Split (1)

train · 96.9k rows

text stringlengths 0 473k

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/חיל_האוויר_האמריקני] \| [TOKENS: 23094]
תוכן עניינים חיל האוויר של ארצות הברית חיל האוויר של ארצות הברית (באנגלית: United States Air Force - USAF, נקרא בעברית בקיצור חה"אא – חיל האוויר האמריקאי) הוא הזרוע האווירית של הכוחות המזוינים של ארצות הברית. החיל הוקם בשנת 1917 (בעקבות כניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה), והפך לזרוע נפרדת ב-18 בספטמבר 1947. החיל הוא חיל האוויר הגדול והחזק ביותר בעולם הנמצא בראש החץ של הפיתוח הטכנולוגי האווירונאוטי. חיל האוויר האמריקאי מהווה כלי מפתח במלחמותיה של ארצות הברית, והעליונות האווירית של ארצות הברית היא משתנה מרכזי במעמדה האסטרטגי העולמי. תעשיית הפיתוח האווירונאוטי לחיל האוויר האמריקאי נחשבת להיות הטובה בעולם, ומדינות רבות רוכשות את כלי הטיס המובחרים שלה, ביניהן גם מדינת ישראל. נכון לשנת 2021 החיל מפעיל 5,562 כלי טיס ו-400 טילים בלסטיים בין יבשתים. תקציב החיל הוא כ-156 מיליארד דולר ועם כוח אדם הכולל 329,614 חיילים בשירות פעיל, 174,765 חיילי מילואים ואנשי המשמר הלאומי. תולדות החיל שלוש שנים אחרי טיסתם הראשונה של האחים רייט, בדצמבר 1906, צבא ארצות הברית פרסם דרישה למטוס צבאי. ב-10 בפברואר 1908 נחתם חוזה עם האחים רייט, והם החלו לייצר מטוסים עבור הצבא. בשנת 1912 הוקמה מחלקה אווירית בחיל הקשר של הצבא, ובשנת 1917, בעקבות כניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה, הוקם "שירות האוויר" של הצבא. שירות האוויר סיפק הגנה וסיוע לכוחות הקרקע, וזכה להצלחה רבה גם בקרבות אוויר. הכוח הקרבי האווירי הגדול הראשון של ארצות הברית נוצר כאשר הוקם שירות אווירי כחלק מחיל המשלוח האמריקאי (AEF) בפיקודו של הגנרל ג'ון "בלאק ג'ק" פרשינג. הגנרל מייסון פטריק פיקד על "שירות האוויר" של חיל המשלוח וסגנו היה בריגדיר גנרל בילי מיטשל. יחידות תעופה אלו, שחלקן אומנו בצרפת, סיפקו תמיכה טקטית לצבא ארצות הברית, במיוחד במהלך קרב סן-מייל ומתקפת מז-ארגון. בין אלופי ההפלות של שירות האוויר של היו קפטן אדי ריקנבקר ולוטננט שני פרנק לוק. במקביל ליצירת כוח קרבי זה, מערך התעופה של צבא ארצות הברית הוסר משליטת "חיל האותות" (אנ') והוצב ישירות תחת אחריותו של מזכיר המלחמה. משרת תת-מזכיר הוקמה כדי להנחות את שירות האוויר של הצבא, שהייתה לו אחריות כפולה לפיתוח ורכש של מטוסים, והעלאה והדרכה של יחידות אוויריות. עם תום מלחמת העולם הראשונה, שירות האוויר של חיל המשלוח פורק ושירות האוויר של הצבא בארצות הברית שוחרר ברובו לאזרחות. בשנת 1920 הפך המערך לזרוע של הצבא (חילות הקרקע) ובשנת 1926 שירות האוויר אורגן מחדש כחיל של צבא היבשה, והפך לגיס האווירי של צבא ארצות הברית (United States Army Air Corps - USAAC). מספר המטוסים של החיל גדל בצורה משמעותית, נערכו ניסויים בתדלוק אווירי, ופותחו מטוסים מתקדמים. במהלך תקופה זו, החל חיל האוויר להתנסות בטכניקות חדשות, ופיתח את המפציצים הראשונים ממתכת ומטוסי קרב חדשים. האמריקאים היו מוקסמים מתעופה בשנות ה-20 וה-30 ורבים בציבור האזרחי סירבו לאפשר לשמרנות של מחלקת המלחמה לחסום חדשנות. הגנרל בילי מיטשל, המשנה לראש שירות האוויר, ביקש לקבל אחריות על משמר החופים של ארצות הברית, שהיה אז נתון לגמרי באחריותו של הצי. הוא יצא בהצהרות בפומבי והתעקש שמטוסיו יוכלו להטביע אוניות מערכה מדי יום אם יידרשו, טענה שהוכחה בשורה של בדיקות שהגיעו לשיא בהטבעת דרדנוט שהוחכרה בתום המלחמה מהצי הקיסרי הגרמני. מיטשל חצה קו אדום ב-1925 כשהאשים את הצי, דרך הודעה פומבית לעיתונות, ב"חוסר כשירות, רשלנות פושעת וניהול שגובל בבגידה של ההגנה הלאומית". הוא הועמד לבית דין צבאי מתוקשר כפי שתכנן, והורשה לפרוש את התיאוריה שלו שכוח אווירי לבדו יספיק כדי לנצח במלחמה הגדולה הבאה. הוא הורשע, והודח מתפקידו. הוא הפך לגיבור פופולרי ודעת הקהל השפיעה על החלטת מחלקת המלחמה לחזק את חיל האוויר ולקדם הקצאת משאבים נוספים עבורו. הטיעון העיקרי של מיטשל היה שהכוח האווירי צריך להיות אוטונומי - צריך להיות נשלט על ידי טייסים שמבינים את הטכנולוגיה החדשה, טקטיקות חדשות, אסטרטגיות חדשות, ושלא יבזבזו נכסי אוויר יקרים בניסיון לסייע לצבאות ולציים של פעם. עד מותו בשנת 1936 מיטשל, כאזרח, היה נביא בלתי נלאה של חשיבות הכוח האווירי בפני קהלים אזרחיים רבים, אך הוא איבד קשר עם פיתוחים של עולם התעופה וחדל להיות בעל השפעה בתוך השירותים. יתרה מכך, ההתקפות הכמעט היסטריות שלו על ההרכב הקיים של הכוחות המזוינים קנו לו יריבים רבים. במהלך שנות העשרים והשלושים חיל האוויר הצליח בכמה פעלולי פרסום, אבל תמיד נראה שמקומו מואפל על ידי אזרחים קובעי שיאים אוויריים כמו צ'ארלס לינדברג (מבצע טיסת היחיד הטרנס-אטלנטית הראשונה), הווארד יוז או אמיליה ארהארט. בשנת 1934 נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט, נוכח השפל הגדול, קידם קיצוץ עמוק בתקציב הכוחות המזוינים, נגד עמדתם של המפקדים. הנשיא התעמת לא פעם עם ראש מטה צבא ארצות הברית, גנרל דאגלס מקארתור, שבדיון סוער אחד אף אמר לנשיא: "כשנפסיד במלחמה הבאה, ונער אמריקאי גוסס, כידון אויב תקוע בבטנו ורגל אויב על חזהו, יפלוט את קללתו האחרונה, אני רוצה שהשם שיאמר, לא יהיה מקארתור אלא רוזוולט." בנקודה מסוימת מקארתור אף הגיש את התפטרותו לנשיא, אך האחרון סירב לקבלה. בתום עימות של הנשיא עם ראשי תעשיית התעופה הצבאית, החליט רוזוולט לפתע להעביר את אחריות משלוח הדואר האווירי לסמכות חיל האוויר כדי להגדיל את חשיבותו המעשית. תוך שבוע התרסקו שמונה מטוסים. תאונות מרובות של טייסי חיל האוויר חסרי הניסיון במטוסים בינוניים עם ציוד ניווט לקוי הדגישו את שבריריותו של השירות החדש, וחתרו תחת טענותיו של מפקדיו כי בזמן מלחמה הוא יכול לחולל ניסים. עם זאת, נוכח רוחות המלחמה, הנשיא רוזוולט היה מאמין מרכזי בחשיבות של הכוח האווירי במערכה הכוללת והעמיד מאחוריו גם את דעת הקהל וגם הקונגרס. כאשר החל גיוס לגיס האווירי באביב 1940, נוכח פרוץ מלחמת העולם השנייה באירופה, רוזוולט היה נמרץ כמו כל עמיתיו בקריאתו להרחבת תפקידו חיל האוויר, קרא לתעשיות הנשק לבנות חמישים אלף מטוסים בשנה, וקידם, מתחת לפני השטח, מתנדבים שנשאו עימם את מיטב הדגמים החדשים לבריטניה למלחמתה נגד הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני). בשנת 1935, כתוצאה מהמלצות של שתי ועדות ביקורת אזרחיות, המהלך הבא לקראת עצמאותו של חיל האוויר, התרחשה כאשר כל היחידות האוויריות, שחולקו עד אז לפיקודים יבשתיים שונים, קובצו יחד ככוח משימה אווירי תחת פיקוד אחד. מפקד חיל האוויר של המטה הכללי. הגיס האווירי, בראשותו של מפקד הגיס, המשיך להתקיים כבעבר אך כעת היה אחראי רק על אספקה, שדות תעופה והדרכה, ולמעשה המהלך חילק את חיל האוויר לשתי זרועות נפרדות. על שתיהן פיקדו קצינים בדרגת מייג'ור גנרל (מפקדי חיל האוויר באותה התקופה היו פרנק אנדרוז ואוסקר ווסטובר, ואחריהם התמנה לתפקיד הנרי "האפ" ארנולד). בשנת 1937 תעשיות השנק השיקו את המפציץ הכבד B-17 ("מבצר מעופף"), שהפך בהמשך למפציץ הבולט ביותר במלחמת העולם השנייה. למרות שנועד להדגים את יכולתו של חיל האוויר להגן על חופי האומה, המפציץ גם הצביע על הדוקטרינה המתגבשת בתוך חיל האוויר של עליונות ההפצצה האסטרטגית. במהלך מלחמת העולם הראשונה, טכנולוגיית התעופה התפתחה במהירות; עם זאת, הרתיעה של הצבא משימוש בטכנולוגיה החדשה החלה לגרום לראשי התעשייה האווירית ושתדלני הפיתוח האווירי לחשוב שכל עוד צבא היבשה יהיה אחראי על התעופה הצבאית, הפיתוח ייעצר ויוזנח כוח בעל ערך פוטנציאלי. הקצין הבכיר בשירות האוויר, בילי מיטשל, החל לפעול למען חיל אוויר עצמאי, שווה ערך לצבא ולצי. אבל כאמור הקמפיין הקולני שלו הביא להדחתו. חסידיו, כולל מפקדי חיל האוויר העתידיים "האפ" ארנולד וקרל ספאץ, ראו את היעדר התמיכה הציבורית, הקונגרסאית והצבאית שהעניקו כולם כתף קרה למיטשל והחליטו שאמריקה עודנה מוכנה לחיל אוויר עצמאי. בהנהגת מפקד הגיס האווירי מייסון פטריק ומאוחר יותר ארנולד, חיכו מפקדי הזרוע האווירית לחלון ההזדמנויות בו עמדו לקרוא מחדש לעצמאות הזרוע מהצבא ומהצי. במהלך מלחמת העולם השנייה השתתף חיל האוויר של ארצות הברית בלוחמה בזירת אירופה וזירת האוקיינוס השקט. חיל האוויר הגיע לבגרות במלחמת העולם השנייה. הנשיא רוזוולט החליט לנקוט יוזמה לאחר ועידת מינכן, וקרא להגדלת חיל האוויר בעשרות מונים ולמקד חלק מרכזי בגידול על הפצצות אסטרטגיות ארוכות טווח. הנשיא רוזוולט הנהיג תוכנית לבניית 15,000 מטוסים צבאיים בשנה, שצמחו ל-50,000 בשנה לאחר ניצחון מדינות הציר בקרב על צרפת וארצות השפלה. מעורבותה של ארצות הברית באירועי המלחמה גדל מתחת לפני השטח עם הזמן, אך ב-7 בדצמבר 1941, כתוצאה מהמתקפה על פרל הארבור, הכריזה ארצות הברית מלחמה על האימפריה היפנית ונכנסה למלחמה באופן רשמי. מבחינה ארגונית השיגו קברניטי החיל את מבוקשם וכתוצאה מהמלחמה קודם פעם נוספת מעמדו של החיל. בשנת 1942 החיל נעשה לבסוף לזרוע עצמאית, שינה שמו לחילות האוויר של צבא ארצות הברית (United States Army Air Forces - USAAF or AAF), ונחשב מאז לזרוע השווה בחשיבותה לזרוע היבשה ולזרוע הים. הארגון מחדש מיזג את כל מרכיבי התעופה של חיל האוויר לשעבר לתוך חילות האוויר של הצבא. למרות שחיל האוויר עדיין היה קיים מבחינה חוקית כשלוחה של הצבא, הוא פעל מעתה כזרוע עצמאית. בארגון מחדש הגדול של הצבא על ידי חוזר מחלקת המלחמה 59, החל מ-9 במרץ 1942, חילות האוויר החדשים של הצבא קיבלו קול שווה עם הצבא והצי בדיוני המטות המשולבים (שבראשם עמד האדמירל ויליאם ד' לייהי) ואוטונומיה מוחלטת מכוחות היבשה והשירותים של הצבא. הייתה לכך גם משמעות אופרטיבית ואסטרטגית, שכן עד אותה העת, מתוקף היותם כפופים לזרועות הקיימות של הכוחות המזוינים, נועדו כוחות האוויר לתמוך בלחימה ביבשה או בים, אך מעתה ניתן להם מעמד לקיים מערכה נפרדת בשמיים, העומדת לעיתים בחוד החנית של הכוחות המזוינים. הגנרל קרל ספאץ קיבל את הפיקוד על חיל האוויר השמיני שהוצב בלונדון ב-1942; עם ברגדיר גנרל אירה איקר בתור שני לו בפיקוד, הוא פיקח על מערכת ההפצצות האסטרטגיות מעל ערי גרמניה הנאצית ושלוחותיה. בשלהי 1943, מונה ספאץ למפקד חילות האוויר האסטרטגיים החדשים של ארצות הברית, כפוף ישירות למטות המשולבים. ספאץ קידם פעולות הפצצה לאור יום תוך שימוש בדוקטרינת טרום המלחמה של הטסת מפציצים בתצורות קרובות, תוך הסתמכות על כוח האש ההגנתי המשולב שלהם להגנה מפני תקיפת מטוסי אויב במקום תמיכה בליווי מטוסי קרב. הדוקטרינה התבררה כפגומה כאשר ניסו משימות חדירה עמוקות מעבר לטווח של מטוסי הליווי, מכיוון שמטוסי הקרב הגרמניים של הלופטוואפה הכריעו את מערכי ההגננה של המפציצים האמריקאים, והפילו מפציצים מעבר לשיעורי האובדן שהפיקוד היה מוכן לספוג, בייחוד בשילוב עם המספר העצום סוללות נגד מטוסים שהצבא הגרמני פרס ברחבי עריו כדי להפיל את המפציצים. טייסים אמריקאים ספגו אבדות כבדות במהלך פשיטות מבצע גל גאות (אנ') על בתי הזיקוק של פלואשט, רומניה, והמפעלים לייצור נשק בשוויינפורט ורגנסבורג, גרמניה, ושיעור ההפסדים בצוותים ולא בחומר הוא שהביא להשארתה במגירה של תוכנית המתקפה האסטרטגית בסתיו 1943. במידה רבה, חיל המפצצים האמריקאי למד ממקבילו, פיקוד המפציצים של חיל האוויר המלכותי, שהיה המיומן והמקצועי ביותר בעולם נכון לאותה הנקודה במלחמה. חיל האוויר השמיני ניסה להיעזר גם במטוסי קרב P-47 ת'נדרבולט ולוקהיד P-38 לייטנינג בתור ליווי למערכי המפציצים, אך בעוד שהת'נדרבולט רשם הישגי מרשימים בקרבות אוויר, לא היה לו הטווח המבצעי לפעולה, אפילו עם תוספת של מכלי דלק להרחבתו. הלייטנינג מצידו התגלה כבלתי אמין מבחינה מכנית בגבהים הקפואים שבהם נעשו המשימות. ההגנה על מפציצים שופרה מאוד לאחר הכנסת מטוסי קרב P-51 מוסטנג לזירת אירופה. עם הטווח המורחב המובנה ומאפייני הביצועים התחרותיים המעולים בהשוואה לכל מטוסי הקרב הגרמניים, המוסטנג היה פתרון זמין מידית למשבר המפציצים. בינואר 1944 חיל האוויר השמיני השיג עדיפות בהקצאת המשאבים למשימותיו, כך שבסופו של דבר ב-14 מתוך 15 הטייסות שלו שולבו מטוסי מוסטנג. מלווי P-51 מוסטנג החלו בפעילות בפברואר 1944 ומספר המוסטנגים שפעלו מעל שמי אירופה גדל במהירות, כך שהלופטוואפה ספג אבדות גוברות על צי מטוסי הקרב שלו בקרבות אוויר החל מ"השבוע הגדול" (מבצע טיעון) (אנ') בתחילת 1944. טייסי הקרב של בעלות הברית השיגו עליונות אווירית וחופש פעולה בתקיפת שדות תעופה גרמניים, הן במשימות שתוכננו מראש והן בזמן החזרה לבסיס מתפקידי הליווי, והאיום הגדול של הלופטוואפה נגד מפציצי בעלות הברית הצטמצם מאוד לאחר הפלישה לנורמנדי. לאחר פתרון משבר המפציצים בזירה האירופאית, החליט מפקד חילות האוויר, הגנרל "האפ" ארנולד, לרכז את פעילות מטה הפיקוד במאורעות המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט. חיל האוויר סיפק תמיכה טקטית גדולה תחת גנרל ג'ורג' קני לכוחות היבשה בפיקוד גנרל דאגלס מקארתור במערכה בדרום מערב האוקיינוס השקט. הטייסים של קני המציאו את שיטת "הפצצת הדילוגים" נגד אוניות מלחמה יפניות. כוחותיו של קני טענו בסיומה של המלחמה שהשמידו 11,900 מטוסים יפניים ו-1.7 מיליון טונות של אוניות. הפיתוח הראשון והיישום המתמשך של תובלה אווירית על ידי חילות אוויר אמריקאים התרחשו בין מאי 1942 לנובמבר 1945, כאשר מאות מטוסי תובלה הטיסו יותר מחצי מיליון טונות של אספקה מהודו הבריטית לרפובליקה הסינית מעל שמי מיאנמר הכבושה. פיקוד חילות האוויר בראשות הגנרל ארנולד הקים את חיל האוויר העשרים כדי להעסיק מפציצי B-29 סופרפורטרס ארוכי טווח בהפצצות אסטרטגיות על ערים יפניות. השימוש בבסיסים קדמיים בסין החופשית לא היה יעיל עקב הקושי לתמוך לוגיסטית בתפעול הבסיסים הללו, בעוד הבסיסים העיקריים של חיל האוויר העשרים ישבו בהודו הבריטית, כמו גם עקב איום מתמשך על שדות התעופה הסיניים מצד הצבא היפני הקיסרי. לאחר שאיי מריאנה נתפסו במערכה של איי מריאנה ופלאו באמצע 1944, הם הפכו לבסיסים קדמיים שניתן היה לתחזק דרך תובלה ימית של אספקה, וגנרל ארנולד העביר לשם את כל פעולות ה-B-29 עד אפריל 1945 ומינה את הגנרל קרטיס לה מיי למפקד מערך המפציצים שלו. גנרל ארנולד, לצד תפקידו כמפקד כל הכוחות האוויריים, גם לקח על עצמו אשית את הפיקוד על חיל האוויר העשרים כדי לפקד ישירות על מערך ההפצצות ביפן. גנרל לה מיי קידם את השימוש בהפצצות תבערה וניצל את שיטת הבנייה הצפופה של בתים עשויים עץ בערי יפן. בלילה שבין 9 ל-10 במרץ 1945, הפצצת טוקיו והשריפה שפרצה כתוצאה ממנה הביאו למותם של למעלה מ-100,000 בני אדם. 350,000 בני אדם מתו ב-66 ערים אחרות ביפן כתוצאה מהמעבר הזה להפצצות תבערה. במקביל, ה-B-29 הועסק גם בכתישה נרחבת של נמלים יפנים ונתיבי ים. מפציץ מדגם B-29 שימש להטלת פצצות האטום על הערים היפניות הירושימה ונגסאקי באוגוסט 1945 - שתי פצצות שהשפיעו על החלטתו של הירוהיטו, קיסר יפן, להצהיר על כניעת האימפריה היפנית לבעלות הברית, כניעה שסיימה את מלחמת העולם השנייה. בפועל, חילות האוויר של הצבא הפכו למעשה לעצמאיים מהצבא במהלך מלחמת העולם השנייה, אך מפקדיהם, גנרל ארנולד בראשם, רצו עצמאות רשמית בתור זרוע נפרדת. בנובמבר 1945 הפך גנרל דווייט ד' אייזנהאואר לראש המטה הכללי של צבא היבשה, בעוד הגנרל קרל ספאץ עמד לקבל על עצמו את תפקידו של הגנרל המפקד על חילות האוויר של הצבא, לקראת פרישתו של הגנרל ארנולד. אחת הפעולות הראשונות של הגנרל אייזנהאואר הייתה למנות מועצת קצינים, בראשות לוטננט גנרל ויליאם ה' סימפסון, כדי להכין תוכנית סופית לארגון מחדש של הצבא וחיל האוויר, שניתן לבצע ללא חקיקה מקדימה ותשלים את הפרדת חיל האוויר מהצבא. ב-29 בינואר 1946 הגנרלים אייזנהאואר וספאץ הסכימו על ארגון חיל האוויר העצמאי המורכב מפיקוד אוויר אסטרטגי, פיקוד הגנה אווירית, פיקוד אוויר טקטי, פיקוד תובלה אווירית, פיקוד שירות טכני אוויר, פיקוד אימון אווירי, האוניברסיטה האווירית ומרכז חיל האוויר." מפקדי הצי מצידם התנגדו למתן עצמאות אופרטיבית מלאה לזרוע האווירית, אך בשנת 1947 הוקמה מחלקת חיל האוויר, כחלק ממחלקת ההגנה, והחיל קיבל את שמו הנוכחי, חיל האוויר של ארצות הברית. ב-18 בספטמבר מונה מזכיר חיל האוויר הראשון, סטיוארט סימינגטון (לימים סנאטור דמוקרטי מטעם מדינת מיזורי, ומועמד לנשיאות ארצות הברית). באותו יום, שנחשב ליום הולדתו של חיל האוויר האמריקאי, חתם הנשיא הארי טרומן על צו נשיאותי שמאשר את עצמאותה של זרוע האוויר. הגנרל קרל ספאץ קבע מדיניות חדשה, "אף מפקד טקטי לא צריך להיות כפוף למפקד הבסיס". מתוקף זה החל חיפוש אחר בסיס ארגון סמכויות חדש. מפקד חיל האוויר ה-15, מייג'ור גנרל צ'ארלס בורן, הציע את תוכנית הכנף הזמנית, שבעצם הפכה את המצב והעמידה את מפקד הטייסות מעל למפקד הבסיס. היחידה הארגונית הבסיסית של חיל האוויר הפכה לבסיס הטייסת. במסגרת תוכנית זו, פונקציות התמיכה בבסיס - אספקה, תפעול בסיס, תחבורה, אבטחה ורפואה הוקצו לטייסות, בדרך כלל בפיקודו של מייג'ור או לוטננט קולונל. כל הטייסות הללו הוקצו לקבוצת תמיכה קרבית, בפיקודו של מפקד בסיס, בדרך כלל קולונל. כל היחידות הללו, הן לחימה והן תמיכה בלחימה, הוקצו בתורן לאגף, בפיקודו של מפקד אגף. כך פיקד מפקד האגף הן על הגורמים המבצעיים הלוחמים בבסיס והן על הגורמים הלא מבצעיים. מפקד הכנף היה בעל ניסיון ותק בקרבות אוויר, בדרך כלל קולונל או בריגדיר גנרל. כתוצאה מכך, הבסיס והכנף (הטייסת) הפכו ליחידה אחת ויחידה. ב-16 ביוני 1952 טייסות הקרב המבצעיות הוקצו ישירות לאגפים. אגף בחיל האוויר הוגדר אז מחדש כדיוויזיה אווירית, שעליה פיקד קצין בדרגת בריגדיר גנרל ומעלה. באותה התקופה, לאחר מלחמת העולם השנייה, הוחלט לבצע קיצוץ משמעותי בתקציב הביטחון הפדרלי, והצי האמריקאי ספג חיתוך של חמישים אחוז בתקציב. אדמירלים בשירות ובמילואים התרעמו על הקיצוץ, שנבע מהגישה האסטרטגית לפיה ההרתעה הגרעינית היא מנת חלקם של המפציצים בשירות חיל האוויר. אותם אדמירלים טענו, מנגד, שיש להטיל את אחריות ההרתעה הגרעינית על נושאות המטוסים, אך טיעוניהם נפלו על אוזניים ערלות, והתוצאה הייתה שהחשיבות האסטרטגית של חיל האוויר גדלה על חשבון הצי. לאחר מלחמת העולם השנייה החלו היחסים בין ארצות הברית לברית המועצות להידרדר, והחלה המלחמה הקרה. ארצות הברית נכנסה למרוץ חימוש עם ברית המועצות ולתחרות גאופוליטית שמטרתה להגביר את השפעתה של כל אומה ברחבי הגלובוס. בתגובה, הרחיבה ארצות הברית את נוכחותה הצבאית ברחבי העולם. חיל האוויר פתח בסיסי אוויר ברחבי אירופה, ומאוחר יותר ביפן ובקוריאה הדרומית. ארצות הברית גם בנתה בסיסי אוויר בטריטוריות הבריטיות מעבר לים של טריטוריית האוקיינוס ההודי הבריטי ואי אסנשן בדרום האוקיינוס האטלנטי. בשנת 1948, השלטון הקומוניסטי בגרמניה המזרחית מנע תחבורה מכל סוג אל מערב ברלין, במה שנודע כ"הסגר על ברלין". חיל האוויר הפעיל רכבת אווירית של ציוד ומזון אל העיר הנצורה, בשיתוף חיל האוויר הבריטי. מטוסי התובלה העיקריים שהשתתפו במבצע היו C-121,‏ C-54 ו-DC-3 דקוטה. במהלך מלחמת קוריאה (יוני 1950 – יולי 1953) נכבש בסיס החיל העיקרי בקימפו שבקוריאה הדרומית (ראו לוחמה אווירית במלחמת קוריאה). לכן, בתחילת המלחמה, נאלץ החיל לפעול מבסיסים ביפן. חיל האוויר סיפק סיוע לכוחות הקרקע, והפציץ מטרות בקוריאה הצפונית במפציצי B-29. מטוסי הקרב מדגם F-86 ("סייבר") זכו להצלחה בקרבות אוויר מול מטוסי המיג-15 הרוסיים של קוריאה הצפונית. מלחמת קוריאה התאפיינה בתקופה קצרה בה הכוח האווירי הצפון קוריאני הצליח להשתלט על המרחב האווירי של קוריאה הדרומית, אך כשהכוחות האוויריים האמריקאים התערבו בלחימה, הם השיגו במהרה עליונות אווירית. כוח האוויר האמריקאי היווה גורם מכריע בקרב מתחם פוסאן בו האטו התקיפות המסיביות את התקדמות הכוחות הצפון קוריאניים ושברו את המצור. כלל הפעילות הקרקעית של כוחות האו"ם גובתה במטוסי תקיפה, כגון סיוע קרוב לנחיתות, כדוגמת הנחיתה באינצ'ון שגרמה בסופו של דבר לנסיגת הצפון קוריאנים. לאחר שלב זה החלה התקדמות מהירה של כוחות האו"ם שפלשו לקוריאה הצפונית וקרבו לגבול עם סין. כוחות סיניים שארבו בצפון קוריאה פרצו בהפתעה והדפו את כוחות האו"ם דרומה, באותו הזמן טסו ראשוני מטוסי המיג 15 מקורפוס מטוסי הקרב ה-64 הסובייטי וכוח האוויר של חיל המתנדבים הסיני משדה אנטונג והגנו על רצועה אווירית צרה בצפון קוריאה שמאוחר יותר קיבלה את הכינוי "סמטת המיגים". במהרה התברר כי מטוסי ה־מיג-15 גוברים בביצועיהם על כל מטוסי הקרב וההפצצה המערביים בזירה, ולכן נפרסה בזירה כנף קרב המצוידת במטוסי F-86. בשל חוסר הנכונות של המערב להיכנס לעימות ישיר עם סין העממית, הוגבל כוח האוויר של האו"ם לפעולות בשטחה של קוריאה בלבד, ועל כן נאלץ כוח האוויר להסתמך על שיטות של סיוע אווירי קרוב ואמנעה אווירית בניסיון להכניע את האויב. עד ינואר 1953 היו מטוסי המיג סיכון משמעותי מאוד, וכתוצאה מהאבדות שגרמו למטוסי ההפצצה הכבדים, נאלצו האמריקאים להפעיל אותם בהפצצות לילה בלבד. תוספת מטוסי ה־F-86 בזירה עקב הצבת כנף קרב נוספת והסבת כנפות קרב-הפצצה למטוסים החדישים הביאו לשחיקה מסיבית בכוחות המיירטים עד שלא היו מסוגלים למלא את משימתם. בשנת 1954 נוסדה אקדמיית חיל האוויר בקולורדו. נשים התקבלו לאקדמיה משנת 1976. משנות החמישים, המפציץ הכבד הבולט ביותר של החיל הוא ה-B-52. משנות השבעים, מטוסי הקרב העיקריים של החיל הם מטוסי F-15 ו-F-16 מתקדמים. לחיל האוויר האמריקאי היה תפקיד מרכזי במהלך מלחמת וייטנאם. פשיטות ההפצצה הראשונות נגד צפון וייטנאם התרחשו ב-1964, בעקבות תקרית מפרץ טונקין. במרץ 1965 החל מסע הפצצות מתמשך, בשם הקוד מבצע רעם מתגלגל. מטרת המערכה הזו הייתה להרוס את רצונם של הצפון וייטנאמיים להילחם, להרוס בסיסים תעשייתיים ומערכות הגנה אוויריות, ולעצור את זרימת הלוחמים והאספקה במורד נתיב הו צ'י מין, תוך כפיית צפון וייטנאם לשולחן המשא ומתן. חיל האוויר האמריקאי הטיל יותר פצצות בכל פעולות הלחימה בווייטנאם במהלך התקופה 1965–1968 מאשר במהלך מלחמת העולם השנייה, ומבצע הרעם המתגלגל נמשך עד הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1968. פרט לפגיעה קשה בכלכלה ובתשתית של צפון וייטנאם, רעם מתגלגל נכשל במטרותיו הפוליטיות והאסטרטגיות. לאחר מינויו של גנרל קרייטון אברמס למפקד כל הכוחות האמריקאים בווייטנאם ב-1968, החל תהליך של הפחתת המעורבות הקרקעית האמריקאית, תוך הגדלת חלקו של חיל האוויר במערכה ואימון הצבא הדרום וייטנאמי כך שיוכל להתמודד מול האויב מצפון גם במקרה של יציאת האמריקאים מהמלחמה לגמרי. חיל האוויר האמריקאי גם שיחק תפקיד קריטי בנטרול מתקפת הפסחא של הצבא העממי של צפון וייטנאם ב-1972. הפריסה המהירה מחדש של מטוסי קרב, מפציצים ומטוסי תקיפה עזרו לצבא הרפובליקה של וייטנאם להדוף את הפלישה. מבצע ליינבאקר הוכיח לצפון וייטנאם כאחד שגם ללא כוחות קרקע משמעותיים של צבא ארצות הברית, ארצות הברית עדיין יכולה להשפיע על המלחמה. המלחמה האווירית עבור ארצות הברית הסתיימה במבצע ליינבאקר שתיים, הידוע גם בשם "הפצצות חג המולד". אלה סייעו לסיים את משא ומתן השלום בפריז. אופי הגרילה הלחימה, והמאבק בקווי האספקה של צפון וייטנאם בעומק הג'ונגלים, הובילו לפיתוח טקטיקות ושיטות פעולה מיוחדות בחיל האוויר האמריקאי. נעשו מבצעים תקדימיים עם פיקוד המבצעים המיוחדים ומטוסי תקיפה כבדים, משימות טקטיות כמו מבצע חוף השנהב עמוק בתוך שטח האויב, ומשימות חיפוש והצלה קרבית ייעודית כולם הביאו לפיתוח תורות מבצעיות ולוגיסטיות. בשנות השבעים נכנסו לשירות חיל האוויר האמריקאי מטוסי הקרב מקדונל דאגלס F-15 איגל וג'נרל דיינמיקס F-16 פייטינג פלקון, כמו גם מטוס התקיפה A-10 ת'נדרבולט II, ובמקביל החלו אימוני רד פלאג. התרגיל מתקיים מספר פעמים בשנה מאז שנת 1975. המטרה היא לאמן טייסים מארצות הברית, נאט"ו ומדינות אחרות למצבי לחימה אמיתיים. התרגיל שואף לרמת ריאליזם גבוהה ולשם כך נעשה בו שימוש באמצעי לחימה של האויב ובתחמושת חיה לתרגילי הפצצה. תרגילי ההפצצה נערכים במטווח נליס הממוקם צפונית-מערבית ללאס וגאס ומכסה שטח של 60 מייל על 100 מייל. שטחי האימון הנרחבים מרחיבים את מעטפת האימונים השיגרתית ומאפשרים לטייסים לטוס במיתארים חדשים, דבר המשפר את יכולתם המבצעית במצבים לא מוכרים. כלל המשתתפים בתרגיל מנהלים את הלחימה על פי תכנון שמתבצע במקום, על ידי אחד ממובילי החיילות, בדומה למצב שבו כוחות אוויריים נלחמים בקואליציה בזירה שבה לא היו מוצבים קודם. מגבלות הבטיחות במסגרת התרגיל - פחות הדוקות מבדרך כלל ובין השאר, מותר לעשות קרבות אוויר מרובי משתתפים, לבצע התייחסויות אוויר-אוויר, כאשר יש על המטוס חימוש אוויר קרקע חי ולטוס על קולי בגובה נמוך. הטיסות מתבצעות מול מדמי סוללות טילי קרקע אוויר קורנות ומול מטוסי ביום אויב שטסים לפי תורת הלחימה של מדינות המזרח. צרוף הכמות הגדולה של המטוסים, השטח שאינו מוכר לרוב הצוותים, איומי הטק"א ומטוסי ביום האויב בפורמט של "דו-צדדי מלא" נותנים לטייסים התנסות הכי קרובה שאפשר לתנאים של "תחילת לחימה בזירה לא מוכרת". אזורי הטיסה מקיפים את אזור 51 המפורסם ובחלקם, יש מכתשים של ניסויים גרעיניים שבוצעו בעבר, מה שמוסיף לאווירה. נוכח איומים טכנולוגים חדשים, הוקצו משאבים רבים לפיתוח יחידות וכלי טיס ללוחמה אלקטרונית (EW) ודיכוי ההגנה האווירית של האויב (SEAD). הכישלון המשפיל באפריל 1980 של משימת ההצלה של מבצע טופר העיט במשבר בני הערובה באיראן הביא ישירות להגברת הדגש של ארצות הברית על שיתוף פעולה בין חיל האוויר לפיקוד המבצעים המיוחדים. חיל האוויר סיפק יכולת תקיפה, הטסה ותמיכת לחימה עבור הפלישה לגרנדה ב-1983, הפצצת לוב ב-1986 והפלישה לפנמה ב-1989. הלקחים שנלמדו במבצעים אלה יושמו על מבנה הכוח ותורתו, והפכו לבסיס למבצעים אוויריים מוצלחים בשנות ה-90 ולאחר אירועי 11 בספטמבר 2001. התפתחות הסיור הלווייני במהלך המלחמה הקרה, השימוש הנרחב בסיור אווירי טקטי ואסטרטגי כאחד במהלך פעולות לחימה רבות ותפקיד ההרתעה במלחמה גרעינית של חיל האוויר הביאו להכרה בחלל כזירת לחימה אפשרית. הדגש על פעולות ודוקטרינה של "תעופה וחלל" גדל בשנות ה-80. התרעת טילים ופעולות חלל שולבו כדי ליצור פיקוד החלל של חיל האוויר ב-1982, במקביל עם תכנון יוזמת ההגנה האסטרטגית. יצירת האינטרנט והאוניברסליות של טכנולוגיית המחשוב ככלי לחימה בסיסי הביאו לפיתוח עדיפות של טכניקות והגנות לוחמת סייבר על ידי החיל. במלחמת המפרץ (1991) חיל האוויר ניהל הפצצות מדויקות, וסייע לכיבושה המהיר של עיראק. הנשק הבולט ביותר שהופעל במלחמה היה טיל השיוט טומהוק, ששוגר גם ממטוסים. חיל האוויר המשיך לפקח על שמי עיראק, עד לפלישה האמריקנית בשנת 2003. במלחמה נעשה שימוש מבצעי ראשון נגד אויב משמעותי בטכנולוגיית החמקנות של מטוס הקרב לוקהיד F-117 נייטהוק. הפעילות בקרקע לא החלה לפני השגת עליונות אווירית מוחלטת, וכבר ביומה הראשון של המלחמה הפציצו חמקנים אמריקאים את בגדאד. העליונות האווירית של הקואליציה הייתה כה חד משמעית, עד שלאחר תום המלחמה הם קבעו עובדות בשטח ופיקחו על האזורים האסורים לטיסה בעיראק, ולא התירו לכלי טיס של חיל האוויר העיראקי לפעול בתחום האווירי של האזורים הללו. ב-1996, במבצע מכת מדבר וב-1998 במבצע שועל מדבר, הפציץ החיל מטרות צבאיות וכימיות בעיראק. החיל השתתף בפעולות ברית נאט"ו בבוסניה (1996) ובקוסובו (1999). בשנים אלה הפעיל החיל גם כלי טיס חמקניים: מטוס התקיפה F-117 נייטהוק והמפציץ החמקן B-2 ספיריט. חיל האוויר תרם רבות ללחימה באפגניסטן ובעיראק, במסגרת "המלחמה בטרור" שהוכרזה בעקבות קריסת מגדלי התאומים ב-11 בספטמבר 2001. במסגרת הלחימה, החיל הפעיל כלי טיס בלתי מאוישים (כטב"מים) חמושים בטילים מונחים. מבנה החיל המפקד העליון של החיל הוא מזכיר חיל האוויר (SECAF). משרד המזכיר כפוף למשרד ההגנה. במטה החיל חברים ראש המטה, חמישה סגנים לראש המטה, הנגד הראשי, קצין הרפואה הראשי, הפרקליט הראשי, מפקד כוחות המילואים, וקצינים ואזרחים נוספים. ראש המטה מאז נובמבר 2025 הוא גנרל קנת' וילסבאק. מפקדות ראשיות המפקדות הראשיות (MAJCOM) מפעילות יחידות משנה גדולות (NAF). יחידות המשנה מפעילות יחידות מבצעיות, לרבות טייסות אוויר. דרגות החיל כלי טיס פעילים בשירות חיל האוויר של ארצות הברית נכון לספטמבר 2021, מפעיל חיל האוויר האמריקני 5,562 כלי טיס (כולל לא מאוישים) מתוכם 4,211 בשירות פעיל. עד 1962 הייתה לחיל האוויר ולצבא שיטת מתן שמות אחידה לכלי הטיס שלהם, בעוד לצי הייתה שיטה אחרת. ב-1962 אוחדו כולן לשיטה אחת הדומה יותר לגישת הצבא וחיל האוויר. נכון לשנת 2024, אלו הם כלי הטיס הפעילים בחיל האוויר האמריקאי: קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%9C_%D7%A0%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%AA] \| [TOKENS: 15944]
תוכן עניינים גלגול נשמות גלגול נשמות הוא תהליך שעוברת הנשמה, על פי אמונה רווחת, לאחר המוות. האמונה בגלגול נשמות נפוצה בתרבויות שונות. קיימות גישות שונות בפרשנות האמונה בגלגול נשמות. הבסיס המשותף להן מתאר תהליך שבו נשמתו של אדם שנפטר חוזרת לעולם הנשמות ולאחר מכן יורדת שוב לעולם ומתגלמת בגוף תינוק אנושי אחר. הגישות נפרדות בהבנת התהליך כחד פעמי, רב פעמי, או אין סופי, ובשאלה האם נשמתו של האדם מתגלגלת ומופיעה דווקא באדם או אף במצבים אחרים, לדוגמה, צמח או בעל חיים או דומם. האמונות בדבר גלגול נשמות מעלות הסברים שונים. הסבר מקובל הוא כי אדם שלא השלים את תפקידו בעולם, שב אליו בדמות אחרת. גישות מסוימות סבורות כי הגלגול החדש יהיה בהתאם למעשיו הטובים או הרעים בגלגולים קודמים, או בהתאם לדבר מה שעליו לתקן בגלגול זה. בכל רחבי העולם ישנם אנשים הטוענים כי חוו באופן אישי תופעות הקשורות לגלגול נשמות. יש הסבורים כי חוויות סף מוות המתארות מעבר לעולמות אחרים ומפגשים עם ישויות אור המאפשרות לחווים להיזכר בחייהם הקודמים, וילדים המתארים חוויות מחיים קודמים, מהווים ראיה לקיומו של גלגול נשמות. תיאורים אלה מעומתים עם אפשרות של היחשפות הנחקר לידע זה במהלך חייו שלו. יש מטפלים בתחום הפסיכולוגיה או הרפואה האלטרנטיבית שאימצו את ההשלכות של רעיון גלגול הנשמות במסגרת שיטות טיפוליות שונות. גלגול נשמות ביהדות במקורות היהדות היסודיים: התנ"ך, התלמודים והמדרשים אין אזכור לגלגול נשמות. האזכור הראשון לנושא, על דרך השלילה, נמצא אצל רב סעדיה גאון שכתב ”אנשים ממי שנקראים יהודים, מצאתים אומרים בהשנות, וקוראים אותו ההעתקה (גלגול נשמות), ועניינו אצלם שרוח ראובן תשוב אל שמעון, ואחר כן בלוי, ואחר כן ביהודה, ויש מהם רבים שאומרים, יש פעמים שתהיה רוח האדם בבהמה, ורוח הבהמה באדם, ודברים רבים מזה השגעון והערבוב.” (האמונות והדעות, מאמר השישי; מהות הנפש ח׳) מתנגדים מתקופת הראשונים לעיקרון גלגול הנשמות הם ראב"ד הראשון, ר' אברהם בר חייא, ר' אברהם בן הרמב"ם, בנימין מטודלה, המאירי, ר' יצחק אבן לטיף, ר' חסדאי קרשקש, ר' שמואל אבן צרצה, ר' יוסף אלבו, ר' ידעיה הפניני. הרא"ש, בתשובה לשאלת בנו רבי יהודה על עמדתו בנושא, דחה את הראיות והסברות התומכות באמונת הגלגול וסבר שהיא נוגדת את דברי חז"ל, אך חתם את דבריו במילים "אם קבלה הוא נקבל כי אין טעם מספיק". בתקופות המאוחרות (שלאחר התפשטות תורת הקבלה) אנו מוצאים שהתקיים פולמוס פומבי בשאלת האמונה בגלגול נשמות בעיר קנדיאה שבכרתים בשנת 1466. ר' אברהם אבן מיגאש בסוף המאה ה-16 כתב באריכות כנגד האמונה בגלגול נשמות בספרו "כבוד אלהים". במאה ה-19 רש"ר הירש ראה באמונה בגלגול נשמות אמונה מצרית העומדת בניגוד לאמונה היהודית. בתחילת שבתו כרבה של העיר פרנקפורט, גם נדפס שם (1854) החיבור 'בן דוד' - ספרו של הרב יהודה אריה ממודנה (מהמאה ה-17) כנגד האמונה בגלגול נשמות. אף אצל הרש"ש בן ליטא במאה ה-19 ניתן למצוא פקפוק בגלגול נשמות. רבנים אחרים קיבלו את רעיון הגלגול בבני אדם, אבל דחו את הרעיון שנשמת אדם יכולה להתגלגל בבעלי חיים, למשל ר' שם טוב אבן שם טוב (הראשון), ר' יהודה חייט, ר' מרדכי יפה בעל הלבוש. לעומת ההתעלמות וההתנגדות במקורות הקדומים ואצל הוגי היהדות בתקופת הראשונים, בספרות הקבלה ובמיוחד בספר הזוהר ובכתבי האר"י, מופיע הסבר מפורט על תפקיד הגלגול ועל פירוט הנשמות שהתגלגלו. לפי שיטה זו, רוב האנשים שנולדים בעולם הם גלגולים של נשמות "ותיקות", ומיעוטן הן נשמות חדשות. מבחינה תאולוגית נותנת תורה זו מענה לבעיות של שכר ועונש, ובפרט הסבר לאסונות המתרחשים לתינוקות שאינם בני עונשין, ואסונות המתרחשים לצדיקים, כמו למשל גורלם של עשרת הרוגי מלכות שהיו תלמידי חכמים הגדולים בדורם, בכך שתולים את האסון בחטא שבוצע כשהיו בני יעקב בגלגול קודם ומכרו את יוסף אחיהם. הרב עובדיה יוסף חולל סערה, כאשר ציטט את דבריו של האדמו"ר אהרן ראטה המשתמש ברעיון הגלגול כדי לספק הסבר להתרחשות השואה. דבריו של ראטה עצמם התבססו על דעתו של האר"י, לפיה גורלם של קורבנות האינקווזיציה בספרד נקבע בהתאם לגלגוליהם הקודמים. גם בספרות החסידית מופיעים סיפורים על גלגול נשמות. למשל, בשבחי הבעש"ט, מסופר שתלמידי הבעל שם טוב שאלו אותו על תלמיד חכם גדול שנהרג על ידי גויים, "הזאת תורה וזהו שכרה?", ואמר להם הבעש"ט, שאותו אדם היה ראש הסנהדרין בתקופת זכריה הנביא, וכאשר זכריה ניבא על פורענות, הוא הכה אותו על הלחי ואמר לו: "עם הארץ, מי הרשה לך להתנבא?" לאחר מעשה זה קם ההמון והרג את זכריה, ובתור עונש נגזר עליו שיתגלגל שוב ושוב וייהרג כל פעם מחדש, בגלל שגרם למותו של הנביא. בניגוד לתפיסות מזרחיות הרואות בגלגול תופעה שהיא מטבעו של עולם, לפי תפיסת הקבלה נועד הגלגול להביא לתיקון הנשמה. ההתנסות החווייתית היא הכוח המניע המגלגל את נשמת האדם בחזרה לעולם, והיא גורמת לה לשאוף לקנות דעת. מאידך, רק השובע גורם להיעדר רצון. פירושו של דבר, שגלגולה של נשמה יסתיים כאשר הנשמה התפתחה דיה, ואין בה יותר רצון להיוולד מחדש. על פי הקבלה, שאיפתה של הנשמה היא להישאר תמיד במצב של מודעות טהורה, מבלי להיות תלויה בקיום הגופני (המצריך את גלגולה של הנשמה לתוך גוף, המשית עליה את מגבלות החיים הגופניים), וכך נתונה הנשמה בגוף במאבק מתמיד. על פי הקבלה, יש סיבות מיוחדות הגורמות לגלגול נשמות. הגורם הראשי והקדמון המוזכר הוא אי העיסוק בפריה ורבייה וערירות. עניין זה משמעותי ביותר להשקפה זו, כי על ידי הולדת בנים האדם משאיר חלק מנפשו בעולם הזה, ובכך ממשיך את הבריאה גם לאחר מותו. אם האדם אינו עושה זאת, עליו לרדת שוב לעולם הגשמי. במבט כולל יותר מגדיר זאת ספר הזוהר כהפרת ברית שבין האדם לקב"ה, המחייבת את האדם למאמץ מקסימלי בגילוי השכינה, כך אומר הסבא דמשפטים לרשב"י: ”הקב"ה אינו מוותר לו, אלא חוזר ומורידו לעולם, כדי שיעמיד צאצאים”. על פי הזוהר, גם מצוות הייבום קשורה לגלגול, כיוון שהאח שנותר ללא בנים, "מיעט את הצלם" בכך שלא הותיר שריד מנשמתו בעולם, לפיכך על אחיו להשלים אותו. זו גם הסיבה לחומרת עונשו של אונן שהקב"ה המיתו, ככתוב "לבלתי נתן זרע לאחיו", כפי שמספרת התורה בבראשית. המקובל ר' חיים ויטאל אמר על עצמו שהוא גלגולו של המלך חזקיהו, ועל רבו האר"י - שהוא היה גלגולו של משיח בן יוסף. כמאתיים שנה אחר כך אמר על עצמו ר' שלום שרעבי שהוא גלגולו של האר"י. היו גדולי ישראל נוספים שהצהירו על זהותם בגלגולים הקודמים. גלגול נשמות בדתות המזרח רעיון גלגול הנשמות שזור ברוב דתות המזרח (בעיקר בהודו ובסין), ובחלקן הוא מהווה מרכיב אמונה מרכזי. בהינדואיזם - המוות נתפש כהחלפה של בגד גוף אחד בבגד גוף אחר. כך פועל "חוק שימור אנרגיית הנשמה". הסיבה לגלגול הנשמות היא הצורך לשוב ולתקן ליקויים מחיים קודמים במבנה האישיות של האדם לאחר שצבר קארמה. החיים נתפסים כמסע התפתחותי-רוחני ארוך וממושך בעולם, שלא ניתן להשלים בגלגול אחד. על פי אמונה זו, הנשמה שבה ומתגלגלת כל פעם מחדש בגוף לפי רצונה, ובוחרת את המקום, הזמן וההורים שלהם תיוולד, לפי התיקון שהיא יודעת שעליה לבצע (יש לה גם אפשרות להתחרט בחודשים הראשונים של ההריון). על פי אמונה זו ניתן להסביר מפגש עם אדם זר שנראה מוכר מאז ומעולם, או תחושה שכבר היינו בסיטואציה מסוימת, אף שאנו יודעים שלא חווינו אותה (דז'ה-וו). בעקבות גישה זו, יש טיפולים הקרויים "שחזור גלגולים", שמנסים לרפא מתוך התייחסות לטראומות ישנות ש"נצרבו" בנשמת המטופל באחד מגלגוליו הקודמים. הבודהיזם, אשר ממעט לעסוק בנושאים מטאפיזיים (ואף נמנע מהם במובנים רבים), רואה בגלגול נשמות משל בלבד. מטרתו העיקרית של המתרגל ההולך בדרך המתומנת הנאצלת שהתווה הבודהה היא להגיע לנירוואנה, שחרור מהסמסרה והשגת הארה. כיוון שהגישה הבודהיסטית מדגישה את ארעיותן וריקנותן של כל התופעות, ובכלל זה גם מושג "העצמי" (כמתואר בשלושת סימני הקיום), מה שמתגלגל בפועל הוא האמונה של האדם בקיומו כישות נפרדת בעולם התופעות. ההכרה בריקנות התופעות, בהיעדר העצמי ובתהליך ההתהוות המותנית, שוברת את אשליית המהות הנפרדת ומחלצת ממעגל הגלגולים. עקרונות אלו מגולמים במושג קארמה. זרמים בודהיסטיים מסוימים נעזרים ברעיון גלגול הנשמות על מנת להקל על המאמינים בקיומו ללכת בדרך הדהארמה, בעיקר בסביבות חברתיות ותרבותיות שבהן הוא רווח. התייחסות ישירה לגלגולי החיים הנדרשים בדרך לשחרור מסבל מופיעה במודל ארבעת שלבי ההארה. ניתן לראות בכך אמצעי רטורי לדרבון האדם להגיע ליעד הנכסף כבר בגלגול חייו הנוכחי. על פי הבודהיזם הטיבטי, הדלאי לאמה הוא גלגול נשמתו של הבודהיסטווה אַוַולוֹקִיטֶשְוַורָה. לאחר מותו נשמתו מתגלגלת לגופו של רך נולד. תינוק זה מאותר באמצעות סדרה של מבדקים דתיים-מסורתיים, ולימים הופך לדלאי לאמה החדש. מאז 17 בנובמבר 1950 מכהן בתפקיד הדלאי לאמה ה-14 טנזין גיאטסו. גלגול נשמות בתרבות היוונית מבין הפילוסופים היוונים, פיתגורס, סוקרטס ואפלטון האמינו ברעיון של גלגול נשמות. כמה מקורות עתיקים מאשרים כי פיתגורס טען כי הוא יכול לזכור את חייו הקודמים. שילוב בין הפילוסופיה הפיתגורית וגלגול נשמות היה מקובל בכל רחבי העולם העתיק. לפי המתואר בדיאלוג פיידון, בסוף חייו אומר סוקרטס "אני בטוח שאשוב לחיות, ושהחיים יפרחו מתוך המוות". לעומת זאת, קסנופון אינו מזכיר את האמרה כמעידה על אמונה בגלגול נשמות. אפלטון מציג תיאור מפורט של גלגול נשמות, למשל האגדה על אר, המופיעה בסוף חיבורו "המדינה". קיים ויכוח אם תיאורים אלה צריכים לקבל פרשנות מילולית. מארסילו פיצינו (התאולוגיה של אפלטון 18, 3-4) טוען כי אפלטון מתייחס לגלגול נשמות כאמצעי אלגורי. בהרמטיקה, סדרה מצרית-יוונית של כתבים אודות קוסמולוגיה ורוחניות, המיוחסת להרמס טריסמגיסטוס, הדוקטרינה של גלגול נשמות מהווה מוטיב מרכזי. גלגול נשמות בדת הדרוזית הדרוזים מאמינים בגלגול נשמות, לצד האמונה בגורל קבוע מראש. האמונה בגלגול נשמות היא אחד העקרונות הבסיסיים בדת הדרוזית, והיא משפיעה בצורה ניכרת על אורח חייהם והשקפת עולמם של הדרוזים. לדידם אדם דרוזי מתגלגל מיד לאחר מותו בנשמת תינוק דרוזי הנמצא בגוף אישה הרה, ועם לידתו זוכר לעיתים חלק מחייו הקודמים. אמונתם העזה בגלגול מהווה, בין היתר, נחמה לצער על אובדן החיים. הדרוזים גם מאמינים כי ביום הדין האדם ייתן דין וחשבון בפני בורא עולם על אודות כל גלגוליו. על פי השקפה זו, הגוף בשביל הנשמה הוא כמו בגד שהיא מחליפה במוות. מתוך אמונה שהגוף הוא ריק ללא הנשמה והוא אינו מתקיים ללא הנשמה, הדרוזים אינם רואים כל ערך בגוף אלא רק בנפש, ברוח ובנשמה. מכאן נובע שהצד הרוחני באדם הוא העיקר ולא הצד הגשמי-מוחשי. לפיכך אדם נדרש לכבוש את יצר הרכושנות והחומריות. מכאן צומחת גם סובלנות למעשי האחר, אשר היה יכול להיוולד בגלגול אחר ואפילו למשפחת השכנים מהגלגול הקודם. חוסר חשיבותו של הגוף הגשמי בא לידי ביטוי גם בהיעדר הצורך בטקסי קבורה מסובכים, במצבה או בעלייה לקבר המת במועדים קבועים או אף בהבאת הגופה למקום מגורי משפחת המת. אף על פי שקיימים בתי קברות, לרוב אין מצבות, פרט לבית הקברות הצבאי לחיילי צה"ל בעספיא. אמונת גלגול הנשמות גם מלמדת שאין לבכות את המת, מאחר שנשמתו התגלגלה לתינוק חדש בלידה חדשה המביאה שמחה למשפחתו. קיימים סיפורי גלגולים רבים מאוד בכפרים הדרוזים בישראל. בעיקר סיפורים שבהם אנשים חזרו לכפר שבו חיו בגלגול קודם, וכן סיפורים על ילדים דרוזים שמזהים את בני משפחתם מהגלגול הקודם, כולל שמותיהם, עיסוקיהם ואף מיקום שבו הנשמה בגלגול הקודם הסתירה אוצרות, מסמכים וחפצים אחרים בבית שבו גרה בגלגול קודם. באוקטובר 2025, עלתה בקשת 12 הסדרה "נוטוק", המספרת על משפחה דרוזית שבנם בן ה-6 טוען שנשמתו התגלגלה מאדם אחר. במחקר המודרני מחקרים שונים נערכו על ידי פסיכולוגים ופסיכיאטרים מרחבי העולם בנושא גלגולי נשמות. הן ספרים רבים נכתבו ובהם תיעודים של המטופלים מתארים את מה שהם מבינים כקורות חייהם בגלגולים קודמים, ולעיתים תיעודיהם מושווים עם פרטים על המציאות המתוארת. מייקל ניוטון (ד"ר בפסיכולוגיה וחבר באגודה האמריקנית לפסיכולוגיה) מתאר את מחקריו בספריו 'מסע הנשמות' ו'גורלן של נשמות'; פרופ' בריאן וייס (פרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטת פיטסבורג, וראש המחלקה הפסיכיאטרית בביה"ח הר סיני במיאמי) שתיאר את מחקריו השונים בספריו 'הרבה שלטונות, הרבה חיים', 'ריפוי בנבכי הזמן' ו'רק האהבה היא ממשית'; ד"ר זאב קולמן (מומחה לביו-אנרגיה, והיפנוזה רפואית) בספרו 'נולדנו כדי להיות ביחד שוב'; ההיסטוריון והסופר הבריטי פיטר מוס כתב בספרו 'מפגשים עם העבר' תיעודים של מקרים משמעותיים המציגים זיכרונות מחיים קודמים שמתאמתים; ד"ר ג'ים ב. טוקר (פסיכיאטר ילדים) בספרו 'חיים לפני החיים: חקירה מדעית של זיכרונותיהם של ילדים מחיים קודמים' ועוד. תיאורים המובנים כזיכרונות מחיים קודמים מועלים לעיתים היפנוזה. הטיפול נפוץ מסוג זה מכונה "רגרסיה היפנוטית". בדיקה מדעית של מקרים מסוג זה תלתה את תיאורי הנבדקים בזיכרונות נשכחים מהחיים הנוכחיים או בהנחיות שנתן המטפל בעת ההיפנוזה. טענה ביקורתית נוספת כנגד רגרסיה היפנוטית דומה לטענות שמועלות בעד אי קבילות הוכחות משפטיות ביחס לאירועים שהעד אינו זוכר בהכרה מלאה. את הטענות הביקורתיות כלפי עדויות אלה ניתן לחלק לשלושה סוגים: טיעון ספקולטיבי נגד גלגול הנשמות מתמודד עם התיאור הנפוץ בקרב נבדקים של מוות אלים בחיים קודמים, כגון בתאונת דרכים או ברצח. טיעון זה מצביע על העובדה שמרבית בני האדם אינם מתים מוות אלים, ולכן סיפורים אלה היו צריכים להיות מיעוט בין הסיפורים שמתארים המטופלים. טיעון זה מניח כי גלגול הנשמות, אם הוא קיים, הוא תופעה אוניברסלית המתרחשת אצל כלל בני האדם. נושא גלגול הנשמות נחקר על ידי מספר פסיכולוגים ופסיכיאטרים, שטענו שקיים מתאם אמפירי בין הדיווחים לבין התרחשויות. מחקרים אלו העניקו לגלגול הנשמות לגיטימציה הסברית, תוך התעלמות מאי הכרת המנגנון של התופעה. אוסף הדיווחים המפורט ביותר בנוגע לגלגול נשמות פורסם על ידי ד"ר איאן סטיבנסון. סטיבנסון, שהקדיש 40 שנה לחקר ילדים שטענו שחיו בעבר כאדם אחר ודיברו על נושאים ומושגים שלא אמור היה להיות להם ידע לגביהם. סטיבנסון נקט שיטות מדעיות של ריאיון ותצפית ותיעד את דבריהם. לאחר מכן ניסה לזהות מי המנוח אשר הילד התייחס אליו בדבריו וניסה לאמת את טענות הנחקר באמצעות עובדות מחייו של המנוח, תוך בחינת האפשרות שלילד היה מפגש מוקדם עם העובדות על חיי המנוח. מקרי המבחן החשובים ביותר מבחינת מחקר זה, הם דיווחים על ילדים שמספרים באופן ספונטני על מה שנראה כזיכרונות מחיים קודמים, ובפרט ילדים שגדלו בסביבה תרבותית שבה לא קיימת אמונה בגלגול הנשמות. כאשר חקרו סטיבנסון ועמיתיו דיווחים אלה הם זיהו מקרים שבהם הדיווחים תאמו מאורעות מחייהם של אנשים שנפטרו מספר שנים לפני הולדתו של הילד המדווח. אחד ממאמריו, שפורסם בשנת 2000 בכתב העת Medical Hypotheses, כלל 856 מקרים של ילדים שטענו לזיכרונות מחיים קודמים. מתוך כלל המקרים, 67 אחוז הוגדרו כ"מקרים פתורים". כחלק ממחקרו נחשף סטיבנסון לדיווחים על התאמה בין כתמי לידה ומומים מולדים אצל הנחקרים, ובין פציעות וצלקות אצל הנפטרים. בדיקת התאמה זו בתיעוד הרפואי של הנפטרים, כאשר היה זה בנמצא, גילתה לעיתים כי למנוח הייתה פציעה כלשהי, לא אחת כזו הקשורה בנסיבות מותו, באזור שבו הופיע בגופו של הנחקר כתם לידה או מום מולד כלשהו. לדוגמה, סימן על החזה והגב של ילד תאם באופן מדויק לפצעי כניסה ויציאה של כדור אקדח בנפטר. סטיבנסון סבור כי שיטות הבדיקה המחמירות שלו מאפשרות, למרות אפשרויות ההסבר האחרות, לראות בגלגול נשמות הסבר רציונלי לזיכרונות המדווחים על ידי הילדים. חוקר נוסף, ד"ר בריאן וייס, ראש המחלקה הפסיכיאטרית בביה"ח הר סיני במיאמי שבפלורידה, אשר קודם לכן שימש כפרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטת פיטסבורג, אף הוא מומחה להיפנוזה, פרסם ב-1988 את ספרו "Many Masters, Many Lives", (בעברית "שורשים ושיעורים בזמן"). הספר נכתב מנקודת ראותו של וייס כפסיכיאטר בכיר, שנחשף לגלגול נשמות תוך טיפול בחרדותיה ובפחדיה של נערה צעירה, שאותה הוא מכנה קתרין, אשר תיארה במהלך הטיפול ההיפנוטי את מה שנראה כגלגול קודם. לדבריו, מבחינה טיפולית שחזור חייה הקודמים הניב תוצאות משמעותיות ומידיות. תוך כדי התהליך שעברה קתרין עבר גם וייס מהפך תפיסתי, זאת בעיקר משום שבמהלך הטיפול סיפרה קתרין לווייס, באמצעות מה שכינתה "מדריך רוחני", פרטים על ילדו שנפטר ועל הגורמים לפטירתו - פרטים שלא היו ידועים בבית החולים שבו עבד. כמו כן, היא סיפקה לו פרטים על אביו המנוח, כולל שמו היהודי, שאף הוא היה מידע עלום. ניתוח הנושא הורחב בספריו המאוחרים יותר: "ריפוי בנבכי הזמן", "רק האהבה היא ממשית" ועוד. החוקר ד"ר מייקל ניוטון, בעל דוקטורט בפסיכולוגיה, חבר באגודה האמריקנית לפסיכולוגיה ומהפנט מוסמך, הקים את מכון ניוטון בארצות הברית, ופיתח טכניקת רגרסיה משלו וטכניקת ריפוי. ניוטון גילה שהוא יכול להעלות במטופליו את מה שנראה כמצב הנשמה בין הגלגולים. בספריו מסע הנשמות, ו"גורלן של נשמות" מובאים מקרים של מטופלים רבים שהיו שקועים בהיפנוזה עמוקה, ותיארו באופן מפורט חוויות שנתפסו על ידם כחוויות בין גלגוליהם. ואילו בספרו "זיכרונות מהעולם הבא", מובאים דיווחים מפורטים ומרתקים מטיפולי היפנותרפיה, שנעשו ברחבי העולם על ידי מטפלים שהוכשרו במכון ניוטון, שהחזירו אנשים לחיים שבין הגלגולים. עדויות בעידן החדש רודולף שטיינר כתב בתורתו על גלגול נשמות ותיאר בספריו הרבים פרטים שלא היו ידועים לפניו. כך גם בספרי האחווה הלבנה האוניברסלית מאת פטר דנוב, ותלמידו אומרם מיכאל איבנהוב, וכמו כן בכתבי התאוסופיה. שאנטי דווי, ילדה הודית טענה שאיננה שאנטי אלא אישה בשם לוגדי באי. שאנטי סיפרה לבני משפחתה על בעלה מחייה הקודמים, על מגוריה בכפר 'מאטהורה', ופרטים שונים מחייה הקודמים. בן דודה של שאנטי, פרופסור קישן צ'אנד, חקר את הפרטים שסיפרה וגילה כי אכן קיים אדם העונה לשם של בעלה באותה כתובת אותה מסרה לו שאנטי. וכן גילה כי לקידרנאת הייתה אישה בשם לוגדי שנפטרה בעת לידת בנם שנה קודם ללידתה של שאנטי. כשהסיפור של שאנטי התפרסם בהודו, מהטמה גנדי מינה 15 חוקרים לחקור את הסיפור, ולפרסם אותו בצורה נרחבת יותר בתקשורת. בסיור מסוקר לכפר שאנטי זיהתה מיד את אמו ואחיה של בעלה כביכול. יתר על כן, היא דיברה איתם בניב המקומי ולא בהינדית שדיברה בדלהי. שאנטי הראתה את הדרך אל ביתה למרות שמעולם לא הייתה בכפר המדובר. פרופסור אינדרה סן מבית הספר שהקים שרי אורובינדו אוגר את כל המסמכים והמחקרים על שאנטי דווי. מדענים שהשתתפו במחקר והיו עדים למה שראו הסכימו כי שאנטי איכשהו זוכרת את חייה במאטהורה, ולא הצליחו למצוא הסבר מדעי לתופעה. בשנת 1958 פרסמו הוושינגטון פוסט ועיתונים ממדינות אחרות ראיונות עם שאנטי דווי, ובשלב מאוחר יותר היא אף העניקה ראיון נוסף לד"ר איאן סטיבנסון, יו"ר המחלקה לפסיכיאטריה באוניברסיטת וירג'יניה, ולד"ר רואט. במשפט בישראל בקשה לקבל עדותו של מנוח, באמצעות נשמתו שהתגלגלה, על פי הנטען בבקשה, לילד בן 7 שאת תצהירו ביקשו יורשי המנוח להגיש, נדחתה ביולי 2011 על ידי שופטת בית המשפט המחוזי בחיפה, יעל וילנר. נימוקה: "דיני הראיות במדינת ישראל מצויים בסְפֵירָה המשפטית שאינה זהה ואינה חופפת לסְפֵירָה האמונית/דתית. משכך, אין באפשרותי להיעתר לבקשה, שכן התצהיר שהגשתו מבוקשת, אינו עונה על הדרישות על פי פקודת הראיות והדין הנוהג." ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%94%D7%A8%D7%9E%D7%94] \| [TOKENS: 1387]
תוכן עניינים דהרמה דְהַרְמַה (בסנסקריט: धर्म) או דְהַמַּה (בפאלי: धम्म) היא מושג מרכזי בדתות ההודיות המכונות גם דתות דהרמיות, בהן בודהיזם, הינדואיזם, ג'ייניזם וסיקיזם. אין למילה מקבילה בשפות אחרות, ובדתות השונות ישנה למושג משמעות שונה. ניתן לתרגם את המילה ל"אמת" או ל"צדק", אך גם ל"חובה" (דתית או מוסרית), "אתיקה" ו"דרך". מקור המושג בסנסקריט רומז על משמעות של "משא" שנושא הכוהן-הברהמין שמחויב לביצוע הטקסים הוֶדיים. המושג דהרמה בבודהיזם הדהרמה הבודהיסטית מכונה בפאלי "בודהידהמה" ובסנסקריט "בודהידהרמה", ובקיצור "דהמה". לביטוי דהמה משמעויות רבות בטקסט הבודהיסטי, הראשונה בהם היא "חוק טבע" או "אמת", לרוב הכוונה לתובנות הבסיסיות ביותר של הבודהה בנוגע לטבע הקיום והמצב האנושי. תובנות אלו נקראות לרוב ארבע האמיתות הנאצלות, והן כדלקמן: המושג דהרמה הוא גם אחת משלוש אבני החן בהן נתמך כל בודהיסט בדרך אל ההארה. שלוש אבני החן מקבלות ביטוי בצורת שבועה אותה משננים בודהיסטים: אני לוקח מחסה בבודהה; אני לוקח מחסה בדהרמה; אני לוקח מחסה בסנגהה. המושג דהרמה בג'יניזם הג'ייניזם מוסיף אמיתת יסוד נוספת על ארבע הקיימות: החומר הנצחי של הבריאה, התווך שבו נעים כל הברואים. המושג דהרמה בהינדואיזם ההינדואיזם משתמש במונח סנטנה דהרמה (Sanatana Dharma) הלקוח משפת הסנסקריט, שפירושו הדרך הנצחית. דהרמה היא מערכת הכללים שעל פיה הפרט מנהל את חייו, בהתאם לקאסטה שלו. מערכת כללים זו – הדהארמשסטרה, "ההלכה ההודית", התפתחה מכתבי ההדהארמסוטרות. את מושג ההינדואיזם מתרגמים כ"הינדו-דהרמא" (הדהרמה של ההינדים), כלומר דרך החיים הנכונה למאמיני ההינדואיזם. ראו גם קישורים חיצוניים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/לופטוואפה_במלחמת_העולם_השנייה] \| [TOKENS: 48832]
תוכן עניינים לופטוואפה (ורמאכט) רייכסמרשל הרמן גרינג לוּפְטְוַואפֶה (בגרמנית: ‏Luftwaffeⓘ‏Ⓘ‏) היה הזרוע האווירית של הוורמאכט, צבא הקבע של גרמניה הנאצית, במהלך מלחמת העולם השנייה. לאחר מלחמת העולם הראשונה יחד עם יתר הצבא, שירות האוויר הגרמני והצי הקיסרי הגרמני, פורקו במאי 1920 תחת התנאים של חוזה ורסאי. ב-26 בפברואר 1935 הלופטוואפה החל לעבור רפורמה מקיפה וצמח להיות אחד מכוחות האוויר החזקים, המנוסים והדירקטיביים בעולם כשמלחמת העולם השנייה פרצה באירופה ב-1 בספטמבר 1939. לופטוואפה אפוא הוא גם המונח הגנרי במדינות דוברות גרמנית לכל שירות תעופה צבאי. חילות האוויר של צבאות אחרים לרוב מתורגמים לגרמנית כ'לופטוואפה' (למשל חיל האוויר המלכותי מתורגם לרוב כ"בריטישה לופטוואפה"). עם זאת, לעיתים נעשה שימוש במילה 'לופטשטרייטקרפטה' (Luftstreitkräfte), כפי שנקרא שירות האוויר הגרמני. במונח זה השתמשו גם בחיל האוויר של גרמניה המזרחית, שהתפרק יום לפני האיחוד של אוקטובר 1990. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, טייסים גרמנים אומנו בחשאי תוך הפרת ההסכם בבסיס האוויר ליפצק. עם עליית המפלגה הנאצית וההתנערות מחוזה ורסאי, הלופטוואפה הוקם ב-26 בפברואר 1935. לגיון הקונדור של הלופטוואפה נלחם במלחמת האזרחים בספרד, אשר היה לטבילת אש ראשונה לדוקטרינות והמטוסים החדשים. כתוצאה מכך, הלופטוואפה הפך לאחד מחילות האוויר המתוחכמים, הטכנולוגים המתקדמים והמנוסים בעולם כשהמלחמה החלה באירופה בשנת 1939. בקיץ 1939, בלופטוואפה היו 28 כנפות. לאורך ההיסטוריה של הרייך השלישי, ללופטוואפה היו רק שני מפקדים ראשיים. הראשון היה רייכסמרשל הרמן גרינג, והשני והאחרון היה גנרל-פלדמרשל רוברט ריטר פון גריים אשר מונה זמן קצר לפני כניעת גרמניה הנאצית. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, הלופטוואפה היה לאחד מכוחות האוויר הטכנולוגיים המתקדמים ביותר בעולם. מתחילת המלחמה ועד סופה, ביצע פשעי מלחמה ומעשי זוועה שכללו שימוש בפליטים אזרחיים לניסויים בבני אדם. בתחילת המלחמה סייע הלופטוואפה לצבא הגרמני לכבוש במהירות שטחים רבים ביבשת אירופה ובקיץ 1940, תרם להצלחה הבלתי צפויה במערכה על צרפת ועל ארצות השפלה. במהלך הקרב על בריטניה, אף על פי שגרם נזק חמור לתשתית של חיל האוויר המלכותי והערים הבריטיות בזמן הבליץ על בריטניה, הלופטוואפה לא הגיע לעליונות אווירית. האבדות בעת מבצע בודנפלטה, שנועד להגן על הרייך, כמעט והביאו להשמדת הזרוע ההתקפית של הלופטוואפה. למרות השימוש המאוחר של מנועי טורבו-סילון מתקדמים ומפציצים מונעים רקטית, לא הצליח למנוע את הפצצות בעלות הברית על גרמניה ואת תבוסתה. הגרמנים הוכרעו לנוכח העליונות המספרית של בעלות הברית, המחסור בדלק וטייסים מאומנים. הניסיון אחרון להשגת עליונות אווירית ב-1 בינואר 1945, נחל כישלון חרוץ. לאחר כישלון זה, חדל הלופטוואפה מלשמש כוח לוחם יעיל. טייסים גרמנים טענו ל-70,000 ניצחונות אוויר במהלך מלחמת העולם השנייה, 25,000 מול חילות האוויר של ארצות הברית והממלכה המאוחדת ו-45,000 מול מטוסים סובייטים. כ-2,500 טייסי קרב גרמנים הגיעו למעמד של אלוף הפלות, כלומר, השיגו לפחות 5 ניצחונות בקרבות אוויר. הישגים אלו כובדו עם חלוקת 538 אותות צלב הברזל לטייסים, ו-14 אנשי צוות. מצד שני, הלופטוואפה ספג במהלך המלחמה אבדות כבדות ביותר, שכללו בסך הכל 76,875 מטוסים שנהרסו או ניזוקו קשה, מתוכם כ-40,000 מטוסים הושמדו לחלוטין והשאר ניזוקו באופן משמעותי. מתוך כלל האבדות, 21,452 היו מטוסי קרב, 12,037 מפציצים, 15,428 מטוסי אימון, 10,221 מטוסי קרב דו-מנועיים, 5,548 מטוסי תקיפה, 6,733 מטוסי סיור ו-6,141 מטוסי תובלה.[דרוש מקור] הלופטוואפה היה חיל האוויר הראשון בעולם שהכניס לשירות מבצעי מטוס קרב סילוני (מסרשמיט Me-262), טיל מונחה (V-1) וטיל בליסטי (V-2). רקע אחד היסודות של הלופטוואפה הוא שירות האוויר הגרמני שנוסד בשנת 1910 בשם 'פליגרטרופן' - גיס התעופה הגרמני הקיסרי (בגרמנית: Die Fliegertruppen des deutschen Kaiserreiches או בקיצור: Fliegertruppen). באוקטובר 1916 שמו שונה ל'לופטשטרייטקרפטה' - שירות האוויר הגרמני (בגרמנית: Die Deutsche Luftstreitkräfte או בקיצור: Luftstreitkräfte). הלחימה בחזית המערבית קיבלה את מרבית תשומת הלב בתיעוד ההיסטורי, שכן היא יצרה הרבה אלופי הפלות, כמו: מנפרד פון ריכטהופן, ארנסט אודט, אוסוואלד בלקה ומקס אימלמן. רבים מהם שירתו גם בלופטוואפה, ויורשו של ריכטהופן על פיקוד יאסטה 11, הרמן גרינג, עתיד להיות גם מפקד הלופטוואפה במשך רוב שנות קיומו. לאחר תבוסתה של גרמניה, שירות האוויר הגרמני פורק ב-8 במאי 1920 כחלק מהתנאים של חוזה ורסאי, אשר דרשו בנוסף את השמדתם של כל כלי הטיס הצבאיים של גרמניה. מאחר שחוזה ורסאי אסר על גרמניה להחזיק בחיל האוויר, טייסים גרמנים התאמנו בסתר, תוך כדי הפרת החוזה. בהתחלה, נעשה שימוש בבתי ספר לתעופה אזרחית בגרמניה, אך החיסרון בכך שהם יכלו לבצע רק אימונים 'קלים' כדי לשמור על התדמית שמטרתם, כביכול, לטוס בחברות תעופה אזרחיות כדוגמת לופטהנזה. כדי לאמן את טייסיה על מטוסי קרב חדישים, גרמניה שידלה לעזרתה את האויבת לעתיד, ברית המועצות אשר גם כן הייתה מבודדת באירופה. שדה תעופה אשר הוקם בליפצק בשנת 1924 שימש במשך תשע שנים לאימונים של טייסים רוסים והולנדים בעיקר, אך גם גרמנים. בסיס זה נקרא באופן רשמי הטייסת הרביעית של הכנף ה-40 של הצבא האדום. מאות טייסים וטכנאיים מטעם הלופטוואפה ביקרו, למדו והתאמנו בבתי הספר של חיל האוויר הסובייטי ובמספר מקומות במרכז רוסיה. אסים רבים מהלופטוואפה הוכשרו ברוסיה, בבתי ספר משותפים לרוסים ולגרמנים אשר הוקמו בחסותו של הנספח הצבאי, ארנסט קוסטרינג. הצעדים הראשונים לקראת הקמת הלופטוואפה נלקחו רק כמה חודשים לאחר שהיטלר עלה לשלטון. הרמן גרינג, אלוף הפלות ממלחמת העולם הראשונה עם 22 ניצחונות ועיטור פור לה מריט, הפך לנציב הארצי לתעופה וארהרד מילך, מנכ"ל לופטהנזה לשעבר, התמנה כסגנו. באפריל 1933 משרד התעופה של הרייך (RLM) הוקם. המשרד שהיה אחראי על פיתוח וייצור מטוסים, זמן קצר לאחר מכן, אתר שדה התעופה הצבאי בריכלין הפך לאתר המבחן שלו. השליטה של גרינג על כל ההיבטים בתחום התעופה הפכה מוחלטת. ב-25 במרץ 1933 התאחדות הספורט האווירי הגרמנית (DVLA) איגד את כל ארגונים הפרטיים והלאומיים. המיזוג של כל ארגוני התעופה הצבאית תחת משרד התעופה התקיים ב-15 במאי 1933, "יום ההולדת" הרשמי של הלופטוואפה. רבים מחברי גיס הטייסים הנאצי (NSFK) הועברו לשירות בלופטוואפה. כמו גם, כל חברי הגיס היו חברי המפלגה הנאצית, מה שנתן ללופטוואפה בסיס אידאולוגי יציב, בניגוד לחלקים אחרים בצבא הגרמני. גרינג מילא תפקיד מוביל בבניית הלופטוואפה בשנים 1933–1936, אך חלקו הלך וקטן עד שבשנת 1937 מילך הפך לשר 'דה פקטו'. היעדרו של גרינג בענייני תכנון וייצור היה יתרון. גרינג היה בעל ידע מיושן בתעופה וטס בפעם האחרונה ב-1922 ולא היה מעודכן בהתפתחויות בתחום. בנוסף, גרינג הציג חוסר הבנה בדוקטרינה וידע טכני בלוחמה אווירית והותיר זאת לאחרים שהיו מוסמכים יותר. לאחר 1936, השאיר גרינג את הארגון והבנייה של הלופטוואפה לסגנו, ארהרד מילך. עם זאת, גרינג היה חלק מהמעגל הפנימי של היטלר וסיפק משאבים כספיים עצומים לחימוש ולהצטיידות הלופטוואפה. דמות בולטת נוסף בבניית כוח אווירי גרמנית היה הלמוט וילברג, וילברג שיחק תפקיד גדול בפיתוח דוקטרינת אוויר הגרמנית. הוא עמד בשנות העשרים כראש צוות האוויר של הרייכסווהר במשך שמונה שנים. משום שווילברג היה בעל ניסיון רב, מינוי לעמדת סגל בכירה היה אידיאלי. בעקבות זאת, גרינג שקל למנות אותו לראש המטה, אך נחשף לעובדה שלווילברג הייתה אם יהודייה. על אף היותו 'מישלינג', גרינג לא רצה שכישרונו יבוזבז ולכן הבטיח שחוקי הגזע של הרייך השלישי לא יחולו עליו. וילברג נשאר בצוות האוויר ועזר לגבש את עקרונות דוקטרינת 'ההתנהגות של המלחמה האווירית' ואת 'תקנה 16' שלה תחת ולטר ובר. ההכנות למלחמה: 1933 - 1939 בניגוד לאמונה הרווחת בחוגים אמריקאים ובריטיים, הלופטוואפה לא היה "המשרת של הצבא הגרמני". הקצונה הגרמנית הייתה להוטה לפתח יכולת הפצצה אסטרטגית כנגד אויביה. עם זאת, שיקולים כלכליים וגאו-פוליטיים קיבלו עדיפות. תאורטיקנים של כוח אווירי הגרמנים המשיכו לפתח תאוריות אסטרטגיות, אך הדגש ניתן על תמיכת צבא, שהכוח היבשתי של גרמניה היה צפוי להתמודד עם פעילות קרקעית בפני כל הכרזת עוינות. מסיבות אלה, בין 1933 ל-1934, המנהיגות של הלופטוואפה הייתה מודאגת בעיקר משיטות טקטיות ומבצעיות. במונחים אוויריים, הרעיון הצבאי של טיפול משולב של תצורות נשק (Truppenführung) היה מושג מבצעי, כמו גם דוקטרינה טקטית. במלחמת העולם הראשונה, יחידות אוויריות שצורפו לתצורות ספציפיות צבא וסיפקו תמיכה. יחידות מפציצי צלילה נחשבו חיוניים לפיקוד על כוחות ומטרתם העיקרית הייתה להרוס מפקדות וקווי תקשורת. 'תקנה 10: המפציץ' של הלופטוואפה שפורסמה בשנת 1934, תמכה בעליונות אווירית וטקטיקת התקפה קרובה לקרקע, ללא טיפול בנושאים מבצעיים. עד 1935, המדריך "הוראת הניהול המבצעיות של מלחמה אווירית" המשיך לשמש כמדריך ראשי עבור פעולות אוויר גרמניות. המדריך כיוון את הפיקוד העליון של הלופטוואפה (OKL) להתמקד בפעולות מוגבלות (לא אסטרטגיות); ההגנה על שטחים ספציפיים ותמיכתה בצבא בעת לחימה. עם תפיסה טקטית-מבצעית יעילה, תאורטיקנים של הכח האווירי הגרמני היו זקוקים לדוקטרינה אסטרטגית וארגון. רוברט קנאוס, טכנאי בשירות האוויר הגרמני בזמן מלחמת העולם הראשונה, ולאחר מכן טייס מנוסה בלופטהנזה, היה תאורטיקן בולט של הכוח האווירי. קנאוס קידם את התאוריה של ג'וליו דואה, לפיה הכח אווירי יכול לנצח במלחמות לבד על ידי השמדת תעשיית האויב והמורל באמצעות "הפחדת האוכלוסייה" בערים הגדולות. כלומר, הוא דגל בהתקפות על אזרחים. המטכ"ל הגרמני חסם את כניסת התאוריה של דואה לדוקטרינה, מחשש לתקיפות נקמה כנגד אזרחים וערים גרמניות. בדצמבר 1934, המפקד הראשי של הלופטוואפה, ולטר ובר, ביקש לעצב את דוקטרינת הקרב של הלופטוואפה לתוכנית אסטרטגית. בשלב זה, ובר דימה משחקי מלחמה נגד הצרפתים במטרה לבסס תאוריה משלו בנוגע לפצצה אסטרטגית שהיה, לדעתו, הוכחה מכריעה לניצחון במלחמה דרך הרס התעשייה של האויב. זאת, אף על פי שתרגילים האלו כללו גם התקפות טקטיות נגד כוחות הקרקע של אויב ואמצעי תקשורת. בשנת 1935, גובשה 'תקנה 16' בדוקטרינת 'ההתנהגות של המלחמה האווירית'. בהצעת הדוקטרינה, ובר הגיע למסקנה ש"המשימה של חיל האוויר היא לשרת את המטרות הללו." במסגרת דוקטרינה זו, מנהיגות הלופטוואפה דחתה את הפרקטיקה של "הפצצות טרור". הפצצות מסוג זה נחשבו לא פרודוקטיביות ובמקום כמחזקות את רצון ההתנגדות של האויב במקום להחלישו. מערכות טרור מסוג זה נתפסו כהסחה מהפעולות העיקריות של הלופטוואפה; הרס הכוחות המזוינים של האויב. הפצצת גרניקה, רוטרדם וורשה נחשבו משימות טקטיות בתמיכה של פעולות צבאיות ולא נועדו כהפצצות טרור אסטרטגיות. עם זאת, ובר הכיר בחשיבות של הפצצה אסטרטגית. בדוקטרינה החדשה שהציג, 'ההתנהגות של המלחמה האווירית' בשנת 1935, ובר דחה את התאוריה של דואה והתווה חמש נקודות מפתח לאסטרטגית אוויר: ובר החל לתכנן כוח הפצצה אסטרטגית וביקש לשלב הפצצה אסטרטגית בתוך אסטרטגיית המלחמה. הוא האמין שמטוסים טקטיים צריכים לשמש רק כצעד אל פיתוח חיל אוויר אסטרטגי. במאי 1934, ובר יזם פרויקט של שבע שנים ל"מפציץ אורל", המפציץ שייקח את ההפצצות של הלופטוואפה ללב של ברית המועצות. בשנת 1935, זה הוביל לאבות הטיפוס דורניר Do 19 ויונקרס Ju 89, אך שניהם היו חלשים מדי. באפריל 1936, הזמין ובר ציוד עבור 'מפציץ A', בעל טווח של 6,700 קילומטר עם 900 קילוגרם חומר נפץ. עם זאת חזון "אורל" של ובר של מחבל "אורל" מעולם לא הובן והדגש שלו על פעילות אווירית אסטרטגית אבד. עם הגשת העיצוב היחיד ל'מפציץ A' של ובר אשר הגיע לייצור, היינקל Projekt 1041, שנודע באופן רשמי ב-5 בנובמבר 1937 כ-היינקל He 177. עד סוף שנות השלושים ללופטוואפה לא הייתה שום מטרה ברורה. החיל לא היה כפוף לתפקיד תמיכה בצבא, ולא ניתנה לו משימה אסטרטגית מסוימת. הדוקטרינה הגרמנית נפלה בין הכיסאות. הלופטוואפה היה אמור להיות ארגון שמסוגל לבצע משימות תמיכה רחבות וכלליות יותר מאשר כל משימה ספציפית. לכאורה, דרך זו נבחרה כדי לעודד שימוש גמיש יותר של כוח אווירי ולהציע לכוחות הקרקע את התנאים המתאימים לניצחון מכריע. למעשה, בפרוץ המלחמה, רק 15% מהמטוסים של הלופטוואפה הוקדשו לתמיכה בפעולות קרקעיות, בניגוד למיתוס ארוך השנים שהללופטוואפה נועד למשימות טקטיות ומבצעיות בלבד. ההשתתפות של ובר בבניית הלופטוואפה הגיעה לסיומה הפתאומי ב-3 ביוני 1936 כשהוא נהרג יחד עם המהנדס שלו בהיינקל He 70, באופן אירוני זה קרה באותו היום בו "מפציץ A" הוכרז. לאחר מותו של ובר, גרינג התחיל לקחת עניין במינוי קציני המטה של הלופטוואפה. גרינג מינה ליורשו כראש מטה את אלברט קסלרינג ואת ארנסט אודט לתפקיד טכני במשרד התעופה למרות העובדה שהוא לא היה מומחה טכני. עם זאת אודט התמנה ועזר לשנות את הכיוון הטקטי של הלופטוואפה לקראת הפקת מפציצים בינוניים מהירים שמטרתם להרוס כוח אויב אווירי באזור הקרוב ולא באמצעות הפצצה אסטרטגית של תעשיית התעופה שלו. קסלרינג ואודט לא התקדמו. בתקופתו של קסלרינג כראש מטה (1936–1937) מאבק כוח התפתח בין השניים כשאודט ניסה להרחיב את כוחו בלופטוואפה. קסלרינג נאלץ גם להתמודד עם המינויים של גרינג לעמדות חשיבות בעבור אנשים שהסכימו לכל דרישה. אודט הבין את מגבלותיו, ולכישלונותיו בייצור ובפיתוח מטוס גרמני תהיה השלכות רציניות ארוכות טווח. הכישלון של הלופטוואפה בהתקדמות נוספת לקראת השגת כוח הפצצה אסטרטגית נבע מכמה סיבות. רבים בפיקוד הלופטוואפה האמינו שמפציצים בינוניים עוצמתיים מספיקים כדי לבצע פעולות הפצצה אסטרטגיות נגד אויבותיה הפוטנציאליות של גרמניה; צרפת, צ'כוסלובקיה ופולין. בריטניה הציגה בעיות גדולות יותר. גנרל הלמוט פלמי, מפקד צי האוויר השני בשנת 1939, הואשם בהכנת תוכנית למלחמה אווירית מעל האיים הבריטיים. פלמי היה משוכנע שניתן להביס את בריטניה בהפצצה אסטרטגית אשר תפגע במורל אזרחיה. פלמי ציין את הפאניקה לכאורה שפרצה בלונדון בתקופת ועידת מינכן, כראיה, לפיו, לחולשה בריטית. הסיבה השנייה הייתה טכנית. המעצבים הגרמנים מעולם לא פתרו את הבעיות בקשיי העיצוב של היינקל He 177A שהוצגו עוד בראשיתו ב-5 בנובמבר 1937 כדי שיהיה בעל יכולת צלילה במוטת כנפיים של 30 מטר. יתר על כן, גרמניה לא החזיקה בכוח הכלכלי ובמשאבים שיתאימו למאמצים הבריטיים והאמריקאים בשנים 1943–1944. במיוחד הגרמנים לא עמדו בייצור בקנה המידה הגדול של ספקי כוח למטוסים בעלי תפוקת כוח גבוהה המסוגלים להגיע לתפוקה מקסימלית של לפחות 1,500 קילוואט (2,000 כ"ס) ליחידה. בנוסף, הפיקוד העליון של הלופטוואפה לא חזה את המאמץ התעשייתי וצבאי שהפצצה אסטרטגית תדרוש. בשנת 1939 הלופטוואפה לא היה הרבה יותר מוכן מאשר אויביו לנהל מערכת הפצצות אסטרטגיות, שבהמשך גררו תוצאות קטלניות במהלך הקרב על בריטניה. תוכנית החימוש הגרמנית נתקלה בקשיים ברכישת חומרי גלם. גרמניה ייבאה את רוב החומרים החיוניים לשיקום הלופטוואפה, גומי ואלומיניום בפרט. יבוא נפט היה פגיע במיוחד לזמן מצור. הגרמנים דחפו לצמחי דלק סינתטיים, אבל עדיין לא הצליחו לעמוד בדרישות. בשנת 1937 גרמניה ייבאה יותר דלק מאשר היה לה בתחילת העשור ובקיץ 1938 רק רבע מביקוש סופק. בתחום הפלדה, התעשייה פעלה בקושי 83% ובנובמבר 1938 גרינג דיווח על המצב הכלכלי הקשה. הפיקוד העליון של הוורמאכט (OKW) הורה על הפחתה בשימוש בחומרי הגלם לייצור נשק. התחומים בהן ההפחתה הייתה משמעותית ביותר הם: 30% פלדה, 20% נחושת, 47% אלומיניום ו-14% גומי. בנסיבות אלה, לא ניתן היה למילך, אודט או קסלרינג לייצר כוח הפצצה אסטרטגי חיוני, אפילו אם היו רוצים לעשות זאת. במצב זה, פיתוח המטוסים הוגבל לייצור מפציצים בינוניים דו-מנועיים שדרשו הרבה פחות חומרי גלם, כוח אדם וכושר ייצור מאשר "מפציצי אורל" של ובר. התעשייה הגרמנית יכלה לבנות שני מפציצים בינוניים על כל מפציץ כבד, ומשרד התעופה של הרייך לא הימר על פיתוח מפציצים כבדים שגם לקחו יותר זמן. גרינג ציין, "הפיהרר לא ישאל כמה גדולים המפציצים שיש, אבל רק כמה יש". מותו המפתיע של ובר, אחד הקצינים הטובים ביותר בלופטוואפה, הותיר את הלופטוואפה בלי כוח אווירי אסטרטגי במהלך מלחמת העולם השנייה, מה שבסופו של הדבר התגלה כקטלני עבור מאמץ הלחימה הגרמני. החוסר ביכולת אסטרטגית היה צריך להיות מוקדם הרבה יותר. משבר חבל הסודטים הדגיש את חוסר המוכנות הגרמנית לנהל מלחמת אוויר אסטרטגית (אף על פי שהבריטים והצרפתים היו בעמדה מוחלשת הרבה יותר) והיטלר הורה על הרחבת הלופטוואפה פי חמישה מגודלו קודם לכן. הפיקוד העליון של הלופטוואפה הזניחו באופן קשה את הצורך במטוסי תובלה; אפילו ב-1943, יחידות התעבורה נקראו כ'יחידות הפצצה לתפקידים מיוחדים' (KGzbV). הם קובצו לכנפות ייעודיות להובלת מטען ואנשים (Transportgeschwader) רק באותה שנה. במרץ 1938 כשהאנשלוס התרחש, גרינג הורה לפלמי לבדוק את האפשרות של הפצצות אוויריות נגד בריטניה. פלמי הגיע למסקנה שזה לא יתאפשר עד שהבסיסים בבלגיה והולנד יושגו וללופטוואפה יהיו מפציצים כבדים. למזלם, הבריטים הפנו עורף לצ'כים, המלחמה נמנעה בעת ההיא, ולא התעורר צורך במטוסים ארוכי טווח. כשלים אלה לא נחשפו עד המלחמה. בינתיים, העיצובים הגרמנים באמצע שנות ה-30 כמו מסרשמיט Bf 109, היינקל He 111, יונקרס Ju 87 ודורניר Do 17 בוצעו היטב. הבנה זו הגיעה בפעילותו של לגיון הקונדור נגד המטוסים מייצור סובייטי בזמן מלחמת האזרחים בספרד. בנוסף, הלופטוואפה הבין במהירות שימיהם של המטוסים הדו כנפיים חלפו וההיינקל He 51 הועבר לשירות כמטוס אימונים. מרשימים במיוחד היו ההיינקל והדורניק, אשר עמדו במלא דרישות הלופטוואפה עבור מפציצים מהירים יותר ממטוסי קרב של אמצע שנות ה-30. למרות השתתפותם של המטוסים האלה (בעיקר משנת 1938 ואילך), יונקרס Ju 52 (שהפך עד מהרה לעמוד השדרה של הכנפות התובלה) שעשה את התרומה העיקרית. במהלך מלחמת האזרחים בספרד, אמר היטלר, "פרנקו צריך להקים אנדרטה לתפארת יונקרס Ju 52. זה המטוס שהמהפכה הספרדית צריכה להודות לו על הניצחון שלה". בשל הדיוק הנמוך של מפציצים מגובה רב, הוביל את הלופטוואפה להבין בשנת 1937 את היתרונות של מפציצי צלילה. מפציצי צלילה יכולים להשיג דיוק הרבה יותר טוב נגד מטרות טקטיות ניידות וקטנות יותר מאשר מפציצים קונבנציונליים אשר כבדים יותר. הטווח לא היה קריטריון מרכזי למשימות האלה ולא תמיד התאפשר לצבא להעביר ארטילריה אל השטחים שנתפסו זמן קצר קודם לכן, להפציץ ביצורים, או לתמוך בכוחות הקרקע כאשר מפציצי צלילה יכולים לעשות את העבודה במהירות רבה יותר. מפציצי צלילה, לעיתים קרובות היו מטוסים דו מושביים וחד-מנועיים השיגו תוצאות טובות יותר מאשר מטוסים לשישה-שבעה אנשים, בעשירית מהעלות ובפי ארבעה יותר דיוק. זה הוביל את ארנסט אודט לדגול במפציצי צלילה, במיוחד יונקרס Ju 87. "סיפור האהבה" של אודט עם הפצצות צלילה פגע קשה בפיתוח ארוך הטווח של הלופטוואפה, במיוחד לאחר מותו המפתיע של גנרל ובר. תוכניות מטוסי התקיפה הטקטיים נועדו לשרת כפתרונות ביניים עד שדור המטוסים הבא יגיע. בשנת 1936 מטוסי היונקרס Ju 52 היו עמוד השדרה של צי המפציצים הגרמני. זה הוביל לעומס על מצד משרד התעופה הגרמני לייצור יונקרס Ju 86, היינקל He 111 ודורניר Do 17 לפני שנערכה הערכה נכונה. היונקרס Ju 86 היה חלש בזמן שהדורניר Do 17 הראה ביצועים מבטיחים יותר. מלחמת האזרחים הספרדית שכנעה את אודט (יחד עם תפוקה מוגבלת מתעשיית התחמושת הגרמנית) שבמונחי תחמושת, בזבוז לא יהיה מקובל. אודט ביקש לבנות מפציץ צלילה לתוך היונקרס Ju 88 ואותו רעיון הועבר, ביוזמה מיוחדת של משרד התעופה הגרמני להיינקל He 177, אושר בתחילת חודש נובמבר 1937. במקרה של היונקרס Ju 88, היו צריכים להיעשות 50,000 שינויים ומשקלו הוגדל משבע לשתים עשרה טון, מה שגרם להפסד מהירות של 200 קמ"ש. אודט העביר את בקשת משרד התעופה הגרמני ליכולת הפצצת צלילה של ההיינקל He 177 לארנסט היינקל, אשר התנגד נחרצות לרעיון זה. משום שהגעה ליכולת זו הייתה כרוכה בהריסת הפיתוח שלו כמפציץ כבד. גריג לא היה מסוגל לבטל את דרישת המסוגלות להפצצת צלילה עבור He 177A עד ספטמבר 1942. נכון לקיץ 1939, חיל האוויר הגרמני החזיק בסדר הכוחות הבא: לכוחות האוויריים היו 4,201 מטוסים מבצעיים; 1,191 מפציצים, 361 מפציצי צלילה, 788 מטוסי קרב, 431 מפציצים כבדים ו-488 מטוסי תובלה. למרות הליקויים זה היה כוח מרשים. עם זאת, גם באביב 1940, הלופטוואפה עדיין לא חויל באופן מלא. למרות המחסור בחומרי גלם ארנסט אודט הגביר את הייצור באמצעות הגדרת ימי עבודה של 10 שעות בתעשיית התעופה וייעול הייצור. בתקופה זו 30 טייסות מפציצים (Kampfstaffeln) ו-16 טייסות קרב (Jagdstaffeln) הוקמו ואובזרו. כמו גם, 5 טייסות קרב של מטוסים דו-מנועיים הוקמו (טייסת קרב כבד 101, 102, 126, 152 ו-176), כולן צוידו במסרשמיט Bf 110. הלופטוואפה גם הרחיב מאוד את תוכניות הכשרת צוות אוויר ב-42%, ל-63 בתי ספר לטיסה. מתקנים אלה הועברו לגרמניה המזרחית, הרחק מאיומים אפשריים של בעלות הברית. מספר אנשי צוות אוויר הגיע ל-4,727, גידול בשיעור של 31%. עם זאת, החיפזון להשלים את תוכנית ההתרחבות המהירה הזאת הביא למותם של 997 אנשים ו-700 נוספים נפצעו. כמו כן 946 מטוסים נהרסו בתאונות אלה. מספר אנשי צוות אוויר שסיימו את הכשרתם היה עד 3,941, כל סדר הכוחות של הלופטוואפה בשלב זה הכיל 2.2 מיליון אנשים. באפריל ומאי 1941, אודט עמד בראש משלחת הלופטוואפה אשר בדקה כי תעשיית התעופה הסובייטית אכן עומדת בהסכם ריבנטרופ–מולוטוב שנחתם בין ברית המועצות לגרמניה. אודט יידע את גרינג "כי כוחות האוויר סובייטיים חזקים מאוד ומתקדמים מבחינה טכנית". גרינג החליט שלא לדווח על העובדות האלה להיטלר בתקווה שמתקפת פתע תהרוס במהירות את רוסיה. אודט הבין שהמלחמה הקרובה ברוסיה עלולה לפגוע בגרמניה. אודט נקרע בין האמת לנאמנות, סבל מהתמוטטות נפשית ואף ניסה לספר את כל האמת להיטלר, אך גרינג אמר להיטלר שאודט משקר, אחר כך גרינג השתלט על אודט בכך שנתן לו סמים במסיבות ומסעות ציד. בעיית השתייה של אודט וכן מצבו הפסיכולוגי הפכו לבעיה, אך גריג השתמש בתלותיות של אודט כדי לתמרן אותו.