title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
מנוע קרנו | ממוזער|דיאגרמה של מחזור החום של מנוע קרנו
מנוע קרנו או מחזור קרנו הוא מושג בתרמודינמיקה המתאר את מנוע החום בעל הנצילות המקסימלית. המנוע נקרא על שם סאדי קרנו, ממניחי יסודות התרמודינמיקה.
למרות תיאור התהליך שלכאורה ניתן לביצוע, מנוע קרנו הוא תאורטי בלבד ואיננו ניתן לבנייה בפועל.
רקע
המהפכה התעשייתית החלה עם המצאת מנוע הקיטור על ידי ג'יימס ואט ב-1774. בהמשך פותחו סוגים נוספים של מנועי חום, כאשר הרעיון בבסיסם היה השימוש באנרגיה הכימית האצורה בחומרי דלק, אשר משתחררת כאנרגיה תרמית (חום) עם שריפת הדלק, אותה ניתן להפוך לאנרגיה מכנית – עבודה. ברם, עד מהרה התברר שבתהליך רק חלק קטן מהחום הופך לעבודה, וצצה השאלה האם זו בעיה טכנולוגית או עקרונית, ומה היעילות המרבית שניתן להשיג בתהליך הפיכת החום לעבודה. תשובות לשאלות אלה נמצאו בעבודתו של המדען הצרפתי סאדי קרנו בשנות ה-20 של המאה ה-19. במונחים מודרניים, הוא גילה שיש גבול תאורטי לנצילותו של מנוע חום, ונצילות זו תלויה בהפרש הטמפרטורות שבין מאגר החום של המנוע לזו של הסביבה.
בימי קרנו הייתה מקובלת תאוריית הקלוריק שהניחה כי החום הוא זורם (כמו נוזל או גז) חסר מסה. קרנו חשב על פעולת המנוע כעל דחיפה של בוכנה על ידי זורם היפותטי זה, בעת תנועתו. מושגי האנרגיה וכן מושג העבודה לא היו קיימים בתקופת קרנו. הוא ניסח שני עקרונות שעומדים גם במבחן התרמודינמיקה המודרנית:
הנצילות המרבית תושג במנוע בו כל התהליכים הם הפיכים.
התהליך של מעבר חום יכול להיות הפיך, רק כאשר החום עובר בין שני גופים בעלי אותה טמפרטורה.
בשנות הארבעים של המאה ה-19, אחרי מותו של קרנו, ניסח מחדש אמיל קלפרון את תגליותיו של קרנו בצורה מתמטית, והביא אותם לידיעת הציבור המדעי, שכמעט שלא היה ער להן. בשנות החמישים והשישים המשיך רודולף קלאוזיוס לפתח רעיונות אלה; הוא ניסח בעזרתם את החוק השני של התרמודינמיקה, והסביר אותם בעזרת מושג האנטרופיה שהמציא.
מעגל קרנו
ממוזער|שמאל|200px|תיאור סכמטי של ארבעת שלבי פעולת מנוע קרנו: 1. התפשטות איזותרמית 2. התפשטות אדיאבטית 3. דחיסה איזותרמית
שמאל|מסגרת|מעגל קרנו (קו שחור) וקווים איזותרמיים, המייצגים את השינויים האפשריים בטמפרטורה קבועה, (אדום) ואיזוטרופיים, המייצגים שינויים אפשריים באנטרופיה קבועה (ירוק). למעלה, המעגל מתואר במרחב של הלחץ (P) כנגד הנפח (V). השטח הכלוא בתוך המעגל הוא סה"כ העבודה שנעשתה על ידי המנוע. למטה, אותו מעגל מתואר במרחב של הטמפרטורה (T) כנגד האנטרופיה (S) השטח הכלוא בתוך המעגל הוא סה"כ החום שהפך לעבודה.
מנוע חום ממיר חום לעבודה, תוך ניצול זרימת החום בין שני מאגרי חום, שלהם טמפרטורות שונות. המנוע פועל בצורה מחזורית, כך שבסוף כל מחזור (או מעגל, כפי שנהוג לכנות בהקשר זה) מצב המנוע עצמו חוזר לקדמותו, כפי שהיה בתחילת המחזור.
מעגל קרנו מתאר פעולת מנוע בעירה חיצונית אידיאלי המורכב ממאגר חום בטמפרטורה גבוהה , מאגר חום בטמפרטורה נמוכה , והמנוע עצמו המכיל חומר המסוגל לשנות את נפחו ולחצו (למשל גז) תוך עשיית או קבלת עבודה (למשל על ידי בוכנה). החומר שבתוך המנוע יכול להיות לסירוגין במגע תרמי עם המאגר החם, להיות במגע תרמי עם המאגר הקר, או להיות מבודד תרמית מהסביבה. כמו כן אין במערכת חיכוך, או גורמים בלתי־הפיכים אחרים.
פעולת מעגל קרנו מורכבת מארבעה שלבים:
התפשטות איזותרמית: בשלב זה זורם חום מהמאגר החם למנוע. כשהמנוע נמצא במשך שלב זה בטמפרטורה השווה לטמפרטורה של המאגר החם. בשלב זה הגז במנוע מתפשט וכך המנוע עושה עבודה, בקצב כזה שהטמפרטורה נשארת קבועה.
התפשטות אדיאבטית: בשלב זה הגז במנוע מבודד תרמית מהסביבה, לא זורם חום אל המערכת או ממנה, ולכן האנטרופיה קבועה; הגז ממשיך להתפשט כך שהמנוע ממשיך לעשות עבודה. במהלך ההתפשטות, הטמפרטורה יורדת עד שהיא מגיעה לטמפרטורה של המאגר הקר.
התכווצות איזותרמית: בשלב זה זורם חום מהמנוע למאגר הקר, כשהמנוע נמצא במשך שלב זה בטמפרטורה השווה לטמפרטורה של המאגר הקר. במהלך שלב זה הגז במנוע מתכווץ, כלומר נעשית עבודה על המנוע.
התכווצות אדיאבטית: בשלב זה המנוע שוב מבודד תרמית; הגז ממשיך להתכווץ כך שעדין נעשית עבודה על המנוע. בגלל הבידוד, ההתכווצות גורמת לחימום הגז במנוע, עד שהוא מגיע לטמפרטורה של המאגר החם, והמנוע חוזר למצבו בתחילת שלב 1.
נצילות מנוע חום
נצילותו של מנוע חום מוגדרת כיחס שבין העבודה שהופקה ממנו לבין אנרגיית החום שהושקעה בו, והיא תהיה תמיד קטנה מ-1.
במשך מחזור פעילות שלם, סך כל החום בכמות זורם ממאגר חום חם אל המנוע, כאשר חלק ממנו מומר לעבודה , והשאר
, זורם למאגר חום קר. כלומר:
נצילות המנוע לכן נתונה על ידי:
אי אפשר להפוך את כל החום המתקבל מהמאגר החם לעבודה, כי כאשר זורם חום בכמות , לתוך המנוע כשהטמפרטורה המוחלטת בו היא , עולה בו גם כמות האנטרופיה לפי:
לעומת זאת, יציאת אנרגיה, בצורת עבודה, לא יכולה להקטין את כמות האנטרופיה; בסוף המעגל המחזורי, על המנוע לחזור למצבו ההתחלתי, גם מבחינת כמות האנטרופיה. לכן: חייב לזרום חום למאגר הקר, כדי להוריד את האנטרופיה במנוע. מאחר שככל שהטמפרטורה נמוכה יותר, ניתן לקבל שינוי באנטרופיה בעזרת כמות חום קטנה יותר, נוצר הפרש שאותו ניתן לנצל לעבודה.
כדי שהמנוע יחזור למצבו ההתחלתי, האנטרופיה המתווספת למנוע בשלב הראשון:
צריכה להיות שווה לאנטרופיה שנגרעת ממנו בשלב השלישי:
ומכאן:
ולכן יעילות המנוע תהיה:
נצילות זו עולה ככל שההפרש בין הטמפרטורות גדול יותר, אולם אי אפשר להגיע ליעילות מושלמת, כלומר לנצילות של 100%.
כדי להגיע לנצילות של 50% במנוע הנמצא בסביבה יומיומית – בטמפרטורת החדר (טמפרטורה של כ-300 מעלות קלווין), צריך מאגר חם בעל טמפרטורה של לפחות 600 מעלות קלווין, שהן כ-300 מעלות צלזיוס.
בשני השלבים הראשונים מבצע המנוע עבודה על הסביבה, ובשני השלבים האחרונים הסביבה היא זו שמבצעת עבודה על המנוע. אולם מדיאגרמת P-V (לחץ-נפח) ניתן לראות שכמות העבודה המבוצעת על ידי המנוע בשני השלבים הראשונים גדולה מכמות העבודה המבוצעת על המנוע בשני השלבים האחרונים.
חוק קרנו
לפי חוק קרנו, יעילות מעגל קרנו היא הנצילות המקסימלית האפשרית עבור מנוע חום.
דבר זה מושג בזכות העובדה שחום הנכנס למנוע, יוצא ממנו רק כאשר אין הפרש טמפרטורות בינו לבין המאגר הרלוונטי. אם, למשל, החום היה נכנס למנוע כשהטמפרטורה שלו נמוכה מזו של המאגר החם, האנטרופיה שהוא היה מרוויח הייתה גדולה מהאנטרופיה שנגרעה מהמאגר החם. לכן, כדי להיפטר ממנה היה המנוע צריך להזרים כמות חום גדולה יותר למאגר הקר, ופחות אנרגיה הייתה נשארת לעבודה.
לעומת זאת, אם טמפרטורת המנוע הייתה גבוהה מזו של המאגר החם, אזי על פי החוק השני של התרמודינמיקה לא יכול היה חום לזרום מהמאגר למנוע, כי הדבר היה מקטין את האנטרופיה הכוללת (החוק קובע שבמערכת סגורה האנטרופיה אינה יכולה לרדת; המנוע עצמו אינו מערכת סגורה, אולם המנוע ושני מאגרי החום כן מהווים יחדיו מערכת סגורה).
אם בשלב מסוים יש תהליך שיוצר אנטרופיה נוספת מעבר לזו שהתווספה למנוע מהמאגר החם, המנוע צריך לפלוט יותר חום למאגר הקר כדי להיפטר ממנה, וכך נשארת פחות אנרגיה שניתן להפוך לעבודה, כלומר יעילות המנוע יורדת.
מבחינה פורמלית, ניתן לראות שהשינוי הכולל באנטרופיה מורכב מהשינוי באנטרופיות שני המאגרים, ועל פי החוק השני של התרמודינמיקה גודל זה לא יכול לקטון:
ולכן:
,
ומתקבל:
.
מקרר קרנו
על פי החוק השני של התרמודינמיקה יכול חום לזרום באופן ספונטני רק מאזור חם לאזור קר. אולם אפשר להזרים חום בכיוון ההפוך אם משקיעים לשם כך אנרגיה. ניתן להשיג זאת על ידי הפיכת הכיוון במעגל קרנו. כך, המקרר דווקא יידחס כשהוא במגע תרמי עם המאגר החם (ובשלב שלפני כן), ויתפשט כשהוא במגע תרמי עם המאגר הקר (ובשלב שלפני כן).
כאשר המכשיר פועל בתור מקרר או מזגן הרי שהמאגר הקר הוא פנים המקרר או החדר, והמאגר החם הוא הסביבה.
יעילות מכשיר זה כמקרר מוגדרת על ידי היחס בין כמות החום שהוּצאה מהמאגר הקר לבין העבודה שהושקעה לשם כך:
נצילות זו יכולה להיות גדולה או קטנה מאחד. הנצילות גדלה ככל שהפרש הטמפרטורות בין הפנים לסביבה קטן, והיא הולכת וקטנה ככל שהפרש הטמפרטורות גדל. נצילות הקירור שואפת לאפס כאשר מתקרבים לאפס המוחלט – כלומר אפשר להתקרב אליו, אך בגלל ירידת נצילות הקירור לאפס, לא ניתן לקרר עד לאפס המוחלט ממש.
במזגן אפשר להשתמש גם לחימום – אם המאגר הקר הוא הסביבה והמאגר החם הוא פנים החדר. היעילות המקסימלית שניתן לקבל בצורה זו מוגדרת כיחס שבין החום המוזרם למאגר החם לבין העבודה הדרושה לשם כך, והיא:
גודל זה גדול מאחד מאחר שהמערכת אינה הופכת את העבודה לחום, אלא משתמשת בעבודה כדי להעביר חום, והיא מתווספת לחום שהועבר מהמאגר הקר. מזגנים רבים יכולים גם לחמם. אמנם אין זה משתלם כלכלית להתקין מזגן לצורך חימום, אך אם מזגן כבר קיים, משתלם יותר להשתמש בו גם לחימום, במקום בתנור חימום שהופך אנרגיה חשמלית ישירות לחום.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:תרמודינמיקה
קרנו | 2024-09-15T12:17:54 |
גילה גמליאל | גילה גמליאל-דִּמְרִי (נולדה ב-24 בפברואר 1974) היא שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה וחברת הכנסת מטעם הליכוד. כיהנה כשרת המודיעין, שרה להגנת הסביבה וכשרה לשוויון חברתי.
ביוגרפיה
גילה גמליאל נולדה בכפר אוריאל שבגדרה לעליזה שעלתה מלוב, וליוסף גמליאל שעלה מתימן. שירתה בצה"ל כראש צוות חוקרות עבודה בחיל האוויר. בעלת תואר ראשון בהיסטוריה של המזרח התיכון ובפילוסופיה ותואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בנוסף, גמליאל בעלת תואר ראשון במשפטים מהקריה האקדמית אונו ותואר שני במשפטים באוניברסיטת בר-אילן.
פעילות ציבורית
בתחילת 1998 נבחרה ליושבת ראש אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, וכיהנה בתפקיד בעת אחת משביתות הסטודנטים למען הורדת שכר הלימוד. בדצמבר 1998 הודחה מתפקידה באגודה, לאחר טענות על אי-סדרים כספיים לכאורה בהתנהלות הגוף הכלכלי של אגודת הסטודנטים בבאר שבע בזמן כהונתה.
היא שובצה במקום ה-25 ברשימת הליכוד ל אך לא נכנסה לכנסת מכיוון שהליכוד זכה ל-19 מנדטים בלבד.
בשנת 2000 נבחרה ליו"ר ועדת הבחירות למועצת הסטודנטים. בתחילת 2001 נבחרה בשנית ליו"ר אגודת הסטודנטים. כעבור כשנה התמודדה גמליאל על המשך כהונתה לתפקיד יו"ר האגודה ונבחרה שוב. באוגוסט 2002 היא נבחרה ליו"ר התאחדות הסטודנטים בישראל, והייתה בכך לאישה היחידה עד היום למלא תפקיד זה.
בנוסף לתפקידיה באגודת הסטודנטים, גמליאל הייתה יושבת ראש הדירקטוריון של החברה הכלכלית באוניברסיטת בן-גוריון וחברת דירקטוריון בחברות איסת"א, מאסטרביט, שעל וקמפושובע. כמו כן, הייתה חברה במועצת דור ההמשך של המכון הישראלי לדמוקרטיה.
פעילותה בכנסת ובממשלה
240x240px|ממוזער|גמליאל עם נשיא המדינה ריבלין בטקס הוקרה ל-90 הלוחמים בני העדה הדרוזית שלחמו בקרבות על עצמאותה של ישראל, דליית אל-כרמל, אוקטובר 2017
בבחירות לרשימת הליכוד לכנסת ה-16 שובצה במקום ה-11 ששוריין לנשים חדשות. בכנסת ה-16 מונתה לתפקיד יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה, תפקיד בו כיהנה עד אוגוסט 2004. נוסף לכך, שימשה כנציגת הליכוד בוועדות הכלכלה, החינוך והתרבות, המדע והטכנולוגיה, והוועדה לפניות הציבור של הכנסת. גמליאל יזמה בכנסת ה-16 שש הצעות חוק שהתקבלו בקריאה שלישית.
גמליאל הצביעה נגד תוכנית ההתנתקות ותמכה בחוק יסוד משאל עם, הקורא להעברת ההחלטה בדבר עצם ההתנתקות לידי הציבור. היא תקפה בתקשורת את המהלך ואת ראש הממשלה שרון. עם זאת, בינואר 2005, כחצי שנה לפני ביצוע ההתנתקות, החלה לפעול למען התוכנית. ב-30 במרץ 2005 מונתה בידי שרון לסגנית שר החקלאות ופיתוח הכפר. בתקשורת עלו טענות כי היא שינתה את עמדתה ביחס להתנתקות כדי להתמנות לתפקיד. גמליאל כיהנה בתפקיד עד פרישת סיעת הליכוד מהממשלה בינואר 2006, כולל בעת יישום תוכנית ההתנתקות.
בבחירות המקדימות לקביעת רשימת הליכוד לבחירות לכנסת ה-17, נדחקה גמליאל למקום ה-38 ולא כיהנה כחברת כנסת.ממוזער|240x240px|גמליאל עם ח"כ איימן עודה והשר אריה דרעי בנצרת
ביולי 2006 שימשה גמליאל בתפקיד יו"ר מכללת "ג'יג'י אקדמי" למקצועות הקוסמטיקה במשך כחודשיים, במסגרת תפקידה, אמורה הייתה גמליאל להשיג הכרה אקדמית למכללה זו.
במאי 2008 התמודדה גמליאל על תפקיד יו"ר מרכז הליכוד מול ח"כ משה כחלון. גמליאל קיבלה כ-40% מהקולות במרכז המפלגה אך לא הצליחה לזכות בתפקיד. בבחירות המקדימות לקביעת רשימת הליכוד לבחירות לכנסת ה-18 הגיעה למקום ה-19 ברשימת המפלגה ולאחר הבחירות נכנסה לכהונה שנייה בכנסת.
באפריל 2009 מונתה גמליאל לתפקיד סגנית שר במשרד ראש הממשלה, כממונה על קידום צעירים, סטודנטים ונשים. בתפקיד זה קידמה החלטה לממן שנת לימודים אחת באוניברסיטה לבוגרי צבא ושירות לאומי שילמדו במוסדות באזורי עדיפות לאומית, וכן התחילה פיילוט בן חמש שנים שבו הוצע מענק של רבע דונם לבוגרי שירות צבאי קרבי שיעברו להתגורר ביישובים קהילתיים בנגב או בגליל. ב-2011 אישרה הממשלה תוכנית אותה יזמה גמליאל, להקמתם של 15 מרכזי צעירים ברחבי הארץ בעלות של כ-15 מיליון ש"ח.
ב-3 במרץ 2010 נבחרה להנהגה הצעירה של הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס YGL (Young Global Leaders), ובכך הייתה לפוליטיקאית הראשונה בישראל שנבחרה לתפקיד זה. כיום חברה בקבוצת בוגרי ההנהגה הצעירה של הפורום (Young Global Leaders Alumni).
בכנסת ה-19 מונתה לרכזת הקואליציה בוועדת הכספים. לקראת הבחירות לכנסת ה-20 שובצה במקום ה-14 ברשימת הליכוד ונבחרה לכנסת. עם השבעת הממשלה ה-34 מונתה לשרה לאזרחים ותיקים, הרחיבה את תחומי עיסוקי המשרד ושינתה את שמו למשרד לשוויון חברתי. במהלך כהונתה הייתה מושא לביקורת על שהיא שולחת את ילדיה למוסדות חינוך פרטיים.
לקראת הבחירות לכנסת ה-21 שובצה גמליאל במקום ה-10 ברשימת הליכוד לכנסת. לקראת הבחירות לכנסת ה-22 החליט מרכז הליכוד להקפיא את הרשימה, ולאחר שמפלגת הליכוד חתמה על הסכם ריצה משותפת עם מפלגת כולנו ירדה גמליאל למקום ה-11 ברשימה. לקראת הבחירות לכנסת ה-23 נפרדה מפלגת הליכוד ממפלגת כולנו והקפיאה שוב את הרשימה, וגמליאל שובצה שוב במקום העשירי.
ב-17 במאי 2020 מונתה במסגרת ממשלת ישראל השלושים וחמש לשרה להגנת הסביבה. באוקטובר 2020 הודיע המשרד על הרחבת חוק הפיקדון למיכלי משקה גדולים בתוך שנה. ביוני 2021, חתמה על תיקון לתקנות להגנת חיות הבר, שאוסר על מתן היתרים לסחר בפרוות חיית בר פרט לחריגים.
לקראת הבחירות לכנסת ה-24 הוקפאה רשימת הליכוד בפעם השלישית ברצף, וגמליאל שובצה במקום השמיני.
לקראת הבחירות לכנסת ה-25 התמודדה גילה גמליאל בפריימריז של הליכוד וזכתה במקום ה-30.
עם הקמת הממשלה ה-37 מונתה גמליאל לשרת המודיעין, וכיהנה בתפקיד לפני ובמהלך מלחמת חרבות ברזל. בעקבות מתקפת הפתע של ה-7 באוקטובר הפנתה גמליאל 35 מיליון שקלים מתקציב משרדה לשירות הביטחון הכללי לצורך חיזוק יכולות סיכול איומי סייבר, חממות טכנולוגיות בפריפריה לפיתוח טכנולוגיות שימושיות לשב"כ וגיוס חרדים לשב"כ. במהלך מלחמת חרבות ברזל המליצה גמליאל על טרנספר של תושבי עזה לסיני בסוף המלחמה.
ב-18 במרץ 2024 אישרה הכנסת את סגירת משרד המודיעין ואת מינויה של גמליאל לשרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה.
במהלך מלחמת חרבות ברזל נדרשו השרה ומשרדה להתמודד עם ההתדרדרות במעמדן הבין-לאומי של האוניברסיטאות בישראל, עקב החלטות של אוניברסיטאות ומדענים בעולם לנתק את קשריהם עם אוניברסיטאות ומדענים בישראל. ב-3 ביוני 2024 הציגו בכירי המשרד, ובראשם השרה גמליאל, את חומרת המצב בפני ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת, ודיווחו ש-90 מיליון ש"ח מתקציב המשרד הוקצו לפעולות למניעת חרם אקדמי.
חיים אישיים
לגילה גמליאל חמישה אחים, שאחד מהם הוא ראש מועצת גדרה לשעבר, יואל גמליאל.
נשואה לחובב דמרי, עורך דין ובורר. לזוג שתי בנות, שילדה במהלך הכנסת ה-18. הם מתגוררים בתל אביב.
בשנת 2014 השתתפה המשפחה בסדרת הדוקו-ריאליטי "6 אימהות" אשר שודרה בשידורי רשת, ערוץ 2.
קישורים חיצוניים
תחנת גל"צ חושפת: אי-סדרים כספיים בפעילותה של המועמדת גילה גמליאל , באתר "מחלקה ראשונה", 2002
מכתביה
הערות שוליים
קטגוריה:ראשי התאחדות הסטודנטים
קטגוריה:חברות הכנסת השש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השש עשרה
קטגוריה:חברות הכנסת השמונה עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השמונה עשרה
קטגוריה:חברות הכנסת התשע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת התשע עשרה
קטגוריה:חברות הכנסת העשרים
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים
קטגוריה:חברות הכנסת העשרים ואחת
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים ואחת
קטגוריה:חברות הכנסת העשרים ושתיים
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים ושתיים
קטגוריה:חברות הכנסת העשרים ושלוש
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים ושלוש
קטגוריה:חברות הכנסת העשרים וארבע
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים וארבע
קטגוריה:חברות הכנסת מטעם הליכוד
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד-ישראל ביתנו
קטגוריה:בוגרות אוניברסיטת בר-אילן
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת בר-אילן
קטגוריה:שרות ממשלת ישראל
קטגוריה:בוגרות אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
קטגוריה:מנהלות ישראליות
קטגוריה:גדרה: חברי הכנסת
קטגוריה:יושבי ראש הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
קטגוריה:בוגרות הקריה האקדמית אונו: משפטים
קטגוריה:פוליטיקאים ישראלים שהשתתפו בתוכניות מציאות ישראליות
קטגוריה:בוגרי הקריה האקדמית אונו: משפטים
קטגוריה:שרי החדשנות, המדע והטכנולוגיה
קטגוריה:שרי הגנת הסביבה בממשלות ישראל
קטגוריה:שרות לשוויון חברתי בממשלות ישראל
קטגוריה:שרות ממשלת ישראל השלושים וחמש
קטגוריה:משתתפות 6 אימהות
קטגוריה:סגני יושב ראש הכנסת בכנסת התשע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים וחמש
קטגוריה:חברות הכנסת העשרים וחמש
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל השלושים ושבע
קטגוריה:שרות ממשלת ישראל השלושים ושבע
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל השלושים וחמש
קטגוריה:השרים לשוויון חברתי
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1974
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1974 | 2024-09-30T17:57:06 |
ונצואלה | הרפובליקה הבוליברית של ונצואלה (בספרדית: República Bolivariana de Venezuela) היא מדינה באזור הצפוני של דרום אמריקה. מבחינה גאוגרפית, ונצואלה גובלת במערבה עם קולומביה, בדרומה עם ברזיל, במזרחה עם גיאנה, ובצפונה עם הים הקריבי.
היסטוריה
כ-500 אלף בני שבטי הקאריב, אראוואק וצ'יבצ'ה חיו באזור שנקרא כיום ונצואלה, עד שהגיעו הכובשים הספרדיים.
אמריגו וספוצ'י היה כנראה האירופאי הראשון שהגיע לחופי ונצואלה (ב-1500). אנשי המשלחת שבראשותו הם אלה שהעניקו למדינה את שמה הנוכחי שמשמעותו – ונציה הקטנה, בגלל מנהגם של התושבים שחיו בשפך הנהר לבנות בתים על עמודים הנטועים ביובלי הדלתה.
הספרדים התיישבו בתחילת המאה השש עשרה בעיר קומנה (Cumaná), והפכו אותה לעיר מרכזית.
המקומיים נאבקו בספרדים, אשר היו נחושים בדעתם לחפש אחר זהב. כאשר מאמציהם עלו בתוהו, נטשו את ונצואלה החבולה.
ונצואלה הכריזה על עצמאותה ב-5 ביולי 1811, אך ניסיון ראשון זה להקים רפובליקה עצמאית לא צלח, וכמוהו גם ניסיון נוסף ב-1813. ב-1821 הביסו כוחותיו של המשחרר הגדול של דרום אמריקה, יליד המקום בעצמו, סימון בוליבר, את הספרדים וסילקו אותם מאזור ונצואלה, שנעשה חלק מרפובליקת קולומביה הגדולה. ב-1830 מרדה ונצואלה בקולומביה הגדולה והכריזה על עצמאות. משבר פקד אותה, מאבקי כוח, הפיכות ומעשי טרור שאיימו על שלמותה, וסדרה של רודנים מיליטנטיים שלטו בה ביד רמה.
משנות ה-40 של המאה ה-20
בשנת 1945 כיהן מדינה אנגריטה כנשיא ונצואלה. הוא התנגד להנהגת זכות הצבעה כללית ונתפס כמי שמעל באוצר המדינה. באוקטובר 1945, בעקבות הפיכה צבאית-אזרחית בהן השתתפו המפלגה הקומוניסטית, מפלגת הפעולה הדמוקרטית ואנשי צבא ליברליים שהדיחו מהשלטון את הנשיא איסאיאס מדינה אנגריטה, התמנה רומולו בטנקור לראש "החונטה המושלת המהפכנית" והנהיג אותה באמצעים דמוקרטיים. הוא הנהיג לראשונה זכות הצבעה אוניברסלית לכל תושביה הבוגרים של המדינה, התחיל ברפורמות חברתיות וברפורמה של תעשיית הנפט, תוך ניכוס לטובת ונצואלה של מחצית הרווחים של חברות הנפט הזרות. בטנקור סבר שחלוקה זו של הרווחים מתאימה יותר לכלכלתה השבירה מאוד של ונצואלה מאשר הלאמה כללית ומידית.
בבחירות בשנת 1947 זכתה מפלגתו של בטנקור, "הפעולה הדמוקרטית", ב-71% מהקולות. ב-1948 פינה בטנקור את כסאו לטובת הנשיא הנבחר באופן דמוקרטי, הסופר רומולו גאייגוס. אולם כעבור חודשים אחדים, גאייגוס הודח על ידי הפיכה צבאית חדשה, בפיקודם של מרקוס פרס חימנס וקרלוס דלגדו צ'לבו. בסוף 1952 קיימה החונטה השלטת בחירות. אולם משהתוצאות הראו על ניצחון של האופוזיציה, ביטלה החונטה את הבחירות, ומינתה את מרקוס פרס חימנס לנשיא בעל סמכויות דיקטטוריות. בשנת 1957 התערער מעמדו של חימנס ובינואר 1958, לאחר התגברות המהומות נגדו והתפטרות ממשלתו, הוא הודח על ידי הצבא. ממשלה זמנית שלטה בוונצואלה עד לבחירות בסוף 1958 בהן זכה רומולו בטנקור הודות לתמיכה באזורים הכפריים.
משנת 1989
ב-1989, עקב המצב הכלכלי הקשה החלו התקוממויות עממיות בפרברי קראקס שהתפשטו תחילה לקראקס עצמה ולאחר מכן ליתר המדינה. במהלך האירועים בהם פשטו עניים על בתי עסק, חסמו כבישים ושיתקו את הבירה קראקס, הורה הנשיא קרלוס אנדרס פרס למשטרה לפתוח באש חיה על מפגינים וגרם למותם של מאות עד אלפי אנשים. התקוממויות אלו הנקראות קרקסו (מילולית: מכת קראקס), היו שלב ראשון בשינוי מאזן הפוליטיקה בוונצואלה.
ב-1992 הוביל גנרל הוגו צ'אווס ניסיון הפיכה צבאי שנכשל אך מיקם את צ'אווס עמוק בתודעה הציבורית מבחינה פוליטית. לאחר יציאתו מן הכלא הקים צ'אווס את התנועה לרפובליקה החמישית, שחרתה על דגלה את הסוציאליזם והמלחמה בשחיתות ודרשה ליצור חוקה חדשה שתשרת את האינטרסים של העם. ב-1998 נבחר צ'אווס לנשיאות, והוביל מהלך ליצירת חוקה חדשה שתגביר את הדמוקרטיה במדינה. ב-1999 נבחר מחדש על פי אותה החוקה.
באופוזיציה יושבות המפלגות המסורתיות "אקסיון דמוקרטיקה" (הפעולה הדמוקרטית) וקופאי (דמוקרטית נוצרית), יחד עם מפלגות נוספות קטנות יותר, אך האופוזיציה איננה מאוחדת וחלשה. בעשורים האחרונים מאופיין העם הוונצואלי בפילוג רב בין האופוזיציה לקואליציה, כאשר תומכיו של צ'אווס מכונים צ'אוויסטים והמתנגדים מכונים אסקוולידוס (escuálidos), הכחושים בעברית. עיקר הפילוג מזוהה בדרך כלל סביב השאלה האם לתמוך בסוציאליזם שנתמך על ידי צ'אווס, לבין כלכלת שוק חופשית, והוא מאופיין בהתפלגות מעמדית ברורה שבה העניים תומכים ברובם הגדול בסוציאליזם והעשירים תומכים בשוק החופשי. מעמד הביניים אינו אחיד כמו היתר.
האופוזיציה מואשמת פעמים רבות בניסיונות לא דמוקרטיים להפיל את השלטון, כמו ניסיון ההפיכה באפריל 2002 שהסתיים בכישלון וכן התנקשות בחייו של התובע הכללי דנילו אנדרסון ובשביתה הכללית 2002–2003.
צ'אווס הוביל מדיניות של סכסוך עם ארצות הברית על רקע "מדיניותה האימפריאליסטית" לדבריו, שהובילה להטלת מגבלות על ידי ממשלת ארצות הברית על מכירת נשק לוונצואלה, לאחר שנים רבות בהן רובם של כלי הנשק של צבא ונצואלה היו מתוצרת ארצות הברית. המגבלות על רכישת נשק מארצות הברית הובילו את ונצואלה להידוק יחסים עם רוסיה. בקיץ 2006 נחתמה בין רוסיה וונצואלה עסקת נשק גדולה שכללה 103,000 רובי קלצ'ניקוב, 24 מטוסי קרב מדגם סוחוי-30 ו-30 מסוקי קרב.
בשנת 2011 אושפז צ'אווס בבית חולים בקובה לאחר שלקה במחלת הסרטן. ב-7 באוקטובר 2012 התמודד צ'אווס בבחירות לנשיאות מול מועמד האופוזיציה אנריקה קפרילס רדונסקי, שהיה הפוליטיקאי הראשון זה שנים שנתמך על ידי כל גורמי האופוזיציה המשמעותיים בוונצואלה. צ'אווס ניצח בבחירות, אך ברוב דחוק ביחס למערכות בחירות קודמות בהן השתתף. ב-10 בינואר 2013 היה צריך צ'אווס להישבע לנשיא, לפי החוקה, אך בריאותו הלקויה לא איפשרה לו. ב-5 במרץ מת צ'אווס. לפי החוקה, את מקומו של הנשיא צריך היה למלא נשיא האספה הלאומית דיוסדאדו קבאז'ו, אולם ב-8 במרץ הושבע לנשיא סגן הנשיא ניקולאס מאדורו. לפי החוקה, עם מותו של הנשיא צריכות להתקיים בחירות במדינה בתוך שלושים ימים, והללו נקבעו ל-14 באפריל. מאדורו ניצח בבחירות והושבע כנשיא.
תקופת נשיאותו התאפיינה בהידרדרות של המדינה הן מבחינה כלכלית והן מבחינה דמוקרטית. במאי 2018 התקיימו בחירות על רקע אינפלציה של כ-700% (ויש מעריכים אפילו 14,000%), תפוקה ארצית של 1.8 מיליון חביות נפט ביום (פחות מהתפוקה לפני עליית מאדורו לשלטון) ועל רקע החרמה מוחלטת של האופוזיציה בשל חוסר אמון בטוהר הבחירות הללו. מאדורו ניצח עם תמיכה של 68% מהמצביעים שהיו רק 46% מבעלי זכות הבחירה. התוצאות התקבלו בחוסר אמון והוקעו על ידי המערכת הבינלאומית. נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, הכריז על הגברת העיצומים על המדינה בתגובה ובמרכזם איסור מוחלט לסחור באיגרות חוב ונצואלניות.
בסוף שנת 2018 ארגון Freedom House ציין את ונצואלה בדו"ח החירות המקוונת השנתי, בכך שלקראת הבחירות נחקק חוק מעורפל שכופה מאסרים ממושכים על מפיצי "שנאה" באינטרנט. הדו"ח שייך את החוק לשאיפת הממשלה ליצור איום של מאסר על מבקריה.
ב-13 בינואר 2019 חואן גואידו מונה לנשיא זמני. במהלך אותו היום נעצר על ידי שירות המודיעין SEBIN, אך שוחרר באותו יום. ב-23 בינואר 2019 חואן גואידו השביע את עצמו לנשיא, המדינות שהכירו בו הן: ארצות הברית, צרפת, קנדה, ברזיל, ארגנטינה, אקוודור, פרו, פרגוואי, צ'ילה, קולומביה, קוסטה ריקה וישראל. לעומתן המדינות רוסיה, קובה, בוליביה ומקסיקו המשיכו להכיר בנשיא מאדורו, שהמשיך לשלוט בפועל במוסדות המדינה הוותיקים.
בבחירות שהתקיימו בשנת 2024 ועדת הבחירות הנשלטת על ידי נאמניו של מאדורו הודיעה על ניצחונו. בוונצואלה ובמדינות רבות בעולם הטילו ספק רב בניצחון וטענו לזיוף התוצאות. מדינות באמריקה הלטינית קראו לבדיקת התוצאות בנוכחות משקיפים חיצוניים בלתי תלויים אך קריאתם לא נענתה בחיוב. בעלות הברית של מדורו רוסיה סין וקובה הכירו בהכרזתו. לאחר הצהרת הניצחון פרצו הפגנות סוערות רבות ברחבי המדינה.
פוליטיקה
הפוליטיקה של ונצואלה, כמו מדינות אחרות באמריקה הלטינית, אופיינה לאחר עצמאותה בחוסר יציבות פוליטית והפיכות צבאיות.
ב-1958 הסתיימה תקופת הדיקטטורה של הגנרל מרקוס פרס חימנס ששלט מ-1952 והוכרז על בחירות להמשך אותה שנה. אך טרם הבחירות נחתם הסכם פונטו פיחו בין נציגים של שלוש המפלגות הגדולות. הסכם זה חילק את השלטון בין המפלגות הללו. כיום נהוג בוונצואלה לכנות את המשטרים שבין אותה תקופה לתקופת בחירתו של הוגו צ'אווס לנשיא – המשטרים הפונטו פיחסטים.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|מפה טופוגרפית של ונצואלה
ונצואלה נמצאת בצפון אמריקה הדרומית, בין קווי הרוחב 0 ל-10 צפון. היא גובלת בים הקריבי בצפון, בגיאנה במזרח, בברזיל בדרום ובקולומביה במערב. ונצואלה מחולקת מבחינה מנהלית ל-24 יחידות: 23 מדינות (estados) ומחוז הבירה.
קו החוף משתרע לאורך 2,800 ק"מ.
הנקודה הנמוכה ביותר היא בגובה פני הים והגבוהה ביותר בגובה 4,981 מטרים, פיקו בוליבר.
ונצואלה מחולקת למספר חבלים:
אזור קורו (Coro) בצפון המדינה.
רמת גיאנה הכוללת כמחצית המדינה. גובהה הממוצע 2,700 מטר מעל פני הים. הרמה אינה משטח אחיד אלא מחורצת על ידי ערוצי נחלים ופסגות הרים; בחלק המזרחי של הרמה נמצא מפל אנחל הנחשב לגבוה ביותר בעולם (979 מטר). תכסית הרמה כוללת יער צפוף ומטעי עץ הגומי. האוכלוסייה המקומית כוללת שבטים השומרים על בידולם משאר האוכלוסייה.
מישורי יינוס (Llanos).
שפלת האמזונס.
שפלת מאראקאיבו (Maracaibo Basin) בחלקה המערבי של המדינה, שבמרכזה נמצא אגם מאראקאיבו.
הרי האנדים.
אקלים
המדינה נמצאת כולה בתחום שבו שורר אקלים טרופי. למרות זאת האקלים משתנה החל מאקלים טרופי מובהק ועד לאקלים אלפיני בהתאם לגובה, לטופוגרפיה, לכיוון ולמהירות הרוח בכל אזור. השינויים העונתיים באים לידי ביטוי בעיקר במשקעים ולא בהבדלי טמפרטורה. ברוב המדינה יש עונה גשומה מובהקת. גשמים יורדים בעיקר מחודש מאי ועד נובמבר הנחשבים חודשי החורף. שאר חודשי השנה מהווים את הקיץ בוונצואלה.
ונצואלה מתחלקת ל-4 קבוצות של גבהים הנבדלים זה מזה באקלים. מתחת לגבהים של 800 מטר האקלים הטרופי מייצר אוויר חם וטמפרטורות יציבות שבין 26°C ל-28°C. בגובה שבין 800 ל-2,000 מטרים מזג האוויר קר יותר והטמפרטורות נעות בין 12°C ל-25°C. רבות מן הערים במדינה, כולל הבירה, קראקס, שוכנות דווקא בגבהים אלה. בגבהים שבין 2,000 ל-3,000 מטרים הטמפרטורות הן נמוכות יותר, מ-9°C ועד 11°C. מעל 3,000 מטרים הטמפרטורות צונחות כבר מתחת ל-8°C, אך האוכלוסייה באזורים אלה היא מועטה ביותר.
כמות המשקעים הממוצעת בשנה נעה בין 430 מילימטר באזור הקאריבי במערב, לבין 1,000 מילימטר שבמפרץ אורינוקו במזרח. בהרים כמויות המשקעים משתנות מאוד בין אזור אחד למשנהו. בעמקים שאינם חשופים לרוח לא יורדים משקעים רבים ולעומת זאת מדרונות החשופים לרוחות צפון-מזרחיות מקבלים גשם רב. בקראקס יורדים 750 מילימטר של משקעים בממוצע בשנה כשיותר מחצי מהם יורדים בין חודש יוני לאוגוסט.
כלכלה
למרות פריחה כלכלית במחצית השנייה של המאה ה-20, נכון לתחילת שנת 2020 נמצאת הכלכלה של ונצואלה בעיצומו של משבר כלכלי והומניטרי.
מאפייני הכלכלה המקומית
תעשיית הנפט שולטת בכלכלה המעורבת בוונצואלה. חברת הנפט הלאומית היא PDVSA. תעשיית הנפט מספקת כשליש מהתוצר המקומי הגולמי במדינה, בערך 80% מסך הייצוא שלה, ובערך חצי מהכנסות הממשלה. ונצואלה היא אחת מחמש מייסדות אופ"ק. תחנות שאיבת הנפט העיקרית במדינה נמצאות בסביבות אגם מאראקאיבו, מפרץ ונצואלה ובקרבת אגן נהר האורינוקו, שבו נמצא מאגר הנפט הגדול ביותר במדינה. ונצואלה מנסה לגוון את כלכלתה, ולהפחית את תלותה בתעשיית הנפט. היו ניסיונות לפתח תעשייה כבדה בתחום הברזל והאלומיניום וניסיון להחיות את החקלאות במדינה. תעשיית הברזל והחקלאות במדינה מספקים חלק מסך הייצוא של המדינה. במדינה גם קיימות תעשיות של חומרי בניין, טקסטיל, הרכבת כלי רכב וכלי טיס. תחום הנדל"ן והתיירות במדינה מפותחים גם כן.
למרות היחסים המתוחים בין ארצות הברית לוונצואלה, כמעט חצי מהייצוא הוא לארצות הברית וכמעט שליש מהייבוא הוא משם. קולומביה (מדינה נוספת שיחסיה עם ונצואלה מתוחים מאוד), ברזיל, מקסיקו, סין ופנמה הן המדינות מהן מגיע שאר הייבוא. שאר הייצוא מגיע לאנטילים ההולנדיים ולסין.
הבנק המרכזי של ונצואלה אחראי על פיתוח המדיניות המוניטרית של הבוליבר הוונצואלי המשמש כמטבע המדינתי. נשיא הבנק המרכזי של ונצואלה משמש כנציג המדינה בקרן המטבע הבינלאומית.
שנות הפריחה
משנות ה-50 עד שנות ה-80 הייתה כלכלת המדינה החזקה ביותר בדרום אמריקה. הפריחה הכלכלית באותן שנים משכה מהגרים רבים. כלכלת המדינה נחלשה במהלך משבר הנפט של שנות ה-80. עם עליית מחירי הנפט התחזקה הכלכלה, ונחלשה מאוד עם ירידתם. בשנת 2006 היה הגידול בתמ"ג בערך 10% בשנה, אך בשנת 2015 היה קיטון של 6% בתמ"ג.
המטבע המקומי הוא בוליבר ונצואלי. עד שנות ה-80 נחשב הבוליבר לאחד המטבעות היציבים ביותר באמריקה הלטינית, אך מאז 1983 נחלש בשל אינפלציה גבוהה.
שנות המשבר
ב-2014 חל משבר עקב ירידת מחירי הנפט, שהוביל להתנגשויות אלימות של מפגינים וכוחות המשטרה, לצד מחסור במוצרי מזון בסיסיים ואף רעב בקרב חלק מאוכלוסיית המדינה. ביולי 2017 פורסם כי המשבר הפוליטי החריף גרם להורדת יתרות המט"ח לרמה הנמוכה ביותר מזה 15 שנה. עד 2018 הפכה ונצואלה למדינה ענייה, בה תינוקות רבים סובלים מתת תזונה ורבים אף מתים מרעב. כתוצאה מהמשבר כ-4.5 מיליון מאזרחי ונצואלה עזבו אותה. נכון לתחילת שנת 2020, קרוב ל־9.3 מיליון בני אדם, כשליש מהתושבים, מצויים במצב של חוסר ביטחון תזונתי מתון או חמור. בני משפחה של 33% ממשקי הבית הסכימו לעבוד תמורת מצרכי מזון במקום כסף, ו־20% ממשקי הבית נאלצו למכור נכסים משפחתיים כדי לשלם בעבור צרכים בסיסיים.
היפר אינפלציה
לפי דיווחי הבנק המרכזי במדינה , בינואר 2008 עמדה האינפלציה על 21.9%. בעשור השני של המאה ה-21 גברה האינפלציה, בשנת 2015 הגיעה האינפלציה ל-275%, ובפברואר 2019 ל-2,295,981%.
דמוגרפיה
לפי המכון הלאומי לסטטיסטיקה בוונצואלה, נכון לשנת 2019 התגוררו במדינה 32,219,500 תושבים. החל משנת 1926 מפקד האוכלוסין בוונצואלה לא מתייחס לחלוקה אתנית ולכן ההערכות בנושא הן גסות. כ-70% מהאוכלוסייה הם מסטיסים, כלומר צאצאים לאירופאים ולילידי אמריקה (אינדיאנים). כ-20% נוספים הם לבנים, בעיקר ממוצא ספרדי, איטלקי, פורטוגזי וגרמני. מיעוט מוכר נוסף הוא אפרו-ונצואלים, אך מספריהם אינם ידועים בגלל מידע דמוגרפי דל ממפקדי האוכלוסין. כמה מיעוטים קטנים מיבשת אסיה קיימים בוונצואלה. סינים, טורקים, לבנונים וערבים. ורק 5% מהאוכלוסייה הם ילידים (אינדיאנים). לקבוצות אלה חברו מהגרים מאירופה ושאר מדינות דרום אמריקה באמצע המאה ה-20 בימי הפריחה הכלכלית במדינה.
כ-85% מהתושבים חיים באזורים עירוניים. 73% מהתושבים חיים במרחק של לא יותר מ-100 קילומטר מקו החוף. אף על פי שכמעט חצי משטח המדינה נמצא מדרום לנהר האורינוקו רק 5% מהתושבים מתגוררים שם.
השפה הרשמית היא ספרדית. כמו כן במדינה מדוברות 31 שפות ידועות של ילידים. 93% מהתושבים יודעים קרוא וכתוב.
96% מהתושבים הם נוצרים-קתולים, 2% הם נוצרים-פרוטסטנטים, 2% אחרים.
תוחלת החיים הממוצעת היא 74.54 שנים. לפי מדד הפוריות במדינה כל אישה יולדת בממוצע 2.23 ילדים.
חינוך ותרבות
ונצואלה היא חברה בארגון המדינות האיברו-אמריקניות (מדינות עם אוכלוסיות ממוצא פורטוגזי או ספרדי שדוברות שפות אלו עד ימינו), בו משתפות פעולה כלל המדינות האיברו-אמריקאיות בנושאי חינוך, מדע ותרבות.
עיור
התפלגות האוכלוסייה – רוב האוכלוסייה מרוכזת ברמות הצפוניות והמערביות לאורך שלוחה מזרחית בקצה הצפוני של הרי האנדים, אזור הכולל את בירת קראקס, בין אם בגלל הגישה הקלה יותר לנמלים, במקרה של החוף; או לפי האקלים הממוזג יותר, במקרה של אזורים הרריים. מרכז האוכלוסייה החשוב ביותר מחוץ לאזור החוף/ההר הוא סיודד גואיאנה, במפגש הנהרות אורינוקו וקארוני, במזרח המדינה. אוכלוסייה עירונית – 88.4% מסך האוכלוסייה (נכון לשנת 2023). קצב העיור – קצב שינוי שנתי של 1.16% (הערכה לשנים 2020–2025). הערים העיקריות של ונצואלה מפורטות להלן מבחינת חשיבות ומספר תושבים. נתוני האוכלוסייה הם ממפקד האוכלוסין והדיור האחרון של המכון הלאומי לסטטיסטיקה לשנת 2019.
יהדות ונצואלה
הקהילה היהודית בוונצואלה, שהיא אחת הקהילות העתיקות באמריקה הלטינית, מנתה בתחילת שנות ה-2000 כ-25,300 איש, אך כיום עקב המצב הפוליטי והמדיני, הכולל התנכלויות מכוונות כנגד יהודים, וכן עקב ההתדרדרות בתחושת הביטחון האישי, ההערכה היא שהקהילה הצטמצמה לכ-7,000 איש בלבד (כשרובם מבני הקהילה הספרדית).
המרכז היהודי הגדול במדינה הוא בקראקס. עם זאת, ישנם גם ריכוזי יהודים קטנים בערים מרקאיבו ופורלמאר.
בבירה קראקס בית ספר יהודי בשם "הרצל-ביאליק" (הברייקה) ובו כ-1,000 תלמידים (90% מילדי היהודים), המוחזק על ידי "ההתאחדות היהודית", וגן ילדים וכן בית שמואל/מאור התורה ותלמוד תורה סיני, בהם לומדים כמה מאות ילדים. שליחי המחלקה לחינוך של הסוכנות היהודית מקיימים לימודים גם באמצעות האינטרנט. העיתונות היהודית כוללת שבועון בספרדית.
אין ארגון כללי ארצי, אך קיימת "ההתאחדות היהודית" (אוניון) של הקהילה האשכנזית, ולספרדים – "ארגון יהודי ונצואלה" (אסוססיון), בקראקס. ובכל רחבי המדינה יש בתי-כנסת אחדים, ומספר רבנים.
בעיר קראקס קיימים מספר בתי כנסת מרכזיים: רבינטו ונצואלה – בית הכנסת הראשון בעיר הוקם ב-1952. בתי כנסת נוספים הם האוניון ישראליטה (שמשמש גם כמרכז של הקהילה האשכנזית בעיר), מגן דוד, תפארת ישראל מריפרץ אסוסיון (המרכז הספרדי), בית אל, כתר תורה, מאור התורה, אור תורה, ובית שמואל.
מועדים מיוחדים
לוונצואלה אוכלוסייה קתולית ברובה, על כן מרבית המועדים החגיגיים של הכנסייה הקתולית מהווים ימי חג בוונצואלה.
תאריך שם מקומי בעברית תיאור1 בינוארDía de Año Nuevo סילבסטר 6 בינואר Día de Reyes חג ההתגלות מציין את סגידת שלושת האמגושים בפני ישו הילד, החג מתמקד בעיקר בתהלוכות, אכילת עוגות בצורת כתר והענקת מתנות לילדים. 15 בינואר Día del Maestro יום המורים יום שני ושלישי לפני יום רביעי של אפר Carnaval הקרנבל משתנה Semana Santa השבוע הקדוש מנציח את השבוע האחרון בחייו של ישו לפני צליבתו ותחייתו. השבוע הקדוש מתחיל ביום ראשון של הדקלים ומסתיים בחג הפסחא. 1 במאי Día del Trabajador יום הפועלים 3 במאי Día del Cruz del Mayo חג הצלב הלטיני אינו חג רשמי בוונצואלה. 24 ביוני Día de San Juan Bautista y aniversario de la Batalla de Carabobo חג יוחנן המטביל ויום הצבא. מועד לציון שני אירועים: יום הצבא של וונצואלה ויום חגו של יוחנן המטביל. 5 ביולי Cinco de julio יום העצמאות של וונצואלה נהוג לציין את עצמאות של וונצואלה והן את התרבות הייחודית שלה בשירים ובאוכל. 24 ביולי Natalicio del Libertador, Dia de la Armada Nacional הולדתו של בוליבר יום זה מציין את הולדתו של סימון בוליבר בשנת 1783. 3 באוגוסט Día de la Bandera יום הדגל בעבר צוין יום הדגל בוונצואלה בחודש מרס, אך החל משנת 2006 מציון החג ב-3 באוגוסט 8 בספטמבר Día del Virgen del Valle, aparicion del Virgen del Coromoto יום הולדתה של מרים אם ישו 1 בנובמבר Día de Todos los Santos יום כל הקדושים 8 בדצמבר Inmaculada Concepción, Dia de la Lealtad התעברות ללא רבב חג קתולי המנציח את הדוגמה לפיה בהתעברות של מריה הקדושה אמו של ישו לא נגע החטא הקדמון. 25 בדצמבר Navidad חג המולד מנציח את הולדתו של ישו.
יחסי ישראל-ונצואלה
עד תחילת שנות האלפיים מערכת היחסים בין המדינות הייתה טובה. ב-1998 הנפיקה ונצואלה גיליונית מזכרת לציון 50 שנים לעצמאות ישראל.
לאור הקשר הקרוב של ישראל וארצות הברית, היחסים הדיפלומטיים של ונצואלה וישראל הדרדרו מאוד מאז עליית צ'אווס לשלטון. צ'אווס הביע תמיכה בפלסטינים במספר מקרים. את מלחמת לבנון השנייה כינה "התקפת ישראל". בתגובה שגריר ונצואלה בישראל זומן לפגישה במשרד החוץ, בו הובהר לו כי "ישראל קובלת על חוסר האיזון בדברי הנשיא". בעקבות הפגישה הורה הנשיא צ'אבס להחזיר את שגריר, ושב וגינה את ישראל. משרד החוץ הישראלי בתגובה, השיב את השגריר להתייעצויות בירושלים.
בעקבות מבצע עופרת יצוקה ברצועת עזה, סילקה ונצואלה את כל אנשי סגל השגרירות מארצה, והודיעה על ניתוק היחסים דיפלומטיים עם ישראל. בינואר 2009 נסגרה הנציגות הדיפלומטית של ונצואלה בישראל.
ראו גם
רפובליקת קולומביה הגדולה
גיאנה אסקיבה
קישורים חיצוניים
יוני קדם, ים נפט, אפס כסף ושני נשיאים: מה הסיפור של ונצואלה?, באתר ביזנעס, 25 בינואר 2018
הערות שוליים
*
קטגוריה:אמריקה הלטינית: מדינות וטריטוריות
קטגוריה:מדינות אמריקה
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:פדרציות
קטגוריה:אמריקה הדרומית: מושבות ספרדיות לשעבר
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות ספרדית
קטגוריה:רפובליקות פדרליות
קטגוריה:מדינות החברות באופ"ק | 2024-09-07T18:28:51 |
אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל | אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל(בעבר: אגודת הסופרים והספרות העברית, אגודת הסופרים העבריים בארץ ישראל, אגודת הסופרים העבריים, אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל) היא אגודה מקצועית של הסופרים והמשוררים כותבי העברית בישראל. קיימות בישראל גם אגודות של סופרים כותבי שפות אחרות, כגון ערבית.
היסטוריה
אגודת הסופרים הוקמה בתל אביב בשנת 1921 על ידי חיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי באספה שהתקיימה ביפו בחול המועד פסח תרפ"א; .באספה זו השתתפו כ-70 סופרים ונחום סוקולוב נבחר לנשיא כבוד. באותו מעמד נבחרו כדירקטורים לוועד האגודה: חיים נחמן ביאליק, אחד העם, מרדכי בן הלל הכהן, יעקב פיכמן, אשר ברש, אהרן אברהם קבק ואלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'.
במכון גנזים של אגודת הסופרים שמורים פרוטוקולים של ועדות אגודת הסופרים בשנותיה הראשונות. ישיבה א' התקיימה בירושלים בכ"ח תשרי, תרפ"ה (26 באוקטובר 1924).
ב-1928 נבחר חיים נחמן ביאליק לנשיא אגודת הסופרים, תפקיד שמילא עד שנפטר ב-1934.
ב-1938 נבחר שאול טשרניחובסקי להחליפו בתפקיד נשיא אגודת הסופרים, תפקיד שמילא עד שנפטר ב-1943.
ב-1958 נבחר דב חומסקי, שמילא את התפקיד עד 1974.
שמאי גולן היה יו"ר אגודת הסופרים עד שנת 1983.
בשנת 1984 כיהן המשורר נתן יונתן כנשיא אגודת הסופרים.
מטרות אגודת הסופרים
מטרה מקצועית - לדאוג לזכויות הסופרים ולהושיט עזרה לסופרים בצרה.
מטרה ספרותית - קיום מפעלים ספרותיים, ובהם מכון גנזים של אגודת הסופרים, כתב העת הספרותי מאזנים, הענקת פרסים ספרותיים, קיום קשרים בינלאומיים עם סופרים ועם אגודת סופרים בעולם.
מטרה ציבורית - "כגוף שיש לו מה לומר בענייני השעה ועניינים מוסריים".
בית אגודת הסופרים הוא "בית הסופר" בתל אביב, רחוב קפלן 6, הקרוי על שם שאול טשרניחובסקי. ובו שוכנים משרדי ההנהלה, אולמות לאירועים ספרותיים ומערכת כתב העת הספרותי מאזנים. מכון "גנזים של אגודת הסופרים" עבר ב-2008 לבית אריאלה בתל אביב.
אירועי אגודת הסופרים העברים
האגודה מקיימת פעילויות שונות בבית הסופר בתל אביב וברחבי הארץ להנחלת אהבה לספרות ולשירה ולרווחת היוצרים.
השקת ספרים.
ערבי הקראת שירים ויצירות ספרותיות.
פסטיבל שירת הים.
אירוח משוררים וסופרים מחו"ל.
סדנאות כתיבה.
סדרת הרצאות.
תנאי הקבלה לאגודת הסופרים
חברות באגודת הסופרים מותנית בכתיבת שני ספרים בשפה העברית ובאישור ועדת קבלה. בתחילת שנות השבעים, כאשר מספר חברי האגודה היה כ-300, הוחלט לצרף גם לשורות האגודה סופרים חדשים שעלו לא מכבר אל הארץ. סופרים אלו לא פרסמו עבודות בעברית. במקביל האגודה יזמה מאמץ לתרגם את היצירות של סופרים אלו לעברית, לסייע בקליטתם לתרבות הישראלית.
בתחילת שנת 2016 הצטרפו לאגודת הסופרים כ-40 עורכים ומתרגמים, לאחר שתנאי הסף לקבלה לחברות באגודה שונו והתאפשרה הצטרפות גם של עורכים ומתרגמים "בהוצאות ספרים מרכזיות".
נכון לשנת 2016 מאגדת אגודת הסופרים כ-520 סופרים, משוררים, עורכים, מתרגמים, במאים ומחזאים.
ראו גם
פרס ברנר
איגוד כללי של סופרים בישראל
קישורים חיצוניים
חיים נחמן ביאליק, אגודת הסופרים ועיתונה, באתר של פרויקט בן-יהודה.
אלי אשד, מה קורה באגודת הסופרים
אלי אשד, לקסיקון אגודת הסופרים - יש תמורה לאגרה?
כינוס הסופרים השלישי במעלה החמישה, 1945, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
הערות שוליים
קטגוריה:ספרות בעברית
קטגוריה:שירה עברית
סופרים
קטגוריה:אגודת הסופרים העברים | 2024-09-10T16:53:59 |
שאקירה | שאקירה איזבל מבאראק ריפול (בספרדית: Shakira Isabel Mebarak Ripoll; נולדה ב-2 בפברואר 1977) המוכרת בשמה הפרטי בלבד שאקירה, היא זמרת-יוצרת, מלחינה, שחקנית, כוריאוגרפית, פזמונאית, גיטריסטית, פילנתרופית, רקדנית בטן ומפיקה מוזיקלית קולומביאנית. מעבר לכך, למדה בימוי וידאו קליפים וביימה קליפים שונים במהלך הקריירה שלה.
אלבומה החמישי Laundry Service, נמכר בלמעלה מ-20 מיליון עותקים; הוא הפך לאחד מהאלבומים הנמכרים ביותר בכל הזמנים. נוסף על כך, הועמד בכמה קטגוריות בטקס פרסי לו נואסטרו, וזכה בשני פרסים. אלבומה השביעי, Oral Fixation, Vol. 2, נמכר בלמעלה מ-8 מיליון, ונכלל בו השיר הנמכר ביותר במאה ה-21, "Hips Don't Lie".
בשנת 2010 יצא לאור שיר המונדיאל שנערך בדרום אפריקה "" הידוע, אותו שאקירה הפיקה, הלחינה, כתבה וביצעה. במהרה, הפך לשיר המונדיאל הנמכר ביותר בכל הזמנים, עם מכירות של למעלה מ-10 מיליון עותקים ברחבי העולם. הווידאו קליפ שלו צבר למעלה מ-4 מיליארד צפיות ביוטיוב, והוא הקליפ ה-20 הנצפה ביותר בכל הזמנים, כאשר הקליפ ה-37 שייך גם כן לה, עם שירה "Chantaje", שצבר למעלה מ-2.7 מיליארד צפיות. לאחר ההצלחה לה זכתה שאקירה עם שיר המונדיאל שביצעה בשנת 2010, נבחרה לבצע שוב את שיר המונדיאל בשנת 2014. השיר נקרא "", והוא זכה להצלחה עולמית גם כן, כאשר מונה הצפיות של הקליפ שלו עומד על למעלה מ-1.2 מיליארד צפיות.
במרוצת השנים, הפכה שאקירה לאחד מהאמנים המעוטרים ביותר כאשר זכתה במאות פרסים שונים, ביניהם: חמישה פרסי המוזיקה האמריקאית, שבעה פרסי המוזיקה של בילבורד, שלושה פרסי גראמי, 42 פרסי המוזיקה הלטינית של בילבורד, 12 פרסי גראמי לטיני, חמישה פרסי הווידאו קליפים של MTV, ושני פרסי המוזיקה של MTV אירופה.
בשנת 2014 דורגה במקום ה-58 ברשימת הנשים המשפיעות ביותר בעולם על ידי פורבס. בהתבסס על קריירה של למעלה מ-30 שנים, כל אלבומיה ושיריה נמכרו בסדר גודל של למעלה מ-170 מיליון עותקים בכל רחבי העולם, מה שהופך אותה לאחד מהאמנים הנמכרים ביותר בכל הזמנים, ולאמן הלטיני הנמכר ביותר בארצות הברית, ובעולם.
ביוגרפיה
שאקירה איזבל מבאראק ריפול נולדה וגדלה בעיר ברנקייה, מחוז אטלאנטיקו שבקולומביה, למשפחה נוצרית-קתולית; לאב ממוצא ערבי-לבנוני, ולאם ממוצא ספרדי (קסטיליאני, קטאלני) ואיטלקי. היא הבת היחידה של ויליאם מבאראק חדיד ונידיה ריפול טוראדו. סביו וסבותיו של אביה היגרו לארצות הברית מביירות בירת לבנון, לניו יורק- היכן שגדל אביה. כשהיה בן חמש, היגר אביה מניו יורק לקולומביה. שמה של שאקירה נלקח מן השפה הערבית (شَاكِرَة, שאכירה) ומשמעותו "אסירת תודה". לשאקירה שמונה אחים ואחיות למחצה מנישואיו הקודמים של אביה. את רוב נעוריה בילתה בברנקייה, עיר הולדתה הממוקמת בחוף הקריבי הצפוני של קולומביה, שם כתבה את שירה הראשון הנקרא: "La Rosa de Cristal" ("פרח הקריסטל") בגיל ארבע בלבד.
ממוזער|250x250px|ברנקייה, העיר בה גדלה שאקירה
בין היתר, למדה שאקירה בבית ספר קתולי. כשהתבגרה, היא הוקסמה כשראתה את אביה כותב סיפורים במכונת הכתיבה שלו. בעקבות כך, היא ביקשה מכונת כתיבה משל עצמה כמתנה לחג המולד. כשהייתה בת שבע קיבלה את מבוקשה ומאז ועד היום כותבת שירים. כאשר הייתה בת שנתיים, נהרג אחיה-למחצה בתאונת אופנוע; שש שנים לאחר מכן, כשהייתה בת שמונה, כתבה את שירה הראשון הנקרא, "Tus Gafas Oscuras" ("משקפי השמש הכהים שלך"). השיר נכתב בהשראת אביה, שבמשך השנים הרכיב משקפיים כהים כדי להסתיר את יגונו.
כאשר שאקירה הייתה בת ארבע, אביה לקח אותה למסעדה ים תיכונית, שם שמעה לראשונה את צלילי הדרבוקה; כלי הקשה עממי שמשמש בעיקר את המוזיקה הערבית, תוך שלצליליו נהוג לרקוד ריקודי בטן. תחילה, רקדה על השולחן בבית שלה. הניסיון גרם לה להבין שהיא רוצה להיות זמרת ורקדנית. היא נהנתה לשיר לחבריה, למוריה ולנזירותיה בבית הספר הקתולי שלה, אך כשהייתה בכיתה ב', ניסתה להתקבל למקהלת בית הספר שלה. היא נדחתה בטענה שהקול שלה "חזק מדי", תוך שהמורה למוזיקה שלה באותה התקופה אמר לה שהיא נשמעת "כמו עז". לעיתים קרובות, הוצאה מכיתת בית הספר שלה בגלל הפרעת הקשב שהייתה לה. שאקירה אומרת שהיא הייתה ידועה כ-"נערת ריקודי הבטן של בית הספר". תואר זה ניתן לה מכיוון שהייתה רוקדת ריקודי בטן בכל יום שישי בבית הספר שבו שלמדה. כדי להכיר תודה על כל מה שיש לה, אביה לקח אותה לפארק המקומי בקולומביה, במטרה להראות לה כיצד חיים יתומים ועניים. המראות שראתה נשארו איתה לכל החיים ובעקבותיהם אמרה: "יום אחד אני אעזור לילדים האלה כשאני אהיה אמנית מפורסמת".
בין הגילאים 10 ל-13, שאקירה הוזמנה לאירועים שונים בברנקייה, קולומביה, תוך שזכתה להכרה מסוימת באזור. באותו הזמן, היא פגשה את מפיקת התיאטרון המקומי מוניקה אריזה, אשר התרשמה מכישרונה. אריזה עזרה לה להתפרסם במקומות נוספים בקולומביה מעבר לברנקייה. בזמן הטיסה בין ברנקייה לבוגוטה בירת קולומביה, פגשה אריזה את המפיק של סוני קולומביה, סירו וארגאס. וארגאס הסכים לבחון את שאקירה ומספר שבועות לאחר מכן, נערך לה מבחן בד בלובי של המלון בו שהו. וארגאס התרשם ממנה וחזר למשרדו עם קלטת, אך שותפיו לא התרשמו ממנה וטענו שהיא "מקרה אבוד". וארגאס לא ויתר וארגן לה בסתר מבחן בד נוסף בבוגוטה. הוא שכנע את שותפיו להגיע לאחד ממועדוני הלילה בעיר ובחצות הוא הפתיע את כולם וקרא לה לעלות לבמה להופיע. שאקירה שרה שלושה שירים והופעתה הייתה מרשימה. בעקבות ההופעה היא חתמה על חוזה הקלטות עם סוני קולומביה. במסגרת החוזה, היה עליה להקליט שלושה אלבומי אולפן.
קריירה
1990–1995: ההתחלה
לאחר שחתמה על חוזה הקלטות עם סוני קולומביה, יצא לאור אלבום הבכורה שלה אשר איגד את כל תשעת השירים שכתבה והלחינה כשהייתה בת שמונה בלבד. שם האלבום נבחר להיקרא בשם: Magia והוא יצא לאור ביוני 1991, כשהיא בת שלוש-עשרה בלבד. האלבום הכיל מגוון רחב של סגנונות מוזיקליים, כשהבולט מביניהם היה הדיסקו. אף על פי שהרדיו השמיע ללא הרף את שירי האלבום ונתן לשאקירה חשיפה גדולה בקולומביה, האלבום כשל מבחינה מסחרית כאשר נמכר בסדר גודל של 1,200 עותקים בלבד. לאחר הכישלון הרב שחווה אלבום הבכורה שלה, חברת התקליטים שלה דחקה בה והחליטה שצריך לצאת סינגל חדש שיחזיר את תשומת הלב שהופנתה אליה. בשנת 1993, הופיעה בפסטיבל הבין-לאומי של וינה דל מאר. הפסטיבל נתן לזמרים הלטינו-אמריקאים הזדמנות לבצע את שיריהם והזוכה נבחר על ידי שופטים רבים. שאקירה ביצעה את הבלדה המוכרת "Eres" ("אתה"), וזכתה במקום השלישי. אחד מהשופטים שהצביעו לשאקירה, היה הזמר הלטיני המפורסם ריקי מרטין.
לאחר ההופעה המוצלחת שביצעה שאקירה בפסטיבל, חברת התקליטים שלה נחפזה להוציא באותה השנה את אלבום האולפן השני שלה, Peligro. תחילה, זכה האלבום להצלחה גדולה ביחס לזו של אלבום הבכורה שלה, אך התקשה לשמור על יציבות מכיוון ששאקירה לא תמכה בהוצאת האלבום ואף לא השתתפה בקידום המכירות שלו. אף על פי שהשיר "Tú Serás La Historia De Mi Vida", הושמע פעמים רבות בתחנות הרדיו המקומיות, האלבום נכשל ושאקירה נעלמה מזירת המוזיקה המקומית. לאחר הוצאת שני אלבומי האולפן שלה, החליטה שאקירה לקחת הפסקה מעולם המוזיקה לטובת סיום התיכון שלה. בעקבות הכישלונות של שני אלבומיה הראשונים, פנתה שאקירה לתחום המשחק וקיבלה תפקיד באופרת הסבון המקומית "אל אואזיס", בו גם שרה את שיר הנושא, "Lo Mio". שני אלבומי האולפן הראשונים שלה נחשבים לאלבומי קידומי מכירות ולא לאלבומי אולפן.
1995–2000: ההצלחה בשוק הלטיני
שאקירה שבה להקליט שירים נוספים כבר בשנת 1995, כשהיא עדיין חתומה בחברת התקליטים סוני קולומביה. נוסף על כך, משנה זו עבד איתה המפיק לואיס פרננדו אוצ'ואה, שמפיק וכותב לה שירים עד היום. עוד באותה השנה אישרה הזמרת הקנדית אלאניס מוריסט, כי עתידים לצאת לשאקירה שני אלבומי אולפן נוספים, אך לא ציינה את תאריך יציאתם. הסינגל הראשון מתוך אלבומה השלישי "Estoy Aquí", יצא לאור ב-29 באוגוסט 1995, ובמהרה זכה להצלחה רבה כאשר הגיע אל המקום השני במצעד השירים הלטיניים של בילבורד ואל המקום הראשון במצעד שירי הפופ הלטיניים של בילבורד ובכך היה לשירה הראשון אשר הגיע למיקומים אלו. לאחר הצלחת הסינגל הראשון, העניקה חברת התקליטים סוני מיוזיק אנטרטיינמנט לשאקירה תקציב של 100,000$ להפקת האלבום, אף על פי שהעריכו כי האלבום לא ימכור כמעט עותקים ויחווה כישלון בדומה לשניים הקודמים.
ב-6 באוקטובר באותה השנה, יצא לאור אלבומה השלישי של שאקירה, Pies Descalzos. האלבום זכה להצלחה עולמית כאשר כבש ראשי מצעדי אלבומים רבים ובשיאו הצליח האלבום להגיע אל המקום השלישי במצעד אלבומי הפופ הלטיניים, ואל המקום החמישי במצעד האלבומים הלטיניים של בילבורד. בזכות האלבום, הפכה שאקירה לפופולרית באמריקה הלטינית. מתוך האלבום יצאו שישה סינגלים מצליחים ביניהם "Estoy Aquí" שהגיע אל המקום הראשון במצעד שירי הפופ הלטיניים ואל המקום השני במצעד השירים הלטיניים; "" שהגיע למקום החמישי במצעד השירים הלטיניים ואל המקום השלישי במצעד שירי הפופ הלטיניים; ו-"Pies Descalzos, Sueños Blancos" שהגיע למקום ה-11 במצעד השירים הלטיניים ולמקום החמישי במצעד המקסיקני האזורי. באוגוסט 1996, העניק איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי (RIAA) את תואר הפלטינה לאלבום.
בשנת 1996, יצאה שאקירה לסיבוב ההופעות הראשון שלה, "Tour Pies Descalzos". הוא כלל כ-20 מופעים שונים ברחבי העולם ואמריקה הלטינית, תוך שהסתיים בשנת 1997. באותה השנה זכתה בשלושה פרסי הבילבורד הלטיני. הפרס הראשון ניתן לה על זכייתה בקטגוריית "אלבום השנה" עם אלבומה השלישי, Pies Descalzos. הפרס השני ניתן לה כאשר זכתה בקטגוריית "הווידאו קליפ של השנה" עם הקליפ לשירה המצליח "Estoy Aquí", בעוד הפרס השלישי ניתן לה על זכייתה בקטגוריית "האמן החדש הטוב ביותר של השנה". מאוחר יותר הודיעו כי Pies Descalzos נמכר בלמעלה מ-5 מיליון עותקים ברחבי העולם, מה שהוביל להוצאת אלבום הרמיקס הראשון שלה, The Remixes. האלבום כלל רמיקסים שונים של כל השירים מתוך אלבומה השלישי, Pies Descalzos ונוסף על כך כלל גרסאות שונות של שיריה שתורגמו מהשפה הספרדית לשפה הפורטוגזית. בסמוך להשקתו, הפך לאלבום הרמיקס הנמכר ביותר בכל הזמנים בשפה הלטינית ולאלבום הרמיקס השישי הנמכר ביותר בכל הזמנים, עם מכירות של למעלה מ-500,000 עותקים ברחבי העולם בסך הכול.
שנה לאחר צאתו של The Remixes, נפגשה שאקירה עם המפיק הנודע אמיליו אסטפן, שהפך למפיק המוזיקלי שלה והיה אחראי להוצאת אלבום האולפן הרביעי שלה, . האלבום יצא לאור בספטמבר 1998, וזכה להצלחה עצומה ביחס לזו של שלושת אלבומיה הקודמים, כאשר הצליח בשיאו להגיע למקום ה-131 במצעד הבילבורד 200 ונוסף על כך הגיע לצמרת מצעד האלבומים הלטיניים, שם נשאר במשך 11 שבועות. מאז יציאתו, נמכר האלבום בלמעלה מ-7 מיליון עותקים ברחבי העולם, כש-1.6 מיליון עותקים נמכרו בארצות הברית בלבד, דבר ההופך אותו לאחד מהאלבומים הלטיניים הנמכרים ביותר בכל הזמנים בארצות הברית. מהאלבום יצאו שישה סינגלים: "Ciega, Sordomuda" ו-"Tú" שזכו להצלחה עצומה במצעדי הבילבורד הלטיניים והגיעו לצמרות המצעדים, ו-"Inevitable", "No Creo", "Ojos Así" ו-"Moscas en la Casa" שזכו להצלחה נאה בשאר מצעדי העולם. נוסף על כך, השניים האחרונים הצליחו לזכות בשני פרסי גראמי הלטיני. בין היתר, הפכה שאקירה לאחד מהאמנים היחידים בהיסטוריה שהצליחו להכניס שישה שירים ל-40 העליונים במצעד השירים הלטיניים של בילבורד.
בשנת 1999, שנה לאחר צאתו של אלבום האולפן הרביעי שלה, קיבלה שאקירה את מועמדותה הראשונה בטקס פרסי גראמי. היא הועמדה עם אלבומה הרביעי בקטגוריית: "אלבום הרוק הלטיני/אלטרנטיבי הטוב ביותר של השנה", אך הפסידה ללהקה המקסיקנית מנה, עם אלבומה Embrace the Chaos. באותה השנה, הוקלט ויצא לאור אלבום ה-MTV Unplugged, הראשון שלה. האלבום הושק בחנויות המוזיקה כבר ב-12 באוגוסט, תוך שזכה לאהדה עצומה מצד המבקרים האמריקאים. בשנת 2001, הועמד וזכה אלבום ההופעה בקטגוריית "אלבום הפופ הלטיני של השנה", בטקס פרסי גראמי ה-42. נכון להיום, אלבום ההופעה נמכר בלמעלה מ-5 מיליון עותקים ברחבי העולם והוא אחד מתוך אלבומי ההופעה הנמכרים ביותר בכל הזמנים.
ב-21 במרץ 2000, יצאה לסיבוב ההופעות השני שלה "Tour Anfibio", שכלל כ-21 מופעים; 9 מהם באמריקה הצפונית ו-11 מהם באמריקה הדרומית. הוא התקיים במשך חודשיים בלבד והסתיים ב-12 במאי. באותה השנה, זכתה שאקירה בפרס הווידאו קליפים של MTV הראשון שלה, עם שירה "Ojos Así". בספטמבר באותה השנה, ביצעה את "Ojos Así" במופע הפתיחה של טקס פרסי גראמי הלטיני, שם הייתה מועמדת בחמש קטגוריות שונות: "אלבום השנה", "אלבום הפופ הווקאלי של השנה", "זמרת הרוק הוואקלית הטובה ביותר של השנה", "הופעת הפופ של השנה" ו"הווידאו קליפ הקצר הטוב ביותר של השנה".
2001–2004: המעבר לשוק באנגלית עם Laundry Service
לאחר הצלחתם של ו-MTV Unplugged, החלה שאקירה לעבוד על הקלטת אלבום האולפן החמישי שלה, שיצא ברובו בשפה האנגלית. הסינגל: "Whenever, Wherever" וגרסתו הספרדית "Suerte", יצאו כסינגלים הראשונים מן האלבום באוגוסט 2001, וזכו להצלחה רבה בעולם כאשר הגיעו למקום הראשון בעשרות מדינות. בין היתר, הוא הפך לשירה הראשון שנכנס למצעד הבילבורד הוט 100, ובשיאו הגיע למקום השישי.
שאקירה מבצעת את "Whenever, Wherever" |טקסט=|ממוזער|263x263px אף על פי שהאלבום היה מיועד בראש ובראשונה לשוק האמריקאי, הוא כלל גם ארבעה שירים בספרדית, בהם "Que Me Quedes Tu", שיצא כסינגל רשמי לאחר מכן. על אף הביקורת, האלבום זכה להצלחה גדולה מאוד עם השירים "Whenever, Wherever", "Underneath Your Clothes" ו-"". האלבום והסינגלים ביססו את מעמדה של שאקירה בשוק הבין-לאומי.
ב-13 בנובמבר 2001, יצא האלבום Laundry Service ("שירותי כביסה"), ובאמריקה הדרומית ובספרד יצא בשם, Servicio de Lavanderia. הוא הגיע בשיאו למקום השלישי במצעד האלבומים של בילבורד 200, עם מכירות של למעלה מ-200 אלף עותקים בשבוע הראשון לצאתו. ביוני 2004, האלבום הגיע למעמד של פלטינה משולשת במדינה. בסך הכול מתוך האלבום, יצאו שישה סינגלים: "Whenever, Wherever", "Underneath Your Clothes", "", "The One", "Te Dejo Madrid" ו-"Que Me Quedes Tú", והסינגל השיווקי "Fool".
כיוון שהאלבום נוצר בשפה האנגלית, שירי הרוק והדאנס בספרדית שבו זכו להצלחה נאה, אם כי כמה מבקרים טענו כי כישורי האנגלית שלה חלשים מכדי שתוכל לכתוב שירים בעצמה. ברולינג סטון אמרו כי: "היא נשמעת ממש מטופשת" או "הקסם של שאקירה אובד בתרגום". היא ספגה ביקורת מכמה ממעריציה הלטיניים שטענו שהיא: "נטשה את שורשי הפולק והרוק שלה לטובת המוזיקה הפופולרית האמריקאית". על אף זאת, האלבום הפך לנמכר ביותר בשנת 2002, ולאחד מהאלבומים הנמכרים בהיסטוריה עם מכירות של 20 מיליון עותקים ברחבי העולם בסך הכול. באותו הזמן, כדי לקדם אותו, הוציאה שאקירה מיני-אלבום בשם The Pepsi EP, בחסות פפסי. מתוך המיני-אלבום, יצאו שני הסינגלים השיווקיים "Ask for More", ו-"Knock On My Door", שזכו להצלחה נאה בעולם.
בעקבות הצלחת האלבום זכתה בפרסים רבים ביניהם: פרס בחירת הצופים הבין-לאומית על הקליפ לשירה "Whenever, Wherever", מטעם טקס פרסי MTV, ופרס גראמי הלטיני בקטגוריית "הווידאו קליפ הקצר הטוב ביותר" עבור הגרסה הספרדית של הקליפ. חודש לאחר מכן היא זכתה בחמישה פרסים מטעם טקסי פרסי MTV הלטיני בקטגוריות: "האמן הנשי הטוב ביותר", "אמן הפופ הטוב ביותר", "האמן הטוב ביותר מאמריקה הצפונית", "קליפ השנה" (עבור "Suerte"), ו"אמן השנה". בחודש נובמבר, היא יצאה לסיבוב ההופעות השלישי שלה אשר נקרא "Tour of the Mongoose". סיבוב ההופעות כלל בתוכו כ-61 יעדים, והתרחש עד מאי 2003. במהלך סיבוב הופעות זה ביקרה הזמרת באמריקה הצפונית, אמריקה הדרומית, אירופה ואסיה.
בשנת 2002, יצא לאור אלבום הלהיטים הראשון של שאקירה, Grandes Éxitos. בשנת 2004, יצא אלבום ההופעה השני שלה, Live & off the Record. אלבום ההופעה מסקר סיבוב ההופעות השלישי שלה "Tour of the Mongoose", שקיימה בשנים 2002–2003. אלבום ההופעה עצמו הוקלט במהלך ההופעה שנערכה בעיר רוטרדם, הולנד. אלבום ההופעה זכה להצלחה ענקית כאשר נמכר בלמעלה מ-3 מיליון עותקים ברחבי העולם. מתוך אלבום ההופעה יצא הסינגל השיווקי "Poem to a Horse", שנכלל באלבומה החמישי Laundry Service, כרצועה בלבד.
2005: Fijación Oral, Vol. 1
לאחר ההצלחה העצומה שזכתה בשוק האנגלי, יצא לאור אלבום האולפן השישי שלה, Fijación Oral, Vol. 1. האלבום יצא לאור ב-6 ביוני 2005 באירופה, וב-7 ביוני 2005 באמריקה הצפונית ואוסטרליה. כל שירי האלבום הם בספרדית. שני שירים מתוך האלבום נכתבו בשיתוף עם הכותב גוסטבו סראטי, שהיה מוביל להקת הרוק הארגנטינאית סודה סטריאו. ב-12 באפריל באותה השנה, יצא לאור הסינגל הראשון מתוך האלבום הנקרא, "La Tortura". הסינגל הפך לשיתוף הפעולה הראשון של הזמרת עם הזמר הספרדי אלחנדרו סאנס. הסינגל שבר את שיאה האישי של הזמרת כאשר היה השיר הספרדי הראשון שלה שנכנס למצעד הבילבורד הוט 100, והגיע בו למקום ה-23. נוסף על כך, הזמרת ביצעה את השיר בטקס הווידאו קליפים של MTV לשנת 2005, מה שהופך אותה לאמן הראשון אי-פעם שביצע שיר בספרדית בטקס. באותה טקס הועמד הסינגל בשלוש קטגוריות: "הקליפ הנשי הטוב ביותר של השנה", "שיר הדאנס של השנה" ו"בחירת הקהל". השיר הצליח ברחבי העולם והגיע למקומות גבוהים במצעדים רבים ביניהם; למקום הרביעי בגרמניה, למקום השני בשווייץ ולמקום ה-21 בקנדה. בארצות הברית שהה השיר עשרים-ואחד שבועות במצעד השירים הלטיניים של בילבורד ובכך שבר את שיא השהייה במצעד. הווידאו קליפ לשיר שודר לראשונה בתוכנית TRL ב-MTV והגיע בה למקום התשיעי. הוא היה הקליפ השני בספרדית שנכלל בתוכנית אי-פעם.
ממוזער|233x233px|שאקירה בביקורה בוול מארט, יוני 2005
האלבום יצא בו-זמנית בכל מדינות אמריקה הדרומית, והגיע למקום הראשון במצעדי המכירות ברובן. האלבום הגיע למקום הרביעי במצעד האלבומים של הבילבורד האמריקאי. האלבום זכה להצלחה רבה גם במדינות שאינן דוברות ספרדית, כגון: גרמניה ואיטליה, בהן הגיע למקום הראשון, באוסטריה הגיע למקום השלישי, ובקנדה והונגריה הגיע למקום השביעי. בשבוע הראשון לצאתו נמכרו כ-157,000 עותקים של האלבום. נכון להיום האלבום מכר למעלה מ-4 מיליון עותקים, מה שהופך אותו לאחד מהאלבומים הנשיים הנמכרים ביותר בעשור הראשון של המאה ה-21. האלבום מכר למעלה מ-2 מיליון עותקים באמריקה הדרומית ובכך זכה לתואר של 11 פלטינות ביבשת. נוסף על כך, האלבום הפך לאלבום הנמכר ביותר בספרדית במספר עותקים בשבוע הראשון ליציאתו כאשר רק באמריקה הלטינית הוא הגיע תוך יום למעמדות זהב ופלטינה, ובמספר מדינות ביניהן; ונצואלה, וקולומביה ששם הגיע למעמד פלטינה משולשת. במקסיקו, האלבום נכנס ישירות אל המקום הראשון, וכל העותקים שלו אזלו בתוך יום אחד בלבד והיה ביקוש חריג להבאת עותקים נוספים. לאחר שלושה ימים, האלבום הגיע למכירות של למעלה ממיליון עותקים בעולם. וכמה חודשים לאחר מכן, זכה בפרס גראמי בקטגוריית: "אלבום הרוק/אלטרנטיבי הלטיני הטוב ביותר של השנה", ונוסף על כך זכתה בארבעה פרסי גראמי לטיניים על האלבום בקטגוריות: "תקליט השנה", "שיר השנה", "אלבום השנה" ו"אלבום הפופ הוואקלי של השנה".
הסינגל השני מתוך האלבום יצא לאור ב-2 ביולי 2005, בשם "No". הסינגל אמנם לא זכה להצלחה עולמית כמו "La Tortura", אך בקולומביה הוא שהה ארבעה-עשר שבועות (לא רצופים) במצעד, ונוסף על כך הגיע למקום הראשון בספרד וארצות נוספות הדוברות ספרדית, כגון: צ'ילה, אקוודור ומקסיקו. הסינגל השלישי מהאלבום יצא לאור ב-19 בינואר 2005, בשם "Día de Enero". בניגוד לשירים הקודמים, הסינגל לא זכה להצלחה רבה והגיע למקום ה-29 בלבד במצעד השירים הלטיניים החמים של בילבורד, והפך לאד מהשירים הפחות מוצלחים של הזמרת במצעד זה. הסינגל הרביעי מתוך האלבום יצא לאור ב-3 באוקטובר 2006, בשם "La Pared". הזמרת ביצעה לשיר גרסה אקוסטית שלוותה בפסנתר, בכמה וכמה מופעים. השיר זכה להצלחה רבה בעיקר בספרד כאשר הגיע שם למקום הראשון. ב-14 במאי 2007, יצא הסינגל החמישי והאחרון מתוך האלבום בשם "Las de la Intuición". במצעד השירים הלטיניים החמים של בילבורד, בדומה לסינגלים הקודמים, השיר לא זכה להצלחה רבה כאשר הגיע למקום ה-33, אך בספרד השיר הגיע למקום הראשון שם גם הגיע למעמד שבע פלטינות, ונוסף על כך זכה להצלחה גם במדינות שאינן דוברות ספרדית כמו רומניה והולנד.
ב-8 בדצמבר 2005, הייתה שאקירה מועמדת לפרס גראמי, בקטגוריית "האלבום הלטיני הטוב ביותר של השנה", עם האלבום.
2005–2007: Oral Fixation, Vol. 2
האלבום השני בשפה האנגלית של שאקירה, Oral Fixation, Vol. 2, יצא לאור ב-29 בנובמבר 2005, באמריקה הצפונית ובאוסטרליה. הסינגל הראשון מתוכו יצא לאור ב-4 באוקטובר 2005, והוחלט לקרוא לו: "Don't Bother". במהרה קיבל הסינגל תגובות אוהדות בקרב מבקרי המוזיקה, אך לא זכה להצלחה גדולה בעולם, ובמצעד הבילבורד הצליח להגיע למקום ה-42 בלבד. בשנת 2019 זכה השיר להצלחה בין-לאומית מחודשת כאשר הפך לוויראלי.ממוזער|שאקירה במהלך סיבוב ההופעות הרביעי שלה "Oral Fixation Tour"|215x215pxהאלבום יצא למכירה מוקדמת באייטונס, לפני שהיה זמין לרכישה פיזית. רכישה מוקדמת זיכתה את הקונה בשיר נוסף, רמיקס של השיר "Don't Bother" שלא יצא בגרסה הרגילה. לאחר הוצאת האלבום לחנויות הפיזיות, ניתן היה לרכוש את שיר הבונוס בנפרד. האלבום עבר צנזורה במספר מדינות במזרח התיכון, בהן מצרים. מספר רב של מדינות מוסלמיות צנזרו לחלוטין את השיר הראשון מתוך האלבום, "How Do You Do", בו המילים מעלות ספק לגבי קיום אלוהים. גם עטיפת האלבום שונתה: בגרסה המקורית נראית שאקירה עם בטן וכתפיים חשופות, ובגרסה המצונזרת היא מכוסה בעלים מהכתפיים ומטה. ביוני 2006, החלה את סיבוב ההופעות הרביעי שלה "Oral Fixation Tour", שהיה לגדול ביותר שקיימה. הוא כלל כ-117 יעדים בשש יבשות שונות.
האלבום הגיע בשיאו למקום החמישי במצעד הבילבורד 200 ופתח עם מכירות של כ-128 אלף עותקים בשבוע הראשון ליציאתו. בסופו של דבר למרות הפתיחה הפושרת שלו, הוא מכר כ-1.8 מיליון עותקים בארצות הברית ו-8 מיליון עותקים בעולם. לאחר שההצלחה של "Don't Bother" אכזבה את חברת התקליטים, הוחלט להוציא מהדורה מחודשת לאלבום שכללה את השיר: "Hips Don't Lie". השיר יצא כסינגל השני מתוכו בפברואר 2006, והוא שיתוף פעולה בינה לבין הזמר וייקלף ז'אן. השיר מושפע מסגנונות מוזיקליים קולומביאנים, האיטיינים, מזרחיים וקאריביים. השיר זכה להצלחה עצומה ברחבי העולם, כאשר הגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי, ובכך הפך לשיר הראשון שלה לעשות זאת. הוא הגיע למקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי. בסך הכול הגיע השיר למקום הראשון ב-55 מדינות שונות בעולם. כמו כן, השיר הגיע למקום הראשון בקטגוריית "שיר השנה" במספר מדינות בעולם. עם מעל 10 מיליון עותקים שנמכרו ממנו, הוא הפך לאחד מהשירים הנמכרים ביותר בכל הזמנים והנמכר ביותר של שאקירה ושל ז'אן. השיר הועמד לפרס גראמי. נוסף על כך, לסינגל עצמו יצאה גרסה נוספת אשר שימשה כשיר הנושא של מונדיאל 2006. ב-14 בנובמבר 2006, יצא לאור הסינגל השלישי והסוגר מן האלבום, "Illegal". בשיר משתתף הגיטריסט קרלוס סנטנה. לשיר יצא קליפ שצולם במקסיקו באוקטובר 2006.
בסוף 2006 התארחה שאקירה בשיר "Te lo Agradezco, Pero No" של אלחנדרו סאנס. הוא זכה להצלחה רבה כאשר הגיע לעשירייה הפותחת במצעד שירי הבילבורד הלטיניים. נוסף על כך, באותה שנה שיתפה פעולה עם מיגל בוס בשירו "Si Tú No Vuelves". ב-20 במרץ 2007, יצא לאור "Beautiful Liar". הסינגל הוא דואט עם ביונסה. הוא זכה להצלחה גדולה בעולם והגיע למקום הראשון במצעדים ב-16 מדינות. השיר יצא בגרסה מיוחדת של האלבום B'Day, של ביונסה. נוסף על כך השיר שבר שיא בכך שקפץ מהמקום ה-94 למקום השלישי במצעד הבילבורד, ובכך זו הייתה הקפיצה הגדולה ביותר במצעד נכון לאותה תקופה, ונוסף על כך השיר היה מועמד לפרס גראמי.
באותה שנה שאקירה כתבה והלחינה שני שירים לפסקול Love in the Time of Cholera, של הסרט רב השבחים "אהבה בימי כולרה" (2007). הסופר שכתב את הספר עליו מבוסס הסרט, ביקש בעצמו משאקירה להיות זו שתכתוב ותלחין שירים לפסקול. השירים אותם כתבה והלחינה שאקירה היו: "Hay Amores" ו-"Despedida". השירים היו מועמדים לפרס גלובוס הזהב בקטגוריית "השיר המקורי הטוב ביותר".
לאחר מכן ב-2008, הוציאה מיני-אלבום, באותו השם Love in the Time of Cholera, שבו נכללו שני השירים שאותם כתבה, ואחד נוסף בשם "Pienso en Ti", שנלקח מאלבומה השלישי, Pies Descalzos.
2008–2010: She Wolf
בשנת 2008 מיקם "פורבס", את שאקירה במקום הרביעי ברשימת הזמרות המצליחות ביותר בתעשיית המוזיקה. באותה שנה בחודש יולי, חתמה שאקירה על חוזה הקלטות בהיקף של כ-300 מיליון דולר עם חברת ההקלטות לייב ניישן. החוזה אמור היה להימשך בפרק זמן של כ-10 שנים. חוזה ההקלטות של שאקירה עם חברת התקליטים אפיק רקורדס, כלל הוצאה של שלושה אלבומים נוספים בסך הכול. הראשון בשפה האנגלית, השני בשפה הספרדית והשלישי נתון להחלטתם. אך חתימתה עם חברת התקליטים לייב ניישן, אושרה באופן מיידי והחוזה שלה עם אפיק רקורדס שולב ביחד איתו.
ממוזער|שאקירה מופיעה עם סטיבי וונדר ואשר בפסטיבל "We Are One".|207x207px
בינואר 2009, הופיעה שאקירה באנדרטת לינקולן במהלך פסטיבל "We Are One", שנערך לכבוד השבעתו של הנשיא ה-44 של ארצות הברית, ברק אובמה. במהלך הפסטיבל ביצעה שאקירה את השיר הידוע "Higher Ground", ביחד עם הזמרים האמריקאים סטיבי וונדר ואשר.
אלבומה השמיני, She Wolf, יצא לאור ב-9 באוקטובר 2009 ברחבי העולם, וב-23 בנובמבר 2009 ברחבי ארצות הברית. במהרה קיבל האלבום ביקורות חיוביות מצד מבקרי המוזיקה, ונוסף על כך הצליח להיכנס למצעד האלבומים העולמיים, מצעד האלבומים הלטיניים, ומצעד אלבומי הפופ, השנתיים של AllMusic. האלבום הגיע למקום הראשון במצעדי האלבומים של ארגנטינה, אירלנד, איטליה, מקסיקו ושווייץ, ונכנס לחמישייה הפותחת במצעדי האלבומים של ספרד, הממלכה המאוחדת וגרמניה. במצעד הבילבורד 200, נכנס למקום ה-15. האלבום זכה בתואר פלטינה כפולה בקולומביה ומקסיקו, פלטינה באיטליה ובספרד וזהב במדינות רבות, ביניהן צרפת והממלכה המאוחדת. הוא נמכר בלמעלה מ-2 מיליון עותקים ברחבי העולם.
מהאלבום יצאו ארבעה סינגלים שזכו להצלחה רבה, כשהראשון מביניהם יצא כבר ב-10 ביולי 2009. שמו ניתן לו כשם האלבום וגם הוא נקרא בשם: "She Wolf". עם יציאתו, זכה לקבלות פנים חיוביות מצד מבקרי המוזיקה, כשרבים מהם שיבחו אותו על היותו שונה משאר השירים שיצאו באירופה באותה תקופה. מבחינה מסחרית, הוא מכר עותקים רבים במדינות רבות והוא אחד מהשירים הנמכרים ביותר של הזמרת. בארצות הברית לבד, מכר השיר למעלה מ-1.8 מיליון עותקים, ובממלכה המאוחדת מכר קרוב ל-400 אלף עותקים. הוא הגיע למקום הראשון במצעדים רבים במדינות שונות ביניהן: קנדה, גרמניה, איטליה, ספרד והממלכה המאוחדת. בארצות הברית, הגיע למקום ה-11. לשיר יצא קליפ שצבר מעל 267 מיליון צפיות. לאחר הצלחת הסינגל הראשון, יצאו שלושה סינגלים נוספים מהאלבום; "Give It Up to Me", "Gypsy" ו"Did It Again". שלושת הסינגלים זכו להצלחה בינונית ברחבי העולם, אך לא שיחזרו את הצלחת הסינגל הראשון. הסינגל המצליח ביותר מבין כל השלושה, היה "Gypsy", אשר זכה להצלחה רבה במצעדים, כאשר הגיע לעשירייה הפותחת בלמעלה מ-8 מדינות שונות ביניהן: גרמניה, הונגריה, מקסיקו, ספרד וכולי. במצעד הבילבורד הוט 100 שבארצות הברית, הגיע השיר למקום ה-65, ואילו גרסתו הלטינית, "Gitana" הגיעה למקום השישי במצעד שירי הבילבורד הלטיניים. השיר הגיע למעמד פלטינה וזהב בספרד ומקסיקו.
2010–2012: Sale el Sol
במאי 2010, ביצעה שאקירה ביחד עם הלהקה הדרום אפריקאית פרשליגראונד, את שיר המונדיאל הידוע, "". השיר זכה במהרה להצלחה עולמית ונכנס ל-30 מצעדים שונים. הוא הצליח להגיע למקום הראשון ב-18 מצעדים מתוך ה-30 ונוסף על כך, הצליח להיכנס למצעדי סוף שנה רבים במדינות שונות, שם התמקם במקום הראשון במדינות: ולוניה, דנמרק, צרפת, פינלנד, ספרד ושווייץ. בפלנדריה נכנס למצעד השירים הטובים ביותר בכל הזמנים, שם הגיע למקום ה-65 בסך הכול. בגלגלצ שהה השיר במקום הראשון במשך שבוע אחד ובמצעד הפזמונים הבין-לאומי השנתי באותה השנה התמקם במקום החמישי. "" הוא שיר המונדיאל הנמכר ביותר בכל הזמנים, עם מכירות של למעלה מ-10 מיליון עותקים ברחבי כל העולם. כמה חודשים לאחר מכן, יצא לשיר וידאו קליפ מצליח שנכון לינואר 2020, נצפה למעלה מ-2.4 מיליארד פעמים והוא שיר המונדיאל הנצפה ביותר בכל הזמנים. נוסף על כך, השתתפה שאקירה באותה השנה בתור עצמה בפרק אורח של תוכנית הטלוויזיה "המכשפים מווייברלי פלייס".ממוזער|260x260px|שאקירה מופיעה עם שירה "Antes de las Seis"כמה חודשים לאחר שהוציאה את שיר המונדיאל, ב-19 באוקטובר יצא אלבומה התשיעי, Sale el Sol. במהרה זכה האלבום להצלחה רבה מצד AllMusic, כאשר נכנס שם לשתי רשימות סוף השנה החשובות ביותר; רשימת "האלבומים הטובים ביותר של 2010" ורשימת "האלבומים הלטיניים הטובים ביותר של 2010". בשנת 2011 הועמד האלבום בשתי קטגוריות שונות בטקס פרסי גראמי הלטיני. המועמדות הראשונה הייתה בקטגוריית "אלבום השנה" ואילו השנייה הייתה בקטגוריית "אלבום הפופ הוואקלי של השנה". האלבום זכה בקטגוריה השנייה בה הועמד. מבחינה מסחרית, האלבום זכה להצלחה רבה ברחבי אירופה ואמריקה הלטינית ובכך נכנס לצמרות המצעדים במדינות כגון: בלגיה, קרואטיה, צרפת, מקסיקו, פורטוגל וספרד. במצעד האלבומים שבארצות הברית, נכנס היישר למקום השביעי והיה לאלבום הלטיני המצליח ביותר באותה השנה. במצעד האלבומים הלטיניים נכנס היישר למקום הראשון והיה השישי של הזמרת לעשות זאת. על פי מגזין הבילבורד, 35% ממכירות השבוע הראשון שלו, היו מכירות דיגיטליות. האלבום נמכר בלמעלה ממיליון עותקים ב-6 שבועות בלבד, ולמעלה מ-4 מיליון עותקים מאז השקתו.
מהאלבום יצאו חמישה סינגלים. הראשון מביניהם היה "Loca", שנבחר להיות הסינגל הראשון והפותח מתוכו. הוא יצא לאור ב-10 בספטמבר 2010, ובמהרה הגיע לפסגות מצעדים רבות, וזכה להצלחה ולהוקרה עולמית כאשר נמכר בלמעלה מ-5 מיליון עותקים. ביוטיוב, הקליפ של השיר נצפה מעל 520 מיליון פעמים, והוא הסרטון התשיעי הנצפה ביותר של הזמרת. לאחר הצלחת הסינגל הראשון, יצא לאור ב-4 בינואר 2011, הסינגל השני מהאלבום שנקרא על שם האלבום, "Sale el Sol". השיר לא זכה להצלחה רבה כמו שאר הסינגלים, אך הצליח להיכנס למצעדים רבים בייחוס להיותו כסינגל בשפה הספרדית. במכירות, השיר גם כן לא זכה להצלחה רבה, אך במקסיקו נמכר בלמעלה מ-30,000 עותקים, ובספרד נמכר בלמעלה מ-20,000 עותקים. לאחר ההצלחה המועטה שנחלה עם הסינגל השני מהאלבום, יצא לאור ב-8 באפריל 2011, הסינגל השלישי מהאלבום, "Rabiosa". השיר הוא שיתוף הפעולה הראשון בין שאקירה לפיטבול. השיר זכה להצלחה עצומה ברחבי העולם, כאשר נכנס למצעדים רבים והגיע לצמרות של כמה וכמה מצעדים, ביניהם: ספרד ופורטוגל. לשיר הועלה קליפ מצליח שנכון לינואר 2020, צבר למעלה מ-250 מיליון צפיות והוא אחד מהנצפים ביותר של שניהם. לאחר מכן ב-21 באוקטובר 2011, יצא הסינגל הרביעי מהאלבום הנקרא, "Antes de las Seis". הוא נכתב והופק על ידי שאקירה ולסטר מנדז ויצא בהוצאת חברת התקליטים אפיק רקורדס. המבקרים נתנו חוות דעת חיובית על השיר כאשר החמיאו על התוכן הלירי שלו. במצעדים ובמכירות לא זכה השיר להצלחה גדולה כמו הסינגלים הקודמים, אך בכל זאת נכנס לשלושה מצעדים. סינגל זה נבחר להיכלל גם באלבום ההופעה הרביעי שלה, Live from Paris. ב-13 במרץ 2012, יצא הסינגל האחרון והסוגר מהאלבום, "Addicted to You". השיר נכתב על ידי שאקירה, אל קאטה, ג'ון היל ולואיס פרננדו אוצ'ואה. במצעדים זכה השיר להצלחה נאה, כאשר הגיע למקום הראשון במקסיקו ובפולין. במקסיקו קיבל השיר את תואר הפלטינה על מכירות של למעלה מ-60,000 עותקים.
בספטמבר 2011, יצאה שאקירה לסיבוב ההופעות החמישי שלה: "The Sun Comes Out World Tour", שנתמך על שני אלבומיה, She Wolf ו-Sale el Sol. הוא נערך באמריקה הצפונית, אירופה, אמריקה הדרומית, אסיה ואפריקה, כשבסך הכל כלל כ-107 מופעים. במהרה זכה לתגובות חיוביות מצד מבקי המוזיקה, ששיבחו את הנוכחות והביצועים של שאקירה בהופעותיה. ב-9 בנובמבר 2011, זכתה בתואר כבוד מטעם "האקדמיה הלטינית להקלטות", וביצעה גרסת כיסוי לשירו של ג'ו ארויו "En Barranquilla Me Quedo", למען מאנדליי ביי שנפטרה מוקדם יותר באותה השנה. בפברואר 2012, נודע לציבור כי הזמרת הותקפה בידי אריה ים. ב-25 ביוני יצא לאור שיתוף הפעולה השני שלה עם פיטבול, "Get It Started". הוא היה צריך להיות הסינגל הראשון מתוך אלבומו Global Warming, אך לבסוף נכלל רק במהדורת הדלוקס. בסמוך לכך, עוטרה שאקירה בדרגת אביר של מסדר האמנויות והספרות הצרפתי. בספטמבר 2012, הודיעה שהיא בהיריון, משחקן הכדורגל ג'רארד פיקה, ולאחר מכן ב-17 בספטמבר 2012, הוכרז כי היא ואשר יחליפו את כריסטינה אגילרה וסי-לו גרין, בעונה הרביעית של תוכנית הטלוויזיה האמריקאית The Voice, לצד אדם לוין ובלייק שלטון. מאוחר יותר, הודיעה שהיא תתמקד בהקלטת אלבום האולפן העשירי שלה בסתיו ובסופו של דבר תחזור לעונה השישית של התוכנית בפברואר 2014. ב-23 בינואר 2013, נולד לשאקירה ולבן זוגה בן בכור.
2014–2015: Shakira
ממוזער|226x226px|הסינגל הראשון מתוך האלבום, שיצא בשיתוף הזמרת הברבדית ריהאנה.
באוקטובר 2010, הוציאה שאקירה לאור את אלבום האולפן התשיעי שלה, Sale el Sol. האלבום זכה להצלחה גדולה בשוק הלטיני והאמריקאי. שנה לאחר מכן בנובמבר, חשפה בריאיון בילבורד שהיא התחילה לכתוב חומרים חדשים ולעבוד עם מפיקים שונים לאלבומה החדש. לאחר שנה, היא סיימה את חוזה ההקלטות שלה עם אפיק רקורדס והוחתמה על ידי חברת התקליטים רוק ניישן, למטרות ניהול בלבד. בדצמבר 2013, נודע כי היא חתמה על חוזה הקלטות עם חברת התקליטים RCA רקורדס והוסיפה שדרכה תוציא אלבום חדש. היא החלה להקליט את האלבום בפברואר 2012, אחרי ששיתפה פעולה עם מפיקים שונים כגון: בני בלנקו, טייסטו, רדוואן, מקס מרטין, ד"ר לוק, למפאו ואייקון. לאחר חודש, נודע שהיא שיתפה פעולה עם פרננדו גריביי, סיה ואסתר דין. בספטמבר 2013, אמרה: "סוף סוף הרגשתי בנוח עם השירים האלה כמו במכנסי הג'ינס הקרועים שלי". בנובמבר, הודיעה שהיא כותבת חומרים אחרונים לאלבום. עם הוצאת האלבום הכריזה הזמרת כי הוא יקרא על שמה, Shakira.
האלבום נמכר בלמעלה מ-80,000 עותקים בארצות הברית בשבוע הראשון ליציאתו. הוא הגיע בשיאו למקום השני במצעד האלבומים האמריקאי עם 84,000 עותקים שנמכרו בשבוע הראשון לצאתו, מה שהופך את אותו לאלבום המצליח ביותר של הזמרת במצעד האמריקאי, כשהוא עוקף את אלבומה החמישי Laundry Service, משנת 2001, שהגיע בשיאו למקום השלישי. על אף זאת, האלבום הוא לא האלבום המצליח ביותר במכירות של השבוע הראשון של הזמרת. האלבום מכר 5000 עותקים פחות מאלבומה השמיני She Wolf, שיצא באמצע שנת 2009, והגיע בשיאו למקום החמישה-עשר עם למעלה מ-89,000 עותקים שנמכרו ממנו בסך הכול. האלבום הגיע למקום הראשון באייטונס ב-62 מדינות והיה לאחד מהראשונים שלה שהצליחו לעשות זאת.
מהאלבום יצאו שלושה סינגלים. הסינגל הפותח יצא לאור ב-13 בינואר 2014, בשם "Can't Remember to Forget You". השיר הוא שיתוף פעולה בין שאקירה לבין הזמרת הברבדית ריהאנה. השיר נכתב על ידי שאקירה, ריהאנה, ג'ון היל, קיד הארפון ואריק האסל. הווידאו קליפ של השיר צולם בלוס אנג'לס, על ידי הבמאי האמריקאי ג'וזף קאהן. הקליפ הועלה לערוץ ה-Vevo של שאקירה ב-30 בינואר באותה השנה. ב-21 בינואר 2014, יצאה לשיר גרסה ספרדית בשם "Nunca Me Acuerdo de Olvidarte", שלא כללה את ריהאנה. הקליפ לשיר צבר למעלה ממיליארד צפיות והוא בין הנצפים ביותר של שאקירה ושל ריהאנה. בשיאו הצליח השיר להגיע למקום החמישה-עשר במצעד הבילבורד הוט 100, ולמקום האחד-עשר במצעד הסינגלים הבריטי. לאחר ההצלחה שנחל הסינגל הראשון, יצא לאור הסינגל השני, "Empire". תחילה, יצא השיר כסינגל השיווקי הראשון מהאלבום ולאחר מכן ב-22 בפברואר 2014, יצא כסינגל השני מהאלבום. בשיאו הצליח השיר להגיע למקום ה-58 במצעד הבילבורד הוט 100, ולמקום ה-25 במצעד הסינגלים הבריטי. הוא נמכר בלמעלה מחצי מיליון עותקים בארצות הברית בסך הכול. הסינגל השלישי והאחרון מתוך האלבום היה "", שיצא לאור ב-28 במרץ 2014. גרסת המונדיאל של השיר "", יצאה ב-27 במאי 2014. מתוך האלבום יצא גם השיר "23", שאותו הקדישה וכתבה שאקירה עבור ג'רארד פיקה.
2015–2016: "Try Everything"
ב-9 בפברואר 2015, הוציאה שאקירה את השיר "Mi Verdad", ביחד עם הלהקה המקסיקנית מנה. השיר נכלל באלבומה התשיעי של הלהקה, Cama Incendiada. הקליפ הנלווה שיצא עבור השיר הפך לוויראלי ונכון לנובמבר 2019, מונה הצפיות שלו עומד על כ-250 מיליון צפיות. בסמוך לכך, נבחר השיר להיות שיר הנושא של אופרת הסבון המקסיקנית "חלום האהבה".
כמה ימים לאחר מכן, ב-15 בפברואר 2016, נבחרה שאקירה לבצע את שיר הנושא של הסרט "זוטרופוליס" הנקרא, "Try Everything". השיר זכה להצלחה נאה, ובשיאו הצליח להגיע למקום ה-63 במצעד הבילבורד הוט 100. במרץ 2017, העניק איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי (RIAA) את תואר הפלטינה לשיר, על מכירות של למעלה ממיליון עותקים במדינה. ביוני 2019, קיבל את תואר הפלטינה הכפולה, על מכירות של למעלה משני מיליון עותקים במדינה.
נוסף על כך, דיבבה שאקירה בסרט את הצביה גאזל. "זוטרופוליס" הוא סרט הרפתקאות קומי בהנפשה ממוחשבת של דיסני. הסרט בוים על ידי ביירון הווארד וריץ' מור, ונכתב בידי ג'ארד בוש ופיל ג'ונסטון. הסרט זכה להצלחה מסחרית עצומה עם הכנסות של מעל מיליארד דולר, ובכך עקף את הסרט "מלך האריות", והפך לסרט השני בהכנסתו של דיסני אחרי "לשבור את הקרח", והיה לסרט האנימציה עם הפתיחה הגדולה ביותר בהיסטוריה של הקולנוע כבר בסוף השבוע הראשון להקרנתו בקולנוע. ב-6 ביוני הגיעו רווחיו של הסרט למיליארד דולר ובכך הפך לסרט האנימציה הרביעי בהיסטוריה שהגיע להישג הזה.
2016–2018: El Dorado
ממוזער|285x285px|שאקירה וקרלוס במהלך הצילומים ל-"La Bicicleta".
בשנת 2016, הודיעה שאקירה כי היא חוזרת לאולפן ההקלטות שלה ומתחילה לעבוד על אלבומה האחד-עשר. תחילה, פרסמה תמונות וסרטונים שונים באינסטגרם שלה. בסרטונים היה ניתן לראות ולשמוע אותה שרה קטעים מהשירים העתידים להיכנס לאלבומה החדש. ב-27 במאי 2016, יצא לאור שיתוף הפעולה הראשון שלה עם קרלוס ויוס, "La Bicicleta". את השיר כתבה ביחד עם ויוס והוא הופק על ידי אנדרה קסטרו. עם יציאתו, הצליח השיר להגיע למקום השני במצעד השירים הלטיניים, ולמקום הראשון במדינות כדוגמת: ונצואלה, מקסיקו, ספרד, צ'ילה וקולומביה. לשיר צולם קליפ מלא, שהועלה לערוץ היוטיוב של ויוס ונכון לינואר 2020, צבר למעלה מ-1.3 מיליארד צפיות, והוא השלישי הנצפה ביותר של שאקירה, והנצפה ביותר של ויוס.
לאחר הוצאת השיר המצליח עם ויוס, הוציאה שאקירה את הסינגל הראשון מתוך אלבומה האחד-עשר, "Chantaje". השיר הוא שיתוף פעולה בינה לבין הזמר הקולומביאני מאלומה. במהרה, הפך השיר לאחד מהשירים הלטיניים המצליחים ביותר בכל הזמנים בארצות הברית, כאשר בשבוע השמיני שלו במצעד הבילבורד הוט 100, הצליח להגיע מהמקום ה-61 למקום ה-51. בכך הפך לאחד מהשירים הלטיניים הבודדים בהיסטוריה שעשו זאת באותה העת. בארצות הברית נמכר בלמעלה מ-960,000 עותקים. בגרמניה נמכר בלמעלה מ-200,000 עותקים, ובספרד נמכר בלמעלה מ-200,000 עותקים גם כן. בצרפת זכה להצלחה רבה כאשר נמכר שם בלמעלה מ-250,000 עותקים. השיר הוא הראשון של מאלומה שהצליח להיכנס למצעד הבילבורד הוט 100 וה-19 של שאקירה להיכנס למצעד זה. הקליפ שצולם לשיר, שבר את שיאו של סיי שצבר מיליארד צפיות בכ-158 ימים עם שירו "Gangnam Style", בזמן שהוא צבר מיליארד צפיות בכ-139 ימים בלבד. נכון להיום, מונה הצפיות של הקליפ עומד על למעלה מ-2.4 מיליארד צפיות והוא הנצפה ביותר של הזמרת ושל מאלומה. קליפים נוספים שפורסמו בגרסאות שונות הצליחו לצבור מיליוני צפיות גם כן.
ב-4 בפברואר 2017, יצא לאור שיתוף הפעולה השני שלה מהאלבום, ביחד עם הזמר הלטיני פרינס רויס. שם השיר היה "Deja Vu" והוא כשמו, מעלה בתוכו זיכרונות ישנים, שקרו לשניים בעברם. שיתוף פעולה זה הוא הראשון בין שאקירה לרויס. השיר זכה להצלחה נאה בכל המצעדים הלטיניים, כאשר במצעד השירים הלטיניים הגיע בשיאו למקום הרביעי, ובמצעד השירים הטרופיים הצליח להגיע למקום הראשון. לשיר צולם וידאו קליפ מצליח אשר צבר למעלה מ-435 מיליון צפיות, והוא בין הסרטונים הנצפים ביותר של רויס.
לאחר שהועלו לאינסטגרם של הזמרת מספר תמונות נוספות המציגות חלקים משמו ומעטיפתו של האלבום ב-11 במאי, הודיעה שאקירה כי אלבומה החדש ייקרא בשם, El Dorado, והוא עתיד לצאת ב-26 במאי באותה השנה. באותו הזמן, היא פרסמה את עטיפתו המלאה של האלבום. שמו של האלבום נבחר להיקרא כ-El Dorado, ופירוש שמו הוא; "אל דוראדו", עיר אגדית של שבט האינקה שמעולם לא נמצאה. האגדות מספרות שבעיר זו חבוי זהב רב, כמו בשאר המקדשים שנמצאו באמריקה הדרומית. לאחר מכן יצא קליפ מילים לשיר החדש עליו שאקירה הודיעה ברשתות החברתיות, "Ma Enamoré". חודש לאחר מכן יצא לשיר קליפ מלא, שצבר למעלה מ-800 מיליון צפיות. ב-26 במאי, יום צאתו של האלבום, פורסמו בערוץ ה-Vevo שלה כל שיריו. ב-15 בספטמבר, יצא לאור הסינגל השלישי מהאלבום, "Perro Fiel"; הקליפ המלא שלו שכלל את הזמר הלטיני ניקי ג'אם הופץ בסמוך לכך. בפרק זמן של כ-17 שעות מונה הצפיות שלו עמד על למעלה מ-4.2 מיליון צפיות, ונכון לינואר 2020, מונה הצפיות שלו עומד על כ-750 מיליון צפיות. באותה השנה הועמדה בטקס פרסי גראמי הלטיני ה-18 בשש קטגוריות שונות, מתוכן זכתה בקטגוריית "אלבום הפופ העכשווי-ווקאלי הטוב ביותר". בסמוך לכך, זכתה בפרס המוזיקה האמריקאית החמישי שלה בקטגוריית "האמן הלטיני של השנה", הועמדה תשע פעמים בטקס פרסי המוזיקה האמריקאית הלטיני, זכתה בשני פרסים, הועמדה פעמיים בטקס פרסי המוזיקה של בילבורד, ולבסוף קיבלה מועמדות בטקס פרסי גראמי ה-60, בקטגוריית "אלבום הפופ הלטיני הטוב ביותר".טקסט=|ממוזער|250x250 פיקסלים|שאקירה במהלך הופעתה בבוגוטה, קולומביה, שהתקיימה במסגרת סיבוב ההופעות השישי שלה, "El Dorado World Tour".ב-23 בינואר 2018, נודע כי שאקירה צילמה קליפ לשיר "Trap". מאוחר יותר, ב-26 בינואר באותה השנה, היא העלתה את הקליפ המלא לערוץ ה-Vevo שלה, ואז נודע כי השיר יהיה הסינגל הרביעי מתוך האלבום. בשיר מתארח בשנית, הזמר הקולומביאני מאלומה. שיתוף פעולה זה הוא השלישי של השניים, כאשר הקודמים היו "Chantaje", והרמיקס שיצא עבור השיר "La Bicicleta". ב-24 השעות הראשונות של הקליפ ביוטיוב, מונה הצפיות שלו עמד על כ-7 מיליון צפיות. ב-28 בינואר 2018, נודע כי היא זכתה בפרס גראמי השלישי שלה, עם אלבומה El Dorado, בקטגוריית "אלבום הפופ הלטיני הטוב ביותר". זוהי הפעם השנייה בה זוכה שאקירה בקטגוריה זו, כשהקודמת הייתה עם אלבום הופעתה הראשון, MTV Unplugged, בשנת 2000, דבר אשר הופך אותה לאמנית היחידה בהיסטוריה שעשתה זאת פעמיים. כמה ימים לאחר מכן, הודיעה ברשתות החברתיות שהיא מועמדת 12 פעמים בטקס פרסי הבילבורד הלטיני, וב-10 בפברואר 2018, הוציאה בושם חדש עבור גברים הנקרא, "Rock! the Night".
לקראת סוף מרץ 2018, הכריז איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי (RIAA), כי אלבומה האחד-עשר, El Dorado, נמכר בארצות הברית בסדר גודל של כ-240,000 עותקים, וכי שירה "La Tortura" הוא השיר הלטיני הנשי הנמכר ביותר בכל הזמנים בארצות הברית, ובעולם הוכרז כי שאקירה הפכה לאמן הלטיני הנמכר ביותר בכל הזמנים גם בארצות הברית, וגם בעולם, כאשר הקודמת לכך הייתה גלוריה אסטפן. באפריל 2018, הצטלמה ביחד עם מאלומה לעמוד שער עבור מגזין הבילבורד, לכבוד "שבוע המוזיקה הלטינית".
בהמשך, נודע כי היא זכתה בחמישה פרסי הבילבורד הלטיני, מתוך שתים-עשרה מועמדויות. בתחילת מאי 2018, דווח בכלי תקשורת רבים בישראל על הופעה של שאקירה בישראל לראשונה בקריירה שלה, בפארק הירקון שבתל אביב, ב-9 ביולי 2018, במסגרת סיבוב ההופעות השישי שלה, "El Dorado World Tour". בסוף אותו החודש, הוכחשו פרטים אלו על ידי משרד ההפקות שהיה אחראי על הגעתה כאשר הסיבות לביטול ההופעה אינן ברורות וייתכן כי הן קשורות ללחצים הבין-לאומיים על הופעתה במדינה או עקב בעיות טכניות של ההפקה. כמה ימים לאחר מכן, הוציאה את השיר "Clandestino", ביחד עם מאלומה. שיר זה הוא שיתוף הפעולה הרביעי של השניים. ב-27 ביולי באותה השנה, פורסם הקליפ המלא של השיר. בהמשך, הוציאה את "Nada" כסינגל החמישי והאחרון מתוך האלבום. לקראת סוף 2018 נודע כי El Dorado נמכר בלמעלה מ-4.2 מיליון עותקים, וכי במהלך סיבוב ההופעות "El Dorado World Tour", נמכרו למעלה ממיליון כרטיסים.
2019–הווה: Shakira in Concert: El Dorado World Tour
טקסט=Super Bowl LIV Halftime Show (49607213091) (cropped)|ממוזער|290x290 פיקסלים|שאקירה רוקדת "Whenever, Wherever" במהלך הופעת המחצית של ה-סופרבול LIV.
בתחילת 2019, פרסמו ברולינג סטון כי ייתכן ובמהלך השנה הזו תוציא שאקירה את אלבומה השנים-עשר, El Dora2, אשר יהיה אלבום המשך ל-El Dorado, שיצא שנתיים קודם לכן. עוד נודע כי ייתכן והשיר "Clandestino" שיצא ב-8 ביולי 2018, יתפקד כסינגל המוביל מתוכו. בפברואר 2019, הפכה לפרזנטורית של יצרן התכשיטים הדני, פנדורה. נוסף על כך, השתתפה בפרסומת שנעשתה עבור קולקציית תכשיטי פנדורה מיוחדת שיצאה בשמה. אותו הפרסום אודות אלבום ההמשך נודע כידיעה כוזבת ולא נכונה.
באפריל 2019, זכתה שאקירה בשני פרסי המוזיקה הלטינית של בילבורד, מתוך ארבע מועמדויות בסך הכול. חודש לאחר מכן, הוענק לה תואר "האמנית הבין-לאומית הנמכרת ביותר במקסיקו". באוגוסט באותה השנה, נודע כי היא תוציא את אלבום ההופעה החמישי שלה, Shakira in Concert: El Dorado World Tour, ב-13 בנובמבר 2019. כמה שבועות לאחר מכן, השיקה את אתר האינטרנט Shakira Perfumes ("הבשמים של שאקירה"), הכולל מידע על שלל הבשמים שהוציאה במרוצת השנים. לקראת סוף ספטמבר 2019, נודע כי היא תופיע ביחד עם ג'ניפר לופז בסופרבול LIV, שהתקיים ב-2 בפברואר 2020, במיאמי, פלורידה שבארצות הברית.
לבסוף, יצא אלבום ההופעה, Shakira in Concert: El Dorado World Tour, בתאריך המיועד, תוך שהועלה לרשתות הזרמות המדיה השונות כדוגמת אפל מיוזיק וספוטיפיי. נוסף על אלבום ההופעה, הוציאה שאקירה את סרט ההופעה, Shakira in Concert: El Dorado World Tour, שעלה לאקרנים בעשרות מדינות שונות, ביניהן ארצות הברית, הממלכה המאוחדת, ברזיל ורוסיה. עבור הסרט הוקם אתר אינטרנט רשמי, בו הוצגו כל הקרנותיו ברחבי העולם, אך לא אושרה הקרנתו הרשמית של הסרט בישראל. באותו היום בו יצא, פורסם כי הסרט עלה לאקרנים בלמעלה מ-2,500 בתי קולנוע ברחבי העולם. הצלחתו של הסרט עזרה בקידום אלבום ההופעה שדורג במצעדים שונים ברחבי העולם.
בפברואר 2020, הופיעה שאקירה במופע המחצית של סופרבול LIV. ההופעה עלתה ליוטיוב ותוך פחות מ-20 שעות צברה קרוב ל-30 מיליון צפיות. כמו כן, הצליחו שיריה "Whenever, Wherever", "Hips Don't Lie", "", "She Wolf", "Empire", "Try Everything", "Underneath Your Clothes", "La Tortura", "Me Gusta" ו-"Chantaje", לחזור למצעד האייטונס האמריקאי. בעקבות ההופעה, פורסמו למעלה מ-2 מיליון ציוצים בטוויטר, בהם הוזכרה שאקירה. נוסף על כך, באותה היממה הצליח שירה "", לצבור למעלה ממיליון צפיות ביוטיוב, עשר שנים מצאתו המקורית. ב-6 במרץ, פרסמה בשידור חי את הקליפ רשמי של "Me Gusta"; הוא זכה להצלחה רבה כאשר צבר למעלה מ-55 מיליון צפיות בפחות מחודש לצאתו. בסוף מרץ, העניק איגוד תעשיית ההקלטות הבריטי (BPI) את תואר הזהב לשירה "Underneath Your Clothes", על מכירות של למעלה מ-400,000 עותקים במדינה, דבר אשר הופך אותו לשירה השני הנמכר ביותר במדינה. בעקבות מגפת הקורונה נהגה משדר מיוחד בשם Disney Family Singalong, בו שאקירה ביצעה את להיטה "Try Everything", הלקוח מתוך סרט הקולנוע "זוטרופוליס" (2016). במשדר, אותו הנחה השחקן האמריקאי, ריאן סיקרסט, ביצעו אמנים שונים מבתיהם, שירים מסרטי דיסני מובחרים וזאת בשל ההסגר שפקד את העולם באותה העת. ב-19 ביוני, הוציאה ביחד עם הלהקה האמריקאית בלאק אייד פיז, את השיר "Girl like Me", שנכלל באלבום, Translation. בחודש העוקב, הוציאה את השיר "Don't Wait Up" שזכה להצלחה בעיקר במצעדים של מוניטור לטינו. בינואר 2021, שאקירה מכרה את קטלוג 145 משיריה לקרן שירי היפגנוזיס. החברה לא חשפה את הפרטים הכספיים של המכירה.
ב-21 באפריל הוציאה שאקירה את השיר "Te Felicito" יחד עם הזמר-יוצר הפוארטו ריקני ראו אלחנדרו. השיר זכה להצלחה בכל רחבי העולם והצליח להגיע למקומות הראשונים במספר מצעדים של בילבורד וזאת, נוסף על הצלחתו ברשתות הסטרימינג, שם צבר למעלה ממאות מיליוני צפיות והשמעות. בהמשך אישרה שאקירה במאי 2022 על סיום עבודתה עבור אלבום האולפן הבא שלה ואמרה כי האלבום יכיל סגנון המוטבע במוזיקת אלקטרונית עם רמזים של מוזיקה אורבנית ומוזיקת רוק. היא זכתה לכבוד על ידי האקדמיה הבריטית של פזמונאים, מלחינים וכותבים בברית המועצות (UK) עם פרסי אייבור נובלו מיוחד על כתיבת שירים בשפה האנגלית ובשפה הספרדית, סלילת הדרך והתרומה למוזיקה הספרדית. בהמשך השנה, הוציאה שאקירה עם להקת בלאק אייד פיז ודייוויד גטה את השיר "Don't You Worry", ביחד עם וידאו קליפ נלווה שזכה להצלחה ברחבי העולם. בסוף חודש מאי, תוכנית תחרות ריאליטי הריקוד "רוקדת עם עצמי" (Dancing with Myself), הוקרנה לראשונה על ידי רשות השידור NBC שעליו שימשה שאקירה כמפיקה ושותפה ליצירה יחד עם ליזה קושי וניק ג'ונאס. פרק הפיילוט נקרא "Open Those Pods" זכה להצלחה רבה בארצות הברית בפרט כאשר נצפה על ידי צופי ארצות הברית וברחבי עולם בכ-2.66 מיליון צופים.
באוקטובר 2024, שאקירה הוציאה וידאו קליפ חדש לשיר "Soltera", השיר הראשון שלה מאז האלבום Las Mujeres Ya No Lloran, שהיה מועמד לפרס הגראמי הלטיני ויצא במרץ 2024. הקליפ לשיר כולל הופעות אורח של זמרי פופ לטיניים כמו אניטה, דנה פאולה, נאטי נטשה, ביסאראפ, וגם ידועני הרשת ללה פונס והארי ג'וסי. השיר יצא בספטמבר.
חיים אישיים
ממוזער|272x272px|שאקירה ובנה.
בשנת 2000 החלה את מערכת היחסים שלה עם עורך הדין ובנו של נשיא ארגנטינה לשעבר, אנטוניו דה לה רואה. בשנת 2009, הצהירה כי הם אינם מתכוונים להתחתן מכיוון ש"מערכת היחסים שלהם כבר עבדה בתור זוג לא נשוי והם לא צריכים ניירות בשביל זה". לאחר עשור ביחד באוגוסט 2010, הודיעו השניים שהם נפרדו כ"החלטה הדדית להתנתק מהיחסים הרומנטיים שלנו", כפי שציינה שאקירה והוסיפה כי היא "רואה תקופה זו של פרידה זמנית", כאשר דה לה רואה מפקח על "האינטרסים העסקיים של שאקירה כפי שעשה תמיד".
בספטמבר 2012, נודע כי דה לה רואה תבע את שאקירה על סכום של כ-100 מיליון דולרים בטענה שהיא סיימה את השותפות העסקית ביניהם ללא הודעה מוקדמת. התביעה שלו נדחתה על ידי שופט בית המשפט העליון של מחוז לוס אנג'לס באוגוסט 2013. באותה השנה שבה נפרדה מדה לה רואה, הכירה שאקירה את הכדורגלן הספרדי ג'רארד פיקה, במהלך הצילומים לקליפ של שיר המונדיאל, "" והשניים החלו לצאת.
שאקירה ילדה את בנה הראשון ב-22 בינואר 2013, בברצלונה שבספרד, שם היא ופיקה התגוררו באותה העת. לאחר שנתיים, ב-29 בינואר 2015, ילדה את בנה השני. כמה שנים לאחר מכן, בשנת 2018, הואשמה שאקירה על ידי רשויות המס בספרד בהונאה בגובה של עשרות מיליוני דולרים ונאלצה לשלם קנס של 25 מיליון דולר, במטרה להביא לקץ החקירה אשר התנהלה נגדה. ב-4 ביוני 2022 אחרי זוגיות של 12 שנה ושני ילדים, הזמרת שאקירה וג'רארד פיקה נפרדו לאחר שהאחרון נתפס לכאורה בוגד בה עם אישה אחרת.
בני הזוג ביקשו בהצהרה קצרה "לכבד את פרטיותם לרווחת הילדים".
לאחר שהואשמה בהונאת מס בשנת 2018, החליט ב-2022 בית משפט בספרד ששאקירה תעמוד לדין בגין העלמות מס לכאורה בגובה 14.5 מיליון אירו בשנים 2012–2014, נוסף על סעיפים שונים של הונאת מס. התביעה מתבססת על הטענה שהזמרת חיה באותן שנים בספרד, אף שמקום מגוריה המדווח היה איי בהאמה.
פעילות חברתית
ממוזער|250x250px|שאקירה בפגישה עם חואן קרלוס הראשון, מלך ספרד, 2008. בשנת 1997 הקימה שאקירה את הארגון ההתנדבותי, "Fundación Pies Descalzos". ארגון שמטרתו לתת הזדמנות נוספת לילדים ממשפחות מצוקה, על ידי הקמת בתי ספר, חלוקת מזון ומתן שירותים רפואיים לילדים מקולומביה, וממדינות עולם שלישי. הארגון ממומן על ידי שאקירה עצמה, קבוצות בין לאומיות ואנשים נוספים. שם הקרן נלקח מתוך שמו של אלבומה השלישי Pies Descalzos, שאיתו פרצה לתודעה. הארגון עוסק במתן חינוך לנוער, על ידי הקמת בתי ספר וחלוקת אוכל לילדים שמשפחתם נמצאת בקשיים כלכליים. עד היום הוקמו כחמישה בתי ספר שונים, המכילים בתוכם כ-4,000 תלמידים.
שאקירה נבחרה לשגרירת רצון טוב של ארגון יוניצ"ף בו היא פעילה, והיא אחד מהנציגים הגלובליים שלהם. ב-3 באפריל 2006, זכתה לכבוד רב בטקס האו"ם השנתי בעקבות הקרן שלה. במרץ 2010, הוענקה לה מדליה מטעם ארגון העבודה הבינלאומי של האו"ם, בהוקרה על היותה, כפי שציין חוקר העבודה של האו"ם, חואן סומביה: "שגרירה אמיתית לילדים ולצעירים, לחינוך איכותי ולצדק חברתי". בנובמבר 2010, לאחר שהופיעה במופע הפתיחה של טקס פרסי המוזיקה האירופית של MTV, היא קיבלה את פרס "MTV free Your Mind", עבור מסירותה לשיפור הגישה לחינוך לכל הילדים ברחבי העולם.
שאקירה הפכה לנציגת הסלבריטאים לשנת 2010, בפרסומת המסורתית לחג המולד של ערוץ "פריקסנט", אשר קורא לסלבריטאים ברחבי העולם כדי להיות הפנים של הטלוויזיה החגיגית השנתית שלו. השותפות בין שאקירה ל-"פריקסנט" כוללת גם סרטון קידום מכירות של הקרן, שבוים על ז'אומה דה לאיגואנה, אשר ביים גם את הווידאו קליפים לשיריה "Sale el Sol", "Don't Bother" ו-"Día de Enero". בעקבות יציאת הפרסומת היא אמרה כי: "החינוך הוא זכות מלידה וחינוך איכותי הוא הכלי היחיד שיש לילד להפוך חלומות למציאות, ומאחר שהייתי ילדה הייתי מודעת למציאות הקשוחה שעמדה בפני ילדים רבים". שאקירה גם לקחה את ההזדמנות להודיע כי היא קיבלה 500,000 אירו, על מנת לממן שני בתי ספר המנוהלים על ידי הקרן שלה. לאחר ארבע שנים ב-27 באפריל 2014, זכתה שאקירה מטעם דיסני, בפרס מיוחד על התרומה שלה עם הקרן.
שירי צדקה
בספטמבר 2001 השתתפה שאקירה בשיר הצדקה הראשון שלה "", אותו שרו עשרות זמרים לטיניים, כשביניהם ניתן למנות את ג'ניפר לופז, גלוריה אסטפן ופאולינה רוביו. השיר יצא עבור גיוס כספים ומשאבים לאחר פיגועי 11 בספטמבר. שנתיים לאחר מכן, בשנת 2003, שרה שאקירה את שיר הצדקה "What More Can I Give", בשתי גרסאות. האחת בשפה האנגלית, והשנייה בשפה הספרדית. זמרים כגון מריה קארי, אסטפן, סלין דיון, ביונסה, אנסטייז'ה ורבים אחרים, אף שרו את השיר בגרסאות שונות קודם לכן. בדומה לשיר הצדקה הקודם אותו שרה שאקירה, גם שיר זה נועד לגייס כספים ומשאבים לאחר פיגועי 11 בספטמבר.
לקראת סופה של שנת 2007, יצא לאור שיר הצדקה "Sing" של אנני לנוקס, שכלל עשרות אמניות שונות וביניהן, שאקירה, שרה מקלכלן, פרגי ומליסה אתרידג'. השיר נכלל באלבומה הרביעי של לנוקס, Songs of Mass Destruction. מטרתו של השיר הייתה ליצר מודעות בנושא האיידס וה-HIV, וכל הרווחים שהפיקו ממנו, הלכו לטובת מחקרים וטיפולים בנושאים הללו.
בינואר 2010, הקליטה שאקירה מחדש את השיר "I'll Stand by You", והוא יצא כסינגל השיווקי הראשון מתוך אלבום ההופעה, Hope for Haiti Now, שיצא למען האיטי וכלל שירים שונים מתקופות שונות, שמילותיהם מדברות על תקווה ואופטימיות. חודשיים לאחר מכן, השתתפה שאקירה עם זמרים לטיניים בולטים נוספים כגון טליה, אנריקה איגלסיאס ופאולינה רוביו, בפרויקט "We Are the World", במסגרתו ביצעו את השיר "Somos El Mundo 25 Por Haiti", במטרה לעזור לגייס כסף משאבים לסיוע לאחר רעידת האדמה בהאיטי. לקראת סוף מרץ של אותה השנה, השתתפה בשיר השלישי והאחרון עבור האיטי, "Ay Haiti".
מאוחר יותר במאי 2010, השתתפה שאקירה בשיר הצדקה "Gracias a la Vida", במטרה לגייס כספים לצ'ילה. בשיר השתתפו תשעה אמנים, ביניהם: שאקירה, מייקל בובלה, לאורה פאוזיני, אלחנדרו סאנס וחואנס.
שאקירה וישראל
באלבום ההופעה השני של הזמרת, Live & Off the Record, מציינת שאקירה את רצונה להופיע במזרח התיכון ובין השאר גם בישראל. לאחר מכן, בשנת 2006 התבטאה שאקירה, שמשפחת אביה ממוצא לבנוני, נגד מלחמת לבנון השנייה, וקראה לסיום הסכסוך ולהפסקת אש בשני הצדדים.
במרוצת השנים צצו שמועות בהן אמרו כי שאקירה גילתה אנטישמיות כלפי מדינת ישראל, אך הליגה נגד השמצה, הארגון הגדול בעולם הנלחם באנטישמיות, בדק את הטענות ופרסם מאמר ובו קבע חד משמעית כי: "שאקירה לא יצאה בהתבטאויות נגד יהודים [...] הליגה נגד השמצה מודיעה חד-משמעית כי השמועה מפוברקת".
ב-2011, ביקרה בישראל עם ג'רארד פיקה. היא קיימה הופעה וביקרה בבית ספר דו-לשוני יהודי-ערבי של עמותת "יד ביד: המרכז לחינוך יהודי ערבי בישראל", ובוועידת הנשיא של הנשיא התשיעי של מדינת ישראל שמעון פרס.
הסתבכויות פיננסיות
בנובמבר 2017 נחשף באחד מהמסמכים של מסמכי פרדייז כי הזמרת מחזיקה בכל המניות של חברה במלטה המשמשת להעברת זכויות בתחום המוזיקה. שווי המניות בהן החזיקה הזמרת הוערך בכ-30 מיליון דולרים בסך הכול. עורכי דינה של הזמרת הגיבו למסמכים וטענו כי כל העסקים שלה במדינה חוקיים לחלוטין. בעקבות כך בשנת 2018 החלו רשויות המס בספרד לפתוח בחקירה נגד הזמרת. רשות המס בספרד טענה כי על פי המסמכים עולה כי הזמרת לא שילמה מס בספרד בין השנים 2012 ל-2014. לטענתם היא טענה שמקום מגוריה היה באותה תקופה איי בהאמה אף על פי שלטענתם בתקופה זו היא כבר התגוררה בספרד. ביולי 2021 קבע בית המשפט כי יש מספיק ראיות על מנת להעמיד את הזמרת לדין. בספטמבר 2023 נחשף כי מתנהלת נגד הזמרת חקירה נוספת מאז יולי של אותה שנה בגין העלמות מס בשווי של 6.7 מיליון יורו בשנת 2018. בנובמבר 2023 הגיעה שאקירה להסדר בתיק ההשתמטות ממס של השנים 2012–2014,לפיו יוטלו עליה קנסות בסך 7.7 מיליון יורו.
הישגים
שאקירה זכתה ב-342 פרסים שונים, והייתה מועמדת ל-591 פרסים בטקסים שונים, ובכך הפכה לאמנית הלטינית המוערכת ביותר בכל הזמנים. לשאקירה שלושה פרסי גראמי, שנים-עשר פרסי גראמי הלטיני, חמישה פרסי המוזיקה האמריקאית, שני פרסי המוזיקה של MTV אירופה, חמישה פרסי הווידאו קליפים של MTV, שבעה פרסי המוזיקה של בילבורד, וארבעים-ושנים פרסי המוזיקה הלטינית של בילבורד.
מכירות אלבומיה של שאקירה עומדות על כ-70 מיליון עותקים, ומכירות שיריה עומדות על כ-100 מיליון עותקים. על פי סוני מיוזיק, היא נחשבת לאמנית הקולומביאנית הנמכרת ביותר בכל הזמנים. שירה "Hips Don't Lie", הפך לאחד מהשירים הנמכרים ביותר בהיסטוריה עם מכירות של 20 מיליון עותקים. נוסף על כך, הוא היה לשיר הפופ המנוגן ביותר ברדיו האמריקאי בשבוע אחד כאשר נוגן 9,637 פעמים. שאקירה היא האמן הלטיני היחידי שהצליח להכניס שיר למקום הראשון במצעד 40 שירי המיינסטרים ובמצעד הבילבורד הלטיני באותו הזמן, ובשנת 2018 הייתה האמנית המושמעת ביותר בדיזר.
