביניים וכך הגיע לידינו. בכתובת נמסר על החלטת הסנט והעם הרומאי לתת כבוד לטיטוס (שתאריו המלאים נמנים אחד לאחד) על אשר, בצייתו לעצת אביו אספסיאנוס ולאותות השמים, הכניע את העם היהודי והחריב את ירושלים - עיר ששום מנהיג או מלך לפניו לא הצליח לכובשה.
שער טיטוס בוויה סקרה - לאחר מות טיטוס בשנת 82 לספירה, כשתים עשרה שנים לאחר הניצחון על היהודים במרד הגדול, הקדיש אחיו הקיסר דומיטיאנוס שער ניצחון הממוקם בפורום רומאנום שברומא. בכך דומיטיאנוס שייך את עצמו לניצחון ודיכוי המרד הגדול, על אף שלא השתתף בלחימה.
הסיבות לכישלון המרד
250px|שמאל|ממוזער|דגם בית המקדש השני. מוזיאון ישראל
ההיסטוריון צבי גרץ כותב כי:
ראשי הצבא והמדינה הרומאים היו עסוקים במלחמותיהם הפנימיות וייתכן שהדבר יכול היה לשחק לטובת המורדים. אך כל אימת שעלתה דמות אשר ניסתה להביא לפשרה, וכל אימת שנמצאה ההזדמנות להשיג תנאים טובים יותר או פחות, ולנסות לשאת ולתת עם האויב, הופסקו מאמצים אלו באיבם על ידי המורדים, אשר לא עשו את "חשבון בני אדם" כי אם את החשבון האלוהי, וסברו כי הגאולה תגיע מן השמים, וכי הצבא הרומי יושמד מול חומות ירושלים בסיוע מן המרומים.
לזאת יש להוסיף את הסיבה שהמרד יכול היה אולי להשיג הישגים זמניים, אך לטווח הארוך לא היה סיכוי הגיוני למורדים אל מול רומא, המעצמה העולמית, בעלת הצבא האדיר והמאומן. במקום הנהגה מתונה שהייתה יכולה לנצל את ההצלחות הראשוניות, ולשאת ולתת עם רומא, קמה הנהגה שהפכה לקיצונית יותר ויותר ככל שנמשכה הלחימה.
מרד זה נבדל ממרד בר כוכבא, בכך שלא היה בו מנהיג בעל שיעור קומה, שהכל כפפו את עצמם למרותו, והיו פיצולים רבים וקבוצות רבות, שכל אחת הייתה יותר קיצונית מחברתה. כך ידוע על קבוצה שנקראה סיקריים, שאנשיה החביאו מתחת לבגדיהם סכינים קצרות ("סיקה" מן היוונית) ורצחו את המתנגדים להם והמתונים מהם אף במקומות ציבוריים. על פי המסופר במקורות יהודיים, הקנאים פסלו כל אפשרות להיכנע בפני הרומאים, על אף שהיישוב היהודי היה על סף חורבן. הסיקריים אף שמרו על פתחי העיר ירושלים, אלא שרבן יוחנן בן זכאי, שהיה בין המתונים ושאף למצוא פשרה עם הכובשים ולהידבר איתם, התחפש למת, הוצא מהעיר בארון מתים, ואף עבר בהצלחה משמר של הקנאים באחד משערי העיר. הסיקריים שבשער לא דקרו את גופו, מכיוון שהורה להם כך בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי, שהיה מנהיג הסיקריים במקום.
יש טענות של היסטוריונים, כמו פרופ' מיכאל הר-סגור, כי טיטוס לא היה הורס את המקדש ולא היה הורג ללא הבחנה כל כך הרבה יהודים - אילו לא היו מנהיגי המרד היהודיים כה קיצוניים. בניגוד לקיצוניות זו, מציינים אותם היסטוריונים מנהיגים יותר פרגמטיים ופשרניים, כמו רבן יוחנן בן זכאי, שהצליח לשכנע את המפקדים הרומאים להציל את הסנהדרין ולהמשיכה ביבנה (בבקשתו המפורסמת תן לי את יבנה ואת חכמיה). אותם היסטוריונים אף טוענים כי כישלון המרד, לא נגרם כלל ממלחמות יהודיות פנימיות ומשנאת חינם, אלא עקב החלטות פוליטיות שגויות של מנהיגי העם.
פרשנות הפוכה של המרד, נמצאת בדברי ההיסטוריון יוסף נדבה. במאמר שפרסם בכתב העת "מחניים" כתב:
עם זאת, נדבה נותן סיכוי לפעולת המרד, לו היה העם מאוגד ומלוכד נגד האויב הרומאי:
לכאורה מצטיירת סיבה נוספת לכישלון המרד, כשזו מקופלת בפעולתן של דמויות כיוסף בן מתתיהו, אגריפס השני, שיש המכנים אותן כבוגדים. המסנגרים עליהם יטענו כי אם יוסף בן מתתיהו היה בוגד, הרי רבן יוחנן בן זכאי היה לא פחות בוגד ממנו. לדעת תומכיהם, שתי דמויות אלו הבינו, לאחר שתמכו במרד כי אחת מן השתיים: או שיתמידו בדרכם, ייפגעו ולא ירימו תרומה חיובית בנסיבות השעה (זה בכתיבה וזה בהנהגה), או שימחלו על כבודם, יזכו בחייהם ויממשו מפעל חיים.
השלכות המרד
השלכות דמוגרפיות
דיכוי המרד הגדול בידי הרומאים הביא לפגיעה דמוגרפית משמעותית ביישוב היהודי בארץ ישראל. במהלך המרד, יהודים רבים נהרגו בקרב או בשל תנאי המצור, ומספר ערים, עיירות וכפרים חרבו. לפי עדותו של יוסף בן מתתיהו, היישוב היהודי בערים המעורבות הוכחד לחלוטין במהומות שקדמו לפרוץ המרד. בשנים הראשונות של המרד, חרבו שתיים מתוך ארבע הערים הגדולות בגליל ובגולן: טריכאה (מגדלא) וערב. בנוסף, חרבו גם העיירות יודפת וגמלא. בניגוד לכך, ציפורי וטבריה השלימו עם הרומאים ולפיכך לא נפגעו בצורה משמעותית בלחימה. מבין כל האזורים, נראה שחבל יהודה ספג את הנזק הכבד ביותר. הנזק המשמעותי ביותר התרכז בירושלים, שחרבה עד היסוד, וכן באזור הכפרי בהרים סביבה. ערים חשובות כמו לוד, יבנה וסביבתן כמעט ולא ניזוקו במלחמה.
הרומאים לקחו איתם שבויים רבים במהלך הלחימה. יוסף בן מתתיהו כותב כי במהלך מסע המלחמה של אספסיאנוס בגליל, הוא שלח ששת אלפים שבויים יהודיים לעבודות בתעלת קורינתוס שביוון.Van Kooten, G. H. (2011). The Jewish War and the Roman Civil War of 68–69 CE: Jewish, Pagan, and Christian Perspectives. In The Jewish Revolt against Rome (pp. 419–450). Brill. במקום אחר, הוא מציין כי הרומאים תפסו שבויים בגילאי 17 ומעלה ושלחו אותם לעבודות כפייה במצרים. הצעירים ביותר נמכרו לעבדות. בירושלים, לדבריו, 97,000 איש נשבו בידי הרומאים.Josephus, the Jewish War, Book VI, 418:558
ההיסטוריון משה דוד הר העריך שכשליש מהאוכלוסייה היהודית בפרובינקיה יודיאה נספה במרד. מספר זה כולל את אלו שנפלו חלל בקרבות עם הרומאים, במלחמת האזרחים, ובמעשי טבח שערכו נוכרים ביהודים בערים המעורבות. בנוסף, רבים נפחו את נשמתם מחרפת הרעב וממגפות, בעיקר במהלך המצור על ירושלים. כעשירית מהאוכלוסייה היהודית נשבו בידי הרומאים, וגורלם היה לרוב טראגי, שכן רבים סבלו מתנאי מחיה קשים, הוצאות המוניות להורג ועבודה בכפייה. גברים צעירים וחזקים נשלחו לשרת כגלדיאטורים באצטדיונים ובקירקוסים ברחבי האימפריה הרומית, ואחרים נשלחו לעבוד בבתי בושת או נמכרו לעבדות. כתוצאה מכך, לטענת משה דוד הר, כשליש מהאוכלוסייה היהודית ביהודה נכחד.
התסכול המתמשך של האוכלוסייה היהודית בארץ מהשלטון הרומי הביא בהמשך לפרוץ מרד בר כוכבא, ולאחריו חוסל היישוב היהודי בחבל יהודה.
שינויים במנהל הרומי והטלת מיסים
שמאל|ממוזער|200px|מטבע "יהודה השבויה" (Judea Capta) שטבע אספסיאנוס על מנת לחגוג את ניצחונו. במטבע נראית יהודיה שבויה היושבת אבלה תחת דקל, כשמצידו האחר עומד שבוי יהודי שידיו קשורות מאחורי גבו. סביבם פזורים כלי נשק
יהודה שלאחר המרד שבה והייתה לפרובינקיה של הקיסר הרומי. מושל (לגאט) שישב בקיסריה משל בארץ והוא שודרג לבן המעמד הסנאטורי, והלגיון העשירי פרטנסיס ישב בירושלים. בסיס הקבע שלו היה בשלושת המגדלים שנותרו בעיר - היפיקוס, מרים ופצאל, ו-800 וטרנים הושבו ב"קולוניה" (היום מוצא) שבמבואות ירושלים.
כתוצאה מחורבן המקדש וכישלון המרד, בוטלה האוטונומיה המשפטית של היהודים, והם הפכו לנתינים זרים ("דדיטיקיי" בלטינית), משוללי זכויות חוקיות. מס מיוחד הוטל על היהודים - "המס היהודי" (Fiscus Iudaicus), שהיה בגובה הסכום אותו שילמו היהודים בעת שהמקדש היה קיים על מנת להחזיק את המקדש, קרי - שתי דרכמות. הסכום לא היה כלל גבוה (עלות של שני ימי עבודת פועל בממוצע), אלא היה בעל אפקט של השפלה והשתעבדות. שאר מסי השיעבוד, כמו מס גולגולת ומסי קרקע נשארו בעינם. "מס היהודים" הכניס לקופת האימפריה הרומית כספים רבים, חסרי תקדים אף במונחים רומיים. משרד מיוחד הוקם ברומא על מנת לפקח על גביית המס ולארגן את העברתו לרומא, והוא נקרא בשם "אוצר היהודים". נוסף על מס זה, הטילו הרומאים על היהודים מס צבאי - Anonna Militaris (בפי חז"ל - ארנונה), זהו מס על הוצאות הצבא לאחר מרד, המס אינו בכסף, הוא הוטל רק על יהודי ארץ ישראל והתקיים לפחות עד המאה ה-4. בנוסף הוטל על היהודים גם מס אנגריה (Angaria) – עבודות שירות - שהוטל עד המאה ה-3.
התפתחויות במישור הדתי והרוחני
חורבן ירושלים ובעיקר נפילת המקדש הייתה בעלת משמעות מיוחדת, מכיוון שהמקדש מילא הרבה פונקציות: מעבר לתפקודו הדתי-פולחני היה המקדש גם מוקד פוליטי, כלכלי וחברתי, ומכאן שחורבנו היה נורא. כמו כן חורבן המקדש, ריסק למעשה את ההנהגה המסורתית - את מעמד הכוהנים, את האצילים והצדוקים. ישנם שיצאו לחוץ לארץ. אלפי יהודים נהרגו בקרבות, רבים נמכרו לעבדות, מטעים נעקרו, שדות נשרפו ורבה הייתה הנטישה מאזור הקרבות. אדמות המורדים הופקעו. רובם הועברו לרכוש "העם והסנאט הרומי" וחלקם כ"פטרימוניום" (רכוש פרטי של הקיסר). בעליהם היהודים הפכו לאריסים, ותופעה זו הצמיחה בעלי זרוע יהודים, שניצלו את המצב להפקת רווחים אישיים.
החורבן השמיד את המרכז היחיד שאיחד את התפוצה היהודית העצומה והמפולגת סביב הים התיכון. ללא בית המקדש, נותר למיליוני היהודים שחיו בקהילות מאלכסנדריה ועד בבל ורומא רק מעט במשותף. על אף שהסדר החברתי התמוטט בשל ההרס הנרחב שהותיר המרד, הכיתות הניצות של ימי בית שני המשיכו להתקיים: הפרושים התחזקו, הצדוקים והאריסטוקרטיה הכהנית נפגעו קשות אך היו רחוקים מלהיעלם, והקנאים לא התייאשו מחזונם האפוקליפטי וככל הנראה מילאו תפקיד מרכזי במרד בר כוכבא שישים שנה לאחר מכן. ביבנה, קם לאחר החורבן מרכז בו התכנסו חכמים שינקו בבירור מהמסורת הפרושית – אם כי לא הזדהו מעולם במפורש ככאלו – תחת הנהגתו של רבן יוחנן בן זכאי. לצד פועלם האינטלקטואלי, הם כוננו גם את מוסד הנשיאות. על אף שהייתה גורם בעל השפעה מועטה במשך דורות, התנועה שקמה ביבנה והתפשטה בארץ התגבשה וצמחה באיטיות, תוך שהיא ממלאת את הריק שהותירו המרידות השונות נגד רומי. במאה השלישית או הרביעית כבר היו הכח הדומיננטי בקרב יהודי ארץ ישראל ובעלי השפעה ניכרת בתפוצה.
למרות תוצאותיו הקשות של המרד, לא פסקו החיים היהודיים בארץ ישראל. אף על פי שישנן עדויות ארכאולוגיות לקיומם של בתי כנסת כבר בימי בית המקדש (גמלא, בית הכנסת של תאודוטוס בן וטנוס בירושלים), לאחר חורבן המקדש, התפתח מוסד בית הכנסת והפך לגורם משמעותי יותר בהווי החיים היהודי.
ראו גם
בית המקדש השני
מרד בר כוכבא
מרד התפוצות
הטקטיקה והאסטרטגיה הרומית
מצדה
אגדות החורבן
לקריאה נוספת
מקורות עתיקים
יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, בתרגומו של ד"ר י.נ. שמחוני, הוצאת שטיבל, ורשה, תרפ"ג - 1923, באתר דעת
יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, (תרגום: אברהם שליט), רמת גן: הוצאת מסדה.
דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 66, פרקים 4–7. (על המצור על ירושלים)
מחקרים
אוריאל רפפורט, תולדות ישראל בתקופת הבית השני, תל אביב: הוצאת עמיחי, 1984.
אוריאל רפפורט (עורך), ההיסטוריה של עם ישראל - יהודה ורומא: מלחמות היהודים, ירושלים, תשמ"ג.
אריה כשר, המרד הגדול, הסיבות והנסיבות לפריצתו, ירושלים תשמ"ג.
ישראל בן-שלום, בית שמאי ומאבק הקנאים נגד רומי, ירושלים תשנ"ד.
איל רגב, שגשוג שהוביל לחורבן החברה היהודית בירושלים ערב המרד הגדול (בתוך) אייל ברוך ואברהם פאוסט (עורכים), "חידושים בחקר ירושלים" - הקובץ התשעה-עשר מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תשע"ד
מיכאל בן ארי, המרד הגדול, מצעד האיוולת או סוד הקיום, אשדוד, תשע"ח.
יעץ והדרכה
מיכאל אבי יונה ושמואל ספראי (עורכים), אטלס כרטא לתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, ירושלים, 1966.
מנשה הראל, מסעות ומערכות בימי קדם, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, 1980.
יחיעם שורק, בין שיעבוד לחירות, תולדות עם ישראל בתקופת בית שני, ב, תל אביב: הוצאת עמיחי, 1997
יחיעם שורק, "האם השתיקה ספרות חז"ל את אירועי המרד הגדול?" בתוך: החינוך וסביבו, מכללת סמינר הקיבוצים, 2003, עמ' 289–300
מרטין גודמן , The Ruling Class of Judaea: The Origins of the Jewish Revolt Against Rome, A.D. 66-70. הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 1987.
Andrea M. Berlin, J. Andrew Overman, The First Jewish Revolt: Archaeology, History and Ideology. Routledge, 2003.
קישורים חיצוניים
מאמרים מקוונים
יונתן פרייס, מצור ירושלים, שנת 70 לספירה, אתר אוניברסיטת תל אביב
המרד הגדול - לוח זמנים, באתר "גולשים ברשת"
שרגא גפני, מקרב מרתון עד קרב מצדה - המשך, מחניים, גיליון פ"ז (גרסה מקוונת באתר דעת)
איתמר עצמון, מלחמה של רוח , (גרסה טקסטואלית באתר אפלטון, הבלוג של אורי קציר)
דר רבקה שפק ליסק,האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל ערב המרד הגדול (66 לספירה)
המרד הגדול בגליל, יום עיון, הערוץ האקדמי של אוניברסיטת חיפה
'התקוממות, מלחמת אחים, חורבן והתאוששות – המרד הגדול ורבן יוחנן בן זכאי (חלק א')', פרק מהפודקאסט 'הסיפור שלנו'.
'התקוממות, מלחמת אחים, חורבן והתאוששות – המרד הגדול ורבן יוחנן בן זכאי (חלק ב')', פרק מהפודקאסט 'הסיפור שלנו'.
אמיר משיח, האתוס היהודי ותאוריית ההזדמנות בתקופת המרידות הגדולות בשלהי בית שני, מראה 7 (2012), 49-23.
יוסף נדבה, הבית השני וחורבנו, מחניים צ"ו, תשכ"ה, באתר דעת
ד"ר איתמר ברנר, עדויות חדשות על הקרב האחרון של ירושלים הקדומה, 25 מאי 2017, מגזין להיסטוריה סגולה
הערות שוליים
*
קטגוריה:יהדות בתקופת בית שני
קטגוריה:התקופה הרומית בארץ ישראל
קטגוריה:מלחמות בארץ ישראל
קטגוריה:מלחמות רומיות
קטגוריה:מרידות יהודיות
קטגוריה:תולדות עם ישראל בארץ ישראל
קטגוריה:יוסף בן מתתיהו
קטגוריה:תקופת המשנה והתלמוד
קטגוריה:פרובינקיה יודיאה | 2024-10-02T03:56:56 |
יהודה איש קריות | שמאל|ממוזער|250px|יהודה איש קריות נושק לישו ומסגירו, ציור מהמאה השלוש עשרה
יהודה איש קריות הוא אחד משנים-עשר השליחים המוזכרים בברית החדשה. לפי הכתבים הנוצריים, איש קריות מואשם בכך שבגד בישו ומסר אותו לידי השלטונות הרומאיים וליהודים תמורת שלושים שקל כסף. שמו הפך לסמל ומשל לבגידה.
סיפור בגידתו של איש קריות על פי הברית החדשה
על פי הברית החדשה, יהודה בן שמעון איש קריות, היה אחד משנים-עשר השליחים, תלמידיו של ישו. הוא מוזכר כמי שבתור ממונה על אוצרם של ישו והשליחים, נשא עמו ארנק כסף. כאשר היה עד למשיחת ישו בשמן נרד יקר על ידי אשה (מרים אחות לזרוס על פי מקצת המקורות) בבית עניה, מחה על הבזבוז בטענה שניתן היה למכור את השמן ואת הכסף לתת לעניים. בבשורה על-פי יוחנן נכתב שיהודה איש קריות לא עשה זאת מתוך דאגה לעניים, אלא משום שהיה גנב וחפץ בכסף. פרט לסיפור בגידתו, אלה הפרטים הידועים לנו עליו מן הברית החדשה, בה הוא מוזכר מעט מאוד פעמים מלבד עניין הבגידה בישו.
מיד לאחר המשיחה בבית עניה פנה יהודה אל הכהנים, והציע להם מיוזמתו למסור להם את ישוע בעבור בצע כסף. (מתי כו 6–16, מרקוס יד 3–9, יוחנן יב 1–8)
יהודה איש קריות, על פי הברית החדשה, השתתף בסעודה האחרונה, אשר ערך ישו לשליחים, בערב הפסח. ישו ידע כי יהודה איש קריות יבגוד בו, ואף אמר לשליחים "אמן אני אמר לכם כי-אחד מכם (האכל אתי לפי מרקוס) ימסרני" (מתי, יוחנן) או "הנה יד-המסר אותי אתי על-השולחן" (לוקס). לפי יוחנן אמר ישו ליהודה "את אשר תעשה - עשה מהר", ושאר השליחים סברו כי מכיוון שיהודה מחזיק בארנק, ממריץ אותו ישו לקנות את המצרכים הדרושים לסעודת החג. לפי מתי, שאל יהודה האם הוא האיש, וישו אמר לו - "אתה אמרת זאת".
לפי לוקס, השטן נכנס ביהודה וגרם לו להסגיר את ישו (מתי כו 17–29, מרקוס יד 13–26, לוקס כב 3, יוחנן יג 21–30).
ממוזער|253x253 פיקסלים|התאבדותו של יהודה איש קריות
שמאל|ממוזער|250px|נשיקתו של יהודה איש קריות לישו כמו שהיא מתוארת מציור משנת 1306
לאחר הסעודה הגיע יהודה עם קבוצת חיילים אל המקום בו ידע כי ישו ישהה עם שליחיו. חלק מהמקורות מספרים כי יהודה ניגש אל ישו ונישק אותו, וכך ידעו החיילים מיהו ישו אותו יש לעצור.
על פי הברית החדשה, בעבור בגידתו קיבל יהודה שלושים שקל כסף. לאחר שאיש קריות ראה כי ישו נידון למוות, אך בטרם נצלב, חזר בו יהודה מבגידתו. הוא החזיר לכוהנים את הכסף שקיבל מהם תמורת ההלשנה עליו ותלה את עצמו. הכהנים, שלא רצו להשתמש בכספי הדמים האלה לטובת בית המקדש, רכשו באמצעותם חלקת אדמה כדי להקים בה בית קברות לגרים הוא "חקל דמא" (שדה הדמים). בית הקברות הזה, שימש במשך מאות שנים את עולי הרגל הנוצרים שמתו בעת מסעם לירושלים, והכל ידעו שהוא נקנה בכסף שקיבל איש קריות תמורת בגידתו.
על פי מעשי השליחים (א 18), איש קריות "קנה לו שדה בשכר הרשע ובנפלו נבקעה בטנו וכל מעיו נשפכו החוצה", ומאז נקרא המקום "'חקל דמא', שפרושו שדה הדם" (שם, 19).
שאלות פילוסופיות
יהודה הוא גם הנושא של כתבים פילוסופיים רבים, ביניהם "בעיית הרוע הטבעי" מאת ברטרנד ראסל והסיפור "שלוש גרסאות לאיש קריות" מאת חורחה לואיס בורחס. גם ספרו של עמוס עוז הבשורה על-פי יהודה הוא ספר פילוסופי בחלקו, עוז עוסק בשאלת הבגידה בכלל ובפרט מגלה כי יהודה לא בגד, אלא להפך. שני הספרים האחרים מעלים בעיות הנובעות מהיחסים שבין מעשיו של יהודה לבין עונשו הנצחי:
אם ישו חזה את בגידתו של יהודה, הרי שליהודה לא היה רצון חופשי, ולא יכול היה להימנע מלבגוד בישו.
אם יהודה לא יכול היה להימנע מן הבגידה, הרי שלא היה ראוי לעונשו.
אם יהודה נשלח אל הגיהנום בשל בגידתו, ובגידתו הייתה צעד הכרחי בצליבה ההכרחית לגאולת המין האנושי, הרי שלמעשה, יהודה נענש בשל כך שהציל את האנושות.
אם ישו סבל רק כאשר מת על הצלב, ולאחר מכן עלה לגן עדן, אך יהודה נידון לסבול לנצח נצחים בגיהנום, הרי שיהודה סבל הרבה יותר למען חוטאי המין האנושי מאשר ישו, ולכן חלקו בכפרת העוונות גדול יותר.
במחקר
תאולוגים רבים סבורים כי מעשה יהודה איש קריות לא היה ולא נברא, והוא הוכנס בעריכה מאוחרת, כחלק מהקו הנהוג במסורת הנוצרית להציג את ישו כמי שהתקיימו בו נבואות מהתנ"ך. במעשה יהודה איש קריות התקיים בו הפסוק בתהילים "גם איש שלומי אשר בטחתי בו אוכל לחמי הגדיל עלי עקב" (). חיים כהן בספרו "משפטו ומותו של ישו הנוצרי" מציג שורת שאלות על מעשה זה, ביניהם עובדת היותו של ישו מוכר בעיר והכהנים אף חששו מהשפעתו על המון העם, וכן שהמקום בו שהה היה המקום הקבוע בו היה יושב עם תלמידיו ולא היה צורך ביהודה איש קריות כדי להגיע אליו ולזהותו.
יהודה איש קריות והאנטישמיות
יהודה מתואר כבעל שיער אדום, ששימש כסטריאוטיפ ליהודי. גם במחזהו של ויליאם שייקספיר, "הסוחר מוונציה" מתואר שיילוק היהודי כבעל שיער אדום. רבים הם שקישרו בין יהודה איש קריות ובין היהודים לדורותיהם. דורות רבים של יהודים סבלו רדיפות ורציחות בשל קישור זה, שהוא חלק מן הדעה האנטישמית כי היהודים ארורים לעד בשל חלקם בצליבתו של ישו. עם זאת, במועצת הוותיקן השנייה, זוכו היהודים מאשמה לאומית בפשעים נגד ישו בהצהרה הקרויה נוסטרה אטאטה.
במנהג נוצרי, בימים שלפני חג הפסחא, נהגו לבצע שריפתו של יהודה ופעמים רבות הטקס כלל תקיפות והשפלות של יהודים שנקלעו לסביבה ולעיתים התדרדר עד כדי פרעות ביהודי המקום.
הנצחה באמונה העממית
על פי האמונה העממית, וכך גם תיאר זאת פפיאס בכתביו, יהודה איש קריות תלה עצמו על עץ, והעץ הצמיח אוזניים.
על בסיס אגדה זו, נקראת פטריה הדומה לאוזן אדם וגדלה על עצים, בשם Auricularia auricula-judae כלומר אוזנו של יהודה. העץ עצמו עליו תלה יהודה את עצמו הוא, על פי המסורת, כליל החורש ולכן נקרא עץ זה באירופה בגרמנית בשם Gewöhnlicher Judasbaum, בצרפתית בשם Arbre de Judée ובאיטלקית L'albero di Giuda.
יהודה איש קריות באמנות ובספרות
יהודה איש קריות משמש באמנות המערבית כדוגמה לדמות הבוגד. ככזה, דמותו מתפרשת ומוצגת בספרות המודרנית, בתיאטרון, בקולנוע ובמוזיקה.
בספרו של דנטה אליגיירי, "הקומדיה האלוהית", בפרק "התופת", נדון יהודה איש קריות להישאר לנצח במדור הנמוך ביותר של הגיהנום, כאחד משלושה חוטאים שנחשבים לגרועים מספיק כדי להיות נידונים להיאכל לנצח בפיו של לוציפר (השטן) משולש הראשים (השניים האחרים הם ברוטוס וקסיוס, ראשי הקשר לרציחתו של יוליוס קיסר).
על פי דנטה, יהודה איש קריות, ברוטוס וקסיוס חטאו את החטא החמור ביותר - הבגידה באדוניהם, ועל כן הם נענשים על ידי לוציפר אבי הבוגדים, שבגד באלוהים ואף הוא נענש על חטאו.
חורחה לואיס בורחס, בסיפורו שלוש גרסאות ליהודה איש קריות, נותן מספר פירושים לסיפור יהודה, ולפי אחד מהם יהודה הוא מושיעה של האנושות.
מיכאיל בולגקוב, בספרו האמן ומרגריטה, נותן תיאור נוגע ללב של איש קריות, המונע על ידי אהבתו לאישה בשם ניצה, ולבסוף נרצח על ידי שליחיו של פונטיוס פילטוס הזועם בשל כך שנאלץ להורות על צליבת ישו.
א. א. קבק בספרו "במשעול הצר" (מוסד ביאליק, 1936), יהודה איש קריות אינו בוגד בישוע, אשר היה מי שיזם את הסגרתו לידי הרומאים, לאחר שעלה בידו לשכנע את יהודה לעשות כך על מנת להנציח את בשורתו של ישוע.
בספרו של יגאל מוסנזון "יהודה איש קריות" הוצאת עם עובד 1962, אנו פוגשים את איש קריות
עשר שנים לאחר צליבת ישו באחד מאיי יוון. יהודה לא בגד בישו וההחלטה להסגירו הייתה של ישו ויהודה איש קריות יחדיו.
בשנת 1988 יצא סרטו של מרטין סקורסזה "הפיתוי האחרון של ישו" המבוסס על רומן, משנת 1955, הנושא שם זהה. בסרט הזה יהודה איש קריות, מתואר כחברו לשעבר של ישו, אשר נשלח להתנקש בו משום שהאחרון בונה צלבים עבור הרומאים, אך הוא אינו מסוגל לעשות זאת. מאוחר יותר כאשר ישו חווה התגלויות ומחל לקבץ סביבו מאמינים שיהודה הוא אחד מהם, הוא מבקש מיהודה שיסגיר אותו, אך האחרון מתנגד לכך. בכל זאת ישו נצלב, אך מצליח להנצל בדרך פלאית בסוף חייו ישו נפגש עם כל השליחים וביניהם יהודה, אשר כועס עליו שזנח את שליחותו.
סרט האימה "דרקולה 2000" שיצא לאקרנים בשנת 2000 מציג גרסה חדשה לסיפור מקורו של הרוזן דרקולה לפיה הוא למעשה יהודה איש קריות שהפך לערפד.
בשנת 2004 יצא לאקרנים הסרט Judas, המתאר את יהודה איש קריות כאיש חיובי שהסתבך במערכת תככים של השלטון ביהודה ונאלץ להסגיר את ישו.
בשנת 2004 הוציא הזמר פרינס את האלבום The Chocolate Invasion הכולל את השיר Judas Smile. השיר כולל את השורה: "....לכל פעולה יש מחיר (כמה אתה משלם על זה, בחור?)" הניתנת לפרשנות כמייחסת את הצרות שעברו על העם היהודי כעונש על מעשהו של יהודה במסורת הנוצרית (פרינס התקרב באותן שנים לזרם שהסתעף מהנצרות עדי ה').
בשנת 2011 אמנית הפופ ליידי גאגא כתבה את השיר Judas בעקבות סיפור הבגידה הנוצרי של יהודה בישוע.
ספרו של עמוס עוז, הבשורה על־פי יהודה, שיצא בשנת 2014 מתייחס אף הוא ליהודה איש קריות ולשתי הפרשנויות האפשרויות של דמותו - כבוגד האולטימטיבי, או כנוצרי האמיתי היחידי.
שמו העברי
בברית החדשה, הכתובה במקורה ביוונית, מכונה יהודה Ισκάριωθ (אִיסְקַרְיוֹת) או Ισκαριώτης (אִיסְקַרְיוֹטֵס).
משמעות שם זה לא נתבררה עד כה. על פי תאוריה אחת מדובר בגלגולו העברי של השם "איש קריות". העיר קריות מופיעה בספר יהושע בנחלת שבט יהודה:
יואל אליצור מזהה את עירו של יהודה עם "קריות" אחרת, היא קריות שבשומרון.
עם זאת, יש חוקרים המטילים ספק בזיהוי "קריות" כשם של מקום ספציפי, ורואים בו מונח גאוגרפי בעל משמעות כללית ("כפרים"). דבר זה, וכן העובדה שישנם מקומות נוספים המכונים "קריות", מקשים על ההנחה ששמו של יהודה נגזר מהביטוי "איש קריות". גם העובדה שישו וכל יתר תלמידיו הגיעו מן הגליל אינה מקלה על תאוריה זו.
לפי תאוריה אחרת, מדובר בגלגול של המילה הארמית "סיקרא" (או הלטינית sicarius) - פגיון, ולפי השערה זו יהודה נמנה עם הסיקריים. תאוריה זו בעייתית משום שעליית הסיקריים מיוחסת למועד שלאחר תקופתו של ישו.
על פי הערוך, "אסקרטורי" הוא סופר סוד, כלומר אדם הממונה לכתוב סודותיו של אדם חשוב דוגמת מלך.
כפי הנראה, לעברית המודרנית חדר הכינוי "איש קריות" בשל החלטתו של פרנץ דליטש, מתרגם הברית החדשה לעברית, לתרגם כך את שמו.
השם היווני של יהודה איש קריות הוא הבסיס ממנו פותח שמו של ראש השדים במיתולוגיה הרומנית, סקראוצקי.
הבשורה על פי יהודה
הבשורה של יהודה היא בשורה גנוסטית, המתארת שיחות שנערכו כביכול בין ישו לבין תלמידיו, ובעיקר עם יהודה איש קריות, במהלך ימיו האחרונים של ישו. בניגוד להשקפה הנוצרית המקובלת, לפיה יהודה איש קריות בגד בישו, מוצג יהודה בטקסט זה כתלמידו הנאמן ביותר. על אף שקיומה של הבשורה היה ידוע לחוקרים זה מכבר, שכן חיבור בעל שם זהה הוזכר כבר במקורות קדומים יותר, תוכנה לא היה מוכר עד לשחזור קודקס צ'אקוס בו היא נכללת, ולפיכך היא נחשבת כבשורה אפוקריפית.
ראו גם
היסטוריה של הנצרות
סקראוצקי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:נצרות
קטגוריה:שנים עשר השליחים
קטגוריה:מתאבדים
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-1 | 2024-08-10T20:31:24 |
יהואחז (מלך יהודה) | יְהוֹאָחָז (גם יוֹאָחָז) היה בנו של יאשיהו, הראשון מבין ארבעת מלכי יהודה האחרונים שמלכו לאחר מות יאשיהו. הוא מלך במשך שלושה חודשים. שנת מלכותו מתוארכת לשנת 609 לפנה"ס.
אזכורים בתנ"ך
מלכותו של יהואחז מתוארת בספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוקים ל-לד:
"וירכבהו (את יאשיהו) עבדיו מת ממגדו ויבאהו ירושלם ויקברהו בקברתו וייקח עם הארץ את יהואחז בן יאשיהו וימשחו אתו וימליכו אתו תחת אביו. בן עשרים ושלש שנה יהואחז במלכו ושלשה חדשים מלך בירושלם ושם אמו חמוטל בת ירמיהו מלבנה. ויעש הרע בעיני ה' ככל אשר עשו אבתיו. ויאסרהו פרעה נכה ברבלה בארץ חמת ממלך בירושלם ויתן ענש על הארץ מאה ככר כסף וככר זהב. וימלך פרעה נכה את אליקים בן יאשיהו תחת יאשיהו אביו ויסב את שמו יהויקים ואת יהואחז לקח ויבא מצרים וימת שם."
תיאור מאוד דומה מופיע בספר דברי הימים.
רמז ליהואחז, בלי להזכיר את שמו, מופיע בספר יחזקאל בנבואה על מלכי יהודה האחרונים:
"ואתה שא קינה אל נשיאי ישראל. ואמרת מה אמך לביא בין אריות רבצה בתוך כפרים רבתה גוריה. ותעל אחד מגריה כפיר היה וילמד לטרף טרף אדם אכל. וישמעו אליו גוים בשחתם נתפש ויבאהו בחחים אל ארץ מצרים."
המפרשים הקלאסיים, רש"י, רד"ק והמצודות, והחדשים, אליה שמואל הרטום ויחיאל צבי מושקוביץ בדעת מקרא, תמימי דעים שמדובר ביהואחז.
השם יהואחז אינו מופיע ברשימת בני יאשיהו בתחילת ספר דברי הימים א':
"ובני יאשיהו הבכור יוחנן השני יהויקים השלשי צדקיהו הרביעי שלום"
המפרשים בקשו לזהות את יהואחז ברשימה זאת. היו שהסבירו שברשימה מופיע שמו מלידה וש"יהואחז" היה שמו משהומלך. אולם הדעות חלוקת לגבי הזיהוי של יהואחז ברשימה.
הגמרא מביאה את דברי רבי יוחנן: שיוחנן המוזכר בפסוק זה הוא יהואחז, וכך מפרשים רש"י, רד"ק והמצודות. על פי פירוש זה, הציון "הבכור" ניתן ליוחנן = יהואחז, מכיוון שהיה הבן הגדול של חמוטל בת ירמיהו אשתו הראשית של יאשיהו.
אבן עזרא בפירושו לדניאל, פרק א, טוען שיהואחז הוא שלום בן יאשיהו. אליה שמואל הרטום כותב שזוהי "ההשערה הקרובה ביותר". שלום מופיע בספר ירמיהו בנבואה על מלכי יהודה:
"אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד וְרָאָה אֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ. כִּי כֹה אָמַר ה' אֶל שַׁלֻּם בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הַמֹּלֵךְ תַּחַת יֹאשִׁיָּהוּ אָבִיו אֲשֶׁר יָצָא מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה לֹא יָשׁוּב שָׁם עוֹד. כִּי בִּמְקוֹם אֲשֶׁר הִגְלוּ אֹתוֹ שָׁם יָמוּת וְאֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לֹא יִרְאֶה עוֹד."
תולדותיו
יואחז הוא בנו של יאשיהו ושל אשתו חמוטל בת ירמיהו מלבנה. בגיל 23 נבחר על ידי "עם הארץ" לרשת את כסאו של אביו שנהרג בקרב מגידו. באותה עת היה אחיו אליקים, מבוגר ממנו בשנתיים והפרשנים מעלים השערות שונות על הסיבות לכך שעם הארץ בחרו בו ולא באחיו. היו שטענו שעם הארץ בחרו ביהואחז כי נמנה עם הזרם הפרו בבלי, לעומת יהויקים שהיה פרו מצרי. אפשרות נוספת היא שהעדפת יהואחז הייתה בגלל סיבות פנימיות, ובעניין זה מזכירים שיהואחז ויהויקים היו בני נשים שונות. צדקיהו, אחיו של יהואחז מאותה אם, חמוטל בת ירמיהו, הומלך על יהודה על ידי הבבלים לאחר הגליית יהויכין בן יהויקים, אולי עדות לכך שמשפחת האם חמוטל הייתה פרו-בבלית. הגמרא דנה בשאלה כיצד המליכו עם הארץ את יהואחז במקום יהויקים המבוגר ממנו ועונה שיהויקים לא היה ראוי להחליף את אביו: "יהויקים לאו ממלא מקום אבותיו הוה". באותו מקום הגמרא גם מתייחסת למילים "וימשחו אתו" ומציינת שלא כל מלך נמשח בשמן ורק בגלל שיהואחז הומלך תחת העדפתו על פני יהויקים הוא נמשח.
על פי המסופר בתנ"ך, הוא כיהן רק שלושה חודשים במלוכה, לפני שהודח בידי פרעה נכו השני () ונלקח בשבי למצרים. הכרוניקה הבבלית טוענת שהקרב בין המצרים והבבלים על חרן (שהייתה בידי הבבלים) נערך מתמוז (יולי-אוגוסט) עד אלול (אוגוסט-ספטמבר). אם כך, יאשיהו נהרג בתמוז, 609 לפנה"ס או חודש לפני כן, כשהמצרים עשו את דרכם לעבר חרן. יהואחז הומלך למלך בחודש תמוז, והודח שלושה חודשים מאוחר יותר, בחודש תשרי, כאשר פרעה נכה שב מהמלחמה בחרן.
תוך כדי ההתארגנות מחדש בסוריה נכו זימן את יהואחז להגיע לרבלה ואסר אותו. נכו מינה את אחיו הבוגר, אליקים, למלך תחת השם יהויקים. על יהודה הוטל קנס של 100 כיכרות כסף וככר זהב אחת. יהואחז הובא למצרים כאסיר, ושם מת. פרופ' בוסתנאי עודד מכנה את המלכתו של יהואחז ללא תיאום עם פרעה נכה צעד פזיז. לדבריו: "נראה ש "עם הארץ" לא קרא כהלכה את המפה הפוליטית ותלה תקוות, שגם מסעו הנוכחי של נכה לחרן יסתיים במפלתו, ובכך חשף את עצמו ואת יהודה לנקמתו של פרעה."
על ימי מלכותו הקצרים לא נודע כמעט דבר. מכך שבספר מלכים כתוב שהוא עשה "הרע בעיני ה'" היו שהסיקו שיהואחז ביטל את הרפורמה של אביו.