[דרוש מקור] מלחמת האזרחים הספרדית לגיון הקונדור התנסה בדוקטרינה ומטוסים חדשים במהלך מלחמת האזרחים בספרד. הוא עזר לפלנגות תחת פרנסיסקו פרנקו להביס את הכוחות הרפובליקנים. יותר מ-20 אלף אנשי צוות אוויר גרמניים צברו ניסיון מבצעי במלחמת האזרחים, מה שנתן ללופטוואפה יתרון חשוב בכניסה למלחמת העולם השנייה. אחד המבצעים ההרסניים ביותר היה הפצצת גרניקה בחבל הבסקים. מקובל להניח שהתקפה זאת היא תוצרה של "דוקטרינת טרור" בדוקטרינה של הלופטוואפה. ההשפעות של הפשיטות על גרניקה ומדריד גרמו לרבים נפגעים אזרחיים וגל של מחאות במדינות הדמוקרטיות. נטען כי ההפצצה על גרניקה בוצעה מסיבות טקטיות-צבאיות, כדי לתמוך בפעילות קרקעית, אך העיר לא הייתה מעורבת ישירות בשום לחימה בשלב זה. עם זאת, רק בשנת 1942 הגרמנים התחילו לפתח מדיניות הפצצה בה האזרחים היו למטרה העיקרית, אף על פי שבבליץ על לונדון וערים בריטיות רבות אחרות פשטו הגרמנים על אזורים מאוכלסים ללא הבחנה, מה שאף כלל לעיתים הפצצות ממכונות ירייה על אזרחים ובעלי חיים. בעקבות מעמדם של הלוחמים הגרמניים כמתנדבים, לא התאפשרה הענקת עיטור רשמי כאות הוקרה, לכן עם שובם של המתנדבים הביתה ב-14 באפריל 1939, הוחלט בגרמניה ליצור עיטור חדש, בשם "הצלב הספרדי". כמחווה ללופטוואפה, בין כל אחת מזרועות הצלב יש את סמל הלופטוואפה, משום שהלופטוואפה היווה כ-70% מלגיון הקונדור. מלחמת העולם השנייה כשהחלה מלחמת העולם השנייה, הלופטוואפה היה לאחד מכוחות האוויר הטכנולוגיים המתקדמים ביותר בעולם. במהלך הפלישה לפולין שבעקבותיה פרצה המלחמה, גרמניה הגיעה לעליונות אווירית במהירות. עליונות זאת בתמיכת כוחות היבשה של הוורמאכט הובילו את המערכה לסיום תוך חמישה שבועות. הביצועים של חיל האוויר הגרמני תאמו לציפיות הפיקוד העליון של הלופטוואפה. חיל האוויר הגרמני נתן תמיכה רבה לצבא בטיהור כיסי ההתנגדות. אמנם החיל נתקל בבעיות פיקוד ושליטה במהלך הלחימה, אך אלה נפתרו הודות לגמישות והאלתור של הצבא וחיל האוויר הגרמני. הלופטוואפה הציב מערכת תקשורת קרקע-אוויר, שמילאה תפקיד חיוני בהצלחת המבצע מאורע צהוב. באביב 1940, חיל האוויר הגרמני סייע לכוחות היבשה של הוורמאכט ולקריגסמרינה בפלישה לנורווגיה במבצע וסריבונג. בסיוע התגבורת האווירית תוך הגעה לעליונות אווירית, הלופטוואפה תרם תרומה משמעותית לכיבוש הגרמני וגירוש בעלות הברית המערביות מסקנדינביה. בניגוד לעימות עם צ'כוסלובקיה שנה לפני הפלישה לפולין, בה הצ'כים היו מוכנים למלחמה, המתקפה ב-1 בספטמבר 1939 תפסה את הפולנים בשלבי ההכנות. בנוסף על כך כשל הפיקוד העליון הפולני בהפרדה בין דרישות פוליטיות וצבאיות-מבצעיות, בשל תכנון לקוי זה בו הפולנים ניסו להגן על מטרות הנחשבות קריטיות מבחינה פוליטית, פוזר צבאם במקומות קשים להגנה, מה שהקשה על הצבא ומנע מהם יכולת התנגדות ולחימה ממושכת. חיל האוויר הפולני פוזר לפני כן בבסיסי משנה קטנים עוד לפני המתקפה ומנע מהגרמנים יכולת תקיפה מוקדמת על בסיסי חיל האוויר הפולני. על אף היותו חיל מיושן וקטן, הפתיע חיל האוויר הפולני את יריבו בהתנגדות עזה בימים הראשונים של הקרב, וטייסיו הפגינו אומץ לב, נחישות וכישורים מרשימים, כפי שלאחר מכן הפגינו בקרב על בריטניה. אך היתרון העצום של הלופטוואפה הכריע אותו לבסוף. הכוחות הקרקעיים אשר פלשו לפולין ב-1 בספטמבר 1939 נתמכו על ידי ציי אוויר 1 ו-4 אשר כללו כ-850 מפציצים, מפציצי צלילה ומטוסי תקיפה, אשר 88% מתוכם היו שמישים לטיסה. הגרמנים תכננו לבצע תקיפה אסטרטגית רחבה בוורשה ערב הפלישה לפולין כדי לשתק מרכזי שלטון ותעשייה צבאית, אך מזג אוויר קשה גרם לביטול המבצע, לאחר שמזג האוויר השתפר הגרמנים היססו להסב מטוסים ומאמצים לטובת תקיפה אסטרטגית דומה נוכח ההצלחה של התקיפות הטקטיות בשדה הקרב. אך תוכנית זאת מומשה בסוף הקרב, כאשר עשרות מפציצים תקפו מטרות צבאיות בעיר הבירה הפולנית. מהלך הפלישה לפולין היה מפתיע באותה מידה שהיה מוצלח, הוורמאכט הצליח לא רק למחוק את הצבא וחיל האוויר הפולני, אלא גם את פולין כמדינה מתפקדת, במהלך המבצע הוא גם סבל אבדות נמוכות (11,000 הרוגים גרמנים מול 70,000 הרוגים פולנים). אך עדיין הכשלים שעלו בקרב חייבו תחקור ותיקון ברמה המנהלתית והמבצעית. אך הכישלון הגדול שעלה במלחמה בפולין הייתה המלחמה הכוללת שנכפתה על גרמניה עקב פלישתה לפולין. בניגוד גמור לדעתו ונבואתו של היטלר כי הלופטוואפה ירתיע את צרפת ואנגליה מלהכריז מלחמה על גרמניה, נוכח תגובותיהם ההיסטריות כמעט. נוסף על כך הערכתו כי הסכם ריבנטרופ–מולוטוב הבטיח זרימה של מצרכים מרוסיה וחומרי תעשייה מהבלקנים לטובת הכלכלה הגרמנית ועל ידי כך לצמצם את השפעות הבידוד והסנקציות, והסגר שעמדו בפני גרמניה במקרה ותוכרז מלחמה על גרמניה. במציאות, ההשפעה הכלכלית הייתה עצומה, היטלר הבין כי הצנע הכלכלי עומד לפגוע ביכולת המלחמה הנאצית החליט לדחוף את צבאו לעימותים נוספים ולפלוש לעוד מדינות כדי להבטיח את המשאבים הדרושים להמשך המלחמה. הנחייתו של היטלר לפלוש למדינות נוספות בסתיו חורף 1939–1940 הכתה הרבה מהקצינים הבכירים בתדהמה, רובם ככולם גרסו שאין לתקוף לפני שכל לקחי המלחמה נלמדו וכל היחידות כולל יחידות המילואים יעלו לרמה מבצעית מספקת. קציני הלופטוואפה הצטרפו להתנגדותם של שאר קציני הוורמאכט אך מסיבה פשוטה והיא מזג האוויר החורפי הבעייתי. הלופטוואפה לא היה צריך לאמן כוחות מילואים, וכן לא היה צריך לתקן כשלים ארגוניים גדולים בשל הניסיון בספרד, כוחותיו של הלופטוואפה גדלו בצורה משמעותית במהלך כל הלחימה. ב-2 בספטמבר 1939 סדר הכוחות של הלופטוואפה היה: 4,161 מטוסים מתוכם 604 מטוסי ביון, 1,179 מטוסי קרב, 1,180 מטוסי הפצצה, 366 מפציצי צלילה, 40 מטוסי תקיפה, 240 מטוסי סיור ימיים ו-522 מטוסי תובלה. בתחילת אפריל 1940 מספר המטוסים גדל לכדי 5,178 מטוסים סך הכל, מתוכם 671 מטוסי ביון, 1,620 מטוסי קרב, 1,726 מפציצים, 419 מפציצי צלילה, 46 מטוסי תקיפה, 230 מטוסי סיור ימיים ו-466 מטוסי תובלה. מערכת הסתיו לא יצאה לפועל אך במקום זאת הוא הפנה את התכנויות לטובת מתקפת שריון בארדנים, אשר השתנו לטובת פלישה לנורווגיה באביב 1940. שתי המערכות הללו הדגימו את צורת השימוש של הגרמנים בכוחם האווירי, כאשר הלופטוואפה פעל כחיל עצמאי אך משימותיו ומטרותיו נשזרו בתוך האסטרטגיה והטקטיקה הכללית של גרמניה, בדומה לדעותיו של וויבר. ב-7 באפריל 1940 כוחות היבשה, הים והאוויר תקפו בדנמרק ונורווגיה. ההתנגדות הדנית הייתה דלה וקרסה במהרה, אך בנורווגיה המצב היה שונה בתכלית. למרות גורם ההפתעה המלא, התקיפה הגרמנית לא הייתה מוצלחת וכוחות נעצרו במספר קרבות, בהרבה מהם התערבותו של הלופטוואפה הטה את הכף לטובת הגרמנים. לאחר כ-24 שעות בלבד של לחימה הגרמנים שלטו על כל הנמלים ושדות התעופה, ועקב כך היה הלופטוואפה מסוגל לשמור על עליונות אווירית מוחלטת והרתיע את הצי הבריטי מלהתערב בלחימה. למרות ניצחון מהיר זה גרמו הקרבות לאבדות קשות בצי הגרמני ולחיסולו ככוח לוחם לשנים הבאות. ב-10 במאי 1940 הוורמאכט החל במערכה במטרה להפיל את כל המשטרים העוינים הנותרים ביבשת: הולנד וצפון בלגיה. התקיפות הראשונות של הלופטוואפה אשר יצאו במקביל לפלישה של הכוחות הקרקעיים, כוונו להשגת עליונות אווירית על ידי תקיפת מטוסים ומתקנים של כוחות האוויר של האויב. חילות האוויר של בלגיה והולנד לא יכלו להתנגד עם כוחות אוויר מיושנים. בצפון צרפת חיל האוויר הבריטי החזיק כוחות משמעותיים של מטוסי קרב ומפציצים, חיל האוויר הצרפתי לעומתו היה באמצע תהליך התחמשות והרבה ממטוסיו התחלפו, לכן כלל החיל היה לא מאורגן והתקשה להחזיק טייסות עם אחוזי שמישות משמעותיים. למרות כל הגורמים הללו יום הקרב הראשון עלה ללופטוואפה ביוקר, אבדו סך הכול 83 מטוסים, מתוכם 47 מפציצים ו-25 מטוסי קרב, אבדות השוות לימי הלחימה הקשים יותר של הלופטוואפה. הלופטוואפה שלח יחסית מעט משימות לעזרתן של קבוצת הארמיות B והתרכז בעיקר ביירוט מטוסי ביון של האויב המסכנים את הכוחות של גנרל גרד פון רונדשטט הנע עם כוחותיו לאורך הארדנים. ב-12 במאי צי האווירי ה-2 דיווח על עליונות אווירית בשטחו, מאותו רגע יכול היה הלופטוואפה להתרכז באמנעה אווירית על ידי תקיפת כבישים, כלי רכב ורכבות וסיוע אווירי קרוב לכוחות יבשתיים. בנוסף על התקיפות האווריות הלופטוואפה ערך מספר מבצעים בעזרת כוחות מוצנחים אשר השתלטו על גשרים אסטרטגיים בבלגיה והולנד, ועל ידי דאונים הצליחו גם להשתלט על מבצר אבן אמאל. השטוקות - מפציצי הצלילה העיקריים של הלופטוואפה אשר התאמנו בתקופת החורף הדגימו את יתרונם ודיוקם הקטלני בגדות הנהר המז, ב-13 במאי כוחות רגלים גרמנים החלו לחצות את הנהר, בפיקוד הגיס הוחלט לספק סיוע אווירי קרוב בצורה מתמשכת לאורך כל הקרב, במקום תקיפה מאסיבית חד פעמית כדי לגרום לאנשי הארטילריה והחי"ר הצרפתים להסתתר בזמן התנועה של הכוחות הקרקעיים. המבצע צלח וכוחות המילואים הצרפתים לא יכלו לעצור את הכוח הגרמני שהצליח להתבצר על הגדה של הנהר בסוף היום ולאפשר לכוחות שריון לחצות למחרת. בהולנד ב-14 במאי כנף-הפצצה 54 תקפה במרכז העיר רוטרדם, גרמה ל-800 הרוגים וכ-80,000 פליטים, למחרת מפקד הצבא ההולנדי נכנע לגרמנים ללא תנאים, ולו רק בשביל למנוע מהגרמנים להרוס עוד עיר. בצרפת הטייסות נאלצו להתקדם במהירות ולפרוש מהר בשדות תעופה כבושים, כל זאת כדי להספיק ולתת מענה לכוחות הקרקעיים המתקדמים במהירות ויוצאים כל הזמן מהטווח המבצעי של המטוסים, ההתקדמות המהירה הזאת אילצה צוותי קרקע לאלתר כדי להשיג דלק כיוון שהגשרים בנהר המוז היו עמוסים ופקוקים באנשים וציוד שנועדו לכוחות הקרקע. לבסוף צוותי הקרקע היו מרוקנים כל מטוס תובלה הנוחת בשדה מדלק עד לכמות המינימלית לטיסה, בעצם מערך התובלה אחראי במידה רבה להצלחתו של הלופטוואפה בפרישת טייסותיו בזריזות בשדותיו. מערך התובלה תמך בכוחות הקרקעיים ובאחד ממבצעיו המוצלחים הטיס כ-2,000 טכנאים שהקימו סדנת מוסך טנקים בצ'ארלוויל זמן קצר אחרי שהטיסו לשדה התעופה ציוד ודלק לטובת טייסות שפרסו לשם 24 שעות לאחר שננטש על ידי הצרפתים. השלב הבא של המערכה הוא השנוי במחלוקת, והוא פקודתו של היטלר לעצור את השריון שלו לפני שהם מצליחים לעצור את הכוחות הבריטים והצרפתים לסגת לדנקירק. עם כל השיקולים שגרמו להחלטה ב-25 במאי גורינג הציע להיטלר לתת ללופטוואפה לחסל את הכוחות הכלואים בדנקירק והבטיח שהחיל שלו מסוגל לכך, היטלר עצר ודחה כמעט כל תנועה של כוחות קרקעיים, ועד שהפקודה לתקוף הגיעה, חלון ההזדמנויות נסגר והבריטים הצליחו לארגן מבצע חילוץ עצום. הלופטוואפה סבל את כישלונו הראשון בדנקירק ולדבריו של אדולף גאלאנד המקרה היה צריך להזהיר את המפקדים על חולשתו של המבנה והטכנולוגיה של החיל. הלופטוואפה נלחם בחסרון, על אף היותם פרושים בבסיסים הקרובים לשדה הקרב, מטוסי המסרשמיט עדיין היו בקצה הטווח המבצעי שלהם והם יכלו לטוס מעל דנקירק אף פחות מההוריקנים והספיטפיירים הבריטים הממריאים מבסיסים בדרום אנגליה. המפציצים הגרמניים המריאו מבסיסים רחוקים אף יותר, מה שמנע מהלופטוואפה מלנצל את מלוא כוחו על הכוחות בדנקירק. חיל האוויר הבריטי התערב בנעשה וניסה למנוע מהגרמנים להשיג עליונות אווירית מעל לרצועת החוף, ואבדותיהם של הגרמנים היו גבוהות ומפציציהם לעיתים התקשו לבצע את עבודתם ביעילות המרבית. הניצחון המהיר של הגרמנים בצרפת היה מרשים ואכזרי אך הוא עלה לכוחות הגרמנים ביוקר, למעשה כוחותיו של הלופטוואפה לא קיבלו מנוחה במשך כל המערכות ובסוף הקרב על צרפת ותחילתו של הקרב על בריטניה הטייסים סבלו משחיקה ותשישות שהשפיעה רבות על מהלך הקרב על בריטניה. עד אמצע יולי 1940 היטלר האמין כי הבריטים יציעו שלום לגרמניה, למעשה בביטחונו הרב הוא החליט לצאת לחופשת קיץ ברחבי אירופה הכבושה. אך הבריטים עמדו על שלהם ולא הראו סימני כניעה. לאחר שנהגה רעיון הפלישה לבריטניה, היטלר התנה אותה בהשגת עליונות אווירית בשמי בריטניה משום שהצי הגרמני עדיין לא השתקם מהאבדות שהוא חווה בפלישה לסקנדינביה ולא היה יכול לספק שום הגנה לכוחות החוצים את תעלת למאנש. עם תום הקרב על צרפת והחלטת הפיקוד על המבצע הלופטוואפה היה צריך להתמודד עם הרבה קשיים לוגיסטיים ומבצעיים. צוותי האוויר והקרקע והמטוסים היו בשרות מבצעי רציף כמעט מאז ספטמבר 1939, והם היו צריכים מנוחה והצטיידות בדחיפות. בנוסף על כך נדרש להכשיר שדות תעופה בקרבת תעלת לאמנש באדמות צרפת ובלגיה בשביל מטוסי הקרב קצרי הטווח, לבנות ולארגן מוצבי מנהלה, מודיעין, סדנאות ומוסכים. לספק לטייסות דלק וחימוש ולתת להן זמן לקלוט מטוסים וטייסים חדשים ולהכשירם. בנוסף בשונה מהמערכות האחרות בהן הלופטוואפה השתתף, אין צבא קרקעי שועט המאיים על הבסיסים והתעשייה של האויב, אין אפשרות לספק הגנה מלאה למטוסי ההפצצה שהמשיכו להיות חשופים לאש נ"מ ומיירטי האויב. ערב הקרב על בריטניה גרינג אסף כ-3,500 כלי טיס בשלושה ציי אוויר גדולים אשר כללו מטוסי קרב, הפצצה, מפציצי צלילה וביון. מספר חודשים לפני תחילת המערכה ההתקפית גורינג החליט כי הוא יוכל לבחון את הבריטים באוויר על ידי תקיפת ספינות סוחר השטות בתעלה, להערכתו הוא יוכל להכניס את הבריטים לקרבות אוויר גדולים ולהתיש אותם בעזרת אבדות קשות. אך הבריטים לא עשו כן ושלחו כוחות קטנים יחסית בגודל של טייסת לרוב (כ-12 מטוסים) ליירוט המפציצים. בשלב זה למערכת היירוט הבריטית לא היה מספיק זמן תגובה בשביל ליצור תנאי יירוט מיטביים ולכן האבדות שספגו הגרמנים לא היו גבוהות במיוחד, לעומת האבדות של הבריטים שנראו בלתי נסבלות. קצת לפני תחילת המערכה גרינג הורה כי מטרתו של הלופטוואפה בשלב זה הוא השגת עליונות אווירית בשמי בריטניה על ידי הפלת מרב המטוסים, תקיפת שדות, מפעלים ומתקנים הקשורים בחיל האוויר. למעשה הגרמנים התקיפו פעמיים תחנות מכ"ם. בפעם הראשונה ההתקפה לא צלחה והנזק היה מזערי, בפעם השנייה הנזק היה כבד והתחנה המותקפת הייתה מושבתת לכמעט שבועיים, אך המודיעין הגרמני כשל לזהות זאת מכיוון שעומס התקשורת נשאר ברמה הקודמת ולכן הסיק שהמתקן נותר פעיל. בשל כך הוחלט כי תחנות המכ"ם הן מטרות קשות מדי, ולא כדאי לבזבז עליהן חימוש, מטוסים ואנשים והתקיפות על סוללות מכ"ם נהיו נדירות. בשל כך היה חיל האוויר הבריטי מסוגל לשמור על יכולת הזיהוי והיירוט המוקדם, מה שאפשר לו לחסוך בכוחות אוויריים בזמן יירוט. האבדות שחווה הלופטוואפה במהלך השלב הזה בלחימה היו קשות אך בגבול הסביל, לעומתם הכוחות הבריטים החלו להישחק לאט לאט כאשר אבדות של מטוסים וטייסים וכן שגרה של הזנקות החלישה את טייסות הקרב. כאשר החל מבצע התקיפה על אדמות בריטניה הגרמנים לא הצליחו להסב את הנזק הדרוש בגלל כשלים מודיעיניים שבגללם הותקפו אתרים לא קשורים לחיל האוויר הבריטי או לתעשייה, חוסר ריכוז הכוח, כאשר במקום להתרכז ולחסל מספר מצומצם של מטרות, הותקפו מגוון רחב של מטרות, כאשר תקיפות בודדות לרוב לא הצליחו להשבית אתרים ומתקנים חיוניים. אפילו אם המתקנים המותקפים נפגעו הגרמנים לא השכילו לשלוח תקיפות עוקבות כדי להוציא אותם מכלל שימוש. בסופו של דבר התעשייה הבריטית הצליחה לפזר את מפעליה צפונה ולסדנאות קטנות יותר אשר פגיעה באחת או יותר לא תצליח להשבית את תעשיית המטוסים. אך נקודת המפנה ההיסטורית קרתה ב-7 בספטמבר כאשר כוח של כ-1,000 מפציצים ומטוסי קרב בתקיפה גדולה על לונדון, פקודת המבצע נחתמה על ידי גרינג בעידודו של היטלר אשר ראה בזה תגובה לתקיפת ברלין בליל 25 באוגוסט. התקיפה על לונדון המשיכה בכוח מופחת למשך שבוע עד ל-15 בספטמבר, כאשר תקיפה גדולה בשני גלים יצאה אל לונדון, אך שבוע של פעילות מופחתת אפשרו לחיל האוויר הבריטי ולטייסיו להתרענן, ולתעשיית המטוסים לייצר עתודה משמעותית של מטוסים. באותו יום הלופטוואפה סבל אבדות קשות מאוד, מה שהפריך את הטענה של המודיעין כי חיל האוויר הבריטי נשען על מטוסיו האחרונים. מעתה ואילך היטלר החל להסב את תשומת לבו מזרחה, אף על פי שמבצע ארי הים לא בוטל הוצאתו לפועל נדחתה לאלתר. המפקדים הבכירים לא התחשבו בשחיקה של הלופטוואפה שנגרמה מאבדות קשות במטוסים ובצוותי אוויר מנוסים, כולל מספר מפקדים בכירים, ויצאו במבצע ברברוסה מול המדינה הגדולה בעולם שבאותו זמן החזיקה בחיל האוויר הגדול בעולם עם חיל שלא גדל בכמות המטוסים משנה שעברה ואף נחלש מבחינת ההנהגה ואיכות הטייסים. בתום הקרב על צרפת גם היטלר וגם הפיקוד העליון האמינו כי המלחמה הסתיימה, ובעזרת מאמץ פשוט יושג הסכם שביתת נשק עם בריטניה. כאשר זה לא קרה, ועם תבוסתו של הלופטוואפה בשמי דרום בריטניה, נהרס גם המוניטין של הוורמאכט, וכאשר היטלר ניסה לשכנע את ספרד ושלטון וישי להצטרף למערכה איתה ועם איטליה נגד בריטניה במזרח התיכון, אלה סירבו בתוקף. מששיטה זאת להכניע את הבריטים לא צלחה הוא החליט להמשיך עם תוכניתו לתקוף את רוסיה. הבעיה האחרת שהפריעה לו הייתה מוסוליני, אשר כאשר שוכנע כי המלחמה של הגרמנים נגמרה בניצחון, החליט להכריז מלחמה על בריטניה ובעלות בריתה. באמונה כי מוסוליני ערך רפורמות ושיפר את צבאו הטילו עליו לרתק את הכוחות הבריטים במזרח התיכון, אך אמון זה לא היה מוצדק מכיוון שהצבא האיטלקי לא היה מוכן לשום מצב של מלחמה מודרנית. צבאותיהם נשענו על ציוד ותורות לחימה מיושנות, ארגון ולוגיסטיקה עקרים ופיקוד חסר כישורים מתאימים. לדוגמה, חיל האוויר לא היה מסוגל אפילו לדווח על כמות המטוסים שברשותו. מלחמתם של האיטלקים בבריטים נחשבה בעיניהם כמלחמה מקבילה, אף על פי שעד שהגרמנים לא לקחו פיקוד על הזירה הים תיכונית לא היה כמעט תיאום ושיתוף פעולה בין הצבאות של האיטלקים והגרמנים. התוצאות של שגיאה זאת להסתמך על מוסוליני הוצגו לראווה בפלישה האיטלקית באוקטובר 1940 ליוון שיצאה לפועל על אף אזהרות חוזרות מידי הגרמנים לא להצית התנגדות במדינות הבלקן כי גרמניה ניסתה להשתלט על רומניה תוך כדי תמיכה צבאית במנהיג פשיסטי מקומי. התקיפה הפכה למפלה כואבת שבגללה הגישה של בעלות הברית, ובייחוד הבריטים, למדינות הבלקן גדלה משמעותית, מה עוד שבנובמבר מטוסי פיירי סורדפיש התקיפו את נמל טאראנטו בה המטוסים הצליחו להטביע ספינת קרב אחת ולפגוע בשלוש ספינות נוספות, שתיים מהן חדשות ויקרות, מה שהטה את יחס הכוחות בים התיכון לטובת הבריטים. בדצמבר אותה השנה הכוחות הקרקעיים של מוסוליני חוו מפלה גמורה בצפון אפריקה. בשביל לייצב את האגף הדרומי הגרמנים נאלצו להתערב. בינואר 1941 יצאה הוראה מפי היטלר ללופטוואפה להתערב בנעשה בזירה הצפון אפריקאית בעזרת תקיפת מטרות של חיל הים המלכותי, מה שהתווה את העברתו של הגיס האווירי ה-10 (Fliegerkorps X) לסיציליה. עד אמצע החודש כמאה מפציצים פעלו מהאי נגד מטרות בריטיות. היטלר הבין במהרה כי הוא יצטרך לעבות את הכוחות בזירה בעזרת כמות נכבדת מחייליו, ולכן הורה לגיס להתרכז בסיוע אווירי לכוחות הגרמנים. אך זאת הייתה זירה משנית, ולכן המאמצים והאמצעים שהוקצו לזירה היו מינימליים. אך יחסית לחשיבות הזירה לגיס העשירי היו הרבה מאוד משימות כגון תקיפת מטרות במלטה, סיוע לקורפוס אפריקה, תקיפת מטרות של הצי הבריטי והגנת שיירות אספקה מאפריקה. כאמור היטלר שלא הצליח לשמור על רוגע באזור הבלקנים בגלל מוסוליני, חשש עכשיו משיתוף פעולה של היוונים עם בריטניה, ומאחר שהוא כבר קיבל ידיעות שמספר טייסות בריטיות הוצבו בבסיסים יווניים וחשש מיכולתם לפגוע בשדות הנפט ומפעלי הזיקוק ברומניה, החליט לכבוש אותה. לכן ההכנות שלו כללו לא רק את מבצע ברברוסה אלא גם את מבצע הפלישה ליוון. היטלר כמו כן לחץ על יוגוסלביה להצטרף למדינות הציר ולהשתמש בכוחותיהם במבצע ברברוסה, אך לאחר הסכמה עקרונית מפי המנהיג במדינה קרתה הפיכת שלטון שיזמו קציני הצבא, שמסיבה כל שהיא לא הסכימו לקבל את העזרה של הבריטים. היטלר לעומתם לא היסס והורה לוורמאכט לדחות את מבצע ברברוסה ולכבוש את המדינה, וללופטוואפה להרוס מתקנים צבאיים ואת העיר בלגרד בתקיפות יום ולילה. בערך כשבוע לאחר ההפיכה כל הארמייה ה-12 שינתה את פריסתה, ואיתה הלופטוואפה עם 600 מטוסי קרב והפצצה, הכוח של הלופטוואפה שרוכז לחזית הבלקן עכשיו מנה כאלף מטוסים. ב-6 באפריל הכוחות הגרמנים תקפו ביוגוסלביה. חיל האוויר היוגוסלבי פרס בבסיסים משניים לפני הפלישה כמו הפולנים, רק שבסיסיהם סבלו מהזנחה, ומחסור באמצעי תקשורת ואספקה, בנוסף על כך קצין מטה קרואטי גילה לגרמנים את מיקום הבסיסים, וכתוצאה מכך כ-60 אחוז מהמטוסים היוגוסלבים נהרסו בעודם על הקרקע. ההתקפה העיקרית פגעה בבלגרד, ביום הראשון ארבעה גלים עיקריים, כאשר בגל השלישי, בערב, המפציצים הטילו 50 אחוז פצצות תבערה ו-50 פצצות רגילות, כדי לגרום לכמה שיותר שרפות, המקלות על מפציצי הלילה. עד לכניעת יוגוסלביה 17,000 איש נהרגו בבלגרד בלבד. על ידי תקיפת יוגוסלביה הצבא הגרמני הצליח לאגף את כוחות בעלות הברית שניצבו מול רומניה, וכן ניתק את הארמייה היוונית הראשונה שנלחמה באותה עת עם האיטלקים באלבניה, וב-22 באפריל כוחות שריון גרמנים חצו את מעבר תרמופולי, ושעטו לנסות לחסום את הנסיגה של הכוחות הבריטים. ב-20 במאי צנחנים גרמנים הוצנחו בעזרת דאונים על האי כריתים, אף על פי שהקרבות הקרקעיים היו קשים, בעקבותיהם הפסיקו הגרמנים את השימוש בלוחמים מוצנחים, הקרבות החשובים התקיימו בים בהם הלופטוואפה הסב אבדות קשות לבריטים והצליח להטביע מספר אוניות ואף להוציא משימוש את נושאת המטוסים פורמידבל (Formidable) שנאלצה לשוט עד לארצות הברית כדי לעבור שיפוץ מקיף. סך הכול בקרבות על האי מתוך 500 מטוסי תובלה אבדו 146 מטוסים ו-150 ניזוקו משמעותית. סך כל אבדות המטוסים של הגרמנים עלו משמעותית באביב 1941 מ-2.6 אחוז בינואר ל-7.2 ו-7.5 אחוז בחודשים אפריל ומאי בהתאמה. כדי להבין את משמעות ההכנות למבצע יש להתחשב בצורה בה הפיקוד הגרמני ראה את הסובייטים. באוגוסט 1940 הוצג מחקר אסטרטגי שקבע כי לוורמאכט יידרש בין 9 ל-17 שבעות להשלים את המבצע. המחקר, שעליו התבססה פקודת המבצע, יצא מנקודת הנחה שלוורמאכט יהיה יתרון מספרי קל מול הצבא האדום, ויתרון איכותי רב. כמו כן עם כיבוש השטחים הארופאים של רוסיה, ילכדו רוב המתקנים התעשייתיים, ויכולת של רוסיה להתנגד תפחת. כל אלה לא התאימו למציאות, כיוון שלכוחות הרוסים היה יתרון מספרי עצום שלקח אמנם הרבה זמן לגייס, אך בניגוד לגרמניה לרוסיה היה יתרון תעשייתי גדול שהתפתח במהלך המערכה עם בניית מפעלים גדולים מעבר להרי אורל, אף על פי שלפני המלחמה מספר מהנדסים גרמנים ביקרו בחלק מהמפעלים הללו, דיווחיהם לא זכו להתייחסות רצינית. המבצע גם היווה את תחילתה של חזית שלישית בנוסף על החזית עם בריטניה והחזית הצפון אפריקאית, מה שהקשה על משאביה של גרמניה, שאף אחד לא יצא נגד הרעיון של המבצע, ומנהיגי הרייך לא השכילו לארגן את האספקה והכוח התעשייתי הדרוש לניהול מערכות מתמשכות, גורם חשוב במפלתה של גרמניה. תשומת הלב שניתנה לבעיה הלוגיסטית הייתה מועטה בשל ההערכה שמערכת פסי הרכבת ישמשו את הוורמאכט להובלת אספקה במהירות, עם זאת הובלת טכנאים לתיקון אותן פסי רכבת עמד בעדיפות אחרונה, מה שמצביע על הלך רוח אופטימי לגבי הבעיה. לגבי הלופטוואפה מרחביה העצומים של רוסיה היו בעיה גדולה לא פחות משאר הצבא, מה עוד שפעילותיו הנוספות של הלופטוואפה בקיץ 1940 וכן באביב 1941 לא השאירו לו זמן למנוחה, הצטיידות, אימון ושיפור, בניגוד לצבא שבקיץ 1940 לא ראה פעילות צבאית. המשימה שניתנה ללופטוואפה במבצע הייתה להביס את חיל האוויר הסובייטי ולאחר מכן להתרכז בתקיפות טקטיות כסיוע לכוחות הקרקעיים. מה עוד שהיטלר הורה לא להרוס מתקנים תעשייתיים כגון מפעלי תחמושת, עקב הביטחון כי אלה במהרה יכבשו וישמשו ליצור תחמושת לגרמנים. העלייה בדרישות המבצעיות נפלו על חיל אוויר פעיל, אך כזה שספג אבדות רבות, ולא הצליח לשקם את עצמו בחורף. הסטטיסטיקה מראה כי סדר כוחות המפציצים ערב היציאה למבצע ברברוסה היה קטן ב-200 מטוסים מכמות המפציצים לפני תחילת המערכה במערב (אפריל 1940). הפיקוד העליון של הלופטוואפה ארגן את כוחות האוויר התוקפים לשלושה ציים אשר כל אחד מהם פעל בתאום עם קבוצת הארמיות שלהם, בהם 2,770 מטוסים, או כ-60 אחוז מכלל המטוסים המבצעיים של הלופטוואפה. מולם עמד חיל האוויר הסובייטי עם 8,000 מטוסים, 6,000 מתוכם מוצבי בחלק האירופאי של אדמתה. אך המפלה הראשונית של החיל הזה, כמו של כל הצבא האדום לאו דווקא נגרמה בגלל פיקוד גרמני מבריק, אלא בשל חוסר היכולת של הפיקוד הרוסי, שרוב קציניו הבולטים נרצחו בידי סטלין בטיהורים בין השנים 1937–1939. הגרמנים השתמשו בתחבולה מוצלחת כדי להסוות את תוכנית הפלישה לדוגמה: גיס האוויר ה-8 (Fliegerkorps VIII) הועבר מגרמניה למזרח פרוסיה רק ב-19 ביוני (שלושה ימים לפני יום הפלישה). אמנם הפיקוד העליון של הצבא האדום העביר אזהרה מפני פלישה בערב של 21 ביוני, אזהרה זאת הספיקה להגיע למספר מאוד מצומצם של יחידות בחזית, ולכן גורם ההפתעה היה מושלם. המודיעין שהיה בידי הלופטוואפה ערב הפלישה נאסף על ידי מספר יחידות מודיעין אותות שנפרסו מפינלנד ועד בולגריה, וכן מטייסת ביון מיוחדת שביצעה כ-180 גיחות מעל השטח הסובייטי טרום המבצע בגבהים של כ-10,000 מטר. מתוך 2,000 שדות תעופה, שזוהו בשטחה האירופאי של ברית המועצות, רק כ-200 נחשבו למתאימים להפעלת מפציצים. הגרמנים זיהו כ-38 דיוויזיות אוויר ו-162 רגימנטים אוויריים בשטח בין הגבול הסובייטי לנהר הדנייפר, ההשערה הייתה כי חיל האוויר הסובייטי כלל סך הכול כ-50 דיוויזיות אוויר, כאשר למעשה החיל כלל 70 דיוויזיות אוויר ו-5 חטיבות אוויר. הפלישה הקרקעית אמורה הייתה להתחיל עם הזריחה, אך בשל העובדה שבסיסי חיל האוויר נמצאו מרחק ניכר מהחזית ידיעות על הפלישה יכלו להגיע לבסיסים אלה לפני שהמפציצים יכלו להגיע אליהם במקרה ומטוסי הלופטוואפה היו יוצאים לתקיפה באותו הזמן עם הכוחות הקרקעיים, לכן חלק ממפציציו יצאו מוקדם וטסו גבוהה מעל ביצות פריפט הלא מאוכלסת כדי להימנע מזיהוי בידי הרוסים והתקיפו את הבסיסים בזמן תחילת הפלישה הקרקעית, ההפתעה והבלבול שנגרמו מתקיפות אלה מנעו הזנקת המטוסים עד להגעתו של גל המפציצים הראשון שכלל כשני שלישים מכלל המטוסים המוקצים למבצע. המטוסים הרוסים שעמדו בשורות מסודרות, מפני שטייסותיהם לא היו מוכנות לפלישה, הקלו על העבודה ואבדותיהם היו גדולות מאוד. בצהרי 22 ביוני הרוסים כבר איבדו 529 מטוסים על הקרקע ו-210 מטוסים באוויר בחלק המערבי של החזית. לגבי כל החזית חיל האוויר הרוסי ספג 1,200 אבדות במטוסים בשמונה וחצי שעות הראשונות מתחילת הפלישה, לפי ההיסטוריה הסובייטית הרשמית חיל האוויר האדום סבל כ-800 אבדות במטוסים ביום הראשון. חיל האוויר הרוסי ניסה ככל יכולתו לארגן את הכוחות הנותרים, אך הפיקוד של החיל איבד במהרה את יכולתו לנהל ולפקד על יחידותיו ופניות נואשות מהטייסות למפקדות ששודרו בתשדורות לא מוצפנות שנקלטו על ידי המודיעין הגרמני רק הדגישו את המצב הכאוטי בו החיל נמצא. יחידות המורכבות מצוותים לא מיומנים המצוידות במטוסים מיושנים שלא מתוחזקים כראוי לא הצליחו להתמודד עם הגרמנים גם אם אלה הצליחו להעלות את מטוסיהן לאוויר. רשומות ביומנו של ארהרד מילך מראות שהגרמנים רשמו לזכותם 1,800 מטוסים ביום הראשון, 800 ב-23 ביוני 557 ב-24, 351 ב-25 ו-300 ב-26. הוורמאכט שעט מזרחה בשלוש חזיתות ובאמצע יולי הוא הצליח להגיע לסמולנסק במרכז, וקייב בדרום. כאן הפך ההבדל בין רוסיה למרכז אירופה לבולט כאשר בשל המרחקים העצומים, חוסר בפסי רכבת ואי שמישותם של הפסים הקיימים וכן דרכים לא סלולות הקשו על האספקה להגיע ליעדה, והלופטוואפה היה צריך להתמודד עם חוסר בדלק וחימוש. גיס האווירי השמיני דיווח ב-5 ביולי שהמחסור שלו בדלק הוא חמור אפילו עם צמצום מספר הגיחות, וככל שהצבא המשיך להתקדם בעיות אלה העיקו יותר ויותר על הלופטוואפה. אך אותו גורם גם הקשה על הכוחות הקרקעיים שלעיתים דרשו שכוחות שדה של הלופטוואפה ישמשו חטיבות מסייעות כדי לעזור להן להתגבר על הבעיה. האבדות של הלופטוואפה החלו לצמוח לאט לאט, לדוגמה: בימים שבין 10 ל-21 באוגוסט גיס האוויר השמיני, שתמך בקורפוס הראשון שמשימתו הייתה לחסום את פסי הרכבת שבין מוסקבה ולנינגרד, איבד 10.3 אחוז ממטוסיו ונאלץ לקרקע 54.5 אחוז מהמטוסים לצורך שיפוץ, מבחינת כוח אדם האבדות הסתכמו ב-12.5 אחוז מתוכם 3.9 אחוז הרוגים, 5.7 אחוז פצועים ו-2.9 אחוז נעדרים. הגורם הזה הקשה על שיטת האספקה והאחזקה שתמכה בלופטוואפה, אף על פי שהוא מאפשר לטייסות לפרוס בזריזות לכל אתר, השיטה של הוורמאכט הגבילה את יכולתה של המערכת לספק תחמושת וחלפים, בשלהי הסתיו אחוזי השמישות של טייסות הלופטוואפה ירדו משמעותית והשפיעו לרעה על המוכנות של החיל ללחימה. שלושה קשיים נוספים החלו לבלוט בתקופה זאת. הראשון הוא הנ"מ הרוסי שהשתפר משמעותית עם הניסיון והפך את הטיסות בגובה נמוך למסוכנות במיוחד, מה שחייב את המפציצים הגרמנים לטוס גבוה יחסית והעיק בעיקר על מטוסי השטוקה והסב להם אבדות קשות. הקושי השני בו הגרמנים נתקלו הוא כמות האספקה והמכשור שהרוסים הצליחו לייצר. החוסר במפציצים ארוכי טווח שיוכלו לפגוע במרכזי התעשייה החל לבלוט. הגורם השלישי היה הבהירות של התוכנית הגרמנית. למרות תמרונים מסוימים הפכה תנועת הכוחות העיקרית ברורה, כאשר קבוצת ארמיות צפון הייתה בדרכה ללנינגרד, קבוצת ארמיות מרכז בדרכה למוסקבה וקבוצת ארמיות דרום בדרכה לסטלינגרד. עם זאת, כשל הצבא האדום בעצירת הגרמנים וספג תבוסות כאשר כוחותיו אוגפו ונאלצו להיכנע. ב-30 בספטמבר החל מבצע טייפון, המתקפה הגדולה לעבר מוסקבה, בגיבוי 1,387 מטוסים. המבצע החל בהפתעה מוחלטת לרוסים שהעריכו שמפני שקבוצת ארמיות מרכז עצרה את תנועתה אחרי יולי, כמו כן הפניית הכוחות המשוריינים מקבוצה זאת לשתי הקבוצות האחרות שבזמן הזה הרסו את ההתנגדות בצפון והדרום וכן העונה המאוחרת מחווים על כך שהגרמנים לא מתכוונים להתקדם למתקפה במרכז. הכוחות הגרמנים התקדמו כה מהר עד כי השריון הגרמני הצליח להגיע לעיירה אוריול ב-3 באוקטובר, עוד לפני שהרוסים החלו את הנסיגה והרס המפעלים בה. ב-6 באוקטובר נכבשה העיירה בריאנסק והרוסים איבדו את יכולתם לפקד על כל אזור המרכז. אך למרות הצלחות אלה הבעיות של הגרמנים הפכו ליותר קשות, הגרמנים יצאו למבצע עם אספקה מינימלית וכאשר הם לבסוף הגיעו לפאתי מוסקבה הם היו כבר במחסור. בנוסף החל מזג אוויר קשה שהקשה על התקדמות הכוחות ועל הלופטוואפה הקשה להוציא את מטוסיו לגיחות ביחד עם המחסור החמור שלהם באספקה, מספר הגיחות שהם הצליחו להוציא צנח מכ-1,000 גיחות לפני בוא מזג האוויר הקשה ל-599 גיחות ב-8 באוקטובר ול-269 ב-9 באוקטובר. הפיקוד הגרמני העליון לא ייחס למצוקה של כוחותיו באספקה את החשיבות המתאימה והורה על המשך המתקפה לעבר מוסקבה, היטלר אף תכנן איגוף של העיר ואת תנועת כוחותיו בעורפה, מבצעים שלכוחותיו לא היו את המשאבים לממש, בביטחונו הרב הוא אף הורה על הפניית הצי האווירי השני לזירה הים תיכונית, כאשר כל המאמץ האווירי נפל על הגיס האווירי השמיני של ריכטהופן. עם הגעת העונה הקרה וסופה של תקופת הבוץ בתחילת נובמבר הכוחות התחילו בתנועה מאומצת, אך הם נעצרו בפרבריה של מוסקבה ולא יכלו להתקדם, הודות להתנגדות הרוסית בהנהגתו של גנרל ז'וקוב שהובהל מסטלינגרד להגן על הבירה. לקראת הקרב על מוסקבה הלופטוואפה היווה גורם פחות בכוחו, בעוד חיל האוויר האדום שנחשב לכוח מרותץ החל לבצע תקיפות ביעילות גוברת תוך סיוע לכוחות הקרקע. כל זאת הודות למצב הנואש של הלופטוואפה, בו בשל חוסר האספקה וכן מזג האוויר הקשו על האחזקה שבתורה השפיעה על המוכנות המבצעית של הטייסות. בתחילת נובמבר אחוזי השמישות של המפציצים צנחה לכ-40 אחוז, ואחוזי השמישות של מטוסי הקרב הייתה רק ב-58 אחוז, שבסך הכול הביאה את נתוני המבצעיות הכלליים לכ-53 אחוז בלבד. הקושי הנוסף של הלופטוואפה היה הפעלת טייסותיו משדות מאולתרים, בעוד חיל האוויר הרוסי השתמש במתקני קבע ברמה גבוהה יותר. מתקפת הנגד ב-5 בדצמבר איימה להרוס את כל החזית הגרמנית ודנה את מבצע ברברוסה לכישלון. ביוני 1941, גרמניה פלשה לברית המועצות. חיל האוויר הגרמני הרס אלפי מטוסים סובייטיים אך נכשל בניסיונו להרוס את חיל האוויר של הצבא האדום. בעקבות המחסור במפציצים אסטרטגיים, הלופטוואפה לא היה מסוגל לפגוע במרכזי ייצור סובייטיים באופן קבוע או בעוצמה מספקת. כשהמלחמה נמשכה, כוחו של הלופטוואפה נשחק. התבוסות בקרב סטלינגרד וקרב קורסק הובילו לדעיכתו ההדרגתית של הוורמאכט בחזית המזרחית. ההיסטוריון הבריטי, פרדריק טיילור, קובע כי "כל הצדדים הפציצו את הערים של הצד השני בזמן המלחמה. חצי מיליון אזרחים סובייטיים למשל, מתו מהפצצה גרמנית במהלך הפלישה לרוסיה. מספר זה שווה בערך למספר האזרחים הגרמנים שמתו מהפשיטות של בעלות הברית". בינתיים, הלופטוואפה המשיך להגן על גרמניה והשטחים שכבשה, מפני ההפצצות ההולכות וגוברות של חיל האוויר המלכותי וההתגברות העקבית של חיל האוויר האמריקני. המערכה המגננתית על הרייך הרסה בהדרגה את הזרוע הלוחמת של הלופטוואפה. למרות השימוש המאוחר של מנועי טורבו-סילון מתקדמים ומפציצים מונעים רקטית, הגרמנים הוכרעו לנוכח העליונות המספרית של בעלות הברית, המחסור בדלק וטייסים מאמונים. הניסיון אחרון להשגת עליונות אווירית ב-1 בינואר 1945, נחל כישלון חרוץ. לאחר כישלון זה חדל הלופטוואפה מלהיות כוח לוחם יעיל. ארגון ופיקוד כלל מרכיבי התעופה בגרמניה הנאצית היו בשליטת משרד התעופה של הרייך (RLM), אשר הרמן גרינג עמד בראשו לאורך הרוב המכריע של המלחמה. מבחינת שרשרת פיקוד צבאית, הלופטוואפה היה מרכיב של הוורמאכט ולכן התנהל בתור פיקוד הלופטוואפה (OKL) תחת הפיקוד העליון של הוורמאכט (OKW). רשימת המטוסים העיקריים Bf 109 מסרשמיט - מטוס הקרב העיקרי של החיל. He 111 היינקל - מפציץ בינוני ששימש את החיל עד סוף מלחמת העולם. Ju 87 יונקרס - המטוס שימש להפצצה מדויקת ומחפה של המפציץ בטווחים הרחוקים. 110 Bf מסרשמיט - מטוס קרב דו-מנועי כבד שימש להפצצה טקטית ולחיפוי של המפציץ בטווחים הרחוקים. יונקרס Ju 88 - מפציץ רב משימתי ששרת לאורך כל המלחמה. כוחות הקרקע בלופטוואפה אחד המאפיינים הייחודיים של הלופטוואפה (בניגוד לכוחות אוויר עצמאיים אחרים) הייתה שיחידות הצנחנים הגרמניות (פאלשירמייגר) היו כפופות ישירות לפיקודו. כוח זה הוקם ב-1938 ונעשה בו שימוש מבצעי ככוח מוצנח/מוטס רק בין השנים 1940–1941. הפאלשירמייגר ידועים בעיקר בעקבות פעילותם בפשיטה על מצודת אבן אמאל נגד הצבא הבלגי הנצור, הקרב על האג והקרב על כרתים. עם זאת, יותר מארבעת אלפים צנחנים נהרגו במהלך הקרב על כרתים. לאחר מכן, אף על פי שהמשיכו להתאמן בצניחה מבצעית, הפאלשירמייגר השתמשו בצניחה רק למבצעים בקנה מידה קטן יותר כמו פשיטת גראן סאסו, בה שחררו את בניטו מוסוליני, הדיקטטור המודח של איטליה, ממעצרו בהרי האפנינים. הפעם האחרונה, שהגרמנים עשו שימוש בכוח צנחנים ליעודם המקורי, היה בשלב הפתיחה של מתקפת הארדנים בדצמבר 1944. במהלך רוב שנות המלחמה, הפאלשירמייגר שירתו במסגרת כוחות היבשה של הצבא הגרמני, כיחידות חיל רגלים מובחר. במהלך המערכה בנורמנדי, למשל, מילא קורפוס הצנחנים השני תפקיד חשוב בהאטת התקדמות הצבא האמריקני לכיוון העיר סן-לו, ואילו ארמיית הצנחנים הראשונה מילאה תפקיד מרכזי בכישלון מבצע מרקט גארדן של בעלות הברית בספטמבר 1944. במהלך 1942 כוח האדם העודף של הלופטוואפה נוצל ליצירת רגימנטים של חי"ר, אשר שירתו בעיקר כיחידות עורפיות, שנוצלו לשחרור חיילים קרביים לפעולה בקו החזית. החל מ-1943 הלופטוואפה כלל גם כוחות שריון, שפעלו תחת פיקודו (דיוויזיית הרמן גרינג או בשמה המלא 'דיוויזיית השריון-צנחנים הראשונה', אשר הורחבה ב-1944 לכדי קורפוס משוריין). בנוסף, לאורך המלחמה הוקמו 21 דיוויזיות קרקע, שהורכבו מחיילים שגויסו מיחידות עורפיות, יחידות נ"מ וצוותי קרקע של הלופטוואפה. דיוויזיות אלו, שהופעלו בכל זירות המלחמה, היו דיוויזיות רגלים קלות (כמות הנשק הכבד, בעיקר ארטילריה, שעמדה לרשותן הייתה מתחת לתקן) שפעלו לצד יחידות השדה של הוורמאכט אך תחת פיקוד הלופטוואפה. פשעי מלחמה לאורך המלחמה אזרחים ואסירים שימשו כשפני ניסיון בבדיקת הציוד של הלופטוואפה. לא ברור אם הבדיקות הללו נעשו על ידי הלופטוואפה או בהוראת הפיקוד העליון. בדיקות בלתי-חוקיות אלו מסווגות כפשעי מלחמה ובוצעו בשמו של חיל האוויר הגרמני. בשנת 1941, בוצעו ניסויים במטרה לגלות אמצעים למניעה ולטיפול בהיפותרמיה. ניסויי הקפאה נערכו בשביל הפיקוד העליון כדי לדמות את התנאים מהם סובלים החיילים בחזית המזרחית. זאת משום שכוחות הגרמנים לא היו מוכנים כיאות למזג האוויר הקר בו הם נתקלו בחורף הרוסי. מספר כוחות גרמניים הפסידו גם במהלך הקרב על בריטניה בעקבות היפותרמיה כאשר למטוסים אזל הדלק או כבו המנועים והם נאלצו לנחות בתעלת למאנש. המקומות העיקריים לניסויים היו דכאו ואושוויץ. ד"ר זיגמונד ראשר, רופא SS בדכאו, דיווח ישירות לראש ה-SS, היינריך הימלר, ופרסם את תוצאות ניסויי ההקפאה שלו בכנס רפואי בשנת 1942 אשר נקרא "בעיות רפואיות הנגרמות מים וחורף". במהלך הניסוי שנערך על ידי ראשר יחד עם פרופ' ארנסט הולצלונר כ-300 אסירים הוכנסו למי קרח, והוחזקו שם כשעה וחצי עד לאיבוד הכרה. אחר כך האסירים הוצאו מהמים והפעילו שיטות חימום שונות. בסך הכל נפטרו כ-100 אסירים, חלקם בתוך המים הקפואים, וחלקם בעת החימום מחדש. בתחילת 1942, אסירים ממחנה ריכוז דכאו שמשו את ד"ר ראשר לניסויים שמטרתם שכלול כיסאות המפלט. כ-200 אסירים הוכנסו לתוך חדר, ונחשפו לתנאי לחץ אטמוספירי נמוך ששימש כדי לדמות תנאי גובה של 66 אלף רגל מעל פני המים. 70 - 80 אסירים נפטרו במהלך הניסוי. ישנן שמועות שראשר ביצע ויויסקציה במוחם של הקורבנות ששרדו את הניסוי הראשוני. מתוך 200 נבדקים, 80 מתו במקום והאחרים הוצאו להורג. לקריאה נוספת לשער התחום ולהתמצאות בנושא ראו פורטל מלחמת העולם השנייה. קישורים חיצוניים ראו גם הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/P-51_מוסטנג] \| [TOKENS: 31726]
תוכן עניינים ‏P-51 מוסטנג נורת'־אמריקן אוויאיישן P-51 מוסטנג (באנגלית: North American Aviation P-51 Mustang) הוא מטוס קרב מתקופת מלחמת העולם השנייה. באותה עת נחשב לאחד המטוסים האמריקאים המוצלחים ביותר. המטוס תוכנן ושירת בחיל האוויר האמריקני החל ממלחמת העולם השנייה (1940) ועד מלחמת קוריאה (1953), וגם בחילות אוויר אחרים. הרפובליקה הדומיניקנית הייתה המדינה האחרונה שהחזיקה בו, עד 1983. המוסטנג שירת בחיל האוויר הישראלי בין השנים 1948–1961, והשתתף במלחמת העצמאות ובמבצע קדש. תכנון ועיצוב באפריל 1938 הקים הממשל הבריטי ועדה בראשותו של הנרי סלף (Self), שהייתה אחראית על רכש ציוד והשקעה בפיתוח בארצות הברית עבור חיל האוויר הבריטי. כחלק מתפקידה הייתה הוועדה אחראית על רכש מטוסים ובכללם מטוסי קרב. הוועדה לא מצאה בארצות הברית מטוסי קרב מבצעיים שעמדו בסטנדרטים שהכתיבה, פרט ל־P-40 וורהוק שהיה הקרוב ביותר לדרישותיה. ברם, מפעל יצרנית המטוס, קרטיס-רייט, כבר עבד במלוא תפוקתו ולכן לא היה מסוגל לספק את צורכי הבריטים. סלף פנה לחברת נורת'־אמריקן, שבאותה עת ייצרה מטוסי אימון עבור הבריטים, עם הצעה לחוזה ייצור ברישיון של מטוסי P-40 עבור בריטניה. נשיא נורת'־אמריקן, ג'יימס קינדלברגר (Kindelberger), השיב שביכולתו להכין שלדה חדשה, פרי פיתוחה של החברה, בלוח זמנים קצר מזה של הקמת פס ייצור ברישיון. הוא התחייב כי הדגם החדש יעלה 40,000 דולר, ישא חימוש לפי דרישות הוועדה, וכי מטוס סדרתי ראשון יימסר לא יאוחר מינואר 1941. לאחר חתימת החוזה באפריל 1940 ואישור ממשלת ארצות הברית למכירת המטוס, שסומן NA-73, החלה עבודת פיתוח מאומצת של צוות בראשות המתכנן הידוע אדגר שמוד (Edgar Schmued). הצוות שפיתח את ה־NA-73 השתמש ברעיונות ובתובנות שהשיג קינדלברגר בביקורו בגרמניה במפעלי היינקל ומסרשמיט בשנת 1938. בנוסף, השתמש הצוות בנתוני מחקר של חברת קרטיס ושל NACA על כנף זרימה למינרית (כנף המעוצבת במיוחד כדי למנוע היווצרות מערבולות בזרימת האוויר). שלדת המטוס עוצבה בתצורה נקייה וחסרת בליטות חיצוניות, פרט לכונסי האוויר של המנוע ושל המאייד, ולצינור הפליטה של הרדיאטור. המתכנן, אדגר שמוד, רצה שזרימת האוויר לאורך גוף המטוס תהיה אחידה וחלקה ולכן השתמש לראשונה בעקומות קוניות מדויקות לעיצוב הגוף. כתוצאה, הגרר של המטוס היה הנמוך ביותר מבין מטוסי הקרב הבוכנתיים של המלחמה. הרדיאטור הותקן קרוב לאחורי המטוס, בניגוד לרוב מטוסי הקרב בני זמנו, שבהם הותקן במקומות קדמיים יותר: באף המטוס, בין הכנפיים או מתחתן. המבנה המיוחד של הכונס וצינור הפליטה עוצב על מנת להקטין את הגרר. המהנדסים שיערו שאוויר הנכנס לרדיאטור דרך הכונס יתחמם ועקב כך יתפשט ויצא בלחץ גבוה יותר מצינור הפליטה, ובכך ייצר דחף בדומה למנוע מגח סילון, ויקטין את השפעת הגרר שמבנה הרדיאטור יוצר. בפועל, ניסויים הוכיחו שהאפקט לא רק ביטל לחלוטין את השפעת הגרר של הרדיאטור, אלא אף תרם לעלייה מסוימת בביצועי המטוס. בכנף הזרימה הלמינרית המיוחדת שנבחרה למוסטנג, הקימור העליון והתחתון של הכנף היו שווים בצורתם, שפת ההתקפה חדה יותר, והחלק העבה של הכנף היה אחורי יותר, בהשוואה לעיצובים הסטנדרטיים באותה תקופה. עיצוב זה נועד למנוע את תופעת המערבולות (טורבולנציה) בשכבת הגבול, כלומר בשכבת האוויר הצמודה לכנף, ולהקנות לה גרר נמוך גם במהירויות גבוהות. בגלל לחץ הזמן, נלקחו חלקים רבים של המטוס הרווארד של אותו היצרן. ב־9 בספטמבר 1940 נגרר מטוס ה־NA-73X מתוך המפעל של נורת' אמריקן במיינס פילדס שבקליפורניה, עדיין ללא מנוע. המנוע הורכב עשרים ימים מאוחר יותר, והמטוס ביצע את טיסת הבכורה שלו ב־26 באוקטובר. המטוס הותאם לשאת את מנוע האליסון 23-V-1710 הטורי שמבנהו הצר תרם לגרר הנמוך של המוסטנג. המנוע היה בנפח 28 ליטר, בעל 12 צילינדרים, מגדש טורבו בעל שלב ומהירות בודדים, ומערכת קירור נוזלי. המנוע הפיק 1,120 כוחות סוס ב־3,000 סיבובים לדקה. כדי לספק אוויר למאייד, שילבו המהנדסים כונס קטן בחלקו העליון של אף המטוס. למגדש הייתה בעיה של שמירה על לחץ אוויר ברומטרי בתוך המנוע, ולכן ביצועי המנוע היו מוגבלים מאוד בגבהים גדולים של למעלה מ־9,100 מטר בלבד. ניסויי הטיסה של ה־NA-73X חשפו מספר בעיות בעיצוב המקורי, בהן זרימה לא סדירה בכונס האוויר של המאייד. הבעיה נפתרה על ידי מיקום מחדש של כונס המאייד בצמוד לציר המדחף והעלאתו מעט מעל שלדת המטוס. בנוסף לכך הוגדל הכונס של המצנן לזרימת אוויר משופרת. בעיה נוספת הייתה שבירת האור המוגזמת בשמשה של המטוס המורכבת מיחידת זכוכית אחידה וקמורה, שנועדה ליצור פרופיל אווירודינמי מיטבי, אך יצרה עיוות ראייה והקשתה על הטייסים לראות ולהעריך בבירור את המרחק מהקרקע. בעיה זו נפתרה על ידי התאמת שמשה רגילה יותר המורכבת משלושה חלקים, האמצעי ישר ושניים נוספים קמורים מעט שהורכבו בצדדים. המטוס הראה ביצועים טובים וטס במהירות מרבית של 614 קמ"ש בגובה 4,200 מטר, אך מגרעתו הגדולה הייתה ביצועים נחותים בגובה רב, וחיל האוויר הבריטי הגביל את השימוש במוסטנג לגבהים נמוכים. המטוס היה חמוש בשישה מקלעים בקליבר 0.50. דגם הייצור הראשון סומן בידי הבריטים מוסטנג סימן 1. חיל האוויר האמריקאי קיבל לידיו שני מטוסים מסדרה זו לצורך ניסויי טיסה והערכה, והם סומנו XP-51. ה־A-36 אפאצ'י פותח כמענה לצורך של חיל האוויר האמריקאי במפציץ צלילה כגון השטוקה הגרמני. עם זאת, בניגוד למטוס השטוקה, האפאצ'י היה מטוס מהיר מאוד ויכול להגן על עצמו בפני מיירטי האויב. ה־A-36 היה מעין מטוס מוסטנג סימן 1 עם מעצורי צלילה אשר הגבילו את מהירות הצלילה שלו ל־672 קמ"ש, שכן במהירויות גבוהות יותר (המטוס היה יכול להגיע לכדי 800 קמ"ש בצלילה מגובה 4,200 מטר) קשה מאוד לכוון במדויק. המטוס נשא מנוע אליסון משופר (V1710-87) אשר יצר 1,325 כוחות־סוס בגובה של 1,000 מטר, אך ביצועי המנוע ירדו באופן משמעותי בגבהים של מעל ל־4,000 מטר. חיל האוויר האמריקאי רכש כ־500 יחידות מהדגם. דגם זה פותח לשאת מנוע אליסון V1710-87 עם מגדש משופר שייצר 1,330 כוחות־סוס וכן מדחף קרטיס בקוטר 3.2 מטר. השילוב של השיפורים האלו הגדיל את מהירות המטוס לכדי 658 קמ"ש בגובה 3,000 מטר, קצב הנסיקה גדל לכדי 1,158 מטר לדקה וסייג הרום היה 10,300 מטר. עם זאת, ביצועיו בגובה רב יותר היו נחותים מביצועי הספיטפייר ומהמסרשמיט Bf 109 בגבהים אלה, וחיל האוויר הבריטי הגביל את השימוש במוסטנג לגבהים נמוכים. ב־10 במאי 1942 הפעיל חיל האוויר הבריטי את המוסטנג לראשונה בתקיפה של ביצורים גרמניים. הטייסים היו מרוצים מאוד מהמטוס למעט ביצועיו בגובה. לכן, כחודש אחר כך, התקינו הבריטים מנוע רולס-רויס מרלין 65 באחד המטוסים והמוסטנג הפך למטוס קרב מעולה. בנובמבר 1942 אישר גנרל חיל האוויר האמריקאי הנרי ארנולד הזמנה למטוסי מוסטנג עם מנועי מרלין. אף שמנוע הרולס־רויס מרלין הוא מתוצרת בריטית, הרעיון להתאים אותו למוסטנג לא החל עם הבריטים. האמריקאים שקלו לפתח מנוע בעל נתונים שקולים למנוע הבריטי המצוין, אך הסיקו שהן משך הפיתוח והן מחירו לא מתאימים. המרלין היה נגיש ובעל ביצועים מצוינים, ולכן הוחלט לייצר אותו ברישיון ולהתאימו ל־P-51. באותו הזמן, הגיעו הבריטים למסקנה דומה והחלו להתאים מטוס מוסטנג סימן 1 מספר שלדה AL975 עם תושבת מנוע חדשה לגמרי ופנלים מוגדלים כדי להתאים למנוע, וכן עם כונס גדול למערכת מצנן הביניים שהותקן בסנטר המטוס והחליף את כונס המאייד. המטוס סומן מוסטנג X והמריא לראשונה ב־13 באוקטובר 1942. המטוס הגיע למהירות מקסימלית של 627 קמ"ש, ובטיסה השישית הוחלט שאין צורך במצנן־ביניים בזמן שימוש במצנן בנדיקס החדש, מה שאיפשר הקטנת הכונס, ובכך הושג אף מבנה אווירודינמי יותר. לאחר התאמת המבנה החדש והמדחף החדש בעל קוטר של 3.45 מטר, הגיע המטוס למהירות של 695 קמ"ש בגובה 6,700 מטר. במקביל, הותאם למוסטנג סימן 1 בנורת' אמריקן מנוע מרלין V-1650-3 שיוצר ברישיון בפקארד, יצא מפס היצור המקורי והוחזק במיוחד כדי להתאימו למנוע. למנוע הותאם מדחף של ארבעה להבים מתוצרת המילטון־סטנדרט, שעוצב עם שרוולים בתחילת כל להב. ניסויים הוכיחו שהשרוולים הגדילו את כמות האוויר שכל להב דחף. מטוס הניסוי XP-51B המריא לראשונה ב־30 בנובמבר 1942 ונחת נחיתת חירום עקב התחממות יתר של המנוע. הטיסה הוכיחה כי יש צורך בכונס רדיאטור גדול יותר. כדי לספק את הצורך של מצנן הביניים, הכונס החדש הורכב על ה־XP-51B השני, והמטוס ביצע מספר גיחות ניסוי מוצלחות. הצפי לקפיצה בביצועים עם הוספת מנוע מרלין למטוס גרמה לרכש של 700 מטוסים על ידי ארצות הברית ועוד כ־1,000 על ידי בריטניה עוד לפני טיסת הניסוי הראשונה של ה־XP-51B. בשל הדרישה הגבוהה למוסטנג, נאלצה נורת' אמריקן לנצל את מפעלה השני בדאלאס שבטקסס, שבאותו הזמן ייצר מטוסי B-25. המטוסים שיוצרו במפעל זה היו העתקים מדויקים של ה־P-51B אך סומנו כדגם C. מאחר שהיו תלונות על שדה הראיה המצומצם ועל היעדר מרווח ראש לטייסים גבוהים התאימו מספר טייסות בריטיות חופה חדשה למטוס (חופת מלקולם) שהותקנה במקור על הספיטפייר. חופת בועה זו, הייתה עשויה מיחידה אחת של פלקסיגלס מנופח, פתרה את בעיית מרווח הראש, ושיפרה מאוד את שדה הראיה מול החופה הקודמת העשויה ממספר חלונות. אף על פי שהיה זה פיתוח בריטי, מספר כנפות קרב אמריקאיות רכשו והתאימו את החופה למטוסיהם. ה־P-51D הוא הדגם העיקרי והמפורסם מבין כל הסדרה, וכן גם המוצלח ביותר; כ־9,603 יחידות מהדגם נמסרו לשירות. כל השיפורים שהוכנסו בדגמי B נכללו בעיצובו של דגם D, כולל גם את מנוע V-1650-7 שהפיק 1,750 כוחות סוס וכן תמסורת מגדש־על משופרת אשר הקנתה למנוע ביצועים מצוינים בגבהים נמוכים. בנוסף, הותקנו למטוס שני מקלעים נוספים (על 4 המקלעים שהותקנו בדגמי B). מקלעים אלו הותקנו בצורה אנכית בשונה מדגמים מוקדמים יותר וזאת כדי להקטין את בעיית המעצורים בתמרון ולאחריו שמקלעים אלו סבלו ממנה. השינוי הברור והמוכר המבדיל בין דגם D לדגמים המוקדמים הוא חופת הבועה אשר הקנתה ראות מצוינת לכל הצדדים וכן חופש תנועה רב יותר לראשו של הטייס. התקנת חופה זאת חייבה התאמת מבנה המטוס, ובדגם זה הגיבנת מאחורי תא הטייס הוסרה, כדי לשפר את ראות הטיס אחורה. הסרת הגיבנת יצרה אי יציבות מסוימת בציר הסבסוב ובדגמים מאוחרים יותר הותקן סנפיר עזר המשתלב עם הגה הכיוון כדי לתקן בעיה זאת. בעיית אי יציבות זו, דווחה עוד לפני שינוי החופה. מטוסי המוסטנג שיוצרו במפעל בדאלאס סומנו K והיו שונים מהדגם העיקרי בחופה, עם מרווח גדול יותר לראשו של הטייס, וכן במדחף אארופרודקטס במקום מדחף המילטון־סטנדרט אשר הביקוש לו היה עצום ומפעליו לא יכלו לספק את הדרישה ההולכת וגדלה. המדחף סבל מחוסר איזון וכ־19 אחוזים מכלל המדחפים נפסלו עקב רטט חזק מדי. רוב המטוסים מהדגם נמסרו לידי חיל האוויר הבריטי והאוסטרלי. דגם H נולד עקב ניסיונות נורת'־אמריקן לשפר את נתון הטיפוס של המטוס בעזרת הקטנת משקלו ככל הניתן. המחקר לתוך תחום מטוסי־קרב קלים, וכן דיווחים מהשטח הולידו שלוש תוכניות ניסוי ה־XP-51F, XP-51G וה־XP-51J. משקלו של דגם F הוקטן לכ־2,555 קילוגרם (כ־680 קילוגרם פחות מדגם D) בעזרת התקנת חופה דקה יותר, כני נסע (תומכות וגלגלים) קטנים יותר, מנוע V-1650-3 (שהפעיל את דגמי B) וכן מדחף תלת־להבי מבית אארופרודקטס. המטוס הגיע ל־750 קמ"ש בגובה 8,840 מטר וכן היה לו שיעור נסיקה של 1,220 מטר לדקה. ה־XP-51G היה בעצם דגם F עם מנוע נסיוני רולס־רויס RM-14SM שעשה שימוש ביחידת הזרקת דלק במקום במאייד. היחידה הייתה מאוד רגישה אך כאשר עבדה כיאות, המנוע הפיק 2,000 כוחות סוס בגובה 6,000 מטר. בנוסף, הגיע המטוס למהירות מרבית של 796 קמ"ש ולשיעור נסיקה של 1,524 מטר לדקה. המטוס הוגבל לרום מאוד גבוה של 14 ק"מ כיוון שהאוויר בתא הטייס לא עבר דיחוס. ל־XP-51J הייתה שלדה קלה הבנויה סביב מנוע אליסון V-1710-119 שתאם בהערכותיו למנוע RM-14SM של רולס-רויס. המנוע סבל מקשיים רבים שתוקנו במהלך תוכנית הניסוי, ובסופו של דבר הותקן המנוע במטוסי P-82 החל מדגם E ומעלה. ה־P-51H יוצא מתוכנית הניסוי XP-51F, והותקן בו מנוע פקארד V-1650-9 שהפיק 1,380 כוחות סוס ב־3,000 סיבובים לדקה, ו־2,270 כוחות סוס בכוח חירום מלא. בנוסף, הוארכה שלדת המטוס ב־30 סנטימטר כדי לתקן בעיות יציבות שאפיינו את הדגמים הקלים. במטוס הותקנו כונסי מאייד מוקטנים, כונסי מקרן מוגדלים וכן מדחף ארבעה־להבי של אארופרודקטס. כ־370 יחידות נמסרו לשירות זמן קצר לפני כניעת יפן והדגם מעולם לא היה בשירות מבצעי. המוסטנג הכפול פותח בתגובה לדרישת חיל האוויר האמריקאי למטוס קרב עם טווחים גדולים מאוד. מטוס חד מנועי לא יכול לשאת כמות דלק שתספיק לטווח כזה גם עם בידונים (מכלי דלק נתיקים), ולכן, התשובה היחידה היא לייצר מטוס דו מנועי. הצורה המקובלת של מטוסי קרב דו מנועיים בזמנו הייתה גוף מרכזי עם כנפיים גדולות עליהן הורכבו המנועים, או מבנה מרכזי קטן עם כנפיים עליהן הותקנו מנועים שבתיהם שימשו גם כמבנה חיצוני שכלל הגאי כיוון וגובה (דוגמת ה־P-38). בניגוד גמור להלך הרוח, בנורת'־אמריקן החליטו פשוט לשלב שתי שלדות של מטוסי מוסטנג. שתי השלדות חוברו בהגאי הגובה ובכנף אמצעית וכל אחת מהן תמכה בכנף חיצונית אחת. דגם זה חסך הרכבת מבנה מרכזי בין המנועים, ובכך חסך בגרר מיותר. בנוסף, צוות המטוס שמנה שני אנשים, יכלו לתמוך ולעזור זה לזה בזמן טיסות ארוכות מאוד. הדגם שפותח עשה שימוש בשלדה של מטוסי XP-51F ובניסויי טיסה הוכח שהוא מסוגל להגיע למהירויות של 753 קמ"ש, ולטווח מרבי עם מכלים נתיקים של כ־3,000 קילומטר. הפיתוח הסתיים לאחר סוף מלחמת העולם השנייה ולכן ההזמנות שעמדו על כ־500 מטוסים צומצמו לכ־40 יחידות שסופחו ליחידות אימון, וכן מספר יחידות של מטוסים אשר הותקן עליהם מכ"ם והם שימשו כמטוסי קרב־לילה. הצלחתו של המטוס בתפקיד זה גרמה לייצור של מספר מאות יחידות של מוסטנגים כפולים לקרב לילה, וחלקם אף הספיקו להשתתף במלחמת קוריאה. היסטוריה מבצעית טייסת מספר 2 הייתה הראשונה בחיל האוויר הבריטי שהטיסה מטוסי מוסטנג סימן 1. הטייסת הוסמכה והפכה למבצעית באפריל 1942, וביצעה את תקיפתה הראשונה על שדה תעופה גרמני בצרפת הכבושה. ב־27 ביולי באותה שנה, הפציצו מטוסי הטייסת מטרות בחבל הרוהר שבגרמניה, במרחקים שהיו לא נגישים לרוב מטוסי הקרב בזמנו. חיל האוויר האמריקאי שמר על שני מטוסי מוסטנג סימן 1 לתוכניות ניסוי, ולמעשה, נשכחו המטוסים ולא טסו טיסות מבצעיות במשך תקופה ארוכה, ושימשו כפלטפורמות ניסוי לתותח חדש. לאחר תוכנית הניסוי במטוסים, הביעו קצינים בחיל האוויר האמריקאי עניין במטוס, ולהפתעתם גילו שהממשל האמריקאי כבר רכש כ־150 יחידות לתוכנית השאל־החכר (Lend/Lease), שנועדה להעברת אמצעי לחימה לבריטניה ולבעלות בריתה האחרות של ארצות הברית. המטוסים שנרכשו נשאו ארבעה תותחים בקוטר 20 מ"מ במקום החימוש הרגיל של שישה מקלעים של המוסטנג סימן 1. המטוס סומן בפי הבריטים מוסטנג סימן 1A, ו־P-51 אפאצ'י בפי האמריקאים (על אף שהכינוי לא דבק בו). מתוך 150 המטוסים שנרכשו, 93 נמסרו לחיל האוויר הבריטי, שניים נשארו בידי נורת'־אמריקן ו־55 המטוסים הנותרים נמסרו לידי חיל האוויר האמריקאי. אלה הותאמו לשאת מצלמה מיוחדת אשר הותקנה בפנל שקוף בדיוק אחרי ראשו של הטייס. המטוסים שירתו בהצלחה כמטוסי סיור וביון למרחקים גדולים מאוד. האבדה הראשונה של דגם זה נגרמה בגלל אש נ"מ ידידותית אשר בלבלה בין המוסטנג לבין Bf 109. דגמים אלו נשארו בשירות עד שהוחלפו במטוסי מוסטנג מדגמים C ו־D. באפריל 1943, כנף קרב־הפצצה 27, הראשונה שצוידה במטוסי A-36, השתתפה בתקיפות על האי פנטלריה שבמצר סיציליה ממסלולי המראה במרוקו, וימים ספורים לאחר שהאי נכבש, השתמשו מטוסי הכנף במסלולי ההמראה שבו כדי לתקוף בסיציליה. ב־35 ימי לחימה ביצעו המטוסים למעלה מ־1,000 גיחות תקיפה. כנף קרב־הפצצה 311 בהודו לחמה בהצלחה בקרב על דרך לדו בין הודו לסין. סך הכול, ביצעו מטוסי ה־A-36‏ 23,373 גיחות בזירות המזרח הרחוק והמזרח התיכון שבהן הוטלו 8,000 טון חימוש. בנוסף, הם רשמו לזכותם 84 הפלות, ו־17 מטוסים שנהרסו על ידם על הקרקע. 117 מטוסים אבדו כתוצאה מפעילות אויב הן באוויר והן בקרקע. ה־P-51A שירת בעיקר כמטוס קרב־הפצצה, אך כנף קרב 23, שהגרעין שלה בא מקבוצת הנמרים המעופפים, השתמשה במוסטנג כמטוס קרב וטסה בו במשימות ליווי מפציצים. במהלך ההפצצות על גרמניה הסבו מטוסי הקרב של הלופטוואפה אבדות כבדות למפציצי בעלות הברית.על מנת לצמצם אבדות אלו נזקקו המפציצים לליווי של מטוסי קרב, אלא שטווח מטוסי הקרב היה קצר, עד שהמוסטנג (מנוע מרלין) הגיע לזירה. בתחילה הגיע טווח הפעילות של מטוסי הקרב האמריקאים (ועימם המפציצים) רק עד אזור הגבול המערבי של גרמניה, ולכן הפצצת היום האמריקאית הראשונה על גרמניה הייתה על וילהלמסהאפן במערב גרמניה ב-27 בינואר 1943. בדרכם למשימה לוו המפציצים על ידי מטוסי ספיטפייר ו־P-47 ת'נדרבולט, ובהמשך על ידי מעט מטוסי הלייטנינג הזמינים בלבד, אף על פי שהיו נחותים יחסית למטוסי הקרב הגרמנים. בספטמבר 1943 הגיעו לזירה מטוסי קרב P-47 ת'נדרבולט עם טווח מוגדל שאפשרו הפצצות עד לקו פרנקפורט-המבורג במרכז גרמניה. לפי גנרל חיל האוויר הגרמני אדולף גאלאנד גרמניה הייתה חייבת לעצור את הפצצות בעלות הברית על התעשיות שלה, כדי למנוע את ההפסד הוודאי שלה במלחמה.אך להוותם של הגרמנים, בתחילת 1944 הגיעו לזירה מטוסי המוסטנג בעלי הטווח הארוך, ועם הצטברות כמות מספיקה יכלו האמריקאים ב-6 במרץ 1944 להפציץ לראשונה את ברלין ולהפציץ גם תעשיות בעומק גרמניה. הערכת הביצועים של מטוסי ה־P51-B של חיל האוויר האמריקאי הייתה: טוב מאוד - מהירות בטיסה אופקית, כושר תמרון, שיעור הגלגול; טוב - נסיקה, יציבות; סביר - ראות בטיסה אופקית; לא טוב - רדיוס פניה, ראות על הקרקע. המוסטנג דגם B ואילך (עם מנוע מרלין) היה עדיף על מטוסי הקרב האחרים של בעלות הברית ובנוסף היה לו טווח פעולה ארוך, וזאת בשל קיבולת הדלק הגבוהה שלו, היכולת לשאת מכלים נתיקים, והגרר הנמוך של השלדה שהעניק לו יכולת לטוס במהירות גבוהה יותר בפחות דלק. המוסטנג היה מסוגל ללוות את המפציצים עד לעומק גרמניה, ולכן נבחר המטוס על־פני מתחריו, ובנובמבר 1943 קיבלה כנף קרב 354 (שבמקור הייתה כנף קרב־הפצצה) את מטוסי P-51B הראשונים שלהם. פחות משנה מאוחר יותר כמעט כל כנפות הקרב של חיל האוויר השמיני היו מצוידות במטוסי מוסטנג. מטוסי הלופטוואפה נאלצו להילחם במטוסי המוסטנג המעולים ועקב כך נשחק כוחם. ההשפעה של מטוסי המוסטנג על הזירה הייתה כה משמעותית, עד כי מפציצי חיל האוויר המלכותי חזרו לבצע הפצצות יום אותן זנחו בתחילת המלחמה. הלופטוואפה פיתח טקטיקות חדשות כדי לתקוף את מבני המפציצים תוך הימנעות מכניסה לקרבות אוויר עם מטוסי הליווי מדגם מוסטנג. הם ניצלו מבנים גדולים של מטוסי מסרשמיט אשר חומשו בחימוש כבד. מבנים אלו הופיעו בפתאומיות ותקפו ביחד את המפציצים, ולאחר יעף אחד בלבד היו מנתקים מגע וחוזרים לבסיסם, לפני שמטוסי הליווי יכלו להגיב וליירטם. המבנים הללו היו קשים לארגון וכן לתמרון באוויר והם יורטו לעיתים על ידי מטוסי מוסטנג שבאו למשימת ליווי או חזרו ממנה. אך כאשר זה התאפשר והמבנה הגדול של מטוסי הקרב הצליח להתארגן ולתקוף את המפציצים, התוצאות היו הרסניות. הדחיפות בהשגת עליונות אווירית של האמריקאים יצרה נוהל תקיפה שיטתית של שדות תעופה על ידי המוסטנגים (בדרך כלל אלו החוזרים מהמשימה הראשונה), וגרימת אבדות גבוהות ככל הניתן למטוסי האויב בעודם על הקרקע. לאחר מכן תוכננו משימות תקיפה ייעודיות של מטוסי מוסטנג על שדות תעופה. תקיפות אלו מנעו מהלופטוואפה את היכולת להעלות לאוויר מבנים גדולים, והמטוסים שהצליחו לעלות לאוויר וניסו ליירט את המפציצים היו הרבה יותר קלים להפלה. כתוצאה מכך עלה שיעור האבדות של הלופטוואפה. אבדות אלו תרמו רבות לא רק להקטנת האבדות של המפציצים אלא שחקו את הלופטוואפה אשר איבד עשרות מטייסיו, ואף מהמנוסים שבהם, מדי יום. טייסים אמריקאיים הצליחו גם לרשום הפלות של מטוסי הקרב הסילוניים החדישים של הגרמנים ה־Me-262, אשר היה מהיר בהרבה מה־P-51 אך לא היה זריז כמוהו, וכן היה מאוד פגיע בנחיתות. בזירת האוקיינוס השקט, השתתף המוסטנג בעיקר בסוף המערכה. עיקר פעילות מטוסי המוסטנג הייתה ליווי מפציצי בואינג B-29 סופרפורטרס מעל יפן. המוסטנג היה המטוס היחיד חוץ מה־P-47 ת'נדרבולט דגם N שיכול היה לבצע משימה זאת, אך כאן המוסטנגים רשמו הישגים פחות מרשימים מהישגיהם באירופה. למרות חולשתו של חיל האוויר היפני וחוזקם של מטוסי הסופרפורטרס, ספגו המוסטנגים 114 אבדות מול 221 הפלות בלבד. בנוסף, הגיחות הארוכות שחקו את הטייסים, עד כדי החזרת הטייסים מהחזית לאחר סבב של 15 משימות בלבד. בסוף מלחמת העולם השנייה, הוצב חיל האוויר החמישי בבסיסים ביפן ואחריותו ומשימת העיקרית הייתה הגנה על שמי יפן, איי ריוקיו, איי מריאנה הצפוניים והפיליפינים. משימתו המשנית הייתה שמירה על כוח תקיפה מתאים למשימות שונות, וכן יכולת לספק סיוע אווירי. עם הקיצוצים שחלו בסוף מלחמת העולם השנייה, החיל התקשה לעמוד במשימותיו המשניות והתרכז איפוא במשימתו העיקרית. רוב כנפות הקרב של החיל צוידו במטוסי ה־F-80, שהיו מטוסי הקרב הסילוניים הראשונים בשירות חיל האוויר. מטוסים אלו לקו בטווח מצומצם של כ־362 קילומטר בלבד. אפילו עם תוספת של מכל נתיק מוגדל שהגדיל את הטווח ל־560 קילומטר, הבסיסים היחידים שיכלו לתמוך במטוס נמצאו ביפן, ולכן יכולתם להגיע לקוריאה ולבצע משימה כלשהי הייתה מוגבלת מאוד. מסיבה זו, החיל היה צריך להשיג מטוס ישן אף יותר, אך כזה שיוכל להמריא מבסיסים אחרים וכן בעל טווח וזמן טיסה גדולים יותר. מפקד חיל האוויר החמישי לוטננט ג'נרל סטרטמאייר הורה על הסבת שש טייסות מסך כוחותיו למטוסי F-51D (לאחר הקמת חיל האוויר האמריקאי כל מטוסי הקרב קיבלו את הסימון F במקום P). עם פרוץ מלחמת קוריאה וכיבוש רוב חצי האי על ידי כוחות הצפון, נאלצו רוב טייסות החיל להמריא מיפן אל קוריאה כדי לבצע משימות סיוע אווירי. אלו, בוצעו הן על ידי חיל האוויר האמריקאי והן על ידי חיל האוויר הדרום קוריאני. מטוסי ה־P-51 לא נבנו לצורך המשימה הזאת, ומנועיהם המקוררים במערכת קירור נוזלי היו רגישים מאוד לאש האויב, גם מנשק קל. כל הטייסות סבלו קשות גם עם הופעתו של המיג־15 בזירה, ועד שנת 1953 כלל הטייסות הוסבו למטוסי F-86 סייבר החדישים. עם ההחלטה על הקמת חיל האוויר הישראלי, יצאו שליחי הרכש של צה"ל בחיפושים אחר רשימה ארוכה של מטוסי קרב עבור החיל החדש, בהם המסרשמיט Bf-109, הספיטפייר ה־P-47 ת'נדרבולט ובראשה - המוסטנג. בקיץ 1948, הצליחו אנשי הרכש לרכוש ארבעה מטוסי מוסטנג נטולי חימוש בארצות הברית. על מנת להתגבר על האמברגו שהטילה ממשלת ארצות הברית, פורקו המטוסים ונארזו על ידי דוד בנעט ואחרים למשלוח בארגזים עליהם נכתב "מכונות חקלאיות". עם הגיעם לארץ, הורכבו שלושה מן המטוסים, עקב מחסור בחלפים, אולם רק לשניים מהם אולתר חימוש חלקי, והם נכנסו לשירות בנובמבר 1948. המוסטנגים היו מטוסי הקרב המתקדמים ביותר של חיל האוויר במלחמת העצמאות, ועלו בביצועיהם על כל מטוסי הקרב שהיו ברשות חילות האוויר הערביים. משימותיהם הראשונות כללו סיורים אוויריים וליווי של מטוסי הצילום של חיל האוויר. ההפלה הראשונה של מטוס המוסטנג בחיל האוויר הייתה הפלתו של מטוס צילום בריטי מסוג מוסקיטו P.R.34. המטוס, אשר זכה לכינויי "צ'רלי צהריים" עקב הדיוק הבריטי של טיסותיו בצהרי היום, ערך מספר טיסות סיור בשמי הארץ מדי חודש, אשר הטרידו מאוד את אנשי המבצעים של חיל האוויר. נעשו מספר ניסיונות ליירט את המטוס עם מטוסי האוויה S-199 והספיטפייר, אולם אלו לא היו מסוגלים להגיע לגובה הטיסה הרב - כ־28,000 רגל (כ־9,300 מטר). עם כניסת מטוסי המוסטנג לשירות, הוחלט לנסות ליירט את המטוס בעזרתם, וב־20 בנובמבר 1948, הצליח טייס המח"ל וויין פיק לנסוק לגובה הטיסה של המוסקיטו הבריטי, ותוך שהוא נאבק בחוסר החמצן ירה במקלעיו לעבר המטוס והפילו. עקב הפלת המטוס הפסיקו הבריטים את טיסות הסיור שלהם בשמי הארץ. זוג מטוסי המוסטנג הראשונים המשיכו בטיסות הסיור והליווי ואף ביצעו מספר משימות תקיפה, במשך המלחמה, ורשמו מספר הפלות של מטוסי אויב. עם סיום מלחמת העצמאות, לאחר השלמת רכישתם של מטוסי ספיטפייר נוספים בצ'כיה ובאיטליה, ולאחר שהמאמצים לרכישת מטוסי סילון נחסמו בארצות הברית ובבריטניה, וניתקלו בסירוב מנומס בצרפת, הוחלט על רכישתם של מטוסי מוסטנג נוספים. בתחילה נרכשו מטוסים נוספים בארצות הברית, כ"חלקי חילוף", אולם ב־1952 הושלמה עסקה, רשמית עם ממשלת שוודיה לרכישת מטוסי מוסטנג מעודפי חיל האוויר השוודי, אשר החל לקלוט את מטוסי ה־J-29 הסילוניים, שנודעו בכינוי "החבית המעופפת". מטוסים מפורקים נוספים נרכשו באיטליה. בכך גדלה מצבת מטוסי המוסטנג של חיל האוויר מ־3 מטוסים בינואר 1949, ל־55 מטוסים בינואר 1954. עם כניסתם של מטוסי הגלוסטר מטאור הסילוניים לשירות חיל האוויר ב־1953, ותחילתם של אימונים משותפים ביניהם ובין מטוסי המוסטנג, נתגלתה עליונותו המוחלטת של מטוס הקרב הסילוני הראשון על מטוס הבוכנה, ועם יציאתם של מטוסי הספיטפייר משירות חיל האוויר במהלך 1955, נותרו מטוסי המוסטנג מטוסי הקרב הבוכנתיים האחרונים בשירות חיל האוויר. בתחילת שנת 1956 הועברו מרבית מטוסי המוסטנג לבית הספר לטיסה ולאחסון ב"בדק מטוסים" בלוד לקראת קליטתם של מטוסי המיסטר החדשים, אולם ערב מבצע קדש הוחלט על החזרתם לשירות. קליטתם של מטוסי מיג 15 ומפציצים בינוניים מדגם איליושין Il-28 בחיל האוויר המצרי, עוררו חשש כבד בישראל, וחיל האוויר ערך תוכניות לתקיפתם של המטוסים המתקדמים בעודם על הקרקע. הכוונה הייתה לנצל את הטווח הארוך של מטוסי המוסטנג (כ־1600 ק"מ, כ־50% יותר מטווחם של מטוסי הסילון שהיו אז בשירות חיל האוויר) על מנת לתקוף את שדות התעופה הרחוקים דוגמת כברית, דוורסואר ושדה התעופה פאיד. בסופו של דבר, שיתוף הפעולה עם בריטניה וצרפת הביא להצבתם של מטוסי קרב צרפתים על אדמת ישראל, אשר הגנו על שמי המדינה ואף יצאו לתקיפות בעומק מצרים, ולדחיית תוכנית זו. התוכנית, אשר כונתה "תוכנית צלע", שימשה בסיס למבצע מוקד - מבצע התקיפה האווירית אשר פתח את מלחמת ששת הימים, והביא להשמדתם המעשית של חילות האוויר הערביים ביומה הראשון. בסופו של דבר, היו אלה מטוסי המוסטנג אשר פתחו את מבצע קדש. משימתם הראשונה, מבצע מספריים, שעתידה הייתה להפוך למשימה המפורסמת ביותר של מטוסי המוסטנג במהלך שירותם בחיל האוויר, הייתה לנתק את קווי הטלפון המצריים העיקריים בחצי האי סיני. המתקנים המיוחדים שפותחו למשימה זו היו כבלי מתכת שצוידו במשקולות בקצותיהם, אשר חוברו לכנפי המטוסים. אלה נתקו במהלך הטיסה, והטייסים נאלצו לקרוע את הכבלים בעזרת כנפי המטוס ולהבי המדחף. בהמשך מבצע קדש ערכו המוסטנגים כ־180 גיחות תקיפה, סיור וצילום אווירי במהלך המבצע, במהלכן הופלו שבעה מטוסים ושמונה נוספים ניזוקו. ההתפתחות הניכרת ביכולותיהן ודיוקן של מערכות נגד מטוסים הפכו את מטוסי הבוכנה האיטיים לפגיעים במיוחד בזירת הלחימה המודרנית, ומיקומו של הרדיאטור בגחונו של המוסטנג תרם מאוד לפגיעותו. עקב כך, הוחלט לאחר המבצע על הוצאתם משירות של כלל מטוסי הבוכנה של חיל האוויר. מטוסי המוסטנג הועברו לשמש כמטוסי כוננות לשעת חירום, כמטוסים גוררי מטרות וכמטוסי אימון בבית הספר לטיסה, עד להוצאתם משירות, בינואר 1961. כבר בתחילת שנות ה־70 של המאה ה־20 החלו מספר קצינים בכירים בחיל האוויר, לעסוק ברעיון של הקמת מוזיאון למורשת החיל, והרעיון התגבש סופית למוזיאון חיל האוויר בידיו הנאמנות של יעקב טרנר. טרנר עסק רבות באיסוף והבאת מטוסים היסטוריים אשר שרתו בחיל האוויר מכל מקום אפשרי. במהלך מאמצים להביא ארצה מטוס מדגם "דה הבילנד דראגון ראפיד" פגש טרנר ברב־סרן ישראל יצחקי - טייס מילואים שהיה חובב נלהב של מטוסים עתיקים, ואשר חלומו הגדול היה שחזורו של מטוס מוסטנג למצב טיסה והטסתו. יצחקי התנדב בשמחה לסייע למוזיאון החדש, ולאחר שסייע לטרנר בהבאת ה"ראפיד" לארץ, התנדב יצחקי לשפץ מטוס מוסטנג למצב טיסה, כשבתמורה יינתן לו להטיס את המטוס, לכשיושלם השיפוץ. יצחקי נטל גוף של מטוס מוסטנג מספר 13, אשר עמד בבית הספר הטכני "הולץ" בחולון, וכן כנפיים, מכלולים ושאר חלקי חילוף, אותם אסף בעזרתם של אנשי חיל האוויר, ובמשך מספר שנים עסק במלאכת השיפוץ. המטוס המשופץ ערך את טיסת הבכורה שלו ב־5 בפברואר 1984. על מנת לקבל היתר טיסה למטוס, הציג יצחקי לוחית זיהוי עם מספר יצרן מקורי של המטוס, לוחית אשר חשפה סיפור מעניין נוסף מאחורי המטוס - הסתבר כי מטוס מוסטנג זה, נמסר לטייסת הקרב מספר 78 של חיל האוויר האמריקני, אשר פעלה מדוקספרד באנגליה, במהלך מלחמת העולם השנייה, שם זכה לכינוי "דמעת הדימדומים" ("Twilight Tear"), ואשר שימש להפלת לפחות 3 מטוסי מסרשמיט Bf-109 וכן זוג מטוסי מסרשמיט Me-262 סילוניים. המטוס הועבר לאוסף המטוסים במוזיאון חיל האוויר, ובשלב מסוים אף נצבע בצבעי חיל האוויר המלכותי הבריטי מימי מלחמת העולם השנייה ושימש לצילומי הסרט "אהבה גנובה" ("Every time we say goodbye") בכיכובם של טום הנקס וענת עצמון ובבימויו של משה מזרחי. במהלך שנת 1986 נטל ישראל יצחקי את המטוס, בטענה כי בכוונתו לצבוע אותו, בתחילה בישראל, אך בהמשך התחרט והודיע כי בכוונתו לצבוע את המטוס באנגליה, אולם בסופו של דבר, ב־23 בדצמבר 1986, נחת המטוס במלמו שבשוודיה, לאחר שיצחקי מכר אותו לחברה שוודית. החל ביוני 1987, פרסם העיתון ידיעות אחרונות סדרת כתבות אודות המטוס וישראל יצחקי, בעקבות תחקיר שערכו העיתונאים מרדכי גילת, מרסל זהר ושרה ארנון. הכתבות, אשר יחד עם ממצאי התחקיר פורסמו בהרחבה גם בעיתונות השוודית, תקפו את יצחקי על כך שלקח במרמה את רכוש חיל האוויר ומכר אותו למען רווח אישי. ב־1988, לאחר חקירת משטרה, הוגש נגד יצחקי כתב אישום בגין גנבת מטוס, קבלת דבר במרמה, זיוף מסמכים ועברות נוספות. וב־1992 הורשע יצחקי בעברות שיוחסו לו, והוא נידון לשנתיים מאסר בפועל. יצחקי הגיש ערעור לבית המשפט העליון, וזה זיכה אותו מחלק מההאשמות, והפחית את עונשו לשישה חודשי מאסר על תנאי. לאחר שעבר מספר שיפוצים, והחליף מספר ידיים, חזר מטוס המוסטנג לדוקספורד שבאנגליה, שם נצבע מחדש בצבעיו המקוריים מתקופת שירותו בטייסת הקרב מספר 78 מימי מלחמת העולם השנייה. באוסף המטוסים במוזיאון חיל האוויר בחצרים ניצב כיום מטוס מוסטנג אחר, אשר אינו כשיר לטיסה. המוסטנג שירת בשירות פעיל בקרוב ל־30 חילות אוויר בהם גם מטוסי שלל אצל גרמניה הנאצית ויפן. ברית המועצות קיבלה לידיה מספר מטוסי מוסטנג מדגמים מוקדמים אלו נמצאו לא מתאימים לשירות מבצעי ונשלחו לטייסות אימונים, מאוחר יותר דרך תוכניות השאלה הרוסים קיבלו מספר מטוסים מדגם B ו־D אך גם אלו לא שירתו בחזית. הרבה מדינות אפריקאיות וכן מספר מדינות דרום אמריקאיות קיבלו לידיהן מספר מוגבל של מטוסי מוסטנג ששימשו בעיקר כמטוסי צילום ותקיפה קלים. חיל האוויר של הרפובליקה הדומיניקנית היה האחרון להוציא את מטוסי המוסטנג משירות פעיל בשנת 1984. מדינות מזרח אסיה כגון הפליפינים, קוריאה הדרומית והרפובליקה הסינית (טאיוואן) הפעילו מטוסי מוסטנג כחלק עיקרי מכוחות האוויר שלהם. קוריאה הדרומית הייתה המדינה היחידה מביניהן שעשתה שימוש מבצעי בהם במלחמת קוריאה במהלך המלחמה הטייסות הוסבו למטוסי F-86 סייבר. המפעילים השניים בסדר הגודל אחרי ארצות הברית היו בריטניה ומדינות חבר העמים הבריטי (אוסטרליה, קנדה, דרום אפריקה וניו זילנד). חילות האוויר הללו עשו שימוש בכלל הדגמים החל ממוסטנג סימן 1 ועד דגמים D ו־K, אוסטרליה אף יצרה ברישיון אחרי המלחמה מטוסי מוסטנג שסומנו CA-18. לאחר מלחמת העולם השנייה הועברו הרבה מטוסי מוסטנג לשירות ביחידות מילואים וכן במשמר הלאומי הצעיר, אך כל השאר, מאות מטוסים נמכרו כפסולת מלחמה במחירים נמוכים של לעיתים כ־1,500 דולר. מטוסים אלו עברו הסבה לתצורה אזרחית ופורקו מהם מכשירי הקשר הצבאיים, החימוש וכן מערכת דיחוס האוויר לתא. מטוסים אלו נרכשו לרוב על ידי טייסים ותיקי המלחמה, טייסי מרוצים, מוזיאונים וכן משוגעים לדבר המחזיקים ומתחזקים מטוסים אלו מכספם הפרטי. חברת קבליר איירקרפט רכשה את הזכויות וכן את השרטוטים מחברת נורת' אמריקן והתמחתה בייצור מטוסים חדשים לרוב לטובת חילות אוויר של מדינות דרום אפריקה וכן הסבה של שלדות צבאיות לתצורה אזרחית. מאוחר יותר קבליר הסבו מספר שלדות מתצורה אזרחית לתצורה צבאית שנשלחו למדינות דרום אמריקה שפעלו בעיקר כמטוסי צילום. כיום ישנם כמאה מטוסי מוסטנג שמישים לטיסה וחלקם טסים כחלק מחיל האוויר הקוממורטיבי. שלושה מהמטוסים הללו מדגמים B ו־D נקראים Old Crow על שמם של המטוסים שהטיס קלארנס אנדרסון (¼16 הפלות) בימי מלחמת העולם השנייה. הטסת המטוס המבנה האווירודינמי של הכנפיים והגוף אפשרו גרר נמוך במהירויות גבוהות, מה שתרם לביצועים מצוינים בתנאים אלו. המגדש בעל שתי מהירויות ושני שלבים של המרלין יצרו יחס דיחוס מצוין אשר בגובה התעלה על הדיחוס של מנוע האליסון בעודו פועל על הקרקע. תכונות אלה אפשרו ביצועים מצוינים של המנוע בגובה רב, ועקב כך, לנצילות גבוהה יותר של הדלק, ומעטפת ביצועים כללית משופרת של המטוס. המטוס הראה גם נתוני פנייה יפים בכל גובה, וכן הוכיח את עצמו בקרבות אוויר במלחמה. לפני הופעתו של דגם B מטוסי המוסטנג סבלו ממהירות גלגול נמוכה יחסית שהקשתה על תמרונים במהירות גבוהה. הבעיה נבעה עקב זליגת אוויר דרך בית המאזנות בעת ניהוג, בעיה זאת נפתרה עם התקנת חציץ גמיש אשר היה מונע את הזליגה ובכך הגדיל משמעותית את מהירות הגלגול. המבנה האווירודינמי הכללי גרם לדחיית הופעת תנאי "דחיסות" (מצב בו המטוס חווה תופעות של מהירויות על־קוליות), אשר כללו בין השאר גלי הדף בזרימת האוויר אשר היו גורמים לתת לחץ על משטחי ההיגוי, מה שלא היה מאפשר ניהוג. המטוס היה בר שליטה במהירות מאך 0.8, כאשר שאר המטוסים החלו לסבול מתופעות דחיסות במהירויות נמוכות יותר, דבר שאפשר למטוס להשיג את יריביו ואפילו לנתק מגע כרצונו כיוון שאף מטוס בוכנה אחר לא יכול לתמרן במהירויות אלו. למרות כל היתרונות הללו, חלק מהתכונות של המטוס היו לא מיטביות. מבנה הזנב הקצר יחסית ייצר חוסר יציבות במישור הסבסוב והעלרוד, טייס המטיס את המטוס היה צריך כל הזמן לקזז את המטוס כדי לשמור על יציבות, למרות מעמסה זאת טייסים העידו שזה הופך להרגל טבעי עם הזמן. למרות נתוני ההזדקרות, הכנף וכן מבנה הזנב הקצר יחסית יצרו תכונות הזדקרות במהירות גבוהה. בפקודות טייס קיצוניות המטוס נטה להיכנס מידית להזדקרות וסחרור קצרים, אם הטייס היה מחזיר את ההגאים למצב אמצע המטוס היה חוזר במהירות לשליטה, אך תוך כדי ההזדקרות המטוס היה מאבד ממהירותו. טייסים הרבו להשתמש בתכונות הזדקרות אלו בקרבות אוויר לצורך האטה מהירה כדי לגרום למטוס הרודף אחרי המוסטנג מאחור לחלוף על פניו. בנוסף למטוס הותקן מכל דלק מאחורי הטייס כדי להגדיל את הטווח הקרבי של המטוס. כאשר מכל זה היה מלא הוא היה משפיע לרעה על יציבות המטוס וכן על ביצועיו, טייסים אשר טסו למשימות ארוכות עם מכלים נתיקים היו משתמשים תחילה בדלק מהמכל האחורי, ורק לאחר שהדלק במכל יורד לכמות מינימלית הם היו עוברים לדלק מהמכלים הנתיקים. מנוע המטוס קורר על ידי מערכת קירור נוזלית אשר הייתה מאוד רגישה לפגיעות. כדור אחד, אפילו מקליבר קטן יכול לגרום לנזילה ולנזק חמור למנוע, והטייס היה נאלץ לנטוש. כאשר בחיל האוויר השמיני נבחנו מטוסי קרב שונים לטובת ליווי מפציצים לעומק גרמניה, נבחנו גם ביצועיהם השונים. הדגמים שנבחנו היו P-47D-10 ת'נדרבולט, מוסטנג P-51B וה־P-38J-5 לייטנינג. יחסית ל־P-47 המוסטנג היה בעל יתרונות בקצב פנייה, אשר אפשר להיכנס אל מאחורי הת'נדרבולט תוך סיבוב עד סיבוב וחצי. מהירות בכוח מלא דומה עד גובה של 9,100 מטר, אך מעל לגבהים אלו למוסטנג יתרון ברור במהירות. למרות נתוני התאוצה בצלילה של הת'נדרבולט, למוסטנג היה יתרון במהירות צלילה מקסימלית אשר אפשרה לו להישאר בשליטה במהירויות של עד מאך 0.8, בנוסף המוסטנג יכול לשמור על מהירות גבוהה אחרי צלילה לזמן ארוך יותר יחסית לת'נדרבולט שהיה מאט מהר יותר. בנוסף, למוסטנג היה יתרון ברור בקצב נסיקה, בכל מהירות וגובה. יחסית ל־P-38 למוסטנג היה יתרון גדול בקצב גלגול שאפשר לו להפוך כיוונים מהר מאוד כך שהלייטנינג לא היה מסוגל לשים את הכוונת שלו על יריבו. מבחינת תאוצה בכוח חירום מלא, ה־P-38 יוכל להאיץ בהתחלה לכמה עשרות מטרים לפני המוסטנג, אשר לאחר מכן יגיע לתאוצה המקסימלית שלו וישיג את הלייטנינג. בצלילה למוסטנג היה יתרון בתאוצה מעל מהירויות של 325 קשר (602 קמ"ש). כמו כן למוסטנג היה יתרון ברור בקצב פנייה אשר אפשר לו לתמרן אל מאחורי הלייטנינג, וכאשר המוסטנג היה בנחיתות למנוע מה־P-38 להגיע למצב ירי. אני לעולם לא אחשוש לפגוש FW 190 כשאני ב־51 (מוסטנג) כיוון שאני יכול לפנות יותר טוב, לצלול יותר טוב וסך הכל לתמרן יותר טוב בכל הגבהים, החל מ־23,000 רגל (7,000 מטר) ועד לגובה פני הים. בהשוואה ל־Bf-109 המוסטנג נהנה מיתרון במהירות בכל הגבהים, וכן יתרון בקצב פנייה עדיף והיה שקול מולו במהירות גלגול. וכן כמו מול שאר מטוסי הקרב הבוכנתיים, המוסטנג נהנה בביצועי צלילה הן בתאוצה והן במהירות צלילה מרבית, אך לעומת זאת המוסטנג לקה במהירות טיפוס מקסימלית הנחותה לזאת של המסרשמיט. הטקטיקה המיטבית בירוט המסרשמיט היא שימוש ביתרון המהירות, במגננה מומלץ לפנות חזק ולאחר מכן לצלול כדי ליצור מרחק מהיריב וכן לבנות יתרון מהירות. בהשוואה לפוקה־וולף FW-190 המוסטנג נהנה מיתרונות במהירות מרבית, מהירות נסיקה וכן מהירות צלילה. בהקשר של קצב פנייה המכונות הראו ביצועים דומים, ובהקשר לקצב גלגול הפוקה־וולף התעלה על המוסטנג. הטקטיקה העדיפה בקרב מול המטוס היא טיפוס חד כדי לבנות יתרון גובה, ולאחר מכן תקיפה במהירות גבוהה מלמעלה. במצב של נחיתות מומלץ לפנות חזק ולאחר מכן לצלול בתאוצה מרבית כדי לבנות מרחק, יתרון מהירות וליצור הזדמנות לטפס כדי ליצור יתרון גובה. למרות יתרונות גדולים אלו בביצועי המטוס מול מטוסי אויב המוסטנג לקה בחימוש חלש יותר. בעוד למוסטנג היו שישה מקלעים, מטוסים גרמנים השתמשו בתותחים בעלי קליבר גדול, שפגיעה אחת מהם הייתה יכולה להיות קטלנית. דני שפירא השווה בין 3 המטוסים: המוסטנג, המסרשמיט והספיטפייר : המסרשמידט היה האיטי מבין השלושה, בעל הראות הגרועה ביותר באוויר ועל הקרקע, ומערכת־החימוש שלו, בגלל הסינכרון עם המדחף, הייתה ״חלום הבלהות של כל חמש״, [...] לעומת זאת הצטיין המסרשמידט בכושר נסיקה ובכושר צלילה טובים מאלה של המטוסים האחרים, וכמו לספיטפייר, הייתה לו יכולת פנייה הדוקה, בניגוד למוסטנג שעשה פניות רחבות למדי. ״אלוף התמרון״ היה הספיטפייר. סליק גודלין, הזכור מהפלת המטוסים הבריטיים, העדיף באותו יום קרב לצאת במטוס ספיטפייר, במקום במוסטנג שהיה מוכן לטיסה, בגלל יכולת התמרון העדיפה של המטוס הבריטי. למוסטנג היה יתרון המהירות, ותכנון תא הטייס הרחב שלו איפשר להטיס אותו בנוחיות רבה יותר, להסתכל החוצה ולראות את הסביבה טוב יותר. מדינות מפעילות לקריאה נוספת קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/תחבורה_בירושלים] \| [TOKENS: 12032]
תוכן עניינים תחבורה בירושלים התחבורה בירושלים מורכבת במיוחד בשל הטופוגרפיה ההררית של העיר, צפיפות הבנייה בחלקים הישנים של העיר וכמות האוכלוסייה הרבה. התחבורה העירונית מושתתת על אוטובוסים עירוניים, מוניות וכלי רכב פרטיים. ב-2011 נפתח קו ראשון של רכבת קלה כחלק ראשון ממערכת תחבורה ציבורית גדולה ומקיפה בירושלים, שהפכה לכלי תחבורה מרכזי באזור מרכז העיר וכן צפויים להיפתח עוד כ-6 קווים נוספים. הגישה לירושלים עצמה מסובכת גם כן בשל מעברם של הדרכים בתוואי הררי, ולכן ישנו קושי בסלילת כבישים חדשים והרחבת כבישים קיימים לירושלים. היסטוריה בתקופות עבר, בהן שכנה העיר בתוך תחומי העיר העתיקה הייתה הכניסה המרכזית לעיר מצפון, דרך שער שכם, שהיה השער לבאים מצפון (דרך האבות – כביש 60) וממערב (מעלה בית חורון – כביש 443). בעקבות היציאה מן החומות והתחלת בניית שכונות חדשות ממערב לעיר העתיקה באזור רחוב יפו, כמו גם סלילתה מחדש של הדרך העתיקה אמאוס (שער הגיא) – ירושלים (כביש 1) במחצית השנייה של המאה ה־19, החליף שער יפו את שער שכם בשירות התנועה מירושלים מערבה לעבר השפלה, כמו גם לכיוון דרום (בית לחם וחברון, (דרך חברון)). בעקבות סלילת הדרכים החלה הנסיעה בעגלות ודיליג'נסים להחליף את הרכיבה על בעלי חיים, שהייתה עד אז הדרך היחידה שבה ניתן היה להגיע לירושלים בהיעדר דרכים סלולות. בשלהי המאה ה-19 נסלל קו רכבת מיפו דרך לוד לירושלים שהיה קו הרכבת הראשון במזרח התיכון, והיה סמל להתקדמותה של ירושלים. ראשיתה של התחבורה הציבורית הפנימית בירושלים עוד בתקופת השלטון הטורקי, עם היציאה מן החומות ובניית שכונות מרוחקות מהמרכז הקדום של העיר, העיר העתיקה. התחבורה פעלה באמצעות עגלות ודיליז'אנסים שהובלו על ידי בעלי חיים, והתרכזו ברחבה שלצד שער יפו. לצד התחבורה העירונית פעלה גם תחבורה בין-עירונית (שפעלה גם כן באמצעות בעלי חיים) ליפו, שירות תחבורה שהתאפשר לאחר סלילת הדרך העוברת כיום בתוואי כביש 1 באמצע המאה ה־19, כתחליף לרכיבה על בעלי חיים שהייתה אמצעי התחבורה האפשרי היחיד קודם לכן. פתיחת מסילת הרכבת יפו–ירושלים ב־1892 הנחילה מכה קשה לשירות התחבורה מובל בעלי החיים הבין-עירוני, אך פתחה מוקד נסיעות חדש לתחבורה העירונית, בשל המרחק בין תחנת הרכבת, העיר העתיקה, והשכונות החדשות. כבר בתקופה זו עלה רעיון לבניית רכבת קלה (שכונתה אז בעיתונות 'עגלה עלקטרית') בעיר העתיקה, אך הרעיון לא הבשיל לכדי ביצוע. לאחר כיבושה של ירושלים במלחמת העולם הראשונה נסללה מסילה לרכבת קלה שהונעה בקטר קיטור שהתחברה למסילת יפו – ירושלים, והמשיכה לאזור רמאללה, במטרה לסייע לאספקה עבור הכוחות הלוחמים הבריטיים שהתקדמותם נעצרה מספר חודשים בקו שתי העוג'ות מצפון לירושלים. הרכבת הושבתה כעבור זמן קצר עם ההתקדמות המהירה של הכוחות הבריטים לכיוון צפון בסתיו 1918, והתרחקותם מהמסילה, והמסילה פורקה. התוואי ההררי ומעברו של כביש 1 באזור מגורים של אוכלוסייה ערבית הובילה לקרבות קשים במלחמת העצמאות (השגת שליטה על דרכים אחרות, כגון כביש 443 וכביש 375 הייתה קשה עוד יותר), קרבות שנערכו על מנת להשתלט על ציר זה לצורך העברת אספקה לירושלים. בסיום המלחמה נסללה דרך חלופית מדרום לכביש 1 שנקראה דרך בורמה כמעקף לקטע באזור לטרון שנשאר בשליטת הלגיון הירדני, ובכך נפתחה הדרך לירושלים. לאחר סיום מלחמת העצמאות והרחבת פרוזדור ירושלים, נסלל כביש 395 מאזור בית שמש ועד עין כרם, אך התנועה העיקרית לעיר התנהלה דרך שער הגיא. לאחר מלחמת ששת הימים נפתחו דרכים נוספות לירושלים, כמו כביש 443 מצפון וכביש 375 מדרום. רחובות וכבישים כניסות נוספות: מכיוון ים המלח, דרך חלקו המזרחי של כביש 1 (מים המלח ומעלה אדומים) לצומת הגבעה הצרפתית או מנהרת הר הצופים; מדרום, מאזור גוש עציון דרך "כביש המנהרות" המהווה חלק מכביש 60 מכיוון גוש עציון וחברון; מצפון כביש 60 וכביש 437 מכיוון מזרח בנימין ושולי השומרון. כניסות קטנות נוספות: שתי כניסות באזור עין כרם, כניסה דרומית מזרחית באזור שכונת הר חומה (מכיוון תקוע ונוקדים, כביש 398); דרך חברון ומעבר "רחל" לבית לחם; מעבר קלנדיה בסמוך לקצה הצפוני של ירושלים בעטרות. כביש 16 הוא כביש שמשרת את הבאים לכיוון דרום העיר מכביש ירושלים תל אביב ומתחיל במחלף מוצא עד למחלף גבעת מרדכי שבדרך בגין. במסגרת הקמת הכביש הוקמו כ-2 מחלפים חדשים, מחלף נחל רבידה, מחלף בייט, 2 מנהרות כביש וגשר. הכביש נפתח באוגוסט 2022. תחבורה ציבורית התחבורה הציבורית בירושלים מושתתת על קווי אוטובוסים עירוניים, כ-45% מתושבי ירושלים משתמשים באוטובוסים העירוניים. האוטובוסים בירושלים הופעלו בעבר על ידי חברת המקשר עד למלחמת ששת הימים, אז התמזגה החברה עם אגד. במזרח העיר פועלים מספר חברות אוטובוסים המשרתות את תושבי השכונות הערביות והכפרים הערביים הסמוכים. עד שנת 2004 שררה אנדרלמוסיה בשירות התחבורה הציבורית בשכונות הערביות במזרח העיר. עשרות חברות פרטיות ומשפחתיות הפעילו קווים בלתי סדירים או סדרים למחצה, בלא פיקוח נאות ובכלי רכב מיושנים. בשנת 2004 הגדירו עיריית ירושלים, משרד התחבורה ותוכנית אב לתחבורה ירושלים פרויקט לאיחוד החברות לחברה מאוחדת ובה חמש חברות-בנות, המופעלות לפי זיכיון. יחד עם נציגי האוכלוסייה תוכננו ונקבעו מסלולים קבועים. החברה מפעילה צי של מיניבוסים מתוצרת מרצדס, שנרכשו בסיוע משרד התחבורה. המיניבוסים צבועים באופן אחיד בתבנית פסים ירוק-לבן (לקווים פנים-עירוניים) או כחול-לבן (לקווים כפריים/פריפריאליים) ונקראים בעגה המקומית "זברות" או "אוטובוסים ערביים". המחירים מסובסדים ונקבעים לפי חוק. מרכז ההפעלה הוא התחנה המרכזית של מזרח ירושלים שלה שני מסופים סמוכים: האחד ברחוב סולטאן סולימאן, ממזרח לגן הקבר, בין שער שכם ושער הפרחים, המשמש בעיקר את התחבורה הבין-עירונית, והשני בדרך שכם ממערב לגן הקבר מיועד לתחבורה העירונית. הנגישות לעיר העתיקה והכותל המערבי היא אולי הקשה ביותר מכל ירושלים בשל מיעוט הכבישים באזור ומסה כבדה של כלי רכב המבקשים להגיע למקום. הפועל יוצא הוא כי האזור שמסביב לעיר העתיקה פקוק כמעט תמיד וישנו צורך למציאת פתרון תחבורתי למבקשים להגיע. כך נוצר לראשונה הרעיון של הקמת רכבל ראשון מסוגו בירושלים שישמש גם ככלי תחבורתי וגם תוספת אטרקציה תיירותית לירושלים. הקמת הרכבל נמצאת בשלבי תכנון ואישור מתקדמים. מסלולו יחל באזור תחנת הרכבת הישנה לכותל ומשם יעלה לאזור מלון שבע הקשתות שבראש הר הזיתים לנקודת תצפית שתהיה בו על מרכז ירושלים והעיר העתיקה. ביוני 2019 אושר הפרויקט. רכבות כבר בתחילת שנות ה-90 העלו בעירייה את רעיון הרכבת הקלה כפתרון לעומסים בירושלים. ראש העיר אהוד אולמרט הקים את צוות תוכנית האב לתחבורה בירושלים שירכז את כל התכנון התחבורתי בירושלים. בשנת 2000 החלה הקמת הקו האדום של הרכבת הקלה בירושלים כשעבודות התשתית נעשות על ידי החברה העירונית מוריה והצבת המסילות על ידי המפעיל, סיטיפס. באוגוסט 2011 החלו נסיעות המבחן של הקו, ובדצמבר באותה שנה נכנסה הרכבת לפעולה מלאה. בשנת 2015 החלה העירייה על ידי מוריה בהכנת התשתית להרחבת הקו האדום, כשסיטיפס אמורה להציב מסילות. סיטיפס לא הייתה מעוניינת בהקמת המסילות, ומשרד התחבורה הוציא את המערכת למכרז, בו זכתה חברת כפיר, שהחליפה את סיטיפס כמפעילת הרכבת באפריל 2021. קוווי הרכבת הקלה המתכוננים להתווסף לקו האדום הנוכחי הם: קו הרכבת הראשון במזרח התיכון הוא קו הרכבת יפו-ירושלים, קו זה שימש את הבאים והיוצאים מירושלים בין השנים 1892 עד 1998 (למעט הפסקה קצרה בזמן ומעט אחרי מלחמת העצמות) ומ 2005 עד 2020 עקב מגפת הקורונה, שלאחריה הוחלט שלא להחזיר את הקו לפעילות סדירה עקב חוסר כדאיות כלכלית, בנוסף למגפה גם זמן הנסיעה הארוך (קרוב לשעתיים) תרמו לכך שהקו יחדל מלפעול. בעבר הרכבות לירושלים היו מגיעות עד לתחנת החאן הישנה בירושלים. ב-2005 שופץ הקו, הוקמה תחנת מלחה כתחנת קצה למסילה בגלל רצון עיירית ירושלים להפוך את שטח תתחת ירושלים ההיסטורית לשטח נדל״ן, ושודרגה תחנת גן החיות התנכ״י (שנפתחה ב-1996). אך גם לאחר שיפוץ הקו היו מעט נוסעים בקו בגלל זמן הנסיעה הארוך, פיתולי המסילה וזמני החלפה ארוכים במיוחד בתחנת ההחלפה (בית שמש, קרוב לשעה המתנה) בשנים שקו תל אביב—ירושלים היה מפוצל. ב-2018 שנפתח הקו המהיר (כ–30 דקות בקו החדש מול שעתיים בקו הישן) ירדה בצורה חדה כמות הנוסעים בקו זה (שמעטים נסעו בו גם לפני פתיחת הקו החדש) במרץ 2020 נסגרו כל תחנות הרכבת בישראל עקב התפשטות מגפת הקורונה, שנפתחו לאחר הסגר לא נפתחו מחדש תחנות מלחה וגן החיות. כיום הקו מסתיים בבית שמש ואינו נכנס לירושלים בשנת 2005 החלה בנייתו של קו הרכבת המהיר לירושלים שעובר בסמוך למודיעין ומשם במנהרה מתחת להרי ירושלים, ועד לתחנת יצחק נבון הסמוכה לבנייני האומה. בנובמבר 2016 אישרו משרד התחבורה ורכבת ישראל בשיתוף עיריית ירושלים תוכנית להארכת קו הרכבת מתחנת נבון ועד לתחנת הכותל המערבי. על פי התכנון יבוצעו עבודות להארכת הקו לאורך רחוב יפו במפלס תת-קרקעי עד לממילא, שעל יד העיר העתיקה, ומשם ימשיך תוואי הקו כשהוא ממשיך באופן תת-קרקעי לכיוון הכותל המערבי באחת מ-2 חלופות, האחת היא: המשך הקו לאורך חומות העיר העתיקה ומחוצה לה, עד לשער האשפות, שם תוקם תחנת הכותל, ואילו החלופה השנייה מציעה: כניסה אל תוך העיר העתיקה מאזור מגדל דוד מערבה תחת הרובע היהודי, לכיוון רחבת הכותל. התוכנית להארכת הקו, מצריכה כריית מנהרה באורך של למעלה מ-3 קילומטרים, כאשר לפי המתוכנן, הכרייה תעשה מכיוון העיר העתיקה לכיוון תחנת נבון וזאת כדי לא להפריע לפעילות השוטפת בתחנת נבון. נכון לשנת-2023 הרכבת הכבדה לא תגיע לכותל עקב חשש מפגיעה בחומות ובעיר העתיקה, לפי התוכנית תוקם בנוסף גם תחנת רכבת תת-קרקעית על שטח תחנת הרכבת ההיסטורית וגם תחנת ירושלים מרכז, באזור הצטלבות הרחובות יפו והמלך ג'ורג'. מיקום התחנה באזור זה, יאפשר למשתמשים בה, נגישות למסלול הקו האדום הקיים והקו הכחול המתוכנן של הרכבת הקלה בירושלים ולהמשיך בנסיעה כמעט לכל נקודה מרכזית בעיר. התחנות המתוכננות וכן המסילה יבנו בעומק של כ-50 מטרים מתחת לפני הקרקע. עלות הפרויקט מוערכת בכ-2 מיליארד שקל. הקו, שנפתח חלקית ב-25 בספטמבר 2018, מפעיל רכבות מתחנת הרכבת ירושלים – יצחק נבון לתחנת הרכבת הרצליה, וקו מתחנת יצחק נבון לתחנות מודיעין. תחבורה אווירית לאחר כיבוש ירושלים בידי הבריטים ב-1918, פעלו השלטונות הבריטיים להקים נמל תעופה בעיר. לאחר שתושבי תלפיות התנגדו להקמת השדה בסמוך למחנה אלנבי, בחרו הבריטים ב-1924 להקים שדה תעופה ליד קלנדיה. השדה נועד לשרת את חיל האוויר המלכותי, שהופקד על הביטחון במנדט. באוקטובר 1937 החליטה ממשלת המנדט להרחיב את שדה התעופה ולהפעיל בו גם טיסות אזרחיות. באותה עת החלה לפעול חברת התעופה העברית הראשונה בארץ ישראל, נתיבי אוויר ארץ ישראל, שהפעילה קו תעופה סדיר בין לוד וחיפה, ושאפה להקים קו בין ירושלים וחיפה. אולם עקב פריצת מלחמת העולם השנייה ב-1939 אסרו הבריטים על קיום טיסות אזרחיות בשמי הארץ, והתעבורה האווירית לנמל נפסקה. במהלך מלחמת העצמאות הוכשרו בירושלים מספר שדות תעופה צבאים, בהם מנחת עמק המצלבה ומנחת גבעת שאול. בשנות השלטון הירדני במזרח ירושלים בנו הירדנים מחדש את שדה התעופה עטרות. לשיא פעילותו הגיע שדה התעופה במחצית שנות ה-60 של המאה ה-20, עת החלה תיירות חוץ מאירופה ומארצות ערב להגיע למזרח ירושלים ולסביבתה, ועברו בו כמאה אלף נוסעים בשנה. במערב העיר התקיימו במהלך תקופה זו מנחת גבעת שאול, ששימש את חיל האוויר למטוסי תצפית בעת עליית השיירה החודשית להר הצופים. בנוסף, הוקצה שטח בשכונת בית הכרם להקמת נמל תעופה. לאחר כיבוש ירושלים בידי ישראל במלחמת ששת הימים ניסתה ישראל לחדש את הטיסות משדה התעופה עטרות, אך עקב ההתנגדות בקהילה הבינלאומית להכרה בשלטון ישראל על מזרח ירושלים, לא פעלו טיסות לשדה, ורוב פעילותו הייתה פנים-ארצית. מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 הוחלט להפסיק את הטיסות לשדה תעופה זה בעקבות החשש ליירוט המטוסים מהכפרים הערבים הסמוכים. ומאז לא מתקיימות טיסות אליו וממנו ובמקום שוכן כיום בסיס מג"ב. צוות תוכנית אב לתחבורה ירושלים בשנת 1968 הוקם צוות תוכנית אב לתחבורה ציבורית (בקיצור: צתא"ל) ליד עיריית ירושלים, שנועד לספק מידע אנליסטי למקבלי ההחלטות, לחזות מגמות עתידיות על בסיס נתונים אלה ולספק פתרונות אפשריים בתחומי התחבורה, הנגישות, המינוע ושיפור חזות העיר הפרושה על פני שטח נרחב, בעייתי מבחינה טופוגרפית, ללא רשת דרכים הולמת ובעלת מערכת תחבורה ציבורית בלתי אמינה ומיושנת ועם זאת – עיר בירה. הצוות נעזר במשרד בעל מומחיות עולמית בתחום, "Jack Leisch & associates" והחל מ-1975 הוכוון התכנון התחבורתי בעיר על פי תוכנית זו. עיקר התוכנית יצירת עורקי תחבורה (צירים, בראשם כביש בגין) וסלילת כביש טבעת. במהלך השנים הוביל הצוות, תחת הנחיה משולבת של עיריית ירושלים ומשרד התחבורה, את תוכנית האב לחנייה, תוכנית האב להסדרי תנועה ולהפרדות מפלסיות ותוכנית אב להסדרת התחבורה הציבורית במזרח ירושלים. שיאה של פעילות הצוות, שצורף בראשית שנות התשעים לעמותה לתכנון פיתוח ושימור אורבני – ירושלים, הוא פיתוח תפיסה מתקדמת של תחבורה ציבורית המבוססת על רכבת קלה ורשת קווי אוטובוס עורקיים, משלימים ומזינים, קצרים וישרים יחסית, שיחליפו את הקווים הארוכים והמפותלים שהתפתחו בעיר במהלך השנים, ללא ראייה כוללת של הצרכים. הצוות מרכז אנשי מקצוע, נציגי חברות תחבורה ונציגי ציבור ליצירת מרקם משולב של תחבורה ציבורית, כולל מסופי תחבורה ציבורית בתחנה המרכזית, תחנת הרכבת מלחה, הר הרצל והר חוצבים, נתיבים לתחבורה ציבורית (נת"צ) והסדרה של התחבורה הציבורית במזרח ירושלים. כיום מהווה גוף שתפקידו לתכנן, לקדם ולפתח את מערך התחבורה הציבורית בישראל, תוך התייחסות לצרכים המקומיים והמטרופוליניים. הצוותים מועסקים תחת חברות עירוניות או קבלן כוח אדם תחתן, ופועלים בשיתוף פעולה הדוק עם גורמים כמו: משרד התחבורה, רשויות מקומיות, מוסדות אקדמיים וגופי תכנון וביצוע. עיקר עבודת הצוות עוסקת בבקרה על ביצועי הרכבות הקלות, שיפור יעילות התחבורה הציבורית בירושלים תוך התאמת התכנון לצורכי השטח - ותוך ליווי פרויקטים, שיתוף ציבור, העמדת המלצות לחידוש ושינוי קווים, מיקומי חניונים ותשתיות תחבורתיות, והעמדת אפשרויות תחבורה חדשות כהמלצות מבוססות נתונים של סוקרי שטח. וזאת במטרה להביא לצמצום נפחי התנועה, שיפור איכות החיים, היערכות לשיבושים ויצירת העדפה ציבורית לשימוש בתחבורה ציבורית בנוסף לנוכחות ומתן חוות דעת לגופים ציבוריים כמו משרד התחבורה או בוועדות התכנון והבנייה, כנציגי עיריית ירושלים בנושאי התחדשות עירונית. טרור בתחבורה בירושלים במערכות התחבורה בירושלים אירעו מספר פיגועים קשים במהלך השנים, מרביתם בתקופת האינתיפאדה השנייה. קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/List_of_programs_broadcast_by_Fox_Business] \| [TOKENS: 74]
Contents List of programs broadcast by Fox Business This is a list of programs broadcast by Fox Business Network (FBN). Fox Business is an American cable and satellite business news television channel that was launched on October 15, 2007. It is owned by the Fox News Media division of Fox Corporation, and the network discusses business and financial news. Current programming Former programming References
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/הכוחות_המזוינים_של_בריטניה] \| [TOKENS: 16870]
