title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
A Saucerful of Secrets | A Saucerful of Secrets (בתרגום חופשי: סודות מלוא הצלחת) הוא אלבומה השני של להקת פינק פלויד. הוא הוקלט באולפני אבי רוד של חברת התקליטים EMI בחודשים ינואר עד אפריל של שנת 1968. האלבום יצא לאור מאוחר יותר באותה שנה - ב-27 ביולי בארצות הברית וב-29 ביוני בבריטניה. אלבום זה הוא האלבום היחיד בו הלהקה היא במתכונת של חמישה נגנים (דייוויד גילמור וסיד בארט נגנו יחד גיטרה).
זהו האלבום האחרון בו השתתף בארט, מנהיגה של הלהקה, אשר מצבו הנפשי הלך והדרדר עד כדי חוסר תפקוד מוחלט בעת הקלטות האלבום. כמו כן היה זה האלבום הראשון בהשתתפותו של גילמור, לימים הגיטריסט של הלהקה.
עטיפת האלבום היא איור שהופיע במקור בחוברת קומיקס של דוקטור סטריינג' מבית מארוול. את העטיפה עיצבה לראשונה חברה חיצונית, חברת היפנוסיס אשר בבעלות הצלם הידוע סטורם ת'ורג'רסון ואוברי פאואל (אשר היו חברים ותיקים של חברי הלהקה) מאז התמידה הלהקה בעבודה עם חברה זו, שהייתה אחראית לעיצוב מרבית עטיפות אלבומי הלהקה.
רשימת רצועות
"Let There Be More Light" (ווטרס) (5:38)
"Remember A Day" (רייט) (4:33)
"Set The Controls For The Heart Of The Sun" (ווטרס) (5:28)
"Corporal Clegg" (ווטרס) (4:13)
"A Saucerful of Secrets" (ווטרס/רייט/מייסון/גילמור) (11:57)
"See-Saw" (רייט) (4:36)
"Jugband Blues" (בארט) (3:00)
רצועות
Let There Be More Light
השיר פותח את האלבום, והוא גם הסינגל הראשון שיצא באלבום. השיר הוקלט במאי 1968 ונכתב על ידי בסיסט הלהקה רוג'ר ווטרס. השיר הוא אחד מהשירים באלבום שסיד בארט, מקים הלהקה, סולנה והגיטריסט שלה לשעבר, לא נוטל בו חלק. השיר מתחיל בצלילי בס המנוגנים על ידי רוג'ר ווטרס, מוביל לצלילי תוף של ניק מייסון, קלידים ושירה מובילה על ידי ריצ'רד רייט החוזרים על עצמם, אך יחד עם זאת, המוזיקה משתנה והופכת לחזקה יותר, ושר בה דייוויד גילמור. בשיר יש רמז לשירם של הביטלס "Lucy in the Sky with Diamonds".
Remember A Day
השיר הראשון באלבום שנכתב על ידי ריצ'רד רייט (רייט ביצע גם את השירה). השיר הוקלט באוקטובר 1967, באולפני De Lane Lea Studios, לונדון, אנגליה. השיר יצא כצד ב' לשיר הקודם באלבום. פינק פלויד מעולם לא ביצעו את השיר בהופעה (למעט ב-2008 כשדייוויד גילמור שר את השיר בשל מותו של רייט). השיר מדבר על געגועים לילדות, וזהו גם השיר הראשון באלבום שסיד בארט משתתף בו.
Set The Controls For The Heart Of The Sun
אחת היצירות הבולטות באלבום. השיר נכתב על ידי רוג'ר ווטרס. השיר כולל תיפופי טימפאני על ידי ניק מייסון, קולות של שחפים, אפקטים מוזרים למדי ועוד. השיר גם מופיע באלבום Ummagumma בגרסת ההופעה הארוכה של הלהקה. זהו השיר היחיד של הלהקה שמכליל את כל חבריה. מתופף הלהקה ניק מייסון הודה שזהו השיר האהוב עליו מבין כל שירי הלהקה.
Corporal Clegg
שיר המדבר על חייל שאיבד את רגלו במלחמת העולם השנייה. זהו השיר הראשון של פינק פלויד המדבר על מלחמה. השיר נכתב על ידי ווטרס והשירה ניתנה לרייט. השיר גם כולל צלילי קאזו על ידי גילמור ואפקט של מלחמה בסוף. בראיון אמר גילמור:
"האם Corporal Clegg שבSaucerful Of Secrets נכתב באופן מכוון כדי להשמע בסגנון הצליל של הנדריקס?"
"לא, לא ממש. לא ידעתי מה לעזאזל ניסיתי לנגן באותה תקופה, אם להיות כנים. אין לי שום מושג. מה שנהגתי לנגן, הסגנון שהיה לי, לא התאים לפינק פלויד באותו זמן, ולא ידעתי למען האמת מה לעשות"
דייוויד גילמור - מגזין "גיבורי גיטרה", מאי 1983.
A Saucerful Of Secrets
השיר המרכזי באלבום שנכתב על ידי ארבעת חברי הלהקה. זהו קטע אינסטרומנטלי ניסיוני מאוד הכולל פידבק יללני, תיפוף אגרסיבי וקולות מסתוריים ללא מילים. השיר מחולק לארבעה חלקים. שמות החלקים אינם מופיעים על האלבום המקורי, אלא רק יותר מאוחר באלבום Ummagumma (שבו הופיע בגרסת הופעה):
"Something Else" (משהו אחר): כניסה איטית של גיטרה בס והדי פסנתר.
"Syncopated Pandemonium" (מהומה בקצב משתנה): התופים מושמעים ב"לופ", תיפוף "כסחני" על מצילות, דפיקות קלידים על פסנתר ויללת גיטרה.
"Storm Signal" (סימן סערה): קטע קצר הכולל צלצולים ונגינת פסנתר. הקלידים מפיקים צלילים ללא קשר לסולם ולבסוף מתאחדים לאקורד דומיננטי.
"Celestial Voices" (קולות שמימיים): בס, קלידים ושירת מקהלה ללא מילים. בביצוע בהופעה של השיר ישנם גם בקטע זה תופים, גיטרה ושירה של דייוויד גילמור.
השיר היה חלק מההופעה של פינק פלויד בין 1968 ל-1972. השיר בעצם מתאר איזשהו קרב דמיוני וטרגדי שכל חלק בשיר עוסק בחלקי הקרב:
Something Else מתאר את תחילת הקרב
Syncopated Pandemonium מתאר את המשך הקרב
Storm Signal מתאר את עמדתם של המתים שנפלו בקרב חלק זה מתאר את סוף הקרב.
Celestial Voices מתאר את אבל המתים.
See-Saw
השיר השני והאחרון שרייט כתב וביצע בו שירה מובילה. זהו אחד השירים המדכאים והעצובים של רייט העוסק בילד שעזב את משפחתו.
Jugband Blues
בספר Syd Barrett and the Dawn of Pink Floyd סופר שבארט דחק בחברי הלהקה לכתוב שירים בעצמם והתוצאה הייתה תקליט בעל אופי אקלקטי. Jugband Blues הוא למעשה שיר הפרידה של בארט מהלהקה. יש הטוענים כי בשיר בארט מספר על מצבו הנוכחי בלהקה, כשהוא נדחק ממנה לטובת דייוויד גילמור, ובשורות כדוגמת: "ואני תוהה מי היה יכול לכתוב את השיר הזה" הוא רומז לחברי הלהקה איזה כוח משמעותי הוא היה בה בעבר. מלבד שיר זה מנגן בארט בגיטרה אקוסטית במספר שירים באלבום.
מבצעים
סיד בארט - גיטרה ושירה
רוג'ר ווטרס - גיטרת בס ושירה
דייוויד גילמור - גיטרה, קאזו ושירה
ריצ'רד רייט - אורגן חשמלי, פסנתר, מלוטרון, ויברפון ושירה
ניק מייסון - תופים וכלי הקשה
ציטוטים
"האם Corporal Clegg שבSaucerful Of Secrets נכתב באופן מכוון כדי להשמע בסגנון הצליל של הנדריקס?"
"לא, לא ממש. לא ידעתי מה לעזאזל ניסיתי לנגן באותה תקופה, אם להיות כנים. אין לי שום מושג. מה שנהגתי לנגן, הסגנון שהיה לי, לא התאים לפינק פלויד באותו זמן, ולא ידעתי למען האמת מה לעשות"
דייוויד גילמור - מגזין "גיבורי גיטרה", מאי 1983.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אלבומי פינק פלויד
קטגוריה:אלבומים באנגלית
קטגוריה:אלבומי חברת קולומביה רקורדס
קטגוריה:אלבומי חברת קפיטול רקורדס
קטגוריה:אלבומי חברת EMI רקורדס | 2024-10-17T18:38:52 |
שלמה אבן-גבירול | REDIRECT שלמה אבן גבירול | 2015-09-26T11:09:36 |
מיזרי | מיזרי הוא ספר מאת סטיבן קינג וראה אור ב-1987. הספר מספר על סופר בשם פול, הנשבה בידי מעריצתו המטורפת, לאחר תאונת דרכים. המעריצה, אנני וילקס, מכריחה אותו לכתוב רומן נוסף בסדרת הספרים פרי עטו, "מיזרי", שעוקבת אחרי מיזרי צ'סטיין, למרות שסדרת הספרים כבר נסתיימה ולפי העלילה, גיבורת הסיפור כבר נהרגה.
הספר עובד לסרט בעל אותו שם, שהופץ מ-1990, ולמחזה שהועלה לראשונה ב-1992 בלונדון. עיבוד אחר למחזה הועלה בשנת 2015 בברודוויי. עיבוד זה הועלה בישראל ב-2019 בתיאטרון הקאמרי.
תקציר העלילה
פול שלדון הוא סופר מפורסם של רבי-מכר, שיצירתו הגדולה ביותר היא סדרת מיזרי שבה מיזרי צ'סטיין, אישה בתקופה הוויקטוריאנית, היא הגיבורה הראשית. זמן לא רב לפני התרחשות הסיפור מאס בסדרה והחליט להרוג את מיזרי בספרו האחרון הנקרא "ילדה של מיזרי".
לאחר שסיים את רומנו האחרון, הוא משתכר ויוצא למסע במכונית שלו בהרי הרוקי, אז הוא נפגע בתאונת דרכים ומרסק את שתי רגליו. אנני וילקס, שמספרת על עצמה שהיא "המעריצה מספר אחת שלו", מוצאת אותו ולוקחת אותו אל ביתה. והסיפור מתחיל בהתעוררותו של שלדון מחוסר־ההכרה בה היה שרוי. כשהזמן עובר, פול שעשה מחקר מקיף על הפרעות נפשיות מתחיל להבין שאנני היא פסיכופתית, ושאין לה כל כוונה לשחררו.
הדמויות
פול שלדון
פול שלדון (פרוטגוניסט) הוא סופר בינוני, גרוש, שעיקר פרנסתו בשנים האחרונות באה מסדרת מיזרי, על אף שהוא מתעב את הדמות, הסדרה והמלודרמטיות המוגזמת. הוא משתוקק לצאת מאזור הרומנים הקלים ולהפוך לסופר מוערך, ולכן בספר האחרון בסדרת מיזרי הוא החליט להרוג את הדמות. אנני וילקס מכריחה אותו להחזיר את מיזרי לחיים בספר חדש.
אנני וילקס
אנני וילקס (אנטגוניסט) היא אחות במקצועה. היא פסיכופתית שרצחה כ-30 איש (מתוך תחושה שכך תגמול אותם מייסורי העולם, כך הסיק פול), בהם זקנים ותינוקות, במחלקה בה היא עבדה. לבסוף הורשעה, אך הצליחה לצאת זכאית על אף דיבוריה שהיו עלולים להסגירה, ואז ברחה לביתה המבודד שבהרי הרוקי, ליד סיידווינדר, קולורדו. היא אוהבת רומנים קלילים ומלודרמטיים, במיוחד את סדרת "מיזרי" של פול שלדון, ולעיתים מתקשה להבדיל בין המציאות לסיפור.
אנני מתעבת קללות ויכולה להיכנס למצבים אלימים במיוחד אם משתמשים בהן לידה. את זעמה היא מביעה במילים ילדותיות ובאלימות. היא לוקה במחלות נפש רבות, בהן פרנויה, סכיזופרניה והפרעה דו-קוטבית.
דמותה של ווילקס דורגה על ידי דאג ווקר במקום התשיעי מתוך 11 במסגרת רשימת "11 התפקידים המפחידים ביותר", מעל דמות ה-T1000 משליחות קטלנית 2 ומתחת לחניבעל לקטר.
קישורים חיצוניים
תוכניית המחזה באתר התיאטרון הקאמרי
קטגוריה:לקות נפשית באמנות
קטגוריה:נכות באמנות
קטגוריה:ספרי אימה
קטגוריה:ספרי הוצאת מודן
קטגוריה:ספרי סטיבן קינג
קטגוריה:ספרים שעובדו לבמה
קטגוריה:ספרים שעובדו לסרטים | 2023-07-05T03:48:08 |
מסר תת-ספי | מסר תת-סִפּי (באנגלית: Subliminal message) הוא אות או מסר שנועד לחדור אל תודעתו של אדם, מבלי שאותו אדם יהיה מודע לחדירת המסר. מקרים טיפוסיים של מסר תת-ספי הם כאלו בהם האות או המסר - למשל, בדמות צליל או תמונה - מוצגים לזמן קצר, כך שקולט המסר אינו מודע לכך שהם נראים או נשמעים, אך אלו עדיין חודרים אל מוחו. השפעתו של מסר תת-ספי עשויה להיות חזקה במיוחד, שכן הנחשף לו אינו יכול להגיב, להתמודד או להתנגד באופן מודע למסר המועבר.
טענה שגורה ונפוצה היא שמסרים תת-סיפיים משמשים באורח שגרה בפרסום ולמטרות תעמולה, לדוגמה בתשדירי בחירות של מפלגות. תאוריות קונספירציה רבות גורסות כי מסרים תת-ספיים שהועברו בניסויים הצליחו לחולל השפעה ולהביא את הנחשפים למסרים לפעולות בהתאם לגירויים הקצרים אליהם נחשפו. עד היום, עם זאת, לא נמצאו עדויות לכך שמסר תת-ספי אכן יכול להשפיע על בחירות ספציפיות של הנחשפים להם. עם זאת, נמצאה תמיכה מחקרית מסוימת להשפעות מוכללות וקצרות טווח עם חשיפה למסרים תת-ספיים. הדוגמה הבולטת ביותר היא של חשיפה של משתתפים בניסוי לסמלים לאומיים. בניסוי שערכו חסין ואחרים בישראל התגלה כי חשיפה לדגל ישראל גרמה לדעותיהם של הנבדקים להפוך מתונות יותר בהשוואה לדעותיהם הקודמות. מחקר שערכו קרטר, חסין ופרגוסון בארצות הברית העלה כי נבדקים אמריקנים נטו להזדהות גדולה יותר עם המערכת ועם ערכים אמריקניים אחרי חשיפה תת-ספית לסמלים אמריקניים מובהקים. מגמות דומות של נטייה למרכז בעקבות חשיפה למסרים תת-ספיים נתקבלה גם במחקרים שעסקו בתחומים אחרים, כמו הערכה אישית או יחס לאנשים אחרים.
מחקרים
שימוש במסרים תת-הכרתיים לשם פרסום
המקרה הידוע ביותר הממחיש את הטענה של שימוש במסרים תת-הכרתיים לשם פרסום, וזה המקושר ביותר לתאוריות הקונספירציה, היה במחקרו של ג'יימס מקדונלד ויקארי. במחקר אשר נערך בקולנוע בניו ג'רזי, הוקרנו במהלך הסרט מסרים תת-ספים אשר הופיעו כל חמש שניות בקטעים באורך 1/3000 שנייה (הרבה פחות ממה שאדם יכול לקלוט באופן מודע) המעבירים שהוצגו הם: "שתו קוקה-קולה" ו"אכלו פופקורן". לטענת החוקר, ממצאי מחקר הראו כי עקב המסרים הללו הייתה עלייה משמעותית במכירת הקוקה-קולה והפופקורן באותו אולם קולנוע. אך ניסויו של ויקארי היה הונאה: ויקארי הודה מאוחר יותר שבדה את תוצאות הניסוי מלבו. בדיקות חוזרות לא העלו שום השפעה של המסרים אצל צופי קולנוע. למרות הוכחה זו, החשש ממסר תת-ספי והתפשטות גרסאות אגדה אורבנית על ניסויו של ויקארי הובילו את ארצות הברית בשנת 1974 לאסור פרסום תת-ספי.
השפעה של חשיפה לפרצופים שמחים/כועסים
בשנים האחרונות גובר העניין המחקרי בתחום השפעתם של מסרים תת-הכרתיים. מחקרים מצביעים על כך שחשיפה למסרים תת-הכרתיים מעוררת תגובות רגשיות בסיסיות עם השלכות שיפוטיות ופיזיולוגיות.
בשנת 2005 פורסם מחקר שבו נערכו שני ניסויים אשר בדקו האם חשיפה לפרצופים שמחים או כועסים, משנה את התוצאה של הגירוי המטרים, ולבסוף נבדק האם ייתכן מצב שבו עוררות רגשית תשפיע על ההתנהגות מבלי שתעשה באופן מודע. הניסוי הראשון כלל 39 סטודנטים (M=22). ממצאי המחקר הראו כי הבעות פנים משנות את כמות הצריכה והשפעתן תלויה ברלוונטיות מצב המוטיבציה. כמות המזיגה והשתייה של המשתתפים הצמאים לאחר שנחשפו לפרצופים שמחים הייתה גדולה יותר בהשוואה לכמות המזיגה והשתייה לאחר שנחשפו לפרצופים כועסים. למרות שינויים אלה בהתנהגות, משתתפים צמאים לא דיווחו על שינוי במצב הסובייקטיבי, גם כאשר מצב רוחם הוערך מיד לאחר חשיפתם לפרצופים.
הניסוי השני כלל 29 סטודנטים (M=20). מטרת המחקר הייתה להעריך מחדש את ההשפעה של חשיפה לפרצופים בעלי הבעות פנים כועסות או שמחות על דירוג משקאות. בניגוד לניסוי הראשון, במשימת המשקאות, המשתתפים לא מזגו את המשקה בעצמם אלא במקום זאת קבלו כמות קטנה וקבועה של המשקה שמספיקה ללגימה אחת. משום שהמשתתפים לא היו צריכים למזוג לעצמם את המשקה, הם לגמו מן המשקה מיד לאחר ההכנה. החידוש הנוסף במחקר הוא דירוג החוויה הרגשית של הנבדקים לאחר שתיית המשקה באמצעות דירוג 20 תכונות בסקאלה של 1 עד 5.
שני הניסויים מצביעים על כך שחשיפה לפרצופים שמחים או כועסים משפיעה על כמות הצריכה וערכו של המוצר בעיני הנבדקים מבלי להשפיע על הרגשות שלהם באופן מודע. בניסוי הראשון נראה כי חשיפה לפרצופים השפיעה על כמות מזיגת ושתיית המשקה אצל המשתתפים הצמאים. בשני הניסויים ניתן לראות כי החשיפה לפרצופים לא הובילה לשינוי דירוגם של המשתתפים הצמאים את הפרמטרים; מצב רוח, עוררות או עשרים ממדים אחרים של חוויה רגשית, גם כאשר מצב הרוח נמדד מיד לאחר חשיפתם לפרצופים.
ראו גם
אפקט החשיפה הבלעדי
קישורים חיצוניים
פרסום תת-ספי - פירוט על האגדה האורבנית באתר Snopes
הערות שוליים
קטגוריה:פסיכולוגיה קוגניטיבית
קטגוריה:תאוריות קשר
קטגוריה:הנעה (פסיכולוגיה)
קטגוריה:מיתוסים מדעיים
קטגוריה:פסיכולוגיה פופולרית | 2024-09-12T10:05:53 |
קרל דניץ | קרל דניץ (בגרמנית: ; 16 בספטמבר 1891 – 24 בדצמבר 1980) היה מפקד צי הצוללות הגרמני בעת מלחמת העולם השנייה, ומשנת 1943 היה גרוס-אדמירל - המפקד הראשי של הצי. דניץ נבחר על ידי היטלר ליורשו בתפקיד נשיא גרמניה (לתפקיד הרייכסקאנצלר היטלר מינה את יוזף גבלס, שהתאבד למחרת), והוא כיהן כנשיא גרמניה הנאצית בשבוע האחרון שלפני כניעתה.
ביוגרפיה
שנותיו המוקדמות ותחילת הקריירה
דניץ נולד ב-1891 בפרבר גרינאו (Grünau) שליד ברלין, לאב מהנדס, והיה השני מבין שני בנים. בשנת 1910 התגייס לצי הגרמני הקיסרי כצוער, ובשנת 1913 הוסמך כקצין בדרגת לויטננט צור זי. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה שירת על גבי 'ברסלאו' (Breslau), סיירת קלה שפעלה בים התיכון. זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה, נמכרה 'ברסלאו', יחד עם סיירת המערכה, 'גבן' (Goeben), לצי העות'מאני. שתי הסיירות פעלו בים השחור, כנגד הצי הרוסי.
דניץ קודם לדרגת אובר-לויטננט צור זי בשנת 1916. זמן מה, כאשר ה'ברסלאו' הייתה בתיקונים, מונה דניץ למפקד של שדה תעופה סמוך למיצרי הדרדנלים. באותה השנה הוא הועבר לשרת כקצין בצי הצוללות הגרמני. בשנת 1918 קיבל פיקוד על צוללת משלו. הצוללת של דניץ הוטבעה על ידי הצי המלכותי הבריטי ב-4 באוקטובר 1918 והוא עצמו נפל בשבי הבריטי ונותר כשבוי מלחמה, במחנה שבויים ליד שפילד, עד לשחרורו ביולי 1920. דניץ שב לגרמניה, כאשר על פי הסכם ורסאי, אשר סיים את מצב המלחמה, נאסר על גרמניה להחזיק בצוללות. בכל זאת, דניץ נשאר בשירות הצי, ופיקד על ספינות טורפדו. ב-1934 דניץ מונה למפקד הסיירת 'אמדן' (Emden), ספינה אשר שייטה ברחבי העולם, במשך כשנה בכל פעם, ושימשה בעיקר לאימונים בתנאי ים.
כאשר צי הצוללות הגרמני הוקם מחדש ב-1935 מונה דניץ למפקדו. במסגרת תפקידו זה לחץ להסבת הצי הגרמני לצי שיהיה מורכב כמעט כולו מצוללות. הוא תמך באסטרטגיה של התקפה רק כנגד ספינות סוחר בריטיות, מטרות שתהיינה יחסית בטוחות להתקפה. דניץ הצביע על העובדה שאם יושמד צי המכליות של בריטניה, הדבר יגרום לכך שלצי הבריטי לא יהיה דלק, והישג זה יהיה שקול להטבעת הצי עצמו. דניץ טען כי באמצעות צי של 300 צוללות מדגם 7 החדש, שהתאימו למבצעים באוקיינוס האטלנטי, גרמניה תוכל לנצח במערכה מסוג זה. דניץ חישב שכמות של 300 צוללות דרושה על מנת להחזיק בכל זמן 100 צוללות פעילות בזירת המבצעים באוקיינוס האטלנטי מול בריטניה (והשאר בדרך אליה או בדרך חזרה לנמל, בתיקונים, בהפלגות אימונים, ובמשימות אחרות). על מנת להתגבר על נוכחות ספינות הליווי, הציע דניץ לאחד כמה צוללות ל"להקת זאבים" אשר תגבר על ההגנה באמצעות יצירת עדיפות כמותית מקומית לצוללות התוקפות.
דעתו של דניץ לא הייתה מקובלת על מפקד הצי הגרמני, גרוס-אדמירל אריך רדר, והשניים רבו ללא הרף על תקצוב ומשאבים בתוך הצי, ובו-בזמן ניהלו מאבק חיצוני כנגד אנשים כהרמן גרינג, מפקד הלופטוואפה במלחמת העולם השנייה, אשר גייסו לעצמם משאבים והשפעה אשר איימה להמעיט את השפעת הצי במאזן הכוחות בצמרת הנאצית. רדר לא האמין שהצי הגרמני של אניות מערכה כבדות יהיה בעל השפעה מכרעת, אך לא היה אמיץ דיו לקדם את תוכנית הצוללות של דניץ.
תפקידו במלחמת העולם השנייה
כאשר החלה המלחמה בשנת 1939, מוקדם יותר ממה שציפו רבים, כלל צי הצוללות של דניץ רק 50 צוללות, רובן בעלות טווח מצומצם, ורק 12 צוללות שהתאימו לפעולה נגד הספּנות לבריטניה באוקיינוס האטלנטי. דניץ נאלץ להקציב חלק מהצי לפעולות ראווה נגד הצי הבריטי העדיף, באופן ישיר, שנדונו ברובן לכישלון (אם כי השיגו כמה הצלחות מרשימות, שהבולטת בהן הייתה הטבעת אוניית המערכה הבריטית רויאל אוק בתוך מעגן סקפה פלו המוגן; ההצלחה הייתה מושלמת, שכן הצוללת התוקפת, בפיקוד קפיטן גינתר פרין, הצליחה לחמוק החוצה מהנמל ולחזור בשלום), בעוד שהמשאבים שהופנו כנגד צי הסוחר הבריטי נחלו הצלחה.
בשנת 1941 השתפר מצב האספקה של הצוללות מדגם VII לנקודה שבה פעולת הצי של דניץ הייתה בעלת השפעה של ממש על משק המלחמה הבריטי. אף על פי שהייצור של ספינות סוחר עלה בתגובה להטבעות, הרי פצצות טורפדו משופרות, צוללות טובות יותר, ותכנון מבצעי משופר הוליכו למספר הטבעות גובר והולך, מה שאילץ את בריטניה וארצות הברית להשקיע משאבים אדירים בכוחות ים ואוויר ללוחמה נגד צוללות. בדצמבר 1941 הצטרפה ארצות הברית למלחמה, ודניץ תכנן את מבצע "הקשה" כנגד הספינות בחוף המזרחי של ארצות הברית. מבצע שנערך בחודש שלאחר מכן, ותוצאותיו היו דרמטיות.
שמאל|ממוזער|250px|צוללת מדגם VIIC באתר הזיכרון של הצי הגרמני
דניץ חשד כי בעלות הברית חשפו את קוד האניגמה (מכונת ההצפנה ששימשה את הגרמנים במהלך המלחמה, ובעלות הברית אכן הצליחו "לפצח" את הצופן שבו פעלה), ולכן הורה לצי לעבור להשתמש בדגם אניגמה משופר החל מ-1 בפברואר 1942. זאת על אף ששאר הצבא הגרמני המשיך להשתמש בקוד האניגמה, מתוך אמונה בכך שלא ניתן לפצחו.
שינוי זה בקוד של הצי הגרמני גרם לבעיה של ממש בקרב מפצחי הקודים של בעלות הברית. לבסוף (בשל טעות בשיגור של מסר אחד) התברר לבעלות הברית כי המדובר במכונת אניגמה ולה ארבעה גלגלי הצפנה במקום שלושה במכונת האניגמה הרגילה, והשדרים האלו פוצחו לבסוף גם כן.
בסוף שנת 1942, התגברה אספקת הצוללות מדגם VII עד לנקודה שבה יכול היה דניץ להורות על התקפות בכוחות גדולים שכונו "להקת הזאבים". אובדן בעלות הברית באוניות עלה בצורה שקשה היה להן לסבול אותה לאורך זמן, והיה חשש ממשי לאספקת הדלק לאיים הבריטיים. בשנת 1943 החליף דניץ את רדר כמפקד הצי הגרמני.
במשך 1943 המלחמה באוקיינוס האטלנטי פנתה לרעת הגרמנים, בעיקר משילוב של ההיקף הגדול של המשאבים שהופנו ללוחמה נגדם, במיוחד כיסוי אווירי של רוב האוקיינוס האטלנטי הצפוני על ידי מפציצים ארוכי טווח מצוידים במכ"ם, ומינויו של אדמירל מקס הורטון, מפקד זרוע הצוללות של הצי הבריטי, למפקד המערכה נגד הצוללות הגרמניות. הורטון, המומחה לצוללות, הוביל פיתוח טקטיקות חדשות ואמצעי לחימה חדשים ששיפרו מאוד את יעילות הלחימה נגד הצוללות הגרמניות.
למרות זאת, דניץ המשיך לדחוף את תוכנית הצוללות שלו, והגביר את הפיתוח ואת האספקה של צוללות חדשות. בסוף המלחמה היה צי הצוללות הגרמני הגדול והמתקדם ביותר בעולם, ודגמי צוללות מתקדמים, ובפרט דגם 21, היו לאבטיפוס לצוללות האמריקניות והרוסיות לאחר המלחמה.
יורשו של היטלר
ממוזער|קרל דניץ עם אדולף היטלר, 1945
בסוף המלחמה, כאשר נפגשו הכוחות הסובייטים והאמריקניים על נהר האלבה, ולמעשה פיצלו את השטחים שבשליטת גרמניה לשטח צפוני ולשטח דרומי, העמיד היטלר את כל הכוחות שבשטח הצפוני שבשליטת גרמניה (לא רק כוחות הצי) תחת פיקודו של דניץ. לדניץ היה ברור כי ימיו של היטלר ספורים, ומכיוון שסבר שהיינריך הימלר יהיה היורש, אף נפגש עמו והציע לו את תמיכתו. אך חינו של הימלר (אשר ניהל מגעים לכניעה עם הרוזן פולקה ברנדוט) ואף חינם של יורשים נוספים כהרמן גרינג סר בעיני היטלר, ובטרם התאבד מינה את דניץ כיורשו וזאת כחלק מהצוואה הפוליטית שהותיר היטלר. יש להניח כי לא היה זה רק בשל תכונותיו של דניץ כמצביא ימי מבריק, אלא גם כהבעת זעם כלפי כל הגורמים במפלגה הנאצית ובצבא אשר "בגדו" בו בשעותיו האחרונות, ואשר הוא ראה בהם את האשמים בתבוסתו. דניץ היה מהבודדים בצמרת הצבא הגרמני שמעולם לא הכזיבו את היטלר.
ממוזער|בית הספר לספורט במורוויק, מקום מושבה של ממשלת פלנסבורג
בשנת 1934, עם מותו של פאול פון הינדנבורג, הכריז היטלר על חוק מיוחד, שאושרר לאחר מכן במשאל עם, לפיו תאוחד כהונת הנשיא עם כהונת הקאנצלר לכלל כהונה אחת בשם "פיהרר ורייכסקאנצלר". אך בעת זו, עם לכתו, הפריד היטלר בין שתי הכהונות. לנשיא מינה את דניץ, ולרייכסקאנצלר מינה את יוזף גבלס. הלה התאבד ביום שלאחר מכן.
דניץ כיהן כנשיא גרמניה במשך שמונה ימים, החל ממותו של היטלר ב-30 באפריל 1945 עד כניעתה של גרמניה ב-8 במאי 1945. מושבה של הממשלה החדשה היה בפלנסבורג, עיר נמל בצפון גרמניה (ולכן כונתה בדיעבד ממשלת פלנסבורג), שם השתכן דניץ באוניית הנוסעים "פאטריה", ומשם ניהל את ממשלתו, שלמעשה הייתה בעלת סמכויות אפסיות וטווח שלטונה היעיל היה תחומה העירוני של פלנסבורג, אם לא פחות מכך. ממשלה זו פעלה באותו זמן קצר בחלל ריק, תוך שהיא מתכנסת מדי יום באחת הכיתות של בית הספר הימי בפלנסבורג ל"ישיבות קבינט" חסרות תכלית. דניץ הפנה את מרבית מאמציו בתקופה זו כדי לוודא כי חיילים רבים ככל האפשר נכנעים לארצות הברית ולבריטניה ולא לברית המועצות. ב-23 במאי פיזר הצבא הבריטי את שרידי ה"ממשלה" ואסר את כל חבריה.
המשפט
ממוזער|שלושה מחברי ממשלת פלנסבורג, הגנרל אלפרד יודל, אלברט שפר והאדמירל קרל דניץ, לאחר מעצרם בידי בעלות הברית
דניץ היה אחד מהנאשמים העיקריים במשפטי נירנברג. שלא כמו רבים מהנאשמים האחרים, לא הואשם בפשעים נגד האנושות, ושוררת אחדות דעים כי על אף מעמדו הרם לא לקח חלק של ממש בשואה. הוא הואשם בפשעים נגד השלום, בעריכת מלחמה תוקפנית, ובפשעי מלחמה. אישומים אלו נגעו ל, ולהוראה שנתן שלא להציל ניצולים מספינות שהוטבעו על ידי צוללות (פקודת לאקוניה).
דניץ התעקש כי לא עשה דבר שהמקבילים לו בתפקיד אצל בעלות הברית לא עשו. בעדותו במשפט מסר תצהיר מאדמירל צ'סטר נימיץ מהצי האמריקני, שהעיד כי ארצות הברית ניהלה אף היא מלחמת הצוללות הבלתי מוגבלת כטקטיקה במלחמתה נגד יפן באוקיינוס השקט, ושגם צוללות אמריקניות לא הצילו ניצולים מספינות שהוטבעו על ידיהן. אף־על־פי־כן מצא חבר השופטים את דניץ אשם בפשעים נגד השלום ודן אותו לעשר שנות מאסר, אותן ריצה בבית הכלא שפנדאו, אשר נמצא במה שהפך במהלך תקופת מאסרו למערב ברלין. עד מתן גזר דינו של צ'ארלס טיילור, ב-2012, דניץ היה ראש המדינה היחיד אשר הורשע על ידי בית משפט בינלאומי. גזר דינו של דניץ נחשב לשנוי במחלוקת ביותר מבין כל נאשמי נירנברג. דניץ שוחרר ב-1 באוקטובר 1956, לאחר שסיים לרצות את עונשו.
דניץ טען במהלך השנים שעד שנתמנה לראש המדינה לא ידע על השמדת היהודים ושהיה כל כולו עסוק בענייני הצי. היסטוריונים בריטיים פקפקו בכך וגם אלברט שפר טען שדניץ שיקר בטענו שלא ידע על השואה.
שנותיו האחרונות
זכרונותיו יצאו לאור בגרמניה תחת השם "עשר שנים ועשרים יום" ב-1958, ותורגמו לאנגלית כעבור שנה. בשנות ה-70 תרגמה הוצאת מערכות את הספר לעברית, אך הוצאתו נגנזה בהוראת שר הביטחון, שמעון פרס.
דניץ התגורר ברובע יוקרה בהמבורג והתכתב עם היסטוריונים ואנשי צבא שנלחמו נגדו. בתחילת 1963 הוא הוזמן להופיע בפני תלמידים בבית ספר, הצדיק את המהלכים הצבאיים של גרמניה הנאצית וזכה לתשואות. בעקבות זאת ניתנה הוראה שלא להזמין אישים מהתקופה הנאצית להרצות בבתי ספר.
בשנת 1965 נערכה נגדו חקירה על כך שלא נתן חנינה לחייל שהורשע בעריקה מהצי בימים האחרונים של מלחמת העולם השנייה. דניץ טען שרצה לשמור על משמעת בצי כדי שיהיה ניתן להציל חיילים שנמלטו מגרמניה המזרחית, והתיק נסגר ללא הגשת כתב אישום.
הוא מת ב-25 בדצמבר 1980. ממשלת גרמניה המערבית הודיעה שלא תיערך לו הלוויה צבאית. להלווייתו הגיעו רבים מאנשי הצי הגרמני, וכן נציגים מציים של מדינות זרות. על קברו הונח זר מטעם רודולף הס ומטעם הואפן אס אס ובהלוויה נוגן ההמנון הנאצי.
שמאל|ממוזער|תעודת המעצר של דניץ מ-1945
לאחר מותו נמכרו בגרמניה מטבעות זיכרון לזכרו.
חיים אישיים
קרל דניץ נישא ב-1916 לאינגבורג ובר (Weber ,1962-1894), בתו של הגנרל הגרמני אריך ובר (1860–1933). לזוג נולדו שלושה ילדים: אורסולה (1917–1990), קלאוס (1920–1943) ופטר (1922–1943). הבן פטר שירת אף הוא בצי הצוללות הגרמני, ונהרג בשנת 1943, כאשר הצוללת בה שירת הוטבעה. לאחר שאחיו נהרג, הועבר קלאוס לתפקיד עורפי. עם זאת, הוא עלה ביוזמתו על ספינת טורפדו אשר ערכה פשיטה בסמוך לחופי אנגליה. הספינה הוטבעה במהלך הפשיטה, והוא נהרג.
לקריאה נוספת
דניץ, קרל. מלחמת הצוללות: קרבות הצי הגרמני. מגרמנית: עזריאל טל. תל אביב, זמורה-ביתן-מודן, 1979.
קישורים חיצוניים
אתר להנצחת קרל דניץ מכיל חומר רב מהנדפס אודותיו
כתבה בוושינגטון פוסט אודות פטירתו של דניץ מהתקף לב
הערות שוליים
קטגוריה:חיילי הרייכסווהר
קטגוריה:פושעי מלחמה נאצים
קטגוריה:אדמירלים בקריגסמרינה
קטגוריה:נשיאי גרמניה
קטגוריה:אנשים שהורשעו על ידי בית הדין הבין-לאומי בנירנברג
קטגוריה:צוללנים גרמנים
קטגוריה:ימאי הצי הקיסרי הגרמני
קטגוריה:שבויים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:מעוטרי צלב האבירים עם עלי אלון
קטגוריה:מעוטרי צלב הברזל
קטגוריה:מעוטרי עיטור בית הוהנצולרן
קטגוריה:לוחמת הצוללות הגרמנית במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:אסירים בכלא שפנדאו
קטגוריה:ראשי מדינות שהורשעו בפשעי מלחמה
קטגוריה:מקבלי אות הזהב המפלגתי
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1891
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1980 | 2024-09-15T11:44:44 |
MDF | שמאל|ממוזער|250px|משטחי MDF
MDF (ראשי תיבות של: medium-density fiberboard), הוא עץ תעשייתי, חומר נגרות מלאכותי העשוי משאריות נסורת ואבק שיוף, מסיבי תאית, או מעירוב של שניהם, הנותרים לאחר ניסור גזע העץ העיקרי. יוצר לראשונה בארצות הברית בשנת 1966.
תהליך הייצור
בתהליך ייצור ה-MDF, מועברות שאריות העץ תהליך של סינון וניפוי, המיועד להפרידן לסיבים עדינים ואחידים. סיבים אלו מיובשים בתנור ומעורבים בדבק שרפי, ולאחר מכן נוצקים לתבניות שטוחות בהן ה-MDF נדחס בלחץ גבוה ומחומם לקבלת משטח אחיד וחלק הנחתך למידה המבוקשת.
שימושים אופייניים
MDF משמש על פי רוב לייצור רהיטי פנים כארונות, מטבחים ודלתות.
בדומה לחומרי נגרות מלאכותיים אחרים כגון עץ לבוד ושבבית, מצטיין ה-MDF בשטח פנים חלק ודחוס היטב אשר מהווה בסיס מצוין להדבקת פורמייקה, מלמין ופורניר. MDF הוא המומלץ ביותר לצביעה אטומה (שלייף לאק). ה-MDF אינו משנה צורתו במשך הזמן כעץ טבעי, ושומר על שטח פנים חלק וישר. בשל אחידותו המוחלטת ניתן ליצור ממנו כמעט כל צורה.
MDF מצטיין גם במחירו הזול לעומת עץ טבעי, אך בניגוד לעץ, חומר זה סופח מים ומתנפח במהירות. לבעיה זו, ישנו פתרון שנקרא MDF דוחה-לחות (שבדרך-כלל צבוע בירוק).
MDF משמש לייצור תבניות עבור עיצוב בריק (Vacuum forming ).
ראו גם
עץ תעשייתי
עץ לבוד
שבבית
מזוניט
לוח בנאים (OSB)
עץ רב שכבתי
צמנטבורד
קישורים חיצוניים
קטגוריה:תרכובות אורגניות
קטגוריה:עץ (חומר גלם) | 2022-08-02T18:14:37 |
פרנהייט 451 | פרנהייט 451 (באנגלית: Fahrenheit 451) הוא ספר מסוגת המדע הבדיוני מאת הסופר האמריקאי ריי ברדבורי.
הספר ראה אור לראשונה בשנת 1953, ובדומה למספר ספרי מדע בדיוני נוספים כגון "1984", ו"עולם חדש מופלא", הוא מתאר חזון קודר (דיסטופיה) של סדר חברתי עתידני, תחת משטר טוטליטרי, שבו רמת המעורבות של המדינה בחיי הפרט גבוהה בהרבה מהמקובל בדמוקרטיות ליברליות. מקור שם הספר הוא הטמפרטורה שבה דפי נייר עולים באש, 451 מעלות פרנהייט (כ-233 מעלות צלזיוס).
עלילה
הספר עוסק בשרטוט פני חברה עתידית בה עקרונות הומאניים ומוסריים משתנים כתוצאה מקיומן של טכנולוגיות חדשות. מסגרת הספר מתרחשת במציאות עתידנית בה הבתים בנויים באופן שאין בו חשש לשרפות. לפיכך תכליתו של עולם הכבאות משתנה מכיבוי שרפות ליצירתן. המסגרת החברתית היא של שלטון טוטליטרי המצוי במלחמה, ערב שואה גרעינית (מוטיב החוזר רבות בסיפורי מדע בדיוני אשר נכתבו מיד לאחר מלחמת העולם השנייה), שמחד דואג לרווחת האזרחים בכך שהוא ממלא את עולמם בתוכניות טלוויזיה אינטראקטיביות תוך שימוש בקירות הבתים כמסכים עליהם ובהם מתרחשות עלילות סדרות הטלוויזיה; ומאידך נלחם בכל צורה של חשיבה ביקורתית וזאת בעיקר על ידי שרפת ספרים. תפקידם של הכבאים איפוא הוא מציאת הספרים ושרפתם. פרנהייט 451 היא הטמפרטורה בה דפי ספרים נאכלים באש.
למרות מאמצי השלטון ישנן קבוצות מורדים אשר אינם נלחמים פיזית בשלטון אך בתגובה לניסיון לשרוף את כל ספרי האנושות הם משננים אותם בעל פה כך שכל אדם הופך למעשה לספר. החלק העלילתי של הסיפור עוסק בטרנספורמציה האישית אותה עובר כבאי (גאי מונטאג) אשר נחשף לתובנות ביחס לשרפת הספרים, בורח ועובר לצידם של המורדים.
רעיונות בספר
בספר מופיעים רעיונות חברתיים, מוסריים ופילוסופיים המעוררים את הקורא לחשיבה ביקורתית ביחס להתפתחויות חברתיות מבוססות טכנולוגיות חדשות. בספר העלה ברדבורי מספר רעיונות טכנולוגיים אשר התממשו והפכו לאמצעים וטכנולוגיות המוכרות לנו כיום כגון שלטי חוצות ענקיים, שימוש בקירות בתים כבמסכי ענק, אוזניות בלוטות' ועוד. ברדבורי חזה במידה רבה את התפתחותן של תוכניות ריאליטי אשר בספר מהוות את המציאות העיקרית בה מתנהלת החברה. הרעיון הפילוסופי המוסרי המרכזי העומד במרכז הספר הוא כי כלל הידע האנושי והספרות כמבטאת ידע זה, מהוות מהות השוכנת במוחותיהם של בני האדם. מהות זו אינה ניתנת למחיקה ולו גם בניסיון לשרוף את אותה ספרות (ראוי לציון ומוכרים הקישור וההשפעה של מאורעות שרפת ספרים על ידי המשטר הנאצי מספר שנים קודם לפרסומו של הספר. השפעה זו הוזכרה והוכרה גם על ידי ברדבורי עצמו). ריי ברדבורי קורא לנו שלא לזנוח לעולם את החשיבה הביקורתית והעצמאית כסוג של חומת הגנה בפני הידרדרות מוסרית וחברתית.
עיבודים
הספר עובד, בשינויים קלים, לסרט בבימויו של פרנסואה טריפו, שיצא לאקרנים בשנת 1966. בסרט שיחק אוסקר ורנר את תפקיד מונטאג.
בנוסף, עובד שוב לסרט טלוויזיה מסוגת מדע בדיוני דיסטופי בשנת 2018 בהפקת חטיבת הסרטים של רשת HBO, HBO Films. בסרט שיחק מייקל בי. ג׳ורדון את תפקיד מונטאג.
בשנת 2002 יצא הסרט "שיווי משקל" (Equilibrium), שהוא עיבוד חופשי למדי לאותה עלילה.
הספר עובד פעם נוספת לרומן גרפי בשנת 2009, ואת הציורים הנלווים צייר המאייר טים המילטון (Tim Hamilton).
תרגומים לעברית
2002 - תרגום: נועה מנהיים, הוצאת אודיסיאה.
2013 - תרגום: נועה מנהיים, הוצאת כנרת זמורה דביר.
השפעותיו של הספר
שם סרטו הדוקומנטרי של מייקל מור, "פרנהייט 9/11", המתאר את רצף הכשלים של ממשל ג'ורג' בוש בנושא פיגועי 11 בספטמבר, נגזר משם ספר זה.
קישורים חיצוניים
דן לחמן, ריי ברדבורי / פרנהייט 451
- על הסרט
אריק גלסנר, מדוע אנחנו קוראים?, באתר "מבקר חופשי", 8 במאי 2014
אריק גלסנר, על "פרנהייט 451", פורסם במקור במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות", 14 ביוני 2013
קטגוריה:ספרי מדע בדיוני
קטגוריה:דיסטופיות
קטגוריה:ספרי 1953
קטגוריה:יצירות זוכות פרס גפן
קטגוריה:יצירות זוכות פרס הוגו לרומן הטוב ביותר
קטגוריה:ספרים על צנזורה | 2024-10-18T03:04:35 |
קוג'ו | קוג'ו הוא ספר מתח-אימה מאת הסופר האמריקאי סטיבן קינג. הספר תורגם לעברית ויצא בגרסה קולנועית.
עלילת הספר
העלילה מתרחשת בעיר קטנה בשם קאסל רוק שבמדינת מיין.
קוג'ו הוא כלב סן ברנרד ענקי וידידותי של משפחת קמבר. כשהוא רודף אחרי ארנב ומגיע למאורה, הוא מעיר עטלפים חולי כלבת. לאחר שננשך על ידם וחלה בכלבת בעצמו, כל אופיו ומזגו הטוב נעלמים. הוא הופך לרוצח על ארבע, במשקל של כמאה קילוגרם, בעל לסתות ענק.
במקביל, נוסעים דונה טרנטון ובנה בן הארבע, טד, על מנת לתקן את מכוניתם במוסך של ג'ו קמבר. המכונית נתקעת בדרך למוסך והם נלכדים בתוכה, כשהכלב מפטרל סביבם ובמוחו מחשבה אחת בלבד: להרוג.
זמני יציאה
שנת יציאה לאור: 1981
שנת יציאה לאור בעברית: 2004
שנת יציאה לאקרנים: 1983
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ספרי סטיבן קינג
קטגוריה:ספרי אימה
קטגוריה:ספרי 1981
קטגוריה:ספרים שעובדו לסרטים
קטגוריה:ספרי הוצאת מודן
קטגוריה:כלבים בתרבות | 2023-07-05T03:48:39 |
יוסף בן מתתיהו | יוסף בן מתתיהו (ביוונית: Ἰώσηπος, יוספּוס) או בשמו הרומי: טיטוס פלאוויוס יוספוס (בלטינית: Titus Flavius Iosephus, מוכר גם בצורה המשובשת שהשתרשה: יוספוס פלאוויוס) (37 או 38 לספירה, – 100 לספירה לערך) היה היסטוריון, סופר ומצביא יהודי בתקופת המרד הגדול, במהלכו נפל בשבי הרומאים ביודפת. למרות זאת זכה באהדתם של קיסרי השושלת הפלאבית, אספסיאנוס וטיטוס בנו, שהעניקו לו אזרחות רומית ונחלת מגורים ברומא, שם חי במהלך המחצית השנייה של חייו. עם קבלתו את האזרחות הרומית על ידי טיטוס הפך שמו על שם פטרונו כנהוג ל"טיטוס פלאוויוס יוספוס".
ארבעת הספרים שחיבר ברומא בשפה היוונית השתמרו לדורות בשלמותם, אירוע נדיר למדי בקרב סופרי העת העתיקה, שרוב חיבוריהם אבדו. זאת עקב הערך המוסף שהיה לחיבוריו "מלחמת היהודים" ו"קדמוניות היהודים" לתאולוגיה הנוצרית, דבר שהשפיע גם על השתמרות שאר חיבוריו עד ימינו. בניגוד לכנסייה, היהדות לא הכלילה בתוכה את כתביו, ועניין יהודי מחודש בהם התעורר רק במאה ה-19.
קורות חייו
משפחתו, ילדותו ונעוריו
קורות חייו ידועים לנו רק על סמך חיבוריו, ובייחוד מספרו האוטוביוגרפי, אשר לימים כונה "חיי יוסף". על פי דבריו, הוא נולד בירושלים למשפחת כוהנים מיוחסת למשמרת הראשונה מבין 24 משמרות הכהונה, ואף מצד אמו היה נצר למשפחת החשמונאים, דור שביעי ליונתן בן מתתיהו. על פי דעה אחרת היה דור שביעי לאלכסנדר ינאי שנקרא אף הוא יונתן וכיהן ככהן גדול.
יוסף מספר על עצמו שחונך ביחד עם אחיו, מתתיהו, וטוען כי בהיותו ילד היה נחשב לתלמיד מצטיין, בזכרונו ובשכלו. ככל הנראה למד בצעירותו יוונית בסיסית, כמו ילדים אחרים שהשתייכו למעמדו החברתי.
לדבריו, בגיל 16 החליט לבחון את שלוש הכתות שהיו ביהדות באותה העת: הצדוקים, הפרושים והאיסיים. לאחר מכן שהה כ-3 שנים במדבר כתלמידו של אדם בשם 'בנוס' שהיה לבוש קליפת עצים, ניזון מצמחי בר בלבד והיה נוהג לטבול פעמים רבות במים קרים לשם פרישות וטהרה. בגיל 19 חזר לירושלים, בחר להצטרף לפרושים והחל לעסוק בעניינים ציבוריים. אלא שהנתונים בדבריו אלו מעלים בעיה כרונולוגית, מאחר שלא ברור מתי הספיק להתנסות בכל אחת משלוש הכתות.
שליחות לרומא
בגיל 26 נסע לרומא, כדי ללמד זכות על כמה כוהנים ממקורביו, שאנטוניוס פליקס - נציב יהודה, שלח אותם לקיסר רומי שידון אותם לענישה. בדרכו לרומא, בעודו בים האדריאטי, טבעה ספינתו, אולם הוא הצליח להינצל ולעלות על ספינה קירנאית. ברומא פגש שחקן ממוצא יהודי בשם אליטורוס, אשר היה אהוב על הקיסר נירון ובקשריו סייע לו לפגוש את פופיאה סבינה , אשת הקיסר, שהביאה לשחרור הכוהנים ואף העניקה לו מתנות. שיגורו לרומא בא ככל הנראה בזכות ייחוסו המשפחתי ככוהן וקשריו החברתיים בתוך האריסטוקרטיה השלטת, שבראשה עמדו משפחות הכהונה הגדולה.
מפקד הגליל במרד הגדול
לאחר ששהה כשנתיים ברומא, חזר יוסף ליהודה בתחילת שנת 66, כאשר כבר החלו המהומות בירושלים ונתרבו בה הקריאות למרד בשלטון הרומי. לאחר מפלת קסטיוס גאלוס, הבינו "נכבדי ירושלים" כי המורדים מחזיקים בנשק רב שעלול להיות מופנה גם נגדם. כאשר נודע להם כי חלקים בגליל עדיין לא מרדו ברומאים, נשלח לשם יוסף יחד עם שני אנשים נוספים ממשפחות כוהנים, כדי לשכנע את המורדים למסור את נשקם לידי "נכבדי העם", שהחליטו לאסוף נשק ולהתכונן לעימות עם הרומאים, אך לעת עתה לחכות. כשהגיע לגליל, סיפרו לו התושבים על האירועים שקרו בציפורי, טבריה, גוש חלב וגמלא, והוא דיווח על הכל בכתב לסנהדרין בירושלים. בעקבות זאת קיבל פקודה להישאר "ולדאוג לביטחון הגליל".
בסוף שנת 66, כאשר הוקמה ממשלת המרד בתקופת המרד הגדול, הוחלט למנות את יוסף המתון, שהיה אז בן 29, למפקד הגליל, וזאת למרות חוסר ניסיונו בארגון צבאי. כמו שליחותו לרומא שלוש שנים לפני כן, גם מינויו למשרה זו, השנייה בחשיבותה בממשלה הצעירה, מקורו ככל הנראה בייחוסו המשפחתי-חברתי. בן מתתיהו ארגן את החיים בגליל, ביצר ערים וכפרים, הקים לצדו סנהדרין בת 70 זקנים, מינה מנהיגות מקומית בת 7 שופטים בכל עיר, וגייס צבא שמנה אלפי צעירים, אותם צייד בכלי נשק ישנים. יוסף מעיד כי לצורך הכנת הנשק וביצור הערים, החליט קודם כל "להשליט שלום בגליל". לשם כך השתמש בתחבולות שונות כלפי הגורמים השונים שפעלו שם. בין השאר, הוא הזמין אליו את הקשוחים שבמורדים וכשהבין כי לא יוכל לפרוק אותם מנשקם, שכנע את התושבים לקבוע להם "משכורת" תמורת ישיבתם בשקט עד שייקראו לדגל.
כשהלך יוסף לציפורי כדי לברר את מוכנותה למרד, תושביה, שהחליטו להישאר נאמנים לרומא, חששו מהצקותיו ושכרו את יהושע, "ראש השודדים", שעמד בראש 800 לוחמים, שיתקוף אותו כשיגיע אל העיר. יוסף, שהוזהר מראש, אסף אנשים חמושים ומנע מחיל השודדים להיכנס אל העיר, והתיר זאת רק ליהושע ומפקדיו. הוא ציווה על יהושע להתפרק מנשקו והבטיח לסלוח לו ולשחרר אותו אם יהיה נאמן לו. יהושע הסכים ויוסף הזהיר את תושבי ציפורי שאם ימשיכו בדרך זו יעניש אותם.
כאשר שלח המלך אגריפס השני צבא לכבוש את גמלא, שמע אבוטיוס, שר-עשרה, שבן מתתיהו נמצא בכפר קרוב למקום בו חנה, ויצא בלילה עם פרשיו וחייליו לתקוף אותו. אך בן מתתיהו התייצב מולו עם חיל גדול. לאחר שלא הצליח להביא את הקרב אל המישור, בו היה לפרשיו יתרון, עזב אבוטיוס את האזור, אולם יוסף המשיך בעקבותיו ועמו אלפיים חמושים, עד בית שערים, שם החרים מאסמיה של ברניקי את התבואה שאספה מכפרי הסביבה ושלח אותה לגליל. לאחר שאבוטיוס חשש להתמודד עם חילו של יוסף, פנה יוסף לטפל בניאופוליטנוס, שלישו של קסטיוס גאלוס, שהופקד לשמור על בית שאן והיה נוהג לשדוד את מחוז טבריה.
הניסיונות להעבירו מהתפקיד
בתקופת כהונתו כמושל הגליל מטעם ממשלת המרד, נתקל יוסף בן מתתיהו בעימותים עם מנהיגים מקומיים ובניסיונות להדיחו מתפקידו. יריבו הגדול בתקופה זו היה יוחנן מגוש חלב.
מאבקו ביוסף לא בהכרח היה קשור ליחס לרומא. נראה כי היריבות ביניהם לא הייתה בעלת אופי רעיוני, וכי הריב היה במסגרת השקפות דומות.
יוסף מאשים את יוחנן בחתירה תחתיו מתוך קנאה באהדת הגליליים כלפיו, וזאת באמצעות הסתת תושבי הערים הגדולות של החבל נגדו, במטרה להחליפו כמפקד הגליל.
בספרו הראשון, "מלחמת היהודים", משתמש יוסף לגבי יוחנן בכינויי גנאי חריפים ומאשים אותו האשמות חמורות מאוד. בין היתר, בכך שהתעשר מנוכלות (ספסרות), הקים כנופיית ליסטים, התנכל לו אישית מתוך שאיפה לתפוס פיקוד על הגליל, הציב מארב כדי לחסלו, והפיץ עליו שמועה בדבר בגידה. להתקפה חריפה זו אין מקבילה בספרו המאוחר "חיי יוסף". שם, לעומת זאת, כשיוסף מציג את יוחנן לראשונה בפני הקוראים, הוא מאפיין אותו כשוחר שלום, שניסה להרגיע את רוחם של תומכי המרד בעירו ודרש מהם לשמור "אמונים לרומאים", ומציין כי יוחנן שיקם את גוש חלב למצב טוב יותר משהיה.
בפגישה הראשונה ביניהם, בגוש חלב, ביקש יוחנן מיוסף רשות להחרים את התבואות שנשמרו בכפרי הגליל העליון כמס-התבואה לקיסר, ולהשתמש בכסף תמורתן לבניית חומה לעירו. יוסף לא הסכים למכירת התבואה, אך היה בדעת מיעוט, כאשר שני השליחים האחרים שהגיעו איתו מירושלים הסכימו להתיר זאת. מאוחר יותר ביקש יוחנן רישיון למכירת שמן ליהודי קיסריה פיליפי הסגורים בעיר. יוסף הסכים לכך בניגוד לרצונו, מתוך פחד שההמון יסקול אותו אם יסרב.
לטענת יוסף, יוחנן הסית את אנשי טבריה, ובראשם יוסטוס ואביו פיסטוס, למרוד ביוסף ולהתחבר אליו. כאשר נודע על כך ליוסף בכפר קנה בו התגורר, יצא יחד עם אנשיו בלילה לטבריה. הוא התקבל על ידי התושבים ולכן שחרר את שומרי ראשו מלבד אחד מהם. באצטדיון של העיר הזהיר את התושבים מפני בגידה במושל החוקי של הגליל. כששמע יוחנן שיוסף נותר כמעט ללא שמירה, פקד על אנשיו להרוג אותו. יוסף הצליח לברוח עם שומר ראשו ואחד התושבים הבריח אותו אל הכנרת, שם קפץ לסירה והגיע לעיר מגדל. תושבי מגדל זעמו על התמרדותם של תושבי טבריה. הם פרסמו את הדבר בקרב תושבי הגליל ודרשו להסתער על טבריה, אולם יוסף הרגיע את זעמם ואמר: "הרומאים רק מצפים לזה שתשמידו איש את אחיו במלחמת אחים". לאחר שחזר יוחנן לגוש חלב, שלח מכתב אל יוסף ובו נשבע כי המקרה קרה בניגוד לרצונו.
כמה צעירים, מהצופים שהציב יוסף בעמק יזרעאל, שדדו את השיירה של מנהל המשק של אגריפס וברניקי והביאו את השלל אל יוסף במגדל, אולם זה סירב לתת להם חלק מהשלל והתכוון להשיב את הרכוש לבעליו. בתגובה, הלכו הצעירים הזועמים בלילה לכפרים באזור טבריה והודיעו לתושביהם שיוסף הוא בוגד. לפנות בוקר הגיעו אלפי אנשים חמושים להיפודרום במגדל ודרשו להדיח אותו מתפקידו. כמה אנשים חמושים הגיעו לביתו של יוסף, שננטש על ידי שומריו, בכוונה להרוג אותו, אולם יוסף חמק מביתו והגיע אל ההיפודרום כדי לדבר אל ההמון וטען כי שמר את השלל לצורך בניית החומה של מגדל והבטיח לבצר גם את טבריה. הקהל האמין לדבריו והתפזר לביתו.
תושבי טבריה החליטו לפעול בשני ערוצים במקביל. הם דרשו מיוסף להתחיל בבניית החומה שהבטיח להם, אך גם כתבו לאגריפס שהחליטו לעבור לצדו וביקשו ממנו שישלח צבא להגן עליהם. כעבור 3 ימים מתחילת בניית החומה, נראו כמה פרשים רומיים בקרבת העיר, מה שעורר בקרב התושבים את התקוה שצבאו של אגריפס הגיע ואלה החלו בקריאות תמיכה במלך וגידופים נגד יוסף. כשנודע ליוסף במגדל על החלטת תושבי טבריה להפר את בריתם איתו, הוא החליט להשיב את מרותו עליהם מיד, אלא שמכיוון שהיה זה ערב שבת, שחרר קודם לכן את חייליו וכך נותר עם שבעה מלווים חמושים בלבד. במקום עימות חזיתי, בחר שוב להשתמש בתחבולה. הוא ציווה על הגברים במגדל להוריד סירות לים ולשוט כל אחד עם מלח אחד לטבריה. אנשי טבריה, שנוכחו לדעת שצבא אגריפס לא הגיע, אך לעומת זאת הגיעו מן הים 230 סירות, חשבו כי הן מלאות חיילים ונכנעו מיד וביקשו מיוסף שיחוס על עירם. יוסף נזף בהם על כך שהם "מכלים את כוחם במלחמות אחים", אף על פי שהחליטו על מלחמה ברומאים, ומלחמות אלו הן "לשמחת נפש שונאיהם". הוא דרש שימסרו בידיו את כל חברי מועצת העיר ורבים מנכבדיה, ושלח אותם בסירות למגדל כבני ערובה. בעקבות מאסרם, ביקשו התושבים מיוסף שיעניש את האיש שעורר את המרד, יהודי "צעיר עז לב ואמיץ" בשם קליטוס. בהוראת יוסף, נדרש הצעיר לקצץ בעצמו בחרבו את ידו השמאלית וכך המרד הגיע לסיומו. כשחזר למגדל, הוציא יוסף את ראשי טבריה מהמאסר, ובהם גם יוסטוס ואביו, והזמין אותם לסעודה, במהלכה אמר להם כי הוא מכיר את עוצמת כוחו של הצבא הרומי אך נמנע מלדבר על כך בפני המורדים, וכי הוא מייעץ גם להם "לחכות לשעת הכושר".
ממוזער|ציור רומנטי של יוסף בן מתתיהו, שהופיע במהדורה משנת 1817 של תרגום מאת ויליאם ויסטון לחיבוריו
יוחנן שלח שליחים לירושלים, לבקש משמעון בן גמליאל שישכנע את חבריו בממשלת המרד להעביר את יוסף מתפקידו בגליל, ולטענת יוסף, ביקש ממנו לקבל בעצמו את התפקיד ואף הזהיר כי אם לא ייעצר בזמן, יבוא יוסף עם צבאו לירושלים להיות בה "מושל עריץ". שמעון בן גמליאל היה חברו של יוחנן, אך יוסף מתוודה גם כי איתו, עם יוסף, "לא היה לבו שלם". שמעון שכנע את הכוהנים הגדולים לשעבר חנן בן חנן ויהושע בן גמלא ואישים נוספים להעביר את יוסף מתפקידו ולהרחיק אותו מהגליל והאיץ בחנן וחבריו למהר לעשות זאת, לפני שהעניין ייוודע ליוסף, שעלול להגיע עם צבאו ולהשתלט על ירושלים. לטענת יוסף, חנן חשב כי הדבר אינו פשוט, מאחר שיש ליוסף תמיכה בקרב רבים מן הכוהנים הגדולים ומראשי העם, אולם בסופו של דבר החליטו חנן ואנשיו לגרש את יוסף מהגליל ושלחו ארבעה שליחים לגליל, ובראשם פרושי בשם יונתן, להודיע על פיטוריו של יוסף. השליחים יצאו בלוויית מאות חמושים, והפקודה שניתנה להם הייתה להביא את יוסף חי לירושלים, ואם יתנגד - להורגו. במקביל, נשלח מכתב ליוחנן המורה לו להתכונן להילחם בו ונשלחו מכתבים לערים הגדולות של הגליל, ובהם פקודה לשלוח ליוחנן סיוע צבאי.
יוסף מספר כי הדברים הללו נודעו לו ממכתב שקיבל מאביו בירושלים, שקיבל את המידע הפנימי מיהושע בן גמלא, שהיה ידידו של יוסף. הוא מספר כי הצטער מאוד בשל בקשותיו של אביו במכתבו לבוא אליו לירושלים, כדי שיוכל לראותו לפני מותו. הוא החליט שכעבור 3 ימים יעזוב את הגליל ויחזור לירושלים ועדכן את ידידיו בגליל על החלטתו. לדבריו, ידידיו הפצירו בו שלא יעזוב אותם אך הוא בחר להתעלם מבקשותיהם כי חשש לחייו. מתוך פחדם מפני אנארכיה ושלטונם של "השודדים", הפיצו ידידיו את השמועה על עזיבתו הצפויה, שהביאה תושבים רבים מהגליל להגיע לשיחין, המקום בו חנה יוסף באותו הזמן, כדי לבקשו להישאר. יוסף מסביר באופן מפוכח את המניע לבואם: "לא מרוב אהבתם אלי כי אם מחרדתם לנפשותיהם". באותו הלילה שינה את דעתו והחליט להישאר. הוא אסף אלפי אנשים חמושים, בנוסף לאלפי החיילים והפרשים שאיתו ויצא לכבול ליד עכו, שם נערך לקרב נגד פלקידוס, שנשלח על ידי קסטיוס גאלוס לשרוף את הכפרים הקרובים לעכו וכבר שפך סוללה לפני העיר. אולם מלבד "קרבות זעירים", עימות רציני לא התרחש.
המשלחת מירושלים בגליל
המשלחת מירושלים הגיעה לגליל ובינה ובין יוסף החלה מתנהלת מלחמה פסיכולוגית. יונתן שלח מכתב אל יוסף ובו ביקש ממנו להגיע בלוויית אנשים מעטים בלבד אל הכפר כסלות בו חנתה המשלחת, כביכול כדי לדון בדרך הטיפול בהטלת מרות על יוחנן. יוסף השיב במכתב למשלחת כי ישמח למסור להם את הפיקוח על הגליל ולחזור לירושלים, אולם לא יוכל להגיע אליהם כי הוא עסוק במערכה נגד פלקידוס, שמתכנן לעלות על הגליל, ולכן הוא מזמין את המשלחת אליו. את המכתב שלח עם 30 "מנכבדי הגליל" שנצטוו לברך את צירי המשלחת אך נאסר עליהם לדבר איתם מעבר לכך ולכל אחד מהם הצמיד חייל שישגיח על כך. המשלחת שלחה מכתב שני ובו פקדה על יוסף להגיע בתוך יומיים אל הכפר גברות (גברה) ללא אנשי צבא. בינתיים, עברה המשלחת בין כמה כפרים בגליל ולטענת יוסף, בכל אחד מהם התקבלה על ידי התושבים בקריאות תמיכה בו ועוינות כלפיה. כאשר הגיעה לגברה נפגשה המשלחת עם יוחנן וחייליו. יוסף לקח איתו את חייליו והגיע ליודפת ומשם כתב למשלחת תשובה, כי הוא מוכן לפגוש אותה בכל מקום בגליל, מלבד גוש חלב, עירו של יוחנן, וגברה, הכפר שכרת איתו ברית. המשלחת לא השיבה, אלא כנסה אספה אליה הוזמן גם יוחנן, כדי להחליט מה לעשות.
על פי הצעת יוחנן, החליטה המשלחת לשלוח מכתבים לכל הערים והכפרים בגליל וגם לירושלים, הקוראים למלחמה ביוסף "כבאויב העם", ואמורים להטיל פחד על תומכיו ולגרום להם לנטוש אותו. יוסף ציווה להציב משמר של מאות חיילים על הדרכים המובילות מגברה אל הגליל ואל ירושלים ולאסור את כל העוברים והשבים שיש בידם מכתבים. במקביל, אסף צבא וחנה מול גברה. המשלחת התבצרה בבניין גבוה בכפר וחיכתה לכניסתו של יוסף פנימה. כאשר נכנס יוסף לכפר, נכנס למלון מול הבית בו התבצרו ועשה עצמו ישן. המשלחת המתבצרת ניצלה את ההזדמנות ויצאה לשכנע את אנשיו של יוסף כי יש להם "מפקד רע". הגליליים הביעו תמיכה במפקדם ויוסף יצא להתעמת עם המשלחת. הוא ציווה על חבריה להישאר במקומם בזמן שהוא מוכיח אותה ומראה וקורא את מכתביה לקהל האוהד. ההמון הזועם התנפל על חברי המשלחת, אך יוסף בלם אותו ושחרר את המותקפים, אז הוציאו האנשים את זעמם על הבית בו התבצרה המשלחת. כדי שלא יואשם "כמעורר למלחמת אחים", ציווה יוסף על ההמון ללכת אחריו לכפר סיכני, שם הרגיע את האנשים ופקד על מאה אנשים זקנים ללכת לירושלים, להתלונן על חברי המשלחת "מחרחרי הריב" ולבקש מהשלטון שיורה לו להישאר בגליל ויורה למשלחת לשוב לירושלים.
כעבור 3 ימים שלח יוסף בסודיות את המשלחת שלו בלוויית אנשים חמושים וביקש מ"ידידיו" בשומרון, שהייתה כבר בידי הרומאים, שידאגו לשלומם בדרכם. את מקום מושבו העביר אז לכפר יפיע. המשלחת מירושלים לא עזבה את הגליל, ובהזמנת ראש העיר, נסעו חבריה לטבריה וניסו לשכנע את יריביו של יוסף למרוד בו. ליוסף נודע על כך והוא הציב בטבריה מרגלים שיודיעו לו את מה שמדובר בעיר. למחרת התאספו תושבי טבריה בבית הכנסת הגדול בעיר. יונתן, ראש המשלחת הירושלמית, חשש לדבר בגלוי נגד יוסף ואמר רק כי לטבריה "נחוץ מפקד מעולה". ראש העיר, לעומתו, פנה אל התושבים ואמר שמוטב להם להישמע לראשי המשלחת. דבריו קיבלו את תמיכתו של יוסטוס אך נותרו ללא הסכמת הנאספים והמשלחת דחתה את האספה למחרת. בבוקר הגיע יוסף לטבריה והאספה בבית הכנסת כבר בעיצומה. יונתן וחבריו האשימו אותו בכך שחי חיי מותרות ולא הקל את סבל המלחמה של העם והציגו ארבעה מכתבים שנכתבו אליהם מתושבים בגבולות הגליל, שמבקשים עזרה כנגד התקפה רומית שעתידה להתרחש כעבור יומיים. התושבים האמינו לתוכן המכתבים והחלו להפציר ביוסף שיצא לעזרתם. בתגובה לכך, הציע יוסף לחלק את הצבא ל-5 חלקים ולשים בראש כל אחד מהם את אחד מראשי המשלחת, מאחר שמהמכתבים משתמע כי הרומאים מתכוונים לתקוף בארבעה מקומות שונים. אחד מראשי המשלחת הציע להמון שלמחרת יכריזו יום תענית, יום שבו אסור גם לחגור נשק. יוסף הסכים לכך וראשי המשלחת הודיעו ליוחנן להגיע בבוקר עם חייליו.
למחרת בבוקר, התכונן יוסף להתנפלות. הוא לבש שריון וחגר חרב תחת מעילו והורה לשניים משומרי ראשו לבוא איתו ולהסתיר חרבות קצרות תחת בגדיהם. כאשר הגיע לבית הכנסת, חיכה לו ראש העיר בשעריו והתיר רק לכמה מידידיו להיכנס איתו פנימה. בעוד הם מתכוננים לתפילה, החל ראש העיר להתעמת עם יוסף על ענייני כספי הציבור וראשי המשלחת הצטרפו אליו. העם החל להתקומם כנגד טענות חברי המשלחת ויוסף החליט לנצל זאת והודיע כי אם עשה שימוש שלא כדין בכספי ציבור, ישיב את הסכום מכספו הפרטי. דברים אלה שכנעו את הנוכחים כי חברי המשלחת שונאים את יוסף "שנאת חינם" והחלה מהומה. ראש העיר ניסה לפזר את האנשים לביתם אך הם סירבו לעזוב ואז הגיע שליח והודיע לראש העיר שיוחנן הגיע עם צבאו. לשמע הידיעה, ניצלו ראשי המשלחת את ההזדמנות והדגישו בפני תושבי טבריה כי לא מדובר בכספים: "לא בגללם בן מוות הוא יוסף, אפס בגלל שאיפתו לשלטון עריץ ועל תפסו את השלטון בהוליכו שולל בדבריו את המוני הגליל". בדברים אלה הרימו יד על יוסף כדי להורגו, אך אז שלפו חבריו של יוסף את חרבותיהם ואיימו על התוקפים שיכו בהם אם לא יעזבו אותו. האנשים סביב הרימו אבנים וחפצים כדי לרגום את יונתן ויוסף חולץ מהמקום. כדי לא להיתקל ביוחנן וחייליו, הלך דרך רחוב צר, ברח לכנרת, עלה על סירה והגיע למגדל. כעבור מספר ימים שבו שליחיו של יוסף מירושלים והביאו איתם מכתבים בהם אישרו נכבדי ירושלים את שלטונו בגליל ופקדו על המשלחת מירושלים לחזור. יוסף מיהר לשלוח את המכתב לראשי המשלחת, אולם אלה החליטו בעצת יוחנן ששניים מראשי המשלחת, יונתן וחנניה, יחזרו לירושלים ויאשימו שם את יוסף במעשים לא ישרים ובאיום עליהם.
יוסף כובש את טבריה
אנשי טבריה החלו לבצר את החומות והורו לתושבים להצטייד בנשק. בדרכם מטבריה אל הכפר דברת, נעצרו יונתן וחבריו בחצות הלילה על ידי משמרותיו של יוסף. הם פורקו מנשקם והוחזקו כבולים באזיקים. כעבור יומיים שלח יוסף שליחים לאנשי טבריה בהצעה שיפרקו את נשקם, אך נענה בקללות. כדי להימנע ממלחמת אחים, לטענתו, החליט להשתמש בתחבולה כדי להוציא את חברי המשלחת מטבריה. הוא הורה לאלפים מחייליו להסתתר בכפרים מסביב ולהמתין במארב. יוסף עצמו חנה מול העיר ואנשי טבריה יצאו אליו בהמוניהם בקללות. מתוך צחוק, הם העמידו מיטת מת, התייצבו מסביב לה והספידו אותו. יוסף דרש ששני ראשי המשלחת שנותרו בטבריה, יועזר ושמעון, יצאו מהעיר והציע להם לחלוק איתם את השלטון בגליל. רק שמעון, הצעיר, התפתה לצאת. יוסף תפס אותו ופקד על חייליו להסתער על העיר. אנשי טבריה עמדו לנצח, עד שחייליו של יוסף שנשלחו דרך הים, העלו באש את הבית הראשון שתפסו, מה שגרם לאנשי טבריה לחשוב שעירם נכבשה והם נכנעו.
למחרת אסף יוסף את ראשי העיר באצטדיון, דרש מהם את שמות האשמים במרד, ואלה נלקחו כבולים ליודפת. את ארבעת ראשי המשלחת שלח בחזרה לירושלים. אנשי טבריה ביקשו מיוסף שיוחזר להם שלל שנלקח על ידי חייליו. הוא ציווה על אנשיו שאם יש בידיהם ביזה, יביאו אותה אל המגרש, אולם אף אחד לא נענה. כאשר ראה את אחד מחייליו לבוש בבגד יקר מן הרגיל, העניש אותו במלקות והזהיר את האחרים שייענשו באופן חמור יותר אם לא יביאו את מה שבזזו. אז הובאו חפצים רבים וכל אחד מהתושבים קיבל בחזרה את הדברים שזיהה כשלו. לאחר שלקח לידיו את השלטון בטבריה, חקר מי הם האנשים תומכי יוחנן והבטיח להם שאם ינטשו את יוחנן - יסלח להם, אך גם הציב להם אולטימטום: אם לא יפרקו את נשקם - ישרוף את בתיהם ויחרים את רכושם. אלפי אנשים, לטענתו, נענו לקריאה ופרקו את נשקם.
ציפורי
תושבי ציפורי שלחו שליחים אל נציב סוריה קסטיוס גאלוס, וביקשו שיבוא ויציב חיל משמר רומאי בעיר. יוסף שמע על כך ומיהר לכבוש אותה. לדבריו, תושבי הגליל שנאו את ציפורי וחייליו החליטו לפרוע בתושביה. הם שדדו ושרפו את הבתים הריקים, לאחר שיושביהם ברחו אל המצודה. יוסף טוען כי ניסה לעצור בעדם וטען כנגדם כי אין לעשות דבר כזה "לאחיהם בני עמם", אך הם התעלמו מדבריו. כדי להפסיק את הפרעות "ולהציל את העיר", ציווה להפיץ שמועה שהרומאים פלשו אליה מצדה השני ונהג בעצמו כאילו הוא מאמין לה. כששמעו זאת הפורעים, עזבו את השלל ונמלטו אחרי מפקדם.
יוסף נכשל בשכנוע תושבי ציפורי לחזור בהם מנטישתם את המרד והם שוב שלחו שליחים אל קסטיוס גאלוס, שהפעם נענה לבקשתם ושלח חיל פרשים ורגלים, שהוכנס בלילה אל תוך העיר. יוסף יצא עם חייליו והסתער על העיר, ולמרות ביצוריה שהוכנו במקור נגד הרומאים, הצליחו חייליו לכבוש חלק גדול ממנה, אך נסוגו בשל חוסר התמצאות בתוכה. הקרב עם הפרשים הרומיים עבר למישור שמחוץ לה ובסופו נחל צבא יוסף מפלה.
חיל פרשים ורגלים של אגריפס, תחת פיקודו של סולא, מפקד שומרי ראשו של המלך, חסם באזור יוליאס בקרבת נהר הירדן את הדרכים אל סלבקיה וגמלא שבגולן. יוסף יצא אליו ולאחר שהכין לו מארב, ניצח את צבאו של המלך, שחייליו ברחו מהמקום. סוסו של יוסף נפל באזור ביצתי והשליך אותו ארצה. הוא נפצע בכתפו ונלקח לכפר נחום. הוא נשאר שם במשך כל היום, קודח מחום, ובעצת רופאיו הובא למגדל.
אספסיאנוס מגיע אל הגליל
כוחות הצבא ששלח אספסיאנוס לעזרת ציפורי בפיקודו של הטריבון פלקידוס פשטו על הגליל והביאו להימלטותם של הלוחמים היהודים אל ערי המבצר. לכן, החליט פלקידוס לנסות לכבוש את יודפת, אחד מ"משגבי הארץ" אותם ביצר יוסף מבעוד מועד, שהייתה לאחת הערים הבצורות ביותר בגליל. לאחר כישלונו של פלקידוס בכיבוש העיר, הגיע אספסיאנוס עם חילו אל הגליל. בהלת תושבי הגליל דבקה גם בלוחמים של יוסף, שחנה אז בעיר גריס, לא רחוק מציפורי. עוד לפני שראו את צבאו של אספסיאנוס בעיניהם, רוב חייליו של יוסף ברחו מהמקום. לטענתו, חשש מאוד לגורל המלחמה כולה ולכן החליט גם הוא לברוח עם החיילים שנשארו איתו, לטבריה.
הגעתו של יוסף לטבריה עוררה חרדה גדולה בקרב התושבים, שהבינו כי מפקד הגליל נואש מתקוותו לנצח במלחמה. הוא כתב מכתב לראשי הממשלה בירושלים, בו תיאר להם את המצב החמור, ודרש לקבל תשובה מהירה אם הם בוחרים להגיע להסכם עם הרומאים, או שאם הם מחליטים להמשיך את המלחמה ישלחו לו תגבורת צבאית רצינית.
המצור על יודפת
אספסיאנוס היה להוט להחריב את יודפת, מכיוון שנודע לו שרוב המורדים נמלטו אליה ומתבצרים בה. כיבוש יודפת הבצורה היה יכול לגרום לרפיון ידיים אצל כל המורדים בגליל ואולי אף לדכא את המרד כולו. ביום כ"א באייר עזב יוסף את טבריה והגיע אל יודפת, כדי לפקד עליה בזמן המצור. בארבעת הימים הראשונים למצור, ירו הרומאים על העיר במטרה להשעין סולמות על החומה ולטפס בהם, ויוסף, שחשש שהעיר תיכבש, יצא עם "המון היהודים" בגיחות אל מחוץ לחומה להתקפות שהדפו את הרומאים ממנה שוב ושוב.
הרומאים החליטו לשפוך סוללת מצור מול החומה, וכשזו הגיעה כמעט עד לגובה השיניות שלה, החל יוסף במבצע להגבהתה וביצורה. ההגבהה עודדה את היהודים לחדש את הגיחות, שהביאו את אספסיאנוס להפסיק את הלחימה ולהמשיך במצור עד להתשתם או הרעבתם של מגני העיר. לנצורים היה מספיק מזון אך הם סבלו ממחסור במים, מכיוון שהמצור היה בקיץ ובתוך העיר לא היה מעיין. יוסף הנהיג חלוקת מים במשורה כבר מתחילת המצור, אבל הצמצום בחלוקת המים דיכא את רוחם של היהודים והרומאים ידעו זאת. משום כך פתח במלחמה פסיכולוגית. הוא ציווה על אנשיו לטבול את בגדיהם במים ולתלות אותם על מעקה החומה, כדי שהרומאים יראו מים נוזלים לאורכה ויתייאשו מתקוותם לכבוש את העיר בעזרת המחסור, ואכן יאוש זה גרם לאספסיאנוס לשוב ללחימה.
לאחר שהרומאים גילו שהיהודים שולחים מכתבים ומקבלים מזון דרך נקיק שהגישה אליו קשה מאוד, הם סגרו עליו, ויוסף הבין אז כי העיר לא תוכל להחזיק מעמד לאורך זמן ועליו להימלט ממנה. הוא תכנן לעזוב את העיר כדי לאסוף אנשים מכפרי הגליל ולהסיט את הרומאים מיודפת למלחמה חדשה, אך תושבי העיר הניאו אותו מהמעשה והוא החליט להישאר. מתוך ייאוש כללי, יצא עם לוחמיו, פרץ למחנה הרומאי ותקף את מקימי הסוללה. גיחות אלו נמשכו מדי יום במשך ימים רבים. כאשר התקרבה הסוללה לחומה, הביאו אליה את איל הברזל, שבמהלומותיו החוזרות באותה נקודה, עמד למוטט את החומה. יוסף ציווה אז למלא שקים במוץ ולשלשל אותם אל המקום בו נגח האיל, כדי להפחית מעוצמת הנגיחה. פעולה זו עכבה את הרומאים, אך אלה נקטו בתחבולה נגדית: הם קשרו מגלים לקצותיהם של מוטות ארוכים ובעזרתם חתכו את החבלים הנושאים את השקים.
"כמוצא אחרון", פנה יוסף לשימוש באש. לוחמיו פרצו החוצה ושרפו את המכונות של הרומאים. אולם אלה הקימו מחדש את איל הברזל והמשיכו בניגוח החומה עד שנפרצה לפנות בוקר. בזמן שאספסיאנוס התכונן להסתער על העיר בכ' בסיוון, הפקיד יוסף את החזקים שבלוחמיו על פרצות החומה ואילו את הזקנים והמותשים שלח לשמור על יתר חלקיה. בראש כל קבוצה שהופקדה על הפרצות, הציב 6 אנשים שעלו בגורל, והוא ביניהם. הוא הורה להם לאטום את אוזניהם כדי שלא ייבהלו מקול תרועת הלגיונות, לכרוע על הברכיים ולכסות עצמם במגניהם נגד החצים ואבני הקלע, לסגת מעט לאחור עד שיתרוקנו אשפות החצים ולהתכונן לרגע בו יטילו הרומאים את מתקני העלייה - אז צריכים הם להסתער על החיילים הרומאים בעודם על הגשרים שלהם.
בשיחת ההכנה שערך לפני ההתקפה של אספסיאנוס, כבר לא ראה יוסף סיכוי להמשך העמידה במצור וניסה לעורר מוטיבציה מתוך ייאוש: "היום הזה ילחם כל איש מכם לא למען הצל את עירו, רק למען קחת נקם על חורבנה, על־כן ישים לנגד עיניו את מראה הזקנים והטף הנשחטים בידי האויב ואת פני הנשים העתידות להרג במהרה ויאסוף את כל זעמו על הצרות הבאות וישפוך אותו על ראשי עושי הרעה". מראה הצבא המכתר את העיר הטיל אימה על הנשים והילדים. יוסף חשש שהצעקות והבכי ירפו את לב הלוחמים וציווה לסגור את הנשים בבתיהן ולהשתיקן באיומים. כשהחלה ההסתערות הרומאית, נהגו הלוחמים היהודים לפי ההוראות שקיבלו, אולם לאחר זמן מה נחלשו. החיילים הרומאים הצטופפו עתה תחת מגניהם כגוש אחד במבנה "צב", ויוסף פקד לשפוך עליהם שמן רותח, שהפיץ אותם מעל החומה והפיל אותם מהגשרים.
ביום ה-47 למצור, התרוממה הסוללה הרומאית מעל לחומת העיר. באשמורת הלילה האחרונה, עלו החיילים הרומאים על החומה, שחטו את השומרים הישנים ונכנסו אל העיר. הם כבשו אותה ולאחר מכן הרגו את המסתתרים במחילות ובמערות. אספסיאנוס ציווה להרוס את העיר עד היסוד ולשרוף את מצודותיה. יודפת נפלה בא' בתמוז (20 ביולי 67).
עם נפילת העיר, ירד יוסף אל "בור עמוק המחובר אל מערה רחבת-ידיים", הנסתרת מעיני העומד למעלה, ובה מצא 40 מנכבדי העיר, שהסתתרו במקום עם מלאי מזון המספיק לימים רבים. במשך היום נשאר יוסף במערה, אך בלילה עלה ממנה וחיפש לו דרך מילוט, וכאשר נוכח לראות שהרומאים הציבו משמרות בכל מקום, שב אל המערה. ביום השלישי להסתתרותם, אשה שנתפסה גילתה לרומאים את המקום ואספסיאנוס שלח למערה שני טריבונים צבאיים כדי לשכנע את יוסף להיכנע. לאחר שנכשלו במשימתם, מאחר שיוסף פחד כי "הרומאים יעשו בו שפטים", שלח אספסיאנוס טריבון שלישי - ניקנור - שהיה ידידו של יוסף. יוסף שמע את קולו של חברו על רקע קולותיהם הזועמים של אנשי הצבא שרצו לשלוח אש במערה אך הדבר נאסר עליהם, והחליט להיכנע. בתגובה לכך, הקיפו אותו האנשים במערה, הטיחו בו שהפך את עורו ואיימו עליו ברצח אם יבחר להסגיר את עצמו. הם טענו שעליהם למות בחרבם ולא להיכנע והציבו לו אולטימטום: עליו למות בכבוד או שימות מידיהם.
יוסף ניסה לשכנע אותם שאל להם לשלוח יד בנפשם, אולם האנשים כעסו עליו מאוד וקיללו אותו על פחדנותו. הם הקיפו אותו בחרבות שלופות ואיימו להכותו. אז פנה אליהם יוסף בהצעה: אם החליטו להתאבד, יטילו פור ביניהם הקובע את סדר הריגתם (שיטה שנודעה לאחר מכן כבעיית יוספוס), כאשר כל פעם מי שעולה בגורל יומת על ידי חברו הבא אחריו. בדרך זו לא יצטרך אף אחד להרוג את עצמו ולא יוכל להתחרט לאחר מות חברו. האנשים הסכימו להצעה ומעשה ההתאבדות יצא לפועל, ובסופו נשאר יוסף אחרון יחד עם אדם נוסף. מכיוון שלא רצה למות "וגם לא לטמא את ידו בדם אחים", שכנע את חברו שלא להתאבד ולמסור את עצמם לרומאים על מנת להציל את חייהם.
בשבי הרומאים
הנבואה לאספסיאנוס
יוסף בן מתתיהו הובל על ידי ניקנור אל אספסיאנוס דרך ההמון הרומאי, שנדחק לראות מקרוב את המפקד היהודי. אספסיאנוס ציווה לשים עליו "משמר חזק" והחליט לשלוח אותו אל נירון קיסר. כאשר שמע זאת יוסף, ביקש שיודיעו לאספסיאנוס כי יש לו סוד לספר לו ביחידות. בנוכחות טיטוס ושניים מחבריו של המצביא, ניבא יוסף לאספסיאנוס נבואה, שנזכרה גם אצל ההיסטוריונים הרומאים סויטוניוס ודיו קסיוס:
ה"נבואה" המחמיאה הייתה עלולה להיחשב לבגידה בקיסר השליט באותו הזמן, אך כנראה הצילה את חייו, שכן הרומאים נהגו לצלוב את ראשי המורדים למען יראו וייראו. יוסף בן מתתיהו מספר כי אספסיאנוס לא שחרר אותו ממאסרו, "אך נתן לו בגדי־כבוד והעניק לו דברי־חפץ שונים בעין יפה והאיר לו את פניו מן היום ההוא והלאה". יוסף הוחזק כשבוי מלחמה וטוען כי אספסיאנוס וטיטוס שמו עליו משמר ואילצו אותו "לשבת בקרבם תמיד", כאשר בתחילה היה "אסור באזיקים".
כאשר הגיע אספסיאנוס לקיסריה, דרש ההמון היווני שיוסף יוצא להורג, אולם אספסיאנוס התעלם.
בשנת 69 נעשה אספסיאנוס קיסר רומא ונבואתו של יוסף התגשמה. בעקבות זאת הורה אספסיאנוס לשחרר את יוסף מן המאסר ובפקודתו בותקה השלשלת שלו במכת גרזן. לאחר שחרורו נסע עם אספסיאנוס לאלכסנדריה. משם נשלח עם טיטוס בשנת 70 למצור על ירושלים והיה עד לדיכוי המרד.
עם טיטוס במצור על ירושלים
במקביל לעבודת המצור (לאחר כיבוש שתי החומות הראשונות), ניסה טיטוס גם לדבר על לבם של הלוחמים היהודים, ולצורך כך גם שלח את יוסף לדבר אליהם "בשפת אבותיהם", בתקוה שאולי יקשיבו לדברי יהודי בן עמם. יוסף סבב את חומת העיר ובחר מקום ממנו יישמע קולו, אך גם כזה שבו לא יוכל לפגוע בו חץ, ופנה בנאום ארוך אל תושבי העיר - שבתוכם היו גם הוריו ואשתו - שיחוסו על נפשותיהם, על עיר אבותיהם ועל מקדשם, ויואילו להיכנע. בנאומו דיבר על כך שהרומאים יצליחו לכבוש את העיר ואין טעם להתנגד כי "כל העולם עובד להם", וכן גם על הרעב בעיר, שהוא כ"אויב מבית". בזמן "דברי התוכחות" שלו, רבים מהעומדים על החומה לעגו לו וקיללו אותו וכמה אף ירו לעברו חצים. כשראה שנכשל בניסיונו לשכנעם, עבר לדבר על כך שכל הניצחונות בהיסטוריה של עם ישראל לא נעשו "בחרב ובזרוע" אלא על ידי אלוהים, שעל פי כל הסימנים נמצא לצד הרומאים, ובין הדוגמאות שהביא הייתה גם זו של צדקיהו, שנלחם במלך בבל "ולא שמע לנבואות ירמיהו...ועיניו ראו בחרבן העיר וההיכל".
יוסף הצליח לעורר את התושבים לברוח אל הרומאים, אולם לא הצליח לשכנע את המורדים, ששמרו על מוצאי העיר והרגו את הבורחים. בין פעולות הענישה שנעשו נגד "אנשי המעלה בקרב העם" שהואשמו בנטייה לטובת הרומאים, הושיבו המורדים את הוריו של יוסף בבית כלא תחת שמירה. באותו הזמן המשיך יוסף להקיף את החומה ולדבר אל תושבי העיר. אבן שנזרקה לעברו פגעה בראשו והוא נפל ואיבד את הכרתו. יהודים מן העיר מיהרו להגיח החוצה כדי לסחוב אותו לתוכה, אולם טיטוס שלח אנשי צבא להגן עליו. אלה הרימו אותו מן הארץ, והמורדים שראו זאת "הריעו תרועת־ששון" כי חשבו שהצליחו להורגו. אולם כעבור תקופה קצרה יוסף התאושש והמשיך לדבר אל העם.
לאחר כיבוש מצודת אנטוניה, בי"ז בתמוז - שבת קרבן התמיד, שוב שלח טיטוס לקרוא ליוסף וציווה עליו לדבר אל יוחנן מגוש חלב ולקרוא לו לצאת עם לוחמיו מבית המקדש ולהילחם מחוצה לעיר, כדי להימנע מחילול המקדש והחרבת ירושלים כולה, ובתמורה לכך יתיר את חידוש עבודת הזבחים. יוסף בחר מקום שממנו ישמעו את קולו גם יתר היהודים המתבצרים וקרא את הדברים בעברית. הוא הוסיף לכך תחינות אל יוחנן, שיציל את ירושלים, אולם אלו נענו על ידו בקללות. יוסף פתח בתגובה בנאום תוכחה ובו הפציר ביוחנן לנהוג כמו יכניה מלך יהודה, שכאשר עלה עליו מלך בבל, מיהר לצאת אליו וללכת עם משפחתו לשבי, ובלבד שהעיר לא תיפול בידי האויב והוא יאלץ לראות את בית המקדש נשרף. יוסף הבטיח ליוחנן, שאם ייכנע יקבל חנינה מהרומאים. את דבריו סיים באומרו כי גורל העיר כפי הנראה כבר נגזר על ידי אלוהים, שהרי נביאי ישראל חזו "כי נפול תיפול העיר הזאת, כאשר יחל איש לשפוך בה את דם אחיו". גם לאחר שרפת המקדש וכיבוש העיר התחתונה, המשיך יוסף לבקש מהמורדים לרחם על העיר - הפעם על העיר העליונה, אליה נסוגו - ולגנות את מעשיהם, אולם דבריו זכו ל"לעג וקלס".
יוסף מספר כי ברשותו של טיטוס זכה לשחרר אסירים יהודים ובהם אחיו יחד עם 50 מחבריו, וכן 190 שבויים שהיו כלואים במקדש, ובהם נשים וילדים, שהיו חבריו או קרוביו. כמו כן, קיבל מטיטוס גם את ספרי הקודש ששרדו את החורבן. לאחר שהסתיים דיכוי המרד ביהודה, קיבל מטיטוס "כברת אדמה במישור" לנחלה, במקום שדותיו שבאזור ירושלים, שעליהם חנה משמר רומאי.
ברומא
באביב שנת 71, נסע יוסף בן מתתיהו עם טיטוס לרומא, שם נתן לו אספסיאנוס להתגורר בבית שהתגורר בו בעצמו לפני שהפך לקיסר. הוא העניק לו את האזרחות הרומית ובנוסף לכך גם סכום כספי.
על פי הנוהג המשפטי של רומא, זכה יוסף בן מתתיהו לשלושה שמות: הצמד הראשון היה טיטוס פלאביוס (על שם משפחת הקיסר, הפטרון החדש של יוסף) והשם השלישי היה פשוט "יוסף" (או "יוספוס" בתעתיק היווני-רומי).
בשנת 74, יונתן, אחד הסיקריים, נתפס בקירניה לאחר שניסה להמריד את העניים מקרב יהודיה. כאשר הובא לפני הנציב הרומי, קטולוס, העליל יונתן על עשירי היהודים כי הם הורו לו לעשות את המהומה. קטולוס ניפח את העלילה כדי ש"ייראה גם הוא כגיבור מנצח את היהודים במלחמה". הוא החל להוציא להורג יהודים עשירים והחרים את כספם לאוצר הקיסר. לאחר מכן פיתה את יונתן ואסירים אחרים להטיל את האשמה על "טובי היהודים" שישבו באלכסנדריה ורומא, ובהם גם יוסף בן מתתיהו, אותו האשים כי שלח לו נשק וכסף לצורך המרד. הוא הוביל את יונתן ואנשיו אזוקים לרומא, אך אספסיאנוס קבע כי מדובר בשקר וזיכה את "טובי היהודים".
יוסף מספר שזכה לחסדיהם של שלושת הקיסרים הפלביים. אספסיאנוס נתן לו במתנה "כברת ארץ גדולה ביהודה" ודומיטיאנוס, בנו, שירש את טיטוס, שחרר את האחוזה הזו ממסים.
ברומא כתב יוסף את יצירותיו, החל מחיבורו הראשון, "מלחמת היהודים", אותו פרסם בין השנים 75–79 לספירה. את חיבורו השני, "קדמוניות היהודים", הקדיש יוסף לאדם פרטי, אפאפודריטוס, שתמך ביוסף בזמן כתיבתו ויוסף הקדיש לו לאחר מכן גם את "חיי יוסף" ו"נגד אפיון". ייתכן והדבר מצביע על כך שיוסף לא יכול היה יותר להסתמך על תמיכתו של הקיסר והוא חדל להיות פטרונו לאחר כתיבת "מלחמת היהודים". יוספוס מעיד על עצמו כי השקיע מאמץ בקריאת הספרות היוונית, לאחר שהפך בקיא בשפה זו, אולם בדברו אותה נותר לו המבטא של שפת אמו.
במקורות הרבים יחסית שיש בידינו על התקופה בה שהה ברומא, הוא לא נזכר אפילו פעם אחת.
תולדות חייו דומות לאלו של ההיסטוריון היווני פוליביוס (המאה ה-2 לפנה"ס), שהשפעתו ניכרת בחיבורו הראשון של יוספוס: עירו התנגדה לרומאים, הוא עצמו נתפס והובא לרומא כבן ערובה, קשר שם קשרי ידידות עם מדינאים רומיים בכירים, השתכנע שהאימפריה הרומית בלתי מנוצחת, וכתב את תולדותיה, הכוללות גם את האירועים שהתרחשו בימיו ובארצו, במטרה להרתיע את נתיניה מלמרוד בה.
נשותיו וילדיו
רעייתו הראשונה של יוסף בן מתתיהו נותרה בירושלים בזמן המלחמה. עוד במהלך המרד, לאחר שנישבה ביודפת, נישא יוסף "לפי פקודתו" של טיטוס ל"בתולה" יהודייה, שבויה מקיסריה (וזאת על אף שנישואים בין כוהן לשבויה נאסרו על ידי המשפט העברי ואפילו יוסף בעצמו מזכיר זאת). כאשר יצא לחופשי מן המאסר ונסע עם אספסיאנוס לאלכסנדריה, עזבה אותו אשה זו והוא לקח לו אשה אחרת באלכסנדריה (כאשר אשתו הראשונה כלואה בירושלים), ולהם נולדו שלושה ילדים, אך רק אחד מהם, ושמו הורקנוס (נולד בשנת 73/72), נשאר בחיים. בשנת 74 או 75 התגרש מבת אלכסנדריה ונישא ליהודיה מיוחסת בת כרתים, שילדה שני בנים, יוסטוס (נולד בשנת 76/75) וסימונידס אגריפס (נולד בשנת 78/77).
יוסף בן-מתתיהו נפטר זמן קצר לאחר שנת 100. זמן מותו המדויק אינו ידוע.
עץ משפחתו של יוסף
שאלת בגידתו של יוספוס
בשל החלטתו של יוסף בן מתתיהו במערה לצאת לשבי ולא להתאבד, כמו גם בשל העברת נאמנותו למצביאים הרומאים, רבים ראו בו בוגד בעמו. הוויכוח סביב דמותו ממשיך להתקיים עד עצם היום הזה. לשאלת בגידתו של יוספוס קיימות השלכות לא רק בראי התקופה - ימי המרד, אלא היא רבת משמעות גם לגבי המוסר האנושי כיום, אמינות כתביו (בהתחשב בעובדה שכתבי יוספוס הם המקור העיקרי כיום לידע על תקופת הבית השני והמרידות ברומאים), וצדקת המעבר לצד הרומאי בראייה של ימינו.
אין בכתבי חז"ל התייחסות ברורה ליוסף בן מתתיהו. אולם הרב אורי שרקי העלה סברה שדברי התלמוד: רומזים ליוספוס שטען שהוא מיוחס לבית חשמונאי, והחכמים רואים בו עבד לרומאים.
מרבית החוקרים של המאות הקודמות סברו שמעברו של יוספוס לצד הרומאי אכן היה בגידה. חלק מן החוקרים סוברים שיוספוס עשה יד אחת עם הרומאים עוד בביקורו הראשון ברומא וקיבל על הבגידה תשלום נכבד וכבוד אצל הרומאים. אחרים סוברים שבמהלך המרד השתנתה דעתו והוא חשק בצד הרומאי. אולם עם השנים השתנתה דעת החוקרים ורבים מן החוקרים החלו מצדיקים את מעשיו. חלק מהחוקרים (לדוגמה יעקב נפתלי שמחוני ודוד פלוסר) בוחנים את מעשהו של יוספוס בראי מעשיהם והשקפתם של בני התקופה. הללו בוחנים כיצד התנהגו מנהיגי המרד האחרים כמו יוחנן מגוש חלב או שמעון בר גיורא. האם היו נאמנים לאידאולוגיה שלהם שאמרה שיש למות בכבוד, מוות של גיבורים, או שגם הם השאירו את מלאכת המוות לסרדיוט הרומאי? גם ביחס לרבן יוחנן בן זכאי ומעברו לצד הרומאי קיימת שאלה במה שונה מעשה יוספוס ממעשה ריב"ז? האם רק משום שבתחילה תמך במרד שלאמתו של דבר מרבית העם תמכו בו?
בשאלת השפעת יוספוס על ההיסטוריה יש שרואים (לדוגמה יוסף קלוזנר) ביציאת יוספוס אל הרומאים צעד מוצדק וזאת בשל תרומתו הספרותית הגדולה הן באותה תקופה - בהצגת היהודים באור חיובי (אברהם שליט) ומניעת האנטישמיות, והן בימינו, שספריו של יוספוס מאפשרים לנו לחקור את תקופת הבית השני.
בזמן היותו מפקד הגליל
יוסף מספר שהואשם בבגידה עוד בזמן היותו מפקד הגליל. לטענתו, יוחנן מגוש חלב הפיץ את השמועה שהוא מתכוון "למסור את הארץ בידי הרומאים", וזאת מכיוון שרצה להיות מפקד הגליל בעצמו.
הוא מספר שהצעירים שברחו בלילה אל הכפרים באזור טבריה, לאחר שנזף בהם על החרמת הרכוש של אגריפס וברניקי, הודיעו לתושביהם שיוסף הוא בוגד ושבכוונתו "למסור את ארצם בידי הרומאים". הוא טוען כי "השמועה נפוצה בכל הגליל", ושמבין אלפי האנשים החמושים שהגיעו לפנות בוקר למגדל, "להנקם ביוסף", חלקם צעקו "לשרוף את הבוגד באש", כאשר ראש המסיתים היה ראש העיר טבריה, שלקח לידיו ספר תורה והכריז כי מדובר בבגידה בחוקיה. כאשר יצא יוסף אל ההמון, חלק מהמתגודדים "הוסיפו לקלל אותו ודרשו ממנו להוציא אליהם כרגע את כסף הציבור ולהודות על הברית אשר כרת בבגד".
ההיסטוריון מנחם שטיין, שתרגם את "חיי יוסף" לעברית, ראה גם בפעולות אחרות של יוסף בתקופה זו בגידה: אם יוסף אכן התכוון לשמור את התבואה שנאספה בגליל כמס לקיסר בשביל הרומאים, במקום להחרים אותה לטובת המרד; דבריו בסעודה עם ראשי טבריה על כך שהוא נמנע מלהודות בעליונותו של הצבא הרומי בפני המורדים הגליליים, וכן גם עצם העובדה שהוא, כמפקדם, מכנה אותם "שודדים וליסטים". שטיין סבר גם ש"ידידיו" של יוסף בשומרון, מהם ביקש להגן על שליחיו לירושלים, היו בוודאי רומיים או "אוהבי הרומיים", מאחר שיוסף עצמו מציין שהשומרון נשלט אז על ידי הרומאים.
יוסף מספר לאחר מכן בפירוש על אובדן אמונתו בהצלחת המרד. הוא מספר כי עם פלישת אספסיאנוס לגליל, "כל יושבי הגליל נבהלו מפניו" והוא נואש כליל "מתקוות הניצחון במלחמה". הוא טוען "כי כבר צפה את אחרית היהודים הרעה" והבין שהדרך היחידה בה יוכלו להציל עצמם מחורבן היא להפסיק את המרד. הוא מצהיר כי "נקל היה לו למות שבעתיים מבגוד בארץ אבותיו", כמו גם במשרת הפיקוד הצבאי שהופקדה בידיו, ומשום כך החליט "לכתוב אל ראשי הממשלה בירושלים ולהודיעם את הדברים לאשורם", מבלי להפריז במידת כוחם של הרומאים - שלא יצא עליו שם של פחדן, וגם מבלי להקטין את מידת הסכנה - כדי לא לגרום לראשי העם "להתחזק במרדם". אולם אספסיאנוס עלה אז על יודפת ויוסף מיהר אליה כדי לפקד עליה בזמן המצור.
ב"חיי יוסף" מספר יוסף בן מתתיהו כי נבחר על ידי אנשי 'מחנה השלום' בירושלים לתפקיד מפקד הגליל כדי 'להשקיט את הקנאים דורשי המרד'. על פי עדותו הוא ניסה להניא את הקנאים מתוכניתם: "בבארי להם עם מי הם אומרים להילחם וכי נופלים הם מהרומאים לא רק בטכסיסי צבא אלא גם במזל ובהצלחה". עניין זה מקבל חיזוק מכך שבמהלך כל ימי המצור על יודפת ניסה יוסף בן מתתיהו לשכנע את הלוחמים היהודיים להיכנע לרומאים, אך דווקא הם סירבו.
מ'חיי יוסף' עולה כי יוסף בן מתתיהו תמך בעיר ציפורי, שבה ישבו בעיקר מתייוונים אשר יחסם ליהדות היה רופף מאוד והם היו מתומכי הרומאים ומתנגדים גדולים למרד. הם כרתו ברית שלום עם הרומאים ויוסף בן מתתיהו עזר להם לבצר את העיר ולהגן עליה מפני הקנאים.
יציאתו אל הרומאים ביודפת
בדבריו על יציאתו אל הרומאים ביודפת, יוסף מספר שלצורך שכנועו לצאת מהמערה, נשלח אליו הטריבון הצבאי ניקנור, "אחד ממיודעי יוסף ואנשי שלומו מלפנים", שהדגיש בדבריו אל יוסף את היותם ידידים.
יוסף קלוזנר הביע את התהייה: "מנין לו ליוסף 'ידיד' בחיל הרומי?", וגם השיב עליה: "ניקנור הכיר את היהודים עוד מקודם", כפי שמתברר בהמשך, בזמן המצור על ירושלים, כאשר נקנור התקרב עם יוסף אל החומה "וניסה לדבר שלום אל העומדים עליה למעלה, אשר היה מיודעם מכבר".
ייתכן גם שניקנור שירת בצבאו של אגריפס או פיקד על יחידה של חיל העזר הרומי ביהודה, וכך התחילה ההיכרות בינו לבין יוסף.
יוסף מעניק ליציאתו אל הרומאים הילה מיסטית. הוא מספר כי לשמע קולות נקנור והרומאים מחוץ למערה, "נחה עליו רוח ממרום" והוא נזכר בחזיונות שראה בחלומותיו. הוא גם מספר שנשא תפילה קצרה: "בורא ישראל... בי בחרת לגלות את העתידות, על-כן אני תוקע את כפי לרומאים ברצון למען אחיה, ואתה עדי, כי לא בוגד אני בלכתי אליהם, רק עבדך, עושה רצונך". בראות האנשים שהיו איתו במערה, שהוא עומד לצאת אל הרומאים הקוראים אליו, הקיפו אותו וצעקו עליו: "מה מהרת להתכחש לנפשך! התזכור כמה אנשים פיתית לצאת אלי מוות בעד החרות?... אם תבחר במוות, תמות כראש צבאות היהודים, ואם תמאן, תמות מות בוגדים". יוסף משיב לדבריהם בנאום השולל התאבדות: "אין זה מעשה גבורה, רק מורך-לב מאין כמוהו...כי איש רך-לבב הוא הקברניט, אשר ירא את רוח הסערה והטביע את אניתו בים. הן בשלחנו יד בנפשנו נעבור על חוקי הטבע... הלא אין בקרב היצורים אף אחד מאבד את עצמו לדעת, כי חוק הטבע הנאמן גוזר על כולם לבחור בחיים".
יוסף קלוזנר מצביע על כך שהנאום המופנה כנגדו על ידי האנשים שהיו איתו במערה, הוא כתב-אשמה שיוסף בן מתתיהו חיבר נגד עצמו.
קלוזנר מציין שלדעת ההיסטוריונים היהודים "הלאומיים" שקדמו לו - יוסף סלבדור, צבי גרץ וזאב יעבץ - יוסף בן מתתיהו היה אוהב-הרומיים, בוגד פשוט, וכל מה שעשה להגנת הגליל לא היה אלא אחיזת עיניים, אולם לדעתו אין כאן בגידה ממש ובן מתתיהו לא יצא אל הרומאים מתוך אהבת-חיים פשוטה, אלא "מפני שתעודתו בחיים לא נתמלאה עוד". יוסף טוען, שחשב שיבגוד בפקודת אלהים אם ימות קודם "הבשורה". לדעת קלוזנר, הכוונה ב"בשורה" אינה הודעתו לאספסיאנוס שיהיה קיסר, אלא היא עמוקה יותר: ייעודו החשוב הוא "לספר ולבשר, להכריז ולהודיע בעולם את תולדות עמו בימי קדם ובזמנו ואת מהות תורתו הנעלה של ישראל ולהגן על עמו ודתו מכל המשטינים והמקטרגים עליהם". לדעתו של קלוזנר, ייעודו של יוסף בן מתתיהו היה "להישאר ולהתגלות בחיים כאחד מגדולי ההיסטוריונים העבריים שבכל הדורות".
עצם כתיבת הספר "קדמוניות היהודים" מעידה על ייעודו החדש של יוסף ברומא כסניגור על היהודים והיהדות בעולם הלא יהודי.
את תוצאות ההגרלה הנוחות מבחינתו, שבה הוא נותר אחד משני האחרונים לשלוח יד בנפשם במערה, הסביר יוסף: "אולי היה זה מקרה ואולי אצבע אלהים".
קלוזנר מציע אפשרות שבהישארותו של יוסף אחרון בגורל, לא הייתה שום הערמה, מאחר שבתור מצביא היה צריך להשגיח על נטילת הגורלות. קלוזנר סבור שיוסף אינו מסביר זאת בכוונה: כדי שיחשבו שההשגחה העליונה דאגה לו שלא ימות.
עם טיטוס במצור על ירושלים
יוסף מספר כי לתושבי ירושלים נאמר כי "יוסף נפל חלל בעת מפלת יודפת, ולשמע הדבר הזה היה אבל גדול בירושלים", אולם כאשר נתגלו להם הדברים שקרו ביודפת ושהשמועה על מותו הייתה שמועת שוא, חלקם "חרפו אותו על מֹרך־לבו" וחלקם על בגידתו, "וכל העיר מלאה גדופים וקללות, אשר נשפכו על ראשו".
יוסף התלווה לטיטוס במצור על העיר ונשלח על ידו לדבר אל יוחנן מגוש חלב ואנשיו העומדים על החומה, ולשכנעם להיכנע. בדברו אליהם בעברית, הדגיש: "יהודי אני... לא בחרתי להישאר בחיים בשבי האויב, למען אתנכר לעמי ואשכח את אבותי".
הוא מספר שאמר את דבריו "בדמעות על עיניו, עד אשר שם בכיו מחנק לגרונו ולא הוסיף לדבר". לטענתו, למרות התגובה העוינת שקיבל מאנשי יוחנן, דבריו "עשו רושם על נדיבי ירושלים", ורבים מהם העזו לחמוק ממשמרות המורדים ולברוח אל הרומאים, ובהם גם כוהנים גדולים ובני כוהנים גדולים. מאוחר יותר ציווה טיטוס להעביר אותם יחד עם יוסף מסביב לחומה. הם התחננו אל המורדים לפתוח את שערי העיר, אולם קיבלו תגובה דומה לזו שקיבל יוסף.
יוסף מספר שלא רק היהודים האשימו אותו בבגידה בזמן המצור על ירושלים, אלא גם החיילים הרומאים, שמדי פעם כאשר נחלו מפלה, חשבו כי הדבר קרה בשל בגידה מצדו ודרשו מטיטוס להעניש אותו "כאיש אשר בגד גם בהם". אולם טיטוס בחר שלא להגיב על טענותיהם.
הפולמוס עם יוסטוס מטבריה
רוב ספרו האוטוביוגרפי של יוסף בן מתתיהו, "חיי יוסף", מוקדש לפולמוס עם יוסטוס איש טבריה ולתיאור מחודש של פעולותיו של יוסף כמפקד הגליל, כאשר ישנן סתירות רבות בין תיאור זה לבין תיאור המאורעות בספרו הראשון, "מלחמת היהודים". כעדותו של יוסף עצמו, ספרו של יוסטוס הוא שאילץ אותו לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו: "יוסטוס לקח על עצמו לכתוב בספר את תולדות המלחמה ההיא, וברצותו להיראות כדייקן ושקדן בעבודתו, בדה עלי דברים... בעבור זה הנני נאלץ כעת להגן עלי מפני עדות השקר הזאת".
יוסף מדגיש בספרו את התנגדותו של יוסטוס למינויו כמפקד הגליל. הוא מספר שכאשר הגיע יוחנן מגוש חלב אל טבריה, יוסטוס ואביו היו הראשונים להצטרף אליו כנגד מרותו של יוסף, ושמאוחר יותר שיבח יוסטוס את דבריו של יהושע, ראש העיר, באספה בבית הכנסת בטבריה, על כך שצריך להישמע למשלחת מירושלים ולמרוד במרותו של יוסף. נראה שיוסטוס, כמו מנהיגים אחרים בגליל, לא אהב את העובדה שאיש מחוץ לגליל נכפה על אנשי הגליל כמפקדם, והדבר תרם ליריבות ביניהם עוד בזמן המלחמה.
יוסף בן מתתיהו מייחד בספר פרק נכבד לוויכוח עם יוסטוס ומכנה אותו "נספח". בספר "מלחמת היהודים", לעומת זאת, יוסף כלל אינו מזכיר את יוסטוס. משום כך נראה כי האיבה ביניהם הפכה לקשה רק בשנות ה-90, עם פרסום ספרו של יוסטוס על המלחמה, בו מתח יוסטוס ככל הנראה ביקורת קשה על התנהלותו של יוסף בגליל. על פי הנספח המכוון נגד יוסטוס ב"חיי יוסף", ברור שיוסטוס התקיף את יוסף והאשים אותו באחריות למרד בטבריה. עם הופעת הספר של יוסטוס, יוסף היה חייב להתגונן, משום שגרסתו של יוסטוס האשימה אותו הן במרדנות נגד רומא, מעבר למה שכבר סיפר בעצמו ב"מלחמת היהודים" והן משום שיוסטוס הטיל דופי באמינותו. ההאשמה באחריות למרד בטבריה הייתה מסוכנת עבורו, אפילו זמן רב לאחר המלחמה, ובמיוחד בזמן דומיטיאנוס, אליו היה פחות מקורב מאשר לשני קודמיו. ספרו של יוסטוס כלל כנראה האשמות חריפות נגד יוסף וחלק מדברי יוסף ב"חיי יוסף" מתפרשים כתגובה להאשמותיו, גם אם אינם נאמרים ישירות נגד יוסטוס.
הספר "חיי יוסף" כתוב באופן רשלני ונראה שנכתב מהר. ייתכן שהדבר מעיד על כך שספרו של יוסטוס הכניס את יוסף למצב שחייב אותו להתגונן במהירות.
מאחר שיוסטוס סיגל לעצמו את ההשכלה היוונית וככל הנראה קישט את ספרו בתפארת המליצה הרטורית, נאלץ יוסף להתמודד איתו באותו הכלי: הנספח נגד יוסטוס כתוב בסגנון נמלץ ומלא חיים, ויוסף פונה בו אל יוסטוס "כמדבר לנוכח". הוא מלגלג על כך שיוסטוס הילל את עצמו כ"גדול ההיסטוריונים" ומאשים אותו בכך שכתב שקרים. הוא טוען שנאלץ עתה לגלות דברים שהסתיר עד עכשיו, ומנמק את הסתרתם בכך שהיסטוריון רשאי, לדבריו, "להימנע מהוציא משפט על תועבות אנשי רשע...בגלל מידת המתינות שהיא חובה עליו".
ניתן לשער כי יוסטוס אכן שיבח את ספרו שלו כעולה על ספרי האחרים בנושא וכאמין יותר מהחיבורים שנכתבו לפניו, וכיוון כנראה קודם כל לספר "מלחמת היהודים". יוסטוס היה בן הגליל ומהשכבה המכובדת של החברה והשתתף בחלק מהמאורעות או שהיה קרוב אליהם – עקרון שנתפס חשוב באסכולה ההיסטוריוגרפית שיוסף ויוסטוס נמנו עליה. בדומה לטענת יוסף, ששירת בשני המחנות וראה את המלחמה משני עברי המתרס, גם יוסטוס עבר אל בעל בריתם של הרומאים, אגריפס.
מעבר לכך, ישנו דמיון נוסף בין יוספוס ויוסטוס: לשניהם היו גישות דו משמעיות כלפי השלטון הרומי והסיכויים של מרד נגדו.
יוסף על מעשיו של יוסטוס בגליל
בתיאורו את המפה הפוליטית בטבריה, מספר יוסף כי היו בה 3 מפלגות: "נשואי הפנים" שהתנגדו למלחמה ברומאים, פשוטי העם שהיו בעד מרד, ומפלגה שלישית שבראשה עמד יוסטוס בן פיסטוס. במפלגת "נשואי הפנים" רק פיסטוס התנגד לשמור אמון לרומאים ולטענת יוסף "נגרר אחר תעלולי בנו יוסטוס", שרק "למראית עין היה כמהסס בדבר המלחמה", בזמן שבעצם שאף למהפכה, בה יוכל "לבצר את עמדתו". יוסף טוען שלאחר שנירון העביר את טבריה לשלטונו של אגריפס השני, הסית יוסטוס את העם למרד באגריפס וקרא לאנשי עירו להתחמש ולהצטרף אל מורדי הגליל. יוסף מתאר את יוסטוס כדמגוג ובעל יכולת שכנוע של יריבים "בדברי תרמית ותעתועים". הוא מציין שהיה בקי בתרבות היוונית וטוען שבספרו התבסס על בקיאות זו כדי לסלף את האמת. הוא טוען שאורח חייו היה "מגונה" וכמעט הביא "כליה על ארץ מולדתו".
שם התואר "מגונה" חוזר אצל יוסף גם ב"נגד אפיון", בפתיחת נספח המתקיף אנשים שמתחו ביקורת על חיבוריו. יש להניח שגם שם התכוון בראש ובראשונה ליוסטוס.
להבדיל מספרו הראשון, "מלחמת היהודים", בו יוסף מספר שנשלח על ידי הממשלה בירושלים לפקד על הגליל, לאחד אותו תחת מרות השלטון המרכזי ולבצר אותו לקראת המלחמה, ב"חיי יוסף" הוא מספר שנשלח על ידי הממשלה כדי להרגיע את הרוחות ולהניע את המורדים להניח את נשקם ולהפקיד אותו בידיו – המפקד מטעם השלטון המרכזי. יוסף מנסה ליצור את הרושם שנטה בלבו אל המתונים ולא ראה סיכוי למרד, אך בשל הנסיבות נאלץ לפעול כפי שפעל. ייתכן שיוסטוס הצליח לפגוע בו בנקודה רגישה זו והעמיד את הדברים באור מזיק ליוסף, כך שזה נאלץ לתאר את שליחותו באור אחר מזה שבספרו הראשון.
שריפת הכפרים והבריחה אל אגריפס
יוסטוס האשים בספרו את יוסף באחריות למרידת טבריה. יוסף מקבל את האחריות, אך טוען כי עוד לפני שמונה למפקד הגליל, יוסטוס ואנשי עירו כבר אחזו בנשק, כאשר תקפו את ערי הדקאפוליס ושרפו את כפריהם. יוסף מאשים את יוסטוס שהוא זה שהסית את תושבי טבריה להתחמש, נגד רצונם של רבים מהם, ויצא איתם בעצמו לשרוף את הכפרים מסביב לגדר וסוסיתא, בקרבת תחום טבריה ובית שאן. בתיאור ההתקפה על הערים היווניות ב"מלחמת היהודים", יוסף מסביר שהן היו תגובה על רצח יהודי קיסריה ושבמקביל אליהן היו התקפות רבות של סורים על היהודים היושבים בתוכם. ב"חיי יוסף", לעומת זאת, מאשים יוסף את יוסטוס בהתקפות, תוך שהוא מעלים את ההקשר המצדיק את מעשיו.
יוסף מספר שבתחילת המרד, החליטו אנשי טבריה לשמור אמונים למלך ולא למרוד ברומאים, אולם יוסטוס הסית אותם למרד "כי אהב מהפכות" וקיוה לתפוס את השלטון בטבריה ובגליל, אלא שהגליליים "זכרו את הרעות אשר עשה להם לפני המלחמה" ולכן לא הסכימו שיהיה מפקדם. יוסף מתאר את לידתה של היריבות בינו לבין יוסטוס: "וכאשר הופקדתי אני על הגליל מטעם שלטון ירושלים הרגיזני יוסטוס פעמים רבות, עד כי עוד מעט והרגתיו, כי גדלה חוצפתו מנשוא". לטענתו, החשש מפני נקיטת צעדים כלפיו הביאה את יוסטוס לברוח אל המלך אגריפס. יוסטוס טען בספרו שהוא עצמו לא השתתף במלחמה ברומאים, ושבריחתו אל המלך אגריפס מעידה על כך. יוסף מגיב על הטענה ואומר שיוסטוס לא ברח אל המלך מתוך אהדה לרומא, אלא כיוון שפחד ממנו. יוסף מציין שהדברים על תקיפת הערים כתובים בספרי הזכרונות של הקיסר וגם בתלונת תושבי הדקאפוליס, שכאשר הגיע אספסיאנוס לעכו ביקשו ממנו להעניש את יוסטוס, כאחראי על אסונם. אספסיאנוס הורה לאגריפס להוציא אותו להורג ואגריפס ציווה להמיתו, אך בעקבות "תחנוניה המרובים" של ברניקי, המיר המלך את עונש המוות במאסר לזמן רב והעלים את הדבר מאספסיאנוס. יוסטוס כתב בספרו שיוסף הוא "רשע" ויוסף שואל אותו בתגובה, מדוע - על אף שכבר חס על חייו ואף העניק לו כסף רב - אסר אותו אגריפס לאחר מכן פעמיים ופעמים רבות הגלה אותו מטבריה. הוא מוסיף שלמרות "מעשי הנבלה" שלו, מינה אותו אחר כך אגריפס "למזכירו הסודי", אך סילק אותו כאשר גילה שהוא נוכל. אולם קשה להאמין שלאחר שכבר אסר אותו פעמיים ואף ציווה להמיתו, היה אגריפס ממנה את יוסטוס למזכירו. טענות דחוקות כל כך מוכיחות את גודל מצוקתו של יוסף בשל דברי יוסטוס. ייתכן והעובדה שיוסטוס עבר למחנה הנאמן לרומא עוד לפני שיוסף עבר למחנה הרומאי, הייתה גם היא נקודה קשה ליוסף להודות בה.