השיר "La Tortura", הפך לשיר ששהה הכי שבועות במקום הראשון במצעד הבילבורד הלטיני כאשר שהה 25 שבועות (עד ששיא זה נשבר עם "Bailando" ששהה 41 שבועות), ולשיר הלטיני הנשי הנמכר ביותר בארצות הברית ובעולם, כשמכירותיו מסתכמות בכ-6 מיליון עותקים. בשנת 2010 נוקיה קבעה כי שאקירה היא האמן הלטיני עם הכי הרבה הורדות של מוזיקה בחמש השנים האחרונות, והשיר "She Wolf", הפך לאחד מעשרת השירים המורדים ביותר של אמנים לטיניים. בשנת 2010 היא דורגה במקום החמישי ברשימת האמנים הויראליים ביותר, כאשר בשנה זו גרפה כ-404 מיליון צפיות על הקליפים שלה באתר יוטיוב. נוסף על כך, היא מחזיקה בשלושה קליפים אשר הגיעו ללמעלה ממיליארד צפיות באתר יוטיוב, וערוץ היוטיוב שלה הוא הערוץ החמישי הפופולרי ביותר באתר עם יותר מ-13.1 מיליארד צפיות במצטבר.
בשנת 2011 זכתה שאקירה בפרס מיוחד מטעם טקס פרסי גראמי הלטיניים על תרומתה לתעשיית המוזיקה. בשנה זו היא גם קיבלה כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד. במקור, היא הייתה צריכה לקבל כוכב כבר בשנת 2004, אך היא דחתה את ההצעה. בשנת 2014 ביצעה בשלישית את שיר המונדיאל ובכך הפכה לאמן היחיד שעשה זאת. בשנת 2018, נכנסה שאקירה לספר השיאים של גינס – מהודרת 2019, על עצם היותה "האמנית עם מרבית פרסי גראמי הלטיני".
אומנות
כשנשאלה על האומנות שלה, אמרה שאקירה: "המוזיקה שלי היא שילוב של אלמנטים שונים רבים. אני תמיד עושה ניסויים, כשזה נוגע למוזיקה שלי. אני מנסה לא להגביל ולקבע את עצמי, בקטגוריה ספציפית, אלא לנסות ולהתפתח עד כמה שאפשר". שאקירה הצהירה כי היא מושפעת בעיקר ממוזיקה מזרחית, ומוזיקה הודית. היא טענה כי שני סוגי המוזיקה הללו אף השפיעו על מספר רב של שיריה ויצירותיה, ואף הוסיפה כי היא מושפעת מאוד ממוזיקה אינדיאנית ומוזיקה עממית מדרום אמריקה. נוסף על כך, היא גם הושפעה מהמורשת הערבית שלה, אשר הייתה השראה גדולה לפריצת הדרך שלה בעולם עם השיר "Ojos Así", שהפך ללהיט. בריאיון לטלוויזיה הפורטוגזית אמרה: "הרבה מתנועות הריקוד שלי לקוחות מן התרבות הערבית". היא גם הזכירה את הוריה כתורמים גדולים לסגנונה המוזיקלי.
אלבומה השלישי, Pies Descalzos והרביעי, , הכילו שילוב של סגנון הפופ רוק, הרוק הלטיני, ואף מוזיקה עממית. אלבומה הראשון בשפה האנגלית Laundry Service, ואלו שיצאו אחריו, הכילו את סגנון הפופ הלטיני, והפופ רוק, גם כן. Laundry Service בעיקר מכיל בתוכו את סגנון הפופ-רוק, אך שואב השפעות ממגוון ז'אנרים מוזיקליים נוספים. הזמרת דיברה גם על המוצא המעורב שלה אשר לטענתה השפיע על סגנונה המוזיקלי, ואמרה: "האישיות שלי היא מיזוג בין שחור ללבן, בין פופ לרוק, בין התרבות הלבנונית של אבי לבין הדם הספרדי של אמי, ובין הריקודים הערבים לפולקלור הספרדי."
האלמנטים הערביים והמזרחיים שהשפיעו רבות על אלבומיה הראשונים, השפיעו גם כן על אלבומה החמישי, Laundry Service, בשיר "". נוסף על כך, האלבום מכיל גם סגנונות מוזיקליים ממדינות שונות בדרום אמריקה, למשל הטנגו ומוזיקת הריקודים הסלוניים, הבאים לידי ביטוי בשיר "", המשלב גם אלמנטים של רוק אנד רול, סולו גיטרה וקלות דמויי ראפ אותם שאקירה עושה בעצמה.
אלבומה השמיני She Wolf, עוסק בעיקר באלקטרופופ ומכיל השפעות של מוזיקה ממדינות ויבשות שונות כמו אפריקה, קולומביה, הודו והמזרח התיכון. שאקירה כינתה את האלבום כ"ניסיון" בו היא חקרה סוגי מוזיקה עממית ממדינות שונות, לצד מוזיקה אלקטרונית עם צלילי עולם, טמבורינס, קלרניטים, מוזיקה מזרחית, מוזיקה הודית, דאנסהול וכולי. באלבומה התשיעי Sale el Sol, היא חזרה להתמקד בבלדות, שירי רוק ושירי דאנס לטיניים כמו "Loca".
שאקירה הצהירה כי ג'ון לנון היה ההשפעה המוזיקלית הגדולה ביותר שלה. כילדה, שאקירה הושפעה ממוזיקת רוק, והקשיבה ללהקות הארד רוק כמו לד זפלין, הביטלס, נירוונה, דה פוליס ו-U2. השפעותיה האחרות כללו את גלוריה אסטפן, מדונה, שריל קרואו, אלאניס מוריסט, מארק אנתוני, מרדית' ברוקס והקיור. שאקירה ידועה בריקודי הבטן שלה אשר אותם היא נוהגת לבצע בהופעותיה ובקליפים שלה, המבוססים על המורשת הלבנונית שלה אותם היא לעיתים קרובות מבצעת יחפה. לטענתה היא למדה את ריקודי הבטן בשביל להתגבר על הביישנות שלה.
עיסוקים אחרים
נוסף על קריירת השירה, שאקירה גם שיחקה במספר תפקידים שונים בטלוויזיה. בשנת 1994, עשתה את תפקיד הבכורה שלה בטלנובלה הקולומביאנית "אל אוסיאס" שם גילמה דמות בשם לואיזה מריה. בשנת 2009, גילמה את עצמה באחד הפרקים של הסדרה בטי המכוערת. שנה לאחר מכן הופיעה בגרסה בדיונית של עצמה בסדרה "המכשפים מווייברלי פלייס", ואף קיבלה הצעה להשתתף בסרט "אהבה בימי כולרה", אך סירבה בשל העירום המעורב בו.
ב-17 בספטמבר 2015, היא הוצגה כציפור במשחק "אנגרי בירדס פופ!", לזמן מוגבל, וגם במהדורה נוספת של המשחק לאחר כמה שבועות. לאחר מכן, הוציאה את משחק הווידאו Love Rocks Starring Shakira, שנתמך על גבי שיריה ודמותה. משחק זה פותח על ידי החברה רוביו אנטרטיינמנט, ויצא לאור ב-15 באוקטובר 2015 עבור מכשירי אנדרואיד ו-iOS ברחבי העולם.
בשנת 2016, דיבבה שאקירה את דמותה של גאזל בסרט שובר הקופות "זוטרופוליס", וביצעה את שיר הנושא של הסרט, "Try Everything". במאי 2018, הוציאה קולקציית סטיקרים לרשת החברתית וייבר.
בשמים ומוצרי טיפוח
מאז שנת 2008 ועד היום, הוציאה שאקירה בסך הכל 36 בשמים אשר נחלקים ל-5 סדרות המכילות בתוכן כ-35 בשמים, ובושם אחד אשר לא נכלל בהן. בין היתר הוציאה גם כמה סוגים של תרסיסי גוף ודאודורנטים. הבושם הראשון אותו השיקה שאקירה, הוא "Amuleto", שיצא באוקטובר 2008, בצרפת, ובעולם יצא כשנה לאחר מכן.
בשנת 2010, השיקה שאקירה קו יופי משלה בשם "S by Shakira" בחסותה של חברת פויג. הבושם הראשון אשר יצא בחסותו היה הבושם "S", שיצא לשווקים ביוני 2010. בעקבות הצלחת מכירותיו של אותו הבושם, הוציאה שאקירה סדרה בעלת אותו השם בה נכללו ארבעת הבשמים; "S by Shakira Eau Florale", שיצא ב-2011, "S by Shakira Aquamarine", שיצא ב-2013, "S Kiss", שיצא ב-2017, ו-"Miss S", שיצא ב-2018. כעבור שנתיים, הוציאה את סדרת הבשמים השנייה שלה שנקראה, "Elixir". הבושם הראשון אשר יצא בחסותה היה בושם בעל אותו השם, אשר הושק בשנת 2012, וזכה להצלחה מסחרית רבה. שנה לאחר מכן יצא הבושם השני בסדרה, "Wild Elixir". ב-2014 יצא הבושם השלישי "Aphrodisiac Elixir", ב-2015 יצא הבושם הרביעי, ובשנת 2016, יצא הבושם החמישי והאחרון מתוכה, "Magnetic Elixir".
בשנת 2014, הושקה הסדרה השלישית בשם "Rock! by Shakira". בסדרה זו נכללו כ-13 בשמים שונים, אשר עשרה מתוכם הם עבור נשים ושניים מהם הם עבור גברים. הבושם הראשון בסדרה יצא באותה השנה בה היא הושקה ושמו כשמה. בשנת 2015, יצא בושם יחיד מן הסדרה בשם "Love Rock! by Shakira". לאחר שנה מצאת אותו הבושם, השיקה שאקירה שלושה בשמים נוספים אשר נכללו בסדרה זו. בשנת 2017, הושקו ארבעה בשמים נוספים מתוך הסדרה, ובשנת 2018, הושקו שני בשמים נוספים בסדרה: "Rock! the Night for Men", ו-"Rock! the Night". שנתיים לאחר מכן, הוציאה שאקירה את הסדרה הרביעית והאחרונה, "Dance Collection". הבושם הראשון מתוכה הוא "Dance", שיצא בסמוך להשקתה. השני הוא "(Dance Diamonds (Under The Rain", שיצא בשנת 2017, ואיתו נמכר גם תרסיס גוף נלווה. הבושם השלישי מתוך הסדרה הוא "Dance Alegría", שיצא בשנת 2018 ואיתו גם הבושם "Dream", שיצא כחלק מסדרה בעלת אותו השם.
ביולי 2018, נודע כי שאקירה תוציא את הבושם הרביעי מסדרת "Dance Collection". תחילה, ביקשה מן המעריצים שלה לבחור את צבעו. האפשרות הראשונה הייתה הצבע האדום אשר מבטא את תחושת השמחה השוררת בה, בעוד האפשרות השנייה הייתה הצבע הכחול המבטא את עצם היותה רקדנית בטן. לבסוף, נבחר הצבע הכחול על ידי חצי מיליון מצביעים. בסמוך לכך, פתחה בסקר נוסף לגבי שמו של הבושם; האפשרות הראשונה הייתה "Midnight" (חצות), והשנייה "Moonlight" (אור ירח). באותו החודש פרסמה כי השם "Moonlight" נבחר. לקראת צאתו של הבושם, פרסמה שאקירה סקר אחרון בו נדרשו מעריציה לבחור את אריזתו. במאי 2019, פרסמה כי 1.7 מיליון אנשים השתתפו במהלך שלוש ההצבעות, ואף הכריזה על צאתו לרשתות שיווקי הבשמים. באותה השנה, יצא בושם שני מסדרת "Dream", הנקרא "Sweet Dream".
לאור הצלחת סדרת "Dance Collection", הודיעה שאקירה בשנת 2020, על הבושם השישי בסדרה: "Dance Midnight". השיר זכה לקידום והג'ינגל שנוגן בפרסומות שלו היה השיר "Trap". בהמשך, היא הוציאה בושם נוספת מסדרת "S by Shakira", ושמו היה "S Sugar". הבושם יצא במהדורה מצומצמת.
דיסקוגרפיה
ממוזער|256x256px|שאקירה, 2009
הופעות
סיבובי הופעות
1996–1997: Tour Pies Descalzos
2000: Tour Anfibio
2002–2003: Tour of the Mongoose
2006–2007: Oral Fixation Tour
2010–2011: The Sun Comes Out World Tour
2018: El Dorado World Tour
2024–2025: Las Mujeres Ya No Lloran World Tour
פילמוגרפיה
1996: El oasis
2001-09: Saturday Night Live
2002: Popstars
2002: Taina
2009: Ugly Betty
2010: Wizards of Waverly Place
2013-14: The Voice
2014: Dreamland
2016: Zootopia
קישורים חיצוניים
ארגון כפות רגליים יחפות
שאקירה במוסיכיפדיה של רדיו מוסיכיף.
הערות שוליים
*
קטגוריה:זמרות קולומביאניות
קטגוריה:זמרות פופ קולומביאניות
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: מוזיקה
קטגוריה:אמני סוני מיוזיק לטין
קטגוריה:אמנים הידועים בשם במה
קטגוריה:זמרות-יוצרות קולומביאניות
קטגוריה:במאי וידאו קליפים קולומביאנים
קטגוריה:במאיות וידאו קליפים
קטגוריה:זוכות פרס גראמי הלטיני
קטגוריה:זוכות פרס גראמי
קטגוריה:זוכי טקס נבחרי הילדים: זמרים ולהקות מחו"ל
קטגוריה:מפיקות מוזיקליות
קטגוריה:זוכי פרס בחירת הנוער
קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה האמריקאית
קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה העולמי: אמן לטיני
קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה של MTV אירופה
קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה של בילבורד
קטגוריה:זמרים השרים בספרדית
קטגוריה:מסדר האמנויות והספרות
קטגוריה:משתתפים בתוכניות מציאות אמריקאיות
קטגוריה:קולומביאנים ממוצא לבנוני
קטגוריה:קולומביאנים ממוצא ספרדי
קטגוריה:שגרירים של רצון טוב - יוניסף
קטגוריה:שופטות תוכניות מציאות אמריקאיות
קטגוריה:שופטי The Voice
קטגוריה:קולומביאנים שנולדו ב-1977 | 2024-10-16T17:24:12 |
עין צורים | קבוצת עֵין צוּרִים היא קיבוץ השייך לתנועת הקיבוץ הדתי, הנמצא במועצה אזורית שפיר, מדרום לעיר קריית מלאכי.
מגוש עציון לאזור שפיר
ימין|ממוזער|180px|מראה מן הקיבוץ בגוש עציון, 1947
תחילת דרכו של הקיבוץ הייתה ב-23 באוקטובר 1946, אז הוקם כנקודת היאחזות בגוש עציון. מקימיו היו חברי גרעין ה' של בני עקיבא ששהו קודם לכן בטירת צבי. בנובמבר 1946 קיימו מסיבה גדולה לכבוד הכנסת ספר תורה שנתרם להם.
במלחמת העצמאות נפל הקיבוץ, כמו שאר יישובי הגוש, בידי הירדנים, והגברים ששהו בו נפלו בשבי ונלקחו למחנה השבויים במפרק עד תום המלחמה.
ב-1949 הקימו יוצאי עין צורים, שלא יכלו לחזור למקומם, יישוב חדש במישור החוף הדרומי, באתר בו שכן הכפר הערבי א-סואפיר א-שרקיה שחרב במלחמת העצמאות, ובסמוך ליישובים זרחיה, שפיר ומרכז שפירא. חברי הקבוצה החליטו לקרוא ליישוב החדש בשם "עין צורים" כדי להנציח את היישוב המקורי.
עם חידוש ההתיישבות בגוש עציון אחרי מלחמת ששת הימים, נוסד על מקומו ההיסטורי של עין צורים הקיבוץ ראש צורים.
היסטוריה
ימין|ממוזער|200px| הקמת צריף ראשון - צילום של רודולף יונס
ימין|ממוזער|190px|גב חדר האוכל בקיבוץ, 11/08
הקיבוץ תוכנן על ידי מאיר בן אורי בצורת מנורה, עיצוב הגן והנוי על ידי אדריכל גנים יצחק קוטנר.
חברי הקיבוץ התפרנסו בעיקר מחקלאות: גידולי שדה, מטע, רפת ולול. בהמשך הוקמו בסמוך לקיבוץ מפעלי תעשייה שונים: מפעל מעילי עור "תדמור", מפעל מתכת "עצם" ומפעל מזגנים "עצמה" (בהמשך: "עצמה-פרג") וכן בתי אירוח כפרי.
בשנות ה-80 נבנו שני מוסדות חינוך מרכזיים בשטח הקיבוץ: ישיבת הקיבוץ הדתי עין צורים (תוכנית ה"שילוב") – שחדלה לפעול בשנת 2008, ומרכז יעקב הרצוג ללימודי יהדות.
כחצי שנה לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות, התחילו ליישב מפונים מגוש קטיף מהיישובים נווה דקלים, נצר חזני וגדיד, באתר קרווילות שנמצא בשטח ששייך לקיבוץ. בשנת 2013 החלו המפונים לעזוב את הקרווילות לבתי הקבע שלהם ביישובים בני דקלים, באר גנים ונצר חזני שביסודות.
שמאל|ממוזער|250px|חזית בית הכנסת "החדש" בקיבוץ, 11/08
שמאל|ממוזער|250px|מועדון החבר בקיבוץ, 11/08
בשנת 2010 הופק הסרט "פרלמנט ארוחות הבוקר" בבימויו של בן המשק גולן רייז, שצולם בקיבוץ והמתאר באופן בדיוני את השפעת תהליך ההפרטה שעבר על הקיבוץ. הסרט הוקרן במסגרת פסטיבל דוקאביב.
בשנת 2015 נפתחה בבנין ישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים שלוחה של המכינה הקדם צבאית "צהלי" לבנות דתיות.
בין חברי עין צורים הידועים ניתן למנות את גרשון שפט – ממייסדי גוש אמונים וחבר כנסת מטעם 'התחיה'; טובה אילן – אשת חינוך ומייסדת מרכז יעקב הרצוג; יוסקה אחיטוב – מאנשי הרוח המרכזיים של הציונות הדתית המתונה.
משק הקיבוץ
חינוך
גני ילדים.
בית תינוקות.
בתי ילדים (חינוך בלתי פורמלי).
ישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים (נסגרה).
מרכז יעקב הרצוג ללימודי יהדות.
מכינת צהלי על שם תמר אריאל.
סניף של תנועת הנוער בני עקיבא.
תעשייה
מפעל של חברת המזגנים עצמה פרג (נסגר).
חקלאות
רפת לחלב
לול תרנגולי הודו
מטע אפרסמונים
פרדס לימונים
גידולי שדה
תיירות נופש ומסחר
בריכה
אירוח כפרי
"עץ הבקבוקים"
ראו גם
השבויים הישראלים בירדן במלחמת העצמאות
קישורים חיצוניים
עין צורים
אתר ההיסטוריה וההנצחה של גוש עציון - עין צורים
אוסף יהודה נוימן - עין צורים מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1949
קטגוריה:קיבוצים
קטגוריה:הקיבוץ הדתי
קטגוריה:יישובים עבריים שנחרבו במלחמת העצמאות
קטגוריה:יישובי חבל לכיש
קטגוריה:קיבוצים במחוז הדרום
קטגוריה:גוש עציון: יישובים לשעבר
קטגוריה:מקבלי נס הקוממיות | 2024-02-05T12:33:09 |
אגוז | שמאל|ממוזער|250px|אגוז עם קליפה
ממוזער|סנאי אוכל אגוז
ממוזער|ציור של אגוזים משנת 1932
אֱגוֹז, בבוטניקה, הוא פרי יבש פשוט בעל זרע יחיד (לעיתים נדירות זרע כפול) שקליפתו החיצונית הופכת קשה מאוד בבשלות, ואינה נפתחת באופן טבעי לשחרור הזרע הנמצא בתוכה. בבישול ההגדרה רחבה יותר וכוללת סוגי פירות וזרעים נוספים. הפרי של מיני האגוז השונים מכיל הרבה שומנים וחלבונים, וכן ערך תזונתי רב.
סוגי אגוזים
ממוזער|אגוז פקאן
אגוז חמאה
אגוז לוז (בונדוק)
אגוז מקדמיה
אגוז פקאן
אגוז מלך (אגוז קליפורניה / אגוז מוח)
אגוז האלון (בלוט)
אגוז אשור
אגוז השיאה
אגוז מוסקט
ערמון
קאריה (סוג הכולל את הפקאן)
אגוז השמן
אגוז מלבר (סאבא)
אגוזים בבישול
בבישול, המונח "אגוז" רחב יותר ומתייחס לסוגי זרעים ופירות שונים; באופן כללי, המונח מתייחס לכל גרעין גדול ושמנוני המצוי בתוך קליפה ומשמש להכנת מזון.
כמה סוגי אגוזים המשמשים בבישול אך אינם אגוזים על-פי ההגדרה הבוטאנית:
אגוז אדמה (המכונה גם בוטן)
אגוז ברזילאי או שקד ברזילאי (זרע העץ)
פיסטוק (הפרי של אלה אמיתית = אלת הבטנה, Pistacia vera)
צנובר (פרי עץ האורן)
קוקוס (אגוז הודו)
שקד מצוי
קשיו
אגוז נמר
ראו גם
דקה (מטבל)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אגוזים וזרעים אכילים
קטגוריה:מורפולוגיה של פירות
קטגוריה:מילים יחידאיות בתנ"ך | 2024-09-30T20:00:08 |
בוטן | אֱגוֹז אֲדָמָה, המכונה בוטן בשפה יומיומית, הוא זרעו האכיל של הצמח ארכיס תת-קרקעי (Arachis hypogaea). על אף שמו, "אגוז האדמה" אינו אגוז על פי הגדרתו הבוטנית, אלא קטנית (ואף שמו המקובל בערבית הוא "פול סודני"). בערכו התזונתי דומה הבוטן לאגוז, שכן כמחציתו שומן וכרבעו חלבון. שמם המקובל של אגוזי האדמה, "בוטנים", ניתן להם בטעות, מכיוון שבמקורות משמש שם זה לציון הפרי של האלה האמיתית (אלת הבוטנה; פיסטוק).
גידול
הבוטנים גדלים מתחת לאדמה בתוך תרמיל עצי, כאשר כל תרמיל מכיל לרוב זוג זרעים. מגדלים אותו בארצות שאקלימן חם למדי.
הצמח נמנה עם משפחת הפרפרניים, אחת משלוש תתי-משפחות של משפחת הקטניות, ומוצאו מאמריקה הדרומית.
צמחי אגוז האדמה הם חד-שנתיים. העלים מורכבים משני זוגות עלעלים; הפרחים קטנים וצהובים. לאחר ההפריה מתכופפים העוקצים הנושאים את השחלה המופנית כלפי מטה, ונועצים את הפרי המתפתח בתוך האדמה. מתפתח תרמיל (המכונה "קטנית"), ובו זרע אחד עד שלושה.
גידול אגוזי האדמה מצליח בעיקר בקרקעות קלות או חוליות, שכן אם הקרקע נוקשה או טינית, אז יכבד על הפירות לחדור ולהתפתח בתוכה. אף על פי כן אפשר לקבל יבולים גדולים גם באדמות כבדות, בתנאי שהן תחוחות, והגידול עולה יפה אף בקרקעות הלס בנגב בישראל.
שימוש למאכל
בוטנים נאכלים קלויים ("פיצוחים"), מבושלים במי-מלח, או ללא עיבוד כלל. הם משמשים לייצור חטיפים (דוגמת "במבה" או "קבוקים"), ממרחים (כמו חמאת בוטנים) ומוצרי מזון נוספים. השמן המופק מהם משמש לעיתים לטיגון והשמן המופק מזרעי הצמח תופס מקום נכבד בייצור מרגרינה.
בוטנים קלויים בציפוי אפוי פריך מכונים בעברית "קבוקים" או "בוטנים אמריקאיים" והם חטיף פופולרי בישראל.
סכנות ואלרגיות
ישנם אנשים הסובלים מאלרגיה חריפה לבוטנים. במקרים קיצוניים אכילת בוטן יחיד (או אף שאיפת אבק מבוטנים) עלולה להוביל לתגובה קשה ואף למוות. האלרגיה לבוטנים קיימת גם בקרב פעוטות וילדים קטנים, דבר מסוכן במיוחד משום שבוטנים הם מרכיב מרכזי בחטיפים ומאכלים מתוקים שונים. לפיכך, במוסדות חינוכיים ובפעוטונים רבים דואגים לברר אם אחד מהילדים אלרגי לבוטנים ובמקרה כזה דואגים לחטא את הסביבה מבוטנים, ואף להדריך את שאר הילדים שלא להביא עימם חטיפים ומאכלים שעשויים להכיל בוטנים. ניתן לטפל באלרגיה באבקת אלרגן בוטנים.
שמן בוטנים אינו מכיל את כל החלבונים הקיימים בבוטן עצמו (שלא כמו חמאת בוטנים המשמרת את רובם), כך שמעט מאוד אנשים אלרגיים אליו.
בוטנים עלולים להזדהם בעובש Aspergillus flavus, המייצר את הרעלן המסרטן אפלטוקסין. מחלקת החקלאות של ארצות הברית בודקת כל מטען בוטנים טריים, ומשמידה אותו אם הוא נגוע.
היסטוריה
אגוז האדמה בוית ממיני הבר A. duranensis או A. ipaensis לראשונה בדרום אמריקה לפני כ-7,500 שנה, בשטחי ארגנטינה או בוליביה של ימינו. הוא הופץ צפונה עד למרכז אמריקה שם גילו אותו הספרדים, שהפיצו אותו באירופה.
האזכור למין בשם זה במזרח התיכון בתנ"ך באלף השני לפני הספירה: איננו אפשרי, חרף פירוש המובא באבן עזרא (שם) שמפרש "בטנים – מין אגוזים", וכאמור הבוטן קרוי "אגוז אדמה", כיוון שמוצאם של הבוטנים הוא מדרום אמריקה. הפירוש המקובל לבוטן התנ"כי הוא פרי אלת הבוטנה – פיסטוק.
הבוטנים הובאו לראשונה לסין במאה ה-17 על ידי סוחרים פורטוגזים. ג'ורג' וושינגטון קרבר חקר את השימוש בבוטנים ופירט כ-300 מוצרים שבהם ניתן להשתמש בבוטנים. הדבר גרם לגידול משמעותי בגידולי בוטנים בדרום ארצות הברית. בשנות ה-80 עלתה הפופולריות שלהם בסין והחל מ-2006 הפכה סין למובילה עולמית בייצור בוטנים, לפני הודו וארצות הברית. רוב התצרוכת היא לשוק הסיני ובעיקר לייצור שמן.
הבוטן הפך למאכל נפוץ באפריקה ומשם הגיע, יחד עם העבדים, לארצות הברית, והפך פופולרי שם ובשאר ארצות המערב (לרוב לא התפשטה החקלאות של מרכז אמריקה צפונה מדרום אזור מקסיקו).
ממוזער|תיאור בוטני של אגוזי אדמה
ממוזער|מכונה לקציר אגוזי אדמה
גלריה
ראו גם
קבוקים/בוטנים אמריקאיים – חטיף בוטנים פופולרי בציפוי פריך
חמאת בוטנים – ממרח עשוי בוטנים קלויים
במבה – חטיף תירס בטעם בוטנים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1753
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:פרפרניים
קטגוריה:אגוזים וזרעים אכילים
קטגוריה:ארץ ישראל: צמחים אלרגניים | 2024-07-27T14:38:05 |
אמציה לבקוביץ' | אמציה לביא-לבקוביץ' (27 בדצמבר 1937 – 4 בנובמבר 2021) היה כדורגלן ומאמן ישראלי, מגדולי הבלמים של ישראל, שיחק בהפועל תל אביב ובנבחרת ישראל.
קריירה
לבקוביץ' נולד וגדל בשכונת נווה שאנן בדרום תל אביב, למד בבית הספר לבנים מזרחי ושם גם החל לשחק בנבחרת בית הספר.
בגיל 13 החל לשחק במחלקת הנוער של גדנ"ע יהודה אצל המאמן שוני מושקוביץ, ובגיל 17 הוחתם בקבוצה הבוגרת של הפועל תל אביב ועלה לשחק במקום הבלם ישראל וייס בשנת 1955.
לבקוביץ' לא עזב את הקבוצה עד שפרש ממשחק פעיל בשנת 1968. עם הפועל תל אביב זכה בשתי אליפויות, גביע המדינה, ובשנת 1967 זכה עמה באליפות אסיה לקבוצות, בפעם הראשונה בתולדותיה. בהפועל תל אביב שיחק לבקוביץ' 278 משחקים וכבש חמישה שערים. לבקוביץ' היה לכדורגלן הראשון בישראל שזוכה בתואר כדורגלן העונה בישראל וגם הראשון שזוכה בתואר פעמיים ברציפות (בשנים 1960-1961) עת לקחה הפועל תל אביב את גביע המדינה, וסיימה כסגנית אלופת הליגה.
לבקוביץ' נחשב לשחקן אהוד במגרש ומחוצה לו גם בזכות משחקו המסור וכן בזכות אישיותו השקטה והנעימה. בתקופתו נחשב לאחד הבלמים הטובים בישראל והיה חלק בלתי נפרד מסגל נבחרת ישראל. עם זימונו לנבחרת, הוא נדרש לעברת את שמו, ובתעודת הזהות שלו נרשם שם המשפחה לביא־לבקוביץ'. ב-8 באוקטובר 1957 ערך את הופעת הבכורה שלו בנבחרת, במשחק ידידות מול נבחרת צרפת. במאי-יוני 1964 זכה עם נבחרת ישראל בגביע אסיה. בתחילת המשחק הראשון בטורניר, נגד הונג קונג, נפגע לבקוביץ בראשו והוא אושפז במחלקה הנוירוכירורגית בבילינסון מחשש לסדק בגולגולת. למחרת התברר שפציעתו אינה חמורה והוא שוחרר לאחר כמה ימים מבית החולים כדי להספיק להגיע לטקס קבלת הגביע. בסך הכל שיחק במדי הנבחרת 42 פעמים וכבש שער בודד לזכותה. ב-13 ביוני 1965 ערך את הופעתו האחרונה בנבחרת, במשחק מול נבחרת בולגריה במסגרת מוקדמות מונדיאל 1966.
משנת 1969, לבקוביץ' היה עוזרו של עמנואל שפר, מאמן נבחרת ישראל וסייע לה להעפיל למונדיאל בשנת 1970. בשנים 1969–1972 היה מאמן נבחרת הנוער של ישראל והוביל אותה לזכייה בגביע אסיה. לאחר מכן אימן את הפועל ירושלים, אותה הוביל לזכייה בגביע בשנת 1973.
כמאמן הפועל באר שבע, לבקוביץ' זכה בשתי אליפויות רצופות (1976–1975). לאחר מכן אימן גם את הפועל פתח תקווה, ואת מרבית שנות ה-80 העביר באימון נבחרת סיירה לאון ובבופוטאצוואנה. לבקוביץ' חזר לארץ בשנת 1987, והוביל את מכבי חיפה לזכייה באליפות בשנת 1989, וזאת לאחר שהקבוצה סיימה לפני כן פעמיים בירכתי הטבלה במקום התשיעי. לאחר מכן אימן גם את בני יהודה, הפועל חיפה, בית"ר ירושלים ובית"ר תל אביב.
לבקוביץ' היה פרשן כדורגל בתוכנית הרדיו "שירים ושערים", ובערוץ הראשון במהלך מספר גביעי העולם. בנוסף, שימש כחבר בוועדה המקצועית מטעם ההתאחדות לכדורגל.
לבקוביץ הלך לעולמו ב-4 בנובמבר 2021 בגיל 83.
נטמן בבית העלמין באבן יהודה.
תארים
כשחקן
נבחרת ישראל
גביע אסיה: 1964
הפועל תל אביב
אליפויות (2): 1956/1957, 1965/1966
גביע המדינה: 1960/1961
אליפות אסיה לקבוצות: 1967
תארים אישיים
כדורגלן העונה בישראל (2): 1959/1960, 1960/1961
חבר היכל התהילה של הכדורגל הישראלי: 2009
כמאמן
הפועל ירושלים
גביע המדינה: 1972/1973
הפועל באר שבע
אליפויות (2): 1974/1975, 1975/1976
מכבי חיפה
אליפות: 1988/1989
קישורים חיצוניים
משחקי אמציה לבקוביץ' בנבחרת ישראל, אתר ההתאחדות לכדורגל בישראל
הערות שוליים
קטגוריה:כדורגלנים ישראלים
קטגוריה:בלמי כדורגל ישראלים
קטגוריה:תל אביב-יפו: כדורגלנים
קטגוריה:כדורגלני הפועל תל אביב
קטגוריה:כדורגלני גדנ"ע יהודה
קטגוריה:כדורגלני נבחרת ישראל
קטגוריה:כדורגלני גביע אסיה 1960
קטגוריה:כדורגלני גביע אסיה 1964
קטגוריה:מאמני כדורגל ישראלים
קטגוריה:מאמני הפועל ירושלים
קטגוריה:מאמני הפועל באר שבע
קטגוריה:מאמני הפועל פתח תקווה
קטגוריה:מאמני מכבי חיפה
קטגוריה:מאמני בני יהודה תל אביב
קטגוריה:מאמני הפועל חיפה
קטגוריה:מאמני בית"ר ירושלים
קטגוריה:מאמני בית"ר תל אביב
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הכדורגל הישראלי
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1937
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2021 | 2024-08-01T03:37:53 |
רוחמה אברהם | רוחמה אברהם (נולדה ב-29 בינואר 1964 ט"ו בשבט ה'תשכ"ד) היא אשת ציבור ישראלית. כיהנה בעבר כחברת הכנסת מטעם סיעות הליכוד וקדימה, שרת התיירות, השרה המקשרת בין הממשלה לכנסת, האחראית על חגיגות שנת ה-60 למדינת ישראל וסגנית יושב ראש הכנסת.
ביוגרפיה
רוחמה אברהם בלילא נולדה בראשון לציון. בוגרת בית הספר התיכון המקיף על שם רקוסין ברמלה במגמת שרטוט מכונות, בעלת תואר בוגר במדע המדינה מאוניברסיטת בר-אילן ובעלת MBA (תואר שני) מוסמך במנהל עסקים מטעם המרכז האקדמי פרס (התמחות בניהול ארגוני ומשאבי אנוש).
ראשית הפעילות הפוליטית
את דרכה הפוליטית החלה כעוזרת למנכ"ל הליכוד, אביגדור ליברמן, בראשית שנות ה-90. בשנים 1994–1999 שימשה כמנהלת לשכתו של יו"ר האופוזיציה ולאחר מכן ראש הממשלה בנימין נתניהו, בין השאר בעת שכיהן כראש הממשלה. לאחר מכן שימשה יועצת לאביגדור ליברמן כשזה כיהן כשר התשתיות הלאומיות.
חברת כנסת בליכוד
התמודדה בפריימריס בליכוד בשנת 2003 ונבחרה למקום ה-16 ברשימה. בבחירות לכנסת השש עשרה זכה הליכוד ב-38 מנדטים, ואברהם נבחרה לכנסת. בכנסת זו כיהנה כיו"ר ועדת המשנה לעסקים קטנים, וכן כחברה בוועדת הכספים, הוועדה לקידום מעמד האישה והוועדה המיוחדת לנושא העובדים הזרים. כיו"ר ועדת המשנה, קידמה את הקמת הקרן הממשלתית לעסקים קטנים ובינוניים בערבות המדינה.
ב-30 במרץ 2005 מונתה לסגנית שר הפנים על ידי ראש הממשלה דאז, אריאל שרון.
בשלהי שנת 2005 התפטר שר הפנים, אופיר פינס-פז. אברהם שכיהנה כסגניתו קיבלה את סמכויות שר הפנים תחת ראש הממשלה שהחזיק בתיק הפנים. כך הפכה לשרת הפנים בפועל עד תום מערכת הבחירות ב-2006. בתקופתה כממלאת מקום שר הפנים, יצאה לראשונה עם תוכנית איגוח מוניציפלי, שיושמה על הערים רמלה, יהוד, אילת ורעננה. באותה עת נחשף כי חברת אגרקסקו שילמה עבור הוצאות הנסיעה שלה לביקור בבלגיה ובארצות הברית. והדבר הביא לפתיחת חקירה משטרתית בחשד שמימון הטיסות היווה שוחד שניתן תמורת קידום ענייני אגרקסקו בוועדות הכנסת. לאחר כמעט שנתיים נסגר תיק החקירה ללא הגשת כתבי אישום ולאחר שחברי הכנסת שילמו את עלות הטיסה.
חלקה בהקמתה של קדימה
בסוף נובמבר 2005 פרשה מהליכוד והקימה יחד עם 13 חברי כנסת נוספים את מפלגת קדימה. היא הוצבה במקום ה-19 ברשימה ונבחרה לכנסת השבע עשרה. עם הקמת הממשלה ה-31 בראשות אהוד אולמרט, לא שבה אברהם לתפקיד סגן שר מכיוון שלא מונו סגני שרים, על אף שלטענתה הדבר הובטח לה על ידי אריאל שרון.
במקום זאת, מונתה אברהם לתפקיד יו"ר ועדת הכנסת. בתפקידה כיו"ר ועדת הכנסת יצאה לראשונה כנגד חוק ההסדרים לקראת תקציב 2007, הביאה לביטול כרבע מסעיפיו ולפיזור חלקיו בין הוועדות השונות על פי תחומים, זאת בניגוד לשנים קודמות בהן אושר חוק ההסדרים כיחידה אחת בוועדת הכספים.
ב-4 ביולי 2007, במסגרת סבב תיקים בממשלה, מונתה לתפקיד השרה המקשרת בין הממשלה לכנסת, וכן השרה (בלי תיק) האחראית על חגיגות שנת ה-60 למדינת ישראל, במסגרתן הייתה אחראית על ארגון עשרות אירועים ועל תקציב החגיגות שעמד על כ-140 מיליון ש"ח.
ב-6 ביולי 2008 אישרה הממשלה את מינויה לשרת התיירות ובתאריך ה-14 ביולי 2008 היא נכנסה לתפקיד. כשרת התיירות ביטלה את הצורך באשרות שהייה לאזרחי אוקראינה השוהים בישראל, פתחה נציגות של משרד התיירות ברפובליקה העממית של סין ונחצה קו התייר ה-3 מיליון.
בכנסת השמונה עשרה שימשה כסגנית יושב ראש הכנסת, יושבת-ראש השדולה לעסקים קטנים ובינוניים, יושבת ראש השדולה לביטחון תזונתי, חברת וועדת חוץ וביטחון, ועדת הכנסת ומ"מ מקום בוועדת החוקה. במהלך כהונתה בכנסת השמונה עשרה יזמה מספר חוקים:
חוק ארוחה יומית לתלמיד.
חוק המועצה הארצית לביטחון תזונתי, שתפקידו לבחון תוכנית ולייעץ לממשלה כיצד לטפל בתופעת העוני בישראל.
תיקון לחוק מס ערך מוסף הקובע כי בעסקים קטנים ובינוניים יהיה מועד תשלום המע"מ ביום התשלום עבור שירות ולא ביום מתן השירות (יחד עם אלכס מילר).
תיקון לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי המסדיר את אופן חלוקת הזכויות בדיור ציבורי במקרה של פרידת בני זוג.
תיקון לחוק סדרי השלטון והמשפט (ביטול החלת המשפט, השיפוט והמינהל), שיזמה עוד במהלך כהונתה של הכנסת ה-17, עם אביגדור יצחקי. התיקון הקובע כי הסכם או החלטת ממשלה שלפיהם המשפט, השיפוט והמנהל של מדינת ישראל לא יחולו על שטח, יהיו טעונים את אישור הכנסת ויובאו למשאל עם. החוק מסדיר גם את דרך עריכתו של משאל עם.
תיקון לחוק המחשבים האוסר על עריכה והעברה של תוכנה הגורמת נזק למחשב או לחומר מחשב, גם אם לא נגרם נזק בפועל, אם הדבר נעשה במטרה לחדור למחשב, לבצע פעולות שתוצאתן מידע או פלט כוזב, או כדי לבצע האזנת סתר.
לאחר פיזור הכנסת ה-18, באוקטובר 2012, הודיעה אברהם כי לא תתמודד בבחירות לכנסת ה-19.
לאחר הפרישה מהחיים הפוליטיים
בין השנים 2014 ל-2016 שימשה אברהם כדירקטורית חיצונית בחברת הנדל"ן ב. יאיר. משנת 2017 מכהנת כדח"צית בחברת מנרב, דורי מדיה גרופ וכן בחברת "סקייליין אינווסטמנטס אינק" שנסחרת בבורסה לניירות ערך בתל אביב.
בחודש יוני 2019 נבחרה לשמש כמנכ"לית חברת "השתתפויות בנכסים בישראל", חברת בת של הסוכנות היהודית, שעוסקת בניהול מבנים.
חיים אישיים
רוחמה נישאה למיכאל אברהם, ממנו התגרשה בשנת 1999 ולזוג שני ילדים. לאחר מות אביה בשנת 2007, החליטה אברהם להוסיף לשם משפחתה את שם נעוריה - בלילא.
היא מתגוררת בפתח תקווה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:חברות הכנסת מטעם הליכוד
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד
קטגוריה:חברות הכנסת מטעם קדימה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם קדימה
קטגוריה:פקידים במשרדי ממשלת ישראל
קטגוריה:חברות הכנסת השש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השש עשרה
קטגוריה:חברות הכנסת השבע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השבע עשרה
קטגוריה:חברות הכנסת השמונה עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השמונה עשרה
קטגוריה:דירקטוריות ישראליות
קטגוריה:דירקטורים ישראלים
קטגוריה:שרות ממשלת ישראל
קטגוריה:בוגרות אוניברסיטת בר-אילן
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת בר-אילן
קטגוריה:בוגרי המרכז האקדמי פרס
קטגוריה:יושבי ראש ועדת הכנסת
קטגוריה:השרים המקשרים בין הממשלה לכנסת
קטגוריה:סגני יושב ראש הכנסת בכנסת השמונה עשרה
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1964
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1964 | 2024-09-21T07:12:23 |
דליה איציק | דליה איציק (נולדה ב-20 באוקטובר 1952) היא פוליטיקאית ישראלית המשמשת יו"ר הדירקטוריון של המרכז הרפואי הדסה. כיהנה כיושבת הראש ה-15 של הכנסת, כשרה בממשלות ישראל וכחברת הכנסת מטעם הסיעות "קדימה" ו"העבודה". במהלך 2007, כיהנה כנשיאת מדינת ישראל בפועל, במשך כחצי שנה, לאחר שהנשיא המכהן משה קצב יצא לנבצרות.
ביוגרפיה
דליה איציק נולדה בירושלים, למרסל וגרשון בלאס, יוצאי עיראק. למדה בתיכון הדתי "אוולינה דה רוטשילד" בירושלים. בתום לימודיה פנתה ללימודים בסמינר למורות אפרתה. היא בעלת תואר ראשון בספרות והיסטוריה מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים ובנוסף, תואר ראשון במשפטים מהמרכז הבינתחומי הרצליה. עסקה בהוראה, והייתה יושבת ראש הסתדרות המורים בירושלים. במקביל לכהונתה בהסתדרות המורים שימשה כחברה בוועד המנהל של רשות השידור.
ב-26 באוקטובר 1988, רכב בו נסע חבר הכנסת מיכאל רייסר מהליכוד התנגש ברכבה של איציק. רייסר נפצע אנושות ולמחרת ב-27 באוקטובר 1988 מת מפצעיו ואיציק נפצעה קשה.
מועצת עיריית ירושלים
לאחר שכיהנה כיו"ר הסתדרות המורים בירושלים הצטרפה למפלגת "העבודה" ונבחרה מטעם רשימת "ירושלים אחת" למועצת העיר בירושלים ובהמשך כיהנה כסגנית ראש עיריית ירושלים טדי קולק והממונה על תחום החינוך בעירייה.
חברת הכנסת
הפריצה שלה לפוליטיקה הארצית התרחשה בשנת 1992 כאשר נבחרה בפריימריס למקום ה-25 ברשימת מפלגת העבודה לכנסת ה-13, כחברת כנסת מטעם מפלגת העבודה. במהלך כהונתה לאורך השנים בכנסת שימשה כיו"ר ועדת החינוך והתרבות (בכנסת ה-13) ויו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה (בכנסת ה-14). בשנת 1996 נבחרה לעשירייה הראשונה (מקום 6).
חברה בממשלת ברק ובממשלת שרון
לקראת הבחירות לכנסת ולראשות הממשלה ב־1999 נבחרה למקום השישי בבחירות המקדימות לרשימת המפלגה. לאחר ניצחן המפלגה בבחירות מונתה איציק לשרה להגנת הסביבה בממשלת אהוד ברק, אף שחפצה בתיק החינוך.
בשנת 2001 בעקבות התפטרותו של ברק מראשות הממשלה התקיימו בחירות מיוחדות לראשות הממשלה בהן הפסיד ברק לאריאל שרון. איציק מונתה ב-13 במרץ 2001 לשרת התעשייה והמסחר בממשלת שרון (האשה הראשונה שנבחרה לתפקיד).
בהתמודדותה בבחירות המקדימות של מפלגת העבודה לכנסת ה-16 קבלה מספיק קולות כדי להיבחר לכנסת ללא שריון לנשים והגיעה למקום הרביעי ברשימה. איציק שימשה במערכת הבחירות כיו"ר צוות התגובות של מפלגת העבודה.
הכנסת ה-16 ומעברה למפלגת קדימה
בשנת 2003 עם כינון הכנסת ה-16 לא הצטרפה סיעת העבודה לממשלת שרון ונשארה בשורות האופוזיציה. איציק נבחרה כיו"ר סיעת העבודה-מימד בכנסת והובילה את סיעות האופוזיציה נגד ממשלת שרון השנייה תחת יו"ר האופוזיציה שמעון פרס. בתקופה זו שימשה כחברת הוועדה לבחירת שופטים.
בשנת 2005 עמדה בראש צוות המשא ומתן של העבודה מול הליכוד ועם כניסת מפלגת העבודה לממשלה, שימשה כשרת התקשורת (עד פרישת מפלגת העבודה מן הממשלה, ב-23 בנובמבר 2005).
ב-28 בנובמבר 2005 הכריזה על פרישתה ממפלגת העבודה ועל מעברה למפלגת קדימה, יחד עם חיים רמון ושמעון פרס, שהפסיד בבחירות על ראשות מפלגת העבודה לטובת עמיר פרץ.
בעקבות החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, כי לא תוכל להתמנות לשרה בממשלת המעבר עקב היותה סיעת יחיד, התפטרה ב-17 בינואר 2006. בפברואר 2006 עתרה מפלגת העבודה ל לכנסת ה-17 ולבג"ץ כדי למנוע מאיציק, פרס ורמון להתמודד במסגרת רשימת קדימה בטענה שלא פרשו מן הכנסת בסמוך להודעת הפרישה שלה ממפלגת "העבודה" על פי האמור בחוק. שתי העתירות נדחו ואיציק הוצבה במקום ה-14 ברשימת קדימה ונבחרה לכנסת ה-17.
יושבת ראש הכנסת
שמאל|ממוזער|300px|דליה איציק בעת טקס האזכרה לחללי פעולות האיבה בהר הרצל, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה 2008
שמאל|ממוזער|300px|דליה איציק בעת ביקור נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש בכנסת, 2008
ב-4 במאי 2006, לאחר הבחירות לכנסת ה-17, נבחרה איציק ליושבת ראש הכנסת, והייתה לאישה הראשונה והיחידה לכהן בתפקיד. היא נבחרה פה אחד בהצבעה גלויה שתמכו בה 107 חברי הכנסת.
בעקבות חקירת חשדות לעבירות מין של נשיא המדינה משה קצב הכריזה ועדת הכנסת, לבקשת הנשיא קצב, על נבצרותו מלשמש כנשיא בזמן השבעת נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש. על פי החוק, יו"ר הכנסת משמש כממלא מקום נשיא המדינה, כך שבתקופת נבצרותו של קצב (שארכה 16 שעות ב-14 בספטמבר 2006) הייתה איציק נשיאה בפועל והשביעה את ביניש לנשיאת בית המשפט העליון. ב-25 בינואר 2007 אישרה ועדת הכנסת את הודעת הנשיא משה קצב, כי נבצר ממנו למלא את תפקידו כנשיא המדינה, לנוכח הודעת היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, כי יש כוונה להגיש כנגדו כתב אישום. בעקבות הודעה זו החלה איציק לכהן בתור נשיאה בפועל של מדינת ישראל, ובזמן זה חננה אסירים, השביעה שגרירים והשתתפה בטקסים ואירועים בארץ ובעולם. ב-1 ביולי 2007 נכנסה לתוקף התפטרותו של משה קצב, ואיציק כיהנה כנשיאה בפועל עד השבעתו של שמעון פרס לנשיא ב-15 ביולי.
בבחירות המקדימות של מפלגת קדימה בדצמבר 2008, הגיעה למקום הראשון מבין המתמודדים. בהתאם לכך, מוקמה במקום השלישי ברשימת המפלגה לכנסת ה-18, לאחר יושבת הראש, ציפי לבני ושאול מופז, אשר שוריין למקום השני ברשימה, עם כישלונו בהתמודדות על ראשות התנועה ומונתה ליו"ר מטה הבחירות (הרשימה השיגה 29 מנדטים בבחירות).
הכנסת ה-18
בכנסת ה-18 שימשה יושבת ראש סיעת קדימה, והייתה חברה בוועדת הכנסת. במהלך כהונתה בכנסת ה-18 יזמה את חקיקתם של מספר חוקים, בהם חוקים אלה:
תיקון לחוק גיל פרישה שדחה את ההעלאה המדורגת לגיל הפרישה לנשים מגיל 62 לגיל 64 עד לשנת 2017 (יחד עם חברי כנסת רבים נוספים)
הארכת חופשת הלידה ללא תשלום מ-14 שבועות ל-26 שבועות (יחד עם ציפי חוטובלי)
תיקון חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, המשווה את תנאיהם של יתומים משני הוריהם לתנאיהם של אלמנים ואלמנות (יחד עם זבולון אורלב).
חוק הקובע חובת ייצוג הולם לנשים בוועדות בדיקה ממשלתיות ובוועדות חקירה.
תיקון לחוק הבחירות לכנסת המאפשר לחברי ועדות קלפי להצביע בקלפי שבה הוצבו (יחד עם זאב אלקין ויריב לוין).
תיקון לחוק הגנת הצרכן המחייב עסקים הנותנים תעודות אחריות להדביק על המוצר מדבקת אחריות שעליה מוטבע תאריך תום תקופת האחריות, או לקבוע מספר סידורי שישמש בעת מתן שירות (יחד עם כרמל שאמה הכהן).
ב-5 בדצמבר 2012 הודיעה כי היא פורשת מן החיים הפוליטיים ולא תתמודד בבחירות לכנסת ה-19.
לאחר הפרישה מהחיים הפוליטיים
לאחר הפרישה מהחיים הפוליטיים, מונתה ב-10 באפריל 2013 לחברת דירקטוריון ברשת רמי לוי שיווק השקמה. לדירקטורית בתאגיד המיחזור אל"ה ושמשה כחברת ועדת ההיגוי העליונה של מיזם "סיסמה לכל תלמיד", שמטרתו צמצום הפערים החברתיים בחינוך על ידי קידום, פיתוח והטמעת תחום התקשוב במוסדות חינוך בפריפריה.
ב-2014, התמודדה איציק בבחירות לנשיאות, אך לא העפילה לסיבוב השני.
מ-2016, מכהנת איציק כיושבת ראש חבר הנאמנים של "הדסה אינטרנשיונל – ישראל", הגוף העוסק בפיתוח משאבים, כולל גיוס תרומות וייעוץ עסקי עבור מרכז רפואי הדסה. בנובמבר 2020, דווח כי איציק מתמודדת לתפקיד יושב ראש מרכז רפואי הדסה.
בינואר 2019, הצטרפה איציק לדירקטוריון חברת כנפיים אחזקות בעלת השליטה באל על.
במרץ 2021, מונתה ליו"ר הדירקטוריון של המרכז הרפואי הדסה.
איציק נשואה ואם לשלושה.
לקריאה נוספת
יורם יובל, ישראל – שיחת נפש, כנרת זמורה ביתן, 2012, עמודים 31–37
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:נשות חינוך ישראליות
קטגוריה:אנשי חינוך ישראלים
קטגוריה:חברות הכנסת מטעם העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם ישראל אחת
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם עבודה-מימד
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה-מימד-עם אחד
קטגוריה:חברות הכנסת מטעם קדימה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם קדימה
קטגוריה:חברות מועצת העיר ירושלים
קטגוריה:יושבי ראש הכנסת
קטגוריה:ראשי האופוזיציה בכנסת
קטגוריה:חברות הכנסת השלוש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השלוש עשרה
קטגוריה:חברות הכנסת הארבע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת הארבע עשרה
קטגוריה:חברות הכנסת החמש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת החמש עשרה
קטגוריה:חברות הכנסת השש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השש עשרה
קטגוריה:חברות הכנסת השבע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השבע עשרה
קטגוריה:חברות הכנסת השמונה עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השמונה עשרה
קטגוריה:מועמדים לתפקיד נשיא מדינת ישראל
קטגוריה:שרות התקשורת בממשלות ישראל
קטגוריה:דירקטורים ישראלים
קטגוריה:בוגרות בית הספר אוולינה דה רוטשילד
קטגוריה:בוגרות האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:יושבי ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט
קטגוריה:יושבי ראש ועדת המדע והטכנולוגיה
קטגוריה:בוגרות המרכז הבינתחומי הרצליה: משפטים
קטגוריה:בוגרי המרכז הבינתחומי הרצליה: משפטים
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל העשרים ושמונה
קטגוריה:דירקטוריות ישראליות
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1952
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1952
קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי חינוך | 2024-06-17T08:22:19 |
ג'ומו קניטא | REDIRECT ג'ומו קניאטה | 2015-09-26T11:09:44 |
אגרוף (ספורט) | שמאל|ממוזער|250px|שני מתאגרפים קולומביאנים בזמן קרב
אִגְרוּף הוא שם כללי למספר ענפי ספורט לחימה בהם ספורטאים נלחמים זה בזה באמצעות הכאה באגרוף קפוץ. בין ענפים אלה ישנם ענפים מודרניים, כמו אגרוף מודרני ואגרוף תאילנדי, וגם ענפים עתיקים כמו פאנקרטיון.
באגרוף המודרני המתחרים עוטים כפפות מרופדות ("כפפות אגרוף"), מגנים על שיניהם באמצעות מגן שיניים ומתחרים בתוך זירה במסגרת חוקים מוגדרים היטב, ביניהם האיסור להכות מתחת לחגורה, איסור להכות ביריב שאינו עומד על רגליו, ועוד. באגרוף ספורטיבי חובבני ובאימוני אגרוף בכלל המתאגרפים חובשים גם כובעי מגן מרופדים.
היסטוריה
250px|ממוזער|שמאל|אגרוף ביוון העתיקה: איור על גבי אמפורה של קרב אגרוף באתונה משנת 336 לפני הספירה. המתאגרף משמאל ממתין לתורו ובינתיים מהדק את קשרי הכפפה בעזרת שיניו. מוצג במוזיאון הבריטי בלונדון
עוד בשלב מוקדם ביותר של התפתחותו למד האדם להילחם בידיו. בתחילה, כפועל יוצא מכורח המציאות, ובשלב מאוחר יותר למען השעשוע שבדבר, וכדי להתמודד עם עמיתיו.
כושר ובריאות גופנית היו בעלי חשיבות עליונה בעולם העתיק בעיקר בשל הצורך להיות ערוך ומוכן למלחמות התכופות שהתרחשו, וחייבו את האזרחים להיות מוכנים לקרב בכל עת.
אגרוף, כמו רוב סוגי הספורט, שימשו כחלק מתוכניות האימונים הצבאיות ולכן נשים לא נטלו בהן חלק (פרט לנשות לספרטה). קרבות פנים אל פנים ללא נשק היו מרכיב חשוב באימונים כבר מגיל צעיר לילדים. משפחות עשירות ביוון העתיקה אף שכרו מאמנים אישיים לילדיהן, והאימונים היו פתוחים לצפייה לציבור.
היוונים כינו את תחרויות האגרוף וההיאבקות בשם "האירועים הכבדים" ותחרויות אלה זכו לקהל צופים רב. באחד מסוגי הקרבות - ה"פנקרטיון", הותר ללוחמים לבצע כל מהלך לצורך השגת הניצחון פרט לנשיכות ולניקור העיניים.
תחרויות אגרוף היו פופולריות גם בקרב האטרוסקים והרומאים. האחרונים אף הציגו גרסאות ברוטליות במיוחד של קרבות, הכוללות שפיכות דמים לצורכי השעשוע של קהל הצופים.
העדויות המוקדמות ביותר לקיומן של תחרויות אגרוף ספורטיבי הן מהאלף ה-2 לפנה"ס. קרבות האגרוף היו חלק מהמשחקים האולימפיים ביוון העתיקה, אך לאחר התקופה הרומית איבד הספורט מחשיבותו.
ממוזער|טום ג'ונסון ואייזק פרינס בקרב אגרוף ללא כפפות, בבנברי, אנגליה, 1789.
האזכור המודרני הראשון לספורט האגרוף הופיע בשנת 1681, בהקשר לתחרות שארגן דוכס בריטי. בשנים שלאחר מכן הספורט נערך לפעמים באמפיתיאטראות שונים באנגליה.
במאה ה-18 התפתח הספורט וזכה להסדרה ראשונה של כללים, לאחר שג'ק בואטון , שנחשב ל"אבא של האגרוף" הרג את יריבו בקרב בשנת 1741, וכתוצאה מכך קבע את סט החוקים הראשוני של הספורט בשנת 1743. בתקופה זו החלו להיערך אליפויות שונות בתחום. ב-30 במאי 1833, ג'יימס ברק נלחם בקרב הגנה על התואר מול האלוף האירי סיימון ביירן. קרב זה, שנמשך שלוש שעות ושש דקות, היה אלים מאוד. בסיבוב ה-19, ברק נפל ארצה לאחר שביירן נגס באוזנו השמאלית. הקרב הוכרע בסיבוב ה-99, לאחר שביירן, שספג מכות נמרצות, נפל על הקרקע ולא הצליח לקום. לאחר שלושה ימים, ביירן מת מפצעיו. ב-2 ביולי, ברק נעצר באשמת רצח סיימון ביירן. ב-11 ביולי 1833 נערך משפטו בו הוא זוכה מאשמה בטענה שמדובר היה בתאונה, ושוחרר מהכלא.
בסוף המאה ה-19 הפך האגרוף לספורט בעל חוקי משחק קפדניים. בשנת 1865 נתן המרקיז מקווינסברי את חסותו לתוכניתו של עיתונאי אנגלי, והעניק את שמו לחוקי האגרוף הראשונים, שהפכו את האגרוף ל"ספורט אציל", שכן חדל להיות סתם מאבק אכזרי. לאחרי הסדרתו של הענף, החל להתפשט ולצבור בהדרגה פופולריות במקומות שונים בעולם. הספורט נכלל בשנת 1904 באולימפיאדה של סנט לואיס.
ממוזער|250px|קרב אגרוף ספורטיבי
חוקי המשחק
ראשיתם המתועדת של חוקים בתחום האגרוף מתחילה ב"חוקי זירת האגרוף של לונדון" משנת 1743. בשנת 1853 הוחלפו ב"חוקי זירת האגרוף המחודשים של לונדון", ובשנת 1867 פורסמו "חוקי קווינסברי לספורט האגרוף" שנכתבו בידי ג'ון גרהאם צ'יימברס מוויילס, ואשר טיוטה ראשונה שלהם פורסמה שנתיים קודם לכן.
הזירה
שמאל|ממוזער|250px|תרשים של זירת אגרוף עם מדרגות עליה, וכיסאות הפינה למנוחת המתמודדים בין הסיבובים.
זירת אגרוף סטנדרטית היא ריבוע שאורך כל אחת מצלעותיו הפנימיות (בין החבלים) נעה בין 4.9 ל-7.6 מטר. בדרך כלל הזירה מוקמת על במה שגובהה 91–120 ס"מ. גובהם של עמודי הפינה שביניהם מתוחים החבלים הוא 1.5 מטר. עוביים של החבלים הוא כ-2.5 ס"מ והם מתוחים בין עמודי הפינה בגובה 46 ס"מ, 76 ס"מ, 107 ס"מ, ו-1.37 מטר מעל רצפת הזירה. ריצפת הזירה (הקרשים) מרופדת בקנבס בעובי 2.5 ס"מ. ארבע פינות הזירה מחולקות כך: פינה אחת "כחולה" היא פינתו של מתאגרף אחד, שם הוא נח בין סיבובי הקרב ושם ממתין לו (מחוץ לזירה) הצוות שלו. הפינה הנגדית היא הפינה ה"אדומה", השייכת למתאגרף השני. שתי הפינות הנותרות נקראות "פינות נייטרליות" ואינן משויכות לאיש מן המתאגרפים. חלוקת הזירה לפינות מאפשרת לשופט לנהל את הקרב כך שתהיה הפרדה בין המתאגרפים ברגעים שבהם אין הם נלחמים. כאשר שופט הזירה מפסיק את הקרב לצורך ספירה לנוקאאוט או כדי לאמוד את מצבו של מתאגרף שנפגע, ממתין יריבו בפינתו (ה"כחולה" או ה"אדומה") או באחת הפינות ה"נייטרליות".
סיבובים
בתחרויות אגרוף מקצועני מתקיימים עד 12 סיבובים, והקרב חייב להסתיים בהכרעה בין היריבים, בעוד שבתחרויות ידידותיות תיתכן גם תוצאת תיקו.
באגרוף מקצועני משך כל סיבוב 3 דקות, כאשר ההפסקה בין סיבוב לסיבוב נמשכת כדקה עד דקה וחצי. בתחרויות אגרוף חובבני אין מספר קבוע של סיבובים. בדרך כלל מתקיימים 3 עד 6 סיבובים בקרב. משך סיבוב הוא בין דקה וחצי לשלוש דקות. ההפסקה בין סיבוב לסיבוב נמשכת כדקה עד דקה וחצי.
לבוש
מאחר שבאגרוף מותר לפגוע ביריב רק מעל לקו המותניים (מעל לחגורה), מורכב לבושו של המתאגרף החובב משני חלקים בצבעים שונים, כדי להבליט קו זה.
משקל כפפות תקני הוא 6 עד 8 אונקיות, שהן 170 עד 224 גרם (בהתאם למשקל המתאגרפים). מתאגרפים משתמשים בדרך כלל גם במגן אשכים, למקרה של מכה מתחת לחגורה ובמגן שיניים, למניעת שבירתן במכות לראש. כמו כן, נהוג למרוח משחה כגון וזלין על הפנים כדי לגרום למכות להחליק עליהן במקרה של פגיעה, וגם כאמצעי לעצירת דימום מקומי.
באגרוף חובבני, המתמודדים לובשים גופיה, לעומת אגרוף מקצועני הנערך בגוף חשוף. חובבנים בתחרות שאינה אולימפיאדה, חובשים גם קסדה בעלת מעטה חיצוני רך המגנה על הראש, כאשר הפנים חשופות. הקסדה מגנה בעת נפילה ומכה על הראש.
נעלי האגרוף גבוהות, ומגנות מפני סיבוב הקרסול.
מכות ותנועות
מותר להכות רק באגרוף סגור בחלק העליון, בראש, ובצידי הגוף של היריב.
אסור להכות בגב, בעורף ומתחת לחגורה.
אסור להכות עם כפפה פתוחה.
אסור להכות עם המרפקים.
אסור לדחוף את היריב, אך מותר להרחיקו בדחיפה במצב של חיבוק.
אסור להשתמש בחבלי הזירה כדי לקבל תנופה ולהגביר את עוצמת המכה, אך מותר להישען עליהם.
אסור להתכופף מתחת לגובה החגורה של היריב על מנת לחמוק מהמכות שלו.
אסור להמשיך את הקרב לאחר פקודת השופט לעצור אותו.
מותר להחזיק עד שני עוזרים לצד הזירה.
סימן מוסכם לכניעה שנקבעת על ידי המאמן - השלכת מגבת לתוך הזירה.
שופטים וניקוד
קרב אגרוף מתנהל על ידי שופט בתוך הזירה והוא האחראי הבלעדי על ניהול הקרב ושמירת החוקים שלו. בנוסף לכך בסמכותו לקבוע הפסקה של הקרב מסיבות שונות.
בנוסף אליו, נמצאים מחוץ לזירה 3 שופטי ניקוד, אשר מעניקים ניקוד לביצועי המתמודדים בזירה. במקרה שבו ההכרעה היא לא בנוקאאוט, המנצח נקבע בהתאם לניקוד השופטים.
הכרעה בקרב אגרוף חובבני יכולה להיות כתוצאה מאחת מן הסיבות הבאות:
ניצחון בנקודות. לאחר 3 סיבובים המנצח בקרב הוא המתאגרף שצבר ניקוד גבוה יותר מן השופטים.
כניעה. כאשר אחד המתמודדים נכנע, מוכרז יריבו כזוכה.
חוסר כשירות. כאשר אחד המתמודדים מוכרז כבלתי כשיר על ידי שופט הזירה, מוכרז יריבו כמנצח.
נוקאאוט. כאשר מתמודד נופל לקרשים ולא קם להמשך הקרב תוך 10 שניות, מוכרז מתחרהו כמנצח בנוקאאוט.
החלטת שופט הזירה כי המתמודדים לא שווים בכוחם והקרב הפך לחסר ערך ספורטיבי. (RSC-O).
החלטת שופט הזירה כי הפער בנקודות בין המתמודדים גבוה ולא ניתן לסגירה. ניתן ליישום בסיבוב השלישי בלבד. (RSC-OS).
החלטת שופט הזירה כי פציעה של אחד המתמודדים מונעת ממנו להמשיך בקרב.( RSC-I).
החלטת שופט הזירה, לאחר סדרה רצופה של פגיעות ראש לאחד המתמודדים, או לאחר הפלה לקרשים שלוש פעמים במשך אותו סיבוב, או ארבע פעמים במשך הקרב. (RSC-H).
החלטת שופט הזירה כי לא ניתן להמשיך בקרב מסיבות טכניות, כגון תאורה לא מספקת או מזג אוויר קשה.
כאשר מתמודד לא מופיע לזירה בתוך 3 דקות מהקריאה בשמו הוא מוכרז כמפסיד.
הכרעה בקרב אגרוף מקצועני יכולה להיות כתוצאה מאחת מן הסיבות הבאות:
נוקאאוט. כאשר מתמודד נופל לקרשים ולא קם להמשך הקרב תוך 10 שניות, מוכרז מתחרהו כמנצח בנוקאאוט.
נוקאאוט טכני. כאשר אחד המתמודדים נכנע, או שהקרב מופסק על ידי שופט הזירה עקב פציעת מתמודד, חוסר יכולת להמשיך בקרב, עבירה חמורה של מתמודד (כגון נשיכת היריב), כניסת אנשי צוות של מתמודד לזירה, יוכרז מתחרהו כמנצח בנוקאאוט טכני.
החלטת שופטים פה אחד או ברוב דעות. במקרה שבו שני שופטים מכריזים על שוויון בנקודות, או ששופט אחד מכריז על שוויון והשניים האחרים חלוקים בהחלטתם, התוצאה היא תיקו.
שיטת הניקוד באגרוף המקצועני
10 נקודות חובה. לזוכה בכל סיבוב מוענקות 10 נקודות ולמפסיד 9. בנוסף לכך, על כל נפילה לקרשים של המפסיד נגרעת לו נקודה אחת. במקרה של שוויון בסיבוב זוכה כל מתאגרף ל-10 נקודות. בסוף הקרב מופחתת למתאגרפים נקודה עבור כל סיבוב בהם הוזהרו בגין פסיביות.
צבירת ניקוד. המתאגרפים צוברים נקודות בכל סיבוב בגין פגיעות מדויקות ביריב, אגרסיביות, עליונות כללית בזירה, וכושר הגנה אקטיבית. ניתן לראות כי שלוש הקטגוריות האחרונות סובייקטיביות מאוד באופיין.
ניקוד מיוחד. מוענק למתאגרף עבור הפלת היריב לקרשים בנוסף ל-10 המוענקות עבור הניצחון בסיבוב.
נקודות חובה. נגרעות ממתאגרף בגין עבירות שביצע כגון: מכות מתחת לחגורה, נגיחות וכדומה.
משקל
משקל גופו של המתאגרף הוא בעל חשיבות רבה בכל הנוגע לעצמת המכה שלו, מהירות התנועה שלו בזירה, ויכולת הספיגה של גופו בפני המכות הפוגעות בו. לכן, מסווגים את המתאגרפים לקבוצות משקל אשר על פיהן נקבעים הקרבות ומוכתרים האלופים.
מכיוון שעולם האגרוף המקצועני סובל מפיצולים ופילוגים בין ארגוני אגרוף שונים (על בסיס פרסומי, שיווקי, וכלכלי ולא על בסיס ספורטיבי), אשר מארגנים קרבות ומכתירים אלופים בקטגוריות המשקל השונות, הרי שכל ארגון כזה קובע לעצמו גם את קטגוריות המשקל הרלוונטיות לגביו, והן אינן תואמות בהכרח את אלה של הארגונים המתחרים האחרים.
להלן פירוט קטגוריות המשקל אשר נקבעו על ידי המגזין הזירה, המקובלות על רוב הפעילים בענף:
קטגורית משקל משקל מקסימלי בק"ג (ליברות) קש (Strawweight) 48 (105) זבוב קל (Jr. Flyweight) 49 (108) זבוב (Flyweight) 51 (112) תרנגול קל (Jr. Bantamweight) 52 (115) תרנגול (Bantamweight) 53.5 (118) נוצה קל (Jr. Featherweight) 55 (122) נוצה (Featherweight) 57 (126) קל נמוך (Jr. Lightweight) 59 (130) קל (Lightweight) 61 (135) מעורב קל (Jr. Welterweight) 63.5 (140) מעורב (Welterweight) 67.5 (147) קל בינוני (Jr. Middleweight) 70 (154) בינוני (Middleweight) 72.5 (160) סופר בינוני (Super Middleweight) 76 (168) קל כבד (Light Heavyweight) 79.5 (175) בינוני כבד (Cruiserweight) 90.5 (200) כבד (Heavyweight) ללא הגבלה
במשחקים האולימפיים, בהן נערכות תחרויות אגרוף חובבני, 10 קטגוריות משקל:
קטגוריית משקל משקל מקסימלי (בק"ג) זבוב קל 49 זבוב 52 תרנגול 56 קל 60 מעורב קל 64 מעורב 69 בינוני 75 כבד קל 81 כבד 91 סופר כבד ללא הגבלה
בתחרויות אגרוף לנשים, שנערכו לראשונה באולימפיאדת לונדון (2012), שלוש קטגוריות משקל:
קטגוריית משקל משקל מרבי (בק"ג) זבוב 51 קל 60 בינוני 75
משקל יחסי
המשקל היחסי (Pound for pound) הוא מונח המתאר השוואה בין מתאגרפים מקטגוריות משקל שונות.
מכיוון שבאופן מעשי לא ניתן לקבוע קרב ישיר בין מתאגרפים המתמודדים בקטגוריות משקל שונות וזאת מן הטעמים שפורטו לעיל, ומצד שני קיים רצון לבצע השוואה יחסית לכושר והיכולת המקצועית בין ספורטאים המתחרים באותו ענף, נהוג לקיים השוואה תאורטית מסוג זה. בהשוואה התאורטית מוסכמת סדרה של פרמטרים מקצועיים שונים אשר לגביהם נקבעת הערכה סובייקטיבית של מספר מעריכים, ומתוכם משוקללת ההערכה הסופית. משמעותה של ההערכה הסופית היא קביעת המתאגרף הטוב ביותר אם כולם היו בעלי משקל זהה.
טכניקות אגרוף
עמידת מוצא התקפית
עמידת מוצא הגנתית
התקפה
הגנה
ארגון
קיימים ארגונים נפרדים לחובבים ומקצוענים.
הפדרציה הבינלאומית לאגרוף לחובבים (AIBA - International Boxing Association) הוקמה בשנת 1920. החל משנת 1974 מתקיימות אליפויות עולם לגברים ומשנת 2001 אליפויות עולם לנשים, בתדירות של פעם בשנתיים.
באגרוף המקצועני קיימים מספר ארגונים בינלאומיים, שהוקמו כתוצאה מהתפלגות של ארגונים ותיקים יותר, בעיקר על רקע של מחלוקות בדבר אינטרסים כלכליים ופרסומיים, ולאו דווקא על רקע מקצועי.
התאחדות האגרוף העולמית (WBA) הוקם בשנת 1962.
מועצת האגרוף העולמית (WBC) הוקמה בשנת 1963
פדרציית האגרוף הבינלאומית (IBF) הוקמה בשנת 1983 כתוצאה מפילוג ב-WBA
ארגון האגרוף העולמי (WBO) הוקם בשנת 1988 כתוצאה מפילוג ב-WBA
ארגון האגרוף הבינלאומי (IBO) הוקם בשנת 1988
כל ארגון מקיים תחרויות לקביעת אלוף העולם מטעמו אם כי לעיתים רחוקות מתקיימים קרבות בין מתמודדים מארגונים שונים לקביעת אלוף העולם הבלתי מעורער.
אגרוף במשחקים האולימפיים
תחרויות אגרוף הן חלק מהמשחקים האולימפיים מאז אולימפיאדת סנט לואיס (1904) (למעט אולימפיאדת סטוקהולם (1912), מאחר שבאותה העת האגרוף היה לא חוקי בשוודיה). תחרויות אגרוף לנשים נערכו לראשונה באולימפיאדת לונדון (2012). המדינות שזכו למרבית ההישגים בענף הן ארצות הברית (108 מדליות, מהן 48 מדליות זהב), קובה (63 מדליות, מהן 32 מדליות זהב) ואיטליה (44 מדליות, מהן 15 מדליות זהב). בדומה לענפי קרב אחרים, כגון ג'ודו, לא נערך קרב אגרוף על המקום השלישי, ושני המתאגרפים שהפסידו בחצי הגמר זוכים במדליית ארד.
את ישראל ייצגו לאורך השנים 5 מתאגרפים, ב-3 אולימפיאדות. להישג הגבוה ביותר הגיע יעקב שמואל, שהעפיל לשלב רבע הגמר באולימפיאדת סיאול (1988).
אגרוף בישראל
שמאל|ממוזער|150px|רומן גרינברג, 1999
הבריטים הביאו את מסורת האגרוף לארץ ישראל בתקופת המנדט. באותה עת, היו כל המתאגרפים חובבים. חיים שפיר היה אלוף ישראל וחבר משלחת ישראל במשקל חצי בינוני למשך מספר שנים.
מספר מתאגרפים ישראלים זכו להצלחות בזירה הבינלאומית. הגר פיינר מחזיקה בתואר אלופת העולם באגרוף מקצועני למשקל תרנגול, באיגוד אגרוף הנשים העולמי WIBF. היא זכתה בתואר זה בקרב שנערך ב-10 באוקטובר 2009 בגרמניה מול המתאגרפת האוקראינית אוקסנה רומנובה, לאחר שניצחה בנוקאאוט טכני בסיבוב השישי. מאז שמרה על תוארה 4 פעמים נוספות.
גם המתאגרפים הגברים זכו להצלחות בקנה מידה עולמי. ב-1997 זכה רומן גרינברג במדליית כסף באליפות אירופה לנוער כשהיה בן 15, ובלט גם בהישגיו בליגת IBO. יורי פורמן הוכתר כאלוף העולם של איגוד ה-WBA במשקל בינוני-קל (עד 70 ק"ג). רן נקש, המתחרה במשקל בינוני-כבד, הפסיד בקרב על תואר אלוף העולם של WBO שנערך ב-2011 לגרמני מרקו הוק.
ראו גם
אגרוף תאילנדי
שבר המתאגרף
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אמנויות לחימה
קטגוריה:ספורט אולימפי
קטגוריה:ענפי ספורט
קטגוריה:ספורט לחימה | 2024-10-15T16:57:51 |
אגריפס הראשון | אגריפס הראשון (נולד כמרקוס יוליוס אגריפס; 11 או 10 לפנה"ס – מרץ 44) היה מלך יהודה האחרון, יהודי-רומאי וצאצא לבית הורדוס. שלט משנת 37 עד מותו בקיסריה בשנת 44 לספירה. בזכות קשריו הטובים וקרבתו לקיסרי השושלת היוליו-קלאודית הצליח לאחד מחדש את ממלכת סבו הורדוס תחת שלטון יהודי, ובעיני חז"ל מצטיירת דמותו באור חיובי.
שמאל|ממוזער|250px|מטבע עם דיוקנו של אגריפס הראשון
תולדות חייו
ראשית דרכו
אגריפס נולד ככל הנראה בממלכת יהודה. מצד אביו אריסטובולוס היה נכדו של הורדוס ומרים החשמונאית. אמו ברניקי הייתה בתה של שלומית אחות הורדוס וקוסטובר מושל אדום. אגריפס נקרא על שמו של מרקוס ויפסניוס אגריפה שהיה חתנו של הקיסר אוגוסטוס ושליט המזרח מטעמו ובתוקף תפקידו היה מקורב להורדוס.
היו לו שני אחים, הורדוס (מלך כלקיס) ואריסטובולוס הצעיר, ושתי אחיות, הרודיאס ומרים. אחיו הורדוס היה גדול ממנו בשנים, ונראה שגם הרודיאס נולדה לפניו, אך סביר שאריסטובולוס היה צעיר ממנו.
בגיל שלוש התייתם אגריפס מאביו, לאחר שאביו ודודו אלכסנדר הוצאו להורג על ידי הורדוס באשמת קשירת קשר כנגד המלך.
משפחתו של אגריפס חייתה תחת הגנתו של הורדוס, אולם בשנת 5 לפנה"ס החליטה אמו ברניקי לקחת את משפחתה ולעבור להתגורר ברומא. ברומא אגריפס התחנך בחצר הקיסרית, כפי שהיה נהוג אצל בני מלוכה ממדינות החסות של רומא, כך שייתכן שאוגוסטוס החשיב את אגריפס ואחיו כיורשים פוטנציאליים לממלכת הורדוס. אגריפס נלקח תחת חסותה של אנטוניה הצעירה, שהייתה אחת מהנשים הבולטות ביותר בתקופת הקיסרות המוקדמת, והתחנך יחד עם בנה קלאודיוס (לימים הקיסר הרומי) ועם דרוסוס, בנו של טיבריוס, שהיו בני גילו והפכו לחבריו הקרובים.
לאחר מותה של ברניקי, בערך בשנת 23, החל אגריפס לחיות חיי בזבזנות שגרמו לו לשקוע בחובות כבדים. באותה תקופה הוא נישא לבת דודתו קיפרוס, בתם של שלומציון (אחות אריסטובולוס אביו) ופצאל בן פצאל.
הסתבכותו בחובות הביאה את אגריפס לחזור ליהודה, ככל הנראה בין השנים 28–30. תחילה הוא התגורר כנראה במעלתא (או תל מלחתה, תל אל-מילח) שבאדום, שם תכנן להתאבד בקפיצה ממגדל, אולם אשתו שלחה מכתבים אל אחותו הרודיאס, שהייתה נשואה לדודם הורדוס אנטיפס טטרארך הגליל, בהם ביקשה את עזרתם. הרודיאס ואנטיפס נענו לבקשה ואגריפס התמנה לאגרונומוס (מפקח השוק) של טבריה. הייתה זאת נפילה רבתי במעמדו של אגריפס שהיה רגיל להתהלך כבן בית אצל שועי העולם ברומא והפך לפקיד זוטר העובד בשביל מושל זוטר בפרובינקיה קטנה וחסרת חשיבות. זאת ככל הנראה הייתה הסיבה לכך שהוא לא הסתדר במשרתו החדשה ועזבה כעבור זמן קצר.
מינויו של חברו לוקיוס פומפוניוס פלאקוס בשנת 32 למושל סוריה פתחה בפני אגריפס אפשרות לשדרוג מעמדו והוא עבר לחצר הנציב באנטיוכיה שם קיבלוהו בזרועות פתוחות.
נוכחותו של אגריפס בחצר הנציב עוררה את איבתו של אחיו אריסטובולוס הצעיר, שגם הוא שהה שם, והוא פעל לסכסך ביניהם. הוא דיווח לפלאקוס על שוחד שאגריפס לקח מפרנסי העיר דמשק כדי שיפעל אצל הנציב ליישב לטובתם סכסוך גבולות שהיה לעיר עם צידון. בעקבות התגלות השוחד אגריפס נאלץ לעזוב את סוריה ולחזור לנדודיו.
אגריפס הצליח ללוות כספים כדי לחזור לרומא. הוא שכר אונייה והתכוון לצאת לרומא מנמל אנתדון אולם נעצר שם על ידי פקיד האוצר הרניוס קאפיטו בעוון חוב של 300 אלף דרכמות לאוצר הקיסרי. אגריפס הצליח להימלט ממאסרו והפליג עם משפחתו לאלכסנדריה, שם הצליח להשיג הלוואה מאלכסנדר האלברכוס שהיה ראש הקהילה היהודית של אלכסנדריה. ככל הנראה אלכסנדר, שהיה מנהל הנכסים של אנטוניה במצרים, פעל על פי הוראותיה של אנטוניה. אגריפס עשה את דרכו עם הכסף לאיטליה, בעוד קיפרוס והילדים חזרו ליהודה.
עם הגיעו של אגריפס לרומא בשנת 34, הוא מחק את חובו לאוצר והתקבל מחדש לחצר הקיסר. באותה שנה נפטר דודו פיליפוס שהיה טטרארך הבשן. מכיוון שלא הותיר צאצאים שיכלו לרשת את מקומו נותר לטיבריוס להחליט מה יעשה עם שטח שלטונו והוא בחר לספח את נחלתו באופן זמני לסוריה. ככל הנראה מטרתו של טיבריוס הייתה להמליך את אגריפס בעתיד על נחלת דודו. רושם זה מתחזק מן העובדה שטיבריוס פקד עליו להיות בן הלוויה של נכדו גמלוס, שהיה אחד מן המועמדים לרשתו. אולם אגריפס התעלם מהפקודה הזאת ובמקום זאת העדיף לקשור קשרים עם מתחרהו קליגולה.
עיקר עיסוקו של אגריפס ברומא היה בטיפוח ידידותו עם קליגולה מתוך ציפייה למותו הקרב של הקיסר הישיש ולעלייתו של קליגולה לשלטון. ציפייה זאת סיבכה את אגריפס בצרות - אחד מעבדיו המשוחררים שמע את שיחתו עם קליגולה בה הביע תקווה למותו הקרב של הקיסר ולעליית חברו לשלטון. כאשר אותו עבד משוחרר נעצר בעוון גנבת בגדיו של אגריפס הוא הלשין עליו בתקווה לנקות את עצמו מצרתו.
תחילה דחה טיבריוס את ההכרעה בעניין, אולם בעקבות הפצרותיו של אגריפס ואנטוניה הוא שמע את עדותו של העבד המשוחרר והחליט לפסוק כנגד אגריפס. אגריפס נכלא, אולם טיבריוס התייחס אליו במתינות מכיוון שהעונש הנהוג בתקופה זאת על ביזוי הפרינקפס היה מוות.
בתקופת שלטונו של קליגולה
שמאל|ממוזער|200px|דיוקנו של אגריפס הראשון על מטבע
שמאל|ממוזער|200px|דיוקן קליגולה על מטבע של אגריפס
תקופת מאסרו של אגריפס הייתה נוחה וקלה, ככל הנראה כתוצאה מהתערבותו של מאקרו, שהיה מפקד המשמר הפרטוריאני וכמו אגריפס ידידו של קליגולה. כאשר טיבריוס נפטר כעבור שישה חודשים בשנת 37, קליגולה לא שכח את ידידו, שחררו מכלאו, המליך אותו על שטחיו של דודו פיליפוס, ובנוסף נתן לו את הטטראכיה של ליסניאס (שטח הממוקם בין דמשק לכלקיס). כמו כן אגריפס קיבל דרגת פראיטור לשם כבוד, ואת הזכות להיקרא "מלך ידיד ובעל ברית של העם הרומאי" ו"ידידו של קיסר".
אגריפס נשאר בחצר הקיסר ברומא עד שנת 38 שבה נסע לארץ ישראל כדי לארגן את ממלכתו. במסעו לארץ ישראל עבר באלכסנדריה, שם הקהילה היהודית המקומית קיבלה את המלך היהודי בהתלהבות, דבר שהצית פרעות ומלחמה בין היהודים לאוכלוסייה ההלניסטית. גם עם הגיעו לממלכתו הוא התקבל באהדה על ידי התושבים המקומיים.
הגעתו של אגריפס לארץ ישראל עטור בכתר מלכות העלתה את קנאת אחותו הרודיאס, מכיוון שאגריפס היה לפני שנים מעטות לא יותר מפקיד שכפוף לבעלה ועכשיו הפך לבכיר ממנו בדרגתו. הרודיאס שכנעה את בעלה לצאת לרומא ולבקש מעמד דומה לזה של אחיה. אגריפס, שהבין את הסכנה שנשקפת למעמדו הרם, נקט בצעדי מניעה והאשים את הורדוס אנטיפס בכך שנמנה בעבר עם חבריו של סיאנוס, שהוצא להורג בשנת 31 בעוון קשר כנגד הקיסר, וחמור מכך - שעשה יד אחת עם האימפריה הפרתית כנגד רומא. קליגולה בחר להאמין להאשמות, הגלה את אנטיפס ומסר את שטחיו לשלטונו של אגריפס.
מלבד העובדה שממלכתו והכנסתו של אגריפס הוגדלו בצורה משמעותית, היה בכך איתות שקליגולה החשיב את ידידו כמי שראוי למלוך על כל ממלכת סבו. אם בהענקה של שטחי פיליפוס משל אגריפס על אוכלוסייה נוכרית שהייתה חסרת כל קשר אליו, בהענקת שטחיו של אנטיפס עבר אגריפס למלוך על אוכלוסייה שהייתה ברובה יהודית. רושם זה מתחזק מכיוון שלאגריפס ניתנה זכות המינוי של הכהנים הגדולים ובית המקדש הופקד תחת פיקוחו. בעוד שנראה שיהודה הפכה באופן זמני לחלק מהפרובינקיה של סוריה, ייתכן שהיה בכך ניסיון להימנע מהחיכוך בין הנציבים לאוכלוסייה היהודית שאפיין את ימי נציבותו של פונטיוס פילאטוס.
בניהול העניינים בממלכתו הוא נקט בגישה שמרנית וניסה לחזור למדיניות שהייתה נהוגה בימי סבו. הוא מינה את שמעון קנתרס מבית ביתוס לכהן גדול ואת סילאס למפקד צבאו. כמו כן העלה מתנות לבית המקדש, מימן קורבנות של נזירים וויתר על מס לתושבי ירושלים. כגמול על פעולותיו אלה יש לשער שהוא התקבל בעיר בהתלהבות ובאהדה.
ככל הנראה לאחר שנה בארץ ישראל חזר אגריפס לרומא, שם שהה בחצרו של הקיסר והיה אחד היועצים החשובים שלו. אגריפס היה אחד מהמלכים ההלניסטים שליוו את קליגולה במסעו בגאליה וגרמניה בחורף 40/39 ונוכחותו הייתה לצנינים בעיני העם והסנאט, שסברו שהוא מהווה השפעה שלילית על קליגולה.
משהקימו התושבים ההלניסטים ביבנה מזבח לפולחן הקיסר, הרסו אותו התושבים היהודים במקום. הדבר דווח לקליגולה, והוא הורה בכעסו על הקמת פסל לכבודו בבית המקדש בירושלים. פקודתו גרמה לזעזוע גדול ביהודה ועוררה התנגדות גדולה, לכן הוטלה על פובליוס פטרוניוס מושל סוריה המשימה להקים את הפסל. פטרוניוס שהבין שהתעקשות על הצבת הפסל תגרום למלחמה עם היהודים נקט בצעדים לעיכוב הקמת הפסל. אגריפס, ששהה בחצר הקיסר ברומא, לקח חלק במגעים לביטול הפקודה של קליגולה ואף הצליח לשכנעו לבטלה, אולם לפי גרסה אחרת קליגולה חזר בו מהביטול והפקודה התבטלה רק עם הירצחו בשנת 41.
בתקופת שלטונו של קלאודיוס
הכאוס שלט ברומא לאחר רציחתו של קליגולה, לא היה ברור מי ירש אותו או אף אם משטר הפרינקפס ימשיך להתקיים. הסנאט היה מפולג בעוד הצבא הכתיר את קלאודיוס כקיסר, אגריפס שימש כבורר במחלוקת והיה שליחו של קלאודיוס כלפי הסנאט והוא זה ששכנע את הסנאט לקבל את הכתרתו של קלאודיוס.
לאחר הכתרתו קלאודיוס הגדיל את ממלכתו של אגריפס וסיפח את יהודה אליה, כך שאגריפס מלך על ממלכה השווה בגודלה פחות או יותר לזו של סבו הורדוס, כמו כן לאגריפס הוענקה דרגת קונסול של כבוד.
אגריפס לא יצא לממלכתו החדשה מיד ונשאר זמן מה ברומא שם פעל לטובתם של יהודי התפוצות, הוא הצליח לרכך פקודה של קלאודיוס לגירושם של יהודי רומא ושידל את קלאודיוס להוציא פקודה המבטיחה את זכויותיהם הדתיות של יהודי אלכסנדריה בפרט ויהודי התפוצות בכלל. כמו כן הוא השתתף במשפטם של שונאי ישראל אלכסנדרונים ברומא.
מלך יהודה
שמאל|ממוזער|200px|מטבע של אגריפס מירושלים
אגריפס חזר לממלכתו בשנת 41/42, במלכותו הוא המשיך את מדיניותו שנועדה לחזור לימי הורדוס, כמו הורדוס הוא מינה והוריד כהנים גדולים כדי למנוע מהם צבירת כוח והשפעה שיכלה לאיים עליו. בניגוד לשאר השליטים מבית הורדוס, אגריפס השכיל לקנות את אהדת העם בגילויי האדיקות הדתית שלו. למרות זאת, נראה שחלק מהעם המשיך להתנגד לבית הורדוס ואף ראה בהם יהודים לא כשרים.
לפי יוסף בן מתתיהו, אגריפס אהב לשהות בירושלים, אולם לדעת דניאל שוורץ, ניסוח זה ועדויות אחרות, מצביעים על כך שמושבו הקבוע היה ככל הנראה בקיסריה. אגריפס לא הזניח את קשריו עם האוכלוסייה הנוכרית, הוא בנה בניינים וקישט ערים הלניסטיות ברחבי ממלכתו, היה פטרונם של משחקים והעלה תרומות לביירות, הליופוליס (בעלבכ שבלבנון) ואתונה. אולם למרות כל החסדים שהעניק לנתיניו הלא יהודים הם עדיין סלדו ממנו וראו בו מלך יהודי.
שמאל|ממוזער|250px|מממלכת אגריפס
אגריפס רדף כמה מראשי הכנסייה הנוצרית הצעירה ונודע במדיניותו הקשוחה כלפי הנוצרים. הוא היה אחראי להוצאתו להורג של השליח יעקב בן זבדי והתכוון להוציא להורג גם את פטרוס, אולם הלה הצליח להימלט מירושלים מבעוד מועד. ככל הנראה רדיפתו של אגריפס את הכנסייה לא נבעה ממניע דתי, אלא מכך שהייתה קיימת תסיסה משיחית בכנסייה שאיימה לערער את הסדרים המדיניים בממלכה, והשליחים שאגריפס רדף היו מעורבים במהומות משיחיות.
ממוזער|250px|החומה השלישית - מסומנת על גבי פסיפס המתאר את ירושלים בתקופת בית שני. הפסיפס מוצג בהיכל הספר שבמוזיאון ישראל.
אגריפס גם כינס מפגש של חמישה מלכים אזוריים: אחיו הורדוס מלך כלקיס, אנטיוכוס הרביעי מלך קומגנה, שמשגרם מלך אמסה, קוטיס מלך ארמניה הקטנה ופולמון השני מלך פונטוס. כמו כן הוא החל בבניית חומה שלישית מסביב לירושלים, שעל פי יוסף בן מתתיהו אם הייתה מושלמת הייתה הופכת את העיר לבלתי ניתנת לכיבוש. פעולותיו לא מצאו חן בעיניו של מושל סוריה ויביוס מרסיוס שהאשים אותו בחתירה כנגד שלטון רומא, הוא פקד על פיזור הכינוס והפסקת בניית החומות.
ככל הנראה לא הייתה כל כוונת מרידה בפעולותיו של אגריפס, כינוס המלכים היה מעין "מפגש מחזור" של מלכי חסות שכולם הומלכו על ידי קלאודיוס והיו קשורים בקשרי משפחה ובריתות נישואים, בעוד שבניית החומות נבעה מניסיונו להשיג יוקרה יותר מאשר ביצור בירתו לקראת מלחמה. ככל הנראה האשמותיו של מרסיוס נבעו מקנאתו באגריפס, באופן מסורתי מושל סוריה היה האיש החזק של רומא במזרח וככל הנראה הוא הרגיש שאגריפס, שמשל בשטח שלא מזמן היה כפוף לנציבות סוריה והיה בעל קשרים ענפים בחצר הקיסר ברומא, חותר תחת מעמדו הבכיר כאיש הראשון של רומא במזרח.
על המטבעות שטבע אגריפס, מופיעה דמות דיוקנו שלו או דיוקנו של הקיסר הרומי, אולם רק על המטבעות שנועדו לשימוש באזורים הלא-יהודיים של ממלכתו. על המטבעות שנועדו לשימוש על ידי נתיניו היהודים, מופיע דגם האפיריון במקום הדמויות האנושיות.
אגריפס נפטר ממחלה במרץ 44, בשעה שנכח ב"משחקים האיסאקטיים" ("איסאקטיון", משחקים "בדמות המשחקים האקטיים") שיסד הורדוס בקיסריה לציון ניצחונו של אוגוסטוס בקרב אקטיום (31 לפנה"ס) ונערכו מדי ארבע שנים. אולם יש הסבורים, שאגריפס מת כתוצאה מהרעלה מכוונת.
לדברי יוסף בן מתתיהו, הוא מת בשנה ה-54 לחייו ובשנה השביעית למולכו (מאז שנת 37). עם זאת, לפי המניין במטבעות שטבע, הוא הגיע לשנת מלכותו השמינית.
הוא הותיר אחריו בן אחד, אגריפס השני (בן נוסף, דרוסוס, נפטר כשהיה ילד), ושלוש בנות, ברניקי, מרים ודרוסילה.
הארכאולוג גבריאל ברקאי הציע כי אגריפס ואשתו נקברו במצבת הקבורה המונומנטלית המכונה יד אבשלום שבנחל קדרון, וכי בני משפחתו נקברו במערה הסמוכה.
לאחר מותו של אגריפס, בוטלה עצמאותה הסמלית של יהודה והיא סופחה מחדש ושבה להיות פרובינקיה רומאית.
אישיותו, תדמיתו ומורשתו
מבחינת אישיותו אגריפס היה רומאי לחלוטין, הוא התחנך בחצר הקיסר משחר ילדותו עד היותו אדם בוגר ותקופה זאת עיצבה את עולמו התרבותי. במשך כל שהייתו ברומא אין כל עדות שהיה לו איזשהו קשר עם הקהילה היהודית בעיר. אף על פי שבבגרותו הוא הראה שיקול דעת ודאגה לאחיו היהודים הוא עדיין נשאר רומאי באורחות חייו ואפילו בזמן מלכותו, והוא אימץ לעצמו מספר מנהגים אליליים וייתכן שאף ייסד פולחן לעצמו בקרב תושבי הממלכה הנוכרים.
למרות אישיותו הרומאית אגריפס זכה להיות השליט היחיד מבית הורדוס שנזכר בחיוב בזיכרון הקולקטיבי של האומה היהודית, תקופת מלכותו נחשבת למרווח נשימה והקלה משלטונם הקשה של הנציבים תאבי הבצע והחמסנים. אולם בסופו של דבר שלטונו הקצר של אגריפס על יהודה הייתה אפיזודה חולפת שלא מנעה את ההתנגשות בין היהודים לרומאים כשלושים שנה אחרי מותו, אירועי המרד הגדול מראים עד כמה היה חסר אדם כמו אגריפס שהיה בעל אוזן קשבת אצל השלטונות הרומאיים ויכול היה לפשר בינם לבין היהודים.
בספר "מעשי השליחים" בברית החדשה, אגריפס קרוי "הורדוס". כינוי זה מופיע רק במקור אחד נוסף, על גבי מטבע המכנה אותו "הורדוס אגריפס". אולם "מעשי השליחים" הוא המקור היחיד שבו מכונה אגריפס "הורדוס" בלבד, ללא תוספת שמו האמיתי. הוא נקרא שם כך כדי ליצור הקבלה בינו לבין שאר השליטים מבית הורדוס שרדפו את הכנסייה. ככל הנראה רדיפתו את השליחים האיצה את התהליך בתוך הכנסייה של מעבר מפעילות בארץ ישראל בקרב יהודים להפצת בשורת הנצרות בקרב אומות העולם בתבל.
כתובת מאתונה שנחקקה לכבוד ברניקי עקב "דאגתה" לעיר, מכנה אותה "בת אגריפס המלך".
בנו, אגריפס השני (28–95 לספירה), היה השליט היהודי האחרון מצאצאי החשמונאים.
הסופר שאול טשרניחובסקי כתב ב-1943 סיפור על ימיו האחרונים של המלך אגריפס הראשון. הסיפור לא פורסם יותר במסגרת כתביו של טשרניחובסקי אם כי תורגם לאנגלית.
לקריאה נוספת
איתמר עצמון, "אחינו אתה" - על זהותו המורכבת של אגריפס וניסיון לפענח את דרכו ע"פ המטבעות שטבע, מתוך הטור "הצד השלישי של המטבע", מגזין סגולה, תשרי תשע"ב אוקטובר 2011.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בית הורדוס
קטגוריה:רומאים בתקופת הקיסרות
קטגוריה:יהודים ממוצא אדומי
קטגוריה:יהודי המאה הראשונה לפנה"ס
קטגוריה:נפטרים ב-44 | 2024-09-01T03:01:38 |
אגריפס השני | אגריפס השני (נולד כמרקוס יוליוס אגריפס; נולד בשנת 27 לספירה ומת בתחילת שנות ה-90 או בשנת 100) היה בנו של המלך אגריפס הראשון ונינו של הורדוס, כיהן כמלך מטעמם של הרומאים ובחסותם על אזורים בצפון ארץ ישראל, כלקיס, הגולן, וממונה על בית המקדש. מלכותו הייתה בחסות האימפריה הרומית.
היה המלך היהודי האחרון שמלך בארץ ישראל. סייע לרומאים לדכא את המרד הגדול.
שמאל|ממוזער|150px|מטבע של אגריפס המציג את דיוקנו של אספסיאנוס
קורות חייו
רקע משפחתי
מרקוס יוליוס אגריפס היה בנם של יוליוס אגריפס (אגריפס הראשון) ורעייתו קיפרוס, בתם של שלומציון (בת הורדוס ומרים החשמונאית) ופצאל (בנו של פצאל אחי הורדוס) ונינו של הורדוס. במוצאו גילם אגריפס השני, ממש כאביו, את המיזוג בין בית חשמונאי לבין בית הורדוס האדומי.
היו לו שלוש אחיות צעירות ממנו: ברניקי, מרים ודרוסילה. אח נוסף, דרוסוס, נפטר כשהיה ילד.
כשאר בני משפחתו וכמסורת משפחתית התחנך אגריפס הצעיר ברומא. מעבר לכבוד הכרוך בכך, נועד חינוך זה להכשירו להנהגה ולטפח במקביל קשרים אישיים בעלי משקל פוליטי, עם ראשיה של רומא.
מהנהגה למלוכה
בהיותו ברומא, בגיל 17 (בשנת 44) נודע לו על מות אביו. הרומאים בחרו לבחון את מנהיגותו של אגריפס בהדרגה, וכך להבטיח את נאמנותו אליהם. ארבע שנים אחר-כך, בשנת 48, נפטר דודו הורדוס מממלכת כלקיס בגולן ובדרום לבנון, וכעבור שנתיים, קיבל אגריפס לידיו את הממלכה הקטנה הזאת, באישורו של הקיסר קלאודיוס. מתאריך זה החל אגריפס למנות את שנות שלטונו המלכותי כפי שמתועד במטבעותיו.
מאוחר יותר אגריפס זכה באישורו של הקיסר קלאודיוס לקבל את תפקיד הפיקוח על בית המקדש ואת הזכות למנות כהנים גדולים. אישור כפול זה העניק לאגריפס מעורבות בענייני ירושלים, ובכלל במעמד נכבד בהנהגת החברה היהודית.
בשנת 54 נאלץ אגריפס לוותר על חבל כלקיס לטובת אריסטובולוס, בנו של הורדוס מלך כלקיס, ותמורתו זכה בשטחים גדולים בטטרארכיה של פיליפוס, דודו של אביו. היה זה בשנת קיסרותו השתים-עשרה של קלאודיוס. אגריפס הרחיב את שלטונו באישור הרומאים גם על הבשן, הטרכון ואבילה (אבל) וכן על ההיפרכיה של וארוס. סיטואציה זו הפכה אותו למלך בעל עמדה בכירה באזור המזרחי של האימפריה הרומית.
בימי נירון, כאות וסימן לנאמנות אגריפס ובמסגרת שנת קיסרותו הראשונה, הורחבו גבולות ממלכתו. בשנת 61 זכה באזורים מהגליל ובכללם העיר טבריה טריכאי (המזוהה עם מגדלא) ושתי הערים אבל וחוליס בעבר הירדן, כמו יוליאס וארבעה עשר כפרים מסביבה. אף אירועים אלה הונצחו במטבעותיו.
בנקודת זמן זו יכול היה אגריפס להתהדר בגודל ממלכתו ובקשריו עם ההנהגה הרומית. כדי לחזק את מעמדו המקומי והאזורי השיא אגריפס את אחותו דרוסילה לעזיז מלך חמת, ואת אחותו האחרת, מרים, חיתן עם ארכילאוס, לבסוף חמד הנציב הרומי פליקס את דרוסילה, נישא לה בהסכמת אגריפס, ולבנם שנולד קרא הנציב גם בשם דודו 'אגריפס'.
משפטו של פאולוס הנוצרי
על פי המסורת הנוצרית, פאולוס (השליח שאול התרסי), נשפט בקיסריה בשנת 59, בהוראתו של הנציב הרומי פסטוס, כחלק ממאבקם של הרומאים במתנבאים ובמשיחים למיניהם, שנחשדו בהמרדה. על פי מסורת זו, ההנהגה היהודית הפצירה בפסטוס להעביר את פאולוס לשיפוט בירושלים, אלא שפסטוס הודיעם כי ימשיך להחזיקו במעצר בקיסריה, ואם ברצונם להציג את טיעוניהם, הם מוזמנים לעשות כן במושב המיוחד בקיסריה. פאולוס ביקש להישפט מול הקיסר ברומא (נירון), ופסטוס אישר את בקשתו.
בינתיים הזדמנו למקום אגריפס וברניקי כדי לדרוש בשלומו של הנציב, והוא עדכן אותם בעניינו של פאולוס. אגריפס ביקש מפסטוס לנהל שימוע אישי ורשמי לפאולוס, ופסטוס נענה לכך בחיוב. פאולוס השמיע לפני אגריפס במושב טקסי באולם המשפט של קיסריה את טיעוניו ואת טענותיו בדבר רדיפתו על ידי ההנהגה היהודית בירושלים. לדבריו הוא משתייך לכת הפרושים וכמותם נהג. פאולוס דיבר על תחיית ישו ועל קדושתו שלו וכיצד הפך משליח אנטי נוצרי למאמין בישו. לפי הכתוב בברית החדשה, אגריפס השתכנע מדבריו ואף אמר לו: "עוד מעט ופתיתני להיות נוצרי".
בהמשך, לפי מסורה זו, בסוף השימוע נועצו יחד ביניהם אגריפס וברניקי והגיעו למסקנה כי אין בסיס להאשמתו, אלא מכיוון שתבע להישפט אצל הקיסר יש להיעתר לבקשתו. פאולוס נמסר למפקד גדוד רומי והועלה על ספינה שעשתה דרכה לרומא.
המרד הגדול
פרוץ המרד
על פי יוספוס, ערב פרוץ המרד הגדול, בקיץ של שנת 66, המלך אגריפס עשה דרכו מאלכסנדריה לירושלים, מתוך כוונה להניא את המרידה ברומאים. בירושלים נפגש אגריפס עם הכהנים הגדולים, עם ראשי העם ומועצת הזקנים. כולם התנגדו למהלך מרדני, אך הביעו את מחאתם הקשה מול מעשיו המתאכזרים של גסיוס פלורוס, הנציב הרומי ביהודה. בתגובה זימן אגריפס את תושבי ירושלים לקסיסטוס (לשכת הגזית), ושם, כשהוא ניצב במקום גלוי, ולידו אחותו ברניקי, מול ארמון החשמונאים, נשא לפני הציבור נאום מרגש, שנועד לרפות את מבקשי הנקמה והמרד.
אגריפס בנה את נאומו באופן מושכל, בהיר ועם זאת אמוציונלי, ובשיטתיות, כשהוא מציג, אחת לאחת, את טענות המורדים, ושומט אותן בזו אחר זו.
תמצית טיעוניו היו אלה: אין קונצנזוס למרד; הצעירים ההרפתקנים מושכים לכיוון המרדנות ועימם מחפשי בצע ושלל; אולי הנציב אשם במצב, אך מדוע יוצא הקצף על רומא כולה? כיצד יצליחו לעמוד מול הגייסות הרומיים האדירים? עמים החזקים מהיהודים נפלו ונכנעו לרומא ועל מה יסמכו המורדים? היכן כלי הנשק של המורדים? היכן מכונות המלחמה שלהם וכוחות הצי? היכן האוצרות שיממנו את ניהול הקרבות? כל הסתמכות על יהודי התפוצות מקורה בטעות; המרד יסתיים בתוצאות קשות וטרגיות ובראש ובראשונה בחורבן ירושלים והמקדש, שבגללם מרימים המורדים את נס המרד; אין זאת כי אם אלוהים נמצא עתה במחנה הרומי.
אגריפס סיים את נאומו במשפט: "ואתם היוועצו בדבר, אם להחזיק בשלום, למען תהיה ידי עמכם, או ללכת אחרי אש קנאתכם ולסכן בעצמכם, ונפשי לא תבוא בסודכם".
הציבור הירושלמי הרים קולו ואמר, כי אין לו דבר כנגד הרומאים, אלא רק כנגד מעשיו הפוגעניים של הנציב פלורוס. אגריפס שכנע את הציבור לחדול מחרם תשלום המסים לרומאים וכן לשקם את אולמי הבירה שמוליכים מאזור המקדש למצודת אנטוניה שמצפון-מזרחו, אלא בשעה שהפציר בציבור הנרגש להתאפק מעט עד שיוחלף פלורוס באחר, עורר זה את זעם המפגינים והמרד היה לעובדה היסטורית.
אגריפס נאלץ להימלט מהעיר, כשמטח אבנים נורה עליו על ידי מצדדי המרד.
ראשי העם וצמרת הסנהדרין הפצירו בפלורוס לדכא את המתקוממים, אך הוא סרב, כנראה כדי להציג את היהודים כמרדנים ולבסוף להתנקם בהם ביד קשה. לעומתו שיגר אגריפס לטובת הדיפת המורדים כוח צבאי בסדר גודל של 3,000 איש, כולם פרשים-לוחמים וקשתים מממלכתו שבצפון (אזור הגולן והבשן). בראש היחידה עמד פיליפוס בן יקים, מי שהיה נכדו של זמרי, מפקד כוח הפרשים-הקשתים במושבה הצבאית שהקים הורדוס המלך באזור הצפון-מזרחי (חבל ארגוב). בבואה של מסגרת צבאית זו לירושלים התברר כי העיר התחתונה נתפסה בידי המורדים וכוחותיו של אגריפס השתלטו על העיר העליונה.
התעצמות המרד
חיילי אגריפס נסוגו אט-אט למצודת אנטוניה, כשהמורדים עושים שמות בבתי המידות שבעיר העליונה ושורפים, בין השאר, את ארמונות אגריפס וברניקי. כוחות אגריפס, לאחר מצור מתיש ומשא-ומתן עם המורדים, עזבו את המצודה, ונותרו בה כוחות רומיים בלבד.
בשלב זה התכוננו הרומאים לדיכוי המרד בעזרת כוחות מעובים, כולם תחת פיקודו של הנציב הסורי קסטיוס גאלוס. בכלל כוחות העזר נמצאו גם לוחמיו של אגריפס – אלפי פרשים וקשתים. אגריפס, שיצא עם ברניקי לביירות כדי לקבל את פניו של גאלוס, שימש לו גם מורה דרך וגם יועץ טקטי.
מסע גאלוס התנהל לכיוון ירושלים ואגריפס ניסה שוב להניא בדבריו את המורדים מהמשך פעולותיהם. הוא אף שיגר מטעמו שני שליחים מכובדים: ברקאי (בורקיוס) ופויבוס, הסמיכם להבטיח למורדים את חייהם אם יניחו את נשקם, אך השניים נרצחו בידי המורדים ובטרם הספיקו לומר את דבר שליחותם. בשעה שהעם מחה על כך היכוהו המורדים נמרצות.
גם בשעה שהגיעו כוחות רומיים נוספים לדיכוי המרד, לאחר שניסיונו של גאלוס נכשל, ובראשם אספסיאנוס, הגיש לו אגריפס עזרה צבאית, בדומה לשאר מלכי החסות באזור.
אספסיאנוס החל בדיכוי מהיר יחסית של המרד בגליל, כשאגריפס טורח לארח אותו ואת צמרת הפיקוד הרומי. הרומאי הגיש עזרה צבאית חשובה לאגריפס להדביר את ההתנגדות המרדנית בשתי הערים שהיו תחת שליטתו, בטבריה ובטריכאי (מגדל) שעל שפת הכנרת, ועל שום הידידות בין השניים לא ציווה אספסיאנוס להרוס את חומות טבריה. לעומת זאת, על שום ההתנגדות המרה בטריכאי הורה אגריפס למכור, בהנחיית הרומאים, חלק מהמורדים לעבדות. אגריפס אף הקצה כוחות לטובת ניהול המצור על גמלא שבגולן, אזור שהיה חלק משטח מלכותו. בשעת ניהול המצור על גמלא ניסה אגריפס, כפי שנהג גם בירושלים, להניא את המורדים מהמשך הלחימה. בתגובה נורתה אליו אבן קלע והוא נפצע במרפקו.
דיכוי המרד הגדול
בשנת 68 נרצח הקיסר נירון ואת מקומו תפס גלבה. משנודע הדבר לאגריפס, עזב יחד עם טיטוס את יהודה ועשה דרכו בספינה לרומא. השניים נשלחו למעשה על ידי אספסיאנוס על-מנת לברך את הקיסר החדש. אולם בדרכם, מששמעו שניהם על הירצחו של הקיסר החדש, מיהר טיטוס לאביו ביהודה, ואילו אגריפס המשיך בדרכו לרומא כדי להבטיח את המשך שלטונו ומעמדו. כאשר הפך אספסיאנוס לקיסר, העמיד עצמו אגריפס לרשותו ובתמורה זכה בנחלות קרקע באזור הצפון.
לאחר דיכוי המרד ניהל אגריפס חגיגות לכבודו של טיטוס בעיר המרכזית של ממלכתו, בקיסריה פיליפי. החגיגות כללו קרבות זירה בין גלדיאטורים והתמודדויות בין לוחמים לבין חיות טרף, כמקובל בתרבות הרומית. בין השנים 75 ל-79 שהה אגריפס ברומא ובשנתו האחרונה שם אף זכה לתואר פקידותי גבוה בהירארכיה הרומית.
מערכת היחסים בין אגריפס ליוסף בן מתתיהו
מערכת היחסים בין אגריפס ליוסף בן מתתיהו הייתה מורכבת, מכיוון שיוסף בן מתתיהו פיקד על המרד בגליל, על שטחים שהיו ברובם חלק מממלכתו של אגריפס, ולמרות זאת שמר על יחס אוהד אליו במקרים רבים. מערכת יחסים זו מתגוללת בספרו האוטוביוגרפי "חיי יוסף", ממנה עולה כי בין השניים התגלעו לא פעם חילוקי דעות קשים ואף התעמתויות צבאיות, בעיקר באזור טבריה וטריכאי (מגדל), אלא שתמיד נשמר ביניהם הכבוד ההדדי ויוסף בן מתתיהו הקפיד תמיד לכנות את אגריפס בשם "המלך".
פעם נמלטו אל יוסף שנים משרי צבאו הלא-יהודים של אגריפס, ויוסף התעקש להעניק להם חיסיון על אף שדרשו ממנו היהודים כתנאי לכך שהשניים ימולו או שיומתו.
לפי יוספוס הסיוע של אגריפס לאספסינוס לא היה בוגדני, אלא מהווה המשך לשיתוף הפעולה של מלכי החסות הרומיים, ובעיקר נבע מכך שאגריפס עדיין היה משוכנע שהמרד מיותר, שהמחיר שישלמו עליו יהיה גבוה מאוד, ושחלק נכבד מההנהגה הירושלמית מתנגדת למרד וכמותה רבים מהעם.
צעירים יהודים קנאים ארבו לאשת תלמי, אחד מנציבי המלך אגריפס, ושדדוה. יוסף זעם על כך, לכד את העבריינים והשיב את הכבודה לבעליה.
יוסף מתוודה כי עותק אחד מספרו נשלח לאגריפס. הלה קרא את חיבורו ושיבחו על כך, ובעיקר על דברי האמת שכתב. באחת מאגרות התגובה כתב לו אגריפס, כי ישנן עובדות שאינן ידועות לו לכותב, והוא בהזדמנות יספר לו על כך.
תקרית אחת בין השניים נקשרה בברניקי, אחות אגריפס, שהיו אסמי חיטה בבית שערים שבעמק יזרעאל ויוסף השתלט עליהם וסיפק בעזרתם את צורכיהם של נזקקים.
יש הרואים את הכתוב על שמועת גילוי העריות בין אגריפס לברניקי כהוכחה לכך שכתביו פורסמו לאחר מות אגריפס, ובכך מקדימים את מותו.
סופו
ישנם סימנים לכך שאגריפס נפטר בשנת 92, כלומר כעשרים שנה לאחר סיום המרד הגדול וחורבן הבית. לא ברור מדוע לא הנהיג את העם לאחר המרד, ומה עלה בגורלו. תשובה לכך לא נמצאה במקורות התקופה, למעט העובדה כי היו לו בנים. עקבותיו אבדו לאחר דיכוי המרד הגדול.
אגריפס המשיך לכהן בשטחי ממלכתו בצפון עד פטירתו, ומאז הועברו נחלות אלה לידי השלטון הרומי.
לפי ספר "יוסיפון" (סוף פרק 76), שנתחבר במאה ה-10, אספסיאנוס הרג "את אגריפס המלך ואת מונבז בנו" שלוש שנים וחצי לפני החורבן, בסמוך להפיכתו לקיסר, זאת בעקבות הלשנה יהודית שאגריפס חשב לבגוד בו ושלח מכתב בעניין לירושלים. כך גם לפי פרשנות למסורת הכתובה בספר "סדר הדורות", טיטוס ואספסינוס הרגו את אגריפס שלש שנים קודם לחורבן הבית (כלומר בשנת 67 לספירה). אלא שמטבעות של אגריפס ועליהם הכתובת יודיאה קפטה (יהודה הכבושה) מפריכות דעה זו.
כתובת לטינית מביירות מנציחה את אגריפס השני לצד אחותו, בזכות תרומות לשיקום בניין בעיר וקישוטו: "ברניקי המלכה והמלך אגריפס תיקנו מן היסוד את המקדש הזה... שהמלך הורדוס, שהם מצאצאיו, בנאו, אחרי שהידרר הבניין ברבות השנים, וגם קישטו אותו בשיש ובשישה...עמודים".
השפעתו
השם 'אגריפס' בהיסטוריה
קיימת אי בהירות לגבי מקורות המזכירים את השם 'אגריפס'. במסורת היהודית יש התייחסות רבה וחיובית למלך בשם אגריפס. רחוב מרכזי בירושלים נקרא על שם מלך זה, ובספרי הלימוד נכתב עליו רבות. גם במסורת הנוצרית, בתפיסה העממית, ואף בעולם האקדמי במשך שנים רבות ההנחה הייתה שמדובר באגריפס הראשון. בשנים האחרונות ישנם חוקרים שהוכיחו שלפחות חלק ממקורות אלו, מתייחסים דווקא לאגריפס השני.
גם לגבי מהות היחס אליו (אם אמנם עליו נאמרו הדברים), חוקרים עכשוויים טוענים כי ייתכן שהקריאה של העם "אחינו אתה" לאחר הקראת "פרשת המלך" במקדש ופריצתו בבכי, אינם חיוביים כלל אלא הם למעשה אמירה צינית ולעגנית, האומרים את ההפך הגמור.
אגריפס השני והתרבות ההלניסטית
אגריפס השני תרם להפצת ולהעמקת התרבות ההלניסטית, כהמשך למדיניות הרומית. אגריפס ניהל וקיים פעילות ספורט, תיאטרון ותחרות גלדיאטורים במתקנים שבנו אבותיו בעיקר בטבריה ובקיסריה. הוא הגדיל את שטחה של קיסריה פיליפי וקרא לה נירוניה על שם הקיסר המכהן. סביר להניח, שכקודמיו, ארגן בעיר תחרויות גופניות ומוזיקליות לרגל חנוכתה.
לתושבי ביירות (בריטוס) העניק תיאטרון, שהוצאותיו היו רבות ודאג שהרפרטואר השנתי יהיה מגוון ואטרקטיבי. אגריפס הזרים לרשות המקומית כספים רבים למימון צורכי התושבים וחילק להם תבואה ושמן וכן דאג לקשט את העיר בפסלים מרהיבים. טביעת החותם של התרומה ההלניסטית עולה ממספר כתובות ואף מהמטבעות שטבע והנפיק.
מערכת היחסים עם הציבור היהודי
מוצאו של אגריפס, המסורת הארוכה של משפחתו ובעיקר הסמכויות שהואצלו לו על ידי הרומאים – הפיקוח על המקדש ומינוי כהנים גדולים – הביאו את אגריפס למעורבות במצבו ובגורלו של העם היהודי.
בכתבי יוסף בן מתתיהו ישנן התייחסויות רבות לכך שהיהודים אהבו את אגריפס הראשון, אך הסתייגו מאגריפס השני. ד"ר דליה טריפון מאוניברסיטת חיפה ותלמידיה חקרו את החומר הכתוב והממצא הארכאולוגי ובאפריל 1986 היא הציעה פרשנות חדשה לנתונים, על פיה היהודים התייחסו לאגריפס השני כ'מלך ישראל', למרות שתואר זה לא ניתן לו על ידי הרומאים. התייחסות זו באה לו בגלל נסיונותיו לפשר בין היהודים לרומאים, ואולי גם בגלל היותו בנו של אגריפס הראשון והאהוד. לפי השערתה, ביקשה לפרש את הכתובים והמסורות באופן אחר.
לפי פרשנות זו, המסופר על 'אגריפס המלך' שהרבה למנות ולפטר כהנים גדולים בדומה להורדוס בשעתו - מדבר באגריפס השני. אחד מכהנים אלו היה ישמעאל בן פיאבי שהתמנה בתקופת סכסוך קיסריה ערב המרד הגדול. לכהן זה יש יחס אוהד במשנה, וכתוב שנתמנה על ידי המלך.
אגריפס בנה בארמונו שבירושלים קרוב ללשכת הגזית (הקסיסטוס - בלשונו של בן מתתיהו) אולם גדול ומפואר, שממנו ניתן היה לצפות ולהשקיף על העיר, ובכלל זאת על הנעשה בבית המקדש. מהלך זה הרגיז חלק מתושבי ירושלים, שבתגובה הקימו חומה, שתחצוץ בין המקדש לארמון, ובכך בקשו למנוע את הפולשנות המלכותית אל תוך המקדש. הן אגריפס והן הנציב פסטוס זעמו, והאחרון ביקש להרוס את מחיצת האבן. התערבותו של הקיסר נירון לטובת יהודי ירושלים, בהשפעת אשתו פופאיה, מנעה את התחממות הרוחות.
כדי להתחשב מחד בדרישות הלויים המשוררים, ומאידך לקצץ קצת ביוהרת הכהנים, נעתר אגריפס לבקשת הלויים לאפשר להם ללבוש בגדי בד בדומה לכהנים, ואף כינס לצורך זאת מושב מיוחד של הסנהדרין.
ביטוי נוסף להתחשבותו של אגריפס בצורכי קבוצות שונות בירושלים התגלם בעובדה, כי לאחר סיום העבודות השונות במקדש והפסקת בניין החומה השלישית (עוד מימי אביו אגריפס הראשון) נותרו בירושלים כ-18 אלף מובטלים. אגריפס הציע לרצף את האזור בשיש ובכך נמצאה פרנסה למובטלים.
לבסוף, ד"ר טריפון משערת שלאחר חורבן בית המקדש לא נותרה הנהגה יהודית, ושרבי יוחנן בן זכאי מעולם לא הנהיג ואף לא רצה להנהיג את העם בהבטים הפוליטיים. היא משערת שעליית בית רבן גמליאל לנשיאות באה לאחר מותו של אגריפס "אחרון המלכים לבית חשמונאי". השערה זו באה מאחר שידועים כתובות ומטבעות שלו, עוד עשור לאחר החורבן, אך אין התייחסות למלוכה זו בכתבי היהודים.
לפי עורך הספר סדר הדורות יש השערה שהושמט חלק מן הטקסט, ועל פי זה טיטוס ואספסינוס הרגו את אגריפס בשנת 67 לספירה, שלש שנים לפני חורבן הבית.
אגריפס בספרות חז"ל
השם 'אגריפס' מוזכר בכמה מקומות בספרות חז"ל, רובם בהקשר חיובי, אולם ברוב המקרים קיים קושי רב בקביעה אם מדובר באגריפס הראשון או השני. דוגמה לכך הוא תיאור מעמד הקהל המופיע במשנה במסכת סוטה:
אלה הטוענים כי משנה זו מיוחסת לאגריפס הראשון מנמקים את הנחתם במידע על שמירת המצוות על ידי המלך והאהדה שהופגנה כלפיו. לעומתם טוענים אחרים המייחסים את המעשה לאגריפס השני, כי קריאות העם - "אחינו אתה" – היו אירוניות וציניות. טענה אחרת היא שרק אגריפס הראשון מלך בירושלים, ולעומתה גורסים כי אגריפס השני היה "מפקח המקדש" ועל כן היו שכינוהו "מלך במקדש" ועוד.
במסורת תנאית אחרת מתברר הקשר בין (חורבן) בית המקדש לבין אגריפס: "משום רבי נתן אמרו: נתחייבו ישראל כליה (משום) שחינפו לאגריפס המלך" (תוספתא סוטה ז, 16) ובתלמוד הירושלמי נמסר כי "הרבה חללים נפלו באותו היום, שהחניפו לו (לאגריפס)" (סוטה פרק ז' כב ע"א). ההקשר הכרונולוגי בין האירוע לבין החורבן מחייב יותר את המסקנה, כי מדובר באגריפס השני.
בכל מקרה, התכונה של מחילה על כבודו של מלך בהקשר ל'אגריפס' מופיעה עוד מספר פעמים בספרות חז"ל, כגון בוויקרא רבה, עת ביקש אגריפס להקריב אלף עולות ביום אחד ודרש מהכהן המשרת לא לאפשר לאף אחד להקריב באותו יום. עם זאת, כשהגיע עני אחד ובידיו שני תורים לקרבן, הניח לו הכהן שימלא את רצונו והקריב, כאשר שמע המלך על המעשה, שיבח את הכהן.
על-פי עדות אחרת במשנה (ביכורים ג, ד) השתתף 'אגריפס' בטקס הביכורים במקדש – "אפילו אגרפס המלך נוטל את הסל על כתפו ונכנס, עד שהוא מגיע לעזרה. הגיע לעזרה, דברו הלויים בשיר ...".
אם נכון ההסבר שמדובר באגריפס השני, תפקידו כ"מפקח המקדש" המתועד אצל יוסף בן מתתיהו, עולה מדי פעם בפעם בספרות חז"ל. פעם אחת זיכה במתנות רבות את גביני הכרוז, שהיה מדרבן את בעלי התפקידים במקדש וקולו הרם היה מתגלגל בירושלים למרחק של שלוש פרסאות. במקרה אחר פנה 'אגריפס המלך' לכוהני המקדש, וביקש לדעת כמה יהודים פוקדים את ההיכל בפסח על ידי חשבון מעניין של ספירת קרבנות הפסח.
באחד המקרים פנה 'אגריפס המלך' וברר אצל רבי אליעזר בן הורקנוס מדוע מצות ברית מילה אינה נכללת בעשרת הדיברות, בבחינת שאלה מהותית ביותר. שאלות מסוג זה הופנו לחכמי יבנה, ומתוך כך ברור שמדובר באגריפס השני.
לקריאה נוספת
David Jacobson, Agrippa II: the Last of the Herods, Routledge, 2019
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בית הורדוס
קטגוריה:המרד הגדול
קטגוריה:יהודים ממוצא אדומי
קטגוריה:ילידי 27
קטגוריה:נפטרים ב-92 | 2024-10-03T15:28:16 |
מחלת הסרטן | הפניה סרטן (מחלה) | 2024-05-25T15:36:21 |
מקויה | שמאל|ממוזער|200px|אברהם איקורו טשימה, מייסד תנועת המקויה.
שמאל|ממוזער|200px|יער המקויה בגליל התחתון
ממוזער|הגן היפני בקיבוץ חפציבה
שמאל|ממוזער|200px|אבן הוקרה של קק"ל לתנועת מקויה בפארק גולדה
מָקוּיה (ביפנית: キリストの幕屋; מילולית: "אוֹהֶל מוֹעֵד" או "משכן", ובהגייה עממית שגויה בישראל מקוֹיה) היא תנועה דתית נוצרית פילושמית שנוסדה ביפן ב-1948 על ידי איקורו טשימה. עקרונותיה המרכזיים הם תמיכה בעם ישראל ובמדינת ישראל וחזרה לפולחן הנוצרי המוקדם, כפי שהיה נהוג לפני הפילוג היהודי-נוצרי.
על התנועה
מרכזה של תנועת המקויה בעיר טוקיו, יפן. לתנועה מועצה עליונה שאנשיה מקבלים החלטות שונות בנוגע לקהילה. אנשיה מאורגנים בכ-200 קהילות, רובן ביפן, אך גם בארצות הברית, קוריאה וטאיוואן. מספר אנשיה נאמד בכ-50 אלף. ביטאונה מופץ בכל חודש בכ-300 אלף עותקים. אנשי המקויה חוגגים חגים נוצריים כחג המולד, הפסחא והפנטקוסט, אך מציינים גם את ערב הפסח היהודי, חג הסוכות שבו הם נוהגים לעלות לרגל לירושלים, ועוד. המקויה מאמינים שהדת הנוצרית כדת מאורגנת באירופה הפכה לדוגמטית וההיררכית מדי, והם שואפים לקיים פולחן דינמי כפי שלדעתם נראה הפולחן היהודי-נוצרי המוקדם. מסיבה זו למקויה אין ממסד דתי מסודר ואין מצוות בכתב. התנועה מתארגנת סביב לימוד ופרשנות התנ"ך, וספצפית ב"סמינר טוקיו לתנ"ך".
התפילה מונהגת על ידי מדריך ומלווה בשירים רבים, הכוללים מזמורי תהילים ושירים עבריים וכן שירים שחוברו על ידי אנשי התנועה. השיר הישראלי העיקרי של המקויה הוא ירושלים של זהב של נעמי שמר. למקויה תזמורת פילהרמונית המנגנת מנגינות יהודיות, כליזמר וישראליות, בסגנון קלאסי. תזמורת זו הוציאה תקליט. כמו כן יש להם תיאטרון המציג הצגות יהודיות וישראליות, ככנר על הגג, ולהקות מוזיקה המבצעות בין היתר חזנות. פעם בעשור הם נוהגים לממן מופע נגינה משותפת עם התזמורת הסימפונית ירושלים. שולי נתן הופיעה עם לחנה של מרים מיאורה (בת התנועה) למלים 'והוא יושיעני' (מתוך תהלים נ"ה) עם בנות המקויה.
אנשי המקויה מעניקים לחלק מילדיהם שמות תנ"כיים וישראליים. את טקס המעבר של ילדים לבגרות הם חוגגים בגיל 13 בתפילות ובמבחן הליכה על גחלים למתבגרים, ששורשיו נעוצים במסורת היפנית.
היסטוריה ומאפיינים
התנועה נוסדה במאי 1948 על ידי פרופסור אברהם איקורו טשימה, איש עסקים מקומאמוטו שבדרום יפן. טשימה הגה את רעיון התנועה בעקבות התגלות שחווה כאשר התבודד במשך שבועיים בהר אסו. הוא ביקר בישראל ונפגש עם הוגי דעות יהודיים באוניברסיטה העברית כפרופ' מרטין (מרדכי) בובר ופרופ' שמואל הוגו ברגמן. כן השפיע על דעותיו הוגה הדעות היפני הפציפיסט טוהויקו טגאווה. אנשי הקבוצה עמדו בקשר עם הוגים יהודים ורבנים נוספים, כמו הרב צבי יהודה הכהן קוק, אברהם יהושע השל, פינחס פלאי, שלום רוזנברג ובנימין אלון.
קשרים עם ישראל
אנשי התנועה נוהגים לעלות לרגל לישראל ולשלוח נציגים לאירועים ישראליים. בחג הסוכות מגיעה משלחת גדולה להשתתפות בצעדת העמים בירושלים. מסע זה מגיע לשיאו בטקס מיוחד הנערך בכותל המערבי.
חלק מצעירי המקויה מגיעים לתקופת לימוד בישראל ומאמצים בה שם ישראלי. הם מטיילים בארץ, כדי להכיר את ההיסטוריה ואת המקומות הקדושים ליהודים ולנוצרים. הם לומדים עברית באולפן בקיבוץ חפציבה במטרה להגיע ליכולת לקרוא את התנ"ך בשפת המקור. הקשר עם הקיבוץ החל ב-1962. לרגל היובל של הקיבוץ הקימה התנועה את "הגן היפני" בקיבוץ. בגן צמחים המוזכרים בתנ"ך לצד אלמנטים יפניים כגשר אבן, מנורות אבן (סורו), סוכת מנוחה לתה (אזומאיה), דגי קוי ופסלי עגור יפני. חלק מאנשי התנועה לומדים באוניברסיטאות ובמכללות בישראל.
מלבד המרכז בחפציבה, לתנועה ישנו מרכז נוסף בירושלים.
הקרן הקיימת לישראל נטעה ליד מצפה נטופה, בשלהי שנות השבעים, את "יער מקויה", לזכרו של טשימה. מאוחר יותר נטעה המקויה יער נוסף לזכרו של טשימה, ברמות, שבירושלים. עם הקמת שכונת המגורים "רמת שלמה", הועתק יער זה לשער הגיא. מתחם נטיעה חדש לאנשי הקבוצה, המקפידים על נטיעת עץ כחלק מביקורם בישראל – הוקצה בשנות האלפיים בצומת גולני.
בשנת 2011 התקבלה משלחת של המקויה בכנסת.
מאמיני המקויה מרבים להשתמש בסמלים ישראליים, כגון מנורת שבעת הקנים ודגלי ישראל, ורבים מהם עונדים מגן דוד. הם מארגנים תפילות, תרומות, ואירועי הסברה ביפן למען מדינת ישראל.
ראו גם
תאוריית המוצא המשותף ליפנים ויהודים
קישורים חיצוניים
לאתר הבית של המקויה
הגן היפני בקיבוץ חפצי-בה
כתבה באתר "טל-כרם" - הטלוויזיה הקהילתית בית הכרם ירושלים
ספרו בגוים כבודו - כתבתו של אלחנן ניר אודות מסעו לתנועה ביפן, מקור ראשון, 13 באוקטובר 2011.
הגעת צלייני המקויה למסוף החדש בנמל התעופה בן-גוריון ב-2007
טקס השבת של אנשי המקויה ובו אמירת קידוש לשבת - למעשה קידוש ליל שבת. (יוטיוב)
סיום טקס אנשי המקויה בשירת התקווה בהר הרצל (יוטיוב)
טענות אנשי המקויה שביפן רבים הם צאצאי עשרת השבטים
תלמידי כיתה ו' מבית ספר דתי לאומי בביקור ושתיית תה, בבית המקויה, בירושלים.
"גדולים ביפן", 10 באפריל 2008, באתר מעריבnrg
הערות שוליים
קטגוריה:נצרות: זרמים
קטגוריה:יפן: תרבות
קטגוריה:מילים וביטויים ביפנית
קטגוריה:ציונות נוצרית
קטגוריה:יחסי יפן–ישראל | 2024-08-20T19:59:47 |
ג'רזי | ג'רזי (באנגלית: Jersey; בצרפתית: Jèrriais) הוא אי המשתייך לשטחי החסות של הכתר הבריטי (Crown dependency) בתעלת למאנש, ושוכן סמוך לחופה של נורמנדי שבצרפת. מלבד האי ג'רזי עצמו, תחום השיפוט של ג'רזי כולל גם את קבוצת האיים הבלתי מיושבים מינקווירס ואקרהוס ופיירס דה לק, כמו גם מספר שוניות באזור האי. יחד עם תחום השיפוט של גרנזי, הוא יוצר קבוצת איים בשם איי התעלה, שבה האי הגדול ביותר הוא האי ג'רזי עצמו, ששטחו 112 קילומטר רבוע. קבוצה זו מסתמכת על ההגנה של הממלכה המאוחדת, אולם ג'רזי אינה חלק ממנה, כי אם נכס נפרד של בית המלוכה הבריטי, בדומה לאי מאן שבין בריטניה ואירלנד.
נכון ל-2020, מתגוררים באי כ-101,000 תושבים.
היסטוריה
ההיסטוריה של ג'רזי מושפעת ממיקומו האסטרטגי, בין החוף הצפוני של צרפת לחוף הדרומי של אנגליה.
ראיות המצביעות על התיישבות בתקופת הברונזה ותקופת הברזל נמצאות במקומות רבים ברחבי האי. עד כה לא נמצאו עדויות המצביעות על כיבוש רומי קבוע, אולם ישנן ראיות ארכאולוגיות להשפעה רומית, בעיקר בכף של לה פינקל שבאזור לאס לנדס, שם מזוהים שרידי מבנים פרימיטיביים כמקדש רומי עתיק. לאחר שג'רזי הייתה תחת השפעתה של ברטאן וכונתה אנגיה, היא הושפעה מהויקינגים במאה ה-9. מקור השם ג'רזי מהמסורת הוויקינגית: לאיים רבים בחופים הצפוניים של אירופה הוצמדה הסיומת מנורדית עתיקה "-אִי" (ey-). ואולם, לא ברור מה מקור החלק הראשון של שם האי. יש המשערים שהשם ג'רזי נגזר מהמילה בנורדית עתיקה "יארְתְ'" (jarth) שפירושה "אדמה" והשווה לאנגלית "earth"; או מהמילה "יארְל" (jarl), שפירושה "מנהיג" ומקבילה למילה האנגלית earl . השערות אחרות מייחסות את השם "ג'רזי" לגאלית מאנית בה פירוש המילה "גָאר" (-gar) הוא "עץ אלון", והמילה "סֵטוֹן" (ceton) - "יער". יש הטוענים שמקור השם מעיוות המילה הלטינית "קיסריה" (Caesarea), השם הרומאי של האי, בתוספת "-אִי" (ey-) שבאנגלית עתיקה מציין אי.
בשנת 933 סופח האי לדוכסות נורמנדיה על ידי ויליאם הראשון, דוכס נורמנדיה. צאצאו, ויליאם הראשון מלך אנגליה, כבש את אנגליה בשנת 1066 ובעקבותיו זאת שלט שליט אחד באנגליה ובדוכסות נורמנדיה. בשנת 1204 כבש פיליפ השני מלך צרפת, כמעט ללא התנגדות, את כל דוכסות נורמנדיה מידיו של ג'ון מלך אנגליה, למעט איי התעלה. מאז ועד עצם היום הזה היה האי לאוטונומיה עם ממשל עצמי.
בסוף המאה ה-16 הייתה פעילות עסקית בין תושבי האי ודייגי ניופאונדלנד.
בתמורה לעזרה שניתנה לו במהלך גלותו בג'רזי בשנות ה-40 של המאה ה-17, נתן צ'ארלס השני מלך אנגליה לג'ורג' קרטרה, מושל האי, חלקה גדולה במושבות האמריקאיות שנקראה על ידי קרטרה ניו ג'רזי.
האי שגשג בעיקר באמצעות מסחר, ומדיניות נייטרלית בעימותים שבין צרפת ואנגליה. אורח החיים באי הקיף חקלאות, דייג, בניית אניות וייצור מוצרים מצמר. עם השיפור באמצעי תחבורה בתחילת המאה ה-19, החל האי למשוך תיירים.
ג'רזי הייתה תחת כיבוש נאצי מ-1 ביולי 1940 עד 9 במאי 1945.
פוליטיקה
בית המחוקקים של ג'רזי הוא סטייטס אוף ג'רזי. הוא כולל 53 נבחרים, מהם תריסר סנאטורים (שנבחרו לתקופה של שש שנים), תריסר ראשי אזורים (שנבחרו לתקופה של שלוש שנים), ו-29 סגנים (שנבחרו לתקופה של שלוש שנים).
כלכלה
שמאל|ממוזער|250px|נמל התעופה של ג'רזי
הכלכלה של ג'רזי מבוססת על שירותים פיננסיים, תיירות, מסחר אלקטרוני וחקלאות. השירותים הפיננסיים מהווים כ-60% מכלכלת האי, המוכר כמקלט מס.
התוצרת החקלאית העיקרית היא תפוחי אדמה ומוצרים חלביים שונים. מקור החלב בפרות האי.
חקלאים ומגדלים מוכרים לעיתים מזון עודף בארגזים בצידי הדרכים, תוך הסתמכות על יושרם של הקונים לשלשל את הסכום הנכון של מזומן לתוך תיבת כסף.
ג'רזי זכתה למעמד "פיירטרייד" על ידי ארגון FLO ב-18 בפברואר 2005.
היעדרו של מס ערך מוסף (מע"מ) הוביל לצמיחת התעשייה מוצרי מותרות בעלי ערך נמוך, כגון מכשירי חשמל ביתיים, לבני נשים ועדשות מגע, מיוצאים לבריטניה וכך מתחמקים ממע"מ וגורמים להוזלה במחירי מוצרים אלו בבריטניה. מדינת ג'רזי הכריזה בשנת 2005 על הגבלות לקבלת רישיונות עסק לחברות שאינן מקומיות, העוסקות במסחר בצורה זו.
ניתן לרכוש מוצרים פטורים ממכס בכניסה לאי וביציאה מהאי.
התמ"ג לנפש בג'רזי הוא מהגבוהים בעולם, 57,000 דולר אמריקני נכון לשנת 2009.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|בייליוויק ג'רזי
שטח האי ג'רזי, כולל האזור שבין גאות לשפל, הוא 118.2 קילומטר רבוע. הוא נמצא בתעלת למאנש, כ-22.5 קילומטר מחצי האי קוטנטין שבנורמנדי שבצרפת, וכ-161 קילומטר מדרום לבריטניה. הוא האי הגדול והדרומי ביותר מבין איי התעלה.