תוכן עניינים הכוחות המזוינים של בריטניה הכוחות המזוינים של בריטניה (באנגלית: His Majesty's Armed Forces או British Armed Forces או Armed Forces of the Crown) הם הכוחות המזוינים של הממלכה המאוחדת. הכוחות המזוינים מורכבים משלוש זרועות: השירות הימי (הכולל את הצי המלכותי הבריטי ואת חיל הנחתים המלכותי), הצבא הבריטי וחיל האוויר המלכותי. הכוחות המזוינים של בריטניה אחראים על הגנתה של הממלכה המאוחדת, של הטריטוריות הבריטיות שמעבר לים ושל שטחי חסות של הכתר הבריטי, יחד עם קידום האינטרסים הביטחוניים הרחבים יותר של בריטניה, ותמיכה במאמצי שמירת שלום בין-לאומיים. הכוחות פעילים כמשתתפים קבועים בכוחות נאט"ו ובקואליציות אחרות. בריטניה אף חברה בארגון חמש המעצמות (FPDA – בריטניה, אוסטרליה, ניו זילנד, מלזיה וסינגפור) ובברית חמש העיניים (FVEY – בריטניה, ארצות הברית, אוסטרליה, ניו זילנד וקנדה). משימותיהם של הכוחות המזוינים בשנים האחרונות כללו את מלחמת אפגניסטן, מלחמת עיראק, ההתערבות בסיירה לאון, משימות שמירת שלום בחבל הבלקן ובקפריסין והשתתפות בתקיפה הצבאית הבין-לאומית בלוב. חיילות המצב והמתקנים של הכוחות המזוינים מוצבים באסנשן, בליז, ברוניי, קנדה, דייגו גרסיה, איי פוקלנד, גרמניה, גיברלטר, קניה, קטר ובאקרוטירי ודקליה. הממלכה המאוחדת ביצעה לראשונה ניסוי בנשק גרעיני בשנת 1952 ובכך הייתה למעצמה הגרעינית השלישית בעולם. נכון לשנת 2012 בריטניה היא אחת מחמש המעצמות הגרעיניות המוכרות והחברות הקבועות במועצת הביטחון של האומות המאוחדות, כשלרשותה עומדים 225 ראשי חץ גרעיניים. מתוך אלה, 120 מראשי החץ מחומשים ופעילים. מבנה הפיקוד דה יורה ראש הצבא בבריטניה הוא המונרך, אולם דה פקטו ממשלת בריטניה היא הפוקדת על הצבא, באמצעות מועצת ההגנה של בריטניה. מלך הממלכה המאוחדת צ'ארלס השלישי, הוא המפקד העליון של הכוחות המזוינים שאליו נשבעים אנשי הכוחות המזוינים אמונים. על פי חוקת בריטניה כפופים הכוחות המזוינים לכתר. עם זאת, על פי חוק הזכויות 1689, לא ניתן להחזיק צבא קבע בעתות שלום ללא הסכמת הפרלמנט. הפרלמנט נותן את הסכמתו אחת לחמש שנים על ידי חקיקת חוק הכוחות המזוינים (Armed Forces Act). ראש הממשלה ההחלטה לפרוס את הכוחות המזוינים מעבר לים נתונה בידי ראש הממשלה או הקבינט, באמצעות מימוש הסמכות המלכותית. האמנה החוקתית מחייבת שבמקרה של התחייבות של הכוחות המזוינים לפעולה צבאית, האישור יינתן על ידי ראש הממשלה, מטעם הכתר. ההחלטות על פעולה צבאית בריטית מתקבלת בתוך הקבינט. בנוסף ראש הממשלה אחראי להחלטה להפיל כלי טיס חטוף או כלי טיס אזרחי לא מזוהה, שאינם מגיבים לאותות רדיו ולא לאותות קשר של מטוסי יירוט של חיל האוויר המלכותי, לפני שהוא מגיע לאזור או למטרה מרכזית בשטח בריטניה. ראש הממשלה אחראי גם לאשר את השימוש בנשק גרעיני בבריטניה, כולל הכנת ארבעה מכתבי מוצא אחרון. בנוסף ראש הממשלה עומד בראש המועצה לביטחון לאומי. מזכיר ההגנה הוא השר מעם הממשלה הממונה על הכוחות המזוינים, בנוסף הוא אחראי לפעולות צבאיות והגנתיות אסטרטגיות. המזכיר חבר במועצה לביטחון לאומי, ויושב ראש מועצת ההגנה, שהמלך נתן לה את הסמכות לפקד על הכוחות המזוינים. כמו כן המזכיר אמון על הפיקוח על מודיעין ההגנה, היחסים עם שותפויות בין-לאומיות, כולל נאט"ו, מדיניות הגנה (הכוללת בין היתר גם את תוכנית נשק גרעיני טריידנט). מועצת ההגנה של בריטניה היא הגוף העליון השולט על הכוחות המזוינים הבריטיים. היא הוקמה על ידי חוק ההגנה (העברת תפקידים) משנת 1964, אשר האציל באופן סטטוטורי את הסמכות הצבאית של הכתר, כראש הכוחות המזוינים, למועצת ההגנה. ראש מטה ההגנה הוא המפקד העליון בפועל של הכוחות המזוינים והיועץ הבכיר של מזכיר ההגנה הבריטי. התפקיד מקביל לרמטכ"ל צה"ל. היסטוריה עם חקיקתם של חוקי האיחוד של 1707, מוזגו הכוחות המזוינים של אנגליה ושל סקוטלנד לכוחות המזוינים של ממלכת בריטניה הגדולה. ב-1815, עם תבוסתו של נפוליאון בקרב ווטרלו, עלתה בריטניה כמעצמת-העל החזקה בעולם והאימפריה הבריטית זכתה בתקופה של שלום יחסי, הקרויה "השלום הבריטי" (Pax Britannica), עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914. משנת 1707 ועד שנת 1914, הכוחות המזוינים לקחו חלק מרכזי בעימותים מרכזיים בעולם כמו, מלחמת שבע השנים, המלחמות הנפוליאוניות ומלחמת קרים. המבנה הניהולי הנוכחי של מערכת ההגנה של בריטניה קיים מאז 1964, כאשר הוקם משרד ההגנה שממלא את תפקידיהם של האדמירליות, משרד המלחמה ומשרד האווירייה. השקיעה הכלכלית והפוליטית שלאחר מלחמת העולם השנייה, יחד עם שינוי הגישה בחברה הבריטית ובממשלתה, השתקפו בתפקידים העולמיים של הכוחות המזוינים. שקיעתה הממושכת של בריטניה התגלמה באופן דרמטי בתבוסה הפוליטית במהלך משבר סואץ ב-1956. הספר הלבן הביטחוני של שנת 1957 ביטל את גיוס החובה והקטין את סדר הכוחות מ-690,000 איש ב-1957 ל-375,000 איש ב-1962. בחפשה חלופה זולה יותר להחזקת צבא קונבנציונלי גדול, הפעילה הממשלה דוקטרינה של השמדה הדדית מובטחת. בתחילה כללה דוקטרינה זו שימוש בפצצות בהטלה חופשית שהופעלו על ידי חיל האוויר המלכותי, אך אלה הוחלפו בסופו של דבר על ידי טילים המשוגרים מצוללות. למרות שנתנו הבטחות לארצות הברית שבריטניה תציב את כוחותיה ממזרח לסואץ, התקיים תהליך של נסיגה הדרגתית ממשימותיה של בריטניה במזרח במהלך שנות השישים, בעיקר משיקולים כלכליים. באמצע שנות השבעים, פינתה בריטניה כוחות שהיו מוצבים באופן קבוע מעדן, בחריין, מלזיה, מאוריציוס, עומאן, שארג'ה וסינגפור. תוקפו של ההסכם עם מלטה פג ב-1979 ושל ההסכם עם דרום אפריקה פג ב-1975. בשעה שהנוכחות הצבאית הבריטית ממזרח לסואץ הצטמצמה להונג קונג (עד ל-1997) ולברוניי, התמקדו הכוחות המזוינים במשימות הקשורות למלחמה הקרה. חלק משמעותי של הכוחות הפכו להיות חלק מכוחות נאט"ו באירופה ובמקומות אחרים. ב-1985 היו מוצבים 72,929 מאנשי הכוחות המזוינים ביבשת אירופה. משימותיהם של ארמיית הריין הבריטית וכוחות חיל האוויר המלכותי בגרמניה היו החשובות ביותר מבין משימותיהם של הכוחות המזוינים מחוץ לבריטניה בתקופה הזו. הצי המלכותי החל להתמחות בלוחמה נגד צוללות, עם דגש על לוחמה נגד צוללות סובייטיות במזרח האוקיינוס האטלנטי ובים הצפוני. במהלך שינוי זה ועקב אילוצים כלכליים, הוצאו מהשירות ארבע נושאות מטוסים קונבנציונליות ושתי אוניות סער אמפיביות בין השנים 1967 עד 1984. בשעה שהתגברה החשיבות בהתמקדות בשותפות במשימות של נאט"ו במהלך שנות השבעים, עימותים בעצימות נמוכה בצפון אירלנד ובעומאן, תפשו מקום חשוב במשימותיהן של הכוחות המזוינים. בעקבות עימותים אלה בא שטף של התקוממויות כנגד השלטון הקולוניאלי הבריטי בעדן, קפריסין, קניה ומלזיה. בשנות השישים התרחשה גם מלחמה בלתי רשמית כנגד אינדונזיה בבורנאו ומצבים חוזרים ונשנים של אי-שקט אזרחי במושבות הבריטיות הצריכו מעורבות צבאית. מאז תום המלחמה הקרה חוו שלוש הזרועות של הכוחות המזוינים צמצומים משמעותיים בכוח האדם שלהם, בציודם ובתשתיות שלהם ובמקביל בוצע ארגון מחדש עם התמקדות על לוחמה מעבר לים. הממשלות בראשות המפלגה שמרנית הובילו שינויים בשנות התשעים, כשהן שואפות להפיק תועלת ממה שנתפס כ"פירות השלום" שלאחר המלחמה הקרה. למרות קריסתה של ברית המועצות, המשיכה הנוכחות הצבאית בגרמניה, אך בהיקף מצומצם יותר. ההתנסויות במהלך מלחמת המפרץ עוררו מאמצים מחודשים לשפר את הלכידות המבצעית המשותפת ואת יעילותם של הזרועות השונות על ידי הקמתה של מפקדה קבועה משותפת ב-1996. משימותיהן הבין-לאומיות ההולכות וגדלות של הכוחות המזוינים המשיכו מאז תום המלחמה הקרה. מצב זה הצריך את הכוחות המזוינים לקחת חלק לעיתים קרובות בכוחות שמירת השלום של האומות המאוחדות או של נאט"ו ולהיות חלק ממבצעים רב-לאומיים אחרים. חוסר תמידי בכוח אדם האיר באור הזרקורים את הבעיה של מתיחת הכוחות יתר על המידה במהלך העימותים בעיראק ובאפגניסטן. בעיה זו גרמה לקשיים בשימור כוח האדם ואתגרה את יכולותיהם של הכוחות המזוינים לבצע את משימותיהם מעבר לים. מסמך סקירה אסטרטגית מוכוון מדיניות חוץ פורסם ב-1998. במרכזה של סקירה זו עמדו המשימות מעבר לים ושילוב בין זרועי, ומטרתו הייתה לשפר את היעילות ולצמצם את ההוצאות על ידי איחוד משאבים. רובן של טייסות המסוקים אוחדו תחת פיקוד משותף ובשנת 2000 הוקם כוח משותף למטוסי ההרייר, שאיחד את המטוסים הללו ששירתו בצי ובחיל האוויר. בשנת 1999 הוקם כוח תגובה מהיר משותף, שברשותו משאבים בין-זרועיים חשובים. תהליך הארגון מחדש בעידן שלאחר פיגועי 11 בספטמבר החל בספר הלבן שפורסם ב-2004 ועסק בסוגיות בשינוע כוחות בעולם המשתנה. מיזמי הצטיידות עתידיים השתקפו במסמך זה, כולל רכישתן של שתי נושאות מטוסים ושל סדרה חדשה של רכבים קרביים משוריינים עבור הצבא. צמצומים בכוח האדם, בציוד ובתשתיות בוצעו אף הם. ההחלטה להקטין את ממדיו של הצבא ל-36 גדודי חיל רגלים סדירים (בהשוואה ל-40) ולאחד את הרגימנטים שכללו רק גדוד אחד, הייתה שנויה במחלוקת, במיוחד בסקוטלנד ובקרב יוצאי הצבא. כדי לעמוד במשימה של יצירת יחידות קלות ובינוניות המסוגלת לבצע פריסה מהירה, הוכרז שרגימנט של טנקי המערכה צ'אלנג'ר 2 ורגימנט של תותחים מתנייעים AS-90, יוסבו למשימות קלות יותר. בינואר 2007 שהו במשימות מעבר לים יותר מ-30,000 מאנשי הכוחות המזוינים, ששירתו במגוון של תפקידים. משימות שמירת שלום, עזרה הומניטרית וסיוע באסונות המוניים, היו משימות שהתרבו בשנות האלפיים, רבים מהם במסגרת האו"ם ונאט"ו. הכוחות המזוינים לקחו חלק במאמצים ההומניטריים והשיקומיים לאחר רעידת האדמה והצונאמי באוקיינוס ההודי (2004) וברעידת האדמה בקשמיר (2005). באותה תקופה היו מוצבים כ-140,000 איש באנגליה, 13,200 איש בסקוטלנד, 7,000 בצפון אירלנד ו-6,200 בוויילס. הסכסוך בצפון אירלנד הצריך את הכוחות להגיש סיוע לרשויות האזרחיות החל משנת 1969, כאשר הנוכחות הצבאית שם הגיע לשיא של מעל 20,000 איש ב-1972. אלימות על רקע לאומני החלה להיפסק לאחר חתימת הסכם יום שישי הטוב ב-1998 והצבא האירי הרפובליקני הכריז על סיום המאבק המזוין שלו ב-2005. הסיוע הצבאי למשטרת צפון אירלנד הסתיים רשמית ב-1 באוגוסט 2007, וכתוצאה מכך צומצמה הנוכחות הצבאית לזו המתאימה לזמני שלום. כתוצאה מפרסומו של מסמך בנושא ההגנה באוקטובר 2010, חתם ראש ממשלת בריטניה דייוויד קמרון על הסכם לחמישים שנה עם נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, לשיתוף פעולה ביטחוני בין שתי המדינות. כיום הכוחות המזוינים של בריטניה הם כוח מקצועי שנכון לאפריל 2021 מעסיק כוח אדם של 153,290 חיילי קבע (כולל כ-4,010 חיילי גורקה נפאלים שמשרתים בחטיבת גורקה (אנ')). בנוסף, רשומים 37,420 אנשי מילואים ו-8,170 אישיים שמוגדרים כ"אישיים אחרים" בכל זרועות הכוחות המזוינים. נכון ל-2020 תקציב הביטחון של בריטניה הוא החמישי בגודלו בעולם (על פי המכון למחקרי שלום בסטוקהולם), כשהיא מוציאה על ביטחונה יותר מאשר מדינות כמו גרמניה, יפן, וצרפת. בספטמבר 2011, פורסם כי תקציב הביטחון אמור להספיק לשמור על מעמדה של בריטניה כאחת המעצמות הצבאיות הגדולות בעולם וכן כאחד הכוחות הצבאיים העיקריים של נאט"ו. מדדי הכמות והאיכות שלה נמצאים במגמת שחיקה בהשוואה לעלייתן של המעצמות העולות ביבשת אסיה, אך הם יישארו משמעותיים עד לשנות העשרים של המאה ה-21 וייתכן שאף מעבר לכך. במסמך סקירת ההוצאות של שנת 2013 חיזק שר האוצר של בריטניה, ג'ורג' אוסבורן את מחויבותה של הממשלה לצרכים הביטחוניים וציין שחוסר של 38 מיליארד ליש"ט בתקציב הביטחון הושלם ובהיותו 2% מהתוצר המקומי הגולמי, תקציב הביטחון נותר אחד הגדולים בעולם, תקציב ההצטיידות יגדל ב-1% לשנה החל מ-2015, יבוצעו צמצומים נוספים בכוח האדם האזרחי של משרד ההגנה, בחוזים עם המגזר הפרטי שנחתמו בעשור האחרון יבוצע דיון מחדש, יבוצעו שינויים במערך הרכש ויינתן דגש חזק יותר על לוחמת רשת. כמונרך וכראש המדינה, צ'ארלס השלישי, מלך הממלכה המאוחדת הוא ראש הכוחות המזוינים והמפקד העליון שלהם (הוא אף מחזיק באופן ייצוגי בדרגה הבכירה ביותר בכל זרוע). עם זאת, מוסכמות חוקתיות ארוכות שנים העבירו את הסמכות הביצועית דה-פקטו לידיהם של ראש הממשלה ושל מזכיר ההגנה, ואלה, על בסיס תמיכת הממשלה, מקבלים את ההחלטות העיקריות על משימותיהם של הכוחות המזוינים. המלך, בכל אופן, נותר הסמכות העליונה של הכוחות, והקצינים והחיילים נשבעים אליה אמונים. סמכות זו אמורה לכלול את הכוח למנוע שימוש לא חוקתי בכוחות, כולל השימוש בנשק הגרעיני. משרד ההגנה הוא המשרד הממשלתי והגורם הפיקודי העליון שאחראי על התווית וביצוע מדיניות הביטחון. נכון לאפריל 2021 הוא העסיק 60,000 אזרחים. בראש המשרד עומדים מזכיר ההגנה ותחתיו שלושה שרים ותת-מזכיר אחד (ארבעתם הם מעין "סגני-שר" קבועים): שר לענייני הכוחות המזוינים (אנ'), שר לענייני רכש (אנ'), שר לענייני הגנה (אנ') ותת-מזכיר לענייני אנשי כוחות ההגנה, חיילים משוחררים ומשפחותיהם (אנ'). האחריות לניהול הכוחות מסורה בידיהן של כמה ועדות: ועדת הביטחון (Defence Council), ועדת המטה הכללי (Chiefs of Staff Committee), ועדת הניהול הביטחוני (Defence Management Board) והמועצות של הזרועות השונות. ועדת הביטחון, שבה חברים נציגים בכירים של הזרועות השונים ושל משרד ההגנה, מהווה את הבסיס החוקי לניהול הכוחות. בראש המועצות של הזרועות השונים יושב מזכיר ההגנה. ראש מטה ההגנה הוא המפקד המקצועי העליון של הכוחות המזוינים ובתפקיד זה מכהן קצין בדרגת אדמירל, מרשל אוויר ראשי או גנרל. עד לשנות התשעים קודמו הקצינים שמונו לתפקיד לדרגה הבכירה ביותר הנהוגה בזרוע ממנה הם הגיעו לתפקיד. ראש מטה ההגנה, יחד עם תתי-השרים במשרד ההגנה, הם היועצים הראשיים לשר. בראש כל אחת מהזרועות עומד קצין מקצועי בכיר: ראש מטה הצי, ראש המטה הכללי של הצבא וראש מטה חיל האוויר. כוח האדם של הכוחות המזוינים מוצב במספר טריטוריות שמעבר לים, למרות שהביטחון הפנימי בטריטוריות אלה הוא באחריותם של כוחות משטרה מקומיים. חילות מצב מוצבים באסנשן, דייגו גרסיה, איי פוקלנד, גיברלטר ובמובלעות של אקרוטירי ודקליה שבקפריסין. בשנת 2006 מנו כוחות אלה מעל 5,000 איש. יחידות צבא על בסיס האוכלוסייה המקומית מוצבות בברמודה, באיי פוקלנד ובגיברלטר. למרות שמשימתם העיקרית של כוחות אלה מוגדרת כהגנת הטריטוריה שלהם, חלקם התנדבו למשימות מבצעיות מעבר לים. הרגימנט המלכותי של גיברלטר מילא בשנים האחרונות תפקידים בעיראק. על הקמתו של כוח המשלוח המשולב (Joint Expeditionary Force) הוכרז בדצמבר 2012 על ידי ראש מטה ההגנה, סר דייוויד ריצ'רדס. כוח המשלוח מיועד להיות כוח משולב, עם יכולות באוויר, בים וביבשה, תוך שאיפה להיות בעל רמות גבוהות יותר מבעבר שהושגו בפעולות משותפות עם צבאות של מדינות אחרות. כשהוא כולל יחידות בגדלים שונים ומגוונים, חיל זה אמור להיות הבסיס למערך האימונים של הכוחות המזוינים של בריטניה. חיל זה אמור להיות הגרעין של כל הפעילות הצבאית של בריטניה בכל מקום, בין אם במסגרת נאט"ו, בין אם במסגרת קואליציות או באופן עצמאי. זרועות הכוחות המזוינים הצי המלכותי הבריטי זוכה לכינוי "הזרוע הבכירה", עקב היותו הוותיק ביותר מבין כל הזרועות של הכוחות המזוינים וכיום כוח ימי בעל יכולות טכנולוגיות מתוחכמות המפעיל 79 כלי שיט וכ-170 כלי טיס. מאז פירוקם של הצי המזרחי והמערבי ב-1971 כולל הצי המלכותי צי יחיד. הפיקוד על יחידות הצי מסור בידיו של מפקד הצי (Commander-in-Chief Fleet) שאחראי גם על חיל הנחתים המלכותי ועל צי העזר המלכותי (Royal Fleet Auxiliary). ענייני כוח אדם הם באחריותו של סגן מפקד הצי בדרגת תת-אדמירל. כוח ההרתעה הגרעיני של הממלכה המאוחדת נישא על סיפונן של ארבע צוללות מסדרת ואנגארד (Vanguard-class). צי פני הים כולל נושאות מסוקים, משחתות, פריגטות, אוניות סער אמפיביות, ספינות סיור, שולות מוקשים וכלי שיט שונים. שירות הצוללות של הצי המלכותי קיים כבר מעל 100 שנים ועד שנות התשעים הוא הפעיל צי משולב של צוללות המונעות בדיזל ובחשמל וצוללות גרעיניות. מאז שנות התשעים הוצאו מהשירות הצוללות המונעות בדיזל-חשמל ושייטת הצוללות מפעילה רק צוללות גרעיניות. בראש שתי אוניות הדגל, נושאות מטוסים מסדרת "קווין אליזבת'" (Queen Elizabeth class) שימשמשות בין היתר את מערך מטוסי הF-35 לייטנינג II של זרוע האוויר של הצי המלכותי. שבע צוללות תקיפה גרעיניות מסדרת אסטיוט (Astute class) נמצאות בתהליך קליטה, כששתי הצוללות האחרונות בסדרה עתידות להיכנס לשירות עד סוף 2026. סדרת צוללות זו היא המתקדמת והגדולה ביותר שנבנתה עבור הצי המלכותי אי פעם והיא תשרת בצי הצוללות של בריטניה בעשורים הבאים. המשחתות מסדרה 45 (Type 45 destroyer) שנבנו לאחרונה הן משחתות להגנה אווירית ברמה טכנולוגית מתקדמת. מרכיב חיל הרגלים של השירות הימי הוא חיל הנחתים המלכותי. החיל מפעיל בריגדה יחידה (בריגדת הקומנדו השלישית) ומגוון של יחידות עצמאיות. הנחתים המלכותיים מתמחים בלוחמה אמפיבית, לוחמה ארקטית ולוחמה הררית. במסגרת הבריגדה פועלים גדוד חיל רגלים, רגימנט תותחנים, רגימנט הנדסה ורגימנט לוגיסטיקה. הצבא הבריטי מורכב מהצבא הסדיר ומצבא המילואים. מפקדת הצבא שוכנת בעיר אנדובר (Andover). יחידות המוצבות במשימות מבצעיות הן שתי דיוויזיות (הדיוויזיה המשוריינת הבריטית הראשונה והדיוויזיה הממוכנת השלישית) והבריגדה השמינית. בתחומי הממלכה המאוחדת כפופות היחידות שלא מוצבות במשימות מבצעיות לדיוויזיות מרחביות. המרכיב המרכזי של הצבא הם 50 גדודים (36 גדודים סדירים ו-14 גדודים מרחביים) השייכים לחיל הרגלים של הצבא ומאורגנים ב-17 רגימנטים. רוב הרגימנטים של חיל הרגלים כוללים גדודים סדירים וגדודים מרחביים. לחיל הרגלים המודרני יש יכולות מגוונות והדבר משתקף במשימות השונות שמוטלות עליו. גדודי חיל הרגלים מסוגלים למלא ארבעה סוגי משימות: משימות תקיפה אווירית, משימות חיל רגלים משוריין, משימות חיל רגלים ממוכן ומשימות חיל רגלים קל. חיל האוויר המלכותי מפעיל צי כלי טיס מבצעי גדול הממלא מגוון של משימות. כלי הטיס המבצעיים כפופים לפיקוד החיל והם מאורגנים בשלוש קבוצות (group) המוגדרות על פי תפקידיהן: קבוצה 1 (קרב), קבוצה 2 (סיוע אווירי) וקבוצה 22 (אימונים ושירותי קרקע). בנוסף, פועלת קבוצה 83 של חיל המשלוח שמפעילה יחידות במזרח התיכון. היחידות המבצעיות כוללות כנפות וטייסות, שהן יחידות הבסיס של החיל. יחידות עצמאיות של החיל מוצבות במתקנים באפגניסטן, באיי פוקלנד, בעיראק ובארצות הברית. חיל האוויר המלכותי מפעיל מטוסי קרב חד משימתיים ורב משימתיים, מטוסי סיור, מטוסי תדלוק אווירי, מטוסי תובלה, מסוקים, כלי טיס בלתי מאוישים ומגוון של מטוסי אימון. יחידות הקרקע הבולטות של החיל הן משטרת החיל ורגימנט ה-RAF, שתפקידו להגן על מתקני החיל. במרץ 2008 פורקו 3 הטייסות הנ"מ האחרונות של החיל, כשהאחריות על התחום הועברה לידיו של רגימנט הארטילריה המלכותי של הצבא הבריטי. סוכנויות אזרחיות של משרד ההגנה הכוחות המזוינים של בריטניה מקבלים סיוע ממספר סוכנויות אזרחיות הכפופות ישירות למשרד ההגנה. למרות שאלו גופים אזרחיים, הם ממלאים תפקיד חשוב בתמיכה בפעילות של הכוחות המזוינים ובנסיבות מסוימות הן פועלות תחת משטר צבאי. תפקידן העיקרי של 13 הספינות של צי העזר המלכותי (Royal Fleet Auxiliary – RFA) הוא לחדש את מלאי האספקה של ספינות הצי המלכותי בלב ים וכן להרחיב את יכולות הלוחמה האמפיבית של הצי באמצעות שלוש הנחתות שברשות החיל. בחיל משרתים כ-2,700 אזרחים והוא ממומן ומנוהל ישירות על ידי משרד ההגנה. משטרת משרד ההגנה (Ministry of Defence Police – MDP) הוא כוח משטרתי (לא משטרה צבאית) שמבצע תפקידי אבטחה, לוחמה בטרור ושירותי חקירה עבור משרד ההגנה. סוכנות הציוד והתמיכה של משרד ההגנה (Defence Equipment and Support - DE&S) הוא ארגון הרכש והתמיכה של משרד ההגנה. הסוכנות הוקמה בשנת 2007 ואיחדה מספר גופים שעסקו בתחומים אלה. נכון ל-2012 הסוכנות מעסיקה כוח אדם של כ-20,000 אזרחים ואנשי צבא. המשרד ההידרוגרפי (United Kingdom Hydrographic Office – UKHO) הוא הסוכנות ההידרוגרפית של ממשלת בריטניה הכפופה למשרד ההגנה ומספקת שירותים בתחום לצי ולגופים אזרחיים. הסוכנות מעסיקה כ-1000 איש. גיוס הגיוס לשלוש הזרועות של הכוחות המזוינים מתבצע בקרב אוכלוסיית הממלכה המאוחדת. עם זאת אזרחי מדינות חבר העמים הבריטי ואירלנד יכולים גם הם להתגייס. גיל הגיוס המינימלי הוא 16, למרות שעד גיל 18 לא משרתים המגויסים בפעילות קרבית. גיל הגיוס המקסימלי תלוי באופי השירות, בין אם הוא סדיר או מילואים ובתלות ביחידה המיועדת ובאופן כללי עומד גיל זה על 22. נכון לשנת 2014 גודל מחזור הגיוס השנתי עומד על 11,880 מגויסים. למעט בריגדת הגורקה והרגימנט האירי המלכותי, נכון לאפריל 2014 משרתים בכוח האדם הסדיר של שלוש הזרועות של הכוחות המזוינים כ-11,200 איש מקרב האוכלוסייה השחורה ואוכלוסיית המיעוטים. מהם, 6610 איש גויסו מחוץ לממלכה המאחדת. בסך הכול מהווה אוכלוסייה זו 7.1% מכל כוח האדם של הכוחות, גידול של 6.6% מאז 2010. נשים גויסו לכוחות המזוינים מאז ראשית שנות התשעים. יחד עם זאת הן עדיין מודרות משירות בתפקידים קרביים. נכון לאפריל 2014 משרתות בכוחות כ-15,840 נשים, המהוות 9.9% מכוח האדם. במקרים ייחודיים שירתו נשים כטייסות קרב בחיל האוויר ובתפקידי פיקוד בצי. איליין וסט היא הראשונה שהגיע לדרגת "מרשל אוויר משנה". קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Pitchfork_(website)] \| [TOKENS: 6815]
Contents Pitchfork (website) Pitchfork (formerly Pitchfork Media) is an American online music magazine founded in 1996 by Ryan Schreiber in Minneapolis. It originally covered alternative and independent music, and expanded to cover genres including pop, hip-hop, jazz and metal. Pitchfork is one of the most influential music publications to have emerged in the internet age. In the 2000s, Pitchfork distinguished itself from print media through its unusual editorial style, frequent updates and coverage of emerging acts. It was praised as passionate, authentic and unique, but criticized as pretentious, mean-spirited and elitist, playing into stereotypes of the cynical hipster. It is credited with popularizing acts such as Arcade Fire, Broken Social Scene, Bon Iver and Sufjan Stevens. Pitchfork relocated to Chicago in 1999 and Brooklyn, New York, in 2011. It expanded with projects including the annual Pitchfork Music Festival (launched in Chicago in 2006), the video site Pitchfork.tv (launched in 2008), the 2008 book The Pitchfork 500, and a print publication, The Pitchfork Review (published between 2013 and 2016). In later years, Pitchfork became less antagonistic and more professional in style, and began covering more mainstream music and issues of gender, race and identity. As of 2014, it was receiving around 6.2 million unique visitors every month. The influence of Pitchfork declined in the 2010s with the growth of streaming and social media. In 2015, it was acquired by the mass media company Condé Nast and moved to One World Trade Center. The Pitchfork president, Chris Kaskie, left in 2017, followed by Schreiber in 2019. In 2024, Condé Nast announced plans to merge Pitchfork into the men's magazine GQ, resulting in layoffs and the closure of Pitchfork Music Festival. The merge drew criticism and triggered concern about the implications for music journalism. In 2026, Pitchfork announced it was moving to a subscription model. History Pitchfork was created in February 1996 by Ryan Schreiber, a high school graduate living in his parents' home in Minneapolis. Schreiber grew up listening to indie rock acts such as Fugazi, Jawbox and Guided by Voices. He was influenced by fanzine culture and had no previous writing experience. Schreiber initially named the website Turntable, but changed it after another website claimed the rights. The name Pitchfork was inspired by the tattoo on the assassin Tony Montana in the film Scarface. Schreiber chose it as it was concise and had "evilish overtones". The first review was of Pacer (1995) by the Amps, and the record store Insound was Pitchfork's first advertiser. Early Pitchfork reviews focused on indie rock and were often critical. The Washington Post described them as "brutal" and "merciless", writing: "The site's stable of critics often seemed capricious, uninvested, sometimes spiteful, assigning low scores on a signature 10-point scale with punitive zeal." Schreiber said the site's early period "was about really laying into people who really deserved it", and defended the importance of honesty in arts criticism. He said he wanted "to be daring, to surprise people and catch them off guard". In 1999, Schreiber relocated Pitchfork to Chicago. He estimated that Pitchfork had published 1,000 reviews by this point. Around the turn of the millennium, the American music press was dominated by monthly print magazines such as Rolling Stone, creating a gap in the market for faster-moving publication that emphasized new acts. Pitchfork could publish several articles a day, greatly outpacing print media. New technologies such as MP3, the iPod and the file-sharing service Napster created greater access to music, and music blogs became an important resource, creating further opportunity for Pitchfork. The contributors Mark Richardson and Eric Harvey said this was an important part of Pitchfork's early popularity, as music fans could share and listen to new music while reading daily updates. In 2000, Pitchfork's 10.0/10.0 review of the highly anticipated Radiohead album Kid A, written by Brent DiCrescenzo, generated a surge in readership and was one of the first signs of Pitchfork becoming a major publication. One of the first Kid A reviews published, it attracted attention for its unusual style. Billboard described it as "extremely long-winded and brazenly unhinged from the journalistic form and temperament of the time". While it was widely mocked, it boosted Pitchfork's profile. Schreiber said he understood the review would attract ridicule, but "wanted Pitchfork to be daring and to surprise people". In 2001, Pitchfork had 30,000 daily readers. As of 2004, Pitchfork had eight full-time employees and about 50 freelance staff members, most of whom worked remotely and co-ordinated through phone and internet. Writers were unpaid for their first six months, after which they could earn $10 or $20 for a review or $40 for a feature. Following staff tensions about Schreiber's advertising income, Pitchfork started paying writers from their first articles at a slightly improved rate. The first full-time employee, Chris Kaskie, formerly of the satirical website The Onion, was hired to run business operations. He later became the president and co-owner. Pitchfork's first professional editor, Scott Plagenhoef, was hired shortly afterwards. Kaskie and Plagenhoef are credited for turning Pitchfork into a professional operation. Also in 2004, Pitchfork published a positive review of the debut album by Arcade Fire, Funeral. The album became a bestseller and is cited as the first major example of Pitchfork's influence on independent music, attracting coverage of Pitchfork from outlets such as the Los Angeles Times. The contributor Jess Weiss said the review "changed everything". By 2005, Pitchfork was attracting around one million readers a month, with an annual revenue of around $5 million. That year, Schreiber said he was uninterested in selling Pitchfork: "It would change into the antithesis of the reason I started it. This is something I am so in love with—this is my entire adult life's work." By 2006, traditional music media, such as print magazines, music video channels and radio stations, had declined or changed focus, but listeners still sought a reliable source of recommendations. Without the limitations of print media, Pitchfork was able to champion emerging independent acts that major magazines, which had to sell millions of copies every year, could not. Schreiber felt the magazines were "not even trying to discover new music ... Publications used to take more chances on artists, putting bands on the cover that they thought deserved to be there." He said Pitchfork was able to take risks as it was not interested in appeasing bands, record labels or advertisers. In 2006, Pitchfork had 170,000 daily readers and was publishing five album reviews a day, with six full-time employees. Schreiber said Pitchfork was able to sustain paid freelancers and eight employees, but was "always cutting it close". He attracted interest from investors but wanted to retain control and journalistic integrity was his priority. That August, several albums, including the forthcoming Joanna Newsom album Ys, leaked online after an internal Pitchfork server was hacked. In the mid-2000s, Pitchfork expanded its operations. In 2006, it launched the annual Pitchfork Music Festival in Chicago. The first Paris Pitchfork Music Festival was held in 2011. Kaskie said it was exciting to see acts Pitchfork had championed playing to large crowds: "We start to see these bands playing in front of audiences 10 times the size of their biggest show ever. That's the goal, man. To put fucking Titus Andronicus in front of 10,000 people." In April 2008, after acquiring the live music show Juan's Basement, Pitchfork launched Pitchfork.tv, a website displaying interviews, music videos and feature-length films. In November, it published a book, The Pitchfork 500, covering the preceding 30 years of music. By the end of the 2000s, Pitchfork had become influential in the music industry, credited for launching acts such as Arcade Fire and Bon Iver. Employees at record labels and record stores would use it to anticipate interest in acts. It was also attracting large sponsors such as American Express and Apple. The influence of Pitchfork on music careers declined around the turn of the decade, as streaming and social media fractured audiences and reduced the need for gatekeepers. Streaming services began to fulfill Pitchfork's function of helping new artists find audiences, and independent music criticism moved to podcasts and YouTube. Declining music industry revenues reduced advertising spending, and Pitchfork faced competition from advertisers such as Facebook. According to the Los Angeles Times, "The internet era that birthed Pitchfork's blend of saucy writing, outre tastes and massive popularity [was] by and large over." Over the following decade, Pitchfork shifted its editorial range and style. It began running news and features alongside reviews, coming to resemble a more conventional music publication. It also diversified from indie rock to cover mainstream music including pop, rap and metal, and began covering issues of gender, race and identity in music, influenced by movements such as poptimism, MeToo and Black Lives Matter. Schreiber said that "our tastes broadened with age and experience", and that Pitchfork could make a difference to social causes. Its reviews also became less critical and its writers made fewer pitches for negative reviews, especially for artists with large fanbases. In 2025, Schreiber said Pitchfork had been suffering an "identity crisis". In July 2010, Pitchfork launched Altered Zones, a blog aggregator devoted to underground and DIY music. In 2011, Pitchfork relocated to Brooklyn, New York. On May 21, Pitchfork announced a partnership with the website Kill Screen, in which Pitchfork would publish some of their articles. Altered Zones closed on November 30. On December 26, 2012, Pitchfork launched Nothing Major, a website that covered visual arts, which closed in October 2013. Pitchfork launched a film website, The Dissolve, in 2013. It closed in 2015, citing "financial challenges". In 2017, Kaskie said he remained proud of The Dissolve and that it was "a huge success from the creative and editorial, design and everything else". In 2013, Pitchfork won the National Magazine Award for general excellence in digital media. That year, the rapper Chief Keef was arrested for violating a probation sentence by using a rifle in a promotional video by Pitchfork. Staff later described the episode as a low point and an example of how Pitchfork mishandled hip-hop artists. In December, Pitchfork launched The Pitchfork Review, a quarterly print journal focused on long-form music writing and design-focused content. Pitchfork planned a limited-edition quarterly publication of about 10,000 copies of each issue, printed on glossy, high-quality paper. About two thirds of the content would be original, with the remaining reused from the Pitchfork website. The International Business Times likened the literary aspirations to The New Yorker and the Paris Review. The Pitchfork Review ended after 11 issues in November 2016. As of 2014, Pitchfork was receiving around 6.2 million unique visitors and 40 million pageviews every month, with an expected annual revenue growth of 25 to 40 percent. Its primary revenue came from advertising. According to the media analytics firm Comscore, Pitchfork had 2.47 million unique visitors that August, more than the websites for Spin or Vibe but fewer than Rolling Stone's 11 million. By this point, Pitchfork was facing mounting financial problems, and Kaskie spent the year searching for funding. On October 13, 2015, the American mass media company Condé Nast announced that it had acquired Pitchfork. At this point, Pitchfork had about 50 employees, with editorial and video production staff in Brooklyn and advertising, sales and development staff in Chicago. The Condé Nast CEO, Bob Sauerberg, described Pitchfork as a "distinguished digital property that brings a strong editorial voice, an enthusiastic and young audience, a growing video platform and a thriving events business". Kaskie said "our needs and wants were converging", and that Pitchfork needed capital and expertise to expand its publication and festivals. The sale boosted Pitchfork's value to advertisers. Previously, Pitchfork's independence had been a key aspect of its image. Schreiber said it would continue to have "creative independence". The acquisition triggered concern; the New York Observer wrote that it was a "death knell for indie rock". The Condé Nast chief digital officer, Fred Santarpia, was criticized when he said the acquisition would bring "a very passionate audience of millennial males into our roster". The Atlantic connected the comment to a 2014 Nielsen report that found that millennial men were heavy music listeners and were more interested in streaming services than other demographics. 88% of respondents to a 2012 Pitchfork poll of readers' favorite music were male, and statistics recorded by Quantcast in 2015 found that 82% of Pitchfork readers were men, most aged 18–34. Responding to Santarpia's comment, Schreiber wrote on Twitter that women were "a huge part of Pitchfork's staff and readership" and that Pitchfork aimed to reach "all music fans everywhere". Following the sale, Pitchfork relocated to the Condé Nast offices in One World Trade Center, Manhattan. On March 13, 2016, Pitchfork launched its first new design since 2011. With Schreiber aiming to create the world's best repository for music content, Pitchfork began creating videos and retrospective articles, covering classic albums released before its founding. As of October 2016, Pitchfork had 4.1 million unique visitors, up from 2.7 million the previous October. Kaskie announced his departure from Pitchfork in May 2017. He had been frustrated by his diminished role under Condé Nast and Pitchfork's reduced autonomy. On September 18, 2018, Schreiber stepped down as the top editor. He was replaced by Puja Patel, who had worked at Spin and Gawker Media, as editor-in-chief on October 15. Schreiber remained as a strategic advisor. He said he later realized that Condé Nast had unrealistic expectations and did not understand Pitchfork. Patel came under pressure to cut costs amid declining traffic from social media, and competition from streaming platforms, which offered a new means for listeners to discover music. Pitchfork staff conflicted with Condé Nast over its attempts to monetize Pitchfork Music Festival by making it into a "luxury" experience. Santarpia left Condé Nast in 2018, leaving Pitchfork under the purview of Anna Wintour, the chief content officer. Two former Pitchfork staffers told The Verge that Wintour did not care about music or understand the internet. Schreiber announced his departure on January 8, 2019, saying he wanted to "keep pushing boundaries and exploring new things". The Los Angeles Times said the departure came at a time of "existential change" for the media industries, citing the rise of streaming services and social media and the downsizing of many major music publications. That month, Condé Nast announced it would put all its publications, including Pitchfork, behind a paywall by the end of the year. It abandoned experiments with Pitchfork paywalls following criticism from readers. In 2020, Condé Nast laid off the executive editor Matthew Schnipper and the features editor and union chair Stacey Anderson. In 2022 and 2023, Pitchfork had about three million unique visitors a month, down by about 36% from 2021. On January 17, 2024, Wintour announced that Pitchfork would merge with the men's magazine GQ. Staff including Patel were laid off, leaving around a dozen editorial staff, including some working on multiple Condé Nast publications. Max Tani of Semafor reported that the remaining staff were "depressed and embarrassed" by the merge. One writer who was laid off, Andy Cush, said "there was this real sense of despair ... about ever having a place to do the kind of work you feel like you're good at and that you're interested in again". As of that month, Pitchfork had the most daily active users of any Condé Nast publication. Journalists reacted with sadness and concern for the future of music journalism. Tani and The Washington Post's Chris Richards expressed disgust that Pitchfork, once independent and provocative, would be absorbed into an establishment men's magazine. The music critic Ann Powers wrote that the merge felt "like a highly conservative move at a time when music has proven to be one of our culture's most beautifully progressive spaces". Another critic, Amanda Petrusich, said it "feels like a death knell for the record review as a form". The producer Dan le Sac, whose 2008 album Angles received a score of 0.2 from Pitchfork, said: "Pitchfork getting gutted is a net negative for musicians everywhere. And I say that as the proud owner of (potentially) the lowest score on the site. Whether you agree with a reviewer or not, music needs more journalism, not less." In The Guardian, Laura Snapes wrote that Pitchfork had provided a vital "leading example" and had been one of the last stable employers of freelance music writers, and doubted that specialist music journalism could survive without it. Schreiber said that commentators were "premature to eulogize Pitchfork", as it retained a skeleton crew continuing its mission, and said he was pleased with the work it had published since the announcement. On July 2, 2024, Pitchfork named Mano Sundaresan, the founder of the music blog No Bells, as the new head of editorial content. Sundaresan denied that Pitchfork was "going away", and said he aimed to adapt it to modern media and cater to more specialized audiences. That October, five former Pitchfork writers launched the music site Hearing Things, which aims to "capture the original independent spirit" of Pitchfork. In November, Pitchfork announced that it had canceled Pitchfork Music Festival but would continue to produce events and "create spaces where music, culture, and community intersect". On 20 January 2026, Pitchfork announced that it was moving to a subscription model; for $5 a month, readers will be able to add comments and scores to reviews and access archived reviews. Sundaresan wrote that "music and music criticism are inherently social" and hoped the change would "deepen our readers' connection to music and each other". Style In the 2000s, Pitchfork's unusual, passionate and stylized reviews differentiated it from the more scholarly and formal style of print magazines such as Rolling Stone. The critic Steven Hyden said it offered an alternative to music magazines at the end of the 20th century, which were publishing content about Star Wars, nu metal and pop punk. He characterized the Pitchfork voice as that of the outsider mocking the mainstream. In The Verge, Elizabeth Lopatto wrote that early reviews were brash, unprofessional and often bizarre, but that this distinguished Pitchfork from traditional media and made it fun to read. Pitchfork contributors said it was immediately divisive among music fans. In the Washington Post, J. Freedom du Lac described Pitchfork as entertaining, "hilariously snarky" and "occasionally even enlightening". The Los Angeles Times writer August Brown described it as "raucous, passionate, sometimes blinkered but always evolving". In Slate, Matthew Shaer wrote that the best Pitchfork reviews were "cagey, fierce, witty and graceful". The journalist Dave Itzkoff described Pitchfork reviews as "defiantly passionate and frustratingly capricious" with an "aura of integrity and authenticity that made such pronouncements credible, even definitive, to fans ... insinuating themselves into the grand tradition of rock criticism, joining the ranks of imperious and opinionated writers". Schreiber described the reviews of one early Pitchfork writer, Brent DiCrescenzo, as dense with dialogue and pop culture references, "exploring outlandish scenarios". Pitchfork's style changed in the 2010s as it broadened its scope and audience, shifting to poptimism. The contributor Craig Jenkins said Pitchfork had needed to change its "walled-in" perspective, and that it had been "antagonistic toward the stuff that the average person would be appreciating". Plagenhoef felt that the inflammatory "stunt reviews" were limiting, and wanted Pitchfork to be seen as trustworthy and thoughtful. Snapes said some had lamented the change, suggesting that it made Pitchfork "a less specific proposition". However, she felt it reflected modern music consumption and found it heartening that Pitchfork was reviewing a variety of genres and artists. Under Puja Patel, who became the editor in 2018, Pitchfork covered more female, non-binary, queer and non-white artists. Pitchfork also switched to a more professional style. The editor Amy Phillips illustrated this by comparing her coverage of the announcement of two Radiohead albums, years apart; the first was excitable, whereas the second was more professional and factual. In 2014, the contributor Nate Patrin said Pitchfork had become "what publications like the Village Voice used to be in terms of letting writers go deep without feeling pressured to talk down to readers", with long-form articles and documentaries. By 2017, according to Bloomberg, its reviews had become "as erudite as those of the music magazines that Pitchfork had all but eclipsed in influence". In 2024, the critic Ann Powers wrote that Pitchfork had "nurtured many of the best and most influential writers working today". She felt that "great music writing messes with productivity by creating a space to slow down and really immerse in someone else's creative work ... The best writing at Pitchfork or anywhere reflects that process and is as variegated as the human experience itself." In 2015, The Guardian credited Pitchfork for pioneering design techniques that combined print design and technical innovation to create the impression of a "forward-facing, vibrant title". Review system By 2021, Pitchfork had published more than 28,000 reviews. Its reviews do not represent an editorial consensus but the opinion of the individual reviewer. Writers who did not want to use their names, or failed to include bylines with their submissions, are credited as Ray Suzuki, similarly to the filmmaker pseudonym Alan Smithee. Unlike other music publications, which typically assign scores out of five or ten, Pitchfork uses a decimal scale of 0.0 to 10.0. The system has drawn mockery as arbitrary and overprecise. DiCrescenzo described it as "knowingly silly", and in 2021 Pitchfork wrote that it was an "admittedly absurd and subjective" signature element. Schreiber said he liked its absurdity and how "it felt kind of scientific without any actual science to it". Early reviews used percentages rather than decimals. In The Ringer, Rob Harvilla wrote that a 10.0 from Pitchfork "carries all the historical weight of five stars in Rolling Stone or five mics in The Source ... with its maddening and theoretically precise approach to decimal places, such that an ocean of feeling separates an 8.1 from an 8.9". Pitchfork has awarded perfect scores to more than 50 albums, most of them in its "Sunday Reviews" feature, which publishes retrospective reviews of classic albums. Artists whose albums have received perfect scores on release include Radiohead, Fiona Apple, Kanye West, Bonnie "Prince" Billy, And You Will Know Us by the Trail of Dead and Wilco. According to Harvilla, a perfect score given to an album on release "qualifies as a seismic event for the rock-critic universe as a whole". Some reviews experimented with the score system. The 2005 Robert Pollard album Relaxation of the Asshole received a simultaneous 10 and 0; the review of the 2007 Radiohead album In Rainbows, which allowed fans to pay what they wanted to download, allowed readers to enter their own score. After Pitchfork changed its content management system to require a number, these albums were given fixed scores. Criticism In the 2000s, Pitchfork reviews were criticized as pretentious, verbose and inaccurate. Itzkoff wrote that Pitchfork was overwrought and sometimes hard to understand, with an abundance of adjectives, adverbs and misused words. Shaer identified examples of "verbose and unreadable writing ... dense without being insightful, personal without being interesting". In City Pages, Lindsey Thomas wrote that its prose was florid and sometimes impenetrable, and contained factual errors. Similar criticisms came from Rob Harvilla of the East Bay Express and Claire Suddath of Time. Responding to criticism in 2006, Schreiber said he trusted his writers' style and opinions. In its early years, Pitchfork was criticized as mean-spirited and elitist, and for publishing reviews that do not meaningfully discuss the music, playing into stereotypes of the cynical hipster. In 2018, the music journalist Robert Christgau described the early years of Pitchfork as "a snotty boys' club open to many 'critics' ... Too many amateur wise-asses and self-appointed aesthetes throwing their weight around." Many scathing early reviews were by Brent DiCrescenzo, who wrote lengthy reviews that rarely addressed the music. For example, his critical review of the 2001 Tool album Lateralus included a lengthy list of equipment used by the drummer. Some Pitchfork reviews consist only of single images or videos, implying the record is beneath critical analysis. Shaer wrote in 2006 that Pitchfork typically triumphed acts it had "discovered" and attacked beloved legacy acts and bands popular on music blogs. Some believed that Pitchfork deliberately waited for excitement to build around an act before dismissing it with a critical review. Itzkoff argued that the obtuse and confrontational style was part of the Pitchfork business model and made their reviews memorable. He suggested that the writers' lack of training or experience, and the fact that they worked for low or no pay, created a sense of authenticity and undermined the authority of traditional media. Schreiber conceded that Pitchfork had a reputation for snobbery, but said its writers were "really just honest, opinionated music fans". In the 2000s, Pitchfork was criticized for focusing on music made by white men, which reflected its staff. Some accused Pitchfork of rockism, a bias in favor of rock music. In 2007, the rapper M.I.A. criticized Pitchfork for assuming that her album Kala had been produced entirely by the male producer Diplo. Another Pitchfork writer described the error as "perpetuating the male-led ingenue myth". M.I.A. and the singer Björk argued that this was part of a wider problem of journalists assuming that female artists do not write or produce their own music. In 2024, the Pitchfork contributor Andrew Nosnitsky argued that hip-hop, not indie rock, was the "defining music" of his generation, but that Pitchfork was viewed as the defining music publication for "purely mechanical and straight-up white-supremacy reasons". Pitchfork has attracted multiple parodies. In 2005, Pitchfork invited the comedian David Cross to write a list of his favorite albums. Cross was surprised by the invitation, citing several insulting Pitchfork reviews of his comedy albums, and instead wrote a "withering and absurdist" article titled "Albums to listen to while reading overwrought Pitchfork reviews". In 2007, the satirical website The Onion published a story in which Pitchfork reviewed music as a whole and gave it a score of 6.8. The music blog Idolator ran a feature asking readers to guess which lines came from Pitchfork reviews and which were fabricated. In 2010, the writer David Shapiro started a Tumblr blog, "Pitchfork Reviews Reviews", which reviewed Pitchfork reviews and assessed their arguments. It attracted more than 100,000 followers and a profile in the New York Times. Influence Spencer Kornhaber of the Atlantic described Pitchfork as the most influential music publication to emerge in the internet age. Itzkoff, a former editor for Spin, described the Spin staff checking Pitchfork regularly: "If it was lavishing attention on a new band, we at least had to ask ourselves why we weren't doing the same: by then, our value as a trustworthy and consistent filter had waned." The online magazine Consequence of Sound emulated Pitchfork early on, "especially as it came to creating an editorial voice, developing a consistent content strategy, and packaging a love of music in a compelling way", according to its founder, Alex Young. The critic Carl Wilson said Pitchfork drove a "feeding frenzy about band discovery" in North American music journalism, with publications vying to discover new acts. In the 2000s, Pitchfork was credited with "making or breaking" musical careers, a phenomenon known as the "Pitchfork effect". In 2006, the Washington Post described Schreiber as an "indie-rock kingmaker" and wrote that "an endorsement from Pitchfork ... is very valuable, indeed". Megan Jasper, the CEO of the record label Sub Pop, said favorable Pitchfork reviews would boost sales and that it became normal for indie rock bands to sell 100,000 records, exceeding expectations. Poorly reviewed albums made no impact. After Pitchfork awarded 9.7 to the debut album by Arcade Fire, Funeral (2004), it became the fastest-selling record in the history of Merge Records. Other acts whose careers were boosted by Pitchfork in the 2000s include the Dismemberment Plan, Clap Your Hands Say Yeah, Modest Mouse, Broken Social Scene, Bon Iver and Sufjan Stevens. Schreiber said they wanted to create a roster of artists whom people discovered through and associated with Pitchfork. Plagenhoef downplayed Pitchfork's influence on musical careers, saying it merely "accelerated the process". After Pitchfork awarded 0.0 to Travistan (2004), the debut solo album by the Dismemberment Plan singer Travis Morrison, his solo career effectively ended. Years later, Morrison described the experience as "frightening and awful". Schreiber said he felt bad for him, but that it was important for Pitchfork writers to be honest. Other albums to receive 0.0 include Zaireeka (1995) by the Flaming Lips, NYC Ghosts & Flowers (2000) by Sonic Youth, Liz Phair (2003) by Liz Phair and Shine On (2006) by Jet. The Jet review consisted entirely of a video of a chimp urinating into its own mouth and was widely shared. The authors of the Phair and Sonic Youth reviews later changed their opinions and apologized to the artists. In Slate, Amos Barshad cited the band Black Kids as the most infamous example of Pitchfork "at its most deleterious". Pitchfork's review of their debut EP, Wizard of Ahhhs, boosted the Black Kids' career; however, it collapsed when Pitchfork gave their debut album, Partie Traumatic (2008), a score of 3.3, with a review consisting entirely of a photograph of two frowning dogs and a frowning emoticon. Plagenhoef said Pitchfork later became more cautious in publishing negative reviews, as they were no longer "little guys on the internet throwing rocks at big artists". As of 2025, the most recent 0.0 rating was for This Is Next, an indie compilation released in 2007. The influence of Pitchfork on musical careers declined with the onset of streaming and social media in the 2010s. In 2017, a senior editor for independent music at the streaming platform Spotify said that Pitchfork no longer had the same impact on music careers. However, according to Tani, "Even as its Gen-X and old millennial fans aged and tastemaking shifted to platforms and influencers, Pitchfork remained the premier publication for music criticism, its year-end lists synonymous with critical acclaim." References External links
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/הקו_הכחול_של_הרכבת_הקלה_בירושלים] \| [TOKENS: 10658]
תוכן עניינים הקו הכחול של הרכבת הקלה בירושלים המקטעים הדרומיים: דצמבר 2029 (משוער) הקו הכחול של הרכבת הקלה בירושלים, הוא קו רכבת קלה עתידי, בין השכונות רמות אלון לגילה, שצפוי להיות השלישי שנחנך מבין קווי הרכבת הקלה בעיר. אורכו של הקו הוא כ-31 קילומטר שלאורכם יוקמו 53 תחנות מתוכן 3 תחנות תת-קרקעיות. הוא צפוי לשרת כ-250,000 נוסעים ביממה, בתדירות של 3–4 דקות בשעות השיא. זאת באמצעות צי של 132 קרונות, שמהווים 66 רכבות. בעת הכרזת הזוכה במכרז בספטמבר 2023, הודיעו משרדי האוצר והתחבורה כי הפעלת הקו צפויה להתבצע בהדרגה בין השנים 2028–2030. תוואי הקו תוואי הקו הכחול מתוכנן להתפרש משכונת גילה בקצהו הדרומי ועד לשכונת רמות בקצהו הצפוני. בדרכו מגילה יעבור בגבעת המטוס, בדרך חברון (כולל תחנה משותפת עם הקו הסגול שיחלוף ברחוב וימשיך לארנונה), בתיאטרון החאן, במתחם תחנת הרכבת ההיסטורית, משם במקטע משותף עם הקו התכלת ברחוב קרן היסוד, ברחוב המלך ג'ורג', יחצה את הקו האדום ברחוב יפו וייכנס למנהרה באורך 1.2 ק"מ מאזור רחוב שטראוס עד שדרות גולדה מאיר. בתוואי המנהרה ייבנו שלוש תחנות אשר ישרתו את תושבי הרחובות שטראוס, יחזקאל ושמואל הנביא. בצומת בר-אילן תחלוק תחנה תת-קרקעית משותפת עם הקו הירוק, משם לשדרות גולדה מאיר כולל תחנות לצד מסוף הארזים, ומשדרות גולדה מאיר התוואי ממשיך עד לשכונת רמות. שלוחה נוספת של הקו בשם הקו התכלת, תתבסס על מרכזו של התוואי הכחול, ותתפצל מהתוואי הראשי בצפון העיר ובדרומה. מדרום הפיצול יתרחש באזור מתחם תחנת הרכבת ההיסטורית, משם תמשיך הרכבת לרחוב עמק רפאים, לשכונת תלפיות, לשכונת קטמונים ולאצטדיון טדי. לצד אצטדיון טדי גם יוקם מתחם תפעולי ("דפו") לתחזוקת קרונות הקו. בצפון יתפצל הקו סמוך לצומת בר-אילן ויחלוף דרך שכונות שמואל הנביא, מעלות דפנה וגבעת התחמושת אל הר הצופים (על מקטע הקו הירוק וקו הקמפוסים שיגיעו גם הם להר הצופים). קו זה יאפשר מסלול נסיעה ישיר לתושבי קטמונים לקמפוס הר הצופים. המקטע הצפוני כולל סלילת מסילה ייעודית לקו באורך של קילומטר בין רחוב יחזקאל דרך הרחובות שמעון הצדיק וקרל נטר אל תחנת הרק"ל בגבעת התחמושת בה יחלפו הקו האדום והקו הירוק. משרד התחבורה ורכבת ישראל בשיתוף עיריית ירושלים מתכוננים להארכת מסילת ירושלים - גנות מתחנת יצחק נבון ועד לתחנת הרכבת ירושלים-החאן כתחנה חדשה ותת-קרקעית לשם כך תחצב מנהרה באורך 2.5 קילומטרים, הכרייה תתבצע מכיוון אזור החאן לכיוון תחנת נבון וזאת כדי לא להפריע לפעילות בתחנה. עלות הפרויקט מוערכת בכ-2 מיליארד שקל והיא אמורה להסתיים בשנת 2032. לפי התוכנית תוקם בנוסף גם תחנת ירושלים מרכז, באזור הצטלבות הרחובות יפו והמלך ג'ורג'. מיקום התחנה באזור זה יאפשר למשתמשים בה נגישות למסלול הקו האדום הקיים והקו הכחול המתוכנן של מערך הרכבת הקלה בירושלים, ולהמשיך בנסיעה כמעט לכל נקודה מרכזית בעיר, וזאת בנוסף לממשק עם הקו הכחול במתחם תחנת החאן ההיסטורית. בתוכניות המקוריות עלתה אפשרות להאריך את הקו ממרכז העיר לכותל ולא למתחם תחנת החאן ההיסטורית, את תוכנית זו בוטלה עקב חשש מפגיעה בחומות ואף בכותל עצמו. יש שהתנגדו לתחנה בחאן בטענה שהתכנון זה שם דגש על נוסעים המגיעים מחוץ לעיר לטובת אטרקציות, אך לא מעניק שירות מיטבי לתושבי העיר, והעדיפו תחנה בצומת אורנים באשר היא נקודה מרכזית בירושלים בין שכונת תלפיות, בקעה, קטמונים והמושבה היוונית, ואף יש בה נקודת מפגש עם הקו הכחול והסגול, אך דעה זו לא התקבלה. מקטע התכלת של הרכבת לצד מקטעי הקו הירוק והקו הסגול, יאפשרו לנייד אלפי צופי כדורגל או כדורסל לקריית הספורט במלחה. היסטוריה תכנון הקו החל בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20, כחלק ממערך הכולל של הרכבת הקלה בירושלים. בתחילה תוכנן כקו רכבת קלה, כולל קטע תת-קרקעי במרכז העיר. אך צוות תוכנית אב לתחבורה בירושלים החליט, בנובמבר 2004, שהתכנון יוחלף לקו אוטובוסים רבי-קיבולת מהירים, עקב שיקולי עלות. חנוכתו של הקו הכחול הייתה מתוכננת לסוף שנת 2006, קצת פחות משנתיים לפני חנוכתו המיועדת של הקו האדום. נשקלו מספר סוגים שונים של אוטובוסים: החל מאוטובוסים מפרקיים רגילים, דרך אוטובוסים מפרקיים ארוכים במיוחד (אוטובוס מפרקי בעל שלושה חלקים ולא שניים כמקובל) ועד לאוטובוסים מפרקיים המונעים על ידי מערכות הנעה בגז או מנועים היברידיים. לאוטובוסים תוכננה תשתית שמאפשרת את תנועתם במסלולים בלעדיים (מת"צים) ולכן גם מהירים ולא נתונים לפקקים, כאשר מסלולים אלו נבנים בתשתית מתאימה, כך שהמרת מסלולים אלו למסלולי רכבת קלה בעתיד, בהתאם לדרישה, יכולה להיעשות בקלות, בעלות נמוכה ובאופן מהיר.[דרוש מקור] העבודות על בניית נתיב התחבורה הציבורית הבלעדי של הקו, ברחובות רחוב המלך ג'ורג', קרן היסוד ודרך חברון החלו בשנת 2004 והסתיימו בשנת 2010. במאי 2007 הודיעה חברת אגד שהיא מתכוונת להפעיל את הקו, אף על פי שמשרד התחברה ביקש להכניס מפעיל אחר לקו ולייצור תחרות במערך האוטובוסים של ירושלים. (בסופו של דבר, בשנת 2021 הוחלפה חברת אגד בסופרבוס) בינואר 2011, נחנכה מערכת האוטובוסים החדשה, הפועלת עם האוטובוסים החדשים (תקן יורו 5) בידי אגד, בקווים המחברים בין שכונות רמות לגילה (קווים 71, 72 ו-31, 32) ובין הר נוף להר חומה (קווים 74 ו-75). בעקבות הצלחת הקו האדום של הרכבת הקלה בירושלים הוחלט לשדרג גם את הקו הכחול לרכבת קלה, זאת מאחר שרכבת קלה מסוגלת להעביר בכל נסיעה נפח נוסעים גדול יותר ממערכת אוטובוסים מהירה. השלמת התכנון המפורט של הקו ואישורו התעכבו במשך מספר שנים, עקב המאבק נגד הקמת מקטע הקו ברחוב עמק רפאים. הוועדה המקומית לתכנון ובנייה של עיריית ירושלים אישרה את תוכנית הקו בינואר 2016, והוועדה המחוזית אישרה את תוואי הקו בדצמבר 2017. במקור תוכנן הקו לעבור לאורך תוואי מסילת הרכבת הישנה לירושלים, שהפסיקה לפעול בשנת 1998 עקב מצב התחזוקה הרעוע של המסילה. עיריית ירושלים (אז בראשות אהוד אולמרט) התנגדה לפתיחתה מחדש של תחנת הרכבת הישנה על רקע כוונה להפוך את התחנה הישנה למתחם נדל"ן, ובמקומה הוקמה תחנת הרכבת מלחה כתחנת הקצה של הקו; כך מסילת הרכבת באזור זה נותרה ללא שימוש וגופי התכנון החליטו להשתמש בתוואי המסילה לרכבת קלה. עם זאת, במהלך תכנון הרכבת הקלה הוקם לאורך תוואי מסילת הרכבת הישנה פארק המסילה, שהפך מהרה לאטרקציה ולאבן שואבת לתושבים מכל השכונות הסובבות. עקב כך עלתה התנגדות מצד תושבים רבים משכונות בקעה, גוננים והמושבה הגרמנית להעברת הרכבת הקלה בתוואי זה. כתוצאה מכך שונתה התוכנית והוחלט להעביר את תוואי הרכבת הקלה ברחוב עמק רפאים. התוכנית כוללת שדרוג המרחב הציבורי ברחוב, שיפוץ כללי וחידוש תשתיות והפיכת הרחוב ל"מדרחוב משולב" בו התנועה משתלבת במרחב הולכי הרגל. בנוסף, הרחוב יפסיק לשמש תנועה עוברת אל מרכז העיר, אך תתאפשר גישה אל מרכז הרחוב משני קצותיו: מכיוון דרך בית לחם ומכיוון צומת אורנים. סמוך להפקדת התוכנית הופעל על העירייה לחץ מצד קבוצת סוחרים ותושבים מהאזור לשנות את התוכנית ולהעביר את הקו בפארק המסילה, כדי לשמור על תנועת הרכב הפרטי ברחוב עמק רפאים ועקב חשש מפגיעה בעסקים ברחוב בתקופת העבודות. מנגד הביעו תושבים רבים ואף סוחרים מהרחוב תמיכה בתוכנית, בטענה שהרחוב ירוויח ממעבר הרכבת וצמצום התנועה הפרטית ברחוב, וכי החלופות האחרות יפגעו בפארק המסילה ובשכונות הסמוכות. בפברואר 2017 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים עתירה של תושבי המושבה הגרמנית בירושלים נגד מעבר תוואי הרכבת הקלה בעמק רפאים. בנובמבר 2017 החליטה הוועדה המחוזית ירושלים לאשר את הקו הכחול אך להחריג ממנו את מקטע עמק רפאים לשם בחינה נוספת של החלופות. בפברואר 2019, ועדת המשנה להתנגדויות של הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה דחתה את ערעור התושבים והסוחרים והכריעה שהוא יעבור בעמק רפאים, אך באוגוסט 2020 החליט בית המשפט המחוזי להחזיר את התוכנית לוועדת התכנון המחוזית להחלטה מחודשת. ב-19 באוקטובר 2020 אישרה הוועדה המחוזית את תוואי הקו במלואו. באפריל 2020, ועדת המכרזים הבין-משרדית פרסמה את מסמכי המיון המוקדם של המכרז להקמת הקו, בעלות מעורכת של 10 מיליארד שקל. ביולי 2021 ועדת המכרזים הבין-משרדית פרסמה את מסמכי המכרז ובחרה חמישה ספקים שעומדים בתנאי הסף. מלבד הקו הכחול, המכרז כולל גם את "הקו התכלת" ו"הקו הסגול", שמהווים חיבורים בין שלושת קווי הרכבת הקלה המרכזיים בירושלים (כחול, ירוק ואדום). כמו כן המכרז מכיל שלוש אופציות למקטעים נוספים: באוגוסט 2022 הוגשו 4 הצעות, קבוצה החמישית בחרה שלא להגיש לאור הפלישה הרוסית לאוקראינה והעובדה שמדובר בשותפות ישראלית-רוסית (עם חברת TMH) כאשר יש מגבלות על שיתוף פעולה עם חברות רוסיות. ארבע קבוצות שהגישו הצעת למכרז הן: ב-21 בספטמבר 2023 הוכרזה הקבוצה הרביעית כקבוצה הזוכה. ההחלטה על הקבוצה הזוכה הייתה אמורה להתקבל עד סוף שנת 2022 אבל בפועל התעכבה למעלה מ-9 חודשים בעקבות חשדות להצעה זולה מדי של הקבוצה הזוכה. ב-6 במאי 2024, פרשה חברת קומסה הספרדית ממעורבותה בפרויקט, בעקבות לחצים פוליטיים בספרד נגד פעילות בישראל, על רקע מלחמת חרבות ברזל. ב-4 ביוני חשף עיתון כלכליסט שגם ספקית הקרונות פסה צפויה לפרוש מהמיזם, בעקבות קשיים כלכליים. בעקבות כך דרשה קבוצת אגד ושיכון ובינוי מוועדת המכרזים לבטל את המכרז. ב-26 בדצמבר פורסם בעיתון כלכליסט שהחברה שצפויה להחליף את פסה ולספק קרונות בשווי חצי מיליארד יורו, היא חברת CRRC הסינית, על אף שלחץ של הממשל האמריקאי גרם לפסול את הצעת החברה במכרז הקו הירוק והקו הסגול של הרכבת הקלה בגוש דן. על פי דה-מרקר, חברת יונדאי רוטם הקוריאנית ניסתה לנצל את הסכסוך האמריקאי מול סין, לצורך שיפור מועמדותה במכרז, כשפנתה ליועץ של ראש הממשלה. באפריל 2025 הגיעה Jtrain לסגירה פיננסית של התקציב בהובלת בנק לאומי לישראל. סביב הסגירה החלה להבחן מחדש מועמדות CRRC לספק קרונות בעקבות לחצים מדיניים. לזכיין ניתן תקופה של שנה לאתר ספקית קרונות חדשה. בעקבות כך, שיכון ובינוי דרשה פעם נוספת מוועדת המכרזים לבטל את המכרז ולאפשר לחברות שהפסידו במכרז להגיש הצעות מחודשות, בטענה שפרישת החברות הזרות היא הפרה של תנאי המכרז, ושהסגירה הפיננסית הייתה מאוחרת וחלקית בשל חוסר הוודאות לגבי ספקית הקרונות. בסופו של דבר הוסרה ההתנגדות ל-CRRC בעקבות הסכמות לרכישת הקרונות מחברת בת שלה, כך שהם ייוצרו בארצות הברית. ביוני 2025 נחתמה העסקה סופית עם חברת בת אוסטרלית של CRRC (CRRC AUS). בתחילת שנת 2022 פורסם מכרז לביצוע המנהרה שהיא חלק מהקו הכחול, המנהרה תתחיל בצומת בר-אילן ותסתיים במרכז העיר. הזוכה במכרז היא "אלקטרה תשתיות" ומשך הביצוע צפוי להיות 4.5 שנים, אורכה של המנהרה עתיד להסתכם ב-2.2 ק"מ ולמנהרה שני פורטלים: הפורטל הצפוני ימוקם בשדרות גולדה מאיר, סמוך להר חוצבים והפורטל הדרומי שימוקם בקצה רחוב שטראוס פינת יפו סמוך לתחנת הרכבת "יפו מרכז". בפברואר 2021 פורסם מכרז ראשון לעבודות תשתית. במהלך שנת 2022, עוד לפני תום המכרז, התחילו עבודות התשתית על תחנת צומת בר-אילן, ובמקטעים רוזמרין, דרך חברון, הר חוצבים, ופת – הפרסה. בינואר 2023 החלו עבודות תשתית לטובת התוואי לצד פארק המסילה מרחוב בן דוסא עד לגשר משה ברעם (סמוך לצומת פת), במסגרת הקו התכלת. בניית התוואי אינה צפויה לפגוע בפארק והעבודות היו צפיות להסתיים בינואר 2024, אך התעכבו עקב המלחמה. במאי 2023 החלו עבודות תשתית בשכונת רמות אלון. בספטמבר של אותה שנה אישרה העירייה תקציב של 350 מיליון ש"ח לצורך קידום זמינות של מקטעים מסוימים לאורך הקו. ב-18 בדצמבר 2024 אישר משרד התחבורה תקציב של 360 מיליון ש"ח לטובת הקו. נכון לסוף שנת 2023, שישה מקטעים של הקו הכחול היו בתהליכי עבודות תשתית: רוזמרין, דרך חברון, הר חוצבים, ויגאל ידין במסגרת הקו הכחול, ובן דוסא ודפו מלחה הצפוני במסגרת הקו התכלת. באוגוסט 2024 הורחבו העבודות עבור הקו בדרך חברון למקטעים נוספים, וכן החלו העבודות במרכז העיר ברחוב הנביאים. עד פברואר 2025, החלו העבודות אינפרא 1, כמעט בכל מקטעי שלב ההפעלה הראשון כבר החלו עבודות התשתית, למעט מקטעי תלפיות, עמק רפאים ורחוב המלך ג'ורג', בהם עיכבה המשטרה את פריסת הסדרי התנועה. באמצע פברואר, החלו עבודות סביב החאן הירושלמי, ועבודות ברחובות שבטי ישראל והנביאים בשכונת מוסררה להקמת נתיב תחבורה ציבורית חלופי לרחוב המלך ג'ורג' לקראת סגירתו. ב-3 ביוני החלו העבודות בשכונת תלפיות, וביולי החלו העבודות בעמק רפאים והעבודות במרכז העיר (רחובות קרן היסוד, קינג ג'ורג') החלו ברבעון האחרון של שנת 2025. בדצמבר 2025 נמסר הקטע הראשון (מקטע בן דוסא - מרחוב בן דוסא עד לגשר משה ברעם (סמוך לצומת פת), במסגרת הקו התכלת) לזכיין המפעיל לאחר סיום שלב עבודות אינפרא 1 על ידי חברת מוריה, לצורך הנחת מסילות והתקנת מערכות. בדצמבר 2024, בהתאם לחוק ההסדרים לשנת 2023, התחיל צוות אב לתחבורה לפרסם את לוחות הזמנים של עבודות הקו הכחול. ברבעון הרביעי של שנת 2024 נכתב כי הפעלת הקו חולקה לשני שלבי הפעלה: קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/בואינג_B-17_מבצר_מעופף] \| [TOKENS: 49621]