מכיוון שיוסף חוזר מספר פעמים על האשמתו את יוסטוס כאחד המסיתים הראשיים למרד ברומא, ניתן לשער שיוסטוס הצליח לפגוע בו בנקודה זו של הטלת האחריות למרד בגליל.
ב"חיי יוסף" חשוב ליוסף להדגיש את היוזמות המקומיות בביצור הגליל, כדי להראות שאת האשמה במרידת טבריה יש לתלות במנהיגיה.
לטענת יוסף, אחריותו שלו הסתיימה כאשר נשבה בידי הרומאים ועובדה היא כי טבריה לא נכנעה מיד אחר כך, אלא רק כאשר אספסיאנוס הגיע אל העיר, מתוך פחד מפני כיבושה בכוח.
מיד אחרי דבריו על טבריה ויוסטוס ב"חיי יוסף", מציג יוסף את יוחנן מגוש חלב לראשונה בפני הקוראים. הוא מאפיין אותו כשוחר שלום ומתרץ את כישלונו בריסון תומכי המרד בעירו, וזאת בסתירה להצגתו ב"מלחמת היהודים", שם הוא רשע מלכתחילה, ובסתירה גם לדבריו בהמשך ב"חיי יוסף", המציגים אותו כנבל. ייתכן ולקראת פרסום הספר "חיי יוסף", דאג יוסף בראשית דבריו על גוש חלב, לשפר את דמותו של יוחנן כדי להבליט את רשעותו של יוסטוס.
על פרסום הספרים
יוסף מתפלא כיצד מעז יוסטוס לומר שסיפר טוב יותר על האירועים, וזאת בזמן שלא ידע מה התרחש בגליל, כי כבר היה עם אגריפס בביירות ולא יכול היה לדעת היטב מה התרחש במצור על יודפת. בדומה לכך, לא נכח במצור על ירושלים ולא קרא את כתבי הזכרונות של הקיסר, שהרי החיבור שלו נוגד את הכתוב בהם. מאזכור ירושלים משתמע שספרו של יוסטוס הקיף את כל המלחמה, כולל המצור על ירושלים. יוסף טוען שספרו של יוסטוס נכתב 20 שנה לפני שפורסם, ויוסטוס עיכב את הוצאתו לאור עד לאחר מותם של אספסיאנוס, טיטוס ואגריפס ובני משפחתו, כדי שלא יהיה מי שיזים את דבריו. ניתן להציג את פרסומו המאוחר של ספרו של יוסטוס כיתרון, שכן יכול היה לכתוב ללא פחד, אולם קשה לומר שתקופת דומיטיאנוס הייתה נוחה יותר לפרסום ספרו, מאחר שלקיסר זה היה יחס עוין ליהודים וליהדות. אך מכיוון שאספסיאנוס וטיטוס היו פטרוניו של יוסף, סביר יותר כי לאחר מותם היה יוסטוס חופשי יותר לכתוב את טענותיו נגד יוסף. ניתן ללמוד מכך שיוסטוס לא החניף לקיסר ולאגריפס ולכן לא הוציא את ספרו בחייהם, בשל הסכנה לחייו. יוסף מספר שטיטוס "חתם בידו" את ספרו וציווה להפיץ אותו. סביר שכדי לקבל את הסכמתו, היה מוכרח להסתיר בספר כל דבר שעלול להעליב את הרומים, דבר שיוסטוס לא נאלץ לעשות.
יוסף מספר שבאחד המכתבים שקיבל מאגריפס, הזמין אותו המלך לבוא אליו, כדי שיספר לו "כמה דברים שאינם ידועים לאיש". בכך בעצם אגריפס רמז ליוסף שאינו מסכים לדבריו בכל הפרטים. יוסף טוען שבדברים אלה, אגריפס לא החניף לו וגם לא התל בו כפי שטען יוסטוס.
השמצתו של יוסטוס את יוסף כמורד ברומאים, העמידה אותו תחת התקפות משני הצדדים: גם על בגידתו ביהודים וגם על מרידתו ברומאים. אולם על אף שההאשמה השנייה אמינה באותה מידה, היא כמעט ואינה מושמעת עוד.
יוספוס כהיסטוריון
הערכתו העצמית של יוספוס את עצמו כהיסטוריון
בהקדמה ל"מלחמת היהודים" מצהיר יוספוס שהוא מתכוון להפר את "נוהג הכתיבה ההיסטורית" על ידי ביטוי רגשותיו:
.
גם ההיסטוריונים ההלניסטיים קוננו על מצוקתה של מולדתם ואפילו אצל האובייקטיביים ביותר ניתן למצוא וידויים על אהבת מולדתם ומתיחת ביקורת על בני ארצם: תוקידידס מונה עשרות אסונות חסרי תקדים במלחמת הפלופונס, פוליביוס מודיע במקום מסוים על נטישת "הסגנון היאה להרצאת אירועי ההיסטוריה" ומגנה בריתות ערים ביוון שהמיטו אסון על יושביהן, ודיודורוס סיקולוס מבַכֶּה את קורותיה של ארצו בשנת 146 לפנה"ס כאסונות קיצוניים חסרי תקדים בהיסטוריה. אולם להצהרה זו של יוספוס אין מקבילה אצל אף אחד מן ההיסטוריונים מהעת העתיקה שכתביהם הגיעו אלינו. אף לא אחד מהם מודה בפתיחוּת רבה כזו בדעה המוקדמת שבלבו נגד אחד הגורמים הראשיים בעלילה ההיסטורית המגוללת בספרו. ההיסטוריונים בעת העתיקה השקיעו מאמצים רבים כדי להסתיר היעדר אובייקטיביות כזה, ויוספוס מבקש משום־כך מן הקורא להתעלם מן השנאה המוצאת את ביטויה בדבריו ולהתייחס רק אל העובדות.
כמו היסטוריונים גדולים אחרים בעולם היווני והרומי, גם יוספוס עצמו נדרש לאמינותו שלו כהיסטוריון. משום כך הצהיר הצהרות רמות על אמינות כתביו וחתירתו לחקר האמת, הכוללות גם דברי שבח על עצמו. הצהרות אלו מלמדות שהוא היה ער לאפשרות שעלולים להתקיפו בעניין זה.
יוסף מציין כי רבים כתבו ספרים על מלחמת היהודים עם הרומאים, אך טוען כנגדם כי לא ביקרו במקומות בהם התרחשה אלא רק כתבו דברים על פי שמועה וללא בושה קראו להם בשם "היסטוריה". הוא רואה בנוכחותו באירועים נקודת זכות היות שכתב רק על מה שראו עיניו ומה ששמע מיד ראשונה, עניין שנחשב בזמנו כאחד התנאים ההכרחיים להיחשב כהיסטוריון טוב. תוקידידס כתב על כך לראשונה, וממשיכיו אחריו. וכך מעיד יוספוס: "אולם אני כתבתי על המלחמה כולה ועל כל מאורעותיה בפני עצמם ספר אמת, כי ראו עיני את כל המעשים בהיותי ראש צבא האנשים הנקראים בקרבנו בשם הגליליים". הוא מוסיף שגם לאחר מכן, כאשר היה שבוי מלחמה ונשלח עם טיטוס למצור על ירושלים, היה בעצמו עד לאירועים ולא נעלם שום דבר מידיעתו: הוא כתב את שראו עיניו במחנה הרומאים ואת דבריהם של הבורחים מירושלים שמע בעצמו. הוא מספר כי העניק את הספר בתחילה לאספסיאנוס וטיטוס, אך לאחר מכן גם ליהודים רבים "משכילים בחכמה יוונית", שהעידו, לטענתו, כי הקפיד לכתוב את האמת ולא היו שותקים אם היה מסלף או מעלים עובדות, בין אם בשגגה או מתוך רצון למצוא חן בעיני זרים.
עם זאת, יוסף מגלה כי ספרו קיבל גם ביקורת קשה מאנשים אחדים, שאף לעגו לו באומרם שהוא "כדמות ספר-חינוך לתינוקות של בית הספר", וטוען כי מדובר ב"שטנה מוזרה ודיבה רעה". הוא מוסיף וטוען שאפילו אם יאמרו הסופרים המבקרים כי גם הם קראו את ספרי הזיכרונות של הקיסרים, הרי לא יכלו לדעת, כמוהו, את כל הפרטים על האירועים שקרו, הן אצל הרומאים והן אצל היהודים.
אותם ספרי זיכרונות הם הקומנטרים הקיסריים (ההיפוֹמְנֶמָטָה). ייתכן ומדובר בספר זיכרונות שכתב אספסיאנוס, אולם סביר יותר שמדובר בדוחו"ת-שדה של המפקדים הצבאיים. יוסף טוען כי גם אם מבקריו טוענים שקראו את הקומנטרים של המפקדים, הרי לא הכירו לעומק את הצד שנגדו המפקדים נלחמו - היהודים. הקומנטרים הללו נזכרים בחיבוריו של יוסף 3 פעמים. אין ספק שהם היו לנגד עיניו, במיוחד בעת כתיבת "מלחמת היהודים", אם כי בספר זה אין הוא מזכיר אותם כלל. ייתכן והסיבה לכך הייתה רצונו להדגיש את מעמדו כמחבר שהוא עד ראייה ולא קומפילאטור בלבד המסתמך על עדותם של אחרים, במיוחד לאחר שבפתיחת הספר ביטא את דעתו לגבי כתיבת היסטוריה: "לא כל המשנה את התוכנית ואת הסדר בדברי אחרים נקרא זריז, כי אם המספר דברים חדשים ומוסיף על גוף ההיסטוריה בניין משלו".
סגנונו
מראשיתה של כתיבת ההיסטוריה ביוון הקלאסית, השתמשו היסטוריונים בנאומים ששמו בפי אישים שעליהם כתבו. אמצעי זה נועד כדי להתעמק במניעי מעשיו של הדובר ולהוסיף צבע לתיאור המתרחש. רוב הנאומים שחיבר יוספוס ב"מלחמת היהודים" שקולים ברמת התחכום והמורכבות שלהם לאלה שבכתביהם של טובי ההיסטוריונים בעת העתיקה.
הערכת ההיסטוריונים את כתביו
כתיבת ההיסטוריה על הורדוס הייתה משולבת ברקע ההיסטוריוגרפיה ההלניסטית והרומית, ובנושא זה אמינותו ודיוקו הם ברמה גבוהה, וחיבוריו לפעמים משלימים פרטים החסרים בהיסטוריוגרפיה זו. בסקירותיו הוא משלב גם מידע יהודי פנימי, שנשאב ממקורות עממיים ומידע אישי, שאמנם לא תמיד ניתן לזהות את מקורו, אך פעמים רבות הוא מתאים למסורות תלמודיות, מה שמראה שהוא לא היה מנותק ממסורות והלכי רוח שרווחו בציבור. תרומתו העיקרית היא בעריכת המידע, בכתיבתו הרטורית והפתטית המוסיפה לקוראים ממד של פרשנות אישית, העצמה דרמטית של הסיפורים, שכתוב נאומים והעברת מסרים לאומיים ותאולוגיים.
תיאורי הארץ אצל יוספוס די מדויקים. המחקר הארכאולוגי גילה מספר מכובד של ממצאים אשר מאששים את תיאוריו של יוספוס, אך גם מספר ממצאים אשר סותרים את דבריו - לדוגמה, סיפורו המפורט אודות מצדה, אשר ישנם חוקרים החולקים על מהימנותו ההיסטורית. המחקר הארכאולוגי יוצא גם נשכר מהבחנתו של יוספוס וציונו המדויק יחסית של הטופוגרפיה, אשר לא השתנתה מאז תקופתו באופן ניכר, ועל כן מאפשרת לחופרים להבין את המפה אותה מצייר יוספוס.
ישנן השגות באשר לעובדות מסוימות בספריו, בטענה שבן מתתיהו ביקש להחמיא לקיסרים הפלאביים שבקרבם ישב ולהציג את ההתנגדות לרומא כחסרת תועלת וכנובעת מדמגוגיה של המורדים החותרים מתחת לשלטון היהודי השוחר שלום. כמו כן הועלו נגדו טענות שיחסו למורדים היהודים הוא מגמתי וששאיפתו המרכזית היא להפריך את הטענה שהוא בגד בעם היהודי.
הרב יצחק אייזיק הלוי (רבינוביץ') מאשים את יוסף בן מתתיהו בהטייה מכוונת נגד היהודים ובעד בית הורדוס והרומאים. כדוגמה הוא מביא את העובדה שבן מתתיהו אינו מספר מאומה על המעשים של ארכלאוס שהוציאו את הקיסר משלוותו וגרמו לו לזמנו אליו בבהילות, להדיחו מכסאו ואף להחרים את רכושו ולגזור עליו גלות. עיקר ההטייה בדברי יוסף בן מתתיהו, לשיטתו של הלוי, היא בהסתרות מעין אלו ובניפוח סגנוני של עובדות אחרות, כמו הדבקה הכינויים "מרד" ו"התקוממות" לכל אירוע קל ערך, בעוד בעובדות שכתב הוא נטה לדבוק באמת.
כתיבת "קדמוניות היהודים" מעידה על ייעודו של יוסף ברומא כסנגור על היהודים ועל היהדות בעולם הלא-יהודי.
ספריו
שמאל|ממוזער|250px|תרגום אנגלי מהמאה ה-17 של עבודותיו של יוסף בן מתתיהו על ידי תומאס לודג'
"מלחמת היהודים" (Περί τού Ίουδαίκοΰ πολέμου, מילולית: "על המלחמה היהודית") נכתב ביוונית, ראה אור בסביבות שנת 78 לספירה - בספר זה מתאר יוסף את מלחמת היהודים ברומאים בארץ ישראל. הספר מתאר את המרד הגדול, חורבן בית המקדש השני ונפילת מצדה (66-73 לספירה). פרקי הספר הראשונים מהווים הקדמה ומתארים את ההיסטוריה היהודית מגזירות אנטיוכוס ועד לפריצת המרד ואת ירושלים ובית המקדש.
יוספוס מספר כי כתב מלכתחילה את הספר ב"שפת אבותיו", ככל הנראה ארמית, ולאחר מכן תרגמו ליוונית. אולם מלשון החיבור היווני נראה שאין זה תרגום כפשוטו, אלא יצירה בפני עצמה. לא שרדו בידינו כיום ממצאים מהחיבור ב"שפת אבותיו".
"קדמוניות היהודים" (Ἰουδαϊκῆς ἀρχαιολογίας) נכתב ביוונית, ראה אור בשנת 94 לספירה לערך - כולל עשרים חלקים המתארים את תולדות עם ישראל מבריאת העולם ועד תחילת המרד הגדול (66 לספירה).
"חיי יוסף" ('Ἰωσήπου βίος) - חיבור אפולוגטי (מתגונן), שנכתב כאוטוביוגרפיה. היצירה מותחת ביקורת על האשמותיו של ההיסטוריון היהודי יוסטוס איש טבריה. הלה הטיל את האחריות לפרוץ המרד בגליל על יוסף בן מתתיהו. בספר מודגשת מערכת היחסים בין יוסף בן מתתיהו לבין ההנהגה הירושלמית. זו האחרונה הקשתה לא מעט על מפקד הגליל למלא את משימותיו כפי שצריך.
"על קדמוּת היהודים" (περὶ ἀρχαιότητος Ἰουδαίων) או "נגד אפיון" (Κατά Απίωνος) - חיבור אפולוגטי המגן על היהדות. היצירה נכתבה כחזית ביקורתית מול מסע ההשמצות של קבוצת סופרים מאלכסנדריה אשר השחירה את פני היהודים בכלל ותקפה את היצירה "קדמוניות היהודים" בפרט. בחיבור זה מבליט יוסף בן מתתיהו את קדמוניות העם היהודי ואת ההיבטים המוסריים של חוקיו, הלכותיו ומנהגיו.
בספר "קדמוניות היהודים", ציין יוסף בן מתתיהו שהחיבור הבא שבכוונתו לכתוב יהיה על "המנהגים וטעמיהם", שיעסוק בחוקים שהשאיר משה, שנהוגים בין היהודים, וכן "חיבור בארבעה ספרים על אלוהים והווייתו לפי אמונות היהודים". אולם הוא ככל הנראה לא הספיק לכתוב אותם.
ספריו בראייה היסטורית
על אף תפקידו הבולט של יוסף בן מתתיהו במרד היהודי ברומאים וחשיבותו כעד ראייה לאירועים, אין סימן להשפעתו על הכתבים ההיסטוריוגרפיים שהגיעו לידינו מאותה תקופה ואין אפילו רמז לכך שההיסטוריונים מהמאה ה-2, טקיטוס ואפיאנוס מאלכסנדריה (שכלל לא הזכיר את המרד הגדול בספריו) הכירו את חיבוריו. סווטוניוס, בן זמנם, ודיו קסיוס המעט מאוחר יותר אמנם מזכירים את נפילתו בשבי ונבואתו לאספסיאנוס, אולם מאופן דבריהם עולה כי הם כלל לא קראו את ספריו וכך גם בעלי המקורות שעליהם הסתמכו. עד לזמנו של פורפיריוס (המאה ה-3), שבהתפלמסו עם הנצרות ציטט מ"קדמוניות היהודים", הפגנים היחידים שידוע כי קראו את חיבוריו היו פטרוניו: הקיסרים ואפאפרודיטוס. האחרים היו יהודים או נוצרים כמו אוריגנס וטטיאנוס (המאה ה-2).
אוסביוס (מאבות הכנסייה, מאות 3–4 לספירה), לעומת זאת, מצטט ממנו רבות, תוך שהוא מדגיש את מעלת חיבוריו ואף מוסיף לציין כי יוספוס היה המפורסם ביותר בין היהודים בתקופתו, לא רק בין בני עמו, אלא גם בין הרומאים, כך שזכה להצבת פסל לכבודו ברומא וספריו הוערכו כראויים למקום בספרייה בעיר. פטרוס קומסטור בן המאה ה-12, מחבר ספר הלימוד ההיסטורי הנפוץ ביותר בימי הביניים Historia Scholastica ("היסטוריה לימודית"), השתמש בכתבי יוספוס כמקור עיקרי.
כתבי בן-מתתיהו, כיתר הספרות היהודית בשפה היוונית שחוברה טרם וסביב החורבן, לא שומרה על ידי המסורת הרבנית שהכלילה יצירות בעברית וארמית בלבד (מצדו, יוספוס לא הזכיר כלל בספריו את בית הלל ובית שמאי). מגע ראשון בין הספרות הרבנית ליצירתו אירע רק במאה העשירית, באיטליה, עם חיבור "ספר יוסיפון" ששאב מכתביו אך התאים את החומר לתפישה הרבנית, תוך שינויים נרחבים: לדוגמה, קנאי מצדה הוצגו כנופלים בקרב ולא כמתאבדים. בין היתר, הביא "ספר יוסיפון" לראשונה את דמותו של יהודה המכבי, לאחר מאות שנים בהן נזכר רק בנצרות.
עם גל החילון הגדול של המאה ה-19, פנו סופרים יהודים מודרניים ישירות לבן-מתתיהו. ב-1862 יצא התרגום הראשון שלו לעברית, "מלחמות היהודים" לקלמן שולמן. ההיסטוריוגרפיה הציונית גילתה עניין עז ביוספוס והעלתה אפיזודות שכוחות כמו ההתאבדות במצדה לדרגת מיתוס מכונן.
יוסף בן מתתיהו הוא המקור הראשי לידיעותינו על מאתיים השנים האחרונות של תקופת בית שני. חשיבות מיוחדת ניתנת לו לחקר כתות בית שני ובמיוחד הצדוקים והאיסיים, שהידיעות אודותיהם מחוץ לספר זה הן קלושות.
בנוסף, בספר "קדמוניות היהודים" ישנה התייחסות לישו וליוחנן המטביל, אם כי הסברה המקובלת היא כי הספר עבר עריכה נוצרית, ולא ברור מה מהדברים נכתב במקור (ראו העדות הפלוויאנית).
תיאורו את הטריומף ברומא לציון הניצחון על היהודים הוא התיאור המפורט ביותר של מצעד ניצחון רומי בכל הספרות הקלאסית.
הפרוטומה המזוהה עם יוספוס
200px|ממוזער|250px|שמאל|הפרוטומה
ההיסטוריון מגן ברושי מביא במאמר שכתב את סיפור זיהויה של הפרוטומה המוכרת של יוסף בן מתתיהו. פרוטומת השיש שנשתמרה יפה, נרכשה בשנת 1891 על ידי מוזיאון Ny Carlsberg Glyptotek בקופנהגן מהנסיכה פּיומבינו (Piombino) לבית בורגזה. בעת הרכישה, לא הייתה ידועה זהותו של האיש שבפסל וגם לא מקורו. כשתמונת הפסל פורסמה לראשונה בקטלוג המוזאון ב-1925, הוא הוצג כ-"ללא ספק יהודי צעיר". שום סיבה לא ניתנה לקביעה זו, אולם ב-1930, חוקר יהודי-אוסטרי בשם רוברט אייזלר כתב מאמר הגנה מפורט לזיהויו של האיש כיהודי, בו אף הוסיף וטען ש"היהודי הצעיר" הוא לא אחר מאשר יוספוס פלביוס.
הראיות שעליהן התבסס אייזלר לכך שמדובר בפסל של אישיות יהודית, נשענו על תווי פנים "אופייניים": "אף עקום או 'שבור', שהוא די עבה בחלקו התחתון, שונה מאוד מהאף הנשרי שניתן למצוא לעיתים קרובות אצל הרומאים", וכן עיניים "יהודיות", אותן אפיין כ"עצובות, חסרות-שקט ודרוכות".
על אף עדותו של אוסביוס על כך שפסל לכבודו של יוסף עמד ברומא, הניסיון לקשר בין עדותו של אוסביוס לבין הפרוטומה המדוברת אינו מעוגן בטיעון מדעי. ברושי טוען שאין בעדותו של אוסביוס כדי לאמת את השערתו של אייזלר ובלא תיעוד עובדתי, ביסס אייזלר את הזיהוי שלו על ראיות קלושות כמו צורתם "היהודית" של האף והעיניים ובכך אימץ אייזלר, יהודי בעצמו, סטריאוטיפים אנטישמיים על יהודים.
מהדורות של חיבוריו
מלחמת היהודים
מהדורת אינטרנט של מהדורת "ניזֶה" (B. Niese, Berlin, 1895), מהדורה מדעית של נוסח המקור היווני, באתר Perseus Project.
מלחמות היהודים עם הרומאים, חבר בשפת יפת ... עם הקדמה והערות מאת קלמן שולמאן, דפוס האלמנה והאחים ראם, וילנה תרמ"ד; תרע"ג.
תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, בתרגומו של ד"ר י.נ. שמחוני, הוצאת שטיבל, תרפ"ג (1923) (ספר סרוק באתר HebrewBooks); תרצ"ח/ט2; תל אביב 1929; הוצאת מסדה, 1968.
מלחמת היהודים, תרגום חדש על ידי שמואל חגי, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשכ"ד (1964).
תולדות מלחמת היהודים ברומאים, עריכה: ישראל שצמן; תרגום: ליזה אולמן; מבוא: יונתן פרייס, הוצאת כרמל, ירושלים 2009.
קדמוניות היהודים
מהדורת אינטרנט של מהדורת "ניזֶה" (B. Niese, Berlin, 1892), מהדורה מדעית של נוסח המקור היווני, באתר פרויקט פרסאוס.
תרגומו של קלמן שולמאן: ימי עם עולם: הוא ספר קדמוניות היהודים (ספרים א-ד), דפוס ראם, ווילנא, תרמ"ז 1886; תרע"א; קדמניות היהודים (ספרים י"א - ט"ו), ווילנא 1864.
קדמוניות היהודים, מתורגמים מיוונית, עם מבוא והערות מאת אלכסנדר שור. ספר I - VIII, הוצאת ראובן מס, ירושלים ת"ש - תש"ו.
קדמוניות היהודים, תרגם מהמקור היווני אברהם שליט וצירף מבוא, הערות, באורים, מפות ותמונות, א-ב, ג, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ד 1944; 19552; תשכ"ג 1963; מהדורה חדשה: מוסד ביאליק, תשמ"ה 1985
חיי יוסף
מהדורת אינטרנט של מהדורת "ניזֶה" (B. Niese, Berlin, 1890), מהדורה מדעית של נוסח המקור היווני, באתר פרויקט פרסאוס.
(תרגום חופשי מתרגום גרמני) ספר תולדות יוסף, תרגום קלמן שולמן, וילנא תרי"ט 1859. (100 עמודים)
(מהדורה מדעית; תרגום מיוונית) חיי יוסף, תרגום והערות: מנחם שטיין. תל אביב, תרצ"ו
(מהדורה מדעית; תרגום מיוונית) חיי יוסף, מבוא, תרגום ופירוש: דניאל שוורץ, הוצאת יד יצחק בן-צבי - סדרת ספרים: "בין מקרא למשנה", ירושלים תשס"ח 2008. (200 עמודים)
נגד אפיון
מהדורת אינטרנט של מהדורת "ניזֶה" (B. Niese, Berlin, 1892), מהדורה מדעית של נוסח המקור היווני, באתר פרויקט פרסאוס.
תרגומו של שמואל שלום (בן המאה ה-16, קושטא), נדפס כתוספת לספר היוחסין של אברהם זכות (1452 - 1515) שיצא לאור על ידיו, (מהדורת קושטאנדינא (קושטא) שכ"ו (1565/6) (דפים קע"ב - ק"פ) דפים 167–176 בקובץ הדיגיטלי, באתר הספרייה הלאומית)].
מהדורה נוספת של תרגום זה: קדמות היהודים: נגד אפיון ... המצרי מאלכסנדריה / מתורגם עברית מאת הרופא ... כהר"ר שמואל שולם והדפס בעיר קושטאנדינא בשנת שכ"ו..., ליק: דפוס ה’ פעטצלאלל, תרי"ח. (20 עמודים).
קדמות היהודים (נגד אפיון), תרגם י"נ שמחוני, א"י שטיבל, תרפ"ח; תל אביב תרצ"ט. (מהדורות נוספות: מסדה, [ת"ש לערך]; שם, תשי"ט; שם, 1968.)
נגד אפיון, תרגום מהמקור עם מבוא ופירושים: אריה כשר, הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים תשנ"ז 1996. (2 כרכים)
מהדורות ברשת
מהדורות מדעיות של חיבוריו ביוונית (מהדורת "ניזה"; B. Niese, Berlin) ובאנגלית (מהדורת William Whiston, A.M.) באתר פרויקט פרסאוס.
חיבוריו באתר PACE (the Project on Ancient Cultural Engagement)
כתביו בפרויקט גוטנברג (מהדורת William Whiston, A.M.)
כתביו באתר CCEL (The Christian Classics Ethereal Library) (מהדורת William Whiston, A.M.)
ראו גם
המרד הגדול
יודפת
מצדה
גמלא
יוסף בן גוריון
בעיית יוספוס
לקריאה נוספת
(הספר באתר "כותר")
טל אילן, ורד נעם, בשיתוף מאיר בן שחר, דפנה ברץ ויעל פיש, בין יוספוס לחז"ל, כרך א - האגדות האבודות של ימי הבית שני; כרך ב - אגדות החורבן; יד בן צבי, תשע"ז
דזמונד סיוורד, הבוגד בירושלים: יוסף בן-מתתיהו, מצדה וחורבן יהודה, מאנגלית: ירון בן-עמי, זמורה ביתן מודן, תשע"ב 2011.
Heinz Schreckenberg, Bibliographie zu Flavius Josephus, Brill, 1968. (336 עמודים)
Heinz Schreckenberg, Bibliographie zu Flavius Josephus: Supplementband mit Gesamtregister, Brill, 1979. (242 עמודים)
Heinz Schreckenberg, Die Flavius-Josephus-Tradition in Antike und Mittelalter, Brill Archive, 1972. (214 עמודים)
Louis H. Feldman, Josephus and modern scholarship, 1937-1980, W. de Gruyter, 1984. (1055 עמודים)
מאמרים
ספרות יפה
ליון פויכטוונגר, מלחמת היהודים, הוצאת זמורה ביתן, 1942. (רומן היסטורי)
יורם אבי תמר (יורם צפריר), חיי יוסף - הספר הגנוז, זמורה ביתן, תש"ס 2000. (רומן היסטורי, 486 עמודים)
דורון בן שמעון. כתב החידה של יוסף בן מתתיהו, הוצאה: דורון בן שמעון, 2021. (רומן היסטורי)
מרדכי אביעם, משגב – סאגה גלילית, הוצאה גלילית, 2024. (רומן היסטורי)
קישורים חיצוניים
הרב הרצוג, משהו על יוסף בן מתתיהו, סיני כה תשט, אתר דעת
, בערוץ של מכון מגלי"ם
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:כהנים בתקופת בית שני
קטגוריה:היסטוריונים יהודים
קטגוריה:המרד הגדול
קטגוריה:יהודי תקופת בית שני
קטגוריה:פלאביים
קטגוריה:היסטוריונים מן העת העתיקה
קטגוריה:היסטוריונים ארץ-ישראלים
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ארץ-ישראלים
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-1 | 2024-09-24T17:49:38 |
עולם חדש אמיץ | REDIRECT עולם חדש מופלא | 2004-08-03T13:47:50 |
1932 בספרות | ספרים חדשים
עולם חדש מופלא מאת אלדוס האקסלי
המרד על הבאונטי מאת צ'ארלס נורמן הול
ברנשים וחתיכות מאת דיימון ראניון
מוות אחר הצהריים, מאת ארנסט המינגוויי
פרסים
פרס נובל לספרות מוענק לג'ון גולסוורתי
ראו גם
1931 בספרות
1932
שנים בספרות
ספרות
קישורים חיצוניים
* | 2024-04-24T16:38:11 |
1996 בספרות | ספרי אימה
דספריישן (עיר ושמה ייאוש) מאת סטיבן קינג
ספרי מתח
גרין מייל מאת סטיבן קינג
ספרי פנטזיה
משחקי הכס מאת ג'ורג' ר. ר. מרטין
פרסים
פרס נובל לספרות מוענק לויסלבה שימבורסקה
פרס קמואש מוענק לאדוארדו לורנסו
הממלכה המאוחדת
פרס בוקר מוענק לגראהם סוויפט על ספרו Last Orders
מדליית קרנגי מוענקת למלווין ברג'ס על ספרו Junk
פרס לסיפורת מאת נשים מוענק להלן דנמור על ספרה A Spell of Winter
פרס ויטברד מוענק לשיימוס היני על ספרו The Spirit Level
ראו גם
1995 בספרות
1996
1997 בספרות
שנים בספרות
ספרות
קישורים חיצוניים
* | 2024-04-24T16:47:38 |
2001 בספרות | ספרים חדשים
פנטסיה
"בית שחור" מאת סטיבן קינג
"קרטר מנצח את השטן" מאת גלן דייוויד גולד
אימה
"לוכד החלומות" מאת סטיבן קינג
ספרות בלשית
"אפילה כהה מלילה" (מסדרת הארי בוש), מאת מייקל קונלי
"החידה השישית" (מסדרת ג'וש שירמן), מאת יאיר לפיד
"צלה של הרוח" מאת קרלוס רואיס סאפון
נפטרו
11 במאי – דאגלס אדמס, סופר בריטי (נולד ב-1952)
27 ביוני – טובה ינסון, סופרת פינית, מחברת סדרת המומינים (נולדה ב-1914)
31 ביולי – פול אנדרסון, סופר מדע בדיוני, מת מסרטן הערמונית.
20 באוגוסט – פרד הויל, אסטרונום וסופר מדע בדיוני (נולד ב-1915)
פרסים
פרס נובל לספרות מוענק לוידיאדר סורג'פרסאד נייפול
ראו גם
2000 בספרות
2001
2002 בספרות
שנים בספרות
ספרות
קישורים חיצוניים
cy:Llenyddiaeth yn 2000 | 2024-04-24T16:49:31 |
1999 בספרות | ספרים חדשים
רומנים
ספוטניק אהובתי מאת הארוקי מורקמי
אימה
הילדה שאהבה את טום גורדון מאת סטיבן קינג
ספרות בלשית
"מעוף המלאכים" מאת מייקל קונלי (מסדרת "הארי בוש")
נפטרו
8 בפברואר – אייריס מרדוק, סופרת
10 במאי – של סילברסטיין, משורר אמריקני
5 ביוני – מל טורמה (Mel Tormé), זמר, שחקן, מלחין.
18 ביולי – מאיר אריאל משורר מלחין וזמר.
18 באוגוסט – חנוך לוין, סופר ומחזאי ישראלי (נולד ב-1943)
12 בדצמבר – ג'וזף הלר - סופר אמריקאי ("מלכוד 22") (נולד ב-1923).
פרסים
פרס נובל לספרות מוענק לגינטר גראס
ראו גם
1998 בספרות
1999
2000 בספרות
שנים בספרות
ספרות
קישורים חיצוניים
* | 2024-04-24T16:48:13 |
1978 בספרות | ספרים שיצאו לאור
העמדה מאת סטיבן קינג
ספר סופר וספור מאת שמואל יוסף עגנון
אוניית הכושים מאת נחום גוטמן
העולם על פי גארפ מאת ג'ון אירווינג
הגורם האנושי מאת גרהם גרין
מלחמה וזיכרון מאת הרמן ווק
רקוויאם לחלום מאת יוברט סלבי ג'וניור
1985 מאת אנתוני ברג'ס
פרסים
פרס נובל לספרות מוענק ליצחק בשביס-זינגר
פרס ברנשטיין מוענק ליעקב שבתאי
פרס פוליצר מוענק לקרל סייגן על ספרו דרקוני גן עדן
פרס ישראל לספרות ילדים מוענק לנחום גוטמן
ראו גם
1977 בספרות
1978
1979 בספרות
שנים בספרות
ספרות
קישורים חיצוניים
* | 2024-04-24T16:44:43 |
1986 בספרות | ספרים שיצאו לאור
זה מאת סטיבן קינג
עיין ערך אהבה מאת דויד גרוסמן
איתמר מטייל על קירות מאת דויד גרוסמן
מחפשים את גואלמן מאת אמנון דנקנר
כתם של שקט מאת יוסל בירשטיין
שירת ארץ הרחוקה מאת ארתור סי. קלארק
שלושים תפוחים נפלו מהעץ, מאת נפתלי קציר
נפטרו
דן פגיס
חורחה לואיס בורחס
פרסים
וולה סויינקה זוכה בפרס נובל לספרות
ראו גם
1985 בספרות
1986
1987 בספרות
שנים בספרות
ספרות
קישורים חיצוניים
* | 2024-04-24T16:46:02 |
פריץ זאוקל | ארנסט פרידריך כריסטוף "פריץ" זאוקל (בגרמנית: Ernst Friedrich Christoph "Fritz" Sauckel; 27 באוקטובר 1894 – 16 באוקטובר 1946) היה פושע מלחמה נאצי. "ממונה בעל סמכויות בלתי מוגבלות על כוח העבודה", ולמעשה האחראי העיקרי לשעבודם של מיליונים לעבודות כפייה, בהם מצאו רבים מהם את מותם.
ביוגרפיה
זאוקל נולד בעיירה האספוּרט (Haßfurt) על נהר המיין, בן יחיד לפקיד דואר ולתופרת. הוא התחנך בבתי ספר מקומיים, אך נאלץ להפסיק את לימודיו בגיל 15 כאשר אמו נפלה למשכב. זאוקל הצטרף לצי הסוחר, ושירת בו מספר שנים. הוא הפליג לאוסטרליה כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה. ספינתו נתפסה על ידי בעלות הברית, והוא בילה את השנים 1914 עד נובמבר 1919 במחנה שבויים בצרפת.
לאחר מכן שב לגרמניה ועבד כפועל בעיר שוויינפורט. הוא למד הנדסה, והצטרף למפלגה הנאצית בשנת 1923 (מספר חבר 1395). באותה השנה נישא, ומנישואים אלו באו לעולם עשרה ילדים. בשנת 1925 מונה לגאולייטר (מפקד מחוז) של המפלגה בתורינגיה, והפך לחבר בממשלה המקומית בשנת 1929. בעקבות עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, מונה למושל תורינגיה, ולחבר ברייכסטאג. ב-1934 קיבל דרגות כבוד באס אס ובאס אה.
במהלך מלחמת העולם השנייה היה הממונה על ההגנה במחוז קאסל , וב-21 במרץ 1942 מונה ל"ממונה בעל הסמכויות הבלתי מוגבלות על כוח העבודה", בהמלצתו של שר החימוש אלברט שפר. הוא היה כפוף ישירות לאדולף היטלר, ודיווח גם למשרד תוכנית ארבע השנים בראשות הרמן גרינג. הוא היה האחראי לכוח העבודה בגרמניה. בשלב זה זעקו מפעלי החימוש בגרמניה לידיים עובדות, וזאוקל היה האיש שיכול לספק אותן.
זאוקל הכריז כי האמצעים שינקוט לא יונחו על ידי סנטימנטליות או רומנטיקה. הייתה זו אמירה גלוית לב שהעידה על שיטותיו של זאוקל – העברת מיליוני עובדי כפייה (כחמישה מיליון) מרוסיה ומאוקראינה, תוך ציד אדם בערים ובכפרים, דחיסת האנשים שנתפסו אל קרונות רכבת, והסעתם אל מפעלי התחמושת שם עבדו שעות רבות ביממה, במשטר אכזרי, בתזונה בלתי מספיקה, ללא לבוש מתאים, בתנאי מזג אוויר קשים, ובהתעללות גופנית ונפשית. רבים מאוד לא שרדו תנאים אלו. הוראתו של זאוקל הייתה לנצל את העובדים "במידה המקסימלית ובמחיר המינימלי". פירושה המעשי של הוראה זו הייתה כי עובדים אלו ינוצלו בעבודות כפייה עד מותם.
זאוקל עמד בלחץ מכל הכיוונים – מחד הגיעו דרישותיהם של אלברט שפר והרמן גרינג (ראש תוכנית ארבע השנים) לעוד כוח עבודה, ומאידך, טענות האס-אס כי העברת עובדי הכפייה מפריעה להם במלאכת השמדת היהודים, וטענות הצבא כי מדיניות ציד האדם שהונהגה על ידי זאוקל גורמת לאוכלוסייה להצטרף אל הפרטיזנים.
זאוקל הועמד לדין כפושע מלחמה במשפטי נירנברג. הוא הואשם בקשר לביצוע פשעים נגד השלום, בתכנון וביצוע מלחמה תוקפנית, בפשעי מלחמה, ובפשעים נגד האנושות. עורך דינו במשפט היה רוברט סרווציוס, לימים עורך הדין של אדולף אייכמן במשפטו בירושלים. זאוקל הגן על "חזית העבודה" בטענה כי לא היה מדובר בניצול אלא בתהליך כלכלי של אספקת עבודה. הוא הכחיש כי היה אחראי לעבודת כפייה, או כי היה מקובל להעביד אנשים עד מותם, או להתייחס אליהם כעבדים.
הוא נמצא אשם בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות, ונתלה בנירנברג ב-16 באוקטובר 1946. מילותיו האחרונות היו .
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פושעי מלחמה נאצים
קטגוריה:אנשים שהוצאו להורג על ידי בית הדין הבין-לאומי בנירנברג
קטגוריה:עבודת כפייה במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:מקבלי אות הזהב המפלגתי
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1894
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1946
קטגוריה:גאולייטרים | 2024-08-20T10:40:53 |
1987 בספרות | מתח
מיזרי מאת סטיבן קינג
פנטסיה
שליפת השלושה מאת סטיבן קינג (מסדרת "המגדל האפל")
פרסים
פרס נובל לספרות מוענק ליוסף ברודסקי
הממלכה המאוחדת
פרס בוקר מוענק לפנלופה לייבלי על ספרה Moon Tiger
מדליית קרנגי לספרות ילדים מוענק לסוזן פרייס על ספרה The Ghost Drum
פרס ויטברד מוענק לכריסטופר נולאן על ספרו Under the Eye of the Clock
צרפת
פרס גונקור מוענק לטאהר בן ג'לון על ספרו La Nuit sacrée
פרס מדיסיס:
לצרפתית: מוענק לפייר מרטנס על ספרו Les Éblouissements
לסופר זר: מוענק לאנטוניו טאבוקי על ספרו Indian Nocturne
ראו גם
1986 בספרות
1987
שנים בספרות
ספרות
קישורים חיצוניים
* | 2024-04-24T16:46:12 |
2002 בספרות | ספרים חדשים
מתוך הביואיק מאת סטיבן קינג
האיש ללא עצמות מאת אמנון דנקנר
האישה שאהבה חביתות מאת יהודה אטלס
כבודו במקומו מאת יהודה אטלס
מעשה באדם שהיה עולה בהר מאת יהודה אטלס
קרוב רחוק - ניתוק ושיקום יחסים בין הורים לילדיהם הבוגרים מאת ורדה רזיאל ז'קונט
בגוף אני מבינה מאת דויד גרוסמן
ספרות בלשית
"עיר העצמות" (מסדרת "הארי בוש"), מאת מייקל קונלי
נפטרו
17 בינואר – קמילו חוזה סלה, סופר ספרדי
28 בינואר – אסטריד לינדגרן, סופרת
פרסים
פרס נובל לספרות מוענק לאימרה קרטס
ראו גם
2001 בספרות
2002
2003 בספרות
שנים בספרות
ספרות
קישורים חיצוניים | 2024-04-24T16:49:44 |
1982 בספרות | ספרים שיצאו לאור
בית הרוחות מאת איזבל איינדה
העי"ג מאת רואלד דאל
נשים בצמרת (Top Girls) מאת קריל צ'רצ'יל
מונסיניור קיחוטה מאת גרהם גרין
נובלה
עונות מתחלפות מאת סטיבן קינג
פנטסיה
האקדוחן מאת סטיבן קינג (מסדרת "המגדל האפל")
פרסים
פרס נובל לספרות מוענק לגבריאל גארסיה מארקס
פרס מדיסיס לאומברטו אקו עבור ספרו שם הוורד
פרס מיגל דה סרוואנטס ללואיס רוזאלס
ראו גם
1981 בספרות
1982
1983 בספרות
בספרות
ספרות
קישורים חיצוניים
* | 2024-04-24T16:45:22 |
1981 בספרות | ספרים שיצאו לאור
קוג'ו מאת סטיבן קינג.
האהבה על תנאי מאת ורדה רזיאל ז'קונט.
תסמונת דולסינאה מאת שולמית הראבן.
ספר מגוחך מאת דודו גבע וקובי ניב.
ורק אני לא מאת יהודה אטלס.
קרוסלה מאת לאה נאור.
בשביל אל האלים מאת אריך פון דניקן.
זיוניוני הדרך מאת דן בן אמוץ.
מלון ניו המפשייר מאת ג'ון אירווינג.
המלון הלבן מאת ד.מ. תומאס.
פרסים
פרס נובל לספרות מוענק לאליאס קנטי.
נפטרו
9 במאי – אורי צבי גרינברג, משורר עברי (נולד ב-1896).
ראו גם
1980 בספרות
1981
1982 בספרות
שנים בספרות
ספרות
קישורים חיצוניים
* | 2024-04-24T16:45:13 |
ריצ'ארד באקמן | REDIRECT סטיבן קינג | 2004-09-04T14:45:52 |
1984 בספרות | פנטסיה
עיני דרקון מאת סטיבן קינג
הקמיע מאת סטיבן קינג
מתח
רזה מאת סטיבן קינג (תחת שם העט ריצ'רד באקמן)
פרסים
פרס נובל לספרות מוענק לירוסלב סיפרט
בצרפת
פרס גונקור מוענק למרגריט דיראס על ספרה L'Amant
פרס מדיסיס:
בצרפתית: מוענק לברנאר-אנרי לוי על ספרו Le Diable en tête
לסופר זר: מוענק לאלזה מורנטה על ספרה Aracoeli
בממלכה המאוחדת
פרס בוקר מוענק לאניטה ברוקנר על ספרה Hotel du Lac
מדליית קרנגי מוענקת למרגרט מאהי על ספרה The Changeover
פרס ויטברד מוענק לג'יימס ביוקן על ספרו A Parish of Rich Women
בספרד
פרס מיגל דה סרוואנטס מוענק לארנסטו סאבטו
בארצות הברית
פרס נבולה מוענק לויליאם גיבסון על ספרו נוירומנסר
מדליית ניוברי מוענקת לבוורלי קלירי על ספרה Dear Mr. Henshaw
פרס פוליצר:
בדרמה: מוענק לדייוויד מאמט על מחזהו Glengarry Glen Ross
בספרות: מוענק לוויליאם ג'יי קנדי על ספרו Ironweed
בשירה: מוענק למרי אוליבר על שירה American Primitive
ישראל
פרס ישראל לספרות מוענק לימימה אבידר-טשרנוביץ
פרס זאב מוענק ל:
דויד גרוסמן על ספרו דו-קרב
אילנה אבן טוב-ישראלי על ספרה זנבה האדום
ראו גם
1983 בספרות
1984
1985 בספרות
שנים בספרות
ספרות
קישורים חיצוניים
* | 2024-04-24T16:45:43 |
1983 בספרות | ספרים שיצאו לאור
אימה
בית כברות לחיות שעשועים מאת סטיבן קינג
נולדו
ג'ייסון ריינולדס – סופר אמריקאי של רומנים ושירה לנוער.
פרסים
פרס פוליצר לספרות - הצבע ארגמן מאת אליס ווקר שהוסרט בשם זהה על ידי סטיבן ספילברג ב-1985
פרס נובל לספרות - ויליאם גולדינג על מבחר ספריו
פרס בוקר מוענק לג'ון מקסוול קוטזי על ספרו Life & Times of Michael K
ראו גם
1982 בספרות
1983
1984 בספרות
שנים בספרות
ספרות
קישורים חיצוניים
* | 2024-04-24T16:45:32 |
1991 בספרות | אירועים חשובים
דאגלס קופלנד מפרסם את ספרו "דור X: מעשיות לתרבות מואצת", והופך את השם לכינוי לדור שלם, דור ה-X
מדונה מפרסמת ספר צילומים שערורייתי, "סקס"
ספרים
פסיכופת אמריקאי מאת ברט איסטון אליס - שנת הפרסום לראשונה בשפת המקור
הפירמה מאת ג'ון גרישם - שנת הפרסום לראשונה בשפת המקור
אשת אל המטבח מאת איימי טאן - שנת הפרסום לראשונה בשפת המקור
איש הקציר מאת טרי פראצ'ט - שנת הפרסום לראשונה בשפת המקור
מכשפות בחוץ לארץ מאת טרי פראצ'ט - שנת הפרסום לראשונה בשפת המקור
דברים שצריך מאת סטיבן קינג - שנת הפרסום לראשונה בשפת המקור
ארצות השממה מאת סטיבן קינג (מסדרת "המגדל האפל") - שנת הפרסום לראשונה בשפת המקור
חלאה מאת יצחק בשביס-זינגר (הופעת תרגום עברי)
ספרות ושירה עברית
הסתכלות : דו"ח מבתי-חולים פסיכיאריים, מאת ירון אביטוב (עיון)
קשקשתא הכי בעולם מאת תמר אדר (ילדים)
גם שוטר לובש פיג'מה? מאת תמר אדר
פקודות בשפה זרה : סיפורה של "המחלקה הגרמנית", מאת דורית אורגד
לאהב את נינה מאת דורית אורגד
במבחן ימים סוערים מאת דורית אורגד
פרידה אחרונה מקורדובה מאת דורית אורגד
גיבורי קיץ מאת לאה איני
מסילת ברזל מאת אהרן אפלפלד
צרעה : סיפורים מאת יעקב בוצ'ן
פנים בענן מאת יוסל בירשטיין
והוא אחר מאת שמעון בלס
"כשפרצה המדינה : דוקיורומן על מה שהיה איתי במשך "ההפוגה": הראשונה בחודש השני של המדינה", מאת נתיבה בן-יהודה (עיון, סמי-אוטוביוגרפי)
וידוי מאת יונתן בן נחום
שארה כסותה עונתה מאת אילנה ברנשטיין
חיות על הדרך מאת אורי ברנשטיין (שירה)
חצרות מאת אורציון ברתנא (שירה)
אהבת בת המלך מאת אבירמה גולן ורוני אורן
האשה והרוח מאת אבירמה גולן ורוני אורן
לינה משותפת : רצח בקיבוץ : רומן בלשי מאת בתיה גור
ספר הדקדוק הפנימי מאת דויד גרוסמן
ביום שבו ירו בראש הממשלה : סיפורי אהבה, מאת עוזי וייל
אחרון המאהבים האחרונים מאת אמנון ז'קונט
יתוקנו זלזל וזזינה מאת נורית זרחי (ילדים)
זיכרון המים מאת אבנר טריינין (שירה)
חיי הלילה של קליאו מאת דניאלה כרמי
פיתיון, מאת שולמית לפיד (מתח).
משדות הקרב למרחבי החפש, מאת רדא מנצור (שירה)
יונת פקסמיליה מאת אגי משעול (שירה)
כמו בג'מייקה מאת ליה נירגד
המצב השלישי מאת עמוס עוז
"כל השירים : "אבא" - פרקי פרוזה", מאת דן פגיס (קובץ יצירתו, לאחר מותו)
מחיקת עוונות מאת אלישע פורת
עפיפון אפור, תפר האור מאת עודד פלד (שירה)
הרצאה על הזמן : 1979–1989 מאת ישראל פנקס (שירה)
אלף לבבות מאת דן צלקה
בדרך אל החתולים מאת יהושע קנז
המוות, רילקה ואני מאת מריאן רבינוביץ'
דור המדבר, מאת נתן שחם
הספר המשונה של מרגוליס מאת אילן שיינפלד (שירה)
עשו מאת מאיר שלו
עד הסוף מאת משה שמיר
כמעט מאת משה שמיר (שירה)
תכלת וארגמן מאת גדעון תלפז
צוואתו של דיק קולינס מאת גדעון תלפז
נולדו
20 בפברואר – סאלי רוני, סופרת אירית
נפטרו
עוזי בן כנען - סופר ילדים ישראלי
איתן איתן, משורר ישראלי.
יונה בחור, סופרת ומבקרת ישראלית.
3 באפריל – גרהם גרין, סופר אנגלי.
24 ביולי – יצחק בשביס-זינגר, סופר אמריקאי-יהודי, כתב ביידיש.
24 בספטמבר – דוקטור סוס
פרסים
פרס נובל לספרות - נאדין גורדימר - סופרת דרום אפריקאית.
פרס פוליצר - לדרמה: ניל סיימון ("אבודים ביונקרס"); לספרות בדיונית: ג'ון אפדייק ("Rabbit Rest").
פרס ניומן - אהרן מגד
פרס היצירה לסופרים ומשוררים - דן צלקה, מרים איתן
פרס על-שם נלי זק"ש (גרמניה) - דויד גרוסמן
ראו גם
1990 בספרות
1991
1992 בספרות
שנים בספרות
ספרות
קישורים חיצוניים
* | 2024-04-24T16:46:50 |
1997 בספרות |
ספרים חדשים
פנטסיה
המכשף והבדולח מאת סטיבן קינג (מסדרת "המגדל האפל")
הארי פוטר ואבן החכמים מאת ג'יי קיי רולינג (הראשון בסדרת "הארי פוטר")
"חייהם של כלבי המפלצת" מאת קירסטן בקיס
ספרות בלשית
"מוזיקת המזוודה" מאת מייקל קונלי (מסדרת "הארי בוש")
נפטרו
3 בינואר – משה וילנסקי, מלחין ישראלי (נולד ב-1910).
5 באפריל – אלן גינסברג, משורר ביט (נולד ב-1926)
פרסים
פרס נובל לספרות: דאריו פו
ראו גם
1996 בספרות
1997
1998 בספרות
שנים בספרות
ספרות
קישורים חיצוניים
* | 2024-04-24T16:47:49 |
אלפרד יודל | אלפרד יודל (בגרמנית: Alfred Jodl; 10 במאי 1890 – 16 באוקטובר 1946) היה גנרל-אוברסט בוורמאכט, מהאחראים הראשיים לפשעי המלחמה של הוורמאכט במלחמת העולם השנייה. הורשע בפשעי מלחמה במשפטי נירנברג והוצא להורג.
מלחמת העולם הראשונה
יודל נולד בווירצבורג, גרמניה כבנם הבלתי חוקי של קצין התותחנים אלפרד יודל ותרזה באומגרטלר. רק לאחר נישואי הוריו ב-1899 קיבל את השם יודל. הוא חונך כצוער בבית ספר במינכן. סיים את לימודיו בשנת 1910 והצטרף לצבא כקצין תותחנים. במלחמת העולם הראשונה שימש כמפקד סוללת תותחים, ושירת בחזית המערבית בין 1914 ל-1916 ואף נפצע פעמיים. בשנת 1917 שירת שירות קצר בחזית המזרחית לפני שהוחזר למערב כקצין שלישות. אחרי המלחמה נשאר יודל במסגרת הצבאית, בצבא המקוצץ שהתיר הסכם ורסאי.
מלחמת העולם השנייה
יודל נפגש לראשונה עם אדולף היטלר בשנת 1923. הוא קודם באופן רגיל ובשנת 1935 מונה למפקד ההגנה הלאומית באו.ק.וו.. בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה מונה לתפקידים מבצעיים שונים, אך מחודש אוגוסט 1939 שימש בתפקיד ראש המבצעים של האו.ק.וו. (הפיקוד העליון על הכוחות המזוינים). יודל היה דמות מפתח במבצעים הגרמנים מאז ואילך. הוא נפצע במהלך קשר העשרים ביולי, והוכיח את נאמנותו המלאה לאדולף היטלר.
יודל היה שותף מלא בתכנון המלחמה התוקפנית כלפי ארצות אירופה, ובפשעי המלחמה שפשע שם הוורמאכט, לרבות היחס ליהודים, ולשבויי מלחמה ואוכלוסייה אזרחית במהלך מסע המלחמה ברוסיה. יודל היה גם שותף מלא לטעויותיו הצבאיות של היטלר, ובראשן הפקרת הארמייה השישית למצור הסובייטי במהלך קרב סטלינגרד. אופיינית היא התמונה הבאה משנת 1942 עת רצה היטלר להורות לארמייה השישית שלא לפרוץ את המצור הסובייטי. הוא זימן אליו את ראש המטה הכללי, הגנרל קורט צייטצלר, את ראש הפיקוד העליון של האו.ק.וו. קייטל ואת יודל, ופנה אליהם ושאל האם עליו לנטוש את סטלינגרד או לא. צייטצלר, שהיה איש צבא עצמאי יחסית ומקצועי (ואכן לא החזיק זמן רב בתפקידו) צידד בעמדה שיש לסגת מסטלינגרד, אך קייטל פרץ בקריאה: "מיין פיהרר - עמוד על הוולגה!", ואילו יודל הציע להמתין ולראות מה יהיה המצב בעתיד (דבר השקול להוראה שלא לפרוץ את המצור). כך שימש יודל כעלה תאנה להחלטותיו של היטלר, ותהינה שגויות או נפשעות ככל שתהינה.
פעם אחת בלבד במהלך כל הקריירה שלו התנגד יודל להחלטתו של היטלר. היה זה כאשר הוחלף מפקד הצבא בקווקז, גנרל-פלדמרשל וילהלם ליסט, ויחד עמו ראש המטה הכללי, הגנרל פרנץ הלדר. משהביע את התנגדותו, והגן על הקצינים המודחים, סירב היטלר ללחוץ את ידו או לסעוד עמו, ואף שקל להחליפו, אך לבסוף יישרו השנים את ההדורים ונותרו נאמנים זה לזה עד לסוף המלחמה. היטלר אף מינה את יודל לדרגת גנרל-אוברסט בשנת 1944.
כניעה ומשפט
יודל היה בין החותמים על כניעת גרמניה בעיר ריימס ב-7 במאי בשם נשיאה הזמני של גרמניה, גרוס אדמירל קרל דניץ. לאחר מכן נעצר והועבר למחנה שבויים בפלנסבורג, והועמד למשפט במשפטי נירנברג. הוא הואשם בקשר לפשעים כנגד השלום, תכנון, ייזום ועריכת מלחמה תוקפנית, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. הוא טען כי אינו אשם "בפני האל, בפני ההיסטוריה, ובפני עמי". הוא נמצא אשם בכל סעיפי האישום, ונתלה על אף שביקש כי יוצא להורג באמצעות כיתת יורים. מילותיו האחרונות היו "אני מצדיע לך, גרמניה נצחית שלי". גופתו נשרפה בבית קברות אוסטריפרידוף במינכן ואפרו פוזר מעל נהר איזר על מנת לא ליצור מקום עלייה לרגל לנאו נאצים.
ב-1953 טיהר בית משפט מערב גרמני במינכן את שמו וזיכה אותו מכל האישומים נגדו, אולם כעבור מספר חודשים ביטל את הזיכוי כתוצאה מלחץ אמריקאי על ממשלת בוואריה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אנשים שהוצאו להורג על ידי בית הדין הבין-לאומי בנירנברג
קטגוריה:חיילי הרייכסווהר
קטגוריה:גנרלים בוורמאכט
קטגוריה:מעוטרי צלב הברזל
קטגוריה:מעוטרי צלב האבירים עם עלי אלון
קטגוריה:אנשי צבא גרמנים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:חותמי הסכם כניעת גרמניה הנאצית
קטגוריה:גרמנים שגווייתם נשרפה
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1890
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1946 | 2024-05-30T11:09:10 |
אגדת גילגמש | REDIRECT עלילות גילגמש | 2006-05-07T17:43:50 |
אברהם אבן-שושן | שמאל|ממוזער|250px|אברהם אבן־שושן (מימין) עם אחיו שלמה אבן שושן
אברהם אבן־שושן (רוזנשטיין) (25 בדצמבר 1906, ח' בטבת תרס"ז, מינסק – 8 באוגוסט 1984, י' באב תשמ"ד, ירושלים) היה מילונאי עברית ישראלי מהבולטים בתחומו, מחבר "המילון החדש". חתן פרס ישראל ללשון העברית לשנת תשל"ח (1978).
קורות חיים
ממוזער|250px|שמאל|הבית ברחוב יוסף בן מתתיהו בירושלים בו התגורר אבן שושן
שנותיו המוקדמות
אברהם אבן־שושן נולד במינסק שברוסיה הלבנה, באימפריה הרוסית, כבנם השלישי מתוך ארבעה, של חיים דוד רוזנשטיין (1871–1934, נפטר על סף עלייתו לארץ ישראל; נודע בשמות הספרותיים: חד"ר מד"ן ור' חידקא וכונה "דער הויכער מלמד (מילולית: "המלמד הגבוה") ושל רוֹשְׁקָה רוזנשטיין (נפטרה בירושלים ונטמנה בבית העלמין היהודי בהר הזיתים בכ"ד בניסן ה'תש"ד). אביו, סופר, כותב מאמרים ופעיל ציוני שנכלא בתקופת השלטון הסובייטי ברוסיה ושהיה מחברם של ספרי לימוד עברית ושל הסידור "שירה חדשה", הוא שהעניק לו את ראשית חינוכו. לבד משני אחיו הגדולים, רחל (1896 - 2 באוקטובר 1984) וצבי (1898 - 6 ביוני 1968), היה לאברהם אח צעיר, שלמה.
אבן־שושן קיבל את ראשית חינוכו, בגיל חמש עד אחת עשרה, ב"חדר המתוקן" הראשון בעיר שייסד אביו, שהיה סופר ומורה לתנ"ך, להיסטוריה ולעברית, וכתב גם ב"המליץ". את השכלתו הכללית רכש בבית ספר תיכון כללי ממשלתי, שנקרא "בית הספר הריאלי". בשנות הפיכת אוקטובר, שהביאו לביטול בתי הספר התיכוניים ולהקמת מסגרת חדשה תחתם שנקראה: "קורסים להשכלה כללית", סיים את לימודיו ובשעות אחר הצהריים ובערב למד תלמוד בישיבת "שערי תורה". הוא עזר לאביו במפעל שהיה עסוק בו באותם ימים: פירוש חדש ל"עין יעקב". ככל שהתמסדה המהפכה, כך חייהם של חובבי העברית הפכו לקשים יותר; ה"חדר המתוקן" של אביו נסגר, אולם בכל זאת הוסיף האב ללמד עברית בביתו. אבן־שושן ידע גם יידיש ורוסית ברמה של שפת אם.
בגיל 16 הצטרף לתנועת הנוער הציוני "החלוץ הצעיר" והיה פעיל בה במחתרת. אחרי התיכון למד יחד עם חבריו לתנועה בבית ספר תיכון חקלאי שנה אחת שלמה, כהכנה לעלייתו לארץ ישראל, עד אשר עמדו השלטונות על כוונותיהם וסילקו אותם מבית הספר.
שנותיו הראשונות בארץ
באפריל 1925, כשהיה בן 18, הצליח לחמוק מעינו הפקוחה של השלטון הקומוניסטי ועלה לבדו לארץ ישראל בעזרת ויזה שאחיו הגדול צבי, אשר היה מנהל המשרד הארץ ישראלי בוורשה, שלח לו. הוא הועבר מהאנייה לבית העולים שבתל אביב, ומשם נשלח לגבעת השלושה והיה במשך חצי שנה חבר פלוגת עין חרוד (שהייתה אז בפתח תקווה). בקיבוץ שובץ כסנדלר וכחקלאי.
כעבור חצי שנה, ובעקבות חולי וקושי בעבודתו החקלאית, פנה לעסוק בהוראה, מקצוע שהיה מקורב אליו עוד ברוסיה, שם עסק בהוראה חלקית, כשעזר לאביו, עוד מגיל 12, ללמד את התינוקות.
שנות עיסוקו בהוראה
הוא עלה לירושלים והתקבל מיד כתלמיד השנה השלישית בבית המדרש למורים בהנהלתו של דוד ילין. בשנת 1928 סיים את לימודיו והוסמך להוראה. מיד החל לעבוד בבית הספר היסודי הסמוך בבית הכרם, שם נהג לציין את קבלות השבת, את ראשי החודשים ואת החגים והמועדים. הוא מספר:
אביו כתב לו באיגרת בתגובה: .
20 שנה היה אבן־שושן למורה בבית הכרם לכל הכיתות, מ־ג' עד ח'. לימים סיפר כי במהלכן הבחין בחוסרם של תלמידיו בעיתון ילדים, דבר אשר הניע אותו לייסד (עם שותפים) את העיתון "עתוננו" ("עיתון לילד ולנער; יוצא אחת לשבועַים על ידי חבורת מורים"). בבית הספר התיכון של בית הכרם לימד חשבון ובמשך מספר שנים עבד גם בסמינר כמדריך וכמורה ללשון.
תוך כדי עבודה למד באוניברסיטה העברית בירושלים: לשון עברית כמקצוע ראשי (והוסמך למקצוע זה בשנת 1943), תנ"ך וספרות כמקצוע שני. ובזכות מלגת לימודים (סְטִיפֶּנְדִּיָּה) של "מחלקת החינוך" (טרם היה קיים אז משרד החינוך) שזכה בה בשנת 1936, נסע לשנת השתלמות בחינוך באוניברסיטת לונדון, במחלקה להתפתחות הילד, ביקר שם בבתי ספר יסודיים רבים, ומהם חזר מלא תובנות על מילונאות ועל מצוקתם של התלמידים העבריים, אשר לא מצאו את מבוקשם במילונים המדעיים והסתבכו בהגדרות המיושנות והאקדמיות מדי, בעיניו. משחזר ארצה, כעבור שנה, השלים את לימודיו האוניברסיטאיים וקיבל תואר מוסמך אוניברסיטה. פרש מעבודתו כמורה בשנת 1967.
חיים אישיים
בשנת 1931 נשא את צִבְיָה כּגָן (נפטרה ב-1980 י' בטבת תשמ"א ונקברה בבית העלמין שבגבעת שאול בירושלים). לאחר תקופת היכרות קצרה נישאו ונולדו להם הבן יובל, שהיה לימים ספרן בספרייה הלאומית בירושלים, ובתם דפנה שפר.
עיסוקים ספרותיים ועיתונאיים
ראשית עיסוקו בספרות הייתה בשבועון הילדים "עִתּוֹנֵנוּ", שנדפס החל משנת 1932. אבן־שושן נמנה עם שלושת מייסדיו (עם יעקב רזניק וגדליהו אמיתי). אבן־שושן פרסם בו חידות ("אחודה נא"), סיפורים ובדיחות, גרסאות לסיפורי התורה, טקסטים בתחום המדע הפופולרי (את סדרת החוברות "עולם ומלואו", שהוציא לאור במקביל להוראה, תחילה בבית הספר העממי ואחר כך בתיכון בית הכרם, ואת "מאה פלא ופלא"), וכן שירים ומחזות. הוא תרגם לעברית מספרות הילדים והנוער בעולם ("גונב הגולפשטרום", "מאורעות דובון הקטן", "דובון, נבחן והגמד הרשע"). אבן־שושן העיד על המצב הכלכלי בתחילת דרכו של העיתון: "רצינו שיהיה זה לא רק עיתון לענייני ספרות בלבד, אלא שיהיה גם מקור לענייני ההווה ויספר מהמתרחש בארץ ובעולם. מצבנו היה תמיד דחוק. לא יכולנו אפילו לעמוד בהוצאותיו של גיליון אחד – שתי לא"י – והסופרים ויתרו על שכר־סופרים". השבועון היה נפוץ מאוד בארץ, אולם הוצאתו לאור פסקה בשנת 1937 בעקבות המצב הכלכלי הקשה ומשום שלא הצליח לעמוד בתחרות עם "דבר לילדים" ו"הארץ לילדים".
בשנת 1943 קיבל אבן־שושן תואר מוסמך מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים במקצועות לשון עברית, מקרא וספרות עברית.
מלחמת העצמאות
במלחמת העצמאות היה אבן־שושן למפקד גזרה בליפתא שבירושלים, ונאלץ להפסיק את עבודתו למשך שנה. בית הדפוס של המילון אף הופצץ על ידי האויב וכל הַסְּדָר המוכן שלו ("זאַץ") התפזר ונחרב.
מילונאות עברית ועיסוקים ציבוריים
בשנים 1947–1952 יצאה לאור בהדרגה המהדורה הראשונה של יצירתו העיקרית, "מילון חדש".
בשנת 1951 מונה אבן־שושן לראש לשכת שר החינוך בן-ציון דינור, ובשנים 1951 ו-1952 היה למנהל המחלקה להנחלת הלשון ולהשכלה במשרד החינוך והתרבות. מ־1953 ועד 1967 ניהל את בית המדרש למורים ע"ש דוד ילין, עסק בהוראה פעילה בכיתה ויזם טיולים פדגוגיים ברחבי הארץ לטובת תלמידי בית המדרש, כדי שיוכלו להתחקות אחרי שיטות ההוראה המתקדמות בבתי החינוך של תנועת העבודה בארץ. בא' בסיוון תשל"ד (1974) נבחר לחבר־יועץ האקדמיה ללשון העברית, ובי"ד בחשוון תשל"ח (1977) נבחר לחבר האקדמיה. הוא היה חבר ועדת הדקדוק, הוועדה לעברית בת־זמננו והוועדות למונחי דקדוק לבתי הספר ולמונחי הפסיכולוגיה.
מותו
אברהם אבן־שושן נפטר ממחלה קשה ב-י' באב תשמ"ד (8 באוגוסט 1984) בביה"ח הדסה בירושלים, ונקבר בהר המנוחות שבגבעת שאול (ירושלים). התגורר ברחוב ארלוזורוב בירושלים.
דמותו
בתו העידה כי אנשים נהגו לפנות אליו ולבקש שם לתינוק ועצות לעברות שם משפחה, וכי חברות מסחריות פנו אליו לבקש שם למוצר או לעסק חדש. בין היתר, הוא המציא את שם החברה "סוגת".
פכים משפחתיים
אביו, חיים דוד רוזנשטיין, נפטר בגלות רוסיה, במינסק, בכ' באדר ה'תרצ"ד על סף עלייתו ארצה. בימי חייו, שש שנים שלמות לפני שנולד לו בנו המילונאי, קרא מעל דפי עיתון "המליץ" לחיבור מילון עברי מקיף:
נכדתו היא המחזאית יוספה אבן-שושן.
מילון חדש
בתקופתו הראשונה כמורה וכמחנך עסק הרבה בספרות נוער ובמדע.
החל משנת 1943 אבן־שושן החל בעבודה מאומצת על המילון, ופרסם את כרכי "מילון חדש", שזכה להכרה ולתפוצה רבה במהדורותיו השונות, המקוצרות והמורחבות.
ראשית התעניינותו של אברהם אבן־שושן במילונאות עברית מעשית החלה בשנות עבודתו הראשונות בהוראה:
שמאל|ממוזער|150px|"המילון החדש" בשלושה כרכים וכרך מילואים
זה היה השלב הראשון במסעו הארוך של אברהם אבן־שושן במלאכת חיבור המילון.
בתחילה, מטרתו המקורית הייתה חיבור מילון המותאם בעיקרו לתלמידים בבית הספר ולנוער, אך ככל ששקע יותר ויותר במלאכת המילון באיסוף החומר הלשוני ובעיצוב שיטת הגדרותיו, הגיע אבן־שושן להחלטה כי מתכונת זו של המילון, מבנהו ושיטתו מתאימים לכל קורא עברית, וכך צמח רעיון המילון החדש.
ראשית המלאכה – איסוף מילים שאינן מצויות במילונים הקיימים.
במשך כשלוש שנים (1942 עד 1945) שקד על מלאכת איסוף המילים. בריכוז כַּרְטֶסֶת המילים הוא עבר על מרבית הסִפרות והשירה העברית, האזין לחידושי השפה ברדיו ובעיתונות הכתובה, בשירה ובספרות העברית, בספרות המדע ובמשק המדינה. הוא רתם לעבודה בני משפחה, חברים, מורים, אנשי לשון וסטודנטים (את אנשי צוות איסוף המילים כינה "קריינים") והטיל על עשרות המתנדבים (והיו אף שהשתכרו על כך) לסמן כל מילה או צירוף מילים בספרות הכתובה שנראו להם ראויים לציון ("ידידי זיידמן, למשל, עבר בשבילי על כל עגנון").
לימים גייס למלאכה גם את בנו יובל ואת אחיו שלמה, שהיה מתרגם בעיסוקו, ושאסף עבור המילון מילים מהספרות ומהעיתונות בעיקר. כרטסת המילים הלכה ותפחה. במקביל, הקים אבן־שושן כרטסת מילים לועזיות שכיחות בלשוננו.
בשלב הבא, כשהוא מצויד במבחר מילים רחב למדי, הוא החל במלאכת כתיבת המילון לגופה, רישום הערכים וניסוח הגדרות ברורות לכל ערך וערך. בשלב ניסוח ההגדרות למילים אבן־שושן נעזר בצוותי יועצים מקצועיים המומחים כל אחד בתחומו. במקביל, החליט לעטר את המילון בציורים, בין השאר, מעולם החי והצומח, מתוך תפיסה שמראה עיניים, נוסף להסבר מילולי, עשוי לתרום למשתמש.
במשך השנים עד מותו המשיך לעדכן את המילון, בהוצאת כרכי מילואים ומהדורות חדשות.
ב־1958 יצא למילון כרך מילואים.
בשנים 1966 עד 1970 יצאה לאור מהדורה מורחבת של המילון, שנקראה "המילון החדש". גם למהדורה זו יצא לאור כרך מילואים. מלאכת עדכון המילון והרחבתו נמשכה גם לאחר פטירתו של אבן־שושן על ידי ראובן סיוון ורפאל ספן.
בשנת 2003 יצאה לאור מהדורה חדשה של המילון שנערך על ידי משה אזר, חבר האקדמיה ללשון העברית, ונקרא על שמו של אבן שושן: "מילון אבן-שושן".
קונקורדנציה חדשה לתנ"ך
בשנת 1980 השלים אבן־שושן את מפעל "הקונקורדנציה החדשה לתורה, נביאים וכתובים".
הקונקורדנציה לתנ"ך הייתה ל"מבצע החשוב ביותר" של חייו ("התחלתי במה שאני, לפחות, רואה בה את עבודת חיי האמיתית – הקונקורדנציה לתנ"ך"). מהירות הכנתהּ – ובידי יחיד – דיוקה ונהירות סדר המלים והצירופים שבה, מייחדים אותה מקודמותיה, ומשמשים אנשי חינוך וחוקרי תנ"ך עד ימינו.
בשנת 1981 הוענק לו (ולזאב וילנאי) פרס ביאליק לחכמת ישראל בגין "הקונקורדנציה החדשה". בנימוקי ועדת השופטים לפרס ביאליק נאמר בין השאר:
חיבורים נוספים ופרסים
בסוף שנות השלושים הוציא לאור את הספר "מאה הפלא ופלא", שהכיל "מבחר פלאי מדע, להטים ושעשועים לילד ולנער".
"עולם ומלואו", סדרת ספרים שסווגה כ"מדע לילדים"; בעריכתו.
בשנת 1960 הוציא (יחד עם יוסף סגל) "קונקורדנציה לשירת ביאליק".
בשנת 1961 הוצא לאור הספר "לשון וּכתב" (הדפסה שנייה).
בשנת 1968 הוענק לו פרס ירושלים לחכמת ישראל ע"ש דויד ילין על מפעליו הלשוניים.
בשנת 1978 הוענק לו פרס ישראל ללשון העברית.
בשנת 1981 הוענק לו פרס ביאליק לחכמת ישראל.
לקריאה נוספת
שלמה אבן שושן, אברהם אבן־שושן, מחנך ומילונאי, תשנ"ט.
'אבן־שושן (רוזנשטין), אברהם', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 21.
קישורים חיצוניים
איתמר לוי, צוואתו של אח
אברהם אבן-שושן: 30 שנה למותו באתר האקדמיה ללשון העברית
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי העלייה הרביעית
קטגוריה:אנשי חינוך ישראלים
קטגוריה:אנשי חינוך ביישוב
קטגוריה:מינסק: אישים
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לבלשנות
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1978
קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לחכמת ישראל
קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית
קטגוריה:מילונאים ישראלים
קטגוריה:מילונאים כותבי עברית
קטגוריה:מילונאים ביישוב
קטגוריה:עובדי משרד החינוך, התרבות והספורט
קטגוריה:ראשי המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין
קטגוריה:חברי האקדמיה ללשון העברית
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1906
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1984 | 2024-07-03T05:51:17 |
חסדאי אבן שפרוט | חַסְדַאי אִבְּן שַׁפְּרוּט (915 – 975, ד'תרע"ה- ד'תשל"ה) היה מדינאי, שתדלן ורופא יהודי בן ימי הביניים. הוא חי בעיר קורדובה בספרד ושימש בתפקידים בכירים בחצר הח'ליף עבד אל רחמן השלישי. מכוח מעמדו פעל חסדאי למען יהודי ספרד ויהודי ארצות אחרות. הוא פעל גם למען ספרד כולה: הוא קידם שלום בין ספרד המוסלמית לספרד הנוצרית, ותרם לפיתוח כלכלתה.ממוזער|מפת העיר חאן בה גדל חסדאי
פעילותו למען הקהילה היהודית סייעה במיצובה של ספרד כמרכז תרבותי ותורני ליהודים. הוא הזמין חכמים מבבל ומאפריקה הצפונית וסייע בהקמת ישיבות בספרד. בין החכמים שתמך בהם נודעים במיוחד מנחם בן סרוק ודונש בן לברט, שניהם בלשנים ומשוררים נודעים.
שנותיו הראשונות
חסדאי נולד בשנת 915 לספירה (ד'תרע"ה) למשפחה אמידה בקורדובה. אביו, יצחק בן עזרא , היה מעשירי ומלומדי העיר חַאֵן (Jaén) שבספרד, ובנה את בית הכנסת ברובע היהודי בקורדובה.
חסדאי רכש בילדותו השכלה נרחבת בעברית, ערבית ולטינית. שליטתו בלטינית ראויה לציון כי השפה הייתה ידועה בתקופה זו רק לבכירי הכנסייה, את הלטינית למדוהו כמרים נוצרים מוסתערבים שחיו בספרד. נוסף לכך, ידע את שפת ה"רומנס", שהייתה ידועה לרוב בני אנדלוסיה הוא למד רפואה, ושקד בלימודו עד שנשאר רווק מחוסר זמן, הוא התפרסם מאוד כרופא מעשי מעולה, אך לא רק בעקבות כישוריו, חסדאי גילה את החומרים והתרכובת של התרופה ששמה "המושיע" (בפי היהודים, "פרוק"- בפי המוסלמים), מקור התרופה הוא עוד לפני תחילת הספירה, אז המציאה מתרידאטס אויפאטור, והיא נקראה "תריאקה". בזכות השכלתו הרפואית ושליטתו בשפות היוונית והלטינית, תרגם חסדאי ספרי רפואה מיוונית לערבית, ומרומית לערבית.
בחצר עבד אל רחמן
לאחר פרסומו, חסדאי משך את תשומת לבו של עבד אל רחמן השלישי, שליט ספרד המוסלמית והוא החליט למנותו לתפקיד רופאו האישי. חסדאי המציא את ה'דיאטה' הראשונה בעולם, כך על פי נשיא אגודת התרבות של העיר חאן בה נולד חסדאי. כשהכיר עבד אל רחמן את כישרונו וחכמתו של חסדאי הוא החליט למנותו לתפקיד מתורגמן ולאחר מכן לתפקיד הממונה על סחר החוץ. חסדאי היה אחראי להכנסת סכומים נכבדים לממלכה, והוא פיתח את סחר החוץ בצורה משמעותית.
בזכות הצלחתו בתפקיד הממונה על סחר החוץ, חסדאי קודם לתפקיד יועץ דיפלומטי בכיר. במסגרת תפקידו החדש נפגש חסדאי עם שגרירים זרים רבים. הוא גישר בין ספרד הנוצרית לספרד המוסלמית ושכנע את המושל הנוצרי לכרות ברית עם השליט אל רחמן, ולאחר מכן גם שכנע את אל רחמן להתחיל במשא ומתן שהביא בסופו של דבר לכריתת ברית בין חלקי ספרד. כריתת הברית שיפרה את מצבה של ספרד הנוצרית, שהייתה כה מיושנת עד כדי שאזרחים נוצרים ויהודים, היגרו לחלקה המוסלמי באופן עקבי.
יש האומרים שעבד אל רחמן השלישי נזהר שלא להעלות בדרגה את חסדאי יתר על המידה כדי שלא לעורר את זעמם של המוסלמים בממלכה.
ביחד עם לובנה הוא היה בין יזמי הקמת הספרייה במדינה אזאהרה.
התרומה ליהודים במסגרת התפקיד
עבד אל רחמן השלישי מינה את חסדאי להיות הממונה על היהודים בממלכתו (להיות ל'נגיד'), ובמסגרת תפקיד זה דאג ליהודים שלא ייפגעו.
לא זו בלבד, חסדאי ניצל גם את שאר משרותיו למטרת סיוע ליהודים, בספרד ובארצות אחרות. למשל, כשקיבל את שגרירה של האימפריה הביזנטית, הוא מחה בפניו על היחס הגרוע ליהודים והודות להתערבותו, שופר היחס ליהודים בימי כהונתם של הקיסר קונסטנטין ואשתו הקיסרית הלנה לקפנה , כמו כן שיפר את מעמדם של יהודי טולושא שבצרפת, ואיטליה הדרומית - שם היהדות פרחה לאחר מכן גם ליהדות גרמניה סייע חסדאי בהתערבותו בעת ביקור יוהאנס מגורצה.
בתקופה זו, של המאה ה-10 בימי הביניים החלה שקיעת המרכז היהודי בבבל, אך חסדאי דאג לכך שיוקם מרכז תורני מחליף וממשיך בספרד.
הוא סייע בשיפור מעמדה של הקהילה היהודית בספרד ותרם לשגשוג הרוחני שלה, המכונה "תור הזהב". הוא הזמין תלמידים מבבל ללמוד בישיבות שבחלק המוסלמי בספרד, ורב מאיטליה שישמש כמנהיג רוחני בעיר קורדובה. בנוסף, הוא יזם הפצה של התלמוד הבבלי באמצעות העתקתו על ידי סופרים ששכר לשם כך.
הוא הכניס חכמים יהודים נוספים לחצר החליף. המפורסמים שבהם הם מנחם בן סרוק ודונש בן לברט, בלשנים ידועים שנחלקו ביניהם רבות. בשלב מסוים חסדאי לא רק תמך בדונש אלא תקף קשות את מנחם בן סרוק והפסיק לתמוך בו.
עניינו בכוזרים
בשנת 947 הגיע שליח מטעם הקיסר הביזנטי לקורדובה. חסדאי שאל אותו בנוגע לכוזרים. הלה סיפר לו על קשרי המסחר בין המדינות ועל המרחק ביניהן. חסדאי הטיל על יהודי בשם יצחק בר נתן להתלוות לשליחי הח׳ליף שיצאו חזרה אל קושטא, ומשם להמשיך לממלכת הכוזרים. באיגרת שכתב למלכה הלנה ובה ביקש שתקל על סבלם של יהודי דרום איטליה הוסיף בקשה שנייה, שתאפשר ליצחק בר נתן להפליג באונייה ביזנטית אל ארץ הכוזרים. בקיץ 948 יצא יצחק בר נתן יחד עם השליחים הספרדיים אל קושטא והגיש את איגרתו של חסדאי לזוג הקיסרי. ואולם, הקיסר הביזנטי, שביקש לבודד את ממלכת הכוזרים ולמנוע מגע בינה לבין מעצמות זרות סירב לבקשתו של חסדאי ונתן בידי השליחים איגרת ובה דברי הצטדקות. ואולם, ביושבו בקושטא פגש יצחק בר נתן ביהודי מלומד מממלכת הכוזרים וביקש ממנו להעלות על הכתב את ידיעותיו על תולדות הכוזרים, התגיירותם ויחסיהם עם המדינות השכנות. אותו יהודי נעתר לבקשה וכתב את המסמך בצורת איגרת אל חסדאי אבן שפרוט בלשון היוונית, ששימשה כשפת התרבות באותה העת בארצות הים השחור.
איגרת חסדאי אל מלך הכוזרים
ממוזער|מפת ממלכת כוזר
איגרת חסדאי אבן שפרוט אל יוסף מלך הכוזרים היא חליפת מכתבים בין יוסף מלך הכוזרים ובין חסדאי אבן שפרוט.
באגרות אלה, שנוסחו כנראה על ידי מנחם בן סרוק, דנים השניים ביהדות, בנושאים יהודיים שונים ובהיסטורית התגיירותם של הכוזרים, בני עם טורקי שמלכם בולאן התגייר במאה השביעית ואיתו 6,000 מנתיניו (בעיקר בני מעמד האצולה). האיגרות מספקות מידע על צאצאי הכוזרים שהתגיירו ומתארות את ממלכת הכוזרים ואת תולדותיה לפני שנחרבה במאה ה-13 לספירה.
חליפת המכתבים הזו אימתה לכאורה את קיומה של ממלכת הכוזרים, אולם רבי יהודה בן ברזילי הברצלוני מתייחס אליהם בספרו ומפקפק באמינותם, "לא ידעתי אם אמת היה הדבר שנתגיירו הכוזרים שהם מבני תוגרמה או לא".
רבי יהודה הלוי ביסס על סיפור הממלכה את ספרו "הכוזרי".
אחרי מות עבד אל רחמן
אחרי מותו של הח׳ליף עבד אל רחמן, מונה לתפקיד בנו, חכִּּים. גם אז חסדאי המשיך בתפקידו כמקודם, עד שנפטר בשנת 975, בגיל 60.
עם סיום עידן החצרנים יהדות ספרד הידרדרה, וניתן להגיד שתקופתם הטובה ביותר של היהודים בספרד של ימי הביניים הייתה בזמן החצרנים היהודים.
הנצחה
על שמו של חסדאי קרויים היום כמה רחובות, בין השאר בירושלים, בתל אביב, בבני ברק, בבאר שבע ובהרצליה. בנוסף, בית הכנסת הנמצא ברובע היהודי הישן בקורדובה נבנה על ידי אביו של חסדאי.
ראו גם
תור הזהב של יהדות ספרד
שמואל הנגיד
ממלכת הכוזרים
לקריאה נוספת
"קורות היהודים בספרד המוסלמית", אליהו אשתור.
קישורים חיצוניים
שיר תהילה לחסדאי אבן-שפרוט באתר בן-יהודה
התכתבות יהודית כוזרית במאה ה-10. קוקובצב, לנינגרד, 1932 (רוסית)- http://gumilevica.kulichki.net/Rest/rest0501.htm
מסמכים כוזרים- יהודיים במאה ה-10. גולב נ., פריצק או. ירושלים, 2000. (רוסית)-http://www.vostlit.info/Texts/Dokumenty/Russ/X/Chaz_evr_dok_X/index.htm
חסדאי אבן שפרוט בספרייה היהודית הווירטואלית (אנגלית)-http://www.jewishvirtuallibrary.org/jsource/biography/Shaprut.html
חסדאי אבן שפרוט באנציקלופדיה היהודית (אנגלית)- http://www.jewishencyclopedia.com/articles/7304-hasdai-abu-yusuf-ben-isaac-ben-ezra-ibn-shaprut
הערות שוליים
קטגוריה:רופאים יהודים ספרדים
קטגוריה:רופאים יהודים בימי הביניים
קטגוריה:פוליטיקאים יהודים ספרדים
קטגוריה:פוליטיקאים יהודים בימי הביניים
קטגוריה:ילידי 915
קטגוריה:נפטרים ב-975 | 2024-09-10T11:01:35 |
אבן תיבון | שמאל|ממוזער|250x250 פיקסלים|רחוב התיבונים בירושלים
משפחת אִבְּן תִּיבּוֹן הייתה משפחה יהודית ספרדית מקהילת פרובנס אשר נודעה כמתרגמת כתבי רבני יהדות ספרד מערבית יהודית לעברית, ממשפחה זו צמחו פילוסופים, מדענים, רופאים ופרשני מקרא. מוצא המשפחה מגרנדה שבספרד, ובניה שחיו בפרובנס נודעו בעיקר בתרגומם של חיבורים חשובים בפילוסופיה ובפילוסופיה יהודית, במדע ובהלכה, מערבית (ומערבית יהודית) לעברית. המשפחה כונתה גם "התיבונים", ועל שמה קיימים רחובות בערים ברחבי ישראל.
לצורך תרגום מונחים מעולם הפילוסופיה והמדעים, חידשו בני המשפחה מילים רבות בעברית. בין המילים שחידשו ישנן מילים רבות שנקלטו בשפה העברית לדורות ונפוצות גם בעברית החדשה, למשל איכות, כמות ומרכז.
בני משפחה בולטים
יהודה בן שאול אבן תיבון – שתרגם את: הנבחר באמונות ודעות, ספר הכוזרי, תורת חובות הלבבות ועוד.
שמואל אבן תיבון (בנו של יהודה) – שתרגם את: מורה נבוכים, חלקים מפירוש המשנה לרמב"ם ועוד.
משה אבן תיבון (בנו של שמואל) – שתרגם את: מילות הגיון, ספר המצוות לרמב"ם ועוד.
יהודה בן משה אבן תיבון – רב במונפלייה. על פי עדותו של בן דודו יעקב בן מכיר הוא כתב חיבורים ותרגומים, אך הם אינם בידינו.
יעקב בן מכיר אבן תיבון (נכדו של שמואל) – אסטרונום ומתרגם.
עוד
אברהם אבן תיבון - מתרגם ספר הנהגת הבית (Economics) המיוחס לאריסטו. הקשר המדויק שלו למשפחת אבן תיבון אינו ידוע.
משה בן יצחק אבן תיבון - מעתיק של ספרי קבלה מקנדיה במאה ה-15.
לקריאה נוספת
אביב חדש: האנציקלופדיה הישראלית לנוער, עמ' 29
הערות שוליים
*
קטגוריה:שמות משפחה ביהדות ספרד ופורטוגל
קטגוריה:מחדשי מילים וביטויים בשפה העברית | 2024-03-14T22:32:11 |
אבן חן | ממוזער|שמאל|250px|מגוון אבני חן
ממוזער|שמאל|275px|מגוון אבני חן ממחוז יין באי בווייטנאם, העשיר במחצבות של אבני חן
ממוזער|250px|מכונה לליטוש אבני חן (1889)
ממוזער|250px|השחזת אבני חן במשהד, איראן (1973)
אבן חן (מכונה גם אבן טובה), בהגדרתה הרחבה, היא סלע, מינרל או מאובן נדיר, יפה במיוחד ובעל ערך כספי רב לאחר עיבודו. היא משמשת לרוב כתכשיט, עיטור או קישוט. מאז ומתמיד נמשך האדם לאבני חן עקב יופיין ונדירותן ויצר מהן תכשיטים, פסלים וקישוטים. בדרך כלל נמצאות אבני החן בסלעים במעמקי האדמה או בנהרות ובנחלים.
אבני חן מצויות בעיקר בסלעי פרץ וצפחה, ולעיתים גם בסלעי משקע. ריכוזים גבוהים יחסית של אבני חן נמצאים בדרום אפריקה, גרמניה, ברזיל, מקסיקו, טיבט ובארצות רבות אחרות. כאשר האבנים הן במצבן הטבעי הן נראות כמו אבנים רגילות. לאחר קילוף מתגלה האבן הנמצאת בפנים, הנעשית מבריקה לאחר ליטוש. ערכה הכספי של אבן החן נקבע על פי שקיפותה, ניקיונה ומשקלה. משקלן של אבני חן יקרות נמדד בקרט. זיהויה של אבן החן נקבע על ידי מומחים שיודעים להבחין בין סוגי המינרלים.
אבני חן מקבלות את צבען מריכוז התחמוצת המתכתית שבהן.
יש אבני חן כגון יהלום, ברקת, אודם וספיר שיש להם מבנה גבישי, בעל סידור מחזורי ארוך טווח של אטומי החומר, המקנה להן את צורותיהן הייחודיות ואת אופן השתקפות האור בהן.
אבני חן מוגדרות לפי הקשיות שלהן. קשיות מוגדרת על פי סולם מוס המגדיר קשיות על רצף מ־1 עד 10 כאשר הקשה ביותר הוא 10 והרך ביותר הוא 1. לדוגמה: היהלום מוגדר כ-10 וטלק מוגדר כ־1. אבנים בדרגת קשיות 7 בערך נחשבות ל"אבני חן חצי יקרות", כמו הקוורץ, הטורקיז, האכטיס, האחלמה, הירקן, הטופז ועוד. ככלל, אבנים קשות יותר ושקופות יותר הן יקרות יותר.
אבני חן מלאכותיות
ניתן לייצר אבני חן כדוגמת יהלום, אודם, ספיר וברקת באופן מלאכותי בתנאי מעבדה מבוקרים תוך שימוש בטכנולוגיות גידול גבישים. ניתן לשלוט על צבען וברקן של אבני חן טבעיות או מלאכותיות על ידי זיהום באמצעות הוספת תחמוצות שונות, ביצוע טיפולים תרמיים, והקרנת הגביש.
אבני חן אחרות כדוגמת אקווה אורה אינן קיימות כלל בטבע כמחצב טבעי אלא מיוצרות בתהליכים תעשייתיים במעבדות לשימושים שונים.
בתרבות
עם השנים, ייחס האדם לאבני חן סגולות ותכונות שונות, והן תפסו ועדיין תופסות מקום רב בדתות ובאמונות טפלות שונות.
ביהדות, שובצו אבני חן בגדי הכהונה שלבש הכהן הגדול בזמן עבודת הקודש במשכן ובבית המקדש. בחושן היו משובצות תריסר אבני חן, כמספר שבטי ישראל: אודם, פטדה, ברקת, נופך, ספיר, יהלום, לשם, שבו, אחלמה, תרשיש, שוהם, ישפה. האבנים היו ערוכות בארבעה טורים אנכיים, ועל כל אבן היה חקוק שם של אחד משבטי ישראל. גם על כתפות האפוד שובצו שתי אבני שוהם. (ספר שמות פרק לט, פסוקים ו-ז, י-יד, בהתאמה)
בקברים קדומים, נקברו עם המת לעיתים גם אבנים יקרות. את האבנים האלו מצאו הצלבנים בימי הביניים ולקחו אותם לאירופה, שם ייחסו לאבנים האלו כוחות על טבעיים. לדוגמה, אבן הספיר נחשבה כמגנה מפני עוני. רק היהלום, האודם, הספיר, הברקת, האופאל והאחלמה נחשבו לאבנים טובות ממש, וכל השאר נחשבו רק לאבנים טובות למחצה, או אבנים נחותות יותר.
קישורים חיצוניים
דנה אשכנזי ונעם אליעז, "על מינרלים, סריגים ואבני חן" מגזין גליליאו, גיליון 115 - מרץ 2008, אתר פיזיקהפלוס, גיליון 11.
*
קטגוריה:גמולוגיה
קטגוריה:מחצבים
קטגוריה:קריסטלוגרפיה
קטגוריה:רכיבי תכשיטים | 2024-08-01T03:37:12 |
המגדל האפל | הפניה המגדל האפל (סדרת ספרים) | 2006-11-11T21:03:51 |
סטן מארש | סטנלי "סטן" מארש (באנגלית: Stanley "Stan" Marsh) הוא אחת מהדמויות המצוירות המרכזיות בסדרת ההנפשה האמריקאית סאות' פארק, סדרה העוסקת בחייהם של ארבעה ילדים בני עשר הגרים בעיירה קטנה בהרי מדינת קולורדו. סטן מייצג את הסטראוטיפ של "הילד הנורמלי בחבורה" ומהווה מעיין אב טיפוס של הילד הרגיל, הגדל במשפחה ממוצעת, כן ונטול תסביכים מיותרים. סטן מדובב על ידי אחד מיוצרי הסדרה, טריי פארקר ואף מבוסס עליו. גם פארקר, בדומה לסטן, גדל בעיירה קטנה עם משפחה ממוצעת ואחות גדולה טורדנית.
חייו
סטן הוא הילד הנורמלי, והוא מעין אב טיפוס של הילד הרגיל. לרוב הוא לובש כובע כחול-אדום, מעיל חום, מכנסיים כחולים וכפפות אדומות. כמו יתר גיבורי הסדרה, סטן מוריד את כובעו לעיתים נדירות בלבד, אבל מתחתיו יש שיער שחור וחלק. הוא נטול תסביכים מיותרים, בעל היגיון פשוט ובריא והבנה בסיסית ואינטואיטיבית ביחסי אנוש, וידע על החברה ודרך התנהלותה. לעיתים קרובות הוא רואה את האמת הפשוטה מאחורי המציאות המעוותת בעוד שאר העולם, לפעמים אף חבריו, מחמיץ אותה. לעיתים קרובות, בסוף כל פרק, סטן הוא זה שיסכם את מוסר ההשכל העומד מאחוריו. הוא מנהיג טבעי מלידה, אקטיבי ומוכן ליזום פעולות כדי לשנות כל דבר שבעולם – אם מספיק אכפת לו ממנו. הוא סקרן ואוהב הרפתקאות, לעיתים רגיש (יותר משלושת חבריו) ואוהב בעלי-חיים. הוא טוב בפוטבול, וכמו כל ילד רגיל אוהב לשחק ולראות טלוויזיה. בנוסף, הוא לוקה באסתמה.
בעונה ה-22 של הסדרה צוין שסטן נורה באחד מתקריות הירי בבית ספרו.
סטן הוא ללא ספק חבר טוב. בדרך כלל הוא מוכן לעזור לחבריו שבצרה וללכת לקראתם. חברו הטוב ביותר הוא קייל ברופלובסקי והוא מתרועע דרך קבע גם עם קרטמן וקני.
עוד מראשית הסדרה סטן היה מאוהב בחברתו לכיתה, וונדי טסטבורגר. בתחילה, מרוב התרגשות, היה סטן נוהג להקיא עליה בכל פעם שהתקרבה. הרגל זה נפסק בהמשך הסדרה וסטן ווונדי הפכו לחברים רשמית. מאוחר יותר, עם זאת, איבדו עניין זה בזה ובסוף העונה השביעית יזמה וונדי פרידה מסטן. סטן לקח זאת באופן קשה, נכנס לדיכאון ואפילו התרחק מחבריו הרגילים והסתובב תקופה מסוימת עם הילדים הגותיים של סאות' פארק. בסופו של דבר הוא נאלץ להשלים עם הפרידה, ולמראית עין הוא אף התגבר עליה. למעשה יש לו עדיין רגשות עזים כלפי וונדי, אותם הוא מנסה להסתיר מפניה. בסוף העונה ה-11, חזרו להיות חברים. בעונה ה-20 הם נפרדו שוב, עקב תופעת הטרול שגרמה לבנות לעשות מעשה קיצוני במיוחד והוא פרידה המונית מכל הבנים בבית ספרם המשמשים כבני זוגם. בנוסף, ע"פ העונה השישית וה-14 תאריך לידתו של סטן הוא 19 באוקטובר, לרוב תאריכי הלידה של הדמויות אינם מוצגים.
משפחתו ודמויות הקשורות אליו
שמאל|ממוזער|250px|משפחת מארש – רנדי בראש השולחן ואחריו (לפי כיוון השעון) שרון, סבא מרווין, סטן ושלי.
סטן הוא בנם של רנדי ושרון מארש, יש לו אחות גדולה בשם שלי, סבא בשם מרווין ודוד בשם ג'ימבו.
הוריו
אביו של סטן, רנדי, הוא הגאולוג המאייש את תחנת חיזוי רעידות האדמה של סאות' פארק. רנדי הוא אב אמריקאי טיפוסי, קצת היפוכנדר, נוטה להיסחף עם ההמון, ליצור ולהיסחף בפאניקה הציבורית, ולנאום בפאתוס לבנו. עם זאת נראה כי היחסים ביניהם אינם כה טיפוסיים – לרוב סטן הוא קול ההיגיון והתבונה ורנדי הוא הרגשני והאי-רציונלי. לא פעם סטן נאלץ להתמודד עם מגרעות אביו לבדו; כשהרגלי השתייה של רנדי התדרדרו לאלכוהוליזם היה זה סטן אשר הציל את אביו הן מנפילה אל הטיפה המרה והן לפניה לעזרה לא רציונלית בחיק הדת. נראה כי סטן גאה באביו ויחד עם זאת הוא מתבייש בו, לאחר שהובך על ידיו לא מעט.
אמו של סטן, שרון, היא מזכירה במשרד המנתח הפלסטי של סאות' פארק. יחסיהם של רנדי ושרון ידעו עליות ומורדות ובנקודה מסוימת השניים אף התגרשו ושרון עברה לגור עם גבר אחר. עם זאת, השניים השלימו ואף חזרו זה לזה.
אחותו
שלי, אחותו הגדולה של סטן, בת 13, מאובזרת בגשר לשיניים ורסן ולרוב בעלת מזג עצבני והפכפך. שלי, נוהגת להתעלל בסטן ולהרביץ לו והיחסים ביניהם נוטים לשנאה הדדית בדרך כלל. אולם כאשר סטן מבקש את עזרתה בפרק "Pre-School" בו הוא מפחד שילד אחר יכה אותו כי הלשין עליו למורה שלא בצדק, שלי מרגיעה אותו ומבטיחה לעזור לו אם יתוודה למורה על מעשיו.
סבו
סבו של סטן ואביו של רנדי, מרווין, הוא איש זקן, תשוש, סנילי ומתנייד על כסא גלגלים ממונע. נוהג לרוב לכנות את סטן בשם "בילי", ככל הנראה עקב זכרונו המטושטש. בעל משאלת מוות תמידית ומנסה לגרום לסטן להרוג אותו בהמתת חסד. לרוב מרווין יופיע בפרקים העוסקים בנושאים הקשורים לגיל הזהב – המתות חסד, בתי אבות, שלילת רישיון למבוגרים וכו'.
ג'ימבו ונד
שמאל|ממוזער|250px|מתוך הפרק "הצפרדע המקסיקנית הבוהה": ג'ימבו (משמאל) ונד
ג'ימבו הוא אחיו למחצה של רנדי ודודו של סטן. הוא תמיד מלווה בנד, חבר קרבות ותיק ממלחמת וייטנאם. השניים נפגשו בווייטנאם כשג'ימבו שירת כטייס ונד היה חייל חי"ר שאיבד את ידו מרימון יד. ג'ימבו ונד מהווים כעין דמויות סטריאוטיפיות של תושבי דרום-מרכז ארצות-הברית – אינם חכמים במיוחד, חובבי בירה, נשק והתיקון השני, שונאי דמוקרטים וליברלים (אף על פי שבניגוד לסטריאוטיפ, השניים מתעבים גזענות ואנטישמיות). השניים יוצאים למסעות ציד רבים וצדים חיות בסכנת הכחדה באמצעות כלי נשק מגוונים – מאקדחים ועד משגרי טילים. הפרקים בהם ג'ימבו ונד מופיעים עוסקים לרוב בטראומת וייטנאם על החברה האמריקאית או בסאטירה על הנגישות הרבה לכלי נשק.
חיות מחמד
לסטן כלב הומוסקסואל בשם ספארקי (מדובב על ידי ג'ורג' קלוני) ודג זהב מרושע שרוצח אנשים, שהופיע למעשה רק פעם אחת בעונה השנייה בפרק לליל כל הקדושים ששודר ב-28 באוקטובר 1998.
קישורים חיצוניים
מארש, סטן | 2024-08-29T07:58:10 |
משפט האל | משפט האל (לטינית: Ordeal אורדאל) הייתה שיטה קדומה להכרעה בשאלת אשמתו או חפותו של אדם. בשיטה זו מסתמכים על הופעת סימן כלשהו, מתוך הנחה שהאל יטה את הופעת הסימן, כך שזה יצביע על האשמים האמיתיים.
המבחן היה כרוך לרוב בסיכון גופני, לעיתים עד כדי סכנת חיים (למשל, הטבעה במים כאשר אלו שיצופו - ייחשבו לחפים מפשע).
דוגמאות ושיטות דומות
קיימות מספר שיטות ל"משפט האל" שהיו נהוגות בתקופות שונות ובאזורים שונים, מהן:
מבחן דו-קרב - התעמתות בדו-קרב, תוך פירוש ניצחון של אחד הצדדים בדו-קרב כסימן לתמיכת האלוהים בצד המנצח.
מבחן הנהר - לפי חוקי חמורבי, בעלה של אישה הנאשמת בניאוף (האשמה שנתמכת בידי אחרים) יכול לדרוש את העמדתה ל"מבחן הנהר", בו הושלכה האישה אל נהר גועש שאם תצא ממנו בחיים - הרי שהיא נאמנה לבעלה.
באופן דומה היה המנהג רווח בתרבויות המזרח הקדום (כמו בבל, אשור, שומר) והוא שימש למקרים נוספים בהם לא היו הוכחות ועדויות חד משמעיות להרשעת הנאשם. ה"נהר" היה באר העשויה מאספלט טבעי, שמשתמשי המבחן האמינו כי האל "אִיד" שוכן בו בחודשי הקיץ, ולתוכה הושלך הנבדק "אל האל". המים והאדים הרעילים, היה בהם די כדי להמית את הנבדקים. מי שמת, מותו היווה עדות לענישתו על ידי אל הנהר, ואילו אלו שאל הנהר "הקיא אותם מקרבו" (בדרך כלל כך היה גורל רוב הנבדקים), נחשבו חפים מפשע, ומי שהאשים אותם נחשב כטופל עלילות שווא.
השקיית סוטה - בדיקה המופיעה בתנ"ך, מדיני הסוטה: אישה שהתייחדה עם גבר זר למרות איסורו של בעלה, שותה את "מי המרים המאררים", ואם "צָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ", סימן הוא לאשמתה וזנותה עם אותו הגבר הזר. פרופסור יעקב שלום ליכט מציין כי בדיקת הסוטה נבדלת ממרבית האורדאלים המוכרים, בכך שהחשודה נבדקת בדבר שאין טבעו להזיק: מים עם מעט עפר ודיו, וכדי שתוכח אשמתה נדרשת מעורבות אלוהית על טבעית.
בִּשׁעָה - מבחן בדואי מסורתי, הנערך באמצעות ליקוק כלי מתכת מלובן: סימני כווייה על הלשון מעידים על דבר שקר בפי העומד למבחן. מבחן הבישעה עדיין מתקיים בימינו במצרים, בגבול סיני, ודורשיו מגיעים גם מן הארצות השכנות.
מבחן הלחם והגבינה - באירופה של ימי הביניים, הטילו לעיתים על חשוד בגנבה ובשאר עבירות קלות בדיקה כזו: היה עליו לבלוע כמות מסוימת של לחם וגבינה שהוכנו במיוחד לשם כך, וההנחה הייתה שאם הוא אשם ייחנק. גם מבחן זה נבדל מן המבחנים האחרים בכך שהחשוד נבחן בדבר שאין טבעו להזיק.
משפטי אל מסוגים אחרים בוצעו באמצעות מים רותחים או ברזל מלובן שפצעו את הבשר. אם הפצע נרפא כעבור כמה ימים סימן שהנאשם יצא זכאי.
היבטים מחקריים ותוקף חוקי
חוקרים משערים שהאמונה בכך שמבחן האל משקף את האמת יכולה הייתה להועיל לסדר החברתי, גם אם לאמונה זו אין בסיס, שכן האמונה עשויה להביא להודאה עוד בטרם עמד האדם במבחן.
השימוש במבחני מים ואש במשפט האל נאסר ב-1215 על ידי אינוקנטיוס השלישי על פי החלטת ועידת לטראנו הרביעית והוחלף בשבועה (קוֹמפּוּרגַציה).
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:שיטות משפט
קטגוריה:רוחניות ואמונה | 2024-03-06T02:52:26 |
יוסף בן-מתתיהו | REDIRECT יוסף בן מתתיהו | 2015-09-26T11:09:37 |
יוספוס פלביוס | REDIRECT יוסף בן מתתיהו | 2005-03-27T04:39:56 |
חידון התנך | REDIRECT חידון התנ"ך | 2015-09-26T11:09:38 |
סיינטולוגיה | סַיֶנְטוֹלוֹגְיָה (באנגלית: Scientology) או הַכְּנֵסִיָּה הַסַיֶנְטוֹלוֹגִית, היא אינדוקטרינציה לדת עיונית ומעשית שפותחה על-ידי סופר המדע-הבדיוני האמריקני, ל. רון האברד. "כנסיית הסיינטולוגיה" המוגדרת בישראל ובמקומות רבים אחרים ככת, ואף ככת הגדולה בעולם. היא גם נודעת כארגון מטרייה שמאגד בתוכו רשת בינלאומית של ארגוני זכויות האדם שונים שהקים האברד בשנות ה-50 של המאה ה-20, על-מנת להפיץ בקרב הציבור הרחב את אמונתו החדשה, פרי עטו.
הסיינטולוגיה מציעה שיטות טיפול שונות, המכוונות לשפר את היכולות של האדם כישות רוחנית. בכך, לפי טענתה, היא מעלה גם את יכולתו לטפל בגופו בהתמודדות עם מחלות פסיכוסומטיות ולהגיע לרמה תודעתית גבוהה יותר. תחקירים ופרסומים בכלי תקשורת ובירורים שנערכו על ידי ועדות חקירה במדינות שונות, ובהן צרפת, הגדירו ואפיינו את כנסיית הסיינטולוגיה כ'כת'. ועדות חקירה ותחקירים אף הצביעו על שימוש שעושה הכנסייה בשיטות של מניפולציה פסיכולוגית. בגרמניה הוכרזה הכנסייה כ'ארגון טוטליטרי', ועל-כן מתנהלת כנגדה מערכה ציבורית ענפה. הסיינטולוגיה הוכרה רשמית כארגון דת מסיונרי או כמוסד ללא כוונת רווח בידי ממשלות ובתי משפט במדינות שונות, בהן ארצות הברית, גרמניה, רוסיה, איטליה, ספרד, פורטוגל, הונגריה, שוודיה, הודו, דרום-אפריקה, אוסטרליה ובריטניה.
במדינת ישראל, כנסיית הסיינטולוגיה הייתה אחת הכתות שוועדת תעסה-גלזר בנושא "כתות (קבוצות חדשות) בישראל" סקרה בדו"ח שלה, אם כי הדו"ח לא יצר הגדרות משפטיות, ולא קיבל גושפנקא אקדמית .
מקור השם
שמאל|250px|ממוזער|סופר המדע הבדיוני האמריקני ל. רון האברד, 1950
מקור הנוסח העברי של המילה "סיינטולוגיה" הוא במקור בשפה האנגלית – Scientology. המילה היא שילוב של המילה הלטינית scio, יֶדע (לפי הניסוח בפרסומים הרשמיים של הכנסייה – "לדעת במלוא מובן המילה"), והמילה היוונית לוגיה (λογία) שפירושה "תורה".
המילה "סיינטולוגיה" שימשה בכמה הקשרים לפני שהאברד אימץ אותה בתור השם לאמונתו. ההוגה האנרכיסטי האמריקאי סטיבן פרל אנדרוס (Stephen Pearl Andrews) הזכיר אותה בספרו "התקציר הראשון של אוניברסולוגיה ואלוואטו" בשנת 1871 כשם של "מדע חדש... שחוקר את המחלקה השנייה של הקיום...". לפי ספרו של הסיינטולוג לשעבר ג'ון אטאק "פיסת שמיים כחולים" (A Piece of Blue Sky), הפילולוג אלן אפוורד (Alan Upward) השתמש בשנת 1907 במילה "סיינטולוגיה" כמילה נרדפת לפסבדו-מדע. היא שימשה פעם נוספת, בהקשר חיובי, בספרו של אנסטסיוס נורדנהולץ (Anastasius Nordenholz), מדען גרמני וחסיד של אמונת שיפור הגזע "סיינטולוגיה – המדע של איכות וכושר המחשבה" (Scientologie – Wissenschaft von der Beschaffenheit und Tauglichkeit des Denkens) שיצא לאור בשנת 1934. קבוצת סיינטולוגים שפרשה מהארגון המרכזי מנהלת מאבק משפטי על הזכות להשתמש בשם סיינטולוגיה בכתיב הגרמני Scientologie.
היסטוריה
דיאנטיקה
ב־9 במאי בשנת 1950 פרסם האברד את ספרו הראשון בנושא השכל והנפש: "דיאנטיקה – המדע המודרני של בריאות הנפש" ; יום פרסום הספר הפך מאוחר יותר לאחד החגים של הסיינטולוגיה. מקור השם "דיאנטיקה" במילים היווניות dia "דרך" ו־nous "נפש".
עקרון היסוד בספר הוא שהאדם הוא ישות רוחנית שטבעה טוב ושהדחף לשרוד מניע את קיומה. עם זאת, השכל של האדם ("מַיינד" בפרסומים סיינטולוגיים בעברית) מפריע לו לשרוד ולפעול נכון, משום שיש בו הצטברויות של "אנגרמות" – יחידות של זיכרונות לא נעימים. המיינד, לפי האברד, נחלק ל"מיינד אנליטי" (מנתח), האחראי על חשיבה וקבלת החלטות הגיוניות, ו"מיינד ראקטיבי" (תגובתי), הגורם לאדם לבצע מעשים לא הגיוניים בגלל האנגרמות שמצטברות כשהאדם חווה כאב פיזי בעודו חסר הכרה. האברד טען שאנגרמות נאגרות בשל לחץ פיזי על העובר טרם לידתו, בעקבות מריבות בין הוריו או ניסיונות הפלה מלאכותית. האברד הציע שיטה לריפוי המיינד על ידי ניקויו מהאנגרמות והפיכת האדם ל"קליר" (מאנגלית clear, "נקי") – אישיות שאינה מושפעת לרעה מאנגרמות, חסינה בפני מחלות פסיכוסומטיות ומסוגלת לקבל החלטה נכונה בכל מצב, ללא שיקולים זרים ומוטעים.
האברד הציג את אמונתו כחלופה זולה ובטוחה יותר לטיפול פסיכיאטרי, שמחירו היה גבוה ושהיה כרוך לעיתים בשימוש בתרופות שנויות במחלוקת ובנזע חשמלי. האברד הביע התנגדות תקיפה לטיפול פיזי במחלות נפש, וגרס כי הטיפול צריך להתבצע באופן בלעדי באמצעות שיחה ("אודיטינג" ) בין המטפל (אודיטור, "מאזין", auditor) והמטופל (פרקליר, "קדם־נקי", preclear). תאוריה זו לא עמדה במבחנים מדעיים שנערכו מאוחר יותר בשיתוף עם ארגון הדיאנטיקה.
ישנה זיקה מסוימת בין הדיאנטיקה של האברד לבין השיטה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד ובהקדמה ל"דיאנטיקה" האברד ציין שפרויד אכן השפיע עליו. ההבדל העיקרי בין התפישות, לטענתו, היה שבדיאנטיקה עוזר האודיטור למטופל להבין את בעיותיו בעצמו, בעוד שבפסיכואנליזה המטפל מגיע למסקנה מהן הבעיות במקום המטופל.
ספרו של האברד לא קיבל תגובות אוהדות בעולם המדעי ותויג מיד כפסבדו-מדע, למשל על ידי מרטין גרדנר בספרו "Fads and Fallacies in the Name of Science" מ־1952. הוא גם ספג ביקורת חריפה מאת פסיכולוגים ופסיכיאטרים, למשל רולו מיי. עם זאת, הוא זכה להצלחה והיה ברשימת רבי המכר במשך יותר מ־100 שבועות. אנשים רבים ניסו ליישם על עצמם ועל קרוביהם את השיטות המתוארות בספר. בעקבות זאת הוקמו קבוצות רבות של מטפלים בדיאנטיקה של האברד. האברד עצמו הקים בעיר אליזבת בניו ג'רזי את "המוסד למחקר דיאנטיקה של האברד" (Hubbard Dianetic Research Foundation). הרשויות בארצות הברית חקרו את הארגון באשמת עיסוק ברפואה ללא רישיון והארגון נקלע עקב כך לקשיים.
הקמת כנסיית הסיינטולוגיה
ממוזער|250x250px|בניין כנסיית הסיינטולוגיה, לוס אנג'לס
למרות הקשיים השונים, האברד המשיך להפיץ את אמונתו ולפתח את שיטות האודיטינג. הוא הרצה על כך במקומות רבים ופרסם עוד מספר ספרים, בהם "מדע ההישרדות" ו"אנליזה עצמית". בהרצאה במרץ 1952 האברד אמר שהוא מפתח תורה חדשה שתהיה הרחבה של דיאנטיקה, בשם "סיינטולוגיה". באותה ההרצאה הוא הגדיר את "סיינטולוגיה" בתור "חקר המדע, או חקר הידע" וש"דיאנטיקה היא רק חלק קטן של התרפיה". בסוף שנת 1953 הקים האברד ארגון דתי בשם "כנסיית ההנדסה הרוחנית" (Church of spiritual Engineering) וב־1954 הקים את "כנסיית הסיינטולוגיה" (The Church of Scientology) בלוס אנג'לס, קליפורניה.
ההגדרה של הסיינטולוגיה בתור דת שנויה במחלוקת. הארגון עצמו טוען שיש לו כל המאפיינים של דת, ומנהל על כך מאבקים משפטיים רבים. יותר מעשרים מדינות בעולם, בהן ארצות הברית, קנדה ודרום אפריקה, העניקו לסיינטולוגיה סוגים שונים של הכרה בתור ארגון דתי לצורך עריכת טקסי נישואין, פטור ממס, וכיוצא באלה. מדינות אחרות, בהן צרפת ויוון לא מכירות בסיינטולוגיה כדת וארגוני הסיינטולוגיה המקומיים מנהלים על כך מאבקים משפטיים ארוכים.
האברד המשיך להשתמש בשם "דיאנטיקה" ביחס לטיפול הראשוני וה"מדעי" יותר בבריאות הנפש, כשהשם "סיינטולוגיה" משמש למכלול התאוריות של האברד ביחס לאדם כישות רוחנית.
התנועה הסיינטולוגית הכריזה כבר בראשית דרכה כי יסוד רעיונותיה הוא בכתביו של האברד, וכי כתבים אלו, כלשונם וללא שינוי, הם המקור היחיד לתורה הסיינטולוגית. עם זאת, חוקרים כמיכאל רת'סטיין ודורתה רפסלונג כריסטיאנסן מפקפקים אם האברד עצמו כתב את כל הכתבים המיוחסים לו בימי חייו. רת'סטיין אף מצביע על שינויים משמעותיים שבוצעו בכתביו במהדורות מאוחרות יותר, ומניח כי "כל עוד האברד ימשיך להיחשב ה'מקור' היחידי של האמונה הסיינטולוגית, הוא ימשיך להיות כותב פורה גם אחרי מותו."
מצב הסיינטולוגיה כיום
בתחילת שנות השמונים הגיע המתח הפנימי בכנסיית הסיינטולוגיה לשיאו, כשקבוצות שונות בהנהלה הבכירה החלו להיאבק על הירושה של האברד – לארגון היו כבר סניפים במדינות רבות והוא גלגל מיליוני דולרים ממכירת ספרים, טיפולים וקורסים להכשרת אודיטורים. בעקבות המאבקים עזבו סיינטולוגים בכירים אחדים את הארגון והקימו ארגונים משלהם שחלקם ממשיכים להתקיים עד היום ולהציע טיפולים סיינטולוגיים, בעוד שהארגון המקורי מנסה להיאבק בהם על הפרות של זכויות יוצרים.
האברד נפטר משבץ בשנת 1986 (לפי המינוח של הכנסייה, הוא "עזב את גופו"). בבדיקת גופתו לאחר המוות, הנדרשת על פי החוק בארצות הברית לפני שריפת גווייה, נמצאו בדמו שרידים של ויסטריל, תרופה אנטי־היסטמינית שמשמשת גם כתרופת הרגעה, וזאת למרות ההתנגדות לשימוש בתרופות אלו שהאברד מביע בספריו.
בראש הכנסייה עומד דייוויד מיסקאוויג' , הנושא בתואר "יושב־ראש המרכז לטכנולוגיה דתית". למעשה, "המרכז לטכנולוגיה דתית" (RTC) הוא חברה המחזיקה בזכויות היוצרים לכל אמונת הסיינטולוגיה ובסימני המסחר שלה. לכנסיית הסיינטולוגיה יש גם נשיא (President), הבר ג'נטש (Heber Jentzsch), אך תפקידו טקסי בעיקר.
לפני מותו פורסמה הכרזה מטעם האברד על חתימת "הטכנולוגיה הסטנדרטית". לכאורה פירוש הדבר היה שכל מה שניתן היה לחקור בסיינטולוגיה נחקר ולא ניתן לשפר אותה עוד. ואמנם הארגון מתייחס אליה כך – שיטות הטיפול אינן משתנות באופן משמעותי מאז, והארגון מנוהל לפי ספרי האברד (במהדורות החדשות של הספרים נעשו שינויים אחדים).
הסיינטולוגיה התפרסמה בין היתר במספר ידוענים שחברו לשורותיה, ובהם השחקנים ההוליוודיים טום קרוז, קירסטי אלי, ג'נה אלפמן, פריסילה פרסלי וג'ון טרבולטה והמוזיקאים אייזק הייז וצ'יק קוריאה. גרושותיו של טום קרוז, ניקול קידמן וקייטי הולמס, עזבו את הסיינטולוגיה לאחר שהתגרשו ממנו.
ב־2007 כנסיית הסיינטולוגיה הוציאה לאור מחדש את ספרי הדיאנטיקה והסיינטולוגיה של האברד וההרצאות הנלוות אליהם במהדורות מחודשות בסדרת "היסודות" (The Basics). ב־2011 יצאו מחדש גם שאר ההרצאות של האברד בסדרת "עידן הזהב של הידע". כל הספרים וחלק גדול מההרצאות מתורגמים לפחות לשבע עשרה שפות, בהן עברית, ותשעה ספרים מתורגמים לחמישים שפות.
הסיינטולוגים העצמאיים
לאחר מותו של האברד, עלה להנהגת הכנסייה דייוויד מיסקביג׳. יש הטוענים כי מיסקביג' החל להכין את הקרקע להשתלטות על הכנסייה עוד בשנותיו האחרונות של האברד תוך שהוא מבצע "טיהור" של הארגון מבעלי עמדה ותיקים שעלולים להיות לו למכשול בדרכו מעלה. סיינטולוגים רבים באותה התקופה סולקו או עזבו את הארגון, תופעה שמתרחבת שוב בשנים האחרונות. רבים מהסיינטולוגים שעוזבים מאמינים בטכנולוגיה ובאמונות הסיינטולוגיות, ולכן ממשיכים לפעול בדרך עצמאית. הסיינטולוגים העצמאיים טוענים כי מיסקביג' מנהל את הכנסייה בצורה מזיקה, פועל בניגוד לאמונתו של האברד ומעוות אותה, והוא האחראי לשם הרע שיצא לסיינטולוגיה. כתוצאה מהפילוג, בנוסף לכנסיית הסיינטולוגיה (Church of Scientology) יש גם ארגונים שונים של "הסיינטולוגים העצמאיים" (Independent Scientologists), שהכנסייה מתנערת מהם.
לקבוצה העצמאית ארגונים רבים ברחבי העולם, וגם בישראל ("מרכז דרור" בחיפה). היא מעבירה את שירותי הסיינטולוגיה ואינה פועלת בחסותה של שום כנסייה.
פרויקט סיינטולוגיה
בשנת 2008 התחיל ריב בין 4chan לקהילה הסיינטולוגית. הכל התחיל בגלל פרק של סאות' פארק "לכוד בארון" שחשף את הדברים המזעזעים שהסיינטולוגים עושים למאמינים שלהם בשביל הדת שלהם. בעקבות הפרק נוצרו ממים רבים הלועגים לסיינטולוגים. כתגובה, הסיינטולוגים פעלו לסגירת אתרי אינטרנט רבים ואיימו לתבוע אתרי אינטרנט גדולים יותר. 4chan ראו במעשה המתקפה על החירות שלהם והגיבו במה שנודע כ- "פרויקט סיינטולוגיה" - מתקפה של ונדליזם אינטרנטי מטעם 4chan על אתרים של הסיינטולוגיה וגם מחאות ענק ליד הכנסיות הסיינטולוגיות בכל רחבי העולם, והקהילה הסיינטולוגית תבעה המוני מפגינים לאתרים אינטרנטים עם קשרים ל4chan והפרת זכויות יוצרים אבל הטעמים של הקהילה הסיינטולוגית לעצור את ההפגנות לא הצליחה ולאחר שנתיים (2008-2010) 4chan בסוף ניצחה.
מושגים נוספים
שמונה הדינמיקות של החיים
על־פי הדיאנטיקה, ישנן ארבע "דינמיקות" שהחיים מתנהלים לפיהן ולפי הסיינטולוגיה, ישנן ארבע דינמיקות נוספות, בסך הכול שמונה:
הדחף לשרוד כאדם, כפרט.