הערות שוליים
קטגוריה:מלכי יהודה
קטגוריה:יהודי המאה השביעית לפנה"ס
קטגוריה:אישים בתנ"ך המוזכרים במקורות חיצוניים | 2024-10-18T14:07:18 |
גינקואיים | הפניה גינקו דו-אונתי | 2017-06-21T00:17:52 |
גינקו | הפניה גינקו דו-אונתי | 2017-06-21T00:17:37 |
קייל ברוסלובסקי | הפניה קייל ברופלובסקי | 2010-05-18T15:24:50 |
טכניון | REDIRECT הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל | 2005-12-27T05:28:10 |
מאלטה | REDIRECT מלטה | 2004-08-02T17:19:47 |
אבן סינא | אבו עלי חוסיין אבן עבדאללה אבן חסן אבן עלי אבן סינא (בערבית: ابوعلی حسین بن عبدالله بن حسن بن علی بن سینا; בלשונות אירופה: אביסנה; Avicenna; 980–1037) היה רופא, פילוסוף ומדען פרסי. ג'ורג' סרטון , מייסד ענף ההיסטוריה של המדעים, כינה אותו "המדען המפורסם ביותר של האסלאם ואחד המפורסמים ביותר בכל העמים, הזמנים והמקומות".
אבן סינא הוא מחברם של 450 ספרים במגוון נושאים רחב, בעיקר רפואה ופילוסופיה. חיבוריו המפורסמים ביותר הם "ספר הריפוי" ו"הקאנון של הרפואה" (ידוע גם כ"הקאנון הגדול"). אבן סינא השתמש באידוי ליצירת שמנים אתריים ראשונים ולכן נחשב לחלוץ הארומתרפיה.
באיראן הוא נחשב כגיבור פרסי, ופעמים רבות מחשיבים אותו לפרסי הגדול ביותר שחי אי פעם. דיוקנאות ופסלים רבים שלו נותרו באיראן של היום. אנדרטה מרשימה ניצבת מחוץ למוזיאון בבוכרה. מלבד הפרסים, גם העם הטג'יקי מחשיב אותו כאחד מבניו, אולי דרך משפחת אמו.
ביוגרפיה
אבן סינא נולד בפרס; לפי המקורות המקובלים בח'רמייתן (היום חלק מאוזבקיסטן), ולפי מקורות אחרים בהמדאן או בבלח'. אמו הייתה בת המקום ואביו, פרסי מבלח', החזיק במשרת גובה המיסים בעיירה הקרובה חרמתיים, תחת פיקודו של אבן מנצור, האמיר הסאמאני של בוכרה. כאשר אחיו הקטן של אבן סינא נולד, המשפחה היגרה לבוכרה, שהייתה אז אחת מהערים הגדולות בעולם המוסלמי, ומפורסמת בתרבותה שקדמה לכיבוש המוסלמי.
אבן סינא הופקד אצל מורה פרטי, והתבלט בכשרונותיו. הוא הפגין יכולת אינטלקטואלית יוצאת דופן, ולמד את הקוראן בעל פה עד גיל 10, בנוסף להרבה שירה ערבית. הוא למד חשבון מבעל מכולת, והחל ללמוד עוד ממלומד נודד, שעבד למחייתו בריפוי חולים והוראה. בגיל 16 פנה למקצוע הרפואה, ולבד מלימוד הרפואה התאורטי, גם השגיח על החולים וכך גילה, לטענתו, שיטות טיפול חדשות. בן העשרה קיבל מעמד מלא של רופא בגיל 18, ומצא כי "רפואה היא לא מדע קשה, כמו מתמטיקה ופיזיקה, ולכן התקדמתי במהירות; נעשיתי לרופא מעולה, והתחלתי לרפא חולים, כשאני משתמש ברפואות משופרות". שמו של הרופא הצעיר יצא למרחוק, והוא טיפל בחולים ללא בקשת תמורה.
הוא הוטרד מבעיות מטאפיזיות, במיוחד אלה המשתקפות ביצירותיו של אריסטו. לפיכך, במשך שנה וחצי לאחר מכן למד פילוסופיה, שם פגש מכשולים גדולים יותר מבעבר. בשעות קושי היה עוזב את לימודו, הולך למסגד, ומתפלל עד שהבעיות נפתרו. הוא נהג ללמוד עד שעות מאוחרות בלילה, ואמר כי הבעיות פקדו אותו גם בחלומותיו. נאמר כי קרא 40 פעמים את המטאפיזיקה של אריסטו עד שידע אותו בעל פה; הוא לא הצליח להבין אותו כראוי, עד שיום אחד מצא את פירושו של אל-פאראבי.
מינוייו השונים
המינוי הראשון שלו היה כרופא של השולטן, שהודות לו נרפא ממחלה מסוכנת בשנת 997. גמולו של אבן סינא בעד שירות זה היה גישה לספרייה המלכותית של הסאמאנים – פטרונים ידועים של למדנות ומלומדים. כאשר הספרייה עלתה באש זמן קצר לאחר מכן, אויביו של אבן סינא האשימו אותו כי שרף אותה, על מנת לכסות על מקורות הידע שלו. בינתיים עזר לאביו בבעיות כלכליות, אך עדיין מצא זמן לכתוב כמה מחיבוריו המוקדמים.
220px|פסלו של אבן סינא באנקרה|שמאל|ממוזער
בגיל 22 מת אביו של אבן סינא. השושלת הסאמאנית הגיעה לקיצה בדצמבר 1004. אבן סינא כנראה דחה את הצעותיו של מחמוד מע'זנה, והמשיך מערבה לאוריינש בח'יבה המודרנית, שם הווזיר (השר), שנחשב כפטרון של מלומדים, העניק לו מלגה חודשית קטנה. אך התשלום היה מועט, ואבן סינא נדד ממקום למקום במחוזות נישפור ומרב על גבולות ח'ורסאן, מחפש מקום בו יזכו כישוריו להערכה. שמס אל-מעלי קבטיס, שליט דיילאם, בעצמו משורר ומלומד, שאצלו חשב למצוא מקלט, הורעב על ידי חייליו המורדים בערך באותו זמן. אבן סינא בעצמו חלה קשות באותו זמן. לבסוף, על יד גורגן, ליד הים הכספי, הוא פגש בחבר, שרכש ליד ביתו מבנה שבו הוא לימד לוגיקה ואסטרונומיה. כמה מחיבוריו נכתבו עבור פטרון זה, וגם התחלת כתיבת "קאנון הרפואה" הוא מזמן מגוריו בהירקניה.
לבסוף השתקע אבן סינא בעיר ריי הסמוכה לטהראן המודרנית, שם קיבל משרה כרופא החצר של האמיר הבֻּוַיְהִי מַגְ'ד א-דַּ֫וְלַה ואימו, שהייתה השליטה בפועל. בעיר ריי נכתבו כשלושים מחיבוריו הקצרים יותר. היריבות המתמדת בין האם לבין בנה השני, האמיר שַׁמְס א-דַּ֫וְלַה, חייבה את המלומד לעזוב את המקום, ולאחר ישיבה קצרה בקזבין, הוא עבר דרומה להמדאן. בתחילה היה בשירותה של גבירה אחת, אך לאחר שהאמיר שמע כי הוא נמצא במקום, קרא לו להיות רופאו, ושלח אותו חזרה עם מתנות למקום מגוריו. אבן סינא אף קודם לדרגת וזיר (סוג של ראש ממשלה), אך הצבא, המורכב מטורקים וכורדים, מרד כנגד השליט החדש ודרש כי הווזיר יוצא להורג. האמיר הסכים כי הוא יגורש מהארץ, אך אבן סינא נותר חבוי במשך ארבעים יום בביתו של שייח', עד שחולי נוסף חייב את האמיר להשיב לו את משרתו. גם בזמנים קשים אלה הוא המשיך בלימודיו, והקריא חלקים מכתביו בפני תלמידיו.
לאחר מות האמיר הוא כתב לעלאא א-דַּ֫וְלַה (אבוג'עפר דשמנזיאר), שליטה של העיר אספהאן, והציע את שירותיו, אך האמיר החדש של המדאן שמע על תכתובת זו, וכשגילה את מקום מגוריו של אבן סינא אסר אותו במבצר. המלחמה המשיכה בין שליטיה של אספהאן להמדאן. בשנת 1024, הראשון כבש את המדאן ועריה, וגירש את שכירי החרב הטג'יקים. כאשר הסערה חלפה, אבן סינא חזר עם האמיר להמדאן והמשיך שם בפועלו הספרותי. אך לבסוף, הוא ברח מהעיר יחד עם אחיו ותלמידו בלבוש של סגפן סופי. לאחר מסע מסוכן הוא הגיע לאספהאן, שם קיבל אותו הנסיך בברכה.
שנותיו המאוחרות
עשר השנים הנותרות בחייו של אבן סינא עברו בשירותו של עלאא א-דַּ֫וְלַה (אבוג'עפר דשמנזיאר), אותו הוא ליווה כרופא ויועץ ספרותי ומדעי, אפילו למלחמותיו השונות.
בשנים אלה הוא החל לעסוק בעניינים ספרותיים ופילולוגיים, התעניינות שהחלה כנראה בשל ביקורת על הסגנון שלו. אך גם בזמן לימודיו הוא המשיך ליהנות מהנאות החיים, והתשוקה שלו לנשים ויין הייתה ידועה ומפורסמת, דבר שמבדיל אותו מאבן רושד. הנאות אלו גרמו להחלשת כוחו, והוא חלה מאוד כמה פעמים. חבריו יעצו לו להאט את קצב חייו, אך הוא התנגד באומרו כי "הוא מעדיף חיים קצרים ורחבים מאשר חיים ארוכים וצרים".
על ערש דווי הביע חרטה על מעשיו, הוריש את רכושו לעניים, החזיר רווחים לא מוצדקים, שחרר את עבדיו, ובכל יום שלישי עד מותו הקשיב לקריאת הקוראן. הוא מת בהמדאן, איראן, ביוני 1037, בשנתו ה-58, ונקבר בהמדאן.
חיבורים
אבן סינא כתב רבות על נושאי רפואה, פילוסופיה, לוגיקה, אתיקה, מטאפיזיקה ונושאים אחרים. מיוחסים לו כ-100 חיבורים – חלקם חוברות של כמה עמודים, ואחרים כתבים בעלי כמה כרכים. כל כתביו הם בערבית – שהייתה שפת המדע של הזמן ההוא – ובפרסית, שפת האם של אבן סינא עצמו. ישנו ערך בלשני עד היום לספרים שכתב בפרסית.
הידוע מבין כתביו הוא "קאנון הרפואה", ספר בן ארבעה עשר כרכים, אשר היה טקסט רפואי סטנדרטי במערב במשך 700 שנה. הקנון שונה מקודמיו בכך שהוא יותר מסודר, אולי בשל לימודי הלוגיקה של אבן סינא. הספר ממיין ומתאר מחלות, משרטט את הגורמים שלהן, מפרט תרופות פשוטות ומסובכות, מסביר מושגים כמו היגיינה, ומתאר את צורת הפעולה של אברי הגוף. כמו כל בני עמו וזמנו של אבן סינא, הוא בעיקר מתאר תסמינים (סימפטומים). אבן סינא טען ביצירה זו כי שחפת מידבקת, דבר שהאירופאים חלקו עליו, אך לבסוף נתגלה כנכון. כמו כן, הוא מתאר את התסמינים והסיבוכים של סוכרת. ההערכה לספר הייתה שונה במקומות ובזמנים שונים, ויש שראו בו אוצר של חוכמה, ואחרים, כמו אבן רושד, כמועיל רק לנייר טיוטה. גרסה ערבית של "הקנון" הופיעה ברומא ב-1593, וחלקים א'–ה', בתרגומם של נתן המאתי ויוסף בן יהושע לורקי, הופיעו בעברית בנאפולי ב-1491. תרגום נוסף בעברית, של שלמה די אוליוירה, הופיע ב-1652. מהגרסה הלטינית יש כשלושים מהדורות, שמבוססות על התרגום המקורי של גררד מקרמונה. במאה ה-15 נכתב פירוש לטקסט של הקנון, ובו מקובצים יחד הרבה מהתאוריה והמעשה הרפואיים של אותו זמן.
החשיבות של אבן סינא באירופה מהמאה ה-12 עד ה-17 הייתה בעיקר פרי של מקריות, שכן חיבוריו אינם שונים במידה רבה מאלה של קודמו גזס, שכן שניהם הראו את השיטה של גלנוס, ודרך גלנוס את זו של היפוקרטס, ששונה מעט על ידי אריסטו. שלא כתומאס אקווינס שפחות או יותר קידש את דעתו של אריסטו כדוגמה של הכנסייה, אבן סינא חלק עליו רבות, כשהוא מאמץ את הגישה של דיון ביקורתי ברוח האג'תהאד (שעדיין היה חלק מהחיים הדתיים באותם הימים). לפיכך, הוא אחד מהמבשרים של התהליך המדעי כפי שאנו מכירים אותו, וההשפעה שלו על השיטה המדעית היא משמעותית ביותר.
משנתו הפילוסופית
250px|ממוזער|שלט ברחוב אבן סינא ביפו
אבן-סינא נמנה בין הפילוסופים האריסטוטליים, אך לפי עדות עצמו לא היה אריסטוטלי אדוק, והוא נוטה להדגיש פעמים רבות את אי-תלותו במסורת זו. הוא מעלה במשנתו רעיונות חדשים, המאפשרים את איחודה של הפילוסופיה עם הדת, עד שאבן רושד האשימו בטענה שהוא מנסה לזהם את התורה הפילוסופית ברעיונות ששורשם בכלאם. מסיבה זו התנערו ממנו בני האסכולה האריסטוטלית המחמירים, כדוגמת אבן-רושד, אבן באג'ה ואחרים, אך לעומת זאת הוא אומץ בחום על ידי פילוסופים רבים שחשובה הייתה להם מאוד ההתאמה בין הדת לפילוסופיה, והענקת תו-היוקרה האינטלקטואלי לרעיונות הדתיים. בין מושפעיו היהודיים, נמנים רבי אברהם אבן דאוד והרמב"ם.
סמכותו הפילוסופית של אבן סינא חרגה מתחומי מגוריו, ופשטה אף לערי ספרד והמגרב, כפי שנראה מתוך אזכוריו המרובים בסיפור הפילוסופי של אבן טופייל, "חי אבן יקט'אן".
תורת המציאות
בין חידושיו הבולטים של אבן סינא בתחום הפילוסופיה, מצויה הבחנתו בתחום המטאפיזיקה, בעניין השניות שבין מהות ומציאות, ומכאן להבחנה בין ההכרח לאפשרי. לדבריו, בכל מציאות מלבד האלוהים, קיימת שניות של מהות ומציאות: כאשר אנחנו מסתכלים סביב, אנחנו רואים דברים רבים הנמצאים במציאות, אך אנחנו יכולים להכיר בכך שמציאותם אינה מוכרחת, והם יכלו גם שלא להימצא. יתרה מזו, היה גם זמן מסוים שבו הם לא היו מצויים בפועל, והייתה להם רק אפשרות פוטנציאלית בלבד להימצא. בזמן ההוא מהותם כבר הייתה קיימת, אך מציאותם לא; וכך הם מוגדרים על ידי אבן סינא "אפשרי המציאות".
כדי שאפשרי המציאות יצאו לפועל ויתממשו, צריכה להתקיים סיבה אחרת המוציאה אותם מן ההעדר אל הקיום או מן הקיום אל ההעדר. מכאן מגיע אבן סינא להגדרתו של האלוהים כחריג, כמי שמציאותו היא מסוג אחר. שהרי כיוון שאי אפשר שכל הנמצאים הם מסוג זה של אפשרי המציאות, שהרי אם כן היה, לא היה שום דבר שהיה הופך את האפשרי לנמצא, אם כן בהכרח ישנו נמצא אחד שהוא מחויב המציאות, והוא הסיבה למציאותם של כל אפשרי המציאות. הרי אם תתקיים שלשלת אינסופית של "אפשרי המציאות" לא יבוא האפשרי לכלל מציאות.
מהגדרתה של "הסיבה הראשונה" האריסטוטלית, ה"אלוהים" בלשון הדת, כ"מחויב המציאות" במובן זה, מעלה אבן-סינא הבחנות נוספות: שאין מציאותו של מחויב המציאות שקולה למציאותו של אחר, ושאין מציאותו מורכבת ואין בה ריבוי כלשהו, ואין בו שיתוף כלשהו. ההרכבה והריבוי מכריחים שאחד מהם יהיה סיבה לשני, ואם כן אין מהם "מחויב המציאות" אלא זה שאין לו סיבה; ומשאין הרכבה אין ריבוי והשתתפות, כיוון שאין הבחנה בין שני עצמים אם אין להם מקרים ומאפיינים בהם הם מובחנים האחד מן השני.
למרות הניסוח, לא סבר אבן-סינא שהאלוהים בחר ברצונו לברוא את העולם, והוא נטה, בעקבות המסורת האריסטוטלית, לראות את הבריאה כמעשה המתחייב מחוכמתו של האל. הוא הגדיר את המציאות כולה כ"אפשרית המציאות" לא משום שבאמת קיימת אפשרות שהיא לא תימצא, אלא משום שמציאותה תלויה בגורם שאינו אימננטי לה, וכך מצד עצמה היא אפשרית המציאות, ורק מצד זולתה היא מחויבת המציאות.
דברים אלו של אבן סינא מהווים ניסוח חדש של הטיעון הקוסמולוגי, שאינו זוקק הכרה בבריאה. טיעון זה אומץ גם על ידי פילוסופים יהודיים, כמו רבי אברהם אבן דאוד והרמב"ם.
תורת הנפש
בעקבות הפילוסופיה האריסטוטלית, רואה אבן סינא את הנפש כ"עצם" של הצומח ובעלי החיים. הוא מפרט בהרחבה את תכונותיה של הנפש, בהתבסס על ספרו של אריסטו "על הנפש", ואומר שבצמחים היא "הנפש הצומחת" בלבד, שתכונותיה הן הגידול, ההזנה והרבייה; בבעלי החיים היא גם "נפש חיונית", ונוספות לה תכונות כהרגשות, זכרונות, רתיעה טבעית מדברים מזיקים ועוד; ובבני האדם היא "נפש מדברת", הכוללת גם יכולות מנטליות מיוחדות לשכל האדם.
חידושו של אבן-סינא בתורת הנפש נוגע לתחום הישארות הנפש. בניגוד לדעתם של האריסטוטליים המחמירים, הניח אבן-סינא שהנפש היא אינדיבידואלית לכל אדם ואדם. לכן, לדעתו, אחרי מותו של האדם נותרת הנפש כנפש אינדיבידואלית, ואינה הופכת להיות חלק מהשכל הפועל הכללי, וזו הישארות הנפש המיוחלת.
חלק זה במשנתו משך חיצים רבים מצידם של אבן-רושד, הרמב"ם ואחרים, אך אומץ על ידי רבי אברהם אבן-דאוד.
תורת הנבואה והמדינה
אבן-סינא הבחין בכך שהאדם הוא חיה מדינית, ואינו יכול לחיות, לפחות לא חיי רווחה, בלי קיבוץ מדיני. בדעה זו תמכו רוב הפילוסופים האריסטוטליים. אך אבן סינא חידש, בניגוד לאל-פאראבי, שהאדם הפשוט כשלעצמו אינו מסוגל לכונן קיבוץ כזה, כיוון שבני האדם לעולם אינם יכולים לבוא לידי הסכמה על חוק שכוחו יפה לכול, וכל אחד חושב שמה שמתאים לטובתו האישית מתאים גם לכול, ולכן, בדרך הטבע, רוחשים האנשים שנאה זה לזה.
לצורך כך, לדברי אבן-סינא, קיים הנביא. הוא ניחן בסגולות מיוחדות, המאפשרות לו ליצור קשר חברתי בין בני האדם השונים, ולתקן חוקים מועילים לכולם. הופעתם של הנביאים מקורה בפעולה תכליתית של הטבע, "ששם בטבעו שיהיה לאישיו כוח הנהגה", והיא פרי ההשגחה הראשונה, שהיא המכוננת את כל פעולות הטבע בצורה המיטבית.
אבן-סינא עסק רבות גם בהתבוננות בפעולה המיסטית, וכך, בניגוד מובהק לפילוסופים אריסטוטליים אחרים, טען שמקור הידע של הנביאים אינו בהכרח שכלי, כפעולתם של הפילוסופים, אלא הוא השראתי, בדומה לחוויה המיסטית, שהנביאים ניחנו ביכולות המקלים עליהם להגיע לאותה חוויה.
הנצחתו
על שמו נקרא מפרץ אביסנה בארכיפלג פאלמר שבאנטארקטיקה.
בפברואר 1973 הוקמה על שמו אוניברסיטת "בו-עלי סינא" בהמדאן שבאיראן.
נחשב כסמל לאומי של איראן, וישנם כמה פסלים שלו ברחבי המדינה ושכנותיה.
על שמו נקראו רחובות בשכונת הדר בחיפה, וביפו שבתל אביב.
לקריאה נוספת
אנתולוגיה לכתבי אבן סינא, תרגמה אביבה שוסמן, ערך שמואל הרוי, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2009.
ספר הרמיזות וההערות מאת אבן סינא. מתורגם לעברית עם הערות וביאור ארוך על ידי ניר שטרן.
קישורים חיצוניים
ביוגרפיה של אבן סינא, באנציקלופדיה הקתולית
Ibn Sina (Avicenna), Islamic Philosophy Online (וראו גם גרסה נוספת)
הספר "אנתולוגיה לכתבי אבן סינא" באתר "טקסט"
, מתוך מאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הבריטית
הערות שוליים
קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מדענים מוסלמים
קטגוריה:פילוסופים פרסים
קטגוריה:פילוסופים מוסלמים
קטגוריה:הוגים אריסטוטלים
קטגוריה:פילוסופים של ימי הביניים
קטגוריה:רופאים פרסים
קטגוריה:תרבות ערבית
קטגוריה:אלכימאים
קטגוריה:תור הזהב של האסלאם
קטגוריה:שחפת
קטגוריה:רופאים מהמאה ה-10
קטגוריה:רופאים מהמאה ה-11
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:ילידי 980
קטגוריה:נפטרים ב-1037 | 2024-07-21T16:20:04 |
משה אבן עזרא | רבי מֹשֶׁה אִבְּן עֶזְרָא (רמב"ע; ד'תתט"ו, 1055 – ד'תת"ק, 1140 בערך) היה משורר, פייטן ופילוסוף בתור הזהב של יהדות ספרד. נחשב לאחד מגדולי המשוררים היהודים.
קורות חיים
נולד בהטאיפה של גרנדה בין השנים 1055–1060, למשפחה מיוחסת שראשיה היו מיושבי ירושלים. אביו, רבי יעקב אבן עזרא, היה מחשובי הקהילה היהודית, עשיר גדול, ושר בממשלת המלך חבוס אל-מוצפר, בתקופת כהונתו של רבי שמואל הנגיד כווזיר הגדול (ראש ממשלה ומשנה למלך) של הממלכה. יצחק, יהודה ויוסף, שלושת אחיו של ר' משה אבן עזרא, נודעו בחכמתם ובעושרם, ושימשו כשרים. רבי משה, הבן השני, למד תורה מפי אחיו הגדול יצחק, ואחר כך למד תורה בישיבת אליסנה אצל רבי יצחק אבן גיאת, עליו כתב: "מפי הרב הזה שמעתי תורה וממנו למדתי, ומה שיצא מעטי הוא רק כטפה מן הים הגדול". כן רכש השכלה נרחבת בתחומי הפילוסופיה והספרות הערבית.
לאחר שהשלים את לימודיו באליסנה, שב לגרנדה, לסביבה של תרבות עניפה וגנים מרהיבים, בתקופה של רווחה ועושר לעיר. כאן חיבר שירים מלאי ששון והתפעלות מיפעת הבריאה וחמודות האהבה. במהירה נחשב לאחד מגדולי המשוררים בדורו, המצטיין בשלמות אמנותו ובדמיונו הכביר. רמב"ע היה בעל מעמד נכבד בקהילה היהודית ובעיני השלטון, וכ"ראש המשוררים" עמד בראש תחרויות המשוררים היוקרתיות.
ימי הטובה לא ארכו לרמב"ע. חורבן קהילת גרנדה על ידי גדודי המוראביטים בשנת 1090, ירידתו מנכסיו עד כדי היותו חסר כל, ידידיו הנאמנים שבגרנדה שהלכו והתמעטו בעוזבם את העיר, ריב עם שונאיו בעטיה של בת אחיו הבכור, ואחיו שלא עמדו לצדו, כל אלו גרמו לו לגלות מארץ מולדתו בשנת 1095, ומאז נע ונד ימים רבים בארצות ספרד הנוצרית. על כבודו המחולל של המשורר הנרדף כתב רבי יוסף אבן סהל את שורות השיר: "אוי כי פניני שיר כזוהר-חרס / היו בדורנו לנבלי חרס". גם רבי יהודה הלוי שלח לרמב"ע שירי ידידות לעודד את נפשו. על מנת להשכיח את יגונו, רמב"ע הרבה לשפוך נפשו בשירים, וגם השתקע בלימוד חכמה ומדע.
שנות העמידה והזקנה של רמב"ע היו מלאות ייסורים. את קסטיליה החשיב לארץ חשכה ובערות של אנשים נעדרי עידון ותרבות ויושר. ידידיו המעטים שהיו לו שם מימי נערותו, יחד עם אחד מאחיו, התהפכו לשונאים ומיררו את חייועיין חיים בראדי, ביאור לדיואן, שיר כ. אחד מבניו נפטר בגיל צעיר, ושאר בניו לעגו לו והתנכרו לו. במרוצת שנות חייו מתו אשתו, אחיו, בת אחיו, בניו, ורבים מידידיו שהיו פזורים במרחקים. נחמת-מה מצא בנדיבים שעזרו לו, ובחליפת מכתבים עם שניים מאחיו ועם משוררים שהוקירוהו.
רמב"ע חיבר הרבה פיוטים, ונודע בעבור סליחות שחיבר ככפרה על חטאי נעוריו. רבים מסליחותיו נכנסו למחזורים, מהם מפורסם במיוחד הפיוט "אל נורא עלילה", המושר עד היום לפני תפילת נעילה של יום הכיפורים, והפיוט רעה בשבטך המושר עד היום ביום ראש השנה, בעיקר בקהילות ספרדיות. על שם סליחותיו כונה "אל סלח".
רמב"ע חיבר בלשון ערבית יהודית את הספר הפילוסופי "ערוגת הבושם", שלבקשת חכמי לוניל תורגם לעברית על ידי רבי יהודה אלחריזי, ולא נותר מהתרגום אלא חלקים. מפורסם יותר חיבורו "ספר העיונים והדיונים" (כתאב אלמחאצרה ואלמדאכרה), ספר ביקורתי בו מסביר את השקפתו על חכמת השירה והמליצה, שתורגם לעברית בדורות האחרונים. שני הספרים משלימים זה את זה, הגותו של רמב"ע מפוזרת בהם, ומהווים גם מעין סיכום להישגים בפילוסופיה ובשירה של תור הזהב של יהדות ספרד.
במהלך הדורות שירי רבי משה אבן עזרא התחבבו הן על ההמונים והן על המשוררים שהעריכו במיוחד את שיריו בעבור מליצתו ונועם טעם מלאכתו. רבי יוסף אבן סהל כתב על שיריו: "הָעֵת יוּשַׁר - רֵיחַ זִכְרוֹ / מִמֶּרְחַקִּים מִטּוּב קָנֶה / כָּל עֵת נִשְׁנֶה לִקְרֹא אוֹתוֹ / חֶסֶד חָדָשׁ לוֹ יִשָּׁנֶה".
על-שמו רחוב "הסַלָּח" ברחביה, ירושלים ורחוב משה אבן עזרא ברובע ה' באשדוד.
שיריו
הדיואן
ממוזער|350x350 פיקסלים|מתוך השיר "אש קדחו אוריו ולא נופחו" מאת רמב"ע עם פירוש ישראל חיים טביוב
הדיואן של רמב"ע כולל שירי יין וחשק, שירי שבח, שירי ידידות, שירי נהי, קינות, שירי חתונה, מכתמים, ושירי הגות ומוסר.
שירי היין והחשק חוברו בנעוריו בהשפעת אופנת זמנו, ובהם הרגשה חזקה ועדינה בהדר הטבע ויפעתו. לדוגמה, בשיר "כתנות פסים לבש הגן" הטבע מואנש והצמחים מולבשים בלבוש כהנים לתאר את הדרו (תוך רמיזות מקראיות ליציאתם לחירות של יוסף ושל יהויכין, ולחג הפסח כחג האביב):
משירי הידידות מפורסמים השירים שרמב"ע חיבר לרבי יהודה הלוי. שירי שבח חיבר לגדולי דורו, ולנדיבים שהיו ידידיו.
בשירי הנהי שופך את נפשו בתלונות על צרות הזמן ועל מצבו. לדוגמה, השיר "מליצתי דרשתייה ואינה":
בדיואן שני שירים ארוכים, השיר הפילוסופי (קס"ד בתים) "בשם אל אשר אמר" העשוי כמתכונת "כתר מלכות" מאת רבי שלמה אבן גבירול; והקינה "כתב נוחם שלחו אל אהוביו" (פ"ט בתים), שהשפיעו על שירים שחיבר רבי מאיר הלוי אבולעפיה.
ספר התרשיש
ממוזער|319x319 פיקסלים|חתימת "ספר התרשיש" מאת רבי משה אבן עזרא
רמב"ע כתב בספר העיונים והדיונים, פרק שמיני, שער רביעי: "בעניין לשון נופל על לשון יש חיבור, שבו סודרו המילים הללו, הכולל יותר מאלף ומאתים בתים, שהמילים הדומות באות בסופי השורות, והם ערוכים בעשרה שערים על נושאים שונים. אני חיברתי את הספר הזה בימי שחרותי, כשכוחי היה רענן, והוא נמצא בידי הבריות הקוראים אותו 'ענק'. הספר ההוא יספיק לי, ואין לי שום צורך להביא ראיה שיש בכיכולתי לחבר שירים מן הסוג הזה". כלומר, מיצה את הנושא של לשון נופל על לשון בספרו.
ספר התרשיש, הנקרא גם ספר הענק, כולל אמרי-בינה בעשרה שערים, בכל שער חרוזים כמניין אבן מאבני החושן, סה"כ תרשיש (1210) חרוזים, כשבכל בית חרוזים הבנויים ממילים השוות בכתב ושונות בהוראתן (תגניס). מגמת הספר ללמד תבונה וצחות לשון. ב-1886 דוד גינצבורג הוציא לאור את ספר התרשיש עם ציונים למקורות מהמקרא, ותרגום לכותרות השערים שבערבית. המשורר וחוקר השירה שאול עבדאללה יוסף חיבר ביאור לספר התרשיש בשם "משבצות תרשיש". חיים בראדי חיבר ביאור בשם "עין התרשיש".
ממוזער|300x300 פיקסלים|שער הספר "משבצת התרשיש"
ספר התרשיש מתאפיין בסגנון צח ויפה, בידיעת לשון מדוקדקת, ביפי אמנותו, ובחכמת חיים עשירה. הוא משקף את חיי החברה והרוח של יהודי גרנדה ושל קהילות יהודיות אחרות באנדלוסיה. להלן פירוט שערי הספר:
בשבח מעלליו וזכר מהלליו של נשיא השירה (החוקרים נחלקו מיהו).
בחילוף עיתים וזמנים ונועם גנים ונוגנים.
בעינות מים ונהרים וזמיר העוף באמירים.
בחושקים אשר יתאבו ומעונים אשר חרבו.
בסוד נוער ועדנה וסוד שיבה וזקנה.
בבגד אחים נאמנים בהתהפך הזמנים.
בזכר פירוד אלוף ודוד ואורך הלילות בהרחיקו נדוד.
במיאוס עולם והדריו וזכר המות ומה אחריו.
להתרומם על פני תבל ולהתכבד מלהתנבל.
בתפארת אמרים וחרוזי השירים.
ושתי דוגמאות מהספר (עם פתרונים לפי משבצת התרשיש):
כתב שאול בן עבדאללה יוסף על ספר התרשיש: "המשורר פינה וסיקל דרך שירו, ועל ידי זה לימד דעת את המשוררים הבאים, לעשות כמעשהו, כי הפליא לעשות בחיבורו הנכבד הזה אשר אין על עפרו משלו במליצות מיוסדים על אדני השכל והתבונה אשר לא שיערום ראשונים, ובתת למליצות כתבי הקודש הוראות שונות, נפח נשמת רוח חיים באפם, ובהם הגיד כאשר היה עם לבבו; וכאשר עמד המשקל כנגדו כצר, השתמש בכל האמצעים אשר על פיהם מתפרשים כתבי הקודש... ובדרכים שונים אשר הקורא המשכיל ימצאם נפוצים על פני החיבור הזה".
שירי הקודש
ממוזער|322x322px|(בתי הפיוט נחתמים בחציו השני של הפסוק מלאכי ג, ד)
רמב"ע חיבר מאות פיוטים הכוללים קדושתאות, פיוטים ל'נשמת', פיוטי 'יוצר' ('מאורות', 'אהבות', 'גאולות'), למתודה חטאתיו, סליחות, ותוכחות. רוב הפיוטים הם שירי סטרופיים בעלי פזמונים חוזרים (מענה חוזר) או בתים הנחתמים בפסוקים מהמקרא. להבדיל משירי החול המקושטים והמלוטשים מלאכת מחשבת; הפיוטים השתפכות נפש ישירה, וכתובים בלשון פשוטה המדברת ללבם של משכילים והמוני-עם כאחד. הפייטן כשליח ציבור משווע בתחנונים לסליחת־חטא ומביע ציפייה לגאולה. נושאי הפיוטים: גדולת הבורא, קידושו והילולו בפי דרי־מעלה ודרי־מטה. זיכרון יום המיתה, תשובה מחטאים, הבלות העולם הזה ואפסות האדם, ענות הגלות, זכות אבות, חביבותן של תורה ומצוות, גדולת גוי שומר־אמונים, גאולה.
כתב דוד רדנר: "רוח המשורר מלא מרגשות תם ואמונת אומן לא-להי הצבאות, והגיונותיו סובבים הולכים להטיף לקח טוב לבני אדם כי ינזרו מתענוגות החיים וממנעמיהם אשר בהבל יסודם, וישימו כל מעיינם לבחור בדרך הישר והטוב אשר הוא חיינו ואורך ימינו בארצות החיים, לכן עשו למו שירי תפילותיו יתד במקום נאמן בספרי תפילות ישראל, ביתר שאת בספרי התפילה ליהודים בספרד ובאפריקה".
ספריו העיוניים
ספר ערוגת הבושם
פעם רמב"ע ישב באספת אנשים חכמים ומשכילים בספרות, ששוחחו על אודות השימוש במילות לשון הקודש על דרך ההעברה ועל דרך האמת. כל אחד מן הנאספים דיבר על זה לפי דעתו והבנתו. ראש האספה ביקש מרמב"ע, שיאסוף ויסדר בחיבור את הדברים השייכים לעניין זה, עם כל היוצאים מן הכללים, כדי שיוכלו המתעסקים בתורה ובנביאים למצוא בו את כל הדוגמאות הנצרכות. זה היה המניע לחיבור ספרו "ערוגת הבושם".
ספר ערוגת הבושם, או בשמו המקורי "מאמר הגן בעניין הדברים המשליים והאמתיים", הוא ספר פילוסופיה יהודית בשבעה שערים, המשקף את העולם האינטלקטואלי של משכיל אנדלוסי בן זמנו. הספר נחלק לשני חלקים: חלק פילוסופי וחלק לקסיקוגרפי, העוסקים גם-יחד בתורת המטאפורה המקראית. החלק הפילוסופי עוסק בתאולוגיה, במטאפיזיקה, ובתורת הנפש, תוך ביאור פסוקים מהמקרא; חובר בהשפעת המעתזלה והנאו-אפלטוניות, ואינו מושפע מהפילוסופים הערבים האריסטוטלים. חלק זה קרוב ברוחו לספר "עולם הקטן" של רבי יוסף אבן צדיק. בחלק הלקסיקוגרפי (מעין מילון של מילים בלשון הקודש הקשורות לאדם וגופו, בהתאם לדעות שבחלק הפילוסופי ולסיווגים של הרפואה הערבית האריסטוטלית), יש עיסוק ארוך במלאכת הרטוריקה, תוך הגנה על ביטויי האנשה במקרא ובספרות הרבנית. חלק זה דומה לחלק הראשון של "מורה נבוכים", אלא ששני הספרים חוברו מתוך תפיסות שונות.
בספרו רמב"ע משתמש באמרים מחכמים רבים (כגון רס"ג, יצחק בן שלמה הישראלי, דונש בן תמים, רבי שלמה אבן גבירולציטוטים מתוך "מקור חיים", רבנו בחיי אבן פקודה, סוקרטסבעיקר מתוך "טימאיוס" של אפלטון, אפלטון, אריסטו, פיתגורס, אמפדוקלסמתוך טקסטים פסבדו-אמפדוקלים שהיו נפוצים בתקופתו, אבוקרט (היפוקרטס), אל-כנדי, קוסטא אבן לוקא, אל-פאראבירמב"ע החכם היהודי הראשון שציטט את אל פאראבי, אך להבדיל מהרמב"ם וריה"ל אינו מתעסק בפילוסופיה שלו, אנציקלופדיה של אחי הטוהראנציקלופדיה אפלטונית מוסלמית בת זמנו. רבי יוסף בן צדיק הירבה לצטט ממנה בספרו "עולם הקטן".). בשל צורתו האקלקטית נהגו בדורות האחרונים להעריכו כנעדר מקוריות. רק בשנים האחרונות החלו חוקרים לעמוד על חשיבותו.
הספר פותח בשיר פילוסופי התואם את תכנו (שיר רלד, במהדורת בראדי). הרי תחילתו:
ספר העיונים והדיונים
בערוב ימיו של רמב"ע, ידיד חכם ונדיב ביקשו לבאר לו שמונה קושיות על השירה העברית. רמב"ע חיבר כתשובה את ספר העיונים והדיונים, מעין מבט של חכם זקן על גירסא דינקותא שלו. הספר נכתב בערבית יהודית לפי סגנון ספרות האדב הערבית שבזמנו. הוא תורגם לעברית בתרפ"ד (1924) על ידי בן-ציון הלפר בשם "שירת ישראל", וחזר ותורגם ב-1975 על ידי אברהם הלקין בשם (המדויק יותר) "ספר העיונים והדיונים". להלן פרקי הספר:
בעניין המליצה והמליצים.
בדבר השירה והמשוררים.
כיצד הייתה מלאכת השירה טבעית בין הערבים ומלאכותית בין יתר האומות?
אם היו לאומתנו שירים בזמן מלכותה והתקדמותה?
מדוע יש יתרון לבני הגולה בספרד בחיבור שירים ומאמרי מליצה ואגרות בעברית על יתר בני הגולה?
תמצית הדעות בעניין השירה שמצאו חן בעיניו.
בדבר מה שהעידו אנשים אחדים על עצמם שחיברו שירים בחלומם; האם אפשר הדבר?
הדרך הטובה ביותר במלאכת השיר העברי על-פי הכללים של הערבים
חשובים במיוחד הפרק החמישי, בו סוקר את המשוררים היהודים בספרד לדורותיהם ותכונתם (בארבע תקופות: א. זמנו של הנשיא חסדאי אבן שפרוט, ב. מסוף המאה העשירית ועד כיבוש קורדובה ב-1013, ג. זמן פעולתו של רבי שמואל הנגיד ובני דורו הצעירים ממנו, ד. תקופת רבי משה אבן עזרא ובני דורו הקשישים והצעירים ממנו); הפרק הששי העוסק במידות הטובות הדרושות בשביל לחבר שירה ראויה, פרק שגם מלמד על טעמו הטוב ואצילות הנפש של המחבר; והפרק השמיני המלמד את כללי מלאכת השיר, או דרכי קישוט השיר, של משוררי הבדיע המוסלמים, כאלה שרוב רובם מצויים במקרא ומקצם בשירי המשוררים שקדמוהו, בעשרים שערים. רמב"ע סיכם את השערים בכלל הבא: "חשוב הרבה וקשט את דבריך. כל רעיון יפה שיכנס למוחך החזק בו, וכל עניין שהא-להים בחסדו ישים בלבך תסדר אותו היטב ברצון הא-להים ובטובו, שהרי הוא משגיח על כל דברי בני האדם והוא מוביל אותם אל הדרך הישרה, משום שהוא טוב ומיטיב לכל. אין א-להים בלתו ואין טוב אלא טובו".