באי אקלים ממוזג עם חורף מתון וקיץ קריר. שטח האי כולל מישור גבוה ומשופע, חוף ים חולי וארוך בדרום, וצוקים בדרום. במישורים הרמים ישנם עמקים, בדרך כלל מכיוון צפון לכיוון דרום.
דמוגרפיה
האי מאכלס בו מספר גדול של אנשים שנולדו מחוצה לו - כ-50% מהאוכלוסייה אינה במקור מהאי.
30% מהאוכלוסייה מרוכזים בסנט הלייר, האזור היחיד בו יש עיר. מתוך כ-87,000 תושבי ג'רזי, כשתי חמישיות הם ממוצא ג'רזי או נורמני, וכשתי חמישיות נוספים הם ממוצא בריטי (אנגלים, סקוטים, וולשים ואירים (צפון אירלנד)). קבוצות המיעוט הגדולות ביותר אחרי הבריטים הן הפורטוגזים (כ-6% - בייחוד מאיי מדיירה), האירים והפולנים. גם הקהילה הצרפתית הייתה תמיד קיימת. מרבית התושבים שנולדים באי מחשיבים עצמם בריטים, כמו גם מעריכים את היחסים המיוחדים בין בריטניה והאי.
בג'רזי כוננו מספר דתות. דת המדינה השלטת כיום היא הכנסייה האנגליקנית. באזורים הכפריים מצא מתודיזם מעוז מסורתי. קיים גם מיעוט קתולי עם שני בתי ספר קתולים בעיר סנט הלייר (בית ספר לבנים בלבד ובית ספר לבנות בלבד).
בדומה למרבית המדינות המערביות, גם בג'רזי האוכלוסייה מזדקנת. השינוי נובע גם מרצון התושבים הצעירים להגר למקומות אחרים בחיפוש אחר הזדמנויות שהאי אינו יכול לספק להם.
בריטניה בדרך כלל מתייחסת אל ג'רזי כאל חלק ממנה בכל הנוגע ללאום ולהגירה, ואולם, ג'רזי רשאית מבחינה חוקתית להגביל את ההגירה אל האי.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:איי התעלה
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית | 2024-08-19T08:53:17 |
צדק (מוסר) | ממוזער|צדק – ציור של Jürgen Ovens משנת 1662צדק הוא מונח המייצג פעולה או שיפוט המתבצע על פי אמות מידה של יושר,הגינות, אמת, היגיון, מידתיות ושוויון.
צדק מוסרי הוא עיקרון פילוסופי המתמקד בעשיית הדבר הנכון ובהשגת תוצאות הוגנות ומאוזנות לכל הצדדים המעורבים. צדק מקדם תחושת שוויון והגינות בחברה, מסייע בהגנה על זכויות פרטיות וציבוריות, ומעודד לקיחת אחריות וציות לחוקים מוסריים. עם זאת, הצדק עלול להיות נתון לפרשנויות שונות ולהוביל למחלוקות, יישום לא נכון שלו יכול לגרום לעוולות או לאי-צדק, והוא עשוי להיות מושפע משיקולים פוליטיים או כלכליים שמעוותים את מטרתו.
מהמושג "צדק" נגזרים ביטויים נלווים רבים כגון: צדקה, צדיק, צדק חברתי, "מערכת הצדק" (כינוי לבתי משפט) ועוד.
תפיסת הצדק בפילוסופיה
אריסטו
לפי הפילוסוף היווני אריסטו האדם הצדיק הוא האדם הטוב – בעל הסגולה הטובה. אדם זה הוא אדם המשתמש בשיקול דעתו לשם מימוש מהותו כאדם. משמע, האדם המממש את מהותו כאדם הוא גם אדם טוב. האדם הצדיק-הנבון הוא מי שבוחר בעיקרון "שביל הזהב" ("דרך האמצע") ומשתמש בה כהלכה על ידי שימוש בשיקול דעתו בבחירת מעשיו. מעשה שראוי לעשותו הוא המעשה המתאים לגמרי לסיטואציה, זהו המעשה השקול. לפי משנתו של אריסטו, המימוש העצמי של האדם, ה"צדק": "הטוב העליון" המכונה אושר, תלוי באדם עצמו ואך ורק בו.
אפלטון
אפלטון יוצא נגד הגישה המסורתית לפיה צדק הוא לתת לכל אחד את שלו, או את המגיע לו ומוסיף על כך התניות. בפוליטיאה הוא מפתח את הרעיון שרק המלך הפילוסוף ידע לתת לכל אדם את הרצוי לו.
תומאס הובס
גישה שונה למושג ה"צדק" ניתן למצוא בדבריו של הפילוסוף הבריטי תומאס הובס, הטוען כי הצדק תלוי ביחסים שבין אדם לחברו.
לפי הובס כל בני האדם נולדו עם יצר הרע. מטרת החברה האנושית היא לשים לפרט גבולות וחוקים על מנת שיוכל לחיות בחברה אנושית ומוגנת.
על פי הובס האדם הנוהג בצדק הוא זה שמוכן להתחייב לאמנה או להסכם בין אנשים, כדי לממש את מהותו כאדם.
ג'רמי בנת'ם
ג'רמי בנת'ם, פילוסוף אנגלי שחי בין המאה ה-18 ל-19, האמין שעקרון הצדק החשוב ביותר, בשביל מחוקקים ותושבים כאחד, הוא עקרון התועלתנות: "האושר הגדול ביותר למספר הגדול ביותר." הדבר הנכון לעשות, לפי פילוסופיית התועלתנות, הוא הדבר אשר יגרום לסכום האושר או העונג הגדול ביותר, ללא שפיטתם של התענוגות או הרצונות של אנשים.
בנת'ם מציע את ההצדקה הבאה למשנתו: כל מה שאנחנו, כבני אדם, עושים, מונע על ידי רגשות של כאב או עונג. הם "השליטים האבסולוטיים" שלנו, לפי בנתם. לפיכך, מהם נובע הסטנדרט של מה נכון ומה לא נכון.
בשביל המטרה של מציאת הדרך הטובה ביותר למקסם את האושר הקולקטיבי של החברה, תועלתנים מציעים מדע של מוסר, בו כל התענוגות והמכאובים של כל בני האדם נמדדים על סולם אחיד של מרדידה לפי עוצמתם ומשיכות זמנם.
עמנואל קאנט
חמש שנים אחרי שבנתם פרסם את משנתו התועלתנית בספר "הקדמה לעקרונות המוסר והמשפט", עמנואל קאנט, פילוסוף פרוסי, פרסם את ספרו "הנחות יסוד למטפיזיקה של המידות", בו מותח ביקורת על התועלתנות ומציג את משנתו הפילוסופית. לפי קאנט, מה שנותן משמעות לפעולה אינן השלכותיה אלא המניע עליה היא מבוססת. המניע חייב להיות של המניע של חובה מוסרית, לעומת המניע השגוי בעיני קאנט, שהוא האינטרס העצמי – לעשות משהו כי זה יעזור לי, לא לעשות משהו כי זה יגרום לי להרגיש רע.
אך זה לא מספיק שהמניע יהיה של חובה מוסרית, קאנט טוען. על האדם המוסרי להציב לעצמו חוקים שלפיהם הוא יפעל תמיד, ללא כל קשר לתוצאות פעולותיו. חוקים אלו, על פי קאנט, נובעים אך ורק מההיגיון האנושי, בניגוד לרגש. כאשר אדם ניגש לקבוע מה יהיו החוקים אשר ינהיגו את מעשיו, עליו לשאול את עצמו שתי שאלות. הראשונה היא האם ניתן להפוך חוק זה לחוק אוניברסלי ועדיין להצליח ליישם אותו. המבחן השני של חוק שהצבת לעצמך הוא האם הוא מתייחס לבני אדם כתכלית בעצמם, בניגוד לחוק המתייחס לבני אדם כאמצעי, כדרך להשיג מטרות כמו רווח אישי או רווחת החברה הכללית. הסיבה, לפי קאנט, מדוע זה לא נכון להתייחס לבני אדם כאמצעים היא שהם יצורים רציונליים, המסוגלים לחשוב בצורה הגיונית. לפיכך, הם ראויים לכבוד.
תפיסת הצדק בדתות
הצדק נחשב בדתות השונות כתכונה חיונית. ביהדות מופיעה הקריאה "צדק צדק תרדוף" (דברים ט"ז, כ) וכן "ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו" (דברים א', ט"ז). בדברי הנביאים קיבל מושג הצדק גם משמעות חברתית- "צדק חברתי".
בנצרות הכתירו את תכונת הצדק כתכונה השמינית לאחר שבע המידות השמימיות.
ראו גם
פילוסופיה של המוסר
צדק פואטי
קישורים חיצוניים
צדק, צדקה במקרא, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
*
קטגוריה:אתיקה | 2024-09-17T05:27:26 |
וורנר פון בראון | REDIRECT ורנר פון בראון | 2015-09-26T11:09:44 |
וי 2 | הפניה V-2 | 2007-07-23T14:08:47 |
זיקוקי די נור | REDIRECT זיקוקין די-נור | 2007-05-26T18:49:41 |
1991 במוזיקה | שנת 1991 היא השנה בה הגראנג' החל לצבור פופולריות הולכת וגוברת, תוך שהוא תופס את מקום הגלאם רוק כגורם הדומיננטי בעולם הרוק. מגמה זו התחזקה בשנת 1992, והיא זו שזכורה בדרך כלל כ"שנה של הגראנג'". אלבומים רבים שיצאו בשנתיים אלו נחשבים בעיני רבים כמייצגים טובים של "הסאונד של שנות התשעים". להלן חלק מהאירועים המוזיקליים הבולטים של שנת 1991.
אלבומים
בעולם
נירוונה מוציאים את אלבומם השני Nevermind, שזכה להצלחה עצומה בעולם ופתח את "עידן הגראנג'".
אוזי אוסבורן מוציא את אלבומו החמישי No More Tears.
פרל ג'אם מוציאים את אלבום הבכורה Ten.
סאונדגארדן מוציאים את אלבומם השלישי Badmotorfinger.
טמפל אוף דה דוג מוציאים את אלבומם היחיד, הנושא את שמם.
מאדהאני מוציאים את אלבומם השני Every Good Boy Deserves Fudge.
סקרימינג טריז מוציאים את אלבומם החמישי Uncle Anesthesia.
מטאליקה מוציאים את אלבומם החמישי, הנושא את שמם. האלבום, שמכונה "האלבום השחור" זכה להצלחה מסחרית עצומה, אך רבים ממעריציה הוותיקים של הלהקה ביטלוהו בבוז כ"התמסחרות".
Guns N' Roses מוציאים באותו יום שני אלבומים – את Use Your Illusion I ו Use Your Illusion II. שני האלבומים זוכים להצלחה רבה.
רד הוט צ'ילי פפרז מוציאים את אלבום הפריצה שלהם Blood Sugar Sex Magik.
הפיקסיז מוציאים את אלבומם האחרון Trompe le Monde.
U2 מוציאים את אלבומם השמיני Achtung Baby.
מייקל ג'קסון מוציא את האלבום Dangerous, שנמכר בכ-30 מיליון עותקים.
REM מוציאים את אלבומם השביעי Out of Time.
מיסטר באנגל מוציאים את אלבומם הראשון, הנושא את שמם.
דת' מוציאים את אלבומם הרביעי Human.
ספולטורה מוציאים את אלבומם הרביעי Arise.
משוגע מוציאם את אלבומם הראשון Contradictions Collapse.
בת'ורי מוציאים את אלבומם השישי Twilight of the Gods.
הסמאשינג פאמפקינס מוציאים את אלבומם הראשון Gish.
א טרייב קולד קווסט מוציאים את אלבומם השני The Low End Theory, שנחשב אחד מאלבומי ההיפ הופ הטובים של העשור, ואחד מעמודי התווך של הראפ האלטרנטיבי.
דה לה סול מוציאים את אלבומם השני De La Soul is Dead.
מאסיב אטאק מוציאים את אלבומם הראשון Blue Lines, מחלוצי ז'אנר הטריפ הופ.
פריימוס מוציאים את אלבומם השני Sailing the Seas of Cheese.
סייפרס היל מוציאים את אלבומם הראשון, הנושא את שמם.
גרין דיי מוציאים אלבום אוסף בשם 1,039/Smoothed Out Slappy Hours.
בלר מוציאים את אלבומם הראשון Leisure.
טין מאשין, להקתו של דייוויד בואי, מוציאים את אלבומם השני Tin Machine II.
הול מוציאים את אלבומם הראשון Pretty on the Inside.
הזמרת הדרום אפריקאית מרים מקבה מוציאה את Africa, אלבום אוסף שיריה משנות ה-70.
קווין מוציאים את האלבום innuendo, שהיה האלבום האחרון שיצא כאשר פרדי מרקיורי היה בחיים.
N.W.A מוצאים את האלבום NIGGAZ4LIFE ידוע יותר בתור EFIL4ZAGGIN וזה היה האלבום הראשון שלהם בלי אייס קיוב וגם היה האלבום האחרון של הלהקה.
בישראל
ברי סחרוף מוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, הכל או כלום.
כרמלה גרוס ואגנר מוציאים אלבום בכורה בשם פרח שחור שהופק מוזיקלית בידי ברי סחרוף וקורין אלאל.
פונץ' מוציאים את אלבום הבכורה של הלהקה בהפקתו המוזיקלית של רונן בן-טל.
נושאי המגבעת מוציאים את אלבומם היחיד מי רצח את אגנתה פאלסקוג.
תערובת אסקוט מוציאים אלבום בכורה, ומתפרקים. שלושת החברים - אסף אמדורסקי, ירמי קפלן וג'נגו פתחו בקריירות עצמאיות.
שלום חנוך מוציא את אלבום הסולו השביעי שלו, בגלגול הזה.
דני סנדרסון מוציא את אלבומו "קופץ לשניה".
נוער שוליים מוציאים את אלבומם השלישי והאחרון, "זה עושה לך את זה".
גידי גוב מוציא את אלבומו החמישי והמצליח ביותר אין עוד יום בהפקה מוזיקלית של אלון אולארצ'יק.
רוקפור מוציאים אלבום בכורה בשם רשת פרפרים.
החברים של נטאשה מוציאים את אלבומם השני שינויים בהרגלי הצריחה בהפקתו המוזיקלית של יוסי אלפנט.
אירועים: בעולם
הפסטיבל השנתי "מפלצות הרוק" התקיים בשדה התעופה טושינו שבמוסקבה, והלהקות פנטרה, AC/DC ומטאליקה הופיעו מול 1.6 מיליון מעריצים. ההופעה זכורה כאחת ההופעות הגדולות בהיסטוריה של המוזיקה.
שלושה אנשים נמחצים למוות בהופעה של AC/DC בסולט לייק סיטי.
בנו בן ה-4 של אריק קלפטון נופל למוות מבניין בניו יורק (כמה זמן לאחר מכן יכתוב אריק קלפטון בהשפעת המוות של בנו את הלהיט " Tears in Heaven").
ג'ורג' האריסון, פיל קולינס ואומנים אחרים משתתפים בהלוויה של בנו של אריק קלפטון.
אירוסמית' חותמים חוזה מחודש עם סוני בשווי $30 מיליון
זמר הקאנטרי קני רוג'רס פותח מסעדה
הרולינג סטונז מחדשים את החוזה בחברת התקליטים וירג'ין
זמר הרוק האגדי של קווין, פרדי מרקורי, נפטר כתוצאה מאיידס
אירועים: בישראל
ישראל מגיעה למקום השלישי בתחרות הזמר של האירוויזיון עם השיר כאן, אותו ביצעו אורנה ומשה דץ
להקות שהוקמו
2 Unlimited
AFI
בהמות
כמיקל בראדרז
Counting Crows
HIM
אינקיובס
קמלוט
L'Arc-en-Ciel
לבירינת'
אואזיס
אורפנד לנד
הרמינגטונס
הוויגלס
להקות שהתפרקו
Talk Talk
נולדו
רוני דלומי, זמרת
פיקסי לוט, זמרת
ג'יימי לין ספירס, זמרת ושחקנית. כוכבת זואי 101
אלינה נצ'אייבה, זמרת סופרן
אימרי זיו, זמר ומדבב
מריאנה אספוסיטו, זמרת, שחקנית, רקדנית, דוגמנית ופזמונאית
לואי טומלינסון, חבר בלהקת ואן דיירקשן
אזיליה בנקס, ראפרית
לנה מאייר-לנדרוט, זמרת. זוכת אירוויזיון 2010
אד שירן, זמר, יוצר, מלחין ומפיק מוזיקלי
צ'ארלי פות', זמר
אן-מארי, זמרת-יוצרת
אמנדה מישלקה, חברת הצמד אלי ואיי. ג'יי
דניאל קרטיס לי, שחקן וראפר. כוכב מדריך ההישרדות של נד
פטי ואפ, ראפר, זמר ויוצר
ג'סי נלסון, ליטל מיקס
אלסו, מפיק ודי. ג'יי.
מיטשל מוסו, שחקן וזמר
דיאנה ויקרס, זמרת
קייגו, מפיק ודי. ג'יי
גבריאלה קלימי, זמרת ויוצרת
בן-אל תבורי, זמר, סטטיק ובן-אל תבורי
קרול ג'י, זמרת-יוצרת
נפטרו
פרדי מרקיורי, סולן קווין. נפטר מאיידס (נולד ב-1946)
סרז' גינסבורג, זמר ומלחין (נולד ב-1928)
מיילס דייוויס, מוזיקאי ג'אז, חצוצרן, מלחין ומעבד מוזיקלי (נולד ב-1926)
איב מונטאן, שחקן וזמר (נולד ב-1921)
רפי פסחזון, מוזיקאי, מנחה זמר עברי ומנצח על חבורות זמר (נולד ב-1937)
יוסי אלפנט, מוזיקאי (נולד ב-1959)
עמוס לוין, משורר, מחזאי וסופר (נולד ב-1921)
הווארד נמרוב, משורר (נולד ב-1920)
סטן גץ, מוזיקאי ג'אז (נולד ב-1927)
וילהלם קמפף, פסנתרן ומלחין (נולד ב-1895)
רודולף סרקין, פסנתרן (נולד ב-1903)
פרסים מוזיקליים
האירוויזיון ה-36
+ מקום 1: קרולה - ״Fångad av en stormvind״ מקום 2: אמינה - ״C'est le dernier qui a parlé qui a raison״ מקום 3: אורנה ומשה דץ - ״כאן״ מקום 4: סרחיו דלמה - ״Bailar pegados״ מקום 5: סנדרה סימו - ״Canzone per te״
בטלוויזיה ובקולנוע
סרטים מוזיקליים/בנושאי מוזיקה
היפה והחיה - Beauty and the Beast
הקומיטמנטס - The Commitments
קישורים חיצוניים
*
מוזיקה | 2024-05-11T05:33:24 |
זיקוקין די-נור | ממוזער|250px|זיקוקין
ממוזער|250px|שמאל|וידאו של זיקוקין די-נור
זיקוקין די-נור, זיקוקי די-נור, זיקוקין או זיקוקים הם מתקני נפץ המתפוצצים תוך הפצת אור רב בשלל צבעים ואפקטים, ומשמשים בחגיגות. רוב הזיקוקין המשוגרים בחגיגות הם פגזים מיוחדים המשוגרים ממעין מרגמות (ולא רקטות).
את הזיקוקין ומופעי הזיקוקין פיתחו בדרום מזרח אסיה ובעיקר בסין העתיקה, לצרכים פולחניים.
מרכיבי הזיקוקין
חומרי נפץ פירוטכניים
על מנת לשגר ולפוצץ אלמנטים פירוטכניים דרושים חומרי נפץ הודפים שונים. הנפוץ מביניהם הוא אבק השרפה השחור. הוא מיוצר מאבקת פחם עץ, גופרית צהובה וחנקת אשלגן על פי היחס 75,10,15 אחוז בהתאמה. בחומר נפץ זה חנקת האשלגן משמשת כמחמצן ואבקת הפחם והגופרית כדלק. ישנם עוד כמה חומרי נפץ אחרים המשמשים בזיקוקין הפועלים לפי תגובות חימצון-חיזור דומות לאבק השרפה.
כוכבים פירוטכניים
כוכבים פירוטכניים משמשים ליצירת רוב האפקטים הצבעוניים בזיקוקין די-נור. הכוכבים הם תערובת של חומרים דליקים שנדחסו עם חומר מאגד ועוצבו בצורה מסוימת בהתאם לאפקט הפירוטכני המבוקש.
הכוכב הפירוטכני בוער לפרקי זמן קבועים וגודלו נקבע לפי גודל האלמנט וזמן הבעירה הרצוי.
כחומר מאגד אפשר להשתמש גם בסוגי גומי שונים, אבקת שלק או בניטרוצלולוזה.
המאגד לרוב הוא דקסטרין המופק מחימום של עמילן תירס (קורנפלור). מערבבים אותו ואת תערובת הכוכבים בתמיסת מים בתוספת אתנול עד שהתערובת הופכת לעיסה הניתנת לעיצוב.
סוגי כוכבים פירוטכניים
כוכבים חתוכים ("Cut Stars") – התערובת משוטחת ולאחר מכן נחתכת לקוביות בגודל הרצוי.
כוכבים דחוסים ("Pressed stars") – התערובת נכנסת לתוך תבנית ונדחסת לרוב על ידי מכבש הידראולי לצורת צילינדרים קטנים, או שמכניסים את תערובת הכוכבים לתוך מזרק ואז לוחצים את הבוכנה ודוחסים את התערובת. לשיטה זאת יש 3 שמות: כוכבים דחוסים/שאובים/מוזרקים.
כוכבים מגולגלים ("rolled stars") – התערובת מתגלגלת עם ליבות קטנות ובעת הגלגול התערובת נדבקת לליבות ונוצר כוכב עגול, כמו כדור שלג. רוב הכוכבים הפירוטכניים מיוצרים בשיטה זו.
הצורה בה נראים הכוכבים בשעת הפיצוץ נקבעת על ידי מרכיבי התערובת. אבקות מתכת שונות יוצרות אור בצבעים שונים ומלחים שונים יוצרים אש צבעונית.
מלחי אשלגן בוערים בצבע סגול, מלחי נתרן בוערים בצבע צהוב, מלחי בריום בוערים בצבע ירוק, מלחי סטרונציום בצבע אדום, מלחי נחושת (נחושת דו-כלורית) בוערים בצבע כחול, וכן הלאה.
זיקוקין שקטים
ב-2022 לקראת יום העצמאות של ישראל, עלה הדיון בדבר השפעת רעש הפיצוץ על האוכלוסייה הסובלת מהלם קרב, כמו כן על השפעתו על אוכלוסייה מבוגרת, ילדים, תינוקות, ובעלי חיים, שעלולים גם לסבול מרעש זה. לפיכך הוחלט במספר רב של מועצות לבטל או להשתמש בזיקוקין שקטים.. זיקוק שקט בנוי ועשוי מחומרים קצת שונים, אך אינו באמת שקט לחלוטין.
פגזי זיקוקין
פגז כדורי
שמאל|ממוזער|250px|פגזים כדוריים
פגז כדורי הוא זיקוק בו מסודרים כוכבים מסביב לליבת תערובת נפץ לשבירה. בעת ההצתה של התערובת נוצרים גזים רבים המרסקים את גוף הפגז ומשגרים את הכוכבים בצורה עגולה וסימטרית. פגזים כדוריים אופייניים לזיקוקין המיוצרים באסיה, בעיקר בסין ויפן.
ההצתה של התערובת נגרמת על ידי הצתה של פתיל השהיה (הנמצא בתוך צינורית המונעת ממנו להצית את השכבות החיצוניות). פתיל ההשהיה נדלק כחלק מתהליך שיגור פגז הזיקוקין, על ידי תערובת ההדיפה (לרוב אבק שרפה) המשגר את הפגז לגובה רב.
שריפתה של אבקת ההדיפה מציתה את פתיל ההשהיה, שמדליק את חומר הנפץ לשבירת הפגז.
סוג כזה של פגז נקרא באנגלית "Aerial Shell".
פגז גלילי
פגזים גליליים דומים מאוד בפעולתם לפגזים הכדוריים, אך בפגז מסוג זה הכוכבים הפירוטכניים מסודרים בתוך מבנה בצורת גליל, מה שגורם לפיצוץ להיות לא עגול או סימטרי. פגזים גליליים אופייניים לזיקוקין מסורתיים המיוצרים בדרום אירופה במדינות כגון איטליה, ספרד ובאי מלטה. פגזים אלו הם לפעמים רב-שלביים, מאחר שניתן לחבר כמה פגזים כאלה זה אחר זה, וכך ליצור רצף פיצוצים. במדינות בהם פגזים גליליים נפוצים נוצרו מסורות של פגזים גליליים רב שלביים, לפעמים בעלי 7 שלבי פיצוץ ואף יותר.
סוג הפגזים הזה פופולרי משום שהוא קל יותר להכנה ולשילוב במתקנים פירוטכניים, אך בדרך כלל מכיל יותר כדורים פירוטכניים מאשר הפגז הכדורי.
סוג זה של פגזים נקרא לעיתים פגז איטלקי למרות שלא ידוע היכן הוא הומצא.
פגזים קטנים
לעיתים ישנם פגזים המכילים בתוכם פגזים קטנים יותר, שמטרתם לעוף בעת השבירה של הפגז הגדול. פגזים אלו יכולים להוות גרסה מוקטנת של פגז כדורי או פגז צילינדרי.
פגזים קטנים יחסית ניתנים לשיגור בעזרת מנוע רקטי, כאשר בראשו נמצא הפגז שמתפוצץ בסוף בעירת המנוע הרקטי. שיטה זו יכולה לגרום לסטיות ובכך לסכן את הסובבים, זאת לעומת השיגור מגליל בעל קוטר פנימי בגודל הפגז אשר נותן הדיפה ישרה ובטיחותית.
מתקנים פירוטכניים אחרים
ישנם עוד מתקנים פירוטכניים רבים כגון:
מזרקות פירוטכניות – יוצרות עמוד של אש וניצוצות.
גלגלים פירוטכניים – מספר מזרקות המחוברות לגלגל אשר מסתובב מהדחף שיוצרות המזרקות.
כוכבי שביט – כוכב פירוטכני גדול אשר משוגר לשמים ויוצר אפקט של שובל ניצוצות.
מוקשי כוכבים פירוטכניים, נרות רומאיים, כוורות בקטרים שונים, ספינרים (Spinners), האמרים (Hummers), מפלים, מניפות, ספרקלרים, רקטות מסוגים שונים ועוד.
היסטוריה
מקור הזיקוקין כפי הנראה מסין העתיקה. התיעוד הראשון לגבי זיקוקין, שאינו נתון לוויכוח הוא מהמאה ה-12, שם מוזכרים זיקוקין ששימשו לצרכים פולחניים, על מנת להפחיד את הרוחות הרעות בקולם הרם ("ביאן פאו") וכן לצורך תפילות לשמחה ולפרנסה.
עם הזמן, התפתחה אמנות הזיקוקין והפכה למקצוע. את אומני הזיקוקין בסין העתיקה כיבדו על פי כישרונם ליצור מופעים מרהיבים של קול ואור. בסין ובמונגוליה העתיקות פיתחו גם את הרקטות הראשונות לשימוש צבאי, כפי הנראה על בסיס הזיקוקין. ישנו תיעוד משנת 1264 על בהלתה של הקיסרית הזקנה דווגר גונג-שנג בעת סעודה שערך לכבודה בנה הקיסר ליזונג מסונג, מירי זיקוק שהומצא אז ונקרא "חולדת עפר".
עד המאה ה-14 הפך המנוע הרקטי למצוי בפעילות מלחמתית וצבאית, כפי שתועד בספר "הולונגג'ינג" על קרבות הסינים, ונכתב בשנים 1330 ועד 1360.
שימושים
חגיגות ומועדים
מופע זיקוקין די-נור נהוג באירועים חגיגיים ציבוריים, בעיקר בטקס פתיחה או סיום של אירוע כזה, ובאירועים חגיגיים פרטיים (למשל חתונה). בישראל נהוגים מופעי זיקוקין בטקסי יום העצמאות. בביצועים בשטח פתוח של "הפתיחה 1812" מאת צ'ייקובסקי, הכוללת בשיאה מטחי תותח, מסתיימים לעיתים בזיקוקין די-נור.
זיקוקין די-נור כאמצעי לחימה
במהלך המהומות בקרב הפלסטינים וערביי ישראל בשנת 2014 נעשה פעמים רבות שימוש בירי של זיקוקין לעבר כוחות הביטחון. בעקבות זאת הוטל בנובמבר 2014 איסור זמני על ייבוא זיקוקין לישראל, בתוקף עד 15 בפברואר 2015.
שימוש לא נכון בזיקוקין הוא מסוכן, הן לאדם המפעיל אותם (סיכוני כוויות ופציעות) והן לעוברי אורח. תאונות בהפעלת זיקוקין גרמו בעבר לפציעות קשות, מוות ונזק כבד לסביבה. תאונות קשות התרחשו גם במתקנים לייצור או לאיכסון זיקוקין. מסיבה זו, ייצור, הובלה והפעלה של זיקוקין מוגבלות על פי חוק במדינות רבות רק לאנשי מקצוע שעברו הכשרות מיוחדות. בישראל, למשל, הפעלת זיקוקין מחייבת השלמת קורס של מפעיל זיקוקין של המוסד לבטיחות ולגיהות.
רעש של זיקוקין עלול להבהיל בעלי חיים ולגרום להם להימלט מהסכנה הנתפסת, לעיתים תוך פגיעה עצמית, פגיעה של כלי רכב וכדומה. ציפורים מבוהלות עלולות לנטוש את קניהן ולא לשוב אליהם.
מקור השם העברי
הביטוי זיקוקין די-נור מופיע לראשונה בתלמוד הבבלי, שם משמעותו "ניצוצות אש": (בעברית: ויוצאים זיקוקין של אש מפיו של רב לפיו של רבי ואינני יודע מה הם אומרים) () (וראו גם נהר דינור). בנוסף, הביטוי מופיע בתלמוד הירושלמי במשמעות דומה "אתון בעיון מיקטלוניה וחמון תרין זיקוקין דנור נפקין מקדליה ושבקוה" (בעברית: באו להרוג אותו וראו שני ניצוצות של אש יוצאים מעורפו והניחוהו) (תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ה, הלכה א).
קישורים חיצוניים
אתר לחובבי זיקוקין בעברית
, 7 ביולי 2023
הערות שוליים
קטגוריה:בידור
קטגוריה:טכנולוגיה
קטגוריה:סין: המצאות
קטגוריה:מקורות אור
קטגוריה:פירוטכניקה | 2024-09-27T19:54:31 |
עורך דין | שמאל|ממוזער|250px| עורך דין אזרחי, ציור של קוונטין מאסיי, המאה ה-16. מוצג בגלריה הלאומית של סקוטלנד, אדינבורו.
שמאל|ממוזער|250px|עורכי דין, ציור מעשה ידי אונורה דומייה, 1848.
עורך דין (בראשי תיבות: עו"ד) הוא מי שלמד משפטים והוסמך לעסוק בעריכת דין.
להסמכה כעורך דין בישראל נדרשים תואר ראשון במשפטים ממוסד אקדמי המוכר על ידי המל"ג, מעבר התמחות בתחום ועמידה במבחני לשכת עורכי הדין.
באנגליה (ובמדינות אחרות בהן שיטת המשפט שאובה מהמשפט האנגלי, כגון אוסטרליה) מקובלת הפרדה בין עורך דין המופיע בבית המשפט (barrister) ובין עורך דין העוסק בכל פעילות משפטית אחרת (solicitor). הפרדה זו אינה נהוגה בישראל, וכל עורך דין רשאי לעסוק בשני סוגי הפעילות. למרות ההבחנה, בישראל עורך דין המופיע בבית המשפט, מייצג את לקוחותיו, שוטח את טענותיו כהגנה או כתביעה ומבקש מבית המשפט להכריע בסוגיה הוא ליטיגיטור, וישנם עורכי דין אשר מתמחים בעיקר בתחום זה. הופעה בבית המשפט מוגדרת כתחום הליטיגציה, אם במשפט האזרחי, הפלילי, או המנהלי.
בקרב עורכי הדין מקובלת התמחות לתחומים ספציפיים של המשפט, כגון דיני עבודה, דיני נזיקין, דיני מיסים, משפט מסחרי, משפט פלילי וכולי. משרד גדול לעריכת דין מעסיק לעיתים עורכי דין בעלי מגוון התמחויות, כדי לספק קשת שלמה של שירותים ללקוחותיו; עם זאת, ישנם משרדים גדולים המתמחים בתחום מסוים.
הצורך בעורך דין
בישראל אדם אינו חייב להשתמש בשירותיו של עורך דין, והוא רשאי לייצג את עצמו בבית המשפט (ייצוג עצמי, pro-se litigation, self representation). לבחירה זאת יש יתרונות וחסרונות. כתב על כך השופט נעם סולברג:
"המבקשים החליטו לייצג בהליך זה את עצמם. זו זכותם המלאה, גם אם הדבר ידרוש מן הצד שכנגד או מבית המשפט להקדיש מאמץ מסוים על מנת לבצע את 'תרגום' טענותיהם וכתבי טענותיהם לשפה המשפטית. טענותיה של (הצד שכנגד) ... בנוגע לאורך כתבי הטענות ולניסוחם, אינן יכולות להוות תחליף לתשובה לטענות הענייניות העולות מהם. מאידך גיסא, לבחירה שלא להיות מיוצג יש מחירים. אחדים מהם באים לידי ביטוי בפסק דין זה: כללי הפרוצדורה, שנימוקם עמם, לא יתירו למבקשים לשגות ולתקן ללא הרף. טענה שאינה מועלית היום, נוצר לגביה השתק מחר. בקשה שאינה במקומה, אשר תכביד על הצד שכנגד, תוביל להטלת הוצאות משפט. גם להקדשת המשאבים מצד מערכת המשפט יש גבול ... אלו 'כללי הטקס', והבוחר להשתתף בהם עליו להכיר ביתרונות ובחסרונות של בחירתו."
במשפט העברי ישנה מחלוקת כיצד להתייחס למצב בו הנידון או בא כוחו לא טענו את טענותיהם כראוי, יש הטוענים שהשופט צריך להתייחס לכך כאילו אמרו את טענותיהם הטובות ביותרנחום רקובר "המשפט העברי בפסיקת בתי המשפט בישראל", בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט-1988), כרך ראשון עמ' 271–272: תפקיד השופט לטעון לבעל דין שאינו יודע לטעון בעצמו. אתר דעת, ומנגד, יש הטוענים שאין לערבב בין התפקידים השוניםנחום רקובר "המשפט העברי בפסיקת בתי המשפט בישראל", בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט-1988), כרך ראשון עמ' 279–280: אין השופט טוען לבעל דין. אתר דעת.
ניתן לראות מקצוע עריכת הדין ככזה שהתקבע עוד בתקופת התנ"ך היחסו של אברהם לסדום או במערכת היחסים של אהרון ומשה. מצד שני, עצם השימוש במונח "עורך דין" אינו בהכרח מקבל ביטוי חיובי במקורות המשפט העברינחום רקובר "המשפט העברי בחקיקת הכנסת – המקורות היהודיים בשילובם בדיוני הכנסת ובחוקי מדינת ישראל", בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט-1988), כרך ראשון עמ' 506–513: חוק לשכת עורכי הדין, באתר דעת..
חסיון עורך דין-לקוח
אחד המאפיינים הייחודיים למקצוע עריכת הדין, בדומה למספר קטן של מקצועות טיפוליים, הוא חסיון עורך דין-לקוח. על פי החוק, עורך דין חייב לשמור בסודיות כל מידע שהובא לידיעתו על ידי הלקוח. הדבר תופס גם לגבי עובדי משרדו והכפופים לו. מנגד, במדינות רבות, רשויות המדינה מכירות בחובתו זו של עורך הדין. כך למשל, כל מסמך או מידע המאוחסן אצל עורך הדין, מוגן מפני תפיסה או חיפוש כלשהו, מצד רשויות שלטון כגון המשטרה, או כל גורם אחר. החיסיון נועד לאפשר ללקוח כנות וגילוי לב מלא, מבלי לחשוש שדבר זה יכול לשמש כנגדו ביום מן הימים. ניתן לחשוף את המידע החסוי רק בעקבות הרשאה מפורשת של הלקוח לעשות כן.
יוצא מן הכלל הוא מקרה בו לקוח מגלה לעורך הדין על כוונתו לבצע עבירה בעתיד, שבו חייב עורך הדין לחשוף את המידע על מנת למנוע ביצוע העבירה, בישראל התגלו מקרים רבים בהם עורך דין היה שותף לפשע של לקוחו וניסה לחסות תחת אותו חיסיון, דבר המנוגד לחוק. החיסיון אינו חל גם במקרה של תביעת עורך הדין בגין שכר טרחה שהוא זכאי לו בעניין שבו טיפל עבור לקוחו. מקרה נוסף בו לא יחול החיסיון הוא מקרה בו אדם שלישי שאינו הלקוח עצמו נוכח בשיחה בין עורך הדין והלקוח, או אז ניתן יהיה לחקור את אותו אדם על תוכן השיחה ששמע והחיסיון לא יחול על תוכנה.
זכות ההיוועצות
במדינות רבות נקבע שיש לאדם זכות להיוועץ בעורך דין לפני חקירה, וכי על החוקר להבהיר לנחקר את זכותו זו. זכות זו נכללת בארצות הברית באזהרת מירנדה ומוכרת גם בישראל. מכיוון שהעצה הראשונה במעלה שעורכי דין נותנים ללקוחותיהם היא לשתוק בחקירה, מחפשים השוטרים דרכים לשכנע את הנחקרים שלא להיוועץ בעורך דין. במדינות רבות בעולם וגם בישראל, נתגלו מקרים לא מעטים בהם חוקרי משטרה הביעו זלזול בעורכי דין פליליים, ועורכי דין מן אנשי הסנגוריה הציבורית וטענו כי אלו אינם מוכשרים או אינם דואגים לטובת החשודים, במטרה להביא את הנאשמים שלא לשעות לעצותיהם ולהודות בהאשמות שהוטחו בהם. במקרים אחרים, אומרים חוקרים לחשודים שעורכי הדין שלהם מחפשים רק להרוויח כסף על חשבונם. נגד דברים אלו יצאו בחריפות השופטים עוזי פוגלמן ואליקים רובינשטיין.
העיסוק בעריכת דין בישראל
רבים מעורכי הדין בישראל עובדים כעצמאים במשרדים שבבעלותם. אחרים עובדים כשכירים במשרדי עורכי דין, ויש העוסקים בייעוץ משפטי לחברות בהן הם מועסקים. קבוצה גדולה של עורכי דין מועסקת בפרקליטות המדינה, בפרקליטות הצבאית, במחלקות המשפטיות השונות של משרדי הממשלה וביחידות הסמך שלהם.
תנאים לקבלת היתר לעסוק בעריכת דין
בישראל מוסדר העיסוק בעריכת דין באמצעות חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961. מציב שלושה תנאים מצטברים לכשירותו של אדם להיות עורך-דין:
בעל השכלה משפטית גבוהה: לימודי משפטים בישראל נעשים באוניברסיטאות ובמכללות.
עבר תקופת התמחות: בתקופת ההתמחות, הנמשכת שנה (החל מאוקטובר 2016, חלה תקופת התמחות של שנה וחצי על תלמידים חדשים) ונערכת לקראת סיום לימודי משפטים, עובד המתמחה בהנחייתו של עורך-דין ותיק או שופט.
עמד בבחינות של לשכת עורכי הדין - מבחן המחולק לשלושה חלקים; כשבחלק הראשון נדרש הנבחן לנסח בכתב את תשובתו, בחלק השני נדרש הנבחן לענות בדין הפרוצדורלי ובחלק השלישי בדין המהותי (שני החלקים האחרונים הם מבחן רב ברירתי). הבחינות נערכות בסוף תקופת ההתמחות. בבחינה שהתקיימה בנובמבר 2004 נכשלו מחצית מ-1,250 המתמחים שניגשו לבחינה (מדובר בשיעור נכשלים גבוה יחסית לבחינות קודמות). בבחינה שהתקיימה ביוני 2018 נכשלו 88% מהניגשים לבחינה. לאחר התערבות הוועדה הבוחנת, טרם פרסום תוצאות הבחינה, נפסלו חלק מהשאלות בבחינה, ולחלק משאלות הבחינה הוספה חלופה של תשובה נוספת, מה שהוריד את אחוז הנכשלים בבחינה ל-68%.
אדם הכשיר להיות עורך דין והוא תושב ישראל ובגיר, יהיה לעורך דין עם קבלתו כחבר לשכת עורכי הדין. הלשכה רשאית, לאחר שנתנה למועמד הזדמנות לטעון טענותיו לפניה, שלא לקבלו כחבר הלשכה, על אף כשירותו, אם המועמד הורשע בעבירה שיש עמה קלון, והלשכה סבורה שלנוכח הרשעה זו אין הוא ראוי לשמש עורך דין.
בראשית ימי המדינה, היו עורכי דין רבים שעלו מחוץ לארץ ולא הצליחו לקבל רישיון עריכת דין בגלל קושי הבחינות והחובה להתמחות ארוכה ללא קבלת שכר.
סמכויות עורך הדין בישראל
מייחד את הפעולות הבאות לעורכי דין בלבד:
ייצוג אדם אחר וכל טיעון ופעולה אחרת בשמו לפני בתי משפט, בתי דין, בוררים וגופים ואנשים בעלי סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית;
עריכת מסמכים בעלי אופי משפטי בשביל אדם אחר, לרבות ייצוג אדם אחר במשא ומתן משפטי לקראת עריכת מסמך כזה;
ייעוץ וחיווי דעת משפטיים.
ייצוג אדם אחר וכל פעולה אחרת בשמו בפני:
רשם ההוצאה לפועל;
לשכת מרשם המקרקעין;
הפקיד המוסמך לעניין חוק בתים משותפים, תשי"ג-1952;
רשם החברות;
רשם השותפויות;
רשם האגודות השיתופיות;
רשם הפטנטים והמדגמים;
רשם סימני המסחר;
פקיד השומה ונציג מס ההכנסה לעניין פקודת מס הכנסה;
המנהל לעניין חוק מס שבח מקרקעין, תש"ט-1949;
מנהל מס עזבון לעניין חוק מס עיזבון, תש"ט-1949.
עם זאת, קובע כי אין בהוראות לגבי ייחוד המקצוע כדי לפגוע בסמכות ייצוג של אישים אחרים, בנסיבות מסוימות, כגון ייצוג לפני בתי דין דתיים ולפני בתי דין צבאיים, ייצוג של נישום בידי רואה חשבון או יועץ מס בפני רשות המיסים, סמכויות של סוכן פטנטים, ייצוג ארגון עובדים או מעבידים בבוררות לענייני עבודה או בקשר להסכם עבודה, ועוד.
כללי האתיקה החלים על עורכי דין בישראל
על פי הדין בישראל, כל עורך דין חייב להיות חבר בלשכת עורכי הדין. מי שמבקש להצטרף לשורות הלשכה נדרש לקבל על עצמו את כלליה. לפיכך, ללשכת עורכי הדין יש כוח רב בעניין הסדרת המקצוע והחלת רגולציה ופיקוח על עורכי דין.
הלשכה אכן מפעילה את כוחה, ובהתאם להוראות חוק לשכת עורכי הדין (באישור שר המשפטים), היא התקינה כללים שונים, ובהם . בנוסף, מעת לעת, מנחה הלשכה את עורכי הדין כיצד עליהם לפעול באמצעות הנחיות היוצאות על ידי ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין. עורך דין שמפר את כללי האתיקה עלול לספוג קנס כספי או עונש של הרחקה מהמקצוע לתקופה קצובה (חודשים או שנים) או לצמיתות. בירור בדבר הפרת כללי האתיקה מתבצע בתוך מוסדות הלשכה, על פי רוב, לאחר קבלת פנייה מאת מתלונן. על החלטת הלשכה ניתן לערער בבית המשפט.
מספר עורכי הדין בישראל
עד תחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 נלמד מקצוע עריכת הדין בישראל אך ורק בפקולטות למשפטים של אוניברסיטאות. בעקבות הביקוש הרב ללימודי משפטים הגיעו דרישות הקבלה לפקולטות למשפטים לרמות גבוהות מאוד (בין הגבוהות מבין כל הפקולטות) ורק כ-15% מהמועמדים התקבלו ללימודים. בעקבות לחץ של אנשים שבקשו ללמוד עריכת דין שונה החוק והוא איפשר לימודי משפטים לצורכי הסמכה כעורך דין במכללה לא אקדמית והוקמו שלוש מכללות לא אקדמיות ללימודי משפט. הקמת המכללות הביאה לגידול ניכר במספר עורכי הדין בישראל. בהמשך, החל תהליך של פתיחת מכללות אקדמיות ברחבי ישראל שהביא לפתיחת מכללות נוספות בהם התקיימו לימודי משפטים והמכללות הלא אקדמיות קיבלו הסמכה להעניק תארים אקדמיים.
בעקבות הגידול במספר עורכי הדין ובהתאם לכך למספר עורכי הדין שנמצאו ברמה מקצועית נמוכה מונתה בשנת 2000 ועדה בראשות השופטת הילה גרסטל שהמליצה להטמיע כמה שינויים מהותיים בהתמחות.
הארכת תקופת ההתמחות משנה לשנה וחצי.
חיוב המתמחים במהלך מחצית השנה הראשונה במעבר קורס מעשי שינוהל בידי הלשכה.
עריכת בחינה בתום ההתמחות במתכונת של "ניתוח מקרה" בנוסף לבחינה האמריקאית.
מינוי שופט בדימוס כמפקח על ההתמחות.
המלצותיה של ועדת גרסטל לא יושמו, בין השאר כתוצאה מהתנגדות עזה של הסטודנטים שאף הפגינו נגד המלצות אלה.
לאחר מספר שנים ועדה בראשותו של עורך הדין שי סגל מונתה לבחון דרכים להקטין את מספר עורכי הדין. אחת ממטרותיה המוצהרות של הוועדה, שאושרה פה אחד על ידי הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין, היא העלאת רף הציון העובר בבחינות לשכת עורכי הדין מ-65 ל-70, כלומר, נבחן שיקבל 65 בכל הבחינות יוסמך כעורך דין, אולם נבחן שיקבל פחות מכך, אפילו רק באחת מהבחינות, יזדקק לממוצע של 70 על מנת להיות מוסמך כעורך דין.
מספר חברי לשכת עורכי הדין בישראל עמד על כ-30,000 בסוף 2004; כ-36,000 באפריל 2007; כ-47,000 בסוף שנת 2010, כ-63,000 במחצית 2012, ו־67,512 בחודש יוני, 2019 (מה שמקנה לישראל, יחס של 1:126 עורכי דין באוכלוסייה הכללית, גבוה יותר מכל מדינות העולם). נכון לחודש אוגוסט 2019 רשומים 67,291 עורכי דין בישראל. נכון לחודש יוני, 2022, רשומים בישראל 93 אלף עורכי דין (בעלי רישיון), מתוכם 76 אלף רשומים כפעילים, לפי נתוני לשכת עורכי הדין.
בישראל, ישנה ירידה באחוז הצעירים הבוחרים בלימודים וקריירה בתחום המשפטים, בין הסיבות לירידה זו בביקוש ניתן למנות את מספרם העולה של עורכי הדין בשוק הישראלי ואת הצפת השוק, את הירידה בשכר עורכי הדין בישראל, וכן עזיבת עובדים לטובת קריירה בתעשיית ההייטק שבה נחשב השכר לגבוה יותר. גם בקרב הורי צעירים בישראל, ישנה ירידה ברצונם של הורים כי ילדיהם ילמדו משפטים באקדמיה.
תעריפים
תשלום תמורת שירות של עורך דין שטיפל בתיק תביעה או הגנה, נקרא על פי רוב שכר טרחת עורך דין (ובראשי תיבות: שכ"ט עו"ד).
קובע כי "המועצה הארצית של הלשכה רשאית לקבוע תעריף מינימלי לשכר טרחה בעד טרחה בעד שירותי עורכי דין, שיהיה בבחינת המלצה לחברי הלשכה, אך לא יחייבם." זהו כלל ייחודי למקצוע עריכת דין, משום שבעיסוקים אחרים קביעת תעריף מינימום תיחשב לקרטל. בהתאם לסמכותה פרסמה המועצה הארצית של הלשכה את כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס-2000, הקובעים תעריפי מינימום מומלצים לפעולות שונות של עורכי דין.
בסוגי תביעות מסוימים נקבע תעריף מקסימום. דוגמה: בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים נקבעו תעריפי מקסימום לטיפול בתביעה, כאחוז מהסכום ששולם לנפגע, ובהתאם לשלב שבו הסתיים הטיפול בתביעה. כמו כן, גם בתחום הרשלנות הרפואית מקובל כי אחוז מסוים מכספי הפיצויים שנפסקו לטובת הנפגע ייחשבו כשכר הטרחה של עורך הדין שטיפל בתיק.
בתביעות אזרחיות רבות פוסק בית המשפט לזכות הזוכה בתביעה גם תשלום של שכר טרחת עורך דין. גובה תשלום זה נקבע לפי החלטת בית המשפט, ואינו מבוסס על התשלום בפועל של הזוכה לעורך דינו.
למתן ייצוג משפטי בתביעות אזרחיות למעוטי אמצעים, שידם אינה משגת לשלם שכר טרחת עורך דין, מפעילה לשכת עורכי הדין את מיזם "שכר מצווה", שבו מעניקים עורכי דין שירות פרו בונו (ללא תשלום) למעוטי אמצעים.
למתן ייצוג משפטי בתביעות פליליות למעוטי אמצעים משמשת הסניגוריה הציבורית, שהיא יחידה במשרד המשפטים.
ראו גם
סטודנט למשפטים בישראל
פרקליט צבאי
בורר
עורך דין חברתי ("לטובת הציבור", פרו בנו)
ידיד בית המשפט
תובע פלילי
לקריאה נוספת
פרופ' אלן דרשוביץ, מכתבים לעורך דין צעיר, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2006
פרופ' נטע זיו, מי ישמור על שומרי המשפט?, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015
קישורים חיצוניים
לשכת עורכי הדין בישראל
על הצירוף 'עורך דין', באתר האקדמיה ללשון
גד ברזילי, "השפה הדו ערכית של עורכי דין בישראל: פוליטיקה ליברלית, כלכלה ליברלית, שתיקה והתנגדות", המשפט, טו (1): תש"ע 193–223
כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:מקצועות המשפט
קטגוריה:מונחים משפטיים | 2024-10-02T19:50:56 |
אדרון מגוון | אדרון מגוון (שם מדעי: Atherina hepsetus) הוא מין דג בסוג אדרון.
האדרון הוא דג מבוקש מאוד באמריקה הדרומית בשל ערכו התזונתי וטעמו העדין. הוא נפוץ מאוד במי החופים הטרופיים והממוזגים וכמו כן הוא גם הצליח להסתגל לתנאים שונים ומגוונים ביותר ואפשר למוצאו בנהרות, אגמים ובריכות.
רבייה
הוא מתרבה ללא קושי במים צלולים כבעכורים ובאגמים גדולים כבריכות קטנות. הפחריי מטיל את הביצים בעומק קטן, והן נצמדות בקלות לצמחייה ולעצמים אחרים מתחת לפני המים כגון אבנים וסלעים באמצעות נימים חזקים אשר על הקרום. לכל ביצה ארבעה עד שישה נימים המשמשים לא רק להצמדת הביצים לגופים אחרים אלא גם לחיבור בין הביצים עצמן, ומשום כך הן מתלכדות לאשכולות כאשר הן נפלטות מן השחלה. לביצים הבשלות קוטר של 1.6 מ"מ בממוצע וצבען צהוב-ירקרק בגוונים שונים.
בהטלה הראשונה מטילה הנקבה מ-2,000 עד 3,000 ביצים אם התנאים טובים במיוחד. בגיל ארבע שנים ויותר יכולה נקבה מפותחת להטיל עד 50 אלף ביצים. לפחריי שתי תקופות הטלה: הראשונה והעיקרית חלה בחודשי האביב: ספטמבר-נובמבר. התקופה השנייה קצרה יותר והיא חלה בחודשי הסתיו: מרץ-אפריל. בגיל שנה בערך, מגיעים הדגים לבגרותם המינית, ומתרבים בפעם הראשונה. כאשר התנאים אינם מתאימים במיוחד, נדחית ההתרבות לגיל מאוחר יותר.
ההבחנה בין זכרים ונקבות קשה במיוחד ואפשרית רק כאשר מתנפחת בטן הנקבה בשל הביצים. מצב שימור הדג הוא ללא חשש.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:אדרוניים
קטגוריה:דגי הים השחור
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758 | 2024-03-14T20:27:36 |
באלדור פון שיראך | 250px|ממוזער|שמאל|פון שיראך במרכז עם מנהיג תנועת הנוער היפנית, 1937
באלדור פון שיראך (בגרמנית: Baldur von Schirach; 9 במאי 1907 – 8 באוגוסט 1974) היה מראשי המשטר הנאצי בגרמניה בדרגת רייכסלייטר, מנהיג הנוער ההיטלראי, וראש מחוז וינה. הוא הורשע במשפטי נירנברג כפושע מלחמה בשלושה סעיפי אישום.
קורות חייו
שיראך נולד בעיר ברלין, בן לקצין, שר-חצר ומנהל אמנותי בתיאטרון, ולאשתו האמריקנית. דרך אמו, שיראך טען לייחוס משני אנשים אשר חתמו על הצהרת העצמאות של ארצות הברית.
בהיותו בן עשר הצטרף לקבוצת צוערים צבאית, ובשנת 1925 הצטרף למפלגה הנאצית. הוא זכה לתשומת לבו של אדולף היטלר ובשנת 1929 הועבר למינכן לתפקיד ראש ארגון הסטודנטים הנאצים. בשנת 1931 הפך לראש ההיטלריוגנד ("נוער היטלר"), וקיבל דרגת קצונה גבוהה (גרופנפיהרר באס אה).
עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 השתלט שיראך בכוח על ארגוני נוער קיימים, תוך שהוא מחרים רכוש בשווי מיליוני מארקים. ב-1 בדצמבר 1936 נאסר על קיום כל ארגון נוער פרט להיטלריוגנד ("נוער היטלר").
בשנת 1938 הגיע שיראך לביקור בבגדאד כאורח "אל-פותווה" (בערבית: الفُتُوَّة, אל-פוּתוּוָה), תנועת הנוער הפרו-נאצית של עיראק, שהשתתפה מאוחר יותר בפוגרום הפרהוד.
שיראך התגייס לצבא בשנת 1940 ושירת בצרפת חודשים מספר. בתקופה קצרה זו איבד את השליטה בהיטלריוגנד לטובת פעיל בשם ארתור אקסמן. כניחומים מינה אותו היטלר לגאולייטר ורייכסשטאטהאלטר (Reichsstatthalter, ראש מחוז) של וינה הגדולה (Groß-Wien), מחוז שיצרו הנאצים לצורך הפיכתה של וינה לעיר הגדולה ביותר בשטחה ברייך הגרמני. הוא שירת בתפקיד זה עד תום מלחמת העולם השנייה. במהלך כהונתו בווינה דחף שיראך לגירוש תושביה היהודים למזרח. חנו סר בעיני היטלר כאשר הציע שמדיניות מתונה יותר באוקראינה יכולה להתאים יותר לצרכים של גרמניה ולאחר שאשתו הביעה מחאה באוזני היטלר על היחס כלפי נשים יהודיות באמסטרדם שהיא הייתה עדה לו.
לאחר המלחמה
שיראך הסגיר את עצמו ב-5 ביוני 1945. הוא נעצר והועמד לדין במשפט פושעי המלחמה בנירנברג. במשפטו הביע חרטה, וגינה את היטלר ואת הנאציזם. הוא ניסה להראות כי מחה בפני מרטין בורמן על השמדת היהודים, אם כי הודה כי מגיל צעיר היה אנטישמי קנאי, בעקבות קריאת ספרו של הנרי פורד "היהודי הבינלאומי". הוא נמצא אשם ב"קשירת קשר לעשיית מלחמה תוקפנית תוך הפרת הסכמים בינלאומיים" וב"פשעים נגד האנושות", ונדון לעשרים שנות מאסר בכלא שפנדאו בברלין. בהיותו בכלא התגרש מאשתו הנרייטה.
שיראך שוחרר ממאסרו יחד עם אלברט שפר בשנת 1966 ועבר להתגורר בפנסיון בעיירה קרב (Kröv) שבמדינת ריינלנד-פפאלץ, בדרום גרמניה. שנתיים לאחר שחרורו מהכלא התראיין לדייוויד פרוסט בטלוויזיה הבריטית וסיפר בגלוי על קשריו עם היטלר. בשנת 1967 פרסם את זכרונותיו בספר בשם "האמנתי בהיטלר", ובו טען שלא ידע על "הפתרון הסופי". שיראך מת בשנת 1974.
משפחתו
בשנת 1932 נישא שיראך להנרייטה הופמן, ולזוג נולדו ארבעה ילדים. הזוג התגרש בשנת 1950, כפי הנראה לנוכח תקופת המאסר הממושכת שנפסקה לו במשפטי נירנברג. שניים מנכדיו הם עורך הדין והסופר פרדיננד פון שיראך והסופרת אריאדנה פון שיראך.
לקריאה נוספת
Ferdinand-von-Schirach, The Collini Case, Michael Joseph Ltd, 2013
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פושעי מלחמה נאצים
קטגוריה:הנוער ההיטלראי
קטגוריה:אנשים שהורשעו על ידי בית הדין הבין-לאומי בנירנברג
קטגוריה:שואת יהודי אוסטריה
קטגוריה:הוגי דעות ומנהיגים אנטישמים
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1907
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1974
קטגוריה:גאולייטרים | 2024-08-20T10:41:21 |
ולטר פונק | ולטר עמנואל פונק (גרמנית: Walther Funk; 18 באוגוסט 1890 – 31 במאי 1960), מראשי המשטר הנאצי בגרמניה.
ביוגרפיה
פונק נולד למשפחה של סוחרים בקניגסברג, פרוסיה המזרחית. הוא למד באוניברסיטה בברלין. במלחמת העולם הראשונה הצטרף לחיל הרגלים הגרמני, אך נמצא בלתי כשיר לשירות בשנת 1916. לאחר המלחמה עבד כעיתונאי ובשנת 1922 הפך לעורך של עיתון כלכלי בעל מגמה ימנית.
בשנת 1931 התפטר מעריכת העיתון והצטרף למפלגה הנאצית. הוא נהיה למקורבו של גרגור שטראסר שהיה אז מפעיליה הבולטים של המפלגה (שטראסר היווה אף בן תחרות לאדולף היטלר ומסיבה זו גורש מן המפלגה, ונרצח בשנת 1934 בליל הסכינים הארוכות). פונק גילה עניין במדיניות הכלכלית, ונבחר לרייכסטאג בשנת 1932. לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון התפטר מתפקידו ברייכסטאג, ועבד כמזכיר העיתונות של ממשלת ה"רייך".
במרץ 1933 מונה למנכ"ל משרד התעמולה, שהיה בראשות יוזף גבלס. בפברואר 1938 מונה לשר הכלכלה, והחליף בתפקיד זה את היילמאר שאכט, וכן קיבל את משרת "הממונה בעל הסמכויות הבלתי מוגבלות לכלכלה". שאכט הודח מתפקידיו בעקבות סכסוך עם הרמן גרינג, שעמד בראש "תוכנית ארבע השנים" וביקש כי הנהגתו הכלכלית של הרייך תהיה כפופה למרותו. בינואר 1939 קיבל פונק את משרת נשיא ה"רייכסבנק", ושוב החליף את שאכט בתפקיד. הוא מונה לוועד התכנון המרכזי בשנת 1943.
בתפקידים אלו הייתה לשאכט נגיעה מיוחדת בהשמדת היהודים, שכן בעקבות השמדת היהודים, הצטבר רכוש גדול, הן מהרכוש היהודי שהוחרם, הן מחפצי ערך שהביאו עמם המושמדים למחנות, ועד לסתימות שיניים מזהב. לפי הסכם סודי עם היינריך הימלר הופקד רכוש זה בחשבון על שם בדוי, ונעשו מאמצים למכור אותו, שכשלו מחמת ההיקף העצום של הרכוש שנבזז. עדויות של עובדי הרייכסבנק מאותה תקופה מצביעות על כך שפונק ידע היטב מהו מקורו של הרכוש שהגיע אל הבנק.
למרות בריאותו הלקויה נשפט פונק עם מנהיגים נאצים אחרים במשפטי נירנברג. פונק הואשם בקשר לפשעים כנגד השלום, תכנון ייזום ועריכת מלחמה תוקפנית, פשעי מלחמה ופשעים כנגד האנושות. הוא טען כי למרות כל התארים בהם נשא, בפועל היו סמכויותיו מצומצמות. עדויות, מסמכים, ואף ציטוטים מהביוגרפיה שפרסם "ולטר פונק, חיים למען הכלכלה", הובאו לסתירת גרסתו. גרינג תיאר את פונק כ"עובד כפוף ובלתי משמעותי". הוא נמצא אשם בכל סעיפי האישום (פרט לראשון) ונדון למאסר עולם.
הוא הוחזק בכלא שפנדאו בברלין עד שנת 1957, עת שוחרר מחמת בריאותו הלקויה. כעבור שלוש שנים מת.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פושעי מלחמה נאצים
קטגוריה:שרי ממשלת גרמניה הנאצית
קטגוריה:אנשים שהורשעו על ידי בית הדין הבין-לאומי בנירנברג
קטגוריה:אסירים בכלא שפנדאו
קטגוריה:מקבלי אות הזהב המפלגתי
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1890
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1960 | 2024-07-29T15:41:06 |
נילי כהן | נילי כהן (נולדה ב-1947) היא פרופסור אמריטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, רקטור האוניברסיטה לשעבר, חברת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים משנת 2004 ונשיאת האקדמיה בשנים 2015–2021. כלת פרס ישראל לחקר המשפט לשנת תשע"ז.
ביוגרפיה
נולדה בכפר סבא כנילי גרבלסקי. למדה בתיכון עירוני ד' בתל אביב. השתחררה מצה"ל בדרגת סגן. למדה במחזור הראשון למשפטים באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1971 סיימה לימודי תואר ראשון באוניברסיטה בהצטיינות.
קריירה
בתקופת לימודיה הייתה העורכת הראשונה של כתב העת "עיוני משפט", כתב עת בעריכת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב. את התמחותה ביצעה אצל עו"ד יוסף אלקס ואצל השופט פרופ' זאב צלטנר. בשנת 1975 קיבלה תואר שני באוניברסיטת תל אביב, בהצטיינות יתרה, על עבודת גמר בנושא "פעולת חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה", שנכתבה בהנחייתו של פרופ' זאב צלטנר. ב-1978 קיבלה תואר דוקטור, אף הוא מאוניברסיטת תל אביב. הדוקטורט שלה נשא את השם "ההגנה על החיוב מפני התערבות צד שלישי" ונעשה בהנחייתו של פרופ' דניאל פרידמן. בשנים שלאחר מכן ערכו השניים שורה של מחקרים משותפים, ובין היתר חיברו ביחד את סדרת הספרים "חוזים" (יצאו כרכים א-ד), שהפכה במהלך השנים ציון דרך בספרות דיני החוזים המקומית.
בתחילה הייתה עוזרת הוראה ומחקר בתחומי דיני ראיות ודיני קניין. ב-1977 הייתה חוקרת אורחת באוניברסיטת פנסילבניה, ולאחר שחזרה לארץ ב-1978, מונתה למרצה בפקולטה למשפטים בתל אביב, שם לימדה דיני חוזים. ב-1982 מונתה למרצה בכירה, וב-1985 מונתה לפרופסורית חברה.
בשנת 1989 מונתה לפרופסור מן המניין באוניברסיטת תל אביב.
בשנים 1994–1997 כיהנה כסגן הרקטור ובשנים 1997–2001 הייתה רקטור אוניברסיטת תל אביב.
בשנת 2003 הייתה מועמדת לכהן בבית המשפט העליון אך לא מונתה, חרף תמיכת הנשיא אהרן ברק, עקב התנגדות שופטים אחרים בהנהגת דורית ביניש.
בשנת 2004 נבחרה כחברה באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.
מספטמבר 2015 עד 2021 כיהנה כנשיאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.
בפברואר 2022 נבחרה לשמש כחברה מן המניין בארגון "החברה הפילוסופית האמריקאית" (The American Philosophical Society).
ביולי 2023 נבחרה לשמש חברה זרה באקדמיה הלאומית האיטלקית למדעים .
תחומי עיסוקה
עוסקת בדיני חוזים, בדיני נזיקין, בדיני עשיית עושר ולא במשפט וכן במשפט וספרות.
פרסים והוקרה
כלת פרס ישראל בחקר המשפט לשנת תשע"ז. מנימוקי ועדת הפרס: "העוצמה הטמונה במחקריה של פרופ' כהן נובעת במידה רבה מהיותם בוחני גבולות ופורצי גבולות. כתיבתה העשירה בוחנת את השילוב של הספרות במשפט והמשפט בספרות וכן בוחנת את הגבולות שבין הפרטי לציבורי ובין המשפט למוסר".
זכתה פעמיים בפרס זוסמן למשפט
פרס מינקוף על מצוינות במשפט
פרס צלטנר למשפט
ב-2017 קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה וב-2018 קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב על מחקריה בתחום המשפט.
מ-2018 היא חברה ב-Academia Europaea ומ-2022 היא חברה גם ב-American Philosophical Society.
בשנת 2017 יצא לאור ספר יובל לכבודה, משפט, תרבות וספר: ספר נילי כהן, עורכים: עופר גרוסקופף, שי לביא, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב - ההוצאה לאור.
חיים אישיים
כהן היא נכדתה של בת שבע גרבלסקי שייסדה בארצות הברית את "עדן" – ירחון מצויר לילדים. היא אלמנתו של עו"ד עמירם כהן, ולהם שלושה ילדים.
ספריה
נילי כהן, התערבות ביחסים חוזיים, רמות מערכות חינוך, 1982
נילי כהן, גרם הפרת חוזה, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על שם הרי סאקר, תשמ"ו
דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים א (1991), חוזים ב (1992), חוזים ג (2003), חוזים ד (2011), אבירם הוצאה לאור.
נילי כהן ועופר גרוסקופף (עורכים), ספר דניאל - עיונים בהגותו של פרופ' דניאל פרידמן, הוצאת נבו, 2008.
Nili Cohen and Ewan McKendrick (eds), Comparative Remedies for Breach of Contract, Hart Publishing, 2006.
נילי כהן, משפטים ומילים - החיים בין משפט לספרות, ידיעות ספרים, 2022.
קישורים חיצוניים
מכּתביה:
זיכרון ושכחה במשפט, הרצאתה בהצטרפותה לאקדמיה הלאומית למדעים, יולי 2005.
שחרורן של יוסטיציה וקליו - הרהורים על משפט והיסטוריה אגב "הכלה משחררת", המשפט, פברואר 2002
ירידתה ועלייתה של הבטחת נישואין, המשפט, פברואר 2006 .
ה"שוויון" מול חופש החוזים, המשפט א', ינואר 1993
מאמרי נילי כהן באתר נתן אלתרמן
הערות שוליים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת תל אביב: משפטים
קטגוריה:חברות האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
קטגוריה:נשיאי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
קטגוריה:מחברות ספרי עיון ישראליות
קטגוריה:מחברי ספרי עיון ישראלים
קטגוריה:זוכות פרס ישראל למשפטים
קטגוריה:זוכי פרס ישראל למשפטים
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 2017
קטגוריה:זוכי פרס צלטנר
קטגוריה:רקטורי אוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:מנהלות ישראליות
קטגוריה:מנהלים ישראלים
קטגוריה:בוגרות אוניברסיטת תל אביב: משפטים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת תל אביב: משפטים
קטגוריה:בעלות תואר דוקטור מאוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:בוגרות תיכון עירוני ד' (תל אביב)
קטגוריה:בוגרי תיכון עירוני ד' (תל אביב)
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1947
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1947 | 2024-03-10T08:32:50 |
הנס פרנק | שמאל|ממוזער|250px|הנס פרנק, המושל הכללי, במצעד משטרתי בקרקוב, 1939
הַנס מיכאל פרנק (בגרמנית: Hans Michael Frank; 23 במאי 1900, קרלסרוהה, הקיסרות הגרמנית – 16 באוקטובר 1946, נירנברג, גרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה) היה פוליטיקאי גרמני נאצי, משפטן בהכשרתו, המושל הכללי של הגנרלגוברנמן (חלק משטחי פולין הכבושה) ופושע מלחמה מורשע, ממבצעיה של השמדת היהודים בשואה.
נידון למוות במשפטי נירנברג והוצא להורג בתלייה.
ביוגרפיה
פרנק נולד בשנת 1900 בקרלסרוהה שבקיסרות הגרמנית ובשנת 1917 התגייס לצבא הגרמני הקיסרי. אחרי מלחמת העולם הראשונה הצטרף לפרייקור, מיליציה ימנית קנאית שחבריה השתמשו נקטו אלימות נגד יריביהם משמאל, ובכלל זה מעשי רצח. ב-1919 הצטרף למפלגת הפועלים הגרמנית, הגרעין שממנו הוקמה לימים המפלגה הנאצית. הוא למד משפטים, הוסמך ב-1926 כעורך דין והפך ליועצו המשפטי האישי של אדולף היטלר. ב-1930 נבחר לרייכסטאג, וב-1933 מונה לשר המשפטים של מדינת בוואריה. כן עמד בראש אגודת המשפטנים הנאצית ושימש נשיא האקדמיה הגרמנית למשפטים. בתחילה, פרנק התנגד להוצאה להורג שלא בהליך משפטי הן בתוך מחנות הריכוז (דוגמת דכאו) והן בפעולות חיסול (כמו ב"ליל הסכינים הארוכות"), אך לאחר זמן מה חדל להתנגד לכך. מ-1934 כיהן בממשלתו של היטלר כשר בלי תיק.
מלחמת העולם השנייה
בספטמבר 1939 מונה פרנק לראש המינהל האזרחי בפולין הכבושה, תחת פיקודו של הגנרל גרד פון רונדשטט. לאחר חלוקה אדמיניסטרטיבית של פולין, חלק ניכר מפולין סופח ל"רייך", ואילו המחוזות קרקוב, ורשה, ראדום ולובלין הפכו ליחידה אוטונומית בשם "גנרלגוברנמן" ("הממשל הכללי"). פרנק מונה למושל הכללי של אזור ה"גנרלגוברנמן" בדרגת אוברגרופנפיהרר באס אס. הוא מינה את יוזף ביהלר, עוזרו מימי הקמת המפלגה, למזכיר מדינה וממלא מקומו. בהמשך, פרנק קודם להיות רייכסלייטר (דרגה שנייה בחשיבותה מתחת למעמדו של היטלר במידרג המפלגה הנאצית, אחת מעל גאולייטר).
פרנק פיקח על גירוש היהודים מכל רחבי פולין (ואחר כך גם מחוץ לפולין) וריכוזם בגטאות, ובהמשך על העברתם למחנות ריכוז והשמדה. הוא גם פיקח על השימוש בפולנים (יהודים ולא יהודים) כעובדי כפייה, ועל השמדתה הפיזית של האליטה האינטלקטואלית הפולנית. רוב יהודי הגנרלגוברנמן לא שרדו את השואה: לאחר ריכוזם בגטאות, שם סבלו מתת תזונה ומהתעללות בלתי אנושית, הובלו היהודים להשמדה במחנות באמצעים שונים, במיוחד באמצעות הרעלה המונית בגז. הנס פרנק ידע על תעשיית רצח זו והיה שותף לתהליך למן ההתחלה, בהתלהבות אנטישמית קנאית. התנהגותו הקנתה לו את הכינוי ״הקצב מפולין״.
בדצמבר 1941 שלח פרנק הודעה לפקודיו. בהודעה כתב כי:
במהלך השנים התערער מעמדו של פרנק בעקבות סכסוך על סמכויות עם אחד מקציני האס-אס בפולין, פרידריך וילהלם קריגר. בהמשך טען פרנק כי השמדת היהודים הייתה פרויקט אישי של היינריך הימלר, וכי לא ידע על כך כביכול עד 1944. ואולם, עדויות ומסמכים שנותרו אחריו בגנרלגוברנמן מעידים כי ההפך הוא הנכון. באוגוסט 1944, במקביל להתקדמות כוחות הצבא האדום מערבה, נמלט פרנק מפולין. בחודש מאי 1945 נתפס ליד ברכטסגאדן, מעונו ההררי של היטלר. רבים האמינו כי מקום זה יהיה למצודה בלתי ניתנת לכיבוש, ויהפוך למקום מקלט לנאצים רמי דרג שביקשו להימלט.
לאחר המלחמה
פרנק הועמד למשפט פושעי המלחמה בנירנברג. במהלך המשפט המיר פרנק את דתו לנצרות קתולית והכריז כי גילה את האל וכי חזר בתשובה. התברר כי במהלך שנותיו כמושל כללי של הגנרלגוברנמן ניהל פרנק יומן, שבארבעים כרכיו תיאר את פשעיו נגד האנושות: השמדת עם, הטלת עבודות כפייה, ביזה ושוד. כרכים אלה שימשו ראיה מרכזית במשפטו. פרנק הודה במקצת העבירות שבהן הואשם, ואמר כי עונש המוות הממתין לו יהיה כפרה על מקצת מחטאיו. על דוכן העדים הצהיר: "אלף שנים תעבורנה, ואשמת גרמניה לא תימחה". הוא הורשע בפשעי מלחמה וכן בפשעים כנגד האנושות, ונידון למוות בתלייה. ב-16 באוקטובר 1946 בוצע גזר הדין. על הגרדום אמר פרנק: "אני מודה על הטיפול האנושי שקיבלתי בשבי, ומבקש מהאל שיקבלני ברחמים".
בעודו כלוא רשם פרנק את זיכרונותיו, בעידודו של הפסיכולוג האמריקני גוסטב מארק גילברט והכומר המוודה שלו. בין היתר כתב שם על מוצאו היהודי כביכול של אדולף היטלר, אך כפי הנראה מדובר בבדיה שבאמצעותה ביקש להשליך על היהודים את האחריות לאסונם.
חיים אישיים
ב-2 באפריל 1925 נישא פרנק למריה בריגיטה הרבסט (1895–1959) קצרנית ומזכירה בפרלמנט של בוואריה. לבני הזוג נולדו חמישה ילדים: שתי בנות ושלושה בנים. המשפחה התגוררה בחווה בפישהאוזן, בוואריה, אותה רכש פרנק ב-1936.
בנו של פרנק, ניקלס, עיתונאי במקצועו, כמעט שלא זכה להכירו, כי היה בן 6 בעת שנתלה אביו, אולם מורשתו המשפחתית מילאה אותו בזעם ובמשטמה הניכרים בספר שכתב כמכתב לאביו, שאותו תיאר כאדם עלוב נפש, שקרן ויהיר.
קישורים חיצוניים
פרנק, הנס (1900-1946), הספרייה הווירטואלית של מט"ח
הערות שוליים
קטגוריה:שרי ממשלת גרמניה הנאצית
קטגוריה:משפטנים גרמנים
קטגוריה:משפטנים נאצים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת מינכן
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קיל
קטגוריה:שואת יהודי פולין: אישים
קטגוריה:גנרלגוברנמן
קטגוריה:פושעי מלחמה נאצים
קטגוריה:נוצרים רומים-קתולים גרמנים
קטגוריה:הוגי דעות ומנהיגים אנטישמים
קטגוריה:אנשים שהוצאו להורג על ידי בית הדין הבין-לאומי בנירנברג
קטגוריה:נאצים שהשתתפו בפוטש במרתף הבירה
קטגוריה:חברי הרייכסטאג
קטגוריה:מקבלי אות הזהב המפלגתי
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1900
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1946 | 2024-10-02T11:56:38 |
גנרלגוברנמן | שמאל|ממוזער|250px|המושל הכללי הנס פרנק, 1939
שמאל|ממוזער|250px|הגנרלגוברנמן בשנים 1942–1945
שמאל|ממוזער|250px|מפת הרייך הגרמני והגנרלגוברנמן בשנת 1944
שמאל|ממוזער|250px|טירת וָאוֶול, ארמון מלכי פולין, ששימשה כמרכז המנהלי של הממשל הכללי ומקום לשכתו של הנס פרנק
גנרלגוּבֶרנֶמַן (בגרמנית: Generalgouvernement, "ממשל כללי", קיצור של: Generalgouvernement für die besetzten Polnischen Gebiete – "הממשל הכללי לשטחים הכבושים בפולין"; בפולנית: Generalne Gubernatorstwo) היה השם שנתנו הנאצים לשטחי פולין שלא סופחו לגרמניה לאחר כיבושה של פולין על ידי המשטר הנאצי במהלך מלחמת העולם השנייה.
שטחי הגנרלגוברנמן היו בין האזורים העיקריים שבהם בוצעה השמדת היהודים בשואה (להקלת הקריאה, הגנרלגוברנמן ייקרא להלן בתרגום העברי "הממשל הכללי").
יצירת הממשל הכללי
ב-1 בספטמבר 1939 פלשו צבאות גרמניה לפולין במהלך ההתחלתי של מלחמת העולם השנייה. הגרמנים כבשו חלקים ניכרים מפולין (חלקים אחרים נכבשו על ידי ברית המועצות בהתאם לנספח הסודי להסכם ריבנטרופ–מולוטוב). ב-12 באוקטובר 1939 הכריז אדולף היטלר על חלוקתו המנהלית של האזור הכבוש בפולין. שטחים נרחבים סופחו ל"רייך", ואילו חלק ניכר, ארבעה מחוזות – ורשה, לובלין, ראדום, וקרקוב – הוכרזו כ"ממשל כללי". בראש הממשל הכללי הוצב ד"ר הנס פרנק, משפטן נאצי, וכסגנו התמנה ארתור זייס-אינקווארט, שהיה מראשי הנאצים באוסטריה וסייע לאנשלוס (סיפוחה של אוסטריה לרייך).
לאחר פלישת הנאצים לברית המועצות (מבצע ברברוסה), סופח לאזור הממשל הכללי גם אזור גליציה המזרחית, והפך למחוז החמישי של הממשל הכללי.
הממשל באזור הממשל הכללי היה במלואו בידי הגרמנים, ולאוכלוסייה המקומית לא היה בו חלק.
אוכלוסיית הממשל הכללי
אוכלוסיית הממשל הכללי כללה בתחילה 12 מיליון איש, אך לאחר זמן מה נוספו 860,000 פולנים ויהודים אשר גורשו מאזורי פולין שסופחו ל"רייך", ועברו "יישוב מחדש" (מונח נאצי שפירושו בלשון פחות עדינה גירוש, לרוב לשם השמדה) באזורי הממשל הכללי. מספרים אלו פחתו בשיעור שקשה לחשבו בשל מדיניות השמדת העם של הגרמנים הן כלפי היהודים והן כלפי האינטליגנציה הפולנית – שתי קבוצות אוכלוסייה כלפיהן הייתה מדיניות רשמית של השמדה. משנת 1941 החלו רעב ומחלות מכים באוכלוסייה הכללית של הממשל הכללי. פולנים, ואחת היא דתם או השכלתם, החלו נלקחים לגרמניה לעבודות כפייה במספרים גדולים. המדובר במיליון עובדי כפייה, מהם מתו רבים בגרמניה עקב תנאים בלתי אנושיים, התעללות והרעבה שיטתית.
התוכנית ארוכת הטווח של הגרמנים הייתה לגרש, תוך 15–20 שנה, את כל תושבי הממשל הכללי הפולנים, וליישב במקומם 4–5 מיליון מהגרים גרמנים.
בשנת 1940 הייתה האוכלוסייה מחולקת לכמה קבוצות. על פי המדיניות הגזענית הרשמית של הנאצים, לכל קבוצה הוקצבו זכויות שונות, הקצבת מזון שונה, מקומות מגורים שונים, מקומות בילוי ותחבורה ציבורית נפרדים. הקבוצות להלן מסודרות מה"מיוחסות" ועד אלו שהושמדו בפועל:
גרמנים שמוצאם מגרמניה (רייכסדויטשה).
גרמנים שמוצאם מחוץ לגרמניה, והם "אקטיביים" (פולקסדויטשה מסוג 1 ו-2).
גרמנים שמוצאם מחוץ לגרמניה, והם "פאסיביים" או שיש פולנים במשפחתם (פולקסדויטשה מסוג 3 ו-4).
אוקראינים.
אנשי "הרמה" – פולנים תושבי החבל ההררי פודהאלה, שהנאצים ראו בהם שבט גרמאני. היה זה ניסיון לפצל בין הפולנים כדי לזכות בשיתוף פעולה מקבוצה אתנית שונה.
פולנים.
יהודים.
מדיניות השמדת העם
במהלך ועידת ואנזה ב-20 בינואר 1942, ד"ר יוזף ביהלר, איש הממשל הכללי, דחק במשתתפים, ובראשם ריינהרד היידריך, ליישם את "הפתרון הסופי" (השמדת היהודים) באזורי הממשל הכללי. דאגתו העיקרית הייתה לדבריו השוק השחור שהפריע לפעולתו התקינה של הממשל. לכך יש למצוא פתרון באמצעות השמדת היהודים. גורם מקל היה כי בעיית התחבורה הייתה פחותה בהרבה מבמקומות אחרים. יש להבהיר כי היהודים גורשו מאזורים רבים בגרמניה ובאזורים שסופחו לגרמניה, ונדחסו לגטאות צפופים, שאספקת המזון אליהם הייתה מאוד מצומצמת, במגמה מכוונת להרעיב את האוכלוסייה עד מוות. וודאי שבתנאים אלו נוצר "שוק שחור".
בשנת 1942 החל מבצע ריינהרד, שכלל את השמדתה השיטתית של האוכלוסייה היהודית בממשל הכללי (ובאזורים שונים מחוצה לו). בממשל הכללי הוקמו ארבעה מחנות השמדה בהם הושמדו קרוב למיליון וחצי בני אדם, רובם המוחלט יהודים, בין השנים 1942 ו-1944.
כארבעה מיליוני אנשים מאוכלוסיית הממשל הכללי לפני 1939 קיפחו את חייהם בטרם נכבש אזור הממשל הכללי על ידי הצבא האדום בשנת 1944.
הייתה זו מדיניותם המוצהרת של הגרמנים שהפולנים (הלא-יהודים), כעמים סלאביים אחרים, ירדו למעמד של צמיתים, ולבסוף יוחלפו בידי מתיישבים גרמנים. באזור הממשל הכללי נאסר החינוך הגבוה, וכל המוסדות התרבותיים נסגרו. פעולות אלו לוּוו בטבח בפולנים שהיו בעלי השכלה גבוהה, וכונו "האינטליגנציה הפולנית". אזור זאמושץ' נבחר כמועמד לקולוניזציה על ידי גרמנים, ואוכלוסייתו גורשה מבתיה באכזריות רבה, אם כי עד שחרורו לא רבים היו הגרמנים אשר התיישבו בו.
התנגדות
ההתנגדות לשלטון הגרמני החלה מיד עם תחילת הכיבוש, אם כי מעטים האזורים בפולין הראויים לשמש למלחמת גרילה. כח ההתנגדות העיקרי היה "צבא המולדת" (בפולנית "ארמייה קריובה" או AK) הנאמן לממשלה הפולנית הגולה בלונדון. עיקר כח האדם בארגון זה בא מחיילים יוצאי הצבא הפולני, ומתנדבים. אחרים שפעלו בהתנגדות היו המיליציה הקומוניסטית "צבא העם" ("ארמייה לודובה" או AL), שהייתה בשליטת המפלגה הקומוניסטית הפולנית, וקיבלה את הוראותיה ממוסקבה. בשנת 1944 מנה צבא המולדת 200,000 איש, אם כי חימושם היה דל. במהלך שנות המלחמה אחראי צבא המולדת למותם של 150,000 גרמנים. כוחו של ה-AL היה כ 5% מכוחו של ה-AK.
ביולי 1942 החלו הגרמנים בפינוי יהודי גטו ורשה למחנות השמדה. באפריל 1943 רצו הגרמנים לחסל לגמרי את הגיטו. אז התקוממו היהודים שנותרו בגטו, באירוע המכונה מרד גטו ורשה, בין 19 באפריל ל-16 במאי 1943 הייתה זו המרידה המזוינת הראשונה כנגד הגרמנים בשטחי הממשל הכללי, והיא שימשה כהשראה למרד הפולנים בורשה בשנת 1944. סופה של המרידה היה טראגי. על אף שיהודי הגטו בראשות מרדכי אנילביץ' ופאבל פרנקל הפגינו התנגדות ראויה להערכה, בתנאים בלתי אפשריים, מול כוחות עודפים, הושמד הגטו, ורוב מגיניו נהרגו או נשלחו לתאי הגזים.
ביולי 1944, כאשר התקרב הצבא האדום אל ורשה, קראה הממשלה הפולנית הגולה בלונדון למרידה כנגד הגרמנים. נראה היה כי כיבושה של ורשה על ידי הצבא האדום הוא אך עניין של זמן, וחשוב היה למנהיגי ההתנגדות הפולנית, כמו גם לממשלה הבריטית, כי העיר תשוחרר על ידי כוחות נאמנים לממשלה שבגלות, ולא על ידי הצבא האדום. מהלך זה לא תואם עם הצבא האדום, שניסה לתפוס ראשי גשר על נהר הוויסלה וכלל לא תכנן כניסה לשטח עירוני. ה-AK, בהנהגת הגנרל תדיאוש בור קומורובסקי הכריז על מרד ב-1 באוגוסט 1944.
במהלך המרידה היה הצבא האדום במרחק של 30 קילומטר מוורשה, אך היה טרוד בקרבות עם כוחות גרמניים חזקים מצפון לעיר ולא היה בכוחו לסייע למורדים. מטוסים בריטים ואמריקאים הצניחו להם אספקה אך הרוסים, שראו במרד אקט פוליטי ולא צבאי, סירבו לאפשר למטוסים גישה לשדות התעופה שלהם והם המריאו מאיטליה. הצבא האדום החל במבצע אספקה מוצנחת משלו לורשה בספטמבר. לאחר 63 ימי לחימה הוכרעו הלוחמים, והנהגת המרד נכנעה לגרמנים. 15,000 מן הלוחמים שנותרו נפלו בשבי (אך על פי הסכם הכניעה קיבלו מעמד של שבויי מלחמה, בעוד שקודם להסכם הם נורו במקום בו נמצאו), ושארית האוכלוסייה האזרחית של ורשה, כ-180,000 איש, גורשה.
סופו של הממשל הכללי
כאשר התקדמו הרוסים דרך פולין בסוף שנת 1944, קרס הממשל הכללי. הנס פרנק נתפס על ידי האמריקאים בשנת 1945 והועמד למשפט כפושע מלחמה. יחד עמו במשפט פושעי המלחמה בנירנברג נדון אף ארתור זייס-אינקווארט, שהיה סגנו לתקופה קצרה. השניים נמצאו אשמים בפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, נידונו למוות והוצאו להורג.
ראו גם
נציבות הרייך אוקראינה
קישורים חיצוניים
הערך גנרלגוברנמן, מתוך האנציקלופדיה של השואה, באתר יד ושם
גנרלגוברנמן, הספרייה הווירטואלית של מט"ח
דיטר פוהל, מחנות עבודות הכפייה ליהודים בגנרלגוברנמן, הספרייה הווירטואלית של מט"ח
בוגדן מוזיאל, לידתו של "מבצע ריינהרד" תהליך קבלת ההחלטות בדבר רצח יהודי הגנרלגוברנמן, אתר יד ושם
*
קטגוריה:שואת יהודי פולין
קטגוריה:פולין במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:משטרים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:מלחמת העולם השנייה לפי מדינה
קטגוריה:שלטון הכיבוש של גרמניה הנאצית באירופה
קטגוריה:טרמינולוגיה נאצית
קטגוריה:טרמינולוגיה של תקופת השואה
קטגוריה:מדינות לשעבר בתחומי פולין
קטגוריה:מדינות וטריטוריות שהוקמו ב-1939
קטגוריה:מדינות וטריטוריות שהתפרקו ב-1945 | 2024-08-12T14:41:56 |
הנס פריטשה | הנס פְריטשֶה (בגרמנית: Hans Fritzsche; 21 באפריל 1900 – 27 בספטמבר 1953), היה מאנשי התעמולה הנאצית בגרמניה. נשפט במשפטי נירנברג ונמצא זכאי.
ביוגרפיה
פריטשה נולד בחבל הרוהר בגרמניה, ושירת בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה משנת 1917. לאחר המלחמה למד במספר אוניברסיטאות בטרם הפך לעיתונאי. לאחר מכן החל לעבוד ברדיו הממשלתי הגרמני. בשנת 1932 מונה לראש שירות הידיעות הגרמני.
ב-1 במאי 1933 הצטרף פריטשה למפלגה הנאצית. בהנהגת שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס המשיך לעמוד בראש מחלקת הרדיו בטרם מונה לראש מחלקת הידיעות במשרד התעמולה. ב-1938 מונה לסגן ראש מחלקת החדשות בגרמניה. בתפקידו היה אחראי לשליטה בחדשות המקומיות בגרמניה. מחלקה זו נקראה גם בשם "מחלקת הידיעות מבית". בדצמבר 1938 מונה לראש מחלקת החדשות בגרמניה כולה. במאי 1942 לקח גבלס פיקוד אישי על המחלקה, ופריטשה חזר לעבודתו כקריין רדיו, וממונה על הארגון הפוליטי של הרדיו בגרמניה.
יש לזכור כי בתקופה זו היה הרדיו המדיה החדשה והמשפיעה, וכוחו כאמצעי תעמולה היה גדול. השליטה בתכנים ברדיו הייתה שליטה במידע המגיע אל האנשים, ובמדינה בה חל איסור (שנכפה בענישה פלילית חמורה) להאזין לחדשות ממקורות חיצוניים, היה לפריטשה תפקיד חשוב ביותר בתעמולה הנאצית.
פריטשה נלקח בשבי על ידי חיילים רוסים ב-2 במאי 1945. הוא נשפט בפני הטריבונל הבינלאומי במשפט פושעי המלחמה בנירנברג, ויצא זכאי בדינו. משפטו של זוטר כפריטשה, ביחד עם גדולי הנאציזם כהרמן גרינג, יואכים פון ריבנטרופ ואחרים, נראה מוזר בעיני רבים, ונראה כי פריטשה ממלא את מקומו של גבלס, אשר התאבד. ייתכן ועובדה זו תרמה לזיכויו, ולו היה נשפט בנפרד היה נמצא מקום להענישו.
לאחר שחרורו, נשפט פריטשה שוב והואשם בפשעים פחותים מאישומי נירנברג ("פשעים נגד האנושות" ו"פשעים נגד השלום"). הפעם נמצא חייב בדינו, ונדון לתשע שנות מאסר. הוא שוחרר בספטמבר 1950 ומת כעבור שלוש שנים, מסרטן הכבד.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פעילי התעמולה הנאצית
קטגוריה:פושעי מלחמה נאצים
קטגוריה:אנשים שזוכו על ידי בית הדין הבין-לאומי בנירנברג
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1900
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1953 | 2024-05-30T11:35:26 |
צבע | שמאל|ממוזער|240px|צבעי עפרון
שמאל|ממוזער|168px|בדים צבעוניים בשוק הטקסטיל בקראצ'י, פקיסטן
צבע הוא מידע מעובד, שמערכת העצבים מוסיפה לתמונה, הנקלטת בה מהעיניים, בהתאם לאורך גלי האור, בחלקי התמונה השונים. ראיית צבעים מסייעת ליצור החי בזיהוי עצמים, ומשפיעה על רגשותיו. לדוגמה, אורך גל האור המוחזר לעין מעלה פשוט של צמח הוא בין 565 לבין 500 נ"מ. אורך גל זה שונה לחלוטין מזה שמוחזר מעלה הכותרת של הפרח או מהפרי. לכן חלקי הצמח השונים נראים אחרת לגמרי למתבונן בעל ראיית צבעים תקינה. ראיית הצבעים מסייעת לבעלי חיים, הניזונים מצוף ומפירות למצוא את מזונם, ומשרה תחושת יופי באדם המתבונן בצמח. בלשון הדיבור תכונת הצבע משויכת לעצמים בלבד, אף על פי שהיא תלויה בגורמים נוספים. המדע העוסק במדידת צבע נקרא קולורימטריה.
הפיזיקה של הצבע
צבע תחום אורכי גל תחום תדירויות אדום 625–740 נ"מ 405–480 טה"צ כתום 590–625 נ"מ 480–510 טה"צ צהוב 565–590 נ"מ 510–530 טה"צ ירוק 500–565 נ"מ 530–600 טה"צ ציאן 485–500 נ"מ 600–620 טה"צ כחול 440–485 נ"מ 620–680 טה"צ סגול 380–440 נ"מ 680–790 טה"צהספקטרום האופטי הרציף
קובץ:Spectrum441pxWithnm.pngתמונה זו תוצג בגוון מדויק על צגים בעלי תיקון גמא ל-1.5.ספקטרום של צבעי מחשב
קובץ:Computerspectrum.pngאת הצבע שבשורה העליונה ניתן לייצר על ידי חיבור שלושת צבעי יסוד בעוצמות המתוארות בשורות התחתונות.
תחושת הצבע הנתפסת של עצם איננה תכונה של העצם לבדו. הצבע הנתפס על ידי המוח נקבע על ידי כמות ההארה שמגיעה אל העין בכל אורך גל בתחום הנראה. כמות הארה זו נקבעת על ידי מכפלה של שני גורמים: ספקטרום הפליטה של מקור האור ועקומת ההחזרה הספקטרלית של העצם. כאשר אור ממקור כלשהו פוגע בעצם, חלק מהקרינה האלקטרומגנטית נבלעת בעצם וחלקה מוחזרת ממנו. הבדלים פיזיקליים בין עצמים יכולים לגרום להם להחזרה שונה באורכי גל שונים, והבדלים אלה גורמים לנו לתחושת צבע שונה. מצד שני, ישנם עצמים בעלי החזרה שונה באורכי גל שונים שתחת תאורה מסוימת יוצרים תחושת צבע זהה, אף על פי שתחת תאורות אחרות צבעם ייראה שונה. תופעה זו נקראת מטמריזם.
התגובה המתקבלת בעין הצופה תלויה בספקטרום האור הנקלט וגם ברגישות העין לאורכי גל שונים של האור. על כן, למשל, יהיה צבעו של עצם שונה אם מסתכלים עליו תחת תאורות שונות, והוא יכול להתפס כשונה בעיני אנשים או בעלי חיים שונים. בדרך כלל כשמתייחסים לצבע של עצמים מתכוונים לצבע בתאורה "לבנה" (ולא, למשל, אור ירוק – שבו כל העצמים ייראו בגוונים ירקרקים) כשרואה אותם צופה בעל ראיית צבע נורמטיבית. מאחר שזוהי הגדרה רופפת למדי, ניתן במקרים רבים לשטות במוח (על ידי אשליה אופטית מסוימת) וליצור תחושת צבע מטעה. את התלות במקור האור או ברגישות הצופה ניתן לסלק רק על ידי שימוש במכשור מדויק (ספקטרופוטומטר למשל) שלא מסתפק בתחושת הצבע הסובייקטיבית אלא מודד את עקומת ההחזרה עצמה.
"אור לבן" מורכב מאנרגיה בתחום הנראה של אורכי גל אשר מגרה את שלושת סוגי המדוכים באופן מאוזן. האור הנראה הוא חלק קטן מספקטרום הקרינה האלקטרומגנטית, ומאופיין באורכי גל שבין 400 ננומטרים בקירוב ועד 700 ננומטרים בקירוב. זהו התחום שהפוטורצפטורים על רשתית העין רגישים אליו. לפי תחום זה ניתן לחלק באופן גס לפי את רגישות העין של האדם הממוצע לתחומי הצבעים בטבלה משמאל. אורכי הגל בטבלה מדודים בננומטר (נ"מ), ועל מנת להמירם למטרים יש להכפילם ב-10−9). התדירויות נמדדות בטרה הרץ (טה"צ), שהם 1012 הרץ.
צבעו של עצם שאינו מחזיר כלל אורכי גל שהעין רגישה להם יהיה שחור. בחיי היום-יום לא קיימים עצמים שלא מחזירים כלל אור בתחום הנראה, אבל העין לא יכולה להבחין בקרינה בעוצמה נמוכה מסף מסוים שתחתיו נראה העצם שחור לחלוטין. סף זה משתנה ביחס לתאורה הכללית.
עצם לא חייב דווקא להחזיר אור כדי שיוכל להיראות. למשל, כאשר מתבוננים דרך זכוכית צבעונית או נייר צלופן, האור הנראה הוא האור המועבר דרך החומר. חומר יכול גם לפלוט אור בעצמו: חומרים זרחניים, נורות פלואורסצנטיות, לייזר ונורות להט כולם פולטים אור משל עצמם, באמצעות מנגנונים שונים. נורת הלהט פולטת בעיקר קרינת גוף שחור – היא מתחממת לטמפרטורה מסוימת, אשר הצבע המאפיין אותה הוא צבע צהבהב. בה במידה, ברזל מלובן פולט אור בצבע אדום כאשר הוא מתחיל להתחמם, מכיוון שהוא נמצא בטמפרטורה שבה עיקר הפליטה של גוף שחור הוא באדום. רוב הקרינה מן השמש מגיעה מקרינת הגוף השחור שלה, אשר מרכזה נמצא בצבע הירוק.
הביולוגיה של ראיית הצבע
פיזיולוגיה
ראיית הצבע בבעלי חוליות
שמאל|ממוזער|250px|איור: הגורמים בהם תלויה ראיית הצבע: מקור האור, העצם הנראה, העין ומערכת העצבים
ממוזער|250px|מפת הצבעים של CIE. המספרים בהיקף הפרסה מראים את המיקום של מקור מונוכרומטי בעל אורך הגל המתאים בננומטרים. המשולש מייצג את תחום הצבעים שניתן ליצור במקור אור מסוים, למשל צג, מבין סך הצבעים האפשריים (שהם הפרסה המלאה). הנקודה D65 מייצגת מקור אור סטנדרטי של "אור יום תקני", בעל טמפרטורת צבע של 6,500 מעלות קלווין.
ברשתית שבעיניהם של בעלי החיים בעלי החוליות, כולל האדם, ישנו אוסף של תאים רגישים לאור. תאים אלה הם החיישנים שבעזרתם מומרת התמונה המתמקדת על הרשתית לאותות חשמליים המועברים לעיבוד ראשוני בתאי העצב שבעין ואחר כך, דרך עצב הראייה למוח. תאים אלה נחלקים לשני סוגים: קנים ומדוכים.
הקנים הם תאים פחוסים שרגישותם לאור ולשינויים בעוצמת האור היא גבוהה, אך הם אינם רגישים לצבעו של האור. המדוכים הם תאים ארוכים הרגישים לצבע הנקלט אבל רגישותם לאור היא נמוכה והם זקוקים לתאורה רבה יותר כדי ליצור תמונה. אצל מרבית האורגניזמים בעלי הראייה, המדוכים מחלקים גם הם לקבוצות, על פי רגישותם לאורכי גל של אור שונים חלוקה זו מקנה את היכולת להבדיל בין צבעים שונים. רגישות המדוכים לאור מתוארת בעקומה הפוטופית ורגישות הקנים לאור מתוארת בעקומה הסקוטופית. ככל שעוצמת התאורה יורדת, מגיע למוח בעיקר מידע מקנים ולא ממדוכים, ויכולת ראיית הצבע יורדת. בחשיכה הראייה היא למעשה בשחור-לבן וכמעט שאין יכולת להפריד צבע.
קיימים מספר סוגי מדוכים, מספר זה תלוי במין בעל החיים, כל אחד בעל עקומת רגישות ספקטרלית שונה. תחושת הצבע הנוצרת במוח מושפעת מעוצמתם של שלושת האותות השונים. לחלק מהעטלפים ולטורפים ימיים יש סוג מדוכים בודד והם עיוורי צבעים לחלוטין. למרבית היונקים יש שני סוגי מדוכים והם מבדילים בין פחות צבעים מכפי שמבדילים בני האדם ומרבית הפרימטים שלהם יש שלושה סוגי מדוכים. ישנם חולייתנים כמו מרבית העופות, שיש להם ארבעה סוגי מדוכים ולמספר מצומצם של מינים יש חמישה. לדג הזברה יש ארבעה סוגי מדוכים. לחלק מהאורגניזמים שהם בעלי ארבעה סוגי מדוכים, יש אפשרות לראות אולטרה סגול.
אי תפקוד של אחד מסוגי המדוכים אצל פרט ממין שיש לו מספר סוגי מדוכים היא סיבה קיימת אך נדירה ביותר לעיוורון צבעים. אדם הסובל ממחלה של המדוכים (שלושת סוגי המדוכים) עלול לסבול מאבחנת צבעים מוגבלת, מקושי בראיית מרכז התמונה או מקושי בראייה בתאורה חזקה. המדוכים מעבירים את המידע אל תאי עצב המצויים ברשתית ותאים אלה מעבדים אותו למידע בשתי סקאלות צבע: סקאלה אדומה-ירוקה וסקאלה כחולה-צהובה. סוג עיוורון הצבעים הנפוץ ביותר, דלטוניזם ירוק-אדום, כמו גם דלטוניזם כחול-צהוב, נובע מפגם בחלבונים של תאים אלה.
עצב הראיה מעביר את המידע הראיתי מהרשתית אל רקמות שונות באונה העורפית של המוח. אזורים שונים באונה זו מנתחים מידע שונה הקשור לראייה. הצבע מפוענח על ידי קטע רקמה ספציפי באונה זו. אנשים שקטע רקמה זה נפגע אצלם מאבדים את ראיית הצבע ומדווחים גם על תחושה של "תמונה מלוכלכת".
כימות תפיסת הצבע האנושית
250px|ממוזער|לשני העיגולים בתמונה אותו צבע אובייקטיבי, אך הצבע הסובייקטיבי שונה בשל הקשר שונה שמעובד במוח. הדבר נכון גם לגבי הריבועים מסביבם
מכיוון שלאדם יש שלושה סוגי מדוכים ניתן לאפיין את ראיית הצבע שלו כמרחב תלת־ממדי – ניתן לקבוע את תחושת הצבע אם נתונים שלושת הערכים שמודדים המדוכים השונים. הקושי בקביעה כזו הוא להגיע לכימות נייטרלי של גדלים אלה, כך שניתן יהיה להשוות תחושה של אדם אחד לאחר, בלי תלות בשום גורם. לצורך כימות ומדידה מדויקת של צבע קיימים מספר תקנים, שנוצרו על ידי בדיקה שיטתית של התחושה שיוצרות טבלאות בצבעים שונים אצל אוסף גדול של צופים. הגוף שהגדיר את התקנים הוא הוועדה הבין-לאומית לתאורה (Commission Internationale de l'Éclairage – CIE). הוועדה הגדירה במשך השנים מספר שיטות למדידת צבע כמותית.
בשיטת כימות תפיסת הצבע הייתה הגדרה של "צופה סטנדרטי" ממוצע, וקביעה של צורת המסננים השונים של הקנים ברשתית, שמאפשרת חישוב של עוצמת שלושת החיוויים השונים שלהם – הקואורדינטות. קואורדינטות אלו הן למעשה נוסחאות שממירות עקומת תאורה ספקטרלית לשלושה מספרים – קואורדינטות הצבע. ב-1931 הוגדרו קואורדינטות xyY, וב-1976 הוגדרה שיטה נוספת, *L*u*v. אלו שתי השיטות העיקריות שבשימוש כיום. התקן המפורסם ביותר של הוועדה העולמית מכונה CIE (chromaticity) chart והוא מפה דו־ממדית בצורה שמזכירה פרסת סוס, שמציגה את כל הגוונים שניתן לראות. הציר האופקי והאנכי של המפה הן x ו-y, שתיים משלוש קואורדינטות הצבע (הקואורדינטה השלישית Y היא הבהיקות). היקף הפרסה מייצג את הצבע שמייצר אור מונוכרומטי. חלק מהצבעים במפה לא ניתן ליצור בדפוס או במחשב כי לדיו (או לצג) אין תכונות ספקטרליות מתאימות לכך. ככל ששיטת הדפסה או תצוגה מסוגלת לכסות שטח גדול יותר על מפה זו, ניתן לייצר באמצעותה צבע נאמן יותר למציאות.
ראיית הצבע של החרקים
מבנה העין של החרק ומבנה רקמות העצב הקשורות בראייה שונים מאלו של בעלי החוליות. לחרקים יש עיני פסיפס (קרויות גם עיני תשבץ) העשויות כל אחת מאלפי עיניות קטנות שלכל אחת מהן עדשה ורשתית משלה ואונות הראיה של החרקים מצויות בקדמת מוחם ובחלק מהמינים בנפרד משאר המוח, בניגוד לבעלי החוליות שאצלם האונה העורפית מעבדת את המידע הנראה. אולם, בדומה לבעלי החוליות, גם לחרקים יש תאי קנים ותאי מדוכים הקולטים את האור וגם אצלם רק המדוכים רואים צבעים ולא הקנים.
ספקטרום האור הנראה של מרבית החרקים כולל אור אולטרה סגול שאינו נראה למרבית בעלי החוליות (כולל האדם) והם מבחינים בין אור זה לבין אור סגול – דהיינו רואים את האולטרה סגול כצבע נפרד או צבעים נפרדים אחדים מן הסגול. לעומת זאת, מרבית החרקים אינם רואים חלק גדול מהאור שהאדם מזהה כאדום. יתרה מזאת, ניסויים בדבורי דבש הראו כי אף על פי שלדבורים יש שלושה סוגי מדוכים כמו לאדם, הן אינן מבדילות בין ירוק, צהוב, כתום ואדום. לדבורים יש סוג אחד של מדוכים שרגיש בעיקר לעל סגול, שני שרגיש בעיקר לכחול וסוג שלישי שרגיש בעיקר לירוק, בניגוד לאדם שיש לו מדוכים הרגישים בעיקר לסגול, לירוק ולצהוב.
אבולוציה
ממוזער|250px|ארה כחולה-צהובה, חלק מהעופות, כגון טווסים ותוכאים, הם בעלי חיים צבעוניים ביותר
ראיית הצבעים של בעלי חיים ממינים שונים, שונה זו מזו. הרגישות לתחומים שונים של אורכי גל תואמת את צורכי הישרדותו של הפרט. ראיית צבע חשובה לבעלי חיים ממגוון סיבות:
סיוע בניווט: הבדל הצבע מסייע להבדיל מרחוק בין גוף מים (נראה מרחוק ככחול), בין אזור עתיר צמחייה (ירוק) ובין קרקע חשופה (ספקטרום של צהוב וחום בהתאם לסוג הקרקע).
מציאת מזון, זיהויו והערכת איכותו. למשל, ראיית צבע מאפשרת להבדיל בין סוגים שונים של פירות ופרחים, בין מזון טרי ושאינו טרי או לזהות טרף.
תקשורת: במינים רבים צבעם של פרטים שטרם בגרו מינית יש צבע אחר מזה של הבוגרים, במיוחד מזה של בוגרים בעונת החיזור או בעת ייחום.
אולם, לראיית צבע יש גם חסרונות. ככל שראיית הצבע מפותחת יותר חדות התמונה עלולה לרדת. על כן נמצא יכולת ראיית צבעים מפותחת יותר ככל שהאורגניזם תלוי יותר בראיית צבעים. למרבית העופות יש ראיית צבע מפותחת יותר מזו של מרבית היונקים. זאת משום שעופות, ככלל, צריכים לנווט יותר מיונקים וגם מסתמכים פחות על חוש הריח שלהם. לחיות ליליות יש ראיית צבעים מפותחת פחות מזו של חיות פעילות יום ולחיות המצויות במים עמוקים או עכורים יש ראיית צבע מפותחת פחות מזו של החיות המצויות במים רדודים או צלולים, או שמצויות על היבשה.
במהלך האבולוציה כל סוגי המדוכים נוצרו מסוג מדוך בודד, כאשר השלב הראשון בתהליך זה היה הכפלה של מיקום הגן הבודד, שקודד לחלבון קולט האור, של סוג המדוך הבודד, לשני מיקומים של גנים זהים. בהמשך היה באחד העותקים שוני קל שהפך אותו לרגיש לאור באורך גל שונה במעט מזה של העותק השני. בהמשך תאי מדוך שונים ביטאו כל אחד רק את אחד הגנים לחלבון קולט האור וכך נוצרו שני סוגי מדוכים.
האבולוציה של ראיית הצבע ביונקים ובעופות מכילה גם הליכים של צמצום מספר המדוכים ואפילו תהליכים של צמצום והרחבה לסירוגין. דוגמאות: כלל היונקים והעופות אינם רואים על-סגול משום שאיבדו יכולת זו והמינים הבודדים מהם שכן רואים קטע ספקטרום זה, רכשו יכולת זו מחדש; במהלך האבולוציה של היונקים ירד מספר סוגי המדוכים מארבעה לשניים ובהמשך אצל חלק מהסדרות הוא עלה חזרה לשלושה. אצל רוב סדרות היונקים נשארו שני סוגי מדוכים אולם ישנן סדרות בהן הוא ירד לאחד.
שילובי צבעים
נהוג להשתמש בביטוי שחור על גבי לבן במשמעות "הברור ביותר". מקור הביטוי הוא דף לבן שעליו מודפסות אותיות שחורות. אין זה באמת הצירוף הברור ביותר – הבחירה של צבע הנייר והדיו בעיתונים לא נעשתה לאחר מחקר למציאת הניגודיות (קונטרסט) המיטבית, אלא מתוך התפתחות היסטורית. מניסויים שנעשו מתברר שהצירופים הקריאים יותר הם דווקא לפי הסדר הבא (בסדר קריאות יורד):
1. שחור על גבי צהוב
2. ירוק על גבי לבן
3. אדום על גבי לבן
4. כחול על גבי לבן
5. לבן על גבי כחול
6. שחור על גבי לבן
ערבוב צבעים
ממוזער|220px|גלגל צבעים המכיל צבעי יסוד, צבעים משניים וצבעים שלישוניים.
בשל העובדה שלאדם יש שלושה סוגי מדוכים (ראו סעיף הפיזיולוגיה), ניתן להפיק ערבובי צבעים שונים שנראים לאדם כמו רוב הצבעים הקיימים בטבע בעזרת שלושת צבעי היסוד, לבן ושחור.
דוגמאות לערבובי צבעים אלו מתוארות בגלגל הצבעים. גלגל הצבעים הוא ייצוג מופשט של גוני הצבע השונים הנתפשים על ידי עין אנושית, על פני מעגל.
ראו גם
גלגל הצבעים
לוח צבעים (פלטה)
ייצוג צבע במחשב
עיוורון צבעים
תכלת וארגמן בעולם העתיק
צבעי המקרא
צבעוניות מבנית
מדד מונסל
כרומופור
קישורים חיצוניים
רשימת הצבעים
מפת CIE
אתר CIE
"כל צבעי הקשת ברשת", באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית
אני מקשיב לצבעים – עיוור צבעים מסביר כיצד הטכנולוגיה מאפשרת לו לשמוע צבעים ומתאר את ההשפעה של זה על תפיסת העולם שלו.
הערות שוליים
*
קטגוריה:ראייה | 2024-08-28T02:34:57 |
וילהלם פריק | 250px|ממוזער|שמאל|הקבינט הראשון של היטלר, 1933: היטלר, גרינג, פון פאפן, פון קרוזיק, וילהלם פריק, פון בלומברג, הוגנברג
וילהלם פריק (בגרמנית: Wilhelm Frick; 12 במרץ 1877 – 16 באוקטובר 1946) היה מראשי המשטר הנאצי בגרמניה, בדרגת רייכסלייטר במפלגה.
ביוגרפיה
פריק נולד בגרמניה, בנו של מורה. התחנך במינכן ולמד משפטים באוניברסיטת היידלברג. סיים את לימודיו בשנת 1901, והצטרף לשירות המדינה בבוואריה בשנת 1903, כעורך דין בתביעה המשטרתית המקומית. התקדם בתפקידיו, ובשנת 1923 היה מפקד המשטרה במינכן. בתפקידו זה סייע למפלגה הנאצית במרידה המכונה הפוטש במרתף הבירה, בה ניסו אדולף היטלר ואריך לודנדורף להקים בבוואריה ממשלת ימין קיצוני, ולאחר מכן להשתלט על גרמניה כולה. הפוטש נכשל, ופריק נעצר והועמד למשפט. הוא נדון ל-15 חודשי מאסר על תנאי, ופוטר משירות המדינה. הצטרף למפלגה הנאצית בשנת 1924 והחל לעבוד כסוכן ביטוח.
במאי 1924 נבחר לרייכסטאג, ופעל בתיאום עם הנאצי גרגור שטראסר, אשר היווה דמות בולטת במפלגה הנאצית, ואף בן תחרות להיטלר (ומסיבה זו גורש מן המפלגה לאחר עלייתה לשלטון ונרצח בליל הסכינים הארוכות בשנת 1934). מונה לתפקידים שונים, ובהם שר הפנים והחינוך של מדינת תורינגיה בשנת 1930. במסגרת תפקידו כשר, הוא שינה את שמו של בית הספר הבאוהאוס להמכון המאוחד להוראת אמנות ופיטר את כל המורים בבית הספר. תפיסתו של גרופיוס, מייסד בית הספר, אדריכלות בינלאומית ועיצוב מודרני לא נלמדו יותר. במאי 1930 הכריז פריק על קמפיין "נגד התרבות כושית - למען המסורות הלאומיות הגרמניות". בהוראתו, 70 ציורים, אקספרסיוניסטיים ברובם, הוצאו מתערוכת הקבע של מוזיאון וויימאר שלוס ומנהל מוזיאון המלך אלבט (König-Albert-Museum), הילדברנד גורליט, פוטר בשל הצגת אמנות מודרנית.
כשהנאצים עלו לשלטון בגרמניה בשנת 1933 מונה פריק לשר הפנים. היה זה אחד משלושה מינויים של המפלגה הנאצית בממשלתו הראשונה של היטלר, שעקב הנסיבות שהביאו למינויה, כללה בעיקר שמרנים כפרנץ פון פאפן אשר קיוו כי על ידי אחיזה במשרות בקבינט ניתן יהיה למנוע מן המפלגה הנאצית
השלטת דיקטטורה במדינה.
בעקבות שריפת הרייכסטאג, ב-27 בפברואר 1933, הכריזו הנאצים על משטר חירום, ובמהרה קיבלו את "החוק לסיום מצוקת העם והרייך", אשר נתן להיטלר ולנאצים סמכויות דיקטטוריות, וקבר סופית את רפובליקת ויימר ואת הניסיון להקמת רפובליקה דמוקרטית בגרמניה. לפריק, כשר הפנים, היה חלק ממשי באירועים אלו, ובחיסולה של הדמוקרטיה הגרמנית, ובמיוחד בחיסול האוטונומיה של מדינותיה הנפרדות של גרמניה, שהביא לריכוז כח עצום בידי הממשל המרכזי.
באפריל 1934 ביקר פריק בארץ ישראל ביקור "פרטי". הוא ביקר בירושלים כתחנה במסע הכלולות שלו.
פריק היה אף בין האחראים לחקיקת חוקי נירנברג אשר הפלו כנגד היהודים והיו בין הצעדים שהובילו אל השואה ואל השמדתם הפיזית של היהודים בכל מקום אליו הגיעו הנאצים.
בין היתר היה פריק ראש המשטרה האזרחית הגרמנית, ובעל הסמכויות לפקד על מחנות הריכוז, אולם היינריך הימלר נטל לידיו תפקיד זה בשנת 1936. משנת 1940 ואילך, היטלר לא דן בסוגיות חשובות עם פריק והתעלם משאילתות שהגיש לו הלה. יוזף גבלס ציין ביומנו מספר פעמים שלדעת היטלר לא דבק פריק באידאולוגיה הנאצית כראוי ולא עמד בקצב ההתפתחויות.
העובדה שהיטלר סלד מפריק קשורה גם, ככל הנראה, לרפורמה שיזם פריק בתחום המנהל ברייך, אותה ביקש פריק ליישם. כוונתו הייתה להגדיר באופן ברור יותר את חלוקת הסמכויות בתוך ובין המשרדים והרשויות ואף לבטל משרות ותפקידים, שהיו מיותרים בעיני פריק. יוזמה זו עמדה בסתירה למהות המשטר הנאצי שביסס את כוחו על חלוקה עמומה של סמכויות, שיצרה תחרות בין רשויות ובין נושאי תפקידים.
ימין|ממוזער|211x211 פיקסלים|וילהלם פריק במעצר, 1945
באוגוסט 1943 הדיח היטלר את פריק מתפקידו כשר הפנים ללא מתן הסבר והועבר לשמש כשר בלי תיק. לבסוף מונה לתפקיד של "הפרוטקטור" של בוהמיה ומוראביה, תפקיד טקסי בעיקרו. לאחר הכיבוש הגרמני, במרץ 1939 כונתה צ'כיה בשם "הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה", ובה שלט "פרוטקטור". עד לכניסתו של פריק לתפקיד היה הפרוטקטור קונסטנטין פון נויראט מדינאי שמרן, שהיה בעל שליטה מועטה במהלך העניינים. בפועל שלטו בשטחי הכיבוש אנשי ה-SS, ריינהרד היידריך וקורט דליגה, שביצעו במקום פשעי מלחמה נוראים, כפו על האוכלוסייה עבודות כפייה, ופעלו להשמדת היהודים. בשטחי הפרוטקטורט פעל גטו טרזין ששימש כתחנת מעבר בדרכם של יהודי מערב אירופה ומרכזה אל מחנות ההשמדה במזרח.
לאחר המלחמה נעצר פריק, והובא למשפט על פשעיו בפני הטריבונל שדן במשפט פושעי המלחמה בנירנברג. הוא היה היחיד מבין הנאשמים שסירב להעיד. הורשע בתכנון, ייזום ועריכת מלחמה תוקפנית, פשעי מלחמה ופשעים כנגד האנושות. נידון למוות, והוצא להורג בתליה ב-16 באוקטובר 1946. מילותיו האחרונות היו "תחי גרמניה הנצחית".
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:שרי ממשלת גרמניה הנאצית
קטגוריה:פושעי מלחמה נאצים
קטגוריה:שרים ללא תיק
קטגוריה:נאצים שהשתתפו בפוטש במרתף הבירה
קטגוריה:אנשים שהוצאו להורג על ידי בית הדין הבין-לאומי בנירנברג
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1877
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1946 | 2024-05-30T11:39:38 |
וילהלם קייטל | וילהלם בודווין יוהאן גוסטב קייטל (בגרמנית: Wilhelm Bodewin Johann Gustav Keitel; 22 בספטמבר 1882 – 16 באוקטובר 1946) היה גנרל-פלדמרשל ופושע מלחמה גרמני, ומשנת 1938 ראש הפיקוד העליון של הוורמאכט (OKW). נידון למוות במשפטי נירנברג על חלקו בפשעי המלחמה של הוורמאכט והוצא להורג.
היסטוריה
חיים וקריירה מוקדמת
קייטל נולד בעיירה ליד הנובר לבעל אחוזה גרמני מן המעמד הבינוני. לאחר חינוך בבית הספר לקצינים בגטינגן, התגייס לצבא האימפריה הגרמנית בשנת 1901, והצטרף לרגימנט הארטילריה ה-46 (סקסוניה התחתית). בשנת 1909 הוא נישא לליזה פונטיין.
במלחמת העולם הראשונה שירת קייטל ברגימנט ארטילריה ה-46, ובספטמבר 1914 נפצע באופן חמור בידו מרסיס של פגז. לאחר החלמתו הצטרף למטכ"ל הגרמני ב-1915, ובשנת 1916 מונה לקצין מטה בדיוויזיית המילואים ה-19. על פעולותיו בקרבות קיבל את עיטורי צלב הברזל דרגה ראשונה ושנייה, צלב האבירים של מסדר בית הוהנצולרן עם חרבות, אות הפציעה בשחור, וצלב הכבוד של מלחמת העולם 1914/1918.
לאחר התבוסה במלחמה נותר קייטל בצבא, שנקרא באותה עת "רייכסווהר". היה לו חלק בארגון ה"פרייקור" (מיליציות ימניות קיצוניות המורכבות מיוצאי צבא, אשר דיכאו באלימות מרידות של גורמי שמאל קיצוני בגרמניה, כגון מרד הספרטקיסטים) באזור הגבול עם פולין, ולאחר מכן שירת כמדריך בבית הספר לפרשים בהנובר במשך שנתיים.
ב-1 באפריל 1923 הועלה לדרגת מיור, ובשנת 1924 הועבר למשרד ההגנה, ושירת במסגרת "משרד הכוחות המזוינים" שהיה הסוואה למטכ"ל הגרמני שהסכם ורסאי אסר על פעילותו. ב-1 בנובמבר 1927 מונה למפקד הגדוד ה-2 ברגימנט הארטילריה ה-6 (הפרוסי), ב-1 בפברואר 1929 הועלה לדרגת אוברסט לוטננט, וזמן קצר לאחר מכן חזר למטה הכללי. ב-1 באוקטובר 1931 הועלה לדרגת אוברסט, וב-1 באוקטובר 1933 מונה למפקד אגד הרגלים ה-3. ב-1 באפריל 1934 הועלה קייטל לדרגת גנרל מיור, וב-1 באוקטובר 1934 מונה למפקד הדיוויזיה ה-22. ב-1 באוקטובר 1935 עם יצירת "משרד הכוחות המזוינים", מונה קייטל לראש המשרד. ב-1 בינואר 1936 הועלה לדרגת גנרל לוטננט, וב-1 באוגוסט 1937 הועלה לדרגת גנרל חיל התותחנים.
בשנה זו התגלתה שערורייה שהיו מעורבים בה הגנרלים ורנר פון בלומברג וורנר פון פריטש (פון בלומברג נשא לאישה פרוצה לשעבר ופון פריטש הואשם בקיום יחסים הומוסקסואליים עם זונה ממין זכר). מחשש לפגיעה ביוקרתו וכדי להימנע מלהסביר את הפרשה המביכה לעם הגרמני (אף על פי שקיימת סברה שהיטלר תכנן את כל הפרשה כדי לשבור את כוחו של מעמד הקצינים הפרוסי), החליט היטלר לשנות את מבנה הפיקוד הצבאי על ידי הקמת ה-OKW, מפקדת הכוחות המזוינים, והעמיד בראשה את קייטל. בראש מחלקת המבצעים של הגוף החדש הועמד הגנרל אלפרד יודל. ב-1 בנובמבר 1938 הועלה קייטל לדרגת גנרל-אוברסט. בסוף אוגוסט 1939, לקראת פתיחת מלחמת העולם השנייה, מונה קייטל ל"מועצת המיניסטרים להגנת המדינה" שהקים היטלר, וב-19 ביולי 1940, לאחר כניעת צרפת, קיבל קייטל דרגת גנרלפלדמרשל.
מלחמת העולם השנייה
שמאל|ממוזער|250px|קייטל, שני משמאל בשורה הראשונה, בחברת היטלר ואנשי מטהו במאורת הזאב בפרוסיה המזרחית
במהלך מלחמת העולם השנייה נראה כי קייטל הוא מפקד זהיר וחלש אופי. הוא יעץ להיטלר נגד פתיחת מלחמת העולם השנייה, נגד הפלישה לצרפת ונגד הפלישה לרוסיה. בשני המקרים דחה היטלר את דעתו, בשני המקרים התפטר אך התפטרותו נדחתה. הפעם האחרונה שבה יצא נגד היטלר הייתה בשנת 1942, עת הדיח היטלר את פילדמרשל וילהלם ליסט, מפקד הכוחות הגרמנים בקווקז. גם הפעם לא התקבלה דעתו. היו אלו חילוקי הדעות היחידים שהיו לו עם היטלר, ופרט להם נטה לקבל את דעתו של היטלר בכל נושא. הוא תמך בהיטלר גם בוויכוח על הפקרת הארמייה השישית למצור הרוסי בקרב סטאלינגרד. עת הובא, ועמו הרמטכ"ל גנרל קורט צייטצלר וראש מחלקת המבצעים אלפרד יודל, ונשאל לדעתו על החלטת היטלר שלא לפרוץ את המצור, קרא לעבר היטלר: "פיהרר שלי, עמוד על הוולגה!".
בצייתנותו זו ציית גם לפקודות נפשעות בנוגע ליחס ליהודים ולשבויי מלחמה. הוא נתן להיינריך הימלר יד חופשית להשמדת העם היהודי בשטחים שבהם שלט הוורמאכט במזרח, ועודד את "פקודת הקומיסר" בה ניתנה הוראה לירות בכל פעיל קומוניסטי. תחת אחריותו הורעבו למוות מאות אלפי שבויים ששרדו את הניפוי ההתחלתי של "פקודת הקומיסר".
לאחר קשר העשרים ביולי, בו קשרו אנשי צבא בדרג גבוה קשר לרציחתו של היטלר ולהפלת המשטר הנאצי, מילא קייטל חלק בדיכוי המרידה, ושימש חלק מ"בית הדין הצבאי של כבוד", שנדרש על מנת להקנות ל"בית הדין העממי", שבראשו ישב ה"משפטן" רולנד פרייזלר, סמכות לשפוט את הקצינים הבכירים שהשתתפו בקשר. "בית הדין העממי" שלידיו העביר קייטל את הסמכות לדון בעניין הקצינים כלל הליכים בלתי הוגנים ומשפילים, וגזר הדין היה לרוב מוות משפיל בתלייה ממיתרי פסנתרים המחוברים לאנקול קצבים. ההוצאות להורג צולמו, והוקרנו למספר נבחרים הסמוכים לחוגו הפנימי של הפיהרר, ובהם קייטל.
עם ההתקדמות הסובייטית לעבר ברלין, הפציר קייטל בהיטלר לעזוב את העיר לפני תחילת הקרב על ברלין. לאחר שהיטלר סירב, שקל קייטל לחטוף אותו, אך ויתר על התוכנית כשהתברר לו שלא יוכל לגבור על שומרי ראשו של היטלר.
לאחר התאבדותו של היטלר, קייטל עזב את ברלין והעמיד את עצמו לשירותו של מנהיג גרמניה החדש, קרל דניץ.
אחרי המלחמה
שמאל|ממוזער|250px|וילהלם קייטל חותם על מסמכי הכניעה של גרמניה
לאחר תבוסת גרמניה חתם קייטל ב-8 במאי 1945 על מסמך הכניעה (השני, לפי דרישת הסובייטים) בברלין, בשם צבא גרמניה. ב-13 במאי נעצר והובא למשפט בפני הטריבונל הבינלאומי במשפטי נירנברג. הוא הואשם בקשירת קשר לביצוע פשעים כנגד השלום, תכנון ייזום וביצוע מלחמה תוקפנית, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. להגנתו טען כי הוא "מילא את פקודות הממונים עליו". הגנה זו לא התקבלה, והוא נמצא אשם בכל סעיפי האישום ונידון למוות בתלייה. בקשתו להיות מוצא להורג על ידי כיתת יורים נדחתה והוא נתלה בנירנברג ב-16 באוקטובר 1946. מילותיו האחרונות היו "אני קורא לאלוהים האדיר לרחם על העם הגרמני. יותר משני מיליון חיילים גרמנים הלכו למותם בשביל ארץ האבות לפניי, אני הולך עכשיו בעקבות בניי - הכול למען גרמניה". הוצאתו להורג, שבוצעה בידי התליין ג'ון וודס, נמשכה 24 דקות.
קישורים חיצוניים
זיכרונותיו של פלדמרשל קייטל, האוטוביוגרפיה של קייטל
הערות שוליים
קטגוריה:חיילי הרייכסווהר
קטגוריה:פושעי מלחמה נאצים
קטגוריה:גנרל-פלדמרשלים בוורמאכט
קטגוריה:אנשים שהוצאו להורג על ידי בית הדין הבין-לאומי בנירנברג
קטגוריה:מעוטרי צלב הברזל
קטגוריה:מעוטרי צלב האבירים
קטגוריה:מעוטרי עיטור בית הוהנצולרן
קטגוריה:אנשי צבא גרמנים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:חותמי הסכם כניעת גרמניה הנאצית
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1882
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1946
קטגוריה:מקבלי אות הזהב המפלגתי | 2024-09-02T17:36:00 |
פסנתרן | ממוזער|250px|פסנתרן
ממוזער|250px|ציור של אישה המנגנת על פסנתר
פסנתרן הוא אדם המנגן בפסנתר כמקצוע או כתחביב. פסנתרן מקצועי משמש במגוון רחב של תפקידים ובמסגרות מוזיקליות שונות – נגינה כסולן, ליווי זמרים והשתתפות בהרכבים מוזיקליים.
לימודי פסנתר
ממוזער|250px|ילדות ליד פסנתר - ציור משנת 1892, של פייר-אוגוסט רנואר. מוזיאון ד'אורסה
מקובל להניח כי כדי להיות פסנתרן מקצועי יש להתחיל ללמוד ולתרגל לימודי פסנתר כבר בגילי הילדות. הלימודים מתקיימים במסגרות ממוסדות כמו קונסרבטוריון או בתי ספר למוזיקה. במסגרות כאלו נלמדים אספקטים נוספים מלבד הפסנתר, כמו תאוריות, היסטוריה של המוזיקה, הרמוניה, הרכבים עם כלים אחרים ועוד. לא פחות נפוצים, ואולי אף יותר, הם הלימודים במסגרות מצומצמות של שיעורים פרטיים ותרגולים בבית.
הפסנתרן במוזיקה הקלאסית
הפסנתרים הם מרכיב בולט בתחום המוזיקה הקלאסית, ויש להם מקום נכבד ברוב ההרכבים המוזיקליים. מלחינים מפורסמים רבים נודעו כפסנתרנים וירטואוזיים, בהם וולפגנג אמדאוס מוצרט, לודוויג ואן בטהובן, פרנץ שוברט, פרדריק שופן, פרנץ ליסט, וסרגיי רחמנינוב. ביצירות רבות שכתבו מלחינים אלה הפסנתר משמש כלי נגינה מרכזי.
תפקידי הפסנתרן בימינו מנותבים בשני מסלולים עיקריים:
סולן/מבצע – הפסנתרן הסולן מנגן לבדו בקונצרטים וברסיטלים או משתתף כמבצע בתזמורת גדולה.
מלווה – פסנתרן המתמחה בליווי ממעט לנגן יצירות סולו. הוא מלווה זמרים אחרים ומשתתף בהרכבים מצומצמים.
ברחבי העולם מתקיימות תחרויות לפסנתרנים סולנים, וכמה מהפסנתרנים הגדולים של ימינו קנו את פרסומם בתחרויות אלו, למשל ולדימיר אשכנזי, איוו פוגורליץ', מרתה ארחריץ', בנימין רביץ ומאריי פרחיה.
הפסנתרן במוזיקה של המאה ה-20
במוזיקה שהתפתחה במאה ה-20, כמו הרוק והפופ, תפקידו של הפסנתרן הוא בעיקר ליווי – כמלווה יחיד או כחלק מתזמורת. יוצאים מהכלל, למשל ריצ'רד קליידרמן, עוסקים בהשמעת מוזיקה קלה בנגינות סולו. פסנתרנים אחרים נודעו בעיקר בעיסוקם המוזיקלי האחר, בהם סטיבי וונדר, אייזק הייז, אלישה קיז, בילי פרסטון, נורית הירש, נעמי שמר, שמעון כהן ויוני רכטר.
גם בג'אז הפסנתרן מלווה, אך לעיתים הוא מאלתר ואף מוביל את ההרכב. בין הפסנתרנים הידועים בתחום הג'אז: דיוק אלינגטון, אוסקר פיטרסון, ת'לוניוס מונק וביל אוונס.
עם התפתחות כלי המקלדת החשמליים הדומים לפסנתר באופן השימוש בהם, כמו האורגן, צמחו מוזיקאים המתמחים בנגינה על כלים אלה. נגן על אורגן או על מקלדת אלקטרונית מכונה קלידן.
הפסנתרן בתרבות
כמה סרטי קולנוע מפורסמים עוסקים בפסנתרנים, בהם:
ניצוצות (1996), המספר את סיפורו של דייוויד הלפגוט, הפסנתרן היהודי שגדל בבית אביו הקפדן וקיבל חינוך מוזיקלי תובעני המביא אותו עד כדי טירוף. הסרט זכה בפרסי אוסקר, והלפגוט עצמו זכה בעקבותיו לפרסום בינלאומי.
מאדאם סוזצקה (1988), שבו מככבת שירלי מקליין כמורה לפסנתר המשתלטת על חייו של תלמיד. הסרט זיכה אותה בפרס גלובוס הזהב.
הפסנתרן (2002), סרטו של רומן פולנסקי על ולדיסלב שפילמן, פסנתרן יהודי פולני אשר ניצל מהשמדה בשואה בזכות נגינתו.
"אגדת הפסנתרן" (The Legend of 1900 (1998, סרטו של ג'וזפה טורנאטורה בכיכובו של טים רות'. הסרט מספר על פסנתרן שנולד בשנת 1900 באונייה וגדל בה כפסנתרן וירטואוז.
"התחרות" (1980) סרטו של הבמאי ג'ואל אוליאנסקי, בכיכובם של ריצ'רד דרייפוס ואיימי אירווינג, עוסק בתחרות פסנתר בינלאומית ובסיפורם האישי של שניים מן המתחרים.
שני סרטים תעודיים על חיי הפסנתרנית עליזה זומר, שנגינתה בפסנתר הצילה את חייה ואת חיי בנה במלחמת העולם השנייה בטרזיינשטט ומנעה את שילוחם לאושוויץ.
לקריאה נוספת
נתן דונביץ', ענקים ופסנתרנים אחרים, הוצאת זמורה ביתן, 2000.
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:מקצועות מוזיקליים
קטגוריה:נגנים | 2024-07-28T20:03:08 |
מאיה | שמאל|ממוזער|300px|מקדש בצורת פירמידה בעיר המאיה העתיקה טיקאל (גואטמלה של ימינו)
מאיה הייתה ציוויליזציה במסו-אמריקה שהתפתחה בקרב בני המאיה, קבוצות אתניות של ילידים בני יבשת אמריקה הקרובות זו לזו בלשונן ובתרבותן, שישבו במשך למעלה מ-3,000 שנה באזורים נרחבים במרכז אמריקה. בני המאיה התפרשו בעבר על פני שטח של כ־400,000 קילומטרים רבועים בגבולות מקסיקו, אל סלוודור, בליז, הונדורס וגואטמלה של ימינו, ויצרו את אחת התרבויות המפותחות ביותר באמריקה בתקופה הטרום קולומביאנית, שקדמה לבואם של האירופאים במאה ה־16. תרבות המאיה הגיעה לשיאה בין המאה ה-3 למאה ה-9 לספירה, אז החלה דעיכתה. בשיאם מנו בני המאיה כ-14,000,000 תושבים.
העדויות העיקריות מהן שואבים את הידיעות על העושר הרב של תרבות המאיה העתיקה הם שרידים שנחשפו בחפירות ארכאולוגיות: מקדשים, קברים, פסלים, תבליטים, ציורי קיר, כדים ותכשיטים. כתב התמונות (הירוגליף) הייחודי של בני המאיה טרם פוענח בשלמותו. לצד תרבותם העשירה, התבלטו בני המאיה בפיתוח ידע רב בתחום האסטרונומיה והמתמטיקה.
היסטוריה
300px|ממוזער|שמאל|פירמידת אל קסטיליו בצ'יצ'ן איצה
העדויות הראשונות על המאיה כתרבות נפרדת, מתוארכות לסביבות שנת 1800 לפנה"ס, מעט לפני הופעת התרבות האולמקית באזור מקסיקו. במאה ה-8 לפנה"ס התיישבו בחצי האי יוקטן. התקופה שעד שנת 200-300 לפנה"ס, זמן הופעת הכתב, מכונה התקופה הטרום-קלאסית. תרבות המאיה הגיעה לשיאה בתקופה שבין המאה ה-3 והמאה ה-9 לספירה ("התקופה הקלאסית"), אז הגיעה אוכלוסייתה לכ-14,000,000 נפשות. בני המאיה התגוררו במספר רב של ממלכות קטנות, שלכל אחת מהן עיר מרכזית, שהיוותה את מרכז הממשל והפולחן. תרומה גדולה להתפתחות האימפריה הייתה הידע שנצבר בתחום ניצול מקורות המים לצורכי חקלאות ולגידול מבחר רב של צמחים - כשהבולט בהם הוא התירס, והמאמץ לבניית מערכת מסחר ענפה ודרכים יבשתיות בין מרכזי יישוב מרוחקים.
הממצאים הארכאולוגיים מן התקופה הזו הם עשירים ומרשימים: ערי מאיה רבות התגלו במקסיקו, בגואטמלה, בהונדורס ובבליז, ובהן מבנים גדולי-ממדים, מקדשים, קברים, מצפים אסטרונומיים ופסלים רבים מאבן ועץ. בין הערים המרכזיות שבהן נמצאו שרידים רבים ניתן למנות את טיקאל, קארקול, פלנקה, קלקמול, אל פרו, אושמאל, צ'יצ'ן איצה (ובה פירמידת אל קסטיליו), קופאן, קיריגואה, שאמאן-הא ועוד.
קצב הבנייה וההתפשטות של המאיה הואט ואף נעצר במאה ה-9, והממלכות הגיעו לקיצן זמן לא רב לאחר מכן - במהלך המאה ה-10. הממצאים הארכאולוגיים שנחשפו בחפירות במקסיקו, בגואטמלה ובצפון בליז מעידים על נטישת ערי המאיה ועל הרס מכוון של פסלים ומצבות. החוקרים מסיקים מכך שהתסיסה החברתית שהתחוללה בקרב המוני העם המנוצלים הביאה לירידת כוחם של האצילים ולהתפוררות הערים. בתקופה זו הצטמצמה אוכלוסיית המאיה בצורה משמעותית, אף שחלק מהערים נותרו מאוכלסות.
לדעת החוקר אריק תומפסון, הכבידו הכוהנים את עֻלָם בבניין מקדשים מפוארים ובהטלת מיסים שונים, עד שלבסוף העם התמרד והתרעם על הכוהנים, שעסקו בחישובים אסטרונומיים וזנחו את פולחן הפוריות. אולי משום כך זנחו את עריהם והיגרו למולדת חדשה. התאוריות לגבי מרידה עממית מקבלות חיזוק מחפירות שנערכו במקום, אשר חשפו קברי אחים גדולים של משפחות שלמות שנרצחו ונקברו יחד. משפחות אשר על פי סימנים שונים, כמו לבוש והשחזת שיניים, היו מבני מעמד הכוהנים. גילויים של העשור האחרון של המאה ה-20, הביאו לתפנית בהשערות אלו. תיארוך מדויק יותר של נטישת הערים על ידי פחמן 14, לצד התפתחות במחקר ההיסטורי של האקלים, מצביעים על כך שהמרידה פרצה לאחר שלוש שנות בצורת קשה. מקובל היום לסבור כי הבצורת המתמשכת גרמה לדלדול מאגרי המים באזור הטרופי שאינו ערוך לכך, וזעם העם הופנה כלפי מעמד הכוהנים אשר היה אחראי על ריצוי האלים ודאגה לתנאי האקלים. מאגרי המים של הערים, אשר התגלו בחפירות ארכאולוגיות, לא יכלו לספק את צורכי האוכלוסייה למשך זמן רב כל כך. עם השמדת מעמד הכוהנים, הוא מעמד בעלי הידע, לא היה בידי המוני העם הידע הנדרש על מנת לנהל את הערים גם כאשר שבו הגשמים. אחת התפילות הנפוצות בקרב בני המאיה עד היום היא התפילה לגשם, למרות שהאזור עתיר במשקעים.