תוכן עניינים בואינג B-17 מבצר מעופף בואינג B-17 פליינג פורטרס (אנגלית: Flying Fortress, "מבצר מעופף") היה מפציץ כבד בעל ארבעה מנועים, שפותח בשנות ה־30 של המאה ה־20 עבור הגיס האווירי של צבא ארצות הברית (United States Army Air Corps - USAAC). חברת בואינג התחרתה בחברות דאגלס ומרטין על חוזה לייצור 200 מפציצים. הצעתה של חברת בואינג הייתה טובה בביצועיה מאלה של המתחרות והשיגה נתונים שהיו מעבר לציפיות של חילות האוויר. בואינג איבדה את החוזה לאחר שאב הטיפוס התרסק, אך חיל האוויר התרשם מאוד מן התכנון של בואינג והזמין 13 מטוסים נוספים לניסויים והערכה. המטוס נכנס לשירות ב־1938 אך פיתוחו המשיך במספר רב של חידושים ושיפורים. עם המהנדסים שתרמו רבות לעיצובו נמנה אדוארד קרטיס ולס. במהלך מלחמת העולם השנייה המטוס שירת בעיקר בזירה האירופית, ושם הופעל על ידי חילות האוויר של צבא ארצות הברית (United States Army Air Forces - USAAF) במערכת ההפצצות האסטרטגיות כנגד מטרות תעשייתיות וצבאיות גרמניות. מבסיסיהם באיטליה ובדרום אנגליה פעלו בהתאמה חיל האוויר השמיני של ארצות הברית וחיל האוויר החמישה עשר של ארצות הברית. ההפצצות היו בשעות היום והיוו השלמה להפצצות האסטרטגיות הליליות שביצע פיקוד המפציצים של חיל האוויר המלכותי. מתקפת ההפצצה המשולבת הזאת סייעה לבעלות הברית בהשגת עליונות אווירית מעל מערב אירופה, כהכנה לפלישה לנורמנדי ביוני 1944. מטוסי B-17 השתתפו גם במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט אם כי בהיקף מצומצם יותר ובעיקר בתחילת המערכה, לרוב בגיחות הפצצה על אוניות ושדות תעופה יפניים. כבר עם כניסת המפציץ לשירות החל פיקוד חילות האוויר של צבא ארצות הברית לקדם את המטוס כנשק אסטרטגי: כלי טיס מהיר, הטס בגובה רב ולטווח ארוך ובעל יכולת להגנה עצמית וכושר שרידות גבוה שיאפשר לו לשוב לבסיסו גם אם יספוג נזק רב בקרב. תדמיתו של המטוס לבשה ממדים מיתיים בתוך זמן קצר; סיפורים ותמונות על מטוסי B-17 שנפגעו קשות בפעילות מבצעית ובכל זאת הצליחו לשוב לבסיסם הקנו למפציץ מעמד של סמל ומייצג. מטוסי B-17, שהיו בעלי סייג רום רב יותר מכל שאר המפציצים של בעלות הברית בזירה, הטילו יותר פצצות על גרמניה מכל מפציץ אחר: מתוך 1.5 מיליון טון פצצות שהוטלו במלחמה על ידי מפציצי בעלות הברית בזירה האירופית, 640,000 טון (למעלה מ־40%) הוטלו על ידי ה־B-17.[דרוש מקור] בנוסף לתפקידו העיקרי כמפציץ, שימש ה־B-17 כמטוס תובלה, מטוס ללוחמה נגד צוללות, מטוס למשימות חיפוש והצלה ובתפקידים נוספים. מטוסי B-17 שימשו במגוון תפקידים גם אחרי מלחמת העולם השנייה. מספר מפציצי B-17 שירתו בחיל האוויר הישראלי במלחמת העצמאות ובמבצע קדש. נכון לשנת 2015 היו בעולם עשרה מטוסים מדגם זה שהיו כשירים לטיסה, אם כי אף אחד מביניהם לא היה בשימוש מבצעי פעיל. כמה עשרות מטוסים נוספים נמצאים בתצוגה סטטית או באחסנה. פיתוח ב־8 באוגוסט 1934 פרסם הגיס האווירי של צבא ארצות הברית בקשה לקבלת הצעות למפציץ רב-מנועי, שיחליף את המפציץ המתיישן, מרטין B-10. הגיס האווירי היה מעוניין במטוס שיתגבר את הכוחות האוויריים שהיו מוצבים בהוואי, פנמה ואלסקה. הדרישות שהציב הגיס האווירי מן המטוס המתוכנן היו יכולת נשיאת "מטען מועיל" בגובה של 10,000 רגל (כ־3,000 מטרים) למשימה שתארך עשר שעות, במהירות 320 קמ"ש. תכונות נוספות שאותן הגדיר הגיס כ"מבוקשות" אך לא "נדרשות" היו טווח של 3,200 ק"מ ומהירות של 400 קמ"ש. אב הטיפוס של ה־B-17 נבנה על ידי בואינג ועל חשבונה, והוגדר בחברה כ"דגם 299". אב הטיפוס שילב מאפיינים של הדגם הניסיוני בואינג XB-15 ושל מטוס הנוסעים בואינג 247. לאב הטיפוס הייתה יכולת לשאת פצצות במשקל 2,200 ק"ג, בשני מתלים בתא הפצצות, מאחורי תא הטייס, והיה חמוש בחמישה מקלעים בקוטר 0.3 אינץ' (7.62 מ"מ). ארבעת מנועי המטוס היו מתוצרת פראט אנד ויטני מדגם R-1690 "הורנט", שהפיקו 750 כוחות סוס כל אחד, בגובה 7,000 רגל (2,100 מטרים). טיסתו הראשונה של דגם 299 התקיימה ב־28 ביולי 1935. ריצ'רד ויליאמס, כתב שנכח בטיסה, טבע את המונח "מבצר מעופף" כאשר ראה את הדגם החדש יוצא ממוסכי החברה, כולו סמור במקלעים. צריח מקלע אחד היה יוצא דופן במיוחד, מכיוון שהיה ממוקם בחרטום המטוס, וכך איפשר ירי אל כל מטוס אויב שיתקרב אל המפציץ מגזרתו הקדמית. בואינג זיהתה מיד את הערך שבכינוי "מבצר מעופף" ומיהרה לרשום אותו כסימן מסחרי. בפרסומיה טענה החברה כי דגם 299 הוא המטוס הקרבי הראשון שיוכל להמשיך את משימתו גם אם אחד ממנועיו יצא מכלל שימוש. ב־20 באוגוסט 1935 טס אב הטיפוס מסיאטל לשדה התעופה רייט באוהיו; הטיסה נמשכה תשע שעות ושלוש דקות במהירות שיוט ממוצעת של 406 ק"מ הגבוהה בהרבה מזו של המתחרים במכרז. בבחינת ההצעות השונות במכרז הוכיח דגם 299 כי ביצועיו טובים בהרבה מאלה של מתחריו, דאגלס DB-1 ומרטין דגם 146, שניהם בעלי צמד מנועים בלבד. מפקדי גיס האוויר האמינו שיכולותיו ארוכות הטווח של דגם 299 מתאימות יותר לדרישות חיל האוויר, ועוד לפני תום התחרות בין הדגמים הציע פיקוד הגיס לרכוש 65 מטוסי B-17. ב־30 באוקטובר 1935 המריא אב הטיפוס של דגם 299 לטיסת ניסוי נוספת. צוות המטוס שכח לנתק את נועלי ההגאים, המגנים על משטחי ההיגוי מרוחות בעת חנייתו על הקרקע. בשל נעילתם של המשטחים לא ניתן היה לשלוט על המטוס וזה החל בטיפוס תלול לגובה שבעקבותיה המטוס איבד מהירות, הזדקר, והתרסק. בשל התרסקות אב הטיפוס לא ניתן היה להשלים את הבחינות לדגם 299. אף על פי שאנשי גיס האוויר היה נלהב מהפוטנציאל שבדגם, קצינים בכירים בצבא חששו ממחירו הגבוה – קרוב ל־100,000 דולר, לעומת 58,200 דולר לדגם של חברת דאגלס. ההתרסקות הביאה לכך שלא ניתן יהיה להשלים את ההשוואה בין המטוסים, ובואינג נאלצה, על פי חוקי המכרזים, לפרוש מן המכרז. הזמנת מטוסי ה־B-17 בוטלה, ובמקום זאת הוזמנו 133 מטוסי דאגלס B-18 בולו. למרות התרסקות אב הטיפוס, הגיס האווירי התרשם מאוד מהמטוס, וחיפש דרך לרכוש אותו חרף הכישלון במכרז. לאחר שנמצאה פרצה חוקית, הזמין הצבא ב־17 בינואר 1936 13 מטוסים מדגם YB-17 לניסויים. דגם YB-17 כלל מספר שינויים משמעותיים יחסית לדגם 299, ובהם מנועים חזקים יותר מדגם רייט R-1820-39 סייקלון. דגם 299 היה מספר דגם של החברה שפותח מכספה ומעולם לא ניתן לו סימול צבאי, אך לאחר רכישת הדגמים לניסוי ניתן להם הסימול YB-17 והסימול XB-17 הוחל רטרואקטיבית על הדגם המקורי. 12 מתוך 13 המטוסים שהוזמנו סופקו בין ה־1 במרץ ל־4 באוגוסט 1937, ללהק ההפצצה השני לפיתוח בחינות טיסה ופיתוח תורות לחימה. אחת ההצעות שהועלו ויושמו הייתה שימוש במעין רשימת תיוג הנקראת בד"ח לפני הטיסה, כדי למנוע אסונות מהסוג שאירע לאב הטיפוס, מאז הפך הבד"ח למרכיב סטנדרטי בתעופה. אחד התרגילים הראשונים שהמטוסים השתתפו בו היה יירוט אוניית הנוסעים האיטלקית רקס, בו שלישיית מפציצי B-17 איתרו את האונייה בהצלחה במרחק 980 קילומטרים מהחוף, באוקיינוס האטלנטי. הצלחת התרגיל, שזכתה לפרסום רב, שימשה גם כדוגמה לכוח של המפציץ האסטרטגי והשפיעה על הדיון על חיל אוויר עצמאי בכוחות המזוינים בארצות הברית. המטוס ה־13 הועבר לניסויים של אגף הציוד של הגיס, בשדה רייט. מטוס YB-17 נוסף, ה־14, נבנה לכתחילה לניסויים על הקרקע, שנועדו לבחון את חוזקו של מבנה המטוס. לאחר ייצורו שודרג המפציץ והותקנו בו מגדשי טורבו שהונעו על ידי מפלטי המנועים. המגדשים יצרו בעיות שעיכבו את טיסת הבכורה עד ה־29 באפריל 1938, והמטוס סופק לצבא ב־31 בינואר 1939. עם השלמת הניסויים סומלו המטוסים מחדש כ־B-17, כדי לציין את כניסתם לסטטוס מבצעי. ההתנגדות הראשונית למטוס מצד בכירי הצבא, בשל מחירו הגבוה, דעכה, ובסוף 1937 הוזמנו עשרה מטוסים נוספים, מדגם B-17B. למטוסים היו מדפים והגה כיוון מוגדלים, וחרטום עם חלונות מפלקסיגלס במסגרת במקום החרטום השקוף שהיה בדגם הקודם. צריח המקלע שהיה בחרטום הוחלף בפתח פשוט יותר למקלע, ומעל עמדת הנווט נוסף אסטרודום, כיפה שקופה שנועדה לסייע לנווט בניווט אסטרונומי. בדגם זה הותקנה כוונת נורדן בעמדת המטילן. המנועים הוחלפו במנועים חזקים יותר, הוחלפו מערכות פנימיות שונות ושונו כמה מעמדות הצוות. המטוס הראשון מדגם זה המריא לטיסת הבכורה ב־27 ביוני 1939 ונבנו 39 יחידות בסדרת ייצור אחת. כל המטוסים סופקו לצבא עד ה־30 במרץ 1940 והוצבו בלהקי ההפצצה ה־2, ה־7 וה־19, חוץ מהמטוס הראשון שהושאר לניסויים. רבים מהמטוסים הושבחו בשנים 1940–1941 על ידי הוספת מקלעי 0.5" בעמדות צד. ביולי 1940 הוזמנו עוד 512 מטוסים, אם כי בעת ההתקפה על פרל הארבור, ב־7 בדצמבר 1941 היו בשירות מבצעי בצבא ארצות הברית פחות מ־200 מפציצי B-17; בין 11 בינואר 1937 ועד 30 בנובמבר 1941 סופקו 155 מפציצי B-17 בלבד. עם הצטרפותה של ארצות הברית למלחמה הוגבר קצב הייצור, ובסופו של דבר היה קצב הייצור של מפציצי B-17 הגבוה ביותר מכל המטוסים הצבאיים במלחמת העולם השנייה. עד תום הייצור, במאי 1945, יוצרו 12,731 מטוסים, על ידי מפעלי בואינג, דאגלס ווגה, חברת בת של לוקהיד. ב־1939 הזמין הגיס האווירי של צבא ארצות הברית 38 מטוסים. אלה היו מדגם משופר שהוגדר על ידי בואינג כדגם 299H, ונקרא על ידי צבא ארצות הברית B-17C. בין השינויים שבוצעו היה שינוי במבנה המדפים וההגאים כדי לשפר את ביצועי המטוס במהירויות נמוכות, שונו שלושת צריחי המקלעים, שהיו מעין בועות בולטות ומעוגלות לשני צריחים בעלי מבנה אווירודינמי יותר עם פתחי חלונות למקלעים ומעין "גונדולה" שהייתה צמודה לתחתית המטוס ובה עמדת מקלע נוספת, בדומה לעמדה ההגנתית התחתית המטוס של המפציץ הגרמני היינקל 111 מדגם P. גם בעמדת מקלע החרטום נעשה שינוי, ובמקום עמדה אחת היו בה שש עמדות שמהן ניתן היה לירות במקלע. למטוס נוספו מכלי דלק נאטמים מעצמם, ונוסף שריון להגנת הצוות. באפריל 1940 הזמין הגיס האווירי מטוסים נוספים מדגם 299H. לכתחילה היו מטוסים אלה אמורים להיות מדגם C, אך הוכנס בהם מספר רב של שינויים והצבא החליט שיש להגדירם כתת־דגם חדש, D. השינויים כללו שיפורים במנועים ובמערכות החשמל, תוספת מקלעים, ביטול מנשאי הפצצות החיצוניים מתחת לכנפיים והוספת איש צוות עשירי. מטוסים מדגם C שודרגו לדגם זה. טיסה ראשונה של מטוס מדגם זה הייתה ב־3 בפברואר 1941. דגם B-17E היווה תכנון מחדש של דגם 299. גוף המטוס הוארך בשלושה מטרים, בעיקר בחלקו האחורי, והגאי הכיוון והגובה הוגדלו. ביחידת הזנב המחודשת נוספה לראשונה עמדת מקלען. מכיוון שהגוף היה צר בנקודה זו ולא ניתן היה להרכיב בו צריח, המקלען בעמדה זו כרע על ברכיו והפעיל שני מקלעי בראונינג 0.5. גם מאחורי תא הטייס ובגחון המטוס הותקנו צריחי מקלעים חדשים: צריח המקלעים בגב המטוס היה בעל הפעלה חשמלית ואויש על ידי מהנדס הטיס ואילו בגחון המטוס צריח גחון, שהופעל על ידי מקלען ששכב על בטנו וירה באמצעות תצפית דרך פריסקופ. החלונות הבועתיים שהיו בצידי המטוס הוחלפו בפתחים מלבניים, שבהם עמדו מקלענים והפעילו את נשקם. בחרטום היו עמדות למקלעי בראונינג 0.3. בתוך זמן קצר התברר שצריח הגחון אינו יעיל ושהפעלתו בעייתית מאוד. בשל כך הותקן במקומו צריח כדורי, שהונע ידנית. מנועי המטוס, מדגם רייט R-1820 סייקלון 9 היו, כאמור, בעלי מגדש טורבו ושודרגו לתת דגמים עוצמתיים יותר. לאורך חיי המטוס המשיכו המהנדסים לשדרג את המנועים וכך גם את עמדות המקלעים, שמספרם הוגדל. מטוס מדגם זה טס לראשונה ב־5 בספטמבר 1941. הדגם הבא של מטוס ה־B-17 היה דגם F, שהיה הדגם העיקרי שלחם בשורות חיל האוויר השמיני של ארצות הברית מול הגרמנים ב־1943. חיצונית דמה דגם F לקודמו, דגם E, מלבד חרטום המטוס ששונה והוגדל, וחלונות הפלקסיגלס שהיו במסגרת הוחלפו בחרטום שקוף מאותו חומר, כמעט ללא מסגרת, לשיפור הראייה קדימה. עם זאת, הוטמעו בדגם זה שינויים רבים. דגם זה צויד בצריח הכדורי בגחון המטוס כסטנדרט, אך מדגם שונה. נוספו נושאי פצצות חיצוניים, להבי המדחפים הוגדלו, ומערכות רבות שופרו ובהן מערכות במנועי המטוס, מערכות הבלימה, כני הנסע חוזקו ומערכת החמצן שופרה. מנועי המטוס הוחלפו למנועים חזקים יותר מדגם R-1820-97. מטוס ראשון מדגם זה המריא ב־30 במאי 1942. כאמור, בדגם F היו שינויים רבים וחלקם הותקנו רק בהמשך ייצור הדגם. בשל כך החלו לחלק את המטוסים לבלוקים, מנות ייצור, שכל אחת שונה מקודמתה בכמה שינויים קטנים. חלוקה כזו מקובלת עד היום בייצור מטוסים. קווי הייצור בחברת בואינג לא היו יכולים לעמוד בדרישה הגדולה למטוס, והייצור הועבר גם לשני מפעלים נוספים, האחד של חברת לוקהיד, בחטיבת ווגה בברבנק, קליפורניה, והשני של חברת דאגלס בלונג ביץ', קליפורניה. שני המפעלים הללו הוקמו במיוחד לייצור מטוסי ה־B-17F. המטוסים שיוצרו במפעלים אלו סומנו בהתאם: למטוסים שיוצרו על ידי חברת בואינג נוספו האותיות BO (והמטוסים נקראו B-17F-BO), למטוסים שיוצרו במפעל של חטיבת ווגה של לוקהיד נוספו האותיות VE, ולמטוסים שיוצרו בחטיבה של דאגלס נוספו האותיות DL. מכיוון שהמטוסים שיוצרו בכל מפעל היו שונים מעט ושייכים לבלוקים שונים בייצור הייתה חשיבות לסימול זה. בסך הכל יוצרו 2,300 מטוסים מדגם F במפעלי בואינג, 605 במפעלי דאגלס ועוד 500 במפעל ווגה, ובסך הכל 3,405 מטוסים מדגם זה. דגמי ניסוי נוספים של ה־B-17 כללו את ה־XB-38 וה־YB-40. בדגם XB-39 הותקנו מנועים בעלי מערכות קירור בשמן מדגם אליסון V-1710, כדי למצוא חלופה למנועים מדגם רייט בעת הצורך. הניסיון נזנח לאחר התרסקות אב הטיפוס בטיסתו התשיעית, ומנוע האליסון יועד למטוסי קרב. דגם YB-40 היה דגם שנועד לליווי המפציצים, שהותקנו עליו עמדות מקלעים נוספות: צריח מעל עמדת הקשר, צריח "סנטר", מתחת לחרטום המטוס, וצמדי מקלעים בעמדות בירכתי המטוס. בסך הכל נשא הדגם יותר מ־11,000 כדורים. כל ההתאמות הללו העלו את משקלו של ה־YB-40 ב־4,500 ק"ג יותר ממשקלו של דגם B־17F סטנדרטי. משקל עודף זה הוריד את מהירותו של הדגם והקשה עליו להישאר צמוד למבנה המפציצים הרגילים. הפרויקט בוטל ביולי 1943, גם בגלל קושי זה וגם בשל הופעתם של מטוסי הקרב מדגם P-51 מוסטנג שהיו יכולים להתלוות למפציצים עד למטרה, ייתרו את הצורך במפציץ ליווי מעין זה. עם זאת, צריח הסנטר אומץ והותקן במפציצים הסטנדרטיים. ביולי 1943 הוחל בייצור דגם G, שנחשב לדגם העיקרי והמוצלח של המטוס. המאפיין הבולט של דגם זה, לעומת דגמים קודמים, הוא צריח ה"סנטר", בתחתית החרטום, מתוצרת חברת בנדיקס. הצריח ההידראולי הותקן לראשונה בדגם YB-40, כאמור, והיו בו שני מקלעים. גם שני מקלעי ה"לחי" ועמדות המקלענים בצידי הגוף שופרו. גם עמדת מקלע הזנב שופרה מאוד: החלונות בעמדה הוגדלו לשיפור הראייה וגם העמדה עצמה הוגדלה כדי להקל על המקלען. הכוונת הוחלפה לכוונת מתקדמת יותר, ורדיוס הצידוד של המקלעים הוגדל. העמדה המשופרת נקראה עמדת "שאיין" (Cheyenne) מכיוון שתוכננה במפעל בעיר שאיין. בנוסף, הוחלף צריח בגב המטוס לצריח מתוצרת בנדיקס. בסך הכל הגיע מספר המקלעים בדגם זה לשלושה עשר, לעומת שבעה בדגמים המוקדמים. גם שיפורים אחרים הושלמו, וכל השיפורים שנבחנו בדגם F נכנסו לדגם G כסטנדרט. מטוסי B-17G רבים הוסבו למטרות אחרות, כמו תובלה, מטוסי ניסוי למנועים, וסיור. מטוסים אחרים מדגם זה הוסבו למשימות חיפוש והצלה, וסומלו מאוחר יותר B-17H. גם המטוסים מדגם זה יוצרו במפעלי המשנה, לצד היצור במפעל העיקרי של חברת בואינג. בשיא הייצור יצא מטוס B-17G מקו הייצור של חברת בואינג בסיאטל כל 24 שעות. בסך הכל יוצרו 8,950 מטוסים מדגם זה – 4,035 במפעלי בואינג, 2,395 במפעל דאגלס ו־2,250 במפעל לוקהיד־ווגה. בשלבים האחרונים של מלחמת העולם השנייה הוסבו במסגרת מבצע אפרודיטה לפחות 25 מפציצים לכלי טיס בלת מאויש, מונחים בגלי רדיו ומצוידים במצלמת טלוויזיה. מטוסים אלה הוטענו ב־9,100 ק"ג של חומרי נפץ וסומלו BQ-7, או "טילי אפרודיטה". המטרה הייתה להנחות את המטוסים להתרסק אל מטרות גרמניות מבוצרות, היה ניסיון לתקוף את תותחי ה־V-3 אך בעיקר מעגני צוללות או אתרי שיגור של טילי V-1. לאחר שהתברר שמערכת הבקרה מרחוק אינה אמינה דיה כדי להבטיח המראה בטוחה של המטוס ללא היגוי של טייס, נקבע כי שני טייסים מתנדבים יבצעו את ההמראה ויביאו את המטוס עד לרום של 600 מטר, שם יעבירו את השליטה בו לידי המפעילים במטוס בקרה מלווה ואז ינטשו את המטוס בצניחה. שאר מסלול הטיסה יהיה בשליטה מרחוק. תוצאות המבצע היו גרועות: ארבעה מטוסים התרסקו או התפוצצו עקב תקלות טכניות, ומרבית המטוסים התרסקו בדרכם למטרה עקב בעיות בשליטה מרחוק, אש נ"מ, או החטאה עקב הכוונה גרועה. רק שני מטוסים פגעו קרוב למטרותיהם ורק אחד מהם גרם נזק למטרה. שישה מן הטייסים המתנדבים שהטיסו את המטוסים המיועדים לריסוק נספו כאשר חומר הנפץ במטוסם התלקח והתפוצץ עקב תקלה טכנית בטרם נטשו את המטוס; אחד מהם, היה ג'וזף קנדי ג'וניור, אחיו הבכור של נשיא ארצות הברית לעתיד, ג'ון פ. קנדי. התוכנית בוטלה בינואר 1945. מאפיינים גוף המטוס היה עשוי ממתכת ובנוי בשיטת "המעטה החצי־אחיד" (Semi-monocoque), שבה חלק מסוים מהעומס המבני נותב על גבי המעטה החיצוני של גוף המטוס, שהיה מיוצר מסגסוגת אלומיניום מאומצת, והשאר נותב על גבי קורות אורכיות וחציצים. הכנפיים היו ישרות, הותקנו באמצע גובה גוף המטוס, וניצבות אליו, והיו בעלות מוטה באורך 31.6 מטרים - נתון שנותר זהה בכל דגמי המטוס. ארבעת מנועי המטוס היו מורכבים על הכנפיים, שניים בכל כנף. המנועים היו מנועי בוכנה כוכביים, מקוררים באוויר, בעלי תשעה צילינדר. המנועים היו מתוצרת קרטיס-רייט R-1820 סייקלון, בגרסאות שונות. כל מנוע ייצר 1,200 כוח סוס בעת המראה, כאשר המנועים פעלו ב־2,500 סיבובים לדקה, ו־1,000 כוח סוס בגובה 25,000 רגל (7,620 מטרים). כל מנוע היה מצויד במגדש טורבו מתוצרת ג'נרל אלקטריק, והניע מדחף בעל שלושה להבים, בקוטר 3.54 מטרים. מעטה משטחי ייצוב בזנב המטוס (מייצבי גובה וכיוון) היה עשוי מבד, והותקנו בהם משטחי היגוי וקיזוז. למטוס היו שלושה כני נסע – שניים ראשיים, שהותקנו בבתי המנועים של מנועים 2 ו־3 (הפנימיים), שבהם הותקנו משככי זעזועים, בלמים הידראוליים, ומנגנון חשמלי לקיפול כני הנסע. כן הנסע השלישי היה בזנב המטוס, והתכנס אל תוכו בעת טיסה. קיבולת הדלק של מטוסי B-17 הייתה 2,780 גלון (כ־10,520 ליטר), שנישאו בשישה מכלי דלק נאטמים מעצמם שהיו ממוקמים בכנפיים. במשימות ארוכות טווח הותקנו מכלי דלק נוספים בתוך תא הפצצות, ויחד עמם הוגדלה קיבולת הדלק ל־3,612 גלון, כ־13,670 ליטר. הצוות מנה עשרה אנשים: ארבעה קצינים (קברניט, טייס משנה, מטילן ונווט), שני מש"קים (מהנדס טיסה ואלחוטן) וארבעה חוגרים (שני מקלעני הצד, מקלען הצריח הכדורי ומקלען הזנב). בקדמת המטוס, בחרטום ומתחתיו, היו חמישה אנשי צוות. מפקד המטוס, הקברניט, ישב בחרטום המטוס, בכיסא השמאלי של תא הטייס. הקברניט היה האחראי לכל היבטי הטיסה: הטסת המטוס וביצוע המשימה. הוא היה אחראי גם לגיבוש הצוות ואימונו. מימינו ישב טייס המשנה, ששימש כסגנו וסייע לו בהטסה. מתחתם, בחרטום, ישב המטילן. איש צוות זה היה אחראי על הטלת הפצצות בנקודה הנכונה ובדיוק מרבי. לצורך זה נעזר בכוונת ההפצצה "נורדן", שהייתה מבוססת על מערכת של ג'יירוסקופים ומחשב מכני שבעזרתם קבע את מסלול הטיסה האופטימלי לקראת היעד. בדקות האחרונות שלקראת ההפצצה היה המטילן לוקח לידיו את הטסת המטוס, עד להטלת הפצצות עצמן. בנוסף לתפקיד הטלת הפצצות, אייש המטילן את מקלע ה"סנטר", בתחתית החרטום. מאחורי המטילן, מתחת לתא הטייס, ישב הנווט, שחישב את נתיב הטיסה ואת מיקומו של המטוס. בגגו של תא הנווט היה אסטרודום, מעין כיפה שקופה שנועדה לאפשר לנווט ניווט אסטרונומי, על פי גרמי השמיים. הנווט היה אחראי גם על הפעלת מקלעי ה"לחי", בשני צידי החרטום. מאחורי תא הטייס הייתה עמדת מהנדס הטיסה, שסייע לטייס ולטייס המשנה בתפעול המטוס ומכשיריו הרבים, וכן הפעיל את צריח המקלעים העליון, מעל תא הטייס. בחלקו האמצעי של המטוס ישבו ארבעה אנשי צוות. מתחת לכנף המטוס ישב האלחוטן, שהיה אחראי להפעלת מכשירי הקשר והרדיו שבמטוס. הוא קיבל דיווחים והעביר אותם לקברניט, ושידר מן המטוס לגורמים אחרים. גם האלחוטן הפעיל מקלע, שהיה ממקום בחלון בחלקו העליון של תאו. מעט מאחורי המקלען, בחלקו התחתון של המטוס, היה ממוקם צריח מקלעים כדורי, למעשה חצי כדור. הצריח בלט מתחת לגוף ותפקידו של המקלען שישב בתוכו היה להפעיל שני מקלעים שהיו מותקנים בו והגנו מפני תקיפות מגזרה זו. למקלען בצריח זה הייתה ראות טובה מאוד כלפי מטה, ולכן שימש גם בצופה לכיוון זה. ב"מותן" המטוס (בין הכנפיים לזנב) היו שני מקלענים נוספים, שהפעילו מקלע (אחד כל אחד) מבעד לפתח בגוף המטוס. איש הצוות האחרון היה המקלען שישב בזנב המטוס והגן על המטוס מתקיפות מכיוון זה. בשל הגובה הרב שבו טס המטוס הותקנה במטוס מערכת לאספקת חמצן לכל אחד מאנשי הצוות. בנוסף לדלילות האוויר בגובה רב שרר בו קור עז, ולכן לבשו אנשי הצוות מכנסיים מרופדים בצמר, מעילי צמר עבים, כפפות ומעליהם מצנח וחגורת הצלה שזכתה לכינוי הידוע "מיי וסט" (Mae West). בחלק מזמן הטיסה לא לבשו אנשי הצוות את ציוד ההצלה, וזה היה מונח בתאים בדפנות המטוס, בעלי גישה נוחה בעת חירום. לכל אנשי הצוות היו אוזניות, שהיו חלק מכובעים שהיו עשויים מעור. היסטוריה מבצעית ה־B-17 שירת בפעילות מבצעית במלחמת העולם השנייה, ב־1941, בשורות חיל האוויר המלכותי הבריטי אם כי לא בהצלחה, ובשירות צבא ארצות הברית בדרום מערב האוקיינוס השקט. להק ההפצצה ה־19 פרש לשדה התעופה קלארק בפיליפינים כמה שבועות לפני ההתקפה על פרל הארבור, כשלב ראשון לבניית כוח מפציצים כבדים בזירה זו. ב־8 בדצמבר, שעות ספורות לאחר ההתקפה על אוניות צי ארצות הברית בפרל הארבור, תקפו היפנים את שדה התעופה קלארק והשמידו חצי ממטוסי ה־B-17 שחנו בו; המטוסים האמריקאיים היו במהלך התחמשות ותדלוק לקראת גיחת הפצצה על בסיסים יפניים בפורמוזה. הכוח הקטן שנותר המשיך לפעול נגד מטרות יפניות עד שנסוג לדרווין בטריטוריה הצפונית באוסטרליה. בתחילת 1942 הגיע להק ההפצצה ה־7 ליאווה, עם מטוסי B-17 ו־B-24. טייסת אחת מלהק זה הועברה למזרח התיכון, והייתה לטייסת הראשונה של צבא ארצות הברית שפעלה נגד הגרמנים. לאחר שהיפנים כבשו את יאווה, נסוג הלהק לאוסטרליה, וב־1942 הוחזר לארצות הברית. ביולי 1942 הגיעו מטוסי B-17 ראשונים לבריטניה, ואלה צורפו לחיל האוויר השמיני של ארצות הברית. בהמשך אותה שנה הועברו שני להקים לאלג'יריה, שם צורפו לחיל האוויר השנים עשר של ארצות הברית שפעל בצפון אפריקה. מאוחר יותר נטלו מפציצי B-17 חלק מרכזי במאמצי הפצצות דיוק בשעות היום על מטרות גרמניות שונות, בהן מעגני צוללות, רציפים, מחסנים, שדות תעופה ומפעלים. במערכה האווירית לקראת הנחיתה בצרפת הושם דגש בגיחות של מפציצי B-17 ו־B-24 נגד מפעלי ייצור מטוסים גרמניים, ונוכחותם של המפציצים פעלה למשיכת מטוסי הקרב של הלופטוואפה למערכה, בה נתקלו במטוסי קרב של בעלות הברית. חיל האוויר המלכותי הבריטי החל את מלחמת העולם השנייה ללא מפציץ כבד משלו. המפציצים הגדולים ביותר שעמדו לרשות החיל היו מפציצים בינוניים לטווח ארוך, כמו הויקרס ולינגטון שיכול היה לשאת פצצות במשקל עד 2,000 ק"ג. עד 1941 כבר היה עמוד השדרה של כוח המפציצים הבריטי מורכב מהמפציצים הכבדים שורט סטרלינג והנדלי פייג' הליפקס, אך כדי לתת מענה לצורך במפציץ כבד בתחילת 1940 הגיעו הבריטים להסכם עם הגיס האווירי של צבא ארצות הברית על העברת מטוסי B-17C לרשותם. מטוסים אלה נקראו בבריטניה "פורטרס I". הגיחה המבצעית הראשונה של מטוסים אלה הייתה נגד מעגני הקריגסמרינה בוילהלמסהאפן, ב־8 ביולי 1941, ולא הייתה מוצלחת. ב־24 ביולי תקפו המטוסים את סיירת המערכה שרנהורסט, שעגנה בברסט. בגיחה זו השיגו המטוסים פגיעות טובות יותר וגרמו לאונייה נזק משמעותי יותר. עד ספטמבר של אותה שנה איבד חיל האוויר המלכותי שמונה מטוסי B-17C במשימות מבצעיות או תאונות. משימות רבות בוטלו עקב בעיות מכניות ופיקוד המפציצים החליט על הפסקת גיחות ההפצצה באור יום בשל ביצועיו הגרועים של המטוס. הניסיון שהצטבר הראה שמטוסי ה־B-17C אינם מוכנים עדיין לקרב ושיש צורך בשיפור היכולת הגנתית של המטוסים, בהגדלת יכולת נשיאת החימוש שלהם ובפיתוח שיטות להפצצה מדויקת יותר. המטוסים הנותרים הועברו לפיקוד החופים למטרת לוחמה נגד צוללות, כמטוסי סיור ימי ארוכי טווח. באוגוסט 1942 חוזק מערך ה־B-17 ב־19 מטוסי B-17 מדגם F וב־45 מטוסים מדגם E (שכונו בבריטניה פורטרס סימן II ופורטרס סימן IIA, בהתאמה). לזכות מטוסי ה־B-17 נזקפו 11 הטבעות של צוללות, הראשונה שבהן ב־27 באוקטובר 1942. טייסת 223 של חיל האוויר המלכותי, חלק מלהק 100, הפעילה מטוסי B-17 למטרות לוחמה אלקטרונית. המערכות שהופעלו כונו "סיגר מוטס" (אנגלית: Airborne Cigar, ובראשי תיבות: ABC). המערכת כללה מפעילי רדיו דוברי גרמנית שזיהו וחסמו מערכות שליטה ובקרה גרמניות, שהנחו מטוסי קרב ליליים של הלופטוואפה. לעיתים התחזו כמפעילי מערכות הבקרה עצמן והנחו את טייסי הקרב הגרמניים למטרות שגויות. ב־20 ביוני 1941 הוגדר הגיס האווירי של צבא ארצות הברית כחילות האוויר של צבא ארצות הברית (אנגלית: United States Army Air Forces, בראשי תיבות: USAAF). חילות האוויר ביצעו הפצצות דיוק מגובה רב בשעות היום, תוך שימוש בכוונת נורדן - מחשב אנלוגי אלקטרו־מכני אופטי, מיוצב על ידי גירוסקופ, שנודע גם כ"בלו אוקס" (Blue Ox - שור כחול). היה זה מכשיר סודי ביותר באותה תקופה, שהוזן בנתונים על ידי המטילן ועל פיהם חושבה הנקודה להטלת הפצצות, כדי שתפגענה במטרה. בעת יעף ההפצצה עברה השליטה במטוס לידי המטילן, ששמר על הטסה יציבה ומאוזנת בדקות האחרונות שלפני הטלת הפצצות. ארצות הברית החלה לבנות את כוחה האווירי באירופה זמן קצר לאחר הכרזת המלחמה על גרמניה, ב־11 בדצמבר 1941. יחידות ראשונות של חיל האוויר השמיני של ארצות הברית, ולהן מפציצי B-17E, הגיעו לאנגליה ב־12 במאי 1942, והיו ללהק ההפצצה ה־97. גיחת ההפצצה הראשונה של הלהק הייתה ב־17 באוגוסט, וכוונה נגד צומת רכבות ברואן, בצרפת. בגיחה השתתפו 12 מפציצים מדגם B-17E, בליווי ארבע טייסות סופרמרין ספיטפייר דגם IX (חמש טייסות אחרות הגנו על המפציצים בדרכם חזרה). שישה מפציצים נוספים ביצעו גיחת הסחה לאורך החוף הצרפתי. את הגיחה הוביל מייג'ור פול טיבטס (לימים בריגדיר גנרל וטייס שהטיס את אנולה גיי, המפציץ שהטיל את הפצצה הגרעינית על הירושימה) ואליה הצטרף כמשקיף בריגדיר גנרל איירה אייקר, שזמן קצר לאחר מכן מונה כמפקד חיל האוויר השמיני. המבצע התקיים במזג אוויר טוב והוכתר בהצלחה; נגרם נזק קל בלבד לאחד המפציצים, נזק שלא נגרם מפעילות אויב. חצי מהפצצות נחתו באזור המטרה, נתון שנחשב כהצלחה. הגיחה סייעה להרגיע את חששות הבריטים לגבי יכולתם של המפציצים הכבדים לפעול באור יום בשמי אירופה. שני להקים נוספים הגיעו לבריטניה באותו זמן, כשהם מצוידים במטוסים מדגם B-17F, שהיה הדגם העיקרי למבצעים נגד גרמניה עד ספטמבר 1943. בחודשים הבאים יצאו המפציצים לגיחות הפצצה, שתכיפותן ומספר המפציצים שהשתתף בכל אחת מהן הלכו וגדלו. מנגד, הלופטוואפה השקיע מאמץ גדל והולך ביירוט המפציצים, עד מצב שבו גיחות הפצצה ללא ליווי של מטוסי קרב סבלו אבדות כבדות מכדי שניתן יהיה לשאת בהן. בוועידת קזבלנקה, בינואר 1943, החליטו בריטניה וארצות הברית בין השאר על ביצוע מתקפת מפציצים משולבת (Combined Bomber Offensive). המטרה הייתה להחליש את הורמאכט, לפגוע במורל הגרמני ולהשיג עליונות אווירית. זו האחרונה נועדה להיות מושגת על ידי הפצצת מפעלי ייצור מטוסים, הנחיה שנקראה הנחיית פוינטבלאנק (Pointblank directive, נקרא גם מבצע פוינטבלאנק)), והייתה חלקה המרכזי של המתקפה. מפציצי חילות האוויר של צבא ארצות הברית נועדו להפציץ מטרות נקודה בשעות היום, ומפציצי חיל האוויר המלכותי נועדו לתקוף בשעות הלילה, בעיקר מרכזי תעשייה. מבצע פוינטבלאנק החל בתקיפת מטרות במערב אירופה. מפקד חיל האוויר השמיני, בריגדיר גנרל איירה אייקר, סימנו בעדיפות עליונה, כאמור, מתקפות על תעשיית ייצור המטוסים, במיוחד מפעלים לייצור מטוסי קרב, בתי חרושת למנועים ובתי חרושת למיסבים כדוריים. ההתקפות החלו באפריל 1943 על מפעלי תעשייה מרכזיים, שהיו מוגנים היטב, בברמן וברקלינגהאוזן. הפצצות על שדות תעופה לא הביאו לירידה ניכרת בכוחם של מטוסי הקרב הגרמניים, ולכן הורה אייקר על יצירת להקי B-17 נוספים. הכוח המוגדל יצא לגיחות גדולות נגד מטרות תעשייתיות חשובות בעומק גרמניה. חיל האוויר השמיני הציב את מפעלי ייצור המיסבים בשוויינפורט כמטרה עיקרית, וגיחת הפצצה ראשונה נערכה ב־17 באוגוסט 1943. בגיחה השתתפו 230 מפציצים, שנתקלו בכ־300 מטוסי קרב גרמניים. 36 מן המפציצים התוקפים הופלו, ולא נגרם נזק קריטי למפעלים. בגיחה אחרת באותו יום, נגד מפעלים ברגנסבורג, הופלו 24 מפציצים, ובסך הכל אבדו באותו יום 60 מטוסי B-17.[דרוש מקור] ניסיון נוסף לפגוע במפעלים בשוויינפורט נערך ב־14 באוקטובר 1943, יום שנודע לאחר מכן כ"יום חמישי השחור". ההפצצה הצליחה לגרום למפעלים לנזק כבד ולשבש את העבודה בהם, שיבוש שנמשך עד תום המלחמה, אך במחיר כבד. 300 מטוסי קרב גרמניים הגנו על שוויינפורט, והסבו לתוקפים אבדות כבדות: מתוך 291 המפציצים שהשתתפו בגיחה הופלו 60 מעל גרמניה, חמישה התרסקו בדרך חזרה לבסיסיהם, ושנים עשר נוספים ספגו נזק כבד כל כך עד שלא הייתה ברירה אלא להוציאם משימוש; בסך הכל אבדו 77 מטוסים, למעלה מרבע מכלל המפציצים. 122 מפציצים נוספים סבלו נזק שדרש תיקון לפני שיוכלו לצאת לגיחה הבאה. 650 אנשי צוות אוויר, מתוך 2,900 שהשתתפו בגיחה, לא שבו, אם כי חלקם שרדו והיו לשבויי מלחמה. רק 33 מפציצים חזרו ללא פגע.[דרוש מקור] חיל האוויר השמיני לא היה יכול לשאת אבדות כבדות כאלה; הסתבר שהמפציצים הכבדים פגיעים מאוד למטוסי היירוט כאשר אינם מלווים במטוסי קרב. בשל כך הוחלט על השעיית ההפצצות עד שניתן יהיה לספק להם ליווי של מטוסי קרב לכל אורך הטיסה, מבריטניה ליעדים בגרמניה ובחזרה. גם המפציצים הבריטיים, שעד אותה תקופה נהנו מחסות החושך וסבלו פחות אבדות, החלו להיפגע בשל עלייה ביכולתם של מטוסי הקרב הליליים של הגרמנים. באוקטובר 1943 איבד חיל האוויר השמיני 176 מטוסים, וב־11 בינואר 1944 אבד מספר דומה בגיחות הפצצה נגד ערים בגרמניה.[דרוש מקור] חיל האוויר השמיני נערך מחדש: נצברו עוד מפציצי B-17, ובמקביל החלו להיכנס לשירות מטוסי קרב מסוג P-51 מוסטנג, שהיו בעלי טווח טיסה ארוך, והיו יכולים ללוות את המפציצים לכל אורך המשימה. ברצף של משימות הפצצה שנמשך בין 20 ל־25 בפברואר 1944, וכונה "השבוע הגדול" (Big Week) ביצעו מפציצי B-17, יחד עם מפציצי קונסולידייטד B-24 ליברייטור של חיל האוויר השמיני ומרטין B-26 מראודר של חיל האוויר התשיעי שורה ארוכה של גיחות הפצצה על מטרות בגרמניה. בניגוד לגיחות בחודשים הקודמים, הפעם התלוו למפציצים מטוסי קרב לכל אורך הגיחה - מטוסי מוסטנג ו־P-47 ת'נדרבולט. כעת הייתה מטרת ההפצצות לא רק פגיעה ביעדים קרקעיים אלא גם משיכת מטוסי הקרב הגרמניים לעימות, במטרה לשחוק את הלופטוואפה. במהלך גיחות אלה אבדו 247 מפציצים, אך כעת היו האבדות 7% בלבד מסך הכוח התוקף. חיל האוויר הגרמני איבד עשרות מטוסים, ובניגוד לכוח האמריקני, הגרמנים לא היו יכולים למלא את מקומן של האבדות. בספטמבר 1944 הפעילו 27 להקים של חיל האוויר השמיני (מתוך 42) ושישה להקים של חיל האוויר ה-15 (מתוך 21) מטוסי B-17. אבדות המטוסים כתוצאה מאש נ"מ המשיכו להיות גבוהות, אך ירדו ככל שהמלחמה התקדמה. לקראת הניצחון באירופה, ב־8 במאי 1945, ירד מספר האבדות עד רמה כזאת שלא היה צורך במטוסים למילוי מקום האבדות. למרות ירידה זו, רמת האבדות של חיל האוויר השמיני הייתה גבוהה מאוד: מתוך 10,631 מטוסים שהפעיל החיל אבדו 4,145 מטוסים, קרוב ל־40%. מתוך 115,332 אנשי צוות אוויר שהשתתפו בגיחות ההפצצה, נפגעו 47,483, מתוכם יותר מ־26,000 הרוגים; מנין הנפגעים היה למעלה מ־40% מהכוח הלוחם, אחוז שלא היה דומה לו בשורות בעלות הברית באף זירה אחרת של המלחמה. חיל האוויר של המזרח הרחוק, היחידה האווירית של צבא ארצות הברית באיי הפיליפינים (Far East Air Force, בקיצור FEAF; נקרא כך עד שאורגן מחדש בתחילת 1942 כחיל האוויר החמישי של ארצות הברית) היה מצויד ב־35 מפציצי B-17, שבסיסם בשדה קלארק באי לוזון, כ־70 ק"מ מצפון מערב למנילה. עם קבלת הידיעה על תקיפת פרל הארבור, החל מפקד ה־FEAF להיערך לסיורי אוויר ולתקיפת יעדים יפניים בפורמוזה, על פי התוכניות שהוכנו לפני המלחמה. מסיבה שמעולם לא הובררה לא אישר הגנרל דאגלס מקארתור, המפקד העליון בזירה, את ביצוע הצעדים הללו. שורה של דיונים והחלטות נתונות במחלוקת, שלאחריהן באו כמה אזעקות שווא על התקפות יפניות, עיכבו עוד יותר את אישור הגיחות. כאשר הגיע בסופו של דבר האישור, והמפציצים היו בשלב החימוש והתדלוק, הצליחו מפציצים יפניים להפתיע למרות הכל את ה־FEAF. בהתקפה היפנית הראשונה הושמד מחצית מהכוח האמריקני על הקרקע, ובתוך מספר ימים הושמדה כמעט כל שארית הכוח. מטוסי B-17 השתתפו בקרבות המוקדמים בזירת האוקיינוס השקט, ובעיקר בקרב ים האלמוגים, 4–8 במאי 1942, ובקרב מידוויי, 3–7 ביוני 1942. תוצאות ההפצצות לא היו טובות; תורת הלחימה האמריקנית הכתיבה הפצצות מגובה רב, אך הסתבר שבהפצצת מטרות ימיות מגובה כזה דיוק הפגיעות הוא 1% בלבד. מאידך, הטיסה בגובה זה הבטיחה למפציצים חסינות מיירוט על ידי מטוסי הקרב היפניים, שלא היו יכולים לפעול בגבהים כאלה. בנוסף, החימוש ההגנתי הכבד של המפציצים היה יעיל מאוד נגד מטוסי הקרב היפניים הקלים. שיא פעילותם של מפציצי ה־B-17 בזירת האוקיינוס השקט היה בספטמבר 1942. עד אמצע 1943 הוחלפו כל המפציצים במטוסים מדגמים אחרים, לאחר שמפקד הכוחות האוויריים, גנרל הנרי ארנולד, החליט על החלפתם בזירה זו במטוסי B-24. לאחר העברת רוב מטוסי ה־B-17 לזירות אחרות נותרו מספר מועט של מטוסים, ששימשו בעיקר להצנחת ציוד ואספקה לכוחות שהיו במגע עם האויב. מספר מטוסים שימשו להצנחת כוחות מיוחדים אוסטרליים ליד רבאול. עד לתחילת הליווי על ידי מטוסי קרב, נשענה הגנתם העצמית של המפציצים על מקלעי בראונינג בקליבר 0.5 אינץ' (12.7 מ"מ). ככל שהתעצמה המערכה בשמי אירופה הוסיפה חברת בואינג חימוש ושריון למטוסים, על סמך לקחים שהופקו. בדגם C כלל חימוש המטוס ארבעה מקלעי 0.5 אינץ' ומקלע 0.3 אינץ' (7.62 מ"מ) אחד; בדגם G כבר כלל חימושו ההגנתי של המטוס 13 מקלעי 0.5 אינץ'. עם זאת, הסתבר שמפציץ בודד אינו יכול להתמודד עם מטוסי קרב, ולכן פותחה טיסה במבנה הגנתי, שבו היה על כל המטוסים לחפות זה על זה. טייס אויב שהיה מתקרב למבנה מכל כיוון היה נתקל באש של עשרות מקלעים; טייסי הקרב של הלופטוואפה כינו את המבנים הללו "דרבן מעופף" (גרמנית: Fliegendes Stachelschwein). החיסרון בשיטת הטיסה במבנה כזה הייתה בצורך בשמירה על מיקומו של המטוס: כדי לא לשבור את המבנה ולאבד את היתרונות של ההגנה ההדדית היה על המטוסים לטוס בקו ישר וללא תמרון, דבר שגרם למטוסים להיות פגיעים מאוד לאש נ"מ. גם טייסי הקרב הגרמניים למדו את חסרונות השיטה, והחלו לשנות את הטקטיקה שלהם בהתאם. במקום להיכנס לקרב עם מפציץ בודד עברו הגרמנים למעברי צליפה מהירים. גם המבנים הגדולים של המפציצים וההגנה ההדדית הלכו ואיבדו את יעילותם עם התייעלות שיטות ההגנה הגרמנית, ורק כאשר החלו מטוסי קרב בליווי המפציצים החל כוחו האווירי של הלופטוואפה להישחק וההפצצות החלו לתת את המשקל האסטרטגי שלהן. מפציצי ה־B-17 היו ידועים ביכולתם לספוג נזק כבד ועדיין להשלים את הגיחה ולהחזיר את הצוות לבסיסו בשלום. תועד מקרה בו התנגש מטוס B-17 במהלך הטיסה במטוס פוקה־וולף Fw 190, התנגשות שגרמה לנזק כבד - מנוע אחד יצא מכלל פעולה, מייצב הגובה הימני והגה הכיוון אבדו, והמטוס עצמו נהדף ממקומו במבנה ההגנתי. אנשי צוות אוויר במטוסים אחרים דיווחו כי המטוס הופל, אך צוותו הצליח להחזיר את המטוס לבסיסו ללא נפגעים. תועדו מקרים רבים של מטוסים ששבו לבסיסם עם מנוע אחד בלבד שפעל, הגה כיוון שנהרס, או כנפיים שחלק גדול מהן ניזוק מאש נ"מ.[דרוש מקור] השרידות הגבוהה של המטוסים, מספרם הגדול שהפך אותם למפציצים הדומיננטיים והצלחות של מטוסים ספציפיים שהתפרסמו מאוד, כמו הממפיס בל, עשו את ה־B-17 למפציץ המפתח של המלחמה. גם שיקולים כמו יעילות בקרב ושיקולים פוליטיים תרמו להצלחה זו. הגרמנים בחנו מטוסים שהתרסקו והגיעו למסקנה שבממוצע נדרשות 20 פגיעות של פגזי 20 מ"מ כדי להפיל מפציץ, בתקיפה מגזרתו האחורית. מכיוון שאחוז הפגיעות של טייס ממוצע היה כ־2% בלבד, היה על טייס ממוצע לירות כאלף פגזים כאלה. מטוסי פוקה־וולף Fw 190, ממטוסי היירוט הגרמניים הטובים ביותר, היו חמושים בשני תותחי 20 מ"מ, עם 500 פגזים. מכאן הקושי הרב שהיה לטייסים הגרמניים, והצורך שעלה בשיפור האמצעים כנגד המפציצים. בשלב ראשון הפעילו הגרמנים כנגד המפציצים מטוסים דו־מנועיים שנקראו "משחיתי מפציצים" (גרמנית: Zerstörer), כמו המסרשמיט Bf 110. מטוסים אלה נשאו חימוש כבד בהרבה מזה של מטוסי הקרב, שכלל תותחי 30 מ"מ ומקלע בקליבר 7.92 מ"מ. כמו כן נשאו המטוסים אמצעי ייחודי שכונה שרגה מוזיק (גרמנית: Schräge Musik, מוזיקה מוזרה) שהיה תותח, בדרך כלל בקוטר 20 מ"מ, שירה ישירות כלפי מעלה ואיפשר למטוסי הקרב לפגוע במפציצים תוך כדי טיסה תחתם, גזרה שבה היו המפציצים מוגנים פחות. משחיתי המפציצים היו יכולים לשאת גם חימוש בקוטר גדול בהרבה, כמו תותחים בקוטר 37 מ"מ. חסרונם הגדול של מטוסי הקרב הדו־מנועיים הייתה יכולת התמרון הנמוכה שלהם שהפכה אותם לטרף קל עבור מטוסי הקרב של בעלות הברית שליוו את המפציצים. לאחר שהסתבר שמשחיתי המפציצים אינם הפתרון התמקד הלופטוואפה בשיפור יכולותיהם של מטוסי היירוט החד־מנועיים. כנפיהם של מטוסי יירוט מדגם FW-100 שופרו כך שיוכלו לשאת חימוש רב יותר. מספר המקלעים הוגדל, חלקם במנשאים שניתלו על הכנפיים. תותחי המטוסים הוחלפו בתותחים בעלי טווח ארוך יותר, ומספרם הוגדל לארבעה ואחר כך שישה תותחים. גם כמות התחמושת לתותחים הוגדלה. כדי להגדיל את הדחף שסיפקו המנועים, הותקנו בהם מאיצי חמצן דו־חנקני, וכדי להגן על המטוסים נוסף בהם שריון. הדגם הנפוץ ביותר של משחיתי מפציצים היה דגם A-8/R2 שנשא שני תותחים בקוטר 30 מ"מ וכן רקטות. גרסאות אלה של ה־FW-190 נקראו "שטורמבוק" (גרמנית: Sturmbock, איל ניגוח). יכולתם לפגוע במפציצים הייתה רבה, אך כל התוספות הפכו אותם למגושמים והם עצמם היו זקוקים לליווי של מטוסי מסרשמיט Bf 109. בעלות הברית התמודדו עם האיום החדש על ידי שחרור מטוסי הקרב מליווי צמוד של המפציצים: במקום שייאלצו ללוות את המפציצים מקרוב ויתקשו להתמודד עם מטוסי הקרב הגרמניים, הותר למטוסי הקרב של חיל האוויר השמיני לטוס בנפרד, לפני מבנה המפציצים, למשימות של עליונות אווירית. מטוסי הקרב פגשו את מטוסי הקרב הגרמניים בעודם מתארגנים לתקיפת המפציצים, והסבו להם אבדות כבדות. הגרמנים ניסו שיטות נוספות. הם מצאו שבתקיפת חרטום המטוס, שהיה מוגן בפחות מקלעים, ניתן להפיל מפציץ בארבע או חמש פגיעות בלבד. חרטום המטוס היה נקודת תורפה גם בכך שהטייס היה חשוף ופחות מוגן יחסית משאר אנשי הצוות שבחלק האחורי. מול דרך תקיפה זו ניסו בעלות הברית להתמודד על ידי התקנת צריח מקלעים ב"סנטר" המטוס, מתחת לחרטומו. הגרמנים בחנו שיטות נוספות ומקוריות להתמודד עם האיום המכביד והולך: משגרי רקטות מדגם נבלוורפר (גרמנית: Nebelwerfer, "משליך ערפל") בקוטר 21 מ"מ הותאמו להתקנה על מטוסים, קנה אחד על כל כנף של מטוסי קרב חד מנועיים ושניים על כל כנף של מטוסי קרב דו־מנועיים. אמצעי זה לא היה מוצלח, גם בגלל המהירות הנמוכה יחסית של הרקטה (כ־1,150 קמ"ש) וגם בגלל המסלול הבליסטי שלהן, שהקשו על השגת פגיעות רבות. גם העובדה שבפועל הותקנו משגרים כאלה רק במטוסים מועטים לא סייעה להצלחתו. גם התקנת תותחים כבדים יותר, בקוטר 37 מ"מ, 50 מ"מ ואף 75 מ"מ על מטוסים כמו יונקרס Ju 88 או מסרשמידט Me 410 לא הביאה לתוצאות המצופות. אמצעי מוצלח יחסית היו מטוסי הסילון הגרמניים הראשונים (והראשונים בהיסטוריה שנכנסו לשירות מבצעי) מדגם מסרשמיט Me 262. מטוסים אלה היו בעלי מהירות גבוהה שהקשתה על מטוסי הקרב של בעלות הברית ליירט אותם, ובזכות ארבעה תותחים שהותקנו בחרטומם היו בעלי יכולת טובה לפגוע במפציצים. תותחים אלה, ומאוחר יותר גם רקטות שנשאו, היו יכולים לפגוע במפציצים כאשר מטוסי הקרב הגרמניים נמצאים מחוץ לטווח של החימוש ההגנתי. למרות הצלחה מסוימת, גם מטוסי ה־Me-262 לא הצליחו לבלום את המפציצים, ומטוסי הקרב הבוכנתיים של בעלות הברית מצאו את הדרך להתמודד גם מולם. כ־40 מטוסי B-17 שהתרסקו או שנאלצו לבצע נחיתת אונס שופצו על ידי גרמניה, וכתריסר מתוכם הוחזרו למצב טיסה. על המטוסים נצבע צלב בלקנקרוץ (גרמנית: Balkenkreuz), סמל הורמאכט ועל הגה הכיוון צלב קרס. המטוסים שימשו להערכה וללימוד נקודות התורפה של המפציץ, כדי לאמן טייסים גרמניים ביירוטו. למטוסים אחרים ניתן הסימול דורנייר Do 200 ו־Do 288, והם שימשו למטרות תובלה לטווח ארוך, כולל הצנחת סוכנים ותחזוק מסלולי טיסה סודיים במזרח התיכון ובצפון אפריקה. הגרמנים השתמשו במפציץ למטרות אלו משום שהמטוס התאים למשימות כאלו יותר מכל מטוס אחר שהיה ברשות הגרמנים. מספר מטוסים נשמרו בצבעים ובסימול המקורי של בעלות הברית. הלופטוואפה השתמש במטוסים אלה כדי שיסתננו למבני מפציצים וידווחו על מיקומם וגובה הטיסות. על פי טענות אלו ניסיונות אלה הצליחו בתחילה, אך חיל האוויר השמיני פיתח במהירות נהלים שנועדו להזהיר ולאחר מכן לירות על כל מטוס זר שניסה להצטרף למבנה מפציצים. גם ביפן הוחזרו מספר מטוסי B-17 לכשירות לטיסה, על ידי השלמת חלקים ממטוסים שהתרסקו בפיליפינים ובמושבות ההולנדיות, בעיקר אינדונזיה. שלושת המטוסים המשוקמים, שבהם היו גם כוונות "נורדן" הסודיות, הוטסו ליפן, שם עברו הערכה טכנית מקיפה במעבדת המחקר הטכני של שירות האוויר של הצבא הקיסרי היפני. מבין שלושת המטוסים, שניים היו מדגם E ואחד מדגם D. המטוס מדגם D נחשב למיושן, אך המטוסים מדגם E שימשו לתרגול טקטיקה של מטוסי קרב מול מפציצים. המטוסים הופיעו גם בכמה סרטי תעמולה יפניים כמטוסי אויב. לאחר כיבוש יפן על ידי בעלות הברית לא נמצאו המפציצים, ונראה שנגרטו לקראת תום המלחמה בשל המחסור הקריטי במתכת שהיה ביפן. מטוסי B-17 לא הוצעו לברית המועצות כחלק מהסיוע שהועבר לה, אך לפחות 73 מטוסים הגיעו לרשות חיל האוויר הסובייטי. במהלך יוני 1944 החלו בריטניה וארצות הברית במבצע פרנטיק, במהלכו המריאו מפציצים מבסיס פוג'יה באיטליה, הפציצו מטרות שהיו מעבר לטווח הטיסה הרגיל מהבסיסים באיטליה או באנגליה, ונחתו בבסיס פולטבה בברית המועצות (בשטחי אוקראינה המודרנית). חלק מהמטוסים נפגעו במהלך הגיחה ואחרים נפגעו בעת הפצצה גרמנית על הבסיס בפולטבה. הסובייטים שיקמו 23 מתוך המטוסים הללו וריכזו אותם ברגימנט ההפצצה ה־890, שהיה חלק מדיויזיית המפציצים ה־45. מטוסים אלה לא ביצעו שירות מבצעי. לאחר המלחמה הועבר הרגימנט למפעל בקאזאן, כדי לסייע במאמצי ההנדוס לאחור הסובייטיים לייצור המטוס טופולב Tu-4 שהיה העתק של המפציץ המתקדם יותר מתוצרת ארצות הברית, הבואינג B-29 סופרפורטרס. במהלך המלחמה אירעו חדירות של מפציצים אמריקאיים ובריטים לתוך המרחב האווירי של שווייץ הנייטרלית. חלק מן המטוסים נפגעו במהלך גיחות הפצצה וחיפשו מסלול נחיתה. בכמה מקרים נדירים אירעו טעויות ניווט ומטוסים הפציצו בטעות מטרות בשווייץ. בעת חדירות כאלה היו מטוסי חיל האוויר השווייצרי מנסים ליירט את המפציצים ולהכריח אותם לנחות. אנשי הצוות של המטוסים היו נעצרים, כמתחייב על פי אמנת האג. במהלך אחד מניסיונות היירוט הללו הפילו מקלענים של מפציץ אמריקאי מטוס קרב שווייצרי, ובעקבות זאת סומנו המטוסים השווייצריים בפסים אדומים ולבנים בולטים כדי מלמנוע תקריות מעין אלה. על פי נתונים שווייצריים רשמיים היו 6,501 הפרות של המרחב האווירי השווייצרי במהלך המלחמה. 198 מטוסים זרים נחתו בשטח שווייץ ו־56 התרסקו. באוקטובר 1943 עצרו השווייצרים מטוס B-17F ואת צוותו שהיה בדרכו חזרה לבסיסו מגיחת הפצצה, לאחר שהמטוס נאלץ לנחות נחיתת חירום בעקבות תקלות במנועיו. המטוס הועבר לחיל האוויר השווייצרי שהשתמש בו עד סוף המלחמה. חלקי חילוף למטוס זה נמצאו במטוסי B-17 אחרים שנאלצו לנחות בשווייץ ולא הוחזרו למצב טיסה. לאחר המלחמה בתוך זמן קצר לאחר סיום מלחמת העולם השנייה הוצאו רוב מטוסי ה־B-17 מהשירות. צוותי אוויר הטיסו את המטוסים חזרה לארצות הברית ושם נמכרו רובם לגריטה. מספר מטוסים נותרו בתפקידי תובלת אח"מים, חילוץ ימי וצילום אווירי. פיקוד האוויר האסטרטגי שנוסד ב־1946 עשה שימוש במטוסי B-17 לסיור. מטוסים אלו סומלו בתחילה F-9 ולאחר מכן RB-17, ושימשו בתפקיד עד 1949. עם פירוק חילות האוויר של צבא ארצות הברית והקמת חיל האוויר של ארצות הברית כחיל עצמאי הועברו רוב המטוסים הנותרים לפיקודו. שירות החילוץ האווירי של שירות התובלה האווירית הצבאי הפעיל מטוסי B-17 שכונו "דמבו" למשימות חילוץ אווירי. כבר ב־1943 נעשו הכנות לצייד מטוסי B-17 בסירות הצלה שאותן יוכל להשליך לים במשימות חילוץ, אך רק בפברואר 1945 נכנסו מטוסים כאלה לשירות. מטוסים אלה הופעלו גם בזירת האוקיינוס השקט, במשימות חילוץ והצלה לצוותי מפציצי בואינג B-29 בגיחות על יפן. כ־130 מטוסי B-17 הוסבו למשימות אלה, וסמליהם היו בתחילה B-17H ולאחר מכן SB-17. בחלק מן המטוסים הוסר החימוש ההגנתי, ואילו באחרים שנועדו לפעול באזורי קרבות נשמרה יכולת זו. מטוסי SB-17 שירתו במהלך מלחמת קוריאה ונותרו בשירות בחיל האוויר של ארצות הברית עד אמצע שנות ה־50 של המאה ה־20. במבצע פרשת דרכים שימשו מטוסי B-17 ככלי טיס בלתי מאוישים נשלטים מרחוק שנועדו לטוס ישירות אל תוך פטריית העשן של הפיצוץ הגרעיני ולאסוף חלקיקים מהאטמוספירה מבלי לסכן חיים של אנשי צוות. השימוש היה מוצלח והוביל להסבת מטוסים נוספים לשימוש ככלי טיס בלתי מאוישים נשלטים מרחוק וכמטוסים לשליטה בכלי טיס כאלה, למטרת ניסויים גרעיניים נוספים וניסויים בטילי קרקע אוויר וטילי אוויר־אוויר. 107 מטוסים הוסבו למטרה זו. הפעם האחרונה בה נעשה שימוש במטוס B-17 למטרה זו היה ב־6 באוגוסט 1959. בשנים האחרונות של מלחמת העולם השנייה וזמן קצר לאחריה רכש צי ארצות הברית 49 מטוסי B-17 מעודפי חילות האוויר של צבא ארצות הברית למטרות סיור ולמשימות חילוץ והצלה. המטוסים נשאו את הסימול המקורי של הצבא, עד שב־31 ביולי 1945 סומלו מחדש כ־PB-1 (סימול שהיה בשימוש ב־1925 לציון סירה מעופפת ניסיונית, מודל 50, של בואינג). 32 מפציצים מדגם B-17G הועברו לצי ושימשו כמטוסי שליטה ובקרה תחת הסימול PB-1W. בגחון המטוסים הותקנה אנטנת מכ"ם בתוך ראדום וכן הותקנו מכלי דלק נוספים להארכת הטווח או משך המשימה. הותקנה גם אפשרות לנשיאת מכלי דלק נתיקים על הכנפיים. לכתחילה נבחרו המטוסים בשל חימושם ההגנתי הכבד, אך זה הוסר בהדרגה. המטוסים שימשו בתפקיד עד 1955, והוחלפו בהדרגה על ידי מטוסים מדגם לוקהיד WV-2, הגרסה הצבאית של מטוס הנוסעים לוקהיד קונסטליישן. ביולי 1945 הועברו למשמר החופים של ארצות הברית, באמצעות הצי, 16 מטוסי B-17. ביולי 1946 סומלו מטוסים אלה PB-1G. מטוסי משמר החופים הוצבו בבסיסים שונים בארצות הברית ובניופאונדלנד: חמישה באליזבת סיטי, בצפון קרולינה; שניים בסן פרנסיסקו; שניים בבסיס בארג'נטייה, בניופאונדלנד, אחד בבסיס בקודיאק שבאלסקה ואחד במדינת וושינגטון. המטוסים פעלו בעיקר במשימות חילוץ ימיות, אך גם במשימות לאיתור קרחונים ומשימות צילום ומיפוי. במשימות חילוץ נשאו המטוסים בדרך כלל סירת הצלה שנישאה על הגחון ובמקום צריח התותחים בחרטום היה לעיתים קרובות ראדום מכ"ם. המטוסים פעלו בשירות משמר החופים לאורך שנות ה־50 של המאה ה־20, והאחרון שבהם יצא משירות ב־14 באוקטובר 1959. סוכנות הביון המרכזית, ה־CIA, השתמשה בכמה מטוסי B-17 בפעילותן של כמה חברות קש של תעופה אזרחית: סיויל אייר טרנספורט, אייר אמריקה ואינטרמאונטאיין אוויאשן. חברות אלה היו כיסוי למבצעים של הסוכנות, שכללו בעיקר הצנחת סוכנים אל תוך שטחה של סין העממית. בסיס המטוסים היה בטאיוואן והם הוטסו על ידי צוותים טייוואנים. ארבעה מטוסי B-17 הופלו במבצעים אלה. ב־1957 פורקו מטוסי ה־B-17 הנותרים מהחימוש ההגנתי ונצבעו בשחור. מטוס אחד הועבר לפיליפינים, משם ביצע משימות סודיות לטיבט. מטוסי B-17 השתתפו במשימות חשאיות גם בחוג הקוטב, עוד ב־1962. ה־B-17 לא התאים לצרכיו של חיל האוויר הישראלי: היה זה מפציץ אסטרטגי ארוך טווח, שנועד להפציץ מטרות אסטרטגיות בעומק שטח האויב, בעוד שחיל האוויר הצעיר היה זקוק למטוסים לתקיפת מטרות טקטיות בטווח קצר. עם זאת, הצרכים הנואשים של חיל האוויר במלחמת העצמאות והמגבלות הכבדות על רכישת אמצעי לחימה מולן עמדה המדינה הצעירה הביאו לרכישת כל מטוס אפשרי. האיש שרכש את המטוסים בארצות הברית היה אל שווימר. שווימר, ששירת כמהנדס טיסה במטוסי תובלה והפצצה של חילות האוויר של צבא ארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה, שימש בשנים שלאחר המלחמה כמהנדס טיסה אזרחי בחברת TWA. כדי לסייע בהברחת מטוסים לישראל הקים שווימר חברה בשם "שרותי אוויר שווימר" (Schwimmer Aviation), ובאמצעותה רכש מחברת לוקהיד שלושה מטוסי לוקהיד קונסטליישן וחמישה מטוסי C46 קומנדו מעודפי מלחמת העולם השנייה, והחל לשפץ אותם בשדה התעופה ברבנק בקליפורניה. תוך כדי פעילות זאת הצטרפו אליו, כעובדי החברה בשכר, צוותי אוויר וקרקע לצורך השמשת המטוסים והטסתם. בנוסף למטוסי התובלה הצליח שווימר לאתר ארבעה מפציצי B-17 מדגם G. מטוסים אלה היו מעודפי חילות האוויר של ארצות הברית, שיוצרו מאוחר מכדי שישתתפו בגיחות מבצעיות. שניים מהמטוסים נרכשו על ידי יזם בפלורידה, ושימשו להעברת פירות מפוארטו ריקו למיאמי. שני מטוסים נוספים אותרו בטולסה, אוקלהומה, שם שימשו בחברה אזרחית למטרות צילום אווירי. באחד מהם אף נעשה שימוש בסרט שהופק בהוליווד בראשית 1948. שווימר קיבל מימון לעסקה מאיש הרכש אליהו סחרוב, שהגיע לארצות הברית כדי לקדם בה עסקאות רכש. ארבעת המטוסים שנרכשו הועברו למוסך שבבעלותו של שווימר בברבנק, שם הוכנו לטיסה לישראל. שלושה מתוך ארבעת המטוסים היו ללא הציוד המלחמתי שלהם, בעיקר צריחי המקלעים אך גם מערכות החמצן ומערכות נוספות. במטוס הרביעי נותרו הצריחים ולא הוסרו עם אזרוחו. ב־12 ביוני 1948 היו המטוסים מוכנים לטיסה לאחר הכנות שנעשו במהירות, מחשש (שהיה מוצדק) שסוכני ה־FBI עוקבים אחרי הנעשה במוסך. יעדם הראשון של המטוסים היה שדה התעופה בז'אטץ, בצ'כוסלובקיה. בשדה זה התרכזה אחת מפעילויות הרכש העיקריות של חיל האוויר – קליטת מטוסי הקרב אוויה S-199, והעברתם לישראל. שלושה מהמטוסים הגיעו ליעדם דרך האיים האזוריים. המטוס הרביעי שהוטס על ידי אירוין שינדלר, טייס יהודי ממיאמי, המריא מאוחר יותר, ב־11 ביולי, כשאנשי הבולשת הפדרלית בעקבותיו. המטוס טס תחילה לווסטצ'סטר שבלונג איילנד ומשם לניופאונדלנד, כדי לצאת מתחומי ארצות הברית לפני שיוחרם המטוס. למרות מאמציהם, נעצר צוות המטוס עם נחיתתו בניופאונדלנד. ב־14 ביולי שוחרר הצוות לאחר שנקנס ב־100 דולר, ושלטונות קנדה הורו לצוות לטוס חזרה לניו יורק. ב־16 ביולי המריא המטוס, ובניגוד להנחיה טס שוב לאיים האזוריים, אך נאלץ לשוב לקנדה לאחר תקלות במנועיו. לאחר תיקון התקלה הורו שוב הרשויות בקנדה למטוס לשוב לניו יורק, והפעם בליווי מטוס קרב. ואולם, לילה לפני מועד ההמראה המתוכנן, הלילה שבין 17 ל־18 ביולי, המריא המטוס והפעם הצליח להגיע לאי סנטה מריה באיים האזוריים. עם נחיתתו הוחרם המטוס על ידי שלטונות פורטוגל והצוות נעצר. אנשי הצוות שוחררו ב־24 ביולי ושבו לארצות הברית ושם נעצרו על ידי השלטונות. המטוס עצמו נרכש על ידי הרפובליקה הדומיניקנית. בז'אטץ הוכשרו המטוסים תוך עבודה מאומצת ואלתורים רבים. במקום המקלעים המקוריים הורכבו מקלעים קלים מעודפי חיל הרגלים הגרמני ואולתרו כוונת הפצצה. עם תום ההפוגה הראשונה הועברה מהארץ הוראה להבאת המפציצים בארץ. בדרכם לשדה עקרון, לימים בסיס תל נוף, הוטל על המפציצים לתקוף מטרות מצריות שונות. במהלך הגיחה, שהתבצעה ב־15 ביולי 1948, הפציץ מטוס אחד את קהיר, בה תקף את ארמונו של המלך פארוק. מטוס נוסף תקף את רפיח, והמטוס השלישי שנועד להפציץ את אל עריש לא מצא את מטרתו ותקף במקום זאת את עזה. עם הגעת המטוסים הוחלט על הפעלתם בטייסת ייחודית, טייסת 69 ("הפטישים"), בפיקוד ריי קורץ. בימים הבאים יצאו המפציצים לגיחות מבצעיות מבסיס עקרון, לעיתים כמה פעמים ביום. המטוסים יצאו בתחילה בליווי מטוסי קרב, אך תוך זמן קצר התברר כי חילות האוויר הערביים אינם מנסים ליירט את המפציצים ואין צורך בליווי. במלחמת העצמאות השתתפו המטוסים במבצע יואב, מבצע חירם, מבצע חורב ובקרבות עשרת הימים. המפציצים השתתפו בהפצצות ובהתקפות על מטרות בשטח האויב בעזה, רפיח, אל־מג'דל, אל עריש, פלוג'ה, טולכרם, שכם, שדה התעופה אל מאזה בפרברי דמשק, ועוד ב־1 בינואר 1949 תקפו מפציצי B-17 ישראליים שתי אוניות מלחמה מצריות שהפגיזו את תל אביב, אך ההפצצה לא הייתה מדויקת והפצצות החטיאו את מטרתן. בסך הכל ביצעו המפציצים כ־200 גיחות במהלך המלחמה. לאחר המלחמה הועברה טייסת 69 לבסיס חצור, אך תוך זמן קצר הוחזרה לבסיס תל נוף, שם רוכזו כל המטוסים הרב מנועיים שהיו אז לחיל האוויר, כולל מטוסי תובלה ומטוסי קרב והפצצה, כמו ה־B-17 והמוסקיטו. ב־1953 הועברה הטייסת שוב לחצור. במהלך שנים אלו היו רק שניים מהמטוסים במצב שמיש. חיל האוויר ומחלקת הרכש במשרד הביטחון הצליחו לרכוש במהלך השנים צריחי מקלעים מקוריים, ואלה הותקנו במטוסים. באחד מהם אף הותקן מכ"ם לסיור ימי, במטרה לנצל את הטווח הגדול של המטוסים למשימות סיור כאלה. ב־30 בספטמבר 1954 ליווה מטוס B-17 את אוניית הסוחר "בת גלים" בניסיונה לחצות את תעלת סואץ תוך הנפת דגל ישראלי. ביוני ויולי 1954 הועברו המטוסים לאחסנה במפעל "בדק" (לימים התעשייה האווירית לישראל) בנמל התעופה לוד. מצב האחסנה הוגדר "אחסנה חיה", בה ניתן להחזיר את המטוס לפעילות תוך זמן קצר. במהלך הבאת מטוסי המיסטר שימשו המטוסים כממסר מעופף לאורך נתיב הטיסה של המטוסים לארץ. לקראת מבצע קדש, בסוף אוקטובר 1956, הוחזרו שניים מהמטוסים לשירות מבצעי. המטוסים הופעלו מבסיס רמת דוד, בשל הטווח הארוך שלהם. החשש ממטוסי הקרב הסילוניים המצריים הביא לכך שמטוסי ה־B-17, כמו כל מטוסי הבוכנה של חיל האוויר, לא הופעלו עד להשגת עליונות אווירית, ורק ב־31 באוקטובר, יומיים אחרי תחילת המלחמה, החלו לפעול. גיחות הפצצה על מוצבי רפיח ב־1 בנובמבר לא התבצעו בשל ערפל, וגיחות על עזה היו חסרות משמעות. ב־2 בנובמבר תקפו המפציצים את שארם א־שייח', כחלק מהמאמץ של חטיבה 9 לכבוש אותה. בסך הכל ביצעו המפציצים שמונה גיחות במהלך המבצע, ארבע בגזרה הצפונית וארבע בגזרה הדרומית. לאחר המלחמה הוחזרו המטוסים לאחסנה חיה במפעלי בדק, וב־1958 הוחלט סופית על הוצאתם משירות. אחד המטוסים נקנה על ידי חברת הסרטים "סרטי קולומביה", לצורך צילומי סרט. B-17 מבצר מעופף כסמל ה־B-17 הפך לאחד מסמליה הבולטים של עוצמתה הצבאית של ארצות הברית, ובפרט כוחה האווירי. עוד מתחילת ייצורו קידמו אנשי הגיס האווירי של ארצות הברית את המטוס כנשק אסטרטגי, ויצרנית המטוס, בואינג, אימצה בחום את הכינוי שהודבק למטוס, "מבצר מעופף". ב־1943 נבדקה מידת פרסומו של המטוס לעומת המפציץ קונסולידייטד B-24 ליברייטור; מבין 2,500 נשאלים, 90% הכירו את ה־B-17, לעומת 73% שהכירו את ה־B-24.[דרוש מקור] כדי לשווק את המטוס, ביצעו המפציצים טיסות ייחודיות שזכו לפרסום רב. עם מסירת המטוסים הראשונים לכנף ההפצצה 2 נערכו טיסות לקידום המטוס, תוך מתן דגש על הטווח הגדול של המטוס ועל ניווט מדויק. ב־1938 הוטס דגם הניסוי, YB-17, מהחוף המזרחי לחוף המערבי של ארצות הברית, תוך קביעת שיא חדש של 13 שעות ו־27 דקות. בדרך חזרה נשבר השיא בטיסה לכיוון זה, כאשר המטוס טס במהירות ממוצעת של 394 קמ"ש, ובסך הכל 11 שעות ודקה אחת. שישה מטוסים מכנף 2 המריאו ב־15 בפברואר 1938 לטיסת רצון טוב שזכתה לפרסום נרחב, בדרכם לבואנוס איירס, מרחק של 19,000 ק"מ. המטוסים שבו ב־27 בפברואר, ושלושה ימים לאחר מכן יצאו שבעה מטוסים לטיסה ארוכת טווח נוספת, הפעם לריו דה ז'ניירו. במשימה אחרת, שזכתה לפרסום רב, "יירטו" (כתרגיל בלבד) שלושה מטוסים אוניית משא איטלקית במרחק של 980 ק"מ מהחוף המזרחי של ארצות הברית.[דרוש מקור] טייסים רבים העדיפו את ה־B-17 על פני ה־B-24, בשל יציבותו הרבה והקלות בהטסתו במבנה. המערכות החשמליות שבו היו פחות פגיעות מהמערכות ההידראוליות של ה־B-24, ויכולתו לטוס כאשר אחד מן המנועים נפגע הייתה טובה יותר. חיל האוויר השמיני של ארצות הברית העדיף בגלוי את מטוסי ה־B-17; מפקדו, לוטננט גנרל ג'יימס דוליטל, שאף לכוח שיהיה מורכב רק ממפציצי B-17 ומטוסי קרב P-51, כדי לפשט את הלוגיסטיקה, ואנשי מטהו תמכו בגישתו והצביעו על השרידות והיעילות הרבים יותר של ה־B-17. אחד מהמרכיבים העיקריים בתדמיתו של ה־B-17 הייתה, אכן, שרידותו. סיפורים רבים התפרסמו, ולצידם צילומים מפורסמים, שהראו מטוסי B-17 שנפגעו קשות בקרב ובכל זאת הצליחו לשוב לבסיסם. ביצועיהם של מטוסי ה־B-17 היו נחותים יחסית לאלה של ה־B-24, ואלו האחרונים יוצרו במספר רב יותר מהמבצרים המעופפים. ואולם שביעות הרצון של צוותי ה־B-17 הייתה גבוהה יותר.[דרוש מקור] כאמור, בסך הכל יוצרו 12,371 מטוסי B-17 על דגמיהם השונים. כ־5,000 מתוכם הושמדו, בקרב או בתאונות. שאר המטוסים הועברו עם תום המלחמה לאחסנה ומאוחר יותר, לקראת סוף שנות ה־40 של המאה ה־20, נגרטו. מטוסים רבים הועברו לבתי קברות למטוסים. חלק מהמטוסים הללו הוסבו לשמש כמטוסים בשליטה מרחוק לאימון כמטרות לטייסי קרב. למטוסים אלה ניתן הסימון DB־17 ו־QB-17. מטוסים אחרים הוסבו לשמש כמטוסים להתראה מוקדמת, חיפוש והצלה ולחיזוי מזג אוויר ושירתו בשורות צי ארצות הברית ומשמר החופים של ארצות הברית, וזכו לסימול PB-1W או PB-1G. מטוסים אחרים הועברו לשימוש במדינות זרות, בהם מטוסים ששימשו בצרפת לצילום אוויר ומיפוי. מאוחר יותר, משנות ה־60 של המאה ה־20 ועד שנות ה־80, הוסבו מטוסי B-17 למשימות תובלה, בעיקר של מטען בתפזורת, ריסוס אווירי וכיבוי אווירי. בתחילת שנות ה־70 החלה תנועה של שיקום מטוסים היסטוריים על ידי גופים פרטיים וממלכתיים. בארצות דוברות אנגלית נקראים מטוסים אלה "וורבירדס" (אנגלית: Warbirds, ציפורי מלחמה). הפופולריות הרבה של מטוסי ה־B-17 במלחמת העולם השנייה הפכה אותם ליעד מבוקש עבור המשקמים, אם כי נותרו מטוסי B-17 שלמים בודדים בלבד. נכון לאוגוסט 2013 היו בעולם כולו 46 מטוסי B-17 שלמים, בכל המצבים: בעלי יכולת טיסה, בתצוגה ובמצב שיקום. תעשיית הסרטים בהוליווד הציגה מטוסי B-17 בסרטי התקופה, ובהם הסרטים "חיל האוויר" (Air Force) (אנ') של הבמאי הווארד הוקס (1943), בכיכובו של ג'ון גרפילד, ו"טייסי השחקים" (Twelve O'Clock High) שיצא ב־1949, בבימוי הנרי קינג ובכיכוב גרגורי פק. סרט זה זכה בשני פרסי אוסקר. שני הסרטים הללו זכו לשיתוף פעולה מלא מצד חיל האוויר של ארצות הברית ובשניהם שולבו מטוסים של חיל האוויר וצילומים אמיתיים שצולמו בעת משימות מבצעיות (בסרט "שעה שתים עשרה גבוה"). סרט זה עובד לסדרת טלוויזיה ב־1964, ששודרה במשך שלוש שנים ברשת ABC באותו שם. הסרט הבריטי "אוהב המלחמה" (The War Lover) (אנ') שיצא לבתי הקולנוע ב־1962 בכיכוב סטיב מקווין ורוברט וגנר עשה שימוש בקטעים מתוך הסרט "שעה שתים עשרה גבוה", כמו גם בשלושה מטוסי B-17 משוקמים. המפציצים הופיעו גם בסרט "טייס ניסוי" (Test Pilot) (אנ') מ־1938, בכיכובם של קלארק גייבל וספנסר טרייסי. קלארק גייבל הופיע שוב יחד עם ה־B-17 בסרט "החלטה פיקודית" (Command Decision) (אנ') ב־1948. גייבל עצמו שירת כקצין בתפקיד מקלען זנב של מפציץ B-17, ואף נטל חלק בחמש משימות מבצעיות וזכה במדליית האוויר ובצלב הטיסה המצוין. סרט נוסף שבו הופיע ה־B-17 היו "טורה! טורה! טורה!" שצולם ב־1970. אחד מן המפציצים המפורסמים ביותר היה מטוס מדגם F שכונה "ממפיס בל". המטוס ביצע 29 גיחות הפצצה מעל גרמניה בין 7 בנובמבר 1942 ל־4 במאי 1943, ללא נפגעים מבין אנשי צוותו ומבלי שנפגע באופן חמור. לאחר הצלחה זו, הוחזרו המטוס וצוותו למסע בארצות הברית כדי לחזק את המורל וכדי לעודד רכישת איגרות חוב למימון המלחמה. סיפורו של המפציץ צולם לסרט תיעודי על ידי צבא ארצות הברית ב־1944, וסרט זה עובד לסרט עלילתי ב־1990 בשם ממפיס בל, בכיכובם של מת'יו מודין, אריק סטולץ והארי קוניק ג'וניור. מטוסי B-17 מופיעים בסרטים נוספים, ובהם הסרט הבריטי "הדרך לכוכבים" (The Way to the Stars) (אנ') מ־1945, הסרט "פורטרס" (Fortress) (אנ') מ־2012, ועוד. בנוסף לסרטים מאוזכר המטוס ביצירות אמנות שונות. להקת קנזס מתארת בשירה "איקרוס II" (באלבום Somewhere to Elsewhere) את מעשה ההקרבה של טייס B-17. לאחר שמטוסו נפגע הוא מורה לצוות לנטוש ונותר לבדו להטיס את המטוס עד להתרסקותו. יצירות אמנות נוספות עוסקות בסבל הפסיכולוגי והפיסי של הצוותים, בעת טיסות מבצעיות בגובה רב, ובאחוז האבדות הגבוה. המשורר רנדל ג'רל כתב את הפואמה "מותו של מקלען הצריח הכדורי" (Death of the Ball Turret Gunner) ואחד מחלקי הסרט "רוק בחלל" מציג את אופיין של משימות אלה. הצריח הכדורי היווה השראה ליצירות נוספות, כמו הפרק "המשימה" (The Mission), אותו ביים סטיבן ספילברג, בסדרה "סיפורים מופלאים" (1985). גרסאות מפעילות נתונים כלליים נתונים עבור מטוס B-17G להלן השוואה בין דגמי המטוס העיקריים, E,‏ F‏, ו־G: לקריאה נוספת קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/הרכבל_לכותל] \| [TOKENS: 7490]
תוכן עניינים הרכבל לכותל הרכבל לכותל הוא מיזם עתידי שעיריית ירושלים מתכננת לבנות באגן העיר העתיקה שבירושלים, כדי ליצור מענה תחבורתי לעומסי התנועה הכבדים במקום ולאפשר גישה קלה לאזור הכותל ועיר דוד. הממשלה אישרה את המיזם במאי 2017, ובספטמבר 2020 פרסמה עיריית ירושלים מכרז לבחירת יזם לפרויקט. במאי 2023 פרסמה חברת מוריה מכרז עבור שירותים להקמת הרכבל. ב-9 בדצמבר 2023, פרסמה עיריית ירושלים מודעות בדבר הפקעה במתווה של "רכישה לצורכי ציבור", לצורך קרקעות שעליהם יבנו העמודים לרכבל. היסטוריה הרעיון להקמת רכבל לשיפור הנגישות להר ציון עבור התיירים המבקרים במקום, עלה לראשונה בשנת 1961. חברה שווייצרית תכננה רכבל שיכיל 80 קרוניות ויוכל לשנע 1,000 נוסעים בשעה. הרעיון לבסוף נגנז, בעיקר עקב הפגיעה הצפויה בנוף. לאחר מלחמת ששת הימים עברה העיר העתיקה לידיים ישראליות, מדינת ישראל לא בנתה תשתית מתאימה להיקף הגדול של התיירות, והשקיעה בעיקר בשיפוץ האזור ובפיתוח האתרים שבו מבלי לתת מענה לנושא התחבורה. עם הזמן שוב גבר הצורך במציאת פתרון תחבורתי לאזור. תחילה העלו ברשות לפיתוח ירושלים ובעיריית ירושלים את הרעיון להקים קו רכבת קלה לכותל כחלק מהפרויקט להסעת המונים בירושלים אולם יישומה של תוכנית זאת עלול היה לקחת שנים רבות בשל הקשיים בחפירות באזור (חשש ממציאת פריטים ארכאולוגים), כך שהיה צורך להעלות תוכנית שביצועה יארך זמן קצר יותר[דרוש מקור]. כך עלה לראשונה ברשות לפיתוח ירושלים הרעיון של רכבל, עלותו תהיה נמוכה יותר, הקמתו מהירה יותר ולצורך בנייתו לא יהיה צורך בחפירה מסיבית[דרושה הבהרה][דרוש מקור]. ב-30 באפריל 2013 הכריז ראש העירייה ניר ברקת שהרכבל יתחיל לפעול בעוד שנתיים. ב-28 במאי 2017 אישרה הממשלה את המיזם ובנייתו הייתה אמורה להסתיים ב-2021. במאי 2018 אישרה הממשלה תקציב של 200 מיליון ש"ח לפרויקט, שבהמשך עודכן ל-220 מיליון שקלים. בספטמבר 2020 פרסמה עיריית ירושלים מכרז לבחירת יזם לפרויקט. אולם אף חברה בינלאומית בעלת ניסיון בתחום לא הסכימה להשתתף במכרז. ארבע חברות זרות שהביעו תחילה עניין בו, שלוש מצרפת ואחת משווייץ, פרשו בהמשך. עד שנת 2023 כבר הושקעו בפרויקט כ-30 מיליון שקלים בתכנון ובהתקשרויות עם יועצים בתחומי התחבורה, הביטחון והנגישות. במרץ 2025 ערכה חברת נתיבי ישראל אומדן חדש של עלות הפרויקט, עבור משרד התחבורה, שהוערך בכ-475 מיליון שקל. מאפייני הרכבל על פי התכנון הרכבל יתחיל את מסלולו בסמוך לתחנת הרכבת הישנה בדרך חברון, משם יעבור מעל לגיא בן הינום להר ציון. מתחת לשער האשפות תוקם התחנה שתשמש את הכותל המערבי, העיר העתיקה ועיר דוד. משם היה על פי התכנון הרכבל אמור לעלות מעל לנחל קדרון למרומי הר הזיתים ומלון שבע הקשתות, לתחנה נוספת בסמוך לתצפית פנורמית על ירושלים, ומשם היה אמור הרכבל להתחבר אל קו רכבת קלה נוסף שיגיע להר הזיתים (הקו החום). ב-2017 החליטה הממשלה לאשר רק את קטע הרכבל שעד לשער האשפות, ולבטל את הקטעים הנוספים להר הזיתים, כדי למנוע התנגדות בינלאומית למיזם במתחם הרגיש. על פי התכנון אורך המסלול יעמוד על 1,397 מטרים והוא יכלול שלוש תחנות. בגבעת התנ"ך הסמוכה לתיאטרון החאן ומתחם התחנה, בהר ציון ליד שער ציון, ובמרכז המבקרים גן לאומי עיר דוד (שיחובר במעבר תת-קרקעי אל מרכז דוידסון ליד שער האשפות). על פי התוכניות העדכניות יכלול הרכבל 41 קרוניות שייתלו במרחק כ-73 מטרים זו מזו וכל קרונית תישא עד 10 נוסעים כך שבתפוקה מלאה תוכל להסיע 3,000 נוסעים בשעה במהירות תנועה של 6 מטרים לשנייה וזמן נסיעה של כ-4.5 דקות מצד לצד. עלות השימוש ברכבל צפויה להיות כעלות שימוש באמצעי תחבורה ציבורית אחרים בירושלים כגון הרכבת הקלה וקווי האוטובוסים העירוניים. על פי דו"ח שהוכן ביוני 2011 על ידי תנועת "צעירים למען ירושלים", הרכבל נועד לאפשר להסיע 4,000 אנשים בשעה. בכל 20 שניות יצא לדרך קרון שיוכל לשאת 26 אנשים, ונסיעתו תארך שלוש דקות וחצי. הרכבל אמור להיות פתרון תחבורתי לאגן העיר העתיקה, ובנוסף אמור להפוך לאטרקציה וליעד תיירותי מועדף. השלמת הקו תוכל להשפיע גם על הר הזיתים, שאליו יגיע, ויגדיל את התיירות שם. הפולמוס סביב הפרויקט כנגד התוכנית להקמת הרכבל התגבשה קואליציה של ארגונים העוסקים בתכנון, אדריכלות ושימור כמו עמק שווה, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ואיגוד המתכננים בישראל; ארגונים הפועלים למען איכות הסביבה כמו החברה להגנת הטבע וארגון הסטודנטים מגמה ירוקה; נציגי העדה החרדית וקהילת היהדות הקראית; תושבי שכונות הסובבים שיושפעו מהקמת הרכבל כמו בקעה, אבו תור (היהודית הפלסטינית), וסילואן; וכן אנשי מקצוע העוסקים בתכנון עירוני, ארכאולוגיה ואדריכלות. הגופים המתנגדים הציגו מערך רחב של טענות כנגד התוכנית. בארגון הסטודנטים מגמה ירוקה הביעו התנגדות לפרויקט. לדבריהם "המתקן החדשני עלול לפגוע בנוף העיר העתיקה ואף עשוי להיות מקור לזיהום סביבתי, שכן הפעלת מתקני הרכבל והליך בנייתם כרוכים בזיהום אוויר ויצירת מפגעי רעש". ביקורות אחרות על הפרויקט התייחסו לעלות הגבוהה שלו לעומת התועלת הכלכלית שיניב, להשפעתו הסביבתית וחוסר התאמה לאופי האדריכלי של ירושלים, ולטענה שמטרתו האמיתית של הפרויקט היא פוליטית ולא תכנונית. הקמפיין נגד הפרויקט להקמת הרכבל כלל מספר פעולות. בשנת 2019 פורסמו שני מכתבים פתוחים כנגד התוכנית. מכתב ראשון היה חתום על ידי 70 אדריכלים, ארכאולוגים, ואנשי רוח ישראליים אשר התנגדו לתוכנית. כל החותמים הם אנשי מקצוע מוערכים ובעלי שם בינלאומי בתחומם. חמישה מתוכם הם גם זוכי פרס ישראל. בהמשך השנה פרסמו 30 אדריכלים בינלאומיים גילוי דעת נגד התוכנית. בין החותמים סנטיאגו קלטרווה, משה ספדיה, פיטר אייזנמן ורון ארד. בשנת 2019 אישרה הממשלה את התוכנית. אולם, כנגד זה הוגשה על ידי ארגון עמק שווה עתירה לבג"ץ. העתירה עסקה בהליך האישור הבעייתי של התוכנית בוועדה לתשתיות לאומיות. בסוף אותה שנה נערך כנס הפתוח לקהל הרחב. בכנס נאמו ארכאולוגיים, אדריכלים, מתכננים, נבחרי ציבור ואנשי רוח אשר נמנו על כל הקשת הפוליטית. הייתה זו ההזדמנות הראשונה של הציבור להתוודע אל השיקולים בעד ונגד הקמת התוכנית. לפי הדיון בעתירה, שהחל ב-28 בנובמבר 2021,לשכת שרת התחבורה מרב מיכאלי מסרו את עמדתם, והביעו הסתייגות מיישום הפרויקט: "רגישות עצומה לנזקים הנופיים שייגרמו". לפי הלשכה, "אין לרכבל תפקוד תחבורתי משמעותי, הנזק יעלה על התועלת", וכי "יש לבחון את ההשלכות המדיניות והביטחוניות של קידומו". המדינה העבירה תצהיר משלים שאותו התבקשה להגיש לבג"ץ, כחלק מהעתירות שהוגשו נגד אישור הפרויקט, ובו הביעה תמיכה בפרויקט, למרות התנגדויות אליו מצד שרות התחבורה והגנת הסביבה. ב-5 במאי 2022, בג"ץ דחה ארבע עתירות שהוגשו נגד התוכנית, ובכך ניתן אור ירוק להקמת הרכבל. בפברואר 2019, פתחה קהילת היהדות הקראית במאבק נגד הרכבל, המתוכנן לעבור בסמוך לשטח בית הקברות של העדה, במדרונותיה הצפוניים של שכונת אבו תור. זאת לאחר שהקהילה דחתה את בקשת הרשות לפיתוח ירושלים לבנות סככה מעל בית הקברות כדי שניתן יהיה להעביר מעליו את הרכבל, בצל החשש מהתנגדות רבנים לכך שכהנים ייסעו מעל קברים לא מקורים, מחשש לטומאת מת. ביוני 2019, קבע החוקר שמינה מינהל התכנון לבחון את ההתנגדויות לרכבל בירושלים, כי ניתן לעבור מעל בית הקברות הקראי מבלי לקרות אותו. במקום פתרון זה, שנועד לאפשר לכהנים להשתמש ברכבל, מציע החוקר להציב שלט גדול בכניסה לקרוניות הרכבל שימליץ לכהנים שמקפידים על דיני הטהרה שלא להשתמש ברכבל ולהגיע לכותל בדרכים אחרות. הרב אריה שטרן, רב העיר ירושלים, הקים ועדה שהמליצה על פתרון הלכתי שיאפשר לכוהנים שימוש ברכבל ללא פגיעה בבית הקברות הקראי. שבועון העדה החרדית "העדה" יצא בחריפות נגד הכוונה להקים רכבל תיירותי לעיר העתיקה. "מעודדים מהצלחת גורמים כפרניים... לזלזל בשריד בית מקדשינו באופן מבהיל, ללא שום תגובה מצד העסקונה המפלגתית, מפרסמת 'עיריית ירושלים' תוכנית לבניית "רכבל" שיעבור במקומות השחץ הגרועים בירושלים, ומשם יוביל תיירים ומבקרים לכותל המערבי". התנגדויות נוספות עלו מטעם המועצה לשימור אתרים (בעיקר על ההחלטה לאשר את הפרויקט בוועדה לתשתיות לאומיות ולא בהליך תכנוני רגיל), החברה להגנת הטבע, ארגון איקונימוס, נציגי תושבים משכונת כפר סילוואן ועוד. במרץ 2015 פורסם כי החברה הצרפתית "סאפז'", אשר הייתה אמורה לספק שירותי תכנון למיזם, ביטלה את ההתקשרות עמו, בעקבות פניה של סאיב עריקאת אל שר החוץ הצרפתי, לורן פביוס. קידום בוועדה לתשתיות לאומיות פרויקט הרכבל מקודם בידי הוועדה לתשתיות לאומיות, המוסמכת לזרז הליכי תכנון של תשתיות המוגדרות "תשתיות לאומיות", תחת תוכנית תשתית לאומית - תת"ל 86. בתאריך 14 בפברואר 2019 פורסמה התוכנית להתנגדויות הציבור. ב-3 ביוני 2019, דחתה הוועדה את התנגדויות ואישרה את התוכנית. מיזם תחבורתי נוסף כחלק מתוכנית הפיתוח של מערך הרכבת הקלה בירושלים הכריזו, בשנת 2013, משרד התחבורה ועיריית ירושלים על תוכנית הקו הצהוב של הרכבת הקלה בירושלים, שישפר את הנגישות לכותל המערבי בתחבורה ציבורית. הקו מתוכנן לכלול שלוחה שתתפצל מהקו האדום בכיכר צה"ל, תמשיך לאורך חומות העיר העתיקה להר ציון ומשם לתחנת קצה סמוך לשער האשפות. ראו גם קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/בנימין_נתניהו#cite_note-302] \| [TOKENS: 76002]
תוכן עניינים בנימין נתניהו בִּנְיָמִין (בִּיבִּי) נְתַנְיָהוּ (נולד ב-21 באוקטובר 1949, כ"ח בתשרי ה'תש"י) הוא פוליטיקאי ומדינאי ישראלי המכהן כראש ממשלת ישראל, כיושב ראש מפלגת "הליכוד" וכשר הפנים בממשלת ישראל (דה פקטו). בשנים 1984–1988 כיהן כשגריר ישראל באו"ם ולאחר מכן הצטרף למפלגת הליכוד והיה חבר הכנסת השתים עשרה וסגן שר החוץ. ב-1993 נבחר ליושב ראש הליכוד. כיהן שש כהונות כראש ממשלה, בשלוש תקופות לא רצופות: בין 1996–1999 בראשות ממשלת ישראל העשרים ושבע; בין 2009–2021 בראשות הממשלה השלושים ושתיים, השלושים ושלוש, השלושים וארבע והשלושים וחמש; ומאז דצמבר 2022 בראשות ממשלת ישראל השלושים ושבע. בנוסף כיהן כשר האוצר, שר הביטחון, שר החוץ, שר התקשורת ותפקידים נוספים, חלקם במקביל לכהונותיו כראש ממשלה. בתקופות בהן לא היה חלק מהממשלה כיהן כראש האופוזיציה, למעט השנים 1999–2002 בהן פרש מהפוליטיקה. כראש ממשלה בסוף שנות התשעים חתם על הסכם חברון והסכם וואי עם הרשות הפלסטינית. כשר האוצר, בין השנים 2003–2005, הוביל נתניהו רפורמות בכלכלה הישראלית ובין היתר קידם הפרטה, הורדת מיסים וקיצוץ בקצבאות הביטוח הלאומי. במהלך כהונתו הרביעית כראש ממשלה, בשנת 2018, הועברה השגרירות האמריקאית לירושלים ובכהונתו החמישית, בספטמבר 2020, נחתמו הסכמי אברהם. כהונה זו התארכה בעקבות המשבר הפוליטי בישראל. במהלך כהונותיו אירעו מבצע עמוד ענן, מבצע צוק איתן, ומבצע שומר החומות. ב-2023 אירע טבח שבעה באוקטובר שהוביל לפרוץ מלחמת חרבות ברזל, וב-2025 תקפה ישראל את איראן במבצע עם כלביא. אירועים בולטים נוספים במהלך כהונותיו כללו את גלי ההסתננות מאפריקה לישראל בין 2005 ל-2013 ובניית מכשול המעבר בגבול ישראל–מצרים, המחאה החברתית ועסקת שליט בשנת 2011, התפרצות מגפת הקורונה בישראל בשנת 2020, קידום "הרפורמה המשפטית" בשנת 2023 והמחאה העממית הנרחבת בעקבותיה. ב-24 במאי 2020 הוגשו נגדו כתבי אישום בעבירות שוחד מרמה והפרת אמונים ומאז מתנהל נגדו משפט פלילי בשלוש פרשיות שונות: תיק 1000, תיק 2000 ותיק 4000. נתניהו הוא ראש הממשלה הישראלי הראשון שמואשם ומנהל משפט פלילי בזמן כהונתו. ב-21 בנובמבר 2024 הודיע בית הדין הפלילי הבין-לאומי (ICC) כי הוציא צווי מעצר נגדו, ונגד שר הביטחון יואב גלנט, בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ברצועת עזה על רקע מלחמת חרבות ברזל. ראשית חייו, שירותו הצבאי ולימודיו בנימין נתניהו הוא השני מבין שלושת בניהם של צילה (לבית סגל; 1912–2000) ופרופסור בנציון נתניהו (1910–2012) ונקרא על שם אביה של אימו, הפרדסן בנימין סגל. הוא נולד בתל אביב וגדל בירושלים, תחילה בשכונת תלפיות ומ-1955 בקטמון. מקור השם "ביבי" באחד מבני דודיו, בנימין רון. אחותו נהגה לקרוא לו[א] חזור ושוב "בי" כקריאת חזרה הביתה. הכינוי דבק ראשית בבן הדוד, ולאחר מכן בנתניהו. בסוף שנות ה-50 ותחילת ה-60 חייתה המשפחה לסירוגין בישראל ובארצות הברית. הוא החל ללמוד בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה, עד שמשפחתו עברה לארצות הברית בשנת 1963, בעקבות עבודתו של אביו. המשפחה גרה בצ'לטנהם, פרוור של פילדלפיה שבפנסילבניה, שם למד נתניהו בבית הספר התיכון המקומי והיה פעיל במועדון הדיבייט. בסיום לימודיו בתיכון, שב נתניהו לבדו לישראל ב-1967 כדי להתגייס לצה"ל, בעוד שמשפחתו נשארה בארצות הברית במשך שנתיים נוספות. הוא שירת בסיירת מטכ"ל, שבה שירת גם אחיו יונתן ובהמשך גם אחיו עדו. הוא עבר מסלול הכשרה כלוחם וכמפקד כיתה תחת פיקודו של עמירם לוין והשתתף בפעולות מיוחדות בעומק קווי האויב. בין היתר, השתתף במבצע תשורה, במבצע תופת ובמבצע בולמוס 4 במהלך מלחמת ההתשה. במהלך המבצע האחרון הוא כמעט טבע, לאחר שהצבא המצרי פתח באש על כוח של היחידה עם שייטת 13, בעת צליחת תעלת סואץ על גבי סירות גומי לעבר הגדה המערבית, שהייתה בשליטת כוחות מצריים. בהמשך, סיים קורס קציני חי"ר בהצטיינות ומונה למפקד צוות ביחידה. כמפקד צוות השתתף נתניהו, בין היתר, במבצע ההשתלטות על מטוס "סבנה", שעליו פיקד מפקד היחידה, אהוד ברק. נתניהו נפצע בפעולה זו מפליטת כדור של חברו ליחידה. בפעם אחרת, בחזרה מפעולה סודית בסוריה, נתקע הצוות שעליו פיקד בדרך והלוחמים סבלו מתשישות ומקור. מפקד פלגתו, עוזי דיין, חש לעזרתם וחילץ אותם. בקיץ 1972 השתחרר נתניהו מצה"ל בדרגת סרן. לאחר שחרורו מצה"ל חזר נתניהו לארצות הברית והתחיל את לימודיו באוניברסיטת MIT שבמסצ'וסטס. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, שב לישראל כדי להשתתף במלחמה. הוא הצטרף לקבוצה מאולתרת של "חוזרים" מהיחידה, ששמרה על חניוני הקרב הליליים של הטנקים בחזית הדרום, ובשבוע השני לחזרתו הועבר למשימה דומה בחזית הצפון. לפי דיווחים, נראה כי פיקד על מבצע של היחידה בצפון. הוא הוסיף לשרת במילואים באותה יחידה לפחות עד 1981. לאחר מלחמת יום כיפור, שב נתניהו ללימודיו בארצות הברית, שם קיבל תואר ראשון באדריכלות (B.S.A.D) מאוניברסיטת MIT ב-1974, ותואר שני במינהל עסקים מבית הספר לניהול MIT סלואן ב-1976. עבודת המוסמך שלו בנושא מחשוב ענף העיתונות הכתובה נכתבה עם זאב צור, בהנחיית לסטר תורו. בנוסף, למד ב־MIT ובאוניברסיטת הרווארד מקצועות במדעי המדינה. במקביל ללימודיו, עבד כשנתיים בחברה לייעוץ עסקי, "בוסטון קונסלטינג גרופ". באותה עת כינה עצמו "בנג'מין ניתאי" או "בן ניתאי". ניתאי היה שם העט שבו אביו חתם לעיתים על מאמריו. ב-1976 שכל את אחיו, יוני נתניהו, שנהרג במהלך מבצע אנטבה, בעת היותו מפקד סיירת מטכ"ל. בסיום לימודיו בשנת 1977 שב נתניהו לישראל. מסוף 1976 ועד 1980 עמד בראש מכון יונתן לחקר הטרור, שערך מספר כנסים בין-לאומיים בנושא הטרור. ב-1980 זכה עם אחיו עדו בפרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר, בעבור הוצאת מכתבי יוני. בין 1979–1982 עבד כמנהל השיווק של חברת הרהיטים "רים תעשיות". במסגרת פעילותו במכון יונתן לחקר הטרור, הכיר נתניהו מספר פוליטיקאים, בהם השר משה ארנס, שהכניסוֹ לפוליטיקה והמליץ למנותו כציר ישראל בוושינגטון די. סי., תפקיד שמילא בין 1982–1984. לאחר סיום כהונתו של ארנס כשגריר, מילא נתניהו את מקומו, עד למינויו של מאיר רוזן לתפקיד. בין 1984–1988 כיהן נתניהו כשגריר ישראל באו"ם ובלט בהופעותיו בתקשורת העולמית. אחרי שהקונגרס היהודי העולמי חשף את עברו של מזכ"ל האו"ם, קורט ולדהיים, ששירת כקצין בוורמאכט במלחמת העולם השנייה, תבע נתניהו מהאו"ם, במידה רבה של הצלחה, לחשוף מסמכים הקשורים לעברו של ולדהיים ושל פושעי מלחמה נאצים נוספים. ב-1988 הוענק לנתניהו תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן. קריירה פוליטית לקראת הבחירות לכנסת השתים עשרה ב-1988, שב נתניהו לישראל והצטרף למפלגת "הליכוד". הוא זכה במקום החמישי בבחירות המקדימות במרכז תנועת החרות, והוצב במקום התשיעי ברשימת הליכוד, שכללה גם את המפלגה הליברלית הישראלית ואת יגאל הורוביץ. הוא נבחר לחבר הכנסת ה-12, והתמנה לסגנו של שר החוץ משה ארנס, ולאחר מכן של השר דוד לוי. בין לוי ונתניהו לא נוצר שיתוף פעולה וצצו ניצני יריבות שהתעצמו לאחר מכן. כמו בתפקידו באו"ם, גם בתפקיד זה התבלט בהופעותיו התקשורתיות. ב-1991 נמנה נתניהו עם חברי המשלחת הישראלית לוועידת השלום במדריד, בראשות ראש הממשלה יצחק שמיר. לאחר הוועידה, עקב המתח בינו ובין לוי, עבר נתניהו מתפקיד סגן שר החוץ לסגן שר במשרד ראש הממשלה. לקראת הבחירות לכנסת השלוש עשרה, שנערכו ב-1992, הוצב נתניהו במקום השישי ברשימת הליכוד. לאחר מפלת המפלגה בבחירות ופרישתו של שמיר, התמודד ב-1993 בבחירות הפנימיות לראשות המפלגה. במהלך מסע הבחירות הפנימיות, התפרסמה "פרשת הקלטת הלוהטת". בהופעה טלוויזיונית במהדורת מבט לחדשות, טען נתניהו כי "בכיר בליכוד המוקף חבורת פושעים" ניסה לסחוט אותו באמצעות קלטת וידאו המכילה ראיות לבגידתו כביכול באשתו. הרמיזה כלפי דוד לוי ואנשיו על היותם אחראים לפרשה, העמיקה את הקרע בין השניים. הקלטת לא הוצגה מעולם, ולימים התנצל נתניהו על דבריו כלפי לוי. נתניהו גבר בבחירות אלה על דוד לוי, בני בגין ומשה קצב, וזכה ל-52.1% מהקולות (72,705 מתוך 139,522 קולות כשרים). כראש האופוזיציה וכמנהיג הימין, ביקר נתניהו בחריפות את הסכמי אוסלו מ-1993 והזהיר שההסכם יביא לגל טרור כלפי אזרחי מדינת ישראל. הוא ביקר בזירות פיגועי טרור והשתתף בהפגנות ימין, קטנות וגדולות, נגד מדיניות ממשלת רבין. בין הבולטות בהפגנות אלה הייתה הפגנת הימין בכיכר ציון נגד יצחק רבין והסכם אוסלו ב', שנערכה באוקטובר 1995. השתתפותו בהפגנה בצומת רעננה שבה הוצג חבל תלייה ונישא ארון קבורה שעליו הכיתוב "רבין קובר את הציונות", זכתה לפרסום רב. נתניהו טען לאחר מכן שלא ראה את הארון. ב-29 במאי 1996 נערכו הבחירות לכנסת הארבע-עשרה, לפי שיטת הבחירה הישירה. בהתמודדות על תפקיד ראש הממשלה גבר נתניהו על ראש הממשלה המכהן, שמעון פרס, שהחליף את יצחק רבין לאחר הירצחו, ברוב דחוק של כ-29,000 קולות. ניצחונו התקבל בהפתעה בקרב הפרשנים. גם במדגם הטלוויזיה של הערוץ הראשון ניצח פרס את נתניהו בהפרש של 1.4%, וכך גם במניין החלקי של תוצאות האמת במהלך הלילה. לפנות בוקר התהפכו התוצאות לטובת נתניהו. ההסבר שניתן לניצחון זה התבסס על תחושת חוסר ביטחון גוברת בציבור עקב הכישלון במניעת פיגועי התאבדות, לצד הבטחות נתניהו לכבד את הסכמי אוסלו שנחתמו על ידי הממשלה. גם מועד הבחירות המאוחר פעל לרעת פרס, עקב דעיכה מסוימת בהשפעה הרגשית של רצח רבין, ומתן זמן למפלגות היריבות להתארגנות, אותו ניצל נתניהו לאיחוד עם הסיעות המתחרות ל"הליכוד-גשר-צומת". בעימות הטלוויזיוני בין השניים, פרס הופיע עייף ונרגז, מה שפגע בדימויו הציבורי. בנוסף, תנועות ההצבעה בקרב המיעוטים פעלו לטובת הליכוד. בעוד האוכלוסייה הערבית נמנעה מלתמוך בממשלה, על רקע מבצע "ענבי זעם" וההפגזה על כפר קאנא בלבנון, האוכלוסייה החרדית הביעה תמיכה בנתניהו. בלטו במיוחד קמפיין צעירי אגודת חב"ד בישראל במימונו של יוסף גוטניק: "נתניהו. זה טוב ליהודים", והוראת הרב הרב שך, מנהיג הליטאים, להצביע לנתניהו. נתניהו ניצל גל זה ובאמצעות היועץ ארתור פינקלשטיין לקמפיין נגטיבי עם סיסמאות קליטות כמו "פרס יחלק את ירושלים", שהיה אפקטיבי ביצירת ניכור כלפי השמאל בקרב עולים חדשים ומזרחים. ניצחון נתניהו בבחירות הפך אותו בגיל 47 לראש הממשלה הצעיר ביותר בישראל, ולראשון שנולד לאחר קום המדינה בתחומיה. נתניהו כיהן לראשונה כראש ממשלת ישראל מ־18 ביוני 1996 עד ל־6 ביולי 1999. בכהונתו הראשונה כראש ממשלה עסק נתניהו בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא שמר על הסכמי אוסלו, תוך הצהרה על עיקרון לפיו יקיים התחייבויות לנסיגות רק במקביל לקיום התחייבויותיה של הרשות הפלסטינית. בהתאם לכך, התעכבה מסירת חברון לשליטה פלסטינית, העיר היחידה שטרם נמסרה לפלסטינים בהתאם להסכמי אוסלו ב'. בתחילת ספטמבר 1996 נפגש נתניהו עם יאסר ערפאת במעבר ארז, אולם לא הושגו בפגישה הסכמות. ב-24 בספטמבר 1996 החליט נתניהו על פתיחת מנהרות הכותל בירושלים. בעקבות זאת פרצו מהומות מנהרת הכותל בכל רחבי יהודה ושומרון ובצפון רצועת עזה ובמהלכן נהרגו 17 חיילי צה"ל וכמאה שוטרים ואזרחים פלסטינים. המהומות התפתחו בעקבות פתיחת הפתח הצפוני של מנהרת הכותל בוויה דולורוזה שבמרכז הרובע המוסלמי בירושלים, כשהפלסטינים טענו שישראל חופרת תחת מסגדי הר הבית במטרה לערער אותם. נתניהו הצדיק את האישור שנתן לפתיחת פתח המנהרה בהתאם לחוות דעת של מערכת הביטחון ואמר שהיא מאפשרת "נגיעה בסלע קיומנו". מדובר היה באירוע ביטחוני משמעותי בתקופת כהונתו של נתניהו, הן בשל מספר ההרוגים הגבוה בצד הישראלי והפלסטיני והן בשל המחאות החריפות של ערביי ישראל, כולל שביתה כללית והפרות סדר בערים הערביות ובערים המעורבות, שנפסקו תוך ימים ספורים. בעקבות המהומות קרא נשיא ארצות הברית ביל קלינטון לנתניהו ולערפאת לפסגה בוושינגטון, בהשתתפות חוסיין מלך ירדן. הפסגה סללה את הדרך לחתימת "הסכם חברון" בינואר 1997. בהסכם התחייבה ממשלת נתניהו לסגת מרוב שטחה של העיר חברון, למעט אזור מערת המכפלה ואזורים סמוכים בהם ישנם בתים המאוכלסים בישראלים. כמו כן התחייבה ישראל לקיים שתי נסיגות נוספות שביחד עם הנסיגה מחברון נקראו "שלוש הפעימות". הנסיגה מחברון בוצעה באותו חודש. בקיץ 1997 התרחשו שני פיגועי התאבדות בירושלים, בעקבותיהם הורה נתניהו על התנקשות בח'אלד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס בירדן. הפעולה לא עלתה יפה וסוכני "המוסד" שביצעו אותה נתפסו. בתמורה לשחרורם, שלחה ישראל תרופת נגד שהצילה את חייו של משעל ושחררה עשרות אסירים פלסטינים, בראשם שייח' אחמד יאסין. קודם לכן החליט נתניהו שלא לדרוש את הסגרתו של מוסא אבו מרזוק, ראש הלשכה המדינית בחמאס שגורש מירדן ונעצר בנחיתתו ארצות הברית, מחשש שמשפטו יעורר את הארגון לחדש את הפיגועים. מספר הפיגועים בתקופת כהונתו של נתניהו היה נמוך משמעותית בהשוואה לשני ראשי הממשלות שלפניו, יצחק רבין ושמעון פרס ולשניים שלאחריו, אהוד ברק ואריאל שרון. בשנת 1999, שנת כהונתו האחרונה של נתניהו, נרצחו 4 אנשים בפיגועים, המספר הנמוך ביותר מאז ראשית האינתיפדה הראשונה ועד 2008. בשלהי כהונתו הקים את המועצה לביטחון לאומי והעמיד בראשותה את האלוף דוד עברי. הקמת המועצה נעשתה בהתאם להמלצה שניתנה במסגרת הפקת לקחים ממלחמת יום הכיפורים ולא הוצאה לפועל על ידי ראשי הממשלות שקדמו לו. לאחר תקופה ארוכה של קיפאון, שבמהלכה דרשו הפלסטינים כי נתניהו יקיים את ההתחייבויות שניתנו בהסכמי אוסלו ובהסכם חברון לנסיגות נוספות, כינס הנשיא קלינטון את ועידת ואי באוקטובר 1998. בוועידה הסכים נתניהו, מלווה באריאל שרון, שהתמנה לשר החוץ שלו במקום דוד לוי שהתפטר, לנסיגה נוספת, שכללה 13% משטחי C שבגדה שהועברו לשטחי A ו-B,‏ 1% ו-12% בהתאמה, ולפתיחת נמל תעופה בין-לאומי ברצועת עזה. בתמורה הבטיחו הפלסטינים לבטל אחת ולתמיד את סעיפי האמנה הפלסטינית הקוראים לחיסול מדינת ישראל. לשם כך התכנסה המועצה הלאומית הפלסטינית בעזה בנוכחות הנשיא קלינטון, אולם לא פורסם נוסח חדש של האמנה שאינו כולל את הסעיפים הקוראים לחיסול ישראל. בטרם הוקדמו הבחירות ביצעה ממשלת נתניהו רק חלק קטן מהנסיגה שלה התחייבה ונתניהו הציג את מדיניותו באומרו: ”יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו.” תקופה זו התאפיינה בהתמקחויות ארוכות ונסיגות ב"פעימות" של אחוזים בודדים מהשטח בכל פעם. במהלך תקופת כהונתו, חל קיפאון במגעים עם סוריה, אף על פי שידידו רון לאודר, נשלח מטעמו לסוריה. לטענת דניס רוס ומרטין אינדיק, טיוטה שהציג לאודר בשמו של נתניהו לסורים, וזכתה להסכמתם, כללה נסיגה מרמת הגולן לקו על בסיס גבולות 1967, תוך שתוואי הקו המדויק ייקבע לאחר משא ומתן בין הצדדים. לטענת נתניהו, הוא התעקש על כך שקו הגבול יעבור קילומטרים מזרחה יותר. שהיית צה"ל בדרום לבנון המשיכה לגבות קורבנות רבים, בהם: אסון המסוקים (4 בפברואר 1997), מות שלושה קצינים מסיירת צנחנים בהיתקלות באזור הביטחון (23 בפברואר 1997) ואסון השייטת (5 בספטמבר 1997) שבו נהרגו 12 לוחמי שייטת 13 במארב של חזבאללה בלבנון. אסון המסוקים החזיר לסדר היום הציבורי את הפקפוק שבשהיית צה"ל בדרום לבנון והיה הזרז להקמת ארגון ארבע אמהות שפעלו לנסיגה מדרום לבנון. בעקבות נפילת הקצינים הודיע יו"ר מפלגת העבודה, אהוד ברק, על התחייבותו לצאת מלבנון תוך שנה מהיבחרו, עדיף תוך משא ומתן עם סוריה. תגובתו של נתניהו הייתה האשמת ממשלת לבנון באי מוכנות לשאת ולתת על הנסיגה.[דרוש מקור] במהלך שנות כהונתו כראש ממשלה, ואחר כך כשר החוץ, קידם נתניהו את היחסים עם הימין הנוצרי השמרני האמריקני. פעילות זו, שלוותה בידידות אישית חמה בין נתניהו לבין ג'רי פאלוול (אנ') ומנהיגים אחרים מהימין הנוצרי, עוררה ביקורת בישראל ובקרב יהדות ארצות הברית. במהלך תקופת ממשלתו הראשונה של נתניהו, כיהנו שלושה שרי אוצר: דן מרידור, יעקב נאמן ומאיר שטרית – כל אחד למשך פרק זמן של כשנה. הגיבוי שלא נתן לשר האוצר, דן מרידור, בנושא "רצועת האלכסון" הוביל להתפטרות האחרון כעבור שנה מכניסתו לתפקיד. שר החוץ דוד לוי פרש בגלל התנגדותו לצעדים הכלכליים[דרושה הבהרה] שנקט נתניהו בראשית 1998, אך גם בגלל יחסים אישיים רעועים עמו. נתניהו, הדוגל באסכולת שוק חופשי, העלה על נס את ערכי הכלכלה החופשית ואת ההפרטה וחתר לממש תפיסה זו כראש ממשלה. לממשלתו הראשונה היו מספר הישגים כלכליים כמו הורדת האינפלציה והפחתת הגרעון התקציבי. ממשלתו ביצעה הפרטה של חברות ממשלתיות וליברליזציה במטבע החוץ, כולל ביטול "רצועת האלכסון", מהלך שגרם להתפטרותו של דן מרידור מתפקידו כשר האוצר. בנוסף זכורה רפורמה בפנסיה שכללה מעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, למרבית העובדים החדשים בשירות הציבורי. כמו כן הוספת מפעיל סלולרי שלישי, תחילת שירותי הטלוויזיה בלוויין של חברת "Yes" והוספת חברות לשוק שיחות הטלפון הבין-לאומיות. תקופתו של נתניהו כראש ממשלה לוותה בחילוקי דעות חריפים בציבור וגם יחסיו עם בעלי בריתו הפוליטיים לֻוּוּ לעיתים בחריקות וצרימות. אנשי השמאל ייחסו לו חלק ביצירת האווירה שאפשרה את רצח יצחק רבין. הסכם ואי גרם לאכזבה מצד חלק מאנשי הימין בקואליציה, בעוד שמפלגות השמאל נמנעו מלספק לו רשת ביטחון, בנימוק שהוא מתמהמה ביישום מלא של ההסכם, ובעקבות מתקפה שלו עליהן עם שובו מהוועידה. יש הטוענים כי יחס השמאל כלפיו היה המשך טבעי של האיבה ההיסטורית כלפי מנהיגי הימין ויש הטוענים[דרושה הבהרה] כי התנגדותם אליו גברה בעקבות התרסותיו כלפי השמאל או חלקים ממנו.[ב] עם זאת, זכה נתניהו לאהדה בחוגי החרדים והימין המסורתי. הופעתו התקשורתית המלוטשת הביאה לו תומכים, אך היחסים בינו לבין כלי התקשורת היו עכורים והוא האשים אותה בהתנכלות לו. ההתמרמרות על התנהלותו האישית הובילה לאובדן תמיכת גורמי מרכז בו. מתחים אלה הובילו להקדמת הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה.[דרוש מקור] ב-21 בדצמבר 1998 הצביעה הכנסת בקריאה שלישית על פיזורה ועריכת בחירות טרם סיום תאריך כהונתה המקורי, כמחווה של הבעת אי-אמון בנתניהו, על אף ניסיונותיו למנוע את ההצבעה ולגרום לדחייתה. בבחירות לראשות הממשלה התמודדו נגד נתניהו אהוד ברק, מועמד מפלגת העבודה; יצחק מרדכי, שאותו פיטר נתניהו מתפקיד שר הביטחון, כשגילה כי הוא מתכוון להצטרף למפלגת המרכז ולרוץ נגדו; בני בגין, שעזב את הליכוד והועמד בראש האיחוד הלאומי, ועזמי בשארה. בסופו של דבר פרשו מרדכי, בגין ובשארה מהמרוץ, בגין תמך במועמדותו של נתניהו ואילו מרדכי ובשארה תמכו במועמדותו של ברק, שניצח בסופו של דבר במאי 1999, כשזכה ברוב של 56% מקולות הבוחרים. נתניהו הודה בתבוסתו עוד לפני פרסום התוצאות הסופיות והודיע על נטילת פסק זמן מהפוליטיקה, כשלצידו עומד אריאל שרון, שהוצג כמחליפו בראש הליכוד. לימים תלה נתניהו את כישלונו בקדנציה הראשונה בכך שלא הקים ממשלת אחדות עם בחירתו ושלא שיער עד כמה עמוקים הקרע בעם והטינה שרחש לו השמאל.