פירוט תמציתי של השערים בקישוט השיר המצויים במקרא לפי רמב"ע (הערות השוליים גם הן מן המקור):
+השערהגדרהדוגמאות מהמקראההשאלהתיאור דבר בלתי-נודע בדבר נודע, באופן שאם סוקרים אותו בעין השכל ושוקלים אותו במאזני הצדק, נוכחים שיש לו מעלה יתירה. ההשאלה על שני אופנים: יש שהמאמר גלוי ומחוור, ויש שהכוונה טמירה ונעלמה.אֵם הַדֶּרֶךְ, אִישׁוֹן לַיְלָה, דְּגַן שָׁמַיִם, הֵד הָרִים, חֵלֶב הָאָרֶץ, יֵּלֶד יוֹם, כַּנְפֵי שָׁחַר, לְשׁוֹן הַזָּהָב, עֲבֹתוֹת אַהֲבָה, פְּרִי מַחְשְׁבוֹתָם, שֶׁמֶשׁ צְדָקָה, תּוֹרַת חֶסֶד; הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל, יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶרכוונתו הרושם שהוא עושה בגרמו לשמש שתזרח מן המזרח פעם אחת בכל עשרים וארבע שעות, כשתגמור את סיבובה (תהלים יט, ג)הגילוי והרמזהרמז הוא כשמשתמשים במילים-מועטות המורות על כוונות רבות שאינן מובעות בפירוש.עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָןכוונתו לרוח צפון ולרוח תימן, וְיִתְיַצְּבוּ כְּמוֹ לְבוּשׁהרי הלבוש לא יתקיים אלא על גוף, ולפיכך אין לאלה שום קיום (איוב לח, יד) , וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹתכוונתו לאליעזר בלבד, שמספר שמו עולה לשלוש מאות ושמונה עשר, עִטַּרְתָּ שְׁנַת טוֹבָתֶךָכיוון בזה לראשית השנה ולאחריתה, וזהו רמז ליורה ולמלקוש (תהלים סח, יב)ההפכים המקביליםשני חלקים, וכל מילה שבחלק הראשון מקבילה, בכוונה מתנגדת, לכל מילה שבחלק השני.קָרְבוּ רֹדְפֵי זִמָּה; מִתּוֹרָתְךָ רָחָקוּ, כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ, אִישׁ חֵמָה יְגָרֶה מָדוֹן וְאֶרֶך אַפַּיִם יַשְׁקִיט רִיב, בַּבֹּקֶר יָצִיץ וְחָלָף לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁלשון נופל על לשוןמילים הדומות זו לזו שכוונותיהן שונות (הכוונה למילים מאותו שורש בעלות הוראות שונות).בְּבֵית לְעַפְרָה עָפָר הִתְפַּלָּשִׁי, וַתִּבֶן צֹר מָצוֹר לָהּ, רַבּוּ מֵאַרְבֶּה, רֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ, לֹא קָנִיתָ לִּי בַכֶּסֶף קָנֶההחילוקהמשורר יבאר כל הפרטים שהתחיל בהם ולא יניח חלק שלא יפרט.רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ, הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִיההקבלההניגודים במאמר מקבילים זה לזה.חָלְקוּ מַחְמָאֹת פִּיו וּקֲרָב לִבּוֹ רַכּוּ דְבָרָיו מִשֶּׁמֶן וְהֵמָּה פְתִחוֹת, זֶרַע וְקָצִיר, וְקֹר וָחֹם, וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה, וְקָץ עָלָיו הָעַיִט וְכָל בֶּהֱמַת הָאָרֶץ עָלָיו תֶּחֱרָףהפירוטדומה לשער הקודם (החילוק), אלא שיש ביניהם הבדל שלא יעלם ממי שהבחין את העניין בעין חודרת.הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע, לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים חֵןההישנותהמשורר יתלה מילה בדלת, ואחר-כך ישנה אותה כמו שהיא בסוגר; הוא לא יבאר אותה, אלא יוסיף עליה יופי.יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב, מִי יֹבִלֵנִי עִיר מִבְצָר מִי נָחַנִי עַד אֱדוֹםהפתיחההמשורר יתחיל את הבית במילה, ואותה המילה בעצמה היא גם בחתימת הבית.יְראוּ אֶת ה' קְדֹשָׁיו כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו, הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶלהעודףכאשר המשורר יגמור את רעיונו קודם שהגיע לסוף הבית, יוסיף מילים אחדות הנחוצות לו להשלים את השורה.כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹבמילים "על בנו" נגמר הרעיון, והמילים "העובד אותו" באו בתור הוספה נפלאה ועודף יפה., כְּצֵל סֶלַע כָּבֵד בְּאֶרֶץ עֲיֵפָההתיאור של יתרון הצל וקרירותו כבר נגמר במלה 'כבד', והמילים "בארץ עייפה" הן העודף.ההשלמההמשורר יזכיר את כל הפרטים ולא יחסיר שום דבר הדרוש להשלמת הרעיון.וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אֶל צְרוֹר נָקוּבהשלמת רעיון הפסוק חגי א, והמאמר המוסגרהמשורר יתחיל באיזה עניין, וקודם שהספקי לגמרו יעלה על רעיונו דבר הנוגע לו ויפריע אותו באמצע, ואחר-כך ישוב ויגמור את העניין הראשון.קוּם בָּרָק וּשֲׁבֵה שֶׁבְיְךָ בֶּן אֲבִינֹעַם"ושבה שביך" המאמר המוסגרהדמיוןהדמיונות הם תמיד פרי המחשבה. המאמרים הפיוטיים המחוברים מדברים שונים הם פרי הדמיון בנוגע לעניין המדובר. אל ימהר אדם ללכת אחרי דמיונו קודם שהתברר לו הדבר על פי שכלו. המשורר הוא כמצייר: הצורה האמנותית היפה היא רק לעיניים ואינה אמיתית.כְּצִנַּת שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר, כְּאַרְיֵה יִכְסוֹף לִטְרוֹף, יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם, כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתֹתַיִךְ, זַכּוּ נְזִירֶיהָ מִשֶּׁלֶג צַחוּ מֵחָלָב, אָדְמוּ עֶצֶם מִפְּנִינִים סַפִּיר גִּזְרָתָם, אִם אֶרְאֶה אוֹר כִּי יָהֵלכוונתו לשמש, שמלה "אור" היא תואר הנופל על השמש בשביל בהירותה. משתמש הוא בירח ובשמש לרמוז על כסף וזהב, וזהו רמז יפה ודמיון נפלא (איוב לא, כו)מלים מיותרות בשביל המשקלהמשורר יכניס מלים מיותרות לתוך הבית, כדי שיתקיים המשקל וישלם השיר.וְנָתַתִּי לָכֶם רֹעִים כְּלִבִּי וְרָעוּ אֶתְכֶם דֵּעָה וְהַשְׂכֵּילבמילים "רועים כלבבי" נשלמה הכוונה, והמאמר "ורעו אתכם דעה והשכל" הוא הוספה נפלאה., וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶףהיוצא מן הכללהמשורר יתחיל בשבח, ואחר-כך יכניס מילת הביטול, כאילו בא לומר שלמרות כל המעלות נמצאים גם מומים באיש המשובח, ובאמת ממשיך לספר שבחים יותר גדולים מן הקודמים, או להפך. לפעמים יבוא יוצא מן הכלל בלי מילת הביטול.קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת, לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ
ההגזמהדברים היוצאים מטבע האפשרי ונכנסים לטבע הנמנע.עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם, וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ, וְצוּר יָצוּק עִמָּדִי פַּלְגֵי שָׁמֶןמשל נפלא מן האדם שהשעה משחקת לפניו ומזלו יפה, כְּבוֹדִי חָדָשׁ עִמָּדִי וְקַשְׁתִּי בְּיָדִי תַחֲלִיףהפרזה בתיאור האושר (איוב כט, כ), שאפילו העץ היבש, ממנו נעשית קשת, יפרח בידו משום צדקתו. וזהו על דרך הקירוב.ההשמטההמשורר ישמיט מילה בשירו ויכתוב מילה הבאה אחריה, ומן המלה ההשניה תובן כוונת הראשונה.אֶל חִכְּךָ שֹׁפָרכוונתו "שים אל חכך שופר" (הושע ח, א)
כתב בן-ציון הלפר: "הרמב"ע אינו מביא פירושים חדשים בכתבי-הקודש, אולם הוא מראה את מקוריותו ביחוסו האסתטי לספרי הנבואה ולכתובים. כמעט שהינו היחיד בסופרי ימי הביניים שהשתדל להוכיח שלספרים הללו יש כללי מליצה ידועים. הרבה חכמים עסקו בדקדוק ובשימוש הלשון, אך הוא הכניס רוח חדשה: כתבי-הקודש ניתנו מפי הגבורה, ובוודאי שלמים הם בצחותם, ולפיכך טוב לחקור ולמצוא את כלליהם... בהנחתו זו לימד זכות על המשוררים של התקופה הספרדית שחיקו במתכוון את כללי המליצה הערבית: הם רק המשיכו להשתמש בקישוטים הנמצאים בכתבי-הקודש, אלא שמהותם נתבררה להם על ידי שהגו בספרות ערב".
רבי משה אבן עזרא ומשוררי ספרד
פיוטי רבי יצחק אבן גיאת ופיוטי רמב"ע
בפשטות של פיוטי רמב"ע, בצורות של חלקם, ובבניית פיוטים סביב פסוקים מהמקרא, ניכרת השפעת הפיוטים של רבי יצחק אבן גיאת. בספר העיונים והדיונים כתב על רבו: "הוא היה מעיין המליצה ומקור הצחות... הוא הירבה לחבר יותר מאלה שקדמוהו דברי מוסר ותפילות, שירי תהילה וקינות; אבל לא כתב הרבה שירים שקולים משום שידיעותיו בחכמת בני ערב היו מעטות. הוא השתמש במילים נעימות שכוונתן פשוטה. שיריו נקראים ונמסרים מאיש לאיש".
לדוגמה, פיוט של רבי יצחק אבן גיאת (קידוש לליל ראש השנה שנמסר בעל-פה מדור לדור והועלה על הכתב לפני כמאה שנה):
ופיוט דומה של רבי משה אבן עזרא (מאורה):
השפעת רבי שלמה אבן גבירול על שירתו
במיוחד ניכרת השפעת רבי שלמה אבן גבירול על שירי רמב"ע. רמב"ע כתב על רשב"ג בספר העיונים והדיונים: "הוא נקרא פרש המליצה ואמן השיר. יש עדינות ורוך לדבריו ונעימות לכוונותיהם... אלו שבאו אחריו הלכו בעקבותיו". שני המשוררים חיברו שירים פילוסופיים ושירי תלונה על פגעי הזמן ועל הרעות הנעשות תחת השמש. שירי רשב"ג מתאפיינים ברגשות עמוקים עזים גם רכים. שירי רמב"ע - ברעיונות נשגבים ובאמנות גדולה ובעושר מליצותיהם.
דוגמה לכך:
+רבי משה אבן עזרארבי שלמה אבן גבירולמְלִיצָתִי דְּרַשְׁתִּיהָ וְאֵינָהּ / וְדִמְעָתִי קְרָאתִיהָ וְהִנָּהּ
וְנִשְׁמָתִי כְּמוֹ-אֶרֶץ נְשַׁמָּה / לְעֹז שִׁבְרָהּ וּבִתְעוֹת רַעֲיוֹנָהּמְלִיצָתִי בְּדַאְגָתִי הֲדוּפָה / וְשִׂמְחָתִי בְּאַנְחָתִי דְחוּפָה,
וְאִם אֶרְאֶה שְׂחוֹק יִבְכֶּה לְבָבִי / לְחַיָּתִי שְׁהִיא מִנִּי קְטוּפָה.נַכְעִיס בְּנֵי-יוֹם בּוֹ, וּמִי-זֶה יַעֲמֹד / מֵהֶם לְפָנֵינוּ וְיוֹעִידֵנוּאַכְעִיס בְּנוֹת יָמִים וְנֶגְדָּן אֶצְחֲקָה / כִּי צוֹעֲקוֹת: מִי זֶה אֲשֶׁר יִכְפֵּנוּבְּטֶרֶם יַעֲלֶה שַׁחַר דְּגָלָיו / וְהַשֶּׁמֶשׁ כְּנָפוֹ יִפְרְשֵׂהוּוְעֵת כִּי הֶעֱלָה שַׁחַר דְּגָלָיו / וְהֵרִים כּוֹכְבֵי בֹקֶר כְּנִסִּיםיָגוּר בַּאְשֶׁר / יִבְחַר בֵּינוֹת / צַלְעוֹתַי לוֹ / מוֹשְׁבוֹת שַׁלְוָהלְךָ שָׁלוֹם שְׁכֹן צָפוֹן וְיָמִין - / בְּמָקוֹם נֶאֱמָן תִּשְׁכֹּן בְּחֻבִּיהֲכִי תֵבֵל כְּמוֹ מַעְבָר וְשַׁחַת / כְּצוּלַת יָם וְנַחְנוּ הָאֳנִיָּה
וְעוֹלַם הַגְּוִיּוֹת שָׂם לְנַסּוֹת / וְעוֹלַם הַנְּשָׁמוֹת שָׂם לְמִחְיָהלְךָ שְׁנֵי הָעוֹלָמִים אֲשֶׁר נָתַתָּ בֵּינֵיהֶם גְּבוּל /
הָרִאשׁון לְמַעֲשִׂים וְהַשֵּׁנִי לִגְמוּל.וְאֵיךְ יַעְמֹד בְּלִי יוֹסֵף לְבָבִי / הֲיִחְיֶה גוּף אֱנוֹשׁ מֵאֵין נְשָׁמָההֲיִחְיֶה אֱנוֹשׁ מֵאֵין נְשָׁמָה וְיִשָּׁאֵר - / הֲכִי נִשְׁאֲרָה מֵאֵין נְשָׁמָה גְּוִיָּתִי,שְׁפַל לֵב עִם־בְּנֵי תֵבֵל וְהָיוּ / לְיָדָיו עַל־בְּנֵי־עַיִשׁ תְּשׂוּמוֹתמְעִידוֹת כִּי לְיָדָךָ הַנְּשׂוּאָה / בְּרוּם עַל כּוֹכְבֵי שַׁחַק תְּשׂוּמוֹת.בָּאתִי בְאַחְרִית הַזְּמָן עֵת גָּֽמְרוּ / כָל־הַחֲסִידִים וֶאֱמוּנִים פָּסּוּמָה אַאֲרִיךְ שִׂיחִי וְתֵבֵל הָיְתָה / טוֹבָה אֲבָל בָּאֲחֲרוֹנָה בָּאתִי
ידידותם של רבי משה אבן עזרא ורבי יהודה הלוי
בימי אושרו של רמב"ע בגרנדה, הגיע לעיר רבי יהודה הלוי הצעיר על מנת להשלים את לימודיו, ולשמע שמעו של רבי משה אבן עזרא, שלח לכבודו שיר מלא חן והדר, הפותח בשורות "הֲרֵיחַ מֹר וְאִם רֵיחַ עֲסִיסִים, / וְאִם רוּחַ מְנוֹפֶפֶת הֲדַסִּים, / וְאִם דִּמְעַת עֳפָרִים עַל לְחֵיהֶם, / וְאִם עַל הַוְּרָדִים הָרְסִיסִים?". רמב"ע, בקוראו את השיר של ריה"ל, הכיר את מעלתו הגדולה של מחברו, והשיב לריה"ל בשיר "יַלְדֵי יָמִים חָשׁוּ לִצְבֹּא", בו כתב עליו בהשתוממות: "אֵיךְ בֵּן נָעִים וּצְעִיר שָׁנִים / יַעְמֹס הָרֵי בִּין עַל גַּבּוֹ / אוֹ עוֹל יָמִים יֶהְדֹּף רָמִים / וּבְעוֹד נֹעַר הוּא וּבְאִבּוֹ". כך שני המשוררים התיידדו. רמב"ע עמד לימין המשורר הצעיר ותמך בו בנדבת לבו, גם אצל עליו מרוחו ומחכמתו.
לאחר שרמב"ע עזב את גרנדה, שלח לו ריה"ל את שיר הידידות הבא:
רמב"ע השיב לריה"ל מנווארה, כמקיים דברי חכמים: דאגה בלב איש ישחנה - ישיחנה לאחרים (משתמש בכל החרוזים שבשירו של ריה"ל ומוסיף עליהם):
שני המשוררים המשיכו לשלוח זה לזה מכתבים ושירי ידידות. חברותם הקרובה נמשכה כל ימי חיי רמב"ע.
ראו גם
תור הזהב של יהדות ספרד
לקריאה נוספת
כתביו, פירושים
משה אבן עזרא, ספר הענק הוא התרשיש, בעריכת דוד גינצבורג, מקיצי נרדמים: ברלין, תרמ"ו.
שאול בן עבדללה יוסף, משבצת התרשיש, פירוש מספיק לספר התרשיש של ר' משה אבן עזרא, וינה. תרפ"ו.
משה אבן עזרא, שירי החול, יוצאים לאור על ידי חיים בראדי, הוצאת שוקן, ספר ראשון: ברלין תרצ"ח, ספר שני (ביאור לדיואן): ירושלים תש"ב, ספר שלישי (המשך הביאור, מפתח כללי לביאור מאת דן פגיס): ירושלים תשל"ח.
שירי משה בן יעקב אבן עזרא, מקובצים על פי ספרים וכתבי יד, סדורים, מוגהים ומבוארים על ידי ח. נ. ביאליק, י. ח. רבניצקי, הוצאת דביר תל אביב, ירושלים תרפ"ח
משה אבן עזרא, שירי קודש, יוצאים לאור על ידי שמעון ברנשטיין, מסדה, 1957
ישראל לוין, טובה רוזן, שירי הקודש של משה אבן עזרא, חלק א - תל אביב, אוניברסיטת תל אביב, 2012 חלק ב- תל אביב, 2014.
משה אבן עזרא, שירים, בעריכת חביבה שי, אוניברסיטת תל אביב תש"ע.
ר' משה בן יעקב אבן עזרא, שירת ישראל, מתורגם לעברית עם מבוא והערות מאת בן-ציון הלפר, הוצאת שטיבל, ליפסיה, תרפ"ד.
משה בן יעקב אבן עזרא, ספר העיונים והדיונים, ערך, הגיה ותרגם בצירוף הערות אברהם שלמה הלקין, ירושלים: מקיצי נרדמים, תשל"ה.
מחקרים ומאמרים
תולדות חייו ורקע היסטורי
דוד כהנא, רבי משה בן עזרא, ב-"השילוח" 2 בינואר 1904, 1 בפברואר 1904.
דוד ילין, משה בן עזרא ושירתו, ב-"תרביץ", ניסן-תמוז תרצ"ו, ע' 319–334.
חיים ברודי, משה אבן עזרא: אירועים בחייו, בתוך "הרבעון היהודי לביקורת", 24 מס' 4 (אפריל 1934), ע' 309–320 (באנגלית).
יהודה ליב (לאופולד) דוקעס, משה בן עזרא: תולדות חייו ויצירתו הספרותית, גברודר: בון 1839 (בגרמנית).
חיים שירמן, תולדות השירה העברית בספרד המוסלמית, מאגנס: ירושלים 1995.
אהרן בן-אור, תולדות השירה העברית בימי הבינים, ספר א, מסדה: תל אביב 1945.
ד"ר אריה מור, שמואל הנגיד המדינאי והמשורר, משה אבן עזרא האיש והמשורר, הוצאת מסדה, 1958
שיריו וספריו
י. נ. שמחוני, שירת ישראל, ב-"התקופה", ספר עשרים ושלשה, שטיבל: תל אביב תרצ"ד.
יעקב שטיינברג, שירת ישראל, ב-"מאזנים" ה' תש"ה, ע' 299–301.
דן פגיס, שירת החול ותורת השיר למשה אבן-עזרא ובני דורו, מוסד ביאליק: ירושלים 1970.
א. מ. הברמן, משורר בן-ימינו על שירתו של משורר מימי הביניים, בתוך "מאזנים", סיון תש"ל, ע' 76–78.
יוסף דנה, הפואטיקה של השירה העברית בספרד בימי הביניים עפ״י ר׳ משה אבן עזרא ומקורותיה, ירושלים: דביר תשמ"ג (1982).
יוסף דנה, הסתייעות באבות האומה בפיוט ר' משה אבן עזרא, בתוך "בית מקרא", תמוז-אלול תשמ"ה, כרך ל, חוברת ד, ע' 514–522.
מנחם זהרי, ר' משה אבן עזרא כחוקר המקרא, בתוך "בית מקרא", ניסן תשכ"א, כרך ו, חוברת א-ב, ע' 32–38.
מאשה יצחקי, אביב הגיע - פסח בא? (עיון בשירו של משה אבן-עזרא "כתנות פסים"), בתוך "מאזנים", אדר ב' תשמ"ד, ע' 52–53.
מאשה יצחקי, עיון בשיר 'כל מדברי תבל לבניה כזב' - הערות מספר על לשונו הפיגורטיבית של משה אבן עזרא, ב-"דפים למחקר ספרות", כרך רביעי (1988), ע' 45–50.
יוסף יובל טובי, זהר אלריאץ' (פרחי הגן) הוא ספר הענק: בין מציאות לדמיון, בתוך: "שירת דבורה, מתנת ידידות והוקרה לפרופסור דבורה ברגמן", באר שבע תשע"ט, ע' 133–166.
יוסף ינון פנטון (פול פנטון), פילוסופיה ופרשנות בגן המטאפורה של משה אבן-עזרא, ליידן, ניו-יורק, קלן: בריל 1997 (בצרפתית).
מרדכי כהן, דמיון והגיון, אמת ושקר: גישותיהם של רמב"ע ורמב"ם למטפורה המקראית לאור הפואטיקה והפילוסופיה הערבית, תרביץ, ניסן-סיון תשס"ד, ע' 417–458.
קישורים חיצוניים
כתביו
מחברת משירי משה בן יעקב אבן עזרא, מוגהים ומבוארים על ידי חיים בראדי, עם תרגום אנגלי מאת שלמה דא סילוא סוליס-כהן, פילדלפיא, 1945, באתר "דעת"
;
אודתיו
מתוך הספר משה אבן עזרא - שירים בעריכת חביבה ישי
חנה פתיה, ר' משה אבן עזרא, באתר הפיוט והתפילה
הערות שוליים
*
קטגוריה:פילוסופים יהודים ספרדים
קטגוריה:משוררים יהודים ספרדים
קטגוריה:פרשני המקרא
קטגוריה:ראשוני ספרד
קטגוריה:משוררים יהודים בימי הביניים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:יוצרים בערבית יהודית
קטגוריה:פייטני ספרד | 2024-09-13T10:43:29 |
חיים בן עטר | רבי חיים בן עֲטַר (גם בְּן עֲטַאר או אִבְּן עטר; נודע בכינוי אור החיים או אור החיים הקדוש על שם ספרו; 2 באוגוסט 1696, ד' אב ה'תנ"ו; סלא, מרוקו – 7 ביולי 1743, ט"ו בתמוז ה'תק"ג, ירושלים) היה מגדולי פרשני המקרא בתקופת האחרונים, פרשן התלמוד, מקובל ופוסק הלכה. יצירתו הידועה ביותר היא הספר "אור החיים" – פירושו לתורה.
את מרבית שנותיו, כארבעים שנה, חי במרוקו. בתקופה זו היה מוכר בעיקר בקרב יהודי מרוקו. בגיל ארבעים ושלוש עלה לארץ ישראל עם שתי נשותיו וחבורת תלמידים שהתכוונה להקים בארץ ישראל ישיבה, תוך כדי שהוא קורא ליהודים שפגש בדרכו להצטרף לעלייתם. במסעו לארץ ישראל עבר דרך איטליה, ובה הדפיס את ספריו שהקנו לו את שמו בפזורה היהודית כולה, כולל באירופה. לאחר תקופת נדודים בצפון ארץ ישראל, השתקע בירושלים, ובה הקים את ישיבתו, מדרש כנסת ישראל. נפטר כשנה לאחר בואו לירושלים, בקיץ 1743, בגיל 47.
ביוגרפיה
במרוקו
ממוזער|250px|נמל סלא
חייו במרוקו
רבי חיים בן עטר נולד בשנת ה'תנ"ו (1696) בסלא (המוכרת בפי יהודי מרוקו בשם סאלי) שבמרוקו. אביו, רבי משה עטר (נפטר בתק"א), נודע כדרשן ובעל ידע בתחום האגדה, והיה נכדו של רבי חיים בן עטר "הזקן", מחכמי מרוקו (ה'ת' - ה'ת"פ בערך). משפחת בן עטר השתייכה לקהילת המגורשים, ואבותיה היו בין מגורשי ספרד שהשתקעו במרוקו. פירוש השם 'עטר' הוא בושם או בַּשָּׂם (רוכל בשמים).
בגיל צעיר, עוד בטרם מלאו לו תשע שנים, החל ללמוד תורה מפי סבו, רבי חיים הזקן, שעל שמו הוא נקרא. בילדותו נדדה המשפחה פעמיים למקנס, פעם אחת במסגרת ניהול עסקי המסחר של המשפחה, ופעם אחרת בעקבות מצב ביטחון הפנים המעורער. בשנת תס"ה (1705), בעקבות שורה של אירועים על רקע לאומני במרוקו שתחת שלטונו של המלך אסמעיל, וירידה במצבם הכלכלי של יהודים רבים בסביבתם, עקרה משפחת בן עטר באופן זמני מסלא למקנס, שבה היה מצב היהודים יציב יותר. במקנס התארחו בביתו של הרב משה די אבילה, ויצרו היכרות עם משפחתו. בתקופה זו נישאה אחותו של חיים בן עטר לשמואל די אבילה, לימים רב מפורסם, דיין ומחבר ספרים.
בשנת תס"ח (1708) שבו בני משפחת בן עטר לעיר סלא. בסלא נישא לפאצוניה, בת קרובו העסקן העשיר רבי משה בן עטר. בשנים שלאחר נישואיו למד בבית חמיו, ועמד בראש ישיבה מקומית. בישיבה זו למדו תלמידים רבים והיא התקיימה עד עזיבתו את העיר בערך בשנת תצ"ו. יש הסבורים כי בתקופת ישיבתו בסלא לא היה רבי חיים בן עטר מוכר בקרב אליטת החכמים המקומית ונחשב לאיש פשוט. מנגד מצוטטת התבטאות חריגה של רבני העיר, בהסכמתם לספרו הראשון: , תיאור לא שכיח; וקיימת סברה כי כבר בתקופה זו התפרסם שמו בכל עריה המרכזיות של מרוקו. לימודיו בישיבה זו היוו כנראה בסיס לחידושיו בספרו "חפץ ה'" על מסכת ברכות, שבת, חולין והוריות, שאותו הדפיס באמסטרדם בשנת תצ"ב (1732).
רבי חיים בן עטר התפרסם בסלא גם כדרשן; הוא נהג לשאת שתי דרשות יומיות באחד מבתי הכנסת בעיר ונחשב לדרשן מוצלח. בנוסף, שימש כגבאי צדקה, וטרח רבות לדאוג שכל עשירי העיר יתרמו למגביות שערך עבור העניים. אגדה רווחת הכרוכה בעיסוקו זה מספרת כי פעם בימי רעב השיג כמות קטנה של בשר לחלוקה לחכמים צעירים, וסירב למכור מהבשר לאדם אמיד שלא מצא בשר למכירה. הלה גידף את אחד החכמים הצעירים; לאחר שמת באופן פתאומי סמוך לזמן זה, תלה רבי חיים בן עטר את מותו בו, וגזר על עצמו גלות. יש המסבירים לאור אגדה זו עדויות להימצאו בערים שונות במרוקו בתקופה זו, על אף שביתו ומשפחתו היו בסלא.
מאחר שלא נולדו לו בנים (אלא רק בנות), נשא רבי חיים בן עטר בשלב מסוים אישה נוספת בשם אסתר בת מאיר ביבאס. סביר להניח שהיה זה כעשר שנים לאחר נישואיו הראשונים. פאצוניה ואסתר חיו עמו עד פטירתו בירושלים.
בשנת ה'ת"פ (1720) בערך נפטר אבי המשפחה רבי חיים בן עטר הזקן, שהיה עד פטירתו רבו הקרוב של נכדו. בשנים שלאחר פטירתו הורע גם מצבה הכלכלי של המשפחה; בשנים 1721–1723 שררה בצורת בכל רחבי מרוקו, ויוקר המחיה עלה, מה שהוסיף לערער את פרנסת המשפחה. משה בן עטר, חמיו של רבי חיים בן עטר, היה אדם עשיר ומוכר, וקיים קשרים עם בית המלוכה. מולאי איסמעיל, מלך מרוקו באותה עת, נודע באכזריותו נגד נוצרים, אך כלפי היהודים גילה אדישות. אף שלא רדף בפועל את היהודים, לא מנע השפלות ופוגרומים עממיים שהתרחשו נגדם בדרום מרוקו בתקופת שלטונו, ואף הטיל על הקהילות היהודיות, ואף על מקורביו מקרב היהודים, מיסים רבים. בשנת 1722 הושלך משה בן עטר לכלא בעקבות הלשנה עליו, ושוחרר תמורת תשלום כופר כספי גבוה. בראשית 1723 נפטר נגיד יהדות מרוקו, רבי אברהם מאימראן, שהיה מקורב למלך ושימש כמתווך בינו לבין קהילות יהודי מרוקו. לאחר פטירת אחיו משה מאימראן באותה שנה (בתשרי תפ"ד), התמנה בן עטר לנגיד. בחודש אדר ה'תפ"ד (1724) חרץ המלך את דינו של משה בן עטר לשריפה, אך המיר את העונש לקנס כספי. זמן קצר לאחר מכן לקה בליבו ומת. למעשה, עם מותו של חמיו, איבד רבי חיים בן עטר את מקור הכנסתו היחיד.
גם מירושת חמיו לא נותר בידיו דבר. שורה של סכסוכים משפטיים קשים עם מוסלמים שעמדו בקשרי מסחר עם חמיו ולאחר מותו באו בתביעות שונות, ועם אנשים מהקהילה היהודית, כילו את כל הכסף שהשאיר אחריו. בעטיו של אחד הסכסוכים הלשין עליו פלוני לשלטונות, והוא ישב במאסר תקופה קצרה. במקביל המשיכו אנשי המלך לדרוש ממנו מיסים לפי אומדן הרכוש המקורי של חמיו, אף שכבר לא היה בידו. מחלוקת כספית נוספת נוצרה בין רבי חיים ואביו רבי משה בן עטר לבין בני משפחת ביבאס: מחסן שהיה שייך לאדם בשם שמואל כהן נרכש בשותפות על ידי משה בן חיים בן עטר, ובן דודו משה בן שם טוב בן עטר. הם הפכו אותו לבית כנסת שנקרא "צלאת בן עטר", ומינו את הרב יעקב ביבאס לחזן קבוע ולדרשן. בתמורה נקבע כי הכנסות בית הכנסת מתרומות וכדומה יהיו של ביבאס. לאחר פטירתו המשיכו את ההסדר בניו, רבי חיים ורבי יוסף ביבאס. לאחר פטירת משה בן שם טוב בן עטר והתערערות מצבה הכלכלי של המשפחה, ביקשו רבי חיים בן עטר ואביו להפסיק את ההסדר. בני ביבאס סירבו, והסכסוך שהתפתח הגיע לבוררות בפני דיינים שונים מחכמי פס ומקנס. בני משפחת ביבאס הצליחו להשיג את תמיכתו של רבי יהודה בן עטר, מגדולי חכמי יהדות מרוקו, אך לא הצליחו לגייס את תמיכתם של רבי משה בירדוגו (המשבי"ר) ושל רבי יעקב אבן צור (יעב"ץ), שתמכו בבני משפחת בן עטר. בני ביבאס טענו שכוונתו של רבי חיים בן עטר אינה לשם שמים, שהוא רודף כבוד ואוהב לדרוש ברבים, ולכן מנסה לנשלם מתפקיד הדרשן המקומי. אף שמאבקם כפי הנראה לא צלח, נראה שרוב רבני פס תמכו בבני ביבאס. רבי חיים בן עטר התייחס לפרשת ביבאס ברמיזה בהקדמת ספרו "חפץ ה'": "שללו ממני כל אשר חנני ה', כוחי והוני, מעת פטירת אדוני חמי... הנגיד רבי משה בן עטר... וכמה הרפתקי עדו [=הרפתקאות עברו] עלי מהם ומהמוניהם, בני ברית [=יהודים] ושאינם בני ברית". רבי חיים בן עטר איבד למעשה את מקור פרנסתו, ובמשך תקופה מסוימת פִּרנס אותו אביו.
בשנים 1727–1728 התנהלה ברחבי מרוקו מלחמת ירושה בין יורשי איסמעיל מלך מרוקו, שמת בסוף חורף תפ"ז (מרץ 1727), והיהודים סבלו ממצבו הרעוע של ביטחון הפנים. באחת ההתנפלויות על המלאח במקנס נהרגו 180 יהודים. גם במהלך המהומות עדיין מצא רבי חיים בן עטר זמן לעסוק בכתיבת חידושיו, ולמעשה רוב החומר לספרו "חפץ ה'" הוכן בימים אלו. בהקדמתו לספר הוא מסביר את חוסר הסימטריה הסגנונית בספר – קטעים ארוכים מובהרים היטב, לצד קטעים קצרים מאוד בכתיבה תמציתית – בכך שלפעמים בשל המהומות ידע שזמנו קצר, או שלא היה מרוכז די הצורך כדי להסביר את עצמו באריכות.
לקראת סוף ימיו בסלא יצא להגנת רבני העיר, בפרשה שבה פסקו רבני פאס שלא כדעתם תוך מתיחת ביקורת עליהם. בפסק דינו גונן על רבני עירו ונזף ברבני פס על התנהלותם.
בשנת תצ"א, בגיל 35, סיים לסדר לדפוס את ספרו הראשון "חפץ ה'", ויצא למסע קצר בערי מרוקו כדי לקבל הסכמות לספרו לקראת הדפסתו המתוכננת. מלבד רבני סאלי, הוא קיבל את הסכמותיהם של גדולי מרוקו, רבי יהודה בן עטר ורבי יעקב אבן צור. הסכמות אלו היו נחוצות להדפסת ספרו, כמקובל באותם ימים, ועם השגתן הפליג מאחד מנמלי מרוקו בדרכו לאירופה. משם המשיך במסע יבשתי צפונה אל אמסטרדם, שבה היה הדפוס העברי של שלמה פרופס, ובה ביקש להדפיס את ספרו. באמסטרדם קיבל את הסכמותיהם של רבני שני בתי הדין המקומיים: חברי בית הדין של הקהילה האשכנזית, הרבנים יוסף בער ומשה פרנקפורט, ושל חברי בית הדין של הקהילה הספרדית, הרבנים דוד ישראל עטיאש ויצחק חיים אבן דנא די בריטון. עם סיום תהליך ההדפסה, שב רבי חיים בן עטר למרוקו.
לאחר שובו מאמסטרדם לסלא שבמרוקו, גילה שבהיעדרו ניצלו יריביו את ההזדמנות לתפוס את השליטה ב"צלאת בן עטר" ונעלו את המקום. הוא החליט לעזוב את עיר מולדתו. מכתביו עולה כי כבר בשלב זה קיבל את ההחלטה לעזוב את מרוקו ולעלות לארץ ישראל. כפי הנראה לא הייתה התוכנית בת-ביצוע בשלב זה, ולכן נדד מזרחה אל פנים היבשת קרוב ל-200 קילומטר, והתיישב זמנית בפאס. בפאס חבר אל ראש הישיבה המקומית רבי שמואל אבן אלבאז, ולימד תורה לתלמידים ביחד עמו.
בשנת תצ"ח (1738) שרר רעב כבד במרוקו, ואזור פס ננטש על ידי כל מי שיכול היה לעזוב. רבי חיים בן עטר היה בין הבורחים לעיר הנמל הצפונית טטואן, ובה קיבל את ההחלטה לעלות לארץ ישראל (בשלב זה כפי הנראה עדיין לא החליט להקים ישיבה ובית מדרש בארץ ישראל). בחודש אייר תצ"ט (אביב 1739) יצא לאלג'יר, ומשם לאיטליה.
בערי איטליה
בן עטר הגיע לליבורנו, אז תחת שלטון בית מדיצ'י, בערב חג השבועות ה'תצ"ט (1739), כשעמו שתי נשותיו ושני תלמידים שבאו עמו ממרוקו. בחג השבועות עצמו שוחררו ממחנה ההסגר שבו הוחזקו, כמקובל, לצורך בדיקות רפואיות, ונכנסו אל העיר. בליבורנו תמכו בו כלכלית כמה מנכבדי קהילת ליבורנו, ובהם משה בן שלמה פרנקו, שעלה עמו מאוחר יותר לארץ ישראל. הוא המשיך בה בהרצאת שיעורים לתלמידיו ולבני הקהילה, ואף נשא דרשות לנשות הקהילה. .
לפני עלייתו לארץ ישראל שהה רבי חיים בן עטר ברחבי חצי האי האפניני, במרחב האיטלקי שעמד אז תחת ריבונות מפוצלת, כשנתיים בסך הכול; אך לדברי אלעזר טויטו, לאחר שהגיע לאיטליה שב בשנית לאלג'יר לצורך עשיית נפשות לקראת עלייתו לארץ ישראל ותוכניתו לכונן בה בית מדרש גדול. מסע זה התרחש בנקודת זמן כלשהי בין אב תצ"ט לחשוון ה'תק"א. בתקופה זו הדפיס בליבורנו את ספריו "אור החיים" ו"פרי תואר".
במהלך חורף 1740 נפוצו ברחבי העולם היהודי ידיעות על כוונותיו של רבי חיים אבולעפיה לחזור ולעלות מאיזמיר לארץ ישראל, באשר שליט הגליל עצמו, דאהר אל-עומר, הזמינו לבוא ולחדש את היישוב היהודי בטבריה ובגליל. בשלב זה החליט רבי חיים בן עטר להצטרף למגמת העלייה לארץ ישראל שהחלה מתפתחת בקהילות שונות באותה תקופה. הוא החל לתכנן את עלייתו לארץ ישראל בראש תנועת עלייה עצמאית שגיבש סביבו, והחל לארגן תוכניות להקמת ישיבה בארץ ישראל. בפנותו לקהל שומעי שיעוריו מקרב תושבי ליבורנו, גייס כמה מנכבדי הקהילה כגבאים לאיסוף כספים למטרות העלייה. נכבדים אלו התחייבו לדאוג לתקציב חודשי שוטף לישיבה לכשתקום בארץ ישראל. "ועד נאמנים" זה היה המממן העיקרי של הישיבה בכל שנות פעילותה בירושלים, גם לאחר פטירתו. ידוע כי באותו מקום התקיימה ישיבה לפחות עד שנת 1866.
רבי חיים בן עטר הבין כי את עיקר העולים לארץ ישראל יהיה עליו לגייס מקרב יהודי מרוקו, לנוכח מצב החיים הסבוך בה, ושמיהודי איטליה יוכל לגייס בעיקר תמיכה כלכלית, שתגיע רק לאחר שירכז מספר בחורים ניכר; הוא יצר, לפיכך, קשר עם חבריו ותלמידיו במרוקו, ועודד אותם להצטרף לקבוצת העלייה שיזם. אלו שהשתכנעו ורצו להצטרף, התארגנו ליציאה משותפת ממרוקו, והגיעו בחודשי האביב של שנת 1740 לאלג'יר. לפי טויטו, בשלב זה בא רבי חיים בן עטר בעצמו לאלג'יר ושהה בה עם תלמידיו מספר שבועות.
בשלב זה הצטרפו תלמידיו מאלג'יר והקבוצה כולה התרכזה בליבורנו. עם גיבוש קבוצת הבחורים לישיבתו, יכול היה לפתוח במסע התרמה לכינון הישיבה, ואכן בחורף ה'תק"א (1740–1741) נסע ברחבי איטליה, וגייס בעיקר כספים, אך גם אנשים נוספים שהשתכנעו להצטרף עמו למסע העלייה. בין היתר ביקר במנטובה ובמודינה ושכנע קבוצת תלמידי חכמים לעלות לארץ ישראל ולהצטרף לתלמידי הישיבה. הוא תכנן לנסוע שוב לאמסטרדם, הפעם לצורך הדפסת ספרו "פרי תואר", אולם לא ידוע אם תוכנית זו אכן יצאה אל הפועל, או שכתב היד נשלח בידי שלמה אלוף, מיהודי ליבורנו, שטיפל בהדפסת ספרו זה.