הביולוג־גאוגרף פרופסור ג'ארד דיימונד מציג בספרו "התמוטטות" סברה שונה מעט; לטענתו, הסיבות לדילול הפתאומי של בני המאיה קשורות לתזונה שלהם, שהתבססה באופן כמעט בלעדי על תירס. למרות תנאי האקלים הקשים באמריקה התיכונה, שנעו אז בין גשמים בלתי נגמרים לבצורת כבדה, ממלכות המאיה שגשגו במשך אלפי שנים. הם הקימו ערים צפופות, מהצפופות ביותר בעולם הטרום־תעשייתי, וחקלאות משוכללת הכוללת טראסות, הגבהה מלאכותית של שדות ומערכות השקיה וניקוז גשמים.
דיימונד כותב כי:
תופעת הלוואי של הבחירה בתירס כמרכיב מוביל בתזונה הייתה שחיקה מואצת של האדמה. כל אדמה שעושים בה שימוש מסיבי לגידול תירס מפסיקה לתפקד כעבור מספר שנים ונדרשת למנוחה של קרוב לעשור.
הארכאולוג וחוקר תרבות המאיה, ד"ר תום סבר, טוען כי "היה ידוע שבני המאיה השתמשו בסיד כחומר הגלם העיקרי לבניית התשתיות שלהן. חשבתי שחלק מהסיד הזה אולי חלחל לאדמה, והצמחים שגדלו על אותה אדמה לאורך השנים אולי הושפעו ממנו. קיווינו שצילום אינפרה־אדום, שמסוגל לקלוט הבדלים קטנים מאוד בגוני הצבע של הצמחים, ירמוז לנו משהו על המקומות שבהם פעם היו ערים בנויות". כך בעצם שרטטו הצמחים את תוואי הערים העתיקות וסבר גילה שככל שהיישובים גדלו היער הצמוד הלך וקטן. "כששטחי החקלאות שלהם מוצו עד תום, הם כנראה נאלצו לשרוף את היערות בשביל לשתול שם עוד תירס. ככל שהתירס המשיך לזרום, האוכלוסייה המשיכה לגדול, ועוד אדמה הפכה ללא רלוונטית. זה היה מעגל קסמים שהיה קשה להשתחרר ממנו". כך נשרפו היערות הסמוכים לערי המאיה בזה אחר זה. סבר השתמש במודלים ממוחשבים המשמשים כיום לחיזוי מזג אוויר כדי לנסות ולהעריך את השפעת שריפת היערות על התנאים האקלימיים באזורי המאיה. "כל יער שנשרף גרם לעלייה של שלוש־ארבע מעלות בטמפרטורה ולירידה של כ־25% בכמויות הגשמים המקומיים. המערכת האקולוגית הרבה יותר מורכבת משהערכנו. העצים לא רק משפיעים על הגשם, אלא גם על תמהיל החיידקים באדמה, על יציבות הקרקע והלחות באוויר. בלי התנאים האלה, גם האדמה שנותרה הפסיקה לייצר תירס. התוצאה הייתה שינויי מזג אוויר ורעב שהובילו למותם של רבים מבני המאיה״.
השערה נוספת היא כי הגורם העיקרי להתמוטטות ערי המאיה היו המלחמות: ההתנגשויות התכופות בין ערי המדינה היריבות, הפכו למלחמות אכזריות בהיקף מלא, שייתכן וגרמו לקריסה חברתית ולהרס הערים ונטישתן.
עם הכיבוש הספרדי בשנים 1530 – 1546 המירו רוב בני המאיה את דתם, והפכו לנוצרים. עם זאת, בני המאיה מתקיימים גם כיום כקבוצה אתנית במדינות מרכז אמריקה, וישנם כ-6 מיליון בני אדם הדוברים שפות המאיה, שמקורן בשפה העתיקה של בני המאיה.
פולחן דתי ומעמדות
שמאל|ממוזער|150px|
ערי המאיה היו לא רק מרכזי ממשל ושלטון אלא גם מרכזי פולחן. מקדשיהן נבנו בצורת פירמידות, בדרך כלל מדורגות. הדת שלטה בכל תחומי החיים. בני המאיה האמינו בפנתאון של אלים רבים אשר ייצגו את כוחות הטבע. כדי לזכות בהגנת האלים ולפייסם הוקרבו להם קורבנות, בהם קורבנות אדם - בהתנדבות אך גם בכפייה.
במחקר DNA של שרידים מהשנים 500-900 לספירה התגלה כי הקורבנות היו ברובם נערים אחים, חלקם תאומים.
החברה בתרבות המאיה נחלקה לשלושה מעמדות:
אצילים - כוהנים, מפקדי צבא, סוחרים ובעלי מטעי הקקאו. הכוהנים היו בעלי המשרות החשובות ביותר ושלטו באמצעות הגדת עתידות וכישוף.
פשוטי העם - בעלי המלאכה, שהיוו את רובו של העם, העלו מס לאצילים ועבדו בעבודות כפייה שונות - בעיקר בניית מקדשים ועיבוד אדמות האצילים.
שבויי מלחמה - בניגוד לדעה הרווחת, לא תמיד נלקחו קורבנות האדם בכפייה מקרב שבויי המלחמה, אלא לעיתים הם התנדבו מרצונם. הם נחשבו נבחרי האל, נהנו ממותרות וקיבלו יחס של כמעט אלים עד שהוקרבו.
המיתולוגיה של המאיה
על פי המיתולוגיה של המאיה העולם נברא על ידי האלים כאשר בזמן אספת האלים הם הגיעו למסקנה שעליהם לברוא את העולם. על פי המיתולוגיה האלים בראו את העולם חמש פעמים וכל פעם הם לא מרוצים מהבריאה ולכן משמידים את העולם כדי ליצור עולם טוב יותר.
במחזור הראשון האלים בראו את בעלי החיים אבל ראו שאלה יצורים טיפשים ולכן השמידו אותם.
במחזור השני האלים בראו אנשים מבוץ אבל לאנשי הבוץ לא הייתה תודעה ולכן האלים השמידו גם אותם.
במחזור השלישי האלים בראו את אנשי העץ אבל לאנשי העץ היה קשה לנוע ולכן האלים השמידו גם אותם.
במחזור הרביעי האלים בראו אנשים מענבר אבל אלה שכחו אותם והפסיקו לעבוד אותם אז האלים השמידו גם אותם.
במחזור החמישי האלים ערבבו דם ותירס ויצרו את בני האדם (או אנשי התירס). על פי נבואת המאיה סופו של המחזור החמישי התקיים ב-21 בדצמבר 2012. יש הסבורים כי יום זה אינו סופו של המחזור החמישי, אלא זהו פשוט היום האחרון בלוח השנה של המאיה, ואין לכך משמעות אפוקליפטית.
תרבות
כתב ומספרים
כתב המאיה מורכב ממאות סימנים. במשך הדורות התפתח הכתב לאלפי סימנים. כתב המאיה הוא כתב אידיאוגרפי ופונטי. כלומר, יש בו סימנים המייצגים מושגים וסימנים לייצוג עיצורים. כמו כן, ידוע שכתב המאיה מייצג חישובים אסטרונומיים, רשימות היסטוריות והגות.
בעת החדשה נעשו ניסיונות רבים לפענוח הכתב. על התהליך הקשתה העובדה שכשבאו הספרדים להביס את המאיה, הם שרפו את ספריותיהם הרבות ושרדו רק שני ספרים שבהם ה"פופול ווך" (ראה "התחום הרוחני והדתי") ו"צ'אילאן באלאן" - קובץ נבואות של שבטי המאיה.
על גופות שבויים נמצאו סימנים של שמותיהם ומתי הם נפלו בשבי. על כתובות האבן השונות מתועדים קטעים מהיסטוריית שבטי המאיה.
המלכים, ככל הנראה, הבינו את השפעתה העמוקה של המילה, עד כדי כך שהם מינו אנשים שנקראו כתבנים ותפקידם היה לשבח את המלך ולהאדיר את שמו. ככל הנראה, בשום חצר מלכות בתקופה הקלאסית של המאיה (250–900 לספירה) לא קרה שלא היו כתבנים רבים. הכתבנים באו ממעמד האצולה, ולעיתים אף היו בני המלך עצמו שלא עמדו למלוך אחרי מותו. לרוב, חיו הכתבנים חיי רווחה אך לאחר שהשליט שהכתבן פעל תחתיו הודח, גורלו של הכתבן היה דין מוות.
החישובים המתמטיים של בני המאיה יוצגו בעזרת מספרים ייחודיים בבסיס 20, בשיטה שהקדימה מבחינות מסוימות את יצוג המספרים ההודי-ערבי שהוא הבסיס לשיטה העשרונית המערבית.
אמנות
שמאל|ממוזער|250px|מסורת בני המאיה השתמרה בעבודות יד כמו אריגה ופיסול. בתמונה נשים בעיר גואטמלה אורגות בסגנון ובציוד מסורתי
ליצירותיהם השתמשו בני המאיה בטקטיקות חריתה, תבליט, כיור ועיצוב. לכך הם השתמשו באבן, עץ, סטוקו וחומר. אחד מסוגי האומנות הוא פיסול. המאפיין את פסלי התירס של המאיה שחוטבו באבן געשית הוא צורה ביצתית עגלגלה, לראשיהם קפלי שיער שגולשים לאחור בקווים קשתיים מקבילים שמדגישים את החיטוב הרחב והחלק של הפנים. העיניים מביטות כלפי מטה. אחד הסוגים הנפוצים של הפיסול היה אסטלות. הם הוקמו בכיכרות הערים, והיו בגודל 1–12 מטרים. רוב המצבות מעוטרות בתגליפים.
ברבים ממקדשי המאיה ישנם תבליטים. רוב העיטורים קשורים לאסטרונומיה, לוח השנה ושליטים בתנוחות המביעות סמכות, קבלת שבויים ושפיטת נתינים. נוסף על כך, בתחריטים חשיבות רבה לגשם ולפוריות הקרקע.
עוד מודלים חשובים באמנות היו מוזיקה והצגות. הריקוד והשירה היו חלק בלתי נפרד מהטקסים. התהלוכות היו מלוות בתופים, בחלילים וברעשנים. שחקנים עם תלבושות משוכללות הציגו סצנות של מיתוסים ורקדו. המופעים איחדו את החברה אף על פי שהמשתתפים חולקו לקבוצות לפי עבודותיהם.
את כלי הנגינה בשבטי המאיה ניתן לחלק לשלוש קבוצות: כלי נשיפה, הנפוצים ביותר, שכללו: חלילים מעצם ומקנה, חצוצרות מעץ וקונכיות. סוג שני הוא כלים המייצרים רטט חזק. התופים העתיקים שלהם הם הדוגמה הטובה ביותר לכלי נגינה מסוג זה שבשביל להכינו צריך קרמיקה, עץ וחיכוך בין התופים. סוג כלי הנגינה האחרון מורכב מרעשנים, קונכיית צב ותופים ללא קרום.
עוד אמנות חשובה אצל המאיה היא אמנות הקרמיקה. היא שונה מכל שאר סוגי האמנות בכך שבקרמיקה אמני המאיה מביעים את רגשותיהם. על כלי החרס שלהם הציגו בני שבטי המאיה בני אדם, חיות ויצורים מיתולוגיים.
ארכיטקטורה
שמאל|ממוזער|250px|מקדש של בני המאיה בעיר העתיקה פלנקה שבמדינת צ'יאפס במקסיקו
מרבית המקדשים של בני המאיה נבנו במעלה פירמידות אבן המורכבות ממדרגות רבות. המקדש עמד על במה מרובעת. הייתה בו כרבולת אבן, שעוטרה במוטיבים דתיים.
סוג מבנה נוסף שבנו אנשי המאיה היו ארמונות, שנבנו על מישורי אדמה גבוהים והיה בהם מספר עצום של חדרים. החדרים לרוב עמדו בשני טורים, כאשר לכל חדר ישנו חדר מולו. בארמונות היו לרוב יותר מקומה אחת. במספר אתרים של שבטי המאיה כל פעם הקומות קטנות יחסית לקומות שמתחתן. כך הארמון נראה כמו פירמידה.
בני המאיה בנו מצפי כוכבים ולוחות למדידת זמן שהיו מגדלים בעלי חתך עגול או ריבועי (ראה פירוט על מצפי הכוכבים בפרק אסטרונומיה).
היו לבני המאיה גם מגרשים למשחק הכדור שלהם שנקרא pitz ובאצטקית (שפת נהואטל): טלאצ'טלי. המגרש היה בשטח פתוח, ונתחם משני צדדיו בגדות אבן. הזירה הייתה בצורת H פחוסה.
ילדים ותפקידם
תפקיד הילדים אצל בני המאיה היה קודם כל לעזור לזקנים. בנוסף, היה מוטל עליהם לעזור בבית: לבנות מטלות משק הבית ולבנים לעזור לאביהם בחקלאות. לילדים הונחלו ערכים של מוסר עבודה, עזרה בקהילה, כיבוד המשפחה, עצמאות, ביטחון עצמי וקבלת החלטות. לילדים שיישמו את הערכים ציפה גמול ולאלו שלא עונש, לא ברור אם גופני או לא. בגיל 15 הם כבר היו אמורים להיות עצמאים.
למען שיפור מאפייניהם הגופניים של הילדים השתמשו בטכניקות שונות. בכל יום נקבע שם אחר שהילדים בני המאיה שנולדו באותו יום נקראו על פיו. בשבטי המאיה היה טקס התבגרות בגיל מסוים והיה בו מופע חשוב שלאחריו היה משתה גדול עבור כל המשתתפים. לאחר הטקס היה הילד כשיר לנישואים.
השוקולד
הידע בתחום השוקולד עבר מדור לדור בעל פה, על ידי אבנים, כלי חרס, מסמכים ועוד. המידע שהועבר עסק בהשבחת הקקאו ובשימוש בו בחיי היום-יום ובטקסים. אנשי המאיה האמינו שהשוקולד התגלה על ידי אלי ההר. הם גם האמינו באל קקאו והיה להם טקס מיוחד בשבילו שכלל הקרבת בעלי חיים, קקאו, נוצות, קטורת וחילופי מתנות.
נמצא כי בני המאיה יצרו תערובות של שוקולד עם חומרים שונים, כמו תירס, צ'ילי, וניל, חמאת בוטנים, פרחים שונים ודייסת תירס. תערובות אלו שימשו לצרכים בריאותיים ולצורכי הנאה. אנשי המאיה נהגו להקציף את השוקו החם ושתו אותו. לקצף של המשקה היה תפקיד חשוב ברפואת המאיה.
לשוקולד הייתה חשיבות כלכלית בקרב בני המאיה: בארבעה פולי קקאו ניתן היה לקנות דלעת, ב-100 פולי קקאו ניתן היה לקנות ארנבת או תרנגול הודו וב-1000 ניתן היה לקנות עבד.
הספרדים שכבשו את אזורי המאיה לא אהבו את השוקולד בהתחלה, אך עם הזמן אימצו אותו והפיצו אותו באירופה.
אסטרונומיה ולוח השנה
האסטרונומיה הייתה מפותחת מאוד בקרב בני המאיה. משכו הממוצע של סיבוב כדור הארץ סביב השמש, המכונה באסטרונומיה "שנה טרופית", הוא 365.242189 ימים, או 365 ימים, 5 שעות, 48 דקות ו-46 שניות בקירוב. בלוח השנה של המאיה אורך השנה הוא 365.2420. בלוח היוליאני שהיה מקובל באותו זמן באירופה, אורך השנה הוא 365.25 ימים, והיה הרבה פחות מדויק היות שבכל 128 שנה נוצרה סטייה של יום אחד. סטייה של יום אחד מתרחשת בלוח השנה של המאיה רק כל 5,291 שנים. לוח השנה של המאיה מדויק יותר אפילו מלוח השנה הגרגוריאני הנהוג כיום בעולם, והוא בן 365.2425 ימים. סטייה של יום אחד מתרחשת בלוח השנה הגרגוריאני כל 3,215 שנים.
לשבטי המאיה היו מצפי כוכבים ולוחות למדידת זמן. לעיתים הוקמה פירמידה שלמה או בניין נישא אחר כדי לשמש כלוח זמן. בקופאן, לדוגמה, הוקמה סדרה של בניינים, במרחק 12 ק"מ זה מזה, כלוח חקלאי. כאשר ראו, למשל, מבניין מספר 10 את השמש שוקעת בבניין 12, ידעו שהגיע הזמן לתחילת זריעת התירס. עוד דוגמה היא שכאשר הגיעה קרן השמש למצפה תת-קרקעי, ידעו שזהו היום הקצר או הארוך ביותר בשנה.
באחד מכתבי המאיה מציינים ליקויי חמה וירח עתידיים. הם רשמו במדויק 69 ליקויים, מתוכם רק 18 מעל אזור המדידה, והשאר במקומות אחרים בכדור הארץ. הידע האסטרונומי הועיל לשבטי המאיה רבות בקביעת זמנים לחקלאות, לפולחן ולמלחמה.
על פי המאיה, היקום היה מחולק לשלושה חלקים: קשת השמיים המלאה בכוכבים, העולם האמצעי והסלעי של האדמה, והעולם התחתון. היקום עצמו, כך האמינו המאיה, היה עץ ענק המתרומם לשמיים. העולם, גני העדן והעולם התחתון היו גוש אחיד בשם "קסיבאלבה". עץ הסייבה מסמל את העולם, והוא עובר בין כל אזורי היקום.
בני המאיה השאירו אחריהם קודים שמוצגים כצורות גאומטריות. הקודים נמצאים בלוחות הזמן שלהם, שביניהם "לוח הצולקין", האמור להציג תוכניתם של האלים לגבי העתיד. לוח הצולקין מורכב מעשרים גלופות ו-13 טונים. הגלופות מייצגות חוכמה ואת חודשי השנה, בלוח של 260 יום. הטונים מייצגים את מספר הימים בחודש.
לשבטי המאיה היו מספר נבואות. על פי המאיה, העולם הנוכחי, עם סוג האנשים שנמצא בו כיום, נברא ב-13 באוגוסט 3114 לפני הספירה והיה לעולם הרביעי שנברא על פי מיתולוגיית המאיה. לוח המאיה מסתיים ב-21 בדצמבר 2012, והדעות נחלקו לגבי משמעות הדבר: האם בני המאיה האמינו שעולם חדש ייווצר בתאריך זה או האם זהו סוף העולם (ראו עוד בערך תופעת 2012). עובדה זו שהתפרסמה במדיה גרמה לרבים לבהלה גדולה לקראת התקרבות התאריך, אך התאריך חלף ולא קרה דבר.
טיהור מים
מתקני טיהור מים על בסיס המינרל זאוליט נבנו לפני כ-2,000 שנים בעיר טיקאל. זאוליט משמש בקנה מידה רחב לטיהור מים כיום, ובמשך שנים סברו שמדובר בתגלית של המאה ה־20. זאוליט מנטרל רעלים, משמיד מיקרואורגניזמים ומרכך מים קשים.
רפואת המאיה
השיטה הרפואית שהייתה בשימוש שבטי המאיה, ורבים משתמשים בה גם היום, היא שמאניזם. על פי השמאניזם, כל מחלה היא תוצאה של פעולה רעה. לכן, בשיטת הריפוי מנסה הרופא להשיב לחולה את נשמתו. בשלב הראשון הוא השתמש בצמחים, ולאחר מכן על פי המאיה הוא יוצא לעולמות אחרים ולעיתים אף נלחם שם, ולוקח מהם את רסיסי הנשמה של החולה ומחזיר אותם לחולה. במהלך כל שלבי הריפוי שר השמאן.
בין מאות הצמחים שהיו בשימוש ברפואת המאיה: פלפלים, אבוקדו, דבש, וקקאו. בני המאיה מצאו מספר מאפיינים רפואיים חשובים בקקאו, כגון מניעת עלייה במשקל, עירור מערכת העצבים ושיפור מערכת העיכול.
ראו גם
רשימת אתרים ארכאולוגיים של המאיה
מוזיאון פופול ואישל
שפות המאיה
לקריאה נוספת
Albertina Saravia E, Popol Vuh - Ancient stories of the Quiche indians of Guatemala. 1991.
Mary Ellen Miller, Maya Art and Architecture. Thames & Hudson 1999.
קישורים חיצוניים
נחום מגד, שבטי המאיה (מ-2000 לפנה"ס עד ימינו), באתר מט"ח
הרצאת וידאו בנושא לוח השנה של המאיה, באתר המועדון האסטרונומי של אוניברסיטת ת"א
יעל פטר, נפילת תרבות המאיה – "הם עשו זאת לעצמם", הידען, 13 באוקטובר 2009
אלי אשד, "2012-העולם - סוף: נבואת בני המאיה", מגזין "יקום תרבות", דצמבר 2011
מאמרים על תרבות המאיה (באנגלית) בפורמט מאתר ארכאולוגיה של המאיה
Severe droughts explain the mysterious fall of the Maya מאתר ה-BBC
המיתוס שנשבר על פולחן קורבנות האדם של בני המאיה
מי היו בני המאיה ומה התרבות שיצרו?, באתר אנציקלופדית אאוריקה
הערות שוליים
*
קטגוריה:מקסיקו: היסטוריה
קטגוריה:גואטמלה: היסטוריה
קטגוריה:אינדיאנים | 2024-09-18T07:56:18 |
ארנסט קלטנברונר | 250px|ממוזער|שמאל|200px|קלטנברונר מימין בביקור בווינה, 1941
ארנסט קלטנברונר (בגרמנית: Ernst Kaltenbrunner; 4 באוקטובר 1903 – 16 באוקטובר 1946) היה פושע מלחמה נאצי, מראשי האס אס בדרגת אוֹבּר-גרוּפנפיהרר, מפקד המשרד הראשי לביטחון הרייך וראש האס דה, אוסטרי במוצאו. נמנה עם האחראים העיקריים לשואה, נשפט במשפטי נירנברג, הורשע כפושע מלחמה והוצא להורג בתלייה באוקטובר 1946.
ביוגרפיה
קלטנברונר נולד לעורך הדין הוגו קלטנברונר ואשתו תרזה בעיירה ריד (Ried) שליד העיר בראונאו אם אין באוסטריה, על גבול בוואריה. הוא למד בבית הספר בעיירה ראב ולאחר מכן בגימנסיה הריאלית בעיר לינץ, שם הכיר גם את אדולף אייכמן (לימים, פקודו). לאחר שזכה בתעודת בגרות בשנת 1921, החל בלימודי כימיה באוניברסיטה הטכנית של גראץ, אולם תוך זמן קצר עבר ללימודי משפטים באותו מוסד וסיים בתואר דוקטור בשנת 1926. במהלך לימודיו קיבל את צלקת הסיף שעל לחיו השמאלית. בתום לימודיו הצטרף למיליציית ההיימווהר (Heimwehr) ועבד כעורך דין עד שנת 1928 בלינץ, גראץ וזלצבורג.
כיוון ששאף לאיחוד מהיר של אוסטריה עם גרמניה הצטרף קלטנברונר למפלגה הנאצית האוסטרית בשנת 1930, ושנה לאחר מכן לארגון האס אס האוסטרי. הוא קיבל מינויים של דובר המחוז, ושל עורך דין המחוז, באס-אס המקומי. הוא זכה למוניטין בייצוג פעילים נאצים בפני השלטונות.
בינואר 1934 נאסר לתקופה קצרה בידי ממשלת אנגלברט דולפוס אשר ניסתה לדכא את פעילות הנאצים באוסטריה. בעקבות הפוטש הכושל ביולי אותה שנה ורצח דולפוס, נעצר שוב, בחשד למעורבות ברצח. האישום לא הוכח, אך קלטנברונר הורשע בבגידה ונידון לעשרה חודשי מאסר בפועל. לאחר שחרורו בשנת 1935 שימש קלטנברונר בתפקיד ראש האס אס האוסטרי במחתרת. במקביל, שימש כמודיע להיינריך הימלר ויצר קשרים טובים עם ארתור זייס-אינקווארט, שפעל למען איחוד הדרגתי עם גרמניה.
קלטנברונר נטל חלק פעיל באנשלוס – סיפוחה של אוסטריה לגרמניה – ולאחר מכן הועלה לדרגת "גרופנפיהרר" באס-אס הגרמני. הוא היה אף נציג "אוסטמארק", היא אוסטריה, ברייכסטאג בשנת 1938, ובשנת 1941 היה לגנרל במשטרה.
מיום 30 בינואר 1943 היה קלטנברונר מפקד המשרד הראשי לביטחון הרייך (RSHA). אשר כלל את "משטרת הביטחון" (SIPO) ואת "שירות הביטחון" (אס דה) והיה באופן רשמי גם ראש האינטרפול. בתפקיד זה החליף את ריינהרד היידריך, אשר נהרג בידי פרטיזנים פטריוטים צ'כים ביוני 1942. במשרה זו החזיק עד סופה של המלחמה.
כמפקד ה-RSHA היה לו חלק בביצועם של הפשעים הבאים:
רצח היהודים בשטחים הכבושים במזרח על ידי האיינזצגרופן.
רצח שבויי מלחמה לפי קריטריונים אידאולוגיים וגזעיים.
רצח שבויי מלחמה שנתפסו שוב במחנות ריכוז ובמחנות השמדה.
הקמת מחנות ריכוז ומחנות השמדה והשמדת גורמים בלתי רצויים מבחינה גזעית ואידאולוגית (יהודים, קומוניסטים, צוענים, הומוסקסואלים ועוד).
גירוש אזרחים מהשטחים הכבושים לשטחי גרמניה על מנת להשתמש בהם בעבודות כפייה.
הוצאה להורג של שבויים, והגנה על אזרחים שביצעו לינץ' כנגד טייסים שהופלו.
הבאת אזרחים זרים לשטחי הרייך למשפטים סודיים וענישתם.
הענשת אזרחים אלו לפי חוקים סודיים ולאחר משפטים מקוצרים.
הוצאה להורג של אזרחים בענישה קולקטיבית על פשעים של קרוביהם או שכניהם.
שוד וביזה של רכוש פרטי וציבורי.
רצח אסירים במתקני ה-SD וה SIPO.
רדיפת היהודים והשמדתם בשואה.
רדיפת הכנסיות.
לקראת סוף המלחמה, ובמיוחד לאחר כישלונו של קשר העשרים ביולי, ניסיון של חבורת קציני ורמאכט להתנקש בהיטלר, הגביר קלטנברונר מאוד את כוחו, ועל אף שהיה כפוף להיינריך הימלר נראה כי הימלר ירא מפקודו זה.
בסוף מרץ 1945, מונה קלטנברונר לאחראי על הביטחון בדרום גרמניה.
בסוף אפריל העביר את מפקדתו לעיירת הקיט אלטאוסזה שבצפון-מערב שטיריה באוסטריה.
שם נתפס בידי יחידות הצבא האמריקאי ב-11 במאי 1945 ונעצר.
אחרי מלחמת העולם השנייה
תחילה הועבר לחקירה באנגליה ומשם נשלח לנירנברג, על מנת לעמוד לדין.
תחילה קבל על עינויים בשבי הבריטי ובכה כשראה את כתב האישום נגדו, אולם תוך זמן קצר התעשת והחל לפעול כדי להילחם על חייו. בהערותיו הראשוניות בכתב על שלושת סעיפי האישום נגדו טען:
"אינני חש אשם בשום פשע מלחמה. עשיתי רק את חובתי במסגרת מנגנון הביטחון בו פעלתי. אינני מוכן לשמש כתחליף להימלר".
שאר נאשמי משפט נירנברג השתדלו לשמור מרחק ממנו. קלטנברונר שלל כל מעורבות בפשעים וטען שלא היה לו כל קשר למנגנונים מבצעים דוגמת הגסטאפו. לדבריו, הוא היה מעין אחראי מטעם השירות החשאי ובעל סמכויות ייצוגיות בלבד. הוא אפילו הכחיש שחתם על מספר מסמכים שהוצגו לבית הדין מטעם התביעה.
על הפשעים שביצע הוא נידון למוות ב-30 בספטמבר והוצא להורג בתלייה ב-16 באוקטובר 1946. מילותיו האחרונות היו "אהבתי את עמי הגרמני ואת מולדתי בלב חם. עשיתי את חובתי על פי חוקי עמי ואני מצטער שהפעם עמי הונהג על ידי אנשים שלא היו חיילים ושבוצעו פשעים שלא ידעתי עליהם. גרמניה, בהצלחה".
אפרים קישון קרא (בזלזול) לאופנוע השחור שעליו רכב "הדוקטור" על שם קלטנברונר, שלבש בשירותו באס אס מדים שחורים.
קישורים חיצוניים
ביוגרפיה, באתר "יד ושם"
ארנסט קלטנברונר בתמונות משפטי נירנברג, באתר יד ושם
קטגוריה:גנרלים באס אס
קטגוריה:פושעי מלחמה נאצים
קטגוריה:אנשים שהוצאו להורג על ידי בית הדין הבין-לאומי בנירנברג
קטגוריה:המשרד הראשי לביטחון הרייך
קטגוריה:אוסטרים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:מעוטרי הצלב הגרמני בכסף
קטגוריה:נשיאי אינטרפול
קטגוריה:מקבלי אות הזהב המפלגתי
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1903
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1946 | 2024-05-30T11:15:49 |
אכד | שמאל|ממוזער|250px|מפת מסופוטמיה
ממוזער|שמאל|250px|האסטלה של נרם סין, בסביבות שנת 2250 לפנה"ס
אַכַּד או אגאדה, , הוא שמם של עיר, עם וארץ במסופוטמיה, בין אשור בצפון, שומר בדרום והנהרות פרת במערב וחידקל במזרח. הממלכה האכדית נוסדה בסביבות שנת 2350 לפני הספירה. הלשון האכדית (שם כולל לאשורית ולבבלית) היא שפה שמית מזרחית שנכתבה בכתב יתדות, והייתה השפה השלטת במסופוטמיה ובסוריה והשפיעה רבות על שפות שמיות אחרות כמו הארמית והעברית.
העיר, שלא נמצאה עד היום, שכנה ככל הנראה כ-50 קילומטר דרום-מערבית לבגדאד. היא הגיעה לשיא גדולתה במאות ה-22 עד ה-18 לפני הספירה, לפני עלייתה של בבל.
מסכת יומא י' בגמרא מזהה את אכד כ"בשכר" (עיר לא ידועה כיום), אבל בבראשית רבה (ל"ז ד) ובילקוט שמעוני (בראשית י' י), העיר מזוהה כ"נציבין", הנמצאת בגבול טורקיה-סוריה.
אכד נתנה את שמה לארשכיגל, היא אלת המוות והשאול המסופוטמית, שמופיעה באמונה השומרית והאכדית.
היסטוריה
התעודות הראשונות באכדית הן מזמנו של סרגון מאכד (המאה ה-23 לפני הספירה). אף על פי שסרגון נחשב תמיד לשליט הראשון של האימפריה המאוחדת של אכד ושל שומר, מחקרים מהעת האחרונה מצביעים על כך שמלך מוקדם יותר, לוגלזגיסי מאורוכ, הוא שהתחיל בהתרחבות. אולם, סרגון קידם את התהליך הזה במידה רבה, וכבש שטחים רבים שיצרו אימפריה מהים התיכון ועד לאנטליה.
בספרות הבבלית המאוחרת, השם אכדו, יחד עם שומר, מופיע כחלק מהתואר המלכותי.
האתר של אכד עצמה טרם זוהה, אם כי קיימים טקסטים מאוחרים יחסית מהמאה ה-6 לפני הספירה, שמזהים את מיקומה ואת מבניה ההרוסים.
מקור השם
העיר אכד מוזכרת פעם אחת בתנ"ך (בראשית י', 10): .
מקור השם "אגאדה" אינו מהשפה האכדית ומגיע כנראה מהשפה השומרית, ומופיע לדוגמה ברשימת שמות המלכים השומרים. הצורה הבבלית-אשורית השמית המאוחרת יותר, "אכאדו" ("המגיע מאכד"), כנראה הגיעה מהצורה "אגאדה".
ייתכן שפירוש השם "אגה-דה" הוא "כתר אש", המתייחס לאישתר, "האלה הזוהרת", שנעבדה מתקופה קדומה מאוד באגאדה. רעיון זה מוצע על פי כתבים של נבונידוס, שבספרי השנים שלו מוזכר שהפולחן לאישתר באגאדה התחלף לאחר מכן באלה אנוניט, שמקדשה היה בסיפר.
ראו גם
האימפריה האכדית
סרגון מאכד
קישורים חיצוניים
אכד, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
מי היו האכדים?, באתר אנציקלופדית אאוריקה
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מסופוטמיה
קטגוריה:ערים עתיקות שנהרסו
קטגוריה:עמים שמיים | 2024-09-18T08:19:12 |
הסכם ורסאי | REDIRECT חוזה ורסאי | 2004-08-06T15:20:57 |
אריך רדר | אריך יוהאן אלברט רדר (בגרמנית: Erich Johann Albert Raeder; 24 באפריל 1876 – 6 בנובמבר 1960) היה גרוס-אדמירל גרמני. נידון למאסר עולם במשפטי נירנברג.
ביוגרפיה
רדר נולד למשפחה ממעמד הביניים בונדסבק, ליד המבורג, בגרמניה. הוא הצטרף לצי הקיסרי הגרמני ב-1894, ועלה ב-1912 לדרגת ראש המטה של מפקד שייטת סיירות המערכה, האדמירל פרנץ פון היפר. בתפקיד זה שימש בזמן מלחמת העולם הראשונה, תוך שהוא משמש אף בתפקידי פיקוד קרביים בקרבות ימיים, ובהם קרב יוטלנד 1916. לאחר המלחמה המשיך רדר בשירות כקצין בצי, ועלה בהתמדה בסולם הדרגות. בשנת 1928 קיבל דרגת אדמירל ומונה למפקד הצי הגרמני.
למרות שלא אהב את מדיניות המפלגה הנאצית היה רדר תומך נלהב בתוכניותיו של אדולף היטלר להגדלת הצי הגרמני, בעודו חולק עליו ברוב התחומים האחרים. בשל מאמציו לבנות מחדש את הצי קיבל בשנת 1936 דרגת גנרל-אדמירל, ובשנת 1939 דרגת גרוס-אדמירל, היא הדרגה הגבוהה ביותר אליה יכול היה קצין צי להגיע בגרמניה. במאמציו לבנות את הצי ולהרחיבו היה רדר בחיכוך מתמיד עם הרמן גרינג, שרצה להקדיש את כל המשאבים להקמת הלופטוואפה, הוא חיל האוויר הגרמני.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ולאחר כיבוש פולין היה לרדר חלק מכריע בייזום הפלישות לדנמרק ולנורווגיה במטרה להבטיח מעגנים בטוחים לצי, שיהיו מחוץ לטווח המפציצים הבריטים. רדר לא היה מתומכיו של "מבצע ארי-הים" - הפלישה לבריטניה שלא יצאה אל הפועל, שכן חש כי את מטרת הכנעת הבריטים ניתן יהיה להשיג במאמץ פחות באמצעות מצור על האיים הבריטים שיוטל באמצעות צוללות, וכן מבצעים צבאיים בים התיכון, צפון אפריקה, ופלישות למלטה ולמזרח התיכון. הוא טען כי אין לפתוח במבצע ארי ים כל עוד לא הושגה עליונות מכרעת באוויר, שתמנע את השמדת צי הפלישה הגרמני בעודו חוצה את התעלה. מכיוון שנסיבות אלו לא הושגו מעולם, ובריטניה השיבה מלחמה מפתיעה בקרב האווירי בשנת 1940 המכונה "הקרב על בריטניה", נדחה המבצע ללא תאריך, עד שלמעשה בוטל לטובת "מבצע ברברוסה", הוא הפלישה הנאצית לברית המועצות, אשר רדר התנגד לה בתקיפות.
שורה של מבצעים ימיים כושלים בתקופה קצרה, ששולבה עם הצלחה מפתיעה של מלחמת הצוללות שניהל האדמירל קרל דניץ, פקודו של רדר, הביאה להורדתו בדרגה לתפקיד "מפקח כללי" של הצי בינואר 1943, ולפרישתו בחודש מאי של אותה שנה. דניץ החליף אותו כמפקד הכללי של הצי ב-30 בינואר 1943.
לאחר המלחמה הועמד לדין במשפטי נירנברג על ייזום, תכנון וביצוע "מלחמה תוקפנית", ונדון למאסר עולם. הוא שוחרר בשל בריאות לקויה בספטמבר 1955, והאוטוביוגרפיה שלו "חיי" (Mein Leben) הופיעה ב-1957. מת ב-6 בנובמבר 1960.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:חיילי הרייכסווהר
קטגוריה:אדמירלים בקריגסמרינה
קטגוריה:אדמירלים ברייכסמרינה
קטגוריה:אנשי צבא גרמנים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:פושעי מלחמה נאצים
קטגוריה:מעוטרי צלב הברזל
קטגוריה:אנשים שהורשעו על ידי בית הדין הבין-לאומי בנירנברג
קטגוריה:ימאי הצי הקיסרי הגרמני
קטגוריה:מעוטרי צלב האבירים
קטגוריה:מעוטרי עיטור בית הוהנצולרן
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1876
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1960 | 2024-01-17T23:28:52 |
אלפרד רוזנברג | אלפרד ארנסט רוזנברג (; 12 בינואר 1893 – 16 באוקטובר 1946) היה אידאולוג נאצי ופושע מלחמה בשירות גרמניה הנאצית בזמן מלחמת העולם השנייה שהיה בין האחראים לשואה. נידון למוות במשפטי נירנברג בשל חלקו בפשעים נגד האנושות והשמדת עם. היה בדרגת רייכסלייטר במפלגה וכיהן מטעמה כשר לשטחים הכבושים במזרח.
ביוגרפיה
נעוריו ותחילת דרכו
רוזנברג נולד לאלפרידה ולוולדמר וילהלם רוזנברג ברוואל (Reval), (אז הבירה האדמיניסטרטיבית של גוברניית אסטוניה באימפריה הרוסית, כיום טאלין בירת אסטוניה). אביו היה ממשפחה גרמנית-בלטית וסוחר במקצועו.
סבו מצד אביו היה סנדלר, ככל הנראה ממוצא לטבי, וסבתו ממוצא אסטוני. בילדותו התייתם משני הוריו - חודשיים לאחר לידתו מתה אמו משחפת; בגיל 11 מת אביו לאחר מחלה ממושכת ושנה לאחר מכן (1905) מתה סבתו. דודותיו מצד אביו טיפלו בו לאחר מכן.
בין השנים 1905–1908 הכיר את הילדה לסמאן, אותה נשא לאישה ב-1915. היא הייתה בת למשפחה משכילה ובעלת קשרים עם החברה הגבוהה של סנקט פטרבורג. באותה עת החל לקרוא ספרי פילוסופיה, רומאנים וספרים בנושאים חברתיים. במקביל גילה התעניינות בעת העתיקה, בארכאולוגיה ובנדידת העמים.
רוזנברג החל בלימודי אדריכלות באוניברסיטה הטכנית של ריגה בסתיו 1910. במהלך לימודיו היה פעיל באחוות הסטודנטים והתוודע לדרמות של ריכרד וגנר. בשנת 1915 עבר לגור במוסקבה. בתחילת 1917 החל בכתיבת מכתמים ומאמרים קצרים. מאמרים אלה כתב עד נובמבר 1919 ופרסמם בשנת 1943. במהלך המהפכה הרוסית התחזקה האנטישמיות בקרבו, לאחר שרוב היהודים אותם פגש ברוסיה היו בעלי אוריינטציה שמאלית פרו-בולשביקית.
את לימודי האדריכלות סיים באביב 1918, שב לטאלין והיה עד לקרבות בין כוחות הצבא האדום לצבא הגרמני. בטאלין כתב כמה מאמרים אנטישמיים, בהם טען בעד שלילת זכויות האזרח מן היהודים, ועבד כמורה לציור בגימנסיה.
בסוף נובמבר 1918 יצא לברלין ורצה להמשיך ללונדון, כי סבר שבריטניה היא היחידה המסוגלת ללחום בבולשביזם. כיוון שהיה בעל נתינות רוסית, סירבו הבריטים לנפק לו אשרה כי חששו מחדירת אלמנטים מהפכניים לארצם. מברלין עבר למינכן, נפגש עם הגולה האוקראיני פבלו סקורופדסקי והתחבר עם רוסים אנטי-קומוניסטים. במקביל נמנה עם ראשוני המצטרפים ל"מפלגת הפועלים הגרמנית" (בינואר 1919), שהייתה הבסיס ממנו קמה המפלגה הנאצית. אדולף היטלר הצטרף למפלגה רק באוקטובר באותה השנה. עד תחילת שנת 1923 החזיק רוזנברג באזרחות רוסית, היה דל אמצעים וזכה לאשרת שהייה במינכן רק בזכות המו"ל האנטישמי יוליוס פרידריך להמן, שפרס עליו את חסותו.
האידאולוגיה של רוזנברג
רוזנברג הושפע מהאידאולוגיה הימנית-קיצונית הרוסית, שהייתה רווחת גם בקרב רבים מהגולים הרוסים בגרמניה. אלה האמינו שהקומוניזם הוא המצאה יהודית הבאה לשרת את האינטרסים היהודיים (יודאו-קומוניזם), והם שגרמו להפיכת אוקטובר ברוסיה. "הבונים החופשיים" הואשמו בגרימת מלחמת העולם הראשונה.
רוזנברג האמין שהקפיטליזם והקומוניזם אינם דבר והיפוכו, אלא שני אמצעים בהם משתמשת "היהדות העולמית" כדי להשתלט על העולם. מימיו הראשונים בגרמניה עסק בהפצת המסמך האנטישמי "הפרוטוקולים של זקני ציון" והושפע מהגולה הרוסי האנטישמי פיודור וינברג. בתקופה זו כתב את ספריו הראשונים בתחום אידאולוגיית הגזע: "הציונות, אויבת העם", "אי מוסריות בתלמוד" ו"עקבות היהודים במרוצת הדורות". רוזנברג היה חבר בארגון "ההתאחדות לשיקום כלכלי" (Wirtschaftliche Aufbau-Vereinigung) שעם חבריו נמנו מונרכיסטים-רוסים ולאומנים גרמנים. מטרת הארגון הייתה לחתור נגד המשטר הסובייטי ולחזק את שיתוף הפעולה הגרמני-רוסי.
אידאולוג ועורך ביטאון המפלגה הנאצית
רוזנברג התמנה בשנת 1923 לעורך העיתון "פלקישר באובכטר", עיתונה של המפלגה הנאצית. באותה שנה השתתף בפוטש במרתף הבירה אולם לא הועמד לדין. היטלר, שנדון לתקופת מאסר של חמש שנים, הטיל על רוזנברג את ניהול המפלגה הנאצית.
רוזנברג הקים את תנועת "הקהילה של גרמניה הגדולה" (Großdeutsche Volksgemeinschaft; GVG) אולם נדחק בה מן ההנהגה על ידי יוליוס שטרייכר והרמן אסר.
למרות שהמינוי ודאי החמיא לרוזנברג, היה זה צעד מחושב מצד היטלר, אשר התבטא כי היה זה מהלך אסטרטגי שהתבסס על אופיו החלש וחוסר האמביציה של רוזנברג, על מנת למנוע מראש המפלגה להשתלט עליה בעוד היטלר בכלא. מאז ועד מותו הפגין היטלר יחס אמביוולנטי כלפי רוזנברג. מצד אחד ראה בו אינטלקטואל ואידאולוג חשוב ביותר של התקופה החדשה אך מצד שני חש דחייה מחולשת אופיו של רוזנברג, הססנותו וחוסר יעילותו המעשית.
היטלר, לאחר שחרורו מן הכלא, הקים את המפלגה הנאצית מחדש ב-27 בפברואר 1925 ובתחילת מרץ התפרקה תנועתו של רוזנברג וחבריה הצטרפו למפלגה הנאצית.
בשנת 1929 ייסד רוזנברג בהוראת היטלר את "הליגה לתרבות הגרמנית" שמטרתה הייתה מלחמה ב"אמנות המנוונת". כאמנות מנוונת נחשבו בין השאר אדריכלות הבאוהאוס, האקספרסיוניזם בציור ושיטת שנים-עשר הטונים במוזיקה. אלה זכו לתואר הגנאי "בולשביזם תרבותי" והוכפשו בידי הליגה.
רוזנברג נבחר לרייכסטאג באוקטובר 1930 ופרסם את ספרו "המיתוס של המאה העשרים" (בפרפרזה ברורה על ספרו של יוסטון סטיוארט צ'מברלין "יסודות המאה התשע עשרה"). ספר זה זכה לפרסום ותפוצה עצומה ונמכר בלמעלה ממיליון עותקים, שני רק ל"מיין קאמפף". הרעיון העיקרי של הספר הוא שהיסטוריה של עמים בכלל ושל העם הגרמני בפרט, חייבת להכתב מחדש במונחים של מאבק בין גזעים. רוזנברג ראה ביוון העתיקה את אחד המקורות של הגזע הנורדי. מכאן נובע גזע בעל תכונות ייחודיות באיכותן בתחומי היצירתיות, התרבות והמדיניות. על כן בולט פוטנציאל גזע זה במשך ההיסטוריה האנושית בהישגיו יוצאי הדופן. לגזע הזה קמו אויבים המנסים, ואף מצליחים במידה רבה, להביא לנוונו ולזיהום דמו הנעלה. אויבים אלו הם הדמוקרטיה והיהדות עם יצירי כפיה - הקומוניזם והקתוליות. ניוון הגזע הנורדי מתבטא בחולשתו, בכניעתו להון הקפיטליסטי היהודי, במתן אפשרות ליהדות ולדמוקרטיה להשתלט על העיתונות והביקורת, בהיווצרות "אמנות מנוונת" ועוד. הדרך שבה הגזע צריך להילחם באויביו היא דרך החזרה לערכים הישנים של הגזע והעם וטיהור הדם הגרמני מהמזהמים שטמאו אותו. פרסומים רבים נוספים שלו התייחסו לתאוריות הגזע הנאציות. באותה עת הועלו בעיתונות טענות שלמרות דעותיו האנטישמיות הקיצוניות "אין בדמו אף טיפה אחת של דם גרמני ואבותיו הם רק לטבים, יהודים, מונגולים וצרפתים. טיעונים מן הסוג הזה הופיעו גם ב"ל'אוסרווטורה רומאנו", עיתון הוותיקן, בשנת 1937.
הוא הוכרז כראש משרד יחסי החוץ של המפלגה הנאצית בשנת 1933, אך לא היה לו חלק ממשי בעליית המפלגה לשלטון בשנה זו. בשנת 1934 מינה אותו היטלר למפקח על ההכשרה והחינוך האידאולוגי של חברי המפלגה.
בשנת 1935 הוא אושפז במרפאת הוהנליכן לשלושה שבועות, ובשנת 1936 אושפז בה לשישה שבועות, מסיבות שבחלקן היו פסיכיאטריות.
בשנת 1940 מונה למנהל "בית הספר הגבוה של המפלגה הנאצית" בו קיבלו פקידים נאצים חינוך אידאולוגי. כחלק מבית ספר זה הקים רוזנברג את המכון לחקר השאלה היהודית, שמטרתו לתעד ולחקור את היהדות לאחר שזו תושמד. צו מן ה-2 באפריל 1941 מינה את רוזנברג כמפקדו של המבצע לאיסוף כל חומר הנוגע לחקר "השאלה היהודית" והעניק לו סמכות להפקיע כל "רכוש יהודי ללא בעלים", בפרט אוספי ספרים גדולים מכל רחבי העולם. פירוש הצו היה הפעלת צוותי משימה ("מטה מבצע רוזנברג", Einsatzstab Reichsleiter Rosenberg, נקרא גם בקיצור ERR), שעסק בהעברת ספריות שלמות ובהן ספרי קודש וספרים עבריים נדירים ריהוט, תכשיטים, דברי אומנות, חפצי יודאיקה, ועוד. מכל המדינות שהיו תחת הכיבוש הנאצי. על פי הרישומים של הסוכנים, השלל שנבזז מילא 1,418,000 קרונות רכבת.
השר לענייני המזרח
לאחר מבצע ברברוסה, שבו נכבשו שטחים נרחבים מברית המועצות בשנת 1941, מונה רוזנברג לשר ה"אוסט-מיניסטריום" האחראי על ניהול השטחים הכבושים במזרח - נציבות הרייך אוסטלנד. בתפקיד זה הוציא לפועל את כל תוכניותיו הגזעניות, והיה בין האחראים לפשעי מלחמה רבים, לשיעבוד האוכלוסייה הסלאבית בשטחים אלו, לפעולות השמדת יהודים בשטחים שהיו נתונים לפיקוחו, ולפשעים רבים ומגוונים נגד האנושות. כ"שר לענייני המזרח" נמצא בהתנגשות סמכויות מתמדת עם היינריך הימלר. כבעמדות כוח נוספות במשטר הנאצי, הכיבוש והשיעבוד של עמי המזרח, והשמדת העם היהודי, היו נתונים לסמכותם של גורמים רבים, וכל אחד רצה עוד נתח ב"עוגה". לבסוף מונה ריינהרד היידריך כקצין תיאום בין האס אס ובין ה"אוסטמיניסטריום". ברוח זו יש לראות את השתתפות שני אנשי משרדו של רוזנברג, אלפרד מאייר וגיאורג לייבברנדט, בועידת ואנזה ב-20 בינואר 1942, שבה תיאם היידריך את המשך השמדת העם היהודי עם כל הגורמים שהיה להם חלק בביצועה.
לא רק עם היינריך הימלר הסתכסך רוזנברג. יריבות קשה הייתה בינו לבין יוזף גבלס, שר התעמולה ומנהל המשרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם. לשניהם היו תפקידים דומים וכל אחד ראה בשני גורם מפריע לביצוע משימותיו. עם הרמן גרינג ומשרדו הסתכסך רוזנברג בעיקר בענייני שוד וביזה, בזמן שרוזנברג אסף את הרכוש הגנוב, כספרים ופרטי אומנות, למטרות מחקר ותרבות, גרינג לקח כמויות גדולות של חפצי אומנות למטרותיו האישיות. במסמך שנחשף במשפטי נירנברג מופיע סדר העדיפות בלקיחת הביזה. הבחירה הראשונה מגיעה להיטלר (או נציגיו), אחר כך לאנשי גרינג ורק לאחר מכן לרוזנברג ולמוסדות המחקר שלו. מרטין בורמן שהיה מזכירו של היטלר גם לא היה מידידיו של רוזנברג. רוזנברג האמין שבורמן חוסם את קשריו עם הפיהרר ומונע ממנו לקדם את רעיונותיו האידאולוגיים לעתיד הרייך.
בתום מלחמת העולם השנייה
ממוזער|רוזנברג בתא מעצר, 1945
לאחר התאבדות היטלר, עזב רוזנברג בסוף אפריל את ברלין עם משפחתו לאויטין, מתוך כוונה להמשיך משם לפלנסבורג ולשמש כשר בממשלת פלנסבורג. ב-6 במאי 1945 הודיע לו דניץ בכתב שאין בכוונתו למנות אותו לשר בממשלה והמליץ לו להיכנע לכוחות הבריטיים.
רוזנברג נתפס בידי בעלות הברית לאחר סיום המלחמה, ב-18 במאי, בבית חולים צבאי בו שהה בשל שטף דם בקרסול רגלו השמאלית.
במשפטי נירנברג הואשם בקשר לקשירת פשעים כנגד השלום, תכנון, ייזום וניהול מלחמה תוקפנית, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.
בעודו ממתין למשפטו כתב:
הוא הורשע ב-1 באוקטובר ונדון למוות. הוצא להורג בתלייה ב-16 באוקטובר 1946. כשנשאל האם יש ברצונו לומר מילים אחרונות, הוא ענה "לא".
ביוני 2013 פורסם כי ממשלת ארצות הברית איתרה באחרונה 400 עמודים מתוך יומנו של רוזנברג, ובו בין השאר פרטים על פגישות בין רוזנברג לבין היטלר ובכירים נאצים נוספים כמו היינריך הימלר והרמן גרינג, ופרטים הנוגעים לכיבוש ברית המועצות והתוכנית להשמדת היהודים. היומן הועבר למוזיאון השואה האמריקאי, בוושינגטון.
חיים אישיים
רוזנברג נישא פעמיים. לראשונה נישא להילדה ליסמן ב-1915 אך כעבור שמונה שנות נישואים התגרש ממנה. הוא נישא שוב להדוויג קרמר בשנת 1925, נישואין שארכו עד מותו. לזוג היו שני ילדים, בן שמת בינקותו, ובת בשם אירן, שנולדה בשנת 1930. הבת מסרבת ליצור מגע עם כל מי שמנסה לדבר עמה על אביה.
ראו גם
פולקסגמיינשאפט
לקריאה נוספת
יומנו של השטן, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2017.
בעיית שפינוזה, כנרת, 2012 - רומן היסטורי ופסיכולוגי על השפעתו המורכבת של דמותו של ברוך שפינוזה על אלפרד רוזנברג. תיאור דמותו של רוזנברג מבוסס על נאומיו, כתיבתו האוטוביוגפית ודברי אחרים אודותיו.
קישורים חיצוניים
אלפרד רוזנברג, באתר יד ושם
בעיית שפינוזה - רומן מאת ארווין יאלום על אלפרד רוזנברג ויחסו המורכב לברוך שפינוזה
הערות שוליים
קטגוריה:גרמנים-בלטים
קטגוריה:שרי ממשלת גרמניה הנאצית
קטגוריה:אדריכלים גרמנים
קטגוריה:אדריכלים נאצים
קטגוריה:פושעי מלחמה נאצים
קטגוריה:פעילי התעמולה הנאצית
קטגוריה:תאורטיקנים במדע המדינה
קטגוריה:אנשים שהוצאו להורג על ידי בית הדין הבין-לאומי בנירנברג
קטגוריה:הוגי דעות ומנהיגים אנטישמים
קטגוריה:פרוטסטנטים לשעבר
קטגוריה:נאצים שהשתתפו בפוטש במרתף הבירה
קטגוריה:מקבלי אות הזהב המפלגתי
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1893
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1946 | 2024-07-26T15:54:39 |
ג'אקומו מאטיאוטי | ג'אקומו מאטיאוטי (באיטלקית Giacomo Matteotti; 22 במאי 1885 – 10 ביוני 1924) היה מנהיג סוציאליסטי איטלקי. נרצח בידי הפשיסטים בראשית תקופת שלטונם.
ביוגרפיה
ג'אקומו מאטֵיאוטי היה מנהיג המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת בבית הנבחרים האיטלקי ומתנגד חריף של בניטו מוסוליני והמפלגה הפשיסטיתMaurizio Degl’Innocenti, Matteotti, l’uomo e il politico, in Fondazione Giacomo Matteotti-Fondazione di studi storici Filippo Turati, Matteotti 100 nelle scuole, 2022, p. 32..
ב-30 במאי 1924 נשא מאטיאוטי נאום נלהב ברומא נגד השלטון הפשיסטי, וטען כי הבחירות של 1924 היו מעשה הונאה וכי הפשיסטים זכו בהן באמצעות שימוש באלימות ושחיתות. ב-10 ביוני מטיאוטי נעלם. שכניו לרחוב הבחינו כי נערך מעקב על ביתו לפני היעלמו ובמיוחד הזכירו מכונית לנצ'ה שחנתה ברחוב, שלא הייתה שייכת לאיש מדיירי הרחוב. אחד השכנים, אשר רשם את מספר הרישוי של המכונית, מסר אותו למשטרה שאיתרה את המכונית ומצאה בה כתמי דם במושב האחורי. מוסוליני שטרם התבסס בשלטונו המוחלט, נאלץ להורות למשטרה לעצור את שלושת האנשים שנחשדו בעיני המשטרה, כתוצאה מחקירותיה, כמוערבים בהיעלמותו של מטיאוטי.
ב-18 באוגוסט נמצאה גופתו של מאטיאוטי בקבר רדוד מחוץ לרומא. שלושת החשודים שהיו בידי המשטרה בקשר להעלמו הועמדו לדין באשמת רצח, אולם בית המשפט זיכה שניים מהם ודן את השלישי לתקופת מאסר קצרה.
מעשה הרצח, שהיה ללא ספק מעשה ידיהם של הפשיסטים, עורר גל הפגנות אנטי-פשיסטיות וזעזע את שלטונו של מוסוליני, משטרם התבסס סופית באותה עת, וכמעט גרם לנפילת השלטון הפשיסטי, אולם מוסוליני הצליח להתגבר על גל ההפגנות והמחאות ויצא ממשבר זה כששלטונו מחוזק יותר.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אישים באיטליה בתקופת הפשיזם
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות באיטליה
קטגוריה:איטלקים שנולדו ב-1885
קטגוריה:נפטרים ב-1924 | 2024-05-11T11:32:31 |
יוליוס שטרייכר | יוליוס שטרייכר בגרמנית: Julius Streicher; 12 בפברואר 1885 – 16 באוקטובר 1946) היה מראשי העיתונות האנטישמית ומראשי המשטר הנאצי בגרמניה. המקים, הבעלים והעורך של העיתון האנטישמי והתעמולתני "דר שטירמר" (המסתער). נידון למוות במשפטי נירנברג על חלקו בשואה והוגדר בפסק הדין כ"אויב היהודים מספר אחת".
ביוגרפיה
שטרייכר נולד בכפר פליינהאוזן (Fleinhausen; כ-25 ק"מ ממערב לאאוגסבורג) שבממלכת בוואריה, אחד מתשעת בניו של פרידריך, מורה מקומי, ואשתו אנה. עבד תקופה קצרה כמורה בבית ספר יסודי, עד שהתגייס לצבא הגרמני ב-1914. שטרייכר נלחם במלחמת העולם הראשונה ואף קיבל את עיטור צלב הברזל ודרגת קצונה.
ב-1919 נכנס שטרייכר לפוליטיקה הגרמנית כשייסד את "המפלגה הגרמנית הסוציאלית", שכעבור שנה נבלעה בתוך המפלגה הנאצית. בין השנים 1924 ל-1932 שימש בתפקידים ייצוגיים שונים בפוליטיקה הגרמנית, מטעם המפלגה הנאצית ובין השנים 1928 ל-1940 שימש כראש המפלגה הנאצית במחוז פרנקוניה. בתקופה זו פעל בעיקר בעיר נירנברג. בהתקדמותו בתוך המפלגה הנאצית הפך למקורב של מנהיגה, אדולף היטלר.
במהלך המרידה הנאצית הכושלת המכונה "הפוטש במרתף הבירה" נמנה שטרייכר על תומכיו של אדולף היטלר ויצא במסע ציבורי להגנתו. לאחר שפרסם בעיתונו ידיעות בדבר חייו האישיים של הרמן גרינג בשנת 1940 פוטר מכל משרותיו, אך נותר ביחסים טובים עם היטלר.
במרץ 1940 נפתחה נגד שטרייכר חקירה בתוך המוסדות הנאציים בחשד ללקיחת שוחד בתמורה להגדרתם של מספר עסקים כ"אריים". עקב כך הושעה שטרייכר מפעילותו הציבורית אך בכל זאת, יחסיו הטובים עם אדולף היטלר נמשכו והוא המשיך להפיץ את אמירותיו האנטישמיות.
אידאולוגיה
שטרייכר נחשב לאחד האנטישמים הנאצים הקיצוניים ולאחד הראשונים שבהם, שקרא להשמדת יהודים. בשנת 1923 ייסד את העיתון האנטישמי "דר שטירמר" (המסתער) שהיה במה להתקפות אנטישמיות ארסיות במיוחד כנגד יהודים. תפוצת השיא של העיתון הגיעה ל-800,000 עותקים.
בין דפי העיתון חיווה שטרייכר את דעתו כי היהודים הם אחראים למשבר הכלכלי, לאבטלה ולאינפלציה בגרמניה. הוא טען כי היהודים מדיחים לזנות נערות אריות טהורות גזע, וכי הם אחראים ל-90% מהזונות ברחבי גרמניה. היהודים תוארו בעיתונו כשרצים מזוהמים, זבובים רוחשי מזימות ופטריות רעל המאיימים על הגזע הארי.
האידאולוגיה האנטישמית של שטרייכר מצאה לעצמה ביטוי מעשי בפעילותו במחוז פרנקוניה. שטרייכר עשה מאמץ על מנת לסגור את בתי האוכל של נירנברג בפני יהודים ופעל למען הקמתם מחדש של גטאות בערי האזור. היה מיוזמי חרם אחד באפריל 1933 וב-1935 היה מן היוזמים של חוקי נירנברג. היה היוזם הראשי של הרס בית הכנסת המרכזי בנירנברג (עוד לפני ליל הבדולח).
השימוש בחומר האנטישמי שפרסם שטרייכר, נמשך עד ימינו אנו ועיתונו יחד עם הפרוטוקולים של זקני ציון נחשב לחיבור אנטישמי קלאסי. מפורסמות במיוחד הקריקטורות ששטרייכר עשה בהן שימוש המשמשות השראה לקריקטוריסטים אנטישמיים עד ימינו.
תפיסתו, משפטו והוצאתו להורג
ב-23 במאי 1945 נתפס שטרייכר בעיירה בשם ויידרינג בצפון-מערב אוסטריה. קבוצת קצינים אמריקאים בראשות המייג'ור הנרי פְּליט (שהיה יהודי) גילתה את שטרייכר, שטען כי הוא צייר בשם יוסף סיילר. לאחר חקירה קצרה, הודה בזהותו האמיתית.
שטרייכר הורשע ונידון למוות במשפטי נירנברג. לפי המגזין "ניוזוויק", בעת הוצאתו להורג, בהושענא רבה תש"ז (16 באוקטובר 1946), קרא שטרייכר "חג פורים שמח 1946", וכנראה כיוון להשוות את 10 הנאצים שנדונו לתלייה בנירנברג לעשרת בני המן שניתלו בפורים כמסופר במגילת אסתר. לפי דניס ברק ודייוויד גרס, אמר שטרייכר – "הייל היטלר! עכשיו אני הולך אל האלוהים. משתה פורים 1946! הבולשביקים יום אחד יתלו את כולכם". שטרייכר היה היחיד מהנידונים למוות שעונשו בא אך ורק על חלקו ברדיפת היהודים. להגנתו טען שמעולם לא קרא להשמדת יהודים, אלא רק לגירושם.
ראו גם
התעמולה הנאצית
לקריאה נוספת
וילהלם הנס-היינריך, שטריכר, יוליוס, בתוך האנציקלופדיה של השואה, כרך ה' עמ' 1208.
קישורים חיצוניים
יוליוס שטרייכר ב מרכז המידע אודות השואה באתר יד ושם
על ה-"דר שטירמר", עיתונו האנטישמי של שטרייכר באתר מט"ח.
מאמר על שטרייכר - מתוך הספרייה היהודית הווירטואלית
ריאיון עם הקצין היהודי שתפס את שטרייכר - מתוך אתר מוזיאון השואה האמריקאי
הערות שוליים
קטגוריה:אנשים שהוצאו להורג על ידי בית הדין הבין-לאומי בנירנברג
קטגוריה:פעילי התעמולה הנאצית
קטגוריה:פושעי מלחמה נאצים
קטגוריה:מעוטרי צלב הברזל
קטגוריה:בוואריה: אישים
קטגוריה:עיתונאים נאצים
קטגוריה:הוגי דעות ומנהיגים אנטישמים
קטגוריה:נאצים שהשתתפו בפוטש במרתף הבירה
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1885
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1946
קטגוריה:גאולייטרים | 2024-08-20T10:42:27 |
היילמאר שאכט | הוראס גְרִילי הְיָילמאר שאכט (בגרמנית: Horace Greeley Hjalmar Schacht) (22 בינואר 1877 – 3 ביוני 1970) היה שר הכלכלה בגרמניה בתקופת שלטון המפלגה הנאצית בין השנים 1935–1937. שאכט מעולם לא הצטרף למפלגה הנאצית אך ב-1934 קיבל חברות של כבוד במפלגה. מעמד זה נשלל ממנו לאחר שהסתכסך עם צמרת המפלגה ב-1943.
ביוגרפיה
שאכט נולד בטינגלב, שהיה אז בשלזוויג-הולשטיין, כחלק מהקיסרות הגרמנית (לימים בדנמרק), למשפחה דנית. הוריו, וילאם לאונרד לודוויג מקסימיליאן שאכט והברונית קונסטנצה יוסטינה סופי פון אגרס, ילידת דנמרק, התגוררו מספר שנים בארצות הברית. תחילה החליטו לקרוא לו על שם העיתונאי האמריקני הוראס גרילי, אולם הם נכנעו לדרישת סבתו של שאכט, שדרשה שיינתן לו שם דני. בנעוריו הוא התגורר בארצות הברית. הוא למד רפואה, פילוסופיה ומדע המדינה, לפני שקיבל דוקטורט בכלכלה בשנת 1899 בגרמניה. ב-1916 מונה לאחד הדירקטורים ברייכסבנק. בשנת 1918 היה ממייסדי המפלגה הדמוקרטית הגרמנית.
בנובמבר 1923 מונה לממונה על המטבע בגרמניה. לאחר שפעולותיו עזרו בהדברת ההיפר-אינפלציה שהייתה בגדר אסון למשק הגרמני, מונה לנשיא הרייכסבנק. הוא שיתף פעולה עם גורמים במשק העולמי והגרמני בהפעלת "תוכנית יאנג", שהגה הדיפלומט האמריקני אואן יאנג ב-1929 לפריסת תשלום פיצויי המלחמה שהוטלו על גרמניה בחוזה ורסאי. עם זאת, שאכט התייחס לפיצויים כמחנק כלכלי וראה בתוכנית זו פתרון זמני בלבד. משהבין שאין ביכולתו להוריד משמעותית את עול הפיצויים, פרש שאכט מתפקידו כנשיא הרייכסבנק ב-1930, הן כמחאה והן מתוך חשש שתדמיתו הפוליטית תינזק.
לאחר פרישתו הושפע מספרו של אדולף היטלר, "מיין קמפף", והחל לשתף פעולה עמו. אף שמעולם לא הצטרף למפלגה הנאצית, הוא סייע לה בהשגת מימון והפגיש את היטלר עם בעלי ממון ותעשיינים. בשנת 1933 החתים תעשיינים על עצומה הקוראת לנשיא פאול פון הינדנבורג למנות את היטלר לקנצלר גרמניה.
במרץ 1933 שאכט מונה על ידי היטלר לנשיא הרייכסבנק ובאוגוסט 1934 מינה אותו לשר הכלכלה. הוא תמך בעבודות ציבוריות יזומות כגון אלו שיזם הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט ב"ניו דיל" אשר סייעו בהוצאת המשק האמריקני מן המשבר הכלכלי העולמי. הוא יזם סלילת כבישי אוטובאן חדשים והצליח להוריד את שיעור האבטלה, דבר ששיפר רבות את כלכלת גרמניה הנאצית. במאי 1935 מונה כממונה בעל סמכויות בתחום כלכלת המלחמה. הוא קיבל חברות של כבוד במפלגה הנאצית, ואת עיטור "צלב הקרס המוזהב". בנובמבר 1937 פרש שאכט מפעילות בשל אי הסכמתו עם מטרותיו של היטלר והעמדת המשק על בסיס ההכנה למלחמה. שאכט סבר כי הדבר יוליך לאינפלציה. כן הסתכסך עם הרמן גרינג. הוא מונה שוב לנשיא הרייכסבנק, אך פרש אף מתפקיד זה בשנת 1939, ומונה לשר בלי תיק, עד שפרש סופית מפעילות בינואר 1943.
לאחר כישלון קשר העשרים ביולי בשנת 1944 נאסר שאכט, על אף שכפי הנראה לא היה לו כל קשר עם הקושרים. הוא נשלח למחנה הריכוז ראוונסבריק, ובהמשך הועבר לפלוסנבירג, אך קיבל טיפול של "אישיות מיוחדת" עד לשחרור המחנה באפריל 1945. מיד לאחר מכן נעצר בידי בעלות הברית והועמד לדין במשפטי נירנברג על חלקו בהכנות למלחמת העולם השנייה. לכל אורך המשפט הוא טען שהוא חף מפשע, ולא רק שלא הכין את המלחמה, אלא אף פעל למנוע אותה. לבסוף זוכה מן ההאשמות, בקולות השופטים הבריטי והצרפתי כנגד עמדת השופט האמריקאי והרוסי. אך מיד לאחר שחרורו נעצר שוב והובא בפני בית דין גרמני לדה-נאציפיקציה. הפעם נמצא אשם, ונדון לתשע שנות מאסר עם עבודת פרך. הוא שוחרר בתחילת ספטמבר 1948. לאחר שחרורו הקים בנק בדיסלדורף, ונתן ייעוץ כלכלי לחברות שונות ולמדינות מתפתחות בעולם, בין היתר נתן ייעוץ למשטרו של גמאל עבד אל נאצר במצרים.
היחס אליו בישראל
ישראלים נחלקו לגבי היחס אל עצותיו של שאכט. ביוני 1949 פרסם העיתון "מעריב" מאמר פרי עטו של שאכט, בו הציע לישראל להשתמש בשיטה בה הוא עצמו השתמש, על מנת להדביר את ההיפר-אינפלציה בגרמניה. לעומת זאת, בינואר 1950 פורסמה ביקורת על עצם מכירת ספרו בישראל. ב-25 בנובמבר 1951 טס שאכט מפקיסטן לדנמרק וביצע נחיתת ביניים בנמל התעופה לוד, בדרכו מוועידה כלכלית באינדונזיה. שאכט שהה זמן קצר על אדמת ישראל, התראיין לעיתונות, והביע את דעתו כי לאור מצבה הכלכלי של גרמניה, לא חלה עליה החובה לשלם שילומים לנפגעי השואה. ביקור זה עורר סערה, שכן למרות הזמן הקצר שחלף מאז השואה, העז אחד מראשי המשטר הנאצי להגיע למדינת ישראל, לא נעצר ולא הועמד לדין. במיוחד, עלו טענות שהיועץ המשפטי של משרד החוץ, שבתאי רוזן, אירח את שאכט בעת שהותו בישראל. משרד החוץ פרסם הכחשה שטענה שרוזן לא יצר כל מגע עם שאכט.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת מינכן
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קיל
קטגוריה:שרי ממשלת גרמניה הנאצית
קטגוריה:פושעי מלחמה נאצים
קטגוריה:אנשים שזוכו על ידי בית הדין הבין-לאומי בנירנברג
קטגוריה:שרים ללא תיק
קטגוריה:מקבלי אות הזהב המפלגתי
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1877
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1970 | 2024-09-27T13:29:25 |
לק"מ | REDIRECT הלשכה לקשרי מדע | 2005-12-03T11:04:26 |
קטפולטה | שמאל|ממוזער|250px|קטפולטה מבוססת מתח
שמאל|ממוזער|250px|ערימת אבני קלע במבצר ארסוף
קַטַפּוּלְטָה (ביוונית: καταπέλτης; "קטה" – "כלפי מטה", ו-"פולטוס" – "נשק מגן") היא כלי מצור עתיק ששימש להעפת סלעים למרחקים גדולים על חומות מבצר או עיר.
לרוב היו הקטפולטות נבנות באתר המצור, והצבא נשא עמו רק יחידות בודדות שלהן מכיוון שחומרי הגלם לבנייתן, העצים, היו שכיחים מאוד.
סוגים
ניתן לסווג את הקטפולטות על פי העיקרון הפיזיקלי (בליסטיקה) שעומד מאחורי הדרך לאגירת האנרגיה ושחרורה על מנת להעיף את הקליע.
הקטפולטות הראשונות היו קטפולטות שהתבססו על מתח, וכללו מספר סוגים:
ממוזער|דגם שחזור של בליסטרה מהתקופה הרומית. ביצוע הדגם: גד מה-טובממוזער|דגם מישושי של בליסטרה הממחיש בפישוט חזותי ובניגוד צבעים את העיקרון של הכלי. הדגם מיועד (גם) לאנשים עם מוגבלות ראיה ולאנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית
בליסטרה: רובה קשת גדול. השם בליסטרה מקורו מהמילה היוונית "Ballistes" שפירושה "לזרוק". נחשבת להמצאה יוונית ששונתה מאוחר יותר על ידי הרומאים. הבליסטרה הייתה הסוג הראשון של קטפולטה ויועדה לירות חץ גדול או מספר חצים קטנים בדיוק רב והיה לה כוח מועט יחסית לעומת המנגונל והטרבושה.
מנגונל: רבים מבחינים בכלי זה כשם נרדף ל"קטפולטה". השם מנגונל מקורו במילה הלטינית "Manganon", שפירושה "מנוע של מלחמה". הומצא על ידי הרומאים במאה השלישית לפני הספירה. המנגונל היה בנוי מזרוע ארוכה שבסופה לולאה או דלי שהכילו קליעים. הוא היה חזק יותר מהבליסטרה והקליעים הוטלו עד ל-400 מטר בקרוב.
טרבושה: פותח בסין הקדומה, כ–2,300 שנה לפני זמננו. הטרבושה הובא לאירופה במאה ה-6 לספירה. זהו החזק מבין סוגי הקטפולטות ויועד להטלת סלעים וקליעים ונעשה בו שימוש בעיקר להרס חומות ערים וטירות.
ראו גם
כלי נשק בצבא הרומי
קישורים חיצוניים
קטגוריה:כלי מצור
קטגוריה:כלי ירייה | 2024-06-13T19:53:39 |
וולטר פונק | REDIRECT ולטר פונק | 2015-09-26T11:09:45 |
הלשכה לקשרי מדע | לק"ם או הלשכה לקשרי מדע הייתה גוף ביון ישראלי שפעל במסגרת משרד הביטחון בשנים 1957 עד 1986. הלשכה הוקמה כדי לאבטח את הקריה למחקר גרעיני (קמ"ג), וכדי להשיג טכנולוגיות רגישות ומודיעין טכנולוגי שאי אפשר היה להשיג באופן גלוי. עם השנים התפתחה הלק"ם לזרוע מודיעינית לצד המוסד, השב"כ ואגף המודיעין. היא התפרסמה ונסגרה בעקבות חשיפתו של ג'ונתן פולארד שריגל מטעמה בארצות הברית. בזמן פעולתה נחשבה הלק"ם לגוף המודיעין הסודי והמסתורי ביותר.
היסטוריה
ראשיתה של הלק"ם בהחלטת ממשלת ישראל בתחילת שנות החמישים להשיג יכולת גרעינית. מנכ"ל משרד הביטחון דאז, שמעון פרס קשר קשרים עם ממשלת צרפת שסיפקה ידע רב ואף את הכור הגרעיני המופעל בקריה למחקר גרעיני (קמ"ג) בדימונה. כדי לאבטח את הפרויקט ולעזור בהשגת מידע הוקמה במשרד הביטחון הלק"ם. יש הטוענים כי גוף זה הוקם במקביל לשב"כ כדי לא לאפשר דריסת רגל בפרויקט לאיסר הראל, ששלט בקהילת המודיעין הישראלית.
בראשית דרכה היו ללשכה שמות שונים, ביניהם "מפעלים מיוחדים" ו"המשרד לתפקידים מיוחדים", ורק מאוחר יותר שונה שמה ללק"ם. באותם ימים עמד בראשה בנימין בלומברג, ששימש גם כקצין הביטחון הראשי של משרד הביטחון וראש אגף בשב"כ.
הלק"ם הייתה אחראית על אבטחת העבודות להקמת הכור ובדיקת העובדים בו בשנים 1961-1960. לפי מספר פרסומים היא הייתה גם הגוף האחראי על השגת אורניום להפעלת הכור. כך למשל בשנת 1968 במסגרת "מבצע פלומבט", רכשה מדינת ישראל 200 טונות של אורניום טבעי, המכונה בעגה המקצועית "עוגה צהובה" מחברה בלגית שכרתה אותו בקונגו. למרות שיעדו המוצהר של המטען היה איטליה, הספינה שהובילה את המטען מאנטוורפן פגשה בלב ים ספינה אחרת של חברת צים והעבירה אליה את האורניום, שהגיע לישראל.
מלבד הקמ"ג הייתה הלשכה אחראית גם למרכז למחקר גרעיני (ממ"ג) בנחל שורק (ליד יבנה). עם השנים הרחיבה הלק"ם את המנדט שניתן לה והפעילה סוכנים שעסקו בהשגת מידע טכנולוגי ומודיעיני במדינות זרות. בתוך הלשכה הוקם גם המלמ"ב, הגוף שירש את השב"כ באחריות על הביטחון של משרד הביטחון והתעשיות הביטחוניות. בשנת 1974 הוצא המלמ"ב מהלק"ם והפך להיות גוף עצמאי במשרד הביטחון.
הלק"ם הייתה מעורבת גם בעקיפת אמברגו הנשק הצרפתי שהוטל על ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים על ידי הברחת ספינות שרבורג. לצורך הסוואת המילוט הוקמה כשנה לפני המילוט עצמו, בעזרתו של מילה ברנר, מבעלי החברה הימית להובלת פרי וקשריו עם איש הספנות הנורווגי סיים, חברת קש נורווגית לחיפושי נפט בשם "סטארבוט", שנרשמה בפנמה. אנשי החברה היו סוכני מוסד מן הלק"ם תחת פיקודו של בנימין בלומברג.
כמו כן היה הלק"ם מעורב בהשגת תוכניות המיראז' 5, שיוצר אחר כך בתעשייה האווירית תחת השם "נשר". התוכניות הושגו בעזרתו של המהנדס אלפרד פראונקנכט שעבד בדאסו תעופה והעביר אותן לנחמיה קין. בעקבות זאת הוכרז קין כאישיות בלתי רצויה בשווייץ.
שמאל|ממוזער|130px|רפי איתן
בשנת 1981 הוחלף ראש הלק"ם בנימין בלומברג ברפי איתן, ששימש גם כיועץ לענייני טרור לראש הממשלה מנחם בגין.
החל משנת 1984 הפעילה הלק"ם את ג'ונתן פולארד כסוכן בארצות הברית. פולארד העביר לישראל מידע שאליו נחשף במסגרת שירותו כקצין במודיעין הצי האמריקאי. הוא הופעל במשך שנה וחצי על ידי אביאם סלע, אלוף-משנה בחיל האוויר הישראלי ששהה בארצות הברית בחופשת לימודים. הפעלתו של פולארד היוותה חריגה מהמדיניות שבה נהגו לפני כן בקפדנות, לפיה ישראל נמנעת מאיסוף חומרי גלם מודיעיניים ממקורות בפנטגון. על פעילות זו אמר האלוף שלמה גזית: "אני רוצה להבהיר - אם עליי לבחור בין הרווח המודיעיני שבקבלת ידיעות מאנשי קשר כאלה לבין הסכנה הפוליטית של התפוצצות הפרשה, אין לי ספק שאני מוותר לגמרי על כל המידע שקיבלנו או שאנו עשויים לקבל בעתיד."
בנובמבר 1985 נעצר פולארד על ידי הרשויות האמריקאיות. אביאם סלע הצליח לחמוק ארצה, אך קידומו בחיל האוויר נחסם עקב לחץ כבד של ארצות הברית. הפרשה גרמה נזק גדול ליחסים בין ישראל לארצות הברית, ועלתה השאלה כיצד אושרה פעילות כזו. בישראל הוקמו שתי ועדות חקירה שקבעו כי פולארד הופעל על ידי הלק"ם ללא ידיעת שרי הביטחון, יצחק רבין ומשה ארנס. כתוצאה ממסקנותיהן של ועדות חקירה אלו פורקה הלק"ם וסמכויותיה הועברו לממונה על הביטחון במשרד הביטחון.
לקריאה נוספת
יוסי מלמן ודן רביב, "מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין", הוצאת ידיעות ספרים, 2012.
קישורים חיצוניים
.
.
הערות שוליים
*
לשכה
לשכה
לשכה
לשכה | 2023-10-20T12:22:28 |
הממונה על הביטחון במערכת הביטחון | הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (בראשי תיבות: מלמ"ב) הוא אגף במשרד הביטחון שאחראי על אבטחת משרד הביטחון, תעשיות הנשק הישראליות והגופים בישראל העוסקים בפיתוח וייצור של נשק להשמדה המונית וכן האמצעים להתגוננות מנשק שכזה, בהם הקריה למחקר גרעיני, המכון למחקר ביולוגי וכן יחידות צה"ל העוסקות בתחומים אלו.
המלמ"ב הוא מהאגפים החשאיים ביותר במשרד הביטחון. באתר האינטרנט של המשרד מוזכר המלמ"ב, אולם בניגוד לגופים רבים במשרד, לא מוזכר תקציבו, פעולותיו או כל פרט אחר בדו"ח השנתי המוגש בהתאם לחוק חופש המידע. למלמ"ב קשר הדוק עם השב"כ, ששותף בוועדה לבחירת המלמ"ב. בשל היקף פעילותו ועצמאותו, מתואר המלמ"ב לעיתים כסוכנות המודיעין הרביעית (לצד אמ"ן, המוסד והשב"כ).
במסגרת תפקידו, מבצע המלמ"ב תחקור של העובדים, ביקורות אבטחה, אישור על חשיפת טכנולוגיה, חקירות למציאת שחיתות ומניעת דליפת מידע מסווג. כמו כן אחראי המלמ"ב להפעלת סוכנים העוסקים בהשגת מודיעין טכנולוגי במדינות זרות. תחום זה היה באחריות הלשכה לקשרי מדע (לק"ם), אך בשנת 1986, לאחר פרשת פולארד, הועברו סמכויות הלק"ם למלמ"ב.
היסטוריה
העומד בראש המלמ"ב (המכונה גם הוא המלמ"ב) היה מאז הקמתו חיים כרמון, ובשנת 1986 החליפו יחיאל חורב, שעמד בראש המלמ"ב עד פרישתו לגמלאות ביולי 2007. החליפו אמיר קין, שהיה קודם לכן עוזר מנכ"ל משרד הביטחון. חורב והמלמ"ב הותקפו רבות לאורך השנים על גישתם הקיצונית לאבטחת סודות, אפילו כאלה שנחשפו באופן חלקי. לטענת מקטרגיהם, דרכי הפעולה של המלמ"ב אינן עולות תמיד בקנה אחד עם אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל והטיפול הקיצוני הזה גורם להעצמת אנשים כגון מרדכי ואנונו ומגביר את העניין בהם.
פרשיות ריגול שבטיפול בהן היה מעורב המלמ"ב הן פרשיות מרדכי ואנונו ומרקוס קלינגברג. כתב אישום שהוגש ביוזמת המלמ"ב נגד תת-אלוף יצחק יעקב (יצה) בטענה שחשף סודות ביטחוניים הסתיים בזיכויו בשני סעיפים והרשעתו בשלישי. בשנת 2009 הוגש לאישור הצנזורה הסרט הדוקומנטרי "ממלכת הסוד" העוסק בתפקוד המלמ"ב בפרשה זו. הצנזורית הראשית פסלה חלקים מהסרט לאחר שהתייעצה עם המלמ"ב, אולם הסרט הוקרן לבסוף במלואו בערוץ 2 ב-12 בספטמבר 2010.
בדצמבר 2015 מונה ניר בן משה לכהן כראש המלמ״ב. סמוך לכניסתו לתפקיד הוביל להדחתו של ראש מנהלת חומה, יאיר רמתי, בשל עבירת ביטחון מידע.
ביולי 2019 פורסם תחקיר של מכון "עקבות" לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני ושל העיתון "הארץ", שלפיו המלמ"ב סורק ארכיונים בישראל ומורה למנהליהם להסתיר בכספות מסמכים שלפי שיקול דעתו עלולים לפגוע בביטחון המדינה, או ביחסי החוץ שלה. מסמכים אלה עוסקים בין היתר בנושאי גרעין ובפשעי מלחמה שהתרחשו במהלך מלחמת העצמאות.
רשימת הממונים על הביטחון במערכת הביטחון
שםתקופת כהונהחיים כרמון1958–1986יחיאל חורב1986–2007אמיר קין2007–2015ניר בן משה2015–2021גיל בן עמיפברואר–אוקטובר 2021 (ממלא מקום)יובל שמעוניאוקטובר 2021 - מכהן
קישורים חיצוניים
, על חיים כרמון.
הערות שוליים
*
קטגוריה:משרד הביטחון
קטגוריה:אבטחת מידע
קטגוריה:קהילת המודיעין הישראלית
קטגוריה:ישראל: ארגוני אכיפת חוק | 2024-07-24T13:21:53 |
הרי אדום | הרי אֱדוֹם הם הרים פוריים המצויים על רמה בדרום-מערב ירדן, ממזרח לערבה ומדרום להרי מואב. אורך שרשרת ההרים הוא כ-170 קילומטר. הפסגה הגבוהה ביותר בהרי אדום היא הר רם, כ-40 קילומטר ממזרח לעקבה: גובהה כ-1,754 מטר מעל פני הים, והיא גם הפסגה השנייה בגובהה בירדן אחרי ג'בל אום אד-דמי. בארץ אדום גר בימי קדם העם האֲדומי, אשר לפי המסורת המקראית הוא מצאצאיו של עשיו, אחי יעקב.
רמת אדום היא רמה פורייה ועשירה במים יחסית לסביבתה, בשל גובהה הרב. ממערב מהווה הערבה את גבולה, מדרום ארץ מדין, אשר את גבולה מהווה ואדי חיסמה. ממזרח הופכת הרמה בהדרגה למדבר, ללא תוואי נוף בולט המבדיל ביניהם. מצפון, נחל זרד הנשפך לערבה הוא הגבול עם ארץ מואב. לעיתים מחולקים הרי אדום לשני אזורי משנה: החלק הצפוני, ששוכן מנחל זרד ועד לעיירה שובכ נקרא בשם ג'באל, ואילו הדרומי והגדול מביניהם, משובכ ועד לוואדי חיסמה, הוא הר שעיר הקרוי בפי הבדואים בשם ג'בל א-שערה.
גלריית תמונות
ראו גם
פטרה - עיר עתיקה ואתר תיירות מפורסם בשטח הרי אדום
אדום (עם) - העם האדומי אשר על שמו נקראים ההרים
הר שעיר
בעג'ה - אתר ארכאולוגי בהרי אדום
לקריאה נוספת
האנציקלופדיה העברית כרך א' תשי"א מעמ' 473
חיים בן דוד, "אתרי סלע מסוף תקופת הברזל בהרי אדום", קדמוניות, חוברת 151, 2016, עמ' 33–38
קישורים חיצוניים
אדום
קטגוריה:עבר הירדן המזרחי
אדום | 2024-03-11T14:46:04 |
אדום (עם) | שמאל|ממוזער|200px|באדום בהיר: תחום ההתפשטות המקסימלי של ממלכת אדום. מולדתם של האדומים - הר שעיר - חופפת לחצי המזרחי של התחום. באדום כהה: שטחי אידומיאה בה ישבו האדומים בימי בית שני, בעקבות דחיקתם מארצם על־ידי הנבטים
אֱדוֹם (באדומית: 𐤀𐤃𐤌 – אדם (בכתיב חסר); באוגריתית 𐎜𐎄𐎎 – אֻדם;לוחות UT Krt, 128 I באשורית ú-du-mu) הוא שמו של עם קדום וממלכה, ששכנה בהרי אדום שבדרום עבר הירדן ולעיתים שלטה על אזורים נרחבים ממזרח וממערב להם. חפירות ארכאולוגיות באזור מצאו כי הייתה זו תרבות יישובית-חקלאית עשירה שהוקמה בין המאה ה-13 לפנה"ס למאה ה-11 לפנה"ס.
השפה האדומית היא שפה כנענית, כמעט זהה לעברית מקראית, שנכחדה. בכתובות בולט הרכיב התאופורי "קוס", הוא האל האדומי.
עם חורבן ממלכת יהודה בידי הבבלים, גלו האדומים מארץ מכורתם בשל לחץ הנבטים, והתיישבו באזור דרום הר חברון, שאוכלוסייתו היהודית הידללה. במקורות מימי בית שני נודע אזור זה בשם אִידוּמיאָה, ועריו הראשיות היו מרשה ואדורים. בימי החשמונאים, חבל אידומיאה סופח לממלכתם והאדומים גוירו, ולבסוף נטמעו בעם ישראל. בתרבות היהודית מתחילת הגלות נעשה "אדום" כינוי לקיסרות הרומית ובהמשך לכלל העמים הנוצרים.
על פי ספר בראשית עשו הוא אדום, וצאצאיו וארצו נקראים על שמו.
היסטוריה
רקע היסטורי לתקופת הברזל
על פי המחקר הארכאולוגי, האדומים הופיעו באזור באלף ה-3 לפנה"ס ובמשך כ-1,000 שנה ישבו באזור ועבדו את אדמתם כחקלאים.
במאות ה־19–13 לפנה"ס פקד את האזור שפל על רקע מלחמות בלתי פוסקות עם שבטים נודדים מהמדבר. העיר שעיר שבארץ אדום נזכרת לראשונה בכתובת מצרית מ־1300 לפנה"ס והשם אדום בכתובת אחרת מ־1215 לפנה"ס. ייתכן שיש קשר בין אדום לקבוצות הנוודים הלבנטיים שנקראו במצרית: "שוסו" ו"סותו" מכיוון שבכתובת שנכתבה מטעם חייל מצרי שישב במצודת גבול בוואדי טומילאט בתקופת פרעה מרנפתח ישנה התייחסות לאישור הגירה של "שבטי רועי שסו מאדום" לבורות השקיה במצרים העתיקה.
מסורות מקראיות העוסקות באדום
על פי ספר בראשית, עשו, תאומו של יעקב, הוא אדום, וצאצאיו וארצו נקראים על שמו: ; .
עשו נזכר בספר בראשית כאב הקדמון של העם האדומי וארצו: ; ; .
ב מסופר על 12 שבטי האדומים. על פי המסורת המקראית, האדומים הם צאצאיו של עשו, אחי יעקב, והיריבות ביניהם לבין עם ישראל היא המשך ליריבות שהתקיימה בין עשו ליעקב. בתנ"ך מוזכרים האדומים פעמים מספר כשכניהם של בני ישראל.
ב וב, מסופר על סירובם של בני אדום לאפשר לבני ישראל מעבר בארצם בדרך לארץ כנען:
למרות סירוב מלך אדום, בני ישראל מצווים לא לשנוא אותם, בגלל הקרבה המשפחתית (זאת בניגוד לעמון): .
ספר בראשית מספר על שמונת מלכי אדום שמלכו לפני תקופת המלוכה בישראל: בלע בן בעור מדנהבה, יובב בן זרח מבצרה, חושם מארץ התימני, הדד בן בדד מעוית, שמלה ממשרקה, שאול מרחובות הנהר, בעל חנן בן עכבור והדר מפעו.
שמו האדומי של יְעוּשׁ, מבניו של עשו, מופיע במקרא ומזוהה כאל דמוי אריה מן התקופה הקדם-אסלמית הנקרא יעֿותֿ (yaǧūṯ) בהוראת "מושיע", "העוזר". בנוסף מזוהה הוא עם האל הנבטי יעות המופיע בשמות פרטיים נבטיים. מסורות אסלאמיות המתייחסות לאל יעֿותֿ קובעות כי פולחנו התקיים בעיקר בקרב שבט מדֿחג' (مذحج) התימני ובשבטים ערביים קרובים אליו, והוא נזכר אף בקוראן: "ויאמרו איש אל אחיו: אל נא תעזבו את אלהיכם: את וד ואת סואע, את יעֿותֿ, את יעוק ואת נסר!" (סורא 71, פס' 22–23), בספרו של אבן אלכלבי "ספר האלילים" אשר מקשר בין יעֿותֿ לאחד מאלילים שפולחנם צוין בתקופתו של נוח. שמו של יעוש האדומי מצוי גם בכתובות תמודיות ובמיוחד בסמוך לגוראש שבתימן, בנוסף ניתן למצוא עדות לשם 'יעש' בחרסי שומרון.
בתקופת הברזל
נראה שמהמאה ה-13 לפנה"ס עד המאה ה-6 לפנה"ס התקיימה ממלכת אדום.
על פי המתואר במקרא, ממלכת אדום נכבשה על ידי יואב בן צרויה בפקודת דוד המלך. הוצבו בה ניצבים והיא העלתה מיסים. הצבא הישראלי הקדיש שישה חודשים לקבורת חללי המערכה ולהריגת כל הזכרים אשר באדום. כיבוש זה פתח עבור ממלכת דוד ושלמה וממלכת יהודה אחריה את הדרך הראשית מדמשק לים סוף ונמל אילת.
בימי שלמה ניסו האדומים למרוד בישראל, בהנהגת הדד האדומי – שריד למשפחת המלכות האדומית. עד ימי יהושפט, האדומים היו כפופים ליהודה, ואף הצטרפו למלחמת ישראל ויהודה במואב (המאה ה-9 לפנה"ס), ובימי בנו של יהושפט, יורם, מרדו האדומים בממלכת יהודה:
עימות נוסף מתואר בימי אמציה מלך יהודה (המאה ה-8 לפנה"ס): ממוזער|אלה אדומית, המאה ה6-7 לפנה"ס
המלך עזיהו, בנו של אמציה, מוזכר כמי שכבש את אילת והשיבה ליהודה, כנראה מאדום: "הוא בנה את אילות, וישיבה ליהודה". בימי נכדו אחז, אדום כבשה את אילת, ושלטה בה, כנראה, בשיתוף ארמי-דמשקאי: "בעת ההיא השיב רצין מלך ארם את אילת לארם, וינשל את היהודים מאילות, ואדומים באו אילת וישבו שם עד היום הזה".
כמה ממלכי האימפריה האשורית החדשה הזכירו כמה ממלכי אדום כוסאלים שלהם: תגלת פלאסר השלישי הזכיר את קוס־מלך שהגיש לו מנחה יחד עם מלכי הלבנט לפני 729 לפנה"ס. סרגון השני כתב שמלכים שמרדו בו שלחו מכתבים למלכי פלשת, יהודה, אדום, מואב, ואלה היושבים על החוף, אשר הביאו מנחות לאלוהיו אשור, במטרה להפוך אותם לעוינים לו. סנחריב הזכיר את איה־רם, כאחד ממלכי ארץ אמורו שהגישו לו מנחה לאחר מסעו ללבנט ב־701 לפנה"ס. וכן אסרחדון ואשורבניפל הזכירו את קוס־גבר בין עשרים ושניים מלכי חֿתִי ועבר הנהר שהגישו להם מנחות;. יש לציין שחלק זה מהמסע הראשון של אשורבניפל לא מופיע בתיאורי המסע המוקדמים, והוא נוסף לאחר שהמלך ערך מחדש את ספרי שנותיו (על כך ראו בעמ' 107). למלך זה השתייכה טביעת חותם מאום אל־ביארה.
ממלכת אדום התאפיינה בגאות כלכלית ובהתפתחות תרבותית - בנייה וביצורים משוכללים, התיישבות צפופה, חקלאות ומסחר מפותחים ומכרות נחושת. דרכי מסחר בינלאומי חשובות עברו דרך אדום כמו הדרכים לעזה ולאשקלון, לסוריה ולערב. על עושרה של אדום יודעים לפי המס ששילמה לאסרחדון מלך אשור שהיה שנים עשר מנים כסף לעומת עשרה ששילמה יהודה או שני מנים זהב עבור עמון ומנה זהב אחד עבור מואב. בכתובות אשוריות מוזכרת אדום בשמות: "Udumi" או "Udumu", ובכתובת אשורית של אסרחדון נזכרת מצודה מדברית בשם "אדומתו".250px|ממוזער|שמאל|פריטי פולחן מן האתר מצד חצבה שבערבה (מתוך אוסף מוזיאון ישראל). יש המזהים פריטים אלו עם אוכלוסייה אדומיתהאדומים גם התפרסמו בקרמיקה המשובחת שלהם. במאות ה-6 וה-5 לפנה"ס נכבשה אדום על ידי שבטי ספר נבטים שהשתלטו על דרכי המסחר העוברות בה ובנו בה את בירתם סלע אדום, והאדומים הוגלו ונעלמו בהדרגה. חלק מהם גלו לדרום יהודה לאזור שכונה במשך ימי בית שני בשם אידומיאה. עוד בסוף תקופת בית ראשון פלשו האדומים לחלקים הדרומיים של יהודה. אוסטרקון ממכתבי ערד המתוארך לתקופה זו, עוסק בהיערכות לקראת התקפה אדומית על היישוב רמות נגב, ובסופו נכתב המשפט "פן תבוא אדום שמה".
בזמן חורבן הבית הראשון, השתתפו כוחות אדומים בהחרבת בית המקדש, ככתוב בספר תהילים: . אזכורים נוספים למעורבותם של האדומים בחורבן בית ראשון ניתן למצוא במגילת איכה, ספר ירמיהו ובספר עובדיה.
במקרא מופיעה שמה של העיר בצרה ששימשה כנראה כבירת ממלכת אדום, ובחלק מהתייחסויות שמה הופיע ככינוי מטונימי לאדום. עיר נוספת המופיעה ככינוי לאדום כולה היא תימן.
תקופת בית שני
בתקופת בית שני היגרו האדומים לדרום הר חברון הריק מיהודים, בשל לחצם של הנבטים על ארצם העתיקה. בתקופה ההלניסטית עברו האדומים, כמו כל העמים באזור, תהליך של התיוונות. המעמד הגבוה באדום דיבר יוונית ואימץ אל חיקו את התרבות היוונית. מחוז זה כונה באותה תקופה "אִידוּמיאָה".
זמן מה התעוררו חיכוכים בין תושביה החדשים של דרום יהודה לבין היהודים הוותיקים, הצבא הסלאוקי הסתייע בהם בדיכוי מרד החשמונאים, ויהודה המכבי אף נלחם בהם, אך בשנת 125 לפנה"ס השלים הנשיא החשמונאי יוחנן הורקנוס הראשון את המלחמה באדומים, כבשם וגיירם בכוח, על ידי העמדת ברירה בפניהם בין גירושם מהארצות אליהן נדדו אבותיהם, ובין גיור. מחקרים מודרניים מפקפקים בכך שהגיור נעשה בכפייה, וגורסים שרוב האדומים קיבלו את היהדות ברצון. רוב האדומים בחרו להתגייר, מלבד שכבה קטנה של מתייוונים שברחה למצרים התלמיית.
בתקופת אלכסנדר ינאי מונה אדומי בשם אנטיפס לשמש כנציב אדום. בנו, אנטיפטרוס, הסית את בנו של אלכסנדר ינאי, הורקנוס, לנסות לקחת את המלוכה מידי אחיו אריסטובולוס, באמצעות הנבטים. מלחמת האחים שפרצה הקלה על השתלטות הרומאים על הממלכה החשמונאית, ואנטיפטרוס סייע בעדם לנהלה מאחורי הקלעים. ברבות הימים בנו הורדוס מונה על ידי הסנאט ברומא למלך יהודה, וכבשה, באמצעות שכירי חרב, האדומים, וצבא רומאי, מידי המלך החשמונאי האחרון אנטיגונוס. צאצאי הורדוס אחריו נשאו בתפקידים שלטוניים ביהודה או בחלקים ממנה במשך שלושה דורות נוספים, בכפיפות לרומא.
לדברי יוסף בן מתתיהו, במהלך המרד הגדול, עשרים אלף אדומים סייעו לקנאים לבצע טבח באנשי הפלג המתון, לרבות חיסול מנהיג ממשלת המרד חנן בן חנן.
בתרבות היהודית שלאחר הכיבוש הרומי
לדעת רשב"ם, ״בני עשו היושבים בשעיר״ אינם זהים עם האדומים; בעוד האחרונים לא נתנו לבני ישראל לעבור בגבולם, יושבי שעיר איפשרו להם לעבור. שד"ל הוסיף שרוב האדומים היו תחת שלטון מלך, ומיעוטם היו נוודים עם שלטון של אלופים, ומחמת מיעוטם לא העזו למנוע מישראל מלעבור בגבולם.
בספרות היהודית אדום הפכה סמל לקיסרות הרומית ובהמשך לכלל עמי הנצרות האירופיים, כשהם מוזכרים בהקשר של אנטישמיות ודיכוי. הרב דון יצחק אברבנאל טען שאדום קשורה לרומי ולנצרות, הן מבחינה דתית והן מבחינה היסטורית, הנוגעת לייחוסם של בני רומי ושל מלכיהם הראשונים. ר"ן טען שאמנם הרומאים אינם צאצאים של אדום, אבל מלכיה היו צאצאי אדומים. לעומתו רבי אברהם אבן עזרא טען שרומי אינם מצאצאי אדום, ומקור הכינוי הוא בכך שהדת הנוצרית נשמרה בתחילתה על ידי אדומים.
ראו גם
מלכי אדום
ניב אדום
אידומיאה
לקריאה נוספת
אריה כשר, אדום ערב וישראל, יד יצחק בן-צבי, 1988
קישורים חיצוניים
מחקר בנושא התקדמות האדומים ותרבותם לעבר ממלכת יהודה - אתר אוניברסיטת תל אביב, המחלקה לארכאולוגיה, אביב 1997
, מתוך: בית מקרא קכ"א, טבת-אדר תש"ן
הרב יונתן אושינסקי, אדום ורומי, באתר Sela Torah Books Editing
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אדום
קטגוריה:עמי כנען
קטגוריה:עמים שמיים
קטגוריה:עמים הנזכרים בתנ"ך
קטגוריה:עמים שמוצאם מאברהם
קטגוריה:קבוצות שגוירו בימי החשמונאים | 2024-10-14T09:37:44 |
ענת אלימלך | ענת אלימלך (8 במרץ 1974 – 2 בדצמבר 1997) הייתה דוגמנית ושחקנית ישראלית. קורבן לרצח והתאבדות שבו נרצחה על ידי בן זוגה.
ביוגרפיה
אלימלך נולדה לבילי ואבי אלימלך כבת אמצעית וגדלה בירושלים. לענת אח גדול ואחות קטנה. את לימודי התיכון למדה בבית הספר המקיף בשכונת גילה בעיר.
ב-1980, בגיל 6, זכתה בתחרות שנקראה "ילדה יפה ירושלים".
ב-1991 זכתה במקום הראשון בתחרות היופי הירושלמית "מיס קניון" שנערכה בקניון האחים ישראל בירושלים, ואחריה החלה לדגמן עבור סוכנות הדוגמנות "לוק". באותה תחרות בה זכתה, הכירה את הספר דוד אפוטה, שהיה מבוגר ממנה ב-14 שנים, נשוי עם שני ילדים שגר בנפרד מאשתו, והם הפכו לזוג.
את שירותה בצה"ל עשתה כסייעת לרופא שיניים צבאי.
ב-1993 השתתפה אלימלך בתחרות "מלכת היופי" וזכתה בתחרות בתואר "מלכת החן". באותה שנה בעקבות זכייתה בתואר "מלכת החן" השתתפה אלימלך בתחרות מיס אינטרנשיונל בסין והעפילה בה לשלב 15 המועמדות הסופיות.
ב-1995 השתתפה אלימלך בתחרות על תפקיד "נערת הגלגל" בגרסה הישראלית של השעשועון "גלגל המזל", ששודר בערוץ 2.
כמו כן, בין השנים 1995–1997 כיכבה אלימלך בפרסומות בערוץ 2 לרשת המזון "היפרכל".
ב-1996 השתתפה בקלטת לילדים "אפרוחים", וב-1997 בקלטת הילדים "עושים סרט: פרח לב הזהב".
ב-1997 הגישה את התכנית "החופש הגדול" בטלוויזיה החינוכית. באותה השנה החלו יחסיה עם דוד אפוטה להתערער, ובעקבות כך היא עברה לגור עם אביה בירושלים. באותה עת, נבחרה להשתתף בפסטיגל עם השיר "בלרינה" שנכתב והולחן על ידי עוזי חיטמן. בערב 1 בדצמבר 1997, יום לפני מותה, הופיעה אלימלך, לצד שאר משתתפי הפסטיגל, בתוכנית הטלוויזיה של דודו טופז בערוץ 2 "הראשון בבידור".
הרצח והחקירה
ב-25 בנובמבר 1997, שישה ימים לפני הרצח פנה אבי אלימלך, אביה של ענת, למשטרת ישראל וביקש שיחרימו את נשקו האישי של אפוטה, מחשש שמא ישתמש בו כנגד אלימלך, אך לאחר מכן ביקשה ענת מהמשטרה שלא לקחת את הנשק מאפוטה והנשק נשאר ברשותו.
ב-2 בדצמבר 1997, בעת שעשתה את דרכה ללימודיה באוניברסיטה הפתוחה בירושלים בשעות הבוקר, עצרה ענת בביתו של אפוטה בשכונת רמת בית הכרם בעיר, ומספר שעות לאחר מכן נמצאה מוטלת ללא רוח חיים כשהיא ירויה בפלג גופה העליון, כשאפוטה ירוי ומוטל גם הוא ללא רוח חיים לצידה.
חקירת הרצח עברה תהפוכות: חקירה ראשונית העלתה תחילה שאלימלך ירתה באפוטה ולאחר מכן התאבדה. הסברה הראשונית, לפיה אלימלך הייתה הרוצחת, נוצרה מכיוון שהאקדח נמצא ליד ידה, ובהתבסס על ממצאים אלה היא נקברה בהר המנוחות בירושלים בחלקת המתאבדים. שלושה שבועות אחרי הרצח, בעקבות לחץ משפחתה של אלימלך, חידשה המשטרה את החקירה, ובחקירה החוזרת התברר שהחוקרים התרשלו, וכי אפוטה למעשה ירה באלימלך בעת ויכוח סוער שהיה ביניהם ולאחר מכן התאבד. כמו כן התגלה ששני אחיו של דוד אפוטה נכנסו לפני המשטרה לדירה שבה אירע הרצח, וכדי לטשטש את הראיות העבירו את האקדח מידו של דוד אפוטה לידה של אלימלך, מ"טעמי כבוד", לטענתם. על אף שעובדה זו אומתה בבדיקות מעבדה החליטה הפרקליטות, בעצת המשטרה, שלא לפתוח בהליכים משפטיים נגד אותם בני משפחה והם שוחררו.
נודע גם שלרצח קדמה סדרה של סצנות קנאה מוגזמות לענת מצדו של אפוטה ושהאחרון חשב שהיא בוגדת בו עם עודד מנשה במהלך החזרות לפסטיגל, אלא שאיש לא ידע ולא עשה דבר בנידון.
ממצאי החקירה החוזרת פורסמו כשלושה שבועות לאחר הרצח. עצמותיה של ענת הועברו לחלקת קבורה רגילה בבית הקברות רק ב-2001, ארבע שנים לאחר מותה.
לאחר מותה הפיק אילן שושן סרט בשם "ענת אלימלך-הסיפור האמיתי" ששודר בערוץ 2 ב-1998, שנה לאחר מותה, ומתאר את קורות חייה מילדותה ועד הירצחה.
בשנת 2020, הופק סרט דוקו-דרמה הנקרא "ענת אלימלך: הילדה הכי יפה בירושלים", בכיכובה של אגם רודברג המגלמת את דמותה של אלימלך, ומספר את מקרה הרצח.
קביעת בית המשפט
בתיק תביעה שניהלו בני משפחתה של אלימלך כנגד יוסף אפוטה, אחיו של דוד אפוטה וכנגד עיזבונו של דוד, קבע ב-1 במרץ 2011 בית משפט לענייני משפחה, כי דוד רצח את אלימלך, וכי יוסף שיבש את חומר הראיות. בהמשך לכך קבע בית המשפט, שיוסף יפצה את משפחתה של אלימלך ב-300 אלף ש"ח.
קישורים חיצוניים
, 1 באוקטובר 2012
, 1 באוקטובר 2012
דליה בן ארי, 20 שנה לרצח ענת אלימלך: "היא אף פעם לא גרמה לי לחשוב שהיא בסכנה", באתר את, 1 בדצמבר 2017
דנה הילמן, ענת אלימלך ודוד אפוטה: מי רצח ומי נרצח, בפודקאסט "עבר פלילי", 9 פברואר 2020
דנה הילמן, ענת אלימלך ודוד אפוטה- מי הזיז את האקדח?, בפודקאסט "עבר פלילי", 17 פברואר 2020
הערות שוליים
קטגוריה:דוגמניות ישראליות
קטגוריה:דוגמנים ישראלים
קטגוריה:מתחרים בתוכניות רדיו וטלוויזיה ישראליות
קטגוריה:משתתפות בתחרות מלכת היופי (ישראל)
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות
קטגוריה:קורבנות רצח בישראל
קטגוריה:משתתפות בתחרות מיס אינטרנשיונל
קטגוריה:אלימות נגד נשים: ישראל
קטגוריה:שחקניות ישראליות
קטגוריה:שחקנים ישראלים
קטגוריה:מדבבים ישראלים
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1974
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1974
קטגוריה:ישראליות שנפטרו ב-1997
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1997
קטגוריה:מדבבות ישראליות | 2024-08-23T19:50:23 |
אדום (פירושונים) | 2024-04-24T21:23:26 | |
WWW | REDIRECT World Wide Web | 2004-08-06T21:55:37 |
לוגותרפיה | לוגותרפיה היא גישת האסכולה הווינאית השלישית לפסיכותרפיה, שפותחה על ידי הנוירולוג והפסיכיאטר דוקטור ויקטור פראנקל. זהו סוג של ניתוח אקזיסטנציאליסטי שמתמקד ב"שאיפה למשמעות", בניגוד לדוקטרינה של אדלר של "שאיפה לכוח" או לזו של זיגמונד פרויד של "שאיפה להנאה".
מקור השם וסיווג השיטה
שמה של תורת הלוגו-תרפיה, נגזר מהמילים היווניות 'לוגוס' ו'תרפיה', שמשמעותן 'משמעות' ו'טיפול', כלומר טיפול באמצעות פשר/משמעות. זהו סוג של ניתוח אקזיסטנציאליסטי שמתמקד ב"שאיפה למשמעות", בניגוד לדוקטרינה של זיגמונד פרויד שמתמקדת ב"שאיפה להנאה ועקרון העונג" או ב"שאיפה לכוח ומעמד חברתי" של ניטשה, שאלפרד אדלר אימץ בפסיכולוגיה האינדיבידואלית שלו - באחד משלביה המוקדמים.
נהוג לסווג את פראנקל כאחד מאבות האסכולה של הגישה ההומנית-אקזיסטנציאלית, לעומת הגישות האחרות בפסיכולוגיה: הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית והגישה הקונסטרוקטיביסטית-נרטיבית.
פראנקל מבקש להאניש הן את הפסיכואנליזה והן את הביהביוריזם, ולא לערטל את האדם מהאותנטיות שלו. במספר מקומות הוא קובע שכדי שפסיכולוגיה תהיה ראויה לשמה, עליה להתייחס לא רק לפסיכה אלא גם ללוגוס..
פראנקל קבע כי הלוגותרפיה איננה מיועדת להחליף את הפסיכותרפיה אלא להשלימה. בעוד שמטרתה של הפסיכואנליזה להעניק לאדם אובייקטיביות על חייו, והפסיכולוגיה האדלריינית מטרתה להעניק לאדם אומץ לב, מטרתה של האנליזה האקזיסטנציאלית בשיטת הלוגותרפיה להעניק לאדם חוש אחריות. אקזיסטנציה לפי פראנקל משמעותה לציין אופן ייחודי של הווייתו של האדם המאופיין בהיותו אחראי. על פיו, האחריות היא למעשה תמצית ההוויה האנושית.
מהות הלוגותרפיה
על פי תפיסתו של פראנקל - שפותחה לאחר שנכלא במחנה השמדה בתקופת השואה - הדחף העמוק ביותר של האדם, או יותר נכון הרצון העמוק ביותר שלו, הוא שאיפה למשמעות והבנה של חייו והעולם שבו הוא נמצא, והבנה זו היא הכוח שיכול לעזור לו להתמודד עם סבל ומצוקה, קשים ככל שיהיו. פראנקל טוען שהאדם המודרני שיש בידו את האמצעים, אך איבד את התכלית, סובל מתחושת עקרות וחוסר משמעות שהוא מכנה בשם "ריק קיומי", שהסימפטום הראשי שלה הוא שעמום, תחושה שבאה לידי ביטוי לפי פראנקל במשולש של דיכאון, תוקפנות והתמכרות. אותו ריק קיומי גורם לרוב הצרות הרוחניות והבעיות הנפשיות. אליבא דפראנקל, ברגע שהאדם ימלא את הריק הפנימי שלו וימצא משמעות לחייו בדבר שמחוצה לו, שאליו יוכל להתכוון, ושלקראתו יוכל לחתור, ובו יוכל לשכוח את עצמו, הדבר יגלה את הווייתו האנושית האמיתית, ורוב הנוירוזות והבעיות שליוו אותו ייפתרו.
פראנקל ראה את התסכול הכרוך בחוסר משמעות כנוירוזה של העידן החדש שיצרו שקיעת המסורות והדת. לדידו, הנהייה של האנושות אחר הטוטליטריזם - שבו אחרים אומרים לאדם מה לעשות, או אחר הקונפורמיזם - שבו האדם עושה כפי שאחרים עושים, נובעת מחוסר יכולתו של היחיד למצוא משמעות ייחודית ואישית. ברדיפת האדם אחרי עקרון העונג והמין, הכוח ונגזרותיו ככסף והפיכתם למטרה, הוא ראה ניסיון של האדם למצוא מפלט לתסכולו הקיומי האישי. הוא האשים את החינוך הרדוקציוניסטי שרואה באדם חפץ גשמי, מכניסטי, אמפירי ומנתח אותו באופן קר, כדבר שתורם לבעיית חוסר המשמעות, עד כדי כך שהוא מצטט את דבריו של ויליאם אירוין תומפסון "בני אדם שנדמה להם שקיומם הצטמצם לקיום של שולחנות וכיסאות - מתאבדים". הוא סבר שהחינוך צריך להשתכלל באופן כזה, שיכוון את הלומד למצוא משמעויות ייחודיות במצבים ייחודיים באמצעות פיתוח המצפון. מבחינתו יש לשלב בטיפול של הלוגותרפיה אנשי מקצוע נוספים רבים ככל האפשר (פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מטפלים באמנות, אנשי דת ועוד), שביכולתם לתת כיוונים של משמעות קיומית לאדם הנזקק לכך.
יסודות השיטה
בשיטה זו, היחס לאדם הוא כאל ישות אחדותית וייחודית שמודעת לעצמה, ויש לה סגולות מיוחדות שאין לזולת. לאדם אישיות רוחנית אינדיבידואלית ואינטגרטיבית שסביבה 'עטיפות' פסיכופיזיות. על פי פראנקל, ההוויה האנושית היא תופעה קמאית, איננה ניתנת להתבוננות, לאנליזה ולרדוקציה. כשם שהעין אינה רואה את עצמה, כך האדם איננו יכול להיות מודע לעצמיותו. יתר על כן, רוח האדם במקורה היא רוח לא מודעת..
פראנקל קובע את שלושת היסודות העיקריים של שיטתו:
השאיפה למשמעות - יש באדם שאיפה מובנית למשמעות, שאיפה זו היא צורך ואיננה דחף. האדם הפתוח אל העולם, בניגוד לבעלי חיים, הוא יצור התר אחר משמעות והעסוק בחיפוש אחר פשר. אדם שמוצא משמעות שביקש, מוכן לסבול, להקריב קרבנות ובשעת הצורך אף למסור את נפשו עליה, ואילו אדם חסר משמעות נוטה לאבד את עצמו, גם כאשר כל צרכיו מסופקים. לדידו, האדם הוא בעל חיוניות, עוצמה וכוח הישרדות כל זמן שיש לו תפיסה או אידיאה שנותנת לחייו משמעות. הערכים אינם דוחפים את האדם אלא "מושכים"' אותו או "קוראים לו", ולכן האדם הוא בעל בחירה חופשית לקבל את הפשר או לדחותו.
משמעות החיים - יש לחיים מעצם טבעם משמעות פנימית, אף במצבים הנוראים והקשים ביותר. משמעות שהאדם עצמו צריך למצוא ולא להמציא. החיים הם כמו כתב חידה גדול שצופן בחובו משמעויות רבות ומבקש מהאדם לתת פשר, והאדם מאותגר לתת תשובה על כך באמצעות מעשיו. אף שאפשר למצוא משמעויות אוניברסליות כלליות, לטענתו אין מספר משמעויות בודדות, אלא עשרות ומאות אלפי משמעויות, שכל אחת ייחודית לכל מצב או זמן בחייו של האדם המיוחד. את משמעויות החיים הוא מסווג לשלושה תחומים:
ערכים יצירתיים, שבהם האדם מוצא משמעות במה שהוא נותן לעולם, כמו עבודה.
ערכים חווייתים שבהם האדם מוצא משמעות במה שהוא נוטל מהעולם, כמו אהבה.
וערכים התייחסותיים/הסתגלותיים, שבהם האדם מוצא משמעות באופן ההתייחסות שלו אל מצבו בעולם, ובמיוחד בתחום של השילוש הטרגי של האדם: אשם, סבל ומוות, שאין אדם שיכול להימלט מהם..
אשם - האדם יכול להתייחס לתחושת האשמה כמקור לצמיחה. העבר אינו ניתן לשינוי, אך לאדם יש הזדמנות לשנות את העתיד.
סבל - האדם יכול לראות את סבלו כבעל משמעות. מקור המשמעות הוא בנקיטת העמדה של האדם להתמודד עם הסבל, מעצם היותו בעל אפשרות בחירה. מודעות לעמדה זו, מביאה לאדם הרגשה של גדולה, הישג והתעלות על עצמו.
מוות - המוות הוא "מצבת הזיכרון" של האדם, שמייצג את ההיסטוריה והאפשרויות שהגשים, שהם אינם ניתנים לשינוי והם ה"חותמים" את דרכו של האדם. המוות "מקבע ומפקיד" את דרכו של האדם לצמיתות, ו"שומר אותה למשמרת עולם".
המשמעויות הן יחידאיות, כשם שכל סיטואציה שהחיים מזמנים היא יחידאית, ולכן הן בנות חלוף. אם לא משתמשים בהזדמנות להגשים משמעות החבויה בסיטואציה מסוימת, היא מסתלקת ונעלמת לה לעולמים. מצד שני, המשמעויות קיימות תמיד, הן תמיד משתנות ומתחדשות, ולעולם אין החיים חסרי משמעות..
חירות הרצון - יש לאדם חירות לנקוט עמדה חופשית לגבי חייו, אף שאינו משוחרר מתנאים והגבלות, בשל יכולתו הייחודית להתנתק מעצמו ולבצע רפלקציה עצמית, התפיסה מתנגדת לפאן-דטרמיניזם ולניהליזם המודרני הרואה באדם "מחשב ביולוגי" משוכלל או "קוף עירום". בשל אותה חירות מחשבה וחירות רצון יכול האדם לייחס לחייו משמעויות ללא הגבלה, ויכול להתעלות מעבר לתנאי חייו ולהחליט אם יקבל את דינם של התנאים וייכנע, או יעמוד מולם ויעצב להם משמעות שתמלא את נפשו ותבליט את אנושיותו..
הלא מודע הרוחני
על פי הלוגותרפיה, הלא מודע איננו כולל רק יצרים מודחקים (איד) כפי שסבר פרויד, אלא גם הוויות רוחניות. בעוד שבפסיכואנליזה האדם נעשה מודע ליצרים ולדחפים שלו, בלוגותרפיה לא היצרי, אלא הרוחני, הוא המועלה לתודעה. האני מודע לעצמו ופוגש את עצמו. תפיסה זו מהווה ריהביליטציה של הלא מודע. בניגוד לתפיסה הקלאסית אודות ה'קוף העירום' והתפיסה המיכניסטית המבטלת את אנושיות האדם, האדם מוגדר כ'הוויה' (היידגר) או 'ישות מחליטה' (יאספרס), ולכן בעקבות בינסונגר, 'הוויית האדם - היותו אחראי'. פראנקל הגדיר קיום אותנטי של האדם שבו "האני הוא המחליט, ולא שועה להאצותיו של האיד". כנגד הפאטאליזם של המטופל הרואה את גורלו בעובדתיות הפסיכופיזית שלו, הלוגותרפיה מעמידה קיום רוחני של חירות ואחריות.
המצפון
אליבא דפראנקל, הכלי של המשמעות הוא המצפון, ובאמצעותו יש לאדם יכולת חד פעמית לחוש במשמעות הטמונה בכל מצב. המשמעות כבולה למצב חד פעמי ויחיד במינו. מעבר לכך קיימות הכללות של משמעויות, הנוגעות למצבו של האדם, והן מכונות ערכים. 'צו המצפון' שלא הודחק באופן שיטתי יכול לתת מענה לחייו של האדם, ובמיוחד כאשר ישנם קונפליקטים בין ערכים. פראנקל קורא לחינוך שיהיה לא רק להקניית ידע אלא גם לעידון המצפון. "בתקופה שבה נראה כאילו עשרת הדיברות איבדו את תוקפם בעיני רבים, חייב האדם להיות דרוך לקלוט את עשרות אלפי המצוות הטמונות בעשרות אלפי המצבים שהוא מתמודד איתם בחייו", וסובר כי מצפון עירני של האדם יספק כוח לא לשרת את הקונפורמיזם ולא להיכנע לטוטליטריזם, ויזכיר לאדם את "היותו אנושי" - היותו מודע והיותו אחראי, ובצירוף: מודעותו של האדם להיותו אחראי.
בניגוד לאלו שחושבים כי המצפון סובייקטיבי ורלטיבי, פראנקל סובר כי המצפון הוא תופעה טרנסצנדנטלית שמגיעה אל האדם מחוצה לו. לתפיסתו, המצפון הוא דגם ללא מודע הרוחני של האדם, ואינו רק מתייחס לטרסצנדנטליות אלא גם נובע ממנה, מה שמסביר את איכותו הלא רדוקטיבית. בניגוד לפסיכואנליזה שניסתה לצמצם את המצפון לאני העליון על פי דימוי האב המופנם, פרנקל טוען כי: "איש אינו מסוגל לשכנע אותנו שנאמין שהאדם הוא בעל חיים מעודן, ברגע שניווכח שיש בו מלאך מודחק"..
עם זאת, גם פראנקל מודה כי המצפון הוא תופעה אנושית, ולכן טבוע בחותם סופיותו של האדם ועלול להטעותו. אף על פי כן האדם צריך להשלים עם היותו של המצפון בר הטעיה, ולציית למצפונו ללא תנאים. בנוסף, עצם היותו של המצפון בר הטעיה מחייב מהאדם צניעות, ענווה וסובלנות כלפי עמדותיו ואמונותיו של הזולת..
יסודות נוספים
תסכול קיומי - תסכול הנובע בשל שאיפה למשמעות שלא התמלאה.
נוירוזה נאוגנית - נוירוזה שנובעת בשל הממד של רוח האדם, כתוצאה מקונפליקט בין ערכים שונים ולא בשל קונפליקט בין דחפים שונים.
נואו-דינמיקה - המתח הבריא שבין שאיפה להגשמה. בניגוד לסוברים כי יש להביא את האדם למצב של שיווי משקל והעדר מתיחות, הבריאות הנפשית קימת דווקא במתיחות הנפשית ובמאבק של האדם בבואו למצוא פשר ומשמעות. אף שהדבר קשה לאדם, זהו תנאי הכרחי להביאו אל המטרה של הגשמת הפשר הפוטנציאלי שלו, והריהו כמו קפיץ דרוך של מכשיר לפני הפעלתו.
ריק קיומי - תחושה נפוצה של האדם המודרני בעקבות אובדן היצרים החייתיים והמסורת, כך שלאדם קשה לשער את רצונו האמיתי והוא מרגיש שהוא שרוי בריק, שתסמינו הבולט הוא שעמום.
פשר החיים - מושג חמקמק מכיוון שהוא שונה מאדם לאדם, מיום ליום ומשעה לשעה. פשר החיים הוא ספציפי לסיטואציה, ויכול להתגלות במעשה שהאדם עושה, בהתנסות וחוויה של ערך, ואף בסבל. לא האדם שואל לפשר החיים, אלא החיים שואלים אותו בעצם קיומם, והאדם צריך לענות על שאלות החיים רק באמצעות מעשיו (האל הלא מודע, עמ' 17).
מהות הקיום - קבלת האחריות של האדם על חייו, היא עצם מהותו כאדם. הלוגותרפיה מבקשת להקנות לאדם את מלוא תודעת אחריותו על חייו, כך שעדיין ביכולתו לתקן את העבר. קבלת האחריות יכולה להיות לפי בחירתו של האדם כלפי מצפונו, החברה, אלוהים או כל גורם אחר.
פשר האהבה - האהבה היא הדרך היחידה לתפוס את עצמיותו של הזולת. אין דרך אחרת לרדת לעומק מהותו של הזולת. האוהב אף יכול לראות את הסגולות הגנוזות של הנאהב, ואף לגרום לו להוציאן אל הפועל. המיניות היא אחת מדרכי הביטוי של האהבה, ואין האהבה עידון של המיניות.
פשר הסבל - הפשר העמוק והנעלה ביותר הוא פשר הסבל, שכן עמדתו של האדם כלפי הייסורים היא מבחנו הנעלה ביותר. לחייו של אדם יכולה להיות משמעות עד רגעי הקיום האחרונים, למרות שהקיום גורם סבל.
לוגודרמה - שימוש באמצעים דרמטיים ומשחק תפקידים, שבו "מלבישים" על האדם גורל אחר, לרוב רע יותר, ומראים לו את היתרון של גורלו כדי לגלות לאדם את הפשר לחייו.
הפשר העליון - ישנו פשר עליון בהוויה, הלוגוס, שהוא עמוק מהלוגיקה. האדם אינו נתבע לשאת חיים חסרי פשר, אלא חיים שאת פשרם אינו יכול להבין. אם האדם יכול למצוא משמעות בפשר כזה, תפקידה של הלוגותרפיה לפתוח בפניו את הדלת. ישנו ממד עליון יותר שבו תימצא תשובה בדבר הפשר הסופי על סבלם של בני האדם.טקסט=מימד הומו-פאצינס ומימד הומו-ספינס בהיבט הערך הסגלותי|ממוזער|מערכת צירים של ממדי הומו-פאצינס והומו-ספינס בהיבט הערך הסתגלותי
חלופיות החיים - היחס לחיים שהם בני חלוף וסופיים, הוא יחס אקטיבי ולא פסימי. כל פעולה שהייתה קיימת בפוטנציה ויצאה אל הפועל היא מונצחת ושמורה בעבר למשמרת עולם, מבלי שיהיה אפשר לקעקע אותה. האדם אוצר לעצמו את הגשמותיו, שהופכות ל"עקבות נצח בחולות הזמן".
הומו-פאציאנס - האדם הסובל אשר מוצא משמעות באופן בלתי-מותנה בעת שאיננו יכול לשנות את הגורלו. ההומו-ספיאנס והומו-פאציאנס נעים בממדים שונים ובגבהים שונים, ההומו-ספיאנס נע בציר "כישלון - הצלחה" בממד נמוך והומו-פאציאנס נע בציר "ייאוש - הגשמה" בממד גבוה.
פנאי צנטריפוגלי - בריחת האדם מהתמודדות עם הריקנות שבתוכו. לדוגמה, בריחה משעמום, פעילות-יתר בעבודה, חוסר דיאלוג פנימי על בעיותיו המודחקות.
פנאי צנטריפטלי - אדם המנסה להתמודד עם הריקנות ובעיותיו המודחקות בניסיון להגיע לפתרונות. על האדם לקיים דפוסי שעות פנאי, לאזור את האומץ להיות בודד ולאפשר התבוננות ועיון פנימיים.
הדת
מבחינת הלוגותרפיה כשיטה מדעית טיפולית וכשלוחה של הפסיכותרפיה, הדת יכולה לשמש כמושא שלה ולא כעמדה (האל הלא מודע, עמ' 82). נקודת מבטה של הלוגותרפיה איננה תאולוגית אלא אנתרופולוגית. לעומת פרויד שסבר כי "הדת היא הנאורוזה האוניברסלית הכפייתית של האנושות" ('עתידה של אשליה') ללוגותרפיה יש יחס של כבוד לדת ולאמונותיו הדתיות של האדם. פראנקל סובר כי הדחקה של הדתיות שבאדם סופה נאורוזה (שם, עמ' 71) "כשמדכאים את המלאך שבנו הוא הופך להיות שטן, כשם שדתיות מודחקת הופכת לאמונה טפלה" (שם, עמ' 73).
לגבי תפיסת האלוהות או בלשונו ה"טרנסצנדנטליות", כשם שבעל החיים אינו מסוגל מתוך סביבתו להבין את האדם, כך האדם אינו מסוגל להציץ אל על-העולם, להבין את אלוהים או לעקוב אחר מניעיו (שם, עמ' 85). מכיוון שיש חיץ ממדי בין העולם האנושי לעולם האלוהי, האדם איננו יכול לדבר 'על אלוהים' אלא 'אל אלוהים' (שם, עמ' 69). לא רק שיש באדם "לא מודע רוחני" - ממד נואולוגי שבחירות אקזיסטנציאליות נעשות בו, ולכן בנוסף לאחריות מודעת חייבת להיות אחריות לא מודעת, שכן "הלוגוס עמוק מהלוגיקה". יש באדם גם "דתיות לא מודעת" - יחס חבוי אל הטרנסצנדטליות הטמונה באדם.
תופעת האמונה בעיני הלוגותרפיסט איננה חייבת להתייחד רק לאלוהים אלא יכולה להתרחב אף לאמונה במשמעות (שם, עמ' 88). בעיני פראנקל אין עדיפות לדת אחת על פני השנייה. כשם שבכל שפה אדם יכול להשיג את האמת ובכל שפה אפשר לטעות ולשקר, כך בכל דת האדם יכול למצוא את דרכו אל האל האחד (שם, עמ' 90). עוד הוא סובר, כי דתיות היא אמיתית רק כאשר היא אקזיסטנציאלית, רק כאשר האדם מתחייב אליה מרצונו החופשי ומבחירתו בספונטניות (שם, עמ' 75). אדם אינו יכול להידחף לדתיות אמיתית לא באמצעות אינסטינקט ולא באמצעות הפסיכיאטר (שם, עמ' 76). אין לשכוח כי, בחירתו החופשית של האדם היא חירותו, ואילו כבודו כובל אותו עד כדי כך שהוא יכול לומר "לא" לאלוהים, וגם הלוגותרפיסט צריך לכבד רצון זה, אם זהו רצונו של המטופל, ולא להיות יותר צדיק מהאפיפיור.
מבחינת השאלה של תיחום השיטה לעומת הדת הוא סובר כי הסעד הרפואי אינו בא להחליף את הסעד הדתי. צריך להפריד בין דת ופסיכותרפיה שכן מדובר בשני תחומים שונים שיש להם מטרות שונות (שם, עמ' 79). ההבדל בין הדת ללוגותרפיה הוא, שבעוד לדת יש עניין בגאולה רוחנית של האדם, גם לעיתים על חשבון מצבו נפשי, ללוגותרפיה יש עניין בבריאות הנפש ובאיזון הפנימי של האדם. הלוגותרפיה צריכה לשמור על אוטונומיה מלאה, ולא להפוך למשרתת של הדת (שם, עמ' 79–80).
טכניקות
הטכניקות התרפויטיות המרכזיות של שיטה זו הם הסטת מחשבות (דה-רפלקסיה) והתכוונות פרדוקסלית.
הסטת מחשבות
טכניקת הסטת המחשבות מסיטה את מבטו של האדם מהחיטוט העצמי הכפייתי למשמעות ויצירה חיצונית. טכניקה זו יעילה לטיפול בבעיות שנובעות מהתכוונות והשתקעות יתר כמו למשל בסכיזופרניה ובבעיות מיניות כמו קרירות מינית ואין-אונות. היא מתבססת על יכולתו של האדם להתעלות מעל עצמו..
לשם המחשה, לנערה שסבלה מסכיזופרניה ולא הפסיקה לחטט בנפשה ולחקור את בעיותיה הוצע כאלטרנטיבה למצוא איזו תכלית חיצונית לקיומה ולהפנות את המבט החוצה. לאדם שסבל מאין אונות בשל שאיפתו הנואשת לשלמות מינית הוצע להתמקד באהבה ובנתינה במקום בהענקת שיא מיני, כך שהתענוג יהיה פועל יוצא מיחסו ולא מטרה בפני עצמה..
התכוונות פרדוקסלית
ההתכוונות הפרדוקסלית נחשבת לטכניקה חשובה של השיטה. בטכניקה זו ממקדים את תשומת לבו של המטופל, בניסיון מכוון לחתור לדבר שמפחיד אותו בהקצנה ובהגזמה, כדי לשבור את מעגל הקסמים שמזין את עצמו. רצוי לשלב בטכניקה זו הומור, שמציג באור מגוחך את הפוביה. מטרתה של טכניקה זו היא לפגוע בחרדת הציפייה ובמנגנון של בריחה מהפחד, והיא יעילה לטיפול בבעיות של אובססיות ופוביות. היא מתבססת על יכולתו של האדם להתנתק מעצמו..
לשם המחשה, לאדם שסבל מפחד קהל והִרבה להזיע בשל כך, הוצע להתאמץ להזיע עד שיוכל להטביע את כל הקהל בזיעתו. לאדם אחר שסבל מהתקפי חרדה כאשר יצא מפתח ביתו בשל חשש שיקבל התקף לב, לאחר שהוברר שליבו תקין, הומלץ שייצא לרחוב וינסה באופן יזום לקבל התקף לב חמור..
ביקורת
מבקריה של אסכולה זו טענו שהטכניקות שלה, אף שהן מוצלחות וקצרות מועד, הן שטחיות, והן אינן יורדות לחקר השורשים הפתולוגיים שנמצאים ברבדים עמוקים יותר, ואינן פותרות את הקונפליקט שמתחת לפני השטח. גם אם מרפאים סימפטום מסוים, מאחר שהרובד הפנימי לא נחשף, עלול להיווצר סימפטום אחר.
על אף הביקורת, בארצות הברית, שבה יש פלורליזם בתחומים רבים וניתן מקום לשיטות שונות, ללוגותרפיה יש מעמד של שיטה טיפולית לכל דבר ועניין, ויש פסיכולוגים המתמחים בשיטה זו. לעומת זאת, בישראל התקבלה שיטתו של פראנקל בזלזול, אף שהוצגה ב-14 כרכים עבי כרס בגרמנית, ונחשבה כתאוריה ספרותית ולא מקצועית-טיפולית, בין היתר בשל השליטה החזקה של הזרם הפסיכואנליטיקאי בישראל. יש הטוענים שיחס זה נובע מהפתיחות ששיטה זו מפגינה כלפי האלוהות והמשמעות העליונה של ההוויה.
עם זאת, בעידן הפוסט מודרני, שבו ירד קרנה של הפסיכואנליזה, ושיטות מזרמים שונים כמו הטיפול המשפחתי נכנסו לזרם הפסיכואנליטי, פסיכולוגים מזרמים שונים אינם יכולים להימלט במהלך הטיפול מעיסוק בשאלות שעוסקת בהן הלוגותרפיה, כמו משמעות החיים.
ראו גם
פסיכולוגיה קלינית
ויקטור פראנקל
אלפרד אדלר
פסיכואנליזה
משמעות החיים
פסיכואנליזה - מונחים
אקזיסטנציאליזם
בלוגותרפיה - כתב עת
אליזבת לוקאס, Logotherapy: Principles and Methods, 2020
לקריאה נוספת
ויקטור פראנקל, האדם מחפש משמעות, הוצאת דביר, 1981
ויקטור פראנקל, האל הלא מודע: הפסיכותרפיה והתאולוגיה, הוצאת דביר, 1979
ויקטור פראנקל, הזעקה הלא-נשמעת למשמעות: הפסיכותרפיה וההומניזם, הוצאת דביר, 1982
ויקטור פראנקל, השאיפה למשמעות, הוצאת דביר, 1985
ויקטור פראנקל, הרופא והנפש, הוצאת דביר, 2005
גוטמן דוד, לוגותרפיה למטפל, דיונון, 240 ע'
ד. חמיאל, לוגותרפיה בשולי הפסיכותרפיה: סקירה עדכנית, 1994
קישורים חיצוניים
הלקסיקון המלא לכל מונחי הלוגותרפיה - לפי סדר א' ב' נכתב ונערך על ידי דרור שקד
לוגותרפיה, בלקסיקון הפסיכולוגי "בטיפולנט"
בלוגותרפיה, כתב עת מקוון בנושא לוגותרפיה ומשמעות בחיים פילוסופיה ויישום
"החירות למשמעות" ניתוח שירים על פי גישת הלוגותרפיה, מאת שגית שלמה שומרת המנגינות
תוכנית ההכשרה האקדמית ללוגותרפיה באוניברסיטת תל אביב
מן הפסיכואנליזה אל האנליזה האקזיסטנציאלית \ "פסיכואקטואליה, מאמר מאת דוד מעוז ישראל ופנינית רוסו-נצר
בית ספר למשמעות, פנינית רוסו-נצר באתר מכון מופ"ת
שיחה עם ויקטור פרנקל
הרצאה של ויקטור פראנקל בטורונטו, קנדה
שיחה עם ויקטור פראנקל, 1979
שיחה עם ויקטור פראנקל
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:פסיכולוגיה הומניסטית
קטגוריה:פסיכותרפיה
קטגוריה:אקזיסטנציאליזם | 2024-10-14T11:34:50 |
ויקטור פראנקל | ויקטור אמיל פראנקל (בגרמנית: Viktor Emil Frankl; 26 במרץ 1905 – 2 בספטמבר 1997) היה רופא פסיכיאטר ונוירולוג יהודי-אוסטרי, מייסד הלוגותרפיה ושיטת הניתוח האקזיסטנציאליסטי, הנחשבת לאסכולה הווינאית השלישית בפסיכותרפיה (אחרי הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד והפסיכולוגיה האינדיבידואלית של אלפרד אדלר).
בספרו, שכותרו העברי הוא: "האדם מחפש משמעות", (שפורסם לראשונה ב־1946, ונמכר בלמעלה מתשעה מיליון עותקים) תיעד פראנקל את חוויותיו כאסיר במחנה ריכוז נאצי, ותיאר את גישתו הפסיכותרפית למציאת משמעות החיים. פראנקל, שנמנה עם אסכולת הפסיכולוגיה ההומניסטית, נחשב לפורץ הדרך לשימוש באקזיסטנציאליזם כאמצעי בפסיכותרפיה.
קורות חייו
פראנקל נולד בווינה לאלזה וגבריאל, שניהם יהודים, במשפחה בת שלושה ילדים. הוא התעניין מגיל צעיר בשאלה האם ארעיות החיים יכולה להרוס את משמעותם, אך מסקנתו הייתה כי אין הדבר כך, כי שום דבר מהעבר אינו הולך לאיבוד. כבר בתיכון שאיפתו הייתה להיות רופא ובהשפעת הפסיכואנליזה החל להתעניין בפסיכיאטריה. בזכות כישרון האיור שלו, הוא גילה שהוא מזהה את החולשות באנשים, אך חשב שכפסיכיאטר יוכל לראות מעבר לחולשותיהם ולהכיר באפשרויות העומדות בפניהם כדי להתגבר על חולשות אלה..
פראנקל השלים את לימודי הרפואה וקיבל תואר דוקטור לרפואה בשנת 1930. בשנת 1924 נתפרסם מאמרו הראשון, בעידודו של פרויד. עבד כראש מחלקה בבית חולים פסיכיאטרי בווינה החל משנת 1937 כפסיכיאטר פרטי. בין השנים 1940–1942 כיהן כמנהל המחלקה הנוירולוגית בבית החולים היהודי "רוטשילד" בווינה. נישא בשנת 1941 לטילי גרוסר. ב־25 בספטמבר 1942 פראנקל, רעייתו והוריו הועברו למחנה הריכוז טרזין. ב־19 באוקטובר 1944 פראנקל ורעייתו הועברו למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ. ב־25 באוקטובר באותה שנה הועבר למחנה הריכוז קאופרינג, ושם עבד כחמישה חודשים בעבודות כפייה. במרץ 1945 פראנקל הועבר למחנה נוסף המסונף למחנה הריכוז דכאו, ושם עבד כרופא עד 27 באפריל 1945, עת שוחרר המחנה. רוב משפחתו נספתה בשואה, כולל אשתו טילי גרוסר. לאחר המלחמה, השלים תואר דוקטור בפילוסופיה (1949). בין השנים 1946–1970 ניהל את המרפאה הנוירולוגית בווינה.