הדחף לשרוד דרך התרבות וצאצאים.
הדחף לשרוד כקבוצה (ארגון, מקום עבודה, מדינה).
הדחף להישרדות האנושות כולה.
הדחף לשרוד כצורת חיים.
הדחף להישרדות כחלק מהעולם החומרי.
הדחף לשרוד כישות רוחנית או הדחף להישרדותם של החיים עצמם.
הדחף לעבר התקיימות כאינסוף (הדינמיקה השמינית מסמלת בסיינטולוגיה גם את האלוהים).
אי־מיטר
האברד המשיך לפתח את שיטת הטיפול הסיינטולוגית באמצעות הוספת מכשיר "אי־מיטר" , מעין פוליגרף המשקף את המתח שבו שרוי המטופל. המכשיר נמכר תחילה על ידי ממציא המכשיר מתיסון והאברד כ"מודד בחינה" שמטרתו שעשוע במסיבות. האברד טען מאוחר יותר כי באמצעות מדידת הזרם החשמלי המכשיר מוודא את עוצמת תגובתו של המטופל לגירוי האנגרמות שהאודיטור מנסה למחוק. לטענות אלו אין יסוד מדעי.
תטן
האברד טען כי האדם הוא "תטן" , ישות רוחנית אלמותית המתגלגלת מגוף לגוף והמשתמשת בגוף ובשכל (מיינד) כדי ליצור מציאוּת. מושג ה"תטן" דומה למושג הנפש במערכות דתיות ופילוסופיות אחרות, אולם בסיינטולוגיה נמנעים משימוש במושג הזה, כי הוא רכש משמעויות רבות ושונות. לטענת כנסיית הסיינטולוגיה, טיפול דיאנטי מאפשר לאדם להיזכר בחיים קודמים שלו. אדם גם יכול, נטען, להתעלות מעבר לרמת ה"קליר" עד לרמת "תטן פועל" (OT); פרסומי הכנסייה מתארים שמונה דרגות של "תטן פועל", ויש כביכול שבע נוספות. ככל שהדרגה גבוהה יותר, כך משתפרת יכולתו של אדם להתמודד עם החיים ולהשיג את מטרותיו. הטיפול כרוך בתשלום, שהוא מקור הכנסתה העיקרי של הכנסייה, וגובה התשלום עולה בהתאם לדרגה שהמטופל מעוניין להגיע אליה.
ספרי האברד שבהם פיתח את רעיונותיו על הנפש, הרצאותיו המוקלטות וספרי ההדרכה הטיפולית של הסיינטולוגיה פורסמו בפומבי, תורגמו לשפות רבות, והם נמכרים בחנויות ספרים. ספרים אחרים, טכניים ומתקדמים יותר, מופצים בעיקר בתוך ארגוני סיינטולוגיה – אלה הם "עלוני משרד התקשורות של האברד" (HCO Bulletins, HCOB, עלוני מהש"ה), שכן מקורם במכתבים שהפיץ האברד לסניפי הארגון עם הוראות לביצוע שיטות טיפול שהמציא. רובם זמינים לעיון בארגוני סיינטולוגיה, אולם החלקים העוסקים בדרגות של "תטן פועל" חסויים והגישה אליהם ניתנת רק לסיינטולוגים שהגיעו לדרגה הדרושה.
ההיסטוריה הקוסמית לפי הסיינטולוגיה
החל משנת 1963 האברד התחיל לפרסם סיפור שכתב. עלילת הסיפור היא שלפני 75 מיליון שנה הגיע לכדור הארץ מהחלל חייזר עריץ בשם "זנו" (Xenu). הוא שתל בהרי געש נשמות של חייזרים ואחר־כך הפציץ הרי געש אלו בפצצות מימן. אחרי חורבן החיים על־פני האדמה נותרו רוחות החייזרים שנהרגו בהפצצה, ואלו נצמדו ונצמדות עד היום לבני אדם ומתנהגות כטפילים נפשיים. הם מכונים "תטאנים גופניים" והשלבים המתקדמים ביותר בטיפולים סיינטולוגיים עוסקים בסילוקם.
שיטות טיפול נגד "תטאנים גופניים" הביאו להעלאת טענות כנגד מכונים סיינטולוגיים בדבר התעללות. במקרה מוכר אחד, תבעה משפחתה של ליסה מקפירסון, שמתה בעת טיפול סיינטולוגי, את הכנסייה. המשפט נמשך תשע שנים והסתיים בפשרה עם המשפחה, שפרטיה לא פורסמו.
תוכנם הסודי של הלימודים המתקדמים בסיינטולוגיה כולל בעיקרו סיפור שכתב האברד בסוף שנות השישים:
"ראש הפדרציה הגלקטית (76 כוכבים סביב כוכבים גדולים יותר שבהם ניתן להבחין מכאן) שנוסדה לפני 95 מיליון שנה (בערך 250 מיליארד תושבים בכל כוכב – 178 בממוצע) באמצעות השתלה המונית. הוא גרם לכך שהאנשים יובאו לטיגיאק (Teegeeack, כדור הארץ) ומיקם פצצות מימן בהרי הגעש העיקריים (מקרה 2) ואז אלו באוקיינוס השקט נלקחו בתיבות להוואי ואלו באוקיינוס האטלנטי ללאס פאלמס ואז 'נארזו'. שמו היה זינו. הוא השתמש במורדים. מידע מטעה מסוגים שונים באמצעות מעגלים, וכו' מוקם בשתלים. בגלל פשעו, קצינים נאמנים (לעם) לכדו אותו אחרי שש שנות מאבק ושמו אותו במלכודת הר אלקטרונית שבה הוא עדיין נמצא. 'הם' נעלמו. המקום (קונפד') הפך מאז למדבר."
לפי מסמך זה, הסיפור כונה על ידי האברד עצמו "אופרת חלל".
למרות אדרת הסודיות האופפת את אמונת הנסתר הזו של האברד, עותקים של הטקסטים מופצים באתרי אינטרנט רבים. למרות המערכות המשפטיות הרבות שארגוני הסיינטולוגיה מנהלים על הפרת זכויות יוצרים, ההפצה לא פסקה. הדוברים הרשמיים של הארגון נמנעים בתוקף מכל התייחסות לתוכנה של "אופרת החלל", אך אינם מכחישים את קיומה לחלוטין. רוב תלמידי הסיינטולוגיה ברמות הנמוכות אינם מכירים את הסיפור על פרטיו. עם זאת, אזכורים לחיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ קיימים בסיינטולוגיה; למשל, "המילון הרשמי של סיינטולוגיה ודיאנטיקה" סיפק הגדרה למושג "אופרת חלל" .
הסיינטולוגים העצמאיים, שאינם כפופים לכנסייה המאיימת, מסבירים שזהו סיפור, אמיתי או לא אמיתי, אך שכשמקבלים אודיטינג (טיפול נפשי אישי) על המאפיינים שלו, מתקבלות תוצאות משמעותיות אצל המטופלים. הם אינם כופים או אומרים לאף אחד להאמין בסיפור הזה.
הטכנולוגיה המנהלית של האברד
האברד גייס לכנסייה אנשים מהשורה שהיו מעוניינים יותר ברוחניות משבניהול, והוא חיבר גם אמונת ניהול משלו. תורה זו מורכבת משמונה כרכים של מכתבים עם הוראות ניהול שהופצו על ידי האברד וקובצו בשם "מכתבי מדיניות של משרד התקשורות של האברד" (HCO Policy Letters, HCOPL, בעברית: מ"מ מהש"ה). אמונת הניהול נוצרה במקור עבור הניהול הפנימי של הכנסייה, אך בהמשך שווקה גם למי שרצה לרכוש השכלה במנהל עסקים על ידי מכללה בשם Hubbard College of Administration שהייתה חברת בת של הארגון.
לפי הטכנולוגיה המנהלית של האברד, בכל ארגון חייבים להיות מוגדרים תפקידים חיוניים המכונים "כובעים" (Hat), שחייבים להיות ממולאים בכל זמן נתון על ידי אנשים מוכשרים – "כובע המנהל", "כובע מבקר האיכות", "כובע האחראי לתקשורת ויחסי ציבור" וכו'. לכל סוג של "כובע" יש קורס הכשרה מוגדר שמועבר על ידי הארגון ומכונה "כיבוע" (Hatting). גם התלמיד בארגון סיינטולוגי הוא סוג של כובע, וצריך לעבור "כיבוע", כלומר הכשרה בסיסית ב"איך להיות תלמיד" על־פי טכנולוגיית הלמידה. האמונה מגדירה גם שיטה לנהל את מסמכי הארגון, כך שבאופן עקרוני, כשאמונת הניהול מיושמת באופן מושלם, תחלופת האנשים בתפקידים והחפיפה ביניהם אמורה להתבצע בצורה חלקה לחלוטין.
חברות המתמחות בייעוץ עסקי לפי שיטת הניהול של האברד, פועלות במסגרת "המכון העולמי למיזמי סיינטולוגיה" (WISE – World Institute of Scientology Enterprises). לטענת המכון, עקרונות הניהול הסיינטולוגיים הופצו ליותר מ־140,000 בתי־עסק ב־75 מדינות, אך אין נתונים עצמאיים ומקיפים על מספר בתי־העסק שאכן מיישמים את הטכנולוגיה.
טכנולוגיית הלמידה של האברד
בתוך כנסיית הסיינטולוגיה התעורר עד מהרה הצורך בהקמת קורסי הכשרה למנהלי ארגונים ואודיטורים. מכיוון שספרי האברד היו מלאים במינוחים חדשים שהוא המציא, היה צורך דחוף בשיטת לימוד סדורה, והאברד ניסח "טכנולוגיית למידה". הטכנולוגיה מגדירה שלושה מכשולים ללימוד נכון: קצב לימודים גבוה מדי, מחסור בחפץ מוחשי שעוזר להבין את חומר הלימוד ומילים שלא הובנו כראוי. הדגש הרב ביותר מושם על המכשול השלישי – התלמידים נקראים באופן תמידי לדאוג שיבינו כל מילה בספר שהם קוראים ולבדוק במילון את פירושה המלא של כל מילה שקיים ספק שלא הבינו כראוי, אפילו מילים בסיסיות ביותר כגון ה"א הידיעה. כל מי שנרשם לסיינטולוגיה עובר קורס "ללמוד כיצד ללמוד", המסביר את עקרונות טכנולוגיית הלמידה.
הארגון מנסה לקדם את טכנולוגיית הלמידה גם מחוץ למסגרות הרגילות של הסיינטולוגיה ולשם כך הקים את ארגון "אפלייד סכולסטיקס" (Applied Scholastics), שטוען כי הוא מקדם את הטכנולוגיה בבתי ספר שונים ברחבי העולם ומכשיר מורים למקצועות כלליים בשיטות של האברד. הארגון טוען, בין היתר, להצלחות בשיפור אחוזי יודעי קרוא וכתוב בדרום אפריקה. עם זאת יעילות טכנולוגיית הלמידה של האברד למול טכנולוגיות למידה מקובלות אחרות הועמדה בספק ונדחתה בחלק מבתי הספר שהוכנסה אליהם.
הדרך אל האושר
בנוסף לספרי עלילה וספרי סיינטולוגיה, האברד כתב ספר קצר בשם "הדרך אל האושר" . הספר מציע עשרים ואחד כללים לשיפור החיים – שמירה על הבריאות, נאמנות ביחסים, הימנעות מרצח, כיבוד הורים ועוד. הספר אינו מזכיר את הסיינטולוגיה ומגדיר את עצמו "לא דתי". עם זאת, יש בו מאפיינים מסוימים של ספרים סיינטולוגיים, כגון עיסוק במושג ההישרדות ושימוש בהערות שוליים להסבר של מילים שונות. הספר תורגם ליותר מ־70 שפות ומחזיק בשיא גינס לשנת 2010 לספר המתורגם ביותר של מחבר אחד ידוע.
ארגון בעל אותו שם מפיץ את הספר בעולם. הארגון נפרד מסיינטולוגיה אך רבים מפעיליו הם סיינטולוגים וספרים ואתרי אינטרנט של סיינטולוגיה מזכירים את הספר ואת הארגון באור חיובי.
מספר המאמינים
בשנת 2007 טען נציג רשמי של הכנסייה כי יש לה 3.5 מיליון חברים בארצות הברית, אך בסקר שערכה אוניברסיטת ניו יורק בשנת 2001 מצא רק כ־55,000 בני אדם שהגדירו עצמם כסיינטולוגים. מסקר בלתי תלוי נוסף שנערך בשנת 2008 עלה כי מספר הסיינטולוגים האמריקניים ירד ל־25,000. מספר המאמינים בעולם נאמד בין 50,000 ב-2011 וב-2015 בין 100,000 ל-200,000.
הסמלים של ארגוני הסיינטולוגיה
הסיינטולוגיה משתמשת במספר סמלים לארגוניה.
סמל הסיינטולוגיה
ממוזער|שמאל|80px|הסמל של הסיינטולוגיה
הסמל הוא האות הלטינית S מהמילה Scientology ושני משולשים:
"משולש שי"א" – שליטה־ידע־אחריות (KRC – Knowledge-Responsibility-Control): משולש המסמל את הרעיון שלפיו שליטה, ידע ואחריות הם שלושה מרכיבים שמתקיימים ביניהם יחסי גומלין.
"משולש אמ"ת" – אהדה־ממשות־תקשורת (באנגלית ARC – Affinity-Reality-Communication): משולש שמסמל את הרעיון שלפיו אהדה, ממשות ותקשורת הם שלושה גורמים שפועלים יחדיו כדי להביא לידי הבנה.
סמל זה מופיע ברוב הארגונים והפרסומים של הסיינטולוגיה.
הסמל של דיאנטיקה
ממוזער|שמאל|80px|הסמל של דיאנטיקה
הסמל של דיאנטיקה הוא משולש, שנראה כמו האות היוונית הגדולה דלתא (Δ) שבתחילת המילה דיאנטיקה. הצבע הירוק מסמל צמיחה והצהוב מסמל חיים. החלוקה של המשולש לארבעה פסים מסמלת את ארבע הדינמיקות הראשונות של החיים שהטיפול הדיאנטי אמור לטפל בהן.
סמל המשולש של דיאנטיקה מופיע בפרסומים שקשורים ישירות לדיאנטיקה, כגון ספרי דיאנטיקה בסיסיים ואתרי אינטרנט שמשווקים את דיאנטיקה כטיפול נפשי ולא כדת.
הצלב של הסיינטולוגיה
בנוסף לסמל ה־S של סיינטולוגיה, נמצא בשימוש סמל נוסף – "הצלב של הסיינטולוגיה" . זהו צלב בן שמונה קדקודים המייצג את שמונה הדינמיקות של החיים, שסיינטולוגיה עוסקת בכולן.
אף על פי שהצלב דומה בצורתו לצלב של הנצרות, הסיינטולוגיה אינה מבוססת על נצרות.
ביקורת נגד הסיינטולוגיה
ממוזער|"הסינטולוגיה הורסת משפחות", אחד המוחים מהפגנות הענק שנערכו ב-2008 נגד מרכזי הסיינטולוגיה ברחבי העולם.
כנסיית הסיינטולוגיה היא ארגון השנוי במחלוקת. הארגון תואר כעוין כלפי מבקריו, ונוקט במדיניות של הפחדה, איומים והטרדות כלפי עיתונאים, חברי הארגון ועוזבי הארגון. בישראל הוגדרה הסיינטולוגיה ככת על ידי ועדה מטעם הכנסת, בראשות מרים גלזר-תעסה, שחקרה את הנושא, אם כי הדו"ח לא יצר שום הגדרה משפטית חדשה ולא קיבל גושפנקא אקדמית.
בשנת 1965 דו"ח של ועדה פרלמנטרית אוסטרלית בראשות המשפטן קווין אנדרסון טען כי הסיינטולוגיה היא "מרקם של כזב, הונאה ופנטזיה" ושימש להכנת חקיקה שניסתה לאסור את הפעילות של הסיינטולוגיה באוסטרליה, אך החקיקה לא יצאה לפועל, ב־1983 בית המשפט העליון קבע שסיינטולוגיה "הוכיחה בקלות שהיא דת" והכיר בה בתור כזאת, ובשנת 1987 ניסיון החקיקה בוטל סופית.
בשנת 1966 הוקם בסיינטולוגיה אגף בשם Guardian's Office לטיפול בהתקפות נגד הארגון. ה־Guardian's Office היה מעורב בגנבה של אלפי מסמכים סודיים ממשלתיים, בשימוש במכשירי האזנה, בפריצות ועוד (ר' מבצע פריקאוט). אחד עשר מבכירי מנהיגי הארגון, כולל מרי סו האברד, אשתו של האברד, הורשעו בשנת 1979 באשמת גנבה וקשירת קשר. בעקבות הפרשה הכנסייה פירקה את ה־Guardian's Office ובמקומו הוקמו מספר ישויות אחרות, בהם המשרד לעניינים מיוחדים (Office of Special Affairs).
בהחלטה של בית משפט מחוזי בקליפורניה בתביעה שהגיש RTC, המוסד שמנהל את זכויות היוצרים של כתבי הסיינטולוגיה, נגד רובין סקוט, נאמר ש־RTC ניצל באותו התיק באופן חמור את בית המשפט להטרדה של הנתבעים ולא לשם תביעה הגונה. ב-2009 הרשיע בית משפט בצרפת את בכירי הכנסייה הסיינטולוגית בצרפת בהונאה. בית המשפט קבע, כי אין מדובר בדת לגיטימית, כי אם במכשיר לא לגיטימי להוצאת כספים במרמה מחסידי הסיינטולוגיה. הארגון נקנס במיליון דולר.
לימים, בנו של האברד- רון דה וולף, יצא אל התקשורת וסיפר את דעתו על הארגון, אותו כינה כ"ארגון פשע", ועל אביו, אותו הגדיר כ"נוכל ורודף בצע". הוא גם הוצג כאחד השותפים לכתיבת הספר "Messiah Or Madman", שהופיעו בו טענות דומות. הוא חזר בו מטענות אלה וכינה את הספר "שקרי ובלתי מדויק". במהדורה מאוחרת יותר של אותו הספר כתב המחבר בנט קורידון שנציגים של כנסיית הסיינטולוגיה אילצו את דה וולף לחתום על התצהיר הזה תוך כדי ניצול המצב הבריאותי והכספי הקשה שלו.
ביקורת בתרבות הפופולרית
הפרק "לכוד בארון" של סדרת האנימציה למבוגרים הסאטירית "סאות' פארק" – הציג ניסיון של אנשי הסיינטולוגיה לגייס לשורותיהם את הילד סטן מארש לשורותיה – תחילה נאמר לו כי הוא שרוי בדיכאון, ורק אם ישלם לארגון ויצטרף אליו, רק אז ניתן יהיה לרפאו. סטן עובר בדיקת אי־מיטר ומקבל תוצאה גבוהה מן הממוצע, נאמר לו כי הוא גלגול נשמתו של ל. רון האברד ומסופרת לו "ההיסטוריה החללית". עוד נאמר לו כי עליו להמשיך את הסיפור שהאברד התחיל. ראש הכת מגלה לסטן כי מדובר בתרמית שמטרתה העיקרית להרוויח כסף, סטן מספר לכולם על התרמית, והסיינטולוגים תובעים אותו. בפרק הוצגה "ההיסטוריה החללית" כפי שהיא מתוארת במקורות המתנגדים לסיינטולוגיה, מה שעורר מחאות מצד סיינטולוגים, ואף הוביל לפרישה מהסדרה של אייזק הייז, שדיבב את דמותו של שף.
המחזמר "חגיגת הסיינטולוגיה הלא־מורשית השמחה מאוד לילדים" ("A Very Merry Unauthorized Children's Scientology Pageant") הועלתה בתיאטרון באוף ברודוויי. במחזמר שחקנים ילדים מציגים את חיי ל. רון הבארד ואת ההיסטוריה של הסיינטולוגיה, עם התייחסות ל"היסטוריה החללית" באופן מגחך וביקורתי. המחזמר זכה להצלחה קופתית, הועלה גם מחוץ לניו יורק וזכה בפרסי אובי (Obie) וגרלאנד (Garland).
סיינטולוגיה בישראל
ממוזער|250px|"המרכז הגדול לסיינטולוגיה" בבניין קולנוע אלהמברה המחודש שביפו, 2011
ארגון הסיינטולוגיה בישראל ממעט להשתמש בסמל הצלב ובמונח "כנסייה" ובדרך כלל קורא לעצמו "ארגון". המרכז הגדול לסיינטולוגיה פעל באזור התעשייה הישן בתל אביב ועבר לבניין קולנוע אלהמברה ביפו ב־2012. הוא מוגדר בישראל כ"חברה לתועלת הציבור". במרכז מעריכים כי בישראל ישנם כ־1000 סיינטולוגים פעילים ועוד מספר אלפים שלקחו חלק בקורסים השונים של הארגון. ארגונים קטנים יותר ("מיסיונים") פועלים בתל אביב ("דימור"), בכרמיאל ובזיתן. בנוסף לכך, ישנם אודיטורים הפועלים עצמאית. המרכז ביפו מנוהל באופן ישיר על ידי הארגון העולמי, בעוד המיסיונים שפועלים תחת הכנסייה, נדרשים לשלם לה "דמי זיכיון" בגובה 10% מהכנסותיהם.
קבוצה השייכת ל"סיינטולוגים העצמאיים" פועלת בחיפה בשם "מכללת דרור" או "מרכז דרור". בעקבות ביקורת של המרכז בחיפה על ההנהגה הנוכחית של הארגון, הם הוכרזו "אנשים מדכאים" , ונאסר על סיינטולוגים המשתייכים לכנסייה ליצור עימם קשר ("ניתוק קשר" ). כתוצאה מהפילוג, המרכז בחיפה הפך למרכז עצמאי ללא קשר עם הכנסייה העולמית או עם המרכז ביפו, וכיום הוא מעביר את שירותי הסיינטולוגיה במלואם באופן עצמאי.
כמו כן פועלות בארץ מספר חברות לייעוץ עסקי, שמפיצות את הטכנולוגיה המנהלית, בכינוי הרשמי WISE או תחת שמות אחרים, בהם "מכון האברד לעסקים", "ריטה זוהר", "ג'י.אי.טי ייעוץ והדרכה למנהלים", "Horizons", "סול יוזמות והכשרה", "אומנות הניהול", "Enterprise" ו"קומליין".
בדו"ח הוועדה לפעילות כתות שבראשה עמדה חברת הכנסת מרים גלזר-תעסה מובא מידע מפורט על השיטות שבהן נוקט הארגון כדי לפגוע במי שהגדיר כאויביו. על פי המרכז לנפגעי כתות, אחוז התלונות הגבוה ביותר בארץ מתייחס לכנסיית הסיינטולוגיה והמתלוננים מדווחים בעיקר על פגיעות כספיות ונפשיות.
"העמותה לשגשוג וביטחון במזרח התיכון", בראשות דני וידיסלבסקי, עוסקת בהפצת חוברת "הדרך אל האושר" בישראל, בעברית, ערבית ורוסית. החוברת הופצה, בין היתר, במספר בתי ספר בישראל; ההפצה אושרה על ידי שרת החינוך לימור לבנת. הורים שהתנגדו לכך שחומרים של סיינטולוגיה יופצו לילדיהם, התלוננו והנושא נדון בוועדה ציבורית במשרד החינוך. העמותה מודה שרוב פעיליה סיינטולוגים, אך טוענת שהיא פועלת בנפרד מסיינטולוגיה ושאינה מפיצה את הדת הסיינטולוגית, אלא רק את החוברת.
"עמותת מגן לזכויות אנוש" היא הנציגה הישראלית של ארגון CCHR שנוסד על ידי האברד ומזוהה עם הסיינטולוגיה. מטרת העמותה היא "לחקור ולחשוף הפרות חוק והפרות זכויות אדם, בתחום בריאות הנפש בידי פסיכיאטרים".
הארגון פתח בית ספר יסודי "עתיד" במתחם מקוה ישראל, הפועל לפי טכנולוגיית הלמידה של האברד. משרד החינוך הוציא צו סגירה לבית הספר, ובעקבות זאת עתר הארגון לבג"ץ כנגד המשרד. בית הספר זכה בעתירה, ונפתח מחדש כ"מוסד חינוכי מוכר לא רשמי" עם מימון חלקי של משרד החינוך.
ארגונים מוסווים של הסיינטולוגיה בארץ
הארגונים האלה פועלים בישראל ומתהדרים במגוון תחומים, כגון: עזרה לקהילה, חינוך, או ייעוץ אישי ועסקי. אולם מטרותיהם זהות: הפצת אמונת הסיינטולוגיה, קידום מטרותיה של הכנסייה וקירוב אנשים נוספים אל שורותיה.
העמותות והארגונים המסונפים לסיינטולוגיה נכנסים על פי עדותם לרוב בתי הספר ועורכים מאות הרצאות והצגות לתלמידים ולמורים, מבלי לומר שהם קשורים לכנסייה ואף שמשרד החינוך אוסר על כך; מקיימים סדנאות להורים; קוראים נגד שימוש בתרופות כמו ריטלין; נגד לגליזציה; ונגד הפסיכיאטריה.
חלק מהארגונים האלה פועלים שלא למטרות רווח ונשענים על תרומות, ואחרים מפרישים לכנסייה אחוזים מהכנסותיהם. לארגונים הללו עשרות סניפים בכל רחבי הארץ.
"האקדמיה להורים" - הארגון מעביר הרצאות חינמיות להורים ברוח הסיינטולוגיה. יש לו כיום לפחות 15 סניפים בארץ.
"הדרך אל האושר" - מנסים להגיע למוסדות חינוך בארץ באמצעות ההצגה החינמית "אלימות משנה צורה".
"העמותה לשגשוג וביטחון במזרח התיכון" - עושה שימוש בחומרים של מייסד הסיינטלוגיה. קהל היעד של העמותה מורכב במידה רבה מילדים ובני נוער, והיא מנסה להגיע אליהם ישירות דרך בתי הספר.
"ישראל אומרת לא לסמים" - השלוחה הישראלית של הקרן הסיינטולוגית "עולם ללא סמים", ועמותה רשומה שנוסדה על ידי התורמים להקמת מרכז הסינטולוגיה היפואי.
"מגן לזכויות אנוש" - עמותה והנציגות הישראלית של ארגון בשם CCHR או "ועדת האזרחים לזכויות האדם". ארגון רשמי של הכנסייה הסיינטולוגית. מוביל קמפיין ארוך שנים נגד הפסיכיאטריה.
"קרימינון" - תת-ארגון רשמי של הסיינטולוגיה, תוכנית לשיקום אוכלוסיית האסירים והכלואים באמצעות עמותה רשומה בעלת שם זהה.
"רשת WISE" - תת-ארגון נוסף של הסיינטולוגיה. אמון על המגזר העסקי. זכיינים בארץ: "סקסס", "עוצמה עסקית", "סורוצקי ייעוץ עסקי", "ביזנס אקספדיטור", "פדרמן יועצים", ו"המכון לאבחון עסקי".
כבר היו מספר גופים שנסגרו לאחר שנתגלה שהם הסתירו את המניעים הסיינטולוגיים שלהם מהציבור התמים. חוזר מנכ"ל של משרד החינוך מ-2003 אוסר על לימוד הספרון "הדרך אל האושר" מאת מייסד הסיינטולוגיה האברד, ואוסר על עקרונותיו במוסדות חינוכיים. המאבק בסיינטולוגיה במערכת החינוך לא נעצר שם: ב-2007 גילו הורים שילדיהם נחשפו לפעילויות הארגון בקייטנות ומחו נגדה; ב-2010 נסגר גן הילדים "פפה" בתל אביב, לאחר שהתגלה כי המנהלת חינכה את הילדים ברוח הכנסייה; שנה לאחר מכן נסגר בית הספר "עתיד" ביהוד בנסיבות דומות.
גם ברשתות החברתיות (פייסבוק, יוטיוב) ישנם מספר עמודים, קמפיינים וקבוצות המשתייכים שלא בגלוי לסיינטולוגים: "אמהות נגד ריטלין", "אנשים משנים מצבים", "ביונד - אמנים מאוחדים נגד סימום ילדים", "ישראל אומרת לא לסמים", "ישראל אומרת לא לריטלין ולדומיו".
ראו גם
זנו
סיינטולוגים עצמאיים
ל. רון האברד
מבצע פריקאוט
ליאה רמיני
לקריאה נוספת
מחקר מדעי
בנימין בית הלחמי, , Marburg Journal of Religion, 8, September 2003.
ספרי סיינטולוגיה עיקריים
ל. רון האברד, דיאנטיקה – המדע המודרני של בריאות הנפש. 1950
ל. רון האברד, דיאנטיקה 55!. 1954
ל. רון האברד, סיינטולוגיה – יסודות המחשבה. 1956
ספרים ביקורתיים כלפי הסיינטולוגיה
ספרים שתומכים באמונת הסיינטולוגיה, אך מתנגדים לארגון הרשמי (Free Zone)
קישורים חיצוניים
סיינטולוגיה, מתוך המרכז הישראלי לנפגעי כתות
אלי אשד, שישים שנות הסיינטולוגיה
אתרי כנסיית הסיינטולוגיה
אתר כנסיית הסיינטולוגיה העולמית
סיינטולוגיה - ערוץ הווידאו
ערוץ הטלוויזיה של סיינטולוגיה (בעברית)
אתרים ביקורתיים
XENU.NET - Operation Clambake – אתר ביקורתי
מדוע סיינטולוגיה איננה מדע, אתר SKEPDIC
אתר המביא עדויות חיות של נפגעי הסיינטולוגיה
ז'נט רייטמן, Inside Scientology, בכתב העת "רולינג סטון", 23 בפברואר 2006
סיינטולוגיה וקשב וריכוז – מתוך אתר בתי מרקחת קשובים
אתרים ששייכים לארגון העצמאי (Independent Scientology)
אינדיז - סיינטולוגים עצמאיים בישראל – סיינטולוגים ישראליים שנטשו את ארגון הסיינטולוגיה
אתר "הסיינטולוגים העצמאיים". אתר המביא מידע על התנועה העצמאית בעולם.
סיינטולוגיה בחדשות בישראל
סיינטולוגיה בתרבות
South Park: Trapped in the Closet – פרק בסדרה סאות' פארק שהוקדש לסיינטולוגיה, 4 ביוני 2005
הערות שוליים
*
קטגוריה:דתות חדשות | 2024-10-13T10:31:51 |
פיטר גרינוויי | פיטר גרינוויי (באנגלית: Peter Greenaway; נולד ב-5 באפריל 1942) הוא במאי קולנוע ותסריטאי וולשי.
גרינוויי הוא צייר בהכשרתו והוא משמש כפרופסור ללימודי קולנוע בבית הספר הגבוה בסאס פה שבשווייץ. הוא נודע בחזון הוויזואלי יוצא הדופן של סרטיו ובנכונותו לעסוק בנושאים שנויים במחלוקת כגון עירום, קניבליזם ופטישיזם.
ביוגרפיה
גרינוויי נולד בשנת 1942 בשכונת פועלים בניופורט שבויילס, לאב אורניתולוג. לאחר שלא התקבל ללימודי קולנוע ב-Royal College of Art Film School החל גרינוויי בהכשרתו כצייר ב-Walthamstow Art School. עם תום לימודיו מצא גרינוויי עבודה זמנית, תחילה כשומר-סף ואחר כעוזר שלישי לעורך במכון הסרטים הבריטי. מאוחר יותר מצא גרינוויי עבודה כעורך ב-COI, משרד ההסברה הבריטי, ובמקביל השלים לימודי תואר שני בקולנוע. במהלך עבודתו כעורך רכש גרינוויי מצלמת 16 מ"מ צנועה והחל לצלם סרטים קצרים ולפתח תאוריה לגבי קולנוע לא-נרטיבי הנשען באופן בלעדי על הדימוי. תאוריה זו נבעה, לטענתו, בעיקר מחוסר תקציב.
סרטיו הקצרים הראשונים של גרינוויי הושפעו מקולנוע אנטי-נרטיבי של יוצרי האוונגרד האמריקאי כגון הסטרקטורליסט הוליס פרמפטון, שלא הראו, לדבריו, שום ניסיון להגיע לאמת האובייקטיבית כמו במסורת הדוקומנטרית של ג'ון גרירסון. כמו כן הוא הושפע מצורתם של הסרטים הדוקומנטריים-אינפורמטיביים הממשלתיים. במספר סרטים קצרים שלו מאותה תקופה ניתן למצוא סממנים פרודיים על סוג זה של סרטים דוקומנטריים אותם יצר בעצמו במסגרת עבודתו במשרד ההסברה.
כבר בסרטו משנת 1975, "חלונות", ניתן למצוא מאפיינים רבים שמלווים את סרטיו בהמשך דרכו: סטטיות, משחקי מילים, הומור שחור, נוף כפרי אידילי, מוזיקה ומבנה כללי.
הסרט "חלונות" (Windows) מורכב מבחינה חזותית מסדרה של צילומי חלונות סטטיים, מהם עם דגש על מסגרת החלון ומהם על הנוף הכפרי הנשקף מהם, כאשר בפסקול נשמע קריין המקריא שורה של עובדות סטטיסטיות לגבי אנשים שנפלו מחלונות בשנת 1973: " […] of the 18 men, 2 jumped deliberately, 4 were pushed, 5 were cases of misadventure and one under the influence of an unknown drug, thought that he could fly". בסרטיו הקצרים של גרינוויי ניתן למצוא מתח וניגודיות בין התמונה והפסקול. נוף פסטורלי, תצלומי מפות, רישומים, כרטיסי ברכה ותמונות סטילס מלווים בקריינות של סיפורים, רשימות והיסטוריות פיקטיביות.
בשנת 1980, במקביל לעזיבתו את עבודתו במשרד ההסברה, ביים גרינוויי את סרטו הראשון באורך מלא, The Falls, סרט מוקומנטרי שאורכו שלוש שעות. הסרט היה לסרט הבריטי הראשון מזה שלושים שנה שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר של ה-BFI. הסרט מביא בצורה חיצונית של סרט דוקומנטרי הממומן על ידי משרד רשמי, את ה"ביוגרפיות" של 92 נפגעי ה-VUE (ראשי תיבות של אירוע אלים בלתי ידוע), ששמותיהם מתחילים באותיות F-A-L-L. אלה מופיעים בסרט ממוספרים ועל פי סדר האלפבית, כפי שנלקחו, כך על פי הסרט, מהמילון של הוועדה החוקרת את האירוע האלים הבלתי ידוע.
הסרט שביסס את גרינוויי כבמאי מסחרי היה הסרט "חוזה השרטט" (The Draughtsman's Contract), הפקה משנת 1982 שהופיעה מאז בכל פסטיבל קולנוע נחשב בעולם. בעקבות סרט זה הצליח גרינוויי להשיג מימון בינלאומי לסרטיו הבאים וכך לביים עוד סרטים עלילתיים רבים, רובם ככולם מובנים דרך עקרונות ארגון כגון מספור, רשימות סטטיסטיות, אלף-בית או על פי סדרות של ציורים. מאז ביים גרינוויי סרטים רבים באורך מלא, כתב תסריטים, הפיק סרטים קצרים, עבד בטלוויזיה, פרסם את תסריטיו וכן רומנים, הציג תערוכות רבות בכל רחבי אירופה וביים אופרה.
באחד עשר מסרטיו שיתף גרינוויי פעולה עם המלחין הבריטי מייקל ניימן. בין השאר הלחין ניימן את הפסקול לסרטים "חוזה השרטט", "טובעים במספרים" ו"הטבח, הגנב, אשתו והמאהב" שיצא כאלבום בשם זה. המלחין הפלמי-בלגי וים מרטנס כתב את המוזיקה לסרטו "כרס של ארכיטקט".
פילמוגרפיה חלקית
חוזה השרטט (1982)
זד ושני אפסים (1985)
כרס של ארכיטקט (1987)
טובעים במספרים (1988)
הטבח, הגנב, אשתו והמאהב (1989)
כתוב בעור (1996)
½8 נשים (1999)
המזוודות של טולס לופר (2003-2004)
משמר לילה (2007)
גולציוס ואנסמבל השקנאי (2012)
לקריאה נוספת
Lawrence, Amy. (1997) The Films of Peter Greenaway. Cambridge University Press, Cambridge.
Wood, Alan. (1996) Being Naked Playing Dead: The Art of Peter Greenaway. Manchester University Press, Manchester.
קישורים חיצוניים
פיטר גרינוויי - סרטים מוקדמים - ב-BFI
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:במאי קולנוע בריטים
קטגוריה:מפקדים במסדר האימפריה הבריטית
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1942
קטגוריה:זוכי פרס עגל הזהב | 2024-02-06T02:04:05 |
הנס אולריך רודל | אוברסט (אל"ם) הנס אולריך רודל (בגרמנית: Hans-Ulrich Rudel; 2 ביולי 1916 – 18 בדצמבר 1982) היה טייס מפציץ יונקרס Ju 87 "שטוקה" גרמני שלחם במלחמת העולם השנייה.
ביוגרפיה
רודל נולד ב-2 ביולי 1916 בקונרדסולדאו, שהשתייכה לאימפריה הגרמנית. בשנת 1936 התגייס רודל ללופטוואפה, עבר קורס טיס, והוסמך כטייס מפציצי צלילה.
במהלך המלחמה ביצע רודל 2,530 גיחות הפצצה, במהלכן טען שהשמיד 519 טנקים ומאות מטרות סובייטיות אחרות, בהן ספינות מלחמה, רכבות ותותחים, והפיל תשעה מטוסים.
250px|ממוזער|ימין|מטוסו של רודל מסוג יונקרס JU-87G החמוש בזוג תותחי 3.7 ס"מ.
מטוסו של רודל הופל 32 פעמים, והוא חזר לבסיסו פעמים רבות במטוסים שניזוקו קשה והושבתו לאחר מכן. הוא נפצע ורגלו הימנית נקטעה חלקית, אך פציעתו לא מנעה ממנו להמשיך לטוס.
במהלך המלחמה, התפתחה יריבות עזה בין רודל לבין אלוף הטייס הסובייטי לב שסטקוב. שסטקוב חיפש אחר מטוסו של רודל, אשר היה ידוע בציור נחש הצפע על צד המטוס. במרץ 1944, מטוסו של רודל הופל בעומק של כ-50 קילומטרים בשטח הסובייטי. הוא הצליח לברוח ולשוב לבסיסו.
רודל היה האדם היחיד שעוטר באות צלב האבירים של צלב הברזל עם עלי אלון מוזהבים, חרבות ויהלומים של הוורמאכט. האות הוענק לרודל ב-29 בדצמבר 1944.
לאחר המלחמה היגר לדרום אמריקה וחי זמן מה בארגנטינה ובפרגוואי. באותן שנים נעשה ידיד קרוב של שליט פרגוואי אלפרדו סטרסנר ושל נשיא ארגנטינה חואן פרון. הוא שב לגרמניה ב-1953 והיה ממנהיגי "מפלגת הרייך הגרמני" הנאו-נאצית. לאחר מכן הפך לאיש עסקים. ב-1976 היה מעורב בשערורייה שגרמה להתפטרותו של שר ההגנה המערב גרמני.
לקריאה נוספת
מיכאל בר-זוהר, הנוקמים, הוצאת א. לוין אפשטיין, תל אביב, 1969, עמ' 135.
קישורים חיצוניים
ד"ר אלי אשד -הנס אולריך רודל גיבור מלחמה נאצי וסוכן של "המוסד" הישראלי בלוג המולטי יקום של אלי אשד
הערות שוליים
קטגוריה:טייסי הלופטוואפה
קטגוריה:אלופי הפלות גרמנים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:מעוטרי צלב הברזל
קטגוריה:נכים גרמנים
קטגוריה:פושעי מלחמה נאצים שנמלטו לאמריקה הדרומית
קטגוריה:מעוטרי צלב האבירים עם עלי אלון, חרבות ויהלומים
קטגוריה:מעוטרי הצלב הגרמני בזהב
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1916
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1982 | 2023-05-22T11:25:12 |
מלוויל דיואי | מלוויל דיואי (באנגלית: Melvil Dewey; 10 בדצמבר 1851 – 26 בדצמבר 1931) היה ספרן וממציא שיטת דיואי, שיטת מיון ספרים הקרויה על שמו. לפי שיטה זו סדרם של הספרים בספרייה מחולק על פי נושאים ותתי-נושאים שלכל אחד מהם ישנו מספר קבוע, אשר מקלים מאוד על חיפוש ספר מסוים. בעת שהיה סטודנט עבד כספרן ובמהלך עבודה זו פיתח את שיטת המיון הזאת.
ביוגרפיה
דיואי אהב ספרים מילדותו. כשהיה בן 17 פרצה שרפה בבית ספרו והוא עשה מאמצים להציל כמה שיותר ספרים. כתוצאה מן העשן ששאף סבל משיעול קשה שנמשך כמה חודשים. רופאו קבע שהוא נפגע קשה מדי ושנותרה לו שנת חיים אחת לכל היותר. דבר זה גרם לו להיות ממוקד במה שהוא עושה ולפתח שיטות יעילות כדי לנצל את הזמן שנותר לו בצורה הטובה ביותר.
ב-1874 סיים את לימודיו במכללת אמהרסט והתמנה להיות הספרן בפועל בספרייה זו. ב-1876 פרסם את חוברת בת 44 עמודים בשם A Classification and Subject Index for Cataloguing and Arranging the Books and Pamphlets of a Library (מיון ומִפְתּוּחַ נושאים לקטלוג וסידור ספרים בספרייה). חיבור זה נעשה לשיטת המיון העשרוני שהיא השיטה הנפוצה ביותר בעולם היום, במיוחד בספריות ציבוריות וספריות בתי ספר.
ב-1877 עבר דיואי לבוסטון, שם ייסד יחד עם עוד שני חברים את כתב העת "Library Journal" שממשיך לצאת עד היום. ב-1883 עבר לאוניברסיטת קולומביה בניו יורק שם הוא הקים את בית הספר הראשון לספרנות בארצות הברית תוך התנגדות סגל האוניברסיטה. הוא הפך את הספרייה מאוסף לא מסודר ומקוטלג ברשלנות בן 50,000 כרכים לאוסף מאורגן ביעילות בן 100,000 כרכים תוך ריכוזו בבניין אחד, בעוד שקודם לכן היה האוסף מפוזר בתשע מחלקות שונות.
ב-1888 התמנה למזכיר איגוד האוניברסיטאות בניו יורק ולמנהל הספריות של מדינת ניו יורק. בתפקידו זה קידם השאלה בין-ספרייתית, עודד כתיבת ביבליוגרפיות של הספרים הטובים ביותר ויצר את הספרייה הניידת.
ב-1894 ייסד יחד עם אשתו את מועדון לייק פלאסיד כמועדון נופש לעובדים בתחומי החינוך והעבודה הסוציאלית. משום שהכלל שלו היה שלא יקבלו חברים שאחרים מתנגדים אליהם הוא לא קיבל שחורים, יהודים ומיעוטים אחרים. ב-1905 קראו יהודים ידועים בניו יורק לפטר אותו ממשרתו כמנהל הספריות בשל האפליה הנהוגה במועדון שלו. בעקבות הלחץ והאשמות שהוא הטריד מינית עובדות באיגוד הספריות האמריקאי (ALA) הוא התפטר מתפקידו זה וב-1906 גם נאלץ להתפטר מ-ALA.
כמו כן הנהיג שינויים בצורת הכתיב האמריקאי (לעומת זה האנגלי) והמציא את התיקייה המשרדית המאונכת.
קישורים חיצוניים
Wayne A. Wiegand. Irrepressible reformer: a biography of Melvil Dewey
What's so great about the Dewey Decimal System?
הערות שוליים
קטגוריה:בוסטון: אישים
קטגוריה:ממציאים אמריקאים
קטגוריה:ספרנים ומידענים אמריקאים
קטגוריה:בוגרי מכללת אמהרסט
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1851
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1931 | 2024-10-18T13:24:32 |
מעגל אוילר | הפניה מסלול אוילר | 2017-08-24T11:00:46 |
הפנימיה הצבאית | REDIRECT הפנימייה הצבאית לפיקוד. | 2007-05-05T01:24:15 |
חומות של תקווה | שמאל|ממוזער|250px|הכניסה למתקן מנספילד שבאוהיו אשר שימש כאתר צילומים עבור כלא שושנק
חומות של תקווה (במקור: The Shawshank Redemption; בתרגום חופשי מאנגלית: גאולת שושנק) הוא סרט דרמה אמריקאי משנת 1994 בבימויו של פרנק דרבונט ובכיכובם של טים רובינס ומורגן פרימן.
הסרט מבוסס על הסיפור הקצר "ריטה הייוורת' והבריחה משושנק" מאת סטיבן קינג הלקוח מקובץ הנובלות "עונות מתחלפות". קובץ זה, מן הבודדים של סטיבן קינג שאינו מכיל סיפורי אימה, מכיל גם את הנובלות שעובדו לסרטים "תלמיד מצטיין מדי" ו"אני והחבר'ה". הנובלה מספרת את סיפורו של בנקאי צעיר אשר מואשם ברצח כפול ונשלח לשני מאסרי עולם, חרף טענתו לחפות מפשע. רוב עלילתו של הסרט מתרחשת בין כותלי כלא שושנק, ומתרכזת בהתמודדותו של אנדי דופריין (רובינס) עם המציאות הקשה שבבית הסוהר, ובתקוותו לצאת לחופשי. חברו הטוב של דופריין והמספר הוא רד, אסיר המרצה מאסר עולם (פרימן).
הסרט דורג על ידי כ-2 מיליון גולשים כסרט הטוב ביותר באתר IMDb והיה מועמד לשבעה פרסי אוסקר. בנוסף, הסרט נבחר למקום החמישי ברשימת 500 הסרטים הגדולים של כל הזמנים, לפי מגזין אמפייר.
עלילה
השנה היא 1947 כאשר אנדי דופריין, סגן נשיא בנק בשנות השלושים לחייו, מואשם ברצח אשתו ומאהבה. אנדי כופר באשמה, אך מוצא עצמו מורשע ברצח כפול בשל ראיות נסיבתיות חזקות. בית המשפט של מדינת מיין גוזר עליו שני מאסרי עולם עוקבים, והוא נשלח לכלא שושנק. בכלא הוא מתוודע לאלימות הקשה אליה נחשפים האסירים על ידי אסירים אחרים, וכן על ידי סוהרים, ובראשם הסוהר הראשי האדלי (מגולם על ידי קלנסי בראון). אנדי מתיידד עם אליס בויד רדינג (מורגן פרימן), אסיר המכונה "רד", ואשר מרצה מאסר עולם על רצח שביצע בצעירותו. רד מפורסם בכלא בשל יכולתו להשיג חפצים מבחוץ, ואנדי מבקש ממנו להשיג עבורו פטיש גאולוגים. רד חושב תחילה שהפטיש מיועד עבור כריית מנהרה, אך לאחר שהוא מגלה מה גודלו הוא חושב לעצמו שחפירת מנהרה בעזרת פטיש כה קטן תימשך 600 שנה.
אנדי מוצא עצמו קרבן לאלימות קשה ולמעשי אונס מצד קבוצת אסירים המכונה "האחיות". השנתיים הראשונות בכלא שושנק מתגלות כסיוט עבורו. ב-1949 חלה תפנית בעלילה כאשר הוא מתערב בוויכוח בין סוהרים תוך שהוא מסכן את עצמו, ומציע להאדלי ייעוץ מס, כאשר בתמורה הוא מבקש שכל אחד מחבריו האסירים יקבל שלושה בקבוקי בירה קרים. העסקה יוצאת לפועל. אנדי מותקף פעם נוספת על ידי "האחיות" ובראשם האסיר בוגס, ונאלץ לבלות חודש במרפאת הכלא. האדלי בתגובה מכה את בוגס, ופוגע בו קשות עד שזה הופך לנכה ומועבר למוסד כליאה אחר. האלימות כלפי אנדי מגיעה לסיומה.
אנדי מקבל את תפקיד ספרן בית הכלא, כמסווה לתפקידו החדש כיועץ מס של הסוהרים. בתפקיד זה אנדי זוכה להגנה, ולכבוד מצד הסוהרים, והוא מנצל את המצב הזה כדי לשפר את הספרייה של הכלא ולהפוך אותה למרכז השכלה ותרבות עבור האסירים. מנהל הכלא סמואל נורטון (בוב גנטון בתפקיד האנטגוניסט) אף מוכן להעלים עין מפוסטר של ריטה הייוורת' שתלוי בתאו.
בהמשך השנים יוזם נורטון תוכנית במסגרתה יעבדו אסירים במיזמי בנייה מחוץ לכותלי הכלא, כאשר הם תחת השגחת הסוהרים. הדבר מאפשר לו להרוויח באופן לא חוקי כספים רבים, ואילו אנדי משמש עבורו כמלבין כספים מתוך הכלא, ואף יוצר דמות פיקטיבית, אדם בשם רנדל סטיבנס, על מנת להימנע מכך ששמו של נורטון יופיע בניירת הבנקים. ב-1965 אחד האסירים החדשים (טומי ויליאמס בגילומו של גיל בלוז) מספר לאנדי על אסיר בכלא אחר שהתוודה בפניו על רצח כפול של אשת בנקאי ומאהבה. אנדי פונה לנורטון ומבקש את עזרתו בקיום משפט חוזר. נורטון מצדו מורה להאדלי לרצוח את טומי, ומאיים על אנדי כי אם זה לא ימשיך לשתף פעולה בהלבנת הכספים הוא יהפוך את חייו בכלא לסיוט, ושולח את אנדי לצינוק. זמן לא רב לאחר שחרורו מהצינוק, אנדי נעדר מתאו בעת ספירת הבוקר. בחיפוש הנרחב אחר אנדי נמצאים רק בגדים מלוכלכים של אסיר ופטיש גאולוגים שחוק מחוץ לחומת הכלא.
מתגלה כי במשך שנים אנדי חפר מנהרה בקיר של תאו, כאשר הוא מסווה זאת בעזרת תחביבו לאיסוף אבנים, באמצעות הפוסטר התלוי בתאו (תחילה זהו פוסטר שחור לבן של ריטה הייוורת', ובהמשך פוסטר צבעוני של מרילין מונרו ואחר כך זה של ראקל ולש). לאחר שחרורו מהצינוק, אנדי נמלט מהכלא תוך שעבר במנהרה שחפר, ולאחר מכן זחל בצינור ביוב שאורכו 450 מטרים. אנדי נמלט מכלא שושנק ב-1966, לאחר 19 שנים, ואז לובש את זהותו של רנדל סטיבנס, מושך מאות אלפי דולרים מכספיו של נורטון, ונמלט למקסיקו, לא לפני שהוא שולח לעיתונאי מידע אשר מפליל את נורטון ואת האדלי. המשטרה עוצרת את האדלי, וכאשר מנסים לעצור את נורטון הוא שם קץ לחייו.
הסרט מגיע לסיומו כאשר ועדת השחרורים מאשרת את שחרורו של רד, לאחר שזה ריצה בשושנק 40 שנות מאסר. בעת שהותם בכלא הביע אנדי את כוונתו לבלות את זמנו כאדם חופשי בעיר זיהואטנחו (Zihuatanejo) שבמקסיקו, לנהל בית מלון קטן לחופי האוקיינוס השקט, ולתקן סירה ישנה. לאחר שחרורו של רד מהכלא הוא נוסע באוטובוס לדרום ארצות הברית, חוצה את הגבול למקסיקו, ופוגש את אנדי על שפת האוקיינוס.
קישורים חיצוניים
רון פוגל, איל גובר, "חומות של תקוה: סרט שניצח את הקלישאות של עצמו": פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "פסטיבל כאן", בהגשת דני מוג'ה ויונתן גת
רפאל תמנה, 'מזמור לאמונה ברוח האדם - כמה מילים על 'חומות של תקווה': ניתוח ופרשנות הסרט, באתר The Marker Cafe, 26 בנובמבר 2017
רון פוגל, איל גובר, חומות של תקוה: סרט שניצח את הקלישאות של עצמו, באתר תאגיד השידור הישראלי
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:התאבדות בקולנוע
קטגוריה:סרטי 1994
קטגוריה:סרטי בית סוהר אמריקאים
קטגוריה:סרטי דרמה אמריקאיים
קטגוריה:סרטים אמריקאיים מבוססי ספרים
קטגוריה:סרטים באנגלית
קטגוריה:סרטים על ספרנים
קטגוריה:סרטים לפי ספרי סטיבן קינג
קטגוריה:בריחה מכליאה בקולנוע
קטגוריה:סרטי פולחן | 2024-10-20T09:25:32 |
רודיארד קיפלינג | ג'וזף רודיארד קיפלינג (באנגלית: Joseph Rudyard Kipling; 30 בדצמבר 1865 – 18 בינואר 1936) היה מספר סיפורים קצרים, סופר ומשורר אנגלי, שהתפרסם בימיו כמפארה של האימפריה הבריטית וחייליה, וכיום מפורסם בעיקר בזכות ספרי הילדים שלו ובפרט, "ספר הג'ונגל". זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1907 (היה הסופר הבריטי הראשון שזכה בפרס).
חייו
ג'וזף רודיארד קיפלינג נולד בבומביי (כיום מומבאי) שבהודו, שם עסק אביו בניהול מוזיאון ובית ספר לאומנות, ונתחנך על ידי אומנת ומטפל מקומיים שנהגו לספר לו מעשיות הודיות. בגיל 6 נשלח יחד עם אחותו הצעירה לשם חינוכם חזרה לאנגליה. באנגליה היה נתון בתחילה להשגחתה של אשה דתית וקפדנית קיצונית. תנאים אלו, בשילוב הניתוק מהוריו, הביאו את קיפלינג לראות תקופה זו כאומללה בחייו.
בגיל 12 נשלח ללמוד בפנימייה צבאית בדרום-מערב אנגליה. במשך שנותיו בפנימייה הרבה לקרוא ספרות ושהייתו שם נחשבה בעיניו כשיפור לעומת השנים שבילה באנגליה לפני כן. בגלל ליקויים בבריאותו ובראייתו לא היה יכול קיפלינג הצעיר להמשיך בקריירה צבאית ובשנת 1882 חזר להודו.
בהודו הוא התיישב בלאהור (בפקיסטן של היום) ולמד באוניברסיטה המקומית של העיר, ועם הזמן גם התחיל לעבוד בה כמרצה בתחילת דרכו. הוא התחיל לעבוד ככתב בעיתון מקומי ולאחר מכן כסגן עורך בעיתון אחר שהתפרסם באללהאבאד, שבו גם שימש ככתב נוסע והרבה לסייר ברחבי הודו, אוסטרליה והמזרח הרחוק. בתקופה זו כתב מעל 100 סיפורים והחל לפרסמם. ספריו צברו לאט לאט הצלחה גם באנגליה ובשובו לשם בשנת 1889, אחרי שטייל גם באמריקה, כבר נחשב לסופר מוכר והיו מי שהכתירו אותו כיורשו של צ'ארלס דיקנס. הוא חי בלונדון שלוש שנים והמשיך לפרסם בתקופה זו ספרים ושירים נוספים.
בשנת 1892 הוא נשא לאישה את קרולין בלסטייר האמריקאית והם השתקעו בוורמונט שבארצות הברית, בבית שהם כינו "נאולאקה" (שם של יהלום שחור). בשנים הבאות כתב כמה מהטובות שביצירותיו. ב-1895 סירב לקבל תואר של "משורר החצר" שהוצע לו על ידי ממשלת אנגליה והעדיף לצאת למסעות ארוכים בדרום אפריקה שם גם הכיר את ססיל רודס שהיה אחד ממייצגי האימפריאליזם הבולטים בדרום אפריקה. לאחר מות בתו ולאחר שהסתכסך עם משפחתה של אשתו, חזרו קיפלינג ואשתו לאנגליה ב-1902 ועברו להתגורר במחוז סאסקס. גם בשנים הבאות קיפלינג המשיך במנהגו לצאת למסעות ארוכים ברחבי העולם. בשנת 1907 הוענק לו פרס נובל לספרות (הסופר הבריטי הראשון שזכה בפרס) "על כושר התבוננות, דמיון מקורי, עוצמת התפיסה והתאור, המאפיינים את יצירתו של סופר רב מוניטין זה".
בשנים שלאחר הזכייה בפרס נובל פחתה יצירתו של קיפלינג הן בכמותה והן בהצלחתה אצל הקוראים. בנו הבכור ג'ון נהרג ב-1915 במלחמת העולם הראשונה ויותר מאוחר, ב-1923, כתב קיפלינג ספר המתאר את תולדות הגדוד שבו שרת בנו. עד מותו מסיבוכים של כיב עיכולי ב-1936, זכה בעיטורים, מדליות ותוארי כבוד רבים.
בליל ה-12 בינואר 1936 קיפלינג סבל מדימום במעי הדק. הוא עבר ניתוח, אך נפטר בבית החולים מידלסקס בלונדון פחות משבוע לאחר מכן ב-18 בינואר 1936, בגיל 70 מסיבוכים של כיב עיכולי.Rudyard Kipling's Waltzing Ghost: The Literary Heritage of Brown's Hotel, paragraph 11, Sandra Jackson-Opoku, Literary Traveler. הוא נקבר בפינת המשוררים בכנסיית וסטמינסטר.
מחקר שנערך בשנת 2017 על ידי ד"ר גג'נדרה סינג מאוניברסיטת אקסטר אשר באנגליה, גילה שקיפלינג פעל בשירות המודיעין הבריטי בשנות מלחמת העולם הראשונה.
בן דודו סטנלי בולדווין כיהן שלוש פעמים כראש ממשלת בריטניה.
יצירתו
סיפוריו של קיפלינג זכו לפופולריות בזכות יכולתו הבלתי רגילה כמספר ספורים טבעי. אופיינית לסיפוריו היא ההילה הרומנטית של גיבוריו וסיפורי ההרפתקאות אשר מתרחשים בארצות אקזוטיות עבור הקורא המערבי. בסיפורי הילדים שלו, שזכו וזוכים עד היום, להצלחה רבה, קיפלינג מגלה סימפתיה לעולמם של הילדים ובמקביל, גישה סאטירית לעולמם של המבוגרים. קיפלינג היה חלוץ בהצגת בעלי חיים כדמויות בספרות הילדים.
שירתו של קיפלינג שהייתה בעלת חריזה סדורה, איבדה אולי את חינה בעיני מבקרי הספרות וחובבי השירה, אך נשארה פופולרית מאוד, עד היום, בקרב הקהל הרחב. במיוחד ידוע השיר "אם" שהקהל האנגלי הרחב בחר בו ב-1995 כשיר המוכר והאהוב ביותר בשפה האנגלית.
שירו "אחרוני הבריגדה הקלה" מבקר את היחס בבריטניה לשורדי הסתערות הבריגדה הקלה.
האשמות כלפיו בגזענות
קיפלינג נחשב למייצג של תקופת האימפריאליזם. בכתיבתו עסק רבות בנושאים המושפעים מרקע זה. רבים ביקרו אותו על גישתו הקולוניאליסטית כלפי ההודים והעמים האחרים שאינם אירופאים, והציגו עקרונות גזעניים בכתביו. במיוחד עורר סערה שירו "משא האדם הלבן" שפורסם בעת שחי בארצות הברית ב-1899. השיר הציג את האדם הלבן כמי שתפקידו לדאוג לגזעים הלא אירופאים, הדומים ל"חצי שד וחצי ילד". עיתוי פרסום השיר היה משמעותי ומעורר ויכוח, שכן הוא פורסם מיד עם תום מלחמת ארצות הברית–ספרד והשתלטותה של ארצות הברית על גואם, פוארטו ריקו, קובה והפיליפינים (שבה החלה מיד מלחמה כנגד האמריקאים). הוויכוח בין מצדדי האימפריאליזם ובין מתנגדיו היה אז בשיאו, ושירו של קיפלינג עורר סערה.
עם זאת, יש שראו בקיפלינג דווקא את דוברו של "האימפריאליזם הנאור" של העם הבריטי, וקראו בשיר זה (כמו בשירים "בעייתיים" אחרים) תביעה מהאדם הלבן לנהוג בצדק ובחמלה כלפי הילידים. מצדדיו של קיפלינג מציגים לראיה גם את שירו "תרועת נסיגה" (Recessional), שנכתב ב-1897 לכבוד יום הולדתה של המלכה ויקטוריה. בשיר זה מזהיר קיפלינג את העם הבריטי מפני הידרדרות לשאננות וליהירות, בניגוד לחוקי המוסר הנוצרי. מה שעלול להמיט עליו את גורלן של אימפריות אליליות שחרבו, כמו אשור.
קיפלינג הואשם גם באנטישמיות שקיבלה ביטוי עיקרי במכתבים פרטיים שכתב שהתפרסמו רק אחרי מותו. בביקורו בארץ ישראל ב-1929 למשל, שלח מכתב לבתו אלסי, בו כתב בין היתר: "יקירתי, יש הרבה גזעים שפלים, אך היהודי, כשהוא מצוי במסה במקום הולדתו, הוא הנתעב מכולם". בהמשך המכתב תיאר קיפלינג לבתו את הכותל המערבי במילים: "האבא והאמא של הסירחון גרים ליד כותל הדמעות של היהודים, שאותו ביקרנו לאחר הביקור במקום המקדש ומסגד עומר המקסים."
הערותיו של קיפלינג כלפי היהודים נתגלו, כאמור, רק לאחר מותו, מה שמסביר אולי מדוע זכה לביקורו האדיב של נחום סוקולוב, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ב-1935, במלאת לו 70 שנה. סוקולוב פגשו בלונדון, התרשם ממנו עמוקות ותיארו במילים "המתורגמן הנאמן ביותר של האופי האנגלי." הוא גם ציין כי "קיפלינג איננו סופר אנגלי, אלא בריטי, ובריטי משמע: מרא דעלמא. הוא הראה את הבריטי הדורך על במתי ארץ בפנים כאלה, שהוא מכיר את עצמו בהם". דברים אלה נכתבו על ידי סוקולוב במאמר שכתב לכבודו בעיתון הארץ שיצא ב-17 בינואר 1936, תחת הכותרת "רודיארד קיפלינג בן 70".
ספריו
וי וילי וינקי (1888)
חיילים שלושה (1888)
סיפורים פשוטים מן הגבעות (1888)
האור שכהה (1890)
ספר הג'ונגל (1894. תר' יצחק לייב ברוך בשם ספר היער, 1927; לאה נאור, 1969; אוריאל אופק, 1975; בינה אופק, 1997; יואב כ"ץ, 2012) — הידוע בספריו, ובו מתוארים בעוצמה פיוטית ובסגנון עשיר חייו של גור-האדם מוגלי ("צפרדעון") שגודל בין זאבים ולמד להכיר את חיות היער, עולמן הייחודי וחוקיהן, תוך הקבלה סמויה אל העולם האנושי. הספר אומץ בין השאר על ידי חברי תנועת הצופים ששאלו ממנו את הכינוי "גורים".
ספר הג'ונגל השני (1895. תר' אוריאל אופק, 1984) — עוד סיפורים על מוגלי וחיות-הפרא ויחסיהם עם האדם.
קפיטנים אמיצים (1897. תר' יוסף ליכטנבום בשם יורדי-ים אמיצים, 1947; אמציה פורת בשם ספנים אמיצים, 1966) — בן-עשירים מפונק, שנפל לים ונמשה על ידי צוות של ספינת דייגים, לומד לעבוד קשה, מתחשל ורוכש חכמת-חיים.
סטוקי ושות' (1899) — סיפורי-הווי על החיים בפנימייה אנגלית (מושתת על חוויות נעוריו).
מים אל ים (1899) — מכתבי מסע.
גונגה דין (1900. עובד לקולנוע) — בלדה על גבורת מחצצר הודי.
קים (1901. תר' אריה סואן, 1948, תר' שמואל (מולי) ורד, 2014,) — הרפתקאות נער אירי בהודו הגדולה, המצטרף אל השירות החשאי הבריטי.
סיפורי סתם כך (1902. תר' אברהם רגלסון בשמות מעשיות סתם וכן היה, 1935; פסח גינזבורג בשם ארבע מעשיות, 1946; א. בן-פנחס בשם סיפורי קיפלינג, 1957; יערית בן-יעקב, 1999) — תריסר סיפורי אגדה, שנמזגו מהם הומור ובינת חיים.
פק מגבעות פוק (1906) — הנער-הקוסם פוק מספר לשני ילדים על תקופות שונות בדברי ימי אנגליה.
פרסים ופיות (1910) — המשך הספר הקודם.
שירת הקוקיה (1910)
הכלב משרתך, מסופר על ידי בוטס (1930)
סיפורי חיות (1932)
משהו על עצמי, לידידיי הידועים והפחות-ידועים (1937) — אוטוביוגרפיה.
האיש שרצה להיות מלך (1888). תרגום לעברית: רעיה ג'קסון, הוצאת נהר, (2016)
רודיארד קיפלינג - מבחר שירים, מאנגלית: צור ארליך, הוצאת דחק (2019)
הכפר שהחליט שכדור הארץ שטוח (1917). תרגום לעברית: רעיה ג'קסון, נהר ספרים (2020)
סרטים שנעשו לפי ספריו
ספר הג'ונגל - כמה גרסאות
האיש שרצה להיות מלך (בכיכובם של שון קונרי ומייקל קיין)
נער הפילים
גונגה דין (לפי פואמה)
ספנים אמיצים
קישורים חיצוניים
מכּתביו:
מבחר משיריו של קיפלינג בתרגומו של צור ארליך
אם, בתרגומו של אליהו ציפר
אם, בתרגומה של זיוה שמיר (אתר מב"ע)
הערות שוליים
*
קטגוריה:בריטים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:זוכי פרס נובל לספרות
קטגוריה:סופרים בריטים
קטגוריה:סופרי ילדים ונוער בריטים
קטגוריה:משוררים בריטים
קטגוריה:אישים הקבורים במנזר וסטמינסטר
קטגוריה:מחברי סיפורים קצרים
קטגוריה:מספרי סיפורים בריטים
קטגוריה:חברי האגודה המלכותית לספרות
קטגוריה:אנטישמיות בממלכה המאוחדת: אישים
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1865
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1936
קטגוריה:בריטים שגווייתם נשרפה
קטגוריה:אישים שעל שמם בעלי חיים
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית | 2024-05-27T21:21:28 |
המגדל האפל: האקדוחן | הפניה המגדל האפל (סדרת ספרים) | 2016-01-27T16:40:06 |
מאייד | שמאל|ממוזער|250px|מאייד
מְאַיֵּיד (מכונה גם קָרבּוּרָטוֹר, מאנגלית: carburetor), הוא רכיב במנוע בנזין היוצר תערובת של בנזין ואוויר לשם הנעת המנוע. המאייד הומצא בשנת 1893 על ידי המהנדס ההונגרי דונאט באנקי (Donát Bánki).
בימינו, אין מאייד ברוב המכוניות היות שמרבית יצרני הרכב עברו לשימוש במערכות הזרקת דלק מבוססות מחשב, כתחליף יעיל וחסכוני למאייד המכני. ניתן עדיין למצוא מאיידים במנועים קטנים, כמו מנועי טיסנים, אופנועים ומכסחות דשא. לרוב קיים מאייד אחד לכל מנוע, אך ניתן למצוא מנועים בעלי מספר מאיידים, שכל אחד מהם מזין בוכנה אחת (נפוץ במנועי אופנועים) או מספר בוכנות.
פעולת המאייד מבוססת על עקרון ונטורי – נוזל או גז זורמים בתא שתוכנן בקפידה ויוצרים אזור של לחץ נמוך. לחץ נמוך זה משמש לשאיבת הדלק ולערבובו באוויר, מה שיוצר את התערובת הדרושה לפעולת המנוע.
חלקי המאייד
שמאל|ממוזער|250px|תרשים סכמטי של מאייד
מצערת
משאבת האצה
ונטורי
מצוף
תא מצוף
מזרק
שסתום פרפר
אופן פעולת המאייד
תא המצוף מלא בכמות קטנה של דלק המוכן לשימוש ומתמלא בעת הצורך על ידי משאבת הדלק. לחיצה על דוושת האצה (גז) פותחת את המצערת (מכסה עגול המגביל את זרימת האוויר לתוך המאייד) תנועת הבוכנות כלפי מטה (כאשר שסתומי היניקה פתוחים) גורמת ליניקת אוויר דרך המאייד. מסנן אוויר המחובר לפתח המאייד דואג לכך שחלקיקים הנמצאים באוויר ועלולים לגרום לתקלות בפעולת המנוע ואף לנזקים לא יחדרו. האוויר זורם דרך ונטורי, שם מעבר צר גורם להאצת מהירות האוויר ועל ידי כך לירידת לחץ, שבתורו שואב דלק דרך המזרק. זרימה דמוית טורנדו הנוצרת על ידי הוונטורי מערבבת את האוויר והדלק. תערובת הדלק-אוויר זורמת דרך סעפת היניקה (manifold) ואז דרך שסתומי היניקה אל הבוכנות. בעת לחיצה על דוושת ההאצה נוספת כמות קטנה של דלק על ידי משאבת ההאצה מה שיוצר תערובת דלק-אוויר עשירה יותר הנחוצה לצורך האצה של המנוע (דלק זה נוסף במהלך הדריכה על הדוושה בלבד ולא כל זמן שהיא לחוצה).
קיימים מאיידים בעלי יותר מוונטורי אחד, וזאת כדי להכיל את כמות האוויר הרבה הדרושה למנועים גדולים. למאיידים אלו ונטורי ראשי ומשני, כאשר המשני נפתח מאוחר יותר ובעומסים גבוהים יותר. קיימים גם מאיידים בעלי ארבעה תאי ונטורי, שניים ראשיים ושניים משניים. הסיבה לכך היא שמאיידים גדולים המותאמים היטב לזרימה גבוהה של אוויר אינם יעילים בזרימה נמוכה. סידור כזה של ראשי/משני מנסה להשיג את הטוב שבשני העולמות. מאיידים כאלו מכונים "קרבורטור כפול", או בעגה האמריקאית 2BBL (לכפול) ו-4BBL (למרובע).
כאשר המנוע קר דרושה כמות גדולה יותר של דלק לפעולתו – תערובת עשירה. תערובת זו מושגת באמצעות המשנק. המשנק סוגר את פתח האוויר במאייד ובכך מאפשר לכמות אוויר קטנה יותר להיכנס ובאופן יחסי להגדיל את כמות הדלק.
בתערובת דלק-אוויר כמות גדולה מדי של דלק נקראת "תערובת עשירה", כמות קטנה מדי של דלק נקראת "תערובת ענייה". התערובת נשלטת לרוב על ידי ברגים על גוף המאייד, או באמצעות ידית בתא הטייס של מטוסים בעלי מאייד, שכן יחס התערובת תלוי בלחץ האוויר המשתנה לפי גובה הטיסה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:טכנולוגיה תחבורתית
קטגוריה:גרמניה: המצאות | 2024-08-22T08:59:52 |
אבץ | אָבָץ (בלטינית: Zincum; לעיתים בעברית גם בשם הגרמני צִינְק) הוא יסוד כימי שסמלו הכימי Zn ומספרו האטומי 30. זהו מינרל קורט חשוב להפעלתם של אנזימים רבים ולתפקודים ביולוגיים רבים נוספים.
מאפיינים
אבץ הוא מתכת המשמשת לגלוון פלדה. יחסית למתכות אחרות, היסוד מגיב במתינות. מתחבר עם חמצן ואל־מתכות אחרות ומגיב עם חומצות מהולות בתהליך המשחרר מימן. עם חומצת מלח מגיב בתגובה אקסותרמית. זהו הרביעי מבין המתכות הנמצאות בשימוש נפוץ, כשלפניו רק ברזל, אלומיניום ונחושת במונחים של כמות המתכת המופקת מדי שנה.
מיקומו של האבץ בטור ה-12 של הטבלה המחזורית גורם לכך שיש לו נטייה לאבד 2 אלקטרונים בפוטנציאל גדול ממתכות אחרות, 2 האלקטרונים מהקליפה 4S- לכן יש לו מצב חמצון נפוץ יחיד, +2, והוא מחזר מצוין. הוא דיאמגנטי.
שימושים
ממוזער|Zamak - סגסוגת על בסיס אבץ עם אלומיניום, מגנזיום, ונחושת המשמשת בתעשיית התכשיטים.
גלוון מתכות למניעת שיתוך (חלודה).
בצורתו הטהורה הוא משמש כמחזר מצוין לתרכובות יוניות מתכתיות (פוטנציאל איבוד 2 אלקטרוני 4S).
משמש בסגסוגות כגון פליז, כסף ניקל, סגסוגות הלחמה שונות, כסף גרמני ועוד.
לפליז יש שימושים רבים, בשל חוזקו ועמידותו בפני שיתוך.
יציקה, בעיקר בתעשיית הרכב.
אבץ משמש כאנודה בסוללות אלקליין ובסוללת אבץ-אוויר.
תחמוצת האבץ (ZnO) משמשת כפיגמנט לבן בצבעים כגון צבעי מים, וכגורם מעודד תגובה בתעשיית הגומי. כמשחה הנמכרת ללא מרשם רופא, היא משמשת כקרם לפנים ולאף למניעת התייבשות והגנה מפני פגעי השמש והרוח. היא גם משמשת למריחה על תינוקות למניעת תפרחת חיתולים.
כלוריד האבץ (ZnCl2) משמש כדאודורנט וכחומר לשימור עץ.
סולפיד האבץ (ZnS) משמש בפיגמנטים זוהרים, לשם ייצור מחוגי שעון ועצמים אחרים הזוהרים בחשכה.
מתיל האבץ (Zn(CH3)2) משמש במספר סינתזות אורגניות.
משחות המבוססות על קלמין, תערובת של אבץ-הידרוקסי-פחמני וסיליקטים, משמשות לטיפול בפריחות בעור או באיפור מינרלי.
נכלל במרבית תכשירי הוויטמינים הנמכרים ללא מרשם רופא. מחקר מטא-אנליזה הראה ששימוש בסוג ספציפי של תוסף אבץ (Zinc acetate lozenges) עשוי להחליש או לקצר תסמינים נפוצים של הצטננות בעשרות אחוזים. סוגים נפוצים אחרים של אבץ כמו Zinc lozenges, לא הראו שיפור משמעותי. כמספר מתכות אחרות, מאמינים כי יש לאבץ תכונות נוגדות חמצון, ויכולת להאיץ את תהליך ההחלמה לאחר פציעה.
ישנן משחות שיניים ושטיפות פה המכילות אבץ, המסייע למניעת ריח רע מהפה.
היסטוריה
סגסוגות אבץ נמצאות בשימוש האנושות מזה אלפי שנים. סחורות מפליז מהשנים 1000-1400 לפנה"ס נמצאו בארץ ישראל, וחפצים המכילים 87% אבץ נתגלו באזורים פרהיסטוריים של טרנסילבניה. בשל נקודת הרתיחה הנמוכה שלה ואופן ההגבה הכימי שלה, אופייה האמיתי של מתכת זו לא הובן בזמנים קדומים.
אופן ייצור הפליז היה מוכר לרומאים מאז שנת 30 לפנה"ס לערך, בשיטה של חימום קלמין ונחושת יחדיו בכור-היתוך. תחמוצות האבץ בקלמין פחתו, והאבץ החופשי נלכד בידי הנחושת ויצר סגסוגת. הפליז שנוצר נוצק או רוקע לצורה הרצויה.
התכה והוצאה של צורות לא טהורות של אבץ בוצעו בהודו ובסין כבר בשנת 1000 לספירה. בסוף המאה ה-14, ההודים כבר ידעו על האבץ כמתכת נפרדת משבע המתכות שהיו מוכרות לקדמונים. במערב, נהוג לציין את הגרמני אנדריאס מרגראף כמי שגילה את האבץ המתכתי הטהור בשנת 1746, אף על פי שהסיפור המלא מורכב למדי.
תאורים של ייצור פליז במערב אירופה מופיעים בכתביו של אלברטוס מגנוס משנת 1248 לערך, ובמאה ה-16, ההבנה והמודעות למתכת חדשה זו התרחבו במידה ניכרת. גאורגיוס אגריקולה ציין ב-1546 כי ניתן לעבות ולגרד מתכת לבנה מדפנות כור ההיתוך כשמתיכים עפרות אבץ. הוא ציין בכתביו כי מתכת דומה המכונה "zincum" הופקה בשלזיה. פאראצלסוס (1541-1493) היה הראשון שטען כי "zincum" היא מתכת חדשה, שיש לה תכונות כימיות שונות מאלה של מתכות אחרות.
מכאן שהאבץ כבר היה מוכר בעת שמרגראף גילה את תגליותיו, ולמעשה אבץ בודד שנתיים קודם לכן בידי כימאי אחר, אנטון פון שוואב. אולם דוחותיו של מרגראף היו מקיפים ושיטתיים, ואיכות המחקר שלו קבעה את המוניטין שלו כמגלה האבץ.
בטרם גילוי שיטת ההצפה של סולפיד האבץ (המינרל ספלריט), היווה קלמין את המקור העקרי לאבץ.
תפקיד ביולוגי
שמאל|ממוזער|250px|מאכלים המכילים אבץ
אבץ הוא מרכיב חיוני בבני-אדם, אשר הכרחי לקיום החיים. מחסור באבץ מוביל לתוצאות ניכרות של עליה במשקל אצל בעלי-חיים, לפגיעה במערכת החיסון (ולעיתים בחוש הטעם והריח), וכן בבריאות המנטלית, בשל השפעתו על הורמונים (בפרט טסטוסטרון), על מערכת העצבים ועל אזורים במוח. מחסור באבץ נקשר גם לריפוי איטי של פצעים ונשירת שיער. אבץ מצוי באינסולין, בחלבונים מסוימים, ובאנזימים שונים.
מקורות מזון טבעיים לאבץ כוללים בשר אדום, בשר עוף, שעועית, אגוזים, דגנים מלאים, גרעיני דלעת, גרעיני חמנית וצדפות. חלקי השוק והצוואר בבשר בקר עשירים במיוחד באבץ.
אצל גברים, אבץ הוא מרכיב חשוב בייצור נוזל הזרע. עד 5 מ"ג אבץ אובדים בעת פליטה. מחסור באבץ אצל גברים מוביל לספירת זרע נמוכה ומרץ מיני מופחת. במשנה במסכת נדרים מוזכר אכילת שום בלילות שבת כדי להרבות זרע, כנראה עקב הימצאות האבץ בו.
שימוש רפואי
מזה עשרות שנים ידוע כי לאבץ יכולת לעכב שכפול של Rhinoviruses - הווירוס העיקרי הגורם לצינון - בניסויי מבחנה. סקירות מחקרים ומטה-אנליזה שפורסמו ב-2013 מצאו ראיות באיכות בינונית לכך שנטילת לכסניות של אבץ-אצטט בכמות של 75 מ"ג או יותר אבץ יוני ביום עשויות להפחית את זמן ההצטננות בקרוב לשלושה ימים, וייתכן שאף מפחיתה מחומרת התסמינים. יש לשים לב לכך שמרבית תוספי האבץ המוצעים למכירה בשוק מכילים תרכובות אבץ שאינן אבץ-אצטט ושהמחקרים מעידים על יעילות פחותה/היעדר יעילות שלהן. בנוסף, אפשר שלצורת הנטילה - לכסניות למציצה - חשיבות רבה, מפני שצורת מתן זו עשויה ליצור ריכוז גבוה יחסית של אבץ באזור הזיהום (דרכי הנשימה העליונות). בכל אופן, על-מנת להגיע למסקנות חד-משמעיות בנושא זה דרושים מחקרים נוספים.
שכיחות
אבץ נמצא במיקום ה-23 ברשימת היסודות הנפוצים בקרום כדור הארץ. המחצבים הניכרים ביותר מכילים בקירוב 10% ברזל ו-40 עד 50 אחוז אבץ.
איזוטופים
אבץ מופיע בתרכובות בטבע ב-4 איזוטופים יציבים: 66Zn, 67Zn, 68Zn ו-64Zn. ה-64 הוא הנפוץ ביותר (48.6%). אופיינו 22 רדיואיזוטופים; הנפוץ והיציב שבהם הוא 65Zn, שלו זמן מחצית חיים של 244.26 יום, ואחריו 72Zn עם זמן מחצית חיים של 46.5 שעות. לכל שאר האיזוטופים הרדיואקטיביים יש מחצית חיים של פחות מ-14 שעות - למעשה, אצל רובם מדובר בפחות משנייה אחת. ליסוד יש גם 4 מטא מצבים.
אמצעי זהירות
אף על פי שההשלכות השליליות של מחסור באבץ היו מוכרות שנים רבות, לקח זמן רב עד שעלתה המודעות לסכנות אפשריות של צריכת אבץ מוגזמת. אבץ נחשב לא רעיל יחסית, במיוחד אם הוא נלקח דרך הפה. עם זאת, סימפטומים של רעילות גלויה (בחילה, הקאות, כאבים באזור רום הבטן , ותשישות) עלולים להתרחש במקרה של צריכת כמות אבץ גבוהה במיוחד. גם בצריכה שאינם מוגזמת, אך כזו העולה בהרבה על קצב התזונה המומלץ (למשל, צריכת 100–300 מ"ג ליום, במקום כ-15 מ"ג ליום), ישנן עדויות לעליה בסיכון לתופעת חוסר בנחושת המלווה בתסמינים של אנמיה ונויטרופניה, פגיעה במערכת החיסון ותסמינים נוספים. גם צריכה שהיא רק מעט מעל למומלץ עלולה לגרום לשיבושים בניצול הגוף של נחושת וברזל ולהשפיע לרעה על ריכוזי כולסטרול.
קישורים חיצוניים
אבץ באתר "Webelements" (אנגלית)
הערות שוליים
קטגוריה:אבץ
קטגוריה:יסודות כימיים
קטגוריה:מתכות | 2024-06-07T05:51:34 |
ישראל רוגוזין | 250px|ממוזער|שמאל|רוגוזין (שני משמאל) בביקור בישראל בשנות ה-50. גולדה מאיר בימין התמונה
ישראל רוגוזין (באנגלית: Israel Rogosin; 15 במרץ 1887 – 29 באפריל 1971) היה תעשיין אמריקאי-יהודי ונדבן ציוני יליד בלארוס.
ביוגרפיה
ישראל רוגוזין נולד לשלום (שמואל) אליעזר ולחנה רשה לבית מלצר בוולוז'ין שבבלארוס (אז באימפריה הרוסית).
אביו נסע ב-1890 על פי הוראת הרב הנצי"ב לשמש כשד"ר הקהילה (לאסוף כסף לישיבה) בארצות הברית. לפני שעזב, הוא קנה מכונת תפירה כדי שהמשפחה תוכל להתפרנס. ב-1895 הקים שלום רוגוזין מפעל טקסטיל קטן בניו יורק וב-1896 הצטרפה האם וארבעת ילדיה לאבי המשפחה.
האב החליט לשמש כרב וב-1904 הפך לראש ישיבת יעקב יוסף והעביר את ניהול המפעל לידי בנו, כאשר היה זה רק בן 16. בשנת 1912 עבדו במפעל 200 עובדים; ישראל רוגוזין הצליח בעסקיו והרחיבם, כך שבשנת 1920 כבר היו בבעלותו חמישה מפעלים, שבהם עבדו כ-1,000 עובדים.
ב-1950 היו בבעלותו 18 מפעלים, שבהם עבדו כ-5,000 עובדים. כ-50 עובדים מתו במפעליו השונים של רוגוזין בשל תנאי תעסוקה ירודים ומסוכנים. בשנת 1951 הגיע בפעם הראשונה לביקור בישראל, בעת שהיה בדרכו חזרה מהודו לארצות הברית. רוגוזין היה בהודו לחנוך מפעל שהקים שם ובעת שהיה בישראל טען שהרגיש מחויבות להשקיע גם בישראל.
הקמת מפעלי רוגוזין
ממוזער|250x250 פיקסלים|רוגוזין מבקר באשדוד ים, 1957
בשנת 1956, החליט להקים בישראל מפעל לסיבי זהורית (וִיסְקוֹזָה), חומר גלם לצמיגים ובדים, כשלוחה של החברה האמריקאית שלו. במאי 1957 הגיע רוגוזין לישראל במטרה לאתר שטח למפעל, לקבל את האישורים הדרושים ולחתום על הסכם ההשקעה עם המדינה. הוא הגיע להסכם על פיו הממשלה תשקיע 7 מיליון דולר במפעל ורוגוזין, ומשקיעים נוספים, ישקיעו 13 מיליון דולר. באוקטובר 1957 הונחה אבן הפינה למפעל בעיר אשדוד (שהייתה אז בשלבי הקמה), על שטח של 800 דונם שנמסר לו על ידי המדינה, כדי לספק תעסוקה לתושבי העיר. אשדוד נבחרה גם עקב הנמל החדש שהיה בתכנון וזמינות חשמל מתחנת הכוח החדשה באשדוד. בפברואר 1958 הודיע במפתיע שהוא מבטל את התוכנית להקמת המפעל, לאחר שלא הצליח לגייס משקיעים בארצות הברית. עיתון הארץ דיווח שסיבה נוספת הייתה ירידה עולמית בביקוש לסיבי זהורית ועלייה בביקוש לסיבי ניילון, שהיו תחליף עודף. רוגוזין גם התלונן על הבירוקרטיה ועליות הייצור הגבוהות בישראל.
בעקבות בקשתו של שר האוצר לוי אשכול, חזר בו והחליט בכל זאת להקים את המפעל. כחלק ממאמצי השכנוע, סוכם עם רוגוזין, שהמדינה תממן הזמנה ניסיונית של סיבי זהורית ממפעליו בארצות הברית, עבור מפעלי הצמיגים אליאנס וג'נרל בישראל.
שלב א' של המפעל נחנך ב-1 בדצמבר 1958, בטקס בנוכחות שר המסחר והתעשייה פנחס ספיר, נשיא התאחדות התעשיינים אריה שנקר וראש העירייה עובד בן עמי. לכבוד האירוע נקרא רחוב באשדוד של שמו של רוגוזין. במרץ 1959, הודיע רוגוזין שירחיב את המפעל, לאחר שהגיע להסכם עם שני מפעלי הצמיגים בישראל לאספקת זהורית, למרות שמחירו היה מעט יקר יותר מיבוא מאירופה. המפעל החל גם לייצר זהורית לתעשיית הטקסטיל בישראל.
בשנות השישים
ב-1960 הכריז רוגוזין על הקמתו של קו ייצור חדש לפוליפרופילן, ועל הקמת מפעל נוסף לעיבוד תאית. לצורך אספקת תאית למפעל החדש הודיעה הקרן הקיימת על נטיעת מאה אלף עצי אקליפטוס בנגב, ביער שיקרא על שמו של רוגוזין.
בפברואר 1961 ביקר שוב בישראל, ובמהלך ארוחת ערב חגיגת שערך לכבודו שר האוצר אשכול, במלון המלך דוד בירושלים, הכריז שהוא מבטל את כל השקעותיו בישראל. רוגוזין התלונן שוב על הבירוקרטיה ועלויות השכר בישראל. במפעל לא בוצעו השקעות נוספות, ויחסי העבודה בו היו מעורערים ופרצו בו לעיתים שביתות. ב-1965 אף פרצה בו שרפה. בשנת 1964, נחשף כי המפעל קיבל את 800 הדונם שלו במחיר אפסי, אך הם נרשמו בספרי החברה בשווי של מיליוני ל"י ורוב השטח לא נוצל מאחר שהמפעל הוקם על שטח של 100 דונם בלבד. רוגוזין גם הפסיק להיות מעורב במפעל. הוא העביר 70% מהמניות שהחזיק לחברה לנאמנות שהייתה בשליטת מדינת ישראל, 10% למוסדות מדע ו-20% הנותרים היו בידי קבוצת משקיעים מארצות הברית בראשות איש העסקים ארווין מלצר. בשנת 1969 נעשה ניסיון למכור את המניות שהיו בידי הממשלה ורוגוזין הודיע שאינו מתנגד.
בשנת 1965 פרש רוגוזין מ"בוניט" (Beaunit Corporation), התאגיד הרב-לאומי שהקים, העסיק 10,000 איש ושיווק סחורה בהיקף שנתי של 150 מיליון דולר. מאז הקדיש את זמנו לצדקה.
ב-1963 תרם מיליון וחצי ל"י להקמתם של שלושה בתי ספר בארץ. בשנה שלאחר מכן תרם 2.5 מיליון דולר לקרן החינוך בישראל. כמו כן הקים קרנות חינוך שסייעו לבניית בתי ספר ומוסדות נוספים. בישראל הוקמו שמונה בתי ספר תיכוניים על שמו — באשדוד (שניים), בקריית-גת, בתל אביב, במגדל-העמק, באור-יהודה, בקריית-אתא ובראש-העין. בית הספר הראשון על שמו היה בית הספר אורט ימי באשדוד ונחנך בנוכחותו. סכום תרומותיו לחינוך בישראל ובארצות הברית נאמד ב-50 מיליון דולר.
בפברואר 1967 ביקר בישראל לכבוד יום הולדתו ה-80, אך שוב התלונן על הכלכלה הישראלית ומוסר העבודה הירוד והודיע שזה ביקורו האחרון.
רוגוזין נפטר באלנהרסט שבניו ג'רזי. הוא הותיר אחריו בן יחיד, ליונל רוגוזין, במאי קולנוע.
לאחר מותו
לאחר מותו, מדינת ישראל החליטה למכור את המפעל לאיש העסקים האמריקאי ארווין מלצר, שכבר החזיק בחלק מהמניות. מלצר שילם 28 מיליון ל"י עבור מניות המדינה וקרקע המפעל בשטח של 400 דונם. המפעל הוחזק בידי חברה ציבורית בשם "תעשיות רוגוזין בע"מ" שמניותיה נרשמו למסחר בבורסה לניירות ערך בתל אביב. בשנת 1984 היה המפעל על סף סגירה עקב עלויות העבודה הגבוהות, לעומת מפעלים דומים בעולם. מלצר מינה את עצמו למנכ"ל (בנוסף לתפקיד היושב ראש בו כבר החזיק), קיצץ את מספר העובדים ל-175 בלבד והמפעל חזר להרוויח.
המפעל לבסוף נסגר בשנת 1990, לאחר שהעובדים לא הסכימו לקיצוץ נוסף בשכרם. מניות החברה הציבורית "תעשיות רוגוזין" המשיכו להיסחר בבורסה, והחברה הודיעה שהיא מתכוונת להמשיך בעסקיה כחברת שיווק של חומרי גלם שתרכוש מחוץ לישראל. בנוסף ביקשה לפתח פרויקטים של נדל"ן על הקרקע שהחזיקה סמוך לנמל אשדוד. בשנת 1993 נמכרה "תעשיות רוגוזין" לאנשי העסקים עזרא הראל ומנחם עצמון. הפעילות במפעל חודשה, אך בשנת 1995, הם מכרו את קרקעות המפעל, הנמצאות בסמוך לתחנת הכוח אשכול, לחברת החשמל תמורת 62.5 מיליון דולר (בעסקה שקיבלה את השם "פרשת רוגוזין"). הקרקע עברה לחזקת חברת החשמל בשנת 1998 והמפעל נסגר סופית.
בשנת 2009 הוגש כתב אישום באשמת שוחד נגד השופט לשעבר דן כהן שהיה דירקטור ויו"ר ועדת הנכסים של החברה. כהן הואשם שפעל לביצוע העסקה במחיר מופקע, לקרקע שלחברת החשמל לא היה צורך בה, תמורת שוחד. בשנת 2013 הורשע, במסגרת עסקת טיעון, במרמה והפרת אמונים (במקום בשוחד) בגין "פרשת רוגוזין", על כך שלא דיווח לדירקטוריון על הקשרים שיש לו עם בעלי "תעשיות רוגוזין", עזרא הראל.
בשנת 2002 נמחקו מניות חברת "תעשיות רוגוזין" מהבורסה, לאחר שנכנסה להליכי פירוק עקב חובות למחזיקי איגרות החוב שלה.
ביולי 2020, לאחר שעמד נטוש למעלה מ-20 שנה, נהרס המפעל באשדוד.
הנצחה והוקרה
שמו הונצח ברחובות ובבתי ספר רבים בארץ: בין השאר קרויים על שמו בית ספר בקריית גת, בבאר שבע, באשקלון ובמגדל העמק, מספר מוסדות חינוך בקריית אתא ורחוב ראשי באשדוד לצד שני בתי ספר תיכוניים.
כמו כן נקרא על שמו מכון מחקר בתחום מחלות הכליות של המרכז הרפואי קורנל (Cornell Medical Center) בניו יורק.
קישורים חיצוניים
ישראל רוגוזין בפגישה עם פנחס ספיר, סרטי גבע, ארכיון שפילברג, 1957 (התחלה 2:21)
יריית אבן הפינה לתעשיות רוגוזין באשדוד, במעמד ישראל רוגוזין, סרטי גבע, ארכיון שפילברג, 1957 (התחלה 5:12)
Israel Rogosin Is Dead at 85; Textile Man and Philanthropist ניו יורק טיימס 29 באפריל 1971
הערות שוליים
קטגוריה:יהודים בלארוסים
קטגוריה:ציונים ילידי המאה ה-19
קטגוריה:תעשיינים יהודים
קטגוריה:תעשיינים אמריקאים
קטגוריה:נדבנים יהודים אמריקאים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1877
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1971
קטגוריה:אזרחי כבוד של אשדוד | 2024-05-24T23:43:26 |
סנסקריט | סנסקריט (בסנסקריט: संस्कृतम्; מילולית: "השפה המלוטשת" או "השפה שחוברה נכון") היא שפה הודו-ארית. היא אחת מתוך 23 השפות הרשמיות בהודו ושפה רשמית באוטראקהאנד. השפעות השפה ניכרות בכל השפות הצפוניות שהתפתחו ממנה ואף באוצר המילים של השפות ההודיות הדרומיות. בתקופות שונות ובאזורים שונים של הודו, הסנסקריט נכתבה בסוגי כתב שונים. כיום מקובל להדפיס ספרי סנסקריט בכתב הדוונאגרי. הסנסקריט נחשבת שפה מתה, מאחר שאין לה דוברים ילידיים.
הסנסקריט היא השפה הליטורגית בה נכתבו הוודות וכתבי קודש נוספים, שפת השירה והספרות הקדומה, שפת הדת והפילוסופיה ושפת המדע. מלומדים מחלקים שונים של תת-היבשת ההודית דיברו והתווכחו זה עם זה בסנסקריט, שהייתה השפה המשותפת להם ושימשה אז כלינגואה פרנקה. החיבורים העתיקים ביותר בסנסקריט הם מהקנון המוקדם של התרבות הוודית – הוודות, והם חוברו בנוסח עתיק של הסנסקריט השונה מן הקלאסי, ויש הקוראים לשפה זו "השפה הוודית". בצורתה הקלאסית התקבעה השפה ב, אז חיבר המדקדק הגדול פניני מאמר שקיבע את כללי הדקדוק שלה. עם זאת, ניתן למצוא גרסאות מקומיות שונות של הסנסקריט והיא השתנתה במהלך הדורות. בנוסף חוברו בה רוב החיבורים האקדמיים בתת-היבשת ההודית וחיבורים טכניים שונים, כגון מדריכים לטיפול בסוסים או מדריכי בישול. קיימים יותר טקסטים בסנסקריט מאשר בלטינית וביוונית גם יחד, מכיוון שחלק ניכר מהם הועבר, בצורה מסורתית, בעל פה.
מאות מיליוני בני אדם משננים מנטרות בסנסקריט מדי יום ורבים לומדים את החיבורים העתיקים הפילוסופיים המדעיים והספרותיים שלה, שרים אותם ומשננים אותם. יש קבוצות בעלות אג'נדה לאומית שמנסות להחיות את שפת הסנסקריט ולהפוך אותה לשפת יומיום מודרנית שמייצגת את הלאום ההינדואי, בדומה למודל העברי של אליעזר בן-יהודה.
הגיית השפה וכתיבתה
+פונמות בסנסקריט סדקי וילוני חכי כפוף שיני דו־שפתי אפיŋɲɳn̪m סותםgʱkʰɟʱcʰɖʱʈʰd̪ʱt̪ʰbʱpʰ חוכךɦh ɕ ʂ s̪ מקורב(צדי)wjl̪ מקישɽ * תוספת פונמה בהתאמה לסטנדרט
טקסטים מרכזיים שחוברו בסנסקריט
290px|שמאל|ממוזער|קטע מהריג ודה בסנסקריט – בכתיב דוונאגרי, מתוך ספר מהמאה ה-19
ודות
אופנישדות
מהאבהארטה
ראמאיאנה
בהגווד גיטא
בהאגווטה פוראנה
יוגה סוטרה
קאמה סוטרה
מונחים מוכרים מסנסקריט
אהימסה
אום (מנטרה)
אטמן
איור ודה
בהקטי
ברהמן
גנג'ה
דהרמה
ודאנגה
טנטרה
יוגה
מנטרה
נירוואנה
סמאדהי
קארמה
מנדלה
תרגומים מסנסקריט לעברית
אביתר שולמן, שירת השורש של דרך האמצע (נאגארג'ונה), הוצאת כרמל, 2010
איתמר תאודור, הבהגווד גיטא, הוצאת כרמל, 2002
אופירה גמליאל, שיוה ביער האורנים: סיפורים מהמיתולוגיה ההודית, הוצאת כתר, 1999
אופירה גמליאל, יוגים, מלכים ונשים שמיימיות, הוצאת כתר, 2001
עמרם פטר, המיתולוגיה ההודית, ספרי תל אביב, 2001
עמרם פטר, מזמורים מן הריג-ודה, הוצאת כרמל, 2006
ראו גם
הודו
שפות הודו-אירופיות
שפות הודו-איראניות
לקריאה נוספת
דוד שולמן ופרייה הרט, סנסקריט: מבוא לשפת האלים. ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשנ"ח, 1997
דוד שולמן, פרקים בשירה ההודית. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, אוניברסיטה משודרת, תשמ"ו, 1986
יוחנן גרינשפון, הינדואיזם: מבוא קצר. תל אביב: מפה הוצאה לאור ואוניברסיטת תל אביב ההוצאה לאור, 2005
קישורים חיצוניים
מילון סנסקריט
אתר ללימוד סנסקריט
הערות שוליים
קטגוריה:שפות הודו-איראניות
קטגוריה:הודו: שפות
קטגוריה:שפות עתיקות | 2024-09-23T17:29:40 |
ברצלונה (פירושונים) | 2024-08-01T03:37:32 | |
הפועל ירושלים | הפועל ירושלים היא אגודת ספורט ירושלמית השייכת לתנועת הפועל. האגודה נוסדה בשנת 1926. האגודה היא המובילה בעיר מבחינת ענפי הספורט הפועלים בשמה. כיום ענפי הספורט המובילים בה הם כדורסל, כדורגל, שחייה, כדוריד וכדורעף.
בעבר פעלו כל ענפי הספורט של הפועל ירושלים תחת מסגדרת משפטית אחת אשר נוהלה על ידי ההסתדרות. בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 הפריטה ההסתדרות את מועדוני הספורט שלה ובכך גם ענפי הספורט של הפועל ירושלים הועברו לניהול של עמותות שונות אשר נקנו על ידי בעלים שונים.
מועדון הכדורסל
מועדון הכדורסל של הפועל ירושלים נוסד ב-1943 וכיום הוא נחשב לאחד המועדונים הבכירים בישראל. הקבוצה זכתה באליפות המדינה ב-2015 וב-2017, זכתה שש פעמים בגביע המדינה וב-2004 זכתה בתואר השני בחשיבותו באירופה: גביע יול"ב. כמו כן, הקבוצה זכתה גם בשבע סגנויות אליפויות המדינה (1996, 1997, 1999, 2001, 2006, 2007 ו-2016), תואר בעל חשיבות רבה, עקב שליטתה הכמעט מוחלטת של מכבי תל אביב בכדורסל הישראלי.
נכון לעונת 2021/22, מאמן הקבוצה הוא יותם הלפרין ויו"ר הקבוצה הוא אייל חומסקי. הקבוצה משחקת בפיס ארנה הממוקם על הגבול בין השכונות מלחה וקטמונים שבירושלים.
הישגים
אלופה: 2 (2015, 2017)
סגנית אלופה: 6 (1996, 1997, 1999, 2001, 2006, 2007, 2016)
מחזיקת גביע המדינה: 6 (1996, 1997, 2007, 2008, 2019, 2020)
סגנית: 8 (1999, 2000, 2001, 2002, 2004, 2006, 2015, 2017)
מחזיקת גביע יול"ב: 1 (2004)
מועדון הכדורגל
אגודת הכדורגל של הפועל ירושלים נוסדה ב-1926, ובמשך שנים רבות הייתה לקבוצה המובילה של העיר ירושלים. מגרשיה הביתיים התחלפו במהלך השנים: מגרש קטמון, אצטדיון ימק"א, אצטדיון טדי ואצטדיון גבעת רם. הישגה הגדול ביותר היה הזכייה בגביע המדינה בשנת 1973, לאחר ניצחון 2-0 בגמר על הכח רמת גן. זאת לאחר הפסד שנה קודם לכן 1:0, בגמר מול הפועל תל אביב.
בשנות ה-80 וה-90 איבדה הקבוצה את ההגמוניה העירונית ליריבה העירונית בית"ר ירושלים והקבוצה התנדנדה בין הליגה הראשונה והליגה השנייה, ואף נפלה בעונת 2001 לליגה השלישית. הישג ראוי לציון בשנים אלו הוא ההגעה לגמר גביע המדינה בשנת 1998, בו הפסידה 2:0 למכבי חיפה.
בשנת 2007 הקימו אוהדי הפועל ירושלים את הפועל קטמון ירושלים - קבוצה בבעלות אוהדים אשר מטרתה הייתה להחליף את הבעלות על הפועל ירושלים.
כיום הפועל ירושלים הוא מועדון הכדורגל הבכיר בישראל אשר נמצא בבעלות אוהדים. זאת לאחר שבשנת 2020 קנתה "הפועל קטמון ירושלים" את הזכויות והמוניטין על השם "הפועל ירושלים" ומאז מפעילה את הקבוצה בשם זה.
הישגים
הפועל ירושלים
מחזיקת גביע המדינה: 1 (1973)
סגנית המחזיקה: 3 (1943, 1972, 1998)
הפועל קטמון ירושלים
מחזיקת גביע הטוטו לליגה הלאומית: 1 (2019)
מועדון הכדורסל נשים
מועדון הכדורסל נשים של הפועל ירושלים נוסד ב-1952 וכיום משחק בליגה הלאומית. הקבוצה זכתה פעם אחת באליפות המדינה. כמו כן, הקבוצה זכתה גם בשתי סגנויות גביע המדינה (1962, 1971).
הקבוצה היא שריד אחרון ל"הפועל" המיתולוגית ועדיין שייכת להסתדרות – מועצת הפועלים שנותנת את חסותה לעמותה שמנהלת את האגודה.
נכון לעונת 2009/10, מאמן הקבוצה הוא אורי מסיל ויו"ר הקבוצה הוא שמואל גול.
הקבוצה משחקת באולם שטראוס הממוקם ברחוב שטראוס 17, במרכז העיר ירושלים.
הישגים
אלופה: 1 (1960)
סגנית מחזיקת הגביע: 2 (1962, 1971)
מועדון השחיה
אגודת הפועל ירושלים הנה האגודה המובילה בארץ בשחייה. היא הוקמה ב-1989 על ידי אגודת שחייני ירושלים. מאז קטפה כמעט את כל תוארי האליפות האפשריים.
כיום המנכ"לית של האגודה היא הדר בן דרור.
בין השחיינים הידועים של האגודה בעבר ובהווה נמנים ודים אלכסייב ודן קטלר (השתתפו באולימפיאדת אטלנטה), מיקי חליקה, אורן אזרד, יואב מאירי, יואב גת ושילו איילון.
בריכות האגודה הן: חוות הנוער הציוני, בית הנוער העברי, בית טיילור, נווה יעקב, בית החייל, בית שמש וכפרי עומר (שלוחה בנגב).
מועדון הכדורעף
קבוצת הכדורעף של הפועל ירושלים משחקת בליגת העל בכדורעף ומארחת משחקים באולם חוות הנוער הציוני שנמצא בשכונת קטמון בירושלים. לקבוצה קהל אוהדים גדול ביחס לליגה.
אתלטיקה
הפועל ירושלים קיימה לפחות מאז שנות ה-20 של המאה ה-20 פעילות אתלטיקה.
מועדון הכדוריד
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
ירושלים
קטגוריה:אגודות ספורט | 2024-05-10T06:42:25 |
ויליאם פן | ויליאם פן (באנגלית: William Penn; 14 באוקטובר 1644 – 30 ביולי 1718) היה קווייקר אנגלי, מייסדה של המושבה האמריקנית פנסילבניה (כיום מדינת פנסילבניה, ארצות הברית. משמעות שם המושבה בלטינית: "יערו של פן"). היה ממיסדי פילדלפיה, הבירה הראשונה של ארצות הברית בה נחתמו הצהרת העצמאות והחוקה. הוא המדינאי הראשון ביבשת אמריקה שכונן קשרים עם רוסיה, עת שהייתה האימפריה הרוסית.
קורות חייו
220px|ממוזער|ויליאם פן בצעירותו
פן נולד ב-14 באוקטובר 1644 בלונדון לאימו ההולנדית, ליידי מרגרט ג'ספר פן, ולאביו סר ויליאם פן (האב) שהיה אדמירל אנגלי ומקורב לבית המלוכה. פן הבן למד ב"כרייסט צ'רץ'" באוקספורד אך שנא את המקום, מרד במערכת החוקים הנוקשים של בית הספר וחבר לתנועות אנטי-לוחמניות שם. הנהלת בית הספר סבלה זמן מה את התנהגותו (בעיקר בגלל מעמדו הרם של אביו) אך לבסוף סולק מהמקום ואביו שלח אותו ללמוד בבית ספר פרטי בפריז שם שהה כשנתיים.
כשחזר מפריז החל ללמוד בבית ספר למשפטים בלונדון שנקרא Lincoln's Inn. בתקופת לימודיו ב-1665 פרצה בלונדון מגפת אבעבועות שחורות שהבריחה מהעיר את המעמדות העליונים. פן, שנשאר בעיר, התרשם מאוד מנכונותם של הקוויקרים לסעוד את החולים ולאסוף את המתים על אף שהמחלה פגעה ברבים מהם. פן גם הזדעזע מיחס השלטונות כלפי הקוויקרים למרות המסירות שלהם בטיפול בנפגעי המגפה. יחס זה נבע מ"חוק הקוויקרים" שהתקבל על ידי הפרלמנט ב-1662 ונועד להצר את רגלי הקוויקרים בכל הנוגע להתקהלות ואספות.
ב-1666 נשלח על ידי אביו לפקח על אחוזת המשפחה ליד קורק שבאירלנד. ב-1667, בעודו שוהה באירלנד, הוזמן לאספת עם עם המטיף הקווייקרי תומאס לו שפעל באותה תקופה באירלנד. באותה פגישה התרשם פן עמוקות והחליט לקבל עליו את דרכיהם ותורתם של הקווייקרים וזמן קצר לאחר מכן נעצר בכלא של קורק. לאחר שחרורו החל לפרסם ספרים ומאמרים על דת הקווייקרים וב-1668 נאסר שוב במצודת לונדון.
ב-1669, לאחר 8 חודשים, שוחרר מהכלא בהשתדלותו של ג'יימס השני, מלך אנגליה הוא דוכס יורק ואביו שלח אותו שוב לאירלנד. כשחזר ללונדון ב-1670 שב לנאום בפני קהל את דעותיו ושוב נאסר והועמד למשפט נוסף, בו פסקו המושבעים שאינו אשם. אף על זיכויים של פן ומיד הושת עליהם קנס והם נאסרו עד לתשלום הקנס. אביו של פן, שהיה מאוד חולה, שילם את הקנס ושחרר את השניים וזמן קצר לאחר מכן, בהיותו על ערש דווי, סלח האב לבן על הדרך שבחר והוריש לו את כל כספו.
החל משנת 1672 התחזקה הסובלנות כלפי הקווייקרים באירופה ופן פעל רבות לשכנע מאמינים על ידי נאומים והטפות וכן עסק בכתיבת מאמרים וספרים. בנוסף נשא לאישה את גוליאמה מריה פוסטומאס ספרינגט (Gulielmas Marias Posthumas Springetts, שהייתה גם היא קווייקרית).
ב-1680 הורע שוב היחס לקווייקרים ואז גמלה בליבו של פן ההחלטה להקים מושבת קווייקרים בעולם החדש. פן ניצל חוב שהמלך חב לאביו עבור הלוואה שלא הוחזרה על מנת לבקש חבל ארץ מצפון למרילנד. ב-28 בפברואר 1681 העניק המלך צ'ארלס השני את שטר הזיכיון לפן. פן רצה לקרוא למקום "סילבניה" (sylvania הלקוחה מהמילה הלטינית "סילבה" שפירושה יער) והמלך קיבל את השם אך התעקש להוסיף בתחילה את השם "פן" לזכר ידידו האדמירל (אביו של פן) וכך נולד שם המקום "פנסילבניה".
מרגע שאושרה בעלותו של פן על השטחים בעולם החדש הוא החל להשקיע בהכנות לנסיעה. פן שלח אלפי מכתבי הזמנה לקווייקרים, טיפל באספקטים משפטיים מול האינדיאנים המקומיים, רכש ציוד וחומרים וקנה ספינות. פן ועוד כ-100 קווייקרים היו הקבוצה הראשונה שנסעה מערבה על גבי הספינה "וולקאם" (Welcome) שרכש. הספינה יצאה בסתיו 1682 מן העיר "דיל" שבאנגליה ועגנה בנמל ניו קאסל שעל שפת נהר הדלאוור. בעקבות ה"וולקאם" הגיעו למקום עוד כ-2,000 קווייקרים על גבי 23 ספינות.
זמן קצר לאחר נחיתתם בחר פן נקודת המפגש של נהרות הדלוור והסקולקיל להקים בה עיר חדשה בשם פילדלפיה. שמה של העיר שילב את המילים הלטיניות "פילוס" (אהבה) ו"אדלפוס" (אח) ובא לסמל את רוח הקווייקרים שדיברה על "אהבת אחים".
ב-1684 חזר פן ללונדון ולאור מעמדו הרם הפך לגורם משפיע בחצר המלוכה, הביא להעלאת הסובלנות בממלכה ואף לשחרור קווייקרים רבים מהכלא. אולם ב-1689 עם עליית ויליאם השלישי לשלטון השתנה יחס אנגליה לפן ולמושבתו והוא הודח מתפקידו כמושל פנסילבניה ואף נאלץ להסתתר למשך מספר שנים עד שבוטלו ההאשמות נגדו. בשנה שיצא ממקום מחבואו נפטרה אשתו (בגיל 51) וב-1695 נשא פן לאישה את חנה מרגרט קאלאוהיל (Hannah Margaret Callowhill) מבריסטול, כשהוא בן 52 והיא בת 25.
לאחר שקיבל בחזרה את תפקיד המושל חזר פן ב-1699 לפנסילבניה ומצא מושבה מסוכסכת ורחוקה מאוד מהרעיונות הקווייקרים המקוריים שהיו הבסיס להקמתה. פן התחיל לפעול למען המושבה אך זמן קצר אחרי הגיעו שוב קרא המלך האנגלי ליטול לידיו את ניהול המושבה ופן ומשפחתו חזרו לאנגליה על מנת לפעול כנגד כוונה זו.
כל הנסיעות והמשפטים הביאו את פן לפשיטת רגל ואף לישיבה בכלא עקב חוב לא משולם. נדמה שצערו הגדול ביותר היה כפיות הטובה של מתיישבי פנסילבניה שלא באו לעזרתו.
ב-1712, בעודו במשא ומתן על מכירת המושבה, נפגע פן משבץ מוחי שגרם לו לשיתוק, איבוד כושר הדיבור ואיבוד הזיכרון. הוא המשיך לחיות מספר שנים ובקיץ 1718 הלך לעולמו ברסקומב, ברקשייר, אנגליה, והוא בן 73. הוא נקבר בכפר ג'ורדן במחוז בקינגהמשייר. בסמוך לקברו קבורות שתי נשותיו ומספר מילדיו.
פן התברך בילדים רבים (7 מאשתו הראשונה ו-8 מאשתו השנייה). חלקם נפטרו בגיל צעיר וחלקם גידלו משפחות ענפות. לאחר מותו הוצב פסלו במרכז פילדלפיה ושמו הונצח על מספר מבני ציבור.
דעותיו ופרסומיו
כתביו של פן משקפים, מצד אחד, את אמונתו הקוויקרית, ומצד שני, את התנגדותו למלוכה באנגליה ולחוקים שפרסמה כנגד הקוויקרים כמו "חוק הקוויקרים" (1662) וחוק "אסיפות הפולחן" (1664).
בין כתביו ניתן למנות את:
1668 – "יסודות החול נתערערו" (The sandy foundation shaken) שהביא למאסרו. הספר ערער על יסודות האמונה הנוצרית.
1668 – "התמימות הגלויה" (Innocency with her open face) שבה ניסה לרכך את טענותיו נגד הכנסייה שהועלו בסיפרו הקודם.
1669 – "אם אין ייסורים אין כתר" (No cross, no crown) שנכתב במצודת לונדון והעלה על נס את הצורך לסבול כדי למלוך.
1693 – "שלום אירופה בהווה ובעתיד" אשר נכתב בזמן שהותו של פן במקום מחבוא באנגליה. הספר מציע הקמת ארגון בין-לאומי ליישוב סכסוכים.
רעיונותיו של פן על הדמוקרטיה והשוויון באו לידי ביטוי לאחר שנים רבות בחוקת ארצות הברית כמו גם באמנת האו"ם.
ראו גם
חבר מושבעים
לקריאה נוספת
אגון לארסן, לוחמי חירות, הוצאת מסדה בע"מ, 1964, עמודים 11–24
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פנסילבניה: היסטוריה
קטגוריה:פנסילבניה: אישים
קטגוריה:קווייקרים
קטגוריה:פציפיסטים
קטגוריה:עמיתי החברה המלכותית
קטגוריה:חברי היכל התהילה לאמריקאים הגדולים
קטגוריה:בקינגהאמשייר: אישים
קטגוריה:אזרחי כבוד של ארצות הברית
קטגוריה:ילידי 1644
קטגוריה:בריטים שנולדו במאה ה-17
קטגוריה:נפטרים ב-1718
קטגוריה:בריטים שנפטרו במאה ה-18 | 2024-07-06T08:27:36 |
שוק עבודה מפולח | שוק עבודה מפולח הוא מושג שטבע הסוציולוג מייקל פיורה לתיאור מצב בו באותה מערכת כלכלית מתקיימים שני שוקי עבודה או יותר, ובכל אחד מהם קיימים תנאי העסקה ושכר שונים.
הגדרה
בתאוריה הכלכלית המודרנית, ההנחה היא כי קיים שוק עבודה אחד – כל העובדים יכולים להגיע לכל המשרות. התאוריה של שוק עבודה מפולח טוענת כי בחברות קפיטליסטיות רבות זה אינו המצב, והיכולת של עובדים לתפוס מקומות עבודה תלויה, פרט לכישוריהם, גם במאפיינים נוספים, לא רלוונטיים לכאורה, כמו מוצא אתני ומגדר.
מאפיינים
שוק עבודה מפולח מתאפיין בחלוקת שוק העבודה למספר מקטעים (סגמנטים), בדרך-כלל שניים – שוק ראשוני (או שוק ליבה) ושוק משני. מאפייני השוק הראשוני הם שכר גבוה יחסית, תנאים סוציאליים טובים וקביעות במקום העבודה, בעוד מאפייני השוק המשני הם הפוכים – עבודה זמנית בשכר נמוך וללא הטבות.
גורמים ליצירת שוק עבודה מפולח
קיימים שלושה הסברים לקיומו של שוק העבודה המפולח, הבאים מגישות תאורטיות שונות. חוקרים רבים אינם מסתפקים בהסבר אחד ומאמצים שני הסברים או אף את שלושתם.
הסבר מבני
במשק הקפיטליסטי קיים ניגוד מובנה בין הון לעבודה. בעוד השקעת הון במיכון היא קבועה וארוכת טווח, השקעה בכוח עבודה מאפשרת גמישות, מכיוון שניתן לפטר את העובדים שנשכרו. דרישת העובדים של תחומים שונים במשק היא שונה עקב עובדה זו: ענפים בהם הביקושים הם קבועים מעדיפים השקעה בטכנולוגיה, ולכן זקוקים לעובדים קבועים ומיומנים. לעומתם, ענפים הסובלים מעונתיות יעדיפו שלא להשקיע במיכון ולשכור עובדים משניים.
חלוקה זו יוצרת שני סוגים של שווקים – אחד המיועד לעובדים מיומנים וקבועים, והשני לעובדים חסרי זכויות. עם זאת, הכישורים הנדרשים בכל אחד מהשווקים אינם שונים בהכרח – ייתכן מצב בו שני עובדים בעלי אותם כישורים יגיעו האחד לשוק הראשוני והשני לשוק המשני.
הסבר מעמדי
הסבר אחר לתופעת שוק העבודה המפולח מגיע מתאוריות נאו מרקסיסטיות ומתמקד בקונפליקט הבין-מעמדי. לפי הסבר זה, הסיבה להיווצרותו של שוק העבודה המפולח היא היותו אינטרס של המעסיקים – קיומו של שוק עבודה כזה יוצר שתי קבוצות עובדים נפרדות, שלכל אחת מהן יש אינטרסים שונים והן חסרות את המוטיבציה לשיתוף פעולה. עובדים מפוצלים שאינם מאורגנים הם עובדים שאינם יכולים להיאבק על זכויותיהם, וזהו אינטרס ברור של המעסיקים.
מאבקים בין עובדים
ההסבר השלישי בא מרקע תאורטי נאו וובריאני ומדגיש את חשיבותן של קבוצות הסטטוס בהסבר תופעה זו.
לפי טיעון זה, עובדים השייכים לקבוצות סטטוס הנמצאות במעמד סוציו אקונומי גבוה משתמשות בכוחן על מנת ליצור את פילוח שוק העבודה, ועל ידי כך להבטיח לחבריהן עמדה בשוק העבודה הראשוני וכך גם משרות יציבות ובעלות תנאים טובים. היתרון של תיאור זה הוא בכך שהוא מתאר היטב את ההרכב של שוקי העבודה השונים ואת ההבדלים בין הקבוצות המאכלסות אותם, שהם בדרך-כלל הבדלים אתניים או מגדרים – קבוצות סטטוס שונות.
קטגוריה:שוק העבודה | 2024-03-17T07:14:26 |
סטינג | גורדון מת'יו תומאס סאמנר (באנגלית: Gordon Matthew Thomas Sumner; נולד ב־2 באוקטובר 1951), הידוע בשם הבמה שלו סטינג (Sting), הוא זמר רוק, נגן בס, מלחין, מעבד מוזיקלי ושחקן בריטי. ידוע גם כסולן להקת "פוליס" לשעבר.
סטינג הוא אביהם של הזמרים אליוט פאולין "קוקו" וג'ו סאמנר .
ביוגרפיה
סטינג נולד בעיר וולסאנד שבצפון אנגליה, לאב קתולי ואם אנגליקנית (אביו קיבל היתר מן הכנסייה לנישואים מעורבים) וחונך כקתולי. הבן הבכור מבין ארבעה ילדים. מגיל צעיר ידע שהוא רוצה להיות מוזיקאי. לאחר שעבד ככרטיסן באוטובוס, כפועל בניין וכפקיד מס הכנסה, נרשם לבית ספר להוראה שבו למד בין השנים 1971–1974. לאחר שסיים את לימודיו עבד במשך שנתיים כמורה להיסטוריה.
בינואר 1977 עבר סטינג ללונדון, וזמן קצר לאחר מכן הצטרף לסטיוארט קופלנד ולהנרי פדווני (שהוחלף מאוחר יותר באנדי סאמרס), ויחד הקימו את להקת פוליס, שבה שימש סטינג כסולן ונגן בס. הלהקה הוציאה חמישה אלבומים מצליחים וזכתה בשישה פרסי גראמי.
לאחר התפרקות הלהקה בשנת 1984 המשיך סטינג בקריירת סולו מצליחה. אלבום הסולו הראשון שלו, "The Dream of the Blue Turtles", יצא ב־1985 וזכה בפלטינה משולשת. בנוסף היה האלבום מועמד לפרס גראמי בקטגוריית "אלבום השנה". ב־1987 יצא לאור האלבום "Nothing Like the Sun...".
ב־1991 יצאה לאור גרסת כיסוי שהקליט סטינג ל־"Come Down in Time" של אלטון ג'ון, לרגל הוצאת אלבום המחווה לאלטון ג'ון וברני טופין "Two Rooms: Celebrating the Songs of Elton John & Bernie Taupin". ב־2007 הקליט סטינג עם הזמרת ניקול שרזינגר את השיר "Power's Out" אשר מופיע באלבום הבכורה שלה "Her Name Is Nicole".
סטינג זכה ב־16 פרסי גראמי (10 מהם בתקופת פוליס), פרס אמי אחד ופרס גלובוס הזהב אחד.
במצעד העשור של שנות ה־80 בישראל הוכתר סטינג בתואר זמר העשור על ידי מאזיני גלי צה"ל.
יחד עם פוליס, המכירות של סטינג מוערכות בכ-100 מיליון תקליטים.
בפברואר 2022 מכר סטינג הזכויות לקטלוג השירים שלו, הן כסולן והן כחלק מהפוליס, ליוניברסל מיוזיק גרופ בסכום של 300 מיליון דולר. בפברואר 2023 פרסם מגזין פורבס כי הוא איש הבידור השני המרוויח ביותר ביותר לשנת 2022 לאחר להקת ג'נסיס עם כ-210 מיליון דולר.
הופעות קולנועיות
סטינג שיחק במספר סרטים, ביניהם "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים" ו"חולית", והשתתף בהופעות אורח בתפקיד עצמו במספר תוכניות טלוויזיה, בין היתר ב"משפחת סימפסון". עוד השתתף בתפקיד גנגסטר לשעבר שבבעלותו מועדון ג'אז שנקלע לסכסוך אלים עם אמריקאי מושחת, בסרט "יום שני הסוער " – בבימויו של ניל ג'ורדן. השתתף גם בתפקיד עצמו בסדרה הקומית רק רוצחים בבניין .
אקטיביזם
סטינג ידוע כפעיל למען נושאים הקשורים באיכות הסביבה ובזכויות אדם. בשנת 1989 היה ממייסדי קרן להצלת יערות הגשם. השתתף במופעי צדקה למען ארגון אמנסטי אינטרנשיונל, למען שחרור נלסון מנדלה ולמטרות נוספות. בנוסף השתתף בלייב אייד ובלייב 8.
באוקטובר 2023, סטינג, יחד עם עוד מאות שחקנים, קומיקאים ומנהלי בידור מהוליווד חתמו על מכתב פתוח לנשיא ביידן. הם קראו לשחרור בני ערובה המוחזקים על ידי ארגון הטרור חמאס בעקבות מתקפת הפתע על ישראל. הקמפיין שהושק לצד המכתב נקרא . המכתב מדגיש את הרצון לחופש הן לישראלים והן לפלסטינים לחיות בשלום ומגנה את האלימות של חמאס.