בארץ ישראל
שמאל|ממוזער|250px|בית הכנסת אור החיים על שם רבי חיים בן עטר
המסע מאיטליה למזרח התיכון העות'מאני
בערב ראש חודש אב תק"א (1741) יצא רבי חיים בן עטר עם שלושים מתלמידיו ובני ביתם במטרה לעלות לארץ ישראל דרך אלכסנדריה, ולהקים בה ישיבה. בי' באב הגיעה החבורה למסינה שבסיציליה, שהייתה אז חלק מממלכת נאפולי שנשלטה בידי קרלו השביעי. בשל המצב הכלכלי הקשה במסינה באותם ימים, ורצונם של שלטונות האי לעודד הגירת סוחרים יהודים לתחומה, זכתה החבורה ליחס מקל בהסגר שהיה נהוג אז לבאים מחוץ לאי, וזמן ההסגר קוצר משבעה ימים לשלושה.
שבוע לאחר בואם למסינה הפליגו בני החבורה לאלכסנדריה והגיעו אליה בתום הפלגה של שלושה ימים. עם הגיעם לאלכסנדריה, הגיעה אליהם הידיעה על מגפה שפרצה בירושלים, והם התעכבו במצרים שבועיים נוספים. בתקופה זו היה שלטון האימפריה העות'מאנית מבוזר ומחולק למחוזות (איילט). השלטון במצרים היה כפוף ל"שער הנשגב" באיסטנבול כאיילט בפני עצמו, שטחי ארץ ישראל השתייכו ל"איילט סוריה (דמשק)", ואילו שטחי הגליל ועמק יזרעאל השתייכו לאיילט צידון. מעורבות השלטונות בימים אלו בחיי התושבים הייתה מזערית והתבטאה כמעט באופן בלעדי בגביית מיסים ושלמונים עבור השלטון המרכזי. עם היחלשות השלטון המרכזי באיסטנבול, עלה כוחם של המושלים המקומיים בכל אזור, שאף ששאבו את כוחם הרשמי מכוח הדרגים שמעליהם, לא תמיד היו ממושמעים לשלטון המרכזי, ולעיתים קרובות התלקחו מלחמות בין צבאות הפאשא (המושל האזורי ששאב את סמכותו ישירות מהשלטון המרכזי) לבין המושלים הכפופים לו. בתקופת עלייתם של בני החבורה לארץ ישראל שרר שקט ברחבי הארץ, אך חודשים ספורים לאחר עלייתם ועזיבתם את הגליל, התפתחה מלחמה בשטחי הגליל, כאשר סולימאן אל-עדאם, פאשא דמשק, החליט להיעתר לקריאת ראשי שבטים מאזור שכם ולהטיל מצור על טבריה, שהייתה כפופה באופן רשמי לאיילט צידון.
לאחר שהייה של שבועיים באלכסנדריה עלו על סיפונה של אונייה שהייתה אמורה להפליג ליפו, וממנה תכננו להמשיך בדרך קצרה יחסית לירושלים. הם גם שמעו שבדרך הארוכה יותר מעכו לירושלים, מסתובבים גאפירים (שומרים חמושים) התובעים דמי מעבר. למעשה, רב-החובל הפר את התחייבותו בעל פה, וסירב לעגון ביפו, אף על פי שנאלץ לפצותם על כך. לאחר מספר ימי הפלגה הגיעו לעכו. בדיעבד התברר כי המגפה בירושלים התחדשה והכתה גם בתושבי יפו. נסיעה מתוכננת לחלופה התיישבותית בצפת נדחתה בשל חשש מחמושים ערבים ודרוזים שהטילו את חיתתם על היישוב היהודי בצפת, זאת על-פי דבריהם של "ראשי ישיבות" שנמלטו מצפת לעכו, ושל קבוצה מפולין שביקשה אף היא להגיע לצפת ונשארה זמנית להתגורר בעכו. לבסוף החליטה הקבוצה להישאר בעכו עד תום חגי תשרי.
בחיפה ובגליל
לאחר ראש השנה, ערך רבי חיים בן עטר עם תלמידיו ביקורים בקברי קדושים בגליל התחתון והגיעו גם לטבריה. בערב יום כיפור נסעו לחיפה. את תפילות יום הכיפורים ערכו במערת אליהו שעל צלע הר הכרמל. למחרת יום כיפור עלו להתפלל באתר שאותו זיהו כקברו של אלישע בן שפט, ליד מבנה מנזר סטלה מאריס כיום. הם שבו לעכו, ואחרי חג הסוכות החליטו להקים את ישיבתם באופן זמני בעכו. הלימודים נפתחו רשמית בראש חודש חשוון תק"ב (חורף 1741), ואל תלמידיו הבאים עמו מאיטליה הצטרפו מספר תלמידים מצפת. תוכנית הלימודים בישיבה כללה לימוד סוגיות מן התלמוד הבבלי בהשוואה למסקנות הרמב"ם בספרו "משנה תורה" בהלכות המקבילות. במקביל המשיכו מדי ראש חודש לערוך "זייארות" – עלייה והשתטחות על קברי קדושים.
בתקופת שהותו בעכו הוצע לרבי חיים בן עטר להשתקע בטבריה ולהקים בה את ישיבתו המתוכננת. המציע, רבי חיים אבולעפיה, שהיה ממחדשי היישוב היהודי בטבריה, רצה לחזק את ההשפעה התורנית ביישוב, בהגדלת מצבת תלמידי החכמים בה והוספת ישיבה. בעת ביקורו של בן עטר ב-27 במרץ 1742 בטבריה אירח אותו הרב אבולעפיה וניסה לשכנע אותו בעדיפותה של טבריה על פני ירושלים. הוא הציע שבן עטר ייסע בעצמו לירושלים כדי להתרשם מהתנאים הכלכליים הקשים ששררו בה לטעמו, ואחר כך ישוב לטבריה, שבה שררה רווחה מסוימת לקהילה היהודית בשל קשריו ההדוקים של אבולעפיה עם דאהר אל-עומר שליט הגליל. רבי חיים בן עטר שקל להיענות בחיוב להצעה זו, אך התנה את הסכמתו באישורם של חברי ועד "כנסת ישראל" בליבורנו, שסיפקו את הגב הכלכלי למסע ולישיבה שבדרך. הוא שלח מכתב ברוח זו, תוך המלצה אישית שלו על אפשרות זו; במכתבו רמז כי הוא תומך בהקמת הישיבה בטבריה מאחר שלדעתו נרמז במקורות שהגאולה אמורה להתחיל ב"התנערותה של טבריה מן העפר". בהמשך קיץ 1742, לאחר שבני החבורה חזרו לעכו, נפטר תלמידו הרב שמואל נחמני (אחיו של הרב שמשון חיים) בהותירו אחריו אישה וילד, וזמן קצר אחר כך נפטר אחד הבחורים שהצטרפו לעלייה זו. החבורה עזבה את עכו ובחודשים סיוון ותמוז התגוררו בפקיעין.
בירושלים
בסוף חודש תמוז ה'תק"ב (1742) נודע לבני החבורה שהמגפה בירושלים פסקה, והם החליטו לעלות לירושלים, בשלב ראשוני למטרת בדיקת היתכנות הקמת הישיבה בה, בהתאם להצעתו של רבי חיים אבולעפיה ותוך תיאום עם אנשי "כנסת ישראל" בליבורנו (למעשה, ר' חיים בן עטר דרש מהם במכתב אחר להותיר בידיו את ההכרעה אם להקים את המוסד בירושלים או בטבריה). לקראת תחילת חודש אלול הגיעה החבורה לירושלים והקימו את "ישיבת כנסת ישראל" בחצר רבי עמנואל חי ריקי. הם התקבלו בירושלים בכבוד רב, ותרמה לקבלת פנים זו העובדה שהיה להם מימון עצמאי שהתקבל מליבורנו, כך שלא נפלו לנטל על שאר התושבים ולא התחלקו עמם בכספי "החלוקה". ישיבת כנסת ישראל כללה למעשה שתי ישיבות, אחת לתורת הנגלה ואחת לנסתר. בעוד שהקהילה הגרעינית של העולים עם רבי חיים בן עטר מנתה רק שלושים נפשות, שמתוכם רק מעט יותר מעשרה "חכמים", התגבשה סביבו קהילה למדנית רחבה יותר מבני המקום. הוא שאב מכך סיפוק רב והתבטא במכתב מאותם ימים: .
עם תלמידיו ממרוקו שהיו בין מייסדי "כנסת ישראל" בירושלים נמנו בין היתר רבי דוד חיים שמואל חסאן, רבי שם טוב גבאי, רבי חיים יאודה אמזלג ורבי יוסף אמזלג, רבי יאודה די אבילה, רבי אברהם ישמעאל חי סנגויניטי ורבי משה נג'ארה. תלמידו המפורסם ביותר מתקופת ירושלים היה רבי חיים יוסף דוד אזולאי (חיד"א) שכותב בספרו שם הגדולים בערך של רבו:בתנועה החסידית, שהקפידה להתייחס אל רבי חיים בן עטר בכינוי "הקדוש", הועברה מסורת לפיה גיסו של הבעש"ט, רבי גרשון מקוטוב, ביקר בירושלים והחליף דברים עם ה"אור החיים". ואולם הביסוס העיקרי של מסורת זו נמצא בגניזת חרסון, מה שגרם לאישים חסידיים מרכזיים, כמו הרב מאיר דן פלוצקי, לפקפק בנכונותה. לדברי המבקרים, הרב מקוטוב הגיע לארץ ישראל כמה שנים לאחר פטירת רבי חיים בן עטר, כך שהסיפור לא יכול היה להתרחש. מאידך, המצדדים באמיתות המפגש מצביעים על מקורות קדומים אחרים מלבד גניזת חרסון האמורה; כדי ליישב את הסתירות בסיפור נאלצים מצדדיו להניח כי הרב מקוטוב עלה פעמיים לארץ ישראל או שפגישתם נערכה באופן אחר.
בתקופת ירושלים מילא רבי חיים בן עטר תפקיד מרכזי בחיים הציבוריים של היישוב הקטן בעיר, ומלבד התחום התורני, שבו השפיע רבות, היה שותף לפעילות הציבורית, הן זו הפנים-קהילתית והן זו החיצונית, כמו פעילות שתדלנית מול מושלה העות'מאני של ירושלים. הוא עסק בצורכי ציבור ודאג לפרנסתם של תלמידי חכמים, נושא שעסק בו עוד בהיותו בחוץ לארץ. בקשריו עם יהודי ליבורנו תרם להרחבת היישוב היהודי בארץ ישראל במאה ה-18.
שתי אגדות מפורסמות נכרכו בתקופת שהותו בעיר:
לפי אחת מהן, כשזומן רבי חיים בן עטר לישיבה משותפת עם נציגי העדה הקראית, שהייתה הקהילה הגדולה בעיר, לדיון על דרך ההתמודדות עם מס כבד שהוטל אז על יהודי ירושלים, התעלף בעת שירד במדרגות בית הכנסת הקראי. לפי האגדה, ר' חיים בן עטר הורה אז לחפור תחת המדרגות והתברר שהושלכו תחת המדרגות ספרי משנה תורה לרמב"ם במטרה לבזות את מי שהיה מזוהה יותר מכל עם התורה שבעל פה והיהדות הרבנית. בכעסו על הפגיעה החמורה קילל רבי חיים בן עטר את הקהילה הקראית כי לא תוסיף להתקיים בתחומי העיר.
אגדה נוספת מספרת כי בחצר הישיבה גדל עץ תאנה גדול, ולאחר ניסיונות חוזרים וכושלים להסדיר את שעות אריית התאנים, והרעש הרב שנגרם ממנה שהפריע את לימודי הישיבה, קילל רבי חיים בן עטר את העץ שפירותיו לא יהיו ראויים למאכל. לפי דיווח של יעקב גולדמן, סופר האלמנך הספרותי "האסיף" בארץ ישראל, משנת ה'תרמ"ז, העץ שאליו יוחסה אגדה זו נכרת רק בשנת ה'תרכ"ז (1867).
פטירתו
רבי חיים בן עטר השתקע בירושלים וביסס את מקומו. בראשית קיץ תק"ג, בחג השבועות, החל לדבר עם תלמידיו על הגאולה המתקרבת ולהכינם לקבלת פני משיח; ואולם מיד לאחר החג חלה נסיגה פתאומית בתוכניות ההכנה לקראת התגלות המשיח, ורבי חיים הסביר לתלמידיו שהייתה שעת כושר לגאולה אך היא הוחמצה. הלימודים בישיבה חזרו למסלולם הרגיל, ולאחר חודש הוא חלה במחלתו האחרונה. הוא השאיר הנחיות מפורטות לתלמידיו באשר ליורשו בהנהגת סדרי הישיבה ובאשר לחפצי הקודש שלו. הוא נפטר במוצאי שבת ליל ט"ו בתמוז ה'תק"ג, 6 ביולי 1743, פחות משנה לאחר עלייתו לירושלים, והוא בן 47 שנה.
הוא נקבר בבית הקברות בהר הזיתים. על מצבת קברו נחרת בין השאר: . את נוסח המצבה כתב תלמידו החיד"א. הייתה בכך חריגה מן הנהוג באותה תקופה בירושלים שלא לכתוב תארים ושבחים על גבי המצבות אלא את שמות הנפטרים בלבד, מחשש שמצבות האבן הכבדות שמאפשרות טכנית את ביצוע החריתה, ימשכו את תשומת לבם של גנבים שעשו בהן שימוש לצורכי בניין. בצמוד למצבה נבנה עמוד ובתוכו גומחה שבה ניתן היה להדליק נרות.
הידיעה על פטירתו הפתאומית התפשטה במהירות ברחבי העולם היהודי, ונישאו עליו הספדים מפי גדולי הרבנים: רבי ישראל יעקב אלגאזי בירושלים, ורבי יצחק בכר דוד בקושטא. רב העיר ליבורנו, רבי מלאכי הכהן, מחבר ספר הכללים "יד מלאכי", חיבר קינה מיוחדת על לכתו; בין שורותיה שזורים שמות כל ספריו של רבי חיים בן עטר:
שמאל|ממוזער|250px|מצבת קברו של ה"אור החיים" בהר הזיתים
קבר אור החיים בשיפולי הר הזיתים הפך ברבות הימים לאתר עלייה לרגל, בעיקר ביום השנה לפטירתו. אנשי היישוב הישן בירושלים נהגו לעלות לתפילה לצד קברו בכל עת צרה; תפילה מרכזית ידועה נערכה בעת מלחמת העולם השנייה כשעלתה האפשרות שהצבא הגרמני יפלוש מצפון אפריקה לארץ ישראל.
ישיבת אור החיים המשיכה להתקיים אחרי מותו, ובראשה עמד זמנית תלמידו רבי יוסף אמזלג, שסירב ליטול את התפקיד באופן רשמי. בשנים הבאות עשה ועד הישיבה בליבורנו מאמצים להציב בראשה דמות תורנית חשובה, ולשם כך באו במגעים עם רבי יעקב שאול רבה של איזמיר ולחלופין עם רבי שלמה אלגאזי רבה של קהיר. לאחר שניסיונות אלו כשלו, התמנה לתפקיד רבי יונה נבון ואחריו מחותנו רבי חיים מונדובי ורבי יהודה עייאש. כשבעים שנה מאוחר יותר, לאחר עליית תלמידי הגר"א וכינון הקהילה האשכנזית בירושלים עם מעברם של רבים מתלמידי הגר"א אליה מצפת בעקבות המגפה של 1802, נרכש בית המדרש עבור הקהילה, שערכה בו תפילות בימות החול. ממתפללי בית המדרש, שנקרא "אור החיים" על שם מייסד הישיבה בו, היה רבי מנחם מנדל משקלוב.
בית המדרש "אור החיים", שבו התקיימה ישיבת "מדרש כנסת ישראל", נמצא בעיר העתיקה בירושלים ונכלל לאחר מלחמת ששת הימים כחלק ממוזיאון חצר היישוב הישן.
דרך לימודו
רבי חיים בן עטר נחשב כבר במרוקו ל"מעיין" ו"עוקר הרים", כלומר: דרך לימודו התאפיינה בהתמקדות מקומית בסוגיה שעל הפרק ופירוק כל הגורמים והמוקשים לצורך הבנתה. מלבד עדותם של חכמים ממרוקו בני זמנו שנחשבו ל"מעיינים", דוגמת רבי חנניה בן זכרי, שכתב עליו בהסכמתו כי הוא עוקר הרים; וחברותו הקרובה עם "מעיינים" נוספים כמו רבי שם טוב בן אמוזג, ורבי יהודה בירדוגו, בעל "מים עמוקים" - מעיד על כך ספרו "חפץ ה'" - שחידושיו מתאפיינים בסגנון זה. עצם הדפסת ספר חידושים על הש"ס הייתה תופעה לא נפוצה בקרב חכמי מרוקו באותה עת.
לימוד בסגנון זה מכתיב בדרך כלל קצב לימודים איטי. ולמרות זאת, רחב"ע כתב במכתבו לוועד מדרש כנסת ישראל בליבורנו בדיווח על סדרי הלימוד בישיבה הזמנית שהקים בעכו, לאחר חודשיים של פעילות בלבד: ; ובמכתב שאחריו המסכם את תקופת הלימודים של קיץ ה'תק"ב בעכו הוא כבר כותב: . חידושים אלו היוו את התשתית לספרו "ראשון לציון" (קושטא ה'תק"י) והם מלמדים שלמרות סגנון לימודו המעמיק שמר על קצב לימודים מהיר. תלמידו רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א), כתב על כישרונו זה בספרו "שם הגדולים": .
משפחתו
רבי חיים בן עטר היה נשוי במקביל לשתי נשים: פאצוניה בת קרובו העסקן העשיר רבי משה בן עטר, ואסתר לבית ביבאס. פאצוניה ואסתר עלו עמו לארץ ישראל והשתתפו בכל מסעותיה של החבורה המייסדת של "מדרש כנסת ישראל" וחיו עמו עד פטירתו בירושלים. לשתיהן לא היו ילדים עד יום מותן, אולם יש המיוחסים כצאצאיו ואולי בנות היו לו ורק בנים לא. פאצוניה הייתה נוהגת להניח תפילין ולהתעטף בטלית. שתיהן נפטרו בשנים הסמוכות לאחר פטירתו בסוף שנות ה-40 של המאה ה-18; השתמר תאריך פטירתה של אסתר: כ"ט באב ה'תק"ט, 13 באוגוסט 1749. שתיהן נקברו סמוך לקברו של בעלן בבית הקברות בהר הזיתים, ומצבותיהן שוקמו וחודשו לאחר מלחמת ששת הימים.
גיסו, בעל אחותו, היה רבי שמואל די אבילה שכיהן כרב ודיין, ובנו-אחיינו היה רבי אליעזר די אבילה, ראש ישיבה ברבאט שבמרוקו, דיין ופוסק.
ספריו
חפץ ה'
חיבורו הראשון שנדפס. הספר כולל חידושים על כמה ממסכתות התלמוד הבבלי: מסכת ברכות, מסכת שבת, מסכת הוריות ועל חלקים ממסכת חולין. הספר מתמקד בפירוש שיטתי של הסוגיות, דף אחרי דף, ובדברי פרשני התלמוד בני תקופת הראשונים, בדגש על פירושי רש"י ובעלי התוספות, ואינו שם דגש על הסקת המסקנה ההלכתית המעשית מן הסוגיות. כפי הנראה רחב"ע כתב את חידושיו למסכת שבת לפני שכתב את חידושיו למסכת ברכות, אך שינה את הסדר בדפוס כדי להתאימו לסדר המסכתות בש"ס.
במקביל לעריכת ספרו זה, כבר התחיל לעסוק בספרו הבא, "פרי תואר". שיטת הלימוד שבה נקט בעת הכנת ספרו ההלכתי, מצאה חן בעיניו יותר, ולכן נטל פסק זמן מכתיבת חידושים על סדר התלמוד, והקדיש את זמנו לחקר ההלכתי בסוגיותיו.
פרי תואר
ספר הלכה על שולחן ערוך חלק יורה דעה (סימנים א–קכב). ספר זה אף הוא עוסק בניתוח הסוגיות התלמודיות הרלוונטיות לפסיקת ההלכה, אבל בו מתמקד הדיון בהסקת המסקנה ההלכתית המעשית, בשונה מחיבורו הקודם "חפץ ה'". בהקדמה הוא מציין כי רבות מן ההלכות בספר לובנו יחד עם ידידו רבי שמואל אבן אלבאז.
הספר נדפס במקור בשם פירות גנוסר. בין חידושיו ההלכתיים הרבים כלולות השגות רבות על פסקיו של פוסק קודם, רבי חזקיה די סילוה, בספרו "פרי חדש". על כן בחר רבי חיים להדפיס את הספר כשפסקי השולחן ערוך מופיעים במרכז העמוד, ובצדדיו שני ה"פירות": פרי חדש ופרי תואר. משערים כי כבר בעת הדפסת הספר ב-1742, היו בידי רבי חיים בן עטר חידושיו על סימנים נוספים ביורה דעה, אלו שנדפסו לאחר פטירתו בספר "ראשון לציון", אך בגלל הפלטפורמה של "פירות גנוסר", המציגה את חידושיו אל מול חידושי ה"פרי חדש", נמנע מלהדפיסם כבר אז, כי הספר פרי חדש מסתיים בסימן קכב.
בהדפסת ספר זה, וגם בהדפסת הספר "אור החיים", טיפל ידידו שלמה בן יצחק אלוף, מיהודי ליבורנו, שאף גייס את המימון הדרוש להדפסתם. כתבי היד של שני הספרים נמסרו להכנה להדפסה כמעט במקביל, אך בשל סחבת שנוצרה בהדפסת הספר "אור החיים" בשל תהליכי הרישיון המייגעים שנדרשו בוונציה, נשלח כתב היד של "פרי תואר" להדפסה באמסטרדם.
בהקדמה לספר הזהיר רבי חיים שלא להשיג על דבריו, אלא אם כן יבקשו את ההתייחסות של חכמי ישיבתו להשגות, מחמת דבריו אלו חשש רבי יוסף זרקא (רבו של רבי יצחק טייב) להשיג על הספר, ואת קושיותיו הוא סידר בקונטרס מיוחד, אותו התכוון לשלוח אל חכמי ישיבת כנסת ישראל.
אזהרתו של רבי חיים דרשה התייחסות, ובהקדמה לספר "מזמור לדוד" (ליבורנו, תקע"ח), אותו חיבר רבי דוד פארדו כדי ליישב את ההשגות של רבי חיים על ספר "פרי חדש", מביא רבי דוד פינטו, נכד המחבר, את דברי סבו השני, רבי כליפא בן מלכא, שדחה את אזהרתו של רבי חיים: דברים אלו של רבי כליפא נחשבים ליסוד מוסכם בקרב פוסקים רבים (ראו למשל בהקדמה לשו"ת יביע אומר חלק ד).
ספר נוסף שהתחבר כדי ליישב את השגותיו של רבי חיים, הוא הספר "פרי מפרי", אותו חיבר רבי יונה נבון, מי שמילא את מקומו של רבי חיים בראשות הישיבה, מספר שנים לאחר פטירתו.
אור החיים
פירושו המפורסם על התורה. נתחבב על חוגי החסידים והרבה מהאדמו"רים העריצו ספר זה. ספר זה הודפס בחלק מהמהדורות של "מקראות גדולות" ומבוסס בחלקו על תורת הקבלה. מקובל לקרוא לספר "אור החיים הקדוש", ומפורסם שהוא בין שלושת הספרים שנתחברו בדורות האחרונים שזכו להיקרא בתוספת זו, לצד אלשיך הקדוש והשל"ה הקדוש. על ספרו זה נכתבו פירושים רבים במהלך הדורות, וישנם גם מורחבים המלקטים את פרשנות האור החיים ומודפסים בצמוד לטקסט הספר, בהוצאת מוסד הרב קוק ומכון עוז והדר.
ראשון לציון
חידושים על סוגיות נבחרות במספר מסכתות מן התלמוד הבבלי: על מסכת ברכות שחידושיו השיטתיים עליה כבר נדפסו בספרו "חפץ ה'", ועל מסכתות שבחציו השני של סדר מועד: מסכת סוכה, מסכת ביצה, והמסכתות תענית, מועד קטן, מגילה וחגיגה. חלק נפרד בספר עוסק בחידושים על התנ"ך. בנוסף נדפסו בסוף הספר השלמות לביאורו של המחבר על השולחן ערוך, חלק יורה דעה, אותו החל בספרו פרי תואר; בהשלמה זו נדפסו חידושיו לסימנים רמ–רצב, ונוסף קונטרס העוסק בכללי ספק ספיקא.
בשונה מספרו "חפץ ה'", ספר זה אינו מכיל פירוש שוטף על סדר דפי המסכת, אלא מתמקד בסוגיות נבחרות, ומסיבה זו הדיון מתרחב עד לפסיקת ההלכה המעשית. הדבר ניכר בעיקר בכך שהוא דן רבות בדברי הפוסקים ולא רק בדברי פרשני התלמוד הקלאסיים. בין היתר הוא מרבה לעסוק בספר זה בפסקי הרמב"ם, בפרשנות שיש לתת לפיהם לדברי התלמוד ובעקבות כך הכרעת ההלכה.
ליקוטים מכתביו
אגרות ותשובות רבינו חיים בן עטר (לקט), בני ברק: מכון אור החיים, תשע"ג
פרדס אור החיים: על שבת ומועדי השנה [מגילות, פרקי אבות] - לקט מכתביו לפי נושאים. ירושלים: הרב שמעון גוטמן, אוצר הפוסקים, תשע"ב.
שערי אור החיים - הקדמותיו וכללי לימודו.
מעמדו והשפעתו בתנועת החסידות
מעמדו האישי במסורת החסידית
לרבי חיים בן עטר התייחד במסורת תנועת החסידות מעמד מיוחד כאיש קדוש, בן עלייה ובעל רוח הקודש, ודמותו אומצה למעשה כחלק אינטגרלי מהתנועה החסידית בספרות הענפה של תנועה זו.
תופעה זו של הערצת החסידים בפולין ובאוקראינה לחכם "ספרדי" לא הייתה שגרתית, והייתה שמורה ליחידי סגולה בלבד, הדים ממנה הגיעו גם למרחב שבו פעלו תלמידיו. החיד"א, תלמידו של ר"ח בן עטר, מציין זאת בחיבורו הביבליוגרפי "שם הגדולים" בערך הספר "אור החיים": .
הבעש"ט, מחולל תנועת החסידות, שיבח מאוד את רבי חיים בן עטר ואת תורתו ואף ניסה לפגוש את בן עטר. לפי אחת המסורות הרווחות אמר הבעש"ט על רחב"ע כי שמע תורה מדי לילה מפי הקדוש ברוך הוא, ואף היה סבור כי התקשרות בין נשמותיהם תביא בהכרח לגאולה. רעיונות בדבר סגולותיו המשיחיות של רחב"ע חלחלו למורשת החסידית, והיו מגדולי החסידות בדורות הבאים שהעידו על רבי חיים בן עטר שהוא היה ראוי להיות משיח בדורו.
לפי מסורת חסידית אחרת, הבעש"ט הרגיש ממקום מושבו בפודוליה בפטירתו של רחב"ע. רחב"ע נפטר בירושלים במוצאי שבת, ובאותה עת אכלו החסידים בפודוליה סעודה שלישית עם רבם; בעת הסעודה פנה הבעש"ט לתלמידיו ואמר "כבה הנר המערבי" וסיפר להם שבעת שנטל ידיו לסעודה התגלתה לו כוונה מיוחדת שאינה מתגלה אלא ל"חד בדרא" [=יחיד בדורו], ומכך הסיק שנפטר בשעה זו אדם אחר שהחזיק בכוונה זו, שאינו יכול להיות אלא רבי חיים בן עטר. המסורת הזו טומנת בחובה את המסקנה לדעתם כי הבעל שם טוב הוא יורשו הרוחני של רבי חיים בן עטר.
מעמד הספר "אור החיים" בקרב החסידים
לצד הערצת אישיותו של רבי חיים בן עטר, באה גם הערצה לספרו "אור החיים", ודווקא לספרו זה מתוך שאר ספריו. חוקר החסידות אהרן מרקוס מכתיר ספר זה כ"ספר הספרים של החסידות", ומוסיף: . ספריו של רחב"ע נחשבים בחוג החסידי לספרי קודש מן המעלה הראשונה, ומיוחסת להם גם השפעה של קדושה וטהרה בנפש הלומד. לרבי ישראל מרוז'ין מיוחסת האמרה שהספר "אור החיים" בזמן הזה מסוגל לטהר את הנשמה, כפי שהיה עושה זאת ספר הזוהר.
בשל תפיסת הספר כקדוש וכאמצעי להוספת קדושה וטהרה, קיימות "חבורות" - קבוצות לימוד מיוחדות שנפגשות בקביעות לעיסוק בתורתו של רבי חיים בן עטר, בדרך כלל בפירושיו לפרשת אותו שבוע. מנהג זה הנשמר גם במאה ה-21 בחצרות חסידיות רבות, העצים וקיבע גם בשכבות העממיות של התנועה את היחס המיוחד לפירוש זה לתורה. ברבות השנים הגיעו הדברים לכדי כך, שכאשר העז מישהו לפקפק בעובדה שהספר נכתב על ידי רוח הקודש וטען שמדובר ביצירה אנושית, נחשב לו הדבר במחוזות מסוימים ככפירה שיש לשרש אחריה. הדבר גם עורר פולמוס הלכתי, כאשר בקהילה אירופית אחת העיז מלמד תשב"ר לפקפק ברוח הקודש ששרתה על המחבר בעת הכתיבה, ובני הקהילה המזועזעים דרשו לפטרו. רבי חיים הלברשטאם מצאנז, שנדרש לסוגיה ההלכתית-ממונית אם מותר לבני הקהילה לפטר את המלמד שהועסק עד אז בקביעות, פסק כי (עם זאת, במקורות שונים נטען כי היו סיבות אחרות שהביאו את פסק ההלכה הנחרץ הזה).
השפעתו של "אור החיים" על ההגות החסידית
להגותו של רבי חיים בן עטר בספרו "אור החיים" נודעה השפעה על ספרות החסידות. השפעה זו לא נחקרה עדיין די הצורך, אולם ממחקרים השוואתיים שנערכו עולה שקיימת זיקה ביניהם ולעיתים גם התבססות על רעיונותיו או הסתמכות עליהם: רעיונות בהגות החסידית שמבוססים על רעיונותיו והרחבתם או רעיונות חדשים שמסתמכים על הנחות מוקדמות שעולות מדבריו. לחקר השפעה זו השלכות, משום שרבי חיים בן עטר פעל בסביבה יהודית ולא-יהודית שונה לחלוטין מזו שבה פעלו צדיקי החסידות, ועל כן מחקרים שביססו את ניתוח ההגות החסידית על השפעות סביבתיות, כמו תנועות אידאולוגיות שפעלו באירופה בתקופת ההוגים החסידיים, נדרשים לבחינה מחודשת.
רעיונות בולטים בדמיונם בין הגותו של בן עטר להגות החסידית הם: (א) מעמד הצדיק וכוחותיו הרוחניים, ומקרה פרטי של נושא זה - מעמד "צדיק הדור". (ב) מושג הדבקות באל, וניסוחו המדויק של הרעיון. (ג) השגה אפשרית של האדם את האלוהות, וסוגי ההשגה השונים. בשלושת נושאים אלו ישנה התאמה רבה בין ניסוחיו של ה"אור החיים" לניסוחי הוגים חסידיים כמו רבי לוי יצחק מברדיצ'ב ורבי משה חיים אפרים מסדילקוב בספרו "דגל מחנה אפרים".
הנצחתו
ברבות השנים הונצחה דמותו של רבי חיים בן עטר על עשרות מוסדות ומבנים בעולם היהודי. רבנים רבים במשך הדורות, ייחדו מוסדות על שמו וקבעו שיעורים בחיבוריו, ואף הקימו מכונים להפצת תורתו. בין היתר נקראת על שמו שכונת "אור החיים" בבני ברק, ומוסדות "אור החיים" בעיר. ישיבת אור החיים לבעלי תשובה העומדת בנשיאות הרב ראובן אלבז בירושלים. מוסדותיו של הרב שמעון בעדני, בית הכנסת וסמינר אור החיים. ערים רבות בישראל קראו רחובות על שמו ביישובם.
בראשית המאה ה-21 הוקם בישראל מפעל תורני העוסק בההדרת כתביו והפצת זכרו, ארגון "ובחרת בחיים" העומד בנשיאות הרב מנחם מנדל פומרנץ, שההדיר את ספריו ומתמחה בחקר תולדותיו. ראש הארגון מוסר שיעורים בתורתו בכל רחבי הארץ, ובמסגרתם יצאה לאור סדרת הספרים "ובחרת בחיים".
ספרות שבחים והגיוגרפיה
בדומה לצדיקי החסידות, ואפשר שבשל אהדתם את רבי חיים בן עטר, התפתחה ספרות ענפה של סיפורי מעשיות הגיוגרפיים אודותיו. סיפורים רבים פזורים בספרות החסידית ואחרים הועברו במסורת העממית מפה לאוזן. נדפסו מספר קבצים הכוללים סיפורים כאלו, ונוצרה גם ספרות יפה המבוססת על אגדת חייו.
נפלאות אור החיים : ...2 אינטערעסאנטע געשיכטעס וואס האט פאסירט מיט דעם גאון ר' חיים בן עטר מחבר פון ספר אור החיים. לודז', 1930 (בערך) ("2 סיפורים מעניינים שקרו לגאון ר' חיים בן עטר מחבר הספר אור החיים")
ראובן נענה, אוצר המעשיות: ...מעשיות נפלאים מלוקטים מאת הגאונים ... רבי חיים בן עטר ... [ואחרים]. ירושלים, תשי"ח
ישעיה חדד, תולדות רבנו חיים בן עטר: ...סיפור תולדות חייו ... של ... ר' חיים בן עטר. טבריה, תשמ"ג
יצחק גורמזאנו גורן, שמש ממערב: אגדת חייו של ר' חיים בן עטר. רמת גן: מסדה, 1985. רומן ביוגרפי
המאורות הגדולים: די גרויסע בעלייכטער פון פאלק: דאס לעבן און שאפן פון רבינו חיים בן עטר. ירושלים, תשמ"ה
סדור לברכות: מוקדש לזכר הרב חיים בן עטר לרבנים ממשפחת בן עטר ולזכר מורשת אבותינו. כותרת משנה: מעשה ברבי חיים בן עטר ותלמידו. תל אביב: דפוס בן עטר, 1985
נ. ספריאל, האור החיים הקדוש: מסכת חייו... נדודיו ומסעותיו ועלייתו לארץ הקודש, של רבי חיים בן עטר. ערוך ומסופר לנוער. ירושלים: המסורה, תשמ"ה
רבי חיים בן עטר בעל "אור החיים", חייו ופעלו על רקע תקופתו. ירושלים, תשמ"ו
האור שבחיים: 250 שנה לפטירת ... רבינו חיים בן עטר, ט"ו תמוז תק"ג-ט"ו תמוז תשנ"ג. ירושלים: ישיבת אור החיים, תשנ"ג
שבחי רבי חיים בן עטר: לקראת הילולת הצדיק הקדוש רבנו חיים בן עטר. ירושלים: ישיבת אור החיים, תש"נ
נפלאות אור החיים הקדוש: לקראת הילולת ... רבינו חיים בן עטר. ירושלים: ישיבת אור החיים, תשנ"ו
תולדות אור החיים: פרקים מתולדותיו של ... רבי חיים בן עטר. ירושלים: ת"ת חיי עולם, תשנ"ט
הרב אשר מסעוד בן חמו, אשר בחר בחיים: מסעות חייו של ...רבנו חיים בן עטר ... כתבים וחידושים של המחבר. ירושלים: תשע"ג
לקריאה נוספת
ביוגרפיות
אברהם משי זהב, תולדות אור החיים: פרקים לתולדות חייו והליכותיו של רבינו חיים בן עטר, ירושלים, תשל"ה
אליהו חיים קרלבך (עורך), יד אור החיים הקדוש ותולדותיו, ניו ג’רסי: מכון זכר נפתלי, תשמ"א
שמעון גוטמן, פרדס אור החיים: על שבת ומועדי השנה, מגילות, פרקי אבות, עטרת חיים: תולדות ומשנת חייו, ירושלים: אוצר הפוסקים, תשע"ב
חנוך ריגל, נר המערבי: תולדות חייו, קצות דרכיו ומעט מפעליו, של קודש הקדשים מלאך אלוקים מרן הגה"ק רבי חיים בן עטר זי"ע, בעל 'אור החיים' הקדוש, בני ברק: מכון אור החיים, תשע"ג
אליהו רפאל מרציאנו, עטרת חכמים: הערות והארות לתולדות המנורה הטהורה מרנא ורבנא הרב חיים בן עטר, ירושלים: מכון הרש"מ, 2013
יעקב שלמה לוי, באור החיים: תולדות רבינו חיים ן' עטר זי"ע, ירושלים: עוז והדר, תשע"ד
מאמרים
בנימין קלאר, רבי חיים בן עטר: עלייתו לארץ ישראל, אגרות ותעודות, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשי"א
אלעזר טויטו, "רבי חיים בן עטר: על הימים שעשה באיטליה", בתוך: ח"ז הירשברג (עורך), זכור לאברהם: קובץ מאמרים לזכר ר' אברהם אלמאליח נ"ע חמש שנים לפטירתו <כ"א אדר שני תשכ"ז>, ירושלים: ועד עדת המערבים בירושלים, תשל"ב 1972, עמ' 36-46
יצחק רפאל, "אגרות ר' שלמה חיים סנגויניטי אל רבינו חיים בן עטר", בתוך: טמירין, כרך א', תשל"ב, עמ' רעא-רפו
אלעזר טויטו, רבי חיים בן-עטר ופירושו אור החיים על התורה, ירושלים: משרד החינוך והתרבות, תשמ"ב 1981 (פורסם מחדש: תשנ"ז 1997; אלקנה: מכללת אורות ישראל, 2012)
גדליה נגאל, "שבחי ר' חיים בן עטר", בתוך: קו לקו: קובץ מחקרים על יהדות המגרב, מוקדש לזכרו של שאול זיו (אג’ייני), ירושלים: דובב שפתי ישנים נר המערב, תשמ"ג, עמ' 73–93 (פורסם מחדש: מחקרי מערב ומזרח, תשס"א)
מנחם מנדל כשר, ארבעת הרועים, ירושלים, תשמ"ה.
דן מנור, "ללשון הרזים של ר' חיים בן עטר", דעת 22, אוניברסיטת בר-אילן, חורף תשמ"ט, עמ' 99–107.