כיהן כמרצה אורח באוניברסיטאות הרווארד, פיטסבורג, סן דייגו ודאלאס. האוניברסיטה האמריקנית הבינלאומית בקליפורניה הקימה קתדרה מיוחדת ללימודי לוגותרפיה, שיטה פסיכותרפית שהגה פראנקל.
הוא נישא בשנית לאלינור קתרינה שווינדט בשנת 1947, ולזוג נולדה בת בשם גבריאלה (לימים פסיכולוגית ילדים). במהלך חייו חיבר 32 ספרים, שפורסמו ב־32 שפות (לעברית תורגמו 7 מספריו), והספיק להרצות ב־209 אוניברסיטאות בכל חמש היבשות.
פראנקל קיבל 29 תוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות ברחבי העולם. היה חבר כבוד באגודת המדעים האוסטרית, ובעל תג מדריך טיפוס הרים במועדון אלפיני. שלושה נתיבי טיפוס קרויים על שמו. ב־1975 קיבל אזרחות כבוד של עיר הולדתו וינה, שבה נפטר ב־1997.
חוויותיו בתקופת השואה
בתקופת השואה, אף שפראנקל יכול היה לעזוב את וינה ולהגר לארצות הברית לאחר שקיבל אשרת כניסה אליה, הוא בחר להישאר שם ולגונן על הוריו, בתוקף תפקידו כראש המחלקה לנוירולוגיה בבית החולים היהודי. בספרו "השאיפה למשמעות" הוא מספר שלאחר היסוסים רבים, מה שחיזק אותו לקבל את ההחלטה הרת הגורל לא להותיר את הוריו מאחוריו היה שבר שיש של עשרת הדיברות, שאביו מצא בבוקר שבו קיבל את אשרת הכניסה, במקומו של בית הכנסת שנשרף, שבו חרוטה האות המסמלת את הדיבר של כיבוד הורים.
מאוחר יותר נשלח פראנקל על ידי הנאצים לגטו טרזיינשטט, ואחר כך למחנה ההשמדה אושוויץ. בטרזיינשטט הוא עבד כרופא כללי במרפאה, עד שהבחינו בכישוריו בפסיכותרפיה והוא התבקש להקים יחידה מיוחדת, על מנת לעזור למגיעים חדשים להתגבר על ההלם הראשוני. מאוחר יותר הקים יחידה למניעת מקרי התאבדות בקרב האסירים. אך ברוב זמנו במחנה הריכוז הוא היה אסיר מן השורה, ועבד בעבודה פיזית כמו חפירות והנחת מסילות לפסי רכבת..
פראנקל שרד את השואה, אך כמעט כל משפחתו, פרט לאחותו, הושמדה. סבלו במחנות הריכוז וההשמדה העצים את תפיסתו המוקדמת שהתפתחה כבר בגיל הנעורים, כי כל אדם זקוק ליעד מרכזי בחיים, למציאת משמעות לחייו, כדי להתגבר על טראומות ומצבים קשים. בספרו המפורסם ביותר "האדם מחפש משמעות" מספר פראנקל כי כדי לשמור על שפיותו האישית בתנאים הקשים, היה צועד לעיתים מחוץ למרפאתו ונותן הרצאה לקהל דמיוני על "החוויות הפסיכותרפיות במחנות ריכוז". כדי להמחיש את המתח בין שאיפה להגשמה חיובית, סיפר כי מה שהחזיק אותו בחיים במחנה הריכוז ועזר לו להתגבר אף על מחלת הטיפוס, היה הרצון העז לשחזר ולפרסם כתב יד של ספרו "הרופא והנפש: מבוא ללוגותרפיה" שאבד באושוויץ. לטענתו בני האדם הם חופשיים בבסיסם, ועל אף שהנאצים יכלו לשלוט בגופו, הם לא יכלו לשלוט בנפשו, שאת החופש שלה לא יכלו לשלול ממנו.
לטענה כאילו הוא שוגה בהערכת יתר של האדם ענה, כי הוא יודע שבני אדם הומניים הם מיעוט בעולם, וקריאתו עומדת כאתגר להצטרף למיעוט נעלה זה. הוא מעדיף לדבר על הפוטנציאל האנושי במיטבו, שאם לא כן תהיה סכנה שהאדם ייסחף לפוטנציאל האנושי במרעו. עוד סבר, כי העובדה שהלוגותרפיה מדגישה את הממד הנאולוגי (=הרוחני) ואת יחידותו וההומניות של האדם, אין בה לסתור שבממדים הפסיכולוגיים והביולוגיים האדם עדיין בגדר חיה. הוא התריע כי לעומת הסיכון כביכול של הפרזה בערכו של האדם, הרבה יותר מסוכן להפחית בערכו של האדם, שכן הדבר יכול להביא לידי השחתה של בני הנוער.
אף באימי השואה ראה ביטוי לרוח האדם וליכולת חירותו האנושית, וכתב בניגוד לפרויד, שטען כי תחת לחץ כבד כמו הרעבה ההבדלים האישיותיים והרוחניים שבין בני אדם יטושטשו, הוא אמר כי בשואה במצבים הקשים ביותר, היו שנעשו חזירים ולעומתם היו שנעשו קדושים. בספרו האדם מחפש משמעות כתב פראנקל בהתייחס לחוויותיו בשואה:
הוא התנגד להטיל אשמה קולקטיבית על הגרמנים, וטען שהוא מאמין רק באשמה אישית, ושהקולקטיביות היא בכלל תפיסה נאציונאל־סוציאליסטית: הגרמנים התייחסו ליהודים כאל קולקטיב של תת־אדם. הוא גם לא התייחס בחומרה לרוב הדומם שצפה בשואה בשקט, וטען שהצטרפות למחתרת היא מעשה גבורה, אבל גבורה היא לא דבר שנתבע מכל אדם.
הלוגותרפיה
שמאל|ממוזער|200px|שער ספרו של פראנקל על הפסיכותרפיה המיועד לרופאים – 1949
התייחסותו לפרויד הייתה כאל גאון שגילה על הנפש האנושית יותר מכל אחד אחר. עם זאת, פראנקל ביקר אותו על כך שהעדיף לעסוק באופן אובססיבי ברבדיה הנמוכים של הנפש והזניח את הרבדים העליונים שלה. פראנקל ביקש לתקן זאת באמצעות שיטתו: ראיית יכולת ההתעלות שבאדם, חיפוש המשמעות המתמיד שלו, יכולתו לאהוב ושאיפתו להגשמה עצמית. כפסיכולוג אקזיסטנציאליסטי ביקר את התפיסה המכניסטית של נפש האדם, שרואה את האדם כאוטומט של מנגנונים נפשיים, כך ש"האני" אינו אדון בביתו שלו.
על פי תפיסתו של פראנקל, הדחף העמוק ביותר של האדם, או יותר נכון הרצון העמוק ביותר, הוא שאיפה למשמעות והבנה של חייו והעולם שבו הוא נמצא, והבנה זו היא הכוח שיכול לעזור לו להתמודד עם סבל ומצוקה, קשים ככל שיהיו. פראנקל טוען שהאדם המודרני שיש בידו האמצעים, אך איבד את התכלית, סובל מתחושת עקרות וחוסר משמעות שהוא מכנה בשם "ריק קיומי", שהסימפטום הראשי שלה הוא שעמום. תחושה זו באה לידי ביטוי לפי פראנקל במשולש של דיכאון, תוקפנות והתמכרות. אותו ריק קיומי גורם לרוב הצרות הרוחניות והבעיות הנפשיות. על פי פראנקל, ברגע שהאדם ימלא את הריק הפנימי שלו וימצא משמעות לחייו בדבר שמחוצה לו, שאליו יוכל להתכוון, ושלקראתו יוכל לחתור, ושבו יוכל לשכוח את עצמו, הדבר יגלה את הווייתו האנושית האמיתית, ורוב הנוירוזות והבעיות שליוו אותו ייפתרו.
פראנקל ראה את התסכול הנובע מחוסר משמעות כנאורוזה של העידן החדש שיצרו תרבותו של האדם ושקיעת המסורות והדת. אחד המשפטים המרכזיים בהגותו של פראנקל היה משפט של ניטשה: "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה – יוכל לשאת כמעט כל איך." משפט זה קשור לגישה האקזיסטנציאליסטית, שלפיה רק מי שיש לו משמעות ומטרה בחייו יצליח להתמודד עם קשיים. אדם חסר מטרה, שחייו נעדרי משמעות, שאינו רואה את "אחריותו" לגבי המציאות הכוללת, יכול בנקל להגיע למצבי ייאוש ולתחושת חוסר טעם בחיים. פראנקל אף ראה קשר הדוק בין מצבו הנפשי של האדם לבין מצבו הפיזיולוגי וחסינותו הגופנית. הוא תיאר כי במחנה הריכוז גדלה מאוד התמותה בין חג המולד לראש השנה הנוצרית, והסיבה לדעתו של הרופא הראשי של המחנה הייתה, שרוב האסירים השתעשעו בתקווה כי יחזרו הביתה בחג המולד, ולאור האכזבה נחלשה המערכת החיסונית שלהם כך שמחלות תקפו אותם עד מוות.
בהתאם להגותו, שבה האחריות היא היבטה החיובי של החירות, הציע פראנקל כי כנגד פסל החירות בניו יורק יש לבנות פסל נגדי, "פסל האחריות" בחוף המערבי של ארצות הברית..
יחסו לדת ואמונה
בספרו 'האל הלא מודע' טוען פראנקל כי בכל אדם ישנה דתיות חבויה, לא מודעת, הקשורה למצפון האנושי המבקשת לפרוץ החוצה. בהקשר של הלא־מודע, הוא טען כי בנוסף לדחפים ויצרים יש בו גם תכנים רוחניים. אחת ממטרות הפסיכואנליטיקאי, לשיטתו, היא להציף תכנים אלו מה"לא־מודע" אל ה"מודע" של המטופל.
בניגוד לפרויד שראה בדת "נוירוזה קולקטיבית", יחסו של פראנקל לאמונה באלוהים היה חיובי. אף שהוא התחמק משאלה זו כאשר נשאל, וטען שאמונתו האישית אינה רלוונטית לשיטה הטיפולית שלו, שאמורה להיות מדעית וניטרלית ופונה לכל אדם, מאמין כאתאיסט, ניכר במספר מקומות שהוא רואה באמונה את המשמעות העמוקה ביותר שהאדם יכול להגיע אליה, או בלשונו על־משמעות..
עם זאת הייתה לו ביקורת עזה על הפרשנויות שהדתות הממוסדות נותנות למושג אלוהים, וראה בהן צרות מוחין וקוצר ראייה. הוא טען שאיננו יכול לתאר לעצמו אלוהים כה קטנוני שעיקר עניינו לעורר מספר גדול ככל האפשר של אנשים להאמין בו, ודווקא לפי ההנחיות המדויקות של דת כלשהי. הציווי על אמונה הוא אבסורדי בעיניו, מכיוון שפעולה של אמונה היא פעולה ספונטנית כמו אהבה וצחוק. אי אפשר לתמרן, לכפות או לפקוד על אדם לצחוק או לאהוב. יש להצחיק אותו או לגרום לו לאהוב. את מושג האמונה הוא מבקש לפרש כהבנה כי יש לחיים משמעות עליונה טוטאלית ומקיפה שלא ניתן לחמוק ממנה, וכי הדתי הוא זה ששואל בהשתוקקות את השאלה על משמעות קיומנו כפי שביטאו זאת באופן דומה אלברט איינשטיין, פאול טיליך ולודוויג ויטגנשטיין.
באופן אישי נהג פראנקל להניח תפילין כל יום עד לפטירתו. הוא ואלינור, אשתו השנייה שהייתה נוצרייה, כיבדו זה את אמונתו של זו, ונהגו לבקר הן בבית כנסת והן בכנסייה.
בנוסף, על פי עדות משיחות עם ידידו פרופ' דוד גוטמן, אירוע מסוים באושוויץ הותיר בו רושם דתי עז: פראנקל איבד את כתב היד של "הרופא והנפש" שהיה מוחבא בכיס נסתר במעילו, לאחר שקיבל הוראה יחד עם כל האסירים למסור את כל לבושיהם על מנת לקבל מעיל סחבות של המחנה, ואז גילה בכיס המעיל שקיבל דף מתוך סידור שבו כתובה פרשת שמע ישראל, פרשה הידועה בזיקתה לקידוש השם. על אותו אירוע הוא אמר:
ספריו שתורגמו לעברית
האדם מחפש משמעות: מבוא ללוגותיראפיה, (תרגום: חיים איזק), תל אביב: דביר, 1970.
הזעקה הלא נשמעת למשמעות: הפסיכותרפיה וההומניזם (תרגם: חיים איזק), ירושלים: הוצאת דביר, תשמ"ב־1982.
השאיפה למשמעות (תרגום: שאול ברוידא), ירושלים: הוצאת דביר, 1985.
האל הלא מודע: פסיכותרפיה ודת (תרגום: שמעון לוי), ירושלים: הוצאת דביר, תשמ"ה־1985.
הרופא והנפש: יסודות הלוגותרפיה והאנליזה האקזיסטנציאלית (תרגום ועריכה מדעית: דוד גוטמן), אור יהודה: כנרת, זמורה־ביתן, דביר, תש"ע־2010.
זיכרונות: מה שלא נכלל בספריי, חיפה: דוד גוטמן, 2015 (תרגום: דוד גוטמן).
כן לחיים למרות הכול, מאנגלית: שאול לוין, כנרת זמורה דביר, 2021.
סרט קולנוע
ב-16 במרץ 2021 פורסם שספר זכרונותיו של פראנקל, "האדם מחפש משמעות", יעובד לקולנוע. את הסרט יפיקו קייט כהן ומריסה פולווינו באמצעות חברת ההפקות שלהן, "סרטי סטרייט אפ", ותחת המותג החברתי "סטרייט אפ אימפאקט". את העיבוד הקולנועי יכתבו במשותף הסופר טוני רובינס והתסריטאית אנג'לה וורקמן. להפקה יחבור אלכסנדר וסלי, נכדו של פראנקל..
קישורים חיצוניים
אתר מכון ויקטור פראנקל
.
שיחה עם ויקטור פרנקל סרטון באתר יוטיוב.
הרצאה של ויקטור פראנקל בטורונטו, קנדה סרטון באתר יוטיוב.
שיחה עם ויקטור פראנקל, 1979 סרטון באתר יוטיוב.
שיחה עם ויקטור פראנקל סרטון באתר יוטיוב.
על חייו ותורתו
יונתן אמיר, הבנאליות והרוח – אינטלקטואלים באושוויץ: ז'אן אמרי, פרימו לוי וויקטור פראנקל.
הרב יעקב יצחק בידרמן, הסיפור מאחורי הצלחתו של ד"ר ויקטור פראנקל ביוטיוב.
פנינית רוסו נצר וליאור טל שדה, פודקאסט: ויקטור פראנקל והחיפוש אחר משמעות, פרק בפודקאסט קולות של רוח, גל"צ, פברואר 20.
שגית שלמה, "השמיים שבתוכנו" – מפגש פסגה בין ויקטור פראנקל ואתי הילסום, מגזין "בלוגותרפיה", מאי 2020.
האיש שחיפש משמעות: ריאיון עם ויקטור פראנקל, ריאיון לרגל יום הולדתו התשעים.
מתוך "השאיפה למשמעות".
אורי פז, הסליחה של ויקטור פראנקל, באתר פאזל.
.
מגזין בלוגותרפיה המוקדש כולו לחייו, דרכו ותורתו של ויקטור פראנקל, כולל מאות מאמרים
הערות שוליים
קטגוריה:אישים הקבורים בחלקות היהודיות של בית הקברות המרכזי בווינה
קטגוריה:יהודים בשואה: אוסטריה
קטגוריה:אסירים במחנה הריכוז אושוויץ
קטגוריה:אסירים במחנה הריכוז דכאו
קטגוריה:אסירים בגטו טרזיינשטט
קטגוריה:רופאים יהודים אוסטרים
קטגוריה:פסיכולוגים יהודים אוסטרים
קטגוריה:פסיכולוגים הומניסטים
קטגוריה:פסיכיאטרים יהודים אוסטרים
קטגוריה:נוירולוגים יהודים
קטגוריה:נוירולוגים אוסטרים
קטגוריה:סופרים יהודים אוסטרים
קטגוריה:סופרי השואה
קטגוריה:אקזיסטנציאליסטים
קטגוריה:כותבי זיכרונות מהשואה
קטגוריה:פסיכותרפיסטים יהודים
קטגוריה:פסיכותרפיסטים אוסטרים
קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
קטגוריה:ניצולי השואה
קטגוריה:רופאים יהודים בשואה
קטגוריה:אוסטרים שנולדו ב-1905
קטגוריה:אוסטרים שנפטרו ב-1997 | 2024-10-10T08:41:40 |
יוניצף | הפניה קרן החירום הבין-לאומית של האו"ם לילדים | 2023-04-27T19:08:28 |
פוריטניות | פוריטניות היא תנועה נוצרית שהתפתחה באנגליה במאה ה-17 ובהמשך בניו אינגלנד במטרה "לטהר" (שם התנועה נגזר מהמילה האנגלית Pure, טהור) את הכנסייה האנגליקנית משאריות הקתוליות שלטענתם נותרו בה.
התנועה דגלה באורח חיים סגפני ופשוט, באיסורים מחמירים ושמירה קפדנית על עקרונות המוסר של הדת, שהייתה אמורה לשלוט על כל תחומי החיים.
הממסד הכנסייתי והכתר האנגליים רדפו את הפוריטנים, שהתנגדו מצדם בתוקף לדת הרשמית הפגומה בעיניהם, ובשל כך רבים מהם היגרו לצפון אמריקה. במשך כמאה שנה שלטה התנועה בהתיישבות האנגלית בעולם החדש, ומילאה תפקיד מכריע בהיסטוריה של המושבות שיהיו לארצות הברית. הסתמכות הפוריטנים על האמונה האישית ועל זכות המאמינים להתאגד בקהילות דתיות עצמאיות גרמה במרוצת הזמן להתפלגות התנועה לכיתות רבות ולהתפתחותה של סובלנות דתית והכרה בפלורליזם רעיוני.
היסטוריה
1559–1625
הפוריטניות נוצרה מתוך חוסר הסכמה עם הפשרה הדתית האליזבתנית, אותה ראו הפרוטסטנטים הרדיקליים יותר ככניעה לכוחות הקתוליים. בעוד שהתנועות הפרוסטנטיות באירופה היבשתית היו תאולוגיות במידה רבה ונמנעו מכינון מודלים קתוליים של ארגון הכנסייה, הרפורמציה האנגלית השליטה על הכנסייה את בית המלוכה, תוך הותרת פרקטיקות דתיות רבות על כנן. בעיני הפוריטנים, הדוקטרינה נעשתה למשרתת של הפוליטיקה, דבר שלא היה מקובל עליהם. פרוטסטנטים שנרדפו באנגליה תחת שלטונה של מרי הראשונה ברחו לאירופה כגולים פוריטנים, ושם הם יצרו קשר קרוב עם הרפורמטורים בז'נבה הקלוויניסטית ובגרמניה הלותרנית. קשרים אלה השפיעו על עמדותיהם כלפי הפשרה הדתית האליזבתנית.
למרות שהם הושפעו מהקלווניסטים, הפוריטנים לא הסכימו עמם בכל נושא. מחלוקות אלה משקפות את מקור התנועה, שהתפתחה בכמה שלבים. כולם האמינו שהכנסיות הקיימות הושחתו בשל הקשר עם התרבויות הפגאניות (בייחוד הרומית), ובשל חוקיהם של המלכים והאפיפיורים. כולם טענו שיש צורך בשינוי מבנה הכנסייה וב"טיהור" של הפרקטיקה בעזרת יישום של דברי כתבי הקודש. כמו כן כולם הסכימו על הכמורה של כל המאמינים. אולם, היו ביניהם מחלוקות בעיקר בנושאים של ארגון הכוח והכנסייה.
מכיוון שהפוריטנים היו פרוטסטנטים בעלי השכלה ומחויבות ורדיקליים יחסית, הם רצו שהכנסייה האנגלית תדמה יותר לכנסיות הפרוטסטנטיות האירופאיות, בייחוד זו של ז'נבה. פוריטנים התנגדו לקישוטים ולריטואלים בכנסיות (מלבושים, עוגב, כריעה) ראו בהם מנהגים פגאניים, וכינו אותם "שחצנות וסמרטוטים אפיפיוריים". הם התנגדו גם לבתי דין כנסייתיים. הם סירבו להשלים עם כל הנוסחאות והריטואלים של "ספר התפילה המקובלת" (Book of Common Prayer), והכפייה של ספר תפילה זה על פי חוק גיבשה את הפוריטניות לתנועת התנגדות מוגדרת.
הפוריטנים לא הסכימו אם להעדיף מודל פרסביטריאני או קונגרגציוני, אך כולם ביקרו קשות את המבנה ואת הליטורגיה שהמונרכיה ניסתה לאכוף. מאמצים של הבישופים של הכנסייה האנגלית לאכוף אחידות בשימוש בספר התפילה מיקדו את תשומת לבם של הפוריטנים בהיררכיה הכנסייתית.
הנושא של היררכיה כנסייתית היה בעייתי, ואליזבת' ביקשה מריצ'רד הוקר לכתוב את "על חוקי המוסד הכנסייתי" כדי להתנגד לטענות הפרסביטריאניות. הוקר דוחה באופן מפורש את "האחים מהכנסייה בז'נבה", כשהוא משרטט דרך אמצעית לכנסייה האנגלית. ההגות שלו בנושא זה נעשתה לבסיס האידאולוגי של הכנסייה האנגליקנית, ומאוחר יותר ישתמש בה הארכיבישוף ויליאם לאוד.
הסיעה הדומיננטית בכנסייה האנגלית לעגה לרדיקלים אלה, ולפיכך כינו אותם "פוריטנים" בשל הקיבעון שלהם ביחס ל"טיהור" הכנסייה.
במקביל לרפורמציה האנגלית, הרפורמה ב נעשתה על פי המודל הקלוויניסטי הפרסביטריאני, ופוריטנים רבים קיוו להרחיב מודל זה גם לאנגליה. כאשר ג'יימס השישי, מלך סקוטלנד נעשה למלך אנגליה, הוא מינה כמה פוריטנים ידועים לעמדות כוח בתוך הכנסייה האנגלית, והקפיא את קידומו של ויליאם לאוד. עם זאת, הוא לא היה פוריטן והוא חשד בפוריטנים, בראותו בתנועה הפוריטנית סכנה פוטנציאלית לשליטה המלכותית על הכנסייה. הוא ביקש לפרסם את התנ"ך של המלך ג'יימס, בין השאר על מנת לחזק את האורתודוקסיה האנגליקנית נגד הביבליה של ז'נבה. זו האחרונה הייתה פופולרית בקרב הפוריטנים, והיא כללה תרגומים אנטי-מלוכניים. לותר רצה שכתבי הקודש והתפילות יתורגמו לשפות המקומיות; עבור הפוריטנים, שהאמינו בעליונות של כתבי הקודש, כתבי קודש באנגלית היו בעלי חשיבות ראשונה במעלה.
כל סבב חדש של אכזבות פוליטיות בתקופה הזאת העמיד כל פוריטן וכל קהילה פוריטנית בפני משבר חדש. השאלה הייתה אם עליהם להמשיך בקונפורמיות החיצונית כלפי שלטון דתי שאינו מקובל עליהם, או לעשות את הצעד הלא-חוקי של פרישה מהכנסייה של הממלכה.
1625–1660
בתקופת שלטונו של צ'ארלס הראשון, שהיה מחויב ל"כנסייה הגבוהה", היחסים בין הפוריטנים למדינה הידרדרו, ומקובל לחשוב כי המתח הדתי שנוצר בשל הדומיננטיות של הסיעה הלאודיאנית בתקופת "השלטון האישי" היה גורם משמעותי לפריצת מלחמת האזרחים האנגלית. הפוריטנים פעלו נגד המלך, והכוחות הפרלמנטריים דגלו בסיסמת הרפורמה של הדת. אולם, הפוריטניות נעשתה בשלב זה לישות שאינה דתית בלבד, אלא גם תרבותית.
בתקופה זו, התחילו לכנות את הפוריטנים Dissenters (ה"חולקים" על דעת הכנסייה). כיוון שנאסר על הדיסנטרס האנגלים להשתתף בכל מקצוע שהצריך קונפורמיות דתית רשמית, השתלטו הפוריטנים על כמה תעשיות חדשות.
קישורים חיצוניים
אורי קציר, התאולוגיה הפוריטנית, בתוך "המהפכה האמריקאית חלק א'", באתר e-mago
קטגוריה:נצרות פרוטסטנטית
קטגוריה:ארצות הברית: נצרות
קטגוריה:אנגליה: היסטוריה
קטגוריה:הרפורמציה באנגליה | 2024-07-29T06:44:40 |
ברל כצנלסון | בֵּרל (בּאֵרי) כַּצנֶלסוֹן (כ"ט בטבת תרמ"ז, 25 בינואר 1887, בוברויסק – כ"ד באב תש"ד, 12 באוגוסט 1944, ירושלים) היה אחד ממנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה בארץ ישראל, הוגה דעות של הציונות הסוציאליסטית, עיתונאי, עורך וממקימי מוסדות ההסתדרות. מחבר תפילת "יזכור" לזכר חללי מערכות ישראל. שימש כעורך העיתון דבר מ-1925 ועד מותו.
ביוגרפיה
ילדותו ונעוריו ברוסיה 1887–1909
ברל יעקב כצנלסון נולד ב-1887 בעיר בוברויסק שבפלך מינסק, בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית (מ-1991 בלארוס), למשפחה ממוצא ליטאי, בן לטייבל־רייזל בת גיטל ור' יעקב נעמעץ (או נימיץ) ולמשה בן סטישיה ורבי אהרן כצנלסון. טייבל־רייזל הייתה אשתו השנייה של משה. הוא נשא אותה לאישה ב-1886, ארבעה חודשים לאחר פטירתה של אשתו הראשונה, זלדא־רחל בת ר' שמואל, אותה נשא בשנת 1879 וממנה היה לברל אח גדול, חיים. ברל היה בנה הבכור של טייבל, ואחריו נולדו לה שישה ילדים נוספים: ישראל (1888), איסר (1891), בנימין (1895 - נפטר בגיל שנה), סטסיה (1891) וחנה (1897). טייבל עבדה בחנות לברזל של אביה, ובילדים טיפלו האומנת והמשרתת.
משפחתו של ברל נחשבה למשפחה יהודית משכילה. בבית הייתה ספרייה גדולה של ספרות תורנית ואילו בעליית הגג נאספו עיתונים עבריים. בגיל שמונה קיבל מידי אביו ספר ראשון בעברית, ובו סיפורי ילדים הנוגעים לעשרת הדיברות. ברל היה ילד חולני וחלוש, ולכן לא ביקר בבית הספר באופן סדיר ולא נשלח לתלמוד תורה, אולם אביו בחר עבורו מלמדים שלימדו אותו ב"חדר", וידידו הבולט היה דוד שמעוני, שלמד איתו ב"חדר". עד גיל 10 קיבל את עיקר השכלתו מקריאת הספרים והעיתונים בעברית של אביו וממורים פרטיים שנשכרו עבורו, אולם לאחר מכן למד רוסית והחל לקרוא את הספרות בשפה זו. עוד בבית אביו התפתחה השקפת העולם הציונית-סוציאליסטית שלו.
בשנת 1899 נפטר אביו מדלקת ריאות בטרם מלאו לו 38, ואמו נרתמה לפרנסת המשפחה. ב-1902 פרצה שרפה גדולה בעיר, שהחריבה את ביתם וחנותם של הוריה של טייבל. הם הפכו לחסרי-כול ונאלצו להתגורר בחצר ביתה של בתם. בתוך שנתיים נפטרו שניהם. במקום החנות שנשרפה, רכשה טייבל חנות קטנה בשוק, בה עבדה במשך כל היום, ועל ברל הוטלה האחריות להשגיח על חינוכם של אחיו. באותה תקופה עבד בספרייה העממית היהודית ביידיש בעיר, שהוקמה כמשקל-נגד לספרייה העירונית שנועדה להפצת התרבות הרוסית. ב-1902 השתתף באמצעות כרטיס-אורח בוועידה גדולה של ציוני רוסיה במינסק. בוועידה זו נפגש כנראה לראשונה עם חיים ויצמן.
כצנלסון השתייך לבני הנוער היהודים בתחום המושב שלא ניתן להם ללמוד בגימנסיות ונבחנו כאקסטרנים כדי להשיג את תעודת הבגרות הממשלתית. כחבריו האקסטרנים שנדדו בדרום רוסיה, נדד כצנלסון ברחבי בלארוס ואוקראינה, וגם נסע מספר פעמים לפולין. בגיל 16 קיבל בקייב את התואר "מורה בית", והפך למורה מוסמך. הוא עבד כמורה לילדים יהודים ממשפחות אמידות שישבו בכפרים והתגורר בבתיהן. ב-1904 נכח בעת פוגרום בעיירה סמילה והיה פעיל בהספקת נשק להגנה עצמית. ב-1905 הצטרף רשמית למפלגת הפועלים הציונית הסוציאליסטית (ס"ס), שעוד קודם לכן היה מקורב לחוג חבריה, אולם התאכזב ממנה במהרה, בעיקר בשל עמדתה השוללת את השימוש בטרור כתגובת נקם על פגיעה ביהודים. ב-1905 התקבל כצנלסון לעבודה כמורה בבית ספר מטעם חברת "מפיצי השכלה" בעירו. לאחר שבגר, רצה לעלות לארץ ישראל ולעבוד בה בעבודת כפיים, אך החליט לרכוש מקצוע קודם שיעלה. במשך כשלוש שנים (1906–1908) עבד בעבודות שונות כפחחות ונפחות ולמד בבית הספר המקצועי-יהודי באודסה, "טרוד", בו שימש מתלמד בחרטות-ברזל. לפני עלייתו לארץ, התייצב לגיוס לצבא הרוסי, אולם שוחרר מן השירות. לאחר מכן נאבק במשך מספר חודשים במחלת הטיפוס.
מנהיג פועלים בארץ ישראל 1909–1919
לאחר שהחלים ממחלתו, נסע כצנלסון לקייב, ובאלול תרס"ט הגיע לאודסה, וממנה המשיך לארץ ישראל. הוא עלה ארצה בשנת 1909, בתקופת העלייה השנייה. לאחר הפלגה בת 12 יום בים השחור, הגיע בכ"א באלול ליפו. למחרת בואו פגש ביפו את הסופר יוסף חיים ברנר. כצנלסון התקשה למצוא עבודה ב"אחוזת בית", ולאחר ראש השנה פנה למושבה פתח תקווה. למחרת בואו לפתח תקווה, יצא לעין גנים, שם הפגיש אותו ברנר עם א"ד גורדון, מראשי תנועת העבודה. למחרת בואו לעין גנים, החל לעבוד בנטיעות בפרדס בחריה ליד פתח תקווה. בסוף עונת הגשמים עזב את עין גנים והחל לנדוד כפועל בין המושבות הוותיקות של ארץ ישראל. ביער חדרה עבד בחטיבת עצים והתקבל ל"לגיון העבודה". מחדרה נשלח על ידי ה"עבודה" לסג'רה, שם שהה בין פורים לפסח תר"ע. בפסח דיבר לראשונה בארץ ישראל לפני ציבור, בוועידה הראשונה של "עבודה" באום ג'וני. הוא התקבל שם לעבודה כפועל זמני ועסק בהעמסת אלומות על עגלות. בכך השתתף בקציר ההיסטורי שהניח את היסוד להקמת דגניה. כעבור חודש עזב את דגניה בשל מחלה, ובתמוז תר"ע שב לעין גנים.
עלייה לגליל 1910–1917
בתחילת שנת תרע"א עבד זמן מה במשק גדול אצל איכר במושבה כנרת, ולאחר מכן עבר למושבה מנחמיה, בה הועסק אצל אחד האיכרים כפועל יחיד. אלא ששם נחל כישלון, ופוטר כעבור שלושה ימים. לאחר מכן עבר לעבוד בחוות כנרת, שם השתתף בשביתת פועלים. היה זה האירוע הציבורי הראשון שבו השתתף כמנהיג. בפסח תרע"א התכנסה באום ג'וני ועידת פועלי הגליל – ועידה בלתי מפלגתית ראשונה של הפועלים. השתתפו בה 17 צירים, שכל אחד מהם ייצג שמונה בוחרים, וכצנלסון שימש בה אחד הצירים מכנרת. הוא נבחר בוועידה לאחד משבעה חברים בוועד פועלי הגליל ועד מהרה תפס בו מקום מרכזי. בגליל הפך לדמות מוכרת בחוגי הפועלים, אך בתחילת תרע"ב חזר ליהודה. הוא הגיע למסקנה כי העבודה המתאימה לו היא נטיעה וגננות, וכדי להשתלם בתחום, עבר לעבוד במשתלת יער הרצל ליד לוד (משתלת בן־שמן). באותה עת הצטרף להסתדרות הפועלים החקלאיים ביהודה. בכסלו תרע"ב נערכה בפתח תקווה הוועידה השנייה של פועלי יהודה, וכצנלסון ייצג בה את פועלי לוד ונבחר לשתי ועדות: ועדת התרבות וועדת האינפורמציה. הוא השתתף באופן פעיל בפולמוס בשאלת לשכת העבודה שפתחה קפא"י, ופרסם בנושא את מאמרו הראשון בארץ ישראל, "מבפנים", בעיתון "הפועל הצעיר". חברי פועלי ציון רגזו עליו ומנעו את בחירתו לציר בוועידה השלישית של פועלי יהודה. אף על פי כן, נבחר מטעם הבלתי מפלגתיים כחבר ל"משרד הוועד" – המוסד המבצע של ההסתדרות ביהודה, לצד יצחק טבנקין ומאיר רוטברג. בוועידה הרביעית של ההסתדרות בתרע"ד, בא לידי ביטוי מעמדו הדומיננטי של כצנלסון: החלטותיה ביטאו את עיקרי השקפתו, הוא נבחר שוב ל"משרד" ואף לנציג ההסתדרות בוועד הפועלים הארצי שהתארגן באותו הזמן. בכך הפך לאישיות המרכזית בהנהגתה. באותה תקופה התגורר בבן שמן במרתף קטן.
ב-1914 היה בין 10 פועלים שכונו "קבוצת קלנדיה", שהתיישבה בעטרות.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 התחולל משבר כלכלי חמור ביישוב. רבים מהעולים חזרו לארצותיהם ואלו שנותרו סבלו רעב, אבטלה ורדיפות.
המטעים של יהודה נחרבו בשל העדר שווקים ליין והחלה תנועה של פועלים לגליל. בטבת תרע"ה חזר גם כצנלסון לגליל והצטרף לקבוצה שהשתכנה בחצר כנרת. גם אחותו, חנה, חייתה ועבדה שם. ברל עבד בגידול ירקות בגן הירק. הוא הקים ספרייה חקלאית והעביר שיעורי עברית. בסוכות תרע"ו נערכה בכנרת ועידת פועלי הגליל ובסופה נבחר ברל לוועדת התרבות, יחד עם טבנקין ורחל כצנלסון. מדי שבת הם היו מתכנסים ומתכננים פעולות תרבות בקרב פועלי הגליל. בשיחות של השלישייה, גובשה התפיסה שלפיה הפעילות התרבותית היא חלק בלתי נפרד מרווחתו ואיכות חייו של הפועל. ברל היה מנהל בכנרת שיחות שבת, שבהן נידונו כישלונה של תנועת הפועלים בעולם ומשבר הסוציאליזם. נראה כי בשיחות אלו נתעצבה השקפת העולם היסודית של ברל ושל חבריו לקבוצה. באביב תרע"ו הגה מאיר רוטברג את רעיון "המשביר" וכצנלסון נתן לו את שמו.
כצנלסון היה הדמות המרכזית בחידוש הפעלתה של "קופת חולים של פועלי הגליל" ב-1915.
זמן קצר לאחר בואו של כצנלסון לכנרת, הצטרפה לקבוצה "חבורת החברות" – חמש בחורות שבהן היו שתי חברותיו, בנות עירו, לאה מירון ושרה שמוקלר. עוד בבוברויסק, מירון ושמוקלר השתתפו בחוג לדיון בבעיות העם היהודי והסוציאליזם, שניהל ברל בגיל 17. לאה הייתה צעירה מברל בשנה וידידותה איתו התפתחה לאהבה, אולם כשהייתה בת 17 מצא אותו אביה בביתם, גירש אותו משם ואסר עליה להיפגש איתו. לברל ולאה היו קשרים אינטימיים. אולם לאחר 15 שנות ידידות איתה, גילה ברל כי הוא מאוהב בשרה. נראה כי אהבתם התפתחה בעת חייהם המשותפים בכנרת. השניים נפרדו כאשר עלה ברל לירושלים.
ירושלים, הגדוד העברי והקמת אחדות העבודה 1917–1919
באלול תרע"ז (1917) הגיע כצנלסון לירושלים ונשאר בה, לסירוגין, במשך 10 חודשים, עד תמוז תרע"ח. בירושלים חכר חלקות אדמה מבעלי קרקעות ערבים ליד "קברי המלכים", והקים קבוצת ירקנים, שכללה מספר נערות, ובהן רחל כצנלסון ואחותו של ברל, חנה. הקבוצה השתכנה בבית ערבי ישן, בשכנות למשפחות ערביות. החיים בין נוכרים, לראשונה מאז עלייתו ארצה, הביאו לחידוד תחושותיו הלאומיות של כצנלסון ולגילוי רגשות נסתרים. בראשון של פסח (מרץ 1918) עלה בפעם הראשונה להר הבית ובשביעי של פסח עלה שוב. על סיורו בעיר העתיקה כתב: "סיבוב החומה וביקור הכותל, הר הבית הוא המפעים את הלב ומעביר על גדותיו". כשביקר בכותל המערבי החליט להתנדב לגדוד העברי. לקראת הגיוס, עזב את הקבוצה. הייתה זו הפעם האחרונה שחי בקבוצה והפעם האחרונה שעבד בחקלאות. בתחילת חודש אב תרע"ח התגייס ונשלח למחנה אימונים בחלמיה שבמצרים.
כצנלסון, שהושפע מרעיונות סינדיקליסטיים על הקשר האורגני בין פעולות מקצועיות למאבק מדיני, יישם אותם בהקשר הארצישראלי. בוועידה החקלאית שנערכה בשנת 1917 קרא לאיחוד תנועות הפועלים ומצא תומך נלהב בדוד בן-גוריון.
בכסלו תרע"ט הגיע לביקור בכנרת. עם שובו למצרים, החל בפעילות רצופה שנמשכה חודשיים, יחד עם בן-גוריון, לאיחוד תנועות הפועלים, אך לא הצליח לשכנע בכך את מורו א"ד גורדון, שהמשיך לשמור על עצמאות מפלגתו הפועל הצעיר. בסופה של הפעילות, הוקמה תנועת אחדות העבודה וכצנלסון היה האיש שניסח את המצע שלה. באירוע הקמתה, בכ"ד באדר א' בפתח תקווה, נשא את הנאום המרכזי, ניסח את החלטותיה והשפיע על בחירת המרכז שלה. הקמתה הייתה אחת מנקודות השיא בדרכו הפוליטית. היא הייתה הגוף החשוב ביותר של תנועת הפועלים בארץ ישראל והוא היה ממנהיגיה הראשיים. הקמתה מציינת את הפיכתה של תנועת הפועלים לכוח מרכזי ביישוב.
ב-1919 נפטרה שרה שמוקלר מקדחת צהובה. יחסיה עם ברל נמשכו 15 שנה. בעת ההלוויה בכנרת, הוא התעלף ליד הקבר הפתוח. לאחר מותהּ, חידש את הקשר עם לאה מירון, חברתם המשותפת, והיא הפכה לבת-זוגו. הם התגוררו יחד בחדר ליד יפו, אולם בסתיו 1919 נסע כצנלסון בשליחותו הראשונה לאירופה ולאה חזרה לכנרת. לאחר שובו לארץ, עברה להתגורר איתו בבית ליד קבוצת הפועלים שארגן בן-ציון ישראלי דרומית ליפו. אולם בקיץ 1920 שוב יצא מארץ ישראל, ולאה חזרה שוב לכנרת. הזוג מעולם לא התחתן, אולם ב-1921 הוציא ברל עבורה פנקס חבר של ההסתדרות, ובו ציין כי היא נשואה לו. כתוצאה מכך, נרשם בפנקסה השם "לאה מירון־כצנלסון". כאשר היה ברל כבן 35, החליט הזוג לחיות יחד חיי משפחה של קבע.
בהנהגת אחדות העבודה 1919–1930
שמאל|ממוזער|200px|פסל של ברל כצנלסון בבית הוועד הפועל של ההסתדרות בתל אביב
שמאל|ממוזער|250px|מימין לשמאל: יצחק יציב, ברל כצנלסון, אייב קאהאן, בן-גוריון, זלמן רובשוב ואברהם הרצפלד, בעת ביקורו של קאהאן בארץ ישראל ב-1925.
עם הקמת "אחדות העבודה", הוציא כצנלסון את שבועון המפלגה, "קונטרס".
בסוף ספטמבר 1919 נשלח כצנלסון לשליחותו הראשונה כנציג "אחדות העבודה", לוועידת פועלי ציון בסטוקהולם ולמושב הוועד הפועל הציוני בלונדון.
במרץ 1920, לאחר מאורעות תל חי, חיבר כצנלסון לזכרם של הנופלים תפילת יזכור, שפורסמה ב"קונטרס". במקום המילים "יזכור אלוהים" שבתפילה המסורתית, נפתח ההספד שחיבר במילים "יזכור עם ישראל" והוא מהווה את הבסיס לתפילת "יזכור" של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
לאחר פרעות תר"ף באפריל 1920, הגיב כצנלסון ב"קונטרס" על איסור העלייה היהודית על ידי הבריטים: "לא בחסדכם ניתנה לנו הארץ ולא בזדון רמייתכם תשכּלו אותה מאיתנו. לא תוכלו לנו. בראשינו ננפץ את בריחי הברזל". ביולי 1920 השתתף עם טבנקין ובן-גוריון במשלחת של "אחדות העבודה" לוועידה הציונית השנתית בלונדון, הראשונה לאחר מלחמת העולם הראשונה. לאחר פרעות תרפ"א (1921) הודיע הנציב הרברט סמואל על הפסקת העלייה. כצנלסון תקף אותו בחריפות והאשים אותו ב"מורך לב" ו"התרפסות לפני צוררים ופורעים".
כצנלסון מילא תפקיד פעיל מאוד בהקמת ההסתדרות, מוסדותיה, הארגונים הקשורים אליה כגון "קופת חולים כללית", "סולל בונה", המשביר המרכזי ומוסדות וארגונים נוספים.
ביוני 1921 יצא כצנלסון לחוץ לארץ ובנובמבר הגיע לארצות הברית, כחבר במשלחת מטעם ההסתדרות (יחד עם יוסף ברץ ומניה שוחט) שנבחרה כדי לגייס כספים למען הקמת בנק פועלים. הייתה זו המשלחת הראשונה שיצאה בשם כל הפועלים המאורגנים בארץ ישראל. עם הגעתו, התארח ברל אצל אחיו, חיים. הוא לא ידע אנגלית ולכן היה מוגבל בפעילותו שם לחוגים יהודיים דוברים יידיש בלבד. כאשר נפגש עם יהודים ילידי ארצות הברית, נאלץ להיעזר במתורגמן או שהשיחה התנהלה בגרמנית, אותה ידע מעט. הוא הצליח בפעילותו להביא בדצמבר להקמת "ועד הפועלים האמריקנים למען בנק פועלים בארץ ישראל". בינואר 1922 התפצלה המשלחת למסעות ברחבי ארצות הברית כדי למכור את מניות הבנק. כצנלסון תר את צפון-מזרח ארצות הברית ואזורים נוספים. הוא שהה בארצות הברית שמונה חודשים. הוא היה מאוכזב מהסכום שגויס למען הבנק, כמה עשרות אלפי דולרים, אולם הקשרים שנרקמו על ידי המשלחת נשאו פרי במחצית השנייה של שנות ה-20, בהזרמת הכספים מתנועת הפועלים היהודים האמריקנית לטובת מפעלי ההסתדרות בארץ ישראל. עם הקמת בנק הפועלים, נבחר כצנלסון לאחד משבעת הדירקטורים שלו. הוא עסק בענייני הבנק עוד כשנה ובתוקף תפקידו אף הייתה לו מזכירה, כמעט בפעם היחידה בכל שנות פעילותו. באוגוסט 1922 הפליג מאמריקה לאירופה ונפגש בווינה, אחרי למעלה משנה, עם לאה ואחותו, חנה, שקיבלה שם טיפול רפואי. באותו חודש השתתף כציר מפלגתו בוועידה הציונית השנתית ("קונגרס קטן") בקרלסבאד. בסוף נובמבר, לאחר היעדרות של כשנה וחצי, חזר לארץ ישראל. בסוף דצמבר 1922 הגיעה אמו לארץ ישראל. היא הסתגלה במהירות, אולם על ברל הוטל עול פרנסתה. בשנים 1922–1923 התגורר בחדר ברחוב יונה הנביא בתל אביב. משם עבר להתגורר עם לאה בדירה קטנה ברחוב אלנבי.
ב-1923, בוועידה החקלאית שקדמה לוועידה השנייה של ההסתדרות, נבחר כצנלסון לחבר "המרכז החקלאי". באותה שנה גם הצטרף להנהלת "המשביר". בניסן תרפ"ג הוציא שוב לאור את ה"קונטרס", בעריכתו, לאחר שהופעתו נפסקה כששהה בארצות הברית. באחד במאי 1923 נשא את הנאום המרכזי של היום באולם הגדול של ראינוע דן בתל אביב, ובכך החל במסורת שנמשכה שנים רבות. ביולי אותה שנה נבחר לציר מטעם אחדות העבודה לוועידה השישית של ברית פועלי ציון בברלין, לקונגרס הציוני ה-13 בקרלסבאד ולוועידה שעתידה לקום לענייני ארץ ישראל העובדת. באייר תרפ"ד נערכה בעין חרוד הוועידה הרביעית של אחדות העבודה, בה תבע כצנלסון "הגמוניה של ארץ ישראל" בתנועת פועלי ציון. הוא לגלג על הצעתו של שלמה קפלנסקי שהגיע מאירופה, להקים בארץ ישראל פרלמנט שאחד משני בתיו יורכב מנציגי האוכלוסייה (בו יהיה רוב לערבים), והציג אותה כתוצאה של מצבם הלא-נוח של חברי התנועה "הבאים תדיר בדברים עם העולם החיצוני – ועליהם להסביר שם את עניינינו".
הקמת "דבר" והקמת מפא"י 1925–1930
בשנת 1925 הקים כצנלסון את "דבר" – העיתון היומי הראשון של ציבור הפועלים בארץ ישראל, והיה עורכו הראשי.
לקראת הוצאת העיתון פרש מעבודתו ב"משביר". טרם הוצאת העיתון התחוללה שערורייה. באביב 1924 הוחלט במועצת ההסתדרות העשירית על בחירתו של כצנלסון לעורך לצידם של שני חברי מערכת נוספים. הפועל הצעיר הציע את יצחק לופבן, אולם כצנלסון הודיע שלא יסכים לעבוד איתו. בתגובה פרסם לופבן מאמר בו האשים את כצנלסון בשימוש בבימת ההסתדרות להשמצת הפועל הצעיר. כצנלסון נעלב ושלח לוועד הפועל של ההסתדרות מכתב התפטרות מתפקיד עורך העיתון. בעקבות זאת החליט הוועד הפועל לתבוע את לופבן למשפט ההסתדרות. במועצת ההסתדרות הי"א שנערכה בינואר 1925, הוכר כצנלסון כנציג כלל הציבור והתמנה לעורך יחיד. כמו כן, התקבל רצונו שהעורך ייבחר אישית בוועידת ההסתדרות ולא על ידי הוועד הפועל שלה.
ב-1927 היה כצנלסון חבר במשלחת של אחדות העבודה לקונגרס הציוני ה-15 בבזל. בתום הקונגרס נסע לדנציג, שם השתתף בספטמבר במועצה העולמית של "החלוץ" ונאם לפני ועידה עולמית של השומר הצעיר. לנוכח חולשתה של תנועת הפועלים אל מול ההנהלה הציונית בקונגרס הציוני ה-15, הגיע למסקנה כי על הפועלים "לכבוש את התנועה הציונית". תנאי מוקדם לכך היה איחוד בין הפועל הצעיר ובין אחדות העבודה. באוקטובר שב לארץ ישראל, ובנובמבר העלה במועצת אחדות העבודה את שאלת האיחוד.
בינתיים תמך במאבק האלים לעבודה עברית בפרדסי פתח תקווה שהתרחש בדצמבר 1927 ובינואר 1928.
נושא האיחוד היה במשא ומתן ממושך, ובאביב 1928 כתב כצנלסון את הצעת מצע האיחוד מטעם אחדות העבודה. אלא שב-25 במאי אותה שנה, התהפכה המכונית שבה נסע יחד עם בן-גוריון ושניהם נפצעו. רגלו של כצנלסון נשברה. הוא המשיך לעבוד ממיטת חוליו, ובמשך כמעט שנה שכב כשרגלו מוגבהת. היא גובסה שש פעמים ולבסוף, לאחר ששהה בבית חולים בברלין, כבר לא נזקק לקב, שבו נעזר להליכתו, אך צלע עד סוף ימיו. פציעתם של כצנלסון ובן-גוריון גרמה לדחיית האיחוד, אולם בתשרי תרפ"ט אישרה מועצת אחדות העבודה את המצע שהציע כצנלסון. באייר תרפ"ט (1929) סוכמו המצע והסכם האיחוד, וכצנלסון היה אחד מארבעת החותמים עליו מטעם אחדות העבודה. איחוד זה הוליד את מפלגת פועלי ארץ ישראל, שהקיפה באותו הזמן כ-80% מכלל ציבור הפועלים בארץ ישראל.
במפא"י 1930–1944
1930–1933
בדצמבר 1929 נשלח כצנלסון מטעם המפלגה המתאחדת לגרמניה וללונדון. בדרכו עצר בקאפרי, שם ביקר אצל הסופר הרוסי הגדול ביותר באותה תקופה, מקסים גורקי. כצנלסון השתתף בוועידת ציוני גרמניה ביינה, שם התקשה לפעול באווירה העוינת מצד אנשי השמאל המקומיים. לאחר מכן השתתף בוועידת פועלי ציון בגרמניה, שם הצליח להעביר החלטות על סולידריות מלאה עם ההסתדרות ולגבש סביבו חוג נאמן מקרב חברי המפלגה. בתחילת ינואר 1930 נסע ללונדון, שם השתכן בבית משפחת דב הוז. בלונדון זכה לקבלת פנים חמה, ערך פגישות רבות ונחל הצלחה. על אף שלא היה חבר ההנהלה הציונית, הוזמן להשתתף בישיבותיה כאחד מנציגי הוועד הלאומי, על פי דרישתו של יושב ראש הוועד, פנחס רוטנברג. כמו כן השתתף בישיבת הנעילה של ועידת הפדרציה הציונית בבריטניה. נאומו ביידיש עשה רושם על המאזינים ובעקבות זאת הוזמן להרצאות בערי השדה והפך לחביב החברה הגבוהה היהודית בבריטניה. מסעו באירופה ארך ארבעה חודשים.
בכ' בתמוז תר"ץ (1930) נשא נאום לזכרו של תאודור הרצל, בו הציג את ההשקפה הציונית שלו עצמו, אל מול התנגדותה של הלאומיות הערבית למפעל הציוני: לערבים יש זכויות בארץ ישראל, אולם אין להם את הזכות למנוע מהיהודים לשנות את המציאות בה. ניתן לשנות את היותם של הערבים רוב בארץ, באמצעות עלייה, רכישת קרקעות והתיישבות. שלושת המרכיבים האלה הם העיקר במפעל הציוני והם גם התשובה לבעיה הערבית. שני העמים בארץ זכאים להתפתחות עצמאית ונפרדת, מבלי שיגבילו זה את זה, ולכל אחד מהם יש לאפשר אוטונומיה מלאה, בגופים פוליטיים נפרדים.
בספטמבר 1930 השתתף כצנלסון בקונגרס של ארץ ישראל העובדת שארגן בן-גוריון בברלין וזכה להערכה רבה. משם נשלח לסדרת הרצאות שארכה עשרה ימים במדינות הבלטיות. היה זה ביקורו הראשון שם. הוא ביקר בליטא ובלטביה. בריגה יזם פגישה עם נוער בית"ר. הם הזמינו אותו אליהם, ערכו לו קבלת פנים ושוחחו עמו לילה שלם. למרכז מפא"י דיווח: "הלוואי שהנוער שלנו יידע לקבל ככה פני מתנגד".
בעת שהותו בארצות הבלטיות התפרסם הספר הלבן של פאספילד, ובעקבות זאת חזר ללונדון. בנובמבר החל משא ומתן בין נציגי ההנהלה הציונית לבין ועדת הקבינט הבריטי על דו"ח ועדת שו ודו"ח הופ-סימפסון, וכצנלסון השתתף בישיבות הוועדה הפוליטית שליד ההנהלה, ששימשה גוף מייעץ. הוא התנגד להצעת הרוב ליישב את הערבים ה"מנושלים" בעבר הירדן, וטען כי כך תזכה אגדת ה"נישול" לגושפנקה רשמית, ובעבר הירדן ייווצר ריכוז אוכלוסייה של ערביי ארץ ישראל שימנע בעתיד התיישבות יהודית באזור. בדצמבר 1930 חזר לארץ ישראל. במושב השלישי של מועצת מפא"י בפברואר 1931 נשא את ההרצאה המרכזית על המצב המדיני, בה התייחס לתוכנית להקמת מועצה מחוקקת ותקף את ההשקפה שיש למהר ולקבל הצעות מצד הבריטים מתוך הערכה שהן בלתי נמנעות ומוטב להשלים עמן וכך לזכות בדעת קהל חיובית. הוא דחה את ההשקפה שלפיה ניתן להגביל את המועצה המחוקקת בהגבלות שינטרלו את יתרון הרוב הערבי, וטען כי מרגע קבלת העיקרון של ייצוג האוכלוסייה במועצה, ההגבלות הללו עלולות להפוך לאות מתה.
ביולי 1931 השתתף באופן פעיל בקונגרס הציוני ה-17 בבזל. משם נסע לווינה לקונגרס סוציאליסטי, ולאחר מכן המשיך ללונדון. החל מסתיו 1931 ובמרוצת שנת 1932 התרכז בגיבושה של חברת "ניר" לחברת התיישבות עובדים בעלת הון עצמי שיגויס מן הפועלים. בדרך זו ציפה לעודד את הפועלים להגדיל את חסכונותיהם, שישמשו לטובת מפעל התיישבותי גדול. תוכניתו זו התקבלה בוועידה הרביעית של ההסתדרות בפברואר 1933: כל פועל ופועלת נקראו לרכוש לפחות מניה אחת של החברה.
1933–1936
במרוצת השנים רכש כצנלסון לעצמו מעמד של סמכות רוחנית בתנועת העבודה, כשבמיוחד בלטה השפעתו בחיזוק המגמה הלאומית על חשבון זו המעמדית.
כצנלסון ראה בהסכמים קיבוציים ערך מחנך לאחריות לאומית, הן של עובדים והן של מעסיקים. הוא חתר לקונצנזוס, ובניגוד להשקפת מלחמת המעמדות הקלאסית המתבססת על כוחו של מעמד הפועלים, טען שהקמת הבית הלאומי מחייבת שיתוף פעולה בין המעמדות ובין כל חלקי היישוב. לפיכך שאף לחנך את ציבור הפועלים ליחסי עבודה מתוקנים.
בעקבות מאבקים אלימים בין פועלים חברי ההסתדרות שפתחו בשביתות, לבין פועלים חברי בית"ר שהפרו אותן, נערכו ב-27 ו-28 במרץ 1933 שני דיונים בנושא בוועד הפועל של ההסתדרות, בהם קרא כצנלסון להקים לשכת עבודה נייטרלית ולנסות להגיע להסכם עם הפועלים הרוויזיוניסטים. ב-17 באפריל, שביעי של פסח, נערכה בתל אביב תהלוכה של בית"ר. ערב התהלוכה נודע לכצנלסון על הכנות פעילי מועצת פועלי תל אביב לפגוע בה. ניסיונותיו למנוע את הפגיעה המתוכננת נכשלו, ובעקבות תקיפות מצד מפגיני הנגד הסוציאליסטים, שלח למרכז המפלגה ב-20 באפריל מכתב התפטרות מכל מוסדות התנועה. אלא שהוא לא עמד בדיבורו והחליט שלא לפרוש. ב-1 במאי נאם באספה פומבית גדולה וגינה את ההשוואות בין הפאשיסטים לרוויזיוניסטים. ב-16 ביוני נרצח חיים ארלוזורוב. בעקבות שמועות בדבר אשמתם של הרוויזיוניסטים, ניסה כצנלסון לבלום התפרצות אלימה, וניסח לשם כך מספר כרוזים (הידוע שבהם "אחים לכאב"), בהם קרא לאיפוק. באוגוסט 1933 נסע לגרמניה הנאצית ושהה מספר ימים בברלין. משם המשיך לקונגרס הציוני ה-18 בפראג. כצנלסון ניסה לגרש את הרוויזיוניסטים מהקונגרס ולהוציא אותם מהתנועה הציונית, ובישיבת הפתיחה של מושב הוועד הפועל הציוני ב-17 באוגוסט, דרש מינוי ועדת חקירה, שתבדוק את קיומן של קבוצות טרוריסטיות בתוך המפלגה הרוויזיוניסטית. הרוויזיוניסטים לא גורשו, אך הוקמה ועדת חקירה וכצנלסון העיד בפניה. הוא נשא את נאום ההספד על ארלוזורוב במליאת הקונגרס.
לאחר הקונגרס נסע עם ברכה חבס למעיינות מרפא בכפר קטן בצ'כוסלובקיה, וכעבור עשרה ימים (ב-25 בספטמבר 1933) יצא לסיור בן חודש ימים במקומות יישוב של יהודים בפולין. הוא ביקר באזור הגבול בין יהדות טרנסילבניה ליהדות גליציה, במונקאטש וסביבתה, בלבוב, בוורשה, בלודז' ובווהלין, ואף טס לווינה. את רוב הסיור הקדיש לביקורים בקיבוצי הכשרה. ב-26 באוקטובר סיים את סיורו וחזר לוורשה, שם השתתף בשיחה קשה עם השליחים במרכז "החלוץ". מוורשה נסע ללונדון לוועידה בענייני יהודי גרמניה הנאצית, ומשם המשיך לפריז, שם ביקר אצל פליטים יהודים מגרמניה. מצרפת נסע לברלין כדי לבחון את מצב "החלוץ" שם, ולאחר מכן חזר לשיחה נוספת במרכז "החלוץ" בוורשה. לאחר שובו לארץ ישראל השתתף בנובמבר בכפר סבא בישיבת המזכירות הרחבה של הקיבוץ המאוחד (ששלט ב"חלוץ"), ובה סיפר על התרשמותו הקשה מן הנעשה בפולין. סיורו בפולין נועד להכשירו לקראת משימה חינוכית גדולה שנטל על עצמו – הקמת המרכז לתרבות ולנוער. מיד עם שובו לארץ, החליט הוועד הפועל של ההסתדרות על הקמת מחלקה לחינוך הנוער בהנהלתו, וגם מרכז מפא"י נענה לקריאתו של כצנלסון והחליט גם הוא להקים מחלקה לענייני נוער ותרבות בהנהלתו. הייתה זו הפעם הראשונה שקיבל על עצמו מינוי רשמי מטעם ההסתדרות או המפלגה, מאז שהתמנה לעורך "דבר".
שמאל|ממוזער|250px|ברל כצנלסון נושא דברים בבן שמן, 1934.
לאחר שובו לארץ ישראל, לא עשה כצנלסון שום ניסיון להפעיל את ועדת החקירה של הקונגרס. במרכז המפלגה נערך ויכוח לגבי השימוש באלימות. כצנלסון נשאר במיעוט במפלגה בהתנגדותו לשימוש בה. בסיום הוויכוח ניסח את המסקנות: מלחמה פוליטית נגד הרוויזיוניסטים, אך עמידה על זכותם לעבודה והבעת רצון בהסכם עם כל ארגון פועלים שיבטיח עבודה עברית והגנה על תנאי העבודה. סעיף נוסף קרא להקמת לשכת עבודה נייטרלית שתבטל את טענות פועלי בית"ר על קיפוח. בנוגע לאלימות, דרש את הסכמת הוועד הפועל של ההסתדרות לכל שביתה הקשורה ברוויזיוניסטים, וכן את הקמתו של מוסד במפלגה שיהיה אחראי לשימוש מאורגן ומבוקר באלימות, אם אין מנוס בשימוש בה. המפלגה קיבלה את מסקנותיו, מלבד הקמת הלשכה הנייטרלית. ביוני 1934 נמצא אברהם סטבסקי אשם ברצח ארלוזורוב ונדון לתלייה. כצנלסון, רובשוב ובילינסון החליטו לבקש במאמר מערכת ב"דבר" חנינה לנאשם. בעקבות זאת פלש זיאמה אהרונוביץ' בראש חמישים איש למערכת העיתון ואיים לשבור את המכונות. מעשה זה הביא להחלטת הוועדה הפוליטית של מרכז המפלגה, בניגוד לדעת כצנלסון, להימנע מבקשת החנינה. לאחר שחרורו מחוסר הוכחות עלה סטבסקי לתורה בבית הכנסת הגדול, שם פתחו עשרות פועלים במהומה אלימה, מבלי שכונסה המפקדה שהוקמה כדי להחליט על פעולות מסוג זה. בעקבות זאת הודיע כצנלסון שוב על התפטרותו, ושוב חזר בו, אולם נטש את הנהגת המוסד "לאלימות מבוקרת". לדברי הביוגרפית אניטה שפירא, בשנת 1934 החל "תהליך ניכור בין ברל ובין חלקים נכבדים בתנועתו". בנובמבר אותה שנה תמך בהסכמי בן-גוריון - ז'בוטינסקי למניעת אלימות וחלוקת העבודה, אולם בשל האיום בפילוג, הסכימו בן-גוריון וכצנלסון להעביר את ההכרעה מהמפלגה להסתדרות, ושם נדחה הסכם העבודה במשאל בין חברי ההסתדרות. כישלונו של כצנלסון להשפיע על ההחלטה היה ביטוי לכך שלא חיבר את עצמו למנגנוני-כוח בהסתדרות, במפלגה, בקיבוץ או בהסתדרות הציונית.
בשנת 1934 עברו ברל ולאה להתגורר בדירה ב"מעונות עובדים" שבנתה ההסתדרות ברחוב מזא"ה. בדירה זו הותקן עבורו מכשיר טלפון, שהיה חיוני עבורו, משום שהרבה לעבוד בבית.
עשרה חודשים לאחר ההחלטה על הקמתו, החלה פעולתו של המרכז לנוער. בסוף 1934 הקדיש לו כצנלסון את מרב זמנו, לצדם של ישראל גלילי וברכה חבס. באפריל 1935 יצא עם אליהו גולומב ובן-גוריון למסע בעבר הירדן. הם חצו את הירדן ליד א-סאלט, ביקרו בעמאן, ירדו דרומה למעאן, נסעו לפטרה והמשיכו לעקבה. באוגוסט 1935 השתתף כצנלסון בקונגרס הציוני ה-19 בלוצרן ובוועידות שנלוו אליו, ותמך בצירוף "המזרחי" להנהלה הציונית – צירוף שהיה תחילתה של "הברית ההיסטורית" בין מפא"י ל"מזרחי", שנמשכה 42 שנים. בסופו של דבר נחל המרכז לנוער כישלון. בספטמבר 1935, לאחר שתי שנות עבודה שהשקיע בו כצנלסון, הצטמצמה פעולתו של המרכז בעיקר בהוצאת סדרת חוברות הדרכה, שלא נעשה בהן שימוש רב, ובמספר פעולות הדרכה.
כישלונו של המרכז לנוער הבהיר לכצנלסון את עוצמת שליטתו של הקיבוץ המאוחד בנוער וברזרבה החלוצית, והוא נואש מפעולה במסגרות הקיימות. בעקבות זאת קרא באוקטובר 1935 לאיחודה של התנועה הקיבוצית. בפסח תרצ"ו כתב סדרת מאמרים בשם "ערעורים על המצב הקיים", בהם טען כי הפירוד בין הגושים ההתיישבותיים והפטריוטיות הגושית (שאינה מסתפקת בהאדרת הגוש, אלא גם פונה להשחרת פני הגוש האחר) עלולים להביא להריסתה של התנועה הקיבוצית ושל תנועת הפועלים הארצישראלית. הוא קרא לאיחוד כל הזרמים בתנועה, אולם שאף בשלב זה לאיחוד בין התנועות שבתוך מפא"י וכיוון את דבריו לאנשי הקיבוץ המאוחד וחבר הקבוצות. מכיוון שהקיבוץ המאוחד היה הגוף הגדול מביניהם, תמיכתו באיחוד הייתה תנאי להגשמתו. אולם תגובת הנהגת ה"קיבוץ" על קריאתו של כצנלסון ולביקורתו כלפיו הייתה עוינת, ומספר ימים לאחר פרסום מאמריו פרצו מאורעות תרצ"ו, שהסיחו את דעת הציבור ומנהיגיו מפולמוס האיחוד.
1936–1940
שמאל|ממוזער|250px|כצנלסון (שלישי מימין) עם ויצמן, בן-גוריון ושרת באניה באלכסנדריה, 1936.
כצנלסון התייחס לטרור הערבי כנגד היישוב העברי בשנים 1936 - 1939. ביטוי לכך ניתן לקרוא במבוא לספר "מאורעות תרצ"ו", שנכתב על ידי ברכה חבס. שם השווה כצנלסון את גבורת המתיישבים מול הטרור הערבי בשנת 1936, לגבורת מגיני תל חי: "דוֹר המצוֹר והבּצרוֹן, אשר קלט חצים ולא נסוֹג, אשר לא הפקיר שוּם נקוּדה ולא נתן לפַנוֹת שוּם מקוֹם ישוּב...דוֹר זה רשאי לוֹמר ליוֹסף טרוּמפּלדוֹר ולאהרן שֶר, אנשי תל-חי: לא בּיישנוּכם. לא ערירים הלכתם".
כצנלסון הביע התנגדות נחרצת לתופעה של אנטי-ציונית שאפיינה חלק מהאליטה האינטלקטואלית (ובמיוחד ברית שלום). ב-4.5.36, פרסם מאמר בדבר, והוא כותב בין השאר:היש עם בעמים, אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס, ממלא את לבם, רגש הערצה והתמכרות? ... וכאן בארץ ישראל.. ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלסטינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה, עם תאוות הפגיון שבמזרח. באוגוסט 1936 חתם כצנלסון עם הרב מאיר ברלין על הסכם איחוד בין ארגון "ההגנה" ו"ארגון ב'". אולם בשל התנגדות הרוויזיוניסטים, יצא האיחוד אל הפועל ב-1937 רק בחלקו.
ב-20 בספטמבר 1936 הגיע כצנלסון בשליחות מדינית ללונדון. בין היתר, ביקר בקברו של קרל מרקס ובחוות "החלוץ" שבה הדריך לסיה גלילי, נסע לוועידת ה"לייבור" באדינבורו ונפגש עם קלמנט אטלי. בזמן ששהה בלונדון, החמיר מצבו הבריאותי. ב-3 בנובמבר נבדק על ידי רופא ונמצא חולה בתת-פעילות של בלוטת התריס (Hypo-thyroidism), שכתוצאה ממנה חסר הורמון התירואיד. הוא החל ליטול טבליות של ההורמון החסר ומצבו השתפר, וב-19 בנובמבר שב לארץ ישראל. ב-16 בדצמבר חדל ליטול את התרופה ומאז החלה הרעה במצבו. בעדותו בפני ועדת פיל, האשים את הממשלה בחלוקת נחלות גדולות מאדמות בית שאן ליחידים, אולם לא הכין הוכחות לכך והותקף בשל כך על ידי חברי הוועדה. כנגד התלהבותו של בן-גוריון מהצעת חלוקת ארץ ישראל, טען ברל שאל ליהודים להציע זאת מיוזמתם, מאחר שכך תזוהה התוכנית עם שאיפותיהם והיא תידון לכישלון. הוא דרש להמשיך להיאבק על קיום כתב המנדט, ואם תוצע מדינה בגבולות סבירים – להסכים לדון בכך. בשל מצבו הבריאותי המעורער, יצא ב-12 בפברואר 1937 לתקופת ריפוי במצרים, שם שהה בפנסיון ולאחר מכן בסנטוריום. עם גבור הלחצים המדיניים בלונדון, נסע לשם שוב בתחילת אפריל. הוא נבדק על ידי שני מומחים, שביטלו את חוות הדעת שקיבל מרופאי קופת חולים בתל אביב, וחידש את נטילת טבליות התירואיד, מה שהביא לשיפור ניכר במצבו. בלונדון היה היחיד מכל הפעילים הציונים שהתנגד לחלוקה. לדעתו, התנאים לא היו בשלים להקמת מדינה יהודית. בתחילת יולי חזר לארץ ישראל למספר שבועות, ודיבר נגד החלוקה בדיון מועצת מפא"י בשאלה לקראת פרסום דו"ח ועדת פיל.
באוגוסט 1937 השתתף כצנלסון בקונגרס הציוני ה-20 בציריך, שם סירב לדחות על הסף את רעיון החלוקה והוביל את ההחלטה לייפות את כוחה של ההנהלה הציונית לנהל עליו משא ומתן. במציאת נוסחה משותפת למחייבי החלוקה ולשולליה, הצליח לשמור על אחדות תנועת הפועלים ואחדות התנועה הציונית. בחודש שלאחר הקונגרס, נסע לאיטליה, לצ'כוסלובקיה, להולנד ולצרפת. הוא נשאר באירופה בשל חברותו בוועדה הפוליטית שנבחרה בקונגרס, כמחווה לשוללי החלוקה, כדי לפקח על המשא ומתן של ויצמן עם הממשלה הבריטית על תוכנית החלוקה. אולם בעקבות מינויה של ועדת וודהד, נדחה המשא ומתן. באוקטובר הפליג לניו-יורק והשתתף בוועידת פועלי-ציון, בוועידת נשות הדסה ובמועצת עסקני הקרן הקיימת. הוא שהה בארצות הברית כמעט חודשיים. עד דצמבר אותה שנה.
שמאל|ממוזער|220px|ברל כצנלסון ליד תחנת רכבת העמק "ארלוזורוב" אפיקים, 1938.
בתחילת מאי 1938 פתח כצנלסון את הוועידה הגדולה של מפא"י ברחובות בתביעה ל"איחוד המפלגה": איחוד התנועה הקיבוצית, איחוד תנועות הנוער והקמת בית מדרש לחינוכו של נוער מפא"י. הוועידה החליטה פה אחד "כי הגיעה השעה לעשות כל המאמצים לאיחודה של התנועה הקיבוצית כולה", בירכה על הסכמת הקיבוץ המאוחד וחבר הקבוצות לפתוח במשא ומתן, הטילה על מרכז המפלגה להשתתף באופן פעיל בתהליך האיחוד, וחייבה אותו לכנס את נציגי תנועות הנוער במטרה לאחדן. אלא שבחירת מזכירות המפלגה ביטאה את החלוקה הגושית בה וכצנלסון התפטר ממרכז המפלגה. מצב בריאותו הידרדר והוא שקע בייאוש בשל העובדה שלא הצליח להוציא לפועל את תוכניותיו. בקיץ אותה שנה עבר להתגורר בירושלים. את שובו לפעילות במפלגה התנה בביצוען של החלטות ועידת רחובות.
בספטמבר 1938 נסע כצנלסון ללונדון, לקראת פרסום דו"ח ועדת וודהד. כשנודע שהממשלה הבריטית נטשה את תוכנית החלוקה ועומדת להטיל מגבלות קשות על הבית הלאומי, וזאת במקביל להחמרת מצוקת הפליטים היהודים מגרמניה, החל לגייס כספים למען עלייה ב'. בתחילת פברואר 1939 חזר ללונדון, שם היה חבר ב"פאנל" יהודי שהשתתף לצד הנהלת הסוכנות במשא ומתן עם ממשלת המנדט בועידת סנט ג'יימס. באביב שב לארץ ישראל. בימי המאבק נגד הספר הלבן החל גל חדש של טרור יהודי, שזכה לאהדה בקרב בני נוער רבים, גם בחוגי תנועת הפועלים. ביוני 1939 היה כצנלסון היחיד מעסקני תנועת הפועלים שצירף את חתימתו ל"קול קורא נגד הטרור מבפנים", שעליו חתמו גם הנרייטה סאלד, ש"י עגנון והוגו ברגמן, וביולי נאם באספות נוער "למען טוהר מלחמתנו". באוגוסט 1939 השתתף בקונגרס הציוני ה-21 בז'נבה. נאומו ביידיש ב-20 באוגוסט בזכות העלייה ה"בלתי ליגאלית" זכה לתשואות ממושכות. בקונגרס גם דיבר בזכות מדיניות ההבלגה והסביר: "הבלגה משמע: יהי נשקנו טהור... אנו מתייצבים בפני הקמים עלינו. אך איננו רוצים שנשקנו יוכתם בדם נקיים". הופעה זו של כצנלסון הייתה האחרונה בקונגרס הציוני. לאחר סיום הקונגרס, נקרא לפריז, שם נפגש עם ז'בוטינסקי, שהזמין אותו אליו ללונדון, אחרי שנפגשו לראשונה בזמן ששירתו בגדוד העברי. ב-31 באוגוסט נערכה פגישה בין השניים בביתו של ז'בוטינסקי בלונדון, שנמשכה מהבוקר ועד הערב, ולמחרת הגיע ז'בוטינסקי אל כצנלסון. בסך הכל נערכו ארבע שיחות שנסתיימו ללא הסכם. נושאן העיקרי היה פעולות הטרור של אצ"ל והבעיה שעמדה במרכזן הייתה שאלת מרותה של ההסתדרות הציונית. ב-21 בספטמבר חזר כצנלסון לארץ ישראל ומאז לא יצא ממנה יותר.
ב-1939 החל כצנלסון לערוך קובץ שהוקדש לאיחוד התנועה הקיבוצית. כאשר נודע על כך לטבנקין, שלח ב-1 במאי מכתב לכצנלסון, בו אסר עליו להכניס מדבריו לקובץ. באוגוסט שלח מכתב נוסף, בו פסל את כצנלסון מלשמש עורך-יחיד בעניין האיחוד, שבו הוא אינו נייטרלי, ודרש עריכה משותפת עם נציגי הצד השני. לאחר שקרא את הקובץ הערוך טרם הדפסתו, טען גם כי עריכתו מוטית לרעת הקיבוץ המאוחד. בעקבות זאת, הסיר כצנלסון מעליו את האחריות להוצאתו והעביר אותה לידי מזכירות הוועד הפועל של ההסתדרות, וזאת על אף שכבר השלים את עריכתו ועיצובו והעניק לו את השם "הקיבוץ והקבוצה". הספר הודפס בנובמבר, אך לא יצא לאור וקיבל את הכינוי "הספר הגנוז". לאחר שביולי 1940 עלו מחדש הערעורים על עריכת הספר, הודיע כצנלסון ב-31 ביולי למזכ"ל ההסתדרות דוד רמז על התפטרותו מעריכת "דבר" ונימק: "מי שפסול לערוך קובץ בעניין השנוי במחלוקת – פסול לעריכת עיתון ההסתדרות". עוד במהלך שנות ה-30 חלה התרחקות של כצנלסון מהעיתון, במקביל לירידה ברמתו שחלה בעקבות נסיונותיו של כצנלסון לשוות לו צביון פופולרי יותר. על אף ששמו הופיע על גבי העיתון כעורך האחראי, פעילותו של כצנלסון בעיתון הלכה ופחתה. אכזבתו מהעיתון הביאה לכך שאיבד את העניין בעבודת העריכה ואת מקומו מילא בילינסון. לאחר פטירתו ב-1936, עברה מלאכה זו לידי רובשוב.
כצנלסון היה בצד האקטיביסטים בפולמוס הגדול עם המתונים, וקבע שלושה תחומים שבהם על היישוב היהודי להתנגד לשלטון הבריטי: מניעת עלייה לארץ ישראל, מניעת התיישבות ואיום בפירוק מנשק. האקטיביזם היה כלי במאבק על דעת הקהל בבריטניה ובארצות הברית, אולם כצנלסון ראה בו גם כלי חינוכי חשוב להכשרת היישוב היהודי לעמידה בסבל ונשיאה בקורבנות. לאחר טביעת אניית המעפילים "פאטריה" בנובמבר 1940, בשל פעולת חבלה כושלת של ה"הגנה", האשימו המתונים את האקטיביסטים בשפיכת הדם. בתגובה לכך, אמר כצנלסון במועצת ההסתדרות שנערכה ב-9 בדצמבר בכפר סבא, כי ייתכן שהאירוע היה נמנע, אילו ההתנגדות לגירוש הייתה מתבצעת מוקדם יותר, וטען: "הנכונות להסתכן, יש שהיא מצילה מסכנות!". מספר ימים לאחר מכן הותקף יצחק לופבן, עורך "הפועל הצעיר", בשל מאמר בעיתונו שתקף את פעולת "פאטריה", וכצנלסון הואשם במפלגתו בהתרת דמם של המתונים. במועצת האיחוד העולמי של "פועלי ציון" שהתכנסה ב"עיינות" ב-17 בדצמבר, קבע כי מלחמת העולם השנייה היא קיצה של יהדות אירופה, ש"גורלה נחתם". ב-9 בינואר 1941 ביטא את מסקנתו במרכז מפא"י, כי יש "להרים את הדגל של פתרון שאלת היהודים, של מדינה יהודית". אולם הן נבואתו לגבי יהדות אירופה והן מסקנותיו, לא נתקבלו על דעת תנועתו. כצנלסון פרשׂ בפני חברי מפלגתו את מחשבותיו לגבי עתיד ארץ ישראל ופתרון הבעיה הערבית. הוא לא ראה דרך להידברות עם התנועה הלאומית הפלסטינית ובעקבות בן-גוריון, שהציע זאת קודם, הציע עתה גם הוא תמיכה בהקמת הפדראציה הפאן-ערבית תמורת הסכמת הערבים להפיכת ארץ ישראל המנדטורית למדינה יהודית, אלא שעשה זאת מתוך הנחה שתוכנית זו לא תתקבל על דעתם. מאז שהועלה רעיון הטרנספר בהצעותיה של ועדת פיל ב-1937, ראה בו כצנלסון תשובה אמיתית ופתרון לטווח ארוך לבעיית ערביי ארץ ישראל, על פי דוגמת חילופי האוכלוסין בין יוון וטורקיה, שבוצעו לאחר מלחמת העולם הראשונה ופתרו בעיה דמוגרפית לשתי האוכלוסיות. עתה, בהיותה שותפה בממשלת בריטניה, אישרה מפלגת ה"לייבור" מחדש את תמיכתה בתנועה הציונית וכללה בהחלטותיה את הטרנספר כחלק מן הפתרון לשאלת ארץ ישראל (בדרכי שלום ומתוך הסכם הדדי). כצנלסון שמח על כך והאמין כי לאחר מלחמת העולם השנייה, ניתן יהיה לבצע שינויים מהפכניים ובהם גם חילופי אוכלוסין.
1941–1944
שמאל|ממוזער|240px|פסל של כצנלסון מאת הפסל יעקב לוצ'אנסקי בקיבוץ גבעת ברנר
בסוף ינואר 1941 החליטה מועצת ההסתדרות להקים הוצאת ספרים ובחרה בכצנלסון כעורך, על אף התנגדותן של מפלגות השמאל להקמת הוצאת ספרים של ההסתדרות או לבחירתו של כצנלסון כעורך יחיד.
בי"ג אדר תש"א פתח כצנלסון "ירח כלה" – סמינר המיועד לאוכלוסיית הפועלים, בהשתתפות 138 איש מכל חלקי הארץ, רובם מן ההתיישבות העובדת. מושב הירח התקיים בבית המכון החקלאי של האוניברסיטה העברית ברחובות. הפעילות התנהלה בחוגים, ששלושת העיקריים שבהם עסקו בענייני ההסתדרות, בספרות עברית ובתרבות (עסק בשאלות חגי ישראל). חוגים נוספים עסקו בהיסטוריה יהודית, סוציאליזם ומדיניות.
בקיץ 1941 התגורר כצנלסון בירושלים. בסתיו אותה שנה התירו שלטונות המנדט לבקשת הסוכנות היהודית שידור רדיו מיוחד של היישוב היהודי אל יהדות ברית המועצות. כצנלסון נשא ביידיש את דבר תנועת הפועלים הארצישראלית. הוא פתח במילים "אחים יהודים" ודיבר על אחדות הגורל היהודי. בסוף ינואר 1942 חזר לתל אביב. באפריל אותה שנה חנך את הוצאת הספרים "עם עובד", בה ראה כלי חשוב מאוד בעיצוב דמותה ותרבותה של החברה העברית.
אחרי פטירתו של מנחם אוסישקין, הפך כצנלסון לאיש המרכזי בהנהלת הקרן הקיימת לישראל, ובשנים 1942–1944 היה יושב ראש משותף של הקרן. כמו כן, היה גם דירקטור באוניברסיטה העברית.
בתאריך ט"ו בשבט תש"ב 2 בפברואר 1942 התמנה כצנלסון להיות חבר בוועד הלשון העברית, בבחירות שהתקיימו בירושלים כחודשיים לאחר פטירתו של דוד ילין (מיסד וועד הלשון העברית). יחד עם ברל כצנלסון נבחרו פרופ' ד, קאסוטו ומר ד. רמז. חברותו של כצנלסון בוועד הלשון העברית הייתה סמלית למדי והוא השתתף במעט מאוד ישיבות עד למותו, נראה היה שוועד הלשון מעוניין היה להכניסו כחבר משיקולי יוקרה זאת לאחר שש"י עגנון פרש מהוועד באותה אספה לאחר פטירת דוד ילין, עם זאת ברל כצנלסון מופיע ביומני ועד הלשון כמשתתף פעיל בלשכת ועד הלשון של תל אביב.
כצנלסון קיבל את דעתו של בן-גוריון, שבלי מדינה יהודית לא ייבנה הכח היהודי ולכן הקמת המדינה קודמת לבניית הכח. משום כך, העניק את תמיכתו המלאה לבן-גוריון במאבקו להשיג את תמיכת התנועה הציונית בתוכנית בילטמור, שהתקבלה ב-1942. תמיכתו בתוכנית "הכשירה" אותה גם בעיני חברי האופוזיציה בתוך "הקיבוץ המאוחד", ובנובמבר אותה שנה, היא אושרה על ידי ההסתדרות הציונית בארץ ישראל, במושב הוועד הפועל הציוני המצומצם בירושלים.
בשנת 1944 השתתף כצנלסון בפגישה עם צנחני היישוב ונתן להם את ברכת הדרך לפני צאתם לאירופה. לשאלתם מהו התפקיד המרכזי המוטל עליהם, השיב: "הצילו יהודים, כל היתר – אחר־כך. אם לא ייוותרו יהודים, גם ארץ־ישראל והמפעל הציוני ייכחדו". מנגד, לדברי הביוגרפית אניטה שפירא, כצנלסון לא היה פעיל בשאלות ההצלה, לא עשה דבר למען הצלת היהודים ושתיקתו בעניין השואה "הייתה כמעט מוחלטת".
אף שלא נשא בתפקידים רשמיים, החזיק ברל במעמד של מנהיג בין בני דורו עד סוף ימיו, הודות למשקלו הסגולי כאדם.
שמאל|ממוזער|220px|קבר ברל כצנלסון בין שתי אהבותיו, שרה שמוקלר ולאה מירון, בבית הקברות כנרת
לאחר שכל חייו סבל מבעיות בריאות, נפטר כצנלסון בירושלים ממפרצת (שטף דם במוח) במוצאי שבת, 12 באוגוסט 1944, בגיל 57.
ארונו הוצב באולם הכניסה לבניין הקרן הקיימת, עטוף בדגל כחול-לבן עם פס אדום, ולאחר מכן נשאו אותו בן-גוריון, אליעזר קפלן, דוד רמז ויצחק גרינבוים. מסע ההלוויה עבר ברחובות המלך ג'ורג' ובן-יהודה, ויצא לעבר תל אביב. השיירה עברה בדרך סלמה, ברחוב העלייה וברחוב אלנבי, שם עמדו רבבות אנשים. טור המכוניות עצר ליד בית הוועד הפועל ברחוב אלנבי והמשיך לנוע לעבר בית הכנסת הגדול, שם התפלל החזן "אל מלא רחמים" ונאמר "קדיש". ליד בית ארלוזורוב נעמדו ההמונים עמידת-דומייה ולאחר מכן המשיכה שיירת המכוניות, שאורכה היה כשני קילומטרים, דרך ואדי עארה, עמק יזרעאל ועמק בית-שאן. השיירה הגיעה בשעה 18:00 לקבוצת כנרת. כצנלסון נקבר בבית הקברות כנרת הקטן, בנוכחות כ-7,000 איש. עליזה שידלובסקי, חברת קבוצת כנרת שהכירה אותו מראשית דרכו, ספדה לו במילות פרידה, ודוד בדר, מוותיקי העלייה השנייה, אמר "קדיש", משום שלכצנלסון לא היו צאצאים.
בן-גוריון כינה אותו בהספדו: "הארי שבחבורה" ו"מורה הדור". הוא כתב לידידתו, מרים כהן: "איני מכיר בדורנו מישהו הדומה לו בתבונתו, בחזונו, בכנותו, בעוצמתו המוסרית והאינטלקטואלית, בעומק הבעתו ובברק סגנונו, בכתב או בעל פה, באומץ לבו, בחושיו, וכמובן במסירותו האין סופית".
הגותו
שמאל|ממוזער|200px|פורטרט של ברל כצנלסון, 1935.
ברל כצנלסון היה אידאולוג שלא השאיר אחריו משנה סדורה. הוא מעולם לא ניסה לסכם את תורתו בכתב, מאחר שלא סיכם לעצמו את השקפת עולמו. על דעותיו ניתן היה ללמוד מתוך הרצאותיו על תולדות תנועת הפועלים. הוא הטיף לציונות וסוציאליזם, אך בשונה מהתאורטיקנים הסוציאליסטיים, לא כבל את האידאולוגיה שלו בניסוחים. אניטה שפירא מציעה לכנות את השקפתו "סוציאליזם לאומי והומניסטי" ומכתירה אותו כ"אדריכל החברה הסוציאליסטית הארצישראלית".
כצנלסון היה מן הראשונים שהטילו ספק בהצלחת המהפכה בברית המועצות, ונמנה עם המעטים בתנועתו שהתייחסו בחיוב למסורת ולדת היהודית. בניגוד למיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שביקש למחוק את כל העבר היהודי ולבנות עולם חדש, טען כצנלסון שזוהי מהפכנות פרימיטיבית וילדותית שלא תחזיק מעמד. לדבריו יש צורך במהפכנות בונה ששלובה בחיים רוחניים ולא זורקת לגל האשפה את כל ירושת הדורות, אלא בוחנת אותה מחדש, ובוררת את הנכון והמתאים לה, לעיתים דווקא מתוך מסורות נשכחות. לדידו המרד הציוני צריך למרוד גם במרידות הקודמות, כגון חזון ההתבוללות של חלק מהמשכילים והסוציאליסטים, הגלותיות של הבונד, הערצת התארים והדיפלומות של "אינטליגנציה", והשתעבדות לחזון המהפכה הקומוניסטית.
כצנלסון כיבד את המסורת היהודית ואת רבני ישראל. מדי פעם היה לומד דף גמרא. הוא לא שמר דיני כשרות, אך נזהר מאכילת חזיר, משום שיהודים נהרגו בשל הימנעותם מאכילתו. כצנלסון העריץ את קידוש השם. הוא תבע סובלנות דתית מתנועתו: הוא דרש שמטבחי הפועלים יהיו כשרים, כדי שגם הפועל הדתי יוכל להיכנס להסתדרות, ובקונגרס הציוני בלוצרן נאבק למען התחייבות התנועות הקיבוציות לשמור את השבת בקיבוציהן, מה שעורר התנגדות אצל חניכיו. היה לו יחס מיוחד כלפי יום תשעה באב והוא נהג לשמור בקפדנות על האבל, מטעמים לאומיים. בשנותיו האחרונות הגיע למסקנה שתרבות לאומית אינה יכולה להתקיים ללא סמלים ומנהגים מסורתיים – השקפה שייחדה אותו בתוך תנועתו.
טענותיו בדבר חוסר כבוד חינוכי ותרבותי כלפי מסורת ישראל פורסמו במאמר חורבן ותלישות, שפרסם בעיתון "דבר" ביום י"ד באב תרצ"ד (1934), לאחר שמדריכי המחנות העולים ערכו טיול ומחנה קיץ ביער בן שמן בתשעה באב. וכך התבטא: "לא אשכח, לא אוכל לשכוח את יום החורבן היום האיום מכל הימים, יום גורלנו". עוד הוא כותב שם:
280px|ממוזער|חדר העבודה של בן-גוריון בצריף שלו בשדה בוקר. דיוקנו של כצנלסון נראה על השולחן.
אחד מנאומיו הנודעים של כצנלסון קרוי "בזכות המבוכה ובגנות הטיח", והוא נשא אותו בכינוס מדריכי עליית הנוער, ביום ב' בתמוז ת"ש (1940). בנאום נכללו המילים:
.
כתביו
שמאל|ממוזער|250px|לשכתו של ברל כצנלסון, 1944.
כצנלסון פרסם בחייו מאמרים רבים ונאם בבימות חשובות, אולם לא הוציא לאור אף ספר שלו. לאחר פטירתו יצאו ספרים וחוברות רבים בהם כונסו נאומיו, מאמריו, מכתביו ועוד. כמה מספרים אלו יצאו לאור ביידיש.
מכתביו שראו אור
במבחן: שיחות עם מדריכים, המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בא"י, תרצ"ה-1935
ערכים גנוזים: שיחות על בעיות החינוך לסוציאליזם (סידר וערך: אפרים ברוידא), עיינות, תש"ד 1944
כתבי ב. כצנלסון, א'-י"ב, תל אביב: מפלגת פועלי א"י, תש"ה-תש"י 1945–1950
בחבלי אדם: על מורים וחברים, תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ה 1945
דרכי לארץ, המשמרת הצעירה למפלגת פועלי א"י, תש"ה-1945
מדיניות ציונית: חזון, אל המטרה, במאבק, ההסתדרות הכללית, הוועד הפועל, תש"ו 1946
הסולם אל החזון (עורך: מרדכי קושניר), לשכה מרכזית של הקק"ל, תש"ו 1946
עם חזיון ההגנה, הוועד הארצי למען החייל היהודי, תש"ח 1948
הפועל בעמו: כתבים נבחרים (הביא לדפוס: יהודה ארז), הוצאת עיינות, תשכ"ד 1964 (הביא לדפוס: יהודה ארז)
מהפכה ושורשים: מבחר דברים (כינס וערך: אבינועם ברשאי), י. גולן, 1996
עד פנה היום (עורך: מוקי צור), עם עובד, תשס"ו 2006
ממאמריו
"ליסוד בנק הפועלים", קונטרס, כ"ב, ג' שבט ה'תר"ף, עמ' 3–6.
חורבן ותלישות, דבר, 1934
ייצוגיו בתרבות
150px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון לכצנלסון ב"מעונו" ברחוב מזא"ה 65 בתל אביב
הסופר ש"י עגנון, שהיה מקורב מאוד לכצנלסון ופרסם אחדים מסיפוריו ב"דבר", כתב מאמר לזכרו, "על ברל כצנלסון", שפורסם ב"הארץ" ב-25 באוגוסט 1944 ויצא לאור גם כחוברת נפרדת. במאמר כתב עגנון כי ארבעת האנשים שעיצבו את פני היישוב הם "ברנר ורופין ורבינו הקדוש אברהם יצחק הכהן קוק וברל כצנלסון".
המשורר נתן אלתרמן כתב לזכרו של כצנלסון את השיר "על מוּת", שהתפרסם במדורו "הטור השביעי" ב"דבר" בכ"ט באב תש"ד, 18 באוגוסט 1944.
ישראל קולת, משה שרת, ודב סדן פרסמו את הספר "דרכי איש: שלוש מסות על ברל כצנלסון", בכינוסו של זאב גולדברג, בהוצאת צופית, בית ברל, תשכ"ח (1967).
על שם כצנלסון נקראים מוסדות חינוך ותרבות ברחבי הארץ, ובהם המכללות בית ברל ואוהלו, אוניית המעפילים ברל כצנלסון, קיבוץ בארי (שמו העברי), בית הספר בארי ברחוב ברל בנוה שאנן בחיפה, המכינה הקדם צבאית "בארי" הנמצאת בבית ברל ובכפר הנוער כנות הסמוך לגדרה ורחובות בערים.
ברל כצנלסון גר בתל אביב ברחוב מזא"ה 65 בדירה שכונתה "מעונו". לוחית זיכרון על בית זה מציינת זאת.
ביוני 2022 הציע ח"כ גלעד קריב הצעת חוק ליום זיכרון שנתי בתאריך כ"ד אב, אך החוק נפל עקב התנגדות האופוזיציה.
לקריאה נוספת
שמאל|ממוזער|200px|פרוטומה של כצנלסון מאת זאב צורנמל
ספרים המוקדשים לכצנלסון
זאב גולדברג, דרכי איש: שלוש מסות על ברל כצנלסון, בית-ברל, 1968
זאב גולדברג, פרקים במשנתו החברתית של ברל כצנלסון, מכללת בית ברל, 1964
מרדכי שניר, על ברל כצנלסון: זכרונות ודברי הערכה, מפלגת פועלי א"י, 1952
אברהם צביון, דיוקנו היהודי של ברל כצנלסון, ספרית פועלים, 1984
ישראל קיסר, ברל כצנלסון – 100 שנה להולדתו, ההסתדרות הכללית, הוועד הפועל, תשמ"ז-1987
אב"א אחימאיר, לאחר האהבה, לאחר השנאה, הוועד להוצאת כתבי אחימאיר, כרך ד', 1974
חנה כצנלסון-נשר, אח ואחות: זכרונות, עם עובד, 1978
פרק בתוך ספר מקיף
נח בי (בירזובסקי), פני תל אביב בקריקטורות, עורך ומוציא לאור: משה שיינבוים, 1939
ישראל קולת, אבות ומייסדים, פרק "ברל כצנלסון: איש ונבו לו", תל אביב: עם עובד, 1975, עמ' 85–113
שמעון פרס, לך עם האנשים: שבעה דיוקנאות, עידנים, 1978
שלמה הרמתי, המורים החלוצים, ירושלים: משרד הביטחון (ספריית האוניברסיטה המשודרת), 151-141
ראו גם
קרן ברל כצנלסון
קישורים חיצוניים
200px|ממוזער|שמאל|ציור של ברל כצנלסון ברחוב כצנלסון בגבעתיים
ביוגרפיה של ברל כצנלסון, בארכיון מפלגת העבודה
ארכיונו האישי של ברל כצנלסון שמור בארכיון מפלגת העבודה
ברל כצנלסון, באתר מכללת בית ברל
ברל כצנלסון, באתר תנועת העבודה הישראלית
ברל כצנלסון, באתר האקדמיה ללשון העברית
ב. כצנלסון איננו - העמוד הראשון של "דבר" למחרת פטירתו של ברל כצנלסון
קטעי ארכיון מחייו של ברל כצנלסון מוצגים לרגל עשור למותו, יומני כרמל 1954
קובי דנה, "כיצד מגשימים אידיאה?": סוגיית ההגשמה הציונית בכתבי ברל כצנלסון, שבעים פנים לציונות, ספטמבר 2018.
אסף ענברי, האופציה של ברל
ברל כצנלסון, באתר הבנק אוצר התיישבות היהודים
ליאור טל שדה ורגב בן דוד, ברל כצנלסון: מחוף לבית, קולות של רוח (גל"צ), פרק פודקאסט על הגותו של ברל כצנלסון, יולי 2021
"תמיד על המשמר מפני כוחות שדוחפים אותנו אחורנית", ליברל, 16 באוקטובר 2021
נוסח הצעת חוק "חוק ברל כצנלסון (ציון זכרו ופועלו), התשפ"א–2021" שעלתה בכנסת ה-24.
הערות שוליים
*
קטגוריה:אנשי העלייה השנייה
קטגוריה:חברי אספות הנבחרים
קטגוריה:חברי הוועד הלאומי
קטגוריה:יהודים בלארוסים
קטגוריה:עורכי דבר
קטגוריה:עורכי עיתונים בשפה העברית
קטגוריה:עיתונאים כותבי עברית ביישוב
קטגוריה:עיתונאים יהודים
קטגוריה:פעילי ההסתדרות הכללית
קטגוריה:ציונים סוציאליסטים
קטגוריה:לוחמי הגדודים העבריים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות כנרת
קטגוריה:תנועת העבודה
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:יושבי ראש הקרן הקיימת לישראל
קטגוריה:עובדי הוצאת עם עובד
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:חברי אחדות העבודה
קטגוריה:חברי ועד הלשון העברית
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנולדו ב-1887
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנפטרו ב-1944 | 2024-09-22T06:15:01 |
פנחס לבון | ממוזער|פנחס לוביאניקר (לבון) 1935
פנחס לָבוֹן (12 ביולי 1904 – 24 בינואר 1976) היה מנהיג פועלים ופוליטיקאי ישראלי, חבר הכנסת ושר בממשלת ישראל. בתקופת כהונתו כשר הביטחון ולאחריה עמד במרכזה של פרשת העסק הביש שזיעזעה את הפוליטיקה הישראלית בשנים 1954–1965.
קורות חייו
פנחס לבון (לוּבּיַאנִיקֶר) נולד ב-1904 בעיירה קופיצ'ינצה (Kopyczyńce) במחוז טרנופול שבגליציה המזרחית, אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית וכיום באוקראינה.
בשנת 1926 הצטרף לתנועת הנוער גורדוניה והיה תוך זמן קצר למנהיג התנועה. בשנת 1929 עלה לארץ ישראל, הצטרף לקבוצה שהקימה את חולדה. הוא היה חבר בקבוצה, אך בעיקר עסק בפעילות ציבורית ופוליטית בחבר הקבוצות, בהסתדרות הכללית של העובדים ובמפא"י. בשנת 1937 התמנה לתפקיד מזכיר מפא"י ביחד עם נציג אחדות העבודה יצחק בן אהרון בין השניים היו חילוקי דעות ובשנת 1938 התפטרו מתפקידם.
לבון השתתף כנציג מפא"י בקונגרסים הציוניים בסוף שנות השלושים ובשנות הארבעים. ב-1940 נסע ללימודים באנגליה (ב-London School of Economics היוקרתי) במימון משפחתו, ובמקביל פעל ליצירת קשרים עם מפלגת הלייבור הבריטי (יחד עם משה שרת). ב-1942 נבחר לוועד הפועל של ההסתדרות ועד סוף שנות ה-40 מילא תפקידים שונים בהסתדרות.
כמנהיג צעיר וכריזמטי היה לבון מושא להערצת נשים והיה מעורב במספר קשרים רומנטיים. ב-1948 התחתן עם לוסי אלשטיין, אשה משכילה ומוכשרת, שהייתה לו לעזר בחייו הציבוריים. נישואין אלה, בגיל מאוחר יחסית, שמו קץ לרינונים ולשמועות שנפוצו על יחסיו עם נשים. לזוג לא היו ילדים.
בשנים 1949–1961 כיהן לבון כחבר הכנסת מהכנסת הראשונה ועד הכנסת הרביעית מטעם מפא"י. במקביל, כיהן בשנים 1949–1950 גם כמזכ"ל ההסתדרות הכללית. לקראת בחירות 1951, היה לבון אחד משלושת חברי ועדת המינויים (לצד דוד בן-גוריון ומשה שרת) שקבעו את רשימת מפא"י לכנסת. בשנת 1951 צורף על ידי בן-גוריון לממשלתו. בתחילה, בין השנים 1951–1952, היה שר החקלאות, ובשנים 1952–1953 היה שר בלי תיק. ביולי 1953 יצא בן-גוריון לחופשה ובחר בלבון לשמש ממלא מקומו כשר הביטחון. ב-7 בדצמבר 1953 מינה את לבון כשר ביטחון במקומו. לבון התפטר ב-1955 בעקבות עסק הביש והפרשה, ומונה ב-1956, בפעם השנייה, כמזכ"ל ההסתדרות. הוא אולץ להתפטר ב-1961 כתוצאה מההתעוררות הנוספת של הפרשה. ב-1964 פרש מפעילותו הציבורית.
פנחס לבון היה מנהיג מוערך מאוד, אך גם שנוי במחלוקת, שנוהגו השכלתני ולשונו המושחזת הקנו לו יריבים ואויבים. בכל תפקידיו נחשב לאיש ביצוע מהמעלה הראשונה, וגם דובר חריף, ומתווה דרך פוליטי. נאומיו והמאמרים שכתב פורסמו במספר קבצים – "יסודות" (1941), "בויכוח המדיני" (1945), "ערכים ותמורות" (1959).
פנחס לבון נפטר ב-24 בינואר 1976, לאחר מחלה קשה שנמשכה שנים מספר ונקבר בבית העלמין בחולדה.
ילדות ועלומים בגליציה
ילדותו עברה בצל אירועי מלחמת העולם הראשונה, והפוגרום שערכו גייסותיו של סימון פטליורה ביהודי העיירה ב-1920. את אימי המלחמה הביאו לעיירה חיילי הצבאות הלוחמים שעברו בה והפליטים הרבים שמצאו בה מקלט. במהלך המלחמה הוגלה האב לסיביר על ידי השלטונות הרוסים, בתור "ערב" ככבא כח הקהילה היהודית, ומצבה הכלכלי של המשפחה – שלא הייתה עשירה עוד קודם לכן - הידרדר. בשנת 1917 חזר האב מהגלות, אך מיד לאחר מכן חלתה האם ומתה. פנחס, שהיה הבן הצעיר בין ששת ילדי המשפחה, התייתם בהיותו בן 14, וגודל על ידי אחותו חוה.
אביו, הרב יוסף לוביאניקר, היה תלמיד חכם שחיבר את ספר ההלכות "חוט המשולש ברכי יוסף" ומראשי חסידות הוסיאטין, אך שלח את פנחס ללמוד בגימנסיה בלבוב. פנחס הצטיין בלימודים ועם סיום לימודיו התיכוניים נרשם לאוניברסיטת לבוב והתקבל לפקולטות היוקרתיות למשפטים ולכלכלה. גם באוניברסיטה הצטיין בלימודיו אך בעיקר קרא הרבה והרחיב את ידיעותיו בתחומי הכלכלה, החברה והפוליטיקה. אביו עודד אותו להמשיך בלימודיו ואף מימן אותם בחלקם, אך פנחס שבעקבות אחיו, זליג וצבי לבון (לוביאניקר) התרחק מהדת, היה לציוני נלהב וריכז את מאמציו בפעילות בתנועת הנוער הציונית גורדוניה. אחיו זליג ואחותו חוה עלו לארץ ישראל ב-1924, בלווית אביהם שכחסיד הוסיאטין נטה לקו הציוני.
מנהיג תנועת גורדוניה
לבון (אז עוד לוביאניקר) לא היה בין מייסדיה של גורדוניה, שנוסדה בגליציה ב-1925, אך עם הצטרפותו לתנועה ב-1926 היה לאחד ממנהיגיה הבולטים. כמו תנועות הנוער היהודיות הציוניות האחרות, שפרחו במרכז ובמזרח אירופה בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, חיפשה גורדוניה את ייחודה כארגון של בני נוער ואת דרכה המיוחדת בציונות. גורדוניה הושפעה בראשית דרכה מהשומר הצעיר, שבאותן שנים הייתה תנועת הנוער המובילה במזרח גליציה. גורדוניה שאלה ממנה את דפוסי ההתארגנות אך לא את רוח התנועה. לבון הסתייג מרוח "תרבות הנעורים" שאימץ השומר הצעיר בהשראת תנועת הנוער הגרמנית "וונדרפוגל". לדעתו החברותא הנרקמת בין בני הנוער היא חשובה, אך אינה ישות תרבותית מקורית, היכולה לצמוח רק מתוך יצירה אמנותית, מסורת הדורות וניסיון החיים. הוא התנגד לגישה המתנשאת הפוסלת את העם היהודי "הגלותי" וטען שעל הנוער לפעול בתוך החברה ומתוך התחשבות במציאות להביא לשינוי המיוחל. המהפכה הציונית והיהודית שהנוער שואף אליה חייבת להיות חלק מ"שלשלת ההיסטוריה העברית ומערכי הרוח ההיסטוריים של האומה" כבר בימיו הראשונים בגורדוניה התבלט לבון כאחד הדוברים הרהוטים והמרשימים ביותר בוועידות התנועה ובהופעותיו בסניפים. הוא אימץ את המצע האידאי של מייסדי גורדוניה שראו עצמם כממשיכי הדרך של צעירי ציון והפועל הצעיר וכתלמידיו של א"ד גורדון, גם ביחס ללאומיות ולציונות וגם ביחס לסוציאליזם. הוא התנגד בחריפות גם לסוציאליזם המרקסיסטי הדוגמטי שאימצה תנועת השומר הצעיר וגם ללאומנות ולמיליטריזם של התנועה הרוויזיוניסטית. הייעוד של גורדוניה ותפקידה בהגשמת הציונות התמצו לדעתו בעליה לארץ ו"כיבוש הארץ והעבודה, החקלאות, השפה והאדם, תוך מאמצי הגשמה חלוציים".פנחס לבון: מקורותיה של גורדוניה בגורדוניה תנועת נוער עממית חלוצית עורך: נתן רוטנשטרייך הוצאת ארכיון גורדוניה-מכבי הצעיר 1982
בשנת 1929 עלה לארץ ישראל עם קבוצת גורדוניה א' שהייתה אחת מחמש קבוצות של חניכי גורדוניה שעלו באותה שנה. הקבוצה שישבה בחדרה הייתה מיועדת להצטרף לפלוגה מקובצת של נציגים מקבוצות גורדוניה שיצאו להקים מחדש את הנקודה חולדה, שנהרסה במאורעות תרפ"ט. לבון היה מעורב מאוד בחיי הקבוצה, בעיקר בתהליכי קבלת חברים חדשים ובגיבוש חיי החברה שלה. לבון דחף את חברי הקבוצה לעלות להתיישבות למרות שלא זכו לתמיכת המוסדות הלאומיים, וניסה לעזור להם על ידי גיוס תרומות מסניפי גורדוניה בגולה ומנדבנים. עם זאת, לבון לא השתלב כלל במשימות העבודה של חברי הקבוצה. למרות הדיבורים הגבוהים על ערך העבודה בכלל והעבודה בחקלאות בפרט ולמרות הקשר המיוחד שהיה לו עם הקבוצה, קודם בחדרה ואחר כך בחולדה, הוא היה פעיל ציבור שנע בין ירושלים, תל אביב ופולין, ועסק בענייני קבוצות ההתיישבות של גורדוניה, בשאלות הארגוניות והאידאולוגיות של התנועה ואחר כך המפלגה. לבון הפך למנהיג הבלתי מוכרז של גורדוניה גם בזכות יכולותיו האינטלקטואליות וכישוריו הארגוניים, וגם מכיוון שהיה היחידי מבין האישים המובילים בתנועה שהיה לו את האמביציה והדחף לקידום ולהנהגה פוליטית.
אחד מן הנושאים המרכזיים שבהם עסק היה המשך קיומה של גורדוניה כתנועה עצמאית השומרת על דרכה הייחודית, אל מול הצורך להשתלב ולהתאחד עם ארגונים גדולים יותר. גורדוניה הייתה קשורה מימיה הראשונים בפולין עם מפלגת "ההתאחדות העולמית של 'הפועל הצעיר' ו'צעירי ציון'". ואחר כך בארץ ישראל עם מפא"י, אך המשיכה לראות את עצמה לא כגוף מפלגתי-פוליטי אלא כתנועת נוער המגשימה את הציונות בדרך של ההתיישבות הקיבוצית, ורואה את עיקר תפקידה בחינוך האדם. לבון הסתייג מדרכן של התנועות הקיבוציות שהתגבשו כבר בשנות ה-1920 - הקיבוץ הארצי שהיה קשור לתנועת השומר הצעיר והקיבוץ המאוחד שהייתה לו זיקה ברורה למפלגת אחדות העבודה. לבון התנגד לקולקטיביות הרעיונית של השומר הצעיר, ולדרך של "הקיבוץ הגדול" ולארגון הארצי הצנטרליסטי שדגל בו הקיבוץ המאוחד. הוא האמין ב"קבוצה אורגנית-משקית"- קבוצה שבין חבריה מתקיימת שותפות באורח חיים, עזרה הדדית, ושאיפה ליצירת הוויה תרבותית-חברתית. קבוצה כזו היא מצומצמת במספר חבריה "כדי שתהיה בה מזיגה בין יעילות משקית, קשרי חברה ויעילות חינוכית". על אף קשיים והתלבטויות הצטרפה גורדוניה ב-1934, בהנהגת לבון, לחבר הקבוצות, התנועה הקיבוצית שהלמה יותר את אופיה וייחודה. בתחילת שנות הארבעים הוביל לבון לאיחוד גורדוניה עם תנועת "מכבי הצעיר".
למרות שעם הזמן התרכז לבון בפעילותו במפא"י ובהסתדרות, יוצאי גורדוניה שהתיישבו בקבוצות הפזורות בארץ המשיכו לראות בו את מנהיגם, לפנות אליו בשעת דחק,כך במכתב מ-1946 של רפאל ויסמן, חבר קיבוץ כפר החורש, בו הוא מתאר את מצבו הקשה של הקיבוץ ופונה אל לוביאניקר, מנהיגו הנערץ משכבר, בקריאה נואשת שיציל את הקיבוץ העומד בפני משבר כלכלי ללא מוצא.
אתי פז רציתי לחפש את האדם הוצאת ע. נרקיס 2005 עמ' 151 - 152 וגם לעמוד לצידו בימים הקשים שנכונו לו בפוליטיקה.
בהנהגת ההסתדרות
לבון נבחר לוועד הפועל של ההסתדרות ב-1942 אך היה מעורב בשאלות הקשורות בקביעת דרכה עוד קודם לכן. במאבק החריף שפרץ בשנות ה-1930 בין מפא"י וההסתדרות לבין הסתדרות העובדים הלאומית, התנועה הרוויזיוניסטית ובית"ר, התנגד לבון לניסיונות למנוע עבודה מפועלים רוויזיוניסטים. על אף שהיה מתנגד חריף ביותר לדרכה של התנועה הרוויזיוניסטית, בעיקר לאחר שדבקה בה ההאשמה ברצח ארלוזורוב, שאותו העריץ, ושהיה ידידו ושותפו לדרך. לבון טען שגם פועלים רוויזיוניסטים וחברי בית"ר שייכים למעמד הפועלים ואין למנוע מהם עבודה ולנהוג כלפיהם באלימות. הוא חתר להסכם שבו יכירו הרוויזיוניסטים בעקרון של זכות השביתה של הפועל, גם כדי לצמצם את יכולתם של הרוויזיוניסטים לשבור את השביתות שהכריזה ההסתדרות כדי לאלץ את המעסיקים, בעיקר הפרדסנים, להעסיק פועלים יהודים.
לבון גילה דעות עצמאיות המנוגדות לעמדה המקובלת במפא"י ובהסתדרות גם בשאלת מעמדו של הפועל הערבי. ב-1947 עמד לבון בראש ועדה במפא"י שעסקה במעמד הפועל הערבי במדינה היהודית שתקום. לבון ראה לנגד עיניו מדינה דמוקרטית עם דגש על זכויות האזרח שיתקיים בה שיתוף פעולה בין עובדים יהודים וערבים. הוא תבע ביטול כל אפליה כלפי עבודה ערבית (חוץ מעבודות הקק"ל) ודרש שמפא"י תתמוך בפתיחת שעריה של ההסתדרות הכללית בפני פועלים ערבים.
ביולי 1949 נבחר לבון למזכ"ל ההסתדרות אך כיהן בתפקיד רק כשנה וחצי, מאחר שצורף לממשלה ב-1950, תחילה כשר החקלאות והמזון ואחר כך כשר בלי תיק, המתאם בין השרים הכלכליים. מינואר 1954 כיהן בתפקיד שר הביטחון עד התפטרותו בפברואר 1955 בעקבות עסק הביש. בין השנים 1956 - 1961 כיהן שוב כמזכ"ל ההסתדרות. מעברים אלה בין הממשלה לבין הנהגת ההסתדרות נתפסו כמובנים מאליהם בתקופה שבה ההסתדרות היוותה בעצם מעין זרוע מבצעת של הממשלה לקידום יעדים לאומיים כמו קליטת עלייה, פיתוח המשק, פיזור אוכלוסין ופיתוח אזורי הספר. הממשלה כיבדה את עצמאות ההסתדרות ולא הלאימה את מוסדותיה שמילאו תפקידים שהיו במהותם ממלכתיים, ונתנה לגופים הכלכליים של חברת העובדים קדימות מובהקת ומונופולין.
לבון דגל במשק מבוזר שיש בו גם מגזרים סוציאליסטיים וגם קפיטליסטיים, ועם זאת שיש בו שליטה והכוונה של המדינה באותן נקודות מפתח הדרושות לפיתוח ומונעות מונופולים. בקדנציה השנייה שלו בהסתדרות נחשב לבון כרפורמטור חשוב. עיקרן של הרפורמות שניסה להוביל היו יתר דמוקרטיזציה - ביזור הכוח ושילוב העובדים באיגוד המקצועי, בקופת חולים ועוד. כוונתו הייתה לצמצם את הריכוזיות ולהגביר את השיקולים הכלכליים בפעילות החברות של חברת העובדים. הוא ביקש מחד לחזק את מזכירות חברת העובדים כגוף מפקח, שהחברות מחויבות להציג לו דו"ח שנתי של פעילותן. מאידך פעל לחיזוק המניעים הכלכליים העצמאיים של המפעלים על ידי ביטול העזרה ההדדית הבלתי-מותנית למפעלים כושלים וסגירת מפעלים בלתי כלכליים, העדפת שותפויות עם גורמים לא הסתדרותיים ובעיקר הממשלה וביזור וחלוקת סמכויות של מפעלים גדולים. בנוסף ניסה לפעול ליתר דמוקרטיזציה במקומות העבודה.
לבון חשב שצריך לנתק את החברות בקופת החולים מהחברות בהסתדרות, בטענה שאנשים פונים לקופת חולים על מנת להבריא, ולא משיקולים סוציאליסטיים. לפיכך הציע שדמי החברות בקופת חולים ייגבו על ידי המדינה ולא על ידי ההסתדרות. ההצעה נבלמה על ידי ראשי מפא"י, שחששו לאבד עוצמה פוליטית. עם זאת בתקופת כהונתו יזם לבון שינויים רבים בנוהלי העבודה בקופת חולים שמטרתם שיפור השירות שהיא מעניקה לחבריה. בין היתר נוצר אז המוסד של "רופא המשפחה". לבון גם עמד מאחורי גיוס הכספים להקמת בית החולים סורוקה בבאר שבע, לרווחת תושבי הנגב.
במרכז הרפורמות שניסה להעביר בהסתדרות היה המהלך לריסון כוחה של סולל בונה. בשנות ה-50 גדל כוחה של "סולל בונה". מנהלי הקונצרן ובראשם הלל דן עשו בו כבתוך שלהם, מנעו תחרות במשק והפריעו להקמת שורה של מפעלים באזורי הפיתוח תוך ניצול מעמדם כמונופול. לבון פיצל את "סולל בונה" לשניים: קונצרן תעשייתי – "כור", וחברת בניה ששמרה על השם "סולל בונה". הרפורמה נעשתה חרף התנגדותם של רבים ממנהלי הקונצרן,
בקדימות שנתן להבטחת יציבות המשק במדינה ולשמירת השיקולים הממלכתיים, נמצא לבון בכמה מקרים בעמדה המנוגדת למאבק עובדים על שכרם ותנאי עבודתם, כמו בשביתת הימאים ב-1951 ובשביתה של פועלי בית החרושת אתא ב-1956. עמדתו של לבון הייתה כרוכה גם בהתנגדותו למדיניות העצמאית והכוחנית שנקט יוסף אלמוגי, מזכיר מועצת פועלי חיפה, ובחשש מכוחה של מפ"ם שאותה האשים בנטיות מרכסיסטיות מסוכנות.
בסופו של דבר, השאלות החשובות בנושאי משק וכלכלה באותן שנים, ומינוי בעלי התפקידים בהסתדרות או בממשלה ובשירות המדינה, הוכרעו בישיבות של "חברינו" - הנהגת מפא"י, שלבון היה חלק ממנה. גם אם היו בהן דיונים וויכוחים ומחלוקות קשות, מי שהשפיע ובדרך כלל קבע בהן היה דוד בן-גוריון.
שר הביטחון
כשיצא בן-גוריון לחופשה של שלשה חודשים ב-19 ביולי 1953, הוא מינה את לבון כממלא מקומו במשרד הביטחון. לאחר שהודיע על פרישתו לשדה בוקר ב-7 בדצמבר 1953 מינה את לבון כשר ביטחון במקומו ומשה שרת מונה כראש ממשלה. יום לפני כן מינה את שמעון פרס למנכ"ל משרד הביטחון ואת משה דיין לרמטכ"ל. ההרכב הפרסונלי הזה היה הגורם העיקרי למתחים ולסכסוכים שליוו את תקופת כהונתו של לבון כשר הביטחון.
בתקופה שקדמה לקום המדינה היה לבון רחוק מנושאי הביטחון ביישוב. הוא החזיק בעמדות מתונות בנושאים המדיניים והביטחוניים ונמנה עם האגף המתון במפא"י. הוא הסתייג מפעולות אלימות כנגד הבריטים והתנגד למעשי נקמה אלימים, הכוללים פגיעה בחפים מפשע, בתגובה לטרור הערבי. פעילותו במשרד הביטחון החלה בתקופה שהתאפיינה במתח ביטחוני רב. פלסטינים שחיו במחנות פליטים ברצועת עזה ובירדן ניסו עם תום מלחמת העצמאות להסתנן אל מעבר לגבול כדי לחזור לכפריהם, לקצור את שדותיהם ולאסוף את היבול. בהמשך החלו המסתננים להתארגן בקבוצות. מקצתן של הקבוצות גויסו לשם פעולות מודיעין בישראל ואחרות ביצעו מעשי שוד, חבלה ורצח. ישראל הגיבה בפעולות תגמול שאותן הובילו בן-גוריון ודיין, בעוד ששרת הסתייג מהן כשר החוץ ואחר כך כראש הממשלה וסבר שעל ישראל להגיב במישור המדיני על ידי תלונות לוועדת שביתת הנשק של האו"ם. לבון סבר שהתלונות הללו אינן אפקטיביות, ועל מעשי טרור יש להגיב בפעולות תגמול צבאיות. לבון, על אף עברו המתון, תמך בפעולות התגמול, אם כי הזהיר מפני ריבוי מקרים של פעולות שלא קיבלו את אישור הדרג המדיני ומפני פעולות הפוגעות באוכלוסייה חפה מפשע.
דוגמה מובהקת לחילוקי הדעות בין לבון ושרת היא פרשת "בת גלים". המצרים חסמו את תעלת סואץ בפני אוניות ישראליות, בניגוד לדרישת המעצמות. ביוזמת שרת נשלחה האנייה "בת גלים" כדי להעמיד את המצרים במבחן. המצרים עצרו את האנייה ושבו את צוותה. האו"ם והמעצמות מחו בקול רפה, אך לא נקפו אצבע, בדיוק כפי שלבון חזה. חילוקי הדעות הללו זכו לביטוי פומבי כאשר שרת הציג בכנסת את השאלה האם מדינת ישראל חפצה להיות "מדינה של חוק או של שוד"? בדיון אחר בכנסת התייחס לבון לשאלה זו באומרו:"מדינת ישראל, כמו כל מדינה, חיה על פי שני חוקים – ואין סתירה בין שני החוקים האלה. החוק האחד הוא החוק הבינלאומי, ומדינת ישראל רואה עצמה מחויבת לפעול על פי החוק הזה. אבל היא חיה גם על פי חוק שני, שעל פיו חיות גם יתר המדינות, והוא החוק הטבעי של ההגנה העצמית".עם זאת לבון נכשל בדיווח לקוי לראש הממשלה הממונה עליו. פעמים רבות בוצעו פעולות צבאיות בניגוד להוראות הדרג המדיני או תוך חריגה מהן. לבון נאבק בראשי הצבא על מנת לאכוף משמעת, אך כלפי חוץ העניק גיבוי לקצונה הבכירה וכך נוצר הרושם שלבון מנהל מדיניות עצמאית בניגוד לדעתו של ראש הממשלה. כתוצאה מכך הורעו מאוד היחסים בין שרת ולבון.
היחסים בין לבון לבין דיין לא היו תקינים מלכתחילה, ובמהלך כהונתו של דיין כרמטכ"ל תחת שר הביטחון לבון, הורעו היחסים אף יותר. לבון היה איש דור הביניים במפא"י, ויריבו הפוליטי של דיין. ברוח הימים ההם היה דיין חבר מרכז מפא"י והתפטר ממנו רק משהתמנה לרמטכ"ל. לבון ראה את עצמו כיורשו של בן-גוריון, ואת מינויו לשר ביטחון ראה כאישור למעמדו זה. ראייה זו הכניסה אותו למסלול התנגשות עם חבורת הצעירים שטיפח בן-גוריון, ובראשם דיין ושמעון פרס ששימש כמנכ"ל משרד הביטחון. על אף ששני האישים, דיין ולבון, החזיקו בראייה ביטחונית דומה, החלו עד מהרה סכסוכים ביניהם. המאבק על הסמכויות בין שר הביטחון לבין הרמטכ"ל הביא לחוסר בהירות באשר לשאלת הקשר הישיר בין קצינים בכירים ובין שר הביטחון. כאשר נודע לדיין, באמצע 1954 כי מפקד חיל האוויר, דן טולקובסקי, נועד ישירות עם לבון, הגיש את התפטרותו, אך שוכנע על ידי דוד בן-גוריון לחזור בו.
לחילוקי דעות אלו היו גורמים נוספים, שהתבטאו אף בדברים עקרוניים, כגון דרישתו של דיין לרכוש מן הצרפתים טנקים מסוג AMX-13, עליה הטיל לבון וטו. דיין ופרס ראו חשיבות עליונה ביצירת ברית עם ממשלת צרפת, תוך תמיכה במדיניותה הקולוניאליסטית באלג'יר. דיין אף הציע לצרפתים שיתוף פעולה צבאי באלג'יר. לבון, שהבין שהעידן הקולוניאליסטי הגיע לידי סיום, ראה בצרפת משענת קנה רצוץ ושאף לחיזוק הקשרים עם ארצות הברית. תפיסתו של לבון מומשה כעשר שנים מאוחר יותר בימיו של לוי אשכול כשר הביטחון.
לבון נתקל בקושי לכפות את מרותו כשר גם על המנכ"ל פרס. בניגוד לבן-גוריון שנהג לפקוד את משרד הביטחון רק פעם בשבוע היה לבון שר ביטחון במשרה מלאה, פעיל ויורד לפרטים. הוא חלק על טענת פרס שמערכת הביטחון יעילה וראה הזדמנויות לחיסכון גם במערכת הביטחון. הוא קיצץ בצבא הקבע מבלי לפגוע במצבת הכוח הלוחם, ובכך אפשר הצטיידות של הצבא באמצעי לחימה נוספים. בשנת כהונתו כשר ביטחון הוגדלה מצבת החטיבות הלוחמות של צה"ל. יחידה 101 פורקה והשתלבה בחטיבת הצנחנים.
עסק הביש
לבון עמד על זכותו כשר ביטחון להמשיך בפגישות עם בכירי צה"ל, וביניהם ראש אמ"ן, אל"ם בנימין גיבלי. לימים תהיה לעניין חשיבות מכרעת בשאלה "מי נתן ההוראה" לגיבלי להפעיל רשת של מרגלים יהודים במצרים, ולהורות להם לחבל במתקנים בריטים על מנת למנוע את הסתלקותה של בריטניה מאזור תעלת סואץ. בעת שניתנה ההוראה לגיבלי, היה דיין בביקור בארצות הברית, ולבון טען כי לא הוא שנתן את ההוראה. לימים תהיה לפרשיה זו, שנודעה בכינוי "העסק הביש", חשיבות מכרעת בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל. על פי יומניו של משה שרת, לבון רצה ליזום פעולות פרובוקציה נוספת במדינות ערב, בין השאר להפציץ בירות שונות במזרח התיכון, בהן בגדאד, ולפגוע בקונסוליה הבריטית כדי לסכסך בין הממלכה המאוחדת וירדן.
ב-8 בדצמבר 1954 הודיעה מצרים כי חשפה רשת ריגול ישראלית. העצורים, צעירים יהודים אזרחי מצרים, נשפטו לתקופות מאסר ארוכות, ושניים מהם אף נתלו על חלקם ברשת. פעולות הרשת נחשפו עוד ביולי 1954. על אף שישראל הכחישה את חלקה ברשת, התברר כי גורמים בצה"ל הורו לצעירים לפגוע באתרים בעלי קשר לבריטניה ולארצות הברית, על מנת להבאיש את ריחה של מצרים בעיני מדינות המערב.
ניסיון ראשון לברר מי אחראי לתסבוכת שנוצרה נעשה על ידי שרת, שמינה לשם כך ועדת שניים: נשיא בית המשפט העליון, יצחק אולשן, והרמטכ"ל לשעבר, יעקב דורי. הוועדה לא הצליחה לרדת לשורש העניין, וכתבה: "לא שוכנענו למעלה מכל ספק המתקבל על הדעת כי ראש אמ"ן לא קיבל את ההוראה משר הביטחון פנחס לבון. עם זאת, איננו בטוחים שלבון נתן את ההוראה המיוחסת לו". בעקבות פעילות הוועדה התפטר לבון מתפקידו בפברואר 1955, אף שטען כי לא נתן את ההוראה.
התעוררותה מחדש של הפרשה
ממוזער|פנחס לבון נפגש עם שרת החוץ גולדה מאיר, 1959
בשנת 1960 התעוררה מחדש "הפרשה". דוד בן-גוריון כותב בספרו "דברים כהוויתם": . בן-גוריון מוסיף כי ביקש גם הקמת ועדת חקירה בעניין "האדם השלישי", שהיה קשור ב"עסק הביש", "ועדת כהן", שהוקמה בעת שהותו של לבון בחו"ל. לבון, על ידי מזכירו, ביקש מבן-גוריון את ביטולה. בשובו לישראל, נפגש לבון עם בן-גוריון ב-26 בספטמבר 1960 ודרש את טיהור שמו מן האחריות ל"עסק הביש". בן-גוריון סירב ואמר לו: . לבון פירש זאת כהתחמקות ותקף בחריפות את שמעון פרס, שהיה מנכ"ל משרד הביטחון בתקופת "העסק הביש", ואת מי שהוזכר רק בכינוי "הקצין הבכיר" - בנימין גיבלי, שעמד בראש אגף המודיעין של צה"ל. גיבלי טען שקיבל הוראה בעל פה משר הביטחון, לבון.
ועדת בירור שמינה הרמטכ"ל, בראשות השופט חיים כהן, לא גילתה הוכחות לזיוף המכתב של גיבלי, אך קבעה כי נעלמו מסמכים והייתה הדחה לעדות שקר וכך חיזקה בממצאיה את טענותיו של לבון.
ממוזער|קברם של פנחס ולוסי לבון בקיבוץ חולדה.
ב-1958 נעצר ונשפט אברי אלעד מי שכונה "האדם השלישי", מפעיל הרשת במצרים ואחד מהעדים נגד לבון בוועדת אולשן-דורי, בגין מגע עם סוכן זר, והגילוי כי הוא נחשד כסוכן כפול מצרי. בעקבות זאת החליטה הממשלה למנות לבירור נוסף ועדה שהורכבה משבעה שרי ממשלה, בראשותו של שר המשפטים, פנחס רוזן. ב-25 בדצמבר 1960 הגישה "ועדת השבעה" את מסקנותיה, שבהן נקבע פה-אחד שלבון לא נתן את ההוראה, ואף לא ידע על הפעולה. בעקבות מסקנות אלה התפטר בנימין גיבלי מצה"ל. לימים התברר כי עדויות קציני אמ"ן בפני ועדת אולשן-דורי היו מתואמות, ומסמך שהוצג בפניה זויף על ידי דליה כרמל, מזכירתו של בנימין גיבלי.
בן-גוריון, שלא הסכים למתן זיכוי לפוליטיקאי על ידי ועדה של פוליטיקאים (גם אם כולם שרים) שאינה "ועדת חקירה משפטית", דרש (מסיבות אחרות, לדבריו) להדיח את לבון מהזירה הפוליטית. בציבור נוצר הרושם כאילו בן-גוריון רואה בלבון אויב אישי, ורודף אותו על לא עוול בכפו. מרכז מפא"י, שנאלץ להכריע בסכסוך זה, נכנע ללחצו של בן-גוריון, וב-4 בפברואר 1961 הדיח את לבון מתפקיד מזכ"ל ההסתדרות, ומחק אותו מרשימת מועמדי המפלגה ל.
מן היסוד
בשנת 1962 התגבשה סביב לבון קבוצה מבין חברי מפא"י, שפעלה תחת השם "מן היסוד". בקבוצה נכללו כמה מהאינטלקטואלים החשובים של התקופה כמו הפרופסורים נתן רוטנשטרייך, יהושע אריאלי, יעקב טלמון ושלמה אבינרי, העיתונאים לוי יצחק הירושלמי ודן הורביץ, הסופר עמוס עוז ויונה כסה שהיה חבר כנסת ומזכיר מפא"י לשעבר. הקבוצה הוציאה דו-שבועון בשם "מן היסוד", בו ניתנה במה גם לאישים מחוץ לקבוצה (למשל, ראש הממשלה לשעבר, משה שרת). הקבוצה ראתה עצמה כהתארגנות אידאולוגית שמטרתה להעלות את רמת השיח הציבורי במדינת ישראל, בפרט בשאלות חברתיות-כלכליות ולא כהתארגנות מפלגתית-סיעתית. אנשי הקבוצה הביעו דאגה עמוקה למצבה של מפא"י, ההולכת ומתרחקת מציבור העובדים אותו היא מתימרת לייצג. לדעתם הגיעה השעה לבירורים עקרוניים-אידאולוגים בשאלות יסוד.
בשנת 1964 הודיעה קבוצת מן היסוד על פרישה ממפא"י, אך המאבקים בתוך מפא"י נמשכו, כשהתקפות בן-גוריון כוונו עכשיו כנגד ההנהגה הוותיקה ובעיקר כנגד לוי אשכול ראש הממשלה. עם הקמת המערך - דרשו נציגי מפא"י התחייבות מוקדמת שלבון לא ייכלל ברשימה המשותפת מטעם "אחדות העבודה". לבון ראה בהקמת המערך צעד חשוב, ועל כן עודד את תומכיו להצטרף למערך על בסיס אישי, בעוד הוא נותר בחוץ. קבוצת "מן היסוד" לא התגבשה למפלגה, ולבון עצמו הוכרע על ידי מצב בריאות רופף, ופרש כליל מעולם הפוליטיקה עוד בשנת 1964.
לאחר פרישתו
בשנת 1968 יצא לאור ספרו של לבון, "בנתיבי עיון ומאבק", ובו אוסף מאמרים ונאומים שלו, וכן הספר "חברת עבודה".
פנחס לבון נפטר בשנת 1976 והובא למנוחות בקיבוץ חולדה. על שמו קרויים היישוב לבון בגליל, מכון לבון: המכון לחקר תנועת העבודה והחלוץ ורחובות בתל אביב, בחולון, חיפה, בנתניה, בפתח תקווה ובקריית ים.
מספריו
יסודות, תל אביב: גורדוניה-המכבי הצעיר,1941.
ערכים ותמורות, תל אביב: מסילות, 1960.
חברת עבודה, תל אביב: תרבות וחינוך, 1968.
בנתיבי עיון ומאבק, תל אביב: עם עובד, 1968.
נחלת בית, תל אביב: עם עובד, 1978.
על ערכים ונכסים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1986.
לקריאה נוספת
אביעזר גולן, מבצע סוזאנה – הסיפור המלא של נדוני "הפרשה", הוצאת ידיעות אחרונות, 1990.
אייל כפכפי, לבון: אנטי-משיח, עם עובד, תל אביב, תשנ"ט-1998, 570 עמ'
איסר הראל, אנטומיה של בגידה: "האדם השלישי" והמפולת במצרים, הוצאת עידנים, 1980.
איסר הראל, קם איש על אחיו – הניתוח המוסמך והממצה של "פרשת לבון", הוצאת כתר, 1982.
יוסף אלמוגי, המאבק על בן-גוריון – בעקבות הפרשה, הוצאת ידיעות אחרונות, 1988.
דוד בן-גוריון, דברים כהוויתם, עם הספר, 1965.
נתן רוטנשטרייך, בין עקרונות לניווט – על מחשבתו החברתית של פנחס לבון, עם עובד, 1979.
יחיעם ויץ, פנחס לבון בזירה הפוליטית בראשית שנות המדינה, 1949 - 1955 , עיונים בתקומת ישראל, כרך 24, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן-גוריון, תשע"ה - 2014, עמודים 332 - 362
קישורים חיצוניים
פנחס לבון - אתר ההנצחה הרשמי
פנחס לבון באתר הספרייה הלאומית
משה מייזלס, פנחס לבון: אדם בצל "הפרשה", מעריב, 25 בינואר 1976
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה האוסטרו-הונגרית
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:מזכירי ההסתדרות הכללית
קטגוריה:חברי הפועל הצעיר
קטגוריה:חברי גורדוניה
קטגוריה:חברי אספות הנבחרים
קטגוריה:רטוריקנים ונואמים ישראלים
קטגוריה:חברי הכנסת הראשונה
קטגוריה:חברי הכנסת השנייה
קטגוריה:חברי הכנסת השלישית
קטגוריה:חברי הכנסת הרביעית
קטגוריה:חולדה (קיבוץ): אישים
קטגוריה:יושבי ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
קטגוריה:אנשי השנה של העולם הזה
קטגוריה:אישים הקבורים בקיבוצים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1904
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1976 | 2024-10-06T16:08:09 |
הטורקים הצעירים | ממוזער|250px|הפגנות באיסטנבול, 1908
הטורקים הצעירים (בטורקית עות'מאנית: ژؤن ترک) הייתה מפלגה לאומנית טורקית שתפסה את השלטון באימפריה העות'מאנית ב-1908 לאחר שהדיחה את הסולטאן עבדול חמיד השני.
רקע היסטורי
ארגון הטורקים הצעירים קם ב-1890 על ידי סטודנטים לרפואה באיסטנבול, במטרה להפיל את שלטונו העריץ של הסולטאן עבדול חמיד השני שלא כיבד את החוקה ולא שיפר את מצבה הנחשל של האימפריה העות'מאנית.
הארגון התרחב במהירות תוך שהוא מקיים קשרים חשאיים עם ליברלים טורקים, שהוגלו לפריז. סיסמת הארגון הייתה "סדר וקידמה" והוא הונהג בתחילה על ידי אהמט רזא . בשנת 1896 ניסה הארגון להדיח לראשונה את הסולטאן ונכשל. בעקבות ניסיון זה הקים הסולטאן בית דין צבאי מיוחד בנשיאות רשיד פאשה. בית הדין אסר, הגלה והוציא להורג מאות מתומכי התנועה.
בשנת 1900 הצטרף אל הגולים בצרפת הנסיך סבאהדין , ובמהרה הפך למנהיגה של התנועה. הוא קבע שנחשלות האימפריה העות'מאנית אל מול המעצמות האירופאיות נובעת מכך שהטורקים לא אימצו את רעיון האינדיבידואליזם והיוזמה האישית, כפי שעשו האירופאים ופיתח את תורת "האימפריה העות'מאנית הפדרלית" שדגלה במינימום של התערבות בחיי האזרחים.
בשנים הבאות עסקה הנהגת "הטורקים הצעירים" בשאלתה הצלתת האימפריה העות'מאנית. היה ברור כי ראשית על האימפריה לעבור מודרניזציה מואצת ושנית עליה למצוא בסיס מאחד לכל העמים בתחומה, בעיקר הערבים והטורקים.
קבוצה של סטודנטים, משכילים וקציני הצבא העות'מאני החלו להתארגן בסלוניקי תחת הארמייה השלישית של הצבא העות'מאני. המורדים לא היו קצינים זוטרים ופטריוטיים, אלא דווקא הקצינים הבכירים שהגיעו מהשכבה השלטת של האימפריה והרגישו שלא ניתן לשמר את האימפריה ולהמשיך למשול במדינות הכפופות במצב הקיים של נחשלות וסכנות המאיימות מבחוץ.
הפיכת הטורקים הצעירים
שמאל|ממוזער|250px|ההכרזה על החוקה
בשנת 1908 הצליחו הטורקים הצעירים לבצע את הפיכתם שכונתה "הפיכת הטורקים הצעירים" והדיחו את הסולטאן. הגורמים הישירים למרד היו האיום ההולך וגובר על האימפריה ומצבו ההולך ומדרדר של הצבא העות'מאני עם זאת בפועל לא יצאה מעולם הוראה מהמטה הראשי של התנועה שישב אז בסלוניקי לצאת למרד.
ביולי 1908 נשלח הגנרל שמסי פאשה לדכא את המורדים שברחו להרים עקב הרדיפות הפוליטיות של הסולטאן. ב-7 ביולי 1908 נורה גנרל שמסי על ידי קצין ששירת תחת פיקודו והיה חבר ב"טורקים הצעירים". הדבר עורר את התאים הרדומים של התנועה, ונס המרד הונף בקרב הצבא שחנה באדירנה, 250 ק"מ צפונית-מערבית לאיסטנבול.
חברי התנועה דרשו את חידוש החוקה משנת 1876 . ב-20 ביולי 1908 התקוממה האוכלוסייה במנסטיר שבמקדוניה. אולטימטום נשלח מכל רחבי האימפריה, ולפיו יש לחדש את החוקה או שהמורדים יעלו על איסטנבול וידיחו את הסולטאן בכוח. ב-25 ביולי 1908 הכריז הסולטאן על השבת החוקה.