חייו האישיים
סטינג נישא לשחקנית פרנסס טומילטי ב־1 במאי 1976. לבני הזוג נולדו שני ילדים והם התגרשו בשנת 1984. הגירושין הגיעו בעקבות רומן שהתפתח בין סטינג לשכנה שלהם, ואשתו לעתיד, טרודי סטיילר (אנ'). השחקנית הייתה חברה טובה של אשתו וסטינג אהב אותה מרחוק, עד שהחלו לצאת בסתר. בעקבות האהבה שלו כלפיה, והרצון להסתיר מאשתו ומהחברה, הוא כתב את השיר "Every Breath You Take". השיר מדבר על אהבה, קנאה ואובססיה לאישה שלא תהיה שלו. הזוג התחתן ב־1992, ונולדו להם ארבעה ילדים.
אלבומי סולו של סטינג (כולל אוספים)
The Dream Of The Blue Turtles – 1985
...Nothing Like the Sun – 1987
The Soul Cages – 1991
Ten Summoner's Tales – 1993
Fields Of Gold: The Best Of Sting – 1994
Mercury Falling – 1996
The Very Best Of Sting & The Police – 1997
Brand New Day – 1999
All This Time – 2001 (ביצועים חיים)
Sacred Love – 2003
Songs from the Labyrinth – 2006
If On A Winter's Night – 2009
The Last Ship – 2013
2016 – 57th and 9th
2018 – 44/876 (עם שאגי)
2019 – My Songs
2021 – The Bridge
קישורים חיצוניים
מה שקרה מזמן: 67 שנים להולדת סטינג – ספיישל באתר גלי צה"ל, 2 באוקטובר 2018
הערות שוליים
*
קטגוריה:זמרים בריטים
קטגוריה:זמרי פופ בריטים
קטגוריה:זמרי רוק בריטים
קטגוריה:בסיסטים בריטים
קטגוריה:נגני קונטרבס
קטגוריה:זוכי פרס גלובוס הזהב – השיר המקורי הטוב
קטגוריה:זוכי פרס גראמי
קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה הבריטית
קטגוריה:אמנים בריטים הידועים בשם במה
קטגוריה:מפקדים במסדר האימפריה הבריטית
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: מוזיקה
קטגוריה:זוכי אמי בפריים טיים: הופעה בתוכנית מוזיקלית
קטגוריה:זוכי פרס מרכז קנדי
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה בריטים
קטגוריה:פעילים למען זכויות ילידים
קטגוריה:זוכי פרס הווידאו קליפים של MTV: אישים
קטגוריה:אמני A&M רקורדס
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1951 | 2024-09-21T22:18:13 |
ענבל גבריאלי | ענבל גבריאלי (נולדה ב-25 בספטמבר 1975) היא אשת תקשורת ופוליטיקאית ישראלית. כיהנה כחברת הכנסת ה-16 מטעם מפלגת "הליכוד", והייתה לאישה הצעירה ביותר שכיהנה כחברת הכנסת. בכהונתה הייתה יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה.
ביוגרפיה
גבריאלי היא דור תשיעי בארץ ישראל, בת למשפחה המזוהה עם האצ"ל ושממנה יצאו לוחמי אצ"ל רבים, דוגמת רחל הילל, חיים הילל, עובדיה אנג'ל ויוסף גבריאלי.
את שירותה הצבאי עשתה כמפיקה בגלי צה"ל. למדה משפטים ומנהל עסקים במרכז הבינתחומי הרצליה.
קריירה פוליטית
בגיל 27, לפני סיום לימודיה, נבחרה על ידי מרכז הליכוד למקום ה-30 ברשימת הליכוד לכנסת ה-16, אחד המקומות ששוריינו לנשים חדשות ברשימה, ובהמשך נבחרה לכנסת. לפני בחירתה הייתה אלמונית לחלוטין ולא עסקה בפעילות ציבורית כלשהי. עם בחירתה הואשמה כי נבחרה הודות לפעילות הנמרצת של דודה ראובן גבריאלי, בעלים של רשת בתי הימורים בטורקיה, ושל אביה, שוני (עזרא) גבריאלי, בעליו של גן האירועים 'חצרות יפו', כדי לקדם "חוק להקמת בתי קזינו בישראל", האשמות שנדחו על ידיה. באוקטובר 2003 שיגרה מכתב אישי לכל חברי הכנסת תחת הכותרת "עד כאן", שבו הבהירה שנמאסו עליה הטענות שקושרות אותה ואת בני משפחתה לעולם התחתון, אותן כינתה הוצאת דיבה.
גבריאלי תמכה בתוכנית ההתנתקות של ראש הממשלה אריאל שרון, ואמרה כי "התמיכה הזאת שלי לא הייתה אף פעם בלב שלם". בקיץ 2005 נבחרה לשמש כיושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה. המינוי לתפקיד הוענק לה במקום מינוי לתפקיד סגנית שר החקלאות ופיתוח הכפר, לאחר שחברת הכנסת גילה גמליאל מונתה לתפקיד זה.
בפברואר 2006, במסגרת חקירה נגד אביה שוני גבריאלי ודודה ראובן גבריאלי על ניהול הימורים והלבנת הון, קיבלה משטרת ישראל צו חיפוש לבית אביה. כשהגיעה המשטרה לבית בחולון, התייצבה גבריאלי בפתח הבית, טענה שזהו מקום מגוריה, וכי בזכות חסינותה כחברת כנסת היא יכולה למנוע מהמשטרה את החיפוש. הדבר עורר ביקורת ציבורית חריפה.
עם הקמת מפלגת "קדימה", לדבריה הבטיח לה ראש הממשלה אריאל שרון כי אם תצטרף לקדימה, תזכה למקום ריאלי ברשימה לכנסת ה-17, עד מקום 24. גבריאלי סירבה והתמודדה במרכז הליכוד, הגיע למקום ה-45 ברשימת הליכוד לכנסת ה-17, שבהן זכתה המפלגה ל-12 מנדטים בלבד.
בטלוויזיה
גבריאלי השתתפה בפאנל הדיונים של תוכנית הטלוויזיה "בטריבונה עם אבי רצון" בערוץ הראשון.
ב-2012 השתתפה בתוכנית המציאות "הישרדות VIP" בערוץ 10 והודחה חמישית.
החל משנת 2015 גבריאלי השתתפה בפאנל בתוכנית "הפטריוטים" בעכשיו 14 (לשעבר "ערוץ 20").
בדצמבר 2017 השתתפה בתוכנית “מהפכה במטבח” כמי שמסייעת לבן זוגה המסעדן בתפעול מסעדתו.
בספטמבר 2019 השתתפה בתוכנית גולסטאריות ברשת הוט.
חיים אישיים
ב-2006 נישאה גבריאלי בלאס וגאס ללירן שטראובר, כדורגלן מליגת העל. לזוג בן אחד. בשנת 2009 התגרשו. מנישואיה לרן רמו, ביולי 2012, ילדה את בנה השני. באוקטובר 2015 ילדה בת. התגוררה בכפר סירקין ובשנת 2015 עברה לתל אביב.
כתב אישום הוגש נגד אביה ואחיו בגין הפעלת רשת הימורי אינטרנט "נט קזינו".
קישורים חיצוניים
ענבל גבריאלי מתראיינת בתוכנית "אישי עם גיל ריבה"
הערות שוליים
קטגוריה:חברות הכנסת מטעם הליכוד
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד
קטגוריה:חיילי גלי צה"ל
קטגוריה:מתחרי הישרדות (ישראל)
קטגוריה:פוליטיקאים ישראלים שהשתתפו בתוכניות מציאות ישראליות
קטגוריה:חברות הכנסת השש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השש עשרה
קטגוריה:סגל ערוץ 20
קטגוריה:יושבי ראש הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
קטגוריה:בוגרות המרכז הבינתחומי הרצליה: משפטים
קטגוריה:בוגרי המרכז הבינתחומי הרצליה: משפטים
קטגוריה:משתתפי גולסטאר
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1975
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1975 | 2024-09-13T11:22:26 |
קונסטנטין פון נויראט | קונסטנטין פון נויראט (בגרמנית: Konstantin Freiherr von Neurath; 2 בפברואר 1873 – 14 באוגוסט 1956) היה מראשי המשטר הנאצי בגרמניה.
ביוגרפיה
נויראט נולד בווירטמברג, למשפחת אצולה שוואבית. למד משפטים באוניברסיטת טיבינגן ובאוניברסיטת ברלין. לאחר סיום לימודיו בשנת 1892 הצטרף למשרד עורכי דין בעיר הולדתו. הוא הצטרף לשירות המדינה בשנת 1901 ועבד בשביל משרד החוץ בברלין. בשנת 1903 נשלח לשגרירות גרמניה בלונדון כמשנה לקונסול, ובשנת 1914 נשלח לשרת בקונסטנטינופול.
במהלך מלחמת העולם הראשונה שירת כקצין בגדוד חי"ר עד 1916 כאשר נפצע קשה. בדצמבר 1914 זכה לעיטור צלב הברזל. הוא שב לשירות הדיפלומטי בטורקיה, ולקראת סוף המלחמה הנהיג את ממשלת וירטמברג.
בשנת 1919 שב לדיפלומטיה, ונשלח לשגרירות בקופנהגן כשגריר. משנת 1921 עד 1930 היה שגריר ברומא. הוא לא התרשם מן הפשיזם האיטלקי כפי שראה אותו בתקופה זו. בתקופה מסוימת נשקלה מועמדותו לכהן כשר על ידי הנשיא פאול פון הינדנבורג, אך בשנת 1930 נשלח לשרת כשגריר בלונדון.
הוא נקרא שוב לגרמניה בשנת 1932 ושימש כשר החוץ בממשלתו של הקנצלר פרנץ פון פאפן. הוא המשיך לשמש במשרה זו תחת הקאנצלר קורט פון שלייכר ולאחר עליית אדולף היטלר לשלטון, המשיך לשרת בממשלתו.
נויראט היה מעורב בפרישת גרמניה מחבר הלאומים בשנת 1933, הדיונים על החוזה הימי האנגלו-גרמני בשנת 1935, והכיבוש מחדש של חבל הריין. הוא הצטרף למפלגה הנאצית בשנת 1937 ובספטמבר של אותה שנה קיבל דרגת כבוד באס אס.
ביוני 1937 נקט עמדה אנטי-ציונית תקיפה יותר (ולו ברמה העקרונית בלבד) מהעמדה העקבית של משרד החוץ נגד הקמת מדינה יהודית, כאשר הבריק אל נציגיו הדיפלומטיים בלונדון, בירושלים ובבגדאד: "יצירת מדינה יהודית או ישות פוליטית יהודית תחת המנדט הבריטי אינה מכלל האינטרסים של גרמניה, מאחר שמדינה שכזאת בפלשתינה לא תקלוט את כל יהודי העולם, אבל תיתן להם עמדת כוח חדשה, בחסות חוק בינלאומי... זו הסיבה שעניינה של גרמניה הוא לתרום לחיזוק העולם הערבי כדי לאזן, בשעת הצורך, את כוחה הגובר של יהדות העולם".
ב־4 בפברואר 1938 התפטר מתפקידו כשר, שכן הרגיש כי תפקידיו הופכים להיות רשמיים בלבד, ולא היה בעד תוכניות הכיבוש של היטלר כפי שנחשפו בפניו בוועידת הוסבאך (1937).
היטלר, אשר העריך את שירותיו וסבר כי המדובר באדם בעל יוקרה בחוץ לארץ, הקים עבורו את "מועצת הקבינט הסודית", אשר נויראט היה אמור לעמוד בראשה, יחד עם גורמים רמי דרג מן הצבא והמפלגה. מועצה זו לא נתכנסה מעולם. פרט לכך נותר נויראט בממשלה כשר בלי תיק. מחליפו בתפקיד היה יואכים פון ריבנטרופ.
לאחר כיבושה של צ'כוסלובקיה מינה היטלר את נויראט ל"פרוטקטור" של בוהמיה ומוראביה. היה זה כפי הנראה צעד שנועד לרכך את המכה שיצר כיבושה של צ'כוסלובקיה, שהיה הפרה רבתי של כל ההבטחות שנתן היטלר בוועידת מינכן. צ'כוסלובקיה חולקה לסלובקיה העצמאית למחצה שבראשה משטרו הפרו-נאצי של יוזף טיסו, והפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה, שכלל את רובה של צ'כיה המודרנית, שעל אף שבאופן פורמלי המשיך לעמוד בראשו נשיא צ'כוסלובקיה לשעבר אמיל האכה, היה מדובר למעשה בשם קוד לשלטון הכיבוש הנאצי, תחתיו בוצעו פשעי מלחמה איומים.
נויראט, כאמור, נחשב לאדם מתון, ומקובל על מדינות זרות. הוא החיל את החוקים הגרמניים אשר שלטו בעיתונות ואסרו על קיום ארגוני עובדים ומפלגות פוליטיות. הוא הורה על דיכוי הפגנות סטודנטים בנובמבר 1939, אך נחשב כבלתי קשוח מספיק בטיפולו בתנועת ההתנגדות הצ'כית. בספטמבר 1940 הועברו רוב סמכויותיו לאיש האס אס ריינהרד היידריך, אשר השליט בצ'כוסלובקיה משטר אימים. לאחר רציחתו של היידריך על ידי אנשי המחתרת הצ'כית, ביוני 1942, החליף אותו קורט דליגה, איש אס אס שביצע כנקמה מעשי פשע אכזריים, והוצאות להורג ללא משפט. ידוע מקרה הכפר לידיצה שכל תושביו הגברים מעל גיל 16 הוצאו להורג, ויתר התושבים, נשים וילדים, נשלחו למחנות ריכוז. פשעים אלו בוצעו בעוד נויראט משמש כ"פרוטקטור". בשל מיעוט סמכויותיו הגיש נויראט את התפטרותו מפעם לפעם, אך זו לא התקבלה עד שנת 1943. הוא הוחלף בווילהלם פריק.
הוא הועמד למשפט בשנת 1946 במסגרת משפטי נירנברג, והואשם בקשר לקשירת פשעים נגד השלום, תכנון, ייזום וביצוע מלחמה תוקפנית, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. הוא נמצא אשם בכל ארבעת הסעיפים, ונדון לחמש עשרה שנות מאסר. בשנת 1954 שוחרר עקב בריאות לקויה, לאחר שבילה כשמונה שנים בכלא שפנדאו. הוא מת בשנת 1956.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פושעי מלחמה נאצים
קטגוריה:אנשי צבא גרמנים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:מעוטרי צלב הברזל
קטגוריה:אנשים שהורשעו על ידי בית הדין הבין-לאומי בנירנברג
קטגוריה:צ'כוסלובקיה במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:שרי החוץ של רפובליקת ויימאר
קטגוריה:שרי החוץ של גרמניה הנאצית
קטגוריה:שגרירי גרמניה בדנמרק
קטגוריה:שגרירי גרמניה באיטליה
קטגוריה:שגרירי גרמניה
קטגוריה:שגרירים בממלכה המאוחדת
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת טיבינגן
קטגוריה:גרמניה: אנטישמיות
קטגוריה:אסירים בכלא שפנדאו
קטגוריה:מקבלי אות הזהב המפלגתי
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1873
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1956 | 2024-08-04T06:47:07 |
פונקציה דיפרנציאבילית | באנליזה מתמטית, פונקציה דיפרנציאבילית היא פונקציה ממשית בכמה משתנים, שיש לה קירוב ליניארי (דיפרנציאל). פונקציה דיפרנציאבילית במשתנה אחד היא פונקציה גזירה.
בפונקציות של כמה משתנים יכולה להיות נגזרת (וקטור הנגזרות החלקיות) גם אם היא אינה דיפרנציאבילית.
הגדרה פורמלית
תהא פונקציה ב- משתנים. הפונקציה תיקרא דיפרנציאבילית בנקודה אם אפשר לכתוב , כאשר קבועים, ו- פונקציות השואפות לאפס כאשר שואף לאפס.
פירוש ההגדרה הוא כדלהלן: בסביבות הנקודה אפשר לייצג את הפונקציה בקירוב טוב בתור פונקציה ליניארית ב- משתנים, כשהמקדמים הם . זהו "קירוב טוב" כי השאריות (הפונקציות ) קטנות מאוד יחסית לחלק הליניארי של הפונקציה.
משפטים העוסקים בדיפרנציאביליות
אם פונקציה היא דיפרנציאבילית בנקודה, אז היא רציפה שם, יש לה נגזרות חלקיות, והמקדמים בקירוב הליניארי אינם אלא הנגזרות החלקיות של הפונקציה: .
קיומן של נגזרות חלקיות אינו מבטיח שהפונקציה תהיה דיפרנציאבילית (או אפילו רציפה). מאידך, אם הנגזרות החלקיות קיימות ורציפות, אז הפונקציה דיפרנציאבילית בנקודה זו.
קישורים חיצוניים
דיפרנציאבילית | 2023-04-04T05:07:47 |
רודולף פרנץ הס | שמאל|ממוזער|רודולף פרנץ הס רגעים ספורים לפני תלייתו
שמאל|ממוזער|200px|רודולף פרנץ הס לאחר תלייתו.16 באפריל 1947
שמאל|ממוזער|250px|מקום תלייתו של רודולף פרנץ הס באושוויץשמאל|ממוזער|250px|הבית בו התגורר הס עם משפחתו בעת שפיקד על אושוויץ, סמוך למחנה 1
רודולף פרנץ פרדיננד הֶס (בגרמנית: Rudolf Franz Ferdinand Höß; 25 בנובמבר 1901 – 16 באפריל 1947) היה בכיר נאצי ומפקד מחנה ההשמדה אושוויץ, היה אחראי לרצח של מיליוני יהודים ושל מאות אלפי קרבנות בני עמים אחרים באושוויץ, במהלך השואה. הס היה מי ששימש כמפקד אושוויץ לתקופה הארוכה ביותר (מ-4 במאי 1940 - נובמבר 1943 ולאחר מכן מ-8 במאי 1944 עד 18 בינואר 1945). הוא בדק והטמיע אמצעים לביצוע שיטתי של משנתו של היטלר לרצח העם היהודי בשטחי הכיבוש הנאצי, הידוע בשם הפתרון הסופי. ביוזמת אחד הכפופים לו, קארל פריטש, הס הציג את רעיון השימוש בחומר ההדברה ציקלון בי לשימוש בתאי הגזים מה ששימש לרצח של יותר ממיליון איש.
לאחר המלחמה נידון והורשע ברצח עם כפושע מלחמה, והוצא להורג בתלייה ב-1947 בתוך מחנה אושוויץ.
ביוגרפיה
הס נולד בעיר באדן-באדן למשפחה קתולית אדוקה. הוא היה הבכור מבין שלושה ילדים ובן יחיד, ילד בודד ללא חברים בני גילו עד שהחל ללמוד בבית ספר יסודי. בביוגרפיה שלו הוא טען שנחטף לזמן קצר בנעוריו על ידי צוענים.
אביו, קצין צבא לשעבר ששירת במזרח אפריקה הגרמנית, ניהל עסק לתה וקפה. הוא החליט עבור בנו שהוא רוצה לחנך אותו חינוך דתי כך שהוא ייכנס לעולם הכמורה, ולכן הקפיד לחנך את בנו על עקרונות דתיים נוקשים ועם משמעת צבאית. הס גדל עם אמונה כמעט פנאטית בתפקיד המרכזי של חיים מוסריים.
נעוריו ומלחמת העולם הראשונה
חרף שאיפות אביו שיהפוך לכומר, התנדב בשנת 1915 לצבא, לאחר מות אביו, וכנער בן 15 הספיק להשתתף במלחמת העולם הראשונה. הוא נשלח להילחם כמש"ק לצד העות'מאנים בעיראק ובארץ ישראל, וקיבל שני עיטורי צלב הברזל. במהלך הלחימה נפצע ואושפז בבית החולים בוילהלמה.
בתום המלחמה הצטרף ל"פרייקור של רוסבאך" - מיליציות בריונים ימניות קיצוניות שנהגו להתנפל על גורמי שמאל באלימות, וכן על פולנים ובני המדינות הבלטיות, באזורי הגבול המזרחי של גרמניה. הוא השתתף בפעולות ה"פרייקור" בחבל שלזיה העילית, וכן באזור הבלטי ובחבל הרוהר.
הצטרפות למפלגה הנאצית
בשנת 1922 הצטרף למפלגה הנאצית ובשנת 1923 נידון לעשר שנות מאסר על מעורבות ברצח ולטר קאדוב - מורה שנחשד בשיתוף פעולה עם שלטונות הכיבוש הצרפתיים בחבל הרוהר. עמו נידון למאסר גם מרטין בורמן, מי שעתיד היה למלא תפקיד בכיר לצד היטלר בהיסטוריה רווית הדם של הרייך השלישי. לימים יטען הס כי קיבל על עצמו את האחריות העיקרית לרצח, בין היתר בגלל שבורמן היה נשוי.
הס שוחרר בחנינה כללית ב-1928, וב-1929 לצד עיסוקו בחקלאות, המשיך פעילותו בחוגי הימין הקיצוני, והצטרף לארגון הקיצוני "אגודת ארטמן", שהטיפה להתיישבות בשטח פולין שבמזרח. בשנה זו התחתן עם הדוויג הנזל, ולימים נולדו לזוג חמישה ילדים. בתקופה זו גם פגש לראשונה את היינריך הימלר.
שירותו באס אס
בספטמבר 1933 התקבל לאס אס, וב-1934 התבקש לדבריו על ידי הימלר להצטרף ליחידות גולגולת המת (אס-אס-טוטנקופּף-פֶרבֵנדה, SS-Totenkopfverbände) ואכן התגייס אליהם בדצמבר אותה שנה. יחידות אלה, שהיו מורכבות מנאצים קנאים, היו המאגר האנושי להפעלת מחנות הריכוז, וכל מנגנון השמדת היהודים מאוחר יותר. הס הוצב במחנה הריכוז דכאו בתפקיד "מפקד בלוק". בשנת 1938 הועבר לתפקיד עוזר מפקד מחנה זקסנהאוזן ובנובמבר אותה שנה קודם לדרגת האופטשטירמפירר. בשנת 1939 התקבל כחבר בוואפן אס אס לאחר פלישת גרמניה הנאצית לפולין. הוא נחשב למצטיין בתפקידו והממונים עליו המליצו שיקבל תחומי אחריות נוספים וקידום. בינואר 1940 בעת ששימש כמפקד מחנה זקסנהאוזן, הוא ציווה על כל האסירים שלא הוקצו לטובת עבודה, לשהות בחוץ בתנאי מזג אוויר קשים ובטמפרטורה שהגיעה עד מינוס 26 מעלות צלזיוס כאשר לרובם לא היה ביגוד מתאים, לא כפפות ולא מעילים. כאשר חבריהם למחנה ניסו לקחת אותם לטיפול רפואי הס הורה על סגירת דלתות המרפאה, במהלך היום מתו 78 אסירים ועוד 67 מתו בלילה.
מפקד אושוויץ
במאי 1940, קיבל פיקוד על מחנה ההשמדה אושוויץ. בזמן ששהה באושוויץ ארגן הס את המחנה והכינו למילוי תפקידו ב"פתרון הסופי לשאלת היהודים". השמדת היהודים בקנה מידה תעשייתי החלה בפועל שם, בינואר 1942. לדברי גיסו של הס, שבזמן המלחמה התארח וסייר באושוויץ, הוא שאל את הס כיצד הוא מסוגל לתפקד בשגרת הזוועה השוררת במחנה. הס השיב לו, לדבריו, שלא יוכל להבין זאת משום שאושוויץ זו "פלנטה אחרת".
בדצמבר 1943 הודח הס מתפקידו כמפקד אושוויץ והוחלף על ידי ארתור ליבהנשל, ככל הנראה בשל קשר שרקם עם אסירה אוסטרית קומוניסטית. נראה שהוא ניצל מעונש חמור יותר הודות לנאמנות שגילה בזמנו לבורמן (ר' למעלה). הס החליף את ליבהנשל בתפקידו ב-WVHA ("המשרד הראשי למשק ולמינהל" של האס אס). בתפקיד זה היה אחראי, בין היתר, להחדרת השימוש בגז ציקלון בה בתעשיית השמדת היהודים.
מבצע הס
ב-8 במאי 1944 הורה הימלר להס לשוב לאושוויץ כדי לפקד על "מבצע הס" - השמדת יהודי הונגריה.
במבצע זה הועברו למעלה מ-430,000 מיהודי הונגריה למחנות והושמדו תוך 56 ימים. גם עם שימוש במתקנים שתכנן הס לצרכים אלו לא הצליחו הנאצים להתמודד עם המספר העצום של גופות הקורבנות, וצוות המחנה נפטר מאלפי גופות על ידי שריפה בבורות פתוחים. במהלך החודשים מאי ויוני הושמדו כמעט 10,000 יהודים כל יום בתאי הגזים. מכיוון שמספר הנרצחים עלה על הקיבולת של תאי הגזים והמשרפות, נעשו הוצאות להורג המוניות בבורות. יהודים אולצו להתפשט, ואז הובילו לבור אש נסתר על ידי הזונדרקומנדו, שם הם נורו על ידי ה-SS, ואז הושלכו ללהבות.
עם נפילת הרייך השלישי
בתום המלחמה נעלם הס והתנהל אחריו מרדף. הוא נלכד ב-11 במרץ 1946 על ידי יחידה של המשטרה הצבאית הבריטית, בפיקודו של הנס אלכסנדר. לכידתו התאפשרה אחרי איתור אשתו של הס, הדוויג, שבמהלך חקירתה הסגירה את מקום מחבואו: חווה בסמוך לגבול הדני ליד גוטרופל, תחת השם פרנץ לאנג. כשנתפס בידי חוליה בריטית שהוביל היהודי קפטן הנס אלכסנדר, הציג הס מסמכי זיהוי מזויפים על שם פרנץ לאנג. קצין בריטי יהודי בשם קארל אברהמס, התעקש לבדוק את טבעת הנישואין שענד, ומצא שבחלקה הפנימי חרותים השמות "רודולף" ו"הדוויג", שם אשתו. אז נשבר והודה בזהותו.
ב-16 במרץ 1946 השמיע באוזני שני קצינים של יחידת התחקור של הצבא הבריטי הצהרה לפיה "אני עצמי ארגנתי, לפי הוראות שקיבלתי מהימלר במאי 1941, את ההמתה בגז של שני מיליון בני אדם, מיוני–יולי 1941 ועד סוף 1943, התקופה שבה הייתי מפקד אושוויץ". במהלך משפטי נירנברג הופיע כעד במשפטם של ארנסט קלטנברונר, אוסוולד פוהל ומפעל אי גה פארבן. ב-25 במאי 1946 נמסר לידי הפולנים, וב-2 באפריל 1947 הם דנו אותו למיתה בתלייה. העונש הוצא לפועל ב-16 באפריל 1947 ברחבה שלפני הכניסה לקרמטוריום במחנה הריכוז אושוויץ I.
דמותו של הס מופיעה בספרו של ויליאם סטיירון "בחירתה של סופי" משנת 1979 ואף בגרסה הקולנועית בעלת אותו שם משנת 1982. הספר והסרט אינם מבוססים על מקרים אמיתיים והאירועים בהם מופיע הס הם פרי דמיונם של היוצרים.
משפחתו
ב-17 באוגוסט 1929 הוא התחתן עם הדוויג הנסל (3 במרץ 1908 עד 15 בספטמבר 1989). בשנים 1930 עד 1943 נולדו לזוג חמישה ילדים, שני בנים: קלאוס והנס ירגן, ושלוש בנות: היידה־טראוד, אינגה־בריגיט ואנגרט.
קלאוס, נולד ב-1930, מת ככל הנראה בשנות השבעים באוסטרליה, מצריכת יתר של אלכוהול; היידה־טראוד נולדה ב־1932 ומתה מסרטן בגרמניה בעשור השני של המאה ה-21; אינגה־בריגיט נולדה ב־1933, מתגוררת בארה״ב; הנס־ירגן, נולד ב־1937 בדכאו, שם שירת אביו ומתגורר בגפו בעיירת נופש בצפון גרמניה; אנגרט, נולדה ב־1943 באושוויץ ומתגוררת בפולדה בגרמניה.
אשתו של הס, הדוויג, הופיעה קצרות כעדה במשפטי אושוויץ, שנערכו בפרנקפורט באמצע שנות השישים. היא מתה ב־1989 בגיל 81.
ריינר הס, נכדו של הס (בנו של הנס־ירגן), הופיע, לצד צאצאים אחרים של נאצים בכירים, בסרט "ילדי היטלר", אשר הוקרן בערוץ 2 ב-1 במאי 2011. בספרו של אלדד בק "גרמניה, אחרת", הוא מתאר בהרחבה את פגישותיו עם ריינר. ב-2020 כתב בק שריינר שבמהלך השנים ניסה להציג עצמו כמתנגד לנאציזם וסולד ממעשי סבו, למעשה השתמש בשמו כנכד לפושע נאצי בכיר על מנת להונות אנשים ולהוציא מהם כספים במרמה. אחיו הגדול של ריינר, קאי, הוא ממקימי הקהילה האוונגלית בשטוטגרט ומנהלה כיום, והוא מנסה לפרסם את פעילותו הפלילית של אחיו ולמנוע את גנבותיו. בהמשך פרסם בק, שניצולת השואה אווה מוזס קור, ש"אימצה" כנכד את ריינר ב־2014, לאחר ששכנע אותה שמשפחתו מתעלמת ממנו בשל "התכחשותו לפשעי סבו, ופועלו להנצחת זכר השואה", ניתקה את הקשר ביניהם פחות משמונה חודשים לאחר שנפגשו.
אינגה בריגיט, אחת מבנותיו, צוטטה אומרת שמעולם לא קראה את ספר הזיכרונות של אביה בטענת חוסר עניין וש"הנאצים תמיד מקבלים סיקור גרוע". למרות זאת, היא מתחה ביקורת על ריינר הס ואמרה שהוא לא נולד באותו זמן, ולכן לא יכול היה לדעת מה קרה מה שעושה אותו "צעיר שקרן, מכור לסמים, שוחר תהילה, רעב כסף ומרושע".
עליו במדיה
שמאל|ממוזער|200px|תרגום האוטוביוגרפיה של רודולף פרנץ הס. המהדורה שהוצאה בשנת 1978 על ידי הוצאת הקיבוץ המאוחד והוצאת בית לוחמי הגטאות
האוטוביוגרפיה שלו אותה כתב בכלא הפולני לאחר לכידתו, אשר פורסמה בשנת 1958 בשם "רודולף הס - הקומנדנט של אושוויץ", הציגה אותו כמי שגידלו אותו ל"חוש חזק לחובה" ואשר נשבע ל"מעלה הגבוהה של הציות הצבאי". האוטוביוגרפיה תורגמה ויצאה לאור בעברית בהוצאת "בית לוחמי הגטאות" בשנת 1978.
בשנת 2023 יצא לאקרנים סרט עליו ועל משפחתו בשם אזור העניין (באנגלית: The Zone of Interest) זה הוא סרט דרמה היסטורי שכתב וביים ג'ונתן גלייזר, המבוסס באופן רופף על הרומן משנת 2014, "The Zone of Interest", מאת מרטין איימיס. הסרט נעשה בשיתוף פעולה בין ארצות הברית, בריטניה ופולין. מככבים בו כריסטיאן פרידל (אנ') בתור המפקד הנאצי הגרמני רודולף פרנץ הס, השואף לבנות חיים מושלמים עם אשתו, הדוויג (סנדרה הולר), בבית חדש ליד מחנה הריכוז הגרמני אושוויץ.
לקריאה נוספת
צבי שנר (עורך), "הקומנדנט מאושוויץ מעיד", רשימותיו של רודולף פרדינאנד הס, הוצאת הקיבוץ המאוחד / בית לוחמי הגטאות, ה'תשכ"ה, 1964
יואכים פסט, פני הרייך השלישי, הוצאת מערכות, 1987, עמ' 320-308
תום שגב, חיילי הרשע, ירושלים: דומינו 1987
תומאס הרדינג, הנס ורודולף: המצוד אחר מפקד אושוויץ, הוצאת כתר, 2013
אלדד בק, גרמניה, אחרת, הוצאת ידיעות אחרונות, 2014
קישורים חיצוניים
שיחותיו של הפסיכולוג גולדנסון עם הס בזמן משפטו
אלכסנדר לאסיק, רודולף הס: מנהל הפשע, אתר יד ושם
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי אס אס
קטגוריה:פושעי מלחמה נאצים שהוצאו להורג
קטגוריה:מעוטרי צלב הברזל
קטגוריה:סגל מחנות אושוויץ
קטגוריה:אנשי צבא גרמנים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:נאצים שהוסגרו לפולין
קטגוריה:נוצרים רומים-קתולים גרמנים
קטגוריה:אישים שהוצאו להורג בפולין
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1900
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1947 | 2024-07-27T00:00:14 |
יצחק אברבנאל | 250px|ממוזער|שמאל|טקסט=ציון מנוחתו של דון יצחק אברבנאל בפדובה|ציון מנוחתו של דון יצחק אברבנאל בפדובה
רבי יצחק בן יהודה אַבְּרַבַנְאֵל או דון יצחק אברבנאל (בספרדית: Don Isaac Abravanel, בפורטוגזית: Dom Isaac Abravanel; 1437–1509) היה מפרש המקרא, פילוסוף תורני, ומדינאי יהודי, ממנהיגי היהודים בחצי האי האיברי, שנודע בפירושו על התורה והנביאים, ובתפקידיו כשר האוצר בממלכות פורטוגל, קסטיליה ואראגון; וכיועץ למלכי נאפולי ולרפובליקה של ונציה. ניסה לפעול לביטול גזירת גירוש ספרד.
תולדות חיים
דון יצחק היה בן למשפחת אברְבֶנְאֵל (או "אַבְּרַבַנְאֵל" – הוא עצמו כתב כי שם משפחתו "אברבניאל"), משפחת אצולה יהודית-ספרדית עתיקת יומין ששורשיה נעוצים באזור חצי האי האיברי (ספרד ופורטוגל). יחוסה של המשפחה הגיע לפי מסורת משפחתית עד לדוד המלך. יש הדורשים את משמעות השם: אָב-רָב, בֵּנ-אֵל. לפי אותה מסורת המשפחה הגיעה לחצי האי האיברי מיד לאחר חורבן בית המקדש הראשון. למשפחה היה חותם מיוחד ומגילת יוחסין של שבט יהודה. בין בני משפחתו: אביו יהודה בן שמואל או יוסף אברבנאל שחי בסביליה והיה שר האוצר של מלך פורטוגל, ואחייניתו בנבנידה אברבנאל, נדבנית ואשת עסקים שישבה בנאפולי.
דון יצחק אברבנאל נולד בליסבון שבפורטוגל לדון יהודה. הוא למד תורה מרבו המובהק, רבי יוסף בן אברהם חיון, ובנוסף, למד פילוסופיה אצל רבי יוסף אבן שם טוב לפי הספרים שהיו ידועים בימיו. בנערותו, חיבר את הספר "עטרת זקנים", הכולל ביאור לפרשת "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ" שבפרשת משפטים. יחד עם חיבור זה חיבר גם את הספר "צורת היסודות", הכולל השקפות פילוסופיות על העולם והטבע, וכן על ההשגחה הפרטית, הישארות הנפש ויסודות הדת. הוא החל לכתוב פרוש לספר דברים בשם "מרכבת המשנה", אך עזב את עבודתו הספרותית בגלל שנתמנה לשר האוצר על ידי אפונסו החמישי, מלך פורטוגל (משרה אותה מילא קודם לכן אביו דון יהודה). בנוסף, חיבר ספר בשם "מחזה שדי" בנושא הנבואה בו הוא מרבה לחלוק על השקפתו של הרמב"ם בעניינים הקשורים לנבואה,אברבנאל הזכיר את החיבור בפירושו לתנ"ך פעמים רבות: דברים ו,ד; הקדמה לספר יהושע; יהושע א,ה; שמואל א,ט,יז; ועוד רבים. אך הספר אבד בזמן הכיבוש הצרפתי של נאפולי.
דון יצחק סייע לפדיון 250 שבויים יהודים אשר נמצאו בעיר במרוקו עם כיבושה על ידי הפורטוגזים בשנת 1471. הוא אסף כסף לפדיונם, דאג למחסורם במשך שנתיים, עד אשר נקלטו בספרד. בשנת 1483 העלילו עליו כי הוא עומד לבגוד במדינתו פורטוגל. ולכן ביקש מקלט בטולדו שבקסטיליה, מושב משפחתו בעבר, משם ניסה להסביר לז'ואאו השני, מלך פורטוגל את חפותו. הדבר לא עלה בידו והמלך החרים את כל רכושו. באותה התקופה חידש את כתיבת הפירוש לתנ"ך, וסיים את חיבור הפירושים לספרים: יהושע, שופטים ושמואל. במהלך החיבור של פירושו לספר מלכים נקרא על ידי המלכים הקתוליים, פרננדו מאראגון ואיזבלה מקסטיליה, שמינו אותו לתפקיד שר האוצר. בתפקיד זה שירת במשך שמונה שנים.
בשנת 1492 השתדל אצל הזוג המלכותי לביטול גזירת גירוש ספרד, ואף הציע להם שוחד גדול, אך לשווא. וכך כתב בהקדמתו לפירוש בספר מלכים:
עם גירוש ספרד, גלה עם משפחתו לאיטליה, והתיישב בעיר נאפולי ושימש יועץ למלכה, פריננדו הראשון, שפתח את שעריה לגולים יהודים רבים. כשמת פרדיננדו הראשון ב-1494 פלש שארל השמיני, מלך צרפת, לנאפולי. כחודש לפני הפלישה ברח יורשו של פרדיננדו הראשון, אלפונסו השני למנזר בסיצליה ואברבנאל, שזכר חסד לאביו, ליווה אותו בבריחתו. רכושו של אברבנאל נשאר מאחור ונבזז בפרעות שבוצעו ביהודים עם הגעת הכובשים הצרפתים לעיר. בהמשך הגיע לאי קורפו ופגש שם למדנים יהודים גולי ספרד, בקורפו גם מצא עותק מפירושו הלא גמור לספר דברים.בהקדמתו לפירוש חומש דברים בשנת 1496 עבר למונופולי, עיירה ליד בארי. כאן סיים בערב פסח 1496 את כתיבת ספרו "זבח פסח". בשנת 1503 נקרא לוונציה, שם ניסה לפשר בין מנהיגי העיר לבין סוחרי פורטוגל בנושא המסחר בבשמים, שם גם נפטר בגיל 71. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הישן בפדובה. המצבה על קברו נהרסה בשנת 1509.
בשנים שלאחר מכן, התיישבו בני משפחתו בהולנד, אנגליה ובאימפריה העות'מאנית. חלקים ממשפחת אברבנאל עלו לארץ ישראל באמצע המאה ה-19 והיו מהראשונים לצאת מחומות העיר העתיקה לשכונות החדשות שנבנו בירושלים.
השקפותיו
בריאת העולם
אברבנאל מודה שמצד השכל, בהסתכלות ראשונית, נראה שהעולם קדמון ולא נברא יש מאין. אך בגלל שהוא מבכר את ההתגלות האלוהית על השכל הוא נוקט בעמדה שהעולם נברא יש מאין, אחרת אלוהים לא יכול לעשות את הניסים שהתנ"ך מתאר שעשה ובכלל זה לא יכול להתגלות לאדם ולמסור לו תורה. בריאת העולם יש מאין היא לדעתו אבן הפינה של האמונה היהודית והוא אף הקדיש שני ספרים לנושא.יצחק אברבנאל, מפעלות אלוהים, מאמר א' פרק ב'יצחק אברבנאל, מפעלות אלוהים, מאמר א' פרק ג'
מהלך ההיסטוריה
בניגוד לרמב"ם שמסכים לעמדה האריסטוטלית לפיה העולם יהיה קיים לעד, אברבנאל אוחז בגרסה מסוימת של תורת השמיטות הקבלית. לפיה, ההיסטוריה סופית והעולם החומרי עתיד להיחרב באלף השביעי לבריאתו, כמו שמעידה בריאת העולם בשישה ימים ומנוחת האל ביום השביעי. לדעתו ההיסטוריה דטרמיניסטית ומתנהלת לפי תוכנית אלוהית מוגדרת, שמתבטאת בקווים כלליים לגבי כל אלף בבריאה שנבראה ביום המתאים לו בסיפור בריאת העולם, ולכן לשיטתו התבוננות בתהליכים ההיסטוריים היא דרך לגלות מהו רצון האל.רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ב' פרק כ"טיצחק אברבנאל, פירוש התורה, חומש ויקרא פרק כ"ה פסוק א'יצחק אברבנאל, מפעלות אלוהים, מאמר א' פרק ד'
פילוסופיה פוליטית
אברבנאל נחשב הוגה מדיני מקורי, ובמשנתו הפוליטית הוא מתבסס על ניסיונו המעשי בממשלות שונות. לדעתו המשטר האידיאלי הוא משטר מעורב, שבו יסודות דמוקרטיים מחד ועקרונות אריסטוקרטים מאידך. המוסד העליון הוא הסנהדרין, שבעים ואחד חכמים מהאצולה האינטלקטואלית, בעיקר כהנים ולוויים, ובראשם הנשיא השופט. בסמכותם לנהל מלחמות לחוקק ולשפוט והמוסד עצמו בוחר את חבריו. מתחתיו ישנו בית דין בכל עיר, שמתכנס בפורום של שלושה דיינים לדיני ממונות ובפורום של עשרים ושלושה לדיני נפשות, אלו נבחרים על ידי העם באופן דמוקרטי. בנוסף, לכל שבט או אזור יש ארבע מועצות בגדלים שונים שאחראיות על נושאים מנהליים חילוניים ונבחרות גם הן על ידי העם.יצחק אברבנאל, פירוש התורה, חומש דברים פרק ט"ז פסוק י"חיצחק אברבנאל, פירוש התורה, חומש שמות פרק י"ח פסוק י"ג
אברבנאל התנגד למלוכנות. עמדתו היא שאין הכרח במלך בשביל התנהלות מדינית תקינה והוא אף עלול להיות מזיק ומסוכן. הוא מוכיח שהמלוכה אינה הכרחית מכך שערי המדינה של איטליה התנהלו בזמנו בלי מלך ובכל זאת שגשגו. את התנגדותו למלוכנות הוא מבסס על התוכחה שמוכיח שמואל את עם ישראל כאשר אלו מבקשים ממנו שימנה עליהם מלך. וכדי לנטרל קושיה אפשרית, הוא מפרש את הפסוק "שום תשים עליך מלך" לא כמצווה אלא כהענקת רשות לעם למנות מלך אם העם יתפתה וירצה אחד. תפיסתו השלילית על המלוכה אף השפיעה על הגותו המשיחית, לדעתו המשיח יהיה מלך רק לאומות העולם, ולישראל ישמש כמנהיג רוחני בלבד כי העם כולו ינהג מעצמו לפי התורה והמוסר.יצחק אברבנאל, פירוש התורה, חומש דברים פרק י"ז פסוק י"ד
משיחיות
בתקופתו מצב היהודים בספרד היה בשפל, ההמון ביצע בהם פרעות, אנשי דת נוצריים תקפו את אמונתם, ולבסוף הם גורשו מספרד. בעקבות המצב הקשה רבים מהיהודים המירו את דתם לנצרות. לכן אברבנאל ראה חשיבות רבה ברעיון המשיחי, כרעיון שיכול להחיות את הביטחון העצמי היהודי, הן כהתגוננות מצד המתקפות העיוניות הנוצריות והן כתקווה לאומית אפשרית. אברבנאל הוציא מהמקרא ומהתלמוד את הסימנים לגאולה והוכיח שהם לא היו בתקופת בית המקדש השני ובתקופתה של הנצרות. הוא הוכיח שהמלכות הרביעית, אותה מגדיר דניאל כמלכות האחרונה לפני מלכות המשיח, היא רומא הנצרות והאסלאם. הוא עסק בחישוב הקץ והגיע, מכמה כיוונים שונים, לטווח השנים שבין 1503 ל-1531. את תחזיתו גם ביסס על ניתוח מדיני, המשיח יגיע חמישים שנה לאחר כיבוש קונסטנטינופול ונפילתה של האימפריה הרומית המזרחית.
יחסו לקבלה
אברבנאל מצהיר על עצמו כי לא למד את חכמת הקבלה, אך מכנה את חכמי הקבלה "חכמי האמת". בפירושו על התנ"ך הוא מצטט קטעים מספר הזוהר.
ספריו
פירושים
פירוש על התורה – פירוש עיוני מסכם, המסודר במבנה של שאלות רבות על חלק מהפרשה, ומאמר ארוך כמענה עליהן.
פירוש על נביאים ראשונים ואחרונים – מחולק לפרשיות קצרות, תוך שאלת שש שאלות על כל פרשה.
זבח פסח (1496) – חיבור של מאה שאלות על ליל הסדר. בפירושו אין הוא עונה על כל השאלות שנשאלו, ומספר שאלות נותרו ללא מענה.
נחלת אבות (1496) – ביאור למסכת אבות המתמקד בסדרן של המשניות. נכתב לבקשת בנו שמואל אברבנאל על מנת שלא ישכחו דברי תורתו של אביו.
פירוש למורה נבוכים – פירוש חלקי לספר מורה הנבוכים של הרמב"ם, בעיקר על חלק א', ועל פרקי הנבואה, מעשה בראשית ומעשה מרכבה.
ספרי הגות
עטרת זקנים (1460) – ספר הגות שחיבר בצעירותו לביאור שתי פרשיות קשות בספר שמות.
צורות היסודות (1460) – חקירה במקורם של היסודות.
ראש אמנה (1494) – חיבור הדן בעיקרי האמונה היהודית. הספר הוהדר מחדש על ידי מנחם קלנר בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן בתוספת מבוא מפורט.
מעייני הישועה (1497) – הראשון בטרילוגיה המשיחית. עוסק בעיקר בביאור ספר דניאל.
משמיע ישועה (1498) – השני בטרילוגיה המשיחית. עוסק בהוכחת הגאולה מתוך נבואות התנ"ךאברבנאל, הקדמת ספר משמיע ישועה
ישועות משיחו (1498) – השלישי בטרילוגיה המשיחית. מבאר את מאמרי התלמוד והמדרש על ימי הגאולה.
שמים חדשים (1498) – חיבור שמטרתו להוכיח מהאסטרונומיה את חידוש העולם, ולהתאים תיאוריה זו להשקפתו של הרמב"ם.
מפעלות אלהים (1501) – חקירות באמונת חידוש העולם נגד טענת אריסטו ותלמידיו על קדמותו.
שאלות ותשובות לשאול הכהן (1507) – תשובות לשתים-עשרה שאלות פילוסופיות על דעות הרמב"ם בספר "מורה נבוכים" ששאל אותו תלמידו.
משפחתו
אחיו הוא רבי יעקב אברבנאל, אביה של בנבנידה אברבנאל, שנישאה לשמואל בנו. שני בניו הנותרים הם רבי יהודה אברבנאל ורבי יוסף אברבנאל.
בין צאצאיו ניתן למנות אישים רבים, ביניהם סילביו סנטוס היזם ומנחה הטלוויזיה הברזילאי, נולד בשם סניור אברבנאל וילדיו אשר ממשיכים לשאת את שם המשפחה המקורי.
כתבי יד
לקריאה נוספת
בנציון נתניהו, דון יצחק אברבנאל – מדינאי והוגה-דעות, תרגם אהרן אמיר, הוצאת שוקן, 2005
אפרים שמואלי, דון יצחק אברבנאל וגירוש ספרד, מוסד ביאליק, 1963
אלתר דריאנוב, תולדות דון יצחק אברבנאל, ב"המגיד": 17 ו-31 בדצמבר 1891; 7 ו-14 בינואר, 4 בפברואר, 17 ו-24 במרץ 1892
משה אלתר, דון יצחק אברבנאל, ב"בדרך", 31 בדצמבר 1936
מאיר אוריין, דון יצחק אברבנאל וספרו: "זבח פסח", ב"הצופה", 2 באפריל 1969
תולדות המחבר במבוא לספר זבח פסח, אשר חברו דון יצחק אברבנאל, בן השר יהודה אברבנאל, נדפס בויניציאה בשנת ש"ה לפ"ק (1545). נכלל באוצר פרושים וציורים על הגדה לפסח משנת תרע"ז (1917) על ידי יהודה דוד אייזענשטיין ונדפס מחדש בשנת תשל"ו (1975) בהוצאת ספרים שילה, תל אביב.
האנציקלופדיה העברית כרך א' תשי"א מעמ' 273
זאב הרוי, "אנרכיזם, שוויוניות וקומוניזם במשנת ר' יצחק אברבנאל", בתוך: בבנימין בראון, מנחם לורברבוים, אבינועם רוזנק, ידידיה צ' שטרן (עורכים), על דעת הקהל – דת ופוליטיקה בהגות היהודית, מרכז זלמן שזר, 2012, עמ' 213–229.
ערן ויזל, בין שאלתו של יצחק אברבנאל לתשובתו של יוסף חיון – שלב חדש בשאלת חלקו של משה בכתיבת התורה, זר רימונים: מחקרים במקרא ובפרשנותו מוקדשים לפרופסור רימון כשר, עורכים: מ' אביעז, א' עסיס, וי' שמש, אטלנטה 2013, עמ' 603–619.
הרב משה צוריאל, אוצרות הרב יצחק אברבנאל, לקט מוסר השקפה ודעות מכל ספריו עם מפתחות, בני ברק, תשע"ב.
סדריק כהן סקלי, דון יצחק אברבנאל, סדרת "גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי", מרכז זלמן שזר, 2017.
אליהו ליפינר, Two Portuguese exiles in Castile: Dom David Negro and Dom Isaac Abravanel, הוצאת מאגנס, ירושלים, 1997 (באנגלית, תורגם מפורטוגזית)
קישורים חיצוניים
שאול רגב, השיטה הפרשנית של האברבנאל, באתר דעת
על אברבנאל באתר מט"ח
אלי אשד, שר אוצר יהודי בספרד
דון יצחק (בר' יהודה) אברבנאל / יחיאל צבי מושקוביץ
יצחק אברבנאל, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
מרכבת המשנה – פירושו לספר דברים
ספריו ומאמריו במהדורה מקוונת
זבח פסח – פירוש ההגדה של פסח ונוהלי ליל הסדר (אתר דעת)
זבח פסח – תיאור וסריקה מלאה באתר הספרייה הלאומית
.
באתר כתבים עבריים (היברובוקס)
על פי
הערות שוליים
קטגוריה:מגורשי ספרד ופורטוגל
קטגוריה:פילוסופים יהודים ספרדים
קטגוריה:פילוסופים יהודים פורטוגזים
קטגוריה:פרשני הגדה של פסח
קטגוריה:פרשני המקרא
קטגוריה:ראשוני ספרד
קטגוריה:רבנים פורטוגזים
קטגוריה:רבנים: ראשונים
קטגוריה:נאפולי: רבנים
קטגוריה:מחברי ספרי אמונות ודעות
קטגוריה:מפרשי פרקי דרבי אליעזר
קטגוריה:ילידי 1437
קטגוריה:נפטרים ב-1508
קטגוריה:פרשני מסכת אבות
קטגוריה:מחברי ספרי מוסר ומחשבה | 2024-08-18T09:23:49 |
דון יצחק אברבנאל | REDIRECT יצחק אברבנאל | 2015-09-26T11:09:38 |
אברהם בן דוד מפושקירה | רבי אברהם בן דוד מפּוֹשְקְיֶרָה (ראב"ד, 1110 לערך – כ"ו בכסלו ד'תתקנ"ט, 1198) היה רב וראש ישיבה בעיר פּוֹסְקְיֶיר (בצרפתית: Posquières, בימינו וָוּבֶֿרט) , שבחבל פרובאנס בצרפת, פרשן תלמוד ומקובל. כונה גם "ראב"ד השלישי", "הראב"ד מקרית יערים" ו"בעל ההשגות", על שם השגותיו המפורסמות על ספר משנה תורה שכתב הרמב"ם. היה חתנו של הראב"ד השני בעל ספר האשכול, ואביו של ר' יצחק סגי נהור.
ביוגרפיה
ממוזער|מצבותיהם של הראב"ד ובנו רבי יצחק סגי נהור
נולד בעיר נרבון. בתקופת חייו הראשונה התגורר בעיר נים שבצרפת, ואחר כך התגורר וכיהן כרב וראש ישיבה בעיר פּוֹסְקְיֶיר שבפרובאנס (בימינו ווֹבֶר, צרפת), אשר כונתה בידי היהודים קריית יערים, ועל שמה כונה "הראב"ד מקריית יערים". בסוף ספר "שבט יהודה" מסופר כי שר בשם אלצוד הכניס למאסר את הראב"ד בשנת ד'תתקל"ב, ושנה לאחר מכן, בשנת ד'תתקל"ג, נלקח בשבי שר זה במהלך מלחמה שניהל עם הרוזן רוז'ה מקרקסון (Roger II de Carcassonne). שר זה הוגלה לקרקסון שם שהה באותה עת הראב"ד, כאשר מחבר ה"שבט יהודה" רואה השגחה פרטית בכך שראה במפלתו של יריבו.
נפטר ביום כ"ו בכסלו ד'תתקנ"ט, ונקבר בבית העלמין העתיק בעיר פּוֹסְקְיֶיר (Posquières).
אביו הוא רבי דוד שיש מהמקובלים המאוחרים המחשיבים אותו בין גדולי המקובלים של אותו דור, ומספרים שהוא מסר את תורת הקבלה לבנו. חותנו הוא רבי אברהם בן יצחק, המכונה הר"א אב"ד ושמו מוחלף לעיתים עם שמו של חתנו הראב"ד.
בין בניו של הראב"ד נזכרים שנים מגדולי אותו דור, והם: רבי דוד, אביו של רבי אשר בעל ספר היחוד, ורבי יצחק סגי נהור שהיה מקובל נודע, רבם של עזרא ועזריאל בני שלמה מגרונה שהמשיכו את שלשלת הקבלה לפי דברי רבי חיים ויטאל.
היה תלמיד רבי משולם הכהן, ושל חותנו רבי רבי אברהם בן יצחק הנזכר, וכן קיבל תורה מרבי יוסף בן פלט, ויש המונים בין רבותיו גם את רבי אפרים. לדברי החיד"א מורו בתורת הנסתר היה רבי יעקב נזיר שקיבל מרבי יצחק נזיר שקיבל מפי אליהו הנביא.
מתלמידיו
בניו, רבי דוד ורבי יצחק סגי נהור
רבי יצחק הכהן, שחיבר פירוש על הירושלמי, רבו של רבינו ראובן בן חיים שהיה רבם של רבינו מנוח ומנחם המאירי.
רבי אשר בן שאול מלוניל, בעל ספר המנהגות.
רבי יהודה בן אברהם.
רבי מאיר בן יצחק, אביו של רבי נתן בן מאיר, רבו של הרמב"ן.
רבי יונתן הכהן מלוניל.
ידיעותיו בקבלה
המקובלים, ובראשם רבי חיים ויטאל, מונים את הראב"ד בין מעבירי מסורת הקבלה שידיעות חדשות ממנה נמסרו על ידי אליהו הנביא שנים או שלושה דורות לפניו. תרמה לכך העובדה שהראב"ד מזכיר בספריו במקומות מספר על הלכות מסוימות (ראו לדוגמה הלכות לולב פרק ח הלכה ה, בית הבחירה פרק ו הלכה יד, והלכות משכב ומושב פרק ז הלכה ז), שענינם נודע לו מ"סוד ה' ליראיו" או ברוח הקודש, דבר שהמקובלים פירשו כידע הנרכש בדרך מיסטית. אף שרבי משה בן חביב בספרו "כפות תמרים" (סוכה לב, ב) מעקר את המשפט מתוכנו המיסטי, וכותב ש"כיון שערב לו הפירוש והחילוק שפירש, אמר כן בדרך גוזמא", החיד"א דוחה את דעתו וכותב כי מהר"ם ריקנאטי, רבי חיים ויטאל, מהריב"ל ומהרח"ש, לא סברו כמו בן חביב. עוד הוא מציין שלפי רבי חיים ויטאל, משמעות סוד ה' ליראיו שהיה לו גילוי אליהו.
שיטתו בהלכה
דעתו של הראב"ד לא הייתה נוחה מפלפולי בעלי התוספות. הוא מגדיר אותם בתשובתו לחכמי בדרשי: "הצרפתים החדשים החושבים בלבם כי הם הגבורים אשר מעולם". במספר מקומות הוא מתקיף את "פירושי הצרפתים החדשים".
בחיבורי ההשגות שלו הוא נוהג להתקיף את בעלי ריבו בביטויים חריפים מאוד, כדוגמת זנב, כסיל, שכור בקיאו, וכיוצא בזה. רבי ברוך בער לייבוביץ מסר שמועה שקיבל, לפיה הסיבה שהראב"ד השתמש בביטויים חריפים שונים היא כדי לשקף עוצמות שונות של טעות בדברי אלו שהוא משיג עליהם. כמו כן במקומות רבים הוא נשבע לאמת את דבריו, בסגנונות כמו חי ראשי או תגא דמלכא או מאריה דאברהם וכדומה בפרט כנגד הרז"ה אשר ניסה לדחות דברי הרי"ף, הרז"ה הגיב על כך והתייחס לביטוייו החריפים של הראב"ד במסכת בבא מציעא פרק השואל (הובאו דבריו בשיטה מקובצת שם דף צח עמוד ב), וכתב לו: "אך שמע נא, אפילו אתה מרבה כל היום 'תגא דמלכא' ו'מריה דאברהם', אין אנו שומעים לך". למרות זאת הראב"ד חזר שוב וביסס בחזקה את דעתו ודבריו כדי ליישב דברי הקדמונים. לפני כל השגה על דברי הרמב"ם הוא פותח את דבריו במילים אמר אברהם.
הראב"ד לא ראה בעין יפה את שיטתו של הרמב"ם בעיסוק לימודי חכמות חיצוניות, ובתוך השגה על דברי הרמב"ם בהלכות קידוש החודש כתב: "המחבר הזה מתגדר מאוד ומתפאר בחכמה הזאת והוא בעיניו שהגיע לתכליתה, ואני איני מאנשיה כי גם רבותי לא הגיעו אליה, על כן לא נכנסתי בדבריו לבדוק אחריו".
רבינו מנחם המאירי, מחכמי פרובאנס, מכנה בספריו 'בית הבחירה' את הראב"ד בתואר גדולי המגיהים כאשר הוא מביא מדבריו בהשגותיו על הרמב"ם, ומפירושו לתלמוד הוא מביא בשם גדולי המפרשים.
חיבוריו
השגות הראב"ד - הוא חיבורו המפורסם ביותר, הכולל השגות על ספר 'משנה תורה' של הרמב"ם. כחלק מהתנגדותו של הראב"ד לחיבור הוא כתב השגות, לעיתים קרובות בסגנון חריף, על פסיקותיו של הרמב"ם. אף שהעריך את עבודתו של הרמב"ם שאסף את התלמוד הבבלי, הירושלמי והתוספתא למקום אחד, לחיבור מופת שלא היה כמותו קודם לכן, עדיין הגיה עליו בלשון חריפה ובתקיפות, ואינו מתנסח כספר "הגהות" רגיל בשולי המקור. יש אומרים שהסיבה לכך היא על מנת שלא יסתמכו עליו יותר מדי ויעזבו את לימוד התלמוד הבבלי, הדורש יגיעה רבה, ויקבעו עיקר לימודם בדברי הרמב"ם, הנוחים ללומד. התנגדות נוספת שעורר הרמב"ם היא בעניין הערכתו לפילוסופיה ול"חכמות חיצוניות", דבר שעורר התנגדות עזה (ראו פולמוס הרמב"ם). בספר 'קורא הדורות' (לרבי דוד קונפורטי) מוסיף נימוק נוסף, לפיו הואיל והראב"ד זכה לעשירות מופלגת והון רב והחזיק תלמידים רבים על שולחנו, הרגיש בטוח בעצמו לחלוק על הרמב"ם, כמאמר הפסוק במשלי (יח, כג): "ועשיר יענה עזות". גם העובדה שהרמב"ם קרא לספרו "משנה תורה", וכאילו בא לבטל את התלמודים, הציקה לראב"ד כמו גם לרמ"ה, לאור זאת, יש הטוענים ככלל גורף, שכל מקום שבו הראב"ד לא חולק על הרמב"ם הרי שהוא סובר כמותו. אך יש מסתייגים מכלל זה (ראו שדי חמד כללי הפוסקים סימן ו).לדעת יצחק אשר טברסקי זוהי גולת הכותרת של חיבורי ראב"ד, ומשוקעות בו תובנותיו מלימוד התלמוד. לעומתו סברו ישראל תא שמע וחיים סולובייצ'יק כי זהו חיבור מקוטע וחלקי, וכי גולת הכותרת של חיבורי "בעל ההשגות" הוא פירושו לתלמוד, שבו מוצגת משנתו ההלכתית והתלמודית בהרחבה; אך מרגע שזה אבד, תפס את מקומו החיבור המשני יותר – ההשגות לספרו של הרמב"ם.
השגות על הרי"ף - אף על פי שהראב"ד ראה ברי"ף את רבו הגדול, ובכל מקום הוא קורא לו "הרב", בכל זאת ישנם מקומות מעטים בהם חלק על הרי"ף. בהשגות אלו הראב"ד משתמש בלשון עדינה שלא כהרגלו, מפאת הכבוד הרב שרחש לרי"ף. הרמב"ן כתב ספר תשובות להשגות אלו בשם "ספר הזכות"
ספר "כתוּב שָם" - בו הוא מגן על הרי"ף מפני התקפותיו של בעל המאור, הנודע בשל ניסוחו החריף.
השגות על ספרו של רבו רבי יוסף אבן פלאת, שלא ראו את אור הדפוס.
בעלי הנפש - חיבור על הלכות נידה.
פירוש על התלמוד - כתב פירוש על מסכתות רבות בתלמוד אך נותרו רק פירושיו על מסכתות בבא קמא, עבודה זרה, וקינים. מיוחס לו פירוש למסכת תמיד, אך אינו שלו. ידוע לנו על קיומם של פירושים שאבדו על מסכתות ברכות, עירובין, תענית, מועד קטן, כתובות, קידושין, בבא מציעא ובבא בתרא.
פירוש על תורת כהנים.
איסור משהו - חיבור על הלכות ביטול האיסורים, הספר חובר לפני רבו משולם הכהן מלוניל לפי ספר שחיבר רבו בשם דומה (אוצר הגדולים אלופי יעקב, ערך רבינו משולם בן יעקב)
מיוחס אליו פירוש קבלי לספר יצירה, אך הוכח שאין ספר זה פרי עטו, אלא של רבי יוסף בן שלום אשכנזי המכונה רבי יוסף הארוך.
הלכות לולב - הרב מנחם המאירי בספרו מגן אבות מספר שהראב"ד חיבר את ספרו זה בצאתו מהעיר גושקייריש בסיבת מלחמה שניטשה שם, ובדרכו לשוב לעיר מולדתו נרבונא עבר דרך העיר קרקשנה, ונעתר לבקשת בני העיר לגור בעירם, ובעיר זו חיבר את הלכות לולב הנזכרים. הרמב"ן כתב חיבור השגות על הלכות לולב אלו.
תמים דעים - ספר ליקוט של תשובות, פסקים והשגות.
דברי הריבות - חיבור הכולל חלופת מכתבים בין הראב"ד לרבי זרחיה הלוי, בענייני חיובי שבועה ונושאים נלווים.
תשובות ופסקים - מהדורת הרב יוסף קאפח, מוסד הרב קוק תשכ"ד.
דרשה לראש השנה ויום כפור - נדפסה בלונדון שנת תשט"ו מכתב יד מספריית בודליאנה.
שרידים מדרשה לפסח - נדפסו במאסף הדרום ניו יורק שנת תשל"ב על ידי הרב אלעזר הורביץ.
לקריאה נוספת
חיים יוסף דוד אזולאי, ספר שם הגדולים, מערכת א' סימן י"א.
הרב פרופ' יצחק אשר טברסקי, "על השגות הראב"ד למשנה תורה" בתוך: שאול ליברמן (עורך), ספר היובל לצבי וולפסון, ירושלים תשכ"ה, עמ' 169–186. נדפס מחדש בתוך טברסקי, כרמי הורוביץ (ע), כמעיין המתגבר: הלכה ורוח ביצירת חכמי ימי הביניים, מרכז זלמן שזר תש"ף, עמ' 363–379.
שרגא אברמסון, ספרי הלכות של הראב"ד, תרביץ לו (תשכז), עמ' 158–179, 206
Isadore Twersky, Rabad of Posquieres : a twelfth-century Talmudist, Philadelphia, Penn Jewish Publication Society of America, 1980
גרשם שלום, הקבלה בפרובאנס - חוג הראב"ד ובנו ר' יצחק סגי נהור, ירושלים תשל"ט
קישורים חיצוניים
מכתביו
, בתוך: הדרום, חוברת לב (ניסן תשל"ב), עמודים 34–73
, בתוך: הדרום, חוברת מא (ניסן תשל"ה), עמודים 23–24
הערות שוליים
קטגוריה:נושאי כלים של רמב"ם
קטגוריה:ראשי ישיבות בתפוצות
קטגוריה:ראשוני המקובלים בימי הביניים
קטגוריה:חכמי פרובנס
קטגוריה:אנשי חינוך יהודים צרפתים
קטגוריה:מחברי ספרי שו"ת: ראשונים
קטגוריה:יהודים הקבורים בצרפת
קטגוריה:נפטרים ב-1198 | 2024-07-17T14:46:02 |
קמרון | הרפובליקה של קמרון (בצרפתית: République du Cameroun, באנגלית: Republic of Cameroon) היא רפובליקה במרכז אפריקה. היא גובלת בניגריה, בצ'אד, ברפובליקה המרכז אפריקאית, ברפובליקה של קונגו, בגבון ובגינאה המשוונית. לשעבר מושבה גרמנית (שנכבשה וחולקה בין צרפת ובריטניה בזמן מלחמת העולם הראשונה). שפותיה הרשמיות הן אנגלית וצרפתית. היא גם מדינה חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.
היסטוריה
גרמניה החלה לזרוע את שורשיה בקמרון ב-1868. ב-1884 הפכה קמרון רשמית למושבה גרמנית.
במהלך מלחמת העולם הראשונה חלקו ביניהן בריטניה, צרפת ובלגיה את כיבוש קמרון. ב-1919, עם תום הקרבות, חולקה מושבה זו בין צרפת לבריטניה.
בינואר 1960, זכתה קמרון הצרפתית לעצמאות וב-1 באוקטובר 1961 אוחדו שני החלקים מחדש, כאשר קמה בקמרון מדינה עצמאית – אף שחלק מקמרון הבריטית סופח לניגריה. תושבי החלק הבריטי לשעבר בקמרון, הדוברים אנגלית, מרגישים מקופחים לעומת תושבי החלק דובר הצרפתית.
במאי 1975 שונה הדגל. שני כוכבים הוחלפו בכוכב גדול במרכז כסמל לאחדות.
במאי 2014, בעקבות חטיפת הנערות בניגריה, הודיעה הממשלה כי תילחם בארגון הטרור המוסלמי-אפריקאי בוקו חראם לצד מדינת צ'אד, והציבה חיילים בגבול עם ניגריה. בדצמבר אותה שנה, ביצעו המיליציות של בוקו חראם מספר מתקפות טרור שהביאו למותם של 84 אזרחים.
במרץ 2020 פרצה מגפת הקורונה במדינה שהביאה למותם של 1,927 איש.
בדצמבר 2021, יותר מ-30,000 אזרחים בצפון המדינה ברחו לצ'אד הסמוכה, לאחר סכסוך על גישה למקורות מים בין שני שבטים מקומיים.
פוליטיקה
בראש המדינה עומד נשיא קמרון. לנשיא יש סמכויות רבות, הן בתחומי המדיניות, הן בשליטתו על הצבא, וכן האפשרות להכריז על מצב חירום. הנשיא ממנה את כלל בעלי התפקידים בממשלה, החל מראש הממשלה, ועד למושלי האזורים ואפילו חברי מועצת העיר בערים הגדולות. הנשיא נבחר בבחירות פעם ב-7 שנים. בערים הקטנות יותר הציבור הוא זה שבוחר את ראשי הערים.
ממוזער|ימין|ארמון הנשיאות ביאונדה
שיטת המשפט הקמרונית מבוססת ברובה על המשפט הצרפתי.
הרשות המחוקקת היא האספה הלאומית, ש-180 חבריה נבחרים לתקופה של חמש שנים. היא מתכנסת שלוש פעמים בשנה.
קמרון סובלת קשות משחיתות שלטונית: סקר הראה שמעל מחצית הקמרונים שילמו שוחד במהלך 2003, השיעור הגבוה בעולם. ב-2005 הכריזה הממשלה על מסע למאבק בשחיתות.
קמרון וישראל
בתחילת שנות ה-60 החלו להתפתח קשרים בין ישראל לבין קמרון. שתי המדינות היו צעירות וראו בקשר ביניהן קשר עליון בין מדינה אסייתית לבין מדינה אפריקאית. בשנת 1973 קמרון ניתקה את קשריה עם ישראל, כמו מדינות אחרות מאפריקה, בעקבות מלחמת יום כיפור. לאחר 13 שנים, בשנת 1986, נפגשו ראש ממשלת ישראל שמעון פרס ונשיא קמרון והחליטו על חידוש היחסים. כיום המדינות נמצאות בקשר שוטף והיחסים בין המדינות טובים.
כלכלה
כלכלת קמרון היא מהכלכלות החלשות והבלתי מפותחות בעולם. חקלאות היא עדיין בסיס הכלכלה, אך קיימות תוכניות לפתח את התעשייה ולהגביר את ניצול הנפט (בקמרון יש עתודות של כ-400 מיליון חביות נפט), המהווה מרכיב עיקרי ביצוא. בין יוזמות אלו ניתן לציין חברת "מדלין קזאליס" שמתמחה בייצור מוצרי קוסמטיקה ומצליחה לייצא את תוצרתה למדינות רבות במערב אפריקה.
תשתית תחבורתית לא מפותחת, חוב חיצוני גדול וממשל מושחת פוגעים בכלכלה ומקשים ביותר על פיתוחה.
רוב ייצור החשמל במדינה מבוסס על תחנות כוח ששורפות נפט, למרות שקיימות מספר תחנות כוח הידרואלקטריות.
התוצר המקומי הגולמי עומד על כ-28 מיליארד דולר (84 בעולם) והתמ"ג לנפש על כ-3,492 דולר (186 בעולם). הצמיחה השנתית היא כ-4.4%, האבטלה: כ-30%, האינפלציה: כ-2%.
על פי נתוני 2022, היקף היבוא עומד על כ-8.19 מיליארד דולר והיצוא על כ-6.95 מיליארד, 63% מהם נפט גולמי וגז.
אוצרות הטבע, התעשייה והחקלאות
התעשייה כאמור נחשלת ואינה מפותחת. בתעשייה הקיימת ענפיה הם: הפקת וזיקוק נפט, עיבוד מזון, טקסטיל ומנסרות. החקלאות עוסקת בקפה, קקאו, כותנה, גומי, בוטנים, דגנים ומשק חי. אוצרות הטבע הם: נפט, בוקסיט, ברזל, עצים ואנרגיה הידרואלקטרית.
חלוקה מדינית
קמרון מחולקת ל-10 אזורים:
אדמאווה (Adamawa Province)
אזור המרכז (Centre Province)
אזור המזרח (East Province)
אזור הצפון הרחוק (Extreme North Province)
אזור החוף (Littoral Province)
אזור הצפון (North Province)
אזור צפון-מערב (Northwest Province)
אזור המערב (West Province)
אזור הדרום (South Province)
אזור דרום-מערב (Southwest Province)
גאוגרפיה
צורת המדינה היא משולש צר ומוארך. המדינה נחלקת למישור חוף בדרום, רמה במרכז והרים במערב. בדרום שורר אקלים טרופי והוא מכוסה ביערות גשם ואילו צפון המדינה מכוסה סוואנה.
ב-1987 שמורת החי דג'ה הוכרזה אתר מורשת עולמית.
דמוגרפיה
ב-2020 נאמד גודל האוכלוסייה ב-26.5 מיליון נפש על ידי ספר העובדות העולמי, בהשוואה ל-4.45 מיליון בשנת 1950, האוכלוסייה צעירה - בשנת 2010 למעלה מ-40% מן התושבים הם מתחת לגיל 15 ורק כ-3% מעל גיל 65. תוחלת החיים היא כ-59.6 שנים, נתון נמוך ביחס לרוב העולם אך ממוצע ביחס למדינות אפריקה שמדרום לסהרה. ממוצע הילודה הוא 4.5 ילדים לאישה.
האוכלוסייה נחלקת בערך באופן שווה בין כפריים לעירוניים.
מוצאות אתנים ושפות
במדינה שורר גיוון רב של מוצאות אתני ולשוני: מספר הקבוצות האתניות והלשוניות הוא לא פחות מ-230. שפות מ-24 משפחות שונות של שפות אפריקניות מדוברות במדינה, ובנוסף לכך משתמשים גם בשפות הרשמיות, צרפתית ואנגלית. ניב מקומי המבוסס על אנגלית נמצא בשימוש באזורים שהיו בשלטון בריטי, בצפון מערב המדינה.
20% מהתושבים הם בני הפאנג, 19% דואלה ולואנדה, 19% במום ובמילקה, 10% פולה, 8% טיאקר, 6% מנדרה והשאר (18%) שחורים אחרים.
דתות
על פי הערכות מ-2020, הנצרות היא הדת השלטת במדינה הקמרונית ולה משתייכים כ-58% מכלל אוכלוסייתה (כ-27% נוצרים-קתולים וכ-22% נוצרים-פרוטסטנטים) בנוסף לכ-10% של זרמים נוצריים אחרים – ולצדה גם מיעוט אסלאמי משמעותי – המהווה כ-24.4% מכלל אוכלוסיית קמרון, כשהיתר הם בני דתות פולקיסטיות אפריקאיות, פגנים ואי-דת.
במדינה מתנהל חופש פולחן: כנסיות נוצריות ומרכזים מוסלמים של עדות שונות פועלות בחופשיות ברחבי קמרון בעוד שהמסורתיים פועלים במקדשים שלהם, שהופכים פופולריים גם כיום.
הארגון הלא-ממשלתי הטורקי IHH מעריך שהמוסלמים מהווים 25-30% מהאוכלוסייה הקמרונית.
האוכלוסייה הנוצרית מחולקת בין קתולים (32.4 אחוזים מכלל האוכלוסייה), פרוטסטנטים (30.3 אחוזים), ועדות נוצריות אחרות (כולל עדי יהוה) 6 אחוזים. הרוב המכריע של המוסלמים הם סונים המשתייכים לאסכולת המשפט המאליכי, לצד כ-12% מעדת האחמדיה ו-3% שיעים. הנוצרים והמוסלמים נמצאים בכל אזור, אם כי הנוצרים נמצאים בעיקר במחוזות הדרומיים והמערביים והמוסלמים הם הרוב במחוזות הצפוניים.
שיעור ניכר מן התושבים, בעיקר בדרום אך גם בצפון, מחזיק באמונות ובפולחנים אנימיסטיים, לעיתים לצד זהות דתית נוצרית או מוסלמית.
קישורים חיצוניים
פרופיל של קמרון, באתר BBC
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אפריקה
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית
קטגוריה:אפריקה: מושבות צרפתיות לשעבר
קטגוריה:מושבות האימפריה הבריטית באפריקה
קטגוריה:מדינות שבהן עיר הבירה איננה העיר עם האוכלוסייה הגדולה ביותר
קטגוריה:מדינות החברות בחבר העמים הבריטי
קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1960 | 2024-07-08T07:05:15 |
מבצע אבק | מבצע אבק היה מבצע, לוגיסטי בעיקרו, של צה"ל במלחמת העצמאות. המבצע כלל רכבת אווירית למנחת מאולתר, מעבר לקווי חיל המשלוח המצרי, בנגב המנותק. מטרת המבצע הייתה העברת כוח אדם, אמצעי לחימה ואספקה כללית לנגב, וכן החלפת חטיבת הנגב המותשת, בחטיבת יפתח. שם המבצע ניתן בעקבות האבק הרב שליווה את נחיתת והמראת המטוסים על המסלול המאולתר שהוכשר ליד קיבוץ רוחמה.
רקע
הצבא המצרי פלש לישראל, לאחר הכרזת העצמאות, בשתי זרועות. האחת, במקביל לחוף הים התיכון, נעצרה מעט מצפון לאיסדוד. השנייה, ובה בעיקר כוחות קלים של מתנדבים, עשתה דרכה צפונה מזרחה דרך אל-פאלוג'ה (כיום קריית גת), להר חברון. אגב כך, ניתקה זרוע זו את כל היישובים היהודיים בנגב שמדרומה. פריצת הדרך לנגב הפכה, עקב ניתוק זה, לאחת הבעיות האסטרטגיות העיקריות של ישראל בהמשך המלחמה. במהלך קרבות עשרת הימים החליט צה"ל ליטול לידיו את היוזמה ופתח במבצע מוות לפולש. אך למרות שצה"ל כבש דריסת רגל מדרום לכביש אל-מג'דל-פאלוג'ה (בימינו כביש 35), כעמדת זינוק לפריצת הניתוק, חיל המשלוח המצרי השתלט על שרשרת משלטים מדרום לכרתיה וחסם בכך שוב את הדרך לנגב. כישלון מבצע גי"ס, ואי קביעת מועד לסיום ההפוגה השנייה, הבהיר לישראל כי הניתוק עשוי להיות ארוך, ונדרש פתרון שיטתי להתגבר עליו. שתי דרכים להעברת אספקה לנגב הוכחו כבלתי יעילות. האחת, פתיחת מסדרון תוך כדי קרב, שנוסתה, ולא עלתה יפה, במבצע 'גי"ס'. השנייה, הסתננות של משאיות טעונות, הוכחה כבלתי בטוחה, כאשר ניסיון הסתננות כזה נכשל בליל 19-18 באוגוסט.
בשבוע השני של אוגוסט 1948 דרשה ממשלת צ'כוסלובקיה, בלחץ אמריקני, לפנות מעל אדמתה את להק תובלה אווירית (לת"א). הלהק נשא עד אז בעולו של מבצע בלק, שבסיס יציאתו היה בז'אטץ (כיום בצ'כיה) שממערב לפראג. מטוסי הלהק התפנו תוך ימים מספר לבסיס "עקרון" (כיום תל נוף). כך עמד לרשות ישראל כושר תובלה אווירית, אשר בארגון ובניהול נכונים, עשוי לספק את צרכיו של הנגב המנותק. נראה כי מפגן אווירי מוצלח, בו הודגמה הנחתת כוחות קרקעיים, אשר נערך ב-17 באוגוסט, סייע במשהו לקבלת ההחלטה על המבצע.
ב-19 באוגוסט, בימי ההפוגה השנייה (19 ביולי עד 15 באוקטובר 1948), הוחל בהכשרת מסלול עפר באורך של 1,122 מ', וברוחב 47 מ', כחמישה ק"מ מדרום לקיבוץ רוחמה (מערבית לכביש 334). מסלול זה התאים למטוסי תובלה כבדים, כדוגמת אלה של לת"א.
שמאל|ממוזער|250px|מנחת אבק 1 ליד רוחמה, מרץ 2010
הכוחות
ללת"א היו כעשרה מטוסי C-46 קומנדו ולאלה נוסף DC-4 (המכונה גם, בדגם הצבאי, 54-C סקיימסטר). טייסת 103 נטלה אף היא חלק במבצע, והיא הפעילה במסגרת המבצע מספר מטוסי DC-3 דקוטה (המכונה גם, בדגם הצבאי, C-47). את מסלול התעופה אבטחו יחידות של חטיבת הנגב, עד שאלה הוחלפו על ידי 'יפתח'. בפריקה ובהטענה נטלו חלק תושבי קיבוצי הנגב.
ממוזער|מטוס קרטיס C-46 קומנדו של אל על בשנת 1950 לערך
המבצע
ב-23 באוגוסט בלילה המריא המטוס הראשון משדה התעופה בעקרון ונחת במסלול הנחיתה המאולתר בהצלחה. מטענו כלל ציוד לשדה הנחיתה. המטוס הראשון העלה אבק רב באזור הנחיתה. לפיכך, מסלול הנחיתה ליד רוחמה קיבל את השם "אבק 1" והמבצע קיבל את השם מבצע אבק, במקום שמו המקורי 'מגן הנגב'. בלילה הראשון הגיעו 29 טון אספקה ובלילה השני כבר הביאו המטוסים 75 טון ציוד. כללית, כל הטיסות נערכו בלילה, כיוון שחיל האוויר, אם כי ביסס עליונות אווירית באותה העת, לא יכול היה עדיין למנוע הפרעות אפשריות מצד הנ"מ המצרי ומצד חיל האוויר המצרי. כדי להימנע ככל האפשר מן הנ"מ המצרי, נהוג היה לטוס דרומה בגובה 5,000 רגל (1,500 מ') וצפונה בגובה 6,000 רגל (1,800 מ'). למרות החשאיות הרבה, כבר עם תחילת המבצע התפרסמה אודותיו ידיעה בעיתונות. בשל הקרבה הרבה של עקרון למנחת שהוכשר בנגב, יכול היה כל מטוס לערוך מספר סבבים בלילה אחד.
שמאל|ממוזער|250px|מטוס סקיימסטר C-54
בתחילת אוקטובר 1948, עם הסתמן תחילתו של מבצע יואב, הוכשר מסלול נחיתה נוסף, דרומי יותר, ליד קיבוץ אורים, שקיבל את השם 'אבק 2'. ב-10 באוקטובר 1948, נחתה במסלול החדש הטיסה הראשונה. הטיסה האחרונה במסגרת מבצע אבק נערכה ב-21 באוקטובר.
בסך הכול נערכו במהלך המבצע 417 טיסות. באלה הוטסו 2,495 טון מטען (כולל מזון, דלק, שמנים, תחמושת ועוד), ומתוך אלה, 2,225 טון הוטסו דרומה, ו-270 טון - צפונה. ו-5,098 נוסעים. בין אלה היו חלק מחיילי 'יפתח' שהורדו לנגב, וחיילי חטיבת הנגב שהוטסו למרכז הארץ כדי להתארגן מחדש, לקראת מבצע יואב. המטוסים שהטיסו צפונה את לוחמי חטיבת הנגב, העמיסו ציוד רב עבור חטיבת יפתח שירדה במקומם דרומה.
המטוסים פרקו את הציוד למרות תקלות לא מעטות, כולל נחיתות אונס שנסתיימו בשלום. המבצע הושלם בהצלחה מלאה.
כמויות האספקה שהוטסו לא היו אחידות על פני זמן: בשלושת השבועות הראשונים נעשה מאמץ גדול במיוחד להגדלת מלאי האספקה לנוכח המחסור המתמשך. לאחר מכן הואט הקצב כדי לאפשר לצוותים לנוח וכדי לטפל במטוסים שסבלו משחיקה עקב הפעילות המואצת. בשלושת השבועות האחרונים למבצע הוגבר שוב קצב האספקה, הן לנוכח החורף המתקרב, הן לנוכח מבצע 'יואב' שבשער.
כדי למנוע מן המצרים לשבש את הפעילות האמורה, תפס צה"ל שורה של משלטים ממזרח למנחת ברוחמה. המצרים פעלו לסיכול המבצע המוטס בשורה של קרבות על גבעות חורבת מחאז, בין 30 בספטמבר ל-7 באוקטובר. תוצאת העימות הייתה שבמערכה הראשונה של חזית הדרום ביסס צה"ל את שליטתו על שרשרת המשלטים האמורה והשלים את הערכותו הלוגיסטית לקראת מבצע יואב.
אחרית דבר
במבצע יואב נפתחה הדרך לנגב, והצורך בתובלה אווירית בטל.
המסלול שכונה 'אבק 1', משמש עד היום (2010), למטוסי ריסוס ומטוסים קלים שונים.
לקריאה נוספת
עמיעד ברזנר, הנגב בהתיישבות ובמלחמה, משרד הביטחון, 1994, עמ' 306-300.
משה גבעתי, בדרך המדבר והאש - תולדות גדוד 9, תל אביב: הוצאת מערכות ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשנ"ד-1994, עמ' 190 - 191.
מאיר (מוניה) מרדור, שליחות עלומה, תל אביב: משרד הביטחון - הוצאת מערכות, 1957, עמ' 304–325.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
אבק
אבק
קטגוריה:מבצעי רכבת אווירית
קטגוריה:הנדסה במלחמת העצמאות
קטגוריה:החזית המצרית במלחמת העצמאות
קטגוריה:רוחמה | 2023-12-29T09:19:08 |
קמבודיה | ממלכת קמבודיה (בקמרית: ព្រះរាជាណាចក្រកម្ពុជា/ preăh riəciənaːcaʔ kampuciə מבוטאת גם קמפוצ'יאה) היא מדינה בדרום-מזרח אסיה. היא גובלת בדרום עם מפרץ תאילנד, במערב עם תאילנד, בצפון עם לאוס, ובמזרח עם וייטנאם.
היסטוריה
קמבודיה היא מולדתו של העם הקמרי. מהמאה ה-1 עד מחצית המאה ה-6 הייתה קמבודיה חלק מממלכת פונאן, ממלכה גדולה בדרום מזרח אסיה שמוקדה בדלתא של המקונג. בממלכה הייתה השפעה הודית חזקה (לפי גרסאות מסוימות היא אף נוסדה בידי הודים) ושפתה הייתה סנסקריט. פונאן הייתה היחידה הכלכלית הגדולה הראשונה בדרום-מזרח אסיה. כלכלתה התבססה על נהר המקונג והתקיים בה סחר עבדים. בקרבתה התקיימה גם ממלכת צ'נלה. בין המאה ה-9 והמאה ה-13 היוותה הבירה אנגקור אבן שואבת ליצירות תרבות ואומנות רבות. בין המאה ה-15 והמאה ה-19 חוותה קמבודיה תקופה של שקיעה ממושכת ואובדן טריטוריה הדרגתי, בה הפכה למדינת חסות של תאילנד ווייטנאם. קמבודיה נהנתה מתקופה קצרה של פריחה במאה ה-16, כאשר מלכיה, אשר בנו את בירותיהם באזור דרום מזרח הממלכה, שבו זורם נהר המקונג, קידמו את המסחר באזורים אחרים של אסיה. בשנת 1533 הגיעו לראשונה מיסיונרים פורטוגזים לארץ, והקימו בה מיסיון, ומאז זכתה קמבודיה לנוכחות פורטוגזית וספרדית קבועה על אדמתה.
החל משנות ה-50 של המאה ה-19 החלה נוכחות גוברת של צרפת בקמבודיה, אשר הפכה בהדרגה למושבה צרפתית. במהלך מלחמת העולם השנייה נכבשה על ידי האימפריה היפנית. לאחר שזו הובסה שבה קמבודיה והייתה למושבה צרפתית, עד שקיבלה את עצמאותה בשנת 1954. במקביל, הדפו הקמבודים והצרפתים את ניסיונות כוחות הוייט מין הוייטנאמים לחדור לממלכה. בשנות השישים החלו חלקים ממזרח הממלכה לשמש כבסיסים לצבא צפון וייטנאם ולווייטקונג, אשר שימשו לפעולה כנגד צבא דרום וייטנאם והכוחות האמריקנים. בתגובה הפציצו כוחות ארצות הברית מטרות בממלכה, ואלו הובילו להתערערות מצבה הכלכלי והחברתי.
בשנת 1975 התחוללה בקמבודיה מלחמת אחים עקובה מדם שבסופה משטרם של פול פוט ואנשי הקמר רוז' הקומוניסטים גרם למותם של בין 1.2 מיליון ל-2 מיליון אזרחים ברעב וברצח סלקטיבי – כחמישית מן האוכלוסייה. עדויות מתקופת שלטון הקמר רוז' נותרו בטואול סלנג, שהיה הכלא המרכזי למתנגדי המשטר וכיום משמש כמוזיאון. בסוף שנת 1978 פלשה וייטנאם לקמבודיה, והנג סמרין היה לשליט המדינה. רק בספטמבר 1989 עזב החייל הווייטנאמי האחרון את קמבודיה.
פוליטיקה
קמבודיה היא מונרכיה חוקתית, שבראשה עומד המלך נורודום סיהאמוני.
במאי 1993 התקיימו בממלכה לראשונה בחירות דמוקרטיות, ובהן נבחר נורודום סיהאנוק, שלאחר מכן מונה למלך. בעקבות זאת אומצו מחדש דגל קמבודיה וסמל קמבודיה המלכותיים. באוקטובר 2004 התפטר סיהאנוק מתפקידו כמלך ובנו, נורודום סיהאמוני הוכרז כמלך החדש.
הממשלה הנוכחית מורכבת מקואליציה של מפלגת העם הקמבודית ('CPP') ושל החזית המאוחדת לקמבודיה עצמאית נייטרלית וחופשית.
כוחות האופוזיציה מטילים ספק בנטיותיו הדמוקרטיות של ראש הממשלה, הון סן.
גאוגרפיה
שמאל|250px|מפת קמבודיה
שטחה של קמבודיה מעל 180 אלף קילומטר מרובע. רוב שטח המדינה הוא מישורי ומושפע משני מאפיינים גאוגרפיים עיקריים: נהר המקונג והטונלה סאפ (בקמרית: האגם הכביר).
בצירוף קו החוף הדרומי, הגישה לנהרות ומקווי המים הגדולים הכתיבה את התפתחותה ההיסטורית והתרבותית של הארץ.
בקמבודיה שלושה אזורים הרריים עיקריים: דרום מערב המדינה (הרי הפילים והרי קארדאמום), הגבול הצפוני עם תאילנד (הרי דאנגקרק) וצפון-מזרח המדינה.
מקווי מים
אגם טונלה סאפ מתחבר לנהר המקונג בפנום פן, בתעלה שאורכה 100 ק"מ, ששמה נהר הטונלה סאפ. מאמצע מאי עד אוקטובר (העונה הגשומה במדינה) עולה מפלס המקונג ומימיו, הגבוהים יותר ממימי הטונלה סאפ, נשפכים לנהר וגורמים לו לזרום לכיוון צפון-מערב, לתוך אגם טונלה סאפ. בתקופה זו גדל שטחו של האגם ב-250%, ל-7500 קמ"ר. כאשר יורד מפלס המקונג בעונות היובש מתהפך כיוון זרימת נהר הטונלה סאפ, ומימיו זורמים לכיוון המקונג. הליך יוצא דופן זה הופך את אגם טונלה סאפ לאחד המקורות העשירים בעולם לדגי מים מתוקים.
דמוגרפיה
אוכלוסיית קמבודיה מוערכת בכ-15.5 מיליון נפש (2019). במפקד האוכלוסין האחרון, שנערך ב-1998, נמנו 11.43 מיליון תושבים.
כ-90% מן התושבים משתייכים לקבוצה האתנית קמרים. 5% הם ממוצא וייטנאמי, כ-1% הם סינים, והיתר משתייכים לקבוצות שונות, בהם תושבים ממוצא הודי, בני לאו (העם שמרכזו בלאוס) וכן קבוצות אתניות מקומיות קטנות: בני קמר לואו (מונח המתייחס למגוון של קבוצות אתניות של קמבודים תושבי אזורים הרריים), צ'אם וקבוצות קטנות נוספות.
כ-97.9% אחוזים מן האוכלוסייה הם בודהיסטים מאסכולת טהרוואדה. מעמדה של הדת, שנרדפה בימי הקמר רוז', נמצא במגמת התחזקות. האוכלוסייה הלא-בודהיסטית מתחלקת בין אמונות שונות, בעיקר אסלאם (1.1%) ונצרות (0.5%).
תוחלת החיים היא 70.1 שנים. שיעור הריבוי הטבעי הוא כ-1.36%. ממוצע הילודה לאישה הוא 2.5 צאצאים. הגיל החציוני צעיר, כ-25.6 שנים, בין היתר כתוצאה מן ההשלכות הדמוגרפיות של מלחמת האזרחים. מאותה סיבה, שיעור הגברים באוכלוסייה נמוך והיחס בין גברים לנשים הוא 0.95 גברים לכל אשה.
השפה העיקרית בקמבודיה היא קמרית. צרפתית, שפת השלטון הקולוניאלי, נמצאת עדיין בשימוש במוסדות שלטון וחינוך וכשפה מתווכת בין דוברי שפות שונות, אך היא נדחקת בהדרגה מפני האנגלית כשפה שנייה. במוסדות הממשל משתמשים לעיתים בדיאלקט מקומי של צרפתית.
כלכלה ותיירות
שמאל|ממוזער|250px|מקדש אנגקור ואט, אתר מורשת עולמית ומרכז האימפריה הקמרית העתיקה
כלכלת קמבודיה נשענת ברובה המכריע על חקלאות. ענפי החקלאות העיקריים הם אורז, מניהוט (קסאווה) ודיג.
תעשיית קמבודיה אינה מפותחת כתעשיית שכנותיה, בעיקר עקב ההיסטוריה הסבוכה שאפשרה את פיתוח התעשייה רק לאחר 1989, השנה בה שחררה וייטנאם את אחיזתה במדינה. התעשייה מתמקדת בענף הגומי (ללא עיבוד).
מאז שהסתיימו סופית המאבקים האלימים בקמבודיה ב-1999 ידעה כלכלת המדינה שיעורי צמיחה גבוהים, מעל 5% בשנה. עם זאת ההכנסה לנפש עדיין נמוכה ביחס למדינות האזור.
בשנים האחרונות התפתח ענף התיירות והחל להוות משקל משמעותי מהתוצר הלאומי. כ-2 מיליון תיירים מבקרים בקמבודיה מדי שנה.
הסמכות המוניטרית העליונה במדינה הוא הבנק המרכזי של קמבודיה, אשר מטהו ממוקם בבירה, פנום פן.
סחר באנשים
קמבודיה היא ארץ מקור, צינור מעבר ויעד לסחר בבני אדם. בין הסוחרים קבוצות פשע מאורגן, הורים, קרובים, חברים, ושכנים. למרות שסחר בבני אדם הוא בלתי חוקי בקמבודיה, קיימת בה תופעה של תיירות מין עם קטינים. חלק מהילדים נמכרים על ידי הוריהם, אחרים מפותים לעבודות מלצרות לכאורה ואז נכלאים ומשודלים לזנות בכפייה. על פי הערכות UNICEF כ-35% מהפרוצות בקמבודיה מתחת לגיל 16.
ישנה תופעה של בתי בושת שהם למעשה בתי כלא בהם הנשים והילדות לא מקבלות כסף כלל אלא אוכל בלבד והמקום מחזיק שומרים המונעים מהן לברוח.
תרבות
באזור אנגקור, ליד העיר סיאם ריפ שבמערב קמבודיה, מצויים שרידיה של בירת האימפריה הקמבודית בין המאה ה-9 למאה ה-15, כולל שרידים של מעל אלף מקדשים. ביניהם נמנה מקדש אנגקור ואט המפואר, שיש האומרים שהוא המונומנט הפולחני היחיד הגדול ביותר בעולם. קרוב לשני מיליון תיירים מבקרים מדי שנה באתר, שהוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. אתר נוסף אשר הוכרז כאתר מורשת עולמית הוא מקדש פּרֶאַהּ וִיהֶאַר שבצפון קמבודיה, בגבולה עם תאילנד.
ראו גם
מחוזות קמבודיה
קמבודיה במשחקים האולימפיים
קישורים חיצוניים
רונית סבירסקי, "בארץ הקמר רוז' ", באתר PHOTOUR
רונית סבירסקי, "לתפארת קמבודיה", באתר PHOTOUR
אלי אשד. קמבודיה אהובתי, מאמר בכתב העת אימגו
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אסיה
קטגוריה:אסיה: מושבות צרפתיות לשעבר
קטגוריה:מדינות החברות באיגוד מדינות דרום-מזרח אסיה
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1953 | 2024-09-10T17:00:24 |
קרל דוניץ | redirect קרל דניץ | 2015-09-26T11:09:39 |
קארל דניץ | REDIRECT קרל דניץ | 2004-08-04T23:07:38 |
אריק קרטמן | שמאל|250px|ממוזער|אריק קרטמן רוכב על תלת אופן
אריק תיאודור קרטמן הוא אחת מהדמויות המרכזיות בסדרת ההנפשה האמריקאית סאות' פארק, סדרה העוסקת בחייהם של ארבעה ילדים בני תשע הגרים בעיירה קטנה בהרי מדינת קולורדו. ככל הנראה קרטמן הוא הדמות המורכבת והרב-ממדית ביותר מבין ארבעת הבנים וככזו גם הפופולרית ביותר בקרב קהל צופיה. מזוהה לרוב כטיפוס מפונק, אגואיסט ספק נרקיסיסט, פחדן, מניפולטיבי, שוביניסט, פשיסט, אנטישמי, גזען וג'ינג'פוב אשר בז גם לבודדים הסובלים את התנהגותו החריגה. קרטמן גם מפגין לעיתים מכלול של התנהגויות לא אופייניות לבני גילו - מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות אנטיסוציאלית וחמדנות אשר אינה יודעת גבולות. בניגוד לחבריו המכונים בשמם הפרטי, קרטמן מכונה בשם משפחתו.
לדברי יוצרי הסדרה, טריי פארקר ומאט סטון, כשיצרו את "סאות' פארק" הצטערו על כך ש"כיום, אין זה אפשרי ליצור דמויות בשר ודם בסגנון ארצ'י בנקר עבור תוכניות טלוויזיה", ויצאו מתוך הנחה שהדבר יתאפשר בדמויות מצוירות - וכך נוצר הבסיס לדמותו של קרטמן. קרטמן מדובב על ידי טריי פארקר.
דמותו של קרטמן
שמאל|ממוזער|250px|אריק קרטמן ללא הכובע
קרטמן הוא ילד כבן 9, לבוש תמיד בכובע צמר תכול-צהוב, מעיל אדום, כפפות צהובות ומכנסיים חומים. צבע שערו חום (אם כי לעיתים הוא שחור). קרטמן מתואר כשמן יותר מיתר דמויות הילדים; בעל סנטר כפול, ידיים ורגליים שמנמנות ולפי העונה הראשונה אריק שוקל 40 ק"ג. גופו השמן משמש כמושא לעג בפי חבריו אשר אינם מהססים לכנותו בשמות גנאי כגון "תחת-שמן" (Fat Ass) וחוזרים על סלידתם ממנו והוא מצידו אינו נשאר חייב ומקלל אותם בכל הזדמנות. נראה כי קרטמן נמצא בהכחשה לגבי משקלו באומרו שהוא "אינו שמן אלא בעל עצמות גדולות". למרות גודלו החריג, קרטמן חלש פיזית מילדים אחרים ובדרך כלל בעימותים הפיזיים עם חבריו הוא יוצא כשידו על התחתונה. כך לדוגמה בפרק "חג המולד בקנדה" קרטמן מתגרה בקייל לאורך כל הפרק ומזמינו תכופות לקרב. בסופו של הפרק השניים מתעמתים, קייל סוטר לו קלות וקרטמן פורץ בבכי.
גם תחביביו ויכולותיו של קרטמן הם חריגים בין חבריו: הוא חובב רוק מתקדם, בעל יכולת רטורית גבוהה ביותר, בנוסף לאנגלית הוא מדבר גרמנית וספרדית באופן שוטף, בעל יכולות תפעול נשק חם, מטוסים קלים. אך מעל הכול קרטמן הוא בעל יכולת נדירה להברחת חפצים שונים בפי הטבעת: מזהב ותכשיטים, צלחות לווין ועד מתקנים שלמים מדיסנילנד.
בתור האנטי-גיבור השמנמן שבחבורה, קרטמן מעולם לא אמור היה להיחשב כגיבור הסדרה, ובתחילתה תואר כילד חצוף, גס רוח, שובב ובעל אינטליגנציה בינונית ומטה, ובעל מאפיינים רבים המקבילים לדמות מצוירת אחרת - בארט סימפסון. עם התקדמות הסדרה קרטמן נעשה פופולרי יותר ויותר בקרב קהל צופיה ובד בבד עם עלייה זו חל שינו בדמותו: היוצרים הפכו אותו לערמומי ונועז יותר בתוכניותיו הזדוניות, הפרעותיו הנפשיות הוקצנו לממדים לא מציאותיים, למשל בפרק "סקוט טנרנמן חייב למות" בו הילד סקוט טנרנמן מוכר לקרטמן שיער ערווה וקרטמן מגלה שסקוט עבד עליו והוא זומם תוכנית שמסתיימת בזה ששני הוריו של סקוט מתים והופכים לתבשיל צ'ילי וסקוט אוכל ממנו. ובנוסף בעיותיו המשפחתיות הפכו גלויות יותר לצופים.
התנהגותו השערורייתית כוללת בין השאר הטחת עלבונות ב"חבריו" סטן, קייל, קני ובאטרס. בצדדיה היותר קיצוניים ניתן למנות בזיזת תאי גזע, ניצול פרשת קריקטורות מוחמד על מנת לבטל סדרת טלוויזיה שנואה והאכלת אחד מיריביו בתבשיל צ'ילי אותו הכין מהוריו לאחר שרצח אותם.
למעשה, בשלב מתקדם בסדרה, כמעיין מחווה לדמותו הראשונית, נפגשו קרטמן ובארט סימפסון והשניים התרברבו מי יותר שובב: בעוד בארט ציין מעשי שובבות כמו גנבת ראש הפסל של העיירה, קרטמן הפגין את "שובבותו" בסיפורים על הרג וביזה. בארט וקרטמן הסכימו מיד שהאחרון הוא "המנצח" מביניהם.
מטרת חייו של קרטמן היא השגת סכום כסף בן עשרה מיליון דולרים. בין תוכניותיו להגשים חלומו זה נמנו הקמת כנסייה, התחזות לפיית השינים וגנבת כסף מילדים תמימים ואיסוף כספי תרומות לרווחתו האישית והקמת להקת-בנים בשם "פינגרבאנג" (באנגלית - "זיון עם אצבע", קרטמן לא מבין את ההקשר המיני של השם וטוען כי שמע אותו לראשונה בטלוויזיה). בנוסף, הוא חש דחף עז להביס את סטן, קייל וקני בכל התחומים, ונוהג לקיים עמם התערבויות שונות, בין היתר מי יקים בית-עץ גדול יותר או יזכה באלבום פלטינה (בפרק שבו קרטמן מקים להקת רוק נוצרי). באחד הפרקים קייל בירך את קרטמן לרגל ניצחונו בהתערבות והרס את תחושת הסיפוק האגואיסטי שחש קרטמן לאחר שהשפיל אותו.
באחד הפרקים זכה קרטמן במיליון דולרים, על פי צוואת סבתו. בכסף השתמש כדי לקנות פארק שעשועים, שרק הוא היה זכאי להיכנס אליו ("אני לא סובל את התורים..."). גורלו של המיזם, כיתר תוכניותיו של קרטמן, מובן מאליו.
בפרק האחרון של העונה ה-15 כאשר הוריו של קני נשלחים לכלא וקני עובר לגרינלי קרטמן מגלה שהוא הילד הכי עני בבית ספר.
הסיבות להתנהגותו של קרטמן מגוונות ולעיתים סותרות. מצד אחד, ייתכן כי שורש הלכותיו הרעות הוא גנטי, שכן שאר בני משפחתו המורחבת ניחנים במזג רע זהה. עם זאת, ייתכן שלחיי המשפחה שלו יש יד בדבר; בדיחה חוזרת ונשנית לאורך פרקי הסדרה היא שלמרות טוב ליבה ומזגה הנעים של אמו, היא למעשה מלכת פורנו הרמאפרודיטית המרבה להופיע בסרטי פורנו גרמניים המשלבים מין וצואה. בנוסף, כפיצוי על בדידותה, גברת קרטמן מפנקת את בנה היחיד באופן חריג, רואה בו חבר ולא בן וקרטמן משיג בדרך כלל את כל מבוקשו באמצעות יבבות גרידא.
זהות מגדרית ובעיות נפשיות
שמאל|ממוזער|250px|קרטמן, לאחר שספג זעזוע מוח, לבוש ומתנהג כזונה וייטנאמית
רמיזות שונות הצביעו על כך שקרטמן סובל מבעיות התנהגותיות ורגשיות חמורות, ואף נתון במשבר סביב זהותו המגדרית; ביטויים להתנהגותו הכפייתית כוללים שירת השיר "Come Sail Away" של להקת סטיקס (Styx); שינון תת-הכרתי של השורה "...They mostly come at night" ("הם לרוב באים בלילה...") מהסרט "שובו של הנוסע השמיני"; קיום מסיבות תה עם בובות צמר (כולל שחזור קטעים מהסרט "שתיקת הכבשים" באמצעותן) או כאשר איבד את זכרונו וחשב שהוא זונה וייטנאמית. באטרס אף צילם את קרטמן מעמיד פנים שהוא בריטני ספירס, ברוקדו מול בובת קרטון של ג'סטין טימברלייק. במהלך העונה הרביעית, הצטרף קרטמן ל"אגודה הצפון אמריקנית לאהבת גברים-ילדים" (North American Man-Boy Love Association, או NAMBLA, אגודה אמריקאית אמיתית התומכת בלגליזציה של פדופיליה) ונעשה ילד-השעשועים שלהם, לפני שהוצל בסופו של דבר על ידי "כפיליו הצפון אמריקניים של מרלון ברנדו" (North American Marlon Brando Look Alikes, או, גם הפעם, NAMBLA).
בפרק נוסף, קרטמן צייר על ידו את דמותה של ג'ניפר לופז והחל לחקות את הכוכבת כפיתום ברמת שכנוע כה גבוהה, עד שנדמה היה שדמות היד הזו מפתחת אישיות עצמאית. בהמשך דמות היד החלה מפתחת קריירת שירה ואף ניהלה רומן לוהט עם השחקן בן אפלק שהעדיף אותה על פני ארוסתו, לופז האמיתית, בשל גילה הצעיר יותר. רומן, אשר במהלכו קרטמן, באמצעות דמות היד, העניק לאפלק עינוג מיני לא-מודע. כדי להתחמק מהאשמה על שחולל הוא טוען כי למעשה ידו הייתה נתונה לדיבוק של נוכל בשם "מיטש קונר" שעובר מעיר לעיר ומרמה את התושבים התמימים, כאשר הוא פותח את ידו שוב לרווחה האיפור עליה נמחק ויש תחושה של שחרור מאחיזתו של "קונר" - מה שמציע כי אריק סובל מפיצול אישיות. בפרק אחר הוא טען כי מיטש קונר הוא למעשה פצוע מלחמה מהחטיבה החמישית ממלחמת וייטנאם, ששוחרר בשל פציעתו מהמשך הלחימה. מסתבר כי "קונר" שירת ביחד עם מר גריסון ו"מר כובע" בצבא וידע על אביו של קרטמן יותר מאשר הוא עצמו ידע, מה שמעלה את התהייה האם קרטמן לא שיקר כאשר טען כי הוא לא מי שמדבב או שולט על "קונר".
בפרק אחר, קרטמן מנסה להשיג 5 ליטר זרע לאחת מתוכניותיו הזדוניות ומוצא "מישהו פראייר מהרחוב שהסכים לתת לי זרע בחינם וכל מה שהייתי צריך לעשות הוא לעצום את העיניים ולמצוץ אותו מהצינור שלו!". בעונה האחת עשרה מאובחנת אצל קרטמן תסמונת טורט כחלק מתחבולה שלו לקלל בטלוויזיה ולזכות על כך בשבחים, אך הוא מגלה שהדבר מעורר אצלו פליטות פה לא רצוניות. למשל, הוא מתוודה על תשוקותיו לפטי נלסון, על שהוא בוכה בלילות ועל הצמדת פינים שעשה עם בן דודו. קרטמן נוהג לדמיין כי יש לו "כפיל קופידון" (Cupid-Me) שדואג לסייע לו בנושאי אהבה, אולם לפעמים נדמה כי היצור הדמיוני הזה באמת משפיע על רצף האירועים של דמויות שבחייהם הוא מתערב באופן עצמאי או מטיל צואה בשירותי ביתו של אריק מבלי לפתוח מים שמתגלה בידי אמו של אריק, ומעמיד בספק את היותו יציר דמיונו של קרטמן בלבד.
בעונה 19 קארטמן מתחזה לטרנסקסואל כדי שיתאפשר לו לא לחכות בתור בשירותי הבנים ולעשות את צרכיו בשירותי הבנות הנקיים, מה שמוביל לכך שהשיג תא שירותים משל עצמו כ"חסר זהות מגדרית". החל מעונה 20 הוא נמצא במערכת יחסים עם היידי טרנר, ילדה שבשל בריונות רשת מצד אביו של קייל מצאה את עצמה נוטשת את טוויטר ומתחברת עם אריק שחבריו השמידו את ציוד המחשב שלו במחשבה כי הוא הטרול רשת שאחראי ל"מלחמת המינים" בין הבנים לבנות בבית הספר, היידי נפרדת מאריק בסוף העונה.
אנטישמיות וגזענות
קרטמן מחזיק בהשקפת עולם גזענית ואנטישמית במיוחד. הוא מרבה להשתמש בסטריאוטיפים נגד אפרו-אמריקנים, ונראה נחוש להביא להשמדת היהודים. באחד הפרקים הוא צופה בסרט "הפסיון של ישו", ומסיק כי זוהי דרכו של מל גיבסון לשלהב את ההמונים נגד היהודים. הוא מתחפש להיטלר ומארגן מצעדים גזעניים ברחבי העיירה. עם זאת, אויביו המושבעים של קרטמן לאורך הסדרה הם דווקא ההיפים, אותם הוא מתעב מסיבות שונות. קארטמן לקח את הגזענות שלו לשלב שבו הוא לא מאמין שאדם לבן יכול לצאת עם אדם שחור, ולא מאמין שאהבה ביניהם יכולה להתקיים בשל ההבדלים בגוון העור, הוא אף מתחזה לבן זוגו ההומוסקסואל של קייל כאשר הוא לומד כי ניקול דניאלס (תלמידה חדשה בעיר ומעודדת שחורה) נמשכת אליו, וכי קייל נמשך אליה בחזרה ולקח אותה לדייט במשחק של הדנוור נאגטס (שנהרס בידי קארטמן שרוצה לשדכה לטולקין בלאק השחור). בנוסף, קרטמן גם שונא ג'ינג'ים, ואף קורא להחרים אותם באחד הפרקים בעונה התשיעית. נראה כי חלק ניכר מעמדותיו של קרטמן מקורן באמו. בפרק 3 בעונה 12. רואים את קרטמן מחביא חתולים בעליית הגג שלו, ובצד המסך נראה מקדש לאדולף היטלר. בפרק "ג'ופקברה" בעונה ה-16 משנה קרטמן את דתו ליהודי, זאת בעקבות כי "ניצל" על ידי אלוהים מיצור אוכל ילדים (האמת היא כי קייל הציל אותו).
קרטמן כגיבור
עם זאת, קרטמן הציל את חבריו, את העיירה ואת העולם כולו במספר הזדמנויות. שנאתו כלפי יערות הגשם מצילה את הילדים מילידיה האלימים לכאורה של קוסטה ריקה. בסרט הקולנוע "סאות' פארק: גדול יותר, ארוך יותר ולא מצונזר", פיו המלוכלך של קרטמן, לצד כשל בשבב שהושתל במוחו כדי למנוע ממנו לקלל, מציל את העולם מידיהם של סדאם חוסיין והשטן. בפרק "תמות היפי, תמות", שנאתו כלפי ההיפים מצילה את העיירה מקיום פסטיבל מוזיקלי היפי אשר איים על קיום העיירה. בפרק "מותו של אריק קרטמן" קרטמן חושב שהוא רוח רפאים ומשחרר את בני הערובה בשוד ביחד עם באטרס. בנוסף, קרטמן הציל את חייו של קייל ברופלובסקי לא פחות מארבע פעמים, למרות היריבות המרה ביניהם, באחד מהם הוא טוען שהמעשה נעשה לא מדאגה לקייל, בעוד אחד אחר נעשה מסיבות אנוכיות לגמרי.
משפחתו של קרטמן ודמויות הקשורות אליו
שמאל|ממוזער|120px|אמו של אריק קרטמן, ליאן קרטמן
אמו
אמו של קרטמן, ליאן קרטמן, מגדלת את בנה לבדה כמשפחה חד הורית. אף על פי שהיא אישה חביבה, נחמדה וטובת לב, היא בעצם שחקנית פורנו ונימפומנית אשר שוכבת עם כל הבא ליד. דוגמה להשפעת התנהגותה המופקרת על בנה ניתן למצוא בפרק "פיל שוכב עם חזירה", בו קרטמן שומע שסטן סופג מכות מאחותו הגדולה, ומגיב: "אם בחורה הייתה מרביצה לי הייתי אומר לה: היי, בחורה! תפסיקי להלביש אותי כמו דוור ולגרום לי לרקוד בשבילך בזמן שאת מעשנת קראק ושוכבת עם אדם שאינני מכיר על המיטה של אבא שלי!".
לעיתים חבריו של אריק צוחקים עליו בגלל מצבו המשפחתי, דבר שבאמת פוגע בו.
אמו של קרטמן מפנקת את בנה ללא גבולות, והוא משיג כל אשר יחפוץ באמצעות נדנודים ובכי. נסיונותיה המעטים לחנכו מסתיימים תמיד בכישלון מוחלט. בעונות מתקדמות יותר היא מבינה את הטעויות שעשתה בקשר לחינוך של קרטמן והיא משלימה עם העובדה שהוא לא הילד המושלם כמו שהיא חושבת ולכן היא מתחילה להציב לו גבולות, לנזוף בו כשצריך ולתת לו עונשים. בנוסף היא מפסיקה את ההפקרות שלה. בפרק "Tsst" (פרק 7 בעונה 10) נרמז כי הפינוק האינסופי שמקבל מאמו (והגורם להתנהגותו המופרעת והצורך המתמיד שלו בתשומת לב) מקורו במחסור של אמו בחבר או בעל לחלוק איתו את חייה (בסוף הפרק היא מתחננת מבנה לבוא איתה להצגה ואף משחדת אותו ואומרת שאם יבוא איתה יקבל מה שירצה).
בעונה ה25 אחרי שאמו החלה לעבוד בתור אשת נדל"ן, על מנת לכלכל את הבית, הקים קרטמן עסק מתחרה והחל להשכיר את בתי חבריו על מנת להפיל את עסק הנדל"ן של אמו. אחרי שאמו גלתה את כוונתו, היא התפטרה והם החלו לגור במזללת נקניקיות המעוצבת בנקניקיה בלחמנייה ענקית שאותה קרטמן קנה במסגרת העסק שלו. בעונה ה26 היא מכרה את העסק לאחר שקרטמן, החיה את העסק מחדש והם שבו, ללא ידיעתו של קרטמן, לביתם הקודם.
אביו
בפרק האחרון של העונה הראשונה ביקש קרטמן לגלות את זהותו האמיתי של אביו. הוא גילה שבלילה בו אמו התעברה היא שכבה עם כמעט כל הגברים בסאות' פארק וכל קבוצת הפוטבול, הדנבר ברונקוס. התשובה שקיבל בפרק השני של העונה השנייה היא שאמו של קרטמן היא אינטרסקס, בעלת אברי רבייה זכריים ונקביים כאחד ולמעשה, אמו של קרטמן היא בעצם אביו הביולוגי. תשובה זו העלתה שאלה שנשארה פתוחה לגבי זהותה של אימו הביולוגית. בפרק 200, בעונה הארבע-עשרה מגלה אריק כי התשובה שקיבל היא שקרית כיוון שתושבי העיירה רצו להגן עליו מפני האמת המרה.
בפרק ההמשך, 201, אריק נחטף על ידי סקוט טנורמן כחלק מנקמתו של האחרון על כך שבעונה החמישית קרטמן הרג את הוריו של טנורמן והכריח אותו לאכול תבשיל צ'ילי שהכין מגופות הוריו. סקוט מספר שכחלק ממסע הנקמה בקרטמן החליט לגלות את זהות אביו של קרטמן וגילה שהאמת הקשה היא הנקמה המרושעת ביותר: אביו של סקוט, משחקני קבוצת הדנבר ברונקוס, הוא גם אביו של אריק. למרות ההשלכות הקשות של גילוי זה (אריק הרג את אביו והוא וסקוט אחים למחצה), הידיעה שאביו האמיתי של אריק הוא ג'ינג'י היא זו שגורמת לאריק לבכות, בשל שנאתו העזה לג'ינג'ים, אך הוא מתנחם בגילוי שהוא גם "חצי ברונקו".
חיות מחמד
לקרטמן שתי חיות מחמד: מיסטר קיטי החתולה ופלאפי החזירה. באחד הפרקים מזדווגת פלאפי עם פיל המחמד של קייל ברופלובסקי, אך היא מתעברת בסופו של דבר מזרעו של מורם של הילדים, מר גריסון. בנוסף, קרטמן נהנה להכות בעלי חיים וחיות המחמד שלו אינן נמלטות מנחת זרועו.
בפרק הפיילוט שלא שודר נראה שבהתחלה תוכננו לקרטמן אבא ואחות קטנה.
קישורים חיצוניים
קרטמן, אריק
de:South Park#Eric Theodore Cartman | 2024-05-31T13:59:12 |
מלחמת אפגניסטן (ברית המועצות) | מלחמת אפגניסטן הייתה מלחמה שערכה ברית המועצות באפגניסטן כנגד מורדים אסלאמיים שביקשו להפיל את ממשלת אפגניסטן. המלחמה נמשכה מעט מעל תשע שנים, מ־1979 עד 1989.
בעקבות מרידות של גורמים אסלאמיים כנגד השלטון הקומוניסטי בקאבול, שנתמך מראשיתו על ידי ברית המועצות, החליטה האחרונה להושיט עזרה למשטר זה ולמנוע את התמוטטותו. העזרה החלה בייעוץ צבאי ומשלוחי נשק, וב־25 בדצמבר 1979 פלשו כוחות צבא גדולים לאפגניסטן והחלו בלחימה פעילה במורדים.
עצרת האומות המאוחדות גינתה פלישה זו, ובהחלטה 37 של העצרת הכללית של האו"ם מיום 29 בנובמבר 1983, הוצהר כי על ברית המועצות להסיג את כוחותיה מאדמת אפגניסטן.
ה־CIA האמריקאי הפעיל את מבצע ציקלון במטרה לתמוך במורדים וסיפק להם אימון ונשק מתקדם, כולל טילי נ"מ מדגם "סטינגר" שהפילו מסוקי קרב סובייטיים רבים. השווי המוערך של עזרה זו נאמד בכ-2.1 מיליארד דולר. גם פקיסטן, באמצעות המודיעין הבין-שירותי, וסין הושיטו עזרה למורדים בנשק, אימון ומימון בשל אינטרסים שלהן להחלשת ברית המועצות. מלבד העזרה ממדינות אלו, הגיעו אלפי מוסלמים מרחבי העולם לעזרת המורדים האפגנים, שכינו עצמם "מוג'הידין" וראו את מלחמתם כג'יהאד. ניצחון המורדים במלחמה גרם למוסלמים בעולם לסבור כי דת האסלאם היא שנצחה את מעצמת-העל הקומוניסטית-אתאיסטית.
במשך עשר שנות המלחמה הגיעו אבדות הצבא האדום ל-15,000 חיילים לפי האומדן הרשמי. דעת הקהל בברית המועצות לא הייתה נוחה משפיכת דם החיילים באפגניסטן, ואף נשמעו השוואות ל"וייטנאם הרוסית" במובן של חיילים הנהרגים למען אינטרס של המעצמה בארץ זרה.
החל ב־15 במאי 1988 ועד 15 בפברואר 1989 נסוגו כל כוחות ברית המועצות מאפגניסטן. המשטר הקומוניסטי האפגני נפל ב-1992 ולאחר תקופה של מלחמת אזרחים הוחלף במשטר הטליבאן.
מהפכת אפריל 1978
מוחמד זאהיר שאה מלך באפגניסטן מ-1933 ועד 1973. דודנו של זאהיר שאה, מוחמד דאוד, היה ראש הממשלה בשנים 1953–1963 ובשנים אלו החל מתחזק כוחה של המפלגה המרקסיסטית הדמוקרטית העממית של אפגניסטן (PDPA). מפלגה זו התפלגה לשניים ב-1967. סיעת החאלק ("ההמונים") הונהגה על ידי נור מוחמד טארקי וחאפיזוללה אמין, סיעת הפרצ'אם ("הדגל") בידי בבראק קרמאל.
מוחמד דאוד עלה לשלטון ב-17 ביולי 1973 בהפיכה צבאית תוך שהוא מדיח את המלוכה שהואשמה בשחיתות ובמצב הכלכלי הגרוע. נסיונותיו של דאוד לשיפור המצב הכלכלי לא עלו יפה, פלגי ה-PDPA התנגדו למדיניותו ודוכאו ביד חזקה.
שני פלגי ה-PDPA התאחדו חזרה על מנת להפיל את משטרו של דאוד, וב-27 באפריל 1978, הוא הודח והוצא להורג יחד עם כל בני משפחתו. טארקי, מזכ"ל ה-PDPA, מינה עצמו לנשיא המועצה המהפכנית וראש הממשלה של הרפובליקה הדמוקרטית של אפגניסטן.
השלטון המרקסיסטי
במהלך 18 החודשים הראשונים לשלטון ה-PDPA, בוצעו רפורמות ברוח מרקסיסטית באפגניסטן בנושאי חוקי הנישואין וחלוקת האדמה. שינויים אלו לא התקבלו בברכה בקרב האוכלוסייה המסורתית המוסלמית והאדוקה. אלפים מבני האליטות המסורתיות: אנשי דת, משכילים ואנשי רוח נאסרו, הוצאו להורג או הוגלו.
התקוממויות כנגד השלטון החדש פרצו עד מהרה במחוז נוריסטן במזרח המדינה, והתפשטו לכדי מלחמת אזרחים בכל אפגניסטן. בספטמבר 1979 היה חפיזאוללה אמין לראש ממשלה, לאחר שטארקי נהרג בחילופי יריות עם מורדים. חילופי השלטון ערערו עוד יותר את המצב שכן נוסף על בעיית המורדים היה על אמין להתמודד גם עם מתנגדיו מפלג החאלק. אמין נקט ביד קשה כנגד קבוצות המורדים שכינו עצמן "מוג'יהדין" וכנגד נאמני טארקי. התוצאה הייתה החרפה משמעותית במלחמת האזרחים ותוהו ובוהו במדינה.