גרשון קיציס, "בין שורש וענף: על יחסי אבות ובנים (פרק ממשנתו החינוכית של בעל 'אור החיים')", ניב המדרשיה כד-כה, תל אביב תשנ"ג, עמ' 209–244
דן מנור, "ארץ ישראל בהגותם של ר' חיים בן עטר ור' רפאל בירדוגו", בתוך: אביעזר רביצקי (עורך), ארץ ישראל בהגות היהודית בעת החדשה, ירושלים: יד בן צבי, תשנ"ח, עמ' 359–380
זכריה תנעמי, "בוסתנו של 'אור החיים' הקדוש", מורשתנו יד, תש"ס, עמ' 69–107
דוד אסף, "'שאינו מאמין בגדולי הדור': המאבק החסידי על כבודו של ספר 'אור החיים' ומשמעותו ההיסטורית", מחקרי חסידות, תשנ"ט, עמ' 125–149 (פורסם מחדש: נאחז בסבך, תשס"ו, עמ' 235–254)
יחיאל גולדהבר, "איגרת הקודש מבעל האור החיים הקדוש: על ישיבתו של רבי חיים בן עטר ואופי הישיבות בתקופתו", בתוך: גנזי יהודה, מכון גנזים, תשע"ג
יחיאל גולדהבר, "עליית בעל אור החיים הקדוש לארץ הקודש: על מסעו ממרוקו, דרך איטליה, והתיישבותו בארץ ישראל", בתוך: גנזי יהודה, מכון גנזים, תשע"ג. גרסה מקוונת
קישורים חיצוניים
אוצר החכמה הרב חיים בן עטאר אור החיים הקדוש מחקרים עובדות בפורום אתר; אצר החכמה
ספרים ומאמרים ביוגרפיים
הרב . קיימת מהדורה חדשה של הספר, באר שבע: בית מוריה, תשס"ה
על הגותו
; מאמר זה במקור נוסף
דפוסים מאוחרים של חיבוריו
אור החיים על התורה: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים
אור החיים חלק א ו-חלק ב, חפץ ה', פרי תואר, ראשון לציון מאתר HebrewBooks
כללי
אריה סטריקובסקי (עורך), ר' חיים בן עטר - אור החיים הקדוש, דף לתרבות יהודית, גיליון 276, ירושלים: האגף לתרבות תורנית - משרד החינוך, תשס"ח. בגיליון מלוקטים מאמרי מחקר רבים על רבי חיים בן עטר
רבי חיים בן עטר בעל "אור החיים" הקדוש - באתר "MyTzadik"
, , ,
חזי כהן, מקשר בין העולמות: לדמותו של ר' חיים בן עטר, "אור החיים", באתר ישיבת מעלה גלבוע
הערות שוליים
*
קטגוריה:אנשי עליות קדומות לארץ ישראל
קטגוריה:פרשני המקרא
קטגוריה:פרשני השולחן ערוך
קטגוריה:ירושלים: רבנים
קטגוריה:מקובלים
קטגוריה:רבנים מרוקאים
קטגוריה:סלא: רבנים
קטגוריה:ראשי ישיבה מרוקאים
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר הזיתים: חלקת הספרדים
קטגוריה:אישים שעל שמם ישיבות בישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים שנכתבו רומנים על-פי חייהם
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:פרשני התלמוד
קטגוריה:עולים לארץ ישראל במאה ה-18
קטגוריה:ראשי ישיבת כנסת ישראל (מיסודו של רבי חיים בן עטר)
קטגוריה:ספרות יהודית על מקומות קדושים
קטגוריה:ילידי 1696
קטגוריה:נפטרים ב-1743 | 2024-09-17T14:37:35 |
רבנו בחיי אבן פקודה | רבי בחיי בן יוסף אִבְּן פַּקוּדָה (גם "אבן בקודה"; בערך ד'תת"י, 1050 – ד'תת"פ 1120), הידוע בשם רבינו בחיי, היה דיין ופילוסוף יהודי שגדל וחי בעיר סרגוסה שבספרד המוסלמית בתור הזהב של יהדות ספרד, ומחבר הספר תורת חובות הלבבות.
בן דודו היה הפייטן דוד אבן בקודה, מחבר השירים אנא בקראנו ולמענך אלהי.
כתביו
ספרו העיקרי, "תורת חובות הלבבות" (מוכר גם בשם "חובת הלבבות"), הוא ניסוח של תורת מוסר יהודית. הספר נכתב בשנת ד'תת"מ (1080) בערבית בשם "כתאב אלהדאיה אלי פראיץֿ אלקלוב", ותורגם לעברית בידי יהודה אבן תיבון בשנת ד'תתקכ"א (1161). לספר הייתה השפעה על יהודים ועל לא-יהודים. הספר תורגם מחדש מעברית לערבית וליידיש ואפילו לכמה שפות אירופיות. תרגום נוסף של הספר לעברית נעשה בשנת תשל"ג (1973) בידי הרב יוסף קאפח. הספר נחשב לאחד מספרי ההשקפה העיקריים ביהדות.
כתב גם שירים שתוכנם תוכחות ובקשות, וכן מיוחס לו ספר נוסף בערבית בשם תורות הנפש. החיבור תורגם לעברית בשנת תרנ"ו (1896) בידי יצחק דוד ברוידע בפריז, ותורגם שוב על ידי הרב יצחק דיין בשם ענייני הנפש, היו שערערו על יחוסם לרבנו בחיי. עוד חיבר רבנו בחיי פיוט בשם ברכי נפשי.
בספרו ענייני הנפש נזכרים ספרים נוספים שכתב: ספר הדבור, ספר השיטה, כתאב אל נסאת ואנתט'אם אל כ'לק - הסדר וההערכה ביצירה.
הגיית שמו
ד"ר אברהם צפרוני, בהקדמתו לספר חובות הלבבות (עמודים ה'-ו'), כותב:
גם בקרב יהודי תטואן, ששמרו בקפידה על מסורת המגורשים, ההיגוי הוא בְּחַיֵּי.
לקריאה נוספת
יעקב רייפמן, תולדות רבנו בחיי, בתוך: אלמה, תרצ"ו, עמ' 69–101
הרב שג"ר, שובי נפשי - חסד או חירות, אפרתה תשס"ז
Diana Lobel, A Sufi-Jewish Dialogue: Philosophy and Mysticism in Bahya Ibn Paquda's Duties of the Heart, University of Pennsylvania Press, 2013.
Omer Michaelis, Interiority and Law: Bahya ibn Paquda and the Concept of Inner Commandments, Stanford University Press, 2024. .
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
בחיי אבן פקודה
קטגוריה:יהדות ספרד
קטגוריה:פילוסופים יהודים ספרדים
קטגוריה:מחברי ספרי אמונות ודעות
קטגוריה:מחברי ספרי מוסר ומחשבה
קטגוריה:יהודים הקבורים בבית הקברות בצפת
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-12 | 2024-03-27T14:27:09 |
איי המרקיז | REDIRECT איי מרקיז | 2015-09-26T11:09:33 |
בני קצובר | שמאל|ממוזער|250px|בני קצובר
בנימין חי קצובר (נולד בתש"ז, 1947) איש ציבור ישראלי, ממקימי גוש אמונים וממנהיגי ציבור המתנחלים. לשעבר ראש המועצה האזורית שומרון, מראשי מועצת יש"ע ומועמד מפלגת התחיה לכנסת, והיו"ר הראשון של ועד מתיישבי השומרון.
ביוגרפיה
קצובר נולד ליונתן וברכה קצובר בכפר אברהם שבפתח תקווה. לאחר סיום שירותו הצבאי למד מתמטיקה וכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים. בהיותו סטודנט באוניברסיטה ראה מודעה הקוראת לסייע להתיישבות המתחדשת בחברון, שיצאה לדרך בט"ו בניסן תשכ"ח, 1968, בליל הסדר שנערך במלון פארק בחברון, אירוע הנחשב למכונן בתולדות ההתנחלות ביהודה ושומרון. באותו ליל סדר מפורסם קצובר לא השתתף, אך הצטרף אל יושבי המלון במהלך חול המועד. לאחר מכן הועבר יחד עם משתתפים נוספים שבחרו להשתקע בחברון למתחם הממשל הצבאי בעיר.
במהלך השהות במקום נשא לאשה את חברתו בינה, עולה חדשה ממרוקו ותושבת דימונה. חתונתם התקיימה בחצר בניין הממשל הצבאי (באורווה המנדטורית). הייתה זו החתונה הראשונה של יהודים שחזרו לשבת בחברון.החתונה היהודית הראשונה בחברון, לאחר מאורעות תרפ"ט הייתה ביולי 1967 כאשר הצבא חיתן 8 זוגות במערת המכפלה בני הזוג גרו בבניין הממשל הצבאי במשך כשנתיים, במהלכן נולדו שני ילדיהם הראשונים. כאשר הוקמה קריית ארבע עבר הזוג הצעיר מחברון לשם.
קצובר הקים יחד עם מנחם פליקס את גרעין אלון מורה, הגרעין הראשון להקמת יישוב יהודי בשומרון. הגרעין, שהיה חלק מגוש אמונים, ארגן שבעה ניסיונות להקמת יישוב בשומרון, חלקם בתחנת הרכבת בסבסטיה, אשר פונו. בניסיון העלייה השמיני הגיעו להסכמה עם ממשלת רבין על התיישבות במחנה הצבאי קדום, אשר הפכה לימים ליישוב קדומים.
ניסיון נוסף להקמת היישוב אלון מורה נעשה על גבעות טרשים שרשומות על שם תושבי כפר רוג'ייב ממזרח לשכם. יישוב זה פונה בעקבות החלטת בג"ץ שאסרה שימוש בקרקעות, שהופקעו מתושבים פלסטינים לצרכים צבאיים, על מנת להקים עליהן התנחלות אזרחית. לאחר פשרה בה היו מעורבים אריאל שרון, שר החקלאות, והמשפטנית פליאה אלבק הוקם בשנת 1980 היישוב אלון מורה, בשיפוליו הדרומיים של הר כביר צפונית לגבעות רוג'יב.
בבחירות לכנסת השתים עשרה היה המועמד השישי ברשימת מפלגת התחיה לכנסת, אך היא זכתה בשלושה מנדטים בלבד והוא לא נבחר לכנסת. לרשימה חסרו 34 קולות בלבד לקבל את המנדט הרביעי. לאחר ששני ח"כים התפטרו מן הכנסת, היה קצובר הבא בתור ברשימה וקיווה כי בחירות חוזרות שנערכו בשתי קלפיות ברמת גן ובני ברק ב-15 באפריל 1991 יביאו לכניסתו לכנסת. אך תקוותו נכזבה.
ב-5 בספטמבר 1988 נפצע קשה בתאונת דרכים, ואז הוסיף לשמו את השם "חי" כסגולה להבראתו.
בין השנים 1981-1993 כיהן כראש המועצה האזורית שומרון. היה פעיל בתנועת התחיה, וכיום פעיל בתנועת "תקומה". בשנת 2008 נתמנה ליו"ר ועד מתיישבי השומרון. מתגורר באלון מורה, ועוסק בהדרכת קבוצות באתר הר כביר - מצפה לונץ, ומשלב בסיור את סיפור חידוש היישוב היהודי בשומרון.
קצובר נשוי לבינה ולהם חמש בנות ושני בנים, בהם הבמאית מנורה חזני. אחיו, צבי, כיהן כראש המועצה המקומית קריית ארבע.
עמדותיו
לאורך השנים הדגיש קצובר כי תפיסת עולמו ניזונה ממערכת הערכים היהודית ומתורת ישראל, וכי מערכות הערכים האוניברסליות-מודרניות בעיניו משניות לה. כבר בשנות ה-70 בעקבות פגישות עם אנשי רוח וסופרים כעמוס עוז וא.ב.יהושע הגיע קצובר לדיעה כי "ההומניזם המערבי.. הוא דת אלילית אלטרנטיבית ליהדות" וכי כל מערכת ערכים שאינה נשענת על "האמונה והזהות היהודית" אינה יכולה לגבש את העם היהודי "שבמוקדם או במאוחר יפתח מנגנוני דחיה כלפי ערכים זרים". בינואר 2012 הביע את דעתו על הדמוקרטיה הישראלית במצבה הנוכחי: "הייתי אומר שכיום לדמוקרטיה הישראלית יש תפקיד אחד מרכזי והוא להיעלם מהשטח. הדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה, והיא חייבת להתפרק ולהתכופף בפני היהדות. היום כל האירועים מנתבים להכרה שאין דרך אחרת, אלא להעמיד במרכז את העניין היהודי על פני כל עניין אחר, וזו התשובה לכל המצב והאיומים". קצובר נימק את עמדתו בטענה כי "הדמוקרטיה הישראלית הגיעה למצב בו היא לא מסוגלת לשרת את האינטרס היהודי. כל העדפה של האינטרס היהודי נחשבת לאפליה ונפסלת על ידי בג"ץ או רשויות המדינה. בכל מקום בו אינטרס לאומי מובהק פוגש ב"דמוקרטיה" – בהקצאות קרקע, בישובים קהילתיים, בביטוח לאומי – האינטרס הלאומי היהודי נאלץ לסגת". עם זאת קצובר אינו תומך במדינת הלכה אלא ש"הפתרון הבסיסי הוא להעדיף את "היהודי" על פני "הדמוקרטי" כל אימת שיש התנגשות ערכית בין השניים".
תביעות דיבה
ב-2018 הגיש תביעת דיבה נגד שידורי קשת לאחר שתוכנית הסאטירה "ארץ נהדרת" הציגה את תמונתו כשלידה הכיתוב: "סבא פוגרום". ב-5 בינואר 2020 בית משפט השלום בתל אביב דחה את תביעתו בנימוק שעל רקע התבטאויותיו של קצובר, אין המערכון מהווה לשון הרע והוא חוסה תחת חופש הביטוי. קצובר ערער לבית המשפט המחוזי בתל אביב, וזה ב-4 במרץ 2021 קיבל את ערעורו, קבע שהפרסום המדובר אינו נכנס לגדר סאטירה ומהווה הוצאת דיבה, וחייב בעקבות כך את "שידורי קשת" לפצותו ב-50,000 ש"ח. בקשת רשות ערעור של "שידורי קשת" נדחתה. לדברי קצובר, המערכון האמור מהווה חלק ממתווה קבוע של הפיכת הימין למשיסה. ולפיכך החליט לצאת למאבק זה על אף שבתחילה התלבט רבות אם לעשות זאת. זאת בשל ההכרה בחשיבות שבבלימת התופעה בה הלשון המשולחת כלפי אנשי ימין היא חסרת כל רסן, כדבריו. את הסכום שקיבל החליט לתרום.
קצובר הגיש תביעת דיבה נוספת, בסך 300,000 ש"ח, נגד העיתונאי אמנון אברמוביץ' והעיתון "ידיעות אחרונות", על שפרסמו מידע לא נכון בעניינו. ב-24 במאי 2022 התביעה נדחתה, וקצובר חויב לשלם הוצאות משפט בסך 25,000 ש"ח. בערעור לבית המשפט המחוזי מרכז קיבל בית המשפט ב-31 בינואר 2023 את עמדתו של קצובר, וחייב את אברמוביץ' לפצות את קצובר ב-15,000 ש"ח והוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח. הסכום הנמוך שנפסק לו נומק בהתבטאויותיו החריפות של קצובר שנאמרו בעבר ובעקבות הסרת המאמר במהירות יחסית מהאתר.
קישורים חיצוניים
שלום בער קרומבי, השטח צריך להנהיג את הפוליטיקאים, ריאיון לשבועון "בית משיח", באתר חב"ד אינפו, 22 בינואר 2014
מזל מועלם, בני קצובר: הפגיעה בחיילי צה"ל היא חרפה, באתר אל-מוניטור, 9 באפריל *
הערות שוליים
קטגוריה:ראשי המועצה האזורית שומרון
קטגוריה:פעילי גוש אמונים
קטגוריה:מייסדי התנחלויות
קטגוריה:בוגרי ישיבת ניר קריית ארבע
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:פעילי מפלגת התחיה
קטגוריה:המחאה נגד הסכם השלום בין ישראל למצרים: אישים
קטגוריה:נפגעי תאונות דרכים בישראל
קטגוריה:אלון מורה: אישים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1947 | 2024-04-17T03:11:46 |
דרוזית | REDIRECT דרוזים | 2004-08-02T20:13:56 |
סיקריקיים | הפניה סיקריים | 2016-11-15T00:23:39 |
מיכאל הרסגור | שמאל|ממוזער|250px|מיכאל הרסגור כמורה בתיכון עירוני ד'
מיכאל הרסגור (שמו בלידה: מישל גולדברג (Michel Goldberg); 15 במרץ 1924 – 9 בפברואר 2011) היה פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. יוצרה של תוכנית הרדיו "שעה היסטורית" בגלי צה"ל.
ביוגרפיה
תחילת דרכו
הרסגור נולד בשנת 1924 בבוקרשט כבן למשפחה יהודית של פליטי מהפכת אוקטובר שהתיישבה ברומניה. לאחר מספר שנים עקרה המשפחה לצרפת אך המשבר הכלכלי של 1929 פגע בעסקיו של אביו ובשנת 1933 חזרה המשפחה לרומניה. בני משפחתו התכוונו לעלות לארץ ישראל, אך מלחמת העולם השנייה הקדימה אותם ופרט להרסגור נספו כל בני משפחתו בשואה. עקב השתייכותו לתנועת השומר הצעיר גזרו עליו בשנת 1942 השלטונות הפאשיסטיים ברומניה 20 שנות מאסר עם עבודת פרך. בפועל, עבד הרסגור בבית הדפוס של בית הכלא וניצל את הזמן ללימודים שונים, ביניהם לימוד השפה העברית. בשנת 1944 שוחרר ממאסרו, עמד בבחינות הבגרות והמשיך בפעולתו בתנועת הנוער.
בשנת 1946, אחרי שהיה שותף לפעילות השומר הצעיר באיסוף בני נוער לשם העלאתם לארץ ישראל, בספינות "עצמאות" ו"קיבוץ גלויות", יצא מאירופה בדרכו לארץ ישראל, מסע שהסתיים רק בפברואר 1949, מאחר שהבריטים תפסו את הספינה שבה הפליג וכלאו את נוסעיה במחנות המעצר בקפריסין. הם שוחררו רק עם פתיחת המחנות לאחר קום מדינת ישראל. בקפריסין שינה את שמו מגולדברג להרסגור ("זהב סגור" הוא זהב מובחר).
בישראל
הרסגור היה חבר קיבוץ זיקים והוא שנתן לקיבוץ את שמו, בציטוט מתשובת ה"דקבריסטים" למכתבו של פושקין אליהם, האומר: "מזיקים תצא להבה". היה חבר מק"י ובאמצע שנת 1949 היה בין 11 חברי הגרעין שסולקו מקיבוץ משמר העמק בגלל השתייכותם למפלגה הקומוניסטית. במשך השנים כתב בעיתון של מק"י קול העם. היה כתב העיתון במוסקבה ועורך המדור הספרותי. בשנת 1962, במסגרת הקולות כנגד הקו הסטליניסטי במק"י, הפסיק לכתוב בקול העם ובמהרה פרש מהמפלגה. לימים הסתייג מן הטוטליטריות של סטלין וממעשיהם של לנין וטרוצקי. באותה תקופה הכיר דרך חברו מתנועת השומר הצעיר, יעקב בלומר ואשתו (הוריו של עוזי ארד), את תמר לבית בוצ'קו, ילידת פולין, שעלתה לארץ ב-1941, לימים אשתו. לשניים נולדה הבת ניבה.
תמר עסקה בהוראה. במקביל היא פרסמה מספר ספרים ומחזה.https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/01912.php
בשנים 1962–1966 לימד היסטוריה בתיכון עירוני ד' בתל אביב. פרופ' צבי יעבץ קלט את הרסגור באוניברסיטת תל אביב, למרות גילו המתקדם יחסית.
את לימודי התואר הראשון סיים בהצטיינות יתרה ובשל כך נשלח מטעם האוניברסיטה להמשך לימודים בצרפת. הרסגור למד בצרפת שש שנים, מתוכן שהה שנתיים עם משפחתו בצרפת (בין השאר בתקופת "מרד הסטודנטים"), ובארבע השנים שלאחר מכן בא לצרפת בתקופת הקיץ לבחינות. עבודת הדוקטורט שלו בנושא "מועצת המלך של שארל השמיני ולואי ה-12 בין 1485 ל-1518" כללה ארבעה כרכים שהחזיקו כ-700 עמודי מחקר. בזכותה זכה לתואר דוקטור ד'אטה (ד"ר ממלכתי של הרפובליקה הצרפתית ;doctorat d'État), תואר שאינו מוענק בדרך כלל לזרים ושמאפשר לנושאו לקבל מיידית תואר פרופסור וללמד באוניברסיטה צרפתית. לאחר שלימד באוניברסיטה של נאנט, חזר לישראל. התמחותו של פרופ' הרסגור הייתה בנושא ימי הביניים המאוחרים והתמקדותו הייתה בהיסטוריה אירופית.
בשנת 1974 ביקר הרסגור בליסבון לצורכי מחקר של ימי הביניים כאשר מהפכת הציפורנים הפילה את הרודנות בת 50 השנה. המאה ה-20 הסיחה את דעתו מן המאה ה-13. הוא התוודע אל דמויות מפתח במהפכה, ולימים כתב עליה ספר בצרפתית, שתורגם אחר כך לעברית, והופיע בהוצאת עם עובד. ב-1975 הוא נעשה הפרשן של יומן גלי צה״ל לענייני פורטוגל בזמן שהתוהו-ובוהו הפוליטי שם עורר חששות כבדים במערב אירופה ובארה״ב מפני השתלטות של השמאל הקיצוני. כך גם התחיל הקשר בינו לגלי צה״ל, שהתרחב אחר כך לכלל תוכנית שבועית.
הרסגור היה מרואיין מבוקש בתוכניות רדיו, ובזכות חוש ההומור שלו ושנינותו הצליח לרתק אליו גם מאזינים שאינם מתעניינים בדרך כלל בהיסטוריה. יש שייחסו לו גם נטייה להגשה פרובוקטיבית של הדברים ומשיכה לפרשיות ואנדוקטות מחיי דמויות היסטוריות - למשל, עיסוק בחיי המין של דמויות מסוימות או במאבקי כוח אישיים שניהלו.
במשך יותר מעשרים שנה הגיש בקביעות, מדי יום ו' בשעה שבע בערב, יחד עם שחקן התיאטרון והשדרן אלכס אנסקי, את התוכנית "שעה היסטורית" בגלי צה"ל. השעה ההיסטורית השבועית הפכה לתוכנית פולחן ובמשך שנות שידורה שודרו למעלה מ-525 תוכניות. בשנת 2005, עם פרישתו לגמלאות של אנסקי, הוחלף בתחילה על ידי השדרן ערן סבאג ולאחר מכן על ידי ליעד מודריק.
מיכאל הרסגור נפטר ב-9 בפברואר 2011. נטמן בבית העלמין של קיבוץ מעברות, לצד רעייתו, תמר (1924-1999). הותיר אחריו את בתו, האמנית ניבה הרסגור-הנדין ונכדים. נכדו, עילאי הרסגור-הנדין, הוא סגן ראש עיריית כפר סבא.
מספריו
מהפכה בפורטוגל, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד, 1976.
מבוא לתקופת הרנסאנס, האוניברסיטה המשודרת, 1978.
עידן האורות - מבוא לתולדות החברה המערב-אירופית במאה ה-18, האוניברסיטה המשודרת, 1984.
כולה שלי? לסיומו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מיכאל הרסגור, מוריס סטרון. תל אביב, כנרת, 1992.
ישראל/פלסטין: המציאות שמעבר למיתוסים, מסה. מיכאל הרסגור ומוריס סטרון. גבעת חביבה, המרכז היהודי הערבי לשלום, 1997.
המאה ה-20: אירועים, תופעות ואישים בתולדות העולם וישראל. יועץ מיכאל הרסגור, עורך אחראי יון פדר. ירושלים, כתר, 1999.
רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים: החלטות בתנאי משבר מיכאל הרסגור, אהוד פוקס. תל אביב, כנרת- זמורה ביתן -דביר, 2010
לקריאה נוספת
המפלצת חזרה לבעוט : התגברות הימין הקיצוני במערב-אירופה, נדפס בסקירה חודשית, 27, 1980.
מי מכיר את זנגוויל?, נדפס בדבר, ספטמבר 1980.
"שיחות השולחן של אדולף היטלר", נדפס בסקירה חודשית, 30, 1983.
קישורים חיצוניים
שעה היסטורית עם ליעד מודריק - פרופ' מיכאל הרסגור מדבר על ההיסטוריה הפרטית והמרתקת שלו (חלק א')
שעה היסטורית עם ליעד מודריק - פרופ' מיכאל הרסגור מדבר על ההיסטוריה הפרטית והמרתקת שלו (חלק ב')
שעה היסטורית עם אלכס אנסקי - הקלטת אודיו של תוכנית הרדיו שעסקה במשפט האבולוציה בארצות הברית
צוואתו הרוחנית, צפייה באתר יוטיוב
הערות שוליים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:היסטוריונים של ימי הביניים
קטגוריה:שדרני רדיו ישראלים
קטגוריה:סגל גלי צה"ל
קטגוריה:סגל אוניברסיטת תל אביב: היסטוריה כללית
קטגוריה:בוגרי השומר הצעיר
קטגוריה:ישראלים ילידי רומניה
קטגוריה:סגל קול העם
קטגוריה:אישים הקבורים במעברות (קיבוץ)
קטגוריה:זיקים: אישים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1924
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2011 | 2024-09-15T14:44:16 |
אברהם בולי יהושע | הפניה אברהם ב. יהושע | 2018-03-09T14:06:26 |
נציבות האו"ם לפליטים | ממוזער|שמאל|200px|גרסת סמליל נוספת של ה-UNHCR; נציבות האו"ם לפליטים
הנציבות העליונה של האומות המאוחדות לפליטים (באנגלית: United Nations High Commission for Refugees; ראשי תיבות: UNHCR) היא גוף מרכזי של האומות המאוחדות שעוסק בשמירת זכויותיהם וביטחונם של פליטים, שמספרם ברחבי העולם הוערך ב-21.3 מיליון ב-2015. הנציבות גם מטפלת במבקשי מקלט ומחוסרי אזרחות. הנציבות, שמשרדה הראשי ממוקם בעיר ז'נבה שבשווייצריה, ממלאת את תפקידה בהתאם לאמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951 והפרוטוקול שנוסף לה בשנת 1967. הנציבות זכתה בפרס נובל לשלום ב-1954 ושוב ב-1981.
נכון לשנת 2023, תקציב הנציבות הוא 10.7 מיליארד דולר, והיא מעסיקה כ-21 אלף עובדים. מתוכם כ-90% הם עובדי שדה. הסוכנות מטפלת בכ-35 מיליון פליטים ברחבי העולם, וכן ב-65 מיליון עקורים ו5.4 מיליון מבקשי מקלט. עוד כ-5.9 מיליון פליטים פלסטינים מטופלים באופן נפרד ובלעדי על-ידי אונר"א (UNRWA) שמפעילה קריטריון רחב יותר לזכאותם למעמד של פליט.
בראש הנציבות עומד הנציב העליון שאותו בוחרת העצרת הכללית של האו"ם. החל מ-1 בינואר 2017 עומד בראש הנציבות הדיפלומט האיטלקי, פיליפו גרנדי .
הסיבות להקמת הנציבות
נציבות האו"ם לפליטים נוסדה ב-14 בדצמבר 1950, מתוקף החלטה של עצרת האו"ם והיא החליפה את ארגון הפליטים הבינלאומי שהוקם ב-1946 לפתרון בעיית פליטי מלחמת העולם השנייה.
מטרות הנציבות נגזרות מהאמנה לזכויות הפליט שנחתמה באותה שנה ומפרוטוקול שנחתם בשנת 1967, המרחיב את האמנה לקבוצות חדשות של פליטים.
נציבות האו"ם לפליטים אינה מטפלת בבעיית הפליטים הפלסטינים, עבורה הוקם גוף נפרד של האו"ם - אונר"א (UNRWA), שלו יש הגדרות שונות, רחבות אף יותר, לפליט ומטרות ושאיפות שונות כלפי הפליטים בהם היא מטפלת.
ישראל ונציבות הפליטים של האו"ם
ישראל חתומה על האמנה בדבר מעמדם של פליטים של האו"ם משנת 1951 ועל הפרוטוקול משנת 1967.
על סמך דברי נציב האו"ם לפליטים, אוגוסט לינדט, בשנת 1957, בשתי הזדמנויות שונות, מעמדם של הפליטים היהודים ממדינות ערב (והאסלאם) - עולה בקנה אחד עם הגדרת הפליט של נציבות האו"ם לפליטים, ועל כן יש לנציבות את ייפוי הכוח לטפל בעניינם:
"Jews fleeing from Arab countries were indeed ‘bona fide’ refugees who “fall
under the mandate of my (UNHCR) office”.
נציגות של נציבות הפליטים פועלת גם בישראל והיא מתמקדת בסוגיית דורשי מקלט מדיני בישראל.
ראו גם
עובדים זרים בישראל
מהגר עבודה
מקלט מדיני
הסתננות מאפריקה לישראל
הסכם הסגרה
פליט
בעיית הפליטים הפלסטינים
אונר"א (UNRWA)
קישורים חיצוניים
השוואה בין ארגון אונר"א - UNRWA לבין ארגון UNHCR . שני ארגונים מטעם האו"ם - UN המטפלים בפליטים, באתר יוטיוב.
הערות שוליים
קטגוריה:זוכי פרס נובל לשלום
קטגוריה:ארגוני פליטים המסונפים לאו"ם
קטגוריה:זוכי פרס נסיך אסטוריאס לשיתוף פעולה בין-לאומי
קטגוריה:ז'נבה: ארגונים
קטגוריה:זוכי פרס האומות המאוחדות בתחום זכויות האדם | 2024-03-16T18:29:05 |
נציבות הפליטים של האו"ם | REDIRECT נציבות האו"ם לפליטים | 2015-09-26T11:09:34 |
קול ישראל | שמאל|ממוזער|250px|בניין קול ישראל ברחוב הלני המלכה מס' 21 בירושלים
שמאל|ממוזער|250px|ניידת שידור של קול ישראל
שמאל|ממוזער|250px|לוח שידורים 1951
קול ישראל הייתה הרשת הממלכתית לשידורי רדיו של מדינת ישראל, שפעלה החל משידור הכרזת העצמאות ועד 1950 מתל אביב ולאחר מכן מירושלים. "קול ישראל" פעלה תחת רשות השידור עד 14 במאי 2017. השידור האחרון ב"קול ישראל" היה "פרוגרסיב וחיות אחרות" ב-88fm, תוכניתו של בועז כהן ב-14 במאי 2017 בשעה 11 עד 1. בתום התכנית ננעלו השידורים סופית.
ב-15 במאי 2017 הוקם תאגיד השידור הישראלי – "כאן", שקיבל תחת סמכותו את תחנות הרדיו הישנות.
תחנות רדיו
"קול ישראל" הפעילה שמונה רשתות שידור: רשת א', שהיא הרשת הראשונה והיחידה שקול ישראל שידר בה בעברית מראשיתו ועד לשנת 1960, שכללה שידורי מלל בשעות היום; רשת ב', חדשות ואקטואליה; רשת ג', מוזיקה ישראלית; רשת ד', שידורי קול ישראל בערבית; רק"ע (רשת קליטת עלייה) רשת לעולים חדשים, שידרה בגלים קצרים ובמגוון שפות; 88FM שהייתה תחנת מוזיקה איכותית, ששידרה במגוון סגנונות מוזיקליים; קול המוסיקה ששידרה בעיקר מוזיקה קלאסית וג'אז ומוזיקה אמנותית על כל גווניה השונים; רשת מורשת ששידרה שידורי דת ומסורת; רשת ה', שבעבר הייתה רשת בשפות זרות רבות עבור קהילות היהודים בעולם, ובהמשך שידרה במשך שעה וחצי ביום בלבד שידורים בפרסית.
תחנות הרדיו השונות של קול ישראל שילבו בשמן את המילה רשת, מפני שמדובר בתחנות רדיו בכיסוי ארצי, ועל מנת להשיג כיסוי זה נפרסה רשת ארצית של משדרים וקווי תקשורת מהאולפנים אל המשדרים.
רשת א'
רשת א' הייתה ערוץ הרדיו הראשון של קול ישראל ששידר בעברית. משדרת תוכניות מגוונות בנושאי תרבות, אמנות, ספרות ושירה, מסורת, פולקלור, היסטוריה וייעוץ מומחים. כמו כן, שודרה מדי יום חול התוכנית "בראש צעיר", תוכנית הנוער והסטודנטים הוותיקה.
רשת ב'
שידורי רדיו של קול ישראל בשני אפיקים במקביל החל בשנות החמישים. בשנת 1960 החל שידורן של פרסומות, כמו גם שינוי של חלוקת התכנים בין שני אפיקי השידור וריכוז תוכניות של מוזיקה פופולרית ומוזיקה "קלה", פופ ומצעדי פזמונים, לצד יומני חדשות. לפיכך החלה התחנה להיקרא גם "הגל הקל".
כן שידרה התחנה תסכיתי מתח בהמשכים שהראשון בהם היה "ציפורני הדרקון" לפי ספרו של אלרי קווין משנת 1939 The Dragon's Teeth. זאת בעוד שרשת א' נתפסה כרשת "רצינית" אשר שידרה בעיקר תוכניות אומר ומוזיקה קלאסית.
עם הקמת רשת ג' בשנות ה-70 עבר התחום של מוזיקת הפופ אליה, ורשת ב' הפכה לרשת של חדשות ומוזיקה שקטה. בשנים אלה היא הייתה ידועה בתוכנית המיתולוגית שירים ושערים, שסיפקה עדכונים בשידור חי מהנעשה במגרשי הליגה הלאומית (ואחר כך ליגת העל בכדורגל) בסוף השבוע. בסוף שנת 2006, התפלגה התוכנית, ששידרה עד אז גם את המשחק המרכזי בערוץ עשר מליגת העל בכדורגל, לשניים, כאשר ביום שבת, שודרו משחקי הכדורגל בשירים ושערים, וביום א' שודרו בתוכנית אחד על אחד משחקי הכדורסל והמשחק המרכזי.
אפיין את הרשת קו של חדשות ואקטואליה. היא הובילה בהאזנה לרדיו בשעות הבוקר והצהריים עם תוכניות אקטואליה כמו "הכל דיבורים".
אמצעי התקשורת האחרים הפנו מדי פעם טענות על התערבות הממשלה וגורמים פוליטיים שונים בתכני הרשת.
רשת ג'
רשת ג' נוסדה ביוני 1976 כתחנה ישראלית למוזיקת פופ מכל הסוגים.
בין התוכניות הבולטות ששידרה הרשת היו "קצת אחרת" (רוק ופופ מתקדם), מצעדי הפזמונים (מצעד עברי, לועזי, ומצעד לפזמוני העבר), "על בטוח" ששודרה בשבתות, "אהבה יומיומית" עם יוסי סיאס ועוד. הרשת גם הרבתה לשדר שעשועונים נושאי פרסים כמו "יום יום ים" ו"30 בצל".
הופעתם בשנות ה-90 של ערוצי המוזיקה בכבלים כמו MTV, כמו גם תחנות הרדיו המקומיות גרמו לירידה חדה במספר המאזינים, ובשנת 1997 הייתה כוונה לסגור את הערוץ. בסוף אותה שנה שונתה לגמרי מתכונת השידורים של הרשת, והיא הפכה לתחנה המשדרת מוזיקה ישראלית בעברית בלבד. שינוי זה שיפר משמעותית את אחוזי ההאזנה וכיום היא נחשבת רשת מצליחה.
שידרה מוזיקה לועזית ועברית בתחנת 88FM והשידורים נושאים אופי סולידי יותר.
גל בטוח
בתחילת שנות ה-90, עקב גל תאונות דרכים, הוחלט בקול ישראל להקים תחנה המיועדת לטפל בנושא. לצורך זה הוקצה משדר AM בעכו, ותחנה בשם "גל בטוח" החלה את פעילותה. עם הזמן, התמקמה התחנה באולפנים בחיפה, והפכה לתחנה אזורית לכל דבר. עם תחילת הפעילות של הרדיו האזורי בשנת 1995, שימשה התחנה כמוקד תחרות קשה לתחנת רדיו חיפה. התלונה העיקרית שהושמעה כנגד התחנה הייתה שהיא פועלת בניגוד לתקנות שכן לרשות השידור אין מנדט להפעיל רדיו אזורי, אלא רק רדיו ארצי. בסופו של דבר, בשנת 2003 הוחלט לסגור את התחנה. הדבר עורר התנגדות בקרב עובדי התחנה בחיפה, ואלו המשיכו את פעילותה באופן חצי מחתרתי. כאשר נתגלה הדבר ברשות השידור, יצאה הוראה להפסיק את השידור באופן מיידי, והתחנה הפסיקה את פעילותה באמצע תוכנית.
תולדות
כגורם משדר
250px|ממוזער|שמאל|חנה בן-ארי ועמיקם גורביץ' באולפני "קול ישראל", 1952
שמאל|ממוזער|250px|ניידת שידור של קול ישראל באבו גוש
השידור הראשון של קול ישראל היה שידור הכרזת העצמאות, שלאחריו הכריזה הקריינית ריטה פרסיץ על קול ישראל.
הבסיס להקמתו היה הרדיו המחתרתי של ארגון ההגנה - "קול ישראל" (שהחל את דרכו ברחוב בן-יהודה בתל אביב ב-13 במרץ 1940) ותחנת "קול ירושלים" שפתחה את שידורה ב-30 במרץ 1936, והופעלה במסגרת המנדט הבריטי. בתחילה התקיימה הפרדה בין הגופים המשדרים, והם אוחדו רק במרץ 1950. גם לאחר האיחוד, בוצעו שידורים מצומצמים גם מתכונת אזורית, למשל בנגב ובחיפה.
ב-1948, במסגרת ההכנות לטקס הכרזת העצמאות, הוטל על שלושה מהנדסים יהודים להקים משדר משוכלל בתל אביב. הם יסדו בית מלאכה בו יצרו בעצמם את כל החלקים המכניים שהיו דרושים לבניית המשדר, ולאחר ניסויים של כמה ימים הופעל המשדר החדש בתחילת מאי 1948 לקראת ההכרזה הצפויה בתחנת שידור תל חיים. הכנות נוספות בוצעו על מנת לקיים שירות שידור ליישוב היהודי בתקופה שלאחר סיום המנדט הבריטי, כולל תכנון לוח השידורים, תוכן השידורים ואופיים, והיבטים טכניים וטכנולוגיים לביצוע השידורים בפועל. בין השאר נדרשו להימצא חלופות לשני משדרי רדיו שהשלטון הבריטי מסר לעיריית רמאללה.
השידור הראשון כתחנת הרדיו של מדינת ישראל התקיים במוצאי שבת, 15 במאי 1948, כיממה לאחר הכרזת העצמאות. השידור התחיל בשעה שמונה בערב בנגינת התקווה, ולאחר מכן דבריו של צבי לוריא, והקלטה של הכרזת העצמאות. לאחר חדשות הערב וחדשות באנגלית, הושמעו בשעה 21:30 דבריו של דוד בן-גוריון.
בשבוע הראשון לשידורים, הם נמשכו מהשעה שבע בבוקר ועד עשר בערב. בין התוכניות ששודרו היו פינת נוער, "קול ההגנה", פרקי תנ"ך, תוכנית ערב עם שיחות והופעות אורחים, חדשות בעברית, ערבית ואנגלית.
צבי לוריא היה מנהלו הראשון של קול ישראל במדינת ישראל תחנת הרדיו הייתה כפופה בתחילה למועצת המדינה הזמנית, והועברה לאחר מספר שבועות תחת המינהל לעיתונות, שידור וקולנוע של מדינת ישראל.
ב-1950 פעילות הרדיו חזרה להתבצע מבניין קול ישראל, לאחר שזה ניזוק במלחמת העצמאות. מהדורת החדשות הראשונה מהבניין שודרה בשני במרץ 1950, ותחילת הפעילות בבניין סימלה גם את השלמת האיחוד עם קול ירושלים. הבניין ברחוב הלני המלכה בירושלים, שהיה בית השידור של הרדיו המנדטורי החל מסוף יוני 1939, שימש את קול ישראל עד לסגירת רשות השידור ב-14 במאי 2017. בהמשך התווסף גם מתחם שידורים באזור הקריה בתל אביב-יפו, ובבניין "חוטים" בשכונת רוממה בירושלים.
ב-1954 הוקם אולפן קול ישראל בחיפה.
ב-1960 החלו שידורי 'הגל הקל', שלימים שונה שמו לרשת ב'. עד להקמת "הגל הקל", הייתה רשת א' ערוץ הרדיו היחידי, מלבד גלי צה"ל, ששידר בעברית בישראל.
בשנים 1960 עד 1962 הוציא קול ישראל את השבועון "רדיו".
ב-1963 הופעלה לראשונה ניידת שידור.
כגוף שידור בתוך רשות השידור
250px|ממוזער|הצנחנים שרים את התקווה ליד הכותל המערבי בהר הבית. רפי אמיר ראשון משמאל עם מיקרופון מתעד את האירוע שישודר מאוחר יותר. מפקד פיקוד המרכז אלוף עוזי נרקיס בכובע מצחיה שלישי משמאל וסגן דידי מנוסי שישי משמאל, 5 ביוני 1967
ממוזער|250px| מפגש סיכום בין רשות השידור וגלי צה"ל בתום מלחמת המפרץ והאולפן המשותף של "קול ישראל" וגלי צהל, מרץ 1991.
ב-1965 הועבר קול ישראל למסגרת "רשות השידור" שמנהלה הכללי הראשון היה חנוך גבתון, זאת לאחר שבשנות המדינה הראשונות פעל "קול ישראל" במסגרת משרד ראש הממשלה.