כחלק מהמהפכה ואף לפניה, הפיצו ברחבי אירופה נציגי הטורקים הצעירים את תפיסת עולמם. על פעילות זו העיד לימים בזכרונותיו יוסף קרוק, סוציאליסט יהודי ממוצא פולני, ופעיל בכמה מהלכים מהפכניים כי: טורקיה הייתה (יחד עם רוסיה ואוסטריה) אחת משלוש המדינות המורכבות מלאומים שונים. השאלה הלאומית עניינה אותנו ללא־הפוגות. אולם עוד יותר תמהתי, כאשר בציריך הופיעו המרצים הטורקים, כאופוזיציה לסולטן שבקונסטאנטינופול, עבדול חאמיד. סיסמתם היתה: "מודרניזציה וליבראליזציה בטורקיה!" תופעה זו עוררה בי עניין רב. אנחנו שאלנו את עצמנו: מי הם המטיפים החדשים? בעינינו הם היו דמויות אקסוטיות. התעוררה השאלה, האם אין הם סוכנים גרמנים, המבקשים להגביר את מעמדם בשלטון העולמי? שהרי אז קם האידאולוג הגרמני הנודע של "דראד נאך אוסטן" וגילה את התוכניות הגרמניות החדשות: "עתידה של גרמניה במזרח הוא באסיה הקטנה, בסוריה, בעיראק ובפלשתינה, שדרכן עוברת מסילת הברזל הבגדאדית, שם מצויים מקורות־הנפט העשירים ביותר בעולם; שם מצויים המקורות העצומים של מתכות שונות; ארם־נהריים יכולה להיות הספק הגדול ביותר של לחם בעולם, ובעיראק יש שדות מירעה למיליוני כבשים. כאן התרכז במקום אחד חלק גדול של חומרי גלם, שלהם אנחנו זקוקים. לא הייתה זו תמונה דיפלומאטית ארוגה בעדינות. זו הייתה כבר ביטחה גרמנית ברוטאלית טיפוסית, מזיגה של המיליטריזם הפרוסי הגס, ההון הפינאנסי המודרני התוקפני עם האכזריות הטורקית והפיאודליזם של ימי־הביניים שלהם. מובן, שתופעה זו לא הייתה יכולה לעורר אהדה בקרב אנשים מתקדמים ושואפי שלום, גם כאשר הטורקים היסוו עצמם במסווה של הטכניקה המודרנית. שהרי הייתה זו ראשית המאה העשרים, כאשר הטכניקה והמיכון החלו להיות האליל החדש, אשר הוצרך לשרת את השליטים. כבר התנסינו ניסיון רב ברוסיה שלנו בבעיה כזו. לאחר התבוסה במלחמה הרוסית־יפאנית והמהפיכה הראשונה האדירה (1905) הוצרכו הצאר וכנופייתו לוותר לרצון העם לפחות באופן חלקי. הוא הנהיג את "הדומה הממלכתית" הפארלאמנטרית למחצה. ואף־על־פי־כן — על אף הוויכוחים הפומביים הסוערים ב"דומה" — לא חדלה הממשלה הצארית לנהל את מדיניותה שלה. ראש הממשלה סטוליפין הרי היה תליין אמיתי ופסקי דין מות המוניים היו תופעה יומיומית. אמרנו בלבנו: אם דבר כזה קרה ברוסיה, הרי זה עלול לקרות בטורקיה ביתר שאת. יתר על כן: ברוסיה נסוג הצאר משום שראה שעומדים מולו מיליוני בני־אדם מאורגנים וכן מיטב האינטליגנציה הרוסית. לעומת זה בטורקיה לא ארעה התקוממות עממית; ומובן, שאינטליגנציה כמו ברוסיה לא הייתה קיימת בקושטא. היסודות שהתנגדו למשטר העריצות של השולטן מורכבים היו כמעט אך ורק מחוגים של קצינים ואנשי צבא, מאנוור־פחה שונים. ה"נויה ציריכר צייטונג", בעל האינפורמציה הטובה, הודיע באופן ממצה על מנהיגיה של "טורקיה החדשה". על כן לא היו לנו כל אשליות בנוגע לטורקיה, ובפרט למצב היהודים שם.
הטורקים הצעירים בשלטון
בשלבים המוקדמים של המהפכה שלט בטורקיה הזרם הליברלי של התנועה שהביע נכונות לדון ברעיון של הכרה בזכויות תרבותיות של מיעוטים לאומיים כגון היוונים והארמנים. בשנת 1913 השתלט על התנועה גוף שנקרא מועצת האיחוד והקידמה שבשלב זה של המהפכה הפך למעוז הלאומנות ומיליטריזם בתנועה. משלב זה הטורקים הצעירים, שהציגו עצמם בעת ההפיכה כמפלגה ליברלית, הנהיגו שלטון דיכוי ריכוזי במשך עשר שנות שלטונם (עד להתפרקות האימפריה עם סיום מלחמת העולם הראשונה. שלטונם התאפייםן באפליה ובגזענות נגד העמים הנשלטים באימפריה, שהגיעו לשיאן ברצח העם הארמני השני, שבמהלכו הוגלו ונרצחו כמיליון ארמנים בין השנים 1915–1918. עוד הביאה מדיניותם לפרוץ התקוממות העמים הערביים.
אידאולוגית התנועה
התנועה בראשיתה פעלה על פי תורתו של זיא גקאלפ, שטען כי שורשיו של ה"עץ הטורקי" הטורקיות הם: אסלאם, טוראניזם וציוויליזציה אירופית. בעיית הזהות העצמית הטורקית נבעה מהיות האסלאם הדת השלטת במדינה מצד אחד והיותם קרובים לאירופה ולציוויליזציה המערבית מצד שני. גקאלפ טען כי המערב הגיע אומנם לפסגת הציוויליזציה הטכנולוגית, אך לעולם לא יוכל להגיע לפסגת הציוויליזציה האמיתית - התרבותית והרוחנית. מכאן שאת התרבות והערכים יש להמשיך ולשאוב מהמסורת האסלאמית, אך את המרכיב הטכני יש להעתיק מאירופה.
בנוסף הטורקים הצעירים החזיקו בעמדות אנטי אימפריאליסטיות וראו בו עקרון בזוי שמבוסס על ערכי מוסר ירודים ובראשם הסגידה לכסף. הם האמינו גם כי מצויה בו אג'נדה נוצרית מוסווית. הם שאפו להפוך את טורקיה ליפן של המזרח התיכון שראו בה דוגמה למדינה מזרחית שמצליחה להתמודד מול אירופה, במיוחד בעקבות מלחמת רוסיה–יפן.
לאחר הצלחת ההפיכה החל מאבק על ירושת השלטון בין שני זרמים של תנועת הטורקים הצעירים. מצד אחד ניצב הזרם הליברלי שתמך בהדגשת הייצוגיות והפתיחות התרבותית והציע להקים מדינה ליברלית-חוקתית, שבה יבחר פרלמנט שיעודד פלורליזם פוליטי ותרבותי בכל רחבי האימפריה. מנגד ניצב הזרם הלאומני שהאמין כי רק בני הגזע הטורקי ראויים ומסוגלים לשלוט באימפריה המגוונת. זרם זה היה מורכב בעיקר מקציני צבא ומאנשי מנהל ממוצא טורקי ששאפו לשמר את מעמדם. על אף שתחילה הזרם הליברלי היה הבולט, השיג בסוף הזרם הלאומני את הבכורה וזה הוביל את המדינה במהלך מלחמת העולם הראשונה.
יחס התנועה ליהודים
בדומה ליתר העדות האתנו-דתיות, תחילה שאפו ראשי התנועה להעניק שוויון זכויות לאזרחים היהודים העות'מאנים ובתנועה היה ספר בלתי-מבוטל פעילים יהודים, שהבולט בהם היה עמנואל קרסו. יהודי האימפריה אהדו את המהפכה, ובארץ ישראל קראו ראשי היישוב הספרדי לעולים מאירופה, לזנוח את אזרחותם הישנה ולהשתלב במשטר החדש הנאור שבשונה מהצארים הרוסים, ינהג בהם כאזרחים מן השורה, ואכן בתקופה זו החלה תופעת ההתעת'מנות בקרב מיעוט קטן מן העולים. מסיבה זו, רבים בתנועה הציונית חשבו תחילה כי הטורקים הצעירים יעניקו אוטונומיה ליהודים בארץ ישראל, אלא שעל אף שמספר פוליטיקאים מהזרם הליברלי בתנועה הביעו התעניינות מסוימת בהגירה יהודית שתקדם את כלכלת סוריה הגדולה, וניהלו מגעים עם מנהיגים ציונים, ביניהם ויקטור יעקובסון וזאב ז'בוטינסקי, הזרם הלאומני שלבסוף השיג את השליטה בתנועת הטורקים הצעירים, גילה יחס אנטי-ציוני מובהק. מצב זה החמיר במלחמת העולם הראשונה כשהטורקים ראו בעולים היהודים לפלסטינה, שהחזיקו ברובם באזרחות רוסית אויבים, ניסו לכפות עליהם לקבל אזרחות טורקית וגירשו את יהודי יפו ותל אביב צפונה אל השרון והגליל. גם כלפי יהודים האזרחים של האימפריה היה הזרם הלאומני חשדן יותר. לצד זאת להבדיל מהאזרחים היוונים והארמנים, היהודים (הלא-ציונים) לא סומנו כאויבים פנימיים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
טורקים הצעירים
קטגוריה:רצח העם הארמני
טורקים הצעירים | 2024-08-01T03:38:12 |
סולטאן | סוּלְטַאן (או שׂוּלטַן, בערבית: سلطان, תעתיק מדויק: סֻלְטַאן) הוא תואר של שליט מוסלמי.
מקור המושג
המילה סולטאן נגזרת מהשורש הערבי ס-ל-ט (מקביל לשורש העברי שׁ-ל-ט כבמילים שׁליט, שׁלטון).
בתקופת השפל של הח'ליפות העבאסית, בעיקר מימי הח'ליפה אל-מעתצם באללה (833–842) ואילך, החלו הטורקים להשתלב באימפריה המוסלמית, בתחילה כעבדים (ממלוכּים) ומאוחר יותר בחדירת שבטים שלמים (הסלג'וקים). הטורקים תפסו עמדות בכירות בצבא עד שהח'ליפה כבר היה תלוי בהם, וכך נעשו הח'ליפים למושלים נומינליים, כאשר למעשה שלטו ראשי הצבא הטורקיים.
הח'ליפה אלקאים (1031–1075), נשלט בבגדאד על ידי הבויהים, וכאשר הגיעו הסלג'וקים בשנת 1055 לבגדאד, הם שחררו את הח'ליפה ובתמורה הוא העניק להם תוארי אצולה שונים. השליט הסלג'וקי טוגריל, שעמד בראש הצבא שכבש את בגדד, נטל לעצמו את התואר סולטאן, ובכך נעשה שליט חילוני בעל סמכויות צבאיות ומנהלתיות, לצד הח'ליפה שמעתה הפך לשליט בעל סמכויות דתיות בלבד.
סולטאנים בני ימינו
עומאן (סולטנות עומאן) - בראש המדינה עומד סולטאן.
ברוניי (אומת ברוניי, משכן השלום) - בראש המדינה עומד סולטאן.
אינדונזיה - בראש המחוז המיוחד יוגיאקרטה עומד סולטאן.
מלזיה - בראש שבע מדינות המרכיבות את מזרח מלזיה (ג'והור, טרנגנו, סלנגור, פהנג, פרק, קדה וקלנטן) עומדים סולטאנים.
ערב הסעודית - למרות שהוא ידוע בתור מלך, שליט ערב הסעודית הוא באופן רשמי סולטאן.
סולטאנים בעבר
שליטי האימפריה העות'מאנית נשאו תואר זה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:תוארי אצולה
קטגוריה:תארים ותפקידים באסלאם
קטגוריה:האימפריה העות'מאנית | 2024-05-01T10:03:43 |
אטלנטיס | שמאל|ממוזער|250px|מפה של אטלנטיס (דרום למעלה, צפון למטה ) ששרטט אתנסיוס קירכר הישועי, סביבות 1669
שמאל|ממוזער|250px|מפת העולם משנת 1882, המציגה את מיקומה המשוער של אטלנטיס, לדעתו של מצייר המפה חבר הקונגרס האמריקאי איגנטיוס לויולה דונלי , וכן את היקף האימפריה האנטלנטית.
שמאל|ממוזער|250px|מפת העולם עם אטלנטיס ששרטט ויליאם סקוט-אליוט התאוסופי (1910)
אטלנטיס (ביוונית: Ἀτλαντὶς νῆσος - אטלנטיס ניסוס; מילולית: "האי של אטלס") הוא אי אגדי המוזכר בכתביו של הפילוסוף היווני אפלטון. מיקומו כמתואר בכתבים היה "מעֵבר לעמודי הרקולס" (כלומר ממערב למצר גיברלטר, מנקודת המבט היוונית).
המקור ההיסטורי
בשניים מבין הדיאלוגים של אפלטון, "טימאיוס" ו"קריטיאס", המתנהלים בין מורה לתלמידו, הסביר אפלטון כי הידע על אודות אטלנטיס הגיע מהמדינאי סולון, אשר שמע על האי מכוהן מצרי, שהפליג בהסבריו על תרבות מפותחת שהתקיימה כ-9,000 שנה לפני זמנו (כלומר כ-11,600 שנה לפני זמננו), והייתה מתקדמת בהשוואה לכל תרבות אחרת בתקופתה. אותה תרבות כבשה את כל עמי המזרח התיכון, למעט תושבי אתונה, ורשמה הישגים טכנולוגיים מדהימים. וכך תיאר אפלטון:
בהמשך סיפר אפלטון שזעמו של זאוס, אבי האלים, החריב את היבשת ברעידת אדמה או התפרצות הר געש, וזאת בשל חמדנותם ואנוכיותם של תושביה.
פרשנויות היסטוריות
לפי הדעה הרווחת במחקר, סיפור אטלנטיס היה משל שסיפר אפלטון בדומה ל"משל המערה של אפלטון", אך לא ברור אם הוא היה מבוסס (לפחות בחלקו) על סיפורים שאפלטון הכיר. ישנה סברה לפיה אגדת אטלנטיס מבוססת על חורבן התרבות המינואית העתיקה. מרכזה היה באי כרתים והיא נחרבה מסיבות לא ידועות בוודאות בסמוך להתפרצות הגעשית של האי סנטוריני. היוונים קראו לים שמעבר למצר גיברלטר "ים אטלס" ("הים האטלנטי", או במינוח המודרני: "האוקיינוס האטלנטי"). זהו גם שמו ומקומו של האי בסיפורו של אפלטון. לפי אפלטון, הוא התקיים שם בעבר הרחוק. במהלך ההיסטוריה היו שהחשיבו סיפור זה לעובדתי, והיו ניסיונות רבים לאתר את אטלנטיס המקורית. הועלו מספר השערות באשר למיקומה האפשרי. אף אחת מהשערות אלה אינה מבוססת על ממצאים מדעיים כלשהם.
היו שניסו למקם את אטלנטיס בסמוך למצר גיברלטר, בצפון מערב אפריקה או בקבוצת האיים האזוריים. לפי דבריו של אפלטון, אטלנטיס הייתה אי באוקיינוס האטלנטי. בהמשך אף הורחבה תאוריה זו לטענה שמקורן של כל התרבויות המודרניות הוא בתרבות אחת שבאי עתיק במרכזו של אוקיינוס זה. המחקר המודרני הראה שלא היה בעבר אי גדול במרכז האוקיינוס, וכן שזמני ודרכי יצירת התרבויות השונות שונים מאלו הנדרשים מהתאוריה.
ראו גם
למוריה
מו (יבשת דמיונית)
מיתוסים של מבול
לקריאה נוספת
אומברטו אקו, תולדות האגדות - סיפורם של מקומות אגדיים, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2016, הפרק "אטלנטיס, מו ולמוריה", עמ' 180–219.
גרג ג'נר, שאל היסטוריון - תשובות מרתקות לשאלות מפתיעות, כתר ספרים, 2022, הפרק "לא נמאס לך מאנשים שאומרים, 'אטלנטיס היא ההוכחה שיש חייזרים'?", עמ' 31–38
קישורים חיצוניים
אגדה אבודה , מאת אורי קציר
כתבה על התפרצות "אטלנטיס", ב"נשיונל ג'אוגרפיק"
מהי היבשת האבודה אטלנטיס?, באתר אנציקלופדית אאוריקה
קטגוריה:מיתולוגיה
קטגוריה:מקומות בדיוניים
קטגוריה:תעלומות היסטוריות
קטגוריה:איי תעתוע | 2024-09-18T07:59:54 |
ריו דה ז'ניירו | ריוּ דה ז'ניירוּ (בפורטוגזית: Rio de Janeiro, בהגייה מקומית: ) "היו ג'י ז'נייהו", מוכרת גם כ"ריו") היא עיר השוכנת באזור הדרומי-מזרחי של ברזיל, על שפת האוקיינוס האטלנטי, בחלק הדרומי של האזור הטרופי. העיר הייתה בירתה של ברזיל מהתקופה הקולניאלית, ועד להעברת התואר עיר הבירה לברזיליה בשנת 1960.
ריו היא היעד התיירותי העיקרי במחצית הדרומית של כדור הארץ. היא המטרופולין השנייה בברזיל (אחרי סאו פאולו) מבחינת גודל אוכלוסייה, חשיבות כלכלית, מסחרית ועסקית, ופעילות תרבותית. היא עיר הנמל הגדולה בברזיל. עם למעלה מ-6.3 מיליון תושבים, היא העיר השישית בגודלה באמריקה וה-26 בעולם.
ריו היא העיר הברזילאית הידועה ביותר מחוץ לברזיל בשל אטרקציות מפורסמות בה, כגון חופי קופקבנה ואיפנמה, הר קורקובדו עליו שוכן פסל ישו הגואל (אשר הוכרז כאחד משבעת פלאי תבל החדשים), רכבל הר הסוכר העולה להר הסוכר, אצטדיון המרקנה, מפרץ הגואנברה, ומצעד בתי הספר לסמבה הנערך בזמן הקרנבל. היא נבחרה לארח את שלבי הגמר של מונדיאל 2014, ואת אולימפיאדת 2016. תושבי העיר מכנים אותה לעיתים קרובות "העיר המופלאה" (Cidade Maravilhosa) בשל יופייה הטבעי, הכולל צוקים מיוערים העולים בתלילות לגבהים של מאות מטרים, איים טרופיים, חופים לבנים, ומפרצים רחבים. הדימוי החיובי של העיר גם כולל את אופי תושביה, הנתפסים כרגועים ושמחים רוב הזמן, גם העניים שביניהם.
ריו סובלת מבעיות אורבניות רבות, דוגמת אלימות הכוללת גנבות ושודים מזוינים. בריו שורר אי שוויון קיצוני, ושכונות עוני (ה"פאבלות" - favelas) שוכנות לצד בנייני עשירים מפוארים.
משמעות השם ריו דה ז'ניירו הוא "נהר של ינואר" (בפורטוגזית החודש ינואר נהגה "ז'ניירו"). יליד ריו מכונה "קאריוקה" (carioca), מילה בשפת הטופי-גוארני שמשמעותה "בית האיש הלבן". בשנת 2012 הוכרז שטח של כ-72.5 קמ"ר בעיר, כאתר מורשת עולמית.
היסטוריה
ממוזער|250px|ייסוד העיר ריו דה ז'ניירו על ידי אשטסיו דה סא
האירופאי הראשון שהגיע למקום ב-1 בינואר 1502, היה הפורטוגלי גספאר דה למוס ששט במפרץ גואנברה. דה למוס סבר בטעות כי זהו שפכו של נהר גדול, וקרא לו "הנהר של ינואר". העיר עצמה נוסדה ב-1 במרץ 1565.
כמה שנים לאחר הגעתם של הפורטוגלים לברזיל, הגיעו סוחרים צרפתים בחיפושם אחר עץ ברזיל לאזור העשיר בעל החשיבות הכלכלית והאסטרטגית, המשתרע בין חופי כף פריו (Cabo Frio) לבין החופים והאיים של מפרץ גואנברה.
ב-1555, נכבש אחד האיים במפרץ גואנברה, שכיום קרוי ויגניון (Villegagnon) על ידי קבוצה של 500 מתיישבים צרפתים תחת פיקודו של האדמירל ניקולא דוראן דה ויגניון. זה האחרון בנה על האי מבצר בניסיון לייסד את המושבה צרפת האנטארקטית, שנקראה על ידי הצרפתים "לה אנריוויל" (Henriville), על שמו של אנרי השני, מלך צרפת.
הפורטוגלים שאפו לגרש את הצרפתים מחלק זה של חופה של דרום אמריקה, אשר הוענק להם מתוקף חוזה טורדסיאס. המשימה הוטלה על אשטסיו דה סא (Estácio de Sá) שהיה אחיינו של מושל ברזיל מם דה סא (Mem de Sá). אשטסיו דה סא כבש ב-1565 את המישור המשתרע בין "גבעת פני הכלב" (Morro Cara de Cão) לבין הר הסוכר והר אורקה (Urca), ובכך הניח את היסודות למקום בו תוקם בהמשך העיר ריו דה ז'ניירו. לאחר שנתיים של קרבות עקובים מדם (1565-1567) שבהם נהרג אשטסיו דה סא והצרפתים גורשו מהאזור, בחר מם דה סא באתר חדש לעיר בשטח השוכן בחלק הפנימי יותר של הארץ על חופי המפרץ, על פסגתה של גבעת המנוחה (Morro do Descanso) הקרויה גם גבעת ינואר הקדוש (São Januário) ומאוחר יותר נקראה בשם גבעת המצודה (Morro do Castelo). ב-1568 קיבל היישוב צורה של מצודה ימיביניימית, המוגנת על ידי סוללת מגן ועל ידי תותחים.
האדמה הפורייה שסבבה את העיר הוקצתה למתיישבים הפורטוגלים על ידי מלך פורטוגל כשכל אחד מהם קיבל מגרש גדול מאוד. השטחים נוצלו לגידול קנה סוכר שהיו אמורים לספק למושבה את מקור ההכנסה העיקרי שלה. ב-1660 היישוב נעשה המרכז המנהלי של המחוזות הדרומיים של ברזיל. במחצית השנייה של המאה ה-17, גדלה אוכלוסיית המחוזות הללו ל-8000 מתיישבים, כששני שלישים מהם היו עבדים אפריקאים ואינדיאנים.
בראשיתה של המאה ה-18 החלה בברזיל פעילות כרייה של זהב ושל יהלומים, שהביאה לשינויים משמעותיים בכלכלת המושבה והגדילה את קצב ההגירה מאירופה, ועקב כך גדל שיעורם של תושבי המושבה ממוצא אירופאי. הכפר הקטן הפך לעיירה שמנתה 24,000 תושבים ב-1749. כאשר הועברה בירת המושבה מבאהיה לריו דה ז'ניירו ב-1763, העיירה התרחבה יותר ויותר, מעבר לחומותיה. שרידיה של אמת מים בסגנון רומי שנבנתה באותה תקופה עדיין נראים כיום בעיר.
בסופה של המאה ה-18 כלכלתה של העיירה, יחד עם כלכלתה של המושבה, הייתה במשבר בשל שקיעתם של המכרות ובשל התחרות מצדה של מרכז אמריקה על שוק הסוכר העולמי. ב-1796 היה ערכן של הסחורות שיוצאו מנמלה של ריו פחות ממחצית מאלה שיוצאו ממנו ב-1760.
ייצור הקפה והתיישבותה של משפחת המלוכה הפורטוגזית בברזיל ב-1808 סייעו לשגשוגה מחדש של המושבה. ב-1815 כאשר ברזיל הפכה לממלכה, הייתה ריו גדולה מספיק כדי לשמש כבירתה. באותה תקופה השתנו פני העיר. בין השנים 1808–1818 נבנה בה כ-600 בתים וכ-100 בתי חווה יחד עם בניינים ישנים יותר ששופצו. רחובות רבים רוצפו ונמתחה בהם רשת תאורה עירונית, קרקעות נוספות הוכשרו לבנייה, רחובות חדשים נסללו ומזרקות ציבוריות נבנו. בין המבנים הציבוריים החדשים שנבנו היו בית הדפוס המלכותי, הספרייה המלכותית, תיאטרון, אקדמיה לאומניות, גנים בוטניים ובניין בנק ברזיל. כאשר ז'ואאו השישי שב לפורטוגל ב-1821 מנתה אוכלוסייתה של ריו כמעט 113,000 תושבים, מספר הבניינים בה עמד על 13,500 והיא התרחבה כלפי צפון ודרום. שנה מאוחר יותר זכתה ברזיל בעצמאותה.
ממוזער|250px|שוק העבדים בריו - 1824
התפשטותם של מטעי הקפה במדינת ריו דה ז'ניירו נתנה דחיפה חדשה להתפתחותה של העיר. אצילים ובורגנים העתיקו את מגוריהם צפונה למחוז סאו קרישטובאו (São Cristóvão). בנקאים וסוחרים אנגלים בחרו לחיות בגבעת גלוריה (Outeiro da Glória) ובפראיה דו פלמנגו (Praia do Flamengo) בדרום או במחוזות בוטפוגו (Botafogo) ולארנז'ריאש (Laranjeiras) הסמוכים. הצרפתים, מאידך התגוררו בבתי חווה שהיו פזורים באזור טיז'וקה (Tijuca) שבמערב.
באותה תקופה, כאשר ברזיל הרחיבה את שוקי היצוא שלה למוצרי הקפה, הכותנה, הסוכר והגומי, שינתה העיר את פניה והאופי הקולוניאלי שלה הושפע מכך. ב-1829 נאסרה תנועת עגלות שוורים ברחוב אובידור (Rua do Ouvidor), הרחוב האלגנטי ביותר של העיר. ב-1838 החל לפעול אמצעי התחבורה הציבורית הראשון, אוטובוס הרתום לסוסים שנתן שירות לסאו קרישטובאו, לאנגנו ולו (Engenho Velho) ולבוטפגו. ב-1868 החלו לפעול הקרונות הראשונים, עדיין רתומים לסוסים. שירות ספינות קיטור לעיר ניטרוי החל לפעול ב-1835. קו מסילת הברזל הראשון נסלל ב-1852 לפטרופוליס וקו נוסף קישר את ריו לקוימדוש (Queimados) ולנובה איגואסו (Nova Iguaçu) ב-1858. ב-1854 החליפה תאורת הרחובות בגז את מנורות השמן ונחנך שירות טלגרף. רשת ביוב הוקמה ב-1864 ושירות טלפון החל לפעול ב-1877.
ממוזער|250px|מראה ריו דה ז'ניירו ב-1885 לערך
עם הפיכתה של ריו מבירת האימפריה הברזילאית לבירת הרפובליקה של ברזיל ב-1889, היא הייתה כבר עיר הראויה לשמה. במפקד 1890 מנתה אוכלוסייתה יותר מ-520,000 תושבים ושטח העיר עמד על 158 קמ"ר, ובכך היא הייתה העיר הגדולה ביותר בברזיל ואחת הערים הגדולות בעולם. בחוקה של 1891 היא הוגדרה כמחוז פדרלי.
במהלך שלטונו הפדרלי של הנשיא רודריגס אלווס בין השנים 1902–1906 השתנו שוב פניה של העיר. צוות של מנהלנים ושל מהנדסים דאג לייבוש ביצות, פינה שכונות עוני, ריצף והרחיב את הרחובות ודאג לשיפור משמעותי בתנאי ההיגיינה, במיוחד הופחתו מקרי הקדחת הצהובה והאבעבועות השחורות. השדרה הראשית של העיר, שהחל מ-1912 נקראה שדרת ריו ברנקו (Avenida Rio Branco), נבנתה באותה תקופה, שדרת ביירה-מאר (Avenida Beira-Mar) שהשתרעה במקביל לה לאורך חלק מהחוף הדרומי גם היא נסללה ושדרות נוספות בעיר הוקמו.
בשנת 1920 עברה אוכלוסיית המחוז הפדרלי את מיליון התושבים, ובשנת 1940 היא חצתה את קו ה-1.75 מיליון. בתקופה זו מספר מפעלי התעשייה גדל פי שלושה. גבעת המצודה נהרסה, היקף הכשרת הקרקע במרכז העיר גדל והחלו להופיע ראשוני גורדי השחקים. רשת הקרוניות, שכעת החלו להיות מופעלות בחשמל, הכפילה את מספרן. בעוד שהשטח העירוני התפשט לכוון מזרח, כמה אזורים בצפון איבדו את מעמדם, כמו סאו קרישטובאו, שהפך לפרוור תעשייתי ומקום מגורים למעמד הנמוך.
באמצע שנות העשרים של המאה ה-20 גדלה אוכלוסיית ריו דה ז'ניירו מעבר לגבולותיה הגאוגרפיים הקודמים, בעיקר בשל הגירה מחלקים אחרים של ברזיל, בנוסף לריבוי טבעי בשיעור גבוה. אוכלוסיית הפרברים גדלה ביותר מפי שלושה ל-1.5 מיליון בין השנים 1940 ל-1960 ובאותו הזמן גדלה אוכלוסייתה הכוללת של העיר ל-3.3 מיליון תושבים. בעקבות העברתה של הבירה הלאומית לברזיליה ב-1960, הואט במקצת קצב גידול האוכלוסייה של ריו, אף על פי שאוכלוסיית הפרברים המשיכה לגדול. עד לשנת 1980 עלתה אוכלוסיית העיר על 5 מיליון תושבים ומספר תושבי הפרברים עלה על 3.6 מיליון. אף על פי שבשנים הבאות קטן קצב הגידול של האוכלוסייה, עם תחילת המאה ה-21 עלתה אוכלוסיית האזור המטרופוליני של ריו על 11 מיליון תושבים, כשמחציתם מתגוררים בפרברים.
החל מסוף המאה ה-20 התרחשו בריו שינויים רבים הנובעים מהגידול באוכלוסייה, מספקולציות בנדל"ן ומהגידול בשימוש בכלי רכב ממונעים. מערכת הכבישים המהירים הורחבה ואפשרה גישה לרבים מהפרברים. גורדי שחקים רבים המשיכו להיבנות בעיר ובמקביל אליהם נבנו מגדלי מגורים שבהדרגה החליפו את מקומם של בתי דירות קטנים. בעלי הקרקעות ואנשי המגזרים התעשייתיים והעסקיים צידדו בשינויים. עם זאת מחירי שכירות גבוהים אילצו רבים מהדיירים העניים לעבור ממרכז העיר לפרברים או לפאבלות שנבנו במהירות על מורדות הגבעות. בינתיים, התיישבו משפחות אמידות רבות באזור הדרום מערבי של ריו, בעיקר באיפנמה, בלבלון (Leblon ) ובאזורים נוספים לאורך החוף.
ריו שמרה על מעמדה כמרכז התעשייתי השני בגודלו בברזיל לאחר סאו פאולו. בנוסף, מגזר השירותים של העיר הוא אחד מהחזקים במדינה והוא מספק מקומות תעסוקה רבים בענפים כמו הבנקאות, התקשורת, התיירות, הבידור, החינוך ותעשיית המחשבים. ריו נותרה מרכז ראשי לתערוכות ולכינוסים בינלאומיים ורבים מהברזילאים העשירים ובעלי ההשפעה מחזיקים בה בתים. למרות התנאים הירודים בבפאבלות של העיר, למרות השיעור הגבוה של הפשעים האלימים ברחבי העיר, למרות הרמה הגבוהה של זיהום האוויר והמים ולמרות בעיות נוספות, שומרת ריו דה ז'ניירו עדיין על המוניטין שלה כאחד מהאזורים האורבניים היפים בעולם.
גאוגרפיה
טופוגרפיה
שמאל|ממוזער|300px|שלושת המסיבים של ריו דה ז'ניירו, מסומנים בירוק.
לטופוגרפיה של ריו דה ז'ניירו תפקיד מכריע בהתפתחות העיר. בשטח ריו ישנם שלושה מסיבים. בצד הדרום-מזרחי של העיר ניצב "מסיב הטיז'וקה" (Maciço da Tijuca), הקרוי גם "מסיב הקריאוקה" (Maciço Carioca); הוא כולל את הר קורקובדו (704 מ'), הר הסוכר (395 מ'), סלע גבאה (842 מ') ופסגת טיז'וקה (1022 מ'). במרגלות מסיב טיז'וקה התחילה העיר ריו הצעירה סביב הנמל שבמפרץ גואנברה. בגלל המסיב, לא הייתה העיר יכולה להתפתח מערבה, ולכן במהלך השנים נע המעמד הגבוה של החברה כלפי דרום-מערב, והשכבות החלשות צפון מערבה, כאשר המסיב חוצץ בין שתי האוכלוסיות.
במרכז שטחה של ריו עומד "מסיב הסלע הלבן" (Maciço da Pedra Branca), בו נמצאת הפסגה הגבוהה ביותר של העיר, "פיסגת הסלע הלבן" (1024 מ'). שלוחת המסיב כלפי מזרח מתחברת למסיב הטיז'וקה וכך מהווה חומה המפרידה את הצפון מהדרום. שלוחה נוספת של מסיב הסלע הלבן, לכיוון דרום מערב, מבודדת את האזור הצפון מערבי של העיר מצדה הדרומי.
בקצה הצפוני של העיר ישנו "מסיב ז'ריסינו" (Maciço de Gericinó). ביחד עם מסיב הסלע הלבן, הוא יוצר פרוזדור בכיוון מזרח-מערב בחלק הצפוני של העיר, בו נרשמות הטמפרטורות הגבוהות ביותר בריו.
אקלים
ריו היא בעלת אקלים טרופי, עם סיווג Aw על פי שיטת קפן. כלומר, אקלים חם ורטוב שבו הטמפרטורה גבוהה (ממוצע שנתי של 23.1 מעלות צלזיוס) וכמות המשקעים רבה, בעיקר בקיץ, עם עונה אחת (חורף) קרירה ושחונה יחסית. מכוון שריו שוכנת במחצית הדרומית של כדור הארץ, עונת הקיץ חלה בין החודשים דצמבר ומרץ ואילו עונת החורף בין יוני לספטמבר, שהוא ההפך ממה שמתרחש בישראל.
הלחות היחסית גבוהה בכל חודשי השנה, וזאת הסיבה לכך ששינויי הטמפרטורה לאורך השנה יחסית נמוכים.
אזורי העיר
ממוזער|שמאל|ריו ופסל ישו הגואל במבט ממסוק
העיר ריו דה ז'ניירו מחולקת ל-160 שכונות ב-34 יחידות ניהוליות, אשר משתייכות ל-19 תת-עיריות.
מקובל ליחס לריו ארבעה אזורים עיקריים: "מרכז העיר", "האזור הדרומי", "האזור הצפוני" ו"האזור המערבי".
מרכז העיר
ממוזער|250x250 פיקסלים|התיאטרון העירוני במרכז העיר.
"מרכז העיר" (Centro da Cidade), או פשוט "המרכז", הוא המרכז הפיננסי של ריו והעתיק מבין האזורים שלה. מבחינת גאומטריה, "המרכז" לא נמצא במרכז ריו אלא בקצה המזרחי שלה, על שפת מפרץ גואנברה. שם התפתחה העיר מסביב לנמל ובו התגוררו רוב התושבים במשך כשלוש מאות השנים לאחר ייסודה, עד שהתפתחה העיר כלפי צפון-מערב ודרום-מערב. מצוים ב"מרכז" גורדי שחקים רבים לצד בניינים היסטוריים, ושם מתרחשת עיקר הפעילות הפיננסית בעיר.
האתרים התיירותיים ונקודות הציון של המרכז כוללים:
הסמבודרומו, בו מתרחשים מצעדי בתי הספר לסמבה בקרנבל
התיאטרון העירוני, שהוא גם בית האופרה
שדה התעופה על שם סנטוס דומנט, דרכו עוברות טיסות פנימיות בלבד
הנמל של ריו
תחנת הרכבת המרכזית
תחנת האוטובוסים המרכזית
תחנת המעבורות
הקשתות של לאפה (Arcos da Lapa)
מערכת החשמליות של סאנטה טרזה (Bondinho de Santa Teresa)
האזור הדרומי
שמאל|ממוזער|250px|חוף איפנמה באזור הדרומי של ריו
ה"אזור הדרומי" (Zona Sul) הוא האזור היוקרתי ביותר בעיר, בו מתגוררים מרבית האוכלוסייה העשירה (אם כי בעשור האחרון ניכרת תנועת רבה מאזור הדרום ל"ברה דה טיז'וקה" שבאזור המערבי).
באזור הדרומי של ריו נמצאים מרבית האתרים התיירותיים המפורסמים של ריו:
חופי פלמנגו, , אורקה, קופקבנה, איפנמה, לבלון וסאו קונרדו,
הר קורקובדו (שעליו פסל ישו הגואל) והר הסוכר עם
הגן הבוטני העירוני
ההיפודרום של ריו
האגם רודריגו דה פרייטס (Lagoa Rodrigo de Freitas)
מוזאון האומנות המודרנית של ריו שבפארק פלמנגו
האזור הצפוני
ממוזער|250x250 פיקסלים|אזור מרכזי
"האזור הצפוני" (Zona Norte) הוא האזור הכולל את המספר הרב ביותר של שכונות בעיר. רוב התושבים המתגוררים בו שייכים למעמד הביניים או לשכבות החלשות של החברה. שתיים מהפָֿאבֶ֫לוֹת הגדולות בעיר נמצאות באזור הצפוני - הפאבלה של גבעת הגרמני (Favela do Morro do Alemão) ופאבלת ה"מָרֶה" (Favela da Maré). אך האזור כולל גם, בחלקו הדרומי, שכונות שהיו יוקרתיות בתחילת המאה ה-20, בהן גרה היום אוכלוסייה ברמת סוציו-אקונומית בינונית עד גבוהה (לדוגמה, שכונות "טיז'וקה" ו"וילה איזבל").
האתרים התיירותיים ונקודות הציון של האזור כוללים:
אצטדיוני המרקנה והאֶנְזֶ'נְיאַוֹ
יער הטיז'וקה
גן החיות של ריו
ארמון הקיסרות לשעבר "קינטה דה בואה ויסטה" (Quinta da Boa Vista), היום מוזיאון האימפריה הברזילאית
שדה התעופה הבינלאומי של ריו, על שם טום ז'ובים
קישור=undefined|ממוזער|220x220 פיקסלים|מוזאון המחר (Museu do Amanhã)מוזאון המחר (museu do amanhã)
האי (Ilha de Paquetá)
כנסיית הפנייה (Igreja da Penha)
האזור המערבי
שמאל|ממוזער|250px|תצפית על רובעי קופקבנה ואיפנמה מפסגת הר הסוכר
שמאל|ממוזער|250px|תמונת לווין של ריו דה ז'ניירו וסביבתה
ה"אזור המערבי" (Zona Oeste) הוא האזור הרחב ביותר מבין הארבעה, הכולל יותר ממחצית משטחה של העיר, ובו כמחצית מאוכלוסייתה. הוא המרוחק ביותר מהמרכז וכולל שטחים כפריים ומיוערים לצד שכונות עירוניות.
האזור המערבי מכיל שני חלקים השונים אחד מהשני. החלק הדרומי שלו כולל שכונות יוקרתיות והוא בעל מאפיינים דמוגרפיים דומים לאלו של האזור הדרומי. החלק הצפוני של האזור המערבי, לעומת זאת, דומה יותר לאזור הצפוני מבחינה דמוגרפית, עם שכונות חלשות מבחינה סוציו-אקונומית. מהסיבה הזאת לפעמים מתייחסים לחלק הדרומי כאזור נפרד משאר האזור המערבי.
לחלק הדרום-מזרחי של אזור המערבי שייכת השכונה "ברה דה טיז'וקה" (Barra da Tijuca), שהיא בין היוקרתיות ביותר בעיר, ואשר נמצאת בתנופת בנייה גדולה במיוחד. שתי סיבות עיקריות ישנן לתנופה זאת. האחת היא תהליך הנדידה דרום-מערבה של השכבות העשירות של ריו, אשר מתרחש מאז שלהי המאה ה-19. הסיבה השנייה היא האולימפיאדה 2016, מכוון שחלק גדול מהמשחקים התרחשו בשכונה. על כן, ערך הנדל"ן בברה דה טיז'וקה עולה בצורה מתמדת.
האזור המערבי כולל גם את שכונת "עיר אלוהים" (Cidade de Deus), שכונת עוני המתוארת בסרט עיר האלוהים.
החופים הידועים
בריו כ-40 קילומטר של חופים מהמפורסמים בעולם אשר הומים אדם בכל שעות היממה. החופים משמשים בין השאר למשחקי כדורעף וכדורגל. האורות הנוצצים לאורך קו המים מוסיפים ליופייה של העיר.
למה
קופקבנה - חוף לאורך אבנידה אטלנצ'יקה, אחד הרחובות המתויירים ביותר בעיר.
איפנמה
לבלון
בארה דה טיז'וקה
קרנבל
בריו נערך הקרנבל המסורתי כמו בכל עיר ביבשת אמריקה הדרומית בחודש פברואר בדרך כלל, אך לזה של ריו יצא השם של הקרנבל הכי זוהר ומפואר. זאת בשל התחרות שמתקיימת בין בתי הספר לסמבה במשך שבוע הקרנבל. "מצעד המנצחות" הנערך אחרי כן בחוצות ריו לעיני כל הוא אירוע רב משתתפים ומרהיב ביופיו.
דמוגרפיה
קריוקה
ממוזער|258x258 פיקסלים|אזור מרכזי - Av. Buenos Aires
יליד ריו מכונה "קריוקה" (Carioca), מילה שמקורה בטופי עתיקה. ישנן מספר תאוריות באשר למקורו של שם זה. לפי אחת מהן, מקורו בצירוף המילים kari ("אדם לבן") ו-"oka" ("בית"), כלומר בית האדם הלבן. התושבים הילידים של ברזיל השתמשו במילה kari, שפירושה המקורי הוא שם של דג המצוי בברזיל, לתיאור הפורטוגלים שהגיעו לארצם, מאחר שהשריון שעטו הזכיר להם את מראהו של הדג. לפי תאוריה אחרת, נקרא המקום על שם שבט kariîó, ופירוש המילה הוא ביתו של שבט זה. תאוריה נוספת גורסת כי במקום בו שוכנת כיום שכונת גלוריה היה בעבר כפר בשם Kariók או Karióg, והוא שהעניק לעיר את הכינוי.
הניגודים בין העושר והעוני
בריו קיימים פערים חברתיים משמעותיים ביחס למערב. קרוב לשליש מתושבי ריו חי בפאבלות, ברמות איכות חיים שונות. על פי מדד HDI (מדד הפיתוח האנושי) השכונות באזור דרום (זונא סול) כמו איפנמה, גבאה או לבלון נהנים מאיכות חיים גבוהה מאוד (מעל 900), איכות חיים הדומה ואף גבוהה מזו של נורווגיה (955) לשם השוואה. קומפלקסו דו אלמאו היא בעלת איכות החיים הנמוכה ביותר מבין שכונות ריו, מדד הפיתוח שלה הוא 711 ודומה לזה של אלג'יריה ותוניסיה. בשנים האחרונות קיים שיפור במעמד השכונות ועליה באיכות החיים. באזורים רבים בעיר התפתחה אכלוסיה של מעמד ביניים שמשנה את הריבוד החברתי הקיים בעיר.
פני העיר
הבנייה בעיר צפופה ורבים בה רבי הקומות למגורים, גורדי שחקים למשרדים וכנסיות המעוטרות עיטורי זהב מן התקופה שבה הייתה ברזיל קולוניה של פורטוגל. בעיר שדרות רחבות ידיים וגנים ציבוריים רבים.
כלכלה ותשתיות
ריו דה ז'ניירו היא העיר השנייה בחשיבותה בברזיל מבחינה כלכלית, פיננסית ותעשייתית, אחרי סאו פאולו. התעשייה כוללת זיקוק נפט, עיבוד מתכות, כימיקלים ופטרוכימיקלים, ייצור ספינות, מוצרי מזון, תרופות, טקסטיל ועוד. הכלכלה המקומית מסתמכת גם על תיירות.
באנגרה דוס רייס בסמוך לריו פועלת תחנת הכוח הגרעינית אנגרה שהיא תחנת הכוח הגרעינית היחידה בברזיל.
מאבק בפשע
לפי החוק הברזילאי, כלי הנשק של שוטר שהיה מעורב בתקרית ירי שהסתיימה במוות מוחרם ונלקח לבדיקה עד תום חקירת האירוע. מינואר 2016 עד יולי 2019, הוחרמו משוטרים 12 אלף כלי נשק, כאשר ב-2018 נתפסו 316 כלי נשק משטרתיים בחודש בממוצע, וב-2019 נתפסו 354 כלי נשק בחודש בממוצע. 2,000 כלי נשק הוחרמו יותר מפעם אחת; 65 כלי נשק הוחרמו יותר מעשר פעמים; חמישה רובים הוחרמו 20 פעם לפחות ושוטר שהיה מעורב בתקריות רבות בפאבלות בצפון ריו דה ז'ניירו נאלץ למסור את כלי הנשק שלו 23 פעמים בתוך שלוש שנים וחצי.
בשנת 2019 נהרגו יותר מ-1,400 איש בעימותים עם המשטרה וב-81 מהמחוזות במדינה נהרג לפחות אדם אחד בהיתקלות עם המשטרה. לפי המגזין הברזילאי "אֶפּוֹקָה", משטרת ריו דה ז'ניירו היא הקטלנית ביותר בברזיל.
תחבורה
את העיר משרתים מספר נמלי תעופה:
נמל התעופה הבינלאומי גאליאו-אנטוניו קרלוס ז'ובים, הנמצא במרחק של 20 קילומטרים ממרכז ריו. הנמל, הקרוי על שמו של אנטוניו קרלוס ז'ובים, משרת את כלל הטיסות הבינלאומיות לעיר וגם חלק מטיסות הפנים.
נמל התעופה סנטוס דימון, הנמצא באזור מפרץ גואנברה ומשמש לטיסות פנים לטווחים שונים וכמו כן לטיסות של תעופה כללית. הנמל קרוי על שמו של חלוץ התעופה הברזילאי אלברטו סנטוס דימון.
נמל התעופה ז'קארפגואה-רוברטו מריניו, הנמצא במרחק של כ-30 קילומטרים ממרכז העיר ומשמש לתעופה כללית.
את ריו דה ז'ניירו משרתת הרכבת התחתית של ריו דה ז'ניירו, המורכבת משני קווים. בנוסף יש רכבת פרוורית המקשרת את העיר למקומות שונים במטרופולין שלה.
יש קו מעבורת המקשר את ריו דה ז'ניירו לניטרוי. בנוסף יש מעבורות וסנפיריות השטות לאיים הקרובים לעיר.
בעיר נמצאת מערכת החשמליות סאנטה טרזה, הקרויה על שם השכונה בה היא בעיקר פועלת. היא העתיקה ביותר מסוגה בדרום אמריקה, וכיום משמשת בעיקר לצורכי תיירות. ב-2011 אירע שימוט בו נהרגו שבעה אנשים. עקב כך המערכת הושבתה לזמן מה.
חינוך ותרבות
את תושבי העיר והמדינה משרתים כמה אוניברסיטאות ומוסדות ללימודים והשכלה גבוהה. בעיר ישנם מוזיאונים רבים, בהם המוזיאון הלאומי של ברזיל, ובתי ספר לריקוד ולמוזיקה. נשפים חגיגיים נערכים מדי סוף שבוע במועדונים רבים לחברים רשומים בלבד. לאורך החופים פרושים מועדוני שיט רבים וספינות קטנות עוגנות בחופי האיים.
יהודים
בריו חיים למעלה משלושים אלף יהודים. הקהילה מאורגנת ביותר ונחשבת לעשירה מאוד. יש לה בתי כנסת, בתי ספר ללימודי עברית ומועדוני ספורט ונופש.
ספורט
ממוזער|שמאל|אצטדיון מרקנה
בריו דה ז'ניירו פועלים מספר מועדוני כדורגל, הבולטים שבהם הם פלמנגו, בוטפוגו, ואסקו דה גאמה ופלומיננסה. העיר אירחה את משחק הגמר של מונדיאל 2014 באצטדיון מרקנה, המשמש בדרך כלל כאצטדיון הביתי של פלמנגו ופלומיננסה.
העיר אירחה את אולימפיאדת הקיץ ה-31 שנערכה בשנת 2016, ובכך היא הפכה לעיר הראשונה בברזיל בפרט ודרום אמריקה בכלל שאירחה את המשחקים האולימפיים. העיר גם אירחה את המשחקים הפאן-אמריקאיים בשנת 2007, אשר לצורכם נבנה אצטדיון אנז'ניאו, שישמש גם באולימפיאדה.
הגביע הבין-יבשתי בכדורסל בשנת 2014 נערך בריו דה ז'ניירו.
ערים תאומות
לריו דה ז'ניירו יש 20 ערים תאומות:
קישורים חיצוניים
האתר הרשמי של המשחקים האולימפיים לשנת 2016
הערות שוליים
*
קטגוריה:ברזיל: ערי נמל
קטגוריה:מדינת ריו דה ז'ניירו: ערים
קטגוריה:אמריקה הדרומית: ערי בירה לשעבר
קטגוריה:מדינות ברזיל: ערי בירה
קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-16 | 2024-10-10T21:02:23 |
החטא ועונשו | החטא ועונשו (ברוסית: Преступление и наказание, בכתיב המקורי טרום-רפורמת 1918: Преступленіе и наказаніе) הוא רומן מאת פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי. הרומן נכתב בשנת 1866 ותורגם לשפות רבות ואף לעברית במספר מהדורות שונות, ונחשב לאחד הרומנים הגדולים והחשובים ביותר בספרות הרוסית של המאה ה-19.
עלילה
הרומן עוסק בסטודנט לשעבר, רודיון רומנוביץ' (רומניץ') רסקולניקוב, שרוצח מלווה בריבית זקנה. החלק העיקרי של העלילה מתרחש בנפשו של הגיבור רסקולניקוב ובמאבק המתחולל בנפשו בין ההיגיון לבין הרגש. בתחילת הרומן מתכנן רסקולניקוב את הרצח לפרטי פרטים על מנת לבצע את הרצח המושלם, אך בזמן הרצח משתבש כל אשר יכול היה להשתבש, ורסקולניקוב רוצח גם את אחותה של המלווה בריבית, שנקלעה לדירה במקרה.
לאחר מכן נופל רסקולניקוב למשכב, ומשהוא מחלים הוא לוקה בפרנויה ובטוח שכולם חושדים בו במעשה הרצח. הרומן מתאר את תהליך ההידרדרות הנפשית של רסקולניקוב, ואת חיפושיו אחר ישועה, שמגולמת בדמותה של סוניה, המייצגת את החמלה האלוהית, שבה מוצא לבסוף רסקולניקוב את גאולתו, אך רק לאחר שהוא מתוודה על פשעו ונשפט למאסר. עם זאת, רסקולניקוב אינו מביע חרטה על עצם נטילת החיים, וסבור כי טעותו היחידה היא בזה שלא עמד בלחץ הנפשי של מעשיו. ולתפיסתו, אילו היה חזק יותר, היה רשאי להרוג מבחינה מוסרית.
הרומן לא מתמקד במעשה הרצח עצמו ובחקירת המשטרה, אלא בהשפעות הפסיכולוגיות של הרצח על רסקולניקוב, ובחיפושיו אחרי המניע שלו לרצח, שאינו ברור לו לגמרי - בתחילה הוא חושב שרצח בשביל הכסף, כדי שיוכל לפתח קריירה, ולבסוף הוא מסיק שרצח כדי להוכיח לעצמו שהוא רשאי לרצוח מחמת עליונותו. כמו כן, מציג הרומן את דמותה של החברה הרוסית באותה תקופה באמצעות מספר רב של דמויות משנה, וזאת על מנת למתוח ביקורת ולדון בנושאים רבים, כגון אלכוהוליזם, צדקה, חיי משפחה, פרוגרסיביות, מוסרנות, בדידות ואתאיזם. כמו כן הרומן מתאר באופן מקורי את העימות הפסיכולוגי בין רסקולניקוב לבין החוקר המיוחד פורפירי שמונה לחקור את הפרשה.
נושאים
שיקולים מוסריים
חשיבותו של הרומן היא בעמידתו על התנגשות בין שתי מערכות מוסר סותרות, האחת רציונלית–תועלתנית והשנייה עממית פשוטה שעולה מתוך הדת. הרומן פותח בהצגת המצב הכלכלי והחברתי העגום ששרר ברוסיה במעמדות הנמוכים: דירות משותפות וצפופות, עוני על סף רעב, מחלות חשוכות מרפא, ומעל כל זה אין שאיפה לשום שינוי לעתיד טוב יותר אפילו עבור רסקולניקוב כאיש משכיל וסטודנט למקצוע נחשק. ומתוך כל הקשיים הללו רבים נדחקים לאלכוהוליזם כדי לברוח מהחיים או לזנות כדי להתפרנס. רסקולניקוב מנתח את המצב הזה ומשווהו לחיי העושר של המעמד העליון, ובפרט לאותה זקנה מלווה בריבית שאין לחייה שום ערך תועלתי והיא רק מזיקה לעניים (כמוהו) ולחברה ומתוך כך מסיק שיהיה זה מוצדק מוסרית ואף ראוי לרצוח אותה ולנצל את כספה לתקן את מצבו.
הצד השני של השיקול, המייצג את התפיסה ההומניסטית עולה בעיקר מתוך חווית הזעזוע של רצח, נקיפות המצפון והחולי של רסקולניקוב. וזהו עיקר העונש על חטא הרצח – השחתת צלם האלהים שבאדם, וכמו שרסקולניקוב אומר בווידויו לסוניה "לא את הזקנה רצחתי, את עצמי רצחתי".
תשובה
בעקבות הרצח רסקולניקוב עובר תהליך פסיכולוגי משמעותי שעיקרו פחד. פחד להיתפס בזירת הפשע, ופחד פרנואידי מהמשטרה ומחבריו שיחשדו בו ויתפסו אותו. הפחד גם מתפתח למחלה פיזית ממש, והוא שוכב בחוליו מספר ימים, מחוסר הכרה. לאחר מכן, אמנם הוא עדיין מאמין רציונלית בצדקותו, אך הוא מתחיל לחוש את הרשע שברצח שביצע, ותורמים לכך מפגשו עם אחותו דוניה ועם סוניה. בשלב הבא הוא אוזר אומץ ומתוודה בפני סוניה על מעשיו והיא מייעצת לו תהליך של תשובה – לשים צלב לצאת לחוצות העיר להשתחוות לארבעת רוחות השמיים ולומר לעוברים ולשבים "אני רצחתי", הוא יהיה מוכרח לשאת את העונש אך רק כך הוא יזכה לתיקון. ובאמת הוא עושה כך ובאפילוג הוא כבר נמצא באוסטרוג (כלא) מתחיל לקרוא באוונגליונים ומגיע לשלווה.
דמויות
רסקולניקוב (רדיון רומנוביץ')
רסקולניקוב הגיבור הראשי של הספר, הוא סטודנט בן 23 שמגיע ממשפחה כפרית ועניה. הוא מאמין בפילוסופיות מודרניות תועלתניות ואף כתב על כך מאמר בעיתון וכלל לא מאמין בנצרות ובאמונות טפלות. רסקולניקוב בעל אופי מופנם ובדלני מהחברה, הוא נוהג לדבר לעצמו כשהוא חושב, ועם זאת יש בו חמלה רבה כלפי הסובלים מקושי ועוול.
מראהו החיצוני מתואר ברומן פעמיים. בראשונה הוא מתואר כגבוה וטוב רואי, ובעל עיניים כהות ויפות. מאוחר יותר הוא מתואר כאדם המתמודד עם כאב עז בגופו, גבותיו צמודות, שפתיו קמוצות ומבטו בוער. הסופר השתמש בשיטה זו של ציור כפול של דמויות גם כלפי סוניה וסבידריגילוב. שיטה כזו מאפשרת להראות שהגיבור עבר סדרה של חוויות קשות שהותירו את רישומן בגופו.
יחסיו עם סוניה מתחילים, כנראה בהתרשמות מסיפור של אביה עליה, מתוך חמלה אבל מהר מאוד הוא רוחש כלפיה הערכה אדירה ומצליח לחוש את גודל אישיותה. הוא חושב שהוא הרוצח לא ראוי להיות לצידה, הוא אפילו משדר כלפיה אדישות או חשדנות, עד שבסוף הוא חוזר בתשובה על החטא ואז מסוגל לקבל את יחסיו עם סוניה.
שמות הדמויות
משמעות שמו של רסקולניקוב מגיעה מ-raskol (раскол – רוסית), שמשמעה היא לבצוע, או לפצח, זהו כמובן רמז על שיטת הרצח עם הגרזן. משמעותו הציורית של הביטוי בהקשרים של חקירה משטרתית היא לפצח את האמת, שזה מרמז לקורא על פורפירי שניסה לפצח את רסקולניקוב ולהוכיח את אשמתו ברצח.
בני משפחת מרמילדוב, שכולם זכו לגורל מר: האב ששקע באלכוהוליזם ונדרס בתאונה, האם שמתה מחוליה אחרי שקברה את בעלה וסוניה שנאלצה להתפרנס מזנות, נושאים את שם המשפחה האירוני על שם המאכל המתוק מרמלדה.
תרגומים לעברית
החטא וענשו, רומן בשישה חלקים עם אפילוג / מרוסית: יוסף חיים ברנר, הוצאת שטיבל, ורשה, 1924. (סריקה מלאה של הרומן)
החטא ועונשו / מרוסית: מנחם זלמן וולפובסקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1961, 469 עמודים.
החטא ועונשו / פיודור מיכילוביץ’ דוסטויבסקי ; מרוסית: צבי ארד. הוצאת דביר (זמורה-ביתן), תשנ"ג, 444 עמודים
החטא ועונשו: רומן בשישה חלקים ואפילוג; תרגם מרוסית והוסיף הקדמה והערות: פטר קריקסונוב. מאייר: פלג מיכאלי. הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 1995, 634 עמודים
עיבוד
החטא וענשו / מחזה על פי דוסטויבסקי. תרגם: ח. יריב. התיאטרון הקאמרי, 1973.
ניתוח ספרותי
חמוטל בר-יוסף, החטא ועונשו: מדריך לקורא וללומד, משלב, 1978.
קישורים חיצוניים
הטקסט המלא בתרגום ברנר, באתר פרויקט בן-יהודה
הטקסט המלא בתרגום ברנר, באתר ויקיטקסט
הטקסט המלא, מתורגם לאנגלית
הטקסט המלא בשפת המקור
דבורה סילברסטון-סיון, השימוש באמפאתיה ברומן "החטא ועונשו", באתר "דעת".
קטגוריה:ספרי פיודור דוסטויבסקי
קטגוריה:ספרים רוסיים
קטגוריה:ספרי 1866
קטגוריה:ספרים שעובדו לבמה
קטגוריה:ספרים שעובדו לסרטים
קטגוריה:ספרי הוצאת הקיבוץ המאוחד
קטגוריה:ספרי הוצאת דביר
קטגוריה:ספרי ידיעות ספרים
קטגוריה:ספרים המתרחשים ברוסיה | 2024-10-03T13:13:50 |
פלוטרכוס | שמאל|ממוזער|250px|דמותו של פלוטרכוס כפי שהוצגה באיור למהדורה הצרפתית של כתביו, המאה ה-16
פּלוּטַרכוֹס (ביוונית: Πλούταρχος, בלטינית: Plutarchus; נולד בסביבות 46 לספירה וחי עד 120–125 לספירה) היה פילוסוף, היסטוריון ומסאי יווני. חיבוריו ששרדו נכתבו ביוונית, אולם קהל היעד שלהם היה קוראים יווניים ורומיים גם יחד.
חייו
ממוזער|250px|כתובת ההקדשה לפלוטרכוס בדלפי. שמו של פלוטרכוס מופיע בתחילת השורה השנייה.
פלוטרכוס נולד בעיירה הקטנה כאירוניאה , השוכנת כ-30 קילומטרים ממזרח לדלפי, בחבל בויאוטיה ביוון העתיקה, כנראה בתקופת שלטונו של הקיסר קלאודיוס.
משפחתו הייתה ידועה ועשירה. שמו של סבו של פלוטרכוס היה למפריאס. שמו של אביו לא נשמר, אך סביר שנקרא ניקרכוס (Nίκαρχoς), על שם אבי-סבו של פלוטרכוס, על פי המנהג העממי של משפחות יווניות למחזר שם בכל דור שני.
אחיו, טימון ולמפריאס, נזכרים לעיתים קרובות במאמריו ובדיאלוגים שלו, בהם על טימון במיוחד מדובר במושגים מלאי החיבה ביותר. רואלדוס (Joannes Rualdus), בחיבורו "חיי פלוטרכוס" (1624), מצא את שמה של אשתו של פלוטרכוס, מתוך ראייה בכתביו. קיים מכתב מאת פלוטרכוס לאשתו, המפציר בה שלא להיכנע לצער רב מדי על מותה של בתם בת השנתיים, שנקראה טימוקסנה על שם אמה.
המספר המדויק של בניו אינו ידוע, אולם שניים מהם נזכרים לעיתים קרובות: אוטובולוס ופלוטרכוס השני. מאמרו של פלוטרכוס, De animae procreatione in Timaeo, מוקדש להם, ונישואי בנו אוטובולוס הם הסיבה לאירוע של אחת ממסיבות ארוחות הערב המתועדות ב"שיחת השולחן". אדם נוסף בשם סקולרוס נזכר במושגים שנראה שרומזים שהוא היה בנו של פלוטרכוס, אולם הדבר לא נזכר בשום מקום בפירוש. מאמרו על שאלות נישואין, המופנה אל אורודיקה (Εὐρυδίκη) ופוליאנוס, נראה כמדבר עליה כמי שהייתה לאחרונה דיירת בביתו, אך מבלי שניתן לדעת אם הייתה בתו או לא.
בשנים 66–67 לספירה למד פלוטרכוס מתמטיקה ופילוסופיה באקדמיה של אתונה תחת אמוניוס.
בזמן כלשהו פלוטרכוס קיבל אזרחות רומית, כפי שמעיד שמו החדש, לוקיוס מסטריוס פלוטרכוס (Λούκιος Μέστριος Πλούταρχος). את שמו החדש לקח פלוטרכוס על פי המנהג הרומאי מהאיש הערב לאזרחותו, לוקיוס מסטריוס פלורוס, קונסול רומאי, שפלוטרכוס השתמש בו גם כמקור היסטורי לחיבורו "חיי אותו".
את רוב חייו חי בכירוניאה, והוא הוכנס בסוד טקסי המסתורין של האל היווני אפולו. במשך 30 השנים האחרונות לחייו, כיהן פלוטרכוס כאחד משני הכוהנים במקדש אפולו שבדלפי. על ידי כתביו והרצאותיו, פלוטרכוס הפך לאיש ידוע באימפריה הרומית, אולם הוא המשיך להתגורר במקום בו נולד והשתתף באופן פעיל בחיים הציבורים המקומיים, ואף כיהן כראש העיר. באחוזתו הכפרית, אורחים מכל רחבי האימפריה התקהלו לשיחות רציניות, שבראשן ישב פלוטרכוס בכיסא השיש שלו.
בנוסף לכהונתו בדלפי, כיהן פלוטרכוס גם כפקיד שלטון בכירוניאה, ובצעירותו ייצג את עירו במשלחות שונות לארצות זרות. פלוטרכוס החזיק במשרת הארכון בעיירת הולדתו, ועסק בכל ענייניה הקטנים של העיירה.
על פי הסודא, הלקסיקון ביוונית מימי הביניים, הקיסר טראיאנוס מינה אותו למושל (פרוקורטור) של איליריה. אולם רוב ההיסטוריונים חושבים שאין זה סביר, משום שאיליריה לא הייתה מחוז פרוקורטורי ופלוטרכוס ככל הנראה לא דיבר אילירית. על פי ההיסטוריון הביזנטי גאורגיוס סינקלוס (סביב 800 לספירה), בערוב ימיו של פלוטרכוס, מינה אותו הקיסר אדריאנוס לפרוקורטור של פרובינקיית אכיאה - משרה שהקנתה לו את הזכות ללבוש את הגלימות והעיטורים של קונסול בעצמו.
לפלוטרכוס היו ידידים ומכרים רבים. הוא נסע רבות באגן הים התיכון, ביקר במצרים ולימים הרצה ברומא תקופה ממושכת ורכש ידידים רבי-השפעה, שלהם הקדיש חלק מכתביו המאוחרים. הוא הוציא מתחת ידיו כמות ניכרת של כתבים, שחלק גדול מהם שרד עד ימינו.
סמוך לפינה הדרום-מזרחית של מקדש אפולו בדלפי, נמצאו פסל ראש ולוח עם כתובת הקדשה, שגם עליו היה פסל ראש - של פלוטרכוס. הלוח הוקם על ידי תושבי דלפי סביב שנת 125 לספירה. הכתובת אומרת: "אזרחי דלפי וכירוניאה הקדישו את זה לפלוטרכוס יחד, על פי הוראות האמפיקטיונה".
חיבוריו
פלוטרכוס היה סופר פורה ומספר יצירותיו ששרדו והגיעו לידינו הוא כמחצית מסך כל כתביו.
הביוגרפיות
חיי הקיסרים הרומאים
"חיי הקיסרים הרומאים" מאוגוסטוס עד ויטליוס הם החיבורים הביוגרפיים הראשונים של פלוטרכוס. מבין אלה שרדו רק הביוגרפיות על גלבה ואותו. מתוך הביוגרפיות על טיבריוס ונרון שרדו רק קטעים אצל דמסקיוס ("חיי טיבריוס" בחיבור "חיי איסידורוס") ואצל פלוטרכוס עצמו ("חיי טיבריוס" בחיבור "חיי גלבה"). הביוגרפיות על קיסרים מוקדמים אלו פורסמו ככל הנראה תחת שלטון הקיסרים הפלאביים או בזמן שלטון נרווה (98-96 לספירה).
חיי אישים
"חיי אישים" היא יצירתו המפורסמת ביותר. היא סדרה של ביוגרפיות של אישים נודעים מתולדות יוון ורומא העתיקה, המסודרות בזוגות כדי להאיר את מידותיהם המשותפות ואת מומיהם המשותפים של האישים המושווים. שרדו 23 זוגות כאלו, ובכל אחד ביוגרפיה של יווני לצד ביוגרפיה של רומאי. כמו כן שרדו ארבע ביוגרפיות ללא בנות-זוגן. היו היסטוריונים מאוחרים יותר שזלזלו בפלוטרכוס, אך עיקר עניינו לא היה בהיסטוריה אלא בבחינת השפעת האופי על חייהם וגורלם של אישים. חיבורו על חיי אלכסנדר הגדול, שנכתב כביוגרפיה מקבילה לזו על יוליוס קיסר, הוא אחד מחמישה מקורות שלישוניים על אודות הכובש המקדוני, ויש בו אנקדוטות ופרטים שלא מופיעים בשום מקור אחר. גם בתיאורו את נומה פומפיליוס, מלכה השני של רומא, ישנם פרטים מיוחדים לחיבור זה על אודות לוח השנה הרומאי. יחד עם חיי שנים-עשר הקיסרים של סווטוניוס, חיבורו של פלוטרכוס על יוליוס קיסר מהווה את התיאור העיקרי של פועלו של קיסר על ידי היסטוריונים עתיקים. חיבורו על חיי פירוס הוא חשוב מאוד מאחר שהוא התיאור העיקרי להיסטוריה הרומאית בתקופה שבין השנים 264-293 לפנה"ס, שלגביה לא שרדו כתביהם של דיוניסיוס מהליקרנסוס וליוויוס.
מוראליה
שאר חיבוריו ששרדו קובצו בשם "מוראליה" (ענייני מוסר). זהו אוסף של 78 מאמרים ונאומים, הכולל דיונים בדת של רומא, את החיבור "על איזיס ואוסיריס" שהוא מקור מידע חשוב על מנהגי הדת המצרית, חיבורים על סוקרטס, על שחרור תבאי, על נשים אמיצות, על האינטליגנציה של החיות, "על אכילת בשר", מעט על פילוסופיה נאו-אפלטונית ותולדות מדע הכוכבים, מאמרים פילוסופיים יותר כמו דיון בשקיעת האורקל, ועוד.
החיבורים "אמרות של ספרטנים" ו"אמרות של נשים ספרטניות" (לצד חמש הביוגרפיות על אישים מספרטה), שמקורותיהם כבר נעלמו, מהווים את אחד המקורות העשירים ביותר להיסטוריונים של לקדמון. עם זאת, חיבורים אלה שנויים במחלוקת, מאחר שפלוטרכוס חי מאות שנים אחרי אותה ספרטה עליה הוא כתב, ואף על פי שהוא ביקר בספרטה בעצמו, רבים מהמנהגים עליהם הוא מדווח כבר נזנחו מזמן. עם זאת, פלוטרכוס חשוב ביותר כאחד המקורות העתיקים היחידים על החיים בספרטה.
בחיבור "על הזדון של הרודוטוס", פלוטרכוס מבקר את ההיסטוריון הקדום הרודוטוס על כל סוג של דעה קדומה וסילוף.
מספר מהדורות של המוראליה כוללות כמה חיבורים שכיום ידועים כפסאודואפיגרפיה. "פסאודו-פלוטרכוס" אחד אחראי על כל החיבורים הללו, אולם מחברם אינו ידוע.
את חיבורי ה"מוראליה" כתב פלוטרכוס לפני שהתמסר לכתיבת הביוגרפיות, אותן כתב במהלך שני העשורים האחרונים לחייו.
החיבורים במוראליה כתובים ביוונית, אולם נהוג להתייחס אליהם בשמותיהם הלטיניים.
השפעה
לכתבי פלוטרכוס נודעה השפעה עצומה על הספרות האנגלית ועל הספרות הצרפתית. שייקספיר במחזותיו ציטט שוב ושוב מתרגומו האנגלי של תומאס נורת' לביוגרפיות של פלוטרכוס, ואף חיבר פרפרזות לסצינות שלמות משם. ראלף וולדו אמרסון הושפע מאוד מן ה"מוראליה". מישל דה מונטן שאב השראה ורעיונות מה"מוראליה" בכתיבת מסותיו. במסה "על ספרים" (ספר 2 פרק 10) כתב דה מונטן: "פלוטרכוס אחיד ויציב, מחזיק בדעות אפלטוניות נעימות ונוחות לחברה... חופשי כולו, משביע את רצונך ומשלם לך היטב". עם מעריציו נמנים גם ג'יימס בוזוול, בן ג'ונסון, ג'ון דריידן, ג'ון מילטון, פרנסיס בייקון, תומאס הובס ורוברט בראונינג.
השפעתו של פלוטרכוס ירדה במאות ה-19 וה-20, אולם היא נשארה טבועה ברעיונות הנפוצים לגבי ההיסטוריה היוונית והרומאית. אחד הציטוטים המפורסמים ביותר שלו נכלל באחת היצירות המוקדמות ביותר שלו: "עולמו של האדם נתפס בצורה הטובה ביותר דרך חייהם של האנשים שיצרו היסטוריה".
פלוטרכוס על היהודים
על הדת היהודית
פלוטרכוס הוא התושב היחיד של יוון גופא מבין המחברים היווניים והרומיים של תקופת הקיסרות הרומית, שהביע דעות על היהודים ודתם. טיפולו המפורט ביותר בדת היהודית נמצא בחיבורו "שיחות משתה" (במקור היווני Συμποσιακά; בלטינית Quaestiones Convivales), בתוך סימפוזיון שהוא מצטט, שבו עולה דיון על היהדות.
הימנעות היהודים מאכילת בשר חזיר
במהלך הסימפוזיון, אומר אחד מאנשי השיח, למפריאס, אחיו של פלוטרכוס: "סבי נהג לומר בכל הזדמנות, בלעג על היהודים, שהבשר שהם נמנעים ממנו הוא הראוי ביותר". הדבר מעלה את השאלה החמישית בדיון: "אם היהודים נמנעים מבשר חזיר בגלל יראת הכבוד לחזיר או סלידה ממנו".
הסופיסט קליסטראטוס שואל את הנוכחים מה דעתם "על הטענה שזהו בדיוק הסוג היאה ביותר של בשר שהיהודים נמנעים מלאכול". פוליקראטס מסכים עם הטענה אך שואל: "האם הם נמנעים מאכילת בשר חזיר בשל סיבה של כבוד מיוחד לחזירים או מתוך תיעוב כלפיו? ההסברים שלהם עצמם נשמעים כמו דברי אגדה מוחלטים, אבל אולי יש להם סיבות רציניות שהם אינם מפרסמים".
קליסטראטוס טוען כי החזיר אכן "נהנה מכבוד מסוים בקרב אותו העם" ומוסיף כי "הוא אינו מגוחך יותר במראהו או גס באופיו מחיפושית זבל, תנין או חתול, שכל אחד מהם זוכה ליחס של קדוש מצד קבוצה שונה של כוהנים מצריים". קליסטראטוס טוען שהגישה היהודית נובעת מתוך כבוד והכרת תודה כלפי התפקיד שמילא החזיר בהיסטוריה של החקלאות, כפי שמודגם על ידי הניסיון של מצרים. הוא סבור "שהיהודים היו הורגים חזירים לו שנאו אותם...ואולם למעשה אסור ליהודים להשמיד חזירים באותה מידה שאסור להם לאוכלם. אולי זה הגיוני שהם יכבדו את החזיר אשר לימדם לזרוע ולחרוש, כשם שהם מכבדים את החמור אשר הוביל אותם לראשונה למעיין מים, אחרת, מישהו יאמר שהיהודים נמנעים מהארנבת מכיוון שהם אינם יכולים לאכול שום דבר כל כך מלוכלך".
למפריאס מגיב על כך: "הם נמנעים מהארנבת בגלל דמיונה הקרוב לחמור שהם מוקירים כל כך. הארנבת נראית פשוט כחמור הנחותה ממנו בגודל...אולי בעקבות המצרים אפילו בתפישתם את תכונותיהן של חיות, הם רואים במהירותה של החיה ובחדות חושיה כמשהו אלוהי". למפריאס מתנגד להשקפה זו וטוען: "היהודים כנראה שונאים בשר חזיר מכיוון שברברים מתעבים בפרט מחלות עור כמו צרעת וקשקשת, ומאמינים שמחלות כגון אלה ניחתות על בני אדם על ידי הידבקות". הוא מוסיף שהסלידה מבשר החזיר נובעת גם מכך שהחזיר מאוד מלוכלך ושסביבת מגוריו מגעילה והדבר גורם לבשרו "להיות באיכות ירודה".
דיון זה הוא הארוך ביותר בספרות היוונית-רומית בשאלה מדוע היהודים נמנעים מבשר חזיר.
דעתו של קליסטראטוס על הכבוד היהודי לחזיר תואמת את המגמה בספרות העתיקה המיוצגת על ידי פטרוניוס, שאף מרחיק לכת ומעלה את הרעיון שהיהודים סוגדים לחזיר. קליסטראטוס מציע כאן אטיולוגיה טיפוסית. בהתחשב בחיבתם של מחברים קדומים להמצאות עתיקות המקדמות את הציוויליזציה, אמירתו על כך שהחזיר נערץ על היהודים מכיוון שלימד אותם כיצד לעבד את האדמה היא בהחלט חיובית.
קליסטראטוס ולמפריאס מזכירים את הכבוד וההוקרה שהיהודים רוחשים לחמור בשל עזרתו להם למצוא מים במהלך נדודיהם במדבר. גם זה הסבר אטיולוגי, המתייחס לסברה שהייתה קיימת בעת העתיקה בדבר פולחן חמור יהודי (עלילת החמור).
הארנבת נזכרת בספר ויקרא בין בעלי החיים האסורים למאכל ממש לפני החזיר.
למפריאס טוען שמקור ההימנעות היהודית מחזיר הוא בפחד שמזון זה עלול לגרום לצרעת, ובכך הוא נשען על דעות קדומות כלפי החזיר. החיבור בין סלידה מבשר חזיר ובין צרעת הוא הד לגרסה המצרית-יוונית ליציאת מצרים, לפיה היהודים גורשו ממצרים בגלל צרעת (עלילת המצורעים).
התייחסות נוספת ליהודים וסלידתם מבשר החזיר מופיעה בחיבור "חיי אישים", בין אמירות שנונות שפלוטרכוס מצטט מפיו של קיקרו, שנאמרו במהלך תביעה כנגד מושל סיציליה לשעבר גאיוס ורס: "המלה 'ורס' פירושה בלאטינית חזיר מסורס; כשעבד משוחרר, קייקיליוס שמו, שהיה חשוד על אמונת היהודים, חפץ... לקטרג בעצמו על ורס, אמר קיקרון: 'מה ליהודי ולחזיר?'". אותו קייקיליוס הוא קווינטוס קייקיליוס ניגר, אחד מאנשיו של ורס, אשר ניסה בזמנו לעמוד בעצמו בראש התביעה כדי לסכל אותה.
פלוטרכוס הוא היחיד המספר על יהדותו של אותו עבד משוחרר. אין רמז לכך בנאום "נגד קייקיליוס" של קיקרו עצמו. גם אין יסוד להניח שעבד משוחרר באותה התקופה יכול היה לשמש תובע, ולפיכך ניתן להסיק שהבדיחה נולדה בתקופה מאוחרת יותר ויוחסה לקיקרו. ייתכן אף שחל בלבול בין קייקיליוס ניגר לבין ההיסטוריון היהודי קייקיליוס שפעל בתקופת אוגוסטוס.
זיהוי אלוהי היהודים עם דיוניסוס
למפריאס מקשר את תיעוב החזיר אצל היהודים לכך שעל פי האגדה, אדוניס, שלטענתו יש לזהותו עם דיוניסוס, "נהרג על ידי חזיר בר". דבריו רומזים לקשר בין דיוניסוס ותעלומות דתיות יהודיות וזה מוביל לשאלה השישית בדיון: "מיהו אלוהי היהודים".
סימאכוס שואל אותו אם הוא מכניס את האל הלאומי שלו "ללוח השנה של העברים" ומשייך "לפולחנותיהם הסודיים" את דיוניסוס.
מויראגנס מאתונה משיב לו ופותח בהרצאה בה הוא מזהה את עבודת האל היהודית עם פולחן דיוניסוס. בטיעון הראשון שלו הוא מתייחס לדמיון בין הטקסים הדיוניסיים לבין מה שנראה כמזיגה של חגי סתיו יהודיים:
"החג הגדול והקדוש ביותר ליהודים תואם בבירור את דיוניסוס מבחינת המועד והאופי. כאשר הם חוגגים את הצום שלהם, כפי שהם מכנים אותו, בשיא הבציר, הם עורכים שולחנות עם כל מיני הפירות תחת אוהלים ובקתות הבנויים בעיקר ממעשה מקלעת של גפן וקיסוס. הם מכנים את היום הראשון בימי החג סוכות (skene = אוהל). כמה ימים מאוחר יותר הם חוגגים חג נוסף, המזוהה עם בכחוס, במקרה זה לא ברמזים מטושטשים אלא בהיותו קרוי על שמו במפורש, חג שהוא מעין 'תהלוכת ענפים' או 'תהלוכת תירסוסים', שבה הם נכנסים אל בית-המקדש וביד כל אחד מהם תירסוס. מה הם עושים שם לאחר היכנסם, איננו יודעים, אך אפשר בהחלט שהטקס הוא הילולה בכחנלית, שכן למעשה הם משתמשים בחצוצרות קטנות כדי לפנות לאלוהיהם כדרך בני ארגוס בהילולה שלהם לכבוד דיוניסוס. אחרים מבינם מתקדמים בניגון על נבל. נגנים אלה נקראים בלשונם 'לוויים'".
מויראגנס מעלה טיעונים נוספים:
הוא קושר את השבת לדיוניסוס דרך העובדה שכוהני בכחוס נקראים "סאבי" (Sabi) וטוען כי "היהודים עצמם מעידים על קשר לדיוניסוס כאשר הם שומרים את השבת על ידי הזמנת איש את רעהו ללגום וליהנות מיין". הוא מצביע על הדמיון בין התלבושת של דיוניסוס ופמלייתו לזו של הכהן הגדול וגם על צליל החצוצרות בזמן חגיגות ליליות: "הכהן הגדול, מוביל את התהלוכה בחג שלהם וחובש מצנפת, והוא לבוש עור של עופר רקום זהב, גלימה היורדת עד לקרסוליו, וסנדלים, עם פעמונים קשורים לבגדיו ומצלצלים תחתיו בשעת הליכתו. כל זה תואם את מנהגנו...יש להם גם רעש כמרכיב בחגיגות הליליות שלהם ... כל אלה בוודאי אינם תואמים (אפשר שהם יאמרו) אף אל מלבד דיוניסוס. מעבר לכך, היהודים אינם משתמשים בדבש בטקסיהם הדתיים כי הם מאמינים כי הדבש מקלקל את היין שאיתו הוא מעורבב; והם השתמשו בדבש כנסך ובמקום יין לפני שהיין נתגלה ... כדי להראות שמה שאמרתי הוא מנהג היהודים ייתכן שנמצא אישור לא קטן בעובדה שבין העונשים הרבים הנהוגים בקרבם השנוא ביותר הוא שלילת שתיית יין מעבריין מורשע לתקופת זמן שאותה גוזר השופט".
פלוטרכוס שייך לדור של סופרים שהחלו להשתמש ב"עברים" במקום או יחד עם "יהודים".
תיאורו את טקסי החג היהודיים נובע לפחות בחלקו ממקור שקדם לחורבן בית שני.
רוב התיאור מתיישב היטב עם חג סוכות. התירסוס הוא הלולב, "ענף הדקל". הצום הוא ההיבט היחיד שאינו מתיישב עם סוכות וגם לא עם אופיים העליז של הפולחנים הדיוניסיים, וגם של חג סוכות לפי תיאורו של פלוטרכוס עצמו.
משמעותו יכולה להיות רק יום כיפור, היום המרשים ביותר בפולחן היהודי בבית המקדש, שקודם ב-4 ימים בלבד ליום הראשון של חג סוכות. אף על פי שזהו יום צום, בעת העתיקה היו לו מאפיינים של חג. ייתכן ומאפיין זה כמו גם תאריך חגיגתו, הם שגרמו לפלוטרכוס לבלבל אותו עם חג הסוכות. ייתכן והחג שפלוטרכוס רואה כנפרד ומזוהה עם בכחוס הוא שמיני עצרת, החג שבא אחרי שבעת ימי הסוכות.
החצוצרה אופיינית לחג הסוכות כמו גם לחגיגות אחרות במקדש. בתרגום השבעים, המילה היוונית הזו משמשת גם לחצוצרה וגם לשופר. אזכור הלוויים כאן הוא האזכור היחיד שלהם בספרות הפגאנית. פלוטרכוס הוא גם הסופר הפגאני היחיד שמדגיש את החיבור של היין עם חגיגת השבת. ייתכן ודבריו אלה הם הד למנהג של קבלת השבת בברכות על גביע יין. ערבוב הדבש הנזכר כאן תואם להוראה בספר ויקרא.
נכונותו של פלוטרכוס לקשור את מנהג שתיית היין בשבת לדיוניסוס עומדת בניגוד בולט לתיוג השבת על ידו בחיבור "De Superstitione" כאחד המנהגים הנגועים באמונות טפלות שהיוונים למדו מהברברים.
הזיהוי עם דיוניסוס ("האב ליבר") ותיאור תהלוכת הכהנים נזכרים גם אצל טקיטוס, בן זמנו של פלוטרכוס, אלא שטקיטוס שלל באופן תקיף ביותר את הדמיון בין פולחן דיוניסוס לפולחנים היהודיים.
ההשקפה שהמקדש בירושלים היה שייך לדיוניסוס נזכרת אצל הסופר הביזנטי לידוס.
פולחן דיוניסוס הוכנס לירושלים בשנת 167 לפנה"ס, בזמן הרדיפה הדתית של אנטיוכוס אפיפנס, אולם חידוש אורח החיים היהודי המסורתי בירושלים שם קץ לפולחן הדיוניסיאני ביהודה, ואין סיבה להניח שהפולחן השאיר את חותמו על המשך התפתחות הפולחן היהודי. גם לניסיונו של תלמי הרביעי פילופטור לכפות את פולחן דיוניסוס על יהודי מצרים לא היה קשר לדמיון בין הפולחן היהודי לבין פולחן דיוניסוס, אלא נבע ממדיניות בית המלוכה.
טיעונו של מויראגנס נשמר רק בחלקו, משום שהחלק האחרון של השאלה השישית בספר הרביעי, כמו גם 4 השאלות האחרונות בספר הזה, לא הגיעו לידינו.
בחיבור אחר מסופר על המצור של אנטיוכוס השביעי על ירושלים, שהתרחש בשנת שלטונו הראשונה של יוחנן הורקנוס הראשון (134 לפנה"ס), וגם כאן הכוונה היא לחג הסוכות: "היהודים, כשהוא [אנטיוכוס] צר על ירושלים, ביקשו שביתת נשק למשך שבעה ימים לטובת החג החשוב ביותר שלהם, והוא לא רק שהעניק זאת, אלא שגם הכין שוורים עם קרניים מצופות זהב, וכמות גדולה של קטורת ותבלינים, והביא את כל אלה בתהלוכה חגיגית עד לשערים. ואז לאחר שהעביר את הקורבנות לידי הכהנים שלהם, הוא חזר למחנהו. היהודים נדהמו, ומיד לאחר החג העמידו עצמם בידיו". דיווח על המצור הזה מופיע גם אצל דיודורוס סיקולוס ותיאור מפורט יותר מופיע אצל יוסף בן מתתיהו.
השבת כאמונה טפלה
בחיבורו המוקדם "על האמונה הטפלה" (במקור היווני: Περὶ δεισιδαιμονίας; בלטינית: De Superstitione), פלוטרכוס מסביר את האמירה של אוריפידס "יוונים המגלים אצל הברברים דברים רעים" (נשות טרויה, 764) ומונה את המנהגים הברבריים שאומצו על ידי היוונים שיש בהם מן "האמונה הטפלה", ובהם גם "שמירת שבת" (Sabbatismous).
מילה זו אינה מופיעה אמנם בתרגום השבעים, אבל נמצאת בברית החדשה ובספרות של אבות הכנסייה.
פלוטרכוס אינו מאשים אמנם רק את היהודים באמונה טפלה, אולם על פי פטר שפר, שורה נימת בוז ברשימת המנהגים הברבריים, בניגוד לדעתו החיובית על ההתנזרות היהודית מבשר חזיר ועל האל היהודי.
במקום אחר באותו חיבור הוא מתייחס להימנעות היהודית מהגנה עצמית בשבת: "ואולם היהודים, מפני שהיה זה יום שבת, ישבו במקומם ללא ניע, בשעה שהאויב השעין סולמות אל החומות ותפס את עמדות ההגנה, ואילו הם לא קמו, אלא נשארו שם, כבולים בחבלי האמונה הטפלה כמו היו אחוזים ברשת אחת גדולה". לא ברור לגמרי על איזה כיבוש של ירושלים מדובר, אולם על פי הדמיון לסיפור שציטט יוסף בן מתתיהו מחיבורו של אגאתרכידס, ניתן לשער שהתכוון לכיבושה על ידי תלמי הראשון סוטר.
בחיבור "על הסתירות הסטואיות" (במקור היווני Περὶ Στωικῶν ἐναντιωμάτων; בלטינית De Stoicorum Repugnantiis) נזכרים היהודים כעם שאין לו התפיסה הנכונה של האלוהות ושעובד אותה מתוך פחד: "ראו את הדעות לגבי אלים שמחזיקים בהן יהודים וסורים; ראו כמה אמונות טפלות ממלאות את חיבורי המשוררים. ועדיין, אף אחד כמעט לא תפס את האלוהות כניתנת למות ושהולידו אותה".
כינוי היהודים כאומה בעלת אמונות טפלות תואם את המסורת היוונית-רומית, המיוצגת על ידי: אגאתרכידס, קיקרו, הורטיוס (סאטירות, 1, 5, 100), סטראבון, טקיטוס ואפוליוס.
האבות האפונימיים של האומה היהודית
החמור הנזכר בחיבור הנזכר לעיל "שיחות משתה" כזוכה לכבוד מצד היהודים, נזכר בהקשר היהודי גם בחיבור אחר של פלוטרכוס.
בחיבור "על איסיס ואוסיריס" (במקור היווני Περὶ Ἴσιδος καὶ Ὀσίριδος; בלטינית De Iside et Osiride), עוסק פלוטרכוס בקשר בין האל טיפון, שזוהה על ידי היוונים עם האל המצרי סת, לחמור. בהתייחסו למיתוס על הקרב של טיפון עם האלים, הוא מבהיר: "אך אלה המספרים כי מנוסתו של טיפון מן הקרב נעשתה על גב חמור ונמשכה שבעה ימים, וכי לאחר שנמלט הוליד בנים, היירוסולימוס ויודיאוס, מנסים בעליל, כפי שהשמות מלמדים, לגרור מסורות יהודיות אל תוך האגדה".
במסורת זו מתואר טיפון כאבי האומה היהודית וכמייסדה של ירושלים.
פלוטרכוס חולק בזה על סופרים שאת שמם אינו מציין, שזיהו את אבי היהודים (ללא ספק התכוונו למשה) עם טיפון רוכב על חמור.
אותן "מסורות יהודיות" שהוא מגנה, הן כפי הנראה מקור מצרי קדום שניסה לקשור את מוצא היהודים עם האל מטיל האימה והשנוא בשתי המיתולוגיות, היוונית והמצרית.
ברור שסיפור זה הופיע בקרב חוגים עוינים ליהודים, שייחסו להם פולחן-חמור (עלילת החמור).
נזכרת כאן מסורת אפונימית על משה, יהודה (יודיאוס) וירושלים (היירוסולימוס) - אבות האומה היהודית כביכול, שסיפקה הסבר מיתולוגי לשמותיהן של ארצם ועיר בירתם של היהודים. ההתייחסות ל"שבעה ימים" שולבה כדי להצביע על מקור השבת.
ההסבר האטיולוגי לפולחן החמור היהודי, המסורת האפונימית על משה, יהודה וירושלים, וההתייחסות ל-7 ימים, מופיעים כולם גם אצל טקיטוס.
היסטוריה מדינית של יהודה
בחיבור "חיי אישים" נזכרים כמה אירועים בהיסטוריה היהודית של התקופה הרומית בארץ ישראל.
בתיאור מסעו של פומפיוס במזרח (63 לפנה"ס), פלוטרכוס מציין שבין היתר "גם את ארץ יהודה שיעבד ואסר את אריסטובולוס מלכה".
בתיאור תהלוכת הניצחון של פומפיוס ברומא הוא מפרט את שמות הארצות שנכנעו, שהופיעו על כתובות שנישאו בראש התהלוכה, ובהם "פיניקיה ופלשתינה, יהודה, ערב וכל הפיראטים שביבשה ובים". בנוסף לכך, הוא מציין גם מספר שמות של שבויים רמי מעלה ובהם גם את "אריסטובולוס מלך היהודים".
פלוטרכוס מספר שמרקוס אנטוניוס התלווה לגביניוס במסע המלחמה שלו בסוריה ו"נשלח כנגד אריסטובולוס שהמריד את היהודים" (לאחר שברח מרומא לארץ ישראל), בקרב שבסופו "אריסטובלוס עצמו נשבה יחד עם בנו" (אנטיגונוס השני, בשנת 56 לפנה"ס).
הוא מספר שאנטוניוס "נטל ממלכים רבים את מלכותם" ומביא כדוגמה לכך את "אנטיגונוס היהודי", שאנטוניוס "התיז גם את ראשו, אף-על-פי שמעולם לא הוטל עונש כזה על מלך".
פלוטרכוס מציין שבין הטריטוריות שהעניק אנטוניוס לאהובתו, קלאופטרה מלכת מצרים, היה גם "אותו אזור של ארץ יהודה שבו גדל הצרי" (סביבות יריחו).
בתיאורו את כישוריה הוא מציין שקלאופטרה "ידעה את לשונותיהם של עמים רבים" ולרוב לא נזקקה למתורגמן: "לרובם השיבה את תשובותיה בעצמה...לעברים, לערבים, לסורים". יש להניח שהכוונה הייתה לארמית, השפה הנפוצה בקרב היהודים באותה עת, אך ייתכן והשימוש במילה "עברים" ולא במילה "יהודים", כמו גם ציונם הנפרד מה"סורים", מרמז דווקא על השפה העברית.
בסקירתו את חילות העזר שאסף אנטוניוס לקראת קרב אקטיום, מציין פלוטרכוס גם את "מלכוס הערבי והורדוס היהודי", אולם הורדוס בסופו של דבר לא שלח סיוע צבאי לאנטוניוס מאחר שהיה עסוק במלחמה נגד מלכוס (מלך הנבטים).
פלוטרכוס מציין שכאשר התבשר אנטוניוס על תבוסת כוחותיו באקטיום, נמסר לו גם על נטישת שליטי החסות שלו, לאחר "שהורדוס היהודי הצטרף עם כמה לגיונות וקוהורטים אל קיסר".
הוא מספר שלאחר תבוסתם שלחו אנטוניוס וקלאופטרה שליחים לאוגוסטוס המנצח, ואחד מהם "נשלח אל הורדוס המלך" כדי להניא אותו מלעבור לצדו של אוגוסטוס, אולם השליח "האמין לדברי הורדוס" והחליט להתייצב לפני אוגוסטוס, "אבל הורדוס לא יכול לעזור לו כלום" ואוגוסטוס הוציא אותו להורג.
פלוטרכוס מזכיר את ארץ יהודה גם באירועים מאוחרים יותר: בקשר למכתב ובו ידיעות על התקוממות של לגיונות שנועדו להבהיל את הקיסר גלבה, וגם בקשר לאיגרת תמיכה בקיסר אותו, שהתקבלה מהמצביא אספסיאנוס בזמן שעמד בראש גיס גדול ביהודה. בהמשך הוא מצטט את אותו, שמודיע לחייליו על תמיכת הצבא בו: "אסיה וסוריה ומצרים והצבאות הנלחמים ביהודים עמנו הם".
יצירותיו בתרגום עברי
פלוטארכוס, גדולי יוון ורומא. תרגם י"ל ברוך. תל אביב, הוצאת אמנות, תרצ"ב. 2 כרכים.
פלוטארכוס. חייהם של גדולי יוון ורומי. עברית: שלמה שמואלביץ, יעקב אורנשטיין, בעריכת עמנואל כץ. ספרי זהב, מהדורה שנייה תש"ד. 2 כרכים.
פלוטארכוס. חיי אישים - אנשי יוון. תרגם מיוונית והוסיף הערות: א"א הלוי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"א.
פלוטארכוס. חיי אישים - אנשי רומי. תרגם מהמקור היווני והוסיף מבוא והערות: יוסף ליבס. ירושלים, מוסד ביאליק, תשי"ד, תשכ"ב.
פלוטארכוס. חיי אישים - אנשי יוון ורומי. תרגם מן המקור היווני והוסיף הערות: א"א הלוי. ירושלים, מוסד ביאליק, 1973.
פלוטרך איש חרונאה (יוון). מוראליה. תרגם מגרמנית והוסיף דברי מבוא והערות: יוסף האובן (נבו). תל אביב, הוצאת ירון גולן, תשנ"ט-1999.
פלוטרכוס. על שלוות הנפש, תרגם מיוונית עתיקה והוסיף הערות: אברהם ארואטי, נהר ספרים, 2007.
פלוטרכוס. ספרטה - אמרות ומנהגים. תרגמה מיוונית והוסיפה מבוא ופירוש: דבורה גילולה. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2011.
פלוטרכוס. חיי אישים - ליקורגוס ונומה. תרגמה מיוונית והוסיפה מבוא ופירוש: דבורה גילולה. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2016.
פלוטרכוס (פסאודו), , מתוך האתר של שמעון בוזגלו.
פלוטרכוס. על הפטפטנות. תרגם מיוונית: אברהם ארואטי. תל אביב, נהר ספרים, 2019.
לקריאה נוספת
מנחם שטרן – Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I: XCI. Plutarch, pp. 545-576
קישורים חיצוניים
דבורה גילולה, על: פלוטרכוס: חיי אישים: ליקורגוס ונומה, תרגמה מיוונית והוסיפה מבוא ופירושים דבורה גילולה, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
פסאודו פלוטרכוס, , מתוך האתר של שמעון בוזגלו
יצירותיו בתרגום לאנגלית
חיי אישים
מוראליה
הערות שוליים
קטגוריה:היסטוריונים מן העת העתיקה
קטגוריה:ביוגרפים יוונים
קטגוריה:פילוסופים יוונים
קטגוריה:פילוסופים באימפריה הרומית
קטגוריה:יוונים הלניסטיים
קטגוריה:מסאים
קטגוריה:צמחונים יוונים
*
קטגוריה:ילידי 45
קטגוריה:נפטרים ב-127 | 2024-10-03T17:30:17 |
שייקספיר | REDIRECT ויליאם שייקספיר | 2004-08-07T17:08:08 |
ריו דה ז'נירו (עיר) | הפניה ריו דה ז'ניירו | 2007-09-04T19:55:28 |
אד"ם הכהן | אד"ם הכהן הוא שם העט של אברהם דב-בער מיכלישוקר (אד"ם) הכהן בן חיים (לֶבֶּנזון) (בכתיב יידי: לעבענזאָהן; בגרמנית: Abraham Dov Bär Lebensohn; ברוסית: Аврахам Дов Лебенсон) (1794 ה'תקנ"ד – 19 בנובמבר 1878 כ"ג בחשוון ה'תרל"ט), ראשון המשוררים העבריים בזמן תנועת ההשכלה ברוסיה, בלשן עברי ופרשן המקרא, מחלוצי הספרות העברית החדשה, וממנהיגיה הראשונים והבולטים של תנועת ההשכלה בליטא.
קורות חייו ויצירתו
לבנזון נולד ולמד בווילנה, בירת גוברניית ווילנה, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום בירת ליטא). אמו נפטרה בילדותו והוא נשאר עם אביו, שהיה חולה וכן עברו שניהם להתגורר בביתו של הסב הזקן, שהיה לו לאב שני ודאג לחינוכו. הוא התפרסם כתלמיד חכם ובגיל 13 כבר נמצא לו שידוך והוא התחתן, כנהוג ביהדות ליטא של אותם ימים, ועבר להתגורר אצל חותנו בעיירה מִיכַלִישׁוֹק, ומכאן שמו: מיכלישוקר. לאחר שמונה שנים, הוא עזב את בית חותנו ועבר לגור בעיר-המחוז אשמיאַני, והתמנה שם למשרת דיין. בתפקיד זה נשא כארבע שנים, אלא שההכנסה לא הספיקה לו והוא פנה לעסוק גם בעסקים. בשנת 1819 (או 1820) חזר לווילנה, ועסק בה בהוראה. לאחר מכן עבר לעסוק בחלפנות כספים. בשנת 1822 החל בכתיבת שירים שהוזמנו אצלו לרגל אירועים משפחתיים.
הכרך הראשון של שיריו, שנקרא שירי שפת הקודש, יצא לאור בלייפציג ב-1842. הוצאתו לאור היוותה ציון דרך חשוב בתחיית הלשון העברית, והוא התקבל בהתלהבות עצומה בחוגי תנועת ההשכלה היהודית. החלק השני של הספר יצא לאור בווילנה בשנת ה'תרט"ז, והחלק השלישי יצא לאור בשנת ה'תר"ל.
בשנת 1846 היה לראש משכילי וילנה. בשנת 1847 החל להורות עברית, ארמית ותורת הנאום בבית המדרש לרבנים בווילנה, שפעל בתיאום עם הממשלה. בשנת ה'תרכ"ז פרסם את הדרמה אמת ואמונה, שאותה חיבר 25 שנה קודם לכן, ובה ביקורת על החרדים.
על תלמידיו של אד"ם הכהן, ניתן למנות את: הד”ר יהודה לייב קנטור, אברהם יעקב פּאפּירנא, אהרון שמואל ליברמן, ד”ר שלמה מנדלקרן, יהושע שטיינבּרג, אברהם אליהו הרכבי ועוד.
התפשטות רעיונות ההשכלה הביאו לתגובות של הרבּנים והחרדים שטענו נגד אד"ם הכהן וחבריו, כי הם מבקשים להטות את העם "מדרך האמונה והדת אל דרך הכפירה והמינות" ולהתבולל. עד מהרה התנכלו להם בבתי הכנסת שבהם נהגו להתפלל ולכן אד"ם הכהן החליט להקים בּית-כנסת מיוחד לו ולחבריו המשכילים ומאחר והם היו, בּרובּם, אנשים בּלתי אמידים, ולא היה באפשרותם לבנות בית כנסת מהודר, הם שכרו חדר והכניסו לשם את תשמיש הקדושה הנחוצים וכך, יחד עם התפילה המסורתית, הפך החדר למקום מפגשם של יהודים משכילים מהעיר וממקומות אחרים כשהיו מזדמנים לעיר.
ה"חפץ חיים" סיפר שבצעירותו, כשנודע כעילוי, ניסה אד"ם הכהן להשפיע עליו להצטרף לחוג המשכילים, ללא הצלחה. לימים, נהג ה"חפץ חיים" לקלל את אד"ם הכהן בביטוי "ימח שמו", בגלל פעילותו נגד היהדות המסורתית.
בשנת ה'תרנ"ה יצאו לאור בווילנה, בשישה כרכים, כל שיריו, וכן שירי בנו, מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל), שהיה אף הוא משורר עברי, שנפטר בהיותו בן 24.
בתו של אד"ם הכהן הייתה אשתו של הבלשן, המילונאי, איש החינוך והצנזור העברי יהושע שטיינברג.
הנצחה
על שמו רחובות בחיפה, בתל אביב ובנתניה.
לקריאה נוספת
שמואל לייב גורדון, אברהם דוב הכהן לבנזון: תולדתו עם תמונתו, ורשה: תושיה, תרס"ז.
טובה כהן, "'הקריאה הסימולטאנית': טכניקת מפתח להבנת העימות עם התנ"ך בשירת אד"ם הכהן", מחקרי ירושלים בספרות עברית ז, תשמ"ה
קישורים חיצוניים
שמואל ליב ציטרון, תולדות אד"ם הכהן בפרויקט בן-יהודה
מיצירתו
באורים חדשים: על ירמיה, יחזקאל וכל תרי עשר ספרי אמ"ת איכה וקהלת ושם הכולל הוא תורת האדם (וילנה, תרי"ח), מהדורה להורדה בארכיון האינטרנט
שירי שפת קדש (וילנה, 1869): כרך א' מהדורה מקוונת בארכיון האינטרנט (אוניברסיטת טורונטו)
כרך ב', מהדורה מקוונת בארכיון האינטרנט
אמת ואמונה: שיר חזיון (דראמה) בשלש מערכות ובשנים עשר חזיונות, מהדורה מקוונת בארכיון האינטרנט
הגיון אב, שיר שהקדיש אד"ם הכהן לבנו
הקדמה של אד"ם הכהן לתרגום לעברית של הספר "מסתרי פריז", בפרויקט בן-יהודה
הערות שוליים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:יהודים ליטאים
קטגוריה:יהודים רוסים
קטגוריה:פרשני מקרא בעת החדשה
קטגוריה:בלשנים ולשונאים יהודים
קטגוריה:סופרים רוסים הידועים בשם עט
קטגוריה:וילנה: אישים
קטגוריה:משכילי וילנה
קטגוריה:ילידי 1794
קטגוריה:נפטרים ב-1878 | 2024-05-30T23:44:30 |
אברהם דוב לבנזון | REDIRECT אד"ם הכהן | 2004-08-07T17:38:31 |
אדם (מקרא) | REDIRECT אדם (דמות מקראית) | 2015-12-18T18:49:11 |
דבר (עיתון) | שמאל|ממוזער|250px|הגיליון הראשון של "דבר", 1 ביוני 1925
ממוזער|זלמן שזר, ברל כצנלסון, משה שרת, ביום הוצאת הגיליון הראשון
שמאל|ממוזער|250px|חייל מגויס במלחמת העולם השנייה קורא בגיליון "דבר"
דָּבָר היה עיתונה היומי של ההסתדרות הכללית, שיצא לאור מ-1 ביוני 1925 עד ל-21 במאי 1996.
תולדות העיתון
בימי המנדט הבריטי
העיתון נוסד בידי ברל כצנלסון ומשה בילינסון, וגליונו הראשון ראה אור ב-1 ביוני 1925, בשם "דבר - עיתון פועלי ארץ ישראל". ההצעה לשם העיתון מיוחסת בדרך כלל לחיים נחמן ביאליק, אך יש המייחסים אותה לברל כצנלסון. על כל פנים, ביאליק היה האיש שהכריע ובחר בשם "דבר". את הצורה הגרפית של כותרתו עצבה לילי צדק. כצנלסון ראה את העיתון כמכשיר בידי תנועת העבודה, לקידום חזונה הסוציאליסטי והלאומי. העיתון יצא באמצעות הוצאת דבר שהוקמה במיוחד לשם כך והוציאה לאור גם ספרים. בין הכותבים הקבועים בתחילת ימי העיתון גם זלמן שזר, לימים נשיא מדינת ישראל, אשר התמנה לעורך העיתון לאחר מותו של כצנלסון בשנת 1944.
טרם הוצאת העיתון נתחוללה שערורייה. באביב 1924 הוחלט במועצת ההסתדרות העשירית על בחירתו של כצנלסון לעורך, לצדם של שני חברי מערכת נוספים. הפועל הצעיר הציע את יצחק לופבן, אולם כצנלסון הודיע שלא יסכים לעבוד איתו. לופבן פרסם בתגובה מאמר בו האשים את כצנלסון בשימוש בבימת ההסתדרות להשמצת הפועל הצעיר. כצנלסון נעלב ושלח לוועד הפועל של ההסתדרות מכתב התפטרות מתפקיד עורך העיתון. בעקבות זאת, החליט הוועד הפועל לתבוע את לופבן למשפט ההסתדרות. במועצת ההסתדרות הי"א שנערכה בינואר 1925, הוכר כצנלסון כנציג כלל הציבור ונתמנה לעורך יחיד. כמו כן, התקבל רצונו שהעורך ייבחר אישית בוועידת ההסתדרות ולא על ידי הוועד הפועל שלה.
עוד בקיץ 1924 פנה כצנלסון אל משה שרתוק, וביקש שישוב לארץ ישראל כדי להיות חלק ממערכת העיתון. שרתוק היה היחיד במערכת שידע אנגלית ויכול היה לתרגם ידיעות ממרכז השלטון הבריטי, ולכן ערך את ה"טלגרמות" מחוץ לארץ. ב-1931 עזב את העיתון לטובת פעילות פוליטית.
העיתון כלל בתחילה ארבעה עמודים בימי חול וששה עמודים בסופי שבוע ולא היה לו בית דפוס משלו, ותמונות לא הדפסו תחילה עקב חוסר יכולת טכנית. מחיר העיתון היה חצי גרוש, אך ציבור הפועלים הדל התקשה לעמוד גם בהוצאה זו ו"דבר" הוצרך להישען על החתמה מרוכזת של מנויים כבר מתחילת קיומו. בין השאר על עשרות קיבוצים הוטלה מכסה של רכישת גיליון אחד או שניים. והוא צבר בסיס של 3,000 מנויים. העיתון החל לצאת כעיתון צהריים, אולם מאחר שהיה צריך לשלוח אותו לנקודות יישוב מרוחקות, ולעיתים לאחר עיכוב בהדפסה הוא היה נשלח באיחור, הוחלט להוציא אותו כעיתון בוקר.
בימי מאורעות תרפ"ט עלתה התפוצה ל-15 עד 18 אלף עותקים. ב-1936 החל "דבר" להוציא גם עיתון ערב בשם "אֹמֶר", שפעל עד 1942.
בתקופת היישוב, כאשר תנועת העבודה על מפלגותיה ובראשן מפא"י, הנהיגה את היישוב, ולהסתדרות הכללית היה מעמד-על, נתפס "דבר" ככלי הביטוי של הנהגת היישוב. דבר היה העיתון הנפוץ ביותר בקרב היישוב היהודי בארץ ישראל ובמיוחד בקרב אנשי ההתיישבות העובדת שראו בו את ביטאונם.
עוז אלמוג מציין כי העיתון "עוצב בעיקרו במתכונת העיתונות המודרנית, אך היה שונה ממנה בחד-צדדיות המובהקת שלו שהתבטאה בנאמנות כמעט עיוורת למפא"י ולתנועה הציונית, בתקיפת יריבים מבית ומחוץ, ובטשטוש גבולות שכיח ובלתי מוסתר בין דיווח להבעת דעה". העיתון ידע מאבקים רבים בין כותבים שביקשו חופש פעולה וסיקור לבין חברי התנועה שהכתיבו את הקו.
היחסים עם הצנזורה הבריטית
מספר פעמים נסגר העיתון על ידי שלטונות המנדט, במיוחד על רקע מאמרים כנגד מדיניות שלטונות המנדט ביחס להעפלה.
ב-22 באוקטובר 1937 פרסם העיתון מאמר מערכת שיצא בחריפות נגד כוונת השלטונות לצמצם את העלייה וטען שההצעה נגועה בגזענות. בעקבות זאת סגרו השלטונות את העיתון לשבוע.
ביולי 1937 נסגר העיתון לשבועיים ובמקומו שלח עיתון דבר למנוייו את העיתון "אֹמֶר" ואת החלק החדשותי של העיתון "הצופה", משום שלעיתון חד-פעמי לא היה צורך ברישיון.
ב-13 באוגוסט 1939 כאשר נודע דבר העברתם ביום השבת של מעפילים שחולצו מסירות קטנות מחיפה למחנה המעצר בצריפין נכתבו במאמר המערכת של העיתון הדברים הבאים:
"כשהובאו מעפילי הסירות לחיפה הזדעזעו כל רואיהם; השוטרים הבריטים ופקידי הנמל גילו אליהם יחס אנושי למופת ונראה שאף הממונים נבהלו לשמע האסון האנושי הזה והתירו את העברתן של הנשים עם ילדיהן לבית העולים. אולם בהלה זו הייתה כנראה עד ארגיעה. משחזר לפקידות הגבוהה שיווי המשקל המוסרי התעורר יצר החשבון הפוליטי וזה אמר: להכביד ככל האפשר, להוסיף סבל על סבל, להמשיך בסידורים עד אין קץ, למען יפרפרו עוד ועוד לפני שחרורם, למען ידעו כי לא רק בארצות הרדיפות ולא רק בים מוכן להם סבל, אלא גם בארץ ישראל למען יראו האחרים ויפחדו. אולם אחרים יראו ולא יפחדו. כי סר כל פחד. כי אפסה ברירה. שלוש מאות מעפילי הסירות ודאי ידעו לפני צאתם כי לא דרך-שעשועים היא הדרך הצפויה להם. ואף על פי כן יצאו. ממשלת ארץ ישראל תווכח כי התעללותה בפליטים היהודים היא לא רק אכזרית ומשועת, כי אם גם נטולת תכלית... החרפה הזאת חרפת הממשלה היא וחרפת הממונים עליהם בלונדון...מתי תפסיק ממשלת ארץ ישראל התעללות זו שאין לה כל טעם וכל תכלית? סבל נוסף זה שגורמים לאנשים אשר סבלם עמוק מהים - הממנו ייבנו השלטונות? לא ייבנו!"
בתגובה על מחאה זו הורו הבריטים על סגירת העיתון דבר למשך שבוע ימים והעיתון נסגר ולא ראה אור בין 17 באוגוסט ל-24 באוגוסט 1939. ביישוב שיערו שהעיתון נסגר בכוונה בעת קיום הקונגרס הציוני בז'נבה. במשך אותו שבוע שודרג העיתון לעולים הגה שהופיע באופן רגיל בעברית קלה ובניקוד על ידי הוצאת דבר, למתכונת של עיתון יומי רגיל. "הגה" לא הסתיר את הקשר להופעתו באופן זה לבין סגירת העיתון "דבר" ובמאמר המערכת שלו ב-17 באוגוסט נכתב:
"דבר עיתון פועלי ארץ ישראל, קיבל אמש את ההודעה מאת השלטונות, כי הוצאתו הופסקה למשך שבוע ימים. בעצם הערב שבו נפתח בז'אנאווה הקונגרס הציוני, והיישוב הפנה את לבו להקשיב לאשר ידובר אליו ועליו מעל בימת בית הנבחרים של האומה העברית, הוטל אלם על העיתון הנפוץ ביותר של היישוב.
ואכן החטא אשר בגללו נענשו רבבות קוראי "דבר" הוא חטא כבד מנשוא. "דבר" אמנם לא שיסה עם בעם ולא הפיץ דיבות ולא פגע בקדשי שכנים ולא קרא למעשי אוון, אולם הוא הכביד לעשות מכל אלה: הוא העיז להביע מחאה נגד הקמת מחנה הסגר למעפילים עברים בהבית הלאומי ונגד הזריזות שנזדרזו השלטונות להעביר את שלוש מאות המעפילים מחיפה למחנה בצריפין בעצם יום השבת. והעיז להביע את ההכרה ואת הביטחון כי גם באלה לא יוכלו השלטונות לעליה העברית, שלא תפסק. וחטא כבד כזה לא יסולח לעיתון עברי ואת עוונו ישאו קוראיו מיד, ולו גם אור ליום הקונגרס הציוני.
אולם האמנם תארו להם השלטונות כי מחנה הסגר יוקם בארץ לעולים עברים ולא ישמע קול מחאה? או האם מתארים להם השלטונות עכשיו כי אם ייסגר עיתון עברי לשבוע ימים באשר הביע מחאה כזאת, ותוסר ההכרה מלב היישוב בארץ, כי דבר ההתעללות במעפילים עברים בארץ מולדתם דבר עוול הוא?"
שמאל|ממוזער|250px|אחות מקריאה מעיתון דבר לעולי תימן במחנה העולים בראש העין, 1949
ב-25 בנובמבר 1945 נסגר העיתון לשבוע בהוראת הצנזורה, בעקבות קריקטורה מאת אריה נבון.
במלחמת העצמאות
במהלך המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות הייתה העיר במצור חלקי במהלך מחציתה הראשונה של המלחמה, ולא ניתן היה להעביר אליה את עיתונים שהודפסו בתל אביב. בתקופה זו התאגדו עיתונאי ירושלים השונים וייסדו עיתון משותף בשם 'דבר ירושלים', בראשו עמד יצחק בן דור, עורך העיתון דבר בירושלים, שנהרג במהלך המלחמה מהפגזה.
לאחר קום המדינה
ממוזער|250x250 פיקסלים|בית "דבר" ברחוב שינקין בתל אביב (צולם עת ששימש כביתה של הוצאת אמנות)
בשנת 1961 הפך "דבר השבוע" משבועון עצמאי שסופק למנויים בלבד, למוסף השבת של "דבר", שסופק לכלל קוראי העיתון. "דבר השבוע" שינה את פניו בהופכו למוסף והיה למגזין תרבותי, יותר מאשר שבועון חדשות. כמו כן התרכז בסקירות פוליטיות על הנעשה בעולם, לרבות כתבות שתורגמו מעיתוני העולם וצילומים שהגיעו מסוכנויות הידיעות בעולם. בשנת 1964 מונה אהד זמורה לעורך המוסף והפך אותו למגזין מוביל. זמורה קיבץ סביבו חבורת כותבים צעירים (חלקם עיתונאים וחלקם סופרים ומשוררים) כנחום ברנע, דורון רוזנבלום, מיכאל הנדלזלץ, עלי מוהר, דני קרמן, יאיר גרבוז ויהונתן גפן ואחרים, אשר הפכו את השבועון למוסף שבת איכותי בעיתונות העברית. בנוסף שכנע סופרים בולטים כעמוס עוז, יורם קניוק, חיים באר, נסים אלוני, דן צלקה, חנוך ברטוב, ס. יזהר ומשה שמיר לכתוב רשימות וסיפורים במיוחד עבור גליונות החגים והמועדים המרכזיים (ראש השנה, יום כיפור, פסח, יום העצמאות ויום הזיכרון לשואה ולגבורה) של השבועון שהפכו עקב כך לפריטי אספנות.
במשך שנים רבות היה "דבר" עיתון רב השפעה, בשמשו במה עיקרית למאמריהם של חברי מפא"י, שהייתה מפלגת השלטון בשלושים שנותיה הראשונות של מדינת ישראל (והגוף הפוליטי המרכזי ביישוב ובתנועה הציונית גם בשנים שקדמו להקמת המדינה). לעיתון הייתה מערכת מסועפת של סניפים שדאגו להפצתו, וכן שימשו שילוב של חנות ספרים וסוכנות ידיעות מקומית. בשנת 1950 העסיק העיתון כ-400 עובדים בכל רחבי הארץ.
בשנים 1970–1990 הייתה חנה זמר עורכת העיתון. קודם לכן הייתה כתבת פרלמנטרית ומדינית בעיתון, ואחר־כך משנה לעורך הראשי.
שמאל|ממוזער|250px|הגיליון האחרון של "דבר", תחת השם "דבר ראשון", 21 במאי 1996
באפריל 1970, שנתיים לאחר הקמת מפלגת העבודה הישראלית מאיחוד מפלגת השלטון – מפא"י, עם אחדות העבודה - פועלי ציון ורפ"י, החליטו ראשי המפלגה לאחד את עיתון "למרחב", שהיה עיתון מפלגת אחדות העבודה והשליטה בו עברה לידי הקיבוץ המאוחד, עם עיתון "דבר". "למרחב" פעל בגרעון והנהגת המפלגה ביקשה לאחד את העיתונים על רקע איחוד המפלגות. הקיבוץ המאוחד אישר את המיזוג בספטמבר 1970. אולם חודשיים אחר כך נדחה המיזוג, עקב קשיים במשא ומתן על המיזוג והתנאים בהם ישולבו עובדי "למרחב" במערכת. בנוסף חששו העובדים שהעיתון הממוזג ייכשל כפי שקרה לעיתון "היום" שהקימה מפלגת גח"ל (גוש חירות ליברלים) ב-1965, כאיחוד של העיתונים "הבקר" ו"חרות", שלא האריך ימים ונסגר ב-1969.
במאי 1971, לאחר כחצי שנה של דיונים הוסכמו תנאי המיזוג, במסגרתו נקלטו 18 עובדי מערכת "למרחב" ב"דבר" ו-12 עובדי מנהלה. עורך "למרחב", דוד פדהצור, מונה לעורך המשנה של דבר". העיתון בתקופה זו הגיעה לשיא תפוצתו עם 43,500 מנויים. אולם הוא סבל מתחרות קשה מול עיתוני הערב "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", שהיו פופולריים יותר בקרב הציבור הרחב, שהעדיף באותן השנים לקרוא עיתון עדכני בשעות הערב, לאחר שעות העבודה.
בדצמבר 1982 הושק שבועון החדשות "כותרת ראשית" כשותפות של "דבר", "ידיעות אחרונות" וקונצרן "כלל". עורכיו היו נחום ברנע ותום שגב והוא התאפיין בכתיבה פוליטית וחברתית מעמיקה ופרסם תחקירים בנושאים כלכליים, חברתיים וצבאיים, לצד עיסוק מעמיק בתרבות.
דעיכת העיתון וסגירתו
בשנות ה-80 נקלע העיתון לקשיים כספיים לאחר שצבר חובות, עקב גירעונות תפעוליים, בעיקר לבנק הפועלים. בנוסף ירד מספר המנויים לכ-15 אלף בלבד. בשנת 1985 הסתכמו הפסדי העיתון בכ-2.5 מיליון שקל ובשנים שאחר כך עלו לכ-4 מיליון שקל בשנה. בקיץ 1988 מונה חיים בר און, המוציא לאור של העיתון הכלכלי "גלובס" כמנכ"ל העיתון במטרה להוביל תוכנית הבראה. אך הוא התפטר לאחר שלושה חודשים. בסוף 1988, בוצעו קיצוצים בעיתון ו-65 עובדים פוטרו. בנוסף גם נסגר השבועון "כותרת ראשית". למרות תוכנית הקיצוצים העיתון המשיך להפסיד במהלך 1989, והוחלט למכור את העיתון. תחילה נעשה ניסיון לשלב את העיתון בתוך קבוצת תקשורת שהקים קונצרן "כלל", אחר כך הוחלט שבנק הפועלים יקבל עליו את הבעלות בתמורה למחיקת חובות, שבמקביל יחפשו משקיע חדש שירכוש חלק מהבעלות, אך בפברואר 1990 הודיע מזכ"ל ההסתדרות ישראל קיסר שהעיתון יישאר בבעלות ההסתדרות ושאינו מוכן למכור אותו.
במאי 1990 הודיעה חנה זמר על פרישתה מעריכת העיתון והחלו דיונים על מציאת מחליף. תחילה הייתה ניבה לניר מועמדת לתפקיד העורך, אך היא פרשה מהעיתון לאחר שהוחלט לא למכור אותו. באוקטובר 1990 מונה יורם פרי כעורך ראשי ודניאל בלוך כעורך אחראי.
במאי 1991 הושק "דבר החדש" שכלל שינוי עיצוב ותוכן במטרה למשוך לעיתון קהל קוראים חדש. בין השאר מראש העמוד הראשון ליד הלוגו הושמטה הסיסמה "עיתון פועלי ארץ ישראל". את ההשקה מחדש ליווה קמפיין פרסומי בו אמורים היו להשתתף כמה מבכירי "הליכוד", אך הם ביטלו את הסכמתם להופיע בקמפיין ברגע האחרון. בנוסף "דבר" היה העיתון היומי הראשון בישראל שפרסם מדור קבוע להומוסקסואלים ולסביות שהושק באותה עת. המדור "הומוגני" בעריכת צבי מרום, בן כפולת עמודים אחת, התפרסם במוסף "דבר השבוע" בשנים האחרונות לקיומו של העיתון. עם זאת גזבר ההסתדרות, ארתור ישראלוביץ', התלונן על השמטת הסיסמה "עיתון פועלי ארץ ישראל" ואיים שיפסיק להזרים כספים לעיתון אם לא תוחזר לראש העמוד הראשון.
בניסיון ליצור לעיתון תדמית עדכנית וצעירה יותר, שונה שמו של העיתון בימיו האחרונים ל"דבר ראשון", ולעורכו נתמנה רון בן ישי, אך בן ישי לא הצליח להבריאו ולהצילו. חיים רמון ששימש יו"ר ההסתדרות החדשה החליט להפסיק את המימון לעיתון והוא נסגר בשנת 1996.
לאחר הסגירה
ב-1999 הוצא למכירה בית דבר, שעמד ברחוב מלצ'ט פינת רחוב שינקין בתל אביב. הבניין נהרס, ובמקומו נבנה בית דירות, הכולל שטח מסחרי בקומת הקרקע.
ב-24 בספטמבר 2004 (יום שישי) הודפס ונמכר גיליון מיוחד של העיתון, לציון 60 שנה לפטירתו של ברל כצנלסון, ביוזמת קרן ברל כצנלסון. הקרן גם הודיעה כי בכוונתה לחדש את הוצאתו של העיתון, אך הדבר לא יצא לפועל.
בשנת 2005, במלאת שמונים שנה להופעת העיתון לראשונה, ערך בלוך מהדורת אינטרנט חד פעמית של העיתון.
בשנת 2015 החליטה ההסתדרות לפתוח אתר חדשות שישתמש במותג "דבר", וב-7 ביוני 2016 עלה לאוויר אתר "דבר ראשון".
ביטאונים נלווים
שמאל|ממוזער|180px|שער העיתון "דבר לילדים" מן השבוע שלאחר הכרזת העצמאות, 20 במאי 1948; צייר נחום גוטמן
בימי היישוב ובראשית שנות המדינה, כש"דבר" היה רב תפוצה, הוא הוציא את הביטאונים הבאים:
"דבר השבוע": שבועון מצויר שיצא החל מ-1946, שהפך בשנת 1961 למוסף השבת של "דבר".
"דבר לילדים": שבועון ילדים בו כתבו טובי הסופרים והמשוררים. עורכו היה יצחק יציב והמאייר הקבוע שלו היה נחום גוטמן. החל לצאת ב-1931 כמוסף לעיתון, ובהמשך היה לביטאון עצמאי. במאי 1985 התאחד השבועון עם שבועוני הילדים "הארץ שלנו" ו"משמר לילדים" לשבועון בשם "כֻּלָּנוּ", בעריכת דוד פאיאנס, שהיה בבעלות משותפת של שלושת העיתונים ("הארץ", "דבר" ועל המשמר")
"דבר הפועלת": ביטאון תנועת הפועלות, שהחל לצאת ב-1934.
השבועון "הגה": ולאחר מכן היומון "אומר", עיתונים מנוקדים לעולים חדשים
"הדור": מהדורת ערב (1948–1955)
"המשק השיתופי".
"ועדכן": ביטאון ועדי העובדים.
"הגה" בעברית קלה לעולים חדשים (שבועון, 1940-1950)
"כותרת ראשית" - שבועון חדשות שראה אור בשנים 1982–1988 בשותפות של "דבר", "ידיעות אחרונות" וקונצרן "כלל", והעורכים היו נחום ברנע ותום שגב. השבועון התאפיין בכתיבה פוליטית וחברתית מעמיקה ופרסם תחקירים בנושאים כלכליים, חברתיים וצבאיים, לצד עיסוק מעמיק בתרבות.
מוספים אלו נתנו כיסוי מלא לתחומי המשפחה והחיים, בפרט בקרב אנשי ההתיישבות העובדת, שניהלו על דפי דבר את פולמוסיהם וליבנו מחלוקות בתחומים שונים מנושאי התיישבות וכלכלה ועד ספרות ותיאטרון.
דבר אחר
לפופולריות רבה זכה המדור הסאטירי "דבר אחר", שהתפרסם ב"דבר" במשך 12 שנה, מיולי 1983. עם דעיכת העיתון החל המדור להתפרסם במקביל גם ב"ידיעות אחרונות", ולאחר סגירת "דבר" המשיך "דבר אחר" להתפרסם עד 2004 ב"ידיעות אחרונות". תחילה נכתב המדור על ידי דני קרמן, חיים באר, יצחק בן-נר ואהרן שמי. מאוחר יותר עזבו שלושת האחרונים ובמקומם הצטרפו שלמה ניצן ויאיר גרבוז. עורך ידיעות אחרונות משה ורדי החליט להפסיק את פרסום המדור, וב־20 באוגוסט 2004 הוא הופיע בפעם האחרונה. אולם כותביו העבירו אותו לאתר אינטרנט שנקרא "דבר אחר ברשת". מ-2010 גם האתר איננו פעיל.
כותבים בדבר
שמאל|ממוזער|250px|תעודת עיתונאי "דבר" של לאה גולדברג.הטקסט:זאת לתעודה בידי לאה גולדברג מתל אביב כי הוא סופרו הקבוע של "דבר", העיתון היומי של פועלי ארץ ישראל, המופק בתל אביב. המערכת תכיר טובה לכל מי שיעזור לו במילוי תפקידו.חתום: מ. בילינסון, עורך, 1936.
מעבר לכותבים שצוינו לעיל כתבו בעיתון כותבים נודעים נוספים בשלב כלשהו בקריירה העיתונאית שלהם:
נתן אלתרמן - (החל משנת 1943 פרסם את "הטור השביעי")
לאה גולדברג
דוד זכאי
אורי צבי גרינברג
ש"י עגנון
דב סדן
יצחק יציב
משה בילינסון
דן בן אמוץ
יוסי ביילין (בשנים 1969–1979)
אמנון דנקנר
אהרן מגד
גדעון קוץ
מאיר בראלי
טלי ליפקין-שחק
יורם פרי
לוי מורב
א.ש. שטיין - עורך לילה, חבר מערכת עד יום מותו בסוף 1960
אוריאל זוהר
חיים גורי
הקריקטוריסט הקבוע של דבר היה הצייר אריה נבון.
עורכי העיתון
ברל כצנלסון: 1925–1944
זלמן שזר: 1944–1949
מערכת משותפת: הרצל ברגר, ד"ר יחיאל הלפרן, חיים שורר (1949–1953)
חיים שורר: 1954–1966
יהודה גוטהלף: 1966–1970
חנה זמר: 1970–1990
יורם פרי ודניאל בלוך: 1990–1995
רון בן ישי: 1995–1996
גלריה
לקריאה נוספת
מרדכי נאור, ראשית דבר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015.
קישורים חיצוניים
דבר באתר הספרייה הלאומית
חיפוש וקריאה מקוונת בדפי העיתון "דבר" בשנים 1925–1983, באתר עיתונות יהודית היסטורית
,
עשור לעיתון דבר, יומני כרמל, 31 במאי 1935 (התחלה 1:19)
חנוכת הבית של בית דבר - המערכת והדפוס, במעמד בן-גוריון והעורך זלמן שזר. יומני כרמל, נובמבר 1948
מרדכי נאור, "דבר" (1996-1925) - עשרה "אבות מייסדים", באתר של מרדכי נאור
עוזי אלידע, על ראשית "דבר", קשר 48, חורף 2016, עמ׳ 130-136
ברל כצנלסון שאף לייסד עיתון בלתי תלוי, באתר הארכיון הציוני, 28 ביוני 2023
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:עיתונות בעברית
קטגוריה:ההסתדרות הכללית
קטגוריה:תנועת העבודה
קטגוריה:עיתונות בעברית ביישוב
קטגוריה:עיתונים וכתבי עת ציונים
קטגוריה:ישראל: עיתונים
קטגוריה:עיתונים בשמאל הפוליטי
קטגוריה:רחוב שינקין | 2024-10-09T07:35:07 |
גבעת ישעיהו | גבעת ישעיהו הוא מושב עובדים בחבל עדולם שבשפלת יהודה, הסמוך לעמק האלה מדרום ושוכן כעשרה ק"מ מדרום לבית שמש. המושב שייך לתנועת "העובד הציוני".
היסטוריה
המושב הוקם בשנת 1958 על ידי עולים מהונגריה, ונקרא על שם ישעיהו פרס, חוקר ארץ ישראל, והוא נכלל במועצה האזורית מטה יהודה.
בנובמבר 1965 חדרה חוליית מחבלים מהפת"ח מירדן למושב, ופוצצה בית מגורים.
ממוזער|מרכז המושב; הדשא המרכזי וגן השעשועים
בסמוך למושב, בתוואי הכביש העובר לידו, שרידי דרך רומית קדומה, שעל אחת מאבני המיל שלה נמצאה כתובת מימי הקיסרים ספטימיוס סוורוס וקרקלה. בסמוך למושב גם מספר אתרים ארכאולוגיים מתוירים, ובהם תל שוכה ("גבעת התורמוסים"), תל עדולם, חורבת עתרי וחורבת מדרס.
המאה ה-21
כיום אוכלוסיית המושב מעורבת. בשנת 2000 החלה להיבנות בו הרחבה.
המושב סמוך ליישובים צפרירים, שריגים (לי-און) ועגור. עד 1948 השתרעו במקום אדמות הכפר עג'ור.
בצד חקלאות, רבים מתושביו עוסקים בעבודות חוץ, בשירותים ציבוריים, או בעלי מקצועות חפשיים וכן באירוח ובהסעדה באזור.
במושב ניתן למצוא גידולים חקלאיים כגון: ענבים, זיתים, אפרסקים, ואף לולי תרנגולות.
אף על פי שאינו משתייך לתנועת בני המושבים, פועלת בו תנועת הנוער "חטיבת בני המושבים". במסגרתה תורמים בני הנוער למושב מבחינת פעילות בחגים ובהתנדבות. כמו כן ניתן למצוא בו גרעינר מהתנועה וכן עובדת בו ענ"קית (עובדת נוער-קהילה).
הילדים לומדים בבית הספר היסודי "הר-טוב" בקיבוץ צרעה, חלקם לומדים בבית הספר היצירתי המשלב "קרוב" בקמפוס נחם, וחלקם בבית הספר הדמוקרטי בנתיב הל"ה. במסגרת החטיבה העליונה לומדים הנערים בהר-טוב (על-יסודי) או ב"דרור" על יסודי משלב יצירתי, בצור הדסה.
במרכז המושב שני גני ילדים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1958
קטגוריה:מושבים
קטגוריה:מושבי העובד הציוני
קטגוריה:ישראל: יישובים הקרויים על שם אישים
קטגוריה:חבל עדולם | 2024-02-12T20:57:08 |
המדינות הבלטיות | ממוזער|250px|3 המדינות הבלטיות:
המדינות הבלטיות הן 3 מדינות השוכנות לחופו של הים הבלטי: ליטא, לטביה ואסטוניה. יש מדינות נוספות השוכנות לחופי הים הבלטי, אך השם "המדינות הבלטיות" ייחודי למדינות אלה בלבד. לפני מלחמת העולם השנייה התייחסה ברית המועצות אל פינלנד כאל המדינה הבלטית הרביעית (שמאוחר יותר קובצה לה ביחד עם שאר המדינות הנורדיות).
במאה ה-19 היו המדינות הבלטיות חלק מהאימפריה הרוסית. בשנת 1918, בתום מלחמת העולם הראשונה, זכו שלוש המדינות בעצמאות. בשנת 1940, בהתאם לפרוטוקולים הסודיים של הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, שנחתם ב-23 באוגוסט 1939 בין גרמניה הנאצית לבין ברית המועצות, סיפחה ברית המועצות את המדינות הבלטיות וחלק משטחה של פינלנד. בשנת 1941 כבשה גרמניה את המדינות הללו, ובשנת 1944 הן חזרו לשליטתה של ברית המועצות, והפכו ל"רפובליקות סוציאליסטיות סובייטיות" במסגרתה.
באוגוסט 1991, חודשים אחדים לפני קריסתה של ברית המועצות, הכריזה כל אחת מהמדינות הבלטיות על חידוש עצמאותה, והן הוכרו על ידי ברית המועצות ומדינות המערב.
בשנת 2002 החלו המדינות הבלטיות לפעול להגשמת תוכניתן להצטרף למערב אירופה. ב-29 במרץ 2004 התקבלו המדינות הבלטיות כחברות בנאט"ו, וב-1 במאי 2004 הן התקבלו כחברות באיחוד האירופי. בשנת 2007 הצטרפו המדינות הבלטיות לאמנת שנגן ובכך בוטלה למעשה ביקורת הדרכונים במעברי הגבולות של המדינות הבלטיות עם שאר המדינות החתומות על אמנת שנגן.
קישורים חיצוניים
The Baltic Sea Information Centre
vifanord – a digital library that provides scientific information on the Nordic and Baltic countries
Official statistics of the Baltic states:
Statistics Estonia
Statistics Latvia
Statistics Lithuania
</div>
*
קטגוריה:אירופה
קטגוריה:הים הבלטי
קטגוריה:בעקבות מלחמת העולם הראשונה | 2024-01-22T13:45:46 |
אנטיגונה | אנטיגונה (ביוונית: Αντιγόνη; מילולית – "זו שנועדה להתנגד") היא דמות מהמיתולוגיה היוונית ומחזה מאת סופוקלס. היא בתו וגם אחותו למחצה של אדיפוס מלך תבאי, ושל אשתו–אמו יוקסטה (Ἰοκάστη). הגרסה הידועה ביותר של סיפור אנטיגונה מצויה בטרגדיה בעלת אותו שם מאת סופוקלס, שהוצגה ככל הנראה לראשונה ב-442 לפנה"ס. ישנן גם גרסאות אחרות לסיפור, החורגות מגרסתו של סופוקלס.
הרקע לסיפור אנטיגונה
אנטיגונה ליוותה ביחד עם אחותה איסמנה את אביהם העיוור אדיפוס לגלות, נמלטה לקולונוס ליד אתונה ושוחררה בידי תזאוס כאשר דודה קריאון ביקש לחטוף אותה. לאחר מותו של אדיפוס היא חוזרת לתבאי, כדי למנוע את הקרב בין שני אחיה, עליו התנבא אביה. לאחר עזיבתו של אדיפוס התחלקו שני בניו פוליניקס ואטאוקלס בשלטון בעירם תבאי. לאחר שפוליניקס גורש בידי אחיו, גייס כוח צבא ועלה על תבאי, "עיר שבעת השערים", לכובשה. אטאוקלס ניצח בקרב על שישה מבין השערים, אך בשביעי שני האחים נהרגו בקרב, זה מידו של זה. בנקודה זו מתחיל מחזהו של סופוקלס, כמו גם למשל המחזה "אנטיגונה" מאת המחזאי הצרפתי ז'אן אנוי.
המחזה של סופוקלס
עלילה
לאחר שאדיפוס הגלה את עצמו והלך לגלות עם שתי בנותיו (איסמנה ואנטיגונה), שני בניו פוליניקס ואטאוקלס נשארו בתבאי למלוך זה לצד זה.
הם חילקו ביניהם את המלוכה כך שכל אחד ימלוך למשך תקופה מסוימת ואז יעבירה לשני. אטאוקלס היה הראשון שמלך, וכשהגיע זמנו של פוליניקס למלוך, סירב אטאוקלס להעביר לו את מלוכתו, והגלה אותו מתבאי. פוליניקס הלך בעקבות הגזירה לממלכה אחרת, וכעבור זמן מה, הגיע לתפקיד ראשי באותה הממלכה, והלך להילחם בעיר מולדתו – תבאי. לאחר שנלחמו שני הבנים וצבאותיהם זה בזה בשישה משערי העיר, הגיעו להילחם בשער השביעי, ונהרגו זה מידו של זה. בכך התקיימה נבואתו של אדיפוס שבישרה כי שני הבנים יילחמו ויהרגו זה את זה במלחמת אחים. לאחר שמתו שני הבנים, והעיר תבאי ניצחה, עלה קריאון לשלטון בעיר.
קריאון, שהיה המלך החדש של תבאי, העניק לאטאוקלס הלוויה בעלת טקס דתי מכובד ביותר, היות שנלחם למען ארצו ומת מות גיבורים. לעומת זאת, הטיל איסור לקבור את פוליניקס, וכינה אותו בוגד, כי טען שהוא נלחם בעיר ובשלטון הנתון, וחזר עם צבא אויב להשמיד את עיר הולדתו. לאחר ההלוויה שערך לאטאוקלס, הוציא קריאון את צו המלך (צו המלך קריאון), בו נכתב כי אף אדם לא מורשה לקבור את פוליניקס, ואפילו להתאבל עליו. בצו המלך נכתב כי מי שיעז לקבור את פוליניקס דינו אחד – מוות. בצו נכתב גם כי גופת פוליניקס לא תיקבר והיא תהיה למאכל הכלבים ולעופות הטרף. כל עוד קריאון הוא השליט זה הצו ואין להפר אותו (קריאון נותן צו זה מול המקהלה, לפי מחזה סופוקלס). הבעיה בצו זה, והסיבה למחאה שהוא עורר בקרב תושבי העיר, היא שהאלים אמרו כי יש לקבור כל אדם, לא משנה מה הוא עשה בחייו, כי כל אדם זכאי לקבורה. צו זה שהורה קריאון עובר על דברי האלים.
לאחר כל זאת, הודיע בנו של קריאון, היימון, כי הוא ואנטיגונה מתארסים.
אנטיגונה, האחיינית של קריאון, ראתה בצו המלך כדבר שאין אמורים לשתף איתו פעולה. אנטיגונה ניסתה לארגן קבורה לאחיה פוליניקס ביחד עם אחותה איסמנה. איסמנה אמרה שאומנם אין צו המלך נכון בעיקרון, אך הן אינן צריכות להתעסק בזה, ונגזר עליהן לקבל זאת. לאחר שיחה זו אמרה אנטיגונה כי היא מתביישת להיות אחותה והיא הולכת לקבור את פוליניקס בעצמה, ואין דבר שיעצור בעדה מלעשות זאת.
לאחר זמן מה, הגיע שליח לקריאון ובישר לו כי פוליניקס נקבר, בניגוד לצו המלך. השליח מספר כי הקבורה התבצעה בזמן סופת חול ועוד דברים מנעו מהם לראות מי ביצע זאת, ולכן הם לא יכלו לזהות מי הקובר (מסופר כי זו הייתה איסמנה, שרצתה למנוע מאנטיגונה לעשות זאת בכך שתקבור אותו בשקט לפניה). קריאון אמר לשליח שבישר לו זאת שאם הם לא ימצאו מי עשה זאת – השליח יצטרך לקבל את גזר הדין של הקובר. השליח התחנן על חייו ואמר שאין זו אשמתו כלל וכלל ושאינו בוגד (כי כך חשב קריאון). השליח חזר בריצה למקומו וחיפש אחר הקובר רבות. לאחר מספר ימים, הגיע אותו שליח אל קריאון ובישר לו כי הקובר נתפס בשעת מעשה, בשעת יום ביצע הקובר טקס מכובד ביותר, ואין הקובר אלא אנטיגונה. קריאון ציווה שיביאו לפניו את אנטיגונה. קריאון זכר שבנו היימון מאורס לה, וניסה לבדוק האם יוכל שלא להמיתה בכך שיבדוק כי היא אולי אינה מודעת לגזירה ולכן לכאורה לא מגיע לה העונש, אך במהלך החקירה קריאון מבין כי אנטיגונה מודעת לגזירה ולכל מעשיה, ושהיא מוכנה לקבל כל עונש על מעשה זה. קריאון מחליט שדינה הוא מוות.