ראש ה-CIA לשעבר, רוברט גייטס, כתב בספר זכרונותיו כי ארצות הברית החלה בסיוע למורדים באפגניסטן חצי שנה לפני שהסובייטים פלשו אליה. ב-3 ביולי 1979, חתם הנשיא ג'ימי קרטר על צו נשיאותי המתיר ל-CIA לבצע פעילויות תעמולה חשאיות כנגד המשטר המרקסיסטי. פרשנים חלוקים בדעותיהם על משמעות פעולה זו. אלו המצדדים במעורבות האמריקאית באפגניסטן רואים בה הכנה לגיטימית של ארצות הברית לקראת הפלישה הסובייטית שהייתה ידועה מראש (כמאפיין של דוקטרינת ברז'נייב) לביון האמריקאי, בעוד אלו המתנגדים לה רואים בתעמולה זו "קאזוס בלי" שבו פיתתה ארצות הברית את ברית המועצות למאבק בין גושי באפגניסטן שבו ביקשה להחלישה.
משטרי ברית המועצות ואפגניסטן עמדו ביחסים דיפלומטיים ידידותיים. כ-400 יועצים צבאיים סובייטיים שהו באפגניסטן כבר ממאי 1978. ביולי 1979 שלחה ברית המועצות גדוד מוצנח לעזרת המשטר האפגני שביקש זאת.
עם התגברות התקיפות של המורדים, שהסתייעו במדינות זרות, פרסה ברית המועצות את הארמייה ה-40 באפגניסטן בעקבות בקשת ממשלתה. ארמייה זו הורכבה משתי דיוויזיות חי"ר, דיוויזיה מוצנחת, בריגדת הסתערות ושני רגימנטים ממוכנים עצמאיים.
כניסת הכוחות הסובייטיים
שמאל|ממוזער|250px|צוות ספצנאז (יחידה למבצעים מיוחדים) נערך למשימה באפגניסטן, 1988. הצילומים בערך זה הם של מיכאיל אבסטאפייב
עוד בדצמבר 1978 חתמו מוסקבה וקאבול על הסכם הדדי לשיתוף פעולה, במסגרתו הורשתה ברית המועצות להתערב צבאית באפגניסטן אם המשטר האפגני יבקש זאת. משטרו של אמין נשען במידה בלתי מבוטלת על הזרמת נשק ויועצים סובייטיים, אם כי באוקטובר 1979 עלתה המתיחות בין המדינות לאחר שאמין החזיר את היועצים לברית המועצות בתקווה לייצוב ממשלתו.
עם התגברות ההטרדות מהמורדים באזורים ההרריים, פנו חפיזאוללה אמין וממשלתו יותר ויותר בבקשות לסיוע סובייטי. ברית המועצות ראתה את הסיוע בחיוב, לשימור המשטר הקומוניסטי, אך לא סברה כי אמין יוכל להנהיג את אפגניסטן לאורך זמן בשל היותו מנהיג בלתי יציב. דיווחים שהתקבלו מסוכני ק.ג.ב. קשרו את שומרי ראשו של אמין להתנקשות בחיי הנשיא הקודם, טארקי, ואף העלו סברה כי אמין הוא למעשה סוכן של ה-CIA.
הטענה כי אמין היה סוכן CIA נחלשה לנוכח האהדה הרבה שהפגין אמין לברית המועצות, ולנוכח העובדה כי אשתו ובנותיה בחרו להתגורר שם לאחר הוצאתו להורג.
ב-22 בדצמבר יעצו היועצים הצבאיים הסובייטים ליחידות האפגניות עמן עבדו לבצע טיפולי הכנה לכשירות לטנקים שלהן. באותו זמן נותקו קשרי הטלפון לאזורים שמחוץ לקאבול, ובכך בודדה הבירה. כוחות מוטסים סובייטיים גדולים החלו נוחתים בקאבול ואמין העביר את משרדו לארמון טאג'בג, שם הוא סבר כי יהיה בטוח יותר.
חמישה ימים לאחר מכן, ב-27 בדצמבר, הסתערו 700 חיילים סובייטיים, בהם 54 חיילי יחידת העילית "ספצנאז" מצוותי "אלפא" ו"זניט", על מבני הממשל, התקשורת והצבא בקאבול.
הם הולבשו במדים אפגניים, והצליחו במשימתם העיקרית: תפיסת ארמון טאג'בג והדחת חפיזאוללה אמין.
ב-7:00 בבוקר של אותו יום פוצץ צוות זניט את מרכז התקשורת העיקרי של צבא אפגניסטן, ובבוקר יום המחרת הודיע הפיקוד הסובייטי ברדיו קאבול כי אפגניסטן שוחררה משלטונו של אמין.
על פי הפוליטביורו, ברית המועצות פעלה בהתאם לבריתה מ-1978 עם אפגניסטן, עליה חתם הנשיא הקודם טארקי, ולא ביצעה פלישה בכוח לאפגניסטן. ברית המועצות סברה כי יורשו של אמין יוכל לאחד את ה-PDPA ולכונן משטר קומוניסטי יציב באפגניסטן. הסובייטים הודיעו כי הוצאתו להורג של אמין בוצעה בידי "המועצה המהפכנית האפגנית המרכזית", שבחרה כיורשו את בבראק קרמאל, סגן ראש הממשלה לשעבר, אותו שלח אמין למשרה הבלתי נחשבת של שגריר בצ'כוסלובקיה בעת שלטון פלג החאלק.
ב-27 בדצמבר החלו נכנסים הסובייטים לאפגניסטן גם קרקעית מכיוון צפון. דיוויזיית "ויטבסק" המוצנחת נחתה בנמל התעופה בעיר בגראם והחלה פורסת את כוחותיה שם.
התגובות הדיפלומטיות היו קשות, ונעו בין אזהרות חמורות לברית המועצות ועד חרם על משחקי הקיץ האולימפיים במוסקבה ב-1980. ג'ימי קרטר נאם כי "זהו הסיכון המשמעותי ביותר לשלום מאז מלחמת העולם השנייה".
פעולות הסובייטים
שמאל|ממוזער|230px|חייל סובייטי באפגניסטן
שמאל|ממוזער|230px|מפקדת הארמייה ה-40 הסובייטית בקאבול, 1987. לפני הפלישה היה זה ארמון טאג'בג, בו נרצח ראש הממשלה אמין
לאחר פריסת הכוחות, כשלו הסובייטים להשיג שליטה באזורים שמחוץ לקאבול וסביבותיה. המטרה הראשונית, ייצוב המשטר באמצעות הגנה על ערים ומתקנים חיוניים, התפשטה למלחמה כוללת במוג'הידון.
דוחות סובייטיים מוקדמים מגלים שכבר מלכתחילה היה להם קושי להילחם במורדים באזורים הרריים. הצבא האדום לא היה מאומן ללוחמה בעצימות נמוכה, לא צויד להתמודדות עם גרילה, וחימושו הכבד (נגמש"ים וטנקים) לא הקנה לו יתרון, אלא לרוב הכביד על יכולת התמרון והגדיל את פגיעות כוחותיו. כתוצאה מכך החל נעשה שימוש הולך וגובר בירי ארטילרי כבד בלתי מכוון בעימותים עם המורדים ובטקטיקות של לוחמה פסיכולוגית.
החיילים הסובייטים מצאו עצמם נלחמים כנגד אזרחים בשל טבעם החמקמק של המורדים. מבצעים לביעור שליטת המורדים באזורים שונים נערכו שוב ושוב ללא הצלחה, שכן אלו נמלטו לאזורים הרריים בלתי נגישים או שהתערו בקרב האוכלוסייה האזרחית המקומית.
המוג'הידין
הכוחות הלוחמים מצד האפגנים היו בעיקרם שבעה ארגונים איסלאמיים. מתוכם ארבעה נחשבו לקיצוניים דתיים: ארגוניהם של גולבודין חקמטייאר, חאליס, בורחאנודין רבאני וסאייף, ואילו שלושה כמתונים יחסית: ארגוניהם של נבי, גיילאני ומוג'דאדי. לוחמי המוג'הידין ראו בלחימתם שליחות דתית ומלחמה קדושה למען אללה, ונלחמו באומץ רב.
במאי 1985 התאחדו שבעת ארגוני המורדים למאבק משותף בסובייטים, והחלו פועלים בסביבות קאבול תוך שהם משגרים מטחי קטיושות כנגד מטרות הממשל הקומוניסטי. כישלון הסובייטיים בדיכוי המרידה, השגת תמיכה בינלאומית לעמדותיהם או שיקום הצבא האפגני התבררו כדורשים מעורבות צבאית מלאה שלה במלחמה במורדים. ברית המועצות החלה מפעילה כוחות אוויריים מסיביים ב"הפצצות שטיח" בהרים ותקיפות של מסוקי מיל Mi-24 אך ללא תועלת בהשגת הכרעה.
ממשלת נג'יבאוללה והנסיגה
ממשלתו של קרמאל הייתה חלשה ובלתי יעילה, והוא הוחלף במאי 1986 במוחמד נג'יבאוללה, לשעבר ראש המשטרה החשאית. נג'יבאוללה חוקק חוקה חדשה בנובמבר אותה שנה, בה בוססה שיטה רב מפלגתית, חופש הביטוי ועדיפות לשריעה על פני החוק החילוני. הוא גם החל ב-1987 במדיניות של "פיוס לאומי", כפי שייעצו לו בכירים במפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, אך מדיניות זו לא עזרה לביסוס שלטונו או השגת משא ומתן עם המורדים.
משא ומתן חשאי לנסיגה סובייטית מאפגניסטן החל כבר ב-1982. ב-1988, חתמו ממשלות פקיסטן ואפגניסטן בתיווך המעצמות בז'נבה על פשרה בסכסוכים ביניהן, שהקרינו עד אז גם על המלחמה באפגניסטן. כך הצליח נג'יאוללה לייצב במידת מה את האקלים הפוליטי באפגניסטן, די והותר לשם תחילת נסיגת הסובייטים שהוכרזה ב-20 ביולי 1987.
ההסכם בז'נבה גם ביסס את אי התערבות ארצות הברית וברית המועצות בפקיסטן ואפגניסטן, בהתאמה, והציב יעד לנסיגה מלאה סובייטית ב-15 בפברואר 1989.
על פי מקורות מערביים, בשנים 1979–1989 נהרגו באפגניסטן 15,051 חיילים סובייטים, וכ-300 הוכרזו נעדרים. האחרון שבהם נמצא במאי 2018. מספר ההרוגים האפגניים באותה תקופה נאמד בכמיליון (ומתוכם כ-70 אלף מוג'אהידין וכ-110 אלף חמושים אחרים).
תוצאות
למלחמה באפגניסטן הייתה השפעה ניכרת על הפוליטיקה הפנימית בברית המועצות. היא הייתה אחד הגורמים העיקריים להתגברות אי שביעות הרצון מהמשטר הקומוניסטי בשנות השמונים, והעלתה אל פני השטח מחלוקות דתיות, אתניות ולאומיות בקרב האוכלוסייה המוסלמית הגדולה ברפובליקות האסייתיות של ברית המועצות. בצבא האדום פשטה דמורליזציה בשל הלוחמה השוחקת בתוך אוכלוסייה אזרחית. גורמים אלו היו זרזים להתפרקותה של ברית המועצות.
משטרו של נג'יבאוללה המשיך להתמודד עם מלחמת האזרחים באפגניסטן, עד שנפל ב-1992 והוחלף במשטר הטליבאן. אפגניסטן ניזוקה קשות: ייצור הדגן ירד ב-3.5% בכל שנה בממוצע בין 1978–1990 בשל הלחימה, הרס התשתית ובצורות. ניסיונות סובייטיים לריכוז החקלאות בקולחוזים לא עלו יפה ותרמו גם הם לירידה בגידולים.
ראו גם
מלחמת אפגניסטן (2001–2014)
לקריאה נוספת
לסטר גראו ומיכאל גראס, המלחמה הסובייטית באפגניסטן, מערכות ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 352 עמ'
קישורים חיצוניים
Infoplease
מהאתר EnglishRussia
הערכות לגבי מספרי אבדות, באתר 'אטלס המאה ה-20'
הערות שוליים
* | 2024-08-12T11:55:43 |
העתודה האקדמית | ממוזער|סיכת העתודה האקדמית. עוצבה על ידי עדן חייק ודרור פוקס, בוגרי המסלול, והוטמעה בצה"ל משנת 2019.
העתודה האקדמית (ידוע גם כקצונה אקדמית) היא מסלול בו מאפשרים לאדם החייב גיוס לצבא ללמוד לימודים אקדמיים עם גיוסו ולממש את עיקר השירות הצבאי לאחר תום לימודיו, תוך ניצול ההכשרה שעבר לצורכי הצבא. במדינות בהן אין נוהג שירות חובה, מהות המסלול היא מימון הלימודים בעד התחייבות לשירות במקצוע.
בישראל, העתודה האקדמית היא תוכנית התנדבותית המופעלת על ידי צה"ל במטרה לקלוט לשורותיו חיילים בעלי הכשרה על תיכונית (כמו מהנדסים, כלכלנים, משפטנים ורופאים ובעלי תואר אקדמי) במקצועות הנחוצים לצבא.
גיל הגיוס לצה"ל, 18 שנה, מביא לשורות צה"ל חיילים שלרוב השכלתם אינה עולה על השכלה תיכונית. בתחומים רבים זקוק צה"ל לחיילים בעלי השכלה רחבה יותר, חיילים בעלי תואר אקדמי, כגון: מהנדסים, רופאים, כלכלנים ועורכי דין. למטרה זו, קיים מסלול העתודה האקדמית.
המשרת במסלול העתודה האקדמית קרוי "עתודאי". בעברית, עתודה היא דבר הנשמר לשעת חירום, כאשר יהיה בו צורך. צה"ל מוותר על שירות החייל עם הגיעו לגיל הגיוס, ושומר אותו לזמן מאוחר יותר, כאשר יסיים את לימודיו.
בוגרי המסלול ישובצו בכלל היחידות בצה"ל ובמערכת הביטחון לרוב במקצוע אותו למדו, וישרתו כקצינים מקצועיים.
תוכניות עתודה אקדמית קיימות במדינות רבות, בהן ארצות הברית, בה מופעלות תוכניות עתודה לקצונה כגון Naval Reserve Officer Training Corps, Army Reserve Officers Training Corps.
המסלול
העתודאי מתחיל את מסלול העתודה בשנת הלימודים העוקבת לסיום לימודיו בבית הספר התיכון. תחילה, במקום להיכנס לשירות פעיל, יוצא העתודאי לדחיית שירות (דח"ש) לצורך לימודיו האקדמיים. עם סיום לימודיו חוזר העתודאי לשירות פעיל, יוצא לקורס קצינים או משובץ ביחידתו בתור קצין מקצועי אקדמי ומשלים את שירותו הסדיר.
במהלך דחיית השירות פטור העתודאי מרוב החובות של חייל בשירות סדיר. חלות עליו מספר מגבלות הקשורות להתחייבותו להשלים את התואר וכן מחויבותו לשירות סדיר שלא נפרעה עדיין. מגבלות אלה כוללות, בין היתר, הגבלות על יציאה מחוץ לישראל וכן מגבלות הקשורות ללימודיו האקדמיים של העתודאי. משום שהתחייב ללימודים מסוימים אינו יכול לשנות את מסלול לימודיו ללא אישור וכן הוא מחויב לסף ציונים מסוים הנקבע על ידי הצבא. זכויותיו האזרחיות של העתודאי, שאינן ניתנות למשרתים בשירות סדיר, כוללות למשל את זכותו לעבוד במהלך דחיית השירות.
למרות זאת, הצבא אינו מנתק קשר עם העתודאי ובזמני הפסקת הלימודים, בייחוד בחופשות הקיץ, מחזיר אותו לשירות לצרכים שונים: אימונים צבאיים כגון טירונות, תעסוקה מבצעית ופעילויות נוספות.
כתנאי כניסה למסלול חותמים המיועדים לשירות ביטחון (מלש"בים) על הסכם מפורט המסדיר את זכויותיהם וחובותיהם, בכלל זה התחייבות לשירות קבע של שלוש שנים בנוסף לשירות החובה. החל משנת 2003, נשים המתקבלות למסלול מתחייבות לשירות חובה מלא של שלוש שנים, בדומה לגברים.
יוצאים מן הכלל לתנאים אלו הם העתודאים אשר משלימים תואר ד"ר לרפואה (M.D.) במסלול צמרת, או ד"ר לרפואת שיניים (DMD) במסלול בינה.
במרבית התוכניות של העתודה האקדמית נערכים הלימודים במסגרת מסלולי הלימוד הרגילים הקיימים באוניברסיטאות, ללא מעורבות של הצבא בקביעת תוכנית הלימודים. בשנים האחרונות, החלו במספר מקצועות לדרוש מן העתודאים בתקופת הלימודים לבחור קורסים ספציפיים מבין אלה המוצעים על ידי מוסדות הלימוד.
דרישות הקבלה
המלש"בים המעוניינים להצטרף לתוכנית נדרשים לעבור שני שלבי מיון:
בשלב הראשון נבחנים המועמדים על פי קריטריון הקב"א, הצד"כ, והדפ"ר – נתוני פתיחה צבאיים המתקבלים מהצו הראשון. הדרישות המינימליות בשלב זה כמעט שאינן משתנות עם הזמן ועומדות על קב"א 52 לפחות, צד"כ 17 לפחות, ודפ"ר 60 ומעלה. דרישות אלה עומדות בקנה אחד עם הדרישה למדרג קצונה 1. כמו כן מסוננים, באופן אוטומטי, מועמדים שאינם עומדים בציון סף פסיכומטרי של 590 או ציון סף פסיכומטרי שנקבע מראש לכל מסלול לימודים. כלומר, אם מועמד נרשם למסלול לימודים מסוים ואינו עומד בציון הסף הפסיכומטרי שקבע מדור עתודות ושוחרים (מדור בענף קד"צ של מנהל הגיוס) למקצוע – לא יוכל המועמד להמשיך ולהתמיין למקצוע זה.
בשלב השני המועמדים נדרשים לעמוד, באופן בלתי תלוי, גם בדרישות הקבלה למקצוע הנבחר במוסד האקדמי המאושר על ידי הצבא שאליו הגישו מועמדות. בנוסף עוברים המועמדים מבחנים אישיותיים-פסיכולוגיים אשר נקבעים על ידי מערך מדעי ההתנהגות. מבחנים אלו מועברים במכון התאמה תעסוקתית אזרחי, שנבחר על ידי צה"ל. לבסוף משקלל הצבא את הציון הפסיכומטרי, הדירוג הצבאי וציוניהם האישיותיים-פסיכולוגיים של המועמדים לכדי ציון אחיד, ובעלי הציונים הגבוהים מבין המועמדים מתקבלים לתוכנית. לחלק מהמקצועות, מתבקשים המועמדים לעבור מיונים נוספים הקשורים למקצוע אותו בחרו.
הטבות ותנאי השירות
נכון לשנת 2019, צה"ל מעניק לעתודאים "מענק עידוד עתודה" בגובה 10,500 ש"ח בכל שנת לימודים. וכן מבטיח מספר הטבות בתנאי השירות:
במסגרת תוכנית עתידים, בתת-התוכנית "עתידים לצבא", אליה מתקבלים מלש"בים מהפריפריה הגאוגרפית או החברתית בישראל. המשתתפים בתוכנית מחויבים בהשלמת 60 שעות התנדבות בשנה. לכלל המשתתפים בתוכנית ניתן מחשב נייד ולמשתתפים אשר עומדים בקריטריונים הסוציו-אקונומיים של התוכנית נבחנת הזכאות למלגת קיום חודשית. כמו כן ניתנות הטבות נוספות כגון הרצאות, חניכה ושיעורי העשרה.
עתודאים לרפואה ורפואת שיניים זכאים לקבל מצה"ל השתתפות כספית בשכר הדירה או המעונות, החל משנת לימודיהם הרביעית. גובה ההשתתפות נקבע לפי מחירו של מקום במעונות של האוניברסיטה בה לומד העתודאי.
עתודאי המסלול סיעוד בפיסגה של חיל הרפואה זכאים למימון מלא של התואר והמגורים בבית החולים וולפסון.
שכר העתודאים במהלך שירות החובה גבוה משכר חיילי חובה שאינם עתודאים ביחידות עורפיות (בזכות התואר הראשון ודרגות הקצונה), אם כי נמוך משכר חיילים קרביים. רופאים המשרתים ביחידות שדה זוכים אף ל"מענק רופאים" מיוחד, אשר מעלה את שכרם במהלך שירות החובה לרמה של שכר המינימום במשק.
היתר עבודה פרטית במהלך שירות החובה החל מגיל 22 ללא צורך בהוכחת מצוקה כלכלית (בכפוף לאישור מפקד היחידה).
אישור יציאה מחוץ לישראל בחופשות כבר במהלך שנת שירות החובה הראשונה (בכפוף לאישור מפקד היחידה).
במקרה של אי-שיבוץ במקצוע שנלמד – שחרור מלא משירות הקבע (הגדרת השיבוץ במקצוע שמורה אך ורק לגורמים המוסמכים בצה"ל, ולכן לרוב לא משוחרר העתודאי משירות קבע).
בפני העתודאים קיימת האפשרות להתנדב ליחידות שדה מובחרות (יחידות התנדבות בלבד), כגון קורס טיס, קורס חובלים וסיירות. לעתודאים שעברו קורס קצינים ניתנת האפשרות להתנדב רק לקורס טיס וקורס חובלים.
עתודאי בלימודים פטור מתשלום דמי ביטוח לאומי עד גיל 21.
החזר עבור דמי הרשמה ממוסדות הלימוד וקורס פסיכומטרי בגובה של עד 2,500 ש"ח.
עתודאים בתוכניות העלית יקבלו מענק שנתי נוסף בסך 5,000 ש"ח, ליווי צמוד, יחס אישי ועדיפות בשיבוץ לתפקידים יוקרתיים.
עם החזרה לשירות מקבל העתודאי דרגת קמ"א (קצין מקצועי אקדמאי), או דרגה מקבילה לה כגון: קר"פ (קצין רפואה); לאחר קורס קציני משפטים, עתודאים למשפטים מקבלים את דרגת הקמ"ש (קצין משפטים). עתודאים יוצאים לקורס קצינים בהתאם למדיניות היחידה אליה שובצו על פי הערכת מפקד, דרישות תפקיד ומתאם קצונה. לרוב העתודאי יצא בסמוך לחזרה לשירות, ומקבל בסיום הקורס דרגת סגן. בכניסה לקבע עתודאי קמ"א מקבל דרגת קא"ב, ועתודאי סגן מקבל דרגת סרן. עתודאי היוצא לקורס קצינים רק בשירות הקבע שלו, יקבל בסיומו ישירות דרגת סרן.
הקשר לצבא במהלך הלימודים
הקשר לצבא מנוהל כולו במסגרת מדור עתודה הפועל תחת המנהל הטכנולוגי אקדמי בצה״ל, מנט״א, שמטרתו הידוק הקשר בין העתודאי לצבא בזמן דחיית השירות. התוכנית, כוללת:
טירונות רובאי 02 (בחלק מהמסלולים נדרשת טירונות 03) בקיץ הראשון ללימודים (לעיתים בקיץ השני או לפני תחילת הלימודים למתחילים לימודיהם בסמסטר אביב)
מעקבים אקדמיים לבדיקת תקינות אקדמית והתקדמות סבירה בתואר.
כנסים שונים בתדירות של כנס בשנה.
סדרת חילות במהלכה נפגשים החוזרים לשירות עם אפשרויות השיבוץ שלהם.
שח"ר (שיבוץ וחזרה לשירות) מוקדם – קבלת תוצאות השיבוץ חצי שנה לפני תאריך השח"ר (כרגע זה עומד על 1–3 חודשים לפני תאריך השח"ר).
תוכניות לימודים אקדמיות ייחודיות
תוכניות עלית
במסלול העתודה מספר תוכניות עלית שהלומדים בהם נהנים מתנאים משופרים: מענקים מוגדלים, ליווי אישי ועדיפות בקבלה לתפקידים בצה"ל. במסגרת מסלולים אלה ילמדו העתודאים שני תארים וידרשו לתנאים מחמירים יותר. בנוסף, על-פי רוב בתוכניות העילית תהיינה "מנהלה" עצמאית שמתערבת בשיבוצי העתודאים המשרתים בהן, דבר המגדיל את המיצוי המקצועי שלהם.
תוכנית ברקים
ממוזער|הלוגו של תוכנית ברקים
מטרתה של תוכנית ברקים היא להכשיר עתודאים לתפקידי מחקר ופיתוח בצה"ל ובמערכת הביטחון בהנדסת מכונות. את התוכנית מרכזת ומובילה היחידה הטכנולוגית של אגף המודיעין, יחד עם המנהל לכוח אדם טכנולוגי באגף כח אדם בצה"ל ובשיתוף פעולה עם הטכניון. התוכנית קיימת מאז שנת 2001.
העתודאים בתוכנית לומדים לתואר ראשון ושני, כולל תזה, בהנדסת מכונות בפקולטה להנדסת מכונות בטכניון.
הטבות מיוחדות למשתתפים בתוכנית:
זכאות למענק עתודה, ובנוסף תוספת מענק ברקים.
סטודנטים בתוכנית שהתקבלו לטכניון זכאים למעונות (אך לא למימון המעונות).
שיבוץ מוקדם לתפקידי המחקר והפיתוח בחילות השונים.
פעילות צבאית, נוספת לפעילות הרגילה במסגרת העתודה האקדמית:
עתודאים במסגרת תוכנית "ברקים" יעברו הכנה חילית מותאמת אישית וקורס קצינים בקיץ השני שלהם (לאחר ארבעה סמסטרים) בעתודה, בסוף הקורס יקבלו העתודאים סיכת מ"מ, ובסוף הלימודים יעברו השלמה חילית בחיל בו שובצו ויקבלו דרגות סגן. המטרה בהקדמת קורס הקצינים היא מתן אפשרות לסיים את התזה של התואר השני בסוף השנה הרביעית ולפני הכניסה לתפקיד.
עתודאים במסגרת תוכנית "ברקים" יעברו סדרת חיילות במהלך השנה השלישית ללימודיהם, במהלכה ישובצו לתפקידים הצבאיים.
עתודאים במסגרת תוכנית "ברקים" יעברו סדרת תעשיות בה ייחשפו למאפייני העבודה בתחום הנדסת המכונות בתחום ההיי-טק בישראל.
ברקים-חומרים
תואר כפול במסגרת העתודה בהנדסת מכונות והנדסת חומרים.
את התואר הראשון מסיימים בתוכנית מואצת הקצרה בשנה מהמסלול הרגיל, ואת התואר השני, כולל עבודת התזה, מסיימים בשנה הנותרת.
מנהלת התוכנית דורשת מהמשתתפים לעמוד בסף אקדמי גבוה מזה הנדרש מיתר הסטודנטים בעתודה האקדמית.
תוכנית פסגות
ממוזער|הלוגו של תוכנית פסגות
מטרתה של תוכנית פסגות היא להכשיר ולשבץ חיילים צעירים לתפקידי מחקר ופיתוח בצה"ל ובמערכת הביטחון. את התוכנית מרכז ומוביל המינהל למחקר, פיתוח אמל"ח ותשתית טכנולוגית (מפא"ת) במשרד הביטחון בשיתוף עם המנהל לכוח אדם טכנולוגי באגף משאבי אנוש בצה"ל.
העתודאים בתוכנית לומדים באחד משני מסלולים האורכים ארבע שנים:
מסלול הנדסת תכנה: נפתח ב-2007. כולל תואר ראשון בהנדסת תוכנה ותואר שני במדעי המחשב (למעט התיזה) בטכניון בחיפה או באוניברסיטת בן-גוריון שבנגב.
מסלול הנדסת חשמל-פיזיקה: נפתח ב-1999. תואר ראשון כפול בהנדסת חשמל ואלקטרוניקה ובפיזיקה בפקולטה לפיזיקה ובפקולטה להנדסת חשמל בטכניון בחיפה או באוניברסיטת תל אביב.
על מנת להתקבל לתוכנית יש צורך בנתונים אישיים ולימודיים גבוהים במיוחד. הקבלה היא על סמך סכם, ציון פסיכומטרי, מבדקים פסיכולוגיים ואישיותיים וראיון קבלה.
מנהלת התוכנית דורשת מהמשתתפים לעמוד בסף אקדמי גבוה מזה הנדרשים מיתר הסטודנטים בעתודה האקדמית – כיום הרף התחתון להישארות בתוכנית עומד על ממוצע הגבוה מ-85.
הטבות מיוחדות למשתתפים בתוכנית:
זכאות למענק עתודה, ובנוסף תוספת מענק פסגות.
סטודנטים בתוכנית הלומדים בטכניון ובאוניברסיטת בן-גוריון זכאים למעונות (אך לא למימון המעונות).
במהלך השנה מתקיימות הרצאות העשרה שונות עבור חניכי התוכנית.
פעילויות צבאית, נוספות לפעילות הרגילה במסגרת העתודה האקדמית:
בחופשת הקיץ הראשונה מועברת לחניכים בתוכנית סדרת "מורשת וערכים", אשר מטרתה היא לגבש את משתתפי התוכנית ולהעשיר את ידע החניכים בערכי צה"ל והמדינה.
בחופשת הקיץ השנייה מועברת לחניכים בתוכנית סדרת "צה"ל ואתגריו", אשר מטרתה היא חשיפה ראשונית לצה"ל, לאתגריו ולדרכי ההתמודדות שלו איתם ולמקומה של הטכנולוגיה במערכת הביטחון. הסדרה כוללת ביקורים בבסיסים, הרצאות, הדגמת מערכות, מפגש עם עתודאים בשירות וחשיפה של אמצעי לחימה ובמידת האפשר אף צפייה בתרגילים ובאימונים.
בחופשת הקיץ השלישית מועברת לחניכים בתוכנית 2 סדרות שונות:
לחניכי הנדסת תוכנה: קורס הת"מ (הכשרת תוכנה מתקדמת), קורס שנבנה על ידי היחידות אליהם מיועדים החניכים על מנת להעביר נושאים טכנולוגיים שעליהם יש דגש בעבודה ביחידות אלו. הקורס מהווה צעד חשוב בשיבוץ החניכים.
לחניכי חשמל-פיזיקה: סדרת חיילות בת מספר שבועות שמטרתה חשיפת החניכים אל כלל התפקידים אליהם יכולים החניכים להתמיין באותה שנה. הסדרה מתקיימת בבסיסים של היחידות עצמן. החניכים נחשפים לעיסוקי היחידות, ונפגשים עם הקצינים המשרתים בתפקידים אלו, ביניהם גם בוגרי התוכנית.
השיבוץ של בוגרי תוכנית "פסגות" שונה מזה של חברי העתודה האקדמית האחרים – הם מתראיינים ומשתבצים בנפרד וזוכים להשפעה רבה על אופי ומיקום השיבוץ שלהם.
תוכנית סילון
במסגרת התכנית העתודאים לומדים תואר ראשון ושני כולל תזה בטכניון בחיפה בארבע וחצי שנים.
תואר ראשון בהנדסת אווירונאוטיקה
תואר שני בהנדסת אווירונאוטיקה וחלל / במערכות אוטונומיות / בהנדסת מערכות.
תוכנית אלונים
מסלול עלית במסגרתו לומדים לתואר ראשון ושני בהנדסת נתונים, Data Science כולל תזה, במשך 4 וחצי שנים. הלימודים במתקיימים בטכניון בחיפה.
תוכנית גבישים
לימודי תואר ראשון ושני עם תזה במשך 5 שנים במדע והנדסה של חומרים בטכניון בחיפה.
המסלול הצבאי לרפואה – צמרת
שמאל|ממוזער|80px|הלוגו של מסלול צמרת
מסלול צמרת הוא מסלול מצוינות בחוג לרפואה, המשלב לימודי רפואה מלאים במסגרת בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים בקמפוס הדסה עין-כרם, בתוספת תכנים רלוונטיים לעשייה הצבאית ולתחום הביטחוני כגון קורסי טראומה, לוחמה בלתי קונבנציונלית, רפואת צלילה, רפואה תעופתית, רפואת ספורט ורפואת טרור כמו גם הדרכה באופן העבודה בתאג"ד. במסגרת מסלול צמרת עוברים הסטודנטים גם העשרה בנושאי זהות ציונית וחינוך למנהיגות. כל חניכי התוכנית משלימים טירונות 03, קורס קצינים, קורס חובשים וקורס קציני רפואה סדיר.
כמות ההטבות והסיוע הניתנים לסטודנטים במסלול צמרת גבוהים משמעותית בהשוואה לעתודאים במסלולים אחרים. הסטודנטים במסלול מקבלים שכר לימוד מלא (בניגוד למענק העתודה של 8,500 שקלים), מעונות בקרבת האוניברסיטאות על חשבון הצבא וסיוע בדמי כלכלה.
לימודי הרפואה נמשכים 7 שנים:
שנים א'–ג' מוקדשות ללימודים פרה-קליניים.
שנים ד'–ו' מוקדשות ללימודים קליניים המתקיימים בקבוצות קטנות בבתי החולים המסונפים לאוניברסיטה העברית.
השנה השביעית מוקדשת לסטאז' באחד מבתי החולים בארץ.
בסיום המסלול ישובצו העתודאים כקציני רפואה במערך השדה והעורף של צה"ל.
מסלול ההכשרה של צמרת שונה ממסלול ההכשרה של רופאים רגילים כי בוגר המסלול לא ישובץ כמתמחה במחלקה של בית חולים תחת השגחת רופאים בכירים ממנו, אלא ישובץ ביחידה צבאית כרופא עצמאי, יתפקד מיד כרופא כללי ויצטרך להיות מסוגל לתת טיפול רפואי במהלך קרב. מיומנויות הניהול נדרשות כי רופא צבאי מתפקד כמפקד מרפאה צבאית על סגל אנשיה וציודה.
הוגי המסלול מקווים כי יהיה בו כדי לפתור את המחסור הקריטי ברופאים צבאיים, וצופים כי בוגריו יהפכו במרוצת השנים לעמוד השדרה של מערך הרפואה הצבאי, יאיישו את תפקידי הפיקוד הבכירים בחיל הרפואה בצבא, ובבוא היום גם במערך הרפואה האזרחי כמנהלי מחלקות ומנהלי בתי חולים.
העתודה הצבאית בסיעוד
ממוזער|סמל פסגה
מסלול פסגה הוא מסלול צבאי ללימודי סיעוד במסגרת העתודה האקדמית, שמטרתו להכשיר אחים ואחיות לשירות בצה"ל. הלימודים במסלול נערכים בבית הספר למקצועות הבריאות של האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת חיפה, ובסיומם מוענקים לצוערים תואר ראשון בסיעוד (BA/BSc) ותעודת הסמכה מטעם משרד הבריאות לעסוק בסיעוד בישראל.
מסלול הלימודים מקוצר – הצוערים לומדים את כל תוכני לימוד החובה לתואר בסיעוד במשך 3 שנים בצורה אינטנסיבית, במקום 4 שנים כפי שנהוג במסלול האקדמי האזרחי הרגיל. בנוסף, קיים מימון מלא של מעונות ושכר הלימוד. שירות הקבע המחויב במסלול זה הוא לתקופה של שנה וחצי בלבד, לעומת 3 שנים ברוב מסלולי העתודה.
האחים והאחיות במסלול זה משרתים בתפקידים מגוונים, בעלי אופי קליני או תפקידי מטה:
תפקידי שדה – אחים/יות גדודיים – שילוב של אחים ואחיות ביחידות בעלות אופי קדמי בתפקיד קליני ראשוני.
תפקידים קליניים ראשוניים בבסיסי הדרכה ואימון חטיבתיים ומרפאות ראשוניות בבסיסים נוספים.
מרפאות לרפואת מומחים.
תפקידי פיקוד בבתי חולים במערך ר"מ 2.
רפואה תעסוקתית.
תפקידי הדרכה ופיקוד, כגון מפקדי קורסים בבית הספר לרפואה צבאית (בה"ד 10)
תפקידים במטה חיל הרפואה, מרפאות ברחבי הארץ ופיקוד העורף בעלי אופי ניהולי.
העתודה הצבאית במשפטים
מסלול העתודה מאפשר גם לימודים אקדמאים בתחום המשפטים, אשר בסופם משרתים הבוגרים במסלול הפרקליטות הצבאית. בנוסף למיונים הרגילים, על המתמודדים להתמיין במיונים נוספים. בוגרי המסלול משתבצים בפרקליטות הצבאית או ביחידת בתי הדין הצבאיים, ומוסמכים כעורכי-דין. השירות ביחידה נחשב כהתמחות בעריכת דין, ואחוזי המעבר של תלמידי המסלול בבחינות ההסמכה של לשכת עורכי הדין גבוהים באופן עקבי מאלה של מתמחים אחרים.
בין הבוגרים של מסלול זה:
ממוזער|סמל הפרקליטות הצבאית.
דפנה ברק-ארז, פרופסור למשפטים ושופטת בבית המשפט העליון
עופר גרוסקופף, פרופסור למשפטים ושופט בבית המשפט העליון
מנחם מאוטנר, פרופסור למשפטים באוניברסיטת תל אביב
אסף חמדני, פרופסור למשפטים באוניברסיטה העברית
חנן מלצר, משנה לנשיאת המשפט העליון
אביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה
איתי הרמלין, שופט בית משפט השלום בתל אביב
גיורא זינגר, היועץ המשפטי למשרד החוץ וממנסחי הסכם הביניים הישראלי-פלסטיני
טובה שטרסברג כהן, שופטת בית המשפט העליון
אדנקו סבחת-חיימוביץ', השופטת הראשונה בת העדה האתיופית
יהודה בלום, פרופסור האוניברסיטה העברית ושגריר ישראל באו״ם
דניאל פרידמן, שר המשפטים לשעבר ודקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב
עדי ליבוביץ', מרצה למשפט פלילי בפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים
אורן בר-גיל, מרצה למשפט וכלכלה באוניברסיטת הרווארד ובאוניברסיטת תל אביב
גבריאלה בלום, פרופ' למשפט בין-לאומי באוניברסיטת הרווארד
תוכנית עתידים בצה"ל
ממוזער|105x105 פיקסלים|הלוגו של מנהלת "עתידים"
תוכנית עתידים נוסדה בשנת 2000 במטרה לשלב צעירים מצטיינים מהפריפריה הגאוגרפית והחברתית של מדינת ישראל במוסדות להשכלה גבוהה בישראל. התוכנית נוסדה על ידי רב-אלוף במילואים שאול מופז ואיש העסקים איתן ורטהיימר. הוגה הרעיון הוא תת-אלוף אבנר ברזני. תחילה הוקמה התוכנית כיוזמה של צה"ל לעודד את בני הפריפריה להשתלב במסלול העתודה האקדמית. בני הפריפריה, שעד שנת 2000 היוו כ-10% מהיקף האקדמאים של צה"ל, מהווים, נכון לשנת 2011, 40% בעקבות פעילותה של התוכנית.
תוכנית עתידים בצה"ל כוללת 4 מסלולים המאפשרים לבוגרי תיכון מהפריפריה לדחות את גיוסם לצה"ל ולרכוש השכלה אקדמית. הסטודנטים בתוכנית זוכים לליווי חברתי ואקדמי הניתן להם על ידי חונך אישי וכן לסיוע כלכלי הכולל מימון שכ"ל, מחשב נייד, פעילויות העשרה ומלגת קיום (עד 16,500 ש"ח מדי שנה). לאחר מכן בוגרי המסלולים משתלבים בצה"ל ורוכשים ניסיון מקצועי בתחום אותו למדו.
מסלול העתודה האקדמית
מסלול זה מאפשר ללמוד לתואר ראשון לפני הגיוס לצה"ל (בעיקר במקצועות ההנדסה, המדעים המדויקים והרפואה). במהלך הלימודים הסטודנטים מחויבים בפעילות קבועה למען הקהילה, במגוון עמותות וגופים הפועלים בשיתוף עם "עתידים". בגמר הלימודים, בוגרי המסלול מתגייסים לצה"ל ומשרתים 6 שנות שירות מקצועי. מרבית המשתתפים בתוכנית (63%) לומדים או למדו את מקצועות ההנדסה, 16% את מקצועות המדעים, ו-10% את מקצועות הרפואה. כמו כן, 80% מהסטודנטים והבוגרים למדו או לומדים באוניברסיטאות.
המכינה הקדם-אקדמית
מסלול המכינה הקדם-אקדמית מאפשר לבוגרי תיכון שלא התקבלו למסלול העתודה לשפר את הישגיהם (תעודת בגרות ופסיכומטרי) במסגרת מכינה קדם-אקדמית אוניברסיטאית (אונ' ת"א/טכניון/האונ' העברית י-ם). בתום שנה, מתמודדים בוגרי המסלול על מקום בעתודה האקדמית של צה"ל.
עתידים להוראה
המסלול פועל לשיפור מערכת החינוך בפריפריה, באמצעות שילוב מורים צעירים בחטיבות הביניים ובתיכונים. במסגרת המסלול, לומדים הסטודנטים לתואר ראשון במדעים מדויקים (מתמטיקה/ביולוגיה/כימיה/פיזיקה) או אנגלית ובמקביל – לתעודת הוראה. הלימודים מתקיימים באוניברסיטה העברית בי-ם. במהלך הלימודים הסטודנטים מחויבים בפעילות קבועה למען הקהילה, במגוון עמותות וגופים הפועלים בשיתוף עם "עתידים". בגמר הלימודים בוגרי המסלול משרתים 6 שנים כמורים אקדמאים לובשי מדים בבתי הספר התיכוניים ובחטיבות הביניים ביישובי הפריפריה. נכון להיום 46 מורים בוגרי המסלול משרתים בפריפריה.
פעמי עתידים
מסלול המאפשר לרכוש תואר ראשון בהנדסה (Bsc.), בתחום האלקטרוניקה, המכאטרוניקה והתוכנה ב-2 שלבים. בשלב ראשון – לימודים לדיפלומת הנדסאי ול־50% מתואר ראשון בהנדסה. לאחר מכן, שירות צבאי כהנדסאים בתפקידי מפתח מקצועיים ובסיום השירות הצבאי השלמה לתואר ראשון מלא בהנדסה. הלימודים מתקיימים במכללה האקדמית אורט בראודה כרמיאל או במכללת סמי שמעון בבאר-שבע.
תוכניות נוספות
עתודת עולים – צה"ל מאפשר למלש"בים בעלי תעודת בגרות לא-ישראלית ללמוד לפני הצבא לתואר אקדמי. התוכנית נקראת גם עתודה ב'. במסגרת זו העתודאי לא מחויב לשרת בקבע, אך עם זאת הצבא אינו משתתף במימון שכר הלימוד וכן אינו מתחייב לשיבוץ במקצוע.
עתודה קרבית – תוכנית לשילוב עתודאים כלוחמים ביחידות קרביות, במקביל למקצוע אותו למדו, מתוך כוונה להעלות את רמתן של יחידות השדה בכוח לוחם ואיכותי בעל ניסיון אקדמי. התוכנית הוחלה על עתודאים בעבר אך הופסקה.
עתודה חרדית – תוכנית המיועדת לחרדים אשר אין להם השכלה במקצועות חול. תנאי הקבלה הם שנתיים בישיבה שבה חתמו על תורתם אומנותם. הלימודים מתקיימים במכון לב ומובטח למתקבלים שירות על פי אורח חיים חרדים (אם רצונם בכך).
היבטים משפטיים
הסכם העתודה מעלה שאלות חוקיות רבות. עצם חוקיות ההסכם טרם נתקפה בבתי המשפט, אך היבטים מסוימים בו פותחו עם השנים ואף הגיעו לפסיקת בג"ץ.
בעבר, המתגייסים במסגרת מסלול העתודה לא קיבלו מענקים בתקופת לימודיהם לתואר ראשון, ואף הדרגות שהתקבלו היו שונות. נכון להיום, אין אפשרות לצאת מהמסלול מבלי לקבל את הסכמת הצבא, וככלל יש לשלם סכום השווה לסך הכספים שהשתלמו במהלך לימודי התואר.
בפקולטות למשפטים בקורס דיני עבודה, מוצג קושי חוקי במדיניות זו, נוכח המתח בינה ובין פסיקות דומות בדיני עבודה, אשר הגבילו את משך האפשרות להגביל עובד בשל השקעה בהכשרתו המקצועית, ובמיוחד כשהוא מעוניין לפדות את העלות של ההשקעה בו. קושי נוסף שמוצג הוא בעצם גביית המענק לאחר תקופה בה העתודאים כבר שירתו את הצבא.
עד שנת 2018, עתודאים שלא מימשו את התחייבותם לשירות קבע לא נדרשו לשלם כספים, ואילו כיום הדבר נתון לשיקול דעת ראש חטיבת תומכ"א שיכול לגבות מהם עד מלוא סכום מענקי עידוד העתודה שהשתלמו להם בתקופת לימודיהם.
דיני משפט העבודה אינם חלים על הקשר בין הצבא לבין העתודאים, אך ההלכות בעניין הגבלת העיסוק והחזרת מענקי הכשרה מקצועית נתפסו בבתי הדין לעבודה כעומדים במתח מול תקנת הציבור. כך, בניגוד לעניינים רגילים במשפט העבודה, המדובר בעניין הרלוונטי אף ליחסי העתודאים מול צה"ל, שאמור להיות חייב אף הוא חובת הגינות כלפי משרתיו, אף למעלה ממעסיק פרטי.
למרות שההסכם דומה בתוכנו לחוזה, ועל-אף שבבג"ץ אמיר מנור נשען צה"ל על ההיבט ההסכמי על-מנת להשיב רופא לשירות חובה וקבע, עמדת הצבא היא שמסמך העתודה איננו "חוזה" אלא "הסכם". פועל יוצא של קביעה זו היא שעתודאים המוצאים מהשירות נדרשים ככלל לשלם כספים בשווי מלוא מענקי עידוד העתודה שהשתלמו להם, גם כאשר לא הפרו את ההסכם, וזאת בסתירה לכאורה להוראות סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, המגבילות את הפיצוי החוזי למי שאינו ניפר לאינטרס ההשבה בלבד. עבור עתודאים בחובה מתכנסת ועדה שלה הסמכות לשקול שיקולים להפחתת הסכום.
בפסיקת בג"ץ
בעבר, אף שיבוץ העתודאים במקצוע שבו למדו לא הובטח. כך, בבג"ץ 3246/92 – גלעד הר-עוז ו-59 אח' נ' שר הביטחון ואח' פ"ד מו(5), 301, נדחתה עתירתם של עתודאים שלא שובצו במקצועם. כיום ההסכם מכיל באופן מובנה התחייבות לשיבוץ העתודאים במקצועם. חרף זאת, בדוח מבקר המדינה עלו ליקויים בלתי מבוטלים במיצוי המקצועי של עתודאים.
בבג"ץ 8648/17 אמיר מנור נ' צה"ל ואחרים, דן בית המשפט העליון בעתירתו של רופא עיניים שבתום תקופה של למעלה משנתיים נמצא בלתי כשיר רפואית לשרת, אך זמן מה לאחר שחרורו ולאחר שנתגלו עובדות חדשות נקרא לבדיקה רפואית בשנית. הצבא טען שמשנתגלה שהעותר מסוגל להתמחות ברפואת עיניים באיכילוב, קמה הצדקה לבדיקה רפואית חוזרת. העותר טען כי בשל קוצר ידם של שירותי הרפואה בצבא נעשה לקוי ראייה במידה הפוסלת אותו משירות, ורק בשל טיפול יקר לאחר שחרורו שבה לו ראייתו. עוד טען העותר כי לצבא אין סמכות לשלוח אותו לבדיקה חוזרת עם שחרורו, וכן כי שירת בשירות חובה מתוך מחויבות ובאופן ראוי. העותר הוסיף וטען כי גיוסו יביא לכך שתקן ההתמחות שלו כרופא עיניים באיכילוב לא יאויש, ומטופלים רבים ייפגעו.
הצבא עמד על סמכותו לערוך בדיקה חוזרת, וכן על ההתחייבות החוזית של העותר. בית המשפט העליון קיבל את טענות הצבא, והכשיר את קריאתו של העותר לשירות.
באשר לטענת העותר כי לא ניתן לקרוא לו לשירות לאחר שחרורו, קבע בית המשפט כי אף שמבחינת הסעיף הכללי ניתן היה לקבל את עמדת העותר, יש לדחות את טענותיו בשל העילה החוזית: "בין העותר[הרופא] לבין הצבא נכרת הסכם, לפיו מימן הצבא את לימודי הרפואה שלו – ובתמורה התחייב העותר לתרום מזמנו ומפירות לימודיו לצבא. החלק הראשון בהסכם זה קוים במלואו, ואילו החלק השני לא הושלם.". ברם, הנמקה זו, הנכונה באופן מלא למסלול צמרת, נכונה באופן חלקי בלבד למסלולי עתודה אחרים, בהם אין מימון מלא של הלימודים.
בהמשך, התכנסה וועדה בראשות השופט בדימוס אילן שיף, נוכח מחלוקת בין העותר לצבא כיצד יש לפרש את פסק הדין של בג"ץ, ולבסוף הוחזר העותר לשירות קבע מלא.
בבג"ץ 4763/10 נטלי סוסקין ואח' נ' צה"ל, בג"ץ דחה עתירת עתודאיות נגד חיובן ב-3 שנות שירות בשל שיהוי אך ציין כי התנהלות צה"ל לא תקינה.
בבג"ץ 6523/20 פלוני נגד צה"ל יועמ"ש אכ"א (ניתן ב-8 בנובמבר 2020), עתודאי למשפטים שהוצא ממסלול העתודה לאחר למעלה משנתיים בשירות חובה, ביקש לעתור כנגד ההחלטה להורידו בדרגה.
מכתבי הטענות עלה כי בין הצדדים ניטשה מחלוקת כיצד יש לכנות את ההליך. בעוד שפלוני כינה את הפעולה "הפשטה מדרגת הקמ"א", פרקליטות המדינה וכן רשויות הצבא קראו להליך "ביטול תוקף הדרגה".
העותר טען כי אין להוריד אותו בדרגה, שכן שירת באופן ראוי ומתוך מחויבות. כמו כן, העותר טען שהחלטת הוועדה ניתנה מתוך משוא פנים ותוך פגיעה בהליך ההוגן, וכן כי ההחלטה מפלה אותו למול עתודאים היוצאים על רקע נפשי (פרופיל 21 נפשי), אשר אינם מורדים מדרגתם ואינם נדרשים לשלם כספים עם יציאתם מהמסלול. העותר הוסיף וטען שברקע הוצאתו מעתודה עומד סירובו לצאת להשלמה חילית אותה סיים אך לא עבר, בפעם נוספת, אך אין לתת לכך משקל נוכח מגבלה רפואית ביציאה להשלמה חילית וכן נוכח הבטחות של מפקדים בכירים כי לא יצטרך לצאת להשלמה זו.
ואולם, טענתו המרכזית של העותר נגעה למדיניות ההורדה בדרגה באופן כללי. לשיטת העותר, הורדה בדרגה היא עונש קיצוני וחריג, והפשטה של אדם מדרגה שהשיג בעמל רב כרוכה מניה וביה בפגיעה בכבוד האדם שלו. בתוך כך, הזכיר העותר את הוראת הפיקוד העליון הרלוונטית, וכן סקר פסיקה ובה הומחשה מדיניות בתי הדין הצבאיים בהורדתם בדרגה. בתשובתו לתגובת המדינה, הוסיף העותר וטען כי בתי הדין הם הסמכות בשאלות ערכיות צבאיות.
את הטיעון בעניין זה סיכם העותר כך:
"כיצד ייתכן שהגונב ממית והמועל, והנשבע לשקר, והבועל פקודה, והמשתמש בסם – נאמר פה אחד יוקרת הדרגה וכבוד האדם המה; ואילו 'סירובי' לצאת להשלמה חילית, שלאו סירוב הוא – האם שם כלו הקיצין?"
עוד הוסיף העותר כי הנימוק שהוצג לו בעל פה בוועדת ההוצאה ממסלול העתודה, לפיו הורדתו בדרגה נעשית כדי לשמור על יוקרת דרגת הקמ"א, איננו עומד – משדווקא ככל שדרגה בכירה ויוקרתית יותר, ככה נמנעים מלפגוע בה.
הצבא השיב כי הוראת פיקוד העליון קובעת במפורש כי ככלל, עתודאי המוצא ממסלול העתודה, תבוטל דרגתו. עוד הסביר הצבא כי הפקודות מסבירות במפורש כי במקרה של אי התאמה, עתודאים משובצים כחוגרים רגילים, ורק במקרים חריגים יינתן להם לשמור על דרגות הקמ"א. עם זאת, הובהר כי עתודאים שהשלימו קורס קצינים והשלמה חילית בטרם הוצאתם משובצים כקצינים ודרגתם לא נשללת.
בית המשפט העליון דחה את עתירתו של פלוני. נקבע כי העתירה דומה ברוחה לעתירות המבקשות התערבות בעניינים של כוח אדם ושיבוץ לתפקיד, בהן נדרש סטנדרט גבוה להתערבות שיפוטית. העתירה לא עמדה בסטנדרט זה, והפסיקה אליה הפנו אינה ממין העניין. עם זאת, הודגש כי אין באמור כדי לנקוט עמדה בשאלת חוקיות הוצאתו של העותר ממסלול העתודה מלכתחילה.
תחולת קיצור שירות החובה
ביולי 2020, כ-170 עתודאים גייסו כספים לצורך עתירה כנגד החלטת הצבא שלא להחיל לגביהם את משך קיצור שירות החובה, מ-36 חודשים ל-32 ו-30 חודשים בהתאמה, עבור מי שחתם על ההסכם והתחיל את לימודיו בטרם הקיצור האמור. מבין התורמים, כ-109 עתודאים חתמו על ייפוי כוח לצורך עתירה לבג"ץ.
ברקע הדברים, עומדת פרשנות מהותו של יום החיול שעוברים העתודאים, במסגרתו חותמים על ההסכם, עוברים שרשרת חיול. יום החיול נדרש משום שעל-פי חוק שירות הביטחון, יוצא-צבא לא ייקרא להתייצב לשירות סדיר אלא אם כן הזמן שנקבע להתייצבות הוא שנתיים מיום הגיעו לגיל 18.
לשיטת העותרים, עתודאי היוצא לדחיית שירות אינו דומה למי שיצא לדחיית שירות קצובה, משהחוק מחייב פוקד שיורה לו להתייצב במועד. כך, על-פי טענתם, הוראת הפוקד היא קונסטיטוטיבית, דהיינו, מכוננת את חובת השירות (בניגוד למצב בו ההוראה דקלרטיבית, ואז צו הפוקד אך "מזכיר" לעתודאי כי עליו להתייצב לשירות).
פועל יוצא של פרשנות זו, לשיטתם, הוא שהאמור בהסכם העתודה לפיו העתודאי מתחייב כי "תקופת השירות הסדיר בה אני חייב לפי החוק, כפי שיתוקן מעת לעת, תידחה מתאריך...", משמעו שנוסח ההסכם מחייב את הצבא להחיל את קיצור השירות אף על מי שבעת חתימת ההסכם התחייב במשך שירות חובה ארוך יותר.
כאמור, במהלך אותה דחיית שירות עוברים העתודאים טירונות ולעיתים מזומנים אף לימי עיון או ראיונות במהלך לימודיהם.
בית המשפט העליון קבע כי לא השתכנע מטיעוני העותרים, והמליץ להם למשוך את עתירתם, כפי שעשו. בית המשפט לא נדרש לטענותיהם של העותרים לעניין פירוש המסמך עליו חתמו, אלא למעשה קבע כי אף אם היה כתוב בו ברחל בתך הקטנה כי קיצור השירות צריך לחול עליהם, אין בכך כדי להועיל, משאין נפקות להיבט ההסכמי.
לפי עמדת השופט הנדל, כפי שהתבטאה בדיון, הרי שכלל לא מדובר בהסכם, ויש לבחון את שאלת קיצור השירות כשאלה פרשנית בחוק שירות ביטחון. כך, לשיטת הנדל, החלת הצו של שר הביטחון לפי שנתון היא החלטה סבירה, משאינה מפלה את העתודאים הללו, ואין נפקא מינה להיבטים ההסכמיים.
לשיטת השופט פוגלמן, לצבא אין בכלל סמכות לשנות את משך שירות החובה בהסכם. ההיבטים החוזיים בהסכם עליו חותם העתודאי רלוונטיים לשירות הקבע בלבד.
ביקורת
כנגד מסלול העתודה האקדמית מושמעת לעיתים ביקורת על ידי עתודאים שסיימו את לימודיהם והתגייסו לצה"ל. חלק ניכר מהביקורת נובע מכך, שהתחייבותם ארוכת השנים של העתודאים נעשית בהיותם בני נוער, כאשר עדיין חסרה לחלקם הבגרות והפרספקטיבה הדרושות להחלטה מעין זו, ומבלי שיהיו מודעים לטיבו האמיתי של השירות הצבאי שהם מתחייבים אליו. כמו כן, החתימה על ההסכם נעשית עוד בטרם חוו העתודאים אינטראקציה אמיתית עם המערכת הצבאית ולכן הם חותמים על ההסכם מבלי להכיר את היתרונות והחסרונות של המערכת הצבאית. העובדה כי התחייבות העתודה לקבע היא "קשיחה" ובלתי ניתנת לביטול, היא אחד החסרונות הבולטים של המסלול.
ביקורת מרכזית נוספת קשורה לאי שיבוץ העתודאים בצה"ל בתפקידים התואמים את המקצוע שרכשו. במחקר של ממד"ה משנת 2001 נמצא כי "עצם הצבתם של מהנדסים לתפקידים שאינם מתאימים להכשרתם, זוהה כאחד הגורמים המרכזיים לאי שביעות רצונם מהשירות וחוסר נכונותם להמשיך לשרת בצבא". לצה"ל אפשרויות מוגבלות בשיבוץ העתודאים לתפקיד הקשור להשכלה האקדמית שרכשו (לעיתים בשל עודפי עתודאים במחזור גיוס, ללא מספיק תקני תפקידים מתאימים עבורם, אך לרוב פשוט כי התקינה מורכבת גם מערב רב של תפקידים שאין כל קשר בינם לבין המקצוע שרכש העתודאי). כך, למשל, תפקידם של עתודאים לרפואה לרוב הוא כרופאים יחידתיים כלליים בבסיסים או ביחידות שדה, תפקיד שלא כולל התמחות בתחום רפואי ספציפי, ולפיכך מהווה סטייה ממסלול ההתמחות הרגיל של רופאים באזרחות. תפקידם של עתודאים להנדסה, מתבטא לרוב בליווי פרויקטי פיתוח ואחריות על הקשר בין הצבא לתעשייה, ליווי תהליכי הפרויקט כגון כתיבת מסמכי אפיון וניסויים הלקוחים בעיקר מתחום ניהול פרויקטים והנדסת מערכת, במקום עיסוק כחלק מצוות המבצע מחקר ופיתוח, כמצופה ממהנדס מתחיל שמגיע לתעשייה. תפקידים כאלו מספקים לעיתים עניין ואתגר עבור העתודאים, אך הם שונים מהתפקידים המתאימים באזרחות, וכוללים שכר נמוך הרבה יותר מאשר בענף ההייטק. לפיכך עתודאים אלו לא צוברים ניסיון ממשי כמהנדסים, ובמקביל חלה ירידה ברמת מקצועיותם בתחום לימודיהם, כיוון שהם לא עוסקים באופן ישיר בפתרון בעיות טכניות אלא מערכתיות ולרוב ניהוליות.
במקביל, חלק מהעתודאים משובצים לתפקידים שאינם קשורים כלל להשכלה האקדמית שרכשו, עובדה המעלה תרעומת רבה בקרב העתודאים ומהווה לטענתם הפרת ההסכם של צה"ל עימם, אך הדבר קשה להוכחה מול צה"ל, משום שרק לצה"ל הסמכות לקבוע זאת ולשחררם משירות קבע בשל כך, ולרוב קביעה זו לא נעשית.
דו"ח מבקר המדינה לשנת 2007 עוסק בהרחבה בנושא העתודה האקדמית. ממצאי הדו"ח מצביעים על אי מיפוי התקנים לאקדמאים בצבא ועל אי מיצוי יכולותיהם המקצועיות של בוגרי מסלול העתודה האקדמית. כמו כן מצביע הדו"ח על בעיות נוספות במסלול כגון הסמכה לקצונה, אי סיום חובות אקדמיים של בוגרי המסלול, שיבוץ מהנדסי חשמל ללא תעודת חשמלאי לעבודות הנוגדות את חוק החשמל, אי מיצוי הפוטנציאל לקבע ואי שילוב נשים במסלול. בנוסף מציין הדו"ח שבתוכנית "עתידים" לא משולבים תושבי פריפריה כמתוכנן.
ראו גם
תוכניות מצוינות נוספות בצה"ל
תוכנית עתידים
תוכנית תלפיות
תוכנית חבצלות
תוכנית ארזים
עתודה טכנולוגית
תוכנית גלים
מסלול אקדמיזציה
קישורים חיצוניים
קצונה אקדמית
עתודה אקדמית, באתר "עולים על מדים" של פורטל אגף משאבי האנוש של צה"ל
אתר עתודאים
דו"ח נציב קבילות חיילים לשנת 2000 העוסק בנושא העתודה בהרחבה (קובץ גדול)
שילובי חיילי העתודה האקדמית בצה"ל – מתוך דו"ח מבקר המדינה 58א' לשנת 2007 (עמודים 521–540)
פורומים:
"פורום עתודה" בפורטל "תפוז אנשים", פורום מקיף בנושא העתודה האקדמית, עם מידע למועמדים לעתודה, עתודאים בלימודים ועתודאים בשירות. לעיתים מתארחים בפורום נציגים רשמיים של מדור עתודה.
מדריך העתודאי לגלקסיה, קהילת ידע בהובלת עתודאים
נעמי סומר, מערכת אתר צה"ל.מהפכת העתודאים יוצאת לדרך. כל ההטבות והחידושים. 22 ביולי 2019
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: אקדמיה
קטגוריה:מסלולי הכשרה בצה"ל
קטגוריה:צה"ל: חוק ומשפט | 2024-10-17T19:03:07 |
מרקוס קלינגברג | אברהם מרקוס קְלִינְגְברג (7 באוקטובר 1918 – 30 בנובמבר 2015) היה פרופסור לאפידמיולוגיה וחוקר במכון למחקר ביולוגי בישראל שבשנת 1983 הורשע ונידון לעשרים שנות מאסר באשמת ריגול למען ברית המועצות.
קורות חיים
מרקוס קלינגברג נולד ב-1918 כ"אברהם מרדכי" למאיר והינדה קלינגברג, במשפחה חרדית בוורשה, בירת פולין. סבו היה רבי משה חיים קלינגברג, האדמו"ר מזאלושיץ משושלת קומרנה. בנעוריו עזבו הוריו את פולין בשל מחלת אביו והפקידו אותו בידי סבו שוחר הידע, שטיפח את זהותו האינטלקטואלית של נכדו.
בשנת 1935 החל ללמוד רפואה באוניברסיטת ורשה, שם התוודע לאידאולוגיה המרקסיסטית. בסוף שנת הלימודים הרביעית, בספטמבר 1939, קטעה מלחמת העולם השנייה את לימודיו. אמו של קלינגברג דחתה ניסיונות להציל את עצמה ומשפחתה מהנאצים, ולמעשה חרצה את גורלה וגורל המשפחה כשנותרה בצד הפולני. קלינגברג עצמו הצליח, בעידודו של אביו, להימלט לשטחי ברית המועצות, שם המשיך בלימודיו באוניברסיטת מינסק והיה פעיל בקומסומול. עם פלישת גרמניה לברית המועצות, ב-22 ביוני 1941, התנדב לצבא האדום, שבו שירת כרופא המתמחה באפידמיולוגיה בדרגת קפיטן (מקביל לסרן). במהלך המלחמה הגיע לעמדה רפואית בכירה למדי במנגנון הבריאות הסובייטי של בלארוס.
על פועלו בצבא האדום הוענק לו עיטור הדגל האדום.
לקראת סוף המלחמה שב קלינגברג לפולין. הוא גילה כי בית הוריו והפנסיון שאותו ניהלו נתפש על ידי פולנים. קלינגברג ניסה לברר פרטים אצל שכניו לשעבר על אודות משפחתו שנרצחה בטרבלינקה ונתקל בסרוב לסייע לו אך הצליח להבחין בביתם בחפצים מבית הוריו. בפולין הכיר את אשתו לעתיד, יהודייה בת למשפחה עשירה שנספתה, ששינתה את שמה מ"אדג'יה אייסמן" לשם בעל צליל פולני נוצרי: ונדה וישינסקיה. אייסמן-וישינסקיה הייתה מיקרוביולוגית בהשכלתה, שהצליחה לשרוד בגטו ורשה עד למרד, ולאחר מכן עברה לחלק הפולני של העיר בזהות בדויה של נוצרייה קתולית, בעזרת מסמכים מזויפים ובזכות המראה הארי שלה. לאחר המלחמה, עזבו השניים לשוודיה, שם נולדה בתם היחידה, סילביה.
בישראל
בנובמבר 1948 כחצי שנה לאחר קום מדינת ישראל עלה קלינגברג כאיש מח"ל לארץ עם אשתו ונדה ובתו התינוקת סילביה. ביומו הרביעי בארץ הוא גויס לצה"ל והוצב בחיל הרפואה. כבר בשנת 1950 הגיע לדרגת סגן-אלוף.
בשנת 1952 השתחרר מצה"ל ונמנה עם ראשוני העובדים במכון למחקר ביולוגי בנס ציונה. במכון התקדם לתפקיד סגן המנהל המדעי ומנהל המחלקה לאפידמיולוגיה, ולמעשה נחשף לכל המידע שהצטבר בנושאים ביולוגיים. גם במישור האקדמי התפרסם קלינגברג בזכות מאמריו, היה לפרופסור מן המניין לאפידמיולוגיה ועמד בראש החוג לרפואה מונעת וחברתית בפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר באוניברסיטת תל אביב. קלינגברג שימש גם כנשיא האגודה האירופאית לטרטולוגיה, היה יו"ר הוועדה הבינלאומית לאפידמיולוגיה של מומים מולדים, וכן היה נשיא הוועדה המדעית הבינלאומית לאסון סווסו באיטליה (מ-1976 ועד היעלמותו).
פרשת הריגול
במשך השנים התעוררו בשב"כ חשדות על היותו סוכן זר. הוא נחקר לראשונה בשנת 1965 על ידי השב"כ בחשד לריגול לטובת פולין. קלינגברג הכחיש בתוקף את החשדות והסכים לבדיקת פוליגרף. בבדיקה הכחיש שריגל לטובת פולין ונמצא דובר אמת. לאחר יום חקירות אינטנסיבי שוחרר. מספר ימים לאחר החקירה לקה בהתקף לב. בשנת 1976 נחקר שוב על ידי השב"כ ונשאל בעיקר אם נפגש עם סוכן זר במהלך ביקוריו הרבים במדינות אחרות. הפעם סירב להיבדק בפוליגרף.
בשנת 1977 בעקבות מידע שמסר סוכן כפול שמכונה "השומרוני", פתח השב"כ בחקירה סמויה שכללה מעקב ממושך של כשנתיים שבסופו הוחלט לעצור את קלינגברג.
זמן קצר לפני שהתכוון לצאת לשנת שבתון באנגליה, הוא התבקש מטעם משרד ראש הממשלה לצאת לנסיעה חשאית לסינגפור, בטענה שאירעה שם תאונה קשה במפעל, שבמהלכה דלפו חומרים כימיים מסוכנים לאוויר הפתוח. ב-19 בינואר 1983, לפנות בוקר, הוא נאסף מביתו אך במקום לשדה התעופה הוא הובא לדירת מסתור בצפון תל אביב בטענה ששם יקבל כרטיס טיסה, כסף ותדריך ביטחוני. בדירה נעצר ונחקר על ידי שלושה חוקרי שב"כ. במהלך החקירה הופעל עליו לחץ נפשי כבד. החוקרים הטיחו בו האשמות ישירות ובוטות שבגד במדינתו ובבני משפחתו. בלילה שלאחר היום השני לחקירתו כשהוא לבדו בחדר שבו נחקר ניסה לשים קץ לחייו באמצעות החדרת מספריים לשקע החשמל אולם בדירת המסתור היה מותקן התקן נגד התחשמלות. לאחר ארבעה ימי חקירה רצופים שבהם דבק בגרסתו לפיה לא קיים מעולם קשר עם סוכן זר, נשבר והודה במיוחס לו.
במהלך חקירתו חשף קלינגברג את קשריו עם מפעיליו תוך שהוא מסתיר או מעוות חלקים מהפרטים. בתחילה טען שגויס כמרגל בשנת 1960 על ידי עמית לעבודה שנפטר. בהמשך החקירה שינה את גרסתו מספר פעמים והקדים בהדרגה את שנת גיוסו. גרסתו האחרונה שאותה כתב בספרו הייתה שגויס בשנת 1950 על ידי קומוניסט שפגש בעת ששהה בבית הבראה בקיבוץ גבעת ברנר אך טען שאינו זוכר את שמו. התברר שבתקופת פעילותו העביר לסובייטים כמות עצומה של מידע על הפעילות במכון בתחומים הכימיים והביולוגיים. כתוצאה מכך, מצבה של ישראל במישורים אלו היה גלוי לחלוטין בפני ברית המועצות.
המפגשים הראשונים עם מפעילו התקיימו ברכב של שגרירות ברית המועצות שאסף אותו מנקודת איסוף קבועה כאשר במושב האחורי ממתין לו מפעילו "ויקטור" כאשר המידע הועבר במהלך נסיעה סתמית ברחובות יפו. בהמשך התקיימו המפגשים בכנסייה הרוסית באבו כביר בפגישות אלה סיפק צילומי מסמכים מהמכון הביולוגי שצילם לבקשת מפעיליו בביתו. בהדרגה העלו מפעיליו בקשות נוספות באיתור מדענים נוספים שיכולים לשמש סוכנים. בעקבות בקשה זו הצליח קלינגברג לגייס גם את אשתו ד"ר ונדה קלינגברג שעבדה גם היא במכון הביולוגי ושני מדענים נוספים. באחד המפגשים הסכים למסור למפעילו תרבית חידקים מזן אלים. פעולה זו בוצעה על ידי ונדה בשבת בזמן שהפעילות במכון הביולוגי מועטה והייתה מסוכנת הן בשל סיכויי גילוי גנבת המבחנה על ידי עובדי המכון והן בשל הסיכון שבחשיפה לחיידק המסוכן. על פעולה זו זכה לדבריו להערכה רבה ממפעיליו.
בשנת 1967 בעקבות מלחמת ששת הימים סגרה ברית המועצות את השגרירות בישראל. זמן קצר לפני פינוי סגל השגרירות נקרא קלינגברג לפגישה דחופה שבה נפרד ממנו מפעילו והבטיח לשמור על קשר בעתיד. לאחר כחמש וחצי שנות נתק בינואר 1973 בעודו בביקור בחו"ל במסגרת עבודתו יצרו עמו קשר גורמי הביון הסובייטים וביקשו ממנו לחזור ולעבוד עבורם. קלינגברג הביע הסתייגות בטענות שונות אך לבסוף נעתר והמשיך לרגל עבור ברית המועצות כאשר המפגשים עם מפעיליו נערכו במהלך ביקוריו הרבים במדינות אירופה. לדבריו בשנת 1977 הודיע למפעילו כי ברצונו לנתק את הקשר עמם ולא נעתר עוד להפצרותיהם.
על פי קלינגברג, הוא לא הסכים לקחת כסף מהסובייטים ופעילותו הייתה מונעת ממטרות אידאולוגיות: הכרת תודה לברית המועצות שהצילה אותו מידי הנאצים, ואיפשרה לו ללחום בפאשיזם, וכן רצון לשמור על האיזון בין הגושים במלחמה הקרה. הוא סבר שלא בגד במדינת ישראל, וטען שהקפיד שלא לחשוף סודות שהיו יכולים לפגוע בישראל. טענה נוספת שלו, שאחר כך חזר בו ממנה, הגרסה שרווחת מאז בשב"כ, הייתה שנסחט על כך שלא סיים את לימודי הרפואה שלו, שכן באמת חסרה לו שנה אחת להשלמת התואר ופחד מכך שהדבר יתגלה.
מאסרו ושארית חייו
ממוזער|300px|שמאל|מרקוס קלינגברג - אוטוביוגרפיה תמציתית, פורסמה ב-4 בדצמבר 2015, לאחר מותו
לאחר שהודה בריגול הועבר למעצר עד תום ההליכים בבית המעצר באבו כביר שם ניסה פעם נוספת לשים קץ לחייו באמצעות בליעת עשרות גלולות קומדין לדילול דם אולם נשלח בבהילות לבית חולים, שם בוצעה לו שטיפת קיבה. בתקופת החקירות נעצרה ונחקרה גם אשתו ונדה בחשד לריגול. ונדה הכחישה בתוקף את החשדות. במהלך החקירות ניסתה גם היא לשים קץ לחייה, באמצעות חיתוך ורידיה בסכין. היא הובהלה לבית חולים ואושפזה באותה המחלקה בה אושפז קלינגברג מבלי שידעו זה על זה. קלינגברג נשפט בבית המשפט המחוזי בדלתיים סגורות בהרכב של שלושה שופטים באשמת ריגול. לאחר כארבעה חודשים נידון לעשרים שנות מאסר. על דבר תפיסתו ומאסרו הוטל צו איסור פרסום וזהותו הוסתרה גם ממפקד בית סוהר שקמה בו נאסר בתנאי בידוד על פי בקשתו. בתקופת המאסר הוצג כ"אברהם גרינברג", איש אקדמיה מתחום מדעי החברה שביצע עבירות ביטחון. סיפור כיסוי להיעלמותו של קלינגברג מסביבתו המקצועית והחברתית היה אשפוזו בבית חולים פסיכיאטרי באירופה. בתחילת תקופת מאסרו ניסה לשים קץ לחייו בפעם השלישית באמצעות חלק מסכין גילוח שהצליח לפרק ולהסתיר בחדרו (סכיני הגילוח נמסרו לאסירים ונלקחו מהם בסוף השימוש במטרה למנוע התאבדויות). הוא חתך את ורידיו בידיים ובצוואר אך נתגלה על ידי הסוהרים שהבהילו אותו לבית חולים והצילוהו. בשנת 1985 כשנתיים לאחר שנאסר הצליח להעביר לבתו סילביה במהלך ביקורה בכלא פתק שבו ביקש ממנה לידע את מפעיליו הסובייטים שנתפס. סילביה יצרה קשר בצרפת עם עורך דין ממזרח גרמניה שהתמחה בעסקאות חליפין לשחרור מרגלים. בשנת 1987 סילביה זומנה לברלין לפגישה עם אנשי ביון סובייטיים שביררו פרטים על מאסרו במטרה להציע עסקה לשחרור מרגלים. כתוצאה מהמגעים עם הסובייטים ולאחר שריצה כעשר שנות מאסר פורסמו בעיתונות פרטים ראשונים על הפרשה. באמצעות עו"ד אמנון זכרוני ששימש כמתווך ישראל הביעה הסכמה לשחרור קלינגברג בתמורה לשחרור הנווט השבוי רון ארד מידי ארגון חזבאללה אולם לאחר שנחטף עבד אל-כרים עובייד במבצע של צה"ל בלבנון בשנת 1989 נחשב ל"קלף מיקוח" מתאים יותר ונזנחו המגעים לשחרור קלינגברג.
בשנת 1997 פנה ארגון אמנסטי אינטרנשיונל בבקשה לשיפור תנאי מאסרו של קלינגברג מסיבות רפואיות.
אחרי שש עשרה שנות מאסר ומאבק מתוקשר, הוא שוחרר לביתו בשנת 1998 בתנאים מגבילים, על אף התנגדותו של הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (המלמ"ב), יחיאל חורב, ובסיוע ראש השב"כ לשעבר, יעקב פרי. מעצר הבית נעשה תוך קביעת תנאים מגבילים ופיקוח קפדני. בין היתר קלינגברג חויב בהתקנת מצלמות בדירתו שיאפשרו מעקב של השב"כ אחר תנועותיו בזמן אמת, הוא חויב בליווי של שומר שזהותו אושרה על ידי השב"כ. נקבע עוד כי עלויות האבטחה שנכפו עליו ימומנו על ידו. עלויות אלה רוששו אותו בתוך חודשים אחדים והוא נכנס לחובות שאותם כיסה באמצעות מכירת דירתו בתל אביב ובסיוע כספי של עורך דינו באותה העת אביגדור פלדמן. לאחר שחרורו המשיך לקבל מצה"ל תשלום פנסיה כגמלאי בדרגת סגן-אלוף. השב"כ עתר לבית המשפט פעמיים בניסיון לשלול תשלומי פנסיה אלה ואף דרש חלק מהם רטרואקטיבית אך בית המשפט דחה את בקשת השב"כ ותשלומי הפנסיה שולמו לו ברציפות עד לפטירתו.
בינואר 2003 הסתיימו עשרים שנות המאסר שנגזרו על קלינגברג, והוא היגר לצרפת באשרת תייר שאותה חידש מעת לעת. שם חי בדירת חדר בשטח 35 מ"ר בפריז בקרבת בתו ונכדו. במהלך שהותו בפריז המשיך לגלות עניין בנעשה בישראל ונהג לרכוש עיתונים בעברית.
ב-2007 יצא לאור ספרו "המרגל האחרון" בו הוא מגלה שגייס עוד שני מרגלים לעבוד למען הביון הסובייטי: מהנדס שהכיר ומדען ידוע שהיה חברו הקרוב. קלינגברג נקב בשמו של המדען, אך ההוצאה השמיטה את שמו עקב התנגדות המשפחה. כמו כן מגלה קלינגברג כי העביר למפעיליו צילומים של מסמכים סודיים מהמכון - וזאת בניגוד להודאתו בחקירה, כי הסתמך אך ורק על זיכרונו.
גם לאחר התפרקות ברית המועצות ועד למותו קלינגברג נותר קומוניסט וסוציאליסט ולא הביע חרטה מעולם על מעשיו. הוא נפטר בפריז ב-30 בנובמבר 2015, גופתו נשרפה ואפרו נטמן בבית הקברות פר לשז בעיר.
הערכה
לאחר שחרורו טען קלינגברג כי אשתו, ונדה, ריגלה גם היא למען ברית המועצות (בשב"כ אישרו זאת בדיעבד, והודו כי קלינגברג הצליח להוליך אותם שולל בעניין אשתו), וכי היו לו מסייעים נוספים שאותם הצליח שלא לחשוף במהלך חקירותיו. קלינגברג מעולם לא הביע חרטה על מעשיו, ואולם טען כי הוא מתבייש בכך שנשבר והודה ביום הרביעי לחקירתו.
על פי העיתונאים יוסי מלמן ואיתן הבר בספרם "המרגלים":
משפחתו
משפחתו של קלינגברג נספתה בשואה. אשתו, ד"ר ונדה קלינגברג, נפטרה בשנת 1990 מהתקף לב בזמן מאסרו של קלינברג. לאחר מותה נתגלה שגם היא ריגלה עבור הסובייטיים ואף שהשתתפה בהברחת מבחנה שנמסרה למפעיליה ובה תרבית חיידקים מזן אלים מהמכון הביולוגי.
לקלינגברג בת יחידה, סילביה, שהייתה חברה בתנועת השמאל הרדיקלי "מצפן". היא נישאה לאודי אדיב בתקופת מאסרו, אך התגרשה ממנו לאחר שלוש שנים. בהמשך עברה לצרפת ונודעה כפעילה קומוניסטית. היא נישאה לאלן ברוסה, פרופסור לפילוסופיה בסורבון, ובשנת 1980 נולד בנם, יאן ברוסה (Ian Brossat). לאחר שנים אחדות, הזוג התגרש.
יאן ברוסה, נכדו היחיד של קלינגברג, שמר על קשר קבוע עם סבו החל מתקופת המאסר של קלינגברג, בה עוד היה ילד, ועד למותו. יאן ברוסה פעיל במפלגה הקומוניסטית של צרפת ומכהן מטעמה כסגנו של ראש עיריית פריז וכחבר מועצה בעיריית פריז.
ספרו
מרקוס קלינגברג, המרגל האחרון, נכתב יחד עם מיכאל ספרד, תל אביב, הוצאת מעריב הד ארצי, 2007
לקריאה נוספת
ראובן מרחב, מקום במרחב – כשהאדם נפגש עם נתיבות ההיסטוריה, ידיעות ספרים, 2022, פרק 7, עמודים 80–96
קישורים חיצוניים
Last KGB Spy to be Released in Israel, באתר פראבדה, 15 בינואר 2003
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ישראלים שריגלו למען ברית המועצות
קטגוריה:מקבלי עיטור הדגל האדום של העמל
קטגוריה:מרגלים יהודים
קטגוריה:מורשעים בעבירות ביטחון בישראל
קטגוריה:מורשעים בעבירות על רקע אידאולוגי בישראל
קטגוריה:יהודים אנשי הצבא האדום במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:מתנדבי חוץ לארץ (מח"ל)
קטגוריה:אפידמיולוגים ישראלים
קטגוריה:רופאים צבאיים ישראלים
קטגוריה:רופאים יהודים סובייטים
קטגוריה:ישראלים שהיגרו לצרפת
קטגוריה:סגל המכון למחקר ביולוגי בישראל
קטגוריה:סגל אוניברסיטת תל אביב: רפואה
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות פר לשז
קטגוריה:ישראלים שניסו לשים קץ לחייהם וכשלו
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1918
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2015 | 2024-09-26T06:55:59 |
המכון למחקר ביולוגי בישראל | המכון למחקר ביולוגי בישראל, הוא יחידת סמך של משרד הביטחון בישראל העוסקת במחקר יישומי בתחומי ביולוגיה, מיקרוביולוגיה, , מדעי הטבע ומדעי הסביבה.
מבנה המכון ופעילותו
המכון הוקם בשנת 1952, ושוכן בנס ציונה. הוא מסונף למשרד הביטחון, ונודע כגוף שעוסק, בין השאר, בפיתוח אמצעי הגנה מפני נשק ביולוגי ונשק כימי. לפי טענות שלא ניתן להן אישור, המכון עוסק גם בפיתוח אמצעי לחימה כימיים וביולוגיים.
המכון הביולוגי מחולק ל-9 מחלקות:
המחלקה לכימיה אנליטית
המחלקה למתמטיקה שימושית
המחלקה לביוכימיה וגנטיקה מולקולרית
המחלקה לביוטכנולוגיה
המחלקה לפיזיקה סביבתית
המחלקה למחלות זיהומיות
המחלקה לכימיה אורגנית
המחלקה לפרמקולוגיה
המחלקה לכימיה פיזיקלית
לצד פעילותו הביטחונית החסויה, עוסק המכון גם בפעילות אזרחית גלויה:
פיתוח אמצעים לאבחון מחלות מידבקות.
פיתוח חיסונים למחלות זיהומיות.
פיתוח פתרונות לבעיות של איכות הסביבה.
פיתוח מוצרים בתחום הרפואי והפרמצבטי.
סינתזה ואנליזה של כימיקלים.
פיתוח גלאים לאיתור חומרי נפץ וכימיקלים.
מעבדת ייחוס לאבחון מחלות הנגרמות על ידי חיידקים מסוג Rickettsia ומחלת העכברת.
מעבדת ייחוס לבדיקת ציוד מגן ביולוגי.
על פי פרסומים באמצעי התקשורת, רעלים שפותחו במכון שימשו להתנקשות בשלושה מבכירי המחבלים הפלסטינים: ודיע חדאד, חאלד משעל ומחמוד אל-מבחוח.
מנהלו הראשון של המכון היה פרופסור אלכס קינן. במשך שנים רבות עמד בראש המכון פרופ' אלכסנדר כהן, בין השנים 1966–1970 עמד בראש המכון פרופ' ששון כהן ומאמצע שנות ה-70 ובמשך 16 שנים עמד בראש המכון פרופ' ישראל הרטמן. בשנים 1995–2013 עמד בראש המכון ד"ר אביגדור שפרמן. מ-2013 עמד בראשו פרופ' שמואל שפירא, שפרש במאי 2021. כיום ממלא מקום המנכ"ל הוא ד"ר שמואל יצחקי.
מאמרים מאת חוקרי המכון מתפרסמים בכתבי עת אקדמיים, וחוקרי המכון משתתפים בכנסים מדעיים בישראל ומחוצה לה. בשנים האחרונות נעשה מאמץ להגברת שיתוף הפעולה עם אוניברסיטאות בישראל, בייחוד בכל הנוגע ללימודי תארים מתקדמים. כמו-כן התקיימו מהלכים שונים המיועדים לביסוס שיתוף פעולה עם מכוני מחקר ואוניברסיטאות בגרמניה. חוקרי המכון משתתפים בתוכנית חינוכית הכוללת הרצאות בנושאים מדעיים לתלמידי תיכון.
להפצה מסחרית של מוצרי המכון משמשת החברה הישראלית לחקר מדעי החיים בע"מ, שהיא חברה בת של המכון ושוכנת במתחם שלו. מרבית תוצרתה של החברה מופנית ליצוא.
לפי האתר הרשמי שלהם 41% אחוז מהחוקרים הם בעלי פרופסורה ו-42% מהחוקרים הם נשים.
פרשות מיוחדות
פרשת קלינגברג
סגן מנהל המכון, מרקוס קלינגברג, נעצר בשנת 1983 באשמה שפעל במשך 18 שנים (משנות ה-50 ועד לשנת 1976) כמרגל מטעם ברית המועצות, והסגיר לידיה רבים מסודות המכון. קלינגברג הורשע, ונידון לעשרים שנות מאסר בפועל. יוסי מלמן ואיתן הבר בספרם "המרגלים" כתבו כי .
אסון ביילמר
בשנת 1992 התרסק מטוס של חברת אל על על שני בנייני מגורים באמסטרדם שבהולנד באסון שנודע לאחר מכן כאסון ביילמר. מטען המטוס כלל, בין השאר, 189 ליטר של דימתיל מתילפוספונט (DMMP), שהוא כימיקל המשמש גם להכנת גז העצבים סארין, אשר יועד למכון הביולוגי בנס ציונה.
ניסויים בבני אדם
בין השנים 1998–2006 ערך המכון ניסוי בבני אדם שנקרא "עומר 2", ובו נבדקה מידת יעילותו של חיסון חדש נגד מחלת הגחלת (החיסון התבסס על הזן המהונדס של חיידקי Bacillus anthracis שקרוי MASC-10). במסגרת הניסוי הסודי, הוזרקו ל-716 מתנדבים מקרב חיילי צה"ל עד 7 מנות של החיסון, וזאת מבלי ליידע אותם אודות סכנת תופעות הלוואי. דבר הניסוי התגלה לאחר שעשרות חיילים שהשתתפו בניסוי חלו והחלו לסבול מתופעות לוואי. הדבר דלף לתקשורת ואף הגיע לבג"ץ. דבר הניסוי נבדק על ידי הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית בישראל, וזו פרסמה את מסקנותיה בדצמבר 2008. ועדת הבדיקה קבעה כי לא הייתה כל הצדקה מדעית או רפואית לעריכת הניסוי וכן כי הוא היה מנוגד להצהרת הלסינקי אודות ניסויים בבני אדם.
פיתוח חיסון נגד COVID-19
בתחילת 2020 נרתם המכון למציאת מענה למגפת הקורונה, ובהתאם להודעת משרד הביטחון עסקו בכך למעלה מ-50 ממדעני המכון. ב-4 במאי 2020 הודיע המכון שפיתח נוגדן לנגיף הקורונה. ב-14 בדצמבר קיבל המכון הביולוגי אישור לעבור לשלב השני בניסוי הקליני של החיסון BriLife. ביולי 2021 חתם המכון הביולוגי על הסכם שיתוף פעולה עם חברת NRx Pharmaceuticals כדי להשלים את הניסויים הקליניים. במרץ 2022 הודיעה חברת NRx על הפסקת פעילותה בתחום זה.
במרץ 2023 פרסם מבקר המדינה דו"ח ביקורת חריף על מיזם הפיתוח. הדו"ח הטיל את עיקר האחריות למיזם על פרופ' שמואל שפירא, אך גם מתח ביקורת על המל"ל ומשרד הביטחון, וקבע: "הפרויקט נכשל. המכון הביולוגי הציג מצג שווא של התקדמות ועלויות, כאשר המציאות הייתה שונה לחלוטין. גם אם ניתן לקבל זאת בתקופה הראשונית של מצב החירום, אסור להסכים להתנהלות שאינה עולה בקנה אחד עם כללי מינהל תקין בתקופה לאחר מכן."
קישורים חיצוניים
אבנר כהן, ישראל והנשק הכימי/ביולוגי: היסטוריה, הרתעה ובקרת נשק
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: ארגונים ממשלתיים
קטגוריה:משרד הביטחון
ביולוגי
ישראל
קטגוריה:נס ציונה: מבנים
קטגוריה:ישראל: נשק ביולוגי
קטגוריה:חברות שמפתחות חיסונים נגד COVID-19
קטגוריה:יחידות סמך | 2024-08-06T15:46:08 |
פרייקור | פרייקור (גרמנית: Freikorps; "הגדודים החופשיים") היה שם כולל למספר מיליציות גרמניות, שפעלו באירופה מהמאה ה-18 ועד המאה ה-20.
במקור הייתה התופעה מזוהה עם גדודי התנדבות שפועלים מתוך אידאולוגיה לאומית, פטריוטית או לאומנית.
במאה ה-20 התופעה מזוהה בעיקר עם קבוצות מיליציה, לרוב בעלות צביון ימני קיצוני, אשר פעלו בגרמניה, בפולין ובמדינות הבלטיות לאחר מלחמת העולם הראשונה. יחידות המיליציה הללו הורכבו ברובן מיוצאי צבא גרמניה, הממורמרים על תבוסת גרמניה במערכה, ומתנגדים לסוציאליזם ולקומוניזם. הארגון היה פעיל בקרבות בין אנשי הימין ואנשי השמאל שהשתוללו ברחבי גרמניה, וכן במלחמה נגד הצבא האדום במדינות הבלטיות. בשיאו מנו הפרייקור כמיליון חיילים.
רקע היסטורי
לפני המאה ה-20
שורשיה של התופעה במאה ה-18, במלחמת שבע השנים.
על רקע תחילת הגשמתם של רעיונות לאומיים באירופה, לקראת סוף המלחמות הנפוליאוניות בתחילת המאה ה-19 כמה יחידות פרייקור גרמניות, שהתנדבו להילחם מתוך אידאולוגיה של לאומיות, פטריוטיות ולאומנות, גם לאחר שצבאותיהם הפסידו ונכנעו לצרפתים. יחידות אלו, שהבולטת שבהם היא הפרייקור של ליצו, הפכו בהמשך לחלק מהאתוס הלאומי הגרמני כהמחשה אידילית לאחדות האדם עם מדינתו, ואף השפיעו עמוקות על הזהות הלאומית הגרמנית. כך למשל, צבעי הדגל הגרמני נקבעו בהשראת הפרייקור של ליצו.
יחידות פרייקור שימשו כזרז לתהליך התגבשות הלאומיות בגרמניה גם בעשורים שלאחר מכן.
במלחמה הפרנקו-מקסיקנית בשנות ה-60 של המאה ה-19 לקחו חלק מתנדבי פרייקור מאוסטריה, בלגיה ומדינות נוספות, במטרה לסייע למקסימיליאן הראשון, קיסר מקסיקו, שהיה בן ברית של צרפת.
במאה ה-20
לאחר מלחמת העולם הראשונה צומצם גודלו של צבא גרמניה על פי הסכם ורסאי למאה אלף איש, לעומת אחד-עשר מיליון חיילים שהיו בו עם תום המלחמה. גרמניה נשטפה ביוצאי צבא מובטלים, ממורמרים, חסרי מנוח ומתוסכלים אשר מצד אחד היו שטופים בזכרונות על לוחמת החפירות במסגרת המלחמה, ועל רוח אחוות הלוחמים אותה חשו, ומצד שני קיבלו את "אגדת תקיעת הסכין בגב" לפיה האשמים בתבוסתה של גרמניה הם הקומוניסטים והיהודים.
עם סיומה של המלחמה החל גל רחב היקף של מהפכה אשר שטף את האומה הגרמנית. עוד בטרם הוכרז על רפובליקה, הכריז העיתונאי היהודי קורט אייזנר על "רפובליקה סוציאליסטית" בבוואריה, ולאחר רציחתו בידי איש ימין קיצוני, נתפס השלטון בידי פועלים אשר הכריזו על הרפובליקה הסובייטית הבווארית בנוסח המוכר שראו בברית המועצות אך שנה לפני כן. החיילים המשוחררים הצטרפו לשני צדי המתרס. חלקם תמכו בארגונים צבאיים שמאליים, וחלקם בארגוני הימין.
מצב הכאוס שרר גם בצפון ובמזרח גרמניה. על גבולותיה המזרחיים של גרמניה איימו כוחות פולניים, בעוד במדינות הבלטיות התקדם הצבא האדום, והיה חשש כי משם ימשיך ויהווה איום על אזורים בהם יש לגרמניה אינטרס. במערב שלט הצבא הצרפתי כצבא כיבוש בחבל הרוהר.
עד לחתימת חוזה ורסאי הפורמלי ב-28 ביוני 1919, אשר צמצם את גודלו, עבר הצבא הגרמני מהפכים שונים ושינויים שונים. ה"רייכסווהר", כפי שנקרא הצבא בתקופת רפובליקת ויימאר לא היה המשכו הישיר של הצבא הקיסרי הישן, אלא נוצר כתוצאה מהכרזה על "צבא זמני" שלאחריה באה הכרזה על "צבא המעבר" (בספטמבר 1919). היו אלה מסגרות ארגוניות חדשות וגמישות, והתחלופה של כוח אדם ויחידות הייתה גבוהה.
הקמת הפרייקור
הפרייקור היו פרי רוחו של קורט פון שלייכר, לימים קנצלר גרמניה. פון שלייכר התרשם לרעה מביצועיה של יחידת צבא סדיר שנשלחה לדכא מרידה שמאלנית קיצונית בברלין בסוף שנת 1918. היחידה השליכה את נשקה ונמלטה משנתקלה באנשי השמאל, בהם נשים וילדים. אלו שנותרו עם נשקם בידם, הצטרפו אל המורדים. אירוע זה הוביל את שלייכר אל המחשבה כי צריכה להיות דרך אחרת להתמודד עם מרידות השמאל הקיצוני. שלייכר, שהיה אז קצין בדרגת רב-סרן בצבא הסדיר, שכנע את מפקדיו להקים יחידות מתנדבים שייקראו "פרייקור", על שם הליצו פרייקור. יחידות אלו יוקמו ממשוחררי צבא, ויהיו תחת פיקוד קצינים מהימנים. כך תימנע ממשלת גרמניה, שהייתה באותה עת מורכבת מסוציאליסטים בהנהגת פרידריך אברט, מהסטיגמה כי היא זו שהורתה על ירי כנגד מפגינים ומורדים, ופעולות אלו ישחררו את הצבא הסדיר לעסוק במטרתו האמיתית - המשך האימונים למלחמות הכיבוש העתידיות.
בה בעת הקים הגנרל גאורג פון מרקר, באמצע דצמבר 1918, יחידת מתנדבים מן הסוג שאותו חזה שלייכר. בדצמבר 1918 הציג שלייכר את יחידתו של מרקר לנשיא אברט, והציג בפניו תוכנית ליצור, לאמן ולחמש יחידות נוספות מסוג זה, וזאת למטרת דיכוי מרידות שמאל קיצוני, והגנה על הגבולות במזרח שהיו תחת איום של יחידות פולניות בלתי סדירות. עד מהרה נשלחה יחידתו של מרקר לרחבי גרמניה על מנת לדכא מרידות שמאל בערים השונות, ויחידות נוספות קמו לצדה. בקיץ 1919 היו בין מאתיים אלף לארבע מאות אלף איש מאוגדים במסגרת הפרייקור, וכשלוש מאות וחמישים אלף מאוגדים במסגרת הצבא הרשמי.
פעולות הפרייקור
ממוזער|אנשי הפרייקור מפלוגת רוסבאך במהלך הפוטש של קאפ
הפרייקור היו כלי במלחמתה של רפובליקת ויימאר להגן על עצמה מפני מרידות השמאל. ביניהם דיכויה האלים של רפובליקת הפועלים במינכן, שבו נהרגו מאות מאנשי השמאל, ודיכוי מרידת הספרטקיסטים - ארגון מהפכני קומוניסטי בברלין, שבמהלכו נרצחו על ידי אנשי הפרייקור המנהיגים הקומוניסטים רוזה לוקסמבורג וקרל ליבקנכט ב-15 בינואר 1919.
לנוכח התקדמות הצבא האדום במדינות הבלטיות, נשלחו אנשי הפרייקור לעצור את הצבא האדום בפברואר 1919. במאי 1919 כבשו אנשי הפרייקור את ריגה. בשלב זה הפכה המעורבות הגרמנית במדינות הבלטיות לרגישה מבחינה מדינית, ונראה כי מבחינת המנצחות במלחמה - אנגליה וצרפת - היו אנשי הפרייקור במדינות אלו איום גדול מאשר הצבא האדום. הופעל לחץ על הנשיא אברט להחזיר אותם, והפרייקור עזבו את המדינות הבלטיות בחודש נובמבר 1919. בריגדת ארהארדט, אשר הייתה חלק מן הלוחמים במדינות הבלטיות, ידועה בכך שהייתה הראשונה שהשתמשה בסמל צלב הקרס, כאשר סימנה אותו על קסדותיה וכלי הרכב שלה. פעולות נוספות של הפרייקור כללו הגנה על פרוסיה המזרחית מפני הפולנים, ופעולות טרור וגרילה כנגד הצרפתים בחבל הרוהר.
פירוק הפרייקור והפוטש של קאפ
ההסכמה לצמצם את גודלו של הצבא למאה אלף איש כללה בתוכה במשתמע גם את פירוק הפרייקור. בתחילת 1920 הוצאו פקודות לפירוקן של יחידות הפרייקור. יחידתו של ארהארדט קיבלה פקודת פירוק בחודש מרץ 1920. אנשי היחידה לא קיבלו את הגזירה, ועלו על ברלין, על מנת להשליט בגרמניה משטר ימני קיצוני בראשות איש הימין וולפגנג קאפ, באירוע הידוע בכינוי "הפוטש של קאפ". בזמן הפוטש ממשלתו של אברט כבר הספיקה להימלט, והמורדים צעדו לתוך העיר ללא התנגדות. שביתה כללית שהכריזו פועלי גרמניה, והתנגדות כללית לצעד זה, לרבות מצד יחידות פרייקור אחרות שנקראו לסייע במאבק, הביאו לסיומה של ההפיכה.
רבים מאנשי בריגדת ארהארדט נמלטו מברלין למינכן, שהייתה באותו הזמן תחת שלטון דיקטטורה של הימין הקיצוני, ומשם מצאו את דרכם אל המפלגה הנאצית ואל ארגון האס אה. יש הסבורים כי בדרך זו אומץ צלב הקרס כסמלה של המפלגה הנאצית, על אף שאדולף היטלר בעל הנטיות ה"אמנותיות" הצהיר כי הוא שאימץ את הסמל כסמלה של התנועה.
קצם של הפרייקור
לאחר שנת 1920 פוזרו הפרייקור, אך לא היה זה סופם של הארגונים המעין-צבאיים בגרמניה של רפובליקת ויימאר. יוצאי הצבא המשיכו ליצור ארגונים לוחמים משמאל ומימין. בין הבולטים בארגונים היו "הרייכסווהר השחור" שלחם בחזית המזרח והגן מפני הפולנים עד שנת 1923 תוך שהוא משליט משטר אימים באזור פרוסיה המזרחית, ו"קסדת הפלדה" ("שטאהלהלם"), בראשותם של תיאודור דיסטרברג ופרנץ זלטה, שהיה מעין ארגון מתון יותר (דיסטרברג היה בשלב מסוים מועמדו של הימין השמרני לנשיאות גרמניה), שכלל אף לשכת עבודה לחבריו.
רבים מאנשי הפרייקור מצאו את מקומם במפלגה הנאצית ובארגון האס-אה, ורבים מהם עלו לגדולה במסגרת המפלגה הנאצית והגיעו למשרות רמות, ובהם ריינהרד היידריך, מרטין בורמן, היינריך הימלר, רודולף פרנץ הס וארנסט רהם, לימים מהגרועים בפושעי המלחמה בגרמניה הנאצית. עם זאת, מרבית חברי הפרייקור נותרו מחוץ למנגנון המפלגה הנאצית, ובשנת 1934 רבים מהם נכלאו או הוצאו להורג בליל הסכינים הארוכות, בהם גם הרמן ארהארדט וארנסט רהם. בנאומו של היטלר ברייכסטג ב-13 ביולי 1934 הוא רמז כי אנשי הפרייקור היו אחת מקבוצות "האויבים הפתולוגיים של המדינה". זמן קצר לאחר מכן מוזג הארגון עם האס-אה, ובשנת 1935 פוזר סופית.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פולין: היסטוריה
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:מיליציות ברפובליקת ויימאר | 2024-06-14T00:37:39 |
אגדה (יהדות) | אגדה או הגדה או אגדתא היא כינוי כולל לכל מאמר חז"ל שאינו עוסק בהלכה. חז"ל כינו "אגדה" או "הגדה" את החלק מן המדרש שנושאו לימודים עיוניים ביראת השם ובהשגחתו, ודברי מוסררש"י פין, "מאמר על הגדה". במדרש ספרי לספר דברים נאמר: "רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם, למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו". האגדה היא חלק מהתורה שבעל-פה.
מאפייני האגדה
בספרות התורנית נכללים נושאים רבים, החל מסיפורים כלליים וסיפורי שבחים ומשלים, פרשנות למקרא, וכלה בדברי חכמה ומוסר. לעיתים האגדה אינה אלא אגדת עם או סיפור מיתולוגי בעל לקח – שבו אף קיימת האנשת האל. יש והאגדה מגלה דמיון לסיפורים שרווחו בעולם הקדום, כגון השימוש במיתוס של פנדורה באבות דרבי נתן א'. בגלל אפיונים אלו, נהוג להתבונן בספרות האגדה, כהרחבה של ספרות חוכמה, אשר כמוה קיימת גם במקרא.
מעשיות מצויות בכל ספרות חז"ל; כגון: מדרש רבה, מדרש תנחומא ואחרים.
לעומתם, יש גם מעשיות רבות המשולבות בספרי ההלכה: המשנה, התוספתא, התלמודים ומדרשי ההלכה. רוב מעשיות התלמוד נאספו בספר עין יעקב. מבחר מתוך המעשיות קובץ על ידי חיים נחמן ביאליק ויהושע חנא רבניצקי בספר האגדה (1908-1911).
בשל גיוונה והחופש היחסי שניתן בה, הייתה ספרות המעשיות למקום ביטויים של בעלי הכישרון הספרותי שבין החכמים. כך, דורות רבים הוסיפו על מפעל המעשיות, "עד שנעשתה לעולם מלא בפני עצמו, עולם נפלא ומיוחד, עם חִנו שלו ועם יופיו שלו. ויצירה כזו - אי-אפשר שלא יהיה בה הרבה מן הנצחי והעולמי... יצירת מופת לדורות עולם." (מתוך ההקדמה ל"ספר האגדה"). השימוש באמצעים ספרותיים ומתודיים אף גבר בשל כך תפקידה של ספרות המעשיות - למשוך את לב העם לדברי תורה ומוסר.
המושג "אגדה" בלשון חז"ל
שם הגדה/אגדה מורה על סיפור והצעת דברים (ויגד משה - דברים שמושכים לבו של אדם כאגדהתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פז עמוד א.). ונאמר: "פנים של אימה למקרא, פנים בינוניות למשנה, פנים שוחקות לגמרא, פנים מסבירות לאגדה".מסכת סופרים, טז
בשימוש הרווח "מדרשי חז"ל" הן כל החומר בספרות חז"ל שאינו הלכה למעשה: הדרכות מוסר, דברי הגות וחכמה, סיפורים ומשלים. אולם, בלשון חז"ל המונח "מדרש" (או "סיפור") מתייחס לסוגה מסוימת מאוד: עיון בפסוקי המקרא שאין בהם הלכה למעשה. להלן דוגמאות לכך בלשון חז"ל:
בתלמוד מסופר שאנשי אלכסנדריה שאלו את רבי יהושע בן חנניה מספר שאלות, ומתוכן: "שלושה דברי הגדה, שלושה דברי דרך ארץ" (נדה ס"ט, ב' - ע', ב'). בפירוט ה"הגדה" מציין התלמוד שלוש שאלות על פסוקים במקרא, בעוד דברי "דרך ארץ" הם סוגה נפרדת ואינם "הגדה".
עוד נאמר על דרשותיו של רבי מאיר, שכללו (בתרגום לעברית) "שליש הלכות, שליש אגדות, ושליש משלים".
בתוספתא נאמר על דרשתו של רבי אלעזר בן עזריה "היכן הייתה הגדה? 'הקהל את האנשים והנשים והטף'". השאלה "היכן הייתה הגדה?" מובנה: על איזה פסוק דיבר. גם ההגדה של פסח נקראת כך משום שבמרכזה עומדים פסוקי המקרא המתארים את יציאת מצרים, וההגדה מרחיבה ומפרשת אותם.
לפיכך, ספרי ה"אגדה" נסדרו על-פי ספרי המקרא. "רבנן דאגדתא" או "בעלי הגדה" הם החכמים שעסקו בהרחבה בפירוש פסוקי המקרא, ומי שהתקשה בהבנתו של פסוק מסוים היה פונה אליהם. המומחים שבהם גיבשו כללים מיוחדים להבנת המקרא.
מקורות האגדה
הגישה הרווחת ביהדות האורתודוקסית היא כי האמוראים שחיברו את התלמוד הם אלה שחיברו גם את האגדה. יש אגדות שנמסרו בעל-פה מפי תנאים.
מספר חוקרים בדורות האחרונים, בשל האבסורדיות שבחלק גדול ממאמרי האגדה, וסתירתו את המציאות הגשמית והרגשית ערערו על מקורותיהן של חלק מאגדות התלמוד, ונחמן קרוכמל אף טען . לדבריו, כותבי האגדות המאוחרים חמדו לצון עם כותבי התלמוד, ובתקופת הגאונים - תקופה בה מיעטו בלימוד האגדה ונהגו כלפיה בכבדהו וחשדהו - הצליחו להחדיר לתלמוד את הגיגיהם הפרטיים.
סוגות באגדה
סיפורים דרשניים או: הסיפור המקראי המורחב - המונח סיפור דרשני נטבע על ידי עפרה מאיר, והוא מציין סיפורים שדמויותיהם הן בדרך כלל מן המקרא, נקודת המוצא שלהם היא הפסוק המקראי, ומגמתם היא לדרוש אותו ולהפיק ממנו משמעות חדשה. לדוגמה, האגדה מספרת על הרחבות שונות לסיפור חוה, אדם והנחש וכך פותרת סתירות, פערים או אי-בהירויות בין פרשנויות או בין פסוקי המקרא עצמם.
תרגומי מקרא טומנים בחובם הרמזים לאגדות, אשר מהן מפורטות במקורות אחרים.
מעשי-חכמים: אגדות המספרות על חייהם ומעשיהם של תנאים ואמוראים.
משלים
פתגמים
אמונות ודעות: האגדתא דנה במגוון גדול מאוד של נושאים, כמו מאורעות היסטוריים, דמויות תנ"כיות, חז"ליות, רומאיות, מצריות, בבליות ועוד, שדים, חוכמת המונים, תופעות טבע, גוף האדם ורפואתו, מטאורולוגיה, גאוגרפיה, תכונות בע"ח, אסטרונומיה, קוסמולוגיה, מקומות המובילים לגיהנום ולגן העדן, סייסמולוגיה, נוסחי התורה, מלאכים, חושים, רגשות ונושאים הגותיים כגון "שכר ועונש", "יחס האלוהות והאדם", "תפקידו של עם ישראל", משמעות החברה האנושית ועוד.
מוסר: חלק ניכר מספרות האגדה מוקדש להתפתחות המוסרית של האדם, בדרך כלל על ידי סיפור שיש בו מוסר השכל. ביקורתם של בעלי האגדה התייחסה לכל המעמדות שהיו בזמנם, ובכלל זה מעמד החכמים עצמו.
פולמוס: האגדה הייתה המקום העיקרי שבו התייחסו, ישירות או בעקיפין, לדעות שמחוץ לעולם היהדות והתפלמסו עימן – בעיקר כנגד הצדוקים, עובדי האלילים והנוצרים.
לעיתים אותה אגדה מוצגת בניסוחים שונים או למטרות שונות.קיימת אגדה על אלוהים שהציע את התורה לאומות העולם - ומתואר בה כיצד אומות העולם דחו אותה ואילו עם ישראל קיבל אותה. במכילתא דרבי ישמעאל (מסכתא ד, יתרו ה') מובאת אגדה זו כתגובה אפולגטית לשאלה מדוע ניתנה התורה דווקא ליהודים. בשמות רבה (כז:ט) היא מובאת כהנמקה לענישת בני ישראל על אי קיום המצוות. באיכה רבה (ג:א) היא בסיס לקובלנה של עם ישראל כנגד אלוהים, על שאין הוא מתייחס אליהם כראוי. בכל אחד מהמקרים, משמעות ההגדה נקבעת על פי ההקשר.
סמכות הפסיקה על פי האגדות
ספרות האגדה היא אחד המקורות החשובים ביותר של מחשבת היהדות, ומספר רב של מאמרי אגדה אומצו אחר כך על ידי גדולי מחשבת ישראל, כמו הרמב"ם, רש"י, המהר"ל, המהרש"א, והראי"ה קוק. יש גם מנהגים הלכתיים שמקורם בספרות האגדה, כגון אמירת הקדיש בידי האבלים. כמו כן קיימת במחשבת התנגדות למאמרי אגדה מסוימים, למשל הרמב"ם מסתייג מהאסטרולוגיה של חז"ל וגם אינו מקבל את מאמרי האגדה שלהם הנוגעים לשדים ולרפואה כרלוונטיים למעשה.
סמכותן של אגדות חז"ל פחותה ביחס לסמכות דברי ההלכה שלהם. היחס העקרוני הזה מבוטא בדבריהם של רבים מן הגאונים והראשונים שרווחות בהם קביעות כגון: "אין מקשין מדברי אגדה", "אין סומכין על דברי אגדה", "אין מדקדקין עליהן", "אין משיבין על דברי אגדה", "אין למדים הלכה מדברי אגדה".
אולם לדעת רבינו תם אין לדחות דברי אגדה אם אינם חולקים על התלמוד וכן דעת רוב פוסקי ההלכה האחרונים.
הנימוקים שניתנו ליחס זה לאגדות חז"ל הם שדברי האגדה לא לובנו כלימוד הגמרא בצורה של שאלות ותשובותמהר"ל מפראג, באר הגולה, שער שישי ושלא נכתבו בצורה של פסיקה אלא של דברי מוסר וכדומה.שו"ת נודע ביהודה תניינא קס
בתקופות מאוחרות יותר, הוגים אורתודוקסיים נתנו סמכות גדולה יותר לאגדות חז"ל, ולעיתים עמדה שאלה זו ביסוד מחלוקות בין זרמים פתוחים לשמרנים. בשנת 2003 עורר ביטוי אחד של הוויכוח בעניין פולמוס עז בציונות הדתית. לאחר שהרב יעקב מדן הוציא ספר המדבר על חטאו של דוד המלך ותשובתו, יצאו כמה ראשי ישיבות, כמו הרב צבי טאו, והרב משה בלייכר כנגד עצם הטענה שדוד חטא – בשל טענתם שאסור לחלוק על דברי הגמרא, שאומרת: "אמר ר"ש בר נחמני כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה". רבנים אחרים, כמו הרב יובל שרלו והרב יואל בן נון, טענו בין השאר כי אין מחויבות לקבל את המדרש כפשוטו – ובמיוחד כיוון שקיימות דעות חולקות, שכן ניתן להבין את המדרש, כאמירה הגורסת שאין להתייחס לדוד כחוטא, ולא מתכוונת לומר שהוא לא חטא כלל.
יחס הראשונים והאחרונים לאגדה
רבים מן הראשונים והאחרונים קבעו כללים בלימוד האגדה. הכללים אינם גורפים ומתייחסים לכל אגדה ואגדה בנפרד. להלן קצת מעמדותיהם על האגדות השונות:
יש בהן עומק.
הן רק כדברי מוסר ועידוד.
הפסוקים המובאים בהן נאמרו רק כאסמכתאות לזיכרון.
לא באו אלא להציע רעיון אפשרי בלבד.
נאמרו כמליצות פיוטיות.
נאמרו בדרך בדיחה ולחידוד בלבד.
כלל הוא, אין סומכין על האגדהאוצר הגאונים, חגיגה יד, עמ' 60
נאמרו כמשלים שלא ניתן לדעת מה הנמשל שלהם.
הן גוזמא בעלמא.
רבות מן האגדות לא היו אלא משל וחלקן הם חלומות של אמוראים.
רבות מן האגדות יש בהן סוד - קבלה.
פרוש ולימוד האגדה
רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי היה דורש הגדה בשלושים ושתיים מידות. ר' יוחנן אומר משום ר' אלעזר ברבי שמעון: "כל מקום שאתה מוצא דבריו של רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי בהגדה, עשה אוזניך כאפרכסת" (תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף פט, עמוד א).
מאז כתיבת התלמוד והמדרשים התמעטו העוסקים בפירוש האגדה. רוב פרשני התלמוד כתבו מעט מאוד על הסוגיות האגדיות, ורבים מהלומדים נטו ללמוד אותן ברפרוף – ולפעמים אף לדלג עליהן לגמרי, מתוך שימת דגש על תחום ההלכה. בעבר רבים תפסו את אגדות חז"ל כפשוטן, ולא נטו לראות את דבריהם כמשלים לרעיונות עמוקים ונסתרים. הרמב"ם מתאר שבחלק מהעם היו תופסים תמיד את אגדות חז"ל כפשט דבריהם, וכן שהדרשנים היו רגילים לדרוש בפני ההמון את הדרשות כפשוטם מילה במילה. כך תיאר גם רבי יצחק אברבנאל את דרכם של "החכמים האשכנזים", שמפרשים את אגדות חז"ל כפשוטם.
לעומת זאת, הרמב"ם עצמו סבר שאגדות חז"ל נאמרו כמשלים לרעיונות עמוקים. עמדה זו של הרמב"ם היא חלק מן התפיסה הרציונליסטית שלו, ונקודה זו עמדה במוקד של חלק מן הביקורת שהוטחה כנגד התפיסה. עם זאת, כבר לפני הרמב"ם היו ראשונים שכתבו שיש אגדות שכוונתן אינה לפשט דבריהן, ואחרי הרמב"ם הלכו בדרך זו ראשונים רבים נוספים. מאפיין נוסף לדרכו של הרמב"ם וסיעתו הוא פירושים לאגדות בצורה של קירוב דבר האגדה לשכל הישר, כך למשל יתושו של טיטוס מתאר למעשה גידול במוח, או תיאור של פתק שנפל מהשמיים מתאר מחשבה שעברה בראשו של קורא הפתק.
אחרונים חשובים חיברו ביאורים לאגדות חז"ל כמשלים לרעיונות פנימיים, ביניהם ביאורי-אגדות של המהרש"א, המהר"ל, הגר"א, הבן איש חי, והראי"ה קוק; איש איש על-פי דרכו והגותו.
בדורות האחרונים החלה פריחה מחודשת של תחום של פירוש ולימוד האגדה, בעיקר בבתי המדרש המשתייכים לזרם הציונות הדתית – וזאת בעקבות הראי"ה קוק שקרא להחיות את לימוד האגדה, ואף כתב את ספרו עין אי"ה המבאר את האגדות המופיעות בספר עין יעקב על מסכתות ברכות ושבת.
קבצים של מדרשי אגדה
את אגדות חז"ל ניתן למצוא בכמה סוגים עיקריים של כתבים:
אגדה במדרשי תנאים, אגדות המשולבות בששת ספרי הש"ס, מדרשי אגדה אמוראיים, מדרש תנחומא וספרי אוספי מדרשים.
רבים מפרשני המקרא היהודיים כינו את חיבוריהם בשם "מדרש" (כמו מדרש לקח טוב, מדרש רבנו בחיי על התורה). תופעה זו גרמה לבלבול מסוים, במיוחד כיוון שרבים מאותם חיבורים הם גם מקור חשוב לחומר חז"לי, שלא מופיע במקומות אחרים.
לצד החיבורים המקוריים, נערכו גם 'ספרי ליקוט' מסוגים שונים, שליקטו אגדות חז"ל לפי סדר מסוים: לפי סדר המקרא, לפי נושאים, לפי שם הרב שהמאמר מיוחס אליו, או לפי סדר אלפביתי של ציטוטים. אחד הידועים שבהם הוא "ספר האגדה", פרי עבודתם של ביאליק ורבניצקי.
אף שספרות המדרש נכתבה בעיקרה בימי הביניים, נכתבים גם במאה ה-21 פירושים על התורה בסגנון מדרשי, כדוגמת קובץ מדרשים שכתבו נשים בשם "דרשוני" ו"צוהר תעשה לתיבה" של רונן אחיטוב.
מדרש רבה
המדרשים הקרויים "מדרש רבה" הם מן המדרשים הידועים והנלמדים ביותר. אולם למרות הדמיון בשמות, לא מדובר בקובץ מדרשי אחד, אלא בקבצים שנכתבו בתקופות שונות, במקומות שונים ועל ידי מחברים שונים.
בראשית רבה מתוארך למאה השישית. מדרש על חומש בראשית שיש בו באורי מילים ופסוקים והרחבות אגדתיות, חלקן רחוקות מאוד מפשט הפסוקים. משולבים בו גם משלים ואמיתות עממיות. העורך הביא דרשות ממקורות מוקדמים יותר, ובהם המשנה, התוספתא, מדרשי ההלכה ותרגומי המקרא. הוא מצטט גם מן התלמוד הירושלמי, כנראה בגרסה ששונה במקצת מן הגרסה שבידינו. יש המקדימים את עריכתו של מדרש בראשית רבה לתחילת המאה ה-5.
שמות רבה (המאה ה-11 או ה-12)
ויקרא רבה (אמצע המאה ה-7)
במדבר רבה (המאה ה-12)
דברים רבה (המאה ה-10)
שיר השירים רבה (כנראה לפני אמצע המאה ה-9)
רות רבה (כנ"ל)
איכה רבה נמסר בשתי גרסאות, אחת נדפסה ב-1519 בפזארו והשנייה, מהדורת בובר, נערכה על פי כתב יד, והיא זו המצוטטת בשולחן ערוך ובמקורות נוספים. המדרש נערך כנראה במאה ה-5.
מדרשים נוספים מתקופת התלמוד ואילך
קהלת רבה
אסתר רבה
מדרש תנחומא, או "מדרש ילמדנו" (המאה ה-9), מדרש אגדה ארצישראלי על התורה, שנתחבר על ידי רבי תנחומא, אמורא בדור החמישי לאמוראים שחי בארץ ישראל. מחולק גם הוא לפי פרשיות התורה. במדרש זה נפתחים הדיונים לרוב בשאלות הלכתיות, ואחר-כך עוברים לתכני אגדה. קיים מדרש בשם "ילמדנו רבינו", אשר מתבסס על מדרש תנחומא הפותח בדרך כלל במילים אלה.
פסיקתא מדרש אגדה על התורה והנביאים (תחילת המאה ה-5)
פרקי (או ברייתא) דרבי אליעזר – חיבור המיוחס לתנא רבי אליעזר בן הורקנוס (ומכאן שמו), העוסק בלימודיו במעשה בראשית, בסיפורים שבתורה, במעשי האבות וביציאת מצרים. סגנונו הייחודי של מדרש זה הוא בכך שאינו מתעסק ב"דרישת" הפסוקים, אלא בתיאורם והרחבת תוכנם.
מדרש שמואל על ספר שמואל
מדרש שוחר טוב – מדרש אגדה לתהלים. המדרש פותח בפסוק "שוחר טוב יבקש רצון" (משלי י"א, כז), ומכאן שמו. זהות מחברו אינה ידועה.
מדרש משלי
סדר עולם רבה, מיוחס לתנא רבי יוסי בן חלפתא. מתאר את ההיסטוריה מבריאת העולם עד חורבן בית שני.
ילקוט שמעוני – ליקוט של מדרשים על ספרי התנ"ך, שנתחבר בתחילת המאה הארבע עשרה בגרמניה. הדעות חלוקות באשר לזהות מחברו, ועל פי רוב על ידי רבי שמעון אשכנזי ("ראש הדרשנים") מפרנקפורט. הספר מצטיין במאגר ספרים עצום של כ-50 ספרים, בדיוק לשוני ובהסמכת וציטוט המקורות.
עין יעקב – ליקוט דברי האגדה מהתלמוד הבבלי, יחד עם הפרשנים המרכזיים - רש"י ותוספות. נתחבר בסוף המאה ה-15 על ידי רבי יעקב בן שלמה חביב מהעיר סמורה שבספרד. הרב אברהם יצחק הכהן קוק ביסס את ספרו על האגדות, עין אי"ה, על ספר זה.
תנא דבי אליהו, מדרש העוסק בטעמי המצוות, לימוד תורה, תפילה ותשובה. מורכב משני חלקים, סדר אליהו רבא וסדר אליהו זוטא. נכתב כנראה כולו על ידי מחבר אחד. הספר מיוחס לאליהו הנביא.
מדרש אבא גוריון על מגילת אסתר
מדרש אגדה (בובר) על חמישה חומשי תורה
מדרש הגדול – ליקוט של מדרשים מיהדות תימן, שנתחבר על ידי רבי דוד העדני
פסיקתא דרב כהנא – קובץ מדרשים על ההפטרות הנקראות בחגים ובשבתות מיוחדות במשך השנה.
בנוסף על חיבורי האגדה האמורים לעיל, קיימים חיבורים המתמקדים בענייני מוסר, כגון: מסכת אבות, אבות דרבי נתן, מסכת דרך ארץ (דרך ארץ רבה ודרך ארץ זוטא), תנא דבי אליהו.
רשימת קובצי מדרשים נוספים ניתן למצוא בספרים:
אוצר מדרשים (יהודה דוד אייזנשטיין, ניו יורק 1915)
בית המדרש של אהרן ילינק
אסכולות מחקר בפרשנות סיפורי חכמים
במחקר המודרני קיימות שתי גישות פרשניות שונות להבנת סיפורי החכמים המופיעים בספרות חז"ל.
הגישה ההיסטורית
גישה זו, המאפיינת את רוב ההיסטוריונים חוקרי התקופה התלמודית, סוברת כי חלק מסיפורי החכמים מכילים פרטים היסטוריים שניתן לאמת ולזהות אותם. סיפורים אלו יאומתו עם מקורות אחרים המספרים את סיפורי התקופה. לדוגמה: היינריך (צבי) גרץ, היסטוריון בן המאה ה-19, השווה בין כתבי ההיסטוריון יוספוס פלביוס לכתבי חז"ל ובעזרת שילוב של שני המקורות יצר תמונה היסטורית אחידה. כלומר, גרץ יוצא מנקודת הנחה ששני המקורות הם בעלי חומרים היסטוריים ומקנה להם סמכות זהה.