ב-1976 החלו שידורי רשת ג' - תחנה ישראלית למוזיקת פופ ישראלית ועולמית, ובשנת 1997 היא שינתה הרשת את אופי שידורה לשידורי מוזיקה ישראלית.
ב-1983 החלו גם שידורי קול המוזיקה המתמחה במוזיקה קלאסית.
באמצע שנות השמונים הושלמה הקמת אולפני הרדיו בבניין "חוטים" שהיה סמוך לבניין הטלוויזיה ברוממה, ונקרא על שם מפעל "חוטי ירושלים" אשר פעל בבניין לפני כן. לאחר הקמת אולפנים אלו עברה אליהם חטיבת החדשות של קול ישראל מבניין קול ישראל ומהם שידרה רשת ב' בירושלים. בין השאר, מאולפנים אלו הוקראו בכל שעה מהדורות החדשות של קול ישראל בתקופת רשות השידור.
ב-1991 החלו שידורי רשת קליטת עלייה. בתקופת מלחמת המפרץ, אוחדו שידורי קול ישראל וגלי צה"ל ובוצעו מאולפני הרדיו בירושלים, כיוון שגוש דן היה נתון לתקיפות טילים מעיראק.
ב-1995 נוסדה תחנת "קול הדרך", אשר החל מ-2001 נקראת "88FM". התחנה המשדרת ג'אז ומוזיקה עכשווית מן העולם.
בשנת 2006, כשמלאו 70 שנה לשידור העברי הראשון בקול ירושלים, חגג אותו קול ישראל, כממשיכו הטבעי של קול ירושלים, בשחזור פומבי של השידור הראשון מ-30 במרץ 1936, בהשתתפות קריינים וניצבים שאופרו והולבשו בבגדים ובמדים של אותה תקופה. לכבוד האירוע רשות השידור הקימה אתר אינטרנט משני ובו חומרי ארכיון כתובים ומוקלטים.
בשנת 2008 חגג קול ישראל, במסגרת חגיגות 60 השנה למדינה, 60 שנות שידור. ביזמת קול ישראל ראה אור אלבום מהודר בשם "קול ישראל מירושלים ...1948 - 2008 /// מדינה מאחורי המיקרופון". הספר שנכתב על ידי איזי מן, למרות התאריכים המופיעים בכותרתו, מתחיל את הסקירה ההיסטורית משנת 1936, ומתאר את תולדות קול ירושלים וקול ישראל ברצף אחד. בספר מופעים צילומים ותעודות היסטוריים, חלקם נדירים. ב-2010 נחתם הסכם בין ארכיון רשות השידור למכון היודאיקה של אוניברסיטת הרווארד שבו יעבור הארכיון תהליך של דיגיטציה ושהאוניברסיטה תשמר את תוכני הארכיון לצורכי מחקר.
ב-2010 הושמע בקול ישראל קמפיין לפלאפל מוסקו - קמפיין שנועד להראות את כוחו והצלחתו של הפרסום ברדיו.
ב-2011 הפעילה קול ישראל מערך של 53 משדרי FM בפריסה ארצית. לאורך השנים ירדה איכות השידור של רשתות קול ישראל עקב התיישנות והחלשות משדרים. במרץ 2012 חתמה קול ישראל עם בזק על הסכם לשדרוג טכנולוגי והרחבת הפריסה הארצית על משדרי ה-FM של הרשת. על פי תוכנית הפיתוח ובמסגרת הרפורמה ברשות השידור, צפויים להתווסף כ-150 משדרים בפריסה ארצית ובסך הכל יכלול המערך יותר מ-200 משדרים שיעבירו את רשתות הרדיו. במסגרת השדרוג מוקמים. שני אתרי שידור חדשים לחיזוק הכיסוי ביהודה ושומרון ובערבה (אפרת ועין יהב).
ב-29 ביולי 2014 אישרה הכנסת את חוק השידור הציבורי, התשע"ד-2014, ובו פרק המורה על סגירת רשות השידור, ובכלל זה סגירת "קול ישראל" ובמקביל, פתיחת גוף משדר חדש (תאגיד השידור הישראלי) שבו ימשיך ויתקיים השידור הציבורי. ב-20 בספטמבר 2016 אישרה מועצת התאגיד כי רשתות הרדיו וקול ישראל ישודרו בגן הטכנולוגי בירושלים.
השידור האחרון של תוכניות אקטואליה בקול ישראל היה ב-10 במאי 2017, והסתיים בשעה 19:00. שידור התוכניות בחלק מתחנות קול ישראל המשיך גם לאחר סיום שידורי האקטואליה ועד ל-14 במאי 2017. עדכוני החדשות בכל שעה שודרו עד יום ראשון 14 במאי בשעה 23:00, ב-15 במאי בשעה 06:00 התחדשו השידורים תחת תאגיד השידור הישראלי.
ב-14 במאי 2017 הגיש קובי ברקאי את מהדורת החדשות האחרונה של קול ישראל בתחנה 88FM שעוד נשארה פעילה ואמר: "שידורי 'קול ישראל' החלו בשלושים במרץ 1936, ונמשכו עד להקמת המדינה", וציטט קטע מתוך "מגילת האש" של ביאליק, ממנה הקריאה השחקנית חנה רובינא בשידור הראשון של רשת שידורי הרדיו הממלכתית של ישראל, בימי המנדט הבריטי. לאחר מכן המשיך: "בשמם של עורכי החדשות ושל הקריינים לדורותיהם, אנחנו נפרדים מכם לשלום ואומרים בפעם האחרונה מרשות השידור: 'זה סוף החדשות מקול ישראל".
תחנת 88FM היא התחנה האחרונה מתחנות קול ישראל ששידרה תוכניות עד שהושלם המעבר שלה לתאגיד השידור הישראלי. התוכנית האחרונה ששודרה בקול ישראל הייתה "פרוגרסיב וחיות אחרות" בהגשת בועז כהן שאירח רבים מאנשי התחנה ומאזינים רבים בתוכנית הסיום. בתום התוכנית נפסקו השידורים.
בתאגיד השידור
על פי הוראת , שידורי הרדיו של תאגיד כאן נקראו קול ישראל. מהדורות החדשות בתאגיד נפתחות במילים "כאן קול ישראל מירושלים". ב-24 בדצמבר 2018, יום מעברו של תאגיד השידור לירושלים, פתיח מהדורות החדשות שונה לנוסח "כאן קול ישראל מבית 'כאן' שבירושלים", אך הנוסח הקודם הוחזר לאחר כמה ימים. באפריל 2019 הוחלף שוב נוסח הפתיח ל-"כאן רשת ב' קול ישראל מירושלים".
השימוש בקול ישראל להעברת מסרים
בשנות החמישים נעזר המוסד בשידורי הרדיו של קול ישראל להעברת מסרים סמויים לסוכניו במדינות ערב, זאת על ידי שתילת מילות קוד בתוכניות מסוימות אליהן הודרכו להאזין הסוכנים באותן מדינות. שהיו לרוב יהודים מקומיים שהוכשרו על ידי המוסד והוציאו לפועל פעולות מבצעיות שונות. עימם סיכם המוסד מראש על מילים ומשפטים קבועים, שבאם יופיעו בתוכניות האמורות - יהיה בכך סימן המועבר אליהם מהפיקוד. בשנות השישים החל להשתמש ברעיון גם אגף המודיעין של צה"ל, כך, לדוגמה, התבקשו חיילי הצנחנים להאזין למהדורות חדשות בשעות חופשתם, והודרכו שכאשר תשודר ידיעה על 'גניבת פרות בבית אלעזרי' יהיה בכך סימן כי חופשתם נסתיימה. ועליהם לחזור לבסיס. בשנות השבעים נקבע עם אנשי חיל השריון שכאשר יצוינו הטמפרטורות באזור חבל עדולם- עליהם לחזור לבסיס.
יובל קול ישראל בבול ישראלי
במלאת 50 שנה לקול ישראל הנפיק דאר ישראל בול דאר מיוחד להנצחת האירוע. הבול הופיע ב- 4 במרץ 1986 ועליו ציור סמלי של מיקרופון על רקע של מפת ארץ ישראל. על השובל ציטוט מהתנ"ך: "...להעביר קול בכל ישראל מבאר- שבע ועד דן..." (דברי הימים ב', פרק ל', ה'). האמן דוד פסח עיצב את הבול. דאר ישראל מכר כ- 1,325,000 בולים מבול זה במשך 10 חודשים עד להפסקת מכירתו.
אוסף תמונות של אולפני קול ישראל
קול ישראל מירושלים - רוממה
קול ישראל בתל אביב
ראו גם
שידור ציבורי
תזמורת קול ישראל בערבית
אותות זמן
מתחם רשות השידור בתל אביב
התזמורת הסימפונית ירושלים
לקריאה נוספת
איזי מן, קול ישראל מירושלים...1948 - 2008 /// מדינה מאחורי המיקרופון, המו"ל דפוס פרינטיב ירושלים.
קישורים חיצוניים
אתר קול ישראל
בנושא שיתוף פעולה בין קול ישראל לספרייה הלאומית באתר הספרייה הלאומית
קול ישראל, באתר "היו ימים"
סקירה על קול ישראל במחתרת באתר ארכיון צה"ל/ארכיון לתולדות ההגנה
לוח תדרים וערוצי קליטה של קול ישראל
הקלטות היסטוריות מארכיון "קול ישראל"
אלי אשד, קול ישראל: נאווה בבית? נאווה לא בבית
דניאל רוזן, קול ישראל וקול ירושלים, 1948, העמותה להנצחת חללי חיל הקשר והתקשוב, ינואר 2021
ימי הרדיו, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 7 במרץ 2022
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: ארגונים ממשלתיים
קטגוריה:ישראל: תחנות רדיו
קטגוריה:זוכי פרס סוקולוב | 2024-10-01T01:53:14 |
מיכאל הר-סגור | REDIRECT מיכאל הרסגור | 2015-09-26T11:09:34 |
רוברט ליי | רוברט ליי (בגרמנית: Robert Ley; 15 בפברואר 1890 - 25 באוקטובר 1945) היה פוליטיקאי נאצי, ראש חזית העבודה הגרמנית בשנים 1933–1945, ומראשי המשטר בגרמניה. לאחר המלחמה נלכד על ידי בעלות הברית אך התאבד לפני משפטו.
ביוגרפיה
לימודים, שירות צבאי והצטרפות למפלגה הנאצית
ליי נולד בעיירה נידרבריידנבאך בגרמניה (כיום במדינת נורדריין-וסטפאליה, אז חלק מפרובינציית הריין, שהייתה חלק מפרוסיה). הוא היה הילד השביעי מבין 11 ילדים. הוריו היו אמילי (ואלד, לפני נישואיה) ופרידריך, שהיה חקלאי. אביו היה שקוע בחובות כבדים, אך למרות זאת הצליח רוברט להגיע ללימודים אקדמיים. הוא למד כימיה באוניברסיטאות יינה, בון ומינסטר. תחילתה של מלחמת העולם הראשונה קטעה את ניסיונותיו להשתלב בתעשייה הכימית, והוא התנדב לשירות צבאי. במשך שנתיים שירת בחיל התותחנים, ולאחר מכן הוכשר כתצפיתן אווירי, שמטרתו להכווין את אש הארטילריה. ב-1917 הופל מטוסו, והוא נפל בשבי הצרפתים. הוא היה שנתיים במחנה שבויים בצרפת, עד תום המלחמה. היו שטענו כי בעת ההתרסקות סבל פגיעה מוחית קשה, שגרמה לו לגמגום ולהתקפים של התנהגות לא יציבה. התקפים אלה הוחמרו עוד יותר על ידי שתיינות כבדה.
לאחר המלחמה שב ליי לאוניברסיטה. הוא השלים את הדוקטורט שלו ב-1920, ועבד ככימאי מזון במפעל אי גה פארבן שבלברקוזן,
הסמוכה לחבל הרוהר. לאחר כיבוש חבל הרוהר על ידי צרפת ובלגיה בינואר 1923, הפך ליי הנזעם לימני קיצוני. הוא הצטרף למפלגה הנאצית ב-1924, לאחר שקרא את נאומו של אדולף היטלר במשפטו, שנערך לאחר הפוטש במרתף הבירה במינכן. ב-1925 כבר היה ליי גאולייטר של דרום הריינלנד, ועורך העיתון האנטישמי הארסי "ווסטדויטשה באובאכטר" (Westdeutsche Beobachter). נאמנותו להיטלר הייתה מלאה וללא סייג, ובשל כך התעלמו היטלר וראשי המפלגה הנאצית מהדיווחים על יהירותו, חוסר יעילותו ושכרותו המתמדת.
חזית העבודה הגרמנית
ב-1931 הועבר ליי למטה המפלגה הנאצית, כדי שישמש כראש המנגנון הפוליטי של המפלגה (Reichsorganisationsleiter), במקום גרגור שטראסר שהסתכסך עם היטלר והועבר מתפקידו. ליי היה אוהד לאגף הסוציאליסטי של המפלגה, בשל מוצאו ממעמד חברתי נמוך ועבודתו בקובלנץ עם אנשי מעמד הפועלים. היטלר התנגד לאגף זה, אך נאמנותו הבלתי מסויגת של ליי להיטלר בכל הסכסוכים הפנים-מפלגתיים שמרה על מעמדו, והגנה עליו מביקורת של בכירים אחרים במפלגה. כאשר התמנה היטלר לקנצלר בינואר 1933, התלווה אליו ליי לברלין.
עם עליית המשטר הנאצי לשלטון החליט היטלר לחסל את ארגוני העובדים. ב-2 במאי 1933 השתלטו הנאצים על כל בנייני ארגוני העובדים, פיזרו את הארגונים ואסרו את מנהיגיהם. לאחר פעולה זו הועלה ליי לדרגת רייכסלייטר ומונה לראש "חזית העבודה הגרמנית" (Deutsche Arbeitsfront, DAF) שהיה ארגון העובדים היחיד שפעולתו הותרה על ידי הממשלה הנאצית. חזית העבודה החליפה את ארגון העובדים הקודם שהוקם על ידי המפלגה הנאצית, ארגון תאי בתי החרושת הנציונל-סוציאליסטי (Nationalsozialistische Betriebszellenorganisation, NSBO), וכן את כלל איגודי העובדים. ליי עמד בראש חזית העבודה, אך הוא לא היה בעל יכולת ניהולית. מנהיג ה-NSBO, ריינהולד מוכוב (Reinhold Muchow), מילא את החלל שנוצר והפך לדמות הדומיננטית בארגון. מוכוב היה מן האגף הסוציאליסטי של המפלגה הנאצית, והוא החל לטהר את הנהגת החזית מסוציאל-דמוקרטים וקומוניסטים לשעבר, והחליף אותם באנשיו. ליי נדחק הצידה, ואנשי החזית - רובם אנשי ה-NSBO - המשיכו בפעילות התססה בבתי החרושת, סביב נושאי שכר ותנאי עבודה. המעסיקים כעסו על פעילות זו, והתלוננו בפני היטלר וראשי המפלגה. הם טענו שחזית העבודה גרועה כמו הקומוניסטים.
היטלר לא אהד את הנטיות הסינדיקליסטיות של ה-NSBO, ובינואר 1934 נחקק חוק ששם קץ לגמרי לכל ארגוני העובדים במדינה, כולל אלו של המשטר הנאצי. סוגיות שכר ותנאי עבודה הועברו להכרעת "נאמני העבודה" (Treuhänder der Arbeit), גוף שהיה בשליטת המעסיקים. מוכוב לא עמד בדרכו של ליי באותה העת משום שנהרג בתאונת דרכים כמה חודשים קודם לכן, ומעמדו העליון של ליי התבסס מחדש. ה-NSBO דוכא לגמרי וחזית העבודה הפכה למעשה לזרוע של המדינה שנועדה לסייע למשטר בפריסה נכונה יותר של העובדים ובהטלת משמעת בשורותיהם. הייתה לכך חשיבות רבה במיוחד לאור ההתרחבות הגדולה בפעילות תעשיית הנשק. "חזית העבודה" הוקמה רשמית בחוק מ-24 באוקטובר 1934, והייתה לא רק ארגון עובדים אלא כללה גם מעבידים ואנשי המקצועות החופשיים. חזית זו הייתה למעשה חלק מן המפלגה הנאצית, והחוק קבע שכל בעלי התפקידים בה יהיו חברי המפלגה. החזית הייתה למעשה כלי לשעבוד העובדים. היא קבעה את שכר העבודה בכל מקום עבודה ואת תנאי השכר, בדרך כלל בצורה שרירותית ולפי רצון המעביד. "פנקס עובד" שהיה כל פועל חייב לשאת עמו, פיקח על המעבר ממקום עבודה אחד לשני, ועל פיו ניתן היה לפקח מי יועסק והיכן.
עם התבססות כוחו, החל ליי לנצל לרעה את מעמדו בדרך שהייתה חריגה אפילו על פי אמות המידה של השלטון הנאצי. מעבר למשכורותיו הנדיבות כראש חזית העבודה, כראש המנגנון הפוליטי של המפלגה, וכסגן ראש הרייכסטאג, גרף ליי לכיסו את הרווחים הגדולים של עיתונו, ומעל באופן נרחב בכספי חזית העבודה לשימוש האישי. כבר ב-1938 הייתה לו אחוזה מפוארת ליד קלן ובתים בערים נוספות, צי של מכוניות, קרון רכבת פרטי, ואוסף אמנות גדול. הוא הקדיש חלק גדל והולך מזמנו לרדיפה אחר נשים ולשתייה, דבר שהביא לא פעם לסצנות מביכות. ב-29 בדצמבר 1942 התאבדה אשתו השנייה, אינגה, לאחר מריבת שיכורים. גם אנשיו של ליי הלכו בעקבותיו, וחזית העבודה נודעה לשמצה כמרכז של שחיתות, ששולמה בכספי מיסי החובה של העובדים הגרמניים.
תוכנית כוח באמצעות שמחה
ממוזער|אוניית התענוגות "רוברט ליי", שהופעלה על ידי "כוח באמצעות שמחה"
היטלר וליי היו מודעים לכך שדיכוי ארגוני העובדים ומניעת העלאות שכר על ידי נאמני מערכת העבודה יצרו מצב שהיה למעשה דיכוי של העובדים. דרישות המשטר הנאצי מהעובדים להגביר את התפוקה כדי לזרז את התחמשותה מחדש של גרמניה, רק הגבירו את הסכנה להתמרמרות ולתסיסה. על מנת למנוע התמרמרות כזו הקים ליי בנובמבר 1933 את פרויקט "כוח באמצעות שמחה" (Kraft durch Freude, KdF) שמטרתו הייתה לספק לעובדים שעשועים זולים - טיולים, ספורט ותרבות. פעילויות אלו כללו חופשות מוזלות באתרי נופש בגרמניה ובארצות אחרות, שנחשבו "בטוחות" מבחינת השלטון (בעיקר באיטליה). כמה מאוניות התענוגות הראשונות בעולם, ובהן האוניות "וילהלם גוסטלוף" ו"רוברט ליי" נבנו כדי להוביל את חברי KdF לשיט בים התיכון. תוכניות אחרות כללו קונצרטים, אופרות ומופעי בידור אחרים, שנערכו בבתי החרושת ובמפעלים. הארגון הציע פעילות גופנית בחינם, שכללה אימוני אתלטיקה ואימון בענפי ספורט כמו כדורגל, טניס ושיט. כל הפעילויות הלו מומנו מכספי המיסים של משתתפי התוכנית, ועל ידי השתתפות של המעבידים. ב-1937 הגיעה עלות הפעילות השנתית של "כוח באמצעות שמחה" ל-29 מיליון רייכסמארק. תוכנית "עצמה מתוך שמחה" הייתה אחת התוכניות הפופולריות ביותר של המשטר הנאצי, והביאה לפיוס העובדים ולקבלתם את דרישות המשטר.
אחת מהתוכניות השאפתניות ביותר של "חזית העבודה" ושל "כוח באמצעות שמחה" הייתה ייצור ואספקת "המכונית העממית" לכל פועל, הפולקסווגן. התוכנית המקורית הוטלה על ידי היטלר על יצרן המכוניות פרדיננד פורשה, אך תעשיית המכוניות לא הייתה יכולה לעמוד בדרישתו של היטלר כי עלות המכונית לכל פועל תהיה 1,000 רייכסמארק לכל היותר. "חזית העבודה" לקחה על עצמה את המיזם, וליי חזר לנטיותיו הסוציאליסטיות: הוא הכריז כי המפלגה יכולה להצליח במקום שבו התעשייה הפרטית נכשלת, בשל "קוצר ראות, רשעות, זדוניות, ספסרות וטפשות" של מעמד אנשי העסקים. חברת פורשה בנתה עבור חזית העבודה מפעל חדש בעלות עצומה, שחלקו שולם על ידי מעילה בכספי מיסי החבר של החזית ושימוש בנכסיה המצטברים. חזית העבודה התכוונה לממן את הייצור על ידי תוכנית של פריסת תשלומים לפועלים שירכשו את המכוניות. דגמי המכונית הראשונים הופיעו בפברואר 1939, ו-340,000 פועלים שילמו את התשלומים הראשונים עבור מכונית. ואולם, פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר אותה שנה הביא לכך שהמפעל חדל מלייצר מכוניות, ואף מכונית לא סופקה לפועלים. התוכנית כולה הייתה רעועה כלכלית, והתאפשרה רק בשל השחיתות וחוסר אחריות הדיווח (accountability) של המשטר הנאצי.
תפקידו במלחמה
ממוזער|רוברט ליי בעת מעצרו
עם פרוץ המלחמה ירדה חשיבותו של ליי. המשק הגרמני גויס כולו למאמץ המלחמה, וחשיבותה של "חזית העבודה" פחתה מאוד. גם פרויקט "כוח באמצעות שמחה" הפך חסר משמעות. השתיינות של ליי והתנהגותו הלא יציבה כבר לא התקבלו בסלחנות כפי שהיה לפני המלחמה, ומקומו נתפס על ידי פריץ טוט, שר החימוש, ולאחר מכן על ידי מחליפו, אלברט שפר. עם הזמן גויסו יותר ויותר מן הפועלים הגרמניים, ובמקומם הובאו עובדי כפייה, בעיקר ממזרח אירופה. ליי נטל חלק מסוים במהלכים אלה, אך היה בצילו של פריץ זאוקל, המנהל הכללי של כוח האדם (Generalbevollmächtigter für den Arbeitseinsatz). עם זאת, ליי היה מעורב במדיניות הניצול לרעה של עובדי הכפייה. בפגישה עם ראשי תעשיית הפחם הגרמנית אמר, שיש לנקוט כלפי עובדי הכפייה מדיניות שאין בה מקום לרחמים; הכפייה צריכה להיות מקסימלית.
למרות חסרונותיו עדיין זכה ליי ליחס אוהד מהיטלר. יחד עם מרטין בורמן ויוזף גבלס היה ליי חלק מהקבוצה הקרובה להיטלר, עד החודשים האחרונים של המלחמה. בנובמבר 1941 זכה לתפקיד חדש: נציב הרייך לבינוי סוציאלי (Reichskommissar für den sozialen Wohnungsbau; השם קוצר מאוחר יותר לנציב הרייך לבינוי, Reichswohnungskommissar). תפקידו היה לתת מענה להרס בתים בגרמניה בשל הפצצות בעלות הברית, הפצצות שהחלו להתגבר מאותה שנה והלאה. תפקידו של ליי היה לטפל בעובדים הגרמניים שהפכו לחסרי בית בשל ההפצצות. שר החימוש, שפר, ראה בכך מטרה חשובה, כדי למנוע ירידה בייצור הגרמני. עם התעצמות המערכה האווירית נגד גרמניה, הפכו מאות אלפי פועלים גרמנים לחסרי בית, והנציבות של ליי לא הייתה יכולה להתמודד עם המשבר שנוצר.
ליי היה מודע באופן כללי להשמדת היהודים באירופה. הוא עודד את ההשמדה באמצעות הפרסומים האנטישמיים הארסיים שהיה אחראי להם, ובאמצעות נאומיו. בפברואר 1941 היה נוכח בפגישה עם היטלר, יחד עם שפר, בורמן ופילדמרשל וילהלם קייטל, בה הציג היטלר את השקפותיו על "השאלה היהודית" בפירוט, והבהיר שמטרתו היא "היעלמות" היהודים בדרך זו או אחרת.
סיום המלחמה
למרות התמוטטות הרייך השלישי בתחילת 1945, נותר ליי נאמן בקנאות להיטלר. הוא נפגש עמו בפעם האחרונה ב-20 באפריל 1945, יום הולדתו של היטלר, בפיהררבונקר במרכז ברלין. למחרת עזב ליי, בדרכו לדרום בוואריה. ליי קיווה שהיטלר יעזוב את ברלין ויתבצר ב"מעוז הלאומי" בהרי האלפים. ואולם, היטלר סירב לעזוב את ברלין, והרעיון נזנח. ליי נותר ללא תפקיד. ב-16 במאי נלכד על ידי צנחנים אמריקניים מן הדיוויזיה המוטסת ה-101. הוא הציג את עצמו כד"ר ארנסט דיסטלמייר, אך זהותו האמיתית נחשפה על ידי אחד מיריביו המרים בצמרת הנאצית, פרנץ קסוור שוורץ.
ליי היה אחד מנאשמי משפטי נירנברג. הוא הואשם בכמה אישומים: הראשון (קשירת קשר לעשיית מלחמה תוקפנית תוך הפרת הסכמים בינלאומיים), השלישי (ביצוע פשעי מלחמה ובעיקר היחס לשבויי מלחמה) והרביעי (פשעים כנגד האנושות, רצח, השמדה, גירוש ושעבוד); ליי כעס על העמדתו לדין כפושע מלחמה. ב-24 באוקטובר, שלושה ימים לאחר השמעת האישומים, התאבד ליי בתאו בתלייה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פושעי מלחמה נאצים
קטגוריה:מתאבדים: נאצים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת בון
קטגוריה:הוגי דעות ומנהיגים אנטישמים
קטגוריה:מקבלי אות הזהב המפלגתי
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1890
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1945
קטגוריה:נאצים שנפטרו במעצר
קטגוריה:גאולייטרים | 2024-09-26T09:02:20 |
סטיבן קינג | סטיבן אדווין קינג (באנגלית: Stephen Edwin King; נולד ב-21 בספטמבר 1947) הוא סופר אמריקאי פורה, שהחל לפעול בשנות ה-70 של המאה ה-20. ספריו כוללים מגוון רחב של ז'אנרים כגון מתח, אימה, פנטזיה, פשע, מדע בדיוני על-טבעי ורומנים, אולם הוא בעיקר מזוהה עם ז'אנר האימה, דבר שמתבטא בכינוי שניתן לו רבות בעיתונות "מלך האימה" (משחק מילים על שם משפחתו "קינג" שמשמעו באנגלית "מלך"). ספריו פופולריים מאוד ורבים מהם היו לרבי-מכר בינלאומיים. מעל ל-350 מיליון עותקים מהרומנים של קינג נמכרו ברחבי העולם, וספריו עובדו לסדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע וחוברות קומיקס מצליחים.
קינג פרסם, נכון ל-2021, 63 רומנים, לרבות שבעה תחת הפסבדון "ריצ'רד באקמן" וחמישה ספרי עיון. בנוסף לאלו, קינג פרסם כ-200 סיפורים קצרים ונובלות, רובם פורסמו בספרי אוספים, המפורסם מביניהם הוא עונות מתחלפות מ-1982, ששלוש מתוך ארבע הנובלות שאוגדו בו הפכו לסרטי קולנוע ("אני והחבר'ה" (1986),"חומות של תקווה" (1994), ו"תלמיד מצטיין מדי" (1998)).
קינג זכה בפרסי ברהם סטוקר מטעם אגודת סופרי המתח והאימה האמריקאית 15 פעמים (הראשון היה ב-1987 עבור מיזרי והאחרון ב-2013 עבור ספר ההמשך לניצוץ, דוקטור סליפ); בפרס הפנטזיה העולמי (4 זכיות) ופרס אגודת הפנטזיה הבריטית (6 זכיות). ב-2003 אגודת הספר הלאומית של אמריקה העניקה לו מדליה עבור תרומתו לספרות אמריקנית. קינג קיבל פרסים נוספים עבור גוף העבודות שלו ותרומתו הענפה לספרות האמריקנית דוגמת פרס הישג החיים של פרס הפנטזיה העולמי (2004) ותואר "רב אומן" מאגודת סופרי המתח והאימה האמריקנית (2007). ב-2015, קינג קיבל את המדליה הלאומית לאמנויות מטעם הקרן הלאומית לאמנויות.
קורות חיים
נעוריו
קינג נולד בפורטלנד, מיין, ארצות הברית, לנלי רות ודונלד אדווין קינג, משפחה נוצרית-מתודיסטית. כשהיה בן שנתיים, אביו, שהיה סוחר ימאי, נטש את משפחתו והאם גידלה לבדה את קינג ואת אחיו המאומץ דייוויד. המשפחה סבלה מקשיים כלכליים רבים לאחר עזיבת האב ונדדה בין ערים שונות בוויסקונסין, אינדיאנה וקונטיקט. כשקינג היה בן 11, חזרה משפחתו למיין שם אימו טיפלה בהוריה עד פטירתם, ולאחר מכן אמו של קינג עבדה בהסעדה במגורים לאנשים הסובלים מפיגור שכלי.
כילד, קינג היה עד למוות של אחד מחבריו שנדרס על ידי רכבת, אך על פי דבריו אין לו זיכרון מהאירוע. משפחתו מעידה שלאחר האירוע קינג חזר לביתו בהלם, ובלי יכולת לדבר, ורק מאוחר יותר הבינה משפחתו את אשר אירע. מספר פרשנים טוענים שהאירוע המודחק באופן בלתי מודע נותן השראה לקינג ליצירותיו האפלות יותר, אך קינג מוחה על הרעיון.
ההשראה העיקרית של קינג לספרי האימה שלו מתוארת בספרו "ריקוד המוות" שראה אור ב-1981. בפרק בשם "השהיה אוטוביוגרפית מרטיטה", קינג מספר על דודו, המוצא בהצלחה מי תהום באמצעות ענף של עץ תפוח, ועל כך שלפתע ההגשמה העצמית שלו בנוגע לחייו התממשה. יש כאן אנלוגיה לחייו: בזמן שקינג ואחיו הבכור עיינו ברפרוף בספרים ישנים בעליית הגג של ביתם, גילה קינג ספר בכריכה רכה של ה.פ. לאבקרפט, שהוא אוסף סיפורים קצרים של המחבר. לימים התברר שזהו ספר ישן של אביו. על הכריכה יש איור של מפלצת המסתתרת במערה בתוך נבכי הגיהנום, מתחת למצבה. הוא תיאר זאת:
חינוך ותחילת קריירה
קינג למד בבית הספר היסודי "דורהאם", וסיים את לימודיו בבית הספר "ליסבון פולס" שבמיין. הוא הביע עניין בז'אנר האימה כבר בתקופת לימודיו בבית הספר היסודי, והחל לכתוב כתחביב בתקופת לימודיו. את מאמריו תרם למגזין שאחיו הוציא לאור. לאחר מכן החל למכור לחבריו את סיפוריו, שהיו מבוססים על סרטים שראה. לאחר שמורי בית הספר גילו זאת, נאלץ קינג להחזיר את כל רווחיו. היצירה הראשונה של קינג שפורסמה באופן עצמאי הייתה "הייתי שודד קברים מתבגר".
ב-1966 החל ללמוד אנגלית באוניברסיטת מיין, וסיים בהצלחה את לימודיו בשנת 1970. במהלך לימודיו כתב טור בשם "משאית הזבל של סטיבן קינג" בעיתון הסטודנטים של האוניברסיטה. נוסף על כך השתתף בסדנת כתיבה. באותם ימים עבד בעבודות מזדמנות כדי לממן את לימודיו. את סיפורו המקצועי הראשון, סיפור קצר בשם "קומה מזכוכית", מכר ב-1967. בארכיון הספרים של אוניברסיטת מיין שמורות יצירותיו המוקדמות של קינג.
לאחר שסיים בהצלחה את לימודיו באוניברסיטה וקיבל תעודת הוראה, לא הצליח באופן מיידי למצוא משרת הוראה פנויה, ולכן התפרנס באמצעות מכירת סיפורים קצרים למגזין מיין. רבים מהסיפורים הקצרים שכתב באותם ימים התפרסמו באוסף הסיפורים הקצרים שלו "משמרת לילה". ב-1971 התחתן עם טאביתה ספרוס, ידידתו לספסל הלימודים מאוניברסיטת מיין. באותו הסתיו הועסק כמורה באקדמיית האמפדן שבמיין. גם במשך קריירת ההוראה שלו המשיך לתרום סיפורים קצרים למגזינים, וגיבש רעיונות לרומנים. באותה התקופה התמכר לאלכוהול, התמכרות שנמשכה יותר מעשור.
ההצלחה בקריירה
בשנת 1973, הרומן הראשון של קינג, קארי (באנגלית: Carrie) אושר על ידי ההוצאה לאור "דאבלדיי". מאוחר יותר, כשכתב על הספר, הזכיר כיצד נעשה כל כך מיואש כאשר ניסה לפתח את הרעיון של ילדה בעלת יכולות על-חושיות לרומן, עד שהוא זרק את הטיוטה המוקדמת לפח שכן הוא חשב שהיא ילדותית מדי, אך אשתו מנעה ממנו לזנוח את הרעיון והפצירה בו לסיימו. הוא קיבל מקדמה של 2,500$ (סכום זעום לרומן) אבל הספר זכה להצלחה יחסית, וכשהזכויות למהדורה בכריכה רכה נמכרו למו"ל בסכום של 400,000$, כשחצי מהסכום הגיע לקינג. קינג ומשפחתו עברו לצפון מיין מפני שמצבה הבריאותי של אמו התדרדר. באותה התקופה קינג החל לכתוב ספר בשם "Second Coming". מיד אחרי שהספר "קארי" יצא לאור ב-1974, אמו של קינג נפטרה מסרטן הרחם. דודתו אמיריין קראה לה את הרומן לפני פטירתה. באותה תקופה קינג כתב על בעיות השתייה שלו, והתוודה שהיה שיכור בזמן שקרא את הספד אמו בהלווייתה. שמו של הספר שכתב בזמן שאמו סבלה מהמחלה שונה לאחר מכן ל-"Jerusalem's Lot", ובסופו של דבר יצא בשם "Salem's Lot" ב-1975, הספר מספר על ערפדים המשתלטים על עיירה. ב-1975 הוא השלים את הרומן הרביעי שלו, "העמדה", אשר יצאה לאור ב-1978.
לאחר מות אמו, קינג ומשפחתו עברו לבולדר, קולורדו, שם כתב קינג את "הניצוץ" (באנגלית: The Shining) אשר יצא לאור ב-1977. בסתיו 1977 קינג התחיל ללמד כתיבה יצירתית באוניברסיטת מיין.
סדרת המגדל האפל
בשנות ה-70 המוקדמות קינג החל בכתיבת סדרת סיפורים בשם "המגדל האפל". במרכזה של העלילה נמצא רולנד, אקדוחן בודד אשר נמצא במרדף אחר "האיש בשחור". העלילה מתרחשת בעולם בדוי, פרי דמיונו של קינג, עולם אשר מבחינה רעיונית נע בין "הארץ התיכונה" של ג'ון רונלד רעואל טולקין לבין עולם מערבון הספגטי. בהתחלה פורסמו הסיפורים בחמישה חלקים ב"מגזין הפנטזיה והמדע בדיוני" בין השנים 1977 ו-1981. בהמשך הרעיון קרם עור וגידים, והסיפורים התפתחו לשבעה ספרי כריכה קשה בסדרת "המגדל האפל", ספרים שנכתבו במשך ארבעה עשורים, החל מ-1970 ועד 2004.
ב-1982 מוציא לאור בשם דונאל מ. גרנט הדפיס את אוסף הסיפורים בפעם הראשונה ביחד, בכריכה קשה עם הדפסי צבע, בשם "המגדל האפל: האקדוחן". ביקום שבספרו של קינג חוזרת שוב ושוב הטענה כי כל העולמות והיקומים הקיימים נשענים על יקום אחד בלבד, יקום המוביל את כל הנעשה, ויקום זה שיקבע מה יתרחש בשאר היקומים. ביקום זה קיים המגדל האפל.
בספרו הראשון בסדרה, רולנד יוצא למסע קסום ואפל, למציאת המגדל האפל, אותו מגדל שקושר את כל העולמות יחד. מסעו מגיע לקיצו רק בסיום הספר השביעי.
שמו של כל פרק היה שם הסיפור שפורסם קודם לכן במגזין. היקף ההדפסה הראשונית היה דל, כ-10,000 עותקים, מספר שגם באותה התקופה היה נחשב למועט ביותר. ב-1980 הרומן של קינג - "יורקת האש" הודפס ב-100,000 עותקים, בהדפסה הראשונה שלו, והרומן "כריסטין", אשר ראה אור ב-1983 והודפס בכ-250,000 עותקים, גם כן בהדפסה הראשונה. להדפסה הראשונה של הרומן לא קדם מסע פרסום ויחצנות, ורק חנויות ספרים מסוימות (לרוב חנויות שהגדירו עצמן כחנויות ספרי מדע בדיוני) החזיקו את הספר על המדף. פרט למספר מצומצם של חנויות, הספר לא היה זמין לקנייה. הספר התפרסם באמצעות שמועות בלבד, בעיקר בין מעריציו וקוראיו של קינג, וכשכל 10,000 העותקים נמכרו בית הדפוס הדפיס עוד 10,000 עותקים בלבד (1984). גם מספר העותקים הזה לא הספיק, והביקוש לרומן בקרב הקוראים הלך וגדל.
ב-1987 הספר השני בסדרה, "שליפת השלושה", ראה אור. בספר זה רונלד מצרף למסעו שותפים נוספים מהמאה ה-20, באמצעות דלתות קוסמיות. ההדפסה הראשונית של הספר הייתה 30,000 עותקים, מספר שעדיין נחשב נמוך יחסית. (הרומן זה לדוגמה, יצא ב-1986 ב-1,000,000 עותקים בהדפסתו הראשונה). קינג האמין שסדרת המגדל האפל תמשוך רק קהל מצומצם מאוד, והוא התנגד להדפיס את הספר במספר עותקים גבוה יותר. לאחר מכן, כבר בשנות ה-80 המאוחרות, בעקבות לחץ מצד המוציאים לאור וממעריציו הרבים (בשלב זה היו פחות מ-50,000 עותקים מודפסים, מול מספר גדול של מעריצים שרצו לרכוש את הספר) קינג הסכים להדפיס את הספרים בכמות המונית.
בתחילת שנת 2000 קינג שכתב את הספר המקורי - "האקדוחן", כיוון שהרגיש שהטון בספר המקורי, אשר יצא ב-1970, לא התאים לטון של הספרים המאוחרים יותר. קינג הרגיש שסגנון כתיבתו השתנה בצורה ניכרת באותן 27 השנים שעברו. הגרסה החדשה של הספר ראתה אור ב-2003, במספר עותקים מצומצם (גרסת אספנים), ולספר צורף סיפור קצר נוסף, המתרחש בעולם המגדל האפל בשם "האחיות הקטנות של אלוריה".
עיבודים לסדרת המגדל האפל
באוקטובר 2005 קינג חתם על חוזה עם מארוול קומיקס בנוגע לכוונתם לשחרר מיני סדרה המתרחשת בעולם שיצר בסדרת המגדל האפל, בשם "הולדתו של האקדוחן". הסדרה, שתתמקד בימיו המוקדמים של רונלד, הגיבור, לא נכתבת על ידי קינג אלא על ידי רובין פורת' (עלילה), פיטר דייוויד (תסריט) וג'אי לי (אנימציה). הפרק הראשון יצא ב-7 בפברואר 2007, ובאותו היום קינג, דייוויד, לי והעורך הראשי של מארוול, ג'ו קסאדה, חתמו על חוזה להפצת חוברות הקומיקס. החוברת נמכרה ב-200,000 עותקים, נכון למרץ 2007.
בפברואר 2007 הועלתה שמועה בנוגע לכוונותיו של יוצר סדרת הטלוויזיה "אבודים", ג'יי ג'יי אברהמס, לאמץ את סדרת המגדל האפל לפרויקט עצמאי, אך מאוחר יותר אברהמס הצהיר שהוא מוותר על הרעיון.