היימון שהלך לדבר עם אביו בעקבות המעשה, מתחיל את שיחתו בכך שלדעתו אביו הוא מלך דגול ואבא טוב, וכולם צריכים להקשיב לו, אך במהלך השיחה מתחיל היימן להראות צד מסוים שמצביע על כך שהוא חושב שגזר דינה של אנטיגונה לא מוצדק, ובאמת בסוף השיחה אומר לאביו כי הוא טועה במעשהו ושאין הוא תומך במעשיו כלל וכלל, ויוצא מהמקום בכעס רב.
לאחר השיחה הקשה בין קריאון ובנו, נכנס טירסיאס (נביא עיוור שנחשב לאחד מהחכמים בעיר תבאי) אל קריאון, ופותח את דבריו בכך שהוא מעריך אותו בתור מלכו, אך מהר מאוד מביע את דעתו כי קריאון לא צריך למלוך, היות ששחצנותו וגאוותו עולה על גדותיה, והוא עושה דברים שלא צריך לעשות, כגון: לעבור על דברי האלים, להמית אדם שעבר על אחד מחוקיו רק כי רצה להראות שליטה ולתת סיפוק לגאוותו, וכדומה.
לאחר שיחה זו קריאון הבין כי באמת מעשיו אינם נכונים, והוא רץ עם עבדיו לשחרר את אנטיגונה, ועל הדרך לבצע הלוויה מכובדת לפוליניקס. ובעוד שלפוליניקס הצליח לבצע הלוויה מכובדת, לגבי להציל את אנטיגונה – הוא איחר את המועד. אנטיגונה נמצאה תלויה במערה שאליה ציווה להשליך אותה. קריאון שעיניו הבחינו באנטיגונה תלויה, שם לב כי לידה נמצא היימון בנו, שמחזיק בחרב ומכוון אותה כלפיו. לאחר ניסיון כושל לפגוע באביו עם החרב, מחליט היימן שהוא רוצה להתייחד עם נשמתה של אנטיגונה, ומתאבד באמצעות תקיעת חרבו בגופו. קריאון שהמום מהמחזה מתחיל לחזור לתבאי, וכשהוא מגיע לתבאי, נודע לו כי אשתו, אורידיקה, כינתה אותו "רוצח משפחתי ובני" (וגם תבאי), וגם היא התאבדה, לאחר ששמעה מה עלה בגורל בנה.
לאחר כל זאת מבין קריאון, שנשאר האחרון במשפחתו, כי כתוצאה מכך שהניח לגאוותו להשתלט עליו, איבד את בנו היחיד ואת אשתו האהובה.
בסיום המחזה, אומר ראש המקהלה כך:
השפעת המחזה
המחזה נחשב, יחד עם אדיפוס המלך, לאחד ממחזותיו המשפיעים ביותר של סופוקלס. על כך מעידים עיבודים רבים למחזה. אריסטו אמנם הסתייג ממחזה זה כמיצג נאמן של הטרגדיה, אבל מאות רבות מאוחר יותר כינה הגל, בהרצאותיו על האסתטיקה, את המחזה יצירת האמנות המושלמת ביותר המוכרת לו. עיבודים מודרניים נוספים למחזה, בעלי משמעויות פילוסופיות ופוליטיות, נעשו על ידי ברטולט ברכט, ז'אן אנוי, ג'ודית באטלר וסרן קירקגור. בישראל, המחזה נלמד בשיעור ספרות בתיכונים ובחטיבות הביניים.
המסר שמאחורי הטרגדיה
מאחורי הטרגדיה הזו עומד מסר מעניין (שעד היום מפענחים אותו, ומביאים לו הסברים מפרספקטיבות שונות).
קודם כל יש פה שני צדדים, הצדק נגד השלטון – האם אדם צריך לציית לשלטונות גם אם אינם עושים את הדבר הנכון.
הטרגדיה הזו היא הוכחה לזה ששניהם אינם טובים במובן מסוים, קודם כל – אכן צריך לרדוף אחרי הצדק במידה מסוימת ובעצם לעשות את המעשה ולשתוק, ובעוד שאיסמנה עשתה זאת טוב, בצורה חשאית שבזכותה לא נתפסה, אנטיגונה, עשתה זאת בצורה בו היא מתפללת בקול על אחיה המת וכו'.. - דבר שבעיני השלטונות נראה כלעג מוחלט. עם זאת, גם הצד של השלטון אינו נכון, השלטון צריך להיות קשוב לעם, ולא למלוך בצורה של טוטאליטריזם קיצוני (כזו שלא מאפשרת להביע דעות), הרי אם אין עם, אז על מי תמלוך. קריאון מחליט שזה לא בשבילו, ותופס את תפקיד השלטון והמלוכה בצורה שונה: הוא מחליט שכל אחד שרק יעז לעבור על הגזרה של השלטון – ימות. זהו צעד קיצוני, במיוחד כאשר הגזרה היא נגד דברי האלים.
דמויות במחזה
קריאון – מלך תבי
אנטיגונה
איסמנה, אחותה של אנטיגונה.
היימון, בנו של קריאון
ראש המקהלה, מייצג את המקהלה ואת דעת העם
טירסיאס, הנביא העיוור, שמייצג את הצדק והנבואה
אורידיקה, אשת קריאון
תרגומים לעברית
(בתוך) טרגדיות נבחרות של איסכילוס, סופוקלס ואורפידס; מתורגמות מיוונית עם הערות וביאורים ועם מבוא כולל לטרגדיה העתיקה, מאת אהרן קמינקא, תל אביב: דביר, ת"ש 1940.
סופוקלס, אנטיגונה, בתרגום שלמה דיקמן, כולל מבוא, הערות (ירושלים: מוסד ביאליק, 1966)
סופוקלס, אנטיגונה, בתרגום ט. כרמי (תל אביב: דביר, 1970), 111 עמודים
סופוקלס, אנטיגונה, מיוונית: אהרן שבתאי (שוקן, ירושלים, 1990)
סופוקלס, אנטיגונה, בתרגום שמעון בוזגלו, כולל מבוא, הערות, ותמונות (ספרי עליית הגג/ידיעות אחרונות, 2007)
סופוקלס, אנטיגונה, מיוונית: פרופסור דבורה גילולה כולל מבוא, פירושים ודיסק קריינות מפי דן כנר (הוצאת ליון בוקס, 2014).
עיבוד של ז'אן אנוי למחזה של סופוקלס תורגם מצרפתית לעברית על ידי נתן אלתרמן והוצג בתיאטרון הקאמרי בשנת 1946
אנלוגיה לסיפור מקראי
במקורות ספרותיים נוספים נידונה שאלת המחויבות של האדם לצו האלוהי נוכח צו שלטוני סותר. סיפור דומה על קונפליקט בין צו האל לכבד את המת ובין צו המלך להלין את המת, מובא ב. בסיפור זה הגיבורה, רצפה בת איה, מפרה את החלטת דוד המלך את שני בניה וחמישה בני משפחה נוספים. בניגוד לטרגדיה היוונית של אנטיגונה, בסיפור המקראי ניתנת למלך אפשרות לתקן את שגיאותיו, ולאחר שהוא מורה לקבור בצורה מכובדת את המתים, האל מוחל.
ההיסטוריון מאיר בוסאק העלה סברה ש"חזון ישעיהו" (פרקים י–י"ב בספר ישעיהו, בהם נבואה המתארת את נפילת ממלכת אשור בעקבות גאוותה, ועלייתה המחודשת של מלכות בית דוד), השפיע על כתיבת "אנטיגונה". זאת דרך כתבי ההיסטוריון הרודוטוס אשר סייר בלבנט ותיעד את סיפור נפילת ממלכת אשור. ודרך הפיניקים שהעבירו את סיפור הנבואה, זאת על פי המסורת שקדמוס בן אגנור, מלך צור הפיניקי, הוא שבנה את העיר תבאי.
הפקות המחזה בישראל
המחזה עלה פעמים רבות בתיאטרון בישראל, בין היתר:
בתיאטרון חיפה 1965 – בתרגום ט. כרמי, בבימוי של יוסף מילוא, בהשתתפות: ישראל ביררמן-היימון, גיורא שמאי-קריאון, נתן מייזלר-טירסיאס וזהרירה חריפאי בתפקיד אנטיגונה.
בתיאטרון חיפה 1985 – בתרגום ט. כרמי, בבימוי ועיבוד של ברני סיימון, עם מוזיקה של יוסי מר-חיים, בהשתתפות: מכרם חורי בתפקיד קריאון, טטיאנה קנליס אולייר בתפקיד אנטיגונה, וריקי גל בתפקיד אוורדיקה המלכה.
בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב 1990 – בעיבוד ובימוי של מרים קיני, עם לימור גולדשטיין בתפקיד אנטיגונה.
בהפקה משותפת של תיאטרון הבימה והקאמרי 2007 – בתרגום שמעון בוזגלו, בבימוי חנן שניר עם מוזיקה של יוסי בן נון, עם אולה שור-סלקטר בתפקיד אנטיגונה. ההצגה זכתה בפרס הצגת השנה בטקס פרס התיאטרון הישראלי וזכתה גם בפרס הבמאי, השחקנית הראשית והמתרגם.
בתיאטרון החאן 2019 – בתרגום שמעון בוזגלו, בבימוי אודי בן משה.
בנוסף עלתה בישראל פעמים רבות גרסת המחזה, פרי עטו של המחזאי הצרפתי ז'אן אנוי.
לקריאה נוספת
שי לביא, "החוק של אנטיגונה:צדק פילוסופי וצדק פואטי", בתוך: עופר גרוסקופף ושי לביא (עורכים), משפט, תרבות וספר: ספר נילי כהן, ההוצאה לאור ע"ש חיים רובין, אוניברסיטת תל אביב, 2017
יונתן גורל, אנטיגונה לסופוקלס: תדריך לתלמידי בתי הספר ולנבחנים הניגשים לבחינות הבגרות, תל אביב, מהו"ת, 1980.
קישורים חיצוניים
על ההצגה "אנטיגונה", בתרגומו של נתן אלתרמן, באתר נתן אלתרמן
, באתר של המשורר שמעון בוזגלו
סקירה כללית של אנטיגונה בשיעור ספרות, אתר היוטיוב של עמל ב' פתח תקווה
הערות שוליים
קטגוריה:דמויות ספרותיות
קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה היוונית
קטגוריה:מחזות של סופוקלס
קטגוריה:טרגדיות יווניות
קטגוריה:הצגות שזכו בפרס התיאטרון הישראלי | 2023-12-27T19:32:04 |
ג'ק המרטש | שמאל|ממוזער|250px|עמוד השער של גיליון כתב העת "פּאק" מ-21 בספטמבר 1889, שבו מוצגת קריקטורה המציגה את ג'ק המרטש המסתורי
שמאל|ממוזער|300px|דיווח בעיתון "הצבי" מ-21 בדצמבר 1888 על הרציחות של "דְּשֶׁק המרטש"
ג'ק המרטש (באנגלית: Jack the Ripper) הוא כינויו של רוצח סדרתי ידוע לשמצה, שפעל באזור שכונת וייטצ'אפל שברובע המזרחי (איסט אנד) של לונדון בסתיו שנת 1888. באותה עת נוספו לרוצח שני כינויים שהפכו לנפוצים: הרוצח מווייטצ'אפל (The Whitechapel Murderer) וסינר עור (Leather Apron).
מעשי הרצח המיוחסים לג'ק המרטש אירעו לרוב במקומות פומביים בשעות הבוקר המוקדמות או בשעות הלילה המאוחרות. קורבנותיו היו נשים בודדות שעסקו בזנות. המרטש נהג לשסף את גרונן ולבתר את גופותיהן, ולעיתים אף לקח לעצמו חלק מאיבריהן. העיתונים, שתפוצתם החלה לגדול באותה תקופה, קשרו את מעשי הרצח לרוצח סדרתי בודד, והעניקו לו פרסום בינלאומי מפוקפק עקב האכזריות שבמעשיו וחוסר יכולתה של המשטרה להביא למעצרו.
בשל העובדה שזהותו של המרטש נותרה בגדר תעלומה עד היום, נכללו בפרסומים השונים על מעשי הרצח שבוצעו במרוצת השנים, בנוסף לעובדות ההיסטוריות, גם פולקלור ואגדות אורבניות שונות. ברבות השנים הציעו רבים – סופרים, היסטוריונים ובלשים חובבים – תאוריות שונות ביחס לזהות הרוצח, או לזהות הרוצחים (בהנחה שהמרטש לא פעל לבדו). המיתוס שנרקם סביב דמותו תרם לכתיבת יצירות ספרות, סרטי קולנוע ואף יצירות אמנות שונות. כיום נחשב ג'ק המרטש לאחד הרוצחים הסדרתיים המפורסמים בכל הזמנים, ורבים רואים בדמותו אב טיפוס של דמות הרוצח הסדרתי.
רקע
שנות ה-80 של המאה ה-19 היוו את שיאה של התקופה הוויקטוריאנית, אשר אופיינה בשמירה על צניעות ובשמרנות מינית. אל מול מגמות אלה ניצבה שכונת וייטצ'אפל שברובע המזרחי של לונדון. שכונה זו, שגודל אוכלוסייתה הייתה כ-76 אלף איש, נודעה באותה עת כאחת השכונות המוזנחות בלונדון בשל העוני, הייאוש והצפיפות ששררו בה. בעיות דיור ורמת אבטלה גבוהה הביאו לניתוקהּ של השכונה מבחינה חברתית וכלכלית משאר רובעי העיר. ההזנחה מצד הרשויות תרמה אף היא להחרפת תנאי המחיה שהיו קשים ממילא: אשפה נערמה ברחובות במשך ימים, ליקויים קשים נתגלו במערכת הביוב, צואה ודם זיהמו את הדרכים וסירחון כבד ליווה באופן קבוע את העוברים ושבים ברחובות. רמת ההיגיינה הירודה הביאה לתחלואה גבוהה ולתוחלת חיים נמוכה שגרמה בין היתר, לתמותת תינוקות גבוהה במיוחד.
זרם המהגרים ששטף את אנגליה בתקופה זו הביא לפיצוץ אוכלוסין בערים הגדולות ולהחרפת המצב. רובם הגדול של המהגרים הללו היו יהודים אשר ברחו מהפוגרומים שבוצעו במזרח אירופה תחת שלטונה של האימפריה הרוסית ואירים שהגיעו לאנגליה בעקבות רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד. מרבית המהגרים התיישבו בשכונות העניות שהתרכזו ברובע המזרחי, ובפרט בווייטצ'אפל שבה המהגרים היוו למעלה ממחצית מאוכלוסיית השכונה. האוכלוסייה המקומית התייחסה בחשדנות כלפי התושבים החדשים, ואלה סבלו רבות מגזענות ועוינות גלויה.
בתקופה זו, שבה עול הפרנסה העיקרי הוטל על הגבר, מעמדן של הנשים הבודדות היה גרוע במיוחד; רבות מהן מצאו את עצמן חסרות בית, ומשלא הצליחו למצוא מקורות פרנסה ראויים, נאלצו לעבוד כיצאניות. מעט הכסף שהרוויחו שימש לרוב לרכישת מזון ולשכירת מיטה באחת האכסניות הזולות הרבות שנפוצו באזור. חיי היום יום של היצאניות הללו היו קשים במיוחד. רבות מהן מצאו נחמה בטיפה המרה, ומראן של נשים שיכורות התרות אחר לקוחות הפך לשכיח.
גם נשים שהיו להן משרות קבועות, נאלצו פעמים רבות לפנות לזנות כדי להשלים את הכנסתן. כך הפכו במרוצת הזמן, הרובע המזרחי ושכונת וייטצ'אפל במיוחד, למקום מפגש מרכזי לעיסוק בזנות. על פי ההערכות, פעלו בתקופה זו בווייטצ'אפל לבדה, למעלה מ-1,200 יצאניות. מכיוון שבתקופה זו העיסוק בזנות לא היה מנוגד לחוק, המשטרה פעלה כנגד היצאניות רק כאשר עיסוקן יצר "הפרעה לציבור". עובדה זו עודדה את התופעה והמקום היווה מקור משיכה לגברים רבים שהתגוררו ברבעים הסמוכים שתרו אחר תענוגות מיניים. בשל המצב הכלכלי הקשה, החלו המובטלים שסבלו חרפת רעב, להפגין בראש חוצות. הפגנות אלה התדרדרו פעמים רבות לכדי מהומות ומשטרת המטרופולין (הסקוטלנד יארד) נאלצה להשתמש בכוח רב כדי לדכא אותן. כתוצאה מההתנגשויות האלימות בין המפגינים לשוטרים, היו פצועים וחללים בשני הצדדים והמשטרה החלה להצטייר יותר ויותר בעיני העניים ככלי דיכוי המשמש את הבורגנות. במקביל, התגברה הפשיעה ברחובות. עובדות אלו הביאו לכך שעבודת השיטור באזורים העניים, ובפרט בווייטצ'אפל, הפכה למסוכנת וקשה. המצוקה בכוח אדם הקשתה אף היא על עבודת המשטרה. מנתונים מאותה תקופה עולה כי כ-13 אלף שוטרים היו אחראים על אוכלוסייה של למעלה מחמישה מיליון בני אדם.
המרקם החברתי המורכב, רמת הפשיעה הגבוהה, תנאי המחיה הקשים ומשטרה במצוקה – היוו יחדיו את הרקע להופעתו של ג'ק המרטש.
מעשי הרצח
בין השנים 1888 ל-1891, התרחשו 11 מעשי רצח אכזריים ומסתוריים של יצאניות באזור שכונת וייטצ'אפל, שנהוג לכנותם בשם "רציחות וייטצ'אפל". את הרציחות הללו ייחסו חוקרים שונים לג'ק המרטש, אך בקרב חוקרי הפרשה, הייתה הסכמה על חמש רציחות בלבד, כיוון שאופיינו בדפוס פעולה חוזר. אלו "הרציחות הקאנוניות". בנוגע לשש הרציחות האחרות, שהתרחשו בסמיכות לזמן פעולתו של ג'ק המרטש, קיימת מחלוקת, כיוון שבכולן קיימים מאפיינים שלא תואמים את אופן פעולתו. למרות זאת במהלך השנים בחרו חוקרים שונים לייחס רצח אחד או יותר מתוך השישה לג'ק המרטש בנוסף לחמש הרציחות המקובלות.
חמש הרציחות הקאנוניות
מארי אן (פולי) ניקולס - הקורבן הראשון
ימין|ממוזער|130px|סמטת באק כפי שנראתה בשנת 1888
ב-31 באוגוסט 1888, בשעה 3:40 לפנות בוקר, נכנס עובר אורח בשם צ'ארלס קרוס לסמטת באק שהייתה חשוכה ושוממת מאדם. קרוס, שמיהר להגיע למקום עבודתו, הופתע ועצר במקומו כאשר נתקל פתאום במה שנראה כמו חפץ גדול זרוק על האדמה. כאשר התקרב כדי לראות במה מדובר, גילה לחרדתו שאותו "חפץ" הוא למעשה אישה מדממת ומחוסרת הכרה ששכבה על גבה כאשר חצאיתה מורמת עד למותניה. הגופה זוהתה כשייכת למארי אן (פולי) ניקולס, שהייתה לפי הסברה קורבנו הראשון של ג'ק המרטש. חצי שעה בטרם נמצאה, שני שוטרים שהיו בסיור שגרתי עברו במקום ולא הבחינו בדבר חריג.
בווייטצ'אפל דאז, לא הייתה זו תופעה חריגה, למצוא נשים ללא רוח חיים ברחוב, כיוון שיצאניות רבות מצאו את מותן כתוצאה ממחלות. המקרה של ניקולס היה שונה. סימני האלימות הקשים שנמצאו על גופתה, העידו כי היא נרצחה. רופא שהגיע לזירה וביצע בדיקה ראשונית של הגופה קבע כי צווארה של ניקולס שוסף פעמיים ובטנה בותרה באמצעות סכין משוננת וארוכה. מבדיקות מדוקדקות יותר הועלתה סברה כי ייתכן שהמרטש חנק את ניקולס למוות לפני שביתר את גופתה.
ניקולס בת ה-42, הייתה יצאנית ידועה. היא נהגה לישון באכסניות מזדמנות ואת מעט הכסף שהייתה מרוויחה מעיסוקה בזנות, נהגה לבזבז על משקאות חריפים. אמילי "נלי" הולנד, ידידתה של ניקולס, הייתה האדם האחרון שראה אותה בחיים. בעדותה מסרה כי פגשה את ניקולס בשעה 2:30 בבוקר ומצאה אותה קהת חושים ושיכורה מאוד. הולנד טענה כי ניקולס סיפרה לה כי כל כספה הוצא על משקאות חריפים, ולפיכך יש בדעתה למצוא לקוחות על מנת שתוכל לממן באמצעות רווחיה שכירת מיטה ללילה באכסניה. לאחר שיחה בת שמונה דקות נפרדו השתיים.
לא נמצאו עדים וראיות נוספות בזירת הרצח. דיירים שגרו בסמוך למקום מסרו כי לא שמעו או ראו דבר חריג, ואף על פי שנקבע כי ניקולס נמצאה דקות ספורות לאחר שנרצחה, לא דווח על אדם חשוד שנמלט מהמקום.
אנני צ'אפמן - הרוצח מכה שנית
ימין|ממוזער|120px|רחוב האנברי 29 כפי שנראה בשנת 1888
כשבוע לאחר מכן, בליל 8 בספטמבר, נרצחה אנני צ'אפמן בנסיבות דומות. היא הייתה אלמנה בת 45, שנאלצה לפנות לזנות לאחר מות בעלה שדאג לפרנסתה ועקב מצב בריאותי מתדרדר שמנע ממנה למצוא עבודה. צ'אפמן, לא ידעה כי באותה עת הייתה חולה במחלת השחפת (דבר מחלתה התגלה רק לאחר מותה).
בשעה 5:30, אישה בשם אליזבת' לונג עברה ברחוב האנברי וראתה את צ'אפמן משוחחת עם גבר ליד בית מס' 29. היא טענה כי שמעה את הגבר שואל את צ'אפמן "אז את מוכנה?" וזו ענתה לו "כן". לטענתה, היא ראתה את צ'אפמן בבירור, אך לא הצליחה לראות את פני הגבר, כיוון שהלה עמד כשגבו מופנה כלפיה. לונג הצליחה בכל זאת למסור את תיאורו הכללי של הגבר למשטרה שלא כלל את מראה פניו. ככל הנראה, הייתה זו הפעם האחרונה בה נראתה צ'אפמן בעודה בחיים. דקות ספורות לאחר מכן, אדם בשם אלברט קדוץ' שגר ברחוב, יצא מביתו ושמע קולות שבקעו מבית מס' 29. הוא זכר כי שמע קול של אישה האומרת "לא", וכי מספר דקות מאוחר יותר, שמע כי משהו נופל על הקרקע. הוא לא בדק במה מדובר ולטענתו המשיך בדרכו לעיסוקיו. זמן קצר לאחר השעה 06:00 עגלון שגר באזור, נתקל בגופתה המרוטשת של צ'אפמן סמוך לביתו.
צ'אפמן נמצאה כשהיא שוכבת על גבה, חצאיתה מורמת מעלה וידה השמאלית מונחת על חזה השמאלי. בדומה לרצח ניקולס, גם צווארה של צ'אפמן שוסף קשות ובטנה רוטשה, במקרה זה, ההשחתה הייתה חמורה יותר מזו שבמקרה הקודם. רוב האיברים הפנימיים הוצאו והונחו על כתפה והרחם נלקח כפי הנראה על ידי הרוצח. הרופא שבדק את הגופה סיכם בחוות דעתו כי החתכים נעשו בצורה מקצועית, באמצעות סכין שאורכה כ-15 עד 20 ס"מ, על ידי אדם הבקיא באנטומיה.
אליזבת סטרייד וקתרין אדווס - האירוע הכפול
ב-30 בספטמבר, פחות מחודש לאחר רציחתה של צ'אפמן, התרחש אחד האירועים הנועזים והמסתוריים ביותר בפרשה. אליזבת סטרייד, יצאנית בת 45 ממוצא שוודי, נמצאה מתה כשצווארה משוסף מאוזן לאוזן. גופתה נמצאה על ידי מהגר יהודי-רוסי ששמו לואיס דימשוטץ. הלה מסר בחקירתו כי בשעה 01:00, הוא הגיע עם כרכרת הסוסים שלו לחצר דוטפילד הצמודה לרחוב ברנר. לאחר שסוסו נעצר וסירב להתקדם, גילה כי גופה שהייתה שרועה על הקרקע, חסמה את דרכו של הסוס.
ימין|ממוזער|250px|רחוב ברנר כפי שנראה בשנת 1888. חצר דוטפילד נמצאת מאחורי הבניין
חוקרים שהגיעו למקום הבחינו כי מלבד שיסוף הצוואר וניסיון כושל של כריתת אוזנה של הנרצחת, לא נראו סימני השחתה על הגופה. הם שיערו כי דימשוטץ נכנס לחצר שניות ספורות לאחר הרצח והפתיע את הרוצח לפני שהספיק להשחית את הגופה. דימשוטץ חיזק את הערכת השוטרים באומרו כי הוא סבור שהמרטש היה בחצר כאשר נכנס אליה, אך בגלל תנאי התאורה הירודים שהיו במקום הוא לא הבחין בו.
מספר עדים הופיעו בפני המשטרה ומסרו כי ראו את סטרייד זמן קצר לפני מותה בחברת אדם נוסף. אחד מהעדים היה שוטר, שמסר כי ראה את סטרייד בשעה 00:35, בחברתו של גבר בשנות ה-20 המאוחרות של חייו, שנשא חבילה באורך של כ-45 ס"מ וברוחב של כ-15 ס"מ.
אדם בשם ישראל שוורץ, העיד כי בשעה 00:40 טייל ברחוב ברנר סמוך למקום הרצח וראה את סטרייד מדברת עם אלמוני וכי הלה תפס אותה לפתע והטיח אותה באלימות על הקרקע. הוא הוסיף ואמר כי עבר לצד השני של הרחוב ושם הבחין בגבר נוסף שהדליק מקטרת. לדבריו, הגבר שפגע בסטרייד קרא לאיש עם המקטרת בשם "ליפסקי". שוורץ טען כי לאחר שעזב את המקום, האיש שכונה "ליפסקי" החל לעקוב אחריו ולפיכך החל להימלט עד שהצליח להתנער מהמעקב.
בעקבות הרצח, נשלחו שוטרים רבים למקום ופתחו בסריקות בניסיון לאתר חשודים. בשעה 01:45, כשעה לאחר רציחתה של סטרייד, התגלה מקרה רצח נוסף על ידי השוטר אדוארד וטקינס, שהיה בסיור לילי שגרתי בכיכר מַייטר, שהייתה מרוחקת כ-500 מטר ממקום רציחתה של סטרייד. כיכר זו הייתה ידועה כמקום חשוך ומבודד בלילות. וטקינס האיר בפנסו לעבר אחת הפינות בכיכר וגילה גופה מרוטשת של אישה, אף על פי שרבע שעה מוקדם יותר עבר במקום ולא גילה דבר חריג.
ימין|ממוזער|200px|תצלום עדכני של כיכר מייטר
כמו במעשי הרצח הקודמים, גם גופה זו נמצאה כאשר חצאיתה מורמת מעלה וצווארה משוסף. רופא שהגיע לבחון את הגופה גילה כי פניה הושחתו קשות, בטנה בותרה, אחת מאוזניה נכרתה והאיברים הפנימיים הוצאו והונחו בסמוך לכתפה הימנית. חצי מהרחם ואחת הכליות לא נמצאו בזירה וככל הנראה נלקחו שוב על ידי הרוצח.
הגופה זוהתה כשייכת לקתרין אדווס, אישה בת 46, שנעצרה מספר שעות קודם לכן באשמת שכרות במקום ציבורי. אדווס שוחררה מהמעצר מעט לפני השעה 01:00 ואמרה לשוטרים כי בכוונתה ללכת לביתה. היא נראתה בפעם האחרונה בחיים בשעה 01:35 על ידי שלושה גברים. השלושה מסרו בעדותם כי ראו את אדווס סמוך מאוד לכיכר מיטרה, עומדת מול גבר כשידה מונחת על חזהו. בניגוד לשאר הקורבנות, אדווס לא הייתה יצאנית ידועה, אך ייתכן שנהגה לעסוק בזנות בעת שהייתה שיכורה.
החוקרים הניחו כי לאחר שהרוצח כשל בריטוש גופתה של סטרייד, הוא החליט למצוא קורבן נוסף. הוא הצליח למצוא את אדווס, להביא אותה לכיכר, לרצוח אותה, להשחית את גופתה ולהימלט מהמקום, תוך פרק זמן של כ-15 דקות. הדבר שהדהים את החוקרים אז וגם היום הוא כיצד אף אחד מעשרות השוטרים שהיו פזורים באזור בעקבות רציחתה של סטרייד לא ראה או שמע דבר.
מרי ג'יין (מארי ג'אנט) קלי - קורבנו האחרון של המרטש
מעשי הרצח המזעזעים הניעו את המשטרה לתגבר את כוחותיה ברחובות. גם היצאניות הקפידו על משנה זהירות כדי לא ליפול קורבן בידי המרטש. לאחר שחלף חודש שבמהלכו לא דווח על מעשי רצח חדשים של המרטש, החשש מפניו החל להתפוגג והחיים החלו לחזור אט אט למסלולם. אולם הפוגה זו הייתה קצרה.
ב-9 בנובמבר, בשעה 10:45 בבוקר, ג'ון מקארתי, בעל בניין דירות ברחוב דורסט 26 הידוע בשם "מילר'ס קורט", ביקש מעוזרו לעלות לחדרה של הדיירת מרי ג'יין (מארי ג'אנט) קלי, ולגבות ממנה את דמי השכירות שהייתה חייבת לו. העוזר עלה לחדרה אולם מצא את הדלת נעולה. כאשר ניסיונותיו לקבל מענה עלו בתוהו, הוא הציץ דרך החלון לתוך החדר והבחין בסימני דם רבים פזורים על הרצפה ועל הקירות ובגופתה של קלי שוכבת עירומה ומרוטשת על המיטה.
שוטרים שהגיעו למקום פרצו את דלת החדר וגילו כי ההשחתה שנעשתה בגופה הייתה מהחמורות שנתקלו בה מעודם. פעולות ההשחתה שביצע המרטש לגופה כללו: השחתת הפנים ללא היכר; שיסוף הגרון עד כי הראש בקושי נשאר מחובר לגוף; חיתוך החזה וקטיעתו מהגוף; כריתת השחלות ופתיחת חלל הבטן. כמו כן הוציא המרטש איברים פנימיים ופיזרם בכל רחבי החדר - אחד השדיים, הרחם ואחת הכליות נמצאו מתחת לראש; שד אחר נמצא מתחת לרגלי הגופה וירכיים שנעקרו ממקומם נמצאו על השולחן שהיה מוכתם בדם. בדיקה מדוקדקת העלתה כי הלב הוצא מהגופה ונלקח על ידי הרוצח. ברור היה לחוקרים כי בניגוד לפעמים הקודמות, היה למרטש זמן רב לבצע את זממו בחדר הסגור, והערכתם הייתה כי ביצוע ההשחתה ארך כשעה.
שמאל|ממוזער|200px|הכניסה לחדרה של קלי במילר'ס קורט כפי שנראתה בשנת 1888
מחקירת המקרה עלה כי קלי הייתה יצאנית בת 25 ממוצא אירי, שעברה להתגורר בלונדון שנים ספורות לפני כן. מעשיה של קלי בשעות האחרונות של חייה אינם ידועים בוודאות. מספר עדים טענו כי בשעה 23:00, ראו את קלי שותה משקאות חריפים בפאב בשם "בריטניה", בחברתו של גבר צעיר ומשופם בעל חזות מכובדת. מרי אן קוקס, יצאנית שהתגוררה אף היא במילר'ס קורט, טענה כי ראתה את קלי בשעה 23:45 עומדת מחוץ לחדרה בחברת גבר משופם כבן 35. לאחר שקוקס נכנסה לחדרה, היא טענה כי קלי החלה לשיר. עדויות רבות מצביעות על כך ששירתה של קלי נמשכה עד השעה 1:00 בערך, ואז נפסקה בפתאומיות. מעט אחרי השעה 1:00, אישה בשם אליזבת פרטר הגיעה למילר'ס קורט ושהתה במקום כחצי שעה. לטענתה, היא לא שמעה דבר ולא ראתה דבר חריג במקום.
עדות נוספת מסר אדם בשם ג'ורג' האצ'ינסון, שטען כי פגש את קלי ברחוב בשעה 02:00. לדבריו היא ביקשה ממנו שילווה לה כסף, ולאחר שנענתה בשלילה, ניגשה לגבר אחר שעמד בסמוך. האצ'ינסון טען כי ראה את השניים משוחחים וצוחקים. לדבריו, בשלב מסוים, כרך הגבר את ידו על כתפה של קלי והשניים החלו ללכת. כמו כן אמר לשוטרים כי עקב אחר השניים עד שהגיעו למילר'ס קורט. הוא שמע אותם משוחחים ביניהם מספר דקות עד אשר הזמינה קלי את הגבר לעלות לחדרה. האצ'ינסון טען כי עמד מחוץ לבניין עד השעה 3:00, ולאחר שלא שמע דבר חריג, עזב את המקום. הוא מסר תיאור מפורט של הגבר החשוד ובין השאר תיאר אותו כאדם בעל "חזות יהודית" שנשא חבילה ארוכה בידו הימנית.
בהמשך לעדותה, טענה קוקס כי החל מהשעה 3:00 ועד השעה 05:45, היא שמעה לסירוגין קולות של אדם הנכנס ויוצא מהבניין. בשעה 04:00, מספר עדים, ביניהם הדיירת שגרה מעל חדרה של קלי, מסרו כי שמעו צעקה חלושה של אישה שקראה "רצח", אך לדבריהם הם לא ייחסו לכך חשיבות, כיוון שצעקות כגון אלה היו שכיחות ברובע.
העדויות האחרונות הגיעו משני אנשים שטענו כי ראו את קלי בשעות 08:30 ו-10:00, אך מכיוון שזמן זה לא תאם את גרסתה הרשמית של המשטרה שקבעה כי זמן המוות היה בין השעה 03:00 ל-04:00, הן לא נבחנו לעומק.
המאמצים שהוקדשו לאיתור קרובי משפחתה של קלי לא צלחו, ובניגוד לשאר הקורבנות מעט מאוד ידוע על עברה. דמותה המסתורית, העדויות הסותרות ומותה הברוטלי, האירו באור אחר את הרצח הזה משאר מעשי הרצח המיוחסים למרטש.
שמאל|450px|מפה המציגה את המקומות בהם בוצעו רציחות וייטצ'אפל הראשונות:
|ממוזער
רציחות וייטצ'אפל וקורבנות אפשריים נוספים של המרטש
בטרם החל ג'ק המרטש לפעול, התרחשו רציחות מסתוריות של יצאניות בשכונת וייטצ'אפל. האישה הראשונה שנרצחה, הייתה יצאנית בשם אמה אליזבת סמית'. היא נשדדה, נאנסה ונפצעה קשות ב-3 באפריל 1888. בזמן הקצר ששרדה את התקיפה, הצליחה לתאר את תוקפיה בפני החוקרים. לאחר מכן שקעה בתרדמת ונפטרה מפצעיה למחרת היום. שלושה חודשים לאחר מכן, ב-7 באוגוסט, יצאנית בשם מרתה טבראם נמצאה מתה בחצר "ג'ורג'" שבוייטצ'אפל. היא נדקרה באכזריות 39 פעמים בכל חלקי גופה. ב-3 באוקטובר, אחד העובדים שעבד בבניין הסקוטלנד יארד החדש בוסטמינסטר, מצא גופה חסרת גפיים של אישה בשנות ה-20 לחייה. הגופה הייתה עטופה באריג וטמונה באחת הכספות שהיו במקום.
אף על פי שבאותה עת נתפסו הרציחות בקרב הציבור הרחב כחלק ממעשיו של המרטש, רוב החוקרים חולקים על כך כיום. סמית' נרצחה כמעט בוודאות על ידי כנופיית נערים צעירים, כשהמניע לכך היה שוד. מאפייני הרצח של טבראם שנרצחה כנראה על ידי רוצח בודד, היו שונים מאלה של ג'ק המרטש: צווארה לא שוסף וגופתה לא בותרה. אף באשר לגופה הלא מזוהה שנמצאה בווסטמינסטר, דחתה המשטרה את ההשערות כי הייתה קורבן נוסף של המרטש. מכיוון שזהותה של הגופה לא נודעה מעולם, התקשו החוקרים לחקור את המקרה כיום.
גם לאחר חמש הרציחות הקאנוניות, המשיכו להתבצע מעשי רצח אכזריים של יצאניות באזור וייטצ'אפל. ב-20 בדצמבר 1888 נמצאה גופתה של רוז מילט. המשטרה קבעה כי מותה נגרם כתוצאה מחנק אך הייתה מחלוקת באשר לשאלה אם היא נרצחה, או שמא נחנקה מצווארון חולצתה לאחר שנפלה שתויה על המדרכה. לא נמצאו כל סימני השחתה על גופתה, והמשטרה קבעה כי בכל מקרה, אין זה קורבן נוסף של המרטש.
ב-17 ביולי 1889, נמצאה גופתה של אליס מקנזי, יצאנית בשנות ה-40 לחייה. המוות נגרם כתוצאה משתי דקירות בצוואר. ב-13 בפברואר 1891, פרנסס קולס, יצאנית בשנות ה-20 לחייה, נמצאה ללא רוח חיים, מתבוססת בדמה. המוות נגרם כתוצאה משיסוף הצוואר בעזרת סכין. המשטרה התייחסה בביטול לניסיונות לשייך רציחות אלה למרטש. לא נמצאו סימני השחתה משמעותיים באף אחת מהנרצחות, והסכין בה נעשה שימוש לצורך ביצוע הרציחות הייתה שונה מזו שבה נהג להשתמש המרטש. בנוסף, הביעו החוקרים ספקות בנוגע לחזרת המרטש לפעילות לאחר זמן כה רב.
אף על פי כן, במהלך השנים בחרו חוקרים שונים לייחס לג'ק המרטש, רצח אחד או יותר מתוך שש הרציחות המוזכרות לעיל, בנוסף לחמש הרציחות המקובלות.
פאניקה
שמאל|ממוזער|175px|איור שהתפרסם בעיתון בריטי ב-13 באוקטובר 1888, בשיא פעילותו של המרטש, המתאר דמות של אדם חשוד המסתובב לבדו ברחובות.
בעקבות שרשרת מעשי הרצח שהתבצעו, החלה להתפשט בהלה קשה ברחובות העיר. חיי הלילה פסקו כמעט לחלוטין והרחובות התרוקנו מאזרחים והתמלאו בשוטרים שסיירו ברחובות בחיפוש אחר ג'ק המרטש. גברים שהסתובבו לבדם בלילות עוררו חשדנות. אנשים תמהוניים ש"הודו" כי הם אחראים לרציחות, לרוב כאשר היו בגילופין, נחקרו במלוא כובד הראש על ידי המשטרה, שהייתה נואשת לתפוס את הרוצח. היצאניות שחששו מאוד לחייהן, החלו להסתובב בקבוצות גדולות ונמנעו לעבוד בלילות. לחץ כבד הופעל על המשטרה לתפוס את הרוצח, ואפילו המלכה ויקטוריה התערבה וקראה לבלשי המשטרה להביא לבלימת מעשי הרצח.
לאחר שקצרה ידה של המשטרה מלהושיע, החליטה קבוצה של אזרחים מהרובע המזרחי בראשותו של ג'ורג' לאסק, קבלן בניין מקומי, להתאגד והקימה את המשמר האזרחי של וייטצ'אפל. המשמר סייר ברחובות בלילות, וסייע למשטרה באיתורם של אנשים חשודים. לאחר שגם המאמצים הללו נכשלו, החליטו אנשי המשמר לשכור שני חוקרים פרטיים שינהלו את חקירתם בנפרד מהמשטרה.
רק חודשים רבים לאחר מעשה הרצח האחרון החלו החיים לחזור אט אט למסלולם הרגיל.
החקירה
חקירת מקרי הרצח הוטלה בתחילה על תחנת משטרת וייטצ'אפל המקומית. תחנה זו הייתה קטנה ומשום כך לא הצליחה להתמודד עם מספרם ההולך וגדל של הקורבנות. בשל כך נשלח סיוע מהמפקדה הראשית של הסקוטלנד יארד בדמותם של שלושה חוקרים: פרדריק אברליין, הנרי מור ווולטר אנדרוס. לאחר רציחתה של אדווס, שהתרחשה בתחומי הסיטי של לונדון, הצטרפה לחקירה גם משטרת הסיטי שהייתה כוח שיטור נפרד.
הליך החקירה
שמאל|ממוזער|180px|מודעת "מבוקש" שהוציאה המשטרה בתקופת הרציחות בעקבות רציחתה של קלי
מסמכי המשטרה ששרדו מאפשרים הצצה מפורטת ונדירה על הליכי החקירה שהיו מקובלים בתקופה הוויקטוריאנית שהשתמרו עד היום. קבוצות של שוטרים עברו מבית לבית ותיחקרו את דיירי השכונה בניסיון לאתר עדים ואת הרוצח עצמו. ראיות נאספו בזירות הרצח ונבחנו על ידי מומחים וכן בוצע הליך בסיסי של הרכבת רשימת חשודים וחקירתם בתחנה.
מישור נוסף שבו התמקדה החקירה היה המישור הרפואי. בשנות ה-80 של המאה ה-19, חלה התפתחות במדעי הרפואה השונים שהביאה לשילוב רופאים בחקירת המשטרה. כל קורבנותיו של המרטש נבחנו על ידי רופאים שסייעו רבות בקידום החקירה. גם פסיכיאטרים שולבו בחקירה בניסיון לבנות פרופיל נפשי של הרוצח ולקבוע את מידת יציבותו הנפשית.
ככל שגברה הביקורת על כישלון המשטרה לתפוס את המרטש, הפנו מפקדי המשטרה לנושא משאבים רבים יותר. כוח אדם עצום הופנה לתגבור הסיורים ברחובות. השוטרים הקפידו לחצות את הרחובות בפרקי זמן קבועים, כך שלפחות שוטר אחד עבר באותו אזור כל 5 דקות. מספר שוטרים התחזו ליצאניות בניסיון לפתות את המרטש לחשוף את זהותו, אך נכשלו במשימתם.
מספר חוקרים בימינו גורסים כי חוסר שיתוף פעולה בין הצדדים המעורבים בחקירה, היווה את אחת הסיבות לכישלונה להביא לתפיסתו של המרטש. חוסר התיאום לדבריהם נבע מכך שרוברט אנדרסון, ראש מחלק פשעים של הסקוטלנד יארד, שהיה אחראי על התיאום בין הגורמים השונים, החליט לצאת לחופשה ממושכת בשיא פעילותו של המרטש. דבר זה אילץ את מפקד הסקוטלנד יארד צ'ארלס וורן להכניס את המפקד דונלד סוואנסן לנעליו של אנדרסון עד שזה האחרון יחזור מחופשתו. סוואנסן זכור בעיקר בזכות הערותיו הכתובות בנוגע לחקירה, המהוות את אחת מהעדויות המרכזיות שהשתמרו למאמצי המשטרה לתפוס את הרוצח.
המחלוקת בנוגע למספר הקורבנות והשיוך שלהן לג'ק המרטש
אחת המחלוקות הגדולות בין החוקרים הייתה מספר מעשי הרצח שיש לייחס למרטש. מספרם הגדול של מעשי רצח אלימים במיוחד שהתרחשו באותה עת גרמו לאי-ודאות בנוגע למספר הקורבנות שנרצחו על ידי אותו אדם. מרבית המומחים בתחום מצביעים על המאפיינים הבאים כייחודיים לדרך פעולתו של המרטש:
הקורבנות היו נשים שעסקו בזנות.
הרצח נעשה על ידי שיסוף צווארו של הקורבן בעזרת סכין משוננת ארוכה.
הרצח התרחש לרוב במקומות מבודדים יחסית, אך לציבור הייתה גישה אליו.
בכל הגופות בוצע או נעשה ניסיון להשחתת הגופה או ביתורה בדרגות השחתה שונות.
הנרצחות נמצאו כאשר חצאיותיהן או רגליהן מתוחות כלפי מעלה.
הרציחות בוצעו בשעות לילה או בשעות הבוקר המוקדמות, שבהן קשה להבחין במתרחש בשל האפלה הכבדה.
קיים דפוס פעולה בתאריכים שבהם התרחשו הרציחות, שבוצעו בסוף חודש או כשבוע לאחר תחילת החודש.
רשימת חמשת הקורבנות המקובלת כיום נוצרה לראשונה בדו"ח שנכתב בשנת 1894 על ידי סר מלוויל מק'נתן, סגן מפקד מחלק הפשעים של הסקוטלנד יארד. הוא הצטרף לחקירה כשנה לאחר שהרציחות פסקו, אך מתוקף תפקידו זכה לגישה מלאה לכל חומרי החקירה. הדו"ח התגלה רק בשנת 1959. חילוקי דעות רבים התגלעו בנוגע לנכונות הערכתו של מק'נתן לגבי מספר קורבנותיו של המרטש. מספר חוקרים העלו טענה כי שרשרת הרציחות לא הייתה עבודתו של רוצח אחד אלא של מספר רוצחים שפעלו בנפרד, וכי חמש הרציחות הקאנוניות הן מעין מיתוס שהומצא על ידי מק'נתן. חוקרים אלה טוענים, כי מספר הקורבנות האפשרי של המרטש נע בין שלושה לשישה. בין ניקולס, צ'אפמן ואדווס, לבין גם סטרייד, קלי וטבראם, וייתכן שאף יותר.
בעיה נוספת ברשימה, שעליה הצביעו החוקרים היא ההבדלים הרבים שנמצאו בין הקורבנות:
בגופותיהן של ניקולס וסטרייד לא נמצאו איברים חסרים בעוד שבגופותיהן של צ'אפמן, אדווס וקלי נלקחו איברים פנימיים על ידי הרוצח.
אדווס הייתה היחידה שנרצחה בתחומי הסיטי של לונדון.
ניקולס הייתה היחידה שנמצאה ברחוב פתוח.
מספר מקורות מצביעים על כך שייתכן כי צ'אפמן, נרצחה בניגוד לשאר הקורבנות, לאחר זריחת השמש, אף שהחוקרים באותה עת פסלו אפשרות זו.
בעוד שצ'אפמן נרצחה שבוע אחרי ניקולס, וסטרייד ואדווס נרצחו שלושה שבועות אחר כך, רציחתה של קלי התרחשה לאחר הפסקה של שישה שבועות שבהם לא התבצעו מעשי רצח.
הגרפיטי ברחוב גולסטון
שמאל|ממוזער|180px|תעתיק המשטרה של הכתב שנמצא ברחוב גולסטון
ב-30 בספטמבר, ליל רציחתן של סטרייד ואדווס, ערכה המשטרה סריקות באזור בניסיון למצוא ראיות. בשעה 03:00 לפנות בוקר, מצא אחד השוטרים במדרגות של בניין מגורים ברח' גולסטון, סינר שעליו היו כתמי דם רבים. בדיקה מאוחרת יותר גילתה כי הסינר היה שייך לאדווס. באחד הקירות במקום, נמצאה כתובת גרפיטי, שבה נרשם על פי העדויות (תורגם מאנגלית, שגיאת הכתיב במקור):
כבר בראשית החקירה, נפוצו שמועות בקרב הציבור הרחב כי המרטש הוא יהודי הידוע בכינוי "סינר עור". בעקבות כך, חלה עלייה בעמדות האנטישמיות שהיו רווחות בקרב אנשי הרובע וכתוצאה מכך היה חשש לפריצת מהומות כנגד היהודים שחיו באזור. המפקח תומאס ארנולד, שהגיע למקום, האמין כי מטרתה של כתובת הגרפיטי הייתה להתקיף באופן ישיר את האוכלוסייה היהודית בעיר, ולהחריף את המתח הבין-דתי בין התושבים. חששו העיקרי של ארנולד היה מפני גל של מהומות אנטישמיות שעלולות להתעורר בעקבות כך. בהתייעצות קצרה שקיים עם צ'ארלס וורן, מפקד הסקוטלנד יארד, החליטו השניים למחוק את הכתובת במהירות האפשרית, בטרם תתגלה בשעות הבוקר בפני העוברים ושבים. בשעה 05:30, כשעתיים וחצי לאחר שהתגלתה לראשונה, נמחקה הכתובת ללא זכר, מבלי שמישהו מהחוקרים דאג לצלמה.
מספר קציני משטרה מתחו ביקורת קשה על החלטתם של השניים למחוק את הכתובת. קצינים אלה החזיקו בדעה כי הכתובת היא ראיה חשובה, וכי צריך היה לכל הפחות לצלם אותה לצורכי החקירה. שלוש תאוריות אפשריות הועלו באשר לחשיבותה של הכתובת:
התאוריה הראשונה גרסה כי אף אם הכתובת נכתבה על ידי המרטש מדובר היה במעשה אנטישמי שנועד להפיל את אשמת הרציחות על היהודים ולהסיט את המשטרה מעקבותיו של הרוצח האמיתי. הסבר זה התקבל על ידי מרבית החוקרים בסקוטלנד יארד.
התאוריה השנייה גרסה כי הכתובת לא נכתבה על ידי המרטש, אלא הייתה אחת מכתובות אנטישמיות רבות שהיו נפוצות באזור זה באותה תקופה. לפי תאוריה זו הסינר של אדווס נזרק סמוך לכתובת במקרה או בכוונה תחילה, על ידי המרטש או על ידי אדם אחר.
התאוריה השלישית מאמצת את הגרסה כי המרטש היה יהודי שכתב את הכתובת ובכך הפליל את עצמו.
מכתבי המרטש ומקור שמו
במהלך החקירה, קיבלו רשויות החוק והעיתונות הכתובה אלפי מכתבים הנוגעים לפרשת המרטש. חלקם היו מאנשים שביקשו לסייע לחקירה, ואחרים הגיעו מאנשים שהיו משוכנעים כי פתרו את המקרה וכי זהותו של הרוצח ידועה להם. רובם המוחלט של המכתבים הללו היו חסרי תועלת, כך שבסופו של דבר התעלמו מהם הרשויות. בולטים במיוחד היו מאות המכתבים שנכתבו כביכול על ידי הרוצח עצמו. מרביתם נחשבו על ידי מומחים רבים ככאלה שנכתבו על ידי מתחזה. למרות האמור בולטים במיוחד שלושה מכתבים המוכרים בכינויים: "מכתב בוס יקר", "גלוית ג'ק השובב" ו"מכתב מהגיהנום". במהלך השנים, אבדו ממצאים רבים מהפרשה ובהם גם "גלוית ג'ק השובב" ו"מכתב מהגיהנום". אף על פי כן, בידי החוקרים קיימים העתקים מדויקים של המכתבים הללו.
"מכתב בוס יקר"
שמאל|ממוזער|180px|צילום של מכתב "בוס יקר"
מכתב "בוס יקר" נשלח ב-25 בספטמבר והתקבל ב-27 בספטמבר 1888 על ידי סוכנות החדשות המרכזית, והועבר לסקוטלנד יארד ב-29 בספטמבר באותה שנה. תוכן המכתב, כמו מרבית המכתבים שנכתבו כביכול על ידי המרטש, מכיל טעויות דקדוק וכתיב רבות, כנראה מכוונות (הטעויות לא תורגמו):
בתחילה נחשב המכתב כמתיחה, בדומה למרבית המכתבים האחרים, אך לאחר שאדווס נמצאה שלושה ימים לאחר קבלת המכתב כאשר אחת מאוזניה כרותות, הוא קיבל התייחסות מיוחדת. המשטרה פרסמה את המכתב בעיתונים ב-1 באוקטובר בתקווה שמישהו יזהה את כתב היד, אך ללא הצלחה. המכתב קנה לו שם בין היתר משום שלראשונה נעשה שימוש בשם "ג'ק המרטש" ככינוי לרוצח. עם פרסום המכתב, השם ג'ק המרטש נודע לשימצה בכל רחבי העולם. מרבית המכתבים שהתקבלו לאחר מכן חיקו את הטון של המכתב המקורי. אף על פי שכותב המכתב לא זוהה בוודאות עד היום, קיימות עדויות כי חוקרי המשטרה באותה עת האמינו כי המכתב היה מעשה קונדס של עיתונאי מקומי.
"גלוית ג'קי השובב"
"גלוית ג'קי השובב" התקבל ב-1 באוקטובר 1888 על ידי סוכנות החדשות המרכזית. להלן תוכן המכתב, אשר כלל אף הוא שגיאות כתיב שלא תורגמו:
המכתב מתייחס לרציחתן של אדווס וסטרייד - "האירוע הכפול". המצדדים בכך שהמכתב אותנטי טוענים כי הוא נשלח לפני פרסום הרציחות, ולכן המסר שהתקבל מהרוצח הוא אמיתי, כיוון שלא סביר שאדם שאינו מעורה בחקירה ידע פרטים על הרציחות. המתנגדים טוענים כי המכתב התקבל 24 שעות לאחר שהרציחות התגלו, וכי העיתונאים ודיירי המקום כבר ידעו זה מכבר על הפשע הכפול. נמצא כי כתב היד דמה מאוד לזה של מכתב "בוס יקר", וקיימות עדויות כי חוקרי המשטרה באותה עת סברו כי עיתונאי מקומי כתב את שני המכתבים כמעשה קונדס.
"מכתב מהגיהנום"
שמאל|ממוזער|180px|צילום של מכתב "מהגיהנום"
מכתב "מהגיהנום" נשלח ב-15 באוקטובר והתקבל על ידי ג'ורג' לאסק, ראש המשמר האזרחי של וייטצ'אפל, ב-16 באוקטובר 1888. להלן תוכן המכתב, שתורגם מאנגלית. במקור היו שגיאות שלא תורגמו:
לאסק פתח את הקופסה הקטנה שצורפה למכתב וגילה בתוכה חצי כלית אדם, שאובחנה מאוחר יותר על ידי הרופאים כי נשמרה בתמיסת אתנול. כותב המכתב התייחס ככל הנראה לרציחתה של אדווס, שאחת מכליותיה הוצאה ונלקחה על ידי הרוצח. קיימים חילוקי דעות בדבר אמיתותו של מכתב זה. מספר חוקרים טענו כי מדובר במתיחה של רופא מתמחה צעיר, בעוד שאחרים גרסו כי המכתב נכתב על ידי המרטש. מכל המכתבים שנשלחו, מכתב זה הוא המפורסם ביותר ועל פי הערכות של מומחים רבים, קיימת סבירות רבה באשר לאותנטיות שלו.
תקשורת
רציחות המרטש מסמנות קו פרשת מים בהיסטוריה הבריטית המודרנית. אף על פי שלא מדובר היה ברוצח הסדרתי הראשון בהיסטוריה של בריטניה, פרשת ג'ק המרטש הייתה הראשונה שזכתה להד תקשורתי נרחב. רפורמות שבוצעו בחוק הבולים בשנת 1855, גרמו במכוון לירידה חדה במחירי העיתונים, לעלייה בתפוצתם ולחשיפת הפרשה בקרב קוראים רבים במיוחד. העיתונים, שהפכו לנחלת הכלל, הביאו למרטש פרסום שהיקפו היה חסר תקדים באותן שנים. ההד התקשורתי הנרחב, שנכרך עם העובדה שהמרטש לא נתפס מעולם, יצר מיתוס מורכב שהאפיל על פרסומם של הרוצחים הסדרתיים שהופיעו בשנים מאוחרות יותר.
קיימות עדויות לכך שהכינוי "ג'ק המרטש" הומצא על ידי עיתונאים שביקשו לפלפל את הסיפור באמצעות כינוי אטרקטיבי שיסייע להגדיל את תפוצת העיתונים. בין אם הייתה זו אמת או לא, התקבע הנוהג וכינויים דומים הוצמדו כמעט לכל הרוצחים הסדרתיים שהופיעו מאוחר יותר. דוגמאות בולטות לכך הן החונק מבוסטון, ג'ק המקפץ (Spring-heeled Jack, כלומר "ג'ק עקבי-קפיץ") , המרטש מיורקשייר וג'ק המפשיט.
אחת מתוצאות הלוואי של הפרשה, הייתה השפעתה של התקשורת על השינוי שהתחולל בקרב תושבי השכונות העניות שהתגוררו ברובע המזרחי. הציבור הרחב בבריטניה נהג ברובו להעלים עין במשך שנים ממצוקתם של העניים שהתגוררו במקומות הללו. פרסום הרציחות חשף את תנאי מחייתם הירודים של התושבים, וגרם לדיון ציבורי שהוביל לשיפור איטי אך ניכר בתנאי המחיה באזור. הדבר הביא לעלייה בתמיכה ברפורמות סוציאליסטיות, שהגיעה באופן מפתיע גם מהמעמדות המבוססים, שלא נמנו לרוב עם תומכיהן הטבעיים. זכורה במיוחד הערתו הסרקסטית של המחזאי הנודע ג'ורג' ברנרד שו לעיתונאי מקומי:
חשודים
במשך שנות החקירה הרבות, התקשו החוקרים לקבוע עובדות חד משמעיות בנוגע לזהותו של המרטש, אך מניתוח עדותם של עשרות עדי ראייה ומאופי הרציחות, הגיעו החוקרים למספר מסקנות:
המרטש היה ככל הנראה גבר משופם בעל מראה מכובד שגילו נע בין 20 ל-40.
גובהו היה ממוצע או מתחת לממוצע.
עקב העובדה שמעשי הרצח בוצעו בסופי שבוע או בימי חג, ובמרחק קצר האחד מהשני, הייתה למרטש ככל הנראה משרה קבועה והוא התגורר בשכונת וויטצ'אפל או בקרבתה.
עקב הטענה שביתור הגופות נעשה במקצועיות, נטען כי ייתכן שהמרטש היה בעל ידע ברפואה, לרבות באנטומיה.
ייתכן שהמרטש היה אזרח זר או מהגר לאור עדויותיהם של עדים רבים שהצביעו על חשודים בעלי מבטא זר.
היה ימני שכן הסכין בה השתמש כדי לבצע את מעשי הרצח הוחזקה בידו הימנית.
ככל הנראה המרטש לא היה נשוי, או היה רחוק ממשפחתו, ולכן היה יכול לשוטט ברחובות בלילות באופן חופשי ללא הגבלה מצד אדם אחר.
ייתכן שמת, נרצח, הומת או התאבד, נעצר שלא בפומבי, היגר, או התאשפז בבית חולים פסיכיאטרי, דבר שגרם להפסקת הרציחות.
אחרית דבר
מעשי הרצח הסבו את תשומת לבו של הציבור בבריטניה לתנאי החיים הירודים ברובע המזרחי. במהלך שני העשורים שלאחר מכן, בעקבות לחץ שהופעל על מקבלי ההחלטות במדינה, נהרסו מרביתן של שכונות העוני ברובע. אף על פי כן, הרחובות והמבנים הרבים ששרדו עד עצם היום הזה, משמרים את אגדת ג'ק המרטש. ברובע המזרחי מתקיימים סיורים מודרכים באתרי הרצח. בנוסף, החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20, יצאו לאור מספר תקופונים העוסקים ברציחות המרטש ומפרסמים את המחקרים האחרונים בפרשה.
במשך השנים שלאחר מכן, דמותו של ג'ק המרטש והתעלומות הסובבות אותו היו השראה למאות יצירות תרבות בדיוניות ועיוניות, ובהן: רומנים, סיפורים קצרים, שירה, ספרי קומיקס, משחקי וידאו, מחזות וסרטים. למעלה מ-200 ספרים העוסקים באופן בלעדי ברציחות המרטש, פורסמו במהלך השנים והפכו אותו לאחד הפושעים שזכו לתעוד הרחב ביותר במאה ה-20. ההתעניינות הגדולה הביאה ליצירת תחום מחקר, הנקרא בשם ריפרולוגיה (Ripperology, "מדעי המרטש"), העוסק ברוצח ובמעשיו. ברם, הניסיונות לחשוף את זהותו של המרטש נתקלו בקשיים לאור העדויות הסותרות של העדים והמחסור בראיות הניתנות לבדיקה אמינה באמצעים המדעיים שהיו קיימים אז. הממצאים ששרדו עד היום, ובכללם גם המכתבים שנחשדו כי נכתבו על ידי המרטש, עברו ידיים רבות ו"זוהמו" בשרידי DNA של מספר גדול של אנשים. עובדה זו אינה מאפשרת להעמידם לבדיקות באמצעי הזיהוי פלילי הקיימים כיום. אף על פי כן, בתחילת המאה ה-21, ביצעו מספר חוקרים בדיקות DNA על ממצאים שונים מהפרשה. בדיקות אלה מצאו התאמה עם שני חשודים שונים - וולטר סיקרט ואהרון קוסמינסקי, אולם זכו לביקורת מצד הקהילה המדעית וחוקרים פליליים עקב חוסר אמינותן המדעית.
ג'ק המרטש זכור לשמצה בבריטניה עד עצם היום הזה. בסקר שבוצע על ידי מגזין ההיסטוריה של הבי. בי. סי. (BBC History Magazine) בשנת 2006, נבחר הרוצח לבריטי הנתעב ביותר באלף שנות המילניום השני.
ראו גם
רוצח הזודיאק
לקריאה נוספת
Walkowitz, Judith R. "Jack the Ripper and the myth of male violence." Feminist Studies (1982): 543-574.
Keppel, Robert D., Joseph G. Weis, Katherine M. Brown, and Kristen Welch. "The Jack the Ripper murders: A modus operandi and signature analysis of the 1888–1891 Whitechapel murders." Journal of Investigative Psychology and Offender Profiling 2, no. 1 (2005): 1-21.
Eckert, William G. "The Whitechapel murders: the case of Jack the Ripper." The American journal of forensic medicine and pathology 2, no. 1 (1981): 53-60.
קישורים חיצוניים
אתר מקיף על ג'ק המרטש
התעלומה של ג'ק המרטש באתר הרשמי של משטרת המטרופולין של לונדון
אלי אשד, ג'ק המרטש / פטרישה קורנוול
ynet, סוף לתעמולה? באתר ynet, ספטמבר 2014
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אלימות נגד נשים: בריטניה
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: היסטוריה
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: מקרי רצח בלתי מפוענחים
קטגוריה:לונדון: אישים
קטגוריה:רוצחים סדרתיים בריטים
קטגוריה:אישים שזהותם אינה ידועה
קטגוריה:רוצחים בעלי כינויים
קטגוריה:ריטוש גופות
קטגוריה:פשעים לא מפוענחים
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-19 | 2024-09-18T09:00:04 |
מוזמביק | רפובליקת מוזמביק (בפורטוגזית: República de Moçambique) היא מדינה בדרום-מזרח אפריקה, הגובלת באסוואטיני ובדרום אפריקה מדרום-מערב, זימבבואה ממערב, זמביה ומלאווי מצפון-מערב, וטנזניה מצפון. ממזרח, מול חופה שוכן האי מדגסקר. היא חברה בקהילת המדינות הדוברות פורטוגזית, הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי ובחבר העמים הבריטי.
היסטוריה
מוזמביק יושבה לראשונה על ידי הסאן, שבט ציידים-לקטים דרום אפריקני. במאות הראשונות לספירת הנוצרים (המאה הראשונה עד הרביעית) החלה הגירה הדרגתית של שבטי בנטו שבאו מצפון ועברו את נהר הזמבזי אל שפלת החוף במוזמביק. שבטי הבנטו עשו שימוש בברזל והיה להם ידע בחקלאות.
מושבה פורטוגזית
בשנת 1498 הגיעו מתיישבים פורטוגזים לאזור בו הוקמה לימים מוזמביק. באותה עת התקימו כבר מושבות סחר ערביות לאורך החוף מזה מאות שנים. מוזמביק הפכה למושבה פורטוגזית והשלטון הפורטוגלי נמשך 500 שנים כמעט. תחילה הקימו הפורטוגלים בחופי מוזמביק נמלי מסחר בדרך ששימשו את אוניותיהם בקוים למזרח הרחוק ולהודו, ועם הזמן החלו סוחרים והרפתקנים להתקדם מזרחה לפנים היבשת בחיפוש אחר זהב ואוצרות טבע, ומאוחר יותר גם עבדים. עם זאת, עניינו של הממשל הפורטוגזי בממשל היה מוגבל למתן זכויות אוטונומיות למתיישבים מקורבים. לא התקיימה התיישבות ממשלתית מאורגנת כמו שהייתה בברזיל ובמזרח הרחוק.
הפורטוגזים העניקו לקולוניה את השם בעקבות האי מוזמביק, שנקרא על שם מוסא בן ביק או מוסא אל מליק, סוחר ערבי אשר היה, ככל הנראה, שליט האזור בעבר. בין היתר קרויה על שמו כיום אוניברסיטת מוסא בן ביק במחוז נמפולה.
המדיניות הפורטוגזית הייתה מדיניות של ניצול המדינה, כאשר עיקר המשאבים הופנו לרווחת ולמסחר המתיישבים הלבנים והממשל הפורטוגלי עצמו, ומעט מאוד, אם בכלל לתשתית הפיזית, הפוליטית, הכלכלית והחינוכית של התושבים הילידים. מדיניות זו, שהוגשמה על ידי חברות פרטיות במימון בריטי, נמשכה עד המאה ה-20. מדיניות זו התבטאה בעיקר בניצול התושבים ככוח עבודה זול (ולרוב בחינם, כלומר כעבדים) במכרות ובמטעים, במוזמביק כמו גם במדינות השכנות.
לאחר מלחמת העולם הראשונה ביקשה גרמניה לרכוש לפחות את צפון מוזמביק, בצמוד לשטח מושבותיה באפריקה שאבדו במלחמה, אולם פורטוגל סירבה לכך. דרום אפריקה ביקשה להכניס את מוזמביק לתוך איחוד מדינות דרום אפריקה, וגם לכך התנגדו בפורטוגל. בשנת 1935 פורסם שאיטליה מבקשת לרכוש את מוזמביק.
גם לאחר מלחמת העולם השנייה, כשמרבית המדינות הקולוניאליסטיות החלו להעביר את השלטון במושבותיהם לילידים, נאחזה פורטוגל במושבותיה. השלטונות הפורטוגזים אפשרו לילידים שידעו קרוא וכתוב, והסכימו לאמץ את ההליכות האירופיות, להתאזרח כאזרחי פורטוגל לכל דבר, במסגרת מדיניות של עידוד טמיעה. מדיניות זאת, שגרמה לכך שהאינטליגנציה תמכה בפורטוגל, הובאה כסיבה לכך שהילידים לא התמרדו.
מאבק לעצמאות
בשנות ה-60 של המאה ה-20 החל מאבק מזוין לעצמאות במוזמביק, שזכתה לרוח גבית מהגל המוצלח של תנועות עצמאות ברחבי יבשת אפריקה. בעקבות המאבק, הקהילה הבינלאומית וכוחות המלחמה הקרה עודדו את פורטוגל לעזוב את שטחה באפריקה. ב-25 ביוני 1962 מספר קבוצות פוליטיות אשר התנגדו לשלטון הפורטוגזי הקימו את תנועת פרלימו, החזית לשחרור מוזמביק בהנהגתו של אדוארדו מונדלאנה (שנרצח בשנת 1969) וממשיכיו - סמורה מאשל, מרסלינו דוש סנטוש, ז'ואקין שיסאנו ואחרים. ב-25 בספטמבר 1964 תקפו חיילי פרלימו, בסיוע לוגיסטי מאוכלוסיית הסביבה, במחוז קאבו דאגלו. הפשיטה על המחוז סימנה את תחילת המאבק המזוין נגד הממשלה הקולוניאלית הפורטוגזית.
מהפכת הציפורנים בפורטוגל בשנת 1974 הביאה לקריסת הקולוניאליזם הפורטוגזי. באותה עת ישבו במוזמביק כרבע מיליון תושבים פורטוגזים, חלקם נמלטו ממנה עם קבלת עצמאותה ב-25 ביוני 1975 ורק כ-20,000 בחרו להישאר. תחת הוראה אשר כונתה 24/20 שהוציאה הממשלה החדשה, ניתנו לפורטוגלים אשר בחרו לעזוב את המדינה 24 שעות לבצע זאת, והותר להם לשאת עימם רק 20 ק"ג של מטען ורכושם הנותר הוחרם על ידי המדינה. עזיבת הפורטוגלים תרמה להתמוטטות הכלכלה.
כמדינה עצמאית
במוזמביק הוקם משטר מרקסיסטי תחת השפעה סובייטית. מוזמביק שימשה באותה תקופה ארץ מקלט לארגונים שנאבקו לעצמאות ברודזיה, דרום אפריקה ונמיביה, בעוד הממשלות הלבנות של מדינות אלה מימנו וסייעו לארגונים מורדים בתוך מוזמביק (העיקרית שבהם הייתה מחתרת ההתנגדות הלאומית במוזמביק). כתוצאה מכך מוזמביק הפכה למדינה שסועה במלחמות פנימיות הסובלת מחוסר יציבות שלטוני וכלכלי.
העשור הראשון לעצמאות המדינה לווה במלחמת אזרחים עקובה מדם, בה, על פי ההערכות איבדו את חייהם כמיליון תושבים, ו-1.7 מיליון תושבים איבדו את בתיהם והפכו לפליטים במדינות שכנות. ב-1983 נטשה מפלגת השלטון "חזית השחרור של מוזמביק", בראשות המנהיג סמורה מאשל (שנהרג לאחר שלוש שנים בהתרסקות מטוס מסתורית) את דרכה המרקסיסטית. יורשו של מאשל, ז'ואקין שיסאנו החל בשיחות שלום עם המורדים, וב-1990 הגיעו להסכמה על חוקה חדשה, דמוקרטית-ליברלית. ב-1992 הושג הסכם שלום בתיווך האו"ם בין ממשלת מוזמביק למורדים מבית.
עד 1995 שבו הפליטים מהמדינות השכנות לבתיהם במוזמביק, וגם התושבים שנאלצו לגלות מבתיהם לאזורים אחרים שבו למקומם הטבעי.
בנובמבר 2016 התרחשה התפוצצות מכלית הדלק בקפירידזאנג' בה נהרגו מעל ל-80 אזרחים ורבים נפצעו.
פוליטיקה
מוזמביק היא רפובליקה רב-מפלגתית, על פי החוקה הדמוקרטית מ-1990 ובראשה עומד הנשיא הנבחר. הנשיא הראשון היה ז'ואקין שיסאנו, שכיהן בתפקידו מאז 1986, ונחל הצלחה רבה בהבאה לסיום מלחמת האזרחים במדינה והשבת הפליטים לבתיהם, ועל כן ניצח בשתי מערכות הבחירות הראשונות שהיו במדינה מאז השבת הדמוקרטיה. בבחירות הראשונות לנשיאות (עד אז היה נשיא מתוקף החלטת מפלגת השלטון ששלטה בכוח) בשנת 1994 נבחרה גם אספה לאומית (פרלמנט) שבה שולטת מפלגת השלטון מאז עצמאות המדינה ב-1975, מפלגתו של שיסאנו "חזית השחרור המוזמביקית". בבחירות שנערכו בשנת 1999, ניצח שיסאנו בראשות המפלגה בפער של 4% מיריבו ממפלגת "ההתאגדות הלאומית המוזמביקית". הבחירות התקיימו עם אחוז גבוה מאוד של מצביעים, כ-85%. טענותיה של האופוזיציה לגבי אי הגינות הבחירות הובילו לעתירה לבית המשפט העליון, אשר דחה אותה בקביעה כי הבחירות היו דמוקרטיות והוגנות, ובכך הצטרף לדעתם של משקיפים וגורמים זרים במדינה. אולם הטענות הרבות בנוגע למערכות הבחירות והאשמות שונות בנוגע לשחיתות שלטונו הביאו את שיסאנו שלא להתמודד על התפקיד בבחירות שנערכו בדצמבר 2004, ובמקומו התמודד מטעם מפלגת השלטון (Frelimo) ארמנדו גבוזה אשר ניצח בהן ברוב של 63%, וכיהן עד 2015 כנשיא.
ב-17 בפברואר 2004 נבחרה שרת האוצר לואיזה דיאוגו לראשות הממשלה והפכה בכך לאשה הראשונה בתולדות המדינה בתפקיד זה.
כמו כן, במדינה פועלת הפרדת רשויות. קיימת רשות מבצעת, ממשלה בהנהגת ראש ממשלה; רשות מחוקקת בדמות ה"אספה הלאומית" המורכבת מבית אחד של 250 נציגים (שבו יש למפלגת פרלימו רוב של 160 מושבים); ורשות שופטת (בית משפט עליון) אשר שופטיו נבחרים על ידי הנשיא והאספה הלאומית.
יחסי חוץ
מוזמביק, שהייתה בשנותיה הראשונות בעלת ברית של ברית המועצות והגוש הסובייטי סבלה ממערכת יחסים בעייתית מאוד עם שכנותיה, במיוחד עם רודזיה (כיום זימבבואה) ודרום אפריקה תחת שלטון האפרטהייד. ממשלת מוזמביק נאבקה בדרום אפריקה ורודזיה, ולכן הן פעלו במשך השנים לחתור תחת הממשל במדינה ולממן את קבוצות המורדים שנלחמו נגד הממשלה במלחמת האזרחים שליוותה את שנותיה הראשונות. נפילת הגוש הסובייטי והמשטרים ברודזיה ובדרום אפריקה, יצר מצב אשר איפשר את פריחת הדמוקרטיה במדינה ושיפור היחסים עם השכנות.
הסיוע הרב שקיבלה מברית המועצות הוחלף בסוף שנות ה-80 בסיוע מערבי, בעיקר מארצות הברית. היחסים הכלכליים כיום מתקיימים בעיקר עם המערב, במיוחד פורטוגל שמשקיעים רבים בה רואים במוזמביק הזדמנות כמדינה מתפתחת. בשנות ה-90 הצטרפה המדינה לארגונים שונים, ביניהם הגוש האפריקני אשר הורכב מממשלות רוב שחור ביבשת, וגם לארגון מדינות האסלאם, כדי לרצות את האוכלוסייה המוסלמית הגדולה במדינה.
כלכלה
בסוף שנות 1992 הייתה מוזמביק אחת המדינות העניות בעולם. בעשור שחלף מאז היא ידעה שינויים רבים. משנת 1994 ידעה המדינה התפתחות כלכלית מרשימה, וזאת הודות ל:
רפורמות נרחבות בכל תחומי הכלכלה: המיסים, הפחתת ההתערבות הממשלתית (בוצעה הפרטה של כ-1200 מפעלים שהיו ברשות המדינה) וליברליזציה עם עדיפות לענפים מתפתחים ובעלי פוטנציאל כגון תקשורת, חשמל ותשתיות, ותוך בחירת משקיעים זרים אסטרטגיים לעזרה בביצוע מדיניות זו.
חיזוק הזרוע השיפוטית כאמצעי ללוחמה בשחיתות.
חיזוק המגזר הפיננסי במדינה.
שיפור השירות הציבורי לייעול הכלכלה.
סיום המלחמה והנהגת הדמוקרטיה ב-1994 ובמיוחד יישובם המוצלח של פליטי המלחמה בשנות ה-90, תרמו רבות להצגת צמיחה מרשימה מצד המדינה. הצמיחה מאז נעה בין 5-10%, הישג מרשים לכל הדעות. לכך גם תרמה העובדה שבזכות הרפורמות, הדמוקרטיה ובניית האמון בקרב מדינות המערב מוזמביק היא מהמדינות שנהנו עד כה משמיטת חובות מן המערב, כאשר חוב מקורי של כ-6 מיליארד דולר נשמט כמעט לגמרי, בעיקר מצדה של ארצות הברית. משקיעים רבים עדיין רואים פוטנציאל לצמיחה רבה במדינה, רבות הודות לכך שבעוד החקלאות מהווה חלק גדול מכלכלת המדינה, רק כ-15% מאדמות המדינה עובדו עד היום. שנת הבצורת שפקדה את המדינה בשנת 2000 הביאה לעיכוב קל בצמיחה, אך הודות למדיניות כלכלית נכונה הכלכלה שבה למסלולה התקין לאחר שנה.
שיפור הגרעון המסחרי והצטרפות להסכם אזור סחר חופשי אפריקאי נותנים דחיפה רצינית לכלכלה במוזמביק והיא נחשבת כיום לשוק מתעורר, אולם הישגים אלו עדיין תלויים בהתפתחויות פוליטיות שלעיתים רבות באפריקה הן פתאומיות ובלתי צפויות.
פרובינציות
מוזמביק מחולקת לעשר פרובינציות, ובנוסף עיר הבירה נחשבת פרובינציה בפני עצמה. הפרובינציות מחולקות ל-129 מחוזות.
שמאל|200px|Map of Mozambique with the province highlighted
קאבו דלגאדו
גאזה
איניימבאנה
מאניקה
מפוטו (הבירה)
מפוטו
נאמפולה
ניאסה
סופאלה
טטה
זאמבזיה
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|150px|מפת מוזמביק
המדינה שוכנת בדרום מזרח יבשת אפריקה. המדינה שוכנת בשפלת החוף, כאשר כמחצית משטחה נמצאת בגובה של עד 230 מ' מעל לפני הים. המחצית השנייה, המערבית היא שרשרת הרים (איניינגה) אשר מהווה את גבולה במדינות השכנות מהמערב, זימבבואה, זמביה ומלאווי. המדינה מחולקת לצפון ודרום על ידי נהר הזמבזי. אזור החוף הוא מגוון כאשר חלקו מכוסה בביצות מסביב לערים הגדולות, וחלקו מהווה אזור חוף נעים ונוח לתיירות (חולי), עם תעשיית דיג משגשגת. האקלים במדינה מתחלק בין קיץ גשום וחם, לבין חורף יבש וקר.
דמוגרפיה
אוכלוסיית מוזמביק מונה כ-32 מיליון בני אדם. תוחלת החיים עומדת על כ-62 שנים בממוצע. שיעור הפריון עומד על 4.6 ילדים לאישה.
במשטר הקולוניאלי לא ניתנה הזדמנות חינוכית לילידים, אך עקב השפעת הממשל הדמוקרטי בחינוך, עלה אחוז יודעי הקרוא וכתוב והיום הוא עומד על 63.42%.
דת והרכב אתני
במוזמביק מספר קבוצות אתניות עיקריות. כ-45% מהאוכלוסייה חיים במחוזות הצפוניים זמבזיה ונמפולה, ושבט המאקוואה מהווה רוב באזור זה. בעמק הזמזבי נמצאים שבטי הסנה והנדאו, ובדרום המדינה שבטי הצונגה ושנגאן.
למרות השפעות מושבות הסחר המוסלמיות והמיסיונים האירופאיים, רוב האוכלוסייה נשארה עובדת אלילים או מחזיקה בדתות מסורתיות אחרות.
כ-20-30% מהאוכלוסייה הם נוצרים, בעיקר פרוטסטנטים, וכ15-20% הם מוסלמים.
יהודים
בתחילת המאה ה-20 היגרו מספר משפחות יהודיות ספרדיות מפורטוגל ללורנסו מרקש, בירת מוזמביק. בשנת 1911 שיבח מושלה הפורטוגזי של מוזמביק את המתיישבים היהודים כמי שתרמו תרומה משמעותית לכלכלתה. בשנת 1921, לאחר הגעת יהודים נוספים מפולין וליטא, נוסדה קהילה יהודית בלורנסו מרקש ונבנתה בה בית־כנסת. בשנת 1938 הרשו השלטונות לכ-250 משפחות יהודיות מפליטי גרמניה להיכנס למוזמביק, בתנאי שלא יעבדו אלא יתפרנסו מנדבות הקהילה. את עיקר העלות של החזקת יהודים אלו נשאו יהודי דרום אפריקה.
אחרי מלחמת העולם השנייה עברו רוב הפליטים לארצות הברית, דרום־אמריקה וארץ ישראל. בשנת 1951 חיו במוזמביק כמה עשרות משפחות יהודיות, שרבים מהם נשאו בנישואי תערובת. הפליטים מגרמניה לא קיבלו אזרחות במושבה. הילדים היהודים נשלחו לדרום אפריקה ללמוד ולהשתקע בה.
תקשורת
עיתונות ועיתונים במדינה לא מופצים בהיקף גדול בעיקר מכיוון שאחוז גדול של אנשים אינם יודעים לקרוא ובשל עלות הנייר. במדינה פועלות מספר תחנות רדיו וטלוויזיה, בעיקר ממשלתיות.
בתחילת שנות ה-80 היו ניסיונות להקים תעשיית הקולנוע ובעיקר הפקת סרטי תעודה שהיו מוקרנות לתושבי הכפרים ומעדכנים אותם על מצב המדינה. לאחר קריסת הממשל הפרו-קומוניסטי ותחילת מלחמת האזרחים תמיכה ממשלתית בהכנת סרטים אלו הופסקה. בשנת 2003 הוכן סרט Kuxa Kanema: o nascimento do cinema על פעילות זו.
קישורים חיצוניים
סוכנות החדשות המוזמביקית
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אפריקה
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות פורטוגזית
קטגוריה:אפריקה: מושבות פורטוגזיות לשעבר
קטגוריה:מדינות החברות בחבר העמים הבריטי
קטגוריה:מדינות החברות בקהילת המדינות הדוברות פורטוגזית
קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1975 | 2023-11-26T12:32:22 |
NSFNet | שמאל|ממוזער|250px|לוגו הארגון
NSFNet (ראשי תיבות של National Science Foundation Network) היוותה חלק מרכזי משדרת האינטרנט בתחילת שנות ה-90 ושימשה קודם לכן לקשר בין מוסדות אקדמיים.
הרשת, שהוקמה ב-1985 על ידי הקרן הלאומית למדע (NSF) של ארצות הברית, חיברה בין חמישה מחשבי על עם רוחב פס של 56Kbps. ב-1988 שודרג רוחב הפס לכ־1.5Mbps וב-1991 ל-45Mbps. הרשת הייתה מבוססת על פרוטוקולי תקשורת של ה-ARPANET. בתחילה, הרשת הייתה מוגבלת למוסדות אקדמיים ומחשבי העל היו ממוקמים במוסדות אקדמיים: באוניברסיטת פרינסטון, באוניברסיטת פרדו, אוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, אוניברסיטת קורנל ואוניברסיטת אילינוי. אולם לאחר מכן צורפו פרויקטים קהילתיים, וב-1991 הצליח הסנאטור דאז אל גור, שלימים יהיה סגן נשיא ארצות הברית, להעביר חוק לחיבור הספריות הציבוריות לרשת.
הרשת צמחה קצב אקספוננציאלי. ב-1984 היו ברשת ה-CSNET (קודמתה של ה-NSFNet) כ-1,000 מחשבים מחוברים לרשת; ב-1987 כבר היו מחוברים עשרת אלפים מחשבים, וב-1989 היו כמאה אלף מחשבים מחוברים לרשת.
הפרטה
ארגונים שהיו מעוניינים להתחבר לרשת האינטרנט בתחילת שנות ה-90 נדרשו לחתום על הסכם שימוש ישירות עם NSFNet על מנת לקבל גישה לחלקים גדולים של הרשת, וזאת ללא התחשבות לאיזה ספק שירותי אינטרנט ספציפי הם היו מקושרים.
משנת 1987 ועד 1995 ניהלה ותיחזקה חברת Merit Networks Inc, מלכ"ר שנוהל על ידי מספר אוניברסיטאות ציבוריות בארצות הברית את ה-NSFNet, וזאת מטעם קרן האמריקאית למדע NSF.
ב-30 באפריל 1995, שדירת הרשת של NSFNet הועברה לארכיטקטורה חדשה, לחיבור הדדי בין נקודות קצה.
NSFNet אינה קשורה ל-NFS, מערכת קבצים לרשת, פרוטוקול ממשפחת TCP/IP לשיתוף קבצים כמו SMB.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תקשורת מחשבים
קטגוריה:היסטוריה של האינטרנט | 2023-06-27T10:28:16 |
צעדות המוות בשואה | שמאל|ממוזער|250px|צעדת המוות של אסירי מחנה דכאו, גרמניה
צעדות המוות בשואה (בגרמנית: Todesmärsche) הוא הכינוי שניתן על ידי אסירי מחנות ריכוז והשמדה של גרמניה הנאצית לצעדות הכפויות ממחנות ריכוז והשמדה ליעדים אחרים. הכינוי אומץ על ידי ההיסטוריונים וחוקרי השואה להובלת שיירות אסירים למרחקים גדולים תחת שמירה כבדה ובתנאים לא-אנושיים, במהלך מלחמת העולם השנייה והשואה. במהלך צעדות המוות נרצחו רבים מהאסירים על ידי שומריהם, ורבים אחרים מתו כתוצאה מהתנאים הקשים.
על אף שצעדות המוות ידועות בעיקר מתקופת חיסול מחנות הריכוז לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה, הרי שהתופעה הייתה שכיחה למדי במשך כל שנות המלחמה.
צעדות מוות בראשית המלחמה 1943–1939
צעדת המוות הראשונה יצאה ב-1 בדצמבר 1939 מהעיר חלם, פולין. בצעדת המוות השתתפו כאלפיים גברים יהודים מחלם וכאלפיים גברים יהודים מהרוביישוב. רובם נרצחו.
צעדת מוות נוספת אורגנה על ידי האס אס בינואר 1940 בפולין הכבושה. במחנה השבויים ליפובה (Lipowa) שבלובלין נמצאו שבויי הצבא הפולני שנשבו בעת הפלישה הגרמנית לפולין. ביום ראשון, 14 בינואר, הופרדו כ-800 שבויי מלחמה יהודים מיתר השבויים, ובמשך מספר ימים הוצעדו בליווי פלוגת אס אס רכובה לביאלא פודולסק, מרחק של כ-100 ק"מ. לכל אורך הדרך נרצחו מאות מן השבויים, ובסופה שרדו עשרות אחדות של שבויים שהגיעו ביום האחרון לביאלא פודולסק.
ביוני 1941 החלה הפלישה הגרמנית לברית המועצות (מבצע ברברוסה) ומאות אלפי שבויים סובייטים הועברו על ידי הגרמנים ברחבי השטחים שנכבשו, כאשר רבים מהם נרצחים בדרכים או בגאיות ההריגה. בחודשים יולי-אוגוסט הועברו רבבות מיהודי בסרביה ובוקובינה בצעדות מוות לטרנסניסטריה, אלפים מהם נרצחו על ידי הגרמנים ומשתפי הפעולה הרומנים בדרכם לשם.
עם חיסול הגטאות במזרח אירופה (1942-1943), נערכו עשרות צעדות מוות, שבהן הוצעדו היהודים מגטאות קטנים לגטאות גדולים או לנקודות איסוף בדרכם למחנות המוות. רבים מהם נרצחו על ידי החיילים הגרמנים ומשתפי הפעולה המקומיים.
צעדות המוות באפריל-דצמבר 1944
באביב ובקיץ של 1944, בעת שבמזרח התנהלה המתקפה הגדולה של הצבא האדום (האופנסיבה הרוסית) ובמערב התבצעה הנחיתה הגדולה של בעלות הברית, פתחו הגרמנים בצעדים לפינוי מחנות ריכוז והשמדה שעמדו בסכנת נפילה בידי הצבא האדום.
בשלב הראשון פונו המחנות בפולין ובארצות הבלטיות, כאשר הפינוי התבצע בעיקר על ידי רכבות או אוניות (בפינוי מחנה הריכוז קיזרולד), אך חלק מן האסירים פונו מן המחנות בצעידה רגלית. זמן קצר לאחר מכן, החל גל עצום של מסעות מוות בכל מרחבי הכיבוש הגרמניים.
מחנה ההשמדה הראשון שפונה היה מיידנק, הפינוי החל ב-1 באפריל 1944 ונמשך ברציפות עד לשחרורו ב-22 ביולי על ידי הצבא האדום. אלפי אסירים פונו לאושוויץ, שטוטהוף, בוכנוואלד, גרוס-רוזן, זקסנהאוזן ומחנות קטנים נוספים במערב פולין. אחרוני המפונים, כ-1,000 אסירים, פונו מן המחנה בצעדה מבוהלת שעות ספורות לפני כניסת הצבא האדום. רובם נרצחו ונהרגו במהלך המסע ובסופו הגיעו לאושוויץ 451 אסירים מתוך ה-1,000 שיצאו. בשל נסיגתם החפוזה, לא הספיקו הגרמנים לחסל את רוב מסמכי המחנה ואת מתקני ההשמדה שפעלו בו. ביום השחרור היו במיידנק כ-2,500 אסירים - עדות חיה לזוועות שהתחוללו במחנה במשך שנות קיומו.
ב-28 ביולי 1944 פונה המחנה שהוקם על חורבות גטו ורשה (השתייך לרשת מחנות מיידנק והכיל אסירים יהודים בעיקר מיוון והונגריה) ו-3,600 מתוך 4,400 אסיריו הוצעדו לעבר קוטנו (Kutno), מרחק 130 ק"מ. הגרמנים לא סיפקו מזון לאסירים לכל אורך הדרך ואף לא איפשרו להם להתעכב על מנת לשתות מים. כל מי שכוחותיו לא עמדו לו ופיגר אחר האחרים נורה על ידי הגרמנים. כ-1,000 אסירים נרצחו במהלך המסע לקוטנו. עם הגיעם לקוטנו הועמסו האסירים על רכבות משא, כ-90 בקרון. מאות מן האסירים מתו במהלך הנסיעה וב-9 באוגוסט 1944 הגיעו למחנה הריכוז דכאו פחות מ-2,000 אסירים מכלל אלו שיצאו לדרך.
בספטמבר 1944, הוצאו 4,000 אסירים יהודים ממחנה בור שביוגוסלביה ובמשך שמונה ימים הוצעדו כמעט ללא אוכל לבלגרד ומשם להונגריה. רוב האסירים נרצחו בדרך ורק כמה מאות הגיעו להונגריה, שם הועלו על רכבת שהובילה אותם למחנה הריכוז אורניינבורג. בין הנרצחים בצעדה זו היה גם המשורר היהודי-הונגרי מיקלוש רדנוטי, ולאחר המלחמה נמצאה גופתו בקבר אחים של הרוגי הצעדה ובכיסיו נמצאו שיריו האחרונים אותם כתב באותה הצעדה, בין השירים היה גם השיר
"מסע מזורז" שתורגם לעברית על ידי משה גנן.
ב-8 בנובמבר 1944 החלה בבודפשט אחת מצעדות המוות הגדולות ביותר שידעה המלחמה, כ-80,000 יהודים נשלחו במסע רגלי מערבה לכיוון הגבול ההונגרי - אוסטרי כשאנשי משמר, בעיקר ז'נדרמים ואנשי צלב החץ ההונגרים מלווים אותם. אלפי יהודים נורו למוות באותה צעדה ואלפים אחרים מתו כתוצאה מהרעב, הקור והמחלות שתקפו אותם. עם זאת, אלפי יהודים ניצלו מהצעדה הודות לפעילותם הנמרצת של דיפלומטים זרים (ראול ולנברג השוודי, קרל לוץ השווייצרי ואחרים), שהוציאו יהודים משורות הצועדים, העניקו להם תעודות חסות וליוו אותם בחזרה לבודפשט. מגבול אוסטריה עשו השיירות את דרכן, תחת ליווי האס. אס. למפעלי תעשייה כעובדי כפייה ולמחנות הריכוז השונים (מרביתם לדכאו ומאוטהאוזן). צעדה גדולה זו מתוארת כאמור בערך מורחב: צעדות מוות בודפשט-הדיאשהאלום (סתיו 1944).
במהלך חודשיה האחרונים של שנת 1944 פונו עשרות תתי-מחנות קטנים מיושביהם והללו הועברו למחנות המרכזיים באותו האזור. במסגרת אותם פינויי מחנות ונוכח התקדמות הרוסים במזרח, פונו בדצמבר של אותה שנה גם כ-200 נשים יהודיות ממחנה המשנה שטיינורט למחנה המשנה לנשים פרושץ'-גדנסקי. על אותו פינוי סיפרה מינה לויפגרבן:
צעדות המוות ב-1945
שמאל|ממוזער|250px|אנדרטת צעדת המוות מדכאו ביד ושם בירושלים מעשי ידי הפסל הגרמני הוברטוס פון פילגרים
בראשית ינואר 1945 היו במחנות הריכוז בגרמניה ובפולין מעל לכ-700,000 אסירים (מרביתם גברים).
אוסוולד פוהל, מי שעמד בראש המשרד הראשי למשק ומנהל של האס אס, העריך במשפטו כי כרבע מיליון מאותם אסירים הועסקו בתעשיות החימוש ומספר זהה של אסירים הועסקו בשיקום התשתיות (שניזוקו קשות כתוצאה מהפצצות בעלות הברית) ובעבודה בתוך המחנות עצמם.
תהליך קבלת ההחלטות ופינוי המחנות התנהל בשני שלבים:
ינואר-פברואר 1945 - פינוי מחנות הריכוז הגדולים במזרח (אושוויץ, שטוטהוף וגרוס-רוזן).
אפריל-מאי 1945 - פינוי מחנות הריכוז בגרמניה ובאוסטריה
ב-12 בינואר פתחו הכוחות הרוסים במתקפתם הסופית על גרמניה ומספר ימים לאחר מכן החל פינוים של יתר מחנות הריכוז שעוד נותרו בפולין.
פינוי רשת מחנות אושוויץ-בירקנאו
שמאל|ממוזער|250px|מסלול צעדת המוות ממחנות אושוויץ
פינוי מחנה אושוויץ היה הראשון בשורת הפינויים של סוף המלחמה. העברת אסירים מאושוויץ החלה כמספר חודשים לפני פינויו בינואר 1945, החל מאוגוסט 1944 פונו כ-70,000 מאסירי אושוויץ ב-130 טרנספורטים ופוזרו במחנות ריכוז רבים בגרמניה. עם התגברות הלחץ בחזית המזרחית והמשך כיבושי הצבא האדום, הועברו האסירים גם למחנה הריכוז בגרוס-רוזן שהפך לתחנת מעבר מרכזית לאלפי אסירים בטרם ימשיכו בדרכם לעומק גרמניה.
ב-18 בינואר 1945, מספר ימים לאחר פתיחת מתקפת הצבא האדום, החל פינוי מהיר של כ-66,000 אסירים (רובם המכריע יהודים) מאושוויץ ומהמחנות המסונפים לו. פינוי האסירים נעשה באנדרלמוסיה מוחלטת, ורבים מהאסירים יכלו לנצל זאת ולהסתתר בשטחי המחנה הנטושים על מנת שלא להצטרף לשיירות היוצאות. אולם רובם של האסירים העדיף להתפנות מן המחנה ולא לחכות בו עד לבוא הצבא האדום, כפי שהסביר זאת אחד האסירים:
האסירים הובלו במסע רגלי מזורז לוודז'יסלאב ומשם הועברו ברכבות משא למחנות שונים (גרוס-רוזן, בוכנוואלד, דכאו ומאוטהאוזן). יותר מ-15,000 אסירים נרצחו ונהרגו באותו המסע.
פינוי רשת מחנות אושוויץ-בירקנאו נמשך עד לשבוע האחרון של ינואר 1945. לאחר פינוי המחנות המרכזיים (אושוויץ, בירקנאו ואושוויץ-מונוביץ), נמשך פינוים של תתי-המחנות הרבים של אושוויץ הפזורים ברחבי שלזיה עילית. בכמה מן המקרים, במקומות עבודה קטנים שבהם היו רק כמה עשרות אסירים, נמלטו אנשי הצוות הגרמנים והשאירו את האסירים לנפשם. באחת היחידות החיצוניות של רשת המחנות הושארה קבוצה כזו שמנתה כ-100 אסירים, לרוע מזלם עברה במקום קבוצת אנשי אס אס שהייתה בדרכה לנוס מערבה ומשנתקלו באסירים רצחו אותם עד לאחרון שבהם.
לאחר הפינוי נותרו באושוויץ כ-2,000 אסירים (מרביתם חולים שלא יכלו לצאת עם השיירות) שלמרבה הפלא לא חוסלו על ידי הגרמנים על אף שאסירים אלו עתידים להיות הראשונים שימסרו לחוקרי הצבא האדום עדות על שהתרחש במחנה.
אחד מהחולים שנותרו במחנה היה פרימו לוי, שתיאר את השבוע הקשה שעבר עליהם עד בואם של הרוסים:
ב-27 בינואר 1945 שחרר הצבא האדום את אושוויץ.
ממחנה הריכוז שטוטהוף - ינואר 1945
התקדמות הרוסים במזרח המשיכה לתת את אותותיה, וב-22 בינואר 1945 הוציא מפקד מחנה הריכוז שטוטהוף, פאול ורנר הופה, פקודה הכוללת הוראות מפורטות לפינוי המחנה.
על פי הפקודה, הפינוי היה עתיד להתחיל ב-25 בינואר בשעה 06:00. עוד נאמר כי במחנה יושארו החולים אשר אינם מסוגלים להתפנות בכוחות עצמם. הופה מינה את מפקד המשמר, תיאודור מאייר, למפקד הפינוי ולאחראי על ארגונו ולצדו מונו קצין נוסף ואחד מרופאי המחנה, ד"ר לאוב, שמילא תפקיד חשוב בארגון הפינוי בהתחשב בכך שהחולים שאינם יכולים להתפנות היו צריכים להישאר במחנה. הפקודה מפרטת גם את מסלול הפינוי שנקבע בכיוון כללי מערב, לכיוון העיירה למבורק (Lebork). בפקודה הובאו נתונים נוספים, כגון מספר טורי האסירים שייצאו את המחנה, מספר השומרים המלווים ודרכי ההצטיידות. הפקודה גם מבארת את הנוהל לטיפול בגופות האסירים שימותו במהלך הצעדה - יש להעבירן לקבורה בצורה מרוכזת ולדווח על כך למפקד הפינוי, מאייר.
ב-25 בינואר 1945 בשעה 04:00 לפנות בוקר הוצאו האסירים לרחבת המסדרים ועל פי פקודה מסודרת הוצעדו אל מחוץ למחנה בטורים שחולקו לפי ה"בלוקים" שבהם שכנו בזמן שהותם במחנה, כל אסיר קיבל לפני צאתו 500 גרם לחם ו-120 גרם מרגרינה.
התכנון המקדים המדויק נועד להקל על המורכבות הלוגיסטית הכרוכה בפינוים של 46,331 אסירים (מהם כ-35,000 יהודים) מהמחנה הראשי ועוד 22,521 אסירים (מהם כ-18,000 יהודים) ממחנות המשנה. התכנון המקדים לא הורגש במחנות המשנה מאחר שפקודתו של הופה התעלמה מהם לחלוטין. הדוגמה הקיצונית ביותר למנת חלקם של אסירי אותם מחנות הייתה ברשת מחנות המשנה שבאזור קניגסברג (Kenigsberg). בין 15 ל-20 בינואר פונו כ-7,000 אסירים, כולם יהודים, ממחנות האזור ורוכזו במחנה קניגסברג. התקדמות החזית, שסגרה בפניהם את נתיב הנסיגה בדרך היבשה, ואובדן הקשר עם המחנה הראשי, הם אלו שככל הנראה הובילו את פיקוד האס אס המקומי להחליט על הובלת האסירים למכרה נטוש בקרבת פלמניקן (Palmnicken) שלחוף הים הבלטי ושם לנסות ולחסלם על ידי שימוש בחומר נפץ או באמצעות הזרמת גז רעיל, החלטה שבסופו של דבר לא יצאה לפועל. יציאתם של האסירים מהמחנה, נתנה את האות לתחילתו של מסע רצח רצוף שהתנהל בשלג הכבד ובקור העז, האסירים נורו על ידי השומרים ללא הבחנה ובמשך עשרת ימי המסע נרצחו למעלה מ-700 אסירים. ב-31 בינואר הגיעו האסירים לפלמניקן, שם הריצו אנשי האס אס את האסירים הימה, וקצרו בהם במכונות ירייה. ידוע על 33 ניצולים בלבד מאותו טבח נורא.
ממחנה גרוס-רוזן - פברואר 1945
שיכונם הזמני של אלפי האסירים שפונו מערבה במחנה גרוס-רוזן ושימושו כתחנת מעבר לאסירים שפונו מאושוויץ, גרמו לכך שהצפיפות ששררה במחנה בסוף ינואר ובתחילת פברואר 1945 הפכה לבלתי נתפסת: בצריפי המחנה, שבדרך כלל הכילו 100–200 אסירים, שוכנו כעת 300–400 אסירים, ובמספר צריפים נדחסו מעל ל-1,500 אסירים.
רק ב-6 בפברואר התקבלו במפקדת המחנה הוראות באשר לפינוי האסירים, ובתוך כיומיים החל פינויו החפוז של המחנה. עשרות צעדות מוות יצאו את שערי המחנה במהלכו של פינוי הרה אסון זה, וכ-44,000 אסירים מצאו את מותם במהלכן. ב-13 בפברואר 1945, עם שחרור המחנה על ידי הצבא האדום, נמצאו במקום כ-70 אסירים שהושארו על ידי הגרמנים על מנת למחוק את עקבות המחנה.
המצב במחנות במרץ 1945
במהלך מרץ 1945 ניהלו היינריך הימלר, מפקד האס אס ושר הפנים הגרמני, פעולות דיפלומטיות מסובכות וסותרות. הימלר, שחתר למניעת תבוסה גרמנית כפולה, קיים בחשאי ובניגוד להוראותיו של אדולף היטלר מגעים ישירים ועקיפים עם דיפלומטים מארצות סקנדינביה ומשווייץ, כדי להסדיר כניעה גרמנית לצבאות המערב בלבד ובכך לעצור את הדהירה הסובייטית במזרח.
באותו הזמן, הצפיפות והמצוקה במחנות הריכוז על אדמת גרמניה הגיעו לשיאים חדשים וזאת עקב הגעתם של עשרות אלפי אסירים שפונו מן המחנות במזרח. ב-12 במרץ פקד הימלר על אוסוולד פוהל להורות אישית לכל אחד ממפקדי המחנות להפסיק את רצח היהודים ולהעניק להם טיפול הולם על מנת להשאירם בחיים. באמצע החודש יצא פוהל לסדרה של ביקורי בזק במספר מחנות ושלח את ריכרד גליקס (המפקח הכללי של מחנות הריכוז) למחנות. בפועל, נמשכו הפינויים של מחנות הריכוז השונים, ואלה נעשו תוך כדי מעשי רצח המוניים, ממש עד ליום האחרון של המלחמה באירופה, בתחילת מאי 1945.
ראו גם
טבח גרדלגן
לקריאה נוספת
דניאל בלטמן, צעדות המוות, ירושלים: הוצאת יד ושם, תש"ע 2010.
ישראל גוטמן (עורך), האנציקלופדיה של השואה, ירושלים: הוצאת יד ושם ותל אביב: הוצאת ספרית פועלים, 1990.
אלכסנדר מרטון, 186 המדרגות, ירושלים: הוצאת יד ושם, 1999.
קישורים חיצוניים
צעדות המוות בתערוכת האינטרנט "פרקים בתולדות השואה", באתר יד ושם
עדותו של דב בר, ניצול שואה מחלם, על צעדת המוות מחלם, בערוץ היוטיוב של יד ושם.
דניאל בלטמן, צעדות המוות: רוצחים וקרבנות, באתר יד ושם
דניאל בלטמן, צעדות המוות (ינואר-מאי 1945): מי אחראי למה?, באתר יד ושם
צעדות המוות בית הספר המרכזי להוראת השואה ביד ושם ומטח.
זיהוי שמותיהם של קרבנות צעדת מוות הקבורים בקבר אחים בפולין, מתוך אתר יד ושם
צעדת המוות אל וולרי שבצ'כיה, באתר יד ושם.
הערות שוליים
קטגוריה:צעדות מוות בשואה
קטגוריה:מחנה הריכוז שטוטהוף
קטגוריה:טרמינולוגיה של תקופת השואה
cs:Pochod smrti
es:Marchas de la muerte
pt:Marcha da Morte | 2024-05-06T11:54:07 |
אדמת | אדמת (שם מדעי: Rubella, שתרגומה הוא "אדום קטן", ומכאן שמה "אדמת"; או German Measles) היא מחלה הנגרמת בידי נגיף האדמת. ילדים מחלימים ממנה בקלות רבה יותר ממבוגרים. בנוסף, היא מסוכנת מאוד לעוברים.
לעיתים מבלבלים פריחה מזדמנת בצבע אדום עם מחלת האדמת אף שמחלת האדמת כיום, כשיש חיסונים, היא אירוע נדיר.
נגיף האדמת
נגיף האדמת שייכת למשפחת ה-
. זהו נגיף מבוסס RNA חד-גדילי העטוף במעטפת. הוא אינו יציב בסביבה החוץ תאית ונהרס בקלות על ידי גורמים שונים כגון חום או חומרים כימיים.
נגיף זה נישא ומועבר על ידי המין האנושי בלבד ואינו נמצא במינים אחרים של בעלי חיים. המחלה תוקפת בעיקר בחורף ובתחילת האביב.
היסטוריה
גילוי המחלה
האדמת תוארה לראשונה באמצע המאה ה-18. פרדריך הופמן נתן תיאור קליני ראשון של אדמת ב-1740, אותו תיאור אושר על ידי דה-ברגן (De Bergen) ואורלוב (Orlow) ב-1752. ב-1814, שיער ג'ורג' דה מאטון (George de Maton) שמדובר במחלה נפרדת מחצבת ומשנית (מחלות חום אחרות אשר גם הן תפרחת). כל הרופאים הללו היו גרמנים, ולכן מכונה מחלה זו במקומות רבים בשם "חצבת גרמנית".
מאחר שארבעת הרופאים האלה היו גרמנים, נודעה המחלה בשם "Rötheln" (משמה בגרמנית - "Röteln"). מנתח צבאי אנגלי בשם הנרי ויל (Henry Veale) תיאר התפרצות של המחלה בהודו. ב-1866 הוא טבע את השם האנגלי “Rubella” על פי הלטינית - "אדום קטן". מכאן השם העברי "אדמת".
בשנת 1914 הוברר במחקרים שבוצעו במוחות של קופים כי מחלה זו מועברת על ידי נגיף, ורק בשנת 1938 נמצאה ההוכחה כי נגיף זה פוגע גם באדם, הנגיף עצמו זוהה ובודד לראשונה בשנת 1962.
רישומי התפשטות המחלה
בעבר התאפיינה המחלה במגפות שהתפרצו כל 5–9 שנים. למשל, בשנים 1964–1965 נרשמו בארצות הברית 12.5 מיליון מקרי אדמת. בישראל בשנות ה-70 הייתה המחלה אחת המחלות הוויראליות הנפוצות ביותר ובשנת 1972 הגיע היקף המקרים לשיא של 30,000 חולים, כלומר 548 חולים על כל 100,000 תושבים. עקב כך הוחל בשנת 1973 לחסן את כל הבנות שהגיעו לגיל 12, כתוצאה מכך ירד היקף המקרים בשנה שלאחר מכן ל-31 חולים על כל 100,000 תושבים. בשנת 1978 התפרצה המחלה שוב, בשיא אדיר של 50,000 חולים, כלומר 960 חולים לכל 100,000 תושבים. מאז חלה ירידה ניכרת בהיקף המקרים והממוצע היה 23 חולים על כל 100,000 תושבים. בשנת 1988 שונתה מדיניות החיסונים וחיסון זה ניתן לכל ילד שהגיע לגיל 15 חודשים. בעקבות התפרצות נוספת בשנים שלאחר מכן, שונה שוב בשנת 1994 לוח החיסונים והוחלט לחסן כל ילד פעמיים, בגיל 12 חודשים ובגיל 6 שנים, מאז השינוי ירד היקף המקרים מאוד, עד לחולה אחד על כל מיליון תושבים, כלומר כ-5 חולים בשנה בישראל.
באפריל 2015 הכריז ארגון הבריאות העולמי שאמריקה נקייה מאדמת.
הידבקות בנגיף
נגיף האדמת מועבר מאדם לאדם על ידי פיזור טיפתי באוויר מהפרשות שמקורן במערכת הנשימה, מהפה מהאף או מהגרון, שנפלטים בשיעול או בהתעטשות. קוטר פיזור הווירוס בהתעטשות אחת למשל, עולה על מטר וחצי.
אדמת יכולה להדביק כל אדם, בכל גיל, אך לא ניתן לחלות בה פעם שנייה, שכן ההידבקות בה בפעם הראשונה מחסנת את החולה לתמיד מפני הנגיף.
אדמת מדבקת ביותר מהשבוע שלפני הופעת התסמינים עד לשבועיים לאחר היעלמותם. גם הלוקה בה באופן קל ללא תסמינים, "אדמת סמויה", עלול להדביק את האחרים. כמו כן עובר יכול להידבק מאימו במהלך השליש הראשון של ההריון ולהדביק אחרים למשך מספר חודשים לאחר לידתו.
אדמת נחשבת למחלה קלה. עם זאת, אדמת אצל אשה בהריון ב-40% מהמקרים עלולה לסכן את העובר, ולגרום לתסמונת אדמת מולדת.
תקופת הדגירה
לאחר חדירתו של הנגיף למערכת הנשימה הוא מתרבה ברקמות הלוע ובקשרי הלימפה האזוריות במשך 5 - 7 ימים, לאחר מכן פורץ הנגיף למחזור הדם בתהליך המכונה וירמיה ומתפשט בכל הגוף. בנשים הרות - בשלב זה מדבק הנגיף את השליה ודרכה את העובר, הווירמיה חולפת ברגע הופעת הפריחה.
בסך הכול תקופת הדגירה של המחלה - היינו השלב בין ההדבקה ועד תחילת השלב הקליני שבו מופיעים הסימפטומים הראשונים של המחלה, נע בין 12 ל-23 יום, ולרוב הוא נמשך שבועיים.
השלב הקליני
משך המחלה הקליני נע בין 5 ל-7 ימים ומתחיל מרגע הופעת הפריחה, בזמן הפריחה החולים נחשבים למדבקים ביותר ולכן בשלב הזה נוהגים לבודד את החולים ממקומות הלימודים או העבודה, לאחר כשבוע כמות הווירוסים בחלל הלוע יורדת משמעותית ו-3 עד 4 ימים לאחר מכן החולים אינם נחשבים מדבקים יותר.
ניתן למצוא את הווירוס בצואה מ-4 ימים טרם הפריחה ועד 4 ימים לאחר סיומה, היינו במשך כ-11 עד 12 ימים. כמו כן ניתן למצוא את הווירוס בחלל הלוע כשבוע טרם הופעת הפריחה ועד כשבוע לאחר העלמה, והחולים במחלה מדבקים במשך כל זמן המצאות הווירוס בלוע ובצואה ולא רק בזמן הופעת הפריחה.
כאשר יש חשש שמישהו חלה באדמת עקב הסימנים בבדיקתו הגופנית מאשרים את האבחנה בעזרת זיהוי נוגדנים כנגד הווירוס בבדיקת הדם שלו. נוגדנים כנגד הווירוס יכולים להימצא בכל אחד שחוסן כנגדו, אך ניתן להבחין בין הדבקה ישנה לחדשה לפי סוגי הנוגדנים, ושיטה זו מאפשרת להבדיל בין זיהום בעבר הרחוק ובין זיהום שמתרחש כרגע.
תסמינים
בכמחצית מן מקרי ההדבקות באדמת אין תסמינים כלל, אולם גם כשאין תסמינים כלל המחלה עדיין מדבקת, כשנוצרים תסמינים הם כוללים:
בלוטות נפוחות
חום גבוה
פריחה ורודה בעור המתחילה בפנים ומתפשטת בכל הגוף, העור מתייבש ומתקלף
דלקת עיניים
כאב ונפיחות בקשרי הלימפה שמאחורי האוזן, במפרקים ובאשכים
התסמינים נמשכים על פי רוב 3 - 4 ימים.
סיכונים
המחלה עלולה לגרום במקרים מסוימים לסיכונים הבאים:
דלקת של רקמת המוח, שכיחה ב-1:6000 מקרים, יותר שכיחה במבוגרים ובעיקר בנשים.
אירועי דימום עקב ירידה בכמות הטסיות, בעיקר בילדים, השכיחות היא 1:3000.
דלקת באשכים, נדירה.
אדמת והריון
הידבקות באדמת במהלך 16 השבועות הראשונים של ההריון מסוכנת לעובר. בעקבות הדבקה של אישה הרה באדמת יעברו הנגיפים דרך השליה אל העובר, ויגרמו להתפתחות מחלת אדמת מולדת.
בישראל, בעקבות הכללת החיסון נגד אדמת בשגרת החיסונים (בגיל שנה, בכיתה א' ובכיתה ו'), למעלה מ-90% מהנשים מחוסנות נגד אדמת.
בדיקות טרם היריון ובמהלכו
נשים שמתכננות להיכנס להריון, או נשים בתחילת ההריון, נדרשות לבצע בדיקת דם לזיהוי נוגדנים לאדמת. אצל כ-10% מהנשים, על אף שחוסנו בעבר נגד אדמת, רמת הנוגדנים תהיה נמוכה והן תידרשנה לקבל חיסון נוסף.
תוצאות הבדיקה לנוגדני אדמת הן כדלהלן (בהתאם להמלצות משרד הבריאות):
רמת נוגדנים גדולה מ-30 International Units) IU) מהווה חיסון מספק.
רמת נוגדנים של 15–30 IU אינה מספקת ולכן על האישה לקבל זריקת דחף.
רמת נוגדנים קטנה מ-15 IU מצביעה על היעדר חיסון. טרם כניסה להריון תופנה האישה לקבלת חיסון. במידה שהאישה כבר הרה, עליה לחזור על הבדיקה מדי חודש, על מנת לאתר כל נוכחות של נוגדנים מסוג IgM, שמצביעים על הדבקה במחלה.
חיסון טרם היריון
אם האישה טרם נכנסה להריון, היא תקבל את החיסון לאדמת, ולאחר מכן מומלץ שתמתין כשלושה חודשים טרם הכניסה להריון (ישנן הוראות חדשות החולקות על כך). החיסון לאדמת עלול לגרום לתופעות לוואי קלות שכוללות חום, הרגשה כללית רעה, כאב שרירים, ופריחה החל מהיום החמישי ועד ליום ה-12 לאחר החיסון.
בעת היריון
במידה שהאישה כבר בהריון היא לא תוכל לקבל את החיסון, מאחר שמדובר בחיסון חי-מוחלש העלול להדביק בעצמו את העובר בנגיף.
אישה הרה שיודעת כי היא אינה מחוסנת נגד אדמת, חייבת להקפיד שלא להיות במגע עם כל אדם או ילד שחשוד כחולה באדמת, בפרט במהלך 16 השבועות הראשונים להריון.
על אישה הרה שאינה מחוסנת נגד אדמת ובאה במגע עם אדם חולה, לפנות בדחיפות לרופא. הרופא ימליץ על בדיקות דם כדי לקבוע אם חלתה באדמת, גם לפני שהופיע סימן אופייני למחלה. בהתאם לתוצאות בדיקות הדם ניתן יהיה להחליט על הצעדים הדרושים.
אם אירעה הדבקה (דבר שיתבטא בעליה ברמת הנוגדנים בדם), ייתכן שיומלץ על מתן זריקה של נוגדנים (Immunoglobulin) שיספקו לה הגנה מיידית לטווח הקצר (עד 6 ימים מהמגע). זריקה זו מקטינה את הסיכון לפתח את המחלה.
הסיכון לעובר
הסיכון לעובר עקב הדבקה באדמת תלוי בשלב ההריון שבו התרחשה ההדבקה:
שליש ראשון – אצל אישה הרה שנדבקה באדמת במהלך השליש הראשון קיים סיכון של כ־90% להדבקה של העובר. ככל שההדבקה מתרחשת מוקדם יותר כך עולה הסיכון לעובר. לאחר השבוע העשירי להריון עדיין קיים סיכון משמעותי הנוגע לפגיעה בשמיעה או בראייה, שעלולה להתבטא רק בשלבים מאוחרים יותר בחייו של היילוד.
שליש שני – הדבקה בשבועות 14 - 15 להריון עלולה לגרום לבעיות ראייה או שמיעה אצל התינוק שיתבטאו רק בשלבים מאוחרים יותר של חייו.
שליש שלישי – לאחר השבוע ה-16 להריון הסיכון לעובר נמוך.
במידה שקיים חשש כי העובר נדבק במחלה, תופנה האישה לדיקור מי שפיר ולסקירת אולטרה סאונד, שמטרתה לאתר מומים העלולים להופיע בעקבות ההדבקה בנגיף האדמת. אף אם לא נצפו ממצאים ברורים בסריקות, אין משמעות הדבר שהעובר שנדבק לא יפתח סימפטומים של המחלה לאחר לידתו.
תסמונת אדמת מולדת
נגיף האדמת הוא אחד הווירוסים המזיקים ביותר לרקמותיו של העובר. הוא משפיע על כל הרקמות וגורם למומים מולדים רבים וכן למוות תוך רחמי של העובר, לידה מוקדמת או הפלה טבעית. גודל הנזק הנגרם לעובר תלוי בשלב ההריון בו חלתה האם, ככל שההריון צעיר יותר כך מידת הנזק גדולה יותר. 85% מהתינוקות שאימם חלתה ב-3 החודשים הראשונים להריון יראו סימנים של תסמונת אדמת מולדת, בעוד שהדבקות האם לאחר השבוע 20 להריון תביא לנזקים לעובר בשכיחות נמוכה מאוד.
הסימן השכיח ביותר לתסמונת אדמת מולדת הוא החרשות, ולעיתים הוא יכול להיות הסימן היחידי, בעיקר במקרי ההדבקה בשלבי ההריון שאחרי החודש הרביעי. פגמים שכיחים נוספים יהיו בעיות עיניים שונות, כגון: קטרקט, עין קטנה, יתר לחץ תוך-עיני ועוד; מומי לב שונים המתבטאים באנטומיה לא תקינה של המחיצות בין החדרים, שינויים במסתמים השונים ועוד; בעיות נוירולוגיות שונות כגון ראש קטן מהמצופה והפרעות קוגניטיביות שונות. בנוסף ניתן למצוא צהבת מולדת, הגדלה של איברי הבטן, סימנים עוריים עקב דמם, שינויים בכמות טסיות הדם ובעיות בהשקעת סידן בעצמות.
אם המחלה מופיעה בחודש הראשון של ההריון, יש סיכוי של 50% שהעובר יפתח מומי לב, חירשות, פגיעה מוחית וקטרקט בעיניים. בחודש השלישי של ההריון הסיכון פוחת לרמה של 10%, והוא יורד ופוחת עוד יותר בהמשך ההריון.
לפיכך, כל הנשים חייבות לעבור בדיקה יזומה שתאשר חיסון נגד נגיף האדמת, לפני ההיריון, או ממש בתחילתו, ולהתחסן במידת הצורך שלושה חודשים לפחות לפני הכניסה להריון.
טיפול במחלה
אדמת הפכה נפוצה פחות עם יצירת החיסון בשנת 1969. החיסון דורש שתי מנות, בגיל ינקות ולפני גיל 11; בישראל, מרבית הילדים מחוסנים נגד אדמת בגיל שנה בערך, והמנה השנייה בגיל 6.
להקלה על התסמינים יש המשתמשים במשככי-כאבים דוגמת פרצטמול, איבופרופן, אספירין ודיפירון.
ראו גם
חיסון MMR
תסמונת אדמת מולדת
המחלה החמישית
קישורים חיצוניים
אדמת, בפורטל החיסונים של מדעת
אבחון עצמי , באתר אינפומד
אדמת, באתר חיסונים של בית חולים וולפסון
הערות שוליים
קטגוריה:זיהומים נגיפיים המאופיינים בנגעים בעור ובקרום הרירי
קטגוריה:טרטולוגיה | 2024-07-01T01:26:17 |
עבדול חמיד השני | שמאל|ממוזער|200px|הטורה של עבדול חמיד השני
עבד אל-חמיד השני, או עבדול חמיד השני (בטורקית: İkinci Abdülhamit אבדילהמיט השני; בטורקית עות'מאנית: عبد الحميد ثانی, Abdü’l-Ḥamīd-i sânî 21 בספטמבר 1842, איסטנבול, האימפריה העות'מאנית – 10 בפברואר 1918, איסטנבול, האימפריה העות'מאנית), היה סולטאן טורקי ושליטה ה-34 של האימפריה העות'מאנית. עלה לשלטון ב-1 בספטמבר 1876 במקום אחיו, מורט החמישי, והודח בהפיכת הטורקים הצעירים ב-27 באפריל 1909. עבדול חמיד היה בנו של אבדילמג'יט הראשון ונכדו של מהמוט השני. שנות שלטונו היו מכוננות בתולדות האימפריה העות'מאנית וסימנו את סופה. תקופת הטנזימאט, תקופת הרפורמות והארגון מחדש שהחלה בשנת 1839 תחת שלטון אביו, הגיעה לשיאה ולסיומה עם קבלת החוקה הראשונה ב-23 בנובמבר 1876. החוקה שכונתה "החוק הבסיסי" העניקה חירויות פרט ושוויון לכל אזרחי האימפריה אך התקיימה במשך שנתיים בלבד עד 1878, עת הושעתה והפרלמנט פוזר. בתקופתו איבדה האימפריה העות'מאנית שטחים נרחבים בחבל הבלקנים, את מצרים לאימפריה הבריטית, את תוניסיה לצרפת, ובסוף כהונתו רוב שטחה היה ביבשת אסיה ובמזרח התיכון. עבדול חמיד אחראי לרצח העם הארמני הראשון (1894–1896), אם כי נתונה מחלוקת בין היסטוריונים האם אחריותו הייתה שלטונית מכך שידע על המתרחש והתעלם, או שהוביל בעצמו את האירועים.
מילדותו ועד עלייתו לשלטון
עבדול חמיד היה בנו של הסולטאן אבדילמג'יט הראשון וטרימוז'גאן סולטאנה, אשר הייתה צ'רקסית. בגיל עשר התייתם מאמו והחל להתחנך אצל מורה פרטי אשר לימד אותו ערבית, פרסית, צרפתית, היסטוריה ומוזיקה. כיורש השלישי למלך לא היה צפוי לרשת את הכס ולכן חי חיי נהנתנות כמעט ללא מטלות רשמיות. בשנת 1867 יצא למסע באירופה ביחד עם דודו הסולטאן אבדילאזיז, וביקר בין היתר בתערוכה העולמית של פריז בהזמנתו של נפוליאון השלישי. עבדול חמיד התרשם רבות מהערים המרכזיות של אירופה ומהטכנולוגיה המערבית. בנעוריו תואר כאדם צנוע, חרוץ ואינטליגנטי, אך הניסיון שצבר בתוככי החצר העות'מאנית ובמיוחד מאורעות 1876, שהעלו אותו לכס המלוכה, הותירו בו חוסר ביטחון וחשדנות כלפי הסובבים אותו, שהלכו וגברו לאורך שנות שלטונו.
שנת 1876 הייתה שנת משבר כלכלי ופוליטי במהלכה פרצה התקוממות בבוסניה והרצגובינה. הסולטאן אבדילאזיז היה מנותק מסביבתו ומרוחק ממוקדי הכוח וכעבור זמן התאבד. מוראט, אחיו של עבדול חמיד ותקוותם של הליברלים, הודח מהשלטון בסוף אוגוסט 1876 בשל אי כשירות נפשית. דרכו של עבדול חמיד לכס הסולטנות נסללה בתמיכתם של הווזיר הגדול מידהט פאשה וחבר הנאמנים, וב-1 בספטמבר 1876 היה לסולטאן השלושים וארבעה של האימפריה העות'מאנית. עבדול חמיד, שהיה אדם מאופק, לא היה מוכר כאשר עלה לכס השלטון. הוא הצטייר כליברל שינקוט במדיניות פרו בריטית. בעת ההיא הייתה נתונה האימפריה בעימות בסרביה ובמונטנגרו שבבלקנים ובהתנגשות אינטרסים מתמשכת עם שאיפת האימפריה הרוסית להגמוניה על מצר הדרדנלים.
על מנת להכריח את העות'מאנים ליישם רפורמות לטובת האוכלוסייה הנוצרית בבלקנים, התכנסה בדצמבר 1876 בעיר איסטנבול, ועידת קונסטנטינופול , אשר לא היה בה ייצוג לאימפריה העות'מאנית, עניין המעיד על מעמדה המעורער ורק מעצמות העל דנו בקביעת הגבולות העתידיים של אזורים בבלקן, שנמצאו בתוך שטחי האימפריה. גם התערבותו של שר החוץ העות'מאני, שנאם בפני צירי הוועידה וציין את העובדה, שהאימפריה העות'מאנית אימצה חוקה חדשה, אשר הבטיחה זכויות וחופש עבור כל המיעוטים האתניים וכן שהבולגרים יזכו לזכויות שוות כלשאר אזרחי האימפריה, לא הועילה והעוינות הרוסית גברה. ב-5 בפברואר 1877 עבדול חמיד העביר את מידהט פאשה מתפקידו והגלה אותו. ב-24 באפריל פרצה המלחמה העות'מאנית רוסית בסיומה איבדה האימפריה את מרבית שטחיה באירופה.
תקוותו של עבדול חמיד השני הייתה למשול באימפריה באמצעות שלטון אוטוקרטי. מדיניותו הייתה מבוססת על אידאולוגיה אסלאמית ופרשנותו הייתה מנוגדת לזאת של העות'מאנים הצעירים אשר הושפעו מערכים ליברליים. הוא ראה באסלאם מכשיר לדיכוי החירויות והייצוגיות. את תביעתו לכוח מוחלט השתית על הטענה העות'מאנית המסורתית לכס החליפות. הוא עודד ערכי רוח פאן אסלאמיים גם סביב הדומיננטיות הפוליטית הדתית שלו עצמו, כממלא מקומו של הנביא.
המהלכים המדיניים והצבאיים בתקופת שלטונו
חזית הבלקן
בדצמבר 1876 ובינואר 1877 התקיימו הבחירות לפרלמנט העות'מאני והוא נפתח רשמית ב-19 במרץ. להוציא את שכבות האליטה, הממשל והצבא הבכירים, שאר נתיני האימפריה כמעט ולא גילו עניין בעבודת הפרלמנט. חברי הפרלמנט ניסו לייצג את הדעות במחוזות הבחירה שלהם, אך עבדול חמיד נמנע כמעט לחלוטין מלבצע את חובותיו החוקתיים, משום שהחוקה הרשתה לסולטאן ולשריו למשול באמצעות צווים. בחזית הבלקן, היו לרוסים שאיפות להשתלט על אזור הים השחור ומיצרי הדרדנלים ובכך להשיג גם גישה חופשית לים התיכון. כך, החלה רוסיה להתערב לטובת עמי הבלקן, אשר החלו מתמרדים כנגד האימפריה. בתחילה בוסניה והרצגובינה, אחר כך סרביה ומונטנגרו ולבסוף הבולגרים.
לאחר המבוי הסתום שנוצר בעקבות "ועידת קונסטנטינופול" בדצמבר 1876, הגבירה רוסיה את מאמציה לחתור תחת ההגמוניה העות'מאנית בבלקן ובהמשך, בתאריך 24 באפריל 1877, היא הכריזה מלחמה על האימפריה העות'מאנית.
עבדול חמיד, ציפה לשווא לתמיכה בריטית במהלך המלחמה והרוסים כבשו חלק ממזרח אנטוליה, חדרו עמוק לתוך הבלקן ועצרו רק בשערי איסטנבול. הסיבה היחידה שמנעה את קריסת האימפריה הייתה התעשתותם של הבריטים ושליחתו של צי מלחמה לים מרמריס.
הסכסוך הסתיים ב-3 במרץ 1878, עם חתימת חוזה השלום של סן סטפנו, במסגרתו הכירה האימפריה העות'מאנית בעצמאות רומניה, סרביה ומונטנגרו, באוטונומיה של נסיכות בולגריה ואיבדה את דוברוג'ה לטובת בולגריה ורוסיה. (דוברוג'ה הצפונית נמסרה על ידי רוסיה לרומניה תמורת דרום בסרביה) עוד נאלצה האימפריה העות'מאנית, לוותר על שטחי בוסניה הרצגובינה לטובת האימפריה האוסטרו-הונגרית וחויבה לשלם פיצויים כבדים לרוסים. המלחמה יצרה גם בעיית פליטים בבלקן, כאשר בשל טיהור אתני שבוצע בשטחים שנגרעו מהעות'מאנים, הגיעו מאות אלפי פליטים לתוך שטחי האימפריה. חד הצדדיות של ההסכם הובילה את בריטניה לאיים על רוסיה במלחמה וכך ביולי 1878 כונס קונגרס ברלין, אשר בסיומו שונו החלטות חוזה סן סטפנו ולאימפריה העות'מאנית הוחזרו שטחים שהועברו לנסיכות הבולגרית, כשהאימפריה הבריטית קיבלה את השליטה על האי קפריסין. בהמשך, ב-1885 הנסיכות הבולגרית סיפחה אליה את שטחי מחוז רומליה המזרחית, אך עבדול חמיד בחר שלא להגיב צבאית למהלך.
חזית המזרח התיכון ואפריקה
עוד בקונגרס ברלין ב-1878 הגיעו המעצמות להסכמה כי לצרפת תינתן שליטה בתוניסיה. זו ניצלה את ההזדמנות וב-1881 פלשה למדינה, עקב סכסוך גבולות עם אלג'יריה, שהייתה אז המושבה הצרפתית העיקרית באפריקה. תוניסיה הפכה למדינת חסות של צרפת. במהלך מרד עוראבי במצרים ביולי 1882, כבשו הבריטים את המדינה וסייעו לח'דיו תאופיק לבלום את המרד, בעקבות בקשתו. כך אבד לעות'מאנים גם וילאייט מצריים, שמאז ימי מחמת עלי פאשא, נע בין מדיניות עצמאית עם זיקה עות'מאנית לבין השפעה בריטית הולכת וגוברת.
הבעיה המקדונית
בימיו של עבדול חמיד השני אירעו שני סכסוכים אתניים מורכבים, שכונו הבעיה המקדונית והבעיה הארמנית. אחרי קונגרס ברלין נותרה מקדוניה במסגרת האימפריה. הלאומיות המתהווה במקדוניה גרמה לאי שקט באזור, בשל הרכב האוכלוסייה שכללה בני לאומים רבים. בשל השאיפות הלאומיות המנוגדות של הקבוצות הללו והמאבק בין הבולגרים ליוונים על השליטה בכנסייה האורתודוקסית, יצא המצב במקדוניה מכלל שליטה. המעצמות ניסו להתערב והציעו רפורמות ומידה מסוימת של אוטונומיה תחת שליטה זרה, אבל ההשתהות מצד העות'מאנים והיריבות בין המעצמות עצמן, הכשילו את מאמציהן.
הבעיה הארמנית
שמאל|ממוזער|250px|טבח הארמנים בארזורום – 1895
הבעיה העדתית הגדולה ביותר הייתה הארמנית. הארמנים היוו מיעוט ניכר בשש מתוך שבע הפרובינציות המזרחיות של אנטוליה העות'מאנית. עד למאה ה-19 כבר היו יישובים ארמניים חשובים ברבות מערי אנטוליה המרכזיות. האידאולוגיה הלאומית החדשה החלה להיות מורגשת והוקמה התנועה הארמנית לשחרור לאומי הארמנים תבעו רפורמות בפרובינציות ואף החלו במתקפות טרור כגון בבשקאלה אשר בנפת ואן ב-1889. בתגובה גייסה הממשלה מספר שבטים כורדים והקימה יחידות מיוחדות, במתכונת יחידות הקוזאקים הרוסיות. בה בעת, המיליטנטיות הארמנית התחזקה, בשל החוזה שנחתם בברלין ומפעילויות מהפכניות של מפלגות שונות. ב-1894 דכא עבדול חמיד בנוקשות התקוממות ארמנית, באופן שהביא להתמרמרות בקרב המעצמות האירופאיות. באביב 1895 הייתה במזרח אנטוליה סדרת התקפות ופוגרומים כנגד הארמנים.
הסולטאן הואשם בכך, שעמד מנגד ולא עשה מאומה נגד הפוגרומים ולפעמים אף עודד את מרחץ הדמים. המעצמות האירופאיות רוסיה, בריטניה וצרפת הגיבו בזעם, אך המגעים המהוססים ביניהן במטרה להסכים על דרכי פעולה לאילוץ הממשל העות'מאני לחולל רפורמות במזרח, נכשלו בשל היריבות ההדדית. בשנים 1895 ו-1896 התחוללו שוב מעשי טבח נרחבים במזרח וכעת גם באיסטנבול, מבלי שהמעצמות או הסולטאן ינקטו שום פעולה יעילה.
בשלהי שנת 1896 השיבה לעצמה הממשלה העות'מאנית בהדרגה את השליטה, והקרבות שככו. מאז אותם אירועים נודע עבדול חמיד השני, בשם "הסולטאן האדום". התסיסה הלאומית התפשטה לכל רחבי האימפריה, החל מכרתים ועד לדרוזים באזור לבנון של ימינו. בשנת 1897 זכה הצבא העות'מאני, בניצחון צבאי כנגד היוונים ושנה לאחר מכן השיג הסולטאן תמיכה פומבית מווילהלם השני, בעת ביקורו באימפריה.
הפוליטיקה הפנימית
שמאל|ממוזער|250px|הופעה נדירה של הסולטאן בציבור, משנת 1908
בעת המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878), חברי פרלמנט רבים מתחו ביקורת על אופן התנהלותם של הצבא, הממשלה והסולטאן עצמו. פורום זה הטריד את הסולטאן צעיר הימים בשלטון וכך, בתאריך ה-14 בפברואר 1878 פיזר עבדול חמיד את הפרלמנט לזמן בלתי מוגבל והשעה את החוקה. מתאריך זה ואילך, הסולטאן עבדול חמיד השני לא רק מלך, אלא גם שלט באימפריה כמונרך אבסולוטי. מיד לאחר השעיית החוקה נעשו שני ניסיונות הפיכה כושלים שמטרתם הדחת עבדול חמיד השני והחלפתו במוראט. בבירת האימפריה נעצרו כל חברי תנועת "הטורקים הצעירים" שהיו מוכרים לשלטונות ואחרי משפט ראווה נשלחו מנהיגיהם לגלות בלוב. אמינותם של רבים אחרים מחברי הטורקים הצעירים נפגמה, כשהוענקו להם משרות קלות ומכניסות בממשלתו של עבדול חמיד השני, או בשירות הדיפלומטי. לתפקיד הווזיר הגדול מינה הסולטן את קוקאק סאדית, שכיהן בתפקיד זה בעבר שבע פעמים והיה איש אמונו. הוא החליף את מידהט פאשה שהוגלה לחצי האי ערב. בתחילת שנת 1890 ניסה עבדול חמיד לחזק את שליטתו על אוכלוסיות המיעוטים השונות ברחבי האימפריה, תוך מגמה לצרף אותם באופן מסודר לאוכלוסייה העירונית משלמת המיסים. בשנה שלאחר מכן הוא הקים את "בית הספר לשבטים", מתוך מטרה להכשיר את בני השבטים הכורדים והערבים לטפל בענייני מינהל. לציון חצי יובל לעלייתו לשלטון בשנת 1901 הוקמו בתחילת העשור הראשון של המאה ה-20 כ-100 מגדלי שעון ברחבי האימפריה העות'מאנית. המגדלים הוקמו ככל הנראה, על מנת להראות שהאימפריה העות'מאנית מתקדמת ומפותחת ולהדגים את שליטתו האבסולוטית של הסולטאן בשטחי האימפריה. בארץ ישראל הוקמו שישה מגדלים, הנמצאים בערים צפת, עכו, חיפה, שכם, יפו, וירושלים (ישנה מחלוקת לגבי מגדל שביעי שהוקם בנצרת, האם הוא חלק מקבוצת מגדלים זאת). כמו כן הוקם בעמק בית שאן כפר ערבי חדש על שמו של הסולטאן, שנקרא "חמידיה" (לאחר שנחרב הכפר הוקם לידו קיבוץ חמדיה).
הסולטאן שם דגש על האופי המסורתי והאסלאמי של שלטונו, תוך שימוש בתואר הח'ליפות ובסמליו. השקפתו זו של הסולטאן שיקפה במדויק את מצבה החדש של האימפריה, אשר לאחר תבוסת 1878 הפכה לאסיאתית יותר במונחי שטח ולמוסלמית יותר במונחים של הרכב האוכלוסייה. האסלאם שבו תמך הסולטאן היה האסלאם של העולמא והשייח'ים הצופיים שבהם הקיף את עצמו. המצבה הגדולה ביותר למדיניות האסלאמיסטית של עבדול חמיד השני הייתה מסילת הרכבת החיג'אזית, שחיברה את דמשק ואל-מדינה ונבנתה בשנים 1901–1908 ברובה הגדול מתרומות, כדי לשרת את עולי הרגל למכה.
תמורות בכלכלה, חינוך משפט ותקשורת
שמאל|ממוזער|250px|הקמת מסילת הרכבת החיג'אזית
בימיו של עבדול חמיד השני, חלה התפתחות משמעותית במערכת החינוך והונחה תשתית לחינוך היסודי לבנים ולבנות. גם החינוך התיכוני קיבל דגש, כשלב מכין לקראת בתי הספר הגבוהים. בהמשך, נוסדה האוניברסיטה של איסטנבול. בתי הספר המקצועיים, בתחום הרפואה, משפטים, הנדסה לתחומיה, התפתחו מאוד בתקופה זו. במערכת החינוך הוכשרה האליטה של הדור הבא, זו העתידה לפעול בראשית המאה ה-20 ולהניח את היסודות לרפובליקה הטורקית . ב-1885, החליט הסולטאן לחזק את הקשרים עם גרמניה כמשענת נגד לרוסים והבריטים. הגרמנים שלחו יועצים וציוד צבאי רב, כדי לשפר את הרמה הצבאית של הצבא העות'מאני ולבנק הגרמני ניתן זיכיון לסלילת כבישים ומסילות ברזל בתוך אנטוליה. במטרה לחזק את הלגיטימציה שלו, החל הסולטאן בבנייה מסיבית של פרויקטים כגון: מסגדים, בתי ספר, בתי חולים ובתי הארחה כאשר המפורסם ביניהם הוא ארמון דאר אל עזיז. בשנים הראשונות לשלטון עבדול חמיד הגיעה תנועת הטנזימאט – הרפורמה במשפט, באדמיניסטרציה ובחינוך – לשיאה. החשובה שברפורמות המשפטיות הייתה קבוצה של ארבעה חוקים, שפורסמו במאי וביוני 1879 אשר שנים מהם עסקו בארגון המשפט ובתי הדין ושניים בתהליך המשפטי עצמו. הריכוזיות המנהלית התפתחה רק בתקופתו של עבדול חמיד השני והסתייעה לשם כך בהתפתחות המואצת באמצעי התקשורת באימפריה כשהחשוב מכולם היה הטלגרף.
הטלגרף העניק בראש ובראשונה לממשל המרכזי אמצעי יעיל לשלוט בפרובינציות, בין היתר באמצעות התקשורת עם מושליו ופקידיו שבהן. באותן שנים הוקמו מסילות ברזל ברחבי האימפריה ובכלל זה מסילת הרכבת החיג'אזית וספינות קיטור שלטו בנתיב ההפלגות באגן המזרחי של הים התיכון, משלהי שנות השבעים של המאה ה-19 ואילך. אמצעים טכניים משופרים אלה אפשרו למינהל להתייעל בגביית מיסים, בגיוס צבא ובשמירה על החוק והסדר. בשנות השמונים של המאה ה-19 החלו בתי הספר המודרניים לספק די בוגרים כדי לאייש את הפקידות. השיפור בחינוך הביא להגברת האוריינות ויצר שוק לעיתונות העות'מאנית, שהתרחבה במהירות מבחינת מספר הפרסומים ונתוני התפוצה גם יחד. עיתוני התקופה היו כעת מקצועיים יותר והגיעו לקהל קוראים גדול בהרבה. עם זאת, חופש הביטוי בהם הוגבל מאוד בעיקר מ-1888 ואילך, בידי צנזורה, שאסרה התייחסות לעניינים פוליטיים ובמיוחד בכל מה שקשור בליברליזם, לאומיות או חוקתיות. המצב הכלכלי שירש עבדול חמיד השני היה בעייתי מאוד, אך הוא וממשלתו הקפידו במשך תקופה ארוכה שלא ללוות כספים והעות'מאנים פרעו חלק גדול יותר מחובם הישן. רק בתחילת המאה ה-20 הואץ קצב נטילת ההלוואות החדשות.