הגישה הספרותית
גישה זו, שבראשה עמד פרופ' יונה פרנקל, סוברת כי יש ספק אודות האמינות ההיסטורית של סיפורי החכמים – וזאת מכיוון שלא ייתכן שהמבנה של סיפור היסטורי יהיה אסתטי ומוקפד כל כך. לכן מציעה הגישה ניתוח ספרותי של הטקסט התלמודי. פרנקל גורס ניתוח הטקסט במספר שלבים: 1. קריאה והבנה מילולית של הטקסט, 2. חלוקת הסיפור לחלקים הגיוניים, 3. הגדרת היחסים בין החלקים, 4. מעקב אחר הקשרים בין החלקים, 5. הבנת המשמעות הרעיונית של הסיפור.
לעומת הניתוח ההיסטורי, בניתוח הספרותי אין כל ניסיון להבין מהו הסיפור האמיתי, שהתרחש במציאות. המטרה אינה אלא להבין מהו הרעיון שמנסה יוצר הסיפור להעביר לקורא. בניתוח זה, כבכל ניתוח ספרותי, כל פרט המופיע בטקסט משמעותי. הבחירה להציג את הדברים באופן מסוים משרתת רעיון מסוים, ולכן ייתכנו סתירות בין מקורות תלמודיים שונים (לכל טקסט רעיון מרכזי אחר).
ראו גם
שילוב הלכה ואגדה
ספר האגדה
תלמוד
סיפור עם
חיות הקודש (ספר)
לקריאה נוספת
יצחק היינמן, דרכי האגדה, הוצאת מאגנס, תשי"ד.
משה דוד גרוס, אוצר האגדה (אוסף מאמרי אגדה מהמשנה, התוספתא, הגמרא, המדרשים וספרי הזהר מסודרים על פי תוכן ענייניהם ולפי סדר הא”ב) מוסד הרב קוק
אפרים אלימלך אורבך, חז"ל - פרקי אמונות ודעות, הוצאת מאגנס, תשכ"ט.
מרדכי פירון, בשערי האגדה, הוצאת "דון", תשל"ד 1974.
יונה פרנקל, עיונים בעולמו הרוחני של סיפור האגדה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1981.
.
.
יונה פרנקל, מדרש ואגדה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1996.
יונה פרנקל, סיפור האגדה - אחדות של תוכן וצורה: קובץ מחקרים, הקיבוץ המאוחד, 2001.
יהושע ענבל, , מוסד הרב קוק, ירושלים 2015.
שמואל יוסף פין, מאמר על הגדה (חקירת תכונות אגדות חז"ל בתשעה פרקים), ב"האסיף", א, ורשה תרמ"ה.
גרשון זאב דמשק, לאור האגדה, ניו יורק, תשט"ו.
יעקב אלבוים, להבין דברי חכמים: מבחר דברי מבוא לאגדה ולמדרש משל חכמי ימי הביניים, מוסד ביאליק, ירושלים, 2001.
יהודה ברנדס, אגדה למעשה - עיונים בסוגיות משפחה, חברה ועבודת השם, ספריית אלינר, 2005.
שמואל פאוסט, אגדתא - סיפורי הדרמה התלמודית, הוצאת דביר, 2011.
עליזה שנהר, קוראת במקור: על אגדות עתיקות וחדשות. הוצאת פרדס, 2016.
יוסף היינימן, אגדות ותולדותיהן, עיונים בהשתלשלותן של מסורות, ירושלים: הוצאת כתר, 1974.
יעקב גרטנר, מבוא לתורה שבעל פה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1996. יחידה 7; עמ' 243–356.
ענת רייזל, מבוא למדרשים, הוצאת תבונות, מכללת הרצוג – גוש עציון, תשע"א.
ג'פרי רובינשטיין, סיפורים תלמודיים: אמנות הסיפור, עריכה ותרבות, תרגם מאנגלית עמרי שאשא, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2021.
קישורים חיצוניים
ספר האגדה: אוצר אגדות חז"ל, גרסת הרשת
מאמר על ההגדות לרבי משה חיים לוצאטו
חיים נחמן ביאליק,, באתר של "פרויקט בן-יהודה"
הרב ישראל פורת, הלכה שוחקת ואגדה קפדנית תגובה למאמר "הלכה ואגדה" של ביאליק.
ד"ר עפרה מאיר, התרומה ההיסטורית של אגדות חז"ל - לאור אגדות רבי ואנטונינוס ('מחניים', סיוון תשנ"ד), אתר דעת
עניינה של ספרות ההגדה, שעור מפי הרב אורי שרקי, מתוך סדרת השיעורים על בספר הכוזרי, אתר מכון מאיר.
אורי ארליך, פרק נוסף בבחינת בית היוצר של המדרש והאגדה, אתר פשיטא
אביגדור שנאן, גבולות נעים ומעומעמים - התהליך המדרשי בין יצירה לחשיפה, אתר פשיטא
משה דוד הר, דת וחיי רוח ביישוב היהודי - עולמם של חז"ל: מדרשי אגדה, אתר פשיטא
"ארץ אגדה", סדרת שיעורים רחבת היקף על אגדות חז"ל, מאת: הרב מרדכי הוכמן, באתר ישיבה
המסורת בישראל, מאתר "הידברות"
'לא סיפורי פיות. על אגדות חז"ל', פרק מהפודקאסט 'הסיפור שלנו'.
Rivka, Raviv, Teaching Aggadah, Tel-Aviv: the Mofet Institution, 2012
ענת רייזל, מבוא למדרשים, באתר "מחלקי המים". תקציר מתוך הספר מבוא למדרשים, הוצאת מכללת הרצוג - תבונות, אלון שבות, תשע"א.
רבי אברהם בן הגר"א, הקדמתו לספר מדרש אגדת בראשית, עם הערות מאת שלמה באבער
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:תלמוד
אגדה
קטגוריה:פרשנות המקרא | 2024-10-01T10:08:28 |
פרנץ פון פאפן | 250px|ממוזער|שמאל|הקבינט הראשון של היטלר, 1933: היטלר, גרינג, פון פאפן, פון קרוזיק, וילהלם פריק, פון בלומברג, הוגנברג
פְרַנְץ פוֹן פַּאפֶּן (בגרמנית: Franz Joseph Hermann Michael Maria von Papen; 29 באוקטובר 1879 – 2 במאי 1969) היה פוליטיקאי גרמני אשר שימש תקופה קצרה כקנצלר גרמניה, ואשר תככיו היו בין הגורמים לעלייתו של אדולף היטלר לשלטון.
ביוגרפיה
ראשית חייו
פון פאפן נולד ב-29 באוקטובר 1879 בוורל, למשפחה קתולית עשירה בחבל וסטפאליה. הוא שירת כקצין בחזית הטורקית במלחמת העולם הראשונה ולאחר מכן כנספח בשגרירות גרמניה בארצות הברית, משם גורש עקב מעורבותו בתכנון מעשי חבלה בטרם הצטרפה ארצות הברית למלחמה.
קנצלר (1932)
לאחר המלחמה הצטרף פאפן למפלגת המרכז הגרמנית והחל בפעילות פוליטית. פאפן היה אדם אמיד, הודות לנישואיו ליורשת עשירה. הוא החל את פעילותו הפוליטית כמונרכיסט והיווה את האגף הימני של המפלגה, שבראשותה עמד היינריך ברינינג, אשר שימש כקנצלר. ב־1 ביוני 1932 החליט נשיא גרמניה פאול פון הינדנבורג לפתור משבר קואליציוני על ידי פיטוריו של ברינינג, והעלאת פאפן במקומו למשרת הקנצלר. היה זה חלק מתוכנית שהגה יועץ הסתרים של הינדנבורג, קורט פון שלייכר, בעצה אחת עם היטלר. הרעיון היה כי הרייכסטאג (אשר היה מזה זמן רב נתון במשברים קואליציוניים שלא אפשרו הקמת ממשלה יציבה) יפוזר, תוקם ממשלת מעבר, ממשלת המעבר תכריז על בחירות, וכן תבטל את כל האיסורים הקיימים על פעילות האס אה ושאר מיליציות המפלגה הנאצית. הדבר יסייע להשיג רוב ימני שמרני לאחר הבחירות, שייתמך על ידי הנאצים, שייטלו חלק בשלטון, ויסייעו בשינוי החוקה ובהקטנת סמכויותיו של הרייכסטאג, לטובת משטר שמרני - אוטוריטארי, שבו יהיה שלייכר בעל הכוח. השלב הראשון בתוכנית זו היה כי הקנצלר ברינינג יפוטר, ובמקומו יבוא פון פאפן, יושב השורות האחרונות במפלגתו של ברינינג.
תגובת אנשי מפלגתו של פאפן לכך שאיש מפלגתם הוא שסייע להפיל את הקנצלר המכהן מטעם מפלגתם הייתה גירושו מן המפלגה והצבעת אי אמון בממשלתו. פאפן בחר באנשי אצולה רבים שלא היו חברי פרלמנט לשרים וממשלתו כונתה בלעג "קבינט הברונים". שלייכר כיהן בממשלה זו כשר ההגנה. הייתה זו ממשלה חסרת רוב קואליציוני ואפשרויותיה לשלוט היו מוגבלות.
פאפן המשיך בביצוע התוכנית שהגה עם שלייכר והיטלר והסיר את האיסור על פעילות האס.אה. דבר שגרם מיד לגל מהומות ורציחות בכל רחבי גרמניה. כמו כן הוכרז על בחירות ב־31 ביולי. על מנת למצוא חן בעיני הימין והשמרנים, פיטר פאפן את ממשלתה החוקית של פרוסיה בראשות אוטו בראון, שהייתה מורכבת מסוציאליסטים, ומינה עצמו כראש ממשלת פרוסיה.
הבחירות שנערכו בחודש יולי רק חיזקו את המפלגה הנאצית, והקטינו את כוחן של מפלגות הימין השמרני שמהן שאב פאפן את כוחו. ליושב ראש הרייכסטאג החדש מונה הרמן גרינג, מראשי המפלגה הנאצית. בפגישה שנערכה בין היטלר להינדנבורג, בנוכחות פאפן ושלייכר באוגוסט, סירב היטלר לקבל את תפקיד סגן הקנצלר ותבע את ראשות הממשלה לעצמו יחד עם תיקים נוספים לנאצים. לאחר כישלון המשא ומתן, היה זה האינטרס של הנאצים כי לא תוקם ממשלה יציבה וכי תערכנה בחירות נוספות, בהן העריך היטלר כי הנאצים יוכלו לזכות ברוב. הערכתו של זה התממשה וישיבתו הראשונה של הבית החדש, ב-12 בספטמבר, הוקדשה להצעת אי אמון של הקומוניסטים אשר הנאצים ומפלגות אחרות תמכו בה מטעמי טקטיקה. ממשלתו של פון פאפן הפסידה ברוב של 513 צירים אל מול 42. למרות שהצבעה זו נפסלה מאוחר יותר (היות שפאפן הציג צו לפיזור הרייכסטאג שממנו התעלם גרינג עד לאחר ההצבעה), בחירות חדשות נקבעו ל־6 בנובמבר. בינתיים האלימות ברחובות נמשכה; לאחר רצח קומוניסט על ידי 5 אנשי ס"א בעיירה פוטמפה בהמבורג, גזר בית משפט על הרוצחים עונש מוות לפי צו נשיאותי חדש. אולם פאפן נכנע ללחץ הנאצים והמיר את עונש המוות במאסר עולם (לאחר חודשים ספורים שוחררו הרוצחים בחנינה שקיבלו מהשלטון הנאצי לאחר שעלו לשלטון).
בבחירות אלו ספגה המפלגה הנאצית מפלה, הם איבדו 34 מקומות ברייכסטאג ועל אף שעדיין לא היה ניתן להקים ממשלת ימין יציבה בלעדיהם, הרי שהיה מדובר במכה לתוכניותיהם לתפיסת השלטון. פאפן ניסה שוב להציע להיטלר שותפות זוטרה בקואליציה. אולם המגעים עם היטלר נכשלו שוב ומהעדר תמיכה פאפן נאלץ להתפטר מתפקידו ב-17 בנובמבר. כעבור שבועיים נערכה פגישה גורלית אצל הינדנבורג שבה נכחו הוא ושלייכר; פאפן הגה תוכנית חדשה - הרייכסטאג יפוזר שוב, ללא בחירות חדשות והשלטון יסתמך מעתה על סמכויות הנשיא והצבא, ככל הנראה בדרך להחזרת המונרכיה הפרוסית. שלייכר מצידו טען שבמקרה כזה תפרוץ מלחמת אזרחים שעליה הצבא לא יוכל להשתלט, בייחוד אם תפרוץ במקביל מלחמה בגבול המזרחי. הוא גם טען שהוא יוכל להקים ממשלה חדשה שתזכה לתמיכה בפרלמנט.
הינדנבורג היה בשלב זה זקן וחלש מכדי להכריע, היסס בכל הנוגע לשינויים מרחיקי לכת, ולא רצה לשנות את החוקה של רפובליקת ויימר שהייתה מקור כוחו. ב־4 בדצמבר 1932 הטיל הינדנבורג את תפקיד הקנצלר על שלייכר, מתוך תקווה כי הוא יוכל להקים ממשלה רחבה, בהשתתפותו של היטלר, וכן בהשתתפות גורמים מתונים מן המרכז ומן השמאל.
סגן הקנצלר תחת היטלר (1933–1934)
מכאן ואילך הפכו שלייכר ופאפן ליריבים. פאפן לא הסכין עם אובדן משרתו, ובמוחו עלתה מחשבה חדשה - היטלר ימונה לקנצלר, ופאפן לסגנו. המפלגה הנאצית "המוחלשת" ממילא, תרוסן על ידי גורמים שמרניים בקבינט, שישמרו את צעדיו של היטלר, אשר יהפוך לבסוף לבובה של פאפן ושל השמרנים במפלגה. הינדנבורג לא היה אדם שקל לשכנעו בנקודה זו, ותמיד רחש בוז להיטלר אותו כינה "הקורפורל הבוהמי". אך לאחר ששלייכר שב ונכשל בהקמת הקואליציה, הצליח פאפן לבסוף, בסיוע מבנו של הינדנבורג, אוסקר, לשכנע את הנשיא הינדנבורג כי יש להטיל על היטלר את תפקיד הקנצלר. ב־30 בינואר 1933 קיבל היטלר את תפקיד הקנצלר ומינה את פאפן לסגנו.
פאפן הבין עד מהרה את גודל הטעות שטעה. לאחר שריפת הרייכסטאג ב־27 בפברואר 1933, קיבל היטלר מן הרייכסטאג סמכויות דיקטטוריות בלתי מוגבלות (העולות בהרבה על אלו שציפה פאפן לקבל מן הנשיא באמצעות "צווי חירום"). בשלב זה לא היה לו כל צורך בחבורת השמרנים שהרכיבה את ממשלתו (אם כי רבים מהם כקונסטנטין פון נויראט המשיכו לשרת עוד זמן רב את הממשלה ואת המשטר הנאצי). פניו האמיתיות של הנאציזם נתגלו עד מהרה - רדיפת מתנגדים פוליטיים, פרעות ביהודים, הקמת מחנות ריכוז, בקרה על אמצעי התקשורת. פאפן, על אף שרשמית היה עדיין סגנו של היטלר, לא היה בכל עמדה שיכלה להשפיע על הנעשה.
בינתיים חל שינוי לרעה בבריאותו של הנשיא הינדנבורג והיה ברור כי ימיו ספורים. כל הגורמים בעלי הנגיעה לשלטון החלו לחשוב על היום שלאחר פטירתו של הינדנבורג. זה מכבר היה האס.אה., בראשות ארנסט רהם ממורמר על בריתו של היטלר עם השמרנים, ועל דחיקתם של אנשי האס.אה. מעמדות כח. רהם תמך במהפכה תמידית, ועמידתו של היטלר לצד התעשיינים, בעלי ההון, הצבא והשמרנים, לא הייתה לפי רוחו. הצבא ראה באס.אה. משום מתחרה בלתי רצוי, ולחץ לרסן את רהם ואנשיו. נאצים בכירים כהרמן גרינג והיינריך הימלר אף הם חששו למעמדם, וידעו כי בין אם יצא הצבא במאבק כשידו על העליונה, או שיצא האס.אה. מנצח, הרי שהם מצויים בסכנה.
כאן עמד פאפן בנקודה בה היה חייב לפעול. אם ימות הנשיא, הרי שנקודת המשען האחרונה של השמרנים תאבד, ויחד עמו תרד לטמיון תוכניתו הגדולה של פאפן, להפנות את המשטר הנאצי למסלול מתון ושמרני.
ב־17 ביוני 1934 נשא פאפן נאום באוניברסיטת מרבורג. הוא יצא בתוקף כנגד המהפכנים הנאצים, וטען כי מדינה אינה יכולה להתקיים במצב של מרידה מתמדת מלמטה, וכי על החברה להיות נשענת על בסיס מוצק. הוא גינה את "האיומים כלפי גורמים חסרי ישע באוכלוסייה", ואת הכרזת כל מי שמשמיע ביקורת כאויב המדינה. היה זה נאום נועז, אשר זכה לתגובות נסערות, אך פאפן לא היה האיש אשר ירכז את ההתנגדות למשטר הנאצי. תפקיד היסטורי זה ניתן לאחרים.
ב־30 ביוני הכה היטלר במתנגדיו, והורה על הטבח המכונה "ליל הסכינים הארוכות". בטבח של מאות אנשים חיסל היטלר את הנהגת האס.אה. אך לא שכח גם את השמרנים. שלייכר נרצח בביתו, מקורבו של פאפן, אדגר יונג, אשר כתב לו את "נאום מרבורג", נרצח, ויחד עמו רבים מן המקורבים לחוגי השמרנים. פאפן עצמו הושם במעצר בית. כפי הנראה נרתע היטלר מלפגוע בו אישית, בשל קרבתו לנשיא הינדנבורג שעדיין היה בחיים.
תפקידיו המאוחרים
לאחר כל אלו, התפטר פאפן מתפקיד סגן הקנצלר, והשפעתו הפעילה על הפוליטיקה הגרמנית נפסקה. פאפן נשלח לשורת תפקידים דיפלומטיים, בהם שירת נאמנה את המשטר הנאצי. בתחילה כשגריר באוסטריה בין השנים 1934 עד 1938 - היו אלו השנים שבהן ערערו הנאצים את המשטר באוסטריה ולבסוף סיפחו אותה, בפעולה שנקראה "אנשלוס". לפי אחת מהתוכניות הנאציות לסיפוח היה עליהם להתנקש בפון פאפן ולהשתמש בכך כעילה לסיפוח. לאחר מכן, בין 1939 ו־1944, שירת פאפן כשגריר בטורקיה. בהיותו שגריר בטורקיה לקח פאפן חלק בהפעלתו של אחד מהמוצלחים שבסוכנים החשאיים הגרמנים במלחמת העולם השנייה, האלבני אלישע בנזה, המכונה "ציצרו", אשר שימש כמשרתו האישי של השגריר האנגלי בטורקיה, צילם בחשאי את כל המסמכים הסודיים בשגרירות, והעבירם לידי פאפן. מכיוון שחלק מאסטרטגית ההונאה שקדמה למבצע "אוברלורד" (הפלישה לנורמנדי בשנת 1944) הייתה ניסיון ליצור רושם כי הפלישה תגיע ממקומות אחרים, למשל מן הבלקן, הייתה למסמכים אלו חשיבות עליונה.
פאפן נתפס על ידי בעלות הברית לאחר המלחמה והועמד למשפט כחלק ממשפטי נירנברג על חלקו במשטר הנאצי. הוא זוכה מכל האישומים. בשנות החמישים ניסה להמשיך בקריירה הפוליטית שלו, אך כשל. הוא נפטר בשנת 1969.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:רפובליקת ויימאר: פוליטיקאים
קטגוריה:קנצלרי גרמניה
קטגוריה:שגרירי גרמניה
קטגוריה:אנשים שזוכו על ידי בית הדין הבין-לאומי בנירנברג
קטגוריה:שרי ההגנה של גרמניה
קטגוריה:שגרירים בטורקיה
קטגוריה:אבירי מסדר מלטה
קטגוריה:שגרירי גרמניה באוסטריה
קטגוריה:נוצרים רומים-קתולים גרמנים
קטגוריה:מקבלי אות הזהב המפלגתי
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1879
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1969 | 2024-07-11T07:33:59 |
הים האגאי | הים הָאִגֶאִי (ביוונית: Αιγαίο Πέλαγος , בטורקית: Ege deniz) הוא ים שולי בים התיכון המשתרע בין חצי-האי הבלקני במערב, אנטוליה (באסיה הקטנה) הטורקית במזרח, והאי כרתים (כריתי) היווני מדרום. הוא מחובר לים מרמרה דרך מצר הדרדנלים.
מקור השם
שמו של הים האגאי נגזר משמו של אַייגֵאוּס, מלך אתונה המיתולוגי, ואביו של תסאוס. כאשר יצא תסאוס לכרתים במטרה להרוג את המינוטאורוס, ביקש אביו שספינתו תניף מפרשים לבנים אם תסאוס בחיים ושחורים אם נכשל במשימתו ונהרג בקרב מול המינוטאורוס. תסאוס, המאושר מניצחונו ואהובתו החדשה, אריאדנה, שעזרה לו לצאת מהלבירינת, שכח מבקשתו של אביו והשאיר את המפרשים השחורים שאיתם יצא למשימה. משראה אביו את המפרש השחור, לא שלט בעצמו וביגונו הרב, קפץ מצוק גבוה אל הים ונהרג.
על פי גרסה אחרת, הים קרוי על שם אגאה, מלכת האמזונות, שמתה על הים.
היסטוריה
ימין|ממוזער|200px|הים האגאי כפי שנראה מתצפית מאחד מאייו
לקראת סוף האלף הרביעי לפנה"ס ואילך נוצרו ארבע הציוויליזציות הטרום יווניות: הציוויליזציה ההלאדית, הציוויליזציה הקיקלאדית, הציוויליזציה המיקנית, והציוויליזציות שנמצאות צפונית-מזרחית לים האגאי.
בעת העתיקה היווה הים האגאי את ערש מולדתן של שתי תרבויות מפותחות: התרבות המינואית מכרתים, והתרבות המיקנית מפלופונסוס שקיימו קשרים הדוקים האחת עם השנייה. לאחר "תקופת החושך" נוסדו פולייס (צורת הרבים של פוליס) לחופיו, הבולטים שבהם הם: אתונה, קורינתוס, מילטוס. יחד עם הפולייס ששכנו בפנים היבשת, דוגמת ספרטה ותבאי יצרו היוונים העתיקים את התרבות היוונית הקלאסית. עם כיבושיו של אלכסנדר הגדול בסוף המאה ה-4 לפנה"ס נפוצה תרבות זו ברחבי המזרח התיכון וכך נוצר העולם ההלניסטי שהחזיק בחלק זה של העולם עד השתלטות האימפריה הרומית עליו במאה ה-2 לפנה"ס.
עם חלוקת האימפריה הרומית עבר אזור הים האגאי לידי האימפריה הביזנטית אשר איבדה אותו לטובת האימפריה העות'מאנית בסוף ימי הביניים. האזור היה תחת שליטתה עד עצמאותה של יוון בתחילת המאה ה-19.
גאוגרפיה
בחלוקה פשוטה, ניתן לחלק את האיים האגאיים לשבע קבוצות: קבוצת הים התרקי או איי צפון הים האגאי, קבוצת מזרח הים האגאי, הספורדים בצפון, האיים הקיקלאדיים, האיים הארגו-סרוניים (האיים במפרץ סרוני ובמפרץ ארגוליס), האיים הדודקאנסיים, וכרתים. המלה "ארכיפלג", במובן של "קבוצת איים", שימשה במקור לאיים אלה ממש. רבים מהאיים ושרשראות האיים האגאיים הם למעשה המשכים של ההרים היבשתיים. לאיים רבים יש מפרצים ונמלים, אולם ככלל, ניווט בים האגאי נחשב לקשה. איים רבים הם געשיים, ובאחרים נחצבים שיש וברזל. באיים הגדולים יותר יש כמה עמקים ומישורים פוריים.
קישורים חיצוניים
מפת הים האגאי, הולנד, המאה ה-18, משאב הוראה מאתר החינוך של הספרייה הלאומית
*
אגאי, ים
אגאי
אגאי
אגאי | 2024-07-17T19:14:56 |
האימפריה העותמנית | REDIRECT האימפריה העות'מאנית | 2005-01-02T04:49:12 |
הים האיגאי | REDIRECT הים האגאי | 2015-09-26T11:09:40 |
האימפריה העותמאנית | REDIRECT האימפריה העות'מאנית | 2005-01-02T04:49:54 |
כמעט כל (מתמטיקה) | במתמטיקה, משתמשים לעיתים בביטוי כמעט כל במשמעות מדויקת, שפירושה "הכל, פרט אולי לקבוצה זניחה". השאלה אילו קבוצות זניחות נקבעת לפי ההקשר. בכל המקרים, איחוד של שתי קבוצות זניחות הוא זניח, וכך נשמרת המוסכמה, שאם "כמעט בכל מקום מתקיים התנאי P" ו"כמעט בכל מקום מתקיים התנאי Q", אז "כמעט בכל מקום מתקיימים התנאים P ו-Q גם יחד".
כעין זה משתמשים גם בביטויים כמעט תמיד או כמעט בוודאות, ראו להלן.
הכול פרט למספר סופי
כאשר עוסקים בסדרות, או בקבוצות בנות מנייה באופן כללי, פירושו המקובל של המונח "כמעט כל" הוא "פרט למספר סופי של יוצאי דופן". לדוגמה, אומרים על סדרה שהיא מתכנסת לגבול אם ורק אם לכל סביבה של , כמעט כל אברי הסדרה נמצאים באותה סביבה - כלומר, יש רק מספר סופי של איברים מחוץ לסביבה.
"המשפט הטיפשי של האריתמטיקה" קובע, בדרך הלצה, שכמעט כל מספר טבעי הוא "גדול מאוד". אף על פי ש"גדול מאוד" אינה תכונה מתמטית מדויקת, אפשר לצפות שיהיו לה שתי תכונות:
יש לפחות מספר אחד שהוא גדול מאוד.
אם מספר מסוים הוא גדול מאוד, אז גם כל מספר גדול ממנו הוא גדול מאוד.
כעת אפשר להוכיח את המשפט בקלות: יהי n מספר גדול מאוד (קיומו של מספר כזה מובטח מן התכונה הראשונה). כל המספרים הגדולים מ-n הם גדולים מאוד (על-פי התכונה השנייה), ולכן יש לכל היותר n-1 מספרים שאינם גדולים מאוד, ומספרם סופי.
הכול פרט לקבוצה בת צפיפות אפס
כאשר עולה הצורך בניתוח מדוקדק יותר של קבוצות אינסופיות, למשל, בתורת המספרים, המונח "כמעט כל" עשוי לקבל משמעות של צפיפות. "כמעט כל מספר מקיים תכונה P", אם הצפיפות של קבוצת המספרים שאינם מקיימים את התכונה היא אפס. נניח ש- הוא מספרם של הטבעיים המקיימים תכונה מסוימת. אומרים שכמעט כל המספרים מקיימים את התכונה, אם מתקיים הגבול . אם P הוא שם התכונה, אפשר לסמן את העובדה שכמעט כל המספרים מקיימים את P על ידי .
לדוגמה, משפט המספרים הראשוניים קובע כי המספר של ראשוניים הקטנים ממספר נתון שווה בקירוב ל- . לכן החלק היחסי של מספרים ראשוניים הולך ופוחת לאפס כאשר גדל. נובע מזה שכמעט כל המספרים הטבעיים הם מספרים פריקים, אף על פי שקיימים אינסוף מספרים ראשוניים.
הכול פרט לקבוצה ממידה אפס
בתורת המידה אומרים שתכונה מתקיימת כמעט בכל מקום (almost everywhere או .a.e או בעברית: כ.ב.מ.) אם לקבוצת הנקודות שבהן היא אינה מתקיימת יש מידה אפס. כך למשל, פונקציה היא "רציפה כמעט בכל מקום" אם קבוצת נקודות אי-הרציפות היא בעלת מידה אפס.
באותו אופן, בתורת ההסתברות אומרים שמאורע יתרחש כמעט בוודאות (almost surely, או בקיצור a.s.), או בהסתברות אם ההסתברות לכך שלא יתרחש היא אפס. בניסוח שקול, אומרים כי קבוצות הנקודות במרחב המדגם שאינן במאורע היא ממידה אפס (ביחס לפונקציית ההסתברות, שהיא מידה). לדוגמה, ההסתברות לכך שנקודה הנבחרת מהתפלגות אחידה על ריבוע תיפול על האלכסון שלו היא אפס, ולכן "כמעט כל הנקודות בריבוע אינן על האלכסון" או "נקודה אקראית בריבוע אינה על האלכסון בהסתברות ".
המידה של איחוד בן מנייה של קבוצות ממידה אפס גם היא אפס. תחת הפירוש של תורת המידה, אם לכל , התנאי מתקיים כמעט בכל מקום, אז כמעט בכל מקום מתקיימים כל התנאים יחדיו.
הכול פרט לקבוצה דלילה
בטופולוגיה של מרחבים מטריים או מרחבי בייר ("מרחב מהקטגוריה השנייה"), כאשר לא מוגדרת פונקציית מידה, ממלאות הקבוצות הדלילות את מקומן של הקבוצות ממידה אפס. במקרה זה, התכונה P "מתקיימת כמעט בכל מקום" אם היא מתקיימת מחוץ לקבוצה דלילה.
ראו גם
גדול מספיק
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מושגים במתמטיקה
קטגוריה:תורת המידה | 2024-08-20T13:03:13 |
התחזות | התחזות היא הצגה עצמית בצורה כוזבת, עם או בלי כוונה פלילית, המשמשת למתחזה (האדם המבצע התחזות) כדי להישאר אנונימי תוך עשיית פעולה לא נאותה, לרוב כדי להשיג מטרות שקשות יותר או בלתי ניתנות להשגה בהצגה עצמית אמיתית או לשם מתיחה. כאשר המתחזה מבצע הונאה בניגוד לחוק, התחזותו היא בגדר עבירה פלילית. לעיתים ההתחזות היא תוך שמירת זהותו האמיתית של המתחזה, אך תוך ייחוס תכונות כוזבות, למשל אדם שמציג את עצמו בשמו האמיתי אך טוען שיש לו תואר אקדמי מסוים, בזמן שאין לו אותו. לעיתים ההתחזות היא בזהות בדויה, כלומר המתחזה מציג עצמו כאחר, תוך החלפת שמו.
בתרבות ובאומנות, שחקן המתחזה לאדם מפורסם לצורך בידורי נקראת חקיין, והתחזותו גלויה מראש.
דוגמאות להתחזות
סוכן סמוי חייב להתחזות כדי להצליח בעיסוקו. אם יציג את עיסוקו לא ישיג דבר. בהכנת הסוכן הסמוי לפעילותו מושקע מאמץ רב ביצירת סיפור הכיסוי שלו. המרגל הישראלי אלי כהן, למשל, נשלח לארגנטינה, שם נבנתה לו במשך חודשים אחדים דמות של סוחר ערבי, מהגר מלבנון, בשם כאמל אמין תבאת, קודם שנשלח למשימתו בסוריה.
בתקופת השואה היו יהודים שהתחזו לאריים כדי לחמוק ממכונת ההרג הנאצית. לדוגמה, הילד היהודי שלמה פרל שנשבה על ידי הצבא הגרמני התחזה באופן כה משכנע לנער גרמני, עד שאף נשלח על ידם לבית ספר של נוער היטלר.
כאשר חבר פורום באינטרנט חפץ לומר דברים באופן אנונימי הוא בוחר לעצמו כינוי ולעיתים גם יצוג עצמי באמצעות אווטאר. לעיתים בוחר כותב בפורום לבחור לעצמו שם של אדם קיים, ובכך להתחזות, במידה מסוימת, לאותו אדם.
סופרים נהגו לפרסם ספרים בשם עט ולהתחזות לדמות אחרת, לפעמים נשים התחזו לגברים (ביניהן ג'ורג' אליוט). הדבר נעשה למשל כאשר לסופרים הייתה ביקורת נוקבת על החברה בה חיו או כאשר הם רצו שיתייחסו לדבריהם ללא דעה קדומה או ייחס קודם (כך נהג למשל רומן גארי).
מקצועות אחדים, כגון רופא, עורך דין, פסיכולוג ועוד, מצריכים רישיון כדי לעסוק בהם. התחזות לבעל מקצוע כזה ועיסוק בו תוך הונאת הציבור, הם בגדר עבירה פלילית. למשל, כאשר אדם מתחזה לרופא ומטפל בחולים זוהי עבירה פלילית חמורה, כי גם הוא מרוויח כספו במרמה, גם מרמה אזרחים תמימים וגם עלול להזיק לחולים הזקוקים למרפא ובלעדיו ידרדר מצבם הבריאותי.
התחזות באתרי הכרויות: המתחזה מציג עצמו כגבר אטרקטיבי (עשיר, בעל משרה מכובדת וכדומה), ולאחר שרכש את אמון הקורבן הוא מנצל זאת כדי לשים ידו על נכסיה (דוגמה: מספר שהוא זקוק להלוואה מהבנק ולא מאשרים לו, הקורבן לוקחת הלוואה בשבילו או חותמת ערבות ואז הוא נעלם).
איסור על ההתחזות בחוק העונשין בישראל
, אוסרים על פעולות הכרוכות בהתחזות. הסעיף העיקרי הוא האוסר על "התחזות כאדם אחר". עיקרו של הסעיף הוא כי "המתייצג בכזב כאדם אחר, חי או מת, בכוונה להונות - דינו מאסר שלוש שנים". לא ההתחזות היא האסורה, כי אם הכוונה להונות באמצעותה. הסעיפים הבאים אוסרים על "הודיה כוזבת בהתחייבות" (אדם המודה בשם אדם אחר בחוב), "התחזות כבעל תעודה", "העברת תעודה לשם התחזות", "התחזות כבעל תעודת אופי לא שלו" ו"העברת תעודה לשם התחזות".
סעיף קרוב הוא המדבר על "קבלת דבר במרמה", לפיו "המקבל דבר במרמה, דינו - מאסר שלוש שנים...". אדם שאינו מתחזה לאדם אחר, אלא טוען כי הוא טייס, או כי הוא ראש המוסד, ועל סמך טענות שקריות אלו מקבל הלוואה, או טובות הנאה מיניות, עובר על סעיף זה. דוגמה נוספת היא אדם שמתחזה לאדם אחר למשל בענייני ירושה וצוואה כדי לקבל נכסים ורכוש שאינם מגיעים לו.
סעיף נוסף הוא המדבר על "קבלת דבר בתחבולה", לפיו "המקבל דבר בתחבולה או בניצול מכוון של טעות הזולת שאין בהם מרמה, דינו מאסר שנתיים".
אוסר על "התחזות לעובד הציבור". בניגוד לסעיפים האחרים הדורשים "כוונה להונות" או "קבלת דבר", כאן עצם ההתחזות היא אסורה. עם זאת נדרש "ביצוע פעולה" כלשהי. אין די שאדם לובש בגדי שוטר, עליו גם לכוון את התנועה על מנת לעבור על הסעיף.
לפי "מי שעשה, מכר או מסר חותם או חותמת או נייר המתחזים כרשמיים, וכן מי שעשה, מכר או מסר מדים של צבא הגנה לישראל או של משטרת ישראל או מדים רשמיים אחרים ללא סמכות כדין, דינו מאסר שנה. התכוון להכין מעשה עבירה לפי פרק זה (הפרק הדן בסודות רשמיים) שעונשה מאסר שבע שנים או עונש חמור מזה - דינו מאסר חמש שנים".
, לפיו "גבר הנכנס בבגדי אישה למקום המיוחד לנשים דינו מאסר שנה אחת", בוטל בשנת 2000.
התחזות בתנ"ך ובמשפט הקדום
ממוזער|250px|ברכת יצחק, יעקב מתחזה לעשו,
חוסה דה ריברה, מוזיאון הפראדו, מדריד
באופן מפתיע ובניגוד גמור לתפיסתו של המשפט המודרני, נראה שעל לפי המשפט הקדום יכולה הייתה התחזות להניב פירות עבור המתחזה.
בתנ"ך יש לא מעט דוגמאות מפורסמות לכך:
יעקב מרמה את אביו יצחק ומתחזה לעשו. כתוצאה מכך כל הברכות שהיו מיועדות לאחיו הבכור באות על ראשו. גם כאשר יצחק מגלה את התרמית, הוא לא חוזר בו, יש המפרשים שזאת משום שלמעשה מכר עשיו את הבכורה ליעקב תמורת נזיד העדשים.כדי להמחיש עד כמה אין התרחשות זו תואמת את הדין המודרני, מזכיר פרופ' דניאל פרידמן את הכלל בחוק הירושה הקובע:
"הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות - אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה". תיקון כזה יכול להיעשות בחוק הנהוג בישראל אפילו אחרי מותו של אדם.
לאה מתחזה לרחל ונכנסת למיטת הכלולות עם יעקב. התוצאה היא ברית נישואין שנולדים ממנה רבים משבטי ישראל.
יהושע נצטווה להשמיד את כל יושבי הארץ. הגבעונים מחליטים להערים. הם מציגים עצמם כבאים מארץ רחוקה ומעוניינים בשבועה על כריתת ברית. ברור שלפי המשפט הנהוג היום, לפירות של התחזות כזו לא היה כל תוקף, אך בתנ"ך מרגישים נשיאי העדה מחויבים להבטחה: "ולא יהיה עלינו קצף על השבועה אשר נשבענו להם" (יהושע ט',כ')
אפילו בתלמוד ישנו מקרה (נדרים כה) שבו אדם מעביר לחברו את מקלו, כביכול כדי שיטול אותו ממנו לרגע, ונשבע שאין לו דבר מרכושו של החבר. במקל טמן את מטבעות הזהב שהוא חייב לחברו, וכך יכול היה להישבע בלב שקט שבועת אמת. ניתן לראות זאת כשבועת אמת רק על פי התפיסה הפורמלית והנוקשה ביותר. מכל בחינה אחרת ברור שזהו הייתה שבועת שקר המבוססת על תרמית.
על העיקרון החוזר במקרים אלו כותבת המשפטנית פרופ' נילי כהן:
"זהו ביטוי לכלל של עליונותה של הצורה על התוכן, כלל אופייני במיוחד לשיטות משפט עתיקות. היסוד הפיזי הצורני גובר על היסוד הנפשי הערטילאי של הכוונה"
על אף התועלת שמביאה ההתחזות במשפט התנ"כי יש לציין שאין היא מניבה הצלחות דומות בכל מה שקשור לבריחה מגזר דינו של האל. כך, למשל, נכשל ניסיונו של אחאב לחמוק באמצעות תחפושת ממוות במלחמה עם ארם (מלכים א', כ"ב).
הרעיון שאין מנוס מדין הגורל חוזר במיתולוגיות ובמיתוסים רבים.
התחזויות מפורסמות בהיסטוריה
לואי ה-17, מלך צרפת, מת בעודו ילד בטרם הספיק לשלוט בארצו. הואיל ודבר מותו לא היה וודאי, קמו לו מתחזים רבים שביקשו את כס המלוכה. הנודע מכולם היה נוכל גרמני בשם קארל וילהלם נאונדורף, שמאס בחייו כשען והחליט כי הגיעה השעה גם למלוך מעט. זה הצליח ברוב התעקשותו, לשכנע את השלטונות ההולנדים לקבל את דרישתו וכשמת בשנת 1845, נאלצו למרבה המבוכה לרשום על מצבתו כי "כאן נקבר המלך לואי ה-17". עד ימינו טוענים צאצאיו לכתר המלכות.
בשנת 1578 נעלם לפתע סבסטיאן, מלך פורטוגל הצעיר, במהלך קרב שלקח בו חלק ולא נראה עוד. במשך דור שלם הופיעו אנשים שטענו שהם המלך סבסטיאן בכבודו ובעצמו, ולא רק זאת אלא ששבו עתה לא רק כמלך עצמו אלא התהדרו בתואר של משיח.
בראשית המאה ה-17 מת בגיל שבע דימיטרי, יורש העצר הרוסי. הילד, שסבל ממחלת הנפילה, נפצע מפגיעה בסכין בעת נפילתו (אם כי נטען באותה התקופה שידו של בוריס גודונוב הייתה בדבר). כעבור כמה שנים הופיעו בחורים צעירים מפעם לפעם וטענו שהם דימיטרי, שמעולם לא מתו והם יורשי העצר האמיתיים של רוסיה. אנשים אלו נקראו בתואר "דמיטרי הכוזב". הראשון שבהם אף הצליח לשכנע את הכול ושלט ברוסיה במשך שנה תמימה.
בשנת 1918 הוצאה להורג כל משפחתו של הצאר הרוסי ניקולאי השני, אך את גופתה של בתו אנסטסיה לא מצאו. שנים רבות אחרי כן, החליטה אשה אמריקאית ששמעה את סיפור המקרה שהיא הנסיכה הרוסיה, הפיצה את סיפור חייה בפני כול וזכתה לסיקור תקשורתי חסר תקדים, זאת למרות שלא ידעה אף מילה אחת בלשון הרוסית.
התחזות מפורסמת בישראל שייכת לזמר חיים צינוביץ', שבמשך כמה שבועות הצליח לשטות במדינה שלמה בסיפור חייו של "השרוף" – כביכול, אמן חדש בזמר המזרחי ולמעשה תעלול של זמר ותיק שניסה לזכות ביחסי ציבור באופן בלתי רגיל. הוא התראיין לתוכנית טלוויזיה ואף לעיתון, כשכל גופו חבוש בתחבושות לבנות בשל הכוויות הקשות שחווה כביכול גופו. הוא סיפר שבלון גז התפוצץ בביתו וכי רק השירה מוסיפה מעט טעם לחייו המדוכאים. הקהל נהר בהמוניו לחנויות התקליטים ושיריו הושמעו בתחנות הרדיו באופן יוצא דופן לעומת כל אשר זכה לו חיים צינוביץ' עד אז כמבצע וכאומן. בסופו של דבר, בראיון טלוויזיוני בלעדי, חשף צינוביץ' את פרצופו האמיתי של ה"שרוף". התרמית גררה פולמוסים רבים בנוגע ליחס התקשורת לאמנות וביקורת על אופן התייחסות אמצעי התקשורת בכלל לְ"סקופ" עיתונאי ללא חשיבות לטיב התוכן.
התחזות בצבא ההגנה לישראל
גיוס החובה החל על רוב תושבי מדינת ישראל גורם לרבים "להתחזות" לכאלו שלא ראויים לגיוס לצה"ל, בעיקר על רקע נפשי. בין המתחזים נמצאים אנשים שאינם רוצים לשרת בצבא על רקע פציפיסטי, או שמכיוון שלתפיסתם צה"ל נוקט בעוולות ביהודה ושומרון. למרות שאין זו התחזות לאדם אחר, יש בכך עבירת מרמה.
קובע עונש מאסר שלוש שנים לאדם שאינו חייל והתחזה כחייל. סעיף "התחזות" לאותו חוק מוסיף וקובע עונש מאסר של שנה לחייל המתחזה כבעל דרגה, תפקיד או עיטור שאינם שלו.
גם לבישת מדי תנועת הצופים או ענידת תגיה, ללא זכאות על פי חוקת התאחדות הצופים והצופות בישראל, מהווה עבירה על חוקי מדינת ישראל. קובעת עונש מאסר חודש או קנס 150 לירות לעובר על הוראותיה, לרבות ההתחזות האמורה והפעלת סמכות שלא כדין על ידי צופה. לפקודה זו אין אח ורע ביחס לסמלי תנועות נוער אחרות.
התחזות ברשת מחשבים
התרחבות השימוש בתקשורת מחשבים, ובפרט השימוש הגובר ברשת האינטרנט, יוצרים דרכים חדשות להתחזות, ומצריכים טכניקות חדשות למניעתה של התחזות.
תוכנת מחשב מסוג סוס טרויאני היא תוכנה מזיקה שמנסה לחדור למחשב תוך התחזות לתוכנה תמימה. סוס טרויאני מופיע בדרך כלל כקובץ המצורף לדואר אלקטרוני או כתוכנה חופשית להורדה, ובעת הפעלתו יבצע פעילות משעשעת או מועילה, כדי לגרום למקבל הווירוס לשלוח אותה הלאה לחברים נוספים. אותה פעילות משעשעת (למשל, סרטון קצר) היא רק הסוואה לכך שהתוכנה מתקינה את עצמה במחשב, ועלולה לגרום נזק.
פעמים רבות נדרש משתמש בשירותי רשת להזדהות על-מנת שתתאפשר קביעה של זכויותיו. כדי למנוע התחזות מוצעים כלים שונים לאימות זהותו של המשתמש.
התחזות בבידור ועסקי שעשועים
בבידור נהוג לעיתים שאנשים בעלי מגדר אחד מתחזים לבעלי מגדר אחר. הדבר נעשה בעיקר כדי לשעשע את הקהל. לעיתים גברים ונשים מגלמים דמות מהמגדר השני. הסרט "ינטל" בכיכובה של ברברה סטרייסנד עוסק בהתחזות של אישה לבחור ישיבה, כדי להגשים חלום ללמוד בישיבה. ואילו הקומדיה חמים וטעים עוסקת בהתחזותם של שני נגנים (טוני קרטיס, ג'ק למון) לנשים כדי לברוח מהמאפיה.
דמויות גיבורי על בקומיקס מאופיינות פעמים רבות בזהות מוסתרת - דמות הגיבור נחשפת בעת הצורך, בשאר הזמן הוא מתחזה לבן אנוש רגיל.
בסדרת הטלוויזיה "זהות בדויה" הדמות הראשית, המגולמת על ידי ג'ניפר גארנר, היא סוכנת CIA המתחזה במסגרת תפקידה לדמויות שונות.
בתוכנית המציאות "המתחזים" משתתפי התוכנית מתחזים לבעלי מקצוע השונה מאוד ממקצועם ואמורים להוליך שולל שופטים מקצועיים באותו תחום, לאחר חודש של לימוד.
ראו גם
בנימין וילקומירסקי
התקפת אדם שבתווך
לקריאה נוספת
.
התחזות לעובד ציבור, על פי סימן ד' של חוק העונשין.
קישורים חיצוניים
* | 2023-11-09T14:15:00 |
ספר הג'ונגל | ספר הג'ונגל או "ספר היער" (באנגלית: The Jungle Book) הוא אנתולוגיה של סיפורים קצרים שנכתבו בידי רודיארד קיפלינג, שלאחר פרסומם במגזינים שונים הוצאו כקובץ בשנת 1894.
ספר המשך, "ספר הג'ונגל השני", פורסם ב-1895. לאחר מכן פורסמו לעיתים שני הספרים תחת כרך אחד.
הסיפורים מתרחשים (פרט לאחד מהספר הראשון ואחד מהספר השני) ביערות הגשם שבהודו ונעים סביב יחסיהם של בעלי חיים ובני אדם, בין אם מדובר ביחסי אחווה (סיפורי מוגלי), חברות ("ריקי-טיקי-טאבי") או הרג (כלב הים הלבן). רבים מהסיפורים מתהדרים בטון בוגר וכוללים כמות לא-מעטה של אלימות, ככל הנראה במטרה להקנות תחושה ריאליסטית. לכל סיפור מלווה שיר הקשור אליו. הידועים שבסיפורים הם שלושת הסיפורים מהספר הראשון העוסקים ב"גור האדם" הנטוש מוגלי שגודל על ידי זאבים הודים בג'ונגל ההודי. ההשראה לסיפורים הגיעה מביקורו של קיפלינג בפארק הלאומי פנץ' שבהודו.
סיפורים
הכרך הראשון:
אחֶי מוגלי - סיפורו של הילד מוגלי שגודל על ידי זאבים בעזרתם של באלו הדוב, קא הפיתון ההודי ובגירה הפנתר, ולאחר מכן נאלץ להתעמת עם הטיגריס שירחן ולשוב אל קרב בני האדם.
שיר הציד של להקת סיוני
צייד קא - סיפור המתרחש לפני עזיבתו של מוגלי את הג'ונגל. מוגלי נחטף בידי שבט הקופים ומחולץ בידי באלו, בגירה ובעזרת קא הפיתון.
שיר הדרך של הבנדר-לונג
טיגריס! טיגריס! - לאחר שובו לכפר בני האדם, מוגלי מאומץ על ידי משואה ובעלה שאיבדו את בנם נאטו. הסיפור עוסק בהסתגלותו לחיים בכפר, ומציג את הקרב הסופי בינו לשירחן.
שירו של מוגלי
כלב הים הלבן - כלב ים לבן נוכח בעת הרג חבריו על ידי בני אדם, ומתחיל לנדוד ברחבי הימים במטרה למצוא מקום מקלט לכלבי הים. כאשר פורסם לראשונה, נחשב סיפור זה למשל על תנועת הציונות, שהייתה אז בחיתוליה.
לוקאנון
"ריקי-טיקי-טאבי" - בן-נמיות צעיר ניצל מטביעה בעזרת בני-אדם, ויוצא למאבק בזוג נחשי הקוברה המאכלסים את הגינה שלהם.
שירו של דארזי
טומאי נער הפילים - ילד כבן עשר זוכה לחניכה כמטפל-פילים לאחר שנוכח ב"מחול הפילים".
שיב והחרגול
משרתי הוד מלכותה - חייל בריטי מאזין לשיחה בין בעלי חיים בשעת לילה במחנה.
שיר - התהלוכה של חיות המחנה
הכרך השני:
איך בא הפחד - האטי הפיל מספר למוגלי ולחיות סיפור מראשית ימי העולם.
חוק הג'ונגל
הנס של פוּרוּן בַּגַט
שיר של קַבִּיר
להשליט את הג'ונגל - נקמתו של מוגלי בכפר שגירש אותו.
השיר של מוגלי נגד בני האדם
הקברנים
שיר הגל
כידון המלך - מוגלי מוצא אוצר מסוכן.
שירו של הצייד הקטן
קְוִיקֶרְן
אנגוטיבאון טאינה
כלב אדום - סופו של אקילה.
השיר של צ'יל
ריצת האביב - מוגלי חוזר אל בני האדם, כולל רמז לאהבה ראשונה.
שיר ליווי
עיבודים
אנימציה
עיבוד האנימציה (1967) שהופק על ידי אולפני דיסני ועסק במוגלי ובסיפורו, זכה להצלחה רבה ונחשב לאחת הקלאסיקות של החברה. למרות זאת, הסרט כולל שינויים רבים בדמויות, מתבסס אך באופן רופף על העלילה הכללית, ועיבד את התוכן כך שיתאים לילדים.
האנימטור צ'אק ג'ונס עיבד את "אחיו של מוגלי", "ריקי-טיקי-טאבי" ו-"כלב הים הלבן" לשלושה סרטים מצוירים בני כ-20 דק' כל אחד במהלך שנות השבעים. למרות המדיום המונפש - ובניגוד לעיבוד של אולפני דיסני - הסרטים נותרו נאמנים למקור עם שינויים קלים אם בכלל, והתמקדו ביצירת האווירה הבוגרת והאלימה-לעיתים שאפיינה את הסיפורים.
"מסיפורי ספר הג'ונגל" - סדרת אנימה ששודרה ב-1989 כללה 52 פרקים ועיבדה רבים מהסיפורים, תוך כדי הוספת פרטים ושינויים לא-מעטים.
"ספר הג'ונגל" - סדרת הנפשה ממוחשבת אמריקאית ששודרה בשנת 2010, שגם היא למעשה בדומה לסדרה "מסיפורי ספר הג'ונגל" כללה 52 פרקים.
''ספר הג'ונגל' - סדרת הנפשה ממחושבת בהפקת ערוץ בייבי, ובה מוגלי והזאבים לומדים בבית ספר של באלו הדוב ולומדים מהי משמעותה של חברות. בתוכנית מופיעות גם שאר הדמויות.
סרטים מצולמים
ב-1942 הופק סרט בבימויו של זולטאן קורדה, שהשתמש בפרטים מסיפורים כגון "נמר! נמר!" ו-"כידון המלך" (מתוך "ספר הג'ונגל השני"), וכן הופיעו בו דמויות מסיפורים נוספים. הנער/שחקן סאבו הופיע בתור "מוגלי".
דיסני הפיקו סרט לייב אקשן עיבוד נוסף בשנת 1994, בהשראת דמותו של מוגלי. בעיבוד זה, בניגוד לספר, החיות אינן מדברות.
עוד סרט לייב אקשן של דיסני יצא ב-1998, בו רוב החיות מדובבות.
הסיפור "טומאי נער הפילים" עובד לסרט בשם "נער הפילים" (1937) בכיכובו של הנער/שחקן סאבו. הוא אף עובד לסדרת טלוויזיה שהתבססה על הסיפור המקורי והסרט.
בשנת 2016 הפיקה דיסני סרט לייב-אקשן המבוסס על הסרט משנת 1967.
בשנת 2018 הפיקה נטפליקס את הסרט מוגלי אגדת הג'ונגל.
הצגות:
בשנת 1996 עלה מחזמר ישראלי המבוסס על הסיפור בכיכובו של תום אבני, ולצדו טוביה צפיר, ששי קשת, אבי יפה ועוד.
בשנת 2015 עלתה הצגה חדשה שנקראת ספר הג’ונגל-המחזמר בהפקת תיאטרון הילדים הישראלי בהפקתה של קארין סתיו ובכיכובה של ענבלי בא-לי. המחזמר הציג כבר מעל 300 הצגות בישראל ועדיין מציג.
תרגומים לעברית
ספר היער, תרגם י. ל. ברוך, חברת "אמנות" - הכרך הראשון
ספר הג'ונגל, תרגם אוריאל אופק, הוצאת כתר - שני הכרכים עם שינויים בסדר הסיפורים
ספר הג'ונגל, תרגם יואב כ"ץ, סדרת הרפתקה: סופרים מתרגמים קלאסיקה, הוצאות מודן ואוקיינוס, הכרך הראשון המלא
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:ילדי פרא בדיוניים
קטגוריה:ספרי רודיארד קיפלינג
קטגוריה:ספרים שעובדו לסרטים
קטגוריה:ספרי 1894
קטגוריה:ספרים שעובדו לבמה
קטגוריה:ספרי סדרת הרפתקה | 2024-10-19T11:00:47 |
סיפורי ככה סתם | סיפורי ככה סתם (בגרסאות אחרות: "סיפורי דווקא ככה", "סיפורי ככה וככה", "סיפורי ככה זה", "סיפורי ככה בדיוק"; באנגלית: Just So Stories) לילדים הם מיצירותיו הידועות ביותר של רודיארד קיפלינג.
הסיפורים, שפורסמו לראשונה ב-1902, הם סיפור אטיולוגי המסביר כיצד התהוו תופעות טבע שונות. כל סיפור מלווה בפואמה קצרה. רבים מהסיפורים מופנים אל "אהובתו ביותר" ("Best Beloved") – בתו הבכורה של קיפלינג, ג'וזפין, שנפטרה מספר שנים קודם לכן ממחלת השפעת. הם משתמשים בסגנון קומי גבוה המושפע מצורת הדיבור הרשמית ההודית.
הסיפורים עשירים במילים ארוכות בעלות צלילים מיוחדים, שחלק מהן מומצאות. מילים אלו מגבירות את ההנאה מהקראת הסיפורים בקול ומקלות על שינון קטעים מהם בעל-פה.
שמאל|ממוזער|250px|איור של קיפלינג לסיפור "ככה קיבל הפיל אף ארוך כזה"
רשימת הסיפורים
איך קיבל הלוויתן את לועו – מספר איך הלוויתן פעם היה מפלצת שאוכלת בני אדם ודגים גדולים, אך השתנה עקב אחד מקורבנותיו.
איך קיבל הגמל את דבשתו – מספר איך הגמל, שלא רצה לעבוד, קיבל את הדבשת כעונש.
איך קיבל הקרנף את עורו – מספר למה לקרנפים יש קפלים בעור ומצב רוח רע.
איך קיבל הנמר את חברבורותיו – מספר איך הנמר קיבל את חברבורותיו ואיך האיש האפריקאי קיבל את עורו השחום.
בן הפיל (נקרא גם: ככה קיבל הפיל אף ארוך שכזה) – מספר איך הפיל קיבל את החדק שלו.
שירו של קנגורו הזקן והטוב – מספר איך הקנגורו הפך מחיה אפורה וצמרית עם רגלים קצרות לחיה שאנו מכירים היום.
תחילתם של הארמדילים – מספר איך נוצרו הארמדילים מצב ומקיפוד.
איך נכתב המכתב הראשון – מספר איך האנשים הקדמונים כתבו את המכתב הראשון.
איך נוצר האלפבית - סיפור המשך לסיפור הקודם בו הדמויות הראשיות ממציאות את האלפבית הלטיני על פי ציורים.
הסרטן ששיחק עם הים – מספר איך הסרטן קיבל את הצבתות שלו.
החתול שהתהלך לבדו - מסופר על ביות הכלב, הסוס, הפרה והחתול.
הפרפר שרקע - מסיפורי שלמה המלך המספר על יחסים בין זוג פרפרים ושל שלמה עם נשותיו.
תרגומים עבריים
הסיפורים תורגמו לעברית פעמים רבות. הסיפורים העוסקים בהיווצרות האותיות (הלטיניות) קשים לתרגום לשפה שאינה משתמשת באותיות לטיניות, ולא תמיד תורגמו לעברית.
בסדרת קופת הספר, תל אביב: קופת-הספר:
חוברת טו: מעשה בסרטן ששִׂחק בים; תרגום: חיה ולי, תרפ"ג;
חוברת צז: החתול שהתהלך בגפו; תרגום: נ. ט-ב., תרפ"ז.
כן היה: מעשיות סתם; תרגם מאנגלית: אברהם רגלסון, תל אביב: מצפה, תרצ"ה. (הדפסה נוספת: תל אביב: י' שרברק, [תש"י-].)
חנניה ריכמן (מעבד ומתרגם), הפילון הסקרן: (בעקבות מעשיַּת קיפלינג); הציורים: נחום גוטמן, תל אביב: יבנה, 1941.
סִפורי קיפלינג; תרגם: א' פנחסי; ציֵּר: מ' אריה, תל אביב: ניב, תשי"ח 1957: "הגמל ודבשתו"; "הפילון הסקרן"; "מעשה הקנגורו"; "חיות-השריון הראשונות".
ארבע מעשיות; תרגם: פסח גינזבורג, תל אביב: י' שרברק, תש"ו 1946.
סתם סיפורים; תרגם: אברהם רגלסון, תל אביב: ספרית פועלים תשל"ח 1978.
מאין לו ללויתן לע שכזה
מאין לו לגמל דבשתו
מאין לו לקרנף עורו
מאין לו לנמר חברבורותיו
פיל בן פילים
שיר מזמור אשר לקנגורו הישיש
ראשיתם של הארמדילים
איך נכתב המכתב הראשון
הסרטן אשר שיחק עם הים
החתול אשר התהלך לבדו
הפרפר אשר רקע ברגלו
סִפורי דַּווקא ככה; עברית: הראלה סטוצקי, אהרן בר; ציֵּר: דני קרמן, תל אביב: תמוז-מודן (סדרת האגדות הקלסיות), 1988:
שירו של קנגורו הזקן והטוב;
הסרטן ששִׂחק עם הים;
בן הפיל;
איך הקרנף קבל את עורו;
איך הנמר קבל את חברבורותיו;
איך הלוויתן קבל את לֹעוֹ.
מהדורה נוספת: סיפורי דווקא ככה; מאנגלית: אהרון בר; עם איורים מאת המחבר, תל אביב: תמוז מול"ים 1988, 1999.
מהדורה נוספת: בתרגום אהרן בר, תל אביב: תמוז, 2002:
איך הפיל קיבל את החדק שלו;
איך הנמר קיבל את חברבורותיו;
איך הקרנף קיבל את עורו;
תחילתם של הארמדילים;
איך הגמל קיבל את דבשתו;
הסרטן ששיחק עם הים;
איך נכתב המכתב הראשון;
החתול שהתהלך לבדו;
איך הלווייתן קיבל את לועו;
הפרפר שרקע.
מסִּפורי ככה סתם; תרגמה: תלמה אליגון-רוז, רמת גן: כנרת, 1987:
למה לנמר יש חברבורות?; איורים: קרוליין אבורן;
למה יש לגמל דבשת?; איורים: קוונטין בלייק;
הפילון הסקרן; איורים: לואיז בריירלי.
סִפורי ככה זה; עברית: לאה נאור; ציורים מאת ספיה סלטר, תל אביב: יבנה, תש"ן 1990.
סִפורי ככה וככה: 12 סיפורים; תרגום: אוריאל אופק, תל אביב: אלומות, תשנ"ב 1992.
מהדורה נוספת: סִפורי ככה וככה; תרגום: אוריאל אֹפק; עריכה: עטרה אֹפק; איורים מקוריים של רודיארד קיפלינג, קריית גת: קוראים, 2002.
סיפורי ככה זה; עברית: יערית בן-יעקב; איורים ואיור העטיפה: נועה פרנק; עריכה: הדס מאור, תל אביב: פראג, 1999.
סִפורי ככה בדיוק; נֹסח עברי: תלמה אליגון-רוז; איורים: הלן ווֹרד בתוספת האיורים המקוריים של רודיארד קיפלינג; עורכת: יעל גובר, אור יהודה: כנרת, 2007.
קישורים חיצוניים
סיפורי כך סתם מאת קיפלינג בתרגום אברהם רגלסון, בפרויקט בן-יהודה:
מֵאַיִן לוֹ לַנָּמֵר חֲבַרְבֻּרוֹתָיו
הַפַּרְפָּר אֲשֶׁר רָקַע בְּרַגְלוֹ
מֵאַיִן לוֹ לַקַּרְנָף עוֹרוֹ?
פִּיל בֶּן פִּילִים
הַפַּרְפָּר אֲשֶׁר רָקַע בְּרַגְלוֹ
הַסַּרְטָן אֲשֶׁר שִׂחֵק עִם הַיָּם
אֵיךְ נִכְתַּב הַמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן
הֶחָתוּל אֲשֶׁר הִתְהַלֵּךְ לְבַדּוֹ
מֵאַיִן לוֹ לַלִּוְיָתָן לוֹעַ שֶׁכָּזֶה?
מֵאַיִן לוֹ לַגָּמָל דַּבַּשְׁתּוֹ?
שִׁיר-מִזְמוֹר אֲשֶׁר לַקֶּנְגּוּרוּ הַיָשִׁישׁ
רֵאשִׁיתָם שֶׁל הָאַרְמַדִּילִים
קטגוריה:ספרי ילדים ונוער
קטגוריה:ספרי רודיארד קיפלינג
קטגוריה:ספרי 1902
קטגוריה:ספרים על בעלי חיים | 2024-05-27T20:51:52 |
יעקב אגם | ממוזער|מזרקת אש ומים בכיכר צינה דיזנגוף תל אביב 2015
יעקב אגם (גיבשטיין; נולד ב-11 במאי 1928) הוא אמן ישראלי שזכה להכרה בינלאומית כאחד ממייסדי זרם האמנות הקינטית.
ביוגרפיה
אגם נולד בראשון לציון, בנו של הרב יהושע גיבשטיין ושל קנדל יוכבד גיבשטיין לבית פומפרובסקי, אחד משבעה אחים ואחיות. בילדותו למד ב"חדר", בבגרותו למד אמנות בבית הספר בצלאל שבירושלים, שם היה תלמידו של מרדכי ארדון, ובמערב אירופה, בציריך אצל יוהנס איטן ובפריז.
קריירה מקצועית
בראשית דרכו עסק אגם בפיתוח אמנות האופ ארט, העוסקת בהטעיות אופטיות.
בגיל 27 הציג תבליטי עץ צבעוניים בתערוכת ה"תנועה" בפריז, שייחודם היה בכך שהיצירה משתנה בהתאם למיקום הצופה ביחס אליה.
בשנות השבעים של המאה ה-20 יצר פסלים ששילבו מים, אש ומוזיקה, והופעלו על ידי בקרה ממוחשבת. בין היצירות הללו גם מזרקת "אש ומים" בכיכר דיזנגוף בתל אביב (משנת 1987).
אגם יצר גם יצירות רבות בתחומים מגוונים: הוא פיתח את טכניקת אגמוגרף, תצוגה באמצעות פרספקס, עיצב בולים, המציא את שיטת הכתיבה "אגמילים", שבה שינוי אות אחת במילה משנה את כל המילה, הגה תוכנית לחינוך חזותי, ומכון ויצמן שיתף איתו פעולה ב"תוכנית אגם" לפיתוח חשיבה חזותית, המיועדת בעיקר לגיל הרך, ועוד.
אופי יצירותיו
רבות מיצירותיו מאופיינות בתנועה או בשינוי מראה עם שינוי נקודת המבט של הצופה בהן. לדבריו, הושפע עמוקות ביצירתו מתפיסות מיסטיות ביהדות.
תערוכות ברחבי העולם
אגם הציג תערוכות רבות ברחבי בעולם ובהן: תערוכות רטרוספקטיבה במוזיאון לאמנות מודרנית בפאריס ובמוזיאון סטדליק באמסטרדם (1973), בגוגנהיים בניו יורק (1980).
אגם הציב עבודות בארמון האליזה בפריז ב-1972 בהזמנת ראש הממשלה דאז ז'ורז' פומפידו, ומזרקה מוזיקלית ברובע לה דפאנס בפריז.
ב־2009 הציג את עבודת המראות "מעבר למציאות" בפריז ובבזל.
מבחר פרסים והוקרה
1963, פרס ראשון בסוגו על מחקר אמנותי בביאנלה בסאו פאולו
בשנת 2017, נפתח מוזיאון לאמנות על שמו של יעקב אגם בראשון לציון, בתכנון נופר אדריכלים (המוזיאון נבנה ליד בית משפט השלום, כחלק מתוכנית פיתוח של העיר).
1975, תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד, אוניברסיטת תל אביב
1985 פרס מוזיאון ישראל.
ב-20 באוקטובר 2009, תואר לשם כבוד מהמכללה למינהל.
חיים אישיים
מאז שנות ה-50 מתגורר אגם בצרפת. הוא נישא לכלילה בפריז ב-1954, ולהם שלושה ילדים: הבכור - הצלם רון אגם, הבן אורם - מוזיקאי. מאז מותה של אשתו בשנות ה-80, נוהג אגם לחבוש כובע לראשו. אחיו חנניה גיבשטיין, היה ראש עיריית ראשון לציון.
יצירות נודעות
ישראל
אחת מהנודעות שבעבודותיו היא "אש ומים" - המזרקה בכיכר דיזנגוף שבתל אביב-יפו.
תבנית הצביעה של החזית הפונה אל הים של מלון "דן" בתל אביב.
ח"י מעלות - פסל קינטי בגן הפסלים של מוזיאון ישראל.
תבליט באולם מרכזי בבית החולים שיבא, תל השומר.
עיצוב פנימי של בניין המרכז לחקר המוח בבר-אילן ע"ש גונדה (2004).
פסל בשם "כוח" ופסל בשם "אלף דלתות" בגן הפסלים של בית החולים בילינסון.
מגדלי נאמן בשכונת צוקי אביב.
ארון קודש בבית הכנסת המרכזי של חב"ד ברחובות, אגם תרם את הארון לזכר רעייתו.
פסלון הזכייה שהעניקה דנה אינטרנשיונל לזוכת אירוויזיון 1999.
"סולם יעקב" בבנייני האומה בירושלים
פסלו "מאה שערים" במשכן הנשיא
עבודת הקיר המונומנטלית "מצעד הזמן" שחנכה את מוזיאון תל אביב החדש ב-1970
"מצעד הזמן", בקיר של מוזיאון תל אביב
אנדרטת "יזכור" ברחבת הכותל, שהוקמה ב-87' בהזמנתו של הרב שלמה גורן
צרפת
מזרקה שלו נמצאת ברובע לה דפנס בפריז.
ממשלת צרפת הוציאה גם בול דואר פרי מכחולו.
בשנות השבעים של המאה ה-20 הוזמן אגם לעטר אולם בארמון האליזה בפריז. מאוחר יותר הועברה יצירה זו למרכז פומפידו בפריז.
אגם עיצב את תווית היקב הידוע שאטו מוטון רוטשילד לשנת בציר 1984. מאז שנות ה-20 של המאה ה-20 מפקיד היקב את משימת עיצוב התווית מדי שנה בידי אמן בעל שם אחר.
ארצות הברית
חנוכיית ענק, בדוגמת המנורה המקורית מבית המקדש בירושלים על פי שיטת הרמב"ם. החנוכייה זכתה לתואר 'החנוכייה הגדולה בעולם'.היא מוצבת ומודלקת מדי שנה בפינת השדרה החמישית ורחוב 59 באי מנהטן שבניו יורק, ומופעלת על ידי ארגון צעירי אגודת חב"ד בארצות הברית
תבליט של אגם מוצג בין יצירות האמנות במרכז העיר של שיקגו (הלופ) בארצות הברית, לצד יצירות של גדולי האמנים במאה ה-20 כמו אנרי מאטיס ופיקאסו.
יצירותיו הוצגו במוזיאון סולומון ר. גוגנהיים בניו-יורק.
פסל בחזית בית המלון הילטון בקהלה, הוואי.
רונלד רייגן תלה תמונה שלו באזור המגורים שבבית הלבן.
ברחבי העולם
יצירה בכניסה לאצטדיון למשחקים העולמיים בטייוואן
בניין במרכז טייפה
גלריה
קישורים חיצוניים
אוסף יעקב אגם בגלריה אנגל
נח זבולוני, יעקב אגם הפך לחב"דניק מושלם, צילום ותמליל של כתבה מעיתון דבר, 16 במאי 1983, באתר של נח זבולוני
הערות שוליים
קטגוריה:פסלים ישראלים
קטגוריה:ציירים ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס סנדברג לאמנות ישראלית
קטגוריה:מאיירי הגדה של פסח
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:ישראלים שהיגרו לצרפת
קטגוריה:בוגרי בית הספר בצלאל החדש לאומנות ולאמנות
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1928 | 2024-05-31T14:30:51 |
אגם | ממוזער|250px|אגם בצרפת.
ממוזער|250px|אגם בלד בסלובניה
שמאל|ממוזער|250px|אגם בקולומביה הבריטית
שמאל|ממוזער|250px|אגמי פליטביצה בקרואטיה
250px|ממוזער|חוף אגם בישראל חוף בכנרת ליד טבריה
ממוזער|250px|אגמון הסופרלנד בראשון לציון.
אֲגַם או ימה הוא גוף גדול של מקווה מים (בדרך כלל מים מתוקים) המוקף יבשה.
אגמים גדולים נקראים לפעמים "ים", וימים קטנים נקראים לפעמים "אגם". למשל, ים כנרת וים המלח הם למעשה אגמים. האגם הגדול בעולם הוא מלוח – הים הכספי. האגם העמוק ביותר הוא ימת באיקל בסיביר. המונח אגם משמש גם לתיאור אתרים יבשים בדרך כלל המתמלאים מים רק לאחר גשמים כבדים, כמו למשל אגם אייר באוסטרליה.
אגמים יכולים להיווצר בדרכים מגוונות:
אגמים טקטוניים – נוצרו עקב תזוזות טקטוניות של הלוחות היבשתיים. לדוגמה, ימת באיקל במזרח סיביר, ים כנרת וים המלח מתזוזת השבר הסורי אפריקני.
אגמים וולקניים – נוצרו עקב פעילות געשית: בלועות הר געש (Okama ביפן, ברכת רם ברמת הגולן), או כתוצאה מחסימת נחלים על ידי זרמי לבה ומהתפוררות ושבירה של מגמה מתקררת (אגם החולה).
אגמים שנוצרו עקב גלישת קרקע – גלישת הקרקע חוסמת לעיתים נחלים, במעלה הסכר מתאספים המים ונקווה אגם.
אגמים קרחוניים (גליצאליים) – נוצרו עקב גלישת קרחונים. כאשר הקרחון גולש הוא חורץ במשקלו את הקרקע וסוחף עמו אדמה רבה. המסת הקרחון וקפיאתו מחדש מביאה להתפוררות הקרקע ולהיווצרות מגרעות שבהן נקווים מים. הימות הגדולות בארצות הברית וכן מרבית האגמים בעולם נוצרו בדרך זו.
אגם פרוגליצאלי – אגם שנוצר בין מורנה ועקב נסיגת קרחון.
אגמי המסה – שנוצרו עקב תהליכי המסה כימית של סלעים או מינרלים הגורמות להיווצרות מגרעות שבהן נקווים מים. אגמים כאלו מצויים בעיקר באזור של מסלע גיר ונופי קרסט. אזור הלג'ה הגדולה בסוריה ובאזור מבצר נמרוד ברמת הגולן.
אגמים שנוצרו עקב פעילות נחלים – דמויי פרסה או טבעת. כתוצאה מהשתנות ערוצי נחלים והתנתקותם מהערוץ המרכזי. נפוץ באגמים בסמוך לשפך הנחל לים.
אגמים שנוצרו עקב פעילות הרוח – בעיקר באזורי דיונות, עקב שחיקת הדיונה והסעת החול מעל שכבה אטימה נוצר מקום נמוך שאליו נאספים מים.
אגמים אורגניים (בוג) – אגמים קטנים שנוצרים על קרקעית כבול המתאפיינת בתכולה גבוהה מאוד של חומר אורגני. תהליכי היצירה אינם ברורים לחלוטין. מאופיין על ידי צמחים אקזוטיים אוכלי חרקים, המים בדרך כלל צלולים ומעט חומציים.
אגמים מעשה ידי אדם – כתוצאה מפעילות אנתרופוגנית, דוגמת הקמת סכרים להפקת חשמל (אגם פאוול לפני סכר הובר בארצות הברית, אגם נאצר לפני סכר אסואן במצרים) או אגמים לנופש וקיט (כמו פארק הירקון ואגמון הסופרלנד).
פינלנד ידועה כ"ארץ אלף האגמים", ומינסוטה היא "ארץ רבבת האגמים".
אגמים מחוץ לכדור הארץ
ישנן ראיות המצביעות על קיומם של אגמים גם מחוץ לכדור הארץ.
תצלומים מסוימים שצולמו על ידי חללית המחקר גלילאו מצביעים על מה שנראה כאגמי גופרית על פניו של איו, אחד מירחיו של כוכב הלכת צדק, שנוצרו כתוצאה מפעילות וולקנית, וממצאים שנתגלו על ידי חללית המחקר קאסיני-הויגנס מצביעים ככל הנראה על קיומם של אגמים של מתאן או אתאן על טיטאן, אחד מירחיו של שבתאי.
ישנן גם ראיות המצביעות על כך כי ייתכן שבעבר היו אגמים גם על מאדים, על אף שבעידן הנוכחי תנאי הלחץ והטמפרטורה על כוכב-הלכת אינם מאפשרים קיומם של אגמים.
על פני הירח ישנם אזורים המכונים בשם "אגמים" (בלטינית lacus) על אף שמדובר למעשה במישורים גדולים של בזלת, ולא באגמים של ממש. השם "אגם" השתמר מכיוון שאסטרונומים קדומים שיערו בטעות כי אזורים אלו הם אגמים. מסיבה דומה מישורי בזלת גדולים יותר על־פני הירח מכונים "ימים".
ראו גם
לוך
בילבונג
אגם יבש
קישורים חיצוניים
בסיס נתונים על ימות ואגמים בעולם
ממוזער|מרכז|450px|אגם באסטוניה
*
קטגוריה:גופי מים
קטגוריה:הידרולוגיה
קטגוריה:צורות נוף | 2024-07-06T17:41:43 |
מרכוס קלינגברג | REDIRECT מרקוס קלינגברג | 2004-08-05T10:05:16 |
רצח העם הארמני | שמאל|ממוזער|400px|מפת רצח העם הארמני, המציגה מחנות ריכוז, מחנות מוות, נתיבי שיירות גירוש, נקודות התנגדות ונתיבי מילוט
רצח העם הארמני (בארמנית: Հայոց Ցեղասպանություն), המכונה גם "שואת הארמנים", ובמסורת הארמנית "הפשע הגדול" (בארמנית: Մեծ Եղեռն, בתעתיק עברי: מֶץ יר'רן), היה רצח עם מכוון ושיטתי שביצעה האימפריה העות'מאנית במהלך מלחמת העולם הראשונה באוכלוסייה הארמנית שבשטחה, בעיקר באנטוליה. רצח העם הארמני כלל מעשי טבח המוניים, גירוש המוני, וצעדות מוות, בתנאים שתוכננו להביא למותם של המגורשים.
לאחר סופה של מלחמת העולם הראשונה המשיכו טורקים, כורדים ואזרים מוסלמים לטבוח בארמנים הנוצרים עד שנת 1923.
ההערכה הרווחת היא שכמחצית מהאוכלוסייה הארמנית בטורקיה, בין מיליון למיליון וחצי ארמנים, נספתה. קבוצות אתניות נוצריות אחרות, כגון האשורים ויוונים פונטים, נטבחו אף הן באותה תקופה בשטחי האימפריה העות'מאנית כחלק מרצח העם האשורי ורצח העם היווני-פונטי, ויש הרואים בכך חלק ממדיניות ואידאולוגיה מכוונת ומתוכננת של העות'מאנים לטהר את אסיה הקטנה מנוצרים.
ב-24 באפריל מציינים הארמנים ברחבי העולם את יום הזיכרון לרצח בני עמם על ידי הטורקים העות'מאנים.
רקע היסטורי
הארמנים תחת השלטון העות'מאני
באימפריה העות'מאנית חיו קבוצות דתיות ואתניות רבות, בהן ארמנים, יוונים, כורדים, אשורים, יזידים ויהודים, אך רוב האוכלוסייה, והשלטון, היו מוסלמים דוברי טורקית. בני הדתות המונותאיסטיות זכו למעמד של "מילת", שהעניק להם חופש דת ופולחן וכן חסות תחת השלטון העות'מאני.
ארמניה עברה ברובה לשלטון העות'מאני במאות ה-15 וה-16. הרוב הגדול של הארמנים, שהוגדרו כמילת (קהילה) והונהגו על ידי מנהיגם הרוחני, הפטריארך הארמני של קונסטנטינופול , היו מרוכזים במחוזות המזרחיים של האימפריה העות'מאנית (המכונים כיום "ארמניה הטורקית" או "ארמניה המערבית" ), אף על פי שקהילות רבות היו קיימות גם במחוזות המערביים, כמו גם בבירה קונסטנטינופול.
במאה ה-19 נחלקה ארמניה ההיסטורית בין טורקיה, פרס ורוסיה, כאשר חלקה הגדול היה בחלק הטורקי. בה בעת שהארמנים תחת שלטון רוסיה נהנו אז משגשוג כלכלי ופריחה תרבותית, רוב הארמנים באימפריה העות'מאנית היו איכרים ורובם חיו בששת המחוזות המזרחיים של האימפריה, ברמת ארמניה: ארזורום, סיוואס, ביטליס, קארפּּוּט, ואן ודיארבָּקיר. מחוזות אלה היו ידועים גם כ"ששת המחוזות הארמניים". בעיר הבירה איסטנבול, לעומת זאת, חיו כ-250,000 ארמנים, שעסקו בבנקאות, מסחר, אדריכלות ועבודה בשירות הציבורי.
במחוזות המזרחיים הארמנים היו נתונים לגחמותיהם של שכניהם הטורקים והכורדים, שהיו גובים מהם מס-יתר באופן קבוע, מבצעים בהם שוד וחטיפות, כופים עליהם המרת דתם לאסלאם, ומנצלים אותם ללא התערבות מצד הרשויות המרכזיות או המקומיות. באימפריה העות'מאנית, בהתאם למערכת הד'ימי שהונהגה בארצות המוסלמיות, הם זכו לחירויות מסוימות, כמו שאר הנוצרים והיהודים. מערכת הד'ימי באימפריה העות'מאנית התבססה ברובה על תנאי עומר. הלא-מוסלמים היו זכאים לרכוש, פרנסה וחופש פולחן, אבל בעיקרו היחס אליהם היה כאל אזרחים מדרגה שנייה באימפריה וכונו בטורקית "גאבורים" (Giaour), מילת גנאי שפירושה "כופר".
האתנוגרף הבריטי ויליאם מיצ'ל רמזי תיאר בסוף שנות ה-90 של המאה ה-19, לאחר ביקור באימפריה העות'מאנית, את תנאי החיים של הארמנים:
שמאל|ממוזער|400px|תפוצת הארמנים באסיה הקטנה בראשית המאה העשרים. חום: רוב ארמני. כתום: 25%-50% ארמנים. צהוב: פחות מ-25% ארמנים. אדום: אזור בו חיים הארמנים בתחילת 2023
יישום רפורמות, שנות ה-1840–1880
החל מאמצע המאה ה-19 החלו לפרוח באירופה תנועות לאומיות שדרשו עצמאות והגדרה עצמית, במאבקים שכונו "אביב העמים". בין השואפים לעצמאות בשטחי האימפריה העות'מאנית היו הארמנים, הכורדים והיהודים. האימפריה התנגדה לשאיפות אלו משום שראתה בהן פגיעה בכוחה. גם בקרב הטורקים פעלו תנועות לאומיות ולאומניות ששאפו לחזק את האחיזה הטורקית באסיה הקטנה ואף לגרש ממנה את כל המיעוטים האחרים. בנוסף לבעיות מבית, איימו על האימפריה העות'מאנית מעצמות זרות. רוסיה הייתה מעצמה פעילה באזור, וניסתה להחליש את כוחה של האימפריה.
באמצע המאה ה-19, שלוש המעצמות האירופיות הגדולות – בריטניה, צרפת ורוסיה – החלו להטיל ספק ביחסה של האימפריה העות'מאנית כלפי המיעוטים הנוצרים שבה ולחצו עליה להעניק זכויות שוות לכל נתיניה. משנת 1839 ועד להכרזת חוקה הראשונה ב-1876, הנהיגה האימפריה את הטנזימאט, סדרת רפורמות לשיפור מצבם של המיעוטים. אולם רוב הרפורמות מעולם לא יושמו משום שהאוכלוסייה המוסלמית דחתה את עקרון השוויון לנוצרים. עד לשנות ה-70 של המאה ה-19, היוונים ועמים נוצריים אחרים בבלקן, כבר השתחררו מהשלטון העות'מאני בעזרת המעצמות הגדולות. הארמנים נשארו בדרך כלל פאסיביים בשנים הללו, מה שהעניק להם את התואר "מילט-אי סדיקה" – "המילט הנאמן".
באמצע שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 של המאה ה-19, דברים החלו להשתנות כאשר מעמד של אינטלקטואלים החל להופיע באוכלוסייה הארמנית. ארמנים אלה, שקיבלו את השכלתם באוניברסיטאות אירופיות או בבתי ספר מיסיונריים אמריקנים באימפריה העות'מאנית, החלו לערער על מעמדם הנחות בחברה ויזמו תנועה שביקשה יחס טוב יותר מצד הממשלה. באחד המקרים, לאחר שנאספו חתימותיהם של איכרים מארמניה המערבית, המועצה הקהילתית הארמנית הגישה לממשלה העות'מאנית עצומה לטפל בתלונותיהם העיקריות: "הביזה והרצח בעיירות ארמניות על ידי כורדים וצ'רקסים, חוסר הגינות בזמן גביית מיסים, התנהלות פושעת מצד פקידי ממשלה והסירוב לקבל נוצרים כעדים במשפט". הממשלה העות'מאנית הבטיחה להעניש את האחראים, אולם לא ננקטו שום צעדים משמעותיים.
החל משנות ה-60 המוקדמות, פעלה התנועה הארמנית לשחרור לאומי, שמטרתה הייתה תחיית עצמאותו של העם הארמני בתוך מסגרת מדינית מחודשת בשטחים המיושבים על ידי רוב ארמני שנמצאו בשליטת האימפריה העות'מאנית.
לאחר הדיכוי האלים של נוצרים בהתקוממויות בבוסניה והרצגובינה, בבולגריה ובסרביה ב-1875, המעצמות הגדולות השתמשו בחוזה פריז (1856) בטענה שהוא העניק להן את הזכות להתערב ולהגן על המיעוטים הנוצריים באימפריה העות'מאנית. תחת לחץ כבד, ממשלת הסולטאן עבדול חמיד השני הכריזה על עצמה כמונרכיה חוקתית עם פרלמנט ונכנסה למשא ומתן עם המעצמות. באותו הזמן, הפטריארך הארמני של קונסטנטינופול, נרסס השני, העביר למעצמות תלונות ארמניות על "תפיסת אדמה בכוח... המרת דת בכפייה של נשים וילדים, הצתה, דמי חסות וסחיטה, אונס ורצח".
בזמן המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878), הצטרפו מהפכנים ארמניים מרוסיה לכוחות הרוסיים שחדרו למזרח אנטוליה ועודדו את אחיהם שבאימפריה העות'מאנית למרוד בסולטאן, אולם רוב האוכלוסייה הארמנית נותרה נאמנה לשלטון. לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית, הארמנים החלו לראות באימפריה הרוסית כערבה לביטחונם. במרץ 1878 חתמו רוסיה וטורקיה על חוזה סן סטפנו, ונרסס שכנע את הרוסים להכניס בו את סעיף 16, שהבטיח את הגנת הארמנים בכך שדרש שהכוחות הרוסים ייסוגו מהמחוזות המאוכלסים ארמנים במזרח האימפריה העות'מאנית רק עם יישומן המלא של רפורמות. בריטניה הייתה מוטרדת מהחזקתה של רוסיה בשטח כה רב של האימפריה העות'מאנית והכריחה אותה להיכנס למשא ומתן חדש עם כינוסו של קונגרס ברלין ביוני 1878, שבו היו מעורבות כל המעצמות הגדולות. גם הארמנים נכנסו למשא ומתן הזה והדגישו כי הם מבקשים אוטונומיה, ולא עצמאות מהאימפריה העות'מאנית. הם הצליחו באופן חלקי, כאשר סעיף 61 של חוזה ברלין הכיל את אותו הטקסט שבסעיף 16 בחוזה סן סטפנו ובכך הבטיח את החיים והרכוש במחוזות הארמניים של טורקיה וגם התחייבות עות'מאנית לביצוע רפורמות, אבל הוסר ממנו כל אזכור לזה שכוחות רוסיים יישארו במחוזות. במקום זאת, היה על הממשלה העות'מאנית ליידע את המעצמות הגדולות על התקדמות הרפורמות. בפועל לא נעשה דבר בעניין.
לאחר קונגרס ברלין, עלתה בקרב חוגים דיפלומטיים והעיתונות הפופולרית, במקביל ל"שאלה המזרחית", גם "השאלה הארמנית", שעסקה בהגנתם וחירותם של הארמנים בתחום האימפריה.
תנועת השחרור הלאומית הארמנית
מתוך כעס על השתלשלות האירועים הזאת, שלא הביאה לרפורמות, החליטו מספר אינטלקטואלים ארמנים מפוכחים החיים באירופה ורוסיה, ליצור מפלגות פוליטיות המוקדשות לשיפור מצבם של בני עמם החיים בתוך האימפריה העות'מאנית. ברבע האחרון של המאה ה-19, תנועה זו נשלטה על ידי שלוש מפלגות: מפלגת ארמנקאן , שהשפעתה הייתה מוגבלת לוואן, ושני ארגונים מהפכניים שקמו בסוף שנות ה-80, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ("הונצ'אק", פעמון) והפדרציה המהפכנית הארמנית ("דשנאק", אגודה). מרכזיהם של שני הארגונים פעלו בכמה ערים באירופה ובטיפליס. מלבד הבדלים אידאולוגיים, מטרתן המשותפת של כל המפלגות הייתה להשיג תנאים חברתיים טובים יותר לארמנים באימפריה העות'מאנית על ידי הגנה עצמית ותמיכה בלחץ אירופי גדול יותר על הממשלה העות'מאנית ליישם את הרפורמות שהובטחו.
טבח הארמנים 1894–1896
ממוזער|גופות של ארמנים טבוחים בארזורום ב-1895.
שמאל|ממוזער|200px|אישה ארמנית שבעלה נרצח אחרי טבח 1894–1896 מחפשת מפלט לאחר הליכה ארוכה עם ילדיה.
מאז 1876, המדינה העות'מאנית הונהגה על ידי הסולטאן עבדול חמיד השני. מייד לאחר חתימת חוזה ברלין, ניסה עבדול חמיד לסכל את יישום ההכנות לרפורמות שבו, בטענה שהארמנים אינם מהווים רוב במחוזות, ושדיווחיהם על התעללויות מוגזמים מאוד או לא נכונים.
ב-1890 חיו כ-2.5 מיליון ארמנים באימפריה העות'מאנית. הארמנים היו נוצרים ובכך נבדלו מהרוב המוסלמי. רוסיה עודדה את הארמנים לשאוף לאוטונומיה במטרה להחליש את האימפריה העות'מאנית.
שני הארגונים הארמניים המהפכניים המרידו את האוכלוסייה הארמנית במחוזות המזרחיים נגד השלטון העות'מאני.
כדי לא לאבד את שליטתו, החליט הסולטאן עבדול חמיד השני להסית את הכורדים נגד הארמנים. התנכלות הכורדים ונטל המיסים הגבוה הובילו להתקוממות ארמנית. ב-1890, עבדול חמיד יצר יחידות כמו-צבאיות הידועות בשם גדודי ה"חמידייה" , כלומר הגדודים של חמיד, שהורכבו מחיילים כורדים בלתי-סדירים. בגדודים אלה נעשה שימוש גובר לטיפול בארמנים על ידי דיכוי וטבח.
באוגוסט 1894 פרץ מרד ארמני באזור העיירה סאסון . הטורקים הגיבו באכזריות וארמנים רבים נטבחו. בספטמבר 1895 ערכו הארמנים הפגנה נגד מסקנות ועדת חקירה ממשלתית שמונתה לבדוק את האירועים. המפגינים הותקפו על ידי אוכלוסייה מוסלמית. אוכלוסייה זו ביצעה בהם טבח נוסף, שנוספו לו התקפות אלימות כלפי ארמנים בערים רבות באנטוליה (למשל בזייתון ב-1895–1896).
ב-1 באוקטובר 1895, 2,000 ארמנים התאספו בקונסטנטינופול בעתירה ליישום הרפורמות, אך יחידות המשטרה העות'מאנית פיזרו את ההפגנה באלימות. מחאה מצד נציגים דיפלומטיים של בריטניה, צרפת ורוסיה הביאה להבטחה נוספת של הסולטאן (ב-20 באוקטובר 1895) להנהיג רפורמות, אך אלה שוב לא הוצאו לפועל וההתנכלויות לארמנים נמשכו גם במהלך שנת 1896.
מתוך תסכול מהאדישות האירופית למעשי הטבח ובמאמץ לקבל הכרה בינלאומית ולהביא להתערבות המעצמות לטובת עניינם, נקטו הארמנים פעולת טרור מתוכננת היטב נגד הממשלה העות'מאנית. ב-26 באוגוסט 1896 השתלטה קבוצה של חברי "הפדרציה המהפכנית הארמנית" על הבניין המרכזי של בנק עות'מאן באיסטנבול, בזמן שקבוצה אחרת פרצה ל"שער העליון", מקום מושבו של הווזיר הגדול, וקבוצה שלישית הטילה פצצה על הסולטאן, כשהיה בדרכו לתפילת יום שישי. ב"שער העליון" נגרם הרס, ומהפצצה שהוטלה על הסולטאן נהרגו עשרים שוטרים משומרי ראשו. הארמנים שהתבצרו בבנק דרשו אוטונומיה ופטור ממיסוי לאזורים הארמניים. הסולטאן סירב לדרישות ולמחרת השתלטו כוחותיו על הבנק ותפסו את המתבצרים. בימים שלאחר האירוע נטבחו אלפי ארמנים באיסטנבול. במהלך הפרעות בבירה החביאה הקהילה היהודית ארמנים רבים בבתיה.
האירוע הביא אהדה לארמנים באירופה וזכה לשבחים בעיתונות האירופית והאמריקנית, שהשמיצה את הסולטאן עבדול חמיד ותיארה אותו כ"רוצח הגדול", "הסולטאן האדום", "סולטאן הדמים" ו"עבדול הארור". בתגובה הרג המון טורקי כ-50,000 ארמנים. מידת מעורבות השלטון באירועים אלו אינה ברורה.
כדי להפיס את דעת הקהל במערב, הכריז הסולטאן על חנינה כללית ומינה פקידים נוצריים במחוזות בעלי אוכלוסייה ארמנית. בריטניה הציעה התערבות צבאית לטובת הארמנים במזרח אנטוליה, אולם הצאר הרוסי התנגד, מחשש לנוכחות צבאית בריטית באזור, וכך גם צרפת. אף על פי שהמעצמות הגדולות התחייבו לנקוט פעולה, פעולה כזו מעולם לא הגיעה לידי הגשמה, בשל ניגודי עניינים פוליטיים וכלכליים, אולם תגובתן הייתה אחד הגורמים שהשפיעו על הפסקת מעשי הטבח.
בין השנים 1894–1896 הרגו הצבא העות'מאני וכנופיות כורדיות בין 100,000 ל-200,000 ארמנים והרסו מאות כפרים, כנסיות ומנזרים. פוגרומים אלה נודעו כ"מעשי הטבח החמידיים" (או "טבח הסולטאן עבדול חמיד").
אף על פי שהסולטן עבדול חמיד מעולם לא היה מעורב באופן ישיר במתן הוראה לביצוע מעשי הטבח, הם נעשו ככל הנראה באישורו המרומז.
הטורקים הצעירים
בשנת 1908 התרחשה באימפריה העות'מאנית הפיכה צבאית, כאשר "הטורקים הצעירים" תפסו את השלטון והדיחו את הסולטאן. עם עלייתם של הטורקים הצעירים קיוו הארמנים לזכות ולממש את שאיפתם לאוטונומיה. ואכן, בתחילת שלטונם של הטורקים הצעירים קיבלו הארמנים שוויון זכויות, זכות לשרת בצבא (שהייתה נתונה עד אז למוסלמים בלבד) וזכות להיבחר לפרלמנט החדש.
טבח אדנה 1909
ממוזער|הרובע הארמני של אדנה נבזז והרוס לאחר מעשי הטבח ב-1909.
בתחילת 1909 נערכה הפיכת-נגד על ידי מספר גורמים צבאיים עות'מאניים ראקציונרים, בצירוף סטודנטים לתאולוגיה איסלאמית, שמטרתם הייתה להחזיר את השליטה במדינה לסולטאן ולשלטון השריעה. מהומות וקרבות פרצו בין הכוחות הראקציונרים לבין כוחות מועצת האיחוד והקידמה, עד שמועצת האיחוד והקידמה הצליחה לבסוף לדכא את המרד באירוע 31 במרץ (לפי הלוח היוליאני, 13 באפריל לפי הלוח הגרגוריאני).
אך בעוד שתנועת הפיכת-הנגד סימנה בהתחלה את ממשלת הטורקים הצעירים כמטרה, היא גלשה לפוגרומים נגד הארמנים, שנתפשו כמי שתמכו בהחזרת החוקה ושימשו כשעיר לעזאזל בין הכוחות. כאשר נקראו כוחות צבא עות'מאניים לטפל באירועים, במקום לנסות לשכך את האלימות, הם השתתפו בביזת מובלעות ארמניות בנפת אדנה שבקיליקיה באזור החוף. בטבח אדנה נרצחו כ-20,000 ארמנים ורבעים וכפרים ארמנים נשרפו ונשדדו. ארשגוהי טאוטיג היא הראשונה שדיווחה על האירוע וביקרה במקום. זאבל יסאיאן עשתה מספר כתבות על הנושא וכתבה יצירות ספרותיות בהקשר לרצח העם באדנה.
פאן-טורקיות
בעקבות לחצים פנימיים מצד תומכי הסולטאן, ובמקביל, מפלותיו של הצבא העות'מאני ונסיגותיו מרוב שטחי האימפריה באירופה ובצפון אפריקה שהביאו להצטמצמותה לתחומי אסיה הקטנה והמזרח התיכון, חדר לחוג "הטורקים הצעירים" רעיון ה, אותו פיתחו לאומנים טורקיים: התפשטות לעבר מרכז אסיה ואחדות עם דוברי הטורקית שבמזרח. אידאולוגיה זו הציעה מדינה ריכוזית בעלת מרכיבים טורקיים בלבד, ואילו הרמה הארמנית במזרח, בעלת האוכלוסייה הארמנית הגדולה, היוותה מכשול למימוש המטרה. "הטורקים הצעירים" אימצו מדיניות של אפליה כלפי המיעוטים האחרים באימפריה.
בשנת 1911, בוועידת הטורקים הצעירים לאחדות ושינוי, הם הכריזו על מטרתם לחולל תהליך "עות'מאניזציה", שהוא למעשה תהליך "טורקיפיקציה" ו"אסלאמיזציה", ברחבי האימפריה. המשמעות הישירה של ההחלטה הזו הייתה פתיחתו של עידן של טיהור אתני של המיעוטים הנוצריים ברחבי האימפריה ובהם האשורים, הארמנים והיוונים.
לאחר 1913 הפך שלטון "הטורקים הצעירים" לבעל מאפייני דיקטטורה צבאית בשליטת טריומווירט: שר המלחמה אנוור פאשה, שר הפנים טלעת פאשה ושר הימייה ג'מאל פאשה, שהיה גם מפקד הארמייה הרביעית ובתחום אחריותו הייתה גם ארץ ישראל.
מלחמת העולם הראשונה
ממוזער|220px|מפה אתנוגרפית גרמנית של אסיה הקטנה והקווקז בשנת 1914. הארמנים מסומנים בכחול.
דעיכת האימפריה העות'מאנית קדמה לאירועי רצח העם הארמני של מלחמת העולם הראשונה. כבר במלחמת הבלקן הראשונה איבדה האימפריה העות'מאנית כמעט את כל הטריטוריות שהחזיקה על אדמת אירופה.
במאה ה-19 הרחיבה רוסיה את שטחי האימפריה שלה על חשבון טורקיה בקווקז ובבלקן, ומכיוון ששלטה על אוכלוסייה דוברת טורקית במרכז אסיה, "הטורקים הצעירים" קיוו שניצחון גרמניה על רוסיה יאפשר להם להגשים את חלום הפאן-טורקיות. לעומת זאת, אהדת הארמנים משני עברי הגבול הרוסי-טורקי הייתה נתונה למדינות ההסכמה, אך לצד זאת, הבהירו הארמנים בטורקיה שבמקרה של מלחמה ימלאו את חובתם כאזרחים טורקים, כשם שהארמנים ברוסיה ימלאו את חובתם כאזרחי רוסיה. באוגוסט 1914 התקיים כינוס הסניף העות'מאני של מפלגת "דשנאק", ובו הכריזו הלאומנים הארמנים על סולידריות עם טורקיה, במקרה שתפרוץ מלחמה נגד רוסיה.
ב-1914 הועבר חוק המחייב כל גבר עד גיל 45 להתגייס לצבא או לשלם כופר. כ-250,000 צעירים ארמנים גויסו בפרוץ הקרבות. משגברו חששותיהם של הטורקים, נלקח הנשק שהיה בכפרים הארמניים, כביכול לטובת הצבא, אך למעשה פוזר בקרב יושבי הכפרים הטורקיים והכורדיים הסמוכים. לאחר מכן נלקח נשקם של החיילים הארמנים, והם רוכזו בפלוגות עבודה שעבדו בסלילת כבישים ועבודות בנייה בתנאים קשים ביותר. עקב התנאים הקשים והיחס העוין, ערקו חלק מהחיילים הארמנים.
כשפרצה המלחמה, עמדת הארמנים לא הייתה אחידה. כך למשל, עשירי הקהילה בבירה ובערים הגדולות תמכו בנאמנות לאימפריה, בעוד רבים מקרב השכבות העממיות, במיוחד בכפרים שבאזורי הגבול עם רוסיה, ראו בצבא הרוסי את משחררם. בנובמבר 1914 פרסמו הרוסים הבטחה של שחרור לאומי לארמנים, בתנאי שיפסיקו את נאמנותם לשליטים העות'מאנים. מתוך היענות לקריאה זו, מיעוט מהחיילים הארמנים ערק מהצבא הטורקי ואוכלוסייה אזרחית באזור הקרבות עזרה לכוחות הרוסיים. בחורף 1914–1915 פתחו העות'מאנים במתקפה נגד הרוסים, שהסתיימה באיבוד טריטוריות נרחבות לצבא הרוסי. בראשית 1915 החלו יחידות ארמניות של הצבא הרוסי בגיוס ארמנים בשטח הטורקי. הארמנים הואשמו על ידי אנוור פאשה ותומכיו בבוגדנות, שגרמה כביכול למפלות הצבאיות. "פינוי" הארמנים מאזורי הקרבות הוסבר כצעד נדרש לצורכי המלחמה.
לאחר מלחמת העולם הראשונה ונפילת האימפריה, שבשיאה השתרעה מדרום מזרח אירופה עד צפון אפריקה והיוותה איום על מעצמות אירופיות, נוצרה במזרח טורקיה המדינה העצמאית ארמניה. הצבא האדום פלש אליה ב-1920 ומדינה זו צורפה לברית המועצות. אזור כורדי אוטונומי הוקם אף הוא, אך ניסיונותיו לקבל עצמאות ב-1920 דוכאו על ידי הטורקים.
רצח העם הארמני 1915–1918
ממוזער|אינטלקטואלים ארמנים שנעצרו בליל 24 באפריל 1915.
ממוזער|140px|שמונה פרופסורים ארמנים שנטבחו על ידי הטורקים.
גירוש האינטלקטואלים הארמנים
מקובל לציין את תחילת רצח העם הארמני ב-24 באפריל 1915. בלילה שבין 23 ו-24 באפריל פרצה משטרת איסטנבול אל בתי המשפחות הארמניות הנכבדות של העיר ולקחה 235 מנהיגים ומשכילים ארמנים אל תחנת המשטרה וגירשה אותם. חיסול המנהיגים החליש את כוח ההתנגדות של הקהילה הארמנית המבוהלת. השיטה של חיסול המנהיגים תחילה, חזרה על עצמה גם ב-6 המחוזות המזרחיים ובקיליקיה. היה זה צעד ראשון בסדרת מעשי טבח שהחלו להתרחש ברחבי טורקיה. באותו זמן החל רצח שיטתי של החיילים הארמנים הבלתי-חמושים שב"פלוגות העבודה".
המצור על ואן
ממוזער|אזרחים ארמנים חמושים ויחידות הגנה-עצמית מחזיקים בקו נגד כוחות עות'מאניים במצור על ואן במאי 1915.
במרץ 1915 ניתנה הוראה סודית "לסלק" את הארמנים מנפת ואן. חיילים כורדים מהצבא העות'מאני החלו לטבוח באוכלוסייה, והניצולים ברחו לעיר ואן. הרוב הארמני בעיר תפס בה את השלטון, התבצר מפני פגיעות מצד הצבא והקים ממשלה מקומית.
ב-19 באפריל 1915 דרש ג'וודט ביי , מושל נפת ואן, שהעיר ואן תספק לו מייד 4,000 חיילים באמתלה של גיוס חובה, אך לאוכלוסייה הארמנית היה ברור שמטרתו לטבוח בגברים בעלי היכולת הפיזית של ואן, כדי שלא יהיו מגינים. ג'וודט ביי כבר השתמש בצו הרשמי שלו בכפרי הסביבה, כביכול כדי לחפש נשק, אך למעשה כדי לבצע מעשי טבח בממדים גדולים. הארמנים הציעו 500 חיילים וכספי פטור בעבור השאר כדי לקנות זמן, אך ג'וודט ביי האשים את הארמנים ב"מרד" והביע את נחישותו "למחוץ" אותו בכל מחיר. הוא הצהיר: "אם המורדים יירו ירייה אחת, אהרוג כל גבר, אישה וכל ילד עד (מצביע על ברכו) לכאן".
ביום למחרת, 20 באפריל 1915, החל המצור על ואן לאחר שאישה ארמנית שרצתה להיכנס לעיר הוטרדה על ידי חיילים עות'מאנים ושני גברים ארמנים שבאו לעזרתה נורו למוות. המגינים הארמנים הגנו על 30,000 תושבים ו-15,000 פליטים שחיו באזור בגודל כקילומטר רבוע ברובע הארמני, באמצעות 1,500 רובאים שצוידו ב-300 רובים ו-1,000 אקדחים וכלי נשק עתיקים. העימות נמשך עד שהגנרל הרוסי ניקולאי יודניץ' הגיע להצילם.
ב-18 במאי קיבלו הארמנים בוואן בשמחה את הצבא הרוסי. "פרשת ואן" הייתה הזדמנות טובה לממשלה הטורקית להמחיש את טענתה בדבר בגידת הארמנים.
בתחילת יוני 1915, הוציאה הממשלה הטורקית הוראה על גירוש האוכלוסייה הלא-טורקית היושבת לצד קווי האספקה של הצבא. הוראה זו אושרה מספר ימים לאחר מכן על ידי הפרלמנט. הממשלה הוציאה צו הקורא "לבצע טרנספר של גורמים עוינים מגבולות האימפריה לפנים הארץ". הכוונה הייתה לארמנים, ששמם לא צוין במפורש, אבל הגירוש לא חל רק על הארמנים שבאזורי הקרבות עם רוסיה, אלא גם על הארמנים שבאזור קיליקיה לחוף הים התיכון, רחוק מאזורי המלחמה.
ב-4 באוגוסט כבשו הטורקים את ואן מחדש. כשנכנסו לעיר טבחו בזקנים ובחולים הארמנים שנותרו מאחור והרסו את הרובע הארמני של העיר. באותו זמן פרעו הטורקים גם בארמנים שבאיסטנבול, שעד אז עוד הביעו את נאמנותם לאימפריה.
דיווחים על העימות הגיעו אז אל שגריר ארצות הברית באימפריה העות'מאנית, הנרי מורגנטאו (האב), מחלב ומוואן, והניעו אותו להעלות את הנושא באופן אישי עם טלעת ואנוור. כאשר ציטט לפניהם את עדויותיהם של פקידי הקונסוליה, הם הצדיקו את הגירושים כהכרחיים לניהול המלחמה, ברומזם ששיתוף הפעולה של הארמנים של ואן עם הכוחות הרוסיים שכבשו את העיר הצדיקה את רדיפתם של כל הארמנים.
גירוש והשמדה
ממוזער|150px|כתבה בניו יורק טיימס מ-15 בדצמבר 1915 מציינת שמיליון ארמנים גורשו או הוצאו להורג על ידי הממשלה העות'מאנית, ב"מדיניות השמדה" מכוונת.
במאי 1915, טלעת פאשה ביקש שהקבינט והווזיר הגדול סעיד חלים פאשה יאשרו חוק לגירוש ארמנים למקומות אחרים בשל מה שטלעת פאשה כינה "המהומות ומעשי הטבח הארמניים, שהתעוררו במספר מקומות במדינה". אולם טלעת פאשה התייחס ספציפית לאירועים בוואן ולהרחבת היישום לאזורים שבהם "מהומות ומעשי טבח" ישפיעו לכאורה על ביטחון אזור המלחמה של המערכה בקווקז. מאוחר יותר, הורחב תחום הגרוש וכלל גם ארמנים ממחוזות אחרים.
ב-29 במאי 1915 העבירה הוועדה המרכזית של מועצת האחדות והקידמה את חוק הגירוש הזמני , שהעניק לממשלה העות'מאנית ולצבא אישור לגרש את כל מי שהם מחשיבים כאיום על הביטחון הלאומי.
תשומת הלב שהופנתה לחזיתות האחרות בשל המלחמה הכללית, וכן עזיבת מרבית הקונסולים הזרים ששהו ברחבי האימפריה העות'מאנית, יצרו תנאים נוחים לביצוע השמדה בקנה מידה גדול. ביצוע הגירוש וההשמדה הוטל על המשטרה ועל יחידות של "ארגון מיוחד" (בטורקית: Teşkilat-i Mahsusa או צ'טה, ch'ett'e) – ארגון כמו-צבאי שהוקם על ידי משרד המשפטים ומשרד הפנים לביצוע ההשמדה, וגויסו אליו פושעים ואסירים ששוחררו מהכלא במיוחד לשם כך. על ה"פינוי" הוכרז במקומות ציבוריים בכפרים הארמניים וברבעים הארמנים שבערים. לאוכלוסייה ניתנה בדרך כלל שהות של מספר ימים להתכונן, ולמגורשים הותר לקחת מטען מועט והובטח להם שרכושם ומקומות מגוריהם יישמרו להם עד חזרתם.
והיב פאשה , מפקד הארמייה השלישית העות'מאנית, כינה חברים אלה של הארגון המיוחד "קצבים של בני אדם".
צעדות מוות
הטורקים ארגנו שיירות של מאות אלפי אנשים, ללא מזון ומים, לפאתי טורקיה ולמדבר הסורי. צעדות אלו היוו למעשה גזר דין מוות על מרבית הצועדים, בשל התנאים הקשים והעלמת העין ממעשי טבח, רצח, אונס והתעללות. בשיירות היו צעירים, נשים, ילדים וזקנים (כאמור, רוב הגברים גויסו קודם לכן), והן לוו על ידי יחידות הצבא הטורקי. בדרך תקפו יחידות אלה וחמושים מהכפרים הטורקיים הסמוכים את השיירות, וכך נרצחו אלפים מדי יום. המסעות ארכו שבועות רבים, ובמהלכם מתו רבים מתשישות ומרעב.
החרמת הרכוש הארמני וטבח הארמנים, שבאו בעקבות חקיקת חוק הגירוש, זעזעו חלק גדול מהעולם המערבי. בעוד שבעלות בריתה של האימפריה העות'מאנית בזמן המלחמה הביעו מחאה מועטה, שפע של מסמכים היסטוריים גרמניים ואוסטריים מהתקופה מעידים על הזעזוע של אלה שהיו עדים להרג ולהרעבה ההמונית של הארמנים. בארצות הברית דיווח הניו יורק טיימס כמעט מדי יום על הרצח ההמוני של העם הארמני, ותיאר את התהליך כ"שיטתי", "באישור" וכ"מאורגן על ידי הממשלה". הנשיא לשעבר תאודור רוזוולט אפיין את זה מאוחר יותר כ"הפשע הגדול ביותר של המלחמה".
הארמנים הוצעדו החוצה אל העיר הסורית דיר א-זור ואל המדבר הסובב אותה. באוגוסט 1915 חזר הניו יורק טיימס על דיווח ש"הדרכים ונהר הפרת זרועים בגופות של מגורשים, ואלה ששורדים נגזר עליהם מוות ודאי. זוהי תוכנית להשמיד את כל העם הארמני". טלעת פאשה וג'מאל פאשה היו מודעים לחלוטין לכך שבנטישת המגורשים הארמנים במדבר, הם דנו אותם למוות ודאי.
מהנדסים ופועלים גרמנים שהועסקו בבניית מסילות הרכבת ראו גם ארמנים שנדחסים לתוך קרונות-בקר ונשלחים לאורך קו הרכבת. פרנץ גונתר, נציג הדויטשה בנק שמימן את בניית מסילת הברזל ברלין-בגדאד, שלח תמונות למנהליו והביע את תסכולו מכך שהוא נאלץ לשמור על שתיקה בתוך "אכזריות חייתית" שכזו. מייג'ור גנרל אוטו פון לוסוב, נספח צבאי וראש נציגי הצבא הגרמני באימפריה העות'מאנית, דיבר על הכוונות העות'מאניות בוועידה שנערכה בבתומי ב-1918: "הטורקים פתחו בהשמדה הכללית של הארמנים בטרנסקווקז ... מטרת המדיניות הטורקית היא...תפיסת הבעלות על מחוזות ארמניים והשמדת הארמנים. ממשלתו של טלעת רוצה לחסל את כל הארמנים, לא רק בטורקיה אלא גם מחוץ לטורקיה. על בסיס כל הדיווחים והחדשות המגיעים אלי הנה לטיפליס כמעט ולא יכול להיות ספק שהטורקים באופן שיטתי מכוונים להשמדת כמה מאות אלפי הארמנים שהם השאירו בחיים עד עכשיו".
אונס
אונס היה חלק בלתי נפרד מרצח העם; מפקדים צבאיים אמרו לחייליהם "לעשות [לנשים] מה שתרצו", מה שהביא להתעללות מינית רווחת. מגורשות הוצגו עירומות בדמשק ונמכרו כשפחות-מין באזורים מסוימים, כולל מוסול על פי דיווחו של הקונסול הגרמני שם, דבר שהיווה מקור חשוב של הכנסה לחיילים המלווים. רוסלר, הקונסול הגרמני בחלב בזמן רצח העם, שמע מארמני "אובייקטיבי" שבערך רבע מהנשים הצעירות שמראיהן היה "נאה פחות או יותר", נאנסו באופן קבוע על ידי שוטרים, וש"היפות עוד יותר" נאנסו על ידי 10–15 גברים. כתוצאה מכך נערות ונשים הושארו מאחור למות.
מחנות ריכוז
רשת של 25 מחנות ריכוז הוקמה על ידי הממשלה העות'מאנית כדי להיפטר מהארמנים ששרדו את צעדות הגירוש בנקודה הסופית שלהן. רשת זו, שהייתה ממוקמת באזור של גבולותיה הנוכחיים של טורקיה עם עיראק וסוריה, נוהלה על ידי סוקרו קאיה , אחד מעוזריו של טלעת פאשה.
במחנות פתוחים אלו מתו רבים מרעב ומקור, או שהומתו בצורות שונות עד סתיו 1916.
חלק מהמחנות היו רק נקודות מעבר זמניות. אחרים, כמו ראג'ו (Radjo), קאטמה (Katma) ועזאז, נעשה בהם שימוש קצר לקבורה המונית ואז פונו עד סתיו 1915. מחנות כמו לאלה (Lale), טפריג'ה (Tefridje), דיפסי (Dipsi), דל-אל (Del-El) וראס אל-עין נבנו במיוחד בשביל אלה שתוחלת חייהם הייתה כמה ימים בלבד.
מעשי טבח
הטורקים השתמשו בשיטות הרג שונות. נשים וילדים הועמסו על סירות והוטבעו בים, אחרים הוצאו להורג בשרפה.
לפי תצהירים מאת שני רופאים מהעיר טרבזון, שימשו מבנים של שני בתי ספר כדי לרכז ילדים שנשלחו לאחר מכן לקומת הביניים, שם הומתו בגז רעיל.
שריפות המוניות
איתן בלקינד, איש ניל"י שהסתנן לצבא הטורקי וצורף למפקדה של ג'מאל פאשה, סיפר שהיה עד ראייה לשריפתם של 5,000 ארמנים. לויטננט חסן מערוף מהצבא העות'מאני מתאר כיצד אוכלוסייה של כפר שלם רוכזה יחד ואז נשרפה. תצהירו בן 12 העמודים של והיב, מפקד הארמייה השלישית, מ-5 בדצמבר 1918, הוגש במשפטי טרבזון (29 במרץ 1919) ונכלל בכתב האישום העיקרי, דיווח על שרפה המונית כזו של אוכלוסייה שלמה של כפר ליד העיר מוש: "השיטה הקצרה ביותר להיפטר מהנשים והילדים שהיו מרוכזים במחנות השונים הייתה לשרוף אותם". בהמשך דווח ש"אסירים טורקים שהיו עדים לחלק מהאירועים הללו זועזעו והשתגעו בזוכרם את המראות. הם סיפרו לרוסים שסירחון בשר-האדם השרוף התפשט באוויר במשך ימים רבים לאחר מכן". ההיסטוריון ואחן דאדריאן כתב ש-80,000 ארמנים ב-90 כפרים לאורך מישור מוס נשרפו ב"אורוות ומחסני חציר".
הטבעה
טרבזון הייתה העיר הראשית במחוז טרבזון . אוסקר הייזר , הקונסול האמריקני בטרבזון, דיווח ב-11 באפריל 1919: "רבים מהילדים הועמסו על סירות והושטו לים ונזרקו למים". חאפז מהמט , נבחר טורקי נציג טרבזון, העיד במהלך ישיבת פרלמנט של המושב התחתון של האספה הכללית ב-21 בדצמבר 1918: "מושל המחוז העמיס את הארמנים על סירות ודאג שייזרקו למים". הקונסול האיטלקי בטרבזון ב-1915, ג'יאקומו גוריני , כתב: "ראיתי אלפי נשים וילדים חפים מפשע מוצבים בסירות שהפכו אותן בים השחור". ואחן דאדריאן מעריך את מספר הארמנים שנהרגו במחוז טרבזון על ידי טביעה ב-50,000.
הופמן פיליפ, הממונה על היחסים האמריקני בקונסטנטינופול, כתב במברק מ-12 ביולי 1916: "סירות מלאות שנשלחו מזור (Zor) במורד הנהר הגיעו לעאנה (), 130 מייל משם, כששלוש חמישיות מנוסעיהן נעדרים". דאדריאן גם כתב שמספר עצום של ארמנים הוטבעו בנהר הפרת ויובליו.
החרמת רכוש
חוק הגירוש הביא לכמה צעדים הנוגעים לרכוש המגורשים, אבל בספטמבר הוצע חוק חדש. באמצעות חוק "הרכוש הנטוש" – חוק הנוגע לרכוש, חובות ונכסים שהושארו על ידי מגורשים (כונה גם "חוק זמני להפקעה ועיקול") – הממשלה העות'מאנית תפסה בעלות על כל הרכוש והמיטלטלין הארמנים ה"נטושים".
חבר הפרלמנט העות'מאני אחמד רזא מחה נגד חקיקה זו: "זה בלתי-חוקי לסמן את הנכסים הארמנים כ'רכוש נטוש', מאחר שהארמנים, הבעלים, לא נטשו את נכסיהם מרצון; הם בכוח ובכפייה סולקו מבתיהם וגורשו. עכשיו הממשלה במאמציה מוכרת את מיטלטליהם ... אם אנחנו משטר חוקתי המתפקד בהתאם לחוק איננו יכולים לעשות זאת. זה אכזרי. תפוס את ידי, הוצא אותי מכפרי, אז מכור את רכושי ומיטלטלי, דבר כזה לעולם לא יכול להיות מותר. לא מצפון העות'מאנים ולא החוק יוכלו להרשות זאת".
ב-13 בספטמבר 1915, הפרלמנט העות'מאני העביר את "החוק הזמני להפקעה ועיקול", המצהיר שכל נכס, כולל אדמה, משק-חי ובתים בבעלות ארמנים, יעוקל על ידי הרשויות.
עזרה בינלאומית לקורבנות
הוועדה האמריקנית לסיוע לארמניה ולסוריה (הידועה גם כ"עזרה למזרח הקרוב"), שהוקמה ב-1915 מייד לאחר שהחלו הגרושים, הייתה ארגון צדקה שהוקם כדי לעזור בסבלם של עמי המזרח הקרוב. הארגון נתמך על ידי הנרי מורגנטאו (האב), שגריר ארצות הברית באימפריה העות'מאנית. מברקיו של מורגנטאו על הטבח ההמוני בארמנים הביאו לתמיכה רבה בארגון. בשנתו הראשונה, דאג הארגון ל-132,000 יתומים ארמנים מטביליסי, ירוואן, איסטנבול, סיוואס, ביירות, דמשק וירושלים. ארגון סעד לפליטים במזרח התיכון עזר לתרום מעל 102 מיליון דולר לארמנים בזמן המלחמה ואחריה. בין 1915 ל-1930, חילק הארגון עזרה הומניטארית למקומות הפזורים במרחב גאוגרפי גדול, ובסופו של דבר הוציא יותר מפי עשרה מאומדנו המקורי ועזר לכ-2 מיליון פליטים.
מוסא דאג
ב-22 בספטמבר 1915, חמישה חודשים לאחר שניתנה פקודת ההגליה, התקבצו מרבית הארמנים תושבי עמק שבעת הכפרים על ההר מוסא דאג ("הר משה") שבצפון סוריה. עובדה זו מעידה כבדרך אגב כי פקודת ההגליה לא נאכפה בו-זמנית בכל האזורים. הכוח הצבאי הטורקי באזור לא הספיק כדי לגבור על 5,000 הארמנים שהתקבצו באזור. הדעות חלוקות בשאלה אם הייתה שם התנגשות צבאית. לאחר 53 ימים בהרים פונו הארמנים בשתי ספינות צרפתיות לפורט סעיד במצרים.
בעקבות אירועים אלה כתב הסופר היהודי האוסטרי פרנץ ורפל את הספר "ארבעים הימים של מוסה דאג". אף על פי שרבים רואים ספר זה כספר עובדתי, הרי שלמעשה מדובר בסיפורת בדיונית המבוססת על עובדות. הספר מהווה חלק חשוב במאבקם של הארמנים להגברת התודעה לרצח העם שפקד את עמם.
בשנת 2016 יצר הבמאי טרי ג'ורג' את הסרט העלילתי "ההבטחה" על תקופת הרדיפות והרצח ועל פרשת מוסא דאג.
מספר הקורבנות
שמאל|ממוזער|300px|ארמנים מוצעדים תחת משמר טורקי חמוש לכלא סמוך לעיר אלאזיג שבמזרח טורקיה, אפריל 1915.
ההערכה היא שכמחצית מהאוכלוסייה הארמנית בטורקיה – כשליש מהאוכלוסייה הארמנית בעולם – הושמדה. בנוסף, אלפי כנסיות, מנזרים ואתרים ארמנים אחרים נהרסו; הטורקים התאמצו למחוק את שרידי התרבות הארמנית בשטחי ארמניה ההיסטורית שבשליטתם.
ישנם חילוקי דעות באשר למספר הקורבנות הארמנים שנספו בין השנים 1915 ל-1918. רוב ההערכות נעות בין 600 אלף ל-1.5 מיליון איש. הממשלה הטורקית והיסטוריונים טורקים בני ימינו נוקבים במספרים שונים בין 300,000 ל-800,000 וזאת למרות דוחות שונים של השלטונות העותמאנים לפיהם מתו יותר ממיליון ארמנים.
רוב ההערכות שבוצעו על ידי נציגים שונים אומדות את מספר הקורבנות בין מיליון ל-1.5 מיליון גברים, נשים וטף.