[דרוש מקור] לאחר שהפסיד בבחירות 1999, פרש נתניהו מהנהגת הליכוד ומחברותו בכנסת. באוגוסט 1999 מונה ליועץ לחברת באטמ תקשורת מתקדמת ולחברת "אלקטריק פיול". עם נפילת ממשלת ברק בסוף שנת 2000, ביטא נתניהו שאיפה לחזור לפוליטיקה. על פי חוק, התפטרות ברק אמורה הייתה להוביל לבחירות לראשות הממשלה בלבד. נתניהו דרש שיתקיימו גם בחירות לכנסת, בנימוק שאחרת לא תתאפשר הקמת ממשלה יציבה. מפלגת ש"ס, שלא רצתה להסתכן בירידת כוחה, סירבה לתמוך בפיזור הכנסת, אך סייעה להעברת חוק שאפשר לנתניהו להתמודד בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה. נתניהו החליט שלא להתמודד, החלטה שהובילה לעלייתו המפתיעה לשלטון של אריאל שרון, שנחשב באותה עת ל"בלתי בחיר" ולפופולרי פחות מנתניהו. בטרם מבצע "חומת מגן", תקף נתניהו את הבלגתו של שרון מול הפיגועים וקרא לכניסת צה"ל לערים הפלסטיניות. הוא קרא גם ליצירת הפרדה בין השטחים הפלסטיניים לישראל, אם כי שמר על עמימות לגבי האופן שבו לדעתו צריכה להתבצע הפרדה כזאת. מאוחר יותר, עם פירוק ממשלת האחדות, היה מתומכיה של גדר ההפרדה. בספטמבר 2002 דן הממשל האמריקאי בשאלה האם לפלוש לעיראק. נתניהו הוזמן להעיד בשבועה לגבי הפלישה מול ועדת הפיקוח והרפורמה של בית הנבחרים של ארצות הברית. בעדותו העריך נתניהו כי "אין שאלה לגבי כוונותיו, פעולותיו והתקדמותו של סדאם חוסיין לפיתוח נשק גרעיני" והוסיף אם תמוטטו את שלטונו של סדאם, אני מבטיח כי תהיינה לכך השלכות חיוביות עצומות על האזור כולו. בפועל התברר בעקבות מלחמת עיראק כי בידי עיראק לא היה כל נשק להשמדה המונית, ורבים מעריכים כי השפעת מיטוט שלטון סדאם חוסיין על האזור הייתה שלילית בסך הכול מבחינת ארצות הברית. בסוף שנת 2002 הצטרף נתניהו לממשלת שרון כשר החוץ. הוא התמודד מול שרון על הנהגת הליכוד, אך הפסיד בבחירות הפנימיות בנובמבר בהפרש של 24%. עם כינון ממשלת שרון השנייה בתחילת 2003, הוצע לנתניהו תפקיד שר האוצר. נתניהו, שחפץ בתיק החוץ, סירב תחילה, אך לבסוף קיבל את התפקיד, לאחר שהובטחה לו יד חופשית וגיבוי מצד ראש הממשלה, הבטחה שאכן קוימה במהלך הקדנציה. נתניהו גרס כי עידוד כלכלת שוק יביא לצמיחה כלכלית. במהלך כשנתיים וחצי שבהן כיהן כשר אוצר, ערך רפורמות מרחיקות לכת בתחומים שונים, בעיקר בתחום המיסוי ושוק ההון. הוא הוביל מדיניות קפיטליסטית תקיפה, וקידם יוזמות להפחתת הוצאות הממשלה, קיצוצים נרחבים בתקציבי הרווחה והפרטת חברות ממשלתיות. הוא דיבר רבות על הצורך לקצץ במגזר הציבורי והמשיל את המשק ל"איש הרזה (המגזר הפרטי) הסוחב על גבו את האיש השמן (המגזר הציבורי)". בתחילת כהונתו, האיץ את הרפורמה שהחל בה קודמו, סילבן שלום, להפחתת שיעורי מס ההכנסה. במקביל הרחיב את בסיס המס וביטל פטורים, כולל ביטול הקלות המס לתושבי התנחלויות. באמצע 2004 הוביל מהלך להפחתה הדרגתית בנטל מס ההכנסה ומס החברות (25% לעומת 36%) עד שנת 2010 והפחתת המס השולי המרבי על יחידים (44% לעומת 50%). (מגמה זאת השתנתה בעת כהונתו של נתניהו כראש הממשלה בשנת 2012 – שיעור המס השולי המרבי עלה ל-48% ול-50% בשנת 2013, אולם שיעורי המס להכנסה עד כ-40,000 ש"ח לחודש ירדו במידה ניכרת.) הרפורמה כללה הפחתה של דמי ביטוח לאומי לבעלי שכר נמוך, אך יתר שלביה היטיבו ישירות רק עם בעלי הכנסה בינונית ומעלה. ערכן של נקודות הזיכוי ממס הכנסה הוקפא למשך שנים אחדות. במסגרת תיקון 147 לפקודת מס הכנסה, הועלה שיעור המס מ-15% ל-20% על רווחים ראליים בשוק ההון, לרבות מניות בבורסה וריביות על פיקדונות, והחל משנת 2007 גם על שבח מקרקעין. בתחילת 2004 הוביל קיצוץ במיסים על קשת רחבה של מוצרי צריכה, והקדים בחודשים אחדים את החזרת המע"מ לשיעור של 17%. נתניהו שינה את הקריטריונים לקבלת קצבאות רווחה ("תשלומי העברה") והביא לקיצוץ בקצבאות המוסד לביטוח לאומי. מטרתה של מדיניות זו נועדה, לדבריו, לעודד אנשים החיים מקצבאות לצאת לעבודה. הקיצוץ בקצבת הילדים היה חריף במיוחד והוא התאפשר לנוכח העובדה שהמפלגות החרדיות, שבאופן מסורתי פעלו להגדלת קצבה זו (לדוגמה חוק הלפרט), לא היו חלק מהקואליציה. הקיצוצים בקצבת הילדים פגעו בעיקר במגזרים החרדי והערבי, שבהם שיעור הילודה גבוה יחסית. קיצוצים נוספים בקצבאות פגעו באמהות החד-הוריות, במובטלים ובקשישים ועוררו גל של שביתות במגזר הציבורי ומחאות, כדוגמת זו של ויקי קנפו. במהלך כהונתו, הועברו חברות רבות שהיו בשליטת הממשלה לשליטת גופים פרטיים. ב-2003 הונפקו בבורסה מניות "אל על", ולימים זכתה קבוצת "כנפיים" של האחים דדי ואיזי בורוביץ בשליטה בחברה. בתחילת 2004 מכרה המדינה את מניותיה בחברת הספנות "צים" (50% מהחברה) לחברה לישראל שבשליטת האחים יולי וסמי עופר תמורת כחצי מיליארד ש"ח. המהלך, שכונה על ידי העיתונאי מיקי רוזנטל "עסקת השקשוקה", עורר ביקורת ציבורית רבה, ונכתבה עליו הערה בדו"ח מבקר המדינה. גרעין השליטה בבנק דיסקונט נמכר לקבוצת משקיעים בראשות מתיו ברונפמן, תמורת 1.3 מיליארד ש"ח, כ-80% משווי השוק, על פי מחיר המניות שנסחרו באותה העת בבורסה. חברת התקשורת "בזק" נמכרה לקבוצה בראשות חיים סבן ואייפקס, במחיר הקרוב לשוויה הבורסאי. נתניהו המשיך בניסיונות קודמיו ומחליפיו בתפקיד למכור את גרעין השליטה בבנק לאומי, אך גם בשנת 2008 לא היה הבנק בידיים פרטיות. נתניהו הוביל תוכנית להפיכת נמלי ישראל לתאגידים, במטרה מוצהרת ליצור תחרות ביניהם ולייעלם. הדבר לווה בהסכם שכר עם העובדים, שבו תוגמלו בסכומים גבוהים, ונוסדה חברה ממשלתית עבור כל נמל בישראל. בשנת 2009, כחמש שנים לאחר שהחל נתניהו לפעול להנהגת הרפורמה, וכשלוש שנים לאחר פרישתו מתפקיד שר האוצר, קבע מבקר המדינה כי הרפורמה נכשלה. הוא יזם פתרון למשבר קרנות הפנסיה הגרעוניות, שכלל את הלאמת קרנות הפנסיה ומכירת הקרנות המאוזנות, בעיקר לחברות הביטוח. תוכנית הסיוע אפשרה לקרן פועלי הבניין, שכבר הייתה חדלת פרעון, את תשלום הפנסיה לחבריה. צעד זה לווה בהעלאה ניכרת של הפרשות העמיתים בקרנות הגרעוניות ומעבידיהם וצמצום בזכויות העמיתים. לקראת סוף כהונתו קידם נתניהו רפורמה בשוק ההון באמצעות "ועדת בכר". בהתאם להמלצותיה, שמומשו לאחר כהונתו של נתניהו, נאלצו הבנקים למכור את קופות הגמל ואת קרנות הנאמנות שהיו בבעלותם. נתניהו ספג ביקורת מארגונים חברתיים בשל עלייה גדולה בשיעור העוני וגידול משמעותי במדד האי-שוויון במשק. על-פי דוחות של המוסד לביטוח לאומי, שיעור העוני בין 2002 ל-2004 עלה בכ-10%, ומספר הילדים החיים במשפחות עניות עלה ל-12%. ארגוני רווחה דיווחו על עלייה בדרישת הנזקקים למזון ולתרופות, גם בקרב אזרחים שהשתייכו בעבר למעמד הביניים, בקרב אזרחים עובדים או פנסיונרים. העוני התרחב בעיקר כתוצאה מהקיצוצים בתשלומי הרווחה והקצבאות. לצד הביקורת, בתקופת כהונתו השתפרו באופן משמעותי מדדים כלכליים חשובים של המשק בישראל: בסוף 2002 התקשתה מדינת ישראל לגייס כסף במדינות זרות, מאחר שהחוב הממשלתי גדל באופן ניכר. בדו"ח היציבות הפיננסית של בנק ישראל לשנת 2003 צוין כי שיפור מעמדה של ישראל בשווקים הפיננסיים נבע, בין השאר, מהקמת ממשלה חדשה, יציבה ובעלת תוכנית כלכלית ומהקיצוצים בתקציב (אף שעוד לא באו לידי ביטוי בגירעון של אותה שנה), זאת בנוסף לגורמים כמו השיפור במצב השווקים בעולם, קבלת הערבויות האמריקאיות והשיפור במצב הביטחוני. בשנת 2007 פרסמה מחלקת המחקר של בנק ישראל מאמר שבו נאמר כי מדיניותה המקרו-כלכלית של הממשלה בתקופתם של נתניהו, של אהוד אולמרט ושל אברהם הירשזון שהחליפו, גרמה לשליש מהצמיחה במשק ואילו גורמים חיצוניים, כמו השיפור במצב הביטחוני וצמיחת הסחר העולמי גרמו לשני שלישים מהצמיחה. נתניהו הציג יחס דו-ערכי לתוכנית ההתנתקות. הוא תמך בתוכנית והצביע בעדה בממשלה ובכל הקריאות של חוק ההתנתקות בכנסת. עם זאת בתקשורת הביע הסתייגויות, בפרט לנסיגה מציר פילדלפי והציע עריכת משאל עם, אף כי הצהיר שבמשאל יצביע בעד התכנית. כשעלתה התוכנית בכנסת, הצביע נתניהו בעדה, אך הציב אולטימטום לראש הממשלה שלפיו יתפטר אם לא יבוצע משאל עם. בהמשך נסוג בו מהאולטימטום ותמך בתוכנית על אף שלא התקיים משאל עם. את התנערותו מהאולטימטום שהציב, ייחס להחרפת מצבו הרפואי של יאסר ערפאת. בהמשך שב ותבע קיומו של משאל עם, אך המשיך להצביע יחד עם הממשלה בעד התוכנית בהצבעות שנערכו בנושא בכנסת. ב-7 באוגוסט 2005, ערב ביצוע הפינוי, במהלך ישיבת ממשלה שבה הוחלט על פינוי שלושת היישובים הראשונים, הודיע נתניהו על התפטרותו. הוא נימק את החלטתו להתפטר בחששו שבעזה צפוי לקום "בסיס טרור שיסכן את ביטחון ישראל" ובאומרו ש"רפורמת בכר" בבנקים השלימה את הרפורמות שביקש לערוך במסגרת תפקידו. ב-30 באוגוסט 2005 הודיע נתניהו על כוונתו להגיש את מועמדותו לראשות הליכוד ולראשות הממשלה. אחדים מחברי הכנסת של הליכוד הצהירו על תמיכתם בנתניהו. ימים ספורים לאחר מכן הכריז גם חבר הכנסת עוזי לנדאו על מועמדותו לתפקיד. נתניהו החל לתקוף את אריאל שרון, וטען כי הוא מוביל את הליכוד בדרך שהיא "שמאלה ממרצ". בספטמבר פעל נתניהו, יחד עם לנדאו ונציגי מרכז הליכוד שהתנגדו לדרכו של שרון, להקדמת הבחירות המקדימות לבחירת יושב ראש המפלגה, במטרה להדיח את שרון מתפקידו. ההצעה נדחתה על ידי מרכז הליכוד בהפרש קולות קטן, ונתניהו הצהיר כי ימשיך להתמודד על תפקיד יושב ראש התנועה. בתחילת דצמבר 2005, בעקבות פרישתו של אריאל שרון למפלגה עצמאית בשם "קדימה", הפך נתניהו למועמד המוביל להנהגת הליכוד בבחירות לכנסת השבע עשרה. מולו התמודדו בפריימריז סילבן שלום, ישראל כץ ומשה פייגלין. עוזי לנדאו, שהתמודד בתחילה, הסיר את מועמדותו והודיע על תמיכה בנתניהו, ואילו שאול מופז, שהתמודד בתחילה גם הוא, עבר למפלגת "קדימה". הבחירות הפנימיות נערכו ב-19 בדצמבר 2005, ונתניהו נבחר לראשות המפלגה עם 44% מן הקולות (מול 33% לשלום, 12% לפייגלין ו-9% לכץ). ב-2 במרץ 2006 הצליח נתניהו לאשר במרכז הליכוד כי מעתה המועמדים לכנסת מטעם המפלגה יבחרו בפריימריז פתוחים בין כל חברי התנועה. בכך ניטל למעשה כוחו הפוליטי של מרכז התנועה, שנחשב כשנוא בציבור וכמקור לשחיתות בתנועה[דרוש מקור]. התגובות לצעד זה בעיתונות היו מעורבות, מחד זכה לתשבחות על שנלחם למען טוהר המידות במפלגה, מאידך היו שטענו כי מדובר בתיקון קוסמטי בלבד, בהצביעם על העובדה כי הצעד ננקט לאחר שכבר נבחרה רשימת הליכוד לכנסת ה-17, וכי ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו לאחר הבחירות. בפועל לא היה מדובר ב"צעד קוסמטי" והתנהלו פריימריז רחבים בין כל חברי התנועה מאז. הבחירות לכנסת ה-17 הביאו עמן מפלה לליכוד בראשות נתניהו, שזכה ב-12 מנדטים, זאת אף על פי שהמועמד שכנגד היה אהוד אולמרט ולא אריאל שרון ועל אף עליית חמאס ברשות הפלסטינית ונטילת כוחם של חברי המרכז, שנראו כולם כעומדים לחזק את המפלגה. בנאום התבוסה, קשר נתניהו בין מדיניותו הכלכלית, שפגעה בשכבות החלשות, לבין הכישלון בבחירות, אך קבע כי זו הייתה הכרחית למען הצלת המדינה והודיע שימשיך לעמוד בראש התנועה. בכנסת ה-17 כיהן נתניהו כראש האופוזיציה. בנאומים שנשא כראש האופוזיציה ובעקבות מלחמת לבנון השנייה הדגיש את הסכנה הנשקפת מאיראן המתחמשת בפצצת אטום והשווה אותה לגרמניה הנאצית. בשנת 2008 אישרה הכנסת הצעת חוק פרטית של נתניהו שעסקה באיסור השקעה בתאגידים המקיימים קשר עם איראן. ב-14 באוגוסט 2007 נערכו בחירות לראשות הליכוד. יריבו העיקרי של נתניהו במפלגה, סילבן שלום, פרש בהפגנתיות מהמרוץ לראשות המפלגה בשל הקדמת הפריימריז, תוך שהוא משאיר את נתניהו כמועמד עיקרי יחיד מול פעילים עם כוח מועט במפלגה, משה פייגלין ודני דנון. נתניהו זכה ברוב של 72.8% וביסס את מעמדו כמנהיג הליכוד וכמועמד המפלגה לראשות הממשלה בבחירות הבאות. מאוחר יותר פעל נתניהו, באמצעות מקורבו, אופיר אקוניס, לדחיקתו של פייגלין אחורה ברשימת המועמדים למקום ה-36, לאחר שזה נבחר למקום ה-20. ממשלת אולמרט נחלשה לאחר מלחמת לבנון השנייה שנתפסה בציבור ככישלון, ונתניהו דרש הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר המלחמה. אולמרט נחשד בפלילים והחלו בקיעים בקואליציה שבסופם התפטר. מחליפתו, ציפי ליבני, כשלה בהקמת ממשלה ופוזרה הכנסת. אחד מהנושאים המרכזיים במערכת הבחירות לכנסת השמונה עשרה היה ירי הקסאמים מרצועת עזה על ידי החמאס ובמהלכה היה מבצע עופרת יצוקה. נתניהו הביע את עמדתו שבטווח הרחוק יש להפיל את שלטון חמאס ברצועה ותמך בהמשך המבצע. הקמפיין עצמו כלל ביקורת כלפי לבני וסיסמאות כמו "חזק בביטחון, חזק בכלכלה". ב-3 בפברואר, כשבועיים אחרי תום מבצע "עופרת יצוקה", נפלה באשקלון רקטה. נתניהו בא לבקר בעיר, הבטיח שממשלתו תפעל למוטט את שלטון חמאס ברצועה, ותקף את ממשלת קדימה על כך שלא עשתה זאת. ישראל בכר, שהיה היועץ האסטרטגי של הקמפיין, סיפר בראיון שנתן ב-2020 שהיוזמה להצהרה הייתה שלו, עקב סקרים פנימיים שהראו על התחזקות של ישראל ביתנו ושבתחילה נתניהו לא רצה לומר את הדברים כי הוא לא חשב שהוא יעשה דבר כזה, אולם לבסוף השתכנע. בבחירות לכנסת ה-18 זכה הליכוד בראשותו ב-27 מושבים והיה לסיעה השנייה בגודלה בכנסת אחרי קדימה בראשות ציפי לבני בהפרש של מנדט אחד בלבד. כיוון שלגוש הימני-דתי, שהמליץ להטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה, היה רוב בכנסת (65 ח"כים), הנשיא שמעון פרס הטיל עליו להרכיב את הממשלה הבאה. נתניהו הרכיב קואליציה שמורכבת מהליכוד, ישראל ביתנו, מפלגת העבודה, ש"ס, הבית היהודי ויהדות התורה. ב-31 במרץ 2009 החל נתניהו לכהן כראש ממשלת ישראל. הממשלה שהקים כללה 30 שרים ו-9 סגני שרים. ביוני 2009 נשא נתניהו את "נאום בר-אילן", שבמרכזו הביע הסכמה עקרונית להקמת מדינה פלסטינית המותנית בפירוזה, הכרה בישראל כמדינת העם היהודי, ויתור על זכות השיבה. הנאום נישא עשרה ימים לאחר נאומו של הנשיא אובמה בקהיר, והיה קשור למגעים עם ממשל אובמה. באופן כללי, הנאום של נתניהו בבר-אילן נתפס בציבור כתפנית משמעותית ביחס לעמדותיו הקודמות כלפי תהליך השלום. בינואר 2010 החליטה ועדת שרים בראשותו לאמץ את התכנית שהוצעה על ידי מערכת הביטחון והשר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ' להקים מכשול לאורך הגבול עם מצרים בעלות של כמיליארד וחצי ש"ח. על ההחלטה אמר נתניהו "קיבלתי את ההחלטה לסגור את גבולה הדרומי של ישראל למסתננים ולמחבלים... מדובר בהחלטה אסטרטגית כדי להבטיח את אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל". בעקבות צעד זה פסקה ההסתננות כמעט לגמרי. בתקופה זו החריף המשבר המתמשך ביחסים עם טורקיה, משבר שהחל בעת כהונת ממשלת אולמרט, לאחר מבצע עופרת יצוקה, והחריף בתקופת בעקבות המשט לעזה בסוף מאי 2010. בספטמבר 2010, בעקבות הנאום והמגעים עם הממשל האמריקאי, נתניהו הסכים להיכנס לשיחות ישירות עם הפלסטינים במטרה מוצהרת לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני על ידי שתי מדינות לשני עמים ותוך הסתייגויות הנוגעות לחמאס, לחזבאללה ולדרישה להכרה פלסטינית בישראל כמדינת העם היהודי. במקביל, בעקבות לחצים מצד ממשל אובמה נתניהו הקפיא את הבנייה ביהודה ושומרון לתקופה של 10 חודשים. באוגוסט 2011 אירעה הסלמה בדרום הארץ שהחלה מפיגוע קטלני באזור אילת על ידי מחבלים שבאו מעזה דרך סיני, והמשכה במתקפת רקטות מרצועת עזה אל עבר יישובי הדרום. בספטמבר 2011, בנאום באו"ם, דיבר נתניהו בהרחבה על כוונתו של אבו מאזן באותה העת לדרוש מהאו"ם הכרה במדינה פלסטינית ללא משא ומתן עם ישראל. נתניהו קרא למשא ומתן מיידי והדגיש את צורכי הביטחון של ישראל. במקביל, פעל מאחורי הקלעים כדי להשיג רוב במועצת הביטחון של האומות המאוחדות כנגד הכרה במדינה פלסטינית, והבטיח וטו מצד ארצות הברית. חרף פעולות אלו, ב-29 בנובמבר 2012 אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ברוב גדול (בהחלטה 67/19 שלה) את ההכרה ברשות הפלסטינית כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה באו"ם. אחד השינויים המרכזיים שהוביל נתניהו מאז שנבחר היה יישום מדיניות הבידול בין הגדה לרצועת עזה, במגמה הפוכה לממשלה הקודמת בראשות אולמרט. נתניהו הבטיח בקמפיין הבחירות למוטט את שלטון חמאס, בפועל בחר להחליש את הרשות הפלסטינית ולחזק אותו. לדידו, הבידול מונע משא ומתן מדיני על הסדר קבע. ב-11 באוקטובר 2011 אישרה הממשלה בראשותו את עסקת שליט מול החמאס - במסגרתה שוחרר גלעד שליט תמורת 1,027 אסירים ביטחוניים פלסטינים. בנובמבר 2012 חיסל צה"ל את אחמד ג'עברי, ראש הזרוע הצבאית של חמאס, בעקבות ירי על הדרום מרצועת עזה. זה היה האות לפתיחת מבצע עמוד ענן, שנועד למנוע ירי רקטות באזור הדרום. לאחר המבצע, אפשר נתניהו את כניסתו של ח'אלד משעל לרצועת עזה. לדברי עוזי ארד, שהיה ראש המטה לביטחון לאומי עד 2011, נתניהו הציע לסוריה, בתיווך אמריקאי, הסכם הכולל נסיגה חלקית מרמת הגולן, תוך השארת רוב היישובים הישראלים ברמה במקומם. לפי ההצעה ירדן תמסור לסוריה שטח זהה בגודלו לשטח רמת הגולן שיוותר בידי ישראל, ותבצע חילופי שטחים גם עם סעודיה. ההצעה זכתה לברכת ירדן אך נדחתה על הסף בידי סוריה. סוגיה נוספת בה עסק נתניהו בכהונה זו היא סוגיית תקיפתם של מתקני הגרעין באיראן. על סוגיית איום הגרעין האיראני החל נתניהו להתריע כבר ב-1993. בפתיחת מושב החורף של הכנסת, ב-31 באוקטובר 2011, אמר נתניהו כי ”איראן גרעינית תהווה איום כבד על המזרח התיכון ועל העולם כולו, וכמובן היא מהווה גם איום ישיר וכבד עלינו”. במהלך כהונתו אירעו חבלות במתקנים ובאישים הקשורים לתוכנית הגרעין האיראנית ולתוכנית טילי השיהאב 3, חלקן יוחסו ל"מוסד", שיחד עם ארגוני הביון של ארצות הברית ובריטניה, החל לפעול באופן חשאי כנגד תוכנית הגרעין האיראנית. ב-27 בספטמבר 2012 נאם נתניהו בפני העצרת הכללית של האו"ם. בנאומו אמר שכאשר איראן תגיע לאורניום מועשר ברמה של 90% תהיה זו נקודת האל-חזור ולכן זהו קו אדום שאין לאפשר לאיראן להגיע אליו. בנוסף לתפקידו כראש הממשלה, נתניהו שימש כ"שר לאסטרטגיה כלכלית". כהונתה של הממשלה החלה בצל המשבר הכלכלי העולמי, שבין השאר גרם לירידה בהכנסות ממסים, ולכן הממשלה העלתה את המיסים בתחילת כהונתה, בניגוד להבטחות ערב הבחירות. ביולי 2010 הועלה גם המס על סיגריות. נתניהו הגיע להבנות עם יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, על עסקת חבילה במשק. ישראל הייתה לאחת המדינות היחידות בעולם שהמשק שלה צמח בעת המשבר הכלכלי העולמי. האינפלציה הייתה מינימלית בהשוואה למדינות מובילות. אחוז המובטלים ללא שינוי משמעותי. השקל התחזק מול מטבעות בינלאומיים והחלה קניית עתודות מט"ח לשם מניעת ייסוף. בזמן אמת וברטרוספקטיבה נחקרה המדיניות הכלכלית הישראלית בעת המשבר, בזכות הצלחתה במניעה נרחבת של פגיעה במשק ובכוח הקנייה הישראלי.[דרוש מקור] נתניהו ניסה לקדם רפורמה משמעותית בחוק התכנון והבנייה, במטרה להקל על קבלת אישורי בנייה. הרפורמה אושרה בממשלה, אך בעקבות "פרשת הולילנד", וחששות בנוגע לדרך פעולתן של ועדות מקומיות לתכנון ולבנייה, נתניהו הקפיא את הרפורמה. במאי 2010 הצטרפה מדינת ישראל לארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD). ביולי-אוגוסט 2011 פרצה מחאת האוהלים סביב משבר הדיור ויוקר המחיה. בעקבות משא ומתן עם המוחים הקים נתניהו את ועדת טרכטנברג לגיבוש תוכנית לטיפול בנושאים הכלכליים שעלו במחאה, ואימץ את רוב המלצותיה. בעקבות אימוץ ההמלצות, ובהן חינוך חינם מגיל 3, הועלו מיסים כמו המע"מ, מס קנייה על טבק ואלכוהול והועלו שיעורי מס הכנסה ודמי ביטוח לאומי. בשנת 2012 הגיע הגירעון בתקציב המדינה ל-39 מיליארד ש"ח, כפליים מהמתוכנן. גירעון זה הוביל בשנה שלאחר מכן לצורך בהעלאות מיסים נוספות. בהתאם להסכם הקואליציוני, נתניהו לא מינה שר בריאות בממשלתו והעניק את הסמכויות במשרד לסגן השר יעקב ליצמן מיהדות התורה. עתירה של ההסתדרות הרפואית לבג"ץ נגד הסדר זה נדחתה. בתקופה זו היה על הממשלה להתמודד עם הבהלה שגרמה מגפת שפעת החזירים ונתניהו הורה לרכוש חיסונים נגד שפעת החזירים לכל תושבי המדינה. בסופו של דבר התחסנו רק כ-700,000 ישראלים (כ-10%) והמדינה נותרה עם עודף של כ-4.5 מיליון מנות חיסון. בשנת 2010 פרצה השרפה בכרמל בה נספו 44 בני אדם, כ-17,000 איש פונו מבתיהם וקרוב ל-25 קמ"ר (25,000 דונם) ובהם כמה מיליוני עצים עלו באש. שרפה זו הייתה האסון האזרחי הכבד ביותר שהתרחש בישראל עד אותו זמן. בשנת 2011 ביטל נתניהו את ועדת השרים לענייני ביקורת המדינה, שעסקה בין היתר בהחלטות על הקמת ועדות חקירה ממלכתיות והעביר את סמכויותיה לאגף במשרד ראש הממשלה. בינואר 2012 הוקם מטה הסייבר הלאומי במשרד ראש הממשלה, במטרה להפוך את ישראל למובילה עולמית בתחום הסייבר, בהתאם להמלצות ועדה שעמד בראשה האלוף במיל' יצחק בן ישראל. נתניהו הצהיר כי בחזונו באר שבע תהפוך לבירת הסייבר של מדינת ישראל ובהתאם לכך תוקצבו באוניברסיטת באר שבע תוכניות לימודים בתחום והוזמנו חברות בין-לאומיות להקים מרכזי מו"פ סייבר בבאר שבע. בסוף ינואר 2012 התמודד נתניהו בבחירות פנימיות על ראשות הליכוד מול משה פייגלין, שהיה במקום ה-36 ברשימת הליכוד בבחירות 2008, ולא כיהן כחבר-כנסת. נתניהו נבחר לתפקיד, כשהצביעו לו כ-75% מהמתפקדים. באוקטובר 2012 הודיע נתניהו בהודעה מיוחדת על תמיכתו בהקדמת הבחירות לתחילת 2013, מהלך שקודם על ידי הכנסת, ובמקביל איחד יחד עם אביגדור ליברמן את מפלגות "הליכוד" ו"ישראל ביתנו" לרשימה משותפת שכונתה "הליכוד ביתנו" לקראת הבחירות. בבחירות עצמן זכתה הרשימה המשותפת ב-31 מנדטים, ומלאכת הרכבת הממשלה הוטלה על נתניהו. לאחר הבחירות לכנסת ה-19 הקים נתניהו את ממשלתו השלישית. בממשלה זו שימש נתניהו גם כשר החוץ עד לנובמבר 2013. במרץ 2013 ובמסגרת ניסיונות תיווך של נשיא ארצות הברית ברק אובמה - שוחח נתניהו עם ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן על השבת היחסים בין המדינות לתיקונם, אחרי שנקלעו למשבר בעקבות אירועי המשט לעזה. נתניהו התנצל על אירועי המשט, ושני המנהיגים הגיעו להסכמות, שבאפריל 2014 נראו כקרובות להבשלה ולחתימה על הסכם, אך בעקבות מבצע צוק איתן, היחסים הדרדרו שוב. במהלך המבצע התבטא ארדואן באופן חריף נגד ישראל, ובטורקיה נערכו הפגנות אלימות כנגד ישראל, ששיאן היה מתקפה כנגד בית השגרירות, שהביאה להחלטה להחזרת משפחות השגרירות לישראל, ופרסום אזהרת מסע לטורקיה. כחלק מיחסי גרמניה–ישראל ויחסי ישראל–מצרים הסכים נתניהו למכירת צוללות מתקדמות מגרמניה למצרים שבשליטת א-סיסי. במרץ 2019 אמר נתניהו שהחליט כך בשל סוד ביטחוני שלא יכול היה לגלות למערכת הביטחון, מלבד ראשי המועצה לביטחון לאומי. בעקבות חטיפת ורצח שלושה נערים יהודים ב-12 ביוני 2014 בידי אנשי חמאס, פתח צה"ל לפתוח במבצע שובו אחים לאיתור החטופים ולפגיעה בתשתיות חמאס ביהודה ושומרון. במסגרת המבצע נעצרו למעלה מ-400 פלסטינים, מרביתם אנשי חמאס, לרבות כ-50 אסירים ששוחררו במהלך עסקת שליט. כמו כן, נחשפו עשרות סליקים תת-קרקעיים באזור חברון ומעבדות חבלה שבהן יוצרו עשרות רימונים ומטענים. ב-8 ביולי 2014 פתח צה"ל במבצע צוק איתן בתגובה לתקיפות החמאס מרצועת עזה. המבצע כלל תקיפות אוויריות וכניסה קרקעית במרחק של כ-3 קילומטרים לרצועת עזה כדי להשמיד מנהרות התקפיות שבנה חמאס. במהלך המבצע ירה חמאס אלפי רקטות ופצצות מרגמה מרצועת עזה לישראל. ב-30 ביולי נחטפו גופותיהם של סמל ראשון אורון שאול ושל סגן הדר גולדין בקרב שג'אעייה, וב-7 באוגוסט נפגש נתניהו עם נשיא הצלב האדום וביקש ממנו לסייע בהשבת גופותיהם. נתניהו הוביל את המבצע במתינות והסכים פעמים רבות להפסקות אש שהוצעו על ידי מצרים וארצות הברית, כאשר כחצי מהשרים בקבינט תמכו בהחרפת המערכה. במהלך המבצע ניכרה מתיחות בין נתניהו לנשיא ארצות הברית, ברק אובמה. בתקשורת דווח כי אובמה דרש מישראל להסכים להפסקת אש ולקבל את טורקיה וקטר כמתווכות בסכסוך ונתניהו סירב, אך אובמה ונתניהו הכחישו את הדיווח. המבצע הסתיים לאחר כשבעה שבועות של לחימה ב-26 באוגוסט, כשאת ההחלטה על הפסקת האש בסיום המבצע קיבל נתניהו עם שר הביטחון, משה יעלון ללא הצבעה בקבינט המדיני-ביטחוני, שבו כנראה לא היה לו רוב. בעקבות המבצע, נתניהו ספג ביקורת ממבקר המדינה על אי הצגה מספקת לקבינט של איום מנהרות התקיפה לפני המבצע. ביולי 2014 חלה עלייה משמעותית במהומות אלימות ופיגועי טרור מצד פלסטינים בירושלים. באוקטובר ונובמבר ביצעו מחבלים פלסטינים פיגועים ששיאם היה הפיגוע בבית הכנסת קהילת בני תורה ובהם נרצחו 6 ישראלים. ב-3 במרץ 2015 נאם נתניהו בפני הקונגרס של ארצות הברית והתריע מפני ההסכם המתגבש בין המעצמות ואיראן, להסדר תוכנית הגרעין האיראנית. בעצם נשיאת הנאום ובתוכן הנאום נכנס נתניהו לעימות גלוי עם נשיא ארצות הברית, ברק אובמה. היה זה נאומו השלישי של נתניהו בפני הקונגרס. על רקע גירעון של 40 מיליארד ש"ח בתקציב המדינה שנוצר בשנת 2012, במהלך כהונתה של הממשלה הקודמת וצפי לגירעון תקציבי חריג של 4.9% בשנת 2013, הביאה הממשלה לאישור הכנסת תקציב שכלל העלאת מיסים, חלקה ב-2013 וחלקה ב-2014. באפריל 2013 אושרה רפורמת השמים הפתוחים שהוזילה את מחירי הטיסות והגדילה את מספר היעדים. בדצמבר של אותה שנה אושר חוק הריכוזיות לפי מסקנות הוועדה להגברת התחרותיות במשק. במאי 2014 הקים נתניהו את הוועדה לבחינת תקציב הביטחון בראשותו של האלוף במילואים יוחנן לוקר, לשם בחינת תקציב הביטחון של מדינת ישראל. הוועדה הגישה את המלצותיה בחודש יוני 2015, בהן שקיפות, צמצום חיילי הקבע ורפורמה בפנסיות. אלה נתקלו בהתנגדות חריפה של מערכת הביטחון בראשותם של שר הביטחון משה יעלון והרמטכ"ל גדי איזנקוט. ב-2 בדצמבר 2014 פיטר נתניהו את השרים יאיר לפיד וציפי לבני ובעקבות זאת פרשו מהממשלה יתר שרי "יש עתיד" והכנסת החליטה על הקדמת הבחירות ל-17 במרץ 2015. נתניהו אמר שהוא עשה זאת משום שלפיד ולבני תכננו "פוטש" שנועד להדיח אותו ולהקים ממשלה חלופית. מאוחר יותר אמר כי עשה זאת בעקבות תמיכתם בחוק "ישראל היום". לימים בספרו "ביבי: סיפור חיי" הביע נתניהו חרטה על שפיטר לשווא את לפיד ולבני "על סמך שמועה קונספירטיבית שמסרו לו זאב אלקין ויעקב ליצמן לפיה השניים מתכננים נגדו פוטש". בבחירות לכנסת העשרים הוביל נתניהו את מפלגתו לזכייה ב-30 מנדטים. בראיון שנתן במהלך מערכת הבחירות, אמר שהמציאות שנוצרה בשנים הקודמות אינה מאפשרת את הקמתה של מדינה פלסטינית. בפוסט שפרסם בדף הפייסבוק שלו כתב נתניהו כי לאחר הבחירות יקים ממשלה עם השותפות הטבעיות של הליכוד ובראשן הבית היהודי, וכי לא ילך לממשלת אחדות עם יצחק הרצוג ולבני, שבניגוד אליו מתנגדים לשמירה על ירושלים מאוחדת ותומכים בוויתור על שטחי יהודה ושומרון ובכניעה ללחצים בין-לאומיים לוויתור על אינטרסים ביטחוניים. ביום הבחירות, כחלק מקמפיין המרצת ההצבעה שאותו הוביל, פרסם סרטון וידאו, שספג ביקורת בישראל ובעולם ובו אמר: ”שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים. רבותיי לנו אין V15, יש לנו "צו 8", יש לנו רק אתכם, צאו לקלפי”. לאחר מכן הביע צער על שדבריו פגעו בערביי ישראל, והוסיף שמעשיו כראש ממשלה, "כולל ההשקעות האדירות במגזרי המיעוטים", מוכיחים שלא התכוון לכך. ב-14 במאי 2015, הושבעה ממשלת ישראל ה-34 בראשותו, ממשלה צרה שנשענה על 61 ח"כים. כעבור כשנה, ב-26 במאי 2016, הצטרפה ישראל ביתנו לקואליציה ומניין חבריה עלה ל-66. בממשלה זו כיהן נתניהו גם כשר החוץ וכשר התקשורת והוחלף בפברואר 2017 באופן זמני על ידי צחי הנגבי (ראו להלן). עד סוף 2016 היה השר לשיתוף פעולה אזורי, אז הוחלף על ידי צחי הנגבי. בשנת 2019 נבחר על ידי השבועון "טיים" לאחד ממאה האנשים המשפיעים בעולם. החל מאוקטובר 2015 חלה הסלמה בהיקף הפיגועים על רקע טענה שלפיה ישראל מתכוונת לפגוע במסגד אל-אקצא, והממשלה תגברה את פעילות כוחות הביטחון, החמירה את הענישה על מחבלים ומיידי אבנים והגבירה את הניטור על הרשתות החברתיות המקוונות. גל הטרור דעך בהדרגה עד חודש מרץ, ובסוף חודש יוני עלה שוב מספר הפיגועים, במהלך חודש הרמדאן. בנאום שנשא בוועידת הקונגרס הציוני העולמי ה-37, ב-20 באוקטובר 2015, הזכיר נתניהו את חג' אמין אל-חוסייני ואמר שמלכתחילה היטלר לא תכנן להשמיד את היהודים אלא רק לגרש אותם, אך המופתי אמר לו שאז הם יגיעו לארץ ישראל וייעץ לו לשרוף אותם. דברי נתניהו עוררו ביקורת בישראל ובעולם, בנימוק שיש בהם שכתוב של ההיסטוריה, זילות השואה והסתה. נתניהו הגיב ואמר שמטרתו הייתה להציג את תמיכתו של אל-חוסייני בהשמדת היהודים ולא לטהר את היטלר. על רקע המשך מלחמת האזרחים בסוריה ביצע חיל האוויר הישראלי מאות תקיפות של צה"ל במדינה, במטרה למנוע העברת נשק לחזבאללה ולשבש את ההיאחזות האיראנית בסוריה. המעורבות הרוסית במלחמת האזרחים בסוריה חייבה תיאום בין ישראל לרוסיה ובפרט בין חילות האוויר של שתי המדינות. לשם כך, נפגש נתניהו פעמים אחדות, החל מספטמבר 2015, עם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. במאי 2016 מינה נתניהו את אביגדור ליברמן כשר הביטחון במקום משה יעלון, שהתפטר מהממשלה ומהכנסת ומתח ביקורת על נתניהו וההנהגה שהפכה "נגררת ומתלהמת". במחאה על השינויים בממשלה התפטר גם אבי גבאי מתפקיד השר להגנת הסביבה. ב-2018 הסכסוך האיראני-ישראלי הפך לעימות ישיר עם החדרת מל"ט מתאבד איראני לתוך ישראל בפברואר וכנגדן תקיפת שדה התעופה T-4 ותקיפת מחסני התחמושת האיראניים בסוריה בידי ישראל בחודש אפריל, מתקפות שבהן נהרגו עשרות חיילים איראניים ממשמרות המהפכה האסלאמית ומיליציות שיעיות. ב-30 באפריל 2018 נשא נתניהו נאום בקריה ובו חשף מידע מארכיון תוכנית הגרעין האיראנית, לפי עשרות אלפי מסמכים וקבצים שהוציא "המוסד" מטהראן ובהם הוכחות שאיראן ניסתה להסתיר את תוכניותיה לפיתוח נשק גרעיני. מטרתו הייתה בין היתר לגרום לביטול הסכם הגרעין עם איראן. במאי ירו מיליציות איראניות 20 טילים לעבר מוצבי צה"ל בחרמון ובתגובה תקף חיל האוויר הישראלי עשרות יעדים איראניים בסוריה. בשנת 2018 חלה הסלמה גם בחזית הדרומית, מול רצועת עזה שבשליטת החמאס. באותה שנה איתר צה"ל שורת מנהרות טרור. החל מחודש מרץ 2018 התמודדה ישראל עם הפרות סדר המוניות על גדר המערכת סביב רצועת עזה בהובלת חמאס. במהומות נהרגו כ-220 פלסטינים, רובם פעילי טרור. במהלך המהומות הועלו באש אלפי דונמים של שדות וחורש בעוטף עזה, באמצעות מאות עפיפוני תבערה, בלוני תבערה ונפץ ורקטות ששיגרו פלסטינים מן הרצועה. בדצמבר 2018 פתח צה"ל בהובלת פיקוד הצפון, חיל ההנדסה הקרבית ואגף המודיעין במבצע מגן צפוני לאיתור וניטרול מנהרות טרור התקפיות שחפר "חזבאללה" לשטח ישראל בגבול ישראל–לבנון. בנובמבר 2019 חיסל צה"ל, במבצע חגורה שחורה, את בהאא אבו אל-עטא, מפקד הגזרה הצפונית של "פלוגות אל-קודס", הזרוע הצבאית של "הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני". בתגובה ירה הארגון מאות רקטות לעבר ישראל, וחיל האוויר הפציץ מטרות ברצועת עזה. אחרי ההסלמה בדרום בנובמבר 2018 הגיעה ישראל להפסקת אש עם החמאס. הרשות הפלסטינית בשליטת אבו מאזן סירבה להמשיך לשמש צינור לכספים מקטר עבור החמאס, ונתניהו שלח מכתב ובו ביקש מהקטרים להמשיך ולממן את שלטון חמאס באופן ישיר בסכום של כ-30 מיליון דולר בחודש, בטיעון לפיו העברת הכסף תסייע לשמירה על היציבות האזורית. נתניהו גם ביקש משר האוצר האמריקאי בממשל טראמפ, סטיבן מנוצ'ין, לשלוח מכתב המבטיח לקטרים שהכספים שישלמו למימון החמאס לא ייחשבו מימון לטרור. בראשית 2019 הסביר בישיבת ממשלה את מדיניותו כלפי ארגון חמאס: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק החמאס ובהעברת כסף לחמאס. זה חלק מהאסטרטגיה שלנו – לבדל בין הפלסטינים בעזה לבין הפלסטינים ביהודה ושומרון". נתניהו דאג לשמר את שלטון חמאס ברצועת עזה מתוך תפיסה כי הפילוג הפנים פלסטיני מונע אפשרות להסכם שלום והסדר מדיני עם הפלסטינים. כמחאה על העברת כסף מקטר לחמאס התפטר שר הביטחון אביגדור ליברמן ומפלגת "ישראל ביתנו" בראשותו פרשה מהקואליציה. בשל כך שימש נתניהו ממלא מקום שר הביטחון וממלא מקום שר העלייה והקליטה החל מ-18 בנובמבר 2018 וב־17 בדצמבר 2018 מונה לשר הביטחון אך התפטר מתפקיד זה ב-10 בנובמבר 2019 לשם מינויו של נפתלי בנט. בשנת 2019 קיבל נתניהו התרעה מראש השב"כ נדב ארגמן בנוגע לכך שהזרוע הצבאית של חמאס משתלטת על חלק מהכסף הקטרי. בשנת 2020 אמ"ן ציין כי לפחות ארבעה מיליון דולר מגיע לזרוע הצבאית של החמאס מדי חודש. בפברואר 2019 החלה הקמתו של מכשול עילי בגבול עזה, נתניהו דיבר על הפרויקט בישיבת הממשלה ואמר שהמכשול ימנע חדירת מחבלים. בממשלה זו כיהן נתניהו כשר החוץ עד פברואר 2019. בשלהי כהונת אובמה כנשיא ארצות הברית ובתמיכת ממשלו, התקבלה החלטה 2334 של מועצת הביטחון של האו"ם, הדורשת בעיקר הפסקת בניית התנחלויות "בשטחים הפלסטיניים הכבושים, כולל מזרח ירושלים". בעקבות ההחלטה ננקטו צעדים נגד סנגל, ניו זילנד ואוקראינה והופסקה העברת מימון לחמישה מוסדות של האו"ם, שלדברי נתניהו עוינים במיוחד את מדינת ישראל. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הודיע על הכרה דיפלומטית של ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל והורה על העברת שגרירות ארצות הברית בישראל, מתל אביב לירושלים. בעקבות זאת הודיעו מספר מדינות נוספות על העברת שגרירותן לירושלים. ב-14 במאי 2018 נערך טקס פתיחת שגרירות ארצות הברית בישראל בירושלים. טראמפ פרש מהסכם הגרעין עם איראן והפעיל עליה סנקציות כלכליות, הפסיק מימון מוסדות פלסטיניים כגון אונר"א, פרש מאונסק"ו ומועצת זכויות האדם של האו"ם וסגר את הקונסוליה האמריקנית בירושלים. נתניהו הציג את פרישת ארצות הברית מההסכם עם איראן כהישג מדיני, אך יש הרואים בפרישה פגיעה באינטרסים הביטחוניים של ישראל. במרץ 2019 חתם הנשיא טראמפ על צו להכרה אמריקאית בריבונות ישראלית על רמת הגולן. מדינות רבות הביעו התנגדות לצעד זה. בינואר 2020 הציג הנשיא טראמפ את תוכנית השלום שלו ("עסקת המאה"). נתניהו קיבל את התוכנית. בשלהי כהונתו התקררו היחסים בין טראמפ ונתניהו. ב-4 ביולי 2017 ביקר בישראל ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי ודן עם נתניהו על הידוק הקשרים בין הודו לישראל, סיוע ישראלי לחקלאות בהודו והגדלת המסחר בין המדינות. באותו חודש ביקר במספר מדינות באירופה. הוא נפגש בפריז עם נשיא צרפת עמנואל מקרון והמשיך לבודפשט, כראש הממשלה הישראלי הראשון המבקר בהונגריה. הוא חתם על שורה של הסכמים לשיתוף פעולה כלכלי-טכנולוגי והשתתף בוועידת מדינות וישגראד. במהלך הקדנציה נתניהו קיים מספר ביקורים במדינות אפריקה: ביולי 2016 ערך סבב ביקורים שכלל ביקור באוגנדה לרגל 40 שנה למבצע אנטבה, לצד פסגה משותפת של נתניהו ומספר מנהיגי מדינות אפריקאיות, ביקור בקניה עם משלחת כלכלית, ביקור ברואנדה ובאתיופיה. ביוני 2017 נאם בפני הוועידה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה (אנ') וכן נפגש עם נשיא מאלי. בביקורו בקניה בנובמבר 2017 היה המנהיג המערבי היחיד בהשבעת הנשיא אוהורו קניאטה. בספטמבר 2017 יצא נתניהו לביקור ראשון של ראש ממשלה ישראלי באמריקה הלטינית ונפגש עם מנהיגי ארגנטינה, קולומביה ומקסיקו. משם הוא טס לארצות הברית להיפגש עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בנוגע למצב הגאופוליטי במזרח התיכון והאיום האיראני וכן לנאום בעצרת הכללית של האומות המאוחדות. בסוף 2017 אישרה הממשלה את תוכניתם של שר הפנים אריה דרעי והשר לביטחון פנים, גלעד ארדן, לסגור את מתקן חולות ולגרש למדינות שלישיות את המסתננים מאריתריאה ומסודאן שישראל נמנעת מלהחזירם למולדתם ומתן מענק למגורשים ולמדינה הקולטת. ב-2 באפריל 2018 חזרה רואנדה מהסכמתה לקלוט את המגורשים. נתניהו האשים את הקרן החדשה לישראל שהפעילה "לחץ אירופי על ממשלת רואנדה" לסגת מההסכם, אך הקרן הגיבה שלא ניהלה כל קשר מול ממשלת רואנדה. במקום זאת, הודיע נתניהו שהוא גיבש עם שר הפנים, אריה דרעי, מול נציבות האו"ם לפליטים מתווה להוצאת כמחצית מן המסתננים למדינות במערב אירופה ועוד ובמקביל לפזר את המחצית השנייה ברחבי ישראל. בעקבות התנגדות רחבה בימין הודיע נתניהו על ביטול המתווה. הוא הצהיר כי יחזור למתווה כליאת המסתננים במתקן חולות, אך המתקן לא שב לפעילות. עם הקמת הממשלה כיהן נתניהו גם כשר התקשורת. נתניהו מינה את ראש מטה הבחירות שלו שלמה פילבר למנכ"ל משרד התקשורת.בהסכמים הקואליציוניים חויבו סיעות הקואליציה לתמוך ברפורמות בשוק התקשורת שהממשלה תקדם ונאסר עליהן לתמוך בחוקים בנושא ששר התקשורת יתנגד אליהם. בשל ניגוד עניינים של נתניהו עקב קשריו עם שאול אלוביץ' מבעלי בזק, הוחלט באוגוסט 2016 להסמיך את צחי הנגבי לטפל בענייני בזק, ובפברואר 2017 הפך הנגבי לממלא מקום שר התקשורת בעקבות עתירות לבג"ץ בנושא. במאי מונה איוב קרא כשר תקשורת קבוע. במהלך 2015 פעל נתניהו לרפורמה ברשות השידור: ביטול אגרת הטלוויזיה והקמת תאגיד השידור הישראלי במקומו. אולם בתחילת 2017 פעל לסגירת התאגיד בנימוקים של בזבוז כספים והטיה פוליטית. למהלך התנגד בתוקף שר האוצר, משה כחלון. לאחר משבר הוסכם ביניהם שהתאגיד יקום ללא חטיבת החדשות וזו תוקם כגוף נפרד. תיקון החקיקה עבר בכנסת ערב הקמת התאגיד, אך הוקפא בידי בג"ץ (וב-2018 אף בוטל בידי הכנסת), כך שהתאגיד הוקם עם חטיבת החדשות. עם הקמת הממשלה המשיך נתניהו לכהן כשר הבריאות, אך בפועל הסמכויות במשרד ניתנו לסגן השר יעקב ליצמן מיהדות התורה. באוגוסט 2015, בעקבות עתירה שהגישה סיעת "יש עתיד", קבע בג"ץ כי ליצמן לא יוכל לכהן כסגן שר במעמד של שר ועליו להתמנות לשר. בעקבות כך, מועצת גדולי התורה של "אגודת ישראל" התירה לליצמן להתמנות לשר הבריאות. בתחילת 2020 נדרשה הממשלה להתמודד עם מגפת הקורונה. תחילה טיפל משרד הבריאות בהכנת מערכת הבריאות לטיפול בחולים והוצאת הנחיות לבידוד רפואי של עשרות אלפי ישראלים לשם מניעת התפשטות המחלה ואף הוטל סגר ארצי. נתניהו הופיע תדיר בתקשורת ונתן הודעות לציבור על צעדי הממשלה ועל כללי ההתנהגות הנדרשים. בהמשך צמצם את הופעותיו. במהלך כהונתה של ממשלת נתניהו הרביעית גדל הגירעון התקציבי מ-29.9 מיליארד ש"ח בסוף שנת 2014, ל-54 מיליארד ביוני 2019, חריגה של 14 מיליארד ש"ח לעומת היעד בתקציב. נתניהו קידם את אישור מתווה הגז, שנועד להסדיר את אופן ניהול שדות הגז הטבעי בישראל, ובפרט סוגיות הנוגעות למונופול וזכויות על המאגרים, ייצוא, מיסוי הגז ומחירו. כחלק מפעולותיו לאישור המתווה מונה נתניהו לממלא מקום שר הכלכלה. ב-27 במרץ 2016, פסל בג"ץ את סעיף היציבות במתווה, אך נתן לממשלה ארכה של שנה לתיקונו. במאי אותה שנה עברה בממשלה ההחלטה שוב, עם שינויים בסעיף זה. בשנת 2016, חתמה ישראל על הסכם פריז. בשנת 2019, פורסמה החלטת ממשלה בנושא משבר האקלים אך בישראל לא נוצרה תוכנית היערכות מתוקצבת להתמודדות עם סכנות המשבר. בסוף ינואר 2016 אושר בממשלה "מתווה הכותל" לפיו הייתה אמורה להתרחב עזרת ישראל המיועדת לתפילה מעורבת, בניהול מועצה ציבורית בהשתתפות מגוון זרמים ביהדות וארגון נשות הכותל. המתווה הוביל לאיום המפלגות החרדיות לפרוש מהקואליציה, ומשכך הוקמה ועדה לבחינה מחודשת של המתווה, עד שהוקפא ביוני 2017. בתיקון לפקודת מס הכנסה נקבע שראש הממשלה ושאיריו יזכו לפטור ממס הכנסה לתשלומים והטבות מהמדינה, שאינם משכורת או קצבה, בדומה לפטור הניתן לנשיא המדינה. בעקבות דרישה של רשות המיסים שראש הממשלה נתניהו ישלם מס על הטבות בסך 600,000 ש"ח שניתנו לו מהמדינה לשם תחזוקת ביתו הפרטי בקיסריה, החליטה ועדת הכספים שהמדינה תגלם רטרואקטיבית את מס ההכנסה החל על ראש הממשלה גם קודם לתחולת התיקון הקודם. בסוף דצמבר 2015 הקדים מרכז הליכוד, לבקשת נתניהו, את הפריימריז לראשות המפלגה, על אף שמועד הבחירות היה רחוק באותה העת. לאחר שלא נרשמו מתמודדים מלבד נתניהו, החליט בית הדין של הליכוד בינואר 2016 לבטל את הפריימריז והודיע כי בנימין נתניהו נבחר פעם נוספת לתפקיד יושב ראש הליכוד. ב-24 בדצמבר 2018, לאחר פרישת "ישראל ביתנו" מהקואליציה, עקב ביקורת על תגובתה המאופקת של ישראל לטרור מרצועת עזה, הוקדמו הבחירות לכנסת ה-21. ב-26 בדצמבר אישרה הכנסת את פיזורה וקבעה כי הבחירות ייערכו ב-9 באפריל 2019. בקמפיין הבחירות לכנסת העשרים ואחת, עודד את ריצתן המשותפת של הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית ברשימת איחוד מפלגות הימין. הוא אף שריין את המקום ה-28 ברשימת הליכוד למועמד מטעם הבית היהודי. בבחירות שהתקיימו ב-9 באפריל 2019, "הליכוד" זכה ל-35 מנדטים וקיבל מנשיא המדינה ראובן ריבלין את כתב המינוי לנסות ולהקים את הממשלה, אך לא הצליח להקים ממשלה. סמוך לפקיעת פרק הזמן שנקצב לנתניהו להקמת הממשלה, יזם את פיזור הכנסת ובשל כך, עמד בראש ממשלת המעבר. בבחירות לכנסת העשרים ושתיים צירף נתניהו לרשימת הליכוד את מפלגת "כולנו". בנוסף, שכנע את מפלגת "זהות" לפרוש מהבחירות, בתמורה להבטחת תפקיד שר למשה פייגלין והקלות בתחום הלגליזציה של קנאביס רפואי. בבחירות אלו ירידה מפלגת הליכוד ל-32 מנדטים, לעומת 38 המנדטים שהיו לה יחד עם מפלגת "כולנו" וללא חבר הכנסת אלי בן-דהן, שחזר למפלגת "הבית היהודי". ב-25 בספטמבר 2019 הטיל הנשיא ריבלין על נתניהו את המנדט להרכיב ממשלה, לאחר שנתמך בידי 55 חברי כנסת, לעומת 54 שתמכו ביריבו בני גנץ. נתניהו כשל בהקמת ממשלה והמנדט עבר ליריבו בני גנץ, אשר לא עלה אף בידו להקים ממשלה. משכך התפזרה הכנסת מבלי שהביעה אמון בממשלה חדשה. בדצמבר 2019 נערכו פריימריז לראשות "הליכוד", בהן זכה נתניהו ל-72.5% מהקולות, כשהתמודד מול גדעון סער. בבחירות אלה, שנערכו ב-2 במרץ 2020 הגדילה רשימת הליכוד את כוחה ל-36 מנדטים, אך לאחר שגנץ זכה להמלצתם של 61 מחברי הכנסת, הטיל עליו נשיא המדינה את הרכבת הממשלה. אחרי סוף תקופת המנדט של גנץ, ועל רקע התפרצות הקורונה, נחתם הסכם קואליציוני בין הליכוד לכחול לבן. ב-7 במאי, הוגשו לנשיא חתימותיהם של 72 חברי הכנסת המבקשים להטיל על נתניהו את מלאכת הרכבת הממשלה ובהם חברי הכנסת של כחול לבן והעבודה ובעקבות כך הנשיא הטיל עליו את המנדט. לפני כן נדחתה עתירה לבג"ץ נגד הטלת המנדט על נתניהו, בנימוק שהוא נאשם בפלילים. בעקבות כך פורסם הסדר למניעת ניגוד עניינים שבו נאסר עליו לעסוק בנושאים הקשורים למצבו המשפטי. ב-17 במאי 2020 הושבע לקדנציה חמישית כראש ממשלת ישראל השלושים וחמש. באותו מעמד הושבע בני גנץ כראש ממשלה חלופי, והיה מיועד להתמנות לראש הממשלה כעבור שנה וחצי, ב-17 בנובמבר 2021, אך חילופי ראש הממשלה לא התממשו. ממשלה זו המשיכה במאבק במגפת הקורונה בישראל ובהשלכותיה הכלכליות וקידמה תוכניות סיוע ומענקים לאזרחים. אחרי דיכוי גל התחלואה הראשון ומימוש אסטרטגיית היציאה, החלה עלייה מחודשת בתחלואה, שהובילה לסגר שני בחגי תשרי. במקביל התקיימו מחאות נגד נתניהו וממשלתו על רקע ניהול המשבר ובשל המשך כהונתו של נתניהו כנאשם. בעקבות עלייה נוספת בתחלואה, החליטה הממשלה על סגר שלישי בסוף דצמבר. במקביל נתניהו סיכם עם אלברט בורלא, מנכ"ל פייזר, על רכישת חיסונים. מרבית אזרחי ישראל נענו לקריאות להתחסן ולפרק זמן קצר ישראל הובילה במספר המתחסנים לנפש. בעקבות הבטחת הבחירות בוצעו צעדים לסיפוח יהודה ושומרון לישראל ואימוץ תוכנית השלום של הנשיא טראמפ שכונתה "תוכנית המאה". אולם תוכניות אלה ירדו מהפרק עם חתימת "הסכמי אברהם" מול איחוד האמירויות הערביות ובחריין. לאחר מכן להסכמים עם מרוקו וסודן, אך ההסכם עם סודן לא התממש. ב-13 באוגוסט 2020 הציגו הנשיא טראמפ, נתניהו ושייח' מוחמד בן זאיד אאל נהיאן, את הסכם איחוד האמירויות-ישראל לנרמול היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות. לפי הפרסומים, ההסכם כלל דחייה של הסיפוח. ב-11 בספטמבר 2020 דווח כי בחריין החליטה לנרמל את יחסיה עם ישראל ולכונן איתה יחסים דיפלומטיים. הסכמים אלו נקראו "הסכמי אברהם". ההסכם נחתם ב-15 בספטמבר 2020 בבית הלבן על ידי ארצות הברית (כמתווכת) איחוד האמירויות הערביות, בחריין וישראל. ב-10 בדצמבר 2020 הוכרז חידוש יחסים עם מרוקו והצטרפותם להסכמי אברהם. ב-22 בדצמבר 2020 נחתם ברבאט הסכם בין ארצות הברית, ישראל ומרוקו. הסכמים אלו והסכמים נלווים יצרו לישראל מסדרונות אוויריים למזרח דרך ערב הסעודית ולדרום אמריקה דרך סודאן. ב-24 באוקטובר 2020 (שעון ישראל), הודיע הנשיא טראמפ במסיבת עיתונאים טלפונית שנערכה במשותף עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, ראש מועצת הריבונות הזמנית בסודאן עבד אל-פתאח אל-בורהאן וראש ממשלת סודאן עבדאללה חמדוכ באופן רשמי כי ישראל וסודאן יכוננו יחסים דיפלומטיים מלאים. ב-6 בינואר 2021 חתמה ממשלת סודאן על הצהרת "הסכמי אברהם". ב-2 במרץ 2021 הודיעה התובעת בבית הדין הבין-לאומי לצדק על חקירת אירועים שהתרחשו ברצועת עזה וביהודה ושומרון החל מ-13 ביוני 2014. בליל ל"ג בעומר, י"ח באייר ה'תשפ"א, 30 באפריל 2021 התרחש אסון מירון, בו נספו 45 גברים וילדים ונפצעו 102 בני אדם והיה האסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. ב-6 במרץ 2024 פרסמה ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון את מסקנותיה, שבהן הטילה על נתניהו אחריות אישית, כיון שידע או לכל הפחות היה עליו לדעת על ליקויי בטיחות באתר ההילולה במירון, ולא ציינה המלצה מעשית בשל תפקידו כראש ממשלה. עקב העימותים בגבול ישראל – רצועת עזה ושיגור רקטות פלסטיניות לעבר ישראל, פתחה ישראל במבצע שומר החומות. במקביל למבצע פרצו מהומות ברחבי ישראל. ב-23 במרץ 2021 התקיימו הבחירות לכנסת העשרים וארבע, שבהן התמודד נתניהו כיו"ר הליכוד. בבחירות אלה ירד מספר המנדטים של הליכוד מ-36 ל-30, אך המפלגה המשיכה להיות הגדולה בכנסת. המפלגה השנייה בגודלה הייתה יש עתיד בראשות יאיר לפיד, עם 17 מנדטים. הנשיא ראובן ריבלין העניק תחילה את המנדט להקמת ממשלה לנתניהו, אולם הוא לא הצליח להרכיב ממשלה והמנדט עבר ללפיד, שהצליח להקים ממשלת חילופים, יחד עם נפתלי בנט. ב-13 ביוני הושבעה ממשלת ישראל השלושים ושש, ממשלת חילופים בראשות נפתלי בנט כראש הממשלה ויאיר לפיד כראש הממשלה החלופי ובכך הסתיימו יותר מ-12 שנות כהונה רצופות של נתניהו בתפקיד ראש ממשלת ישראל. נתניהו עבר לשמש כראש האופוזיציה, אשר תחת הנהגתו נמנעה חלקית מהשתתפות בוועדות הכנסת בטענה לקיפוח בייצוג. בנוסף, דרש מכל חברי הכנסת של הליכוד להשתתף בפיליבסטרים רבים. חברי כנסת מהליכוד שנעדרו, גונו על ידי המפלגה ברשתות החברתיות. בנוסף לכך, האופוזיציה הצביעה גם נגד חוקים שהיא תומכת בהם כמו תקנות שעת חירום לשיפוט על יהודה ושומרון בטענה שהם לא רוצים לעזור לממשלה ושהמטרה של הפלת הממשלה חשובה יותר מאשר חוקים ספציפיים שיקודמו. נתניהו עצמו נמנע מלהגיע לעדכונים ביטחוניים אצל ראש הממשלה נפתלי בנט. על רקע מבצע עלות השחר, נתניהו הגיע לראשונה מאז כינון הממשלה לעדכון ביטחוני אצל ראש הממשלה יאיר לפיד. הממשלה שאפה לעודד לימודי ליבה באמצעות תוכנית תמריצים כלכליים ואף חסידות בעלז הסכימה להשתתף. נתניהו סיכל זאת באמצעות השוואת תקציב החינוך גם ללא לימודי ליבה. בדצמבר 2021 נחנך המכשול בגבול עזה אותו יזמה ממשלת נתניהו ב-2019. בטקס החנוכה חלק שר הביטחון בני גנץ שבחים לנתניהו על שדחף את הקמת המכשול, ונתניהו עצמו אמר כי "זהו יום היסטורי", וכי מדובר בפרויקט לאומי חשוב שכבר הציל חיים רבים. במהלך מערכת הבחירות לכנסת העשרים וחמש, ביקר את הסכם הגבול הימי בין ישראל ללבנון עוד לפני פרסומו. הוא אף השמיע התבטאויות בדמות אי-כיבוד ההסכם, אבל בהמשך הוא ריכך את התבטאויותיו ואמר שהוא ידאג למזער את נזקיו כמו שנהג בהסכמים אחרים שהוא מתנגד אליהם כגון הסכמי אוסלו. ב-29 בדצמבר 2022, הושבעה ממשלת ישראל השלושים ושבע. זמן קצר לאחר הרכבת הממשלה פסק בג"ץ כי מינויו של אריה דרעי לשר לוקה בחוסר סבירות קיצוני, על רקע עברו הפלילי ובשל מצג שווא שהציג בפני בית משפט השלום שגזר את דינו בעבירות מס. בעקבות זאת פיטר נתניהו את דרעי משלושת התפקידים שייעד לו: המשנה לראש הממשלה, שר הפנים ושר הבריאות. ב־4 בינואר 2023 הכריז שר המשפטים יריב לוין על כוונתו לקדם רפורמה במערכת המשפט בישראל ובה הסדרת פסילת חוקים ופסקת התגברות של הכנסת ברוב רגיל, ביטול עילת הסבירות, הגדרת תפקיד הייעוץ המשפטי כמייעץ לא מחייב ושינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים כך שלקואליציה יהיה רוב מוחלט. לאחר פרסום הרפורמה, קבעה היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, כי נתניהו מנוע מלהתערב בניהול החקיקה ברמה העקרונית עקב ניגוד עניינים, בהיותו נתון למשפט פלילי. בעקבות זאת קידמה הקואליציה את "חוק הנבצרות", בכדי למנוע ממיארה להוציא את נתניהו לנבצרות עקב התערבות בחקיקה המשפטית בזמן העמדתו לדין פלילי. הרפורמה שהוצעה יצרה התנגדות ציבורית נרחבת והובילה למחאה רחבת היקף. המוחים טענו שמהלכי החקיקה מהווים פגיעה בעצמאות מערכת המשפט והאשימו את נתניהו שהוא מנסה להוביל הפיכה משטרית שתאיין את הדמוקרטיה הישראלית, עד כדי הפיכתה לדמוקרטיה חלולה. נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות הוקיעה את הרפורמה וטענה שתפגע ברשות השופטת. על אף זאת, הממשלה ונציגיה בכנסת המשיכו לקדם את חוקי הרפורמה, תוך התעלמות וגינוי ההפגנות ההמוניות של מתנגדי הרפורמה, מה שהוביל לפילוג קשה בעם. חלק ממתנגדי הרפורמה איימו לרדת מהארץ וקבוצת קצינים בצה"ל בעבר ובהווה התארגנה לכדי "מחאת אנשי המילואים" שאיימו להפסיק את התנדבותם למילואים. ב-25 במרץ קרא שר הביטחון יואב גלנט, לעצור את חקיקת הרפורמה והזהיר מסכנה לביטחון המדינה. בתגובה לדברי גלנט הודיע נתניהו על פיטוריו, עובדה שהביאה להעצמת המחאה ולהפגנות המונים ספונטניות ברחבי הארץ שכונו "ליל גלנט". ההסתדרות וראשי המגזר הפרטי הודיעו על הצטרפות למחאה והורו על שביתה כללית של המשק. בעקבות זאת, הודיע נתניהו על השהיית הרפורמה וכניסה לשיחות משא ומתן בבית הנשיא עם האופוזיציה. בינתיים פיטורי גלנט הושהו ובהמשך בוטלו. במקביל לשיחות, קידמה הקואליציה "תרגיל" לדחיית בחירת נציגי הכנסת לוועדה לבחירת שופטים, על ידי הצבעה נגד כל המועמדים. האופוזיציה דרשה שתובטח בחירת נציגת האופוזיציה בוועדה, בהתאם לנוהג. לבסוף נבחרה נציגת האופוזיציה קרין אלהרר, בתמיכה של מספר חברי קואליציה, אך הזעם על התרגיל הביא להקפאת השיחות בבית הנשיא. בתגובה חוקקה הקואליציה את ביטול עילת הסבירות, עובדה שהובילה עשרת אלפים מתנדבי מילואים להודיע על הפסקת התנדבותם כאות מחאה. בנוסף לכך התמודדה הממשלה עם גל פיגועי ירי ודריסה בירושלים וביהודה ושומרון. מבצע שובר גלים נמשך והממשלה נקטה בצעדים שונים נגד המפגעים. ב־9–13 במאי, לאחר עלייה בגלי הטרור ושיגורי רקטות לעבר עוטף עזה, יזם צה"ל את מבצע מגן וחץ לסיכול בכירי פלוגות אל-קודס. בסופו נתניהו הצהיר כי המבצע "שינה את משוואת ההרתעה". ביולי 2023 לאחר עליה במספר הפיגועים בצפון השומרון, יצא צה"ל למבצע בית וגן בעיר ג'נין ובמחנה הפליטים שבה. בספטמבר 2023 השתתף בעצרת הכללית של האומות המאוחדות, במהלכה בלטו ההצהרות גלויות ביחס לקידום הנורמליזציה עם סעודיה, מצד נתניהו, ביידן ואף מצד יורש העצר של ערב הסעודית, מוחמד בן סלמאן אאל סעוד. את ביקורו ליוו מחאות נגד הרפורמה המשפטית. ב-26 בדצמבר 2023 דיווחה הסוכנות לאנרגיה אטומית כי איראן האיצה את העשרת האורניום שלה לדרגות של 60%. ישראל התמקדה, לפי פרסומים זרים, במשך שנים בהאטה ובבלימה של העשרת האורניום. בתחילת 2024 פורסם כי איראן פעלה או גיששה להשגת כמה רכיבים הנדרשים לפצצה גרעינית. בספטמבר 2023 נשא נתניהו נאום בעצרת האו"ם, בו הכריז שישראל נמצאת "על סיפה של פריצת דרך - הסכם היסטורי בין ישראל לסעודיה" - הסכם שהמגעים לו היו בעיצומם. ביוני 2024 שלחה ועדת גרוניס לחקר פרשיות כלי השיט מכתבי אזהרה לנתניהו ולארבעה אישים נוספים שהיו מעורבים ברכש הצוללות וכלי השיט. ביחס לנתניהו נכתב בהודעת הוועדה: "מהתמונה המצטיירת בפני הוועדה בשלב זה עולה, כי בנושאים הנחקרים חל שיבוש עמוק בתהליכי עבודה ובמנגנוני קבלת החלטות בשורה של סוגיות רגישות. זאת, תוך יצירת סיכון לביטחון המדינה ותוך פגיעה ביחסי החוץ ובאינטרסים כלכליים של מדינת ישראל". בספטמבר 2025 פרסמה הוועדה כי נתניהו ויוסי כהן הסתירו ממערכת הביטחון מגעים עם גרמניה בעניין רכש צוללות ואישור מכירת צוללות למצרים. הם אילצו את ישראל לרכוש שלוש צוללות בניגוד לעמדת מערכת הביטחון ותוך הטעיית הקבינט לגבי העלות האמיתית. במהלך 2024 הורידו שלוש חברות דירוג האשראי הגדולות (מודי'ס, פיץ' וסטנדרד אנד פורס) את דירוגי האשראי של ישראל, לראשונה מאז תחילת הדירוג בשנת 1988. כמו כן, הדירוג החדש של S&P לווה בתחזית שלילית בשל הסיכונים הגאופוליטיים ובשל עיכובים בגיבוש תקציב מדינה לשנת 2025. בספטמבר 2024 הורידה מודי'ס את הדירוג של ישראל בפעם השנייה באותה השנה ובאופן חריג במיוחד בשתי דרגות. לצורך מימון המלחמה, הממשלה החליטה להעלות מיסים, ביניהם העלאת מס ערך מוסף מ-17% ל-18%. עוד לפני העלאת המיסים, יוקר המחיה בישראל המשיך להיות גבוה כאשר לפי יועצו הכלכלי של נתניהו, ישראל הייתה יקרה יותר ב-38% לעומת ממוצע OECD. במהלך המלחמה, קידמה הממשלה צעדים שקשורים לרפורמה המשפטית. למשל, שינוי חוק יסוד: השפיטה שונה כך שיגדל משקלם של הפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים, הליך הדחה של גלי בהרב-מיארה מתפקיד היועצת המשפטית לממשלה. זאת בזמן שנתניהו היה כפוף להסדר ניגוד עניינים האוסר עליו לעסוק במערכת המשפט בגלל התיקים הפליליים המתנהלים נגדו. באפריל 2025, לקראת פרסום תוכנית המכסים של טראמפ, הממשלה הודיעה כי היא מבטלת את כל המכסים על יבוא מארצות הברית. עקב העודף המסחרי של ישראל בסחר ההדדי בין המדינות, הטילו האמריקאים במסגרת התוכנית מכס בגובה 17% על סחורות ישראליות. ב-25 בספטמבר 2025 קבעה ועדת גרוניס כי היו מקרים בהם נתניהו ביקש מראשי שב"כ לפעול באופן "שאינו ראוי בדמוקרטיה". בשבתו כראש ממשלה פעל נתניהו לשמר יציבות מול שלטון חמאס ברצועת עזה, על חשבון מעמדה המדיני של הרשות הפלסטינית. החל ב-2018 קידם העברה דרך ישראל של מזוודות דולרים במזומן וללא רישום בנקאי, מקטר לידי חמאס. בין היתר שידל את מנהיגי קטר לקדם את העברת הכספים באופן סדיר, מתוך אמונה שכך ניתן יהיה למנוע הסלמה. בישיבת סיעת ליכוד במרץ 2019 טען: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס." במבצע שומר החומות התברר שהתפיסה כשלה. בתום המבצע, נתניהו העריך שיתקיים שקט ארוך טווח בגזרת עזה והתנגד להצעת ראש השב"כ, נדב ארגמן, לחסל את מנהיגי חמאס בעזה. כאשר נבחר מחדש לראשות הממשלה, השיב נתניהו את ההסדרה הכספית במסגרת "הוועדה הקטרית".[דרוש מקור] ביולי 2023 תועד מספר המעברים הגדול ביותר מעזה לתוך ישראל מאז החל המעקב בשנת 2004, זאת כתוצאה משיפור תנאי המעבר ומהנפקת מספר גדול של היתרי עבודה. באותו החודש שלח השב"כ לנתניהו מסמך ובו המלצות לשיקום ההרתעה נגד חמאס באמצעות “סבבים יזומים נגד חמאס, הרחבת הסיכולים הממוקדים, המשך ההתרעה, שימור מהלכים יזומים ומוכנות למערכה כמשימה מספר 1". נתניהו דחה את ההמלצות והממשלה לא קיימה דיון על המסמך. בחגי תשרי 2023 חלה הסלמה בגדר המערכת מול חמאס. ב-1 באוקטובר המליץ לו ראש השב"כ רונן בר להוציא לפועל את תוכנית "העריפה" ולהרוג באחת את מנהיגי החמאס, נתניהו סירב והנחה לקדם הסדרה אזרחית מול חמאס. בבוקר 7 באוקטובר 2023, יום שבת, שמחת תורה, כ"ב בתשרי ה'תשפ"ד, פתחו ארגוני הטרור הפלסטינים "חמאס" ו"הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני" בטבח שבעה באוקטובר. בחסות שיגור כ-4,300 רקטות, חדרו כ-6,000 מחבלים מרצועת עזה לעשרות יישובים ישראליים, ליער בארי ולמתקנים צבאיים באזור עוטף עזה ובסביבתו, מ-119 פרצות שונות בגדר, מהאוויר ומהים, תוך ניהול קרבות ירי נגד כוחות ביטחון מעטים. המחבלים ביצעו מעשי טבח ואונס, רצחו והרגו 1,173 בני אדם, מתוכם טבחו ב-779 אזרחים, וחטפו לרצועת עזה כ-251 אנשים, ובהם גברים, נשים, קשישים ותינוקות. בשעות הראשונות נלחמו נגדם כיתות הכוננות, שוטרי משטרת ישראל, לוחמי הימ"מ וחיילי צה"ל, שהיו בנחיתות מספרית. בקרבות נהרגו כ-1,609 מחבלים בשטח ישראל, ובצד הישראלי נהרגו 329 חיילים, 58 שוטרים ו-10 אנשי שירות הביטחון הכללי. בעקבות זאת פתח צה"ל במלחמת חרבות ברזל. ישראל פינתה מיושביהם 29 יישובים בעוטף עזה ו-22 יישובים בצפונה. במלחמה נהרגו רבבות פלסטינים, בהם אלפי מחבלים, נגרם הרס נרחב ביותר למבנים ולתשתיות ומאות אלפים מתושבי הרצועה נאלצו לעזוב את בתיהם ולהתגורר במחנות אוהלים. נוסף על החזית הראשית בעזה, נלחמה ישראל מול חברות ציר ההתנגדות, כולל חזבאללה, החות'ים ואיראן. נתניהו ספג ביקורת על כך שאיפשר את התעצמות החמאס, ארגון הטרור השולט בעזה ועל כך שסירב לקחת על עצמו אחריות למחדל. נתניהו מצידו השיב שהוא לא חיזק את חמאס, אלא עשה שלוש מערכות מולו שהיו משמעותיות והחלישו אותו וכן חיסל חלק מבכיריו. בראשית המלחמה חל דיון ציבורי ב"שאלת האחריות" לפריצתה ונתניהו סירב להשיב בהודאה ולקיחת אחריות, אך במספר הזדמנויות שדיבר לציבור בישראל אמר שהכל ייחקר בתום המלחמה וגם הוא יצטרך לתת תשובות על כך. עם זאת בנובמבר, השיב בראיון לרשת NBC האמריקנית ואמר: "כמובן שיש לי אחריות [...] האחריות שלי היא להגן על אזרחי ישראל וזה לא קרה". בנובמבר 2025 פרסם מבקר המדינה דו"ח בשם "היעדר תפיסת ביטחון לאומי וההשפעה על תהליכים מרכזיים בדרג המדיני ובצה"ל", במסגרת סדרת דו"חות על כשלי 7 באוקטובר, ובו קבע כי נתניהו לא מימש אחריותו בהכנת תפיסת ביטחון לאומי, וכי אילו היה ממלא את תפקידו כראוי "ייתכן שהייתה מוגדרת אסטרטגיה אחרת לגבי אופן ההגנה על גבולות המדינה, לרבות לגבי הסד"כ הנדרש ואופן הפעלתו, אשר היו מביאים את צה"ל להיערכות טובה יותר בהגנה על גבול עזה ב-7.10.23". ביולי 2024 טס נתניהו לביקור מדיני בארצות הברית. במהלך הביקור נאם בפעם הרביעית בפני שני בתי הקונגרס של ארצות הברית והיה המנהיג הזר הראשון לעשות כן, וקיים פגישות עם נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, סגנית נשיא ארצות הברית קמלה האריס והמועמד לנשיאות דונלד טראמפ. ב-19 באוקטובר 2024, בשעות הבוקר, שיגר ארגון הטרור חזבאללה כטב"מ מלבנון לעבר ביתו של נתניהו בקיסריה, הכטב"מ פגע בחלון חדר השינה. נתניהו לא שהה בביתו בעת הפגיעה ולא היו נפגעים באירוע. ב-4 בפברואר 2025 ביקר נתניהו בבית הלבן אצל נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. הביקור התמקד בנושאים מרכזיים הקשורים למזרח התיכון, במיוחד מצב רצועת עזה והיחסים בין ישראל לארצות הברית. במהלך מסיבת עיתונאים משותפת, טראמפ הציע הצעה מפתיעה לפיה ארצות הברית תיקח שליטה על רצועת עזה, תפנה את התושבים הפלסטינים ותשקם את האזור כ"ריביירה של המזרח התיכון" תחת בעלות אמריקאית. הצעה זו עוררה תגובות בין-לאומיות ודאגה, במיוחד בשל השלכותיה על זכויות הפלסטינים והיציבות האזורית. ב-21 במאי 2025 כינס נתניהו מסיבת עיתונאים, לראשונה מזה כחצי שנה. במסיבת העיתונאים התייחס לפסיקת בג"ץ נגד פיטורי ראש השב"כ רונן בר, לסוגיית הגרעין האיראני, למהלכים הדרושים להכרעה ברצועת עזה, למשא ומתן להשבת החטופים ולמה שהגדיר כ"שרשרת הכשלים שהובילה לטבח שבעה באוקטובר". הנאום זכה לשם "נאום הכפכפים" בעטיים של דבריו הבאים והכוזבים: ”עכשיו אני שואל אתכם, עם מה תקפו אותנו ב-7 באוקטובר? [...] עם מטוסי F-35? עם מה? עם טנקים? עם מה? הם תקפו אותנו עם כפכפים, קלצ'ניקובים וטנדרים. זה עולה פרוטות.” ב-12 באפריל, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ החל במשא ומתן על הסכם גרעין חדש והקציב למהלך הדיפלומטי 60 יום. מ-2015 עד פרישת ארצות הברית ב-2018 מההסכם הקודם אפשרה איראן למפקחים מסבא"א לפקח על מתקניה, רמת העשרת האורניום הייתה עד 3.67%, וכמות האורניום המועשר הייתה עד 300 ק"ג. בעקבות החלטת טראמפ לפרוש מההסכם ב-2018 בתמיכה נתניהו והחזרת הסנקציות, האיצה איראן את ההתחמשות הגרעינית שלה. ב-31 במאי פרסמה סבא"א שברשות איראן 408.6 ק"ג ברמת העשרה של 60%. לפי הערכות, אפשר לייצר ממלאי זה עשר פצצות גרעין. לשם הרכבת נשק גרעיני שמיש, נותר לאיראן בשלב זה להשלים את ייצור הרכיב שמביא לתגובת שרשרת גרעינית ופיצוץ. בסוף דצמבר 2025 נפגש נתניהו עם טראמפ באחוזתו בפלורידה שם דנו על המעבר לשלב ב' בהסכם מול חמאס, סוגיית איראן, לבנון ופירוק חזבאללה מנשקו, וההסדר האפשרי מול סוריה. זו הייתה פגישתו השישית של נתניהו עם טראמפ בשנת 2025. בנובמבר 2025, הסעודים והאמריקאים סיכמו בין היתר על העברת מטוסי F-35 וקידום תוכנית גרעין אזרחית בממלכה, מה שנידון בזמן שיחות הנורמליזציה בשנת 2023. בליל 13 ביוני 2025 הורו נתניהו והקבינט המדיני-ביטחוני על מבצע עם כלביא, שמטרתו היא סיכול תוכנית הגרעין האיראנית, ובו תקף חיל האוויר הישראלי במספר ערים באיראן מתקני גרעין ואתרי טילים בליסטיים וכן התנקש בכמה מראשי מערכות הביטחון האיראניות, בהם מפקד משמרות המהפכה חוסיין סלאמי, רמטכ"ל צבא איראן מוחמד באקרי, ומדעני גרעין בכירים. בימים הבאים המשיך חיל האוויר בתקיפות ובסיכולים, ואיראן הגיבה במטחי טילים שהרגו 30 אזרחים ישראלים והרסו בניינים ותשתיות. בליל 22 ביוני הצטרפה ארצות הברית לתקיפות נגד איראן, ותקפה מתקני הגרעין. ב-24 ביוני הוכרזה הפסקת אש והתקיפות ההדדיות פסקו. ב-5 בפברואר 2026 פרסם נתניהו את תשובותיו למבקר המדינה במסגרת בדיקת המבקר את אירועי טבח שבעה באוקטובר. במסמך האשים נתניהו גופי המודיעין והביטחון באחריות למחדל, ואת הסיבות לכישלון האסטרטגי ייחס לנסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000 ולהתנתקות בשנת 2005. בתגובה למסמך פרסמו מספר עיתונאים טענות שהמסמך מכיל סילופים ושקרים. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט טען שהמסמך "שקרי ומניפולטיבי", וכך טען גם ח"כ יואב גלנט, ויו"ר האופוזיציה יאיר לפיד מתח ביקורת על פרטים שונים במסמך. פרשיות פליליות לאורך שנות פעילותו הפוליטית של נתניהו, הועלו כנגדו מספר פעמים טענות לפלילים: שש פרשיות הגיעו לכדי חקירה פלילית של המשטרה, מתוכן שלושה תיקים נסגרו ובשלושה אחרים הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי בכוונתו להעמיד לדין את נתניהו, באחד בחשד לשוחד ומרמה והפרת אמונים ובשניים נוספים בחשד למרמה והפרת אמונים. בעקבות פרשת בר-און חברון בינואר 1997, במהלכה הועלו חשדות כי היה מעורב בקנוניה למינוי היועץ המשפטי לממשלה, נפתחה חקירה פלילית נגד נתניהו ובעקבותיה המליצה המשטרה להגיש נגדו כתב אישום. לבסוף, היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, שמונה על ידי הממשלה לאחר הפרשה, החליט לא להעמידו לדין בנימוק של חוסר ראיות, אך ציין כי "מהתנהגות ראש הממשלה עלו תמיהות". בפרשת עמדי, שהחלה בספטמבר 1999, הועלה חשד כי נתניהו ניצל את מעמדו להשגת טובות הנאה מקבלן ההובלות אבנר עמדי, בדמות עבודות שביצע. בספטמבר 2000 המליצה המשטרה להעמיד את נתניהו לדין בגין עבירות שוחד, מרמה הפרת אמונים ושיבוש הליכי חקירה. בעקבות חקירת פרשת עמדי, עלה חשד שהזוג נתניהו העבירו לחזקתם האישית מתנות שאותן קיבל נתניהו ממנהיגים בעולם בעודו ראש ממשלה ולכן הן רכוש מדינת ישראל. היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין החליט שלא להגיש כתב אישום בשתי הפרשות, בנימוק של חוסר ראיות, אך מתח ביקורת על התנהלותו של נתניהו. במרץ 2011, פרסם העיתונאי רביב דרוקר, תחקיר בתוכנית "המקור", שבו טען כי בשנים 1999–2008 נסעו נתניהו ובני משפחתו מחוץ לישראל על חשבון גופים פרטיים, גם אחרי חזרתו של נתניהו לפוליטיקה ב-2002. התחקיר, שנודע כ"פרשת ביביטורס", הביא לבדיקה של מבקר המדינה ולבדיקה משטרתית. בינואר 2017 קיבל היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את המלצות המשטרה והפרקליטות והחליט על סגירת הבדיקה. החל מינואר 2017 נחקר נתניהו באזהרה בידי משטרת ישראל בשני נושאים: "תיק 1000", הכולל חשד לקבלת טובות הנאה מארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר ו"תיק 2000" העוסק בשיחות בינו לבין מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, שבהן – על פי החשד – הציע מוזס לנתניהו שינוי קו הסיקור והוספת כתבים מטעמו בתמורה לשינויים במתכונת הפצת "ישראל היום". על החשדות כלפיו אמר נתניהו פעמים רבות "לא יהיה כלום, כי אין כלום". במהלך החקירות, העלו חברי כנסת מ"הליכוד" הצעות חוק הנוגעות לחקירות משטרה ובהן הצעה, שנודעה בשם "חוק ההמלצות", שלפיה תוצאותיה של חקירת משטרה יועברו לפרקליטות המדינה ללא שהמשטרה תציין עמדתה בעניין הגשת כתב אישום. ההצעות עוררו ביקורת ונטען כלפיהן כי הן נועדו להגן על נתניהו. בדצמבר 2017, הודיע נתניהו כי הנחה את יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, דודי אמסלם, ממובילי "חוק ההמלצות", לדאוג לכך שהצעת החוק לא תחול על חקירותיו של נתניהו. בפברואר 2018, לאחר כשנה וחצי של חקירות, הגיעה המשטרה למסקנה כי נמצאה תשתית ראייתית להגשת כתב אישום בשני התיקים. ב"תיק 1000" יוחסו לנתניהו עבירות של לקיחת שוחד ומרמה והפרת אמונים. ב"תיק 2000" יוחסו לנתניהו עבירות של בקשת שוחד ומרמה והפרת אמונים. לאחר הודעת המשטרה, מסר נתניהו הודעה מפורטת שבה הבהיר שאין בכוונתו להתפטר. נתניהו הכחיש את טענות המשטרה וערער על הלגיטימיות והאובייקטיביות של ההמלצות משום שלדבריו "אי אפשר להשתחרר מהרושם שהן הושפעו מתחושות חסרות בסיס של גורמי חקירה שמאמינים שאני פעלתי נגדם" רוב חברי הקואליציה ובפרט ראשי המפלגות בה, התייצבו לימינו של נתניהו והדגישו את חזקת החפות העומדת לזכותו ואחרים גיבו את מערכת אכיפת החוק "תיק 4000", הוא חקירה פלילית שניהלה יחידת להב 433 של משטרת ישראל, בשיתוף עם רשות ניירות ערך, החל מיוני 2017. בין החשודים בפרשה זו: בעל השליטה בחברת "בזק" שאול אלוביץ', מנכ"לית "בזק" סטלה הנדלר, מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר ויועץ התקשורת ניר חפץ. ב-2 במרץ 2018 לראשונה נחקרו באזהרה במקביל בפרשה זו גם בנימין ושרה נתניהו, בחשד לקבלת שוחד. שניים מהחשודים, פילבר וחפץ, חתמו על הסכם עד מדינה. נתניהו טען שהסכימו לכך רק בגלל איומי המשטרה. ב-2 בדצמבר 2018, פרסמה משטרת ישראל את עמדתה כי נמצאה תשתית ראייתית להעמיד לדין את נתניהו באשמת לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. נתניהו הכחיש וטען שהחלטותיו התקבלו בהמלצת גורמי המקצוע במשרד התקשורת והוא אף קיבל החלטות שהסבו הפסדים כבדים לאלוביץ' ואילו אתר 'וואלה' סיקר אותו באופן שלילי לכל אורך התקופה המדוברת. בנוסף טען שהחקירה לא התנהלה בצורה הוגנת, עקב סירוב החוקרים לעמת אותו פנים מול פנים עם עדי המדינה. עם התקדמות הדיון בתיקים 1000, 2000 ו-4000 אצל היועץ המשפטי לממשלה, דרש נתניהו שהחלטה של היועץ להגיש נגדו כתב אישום בכפוף לשימוע לא תפורסם לפני הבחירות, משום שלא ניתן יהיה לסיים את השימוע לפני הבחירות. הוועדה למתן היתרים במשרד מבקר המדינה, דחתה את בקשתו של נתניהו לקבל מימון להגנתו המשפטית מבן דודו נתן מיליקובסקי ומאיש העסקים ספנסר פרטרידג'. הוועדה קבעה גם כי עליו להחזיר 300 אלף דולר שקיבל ללא היתר. נתניהו עתר לבג"ץ נגד החלטות אלו ונפסק שהוועדה תקיים דיון נוסף שבו יציג בפניה נתניהו פרטים נוספים, לשם קבלת החלטה חדשה בעניינו. בפברואר 2019 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, כי החליט לשקול העמדה לדין של נתניהו, בכפוף לשימוע, בשלושת התיקים: בתיק 1000 ו-2000 באשמת מרמה והפרת אמונים, ובתיק 4000 באשמת שוחד ומרמה והפרת אמונים. בתגובה האשים נתניהו את השמאל במסע ציד נגדו ובהפעלת לחץ פסול על היועץ המשפטי לממשלה ומתח ביקורת על פרקליט המדינה שי ניצן ועל הפרקליטה ליאת בן ארי, שלדבריו תמכו בעמדה קיצונית בעניין העמדתו לדין. השימוע התקיים במשך ארבעה ימים באוקטובר אותה השנה. ב-21 בנובמבר 2019 הודיע מנדלבליט כי החליט להגיש כתב אישום נגד נתניהו בעבירות שוחד ומרמה והפרת אמונים בתיק 4000 ובעבירות מרמה והפרת אמונים בתיקי 1000 ו-2000. בתגובה יצא נתניהו בהודעה שבה מתח ביקורת חריפה על מערכת אכיפת החוק (המשטרה, פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה). נתניהו הוא ראש הממשלה הראשון בישראל שהוגש נגדו כתב אישום בגין עבירות המיוחסות למהלך כהונתו כראש ממשלה, וכן ראש הממשלה הראשון בישראל העומד למשפט תוך כדי כהונתו. בעקבות הגשת כתב אישום, הוגשה עתירה לבג"ץ שדרשה מנתניהו לחדול מלכהן כשר, בהתאם להלכת דרעי-פנחסי. ב-2 בינואר 2020, התפטר נתניהו מתיקי השרים שבהם החזיק – שר העבודה והרווחה, שר החקלאות, שר התפוצות ושר הבריאות. ב-1 בינואר 2020 הגיש נתניהו בקשה ליו"ר הכנסת לקבלת חסינות מהעמדתו לדין פלילי. ב-28 בינואר 2020 לאחר שרשימת כחול לבן הבטיחה רוב בוועדה נגד מתן החסינות, משך נתניהו את הבקשה. לאחר כמה שעות הגיש היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את כתב האישום לבית המשפט המחוזי בירושלים. ב-24 במאי 2020 החל משפטו של נתניהו, מלווה בהד תקשורתי וציבורי גדול. ב-30 בנובמבר 2025 הגיש בנימין נתניהו בקשת חנינה לנשיא המדינה, יצחק הרצוג. את בקשתו נימק: במאי 2024 הגיש התובע הראשי בבית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג בקשה לצו מעצר נגד נתניהו בגין חשדות לשורת פשעים נגד האנושות ובהם הרעבת אוכלוסייה כאמצעי מלחמה, הריגה מכוונת ורצח, תקיפות מכוונות נגד אוכלוסייה אזרחית וכן השמדה או רצח לרבות בהקשר של הרעבה. הבקשה הוגשה גם כלפי שר הביטחון, יואב גלנט, ובמקביל הוגשה בקשה לצווי מעצר גם עבור בכירי החמאס - יחיא סנוואר, אסמעיל הנייה ומוחמד דף. ב-21 בנובמבר 2024 הודיע בית הדין הפלילי הבין-לאומי כי הוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ברצועת עזה. על פי בית הדין, נתניהו וגלנט אחראיים לפשעים של הרעבה כשיטת לחימה, רצח, רדיפה והכוונת תקיפות לאוכלוסייה אזרחית בכוונה תחילה. משמעות הוצאת צווי המעצר היא ש-124 המדינות החברות בבית הדין הפלילי יהיו מחויבות לעצור ולהסגיר את נתניהו וגלנט להאג אם ייכנסו לתחומן. הצווים ממקמים את ישראל בקבוצת מדינות שנתפסות כמפירות של החוק הבין-לאומי. תפקידיו העיקריים חיים אישיים נתניהו הוא בנם השני של צילה ופרופסור להיסטוריה בנציון נתניהו. אחיו הבכור יוני, היה מפקד סיירת מטכ"ל שנהרג במבצע אנטבה ואחיו הצעיר עדו, הוא רופא וסופר. דודו של נתניהו, אלישע, היה פרופסור למתמטיקה, בעלה של שופטת בית המשפט העליון, שושנה נתניהו. נישואיו הראשונים של נתניהו היו למרים (מיקי) וייסמן (לאחר מכן, הרן) בשנת 1972. לשניים נולדה בת, נועה, שלימים חזרה בתשובה ונישאה לדניאל רוט, איש עסקים חסיד ברסלב; מבתו נועה יש לנתניהו חמישה נכדים. בשנת 1979 התגרש נתניהו מוייסמן. ב-1981 נישא לפלור קייטס, נוצריה בריטית שעברה גיור קונסרבטיבי לצורך הנישואים. לאחר מינויו של נתניהו לשגריר באו"ם, עברה גם גיור אורתודוקסי. השניים התגרשו ב-1989. במרץ 1991 נישא בשלישית לשרה בן ארצי, שהייתה באותה עת דיילת אוויר ב"אל על". שרה היא בתו של הסופר, המשורר והמחנך שמואל בן ארצי, שימשה כפסיכולוגית חינוכית בעיריית ירושלים. לזוג שני בנים, יאיר ואבנר. ב-2002 רכשו בני הזוג נתניהו וילה בקיסריה בסכום של 1.8 מיליון דולר. ב-2007 רכש נתניהו 1.7% ממניות חברת NMDM, השייכת לבני דודיו, דן ונתן מיליקובסקי, תמורת 600 אלף דולר. ב-2010 מכר אותן תמורת 4.3 מיליון דולר, המשקפים רווח של 13.2 מיליון ש"ח. על פי "פורבס ישראל", הונו של נתניהו בשנת 2019 נאמד ב-50 מיליון ש"ח וכולל דירה בת שתי קומות ברחוב דרך עזה בירושלים ווילה בקיסריה, שערכן כ-25 מיליון ש"ח. בעשור השמיני לחייו, בשנים 2023–2024, עבר נתניהו השתלת קוצב לב, ניתוח לתיקון בקע מפשעתי וניתוח להסרת בלוטת הערמונית. ב-17 ביולי 2024 נחשף כי עלות האבטחה של נתניהו ומשפחתו, בין השנים 2018–2023, עמדה על 30 מיליון שקלים. במרץ 2016 פרסם העיתונאי יגאל סרנה סטטוס בפייסבוק שבו טען כי שיירת ראש הממשלה נעצרה בלילה בכביש 1 וראש הממשלה בנימין נתניהו סולק ממכוניתו בהוראת אשתו שרה. בתגובה הגישו בני הזוג נתניהו תביעת דיבה על סך 279 אלף ש"ח. ב-11 ביוני 2017, קבע בית המשפט שמדובר בלשון הרע שפורסם במטרה לפגוע וחייב את סרנה לשלם לבני הזוג נתניהו מאה אלף ש"ח כפיצויים ועוד 15 אלף ש"ח הוצאות משפט. בעקבות תוצאות המשפט פוטר סרנה מידיעות אחרונות. ערעור שהגיש סרנה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב נדחה. בקשת רשות ערעור שהגיש סרנה לבית המשפט העליון נדחתה אף היא. בדצמבר 2018 הגיש נתניהו תביעת דיבה על סך 200 אלף ש"ח נגד העיתונאי בן כספית, שפרסם כי היועץ המשפטי איל ינון קיבל הטבות כספיות בפנסיה, בתמורה לכך שבת זוגו עמית מררי, המשנה ליועמ"ש לעניינים כלכליים, תפעל לטובתו בתיקיו. במאי 2023, הושגה פשרה, שבמסגרתה נתניהו משך את תביעתו וכספית יפרסם הבהרה שבה ייכתב כי לא התכוון לייחס לנתניהו כוונה לשחד את מררי או את ינון. בינואר 2022 החלה להתברר תביעת דיבה שהגישו בני הזוג נתניהו ובנם יאיר נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, על שטען בתוכניות טלוויזיה שהם "חולי נפש הזקוקים לטיפול פסיכיאטרי". ב-21 בנובמבר 2022 נפסק שאולמרט אמר לשון הרע וחייב אותו לשלם למשפחת נתניהו 62,500 ש"ח פיצויים בתוספת 35,000 ש"ח שכר טרחה והוצאות משפט. ב-16 בנובמבר 2023 בית משפט השלום ברמלה חייב את דוד ארצי בתשלום פיצויים בסך למעלה מחצי מיליון ש"ח לדוד שמרון, לאחר שארצי טען כי יש הסכם סודי בין בני הזוג נתניהו שלפיו הוא חייב לשתפה בכל החלטה. בית המשפט פסק בנוסף 50 אלף ש"ח לטובת המדינה. ארצי ערער על פסק הדין, ובית המשפט המחוזי מרכז ביטל את פסק הדין אך קבע שארצי ישלם לשמרון 290 אלף ש"ח, ויבוטל חיובו בתשלום לאוצר המדינה. בשנת 2025 הגיש נתניהו תביעות לשון הרע אחדות, בהן תביעות נגד משה יעלון, אליעד שרגא, יאיר גולן ואודי לוי. באפריל 2025 הגיש נתניהו תביעת לשון הרע נגד פעילת המחאה שקמה ברסלר, על סך חצי מיליון ש"ח. התביעה עוסקת בשלושה פרסומים שבהם נטען לכאורה כי נתניהו קיבל שוחד מקטר, ונטען בה כי "הפרסום האמור פוגע ביסודות המשטר התקין ובערכי הדמוקרטיה". למימון הגנתה פתחה ברסלר במימון המונים, שתוך פחות משעה גייס 500 אלף ש"ח, ובהמשך צמח ליותר מ-750 אלף ש"ח שתרמו כ-4,800 איש. ספריו ספרים בעריכתו: בעקבות כהונתו כשר האוצר עסק נתניהו בכתיבת ספר נוסף, שנקרא תחילה "השמן והרזה" ובהמשך נקרא "הנמר הישראלי", ואף קיבל מקדמה על פרסומו מהמו"ל, הוצאת ידיעות אחרונות, אך עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה בשנית, גנז נתניהו את הספר. פרסים והוקרה לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים שר המורשת עמיחי אליהו • שר במשרד האוצר זאב אלקין • שר במשרד המשפטים, השר לשיתוף פעולה אזורי והשר המקשר בין הממשלה לכנסת דודי אמסלם • השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר • שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת • השרה לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה מאי גולן • שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה גילה גמליאל • שר החקלאות וביטחון המזון אבי דיכטר • שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי יצחק וסרלאוף • שר התרבות והספורט מיקי זוהר • שר האנרגיה והתשתיות אלי כהן • שר הבינוי והשיכון, שר הבריאות, שר הרווחה והביטחון החברתי ושר התיירות חיים כץ • שר הביטחון ישראל כ"ץ • סגן ראש הממשלה, שר ירושלים ומסורת ישראל, שר המשפטים, שר העבודה והשר לשירותי דת יריב לוין • שר העלייה והקליטה אופיר סופר • שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות אורית סטרוק • השרה להגנת הסביבה עידית סילמן • שר האוצר ושר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ' • שר החוץ גדעון סער • שר החינוך יואב קיש • שר התקשורת שלמה קרעי • שרת התחבורה והבטיחות בדרכים מירי רגב • שר התפוצות והמאבק באנטישמיות עמיחי שיקלי שרים נוספים במשרד הביטחון: מיכאל ביטון • בצלאל סמוטריץ' שרים נוספים במשרד האוצר: מאיר שטרית • משולם נהרי • יצחק כהן • חמד עמאר • זאב אלקין שרים נוספים במשרד המשפטים: דודי אמסלם שרים נוספים במשרד החינוך: חיים ביטון
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/בנימין_נתניהו#cite_note-301] \| [TOKENS: 76002]