אחרית שלטונו וימיו של עבדול חמיד
שמאל|ממוזער|200px|הסולטאן, כפי שצולם בערוב ימיו
שמאל|ממוזער|200px|קבר הסולטאן במאוזוליאום על שם מהמט השני
בתחילת המאה ה-20 החלו נערמים קשיים שלטוניים בתחומים רבים. הסולטאן התעמת מול ראשי התנועה הציונית בקשר לתוכניתם בנושא ארץ ישראל. בה בעת, המהומות במקדוניה החריפו ועבדול חמיד נאלץ להסכים לפריסת כוח בינלאומי באזור. ב-1905 נחלץ הסולטאן מניסיון התנקשות בחייו, אשר אורגן על ידי קיצונים ארמנים ואנרכיסטים עות'מאניים. גם בתימן פרצה התקוממות גלויה כנגד כוחות האימפריה. המתיחות עם בריטניה בנושא עקבה החלה לגאות והיא הייתה בבואה של המאבק להגמוניה בשטחי המזרח התיכון, אשר יגיע לשיאו בימי מלחמת העולם הראשונה. מורת רוח החלה להתפשט גם בקרב הנתינים העות'מאנים במזרח אנטוליה ופרצו הפגנות נגד עול המיסים הכבד והמנגנון האדמיניסטרטיבי המקרטע. גם בקרב הצבא התגברה מורת הרוח מהקיבעון בו הייתה נתונה האימפריה. ב-1908 מונהג היה הצבא העות'מאני על ידי קצינים צעירים, שתמכו בדעותיה של מפלגת הטורקים הצעירים. הקצינים התקוממו נגד הממשל המרכזי ודרשו להשיב את חוקת 1876. עבדול חמיד נאלץ להיכנע ובתאריך 24 ביולי 1908 השיב את החוקה על כנה. הסולטאן הנהיג מחדש בחירות והתיר לפרלמנט להתכנס. דווקא עבדול חמיד, שהתנגד בנחרצות לצמצום סמכויותיו תחת המונרכיה החוקתית, היה זה שפתח את מושב הפרלמנט ב-17 בדצמבר 1908.
למרות ויתוריו של הסולטאן, התהליך היה בלתי הפיך והמשטר החדש עורר אופוזיציה הן בקרב הליברלים והן בקרב הממסד הדתי, עד לפריצת מרד ב-13 באפריל 1909. אלפי חיילים התקוממו והפגינו מול הפרלמנט, תוך קריאה להחלת השריעה ופירוק הוועדה לאחדות וקדמה. במשך כמה ימים איסטנבול נותרה בידיהם של המורדים. נראה, שלעבדול חמיד לא הייתה מעורבות בליבוי האלימות, אבל העמדה הפייסנית בה נקט עוררה זעם בקרב מנהיגי הטורקים הצעירים, וב-27 באפריל 1909, בחסות ראשי הצבא הודח הסולטאן והוחלף ביורש העצר. למעשה, הכוח במדינה עבר לידיה של כת צבאית, שהקימה ממשלה אזרחית היא ממשלת "הטורקים הצעירים". עבדול חמיד הוגלה לסלוניקי עם כ־40 מבני משפחתו וסגל הארמון. בעוד שבאיסטנבול בוטל מוסד ההרמון, הורשה עבדול חמיד לקחת איתו שלוש מנשותיו וארבע מפלגשיו. אחיו, יורש העצר מחמד ראס-עד ירש אותו והפך למהמט החמישי. בסלוניקי, התגורר עבדול חמיד ב"וילה הלטינית" תחת פיקוח קפדני. כשהעיר, בירת חבל מקדוניה, הייתה תחת איומם של צבאות יוון ובולגריה, במהלך מלחמת הבלקן הראשונה, הועבר הסולטאן המודח בחזרה לאיסטנבול, שם נקבע מקום מושבו בארמון ביילרביי ובו הלך לעולמו, מדלקת ריאות ב-10 בפברואר 1918.
הקהילה היהודית ושאלת ארץ ישראל
במהלך תקופתו של עבדול חמיד, תועדו התקפות אנטישמיות על בתי מסחר של יהודים, אך עמדתו המסורתית של הממשל העות'מאני הייתה הגנה על היהודים כמיעוט הנאמן לסולטאן. אחת מהתאוריות האנטישמיות שפשטה בקרב האליטה העות'מאנית, צצה לאחר שהסולטאן דחה את בקשות הרצל להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. לדבריהם הדבר גרר "נקמה" יהודית בסולטאן, על ידי דרבון ומימון תנועת "הטורקים הצעירים" שרוב חבריה היו "יהודים חשאיים ומומרים לאסלאם", להדחת הסולטאן. בשאלת ארץ ישראל, הסתייג הסולטאן ממתיישבי העלייה הראשונה, בעיקר בשל גישתו הפאן אסלאמית, מאחר שמדובר היה בבני דת זרה באימפריה מוסלמית. בנוסף, חשש שהתיישבות יהודים בארץ ישראל עלולה לעורר תסיסה לאומית בקרב הערבים שהיוו רוב מוחלט ובעיניו היו רובם של היהודים שהגיעו לארץ, נתיניה וסוכניה של רוסיה אויבתה של האימפריה. כפועל יוצא מכך, הוטלו הגבלים ואיסורים רבים על העולים, החל מהגבלים בבנייה, רכישת קרקעות וכלה בהטלת מיסים כבדים.
שמאל|ממוזער|250px|הרצל ומלוויו בעת ביקורם באיזמיר בשנת 1898
מ-1896, החלה פעילות נמרצת של התנועה הציונית בראשות בנימין זאב הרצל, אשר שם את יהבו על הסולטאן, מתוך תקווה שהוא יאות למכור את ארץ ישראל ליהודים, משתי סיבות: ההון הרב של עשירי היהודים יכסה את כל חובותיה של האימפריה והיהודים בחריצותם ונחישותם יהפכו את ארץ ישראל לגן פורח ובכך יתרמו לאזור כולו. בנימין זאב הרצל נפגש עמו בתקווה להשיג ליהודים צ'ארטר על ארץ ישראל כחלק מפעילות הציונות המדינית. הרצל גם הציע כסף לאימפריה העות'מאנית וגם סכום גדול לסולטאן אולם הסולטאן דחה את בקשתו ואמר:
.
עבדול חמיד תמך בהתיישבות יהודית ברחבי האימפריה העות'מאנית ובלבד שתהא מחוץ לארץ ישראל. יצוין, כי ההצעות נכשלו גם משום שלהרצל לא היה הון ממשי.
השליט השני אליו פנה הרצל היה הקיסר הגרמני ווילהלם השני. גרמניה הייתה מהמעצמות החשובות באירופה ונודעה לה השפעה על האימפריה העות'מאנית. הרצל הצליח להיפגש עם קרוביו של הקיסר הגרמני ואף פעמיים עם הקיסר עצמו, במסגרת מסעו לארץ ב-1898. בפגישה במקווה ישראל החליפו הקיסר והרצל מספר משפטי נימוסין. לאחר מכן נפגשו פעם נוספת באוהלו של הקיסר בירושלים, שם זכה הרצל להציג את תוכניתו לקיסר ואף קיבל את ברכתו העקרונית. הקיסר לא היה מוכן להתחייב לתמוך בתוכנית, כי לא האמין בה ואף כנראה חשש שפעילות ציונית באישורו תחליש עוד יותר את האימפריה העות'מאנית.
ממוזער
בשנת 1901 אף הופצה באירופה גלוית ברכה לשנה טובה, עליה דיוקנאות הסולטאן והרצל.
עבדול חמיד בראי ההיסטוריה
שמאל|ממוזער|150px|קריקטורה משנת 1896, הלועגת לניסיונות הרה-ארגון של עבדול חמיד באימפריה
תקופת שלטונו נחשבה לעידן הריאקציה בהיסטוריה העות'מאנית. אף על פי שהסולטאן הסתייג נחרצות מרעיונות ליברלים וחוקתיים, הוא לא התנגד לרפורמה ולמגמה המערבית, שיכלו בתמהיל נכון לחזק את מעמדו ומעמד האימפריה.
עבדול חמיד הוא אחת מהדמויות השנויות ביותר במחלוקת בהיסטוריה העות'מאנית. היסטוריונים מסכימים שהייתה לו אישיות דומיננטית, זיכרון יוצא דופן ואינטליגנציה בולטת. אולם, כל המעלות האלה התבטלו בשל נטייתו לחשדנות יתר שהובילה אותו להתבודדות ב'אילדיז' ולהתנהגויות בלתי צפויות. עבור אחדים, הוא נשאר "הסולטאן האדום", אשר הורה או אפשר את טבח אלפי הארמנים, רדף את הליברלים ו"הטורקים הצעירים", וביסס שלטון של אימה ברחבי האימפריה שלו. אחרים מציינים אותו כשליט דגול אשר שקד על מירוק תדמיתה של האימפריה העות'מאנית ושל האסלאם, דבר שהפך את תקופת שלטונו לאחת הגדולות בהיסטוריה של העולם האיסלמי. יש כאלו שמדגישים את מאמציו הגדולים למודרניות, ומציגים אותו כאדם שהתקדם לכיוון הטנזימאט.
המחקר בן זמננו, מאשר את קיומה של המערכת "החמידאנית", אשר מתאפיינת בשינוי גדול יותר במדיניות, משהיה בתקופת הטנזימאט. מבחינה פוליטית, מעבר כוח אל הארמון, מבחינה חברתית, המדינה נסמכה על פקידות מקומית שמרנית, במקום פקידים בעלי אוריינטציה מערבית מאיסטנבול. מבחינה טריטוריאלית, אנטוליה והפרובינציה הערבית קיבלו קדימות על אזור הבלקן. אוכלוסיות האימפריה בימי שלטונו של עבדול חמיד השני גדלה מכ-20 מיליון בשלהי שנות השבעים של המאה ה-19, ליותר מ-27 מיליון בסוף המאה, גידול של 35 אחוזים. היסטוריונים טורקים מודרניים, מייחסים לתקופתו את יצירת התשתית שהובילה להקמת טורקיה המודרנית .
קיבוץ חמדיה בעמק בית שאן נקרא בעקיפין על שמו, כיוון שבסמוך התקיים כפר ערבי, אל חמידיה, שנקרא ישירות על שם הסולטאן.
דמותו של עבדול חמיד במדיה האמנותית
ספרות
1982 – ברומן ההיסטורי של בארי אנסוורת' The Rage of the Vulture (זעם הנשר) מתוארת הפרנויה של הסולטאן בשלהי שלטונו (מאי 1908)
2021 – ברומן הסאטירי של אורהאן פאמוק שולח עבדול חמיד את המפקח הכללי על בריאות הציבור באימפריה ואת אשתו, אחיינית של הסולטאן, אל האי הדמיוני מינגריה, כדי למגר את מגפת הדבר
קומיקס
בספר הקומיקס The Treasury of Croesus (אוצרו של קרסוס) מאת דון רוזה סקרוג' דאק שולף אישור בחתימת הסולטאן עבודל חמיד השני מ-1905 הנותנת לו יד חופשית לחפור בחורבות אפסוס העתיקה.
קולנוע
1935 – הסרט Abdul the Damned (עבדול המקולל) מתאר את הסולטאן בערוב ימיו
סדרת הטללוויזיה של דרמה היסטורית Payitaht Abdulhamid (תורגמה לאנגלית כ-'The Last Emperor') מתארת את 13 השנים האחרונות של שלטונות של עבודל חמיד השני
לקריאה נוספת
בארי, אליעזר, ראשית הסכסוך ישראל-ערב, תל אביב: ספרית הפועלים, 1985.
טולידאנו, אהוד, מבוא לתולדות האימפריה העות'מאנית, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל אביב, 1985.
לואיס, ברנרד, צמיחתה של טורקיה המודרנית, אוניברסיטת ת"א, תל אביב, 1983.
צורשר, יאן אריק, טורקיה-היסטוריה מודרנית, אוניברסיטת ת"א, תל אביב, 2005.
קישורים חיצוניים
תפילה לשלום עבדול חמיד השני שחיבר הרב שמואל סלנט, לרגל 26 שנים לשלטונו, קיץ 1898
הערות שוליים
קטגוריה:סולטאני האימפריה העות'מאנית
קטגוריה:עות'מאנים ממוצא צ'רקסי
קטגוריה:רצח העם הארמני: אישים
קטגוריה:אבירי מסדר העיט השחור
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:אבירי מסדר הפיל
קטגוריה:אבירי מסדר גיזת הזהב
קטגוריה:ילידי 1842
קטגוריה:נפטרים ב-1918 | 2024-09-17T11:21:26 |
כורדים | כורדים (בכורדית: کورد / Kurd) הם קבוצה אתנית ולאום המהווים חלק מהעמים האיראניים. מספרם של הכורדים מוערך בכ־25 עד 40 מיליון נפש. מרבית הכורדים חיים בטורקיה, איראן, עיראק וסוריה. יש גם קהילות כורדיות קטנות יותר בארמניה ובגאורגיה. בעבר גם התקיימה קהילה כורדית עתיקה ליד קאבול שבאפגניסטן, אך היא עזבה את המדינה בזמן מלחמת האזרחים האפגנית. רוב הכורדים הם מוסלמים.
מראשית המאה ה-20 הכורדים שואפים להקים מדינה עצמאית בחבל הארץ כורדיסטן, אך עקב התנגדותן העזה של המדינות באזור לא עלה בידי הכורדים להקים מדינה. כתוצאה מכך, נותרו הכורדים הקבוצה הלאומית הגדולה ביותר ללא מדינה משלהם. המדינות בהן חיים הכורדים, עיראק, איראן, סוריה וטורקיה אינן מכירות בלאומיות הכורדית וחלקן אף שוללות מהם זכויות לביטוי תרבותי ולאוטונומיה.
בטורקיה, רוב מזרח המדינה מאוכלס ברוב כורדי. המחתרת הכורדית, PKK, הייתה פעילה מאוד בשנות התשעים וביצעה פעולות טרור רבות, עד לתפיסתו של מנהיגה עבדוללה אג'לאן. מלבד פעילותה נגד הכורדים שבגבולותיה, טורקיה תוקפת גם את הכורדים שבצפון עיראק.
לאחר שנעצר מנהיגה של המחתרת, התקבלה החלטה על ידי חבריה לרכך את האידאולוגיה שלה. התנועה החלה להתמקד בעיקר במאבק להכרה בשפה הכורדית, התרבות שלהם וזכותם לחופש ביטוי.
רוב הפליטים הכורדים שעזבו את טורקיה ועיראק חיים כיום בתנאים קשים במחנות הפליטים בארצות בהן הם מפוזרים, ובפרט בסוריה, שם התנהלה מלחמת אזרחים קשה תחת שלטונו של בשאר אל-אסד, וחלקם אף השתתפו בה.
היסטוריה
הכורדים של היום מחשיבים את עצמם כצאצאי וממשיכי אנשי מדי, שכן הם שוכנים באותו אזור גאוגרפי בו התקיימה בעבר אימפריית מדי, וכן מהווים חלק מהעמים האירניים.
לאורך השנים שלטו בשטחי המחיה של הכורדים אימפריות רבות.
במאות ה-10–11 התבססו באזור כורדיסטן מספר ישויות מדיניות כורדיות: בצפון – הוקמו שאהדיד (951–1174) (מזרח טרנסאוקסניה בין הנהרות קור ואראקס), ראוואדיד (955–1221) (מרכזה בטיבריז ושלטה על כל אזרבייג'ן), במזרח נוסדו חסנוויהיד (959–1015) (בזגרוס בין שאהריזור וחוזיסטאן), ואנאזיד (990–1116) (מרכזה בהולואן) ובמערב – מרוואניד (ממוקמת דרומית לדיאבקיר וצפונית לג'זירה).
ישנם תיעודים בכתב מהמאה ה-11 למהומות שיצרו כורדים שחיו בתחומי השושלת הבויהית, בגלל מחסור במזון שנוצר בעקבות גל קור מתמשך. על פי התיאורים בני התקופה, בעקבות מהומות אלו, שניתן להניח שהחלו בעקבות מחסור במזון, קמו מיליציות כורדיות – וכן מיליציות של עמים נוספים שחיו באותו אזור – שניצלו את הסכסוך הבויהי בין הצבא לממשל ויצאו למסעות ביזה ואונס, שהגיעו עד בגדאד.
שאיפותיהם הלאומיות של הכורדים הוכרו לראשונה במסגרת הסכם סוור אשר נחתם בסוור (בצרפתית: Sèvres), שבצרפת באוגוסט 1920 לאחר מלחמת העולם הראשונה ונועד לקבוע את גורל השטחים העות'מאניים שנכבשו במלחמה. ההסכם כלל הבטחה להקמת אוטונומיה כורדית חוצצת בשטחי טורקיה, סוריה, עיראק, איראן בסיוע מדינות ההסכמה. הוסכם כי עות'מאניים יאפשרו אוטונומיה זו, ואם תוך שנה מחתימת ההסכם ירצו בכך מרבית תושבי האזור, הכורדים יזכו בעצמאות.
עם זאת, העובדות בשטח שקבעו הטורקים בזמן מלחמת העצמאות של טורקיה עוגנו בהסכם לוזאן, ובריטניה, צרפת, איטליה ויוון אשררו את העצמאות הטורקית ללא הענקת מעמד אוטונומי לכורדיסטן, זאת בגלל הסכם והבטחה טורקית, עיראקית, איראנית וסורית לאפשר לאירופאים גישה וקניה בזול למאגרי הנפט האזוריים של הכורדים, בתמורה לביטול רעיון האוטונומיה הכורדית.
ממלכות ושושלות כורדיות
שמאל|ממוזער|250px|ממלכות כורדיות עצמאיות וממשלות כורדיות אוטונומיות בסביבות 1835.
סדקיים (700–827/8, איראן, אורמיה)
שדאדידים (951–1174, עבר הקווקז)
השושלת הרוואדידית (955–1071, תבריז ומראע'ה )
הד'באנים (943–1063)
מרוואנידים (990–1096, דינוור )
חסנוואיים (959–1095, כרמאנשאה)
בני עיאראן (או: בני ענאז) (991–1117, חלואן )
הזאראספיים (1155–1425)
השושלת האיובית (1171–1341)
וואסלדום של ממלכת ארדלאן (1169–1867)
אמירות באבאן (1649–1851, אזור סולימאניה)
אמירות סוראן (1816–1835, אזור רואנדז )
אמירות חאקירי (1835–היום, דרום-מזרח אנטוליה, טורקיה)
אמירות בהדינאן (1339–1843, עמאדיה )
נסיכות ביטליס
אמירות בוהטאן (1330–1855, ג'יזרה, ג'זירה)
מכריאן (סוף המאה ה-15 עד אמצע המאה ה-19)
ממלכת כורדיסטן (1921–1924 ו־1925)
כורדיסטן האדומה (1923–1929) וכורדיסטן אוקרוג (1930)
רפובליקת ארארט (1927–1930)
רפובליקת מהבאד (1946–1947)
דת
על פי אומדנים רווחים, 86% מהכורדים כיום הם מוסלמים, מתוכם כ-65% מוסלמים סונים. 10% הם מוסלמים שיעים, שחיים בעיקר בפרובינציות כרמנשאה ואילאם שבאיראן. 10% נוספים מהכורדים הם מוסלמים אלווים שחיים בעיקר בטורקיה. 15% הנותרים הם בעיקר יזידים ונוצרים מדנומינציות שונות, בעיקר ארמנים, אשורים, נסטוריאנים, יעקובים כלדים. דת נוספת נפוצה פחות היא היארסאניה. בנוסף ישנם יהודים כורדים שחיו בעבר אזורי הכורדים, וכיום רובם מתגוררים בישראל.
קהילות כורדיות
ימין|ממוזער|אזורים בהם הייתה אוכלוסייה כורדית משמעותית (מעל 75%) במזרח התיכון ובקווקז (אז דרום ברית המועצות), מסומנים באדום בהיר. המפה נוצרה בידי ה־CIA האמריקני בשנת 1986
ממוזער|כורדיסטן (בהיר), אזור המחיה העיקרי של הכורדים, עליו הם טוענים לאוטונומיה. האזור מחולק כיום בין מספר מדינות במזרח התיכון: דרום־מזרח טורקיה, מערב איראן, צפון עיראק ושלוש מובלעות קטנות בצפון סוריה ובדרום ארמניה. ה־CIA, סביבות 1992
טורקיה
אוכלוסיית הכורדים בטורקיה מוערכת בכ־14.3–20 מיליון איש (17%–24% מאוכלוסיית טורקיה), החיים ב־13 מחוזות שכוללים את כל אזור דרום ומזרח טורקיה. הכורדים חיו בשטחים שכיום הם בשליטת טורקיה עוד טרם השלטון המוסלמי. הטורקים הגיעו לראשונה למזרח כורדיסטן בתחילת המאה ה-14 כעות'מאניים שקבוצה מתוכם הפכה, לימים, לטורקים. כיום, מהכורדים בטורקיה נשללות זכויות מסוימות – למשל כל פעילות שקשורה לתרבות הכורדית אסורה בטורקיה. לכורדים אסור לקרוא לעצמם בשמות כורדיים ולהתלבש בבגדים כורדיים מסורתיים. דיבור בשפה הכורדית בציבור הוא עבירה פלילית. שירה, ריקוד ומשחקים כפי המסורת הכורדית אסורים והעבריין ייענש על כך. גם דפוס והפצה של חומרים כתובים בשפה הכורדית אסורים. עם זאת, בשנים האחרונות, עלו סימנים לכך שממשלת טורקיה עשויה לשנות את מדיניות הדיכוי שלה.
איראן
ממוזער|250px|נערה כורדית בבגדים מסורתיים ובידה לפיד, בחגיגת נורוז ליד כפר פאלנגאן, מרכז מחוז כאמייראן, מחוז כורדסתאן, איראן, 2017. חגיגות הנורוז בכפר נערכות על ידי בני־הנוער, העולים כשבידיהם לפידים בוערים אל הסלעים שמאחוריו, ושם מעלים מדורה לרגל השנה החדשה. בינתיים, התושבים עולים אל גגות-הבתים ומנגנים מוזיקה כורדית, והכל לובשים בגדים מסורתיים, צבעוניים ושמחים. חגיגות כאלו הן מסמלי התרבות הכורדית.
באיראן חיים כיום 8.2–12 מיליון כורדים (10%–14% מאוכלוסיית איראן) השואפים לעצמאות מדינית וכלכלית. מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת מתנהל סכסוך מתמשך בין הארגונים הכורדים לממשל האיראני במטרה לקבל עצמאות ואוטונומיה במזרח כורדיסטן. גם בתקופת השאה האיראני וגם בתקופת הרפובליקה האסלאמית. עם זאת, כאשר פרצה מלחמת האזרחים בסוריה, איראן היוותה מקום מפלט למאות אלפי פליטים כורדים שבתיהם נחרבו.
הכורדים הפיילים
שלושה גלים של פליטים כורדים עיראקיים, בשנים 1972, 1980, ו־1984 גורשו בכוח מעיראק של סדאם חוסיין לאיראן. רבים מהם הגיעו לאזור פייל, שם חיו בשלושה מחנות פליטים מרכזיים: מחנה עזרי, הנמצא בלוריסטן, אשר שיכן רק משפחות, מחנה ג'הראם, ליד שיראז, אשר שיכן בעיקר משפחות ומחנה רסמאר, הממוקם ליד קורבאד, אשר שיכן רק גברים צעירים. חלק מהגברים הכורדים הפיילים שהיו מסוגלים לעבוד פוזר בערים איראניות. בעת הגירוש, פיילים רבים ברחו לעיראק וחיים שם גם כיום אבל האלפים הרבים של הצעירים הכורדים המשכילים של פייל הופרדו ממרבית הפיילים ונאלצו לשהות כאסירים בעל כורחם בבתי כלא שבהם עברו עינויים קשים, וחיו בתנאים משפילים. הצעירים האלה כוללים ביניהם רופאים, מהנדסים, מדענים וטכנאים. רובם הגדול לא נראה מאז, ויש המשערים כי רבים מתו במחנות. לאחר החתימה על הסכם אלג'יר בין השאה האיראני מוחמד רזא שאה פהלווי לסדאם חוסיין ב־6 במרץ 1975 נותר באיראן מספר רב של פליטים כורדים פיילים. פליטים אלה סירבו לחזור לעיראק כל עוד נשאר סדאם חוסיין בשלטון. עשרות אלפים מהם היגרו לאירופה, לצפון אמריקה ולאוסטרליה וחיו שם כמהגרים, רובם בלתי חוקיים. הכורדים הפיילים ששרדו ושוחררו ממחנות הפליטים מהווים מיעוט באיראן ובעיראק וסובלים ממעמד נמוך אפילו יותר מאשר כורדים אחרים.
עיראק
האוכלוסייה הכורדית בעיראק מוערכת בכ־5.6–8.5 מיליון כורדים (14%–22% מאוכלוסיית עיראק).
התקוממות השיעים והכורדים
בשנת 1991, עם סיום מלחמת המפרץ, החלו כורדים תושבי עיראק להתקומם בניסיון להפיל את משטרו של סדאם חוסיין, והקימו את כורדיסטן העיראקית. לאחר שהפציץ את אזורי השיעים בדרום והביא להרוגים רבים, שיסה סדאם חוסיין את המשמר הנשיאותי גם בערים כורדיות במטרה לדכא את ההתקוממות. ב־23 במרץ 1991 החלו שלוש אוגדות שריון לתקוף את העיר כירכוכ בעיראק, וחוסיין הורה לצבאו להרוס את הרובע הכורדי של העיר. העיר הופצצה על ידי ארטילריה, רקטות וירי מסוקים שהרסו את רוב בתי הכורדים. מאות אלפי תושבים ברחו מבתיהם בעיר ונסו אל עבר הגבול האיראני.
הפליטים לא הוכנסו לאיראן, וחזרו להרסיות בתיהם שם נאלצו לשהות. כמותם נאלצו לנהוג גם פליטים מחלביה, צ'וורתה, ראניה וקאלה דיזה הסמוכים לגבול. כיום רבים מהפליטים מתגוררים באזור מזרח כורדיסטן.
הצבא העיראק בכירכוכ לא אפשר לפליטים לחזור לבתיהם. סדאם חוסיין תכנן לשנות את ההרכב האתני בכירכוכ, שמהווה מרכז לייצור נפט, על ידי יישוב ערבים עיראקיים בבתי הכורדים. ביולי 1991 הובאו אלפי משפחות ערביות, שהשתכנו בבתים הכורדים שננטשו. בדרך זו, חוסיין ניסה לעקור את הכורדים לצמיתות מביתם. מאז אוקטובר 1991, נציבות הפליטים של האו"ם סיפקה להם סיוע דל ביותר.
כאשר תקף הצבא העיראקי שוב את קאלר וסולימאניה ב־5 באוקטובר 1998, נמלטו כ־300 אלף כורדים, רובם נשים וילדים. ארגוני סיוע כורדים, בסיוע הכורדים המקומיים, ניסו לסייע אך נתקלו בקשיים בשל האמברגו הכלכלי שהוטל על האוכלוסייה הכורדית.
תחת שלטונו של סדאם חוסיין, עד 2003, היו הכורדים חשופים לרצח עם, שמטרתו הייתה הרס העם הכורדי ומורשתו האתנית באמצעות הפצצה כימית והתקפות צבאיות לא־קונבנציונליות. באזורים הכפריים של כורדיסטן נהרסו כמה אלפי עיירות וכפרים קטנים. מאות אלפי כורדים נתפסו על ידי חיילים עיראקים, הועברו בכפייה מהכפרים שלהם לחלקים הדרומיים והצפון-מערביים של עיראק, שם הם נכלאו בבתי הכלא, במחנות הריכוז והתקיימו בתנאים קשים ביותר בשולי הכפר. בעקבות מלחמת עיראק שהחלה בשנת 2003 ומיגור שלטונו הדיקטטורי של סדאם חוסיין, זכו הכורדים בעיראק לאוטונומיה רחבה יותר, ובשנת 2005 הגיעו להבנות הדדיות עם הממשל בבגדאד.
לפני מלחמת עיראק ובמהלכה, לחמו כוחות פשמרגה נגד הממשלה העיראקית בכורדיסטן העיראקית, וכעת הם מפקחים על המחוז. ב־21 באוקטובר 2011 הודיע נשיא ארצות הברית ברק אובמה על הוצאת צבא ארצות הברית מעיראק עד סוף 2011. במקביל, הודיעו טורקיה ואיראן על תיאום מלחמה משותפת של שתי המדינות נגד הכורדים בצפון עיראק. במהלך פלישת צבא טורקיה לצפון עיראק והתקפותיו מהאוויר באוקטובר 2011, נהרגו כ־50 מורדים כורדים.
בהמשך 2011, במהלך מלחמת האזרחים השנייה בעיראק, חברו הכורדים לחיילי עיראק על מנת לשחררה מידי דאעש.
משאל העם על עצמאות כורדיסטן העיראקית
ב־25 בספטמבר 2017, התבצע משאל עם על עצמאות כורדיסטן העיראקית, במסגרתו הצביעו תושבי צפון עיראק הכורדים בנוגע לשאלת ההיפרדות מהשלטון העיראקי. תוצאות המשאל העלו כי 93% מכלל המצביעים הצביעו בעד, בעוד 7.27% מכלל המצביעים הצביעו נגד. בעקבות תוצאות המשאל, תגובות חריפות במיוחד הושמעו מטעם טורקיה, איראן ועיראק, בהן איומים צבאיים. בעקבות משאל העם, הכוחות המזוינים של עיראק השתלטו על אזורים שכבשו הכורדים במהלך המלחמה בדאעש.
סוריה
האוכלוסייה הכורדית בסוריה מוערכת בכ-2 מיליון נפש, ומהווה כ-10% מכלל אוכלוסיית המדינה. תחת שלטון אסד, בדומה לטורקיה, נאסרה כל הפעילות התרבותית הכורדית. החזקת חומר כתוב בשפה הכורדית עלולה לגרור למאסר ארוך. בשונה מטורקיה, סוריה לא העניקה לכורדים אזרחות מעולם. הכורדים בסוריה מורדים באופן פעיל בשלטונו של בשאר אל-אסד במהלך מלחמת האזרחים שמתנהלת שם החל מ-2011.
בשנת 2013 הכריזה כורדיסטן הסורית על אוטונומיה באופן חד־צדדי. הכורדים נלחמו נגד ארגון דאעש, ולאחר מכן נגד צבא טורקיה.
פזורה
ראו גם
כורדיסטן
המכון הכורדי בפריז
קישורים חיצוניים
: כתבה על הכורדים בצפון עיראק ואהדתם לישראל
סדרת כתבות וצילומים על הכורדים בטורקיה, באתר ynet, מנובמבר 2007
הערות שוליים
*
קטגוריה:עמים
קטגוריה:עמי המזרח התיכון
קטגוריה:עמי אסיה
קטגוריה:סוריה: קבוצות אתניות | 2024-10-06T23:17:20 |
בית הבסבורג | בית הבסבורג (לעיתים מאוית גם הפסבורג, בגרמנית Habsburg) הוא אחד מבתי המלוכה החשובים של אירופה, ושושלת מהעתיקות בעולם. בין התפקידים בהם החזיק הבית:
קיסרי גרמניה (למשך מספר מאות עד 1806), בדרך כלל הוכתרו בתור קיסרים רומים קדושים ושליטי אוסטריה (בתור דוכסים 1282–1453, ארכידוכסים 1453–1804)
קיסרי אוסטריה – קיסרי האימפריה ההבסבורגית (1526–1804), קיסרי האימפריה האוסטרית (1804–1867), קיסרי האימפריה האוסטרית ("ציסלייטניה") במסגרת האימפריה האוסטרו-הונגרית ובמקביל קיסרי האימפריה האוסטרו-הונגרית כולה (1867–1918)
מלכי קרואטיה (1437–1439, 1445–1457, 1526–1918)
מלכי הונגריה (1437–1439, 1445–1457, 1526–1918)
מלכי ספרד (1516–1700)
מלכי פורטוגל (1580–1640)
מלכי בוהמיה (1526–1618, 1621–1867)
הנסיכים הגדולים של טרנסילבניה (1690–1867)
בנוסף, הבית החזיק במספר כתרים אחרים לזמן קצר:
מלך אנגליה ואירלנד (1554–1558)
קיסר מקסיקו (1864–1867)
הדוכס הגדול של טוסקנה (1790–1859)
דוכס פארמה (1814–1847)
דוכס מודנה (1814–1859)
ועוד תארים רבים נוספים.
מקור השם
השם נגזר מהמלה בגרמנית "הביכטסבורג", שפירושה "טירת הנִצים", שהייתה מושב המשפחה במאות ה-12 וה-13 בהבסבורג בשווייץ. מדרום מזרח גרמניה הרחיבה המשפחה את השפעתה ונכסיה לקצוות המזרחיים של האימפריה הרומית הקדושה, לשטח המקביל בערך לאוסטריה של היום (1278–1382). תוך שניים-שלושה דורות ההבסבורגים הצליחו להשיג תפיסה מקוטעת-בתחילה של הכתר הקיסרי שיישאר בידיהם במשך כמה מאות שנים (1273–1291, 1298–1308, 1438–1740, ו-1745–1806).
היסטוריה
רוזנות הבסבורג
בערך בשנת 1027 הקים ראדבוט, רוזן הבסבורג את טירת הבסבורג, ומונה לרוזן הנחלה מסביב לטירה. יורשיו הרחיבו את הנחלה, והשתלטו על השטחים שכוללים את הקנטונים של שווייץ של ימינו: שוויץ, ארגאו, אונטרוולדן ואורי, ועל שטחים שונים באלזס.
בשנת 1232 הקים רודולף השלישי, רוזן הבסבורג את רוזנות הבסבורג-לאופנבורג, שהתקיימה עד לשנת 1408. בנו של רודולף השלישי - אברהרד הראשון, רוזן הבסבורג-לאופנבורג הקים בשנת 1273 את בית הבסבורג-נוי-קיבורג, שהתקיים עד לשנת 1417.
דוכסות אוסטריה
בשנת 1273 נבחר רודולף הראשון מהבסבורג למלך גרמניה, אולם אוטוקר השני, מלך בוהמיה, ואלפונסו העשירי, מלך קסטיליה סירבו לבחירה, ובשל כך פתח רודולף בשנת 1274 במלחמה נגד אוטוקר. בשנת 1276 כבש רודולף את דוכסות קרינתיה, ובשנת 1278 הביס רודולף בקרב מרשפלד את אוטוקר, שאף נהרג בקרב, ובכך נעשה רודולף לשליט אוסטריה. שושלתו של רודולף – בית הבסבורג, שלטה באוסטריה כ-640 שנה. סביב המאות ה-14 וה-15 הרחיבו ההבסבורגים את שטחיהם והחלו לצבור מחוזות בקרבת דוכסות אוסטריה, שהייתה דוכסות קטנה שחלשה לאורך הדנובה ועל שטיריה. בשנת 1335 השיג (אלברכט השני) את קרניולה (דוכסות קראין) שבסלובניה ואת קרינתיה, ובשנת 1368 את טירול. מחוזות אלו הפכו לחלק מהירושה שקיבלו השליטים ההבסבורגים, ונקראו "טריטוריות הירושה".
במאות ה-14 וה-15 ידע בית הבסבורג עליות ומורדות. בהסכם נוינברג שהתרחש ב-1379 תחת שלטונם של אלברכט השלישי ולאופולד השלישי פוצלה אוסטריה ביניהם, אלברכט החזיק באוסטריה עצמה, בעוד שלאופולד החזיק בטריטוריות הירושה. ב-1402 התרחש עוד פיצול, ארנסט הקשוח קיבל את שטיריה, קרינתיה וקרניולה, ופרידריך הרביעי, דוכס אוסטריה את טירול ואת דרום מערב אוסטריה שהיה אוסף של טריטוריות הבסבורגיות (אזור המזוהה עם ברובו שוואביה). האיחוד מחדש בוצע על ידי פרידריך החמישי, דוכס אוסטריה (השלישי כקיסר האימפריה הרומית הקדושה) ובנו של ארנסט הקשוח, לאחר נפילת הטורים ההבסבורגיים אלברט והבכירים הטירולינים.
בשנת 1438 נבחר הדוכס אלברכט מאוסטריה ליורש של חמיו, זיגיסמונד, קיסר האימפריה הרומית הקדושה מבית לוקסמבורג. על אף שאלברכט מלך רק במשך שנה (כאלברכט השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה), מאז מלכותו כל קיסרי האימפריה הרומית הקדושה היו משושלת הבסבורג, מלבד חריגה אחת.
האימפריה הרומית הקדושה
ממוזער|שמאל|האימפריה של קרל החמישי
בשנת 1453 העלה פרידריך השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה את דוכסות אוסטריה למעמד של ארכידוכסות. ההבסבורגים החלו לרכוש שטחים רבים מחוץ לאדמות הירושה על ידי נישואים: בשנת 1477 מקסימיליאן, ארכידוכס אוסטריה בנו היחיד של הקיסר פרידריך השלישי נשא לאשה את מארי, דוכסית בורגונדיה, היורשת של דוכסות בורגונדיה שבצרפת וכך השיג את רוב מדינות השפלה וחלקים מצרפת לטובת בית ההבסבורג; בנו שלו, פיליפ "היפה", נשא לאישה את הנסיכה חואנה ("המשוגעת"), יורשת אראגון וקסטיליה וכך השיג לטובת ההבסבורגים את ספרד ונחלותיה האיטלקיות, אפריקאיות ונחלות העולם החדש; ונכדו, הקיסר קרל החמישי, בנו של פיליפ, שלט על שטח עצום שעליו לא מלך מעולם שום מלך אירופאי, ונקראה "האימפריה בה השמש אינה שוקעת לעולם".
ממוזער|שמאל|פיצול האימפריה של בית הבסבורג
כאשר ויתר קרל החמישי (שנקרא בספרד "קרלוס הראשון") על כתרו, הוא בחר להוריש את ספרד ואת האימפריה הרומית הקדושה ליורשים שונים. כתוצאה מכך התפצלה המשפחה לבית הבסבורג האוסטרי ובית הבסבורג הספרדי.
ספרד ההבסבורגית
ספרד ההבסבורגית השתרעה מהפיליפינים עד לארצות השפלה, והייתה, למשך זמן, הכוח הגדול באירופה. מהסיבה הזו, תקופה זו בהיסטוריה של ספרד נקראת גם עידן ההתרחבות. אף על פי שבדרך כלל נזכרת בשטחה במרכז אירופה, הרחיבה ממלכת הבסבורג את שליטתה גם לספרד מ-1516 עד ל-1700. תחת שליטת בית הבסבורג, הגיעה ספרד לשיא השפעתה וכוחה, אך גם התחילה את דעיכתה האיטית.
ימי העליונות של ספרד במאה ה-16 החלו עם הניצחון על העות'מאנים בקרב לפנטו ב-1571, ועם סדרת ניצחונות על אנגליה במלחמת אנגליה-ספרד (1585-1604). במהלך אמצע המאה ה-17, ימי הגדולה הספרדים בשלטון בית הבסבורג החלו בדעיכה ארוכה שנפתחה בסדרת הפסדים במלחמת שמונים השנים, וכן באובדן הארמדה הגדולה. במהלך מלחמת שלושים השנים כותרה ספרד ההבסבורגית, ובחציה השני של המאה ה-17 הובסה בידי הצרפתים, תחת הנהגתו של לואי הארבעה עשר, מלך צרפת. שלטון הבסבורג בספרד בא לסופו במותו של קרלוס השני, מלך ספרד, מה שהביא לפתיחתה של מלחמת הירושה הספרדית. תקופת השלטון ההבסבורגי בספרד נחשבת לתור הזהב של ספרד, ועידן הפריחה התרבותית שלה.
ממלכת הבסבורג
ראשיתה של ממלכת הבסבורג נעוץ במותו של לאיוש השני, מלך הונגריה במהלך קרב מוהאץ' נגד צבא האימפריה העות'מאנית. הארכידוכס פרדיננד הראשון מבית הבסבורג הפך למלך בוהמיה ובהמשך לאחר חלוקת שטחי ממלכת הונגריה, זכה גם בשטחי מערב וצפון הונגריה וזאת בתמיכתו של אחיו קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.
ראשית ימיה של האימפריה לוותה במאבקי חוץ לבלימת כוחה של האימפריה העות'מאנית ומאבקי פנים בין קתולים לפרוטסטנטים.
במהלך המלחמה ההבסבורגית-עות'מאנית (1591–1606) הצליחו האוסטרים לבלום את התקדמות העות'מאנים במרכז אירופה וחזרו ובלמו את העות'מאנים מהגעה לווינה. מלחמת שלושים השנים שהחלה כמלחמת דת בין פרוטסטנטים מורדים לשלטון הקתולי והסתיימה בחתימת שלום וסטפאליה, מיצבה עוד יותר את הפיאודליזם בתוך האימפריה הרומית הקדושה והבליטה את חולשתו של השלטון המרכזי אל מול אוסף נסיכויות וממלכות. ממלכת הבסבורג מיצבה עצמה כגורם הדומיננטי באימפריה. במהלך המלחמה ההבסבורגית-עות'מאנית (1663–1664) צרו העות'מאנים בשנית על וינה, אך צבא ממלכת הבסבורג הצליח להודפם.
במהלך מלחמת האימפריה העות'מאנית-הליגה הקדושה (1683–1699) הנחיל צבא הממלכה בפיקודו של הנסיך אויגן מסבויה תבוסה מוחצת לעות'מאנים, והם איבדו שטחים נרחבים במרכז אירופה ואולצו לחתום על הסכם קרלוביץ. מספר שנים מאוחר יותר ניצחו ההבסבורגים שוב במהלך המלחמה ההבסבורגית-עות'מאנית (1716–1718) והעות'מאנים נאלצו לחתום על הסכם שלום פוז'ארוואץ תוך אובדן שטחים נוסף בסרביה, בוסניה והרצגובינה. בתקופה זו הגיעה ממלכת הבסבורג לשיא עוצמתה.
בשנים 1740–1748 התחוללה מלחמת הירושה האוסטרית ובמרכזה העימות האישי בין פרידריך השני, מלך פרוסיה מבית הוהנצולרן לבין מריה תרזה מבית הבסבורג. הסכסוך הפך למלחמה אזורית ובסיומה, שלזיה נותרה בידי הפרוסים לאחר שנכבשה על ידי פרידריך השני, ואוסטריה מסרה כמה דוכסויות בצפון איטליה לאויבתה, ממלכת ספרד, ולבעלת בריתה, סרדיניה. הסכסוך פגע ביציבותה וחוזקה של האימפריה הרומית הקדושה.
שיטת הצמיחה של האימפריה של בית הבסבורג הייתה בעזרת קשרי נישואין מוצלחים ביותר, שהוסיפו להם עוד ועוד נחלות ושטחים. לא בכדי היה המוטו של אותה תקופה "מלחמות יעשו אחרים. את, אוסטריה בת המזל, התחתני! מה שנותן מרס לאחרים, לך נותנת האלה ונוס."
הנוסח המקורי הוא לטיני:
Bella gerant alii. tu, felix Austria, nube!
Nam quae Mars aliis, dat tibi regna Venus.
בשלהי המאה ה-18 וראשית המאה ה-19 החלישו מאוד המלחמות הנפוליאוניות את כוחה של האימפריה הרומית הקדושה וממלכת הבסבורג בתוכה. הצטרפותם לקואליציה האנטי-צרפתית השלישית ותבוסתם הקשה בקרב אולם ובקרב אוסטרליץ הובילו לחתימת חוזה פרסבורג. ב-6 באוגוסט 1806 התפרקה האימפריה הרומית הקדושה, הקיסר פרנץ השני ויתר על תוארו והכריז על עצמו קיסר אוסטריה.
האימפריה האוסטרית
ממוזער|שמאל|דגל המלוכה ההבסבורגית; שימש גם כדגל האימפריה האוסטרית עד ה-Ausgleich בשנת 1867.
הקיסר פרנץ השני (שנקרא גם פרנץ הראשון, קיסר אוסטריה) השתמש בתואר הבא: "אנחנו, פרנץ הראשון, קיסר אוסטריה בחסד האל, מלך ירושלים, הונגריה, בוהמיה, דלמטיה, קרואטיה, סלאבוניה, גליציה ולודומריה, ארכידוכס של אוסטריה, דוכס לורן, זלצבורג, וירצבורג, פרנקוניה, שטיריה, קרינתיה וקרניולה; הדוכס הגדול של קרקוב; נסיך טרנסילבניה; מרקיז (מרגרב) מורבייה; דוכס סנדומיר, מזוביה, לובלין, שלזיה העלית והתחתית, אושוויץ וזטור, טשן ופריול; נסיך ברכטסגאדן ומרגנת'היים; נסיך-רוזן של הבסבורג, גוריציה וגרדיסקה ושל טירול; והמרגרב של לוסטיה העילית והתחתית ושל איסטריה".
בשנות ה-60 של המאה ה-19 ניטש מאבק בין אוסטריה לפרוסיה על ההגמוניה בגרמניה, ולבסוף הפסידה אוסטריה במלחמת אוסטריה–פרוסיה, מה שהוביל לאיחוד גרמניה תחת בית הוהנצולרן. בשנת 1867 הוקמה האימפריה האוסטרו-הונגרית, שהתקיימה עד לאחר התבוסה במלחמת העולם הראשונה.
האימפריה האוסטרו-הונגרית
הונגריה, שהייתה למעשה תחת שלטון ההבסבורגים מאז 1526 אך בעיקר תחת כיבוש האימפריה העות'מאנית במשך 150 שנה, נכבשה מחדש בשנים 1683–1699. בשנת 1867 זכתה הונגריה בהכרה כממלכה עצמאית תחת ה-Ausgleich או "פשרה" (ראו אוסטרו-הונגריה), עד הדחת ההבסבורגים מאוסטריה והונגריה לאחר התבוסה במלחמת העולם הראשונה.
כיום
ראש בית הבסבורג כיום (2017) הוא קרל, ארכידוכס אוסטריה (נולד ב-1961), בנו הבכור של אוטו, נסיך הכתר של אוסטריה. אוטו היה יורש העצר האחרון של האימפריה האוסטרו-הונגרית, החל מעליית אביו קרל הראשון, קיסר אוסטריה בשנת 1916 לכס המלכות ועד להכרזת הרפובליקה. במשך שנים נאסר על אוטו הבסבורג לשהות באוסטריה ובקשתו לשוב אליה היה נושא למחלוקת פוליטית עזה במדינה. יש צאצאים אחרים של בית הבסבורג בקולומביה, בוונצואלה ובאקוודור
עץ משפחה
שליטי בית הבסבורג
דוכסי אוסטריה
פרידריך הראשון, דוכס אוסטריה (1296–1330)
לאופולד הראשון, דוכס אוסטריה (1290–1326)
אלברכט השני, דוכס אוסטריה (1298–1358)
רודולף הרביעי, דוכס אוסטריה (1339–1365)
פרידריך השלישי, דוכס אוסטריה (1347–1362)
אלברכט השלישי, דוכס אוסטריה (1348–1395)
אלברכט הרביעי, דוכס אוסטריה (1377–1404)
לאופולד השלישי, דוכס אוסטריה (1351–1386)
וילהלם, דוכס אוסטריה (1370–1406)
לאופולד הרביעי, דוכס אוסטריה (1371–1411)
ארנסט, דוכס אוסטריה (1377–1424)
קיסרי האימפריה הרומית הקדושה
בית הבסבורג
רודולף הראשון, מלך גרמניה, 1273 – 1291
אלברכט הראשון, מלך גרמניה, 1298–1308
אלברכט השני, מלך גרמניה, 1438–1439
פרידריך השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, 1440–1493
מקסימיליאן הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, 1493–1519
קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, 1519–1556
פרדיננד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, 1556–1564
מקסימיליאן השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, 1564–1576
רודולף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, 1576–1612
מתיאס, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, 1612–1619
פרדיננד השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, 1619–1637
פרדיננד השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, 1637–1657
לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, 1658–1705
יוזף הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, 1705–1711
קרל השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, 1711–1740
בתו של קרל השישי – מריה תרזה שלטה יחד עם בעלה פרנץ הראשון, ותוארה היה ארכידוכסית אוסטריה ומלכת הונגריה ובוהמיה.
בית הבסבורג-לורן
פרנץ הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, 1745–1765
יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, 1765–1790
לאופולד השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, 1790–1792
פרנץ השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, 1792–1806
קיסרי אוסטריה
פרנץ הראשון, קיסר אוסטריה, 1804–1835
פרדיננד הראשון, קיסר אוסטריה, 1835–1848
פרנץ יוזף, קיסר אוסטריה, 1848–1916
קרל הראשון, קיסר אוסטריה, 1916–1918.
מלכי הונגריה
אלברכט, מלך הונגריה, 1437–1439
לסלו החמישי, מלך הונגריה, 1444–1457
פרדיננד הראשון, מלך הונגריה, 1526–1564
מקסימיליאן הראשון, מלך הונגריה, 1563–1576
רודולף הראשון, מלך הונגריה, 1572–1608
מתיאש השני, מלך הונגריה, 1608–1619
פרדיננד השני, מלך הונגריה, 1618–1637
פרדיננד השלישי, מלך הונגריה, 1625–1657
פרדיננד הרביעי, מלך הונגריה, 1647–1654
לאופולד הראשון, מלך הונגריה, 1655–1705
יוזף הראשון, מלך הונגריה, 1687–1711
קארוי השלישי, מלך הונגריה, 1711–1740
מריה תרזה, מלכת הונגריה, 1740–1780
יוזף השני, מלך הונגריה, 1780–1790
לאופולד השני, מלך הונגריה, 1790–1792
פרנץ, מלך הונגריה, 1792–1835
פרדיננד החמישי, מלך הונגריה, 1835–1848
פרנץ יוזף הראשון, מלך הונגריה, 1848–1916
קארוי הרביעי, מלך הונגריה, 1916–1918
מלכי ספרד
פליפה הראשון, מלך קסטיליה 1506 (מלך רק בקסטיליה)
קרלוס הראשון, מלך ספרד 1516–1556
פליפה השני, מלך ספרד 1556–1598
פליפה השלישי, מלך ספרד 1598–1621
פליפה הרביעי, מלך ספרד 1621–1665
קרלוס השני, מלך ספרד 1665–1700
מלכי פורטוגל
פיליפה הראשון, מלך פורטוגל 1580–1598
פיליפה השני, מלך פורטוגל 1598–1621
פיליפה השלישי, מלך פורטוגל 1621–1640
הדוכסים הגדולים של טוסקנה
פרנץ שטפן, הדוכס הגדול של טוסקנה 1737–1765
לאופולד הראשון, הדוכס הגדול של טוסקנה 1765–1790
פרדיננד השלישי, הדוכס הגדול של טוסקנה 1790–1800, 1814–1824
לאופולד השני, הדוכס הגדול של טוסקנה 1824–1849, 1849–1859
פרדיננד הרביעי, הדוכס הגדול של טוסקנה 1859
דוכסי מודנה
פרנץ הרביעי, דוכס מודנה 1814–1831, 1831–1846
פרנץ החמישי, דוכס מודנה 1846–1848, 1849–1859
דוכסי פארמה
מארי לואיז, דוכסית פארמה 1814–1847
קיסר מקסיקו
מקסימיליאן הראשון, קיסר מקסיקו 1864–1867
שלטי האצולה של האימפריה האוסטרו-הונגרית
האימפריה האוסטרו-הונגרית הורכבה ממדינות שונות ומלאומים שונים, שהחיבור היחיד ביניהם היה הנאמנות לקיסר, שנשענה על ההיסטוריה הארוכה של בית הבסבורג.
ממוזער|שמאל|360px|המגן של החלק האוסטרי של האימפריה (1867–1915).
ממוזער|שמאל|360px|ספירה
לאחר 1867 החלק המזרחי באימפריה, המכונה טרנסלייטניה, היה בעיקר תחת שליטתה של ממלכת הונגריה. המגן שילב את הזרועות של ממלכת הונגריה, יחד עם שני מלאכים תומכים, והכתר של אישטוון הקדוש, יחד עם השטחים שהיו כפופים לה:
ממלכת דלמטיה, ממלכת קרואטיה, ממלכת סלאבוניה (באיחוד עם קרואטיה כממלכת קרואטיה-סלאבוניה – היו ידועים באופן רשמי כהממלכה המשולשת של קרואטיה, סלאבוניה ודלמטיה, אף על פי שהטענה לדלמטיה הייתה בעיקר דה יורה), נסיכות טרנסילבניה, בוסניה והרצוגובינה (1915–1918), העיר החופשית פיומה (רייקה של ימינו), ובמרכז ממלכת הונגריה.
החלק המערבי או האוסטרי של האימפריה, ציסלייטניה, המשיך להשתמש במגן של האימפריה משנת 1815 אך היו בו חותמות של הנחלות השונות הממוקמות סביב המגן המרכזי. באופן פרדוקסלי, חלק מהשלטים הללו היו שייכים לשטחים שהיו חלק מן החלק ההונגרי של האימפריה. מגן זה שהיה נפוץ ביותר עד לשנת 1915, היה ידוע כמגן הבינוני. בנוסף היה גם מגן קטן, שכלל רק את הזרועות האישיות של ההבסבורגים, כפי שהיה בשימוש בשנת 1815.
I II III IV V 35px 55px 55px 45px 60pxממלכת הונגריהממלכת גליציה ולודומריהארכידוכסות אוסטריהדוכסות זלצבורגדוכסות שטיריהVIVIIVIII 60px 60px 60px 60px 60pxרוזנות טירולדוכסות קרינתיה ודוכסות קרניולה ("בשדה אחד מחולק")מרקיזות מוראביה ודוכסות שלזיה ("בשדה אחד מחולק")IXXXI 45px 65px 60pxנסיכות טרנסילבניהממלכת איליריהממלכת בוהמיה
הגרסה של 1915
בשנת 1915, במהלך מלחמת העולם הראשונה, אימצה אוסטריה-הונגריה הרכב הרלדי חדש שאיחד את המגן ששימש בחלק ההונגרי, הידוע גם בשם אדמות כתר סטפן הקדוש, עם גרסה חדשה של המגן הבינוני האוסטרי אשר תואר לעיל.
לפני 1915, זרועותיהם של נחלות שונות בחלק האוסטרי של האימפריה הופיעו יחד במגן המוצב בתוך הנשר בעל הראש הכפול, כאינסקוצ'ון בשלט האצולה של האימפריה האוסטרית. הנשר היה בתוך מגן עם שדה זהב, ואילו המגן השני נתמך על ידי שני גריפינים, ועל הנשר עמד הכתר הקיסרי האוסטרי (בעבר פריטים אלה נכללו רק במגן הגדול). לאחר מכן, הוצג במרכז שלט האצולה המגן האישי של בית הבסבורג מוקף בשרשרת מסדר גיזת הזהב, ואילו מימין הוצג השלט האוסטרי ומשמאל השלט ההונגרי.
ממוזער|מרכז|600px|שלט האצולה הבינוני של החלק האוסטרי של האימפריה בשנת 1915. המראה כמגן במרכז (inescochcheon) את המגן האישי של בית הבסבורג-לורן, ומסביבו את השלטים של הנחלות השונות של האימפריה
בהרכב ההרלדי של 1915 הובאו המגנים של שני מוקדי האימפריה, אוסטריה והונגריה. המגן האוסטרי בצד שמאל נתמך בגריפון, ואילו המגן ההונגרי בצד ימין נתמך על ידי מלאך. במרכז הוצג המגן האישי של ההבסבורגים (הבסבורג, אוסטריה ולורן). מגן קטן זה היה מעוטר בכתר מלכות ומוקף בשרשרת מסדר גיזת הזהב, שמתחתיו היה המסדר הצבאי של מריה תרזה, שמתחתיו היו שרשרות המסדרים של אישטוון הקדוש ולאופולד. בתחתית השלט היה המוטו שקרא "AC INIVISIBIBILITER INSEPARBILITER" ("בלתי ניתן לחלוקה ובלתי נפרד"). הייתה גרסה פשוטה לשלט שבה לא היה את התומכים, אלא רק המגינים הפשוטים של אוסטריה והונגריה. אלה היו המגן של האימפריה האוסטרית עם אינסקוצ'ון של אוסטריה, והמגן של הונגריה (עם משבצת של קרואטיה בקצה).
ממוזער|מרכז|700px|שלט האצולה המשותף של האימפריה האוסטרו-הונגרית בשנת 1915, המציג את רוב הנחלות הגדולות של האימפריה האוסטרית (מגן שמאל) וממלכת הונגריה (מגן ימין). הזרועות האישיות של הבסבורג-לורן נמצאות במרכז. אוסף הנחלות שהכירו בראש בית הבסבורג כשליטם, המוצגים בשלט אצולה זה העמיד את האימפריה בעמדת נחיתות ברורה בהשוואה למדינות הלאום המאוחדות שהיו קיימות ביבשת אירופה.
הנחלות האוסטריותמגןחלקטריטוריה<center>230px230pxI II III IV V VI VII VIII IX X XI XII XIII XIV XV XVI XVII XVIII XIX XX ממלכת גליציה ולודומריהממלכת בוהמיהממלכת דלמטיהדוכסות שלזיהדוכסות זלצבורגמרקיזות מוראביהרוזנות טירולדוכסות בוקובינהפוראלברגמרקיזות איסטריהרוזנות גוריציה (חלק מרוזנות גוריציה וגראדיסקה) רוזנות גראדיסקה (גם חלק מרוזנות גוריציה וגראדיסקה)בוסניה והרצגובינה (מאוחדות) העיר החופשית הקיסרית טריאסטארכידוכסות אוסטריה התחתיתארכידוכסות אוסטריה העיליתדוכסות שטיריהדוכסות קרניולהדוכסות קרינתיהארכידוכסות אוסטריה
ארצות הכתר של אישטוואן הקדושמגןחלקטריטוריה<center>190px|border190px|borderI II III IV V VI VII ממלכת דלמטיה (שייך להונגריה מבחינה משפטית)ממלכת קרואטיהממלכת סלאבוניהנסיכות טרנסילבניהבוסניה והרצגובינהפיומהממלכת הונגריה
שלט האצולה האישימגןחלקמשמעות<center>140pxI II IIIרוזנות הבסבורגארכידוכסות אוסטריהדוכסות לורן
גלריה
260px 260px 240pxשלט האצולה של הנחלות ההונגריות (1867–1915)שלט האצולה של הנחלות ההונגריות (1915–1918)שלט האצולה הקטן של הנחלות האוסטריות (1805–1918) 160px 260px 250pxשלט האצולה הפשוט של הנחלות האוסטריות (1915–1918)שלט האצולה האישי של פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה (1848–1916)שלט האצולה הפשוט של האימפריה האוסטרו-הונגרית (1915–1918)
קישורים חיצוניים
Erzherzog Dr. Otto von Habsburg (Autorisierte Ehrenseite)
Habsburg Biographies
Habsburg Resource Centre on SurnameWeb
https://web.archive.org/web/20030623055155/http://www.ac.wwu.edu/~stephan/Rulers/hapsburg3.html
Genealogical tree of the house of Habsburg (till Maria Theresia)
הערות שוליים
*
קטגוריה:הרנסאנס
קטגוריה:העת החדשה
קטגוריה:ספרד: היסטוריה
קטגוריה:אצולה אוסטרית
קטגוריה:האימפריה האוסטרו-הונגרית
הבסבורג
הבסבורג
קטגוריה:האימפריה האוסטרית | 2024-10-17T08:38:37 |
פרנץ ורפל | שמאל|ממוזער|250px|דיוקן של ורפל של הצייר אריך ביטנר
פרנץ וֶרְפֶל (Franz Werfel; 10 בספטמבר 1890, פראג – 26 באוגוסט 1945, בוורלי הילס) היה סופר ומשורר יהודי-אוסטרי, מנציגיו הבולטים של זרם האקספרסיוניזם בספרות הגרמנית. בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים היו ספריו לרבי מכר. רוב פרסומו בא לו מיצירותיו הסיפוריות ובראשן "ארבעים הימים של מוסה דאג", אף שוורפל עצמו העדיף את השירה שלו על פני הסיפורת שלו. יצירותיו עסקו בתפר שבין זהות, התחדשות דתית, היסטוריה והומניזם-רליגיוזי יהודי-נוצרי. בשל נטייתו המוגברת לעבר הנצרות הקתולית הואשם לא פעם בהתנצרות. עם זאת, ורפל מעולם לא הוטבל לנצרות ונותר כל חייו נאמן ליהדותו.
ביוגרפיה
פרנץ ורפל היה בנם של יצרן הכפפות האמיד רודולף ורפל ואשתו אלבינה. המשפחה, כמרבית יהודי פראג, הייתה דוברת גרמנית ומשולבת בתרבות הגרמנית. במהלך כל חייו היה מיודד עם בני גילו הסופרים וילי האס, ארנסט דויטש, מקס ברוד ופרנץ קפקא.
את תעודת הבגרות השלים ורפל בשנת 1909 בגימנסיה הגרמנית ברחוב שטפן בפראג. כבר במהלך ימי בית הספר פרסם משיריו הראשונים.
בשנים 1911–1912 התנדב לשנת שירות צבאי בחיל המצב בפראג.
בשנים 1912–1915 היה לֶקטור בהוצאת ספרים בלייפציג. סדרת הכתבים האקספרסיוניסטיים "Der jüngste Tag" ("היום האחרון") ראתה אור בהשתתפותו. הוא נפגש עם המשורר ריינר מריה רילקה ויצר קשרי חברות ובעיקר יריבות עם הפובליציסט היהודי קרל קראוס. בשנים 1915–1917 שירת כחייל מפקדה ואחראי על טלפון-השדה בצבא אוסטרו-הונגריה במלחמת העולם הראשונה, בחזית גליציה המזרחית.
בשנת 1917 הועבר לתפקיד דוברות צבאית בווינה והתחבר עם אלמה מאהלר (אז אלמה מאהלר-גרופיוס). במהלך הרומן שלהם, נכנסה אלמה מאהלר, שהייתה עדיין נשואה לולטר גרופיוס, להיריון. בנם, מרטין קרל יוהאנס, לא שרד ומת לאחר תשעה חודשים.בהשפעתה של מאהלר החל מתרחק מהחיים הציבוריים והרבה בנסיעות. בשנת 1925 זכה ורפל בפרס גרילפרצר (Grillparzer), בשנת 1927 בפרס הממלכתי הצ'כוסלובקי ובפרס שילר. בשנת 1929 נישא לאלמה מאהלר לאחר שהתגרשה מוולטר גרופיוס. בשנת 1937 זכה ורפל בצלב הכבוד האוסטרי לאמנויות ומדעים.
ורפל ואלמה ביקרו פעמיים בארץ ישראל המנדטורית, בשנת 1925 ו-1930. רשמי המסע השפיעו רבות על יצירתו של ורפל, ובמיוחד במחזות "פאולוס בין היהודים" ו"הדרך הנצחית", וברומנים "ארבעים הימים של מוסה דאג" ו"ירמיהו איש ענתות".
לאחר סיפוח אוסטריה, נמלט ורפל בשנים 1938 עד 1940 מפני הנאצים לצרפת, לסנרי-סיר-מר (Sanary-sur-Mer), ואחרי 1940 ללוּרד (Lourdes). ביחד עם הסופרים היינריך מאן וגולו מאן נמלט ורפל בעזרת וריאן פריי (הוועד לסיוע לשעת חירום) מעבר להרי הפירנאים לספרד, עבר משם לפורטוגל ומשם היגר לארצות הברית, לבוורלי הילס וסנטה ברברה. במהלך התקופה שבין הימלטותו מאירופה ועד להגעתו לארצות הברית הפיצו הנאצים שמועות כי הוא נתפס על ידם ואף מת. רבים ממכריו ומעריציו, לרבות בארץ ישראל, ניסו לברר מה עלה בגורלו, ביניהם הסופרת לאה גולדברג והמשוררת היהודייה-אוסטרית מרתה הופמן.
בשנת 1941 קיבל את האזרחות האמריקאית. בשנת 1943 החמירה מחלת הלב שלו (אנגינה פקטוריס) ופקדו אותו שני התקפי לב. באותה שנה הוסרט בהצלחה רבה ספרו "שירת ברנדט" עם ג'ניפר ג'ונס בתפקיד הראשי. ב-1944 כתב את המחזה "יעקובובסקי והקולונל", שהועלה בהצלחה בברודוויי. בשנה האחרונה לחייו עמל לסיים את הרומן האחרון שלו, "כוכבם של הלא-נולדו", שחלק ניכר ממנו כתב ממיטת חוליו. ורפל השלים את כתיבת הרומן ימים אחדים לפני מותו.
בשנת 1945 נפטר ורפל מהתקף לב, ונטמן בבוורלי הילס. בשנת 1975 הועברו שרידיו לקבורה מחדש בבית הקברות המרכזי של וינה, בחלקת הכבוד (32 C, מספר 39).
בשנת 2006 הוענקה לו (לאחר מות) אזרחות כבוד של ארמניה.
על שמו קרוי פרס פרנץ ורפל לזכויות האדם .
על יצירתו: ספר השירים הולטפרוינד ("הידיד לעולם")
למרות פרסומו הרב כסופר רב-מכר של הרומנים "ארבעים הימים של מוסה דאג" ו"שירתה של ברנדט", שבעבורם הוא נודע כיום, את דרכו הספרותית הוא החל כמשורר אקספרסיוניסטי צעיר ומרדן. תהילתו באה לו מפרסום ספר שירי הגימנסיה שלו מפראג הישנה. בשנת 1911 נתפרסם ספר השירים הראשון שלו, "Der Weltfreund" ("הידיד לעולם") בתמיכתו של פטרונו הספרותי מפראג, הסופר היהודי מקס ברוד. ספר זה נתקבל בהערצה בקרב דור שלם של אינטלקטואלים במרכז-אירופה, ביניהם ולטר בנימין ופרנץ קפקא. "הידיד לעולם" נחשב לספר שבישר את ראשיתה של התנועה האקספרסיוניסטית בשירה ובספרות הגרמנית. השיר המפורסם ביותר מספר זה נחשב למניפסט הרוחני של התנועה האקספרסיוניסטית, השיר "אל הקורא" ("An den Leser") עם השורה המפורסמת מתוכו: "הו בנאדם, כל משאלתי היא להיות קרוב אליך!". שיר זה מבטא יותר מכל את הקריאה הצעקנית של הדור האקספרסיוניסטי, וכמיהתו לצאת מבדידותו האורבנית והמודרנית.
לאורך כל חייו פרסם ורפל קובצי שירה. המפורסמים שבהם: "אנו הווים", "יום הדין", ו"שינה ויקיצה". בגלותו בארצות הברית אף התפרסם מבחר משיריו על פני שלושה עשורים בתרגום לאנגלית בידי אדית אברקרומבי סנואו.
בהמשך דרכו היצירתית בווינה בין שתי מלחמות העולם גיבש ורפל השקפת עולם רליגיוזית קונסרווטיבית והיה לסופר מוביל בתנועה התרבותית להתחדשות הקתולית והיהודית באוסטריה. גיבוריו של ורפל משקפים לא פעם את הדואליות היהודית-נוצרית עמה נאבק לאורך כל חייו וביצירתו. רבים מגיבוריו מסמלים את האמונה שלו באדם ואת תפיסתו אודות הקשר הסימביוטי בין האדם לאל. במובנים רבים הוא הושפע לא מעט מרעיונותיו של מרטין בובר אודות הרליגיוזיות היהודית והרנסאנס היהודי. עם זאת, הוא תפס את הנצרות הקתולית כדת של אהבה, הנס והחסד ונטה לא פעם לעירוב בין עקרונות אמונה יהודיים ונוצריים. ברבות מיצירותיו הוא חתר למזג בין היהדות לנצרות אך לא תמיד מבקריו עשו עמו חסד על נסיונותיו אלה.
מבקרים רבים שחשדו בו כהתנצר האשימו אותו לא פעם בהפניית עורף לאחיו היהודים ואף השוו בינו לבין הסופר היהודי-פולני, שלום אש, שבדומה לוורפל היה ידוע באהדתו לנצרות ואף פרסם ספר אוהד על ישו, "האיש מנצרת".
בין יצירותיו
קובצי שירה
הידיד-לעולם, 1911
אנו הווים, 1913
זה אל זה, 1915
זמירות משלושת הממלכות (מבחר), 1917
יום-הדין (שירים ממלחמת העולם הראשונה), 1919
שבועות, 1923
שירים חדשים, 1928
שינה ויקיצה, 1935
שירים משלושים שנים (מבחר שיצא בגלות בארצות הברית), 1939
רומנים
ורדי, רומן אופרה, 1924
כינוס הבוגרים, 1927
ברברה או האדיקות, 1929
האחיות מנאפולי, 1931
ארבעים הימים של מוסא דאג 1933/34 (רומן היסטורי על רצח העם הארמני)
שמעו את הקול. ירמיהו, 1937
שמיים מועלים מעל, 1939
שירת ברנדט, 1941
כוכבם של הלא-נולדו (רומן מדע-בדיוני שפורסם לאחר מותו), 1946
מחזות
הביקור מהאליסיום, 1911
הפיתוי, 1912
נשות טרויה, 1914
אלת-הצהריים, 1919
איש-המראה, 1920
שירת-העז (טרגדיה), 1921
שוויגר, 1922
חוארץ ומקסימיליאן (דרמה הבסבורגית), 1924
פאולוס בין היהודים, 1926
ממלכת האל בבוהמיה, 1930
הדרך הנצחית, 1937
בלילה אחד, 1937
יעקובובסקי והקולונל, 1944
סיפורים ונובלות (מבחר חלקי)
לא הרוצח אשם אלא הנרצח, 1920
מותו של האזרח הקטן, 1927
כתב-יד נשי כחלחל, 1941
מספריו שתורגמו לעברית
ארבעים הימים של מוסה דאג -
תרגום יוסף ליכטנבום, הוצאת שטיבל, 1934; הוצאת נ' טברסקי, תש"ז
תרגום: צבי ארד, עם עובד, תשל"ט 1979
ורדי: רומן האופרה (תרגום: גבריאל טלפיר), גזית, תשט"ו-תשי"ח/(1957)
ירמיהו איש ענתות: רומן היסטורי (תרגום: ברוך קרופניק), נ' טברסקי, תש"ז
כינוס הבוגרים: רומן (תרגום: ישראל אלדד), המתמיד, תשט"ז
כתב יד נשי כחלחל (תרגום: רוני לוביאניקר), ספרית פועלים, תשנ"ב 1992
המשפחה מנאפולי (תרגום: צבי ארד), זמורה-ביתן, תשמ"ז 1986
שירת ברנאדט: רומן -
תרגום מאיר מוהר, גזית, תש"ו
תרגום צבי ארד, זמורה-ביתן, תשנ"א 1991
לקריאה נוספת
רעיה כהן, היסטוריה כמשל: פרנץ ורפל ו’הגורל הארמני’ בתקופת השואה, הוצאת ציון, ס'ב, ד', תשנ"ז 1997.
קישורים חיצוניים
אסופת לינקים
פרס פרנץ ורפל לזכויות האדם
הערות שוליים
קטגוריה:האימפריה האוסטרו-הונגרית: אישים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות המרכזי בווינה
קטגוריה:סופרים אוסטרים
קטגוריה:סופרים יהודים צ'כים
קטגוריה:סופרים יהודים אוסטרים
קטגוריה:משוררים אקספרסיוניסטים
קטגוריה:פליטי רדיפות הנאצים
קטגוריה:מהגרים מאוסטריה לארצות הברית
קטגוריה:סופרים אסורים (הונגריה 1944)
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1890
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1945 | 2024-09-26T08:56:41 |
פחם (פירושונים) | 2022-12-26T18:36:13 | |
אסון המסוקים | שמאל|ממוזער|250px|מסוק CH-53 "יסעור" של חיל האוויר הישראלי
ממוזער|הנקודות בהן התרסקו שני המסוקים, בשאר ישוב ובנחל שליד דפנה|300px
אסון המסוקים (נקרא גם "אסון היסעורים") היה אסון תעופה שהתרחש בליל כ"ח בשבט ה'תשנ"ז, 4 בפברואר 1997. שני מסוקי סיקורסקי CH-53 סי סטליון, "יסעור", של חיל האוויר הישראלי התנגשו זה בזה מעל עמק החולה, בעת שהובילו לוחמים מחטיבת הנח"ל ומחטיבת גולני לפעילות מבצעית במוצבי צה"ל שברצועת הביטחון, דלעת ובופור שבדרום לבנון. הלוחמים שהיו במסוקים היו שייכים בעיקר לחס"ע של חטיבת הנח"ל - שני צוותים של פלוגת ההנדסה (פלחה"ן) וצוות של הפלוגה נגד טנקים (פלנ"ט). בנוסף היו במסוקים חיילים מפלוגת הקשר (פלחי"ק) של חטיבת גולני וחיילים מסיירת גולני, יחידת אגוז, חיל השריון, ועוד.
אחד המסוקים התרסק בחצר של מבנה ששימש כצימר לנופשים במושב שאר ישוב, והשני התרסק בסמוך, בערוץ נחל בין שאר ישוב לקיבוץ דפנה. באירוע נהרגו כל 73 החיילים שהיו במסוקים. 8 מתוכם היו אנשי הצוות שהטיסו את המסוקים. לא היו נפגעים על הקרקע.
אסון המסוקים היה אסון התעופה הקטלני ביותר בעולם כולו לאותה עת שבו היו מעורבים מסוקים, עד שנת 2002, שבה הופל מסוק צבאי רוסי מעל צ'צ'ניה, כאשר באירוע זה מספר הנספים היה גבוה יותר ועמד על 127 בני אדם.
האסון הגביר את התמיכה הציבורית בקריאה ליציאת כוחות צה"ל מרצועת הביטחון שבדרום לבנון, שהתבצעה לבסוף במאי 2000.
רקע
לאחר היערכות צה"ל ברצועת הביטחון ב-1985, נפרש צה"ל בשורה של מוצבים בין הגבול הבינלאומי ("קו סגול") וגבול רצועת הביטחון ("קו אדום"). החל מסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 הלך והתעצם העימות בין צה"ל לארגון חזבאללה, שהתבטא בתקיפות של הארגון על מוצבי צה"ל ובפשיטות נגדיות. שני שיאים בלחימה זו היו במבצע דין וחשבון, בסוף יולי 1993, ומבצע ענבי זעם באפריל 1996.
אחת מנקודות התורפה של צה"ל הייתה התנועה בשיירות מהבסיסים בארץ למוצבים בלבנון. שיירות אלו הובילו חיילים, בדרך לחופשה וחזרה ממנה, וכן אספקה וציוד למוצבים. השיירות, מטבען, נעו בצירים ידועים ומוכרים מראש, באיטיות וללא יכולת לתמרן ולהתחמק, כאשר הן נושאות מספר רב של חיילים, וכך הפכו ליעד נוח וכדאי לתקיפה. צה"ל השקיע מאמצים רבים בהתמודדות עם איום זה. מאמצים אלה כללו שימוש בכלי רכב ממוגנים, "פתיחת הציר" על ידי כוח ייעודי לפני מעבר השיירה, פעולות חיפוי ואבטחה, ועוד. ניסיונות הפגיעה בשיירות המשיכו, וצה"ל ספג לא מעט אבדות.
אחת מהדרכים שהוצעו להובלת חיילים בדרך בטוחה יותר למוצבים הייתה הטסה במסוקים. גם בשיטה זו היו סיכונים לא מעטים, והיא דרשה היערכות משמעותית שכללה הכנת מנחתים ליד המוצבים, תיאום נהלים וגיבוש פקודות.
ההיערכות להטסה וההמראה
משימת ההטסה למוצבי הבופור ודלעת הייתה אמורה להתבצע ביום שני, כ"ו בשבט, תשנ"ז, 3 בפברואר 1997, ואולם בשל תנאי מזג אוויר קשים נדחתה הטיסה ליום שלאחר מכן, יום שלישי, כ"ז בשבט, 4 בפברואר. גם ביום זה לא היה מזג האוויר נוח: שרר ערפל והראות לא הייתה טובה. אולם בשעות אחר הצהריים השתפרה הראות וגובה בסיס העננים עלה.
עד לקבלת החלטה סופית על ביצוע ההטסה אושר למסוקים להמריא מבסיס תל נוף ולהמתין בשדה התעופה מחניים, ממנו היו אמורים לאסוף חיילים וקצינים ולהוביל אותם למוצבים בלבנון. שני המסוקים היו מדגם סיקורסקי CH-53 סי סטליון, "יסעור", של טייסת 118 ("דורסי הלילה"). מסוק אחד, שמספרו היה 903, נועד לטוס למוצב דלעת. צוותו של מסוק זה מנה את רס"ן , קברניט המסוק; רס"ן , טייס המשנה; והמכונאים המוטסים רס"ר ורס"ל . יעדו של המסוק השני, שמספרו היה 357, היה מוצב הבופור. צוותו מנה את רס"ן , קברניט המסוק; רס"ן , טייס המשנה; והמכונאים המוטסים, רס"ל ורס"ל . שני המסוקים הגיעו למחניים בסביבות השעה 17:00. התוכנית הייתה כי לאחר הנחתת הכוחות במוצבי דלעת והבופור, יטיס אחד מן המסוקים כוח תותחנים ממוצב שרייפה חזרה לישראל.
בשעה 18:48, לאחר קבלת האישור הסופי לביצוע המשימה ולאחר שהחיילים עברו תדרוך ותרגול על פי הפקודות שהיו להטסה ללבנון, המריאו שני המסוקים לדרכם. המסוק לבופור נשא 33 איש, והמסוק לדלעת נשא 32 איש. דקה לאחר ההמראה ביקש רס"ן לוי מהבקר אישור לחצות את הגבול ללבנון. אישור החצייה התעכב כמה דקות, ובינתיים הנחה הבקר את המסוקים לטוס במעגל המתנה. בשעה 18:56 אישר הבקר למסוקים לחצות את הגבול. שלוש דקות לאחר מכן נעלמו המסוקים מן המכ"ם.
האסון
ועדת החקירה לא הצליחה לקבוע חד משמעית את הסיבה להתנגשות בין שני המסוקים. על סמך הנתונים שנאספו מתמונת המכ"ם עולה כי כ-50 שניות לפני ההתרסקות עבר מסוק 357 (שטס למוצב הבופור) לטוס במקביל למסוק 903 (שטס למוצב דלעת), במרחק של כ-450 מטרים ממנו. 20 שניות לאחר מכן הקטין מסוק 903 את מהירותו, ומסוק 357 עבר להיות הקדמי. 15 שניות לאחר מכן - 15 שניות לפני ההתרסקות - הגביר שוב מסוק 903 את מהירותו, וחלף שוב על פני מסוק 357. במקביל, החל בפנייה שמאלה והנמכה. על פי ההשערה שינויי המיקום בין המסוקים היו בגלל תרגולת אותה ביצעו שני המסוקים, שמטרתה הייתה לוודא שכיבו את התאורות לפני החצייה לשטח האויב, על ידי בדיקה הדדית.
תוך כדי המעבר של מסוק 903 על פני מסוק 357, איבדו כנראה שני המסוקים את קשר העין ביניהם. לא ברור כיצד אירע ניתוק זה. ייתכן שהצוותים איבדו את קשר העין בגלל אורות היישובים שסביב, או שהתרכזות בפרט אחר הפנתה את תשומת הלב של הטייסים לכמה שניות. מבנה תא הטייס במסוקי היסעור יצר מצב שבו לטייסי המסוקים היה קשה לראות זה את זה: החלונות בתא הטייס מחולקים על ידי מסגרות וקורות, היוצרים מעין "נקודות מתות" בזוויות מסוימות. מצב זה הוחמר עוד יותר בשל העובדה שהטייסים השתמשו באמצעי ראיית לילה שנקרא "ז'ורנל". זוהי מעין משקפת המגבירה את אור הכוכבים ומאפשרת ראייה טובה בלילה, אך מצמצמת מאוד את שדה הראייה של הטייס. ייתכן שהשימוש באמצעי זה גרם לכך שצוותי המסוקים איבדו את קשר העין ההדדי. ניתוק קשר העין הביא לכך שברגע ההתנגשות היה מסוק 357 משמאל ומאחורי מסוק 903 ומעט מתחתיו.
על פי ניתוח שברי המסוקים והדרך שבה היו מפוזרים בשטח הסיקו חוקרי התאונה כי הרוטור של מסוק 357 פגע בחלקו האחורי של מסוק 903. מעוצמת הפגיעה נתלש הרוטור ממקומו, ועמו כל מערכת התמסורת אליה היה מחובר. ללא אמצעי העילוי צלל מסוק 357 והתרסק בערוץ נחל בין שאר ישוב לקיבוץ דפנה. ייתכן שהחום והחיכוך שיצרו תלישת הממסרות הביאו להתלקחות של המסוק בעודו באוויר. פגיעת הרוטור של מסוק 357 גרמה לתלישת הרמפה האחורית של מסוק 903 (דלת הכניסה הגדולה בקצה המסוק). ככל הנראה, צוות מסוק 903 ניסה לבצע נחיתת חירום, אך תוך כדי ההנמכה נתלש מהמסוק חלקו האחורי. ניתן להניח שהמסוק האחד ניזוק באופן קשה בעת פגיעת הרוטור של המסוק השני, וכאשר הגביר צוות המסוק את הספק המנועים לקראת הנחיתה עלה מאוד העומס על גוף המסוק וחלקו האחורי נתלש. המסוק החל להסתחרר, והתרסק לתוך צימר בשאר ישוב.
ועדת החקירה
בעקבות ההתרסקות הכריזה ממשלת ישראל על יום אבל לאומי. שר הביטחון, יצחק מרדכי, מינה ועדת חקירה בראשות מפקד חיל האוויר לשעבר, דוד עברי, על מנת לחקור את נסיבות התאונה. שאר חברי הוועדה היו השופט בדימוס חיים שפירא, לשעבר נשיא בית משפט השלום בתל אביב; האלופים במילואים בן ציון פרחי ועמוס ירון; ומפקד בסיס פלמחים, תת-אלוף שמואל אלדר.
הוועדה קיימה 37 ישיבות ושמעה 109 עדים, ואף קיימה טיסה אחת במסוק "יסעור" כדי לראות מקרוב כיצד נראה תא הטייס במסוק במהלך משימה. מטרתה העיקרית של הוועדה הייתה למצוא את הסיבה להתרסקות. במסוקים לא הותקנה "קופסה שחורה", ולכן משימת הוועדה הייתה מורכבת. הוועדה בחנה שורה ארוכה של נושאים, במטרה לגלות סיבה אפשרית. הוועדה הגיעה למסקנה שלא היו בעיות בטיחותיות במסוקים עצמם ולא נמצאה עדות לכך שהייתה תקלה כלשהי. אנשי הצוות היו כשירים לתפקידם, ולא נמצאו עדויות לשימוש בחומרים אסורים שהיו עלולים לפגוע ביכולתם של אנשי הצוות. הוועדה גם לא מצאה עדויות לבעיות בריאותיות, למתח נפשי ואף לא למניעים תחרותיים שהיו עלולים לגרום לתאונה. גם הנדסת האנוש של המסוקים נבדקה כסיבה אפשרית ונשללה, אם כי הוועדה סברה שיש מקום לתרגול נוסף בשימוש במערכת ראיית הלילה ("ז'ורנל"). הוועדה שללה גם אפשרות שהתאונה נגרמה בשל שימוש בטלפון סלולרי וגם לא בשל ירי של כדור או פיצוץ רימון יד, וכדומה. גם תנאי מזג האוויר נבדקו כסיבה לתאונה, סיבה שגם היא נשללה. הוועדה נעזרה במומחים שונים ובעדי ראייה וכן בוצעו סימולציות שונות, ובהן שימוש במחשבים מיוחדים של נאס"א.
ב-17 באפריל 1997 פורסמו מסקנות הוועדה. הוועדה קבעה כי
אף על פי שלא נמצאה סיבה ברורה שגרמה לתאונה, קבעה הוועדה ש"תאונות אינן קורות, תאונות נגרמות". לפיכך, המליצה שורה של המלצות ליישום במערך המסוקים בחיל האוויר. הוועדה מדגישה כי "...לא מצאה קשר ישיר, ברור וודאי בין המסקנות הרבות אליהן הגיעה באשר לגורמים האחרים לבין התאונה עצמה". ועם זאת, כדי למנוע תאונות עתידיות העלתה הוועדה המלצות אלה.
ההמלצה המרכזית בדו"ח היא הקמת להק אוויר למסוקים, שמטרותיו הן פיתוח וקביעת תורת הלחימה ומדיניות ההדרכה והאימונים של מערך המסוקים בחיל האוויר. להק המסוקים אמור לפקח על ביצוע ההדרכה והאימונים, על הסקת מסקנות מתאונות אימונים, ועוד. הוועדה ראתה בהמלצה זו המלצה ראשונה במעלה, בשל הגידול במערך המסוקים. בנוסף הגישה הוועדה שורה של המלצות, לגבי נתיבי הטיסה, הטיסה במבנה, נוהלי פינוי וחילוץ, ועוד.
בנוסף, העלתה הוועדה מסקנות אישיות. הוועדה החליטה על הדחת מפקד הטייסת, סא"ל עמירם לביא. סמ"ט ב', סרן ירון רוזן, הודח גם הוא מתפקידו ונקבע שלא ישמש בתפקיד פיקודי במשך שלוש שנים. תת-אלוף חיים גופן, מפקד בסיס תל נוף, ננזף נזיפה מינהלית על ידי הרמטכ"ל, ורס"ן אייל תם, קצין אג"ם של עוצבת חירם בפיקוד הצפון, ננזף נזיפה מינהלית על ידי אלוף פיקוד הצפון.
לאחר פרסום מסקנות הוועדה יצאה קבוצה של משפחות שכולות נגד צה"ל, בטענות של קיפוח ואי מיצוי החקירה, בין השאר עקב הגילוי כי במסוקים הוחזק חומר נפץ לצורך השמדה עצמית במקרה התרסקות בתוך שטח האויב. גם לאחר אסון הנ"ד עלה גילוי דומה, אך רק לאחר אסון המסוקים ניתנה הנחיה שלא לטוס עם חומר הנפץ בזמן העברת כוחות.
החללים
ממוזער|תמונות חללי האסון, כפי שהופיעו בגיליון "במחנה"
באסון נהרגו 18 קצינים ו-55 חוגרים. שמונה מתוכם היו אנשי צוות אוויר, צוותי המסוקים. היחידה שספגה את המכה הקשה ביותר באסון הייתה חטיבת הנח"ל: 28 מההרוגים היו חיילי החטיבה, 18 מהם מפלוגת ההנדסה (פלחה"ן) ועשרה מפלוגת הנ"ט ("עורב") של החטיבה. שני חיילים נוספים שנהרגו באסון היו מחיל הלוגיסטיקה, שהיו מסופחים לפלוגת ההנדסה. חטיבת גולני איבדה תשעה חיילים: שישה מפלוגת הקשר (פלחי"ק), אחד מפלוגת הסיור ואחד מיחידת אגוז. סגן-אלוף , הקצין הבכיר ביותר שנהרג בהתרסקות, היה גם הוא איש החטיבה, ושימש באותה תקופה כמג"ד המוצבים ברכס עלי טאהר. תשעה מן הנספים היו חיילים וקצינים בחיל השריון, ותשעה נוספים היו חיילים וקצינים בעוצבת חירם, בהם שני גששים. שאר ההרוגים היו חיילים ביחידת עוקץ וכלביהם וחיילי חיל המודיעין (שניים מיחמ"מ ואחד שהיה מפקד צוות מכ"ם קשת).
שמות הנופלים באסון המסוקים סגן , פלוגת חבלה (פלחה"ן), חטיבת הנח"ל סמל , פלוגת נ"ט (עורב), חטיבת הנח"ל סמל ראשון , פלוגת חבלה (פלחה"ן), חטיבת הנח"ל סגן , פלוגת חבלה (פלחה"ן), חטיבת הנח"ל סמל ראשון , יחידת מודיעין מטרות 869, חיל המודיעין
סמל ראשון , פלוגת חבלה (פלחה"ן), חטיבת הנח"ל סמל ראשון , פלוגת חבלה (פלחה"ן), חטיבת הנח"ל רב-סמל , חוליה טכנית, גדוד 75, חטיבה 7 סמל ראשון , מפקד צוות קשתות, חיל הקשר והתקשוב סגן , פלוגת קשר (פלחי"ק), חטיבת גולני רב-סמל ראשון , טייסת 118 ("דורסי הלילה") סמל ראשון , פלוגת חבלה (פלחה"ן), חטיבת הנח"ל סמל ראשון , בית הספר לשריון, חיל השריון סגן , יחידת תצפיתנים, חיל המודיעין סגן , גדוד 75, חטיבה 7 סמל ראשון , יחידת עוקץ סמל , פלוגת נ"ט (עורב), חטיבת הנח"ל רב-סמל , קצין חימוש, עוצבת חירם, חיל חימוש סמל ראשון , גדוד 75, חטיבה 7 סמל , פלוגת קשר (פלחי"ק), חטיבת גולני רב-סמל , טייסת 118 ("דורסי הלילה") סמל ראשון , פלוגת נ"ט (עורב), חטיבת הנח"ל סמל , פלוגת נ"ט (עורב), חטיבת הנח"ל סמל , פלוגת חבלה (פלחה"ן), חטיבת הנח"ל רב-סמל ראשון , יחידת הגששים, עוצבת חירם רב-סרן , טייסת 118 ("דורסי הלילה") רב-סרן , טייסת 118 ("דורסי הלילה") סגן , פלוגת נ"ט (עורב), חטיבת הנח"ל רב-סרן , גדוד 53, חטיבה 188 סמל ראשון , פלוגת חבלה (פלחה"ן), חטיבת הנח"ל סמל ראשון , פלוגת חבלה (פלחה"ן), חטיבת הנח"ל סרן ד"ר , חיל הרפואה רב-סרן , טייסת 118 ("דורסי הלילה") סמל ראשון , פלוגת חבלה (פלחה"ן), חטיבת הנח"ל סמל ראשון , פלוגת חבלה (פלחה"ן), חטיבת הנח"ל סגן , גדוד 198, חטיבה 460 סמל ראשון , סמל מבצעים, עוצבת חירם סמל , פלוגת חבלה (פלחה"ן), חטיבת הנח"ל סגן-אלוף , חטיבת גולני סמל ראשון , פלוגת נ"ט (עורב), חטיבת הנח"ל רב-סמל , מכונאי שריון, עוצבת חירם סמל , גדוד 75, חטיבה 7 סמל , פלוגת חבלה (פלחה"ן), חטיבת הנח"ל סמל ראשון , פלוגת חבלה (פלחה"ן), חטיבת הנח"ל סמל ראשון , פלוגת נ"ט (עורב), חטיבת הנח"ל רב-סמל , טייסת 118 ("דורסי הלילה") סמל , יחידת אגוז סמל ראשון , פלוגת חבלה (פלחה"ן), חטיבת הנח"ל רב-סרן , טייסת 118 ("דורסי הלילה") סמל ראשון , פלוגת קשר (פלחי"ק), חטיבת גולני סמל , פלוגת נ"ט (עורב), חטיבת הנח"ל סמל ראשון , פלוגת נ"ט (עורב), חטיבת הנח"ל רב-טוראי , פלוגת קשר (פלחי"ק), חטיבת גולני סמל , סמל מבצעים, עוצבת חירם סמל , חיל הלוגיסטיקה, מסופח לפלוגת חבלה (פלחה"ן), חטיבת הנח"ל סמל ראשון , יחידת עוקץ סגן , גדוד 53, חטיבה 188 סמל , חיל הלוגיסטיקה, מסופח לפלוגת חבלה (פלחה"ן), חטיבת הנח"ל סמל , גדוד 75, חטיבה 7 סמל , פלוגת חבלה (פלחה"ן), חטיבת הנח"ל סמל ראשון , סיירת גולני סרן ד"ר , חיל הרפואה סמל , פלוגת חבלה (פלחה"ן), חטיבת הנח"ל סמל ראשון , פלוגת חבלה (פלחה"ן), חטיבת הנח"ל רב-סמל , יחידת הגששים, עוצבת חירם סמל ראשון , מכונאי שריון, עוצבת חירם סגן , קצין קשר גדודי, עוצבת חירם סמל ראשון , פלוגת קשר (פלחי"ק), חטיבת גולני סמל ראשון , פלוגת נ"ט (עורב), חטיבת הנח"ל סמל , יחידת מודיעין מטרות 869, חיל המודיעין סגן , קצין שיתוף ארטילריה, עוצבת חירם סמל ראשון , פלוגת קשר (פלחי"ק), חטיבת גולני רב-סמל , טייסת 118 ("דורסי הלילה")
בי"ח בתמוז תשע"ט, 21 ביולי 2019, הלך לעולמו , שהוכר כ"חלל ה-74 של אסון המסוקים". פילס סבל מפוסט טראומה לאחר שהשתתף, כחובש קרבי, בפינוי הרוגי האסון.
ב-19 באוגוסט 2021 הורה בית משפט השלום בתל אביב למשרד הביטחון להכיר בסרן כחלל צה"ל. הררי שירת כקצין רפואה והשתתף במיון גופות חללי האסון, ובית המשפט הכיר בכך שסבל מפוסט טראומה בעקבות זאת.
הנצחה
אתר ההנצחה לחללי אסון המסוקים נחנך בתחילת 2008, סמוך למקום שבו התרחש האסון, ליד בית העלמין של קיבוץ דפנה בגליל העליון. האנדרטה בנויה בצורת מסוק יסעור. בפתח האנדרטה מזרקת מים שקטה, ועליה שמות ההרוגים באסון. מסביבה גיזום דשא בצורת להבי המסוק עם 73 אבנים לזכר 73 הנספים. שביל מקשר בין האבנים לבין אבן נטויה (המתארות את גוף המסוק וכנף המסוק בהתאמה), שעליה כתובים פרטי האסון.
אתרי הנצחה נוספים נמצאים במקומות שונים בארץ:
במחנה בית ליד הוקמה אנדרטה לזכר ההרוגים באסון המסוקים מחטיבת הנח"ל.
בפתח תקווה, בשכונת הדר גנים, הוצבה אנדרטה לזכר הנופלים. בית הכנסת המרכזי של השכונה נקרא על שם חללי אסון המסוקים ושמות החללים חרוטים בדלתות הכניסה. ברחוב דוד טבצ'ניק נקראה כיכר על שם שלושה בני העיר שנפלו באסון.
בבית החינוך תיכון ע"ש י. גלילי בכפר סבא הוקמה אנדרטה לזכר ההרוגים באסון, ששלושה מהם היו בוגרי בית הספר.
בחיפה הוצבה אנדרטה לזכר הנספים בשדרות הנשיא, בין מגדלי פנורמה לבית מיינץ.
במודיעין-מכבים-רעות הוקם "גן איתמר", לזכרו של .
טורניר ג'ודו מתקיים לזכרו של במועדון "הפועל פתח תקווה".
בנחל כזיב, סמוך ליישוב בית ג'ן, הוקמה אנדרטה לזכר , תושב המקום, ולזכר כל חללי האסון.
ליד קיבוץ נגבה הוקם גן בוטני שנקרא גבעת תום ותומר, לזכר , בן הקיבוץ, ו, תושב נווה שלום. במרכז הגן אנדרטה לזכר כל חללי האסון.
בית ספר "שקד" ברעננה הקים פינת הנצחה לזכרו של איתי אדלר בבית הספר. שכבה ו', השכבה הבוגרת עורכת טקס לזכרו מדי שנה בהשתתפות אחותו מיכל.
במכינת עצם ביישוב נווה הוקם אולם על שם אלון בביאן שהיה בוגר מחזור א' במכינה.
ברחובות הוקם בית הכנסת "אור לגיל" (״לגיל״ בגימטריה 73, כמנין הנופלים באסון) לזכרו של וכל חללי האסון, על ידי משפחתו של גיל.
משפחת אפנר, שבנה נהרג באסון, עורכת מסע בשביל ישראל לזכרו של בנם.
מרוץ "לשי"ר", משאר ישוב להוד השרון, מתקיים מאז 1998 לזכר ארבעה מבוגרי תיכון הדרים בהוד השרון, ששניים מהם נהרגו באסון: ו (שני הבוגרים הנוספים הם , שנפל ב-5 באוגוסט 1997 בדרום לבנון, במוצב ריחן, ו, שנהרג בהתרסקות היסעור ברומניה ב-26 ביולי 2010). שיקו סבן, יפתח שלפוברסקי ורונן חיון מונצחים גם בחורשת שי"ר, כקילומטר וחצי ממזרח לצומת גולני.
גן רפי, במגדל העמק, הוקם לזכרו של , סמוך לביתו. הגן מנציח את שמו ואת שמות חללי האסון.
כיכר אלון בשכונת רמת אשכול בירושלים נקראת על שם .
באלפי מנשה הוקם "מצפה השניים", לזכר ו, בני היישוב, שנספו באסון.
מצפור בגן לאומי כוכב הירדן שוקם לזכר .
ביישוב מצפה נטופה נקרא בית הכנסת "אוהל מיכאל", על שם , בן היישוב שנהרג באסון.
בנס ציונה הוקם גן ציבורי הנקרא גן ה-73, לזכרם של כל הנופלים. שנים מבני העיר נהרגו באסון: ו. בכל שנה, ביום הזיכרון, מתקיים במקום טקס זיכרון של בית הספר היסודי הדר בגן.
במושב שדי אברהם הוקם גן הנצחה לזכרו של ושאר הנופלים. הגן הוקם על ידי המשפחה והחברים, במושב בו גדל נדב. כיום משמש הגן לטקסי יום הזיכרון וכגן משחקים לילדי המושב.
מצפור המשקיף לרצועת עזה הוקם ליד קיבוץ ניר עם, ונקרא על שמו של , שנולד וגדל בקיבוץ.
שכונת "אלוני שילה" הוקמה בשנת 1999 בדרום מזרח קרני שומרון, על שם , שגדל ביישוב.
בקיבוץ יפעת גן ניר להנצחה של ניר בן - חיים וקיר אריחים להצחת כל הלוחמים.
בנוסף לאתרי ההנצחה נוצרו כמה יצירות לזכר חללי האסון, ובהן:
השיר "כל כך קרוב" נכתב בשנת 1997 על ידי דודו דותן, לזכרו של סגן .
השיר "שום דבר לא יפגע בי", שהוקלט בשנת 2008 על ידי להקת כנסיית השכל במסגרת הפרויקט "עוד מעט נהפוך לשיר" של גלי צה"ל. השיר הולחן על ידי יורם חזן למילים של סגן שנהרג באסון.
רבקה גריכטר פרסמה ספר שירים "לזכר השבעים ושלושה"
הפסל דן רייזנר יצר את "מפגש" שהוצב בגן מיכה ברמת אביב, לזכר מיכה גוטליב והרוגי אסון המסוקים. הפסל עשוי משתי אבני גרניט גדולות, בשחור ולבן, שבנקודת המפגש ביניהן נובעים מים הזורמים אל בריכה עגולה.
ב-2001 נענה בג"ץ לבקשת משפחות הנופלים, וחייב את משרד הביטחון לשנות את הכיתוב על מצבות הנופלים מהנוסח "נהרג בתאונת המסוקים בשאר יישוב" לנוסח "נהרג באסון המסוקים, בדרך לפעילות מבצעית בלבנון".
גלריית תמונות
לקריאה נוספת
מתי פרידמן, דלעת: מוצב אחד בלבנון, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2017.
.
אריה קרישק, עולמו המופלא של גבי אשכר, טפר ספרים, 2010 (בספר פרק אודות האסון ואחד מטייסיו).
קישורים חיצוניים
גיליון "במחנה" המוקדש לאסון המסוקים, 19 בפברואר 1997
אורין רוזנר ועידו גפן, כשהשמים נפלו: 15 שנה לאסון המסוקים, פורסם במקור בעיתון במחנה והועלה באתר "פז"ם", 01.02.2012
לזכר 73 הרוגי אסון המסוקים – האנדרטה בקיבוץ דפנה - מאמר וגלריית תמונות
.
73 - פרויקט לזכר הרוגי האסון
אסון המסוקים, בשטח בסמוך לאחר ההתרסקות, ארכיון AP
אסון המסוקים, הודעה מפי שר הביטחון, הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר, ארכיון AP
.
הערות שוליים
מסוקים
מסוקים
קטגוריה:צה"ל: תאונות בפעילות מבצעית
קטגוריה:המערכה ברצועת הביטחון
קטגוריה:חטיבת הנח"ל
קטגוריה:1997 בישראל
קטגוריה:תקריות ואסונות תעופה ב-1997
קטגוריה:התנגשויות בין כלי טיס
קטגוריה:אסונות מעשה ידי אדם בישראל
קטגוריה:ישראל: היסטוריה צבאית
קטגוריה:ישראל: היסטוריה | 2024-10-18T07:46:46 |
ליכטנשטיין | נסיכות ליכטנשטיין (בגרמנית: Fürstentum Liechtenstein) היא מדינה זעירה במרכז אירופה, הגובלת בשווייץ במערב ובאוסטריה במזרח. המדינה חברה באו"ם משנת 1990.
היסטוריה
נסיכות ליכטנשטיין נקראת על שם שושלת ליכטנשטיין, במקור בעלי טירת ליכטנשטיין שבאוסטריה תחתית, מאז המאה ה-12. משפחת ליכטנשטיין רכשה במשך השנים אדמות רבות, בעיקר בשטחי המדינות אוסטריה וצ'כיה של היום.
בתחילת המאה ה-18 רכשה את שטחי מחוזות שלנברג וואדוץ שבעמק הריין, אשר הוכרו על ידי הקיסר קרל השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה כ"נסיכות" במסגרת האימפריה הרומית הקדושה, שנקראה על שם בעליה. הרכישה בוצעה כדי לבסס מעמד פוליטי, אך בפועל כף רגלם של נסיכי בית ליכטנשטיין לא דרכה בנסיכותם במשך דורות, והם המשיכו להתגורר בווינה.
ב-1806, בעקבות התפוררות האימפריה הרומית הקדושה, הוכרה נסיכות ליכטנשטיין כמדינה ריבונית. במשך שנים מספר הייתה כבושה תחת צרפת של נפוליאון, ואחר כך הייתה חלק מהקונפדרציה הגרמנית. עם התפרקות הקונפדרציה הכריזה ליכטנשטיין על נייטרליות, וזו נשמרה במשך שתי מלחמות העולם. עד מלחמת העולם הראשונה הייתה בעלת קשרים כלכליים חזקים ביותר לאוסטריה, אך מצבה הכלכלי הקשה של אוסטריה בעקבות המלחמה הביא את ליכטנשטיין להיקשר כלכלית לשווייץ השכנה.
עד האנשלוס ב-1938 ישב שליט הנסיכות הנסיך פרנץ הראשון בווינה. אשתו אליזבת פון גוטמן הייתה ממוצא יהודי. לאחר השתלטות הנאצים הוא ויתר על כס הנסיכות והוחלף על ידי בן דודו הנסיך פרנץ יוזף השני. הנייטרליות והקשר עם שווייץ אפשרו לנסיכות לעבור בשקט יחסי את שנות מלחמת העולם השנייה, ולאחריהן זכתה לפריחה כלכלית.
פוליטיקה
ליכטנשטיין היא מונרכיה חוקתית שבראשה עומד נסיך (בגרמנית: Fürst). הפרלמנט מונה 25 נציגים הנבחרים מדי 4 שנים בבחירות אזוריות, כאשר אחוז החסימה עומד על 8%. לנסיך יש סמכויות ביצועיות, מעל ומעבר למקובל במונרכיות חוקתיות אירופיות, כולל הסמכות לפזר את הממשלה (המונה ראש ממשלה ו-4 שרים). כמו כן יש לו הסמכות לאשר מינויים משפטיים ולהטיל וטו על חקיקה.
למרות החריגה מעקרון דמוקרטיה פרלמנטרית, אישרו תושבי הנסיכות ברוב מוחץ העברת סמכויות נרחבות מראש הממשלה (באותה תקופה, אוטמר הסלר) אל הנסיך, במשאל עם שנערך במרץ 2003, לאחר שהנסיך הנס אדם השני התריע שאי-אישורן יגרום לפרישתו והפיכת הנסיכות לרפובליקה. עובדה זו הופכת את ליכטנשטיין לאחת המונרכיות החוקתיות היחידות בהן מונהג משטר נשיאותי: סמכויותיו של הנסיך נגזרות מהחוקה גם לאחר משאל העם, בניגוד למצב החוקי השורר במונרכיה אבסולוטית.
ליכטנשטיין היא המדינה האחרונה באירופה שהעניקה זכות בחירה לנשים, לאחר משאל עם (שרק גברים הורשו להשתתף בו) ביולי 1984.
ביטחון
ליכטנשטיין מחזיקה משטרה המונה כ-125 עובדים (המצוידים בנשק קל בלבד), האחראית על הסדר הציבורי. בליכטנשטיין ישנם שיעורי פשיעה וכליאה נמוכים במיוחד, וישנו שיתוף פעולה נרחב עם אוסטריה ועם שווייץ בנושאי ביטחון הפנים.
ליכטנשטיין אינה מחזיקה כיום צבא, לאחר שזה בוטל במלחמת אוסטריה–פרוסיה ב-1866.
כלכלה
אף על פי ששטחה מצומצם ואוצרות הטבע שבה דלים יחסית, כלכלת ליכטנשטיין פורחת ותושביה נהנים מרמת חיים מהגבוהות בעולם. שיעור האבטלה בה הוא הנמוך ביותר מבין הכלכלות האירופיות, ועמד בסוף 2004 על כ-2.2%. נסיך ליכטנשטיין נחשב אחד מראשי המדינה העשירים בעולם, והונו האישי נאמד בכ-3.5 מיליארד דולר.
ליכטנשטיין אינה חברה באיחוד האירופי אלא באיגוד הסחר החופשי האירופי (EFTA), מסגרת מקבילה לאיחוד שהוקמה בשנת 1960. רוב מדינות האיגוד, וליכטנשטיין בהן, מסדירות את קשרי הסחר שלהן עם האיחוד האירופי במסגרת הקרויה "האזור הכלכלי האירופי" (EEA), המבטיחה למדינות החברות בה חופש של תנועה לאנשים, סחורות, שירותים והון, אך אינה מטילה על מדינות שאינן חברות באיחוד האירופי את החובות המוטלות על חברות האיחוד.
מאז 1923 ליכטנשטיין קשורה בברית מכס עם שווייץ, והמטבע המשמש בה הוא הפרנק השווייצרי.
מגזר השירותים הפיננסיים הוא הדומיננטי ביותר בכלכלתה. חוקים גמישים לרישום חברות ומס חברות מהנמוכים בעולם הפכו את ליכטנשטיין במשך שנים רבות למקלט מס מועדף, עם למעלה מ-70,000 חברות זרות (יותר מכפליים מאוכלוסיית המדינה) שנרשמו בה נומינלית כמטה פעולתן, והן אחראיות לכ-30% מהכנסות המדינה. בתחילת 2008 החלה חקירה של מספר מדינות בהם, גרמניה, צרפת, הממלכה המאוחדת וארצות הברית לבדיקה אם אזרחיהן התחמקו מתשלום מיסים באמצעות חשבונות בנק חשאיים בליכטנשטיין. בהמשך גם ישראל הצטרפה לבדיקה. בקיץ 2008 החלה גרמניה במסע לחצים על ליכטנשטיין להגדיל במהירות את השקיפות של המערכת הפיננסית שלה, על רקע חקירה רחבת היקף של העלמות מס של אנשי עסקים ופוליטיקאים במדינה. משרד האוצר הגרמני חשף כי גרמנים עשירים הסתירו כ-6 מיליארד דולר דרך קרנות בליכטנשטיין, ומנעו מגרמניה הכנסות ממסים בהיקף של מאות מיליוני יורו. בעקבות לחצים מצד ארצות הברית והאיחוד האירופי ביטלה ליכטנשטיין ב-2009 את חוקי הסודיות הבנקאית. אחר כך, תוך 4 שנים, היקף ההון בבנקים שלה צנח ב-30%.
לאחר מלחמת העולם השנייה פיתחה ליכטנשטיין גם את מגזר התעשייה. תעשיות הפועלות במדינה כוללות אלקטרוניקה, טקסטיל, מכשירים מדויקים, ייצור מתכת, כלי עבודה חשמליים, תרופות ומוצרי מזון. כמחצית מהעובדים בתעשייה אינם תושבי המדינה ומגיעים מאוסטריה מדי יום. החברה הבינלאומית המוכרת ביותר והמעסיקה הגדולה ביותר במדינה היא Hilti, יצרנית של כלי עבודה, מערכות וכלים חשמליים מתקדמים אחרים. מגזר החקלאות במדינה כולל שדות מעובדים רבים וחוות קטנות הן באזור אוברלנד והן באונטרלנד. ליכטנשטיין מייצרת חיטה, שעורה, תירס, תפוחי אדמה, מוצרי חלב, בעלי חיים ויין.
תחבורה
ישנם כ-250 ק"מ של כביש סלול בתוך ליכטנשטיין, עם 90 ק"מ של שבילי אופניים מסומנים.
ממוזער|שמאל|מנחת המסוקים בלצרס
רכבת של 9.5 ק"מ (5.9 מייל) מחברת בין אוסטריה ושווייץ דרך ליכטנשטיין. הרכבות של המדינה מנוהלות על ידי הרכבת הפדרלית האוסטרית כחלק מהמסלול בין פלדקירך, אוסטריה ובוכס, שווייץ. ליכטנשטיין נמצאת באופן נומינלי בתוך אזור התעריף האוסטרי Verkehrsverbund Vorarlberg.
חברת האוטובוסים של ליכטנשטיין מתחברת לרשת האוטובוסים השווייצרית בערים בוכס וסרגנס. אוטובוסים נוסעים גם לעיירה האוסטרית פלדקירך.
לליכטנשטיין אין נמל תעופה. שדה התעופה הגדול הקרוב ביותר הוא נמל התעופה הבינלאומי ציריך קלוטן, שווייץ (130 ק"מ). שדה התעופה הקטן הקרוב ביותר הוא נמל התעופה סנט גאלן (50 ק"מ). נמל התעופה פרידריכסהאפן (Friedrichshafen Airport) מספק גם הוא גישה לליכטנשטיין, הנמצאת במרחק 85 ק"מ משם. בעיירה בלצרס יש מנחת מסוקים קטן הזמין לטיסות שכר.
גאוגרפיה
הנסיכות ממוקמת בעמק הריין שבהרי האלפים, על הגדה המזרחית של נהר הריין, המהווה את גבולה המערבי (עם שווייץ). ממזרח היא גובלת באוסטריה. פני השטח הרריים, בפרט בחלק המזרחי, והפסגה הגבוהה ביותר היא בגובה 2,600 מטר.
ליכטנשטיין היא אחת משתי המדינות היחידות בעולם (יחד עם אוזבקיסטן) שיש להן חסימה כפולה לים, כלומר הן לא רק מוקפות יבשה מכל עבר, אלא גם כל המדינות המקיפות אותן מוקפות יבשה מכל עבר ואין להן מוצא לים הפתוח.
דמוגרפיה
ליכטנשטיין היא המדינה הרביעית הקטנה ביותר באירופה, לאחר קריית הוותיקן, מונקו וסן מרינו. שליש מאוכלוסייתה המקומית מורכבת מזרים, בעיקר גרמנים, אוסטרים ושווייצרים.
השפה הרשמית במדינה היא גרמנית, אם כי רבים מדברים אלמאנית (ניב של גרמנית).
מבחינה דתית כ-76% מהאוכלוסייה הם קתולים, 8.5% הם פרוטסטנטים, 1.4% הם נוצרים מסוגים אחרים (אורתודוקסים וכו') ו-4% הם מוסלמים. 5.4% הגדירו עצמם כחסרי דת.
בליכטנשטיין חיים כמה עשרות יהודים בלבד, המהווים 0.1% מן האוכלוסייה. מספרם הולך ופוחת. במדינה אין בתי-ספר יהודיים. תפילות וטקסים דתיים נערכים בבתים פרטיים.
ב-27 בנובמבר 2005 הצביעו תושבי המדינה נגד היוזמה למניעת הפלות. היוזמה הוצעה על ידי הארכיבישוף הקתולי-רומי וולפגנג האס ונתמכה בתחילה על ידי הנסיך הנס אדם השני, שלאור ההתנגדות ליוזמה החליט להיות נייטרלי.
ספורט
חלק ניכר מתושבי ליכטנשטיין עוסקים באופן פעיל בענפי ספורט שונים, על פי הוועד האולימפי של ליכטנשטיין למעלה משליש מהאוכלוסייה רשומה במועדוני ספורט. מועדוני קליעה החלו לפעול בנסיכות כבר בשנת 1800, וגלישת הסקי במדרון מקורה בסוף המאה ה-19.
הספורט הלאומי של ליכטנשטיין הוא סקי אלפיני, הכדורגל הוא הענף הפופולרי ביותר. קבוצות הכדורגל של ליכטנשטיין משחקות בליגות הכדורגל של שווייץ, הקבוצה הבכירה ביותר היא ואדוץ המשחקת בליגה השווייצרית הראשונה. נבחרת ליכטנשטיין בכדורגל נחשבת לאחת החלשות באופ"א ומעולם לא העפילה לטורניר משמעותי.
במשחקים האולימפיים משתתפת המדינה מאז 1936, למרות מספר התושבים הקטן היא הגיעה להישגים משמעותיים באולימפיאדות החורף כשזכתה ב-10 מדליות, כולן בתחרויות הסקי האלפיני. ביחס למספר אזרחיה היא המדינה בעלת מספר המדליות הגבוה ביותר.
מלבד הנסיך, האישיות המפורסמת ביותר במדינה היא הני ונצל, ספורטאית ממוצא גרמני, אשר זכתה ב-4 מדליות באולימפיאדות ו-5 באליפויות עולם בסקי אלפיני.
לקריאה נוספת
יוסף ולק, ליכטנשטיין בתקופת הרייך השלישי מתוך: כיום אתמול, הוצאת ששר, אוניברסיטת בר-אילן ומכון ליאו בק, 1997. עמ' 89–107.
קישורים חיצוניים
ליכטנשטיין הדיגיטלית - האתר הרשמי של המדינה
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אירופה
קטגוריה:מדינות ללא מוצא לים
קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה
קטגוריה:מדינות האימפריה הרומית הקדושה
קטגוריה:מדינות הקונפדרציה של הריין
קטגוריה:מדינות הקונפדרציה הגרמנית
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות גרמנית
קטגוריה:מדינות שבהן עיר הבירה איננה העיר עם האוכלוסייה הגדולה ביותר
קטגוריה:מדינות ללא צבא | 2024-09-06T20:58:22 |
הבסבורג | REDIRECT בית הבסבורג | 2004-08-08T12:29:36 |
דגל שווייץ | דגל שווייץ (בגרמנית: Fahne der Schweiz, בצרפתית: Drapeau de la Suisse, באיטלקית: Bandiera della Svizzera וברומאנש: Bandiera da la Svizra) הוא דגלה הלאומי של שווייץ. עיצובו הוא ריבוע אדום שבמרכזו צלב יווני - צלב שווה זרועות - בצבע לבן. כל זרוע של הצלב ארוכה ב-1/6 מרוחבה.
הדגל מבוסס על הדגל של קנטון שוויץ, והצבעים והעיצוב מושפעים מהקיסרות הרומית הקדושה.
ראו גם
דגלי הקנטונים של שווייץ
קישורים חיצוניים
שווייץ, דגל
קטגוריה:שווייץ: סמלים לאומיים
שוויץ
שווייץ
שווייץ | 2024-09-12T05:22:14 |
לי קואן יו | לי קואן יו (בסינית: 李光耀; 16 בספטמבר 1923 – 23 במרץ 2015) היה ראש ממשלתה הראשון של סינגפור מ-1959, עוד לפני שקיבלה עצמאות מלאה, ועד 1990. נחשב לאחראי העיקרי להצלחתה הכלכלית המטאורית ולדיקטטור נאור. לי מכונה בסינגפור "אבי האומה".
קורות חייו
לי נולד והתחנך בסינגפור.
בשנת 1930, לי נרשם לבית הספר האנגלי Telok Kurau שם בילה שש שנים מהשכלתו היסודית. לי היה תלמיד גרוע בשנתיים הראשונות שלו, אך לאחר מכן הפך לתלמיד מצטיין בבחינות הבגרות. הוא גם הצטרף לתנועת הצופים והשתתף במספר פעילויות פיזיות ודיונים. את לימודיו סיים בהצטיינות אשר העניקה לו את מלגת ג'ון אנדרסון וכשהגיע לטקס חלוקת המלגות פגש שם לראשונה את אשתו לעתיד Kwa Geok Choo, שהייתה האישה היחידה בבית הספר באותה תקופה. לימודיו באוניברסיטה הופסקו עקב מלחמת העולם השנייה באסיה, כאשר בית הספר הוסב למרכז רפואי בשנת 1941.
תושייה חילצה אותו ממוות בטבח ההמוני שערכו היפנים בסינגפורים ממוצא סיני במהלך מלחמת העולם השנייה. לימים סיפר שלמד בזמן השלטון היפני כמה מועיל הפחד לביסוס שלטון יציב, עקרון שאותו יישם, אומנם בצורה אכזרית הרבה פחות, כמנהיג ארצו.
חייו הפוליטיים
לאחר תום מלחמת העולם השנייה למד משפטים באוניברסיטת קיימברידג' בבריטניה. ב-1954 יצר עם קבוצת משכילים מהמעמד הבינוני את "מפלגת הפעולה העממית" (PAP) במטרה לפעול למען עצמאות סינגפור.
בבחירות שנערכו באוטונומיה הסינגפורית ב-1 ביוני 1959 זכתה ה-PAP לרוב מוחץ באספת הנבחרים, וכעבור יומיים הושבע לי קואן יו כראש הממשלה הראשון של סינגפור האוטונומית. לי המשיך לפעול לעצמאות סינגפור, תוך בחינת אפשרויות ליצירת חזית אנטי-קומוניסטית עם מלזיה. בקיץ 1965 הביא לי לנטישת סינגפור את הפדרציה עם מלזיה בעקבות היחסים הקשים ששררו בין לי לבין מנהיגי מלזיה. לי עצמו לא התכוון להביא את הדברים עד כדי קרע מוחלט, בידעו שארצו קטנה, ענייה ומחוסרת משאבי טבע, אך לכך התגלגלו הדברים בסופו של דבר. בעקבות פירוק הפדרציה, הייתה סינגפור למדינה עצמאית. לי היה לראש ממשלתה של סינגפור העצמאית עד 1990. במהלך שלושת העשורים שבהם החזיק בתפקיד ראש הממשלה הפכה סינגפור ממדינת עולם שלישי למעצמה פיננסית.
בשנת 1990 הוחלף לי על ידי גו צ'וק טונג, ועבר לשמש בתפקיד "שר בכיר" (Senior Minister), תפקיד שהומצא במיוחד עבורו. בנו הבכור, לי הסיין לונג, סומן כממשיך דרכו, ואחרי תקופה ארוכה כסגן ראש ממשלה, הוא מונה ב-2004 לראש ממשלתה השלישי של סינגפור. לי קואן יו כיהן בתפקיד "שר יועץ" (Minister Mentor) בממשלה של בנו.
לי הנהיג בסינגפור שלטון קשה שנקט ביד קשה כנגד כל הפרת חוק ושאפשר חופש ביטוי מוגבל ביותר לאופוזיציה. בריאיון לעיתון הניו יורק טיימס שבו נשאל מדוע אין הוא מאמץ את נורמות זכויות האדם המקובלות במדינת ישראל, המהווה מודל חיקוי עבורו, השיב כי יש להבדיל בין ישראל המלוכדת, שבה "אם תהיה מלחמה - כולם יבואו" לבין ארצו שהיא ערב רב של פליטים.
חייו האישיים
זיכרונותיו על תקופת שלטונו תורגמו לשפות רבות ופרקים נבחרים ממנה תורגמו גם לעברית.
בנו השני של לי קואן יו, לי הסיין יאנג, כיהן בעבר כנשיא ומנכ"ל תאגיד התקשורת והטלקומוניקציה הסינגפורי סינגטל.
נפטר ב-23 במרץ 2015 בגיל 91.
לקריאה נוספת
לי קואן יו, מן העולם השלישי לראשון, זמורה ביתן
קישורים חיצוניים
אלי אשד, בן-גוריון הסינגפורי, באתר e-mago
הערות שוליים
קטגוריה:ראשי ממשלת סינגפור
קטגוריה:פוליטיקאים סינגפורים
קטגוריה:זוכי פרס איג נובל
קטגוריה:מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש: גבירות ואבירי הצלב הגדול
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קיימברידג'
קטגוריה:חברים במסדר עמיתי הכבוד
קטגוריה:בוגרי בית הספר לכלכלה של לונדון
קטגוריה:סינגפור: היסטוריה
קטגוריה:מקבלי עיטור הידידות (רוסיה)
קטגוריה:סינגפורים שהופיעו ברשימת טיים 100
קטגוריה:זוכי פרס וודרו וילסון
קטגוריה:בוגרי תנועת הצופים
קטגוריה:ילידי 1923
קטגוריה:סינגפורים שנולדו במאה ה-20
קטגוריה:נפטרים ב-2015
קטגוריה:סינגפורים שנפטרו במאה ה-21 | 2024-08-13T14:28:54 |
ז' באדר | פרשת בר המצווה של ילד שנולד בז' אדר א', או שבר המצווה שלו חל בשנה פשוטה, היא ברוב השנים פרשת תצוה. אבל אם בר המצווה חל בשנה חסרה המתחילה בשבת (שנה מקביעות זחא או זחג) פרשת בר המצווה היא פרשת תרומה. עבור ילד שנולד באדר ב' או בשנה פשוטה ובר המצווה חל בשנה מעוברת, פרשת בר המצווה, ברוב השנים, היא פרשת ויקרא. אבל אם בר המצווה חל בשנה שלמה המתחילה ביום חמישי (שנה מקביעות השג) פרשת בר המצווה היא פרשת צו.
חגים ואירועים
יום פטירת משה רבנו
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע
בהרבה קהילות, יום צום של חברי החברה קדישא
אירועים היסטוריים
שמאל|ממוזער|200px|הציור "משה והלוחות" של רמברנדט, 1659
ה'תרמ"ו (אדר א') – עיתון יומי ראשון בעברית, "היום", החל להופיע בסנקט פטרבורג
ה'תרצ"ג – בבחירות שנערכו בגרמניה חודשיים לאחר עליית היטלר לשלטון וימים ספורים לאחר שריפת הרייכסטאג, זוכה המפלגה הנאצית ל-44% מהקולות
ה'תש"ב – אניית המעפילים סטרומה טובעת בים השחור לאחר פגיעת טיל טורפדו רוסי
ה'תש"ט – דוד בן-גוריון מציג את ממשלת ישראל הראשונה בפני הכנסת. היא מקבלת את אמון הכנסת כעבור יומיים
ה'תש"ם – השקל (הישן) הונהג כיחידת המטבע בישראל במקום הלירה, 1 שקל = 10 לירות ישראליות
ה'תשנ"ט – מוקמת מפלגת המרכז
ה'תשס"ה (אדר א') – הכנסת מאשרת בקריאה שלישית את חוק יישום תוכנית ההתנתקות
נולדו
– משה רבנו
ה'תקי"ז – רבי יהודה ליב אדל, המגיד מסלונים, למדן ליטאי ומומחה לאגדות חז"ל ולסדר טהרות. (נפטר בי"ח בתמוז ה'תקפ"ח)
ה'תקמ"ה – נחמן קרוכמל, היסטוריון והוגה דעות, מראשי תנועת ההשכלה בגליציה (נפטר ה'ת"ר)
ה'תקפ"ח – מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל), משורר יהודי מתנועת ההשכלה (נפטר ה'תרי"ב)
ה'תרי"ג (אדר ב') – הרב ד"ר דוד יעקב הלוי סג"ל סימונסן רבה הראשי של דנמרק, ביבליופיל (נפטר י"א בסיון ה'תרצ"ב)
ה'תרל"ד – משה סמילנסקי, משורר ופובליציסט עברי (נפטר ה'תשי"ד)
ה'תרמ"ז – הרב יהודה מאיר שפירא, מייסד ישיבת חכמי לובלין ולימוד הדף היומי (נפטרה ה'תרצ"ד)
ה'תרמ"ח – רחל כהן-כגן, פוליטיקאית ישראלית (נפטרה ה'תשמ"ג)
ה'תרנ"ה – רבי משה פיינשטיין, הפוסק החשוב של יהדות ארצות הברית (נפטר ה'תשמ"ו)
ה'תרס"א – אהרן ציזלינג, שר החקלאות הראשון של ישראל וחבר הכנסת מטעם מפ"ם (נפטר ה'תשכ"ד)
ה'תר"ע (אדר א') – מרים רות, סופרת ילדים ישראלית (נפטרה ה'תשס"ו)
ה'תרע"ג – הרב רפאל עבו, דיין בבית הדין הרבני הגדול (נפטר ה'תשמ"ג).
ה'תרפ"א (אדר ב') – מאיר עמית, אלוף בצה"ל ומדינאי ישראלי, כיהן כראש "המוסד" וכשר בממשלת ישראל (נפטר בה'תשס"ט)
ה'תש"ב – ג'ו ליברמן, פוליטיקאי אמריקאי והיהודי הראשון שהיה מועמד לתפקיד סגן הנשיא
ה'תש"ה – עמרם מצנע, אלוף בצה"ל, ראש עיריית חיפה ויו"ר מפלגת העבודה
ה'תשכ"ה (אדר א') – שולי מועלם-רפאלי, פוליטיקאית ישראלית
נפטרו
– משה רבנו (על-פי המסורת)
ה'שע"ט – רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, דרשן, ראש ישיבה ואב"ד פראג, מכונה על שם ספרו "כלי יקר".
ה'תרמ"ב – מוריץ דניאל אופנהיים, צייר יהודי (נולד ה'תק"ס)
ה'תר"ס (אדר א') – רבי אליהו בן-אמוזג, רב מקובל ופילוסוף איטלקי. רב העיר ליבורנו.
ה'תשי"ז (אדר א') – ג'ון פון נוימן, מתמטיקאי אמריקאי ממוצא יהודי-הונגרי (נולד ה'תרס"ד)
ה'תשל"ב – פאול גרינינגר, מחסידי אומות העולם (נולד ה'תרנ"ב)
ה'תשל"ה, הרב אשר רוזנבוים - רב שכונת נורדיה בתל אביב
ה'תשנ"ה (אדר א') – הרב חיים יעקב גולדוויכט, ראש ישיבת ההסדר הראשונה – ישיבת כרם ביבנה (נולד ה'תרפ"ה)
ה'תשנ"ה (אדר ב') – רבי חיים צימרמן הלוי, מגדולי הרבנים בארצות הברית בדור שאחרי השואה (נולד ה'תרע"ה)
ה'תשע"ב – הרב יעקב ישכר בער רוזנבוים. אדמו"ר חסידות נדבורנה (נולד ה'תר"ץ)
ו' באדר – ח' באדר
אדר
קישורים חיצוניים
ו07
י07 | 2024-06-27T08:47:08 |
אדר | אֲדָר (מאכדית: addaru), הוא חודש בלוח הבבלי ובלוח העברי, השנים-עשר במספר לפי המסורת המקראית והשישי לפי המסורת החז"לית. חודש זה חל בסוף החורף בארץ ישראל.
בשנה מעוברת ישנם שני חודשי אדר: אדר א' (ששמו הרשמי הוא אדר ראשון) שאורכו 30 יום ואדר ב' (ששמו הרשמי הוא אדר שני) שאורכו 29 ימים כמו אדר בשנה שאינה מעוברת. למעשה מבחינה הלכתית כל אירועי החודש כמו חג הפורים חלים באדר ב' (למעט אזכרות לנפטרים, שאותן האשכנזים מציינים באדר א').
בחודש אדר 29 ימים. א' באדר יכול לחול בימים שני, רביעי, שישי ושבת. א' באדר א' יכול לחול בימים שני, רביעי, חמישי ושבת.
שם החודש
כמו שמות החודשים העבריים האחרים, מקור השם בשמות החודשים הבבליים. לכן הוא מופיע בתנ"ך רק בספרים שלאחר תחילת גלות בבל – אסתר ועזרא., ו; המילונים המדעיים למקרא מציינים את קרבת שם החודש אדר למילה האכדית addaru שהוראתה "חשוך" והמילה האוגריתית U'dar, שמשמעותה "גבורה". בארמית בבלית משמעות המילה היא "גורן" ("אידר"). בתנ"ך מופיעה המילה גם בניקוד שונה כשם פרטי: "וַיִּהְיוּ בָנִים לְבָלַע אַדָּר וְגֵרָא וַאֲבִיהוּד" (), וגם כיום משמש השם כשם ישראלי הן לבנים והן לבנות.
מנהגים
שמאל|ממוזער|250px|חודש אדר, מזל דגים, פרט מפסיפס של גלגל המזלות בבית הכנסת העתיק בציפורי
במוסדות החינוך הדתיים נהוג לציין את ראש חודש אדר בשירה וריקודים. כמו כן מראש חודש אדר מתחילים במנהגי השמחה ובין הידועים שבהם, המנהג להכתיר רב פורים.
מועדים עיקריים
א' באדר – בזמן בית המקדש היו מכריזים שיש להתחיל להביא את מחצית השקל לבית המקדש, וכן מודיעים שיש להסיר את זרעי הכלאיים מן השדות והכרמים, משום שבעונה זו יכול כבר האיכר להבחין בהם.
ז' באדר – יום הולדתו ופטירתו של משה רבנו, שנקבע על ידי הרבנות הראשית כיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע. בחלק מקהילות צפון אירופה ואיטליה, וכן ברבות מערי ישראל, נהגו חברי חברה קדישא להתענות ביום זה. היום נוהגים חסידים להתענות ולומר סדר תיקון ליום ז' אדר.
ט' באדר – מחלוקת בית הלל ובית שמאי התדרדרה לסכסוך אלים בעקבות הצבעה על 18 דברים, שבסופו של דבר הביא למותם של רבים (שלושת אלפים תלמידים לפי חלק מהמקורות). נאמר שאותו היום היה קשה לישראל כיום שנעשה העגל. אותו היום הוכרז כיום צום.
י"א באדר – יום הזיכרון ליוסף טרומפלדור ולחללי תל חי
י"ג באדר – תענית אסתר
י"ד וט"ו באדר – פורים ושושן פורים
כ' באדר – יום טוב המוזכר במגילת תענית בעקבות ירידת הגשמים לאחר בצורת ארוכה בזכות תפילת חוני המעגל.
סמלים
מזלו של חודש אדר הוא מזל דגים. כך, לדוגמה, כותב רש"י כי "באדר מזל דגים מתחיל לעלות" (בפירושו למסכת בבא מציעא, ק"ו:). גם מזלם של ישראל עולה בחודש הזה מפני שנמשלו ישראל לדגים.
קישורים בין המזל לחודש נפוצים. כך, למשל, נאמר במדרש על מחשבתו של המן בעת שהטיל גורל לקביעת התאריך לגזירת השמדת היהודים: .
במגילה 4Q318 ממגילות מדבר יהודה המזל הפותח וסוגר את חודש אדר הוא מזל טלה.
ראו גם
ארבע פרשיות
קישורים חיצוניים
חודש אדר – פניני הלכה
יום-טוב לוינסקי, לוח של מועדי–עם בחודש אדר, דבר, 16 במרץ 1938
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
חמ
קטגוריה:6 (מספר)
קטגוריה:12 (מספר) | 2024-07-02T20:11:14 |
שינגו | ריו שינגו (Rio Xingu) הוא אחד הנהרות הגדולים ביותר בתבל ויובלו של נהר האמזונאס. אורכו 2,126 ק"מ. מוצא הנהר ברמת ברזיל ואת מרבית זרימתו עושה באמזוניה עד אשר נשפך אל שפך נהר האמזונאס. במורד הנהר חיים שבטים שונים של אינדיאנים, המקיימים ביניהם קשרי סחר חליפין, והשתתפות בטקסים שונים. בעמל רב הצליח להגיע אליהם אמן הפופ הבריטי, סטינג, שניסה בשעתו לסייע להם מבחינה ציבורית. היובל הראשי של השינגו הוא נהר אירירי. הטראנס אמזוניקה חוצה את הנהר, אם כי התעבורה נעשית על מעבורת. הנהר יפה לשיט עד 160 ק"מ במעלה השפך.
על הנהר ממוקמת תחנת הכוח סכר בלו מונטה, מהגדולות בעולם.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ברזיל: נהרות
קטגוריה:יובלי האמזונאס
קטגוריה:מאטו גרוסו: גאוגרפיה
קטגוריה:פארה: גאוגרפיה | 2023-06-25T12:19:30 |
ז'פורה | ריו ז'פורה (בפורטוגזית: Rio Japurá; בספרדית: Río Caquetá, ריו קקטה) מתחיל את זרימתו בהרי האנדים בקולומביה ומשם ממשיך הלאה לברזיל ונשפך אל נהר האמזונאס. אורכו 2,816 ק"מ. היערות מצפון לנהר ז'פורה נחשבים לחבל ארץ שעדיין לא דרכה עליו כף רגלו של האדם הלבן, ומרבית שבטי האינדיאנים בחבל ארץ נרחב זה עודם פראיים להפליא.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:קצרמר גאוגרפיה של קולומביה
קטגוריה:קצרמר גאוגרפיה של ברזיל
קטגוריה:קולומביה: נהרות
קטגוריה:ברזיל: נהרות
קטגוריה:יובלי האמזונאס
קטגוריה:מדינת אמזונאס: גאוגרפיה | 2021-11-24T14:56:25 |
פורוס (נהר) | ריו פורוס (Rio Purus) הוא נהר גדול באמריקה הדרומית. זהו היובל השני באורכו בעולם אחרי מדיירה. נהר הפורוס מתחיל את זרימתו במורדותיהם המזרחים של הרי האנדים בפרו ומשם ממשיך דרך יער גשם טרופי לברזיל עד הישפכו לנהר האמזונאס כ-160 ק"מ מערבית ממנאוס. אורכו 3,300 ק"מ. נהר אקרה הוא אחד מיובליו של נהר פורוס. הנהר יפה לשיט לאורך 2,575 ק"מ. בחודשים מסוימים יכולות לשוט ספינות נהר ממנאוס לעיר ריו ברנקו שבמדינת אקרי, הנמצאת על גדת נהר אקרה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:קצרמר גאוגרפיה של פרו
קטגוריה:ברזיל: נהרות
קטגוריה:פרו: נהרות
קטגוריה:יובלי האמזונאס
קטגוריה:מדינת אמזונאס: גאוגרפיה
קטגוריה:אקרי | 2022-10-05T22:24:59 |
ז'ורואה | ריו ז'ורואה (Rio Juruá) הוא נהר המתחיל את זרימתו באמזוניה בקרבת הגבול בין פרו לברזיל ואחר ממשיך עד הישפכו לנהר האמזונאס. אורכו 2,414 ק"מ ואפשר לשוט בו כמעט לכל אורכו.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:קצרמר גאוגרפיה של ברזיל
קטגוריה:קצרמר גאוגרפיה של פרו
קטגוריה:פרו: נהרות
קטגוריה:ברזיל: נהרות
קטגוריה:יובלי האמזונאס
קטגוריה:מדינת אמזונאס: גאוגרפיה
קטגוריה:אקרי | 2022-06-06T03:26:55 |
ריו ברנקו (נהר) | ריו ברנקו (Rio Branco) – "נהר לבן". מקורותיו של נהר גדול זה באזור ההררי אשר בקרבת הגבול בין ונצואלה לברזיל. משם הוא ממשיך ונשפך לריו נגרו. העיירה המרכזית על גדת הנהר היא בואה ויסטה. אורכו 584 ק"מ והוא יפה לשיט רק בחלקו. במעלה הנהר מצויים יהלומים וזהב ובשל כרייתם מתפתחים עימותים רבים בין האינדיאנים המקומיים לכורים המגיעים מכל רחבי ברזיל.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ברזיל: נהרות
קטגוריה:יובלי האמזונאס
קטגוריה:רוריימה | 2021-03-31T12:01:50 |
טוקנטינס (נהר) | ריו טוקנטינס (Rio Tocantins) הוא נהר בברזיל.
הנהר מתחיל ברמה הברזילאית, אוסף בדרכו את מימי יובלו הגדול, נהר ארגואייה וממשיך לזרום עד הישפכו למפרץ פארה. הנהר יפה לשיט רק בחלקו העילי ובחלקו התחתי. בחלקו התיכון אשדות רבים שמסילת ברזל עוקפת אותם. הוא נשפך למפרץ פארה בשפך רחב של כ-12 ק"מ ובו אי הנהר הגדול ביותר בעולם, איליה דו בננל.
על הנהר נמצא סכר טוקורוי הענק.
מסלול
הנהר עולה במחוז ההררי הקרוי פירנאוס, מערבית למחוז הפדרלי, אבל מקורותיו הקיצוניים-דרומיים של היובל המערבי שלו, נהר ארגואייה, נמצאים במדרונות של סרה דוס קייאפוס. נהר הארגואייה זורם 1,670 ק"מ לפני ההתמזגות עם הטוקנטינס, כאשר הוא כמעט שווה לו בנפחו.
מלבד היובל העיקרי, הריו דוס מורטס, לארגואייה יש עוד עשרים סעיפים קטנים יותר היוצאים ממנו. בדרכו לשפלה, יוצר הארגואייה תדירות מפלים ואשדים, או מתעקל באלימות דרך ערוצים סלעיים.
שני יובלים אחרים, המרניאו והפרנטינגה אוספים אליהם כמות עצומה של מים מהרמות שמקיפות אותם, בייחוד בדרום ובדרום-מזרח.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ברזיל: נהרות
קטגוריה:יובלי האמזונאס
קטגוריה:גויאס: גאוגרפיה
קטגוריה:טוקנטינס
קטגוריה:פארה: גאוגרפיה | 2024-01-04T07:35:39 |
מדיירה (נהר) | ממוזער|עיקול הנהר המשמש כנמל פורטו וליו
ממוזער|זווית נוספת של הנמל
הנהר מדיירה (בפורטוגזית: Rio Madeira), יובל של האמזונאס (צפון ברזיל), נחשב ליובל הארוך בעולם. אורכו 3,380 ק"מ וספיקתו 18,300 קוב לשנייה, המהווים 10.6% מספיקת האמזונאס במקום השפך. מי הנהר עכורים וצבעם חום-צהוב. הנהר מתחיל בגבול ברזיל–בוליביה, בנקודת המפגש בין נהר בני לבין הנהר ממורה, שאליהם מתלכדים מימיהם של שלושה נהרות גדולים נוספים: סן מיגל, גואפורה, ומדרה דה דיוס. הנהר מדיירה נשפך לאמזונאס 160 ק"מ מזרחית למנאוס. מפלי מדיירה נמצאים במעלה הנהר ומסילת ברזל באורך 350 ק"מ עוקפת אותם. הנהר חולף בעיר פורטו וליו ('הנמל הישן'), המהווה את בירת מדינת רונדוניה. נמל זה משמש נקודת מוצא לספינות הממשיכות עד האוקיינוס האטלנטי, תוך שהן שטות בחלק הנהר הכשיר לשיט, שאורכו 1,070 ק"מ.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בוליביה: נהרות
קטגוריה:ברזיל: נהרות
קטגוריה:יובלי האמזונאס
קטגוריה:מדינת אמזונאס: גאוגרפיה
קטגוריה:רונדוניה
קטגוריה:קצרמר גאוגרפיה של בוליביה
קטגוריה:נהרות גבול | 2024-05-08T15:24:42 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.