הערכות טורקיות
ההערכה הסטטיסטית הרשמית המתייחסת לתקופה 1915–1918 מדברת על 800 אלף איש שנרצחו באופן ישיר, מכך ניתן להסיק על למעלה ממיליון הרוגים. מספרים אלו פורסמו בשנת 1920 ב"גאזט" העות'מאני ומקורם, כך נטען, הוא בוועדה שמינה שר הפנים מוסטפא אריף. נתונים אלו מוזכרים גם בזיכרונותיו של ראוף אורבאי. על פי נתונים שנאספו בשנת 1914, ובשנת 1917 ופורסמו על ידי טלעת פאשה, המוכרים גם כ"דוח טלעת פאשה" נמצא כי חסרים כ־1.125 מיליון ארמנים במחוזות האימפריה העותמאנית. דו"ח זה נחשב לאמין בממצאיו שכן אלו נובעים ממפקדי אוכלוסין שבוצעו בפקודתו של טלעת פאשה בכל מחוזות האימפריה. התוצאות הראשוניות של עיבוד הנתונים מתייחסות ככל הנראה לאלו שנטבחו תוך כדי הגירוש, ללא שום אזכור למספר הקורבנות הכללי; מוסטפא כמאל אטאטורק, בשיחה שניהל בספטמבר 1919 עם המייג'ור ג'נרל הרבורד, ראש כוח המשימה הצבאי האמריקאי בארמניה, חזר על אותו מספר. עם זאת, בעקבות פיזורו של הטריבונל הצבאי, שונו הערכות אלו כדי לייצג את מספרם הכולל של הקורבנות. בעוד המספר הרשמי היה 800 אלף, היו הערכות רבות אחרות שהוצגו בזמן המלחמה על ידי הרשויות העות'מאניות. טאלאט, לדוגמה, הציג את המספר 300 אלף, אם כי לא ברור מאין שאב את הנתון. במאה ה-21 אלו המספרים המשמשים בדרך כלל את נציגי הממשל הטורקי.
הערכות בריטיות
שמאל|ממוזער|300px|צילום מתוך ספר זכרונותיו של השגריר האמריקני באימפריה העות'מאנית באותה תקופה, הנרי מורגנטאו, עליו כתב: "חזיונות כגון אלה היו נפוצים במחוזות הארמניים ב-1915. המדיניות הטורקית הייתה של השמדה במסווה של גירוש..." ("סיפורו של השגריר מורגנטאו", 1918)
משרד החוץ הבריטי מינה את ארנולד טוינבי לחקור את הגירוש הארמני ואת מספר הקורבנות הארמנים. טוינבי העריך את מספר המתים בין 600,000 לבין 800,000, נתון שהיווה בסיס להאשמות נגד הממשלה העות'מאנית בפסגת השלום בפריז ב-1919, על אחריות למותם של 800,000 איש בזמן המלחמה.
הערכות גרמניות
רבים סבורים כי גרמניה היא המדינה שהייתה לה הגישה הטובה ביותר לאתרי הגירוש והרצח, זאת בגלל בריתה עם טורקיה באותה התקופה. מסיבה זו, יש החושבים שההערכות הגרמניות לגבי מספר הנספים, שהיו הגבוהות ביותר, הן המדויקות ביותר. דו"ח שהוכן בפברואר 1916 העריך כי מיליון וחצי ארמנים נספו. כך גם דו"ח שהוכן ב-27 במאי 1916 על ידי ראש הביון של משרד החוץ הגרמני, ארצברגר. דו"ח אחר שהוכן ב-4 באוקטובר 1916 על ידי השגריר הגרמני הזמני בטורקיה, וילהלם ראדוביץ, נוקב באותו מספר. רבים רואים בהערכות של אנדרס, מייג'ור גרמני ששירת בצבא הטורקי, את הדיווח הגרמני המאוזן ביותר; הוא מציין 1.2 מיליון קורבנות. אותו מספר הוזכר במשפט יוזגט, כמו גם בטריבונל הקבוע, וצוטט לעיתים קרובות במקומות אחרים.
הטבח באשורים ובמיעוט היווני
במקביל לרצח העם הארמני, נערך טבח גם בבני העם האשורי, שגם הם נוצרים באמונתם. ככאלה, הם נרדפו בידי הטורקים הצעירים ששלטו באימפריה העות'מאנית בשנותיה האחרונות. גירוש האשורים מבתיהם החל בסוף 1914; במהלך 1915, "שנת החרב" ("שתו ד'סייפו"), נטבחו אשורים במספרים בלתי ידועים. על פי הערכות, בין השנים 1914–1918, נספו כ-275,000 אשורים.
נוסף על כך בוצעו מעשי טבח גם במיעוט היווני במדינה.
דיווחים ותגובות
מאות עדי-ראייה, כולל מארצות הברית הנייטרלית ומבנות בריתה של האימפריה העות'מאנית, גרמניה והאימפריה האוסטרו-הונגרית, תיעדו ומסמכו מעשי טבח רבים בחסות המדינה. נציגים רשמיים זרים רבים הציעו להתערב לטובת הארמנים, אולם נדחו על ידי פקידי הממשלה העות'מאנית, שטענו כי הם מגיבים נגד התקוממות פרו-רוסית. ב-24 במאי 1915, הזהירה ההסכמה המשולשת את האימפריה העות'מאנית, ש"לאור פשעים חדשים אלה של טורקיה נגד האנושות והציוויליזציה, מדינות ההסכמה הודיעו בפומבי לשער העליון, שהם יראו את כל חברי הממשלה העות'מאנית כאחראים באופן אישי לפשעים אלה, כמו גם את אלה מנציגיהם המעורבים במעשי-טבח כאלה".
אמריקנים
שמאל|ממוזער|200px|מברק שנשלח על ידי השגריר הנרי מורגנטאו (האב) למחלקת המדינה של ארצות הברית ב-16 ביולי 1915 מתאר את מעשי-הטבח כ"מבצע להשמדת גזע".
לארצות הברית היו קונסוליות ברחבי האימפריה העות'מאנית, כולל מקומות באדירנה, סמסון, איזמיר, טרבזון, ואן, איסטנבול וחלב. באופן רשמי היא הייתה צד נייטרלי עד שהצטרפה למדינות ההסכמה באפריל 1917. בנוסף לקונסוליות, היו מתחמים מיסיונריים פרוטסטנטיים אמריקניים רבים שהוקמו באזורים מאוכלסים בארמנים, כולל ואן וחרפוט . הזוועות דווחו באופן קבוע בעיתונים וכתבי עת ספרותיים סביב העולם.
בשובו הביתה ב-1924 לאחר 30 שנה כקונסול אמריקני במזרח הקרוב, ורוב העשור הקודם כקונסול דיפלומטי בסמירנה, כתב ג'ורג' הורטון ספר בשם: "המִפְגָע של אסיה, תיאור ההשמדה השיטתית של אוכלוסיות נוצריות על ידי מוחמדיים ואשמתן של מעצמות גדולות מסוימות; עם סיפור אמיתי של שריפת סמירנה" (1926). בספרו ציטט הורטון ידיעות ודיווחים של עדי-ראייה רבים מאותה התקופה, כגון צרפתי שתיאר את טבח פוקיאה ב-1914, ואזרח אמריקני ומיסיונר גרמני שתיארו שני מעשי טבח בארמנים ב-1914–1915. הורטון גם ציטט את איש העסקים האמריקני וולטר גדס בקשר לתקופתו בדמשק: "מספר טורקים שראיינתי אמרו לי שהמניע לגירוש הזה היה להשמיד את הגזע".
אמריקנים רבים דיברו נגד רצח העם, ובכללם הנשיא לשעבר תאודור רוזוולט, הרב סטיבן שמואל וייז וויליאם ג'נינגס ברייאן, שר החוץ של ארצות הברית עד יוני 1915.
כשפקודות הגירוש נחקקו, פקידים קונסולריים רבים דיווחו על מה שראו לשגריר מורגנטאו. בספר הזיכרונות שהשלים במהלך 1918 ("סיפורו של השגריר מורגנטאו"), כתב מורגנטאו: "כאשר השלטונות הטורקיים נתנו את הפקודות לגירושים הללו, הם פשוט נתנו תעודת פטירה לגזע שלם; הם הבינו זאת היטב, ובשיחותיהם עמי הם לא עשו שום ניסיון מיוחד להסתיר עובדה זו". הזיכרונות והדיווחים תיארו בצורה עזה את השיטות בהן השתמשו הכוחות העות'מאניים ותיעדו מקרים רבים של זוועות שבוצעו נגד המיעוט הנוצרי.
מורגנטאו כתב בספרו שהוא "משוכנע כי בכל ההיסטוריה של המין האנושי לא התרחש מאורע נורא כזה" ותיאר אותו כ"פשע הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית".
השגריר האמריקני אחרי מורגנטאו, היהודי אברם אלקוס , דיווח לוושינגטון ב-17 באוקטובר 1916 במברק מוצפן: "נמשכים הגירוש ומעשי אכזריות מכוונים... המרות דת לאסלאם נעשות בכפייה, ילדים וילדות נחטפים ממשפחות המגורשים... פקידים טורקים מאמצים ומבצעים עתה את המדיניות חסרת הרסן של השמדה באמצעות הרעבה, התשה ויחס אכזרי שלא נודע כמותו אפילו בתולדותיה של טורקיה".
ב-1919 נשלח הגנרל האמריקני ג'יימס הרבורד בראשות המשלחת הצבאית האמריקנית לארמניה, כדי לחקור את המצב באזורים שקודם לכן התגוררו בהם ארמנים. על כך כתב: "זכרם המייסר של אונס, התעללות, עינויים ומוות חקוק במאה עמקים ארמניים יפים. רק לעיתים רחוקות משתחרר הנוסע באזור זה מן העדות לפשע הנורא בכל הזמנים".
בריטים
בחזית המזרח התיכון, הצבא הבריטי נלחם בכוחות העות'מאניים בדרום סוריה ומסופוטמיה. הדיפלומטית הבריטית גרטרוד בל מילאה את הדו"ח הבא לאחר ששמעה את התיאור מחייל עות'מאני שבוי: "הגדוד עזב את חלב ב-3 בפברואר והגיע אל ראס אל-עין תוך 12 שעות...כ-12,000 ארמנים היו מרוכזים תחת האפוטרופסות של כמה מאות כורדים ... הכורדים הללו נקראו ז'נדרמרים, אבל במציאות היו פשוט קצבים; כנופיות מתוכם קיבלו הוראה גלויה לקחת קבוצות של ארמנים, משני המינים, ליעדים שונים, אבל היו להם הוראות סודיות להשמיד את הגברים, הילדים והנשים המבוגרות ... אחד הז'נדרמרים הללו הודה שהרג בעצמו 100 גברים ארמנים ... מערות המדבר הריקות נתמלאו גם הן בגופות".
וינסטון צ'רצ'יל תיאר את מעשי הטבח כ"שואה מינהלית" וציין ש"אין ספק סביר שפשע זה תוכנן והוצא לפועל מסיבות פוליטיות. הופיעה ההזדמנות לפינוי אדמה טורקית מגזע נוצרי המתנגד לכל השאיפות הטורקיות, מוקיר שאיפות לאומיות שניתן לספק אותן רק על חשבון טורקיה, ונטוע גאוגרפית בין מוסלמים טורקים למוסלמים קווקזים".
ההיסטוריון הבריטי ארנולד טוינבי פרסם את אוסף המסמכים "הטיפול בארמנים באימפריה העות'מאנית" ב-1916. יחד עם הפוליטיקאי וההיסטוריון הבריטי ויסקונט ג'יימס ברייס , הוא אסף הצהרות של ניצולים ועדי-ראייה ממדינות אחרות, ובכללן גרמניה, איטליה, הולנד, שוודיה ושווייץ, שבאופן זהה העידו על הטבח השיטתי של ארמנים חפים מפשע על ידי כוחות האימפריה העות'מאנית.
גרמנים
כבנות ברית בזמן המלחמה, המשלחת האימפריאלית הגרמנית באימפריה העות'מאנית כללה מרכיבים צבאיים ואזרחים. גרמניה תיווכה בעסקה עם השער העליון לבניית מסילת הברזל ברלין-בגדאד. בתחילת 1915, בראש המשלחת הדיפלומטית הגרמנית עמד השגריר הנס פרייהר פון ואנגנהיים , שעם מותו ב-1915, החליף אותו בתפקיד הרוזן פאול וולף מטרניך . כמו מורגנטאו, פון ואנגנהיים התחיל לקבל הודעות מדאיגות רבות מפקידים קונסולריים ברחבי האימפריה העות'מאנית שתיארו לפרטים את מעשי הטבח בארמנים. מנפת אדנה, הקונסול יוג'ין ביוג' דיווח שראש ועדת האיחוד והקדמה נשבע לטבוח בכל הארמנים ששרדו את מצעדי הגירוש. ביוני 1915 ואנגנהיים הבריק לברלין ודיווח שטלעת הודה שהגירושים לא "הוצאו לפועל בשל שיקולים צבאיים בלבד". חודש לאחר מכן, הוא הגיע למסקנה ש"כבר לא היה ספק שהשער ניסה להשמיד את הגזע הארמני באימפריה הטורקית".
כאשר וולף-מטרניך ירש את ואנגנהיים, הוא המשיך לשלוח מברקים דומים: "הוועדה (ועדת האיחוד והקדמה) דורשת להשמיד את השרידים האחרונים של הארמנים והממשלה חייבת לבצע (...) נציג של הוועדה מופקד על כל אחת מהמנהלות של הנפות (...) טורקיפיקציה משמעותה רישיון לגרש, להרוג או להשמיד כל דבר שאינו טורקי".
עוד דמות בולטת במחנה הצבא הגרמני היה מקס ארווין פון שויבנר-ריכטר , שתיעד מעשי טבח שונים בארמנים. הוא שלח 15 דיווחים לגבי "גירושים ורציחות המוניות" למשרד הקנצלר הגרמני. דיווחו הסופי ציין שפחות מ-100,000 ארמנים הושארו בחיים באימפריה העות'מאנית, השאר הושמדו.
על פי ההיסטוריונית בת יאור, הגרמנים ראו גם ארמנים נשרפים למוות. קצינים גרמנים שהיו מוצבים במזרח טורקיה ערערו על טענת הממשלה שפרצו מרידות ארמניות, ורמזו שהאזורים היו "שקטים עד שהגירושים החלו". גרמנים אחרים תמכו בגלוי במדיניות העות'מאנית נגד הארמנים. כפי שהנס הומאן , הנספח הימי הגרמני בקונסטנטינופול אמר לשגריר ארצות הברית הנרי מורגנטאו: "חייתי בטורקיה רוב חיי ... ואני מכיר את הארמנים. אני גם יודע שגם הארמנים וגם הטורקים אינם יכולים לחיות יחד בארץ הזו. אחד העמים האלה חייב ללכת. ואני לא מאשים את הטורקים על מה שהם עושים לארמנים. אני חושב שהם מוצדקים לחלוטין. האומה החלשה יותר חייבת להיכנע. הארמנים רוצים לחלק את טורקיה; הם נגד הטורקים והגרמנים במלחמה הזאת, ולכן אין להם זכות קיום כאן". בדיווחיו לברלין ב-1917, הטיל הגנרל הגרמני הנס פון זקט את האשמה בכל בעיותיה של האימפריה העות'מאנית על היהודים והארמנים, אותם הוא הציג כגיס חמישי הפועלים למען מדינות ההסכמה. ביולי 1918, שלח פון זקט הודעה לברלין, בה הצהיר ש"זה מצב עניינים בלתי אפשרי להיות בברית עם הטורקים ולעמוד לצד הארמנים. לפי דעתי, כל שיקול, נוצרי, רגשי ופוליטי צריך להיות בצילו של צורך מלחמה קשה, אך ברור".
הסופר הגרמני ארמין וגנר התגייס כחובש בחורף 1914–1915. הוא קרא תיגר על הצנזורה בכך שצילם מאות תמונות של ארמנים מגורשים ומורעבים במחנות בצפון סוריה ובמדבריות של דיר א-זור. וגנר היה חלק מפלוגה גרמנית שהוצבה ליד מסילת הברזל ברלין-בגדאד במסופוטמיה. הוא נעצר בסופו של דבר על ידי הגרמנים והוחזר לגרמניה.
וגנר מחה נגד הזוועות במכתב גלוי שהוגש לנשיא ארצות הברית וודרו וילסון בוועידת השלום של 1919. במכתב הוא הסביר את עמדתו שצריך להקים מדינה ארמנית עצמאית. באותה שנה פרסם את "הדרך ללא חזרה" (Der Weg ohne Heimkehr), אסופת מכתבים שכתב במהלך מה שראה כ"מות קדושים" של הארמנים. בשנת 2000 יצא סרט דוקומנטרי בשם "היעד שום מקום: העד" (Destination Nowhere: The Witness), המביא את תיאורו האישי של וגנר את רצח העם הארמני דרך תצלומיו.
עות'מאנים
ממוזער|ימין|מהמט ג'לאל ביי, מושל חלב.לא ביצע את פקודת הגירוש.
היו טורקים בעלי חשיבות ציבורית באותה תקופה שהכירו באופיים השיטתי של מעשי הטבח. ההיסטוריון אהמט רפיק אלטיניי כתב ב-1919: "האיחודיים רצו לסלק את בעיית ששת המחוזות על ידי השמדת הארמנים". הסופרת האלידה אדיפ אדיוואר, שביקרה בגלוי את החלטות הממשלה העות'מאנית כלפי הארמנים, כתבה ב-21 באוקטובר 1918 בעיתון "ואקיט" (Vakit): "טבחנו באוכלוסייה הארמנית החפה מפשע...ניסינו להכחיד את הארמנים בעזרת שיטות השייכות לימי הביניים". אבדילמג'יט השני, הח'ליף העות'מאני האחרון מהשושלת העות'מאנית , אמר על המדיניות: "אני מתייחס למעשי הטבח הנוראיים ההם. הם הכתם הגדול ביותר אי פעם שהמיט חרפה על האומה והגזע שלנו. הם היו בשלמותם עבודתם של טלעת ואנוור".
פוליטיקאים רבים בשלטון הטורקי הכירו במעשי הטבח השיטתיים שנעשו בארמנים על ידי ממשלתם וסיפקו את עדויותיהם ותיאוריהם לאירועים. חבר הסנאט של האימפריה העות'מאנית אחמד רזא, קבע: "בואו נכיר בכך, אנחנו הטורקים חיסלנו בפראות את הארמנים". עלי כמאל ביי , שר הפנים של האימפריה העות'מאנית, כתב ב-18 ביולי 1919 בעיתון "אלמדאר" (Alemdar): "אל תאפשרו לנו לנסות להטיל את האשמה על הארמנים; אסור לנו להחמיא לעצמנו שהעולם מלא אידיוטים. אנחנו שדדנו את נכסיהם של האנשים אותם גירשנו וטבחנו; אישרנו גנבה בבית הנבחרים והסנאט שלנו". רשיד אקיף פאשה , מושל סיוואס ונשיא מועצת המדינה, סיפק עדות חשובה במהלך ישיבת פרלמנט ב-21 בנובמבר 1918: "במהלך מעט הימים של שירותי בממשלה הזו למדתי על כמה סודות וגיליתי משהו מעניין. פקודת הגירוש הוצאה דרך ערוצים רשמיים על ידי שר הפנים [טלעת פאשה] ונשלחה למחוזות. בעקבות פקודה זו הוועדה המרכזית [ועדת האיחוד והקדמה] הפיצה את הפקודה המאיימת שלה לכל הגורמים, כדי לאפשר לכנופיות להוציא לפועל את מטרתן הנבזית. כך היו הכנופיות בשטח מוכנות לטבח האכזרי שלהן". שריף פאשה , מדינאי עות'מאני כורדי, היה חבר בולט בממשלת הטורקים הצעירים. במאמר בניו יורק טיימס ב-10 באוקטובר 1915 הוא גינה את מעשי הטבח והצהיר שהארמנים "מושמדים" בעקבות מדיניות ועדת האיחוד והקדמה.
כמה פוליטיקאים ניסו למנוע את הגירושים ומעשי הטבח שבאו אחריהם. מהמט ג'לאל ביי (Mehmet Celal Bey) נודע בכך שהציל את חייהם של אלפי אנשים בתקופת כהונתו כמושל חלב: "לא האמנתי שהפקודות הללו, הפעולות הללו סבבו סביב השמדת הארמנים. מעולם לא דמיינתי שאיזו ממשלה תוכל לקחת על עצמה להשמיד את אזרחיה שלה בצורה זו, ולמעשה לחסל את ההון האנושי שלה, שחייב להיחשב כאוצר הגדול ביותר של המדינה. הנחתי שהפעולות שבוצעו הן צעדים שנובעים מרצון לסלק באופן זמני את הארמנים מזירת המלחמה וננקטו כתוצאה ממצבי חירום של זמן מלחמה". מאוחר יותר הודה שטעה והמטרה הייתה "לנסות להשמיד" את הארמנים. כאשר התעלם מפקודות הגירוש, הועבר מתפקידו כמושל חלב לקוניה. אולם כשנמשכו הגירושים, הוא דרש שוב ושוב שהשלטונות המרכזיים יספקו מקלט למגורשים. בנוסף על דרישות אלה, הוא שלח לשער העליון מברקים ומכתבי מחאה רבים, הטוענים כי "הצעדים הננקטים נגד הארמנים היו, מכל נקודת מבט, מנוגדים לאינטרסים העליונים של המולדת".
גם חסן מזהר ביי, שמונה למושל אנקרה ב-18 ביוני 1914, סירב לפקודה לגירוש הארמנים, ובשל כך הועבר מתפקידו באוגוסט 1915 והוחלף בעטיף ביי, חבר בולט ב"ארגון המיוחד". הוא נזכר: "ואז יום אחד עטיף ביי בא אליי והעביר אליי בעל פה את פקודות שר הפנים שהארמנים צריכים להירצח במהלך הגירוש... אמרתי... 'אני לא יכול לעשות את זה, אעזוב את המשרה הזאת ואתה תוכל לבוא ולעשות את זה'". מזהר הפך לדמות מפתח בהקמת ועדת מזהר, שלקחה על עצמה לאסוף ראיות ועדויות, תוך מאמץ מיוחד לחקור עובדי מדינה שהיו מעורבים במעשי טבח שבוצעו נגד ארמנים. סולימאן נאזיף , מושל בגדאד, שמאוחר יותר התפטר במחאה על מדיניות הממשלה העות'מאנית כלפי הארמנים, כתב ב-28 בנובמבר 1918 בעיתון "הדיסאת" (Hadisat): "במסווה של גירושים, בוצע רצח המוני. בהינתן העובדה שהפשע יותר מברור, המבצעים היו צריכים להיתלות כבר".
מוסטפא כמאל אטאטורק, הנשיא הראשון ומייסד הרפובליקה הטורקית, השתמש באופן עקבי במונח "המעשה המביש" (בטורקית: fazahat) כשהתייחס למעשי הטבח. בגיליון מ-1 באוגוסט 1926 של ה"לוס אנג'לס אקזמינר" (Los Angeles Examiner), אטאטורק אמר גם שמפלגת הטורקים הצעירים הייתה אחראית ל"מיליונים מנתינינו הנוצרים שגורשו ללא רחמים מבתיהם בהמוניהם ונטבחו".
סקנדינבים
אף על פי שהייתה מדינה נייטרלית לכל אורך המלחמה, לשוודיה היו נציגים באימפריה העות'מאנית שעקבו מקרוב ודיווחו ברצף על התפתחויות גדולות שם. ב-7 ביולי 1915, שגריר שוודיה בקונסטנטינופול, אנקרסוורד (Anckarsvärd), שלח לסטוקהולם דו"ח בן 2 עמודים בנוגע לטבח בארמנים, שנפתח כך: "רדיפות הארמנים הגיעו לממדים מסמרי-שיער והכל מצביע על העובדה שהטורקים הצעירים רוצים לתפוס את ההזדמנות, מאחר שבשל סיבות שונות אין לחץ חיצוני אפקטיבי שיש לפחד ממנו, לשים סוף פעם אחת ולתמיד לשאלה הארמנית. האמצעים לכך הם מאוד פשוטים וכוללים את ההשמדה של האומה הארמנית".
ב-9 באוגוסט 1915, שלח אנקרסוורד דו"ח נוסף, המאשר את חשדותיו בקשר לתוכניות הממשלה הטורקית: "זה ברור שהטורקים מנצלים את ההזדמנות, עכשיו בזמן המלחמה, להשמיד את האומה הארמנית כך שכאשר יבוא השלום, כבר לא תהיה קיימת שאלה ארמנית".
הנספח הצבאי השוודי בקונסטנטינופול, וירסן (Wirsén), כתב את זיכרונותיו בספר "זיכרונות משלום ומלחמה", בו הקדיש פרק שלם לרצח העם הארמני, שכותרתו: "רצח אומה". וירסן הגיב בו על הטענה שהגירושים היו תוצאה של שיתוף הפעולה כביכול של הארמנים עם הרוסים: "באופן רשמי, מטרתם הייתה להעביר את כל האוכלוסייה הארמנית לאזורי הערבה של צפון מסופוטמיה וסוריה, אבל במציאות מטרתם הייתה להשמיד את הארמנים, ובאמצעות זאת היסוד הטורקי באסיה הקטנה ישיג עמדה שלטת". הוא סיכם: "השמדת האומה הארמנית באסיה הקטנה חייבת לזעזע כל רגש אנושי... אני עדיין יכול לראות מולי את הבעת פניו הצינית של טלעת, כשהדגיש שהשאלה הארמנית נפתרה".
המיסיונרית הדנית מריה יאקובסן כתבה על חוויותיה ביומן ששמו "יומנים של מיסיונרית דנית: חרפוט, 1919-1907", בו כתבה: "זה די ברור שמטרת יציאתם היא השמדת העם הארמני". פרופסור יוהנס אוסטרופ (Johannes Østrup) נפגש עם כמה פוליטיקאים ומנהיגים מהטורקים הצעירים עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. בזיכרונותיו הוא מדווח על פגישתו עם טלעת פאשה בסתיו 1910, וכותב שטלעת דיבר בה באופן גלוי על תוכניותיו "להשמיד" את הארמנים.
פרס
הסופר הפרסי מוחמד-עלי ג'מאלזאדה נסע ב-1915 לקונסטנטינופול, שם היה עד ראייה לגירושי הארמנים ונתקל בגופות רבות בזמן מסעו. הוא כתב על חוויותיו ותיאורים של מה שראה כמה עשורים לאחר מכן בשני ספרים: "על הטבח בארמנים בטורקיה העות'מאנית" (1963) ו"הטבח בארמנים" (1972).
הדים ביישוב היהודי בארץ ישראל
"הצבי" (1909)
ב-4 במאי 1909, לאחר טבח אדנה שהחל בחודש אפריל, פרסם איתמר בן-אב"י, עורך העיתון "הצבי" של אליעזר בן-יהודה, מאמר־מערכת בשם "אנחנו", בו הוא מאשים את היהודים בעמידה מן הצד ואדישות אל מול הטבח שעורכים הטורקים בארמנים: . בן-אב"י טוען במאמר כי היהודים בירושלים אינם אוספים כספים לתרומה, למרות בקשת העדה הארמנית, וזאת מתוך אתנוצנטריות, שאף נוספת לה מסורת עממית: "לפי מסורה בעם הפשוט, הארמנים אינם אלא עמלקים". משום כך החליט בן אב"י לפתוח בעיתון מגבית "לטובת הארמנים הנשחטים" ולפרסם קול קורא: .
ב-17 במאי 1909, במדור "חדשות אחרונות" תחת הכותרת "הטבח בארמנים" נכתב בעיתון: . כעבור יומיים, תחת כותרת זהה נכתב: . למחרת, תחת הכותרת "הטבח בעדנה", עודכנו המספרים: .
ניל"י (1916-1915)
ממוזער|250px|ארמנים נמלטים מטרנספורט ברכבת, 1915
ממוזער|250px|טור מגורשים ארמנים
ממוזער|250px|גופות ערופות-ראש של ארמנים ליד ראשים תקועים על יתדות
ממוזער|250px|חיילים משתעשעים עם גולגולות של ארמנים
250px|שמאל
ממוזער|250px|קצינים רוסים וחיילי יחידות המתנדבים הארמנים עומדים ליד גופות הקורבנות
ממוזער|300px|ניצולים ארמנים שנמצאו בסלט ונשלחו לירושלים באפריל 1918.
בזמן מלחמת העולם הראשונה, אנשי מחתרת ניל"י התייחסו רבות לרצח העם הארמני ואף פעלו בניסיון לערער את אמות הסיפין ולהוביל להתערבות של המעצמות למניעת רצח העם.
איתן בלקינד
איתן בלקינד, ממייסדי ניל"י, גויס לצבא הטורקי כקצין וסופח למטה של ג'מאל פאשה. בזמן שהותו בסוריה היה עד לטבח בארמנים: "ביום השני לנסיעתנו ראינו גופה צפה על פני הפרת. נדהמנו, אבל החיילים שליוו אותנו הרגיעונו באמרם שאין זו אלא גופת ארמני. נודע לנו שבקרבת מקום, מעברו השני של הפרת, יש מחנה של ארמנים, אשר הוגלו לשם מארמניה... מצאנו מחנה של כמה מאות אנשים... המשכנו בדרכנו, וככל שהתקדמנו ראינו גוויות רבות יותר של ארמנים צפות על פני המים [...] בדיר־אל־זור...נודע לנו שאחמד ביי הוא מפקד של גדודים צ'רקסים, אשר גויסו להשמדת הארמנים. הרופא והרוקח שאיכסנו אותנו...סיפרו לנו שכל הגברים הארמנים נרצחו עוד בדרכם הנה מעריהם אשר באנטוליה, ואילו הנשים היפות והבנות היו לטרף לבדואים. ...בלילה שלפני צאתנו לדרכנו שמענו צעקות מרות, קורעות לבבות, של נשים. מחנה הארמנים היה במרחק קילומטר מהבית שבו גרנו, והצעקות נמשכו כל הלילה. ...בבוקר, כאשר יצאתי לדרכי וחציתי את הגשר על נהר פרת, נדהמתי לראות את מי הנהר אדומים מדם וגופות ילדים, שראשיהם ערופים, צפות על פני המים. המראה היה מחריד [...] המשכתי צפונה, ולאורך כל הדרך מצאתי גופות של ארמנים - בפרט של ילדים, אשר לא יכלו להחזיק מעמד בנדידה וההורים נטשו אותם למות בדרך. ...הגעתי ללב ארם נהריים, שם הייתי עד לטרגדיה איומה. היו באותו מקום שני מחנות - זה של הארמנים ולידו מחנה של צ'רקסים, אשר עסקו בהשמדתם של הארמנים. במחנה הצ'רקסים התאספו גם שייכים ערבים, אשר בחרו להם את הנערות היפות לנשים... קצין צ'רקסי, שראה אותי...פקד עלי לעזוב את המקום - אבל אני נשארתי לראות מה ייעשה בארמנים. החיילים הצ'רקסים ציוו על הארמנים לאסוף קוצים ודרדרים, ולערמם בפירמידה גבוהה; אחר קשרו את כל הארמנים שהיו שם, קרוב לחמשת אלפים נפש, יד אל יד; הקיפו בהם, כמו בטבעת, את ערימת הקוצים והדרדרים - והדליקו בה אש, שעלתה לשמים יחד עם צרחות האומללים, אשר נחרכו למוות באש המדורה. ברחתי מהמקום, כי לא יכולתי לחזות במראה הנורא הזה...ואחרי דהירה מטורפת של שעתיים עוד שמעתי את צעקות האומללים, עד שנדם קולם. כעבור יומיים חזרתי למקום זה וראיתי גופות של אלפי בני אנוש חרוכים. ... בדרכי לעיר אורפה שבצפון, חזיתי בטבח של ארמנים נוספים... כל הדרכים היו מכוסות גופות של ארמנים".
אבשלום פיינברג
באוקטובר 1915, בזמן ששהה באלכסנדריה, שלח אבשלום פיינברג דוח אל הנרייטה סאלד בנו-יורק, שהוא ככל הנראה העדות הכתובה הראשונה מארץ ישראל על השמדת הארמנים ב-1915. תחת הכותרת "עובדות ושמועות מדאיגות" כתב: .
ב-22 בנובמבר 1915, לאחר ששב לעתלית, שלח פיינברג דוח מודיעיני בצרפתית אל לנרד וולי, הקצין האנגלי בקהיר הממונה על פעילות ניל"י, הכולל פרק הנושא את הכותרת "למען ארמניה" (Pro Armenia). הדוח כולל פרטים על מעשי הטבח בארמנים, תיאור שיירות המגורשים לעבודת-פרך ותיאור הסחר בנשים ארמניות צעירות, כאשר בראש הפרק מבקש פיינברג מהקצין: "אל נא תתנחם במחשבה כי מעשיות מפי השמועה אני סח לך... אלה דברים מפי עדי־ראיה, דברים מאושרים, מוכחים, רשמיים", ומוסיף: .
אלכסנדר ושרה אהרנסון
אלכסנדר אהרנסון, שנחרד אף הוא מטבח הארמנים, כתב מסמך באנגלית בשם "ארמניה", שלא ידוע אם פורסם, בו קרא לארמנים להתחבר ליהודים: "השדות נטושים, סביב הבארות בכפרים אין נערות ארמניות הממלאות כדיהן. הטורקים עברו שם! ... התקפת פתע של אלפי כורדים ובדואים וחיילי הצבא הטורקי הסדיר על כפרים שלווים... הארמנים הצעירים הופשטו מנשקם; אין להם כלי נשק להגן על כבוד אחיותיהם, אימותיהם ואהובותיהם... מיליון ארמנים נרצחו בתוך פחות משנה!".
ב-25 בנובמבר 1915 יצאה שרה אהרנסון לדרכה מטורקיה לארץ ישראל. היה זה בתקופת תנועת הגייסות הטורקיים ובזמן גירוש המוני ארמנים. היא נסעה במשך שלושה שבועות ברכבת בקרונות מלאים חיילים ובדרכים המשובשות של אנטוליה באמצעות עגלות-איכרים. ב-16 בדצמבר 1915 הגיעה לארץ ישראל ובאותו יום כתב אחיה אהרון אהרונסון ביומנו: "לנגד עיניה ממש ראתה את עינויי הארמנים בידי הטורקים. ראתה מאות פגרים של ארמנים, מושלכים ולא מובאים לקבורה, כשכלבים אוכלים אותם".
אהרון אהרונסון: פרו ארמניה
על פי יומנו, נתבקש אהרון אהרונסון לכתוב דוח למשרד המלחמה הבריטי "על מעשי האכזריות בארמנים". ב-16 בנובמבר 1916 הגיש אהרונסון למשרד המלחמה תזכיר באנגלית, שכותרתו "פרו ארמניה":
.
אהרונסון מבהיר כי לא ביקר "בארמניה עצמה" ומשום כך לא ראה את "מעשי הזוועה החמורים ביותר", אך מדגיש כי "מה שראה, בעיניו ממש, בסוריה, בקוניה ובקונסנטינופול" והמידע שהשיג "מפי הסוכנים ששלח לחלק של האימפריה הטורקית בו מתבצעים מעשי הטבח הללו בקנה־מידה רחב, די בו למלא כרכים שלמים ולסמר שיער". הוא מוסיף כי סוכנים אלה הם "אנשים אמינים ביותר". עדים נוספים בתזכיר הם איכרים גרמנים תושבי ארץ ישראל, ששבו לחיפה במהלך נובמבר-דצמבר 1915, לאחר שירות צבאי חובה בגרמניה או ביצוע עבודות קבלניות באזור קונסטנטינופול. אהרונסון טוען כי החל "לנסוע בתכיפות בקו־הרכבת שבין דמשק לטבריה", כדי לשוחח עם "הגרמנים שהכיר באופן אישי" ודרכם גם עם גרמנים אחרים שנסעו באותו הקו. לטענתו, "כל המדווחים אמרו כאיש אחד, כי אלפי גופות נראו משני צידי פסי הרכבת מאנטוליה לסוריה".
אהרונסון מביא גם את עדותה של אחותו שרה על נסיעתה מטורקיה לארץ ישראל: "מאז אותו מסע כל אזכור של הארמנים הנעשה בנוכחותה גורם לה להתקף היסטרי... בתחנה אחת...נראו אלפי ארמנים מורעבים, מוכי טיפוס, מחכים ימים שלמים לרכבת שתישא אותם דרומה. הם שכבו על האדמה, ליד ולצד הפסים. כאשר הגיעה הרכבת, נהג הקטר, בראותו ארמנים על הפסים, כיוון את קטרו אל תוך המון הארמנים...אז קפץ מתאו כמנצח...וקרא לידידו: 'ראית איך מחצתי אולי 50 מאותם חזירים ארמנים?'. אותה עדה ראתה רכבות מגיעות עמוסות 60–80 ארמנים בכל קרון, כאשר 40 בלבד דיים למלא אותו יתר על המידה. ובתחנה נמצאו עשרה או עשרים מביניהם מתים (מרעב וטיפוס הבהרות). הארמנים המתים היו מושלכים מהקרונות, ומספר דומה של ארמנים חיים מוכנסים במקומם". אהרונסון מוסיף כי המגפות התפשטו במהירות והמתים לא נקברו במשך ימים והוסבר לו על ידי "פקיד טורקי בכיר", כי הסיבה לכך הייתה "שהמגפות מחסלות במהירות גדולה יותר את הארמנים המקוללים הללו ונפטרות מהם אחת ולתמיד".
אהרונסון מספר כי ביקר בעצמו בכמה מחנות של ארמנים, ביניהם בחורן, מחוז עג'לון ודרום-מזרח ים המלח. הוא מדווח כי "על הארמנים נאסרה השהות בערים ובכפרים" וגם עיסוק בעבודה וקבלת שכר. הם מוקמו במדבר, "שם הם תלויים, לצורך מזון ומים, באספקה הממשלתית. למעשה, גברים נשים וטף נאלצים לעבוד בעבודות־פרך, בסלילת דרכים, במחצבות וכדומה... את המים יש להביא לעיתים קרובות באמצעות רכבות... כאשר מגיעה רכבת המים, חשים למקום עצירתה אלפי מזי רעב...לרוב מתרחשת כאן קטטה המונית". הוא מעריך כי בין שליש למחצית מאוכלוסיית המחנה מתים "בתוך מספר שבועות" ומספר ש"גברים שאיבדו את נשותיהם בדרך ונשים שאיבדו את בעליהן, שוכבים זה עם זו. ילדים שאין איש יודע למי הם שייכים מאומצים למשפחות חדשות אלו".
אהרונסון מפנה בתזכיר אצבע מאשימה כלפי החלקים באוכלוסייה שלקחו חלק בביצוע "השמדה המונית" של ארמנים: "אין מעמד בחברה המוסלמית, עשיר או עני, גבוה או נמוך, צעיר או זקן, גבר או אישה, הנמנע מלהשתתף במעשי הרצח והשוד". אהרונסון מתאר סחר בבני אדם ב"שוק העבדים הלבנים הארמנים" ומציין את מחירה של "נערה ארמנית צעירה בת 12 או 14". הוא מציין שנכח בעצמו במכירות כאלה בדמשק וקיבל דיווחים על מכירות בקנה מידה רחב יותר ממיסיונריות אמריקניות בביירות ובדמשק ומקרובי משפחתו בחלבּ, שם נמכרו "כמה אלפי נערות" תחת ידיה של מאדאם צרפתייה, שבית הזונות שלה שוכן בקוניה.
הוא טוען שהמרות דת בוצעו "בקנה־מידה נרחב" ושהטורקים כפו התאסלמות על "קהילות ארמניות שלמות" ומוסיף שגם ארמנים משכילים רבים מקונסטנטינופול וערי חוף אחרות התאסלמו.
אהרונסון מתאר בתצהיר כיצד התנהלה השמדתם של גברים, על פי מקרים ששמע עליהם "מפי אנשים אמינים ביותר" ולאחר בדיקת הדברים עם קצינים גרמנים:
.
לאחר מכן הוא מתאר את כיצד מתנהל האיסוף והגירוש מקונסטנטינופול של הארמנים שאינם ילידי העיר: "ביעילות מפתיעה מבצעת משטרת קונסטנטינופול זה חודשים מרדף אחר ארמנים. החיפוש מבית לבית מתבצע לרוב בשעות הקטנות של הלילה". אהרונסון מעיד כי לאחר שתשומת לבו הופנתה לכך על ידי קצין גרמני, ראה בעצמו, ב"צפייה לילית משך שבועות", עשרות קבוצות של 8–12 ארמנים המובלות למטה המשטרה ולאחר מכן "נעלמות בלא להותיר שריד". לטענתו, תיעד סיפורים של ארמנים זקנים, "שהצליחו להסתיר עצמם משך 5–6 חודשים, אך נתגלו לבסוף על ידי כלבי־הדם של המשטרה והובלו משם למקום שאחריו לא נשמע מהם דבר".
בזמן שהאירועים עדיין מתרחשים, מנסה אהרונסון להעריך את מספר הנרצחים: "למעשי הטבח הייתה השפעה דורסנית על הגזע הארמני. המספרים והסטטיסטיקה לא יצליחו לעולם לתת הערכה אמיתית של מספר האנשים שנטבחו...ההערכה המתונה ביותר, של הגרמנים, בעלי העניין בדבר, עומדת על 650,000 הרוגים ונעדרים, נכון לקיץ האחרון... עלינו להניח כי עוד 200,000 עד 300,000 אנשים ימותו בשנה הקרובה"; הוא מסכם את מצבו של העם הארמני: "מאחד הגורמים המשגשגים והחרוצים ביותר באימפריה הטורקית, אם לא המשגשג והחרוץ ביותר...הפך הגזע הארמני לגזע של קבצנים מורעבים".
אהרונסון עושה השוואה עם חורבן בית שני וטוען שמדובר בטבח מתוכנן:
.
הנושא האחרון בתזכיר הוא אחריותם ואשמתם של הגרמנים בטבח הארמנים. אהרונסון מצביע על כך שהגרמנים ראו ועודם רואים באנטוליה שטח קולוניאלי עתידי, ובנוסף לכך ניצלו את המצב וקנו רכוש מארמנים בעשירית ממחירו האמיתי. הוא טוען שדיבר עם עשרות קצינים ורופאים גרמנים "שהיו בלב אזור מעשי הטבח" ומבקר קשות את התנהגותם: "כל הגרמנים היו מזועזעים באופן אישי ממה שראו. בהיותם שטופים בכבוד מושרש לרכוש, סדר וכו'... לא ניתן לצפות כי הגרמנים יביטו בלב קר ואדיש במעשי שוד, טבח וכו'... הגרמנים יוכלו תמיד להוכיח באמצעות עדויות, יומנים, פרוטוקולים, וכו'... כי נשמתו של כל אחד מהם התהפכה בקרבה. אך הגרמנים, עבדי המשמעת, שוויתרו על כל אפשרות לפעולה או חשיבה עצמאית, שקיבלו משימה לביצוע באזור הטבח, ראו את הזוועות, חשו זעם, אך לא נקטו כל פעולה כדי למנוע את הטבח. מנקודת מבט מוסרית יש בכך להפוך אותם לשותפים לפשע, אף כי לא באופן ישיר". אהרונסון מסיים את התזכיר במשפט: "טבח הארמנים הוא פעולה מתוכננת היטב של הטורקים, והגרמנים יהיו שותפים לעד לכלימת המעשה הזה".
את נושא אשמת הגרמנים, כמו גם את הבעת החשש שגורל היהודים עלול להיות כגורל הארמנים, השמיטו הבריטים בעריכתם.
שמו המקורי של הדוח בן 20 העמודים לא נשמר על ידי הבריטים ובעריכתם אותו נתנו לו את השם "הטיפול הטורקי בארמנים" (Turkish Treatment of Armenians). באותו חודש כתב אהרונסון דוח נוסף המיועד למשרד המלחמה, שכותרתו: "על הטבח הארמני" (On the Armenian Massacres). הדוח השני כולל בעיקר התייחסויות לשוד הרכוש הארמני וחלוקתו לטורקים בעלי השפעה, וכן ולנזק שייגרם למבנה האימפריה הטורקית בשל הטבח בארמנים. פעולות השוד המאורגן נקראו "קולוניזציה פנימית" ולדברי אהרונסון הוצעו לראשונה על ידי הגרמנים והועתקו על פי הדגם של פוזנאן, שם נועדו שיטות "הקולוניזציה הפנימית" לחסום את ההתקדמות הפולנית.
אהרן אהרונסון מספר בזכרונותיו על לקחיו מתהליך הדיכוי של הטורקים את הארמנים. כך למשל, החרמת הנשק במושבות היהודיות עוררה חששות כבדים ביישוב ואהרן כתב לאחיו אלכסנדר על הסיבה לכך שראשי המושבה מיאנו למסור את נשקם:
.
התנועה הציונית
בניגוד לאנשי ניל"י, רוב היישוב העברי שחי תחת שלטון האימפריה העות'מאנית היה אדיש להשמדת הארמנים ורק מעטים הגיבו לה. מנהיגי היישוב והתנועה הציונית היו נתונים באותה תקופה במאבק קיומי קשה להישרדות המפעל הציוני, ונראה כי ההתמקדות המוחלטת בכך הייתה אחד הגורמים העיקריים להתעלמותם מאסונם של הארמנים ולאדישותם כלפיו. לעמידתם מן הצד תרמו שיקולי ריאלפוליטיק לגבי מה שהם חשבו כאינטרס של התנועה הציונית.
באפריל 1918 (בזמן השלטון הבריטי בארץ ישראל, לאחר סיום השלטון העות'מאני) פרסם שמואל טולקובסקי, אז מזכירו של חיים ויצמן, מאמר בשם "השאלה הארמנית מנקודת השקפה ציונית". המאמר זכה לתמיכתם של ויצמן ונחום סוקולוב, שהיו אז ממנהיגיה החשובים של התנועה הציונית ולפיכך הוא משקף את עמדתה הרשמית של ההסתדרות הציונית העולמית בלונדון באותו הזמן. במאמר נכתב:
"אנו, הציונים, רוחשים אהדה עמוקה וכנה לגורל העם הארמני ... כיהודים, גלותנו מעל אדמתנו העתיקה ומאות שנות־סבלנו בכל קצות תבל, עשו אותנו...מומחים למות קדושים ... סבלות עמים אחרים - אפילו נכריים לנו במוצא ורחוקים מאתנו במרחב - אי אפשר להם שלא ירעידו את העמוקים במיתרי נפשנו, ויארגנו בינינו לבין הסובלים־עמיתינו אותו קשר אהדה עמוק, שאפשר לכנותו 'אחוות היגון'. ובין כל הסובלים מסביבנו, כלום יש עם, שדברי ימי מות־קדושים שלו דומים לשלנו יותר מן העם הארמני?".
פליטים ארמנים בארץ ישראל
בזמן מלחמת העולם הראשונה ואחריה, גדלה מאוד הקהילה הארמנית הקטנה בארץ ישראל, עם בואם של פליטי רצח העם. אלה התיישבו בעיקר בירושלים, והצטרפו לקהילה הארמנית היושבת ברובע הארמני מזה מאות שנים. מלבד ירושלים, התיישבו פליטים ארמנים גם ביפו, חיפה, עכו ומספר משפחות בכפרים בגליל. לאחר מלחמת העולם הראשונה, הוקם כפר הניצולים הארמנים שייח' בראק.
משפטים לאחר המלחמה
משפטים פנימיים
לאחר המלחמה התקיימו שני סבבים של משפטים. הראשון החל ב-23 בנובמבר 1918 במאמץ של הסולטאן מהמט השישי להילחם בגורמים פוליטיים הקרובים לזרם של הטורקים הצעירים, תוך האשמתם בכך שהם דחפו את האימפריה למלחמת העולם הראשונה ללא הצדקה, ובכך הובילו לחורבנה. שלושת הפאשות, ששלטו במדינה, ברחו מאיסטנבול ב-2 בנובמבר. לפי מקורות שונים, שלושת הפאשות הורו על שריפת מסמכים כדי לטשטש את הראיות נגדם.
משפטים בינלאומיים
לאחר הסכם הכניעה של טורקיה למדינות ההסכמה, בינואר 1919, כינסו מדינות ההסכמה ועדה מיוחדת לנושא. ועדה זו הכירה ברפובליקה הדמוקרטית של ארמניה (שהתקיימה בשנים 1918–1920), זימנה למשפט את הסולטאן מהמט השישי והקימה מנגנון העמדה לדין של פושעי מלחמה טורקים. במשפטים הצבאיים נשפטו שלושת הפאשות שלא בפניהם למוות.
טלעת פאשה נמלט לברלין וחי שם בזהות בדויה. הוא נורה למוות בידי סטודנט ארמני בשם סוגומון טהריליאן בשנת 1921. משפטו של טהריליאן הביא לידיעת הציבור האירופי את הטבח בעם הארמני. אנוור פאשה נהרג בקרב עם הצבא הסובייטי בטג'יקיסטן ב-1922. ג'מאל פאשה נרצח בידי ארמני בטביליסי שבגאורגיה ב-1922.
רצח העם הארמני ושואת היהודים
250px|ממוזער|דברי היטלר בסוף התצוגה במוזיאון לרצח העם הארמני, כקישור לפשעי הנאצים
מסופר שכאשר היטלר הציג בפני מפקדי הוורמאכט ב-22 באוגוסט 1939 בנאום אוברזלצברג את תוכניתו לפלישה לפולין, הוא נדרש לגבי תגובת העולם לטיהור אתני הכולל הרג גברים, נשים וילדים פולנים לצורך השגת "מרחב מחיה", ואמר:
ייתכן שהיעדר תגובה בינלאומית נחרצת לרצח העם הארמני השפיעה על שיקולי הנאצים בבואם להחליט על הפתרון הסופי.
חקר רצח העם הארמני הוא חקר רצח העם המקיף ביותר אחרי חקר השואה. סוגיית רצח העם הארמני תורמת לדיון בשאלה האם השואה הייתה אירוע היסטורי ייחודי או מקרה קיצוני של רצח עם, והאם יש בה לקח לגבי כל אומות העולם, או שמא לקחה מצטמצם לעם היהודי בלבד.
גילוי מחודש של רצח העם
לאחר המלחמה
200px|ממוזער|שמאל|ההפגנות בירוואן ב-24 באפריל 1965 מול בניין האופרה
לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה טורקיה רחוקה מהעולם המערבי, וכך גם העם הארמני העני. בעקבות השפל שלאחר מלחמת העולם הראשונה, השפל הגדול של 1929, ולאחר מכן עליית הנאציזם ומלחמת העולם השנייה, הטבח לא עניין רבים. מה גם שהשלטון החדש בטורקיה עבר תהליך מודרניזציה והיה בעל ברית של המערב בתקופה זו.
בשנת 1965, במלאת 50 שנה לרצח העם, התקיימו ב-24 באפריל הפגנות ירוואן שבהן דרשו השתתפו 100 אלף ארמנים. המפגינים ששהפגינו במשך 24 שעות מול בניין האופרה של ירוואן, דרשו מהשלטון הסובייטי, ששלט ברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הארמנית להכיר ברצח העם הארמני ולהקים אנדרטה לזכר הקורבנות. השלטון הסובייטי נעתר והחליט להקים אנדרטת הנצחה וזיכרון בירוואן. הפגנות אלה נחשבות תחילת ההתעוררות הציבורית הראשונה של התודעה הארמנית בארמניה הסובייטית, ולתחילת מאבקו של העם הארמני בדרישה להכרה של אומות העולם ברצח העם. בניית האנדרטה הסתיימה בשנת 1967. בתקופה זו שימשה טורקיה מעוז קדמי לברית נאט"ו מול ברית המועצות, ומדינות המערב לא ששו להזכיר נקודה כואבת זו.
250px|ממוזער|שמאל|האנדרטה לזכר רצח העם הארמני
בשנות ה-90 של המאה ה-20, לאחר שארמניה ניתקה עצמה מהשלטון הסובייטי, הוקם בירוואן המוזיאון לזכר הנרצחים. המוזיאון הוקם ליד האנדרטה ומתעד את רצח העם הארמני. גם ברובע הארמני בירושלים מציג המוזיאון הארמני תערוכה בנושא רצח העם הארמני.
מדי 24 באפריל, התאריך שבו נעצרו ונרצחו בשנת 1915 כ-250 אינטלקטואלים ומנהיגים ארמנים בבירה איסטנבול בידי ממשלת הטורקים הצעירים, מציינים הארמנים את יום הזיכרון לרצח העם הארמני.
ב-1965 ערכה הקהילה הארמנית בישראל טקס פומבי ראשון, ביפו, לציון יום הזיכרון לנספים. מאז 1972 הקהילה הארמנית בישראל מציינת את יום הזיכרון ברובע הארמני בירושלים.
רוב חברי קהילות הארמנים ברחבי העולם הם צאצאיהם של ניצולי רצח העם הארמני.
ההכרה ברצח העם הארמני
הרפובליקה הטורקית, יורשת האימפריה העות'מאנית, מתנגדת לשימוש במונח "רצח עם" לתיאור האירועים באותה תקופה, ואינה מכירה באחריות כלשהי של העם הטורקי או של הממשל הטורקי או העות'מאני לאירועים אלה. לפי ההיסטוריון הטורקי חליל ברקטאי, מסמכים רבים על הנעשה הושמדו בארכיונים הטורקיים. בשנים האחרונות גוברות הקריאות בעולם להכרה בינלאומית ברצח העם הארמני ולהכרה של ממשלת טורקיה בהתרחשותו.
ב-8 וב-9 ביוני 2000, פרסמו 126 חוקרי שואה מרחבי העולם הצהרה שאמרה: "רצח העם הארמני הוא עובדה שאין לערער עליה, ועל הדמוקרטיות המערביות להכיר בו בתור שכזה". החוקרים גם קראו בהצהרה לדמוקרטיות המערביות ללחוץ על טורקיה להכיר ברצח העם הארמני. בין החתומים על ההצהרה היו הפרופסורים הישראלים יהודה באואר וישראל טשרני וחתן פרס נובל לשלום מארצות הברית, אלי ויזל.
נכון ל-2016, הכריזו 30 מדינות באופן רשמי על הכרתן באירועי תקופה זו כרצח עם, וכמותן מאמצים דעה זו רוב החוקרים וההיסטוריונים. בנוסף ל-30 המדינות שהכירו ברצח העם הארמני בבית נבחריהן, גם האיחוד האירופי והאפיפיור הכריזו על הכרתם ברצח העם הארמני בשנת 2015.
ממוזער|351x351 פיקסלים|
המדינות שהכירו ברצח העם הארמני הן:
באפריל 2015 הכיר האפיפיור פרנציסקוס ברצח העם הארמני.
בנוסף לאלו, מדינות, מחוזות וערים רבות מכירות ברצח העם הארמני והעבירו חוקים בפרלמנטים שלהם בנושא זה:
– הפרלמנטים של מדינות ניו סאות' ויילס, ואוסטרליה הדרומית.
– הפרלמנטים של מדינות ווילס, סקוטלנד, וצפון אירלנד.
– הפרלמנטים של מדינות קטלוניה, חבל הבסקים, נווארה והאיים הבלאריים.
רצח העם הארמני עדיין משפיע על היחסים בין ארמניה וקהילות ארמניות ברחבי העולם לבין טורקיה, וכן על יחסי החוץ של הרפובליקה הטורקית. המדיניות הטורקית הרשמית מתכחשת לאחריות הטורקים לרצח העם הארמני כרצח עם, ורואה בה לכל היותר הרג של המונים בנסיבות טרגיות של מלחמה. רוב ההיסטוריונים הטורקים טוענים כי מרבית הארמנים מתו בשל מגפות, רעב המוני ועימותים צבאיים שהתחוללו בשל מלחמת העולם הראשונה. ממשלת טורקיה מקיימת מעקב אחר ביטויים של הכרה באחריות טורקיה לרצח העם הארמני ברחבי העולם, ומטילה סנקציות על מדינות שמכירות רשמית ברצח העם הארמני כרצח עם ובאחריותה של טורקיה להתרחשותו. אף על פי שטורקיה מתנה קיום יחסים טובים עמה בהימנעות מהזכרת רצח העם הארמני, הרי בחלוף העיתים יותר ויותר מדינות הצביעו על אחריותה.
כמו כן, בטורקיה פנימה, בקרב חוקרים ואישי ציבור ליברלים, נשמעים יותר קולות המכירים ברצח העם הארמני או קוראים לשינוי הקו הרשמי של טורקיה. אחד מהקולות הללו הוא חתן פרס נובל לספרות לשנת 2006, הסופר הטורקי אורחן פאמוק.
בשנת 2014 הביע ראש ממשלת טורקיה את תנחומיו לקרובי הנרצחים בידי חיילים עות'מאנים במלחמת העולם הראשונה, והגדיר את האירועים כלא-אנושיים.
בשנת 2000 חתם נשיא צרפת ז'אק שיראק על חוק המכיר ברצח העם הארמני, ובשנת 2006 נחקק במדינה חוק נוסף הקובע כי הכחשת רצח העם הארמני היא עבירה פלילית. חוק הפללת ההכחשה הצרפתי נפסל על ידי בית המשפט העליון בצרפת, וגרסה נוספת שלו עברה בשנת 2012 אך גם היא נפסלה על ידי בית המשפט העליון בצרפת.
שמאל|ממוזער|250px|קרקין השני, ראש הכנסייה האפוסטולית הארמנית, יחד עם רואן ויליאמס, הארכיבישוף מקנטרברי, באנדרטה לרצח העם הארמני בירוואן, ארמניה, ספטמבר 2007
באוגוסט 2007 שינתה הליגה נגד השמצה את עמדתה הקודמת והכירה ברצח העם הארמני כרצח עם (ג'נוסייד).
במרץ 2010 הכיר הקונגרס של ארצות הברית ברצח העם הארמני, וכתוצאה מכך נגרם לארצות הברית משבר זוטא עם טורקיה, שהתבטא בהחזרת השגריר הטורקי מוושינגטון להתייעצויות וגינוי ארצות הברית על ידי טורקיה.
ב-6 באוקטובר 2011, במהלך ביקור רשמי בבירת ארמניה, ירוואן, קרא נשיא צרפת ניקולא סרקוזי לטורקיה להכיר בטבח שביצעה בארמנים ב-1915 כרצח עם. הוא אמר כי "טורקיה היא מדינה גדולה, ועליה לבקר את ההיסטוריה שלה, בדיוק כמו שעושות מדינות אחרות בעולם, דוגמת גרמניה וצרפת. רצח העם הארמני הוא עובדה היסטורית וצרפת מכירה בה. הכחשה קולקטיבית גרועה אף יותר מהכחשה של בודדים, והיא אינה מקובלת. עלינו להיות חזקים ולהישיר מבט אל ההיסטוריה". בדצמבר אותה שנה אושר בפרלמנט בצרפת חוק שקבע כי הכחשת שואת הארמנים היא עבירה פלילית הנושאת עונש של שנת מאסר וקנס כספי. בתגובה, החזירו הטורקים את שגרירם, ניתקו את היחסים עם צרפת והודיעו על צעדים נוספים כגון איסור עגינה לספינות הצבא הצרפתי ואיסור מעבר למטוסיו בשמי טורקיה. כמו כן האשימו את צרפת בביצוע רצח עם באלג'יריה.
בשנת 2019 אישר הסנאט האמריקני החלטה בלתי מחייבת, המכירה במעשים כרצח עם. צעד זה עורר את חמתה של טורקיה.
מדי שנה, מפרסמים נשיאי ארצות הברית הודעה רשמית בעניין, וב-24 באפריל 2021, בהתאם להבטחת הבחירות שלו, השתמש נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן במילה "ג'נוסייד" לתיאור האירועים, למרות החשש לפגיעה ביחסים בין ארצות הברית לטורקיה. בהצהרה נאמר: "אנחנו מכבדים את הסיפור שלהם. אנחנו רואים את הכאב שלהם. אנחנו מאשררים את ההיסטוריה שלהם". ביידן הדגיש בהצהרתו שמטרתו היא לא "להטיל אשמה, אלא לוודא שמה שקרה לא יקרה שוב".
עמדתה של מדינת ישראל
שמאל|250px|הפגנה של העדה הארמנית בישראל, להכרה ברצח העם הארמני, מול השגרירות הטורקית בתל אביב, 2016|ממוזער
שמאל|250px|הפגנה של העדה הארמנית בישראל, להכרה ברצח העם הארמני, מול הקונסוליה הטורקית בירושלים, 2016|ממוזער
250px|ממוזער|שמאל|אנדרטה בפתח תקווה לנספי השואה הארמנית
ממוזער|רחבה בחיפה לזכר נרצחי העם הארמני
250px|ממוזער|שלט הסבר באתר ההנצחה לחללי השואה הארמנית בפתח תקווה
ממוזער|מצבת זיכרון כפולה - לרצח העם הארמני ולשואת היהודים; הוצבה ב"פארק המעגלי" בירוואן ב-2006
מדינת ישראל מכירה חלקית ברצח העם הארמני, וזאת לאחר שנים של מאבק בין גורמים שונים בשלטונות. ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת מכירה ברצח העם הארמני אך ממשלת ישראל איננה מכירה בו, והיא נוהגת להתייחס לגורל הארמנים במלחמת העולם ה-1 במונח "הטראומה הארמנית".
הוויכוח בין הגורמים הרשמיים במדינה על ההכרה ברצח העם מתרחש מדי שנה. מצד אחד עומדים המתנגדים להכרה, ובראשם משרד החוץ, המבקשים להימנע ממשבר דיפלומטי עם טורקיה ואזרבייג'ן. מנגד עומדים ישראלים רבים וכן ח"כים ממרבית הסיעות בכנסת, הרואים חשיבות רבה בהכרה ברצח העם, וזאת מתוך שותפות גורל שחשים בני העם היהודי עם הארמנים. גורמים יהודיים שונים מתנגדים לתיאור רצח העם הארמני כ"שואה", מרצון לייחד מילה זו לשואה שביצעה גרמניה הנאצית ומסייעי הנאצים ביהודים. בספרי הלימוד המאושרים על ידי משרד החינוך לא מתייחסים לאירועים כאל "שואה", "רצח עם" או "ג'נוסייד", ותחת זאת הם מתוארים כ"טבח", "פוגרומים" או "טרגדיה". יוצאת דופן היא סדרת ספרי הלימוד לבגרות בהיסטוריה של הממ"ד, "משברים ותקומה", שבה נעשה שימוש במונחים "רצח עם", "ג'נוסייד", ואף "שואת הארמנים" ביחס לרצח העם הארמני; כמו כן נכתב כי רצח העם הארמני הוא "הרצח האתני (ג'נוסייד) הראשון בהיסטוריה של העת החדשה", ונערכה הקבלה והשוואה בינו לבין השואה.
בשנות ה-50 וה-60 נמנעו נציגים ישראלים רשמיים מלהשתתף בימי זיכרון לרצח העם שערכו הארמנים בישראל, בטענה שמדובר בטקסים פנימיים של הקהילה שנערכים באופן "פרטי". רק ב-1965 נערך ביפו הטקס הפומבי הראשון.
ב-1989 פורסם שגורמים יהודים-אמריקאים בשיתוף עם גורמים ישראלים רשמיים, פעלו בקונגרס להכשלת היוזמה לציין את ה-24 באפריל בלוח האמריקאי. ב-8 בנובמבר 1989, בתגובה לשאילתה של חבר הכנסת יאיר צבן, אמר סגן שר החוץ בנימין נתניהו: "יש דברים שהם מעבר לפוליטיקה, ויש דברים שהם מעבר לדיפלומטיה. שואות של עמים הם מקרה מובהק של קטגוריה כזאת".
באפריל 1990 ביטלה רשות השידור, ללא הודעה מוקדמת, את הקרנתו המתוכננת בערוץ הראשון של סרט תיעודי בשם "מסע לארמניה". הקרנת הסרט בוטלה ביוזמת משרד החוץ, שהיה נתון ללחץ מצד טורקיה.
ב-27 באפריל 1994 השיב סגן שר החוץ יוסי ביילין לשאילתה בכנסת לגבי הלחץ הטורקי להתכחש לטבח הארמנים: "אנחנו תמיד נצא נגד הדבר הזה...גם אם הדבר כרוך באיזה יתרון מדיני". בהמשך אמר: "לא קיבלנו מעולם את הניתוח השטחי מאוד שהדבר הזה נעשה במלחמה. זו לא מלחמה, זה בהחלט היה טבח, רצח עם, ואנחנו ניתן יד לאזכור הדבר הזה, משום שזה מסוג הדברים שהעולם חייב לזכור".
בשנת 1995 השתתף השר יאיר צבן בטקס הזיכרון השנתי לרצח העם הארמני, הנערך ב-24 באפריל, ובכך היה לשר הישראלי הראשון שנכח בטקס הזה.
בשנת 2000, בהיותו שר החינוך, השתתף יוסי שריד ביום הזיכרון ה-85 לרצח העם הארמני בכנסייה הארמנית ברובע הארמני בירושלים, ובכך היה לשר הישראלי השני שנכח בטקס הזיכרון השנתי. בכנס קרא שריד לממשלת ישראל להכיר באופן רשמי ברצח העם הארמני, אך הממשלה התנערה מדברים אלה. למחרת, ב-25 באפריל 2000, אמר שר המשפטים יוסי ביילין: "קרה דבר שאי־אפשר להגדיר אותו אחרת מאשר רצח עם. מיליון וחצי אנשים שנעלמו, זו לא רשלנות; זאת יד מכוונת".
ב-10 באפריל 2001, ערב ביקורו של שר החוץ שמעון פרס בטורקיה, פרסם העיתון האנגלי-טורקי "טרקיש דיילי ניוז" ראיון עמו, בו אמר: "אנחנו דוחים ניסיונות ליצור דמיון בין השואה לבין ההאשמות הארמניות... הארמנים עברו טרגדיה אך לא ג'נוסייד".
ביום העצמאות 2003, נעמי נלבנדיאן, בת לעדה הארמנית בישראל, הדליקה משואה בזכות פעילותה כסגנית האחות הראשית במחלקת שיקום בבית החולים "הדסה" בהר הצופים. בעלון שהוציא מרכז ההסברה לקראת הטקס, נכתב כי נלבדיאן היא "דור שלישי לניצולי השואה הארמנית". נלבנדיאן רצתה להזכיר זאת גם בטקס, אולם פרסום הדבר עורר תגובה טורקית והופעל עליה לחץ להצניע זאת. היא הסכימה לא לומר את המילים "שואה" או "רצח עם ארמני".
בשנת 2007 החליטה הכנסת להסיר מסדר היום הצעה של חבר הכנסת חיים אורון (מרצ) לדון בוועדת החינוך והתרבות של הכנסת ברצח העם הארמני. ההחלטה התקבלה בעקבות הוראה של ראש הממשלה אהוד אולמרט ושרת החוץ ציפי לבני, בשל החשש שהמשך העיסוק בנושא הזה יגרום למשבר ביחסים הדיפלומטיים בין ישראל לטורקיה.
באוקטובר 2007 התפרסם כי טורקיה תבעה מישראל להפעיל לחץ על הקונגרס של ארצות הברית להימנע מלהכיר ברצח העם הארמני ואיימה כי יחסי טורקיה–ישראל ייפגעו, אם תהיה הכרה של ארצות הברית בעניין. כעבור שנה החליטה הכנסת לאפשר דיון בנושא, למרות לחץ שהפעיל משרד החוץ.
בדצמבר 2011 התקיים לראשונה דיון פומבי בוועדת החינוך של הכנסת בנושא זה, ביוזמת חברי הכנסת אריה אלדד וזהבה גלאון. עקב רגישות העניין והחשש ממשבר נוסף עם טורקיה (לאחר אירועי המשט לעזה), השתתפו בדיון גם ראש המטה לביטחון לאומי יעקב עמידרור, יושב ראש הכנסת ראובן ריבלין, סגן שר החוץ דני אילון ונציגי משרדי ממשלה נוספים.
נשיא מדינת ישראל, רובי ריבלין, הזכיר בפתיחת נאומו על במת האו"ם בטקס יום השואה הבינלאומי ב-28 בינואר 2015 את רצח העם הארמני. הוא ציטט את דבריו של אבשלום פיינברג על טבח הארמנים בשנת 1915, מאה שנים לפני כן, ואמר:
ב-15 באפריל 2015 הוחלט לשלוח לראשונה נציגים ישראלים לטקסי הזיכרון המרכזיים של רצח העם. שליחת הנציגים אינה מבטאת בהכרח שינוי בעמדת הממשלה בנושא, אלא נחשבת כחובה מוסרית.
ב-2 ביוני 2016 החליטה נשיאות הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית להכיר ברצח העם הארמני.
ב-1 באוגוסט 2016 הכריזה ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת כי היא מכירה ברצח העם הארמני וקראה לממשלת ישראל ולכנסת להצטרף אליה ולהכיר בו.
במאי 2018, על רקע החרפת היחסים בין ישראל לטורקיה, אישרה מליאת הכנסת דיון והצבעה על הכרה רשמית של מדינת ישראל בטבח.
ב-2020 נחנך בפתח תקווה אתר הנצחה לנספי שואת ארמניה.
ב-20 במרץ 2023 נחנכה בחיפה "רחבה לזכרם של מיליון וחצי ארמנים שנספו ברצח עם במלחמת העולם הראשונה. הרחבה שוכנת בשדרות בן-גוריון במושבה הגרמנית בנוכחות עינת קליש רותם ראש עיריית חיפה, חברי מועצת העיר ושגריר ארמניה בישראל.
ב-12 בינואר 2024, על רקע מלחמת חרבות ברזל ותלונת דרום אפריקה נגד ישראל בגין רצח עם, אליה הצטרפה טורקיה, צייץ שר החוץ ישראל כ"ץ כי "טורקיה ביצעה שואה בארמנים". הודעה זו מהווה הכרה רשמית וראשונה דה פקטו של ממשלת ישראל ברצח העם הארמני.
ב-9 במרץ באותה שנה, על רקע מתקפה של נשיא טורקיה ארדואן במסגרתה הוא כינה את ממשלת ישראל "הנאצים של ימינו", פרסם ראש הממשלה נתניהו הודעה במסגרתה האשים את ארדואן בכך שהוא מכחיש את שואת הארמנים, לצד האשמות נוספות.
בתרבות
ארבעים הימים של מוסה דאג מאת פרנץ ורפל, הוצאת עם עובד, 1979, תרגום: צבי אדר. ספר פרוזה על אירועי הר משה.
אררטים מאת אורה אחימאיר, הוצאת עם עובד, 2017. ספר פרוזה – עדותה של נערה ארמנית
אררט הוא סרט עלילתי מאת אטום אגויאן, משנת 2002 העוסק ברצח העם ובהכחשתו כיום.
הלהקה האמריקאית סיסטם אוף אה דאון (שכל חבריה הם ממוצא ארמני) כתבה שיר בנושא, בשם "!Chop Suey" בשנת 2001. שמו של השיר הגיע מתוך פואמה שנקראת "אבא ארמניה". הדובר בשיר שואל את אלוהים מדוע הוא זונח אותו, ו"אבא ארמניה" עונה לו בתשובה שממנה ניתן להסיק שהוא מצדיק התאבדות. משירים רבים של הלהקה ניתן להבין כי הם אנטי-מיליטנטים, כנראה עקב רצח העם הארמני. בנוסף להזכרת רצח העם הארמני בשיריהם, חברי הלהקה אף פועלים במסגרות שונות על מנת לקדם את המודעות לרצח העם הארמני בעולם.
הלהקה הארמנית "גניאולוגיה" ביצעה בתחרות האירויזיון בשנת 2015 שהתקיימה באוסטריה, שיר בשם "Face the shadow" . השיר מבטא בקשה של ארמניה להכרה ברצח העם הארמני.
מכירה פומבית של נשמות (1919) הוא סרט על רצח העם הארמני, המבוסס על זכרונותיה של אורורה מרדיגניאן, שהתפרסמו בשם "ארמניה הנאנסת" (Ravished Armenia).
אדגר הילסנראט, שכותב בעיקר על השואה, הקדיש אחת מיצירותיו לרצח העם הארמני. על יצירה זו הוא קיבל פרס מנשיא ארמניה.
הפסנתרן הארמני טיגראן חמסיאן, צאצא לניצולי רצח העם הארמני, הלחין את האלבום Luys i Luso לציון מאה שנה למאורעות. האלבום יצא בשנת 2015 בחברת התקליטים ECM, וכחלק מסיבוב ההופעות הופיע הפסנתרן בטורקיה וארמניה וביותר מ-100 כנסיות ברחבי העולם.
ראו גם
רצח העם האשורי – רצח עם נוסף שביצעו הכוחות הטורקים
רצח העם היווני-פונטי – רצח עם נוסף שביצועו הכוחות הטורקים
גלות הצ'רקסים
המוזיאון לרצח העם הארמני
ניצולי רצח העם הארמני
לקריאה נוספת
דרור זאבי ובני מוריס, לילה ללא סוף: השמדת הקהילות הנוצריות בטורקיה 1924-1894, הוצאת עם עובד/ספריית אופקים, 2021
טנר אקצ'ם, מאמרים לקראת דיאלוג טורקי-ארמני, 2001, מאנגלית ערגה הלר, הוצאת בבל, 2002.
100 שנה לרצח העם הארמני – שיחה עם ראשי ממשלת ארמניה לשעבר הראנט באגראטיאן וארמן דרביניאן, שגריר ארמניה במצרים ארמן מלקוניאן והמשורר הלאומי של ארמניה ראזמיק דאבויאן, (מראיין: יהודה ויזן), דחק - כתב עת לספרות טובה כרך ה, 2015
קישורים חיצוניים
אתר מוזיאון רצח העם הארמני בירוואן
רצח העם הארמני, באתר הוועד למאבק ברצח עם
ערב אזכרה וסימפוזיון במלאת 99 שנים לרצח העם הארמני באוניברסיטה העברית
יאיר אורון, ג'נוסייד - רצח העם הארמני, השכחה והכחשה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ז - 2007
הרצאתו של ההיסטוריון אלבר ונדאל בפברואר 1897 על מעשי הטבח ההמוני בימי הסולטאן עבדול חמיד השני
דוד פיינשטין, ארמניה, ארמנים והשואה
(בתחילת הפרק נסקר רצח העם הארמני)
הרצל חקק, השואה הארמנית - צעקה שאינה מוותרת, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
The Unspeakable Things That Happened In The Armenian Genocide, סרטון יוטיוב, A Day In History
כתבות
מאה שנים של כאב ובדידות, ה-8 במאי, אוריאל לוי, 20 באפריל 2014
שמואל לדרמן, הפוליטיקה של רצח העם הארמני, הפורום לחשיבה אזורית, 6 ביולי 2021
הערות שוליים
*
ארמניה
קטגוריה:טורקיה: היסטוריה
קטגוריה:ארמניה: היסטוריה
קטגוריה:האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:סוריה: היסטוריה
קטגוריה:האימפריה העות'מאנית: רדיפת נוצרים
קטגוריה:פשע בטורקיה | 2024-10-17T15:40:13 |
אגודת ישראל | אגודת ישראל (בשמה הרשמי: הסתדרות אגודת ישראל בארץ ישראל, ר"ת: אגו"י) היא מפלגה חרדית שמטרתה היא לפתור ברוח התורה והמסורת את כל השאלות אשר תעלינה יום יום על הפרק בחיי כלל ישראל, בשאיפה לאחד את עם ישראל בארץ ישראל תחת שלטון התורה ולהשליט את התורה על החיים הרוחניים, הכלכליים, האזרחים והמדיניים בארץ ישראל.
אגודת ישראל נוסדה כארגון יהודי אורתודוקסי בקטוביץ (אז חלק מהקיסרות הגרמנית, כיום בפולין) בי"א בסיוון תרע"ב (29 במרץ 1912). מטרתה המוצהרת של האגודה הייתה "לפתור ברוח התורה והמצווה את כל השאלות שתעלינה יום יום על הפרק בחיי עם ישראל". אגודת ישראל עוסקת בענייני חינוך, רווחה, כשרות ותחומים רבים נוספים, כשהיא מונהגת על ידי מועצת גדולי התורה, המורכבת מחשובי הרבנים מבין תומכיה. האגודה מזוהה עם הפלג המרכזי של היהדות החרדית ברחבי העולם, אך מאז פרישת מפלגת דגל התורה הליטאית בשלהי שנות ה-80, מייצגת התנועה בישראל בעיקר את הפלג החסידי.
הזרוע הפוליטית של הארגון, פעלה עד מלחמת העולם השנייה בסיים של הרפובליקה הפולנית השנייה, בסיימאס הליטאי ובסאימה הלטבי. מאז הקמת מדינת ישראל ועד ימינו, אגודת ישראל מייצגת את בוחריה בכנסת, לעיתים ברשימה משותפת עם מפלגות דתיות אחרות. כמקובל במפלגות חרדיות, המפלגה אינה מציבה נשים ברשימתה לכנסת ולרשויות המקומיות. באופן מסורתי המפלגה מתנגדת לציונות ולציונות הדתית, אך פועלת איתם לעיתים בשיתוף פעולה, בניגוד לעמדת העדה החרדית המייצגת גישה קיצונית ומתבדלת יותר.
הקמת אגודת ישראל
רקע היסטורי
ממוזער|בניין הסתדרות אגודת ישראל העולמית ברחוב שומרי הכותל (אורנשטיין) בירושלים
ממוזער|מרכז אגודת ישראל ברחוב פרס בירושלים.
כבר בשנת 1901 פרסם הרב יהודה לייב צירלסון (שלימים נמנה עם מקימי אגודת ישראל ומנהיגיה) בהפלס מאמר בו קרא לייסד תנועה דתית מקבילה לתנועה הציונית שתפעל להגשמת מטרותיה הלאומיות של הציונות על יסודות דתיים.
בעשור הראשון של המאה ה-20, נעשו ניסיונות מצד רבני רוסיה, להקים ארגון רבני-דתי שיפעל למען צורכי הציבור הדתי וחיזוק הדת. הארגון נקרא בשם "כנסת ישראל", אבל ניסיון זה לא צלח.
באותו זמן פעל בגרמניה, ארגון שנקרא התאחדות האורתודוקסים. הארגון נוסד בשנת 1885 על ידי רש"ר הירש במטרה לאגד את האורתודוקסיה המתבדלת שבגרמניה. בשנת 1897 קמה ההסתדרות הציונית במטרה להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, אך רוב אנשי ההסתדרות היו חילוניים, ובקרב היהדות החרדית חדרה ההכרה כי יש לפעול בהתמודדות מאורגנת ורחבה.
יעקב רוזנהיים, מראשי התאחדות האורתודוקסים, יזם ב-1907 כינוס מורחב של ההתאחדות בברלין. בכינוס זה הוקמו ועדות לטיפול במספר נושאים. עיקר הפעילות היה סביב נושא החינוך, הן במזרח אירופה והן בארץ ישראל, בתגובה לפעילות החינוכית החילונית והציונית שם. בכינוס זה התעוררה מחלוקת בין אלו שרצו להיאבק בציונות באמצעים מסורתיים ובדרך של התבדלות, לבין אלו שרצו להיאבק בציונות בכלים שלה. גם עמיתו של רוזנהיים יצחק אייזיק הלוי, פעל רבות לקידום הרעיון, וכבר בשנת 1908 התכתב בעניין עם רבי חיים עוזר גרודזנסקי מווילנא, ואף השם "אגודת ישראל" היה פרי מחשבתו.
ועידת הומבורג
בכינוס שהתקיים באוגוסט 1909 בבאד הומבורג שבגרמניה ("ועידת הומבורג"), הוחלט על הקמת ארגון רשמי של היהדות החרדית העולמית, שיקיים פעילות רוחנית וכלכלית. בכינוס זה השתתפו גם רבנים בולטים מפולין וליטא, בהם רבי חיים סולובייצ'יק, (שלאחר ועידת קטוביץ פרש מפעילותו בתנועה), רבי אברהם מרדכי אלתר (האדמו"ר מגור), רבי אליעזר גורדון ורבי חיים עוזר גרודזנסקי. הוחלט שם להקים ועד זמני שיארגן את ההכנות להקמת הסתדרות עולמית, להכין הצעות לתקנות ולארגן אמצעים כספיים ראשוניים. חברי הוועד היו חברי הנשיאות והוועד הפועל של התאחדות האורתודוקסים. היושב ראש היה יועץ המסחר יהודה לואיס פייסט, מעשירי פרנקפורט.
ביצוע ההחלטה התעכב בשל חילוקי דעות ביחס לזהות הארגון ולאופי פעילותו הרצויה. דחיפה נוספת להקמת הארגון גרם משבר בתנועה הציונית, בעקבות החלטת הקונגרס הציוני העשירי באוגוסט 1911 לעסוק בפעילות תרבותית, בניגוד לעמדת תנועת המזרחי. בתגובה לכך פרשו חלק מחברי המזרחי מהתנועה הציונית והצטרפו לאנשי התאחדות האורתודוקסים. בספטמבר 1911 (סתיו תרע"ב) התקיימה "אספת פרנקפורט" שבה נערכו סיכומים סופיים לקראת ועידת קטוביץ.
ועידת קטוביץ
ועידת קטוביץ נערכה בשנת 1912, סיוון תרע"ב. לוועידה הגיעו כ-230 אישי ציבור מאירופה, אמריקה וארץ ישראל. בוועידה השתתפו זרמים שונים ומקצוות שונים, כל אחד ומנהיגיו. לצד חצרות החסידים העיקריות בפולין, השתתפו גם רבנים וראשי הישיבות מליטא ("מתנגדים"). לצד רבני מזרח-אירופה הדתי-מסורתי וחלק ממנהיגי האורתודוקסיה ההונגרית של חוג החתם סופר, השתתפו גם רבנים דוקטורים מנציגי האורתודוקסיה בגרמניה מיסודם של שמשון רפאל הירש ועזריאל הילדסהיימר שסיסמתם הייתה "תורה עם דרך ארץ". הניסיון לארגן שותפות בין הפלגים הקוטביים נבע מהמשבר העמוק שהייתה נתונה יהדות מזרח אירופה מול הסחף הגובר של עזיבת אורח החיים הדתי בעקבות המודרנה וההשכלה. התנגדות יהדות מזרח אירופה ל"השכלה" המערבית, ומאידך התלות בפירות חידושי המדע ובבעלי מקצועות החופשיים, כמו רופאים ועורכי דין (במישור האישי והפוליטי) יצרה רגשי נחיתות, ורצון לבקשת סיוע מבני בריתם החרדים של האורתודוקסיה הגרמנית שהקפידה על קיום ההלכה ("קלה כחמורה") ומאידך החזיקה בתארים אקדמיים ("המשכילים החרדים"). וכפי שביטא זאת היטב הרב אליהו עקיבא רבינוביץ בוועידה: "... אך ורק חרדי גרמניה, אשר ידעו בעזרת השם לעקוף את הררי הקרח (בניגוד לספינת טיטניק). רוחו של הרש"ר הירש זצ"ל אשר מצא בפרנקפורט רק אחד עשר איש ששמרו אמונים ליהדות ואשר הרים בה לתחיה את היהדות האמיתית, רוח זה דומה לאניה "קרפאטיה", אשר היא ורק היא יכולה להציל את יהודי רוסיה הנמצאים על סיפון ה"טיטאניק"".
הוועידה נמשכה יומיים ובראשה עמדו רבי חיים סולובייצ'יק (שבהמשך הסתייג מן התנועה), רבי מאיר שמחה הכהן, רבי חיים עוזר גרודזנסקי ועוד. בהזמנה לוועידה נכתבו 6 החלטות מוועידת הומבורג: ליכוד "היהדות הנאמנה", תמיכה בלימוד התורה במסגרות החינוך היהודי, שיפור המצב הכלכלי של יהודים בארצות מצוקה ובארץ ישראל, ארגון תמיכה ועזרה (כגון לצורך הגירה), הקמת ספרות ועיתונות (חרדית) חדורה ב"רוח היהדות האמיתית" וייצוג והגנה על היהדות החרדית כלפי חוץ.
בוועידה התגלו חילוקי דעות שאיימו על קיום אגודת ישראל כבר בשלבים הראשונים להקמתה. לפיכך נוסחו בוועידה קווי יסוד כלליים מתוך מגמה לקיים מכנה משותף רחב למגוון בעלי המחשבה בפלגים השונים. הם נמנעו לעסוק בנושאים השנויים במחלוקת ושלא ניתן למצוא להן פתרון, כגון: שאלת ישוב ארץ-ישראל, ודרכי פתרון למצוקת יהודי הגולה. הוחלט לאמץ את עיקרון האוטונומיה הפנימית, שזכותו של כל זרם לקיים את קהילתו כפי רצונו, ואי התערבות של זרם אחד במשנהו. מטרתה המרכזית של התנועה כפי שהוכרז בוועידה הייתה: "לפתור ברוח התורה והמצווה את כל השאלות שתעלינה יום יום על הפרק בחיי עם ישראל". יצחק ברויאר הביע את התרשומות מפרוגרמה זו: "אומרת הכל ועל כן אומרת לא כלום". אי קביעת תוכנית פוליטית, והניסיון שלא לעסוק בכך גם בכנסיות הגדולות הראשונות גרמה לאכזבה ואי הצטרפותם של חברים רבים לתנועה.
דברי פתיחה נאמרו על ידי הרב אברהם הירש, יו"ר הוועד הזמני, ועל ידי מר וויינר, חבר עיריית קטוביץ. הנאום המרכזי היה של יעקב רוזנהיים, שהציב את המטרה "להחיות את המושג ההיסטורי כלל ישראל, הנישא על ידי התורה שהיא נשמת חייו, ולהגשימו על ידי אגודת ישראל בעולם התרבותי של ימינו, ובעזרת כל המכשירים הטכניים שיעמדו לרשותנו". נאומים בולטים נוספים נישאו על ידי הרב שלמה זלמן ברויאר שהתייחס בדבריו להשתלטותה של ההסתדרות הציונית על פעולות החינוך, והרב דוד צבי הופמן. בהמשך הוקראו מכתבי תמיכה של רבנים, בהם החפץ חיים, רבי אברהם מרדכי אלתר, רבי ישראל פרידמן מצ'ורטקוב, רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב, הרב חיים ברלין, הרב מאיר אריק, רבי ישראל פרידמן מהוסיאטין, הרב יוסף חיים זוננפלד, הרידב"ז והרב משה מרדכי אפשטיין. בוועידה הוקמה מועצת גדולי התורה ובה 11 חברים.
למחרת הוועידה, בי"ג בסיוון, נוסד בקרקוב הסניף המקומי של אגודת ישראל ובהמשך נפתחו עוד מאות סניפים ברחבי אירופה. בפולין נרשמו 100,000 חברים בתנועה.
לאחר מלחמת העולם הראשונה
320px|ממוזער|איסור חמור של רבני הקנאים בצ'כוסלובקיה ובהונגריה על התחברות לאגודה, יוני 1922. בין החתומים: הרבנים חיים אלעזר שפירא, יואל טייטלבוים ויונתן שטייף. על אף שהאגודה התבססה במזרח אירופה, היא נתקלה בהתנגדות חריפה בהונגריה רבתי.
בקיץ 1923 התקיימה בווינה הכנסייה הגדולה הראשונה, שהייתה אספה חגיגית של מנהיגי ופעילי אגודת ישראל מאירופה ומארץ ישראל. באותה עת הייתה קיימת התנגדות פנימית לאגודת ישראל, ובראשה עמד הרב חיים אלעזר שפירא ממונקאטש, ולצדו רבנים נוספים מהונגריה ומקומות נוספים. האדמו"ר ממונקאטש האשים את האגודה כי היא מאמצת אט-אט את דרכה של הציונות, ופועלת עמה בשיתוף פעולה בנושא ארץ ישראל. גם חסידויות בעלז, בובוב ואלכסנדר התנגדו לתנועה. באגודת ישראל הייתה השפעה משמעותית של חסידות גור, והרב יצחק מאיר לוין, חתן ה'אמרי אמת', כיהן כראש אגודת ישראל החל מ־1930.
במהלך מערכות הבחירות לסיים הפולני ב־1930 חברה אגודת ישראל לגוש הממשלתי, והצהירה על נאמנותה לממשלת פולין. במהלך שנים אלו חברה אגודת ישראל בפולין למפלגות חילוניות כדוגמת הבונד והפולקיסטים ולמצדדי ההתבוללות, במאבקה כנגד התנועות הציוניות והציונית-דתית. זאת אף על פי שבמערב אירופה היו חלק מאנשי התנועה מדוגלי פירוד הקהילות והקמת קהילות דתיות נפרדות.
לצד אגודת ישראל פעלה תנועת הנשים בנות אגודת ישראל. התנועה כינסה ועידות והפעילה את תנועת הבנות בתיה. בראש התנועה עמדו שרה שנירר ואליעזר גרשון פרידנזון. במסגרת תנועה זו פעלה הכשרה לנשים לקראת עלייה לארץ ישראל, על פי דרישת המשרד הארצישראלי להכשרה קודם לעלייה.
בתוך אגודת ישראל פעלה תנועת פועלי אגודת ישראל, שנועדה לפועלים שהזדהו עם אגודת ישראל. התנועה עסקה בזכויות עובדים, כדוגמת פיטורי עובדים ממפעלים בבעלות יהודית בשל סירובם לחלל שבת. תנועה זו הייתה בעלת גוון ציוני יותר מאשר תנועת האם, מה שהוביל לחיכוכים. לתנועה זו יוחסה גם השפעה ממתנת על התנגדותה של אגודת ישראל לציונות, בשילוב עם תנועת הבת 'צעירי אגודת ישראל' שהייתה גם היא בעלת גוון ציוני.
ב־1934 הקימת אגודת ישראל את 'קרן היישוב', שנועדה לסייע להתיישבות בארץ ישראל ברוח התנועה, מול הקרנות הציונות קרן קיימת לישראל וקרן היסוד, אותם החרימה. בעקבות תמיכת כמה מרבני ורשה במגבית של הקרן הקיימת באביב 1935 וסירובם לחזור בהם, הפעילו אנשי אגודת ישראל אלימות כנגד הרבנים בדרישה שיחזרו בהם.
אגודת ישראל התמודדה בבחירות המקומיות להנהלת הקהילה היהודית במקומות רבים בפולין. בשנים אלו הצליחה תנועת-בת של אגודת ישראל להחזיק בידיה את הנהלת הקהילה היהודית בוורשה. הישגי המפלגה אפשרו מינוי רבנים מאנשי אגודת ישראל בקהילות שונות, אך גם עוררו מחלוקות פוליטיות פנימיות בקהילות.
במסגרת הסכם עם הסוכנות משנת 1933, קיבלה אגודת ישראל 6% מכלל רישיונות העלייה שהקציבה הממשלה הבריטית, וזה בהסתמך על אחוזי עולי האגודה ממערב אירופה. בעקבות מלחמת העולם השנייה דרשה אגודת ישראל להגדיל את מספר הרישיונות בהתחשב שאחוז חברי האגודה במזרח אירופה גדול הרבה יותר, אך דרישתה לא נענתה.
בתקופת השואה
תנועה אגודת ישראל באירופה הוכתה קשות בתקופת השואה. מכלל יהודי פולין, האוכלוסייה האגודאית הייתה פגיעה יותר בשל המראה החיצוני הבולט (פאות וזקן), אי ידיעת שפת המדינה, ובהיבדלותם מהאוכלוסייה הכללית. רוב חבריה נותרו בארצות הכבושות בידי הנאצים, ורבים מאנשיה ותומכיה נרצחו, ומוסדותיה נחרבו. הרב יצחק מאיר לוין העריך שאגודת ישראל העולמית איבדה עד לאמצע 1944 כ־80% מכלל חבריה, כמיליון חברים. "רק במוסדות התורה והחינוך בפולין מהישיבות ועד 'בית יעקב' היו לנו מאה וחמישים אלף חניכים ובני-נוער. אם נגולל את כל החורבן, מה שהיה לנו ומה שחסרנו, ניטל כח הדיבור והמחשבה". רוב חברי מועצת גדולי התורה נותרו באירופה, מקצתם הצליחו להימלט תוך כדי המלחמה, והאחרים נספו.
היחס לארגוני המחתרות
העדה החרדית ואגודת ישראל שללו את ארגוני המחתרות (ההגנה, אצ"ל ולח"י) ולא הבחינו בין הארגונים השונים. פעולתן התפרשה כהפרת שלוש השבועות ומרידה באומות העולם, ונחשבו כ'פרי באושים' של הציונות בכללה (שאף היא נשללה על אותו בסיס עצמו). למרות זאת, לא מעטים מבניהם של החרדים התגייסו לאצ"ל וללח"י.
האגודה והציונות
אגודת ישראל נוסדה כאמור, כמשקל נגד לתנועת הציונות אם כי לפחות חלק ממייסדיה תמכו במטרות הלאומיות של הציונות והתנגדו לאופיה החילוני. רבני האגודה התקיפו והתנגדו לתנועה הציונית ולתנועת המזרחי. בנוגע לסוגיית הקמת המדינה, בשנותיה הראשונות אגודת ישראל לא הביעה דעה רשמית.
הרב יעקב רוזנהיים נימק זאת במכתבו למשה בלוי: . הרב יוסף צבי דושינסקי שהוזמן לדבר בפני ועדת פיל מטעם אגודת ישראל התנגד להגבלת עליית יהודים ורכישת קרקעות בכל חלקי ארץ ישראל אך אמר שאיננו מורשים לכבוש את הארץ בחוזקה מידי הערבים ואמנם אם יושבי הארץ יקיימו את התורה נקווה שהערבים יטו את לבם אלינו לטובה. במברק ללורד פיל כתב שאגודת ישראל רואה במדינה חילונית סכנה לשמירת מצוות ושהוא מתפלל שלא יתגשם פתרון כזה.
בכנסייה הגדולה בשנת תרצ"ז, בעקבות ועדת פיל, הועלתה שאלת היחס להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. דעות הרבנים היו חלוקות בנידון. בין חברי מועצת גדולי התורה, הרב אלחנן וסרמן, הרב יוסף צבי דושינסקי, הרב אהרן קוטלר, הרב מרדכי רוטנברג מאנטוורפן ועוד מרבני צ'כיה והונגריה, התנגדו להקמת המדינה, בעיקר מחשש שההנהגה הציונית החילונית תנהל את המדינה שלא ברוח היהדות ואף תרדוף את החרדים. לעומתם תמכו בהקמת מדינה אדמו"רי פולין (רבי אברהם מרדכי מגור, רבי יצחק מנחם מנדל דנציגר מאלכסנדר, רבי דוד בורנשטיין מסוכטשוב, רבי אברהם יעקב פרידמן מסדיגורה, רבי מרדכי שלום יוסף מסדיגורה, רבי משה מבויאן) וכן רבי ישראל מצ'ורטקוב, הרב זלמן סורוצקין, נשיא המועצה הרב אהרן לוין, ועוד. גם נשיא הכנסייה, הרב יהודה לייב צירלסון, נאם בתוקף בעד הקמת המדינה, בנימוק שעלינו לתת לקדוש ברוך הוא לנהל את הדברים והצהרת בלפור היא מעשה ההשגחה. בנוגע לשלטון החילוני, אמר שאם יתאחדו כל החרדים יוכלו לקחת את השלטון. בנוסף, רבנים רבים הביעו מחאה על חלוקת ארץ ישראל, ששייכת כולה ליהודים. היו שהתנגדו לתוכנית החלוקה באמרם שהסכמה לה מהווה ויתור על חלקים מארץ ישראל, בניגוד לתורה. כנגדם פסק הרב חיים עוזר גרודזנסקי שהבעלות על ארץ ישראל אינה נפגמת בשל חתימה על חוזה בינלאומי. נושא נוסף שעלה היה פועלי ארץ ישראל. רבנים רבים דיברו בדבר החיוב לחזק את הפועלים החרדים בארץ ישראל, בפרט בהתקרב שנת שמיטה.
בהחלטה נאמר כי ארץ ישראל שייכת לעם ישראל מאת ה'. בגלל העוונות עם ישראל גלה מארצו והוא ייגאל על ידי המשיח. 2. קיום מדינה יהודית בארץ ישראל אפשרית, אך בתנאי שהיא תתנהל על פי ההלכה, וחוקת התורה היא חוקתה. מדינה שאינה מתנהלת על פי התורה איננה מדינה יהודית. 3. ארץ ישראל ניתנה לעם ישראל על ידי הקדוש ברוך הוא, ואין שום סמכות לוותר על חלק מאדמת הקודש. כל דיון ומשא ומתן לגבי המדינה ללא נציגי החרדים אינו תקף. 4. "מועצת גדולי התורה פונה לכל בני ישראל בקריאה עזה חוצבת להבות אש לעזור בשעה חמורה ואחראית כזו לאגודת ישראל בעבודת בנין ארץ הקודש בהגנת טהרת וקדושת ארץ ישראל לחזק בה את היישוב היהודי ולהטביע חותם שמירת התורה וקדושת הארץ על כל החיים בארץ הקודש".
סיבות ההתנגדות למדינה כפי שנכתבו במכתבו של רבי יעקב רוזנהיים הן: 1. הקמת המדינה על ידי הציונים לא תהיה תורנית ואף לא באופן מינימלי. 2. האיסור לכבוש את הארץ בכוח. 3. מאבק של חצי מיליון יהודים נגד ערביי הסביבה הוא פשע נגד היהודים הן מבחינה צבאית והן מבחינה פוליטית.
גם בשנת תש"ה, לאחר שרעיון הקמת המדינה כבר היה יותר באופק, לא התנגדה אגודת ישראל באופן רשמי להקמתה, וכפי שנימק הרב דושינסקי במכתב התשובה לרבי יעקב רוזנהיים שמלבד זאת שההערכה היא שהציונים לא יצליחו להשיג הסכמה להקמת מדינה, כמו כן התנגדות להקמת מדינה מצד שומרי התורה תגרום לחילול ה' כאילו דווקא האדוקים אינם חפצים בארצם, וכמו כן, הם לא יבינו את ההתנגדות לנוכח הדרישה של אגודת ישראל לתת אשרת עלייה לכל החפצים מה שהתפרש אצלם כתמיכה במדינה.
התנועה בארץ ישראל
ב-1912 החלה הפעילות הרשמית של אגודת ישראל בארץ ישראל, אף על פי שבפועל רק ב-1918 החל לפעול, וחבריו היו בעיקר אנשי היישוב הישן. ב-1917 פורסמה הצהרת בלפור שחייבה את אגודת ישראל להתייחס לנושא ארץ ישראל. יחס שאמור לשקף את מערכת היחסים העתידית עם התנועה הציונית. אגודת ישראל בירושלים קמה על רקע הפולמוס סביב הקמת הרבנות הראשית ומינויו של הרב קוק לרבה האשכנזי של ירושלים, והתרכזו בה גורמים קיצוניים יחסית מקרב אנשי היישוב הישן. מנהיגה החל משנת 1924 היה משה בלוי. אגודת ישראל בירושלים לחמה כנגד הרב קוק והרבנות הראשית, דגלה בהתבדלות והתנגדה לשיתוף פעולה עם מוסדות ציוניים וחילונים.
רציחתו של יעקב ישראל דה האן ב-1924 הייתה אחת נקודות השיא במתיחות בין אגודת ישראל לבין התנועה הציונית. דה האן היה דובר הסניף הארץ ישראלי של התנועה. פעולותיו המדיניות הציגו את היישוב הישן ואת אגודת ישראל, שעדיין הייתה חלק מתוכו, כבוגדים, הן בעיני הציונים ביישוב והן בעיני התפוצה היהודית. מנהיגי אגודת ישראל התנגדו לרצח דה-האן, ואילו בין מנהיגי הציונים היו שהביעו הבנה בשל פעילותו הקיצונית של דה האן.
מאורעות תרפ"ט, שפגעו בעיקר ביישוב הישן, זעזעו את ראשי אגודת ישראל, שהבינו את הצורך באיחוד כוחות עם היישוב החדש אל מול האיום הערבי.
ב-1933 הוקם בארץ ישראל ארגון פועלי אגודת ישראל שבראשו עמד בנימין מינץ. מטרתו הייתה לתת מענה לפועלים החרדים שעד אז נזדקקו לשירותיהם של ארגוני הפועלים החילוניים, בתוספת אידאולוגיה ייחודית. הארגון ושיתוף פעולה עם הציונות.
במהלך תקופת המנדט הבריטי (וביחוד בתקופת העלייה הרביעית) עלו לארץ ישראל רבים מאנשי אגודת ישראל מאירופה, בעיקר יוצאי גרמניה ופולין, שהתיישבו בעיקר בתוך היישוב החדש ותמכו ביישוב הארץ ושיתוף פעולה מסוים עם מוסדות ציוניים ודתיים. פועלי אגודת ישראל והסניף הפולני, שלומי אמוני ישראל, דחפו את התנועה להשתתפות בבניין הארץ ולחיזוק הקשר עם הציוניים. הצטרפות קבוצות אלו לאגודת ישראל בארץ, בראשות יצחק ברויאר ויצחק מאיר לוין, הובילה למתחים והתנגשויות על רקע אידאולוגי עם הקבוצה הירושלמית. כבר ב־1935 פרש פלג בראשות הרב עמרם בלוי שהתנגד בתוקף לשיתוף פעולה עם הציונות ולהשתתפות בבניין ארץ ישראל. פלג זה נקרא "חברת החיים", והיווה את הבסיס לקבוצת נטורי קרתא.
בין השנים 1935 – 1939 שיתפה אגודת ישראל פעולה עם התנועה הציונית והתנגדה לה לסירוגין במספר אירועים:
הסירוב להקמת מועצה מחוקקת על ידי ממשלת המנדט, מועצה שהייתה אמורה להיות משותפת ליהודים ולערבים שהיו תושבי ארץ ישראל.
בבחירות לעיריית ירושלים, ב-1927 וב-1934 (תרצ"ה), אגודת ישראל רצה יחד עם הוועד הלאומי (כשכנגדן התמודדו מפלגות המזרחי והרוויזיוניסטים), בהסכמת רבה של העדה החרדית (ב-1927 הרב זוננפלד וב-1934 הרב דושינסקי). בבחירות 1934, זכתה אגודת ישראל ב-2 מקומות מתוך 6 מקומות של נציגי היהודים, ונציגיה היו שמואל ענדא ויוסף חכמי.
ועדת פיל, בה הופיעה אגודת ישראל בפני הוועדה ודרשה הכרה כגוף נפרד מהתנועה הציונית, אך בכל זאת הציגה חזית אחידה עם הציונות בחלק מהנושאים.
בפולמוס החלוקה שהתעורר בעקבות מסקנות ועדת פיל, בעיקר חלוקת הארץ לשתי מדינות, נעמדה שוב אגודת ישראל אל מול הציונות. עיקר התנגדותה היה על הפרדת ירושלים מן המדינה היהודית אך גם רעיון המדינה היהודית לא זכה לתמימות דעים בקרב חבריה.
בוועידת השולחן העגול נציגי אגודת ישראל הופיעו במשלחת משותפת עם נציגי הציונות והציגו עמדה אחידה של היישוב העברי. דבר אשר גרם לנטישתם של הפלגים הקנאים, בהם נטורי קרתא, מתוך אגודת ישראל.
הספר הלבן שפורסם בעקבות כישלונן של שיחות השולחן העגול ובין היתר סתר את הצהרת בלפור וכיוון לצמצום ההגירה היהודית לארץ ישראל עורר שוב את אגודת ישראל לחבור אל הציונות ולצאת כנגד החלטות הספר הלבן.
בשנת 1941 ערכה התנועה בארץ ועידה ארצית ראשונה בפתח תקווה, בהשתתפות כל הקבוצות הפנימיות וארגוני הבת. בוועידה זו גבר כוחם של מחנה יוצאי גרמניה ופולין על הקבוצה הירושלמית, דבר שהוביל להתמתנות מדיניותה של אגודת ישראל בארץ. בוועידה השתתפו כ-800 צירים, מתוכם כ-100 נשים מארגוני בנות אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל.
בשלהי 1942 יזם האדמו"ר מגור, בשיתוף עם כנסת ישראל והרבנות הראשית, אירוע צום ותפילה בבית הכנסת החורבה, על רקע הידיעות שהתפרסמו על השואה. הרב יוסף צבי דושינסקי, שהיה ראש העדה החרדית ואחד ממנהיגי אגודת ישראל, התנגד להשתתפות באירוע בשל תפיסת ההתבדלות והתנגדות לשיתוף פעולה עם גופים חילוניים. הוא הכריז על עצרת צום ותפילה נפרדת. ההתנגדות הובילה למשבר בין הפלגים של אגודת ישראל בארץ, שכלל אף אירוע אלים). כעבור מספר שנים התפצלו אגודת ישראל והעדה החרדית הירושלמית.
פרשת ילדי טהראן, ב-1943, סימלה את נקודת השפל במעמדה של אגודת ישראל, שכן הנושא יושב בין עליית הנוער לתנועת המזרחי מבלי שאגודת ישראל תוכנס להסכם הפשרה. במהלך פרשה זו סירבה אגודת ישראל לקבל תקציבים מעליית הנוער להחזקת הילדים (תקציבים שניתנו לכל המוסדות שקיבלו לרשותם ילדים), מחשש שתקצוב יוביל לדרישות כלפי מוסדות אגודת ישראל.
ביוני 1944 נערכה ועידה ארצית נוספת של התנועה בפתח תקווה, שבה עלו הבדלי הגישות בין פועלי אגודת ישראל לבין הקבוצה הירושלמית, על רקע דרישת האחרונים לחייב פרישה מכנסת ישראל.
בשנת תש"ה נערכו בחירות בעדה החרדית, שבהן ניצחו אנשי נטורי קרתא. בעקבות כך נפרדו באופן סופי דרכיהן של אגודת ישראל והעדה החרדית.
פעילות לאחר קום המדינה
לאחר השואה באירופה וההחלטה על הקמת מדינת ישראל נקטה אגודת ישראל גישה חיובית יותר כלפי המדינה בתקווה שזו תלך בדרך התורה ובשאיפה להשפיע על אופייה. עם פרוץ מלחמת העצמאות אף קרא מרכז אגודת ישראל בירושלים לכלל הגברים החרדים הצעירים בעיר להתגייס למלחמה במסגרת המפקד הכללי ביישוב עליו הוחלט אז, לאחר שהוסדרה הקמת חטיבות חרדיות והובטחה עמידה על דרישות הדת במחנות הצבא. מנהיגי אגודת ישראל קיבלו מכתב מדוד בן-גוריון (המכונה "מכתב הסטטוס קוו"), שבו נקבעו קווי היסוד של ה"סטטוס קוו" הדתי במדינת ישראל ונוצרו תקוות גדולות לקראת המדינה החדשה שבדרך.
לאור תקוות אלו בבחירות לאספה המכוננת, היא הכנסת הראשונה, ב-1949 התמודדה אגודת ישראל במסגרת החזית הדתית המאוחדת עם המזרחי, הפועל המזרחי ופועלי אגודת ישראל. כאשר לראשונה תמך אף האדמו”ר מבעלז הרב אהרן רוקח בתנועה. בנוסף, שר מטעמה של אגודת ישראל, יצחק מאיר לוין, כיהן בממשלה הראשונה. אך לאחר המשברים הראשונים בענייני חינוך העולים, חזרה אגודת ישראל לעמדה היותר מסויגת שלה כלפי המדינה. בבחירות לכנסת השנייה התמודדה המפלגה בנפרד, כאשר במערכת הבחירות התעמתו תומכי המפלגה עם תומכי מפלגת פועלי אגודת ישראל שהתמודדה עצמאית. לאחר הבחירות הצטרפה לממשלת ישראל השלישית, עם כהונתו של הרב לוין כשר הסעד. ב-23 בספטמבר 1952, עזבה את הקואליציה ביחד עם פועלי אגודת ישראל, על רקע נושא גיוס נשים לצה"ל, ומאז ועד המהפך ב-1977 לא הצטרפה לקואליציה. בבחירות לכנסות השלישית, הרביעית, והשמינית התמודדה במסגרת חזית דתית תורתית ביחד עם פועלי אגודת ישראל.
לאחר המהפך הפוליטי ב־1977 הצטרפה המפלגה לקואליציה בראשותו של מנחם בגין. בהסכם הקואליציוני שנערך בין המפלגות הובטחו למפלגה הבטחות בנושאים דתיים והובטחו לה תקציבים למוסדותיה, כולל תנועת 'תורה ויהדות לעם'.
מבנה מפלגתי
חברי הכנסת של אגודת ישראל מייצגים מגזרים שונים בחברה החרדית. באופן מסורתי, המקום הראשון ניתן לנציג חסידות גור שנחשבת החסידות הגדולה ביותר בישראל. בשנת 1951 נערכה ועידה ארצית בהשתתפות 4 פלגים, שבה הוחלט להימנע מבחירות לנציגי הרשימה, ובמקומה לחלק 'מנדטים' לפי מפתח מוסכם, כאשר 'רשימת המרכז' שייצגה את חסידי גור קיבלה כמעט פי שניים מרשימת 'עולי הונגריה ורומניה' (שבה בלטה חסידות ויז'ניץ) ומרשימת 'הנוער הדתי'. לקראת הכנסייה הגדולה הרביעית שנערכה ב־1954 נרשמו כ־15 רשימות פנימיות לבחירות הפנימיות ל־200 הצירים שיוחדו לאנשי הארץ ומספר דומה לאנשי חוץ לארץ, אך לבסוף הושג הסכם וחלוקת הצירים נערכה ללא בחירות.
נציגי גור כללו את יצחק מאיר לוין (הכנסות 1–7), יהודה מאיר אברמוביץ' (הכנסות 7–9), אברהם יוסף שפירא (הכנסות 10, 11, 13), משה זאב פלדמן (הכנסת ה-12), אברהם יוסף לייזרזון (שלהי הכנסת ה-14, באופן יוצא דופן לא היה במקום הראשון), יעקב ליצמן (הכנסות 15–23).
מקום שני ניתן לנציג הירושלמים: מנחם פרוש (כנסות 4–7, 9-13) ומאיר פרוש (כנסות 14–23), בכנסת ה-14 הועמד באופן יוצא דופן במקום הראשון ברשימה.
מקום שלישי ניתן לנציג הליטאים: שלמה לורנץ (כנסות 2–10).
מקום רביעי ניתן לחסידות ויז'ניץ הנחשבת לחסידות השנייה בגודלה ונציגיהם שלמה יעקב גרוס (הכנסות 3–9), שמואל הלפרט (כנסות 10, 12-17), מנחם אליעזר מוזס (כנסות 18–19) ויעקב טסלר (כנסות 20–23).
המקום החמישי ניתן לנציג הספרדים, אשר נכנס לכנסת רק פעמיים - בכנסת ה-7 במסגרת הסכם רוטציה, אז נכנס יעקב מזרחי, ובכנסת ה-12 אז זכתה המפלגה ב-5 מנדטים, ונציג הספרדים אליעזר מזרחי נכנס לכנסת. לרוב, נציג הספרדים אינו נכנס לכנסת, ובעיקר מאז התמודדותה של המפלגה במשותף עם דגל התורה ברשימת יהדות התורה.
יריבים פוליטיים
בשנת 1984, הוקמה מפלגת ש"ס, שבאה לייצג את החרדים המזרחיים שחשו שקופחו בידי החרדים האשכנזים. בראשית דרכה של ש"ס היא נהנתה מתמיכתו של המנהיג הליטאי הרב אלעזר מנחם מן שך למרות היותו חלק מאגודת ישראל. ב-1988 הקים הרב שך את המפלגה הליטאית דגל התורה. מני אז אגודת ישראל מייצגת את החסידים. בבחירות אלו שולבו גם פועלי אגודת ישראל במסגרת אגודת ישראל. בנוסף נחלצו חסידי חב"ד למען המפלגה שזכתה לחמישה מנדטים.
בשנת 1992 התאחדה מבחינה טכנית מפלגת דגל התורה של הרב שך עם אגודת ישראל, לסיעה אחת בכנסת תחת השם יהדות התורה ומאז המפלגות מתמודדות יחד ברציפות (נכון ל-2022) בבחירות לכנסת.
בד"צ אגודת ישראל
שמאל|ממוזער|180px|לוגו הכשרות
בשנות ה-50 הקים מנחם פרוש בד"צ - בית דין ומערכת כשרות, כאלטרנטיבה למוסדות המקבילים של העדה החרדית. מערכת הכשרות אינה נחשבת כמשתווה לרמתם של העדה החרדית או הכשרו של הרב לנדא, וסומכים עליה בעיקר חסידי גור. מספר המוצרים והמפעלים שמערכת הכשרות מפקחת עליהם קטן יחסית. מערכת השחיטה של הבד"צ התאחדה בשנת 2010 למערכת "התאחדות קהילות החרדים בארץ הקודש" שנסגרה זמן מועט אחר כך.
על חברי הבד"צ נמנו בין היתר הרב יצחק פלקסר, ראש ישיבת שפת אמת שכיהן כראב"ד, הרב אהרן ברנשטיין, הרב ישראל גרוסמן והרב בנימין זאב פראג. חברי בית הדין נכון ל-2023 הם הרב בנימין אדלר - רב שיכון הרבנים, הרב ישראל פישביין - מרבני גור, הרב יצחק אייזיק פראג והרב ישראל ברזובסקי בנו של האדמו"ר מסלונים.
המפלגה כיום
באופן רשמי מורכבת מפלגת אגודת ישראל מארבע סיעות המיוצגות במליאת המזכירות: "הסיעה המרכזית" המייצגת את חסידות גור (בעבר: את יוצאי פולין), "הסיעה המאוחדת" המייצגת את חסידות ויז'ניץ (בעבר: את יוצאי הונגריה ורומניה), סיעת "שלומי אמונים" המייצגת קבוצה של חסידויות קטנות ולא מיוצגות וכן בלתי מזוהים רבים (בעבר את תושבי ירושלים), וסיעת צא"י (צעירי אגודת ישראל) שייצגה בעבר את הציבור הליטאי הבני ברקי. עם פרישת מפלגת דגל התורה ב-1989 ממסגרת "אגודת ישראל" עזבו עמה רובם הגדול של אנשי צא"י את המפלגה. כיום סיעת "מחזיקי הדת" המייצגת את חסידי בעלז היא הסיעה הרביעית בהרכב המפלגה.
בשנת תשל"ו-1976 נערכו הבחירות היחידות לוועידה הארצית של המפלגה, כשרוב המצביעים מגיעים ממחוזות הבחירה של בני ברק, ירושלים ותל אביב. מאז ועד היום תוצאות בחירות אלה מכתיבות את יחסי הכוחות הפנימיים בתוך המפלגה, כאשר הסיעה המרכזית של חסידי גור מחזיקה במספר המקומות הרב ביותר:
סיעה ראש הסיעה קולות אחוז "א" - הסיעה המרכזית יהודה מאיר אברמוביץ 3,895 27.75% "ש" - שלומי אמונים מנחם פרוש 3,460 24.88% "צ" - ציות והגשמה (צעירי אגודת ישראל) שלמה לורינץ 2,970 21.36% "מ" - הסיעה המאוחדת שלמה יעקב גרוס 1,740 12.55% "חי" - עדות המזרח 1,244 8.94% "ס" - נאמני התנועה (חסידות סלונים) 356 2.62% "ע" - אחדות התנועה 204 1.46% "יס" - יוצאי בוכרה 56 0.4%
ממוזער|300px|ישיבת מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. ה'תשע"ג
הסמכות העליונה במפלגה היא מועצת גדולי התורה בה חברים רבנים, אדמו"רים וראשי ישיבות בולטים. בשנת תשמ"ט לאחר פרישת דגל התורה והקמת מועצה משלה, נשארו במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל בעיקר נציגי החסידים, ובהם אדמו"רי חסידות גור, סדיגורה, ויז'ניץ, ערלוי וחצרות קטנות נוספות וכן מספר רבנים. פעילות המועצה שככה עם השנים עד שכמעט הפכה למוסד רשמי בלבד אך בשנת תשע"ג חודשה פעילותה והוכנסו חברים חדשים למועצה.
חסידות בעלז סבלה במשך השנים מחוסר הזדהות פוליטי בין הסיעות השונות, דבר שגרם לה לחוסר ייצוג שוויוני בהתאם לגודלה עד היום. ב-1989 פרשה בעלז מאגודת ישראל ותמכה ב"דגל התורה", והאדמו"ר מבעלז אף כיהן במועצת גדולי התורה של דגל התורה, אך לאחר ריצתן המשותפת של המפלגות שבה בעלז לשורות אגודת ישראל, והיא מיוצגת בהסכמי רוטציה שונים בינה ובין הסיעות האחרות.
המפלגה פועלת למען מצביעיה בתחומי החינוך, הדיור, שירותי-הרווחה, אי-שירות צבאי מטעמי דת, ופועלת לשמירת הצביון היהודי-דתי של מדינת ישראל. עמדתה בעניינים המדיניים ואחרים היא הלכתית ובניגוד למפלגות הלא חרדיות אינה נגזרת ממחויבות קודמת לעמדות יוניות או ניציות. מתוך גישה זו היא מחויבת לשולחן ערוך בלבד, מסיבה זו התנגדה להסכמי אוסלו ולתוכנית ההינתקות מחמת פיקוח נפש. באופן מסורתי אגודת ישראל מתרחקת ממפלגות השמאל המזוהות אצלה עם חילוניות אידאולוגית.
באופן מסורתי נמנעה אגודת ישראל מסיבות אידאולוגיות מלשבת ליד שולחן הממשלה, והיא נהגה לקחת תפקידי סגן שר בלבד. ב-2015, בעקבות עתירה שהגישה סיעת יש עתיד, קבע בג"ץ כי ליצמן לא יוכל להמשיך לכהן כסגן שר במעמד שר, ובעקבות כך הוא מונה לשר. ב-2017 התפטר מתפקיד זה עקב חילולי שבת, ובעקבות כך אישרה הכנסת תיקון בחוק המאפשר לו לכהן כסגן שר גם כשאין שר פעיל מעליו. ב-2019 מונה שוב לשר הבריאות, בממשלת מעבר, בעקבות התפטרות ראש הממשלה מתפקידו; ולאחר הבחירות לכנסת ה-23 מונה לשר הבינוי והשיכון. המינוי ספג ביקורת של הרב אברהם וינברג מסלאנים.
בעקבות עתירה לבג"ץ התחייבה המפלגה, בינואר 2019, למחוק מתקנונה את הקביעה שרק גברים יוכלו להצטרף אליה. עם זאת, הבהירו אנשיה שגם בעתיד לא יוכלו נשים להצטרף משום שהחברים במפלגה מחויבים לעמדות מועצת גדולי התורה, המתנגדת לכך.
יושבי ראש התנועה מקום המדינה היו: הרב יצחק מאיר לוין, רבי פינחס מנחם אלתר והרב משה זאב פלדמן.
כיום יו"ר אגודת ישראל בישראל הוא הרב יוסף קופרברג. מזכ"ל המפלגה הוא חנוך זייברט.
הישגי המפלגה בבחירות
בבחירות לאספה המכוננת התמודדה אגודת ישראל כחלק מהחזית הדתית המאוחדת וזכתה לשני נציגים (ולאחר פרישת אחד מהחברים ברשימה קיבלה נציג נוסף) בכנסת הראשונה. בכנסת השלישית, הרביעית והשמינית רצה יחד עם פא"י תחת השם "חזית דתית תורתית".
להלן תוצאות הבחירות, שבהן התמודדה אגודת ישראל לבדה.
הכנסת השנייה - 13,799 קולות - 3 מנדטים
הכנסת החמישית - 37,138 קולות - 4 מנדטים
הכנסת השישית - 39,795 קולות - 4 מנדטים
הכנסת השביעית - 44,002 קולות - 4 מנדטים
הכנסת התשיעית - 58,652 קולות - 4 מנדטים
הכנסת העשירית - 72,312 קולות - 4 מנדטים
הכנסת האחת עשרה - 36,079 קולות - 2 מנדטים
הכנסת השתים עשרה - 102,714 קולות - 5 מנדטים (כולל פועלי אגודת ישראל)
החל מהבחירות לכנסת השלוש עשרה רצה אגודת ישראל כחלק מרשימת יהדות התורה, יחד עם מפלגת דגל התורה.
נציגי המפלגה בכנסת
כנסת חברי כנסת הערות מועצת המדינה הזמנית (1948) 2 נציגים: מאיר דוד לוינשטיין, יצחק מאיר לוין הכנסת ה-1 (1949) במסגרת החזית הדתית המאוחדת 2 מנדטים (מתוך 16 לרשימה כולה): יצחק מאיר לוין, מאיר-דוד לוונשטיין, אליהו מזור ב-11 במרץ 1949 פרש מהכנסת משה קלמר חבר הפועל המזרחי. החליף אותו אליהו מזור. הכנסת השנייה (1951) 3 מנדטים:, יצחק מאיר לוין, אברהם דויטש, שלמה לורינץ, זלמן יענקלביץ ב-25 במאי 1953 נפטר אברהם דויטש. החליף אותו זלמן בן-יעקב הכנסת השלישית (1955) במסגרת חזית דתית תורתית 3 מנדטים (מתוך 6 לרשימה כולה): יצחק מאיר לוין, שלמה לורינץ, זלמן יענקלביץ ב-3 בנובמבר 1955 שינתה הסיעה את שמה ל"אגודת ישראל-פועלי אגודת ישראל". הכנסת הרביעית (1959) במסגרת חזית דתית תורתית 3 מנדטים (מתוך 6 לרשימה כולה): יצחק מאיר לוין, שלמה לורינץ, מנחם פרוש, שלמה יעקב גרוס ב-9 באוגוסט 1960 התפלגו המפלגות אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל שהרכיבו את החזית הדתית התורתית לשתי סיעות נפרדות.
ב-30 במאי 1961 נפטר בנימין מינץ חבר פועלי אגודת ישראל. החליף אותו שלמה יעקב גרוס. הכנסת החמישית (1961) 4 מנדטים: יצחק מאיר לוין, שלמה לורינץ, מנחם פרוש, שלמה יעקב גרוס לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן הכנסת השישית (1965) 4 מנדטים: יצחק מאיר לוין, שלמה לורינץ, מנחם פרוש, שלמה יעקב גרוס לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן הכנסת השביעית (1969) 4 מנדטים: יצחק מאיר לוין, שלמה לורינץ, מנחם פרוש, שלמה יעקב גרוס, יהודה מאיר אברמוביץ, יעקב מזרחי ב-7 באוגוסט 1971 נפטר יצחק מאיר לוין. החליף אותו יהודה מאיר אברמוביץ.
ב-27 בנובמבר 1972 פרש מהכנסת שלמה יעקב גרוס. החליף אותו יעקב מזרחי. הכנסת השמינית (1973) במסגרת חזית דתית תורתית 3 מנדטים (מתוך 5 לרשימה כולה): שלמה לורינץ, יהודה מאיר אברמוביץ, מנחם פרוש, שלמה יעקב גרוס ב-23 בנובמבר 1975 פרש מהכנסת מנחם פרוש. החליף אותו שלמה יעקב גרוס.
ב-15 במרץ 1977 התפלגו המפלגות אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל שהרכיבו את החזית הדתית התורתית לשתי סיעות נפרדות. הכנסת התשיעית (1977) 4 מנדטים: יהודה מאיר אברמוביץ, מנחם פרוש, שלמה לורינץ, שלמה יעקב גרוס הכנסת העשירית (1981) 4 מנדטים: אברהם יוסף שפירא, מנחם פרוש, שלמה לורינץ, שמואל הלפרט הכנסת ה-11 (1984) 2 מנדטים: אברהם יוסף שפירא, מנחם פרוש הכנסת ה-12 (1988) 5 מנדטים:
אגודת ישראל: משה זאב פלדמן, מנחם פרוש, שמואל הלפרט, אליעזר מזרחי
פועלי אגודת ישראל: אברהם ורדיגר אליעזר מזרחי פרש מהסיעה ב-25 בדצמבר 1990 והקים את סיעת היחיד "גאולת ישראל". הכנסת ה-13 (1992) במסגרת יהדות התורה 3 מנדטים (מתוך 4 לרשימה כולה): אברהם יוסף שפירא, מנחם פרוש, שמואל הלפרט
פועלי אגודת ישראל: אברהם ורדיגר ב-28 ביוני 1994 פרש מהכנסת מנחם פרוש במסגרת הסכם רוטציה. החליף אותו אברהם ורדיגר.