תוכן עניינים בנימין נתניהו בִּנְיָמִין (בִּיבִּי) נְתַנְיָהוּ (נולד ב-21 באוקטובר 1949, כ"ח בתשרי ה'תש"י) הוא פוליטיקאי ומדינאי ישראלי המכהן כראש ממשלת ישראל, כיושב ראש מפלגת "הליכוד" וכשר הפנים בממשלת ישראל (דה פקטו). בשנים 1984–1988 כיהן כשגריר ישראל באו"ם ולאחר מכן הצטרף למפלגת הליכוד והיה חבר הכנסת השתים עשרה וסגן שר החוץ. ב-1993 נבחר ליושב ראש הליכוד. כיהן שש כהונות כראש ממשלה, בשלוש תקופות לא רצופות: בין 1996–1999 בראשות ממשלת ישראל העשרים ושבע; בין 2009–2021 בראשות הממשלה השלושים ושתיים, השלושים ושלוש, השלושים וארבע והשלושים וחמש; ומאז דצמבר 2022 בראשות ממשלת ישראל השלושים ושבע. בנוסף כיהן כשר האוצר, שר הביטחון, שר החוץ, שר התקשורת ותפקידים נוספים, חלקם במקביל לכהונותיו כראש ממשלה. בתקופות בהן לא היה חלק מהממשלה כיהן כראש האופוזיציה, למעט השנים 1999–2002 בהן פרש מהפוליטיקה. כראש ממשלה בסוף שנות התשעים חתם על הסכם חברון והסכם וואי עם הרשות הפלסטינית. כשר האוצר, בין השנים 2003–2005, הוביל נתניהו רפורמות בכלכלה הישראלית ובין היתר קידם הפרטה, הורדת מיסים וקיצוץ בקצבאות הביטוח הלאומי. במהלך כהונתו הרביעית כראש ממשלה, בשנת 2018, הועברה השגרירות האמריקאית לירושלים ובכהונתו החמישית, בספטמבר 2020, נחתמו הסכמי אברהם. כהונה זו התארכה בעקבות המשבר הפוליטי בישראל. במהלך כהונותיו אירעו מבצע עמוד ענן, מבצע צוק איתן, ומבצע שומר החומות. ב-2023 אירע טבח שבעה באוקטובר שהוביל לפרוץ מלחמת חרבות ברזל, וב-2025 תקפה ישראל את איראן במבצע עם כלביא. אירועים בולטים נוספים במהלך כהונותיו כללו את גלי ההסתננות מאפריקה לישראל בין 2005 ל-2013 ובניית מכשול המעבר בגבול ישראל–מצרים, המחאה החברתית ועסקת שליט בשנת 2011, התפרצות מגפת הקורונה בישראל בשנת 2020, קידום "הרפורמה המשפטית" בשנת 2023 והמחאה העממית הנרחבת בעקבותיה. ב-24 במאי 2020 הוגשו נגדו כתבי אישום בעבירות שוחד מרמה והפרת אמונים ומאז מתנהל נגדו משפט פלילי בשלוש פרשיות שונות: תיק 1000, תיק 2000 ותיק 4000. נתניהו הוא ראש הממשלה הישראלי הראשון שמואשם ומנהל משפט פלילי בזמן כהונתו. ב-21 בנובמבר 2024 הודיע בית הדין הפלילי הבין-לאומי (ICC) כי הוציא צווי מעצר נגדו, ונגד שר הביטחון יואב גלנט, בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ברצועת עזה על רקע מלחמת חרבות ברזל. ראשית חייו, שירותו הצבאי ולימודיו בנימין נתניהו הוא השני מבין שלושת בניהם של צילה (לבית סגל; 1912–2000) ופרופסור בנציון נתניהו (1910–2012) ונקרא על שם אביה של אימו, הפרדסן בנימין סגל. הוא נולד בתל אביב וגדל בירושלים, תחילה בשכונת תלפיות ומ-1955 בקטמון. מקור השם "ביבי" באחד מבני דודיו, בנימין רון. אחותו נהגה לקרוא לו[א] חזור ושוב "בי" כקריאת חזרה הביתה. הכינוי דבק ראשית בבן הדוד, ולאחר מכן בנתניהו. בסוף שנות ה-50 ותחילת ה-60 חייתה המשפחה לסירוגין בישראל ובארצות הברית. הוא החל ללמוד בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה, עד שמשפחתו עברה לארצות הברית בשנת 1963, בעקבות עבודתו של אביו. המשפחה גרה בצ'לטנהם, פרוור של פילדלפיה שבפנסילבניה, שם למד נתניהו בבית הספר התיכון המקומי והיה פעיל במועדון הדיבייט. בסיום לימודיו בתיכון, שב נתניהו לבדו לישראל ב-1967 כדי להתגייס לצה"ל, בעוד שמשפחתו נשארה בארצות הברית במשך שנתיים נוספות. הוא שירת בסיירת מטכ"ל, שבה שירת גם אחיו יונתן ובהמשך גם אחיו עדו. הוא עבר מסלול הכשרה כלוחם וכמפקד כיתה תחת פיקודו של עמירם לוין והשתתף בפעולות מיוחדות בעומק קווי האויב. בין היתר, השתתף במבצע תשורה, במבצע תופת ובמבצע בולמוס 4 במהלך מלחמת ההתשה. במהלך המבצע האחרון הוא כמעט טבע, לאחר שהצבא המצרי פתח באש על כוח של היחידה עם שייטת 13, בעת צליחת תעלת סואץ על גבי סירות גומי לעבר הגדה המערבית, שהייתה בשליטת כוחות מצריים. בהמשך, סיים קורס קציני חי"ר בהצטיינות ומונה למפקד צוות ביחידה. כמפקד צוות השתתף נתניהו, בין היתר, במבצע ההשתלטות על מטוס "סבנה", שעליו פיקד מפקד היחידה, אהוד ברק. נתניהו נפצע בפעולה זו מפליטת כדור של חברו ליחידה. בפעם אחרת, בחזרה מפעולה סודית בסוריה, נתקע הצוות שעליו פיקד בדרך והלוחמים סבלו מתשישות ומקור. מפקד פלגתו, עוזי דיין, חש לעזרתם וחילץ אותם. בקיץ 1972 השתחרר נתניהו מצה"ל בדרגת סרן. לאחר שחרורו מצה"ל חזר נתניהו לארצות הברית והתחיל את לימודיו באוניברסיטת MIT שבמסצ'וסטס. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, שב לישראל כדי להשתתף במלחמה. הוא הצטרף לקבוצה מאולתרת של "חוזרים" מהיחידה, ששמרה על חניוני הקרב הליליים של הטנקים בחזית הדרום, ובשבוע השני לחזרתו הועבר למשימה דומה בחזית הצפון. לפי דיווחים, נראה כי פיקד על מבצע של היחידה בצפון. הוא הוסיף לשרת במילואים באותה יחידה לפחות עד 1981. לאחר מלחמת יום כיפור, שב נתניהו ללימודיו בארצות הברית, שם קיבל תואר ראשון באדריכלות (B.S.A.D) מאוניברסיטת MIT ב-1974, ותואר שני במינהל עסקים מבית הספר לניהול MIT סלואן ב-1976. עבודת המוסמך שלו בנושא מחשוב ענף העיתונות הכתובה נכתבה עם זאב צור, בהנחיית לסטר תורו. בנוסף, למד ב־MIT ובאוניברסיטת הרווארד מקצועות במדעי המדינה. במקביל ללימודיו, עבד כשנתיים בחברה לייעוץ עסקי, "בוסטון קונסלטינג גרופ". באותה עת כינה עצמו "בנג'מין ניתאי" או "בן ניתאי". ניתאי היה שם העט שבו אביו חתם לעיתים על מאמריו. ב-1976 שכל את אחיו, יוני נתניהו, שנהרג במהלך מבצע אנטבה, בעת היותו מפקד סיירת מטכ"ל. בסיום לימודיו בשנת 1977 שב נתניהו לישראל. מסוף 1976 ועד 1980 עמד בראש מכון יונתן לחקר הטרור, שערך מספר כנסים בין-לאומיים בנושא הטרור. ב-1980 זכה עם אחיו עדו בפרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר, בעבור הוצאת מכתבי יוני. בין 1979–1982 עבד כמנהל השיווק של חברת הרהיטים "רים תעשיות". במסגרת פעילותו במכון יונתן לחקר הטרור, הכיר נתניהו מספר פוליטיקאים, בהם השר משה ארנס, שהכניסוֹ לפוליטיקה והמליץ למנותו כציר ישראל בוושינגטון די. סי., תפקיד שמילא בין 1982–1984. לאחר סיום כהונתו של ארנס כשגריר, מילא נתניהו את מקומו, עד למינויו של מאיר רוזן לתפקיד. בין 1984–1988 כיהן נתניהו כשגריר ישראל באו"ם ובלט בהופעותיו בתקשורת העולמית. אחרי שהקונגרס היהודי העולמי חשף את עברו של מזכ"ל האו"ם, קורט ולדהיים, ששירת כקצין בוורמאכט במלחמת העולם השנייה, תבע נתניהו מהאו"ם, במידה רבה של הצלחה, לחשוף מסמכים הקשורים לעברו של ולדהיים ושל פושעי מלחמה נאצים נוספים. ב-1988 הוענק לנתניהו תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן. קריירה פוליטית לקראת הבחירות לכנסת השתים עשרה ב-1988, שב נתניהו לישראל והצטרף למפלגת "הליכוד". הוא זכה במקום החמישי בבחירות המקדימות במרכז תנועת החרות, והוצב במקום התשיעי ברשימת הליכוד, שכללה גם את המפלגה הליברלית הישראלית ואת יגאל הורוביץ. הוא נבחר לחבר הכנסת ה-12, והתמנה לסגנו של שר החוץ משה ארנס, ולאחר מכן של השר דוד לוי. בין לוי ונתניהו לא נוצר שיתוף פעולה וצצו ניצני יריבות שהתעצמו לאחר מכן. כמו בתפקידו באו"ם, גם בתפקיד זה התבלט בהופעותיו התקשורתיות. ב-1991 נמנה נתניהו עם חברי המשלחת הישראלית לוועידת השלום במדריד, בראשות ראש הממשלה יצחק שמיר. לאחר הוועידה, עקב המתח בינו ובין לוי, עבר נתניהו מתפקיד סגן שר החוץ לסגן שר במשרד ראש הממשלה. לקראת הבחירות לכנסת השלוש עשרה, שנערכו ב-1992, הוצב נתניהו במקום השישי ברשימת הליכוד. לאחר מפלת המפלגה בבחירות ופרישתו של שמיר, התמודד ב-1993 בבחירות הפנימיות לראשות המפלגה. במהלך מסע הבחירות הפנימיות, התפרסמה "פרשת הקלטת הלוהטת". בהופעה טלוויזיונית במהדורת מבט לחדשות, טען נתניהו כי "בכיר בליכוד המוקף חבורת פושעים" ניסה לסחוט אותו באמצעות קלטת וידאו המכילה ראיות לבגידתו כביכול באשתו. הרמיזה כלפי דוד לוי ואנשיו על היותם אחראים לפרשה, העמיקה את הקרע בין השניים. הקלטת לא הוצגה מעולם, ולימים התנצל נתניהו על דבריו כלפי לוי. נתניהו גבר בבחירות אלה על דוד לוי, בני בגין ומשה קצב, וזכה ל-52.1% מהקולות (72,705 מתוך 139,522 קולות כשרים). כראש האופוזיציה וכמנהיג הימין, ביקר נתניהו בחריפות את הסכמי אוסלו מ-1993 והזהיר שההסכם יביא לגל טרור כלפי אזרחי מדינת ישראל. הוא ביקר בזירות פיגועי טרור והשתתף בהפגנות ימין, קטנות וגדולות, נגד מדיניות ממשלת רבין. בין הבולטות בהפגנות אלה הייתה הפגנת הימין בכיכר ציון נגד יצחק רבין והסכם אוסלו ב', שנערכה באוקטובר 1995. השתתפותו בהפגנה בצומת רעננה שבה הוצג חבל תלייה ונישא ארון קבורה שעליו הכיתוב "רבין קובר את הציונות", זכתה לפרסום רב. נתניהו טען לאחר מכן שלא ראה את הארון. ב-29 במאי 1996 נערכו הבחירות לכנסת הארבע-עשרה, לפי שיטת הבחירה הישירה. בהתמודדות על תפקיד ראש הממשלה גבר נתניהו על ראש הממשלה המכהן, שמעון פרס, שהחליף את יצחק רבין לאחר הירצחו, ברוב דחוק של כ-29,000 קולות. ניצחונו התקבל בהפתעה בקרב הפרשנים. גם במדגם הטלוויזיה של הערוץ הראשון ניצח פרס את נתניהו בהפרש של 1.4%, וכך גם במניין החלקי של תוצאות האמת במהלך הלילה. לפנות בוקר התהפכו התוצאות לטובת נתניהו. ההסבר שניתן לניצחון זה התבסס על תחושת חוסר ביטחון גוברת בציבור עקב הכישלון במניעת פיגועי התאבדות, לצד הבטחות נתניהו לכבד את הסכמי אוסלו שנחתמו על ידי הממשלה. גם מועד הבחירות המאוחר פעל לרעת פרס, עקב דעיכה מסוימת בהשפעה הרגשית של רצח רבין, ומתן זמן למפלגות היריבות להתארגנות, אותו ניצל נתניהו לאיחוד עם הסיעות המתחרות ל"הליכוד-גשר-צומת". בעימות הטלוויזיוני בין השניים, פרס הופיע עייף ונרגז, מה שפגע בדימויו הציבורי. בנוסף, תנועות ההצבעה בקרב המיעוטים פעלו לטובת הליכוד. בעוד האוכלוסייה הערבית נמנעה מלתמוך בממשלה, על רקע מבצע "ענבי זעם" וההפגזה על כפר קאנא בלבנון, האוכלוסייה החרדית הביעה תמיכה בנתניהו. בלטו במיוחד קמפיין צעירי אגודת חב"ד בישראל במימונו של יוסף גוטניק: "נתניהו. זה טוב ליהודים", והוראת הרב הרב שך, מנהיג הליטאים, להצביע לנתניהו. נתניהו ניצל גל זה ובאמצעות היועץ ארתור פינקלשטיין לקמפיין נגטיבי עם סיסמאות קליטות כמו "פרס יחלק את ירושלים", שהיה אפקטיבי ביצירת ניכור כלפי השמאל בקרב עולים חדשים ומזרחים. ניצחון נתניהו בבחירות הפך אותו בגיל 47 לראש הממשלה הצעיר ביותר בישראל, ולראשון שנולד לאחר קום המדינה בתחומיה. נתניהו כיהן לראשונה כראש ממשלת ישראל מ־18 ביוני 1996 עד ל־6 ביולי 1999. בכהונתו הראשונה כראש ממשלה עסק נתניהו בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא שמר על הסכמי אוסלו, תוך הצהרה על עיקרון לפיו יקיים התחייבויות לנסיגות רק במקביל לקיום התחייבויותיה של הרשות הפלסטינית. בהתאם לכך, התעכבה מסירת חברון לשליטה פלסטינית, העיר היחידה שטרם נמסרה לפלסטינים בהתאם להסכמי אוסלו ב'. בתחילת ספטמבר 1996 נפגש נתניהו עם יאסר ערפאת במעבר ארז, אולם לא הושגו בפגישה הסכמות. ב-24 בספטמבר 1996 החליט נתניהו על פתיחת מנהרות הכותל בירושלים. בעקבות זאת פרצו מהומות מנהרת הכותל בכל רחבי יהודה ושומרון ובצפון רצועת עזה ובמהלכן נהרגו 17 חיילי צה"ל וכמאה שוטרים ואזרחים פלסטינים. המהומות התפתחו בעקבות פתיחת הפתח הצפוני של מנהרת הכותל בוויה דולורוזה שבמרכז הרובע המוסלמי בירושלים, כשהפלסטינים טענו שישראל חופרת תחת מסגדי הר הבית במטרה לערער אותם. נתניהו הצדיק את האישור שנתן לפתיחת פתח המנהרה בהתאם לחוות דעת של מערכת הביטחון ואמר שהיא מאפשרת "נגיעה בסלע קיומנו". מדובר היה באירוע ביטחוני משמעותי בתקופת כהונתו של נתניהו, הן בשל מספר ההרוגים הגבוה בצד הישראלי והפלסטיני והן בשל המחאות החריפות של ערביי ישראל, כולל שביתה כללית והפרות סדר בערים הערביות ובערים המעורבות, שנפסקו תוך ימים ספורים. בעקבות המהומות קרא נשיא ארצות הברית ביל קלינטון לנתניהו ולערפאת לפסגה בוושינגטון, בהשתתפות חוסיין מלך ירדן. הפסגה סללה את הדרך לחתימת "הסכם חברון" בינואר 1997. בהסכם התחייבה ממשלת נתניהו לסגת מרוב שטחה של העיר חברון, למעט אזור מערת המכפלה ואזורים סמוכים בהם ישנם בתים המאוכלסים בישראלים. כמו כן התחייבה ישראל לקיים שתי נסיגות נוספות שביחד עם הנסיגה מחברון נקראו "שלוש הפעימות". הנסיגה מחברון בוצעה באותו חודש. בקיץ 1997 התרחשו שני פיגועי התאבדות בירושלים, בעקבותיהם הורה נתניהו על התנקשות בח'אלד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס בירדן. הפעולה לא עלתה יפה וסוכני "המוסד" שביצעו אותה נתפסו. בתמורה לשחרורם, שלחה ישראל תרופת נגד שהצילה את חייו של משעל ושחררה עשרות אסירים פלסטינים, בראשם שייח' אחמד יאסין. קודם לכן החליט נתניהו שלא לדרוש את הסגרתו של מוסא אבו מרזוק, ראש הלשכה המדינית בחמאס שגורש מירדן ונעצר בנחיתתו ארצות הברית, מחשש שמשפטו יעורר את הארגון לחדש את הפיגועים. מספר הפיגועים בתקופת כהונתו של נתניהו היה נמוך משמעותית בהשוואה לשני ראשי הממשלות שלפניו, יצחק רבין ושמעון פרס ולשניים שלאחריו, אהוד ברק ואריאל שרון. בשנת 1999, שנת כהונתו האחרונה של נתניהו, נרצחו 4 אנשים בפיגועים, המספר הנמוך ביותר מאז ראשית האינתיפדה הראשונה ועד 2008. בשלהי כהונתו הקים את המועצה לביטחון לאומי והעמיד בראשותה את האלוף דוד עברי. הקמת המועצה נעשתה בהתאם להמלצה שניתנה במסגרת הפקת לקחים ממלחמת יום הכיפורים ולא הוצאה לפועל על ידי ראשי הממשלות שקדמו לו. לאחר תקופה ארוכה של קיפאון, שבמהלכה דרשו הפלסטינים כי נתניהו יקיים את ההתחייבויות שניתנו בהסכמי אוסלו ובהסכם חברון לנסיגות נוספות, כינס הנשיא קלינטון את ועידת ואי באוקטובר 1998. בוועידה הסכים נתניהו, מלווה באריאל שרון, שהתמנה לשר החוץ שלו במקום דוד לוי שהתפטר, לנסיגה נוספת, שכללה 13% משטחי C שבגדה שהועברו לשטחי A ו-B,‏ 1% ו-12% בהתאמה, ולפתיחת נמל תעופה בין-לאומי ברצועת עזה. בתמורה הבטיחו הפלסטינים לבטל אחת ולתמיד את סעיפי האמנה הפלסטינית הקוראים לחיסול מדינת ישראל. לשם כך התכנסה המועצה הלאומית הפלסטינית בעזה בנוכחות הנשיא קלינטון, אולם לא פורסם נוסח חדש של האמנה שאינו כולל את הסעיפים הקוראים לחיסול ישראל. בטרם הוקדמו הבחירות ביצעה ממשלת נתניהו רק חלק קטן מהנסיגה שלה התחייבה ונתניהו הציג את מדיניותו באומרו: ”יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו.” תקופה זו התאפיינה בהתמקחויות ארוכות ונסיגות ב"פעימות" של אחוזים בודדים מהשטח בכל פעם. במהלך תקופת כהונתו, חל קיפאון במגעים עם סוריה, אף על פי שידידו רון לאודר, נשלח מטעמו לסוריה. לטענת דניס רוס ומרטין אינדיק, טיוטה שהציג לאודר בשמו של נתניהו לסורים, וזכתה להסכמתם, כללה נסיגה מרמת הגולן לקו על בסיס גבולות 1967, תוך שתוואי הקו המדויק ייקבע לאחר משא ומתן בין הצדדים. לטענת נתניהו, הוא התעקש על כך שקו הגבול יעבור קילומטרים מזרחה יותר. שהיית צה"ל בדרום לבנון המשיכה לגבות קורבנות רבים, בהם: אסון המסוקים (4 בפברואר 1997), מות שלושה קצינים מסיירת צנחנים בהיתקלות באזור הביטחון (23 בפברואר 1997) ואסון השייטת (5 בספטמבר 1997) שבו נהרגו 12 לוחמי שייטת 13 במארב של חזבאללה בלבנון. אסון המסוקים החזיר לסדר היום הציבורי את הפקפוק שבשהיית צה"ל בדרום לבנון והיה הזרז להקמת ארגון ארבע אמהות שפעלו לנסיגה מדרום לבנון. בעקבות נפילת הקצינים הודיע יו"ר מפלגת העבודה, אהוד ברק, על התחייבותו לצאת מלבנון תוך שנה מהיבחרו, עדיף תוך משא ומתן עם סוריה. תגובתו של נתניהו הייתה האשמת ממשלת לבנון באי מוכנות לשאת ולתת על הנסיגה.[דרוש מקור] במהלך שנות כהונתו כראש ממשלה, ואחר כך כשר החוץ, קידם נתניהו את היחסים עם הימין הנוצרי השמרני האמריקני. פעילות זו, שלוותה בידידות אישית חמה בין נתניהו לבין ג'רי פאלוול (אנ') ומנהיגים אחרים מהימין הנוצרי, עוררה ביקורת בישראל ובקרב יהדות ארצות הברית. במהלך תקופת ממשלתו הראשונה של נתניהו, כיהנו שלושה שרי אוצר: דן מרידור, יעקב נאמן ומאיר שטרית – כל אחד למשך פרק זמן של כשנה. הגיבוי שלא נתן לשר האוצר, דן מרידור, בנושא "רצועת האלכסון" הוביל להתפטרות האחרון כעבור שנה מכניסתו לתפקיד. שר החוץ דוד לוי פרש בגלל התנגדותו לצעדים הכלכליים[דרושה הבהרה] שנקט נתניהו בראשית 1998, אך גם בגלל יחסים אישיים רעועים עמו. נתניהו, הדוגל באסכולת שוק חופשי, העלה על נס את ערכי הכלכלה החופשית ואת ההפרטה וחתר לממש תפיסה זו כראש ממשלה. לממשלתו הראשונה היו מספר הישגים כלכליים כמו הורדת האינפלציה והפחתת הגרעון התקציבי. ממשלתו ביצעה הפרטה של חברות ממשלתיות וליברליזציה במטבע החוץ, כולל ביטול "רצועת האלכסון", מהלך שגרם להתפטרותו של דן מרידור מתפקידו כשר האוצר. בנוסף זכורה רפורמה בפנסיה שכללה מעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, למרבית העובדים החדשים בשירות הציבורי. כמו כן הוספת מפעיל סלולרי שלישי, תחילת שירותי הטלוויזיה בלוויין של חברת "Yes" והוספת חברות לשוק שיחות הטלפון הבין-לאומיות. תקופתו של נתניהו כראש ממשלה לוותה בחילוקי דעות חריפים בציבור וגם יחסיו עם בעלי בריתו הפוליטיים לֻוּוּ לעיתים בחריקות וצרימות. אנשי השמאל ייחסו לו חלק ביצירת האווירה שאפשרה את רצח יצחק רבין. הסכם ואי גרם לאכזבה מצד חלק מאנשי הימין בקואליציה, בעוד שמפלגות השמאל נמנעו מלספק לו רשת ביטחון, בנימוק שהוא מתמהמה ביישום מלא של ההסכם, ובעקבות מתקפה שלו עליהן עם שובו מהוועידה. יש הטוענים כי יחס השמאל כלפיו היה המשך טבעי של האיבה ההיסטורית כלפי מנהיגי הימין ויש הטוענים[דרושה הבהרה] כי התנגדותם אליו גברה בעקבות התרסותיו כלפי השמאל או חלקים ממנו.[ב] עם זאת, זכה נתניהו לאהדה בחוגי החרדים והימין המסורתי. הופעתו התקשורתית המלוטשת הביאה לו תומכים, אך היחסים בינו לבין כלי התקשורת היו עכורים והוא האשים אותה בהתנכלות לו. ההתמרמרות על התנהלותו האישית הובילה לאובדן תמיכת גורמי מרכז בו. מתחים אלה הובילו להקדמת הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה.[דרוש מקור] ב-21 בדצמבר 1998 הצביעה הכנסת בקריאה שלישית על פיזורה ועריכת בחירות טרם סיום תאריך כהונתה המקורי, כמחווה של הבעת אי-אמון בנתניהו, על אף ניסיונותיו למנוע את ההצבעה ולגרום לדחייתה. בבחירות לראשות הממשלה התמודדו נגד נתניהו אהוד ברק, מועמד מפלגת העבודה; יצחק מרדכי, שאותו פיטר נתניהו מתפקיד שר הביטחון, כשגילה כי הוא מתכוון להצטרף למפלגת המרכז ולרוץ נגדו; בני בגין, שעזב את הליכוד והועמד בראש האיחוד הלאומי, ועזמי בשארה. בסופו של דבר פרשו מרדכי, בגין ובשארה מהמרוץ, בגין תמך במועמדותו של נתניהו ואילו מרדכי ובשארה תמכו במועמדותו של ברק, שניצח בסופו של דבר במאי 1999, כשזכה ברוב של 56% מקולות הבוחרים. נתניהו הודה בתבוסתו עוד לפני פרסום התוצאות הסופיות והודיע על נטילת פסק זמן מהפוליטיקה, כשלצידו עומד אריאל שרון, שהוצג כמחליפו בראש הליכוד. לימים תלה נתניהו את כישלונו בקדנציה הראשונה בכך שלא הקים ממשלת אחדות עם בחירתו ושלא שיער עד כמה עמוקים הקרע בעם והטינה שרחש לו השמאל.[דרוש מקור] לאחר שהפסיד בבחירות 1999, פרש נתניהו מהנהגת הליכוד ומחברותו בכנסת. באוגוסט 1999 מונה ליועץ לחברת באטמ תקשורת מתקדמת ולחברת "אלקטריק פיול". עם נפילת ממשלת ברק בסוף שנת 2000, ביטא נתניהו שאיפה לחזור לפוליטיקה. על פי חוק, התפטרות ברק אמורה הייתה להוביל לבחירות לראשות הממשלה בלבד. נתניהו דרש שיתקיימו גם בחירות לכנסת, בנימוק שאחרת לא תתאפשר הקמת ממשלה יציבה. מפלגת ש"ס, שלא רצתה להסתכן בירידת כוחה, סירבה לתמוך בפיזור הכנסת, אך סייעה להעברת חוק שאפשר לנתניהו להתמודד בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה. נתניהו החליט שלא להתמודד, החלטה שהובילה לעלייתו המפתיעה לשלטון של אריאל שרון, שנחשב באותה עת ל"בלתי בחיר" ולפופולרי פחות מנתניהו. בטרם מבצע "חומת מגן", תקף נתניהו את הבלגתו של שרון מול הפיגועים וקרא לכניסת צה"ל לערים הפלסטיניות. הוא קרא גם ליצירת הפרדה בין השטחים הפלסטיניים לישראל, אם כי שמר על עמימות לגבי האופן שבו לדעתו צריכה להתבצע הפרדה כזאת. מאוחר יותר, עם פירוק ממשלת האחדות, היה מתומכיה של גדר ההפרדה. בספטמבר 2002 דן הממשל האמריקאי בשאלה האם לפלוש לעיראק. נתניהו הוזמן להעיד בשבועה לגבי הפלישה מול ועדת הפיקוח והרפורמה של בית הנבחרים של ארצות הברית. בעדותו העריך נתניהו כי "אין שאלה לגבי כוונותיו, פעולותיו והתקדמותו של סדאם חוסיין לפיתוח נשק גרעיני" והוסיף אם תמוטטו את שלטונו של סדאם, אני מבטיח כי תהיינה לכך השלכות חיוביות עצומות על האזור כולו. בפועל התברר בעקבות מלחמת עיראק כי בידי עיראק לא היה כל נשק להשמדה המונית, ורבים מעריכים כי השפעת מיטוט שלטון סדאם חוסיין על האזור הייתה שלילית בסך הכול מבחינת ארצות הברית. בסוף שנת 2002 הצטרף נתניהו לממשלת שרון כשר החוץ. הוא התמודד מול שרון על הנהגת הליכוד, אך הפסיד בבחירות הפנימיות בנובמבר בהפרש של 24%. עם כינון ממשלת שרון השנייה בתחילת 2003, הוצע לנתניהו תפקיד שר האוצר. נתניהו, שחפץ בתיק החוץ, סירב תחילה, אך לבסוף קיבל את התפקיד, לאחר שהובטחה לו יד חופשית וגיבוי מצד ראש הממשלה, הבטחה שאכן קוימה במהלך הקדנציה. נתניהו גרס כי עידוד כלכלת שוק יביא לצמיחה כלכלית. במהלך כשנתיים וחצי שבהן כיהן כשר אוצר, ערך רפורמות מרחיקות לכת בתחומים שונים, בעיקר בתחום המיסוי ושוק ההון. הוא הוביל מדיניות קפיטליסטית תקיפה, וקידם יוזמות להפחתת הוצאות הממשלה, קיצוצים נרחבים בתקציבי הרווחה והפרטת חברות ממשלתיות. הוא דיבר רבות על הצורך לקצץ במגזר הציבורי והמשיל את המשק ל"איש הרזה (המגזר הפרטי) הסוחב על גבו את האיש השמן (המגזר הציבורי)". בתחילת כהונתו, האיץ את הרפורמה שהחל בה קודמו, סילבן שלום, להפחתת שיעורי מס ההכנסה. במקביל הרחיב את בסיס המס וביטל פטורים, כולל ביטול הקלות המס לתושבי התנחלויות. באמצע 2004 הוביל מהלך להפחתה הדרגתית בנטל מס ההכנסה ומס החברות (25% לעומת 36%) עד שנת 2010 והפחתת המס השולי המרבי על יחידים (44% לעומת 50%). (מגמה זאת השתנתה בעת כהונתו של נתניהו כראש הממשלה בשנת 2012 – שיעור המס השולי המרבי עלה ל-48% ול-50% בשנת 2013, אולם שיעורי המס להכנסה עד כ-40,000 ש"ח לחודש ירדו במידה ניכרת.) הרפורמה כללה הפחתה של דמי ביטוח לאומי לבעלי שכר נמוך, אך יתר שלביה היטיבו ישירות רק עם בעלי הכנסה בינונית ומעלה. ערכן של נקודות הזיכוי ממס הכנסה הוקפא למשך שנים אחדות. במסגרת תיקון 147 לפקודת מס הכנסה, הועלה שיעור המס מ-15% ל-20% על רווחים ראליים בשוק ההון, לרבות מניות בבורסה וריביות על פיקדונות, והחל משנת 2007 גם על שבח מקרקעין. בתחילת 2004 הוביל קיצוץ במיסים על קשת רחבה של מוצרי צריכה, והקדים בחודשים אחדים את החזרת המע"מ לשיעור של 17%. נתניהו שינה את הקריטריונים לקבלת קצבאות רווחה ("תשלומי העברה") והביא לקיצוץ בקצבאות המוסד לביטוח לאומי. מטרתה של מדיניות זו נועדה, לדבריו, לעודד אנשים החיים מקצבאות לצאת לעבודה. הקיצוץ בקצבת הילדים היה חריף במיוחד והוא התאפשר לנוכח העובדה שהמפלגות החרדיות, שבאופן מסורתי פעלו להגדלת קצבה זו (לדוגמה חוק הלפרט), לא היו חלק מהקואליציה. הקיצוצים בקצבת הילדים פגעו בעיקר במגזרים החרדי והערבי, שבהם שיעור הילודה גבוה יחסית. קיצוצים נוספים בקצבאות פגעו באמהות החד-הוריות, במובטלים ובקשישים ועוררו גל של שביתות במגזר הציבורי ומחאות, כדוגמת זו של ויקי קנפו. במהלך כהונתו, הועברו חברות רבות שהיו בשליטת הממשלה לשליטת גופים פרטיים. ב-2003 הונפקו בבורסה מניות "אל על", ולימים זכתה קבוצת "כנפיים" של האחים דדי ואיזי בורוביץ בשליטה בחברה. בתחילת 2004 מכרה המדינה את מניותיה בחברת הספנות "צים" (50% מהחברה) לחברה לישראל שבשליטת האחים יולי וסמי עופר תמורת כחצי מיליארד ש"ח. המהלך, שכונה על ידי העיתונאי מיקי רוזנטל "עסקת השקשוקה", עורר ביקורת ציבורית רבה, ונכתבה עליו הערה בדו"ח מבקר המדינה. גרעין השליטה בבנק דיסקונט נמכר לקבוצת משקיעים בראשות מתיו ברונפמן, תמורת 1.3 מיליארד ש"ח, כ-80% משווי השוק, על פי מחיר המניות שנסחרו באותה העת בבורסה. חברת התקשורת "בזק" נמכרה לקבוצה בראשות חיים סבן ואייפקס, במחיר הקרוב לשוויה הבורסאי. נתניהו המשיך בניסיונות קודמיו ומחליפיו בתפקיד למכור את גרעין השליטה בבנק לאומי, אך גם בשנת 2008 לא היה הבנק בידיים פרטיות. נתניהו הוביל תוכנית להפיכת נמלי ישראל לתאגידים, במטרה מוצהרת ליצור תחרות ביניהם ולייעלם. הדבר לווה בהסכם שכר עם העובדים, שבו תוגמלו בסכומים גבוהים, ונוסדה חברה ממשלתית עבור כל נמל בישראל. בשנת 2009, כחמש שנים לאחר שהחל נתניהו לפעול להנהגת הרפורמה, וכשלוש שנים לאחר פרישתו מתפקיד שר האוצר, קבע מבקר המדינה כי הרפורמה נכשלה. הוא יזם פתרון למשבר קרנות הפנסיה הגרעוניות, שכלל את הלאמת קרנות הפנסיה ומכירת הקרנות המאוזנות, בעיקר לחברות הביטוח. תוכנית הסיוע אפשרה לקרן פועלי הבניין, שכבר הייתה חדלת פרעון, את תשלום הפנסיה לחבריה. צעד זה לווה בהעלאה ניכרת של הפרשות העמיתים בקרנות הגרעוניות ומעבידיהם וצמצום בזכויות העמיתים. לקראת סוף כהונתו קידם נתניהו רפורמה בשוק ההון באמצעות "ועדת בכר". בהתאם להמלצותיה, שמומשו לאחר כהונתו של נתניהו, נאלצו הבנקים למכור את קופות הגמל ואת קרנות הנאמנות שהיו בבעלותם. נתניהו ספג ביקורת מארגונים חברתיים בשל עלייה גדולה בשיעור העוני וגידול משמעותי במדד האי-שוויון במשק. על-פי דוחות של המוסד לביטוח לאומי, שיעור העוני בין 2002 ל-2004 עלה בכ-10%, ומספר הילדים החיים במשפחות עניות עלה ל-12%. ארגוני רווחה דיווחו על עלייה בדרישת הנזקקים למזון ולתרופות, גם בקרב אזרחים שהשתייכו בעבר למעמד הביניים, בקרב אזרחים עובדים או פנסיונרים. העוני התרחב בעיקר כתוצאה מהקיצוצים בתשלומי הרווחה והקצבאות. לצד הביקורת, בתקופת כהונתו השתפרו באופן משמעותי מדדים כלכליים חשובים של המשק בישראל: בסוף 2002 התקשתה מדינת ישראל לגייס כסף במדינות זרות, מאחר שהחוב הממשלתי גדל באופן ניכר. בדו"ח היציבות הפיננסית של בנק ישראל לשנת 2003 צוין כי שיפור מעמדה של ישראל בשווקים הפיננסיים נבע, בין השאר, מהקמת ממשלה חדשה, יציבה ובעלת תוכנית כלכלית ומהקיצוצים בתקציב (אף שעוד לא באו לידי ביטוי בגירעון של אותה שנה), זאת בנוסף לגורמים כמו השיפור במצב השווקים בעולם, קבלת הערבויות האמריקאיות והשיפור במצב הביטחוני. בשנת 2007 פרסמה מחלקת המחקר של בנק ישראל מאמר שבו נאמר כי מדיניותה המקרו-כלכלית של הממשלה בתקופתם של נתניהו, של אהוד אולמרט ושל אברהם הירשזון שהחליפו, גרמה לשליש מהצמיחה במשק ואילו גורמים חיצוניים, כמו השיפור במצב הביטחוני וצמיחת הסחר העולמי גרמו לשני שלישים מהצמיחה. נתניהו הציג יחס דו-ערכי לתוכנית ההתנתקות. הוא תמך בתוכנית והצביע בעדה בממשלה ובכל הקריאות של חוק ההתנתקות בכנסת. עם זאת בתקשורת הביע הסתייגויות, בפרט לנסיגה מציר פילדלפי והציע עריכת משאל עם, אף כי הצהיר שבמשאל יצביע בעד התכנית. כשעלתה התוכנית בכנסת, הצביע נתניהו בעדה, אך הציב אולטימטום לראש הממשלה שלפיו יתפטר אם לא יבוצע משאל עם. בהמשך נסוג בו מהאולטימטום ותמך בתוכנית על אף שלא התקיים משאל עם. את התנערותו מהאולטימטום שהציב, ייחס להחרפת מצבו הרפואי של יאסר ערפאת. בהמשך שב ותבע קיומו של משאל עם, אך המשיך להצביע יחד עם הממשלה בעד התוכנית בהצבעות שנערכו בנושא בכנסת. ב-7 באוגוסט 2005, ערב ביצוע הפינוי, במהלך ישיבת ממשלה שבה הוחלט על פינוי שלושת היישובים הראשונים, הודיע נתניהו על התפטרותו. הוא נימק את החלטתו להתפטר בחששו שבעזה צפוי לקום "בסיס טרור שיסכן את ביטחון ישראל" ובאומרו ש"רפורמת בכר" בבנקים השלימה את הרפורמות שביקש לערוך במסגרת תפקידו. ב-30 באוגוסט 2005 הודיע נתניהו על כוונתו להגיש את מועמדותו לראשות הליכוד ולראשות הממשלה. אחדים מחברי הכנסת של הליכוד הצהירו על תמיכתם בנתניהו. ימים ספורים לאחר מכן הכריז גם חבר הכנסת עוזי לנדאו על מועמדותו לתפקיד. נתניהו החל לתקוף את אריאל שרון, וטען כי הוא מוביל את הליכוד בדרך שהיא "שמאלה ממרצ". בספטמבר פעל נתניהו, יחד עם לנדאו ונציגי מרכז הליכוד שהתנגדו לדרכו של שרון, להקדמת הבחירות המקדימות לבחירת יושב ראש המפלגה, במטרה להדיח את שרון מתפקידו. ההצעה נדחתה על ידי מרכז הליכוד בהפרש קולות קטן, ונתניהו הצהיר כי ימשיך להתמודד על תפקיד יושב ראש התנועה. בתחילת דצמבר 2005, בעקבות פרישתו של אריאל שרון למפלגה עצמאית בשם "קדימה", הפך נתניהו למועמד המוביל להנהגת הליכוד בבחירות לכנסת השבע עשרה. מולו התמודדו בפריימריז סילבן שלום, ישראל כץ ומשה פייגלין. עוזי לנדאו, שהתמודד בתחילה, הסיר את מועמדותו והודיע על תמיכה בנתניהו, ואילו שאול מופז, שהתמודד בתחילה גם הוא, עבר למפלגת "קדימה". הבחירות הפנימיות נערכו ב-19 בדצמבר 2005, ונתניהו נבחר לראשות המפלגה עם 44% מן הקולות (מול 33% לשלום, 12% לפייגלין ו-9% לכץ). ב-2 במרץ 2006 הצליח נתניהו לאשר במרכז הליכוד כי מעתה המועמדים לכנסת מטעם המפלגה יבחרו בפריימריז פתוחים בין כל חברי התנועה. בכך ניטל למעשה כוחו הפוליטי של מרכז התנועה, שנחשב כשנוא בציבור וכמקור לשחיתות בתנועה[דרוש מקור]. התגובות לצעד זה בעיתונות היו מעורבות, מחד זכה לתשבחות על שנלחם למען טוהר המידות במפלגה, מאידך היו שטענו כי מדובר בתיקון קוסמטי בלבד, בהצביעם על העובדה כי הצעד ננקט לאחר שכבר נבחרה רשימת הליכוד לכנסת ה-17, וכי ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו לאחר הבחירות. בפועל לא היה מדובר ב"צעד קוסמטי" והתנהלו פריימריז רחבים בין כל חברי התנועה מאז. הבחירות לכנסת ה-17 הביאו עמן מפלה לליכוד בראשות נתניהו, שזכה ב-12 מנדטים, זאת אף על פי שהמועמד שכנגד היה אהוד אולמרט ולא אריאל שרון ועל אף עליית חמאס ברשות הפלסטינית ונטילת כוחם של חברי המרכז, שנראו כולם כעומדים לחזק את המפלגה. בנאום התבוסה, קשר נתניהו בין מדיניותו הכלכלית, שפגעה בשכבות החלשות, לבין הכישלון בבחירות, אך קבע כי זו הייתה הכרחית למען הצלת המדינה והודיע שימשיך לעמוד בראש התנועה. בכנסת ה-17 כיהן נתניהו כראש האופוזיציה. בנאומים שנשא כראש האופוזיציה ובעקבות מלחמת לבנון השנייה הדגיש את הסכנה הנשקפת מאיראן המתחמשת בפצצת אטום והשווה אותה לגרמניה הנאצית. בשנת 2008 אישרה הכנסת הצעת חוק פרטית של נתניהו שעסקה באיסור השקעה בתאגידים המקיימים קשר עם איראן. ב-14 באוגוסט 2007 נערכו בחירות לראשות הליכוד. יריבו העיקרי של נתניהו במפלגה, סילבן שלום, פרש בהפגנתיות מהמרוץ לראשות המפלגה בשל הקדמת הפריימריז, תוך שהוא משאיר את נתניהו כמועמד עיקרי יחיד מול פעילים עם כוח מועט במפלגה, משה פייגלין ודני דנון. נתניהו זכה ברוב של 72.8% וביסס את מעמדו כמנהיג הליכוד וכמועמד המפלגה לראשות הממשלה בבחירות הבאות. מאוחר יותר פעל נתניהו, באמצעות מקורבו, אופיר אקוניס, לדחיקתו של פייגלין אחורה ברשימת המועמדים למקום ה-36, לאחר שזה נבחר למקום ה-20. ממשלת אולמרט נחלשה לאחר מלחמת לבנון השנייה שנתפסה בציבור ככישלון, ונתניהו דרש הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר המלחמה. אולמרט נחשד בפלילים והחלו בקיעים בקואליציה שבסופם התפטר. מחליפתו, ציפי ליבני, כשלה בהקמת ממשלה ופוזרה הכנסת. אחד מהנושאים המרכזיים במערכת הבחירות לכנסת השמונה עשרה היה ירי הקסאמים מרצועת עזה על ידי החמאס ובמהלכה היה מבצע עופרת יצוקה. נתניהו הביע את עמדתו שבטווח הרחוק יש להפיל את שלטון חמאס ברצועה ותמך בהמשך המבצע. הקמפיין עצמו כלל ביקורת כלפי לבני וסיסמאות כמו "חזק בביטחון, חזק בכלכלה". ב-3 בפברואר, כשבועיים אחרי תום מבצע "עופרת יצוקה", נפלה באשקלון רקטה. נתניהו בא לבקר בעיר, הבטיח שממשלתו תפעל למוטט את שלטון חמאס ברצועה, ותקף את ממשלת קדימה על כך שלא עשתה זאת. ישראל בכר, שהיה היועץ האסטרטגי של הקמפיין, סיפר בראיון שנתן ב-2020 שהיוזמה להצהרה הייתה שלו, עקב סקרים פנימיים שהראו על התחזקות של ישראל ביתנו ושבתחילה נתניהו לא רצה לומר את הדברים כי הוא לא חשב שהוא יעשה דבר כזה, אולם לבסוף השתכנע. בבחירות לכנסת ה-18 זכה הליכוד בראשותו ב-27 מושבים והיה לסיעה השנייה בגודלה בכנסת אחרי קדימה בראשות ציפי לבני בהפרש של מנדט אחד בלבד. כיוון שלגוש הימני-דתי, שהמליץ להטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה, היה רוב בכנסת (65 ח"כים), הנשיא שמעון פרס הטיל עליו להרכיב את הממשלה הבאה. נתניהו הרכיב קואליציה שמורכבת מהליכוד, ישראל ביתנו, מפלגת העבודה, ש"ס, הבית היהודי ויהדות התורה. ב-31 במרץ 2009 החל נתניהו לכהן כראש ממשלת ישראל. הממשלה שהקים כללה 30 שרים ו-9 סגני שרים. ביוני 2009 נשא נתניהו את "נאום בר-אילן", שבמרכזו הביע הסכמה עקרונית להקמת מדינה פלסטינית המותנית בפירוזה, הכרה בישראל כמדינת העם היהודי, ויתור על זכות השיבה. הנאום נישא עשרה ימים לאחר נאומו של הנשיא אובמה בקהיר, והיה קשור למגעים עם ממשל אובמה. באופן כללי, הנאום של נתניהו בבר-אילן נתפס בציבור כתפנית משמעותית ביחס לעמדותיו הקודמות כלפי תהליך השלום. בינואר 2010 החליטה ועדת שרים בראשותו לאמץ את התכנית שהוצעה על ידי מערכת הביטחון והשר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ' להקים מכשול לאורך הגבול עם מצרים בעלות של כמיליארד וחצי ש"ח. על ההחלטה אמר נתניהו "קיבלתי את ההחלטה לסגור את גבולה הדרומי של ישראל למסתננים ולמחבלים... מדובר בהחלטה אסטרטגית כדי להבטיח את אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל". בעקבות צעד זה פסקה ההסתננות כמעט לגמרי. בתקופה זו החריף המשבר המתמשך ביחסים עם טורקיה, משבר שהחל בעת כהונת ממשלת אולמרט, לאחר מבצע עופרת יצוקה, והחריף בתקופת בעקבות המשט לעזה בסוף מאי 2010. בספטמבר 2010, בעקבות הנאום והמגעים עם הממשל האמריקאי, נתניהו הסכים להיכנס לשיחות ישירות עם הפלסטינים במטרה מוצהרת לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני על ידי שתי מדינות לשני עמים ותוך הסתייגויות הנוגעות לחמאס, לחזבאללה ולדרישה להכרה פלסטינית בישראל כמדינת העם היהודי. במקביל, בעקבות לחצים מצד ממשל אובמה נתניהו הקפיא את הבנייה ביהודה ושומרון לתקופה של 10 חודשים. באוגוסט 2011 אירעה הסלמה בדרום הארץ שהחלה מפיגוע קטלני באזור אילת על ידי מחבלים שבאו מעזה דרך סיני, והמשכה במתקפת רקטות מרצועת עזה אל עבר יישובי הדרום. בספטמבר 2011, בנאום באו"ם, דיבר נתניהו בהרחבה על כוונתו של אבו מאזן באותה העת לדרוש מהאו"ם הכרה במדינה פלסטינית ללא משא ומתן עם ישראל. נתניהו קרא למשא ומתן מיידי והדגיש את צורכי הביטחון של ישראל. במקביל, פעל מאחורי הקלעים כדי להשיג רוב במועצת הביטחון של האומות המאוחדות כנגד הכרה במדינה פלסטינית, והבטיח וטו מצד ארצות הברית. חרף פעולות אלו, ב-29 בנובמבר 2012 אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ברוב גדול (בהחלטה 67/19 שלה) את ההכרה ברשות הפלסטינית כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה באו"ם. אחד השינויים המרכזיים שהוביל נתניהו מאז שנבחר היה יישום מדיניות הבידול בין הגדה לרצועת עזה, במגמה הפוכה לממשלה הקודמת בראשות אולמרט. נתניהו הבטיח בקמפיין הבחירות למוטט את שלטון חמאס, בפועל בחר להחליש את הרשות הפלסטינית ולחזק אותו. לדידו, הבידול מונע משא ומתן מדיני על הסדר קבע. ב-11 באוקטובר 2011 אישרה הממשלה בראשותו את עסקת שליט מול החמאס - במסגרתה שוחרר גלעד שליט תמורת 1,027 אסירים ביטחוניים פלסטינים. בנובמבר 2012 חיסל צה"ל את אחמד ג'עברי, ראש הזרוע הצבאית של חמאס, בעקבות ירי על הדרום מרצועת עזה. זה היה האות לפתיחת מבצע עמוד ענן, שנועד למנוע ירי רקטות באזור הדרום. לאחר המבצע, אפשר נתניהו את כניסתו של ח'אלד משעל לרצועת עזה. לדברי עוזי ארד, שהיה ראש המטה לביטחון לאומי עד 2011, נתניהו הציע לסוריה, בתיווך אמריקאי, הסכם הכולל נסיגה חלקית מרמת הגולן, תוך השארת רוב היישובים הישראלים ברמה במקומם. לפי ההצעה ירדן תמסור לסוריה שטח זהה בגודלו לשטח רמת הגולן שיוותר בידי ישראל, ותבצע חילופי שטחים גם עם סעודיה. ההצעה זכתה לברכת ירדן אך נדחתה על הסף בידי סוריה. סוגיה נוספת בה עסק נתניהו בכהונה זו היא סוגיית תקיפתם של מתקני הגרעין באיראן. על סוגיית איום הגרעין האיראני החל נתניהו להתריע כבר ב-1993. בפתיחת מושב החורף של הכנסת, ב-31 באוקטובר 2011, אמר נתניהו כי ”איראן גרעינית תהווה איום כבד על המזרח התיכון ועל העולם כולו, וכמובן היא מהווה גם איום ישיר וכבד עלינו”. במהלך כהונתו אירעו חבלות במתקנים ובאישים הקשורים לתוכנית הגרעין האיראנית ולתוכנית טילי השיהאב 3, חלקן יוחסו ל"מוסד", שיחד עם ארגוני הביון של ארצות הברית ובריטניה, החל לפעול באופן חשאי כנגד תוכנית הגרעין האיראנית. ב-27 בספטמבר 2012 נאם נתניהו בפני העצרת הכללית של האו"ם. בנאומו אמר שכאשר איראן תגיע לאורניום מועשר ברמה של 90% תהיה זו נקודת האל-חזור ולכן זהו קו אדום שאין לאפשר לאיראן להגיע אליו. בנוסף לתפקידו כראש הממשלה, נתניהו שימש כ"שר לאסטרטגיה כלכלית". כהונתה של הממשלה החלה בצל המשבר הכלכלי העולמי, שבין השאר גרם לירידה בהכנסות ממסים, ולכן הממשלה העלתה את המיסים בתחילת כהונתה, בניגוד להבטחות ערב הבחירות. ביולי 2010 הועלה גם המס על סיגריות. נתניהו הגיע להבנות עם יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, על עסקת חבילה במשק. ישראל הייתה לאחת המדינות היחידות בעולם שהמשק שלה צמח בעת המשבר הכלכלי העולמי. האינפלציה הייתה מינימלית בהשוואה למדינות מובילות. אחוז המובטלים ללא שינוי משמעותי. השקל התחזק מול מטבעות בינלאומיים והחלה קניית עתודות מט"ח לשם מניעת ייסוף. בזמן אמת וברטרוספקטיבה נחקרה המדיניות הכלכלית הישראלית בעת המשבר, בזכות הצלחתה במניעה נרחבת של פגיעה במשק ובכוח הקנייה הישראלי.[דרוש מקור] נתניהו ניסה לקדם רפורמה משמעותית בחוק התכנון והבנייה, במטרה להקל על קבלת אישורי בנייה. הרפורמה אושרה בממשלה, אך בעקבות "פרשת הולילנד", וחששות בנוגע לדרך פעולתן של ועדות מקומיות לתכנון ולבנייה, נתניהו הקפיא את הרפורמה. במאי 2010 הצטרפה מדינת ישראל לארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD). ביולי-אוגוסט 2011 פרצה מחאת האוהלים סביב משבר הדיור ויוקר המחיה. בעקבות משא ומתן עם המוחים הקים נתניהו את ועדת טרכטנברג לגיבוש תוכנית לטיפול בנושאים הכלכליים שעלו במחאה, ואימץ את רוב המלצותיה. בעקבות אימוץ ההמלצות, ובהן חינוך חינם מגיל 3, הועלו מיסים כמו המע"מ, מס קנייה על טבק ואלכוהול והועלו שיעורי מס הכנסה ודמי ביטוח לאומי. בשנת 2012 הגיע הגירעון בתקציב המדינה ל-39 מיליארד ש"ח, כפליים מהמתוכנן. גירעון זה הוביל בשנה שלאחר מכן לצורך בהעלאות מיסים נוספות. בהתאם להסכם הקואליציוני, נתניהו לא מינה שר בריאות בממשלתו והעניק את הסמכויות במשרד לסגן השר יעקב ליצמן מיהדות התורה. עתירה של ההסתדרות הרפואית לבג"ץ נגד הסדר זה נדחתה. בתקופה זו היה על הממשלה להתמודד עם הבהלה שגרמה מגפת שפעת החזירים ונתניהו הורה לרכוש חיסונים נגד שפעת החזירים לכל תושבי המדינה. בסופו של דבר התחסנו רק כ-700,000 ישראלים (כ-10%) והמדינה נותרה עם עודף של כ-4.5 מיליון מנות חיסון. בשנת 2010 פרצה השרפה בכרמל בה נספו 44 בני אדם, כ-17,000 איש פונו מבתיהם וקרוב ל-25 קמ"ר (25,000 דונם) ובהם כמה מיליוני עצים עלו באש. שרפה זו הייתה האסון האזרחי הכבד ביותר שהתרחש בישראל עד אותו זמן. בשנת 2011 ביטל נתניהו את ועדת השרים לענייני ביקורת המדינה, שעסקה בין היתר בהחלטות על הקמת ועדות חקירה ממלכתיות והעביר את סמכויותיה לאגף במשרד ראש הממשלה. בינואר 2012 הוקם מטה הסייבר הלאומי במשרד ראש הממשלה, במטרה להפוך את ישראל למובילה עולמית בתחום הסייבר, בהתאם להמלצות ועדה שעמד בראשה האלוף במיל' יצחק בן ישראל. נתניהו הצהיר כי בחזונו באר שבע תהפוך לבירת הסייבר של מדינת ישראל ובהתאם לכך תוקצבו באוניברסיטת באר שבע תוכניות לימודים בתחום והוזמנו חברות בין-לאומיות להקים מרכזי מו"פ סייבר בבאר שבע. בסוף ינואר 2012 התמודד נתניהו בבחירות פנימיות על ראשות הליכוד מול משה פייגלין, שהיה במקום ה-36 ברשימת הליכוד בבחירות 2008, ולא כיהן כחבר-כנסת. נתניהו נבחר לתפקיד, כשהצביעו לו כ-75% מהמתפקדים. באוקטובר 2012 הודיע נתניהו בהודעה מיוחדת על תמיכתו בהקדמת הבחירות לתחילת 2013, מהלך שקודם על ידי הכנסת, ובמקביל איחד יחד עם אביגדור ליברמן את מפלגות "הליכוד" ו"ישראל ביתנו" לרשימה משותפת שכונתה "הליכוד ביתנו" לקראת הבחירות. בבחירות עצמן זכתה הרשימה המשותפת ב-31 מנדטים, ומלאכת הרכבת הממשלה הוטלה על נתניהו. לאחר הבחירות לכנסת ה-19 הקים נתניהו את ממשלתו השלישית. בממשלה זו שימש נתניהו גם כשר החוץ עד לנובמבר 2013. במרץ 2013 ובמסגרת ניסיונות תיווך של נשיא ארצות הברית ברק אובמה - שוחח נתניהו עם ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן על השבת היחסים בין המדינות לתיקונם, אחרי שנקלעו למשבר בעקבות אירועי המשט לעזה. נתניהו התנצל על אירועי המשט, ושני המנהיגים הגיעו להסכמות, שבאפריל 2014 נראו כקרובות להבשלה ולחתימה על הסכם, אך בעקבות מבצע צוק איתן, היחסים הדרדרו שוב. במהלך המבצע התבטא ארדואן באופן חריף נגד ישראל, ובטורקיה נערכו הפגנות אלימות כנגד ישראל, ששיאן היה מתקפה כנגד בית השגרירות, שהביאה להחלטה להחזרת משפחות השגרירות לישראל, ופרסום אזהרת מסע לטורקיה. כחלק מיחסי גרמניה–ישראל ויחסי ישראל–מצרים הסכים נתניהו למכירת צוללות מתקדמות מגרמניה למצרים שבשליטת א-סיסי. במרץ 2019 אמר נתניהו שהחליט כך בשל סוד ביטחוני שלא יכול היה לגלות למערכת הביטחון, מלבד ראשי המועצה לביטחון לאומי. בעקבות חטיפת ורצח שלושה נערים יהודים ב-12 ביוני 2014 בידי אנשי חמאס, פתח צה"ל לפתוח במבצע שובו אחים לאיתור החטופים ולפגיעה בתשתיות חמאס ביהודה ושומרון. במסגרת המבצע נעצרו למעלה מ-400 פלסטינים, מרביתם אנשי חמאס, לרבות כ-50 אסירים ששוחררו במהלך עסקת שליט. כמו כן, נחשפו עשרות סליקים תת-קרקעיים באזור חברון ומעבדות חבלה שבהן יוצרו עשרות רימונים ומטענים. ב-8 ביולי 2014 פתח צה"ל במבצע צוק איתן בתגובה לתקיפות החמאס מרצועת עזה. המבצע כלל תקיפות אוויריות וכניסה קרקעית במרחק של כ-3 קילומטרים לרצועת עזה כדי להשמיד מנהרות התקפיות שבנה חמאס. במהלך המבצע ירה חמאס אלפי רקטות ופצצות מרגמה מרצועת עזה לישראל. ב-30 ביולי נחטפו גופותיהם של סמל ראשון אורון שאול ושל סגן הדר גולדין בקרב שג'אעייה, וב-7 באוגוסט נפגש נתניהו עם נשיא הצלב האדום וביקש ממנו לסייע בהשבת גופותיהם. נתניהו הוביל את המבצע במתינות והסכים פעמים רבות להפסקות אש שהוצעו על ידי מצרים וארצות הברית, כאשר כחצי מהשרים בקבינט תמכו בהחרפת המערכה. במהלך המבצע ניכרה מתיחות בין נתניהו לנשיא ארצות הברית, ברק אובמה. בתקשורת דווח כי אובמה דרש מישראל להסכים להפסקת אש ולקבל את טורקיה וקטר כמתווכות בסכסוך ונתניהו סירב, אך אובמה ונתניהו הכחישו את הדיווח. המבצע הסתיים לאחר כשבעה שבועות של לחימה ב-26 באוגוסט, כשאת ההחלטה על הפסקת האש בסיום המבצע קיבל נתניהו עם שר הביטחון, משה יעלון ללא הצבעה בקבינט המדיני-ביטחוני, שבו כנראה לא היה לו רוב. בעקבות המבצע, נתניהו ספג ביקורת ממבקר המדינה על אי הצגה מספקת לקבינט של איום מנהרות התקיפה לפני המבצע. ביולי 2014 חלה עלייה משמעותית במהומות אלימות ופיגועי טרור מצד פלסטינים בירושלים. באוקטובר ונובמבר ביצעו מחבלים פלסטינים פיגועים ששיאם היה הפיגוע בבית הכנסת קהילת בני תורה ובהם נרצחו 6 ישראלים. ב-3 במרץ 2015 נאם נתניהו בפני הקונגרס של ארצות הברית והתריע מפני ההסכם המתגבש בין המעצמות ואיראן, להסדר תוכנית הגרעין האיראנית. בעצם נשיאת הנאום ובתוכן הנאום נכנס נתניהו לעימות גלוי עם נשיא ארצות הברית, ברק אובמה. היה זה נאומו השלישי של נתניהו בפני הקונגרס. על רקע גירעון של 40 מיליארד ש"ח בתקציב המדינה שנוצר בשנת 2012, במהלך כהונתה של הממשלה הקודמת וצפי לגירעון תקציבי חריג של 4.9% בשנת 2013, הביאה הממשלה לאישור הכנסת תקציב שכלל העלאת מיסים, חלקה ב-2013 וחלקה ב-2014. באפריל 2013 אושרה רפורמת השמים הפתוחים שהוזילה את מחירי הטיסות והגדילה את מספר היעדים. בדצמבר של אותה שנה אושר חוק הריכוזיות לפי מסקנות הוועדה להגברת התחרותיות במשק. במאי 2014 הקים נתניהו את הוועדה לבחינת תקציב הביטחון בראשותו של האלוף במילואים יוחנן לוקר, לשם בחינת תקציב הביטחון של מדינת ישראל. הוועדה הגישה את המלצותיה בחודש יוני 2015, בהן שקיפות, צמצום חיילי הקבע ורפורמה בפנסיות. אלה נתקלו בהתנגדות חריפה של מערכת הביטחון בראשותם של שר הביטחון משה יעלון והרמטכ"ל גדי איזנקוט. ב-2 בדצמבר 2014 פיטר נתניהו את השרים יאיר לפיד וציפי לבני ובעקבות זאת פרשו מהממשלה יתר שרי "יש עתיד" והכנסת החליטה על הקדמת הבחירות ל-17 במרץ 2015. נתניהו אמר שהוא עשה זאת משום שלפיד ולבני תכננו "פוטש" שנועד להדיח אותו ולהקים ממשלה חלופית. מאוחר יותר אמר כי עשה זאת בעקבות תמיכתם בחוק "ישראל היום". לימים בספרו "ביבי: סיפור חיי" הביע נתניהו חרטה על שפיטר לשווא את לפיד ולבני "על סמך שמועה קונספירטיבית שמסרו לו זאב אלקין ויעקב ליצמן לפיה השניים מתכננים נגדו פוטש". בבחירות לכנסת העשרים הוביל נתניהו את מפלגתו לזכייה ב-30 מנדטים. בראיון שנתן במהלך מערכת הבחירות, אמר שהמציאות שנוצרה בשנים הקודמות אינה מאפשרת את הקמתה של מדינה פלסטינית. בפוסט שפרסם בדף הפייסבוק שלו כתב נתניהו כי לאחר הבחירות יקים ממשלה עם השותפות הטבעיות של הליכוד ובראשן הבית היהודי, וכי לא ילך לממשלת אחדות עם יצחק הרצוג ולבני, שבניגוד אליו מתנגדים לשמירה על ירושלים מאוחדת ותומכים בוויתור על שטחי יהודה ושומרון ובכניעה ללחצים בין-לאומיים לוויתור על אינטרסים ביטחוניים. ביום הבחירות, כחלק מקמפיין המרצת ההצבעה שאותו הוביל, פרסם סרטון וידאו, שספג ביקורת בישראל ובעולם ובו אמר: ”שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים. רבותיי לנו אין V15, יש לנו "צו 8", יש לנו רק אתכם, צאו לקלפי”. לאחר מכן הביע צער על שדבריו פגעו בערביי ישראל, והוסיף שמעשיו כראש ממשלה, "כולל ההשקעות האדירות במגזרי המיעוטים", מוכיחים שלא התכוון לכך. ב-14 במאי 2015, הושבעה ממשלת ישראל ה-34 בראשותו, ממשלה צרה שנשענה על 61 ח"כים. כעבור כשנה, ב-26 במאי 2016, הצטרפה ישראל ביתנו לקואליציה ומניין חבריה עלה ל-66. בממשלה זו כיהן נתניהו גם כשר החוץ וכשר התקשורת והוחלף בפברואר 2017 באופן זמני על ידי צחי הנגבי (ראו להלן). עד סוף 2016 היה השר לשיתוף פעולה אזורי, אז הוחלף על ידי צחי הנגבי. בשנת 2019 נבחר על ידי השבועון "טיים" לאחד ממאה האנשים המשפיעים בעולם. החל מאוקטובר 2015 חלה הסלמה בהיקף הפיגועים על רקע טענה שלפיה ישראל מתכוונת לפגוע במסגד אל-אקצא, והממשלה תגברה את פעילות כוחות הביטחון, החמירה את הענישה על מחבלים ומיידי אבנים והגבירה את הניטור על הרשתות החברתיות המקוונות. גל הטרור דעך בהדרגה עד חודש מרץ, ובסוף חודש יוני עלה שוב מספר הפיגועים, במהלך חודש הרמדאן. בנאום שנשא בוועידת הקונגרס הציוני העולמי ה-37, ב-20 באוקטובר 2015, הזכיר נתניהו את חג' אמין אל-חוסייני ואמר שמלכתחילה היטלר לא תכנן להשמיד את היהודים אלא רק לגרש אותם, אך המופתי אמר לו שאז הם יגיעו לארץ ישראל וייעץ לו לשרוף אותם. דברי נתניהו עוררו ביקורת בישראל ובעולם, בנימוק שיש בהם שכתוב של ההיסטוריה, זילות השואה והסתה. נתניהו הגיב ואמר שמטרתו הייתה להציג את תמיכתו של אל-חוסייני בהשמדת היהודים ולא לטהר את היטלר. על רקע המשך מלחמת האזרחים בסוריה ביצע חיל האוויר הישראלי מאות תקיפות של צה"ל במדינה, במטרה למנוע העברת נשק לחזבאללה ולשבש את ההיאחזות האיראנית בסוריה. המעורבות הרוסית במלחמת האזרחים בסוריה חייבה תיאום בין ישראל לרוסיה ובפרט בין חילות האוויר של שתי המדינות. לשם כך, נפגש נתניהו פעמים אחדות, החל מספטמבר 2015, עם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. במאי 2016 מינה נתניהו את אביגדור ליברמן כשר הביטחון במקום משה יעלון, שהתפטר מהממשלה ומהכנסת ומתח ביקורת על נתניהו וההנהגה שהפכה "נגררת ומתלהמת". במחאה על השינויים בממשלה התפטר גם אבי גבאי מתפקיד השר להגנת הסביבה. ב-2018 הסכסוך האיראני-ישראלי הפך לעימות ישיר עם החדרת מל"ט מתאבד איראני לתוך ישראל בפברואר וכנגדן תקיפת שדה התעופה T-4 ותקיפת מחסני התחמושת האיראניים בסוריה בידי ישראל בחודש אפריל, מתקפות שבהן נהרגו עשרות חיילים איראניים ממשמרות המהפכה האסלאמית ומיליציות שיעיות. ב-30 באפריל 2018 נשא נתניהו נאום בקריה ובו חשף מידע מארכיון תוכנית הגרעין האיראנית, לפי עשרות אלפי מסמכים וקבצים שהוציא "המוסד" מטהראן ובהם הוכחות שאיראן ניסתה להסתיר את תוכניותיה לפיתוח נשק גרעיני. מטרתו הייתה בין היתר לגרום לביטול הסכם הגרעין עם איראן. במאי ירו מיליציות איראניות 20 טילים לעבר מוצבי צה"ל בחרמון ובתגובה תקף חיל האוויר הישראלי עשרות יעדים איראניים בסוריה. בשנת 2018 חלה הסלמה גם בחזית הדרומית, מול רצועת עזה שבשליטת החמאס. באותה שנה איתר צה"ל שורת מנהרות טרור. החל מחודש מרץ 2018 התמודדה ישראל עם הפרות סדר המוניות על גדר המערכת סביב רצועת עזה בהובלת חמאס. במהומות נהרגו כ-220 פלסטינים, רובם פעילי טרור. במהלך המהומות הועלו באש אלפי דונמים של שדות וחורש בעוטף עזה, באמצעות מאות עפיפוני תבערה, בלוני תבערה ונפץ ורקטות ששיגרו פלסטינים מן הרצועה. בדצמבר 2018 פתח צה"ל בהובלת פיקוד הצפון, חיל ההנדסה הקרבית ואגף המודיעין במבצע מגן צפוני לאיתור וניטרול מנהרות טרור התקפיות שחפר "חזבאללה" לשטח ישראל בגבול ישראל–לבנון. בנובמבר 2019 חיסל צה"ל, במבצע חגורה שחורה, את בהאא אבו אל-עטא, מפקד הגזרה הצפונית של "פלוגות אל-קודס", הזרוע הצבאית של "הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני". בתגובה ירה הארגון מאות רקטות לעבר ישראל, וחיל האוויר הפציץ מטרות ברצועת עזה. אחרי ההסלמה בדרום בנובמבר 2018 הגיעה ישראל להפסקת אש עם החמאס. הרשות הפלסטינית בשליטת אבו מאזן סירבה להמשיך לשמש צינור לכספים מקטר עבור החמאס, ונתניהו שלח מכתב ובו ביקש מהקטרים להמשיך ולממן את שלטון חמאס באופן ישיר בסכום של כ-30 מיליון דולר בחודש, בטיעון לפיו העברת הכסף תסייע לשמירה על היציבות האזורית. נתניהו גם ביקש משר האוצר האמריקאי בממשל טראמפ, סטיבן מנוצ'ין, לשלוח מכתב המבטיח לקטרים שהכספים שישלמו למימון החמאס לא ייחשבו מימון לטרור. בראשית 2019 הסביר בישיבת ממשלה את מדיניותו כלפי ארגון חמאס: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק החמאס ובהעברת כסף לחמאס. זה חלק מהאסטרטגיה שלנו – לבדל בין הפלסטינים בעזה לבין הפלסטינים ביהודה ושומרון". נתניהו דאג לשמר את שלטון חמאס ברצועת עזה מתוך תפיסה כי הפילוג הפנים פלסטיני מונע אפשרות להסכם שלום והסדר מדיני עם הפלסטינים. כמחאה על העברת כסף מקטר לחמאס התפטר שר הביטחון אביגדור ליברמן ומפלגת "ישראל ביתנו" בראשותו פרשה מהקואליציה. בשל כך שימש נתניהו ממלא מקום שר הביטחון וממלא מקום שר העלייה והקליטה החל מ-18 בנובמבר 2018 וב־17 בדצמבר 2018 מונה לשר הביטחון אך התפטר מתפקיד זה ב-10 בנובמבר 2019 לשם מינויו של נפתלי בנט. בשנת 2019 קיבל נתניהו התרעה מראש השב"כ נדב ארגמן בנוגע לכך שהזרוע הצבאית של חמאס משתלטת על חלק מהכסף הקטרי. בשנת 2020 אמ"ן ציין כי לפחות ארבעה מיליון דולר מגיע לזרוע הצבאית של החמאס מדי חודש. בפברואר 2019 החלה הקמתו של מכשול עילי בגבול עזה, נתניהו דיבר על הפרויקט בישיבת הממשלה ואמר שהמכשול ימנע חדירת מחבלים. בממשלה זו כיהן נתניהו כשר החוץ עד פברואר 2019. בשלהי כהונת אובמה כנשיא ארצות הברית ובתמיכת ממשלו, התקבלה החלטה 2334 של מועצת הביטחון של האו"ם, הדורשת בעיקר הפסקת בניית התנחלויות "בשטחים הפלסטיניים הכבושים, כולל מזרח ירושלים". בעקבות ההחלטה ננקטו צעדים נגד סנגל, ניו זילנד ואוקראינה והופסקה העברת מימון לחמישה מוסדות של האו"ם, שלדברי נתניהו עוינים במיוחד את מדינת ישראל. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הודיע על הכרה דיפלומטית של ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל והורה על העברת שגרירות ארצות הברית בישראל, מתל אביב לירושלים. בעקבות זאת הודיעו מספר מדינות נוספות על העברת שגרירותן לירושלים. ב-14 במאי 2018 נערך טקס פתיחת שגרירות ארצות הברית בישראל בירושלים. טראמפ פרש מהסכם הגרעין עם איראן והפעיל עליה סנקציות כלכליות, הפסיק מימון מוסדות פלסטיניים כגון אונר"א, פרש מאונסק"ו ומועצת זכויות האדם של האו"ם וסגר את הקונסוליה האמריקנית בירושלים. נתניהו הציג את פרישת ארצות הברית מההסכם עם איראן כהישג מדיני, אך יש הרואים בפרישה פגיעה באינטרסים הביטחוניים של ישראל. במרץ 2019 חתם הנשיא טראמפ על צו להכרה אמריקאית בריבונות ישראלית על רמת הגולן. מדינות רבות הביעו התנגדות לצעד זה. בינואר 2020 הציג הנשיא טראמפ את תוכנית השלום שלו ("עסקת המאה"). נתניהו קיבל את התוכנית. בשלהי כהונתו התקררו היחסים בין טראמפ ונתניהו. ב-4 ביולי 2017 ביקר בישראל ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי ודן עם נתניהו על הידוק הקשרים בין הודו לישראל, סיוע ישראלי לחקלאות בהודו והגדלת המסחר בין המדינות. באותו חודש ביקר במספר מדינות באירופה. הוא נפגש בפריז עם נשיא צרפת עמנואל מקרון והמשיך לבודפשט, כראש הממשלה הישראלי הראשון המבקר בהונגריה. הוא חתם על שורה של הסכמים לשיתוף פעולה כלכלי-טכנולוגי והשתתף בוועידת מדינות וישגראד. במהלך הקדנציה נתניהו קיים מספר ביקורים במדינות אפריקה: ביולי 2016 ערך סבב ביקורים שכלל ביקור באוגנדה לרגל 40 שנה למבצע אנטבה, לצד פסגה משותפת של נתניהו ומספר מנהיגי מדינות אפריקאיות, ביקור בקניה עם משלחת כלכלית, ביקור ברואנדה ובאתיופיה. ביוני 2017 נאם בפני הוועידה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה (אנ') וכן נפגש עם נשיא מאלי. בביקורו בקניה בנובמבר 2017 היה המנהיג המערבי היחיד בהשבעת הנשיא אוהורו קניאטה. בספטמבר 2017 יצא נתניהו לביקור ראשון של ראש ממשלה ישראלי באמריקה הלטינית ונפגש עם מנהיגי ארגנטינה, קולומביה ומקסיקו. משם הוא טס לארצות הברית להיפגש עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בנוגע למצב הגאופוליטי במזרח התיכון והאיום האיראני וכן לנאום בעצרת הכללית של האומות המאוחדות. בסוף 2017 אישרה הממשלה את תוכניתם של שר הפנים אריה דרעי והשר לביטחון פנים, גלעד ארדן, לסגור את מתקן חולות ולגרש למדינות שלישיות את המסתננים מאריתריאה ומסודאן שישראל נמנעת מלהחזירם למולדתם ומתן מענק למגורשים ולמדינה הקולטת. ב-2 באפריל 2018 חזרה רואנדה מהסכמתה לקלוט את המגורשים. נתניהו האשים את הקרן החדשה לישראל שהפעילה "לחץ אירופי על ממשלת רואנדה" לסגת מההסכם, אך הקרן הגיבה שלא ניהלה כל קשר מול ממשלת רואנדה. במקום זאת, הודיע נתניהו שהוא גיבש עם שר הפנים, אריה דרעי, מול נציבות האו"ם לפליטים מתווה להוצאת כמחצית מן המסתננים למדינות במערב אירופה ועוד ובמקביל לפזר את המחצית השנייה ברחבי ישראל. בעקבות התנגדות רחבה בימין הודיע נתניהו על ביטול המתווה. הוא הצהיר כי יחזור למתווה כליאת המסתננים במתקן חולות, אך המתקן לא שב לפעילות. עם הקמת הממשלה כיהן נתניהו גם כשר התקשורת. נתניהו מינה את ראש מטה הבחירות שלו שלמה פילבר למנכ"ל משרד התקשורת.בהסכמים הקואליציוניים חויבו סיעות הקואליציה לתמוך ברפורמות בשוק התקשורת שהממשלה תקדם ונאסר עליהן לתמוך בחוקים בנושא ששר התקשורת יתנגד אליהם. בשל ניגוד עניינים של נתניהו עקב קשריו עם שאול אלוביץ' מבעלי בזק, הוחלט באוגוסט 2016 להסמיך את צחי הנגבי לטפל בענייני בזק, ובפברואר 2017 הפך הנגבי לממלא מקום שר התקשורת בעקבות עתירות לבג"ץ בנושא. במאי מונה איוב קרא כשר תקשורת קבוע. במהלך 2015 פעל נתניהו לרפורמה ברשות השידור: ביטול אגרת הטלוויזיה והקמת תאגיד השידור הישראלי במקומו. אולם בתחילת 2017 פעל לסגירת התאגיד בנימוקים של בזבוז כספים והטיה פוליטית. למהלך התנגד בתוקף שר האוצר, משה כחלון. לאחר משבר הוסכם ביניהם שהתאגיד יקום ללא חטיבת החדשות וזו תוקם כגוף נפרד. תיקון החקיקה עבר בכנסת ערב הקמת התאגיד, אך הוקפא בידי בג"ץ (וב-2018 אף בוטל בידי הכנסת), כך שהתאגיד הוקם עם חטיבת החדשות. עם הקמת הממשלה המשיך נתניהו לכהן כשר הבריאות, אך בפועל הסמכויות במשרד ניתנו לסגן השר יעקב ליצמן מיהדות התורה. באוגוסט 2015, בעקבות עתירה שהגישה סיעת "יש עתיד", קבע בג"ץ כי ליצמן לא יוכל לכהן כסגן שר במעמד של שר ועליו להתמנות לשר. בעקבות כך, מועצת גדולי התורה של "אגודת ישראל" התירה לליצמן להתמנות לשר הבריאות. בתחילת 2020 נדרשה הממשלה להתמודד עם מגפת הקורונה. תחילה טיפל משרד הבריאות בהכנת מערכת הבריאות לטיפול בחולים והוצאת הנחיות לבידוד רפואי של עשרות אלפי ישראלים לשם מניעת התפשטות המחלה ואף הוטל סגר ארצי. נתניהו הופיע תדיר בתקשורת ונתן הודעות לציבור על צעדי הממשלה ועל כללי ההתנהגות הנדרשים. בהמשך צמצם את הופעותיו. במהלך כהונתה של ממשלת נתניהו הרביעית גדל הגירעון התקציבי מ-29.9 מיליארד ש"ח בסוף שנת 2014, ל-54 מיליארד ביוני 2019, חריגה של 14 מיליארד ש"ח לעומת היעד בתקציב. נתניהו קידם את אישור מתווה הגז, שנועד להסדיר את אופן ניהול שדות הגז הטבעי בישראל, ובפרט סוגיות הנוגעות למונופול וזכויות על המאגרים, ייצוא, מיסוי הגז ומחירו. כחלק מפעולותיו לאישור המתווה מונה נתניהו לממלא מקום שר הכלכלה. ב-27 במרץ 2016, פסל בג"ץ את סעיף היציבות במתווה, אך נתן לממשלה ארכה של שנה לתיקונו. במאי אותה שנה עברה בממשלה ההחלטה שוב, עם שינויים בסעיף זה. בשנת 2016, חתמה ישראל על הסכם פריז. בשנת 2019, פורסמה החלטת ממשלה בנושא משבר האקלים אך בישראל לא נוצרה תוכנית היערכות מתוקצבת להתמודדות עם סכנות המשבר. בסוף ינואר 2016 אושר בממשלה "מתווה הכותל" לפיו הייתה אמורה להתרחב עזרת ישראל המיועדת לתפילה מעורבת, בניהול מועצה ציבורית בהשתתפות מגוון זרמים ביהדות וארגון נשות הכותל. המתווה הוביל לאיום המפלגות החרדיות לפרוש מהקואליציה, ומשכך הוקמה ועדה לבחינה מחודשת של המתווה, עד שהוקפא ביוני 2017. בתיקון לפקודת מס הכנסה נקבע שראש הממשלה ושאיריו יזכו לפטור ממס הכנסה לתשלומים והטבות מהמדינה, שאינם משכורת או קצבה, בדומה לפטור הניתן לנשיא המדינה. בעקבות דרישה של רשות המיסים שראש הממשלה נתניהו ישלם מס על הטבות בסך 600,000 ש"ח שניתנו לו מהמדינה לשם תחזוקת ביתו הפרטי בקיסריה, החליטה ועדת הכספים שהמדינה תגלם רטרואקטיבית את מס ההכנסה החל על ראש הממשלה גם קודם לתחולת התיקון הקודם. בסוף דצמבר 2015 הקדים מרכז הליכוד, לבקשת נתניהו, את הפריימריז לראשות המפלגה, על אף שמועד הבחירות היה רחוק באותה העת. לאחר שלא נרשמו מתמודדים מלבד נתניהו, החליט בית הדין של הליכוד בינואר 2016 לבטל את הפריימריז והודיע כי בנימין נתניהו נבחר פעם נוספת לתפקיד יושב ראש הליכוד. ב-24 בדצמבר 2018, לאחר פרישת "ישראל ביתנו" מהקואליציה, עקב ביקורת על תגובתה המאופקת של ישראל לטרור מרצועת עזה, הוקדמו הבחירות לכנסת ה-21. ב-26 בדצמבר אישרה הכנסת את פיזורה וקבעה כי הבחירות ייערכו ב-9 באפריל 2019. בקמפיין הבחירות לכנסת העשרים ואחת, עודד את ריצתן המשותפת של הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית ברשימת איחוד מפלגות הימין. הוא אף שריין את המקום ה-28 ברשימת הליכוד למועמד מטעם הבית היהודי. בבחירות שהתקיימו ב-9 באפריל 2019, "הליכוד" זכה ל-35 מנדטים וקיבל מנשיא המדינה ראובן ריבלין את כתב המינוי לנסות ולהקים את הממשלה, אך לא הצליח להקים ממשלה. סמוך לפקיעת פרק הזמן שנקצב לנתניהו להקמת הממשלה, יזם את פיזור הכנסת ובשל כך, עמד בראש ממשלת המעבר. בבחירות לכנסת העשרים ושתיים צירף נתניהו לרשימת הליכוד את מפלגת "כולנו". בנוסף, שכנע את מפלגת "זהות" לפרוש מהבחירות, בתמורה להבטחת תפקיד שר למשה פייגלין והקלות בתחום הלגליזציה של קנאביס רפואי. בבחירות אלו ירידה מפלגת הליכוד ל-32 מנדטים, לעומת 38 המנדטים שהיו לה יחד עם מפלגת "כולנו" וללא חבר הכנסת אלי בן-דהן, שחזר למפלגת "הבית היהודי". ב-25 בספטמבר 2019 הטיל הנשיא ריבלין על נתניהו את המנדט להרכיב ממשלה, לאחר שנתמך בידי 55 חברי כנסת, לעומת 54 שתמכו ביריבו בני גנץ. נתניהו כשל בהקמת ממשלה והמנדט עבר ליריבו בני גנץ, אשר לא עלה אף בידו להקים ממשלה. משכך התפזרה הכנסת מבלי שהביעה אמון בממשלה חדשה. בדצמבר 2019 נערכו פריימריז לראשות "הליכוד", בהן זכה נתניהו ל-72.5% מהקולות, כשהתמודד מול גדעון סער. בבחירות אלה, שנערכו ב-2 במרץ 2020 הגדילה רשימת הליכוד את כוחה ל-36 מנדטים, אך לאחר שגנץ זכה להמלצתם של 61 מחברי הכנסת, הטיל עליו נשיא המדינה את הרכבת הממשלה. אחרי סוף תקופת המנדט של גנץ, ועל רקע התפרצות הקורונה, נחתם הסכם קואליציוני בין הליכוד לכחול לבן. ב-7 במאי, הוגשו לנשיא חתימותיהם של 72 חברי הכנסת המבקשים להטיל על נתניהו את מלאכת הרכבת הממשלה ובהם חברי הכנסת של כחול לבן והעבודה ובעקבות כך הנשיא הטיל עליו את המנדט. לפני כן נדחתה עתירה לבג"ץ נגד הטלת המנדט על נתניהו, בנימוק שהוא נאשם בפלילים. בעקבות כך פורסם הסדר למניעת ניגוד עניינים שבו נאסר עליו לעסוק בנושאים הקשורים למצבו המשפטי. ב-17 במאי 2020 הושבע לקדנציה חמישית כראש ממשלת ישראל השלושים וחמש. באותו מעמד הושבע בני גנץ כראש ממשלה חלופי, והיה מיועד להתמנות לראש הממשלה כעבור שנה וחצי, ב-17 בנובמבר 2021, אך חילופי ראש הממשלה לא התממשו. ממשלה זו המשיכה במאבק במגפת הקורונה בישראל ובהשלכותיה הכלכליות וקידמה תוכניות סיוע ומענקים לאזרחים. אחרי דיכוי גל התחלואה הראשון ומימוש אסטרטגיית היציאה, החלה עלייה מחודשת בתחלואה, שהובילה לסגר שני בחגי תשרי. במקביל התקיימו מחאות נגד נתניהו וממשלתו על רקע ניהול המשבר ובשל המשך כהונתו של נתניהו כנאשם. בעקבות עלייה נוספת בתחלואה, החליטה הממשלה על סגר שלישי בסוף דצמבר. במקביל נתניהו סיכם עם אלברט בורלא, מנכ"ל פייזר, על רכישת חיסונים. מרבית אזרחי ישראל נענו לקריאות להתחסן ולפרק זמן קצר ישראל הובילה במספר המתחסנים לנפש. בעקבות הבטחת הבחירות בוצעו צעדים לסיפוח יהודה ושומרון לישראל ואימוץ תוכנית השלום של הנשיא טראמפ שכונתה "תוכנית המאה". אולם תוכניות אלה ירדו מהפרק עם חתימת "הסכמי אברהם" מול איחוד האמירויות הערביות ובחריין. לאחר מכן להסכמים עם מרוקו וסודן, אך ההסכם עם סודן לא התממש. ב-13 באוגוסט 2020 הציגו הנשיא טראמפ, נתניהו ושייח' מוחמד בן זאיד אאל נהיאן, את הסכם איחוד האמירויות-ישראל לנרמול היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות. לפי הפרסומים, ההסכם כלל דחייה של הסיפוח. ב-11 בספטמבר 2020 דווח כי בחריין החליטה לנרמל את יחסיה עם ישראל ולכונן איתה יחסים דיפלומטיים. הסכמים אלו נקראו "הסכמי אברהם". ההסכם נחתם ב-15 בספטמבר 2020 בבית הלבן על ידי ארצות הברית (כמתווכת) איחוד האמירויות הערביות, בחריין וישראל. ב-10 בדצמבר 2020 הוכרז חידוש יחסים עם מרוקו והצטרפותם להסכמי אברהם. ב-22 בדצמבר 2020 נחתם ברבאט הסכם בין ארצות הברית, ישראל ומרוקו. הסכמים אלו והסכמים נלווים יצרו לישראל מסדרונות אוויריים למזרח דרך ערב הסעודית ולדרום אמריקה דרך סודאן. ב-24 באוקטובר 2020 (שעון ישראל), הודיע הנשיא טראמפ במסיבת עיתונאים טלפונית שנערכה במשותף עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, ראש מועצת הריבונות הזמנית בסודאן עבד אל-פתאח אל-בורהאן וראש ממשלת סודאן עבדאללה חמדוכ באופן רשמי כי ישראל וסודאן יכוננו יחסים דיפלומטיים מלאים. ב-6 בינואר 2021 חתמה ממשלת סודאן על הצהרת "הסכמי אברהם". ב-2 במרץ 2021 הודיעה התובעת בבית הדין הבין-לאומי לצדק על חקירת אירועים שהתרחשו ברצועת עזה וביהודה ושומרון החל מ-13 ביוני 2014. בליל ל"ג בעומר, י"ח באייר ה'תשפ"א, 30 באפריל 2021 התרחש אסון מירון, בו נספו 45 גברים וילדים ונפצעו 102 בני אדם והיה האסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. ב-6 במרץ 2024 פרסמה ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון את מסקנותיה, שבהן הטילה על נתניהו אחריות אישית, כיון שידע או לכל הפחות היה עליו לדעת על ליקויי בטיחות באתר ההילולה במירון, ולא ציינה המלצה מעשית בשל תפקידו כראש ממשלה. עקב העימותים בגבול ישראל – רצועת עזה ושיגור רקטות פלסטיניות לעבר ישראל, פתחה ישראל במבצע שומר החומות. במקביל למבצע פרצו מהומות ברחבי ישראל. ב-23 במרץ 2021 התקיימו הבחירות לכנסת העשרים וארבע, שבהן התמודד נתניהו כיו"ר הליכוד. בבחירות אלה ירד מספר המנדטים של הליכוד מ-36 ל-30, אך המפלגה המשיכה להיות הגדולה בכנסת. המפלגה השנייה בגודלה הייתה יש עתיד בראשות יאיר לפיד, עם 17 מנדטים. הנשיא ראובן ריבלין העניק תחילה את המנדט להקמת ממשלה לנתניהו, אולם הוא לא הצליח להרכיב ממשלה והמנדט עבר ללפיד, שהצליח להקים ממשלת חילופים, יחד עם נפתלי בנט. ב-13 ביוני הושבעה ממשלת ישראל השלושים ושש, ממשלת חילופים בראשות נפתלי בנט כראש הממשלה ויאיר לפיד כראש הממשלה החלופי ובכך הסתיימו יותר מ-12 שנות כהונה רצופות של נתניהו בתפקיד ראש ממשלת ישראל. נתניהו עבר לשמש כראש האופוזיציה, אשר תחת הנהגתו נמנעה חלקית מהשתתפות בוועדות הכנסת בטענה לקיפוח בייצוג. בנוסף, דרש מכל חברי הכנסת של הליכוד להשתתף בפיליבסטרים רבים. חברי כנסת מהליכוד שנעדרו, גונו על ידי המפלגה ברשתות החברתיות. בנוסף לכך, האופוזיציה הצביעה גם נגד חוקים שהיא תומכת בהם כמו תקנות שעת חירום לשיפוט על יהודה ושומרון בטענה שהם לא רוצים לעזור לממשלה ושהמטרה של הפלת הממשלה חשובה יותר מאשר חוקים ספציפיים שיקודמו. נתניהו עצמו נמנע מלהגיע לעדכונים ביטחוניים אצל ראש הממשלה נפתלי בנט. על רקע מבצע עלות השחר, נתניהו הגיע לראשונה מאז כינון הממשלה לעדכון ביטחוני אצל ראש הממשלה יאיר לפיד. הממשלה שאפה לעודד לימודי ליבה באמצעות תוכנית תמריצים כלכליים ואף חסידות בעלז הסכימה להשתתף. נתניהו סיכל זאת באמצעות השוואת תקציב החינוך גם ללא לימודי ליבה. בדצמבר 2021 נחנך המכשול בגבול עזה אותו יזמה ממשלת נתניהו ב-2019. בטקס החנוכה חלק שר הביטחון בני גנץ שבחים לנתניהו על שדחף את הקמת המכשול, ונתניהו עצמו אמר כי "זהו יום היסטורי", וכי מדובר בפרויקט לאומי חשוב שכבר הציל חיים רבים. במהלך מערכת הבחירות לכנסת העשרים וחמש, ביקר את הסכם הגבול הימי בין ישראל ללבנון עוד לפני פרסומו. הוא אף השמיע התבטאויות בדמות אי-כיבוד ההסכם, אבל בהמשך הוא ריכך את התבטאויותיו ואמר שהוא ידאג למזער את נזקיו כמו שנהג בהסכמים אחרים שהוא מתנגד אליהם כגון הסכמי אוסלו. ב-29 בדצמבר 2022, הושבעה ממשלת ישראל השלושים ושבע. זמן קצר לאחר הרכבת הממשלה פסק בג"ץ כי מינויו של אריה דרעי לשר לוקה בחוסר סבירות קיצוני, על רקע עברו הפלילי ובשל מצג שווא שהציג בפני בית משפט השלום שגזר את דינו בעבירות מס. בעקבות זאת פיטר נתניהו את דרעי משלושת התפקידים שייעד לו: המשנה לראש הממשלה, שר הפנים ושר הבריאות. ב־4 בינואר 2023 הכריז שר המשפטים יריב לוין על כוונתו לקדם רפורמה במערכת המשפט בישראל ובה הסדרת פסילת חוקים ופסקת התגברות של הכנסת ברוב רגיל, ביטול עילת הסבירות, הגדרת תפקיד הייעוץ המשפטי כמייעץ לא מחייב ושינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים כך שלקואליציה יהיה רוב מוחלט. לאחר פרסום הרפורמה, קבעה היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, כי נתניהו מנוע מלהתערב בניהול החקיקה ברמה העקרונית עקב ניגוד עניינים, בהיותו נתון למשפט פלילי. בעקבות זאת קידמה הקואליציה את "חוק הנבצרות", בכדי למנוע ממיארה להוציא את נתניהו לנבצרות עקב התערבות בחקיקה המשפטית בזמן העמדתו לדין פלילי. הרפורמה שהוצעה יצרה התנגדות ציבורית נרחבת והובילה למחאה רחבת היקף. המוחים טענו שמהלכי החקיקה מהווים פגיעה בעצמאות מערכת המשפט והאשימו את נתניהו שהוא מנסה להוביל הפיכה משטרית שתאיין את הדמוקרטיה הישראלית, עד כדי הפיכתה לדמוקרטיה חלולה. נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות הוקיעה את הרפורמה וטענה שתפגע ברשות השופטת. על אף זאת, הממשלה ונציגיה בכנסת המשיכו לקדם את חוקי הרפורמה, תוך התעלמות וגינוי ההפגנות ההמוניות של מתנגדי הרפורמה, מה שהוביל לפילוג קשה בעם. חלק ממתנגדי הרפורמה איימו לרדת מהארץ וקבוצת קצינים בצה"ל בעבר ובהווה התארגנה לכדי "מחאת אנשי המילואים" שאיימו להפסיק את התנדבותם למילואים. ב-25 במרץ קרא שר הביטחון יואב גלנט, לעצור את חקיקת הרפורמה והזהיר מסכנה לביטחון המדינה. בתגובה לדברי גלנט הודיע נתניהו על פיטוריו, עובדה שהביאה להעצמת המחאה ולהפגנות המונים ספונטניות ברחבי הארץ שכונו "ליל גלנט". ההסתדרות וראשי המגזר הפרטי הודיעו על הצטרפות למחאה והורו על שביתה כללית של המשק. בעקבות זאת, הודיע נתניהו על השהיית הרפורמה וכניסה לשיחות משא ומתן בבית הנשיא עם האופוזיציה. בינתיים פיטורי גלנט הושהו ובהמשך בוטלו. במקביל לשיחות, קידמה הקואליציה "תרגיל" לדחיית בחירת נציגי הכנסת לוועדה לבחירת שופטים, על ידי הצבעה נגד כל המועמדים. האופוזיציה דרשה שתובטח בחירת נציגת האופוזיציה בוועדה, בהתאם לנוהג. לבסוף נבחרה נציגת האופוזיציה קרין אלהרר, בתמיכה של מספר חברי קואליציה, אך הזעם על התרגיל הביא להקפאת השיחות בבית הנשיא. בתגובה חוקקה הקואליציה את ביטול עילת הסבירות, עובדה שהובילה עשרת אלפים מתנדבי מילואים להודיע על הפסקת התנדבותם כאות מחאה. בנוסף לכך התמודדה הממשלה עם גל פיגועי ירי ודריסה בירושלים וביהודה ושומרון. מבצע שובר גלים נמשך והממשלה נקטה בצעדים שונים נגד המפגעים. ב־9–13 במאי, לאחר עלייה בגלי הטרור ושיגורי רקטות לעבר עוטף עזה, יזם צה"ל את מבצע מגן וחץ לסיכול בכירי פלוגות אל-קודס. בסופו נתניהו הצהיר כי המבצע "שינה את משוואת ההרתעה". ביולי 2023 לאחר עליה במספר הפיגועים בצפון השומרון, יצא צה"ל למבצע בית וגן בעיר ג'נין ובמחנה הפליטים שבה. בספטמבר 2023 השתתף בעצרת הכללית של האומות המאוחדות, במהלכה בלטו ההצהרות גלויות ביחס לקידום הנורמליזציה עם סעודיה, מצד נתניהו, ביידן ואף מצד יורש העצר של ערב הסעודית, מוחמד בן סלמאן אאל סעוד. את ביקורו ליוו מחאות נגד הרפורמה המשפטית. ב-26 בדצמבר 2023 דיווחה הסוכנות לאנרגיה אטומית כי איראן האיצה את העשרת האורניום שלה לדרגות של 60%. ישראל התמקדה, לפי פרסומים זרים, במשך שנים בהאטה ובבלימה של העשרת האורניום. בתחילת 2024 פורסם כי איראן פעלה או גיששה להשגת כמה רכיבים הנדרשים לפצצה גרעינית. בספטמבר 2023 נשא נתניהו נאום בעצרת האו"ם, בו הכריז שישראל נמצאת "על סיפה של פריצת דרך - הסכם היסטורי בין ישראל לסעודיה" - הסכם שהמגעים לו היו בעיצומם. ביוני 2024 שלחה ועדת גרוניס לחקר פרשיות כלי השיט מכתבי אזהרה לנתניהו ולארבעה אישים נוספים שהיו מעורבים ברכש הצוללות וכלי השיט. ביחס לנתניהו נכתב בהודעת הוועדה: "מהתמונה המצטיירת בפני הוועדה בשלב זה עולה, כי בנושאים הנחקרים חל שיבוש עמוק בתהליכי עבודה ובמנגנוני קבלת החלטות בשורה של סוגיות רגישות. זאת, תוך יצירת סיכון לביטחון המדינה ותוך פגיעה ביחסי החוץ ובאינטרסים כלכליים של מדינת ישראל". בספטמבר 2025 פרסמה הוועדה כי נתניהו ויוסי כהן הסתירו ממערכת הביטחון מגעים עם גרמניה בעניין רכש צוללות ואישור מכירת צוללות למצרים. הם אילצו את ישראל לרכוש שלוש צוללות בניגוד לעמדת מערכת הביטחון ותוך הטעיית הקבינט לגבי העלות האמיתית. במהלך 2024 הורידו שלוש חברות דירוג האשראי הגדולות (מודי'ס, פיץ' וסטנדרד אנד פורס) את דירוגי האשראי של ישראל, לראשונה מאז תחילת הדירוג בשנת 1988. כמו כן, הדירוג החדש של S&P לווה בתחזית שלילית בשל הסיכונים הגאופוליטיים ובשל עיכובים בגיבוש תקציב מדינה לשנת 2025. בספטמבר 2024 הורידה מודי'ס את הדירוג של ישראל בפעם השנייה באותה השנה ובאופן חריג במיוחד בשתי דרגות. לצורך מימון המלחמה, הממשלה החליטה להעלות מיסים, ביניהם העלאת מס ערך מוסף מ-17% ל-18%. עוד לפני העלאת המיסים, יוקר המחיה בישראל המשיך להיות גבוה כאשר לפי יועצו הכלכלי של נתניהו, ישראל הייתה יקרה יותר ב-38% לעומת ממוצע OECD. במהלך המלחמה, קידמה הממשלה צעדים שקשורים לרפורמה המשפטית. למשל, שינוי חוק יסוד: השפיטה שונה כך שיגדל משקלם של הפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים, הליך הדחה של גלי בהרב-מיארה מתפקיד היועצת המשפטית לממשלה. זאת בזמן שנתניהו היה כפוף להסדר ניגוד עניינים האוסר עליו לעסוק במערכת המשפט בגלל התיקים הפליליים המתנהלים נגדו. באפריל 2025, לקראת פרסום תוכנית המכסים של טראמפ, הממשלה הודיעה כי היא מבטלת את כל המכסים על יבוא מארצות הברית. עקב העודף המסחרי של ישראל בסחר ההדדי בין המדינות, הטילו האמריקאים במסגרת התוכנית מכס בגובה 17% על סחורות ישראליות. ב-25 בספטמבר 2025 קבעה ועדת גרוניס כי היו מקרים בהם נתניהו ביקש מראשי שב"כ לפעול באופן "שאינו ראוי בדמוקרטיה". בשבתו כראש ממשלה פעל נתניהו לשמר יציבות מול שלטון חמאס ברצועת עזה, על חשבון מעמדה המדיני של הרשות הפלסטינית. החל ב-2018 קידם העברה דרך ישראל של מזוודות דולרים במזומן וללא רישום בנקאי, מקטר לידי חמאס. בין היתר שידל את מנהיגי קטר לקדם את העברת הכספים באופן סדיר, מתוך אמונה שכך ניתן יהיה למנוע הסלמה. בישיבת סיעת ליכוד במרץ 2019 טען: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס." במבצע שומר החומות התברר שהתפיסה כשלה. בתום המבצע, נתניהו העריך שיתקיים שקט ארוך טווח בגזרת עזה והתנגד להצעת ראש השב"כ, נדב ארגמן, לחסל את מנהיגי חמאס בעזה. כאשר נבחר מחדש לראשות הממשלה, השיב נתניהו את ההסדרה הכספית במסגרת "הוועדה הקטרית".[דרוש מקור] ביולי 2023 תועד מספר המעברים הגדול ביותר מעזה לתוך ישראל מאז החל המעקב בשנת 2004, זאת כתוצאה משיפור תנאי המעבר ומהנפקת מספר גדול של היתרי עבודה. באותו החודש שלח השב"כ לנתניהו מסמך ובו המלצות לשיקום ההרתעה נגד חמאס באמצעות “סבבים יזומים נגד חמאס, הרחבת הסיכולים הממוקדים, המשך ההתרעה, שימור מהלכים יזומים ומוכנות למערכה כמשימה מספר 1". נתניהו דחה את ההמלצות והממשלה לא קיימה דיון על המסמך. בחגי תשרי 2023 חלה הסלמה בגדר המערכת מול חמאס. ב-1 באוקטובר המליץ לו ראש השב"כ רונן בר להוציא לפועל את תוכנית "העריפה" ולהרוג באחת את מנהיגי החמאס, נתניהו סירב והנחה לקדם הסדרה אזרחית מול חמאס. בבוקר 7 באוקטובר 2023, יום שבת, שמחת תורה, כ"ב בתשרי ה'תשפ"ד, פתחו ארגוני הטרור הפלסטינים "חמאס" ו"הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני" בטבח שבעה באוקטובר. בחסות שיגור כ-4,300 רקטות, חדרו כ-6,000 מחבלים מרצועת עזה לעשרות יישובים ישראליים, ליער בארי ולמתקנים צבאיים באזור עוטף עזה ובסביבתו, מ-119 פרצות שונות בגדר, מהאוויר ומהים, תוך ניהול קרבות ירי נגד כוחות ביטחון מעטים. המחבלים ביצעו מעשי טבח ואונס, רצחו והרגו 1,173 בני אדם, מתוכם טבחו ב-779 אזרחים, וחטפו לרצועת עזה כ-251 אנשים, ובהם גברים, נשים, קשישים ותינוקות. בשעות הראשונות נלחמו נגדם כיתות הכוננות, שוטרי משטרת ישראל, לוחמי הימ"מ וחיילי צה"ל, שהיו בנחיתות מספרית. בקרבות נהרגו כ-1,609 מחבלים בשטח ישראל, ובצד הישראלי נהרגו 329 חיילים, 58 שוטרים ו-10 אנשי שירות הביטחון הכללי. בעקבות זאת פתח צה"ל במלחמת חרבות ברזל. ישראל פינתה מיושביהם 29 יישובים בעוטף עזה ו-22 יישובים בצפונה. במלחמה נהרגו רבבות פלסטינים, בהם אלפי מחבלים, נגרם הרס נרחב ביותר למבנים ולתשתיות ומאות אלפים מתושבי הרצועה נאלצו לעזוב את בתיהם ולהתגורר במחנות אוהלים. נוסף על החזית הראשית בעזה, נלחמה ישראל מול חברות ציר ההתנגדות, כולל חזבאללה, החות'ים ואיראן. נתניהו ספג ביקורת על כך שאיפשר את התעצמות החמאס, ארגון הטרור השולט בעזה ועל כך שסירב לקחת על עצמו אחריות למחדל. נתניהו מצידו השיב שהוא לא חיזק את חמאס, אלא עשה שלוש מערכות מולו שהיו משמעותיות והחלישו אותו וכן חיסל חלק מבכיריו. בראשית המלחמה חל דיון ציבורי ב"שאלת האחריות" לפריצתה ונתניהו סירב להשיב בהודאה ולקיחת אחריות, אך במספר הזדמנויות שדיבר לציבור בישראל אמר שהכל ייחקר בתום המלחמה וגם הוא יצטרך לתת תשובות על כך. עם זאת בנובמבר, השיב בראיון לרשת NBC האמריקנית ואמר: "כמובן שיש לי אחריות [...] האחריות שלי היא להגן על אזרחי ישראל וזה לא קרה". בנובמבר 2025 פרסם מבקר המדינה דו"ח בשם "היעדר תפיסת ביטחון לאומי וההשפעה על תהליכים מרכזיים בדרג המדיני ובצה"ל", במסגרת סדרת דו"חות על כשלי 7 באוקטובר, ובו קבע כי נתניהו לא מימש אחריותו בהכנת תפיסת ביטחון לאומי, וכי אילו היה ממלא את תפקידו כראוי "ייתכן שהייתה מוגדרת אסטרטגיה אחרת לגבי אופן ההגנה על גבולות המדינה, לרבות לגבי הסד"כ הנדרש ואופן הפעלתו, אשר היו מביאים את צה"ל להיערכות טובה יותר בהגנה על גבול עזה ב-7.10.23". ביולי 2024 טס נתניהו לביקור מדיני בארצות הברית. במהלך הביקור נאם בפעם הרביעית בפני שני בתי הקונגרס של ארצות הברית והיה המנהיג הזר הראשון לעשות כן, וקיים פגישות עם נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, סגנית נשיא ארצות הברית קמלה האריס והמועמד לנשיאות דונלד טראמפ. ב-19 באוקטובר 2024, בשעות הבוקר, שיגר ארגון הטרור חזבאללה כטב"מ מלבנון לעבר ביתו של נתניהו בקיסריה, הכטב"מ פגע בחלון חדר השינה. נתניהו לא שהה בביתו בעת הפגיעה ולא היו נפגעים באירוע. ב-4 בפברואר 2025 ביקר נתניהו בבית הלבן אצל נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. הביקור התמקד בנושאים מרכזיים הקשורים למזרח התיכון, במיוחד מצב רצועת עזה והיחסים בין ישראל לארצות הברית. במהלך מסיבת עיתונאים משותפת, טראמפ הציע הצעה מפתיעה לפיה ארצות הברית תיקח שליטה על רצועת עזה, תפנה את התושבים הפלסטינים ותשקם את האזור כ"ריביירה של המזרח התיכון" תחת בעלות אמריקאית. הצעה זו עוררה תגובות בין-לאומיות ודאגה, במיוחד בשל השלכותיה על זכויות הפלסטינים והיציבות האזורית. ב-21 במאי 2025 כינס נתניהו מסיבת עיתונאים, לראשונה מזה כחצי שנה. במסיבת העיתונאים התייחס לפסיקת בג"ץ נגד פיטורי ראש השב"כ רונן בר, לסוגיית הגרעין האיראני, למהלכים הדרושים להכרעה ברצועת עזה, למשא ומתן להשבת החטופים ולמה שהגדיר כ"שרשרת הכשלים שהובילה לטבח שבעה באוקטובר". הנאום זכה לשם "נאום הכפכפים" בעטיים של דבריו הבאים והכוזבים: ”עכשיו אני שואל אתכם, עם מה תקפו אותנו ב-7 באוקטובר? [...] עם מטוסי F-35? עם מה? עם טנקים? עם מה? הם תקפו אותנו עם כפכפים, קלצ'ניקובים וטנדרים. זה עולה פרוטות.” ב-12 באפריל, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ החל במשא ומתן על הסכם גרעין חדש והקציב למהלך הדיפלומטי 60 יום. מ-2015 עד פרישת ארצות הברית ב-2018 מההסכם הקודם אפשרה איראן למפקחים מסבא"א לפקח על מתקניה, רמת העשרת האורניום הייתה עד 3.67%, וכמות האורניום המועשר הייתה עד 300 ק"ג. בעקבות החלטת טראמפ לפרוש מההסכם ב-2018 בתמיכה נתניהו והחזרת הסנקציות, האיצה איראן את ההתחמשות הגרעינית שלה. ב-31 במאי פרסמה סבא"א שברשות איראן 408.6 ק"ג ברמת העשרה של 60%. לפי הערכות, אפשר לייצר ממלאי זה עשר פצצות גרעין. לשם הרכבת נשק גרעיני שמיש, נותר לאיראן בשלב זה להשלים את ייצור הרכיב שמביא לתגובת שרשרת גרעינית ופיצוץ. בסוף דצמבר 2025 נפגש נתניהו עם טראמפ באחוזתו בפלורידה שם דנו על המעבר לשלב ב' בהסכם מול חמאס, סוגיית איראן, לבנון ופירוק חזבאללה מנשקו, וההסדר האפשרי מול סוריה. זו הייתה פגישתו השישית של נתניהו עם טראמפ בשנת 2025. בנובמבר 2025, הסעודים והאמריקאים סיכמו בין היתר על העברת מטוסי F-35 וקידום תוכנית גרעין אזרחית בממלכה, מה שנידון בזמן שיחות הנורמליזציה בשנת 2023. בליל 13 ביוני 2025 הורו נתניהו והקבינט המדיני-ביטחוני על מבצע עם כלביא, שמטרתו היא סיכול תוכנית הגרעין האיראנית, ובו תקף חיל האוויר הישראלי במספר ערים באיראן מתקני גרעין ואתרי טילים בליסטיים וכן התנקש בכמה מראשי מערכות הביטחון האיראניות, בהם מפקד משמרות המהפכה חוסיין סלאמי, רמטכ"ל צבא איראן מוחמד באקרי, ומדעני גרעין בכירים. בימים הבאים המשיך חיל האוויר בתקיפות ובסיכולים, ואיראן הגיבה במטחי טילים שהרגו 30 אזרחים ישראלים והרסו בניינים ותשתיות. בליל 22 ביוני הצטרפה ארצות הברית לתקיפות נגד איראן, ותקפה מתקני הגרעין. ב-24 ביוני הוכרזה הפסקת אש והתקיפות ההדדיות פסקו. ב-5 בפברואר 2026 פרסם נתניהו את תשובותיו למבקר המדינה במסגרת בדיקת המבקר את אירועי טבח שבעה באוקטובר. במסמך האשים נתניהו גופי המודיעין והביטחון באחריות למחדל, ואת הסיבות לכישלון האסטרטגי ייחס לנסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000 ולהתנתקות בשנת 2005. בתגובה למסמך פרסמו מספר עיתונאים טענות שהמסמך מכיל סילופים ושקרים. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט טען שהמסמך "שקרי ומניפולטיבי", וכך טען גם ח"כ יואב גלנט, ויו"ר האופוזיציה יאיר לפיד מתח ביקורת על פרטים שונים במסמך. פרשיות פליליות לאורך שנות פעילותו הפוליטית של נתניהו, הועלו כנגדו מספר פעמים טענות לפלילים: שש פרשיות הגיעו לכדי חקירה פלילית של המשטרה, מתוכן שלושה תיקים נסגרו ובשלושה אחרים הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי בכוונתו להעמיד לדין את נתניהו, באחד בחשד לשוחד ומרמה והפרת אמונים ובשניים נוספים בחשד למרמה והפרת אמונים. בעקבות פרשת בר-און חברון בינואר 1997, במהלכה הועלו חשדות כי היה מעורב בקנוניה למינוי היועץ המשפטי לממשלה, נפתחה חקירה פלילית נגד נתניהו ובעקבותיה המליצה המשטרה להגיש נגדו כתב אישום. לבסוף, היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, שמונה על ידי הממשלה לאחר הפרשה, החליט לא להעמידו לדין בנימוק של חוסר ראיות, אך ציין כי "מהתנהגות ראש הממשלה עלו תמיהות". בפרשת עמדי, שהחלה בספטמבר 1999, הועלה חשד כי נתניהו ניצל את מעמדו להשגת טובות הנאה מקבלן ההובלות אבנר עמדי, בדמות עבודות שביצע. בספטמבר 2000 המליצה המשטרה להעמיד את נתניהו לדין בגין עבירות שוחד, מרמה הפרת אמונים ושיבוש הליכי חקירה. בעקבות חקירת פרשת עמדי, עלה חשד שהזוג נתניהו העבירו לחזקתם האישית מתנות שאותן קיבל נתניהו ממנהיגים בעולם בעודו ראש ממשלה ולכן הן רכוש מדינת ישראל. היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין החליט שלא להגיש כתב אישום בשתי הפרשות, בנימוק של חוסר ראיות, אך מתח ביקורת על התנהלותו של נתניהו. במרץ 2011, פרסם העיתונאי רביב דרוקר, תחקיר בתוכנית "המקור", שבו טען כי בשנים 1999–2008 נסעו נתניהו ובני משפחתו מחוץ לישראל על חשבון גופים פרטיים, גם אחרי חזרתו של נתניהו לפוליטיקה ב-2002. התחקיר, שנודע כ"פרשת ביביטורס", הביא לבדיקה של מבקר המדינה ולבדיקה משטרתית. בינואר 2017 קיבל היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את המלצות המשטרה והפרקליטות והחליט על סגירת הבדיקה. החל מינואר 2017 נחקר נתניהו באזהרה בידי משטרת ישראל בשני נושאים: "תיק 1000", הכולל חשד לקבלת טובות הנאה מארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר ו"תיק 2000" העוסק בשיחות בינו לבין מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, שבהן – על פי החשד – הציע מוזס לנתניהו שינוי קו הסיקור והוספת כתבים מטעמו בתמורה לשינויים במתכונת הפצת "ישראל היום". על החשדות כלפיו אמר נתניהו פעמים רבות "לא יהיה כלום, כי אין כלום". במהלך החקירות, העלו חברי כנסת מ"הליכוד" הצעות חוק הנוגעות לחקירות משטרה ובהן הצעה, שנודעה בשם "חוק ההמלצות", שלפיה תוצאותיה של חקירת משטרה יועברו לפרקליטות המדינה ללא שהמשטרה תציין עמדתה בעניין הגשת כתב אישום. ההצעות עוררו ביקורת ונטען כלפיהן כי הן נועדו להגן על נתניהו. בדצמבר 2017, הודיע נתניהו כי הנחה את יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, דודי אמסלם, ממובילי "חוק ההמלצות", לדאוג לכך שהצעת החוק לא תחול על חקירותיו של נתניהו. בפברואר 2018, לאחר כשנה וחצי של חקירות, הגיעה המשטרה למסקנה כי נמצאה תשתית ראייתית להגשת כתב אישום בשני התיקים. ב"תיק 1000" יוחסו לנתניהו עבירות של לקיחת שוחד ומרמה והפרת אמונים. ב"תיק 2000" יוחסו לנתניהו עבירות של בקשת שוחד ומרמה והפרת אמונים. לאחר הודעת המשטרה, מסר נתניהו הודעה מפורטת שבה הבהיר שאין בכוונתו להתפטר. נתניהו הכחיש את טענות המשטרה וערער על הלגיטימיות והאובייקטיביות של ההמלצות משום שלדבריו "אי אפשר להשתחרר מהרושם שהן הושפעו מתחושות חסרות בסיס של גורמי חקירה שמאמינים שאני פעלתי נגדם" רוב חברי הקואליציה ובפרט ראשי המפלגות בה, התייצבו לימינו של נתניהו והדגישו את חזקת החפות העומדת לזכותו ואחרים גיבו את מערכת אכיפת החוק "תיק 4000", הוא חקירה פלילית שניהלה יחידת להב 433 של משטרת ישראל, בשיתוף עם רשות ניירות ערך, החל מיוני 2017. בין החשודים בפרשה זו: בעל השליטה בחברת "בזק" שאול אלוביץ', מנכ"לית "בזק" סטלה הנדלר, מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר ויועץ התקשורת ניר חפץ. ב-2 במרץ 2018 לראשונה נחקרו באזהרה במקביל בפרשה זו גם בנימין ושרה נתניהו, בחשד לקבלת שוחד. שניים מהחשודים, פילבר וחפץ, חתמו על הסכם עד מדינה. נתניהו טען שהסכימו לכך רק בגלל איומי המשטרה. ב-2 בדצמבר 2018, פרסמה משטרת ישראל את עמדתה כי נמצאה תשתית ראייתית להעמיד לדין את נתניהו באשמת לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. נתניהו הכחיש וטען שהחלטותיו התקבלו בהמלצת גורמי המקצוע במשרד התקשורת והוא אף קיבל החלטות שהסבו הפסדים כבדים לאלוביץ' ואילו אתר 'וואלה' סיקר אותו באופן שלילי לכל אורך התקופה המדוברת. בנוסף טען שהחקירה לא התנהלה בצורה הוגנת, עקב סירוב החוקרים לעמת אותו פנים מול פנים עם עדי המדינה. עם התקדמות הדיון בתיקים 1000, 2000 ו-4000 אצל היועץ המשפטי לממשלה, דרש נתניהו שהחלטה של היועץ להגיש נגדו כתב אישום בכפוף לשימוע לא תפורסם לפני הבחירות, משום שלא ניתן יהיה לסיים את השימוע לפני הבחירות. הוועדה למתן היתרים במשרד מבקר המדינה, דחתה את בקשתו של נתניהו לקבל מימון להגנתו המשפטית מבן דודו נתן מיליקובסקי ומאיש העסקים ספנסר פרטרידג'. הוועדה קבעה גם כי עליו להחזיר 300 אלף דולר שקיבל ללא היתר. נתניהו עתר לבג"ץ נגד החלטות אלו ונפסק שהוועדה תקיים דיון נוסף שבו יציג בפניה נתניהו פרטים נוספים, לשם קבלת החלטה חדשה בעניינו. בפברואר 2019 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, כי החליט לשקול העמדה לדין של נתניהו, בכפוף לשימוע, בשלושת התיקים: בתיק 1000 ו-2000 באשמת מרמה והפרת אמונים, ובתיק 4000 באשמת שוחד ומרמה והפרת אמונים. בתגובה האשים נתניהו את השמאל במסע ציד נגדו ובהפעלת לחץ פסול על היועץ המשפטי לממשלה ומתח ביקורת על פרקליט המדינה שי ניצן ועל הפרקליטה ליאת בן ארי, שלדבריו תמכו בעמדה קיצונית בעניין העמדתו לדין. השימוע התקיים במשך ארבעה ימים באוקטובר אותה השנה. ב-21 בנובמבר 2019 הודיע מנדלבליט כי החליט להגיש כתב אישום נגד נתניהו בעבירות שוחד ומרמה והפרת אמונים בתיק 4000 ובעבירות מרמה והפרת אמונים בתיקי 1000 ו-2000. בתגובה יצא נתניהו בהודעה שבה מתח ביקורת חריפה על מערכת אכיפת החוק (המשטרה, פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה). נתניהו הוא ראש הממשלה הראשון בישראל שהוגש נגדו כתב אישום בגין עבירות המיוחסות למהלך כהונתו כראש ממשלה, וכן ראש הממשלה הראשון בישראל העומד למשפט תוך כדי כהונתו. בעקבות הגשת כתב אישום, הוגשה עתירה לבג"ץ שדרשה מנתניהו לחדול מלכהן כשר, בהתאם להלכת דרעי-פנחסי. ב-2 בינואר 2020, התפטר נתניהו מתיקי השרים שבהם החזיק – שר העבודה והרווחה, שר החקלאות, שר התפוצות ושר הבריאות. ב-1 בינואר 2020 הגיש נתניהו בקשה ליו"ר הכנסת לקבלת חסינות מהעמדתו לדין פלילי. ב-28 בינואר 2020 לאחר שרשימת כחול לבן הבטיחה רוב בוועדה נגד מתן החסינות, משך נתניהו את הבקשה. לאחר כמה שעות הגיש היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את כתב האישום לבית המשפט המחוזי בירושלים. ב-24 במאי 2020 החל משפטו של נתניהו, מלווה בהד תקשורתי וציבורי גדול. ב-30 בנובמבר 2025 הגיש בנימין נתניהו בקשת חנינה לנשיא המדינה, יצחק הרצוג. את בקשתו נימק: במאי 2024 הגיש התובע הראשי בבית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג בקשה לצו מעצר נגד נתניהו בגין חשדות לשורת פשעים נגד האנושות ובהם הרעבת אוכלוסייה כאמצעי מלחמה, הריגה מכוונת ורצח, תקיפות מכוונות נגד אוכלוסייה אזרחית וכן השמדה או רצח לרבות בהקשר של הרעבה. הבקשה הוגשה גם כלפי שר הביטחון, יואב גלנט, ובמקביל הוגשה בקשה לצווי מעצר גם עבור בכירי החמאס - יחיא סנוואר, אסמעיל הנייה ומוחמד דף. ב-21 בנובמבר 2024 הודיע בית הדין הפלילי הבין-לאומי כי הוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ברצועת עזה. על פי בית הדין, נתניהו וגלנט אחראיים לפשעים של הרעבה כשיטת לחימה, רצח, רדיפה והכוונת תקיפות לאוכלוסייה אזרחית בכוונה תחילה. משמעות הוצאת צווי המעצר היא ש-124 המדינות החברות בבית הדין הפלילי יהיו מחויבות לעצור ולהסגיר את נתניהו וגלנט להאג אם ייכנסו לתחומן. הצווים ממקמים את ישראל בקבוצת מדינות שנתפסות כמפירות של החוק הבין-לאומי. תפקידיו העיקריים חיים אישיים נתניהו הוא בנם השני של צילה ופרופסור להיסטוריה בנציון נתניהו. אחיו הבכור יוני, היה מפקד סיירת מטכ"ל שנהרג במבצע אנטבה ואחיו הצעיר עדו, הוא רופא וסופר. דודו של נתניהו, אלישע, היה פרופסור למתמטיקה, בעלה של שופטת בית המשפט העליון, שושנה נתניהו. נישואיו הראשונים של נתניהו היו למרים (מיקי) וייסמן (לאחר מכן, הרן) בשנת 1972. לשניים נולדה בת, נועה, שלימים חזרה בתשובה ונישאה לדניאל רוט, איש עסקים חסיד ברסלב; מבתו נועה יש לנתניהו חמישה נכדים. בשנת 1979 התגרש נתניהו מוייסמן. ב-1981 נישא לפלור קייטס, נוצריה בריטית שעברה גיור קונסרבטיבי לצורך הנישואים. לאחר מינויו של נתניהו לשגריר באו"ם, עברה גם גיור אורתודוקסי. השניים התגרשו ב-1989. במרץ 1991 נישא בשלישית לשרה בן ארצי, שהייתה באותה עת דיילת אוויר ב"אל על". שרה היא בתו של הסופר, המשורר והמחנך שמואל בן ארצי, שימשה כפסיכולוגית חינוכית בעיריית ירושלים. לזוג שני בנים, יאיר ואבנר. ב-2002 רכשו בני הזוג נתניהו וילה בקיסריה בסכום של 1.8 מיליון דולר. ב-2007 רכש נתניהו 1.7% ממניות חברת NMDM, השייכת לבני דודיו, דן ונתן מיליקובסקי, תמורת 600 אלף דולר. ב-2010 מכר אותן תמורת 4.3 מיליון דולר, המשקפים רווח של 13.2 מיליון ש"ח. על פי "פורבס ישראל", הונו של נתניהו בשנת 2019 נאמד ב-50 מיליון ש"ח וכולל דירה בת שתי קומות ברחוב דרך עזה בירושלים ווילה בקיסריה, שערכן כ-25 מיליון ש"ח. בעשור השמיני לחייו, בשנים 2023–2024, עבר נתניהו השתלת קוצב לב, ניתוח לתיקון בקע מפשעתי וניתוח להסרת בלוטת הערמונית. ב-17 ביולי 2024 נחשף כי עלות האבטחה של נתניהו ומשפחתו, בין השנים 2018–2023, עמדה על 30 מיליון שקלים. במרץ 2016 פרסם העיתונאי יגאל סרנה סטטוס בפייסבוק שבו טען כי שיירת ראש הממשלה נעצרה בלילה בכביש 1 וראש הממשלה בנימין נתניהו סולק ממכוניתו בהוראת אשתו שרה. בתגובה הגישו בני הזוג נתניהו תביעת דיבה על סך 279 אלף ש"ח. ב-11 ביוני 2017, קבע בית המשפט שמדובר בלשון הרע שפורסם במטרה לפגוע וחייב את סרנה לשלם לבני הזוג נתניהו מאה אלף ש"ח כפיצויים ועוד 15 אלף ש"ח הוצאות משפט. בעקבות תוצאות המשפט פוטר סרנה מידיעות אחרונות. ערעור שהגיש סרנה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב נדחה. בקשת רשות ערעור שהגיש סרנה לבית המשפט העליון נדחתה אף היא. בדצמבר 2018 הגיש נתניהו תביעת דיבה על סך 200 אלף ש"ח נגד העיתונאי בן כספית, שפרסם כי היועץ המשפטי איל ינון קיבל הטבות כספיות בפנסיה, בתמורה לכך שבת זוגו עמית מררי, המשנה ליועמ"ש לעניינים כלכליים, תפעל לטובתו בתיקיו. במאי 2023, הושגה פשרה, שבמסגרתה נתניהו משך את תביעתו וכספית יפרסם הבהרה שבה ייכתב כי לא התכוון לייחס לנתניהו כוונה לשחד את מררי או את ינון. בינואר 2022 החלה להתברר תביעת דיבה שהגישו בני הזוג נתניהו ובנם יאיר נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, על שטען בתוכניות טלוויזיה שהם "חולי נפש הזקוקים לטיפול פסיכיאטרי". ב-21 בנובמבר 2022 נפסק שאולמרט אמר לשון הרע וחייב אותו לשלם למשפחת נתניהו 62,500 ש"ח פיצויים בתוספת 35,000 ש"ח שכר טרחה והוצאות משפט. ב-16 בנובמבר 2023 בית משפט השלום ברמלה חייב את דוד ארצי בתשלום פיצויים בסך למעלה מחצי מיליון ש"ח לדוד שמרון, לאחר שארצי טען כי יש הסכם סודי בין בני הזוג נתניהו שלפיו הוא חייב לשתפה בכל החלטה. בית המשפט פסק בנוסף 50 אלף ש"ח לטובת המדינה. ארצי ערער על פסק הדין, ובית המשפט המחוזי מרכז ביטל את פסק הדין אך קבע שארצי ישלם לשמרון 290 אלף ש"ח, ויבוטל חיובו בתשלום לאוצר המדינה. בשנת 2025 הגיש נתניהו תביעות לשון הרע אחדות, בהן תביעות נגד משה יעלון, אליעד שרגא, יאיר גולן ואודי לוי. באפריל 2025 הגיש נתניהו תביעת לשון הרע נגד פעילת המחאה שקמה ברסלר, על סך חצי מיליון ש"ח. התביעה עוסקת בשלושה פרסומים שבהם נטען לכאורה כי נתניהו קיבל שוחד מקטר, ונטען בה כי "הפרסום האמור פוגע ביסודות המשטר התקין ובערכי הדמוקרטיה". למימון הגנתה פתחה ברסלר במימון המונים, שתוך פחות משעה גייס 500 אלף ש"ח, ובהמשך צמח ליותר מ-750 אלף ש"ח שתרמו כ-4,800 איש. ספריו ספרים בעריכתו: בעקבות כהונתו כשר האוצר עסק נתניהו בכתיבת ספר נוסף, שנקרא תחילה "השמן והרזה" ובהמשך נקרא "הנמר הישראלי", ואף קיבל מקדמה על פרסומו מהמו"ל, הוצאת ידיעות אחרונות, אך עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה בשנית, גנז נתניהו את הספר. פרסים והוקרה לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים שר המורשת עמיחי אליהו • שר במשרד האוצר זאב אלקין • שר במשרד המשפטים, השר לשיתוף פעולה אזורי והשר המקשר בין הממשלה לכנסת דודי אמסלם • השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר • שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת • השרה לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה מאי גולן • שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה גילה גמליאל • שר החקלאות וביטחון המזון אבי דיכטר • שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי יצחק וסרלאוף • שר התרבות והספורט מיקי זוהר • שר האנרגיה והתשתיות אלי כהן • שר הבינוי והשיכון, שר הבריאות, שר הרווחה והביטחון החברתי ושר התיירות חיים כץ • שר הביטחון ישראל כ"ץ • סגן ראש הממשלה, שר ירושלים ומסורת ישראל, שר המשפטים, שר העבודה והשר לשירותי דת יריב לוין • שר העלייה והקליטה אופיר סופר • שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות אורית סטרוק • השרה להגנת הסביבה עידית סילמן • שר האוצר ושר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ' • שר החוץ גדעון סער • שר החינוך יואב קיש • שר התקשורת שלמה קרעי • שרת התחבורה והבטיחות בדרכים מירי רגב • שר התפוצות והמאבק באנטישמיות עמיחי שיקלי שרים נוספים במשרד הביטחון: מיכאל ביטון • בצלאל סמוטריץ' שרים נוספים במשרד האוצר: מאיר שטרית • משולם נהרי • יצחק כהן • חמד עמאר • זאב אלקין שרים נוספים במשרד המשפטים: דודי אמסלם שרים נוספים במשרד החינוך: חיים ביטון