רצ'ארד באקמן
בסוף 1970 ובשנות השמונים המוקדמות, הוציא קינג לאור מספר רומנים קצרים, כולם תחת שם עט בדוי, "ריצ'רד באקמן". הרעיון מאחורי שם עט שונה היה לפי קינג, כדי שהוא יהיה מסוגל למדוד את עצמו, וכדי לדעת אם הוא מסוגל לשחזר את ההצלחה שלו פעם נוספת. קינג רצה לספק לעצמו תשובה בנוגע לשאלת ההצלחה הגדולה שלו. לטענתו, הוא רצה להשתיק את הקול בראשו שניקר לו בנוגע לכך שכל הצלחתו אולי מקרית לחלוטין. סיבה נוספת היא שרוב חברות ההוצאה לאור אישרו באותן השנים הוצאת ספר אחד בלבד בשנה לכל סופר.
רצ'ארד באקמן נחשף כשם עט בדוי של קינג אחרי עקשנות מצד מוכר בחנות ספרים בוושינגטון בשם סטיב בראון. בראון הבחין בקווי דמיון דומים בין קינג לבאקמן, ומאוחר יותר הצליח לאתר רשומות של מוציא לאור אשר מאמתות שקינג הוא כותב אחד הרומנים של באקמן. לאחר הגילוי שוחררה לתקשורת הודעה שהסופר ריצ'רד באקמן נפטר מסרטן. ב-1989 קינג הקדיש את ספרו "החצי האפל" לריצ'רד באקמן, וב-1996, כשספרו של קינג "דספריישן (עיר ושמה ייאוש)" יצא לאור יחד עם ספר ה"מראה" שלו, "המשליטים" - החתימה של ריצ'רד באקמן נראתה עליו.
ההתמודדות עם ההתמכרות
בשנת 1987, חבריו של קינג ומשפחתו החליטו לפעול בנוגע להתמכרויותיו והוציאו מהפח של קינג פחיות בירה, בדלי סיגריות, קוקאין, דיאזפאם, אלפראזולאם, מריחואנה, כדורי הרגעה ותרופות נגד צינון. לאחר שקינג ראה מולו את כל הסמים שהוצאו מהפח הוא הפסיק את הכחשותיו, ופנה לקבל עזרה בנוגע להתמכרותו. על פי דיווחיו, קינג נשאר עד היום פיכח.
תאונת הדרכים, והמחשבות על הפרישה
ב-19 ביוני 1999, בסביבות השעה 4:30 אחר הצהריים, קינג צעד במעלה גבעה בשולי כביש מהיר במרכז מיין. באותה העת הנהג בריאן סמית' עבר במקום, הוסח על ידי כלב הרוטוויילר שלו שהיה במושב האחורי של רכב הטנדר שלו, ובעקבות כך סטה מהמסלול ופגע בקינג. קינג עף למרחק של כ-4 מטרים משולי הכביש. לפי הדו"ח המשטרתי, קינג נפגע מאחור, ועדי הראיה שהיו במקום טענו שהנהג לא נסע מהר. לעומת זאת, באתרו של קינג נכתב שהוא נפגע מלפנים. כתוצאה מהפגיעה קרסה הריאה הימנית של קינג, והוא סבל ממספר שברים ברגלו הימנית, ירכו, ומקרע בקרקפת.
אחרי חמישה ניתוחים בעשרה ימים ופיזיותרפיה ממושכת, קינג היה יכול להמשיך את כתיבת ספרו "על הכתיבה", אף שהשבר בירכו לא אפשר לו לשבת יותר מ-40 דקות רצופות, בגלל הכאב העז. לאחר כשנתיים, קינג סבל מדלקת ריאות חמורה מאוד, כפועל יוצא מהפגיעה בריאתו במהלך התאונה.
עורך הדין של קינג קנה את המכונית של סמית' ב-1,500 דולרים לאחר האירוע, כדי למנוע ממנה להימכר ב-eBay. מאוחר יותר המכונית רוסקה באתר גריטת מכוניות, וזאת לאחר שקינג גרם לה נזקים נרחבים באמצעות מחבט בייסבול. בהמשך קינג אמר בראיון שהוא רצה להרוס לחלוטין את המכונית באמצעות פטיש.
תיאור בדיוני של התאונה מתואר בספר האחרון מסדרת "המגדל האפל". בתיאור אשר בספר קיימת גם השיחה בין קינג לסמית', בזמן שהוא חיכה לקבלת הטיפול הרפואי.
ב-2002, קינג הודיע על כוונתו להפסיק לכתוב, חלקית בעקבות הפגיעות הפיזיות שספג בתאונה, פגיעות אשר הפריעו לו בכתיבתו. בריאיון לעיתון האמריקאי "לוס אנג'לס טיימס" אמר קינג:
"אתה מגיע לנקודה בה הצלחת להקיף את כל קצות החדר, מפה אתה יכול לחזור אחורה למקומות שכבר היית בהם ובסופו של דבר למחזר את עצמך. אמרתי את מה שהייתי צריך לומר. מנקודה זו יש ברירה, או להמשיך הלאה או לומר שעזבתי כשאני עדיין בשיא".
מאז הודעתו קינג המשיך לכתוב, אבל הצהיר באתרו הרשמי:
"אני כותב, אבל אני כותב בקצב אטי הרבה יותר מקודם לכן, ואני חושב שאם יהיה לי משהו באמת באמת טוב, אני אהיה מוכן לפרסמו מכוון שהפרסום מרגיש כמו השלב האחרון וההכרחי של תהליך היצירה. לפרסם יצירה כדי שאנשים יהיו יכולים לקרוא אותה, כדי לקבל פידבקים וכדי שאנשים ידברו עליה אחד עם השני ואיתך, הכותב. אף על פי שיכולת ההמצאה שלי הואטה במהלך השנים, אבל כך זה אמור להיות".
שנות ה-2000 ואילך
בשנת 2000 פרסם קינג ספר בהמשכים באינטרנט בשם "הצמח". הספר לא הודפס בשום שלב. בתחילה חשבו שקינג בחר לפרסם את הרומן באמצעות האינטרנט מפני שהמכירות היו כושלות, אך מאוחר יותר קינג אמר שפשוט נגמרו לו הרעיונות. ב-2006, קינג פרסם ספר אימה אפוקליפטי בשם "סלולרי".
ב-15 באוגוסט 2007 נחשד קינג ב"וונדליזם" בחנות ספרים באוסטרליה, מפני שהוא לכאורה נראה "משחית" ספרים במדור המדע בדיוני. בהמשך התברר שקינג פשוט חתם על הספרים שלו.
ב-2008 פרסם קינג את הספר "דומא קי" ואוסף סיפורים קצר בשם "בדיוק אחרי השקיעה" שהכיל 13 סיפורים קצרים.
בשנת 2009, קינג פרסם שני ספרים חדשים. רומן אחד בשם "Ur" (לא תורגם לעברית), שנכתב בלעדית עבור אמזון קינדל, וניתן לרכישה רק באמצעות אמזון. השני הוא ספר-שמע בשם "Road Rage", ספר אשר כולל בתוכו את הסיפור הקצר של ריצ'רד מתטסון בשם "Duel", ואת המחווה של קינג לסיפור זה בשם "Throttle", סיפור שנכתב מחדש על ידי בנו של קינג - ג'ו היל.
ספר חדש יותר של קינג נקרא "מתחת לכיפה", שהוא ספר לא גמור אשר קינג ניסה לכתוב פעמיים מאז 1970. הספר יצא לאור ב-10 בנובמבר 2009. זה הספר הארוך ביותר שקינג כתב מאז ספרו "זה", ואורכו בגרסה העברית הוא 1,022 עמודים.
באפריל של שנת 2011 פרסם קינג נובלה בשם "Blockade Billy" שיצאה לאור בהוצאה לאור קטנה ועצמאית בשם "Cemetery Dance Publications". בהמשך פורסמה הנובלה במתכונת כריכה רכה בהוצאת "סיימון ושוסטר".
בנובמבר 2010 יצא לאור ספרו אפלה מוחלטת, אין כוכבים שהוא אוסף של ארבע נובלות.
ב-8 בנובמבר 2011 יצא לאור הספר "22/11/63", המתאר נוסע בזמן שיוצא למסע במטרה להציל את הנשיא קנדי מההתנקשות.
בשנת 2012 יצא לאור הספר השמיני בסדרת המגדל האפל, "הרוח בחור המנעול" ("The Wind Through the Keyhole"), שמתרחש כרונולוגית בין הספר הרביעי לחמישי. באותה שנה פורסם גם ספרו "יריד השעשועים" ("Joyland").
בספטמבר 2013 הוציא קינג את הספר "דוקטור סליפ" ("Doctor Sleep") שמהווה המשך לספרו הקלאסי "הניצוץ" מ-1977.
ביוני 2013 פרסם קינג את הספר "מר מרצדס" ("Mr. Mercedes"), שהפך בהמשך לחלקה הראשון של טרילוגיית ספרים. החלק השני, "כל המוצא זוכה" ("Finders Keepers") יצא לאור ביוני 2015, והחלק השלישי,"סוף המשמרת" ("End of Watch"), יצא לאור ביוני 2016.
בנובמבר 2015 יצא לאור האוסף העשירי של סיפוריו הקצרים של קינג, "The Bazaar of Bad Dreams". הספר זכה לביקורות טובות ונמכר היטב.
בשנת 2017 יצא לאור ספרו "יפהפיות נמות", הספר נכתב בשיתוף בנו אוון קינג, גרסתו העברית יצאה בהוצאת מודן.ב-2018 פרסם קינג את זר ובהמשך אותה השנה שתי נובלות תחת השם "קל יותר" (Evlevation). ב-2019 פרסם את המכון, וב-2021 פרסם את "Later" במרץ, ואת "בילי סאמרס" באוגוסט.
בספטמבר 2022 יצא לאור ספרו "Fairy Tale", אשר יעובד לסרט.
הכתיבה
סגנון הכתיבה
כתיבתו של קינג ידועה בעיקר בשל יכולתו לשים דגש על הדברים הקטנים, שבסופו של דבר מעצבים את הדמויות ואת קו העלילה. רבים מספריו של קינג, שלכאורה מנותקים לחלוטין אחד מהשני, מתבררים כמחוברים בקווי עלילה כלשהם, לרוב באמצעות דמויות משניות, ערים בדיוניות זהות, ועוד. ערים אלו לרוב שוכנות במדינת מיין, מולדתו ומקום חייו של קינג, לדוגמה העיר הבדיונית דרי, שרבים מסיפוריו מתרחשים בה. ספריו של קינג שופעים באזכורים בנוגע להיסטוריה ולתרבות של אמריקה, במיוחד בפן האפל והמחריד לעיתים. אזכורים אלו מתבטאים לרוב באמצעות סיפורים על העבר של הדמויות המתוארות בספריו, סיפורים אשר מסבירים את פחדיהם.
סגנון כתיבתו של קינג ידוע בעיקר בשל תחכומו הרב, והאופן האפל שבו הדברים מוצגים. הרבה מספריו עוסקים בנושאים פשע, אלימות, מלחמה, גזענות והעל טבעי. קינג נוטה להיכנס לנבכי נשמותיהן של דמויותיו בספריו, ובאמצעות כך לבקר את החברה, ולחשוף לדבריו, את אופיו האמיתי של האדם. ספריו של קינג ידועים בשל האפלוליות בה הדברים מוצגים, באופן קר, קודר, וכן. כתיבתו של קינג נודעת גם בשל דו הערכיות שניתן למצוא בסיפוריו. קינג לעולם לא מבקר או מביע דעה באופן ישיר, אלא רק באמצעות הדמויות והסיפור. לעיתים הדמות עוברת שינוי, בפעמים אחרות המציאות אליה הדמות נזרקת גוררת מחשבה מצד הקורא. על פי המבקרים, ספריו של קינג חותרים לתכלית מסוימת, וגוררים את הקורא למחשבה מעמיקה בנוגע לעניין אותו בוחר קינג להעלות בסיפור.
קינג תופס את תפקיד המספר בספריו, לעיתים בתור עצמו, ונוהג להתייחס לקוראיו כאל "חברים ושכנים", או "קוראיי הקבועים". סגנון זה קיים ברבים מספריו. לדבריו, לקינג יש נוסחה מאוד פשוטה לכתיבה טובה: "תקראו ותכתבו כשש שעות ביום. אם אתם לא יכולים למצוא את הזמן לזה, אל תצפו להיות כותבים טובים." קינג מספר שהוא כותב כל יום בממוצע 2,000 מילים, ולא הולך לישון עד שהוא לא מגיע לרף הזה. לקינג יש גם הגדרה לכישרון כתיבה: "אם כתבת משהו וקיבלת עליו תשלום בהמחאה, ואם פדית את ההמחאה והיא לא חזרה, ואם שילמת את חשבון החשמל עם הכסף הזה - אני מחשיב אותך לאדם כישרוני".
הסגנון של קינג מאופיין בין היתר בקפיצות בין העתיד לעבר, פיתוח דמויות עמוקות, וסוף עם עקומה עלילתית בכל פרק. קינג לעיתים משתמש בחבריו כבסיס לדמויות בספריו, ונוהג לאזכר ספרי מדע בדיוני שהוא אוהב, אשר השפיעו עליו כסופר. כשנשאל למה הוא כותב, ענה קינג: "התשובה פשוטה למדי - לא נועדתי לעשות שום דבר אחר. הייעוד שלי הוא לכתוב סיפורים, ואני אוהב לכתוב סיפורים, זה למה אני ממשיך לעשות את זה. אני באמת לא יכול לדמיין את עצמי עושה משהו אחר, ואני לא יכול לדמיין (את עצמי) לא עושה את מה שאני עושה." קינג גם נשאל מדוע הוא כותב סיפורים מבעיתים, והוא ענה למראיין בשאלה: "למה אתה מניח שיש לי בררה?"
השראה
קינג טוען שהסופר ריצ'רד מת'סון הוא הסופר שהשפיע עליו ביותר בהיותו כותב. קינג, בדומה למת'סון משלב דמויות באמצעות קריינות בגוף שלישי. קינג מגדיר עצמו כמעריץ מושבע של הווארד פיליפס לאבקרפט, וטען לא פעם שהשפיע עליו המון, הן בסגנון הכתיבה והן בעצם היותו סופר. קינג גם מתייחס אל לאבקרפט בספרו "Danse Macabre" (תרגום: ריקוד המוות), ובעוד מספר ספרים. השפעתו של לאבקרפט ניכרת על קינג בעיקר בהמצאות הביזאריות שניתן למצוא בספריו, קשרים עדינים בין סיפוריו, תמלילי המשפט והסיפר. ניתן להרגיש גם בהשפעתו של ברם סטוקר בסגנון כתיבתו של קינג, במיוחד בספרו "Salem's Lot".
קינג הוא גם מעריץ גדול של ג'ון מקדונלד, והקדיש את ספרו "Sun Dog" למקדונלד, וכתב "אני מתגעגע אליך, חבר ותיק". מקדונלד גם כתב את ההקדמה לספר "Night Shift" (תרגום: משמרת לילה) של קינג.
ב-1987 קינג פרסם באמצעות Philtrum Press (בית הוצאה לאור בבעלותו) ספר של דון רוברטסון בשם "The Ideal, Genuine Man". בהערות ההקדמה לספר קינג כתב: "דון רוברטסון היה, ועודו אחד משלושת הכותבים שנתנו לי השראה כאדם צעיר אשר ניסה להיות סופר". (שני האחרים הם ריצ'רד מת'סון וג'ון מקדונלד).
בריאיון ל-Amazon.com אמר קינג שהספר היחידי שהוא מצטער שהוא לא מחברו הוא "בעל זבוב" מאת ויליאם גולדינג.
בריאיון עם קינג אשר פורסם במגזין USA Weekend במרץ 2009, קינג אמר: "אנשים רואים סופרים שהם אוהבים כמשאב שאין לו תחליף. גם אני. אלמור לנארד, בכל יום שאני מתעורר - בלי להישמע חולני, אף על פי שחולניות היא דרך חיי - ולא רואה מודעת אבל שלו בעיתון, אני חושב לעצמי, "נהדר! הוא סביר להניח עובד איפשהו. הוא הולך להפיק ספר נוסף, ולי יהיה ספר נוסף לקרוא". מפני שאם הוא ילך, אין אף אחד אחר".
ביבליוגרפיה
פילמוגרפיה
רבים מספריו של קינג הפכו לסרטי קולנוע מצליחים, או סדרות ומיני-סדרות טלוויזיה. בניגוד לסופרים אחרים, לקינג לא מפריע שהתסריט שונה מהספר המקורי. קינג נוהג להשוות בין ספריו וסרטים אשר מבוססים על ספריו כ"תפוחים ותפוזים, שניהם טעימים, אבל מאוד שונים". הפעם היחידה היוצאת מן הכלל הייתה בסרט "הניצוץ", אשר יצא ב-1980, ובסרט "מכסח הדשא" (קינג תבע בדרישה להסיר את שמו מהכותרות). קינג למד להעריך מאוד את עבודתו של סטנלי קובריק בסרט "הניצוץ", אך לא כך היה בהתחלה. קובריק תיאר בראיון את ספרו של קינג כמאוד לא "ספרותי". התבטאות זו הרגיזה מאוד את קינג, אשר החרים לפרק זמן את הסרט ואף יצר גרסה משלו במיוחד לטלוויזיה של הניצוץ. בסרט "מכסח הדשא", לא היה שום קשר בין הסרט המוגמר לספרו של קינג, ההמרה של הספר לתסריט נעשה באופן שניתק לחלוטין את הספר מן הסרט, והשתמשו בשמו של קינג רק כדי לקדם את הסרט כשם-מותג.
קינג אמר בכמה הזדמנויות שהסרטים האהובים עליו ביותר מבין אלו המבוססים על ספריו הם "אני והחבר'ה", "חומות של תקווה" ו"הערפל". ב-18 בפברואר 1987 צלם קולנוע של הסרטים, ארמנדו נאנוצי, הגיש תביעת ענק בסך של כ-18 מיליון דולר נגד קינג לאחר שב-13 ביולי 1985 איבד נאנוצי את עינו בפציעה בתאונת עבודה באמצע הצילומים של הסרט "מקסימום אוברדרייב", לאחר שמכסחת דשא אשר פעלה על שלט רחוק, איבדה שליטה והתנגשה בקרש העץ שבו הייתה תלויה מצלמת הסרט.
רשימת העיבודים לספריו של קינג:
דפוס ידוע באינטרנט באשר לסרטיו של קינג, הוא שכוכב הרשת הנוסטלג'יה קריטיק צופה כל שנה בליל כל הקדושים באחד מסרטיו של קינג באופן קומי. הסרטים שנסקרו הם: ילדי התירס, זה, לנגולירס, סהרורים, הניצוץ (משנת 1996), מקסימום אוברדרייב, לוכד החלומות והטומינוקרים.
פרסים והוקרה
אלכס אדוורדס 2009 : מיד אחרי השקיעה
איגוד הספריות האמריקאי - הספר הטוב ביותר עבור בוגרים צעירים
1978 : צל הרשע
1981 : יורקת האש
פרסי באלרוג 2008 : משמרת לילה
פרסי קולמוס שחור 2009 : דומא קי
פרס בראם סטוקר
1987 : מיזרי
1990 : ארבע אחרי חצות
1995 : צהריים בקפה גות'הם
1996 : המייל הירוק
1998 : שק של עצמות
2000 : על הכתיבה
2000 : לרכב על הקליע
2002 : פרס מפעל חיים
2003 : זאבי הקאלה (הספר החמישי בסדרת המגדל האפל)
2006 : סיפורה של ליסי
2009 : דומא קי
2009 : מייד אחרי השקיעה
2010 : אפלה מוחלטת, אין כוכבים
2011 : הרמן ווק עדיין חי
2013 : דוקטור סליפ
פרס הפנטסיה הבריטי
1981 : בשל תרומה יוצאת מן הכלל לג'אנר הפנטסיה
1987 : זה
1992 : קוג'ו
1999 : שק של עצמות
2005 : המגדל האפל IV: המגדל האפל
פרס דוטשר לפנטסיה
2000 : לבבות באטלנטיס
2001 : המייל הירוק
2003 : בית שחור
2004 : סופר השנה
2005 : המגדל האפל IV: המגדל האפל
גילדת האימה
1997 : דספריישן (עיר ושמה ייאוש)
2001 : לרכב על הקליע
2001 : על הכתיבה
2002 : בית שחור
2003 : מתוך הביואיק
2003 : הכל בסופו של דבר
פרס הוגו 1982 : ריקוד המות
פרס איגוד האימה הבינלאומי 1999 : סופת המאה
פרסי לוקאס
1982 : ריקוד המות
1986 : צוות שלדים
1997 : דספריישן (עיר ושמה ייאוש)
1999 : שק של עצמות
2001 : על הכתיבה
סופרי המסתורין של אמריקה 2007 : "פרס אמן אצילי"
פרס הספר הלאומי 2003 : מדליית כבוד בשל התרומה לספרות האמריקאית
ספרית ניו-יורק בקטגוריית 'ספרי ילדים' 1982 : אש זרה
פרס או. הנרי 1996 : האיש בחליפה השחורה
פרס קולמוס 2005 : נאמן
פרס עט הזהב מטעם הספרייה הציבורית ספוקיין 1986 : פרס עט הזהב
אוניברסיטת מיין 1980 : פרס קריירת בוגרים
מגזין ארצות הברית 1982 : סופר המדע הבדיוני הטוב ביותר של השנה
פרס הפנטזיה העולמית
1980 : פרס האמנה
1982 : ההגעה
1995 : האיש בחליפה השחורה
2004 : פרס מפעל חיים
הכנס העולמי לאימה: גרנדמאסטר באימה
פרס אדגר: 2015, מר מרצדס
פרס פן
2018: פרס פן היוקרתי על תרומתו לספרות בארצות הברית
קישורים חיצוניים
סטיבן קינג - מאגר מידע
רוס דאותט, האפוקליפסה האמריקנית של סטיבן קינג, באתר תכלת, חורף 2008
אלי אשד, סקירה על המכון וספרים נוספים של סטיבן קינג, באתר יקום תרבות, 31 בינואר 2021
הערות שוליים
*
קטגוריה:סופרי מתח ואימה אמריקאים
קטגוריה:סופרי פנטזיה אמריקאים
קטגוריה:מחברי סיפורים קצרים אמריקאים
קטגוריה:סופרים ויוצרים זוכי פרס הוגו
קטגוריה:זוכי פרס או. הנרי
קטגוריה:זוכי פרס אדגר
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת מיין
קטגוריה:זוכי המדליה הלאומית לאמנויות
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1947 | 2024-10-20T09:14:43 |
מרטין בורמן | שמאל|ממוזער|250px|בורמן, שלישי מימין בשורה הראשונה, בחברת היטלר ואנשי מטהו במטה הפיהרר "הקן בסלע" (Felsennest) בהרי האייפל, בשנת 1940
מרטין לודוויג בורמן (בגרמנית: Martin Ludwig Bormann; 17 ביוני 1900 – 2 במאי 1945) היה פושע נגד האנושות, מראשי המשטר הנאצי בגרמניה, סגנו הבלתי-רשמי ומזכירו האישי של אדולף היטלר. הועמד לדין שלא בפניו במשפטי נירנברג, הורשע ונידון למוות.
קורות חייו
תחילת דרכו
בורמן נולד בעיירה וגלבן הסמוכה להלברשטאדט, אז באימפריה הגרמנית, לתאודור ואשתו השנייה אנטוני. אביו היה פקיד דואר מהמעמד הבינוני ומת כאשר היה מרטין בן שלוש. לאחר שסיים לימודיו בוויימאר ובאייזנך גויס בורמן לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה לרגימנט תותחנים, אולם לא השתתף בפעילות קרבית. לאחר מכן, בשנים 1924-1920 עבר הכשרה מקצועית חקלאית בחווה במקלנבורג והכיר חברים בארגון הפרייקור (Freikorps Roßbach), שאליו הצטרף גם הוא. ארגון זה היה מיליציה ימנית קיצונית שפעלה בכוח כנגד מועצות הפועלים שקמו בגרמניה לאחר המלחמה, ואחראית לרציחות פוליטיות רבות, ובהם רצח רוזה לוקסמבורג ודיכויו האלים של מרד הספרטקיסטים ב-1919. באותה תקופה עבד בחוות חקלאיות שונות והיה חבר בעמותה אנטישמית.
בחודש מרץ 1924 נדון בורמן לשנה מאסר בפועל על השתתפותו (לצד ידידו רודולף פרנץ הס, שיהפוך בעתיד למפקד מחנה ההשמדה אושוויץ) ברצח פוליטי של מורו לשעבר, על רקע הכיבוש הצרפתי של חבל הרוהר.
לאחר שחרורו ב-1925 הצטרף בורמן למיליציה ימנית בלתי-חוקית (Frontbann) בויימאר, שייסד ארנסט רהם. ב-1927 הצטרף למפלגה הנאצית בחבל תורינגיה ושימש במשך כשנה כנהגו של הגאולייטר של תורינגיה, פריץ זאוקל. למרות היעדרם הבולט של כישורים ומנהגו הגס והברוטלי, הפך למזכיר העיתונות של המפלגה במחוז, ולאחר מכן מנהל העסקים שלה, בשנת 1928. משנה זו ועד 1930 היה חבר סגל הפיקוד העליון של האס אה. במקביל הפך את הביטוח של חברי האס אה לקרן הביטוח של המפלגה הנאצית (Hilfskasse der
NSDAP).
רייכסלייטר וראש לשכתו של הס
ביולי 1933 יזם את הקמתה של "קרן התרומות של התעשייה הגרמנית ע"ש היטלר". הקרן אספה כמות לא מבוטלת של תרומות מתעשיינים וכספים אלה העביר בורמן לבכירי המפלגה הנאצית. באותה שנה הפך היטלר את בורמן למנהל רכושו הפרטי. בורמן הצליח להגדיל משמעותית את הונו של היטלר על ידי גביית תמלוגים על ספרו "מיין קמפף" ועל השימוש בדיוקנו עבור בולים ודברי דפוס אחרים.
במקביל זכה בתפקידי ראש המטה של רודולף הס ובתפקיד הרייכסלייטר (Reichsleiter) של המפלגה הנאצית. במשרה זו שימשו רק 18 נאצים בכל רחבי הרייך וכולם היו כפופים רק להיטלר או לממלא מקומו. בנובמבר אותה שנה נבחר לרייכסטאג.
היטלר הטיל על בורמן את האחריות להקמה וניהול שוטף של "מתחם הפיהרר" (Führersperrgebiet) באוברזלצברג שבדרום-מזרח בוואריה (המתחם כלל את הברגהוף, קן הנשרים ומבנים נוספים). בורמן הקים במתחם את בית הקיט ובית התה שלו ופעל לרכישת שטחים נוספים בסביבה עבור מקורביו של היטלר מידי הכפריים המקומיים. לשם כך הפעיל גם לחץ על אלה שסירבו למכור ואף איים בשילוחם למחנה ריכוז.
בורמן חתר להרחקתו של אוברפיהרר וילהלם בריקנר (Wilhelm Brückner), עוזרו האישי של היטלר. הוא ניצל, ככל הנראה, סכסוך בין בריקנר ומנהל משק ביתו של היטלר, ארתור קננברג, כדי להביא לפיטוריו של בריקנר מתפקידו באוקטובר 1940.
מיולי 1933 ועד מאי 1941 שימש בורמן כמזכירו האישי של רודולף הס. לאחר שהס ראה עצמו נדחק על ידי בעלי שררה כהיינריך הימלר והרמן גרינג, החליט במאי 1941, לאחר כיבוש צרפת והבליץ, לטוס לבריטניה לבדו על מנת לנהל שם שיחות שלום, במטרה להיאבק יחד עם הבריטים באיום הקומוניסטי. הבריטים סירבו לנהל איתו משא ומתן, וכלאו אותו. בכלי התקשורת הנאצית נטען שהס יצא מדעתו והיטלר נטל את סמכויותיו לידיו באופן זמני.
מזכירו האישי של היטלר
בורמן ניצל הזדמנות זו על מנת לקבל את כל תפקידיו של הס, ובמיוחד את ראשות "המטה של ממלא המקום לפיהרר" ששינה את שמו ל"לשכת המפלגה" (Partei-Kanzlei). בלשכה זו עבד גם אחיו אלברט, הצעיר ממנו בשנתיים. בתפקיד זה היו לבורמן סמכויות של שר (Reichsminister) וכוח מכריע כלפי היטלר עצמו.
כל המינויים והקידומים בתוך המפלגה הנאצית היו נתונים לפיקוחו.
בורמן ניהל את יומנו של היטלר, וקבע את סדר היום שלו ואת פגישותיו. במשטר דיקטטורי, בו יקום או ייפול דבר על פי גחמתו של ה"פיהרר" הייתה זו עמדת כוח משמעותית. בורמן קבע למעשה מה ידע היטלר, ומה לא ידע, מי זכה לפגוש את היטלר ולפרוש בפניו את השקפותיו, ומי לא זכה לכך.
בחורף 1942 החליטו בורמן, הגנרל וילהלם קייטל והנס לאמרס שהיה מזכיר המדינה, כי רק שלושתם רשאים להגיש להיטלר מסמכים לחתימה. הסדר זה, שקיבל את ברכתו של היטלר, הופר עד מהרה. אנשי הצי והלופטוואפה סירבו לקבל את מרותו של קייטל בעניין זה, ואילו לאמרס נאלץ להיכנע לרצונו של בורמן, ולמסור לו חלק מסמכויותיו. כך אירע כי בכל עניין אזרחי, היחיד שהיה מסוגל להחתים את היטלר על מסמך כלשהו היה בורמן. בדרך זו היה בורמן מסוגל להחתים את היטלר על מסמכים בעלי חשיבות עצומה, כשהוא מסתיר אותם בין שאר עניינים בעלי חשיבות פחותה. כך החתים אותו, ב-12 באפריל 1943, על מסמך שבו הוענק לו מינוי של "מזכיר הפיהרר" והעניק לו עוצמה השנייה לזו של היטלר.
באוקטובר 1944, עם ההכרזה על ייסודו של ה"פולקסשטורם" (Volkssturm), הוטלה על בורמן המשימה להגדיר את הנהלים הארגוניים והפוליטיים לצורך הקמתו. על פי הוראתו אורגן הצבא בגדודים ופלוגות שהשתייכו לסניפי המפלגה הנאצית ביישובים ובנפות השונות. הפולקסשטורם לא היה חלק מן הוורמאכט.
חלקו בשואה
בורמן היה בעל תפקיד מפתח בפשעי המלחמה של הנאצים כנגד עמים רבים. ב-16 ביולי 1941 השתתף בפגישה עם היטלר שבה נדונו האמצעים שיינקטו כנגד האוכלוסייה האזרחית ברוסיה – שיעבוד, עבודת כפייה, רצח עם וניצול. בורמן נמנה עם האחראים הראשיים לשואה. בוועידת ואנזה שהתקיימה ב-20 בינואר 1942 נכח נציגו האישי, אס אס אוברפיהרר גרהרד קלופפר, שהיה מנהל לשכת המפלגה. לבורמן היה עניין בהשמדת היהודים והוא פעל לקידומה במסגרת תפקידיו.
ב-9 באוקטובר 1942 חתם בורמן על צו המורה על חיסולם של כל היהודים בשטחי הרייך הגרמני.
סוף דרכו
בורמן היה בין נאמניו האחרונים של היטלר שנשארו עמו בפיהררבונקר בברלין עד התאבדותו, והיה בין העדים החתומים על תעודת נישואיו של היטלר לאווה בראון ביום מותו. היטלר העיד עליו בצוואתו הפוליטית כ"עוזר מהימן לחלוטין", ייעד לו את תפקיד שר המפלגה בממשלה הבאה ודרש ממנו להימלט מן הבונקר.
עם התאבדותו של היטלר ניסה בורמן להשאיר את השליטה בעניינים בידיו. כאשר הודיע לגרוס אדמירל קרל דניץ על מינויו כיורשו של היטלר, על פי צוואתו של היטלר, לא הודיע לו באותה הזדמנות על מותו של היטלר וכי הצוואה נכנסה לפועל. לאחר מכן ניסה לנהל משא ומתן עם נציגי הצבא האדום, אך כאשר משא ומתן זה נכשל, עזב בורמן את הבונקר ב-1 במאי 1945 קרוב לחצות ביחד עם ראש הנוער ההיטלראי, ארתור אקסמן, ורופאו האחרון של היטלר ד"ר לודוויג שטומפפגר. השלושה ניסו לחצות את הקווים הרוסיים ולצאת מן העיר. הם לוו בטנק "טייגר" ותותח סער מתנייע.
אקסמן נפרד מחבריו ופנה מזרחה אבל נתקל בסיור סובייטי. הוא חזר על עקבותיו וכעבור זמן קצר נתקל בגופותיהם של בורמן ושטומפפגר כשהן עדיין לבושות במדים נטולי דרגות. הוא לא התעכב לבחון את הדרך שבה מתו אלא הסתלק במהירות מהמקום. בעקבות כך, ישנן גרסאות שונות באשר למהלך האירועים, וישנם מספר אנשים שטענו כי ראו את בורמן מת אם מפגיעת פגז טנק רוסי, ואם מבליעת רעל.
בורמן הועמד לדין ב-29 באוקטובר 1945 במשפטי נירנברג. למשפט זומן ארתור אקסמן שהעיד וטען שראה את גופתו של בורמן בתחנת הרכבת לרטר בעיר (כיום תחנת הרכבת המרכזית של ברלין). על סמך עדותו של אקסמן טען סניגורו של בורמן כי לא ניתן לשפוט אותו מכיוון שהוא כבר מת. ב-1 באוקטובר 1946 הורשע בורמן כפושע מלחמה בשני סעיפי אישום ונידון למוות.
גורלו של בורמן לא היה ידוע, ואף על פי שגופתו לא נמצאה הוא הוכרז כמת על ידי בית המשפט בברכטסגאדן במרץ 1954.
במהלך שנות ה-60 הועלו טענות שונות כי נראה בחיים במקומות שונים בדרום אמריקה ובאירופה. שמועות טענו כי עבר ניתוח פלסטי בלתי מוצלח שהשחית את פניו. בעקבות עדויות שונות החליטה פרקליטות מדינת הסן לערוך חפירות לצורך איתור הגופה. החפירות בפרגוואי (במרץ 1964) ובברלין (ביולי 1964) הסתיימו ללא תוצאות. בנובמבר אותה שנה הציעה ממשלת גרמניה המערבית פרס של 100,000 מארקים למי שימסור מידע על מקום המצאו של בורמן.
חפירה אחרונה נערכה בברלין ביולי 1965 וגם היא לא הניבה תוצאות.
בדצמבר 1971 החליטה ממשלת מערב גרמניה להפסיק את חיפושיה אחר בורמן. החלטה זו גררה ביקורת מצד ארגונים יהודיים ומצד שמעון ויזנטל שרצו בהמשך החיפושים.
ב-7 בדצמבר 1972 נמצאו זוג שלדים בקרבת תחנת הרכבת בברלין בעת עבודות בנייה שערך הדואר הגרמני. השלדים נבדקו על ידי פתולוגים, רופאי שיניים ואנתרופולוגים וזוהו במהרה כבורמן ושטומפפגר. בשתי הגופות נמצאו רסיסי זכוכית בין השיניים ועליהן שאריות מימן ציאנידי. ב-11 באפריל 1973 כינס התובע הכללי של הסן מסיבת עיתונאים והודיע בה שהשלד שנמצא הוא של מרטין בורמן ותיק החקירה בעניין נסגר. הודעה זו סיימה חקירה בת 12 שנים בעניין. בשנת 1998 הורו הרשויות בגרמניה על עריכת בדיקה גנטית לשלד שנמצא בשנת 1972. בדיקת סמני DNA שנערכה בגולגולת השלד אישרה חד-משמעית כי זהו שלדו של בורמן. בשנת 1999 נשרף השלד של בורמן ואת אפרו פיזר בנו הבכור, כומר קתולי בהכשרתו, מעל הים הבלטי.
משפחתו
בורמן נישא בשנת 1929 לגרדה בוך (בתו הבכורה של אב בית הדין של המפלגה, ולטר בוך). היטלר שימש כעד בחתונת השניים. לזוג נולדו עשרה ילדים עד שנת 1943, מתוכם שרדו תשעה. הבן הבכור נקרא בשם "אדולף מרטין" לכבוד היטלר. שני ילדים נוספים נקראו רודולף ואילזה, על שמם של רודולף הס ואלזה הס ששימשו כסנדקים שלהם. לאחר טיסתו של הס לבריטניה ב-1941, חשש בורמן מזיהויו עם מנהלו לשעבר המעורער בנפשו, ולכן מיהר להחליף את השם של שניהם בצו בית משפט. לאחר המלחמה שמונה מתוך תשעת הילדים הצטרפו לכנסייה הקתולית ואחד מהם אף נעשה כומר.
בתרבות
בסדרה האמריקאית "לצוד את היטלר" נטען כי מרטין בורמן חי בארגנטינה בשם חואן קלר, ובשנת 1955 לאחר ההפיכה נגד מנהיג ארגנטינה חואן פרון, שנתן חסות לנאצים רבים, בורמן עבר לצ'ילה. בצ'ילה אימץ ילדה בשם אריאנה שנשאה את שם המשפחה קלר. במסמכים של ה-CIA משנת 1965 דווח כי הוא חי בפרגוואי שם לממשלה הייתה זיקה חזקה לנאצים. לאחר מכן בעונה השנייה של הסדרה מוצאים במסמכי ארכיון של ממשלת פרגוואי כי הוא נקבר בפרגוואי בשנת 1959 לאחר שמת מסרטן קיבה.
קישורים חיצוניים
ביוגרפיה, באתר יד ושם
"המרדף אחר פושעי מלחמה נאציים": מחקר מטעם "המוסד" שנמסר לארכיון יד ושם פתוח לראשונה לעיון הציבור. הפרק על בורמן הוא ב-pdf השני
הערות שוליים
קטגוריה:אנשים שהורשעו על ידי בית הדין הבין-לאומי בנירנברג
קטגוריה:פושעי מלחמה נאצים
קטגוריה:שרי ממשלת גרמניה הנאצית
קטגוריה:נאצים שנעלמו ואותרו
קטגוריה:נאצים שנידונו למוות שלא בפניהם
קטגוריה:אנשי הצוות האישי של אדולף היטלר
קטגוריה:מקבלי אות הזהב המפלגתי
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1900
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1945 | 2024-05-14T11:09:18 |
שק של עצמות | שק של עצמות (באנגלית: Bag of Bones) הוא ספר מתח מאת סטיבן קינג, שיצא לאור בשנת 1998 ותורגם לעברית בשנת 1998. זכויות ההסרטה של הספר נמכרו לחברת MGM, אך הוא טרם יצא לאקרנים. עם זאת, ב-2012 הופק עיבוד טלוויזיוני בכיכובו של פירס ברוסנאן.
תקציר העלילה
עלילת הספר סובבת סביב ניסיונו של מייקל נונאן, סופר מוצלח, לשבור את מחסום הכתיבה שלו שנגרם עקב מותה הפתאומי של אשתו. במקביל לעימותו של נונאן עם המשבר הפנימי שהוא חווה, חל גם עימות בינו לבין המיליארדר מקס דאוור, נציג הרוע התורן של קינג, שהשתלט על העיירה הקטנה אליה פרש נונאן במצוקתו.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ספרי 1998
קטגוריה:ספרי הוצאת מודן
קטגוריה:ספרי מתח
קטגוריה:ספרי סטיבן קינג | 2024-10-13T12:17:38 |
בית שחור | בית שחור הוא ספר אימה מאת הסופרים האמריקאים סטיבן קינג ופיטר שטראוב, שפורסם ב-2001. זהו ספר המשך של הרב המכר "הקמיע" שנכתב על ידי קינג ושטראוב. הספר היה מועמד לפרס בראם סטוקר.