ב-28 ביוני 1994 פרש מהכנסת שמואל הלפרט במסגרת הסכם רוטציה. החליף אותו משה גפני חבר דגל התורה.
ב-8 באפריל 1996 התפלגו המפלגות אגודת ישראל ודגל התורה שהרכיבו את יהדות התורה לשתי סיעות נפרדות, על מנת לזכות במימון מפלגות מוגדל לקראת הבחירות לכנסת ה-14. הכנסת ה-14 (1996) במסגרת יהדות התורה 2 מנדטים (מתוך 4 לרשימה כולה): מאיר פרוש, שמואל הלפרט, אברהם לייזרזון ב-23 באוקטובר 1998 פרש מהכנסת משה גפני חבר דגל התורה במסגרת הסכם רוטציה. החליף אותו אברהם לייזרזון.
ב-23 בפברואר 1999 התפלגו המפלגות אגודת ישראל ודגל התורה שהרכיבו את יהדות התורה לשתי סיעות נפרדות, על מנת לזכות במימון מפלגות מוגדל לקראת הבחירות לכנסת ה-15. הכנסת ה-15 (1999) במסגרת יהדות התורה 3 מנדטים (מתוך 5 לרשימה כולה): מאיר פרוש, יעקב ליצמן, שמואל הלפרט רשימת מועמדים מלאה, הכוללת גם את מועמדי דגל התורה, ראו כאן. הכנסת ה-16 (2003) במסגרת יהדות התורה 3 מנדטים (מתוך 5 לרשימה כולה): יעקב ליצמן, מאיר פרוש, ישראל אייכלר, שמואל הלפרט רשימת מועמדים מלאה, הכוללת גם את מועמדי דגל התורה, ראו כאן.
ב-12 בינואר 2005 התפלגו המפלגות אגודת ישראל ודגל התורה שהרכיבו את יהדות התורה לשתי סיעות נפרדות. לקראת הבחירות לכנסת ה-17 הודיעו כי ישובו להתמודד ברשימה משותפת.
ב-23 בפברואר 2005 פרש מהכנסת ישראל אייכלר במסגרת הסכם רוטציה. החליף אותו שמואל הלפרט. הכנסת ה-17 (2006) במסגרת יהדות התורה 4 מנדטים (מתוך 6 לרשימה כולה): יעקב ליצמן, מאיר פרוש, שמואל הלפרט, יעקב כהן, יהושע פולק רשימת מועמדים מלאה, הכוללת גם את מועמדי דגל התורה, ראו כאן.
ב-31 ביולי 2008 פרש מהכנסת יעקב כהן במסגרת הסכם רוטציה. החליף אותו אורי מקלב נציג דגל התורה.
ב-18 בדצמבר 2008 התפלגו המפלגות אגודת ישראל ודגל התורה שהרכיבו את יהדות התורה לקראת הבחירות לכנסת השמונה עשרה לשתי סיעות נפרדות.
ב-26 בינואר 2009, נפטר חבר הכנסת אברהם רביץ מדגל התורה ובמקומו נכנס לכנסת נציג אגודת ישראל יהושע פולק. הכנסת ה-18 (2009) במסגרת יהדות התורה 3 מנדטים (מתוך 5 לרשימה כולה): יעקב ליצמן, מאיר פרוש, אליעזר מוזס, ישראל אייכלר מועמד בולט ברשימה שלא נכנס לכנסת: יעקב גוטרמן. (רשימת מועמדים מלאה, הכוללת גם את מועמדי דגל התורה, ראו כאן).
ב-6 בפברואר 2011 מאיר פרוש התפטר מהכנסת ובמקומו נכנס ישראל אייכלר הכנסת ה-19 (2013) במסגרת יהדות התורה 4 מנדטים (מתוך 7 לרשימה כולה): יעקב ליצמן, מאיר פרוש, מנחם אליעזר מוזס, ישראל אייכלרהכנסת ה-20 (2015) במסגרת יהדות התורה4 מנדטים (מתוך 6 לרשימה כולה): יעקב ליצמן, מאיר פרוש, מנחם אליעזר מוזס, ישראל אייכלרבמאי 2016 פרש מאיר פרוש שכיהן כסגן שר החינוך מהכנסת בעקבות "החוק הנורווגי הקטן" והחליף אותו יעקב אשר מדגל התורההכנסת ה-21 (2019) במסגרת יהדות התורה4 מנדטים (מתוך 8 לרשימה כולה): יעקב ליצמן, מאיר פרוש, יעקב טסלר, ישראל אייכלרהכנסת ה-22 (2019) במסגרת יהדות התורה4 מנדטים (מתוך 7 לרשימה כולה): יעקב ליצמן, מאיר פרוש, יעקב טסלר, ישראל אייכלרהכנסת ה-23 (2020) במסגרת יהדות התורה3 מנדטים (מתוך 7 לרשימה כולה): יעקב ליצמן, מאיר פרוש, יעקב טסלר, ישראל אייכלר, אליהו חסיד ב-19 ביוני 2020 הפסיק את חברותו בכנסת מאיר פרוש במסגרת "החוק הנורווגי". במקומו נכנס יצחק פינדרוס מדגל התורה.
ב-24 ביוני 2020 הפסיק את חברותו בכנסת יעקב ליצמן במסגרת "החוק הנורווגי. במקומו נכנס אליהו חסיד.
ב-15 בספטמבר 2020 התחדשה חברותו בכנסת של יעקב ליצמן. במקומו הופסקה חברותו בכנסת של אליהו ברוכי מדגל התורה.
ב-14 באוקטובר 2020 התפטר מהכנסת אליהו חסיד. במקומו נכנס אליהו ברוכי מדגל התורה.הכנסת ה-24 (2021) במסגרת יהדות התורה3 מנדטים (מתוך 7 לרשימה כולה): יעקב ליצמן, מאיר פרוש, ישראל אייכלר, יעקב טסלר ב-6 באפריל 2021, הפסיקו את חברותם בכנסת יעקב ליצמן ואורי מקלב במסגרת "החוק הנורווגי", במקומם נכנסו יעקב טסלר ואליהו ברוכי.
ב-13 ביוני 2021, חזרו לכנסת יעקב ליצמן ואורי מקלב עם הפסקת כהונתם בממשלה, במקומם של יעקב טסלר ואליהו ברוכי.
ב-3 ביוני 2022 התפטר מהכנסת יעקב ליצמן, במקומו נכנס יעקב טסלר.הכנסת ה-25 (2022) במסגרת יהדות התורה3 מנדטים (מתוך 7 לרשימה כולה): יעקב טסלר, ישראל אייכלר, משה רוט ב-6 בינואר 2023, הפסיק יצחק גולדקנופף מאגודת ישראל את חברותו בכנסת במסגרת "החוק הנורווגי" ובמקומו נכנס יצחק פינדרוס מדגל התורה.
ב-25 בינואר 2023, הפסיק מאיר פרוש את חברותו בכנסת במסגרת "החוק הנורווגי" ובמקומו נכנס משה רוט.
ראו גם
הכנסייה הגדולה
לקריאה נוספת
גרשון בקון, מסורת ופוליטיקה: אגודת ישראל בפולין 1939-1916, הוצאת מרכז זלמן שזר, ירושלים, 2006
יוסף פונד, פירוד או השתתפות: אגודת ישראל מול הציונות ומדינת ישראל, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1999
יוסף פונד, תנועה בחרבות: מנהיגות אגודת ישראל לנוכח השואה, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשס"ח
יוסף פונד, מתווי דרכים, עיתונות אגודת ישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת תל אביב, 2010.
יעקב רוזנהיים, זכרונות, תל אביב: הוצאת שערים, תשט"ז
חיים שלם, עת לעשות להצלת ישראל: אגודת ישראל בארץ ישראל לנוכח השואה 1945-1942, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ז-2007
בנימין בראון, מדריך לחברה החרדית, עם עובד והמכון הישראלי לדמוקרטיה, תשע"ז.
המבשר, 100 שנה לאגודת ישראל, סקירה ומסמכים. גיליון "קהילות" מס' 160, י"א בסיוון תשע"ב.
יוסף פונד, דגל לקטנים: עיתונות הילדים של אגודת ישראל, ירושלים, כרמל, 2021
יוסף פונד, אגודת ישראל: אגודת מאמרים הנוגעים בה, ירושלים, ראובן מס, תשפ"ב
יוסף פונד, הקבצו צעירי יהודה: תנועות הנוער והצעירים של אגודת ישראל, ירושלים: כרמל, תשפ"ג
יוסף פונד, השתלבות והתבדלות: אגודת ישראל מפלגה אורתודוקסית במדינה היהודית החילונית, ירושלים: ראובן מס, תשפ"ד
קישורים חיצוניים
אוסף אגודת ישראל (V 1785), באתר הספרייה הלאומית
- מצע המפלגה לקראת הבחירות לכנסת השנייה
אסף קניאל, פוליטיקה אורתודוקסית: המזרחי מול אגודת ישראל בפולין, 1939-1916, ישראל 8, 2005, עמ' 30–71
יוסף פונד, המודיע הצעיר: מצע לצמיחת ספרות ילדים חרדית, ביקורת ופרשנות, 46, תש"ף, עמ' 171–206
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ישראל: ארגונים דתיים
קטגוריה:חסידות
קטגוריה:מפלגות ביישוב
קטגוריה:מפלגות יהודיות בפזורה היהודית
קטגוריה:סיעות בכנסת
קטגוריה:ישראל: מפלגות
קטגוריה:מפלגות חרדיות בישראל
קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל הזמנית
קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-3
קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-18
קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-19
קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-20
קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-21
קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-22
קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-23
קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-24
קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-30
קטגוריה:מפלגות שהוקמו ב-1912 | 2024-10-10T16:26:32 |
מרדכי אליהו | 220px|ממוזער|שמאל|הרב אליהו בצעירותו, מוסר שיעור בישיבת "פורת יוסף", במשכנה הזמני שבבית־הכנסת 'צופיוף' שבירושלים, לאחר מלחמת העצמאות.
170px|ממוזער|שמאל|הרב אליהו כאברך
הרב מרדכי אליהו (כ"א באדר א' ה'תרפ"ט, 3 במרץ 1929 – כ"ה בסיוון ה'תש"ע, 7 ביוני 2010) היה פוסק, דיין, מקובל ומנהיג דתי. כיהן בתפקיד הראשון לציון והרב הראשי לישראל בשנים ה'תשמ"ג–ה'תשנ"ג (1983–1993).
ביוגרפיה
ראשית דרכו
נולד בעיר העתיקה בירושלים לרב סלמאן אליהו, מקובל שעלה מבגדד לפי הוראת רבו יוסף חיים מבגדאד (ה"בן איש חי"), ולמזל לבית צדקה, אחותו של הרב יהודה צדקה ונכדת אחותו של ה"בן איש חי". העוני בביתם היה רב, ובגיל אחת עשרה נפטר אביו. בשל המצב הכלכלי נאלץ לעבוד בגיל צעיר כמוכר חומוס מבושל בשוק הירושלמי. מאוחר יותר היה מתייג מזוזות שכתב אחיו הרב נעים בן אליהו.
מילדותו התבלט בכישרונו. כיוון שבבית משפחתו לא היו מצויים ספרים רבים, קיבל מהרב בן ציון חזן מפתח להיכל ישיבת פורת יוסף ושם היה לומד מדי ערב. בצעירותו למד אצל הרבנים עזרא עטיה ויוסף בבליקי בישיבת פורת יוסף ואצל הרב צדקה חוצין. במלחמת העצמאות, השתתף בהקמת ביצורים שסייעו לכוחות המגן של הרובע היהודי.
באפריל 1950 נמנה עם חברי "ברית הקנאים". הייתה זו מחתרת שמטרתה הייתה כפיית חוקי הדת היהודית במדינת ישראל והקמת מדינת הלכה. הרב אליהו, שכּונה "יאיר", עסק בקבלת חברים לקבוצה, בגיוס הון לפעולתה ובאיתור מקומות מחבוא לנשק. במאי 1951 נעצר עם עוד 40 מחברי הארגון. במשפטו הודה ב־24 סעיפי אישום, בהם גרימת נזק לאטליז, הטפה להשמדת תיקי יוצאי צבא, החזקת מכשיר מסוכן, החזקת נשק, גרימת נזק למכוניות שנסעו בשבת ושליחת מכתב איום בחבלה לנהגי מוניות שייסעו בשבת. הוא נדון לעשרה חודשי מאסר. במשפטו אמר:
.
לימים אמר: .
הרב אליהו שימש רבנים אחדים, בהם הרב אברהם ישעיה קרליץ (ה"חזון איש") והרב יצחק נסים, והיה מקורב לרב מרדכי שרעבי, ולרב ישראל אבוחצירא (הבבא סאלי).
בכ' באייר ה'תש"ך (17 במאי 1960) הועלו עצמותיו של החיד"א מליבורנו שבאיטליה לישראל. הרב יצחק נסים מינה את הרב מרדכי אליהו לטפל בקבורתו בהר המנוחות בירושלים.
כדיין וכרב ראשי לישראל
בראשית שנת ה'תש"ך (1960) השלים את לימודיו בבית המדרש לרבנים ולדיינים של הרב יצחק נסים וקיבל כושר דיינות ממועצת הרבנות הראשית.
הוא התמנה לדיין הצעיר ביותר בארץ, בבית הדין הרבני בבאר שבע, עמ' 61. לאחר ארבע שנים עבר לבית הדין הרבני האזורי בירושלים ובשנת תש"ל התמנה כחבר בית הדין הרבני הגדול. בשנת תש"ל (1970) מונה בידי מועצת הרבנות הראשית לחבר ועדת הבוחנים לדיינים, עמ' 27. כאשר לאחר זמן צורף הרב אברהם אלקנה שפירא לבית הדין הגדול, סירב הרב אליהו לעמוד בראש ההרכב, אף שמפני ותיקותו נועד לכך לפי הנהלים בבית הדין, והתנה את השתתפותו בכך שהרב שפירא הוא אשר יכהן כאב בית הדין.
בא' בניסן ה'תשמ"ג נבחר לתפקיד הראשון לציון והרב הראשי לישראל במקומו של הרב עובדיה יוסף, כאשר קיבל 87 קולות וגבר על הרב אליהו בקשי דורון, שזכה ב־49 קולות. הכתרתו התקיימה בבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי שבעיר העתיקה בירושלים. לצדו כיהן ראש ישיבת מרכז הרב, הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא.
תקופת כהונתם התבלטה בשיתוף פעולה בין הרבנים הראשיים, בין השאר הנהיגו שישיבות מועצת הרבנות הראשית תתקיימנה לסירוגין - שבוע אצל האחד מהם ושבוע אצל עמיתו, כמו כן הציב כל אחד מהם בלשכתו כיסא תואם לשלו - עבור עמיתו. והקפידו להיפגש בכל שבוע ולדון יחדיו בנושאים שעל הפרק. הם פעלו להעלאת רמת הכשרות של הרבנות הראשית והקפידו להיות מעורבים בפרטיה, תוך שליחת שליחים ברחבי העולם, זימונים של רבנים ואנשי מקצוע, ובדיקה אישית של רשימות מוצרים וחמרי גלם. במסגרת כך הם יזמו כללים ותקנות בענייני כשרות ארציים ובענייני היבוא ושחיטת הבשר בחו"ל, והפעילו ביקורת קפדנית על צוותי השחיטות היוצאים לחו"ל, שהעלתה את רמת הכשרות של שחיטת חו"ל.
מלבד העיסוק בנושאי רבנות קלסיים, כגון כשרות ונישואים, עסקה הרבנות בנושאים ציבוריים, כמו שביתת האחיות. כן בלט החידוש בהכרעת הרבנות הראשית בהנהגתם בעניין קביעת רגע המוות, פסיקה שסללה את ההכשר ההלכתי להשתלת איברים בישראל.
כרב ראשי הרבה לבקר ביישובים ובבתי ספר חילוניים, וכן בקהילות יהודיות בעולם.
בשנת ה'תשס"ט (2009) החל להוציא סדרת ספרים בשם שו"ת הרב הראשי המבוססים על שאלות שהופנו אליו כאשר כיהן כרב הראשי לישראל. התשובות בספר קצרות, בניגוד לדיון הלמדני המאפיין את סדרת ספריו שו"ת מאמר מרדכי.
שמאל|ממוזער|250px|הרב מרדכי אליהו בטקס יום ירושלים בישיבת מרכז הרב יחד עם הרב אברהם שפירא
מנהיג ציבור
גם לאחר שסיים את כהונתו כרב ראשי, היה הרב אליהו המנהיג הרוחני של רבים בציבור הדתי לאומי, אך גם של מי שאינם ציוניים. היה ידוע כמקובל וכ'עושה נסים'. הוא קיבל קהל וחילק ברכות ועצות למבקשים. אנשי מפלגת איחוד הלאומי-מפד"ל נהגו להתייעץ בו וברב אברהם אלקנה שפירא.
זוהה עם חוגי ישיבת מרכז הרב ורבים מהם עמדו איתו בקשר קרוב, במשך תקופה מסוימת הוא מסר שיעור יומי קבוע לקבוצה של תלמידים מהישיבה, בהם בנו הרב שמואל. היה ידיד קרוב של ראשה הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא. כשקבוצה מהישיבה שערערה על הרב שפירא פרשה והקימה את ישיבת הר המור, כתב מכתב חריף בגנות המעשה ובחומרת איסורו, והרחיב בו על היות הרב שפירא רבם המובהק של רוב ככל רבני וגדולי הציונות הדתית.
הרב אליהו שימש נשיא "קרן מורשת", רשת הגרעינים התורניים הגדולה ביותר בזמנה, שנסגרה ב־2005. פרסם מדי שבוע מאמר קצר בעלון פרשת השבוע של "תנועת מעייני הישועה".
הרב אליהו היה נשיא של הכולל "דרכי הוראה" בירושלים, שבראשות בנו הרב יוסף אליהו. כולל זה מכשיר אברכים לרבנות ודיינות ולהנהגת קהילות בישראל ומחוצה לה. ברחבי העולם ישנם למעלה מ־60 שליחים של הרב במדינות שונות ועוד שליחים נוספים בארץ.
הרב אליהו העביר שיעור שבועי בהלכה ואגדה בכל יום שני בערב בבית הכנסת שלו בשכונת קריית משה בירושלים. שיעורים אלו היו מועברים באמצעות לווין לאלפי אנשים מהארץ ומהעולם הצופים בהם. לאחר מכן היו השיעורים משוכתבים ומופצים בבתי כנסת רבים באלפי עותקים באמצעות עלון פרשת שבוע שנקרא "קול צופיך".
הרב אליהו היה רבו של המרגל האמריקאי־ישראלי יונתן פולארד, השתתף במאבק לשחרורו, ואף ביקר אותו בכלאו שבארצות הברית תשע פעמים.
לקראת שנת השמיטה ה'תשס"א, פעל יחד עם עמיתו הרב אברהם שפירא, הרב יעקב אריאל והרב דב ליאור, להקמת מיזם "אוצר הארץ", המעודד ומספק גידולי חקלאות יהודית כשרה, כדי לתמוך בחקלאות היהודית ולחזק את שמירת השמיטה וקדושת שביעית.
הרב אליהו התנגד באופן נחרץ לארגון רבני צהר, גישתם ותפיסתם. הוא ראה בהם נזק ליהדות ועולם הרבנות, ואף לפני פטירתו ביקש שיפעלו נגדם ויבלמו את תוכניותיהם.
פטירתו וקבורתו
הרב אליהו נפטר בכ"ה בסיוון ה'תש"ע, 7 ביוני 2010 בגיל 81, לאחר תקופה של כשנתיים שבה חלה הידרדרות במצב בריאותו. כמאה אלף אנשים השתתפו בהלווייתו, הוא נטמן בהר המנוחות בירושלים באוהל שבו קבור החיד"א, שאת עצמותיו העלה לארץ וקבר שם חמישים שנה קודם לכן.
המצבה שעל קברו נבנתה בעבודה עברית בחוות גבעות עולם באיתמר. המצבה נבנתה מאבנים מארבע ערי הקודש - ירושלים, חברון, צפת וטבריה, וכן מקבר יוסף שבשכם. הוגה רעיון המצבה ויוצרה הוא האמן אסף קדרון. מאות מבוגרים ובני נוער הגיעו מישראל ומחוצה לה כדי לקחת חלק בהקמת המצבה. את הכיתוב על מצבתו כתבו הרבנים חיים סבתו ושבתי סבתו. בין הכיתוב על מצבתו חקוק:
.
על קברו הוקמה מחיצת הפרדה בין גברים לנשים. המקום בו נקבר בהר המנוחות שופץ, והפך למוקד עלייה לרגל. האזכרות השנתיות מתקיימות ליד מתחם זה בהר המנוחות.
הנצחתו
לאחר פטירתו הוקמו ישיבות ותלמודי תורה על שמו. רחובות על שמו נקראו בצפת, לוד, בית שמש ועוד. בשנת 2017 הכריזה עיריית ירושלים על הקמת שכונה על שמו.
גישתו ההלכתית והשקפת עולמו
שמאל|ממוזער|241px|הרב מרדכי אליהו
פסיקה על פי הקבלה
כמקובל בקרב הספרדים, גם הרב מרדכי אליהו קיבל את העיקרון שיש לנהוג על פי פסקי הרב יוסף קארו. עם זאת, פעמים רבות הכריע שלא כדעתו. דרכו להתחשב בפסיקת ההלכה בדעות ספר הזוהר והמקובלים ובפסקיו הוא משלב מפסקי האר"י ורבי שלום שרעבי (הרש"ש), לעיתים גם כאשר הם מנוגדים לדעת השולחן ערוך והאחרונים. בשיטה זו הוא ממשיך את דרכם של בן איש חי וכף החיים.
במבוא לספרו שו"ת מאמר מרדכי, הרב אליהו הסביר את שיטת פסיקתו ומהם כללי הפסיקה על פי הקבלה.
הרב אליהו טען כי על האשכנזים לשמור על מנהגי אבותם ודרך פסיקתם. בשנת תשל"ח כתב בהקדמת ספרו "ספר הלכה": . אמנם מאוחר יותר כאשר פרסם את ספרו "דרכי טהרה" הוא ייעד אותו לספרדים ואשכנזים כאחד.
הספר 'דרכי הלכה' כולל את הערותיו על קיצור שולחן ערוך של הרב שלמה גנצפריד. בהקדמה כתב: . הרב שמואל זעפרני, אומר כי הסיבה שבחר דווקא בספר אשכנזי כדי לכתוב עליו את הערותיו נובעת ממגמתו הכללית בפסיקותיו לאחד בין העדות. ספרו 'הלכות חגים' היה מיועד לספרדים בלבד. אולם בעקבות בקשת רבנים אשכנזים שיכתוב את מנהגיהם בספר, נענה להם הרב אליהו והוסיף את מנהגיהם.
רב מקל או מחמיר
פסיקותיו של הרב אליהו נחשבות מחמירות באופן יחסי לעומת הרב עובדיה יוסף. בנו, הרב שמואל אליהו (רב העיר צפת), טען כי אביו החמיר על עצמו בנושאים רבים, אולם בפסיקתו הציבורית לעיתים היה מחמיר ולעיתים מקל מאוד, לפי הנסיבות. הרב יהודה עמיחי אמר כי בהלכות שבת הרב אליהו החמיר, אולם בענייני מראות הדמים בהלכות נידה היה דווקא מקל: "אני חושב שהכוונה שלו לא הייתה להחמיר אלא להיות אדם שלם, אדם מהודר. אם אפשר לצאת ידי כל השיטות בלי שייווצר הפסד – מדוע לא לעשות זאת?".
בעניין החלוקה בין הרבנים מחמירים ומקילים התבטא הרב אליהו עצמו: .
קיצור במקורות ההלכה
הרב אליהו כתב כי קיצר בהבאת המקורות: . וכך נהג בספריו שיצאו לאור בחייו. לאחר פטירתו החליטו חכמי מכון דרכי הוראה לרבנים המוציא לאור את כתביו כי בספרים החדשים שיצאו לאור (כדוגמת מאמר מרדכי - הלכות שבת), ההלכה הפסוקה תובא למעלה, ולמטה יצוינו המקורות בהרחבה (על פי דברים שהרב עצמו כתב במקומות שונים).
פסקי הלכה
דוגמאות לפסיקותיו הידועות:
תמיכה בהיתר מכירה בשנת השמיטה, בעקבות מסורת פסיקה ספרדית בנושא זה.
יש לומר הלל בלא ברכה ביום העצמאות, ואין לומר תחנון, אך אין לבטל את מנהגי ספירת העומר, ובהם איסור גילוח ואיסור ניגון בכלי נגינה.
התיר לאשה נשואה לכסות את שער ראשה בפאה נכרית בתוספת כובע או מטפחת, וכן נוהגת עד היום אלמנתו צביה אליהו.
קריאה שלא לחתום על "כרטיס אדי" לתרומת איברים, על אף שהיה שותף להחלטה של מועצת הרבנות הראשית המתירה עקרונית השתלת לב ממי שמת מוות מוחי. הוא המליץ להעדיף להשאיר את ההחלטה לשעת הצורך, ולא לתת היתר מראש, ואכן, בשאלה מעשית שהובאה לפניו התיר את תרומת האיברים.
הסתייג משימוש רחב בבדיקת רקמות לצורך קביעת אבהות, משום שתוצאותיה עלולות להטיל כתם של ממזרות.
איסור לאכול מצה עשירה (הנעשית באופן תעשייתי) לספרדים בחג הפסח, כדומה למנהג האשכנזים, מכיוון שיש חשש לתערובת מים, זאת בניגוד לדעתו של הרב עובדיה יוסף.
איסור אכילת טחינה וחומוס שהוכנו על ידי נוכרים מפני שלשיטתו גם בשומשום, ממנו מוכנים מוצרים אלו, יש איסור בישולי נוכרים. העובדה כי בזמן פרסום דעה זו לא הייתה חברה בארץ אשר הטחינה מיוצרת בה על ידי יהודים, הובילה למעשה למניעה כללית משימוש במוצרים אלו, על פי דעה זו. בעקבות הפסיקה, מספר חברות החלו לייצר ולהשתמש בטחינה גולמית ללא חשש בישול עכו"ם.
איסור לבנות לשרת בשירות לאומי. בנו, הרב שמואל אליהו, נשאל ישירות לדעתו של אביו, והוא השיב כי אביו אינו מתנגד לשירות לאומי באופן גורף, אלא כל מקרה נידון לגופו, וכי יש פעמים שאביו התיר, ויש פעמים שאביו אסר.
התנגד לעלייה להר הבית, אך קרא להקים בו בית כנסת במקומות המותרים.
ממוזער|הרב מרדכי אליהו עם הרב נתן בוקובזה (נראה מגבו) בישיבתו בנתיבות
מפסקיו כדיין בבית הדין הרבני הגדול
בתי הדין הרבניים הממונים מטעם המדינה והתקבלו על ידי הציבור, וכל שכן בית הדין הרבני הגדול, רשאים להכריע בדין על פי אומדן הדעת והוכחות נסיבתיות חזקות גם ללא עדות ברורה.
ראוי לכנס פורום מתאים של רבנים גדולים שיתקנו תקנה המחייבת את הצד המפסיד בדינו בהוצאות המשפט.
לבן יש זכות קדימה לרשת משרת רבנות של אביו, אם הוא ראוי לכך. למרות זאת, רשאים מנהיגי הציבור להחליט מראש כתקנה קבועה בעיר שהמינויים הם אישיים בלבד.
אדם שהתחייב לשלם סכום מסוים בהצמדה למדד – חייב בהצמדה גם אם הייתה אינפלציה גבוהה באופן בלתי צפוי, כי הכל יודעים שזוהי אפשרות קיימת, ועל דעת כך מתחייבים.
יחסו למדינת ישראל
בנוגע למדינת ישראל אמר:
בפסיקה בנוגע לאמירת הלל ביום העצמאות כתב: . ובמקום אחר: לכן פסק שלא לומר וידוי ביום זה. עם זאת, פסק שם לומר הלל בלא ברכה לאחר קדיש תתקבל.
בני ישיבות וחיילי צה"ל
הרב אליהו סבור שלמלחמות ישראל בעת הזו יש תוקף של "מלחמת מצווה". עם זאת, הוא סבור שבחורי ישיבה שיכולים להמשיך בלימודם בישיבה יעשו כן, ומי שאינו מצליח לעשות כך ילמד בישיבת הסדר.
בפתיחת ההיכל הורה לומר תפילה לשלום חיילי צה"ל. בסידורו 'קול אליהו' מופיעה תפילה ארוכה לשלום חיילי צה"ל. הוא חיבר תפילת לשם ייחוד עבור חיילים ובה כתב כי מי שמשרת בצה"ל מקיים בכל יום שלוש מצוות עשה דאורייתא.
במענה הלכתי שנשאל על התנהגות חיילי צה"ל בעת מהומות ביהודה ושומרון כתב: (ראו שו"ת הרב הראשי, תשמ"ח-תשמ"ט, סימן ר"ט.).
יחסו לחילונים
כשנשאל בעניין היחס לחילונים השיב:
לאחר נאום השפנים והחזירים של הרב אלעזר מנחם מן שך, אמר הרב אליהו כי גם אוכלי חזיר ושפנים הם יהודים, ואפילו אם כל הרבנים יחליטו כמו הרב שך, הם לא יכולים להפקיע את השם "יהודי" מאף אדם.
יחסו לערבים
באשר ליחס לאוכלוסייה הערבית טען הרב אליהו כי אסור לפגוע באף ערבי, אלא אם כן מדובר של בדין אדם שבא להרוג אותך ואז אתה מחויב ב"השכם להורגו". הוא אמר: "ערבי שמתנהג יפה, צריך להתנהג איתו יפה, ערבי שמרים אבן או יורה הוא אויב. ארץ ישראל שייכת לנו והערבים הם כאן בבחינת גר תושב. כעת, מאחר שכבר הוקמה הרשות הפלסטינית אני מציע לערבים אוטונומיה עירונית."
יחסו למערכת החוק
בדומה לרבנים אחרים, הרב אליהו התנגד להליכה לבתי המשפט הישראלים, כדין ערכאות של גויים מאחר שאינם דנים על פי דין תורה. מאידך ציין כי יש מקרים שבהם מותר ללכת לדון שם, כגון אם הנתבע הוא אדם אלים שאינו רוצה להגיע לדיון בבית דין רבני, היתר המבוסס על דברי השולחן ערוך.
הרב אליהו החיל על המקרה הישראלי את הכלל דינא דמלכותא דינא. לדעתו חוקי השלטון וסדריו מחייבים במה שנוגע לניהול ענייני המדינה, כל עוד אינו נוגד את חוקי התורה.
תוכנית ההתנתקות
לאחר ההחלטה על תוכנית ההתנתקות אמר פעמים רבות, במהלכן של הפגנות ועצרות התנגדות לתוכנית, שההתנתקות לא תתגשם – "היֹה לא תהיה", וכשהעלו תמיהות בקשר לכך הוסיף: "זו גם תפילה וגם בעז"ה קביעת מציאות".
היה ממובילי המאבק הרבני בתוכנית ההתנתקות, לצד עמיתו הרב אברהם אלקנה שפירא. בנוגע לחיילים האמורים לבצע את הפינוי, הביע את דעתו כי יש להיזהר שלא לפרק את הצבא ולכן אין להכריז על סירוב פקודה, אולם מאידך ביצוע התוכנית הוא איסור תורה ולכן על החייל לבקש ממפקדיו שלא לבצע את הפינוי, משום שהוא אינו מסוגל לבצעו, ואם אף על פי כן פוקדים עליו - שלא יכריז סירוב פקודה, אך יימנע מלבצעה. עוזרו, הרב שמואל זעפרני, התבטא בשמו: "אם יש כאלה חיילים שאונסים אותם לבצע אז שיגשו לתוך הבית ישבו עם המשפחות שם, ויבכו איתם".
ספריו
ממוזער|הרב מרדכי אליהו עם האדמו"ר מצאנז
הלכה למעשה
"דרכי הלכה" – הערות והארות לפי מנהג הספרדים ובני עדות המזרח על הספר קיצור שולחן ערוך לרב שלמה גאנצפריד
דרכי טהרה – הלכות נידה וטהרת המשפחה, והלכות צניעות. יצא גם במהדורה מקוצרת הנקראת "קיצור דרכי טהרה".
מאמר מרדכי – לימות החול – פסקי הלכה והנהגות בענייני אורח חיים (מקביל לשולחן ערוך סימנים א'–ר"מ), ירושלים ה'תשע"ג. בעבר יצא בשם "ספר הלכה (חלקים א'-ב')".
מאמר מרדכי – שבת – פסקי הלכה והנהגות בענייני שבת בתוספת הערות וביאורים. לספרדים ואשכנזים, חמישה כרכים
מאמר מרדכי – למועדים ולימים – ספר הלכות בנושאי החגים שבמעגל השנה היהודי לספרדים ואשכנזים (מקביל לשולחן ערוך סימנים תכ"ט–תרצ"ז). בעבר יצא ספר זה בשם "הלכות חגים".
מאמר מרדכי – ושבתה הארץ – פסקי הלכה בדיני שמיטת הארץ ושמיטת כספים. בעבר יצא בשם זה גם כרך הכולל שו"ת ומאמרים בנושא. כיום כרך זה נדפס גם בשו"ת מאמר מרדכי חלק ה'.
מאמר מרדכי - הלכות סת"ם חלק א'.
מאמר מרדכי - הלכות חנוכה.
מאמר מרדכי – צרור החיים – שאלות ותשובות קצרות בהלכות אבילות. נכתב על ידי תלמידו, הרב מישאל רובין, חברון תשס"ג.
מן המותר בפיך – חוברת ובה הוראות מעשיות לבדיקת מזון מתולעים, בעריכת הרב מאיר לובין
קיצור דרכי טהרה – קיצור של ספרו "דרכי טהרה" על הלכות נידה וטהרת המשפחה
שאלות ותשובות ומאמרי הלכה
אמרי מרדכי – מאמרי הלכה וחידודים על שולחן ערוך אורח חיים. נערך על ידי הרב שמואל זעפרני והרב דוד פתחי, ירושלים ה'תשס"ז.
מאמר מרדכי – שיעורי י"ג אלול – דברי תורה שנאמרו ביום הילולת הבן איש חי על ידי הרב.
שו"ת הרב הראשי – שאלות ותשובות שהופנו אליו בעת כהונתו כרב ראשי לישראל, שלושה כרכים לפי סדר כרונולגי.
שו"ת מאמר מרדכי – סדרה הכוללת תשובות ארוכות. שני הכרכים הראשונים עוסקים בארבעת חלקי השולחן ערוך. הכרך השלישי עוסק בארבעת חלקי השולחן ערוך, קדושת ירושלים ובנית בית המקדש. הכרך הרביעי עוסק בהלכות שבת והכרך החמישי בענייני שמיטה.
שו"ת דברי מרדכי – חוברת שאלות ותשובות בהלכות נידה, עם ביאור "באר מרדכי" מתלמידו הרב מרדכי זרניקיאן.
שו"ת קול אליהו – שבת – שאלות ותשובות ופסקי הלכה בענייני שמירת שבת שהופנו לרב ברדיו מורשת וקול האמת, בתוספת מקורות והערות, ירושלים תשע"ה.
דרשות, הגות ומחשבה
דברי מרדכי – דברי זיכרון והספד – דברי זיכרון והספד על גדולי תורה, מקובלים ועוד. ערוך מכתבי יד ומהקלטות, מכון דרכי הוראה.
דברי מרדכי – ירח האיתנים – דרשות, שיחות ומכתבי חיזוק לימים נוראים וחגי תשרי (בעבר יצא ספר זה בשם "אמרי אליהו" וכן כחוברת בשם "מאמר מרדכי – ירח האיתנים").
דברי מרדכי – על התורה – דרשות, מאמרים והלכות על התורה, חמישה כרכים.
"אביהם של ישראל - על התורה" - דרשות, מאמרים וסיפורים על סדר פרשות התורה, חמישה כרכים.
ויאמר מרדכי – דרשות לרגל מועדי השנה (כולל יום העצמאות ויום ירושלים), דברי זיכרון ושיחות לנשים, בעריכת הרב מאיר טויזר.
מפי אליהו – אוצר דברי תורה וחכמת חיים משולבים עם סיפורים ומעשיות, בעריכת הרב יוסף אלנקווה, תשע"א. רוב הסיפורים פורסמו בסדרת הספרים "אביהם של ישראל – על התורה" שערך בנו הרב שמואל אליהו.
"אביהם של ישראל – הגדה של פסח" – הלכות, ביאורים ופירושים על ההגדה של פסח, לאשכנזים ולספרדים, נערך מתוך ספריו. בהוצאת דרכי הוראה, מהדורה שנייה ה'תשע"ד.
סידורים ומחזורים עם פסקי הלכה על פי פסקיו
בשער המלך – חוברת תפילות וסגולות בתוספת סיפורים עליו, הוצאה פרטית, תשע"א.
גאולת אליהו – סדר תפילות ליום העצמאות ויום ירושלים בתוספת הלכות ומאמרים מהרב. נערך בהנחיית ראש לשכתו, הרב שמואל זעפרני, הוצאת עמותת "להאיר בלבבות", ירושלים תשע"ה.
ישועות מרדכי – תפילות וסגולות בכתב ידו, נלקט ונערך על ידי עוזרו אסף אהרוני, תשע"א
סדר הסליחות השלם – כולל הלכות לחודש אלול וערב ראש השנה. דרכי הוראה לרבנים.
סדר הלימוד לליל שביעי של פסח, הוצאת גרף מוד, תש"פ.
קול אליהו – סידור לשבת וימי חול עם הלכות. כמו כן יצאו בנפרד: סידור מנחה וערבית, סידור לשבת קודש. נערך על ידי בנו הרב שמואל אליהו. דרכי הוראה לרבנים. יצא במהדורות שונות.
קול אליהו – לתשעה באב, עם הלכות. נערך על ידי בנו הרב שמואל אליהו.
קריאי מועד – קול אליהו – תיקון ליל שבועות והלכותיו עם הלכות ברכות הנהנין. נערך על ידי בנו הרב שמואל אליהו.
קריאי מועד – קול אליהו – ליל הושענא רבה והלכותיו עם הלכות ברכת הנהנין.
קול יעקב – מחזורים לימים טובים (ראש השנה, יום כיפור, סוכות, פסח, שבועות), בתוספת הלכות. רוב ההלכות התפרסמו מאוחר יותר בספר "מאמר מרדכי – למועדים וימים". נערך על ידי בנו הרב שמואל.
שפתי תפתח – סידור קול אליהו – סידור לתלמידים עם הלכות, בתוספת פירוש רעיוני מהרב שמואל אליהו. לספרדים ואשכנזים. ירושלים ה'תשע"א.
תהילים כינור דוד – כולל הלכות, תפילות, בקשות וסדר לימוד ותפילה על קברי צדיקים.
משפחתו
אשתו, הרבנית צביה, בת הרב נסים דוד עזראן
אחיו, הרב נעים בן אליהו, היה רבה של שכונת הבוכרים בירושלים
בנו, עו"ד שלמה בן אליהו – בעבר מנכ"ל משרד החקלאות, מנכ"ל משרד השיכון ומנהל מינהל מקרקעי ישראל ועמד בראשות המכון להוצאת ספרי אביו.
בנו, הרב שמואל אליהו – חבר מועצת הרבנות הראשית ורב העיר צפת
בנו, הרב יוסף אליהו – ראש כולל דרכי הוראה לרבנים
בתו, מירב עמור
מתלמידיו
הרב מרדכי נגארי – רב העיר מעלה אדומים
הרב שבתי סבתו - ראש ישיבת מצפה יריחו
הרב מנחם בורשטין – ראש מכון פוע"ה
הרב ישראל אביחי – ראש ישיבת המקובלים בית אל
הרב יוסף אלנקווה – כיהן כרב היישוב "נווה דקלים"
הרב צבי קוסטינר – ראש ישיבת "מדברה כעדן " במצפה רמון
הרב משה הררי – מחבר סדרת הספרים מקראי קודש
הרב שמואל זעפרני – מזכירו, ראש ישיבת המאירי
הרב דוד חי הכהן – ראש ישיבת נתיבות ישראל בבת ים ונשיא מוסדות 'מאור התורה' מיסודו של הרב אליהו
הרב יעקב עדס מקובל ומחבר סדרת הספרים דברי יעקב
הרב חיים בן שושן - ר"מ בישיבת רועה ישראל
הרב דביר זעפרני - עורך ספריו, ומשיב בבית ההוראה
הרב אייל יעקובוביץ - ראש ישיבת ההסדר צפת
הרב אליהו בן דהן – בעבר סגן שר הביטחון, מנהל בתי הדין הרבניים וסגן שר הדתות
הרב יצחק שלו - רב העיר ירוחם
הרב אייל עמרמי ראש ישיבת כאייל תערוג
הרב אליהו יצחק אבא שאול ז"ל רב היישוב קידר
הרב הדיין צבי צרפתי-ראש הכולל בישיבת אורות יעקב ברחובות ואב בית דין לגיור
חיבורים על הרב אליהו
הרב שמואל זעפרני, "דורש טוב לעמו", חלק א', בהוצאת "דרכי הוראה לרבנים", תשס"ז. ספר אלבומי הכולל תמונות ופרקים מחייו.
בנו הרב שמואל אליהו, "אביהם של ישראל", אחד עשר כרכים, לקט סיפורים בליווי תמונות. בהוצאת "דרכי הוראה לרבנים", תשע"ז.
הרב מרדכי נגארי, איש ההליכות ואיש ההלכה – הראשון לציון המקובל האלקי הגאון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל, מעלה אדומים תש"ע.
נתנאל ובת-אל אפשטיין, אביהם של ילדי ישראל – קומיקס לנוער וילדים, ג' כרכים.
בנו הרב יוסף אליהו וחנוך ריגל, אביהם של ישראל לילדים, דרכי הוראה לרבנים, ירושלים תשע"א.
אפרת שלג, הרב אליהו (פרשת גדולת מרדכי) – מסכת חייו המופלאה של מרן הגאון רבי מרדכי אליהו זצוק"ל, ירושלים תשע"א.
הרב משה סופר, זכור לטוב, תולדות חייו עם תמונות, הוצאת יריד הספרים, ירושלים תשע"א.
"לקט מאמרים על משנתו החינוכית והנהגותיו של הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ"ל" בתוך שמעתין.
הרב אריאל לוי, פרשת גדולת מרדכי חלק א' – סיפורים שלא סופרו על מרן הראשון לציון זצוק"ל בנושאי ארץ ישראל, חברון תשע"א.
גדולת מרדכי – הספדים שנאמרו על הרב אליהו מפי רבנים ותלמידי חכמים.
הרב חיים בן שושן, באור פניך – ליקוטי סיפורים והנהגות מחיי מורנו ורבנו הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ"ל, תשע"ב.
אילן יוחסין
משפחת אשתו
קישורים חיצוניים
אתרי אינטרנט
הוצאת הספרים "דרכי הוראה לרבנים" של הרב אליהו
מיזם "הלכות בכל יום" - לימוד יומי בהלכות שבת מתוך ספריו
"תורת מרן" - עדכונים יומיים מתורתו ותורת בניו
שיעורים, מאמרים וספרים
שיעורי הרב מרדכי אליהו, באתר מכון מאיר
– עלון פרשת שבוע שבו סיכומי שיעורים בהלכה שהעביר מדי יום שני בערב פרשת שבוע
; וכן
קול אליהו
כתבות ומאמרים
הרב אליעזר מלמד, נושא משא עם קודש
הרב אליעזר מלמד, רב לכלל ישראל
הרב מרדכי אליהו: "הייתי למעלה, וחזרתי לכאן"
סיפורים מבית אבא, ריאיון עם בניו, באתר מעייני הישועה
בביקור אצל הרבי מליובאוויטש – תמונות
כתבות על הרב מרדכי אליהו, באתר ynet
הרב שי הירש, אורות אליהו – יחסו של מו"ר הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל למדינת ישראל ולמאורעות התקופה, אסיף ב, תשע"ה
הרב דוד מאיר דרוקמן, "כבה נר המערבי" ● הרב דרוקמן נפרד בדמע מהרב אליהו זצ"ל, באתר חב"ד אונליין
משה ויסברג, ההילולא המרכזית: 12 שנה בלי הגר"מ אליהו זצ"ל, באתר בחדרי חרדים, 26 ביוני 2022
הרב מרדכי אליהו, באתר ערוץ 7
וידאו
אפיית מצות עם הרב מרדכי אליהו
שיעורי הווידאו של הרב מרדכי אליהו, באתר אשובה
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:דייני בית הדין הרבני הגדול
קטגוריה:ראשונים לציון
קטגוריה:חברי מועצת הרבנות הראשית
קטגוריה:בוגרי ישיבת פורת יוסף
קטגוריה:רבני הציונות הדתית בישראל
קטגוריה:רבנים חרדים ישראלים
קטגוריה:רבנים ספרדיים ישראלים
קטגוריה:מקובלים ישראלים
קטגוריה:רבנים ראשיים לישראל
קטגוריה:מחברי ספרי הלכה
קטגוריה:מחברי ספרי שו"ת ישראלים
קטגוריה:מורשעים בעבירות על רקע אידאולוגי בישראל
קטגוריה:המחאה נגד תוכנית ההתנתקות: אישים
קטגוריה:משפחת יוסף שלוש
קטגוריה:משפחת אליהו
קטגוריה:קריית משה: רבנים
קטגוריה:משפחת עזראן
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1929
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2010 | 2024-10-13T13:32:18 |
שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב) | שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב) (באנגלית: (Three Men in a Boat (to Say Nothing of the Dog הוא ספר שנכתב בשנת 1889 בשפה האנגלית על ידי הסופר והמחזאי האנגלי ג'רום ק. ג'רום.
ג'רום כתב ופרסם עשרות נובלות, סיפורים קצרים ומחזות, אולם "שלושה בסירה אחת" היא יצירתו הידועה ביותר. שמו של הספר נודע כמייצג נאמן של ההומור האנגלי היבש. "שלושה בסירה אחת, מלבד הכלב" התפרסם תחילה בהמשכים ויצא לאור כספר ב־5 במרץ 1889, כשג'רום היה בן 30. הספר זכה להצלחה ותורגם לעשרות שפות.
בשנת 1900 יצא לאור ספר ההמשך "שלושה גברים בבומל", על חוויותיהם של השלושה בטיול אופניים ביער השחור בגרמניה.
תקציר העלילה
ג'רום עצמו הוא גיבור הסיפור, כאשר הוא ועוד שני חברים טובים (ג'ורג' והאריס) מחליטים לדאוג לבריאותם, לעזוב את העיר הרועשת ולצאת למסע מרענן ומרגיע בטבע. לאחר התארגנות לא פשוטה יוצאים החברים עם מונמורנסי הכלב, לשיט בסירה קטנה על פני נהר התמזה שבאנגליה.
הם עוברים חוויות שונות, נעימות יותר ונעימות פחות, הם מספרים זה לזה חוויות שעברו בעבר, עד שכמה ימי גשם מכריעים אותם והם נוטשים את הסירה.
חשיבות הספר
יחודו של הספר אינו בעלילה שלו, אלא באנקדוטות המשעשעות הפזורות לכל אורכו, בשפתו העשירה ובביטויים הציוריים ומלאי ההומור. הדמויות מבוססות על דמויות אמיתיות, וחוויותיהן המשעשעות משקפות אירועים שהתרחשו במציאות.
באופן לא ברור מאליו החוויות והמחשבות אותן מתאר ג'רום בצורה קולחת ורהוטה, רלוונטיות לקורא המודרני אף על פי שנכתבו בעולם ויקטוריאני שונה לחלוטין. היכולת המופלאה של ג'רום לתאר דירות שכורות, מלונות, פאבים, ובעיקר אנשים גורמת לספר להיות רלוונטי כאילו נכתב לאחרונה.
קטעים מפורסמים
(שמות הקטעים לפי תרגומו של דני קרמן)
קורבן למאה ושבע מחלות אנושות - ג'רום מגלה שהוא חולה בכל המחלות הקיימות באנציקלופדיה למעט "ברכי עוזרת".
איך בעל משפחה מבוגר תולה תמונה - הכותרת מדברת בעד עצמה יותר טוב מכל הסבר.
מעשה מפוקפק בדג סכרים - שבעה דייגים מספרים כיצד דגו דג, ולבסוף גם האמת נחשפת.
החסרונות שבמגורים בבית אחד עם זוג אוהבים - רלוונטי כאילו נכתב היום.
תרגומים לעברית
במהלך השנים הודפס הספר בשפה העברית בהוצאות שונות ובתרגומים שונים, לעיתים שונים מאוד באופיים ובהצמדותם למקור האנגלי.
בין התרגומים:
תרגום של א. אפשטיין (הוצאת אמנות, 1924)
תרגום של יאיר בורלא (הוצאת "כתר", בעריכת עדה תמיר).בתרגום זה הושמטו כמה קטעים מהספר המקורי, ומבחינה זו הוא אינו תרגום מדויק.
תרגום של אהרון בר (הוצאת "תמוז", 1985).
תרגום של בינה אופק (הוצאת "עופרים", 2001).
תרגום של דני קרמן (הוצאת "אריה ניר", 2002).לכל אורכו של הספר נוספו הערות רבות, המסייעות לקורא העברי להבין במה מדובר. בסוף הספר מצורף נספח, ובו 12 מסלולי טיול בעקבות הספר.
תרגום של יונתן יבין ורוית בן שלום-יבין (הוצאות מודן ואוקיינוס, סדרת הרפתקה, 2017)
== אזכורים בתרבות ==
בספרות המודרנית
בשנת 1997 יצא לאור ספר הנקרא "מלבד הכלב" (To Say Nothing of the Dog באנגלית), מאת סופרת המדע הבדיוני האמריקנית קוני ויליס. ספר זה מוקדש ל"שלושה בסירה אחת" המקורי, ודומה לו במובנים רבים, למרות שהוא ספר מסוגת המדע הבדיוני. רובו של הספר מתרחש בתקופה ובאזור של התרחשות הספר המקורי - כתוצאה מעלילה שמערבת הרבה מסעות בזמן. זהו ספר קומי ומלא בהומור ובהתייחסויות סטיריות לתקופה הוויקטוריאנית, בדומה לספר שבהשראתו נכתב. כמו כן, השתלשלות האירועים בו דומה למדי לזו שבספר המקורי, בכלל זה המסע על נהר התמזה. ספר זה זכה לפרס הוגו היוקרתי לרומן הטוב ביותר בתחום המדע הבדיוני לשנת 1999.
ספר נוסף בהשראת הספר הוא "שלוש בסירה" של מיכל ווזנר המתאר שיט של שלוש נשים ישראליות יוצאות לשיט במעלה נהר התמזה בעקבות גיבורי "שלושה בסירה אחת".
ברדיו הישראלי
בשנות ה-60 יזם והנחה יצחק שמעוני תוכנית רדיו הומוריסטית בשם שלושה בסירה אחת אשר שודרה בקול ישראל. שמה ניתן לה כהומאז' לספר של ג'רום. בשנות ה-70 שידרה התוכנית לאם ולילד תסכיתים על פי הספר "שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב)". בשנות ה-80 שידרה רשת ג' תוכנית בשם "שלושה בגיגית".
קישורים חיצוניים
הסיפור מאחורי הספר, מתוך The Jerome K. Jerome Society
Three Men on the Bummel באתר פרויקט גוטנברג
שלושה בסירה אחת במדריך הרפתקה לספרי נוער
נועה מנהיים ואיילת טריאסט, שלושה בסירה אחת, פרק בפודקאסט "האחיות גרים"
הערות שוליים
קטגוריה:ספרי הומור וקומדיה
קטגוריה:ספרי 1889
קטגוריה:ספרים בריטיים
קטגוריה:תמזה
קטגוריה:ספרי אריה ניר הוצאה לאור
קטגוריה:ספרי סדרת הרפתקה | 2024-04-26T13:06:36 |
ג'ומו קניאטה | ג'ומו קניאטה (Jomo Kenyatta; 1897 לערך – 22 באוגוסט 1978) היה פוליטיקאי אפריקאי, ראש הממשלה (1963–1964) והנשיא (1964–1978) הראשון של קניה. הוא נחשב כאבי האומה הקנייתית.
ביוגרפיה
ממוזער|לוי אשכול (מימין) יחד עם ג'ומו קניאטה (משמאל) ב-1966 בניירובי
ילדותו וראשית דרכו
קניאטה נולד כקמאו וה נגנגי (Kamau wa Ngengi) בכפר קטן סמוך לגטונדו שבמרכז מזרח אפריקה הבריטית (כיום קניה), בן לשבט קיקויו. בילדותו, לאחר פטירת הוריו, סייע לסבו שהיה מרפא. למד בבית ספר של המיסיון וב-1914 התנצר ואימץ את השם ג'ון פיטר, שמאוחר יותר שינה לג'ונסטון קמאו. לאחר שחי זמן מה בניירובי, עבר להתגורר בחברת קרובי משפחה מעם המסאי בנארוק שבדרום מערב קניה, ועבד כפקיד.
ב-1920 נשא לאשה את גרייס ואהו והחל לעבוד במחלקת המים של עיריית ניירובי. כניסתו לחיים הפוליטיים אירעה ב-1924, עת הצטרף לאגודה המרכזית של הקיקויו שהוקמה באותה שנה במטרה להיאבק בהעברת אדמותיהם הטובות של בני קיקויו למתיישבים בריטים.
יציאה מקניה
ב-1929 נשלח קניאטה לבריטניה על מנת לתמוך בעמדת ה-KCA בנוגע לשטח של שבט קיקויו. הוא כתב על הנושא מאמר לעיתונות. הוא חזר לקניה בשנת 1930, בעת שנושא השחתת איבר המין הנשי היה דיון מרכזי. ב-1931 חזר לבריטניה כאשר התקבל לקולג' בברמינגהאם.
ב-1932–1933 למד כלכלה במוסקבה, אך לאחר סילוק ג'ורג' פדמור, נותן החסות שלו, מן המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית בהוראת מוסקבה, נאלץ גם קניאטה לחזור ללונדון. בשנת 1935 למד אנתרופולוגיה חברתית בבית הספר לכלכלה של לונדון. באותה העת הוא שכנע לגבי אדמות קיקויו. ב-1938 קיבל אישור הגירה מהאוניברסיטה תחת שמו החדש, ג'ומו קניאטה, שמשמעו "האור של קניה". בתקופה זו היה חבר גם בקבוצה שכללה אפריקאים, תושבי האיים הקאריביים ואמריקאים משכילים.
בזמן מלחמת העולם השנייה הוא עבד בחווה בריטית ונוסף על כך הרצה לגבי אפריקה. לאחר שהתחתן עם אישה בריטית נולד בנו ב-1943. באותה שנה עזב כדי לחזור לקניה.
מרד המאו מאו ונשיאות
מ-1952 ועד ל-1959 נכלא קניאטה על ידי הבריטים בשל מעורבותו לכאורה במרד המאו מאו. לאחר שחרורו הוביל את התנועה לעצמאות קניה וגיבש ממשלה זמן קצר לפני שקניה הייתה למדינה עצמאית ב-12 בדצמבר 1963. שנה לאחר מכן היה קניאטה לנשיא הראשון של קניה, ותוך זמן קצר כונן מערכת שלטונית ריכוזית וחד-מפלגתית. הוא ביקש מהמתיישבים הבריטים הלבנים לא לעזוב את המדינה. בתקופתו הפכה קניה לאחת המדינות היציבות ביותר ביבשת אפריקה.
ב-1978 נפטר קניאטה, שנתפס כאבי האומה הקנייתית, ואת מקומו כנשיא ירש דניאל אראפ מוי. בנו של ג'ומו, אוהורו קניאטה, נבחר לנשיא קניה ב-2013.
הנצחה
נמל התעופה של ניירובי נקרא על שמו – נמל התעופה הבינלאומי ג'ומו קניאטה.
אוניברסיטת קנייטה בניירובי נקראה על שמו.
לקריאה נוספת
ג'ומו קניאטה, מול הר קניה, הוצאת "עם הספר", 1963
קישורים חיצוניים
תוכנית ביוגרפית על ג'ומו קניאטה, חיים של אחרים, גל"צ
קטגוריה:נשיאי קניה
קטגוריה:ראשי ממשלת קניה
קטגוריה:פאן-אפריקניות: אישים
קטגוריה:פרסביטריאנים
קטגוריה:מעוטרי עיטור הכוכב של יוגוסלביה
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
קטגוריה:ילידי 1897
קטגוריה:נפטרים ב-1978 | 2023-12-08T02:09:45 |
תקנת השבים | תקנת השבים היא הלכה שלפיה יש להקל על גזלן המעוניין לחזור בתשובה, כגון שיוכל להשיב לנגזל כסף במקום החפץ שגזל ממנו.
הכלל ההלכתי שימש בסיס לחקיקת חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א–1981. בדיוני הכנסת נידונה רבות הזכות העומדת לכל אדם לחזור בתשובה מחטאיו, ובאדפטציה למושגים המשפטיים האקטואליים – מה דינו של אדם שנשא את עונשו ומעוניין בשיקום אמיתי. עם זאת, ערך התשובה אינו עליון, והמשפט העברי הסדיר גבולות ליכולת למחוק את העבר הבעייתי של אותו עבריין כאשר המידע משמש לשמירת האינטרס הציבורי.נחום רקובר "המשפט העברי בחקיקת הכנסת – המקורות היהודיים בשילובם בדיוני הכנסת ובחוקי מדינת ישראל", בהוצאת ספריית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (התשמ"ט–1988), כרך ראשון, עמ' 569–581: חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, באתר דעת.
מהות התקנה
יישום בולט של תקנת השבים הוא הקביעה של חכמים כי גזלן רשאי להשיב כסף במקום להשיב את החפץ הגזול עצמו כדין התורה, במקרים שבהם החזרת הגזילה לבעליה תגרום לנזק כספי גדול בהרבה משווי הגזלה. למשל, כאשר נגזלה קורה ונבנה בה בניין, אין לדרוש שהבניין כולו יפורק על מנת להשיב את הגזלה, דבר שיקשה על הגזלן לחזור בתשובה. יישום בולט נוסף הוא שאם השביחה הגזלה אצל הגזלן, אף שמעיקר הדין אינה שלו והיה חייב להחזיר את הגזלה, אין הוא מחויב לשלם את מלוא שווי הגזילה הנוכחי, אלא את שוויה בעת הגזלה שהיה נמוך יותר.
הקלה נוספת שתיקנו חכמים כדי להקל על הגזלן לשוב בתשובה היא שלא להסכים לקבל תשלום עבור גזלה שכבר אינה קיימת ולא ניתן להשיבה.
מקור
המקור לתקנה מופיע בתלמוד במסכת בבא קמא (צד ע"ב):
על פתיחת הדלת לשבים כתב לפני כאלף שנים רב האי גאון, ראש ישיבת פומבדיתא:
מדברי רבנו יונה גירונדי, בספרו שערי תשובה, משמע שיש בתקנה גם צד של זכירת מעשה הגזילה על ידי הגזלן:
באופן כללי, תקנת השבים אינה חלה על קרקע, ובכל מקרה על הגזלן להשיב את הקרקע שגזל, משום ש"קרקע אינה נגזלת".
בשנת 1981 חוקקה הכנסת, בהשפעת העיקרון העברי, את פרק ההתיישנות והמחיקה בחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים.
לקריאה נוספת
נחום רקובר, תקנת השבים: עבריין שריצה את עונשו, הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, 2007
נחום רקובר, תקנת השבים, נספח שמיני: "עקרונותיו היהודיים של חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים", עמ' 603–611. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, 2007
קישורים חיצוניים
הערך "תקנת השבים" באנציקלופדיית דעת
הערות שוליים
קטגוריה:משפט עברי
קטגוריה:מצוות ותקנות דרבנן | 2024-09-18T22:48:59 |
ג'רום ק. ג'רום | ג'רום קלפקה ג'רום (באנגלית: Jerome Klapka Jerome; 2 במאי 1859 – 14 ביוני 1927) היה סופר ומחזאי אנגלי. כתב ופרסם עשרות נובלות, סיפורים קצרים ומחזות. הספר שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב) הוא יצירתו הידועה ביותר.
ביוגרפיה
ג'רום נולד בשנת 1859 בוולסול, אנגליה, הבן הרביעי והאחרון להוריו, ג'רום קלפ ומרגרט ג'רום. אביו היה מהנדס שעזב את עבודתו בעסקי המכרות זמן קצר לאחר הולדת ג'רום. המשפחה עברה ללונדון ב־1862, שם חייתה בעוני יחסי כאשר האב עוסק במסחר בכלי מתכת.
ג'רום היה בן 12 כשמת אביו בשנת 1871. הוא נטש אז את לימודיו בבית הספר. מאוחר יותר אמר: "מה שילד לומד בשש שנות לימוד בבית-ספר, הוא יכול ללמוד בבית, בעזרת מוכר ספרים אינטליגנטי, בשישה חודשים".
בגיל 14 החל לעבוד כקופאי בתחנת הרכבת יוסטון. אחיו הגדול נפטר ממחלה, אחיותיו נישאו ועזבו את לונדון, וג'רום טיפל באמו החולה עד פטירתה כשהוא בן 15. הוא הצטרף ללהקות שחקנים נודדות שהציגו בכפרים, כשהוא משחק כמעט כל תפקיד בהצגה: "בהמלט, למשל, שיחקתי כבר את כל התפקידים פרט לאופליה".
לאחר שלוש שנות עיסוק במשחק הבין שהמשחק אינו ייעודו, והחל לכתוב מחזות. במקביל עסק במגוון עבודות – בין היתר עבד אצל קבלן בניין, אצל סוכן בורסה ואצל עורך דין, וכן עבד כמורה, עיתונאי ועורך.
הוא התגורר בלונדון בחדר שכור עם חברו ג'ורג' ויינגרייב, פקיד בנק (האיש שעליו מבוססת דמותו של ג'ורג' ב"שלושה בסירה אחת"). ויינגרייב עודד את ג'רום לכתוב. החוויות שצבר בתקופה זו יצאו לאור בספרו "על הבימה ומחוצה לה". מכירות הספר ביססו אותו כלכלית. ג'רום בנה לעצמו חיי חברה מוצלחים, והתיידד עם קארל הנצ'ל (האריס ב"שלושה בסירה אחת"), שניהל עסק צילום לשירות הדפוס. ג'רום, ג'ורג' וקארל נהגו לבלות את זמנם בשיט על התמזה.
בגיל 29 התחתן עם גרושה בשם ג'ורג'ינה הנרייטה סטנלי, שאותה כינה אתי. הם בילו את ירח הדבש שלהם על התמזה, שם קיבל ג'רום את ההשראה לכתיבת "שלושה בסירה אחת". רוב המידע בספר מבוסס על יומן התמזה של צ'ארלס דיקנס, וחוויותיו של ג'רום עצמו על התמזה ובקרבתה. את הספר כתב בדירתו ברחוב צ'לסי גארדנס 104, שממנה נשקף נוף הנהר. בדירה זו התגורר עם אשתו ג'ורג'ינה, עם בתם רוואנה, ועם בתה של ג'ורג'ינה מנישואים קודמים (גם שמה היה ג'ורג'ינה, אך היא כונתה אלסי).
"שלושה בסירה אחת, מלבד הכלב" התפרסם תחילה בהמשכים. "שלושה בסירה אחת" יצא לאור כספר ב־5 במרץ 1889, כשג'רום היה בן 30. הספר זכה להצלחה ותורגם לעשרות שפות. הצלחת הספר הבטיחה את עתידו הכלכלי ואפשרה לו להתמסר לכתיבה. ג'רום ומשפחתו עברו לגור בבית מרווח בשכונת סנט ג'ונס ווד, ומשם עברו למרכז רובע מייפר היוקרתי, ליד הייד פארק. ג'רום ערך שני כתבי עת ספרותיים – 'איידלר' ו'טודיי', והתיידד עם רבים מהסופרים האנגליים, ביניהם ישראל זנגוויל, ה'. ג'. וולס, ארתור קונאן דויל, ג'יימס מתיו ברי, ריידר הגארד, ג'ורג' ברנרד שו, רוברט לואיס סטיבנסון, אנטוני הופ, רודיארד קיפלינג ועוד רבים נוספים.
בזמן מלחמת העולם הראשונה, ניסה ג'רום להתגייס לצבא האנגלי, אך לא התקבל בגלל גילו הגבוה (55). לבסוף התנדב כנהג אמבולנס לצלב האדום הצרפתי, אך בשובו מן המלחמה ניכרו השפעות המראות של המלחמה על אופיו. הוא חזר מהמלחמה מדוכא, כשרוחו מלאת ההומור שבורה, ואמונו בטוב לבו של האדם מעורער. רגשותיו המרירים מצאו את ביטויים בדברים שכתב אחרי המלחמה. אירוע מצער נוסף היה פטירתה של בתו החורגת, אלסי, ב־1921. אשתו ואלסי אינן מוזכרות לעיתים קרובות באוטוביוגרפיה של ג'רום. את החלק הזה של חייו הפרטיים לא רצה לפרסם, כך טען.
ג'רום לקה בשבץ בזמן טיול עם אשתו, ולאחר אשפוז בבית חולים מת ב־14 ביוני 1927, כשהיה בן 68.
אשתו נפטרה כ-11 שנים לאחר מכן, ב־25 באוקטובר 1938. רוואנה, בתו של ג'רום, לא נישאה מעולם, ומתה בשנת 1966. ג'רום, אתי, אלסי ואחותו של ג'רום קבורים בחצר כנסייה בכפר יולם באוקספורדשייר, לא הרחק מהתמזה.
כתביו ומורשתו
שמאל|ממוזער|ג'רום ק. ג'רום
במשך חייו פרסם ג'רום כ־40 ספרים ומחזות, בנוסף לפרסומים קצרים רבים נוספים. הוא שאף להכרה חברתית כסופר רציני, בדומה לדיקנס, אך זכור כהומוריסטן, בעיקר בזכות ספרו "שלושה בסירה אחת", שתורגם לשפות רבות.
ל"שלושה בסירה אחת" קדם קובץ מאמרים בשם "מחשבות בטלות של הולך בטל" מ-1886 שיש בהן הרבה הומור טוב לב. מחזהו הרציני האלגורי "הקץ לדירה שבקומה השלישית באחורי הבית" הוצג בהצלחה שבע שנים רצופות וזכה גם לעיבודים לסרטי קולנוע בריטיים ב-1918 וב-1935. בשנת 1900, 11 שנים לאחר ש"שלושה בסירה אחת" יצא לאור, הופיע "שלושה גברים בבומל" ("שלושה בבומל"), שהוא סיפור המסע השני של השלישייה מ"שלושה בסירה אחת", וזכה להצלחה רבה. ג'רום כתב גם אוטוביוגרפיה בשם "חיי וזמני" (My Life and Times) שהופיעה ב-1925.
ג'רום נודע בצורת כתיבתו המקורית, שבה הוא עושה שימוש בהגזמות ובתיאור פשוט של מצבים מצחיקים ואירוניים. הוא ציני מאוד ביחסו למצבים שהוא מתאר, ואחת מהטכניקות המרשימות ביותר שלו היא היכולת לשנות את תיאורי המצב במשפט אחד, ולתאר את שינויי ההרגשה של דמות מקיצוניות אחת לשנייה.
רבים מעריכים מאוד את ההומור של ג'רום. עם זאת, הספר "שלושה בסירה אחת" ספג גם קיתונות של ביקורת שלילית – לדעת חלק מהמבקרים לא היה בו אלא הומור זול, ללא איכויות ספרותיות.
אחד מן התומכים בג'רום היה חברו הטוב, ישראל זנגוויל. זנגוויל כתב מאמר על "שלושה בסירה אחת", בו הוא מתבדח על חשבונם של המבקרים שאהבו את הספר בתחילה, אך תקפו אותו ברגע שהצליח.
זנגוויל שוחח עם ג'רום על אמונותיו הציוניות וג'רום כתב באוטוביוגרפיה שלו, "חיי וזמני", את דעתו על הציונות:
(תרגם דני קרמן).
תרגומים לעברית
שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב), מספר תרגומים שונים בהוצאות שונות וביניהם: יאיר בורלא, הוצאת כתר, 1988. תרגום חדש ומהדורה מוערת: דני קרמן, אריה ניר הוצאה לאור, 2002.
שלושה בבומל, תרגם גבריאל רוזן, הוצאת גמיר, 1982.
סקיצות לרומן, תרגם מוטי לבון, הוצאת ספרות יפה, 2005.
שלושה גברים בבומל, הוצאה מחודשת לספר שלושה בבומל, תרגם יונתן בר, הוצאת קמין, 2012.
לקריאה נוספת
דני קרמן, אחרית דבר לספר שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב), אריה ניר הוצאה לאור, 2002.
קישורים חיצוניים
The Jerome K. Jerome Society
Three Men on the Bummel באתר פרויקט גוטנברג
אריק גלסנר, על "שלושה בבומל", של ג'רום ק. ג'רום, הוצאת "קמין" (מאנגלית: יונתן בר), פורסם במקור בידיעות אחרונות, אוגוסט 2012
הערות שוליים
קטגוריה:סופרים בריטים
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1859
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1927 | 2024-07-29T13:05:22 |
חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים | חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981 אושר בכנסת בשנת 1981 ונכנס לתוקף ב-1 ביולי 1983. החוק הסדיר את פעולת המרשם הפלילי במשטרת ישראל. הפרק העוסק בהתיישנות מידע במרשם ומחיקתו הוא בהשפעת העיקרון במשפט העברי של תקנת השבים. בינואר 2019 אישרה הכנסת את חוק המידע הפלילי ותקנת השבים, התשע"ט-2019, שנכנס לתוקף ב-12 ביולי 2022, והחליף את חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים.
המרשם הפלילי
בהתאם לחוק מנהלת משטרת ישראל את המרשם הפלילי, שבו נרשמים:
הרשעות ועונשים של בית משפט או בית דין בפלילים בשל עבירות מסוג פשע ועוון.
צווי מבחן, צווים בדבר התחייבות להימנע מעבירה - למעט צווים נגד מתלונן - וצווי שירות לתועלת הציבור, אף אם ניתנו ללא הרשעה, והכל עקב עבירה.
קביעת בית משפט באישום בעבירה כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין או אינו בר-עונשין מחמת היותו חולה נפש או לקוי בכשרו השכלי.
קביעה לפי וצו לפי לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971, שעניינם טיפול במעשה פלילי של נער.
שינוי שנעשה בפרט רישום מכוח חנינה או מכוח סמכות אחרת על פי דין.
המרשם הפלילי חסוי, וגישה אליו מותרת רק לגופים הבאים:
משטרת ישראל, בהתאם לפקודות הקבע שלה;
שירות הביטחון הכללי, לפי כללים שקבע ראש השירות;
המשטרה הצבאית, לפי כללים שקבע הקמצ"ר.
מחלקת ביטחון שדה של צה"ל לצורך ביצוע חקירות ביטחוניות, לפי כללים שקבע ראש המחלקה.
למטרות שונות של מינהל ציבורי נקבעה רשימה של כ-60 סוגים של בעלי תפקידים הרשאים לקבל מידע מהמרשם הפלילי לשם מילוי תפקידם. דוגמאות:
יושב ראש הכנסת – לעניין בחירת נשיא המדינה.
השר לביטחון הפנים, לעניין הענקת סמכויות חקירה, עיכוב, מעצר או חיפוש לפי חוק.
עובד סוציאלי, לעניין חוקים שבטיפולו.
קציני מבחן העובדים בשירות המבחן לנוער ושירות המבחן, לצורך ביצוע עבודתם השוטפת כפי שהוסמכו בחוק.
הוועדה למינוי קונסול כבוד במשרד החוץ – לעניין אישור מינוי קונסול כבוד של מדינה זרה בישראל.
במרבית המקרים יש לדווח לאדם על מסירת מידע מהמרשם העוסק בו.
כל אדם זכאי לעיין במידע שבמרשם הנוגע לו.
תקנת השבים
לפי החוק, אחרי פרק זמן של כמה שנים מתום המאסר מתיישנת העבירה, והמשטרה לא תיתן כל פרטים עליה לגופים זרים, אם כי עדיין הם יכולים להינתן לרבות מרשויות המדינה (למשל לצורך בדיקת מיועדים לשירות ביטחון, לוועדת חקירה, לפסיכיאטר מחוזי, לנציבות שירות המדינה, לסיווג ביטחוני ולאינטרפול). העבירה לא תקשה על אדם לזכות במכרז או בכהונה ציבורית, אלא אם ציין את ההרשעה ביוזמתו. אחר תקופת ההתיישנות אין אדם חייב לענות בכנות לשאלה המתייחסת להרשעה ונשאלת בידי מי שאינו זכאי לקבל מידע מהמשטרה אודותיה. מי שעבירתו התיישנה זכאי לתעודת יושר. עוד קובע החוק: "מידע על הרשעה שהתיישנה לא יובא בחשבון בין שיקוליו של מי שהיה זכאי לקבלו אילולא ההתיישנות".
תקופות ההתיישנות הן:
במאסר עד שנה אחת - התקופה שהוטלה ועוד שבע שנים מיום פסק הדין או ההחלטה.
במאסר עד חמש שנים - התקופה שהוטלה ועוד עשר שנים מיום פסק הדין או ההחלטה.
במאסר ארוך יותר החישוב משתנה, ובכל מקרה לא תהיה התקופה ארוכה מחמש עשרה שנה מיום פסק הדין או ההחלטה.
אין התיישנות על עבירות שעונשן מוות או מאסר עולם או מאסר עשרים שנה והוטל עונש בפועל של מעל עשר שנים.
בנאשם קטין תקופות ההתיישנות קצרות במידה משמעותית.
כעבור עשר שנים מההתיישנות מגיע זמן המחיקה. מי שעבירתו נמחקה רשאי להצהיר בכל עניין שמעולם לא הורשע בפלילים, ומשום בחינה חוקית לא ניתן להתחשב בהרשעתו. עם זאת, היא עדיין יכולה להילקח בחשבון לצורכי מינוי לתפקיד נשיא המדינה, שופט, בכיר בבנק ישראל או מינויים אחרים בדרגת סיווג עליונה. ההבדל בין התיישנות לבין מחיקה הוא, אם כן, ברשימת הזכאים לקבל מידע על העבירה, שבמקרה של עבירה שנמחקה היא מצומצמת ביותר.
צבירת הזמן להתיישנות ולמחיקה מותנית בשמירה על גיליון הרשעות נקי מתום המאסר. נשיא המדינה רשאי לקצר את תקופות ההתיישנות והמחיקה. אם החליט לבטל את ההרשעה, הרי העבירה כאילו נמחקה.
בג"ץ הטעים שגם מחיקה אינה מונעת לחלוטין לקיחה בחשבון של העבירה, ופסל את מינויו של יוסי גינוסר לתפקיד ציבורי. בהמשך, בוטל מינויו של אהוד יתום לתפקיד ראש המטה למלחמה בטרור בשל חלקו בפרשת קו 300, למרות שעברו מעל 17 שנה מביצוע העבירה. דבר זה עומד בקנה אחד עם החוק המאפשר להתחשב בקיומן של עבירות שנמחקו, כאשר מדובר במינויים ממשלתיים בדרגת הסיווג הגבוהה ביותר.
לעומת זאת, קבע בית המשפט העליון בדעת רוב בניגוד לדעתו החולקת של מישאל חשין, שאין לפסול אדם מלהיות עורך דין על סמך עבירות שהתיישנו, אלא אם האדם ויתר במודע על תוצאות ההתיישנות ובמוסרו את המידע על ההרשעה ידע שזכותו שלא למוסרה. עם זאת, השופטים נחלקו לגבי המצב הראוי. השופטת דליה דורנר טענה שתקנת השבים ראוי לה שתחול גם לעניין התקבלות ללשכת עורכי הדין. השופטות דורית ביניש ומרים נאור כתבו, לעומת זאת, שלאור חשיבות האמון בעורכי דין, ראוי שהחוק ישונה. גם באנגליה ובארצות הברית התיישנות אינה חלה, לפחות באופן חלקי, לעניין עבודה בעריכת דין.
בפסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים קבע השופט צבי טל שמי שהוגשה נגדו תביעת לשון הרע על פרסום הרשעה שנמחקה, לא תעמוד לו הגנת "אמת דיברתי", משום שלפי כאילו לא היו הדברים מעולם.
לקריאה נוספת
פרופ' נחום רקובר, תקנת השבים, נספח שמיני: "עקרונותיו היהודיים של חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים", עמ' 603–611. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, 2007
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
מרשם הפלילי ותקנת השבים
קטגוריה:הכנסת התשיעית: חקיקה
קטגוריה:משפט פלילי | 2022-12-14T05:41:21 |
יובל (מושב) | יוּבַל (מוכר גם בשם כְּפַר יוּבַל) הוא מושב באצבע הגליל, הנמצא בין מטולה וקריית שמונה, בסמוך ממזרח לנחל עיון.
המושב נקרא על שם יובלי הירדן הסמוכים, ובזיקה לשמה של העיר המקראית אבל בית מעכה, המזוהה בתל הסמוך ליישוב ממערב (תל אבל אל-קמח). המושב שייך למועצה האזורית מבואות החרמון.
הקמת היישוב
המושב נוסד בשנת 1952, חלקו על אדמות הכפר הערבי אבל אל-קמח, המזוהה עם העיר המקראית אבל בית מעכה. מקימי המושב היו פליטי הרובע היהודי בירושלים העתיקה, רובם ממוצא כורדי. ב-1955 נטשו רוב המייסדים את המושב עקב הרגשה של קיפוח מצד מוסדות המדינה כלפי האוכלוסייה הדתית שמקורה ב"יישוב הישן". במוזיאון חצר היישוב הישן בירושלים מצויה תצוגה העוסקת בשלב זה בחיי המושב. לאחר מכן, המקום אוכלס על ידי עולים מקוצ'ין שבהודו.
כלכלה
הענפים העיקריים במושב, נכון ליוני 2015, הם לול ומטעי אבוקדו, תפוחים, אגסים, פירות הדר ושזיפים. בשנים האחרונות התבסס המושב בתיירות פנים והוא אחד מאתרי האירוח הכפרי המובילים בצפון הארץ.
ביטחון
קרבתו של המושב לגבול עם לבנון הפכה אותו למטרה לפיגועים. ביוני 1975 התרחש הפיגוע בכפר יובל: חוליית מחבלים מחזית השחרור הערבית חדרה אל המושב והשתלטה על בית מגורים בכוונה לבצע פיגוע מיקוח. בפיגוע נהרגו שמחה מרדכי, אחיה נחמיה (נמי) יוסף-חי ובעלה יעקב (פצ'נגה) מרדכי אשר עמד בראש הכוח שפרץ לשחרר את בני הערובה. ארבעת המחבלים נהרגו בידי הכוח הפורץ.
בנובמבר 2021 הוחל בבניית 65 ממ"דים שיוקמו בכל בתי היישוב ויהפכו את יובל ליישוב הראשון בגבול ישראל–לבנון שימוגן באופן מלא. התוכנית המלאה כוללת מיגון 21 יישובים צמודים לגדר הגבול. היישובים הבאים שצפויים לקחת חלק בתוכנית הם מטולה, שלומי, שתולה ומרגליות.
באוקטובר 2023, שבוע לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל, פונו תושבי כפר יובל מבתיהם. בינואר 2024, במהלך המלחמה ירו אנשי חזבאללה טיל נ"ט על ביתו של ברק איילון, חבר כיתת הכוננות של היישוב. כתוצאה מהירי נהרגו ברק ואימו. אביו נפצע. הוריו של ברק לא התפנו מהמושב כדי להמשיך לטפל בעופות ולהבטיח את פרנסתם. גורמים במושב טענו שביתם של משפחת איילון סומן על-ידי חזבאללה בשל קרבתו למצלמות תצפית. טיל נ"ט נוסף פגע בבית במושב בחודש פברואר וגרם לנזק כבד.
קישורים חיצוניים
כפר יובל במרכז המידע להתיישבות בגליל
בגליל, בכפר יובל, 1976, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
הערות שוליים
250px|ימין|ממוזער|מטעים ביובל
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1952
קטגוריה:מושבי תנועת המושבים
קטגוריה:מושבים
קטגוריה:שביל ישראל
קטגוריה:עמק החולה: יישובים
קטגוריה:יהדות ק'וצין
קטגוריה:יישובים בצפון ישראל שפונו במלחמת חרבות ברזל | 2024-07-17T11:23:53 |
הדרך הרביעית | ממוזער|גיאורג איבאנוביץ' גורדייף התווה את המושג הדרך הרביעית
הדרך הרביעית הוא מושג שהתווה גיאורג איבאנוביץ' גורדייף, שהפך להיות כותרת לשיטה רוחנית שהוא הביא עמו ממסעותיו במזרח.
סקירה כללית
לפי תפיסתו של גורדייף, האדם כמו שאנו מכירים אותו הוא ישות בלתי מפותחת, הרחוקה מלהגשים את הפוטנציאל המיועד לה. הסיבה לכך היא שהאדם מצוי בתוך בית כלא, אך הוא אינו יכול לראותו.
בית הכלא מורכב ממספר עיוותים עיקריים:
שינה: האדם קורא למצב התודעה בו הוא חי "ערות". גורדייף לעומת זאת טוען שלמה שהאדם קורא "עירות" יותר מתאים לתת את השם "שינה" או "שינה בהקיץ". מצב השינה בו האדם חי גורם לו לתפוס את המציאות בצורה מעוותת, מתוך שהוא סובייקט ועוד לא נפתח לממדים המופלאים שמעבר לקליפה הדקה של התפיסה השטחית שלנו, שאינה אלא בלאגן מלא סתירות - כל עוד לא נפתח למופלא שבהם וגורם לו לשכוח מה שעשה או אמר רגע לפני, ומעל לכל מונע ממנו מלהיות נוכח בחיים שלו.
מכניות: לאדם הרגיל אין רצון חופשי. כל דבר שהאדם עושה הוא "מכני", כלומר אוטומטי ללא הכוונה רצונית, ללא שיתוף של "הנשמה". אין מדובר רק בתנועות מכניות, אלא גם במחשבות מכניות וברגשות מכניים.
ריבוי אני: לאדם יש אשליה של תפישת האחדות שלו. היות שיש לו שם אחד וגוף אחד הוא חושב שהוא תמיד אותו האחד. למעשה בכל אדם ואדם חיים אינספור "אני" אשר לכל אחד תשוקות משלו, מטרות משלו ולרוב אלו נוגדות את תשוקותיו של "אני" אחר. דבר זה מונע מהאדם את היכולת לעשות משהו ולהתמיד בו.
רגשות שליליים: אחד המנגנונים הבלתי טבעיים שאדם רוכש במהלך חייו הוא רגשות שליליים. רגשות כגון, כעס, שנאה, קנאה, חמדנות, דיכאון, עלבון וכדומה. מנגנונים אלו חסרי תועלת ממשית והם מכלים את האנרגיה של האדם.
שלוש הדרכים
מבנה האדם: לפי תפיסתו של גורדייף קיימים באדם שבעה מרכזים, מתוכם שלושה מרכזיים: המרכז השכלי, המרכז הרגשי, והמרכז הגופני, וישנן דרכים נפרדות לעבוד על כל מרכז בפני עצמו: דרך היוגי (שכלי), דרך הנזיר (רגשי) ודרך הפקיר (גופני). הדרך הרביעית משלבת עבודה על שלושת המרכזים על מנת להתעורר מהשינה המנטלית בה הוא שקוע בחייו.
לשיטתו, אדם אינו יכול להיות ער כל עוד לא קיים איזון בין שלושת מרכזיו. על האדם ללמוד את עצמו תוך התבוננות פנימית במרכזים המרכיבים אותו, בתהליכים המתרחשים בתוכו. כל הדיסהרמוניות נובעות מכך שהמרכזים אינם מתואמים. כל מרכז מתווה בו זמנית כיוון אחר בתוך התודעה.
האיזון בין המרכזים מאפשר יצירת קשר עם שני המרכזים הגבוהים (המרכז הרגשי הגבוה, והמרכז השכלי הגבוה) ואשר לאדם הרגיל אין מגע איתם ביום יום. מרכזים אלו מאפשרים לאדם יכולות שאין לו ברגיל, כגון תודעה עצמית, ראיית הנולד, טלפתיה וכדומה.
השחרור מבית הכלא: על פי גורדייף, על מנת לצאת מבית הכלא בו האדם שבוי על האדם ליצור אחדות פנימית כדי להשתחרר מהשינה, המכניות וריבוי האני.
לטענתו הדרך היחידה שאדם יכול להשיג התפתחות אמיתית היא בעזרתו של מורה אמיתי. אדם שנמלט בעצמו מהכלא.
את הידע אודות השיטה אסף גורדייף במסעותיו ברחבי אסיה, אפריקה, ובמזרח התיכון בחיפושו אחר ידע עתיק.
במסעותיו ליקט גורדייף מעמים ותרבויות שונות ריקודים הנקראים 'ריקודים מקודשים', או 'תנועות מקודשות'. ריקודים אלה נאספו מהעם הטיבטי מהסופים וממקדשים שונים בהם שהה גורדייף.
'הריקודים המקודשים' מהווים תרגול שמעורר סימולטנית ומאזן את הפעילות של שלושת המרכזים. תרגול כזה מכריח את המתרגל להיות נוכח וער לעצמו. כאשר פעולת האיזון מתחילה, מתחיל להתרחש התהליך של ההתעוררות.
הרעיונות המרכזיים של הדרך הרביעית, כפי שהוצגו על ידי גורדייף, מוצגים בבהירות על ידי תלמידו הבולט ביותר פטר דמיינוביץ' אוספנסקי בספר החיפוש אחר המופלא בהוצאת שוקן.
מקורות
ביצירותיו גורדייף ייחס את תורתו לכמה מקורות מסתוריים למדי:
כתות קטנות של נוצרים "אמיתיים" הנמצאים באסיה ובמזרח תיכון. גורדייף האמין שתורת הנוצרות המיינסטרים פגום.
דרווישים שונים (הוא לא השתמש במושג סופי)
הוא ציין שבצעירותו למד יוגה, אבל יותר מאוחר דיבר על פקירים ויוגים בצורה מבטלת.
מנזר מסתורי בשם "סארמונג" הנמצא במקום נידח במרכז אסיה, שאליו הובילו את גורדייף בכיסוי עיניים.
ה"אחווה האוניברסלי" הלא דתי.
נערכו מספר ניסיונות להשלים תיאור המקורות של הדרך הרביעית שכללו:
אוצר מילים טכני שהופיע ראשית אצל הבונים החופשיים ברוסיה של המאה ה-19, והיה פועל יוצא מעבודתו של רוברט פלאד (פ.ד. אוספנסקי)
נצרות אורתודוקסית כמפורט בעבודתם של רובין אמיס ובוריס מוראויף (Boris Mouravieff)
מסורת ה- Ahmsta Kebzeh מהקווקז.
בודהיזם טיבטי לפי Jose Tirado
Chatral Rinpoche מאמין שגורדייף בילה מספר שנים במנזר בעמק הסוואט שבפקיסטן
James George מציע שסורמאנג, מנזר של בודהיסטים טיבטים הנמצא היום בסין, הוא בעצם מנזר הסארמונג האמיתי.
זרם הנקשבנדיה של הסופים (אידריס שאה, Rafael Lefort)
תרגיל ה"אצירה" דומה לתרגיל "Uqufi Zamani" מתוך הספר חוקים או סודות של זרם הנקשבנדיה הסופי.
עקרונית זרתוסטרה, במיוחד עבדול חאליק גאג'דוואני, מנהיג ב"חוואג'גן" (מורים בזרם הנקשבנדיה ממרכז אסיה (J.G. Bennett)
בתי ספר של הדרך הרביעית
עד היום ישנן קבוצות, בארץ ובעולם, הלומדות את "הדרך הרביעית", תורתו של גורדייף. ישנן קבוצות הקשורות ישירות ל"בתי-ספר", זו של גורדייף בפריז או זו של אוספנסקי. אלו השתיים קשורות ל"מרכז" רעיונותיו של גורדייף .
ישנן גם קבוצות שלא קשורות ל"בתי-הספר" המקוריים אך מתבססות על רעיונות של גורדייף :
בישראל פועלות מספר קבוצות הלומדות את תורתו של גורדייף: בירושלים בתל אביב וביודפת קיימות קבוצות הקשורות לבתי ספר המקוריים של גורדייף .
ראו גם
אניאגרם (הדרך הרביעית)
לקריאה נוספת
ספריו של ג.א. גורדייף:
'סיפורי בעל זבוב לנכדו - ביקורת אובייקטיבית חסרת פניות על חיי האדם'.
'פגישות עם אנשים מיוחדים'.
'Life is real only then when I am'.
'Views from the real world'.
ספריו של פ.ד אוספנסקי:
'חיפוש אחר המופלא'.
'הדרך הרביעית'.
'הפסיכולוגיה של התפתחותו האפשרית של האדם'.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:רוחניות ואמונה
קטגוריה:כתות
קטגוריה:פסיכולוגיה פופולרית | 2023-09-19T07:41:13 |
סלובניה | שמאל|250px|ממוזער|אגם בלד, למרגלות האלפים היוליאנים, מאתרי התיירות הפופולריים בסלובניה
רפובליקת סלובניה (בסלובנית: Republika Slovenija, באיטלקית: Repubblica di Slovenia, בהונגרית: Szlovén Köztársaság) היא רפובליקה בדרום-מרכז אירופה. המדינה גובלת באיטליה במערב, באוסטריה בצפון, בים האדריאטי בדרום-מערב, בקרואטיה בדרום ובמזרח ובהונגריה בצפון-מזרח. בשנת 2004 הצטרפה סלובניה לברית נאט"ו ולאיחוד האירופי.
היסטוריה
הסלובנים הראשונים הגיעו לאזור סלובניה במאה השישית לספירה. לדעת חלק מההיסטוריונים, ממלכת קרנטניה הסלאבית שנוסדה במאה ה-7 על חלקים מאוסטריה כללה בתוכה את שטחה של סלובניה. בסביבות שנת 745 עבר האזור לשליטה של הפרנקים ורבים מהסלבים התנצרו. החל מהמאה ה-13 הייתה סלובניה חלק מאוסטריה על גלגוליה עד 1918.
במאה ה-19 היו הסלובנים פזורים בין מספר מחוזות של האימפריה האוסטרו-הונגרית. במאורעות "אביב העמים" של 1848 הם פתחו במאבק למען איחוד פוליטי ולאומי במדינה סלובנית אחת. הסלובנים מימשו שאיפה זו רק ב-1918, בתום מלחמת העולם הראשונה, אך לא בישות מדינית נפרדת אלא במסגרת ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים, שכונתה לימים "יוגוסלביה".
במלחמת העולם השנייה נכבשה סלובניה על ידי גרמניה הנאצית. בתקופת הכיבוש הנאצי פעלה בסלובניה תנועת התנגדות לאומית, שבראשה עמדו מנהיגים קומוניסטים. בתום המלחמה הפכה סלובניה למדינה חברה בפדרציה של יוגוסלביה הקומוניסטית, ובמסגרת זו נהנתה ממידה גדולה של אוטונומיה כלכלית ותרבותית.
ב-1989 החליט הפרלמנט של סלובניה על היפרדותה מיוגוסלביה, וב-1990 אושרה החלטה זו במשאל עם. ב-1991 הכריזה סלובניה על עצמאותה. הצבא העממי היוגוסלבי פלש ב-27 ביוני לשטחה, אולם בהתערבות האו"ם פסקה הלחימה כעבור עשרה ימים. המלחמה שהתנהלה במהלך הימים האלה נקראה מלחמת עשרת הימים. ב-1992 הכיר האיחוד האירופי בעצמאותה של סלובניה. באותה שנה התקיימו בה בחירות דמוקרטיות, וכנשיא המדינה נבחר מילאן קוצ'אן.
פוליטיקה
ראש מדינת סלובניה הוא נשיא, שנבחר על ידי בחירת הרוב אחת ל-5 שנים. בראש הרשות המבצעת עומד ראש הממשלה, ומועצת השרים (קבינט), שנבחרים על ידי הפרלמנט.
הפרלמנט של סלובניה מחולק לשניים, ומורכב מהאספה הלאומית (Državni zbor) והמועצה הלאומית (Državni svet). לאספה הלאומית יש 90 מושבים בפרלמנט, שמחולקים לשתי קבוצות:
מועמדים שנבחרו ישירות בבחירות.
מועמדים שנבחרו חלקית באופן יחסי בבחירות (שני מושבים נשמרים למיעוטים ההונגריים והאיטלקים).
למועצה הלאומית יש 40 מושבים בפרלמנט, והיא מורכבת ממועמדים של קבוצות בעלי אינטרסים כלכליים, חברתיים, מקצועיים או מקומיים.
הבחירות לפרלמנט נערכות כל 4 שנים.
צבא וביטחון
סלובניה הצטרפה לנאט"ו ב-29 במרץ 2004.
כלכלה
מאז התנתקותה של סלובניה מיוגוסלביה, נעשתה סלובניה למדינה העשירה ביותר בקרב קבוצת מדינות מזרח אירופה (הקבוצה שאליה משויכת סלובניה באו"ם), וב-2006 היה לה תוצר לאומי גולמי (תל"ג) לנפש של כ-$23,000, קרוב מאוד לרמה המקובלת במערב אירופה (84% מהממוצע). עוד בהיותה חלק מיוגוסלביה - הייתה סלובניה - שבה חיו רק כ-8% מהאוכלוסייה, אחראית לחמישית מהתל"ג של יוגוסלביה ולשליש מהייצוא שלה, כך שעם קבלת העצמאות ב-1991 - כבר היה לסלובניה כושר ייצור וקשרים מסחריים עם מערב אירופה. אך סלובניה לא שקטה על השמרים ופעלה במרץ לפיתוח הקשרים הכלכליים עם המערב. סלובניה הייתה בין המייסדות של ארגון הסחר העולמי ב-1995, הצטרפה להסכם סחר חופשי מרכז אירופאי ב-1996, הצטרפה לאיחוד האירופי ב-1 במאי 2004. סלובניה היא המדינה המובילה בין המדינות שהצטרפו לאיחוד האירופי ב-2004, והנהיגה את האירו כמטבע היחיד שלה ב-1 בינואר 2007. בנוסף, סלובניה היא המדינה החדשה הראשונה שהוענקה לה הנשיאות על האיחוד האירופי בתחילת שנת 2008.
האינפלציה בסלובניה בגבולות הסביר: 3.6% ב-2004, 2.8% ב-2005, ומאז שיעור האינפלציה דומה לממוצע באיחוד האירופי. החוב הלאומי של סלובניה נמצא בגבולות דרישות אמנת מאסטריכט וכלכלת סלובניה צמחה בשיעורים גבוהים של 5.1% ב-2006, 3.9% ב-2005, 4.2% ב-2004, אחרי צמיחה איטית במהלך 2003 - 2.7%. לאור נתונים אלו, נחשבת סלובניה כבעלת בסיס כלכלי איתן. התקציב הממשלתי מגיע רק לכשליש מהתל"ג, דבר המצביע על סקטור פרטי מפותח.
כלכלת סלובניה מבוססת במידה רבה על ייבוא וייצוא וביחד הם מגיעים ל-12% מהתל"ג. החקלאות אחראית לכ-3% מהתל"ג, התעשייה ל-36% והשירותים למעל 60% מהתל"ג. תעשיית התיירות בסלובניה מתפתחת במהירות ומהווה מקור הכנסה הולך וגדל. יש בה אתרי סקי ונופים ייחודיים (למשל אגם בלד, עיר החוף פיראן, אגם בוהיני) וערים בעלות שילוב של ישן ומודרני (עיר הבירה ליובליאנה ומריבור).
מבין מדינות האזור הפוסט-קומוניסטי, לסלובניה יש את יחס התמ"ג לנפש הגבוה ביותר. הכלכלה יציבה, אך עדיין נדרשות רפורמות נוספות בתחומי ההפרטה ושוק ההון. שותפות הייצוא העיקריות שלה הן מדינות האיחוד האירופי. בקרב עמי הגוש המזרחי לשעבר, רמת החיים של הסלובנים (תוצר לנפש בשווי כוח קנייה, PPS) הגיעה לרמה הגבוהה ביותר.
סחר חוץ
בשנת 2022 הייתה סלובניה היצואנית ה-56 בגודלה בעולם והיבואנית ה-51 בגודלה. ב-2022 ייצאה סלובניה 56 מיליארד דולר וייבאה 69.2 מיליארד דולר, עם גירעון של 13.2 מיליארד דולר. סחר החוץ של המדינה מרוכז ברובו באירופה.
התחומים המשמעותיים ביותר של מוצרי היצוא הסלובניים הם התעשייה הכימית, תעשיית המכונות ותעשיית המתכת. מוצרי היצוא המשמעותיים ביותר הם תרופות, כלי רכב ונפט מזוקק.
מדינות הייצוא החשובות ביותר של סלובניה הן שווייץ וגרמניה, אליהן מגיע יותר מרבע (31.9%) מכלל מלאי הייצוא. בין 2017 ל-2022, מבין מוצרי היצוא, גדל היצוא של תרופות ונפט מזוקק ביותר, בעוד כלי רכב, תאורה חשמלית וציוד איתות סבלו מהירידה הגדולה ביותר. מבין מדינות היצוא, בין 2017 ל-2022, היחס בין שווייץ ואיטליה גדל ביותר, בעוד שישראל ודרום קוריאה סבלו מהירידה הגדולה ביותר.
מדינות היבוא החשובות ביותר של סלובניה הן שווייץ וסין, מהן מגיע יותר מרבע (27.9%) מסך היבוא. בין השנים 2017 ל-2022, בין המוצרים המיובאים, גדל היבוא של תרופות ותרכובות המכילות חנקן בצורה הגבוהה ביותר, בעוד שחלקים ואביזרים לרכב, כמו גם ציוד תאורה ואיתות חשמליים, סבלו מהירידה הגדולה ביותר. מבין המדינות המייבאות, בין 2017 ל-2022, חלקן של שווייץ וסין גדל ביותר, בעוד דרום קוריאה וארגנטינה סבלו מהירידה הגדולה ביותר.
גאוגרפיה
סלובניה שוכנת בחלקה הדרום מזרחי של אירופה. היא גובלת בקרואטיה בדרום ובמזרח, בהונגריה בצפון מזרח, באוסטריה בצפון ובאיטליה במערב. נקודת המפגש בין סלובניה, איטליה ואוסטריה היא בהר פץ', בצפון המדינה. בדרום מערב המדינה רצועה קצרה לחוף הים האדריאטי.
בצפון מערב המדינה נמצא רכס האלפים היוליאניים, המהווה חלק משרשרת הרי האלפים. ברכס זה נמצא ההר הגבוה במדינה, הר טריגלב ("הר שלושת הראשים"), המתנשא לגובה של 2,864 מ', ומופיע גם בסמלה של סלובניה ובדגלה. בדרום מערב סלובניה נמצא אזור קראס, שהעניק את שמו לתופעת הקרסט. אזור זה הוא רמה עשויה אבן גיר, בגובה ממוצע של 330 מ' מעל פני הים, ובו מערות נטיפים רבות. במרכז המדינה ובמזרחה משתרעת שפלה, התופסת את רוב שטחה של סלובניה.
את סלובניה חוצים מספר נהרות מרכזיים. נהר דראווה חוצה את מזרח המדינה, בדרכו מאיטליה ומאוסטריה לקרואטיה, בה הוא נשפך לדנובה. נהר סאווה נובע בהרי האלפים היוליאניים, עובר דרך ליובליאנה בדרכו לקרואטיה ולסרביה. אף נהר זה נשפך לדנובה, בבלגרד. נהר סוצ'ה נובע אף הוא באלפים היוליאניים, אך זורם דרומה, דרך איטליה, לים האדריאטי.
למעלה מ-55% משטחיה של סלובניה מיוערים. במדינה פארק לאומי אחד - הפארק הלאומי טריגלב השוכן בצפון מערב המדינה, ומהווה 4% משטחה.
דמוגרפיה
אוכלוסיית סלובניה מונה (2014) כשני מיליון נפש. צפיפות האוכלוסין, כ-101 נפשות לקמ"ר, היא נמוכה ביחס למדינות אחרות באירופה.
בניגוד למדינות האחרות שהרכיבו בעבר את יוגוסלביה, בסלובניה קיימת מידה רבה של אחידות אתנית. במפקד אוכלוסין מ-2002 הצהירו 83% מן התושבים על מוצא אתני סלובני, 6.3% השתייכו לעמים אחרים מיוגוסלביה (סרבים, קרואטים ובוסניאקים), כ-0.6% השתייכו למיעוט ההונגרי, האיטלקי והצועני יחד, וכ-11 אחוזים לא הצהירו על השתייכות לשום קבוצה אתנית.
88% מן התושבים דיברו סלובנית, שפה סלאבית דרומית, כשפת אם, וכ-6% דיברו בדיאלקטים שונים של סרבו-קרואטית.
הסלובנים השתייכו באופן מסורתי לכנסייה הקתולית, אך בתקופת הסוציאליזם פחת חינה של הדת, ובמפקד מ-2002 רק 57.1 אחוז מן האוכלוסייה הגדירו עצמם כנוצרים קתולים. 2.4% הם מוסלמים, 2.3% נוצרים אורתודוקסים, כ-0.9% פרוטסטנטים. שאר התושבים, 36.5%, לא הצהירו על השתייכות לדת כלשהי. בכלל זה, 10.1% מן האוכלוסייה הצהירו כי הם אתאיסטים.
יהדות סלובניה
יהדות סלובניה היא אחת מקהילות יהדות יוגוסלביה המתקיימת בצפון הבלקן, באזור סלובניה.
קישורים חיצוניים
האתר הרשמי של ממשלת סלובניה
הרים בסלובניה
נתונים סטטיסטיים על אוכלוסיית סלובניה, 2002
סלובניה - מדריך לתיירים
פורטל סלובניה של משרד המידע הסלובני
הערות שוליים
*
קטגוריה:בלקן: מדינות
קטגוריה:מדינות אירופה
קטגוריה:מדינות החברות באיחוד האירופי
קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה
קטגוריה:מדינות החברות בנאט"ו
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1991 | 2024-10-01T01:53:24 |
אלי הורביץ | אליהו (אלי) הורביץ (20 באפריל 1932 – 21 בנובמבר 2011) היה תעשיין ישראלי. שימש מנכ"ל חברת "טבע" בין השנים 1976–2002 ויו"ר חבר המנהלים שלה בין השנים 2002–2010. הורביץ הפך את "טבע" לחברה הגדולה בישראל ולחברת התרופות הגנריות המובילה בעולם. כיהן כנשיא התאחדות התעשיינים וכיו"ר בנק לאומי.
ביוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|אלי הורביץ בריאיון למגזין כלכליסט, בכנס צאצאי משפחת סלומון, כשלושה שבועות לפני פטירתו
נולד לצבי וציפורה הורביץ בשנת 1932 בירושלים. בשנת 1934 עבר עם משפחתו לתל אביב, שבה למד בבית ספר כרמל ולאחר מכן בעירוני א'. במהלך מלחמת העצמאות הפסיק לזמן מה, עם בני מחזורו, את לימודיו, ולאחר מכן השלימם.
קריירה צבאית
התגייס לצה"ל במסגרת הנח"ל ונמנה עם מקימי קיבוץ תל קציר, שבו היה חבר.
במהלך שירות המילואים עבר בשנת 1956 קורס קצינים וקורס קציני תותחנים. במלחמת סיני היה קצין בגדוד מרגמות כבדות 340 בחטיבת יפתח, במלחמת ששת הימים היה קצין ניהול אש בגדוד, במלחמת ההתשה שירת כסמג"ד ומפקד הגדוד. במלחמת יום הכיפורים פיקד על כוח אלי בחזית המצרית, כוח לא אורגני שהורכב בזמן המלחמה מיחידות מרגמות כבדות מתנייעות. לאחר המלחמה פיקד על אימון ההקמה של גדוד 7042 שכלל הסבת האמל"ח לתותחי "רועם". הורביץ המשיך להתקדם במילואים בסולם הדרגות והתפקידים, עבר קורס מפקדי גדודים ובתפקידו האחרון בשירות שימש סגן מפקד אגד ארטילרי בדרגת סגן-אלוף.
חברת "טבע"
בשנת 1953 נשא לאישה את דליה סלומון, בת לבעלי מפעל אסיא לתרופות, אחותה של רות חשין, מנהלת הקרן לירושלים ואשת שופט בית המשפט העליון מישאל חשין. כסטודנט לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים החל לעבוד כלבורנט בחברת "אסיא", ובמהרה עבר לתחום הניהול, התמחור והחשבונות. הוא התקדם במהירות בסולם הדרגות, התקדמות שלצד כישרונו תרמה לה גם היותו חלק ממשפחת סלומון, ממייסדות "אסיא", בהיותו נשוי לבת המשפחה, דליה סלומון. בשנת 1963 הוא הצליח לנהל במהירות ויעילות את המשא ומתן עם עובדי מפעל "צרי" שנרכש באותה עת, כאשר לרובם העניק פיצויים והשאר שולבו במפעלי אסיא. בעקבות זאת מונה הורביץ למנהל אסיא. בשנת 1968, רכשה אסיא את טבע, והורביץ ניהל את ההתנהלות מול העובדים שבקשו בתחילה למנוע את הרכישה. בשנת 1976 הושלם המיזוג של אסיא וטבע, והורביץ היה למנכ"ל קבוצת "טבע". באותה שנה זכה בפרס התעשייה בקטגוריית הכימיה.
בהגיעו לגיל 70 פרש מניהול חברת "טבע" והותיר את ההובלה לישראל מקוב, כשהוא עצמו התמנה ליו"ר הדירקטוריון.
פעילות ציבורית
באמצע שנות השבעים כיהן כמנכ"ל מכון הייצוא ומסוף שנות ה-70 כיהן במועצת המנהלים של בנק לאומי לישראל.
בשנת 1981 מונה לנשיא התאחדות התעשיינים. במאי 1986 מונה ליו"ר דירקטוריון בנק לאומי בשעתו הקשה ביותר של הבנק, אחרי משבר מניות הבנקים. המינוי עבר במועצת המנהלים ברוב מוחץ אך בהימנעות של ארנסט וודק ויחזקאל הרמלך שטענו שהורביץ נושא באחריות לוויסות מניות הבנקים כחבר מועצת המנהלים בתקופת הוויסות, למרות שהוא הביע את דעתו נגד הוויסות, ולכן לא ראוי שיתמנה לתפקיד. הורביץ הודיע עם מינויו שיכבד את כל הסכמי הפרישה עם ארנסט יפת והתעקש להמשיך לאפשר את כהונתו של יפת בתפקיד בכיר בשלוחה של בנק לאומי בחוץ לארץ. הורביץ חילק את זמנו בין בנק לאומי לניהול טבע. באוקטובר 1986, בעקבות ביקורת ציבורית, החליט הדירקטוריון בראשותו על קיצוץ חלק משכר הבכירים בבנק. בינואר 1987, עם התעצמות הלחץ הציבורי שכלל גם שביתה של עובדי הבנק, הורה מיכאל ברונו להורביץ לחקור את פרשת פיצויי הפרישה של יפת מהבנק. אולם הורביץ החליט מיידית להתפטר, למרות שטען שהטעות של מתן פיצויים מוגזמים ליפת, שהוא היה מעורב בה, אינה כשל ולא ראוי היה לדרוש את התפטרותו.
בשנת 1989 מונה ליושב ראש הרשות לפיתוח ירושלים.
שנים מאוחרות
ממוזער|שמאל|250px|קברו של אלי הורביץ בבית הקברות גבעת השלושה
הורביץ הועמד לדין בשל אי דיווח על הכנסות בסך מיליוני דולרים (עבירות מס) בהקשר לפעילותו כיושב-ראש דירקטוריון פרומדיקו והורשע בבית המשפט המחוזי על ידי השופטת אילה פרוקצ'יה. על החלטה זו ערער לבית המשפט העליון. ערעורו התקבל והוא זוכה פה אחד בפסק דין פרומדיקו.
בשנת 2002 (ה'תשס"ב) זכה בפרס ישראל על מפעל חיים.
מאז פרישתו מניהול "טבע", היה פעיל במיזמים רפואיים חדשנים והיה אחד ממשקיעי ומקימי בית הספר לרפואה בצפת.
בשנת 2010 קיבל תואר ד"ר לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן. ובשנת 2011 קיבל את אות עמית כבוד של המרכז האוניברסיטאי אריאל. הורוביץ קיבל את הפרס על תרומתו רבת השנים לקידום התעשייה עתירת הידע, הכלכלה והחברה בישראל.
בנובמבר 2009 אובחן כלוקה בלימפומה. הוא עבר טיפולים והחלים מהמחלה.
נפטר ב-21 בנובמבר 2011 כתוצאה מאלח דם, והובא לקבורה ב-24 בנובמבר בבית הקברות גבעת השלושה. הותיר אחריו את אשתו דליה, שלושה ילדים ונכדים.
בהספד שנשאה בתו של הורביץ, היא העבירה ביקורת קשה ביותר על התנהלות הצוות בבית החולים שיבא אשר טיפל בו. נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות, פרופ' חיים הרשקו חקר את הפרשה וקבע ביולי 2012, כי היו כשלים חמורים מצד צוות בית החולים שטיפל בהורביץ: (1) הצוות במחלקה פנימית ו' לא העריך נכון את חומרת מצבו של הורביץ; (2) הצוות לא היה מודע לתוצאות חמורות של בדיקות דם שהתקבלו עשר שעות לפני קריסת המערכות בגופו; (3) הרופאה התורנית לא נענתה לבקשות המשפחה והצוות הסיעודי לבדוק את הורביץ במשך ארבע שעות רצופות, מתחילת ההידרדרות במצבו ועד ל"קריסת המערכות הברורה"; (4) במהלך שעות אלה לא עודכן מנהל המחלקה בהידרדרות זו, למרות נוכחותו במחלקה; (5) חובת המנהל בתור כונן "הייתה להתעדכן בנעשה במחלקה ביוזמתו ולא להשאיר זאת להחלטת התורן בלבד".
פוליטיקה
הורביץ היה מזוהה עם מפלגת העבודה, אך היה מקורב מאוד גם לאהוד אולמרט.
על אף הילת "הקוסם הכלכלי" שריחפה מעל ראשו והתבטאויותיו בנושאי כלכלת מדינה בכנסים שונים הודיע הורביץ שאין לו עניין בתפקיד שר האוצר – "אני טוב בניהול עסק. לא בפוליטיקה". עם זאת, הורביץ התבטא מפעם לפעם בנושאים פוליטיים. בתחום הכלכלי, כשהיה אחד מהמועמדים להחליף את שר האוצר המתפטר בנימין נתניהו, קרא לתוכנית לצמצום העוני, ואמר שהרפורמות הכלכליות של נתניהו, הגם שתמך בהן, נעשו שלא מתוך הידברות, כראוי לדעתו. בתחום המדיני קרא להקמת גדר ההפרדה, והודה ש"התפכח מאשליות" שהיו לו לאחר חתימת הסכם אוסלו.
באוגוסט 2006, בעקבות מלחמת לבנון השנייה, היה הורביץ חבר בוועדת שחק, אותה הקים שר הביטחון עמיר פרץ. הוועדה, בראשות הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין-שחק, בה היו חברים גם האלופים (במיל') הרצל בודינגר ואילן בירן, פורקה עוד בטרם הספיקה לפעול, לאחר שבודינגר הודיע על פרישתו ממנה מ"סיבות אישיות", וזמן קצר אחר כך הוקמה ועדת וינוגרד.
הנצחה לאחר מותו
ממוזער|שמאל|250px|דרך אלי הורביץ, הרחוב שבו היה אמור להיות מוקם מפעל נוסף של "טבע"
החל משנת 2012 שונה השם של כנס קיסריה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, ונקרא כנס אלי הורביץ לכלכלה וחברה. בשנת 2013 הוקמה קרן דליה ואלי הורביץ. הקרן תומכת בפעילויות בתחומי הבריאות, חינוך, אמנות והגיל השלישי.
עיריית כפר סבא הנציחה את זכרו בקריאת רחוב על שמו.
לקריאה נוספת
יוסי גולדשטיין, אלי הורביץ, הוצאת שוקן, 2012
אלי הורביץ: משוטף כלים למנהל המצליח בישראל , מאת: ליאור עילם, 2014, ספר אלקטרוני חינם לנוער
קישורים חיצוניים
אלי הורביץ, באתר משרד התמ"ת
הערות שוליים
קטגוריה:משפחת סלומון (הראש"ז)
קטגוריה:בוגרי בית הספר הכרמל (תל אביב)
קטגוריה:בוגרי תיכון עירוני א' (תל אביב)
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:חיילי חיל התותחנים במלחמת יום הכיפורים
קטגוריה:זוכי פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
קטגוריה:מנכ"לים ישראלים
קטגוריה:דירקטורים ישראלים
קטגוריה:יושבי ראש בנק לאומי
קטגוריה:תעשיינים ישראלים
קטגוריה:נשיאי התאחדות התעשיינים
קטגוריה:זוכי פרס התעשייה
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן
קטגוריה:מייסדי קיבוצים
קטגוריה:תל קציר: אישים
קטגוריה:יו"ר טבע תעשיות פרמצבטיות
קטגוריה:מנכ"לי טבע תעשיות פרמצבטיות
קטגוריה:אישים הקבורים בגבעת השלושה
קטגוריה:מפקדי גדודים בחיל התותחנים
קטגוריה:חיילי חיל התותחנים במלחמת סיני
קטגוריה:חיילי חיל התותחנים במלחמת ששת הימים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1932
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2011 | 2024-10-18T11:38:45 |
יואכים פון ריבנטרופ | שמאל|ממוזער|250px|יואכים פון ריבנטרופ
אולריך פרידריך וילהלם יואכים פרייהר פון ריבנטרופּ (בגרמנית: Ulrich Friedrich Wilhelm Joachim Freiherr von Ribbentrop; 30 באפריל 1893 – 16 באוקטובר 1946) היה פושע מלחמה נאצי ודיפלומט גרמני, מראשי המשטר הנאצי בגרמניה ושר החוץ שלו. הוצא להורג לאחר שנמצא אשם במשפטי נירנברג בפשעי מלחמה ובעריכת מלחמה תוקפנית.
שנותיו הראשונות
ריבנטרופּ נולד בווזל שבריין התחתון, בנו של קצין. בנעוריו חי מספר שנים מחוץ לגרמניה, וכתוצאה מכך דיבר אנגלית וצרפתית באופן שוטף. במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא שירת בצבא, עלה לדרגת קצין, וזכה בצלב הברזל. אחרי המלחמה הצטרף לשירות הדיפלומטי והוצב בקונסטנטינופול. לאחר שעזב את השירות הדיפלומטי, התעשר מסחר ביינות. אחר כך היה סוכן מותגים של משקאות אלכוהוליים.
במנגנון הנאצי
בשנת 1930 פגש ריבנטרופּ באדולף היטלר והשניים התרשמו זה מזה עמוקות. בשנת 1932 הוא הצטרף למפלגה הנאצית. ריבנטרופּ הפך למעריץ של היטלר, ואילו זה הפך אותו ליועצו בעניין מדיניות חוץ. בשנת 1933 קיבל דרגת כבוד מהאס אס.
לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, הצטרף ריבנטרופּ לממשלה כשר לתפקידים מיוחדים. הוא ניהל את המשא ומתן בדבר ההסכם הימי האנגלו-גרמני בשנת 1935, והסכם האנטי-קומינטרן בשנת 1936. ברית זו שכרתה גרמניה עם האימפריה היפנית, הייתה בעלת ערך תעמולתי בלבד, אך משהצטרפה אליה איטליה בשנת 1937, היא היוותה את השלד ל"ברית הפלדה" בין מדינות הציר במלחמת העולם השנייה.
בשנת 1936, נשלח ריבנטרופּ לשמש כשגריר בלונדון, שם, כפי שהתפאר, היו לו ידידים בדרגים רמים, והמשא ומתן המוצלח על ההסכם הימי, נתן גושפנקא לכישוריו. ריבנטרופ שילב בהתנהגותו שחצנות (הוא נהג ללבוש "מדים" דיפלומטיים שעליהם סמל העיט הגרמני המחזיק בטפריו את כדור הארץ), עם חנופה בלתי מוגבלת להיטלר. ניסיונותיו להפגיש את ראש הממשלה הבריטי סטנלי בולדווין עם היטלר נכשלו, ובמנהגיו ובדרך התנהגותו הצליח להרגיז רבים בצמרת הבריטית.
בשנת 1938, נקרא ריבנטרופּ להחליף את קונסטנטין פון נויראט בתפקיד שר החוץ.
הסכם ריבנטרופ–מולוטוב
ריבנטרופ היה בעל תפקיד בארגונה של ועידת מינכן, ולאחר מכן בסיפוחן של בוהמיה ומוראביה. אך השפעתו האמיתית על מדיניות החוץ, הייתה בייזומו והוצאתו לפועל של "הסכם ריבנטרופ מולוטוב" בין גרמניה לרוסיה.
הסכם זה, הנחשב עד היום לאחד משיאי הציניות בדיפלומטיה הבינלאומית, נהגה כפי הנראה על ידי היטלר וריבנטרופ לאחר מתן הערבות הבריטית לפולין באפריל 1939. ב-28 באפריל 1939, הודיע היטלר בנאום על ביטול הסכם אי ההתקפה הפולני-גרמני, וההסכם הימי האנגלי-גרמני. היה זה אות ברור כי בכוונתו לפנות מזרחה, ולתקוף את פולין, ולשם כך היה להיטלר צורך להבטיח תמיכה של בעל ברית חזק, אחר שהתברר שהאנגלים והצרפתים אינם מתכוונים הפעם לעמוד מן הצד ולתת לגרמניה לספח עוד מדינה ל"רייך השלישי". אות רב משמעות לבאות היה בכך שבשונה מהרגלו בעת שנאם בנוגע למדיניות החוץ, בנאומו זה היטלר לא התייחס כלל לרוסיה ולא תקף את המשטר הקומוניסטי.
בצהרי יום 23 באוגוסט 1939 נחת ריבנטרופ במטוסו במוסקבה, ושם חתם על "הסכם אי התקפה", שהיה מעין ברית בין גרמניה הנאצית ורוסיה הקומוניסטית. להסכם זה היה נספח סודי אשר חילק את הטריטוריות במזרח, ובהן פולין, בין הרוסים והגרמנים. ההסכם לא רק נתן להיטלר יד חופשית לפעול כנגד פולין, אלא גם עודד אותו לכך, וקבע את תג המחיר שדרש יוסיף סטלין בעד הסכמתו לפעולה. תמונתו של ריבנטרופ המרים עם סטלין כוס ברכה לחיי הפיהרר "שהעם הגרמני אוהב אותו כל כך", הדהימה את העולם. תוך כשבוע ימים פרצה מלחמת העולם השנייה.
במלחמת העולם השנייה
שמאל|ממוזער|256x256px|ריבנטרופ (יושב, משמאל) עם באלדור פון שיראך (עומד, מימין) בבית הדין לפשעי מלחמה בנירנברג
עם פרוץ המלחמה נעשה תפקידו של ריבנטרופ בעל חשיבות משנית. עד מהרה הסתכמו יחסי גרמניה עם מדינות העולם ביחס של מדינה גרורה לגרמניה, או של אויב המצוי במלחמה. בשנת 1941, עם כניסת היפנים למלחמה לאחר המתקפה על פרל הארבור, עשה ריבנטרופ מאמץ לגרום ליפנים להתקיף את ברית המועצות, דבר שהיה מסייע מאוד לגרמנים במלחמתם במזרח. ניסיונות אלו נכשלו. אופייני הוא הדבר שהכרזת המלחמה של גרמניה על ארצות הברית, החלטה כבדת משקל וגורלית, הוכרזה על ידי היטלר, מבלי להיוועץ עם ריבנטרופ, ואף בניגוד לדעתו.
לאחר כיבוש שטחים נרחבים במזרח במהלך מסע המלחמה עם רוסיה, ניסה ריבנטרופ לקחת חלק בניהולם של השטחים הכבושים, ואף אסף ראשי תנועות לאומניות של העמים שנכבשו (אוקראינים, ליטאים ואחרים), על מנת לנסות ולפעול להשלטת ממשלות בובה שתפעלנה לפי הוראות משרד החוץ הגרמני. פעולות אלו לא עלו בקנה אחד עם תוכניותיו של היטלר לשיעבודה של האוכלוסייה, הורדת רמת החיים לרמה של ימי הביניים, אכלוס השטחים שנכבשו ב"ארים", והשמדת היהודים בהם. היטלר הורה לריבנטרופ לחדול ממאמצים אלו.
לאחר המלחמה
לקראת סיום המלחמה, ציווה היטלר בטרם התאבד, שלאחר מותו, תוקם ממשלה על ידי גרוס אדמירל קרל דניץ, ובה ימונה ארתור זייס-אינקווארט לשר החוץ במקום ריבנטרופ. דניץ בחר שלא לעשות כן, ומינה את לוץ שוורין פון קרוזיק לראש השרים, שר החוץ ושר האוצר. היה זה מינוי חסר משמעות, ועד מהרה מצאו עצמם כל האנשים המוזכרים לעיל על ספסל הנאשמים בבית הדין לפשעי מלחמה בעיר נירנברג.
ריבנטרופ נמצא אשם בכל האישומים כנגדו, והוצא להורג בתליה בנירנברג, בשנת 1946. כשנשאל למילותיו האחרונות הוא ענה:
.
על פי מפקד כלא נירנברג רגע לפני שכוסו פניו לחש לכומר הלותרני של הכלא "אני אראה אותך שוב". התליה נמשכה 14 דקות, גופתו נשרפה והאפר פוזר בנהר איזר.
זיכרונותיו של ריבנטרופ יצאו לאור בשנת 1953.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פושעי מלחמה נאצים
קטגוריה:מעוטרי צלב הברזל
קטגוריה:שרי החוץ של גרמניה הנאצית
קטגוריה:שגרירים בממלכה המאוחדת
קטגוריה:שגרירי גרמניה
קטגוריה:הסכם ריבנטרופ–מולוטוב: אישים
קטגוריה:אנשים שהוצאו להורג על ידי בית הדין הבין-לאומי בנירנברג
קטגוריה:מקבלי אות הזהב המפלגתי
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1893
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1946 | 2024-10-02T09:05:06 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.