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%98] \| [TOKENS: 2589]
תוכן עניינים פרוטגוניסט פרוטגוניסט (מיוונית: πρωτος – פרוטוס, ראשון; άγωνιστής – אגוניסטיס, לוחם. כלומר: הוא שמגלם את החלק הראשון, שחקן ראשי) המזוהה לעיתים (אך לא תמיד) עם הגיבור, הוא הדמות הראשית בדרמה שפעולותיה מהוות את מרכז העלילה של הסיפור. בספרות הקלאסית הפרוטגוניסט היה מונע מרצון טוב, כאשר דמות שמסייעת לו אינה בהכרח פרוטגוניסט, אך כיום אין זה תמיד נכון. פרוטגוניסט אינו יכול להתקיים בסיפור ללא קיומן של דמות או דמויות נגדיות שמכונות אנטגוניסט. הפרוטגוניסט אינו בהכרח בעל תכונות אופי של גיבור או הדובר של הסיפור.[דרוש מקור] מאחר ששאיפותיו של הפרוטגוניסט מייצגות בדרך כלל את המטרה הראשית בעלילה הראשית, נשפטים כל מאורעות העלילה על פיהן: כוחות שתומכים במטרותיו של הפרוטגוניסט ייתפסו על ידי הקורא כמקדמים, וכוחות שמתנגדים למטרותיו – כמעכבים. דמות הפרוטגוניסט היא בדרך כלל דמות עגולה ומורכבת, אשר מסופר עליה רבות. בספרים שהדמויות בהם מתוארות בגוף שלישי, דמות הפרוטגוניסט תהיה הדמות העיקרית בעלילה שמחשבותיה ורגשותיה יהיו חשופים לקורא יותר מאשר שאר הדמויות. בספרות, ובמיוחד בטרגדיה, לפרוטגוניסט עלול להיות פגם או היבריס (בטרגדיה היוונית) אשר יוביל אותו לנפילתו, כמו המלט. סוגים במובן הספרותי, פרוטגוניסט "גיבור" (או פרוטגוניסטית "גיבורה") הוא פרוטגוניסט שנודע לחיוב בהישגיו החיוביים ובתכונותיו האציליות. הגיבור נערץ עקב כוחו, אומץ ליבו, חוש הצדק שלו וכבודו, ומצטייר בתור הדמות ה"טובה" בסיפור. דוגמאות: גיבור-העל סופרמן מהקומיקס של חברת DC Comics, הארי פוטר מסדרת "הארי פוטר", קטניס אוורדין מסדרת "משחקי הרעב". פרוטגוניסט שמוגדר כ"אנטי-גיבור" הוא פרוטגוניסט שאינו מאופיין באומץ לב, גבורה, כריזמה או הופעה מרשימה. קווי דמותו של האנטי-גיבור מנוגדים לאלה הארכיטיפים של הגיבור הקלאסי, שהיה דמות נערצת שמייצגת את האידיאלים והערכים של התקופה. עם זאת, הוא עשוי לעורר את אהדת הקוראים או הצופים, שמזדהה איתו ועם ערכיו. דוגמאות: סקרלט או'הרה מ"חלף עם הרוח", הולדן קולפילד מ"התפסן בשדה השיפון", לייט מהמאנגה "מחברת המוות". גיבור טרגי הוא הפרוטגוניסט של טרגדיה. דוגמאות: אדיפוס ואנטיגונה ממחזות סופוקלס, או המלט מהמחזה בעל אותו השם מאת שייקספיר. בניגוד לפרוטגוניסט הגיבור, קיים גם פרוטגוניסט נבל, שמקדם את עלילת הסיפור למרות רשעותו ותכונותיו השליליות. בניגוד לפרוטגוניסט הגיבור, הפרוטגוניסט הנבל מצטייר כאכזר, מרושע וערמומי. דוגמאות: הומברט הומברט מ"לוליטה" מאת ולדימיר נבוקוב, ריצ'רד השלישי מהמחזה בעל אותו השם מאת שייקספיר, אלכס מ"התפוז המכני" או דמות השחקן ממשחקי הווידאו GTA, Postal ו-Hatred. דמות ראשית, שהסיפור מוצג מנקודת מבטה, אך היא אינה מהווה את הפוקוס המרכזי של הסיפור אלא נחשבת לדמות מינורית ביחס לדמות המרכזית המוצגת בו. לעיתים הדמות הזו מהווה את דמות המספר. דוגמאות: ניק מ"גטסבי הגדול", דוקטור ווטסון מסיפורי "שרלוק הולמס", או כמה מדמויות-התצפית ב"שיר של אש ושל קרח" מאת ג'ורג' ר. ר. מרטין. ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/זיהום_אוויר] \| [TOKENS: 15946]
תוכן עניינים זיהום אוויר זיהום אוויר הוא שם כולל למצב שבו לאוויר נוספים חומרים כימיים וביולוגיים, שאינם נכללים בהרכבו הטבעי, או שכמותו של מרכיב הנכלל בהרכבו הטבעי עולה יתר על המידה. המילה "זיהום" משקפת את העובדה שחומרים אלה מזיקים, במידה זו או אחרת, לחי ולצומח. בשנת 2019, הגדיר ארגון הבריאות העולמי את זיהום האוויר, כאיום הסביבתי הגדול ביותר על בריאות הציבור. חברת IQAir (אנ') מנתחת ומפרסמת מדי שנה את רשימת הערים בהם נמצאה רמת זיהום האוויר הגבוהה בעולם. מבין 100 הערים עם זיהום האוויר הרב ביותר בסוף שנת 2020, 88 נמצאות בהודו או בסין, וכל 130 הערים הראשונות ברשימה נמצאות גם הן בין המזרח הרחוק לדרום אסיה. בהמשך פורסמה באותו אתר מפת העולם לפי זיהום בשנת 2023. כמו כן פורסמה השוואה לשנים 2017-2023 גורמים לזיהום אוויר זיהום אוויר נגרם משני סוגים של מקורות: זיהום שמקורו בתופעות טבע (התפרצויות הר געש, שריפות טבעיות ועוד), וזיהום אנתרופוגני - מעשה ידי אדם, הנגרם מתיעוש, מתחבורה ועוד. אינוורסיה היא תופעה מטאורולוגית, שמקצינה את זיהום האוויר שהאדם מייצר. זוהי תופעה אקלימית בה הטמפרטורה עולה עם הגובה, וזו מהווה קרקע פורייה להצטברות מזהמי אוויר בבסיס האינוורסיה, כלומר קרוב לקרקע. התופעה משמעותית כשהרוח חלשה, ובתקופות כמו הסתיו, והאביב, בבוקר המוקדם ובערב המאוחר. מזהמי אוויר נפוצים על פי הספרות, מזהמי האוויר המזיקים ביותר לבריאות, הם החלקיקים (אלו שקוטרם מגיע עד 2.5 מיקרון, PM2.5) והתרכובות האורגניות הנדיפות. באשר למזהמים אחרים, קיים דיון נרחב בספרות, כשהתובנות מהשנים האחרונות, הן שהמזהמים האחרים מהווים סימנים עבור מזהמים מזיקים יותר שאינם נמדדים (NOX הם למשל סימנים לחומרים שנפלטים מהתחבורה, אך אינם מנוטרים). מזהמי אוויר נחלקים לשני סוגים: גזים וחומר חלקיקי. מחקר על נזקי בריאות מחשיפה לזיהום אוויר בשנות ה-70 של המאה ה-20, החלה סדרת מחקרי אורך, אשר ניסו להתחקות אחרי הנזקים הנגרמים עקב חשיפה לזיהום האוויר, כדוגמת מחקר "שש הערים" נעשה תקנון למשתנים שעשויים לבלבל, כגון עישון, גיל, מצב סוציואקונומי, ומחקר שהראה את הקשר בין חשיפה לזיהום אוויר בהריון ובין אוטיזם (דצמבר 2014). על-פי ארגון הבריאות העולמי, נכון לשנת 2019, זיהום האוויר גורם ל-7 מיליון מקרי מוות בשנה, כ-90% מהילדים בעולם חשופים לזיהום אוויר, וכ-80% מבין תושבי הערים שמודדות זיהום אוויר, חשופים לזיהום אשר חורג מעבר לרף אשר נקבע על ידי ארגון הבריאות כמסוכן. המצב חמור במיוחד בקרב מדינות עניות אשר סובלות ממקרים קיצוניים יותר של זיהום אוויר חמור. מחקרים רבים הוכיחו את הקשרים הבאים: עם זאת, לאורך המחקרים השונים, קבוצות החוקרים שבו והדגישו כי אפקטים אלו נצפו גם מתחת לרמות של התקנים, וכי אין באמת סף בטוח עבור זיהום האוויר. בנוסף, המחקרים אשר קשרו בין רמות זיהום האוויר לתחלואה התבססו בעיקר על קורלציות בין כמות האשפוזים בבתי החולים לרמת ריכוז האוויר הנמדדת, עקב העובדה שרוב המזהמים לא מנוטרים באופן רציף בגלל העלות הגבוהה של המדידות, ואין את המידע על הריכוזים שלהם, לא ניתן לקשור את שכיחות האשפוזים לריכוז מזהם אשר לא נמדד, ולכן מזהמים שונים לא מוגדרים כמסוכנים בעקבות חוסר במדידות. מחקרים מהעשור השני של המאה ה-21 מרמזים על קשר בין זיהום אוויר לדמנציה. ביוני 2024 פורסם דו"ח מקיף אודות מצב זיהום האוויר בעולם, המופק מדי שנה על ידי הסוכנות הגנת הסביבה, המכון להשפעות הבריאות והמכון למדדי בריאות והערכה בארצות הברית (State of Global Air Report 2024) . בדו"ח פורסם ניתוח מקיף של נתונים על איכות האוויר והשפעות הבריאות עבור מדינות ברחבי העולם נכון לשנת 2021. ניתוח הדו"ח מגלה כי זיהום אוויר היווה 8.1 מיליון מקרי מוות ברחבי העולם בשנת 2021, והפך לגורם הסיכון השני המוביל למוות, כולל לילדים מתחת לגיל חמש. מכלל מקרי המוות, מחלות לא מדבקות כולל מחלות לב, שבץ מוחי, סוכרת, סרטן ריאות ומחלת ריאות חסימתית כרונית (COPD) מהוות כמעט 90% מנטל המחלה מזיהום אוויר. אחוז מקרי מוות (לפי סיבה) עקב זיהום אוויר: 43% של מקרי מוות משבץ, 20% ממקרי מוות מסוכרת, 42% של מקרי מוות ממחלות לב איסכמיות, 70% ממקרי מוות COPD, 42% של מקרי מוות מסרטן ריאות, 48% של מקרי מוות מזיהום בדרכי הנשימה התחתונה, 33% של מקרי מוות של יילודים. בשנת 2021, יותר מ-700,000 מקרי מוות בילדים מתחת לגיל 5 נקשרו לזיהום אוויר. מה שהופך אותה לגורם הסיכון השני המוביל למוות בעולם עבור קבוצת גיל זו, לאחר תת-תזונה. 500,000 ממקרי המוות של ילדים אלה, היו קשורים לזיהום אוויר ביתי עקב בישול בפנים הבית עם דלקים מזהמים, בעיקר באפריקה ובאסיה. מחקר חדש בפורסם בפברואר 2025, בכתב העת מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, על ידי מדענים מהמכון הלאומי לסרטן בארצות הברית, פרסם נתונים חדשים על מוטציות חדשות שהתגלו בחולי סרטן שכלל לא עישנו, אך נחשפו לזיהום אוויר בסביבתם. במחקר מצאו כי בגידולים של חולים באזורים מזוהמים בזיהו אוויר גבוה, היו הרבה יותר מוטציות גנטיות מאשר בגידולים באזורים עם אוויר נקי יותר, והציגו מגוון של מוטציות, כולל דפוסים הנמצאים בדרך כלל אצל מעשנים. הם ניתחו את גידולי הריאה של 871 איש לא מעשנים מ-28 מוקדים בארבע יבשות שונות בעולם. המחקר הוא חלק מפרויקט גדול יותר שמוביל לנדי בנושא סרטן ריאות בקרב לא מעשנים, הנקרא מחקר שרלוק-לונג. זיהום אוויר הוא סכנה חמורה לבריאות הציבור, ההולכת ונעשית חמורה יותר ככל ששינויי האקלים מביאים לעלייה בשריפות יער, בצורת וחום קיצוני. איגוד הריאות האמריקאי מצא מוקדם יותר השנה שכמעט מחצית מהמדינה חיה ברמות זיהום מסוכנות, עלייה דרסטית לעומת נתוני השנה שעברה. זיהום אוויר קשור למגוון נזקים בריאותיים וכבר נחשב לגורם השני לסרטן ריאות. ראוי לציין כי המחקר מצא עלייה חזקה יותר במוטציות עקב זיהום אוויר, מאשר מחשיפה לעישון פסיבי. המחברים ציינו כי פער זה עשוי להחמיר עקב חוסר האמינות של נתוני הסקר שנאספו על ידי חולים, אשר מדווחים בעצמם על חשיפתם לעישון פסיבי בדיוק משתנה. המחקר מתווסף למחקר שנערך לאחרונה על השפעות סביבתיות ואקלימיות על בריאות הריאות. מאמר שפורסם בכתב העת Nature במרץ, מצא כי התחממות כדור הארץ עשויה לתרום להתייבשות ודלקת בדרכי הנשימה האנושיות, דבר שעלול להחריף מחלות ריאה, והציע כי רוב האמריקאים יתמודדו עם סיכון מוגבר לדלקת בדרכי הנשימה עד המחצית השנייה של המאה הנוכחית. חישוב זיהום אוויר מלבד מדידה ישירה, ניתן להעריך את מידת זיהום האוויר במקום מסוים על בסיס חישוב. ניתן למדוד את קצב יצירת מזהמי האוויר במקור הפליטה ישירות באמצעות דיגום או להעריך אותו באמצעות מקדמי פליטה ואז להשתמש במודל פיזור מזהמים כדי לחשב את התפלגות המזהמים במרחק, לאחר הסעתם ממקור הפליטה בתנאים המטאורולוגיים השונים. בשיטה זו ממפים את מקורות הזיהום, שיכולים להיות אנתרופוגנים (מפעלים, תחבורה ועוד) ומקורות טבעיים כמו אבק מדברי. מקורות הזיהום מוסעים לפי כיווני הרוחות ומצב היציבות אשר נלקחים ממודלי מזג אוויר או מדידות. שיטה זו יוצרת למעשה, גם תחזית של זיהום האוויר. חלק מהמזהמים עוברים גם אינטראקציות כימיות שמחושבות במודלים, כמו חלק מתחמוצות החנקן ההופכות לאוזון בנוכחות קרינת שמש. תחנות למדידת זיהום אוויר הפזורות ברחבי המדינה, מספקות ערכי מדידה, אותם ניתן להציג במפת ערכים. כמו-כן, ניתן לעבד את המידע ולהציג באמצעות אינטרפולציה גם את הערכים בין תחנות המדידה. בשיטה זו מציגים רק את זיהום הרקע באטמוספירה, ללא התייחסות למקורות הזיהום, כי לא ממקמים תחנות מדידה בקרבת מקורות הזיהום. בגלל השונות הגדולה של ריכוזי המזהמים מציגים את הערכים הממוצעים שלהם, המיצוע יכול להיות מיצוע בזמן, למשל, מה הריכוז הממוצע בשעה מסוימת, או ביום מסוים והמיצוע יכול להיות במרחב, ממוצע של 1 ק"מ רבוע או של 9 ק"מ רבוע. ככל שיחידת המיצוע יותר קטנה, ניתן לקבל ערכים יותר גבוהים. תקינה/תקנות קיימות מספר מערכות תקנים למניעת זיהום אוויר: בכל תקן מוגדרת שיטת המדידה והיחידות בהן נמדדת רמת הזיהום. זיהום אוויר בארצות הברית ביולי 2021, נמדדו ערכי זיהום גבוהים במנהטן - 157, כאשר 100 הוא הגבול, שמעליו האוויר נחשב כמסוכן לבריאות. נכון לתקופה זו רק בכלכותה שבהודו ובלימה שבפרו איכות האוויר גרועה יותר. הזיהום שאפף את ניו יורק, נוצר משריפות גדולות במערב ארצות הברית, שיצרו כמויות עשן אדירות, אשר נעו למרחק אלפי קילומטרים ועטפו את המזרח באובך כבד. העשן גרם לשמיים מעורפלים ולצניחת איכות האוויר בערים נוספות, בפילדלפיה, בוושינגטון הבירה, בפיטסבורג ובטורונטו, ואף גרם לירח להיראות אדום. ביוני 2023 דווח כי ניו יורק הגיעה לרמת "מסוכנות" ועקפה את דהלי בדירוג הערים בעלות הזיהום הגבוה בעולם, זאת בעקבות שריפות שפרצו בקנדה. זיהום אוויר בישראל לפי סקר מדדי איכות החיים של הלמ"ס לשנת 2022, כ-2,500 איש מתים מזיהום אוויר בישראל מדי שנה. בינואר שנת 2025 פורסם דו"ח מטעם משרד הבריאות ומשרד להגנה הסביבה, הנקרא "השפעות בריאותיות של זיהום אוויר בישראל - תמותה מוקדמת ואובדן שנות חיים". הדו"ח נערך על ידי הד"ר אילן לוי, מרכז בכיר באגף מניעת זיהום אוויר ואסבסט במשרד להגנת הסביבה, והד"ר איזבלה קרקיס, מנהלת המחלקה לאפידמיולוגיה סביבתית באגף לאפידמיולוגיה, חטיבת בריאות הציבור במשרד הבריאות. הניתוח נעשה עבור כל שנה בנפרד, עבור השנים 2015- 2023, ומציג נתונים לפיהם בשנת 2023 מצאו את מותם כתוצאה מחשיפה לשלושה מזהמי אוויר נפוצים בלבד, 5,510 ישראלים. שלושת מזהמי אוויר שנחקרו הם: חלקיקים נשימים עדינים (PM2.5), חנקן דו-חמצני (NO2) ואוזון (O3). הדו"ח לא כולל תמותה כתוצאה מחשיפה למזהמי אוויר אחרים (כמו חומרים מסרטנים). בשנת 2023, מספר מקרי המוות המוקדם כתוצאה מחשיפה לחלקיקים נשימים הוא 4,699 (לעומת חומר חלקיקי של כ-2,000 בשנה עד כה[דרושה הבהרה]) ובשילוב עם חנקן דו-חמצני ואוזון, המספר הוא 5,510 מקרי מוות מוקדם. באותה השנה, 2023, מקרי התמותה המוקדמת משמעותם אובדן של 66,576 שנות חיים משלושת המזהמים יחדיו. הניתוח מתעלם מהשפעות מזיקות נוספות, כמו תחלואה קשה מסוגים שונים, עומס על מערכת הבריאות ואובדן ימי עובדה למשק. התוצאות המוצגות בדוח גבוהות באורח ניכר לעומת הערכות משנים קודמות על מספר מקרי המוות המוקדם כתוצאה מחשיפה לחלקיקים נשימים עדינים PM2.5. הערכות אלו פורסמו על ידי הארגון לשיתוף פעולה כלכלי ופיתוח OECD ותוצאות מחקר של חוקרים ממשרד הבריאות משנת 2016. הפער העיקרי בין ההערכות בדוח זה לבין הערכות קודמות של תמותה מחלקיקים בישראל נובע מעדכון ערך היעד השנתי (הריכוז אשר חשיפה לריכוזים גבוהים ממנו גורם לפגיעה ודאית בבריאות האדם) לחלקיקים נשימים עדינים, מ-10 מק"ג/מק"ת ל-5 מק"ג/מק"ת (ערך שנתי) בעקבות אימוץ המלצות ארגון הבריאות העולמי כערך יעד לחלקיקים בישראל בתקנות אוויר נקי (ערכי איכות אוויר)(הוראת שעה)(עדכון), התשפ"ב-2022, כמו גם מהבדלים במתודולוגיה של שיטת החישוב. בפרסום נפרד של חוקרים ממשרד הבריאות לשנת 2015, הוערך מספר מקרי המוות המוקדם כתוצאה מחשיפה לחלקיקים בין 2,253-1,609 מקרי מוות מוקדם, בעוד שעל פי הדוח הנוכחי מספר מקרי המוות לאותה השנה הוא 5,375. כאמור, בעקבות השינוי במתודולוגיה. מספר מקרי המוות המוקדם המוסברים על ידי חשיפה למזהמי האוויר מעל ערך הסף הנקבע נע בטווח של 5,375-3,931 מקרי מוות בשנה כתוצאה מחשיפה לחלקיקים נשימים עדינים PM2.5, 628-346 מקרים כתוצאה מחשיפה לחנקן דו-חמצני ו-348-575 מקרים כתוצאה מחשיפה לאוזון. סך כל מקרי התמותה המשולבת משלושת המזהמים נעה בין 4,641 ל-6,166 מקרי מוות מוקדם מדי שנה בשנה בישראל בשנים 2015–2023. בשל מיקומה הגאוגרפי של מדינת ישראל, האוכלוסייה בה חשופה להסעת אבק מדברי ולריכוזים גבוהים של חלקיקים לאורך מרבית ימות השנה. נוסף על כך, קרינת השמש החזקה והטמפרטורות הגבוהות בישראל תורמות לריכוזים גבוהים של אוזון. תנאים אלו מוסיפים אתגרים באמצעים שעל המדינה לנקוט ביחס למדינות אחרות, על מנת לצמצם ככל האפשר את ההשפעות השליליות של זיהום האוויר על בריאות האוכלוסייה. הרשות הממלכתית אשר פועלת בנושא בישראל היא אגף איכות האוויר שבמשרד להגנת הסביבה. המשרד להגנת הסביבה מפעיל את מערך הניטור האוויר הארצי, פורטל אינטרנטי בו ניתן ללמוד על זיהום האוויר בתחנות רבות בישראל. בפברואר 2019, החל המשרד להגנת הסביבה לחפש טכנולוגיות חדשות לניטור האוויר, תוך התמקדות בסביבתם של מתחמים תעשייתיים. המשרד טען כי צעד זה בא על מנת לשפר את יכולת הזיהוי והניטור של פליטות עשן שחור וחומרים מזהמי אוויר ממקורות לא מוקדיים, ומתוך אי הסתפקות בטכנולוגיות, שנמצאות בשימוש בחו"ל. זיהום האוויר בולט במיוחד בערים גדולות, עקב ריבוי כלי הרכב ומפעלי התעשייה בהן. ערים הנודעות בערפיח המכסה אותן הן לוס אנג'לס, סנטיאגו דה צ'ילה ובואנוס איירס. בישראל בולט זיהום האוויר באזור מפרץ חיפה, אך דווקא שם עיקר הזיהום נובע מהפעילות התעשייתית הענפה לרבות זיקוק נפט ויצירת חשמל. מתקני תעשייה ויצור חשמל בולטים נוספים, הם הפארק התעשייתי ברמת חובב, ליד באר שבע. מלבד אלו, קיימים גם בית הזיקוק באשדוד, שם גם מזקקים גז טבעי, וכן גם תחנות כוח כגון בחדרה, באליקים, באלון תבור, ובאשקלון. מתקן נוסף הוא מפעל נשר רמלה בשל זיהום האוויר חריג ומטרדי האבק והריח. בדצמבר 2023 אושרה התכנית תמ"א 75 (שער המפרץ) להפיכת יעוד הקרקע של מפרץ חיפה מאזור תעשייה למגורים, ובכך למנוע הקמת מפעלים מזהמים נוספים. ביום כיפור, כאשר מכוניות ומשאיות חדלות לנסוע, אכן יורדות כמויות הזיהום מה-NOX, שהם המזהמים המזוהים יותר עם תחבורה. במהלך יום הכיפורים לקראת צאת הצום ניכרת ירידה משמעותית בריכוזי הנוקסים, כך למשל, ביום הכיפורים תשע"ג (ספטמבר 2012) ריכוזי תחמוצות החנקן, שנמדדו בתחנת הניטור התחבורתית הצמודה לכביש בעיר התחתית בחיפה, עמדו על ערכים שבין 1 ל-4 חלקיקים לביליון (חל"ב) ובגוש דן עמדו ריכוזי החלקיקים על 1–9 חל"ב. ביום המחרת, יום עבודה רגיל במשק, הניטור הראה 203 חל"ב בעיר התחתית של חיפה ו-188 בגוש דן. תופעה דומה, אם כי בשיעורים נמוכים יותר, נצפית בהשוואת הזיהום בסוף השבוע מול הנתונים מימי החול. במדינות העולם נהוגה חקיקה במטרה להגן מפני זיהום האוויר. בשנת 2008. נחקק בישראל, חוק אוויר נקי, שקודם על ידי מספר חברי כנסת ועמותת אדם טבע ודין. יחד עם הצדדים הטובים בחוק, המסדירים את הרמות הסביבתיות המותרות ל-28 חומרים, קיימים גם חסרונות לחוק הישראלי: נעדרים בו חומרים רבים אחרים, שנחשבים למסרטנים וודאיים לאדם, על פי מדד הארגון הבריאות העולמי. אלה הוזכרו במסמך מקדים המכונה "דו"ח אלמוג", המוכר בשמו המלא: "דין וחשבון הוועדה לקביעת ערכי ייחוס סביבתיים למזהמים כימיים באוויר", שהווה בסיס לתקנות חוק אוויר נקי. יש לזכור, כי תקנות הסביבה, שנקבעו לפי "תקני אלמוג", מדברות על כך שחשיפה למזהמים, כל אחד לחוד, ברמת התקן שהם קבעו תביא על כל 100,000 איש חשופים לאורך 70 שנה, מקרה סרטן אחד. במציאות, אין אנשים נחשפים למזהמים לחוד, אלא לכמה מזהמים יחד, וחשיפות אלו מצטרפות לחשיפותיהם התעסוקתיות והאישיות האחרות. בנוסף, תקני האוויר מבוססים על מחקרי עובדים, ואלו לא תמיד כללו בהם נשים. בנוסף, מחקרים רבים משני העשורים האחרונים מלמדים כי אין באמת רמות בטוחות למזהמים, כך שהתקנים הקיימים בישראל הם פשרה טובה יותר או פחות בין הרצוי למצוי, ולאו דווקא חומת מגן אמיתית בפני תחלואה. מלבד זאת, היישום של החוק לוקה בחסר. עם זאת, אושרה בישראל "התוכנית הלאומית למניעת זיהום אוויר", וזהו צעד חיובי בכיוון הלוחמה בזיהום האוויר. ב-14 במאי 2014 פורסם דוח מבקר המדינה על מצב זיהום האוויר בישראל. מהדוח עולה כי חוק אוויר נקי מיושם באופן חלקי בלבד. תחנות הניטור (AQM - Air Quality Monitor) מודדות סוגים של מזהמי אוויר באופן רציף. התחנות מודדות את סוגי המזהמים העיקריים, שנקבעו ברגולציה של ארגוני איכות הסביבה המובילים בעולם, ושאומצה על ידי מדינת ישראל. אולם, יש מזהמי אוויר, שאינם מנוטרים בתחנות הניטור. תחנות הניטור ממוקמות בתוך מבנים שגודלם 2.5x3.0x2.5 מטר. מיקום המבנים נקבע על ידי מומחים בנושאים איכות הסביבה וזיהום אוויר, ומשיקולים נוספים, כגון: פיזור אוכלוסין, מקורות זיהום, פיזור אוויר מסביב לתחנה ועוד. דגימת האוויר נאספת דרך מערכת הדגימה, באמצעות סעפת היניקה השואבת אותה לתוכה. דוגמת האוויר מנותבת למדידה במכשירי ניטור מזהמי אוויר שונים בצינורות טפלון. מאגר הנתונים הממוחשב של ממוצעי הזיהום כל 5 דקות, נשלח למאגר נתונים של גוף מנטר הכפוף להנחיות מערך הניטור הארצי, כך שלאחר שמתבצעות כל המדידות, מתקבלת תמונה רחבה של זיהום האוויר באזור. ישנם שלושה סוגים של תחנות ניטור זיהום אוויר: כלליות, תחבורתיות ותעשייתיות. בעשור השני של המאה ה-21, מאפשרת התקדמות הטכנולוגיה ייצור חיישנים קטנים, זולים ומגוונים, המסוגלים לבצע מדידות של זיהום אוויר. יתרונות החיישנים וחסרונם: חסרונם באי דיוק, ביחס לתחנות הניטור (AQM) הגדולות, היקרות, הלא מגוונות והמאוד מדויקות, ששימושן נפוץ על מנת לנטר זיהום אוויר בערים למטרות רגולציה. קיימת אפשרות לדגום את האוויר בשקיות מיוחדות ואותן להביא אחר כך למעבדה בה מתבצעות אנליזות כימיות של האוויר, יתרונותיה של שיטה זו היא ביכולתה למדוד סוגי מזהמים רבים והן ביכולתה למדוד ריכוזים נמוכים אולם שיטה זו היא יקרה ולכן השימוש בה הוא באופן חד פעמי ולא רציף. ארגונים ציבוריים שונים פועלים לצמצום זיהום האוויר. בין הארגונים הישראליים המובילים[דרוש מקור] שפועלים בנושא נמנים: "הקואליציה לבריאות הציבור", "מגמה ירוקה", "אדם טבע ודין" ואחרים. פעיל בולט במיוחד בתחום זיהום האוויר בישראל, היה ד"ר ג'אמס קריקון, שניהל מאבק עיקש למען תושבי מפרץ חיפה והקריות. בנוסף פעילי סביבה רבים פועלים בתחומים של חינוך ואמנות לצמצום נזקי זיהום האוויר. בנוסף לכך נערכות תערוכות אמנות בארץ, במטרה להעלות את המודעות לבעיית זיהום האוויר ושינויי האקלים. הגידול בזיהום האוויר בחברה המודרנית המתועשת, הביא להגברת המודעות לבעיה זו, ולנקיטת צעדים לצמצומה. בישראל צעדים אלו כללו: לפי נתונים שנמצאו באתר "הארץ": בין 2012–2013 נמצא שהעיר המזוהמת ביותר בישראל היא פתח תקווה (57 מיקרוגרם למטר מעוקב), אחריה באר שבע (46 מיקרוגרם למטר מעוקב), ירושלים (45 מיקרוגרם למטר מעוקב), קריית מלאכי (44 מיקרוגרם למטר מעוקב) וחיפה (35 מיקרוגרם למטר מעוקב).[דרושה הבהרה][דרוש מקור] על כך הובאה ביקורת ציבורית נוקבת, למשל בהרצאה שעסקה גם בכך, בכנס האקולוגיה השנתי וישיבות ועדות הכנסת, ושם נטען כי זיהום האוויר במפרץ חיפה אינו נמדד כראוי וקיימים כשלים חמורים במערכות הניטור, דבר המביא להטיית פחת במדידת הניטור באזור מפרץ חיפה. בנוסף, חומרים רבים אינם מנוטרים באופן שגרתי שם. בימים אלו[דרושה הבהרה] שוקד מבקר המדינה על דו"ח שיעסוק בכשלי הניטור והפיקוח על המפעלים המזהמים, בין היתר גם במפרץ חיפה.[דרוש מקור] בדו"חות מיפל"ס של המשרד להגנת הסביבה[דרושה הבהרה] הוגדרה חיפה כעיר המזוהמת ביותר בפליטות של תרכובות אורגניות נדיפות, משפחת מזהמים אשר קשורה בתעשיית הנפט.[דרוש מקור] בכל הנוגע לזיהום האוויר מכלי השיט המגיעים לחופה של מדינת ישראל, על אף שאישרה המדינה את הנספחים 1–5 לאמנת מרפול, ואף את הנספח השישי לאמנה שעיקרו מניעת זיהום האוויר מכלי השיט, טרם נסתיימו הליכי החקיקה הנדרשים חרף העובדה שחלפו שנים רבות מאז שהנספח השישי נכנס לתוקף (2005), ומשכך הם אינם מיושמים בפועל בהיעדר חקיקה מתאימה. על פי פרסום של המשרד להגנת הסביבה, זיהום האוויר גורם לכ-2,500 מקרי מוות מוקדם בשנה. בינואר 2025 פורסם דו"ח מטעם משרד להגנת הסביבה ומשרד הבריאות כי בשנת 2023 מצאו את מותם כתוצאה מחשיפה לשלושה מזהמי אוויר נפוצים בלבד, 5,510 ישראלים. ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/הקו_הירוק_של_הרכבת_הקלה_בירושלים] \| [TOKENS: 7378]
תוכן עניינים הקו הירוק של הרכבת הקלה בירושלים הקו הירוק הוא קו רכבת קלה עתידי, שצפוי להיות השני שייחנך מבין קווי הרכבת הקלה בירושלים. הקו יחבר את שכונת גילה שבדרום העיר לשכונת הגבעה הצרפתית בצפונה. אורך הקו החדש כ-20 קילומטרים ולאורכו יוקמו 42 תחנות נוסעים חדשות. הקו ישיק לקו האדום הקיים בכניסה לעיר, בתחנות בנייני האומה, הטורים וגבעת התחמשת. במקטע שבין תחנת הטורים לבין מלחה, החלו נסיעות ניסיון בינואר 2026, והקו אמור להיפתח במקטע זה במאי 2026. הקו במלואו, כולל החלקים העוברים בשכונות החרדיות, יושלם בשנת 2027. עלות ההקמה של הקו הירוק וקרונותיו נאמדת ב-10 מיליארד שקל. תוואי הקו תוואי הקו מתוכנן להתפרש משכונת גילה בקצהו הדרומי ועד לגבעה הצרפתית ולהר הצופים בקצהו הצפוני. בדרכו יעבור ברחוב דב יוסף, צומת פת, רחוב הרצוג, מחלף בייט, יחצה את קמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם, את אזור הכניסה לעיר ומרכזה, בשדרות זלמן שזר, רחוב נורדאו, רחוב שרי ישראל, רחוב בר-אילן, רחוב חטיבת הראל, שדרות לוי אשכול, רחוב זלמן שרגאי, עד לקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים. בנוסף, הקו כולל מספר שלוחות: בשנת 2014, אושרה תוכנית אב רחבת היקף לאזור התעסוקה בגבעת שאול, שיהפוך למרכז תעסוקה מרכזי בעיר, יהווה המשך לאזור הכניסה לעיר וישען על שלוחת רכבת קלה. השלוחה, באורך של כ-2 ק"מ, עוברת מצומת בן דור בשדרות הרצל, לאורך רחוב כנפי נשרים ועד מסוף התחבורה בכניסה להר נוף, ותוכננה במקור כשלוחה של הקו האדום. בהמשך הוחלט לשלב אותה כחלק מתוכנית הקו הירוק כשמסלול הקו משותף עם הקו האדום במקטע מנווה יעקב לגבעת התחמושת ומשם ממשיך על מסלול הקו הירוק עד שדרות הרצל שם מתפצל לגבעת שאול ועד מסוף התחבורה בכניסה להר נוף. תחילת העבודה הייתה ביוני 2019. במהלך העבודה הוחלפו התשתיות השונות, המרחב הציבורי הורחב, ונוספו נתיבים לרכבת הקלה. השלוחה התחילה כתוכנית לקו משני שיחבר בין שני הקמפוסים של האוניברסיטה העברית מהר הצופים דרך גבעת התחמושת לרחוב יפו ומשם לגבעת רם (לשעבר כונתה "הקו הכתום" וגם "קו הקמפוסים" בטרם הוחלט להאריכה עד קריית הספורט מלחה) ודרומה לרחוב דב יוסף ליד שכונת פת במסלול משותף עם הקו הכחול, שם מתפצלת השלוחה בסמוך לקריית הספורט (אצטדיון טדי, מרכז הטניס במלחה ופיס ארנה) (חלקה במנהרה מתחת לפארק אלמליח), חולפת על פני קניון מלחה והגן הטכנולוגי הסמוך ותסתיים ליד תחנת הרכבת ירושלים – מלחה. תכנון מאוחר יותר הציע את סיום המקטע בגבעת התחמושת מכיוון שלהר הצופים יגיעו קווים אחרים של הרכבת הקלה מהאזור, שלוחת גילה של הקו הירוק וכן קו התכלת מקטמונים להר הצופים. התוכנית העדכנית של השלוחה היא לסיימה בתחנת הטורים של הקו האדום כך שלמעשה תחבר בעיקר בין מרכזי התחבורה בכניסה לעיר וגבעת רם למלחה. במלחה גם מוקם דפו עם מקום ל-102 קרונות בשני מפלסים ומסוף תחזוקה. שלוחת הטורים-מלחה תהיה הראשונה שתושק מפרויקט "הקו הירוק" ומיועדת להתחיל לפעול מחודש מאי 2026. מסלול חדש שמכונה בינתיים "הקו הוורוד" נועד לנצל מסילות קיימות לטובת יצירת קו מהר נוף לארמון הנציב (במקום המסלול הקודם שנועד לחבר את ארמון הנציב למסלול הקו הסגול שיסתיים בקריית יובל). המסלול עובר באותן מסילות של הקו הירוק הבהיר דרך הר נוף וגבעת שאול, שם עובר למסילת הקו הירוק דרך גבעת רם עד צומת פת, שם עובר למסילת "קו התכלת" מצומת פת לאזור התעשייה תלפיות עד דרך חברון ומשם לרחוב אשר וינר עד לארמון הנציב. היסטוריה התכנון הראשוני של מערך הרכבת הקלה בירושלים החל בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20, וכלל תוכנית להקמת 8 קווים בסך הכול, בהם קו המקשר את שכונת גילה בדרום העיר עם מרכז ירושלים. בשלב הראשוני נבדקו תוואים שונים והוצגה תוכנית כללית שאושרה על ידי המועצה הארצית לתכנון ולבנייה באוקטובר 2000. במאי 2001 פורסם המכרז להקמת הקו האדום, ועל פי התכנון המקורי היה אמור הקו הירוק להיות מקודם מיד אחריו, אך השלמת תכנונו התעכבה כעשר שנים. צוות תוכנית אב לתחבורה בירושלים השלים לבסוף את התכנון המפורט של הקו בשנת 2013. הוועדה המקומית לתכנון ובניה של עיריית ירושלים אישרה את תוכנית הקו ביוני 2015. הוועדה המחוזית אישרה אותו ביוני 2016. בשנת 2015, החלו משרדי האוצר והתחבורה לנהל משא ומתן עם סיטיפס, וקבלנית העבודות אלסטום על ביצוע העבודות להארכת הקו האדום, הכוללות: סלילת מסילות, הגדלת מספר הקרונות ואספקת מערכות לפרויקט. בשנת 2016 נפסק המשא ומתן, הצעתה של סיטיפס עמדה על כ-340–355 מיליון אירו, והמדינה הייתה מוכנה לשלם רק כ-310 מיליון. כמו כן, העלתה סיטיפס דרישה להגדלת הפיצויים שתקבל מקופת המדינה, אם זו תחליט לרכוש מידיה את הפרויקט. בסופו של דבר, עקב חילוקי הדעות עם סיטיפס, הוחלט להוציא מכרז חדש להפעלת רשת ה-J-NET שתכלול גם את בניית הקו הירוק, יחד עם בניית הארכות הקו האדום, והפעלת שני הקווים. באוגוסט 2017 פרסמה חברת מוריה העירונית, שאחראית על עבודות התשתית ועל הסדרי התנועה שיאפשרו את הנחת המסילות, מכרז ראשון לעבודות התשתיות (אינפרה 1). עד סוף 2017 פורסמו שלושה מכרזי ביצוע נוספים במקטעי הקו הירוק. בשנת 2018 פורסם מכרז בין-לאומי לבחירת זכיין מחליף לחברת סיטיפס שיניח את המסילות ומערכות החשמל ויפעיל את קווי הרכבת בירושלים. באוגוסט 2019 נבחרה לממן, להקים, ולתפעל את הקו הירוק ואת הארכות הקו האדום חברת TransJerusalem J-Net, הפועלת תחת השם "כפיר" – חברה ייעודית בבעלות משותפת של קבוצת שפיר הנדסה, וכוללת גם את סופרבוס והשותפה הספרדית חברת CAF. הפרויקט יבוצע כשותפות ציבורית-פרטית (PPP) בהיקף כספי מוערך של כ-10 מיליארד שקלים, וכולל הקמה של מסילות חדשות באורך של 27 ק"מ, הקמת 50 תחנות חדשות, תכנון וייצור של מעל 100 קרונות, הקמת מתחם דפו 25 שיכלול חניון ומוסך לקרונות ומרכז בקרה ושליטה, חניוני חנה וסע והפרדות מפלסיות בצמתים מרכזיים. כפיר החליפה את סיטיפס כמפעילת הקו ב-16 באפריל 2021. ב-28 במאי 2018 הונחה אבן הפינה והחלו עבודות התשתית עבור הקו הירוק במתחם צומת פת לטובת הקמת הפרדה מפלסית ושיקוע מקטע הכביש הרצוג-גולומב, לאורך 50 מטרים, על מנת לאפשר נסיעה רציפה בין רחוב הרצוג לבין רחוב גולומב. ביוני 2019 החלו העבודות בשכונת גילה. בנובמבר 2019 החלו העבודות בגבעת שאול. במאי 2020 החלו העבודות ברחוב בר-אילן. ביולי 2020 החלו העבודות בשכונות רמת אשכול ומעלות דפנה. ביוני 2021 הושלמה הקמת ההפרדה המפלסית בצומת פת. באוקטובר 2021 הושלמה הקמת מנהרה באורך כ-240 מטרים, בסמוך להיכל הפיס הארנה, דרכה תחצה הרכבת את פארק אלמליח, במפלס התחתון, ותנוע על הגשר החדש שהוקם בקצה הפארק, עד לחיבור עם רחוב דב יוסף. בדצמבר 2024, בהתאם לחוק ההסדרים לשנת 2023, התחיל צוות אב לתחבורה לפרסם את לוחות הזמנים של עבודות הקו הירוק. ברבעון הרביעי של שנת 2024 נכתב כי עבודות התשתית (אינפרה 1) הסתיימו לאורך הקו כולו. במקטע שבין תחנת הטורים לבין מלחה הסתיימה הנחת המסילות (אינפרה 2) ובו גם החלו נסיעות ניסיון (ינואר 2026) והצפי לפתיחת מקטע זה הוא חודש מאי 2026. הקו המלא כולל המקטעים בירמיהו, בר-אילן, גבעת שאול וגילה אמור להיפתח במהלך 2027. החל מדצמבר 2020, החלו פלגים קיצוניים להפגין נגד בניית תוואי רכבת קלה ברחוב בר-אילן, בטענה שהמהלך יפגע בצביון הדתי של האזור. ובהמשך החלו לשבש בקביעות את העבודות. לטענתו של יואל קרויס החבר בקהילת תורה ויראה של נטורי קרתא, הדבר נגרם בעקבות אי הסכמתו של זוהר זולר מנכ"ל צוות תוכנית אב לתחבורה בירושלים לדבר עם המפגינים. לטענת שר האוצר אביגדור ליברמן, שאושרה על ידי מנכ"ל חברת מוריה, הנזקים שגרמו המפגינים לציוד המכני וההנדסי, יחד עם עלות האבטחה ועיכוב הפרויקט, הגיעו לסדר גודל של 180 מיליון ש"ח. לפי בקשת תקציב ששלח משרד התחבורה לוועדת הכספים עולה כי ההפרעות למקטעים הללו עלו למדינה 326 מיליון ש"ח, ובכך יותר מהכפילו את המחיר שתוכנן למקטעים אלו. ביוני 2023 נפגש ראש העיר משה ליאון עם האדמו"ר של חסידות תולדות אברהם יצחק, שבעקבותיה ביטל האדמו"ר את השתתפותו בהפגנה נגד הרכבת. ראש העיר הציג בפניו את התוכניות לשמירת הצביון החרדי של האזור, ואת מבנה התחנות הייעודי למגזר החרדי. קווים משניים קו משני שיחבר בין שני הקמפוסים של האוניברסיטה העברית מהר הצופים דרך גבעת התחמושת לרחוב יפו ומשם לגבעת רם ולקריית הספורט במלחה. לפי פרסומי עיריית ירושלים, מתוכננת הפעלה של קו משני שינצל את תשתיות הקו הירוק והקו האדום, שינוע על מסלול הקו האדום בין נווה יעקב ופסגת זאב והגבעה הצרפתית לגבעת התחמושת ומשם על מסלול הקו הירוק שיעבור ברמת אשכול ורוממה וליד התחנה המרכזית יתפצל ממנו לכיוון קריית משה, גבעת שאול ויסתיים ליד הר נוף. אורך הקו 13 ק"מ ו-25 תחנות. הוספת מקטע מסילה של כקילומטר בין גבעת התחמושת (שכוללת גם תחנות במסלול הקו הירוק והקו האדום) לצומת בר-אילן (מסלול הקו הכחול) שיאפשר מסלול לקו רכבת בין שלוחת קטמונים של הקו הכחול שתפנה בצומת בר-אילן לכיוון קמפוס הר הצופים, מלבד המסלול הראשי של הקו הכחול המוביל מצומת בר-אילן להר חוצבים ורמות. קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A6%D7%A8_%D7%94%D7%A8%D7%A2] \| [TOKENS: 2449]
תוכן עניינים יצר הרע ביהדות, יצר הרע הוא כינוי לנטיותיו השליליות של האדם. מקורות ושמות בתורה מופיע בהקשר של המבול הפסוק "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", כהסבר מדוע לא יביא הבורא עוד מבול כעונש על חטאי האנושות. הפסוק מבטא את הניגוד שבין "אשר עשה האלוהים את האדם ישר", לבין "יצר לב האדם" שהוא רע מנעוריו. היצר הרע בהקשר זה מדבר על התאוות והדחפים הקיימים אצל בני האדם, אשר עלולים לגרום להם לפעול באופן מזיק אשר גורם רע להם ולזולתם. בתלמוד ובמדרשים לעיתים היצר הרע מופיע כדמות חיצונית המסיתה את האדם לעבירה. במקורות היהדות לעיתים מכונה היצר הרע בשם שטן. במסכת סוכה מסופר על מספר שמות שהוענקו ליצר הרע: ”דרש רבי עוירא ואיתימא רבי יהושע בן לוי: שבעה שמות יש לו ליצר הרע - הקדוש ברוך הוא קראו "רע"; משה קראו "ערל"; דוד קראו "טמא"; שלמה קראו "שונא"; ישעיהו קראו "מכשול"; יחזקאל קראו "אבן"; ויואל קראו "צפוני.” כינוי נוסף ליצר הרע הוא זקן וכסיל או מלך זקן וכסיל. מקור הביטוי במדרש רבה: ”מלך זקן וכסיל - זה יצר הרע. ולמה קורא אותו מלך? שהכל שומעין לו. ולמה קורא אותו זקן? שמזדווג לו מילדותו ועד זקנתו. ולמה קורא אותו כסיל? שהוא מלמד לאדם דרך רעה.” רבי נחמן מברסלב אמר שליצר הרע יש לקרוא אך ורק "המדמה" כי הוא מכניס לאדם רק דמיונות לראש. במחשבת היהדות על פי המסורת היהודית על האדם לכבוש את יצרו; ואף נאמר במשנה במסכת אבות: ”איזהו גיבור הכובש את יצרו”. בתוך כל אדם שוכנים שני יצרים: היצר הטוב והיצר הרע. חז"ל דורשים את הפסוק: ”טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל אֲשֶׁר לֹא יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד.” (ספר קהלת, פרק ד, יג), כמתייחס לשני היצרים; היצר הרע מכונה בשם "מלך זקן וכסיל", מכיוון שהוא נכנס אל האדם כבר בלידתו, ולעומתו היצר הטוב מכונה בשם "ילד מסכן וחכם", שכן הוא נכנס אל האדם רק שלוש עשרה שנים לאחר הלידה - בזמן בר המצווה. במסכת שבת נכתב: ”כך היא אומנתו של יצר הרע: היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה, והולך ועושה.” (מסכת שבת, דף ק"ה) גישה דומה ניתן למצוא במסכת סוכה:”אמר רבי אסי: יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא [כלומר חוט דק] ולבסוף דומה כעבותות העגלה.” (מסכת סוכה, דף נ"ב) אחת מדרכי התמודדות עם היצר הרע היא: "רבי ישמעאל אומר: אם פגע בך מנוול זה - משכהו לבית המדרש". בספר התניא מובא שיצר הטוב ויצר הרע מקורם בשתי נפשות. לבני ישראל, לפי מחבר התניא, יש שתי נפשות, אחת נפש בהמית והשנייה היא הנפש האלוהית. והיצר הרע מקורו בנפש הבהמית. היצר הטוב מבוסס בעיקרו על המחשבה והמוח, ואילו היצר הרע מבטא את האמוציות והרגשות הספונטניים שעמם האדם נולד, שמטבעו נמשך האדם לתאוות גשמיות וגופניות. כהמשך לגישה זו, בחסידות חב"ד ובתניא בפרט מודגשת השיטה של "מוח השליט על הלב", כלומר לשלוט על הלב ועל האישיות ולכוון אותם לפי מסקנת השכל. ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/נאום_הכפכפים] \| [TOKENS: 6683]
תוכן עניינים נאום הכפכפים "נאום הכפכפים" הוא כינוי לנאום שנשא בנימין נתניהו בתחילתה של מסיבת עיתונאים ב-21 במאי 2025, במהלך מלחמת חרבות ברזל. אחדות מאמירותיו בנאום זה גררו תגובות חריפות בציבור, באמצעי התקשורת ובמערכת הביטחון. הנאום שודר בשידור חי באמצעי התקשורת וזמין באינטרנט. משרד ראש הממשלה פרסם תמלול של הנאום, שממנו הושמטו אמירות של נתניהו שספגו ביקורת רבה. הנאום ב-21 במאי 2025 כינס ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מסיבת עיתונאים, לראשונה מזה כחצי שנה. במסיבת העיתונאים התייחס נתניהו לפסיקת בג"ץ נגד פיטורי ראש השב"כ רונן בר, לסוגיית הגרעין האיראני, למהלכים הדרושים להכרעה ברצועת עזה, למשא ומתן להשבת החטופים ולמה שהגדיר כ"שרשרת הכשלים שהובילה לטבח שבעה באוקטובר". הנאום זכה לשם "נאום הכפכפים" בעטיים של דברי נתניהו: ”עכשיו אני שואל אתכם, עם מה תקפו אותנו ב-7 באוקטובר? [...] עם מטוסי F-35? עם מה? עם טנקים? עם מה? הם תקפו אותנו עם כפכפים, קלצ'ניקובים וטנדרים. זה עולה פרוטות.” במהלך הנאום שנשא, הכחיש נתניהו את הטענה שלפיה הכסף הקטרי, שניתן לרצועת עזה בתמיכת ישראל, הוא שמימן את מתקפת חמאס על ישראל בטבח שבעה באוקטובר. לדבריו, חמאס בנה את מערכת המנהרות שלו באמצעות כספים אחרים שעמדו לרשותו, וללא קשר לסיוע מהכסף הקטרי שהועבר אליו. לכן, לדידו, התעצמות חמאס אינה קשורה למדיניות ממשלתו. בהתייחסותו למימון הקטרי, טען כי הוא שולב בתקציב הכולל שעמד לרשות חמאס, וכי לא בכסף הזה השתמש חמאס לביצוע הטבח, וכראיה לדבריו אמר כי אמצעי התקיפה ששימשו את מחבלי חמאס, הם טנדרים, כפכפים ורובי קלצ'ניקוב פשוטים וזולים ש"עלו פרוטות". הוא כינה את ההאשמה שהוטחה כלפיו באשר למימון חמאס, כ"בלוף", והשווה אותה לפרשת "קטארגייט", שנועדה אף היא לשרת מטרות פוליטיות. נתניהו זקף לזכותו את העובדה שהמנהרות לא שימשו לחדירה, בזכות הקיר התת-קרקעי שלדבריו הוא יזם: "אני כראש ממשלה התעקשתי על בניית קיר תת-קרקעי שחסם את כל המנהרות". בהמשך נאומו גימד נתניהו את מתקפת הטרור על עין השלושה, שבה נרצחו ארבעה מבני הקיבוץ, ואמר "אתם יודעים מה קרה שם? כלום. לא פלשו לתוך היישוב וחיסלו את המחבלים". תגובות דברי נתניהו עוררו תגובות נזעמות וביקורת חריפה באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות, בקרב משפחות שכולות, משפחות חטופים ובכירים במערכת הביטחון שטענו כי הנאום מביע זלזול בלוחמים שנפלו ב-7 באוקטובר. ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט הגיב לנאום נתניהו: ”אני נאלץ לתקן אי-דיוק של מר נתניהו במסיבת העיתונאים שלו, כאילו מזוודות המזומנים שהוא הכניס לחמאס לאורך השנים לא שימשו את חמאס ב-7/10, והם נכנסו רק עם כפכפים. לצערי זה אינו נכון. 1,500,000,000 הדולרים הללו ציידו את חמאס בנשק ורקטות קטלניים שבאמצעותם רצחו את אזרחינו ב-7/10 ופגעו בלוחמינו מאז. הנה העובדות. ב-2018 מר נתניהו שלח מכתב למנהיג קטאר בו ביקש ממנו להעביר 30 מיליון דולר בחודש לתוך עזה. מר נתניהו עשה זאת מכיוון שחמאס איים לשגר רקטות אל ישראל אם לא ייכנס הכסף. אלו היו מעין דמי פרוטקשן, ומר נתניהו רצה שקט. החל מנובמבר 2018 קטאר אכן העבירה 30 מיליון דולר במזוודות מזומנים לחמאס בכל חודש. רוב מוחלט של הדולרים זרמו ישירות לחמאס, וחמאס רכש באמצעותם כלי נשק, מכונות לייצור רקטות, ושילם לחפירת קילומטרים רבים של מנהרות. ב-7/10 מחבלי חמאס השתמשו בכלי הנשק הללו וברקטות הללו כדי לרצוח 1200 ישראלים. במלחמת חרבות ברזל חמאס עשה שימוש נרחב במנהרות כדי להרוג חיילי צה״ל, כולל בשבועות האחרונים.” דני הכט, כתב ערוץ 12 ציטט קצין בכיר שטען כי דברי נתניהו הם ביטוי לזלזול בלוחמים ולחוסר הבנה של עוצמת ההיערכות של חמאס ושל כשלי ההנהגה הישראלית. הודגש כי דברי נתניהו היו מניפולטיביים, שכן האנשים בכפכפים היו הבוזזים שהגיעו בגל השני, לאחר מתקפת הכוח הלוחם המאורגן של מחבלי הנוחבא. כוחות חמאס תקפו עם אמצעי לחימה מתקדמים בהיקף נרחב: אלפי טילי נ"ט ורקטות מדויקות, מאות רחפנים, אלפי מטענים, מערכות קשר מתקדמות וכמות חומרי נפץ בסדר גודל של צבא סדיר. יחידת השלל החרימה כ-70 אלף פריטי שלל, כולל טנדרים, טרקטורים, כטב"מים וטילים. בנוסף, במהלך הלחימה הושמדו אלפי כלי נשק ונתפסו כ-1,250 טילי נ"ט ו-RPG, וכ-4,500 מטענים. גיורא איילנד, לשעבר ראש המטה לביטחון לאומי וחוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי, מנתח את נאום נתניהו ב-4 היבטים: ההיבט הראשון הוא כשל לוגי בנאום: אם אכן חמאס הוא ארגון עלוב ופרימיטיבי שהגיע להישגים רק מפני שצה"ל נרדם בשמירה, "כיצד צה"ל בהנהגת נתניהו לא מצליח כבר יותר מ-19 חודשים למוטט חבורת עלובים בכפכפים?". ההיבט השני הוא ההיבט העובדתי, הנוגע לכוחו הצבאי של חמאס ב-7 באוקטובר שנבנה במשך 15 שנה, ול"ניסיון המעוות להציגו ככנופיה של חמושים עם כפכפים". איילנד מונה את היקף הציוד המשוכלל שהיה בידי 5,000 לוחמי הנוחבא, שחדרו לשטח ישראל בחסות ירי הרקטות שנורו על יישובי העוטף. ההיבט השלישי מתייחס למשפט הבינלאומי. אם האויב הוא כל כך עלוב, הרי שזה משמיט את הקרקע מתחת לטיעון הישראלי כי האש המסיבית שמפעילה ישראל, הגורמת גם לפגיעה באזרחים, נחוצה נוכח עוצמת האויב. ההיבט הרביעי הוא נושא תמיכת קטר בחמאס. נתניהו מתכחש בנאומו לתפקיד שמילא הכסף הקטרי בטבח, בעוד שבפועל הוא תמך בהעברת 360 מיליון דולר בשנה מקטר. חיים ילין, תושב קיבוץ בארי ולשעבר ראש המועצה האזורית אשכול, הביע עלבון מהדברים ואמר בתוכנית "פגוש את העיתונות": "זה כל כך מעליב. זה לא רק מעליב את הלחימה העיקשת שהייתה כאן על ידי כיתת הכוננות, אלא גם את אותם נופלים בבארי". חבר הכנסת גלעד קריב תקף את נתניהו במליאת הכנסת כשאמר: "לא יעזור לך מר נתניהו – לדורות תיזכר על 'נאום הכפכפים' הבזוי שלך". יאיר אנסבכר התייחס לדברי נתניהו "הם תקפו אותנו עם כפכפים, קלצ'ניקובים וטנדרים" וכתב: ”אני הייתי בבוקר של ה-7.10 עם היחידה הסדירה של הלוט"ר. לא היו לנו רימוני יד ולא נפיצים. ולאנשי כיתות הכוננות שמצאנו את גופותיהם שרועות על הקרקע לא היו נשקים ארוכים רק אקדחים בידיהם המתות (כי הממשלה לקחה מהם בגלל הפחד מגנבות נשק מחד והעונשים הקלים להפליא שהשיתו פה על גנבי נשק מאידך), מעלינו לא היו מספיק מסוקים כי שתי טייסות מסק"ר קוצצו בתקופתך ולאחר מכן בתמרון לא היו מספיק טנקים ולא מספיק תחמושת (וגם היא נאלצה להגיע מעבר לים על פי רצונו הטוב של הדוד סאם שלא הביע הרבה רצון טוב) כי קיצצת בכל מימד של צבא היבשה. אבל לחמאס מולנו היו לא רק כפכפים וקלאצ'ים, היו להם רימונים, מטעני נפץ מסוגים שונים כולל חדישים מגנטים, מסגרות פריצה, טילי נ"ט, רקטות אר פי גי עם ראשים תרמו-בארים חדישים שטרם ראינו כמותם, טנדרים חדישים עם כנות למקלעים כבדים סיניים, רובי צלפים איכותיים, טילי נ"מ, וגם אמצעי לוחמה אלקטורנית ורחפנים חדישים ומשוכללים ברמה מדינתית.” ראש זירת פלסטינים באמ"ן לשעבר, אל"ם (מיל') ד"ר מיכאל מילשטיין, המכהן כראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין של אוניברסיטת תל אביב, אמר כי המילה "כפכפים" הפכה למילה השגורה ביותר בזירה הפלסטינית לאחר סיומה של מסיבת העיתונאים שקיים נתניהו. "מבחינתם זה הפוך על הפוך – 'הנה, אלה שזלזלתם בהם עם הכפכפים, הם אלה שהסבו לכם את המכה הגדולה הזאת של 7 באוקטובר'". ראש השב"כ היוצא, רונן בר, אמר שהתנגד להעברת הכספים מקטר, בניגוד לטענות נתניהו ב"נאום הכפכפים". תושבי קיבוץ עין השלושה התייחסו לדברי נתניהו על הקרב בקיבוצם: העיתונאי ועורך "האומה" יוסי אחימאיר כתב ב"מעריב אונליין" כי הביקורת הציבורית והתקשורתית על נתניהו התמקדה באמירה הלא נכונה ופספסה את הבעיה האמיתית – טשטוש חומרת האירועים במתקפת הטרור על עין השלושה, שעליה אמר נתניהו "לא קרה שם כלום". הפרשן יוסי ורטר כתב ב"הארץ": נתניהו התגאה שמחבלים לא חדרו דרך מנהרות "כי אני כראש ממשלה התעקשתי על בניית קיר תת-קרקעי שחסם את כל המנהרות." על כך הגיב דובר צה"ל לשעבר אבי בניהו: "נתניהו הרמת״ק (ראש ממשלת התת-קרקע). בזכותו אף אחד לא חדר ב-7 באוקטובר דרך המנהרות. רק מעל לקרקע וזה כבר לא באחריותו." קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/חניון] \| [TOKENS: 2524]
תוכן עניינים חניון חניון הוא מבנה המשמש לחניה של כלי רכב בעת שאינם בשימוש. חניונים נועדו בדרך כלל למכוניות, אך יש גם חניון לכלי רכב אחרים: אופניים, אופנועים, משאיות ואוטובוסים. חניון מוקם פעמים רבות במרתף של בניינים, בפרט בניינים רבי קומות, לשימוש הדיירים של בניינים אלה ואורחיהם. לעיתים משמשות לחניון קומות ראשונות של בניין, או הגג של הבניין. לעיתים מוקם החניון כמבנה עצמאי, שזו מטרתו הבלעדית או העיקרית. בנוסף משמש למטרה זו מגרש חניה, שהקמתו פשוטה משל חניון: עיקר הכשרתו היא סלילתו באספלט, ולעיתים מסתפקים ביישור הקרקע. מטרת חניון להפוך את האזור שסמוך אליו לנגיש וזמין בעבור בעלי כלי-רכב הרוצים לנוע ברגל מרחק קצר ביותר. בחניונים גדולים ומרובי קומות, על-מנת לפשט את התמצאות בעלי הרכבים במרחב, נהוג לסמן את שורות החניה לפי צבע, צורה, מספר שורה ומספר קומה. נהוג לחלק לנוהגים ברכב כרטיס שעליו יוכל לסמן את מקום חניית הרכב לפי המאפיינים האמורים. סימון נוסף בחניונים הוא הקצאת מקום מונגש במיוחד (בסמוך לדלת הכניסה או לשער היציאה) בעבור נכים. מקומות נגישים אלה בנוים על שטח גדול יחסית וכוללים אביזרים המקלים על נכים להיכנס ולצאת מרכבם. כמו כן, מסומנים באופן מיוחד וכוללים שילוט ברור. השימוש בחניונים הוא פעמים רבות תמורת תשלום, הנגבה לפי תעריף לשעת חניה, תעריף ליום חניה, או מנוי חודשי. לשם גביית התשלום ניצב שומר ביציאה מהחניון, ולעיתים נעשה התשלום באוטומטים שנועדו לכך. לבעלי מנוי חודשי מתאפשרת כניסה ויציאה באמצעות אמצעי זיהוי אלקטרוני, ולמשתמשים קבועים בחניון נהוג לאפשר כניסה ויציאה באמצעות שלט רחוק. במגרשי חניה מתאפשרת לעיתים חניה חופשית, ללא תשלום. בחניונים ציבוריים לעיתים יש הנחה לתושבי המקום. כמו כן, במרכזי קניות ניתן לעיתים קרובות לקבל הנחה על החניה אם קונים מעל לסכום מסוים. לפי תיקון החוק בישראל בשנת 2008, עלות חניית רכב בחניונים ציבוריים ופרטיים תחושב בכל החניונים ביחידות זמן של רבע שעה, במקום שעה שלמה כפי שהיה נהוג, וזאת החל מתום השעה הראשונה. כניסתן של מכוניות לחניון רב קומות נעשית בדרך כלל במסלולים מעגליים המאפשרים טיפוס במעלה החניון. לעיתים משמשת לכך מעלית, המביאה את המכונית לקומה המתאימה. חניונים מיוחדים סיכונים בטיחותיים ייחודיים חניונים מייצרים סביבה מאתגרת לנהג מבחינה בטיחותית. בין הסיכונים הבטיחותיים ניתן למנות הולכי רגל הנעים בשטח החניון בדרך אל רכבם או ממנו, נתיבים צרים, שדה ראייה מוגבל, ומכשולים שונים כגון עמודי תמך. בישראל לא קיימת סטטיסטיקה אמינה באשר למספר תאונות הדרכים המתרחשות בחניונים. הגורם המרכזי לכך הוא, ככל הנראה, שרבות מתאונות אלה הן תאונות נזק קלות בלבד ועל כן אינן מדווחות. מנתונים שנאספו באוסטרליה עבור הוועדה האוסטרלית לבטיחות בדרכים מטעם הפרלמנט, עולה כי אכן מרבית התאונות בשטח החניון מסתיימות בנזק לרכוש בלבד, בעיקר הודות למהירות הנסיעה האיטית בחניון, אולם לעיתים מתרחשות גם פגיעות בגוף כאשר ילדים וזקנים הם בסיכון הרב ביותר להיפגע. ראו גם קישורים חיצוניים
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Jacksonville_Business_Journal] \| [TOKENS: 876]
Contents American City Business Journals American City Business Journals, Inc. (ACBJ) is an American newspaper publisher based in Charlotte, North Carolina. ACBJ publishes The Business Journals, which contains local business news for 44 markets in the United States with each market's edition named for that market, and also publishes Hemmings Motor News and Inside Lacrosse. The company is owned by Advance Publications and receives revenue from display advertising and classified advertising in its weekly newspaper and online advertising on its website and from a subscription business model. The bizjournals.com website, using the overarching online title The Business Journal, contains local business news from various cities in the United States, along with an archive that contains more than 5 million business news articles published since 1996. As of August 2021,[update] it receives over 3.6 million readers each week. History American City Business Journals, Inc. was founded in 1982 by Mike K. Russell with the launch of the Kansas City Business Journal. Three years later the business became a public company via an initial public offering and was traded as an over the counter stock. Starting 1985, ACBJ set out to acquire as many as fifty business newspapers across the United States. The goal was to establish a network of newspapers selling national advertising packages. In 1986, ABJC acquired all the publications owned by Mark Vittert and his company, Business Journal Publications Corp, for $40 million. The sale included business journals in Cincinnati, Baltimore, Pittsburgh, Philadelphia and St. Louis. Later that year American City merged with Scripps Howard Business Journals. At the time the division of Scripps-Howard Newspapers operated publications in 10 cities: Los Angeles, Seattle, San Diego, San Francisco, Dallas-Fort Worth, Houston, Phoenix, Atlanta, Washington, D.C and Miami/Fort Lauderdale. After expanding to 35 weeklies, ABJC faced mounting debts and losses reaching $13.5 million in the first nine months of 1987. This resulted from sales of national advertising packages falling short of goals amid the 1987 stock market crash. The company began divesting in 1988. ACBJ sold eight publications to various unnamed buyers, including five business newspapers in Westchester, Rochester, Richmond, Hartford and Southern Connecticut; St. Louis Magazine and partial-ownership of two legal papers: St. Louis Daily Record and St. Louis Countian. Two weeks later ACBJ sold another six of its business newspapers in Philadelphia, Pittsburgh, Milwaukee, Indianapolis and San Jose and Sacramento to Metro Collegiate Publications for $46.3 million. Then Russell sold his controlling stake in the company. In 1989, Shaw Publishing, Inc., owned by Ray Shaw and The Oklahoma Publish Co., purchased a million shares of common stock in ACBJ for $22.75 million. Shaw was then elected as the company's chairman and chief executive officer. Previously he retired earlier in the year from working as president of Dow Jones & Company. Shaw served as ABJC's chairman for two decades. Under his leadership, the company moved its headquarters from Kansas City, Missouri, to Charlotte, North Carolina, and greatly increased the number of its publications. In 1995, ACBJ was acquired by Advance Publications for US$258.8 million (equivalent to $485.2 million in 2024). A year later ACBJ acquired CityMedia Inc., which published six business journals in Boston, Philadelphia, Pittsburgh, Milwaukee, Minneapolis and Sacramento. In 2001, the company partnered with Microsoft to provide content for bcentral.com. In 2007, the company acquired Inside Lacrosse. In 2012, sister company Condé Nast redirected Portfolio.com to the startups page of ACBJ. In 2020, the company launched a book publishing partnership. Annual awards The publication publishes the following annual awards for each city: List of publications As of 2023[update], American City Business Journals (ACBJ) publishes print copies of 44 different newspapers, addressing business news in 44 different cities, generally under the names City or Region name + Business + Journal (33 cities) or First (5) or Times (2) or Chronicle (1) or Courier (1) or News (1) or Review (1). References External links
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Philadelphia_Business_Journal] \| [TOKENS: 876]
Contents American City Business Journals American City Business Journals, Inc. (ACBJ) is an American newspaper publisher based in Charlotte, North Carolina. ACBJ publishes The Business Journals, which contains local business news for 44 markets in the United States with each market's edition named for that market, and also publishes Hemmings Motor News and Inside Lacrosse. The company is owned by Advance Publications and receives revenue from display advertising and classified advertising in its weekly newspaper and online advertising on its website and from a subscription business model. The bizjournals.com website, using the overarching online title The Business Journal, contains local business news from various cities in the United States, along with an archive that contains more than 5 million business news articles published since 1996. As of August 2021,[update] it receives over 3.6 million readers each week. History American City Business Journals, Inc. was founded in 1982 by Mike K. Russell with the launch of the Kansas City Business Journal. Three years later the business became a public company via an initial public offering and was traded as an over the counter stock. Starting 1985, ACBJ set out to acquire as many as fifty business newspapers across the United States. The goal was to establish a network of newspapers selling national advertising packages. In 1986, ABJC acquired all the publications owned by Mark Vittert and his company, Business Journal Publications Corp, for $40 million. The sale included business journals in Cincinnati, Baltimore, Pittsburgh, Philadelphia and St. Louis. Later that year American City merged with Scripps Howard Business Journals. At the time the division of Scripps-Howard Newspapers operated publications in 10 cities: Los Angeles, Seattle, San Diego, San Francisco, Dallas-Fort Worth, Houston, Phoenix, Atlanta, Washington, D.C and Miami/Fort Lauderdale. After expanding to 35 weeklies, ABJC faced mounting debts and losses reaching $13.5 million in the first nine months of 1987. This resulted from sales of national advertising packages falling short of goals amid the 1987 stock market crash. The company began divesting in 1988. ACBJ sold eight publications to various unnamed buyers, including five business newspapers in Westchester, Rochester, Richmond, Hartford and Southern Connecticut; St. Louis Magazine and partial-ownership of two legal papers: St. Louis Daily Record and St. Louis Countian. Two weeks later ACBJ sold another six of its business newspapers in Philadelphia, Pittsburgh, Milwaukee, Indianapolis and San Jose and Sacramento to Metro Collegiate Publications for $46.3 million. Then Russell sold his controlling stake in the company. In 1989, Shaw Publishing, Inc., owned by Ray Shaw and The Oklahoma Publish Co., purchased a million shares of common stock in ACBJ for $22.75 million. Shaw was then elected as the company's chairman and chief executive officer. Previously he retired earlier in the year from working as president of Dow Jones & Company. Shaw served as ABJC's chairman for two decades. Under his leadership, the company moved its headquarters from Kansas City, Missouri, to Charlotte, North Carolina, and greatly increased the number of its publications. In 1995, ACBJ was acquired by Advance Publications for US$258.8 million (equivalent to $485.2 million in 2024). A year later ACBJ acquired CityMedia Inc., which published six business journals in Boston, Philadelphia, Pittsburgh, Milwaukee, Minneapolis and Sacramento. In 2001, the company partnered with Microsoft to provide content for bcentral.com. In 2007, the company acquired Inside Lacrosse. In 2012, sister company Condé Nast redirected Portfolio.com to the startups page of ACBJ. In 2020, the company launched a book publishing partnership. Annual awards The publication publishes the following annual awards for each city: List of publications As of 2023[update], American City Business Journals (ACBJ) publishes print copies of 44 different newspapers, addressing business news in 44 different cities, generally under the names City or Region name + Business + Journal (33 cities) or First (5) or Times (2) or Chronicle (1) or Courier (1) or News (1) or Review (1). References External links
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/אדם#cite_note-121] \| [TOKENS: 74883]
תוכן עניינים אדם אדם נבון מודרני ספיאנס אידלטו אדם או אדם נבון (שם מדעי: Homo sapiens, בתעתיק: הוֹמוֹ סָפִּיֶינס, בלטינית: "הוֹמוֹ" – אדם, "סָפִּיֶינס" – חושב או תבוני) הוא מין של יונק ממשפחת קופי האדם, היחיד שנותר בסוג האדם. האדם ייחודי בעולם החי במוחו הגדול (יחסית לגודל גופו) יותר מכל בעלי החיים: גדול פי שלושה בערך אפילו ממוחות קופי האדם הקרובים אליו ביותר, שימפנזה וגורילה. האדם נבדל מהם גם בהליכתו הזקופה על שתי גפיו האחוריות, בהתאמת זרועותיו ואצבעות ידיו לשימוש מתקדם בכלים, וביכולת הדיבור שלו. הוא מאכלס מגוון עשיר של בתי גידול יבשתיים, יותר מכל בעל חיים אחר, ומשנה את בתי הגידול שלו כך שיתאימו לצרכיו ולמחייתו, ובכך נחשב למין מהנדס סביבה. הוא מתאפיין בתודעה ובהכרה מפותחות, ביכולתו המתקדמת להמציא ולהשתמש באומנות, בטכנולוגיה, במדע, בסמלים מופשטים דוגמת אלו המשמשים בשפה ובכתב, ברעיונות, בדמיונות, באידאולוגיות ובמוסדות חברתיים מורכבים. לאדם יש היכולת לרפלקציה עצמית, דהיינו יכולת התבוננות פנימית וניתוח עצמי. האדם נפוץ כיום בכל יבשות כדור הארץ, והוא חי דרך קבע בכולן למעט באנטארקטיקה. בני אדם מודרניים התפתחו לראשונה ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה, ולאחר מכן החלו להתפשט בהדרגה לשאר יבשות העולם הישן, ולאחר מכן גם לאמריקה, תוך החלפה והטמעה של אוכלוסיות אדם קדומות יותר שחיו במזרח התיכון, באירופה ובאסיה. לאורך מרבית הפרהיסטוריה הם חיו כציידים-לקטים, ורק לפני כעשרת אלפי שנים החלו לביית צמחים ובעלי חיים בהיקף נרחב לצורך חקלאות. לפני כחמשת אלפי שנים לכל היותר פיתחו לראשונה כתב, והחלו לתעד את ההיסטוריה שלהם. במאות השנים האחרונות, אפשרו המהפכה התעשייתית וחידושי המדע גידול מהיר באוכלוסיית האנושות, והיא מונה כיום כ-8 מיליארד נפש. כל בני-האדם בני-ימינו, וכן בני אדם בעבר אשר היו זהים מבחינה אנטומית לבני אדם בני-ימינו, מסווגים לתת-מין אדם נבון מודרני (Homo sapiens sapiens). סיווג זה נועד להבדילם ממינים נכחדים קרובים אך שונים באנטומיה שלהם, כמו האדם הניאנדרטלי, שמסווג כתת-מין נפרד בתוך המין "אדם נבון" או כמין נפרד בסוג אדם (Homo). האדם הנבון המודרני נחשב לתת-המין היחיד ששרד עד ימינו מבין תת-המינים של הומו ספיינס, מבין הסוג הומו ומבין תת-השבט הומינינים. אטימולוגיה המילה אדם משמשת הן לתיאור פרט יחיד מהמין מכל גיל וזוויג, והן לתיאור המין כולו. בעברית, המילה אדם לתיאור בן המין האנושי היא גם שמו של אדם הראשון במקרא. לפי סיפור הבריאה השני בספר בראשית (ב, ד ואילך), השם נגזר מהשורש "אדמה", לציין את בריאת האדם מ”עָפָר מִן הָאֲדָמָה”. כיום המילה "אדם" ככינוי כללי משמשת בדרך-כלל לגברים ולנשים באותה מידה. לעיתים קרובות מתייחסים גם במונח בני אדם לגברים ולנשים כאחת, לנשים בלבד מתייחסים במונח "בנות אדם"[א], ולעיתים רחוקות במונח "בנות חוה" על שמה של חוה המקראית. האדם מכונה גם "אנוש", "אנושי" או "בן אנוש",[ב] בדומה לשמו של אנוש, נכדו של אדם הראשון על פי המקרא[ג]. כלל בני-האדם נקראים לעיתים האֱנוֹשׁוּת או המין האנושי. שם התואר "אנושי" לעיתים מציין שייכות ביולוגית למין האדם או לסוג האדם, ותכונות אנושיות הן תכונות הנחשבות כמאפיינות או מייחדות בני אדם בהקשרים שונים, למשל מוסריות ואמפתיה בהשוואה לבעלי-חיים, מודעות עצמית בהשוואה למחשבים, או הזדקנות ומוות בהשוואה לאלים ומלאכים. מילה נוספת היא איש. צורת הריבוי שלה, אנשים, נמצאת בשימוש נרחב במובן של בני אדם כלליים – לא רק זכרים. "א. נשים" היא תחליף לא רשמי בכתבים שמקפידים על ניסוח נייטרלי מבחינה מגדרית. ביוונית המילה ἄνθρωπος (אַנְתְּרוֹפּוֹס) פירושה "אדם" או "אנוש", וממנה נגזרו המונח "אנתרופולוגיה", התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית, ומונחים רבים נוספים כמו "אנתרופוצנטריות", "אנתרופומורפיזם" ו"העיקרון האנתרופי". המילה הלטינית לאדם היא Homo (הוֹמוֹ), והיא משמשת בביולוגיה כשם המדעי של סוג האדם. כמו כן נגזרו ממנה המונח "הומניזם" והמילה האנגלית Human אשר משמשת גם כשם עצם שפירושו "בן אנוש" וגם כשם תואר שפירושו "אנושי". השם המדעי של האדם, Homo sapiens (הוֹמוֹ סָפִּיֶינס), ניתן בשנת 1758 על ידי חוקר הטבע השוודי קארולוס ליניאוס במסגרת פועלו להגדרת הטקסונומיה של עולם החי. השם תואם לשיטת השם המדעי הכפול של לינאוס, שבו המילה הראשונה מתארת את הסוג והשנייה את המין. שם הסוג, Homo, נלקח מהמילה הלטינית ל"אדם", ושם המין, sapiens, פירושו "תבוני", "נבון" או "חושב". בהמשך נגזרו מהשורש Homo גם השמות המדעיים של קבוצות ביולוגיות המכילות את האדם והמינים הקרובים לו ביותר, כמו משפחת האדם "הומינידיים" ותת-שבט "הומינינים". ביולוגיה לערכים רבים בנושא הגוף האנושי, ראו פורטל גוף האדם. האנטומיה והפיזיולוגיה של האדם הומולוגית לאנטומיה ולפיזיולוגיה של בעלי חיים אחרים, ובעיקר של אלו הקרובים לו ביותר: מבחינה אנטומית ופיזיולוגית, האדם נבדל מבעלי החיים הקרובים אליו בעיקר בהתאמת השלד שלו להליכה זקופה על שתי הרגליים האחוריות, ובמוח הגדול פי שלושה לערך ממוחם של קופי אדם. בדומה למרבית הפרימטים, מפגין מין האדם דו-צורתיות זוויגית, כאשר הגברים נוטים להיות בממוצע גבוהים וכבדים יותר מהנשים. בממוצע, גובה נשים בוגרות הוא בין 1.6 ל-1.7 מטרים ומשקלן 54 עד 64 קילוגרם, וגובה זכרים בוגרים הוא בין 1.7 ל-1.8 מטרים ומשקלם 76 עד 83 קילוגרם. שלד האדם הוא שלד יונק טיפוסי, המכיל את כל העצמות האופייניות ליונקי שליה אחרים. עם זאת, רבות מעצמות אלו עברו התאמות להליכה זקופה על שתיים, האופייניות להומינינים נכחדים וייחודיות לאדם מבין כל המינים החיים כיום. עצמות הירך והשוק ארוכות אצל האדם, הן באופן מוחלט והן יחסית לאורך גופו בהשוואה לפרימטים אחרים, מפרק הירך מוצב כך שהשוקיים פונות לכיוון קו מרכז הגוף, והברכיים קרובות זו לזו לשיפור יעילות ההליכה והריצה. האגן הוא בצורה ייחודית של "קערה", שבעת עמידה זקופה מערסלת את האיברים הפנימיים של הבטן. שריר העכוז הגדול ושאר שרירי העכוז מפותחים במיוחד באדם, וחשובים להליכה זקופה, לקימה ולישיבה. עמוד השדרה מפותל בדומה לאות S במבט צד, כשחלקו המותני מתקמר בכיוון הבטן, פיתול הפועל כבולם זעזועים לגולגולת בעת הליכה וריצה. עמוד השדרה מתחבר לגולגולת בתחתיתה, ולא באחוריה כמו אצל שאר היונקים, כך שהראש פונה קדימה כאשר הגוף בתנוחה אנכית. הגולגולת גדולה וגבוהה במיוחד בהשוואה לגודל הגוף, דופנותיה דקות יחסית, והיא מותאמת להכיל את המוח הגדול. עצם הזרוע, החישור והגומד קצרות יחסית לאורך הגוף, בהשוואה לעצמות הזרוע של קופים וקופי אדם, וזאת בהתאמה להחזקה וטיפול במכשירים ולא לטיפוס על עצים. עצם הזרוע מפותלת מעט באופן שהמרפק פונה החוצה וכפות הידיים מוצבות לפני הגוף והפנים. עצמות כף היד עדינות ובעלות טווח תנועה גדול. האגודל נגדי לשאר האצבעות, כמו אצל שאר קופי האדם, אך ארוך ושרירי במיוחד, ובכך מאפשר טיפול מדויק בחפצים קטנים. הפרק המרוחק ביותר בעצמות האצבע מתרחב בקצהו לתמיכה ב"כרית" האצבע שמתחת לציפורן – תכונה ייחודית לשלד סוג האדם שהתפתחה ככל הנראה כהתאמה לטיפול בכלים ולהכנתם. בדומה למרבית היונקים האחרים, יש לילדי האדם שיני חלב הבוקעות מעצמות הלסת אל חלל הפה בגיל צעיר מאוד, ומתחלפות מאוחר יותר לשיניים קבועות. כמו אצל כל הקופים צרי האף, השיניים הקבועות באדם כוללות בכל רבע לסת שתי חותכות, ניב אחד, שתי קדם-טוחנות (הנקראות גם מלתעות) ושלוש טוחנות, ובסך הכול 32 שיניים. ואולם כתוצאה מהקטנת הלסתות באדם בן-זמננו יחסית לכל בני האדם הקדומים, הטוחנות האחוריות ביותר בכל רבע לסת בוקעות אל תוך חלל הפה רק בגיל 17 ויותר, המאוחר יחסית, ועל כן נקראות בעברית שיני בינה. לעיתים חלק משיני הבינה או כל ארבעתן אף אינן בוקעות כלל, ונשארות כלואות בתוך עצם הלסת. כתוצאה מכך ניתן לזהות מבחוץ אצל בני אדם בוגרים בין 28 ל-32 שיניים. שיני האדם קטנות יחסית ובעלות מבנה בלתי-מתמחה: הניבים אינם מוארכים וחדים כמו אצל טורפים וקופי-אדם, החותכות אינן צומחות ללא הפסק כמו אצל מכרסמים, והטוחנות אינן גדולות ורחבות כמו אצל אוכלי עשב. שיניים כאלו מעידות על הסתגלות לאכילה של מגוון מזונות הן מהחי והן מהצומח. יש חוקרים הסבורים שהשימוש בכלי אבן ובאש לצורך טחינת מזון קשה ובישולו, תרם לאבולוציה של הקטנת השיניים בשושלת האדם, אף שראשית האבולוציה הזו קדמה לעדויות העתיקות ביותר לשימוש באש. בדומה לשאר מיני סדרת הפרימטים, לאדם עיניים מפותחות המכוונות קדימה (ולא לצידי הראש) בגולגולת, כך ששדות הראייה שלהן חופפים במידה רבה, ומסייעים למיקוד שתיהן בפרטים קטנים וקרובים. ראיית צבעים מפותחת בבני אדם הודות למערכת ראיית הצבע הטיפוסית לקופים צרי-אף ומבוססת על שלושה סוגי מדוכים ברשתית, אשר מתמחים בהבחנה בצבעי אדום, ירוק וכחול (routine trichromacy). מאפיין ייחודי של עין האדם בין הפרימטים ומרבית היונקים האחרים, הוא פתח ארובת עין רחב משמעותית מרוחבה של הקרנית, ולכן חושף חלק גדול מלובן העין. הניגוד החזותי בין הקרנית ללובן העין מקנה לעין האנושית את המראה הטיפוסי שלה, ומקל על זיהוי כיוון המבט של אנשים אחרים. חוש הריח של האדם חלש אפילו יותר משל הקופים, ובהתאם לכך אונות הריח וקונכיות האף שלו קטנות מאוד יחסית לגודל המוח והגולגולת. מתוך מאות גנים של קולטני ריח (olfactory receptors) אצל האדם, כ-55% אינם מתורגמים כלל לחלבון, והפכו לפסאודוגנים בלתי מתפקדים. איבר יעקובסון בתקרת הפה, הממלא תפקיד חשוב בחוש הריח אצל מרבית היונקים, מתנוון אצל האדם כבר בשלב העוברי. אוזן האדם מסוגלת לשמוע קולות בתחום התדרים שבין 20 הרץ ל-20 קילוהרץ, גבול עליון נמוך מזה של מרבית היונקים[ד] ונוטה לרדת אף יותר אצל אנשים מבוגרים וקשישים הסובלים מהיחלשות שמיעה. מוח האדם בבגרותו הוא בנפח ממוצע של 1,350 סנטימטרים מעוקבים. בהתחשב בגודל הגוף זהו המוח הגדול ביותר בעולם החי, והסיבה לעליונותו של האדם על שאר בעלי החיים בתחומים שכליים וקוגניטיביים רבים. מספר תאי העצב במוח האדם מוערך בכ-86 מיליארד, אשר יוצרים ביניהם יותר מ-100 טריליון קשרים סינפטיים. למעשה, מוח האדם איננו הגדול ביותר בעולם החי באופן מוחלט – מוחותיהם של כמה לווייתנים ופילים גדולים יותר, אך זאת במידה רבה בגלל גופם הגדול בהרבה. על מנת לחשב את גודל המוח בהשוואה לגודל הגוף נהוג להשתמש במדד EQ ‏(Encephalization Quotient או "מנת המוחיות") במדגם של מיני בעלי-חיים שונים. כשמשתמשים במדגם של מיני יונקים נמצא בדרך-כלל כי לאדם ערך EQ בין 6 ל-8, ופירוש הדבר שמוחו גדול פי 6 עד 8 מהצפוי ליונק בעל גודל גוף דומה. זהו הערך הגבוה בין היונקים, כאשר הבאים אחריו בדירוג, הדולפינים וקופי האדם, מקבלים בדרך-כלל ערכי EQ של 2 עד 5, והיונק הממוצע מקבל בהגדרה ערך של 1. ערכו המספרי של EQ תלוי במדגם המינים הנבחר, למשל אם דוגמים רק מיני פרימטים יתקבל ערך EQ של 3 בלבד, שפירושו מוח גדול פי שלושה מהצפוי לפרימט באותו גודל גוף. אך בכל מדגם שייבחר יקבל האדם ערך EQ גבוה משל כל שאר המינים. האזור המפותח ביותר במוח האדם הוא קליפת המוח הגדול, שכוללת אזורים המתמחים בתפיסה, תנועה רצונית, מודעות, הבנת שפה, דיבור ועוד. קליפת המוח היא למעשה יריעה רב-שכבתית של תאי עצב ותאי גלייה ששטחה כ-2,360 סמ"ר (היינו, כריבוע שאורך צלעו כמעט חצי מטר), והיא משופעת בקפלים המגדילים את שטח הפנים שלה ומאפשרים לה להידחס לתוך חלל הגולגולת. קליפת המוח לבדה מהווה 75% עד 84% ממשקלו הכולל של מוח האדם, יותר מאשר בכל יונק אחר. המספר המוחלט של תאי-עצב בקליפת המוח של האדם הוא כ-16 מיליארד, הרבה יותר מאשר בקליפת המוח של כל יונק אחר שנמדד, למשל 9 מיליארד אצל האורנגאוטן והגורילה, 6–7 מיליארד אצל השימפנזה, ו-5.6 אצל הפיל האפריקני[ה][ו]. המוח הוא גם הרקמה בעלת צריכת האנרגיה הגבוהה בגוף האדם – במצב של מנוחה מוחלטת צורך המוח, שמשקלו רק 2% ממשקלו הכולל של הגוף, 20% מכלל תצרוכת האנרגיה של הגוף. תצרוכת יחסית זו של המוח אף גבוהה יותר אצל תינוקות – כ-50%, ואצל ילדים בני 4 שנים כ-66%. כדי לספק תצרוכת זו נדרשים בני אדם להגדיל את אספקת הקלוריות במזונם ולהבטיח את סדירותה (ראו בסעיף תזונה), ולחלופין לחסוך בתצרוכת האנרגיה של רקמות אחרות בגופם, כמו רקמת שריר, ולהאט את קצב הגדילה אצל ילדים ומתבגרים, בהשוואה לקופי אדם וליונקים אחרים. עור האדם חשוף יחסית משיער, פרט לשיער הראש ולשיער הזקן והשפם בגברים בוגרים. שיער הגוף נוטה לגדול מעט עם הבגרות המינית, בעיקר במפשעה (שער הערווה) ובבתי השחי. למעשה, מספר זקיקי השערות בעור האדם אינו פחות מזה שבעורם של יונקים רבים אחרים, אלא שמרבית השערות הצומחות מעור האדם מנוונות וקטנות מאוד. זקיקי השערות עדיין קשורים לשרירים הזעירים הזוקפים אותן, כך שרפלקס סימור השיער הטיפוסי ליונקים עדיין פועל בבני אדם בתגובה לקור (התחושה המכונה "עור ברווז") ולעיתים בתגובה להתרגשות כתוצאה מאיום כלשהו (תגובת "הילחם או ברח"), לעיתים בליווי צמרמורת. בבני אדם צעירים ובריאים העור חלק ומבריק, בדומה לעורם של יונקים ימיים כמו הדולפין, ובניגוד לעור יונקים יבשתיים שמתחת לפרווה הוא נוטה להיות מקומט ודהה. זוהי תוצאה של שכבת שומן תת-עורית שמסיבות בלתי-ברורות מפותחת באדם יותר מאשר ברוב היונקים היבשתיים[ז]. צבע העור מגוון מאוד בבני אדם ממוצא שונה – משחור כמעט לחלוטין ועד בהיר ביותר, המקבל גוון ורדרד כתוצאה מנימי דם הסמוכים לפני העור. צבע העור הוא תוצאה של כמות וסוג הפיגמנט מלנין בתאי העור. תאי העור אף מייצרים מלנין נוסף בתגובה לקרינה אולטרה סגולה הפוגעת בהם, מה שגורם לאפקט השיזוף. במשך עשרות אלפי שנים עודדה ברירה טבעית התפתחות ריכוז גבוה של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים שבהם קרינת השמש חזקה, כמנגנון הגנה מהאפקט המסרטן שלה, ולריכוז נמוך של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים מעוטי קרינה, המאפשר לקרני שמש לחדור לעור ולסייע ביצירת ויטמין D. צבע השיער וצורתו אף הם מגוונים בבני אדם שונים. נראה שצבע השיער המקורי באדם כהה מאוד עד שחור, אך מוטציות שונות פוגעות בייצור המלנין ויוצרות צבעים בהירים יותר כמו בלונד וג'ינג'י. מוטציות כאלו התפשטו באוכלוסיות אדם שונות, בעיקר באירופה אך גם בכמה אוכלוסיות ילידיות באזורים הטרופיים. גנים המשפיעים על גידול השערה גורמים לשיער חלק, מתולתל או מקורזל. עם הגיל נוטה ייצור המלנין בשערה להיפגע, מה שגורם לשיער שיבה. כמו כל שאר היונקים, האדם הוא יצור דיפלואידי – כל אחד מהתאים הסומטיים שלו מכיל שני מערכי כרומוזומים, אחד מהאם ואחד מהאב. מערך הכרומוזומים באדם (קריוטיפ) כולל 23 זוגות כרומוזומים, בשונה במקצת מהקריוטיפ של קופי אדם הכולל 24 זוגות. סיבת ההבדל הזה היא שבמהלך האבולוציה של האדם, שני זוגות כרומוזומים אצל קופי אדם התאחו זה עם זה ליצירת זוג הכרומוזומים מספר 2 באדם. אופן קביעת הזוויג באדם זהה אף הוא לזה של שאר היונקים: בתאי הנקבות נמצא זוג כרומוזומי מין XX, בעוד שבתאי הזכרים נמצא זוג כרומוזומי XY, כלומר כרומוזום X אחד וכרומוזום Y אחד, מזווגים זה לזה. כרומוזום Y קטן יותר מכרומוזום X. הורשת כרומוזום Y מהאב גורמת לעוּבָּר להתפתח לבן, בעוד שהורשת כרומוזום X מהאב גורמת לעובּר להתפתח לבת. כלל ה-DNA בכרומוזומים נקרא גנום. גנום האדם כולל בסך הכול כשלושה מיליארד זוגות נוקלאוטידים, והוא גדול בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים כמו זבוב התסיסנית (140 מיליון זוגות בלבד), אך גם קטן בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים אחרים, למשל דגי ריאות (עד 130 מיליארד זוגות). נוקלאוטידים אלו מרכיבים, על פי האומדן האחרון מפרויקט גנום האדם, כ-20 אלף גנים המתורגמים לחלבונים, וכן כמה אלפי פסאודוגנים אשר אינם מתורגמים כתוצאה מפגמים גנטיים שונים. בסך הכול רק כאחוז עד שני אחוזים מכלל הגנום האנושי מתורגם לחלבונים. אחוז גדול יותר של הגנום אינו מתורגם לחלבונים אך יש לו תפקיד חשוב בבקרת גנים. בנוסף, חלק ניכר של הגנום האנושי (גודלו עדיין שנוי במחלוקת עזה במחקר הגנטי) הוא בבחינת "DNA אנוכיי" ו"DNA זבל" שאין להם תפקיד מועיל לאדם, ומכילים בעיקר רטרוטרנספוזונים, המשכפלים את עצמם באופן אנוכי בדומה לנגיפים, ולשרידי רטרוטרנספוזונים שאינם פעילים עוד. בקרב האנושות כיום יש מגוון גנטי: הבדלים ברצף הגנום בין בני אדם שונים. מספר ה-SNP (הבדל בנוקלאוטיד בודד) שנמצאו באנושות עד שנת 2008 הוא כ-3.1 מיליון. פירוש הדבר שבין בני-האדם הרחוקים ביותר זה מזה, למשל בין יליד אפריקה ויליד אמריקה הדרומית, מגיע ההבדל עד לאחד מכל 1,000 נוקלאוטידים בממוצע, דהיינו כ-0.1% מהגנום. הבדל זה הוא בערך עשירית מההבדל של כ-1% בין גנום האדם לגנום של המינים החיים הקרובים אליו ביותר: שימפנזה מצוי ובונובו. ההבדלים נוצרים כתוצאה מהצטברות מוטציות – שינויים בסדר וזהות הנוקלאוטידים. קצב המוטציות הממוצע בבני אדם הוא בסדר גודל של כ-100 לדור, כלומר אדם ממוצע מוריש לילדיו כ-100 מוטציות חדשות שהופיעו אצלו ואינן קיימות אצל הוריו[ח]. מרבית המוטציות האלו הן נייטרליות – אינן מזיקות ואינן מועילות – ורובן הגדול לא תצלחנה לעבור בתורשה לדורות הבאים, אך מיעוטן מתפשט באוכלוסייה באמצעות סחף גנטי. סחף גנטי עלול לגרום גם להתפשטותן של מוטציות מזיקות רצסיביות, שאינן גורמות לנזק עד שהן מוּרָשות משני ההורים גם יחד, ולכן מרבית המחלות התורשתיות המסוכנות והנפוצות באוכלוסיית האדם, כמו אנמיה חרמשית וסיסטיק פיברוזיס, הן מסוג זה. מיעוט זעיר אף יותר הן מוטציות מועילות העשויות להתפשט באוכלוסייה הודות לברירה טבעית, כגון המוטציות הגורמות אי-סבילות ללקטוז (ראו בפרק האבולוציה). מתוך המגוון הגנטי הקיים, או השונות הגנטית, כ-85% מוסברים על ידי הבדלים שבין בני אדם בודדים, ורק חלק קטן מוסבר על ידי מוצא גאוגרפי או אתני. המתאם החלקי שקיים בין אזור המוצא לרצף הגנום נוצר במשך הדורות משום שבני אדם נוטים יותר להעמיד צאצאים עם בני אדם הגרים בסמוך אליהם. מחקרים המודדים מספר גדול מאוד (כמה אלפים לפחות) של סמנים גנטיים מסוגלים לעיתים קרובות לזהות את אזור מוצאם של נבדקים שאינם "בני תערובת". עם זאת, מרבית הגנטיקאים כיום אינם משתמשים עוד במונח "גזע" לתיאור מתאם זה, משום שהמתאם הוא רציף ואיננו מתחלק באופן בדיד לקטגוריות מסורתיות כמו שחורים, לבנים וכדומה. "גזעים" במינוח המסורתי גם אינם בהכרח מקבילים לתת-מינים המשמשים במינוח הזואולוגי אצל מיני בעלי-חיים אחרים. זאת משום שהאנושות המודרנית צעירה בהשוואה למרבית המינים, כך שהשונות הגנטית בתוכה נמוכה יחסית למרות תפוצתה הכלל-עולמית. גם הגירה ונדידות עמים תכופות לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, המלוות לרוב בנישואי תערובת, תרמו להקטנת ההבדלים הגנטיים בין אזורים גאוגרפיים ואוכלוסיות אתניות. לשם השוואה, מחקרים גנטיים במין השימפנזה המצוי מצאו שמספר תת-מינים שלו באפריקה לבדה התפצלו לפני מאה אלף עד מיליון שנים, בעוד שזמני ההתפצלות בין "גזעי" אדם על פני כדור הארץ כולו נמדדים באותן שיטות בעשרות אלפי שנים לכל היותר. תוחלת החיים של האדם ארוכה משל כל יונק אחר, כ-80 שנה במדינות מפותחות. בימי קדם (ואף כיום במדינות מתפתחות רבות) תוחלת החיים הייתה נמוכה בהרבה, אך זאת בעיקר כתוצאה משיעורים גבוהים של תמותת תינוקות[ט], ובני אדם שצלחו בחיים את תקופת הינקות היו עשויים להגיע לגילים דומים לאלו של בני אדם בימינו. הגיל המופלג ביותר שתועד בוודאות הוא 122 שנה, אליו הגיעה ז'אן לואיז קלמן הצרפתית. היריון באדם נמשך בממוצע תשעה חודשים (כ־40 שבועות), שבמהלכם גוף האם עובר שינויים פיזיולוגיים והורמונליים רבים כדי לתמוך בעובר המתפתח. במהלך התקופה נבנית שליה המחוברת לחבל הטבור, והיא משמשת כמתווכת להעברת חמצן, חומרי תזונה ונוגדנים מדם האם אל העובר, וכן לסילוק חומרי פסולת. ההיריון נחקר ברפואה במסגרת גינקולוגיה ומיילדות, ובמיוחד בתחום רפואת האם והעובר, העוסקת בזיהוי וטיפול בסיבוכים רפואיים. התפתחות עובר האדם מתחילה לאחר הפריה, כאשר תא הביצית המופרית מתחלק במהירות למורולה ולבלסטוציסט, הנקלט בדופן הרחם. בשבועות הראשונים נוצרים שכבות התאים העובריות בתהליך הגסטרולציה, ומהן מתפתחים בהמשך איברי הגוף. התקופה עד לשבוע השמיני מכונה שלב העובריות ובה מתהווים איברי היסוד, ואילו מהשבוע התשיעי ואילך מתחיל שלב העובר, שבו האיברים מבשילים ומתפתחים עד ללידה. תחום זה נחקר במסגרת אמבריולוגיה, וביולוגיה התפתחותית בשילוב שיטות אבחון רפואיות מודרניות כגון אולטרה סאונד ותבחיני דם. בדרך כלל נולד ולד יחיד, אך אחת לכמה עשרות לידות נולדים תאומים, ולידות של שלישיות, רביעיות ואף חמישיות ידועות אף כי נדירות מאוד. בהשוואה למיני יונקים אחרים, הלידה באדם קשה וממושכת יותר ולעיתים אף מסוכנת, שכן ראשו הגדול יחסית של הוולד מתקשה לעבור בתעלת הלידה בין עצמות האגן של האם. הסיכון בהריון ולידה לעובר ולאם פחת משמעותית במאות ה-20 וה-21, הודות לחידושים רפואיים דוגמת חיטוי, ניתוח קיסרי, בדיקת אולטרה סאונד להיריון ובדיקת מי שפיר. התינוק חסר ישע בלידתו ותלוי לחלוטין בהוריו. אף על פי שאפילו בתינוק בן כמה ימים בלבד ניתן לאתר יכולת מסוימת לראות דברים ואף לזהות פנים, באופן מעשי הוא עיוור כמעט לחלוטין. יכולת ממשית למקד את המבט ולעקוב אחרי עצמים מתפתחת בהדרגה בגיל חודשיים עד ארבעה חודשים, הושטת יד מגיל ארבעה חודשים, ואחיזה מיומנת של חפצים מגיל שנה ואילך. תינוקות בדרך כלל מתחילים לזחול על בטנם לאחר גיל חצי שנה, ובגיל כשנה עד שנה וחצי הם מזדקפים על רגליהם ומתחילים ללכת, אך פיתוח מיומנות בהליכה, ריצה וקפיצה אורכות מספר שנים נוספות. תהליך ייחודי לתינוקות וילדי אדם הוא למידת השפה המדוברת בסביבתם הקרובה (ראו פירוט בסעיף שפה). כמו אצל שאר היונקים התינוק ניזון בתחילה מחלב, באופן הטבעי על ידי יניקה משדי אמו. נראה כי לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה תינוקות ינקו במשך השנתיים עד ארבע השנים הראשונות לחייהם, ואף מאוחר יותר[י]. בחברות חקלאיות חלב בהמות שונות החליף בחלקו את חלב האם, ובתרבות המערב כיום, עם התפתחות ההנקה מבקבוק ותרכובת מזון לתינוקות, פחות ופחות מקובל להניק לאחר גיל שנתיים. תקופת הילדות נחשבת לגיל 3 ועד גיל 12 לערך, ומתאפיינת בגדילה מתמשכת בקצב איטי יותר מאשר בתקופת הינקות. ילדי האדם עדיין תלויים מאוד בהוריהם להגנתם, כלכלתם והדרכתם. הם סקרנים מאוד, מצטיינים ביכולות למידה גבוהות ומרבים לשחק. תקופת ההתבגרות נחשבת לגילאי 12 עד 20 שנה בערך, ומתאפיינת בתהליך ההתבגרות המינית ובנטייה הולכת וגוברת לעצמאות. תופעה ייחודית לאדם היא פרץ גידול מהיר יותר בתקופת ההתבגרות מאשר בילדות, אשר נוטה להיות מודגש וממושך יותר בבנים מאשר בבנות, וכתוצאה ממנו גברים הם בממוצע גדולי גוף מנשים אף על פי שבתקופת הילדות ההבדלים אינם משמעותיים. בסך הכול תקופות הינקות, הילדות וההתבגרות יחדיו אורכות כרבע מתוחלת החיים הכללית, יותר מאשר בכל יונק אחר, ובכך מאפשרות לבני אדם ללמוד דברים רבים עד הגעתם לבגרות. לאדם אין עונת רבייה קבועה, והוא מתרבה בכל עונות השנה. בדומה לנקבות של מיני יונקים רבים, לנשים בוגרות יש ביוץ מחזורי: ביצית חורגת מהשחלה, ואם איננה מופרית בתא זרע היא נשטפת החוצה מהרחם וביצית חדשה חורגת מהשחלה, וחוזר חלילה. מחזור הביוץ באישה נמשך בממוצע כ-28 יום, אך עשוי להשתנות בין 21 ל-39 יום. תופעה ייחודית לאדם היא "ביוץ מוסתר" – האישה איננה מגלה