עלילה
בספר "הקמיע", נשלח הילד ג'ק סויר למציאות חלופית, לעולם מקביל שנקרא "הטריטוריות", כדי לחפש קמיע שיציל את אמו. בספר ההמשך "בית שחור", ג'ק בשנות השלושים המוקדמות שלו; לאחר שפרש מתפקידו כבלש משטרתי, הוא נקרא למשימה שתחזיר אותו לאותם מחוזות קסם אפלים. חברו של ג'ק, מפקד המשטרה של פרנץ' לנדינג, זקוק לעזרתו בפתרון פרשה מעוררת חלחלה: פסיכופת חסר מעצורים המכונה "הדייג" חוטף, רוצח ואוכל את ילדי העיירה. ג'ק, שכבר תפס בעבר רוצח סדרתי בעיירה שכנה, נקרא עכשיו ללכוד רוצח מטורף שמותיר אחריו שרשרת של זוועות מחרידות. כדי לעשות זאת, הוא מתחבר שוב לילד שהיה, הולך בעקבות החזיונות שתוקפים אותו, ונכנס לטריטוריות שממתינות לו בבית נטוש מחוץ לעיירה, בית שישנו ואיננו, "בית שחור".
השילוב בין קינג לשטראוב יוצר פנטזיית מתח, ועלילה בה משולבות רמיזות לדיקנס, פו, ולספרים אחרים של קינג.
הספר יצא לאור בעברית ב-2002.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ספרי סטיבן קינג | 2021-12-13T07:50:13 |
זיהום גז הראדון | REDIRECT רדון | 2005-06-10T18:12:52 |
סטיבן קינג ופיטר שטראוב: בית שחור | REDIRECT בית שחור | 2015-09-26T11:09:35 |
סטיבן קינג: מתוך הביואיק | REDIRECT מתוך הביואיק | 2015-09-26T11:09:36 |
התקופה הנאוליתית | ממוזער|שמאל|200px|אסופה של כלים נאוליתיים כגון: צמידים, להבי גרזן, אזמלים וכלים להברקה
ממוזער|שמאל|200px|חפירה ארכאולוגית בסקארה ברי בסקוטלנד. רמת השימור שלו היא הגבוהה באירופה.
ממוזער|שמאל|200px|ריהוט בחפירה ארכאולוגית בסקארה ברי. בתצלום נראים מדפים.
ממוזער|שמאל|200px| אנתרופומורפיזם בדמות מהתקופה הנאוליתית
התקופה הנֶאוֹליתית (או נֶאוליתיקון; ביוונית: νεολιθική; "נאוס" = חדש, "ליתוס" = אבן; מכונה גם תקופת האבן החדשה) היא תקופה פרהיסטורית שנחשבת באופן מסורתי לחלקה האחרון של תקופת האבן.
המונח נטבע בידי ג'ון לובוק בשנת 1865 כחלוקה פנימית של מערכת שלוש התקופות. התקופה באה לאחר התקופה האפיפלאוליתית או התקופה המזוליתית באירופה, מערב אסיה וצפון אפריקה.
את תחילת התקופה מציינת המצאת החקלאות, ואת סיומה ניתן לראות בהופעת כלי מתכת בתקופת הנחושת, תקופת הברונזה או תקופת הברזל (בהתאם לאזור הגאוגרפי). בהגדרת תקופה זו אין הכוונה בהכרח לרצף בזמן, אלא למגוון מאפיינים תרבותיים כגון שימוש ביבולי פרא, גידול יבולי בעל ושימוש בבעלי-חיים מבויתים.
מקורות והתפתחות אזורית
תרבויות המזרח התיכון הובילו את ההתפתחות התרבותית והטכנולוגית וכך נכנסו לתקופה הנאוליתית בסביבות שנת 10,000 לפנה"ס. התרבויות הנאוליתיות הראשונות במזרח התיכון היו באזור הלבנט (התרבות הנאוליתית הקדם קרמית א, הנאוליתית הקדם קרמית ב) ומשם הופצה התרבות מזרחה ומערבה. תרבות תקופת האבן החדשה הגיעה בשנת 8000 לפנה"ס במערב לאנטוליה ובצפון למסופוטמיה.
אתרים ותרבויות נאוליתיות במזרח אסיה נמצאו באזור פקיסטן שבאזור מרגרה מסביבות שנת 7000 לפנה"ס. נוסף על כך, נמצאו יישובים באזור לאחראדווה , ליד בקעת הגנגס שבתת-היבשת ההודית החל משנת 6200 לפנה"ס. באזור זה נמצאו במספר אתרים ציורי פחם באתרים שונים, אלו מעידים על קיומה של תרבות שהשתמשה בחיתוך והבערת אש. מזרחה יותר, באזור בקעת הגנגס נמצאו מספר אתרים, כמו אגם סאני טל שבו נמצאו אבקנים של מיני דגנים ותבואה שתוארכו ל-13,000 לפנה"ס. ממצאים אלו רומזים כי ייתכן והיו גידולי חקלאות באזור. כך שאם להסתמך על ממצאים אלו מן הסמינר הלאומי בארכאולוגיה של מישור גאנה בדצמבר 2004 לקנאו הודו, זהו האזור הראשון, ככל הידוע כיום שהתאפיין בתרבות נאוליתית.
בדרום-מזרח אירופה הופיעו לראשונה חברות שעסקו בעיבוד חקלאי בשנת 7000 לפנה"ס; טכנולוגיה זו הגיעה למרכזה של אירופה בשנת 5500 לפנה"ס. יישובים מוקדמים ביותר שנמצאו באזור זה הם סטארצ'בו-קרש (Starčevo-Körös), ווינצ'ה (Vinča). ממצאים על התרבות הנאוליתית במערב וצפון-מערב אירופה נמצאו בסביבות שנת 4500 לפנה"ס, וכפי הנראה החלה התרבות כתוצאה מנדידת עמים והפצה של התרבות.
במרכז אמריקה בסביבות 4500 לפנה"ס התרחשה אותה התפתחות בדיוק (ביות תבואה, יישובי קבע), אולם באזור זה השתמשו במונח Formative ("יוצר" או "מעצב"), במקום השימוש במונח נאוליתי.
בתחילה, החקלאות הנאוליתית הייתה מוגבלת למגוון צר של תבואה (מבויתת ובר) ורעיית צאן הכוללת כבשים ועזים, אולם לקראת 7000 לפנה"ס התרחב מגוון בעלי החיים לגידול בקר וחזירים. החלו לקום יישובי קבע ויישובי חצי קבע, והחל השימוש בכלי חרס. לא כל ההיבטים והמאפיינים של התרבות הנאוליתית (לדוגמה: קדרות, יישובי קבע, גידול תבואה מבויתת וגידול בעלי חיים מבויתים) הופיעו באותו סדר: בחברות הראשונות במזרח התיכון שעסקו בחקלאות לא עשו שימוש בקדרות, בבריטניה לעומת זאת, ככל הנראה לא נעשה תהליך של ביות צמחים בתקופה הנאוליתית המוקדמת, ולא ברור האם היו יישובי קבע בבריטניה. במקומות אחרים בעולם כמו אפריקה, הודו ודרום מזרח אסיה, ההתפתחות הנאוליתית לא הופצה מהמזרח התיכון, כך שבעצם נוצרו במקומות אלה תהליכים עצמאיים שהובילו לתרבויות נאוליתיות אזוריות. תרבויות אלו התפתחו באופן שונה לחלוטין מאלה של המזרח התיכון דרום-מערב אסיה ואירופה. למשל, החברה היפנית המוקדמת עסקה בקדרות עוד בתקופת האבן האמצעית (Mesolithic).
ארגון חברתי
ישנן מעט עובדות מדעיות המצביעות על קיום של ריבוד חברתי. בתקופה הנאוליתית, ההיררכיה החברתית מקושרת הרבה יותר עם התקופה הבאה תקופת הברונזה. משפחות ומשקי בית נאוליתיים היו יחידות עצמאיות כלכלית. למרות האמור למעלה, ניתן ללמוד על הריבוד החברתי מתוך הממצאים הטכנולוגיים. למשל, בחפירות במרכז אירופה נחשפו שוחות מעגליות גדולות (בין 4800 ל-4600 לפנה"ס). בתקופה מאוחרת יותר נמצאו הגבהות מעל מים, תלי קבורה וסטונהנג' (henges). קיום מבנים אלו דורש ארגון חברתי וזמן עבודה רב, דבר המרמז על כך שהיו אנשים בעלי השפעה שארגנו והוציאו לפועל עבודה.
דוגמאות נוספות לארגון חברתי ניתן ללמוד מאתרים בימארבנקרמיק (Linearbandkeramic) לאורך הריין שבהם נמצאו ביצורים. כמו כן, בבריטניה קיימות עדויות למאבקי כוח באתרים נאוליתיים. מעובדות אלו של מבנים גדולים, ביצורים ומאבקי כוח, ניתן ללמוד כי הייתה התארגנות של "שיתוף פעולה" או במילים אחרות קבוצות שבטיות. יש להניח כי קבוצות אלו נשלטו על ידי אנשים כריזמטיים שעמדו בראש אילן היוחסין. בתקופת הברונזה המוקדמת יהפכו מבנים חברתיים אלו באירופה ל-Chiefdoms – קבוצה היררכית המאורגנת כנגזרת הייחוס/המרחק של הפרט מן הצ'יף.
לאורך התקופה הנאוליתית התפתחו מספר תרבויות שהייתה להן מערכת פוליטית מורכבת מאוד, כגון Iroquois, אנשי הפוואלו (Pueblo people), בני המאיה והמאורים. כל אחת מתרבויות אלו הקימה מערכת פוליטית מסובכת ומורכבת.
בפברואר 2022, נמסר מחוקרים מאוניברסיטת המלך חוסיין בירדן ומהמכון הצרפתי של המזרח הקרוב, על מקדש שנמצא סמוך לעפיפוני המדבר במזרח ירדן, המעיד על תושביו שהיו ציידים מיומנים ושעיסוק זה היה מרכזי בחייהם.
חקלאות
התפתחות החקלאות הייתה השינוי המשמעותי הגדול ביותר בתקופה הנאוליתית. זהו שינוי משמעותי עבור כל המין האנושי וצורת החיים שלו. בתקופה זו החל עיבוד התבואה, תִרבות ושיפור של זני תבואה ודגנים. החלה לרדת ההישענות על תרבות הלקטים-ציידים והנוודים, ונמצאה דרך חלופית לספק מזון. ההישענות על תנובה מהאדמות המעובדות הלכה וגדלה. חוקרים מאמינים כי התפתחות זו עודדה באופן משמעותי את גידול ההתיישבות, היות שלעבודת גידול התבואה נדרש כוח אדם רב וקבוע, וכך עלה הצורך במתיישבים קבועים. מצד שני, התנובה הגדלה והולכת של האדמות המעובדות אפשרה לספק מזון לאוכלוסייה הגדלה. מגמה זו, של גידול בביקוש לכוח אדם וגידול האוכלוסייה, המשיכה לתקופת הברונזה, ובסופו של דבר נבנו עיירות, ומאוחר יותר ערים ומדינות.
ממוזער|שמאל|200px|אבן רחיים מהתקופה הנאוליתית לטחינה של גרעינים תוך סיבוב
התקופה הנאוליתית זכתה בשם "המהפכה הנאוליתית" – ביטוי שטבע הארכאולוג האוסטרלי ויר גורדון צ'יילד (Vere Gordon Childe). שם זה הוא תולדה של שינויים מרחיקי לכת בתחומים רבים, כגון: העמקת האינטראקציה האנושית, שיטות הקיום המבוססות על הישענות על תנובה חקלאית, תרבות זני תבואה ודגן וביות בעלי חיים.
אחד היתרונות הפוטנציאליים של התחכום והפיתוח הגדולים של טכנולוגיות חקלאיות הייתה האפשרות לעודפי תבואה בעונות ברוכות. בעונות אלו התנובה הייתה גדולה מהנדרש לשימוש מיידי של הקהילה. יתרות התנובה נשמרו לעונות שבהן היה קיים מחסור עונתי, או שימשו לסחר חליפין עם קבוצות אחרות. כך למעשה, היתרות הללו אפשרו את הגדלת האוכלוסייה.
עם זאת, החברות החקלאיות הראשונות הושפעו מכל בעיה בגידולי החקלאות כגון בצורת או מגפה. בחברות שנשענו באופן משמעותי על החקלאות לצורך אספקת המזון, גדלה מאוד הרגישות לעונות שחונות, בעוד הלקטים-ציידים היו כמעט חסינים למחסור כה דרמטי ורוטיני. למרות המכשולים התקופתיים באספקת המזון, החברה החקלאית הנאוליתית הצליחה להגדיל את כמויות המזון לאורך זמן; הוכחה לכך ניתן למצוא בגידול האוכלוסייה והתרחבות הטריטוריות.
אחד השינויים המשמעותיים הנוספים לחברת "החקלאים החדשים" היה אופי התזונה (הדיאטה). חברת הלקטים-ציידים ניזונה מכמויות גדולות של חלבון מן החי, בעוד שלחקלאים היו פחות הזדמנויות ומוטיבציה לציד, ורוב מזונם הגיע מהצמחים המתורבתים שגידלו. אין עדיין הסכמה לגבי היתרונות והחסרונות של השינוי בהרגלי התזונה, וההשפעה הכללית שלהם על תחילת ההתפתחות החברתית.
ביות בעלי החיים בחלק מהחברות הנאוליתיות, כבהמות עבודה או מקור למזון (ומקנה), היה חידוש נוסף ששינה את המאפיינים החברתיים. כל התוצרים כולל תוצרי הלוואי של בעלי החיים נוצלו, כך למשל הגללים של בעלי החיים שימשו כחומר דישון, כדלק ואפילו כחומר בנייה. בנוסף לשימוש בבעלי החיים כמקור זמין לחלבון ומקור למוצרי חלב, מִקנה שימש לעיתים גם לסחר חליפין. ההתמחות בגידול צאן, חייבה לנדוד מפאת הצורך בשדות מרעה (מחזור נדודים של עדרים).
טכנולוגיה
ממוזער|פסל טרקוטה: האדם החושב מקרדיצה מהמאה ה-45 לפנה"ס במוזיאון הארכאולוגי הלאומי באתונה
החקלאים הנאוליתיים היו מיומנים מאוד. הם ייצרו מגוון של כלים שהיו נחוצים לגידול, עיבוד וקציר של תבואה (כמו להבי מגלים ואבני רחיים), וכן כלים ליצור מזון (כלי חרס וכלי עצם). מיומנותם התבטאה גם בייצור מגוון כלי אבן כמו קישוטים, חניתות, חרוזים ופסלים. האנשים הנאוליתיים בלבנט, באנטוליה, בסוריה, בצפון מסופוטמיה ובמרכז אסיה, בנו את בתי הכפר שלהם מלבני חמר. מעניינים במיוחד הבתים בצ'טלהויוק שבטורקיה, שטויחו ונצבעו בסצנות מפוארות של אנשים ובעלי חיים. באירופה נבנו בתים ארוכים עשויים קש ובוץ, וכן קברים מפוארים למתים. קברים אלו היו נפוצים במיוחד באירלנד, ואלפים רבים קיימים עד היום. האנשים הנאוליתיים באיים הבריטיים בנו תילי קברים ארוכים וחדרי קבורה למתיהם, מעברים מעל מקורות מים, סטונהנג' מכרות צור, ומונומנטים. הכביש המתוכנן העתיק ביותר, ה"דרך המתוקה" (Sweet Track) באנגליה, נבנה אף הוא בתקופה זו. בני האדם למדו דרכים לשמר מזון לחודשים הבאים, כמו עיצוב של מכלים דחוסי אוויר, ושימוש במלח לצורך שימור המזון.
עד לבואם של האירופאים היו החברות באמריקה ובאיי האוקיינוס השקט ברמת הטכנולוגיה הנאוליתית עם מעט יוצאים מהכלל – כמה גרזנים וראשי חיצים מנחושת באזור גרנד קניון.
יישובים נאוליתיים
רשימה של אתרים ארכאולוגיים:
שם אתר בלעז שם אתר בעברית מדינה זמן האתר (לפנה"ס) הערה מערת Franchthi מערת פרנכתי יוון 10,000 יושב שוב בין השנים 6000–7500WF16ואדי פינאן 16ירדן10,000 Göbekli Tepe גבקליטפה טורקיה 9000Karahantepeקרהנטפהטורקיהמקדש במזרח ירדןירדן9000מקדש Jericho יריחו ישראל 8350 התפתח מהתרבות הנאטופית האפיפלאוליתית Nevali Cori נוולי ג'ורי טורקיה 8000 Çatalhöyük צ'טלהויוק טורקיה 7500 Dispilio דיספיליו יוון 7500Baʿjaבעג'הירדן7500 Mehrgarh מחרפארח פקיסטן 7000 Cnossus קנוסוס יוון 7000 Lahuradewa לאחורדווה הודו 6200 Skara Brae, Knap of Howa, Orkney Islands סקארה ברי, נפ או'האואר, איי אורקני סקוטלנד 3500 Brú na Bóinne ברו נא בוין אירלנד 3500אתר מוצא ישראל9000
ראו גם
התרבות הירמוכית
המהפכה הנאוליתית
לקריאה נוספת
Bellwood, Peter. (2004). First Farmers: The Origins of Agricultural Societies. Blackwell Publishers.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:תקופת האבן
קטגוריה:הולוקן
קטגוריה:ארכאולוגיה
קטגוריה:היסטוריה של החקלאות | 2024-09-10T07:01:15 |
לילית (עוף) | ממוזער|לילית אורל
לילית (שם מדעי: Strix) היא סוג של עוף דורס לילי ממשפחת הינשופיים. שמה המדעי נגזר מן המילה היוונית strizo שמשמעותה "לצווח".
מאפיינים
גודלה ארבעים סנטימטרים, וצבעה הוא חום-צהבהב או אפור. היא מכוסה בכתמים בצבע משתנה. ראש הלילית גדול יחסית, ועיניה עגולות. בכל אחת מרגליה ארבע אצבעות, המתחלקות לשני זוגות – זוג אחורי וזוג קדמי. מבנה מורפולוגי זה מאפשר לה לאחוז בחוזקה את הענף שעליו היא יושבת. היא שוכנת עצים, לרוב ביערות. רוב היום היא נשענת על גזע העץ וישנה, אך היא ערנית מאוד לשינויים סביבה. כל רחש קל יעיר אותה והיא תמהר להתחבא. בהיותה עוף לילי, היא מתעוררת בלילה ומחפשת את טרפה. היא אוכלת ציפורים, נברנים, חולדות ומכרסמים אחרים. הלילית לא בונה קן, אלא מטילה את הביצים בחלל בתוך העץ, או בקן נטוש. היא דואגת רבות לגוזליה, ומגינה עליהם בגבורה מול כל טורף, ואף אינה נרתעת מלתקוף את האדם.
מיון
בסוג נכללים 25 מינים
Strix albitarsis
לילית מצויה (Strix aluco) – דורס הלילה השכיח ביותר במרכז אירופה
Strix bartelsi
לילית מדבר (Strix hadorami) – נפוצה באזור הנילוס. ובחצי האי ערב כולל ישראל. שמה מתייחס ללילית המיתולוגית במובנה כשֵׁדַת הלילה
Strix butleri
Strix davidi
Strix fulvescens
Strix huhula
Strix hylophila
לילית עצים חומה (Strix leptogrammica) – מצויה ביערות גשם בדרום-מזרח אסיה
לילית אפורה (Strix nebulosa) – נפוצה בחצי הכדור הצפוני
Strix newarensis
Strix niasensis
Strix nigrolineata
Strix nivicola
Strix ocellata
לילית מנוקדת (Strix occidentalis) – נמצאת ביערות ראשוניים במערב אמריקה הצפונית
Strix rufipes
לילית סֵלוֹפּוּטוֹ (Strix seloputo) – מצויה ביערות גשם בדרום-מזרח אסיה
Strix squamulata
Strix chacoensis
לילית אורל (Strix uralensis) – מצויה בצפון אירואסיה
לילית אמריקנית (Strix varia) – מצויה ביערות אמריקה הצפונית
Strix virgata
Strix woodfordii
נקראים "לילית" אך אינם שייכים לסוג זה
מינים מן הסוג פּוּלְסָטְרִיקְס הקרוב ללילית (למשל לילית ממושקפת).
אוח השלג (Bubo scandiacus) – מוכר גם בשם "לילית השלג" איך למעשה אינו שייך לסוג זה אלא לסוג אוח.
לקריאה נוספת
סוון זאצ'ק, הלילית שאהבה אותי, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, יוני 2012
קישורים חיצוניים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:ינשופיים | 2024-09-19T12:18:34 |
לילית | הערות שוליים | 2024-05-16T04:27:18 |
מרד טאיפינג | מרד טָאיפּינְג (בסינית: 太平天國, בפין-יין: Tàipíng Tiānguó, מילולית: "הממלכה השמימית של השלום הגדול") הוא כינוי למרידה עקובה מדם שהתחוללה בסין בשנים 1850–1864. את המרד הובילה כת נוצרית משיחית חמושה בהנהגתו של הונג שיוצ'ואן (洪秀全 בפין-יין: Hóng Xiùquán) כנגד שלטון שושלת צ'ינג הקיסרית בסין. הערכות למספר ההרוגים במרד מצביעות על לפחות 20 מיליון הרוגים, מקורות אחרים מגיעים עד לכדי 100 מיליון אבדות. בכל מקרה, אף על פי שהאירוע הוגדר כ"מרד", היה זהו האירוע הצבאי הקטלני ביותר בהיסטוריה האנושית, כשבמהלכו וכתוצאה ממנו נהרגו 1.5%-7% מאוכלוסיית העולם. עשרות שנים מאוחר יותר, ראה מאו דזה-דונג באידאולוגיה של הטאיפינג מקור השראה מרכזי למלחמת האזרחים הסינית שהובילה להקמתה של הרפובליקה העממית של סין ב-1949.
הרקע למרד
המרד פרץ על רקע התנוונותה של הקיסרות הסינית במאה ה-19 וחוסר יכולתו של הממשל המרכזי לשלוט במחוזות המרוחקים. מצבו הרעוע של הצבא הסיני לאחר תבוסתו למעצמות המערב במלחמת האופיום הראשונה הפכה את הצבא הקיסרי לאוסף של כנופיות שגזלו את עמלם של האיכרים המרודים. איכרים אלה פיתחו שנאה עזה לשלטון המרכזי של שושלת צ'ינג. במאה ה-19 חל גם גידול עצום באוכלוסיית סין אך לא חל גידול דומה ביכולת ייצור המזון שלה ולכן פרצו גלי רעב ומגפות שהובילו לנדידת מיליוני איכרים חסרי אדמה שהפכו לנוודים. נוודים אלו הפכו לעיתים לפושעים ושודדי דרכים שהוכיחו שוב את אי יכולתו של הממשל המרכזי להשליט סדר.
בריטניה והמעצמות האימפריאליסטיות היו גם הן גורם מערער יציבות. הסכם נאנג'ינג שנחתם בסיום מלחמת האופיום הראשונה כפה על סין לשלם במטבע זר 21 מיליון דולר ובכך נפגעה יכולתה הכלכלית של סין. בנוסף, השימוש באופיום על ידי מיליוני סינים הפך לנטל עצום על משפחות סיניות עניות שנאלצו לכלכל את בניהן המכורים. מעבר לכך, כאשר גרשו הבריטים, במבצע נרחב, פיראטים סינים רבים מאזור קנטון (גואנגדונג), נדדו שודדים אלה צפונה והפכו את חייהם של תושבי מחוזות גואנגדונג וגואנגשי לסיוט מתמשך. מחוזות אלו עתידים להיות מרכזו של המרד.
למרד היה גם רקע אתני - מוצאה של השושלת השלטת, שושלת צ'ינג, היה ממנצ'וריה שבצפון סין- מחוז שבאופן מסורתי היה מנותק מסין המרכזית. משכילים ולאומנים סינים התרפקו על מורשת השושלת הקודמת, שושלת מינג, שקיסריה היו בני האן, וראו במשטר הנוכחי שלטון מושחת ומנוון. השנאה לשושלת צ'ינג ביחד עם הטינה כלפי המעצמות המערביות הפכה בקרב המוני העם לשנאה לכל מי שאינו מבני ההאן. ראשוני המורדים היו שייכים לקבוצת בני האקה, בני האן קנטונזיים, שרכשו איבה מיוחדת למאנצ'ו. מאבקים בין אנשי ההאקה לבני האן אחרים מקבוצת פונטי גם הם תרמו לתחילתו של המרי.
למרי היה גם רקע דתי משיחי חזק, כשמטרתו המוצהרת הייתה הקמת ממלכת השמים הנוצרית בראשותו של הונג שיוצ'ואן - דמות כריזמטית שהאמין שהוא אחיו הצעיר של ישו.
מהלך המרד
מנהיג המרד היה מורה כפרי בשם הונג שיוצ'ואן, שנכשל בניסיונותיו לעבור את בחינות הפקידות. בזמן מחלה קשה שלקה בה בסוף שנות הארבעים של המאה ה-19, הזה הונג כי הוא אחיו הקטן של ישו. בחלומו, ביקר בגן העדן, ונתקל בישו, וכן באלוהים וברעייתו. האל התלונן בפני הונג כי השדים משתלטים על גן העדן, וציווה על "אחיו הקטן של ישו" לצאת למלחמה כנגדם. ביחד עם קבוצה קטנה של נאמנים, החל הונג להסתובב בהרי הדרדרים שבמחוז גואנגשי ולאסוף לעצמו חסידים. שותפו החשוב ביותר היה סוחר פחם בשם יאנג שיוצ'י, שהפך ל"דוברו של אלוהים" ול"נביא". שותף אחר הפך לדוברו של ישו. הנבואות ניתנו במהלך טקסי איחוז שמאניים. הונג היה המנהיג להלכה, אולם למעשה הפך יאנג, דוברו של אלוהים עלי אדמות, למוציא ולמביא של התנועה.
המרד התחיל במחוז באזור נידח של מחוז גואנגשי בשנת 1850 במלחמת גרילה. המלחמה התחילה בסכסוכים דתיים בין חסידיו של הונג לבין כפריים בודהיסטיים מקומיים, ועקב התערבות הרשויות הסלימה למרד של ממש. בשלב זה, טען הונג שהשדים מחלומו אינם אלא המנצ'ורים השולטים בסין, ולפיכך הטיף לרצח עם מוחלט של כל בני העדה, גברים, נשים וילדים. בהמשך המרד הפכו פעולות הגרילה למלחמה מלאה. צבא המורדים היה מאורגן יותר מן הצבא הקיסרי שלא היה פעיל בחלק מן המחוזות בהם פרץ המרד, דבר שהוביל לניצחונות רבים. בשיאם, המורדים שלטו ברוב דרום ומרכז סין.
התקדמות מורדי הטאיפינג הואטה לאחר הצלחותיהם במחוזות גואנגדונג, חונאן וחוביי וכיבוש נאנג'ינג ב-1853. במשך כמה שנים התקדמו המורדים בהדרגה מזרחה ובסופו של דבר התקרבו לשאנגחאי עד כדי כך שהתושבים האירופאיים נחרדו. בעיר הוקמה מיליציה של אירופאים ואסיאתים שיגנו על העיר. הכוח הועמד תחת פיקודו של פרדריק טאוסנד וורד האמריקאי ושלט על האזור מערבית לשאנגחאי. הלחימה סביב שאנגחאי נמשכה כשנתיים כשהכוח של וורד נסוג באיטיות חזרה אל העיר.
הונג שיוצ'ואן הכריז על עצמו כשליט אבסולוטי בממלכה. המדיניות שהונהגו על ידיו הייתה שונה משמעותית מהמקובלת בסין הקיסרית - פקידים נבחנו על ידיעותיהם בכתביו של הונג, כולל גרסה של התנ"ך שנערכה על ידו, ובמיתולוגיה של הטאיפינג, ולא על קונפוציאניזם, הרכוש הפרטי בוטל ונאסרו הימורים, סמים, טבק ועבדות. מקדשים בודהיסטיים, דאואיסטיים וקונפוציאניים נשרפו וכל כוהניהם נטבחו. כמו כן הוחלף לוח השנה משנת ירח לשנת שמש. נאסרו מנהגים כמו קשירת רגלי נשים, עישון אופיום, וכן הצגות תיאטרון, זנות וכל סוגי הבידור. מעל הכל, ציווה הונג על הפרדה חמורה בין גברים לנשים, ואסר כל מגע אפילו בין זוגות נשואים. יחסי מין נאסרו "עד לניצחון הסופי במלחמה". עם זאת, חיו הונג, יאנג ונאמניהם חיי מותרות והפקר, ובניגוד לאיסור הכללי על יחסי מין, נהנו מהרמון מלא בפילגשים. הונג עצמו הכריח את פילגשיו לבנות עבורו בריכת נוי בגשם ובשלג.
ראש הממלכה היה הונג, ותוארו היה "המלך השמימי". סגניו קיבלו תוארי "מלכים", ובראשם עמד יאנג שיוצ'י, שכונה "מלך המזרח". המלכים השליטו בנאנג'ינג משטר אימים. משטרה חשאית, שבראשה עמד יאנג, פעלה כדי לאכוף בנוקשות את חוקי המוסר, ונאשמים נחקרו על ידי "אלוהים" שדיבר מפיו של יאנג עצמו. הדיקטטורה הפכה במהרה לכאוס, עקב סכסוך הולך ומסלים בין הונג ליאנג. בליל אימים אחד, הורה הונג לטבוח ללא רחם את יאנג וכל נאמניו, ביניהם מורדים ותיקים רבים. הטבח נחשב לנקודת מפנה חשובה במרד הטאיפינג. כפי שהעיד אחד המלכים מאוחר יותר, האמון בין המנהיגים אבד, משבר שהחמיר עקב תבוסות צבא הטאיפינג בשדה הקרב. לקראת סוף שנות החמישים נפתח צוהר לתקווה, כאשר הגיע לנאנג'ינג הונג ראנגאן בן דודו הצעיר, הנמרץ והמשכיל של המלך השמימי, ומונה לראש השרים וה"מלך המגן". המלך המגן ניסה למתן את משטר העריצות ולפתוח בסדרת רפורמות מרחיקות לכת ברוח מערבית, אולם צעדיו היו כבר בגדר "מעט מדי ומאוחר מדי", מה גם שלא נהנה משיתוף פעולה אמיתי מצד המלך השמימי.
המורדים לא הצליחו לזכות לתמיכה ממדינות המערב. הרפורמות שהנהיגו היו מנוגדות לאורח החיים הסיני, דבר שהוביל להתנגדות עזה בקרב המלומדים הקונפוציאניים. אחד מהם, דזנג גואופאן, גייס צבא מתנדבים במחוז חונאן שחבר לצבא הקיסרי החלש והמפורר של שושלת צ'ינג. לעזרת הקיסרות נחלצו גם מדינות המערב, בדמות צבא בינלאומי של שכירי חרב, "הצבא הבלתי מנוצח", בראשותם של פרדריק וורד וצ'ארלס גורדון (שנפל לימים בעת דיכוי מרד המהדי בסודאן).
המורדים נחלו תבוסות צבאיות וב-1860 החלה נפילתם. בראשית 1864 סין הקיסרית שלטה ברוב השטח. הונג הכריז כי אלוהים יגן על הממלכה השמימית. למרות זאת המורדים נחלו הפסדים נוספים. בעת מצור שהוטל על נאנג'ינג הונג הרעיל את עצמו וגופתו נתגלתה בביוב. המלך שי דה קאי, אחד המצביאים המוכשרים ביותר של המרד, נפל בשבי ונקרע לגזרים בעודו חי. המלך המגן, הונג ראנגאן, ניסה להימלט ביחד עם יורש העצר, אולם נתפס בידי חיילי הצבא הקיסרי. יורש העצר הסכים להישבע אמונים לקיסרות ולשרת אותה כ"פקיד נחות דרג", אולם תחינותיו לא הועילו. הוצאתו להורג, ביחד עם המלך המגן, סימלה את סופו של מרד הטאיפינג.
אותם מנהיגים של המרד, תקפו יהודים, בגלל הדחייה שלהם של ישו.
בהשפעה של מסיונרים מערבים.
הערכת חשיבותו של מרד טאיפינג
ישנם היסטוריונים הגורסים כי מרד טאיפינג סיים מסורת בת אלפיים שנה של נאמנות לקיסר הסיני. אף על פי שהמרד כשל בסופו של דבר, הזרעים האידאולוגיים לערעור על מעמדו של הקיסר נזרעו. זרעים אלו עתידים לסיים את השלטון הקיסרי בסין עם המהפכה הסינית של 1911. היסטוריונים רשמיים של סין העממית רואים במרד את מבשר המהפכה הקומוניסטית, ואת כישלון המרד כתוצאה של האימפריאליזם המערבי. האידאולוגיה שהניעה את המרד קיבלה דגש מיוחד במחקר ההיסטורי- המרד התבסס על כתבי הקודש נוצריים הזרים לאופן המחשבה הסינית, תוך כדי דחייה מופגנת של הפילוסופיה הקונפוציאנית הקלאסית עליה מבוססת תרבות סין. מובן שללא קשר עם אנשי כנסייה מערביים היה הונג יכול להכתיב בעצמו את דתו עד שלא דמתה לנצרות המקובלת.
לקריאה נוספת
דני אורבך, הדיבר "לא תרצח" במרד הטייפינג: תאולוגיה ויישומה הלכה למעשה, זמנים 104, סתיו 2008
יורי פינס, מיכל בירן, יצחק שיחור, כל אשר מתחת לשמיים - תולדות הקיסרות הסינית, כרך ג', עמ' 719-739, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2023
Jonathan D. Spence, God's Chinese son : the Taiping Heavenly Kingdom of Hong Xiuquan, New York : W.W. Norton, c1996
קישורים חיצוניים
מרד הטאיפינג: מכת לממלכה, באתר הרדיו הבינלאומי של סין
קטגוריה:סין: היסטוריה
קטגוריה:מרידות איכרים | 2024-02-27T18:10:20 |
Google | REDIRECT גוגל | 2011-06-20T22:31:35 |
קרן החירום הבין-לאומית של האו"ם לילדים | קרן החירום הבין-לאומית של האומות המאוחדות לילדים או בקיצור: יוניסף, אוניסף או יוניצף (באנגלית: UNICEF, ראשי תיבות של United Nations International Children's Emergency Fund) היא ארגון של האומות המאוחדות שנוסד ב-1946 ב-11 בדצמבר בהחלטת העצרת הכללית, ומטרתו עזרה לילדים ברחבי העולם ויצירת מודעות למצוקתם. ב-1953 קוצר שמו ל"קרן האו"ם לילדים", אך הוא עדיין מוכר בראשי התיבות יוניסף.
הארגון מתרכז בסיוע למדינות מתפתחות, שם קיימות בעיות חמורות של תת תזונה והעדר חינוך וזכה ב-1965 בפרס נובל לשלום. הוא מנוהל על ידי נציגים הנבחרים בידי ועדת האו"ם לעניינים חברתיים וקובע בעצמו את תחומי פעילותו. המימון מגיע ברובו מממשלות ומיעוטו ממבצעי גיוס תרומות מהציבור הרחב.
חמש המטרות העיקריות שהציג לעצמו הארגון היו: רכישת השכלה לנשים, תוכנית חיסונים, הגנה על ילדים, פעילות נגד התפשטות האיידס, ותוכנית "ילדות מוקדמת" המבוססת על התובנה שהשנים הראשונות לחייהם הן המשפיעות ביותר על התפתחות הילדים ותפקודם כבוגרים.
במועדון הכדורגל של ברצלונה, מתנוסס הסמל של UNICEF על חולצות השחקנים, במקום חסות. על זכות זו משלמת ברצלונה מיליון וחצי יורו מדי שנה, אם כי מדצמבר 2010 החלו השחקנים ללבוש חולצות שלצד הסמל של UNICEF, מופיעה גם חסות של קרן קטאר. החל מחודש מאי 2015, גם על חולצות השחקנים של מועדון הכדורגל מכבי תל אביב מתנוסס הסמל של UNICEF, מתוך מטרה שהפעילויות והכספים שיגויסו כתוצאה משיתוף הפעולה עם הסניף הישראלי של יוניסף יהיו למען ילדים בישראל.
יחסי יוניסף עם ישראל
בשנת 1950 סיפק הארגון לישראל סיוע לתוכנית לאומית להזנת הילדים, תוכנית שהקיפה 162,000 ילדים. משנת 1951 יחסי יוניסף וישראל הוסדרו בהסכם רשמי. יוניסף תמכה במפעל חיסונים נגד שחפת ומפעלים רפואיים נוספים ובשיתוף עם ארגון הבריאות העולמי סייע בבדיקתם של 365,000 ילדים ישראלים וחיסונם של 208,900 נגד שחפת. הקרן סיפקה גם עורות להכנת נעליים, מהם הוכנו 16,000 זוגות נעליים, כולל 260 זוגות נעליים אורתופדיות עבור חולי שיתוק ילדים. בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים כללו משלוחי יוניסף לישראל אבקת חלב מארצות הברית ומשוודיה, מרגרינה מארצות הברית, אוסטרליה ובריטניה, סוכר מארצות הברית, איטליה ובלגיה, חיטה מאתיופיה, אורז מארצות הברית, איטליה ותאילנד, תאנים מיובשות מיוגוסלביה, צימוקים מדרום אמריקה, סבון כביסה מבריטניה, די-די-טי מארצות הברית, בריטניה וקנדה, פירות מיובשים מיוון ושמן דגים מאיסלנד ומניופאונדלנד. במהלך השנים 1948, 1949 ו-1950 מאה משלוחי סיוע במשקל כולל של 5,000 טונות. יוניסף סיפק לישראל סיוע רפואי, שכלל 4 ריאות ברזל, רפואות סולפה, פניצילין, סטרפטומיצין, ציוד רנטגן, אינקובטורים וסכום של 29,000 דולר לרכישת ציוד רפואי נוסף. ב-1952 הושיט הארגון סיוע של 300,000 דולר לישראל, סיוע שנועד לאפשר מעבר לשיווק חלב בבקבוקים במקום השיווק בכדים, שלא הצליח לשמור על ההיגיינה של החלב. ב-1957, בעקבות היווצרות של משבר חלב בישראל, ביקשה ישראל מהארגון את הגדלת הסיוע. הסיוע נמשך ברציפות עד שנת 1966. בשנת 1957 סיפק יוניסף לישראל סיוע דחוף של 1,900,000 קפסולות שמן דגים ו-5,000 שפופרות אורימיצין. הסיוע נדרש בעיקר עבור ילדי העולים החדשים, האורימיצין עבור העולים ממצרים שסבלו מטרכומה חמורה.
יוניסף מתח ביקורת חמורה על ישראל בגין התנהגותה כלפי ילדים פלסטינים עצורים. לעומת זאת, גורמים שונים בישראל מתחו ביקורת חריפה על יוניסף, בטענה שבפעילות הארגון בקרב הפלסטינים נכרכו אלמנטים של הסתה נגד ישראל. במתקפת הפתע על ישראל (2023) נמצאו אצל מחבלי חמאס מספר גדול של תיקי חובש בכיר, המכילים מנות דם וציוד רפואי שהנפיק UNICEF.
הקרן הישראלית למען יוניסף
הקרן הישראלית למען יוניסף היא עמותה ישראלית שתומכת ב"יוניסף". הקרן הוקמה ב-1969 בתור עמותת מתנדבים לחינוך וגיוס תרומות מייסודה של זינה הרמן. הרמן כבר הייתה ידידה טובה של יוניסף. כנציגת ממשלת ישראל בוועד המנהל של יוניסף, היא שימשה כיו"ר הוועד בשנים 1963–1965, תקופה שבמהלכה היא קיבלה פרס נובל לשלום בשם הארגון. עם שובה לישראל, היא נבחרה ליו"ר הראשונה של הקרן הישראלית למען יוניסף.
הקרן הישראלית היא אחת מ-36 ועדות וקרנות שתומכות ביוניסף דרך הסברה, קידום, וגיוס תרומות. הקרן הישראלית למען יוניסף שואפת לקדם את זכויות הילד בארץ ולעודד את החברה הישראלית להיות שותפה פעילה במאמצים של יוניסף בכל העולם. יושב ראש הקרן הישראלית הוא עו"ד מוריאל מטלון.
ראו גם
רשימת שגרירי רצון טוב של קרן החירום הבין-לאומית של האומות המאוחדות לילדים
תעלול או ממתק עבור UNICEF
קישורים חיצוניים
UNICEF, האתר הרשמי העולמי
יוניסף ישראל, האתר הרשמי
הערות שוליים
קטגוריה:זוכי פרס נובל לשלום
קטגוריה:ארגונים המסונפים לאו"ם
קטגוריה:רווחת הילד
קטגוריה:זוכי פרס נסיך אסטוריאס להבנה הדדית
קטגוריה:יוניסף | 2024-10-16T22:32:23 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.