סימני ייחום מיוחדים כאשר היא מבייצת, והיא עשויה לקיים יחסי מין במשך כל מחזור הביוץ, ואף במשך מרבית תקופת ההיריון ובמשך תקופת ההנקה. מועד הביוץ באישה נסתר אפילו מהאישה עצמה, מה שמקשה על כניסה מתוכננת להיריון בנשים עם בעיות פוריות מחד, ועל מניעת היריון בשיטת "הימים הבטוחים" מאידך. זהו ניגוד בולט לכמעט כל שאר נקבות היונקים, אשר מתייחמות ופעילוֹת מינית רק בעת שהן מסוגלות להרות. יתרון חשוב של תכונה זו הוא יכולת האדם לקיים יחסי מין באופן שגרתי לא רק לצורך רבייה, אלא גם לצורך חיזוק הקשר החברתי והרגשי בין בני הזוג, קשר הידוע בתרבויות רבות כאהבה רומנטית. תופעה ייחודית נוספת למיניות האדם אשר מעודדת קשר כזה היא תנוחות ההזדווגות פנים-מול-פנים, אם כי בני אדם מסוגלים גם לתנוחת החדירה מאחור הנפוצה בעולם החי. כמו אצל נקבות של מיני יונקים אחרים, הנקה גורמת לגוף האישה להפריש את ההורמון פרוגסטרון המעכב את הביוץ, וכך מקטין את הסבירות להרות שוב. לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, נראה שתקופת הנקה ארוכה פעלה כאסטרטגיה טבעית למניעת היריון וליצירת הפרש גילים של מספר שנים בין אחים, כך שהאם לא נדרשה לטפל ביותר מתינוק אחד באותו זמן. במאות השנים האחרונות, קיצור תקופת ההנקה (ראו בסעיף ינקות) אפשר לנשים ללדת מדי שנה או שנתיים, ובכך תרם לקצב הגידול המהיר של האוכלוסייה. כיום, ברוב התרבויות האנושיות מקובלת המונוגמיה, אף כי בחברות אדם מסוימות נהוגות גם צורות שונות של פוליגמיה – בדרך-כלל פוליגיניה ולעיתים נדירות מאוד גם פוליאנדריה. גברים מונוגמים ופוליגמים בדרך-כלל מתפקדים כאבות, ולוקחים חלק בטיפול בצאצאיהם ובפרנסתם. בכך משתייך האדם למיעוט מתוך מיני קופי האדם, הפרימטים והיונקים. השתתפות הזכרים מסייעת מאוד לגידול הצאצאים עד לבגרות במשך התקופות הארוכות והפגיעוֹת של היריון, ינקות, ילדות והתבגרות באדם. כמו אצל מרבית המינים המונוגמיים, גם באדם זוגיות לא תמיד נשמרת לכל החיים, יחסי מין עם שותפים אחרים אינם נדירים, וצאצאים לעיתים מגודלים על ידי האם לבדה או אף האב לבדו. בעשורים האחרונים במערב הפכו מקובלות במידת מה מסגרות הורות שונות, אולם בהסתכלות כללית על כלל חברות האדם בנות זמננו, המשפחה הנורמטיבית ביותר עדיין כוללת גבר ואישה המקיימים יחסי-מין בלעדיים זה עם זה ומגדלים יחד את צאצאיהם המשותפים. תופעה ייחודית נוספת לאדם הם חיים הנמשכים הרבה לאחר תום תקופת הפוריות המינית. התופעה בולטת במיוחד אצל נשים, אשר בגיל הבלות שלהן (בתרבות המערב בדרך כלל בסביבות גיל 50 שנה) מפסיקות לבייץ ואינן מסוגלות עוד ללדת, אך לעיתים קרובות הן מסייעות לבניהן ובנותיהן הבוגרים בטיפול בנכדיהן. התהליך ארוך והדרגתי יותר בגיל המעבר אצל גברים, שכן ייצור תאי הזרע בגופם איננו פוסק ובאופן עקרוני הם עשויים לשמור על פוריותם עד גיל מופלג, אך ירידה באיכות הזרע וברמת החשק המיני גורמת גם למרבית הגברים הקשישים להתרכז בסיוע לנכדיהם במקום בהולדת ילדים נוספים. בכל החברות האנושיות מקובל לרחוש כבוד לאנשים קשישים ולניסיון החיים שצברו, ולעיתים קרובות הם מתפקדים כראשי משפחות, כיועצים ואף כמנהיגי קהילות. לערכים רבים בנושאי מזון ותזונה, ראו פורטל המזון. בדומה למרבית מיני הפרימטים, בני אדם הם אוכלי כול, המסוגלים להיזון ממגוון של מזונות מהחי והצומח, ואינם מתמחים בסוג מסוים של מזון. עדויות ארכאולוגיות ומחקרים על ציידים-לקטים בני-זמננו מראים שבמשך מרבית הפרהיסטוריה עד המהפכה הנאוליתית, בני אדם ניזונו מציד בעלי-חיים, ובכלל זה דיג ואיסוף חסרי חוליות, ומלקט של זרעים, פירות ושורשים. בישול באש ועיבוד מזון בעזרת כלי אבן ועץ הגדילו את מגוון המזונות הזמינים לבני אדם פרהיסטוריים, ואִפשרו להם להוציא פחות זמן ואנרגיה על מנת להשיג, ללעוס ולעכל כמות רבה יותר של מזון. בכך הם סייעו ככל הנראה לאבולוציה של הגדלת המוח, אשר צורך יותר קלוריות לקיומו מכל רקמה אחרת בגוף (באותו משקל), ולאבולוציה של הקטנת הלסתות והשיניים אצל בני אדם מודרניים אנטומית, בהשוואה למיני אדם קדומים יותר. בני אדם התאימו את תזונתם לבתי-הגידול בהם חיו, וישנן תרבויות הניזונות כמעט בלעדית מהצומח או כמעט בלעדית מהחי. במהפכה הנאוליתית, ביות בעלי חיים וצמחים אִפשר טכנולוגיות להפקת מזון בכמויות גדולות, כגון גידול וטחינת דגניים; חליבת בהמות והכנת מוצרי חלב; והתססת סוכרים לאלכוהול. כמו כן התאפשרה אגירת כמויות גדלות של מזון, בסיוע טכנולוגיות שימור מזון שונות כמו עישון, ייבוש, כבישה והחמצה. מגוון מקורות המזון ירד בעקבות המהפכה הנאוליתית בשל הנטייה להתרכז במספר קטן של סוגי גידולים חקלאיים שהם היעילים ביותר, אך הוא גדל שוב בעת החדשה הודות לייבוא של גידולים חקלאיים, מוצרי מזון וטכנולוגיות מזון מכל העולם[י"א]. לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחסור במזון היה סיכון עיקרי עבור אוכלוסיות של בני אדם, לעיתים כתוצאה מאסונות טבע, בצורת, מלחמות ושעבוד, או הכחדה של בעלי-חיים וצמחים ששימשו כמזון. אירועים כאלו לעיתים קרובות גרמו לרעב המוני ולתת-תזונה, בעיקר אצל ילדים, חסרי אמצעים ואוכלוסיות מוחלשות שונות. לפי דו"ח של ארגון המזון והחקלאות של האומות המאוחדות משנת 2015, צריכת המזון הממוצעת בעולם היא בערך 1,800 קילו-קלוריות לאדם ליום, בעוד שארגון הבריאות האמריקאי ממליץ על צריכה יומית של 2,700 קילו-קלוריות לגבר ו-2,200 קילו-קלוריות לאישה (מספר הקילו-קלוריות הדרוש ליום תלוי במין, בגיל, במשקל הגוף, בסגנון החיים ועוד). מדד הרעב העולמי הוא כלי סטטיסטי המתאר את מצב הרעב בעולם. בשנים 1990–2013 עלה לראשונה מספר המתים בעולם כתוצאה מהשמנת יתר על מספר המתים מתת-תזונה. מחלות היו ועודן גורם המוות העיקרי אצל בני אדם, בדרך-כלל נפוץ יותר ממוות כתוצאה מאלימות, מלחמות או תאונות. במשך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחלות זיהומיות המופצות על ידי נגיפים, חיידקים וטפילים אחרים גרמו למרבית הנפגעים ומקרי המוות, תכופות בקרב תינוקות וילדים קטנים[י"ב][ט]. מחלות כאלו לעיתים נפוצו כמגפות שקטלו אחוז ניכר של האוכלוסייה, בעיקר בכפרים ובערים צפופי אוכלוסין עם תנאי סניטציה והיגיינה גרועים[י"ג]. קטלנותן של מגפות גברה עם המהפכה הנאוליתית, אם בשל העלייה בצפיפות האוכלוסייה ואם משום שבעלי-חיים מבויתים שגודלו בצפיפות חשפו את החקלאים לפתוגנים שלהם, והעבירו אליהם מגפות כמו אבעבועות שחורות, חצבת וסוגים שונים של שפעת. אוכלוסיות אדם ששרדו מגפות כאלו פיתחו דרגה מסוימת של חסינות אליהן, וכאשר היגרו מאוחר יותר לאזורים אחרים, לעיתים גרמו בבלי-דעת להדבקה נרחבת של האוכלוסיות המקומיות הבלתי-חסינות. מרבית החללים שהפיל האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי בין ילידי אמריקה, אוסטרליה ואוקיאניה מתו כתוצאה ממגפות כאלו, יותר מאשר נהרגו במלחמות או כתוצאה משעבוד[י"ד]. במאות השנים האחרונות חלו התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות ששינו את מאזן התחלואה והתמותה בצורה מהפכנית. במאה ה־19 התגלתה ההתאוריה החיידקית של המחלות, בזכות עבודותיהם של לואי פסטר ורוברט קוך, שהראו כי חיידקים ונגיפים הם גורמי מחלות מידבקות. בעקבות הבנה זו פותחו חיסונים ראשונים, כמו חיסון נגד כלבת שיצר פסטר, ובהמשך חיסונים רבים נוספים, וכן אנטיביוטיקה, ובראשן פניצילין שהתגלתה על ידי אלכסנדר פלמינג ב־1928. במקביל, חידושים בתחום סניטציה והיגיינה ציבורית – כגון מערכות ביוב מודרניות, אספקת מי שתייה נקיים ושיפור תנאי מגורים – הפחיתו במידה ניכרת את התפשטות המחלות הזיהומיות. בעקבות תהליכים אלו ירדו במדינות המפותחות שיעורי התמותה ממחלות זיהומיות, ותשומת הלב הרפואית הופנתה יותר אל גורמי התמותה העיקריים הבאים: מחלות לב וכלי דם, מחלות ניווניות וסרטן. עם זאת, במדינות המתפתחות, מחלות זיהומיות עדיין נפוצות וקטלניות יותר. על פי דו"ח של ארגון הבריאות העולמי, גורמי התמותה העיקריים באוכלוסיית העולם בשנת 2004 היו (באחוזים מכלל מקרי המוות) כדלהלן: בית גידול, תפוצה ואוכלוסייה תחום תפוצת האדם כולל את כל יבשות כדור הארץ פרט לאנטארקטיקה (שיש בה תחנות מחקר אך לא מגורי קבע). האדם הוא מין החולייתן היבשתי בעל התפוצה הגאוגרפית הרחבה ביותר, וחי במספר הרב ביותר של בתי גידול. מתקרבים אליו בכך רק כמה מינים החיים במשכנות האדם, כמו העורב האפור והחולדה המצויה[ט"ו]. הטכנולוגיה והתרבות אפשרו לאדם לחיות באזורי אקלים ובבתי-גידול שונים ומגוונים מאוד, כגון מדבריות, יער גשם טרופי, איים מבודדים בלב האוקיינוס וטונדרה ארקטית. לעומת זאת, בקרב חסרי חוליות ומיקרואורגניזמים קיימים מינים עם תפוצה אקולוגית אף רחבה יותר – למשל יתושים, זבוב הבית, תיקן גרמני, נמצאים במגוון עצום של סביבות, ואילו, דובוני מים חיידקים וארכאונים קיימים כמעט בכל סביבה על פני כדור הארץ, כולל אזורי קיצון כמו מעיינות חמים, טונדרה קפואה ומצולות האוקיינוס. נכון ל-2023, אוכלוסיית האדם בכדור הארץ מונה 8 מיליארד נפש. ואולם מספר זה הוא תוצאת גידול כה מהיר במהלך מאות השנים האחרונות, עד כי יש המתארים אותו במונח התפוצצות אוכלוסין. במשך מרבית הפרהיסטוריה, אוכלוסיית העולם מנתה רק כמה עשרות אלפי בני אדם[ט"ז]. לפני כמה אלפי שנים, המעבר מכלכלה המבוססת על ציד ולקט לכלכלה מבוססת על חקלאות אפשר לראשונה להגדיל באופן משמעותי את אוכלוסיית האדם, ובמשך מרבית ההיסטוריה נאמד גודלה בכמה עשרות או מאות מיליונים. לפני כמאתיים שנה, חידושי המהפכה התעשייתית וירידה בתמותת תינוקות כתוצאה מהשגי הרפואה גרמו לגידול מהיר באוכלוסייה, אשר הגיעה למיליארד נפש בראשית המאה ה-19, לשני מיליארד נפש בראשית המאה ה-20, ולשבעה מיליארד נפש בראשית המאה ה-21. קצב גידול האוכלוסייה הגיע לשיאו בשנות ה-60 של המאה ה-20 – כ-2.2% בשנה שפירושם הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 31 שנה. מאז ועד היום, אמצעי מניעה ושיטות נוספות לפיקוח ילודה סייעו להוריד את קצב הגידול העולמי לפחות מ-1% בשנה, שפירושו הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 70 שנים. תחזיות לגודל האוכלוסייה בשנים הבאות תלויות בתחזית לקצב הגידול: במרבית המדינות המפותחות בעולם כיום ירד קצב הגידול הטבעי לאפס ואף למטה מכך (כלומר ירידה בגודל האוכלוסייה), ובהנחה שמדינות העולם השלישי תלכנה בעקבותיהן חוזה כיום ארגון האומות המאוחדות שאוכלוסיית העולם תתייצב בראשית המאה ה-22 על גודל של כ-10.5 מיליארד בני אדם[י"ז]. השפעות מערכתיות של האדם על הסביבה פעילות האדם משנה בקנה־מידה עולמי את מערכות התמיכה בחיים בכדור הארץ. במסגרת מחקרים על אקולוגיה וקיימות כמו מחקר גבולות פלנטריים זוהו מספר תחומים שבהם פעילות האדם משפיעה בצורה נרחבת על הפלנטה במידה שהיא משפיעה על מינים רבים אחרים וכבר חצתה את "המרחב הבטוח" לקיום האנושות. גידול האוכלוסייה, פיתוחי החקלאות והטכנולוגיה, התאום החברתי והפעילות הכלכלית מאפשרים לאדם לשנות בתי גידול בקנה-מידה נרחב על-מנת להתאימם לצרכיו (מין מהנדס סביבה) – מברא יערות על-מנת להפוך אותם לאדמה חקלאית או לערים, מביית צמחי בר וחיות בר, ובונה סכרים, מאגרי-מים ומתקני השקיה המאפשרים לגדל צמחים וחיות כאלו אפילו בבתי-גידול שחונים ומדבריים. ישנם בתי גידול שלמים שנמצאים כיום בסכנת היעלמות כתוצאה מפעולות האדם. למשל, מעריכים שיותר משני שלישים משטחי היער והחורש הים-תיכוני הושמדו, כתוצאה מרעיית יתר, כריתת עצים לבערה והכשרת שטחים לחקלאות ולעיור. פעילות האדם גרמה או סייעה להכחדה של מיני בעלי-חיים וצמחים רבים, בעיקר ביבשות ואיים שיושבו לראשונה על ידי הומו ספיינס ולא התקיימו בהם לפני-כן אוכלוסיות אדם ארכאיות. יש המעריכים שכבר בתקופה הפרהיסטורית תרמו ציידים-לקטים להכחדתם של רבים ממיני בעלי החיים הגדולים שנעלמו בסוף הפליסטוקן וראשית ההולוקן. למשל, לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אוסטרליה לפני כ-45 אלף שנה נכחדו שם 23 מתוך 24 המינים שמשקלם עלה על 44 ק"ג, ובכללם הדיפרוטודון, הפרוקופטודון, אריה הכיס והמגלניה. לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אמריקה לפני כ-14 אלף שנה נכחדו שם מרבית היונקים במשקל מעל 100 ק"ג, ובכלל זה כל מיני הסוסים, בעלי החדק, עצלני הקרקע, ואף כמה טורפים גדולים דוגמת הסמילודון, האריה האמריקני וזאב הבלהות. מידת תרומתו של האדם להכחדות של סוף הפליסטוקן, בהשוואה לגורמים אחרים כמו תמורות אקלים, שנויה במחלוקת במחקר בעיקר בגלל הקושי לתארך במדויק את היעלמות בעלי החיים הגדולים מחד גיסא, ואת העדויות הארכאולוגיות להגעת האדם מאידך גיסא. לעומת זאת אין מחלוקת על ייחוס הכחדות ההולוקן להגירות האדם. לדוגמה, בניו זילנד נכחדו מספר מינים של עוף המואה ועיט האסטי לאחר שהגיעו לשם המאורים, ובמדגסקר נכחדו 8 מיני עוף הפיל, 17 מיני למורים (ובכלל זה הלמור הענק), ושני מיני היפופוטמיים, לאחר שהגיעו לשם לראשונה בני אדם מאינדונזיה. בתקופות היסטוריות, האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע תיעד את הכחדתם של 784 מיני בעלי-חיים וצמחים מאז שנת 1500 לספירה, בכללם שור הבר, זברת הקואגה, הזאב הטסמני, פרת הים, עוף הדודו ומלומיס קי ברמבל. האיגוד מעריך שמינים רבים מכך בהרבה נכחדו ללא תיעוד, וכן מגדיר כמעט 4,000 מינים החיים כיום "בסכנה חמורה" להכחדה. מחזור הפחמן – שריפת דלק מאובנים ובירוא יערות גרמו לעלייה ניכרת בריכוז פחמן דו-חמצני וגזי חממה נוספים באטמוספירה, מה שהוביל להתחממות עולמית ולהפרת דפוסי אקלים טבעיים. מחזור החנקן והזרחן – שימוש נרחב בדשנים ובחקלאות תעשייתית מחדיר מדי שנה כמויות עודפות של תרכובות חנקן וזרחן למערכות יבשתיות וימיות. עודפים אלה נשטפים לנהרות וימים, יוצרים איטרופיקציה שגורמת לפריחת אצות רעילות, לחנק אקוויפרים וליצירת "אזורים מתים" באוקיינוסים. בעקבות שינוי מחזור הפחמן (וכן גזי חממה אחרים) האדם אף מסוגל להשפיע על האקלים של כדור הארץ כולו. חוקרים במדעי האקלים גילו שהחקלאות והתעשייה של האדם העלו באופן ניכר את ריכוז הפחמן הדו-חמצני וגזי חממה אחרים באטמוספירה, ומוערך ששינוי זה תרם באופן משמעותי להתחממות של פני כדור הארץ בשיעור ממוצע של למעלה מ-0.75 מעלת צלזיוס במאה השנים האחרונות[י"ח]. האדם מייצר ומשחרר לסביבה אלפי כימיקלים חדשים, שרבים מהם מתפזרים במערכות אקולוגיות ואינם מתפרקים. מזהמים אורגניים עמידים (Persistent organic pollutants – POPs) כמו די-די-טי, PCB ודיוקסינים מצטברים ברקמות בעלי־חיים ובשרשרת המזון, וגורמים לפגיעה בפוריות, חסינות ובריאות האדם. מיקרופלסטיק ופלסטיק חד־פעמי חדרו כמעט לכל מערכות כדור הארץ – ממעמקי האוקיינוס ועד אנטארקטיקה. חלקיקים אלו נבלעים על ידי פלנקטון, דגים ועופות ים, וריכוזם עולה במעלה שרשרת המזון עד לאדם. זיהום מתכות כבדות (כגון כספית, קדמיום ועופרת) מהתעשייה והכרייה גורם לנזקים עצביים ובריאותיים חמורים. לקיחה מתוך הייצור הראשוני הגלובלי – מחקרים מעריכים שהאנושות צורכת באופן ישיר או עקיף 25–40% מכלל האנרגיה הביולוגית המיוצרת בפוטוסינתזה ביבשה, מה שמגביל את המשאבים למינים אחרים ותורם לדחיקתם. החמצת אוקיינוסים – קליטת עודפי הפחמן הדו-חמצני על ידי מי הים גורמת להחמצת האוקיינוסים, הפוגעת ביכולת של אלמוגים, רכיכות ופלנקטון לבנות שלד גירני. הרס מערכות ימיות – פיתוח חופים, כריית חול, דיג הרסני (למשל רשתות גרירה) וזיהום כימי פוגעים בשוניות אלמוגים, מנגרובים ועשב ים, המשמשים בתי גידול קריטיים לרבייה ולשמירה על מגוון ביולוגי ימי. אזורים מתים – אזורים נרחבים באוקיינוסים, בעיקר בשפכי נהרות גדולים, סובלים מרמות חמצן נמוכות עד אפסיות כתוצאה מזיהום חקלאי ותעשייתי. השינויים במערכות האקולוגיות אינם פוגעים רק במינים אחרים אלא חוזרים ומשפיעים ישירות על בני האדם: מוצא האדם תומאס הנרי האקסלי, בחיבורו ההיסטורי "ראיות למקומו של האדם בטבע" (1863), וצ'ארלס דרווין, בספרו "מוצא האדם" (1871), היו הראשונים שטענו כי האדם לא הופיע כמות שהוא, אלא התפתח אבולוציונית מתוך מין נכחד אשר היה אב קדמון משותף לאדם ולקופי האדם. האקסלי ודרווין סברו שהשימפנזה והגורילה הם קופי האדם הקרובים ביותר לאדם, ולכן המליצו לחפש את מאובני האב הקדמון המשותף ביבשת אפריקה, מקום תפוצתם של השימפנזה והגורילה (וראו גם אב קדמון משותף אדם–שימפנזה, המאוחר יותר מהאב הקדמון המשותף להם ולגורילה). אף כי פרטים רבים באבולוציה של האדם עדיין אינם ידועים, וייתכן שחלקם לא ייוודעו לעולם, יש כיום קונצנזוס מדעי מוחלט על עצם התפתחותו האבולוציונית של האדם מאבות קדמונים המשותפים לו ולקופי האדם. במחקרים אבולוציונים גנטיים בסוף המאה ה-20 ובמאה ה-21 הוברר כי רצף גנום האדם אכן דומה מאוד לזה של קופי האדם ובמיוחד לזה של השימפנזה והגורילה. שיטות שעון מולקולרי מאפשרות לתארך את זמן הפיצול בין הענף שממנו התפתח האדם, המסווג כיום כתת-שבט ההומינינים, לענפים שהובילו לשאר קופי האדם. כיום מוערך זמן הפיצול בין ההומינינים לענף השימפנזה ב-8 עד 4 מיליון שנים לפני זמננו, והפיצול מענף הגורילה לפני כמיליון עד שני מיליון שנים לפני כן. מתקופה זו נמצאו באפריקה מאובנים ממספר מיני הומינידים, אך רובם חלקיים מאוד ולכן לא ברור עדיין אם אחד מהם הוא האב הקדמון המשותף או המין ההומיניני הראשון. התפתחות אבולוציונית חשובה המגדירה את הענף ההומיניני היא ההזדקפות על הרגליים האחוריות, אשר שחררה את הידיים לטיפול בעצמים שונים, וככל הנראה גם לשימוש בכלים. תצורת שלד המפגינה שלב מעבר בין טיפוס על ארבע לבין הליכה על שתיים נמצאה אצל ההומינין הנכחד ארדיפיתקוס רמידוס (Ardipithecus ramidus), שמאובן מפורט מאוד שלו התגלה באתיופיה ומתוארך לתקופה של 4.4 מיליון לפני זמננו. מתקופה מאוחרת יותר, בין 4.2 מיליון ל-1.4 מיליון שנה לפני זמננו, מוכרים מאפריקה מאובנים של מספר מינים שונים מהסוג אוסטרלופיתקוס (Australopithecus), שכבר הלכו זקופים לחלוטין, אף על פי ששמרו עדיין על יכולת מסוימת של טיפוס על עצים. ממדידת הנפח הפנימי של הגולגולות שלהם עולה שמוחם לא היה גדול בהרבה ממוח קופי אדם בני-ימינו. כמעט כל הפלאואנתרופולוגים כיום מסכימים שאחד ממינים אלו היה אביו הקדמון של סוג האדם, אם כי לא ברור עדיין מי מהם. המינים הראשונים מסוג האדם (Homo) הופיעו באפריקה לפני 2 עד 2.8 מיליון שנה, ולקדומים שבהם, כמו הומו הביליס (Homo habilis, האדם המיומן), מייחסים את ראשית הסיתות והשימוש הנרחב בכלי אבן. הומו ארקטוס (Homo erectus, האדם הזקוף) נחשב כמין האדם הראשון שהיגר מאפריקה, לפני כ-1.8 מיליון שנה, והתפשט למזרח התיכון, לאירופה ולמזרח אסיה. הוא היה גם הראשון שהשתמש באש באופן נרחב לצורכי חימום, הגנה ותזונה. אצל מיני סוג האדם התרחשה עלייה הדרגתית בגודל המוח, שתוך פחות משני מיליון שנה שילש את נפחו מכ-400 סמ"ק אצל אוסטרלופיתקים, לכ-600 סמ"ק אצל הביליס, כ-1,000 סמ"ק אצל ארקטוס ו-1,350 סמ"ק בממוצע אצל בני אדם בני-ימינו. במקביל לעלייה בגודל המוח מתגלה שכלול הולך וגובר בטכנולוגיית הסיתות של כלי האבן המקושרים עם מאובנים אלו (ראו בפרק הפרהיסטוריה). מאובני האדם הקדומים ביותר המסווגים על ידי חוקרים מסוימים למין האנושי הומו ספיינס (Homo sapiens) התגלו החל מתקופה של כחצי מיליון שנה לפני זמננו באפריקה, אירופה ואסיה. אך מאובנים אלו עדיין מפגינים מאפייני גולגולת פרימיטיביים ונפח מוח קטן בממוצע ממוח בני אדם בני-ימינו, ולכן מסווגים תחת המונח החצי-רשמי "הומו ספיינס ארכאי", בעוד שחוקרים אחרים מגדירים אותם כמין משלהם הומו היידלברגנסיס. נראה שלפני כ-400 אלף עד 200 אלף שנה התפתחה אוכלוסייה זו במקביל לאדם הניאנדרטלי באירופה ובמערב-אסיה, ולאדם המודרני באפריקה. הניאנדרטלים היו כבר בעלי מוח גדול כשל מוחות בני אדם בני-ימינו, אך מאפייני הגולגולת שלהם עדיין היו ארכאיים, ובתרבות שלהם התגלו רק עדויות מעטות לקבורה טקסית, אומנות וחשיבה סימבולית. קיימת מחלוקת בתחום האם יש לסווג את הניאנדרטלים כמין נפרד מספיינס, או כתת-מין בתוך המין ספיינס. דנ"א שמוצה ממאובני ניאנדרטלים בשיטות פלאוגנטיות מאשר כי הם התפצלו מהשושלת שהובילה לאנושות המודרנית לפני כמה מאות אלפי שנים, אך מגלה גם עדויות לשיעור נמוך של רביית כלאיים ביניהם לבין האדם המודרני בתקופה מאוחרת יותר (ראו בסעיף הבא). אוכלוסיות אדם נכחדות נוספות שהתקיימו בו-זמנית עם האדם המודרני הן האדם הדניסובי בסיביר (תאריך ידוע אחרון לפני כ-40 אלף שנה), הומו פלורסיינסיס באיי סונדה (תאריך ידוע אחרון לפני כ-50 אלף שנה), והומו ארקטוס בדרום-מזרח אסיה (תיארוכים אחרונים לפני כ-50 אלף שנה). גם באפריקה נראה שאוכלוסיות ספיינס ארכאי התקיימו זמן רב לצד אוכלוסיות מודרניות בהופעתן, ושלדי אדם עם תכונות ארכאיות התגלו שם עד תקופה של כ-15 אלף שנה לפני זמננו. מאובני אדם הזהים אנטומית לבני אדם בני-ימינו נקראים במינוח המדעי המקובל הומו ספיינס מודרני אנטומית, ולעיתים מוגדרים במינוח הטקסונומי כתת-המין "הומו ספיינס ספיינס" (Homo sapiens sapiens). המאובנים העתיקים ביותר שסווגו כך התגלו באתר אומו קיביש בדרום אתיופיה, ותוארכו בשיטה הרדיומטרית ארגון-ארגון לגיל של כ-190 אלף שנה לפני זמננו. בהשוואה לניאנדרטלים וספיינס ארכאי, התכונות האנטומיות המציינות את האדם המודרני הן: בנוסף לעדות המאובנים, העדויות הגנטיות מרצפי הגנום של אנשים ברחבי העולם, ולאחרונה אף עדויות פלאוגנטיות מגנומים שמוצו מתוך מאובני אדם, מצביעות אף הן על מקורה של האנושות המודרנית ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה. מאובני האדם המודרני הקדומים ביותר מחוץ לאפריקה נמצאו בארץ ישראל, במערת מיסְלִיָּה (כ-194 עד 177 אלפי שנים לפני זמננו), וכן במערת הגדי ובמערת הקפיצה (כ-120 עד 90 אלפי שנים לפני זמננו). ייתכן שמאובנים אלו מייצגים שלבים ראשונים של הגירת האדם המודרני מחוץ לאפריקה, שהותירו עדויות גנטיות מסוימות. בתקופה מאוחרת יותר (לפני כ-60 עד 40 אלף שנה) נמצאו בישראל בעיקר מאובני ניאנדרטלים. לפני כ-60 עד 50 אלף שנה החלה הגירה נרחבת של האדם המודרני אל מחוץ לאפריקה, אשר יצרה את האנושות בת-זמננו. ממצאים משלימים מצביעים על האפשרות שאירוע אקלימי יצר "פרוזדור אקלימי", לפני כמה עשרות אלפי שנים, והזדמנות זו אפשרה לאדם המודרני לנדוד באופן נרחב הלאה מאפריקה. אחת הדוגמאות הקדומות ביותר לגל הנדידה המאוחר היא הגולגולת ממערת מנות בישראל שגילה כ-55 אלף שנה. על פי הממצאים הגנטיים וממצאי המאובנים נראה כי בני אדם מודרניים הגיעו לאוסטרליה לפני כ-60 אלף שנה, לאירופה לפני כ-40 אלף שנה ולאמריקה לפני כ-17 אלף שנה. הגירה בסירות לאיי הים התיכון, לאיי פולינזיה באוקיינוס השקט ולמדגסקר באוקיינוס ההודי התרחשה לפני אלפי שנים בלבד. בתקופת היציאה מאפריקה נעלמו האוכלוסיות האחרונות של בני אדם ארכאיים, ולכן יש חוקרים הסבורים שהם הושמדו על ידי הפולשים המודרניים. עם זאת, בשנים האחרונות מחקר פלאוגנטי של הגנום הניאנדרטלי והגנום הדניסובי מעיד על שיעור נמוך של רביית כלאיים פורייה בין האוכלוסיות הפולשות והארכאיות. כתוצאה מכך לכל בני האדם בני-ימינו ממוצא אסייתי, אירופאי או אמריקאי יש אחוז קטן של אבות קדמונים ניאנדרטלים, ולילידי גינאה החדשה ואוסטרליה יש בנוסף גם אחוז קטן של אבות קדמונים דניסובים. סביר להניח שבאופן דומה גם לאפריקאים בני זמננו אחוז קטן של אבות קדמונים ארכאיים מאפריקה, אף כי קשה לוודא זאת משום שעדיין לא מוצו גנומים עתיקים ממאובנים ארכאיים באפריקה. אבולוציה ממשיכה להתרחש בבני אדם גם בימינו, אם כי קשה להבחין בה בפעולה משום שהשתלטות מוטציה חדשה על האוכלוסייה אורכת בדרך כלל אלפי שנים. נמצאו ראיות שקצב האבולוציה האנושית אף הואץ בעשרות אלפי השנים האחרונות, כתוצאה מן הגידול באוכלוסייה המגדיל את מספר המוטציות החדשות המופיעות בה. ברירה טבעית במשך אלפי השנים האחרונות מסייעת להסתגלות של בני אדם לאורח חיים חקלאי, למשל מוטציות המאפשרות למבוגרים לעכל את סוכר החלב השתלטו בברירה טבעית על מרבית האוכלוסייה של חברות אנושיות המגדלות בהמות חלב, אך בחברות אנושיות שאינן צורכות מוצרי חלב אין למוטציות אלו יתרון ברירה, ושם הן עדיין נדירות. באופן דומה, מוטציות שכפול הגדילו את מספר העותקים של הגן לעיכול עמילן משניים בלבד – המספר הנפוץ אצל ציידים-לקטים בני ימינו, וגם אצל בני אדם פרהיסטוריים וקופי אדם – לכ-8 עותקים בממוצע אצל בני אדם בחברות חקלאיות הניזונים מצמחים מבויתים עתירי עמילן דוגמת חיטה, אורז ותפוח אדמה. פרהיסטוריה המונח פרהיסטוריה מתייחס לתולדות האדם ותרבותו בתקופה שקדמה להמצאת הכתב ולתיעוד המאורעות. נהוג לפתוח אותה בהופעת הסוג אדם וכלי האבן המסותתים הראשונים, כ-3.3 מיליון שנה לפני זמננו במזרח אפריקה. התקופה הפרהיסטורית מסתיימת לפני כמה אלפי עד מאות שנים עם תחילת השימוש בכתב (בתקופות שונות במקומות שונים בעולם). לפיכך, התקופה הפרהיסטורית מכסה את הרוב המכריע של תולדות האנושות, ממנו אין כל תיעוד כתוב. מקור המידע החשוב ביותר על התקופה הוא ממצאים ארכאולוגיים, בעיקר כלים מאבן, מעצם ומחרס, שרידי מבנים ואשפת מזון של האדם, וכן שרידי שלד מאובנים של האדם עצמו. חלוקת הפרהיסטוריה האנושית משתנה ממקום למקום. באזור המזרח התיכון, אירואסיה וצפון אפריקה מקובל להבחין בין תקופת האבן לתקופות בהן החל עיבוד המתכת, כמו התקופה הכלקוליתית בקדמת אסיה ובדרום אירופה, ותקופות הברונזה והברזל[י"ט]. בתוך תקופת האבן מקובלת החלוקה לתקופה הפלאוליתית, בה בני האדם היו נוודים וקיימו אורח חיים של ציידים-לקטים, והתקופה הנאוליתית, בה החל ייצור המזון (ביות צמחים וחיות משק) והתיישבות בכפרי קבע חקלאיים. המעבר מהשלב הפלאוליתי לשלב הנאוליתי אירע (בהדרגה) בסביבות 11,500 שנים לפני זמננו בסהר הפורה, וכאלף עד 5,000 שנים מאוחר יותר בדרום ומזרח אסיה, צפון אפריקה ואירופה. ייצור המזון, עליו מתבססת הציוויליזציה האנושית, הגיע לאזורים אחרים רק במהלך אלפיים השנים האחרונות (למשל לדרום אפריקה), ולאזורים אחרים, כאוסטרליה, לא הגיע כלל עד העת החדשה. במאה ה-20 ובמאה ה-21 עדיין מתקיימים בכמה אזורים נידחים בעולם קומץ של שבטי אדם החיים ללא כתב וחרושת מתכת, וחלקם אף ללא חקלאות, ומתוך המחקר האנתרופולוגי שלהם ניתן להסיק על אורח החיים בתקופות פרהיסטוריות. זוהי התקופה הפרהיסטורית הקדומה והארוכה ביותר, ומקובל להגדירה החל מהעדויות הראשונות לכלי אבן מסותתים, כ-3.3 מיליון שנה ועד כ-250 אלף שנה לפני זמננו. האתרים הארכאולוגיים האופייניים לה שייכים לתרבות האולדובאית, המתאפיינת בסיתות נתזים פשוטים ומקצצים, ולאחריה לתרבות האשלית, המאופיינת בסיתות מוקפד יותר של אבני יד וטיפוסי כלים תקניים אחרים. תרבויות אלה נוצרו בידי מיני אדם שקדמו למין האנושי המודרני, בעיקר הומו הביליס באפריקה והומו ארקטוס שהתפשט גם למזרח התיכון, דרום-אירופה ודרום ומזרח-אסיה. לפני כ-600 אלף שנה, מאובני האדם המסווגים לראשונה על ידי חוקרים מסוימים כ"הומו ספיינס ארכאי", ועל ידי חוקרים אחרים כמין בפני עצמו הומו היידלברגנסיס, עדיין מקושרים עם כלי אבן מהתרבות האשלית ומתרבויות דומות. עדויות לשימוש קבוע באש נעשות נפוצות רק לקראת סוף התקופה הפלאוליתית התחתונה, ועדויות משכנעות לקבורה, לפולחן ולאומנות נעדרות ממנה כמעט לחלוטין. מקובל להגדיר תקופה זו מ-250 אלף ועד כ-45 אלף שנים לפני זמננו, בעיקר על פי השימוש הנרחב בתרבות המוסטרית ובתרבויות דומות לסיתות כלי צור דקים ומתוחכמים מכלי האבן האשלים. בתרבויות אלו השתמשו בתקופה זו בני אדם מודרניים מבחינה אנטומית, שהופיעו באפריקה לפני כ-200 אלף שנה, אך גם הניאנדרטלים במזרח התיכון, במרכז אסיה ובאירופה. בתקופה הפלאוליתית התיכונה שלטו בני אדם באש וצדו פרסתנים גדולים כעניין שבשגרה. עם זאת, קיים ויכוח בין חוקרים אם בני אדם אלו כבר היו מודרניים לחלוטין מבחינה קוגניטיבית, שכן עדויות לקבורה מכוונת וטקסית, לשימוש בצבע ולייצור חרוזים לקישוט הן עדיין נדירות מאוד בתקופה זו. במהלך תקופה זו נדד לראשונה האדם במספרים גדולים אל מחוץ לאפריקה, והתפשט בהדרגה אל אסיה ובמידה מסוימת גם אל יבשות נוספות. תקופה זו מתאפיינת בתרבויות חומריות דוגמת התרבות האוריניאקית, שייצרו כלים משוכללים מאבן ואף מחומרים נוספים כגון עצם וקרן, וכן חרוזים משיני בעלי חיים, פריטי אומנות מגולפים בכישרון וציורי מערות מרהיבי-עין. בני אדם מודרניים אנטומית היגרו מאפריקה והשתלטו בהדרגה על כל יבשות העולם (פרט לאנטארקטיקה), תוך דחיקת רגליהן של אוכלוסיות אדם ארכאיות כמו הניאנדרטלים, או הטמעתן לתוך האוכלוסיות המודרניות. האדם המודרני גם יישב אזורים שלא הייתה בהם מקודם נוכחות אנושית כלשהי: הגירה לגינאה החדשה ולאוסטרליה החלה ככל הנראה כבר לפני כ-45 אלף שנה, ולמרות המפלס הנמוך של פני-הים באותה תקופה חייבה טכנולוגיה כלשהי של סירות או רפסודות לחציית מצרי ים ברוחב עשרות קילומטרים. ההגירה מסיביר לאמריקה הצפונית דרך ברינגיה, גשר יבשתי שחיבר באותה תקופה את מצר ברינג, החלה ככל הנראה לפני כ-17 אלף שנה, ולאחר כשלושת אלפי שנים נוספות התפשטו המהגרים עד קצה הדרומי של אמריקה הדרומית. הישגים מעין אלו מצביעים על כך שבני-האדם בתקופה הפלאוליתית העליונה כבר היו מודרניים לחלוטין ביכולותיהם, בעלי שפה מורכבת, תודעה וכישורי מחייה וטכנולוגיה זהים לאלו של ציידים-לקטים בני-ימינו. לפני כ-12 אלפי שנים החלו חברות אדם רבות לעבור בהדרגה מאורח-חיים המבוסס על ציד ולקט לאורח-חיים המבוסס על חקלאות. הסיבה העיקרית לשינוי זה הייתה ככל הנראה תמורה באקלים הגלובלי: סיום עידן הקרח של הפליסטוקן שהביא לעליית הטמפרטורות ומפלס פני הים, ולהעלמות רבים מהקרחונים שכיסו את צפון אירואסיה ואמריקה. בעלי-חיים רבים ששימשו כמזון לאדם התמעטו, או אף נכחדו לחלוטין עקב תמורות האקלים וציד אינטנסיבי. מצד שני, במקומות רבים אִפשר האקלים החם והיבש יעילות מוגברת בגידול דגנים, אך גם כפה התיישבות לצד מקורות מים. המהפכה החלה בכמה מוקדים בלתי-תלויים ברחבי העולם – באזור הסהר הפורה בשנים 9,500 עד 8,500 לפנה"ס, אך באזורים אחרים, כגון מערב אפריקה ויבשת אמריקה, רק מאוחר הרבה יותר, בשנים 4,000 עד 3,000 לפנה"ס. המהפכה התבססה על ביות מספר קטן יחסית של מיני בעלי חיים וצמחים, אשר שינו במשך הדורות את הפיזיולוגיה שלהם ואת התנהגותם בתהליך השבחה, מכוון או בלתי-מכוון, באמצעות ברירה מלאכותית, עד כי רבים מהם שונים כיום מאוד מאבותיהם הפראיים. הזאב המצוי יוצא-דופן בכך שביותו החל עוד לפני המהפכה הנאוליתית, וממנו הושבחו הגזעים הרבים של כלב הבית. מינים נוספים ושונים זה מזה בויתו באזורים גאוגרפיים שונים: באזור הסהר הפורה בויתו החיטה והשעורה כצמחי זרעים למאכל, וכן עז הבר (שהפכה לעז הבית), בקר הבר (שהפך לבקר הבית), כבש המופלון (שהפך לכבש הבית) והערוד (שהפך לחמור הבית) כבהמות למאכל, חלב, צמר ועבודה. בערבות מרכז אסיה בוית סוס הבר (שהפך לסוס הבית) בעיקר לצורך עבודה ותחבורה, אך גם למאכל ולחלב. במזרח אסיה בוית צמח האורז, באמריקה המרכזית התירס, ובאמריקה הדרומית תפוח האדמה. מרבית החוקרים כיום מגדירים את המהפכה הנאוליתית כאחת ההתפתחויות החשובות ביותר בתולדות המין האנושי, שכן היא אִפשרה לראשונה ייצור ואגירת כמויות גדולות של מזון ומוצרי יסוד אחרים, והודות לכך גם מגורי קבע, עיור וניהול של קהיליות, מוסדות, ומיזמים גדולים. יכולת ארגון ותכנון לטווח ארוך התפתחה בכפרים ובערים לצורך משימות כמו תיחום חלקות שדה, הקצאת מי השקיה ותזמון הגידולים החקלאיים עם תחזית עונות השנה. במקביל לישובי קבע של איכרים הופיעו חברות חקלאיות של רועים נוודים, שביססו את כלכלתם על רעיית בהמות בית דוגמת עזים, סוסים, גמלים ואף איילי צפון, בעיקר באזורי ערבה ומדבר שחונים מדי לגידולים חקלאיים. השתלטות על מאגרי מזון, אדמה פורייה, מקורות מים ואזורי מרעה הפכה מניע עיקרי לפשיטות, למלחמות ולנדידות עמים, במיוחד בעיתות מחסור ורעב, למשל כתוצאה מבצורת, והביאה להקמת צבאות ולביצור ערים בחומות. חברות ציידים-לקטים עדיין המשיכו להתקיים, אך לעיתים קרובות נדחקו בלחץ החברות החקלאיות הגדולות והמאורגנות יותר לאזורים שבהם קשה היה לקיים חקלאות, כגון יערות עבותים, מדבריות שחונים או ערבות קרח. היסטוריה המונח היסטוריה מתייחס לחקר תולדות האדם על פי תיעוד המאורעות, ולכן גיל ההיסטוריה כגילו של הכְּתב. בסין סמלים שגולפו על שריון צבים תוארכו לתקופה של 6600 שנה לפנה"ס, אך הכתב הידוע הראשון שנעשה בו שימוש נרחב מתועד מ-3500 לפנה"ס לערך, והוא כתב היתדות של שומר העתיקה, שנחקק על לוחות חרס. מלכים העסיקו סופרים שיתעדו את תקופת מלכותם; כובשים טבעו מטבעות ותחריטים כדי להנציח את כיבושיהם. באופן מסורתי מחולקת ההיסטוריה לשלוש תקופות[כ]: בעזרת הכתב הוקמו ערי-מדינה ואף האימפריות הראשונות, בעיקר בעמקי הנהרות הגדולים: שומר והאימפריה האכדית בעמקי הפרת והחידקל; מצרים העתיקה בעמק הנילוס; תרבות עמק האינדוס בהודו; המדינות הסיניות הראשונות בעמקי הנהר הצהוב ונהר היאנגצה; האולמקים והמאיה במרכז אמריקה. ציוויליזציות אלו היו מבודדות זו מזו באופן חלקי או לחלוטין, עקב מגבלות התחבורה ביבשה ובים, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות שונות. סירות וספינות קטנות, מוּנָעות במשוטים ובמפרשים פשוטים, אִפשרו שֵׁיט חופים ואִכלוס נרחב של איים הסמוכים ליבשת, דוגמת איי הים התיכון, איי יפן והאיים הקריביים, אך לא היו מסוגלות לצלוח אוקיינוסים נרחבים, ורק האימפריות העשירות ביותר היו בעלות יכולת לסלול דרכים ציבוריות שהאיצו את התעבורה כמה מונים, ולאחר המצאת הגלגל גם הכפילו פי כמה וכמה את משקל המטען שניתן היה לשנע. רובה הגדול של האוכלוסייה הורכב מחקלאים שעסקו בייצור מזון, אך בערים בעיקר הופיעו גם מעמדות של בעלי מלאכה שונים, סוחרים, חיילים, פקידי ממשל וכוהני דת. המצאת שיטות מתקדמות יותר ויותר לעיבוד מתכות הייתה מפתח עיקרי לקידום טכנולוגיות חקלאות, מלאכה ובנייה. לפיכך נוהגים היסטוריונים לחלק את העת העתיקה במרבית חלקי העולם הישן לתקופת הברונזה ולתקופת הברזל. אך באמריקה, באוסטרליה ובאוקיאניה לא השתמשו כלל בברונזה או בברזל, וחלקים מאפריקה נכנסו לתקופת הברזל בלי לעבור דרך שלב הברונזה. לחופי הים התיכון, התקופה הקלאסית נחשבת למבשרת תרבות המערב. באירופה מקובל לפתוח את ימי הביניים במאה החמישית לספירה בנפילת האימפריה הרומית המערבית בעקבות הגירות נרחבות של עמים. תפיסת ימי הביניים כעידן של אפלה ושקיעה משקפת בעיקר נקודת מבט של היסטוריונים אירופים, בעוד שבמזרח התיכון, בהודו, בסין, באפריקה ובאמריקה קמו בתקופה זו ציוויליזציות ואימפריות גדולות ומפותחות כמו אלו של העת העתיקה. ציוויליזציות אלו עדיין נבזזו ונכבשו מדי פעם על ידי שבטים ועמים בשוליהן, בעיקר רועים נוודים רוכבי סוסים מן הערבות של מרכז אסיה, אך בדרך-כלל הטמיעו את גלי הפלישה תוך דור או שניים. בין דרום ומזרח אסיה לבין אירופה, צפון ומזרח אפריקה התקיימו קשרי מסחר רופפים בים וביבשה, שבנוסף לתבלינים ולמשי הפיצו גם חידושים טכנולוגים כמו שיטת הספירה העשרונית, הדפוס, ואבק השרפה, ולעיתים קרובות גם מגפות דוגמת המוות השחור. באוקיאניה, ספנים פולינזים יישבו את איי הוואי וניו זילנד, ובאוקיינוס ההודי יישבו ספנים מאינדונזיה את מדגסקר. אך אמריקה, אוסטרליה ודרום אפריקה נותרו מנותקות מהעולם הישן. באמריקה המרכזית והדרומית צמחו אימפריות המאיה, האצטקים והאינקה, ובאפריקה גאנה ומאלי, אך שבטים קטנים באזורים מבודדים המשיכו להתקיים על ציד ולקט, לעיתים בתוספת חקלאות פשוטה. את העת החדשה מקובל לפתוח בעידן התגליות האירופי במאה ה-16, אשר הוליך בסופו של דבר ליצירת קשר בין כל הציוויליזציות של האנושות, וכתוצאה מכך לעידן הגלובליזציה הכלכלית, התרבותית והפוליטית. השיטה המדעית והמהפכה התעשייתית פותחו בתחילה בעיקר באירופה, ואִפשרו עיור נרחב ומעבר של מרבית האוכלוסייה מחקלאות לתעשייה ולמתן שירותים. התפתחויות אלו העניקו למדינות אירופה יתרונות טכנולוגים וכלכליים שאִפשרו לחלקן להשתלט על שטחים נרחבים בשאר היבשות, להתיישב בהם ולהשליט בהם את תרבות המערב, בתהליך האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי, אף כי תהליך זה נבלם בהדרגה עם סגירת הפער על ידי מדינות העולם השלישי. תנועות לאומיות זכו להצלחה גדולה, עד כי הממשל על כל השטחים המיושבים בכדור הארץ התחלק בין מדינות לאום שונות. ההתקדמות המדעית, הטכנולוגית והרפואית הביאה לעלייה ברמת החיים ולהארכת תוחלת החיים בעשרות שנים, בעיקר כתוצאה מירידה חדה בתמותת תינוקות, ועקב כך להכפלה של אוכלוסיית האנושות מדי כמה עשרות שנים. הלאומיות והגלובליזציה גררו גם עימותים גלובליים בין מדינות החל מן המאה ה-18, שהגיעו לשיאם בשתי מלחמות עולם במאה ה-20. פסיכולוגיה הנפש (במובנה המדעי של המילה, באנגלית mind) היא אוסף של תפקודים ותהליכים קוגניטיביים הכוללים מודעות, חשיבה, למידה, זיכרון, רגש ועוד. פסיכולוגיה היא התחום המדעי העוסק בחקר נפש האדם, ומדעי המוח חוקרים את הנפש כתולדה של תהליך עצבי המתרחש במוח. הבעיה הפסיכופיזית בפילוסופיה של הנפש עוסקת בשאלת היחס שבין הגוף והנפש. בני אדם מחשיבים את עצמם כעליונים על בעלי-החיים ברבים מהיבטי הנפש, ואף כייחודיים בכל עולם החי[כ"א]. אמנם ייתכן שרבות מתכונות נפש האדם קיימות באופן כלשהו גם בבעלי-חיים, אך זהו נושא קשה למחקר משום שהחוקר האנושי אינו מודע לנפש יצורים אחרים באופן הבלתי-אמצעי שבו הוא מודע לנפשו שלו, ומשום שבעלי-חיים אינם יכולים לדווח על הנעשה בנפשם באותו אופן שבני אדם יכולים לעשות זאת. נושאים רבים בפסיכולוגיה נחקרו בעיקר בתרבות המערב, ולכן לעיתים קרובות נזנחה השאלה אילו תכונות פסיכולוגיות הן "אוניברסליות" לכל חברות האדם ואילו אופייניות לתרבויות מסוימות בלבד. מצב זה החל להשתנות בעקבות פרסום הספר "אוניברסלים אנושיים" ובו רשימה של מאפיינים המשותפים לכל תרבויות האדם על סמך סקירה מקפת של מאמרי אנתרופולוגים. כיום ידועות מאות תכונות המשותפות לכל תרבויות האדם, ורבות אחרות שמשותפות לכמעט כל תרבויות האדם. פסיכולוגיה בין תרבותית היא התחום העוסק בחקר התנהגות ונפש האדם על פני תרבויות שונות. למשל, אהבה רומנטית נחשבה זמן רב למאפיין של תרבות המערב, אך מחקר ב-166 תרבויות ברחבי העולם מצא עדות לאהבה רומנטית בהתנהגות ובפולקלור של כמעט כולן[כ"ב]. לעומת זאת, הנשיקה הרומנטית פה-אל-פה נהוגה רק במיעוט מתוך התרבויות שנבדקו[כ"ג]. מודעות עצמית היא יכולת האדם לבחינה והתבוננות של נפש עצמו: מחשבותיו, צרכיו ופעולותיו. מבחן זיהוי עצמי במראה משמש לעיתים במחקר כראיה לקיומה של מודעות עצמית. תינוקות אדם מתייחסים בתחילה לבבואתם במראה כאל אדם אחר, אך בגיל 18 חודשים בממוצע הם לומדים לזהות בה את עצמם[כ"ד]. נושא קרוב הוא התאוריה של הנפש – היכולת להבין ולפרש את נפשם של בני אדם ויצורים אחרים, ולייחס להם רגשות, מחשבות, כוונות ואמונות משלהם. ניסויים פסיכולוגים מראים שילדי אדם מתרבויות שונות מפתחים בגיל ארבע עד חמש שנים את היכולת לייחס לבני אדם אחרים אמונות שונות מאלו של עצמם. היכולת למודעות עצמית והבנת נפש הזולת מאפשרות לבני אדם לחזות את התנהגותם שלהם והתנהגות יצורים אחרים בסיטואציות שונות, ועל כן מהווה יתרון בקיום יחסים חברתיים תקינים. למשיכה מינית בין בני אדם יש תפקודים חברתיים חשובים בנוסף להזדווגות עצמה – היא עשויה לסייע ביצירת אינטימיות וקשרים רגשיים עמוקים, אשר בתורם מסייעים לבניית משפחה יציבה, ובאופן זה תורמים לגידול ילדים ואף נכדים. הנטייה המינית הנפוצה באדם היא הטרוסקסואליות – משיכה של זכרים לנקבות ונקבות לזכרים, או מונוסקסואליות באופן כללי, אף כי בסדרת מחקרים שערך אלפרד קינסי בשנות ה-40 וה-50 נמצא שאחוזים משמעותיים של בוגרים באוכלוסייה "הגיבו" מינית לבני שני המינים, כך שלבני-אדם רבים יש נטייה מינית בקשת הביסקסואלית (שלבים 1–5 בסולם קינסי). המחקרים בוצעו כשנטיות להט"ביות נחשבו בעיני הרוב לסטייה. מאז שנות ה-60 העולם בכלל והעולם המערבי בפרט מקבל יותר ויותר את הקהילה הגאה, כך שייתכן שהנתונים במחקרים של קינסי לגבי משיכה מינית לא מדויקים ונמוכים מהמציאות. לפי מחקרים מן השנים האחרונות, בין 8.8% ל-27% מן האוכלוסייה האמריקנית הבוגרת, כתלות בשיטת הבדיקה, מדווחים על ניסיון מיני כלשהו או על משיכה מינית כלשהי לבני המגדר שלהם. כמו אצל בני-האדם, גם אצל פרימטים קרובים[כ"ה] נטיות מיניות הומוסקסואליות וביסקסואליות אינן נדירות. תרבות תרבות היא מכלול המנהגים, הכישורים, הידע, האמונות, הערכים, ותפיסת העולם שהאדם רוכש בתוקף היותו חלק מהחברה. אנתרופולוגיה הוא התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית. כאשר מסבירים תכונות והתנהגות של בני אדם מקובל להבדיל בין סיבות ביולוגיות, העוברות בתורשה או בדרכים אפיגנטיות, לבין סיבות תרבותיות, הנלמדות מהסביבה והחברה. אך בפועל, מרבית תכונות האדם נקבעות על ידי פעולת גומלין מורכבת בין סיבות ביולוגיות ותרבותיות. למשל, דיבור והבנת שפה סימבולית משוכללת היא ככל הנראה יכולת ביולוגית ייחודית לבני אדם המתאפשרת על ידי מוחם הגדול, ואף על ידי אזורי מוח ייחודיים כמו אזור ורניקה ואזור ברוקה, אך כל ילד לומד את השפה המדוברת בתרבות שבה הוא חי, ולא ילמד שפה כלל באם לא ייחשף אליה. עם התפשטות האדם בתקופות פרהיסטוריות לרחבי יבשות כדור הארץ, חברות בני אדם לעיתים קרובות היו מבודדות זו מזו למשך תקופות ארוכות, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות וציוויליזציות רבות ושונות. בדוגמה המוכרת ביותר, אוכלוסיות יבשת אמריקה היו מבודדות כמעט לחלוטין מאוכלוסיות העולם הישן למשך כ-13 אלף שנה עד לגילוי אמריקה בתחילת העת החדשה[כ"ו]. במשך תקופה זו הן הגיעו באופן בלתי-תלוי להשגים תרבותיים מקבילים אבל שונים מהשגי העולם הישן, כמו חקלאות המבוססת על ביות הצמחים ובעלי-החיים המקומיים ביבשת אמריקה, פיתוח צורות כתב הירוגליפי ייחודיות משלהן, לוח שנה מבוסס תצפיות אסטרונומיות, ומתמטיקה הכוללת את מושג ה-אפס. לעומת זאת הן לא פיתחו טכנולוגיות ברונזה וברזל ולא השתמשו בגלגל. בעת החדשה, טכנולוגיות תחבורה ותקשורת הביאו לגלובליזציה תרבותית של האנושות המודרנית, אך להבדלים בין תרבויות מקומיות יש עדיין עוצמה רבה[כ"ז]. תרבויות שונות התפתחו בקצב שונה בתקופות שונות, למשל חלקן המשיכו לחיות בשבטים קטנים המתקיימים על ציד ולקט בלבד, בעוד שאחרות הקימו חקלאות, תעשייה וארגונים נרחבים. חוקרים והוגי דעות במהלך ההיסטוריה לעיתים ניסו להסביר הבדלים כאלו בעליונותן הביולוגית של תרבויות שהם החשיבו כמתקדמות יותר. אך בני אדם מתרבויות "נחשלות" לעיתים קרובות מסתגלים לחיים בתרבויות ה"מתקדמות" תוך מספר דורות, מה שמקשה מאוד על הסברים גנטיים ותורשתיים. גישה אחרת מסבירה הבדלים כאלו באילוצים מקומיים, כמו חסרון בעלי-חיים מתאימים לביות באזורים מסוימים בעולם. חקר הביולוגיה האנושית עדיין לא גילה תכונות גנטיות, אנטומיות או פיזיולוגיות העשויות להסביר באופן ביולוגי עליונות של תרבויות מסוימות על אחרות. למרות ההבדלים הרבים, תכונות תרבותיות מסוימות הן אוניברסליות ומופיעות בצורות שונות בכל החברות האנושיות בימינו. לערכים רבים בנושא שפה ובלשנות, ראו פורטל הבלשנות. שפה סמלית היא דרך תקשורת ייחודית לאדם, ולדעת רבים היכולת המגדירה אותו כאדם וסוד הצלחתו כמין[כ"ח]. שפה מבוססת על מערכת סמלים מורכבת בעלת חוקיות, המאפשרת לקודד ולארגן מידע בעל משמעויות רבות ומגוונות. הסמלים עשויים להיות מקודדים כאותות קוליים, כמו בשפת דיבור; כסמלים גרפיים כמו בכתיבה; כמחוות גוף כמו בשפת סימנים, או אף כאותות חשמליים המועברים ומפוענחים על ידי מכשירים שונים, כגון מחשבים. בהתאם לכך, הקליטה של השפה מתייחסת להבנה של מסרים, ויכולה להיעשות בשמיעה או בקריאה. בלשנות היא התחום העוסק בחקר השפה והשימוש בה. סמנטיקה היא הענף המתמקד בחקר המשמעות של השפה. כ-7,000 שפות טבעיות שונות מדוברות כיום על ידי בני אדם[כ"ט]. השפות הנפוצות ביותר כשפת אם הן סינית מנדרינית (13.22%), ספרדית (4.88%) ואנגלית (4.68%). בלשנים מסווגים שפות טבעיות למשפחות, כאשר השפות בתוך כל משפחה מפגינות דמיון ברור זו לזו, ובדרך-כלל מדוברות על ידי קבוצות אתניות הקרובות גאוגרפית זו לזו. לעיתים אף ניתן לשחזר את השפה האם של שפות המשפחה על אף שחדלה להתקיים כשפה מדוברת עוד לפני המצאת הכתב, למשל את הפרוטו-שמית, השפה האם של כל השפות השמיות. ואולם שפות מתפתחות ומשתנות במהירות רבה מכדי לשחזר את השפה האם המשותפת של משפחות שונות, למשל את האם המשותפת של הפרוטו-שמית ושל הפרוטו-הודו-אירופית, ולכן בלשנים היסטוריים עדיין לא הצליחו להראות שכל השפות בעולם מקורן בשפה-אם אחת בלבד. כל השפות הטבעיות המוכרות הן שפות משוכללות, העושות שימוש במשפטים המורכבים ממילים באמצעות חוקי תחביר[ל]. באופן כללי, אפילו שפותיהם של שבטי הציידים-לקטים ה"פרימיטיבים" ביותר מורכבות לא פחות מהשפות המדוברות בתרבויות חקלאיות ותעשייתיות[ל"א]. כל בני-האדם רוכשים שפת דיבור אחת לפחות בינקותם ובילדותם המוקדמת, בגיל שנה עד שש שנים לערך. הם קולטים את השפות המדוברות בסביבתם הקרובה, בדרך-כלל ללא צורך בהוראה מיוחדת ובלי מאמץ נראה לעין, תוך מעבר בין אותם שלבים של רכישת שפה. בני אדם מסוגלים ללמוד שפות נוספות גם בבגרותם, אך בגיל זה הלימוד דורש מהם מאמץ רב, ולעיתים קרובות הם אינם רוכשים באופן מלא את המבטא והתחביר של השפות החדשות. קושי בהבנה הדדית הוא בין הסיבות העיקריות לחוסר שיתוף פעולה, לעוינות ואף לאלימות בין חברות אנושיות הדוברות שפות שונות. בדוגמה טיפוסית, בני יוון העתיקה ורומא העתיקה התייחסו לדוברי שפות אחרות בכינוי הגנאי הלעגני "ברברים", מצלול המדמה דיבור בשפה בלתי-מובנת (בדומה ל"ברבור", "גרגור" או "גמגום"). לערכים רבים בנושא טכנולוגיה, ראו פורטל הטכנולוגיה. ישנם בעלי-חיים נוספים פרט לאדם המשתמשים בכלים וכמה מהם אף משנים את סביבתם, כגון הבונה המקים סכרים. אצל שימפנזים נמצאו מסורות שימוש בכלים המועברות מדור לדור באמצעות חיקוי, כך שבכל קהילייה מתגבשת תרבות טכנולוגית שונה מאלו שבקהיליות אחרות. ואולם התרבות הטכנולוגית הועלתה לרמה שונה לחלוטין בסוג האדם. למשל, רק בני אדם משתמשים תכופות בכלי אחד על מנת לייצר כלי אחר, ורק בני אדם מדריכים את חבריהם וצאצאיהם באופן יזום ומאורגן בשימוש בכלים. מיני אדם אחרים קדמו לאדם הנבון בסיתות כלי אבן (לפני לפחות 3.3 מיליון שנה) ובשימוש באש (לפני לפחות 800 אלף שנה), והוא ככל הנראה ירש מהם טכנולוגיות אלו מייד עם הופעתו, אך פיתח ושיכלל אותן בתקופה הפלאוליתית העליונה (ראו בפרק הפרהיסטוריה). המהפכה הנאוליתית התבססה על טכנולוגיות חקלאיות כמו השקייה, חרישה ודישה (ראו בפרק המהפכה הנאוליתית). טכנולוגיות לעיבוד חומרים עומדות בבסיס הטכנולוגיה האנושית. כלים ממתכות שונות, חרס וזכוכית החליפו בתפקידים רבים את כלי האבן והעץ של התקופה הפלאוליתית (ראו בפרק ההיסטוריה). על-מנת לבודד ולהגן על עצמם מאיתני הטבע, בני אדם פיתחו טכנולוגיות בנייה מעץ, אבן, לבני חימר ובטון, וטכנולוגיות לבוש, בתחילה מעור ופרווה, ולאחר מכן ארוג מסיבים טווּיים, טבעיים כמו צמר, פשתן וכותנה, ולבסוף גם סיבים סינתטיים. לאורך הפרהיסטוריה, מקור האנרגיה היחידי כמעט שעמד לרשות האדם לצורך ביצוע עבודה היו שריריו. במהפכה הנאוליתית, ביות בקר, סוסים וחיות-בית אחרות אִפשר לרתום גם את כוח השרירים שלהם לתחבורה, לעבודות שדה ולבנייה, וכן פותחו שיטות מוגבלות לניצול אנרגיית מים, כמו טחנת מים ואנרגיית רוח, כמו בטכנולוגיית השייט באמצעות מפרש. כבר בעת העתיקה הכפיל האדם את כוח השרירים שלו ושל חיות הבית בעזרת מכונות פשוטות, אך רק בעת החדשה המהפכה התעשייתית הביאה להפקה נרחבת של אנרגיה כימית לצורך ביצוע עבודה באמצעות מנועים, וכן לאגירה והולכה של אנרגיה באמצעות טכנולוגיית חשמל. תחום מרכזי של הטכנולוגיה האנושית עוסק במידע – קידודו, תיעודו ועיבודו. שיטות כתב הירוגליפי פותחו באופן בלתי-תלוי בסהר הפורה ובדרום אמריקה, ואִפשרו ניהול ארגונים אנושיים גדולים ואף הקמת אימפריות. כתב אלפביתי הקל מאוד על לימוד הקריאה, וסייע להגדיל את שיעורי האוריינות ממיעוט זעיר של לבלרים מומחים בראשית ההיסטוריה למרבית האוכלוסייה ברוב החברות האנושיות בימינו. המצאת הספרה אפס והשיטה העשרונית תלויית המיקום לציון מספרים שיפרה מאוד את ביצועם של חישובים אריתמטיים. המצאת הדפוס המודרני ייעלה בסדרי גודל הפצת ספרים, עיתונים ומסמכים אחרים, ואִפשרה את המהפכה הטכנולוגית והמדעית בתרבות המערב בעת החדשה. המְצאוֹת הטלגרף, הטלפון, הרדיו, הטלוויזיה, המחשב ורשת האינטרנט חוללו מהפכה בחיים ובמדע של המאה ה-20 וה-21. התועלת מהשיפור בטכנולוגיה היא שיפור באיכות החיים על כל גווניה: העלאת תוחלת החיים בייחוד על ידי ירידה בתמותת תינוקות, ועלייה באיכות הרפואה, המזון, ההגיינה והדיור. חלוקתם הביולוגית של בני אדם לשני זוויגים – נקבות וזכרים – משתקפת גם בהבדלים תרבותיים בין מגדרי הנשים והגברים. תרבויות אנושיות רבות מייחסות להם מאפיינים ותפקידי מגדר שונים, כגון זהות מגדרית, מעמד חוקי, עיסוקים, תכונות אופי וסגנון לבוש שונה. בפרט, בכל החברות נשים נוטות יותר לעסוק בטיפול בילדים, בעוד שגברים נוטים יותר לעסוק בתפקידים קשים פיזית, מסוכנים או ציבוריים. כמעט כל החברות האנושיות הידועות הן פטריארכליות לפחות במידה מסוימת, ומעמד הגברים בהן גבוה בממוצע ממעמד הנשים, אף כי נשים מסוימות מצליחות לעיתים להגיע למעמד הגבוה ביותר[ל"ב]. בתרבות המערב במאות השנים האחרונות, אידיאלים פמיניסטיים הוליכו למאבק בעד שוויון הזדמנויות ונגד אפליית נשים. כל החברות האנושיות מתארגנות בהתבסס על קשרי משפחה, כאלו המבוססים על קרבת דם, כמו בין אדם לצאצאיו, וכאלו המבוססים על קשר שאינו קשר דם כגון נישואין או אימוץ. במרבית החברות קיימים ערכים ומוסכמות שונים אשר מגדירים, על פי יחסי השְּׁאֵרוּת בין בני אדם, את תחומי האחריות שלהם ואת הדרישות החברתיות המצופות מהם. למשל, כמעט תמיד מצופה מהאם לטפל בילדיה ומהאב לפרנס את האם וילדיהם המשותפים. קשרי שארות לעיתים קרובות מגדירים קבוצות השתייכות על פי מוצא משותף, כמו קלאנים, שבטים, ואף קבוצות אתניות שלמות או עמים. קשרי נישואין לעיתים יוצרים בריתות בין קבוצות השתייכות שונות. בנוסף, כמעט בכל החברות יש יחסי שארות הנחשבים כקרובים מכדי לאפשר נישואין, ויחסי מין בין שארים כאלו ייתפסו כגילוי עריות. בני אדם תכופות מתארגנים בקבוצות אתניות הגדולות בהרבה ממשפחות. סיבות נפוצות להגדרת קבוצה אתנית הן מוצא והיסטוריה משותפים, שפה משותפת, תרבות משותפת, דת משותפת וזהות לאומית. הגדרות ומאפיינים אתניים לעיתים קרובות מוצדקים באמצעות סיפרים (נראטיבים) משותפים, המחזקים את תחושות הזהות וההשתייכות של בני אדם לקבוצות האתניות שלהם. עמים וקבוצות אתניות בדרך-כלל מקבילים לארגונים פוליטיים ברמות שונות, כמו ערי-מדינה, מדינות ואומות. לערכים רבים בנושאי ממשל, ראו פורטל מדע המדינה. אפילו חברות קטנות יחסית של בני אדם הן מורכבות מכדי שיוכל פרט יחיד כלשהו למשול בהן לבדו, ולפיכך הן מצריכות מערכת מסועפת של בריתות והבנות לחלוקת הכוח הנקראת פוליטיקה. יתר-על-כן, חברות אנושיות רבות הן גדולות מכדי שיוכל מי מחבריהן להכיר ולזכור את כל שאר החברים, ולפיכך נוצר צורך במיסוד של תפקידים, ארגונים ונורמות חברתיות. במדינות, ממשל ניתן להגדרה כאמצעי הפוליטי לחוקק ולאכוף חוקים, ולצורך אכיפה זו הוקמו מוסדות ציבוריים כמו משפט ומשטרה. במשך הפרהיסטוריה וההיסטוריה הופיעו שיטות ממשל רבות ושונות בארגונים אנושיים. שבטים קטנים של ציידים-לקטים בדרך-כלל חיים במשטר שוויוני יחסית, מפני שאין להם יישובי קבע וחקלאות, שמאפשרים לצבור רכוש רב ולאגור מזון בהיקף גדול. כפרים בחברות חקלאיות בדרך-כלל מונהגים על ידי מועצה של ראשי המשפחות, הבוחרים אדם אחד או יותר לעמוד בראשם. קואליציות גדולות יותר של שבטים או כפרים לעיתים מתאחדות תחת משטר צ'יף, ערי-מדינה ומדינות תחת מונרכיות, ומספר מדינות עשויות להתאגד יחד בבריתות, אימפריות ופדרציות. שליטים ואנשים בעמדות כוח נוטים לצבור זכויות, השפעה ורכוש, ולעיתים קרובות להוריש אותם לצאצאיהם או לקרובי משפחה אחרים, תהליך המוביל ליצירת מונרכיה העוברת בירושה ואצולה מצד אחד, ומעמדות עניים ואף משועבדים מצד שני. על-מנת להגביל ולבקר את כוחם של שליטים ומוסדות שלטון, ולשמור על זכויות בסיסיות לכל אדם, פותחו שיטות ממשל דמוקרטיות ורפובליקניות. ממשלים סוציאליסטיים וקומוניסטיים ומוסדות רווחה מפעילים מנגנונים ציבוריים שונים, דוגמת מסים, לחלוקה מחדש של משאבים בחברה. לערכים רבים בנושאי מסחר וכלכלה, ראו פורטל הכלכלה. מסחר הוא חליפין-מרצון של סחורות ושל שירותים. המנגנון שמאפשר את המסחר נקרא שוק. כלכלה היא הענף במדעי החברה העוסק ברכוש ובמסחר בו. בחברות ציידים-לקטים ובחברות חקלאיות קדומות, המסחר היה סחר חליפין, כלומר החלפה ישירה של סחורות ושל שירותים, והשוק היה מקום פיזי שבו התנהל מסחר, לעיתים בימי יריד. המסחר אִפשר לבני אדם להתמחות בעיסוקים שונים, ובאופן זה לחלק את העבודה ביניהם ביעילות רבה יותר. מסחר בין קהיליות עודד יחסי שלום ביניהן, וכתוצאה מכך גם החלפת ידע והפריה הדדית בין השקפות עולם שונות. עדויות ארכאולוגיות מצביעות על סחר חליפין באבן צור ובזכוכית געשית כבר בתקופה הפלאוליתית. המהפכה הנאוליתית הגדילה מאוד את עודפי המזון וצבירת הרכוש בקהיליות אדם, וכן שיפרה את אמצעי התובלה. נתיבי מסחר בינלאומי ידועים לראשונה מן האלף השלישי לפנה"ס, כאשר שומרים ממסופוטמיה סחרו עם תרבות עמק האינדוס בהודו. במהלך ההיסטוריה פותחו אמצעי-חליפין שונים, כגון כסף (במטבעות, בשטרות ניר או באמצעים אחרים) ואשראי, אשר קידמו מאוד את יעילות המסחר הודות לאפשרות להפריד את פעולת הקנייה מפעולת המכירה ומקבלת שכר. על פי סברה מקובלת, צורות הכתב הראשונות התפתח ממערכות סימנים מוסכמות ששימשו לניהול חשבונות ולתיעוד בעלות ועסקאות. בעת החדשה ובייחוד מאז המהפכה התעשייתית, מהירותה של הקידמה הטכנולוגית והמדעית אפשרה גם סחר בינלאומי גלובלי נרחב, צמיחה כלכלית מהירה, הגדלה ניכרת באשראי להשקעה ביוזמות חדשות, ושיפור עצום ברמת החיים: בשנת 1500 היה התוצר הלאומי הגולמי לנפש בעולם שווה-ערך ל-550 דולר, ובראשית המאה ה-21 הוא עומד על 8,800 דולר. לערכים רבים בנושאי דתות, ראו פורטל הדת. בממצאים ארכאולוגיים בני למעלה מ-100 אלף שנה ממערת הגדי ומערת קפזה בישראל, כמו גם במערות שיושבו בידי האדם הניאנדרטלי באותה תקופה, ניתן לזהות לראשונה סימני קבורה טקסית מלווה במנחות קבורה, הרומזים על אמונה בחיים שלאחר המוות. צלמיות וציורי סלע מן התרבות האוריניאקית, לפני כ-30 אלף שנה, מתארים נשים שופעות גוף אשר ייתכן שהיו אלות פיריון, ויצורים שחציים אדם וחציים חיה, דוגמת הארי-אדם ממערת שטאדל, המצביעים על אמונה בעל-טבעי. דת היא סוג של התארגנות חברתית ותרבותית אשר כוללת מערכת של אמונות והשקפות עולם המקשרות את האדם לרוחניות או לעקרונות מוסריים מחייבים. דתות רבות כוללות סמלים, פולחנים וכתבי קודש המיועדים להסביר את הדרך בה נוצרו החיים והיקום, ואת משמעותם. אנימיזם – האמונה בנשמות של חיות ואף של חפצים דוממים – נפוצה כיום אצל ילדים קטנים, וכן בתרבויות ציידים-לקטים. פוליתאיזם היא אמונה בריבוי אלים שהייתה נפוצה בתרבות המערב בימי-קדם, וגם כיום בדתות מזרח שונות כמו שינטו והינדואיזם. המונותאיזם – אמונה באלוהים אחד ויחיד – השתרש בתרבות המערב בעיקר עם הופעת הדתות האברהמיות: היהדות, הנצרות והאסלאם. דתות אחרות כגון קונפוציאניזם, זן בודהיזם וטאואיזם מדגישות פילוסופיה ודרך-חיים יותר מאשר אמונה באלים מסוימים. כל חברות האדם מתאפיינות במסורות מוסכמות של נורמות, מנהגים, גבולות ואיסורים לצורת ההתנהגות הראויה. בני אדם נוטים לגמול לנשמעים לנורמות החברתיות ולהעניש את החורגים מהן. ההבדלים בין הנורמות של חברות אדם ברחבי העולם מעידים על כך שהן מתעצבות ומועברות באופן תרבותי, אך לרבות מהן עשוי להיות גם בסיס ביולוגי. נורמות חברתיות מושרשות עמוק בחשיבתם ובמנהגיהם של בני אדם, ומעצבות את רגשותיהם והתנהגותם הפרטית אפילו בהיעדר גמול, עונש או השלכות חברתיות כלשהן. התגבשות נורמות למערכת סדורה של ערכים וכללים נקראת מוסר. בחברות אדם גדולות וממוסדות, גם חלק מהנורמות והמוסר ממוסד בחוק, שעברה עליו מוענשת כפשע. חברות אדם רבות מקדשות את המוסר והחוק, ומייחסות להם מקור וצידוק נעלים – אלוהיים, טבעיים או אידאולוגיים. לנושאים וערכים רבים בנושאי אומנות, ראו פורטל האומנות. אֳמָנוּת במובנו הרחב של המונח מתייחס ליצירה ולעיצוב של חפצים ופעילויות למען יופים או הרגשות שהם מעוררים, בנוסף או אף ללא תועלת חומרית כלשהי. רמזים ראשונים לחוש אסתטי ניתן למצוא כבר בעיצוב הסימטרי המוקפד של אבני יד מן התרבות האשלית שקדמו לאדם הנבון בלמעלה ממיליון שנה. תכשיטים לקישוט, בעיקר צדפים ושיני חיות מחוררים, מתגלים החל מהתקופה הפלאוליתית התיכונה, אך עדיין נדירים ביותר. רק החל בתקופה הפלאוליתית העליונה מתגלות בממצא הארכאולוגי מספר רב של יצירות אמנות פרהיסטורית מובהקות, כמו ציורי המערות ותגליפים המתארים בכישרון ובדיוק רב בעלי-חיים שונים; מאותה תקופה התגלו גם חלילים מגולפים מעצם המעידים על ביטוי מוזיקלי. אמנות נחשבת לצורת ביטוי אנושית אוניברסלית, וכל קהילייה אנושית כיום עוסקת בה באופן כלשהו. בין צורות האמנות המוכרות ניתן למנות את האמנויות החזותיות והפלסטיות: ציור, פיסול ואדריכלות; אמנויות הבמה כגון מוזיקה, תיאטרון, ריקוד; וספרות כגון שירה וסיפורת. פיתוח טכנולוגיות חדשניות אִפשר גם סוגי אמנות חדשים, כמו צילום וקולנוע. יכולת מיוחדת באֻמָּנוּת, מלאכת-יד או פעילות אחרת שיש לה שימוש מעשי, כגון קדרות, בישול או לחימה, עשויה להתעלות בעיני אנשים מסוימים לדרגת אמנות. צורות רבות של אמנות הן אופייניות מאוד לתרבות, לתקופה ולחברה שבהן נוצרו, ואנשים מתרבויות אחרות מתקשים להעריכן ללא הכרות עם הרקע וההקשר המתאימים; למשל הגשת תה, קיפול נייר ושליפת חרב עשויות להיות צורות אמנות בתרבות היפנית. אמנות ממלאת תפקיד מרכזי בפעילויות ובתרבויות אנושיות. פולקלור שימש לאיחוד קהיליות אנושיות סביב סיפרים ומיתוסים מוכרים שהועברו מדור לדור. צורות שונות של אמנות משמשות לעורר רגשות, לבטא עמדות וליצור הזדהות בקהל אנשים, לעיתים בשירות מטרות שונות כמו בטקסים לאומיים, צבאיים או דתיים, לעיתים לצורך חינוך, בידור, או משיכה מינית ורומנטית, ולעיתים רק לצורך ביטוי אישי של האָמָּן היוצר. אמנים משתמשים באמנות כדי להפגין את היצירתיות שלהם ואת מיומנותם הווירטואוזית בכלים, בסגנון או בסוגה שבהם התמחו. יצירות מופת מסוימות זוכות להערכה ולהערצה כה רבות, עד כי לא ניתן עוד לרכוש אותן בכסף, הן מוצגות רק במוסדות ובאירועים מיוחדים, ונחשבות על ידי אנשים רבים כפסגת הישגי האנושות. אלימות היא התנהגות כוחנית הפוגעת בבני אדם וביצורים אחרים, לעיתים עד כדי גרימה למותם. להתנהגות אלימה בבני אדם יש מאפיינים ביולוגיים שנמצאו גם אצל בעלי חיים, כמו נטייה להיכנס למצב הפיזיולוגי המוכר במונח הילחם או ברח. עם זאת, התנהגות אלימה בבני אדם מושפעת מאוד מתרבותם. בני אדם הם כמעט היחידים בעולם החי[ל"ג] אשר מתכננים, בונים, מתאמנים ומשתמשים בכלי נשק – מכשירים ייעודיים לפגיעה בבני אדם וביצורים אחרים. כלי נשק עמדו לעיתים קרובות בחזית הפיתוח הטכנולוגי, למשל הקשת הייתה בין המכשירים הראשונים שאצרו ושחררו אנרגיה אלסטית; טכנולוגיות להפקה וחישול ברונזה, ברזל ופלדה פותחו במידה רבה לייצור נשק קר ושריון גוף; כלי ירייה מבוססי אבק שרפה היו השימוש הנפוץ הראשון שהמיר אנרגיית בעירה לביצוע עבודה מכנית; והפצצה הגרעינית הייתה השימוש הראשון לאנרגיה גרעינית. אלימות פיזית נגד בני אדם אחרים משמשת להשגת רווח חומרי, לענישה, להבעת רגשות, ליישוב סכסוכים וחילוקי דעות, ואף כשעשוע סדיסטי. הלגיטימיות החברתית והתרבותית של אלימות תלויה בהקשר שלה. מאז ימי הביניים עברו חברות אנושיות רבות תהליך מתועד של תירבות, וכיום מדינות רבות בעולם מוקיעות ומגנות אלימות, מחוקקות חוקים ומקבלות תקנות בינלאומיות כנגדה. אך גם בחברות כאלו אלימות נתפסת במקרים מסוימים כלגיטימית, בעיקר כאשר מדובר בהגנה עצמית או בארגונים רשמיים של משטרה וצבא שהוסמכו על ידי הממשל לאכוף את שלטונו וחוקיו. בדומה למרבית צורות ההתנהגות של בני אדם, גם האלימות שלהם לעיתים מאורגנת בקבוצות גדולות. מלחמה היא מאבק אלים וחמוש בין ארגונים אנושיים גדולים, לרוב עמים, שבטים או מדינות, המנוהל במטרה להכניע את הצד שכנגד, להכתיב לו דרישות שונות, לשלוט בטריטוריה ובאוכלוסייה שלו, ובמקרים קיצוניים אף להשמידו כליל. ניסיון מכוון ומאורגן להשמיד קבוצה חברתית מובחנת, כגון לאומית, אתנית או דתית, נקרא רצח עם. במחצית הראשונה של המאה ה-20 הגיע מספר ההרוגים במלחמות לשיא של עשרות מיליונים, בעיקר במלחמות העולם הראשונה והשנייה. אולם תקופה זו גם התאפיינה בגידול מהיר של אוכלוסיית העולם: כאשר מתייחסים למספר ההרוגים כאחוז מתוך האוכלוסייה או מכלל מקרי המוות, ניתן להעריך כי לאורך ההיסטוריה הייתה ירידה הדרגתית בשיעורי פשע אלים ומלחמה, ועשרות השנים האחרונות הן מן השלוות הידועות בהיסטוריה. תרבויות אנושיות עוסקות באופן מאורגן בחקר העולם, בחיפוש אחר תבניות וסדירויות במציאות, באגירת ידע ובארגונו, בהכללה שלו לעקרונות מופשטים ואוניברסליים, ובהנחלתו לדורות הבאים. המתמטיקה התפתחה ממנייה, חישוב, מדידה והתווית צורות גאומטריות, ומטרתה בניית הכללות מופשטות וכלליות יותר ויותר, כמו מספרים מסוגים שונים. תרבויות חקלאיות עתיקות, כמו תרבויות שומר ומצרים העתיקה, השתמשו במתמטיקה כבר לפני למעלה מ-5,000 שנים כדי לעקוב אחר עונות השנה, לתכנן מבני ענק ולערוך חישובי מס ומסחר. במקביל התפתחה הפילוסופיה לחקר ביקורתי של מושגי יסוד בהכרה האנושית, כמו קיום, מציאות, היגיון, וסיבתיות. הלוגיקה, שהתפתחה בעיקר ביוון העתיקה, היא שיטה מסודרת להיסק מתוך ידע קיים באמצעות אינדוקציה ודדוקציה. עד העת החדשה לא הייתה הבחנה ברורה בין מדע לבין תחומים מטאפיזיים כמו מיתוס, דת, פילוסופיה, ופסאודו-מדע[ל"ד]. השיטה המדעית פותחה לבחינה מסודרת של השערות על ידי עימותן עם תוצאות ניסויים מדעיים ותצפיות, ולניסוח חוקי טבע ותאוריות מדעיות. הצלחתה הגדולה הובילה למהפכה המדעית, העומדת בבסיס ההתקדמות הטכנולוגית והרפואית המואצת של האנושות במאות השנים האחרונות[ל"ה]. מדע האסטרונומיה חוקר את היקום, הפיזיקה והכימיה חומרים ואנרגיה, והגאולוגיה את מבנה ותולדות כדור הארץ. מדעי החיים חוקרים את החיים, את מבנה הגוף והמוח ואת הרפואה. במאות השנים האחרונות התפתחו גם מדעי הרוח, כמו היסטוריה, ארכאולוגיה, אנתרופולוגיה ולינגוויסטיקה, ומדעי החברה כמו פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה ומדע המדינה. האדם בתרבות סיפורים על מוצא האדם מהווים חלק חשוב במרבית דתות העולם, במיתוסים ובפולקלור של עמים שונים. ביהדות ובנצרות, על פי הכתוב בספר בראשית, האל ברא את הגבר והאישה הראשונים בצלמו. הוא יצר את האדם מאדמה ו"נפח באפיו נשמת חיים". גם באסלאם ישנו תיאור דומה, שבו האדם נוצר מחימר ולאחר נתינת צורה לו נפח בו האל מנשמתו. בריאת בני האדם הראשונים מאדמה, בוץ או חימר היא מוטיב נפוץ במיתולוגיות של עמים שונים. האל הבורא במיתולוגיה המלגשית ראה את בתו מפסלת בובות קטנות מחימר, והן מצאו חן בעיניו כל כך שהוא נפח בהן רוח חיים. במיתולוגיה העתיקה ביותר המוכרת כיום - המיתולוגיה השומרית - האל אנכי לש את בני האדם הראשונים מחימר בעת שהיה שיכור, ובכך מוסברות חולשותיו וצרותיו הרבות של המין האנושי. לא תמיד הגבר הוא שנברא ראשון – בכמה גרסאות של המיתולוגיה המאורית האל טאנה לש קודם את האישה הראשונה מחימר אדום. במיתולוגיות אחרות בני אדם נבראו מחומרים שונים, למשל הבוראים במיתולוגיה המלנזית ובמיתולוגיה הנורדית יצרו את בני האדם הראשונים מעצים, והבורא במיתולוגיה של סמואה יצר אותם מתולעים. באפוס הבריאה הבבלי אנומה אליש, האלים שניצחו את האלה תיאמת יצרו את האדם מגופתו של בנה הענק. במיתולוגיה של האפאצ'ים האל האקטקין ברא את בעלי-החיים מחימר, והם ביקשו ממנו לברוא יצור נוסף אשר יגן עליהם למקרה שהאל ינטוש את העולם. האל ברא את האדם הראשון בצלמו מחומרים שאספו החיות השונות – הדם מאוכרה אדומה, העצמות מסלעים, העור מאלמוגים וכדומה, ונשף בו רוח חיים. בסוג אחר של סיפורי בריאה, בני האדם הראשונים לא עוצבו בדקדקנות אלא צמחו מתוך יסוד ראשוני או אלוהי. במיתולוגיה המצרית, האלים הילדים, שו אל האוויר ותפנות אלת הערפל והלחות הלכו לאיבוד בטיול. אתום אביהם, האל הבורא, דאג להם ושלח את עינו רואת-הכול כדי לחפש אחריהם. כששבו הביתה, התרגש אתום והחל לבכות משמחה. דמעותיו טפטפו על האדמה והפכו לבני האדם הראשונים. מיתולוגיות רבות מספרות על בריאת האדם במספר שלבים, שכן האלים הבוראים נוטים להתחרט ולהשמיד את ניסיונותיהם המוקדמים, תכופות באמצעות מבול או אסונות טבע דומים. במיתולוגיה של האינקה, האל הבורא ויראקוצ'ה ברא תחילה עולם ללא שמש, ירח וכוכבים. הוא גילף באבן יצורים ענקיים, אך החליט להרוס אותם כיוון שחשש מפניהם. במקומם הוא יצר בני אדם, אך כעבור מספר שנים השמיד גם אותם כיוון ששכחו אותו. אחרי החורבן הגדול, ניגש ויראקוצ'ה שוב למלאכה, והפעם, קודם ליצירת האדם, הוא ברא אור, שמש, ירח וכוכבים. שוב גילף בני אדם מתוך הסלע, והפעם הוסיף גם בעלי חיים. לאחר הבריאה, הצהיר ויראקוצ'ה בפני בני האדם שהוא האל הבורא שיש לעבדו לנצח, ונעלם אל תוך הים. לאורך ההיסטוריה עסקו תרבויות אנושיות, יצירות אומנות וספרות, תאולוגים, אידאולוגים, פילוסופים ואנשי מדע בשאלות עמוקות בדבר טבע האדם, מקומו בעולם ומשמעות קיומו. דתות ומיתולוגיות נוטות לתפיסה תאוצנטרית שבה תכלית האדם הוא לעבוד את האלוהות (יחידה או מרובה) שבראה אותו, ומנגד התפתחו תפיסות אנתרופוצנטריות המעמידות את האדם במרכז[ל"ו], ואף מציגות אותו כמי שעיצב את האל בדמותו[ל"ז]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים, אך גם כנחות מהאל. בקהלת נאמר כי "מותר האדם מן הבהמה אין", אך לפי ספר בראשית האדם נבדל מכל החיות בכך שנברא "בצלם אלוהים". שאלת יכולתו של האדם לעלות לדרגת אל, למשל לזכות בחיי אלמוות, העסיקה אפוסים עתיקים כעלילות גילגמש. מותר האדם ומשמעות קיומו נידונו באריכות בפילוסופיה ובספרות, ובעיקר לנוכח תגליות המדע המודרני כי האדם הוא מין של אורגניזם אשר התפתח ממיני אורגניזמים אחרים, על כוכב לכת שאין לו ייחוד ברור, במקום לא-מיוחד בתוך יקום עצום בגודלו ועתיק מאוד. ייחודו של האדם ביקום הוא נושא הדיון הפילוסופי-קוסמולוגי בין העיקרון הקופרניקני ועקרון הממוצעות לבין העיקרון האנתרופי. שאלתו המפורסמת של המלט: "להיות, או לא להיות" מבטאת את הדילמה האקזיסטנציאליסטית: מדוע על האדם לבחור בחיים ולא במוות? אפלטון טען כי מהות האדם ומטרתו היא ללמוד ולדעת, אריסטו גרס כי מהות האדם היא השאיפה אל הטוב; זרם הנהנתנות היווני קבע כי המטרה של האדם היא עונג ואושר; הרמב"ם קבע כי תכלית האדם היא השגת האל כפי יכולת האדם לדעת אותו; ז'אן-ז'אק רוסו טען כי מהות האדם ומשמעות קיומו היא הגשמת את הפוטנציאל הטמון בו; ואריך פרום טען כי האהבה היא התשובה העיקרית לבעיית הקיום האנושי. שאלה נוספת החוזרת ביצירות ספרותיות ובדיונים פילוסופים ותאולוגיים היא באיזו מידה יש לאדם בחירה חופשית בעיצוב גורלו, או האם גורל זה מוכתב מראש על ידי האלוהות, על ידי כוחות היקום או על ידי טבעו של האדם. ביצירות אפיות כמו האיליאדה והאודיסיאה, ובטרגדיות דוגמת אדיפוס המלך, אפילו גורלם של שליטים, גיבורים ואנשי מופת נקבע מראש, ולעיתים מוכרע על ידי פגם טרגי באופיים, אך ניתנת להם בחירה באופן שבו הם נושאים גורל זה. בהינדואיזם, כמתואר למשל בבהגווד גיטא, נפוצה התפיסה שלכל אדם יועד גורל ומקום בחברה שאין לחרוג מהם, אך המקבלים את גורלם בתבונה יזכו לקארמה ולגורל טוב יותר בגלגול הבא. הדרך ("דהרמה" או "דאו") להשתחרר ממחזור הגלגולים ולהגיע להארה היא נושא מרכזי בפילוסופיות מזרחיות. שאלה נפוצה שלישית לגבי טבע האדם היא באיזו מידה הוא טוב מיסודו או רע מיסודו[ל"ח]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים בהיותו בעל דעת ויכולת בחירה מוסרית להכריע בין טוב לרע[ל"ט]. יצירות ספרותיות רבות עוסקות בהתחבטות הגיבורים והכרעתם בדילמות מוסריות הרות גורל[מ]. מקורו של הרוע על פי תפיסות נפוצות יכול להיות ביצר הרע, בחטא קדמון[מ"א], בכוח על-טבעי משחית דוגמת אהרימן בזורואסטריות או השטן, סמאל ואשמדאי בדתות אברהמיות, או בכוחות טבע עוורים. המדע חוקר את שאלת התורשה מול סביבה – באיזו מידה נקבע טבע האדם מלידה ובאיזו מידה הוא נלמד מהסביבה והחינוך, ונתון לבחירה ללא פנייה אל הטבע. ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/מבצע_אוברלורד] \| [TOKENS: 30450]
תוכן עניינים המערכה בנורמנדי גרמניה הנאצית גרמניה הנאצית ארצות הברית הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת קנדה צרפת החופשית אוסטרליה אוסטרליה ניו זילנד ניו זילנד הולנד הולנד נורווגיה נורווגיה פולין צבא בלגיה החופשית צ'כוסלובקיה יוון גרמניה הנאצית גרד פון רונדשטט (פיקוד מערב) גרמניה הנאצית ארווין רומל (קבוצת ארמיות B) גרמניה הנאצית גינתר פון קלוגה גרמניה הנאצית ולטר מודל גרמניה הנאצית פרידריך דולמן גרמניה הנאצית פאול האוסר גרמניה הנאצית לאו גייר פון שוופנבורג גרמניה הנאצית היינריך אברבאך דווייט אייזנהאואר (מפקד כוחות בעלות הברית באירופה) הממלכה המאוחדת ברנרד מונטגומרי הממלכה המאוחדת מיילס דמפסי ארצות הברית עומר בראדלי ארצות הברית קורטני הודג'ס ארצות הברית ג'ורג' פטון קנדה הארי קריראר גרמניה הנאצית קבוצת ארמיות B גרמניה הנאצית הארמייה השביעית גרמניה הנאצית קבוצת הפאנצר מערב הממלכה המאוחדת קבוצת הארמיות ה-21 הממלכה המאוחדת הארמייה השנייה ארצות הברית הארמייה הראשונה ארצות הברית הארמייה השלישית קנדה הארמייה הראשונה המערכה על חצי האי נורמנדי (שם קוד: מבצע אוברלורד; באנגלית: Operation Overlord) הייתה מערכה צבאית מכריעה, אשר התחוללה בחבל נורמנדי בצרפת, בין צבאות בעלות הברית המערביות לבין צבא גרמניה הנאצית במסגרת החזית המערבית במלחמת העולם השנייה. המערכה החלה ב-6 ביוני 1944, לאחר נחיתת צבאות בעלות הברית בחופי נורמנדי, וארכה כחודשיים וחצי. במהלך המערכה ספגו כוחות בעלות הברית אבדות כבדות, אך בסופה הם הצליחו לכתר ולהשמיד את מרבית כוחות הצבא הגרמני בנורמנדי. תבוסת הכוחות הגרמניים בנורמנדי, ביחד עם נחיתת כוחות בעלות הברית בדרום צרפת (מבצע דרגון), שברו את התנגדות הכוחות הגרמניים על אדמת צרפת, וגרמו לנסיגה מהירה של שרידיהם לכיוון גרמניה. עד ראשית ספטמבר 1944, פחות משבועיים לאחר השלמת חיסול כיס פאלז (22 באוגוסט), שחררו כוחות בעלות הברית כמעט את כל שטח צרפת ובלגיה. מקובל לחלק את המערכה בנורמנדי לשני שלבים עיקריים : בשלב הראשון (6 ביוני-25 ביולי) התקדמו כוחות בעלות הברית באיטיות רבה מראש הגשר שלהם מול התנגדות גרמנית עיקשת ומיומנת. שלב זה התאפיין ברובו בלוחמה סטטית, וקצב ההתקדמות של כוחות בעלות הברית לא עלה על קילומטרים בודדים ביום. בשלב השני (25 ביולי-25 באוגוסט), לאחר הבקעת מערך ההגנה הגרמני בגזרה המערבית של החזית בנורמנדי והפריצה החוצה מחבל נורמנדי במסגרת מבצע קוברה, התקדמו הכוחות האמריקאים במהירות וכיתרו את הכוחות הגרמניים בנורמנדי מכיוון דרום, בסיוע התקדמות של הכוחות הבריטיים והקנדיים מאזור העיר קן צפונה. שלב זה התאפיין במעבר למלחמת תנועה, ובסופו הושמדו מרבית הכוחות הגרמניים, שכותרו בכיס פאלז, ושרידיהם נסוגו לנהר הסן, לאחר שאיבדו כמעט את כל ציודם הכבד. רקע: הפלישה לנורמנדי ב-6 ביוני 1944, לאחר שנים של תכנון והכנות מדוקדקות, נחתו כוחות בעלות הברית בחופים הצפוניים של חצי האי נורמנדי, במטרה לשחרר את צרפת וארצות השפלה, ולפלוש לגרמניה מכיוון מערב. למבצע הנחיתה קדם מבצע הטעיה והונאה מתוחכם ועצום ממדים (מבצע פורטיטיוד), שנועד להטעות את הפיקוד הגרמני ביחס לאזור בו תתבצע פלישת בעלות הברית, ולשכנע אותו שהנחיתה בנורמנדי איננה הפלישה האמיתית, אלא מבצע הטעיה. המטרה הייתה לרתק כוחות גרמניים גדולים ככל האפשר, למשך כמה שיותר זמן, להגנה על אזורים בהם לא נועדה להתבצע הפלישה, ובכך להקל על הנחיתה בחופי נורמנדי, ולעכב ככל האפשר את הזרמת העתודות הגרמניות לאזור נורמנדי לאחר הפלישה. מבצע הנחיתה כלל מספר מרכיבים עיקריים : ארמדה ימית, שכללה אלפי כלי שיט ונחתות, נועדה להוביל את הכוחות הנוחתים ליעדיהם, לאבטח את מעבר השיירה הימית, להפגיז את ביצורי החוף הגרמניים, ולהעביר אספקה ותגבורות לכוחות הנוחתים לאחר ביסוס ראשי הגשר על אדמת צרפת. במסגרת השלב האווירי של המבצע, נועדו למעלה מעשרת אלפים מטוסים (מטוסי קרב, מטוסי תקיפה ומפציצים) להעניק סיוע אווירי לכוחות הנוחתים, לבודד את אזור המערכה ולתקוף כוחות עתודה ותגבורות גרמניות, כדי למנוע מהם להפריע למבצע הנחיתה, כל זאת לאחר שבעלות הברית השיגו עליונות אווירית כמעט מוחלטת בשמי צרפת בחודשים שקדמו לפלישה לנורמנדי. על חיילות האוויר של בעלות הברית הוטלה גם המשימה לאבטח ארמדה אווירית, שנועדה להוביל שלוש דיוויזיות מוטסות ומוצנחות (שתיים אמריקניות ואחת בריטית) לנורמנדי. הכוחות המוטסים, שיונחתו ביעדיהם בלילה לפני יום הנחיתה, נועדו להגן על ראשי הגשר המיועדים מפני התקפות נגד גרמניות, לכבוש יעדים חיוניים בסמוך להם, כדי להקל על הפריצה החוצה מראשי הגשר, להטעות את הפיקוד הגרמני ולזרוע בלבול ובהלה בקרב כוחות האויב בנורמנדי. כוחות הקרקע, שנועדו לבצע את הנחיתות בחופי נורמנדי, כללו יחידות מארבעה קורפוסים של בעלות הברית, שמנו למעלה מ-130 אלף חיילים במסגרת חמש דיוויזיות. כוחות אלו נועדו לנחות בגזרה ברוחב כ-65 קילומטרים, בין שפך נהר אורן במזרח, לחוף המזרחי של חצי האי קוטנטן במערב, להבקיע את החומה האטלנטית הגרמנית, ולבסס חמישה ראשי גשר בחופי נורמנדי. בליל 5/6 ביוני 1944 בוצע השלב הראשון של הפלישה לנורמנדי, מבצע מוטס במסגרתו הוצנחו והונחתו למעלה מ-23 אלף צנחנים אמריקניים ובריטיים על אדמת צרפת, סמוך לחופי הנחיתה המיועדים. הגל הראשון של הדיוויזיות המוטסות הוצנח על יעדיו ממאות מטוסי תובלה לאחר חצות הלילה. כוחות אלו תוגברו מספר שעות לאחר מכן באמצעות מאות דאונים נושאי גייסות וציוד כבד. המבצע המוטס הצליח להשיג חלק גדול מיעדיו, ולזרוע מבוכה ובלבול בקרב הגייסות והפיקוד הגרמני בחצי האי נורמנדי, במחיר אבדות כבדות בקרב הכוחות המוטסים. הדיוויזיה המוטסת הבריטית השישית הצליחה להשיג את כל יעדיה, והשתלטה על השטח שבין נהר אורן ותעלת קן לבין נהר דיב, כדי להגן על האגף המזרחי של ראש הגשר המיועד מפני התקפות נגד גרמניות. שתי הדיוויזיות המוטסות האמריקניות (ה-82 וה-101), שהונחתו סמוך לחופים, בהם נועדו לנחות הכוחות האמריקניים, באגף המערבי של ראש הגשר, נחלו הצלחה פחותה, במחיר אבדות כבדות יותר. תנאי מזג אוויר קשים ואש נ"מ גרמנית עזה גרמו לכך, שהצנחנים האמריקניים פוזרו על פני שטח רחב, ונחתו במקרים רבים במרחק רב מיעדיהם. למרות זאת הצליחו שתי הדיוויזיות להשיג חלק ניכר מיעדיהן, ולאבטח חלק מהיציאות מראשי הגשר האמריקניים המיועדים. אולם הם לא הצליחו להשתלט על הגשרים על נהר מרדרה, ולהשמיד את הגשרים על נהר דוב, ולכן הגזרה המערבית של ראש הגשר המיועד נותרה פגיעה להתקפות נגד גרמניות. במהלך יום הפלישה ובימים שלאחר מכן מילאו הצנחנים תפקיד חשוב בהגנה על ראשי הגשר מפני התקפות נגד גרמניות מקומיות. ב-6 ביוני עם שחר נפתח השלב השני של הפלישה, מבצע הנחיתה האמפיבית בחופי נורמנדי, בהפגזה כבדה שהנחיתו אוניות מערכה וספינות מלחמה של בעלות הברית על ביצורי החוף הגרמניים בחופי הנחיתה המיועדים. בשעה 06:30 החלו שתי דיוויזיות אמריקניות מתוגברות מהארמייה הראשונה לנחות בשני קטעי חוף, שקיבלו את שמות הקוד חוף יוטה וחוף אומהה. הנחיתה בחוף יוטה, חוף הנחיתה המערבי ביותר בתוכנית הפלישה, נתקלה בהתנגדות גרמנית מועטה, ועד תום יום הפלישה הצליחו הכוחות הנוחתים לבסס ראש גשר בעומק כ-7 קילומטרים במחיר אבדות קלות. אולם הנחיתה בקטע החוף המזרחי יותר, חוף אומהה, לא נחלה הצלחה דומה, ונתקלה בקשיים רבים. קטע חוף זה היה מבוצר היטב, ושורת כשלים וטעויות גרמו לכך, שהריכוך הארטילרי והאווירי של מערך ההגנה הגרמני לא היה יעיל, וכמעט לא גרם נזק למגינים. כתוצאה מכך, גלי הנחיתה הראשונים ספגו אבדות כבדות מאוד ורותקו למקומם בקו החוף. הפיקוד האמריקאי שקל בשלב מסוים להפסיק את מבצע הנחיתה בחוף, אך בסופו של דבר הצליחו הכוחות הנוחתים להתאושש ולשתק בהדרגה את אש ביצורי החוף הגרמניים, בזכות שילוב של נחישות, יוזמה מקומית של מפקדים זוטרים וסיוע ארטילרי של תותחי הצי. עד תום יום הפלישה הצליחו הכוחות הנוחתים בחוף אומהה לאבטח ראש גשר מוצק בעומק כ-2.5 קילומטרים, אולם הקשיים בהם נתקלה הנחיתה בחוף זה גרמו לכך, שנותר פער רחב בין שני ראשי הגשר האמריקניים, ובין המאחז האמריקני בחוף אומהה לבין חוף גולד, ראש הגשר הבריטי המערבי ביותר בחוף נורמנדי. בחלק המזרחי של ראש הגשר המתוכנן של כוחות בעלות הברית בנורמנדי, באזור שבין באייה לבין שפך נהר אורן, נחתו שלוש דיוויזיות בריטיות וקנדיות, מתוגברות ביחידות שריון וקומנדו, מהארמייה הבריטית השנייה בשלושה קטעי חוף, שקיבלו את שמות הקוד חוף גולד, חוף ג'ונו וחוף סורד. הנחיתה החלה בשעה 07:30, כשעה אחרי נחיתת הכוחות האמריקניים בגזרה המערבית של ראש הגשר. על אף, שבמספר מקומות נתקלו הכוחות הנוחתים בהתנגדות עזה של המגינים, הם הצליחו להבקיע דרך ביצורי החוף הגרמניים ולהשיג חלק ניכר מיעדיהם, במחיר אבדות קלות יחסית. עם זאת, עיכובים בהגעת גלי הנחיתה המאוחרים לראשי הגשר, שנבעו בעיקר מהגאות הגבוהה ומכשולי החוף הגרמניים, מנעו מהכוחות הבריטיים והקנדיים להתקדם עמוק אל תוך היבשה, ולהרחיב את ראשי הגשר שלהם. הדיוויזיה הבריטית ה-3, שנחתה בחוף סורד, באגף המזרחי של ראש הגשר המתוכנן בנורמנדי, הצליחה אמנם לחבור לכוחות המוצנחים הבריטיים, שהשתלטו על הגשרים על נהר אורן, אך לא הצליחה לכבוש את שדה התעופה קרפיקה ואת העיר קן, ולחבור עם הכוחות הקנדיים שנחתו בחוף ג'ונו, באגפה המערבי. כיבוש קן - יעד שפילדמרשל ברנרד לו מונטגומרי ייחס חשיבות עליונה להשגתו ביום הפלישה הראשון - התברר כמשימה שאפתנית מדי. העוצמה האווירית והעליונות האווירית המכרעת של חיילות האוויר של בעלות הברית באו לידי ביטוי גם ביום הפלישה. במהלך היום הזניקו בעלות הברית לאוויר 3,467 מפציצים כבדים, 1,645 מפציצים בינוניים ו-5,409 מטוסי יירוט, שביצעו 13,688 גיחות. לשם השוואה, הלופטוואפה ביצע במהלך אותו יום 309 גיחות בלבד, ולפעילותו האווירית לא הייתה כל השפעה על הפלישה. אחת הסיבות לכך הייתה, שיומיים לפני 6 ביוני פוזרו המטוסים הגרמניים ברחבי צרפת בקבוצות של 2–3 מטוסים, כדי להקטין את פגיעותם לתקיפות על שדות התעופה שלהם, מהלך שלא אפשרה לפיקוד הלופטוואפה לרכז מספר משמעותי של מטוסים נגד מבצע הפלישה. עדות לחולשת הלופטוואפה ניתן למצוא בעובדה, שמתוך 113 המטוסים של בעלות הברית, שהופלו במהלך יום הפלישה, אף אחד לא הופל בידי מטוסים גרמניים. כולם הופלו באש נ"מ מהקרקע. תגובת הפיקוד הגרמני לנחיתה בחופי נורמנדי הייתה איטית ומבולבלת. המבצע המוטס הגדול של בעלות הברית בלילה שקדם ליום הפלישה, והפיזור הרחב של הכוחות המוטסים ברחבי חצי האי נורמנדי, גרמו למבוכה ולבלבול בקרב הפיקוד הגרמני המקומי, והטעו אותו ביחס למיקום וליעדים של כוחות בעלות הברית. חלק מהכוחות הגרמניים באזורים בהם בוצעה הפלישה, הופנו לטפל באיום של הכוחות המוצנחים, ובכך החלישו את הכוחות שהגנו על החופים בהם נחתו כוחות בעלות הברית. דיוויזיית הפאנצר ה-21, כוח העתודה הנייד היחיד שעמד לרשות הארמייה הגרמנית השביעית בנורמנדי, ביזבזה חלק ניכר מיום הפלישה בתנועה הלוך ושוב עקב שינויים במשימות שהוטלו עליה, ותנועותיה עוכבו על ידי תקיפות מהאוויר. כאשר תקפה הדיוויזיה לבסוף, בשעות אחר הצהריים, את ראשי הגשר הבריטיים מצפון לקן, היא נבלמה ללא קושי, והתקפת הנגד שלה לא יצרה איום ממשי על ראשי הגשר. ערפל הקרב והצלחת תוכנית ההטעיה של בעלות הברית ביחס לאזור בו תתבצע הפלישה, גרמו לכך שהפיקוד הגרמני העליון הגיב באיטיות רבה לידיעות על נחיתת כוחות בעלות הברית בנורמנדי. עיכוב נוסף נגרם בעקבות הצורך לשכנע את היטלר לאשר משלוח חלק מהעתודות הניידות (דיוויזיות הפאנצר) הגרמניות בצרפת לטפל באיום הפלישה. כאשר האחרון אישר לבסוף לשלוח שתי דיוויזיות פאנצר לנורמנדי, התעכבה הגעתן לזירת המערכה למשך זמן רב עקב תקיפות חוזרות ונשנות מהאוויר של מטוסי בעלות הברית, שנהנו מעליונות אווירית מוחלטת, והריסת גשרים ומסילות ברזל בנתיב תנועתן. כתוצאה מכך הם הגיעו לזירה מאוחר מכדי שתהיה להן השפעה על תוצאות הפלישה, לאחר שבעלות הברית הצליחו לבסס את ראש הגשר שלהם על אדמת צרפת. ביום לחימה אחד הצליחו כוחות בעלות הברית להבקיע את החומה האטלנטית - שהוקמה על ידי הגרמנים במשך שנים, בהשקעה רבה של זמן ומשאבים - ולבסס מספר ראשי גשר על חופי נורמנדי. עד תום יום הפלישה הונחתו בנורמנדי מהים ומהאוויר 156 אלף חיילים, כמויות גדולות של ציוד כבד ואלפי כלי רכב. כוחות בעלות הברית ספגו אמנם אבדות ניכרות (למעלה מעשרת אלפים נפגעים) במהלך יום הפלישה, אולם אבדותיהם היו קלות יחסית להערכות המוקדמות של פיקוד בעלות הברית. מצד שני, בתום יום הפלישה עדיין נותרו פערים בין ראשי הגשר השונים של כוחות בעלות הברית, שהגרמנים יכלו לנצל לצורך התקפות נגד, העומק המרבי של ראשי הגשר לא עלה על 10 קילומטרים, וכביש קן-באייה-קרנטן, יעד מרכזי של הכוחות הנוחתים, עדיין נותר בשליטה גרמנית. הצדדים היריבים הפלישה לנורמנדי הייתה מבצע צבאי משותף, בהשתתפות כוחות ים, אוויר ויבשה של מספר רב של מדינות. המרכיב העיקרי של כוחות בעלות הברית, הן מבחינת כוח אדם והן מבחינת ציוד היה אמריקאי. המרכיב השני בחשיבותו היו כוחות צבא מהאימפריה הבריטית וממדינות חבר העמים הבריטי (במיוחד מקנדה). בנוסף לכך כללו כוחות בעלות הברית בנורמנדי יחידות בסדר כוחות דיוויזיוני מצבא צרפת החופשית, ומצבא פולין החופשית, וכן יחידות קטנות יותר ממדינות נוספות באירופה, שנמצאו תחת הכיבוש הנאצי. דווייט אייזנהאואר, ששימש כמפקד העליון של כוחות בעלות הברית ביבשת אירופה, ניצל את כישרונותיו הדיפלומטיים כדי לשמור על תיאום בין צבאות המדינות, ששירתו תחת פיקודו. מרבית יחידות הקרקע של בעלות הברית, שנועדו להשתתף במערכה במערב אירופה, היו חסרות ניסיון קרבי ומבצעי קודם, על אף שהן עברו אימונים אינטנסיביים במהלך שהותן על אדמת בריטניה בשנים שקדמו לפלישה לנורמנדי. רק מעטות מתוך היחידות של צבאות ארצות הברית, בריטניה וקנדה, שנטלו חלק במערכה בנורמנדי, השתתפו בלחימה נגד צבאות הציר בשלבים מוקדמים יותר של מלחמת העולם השנייה - במסגרת המערכות בצפון אפריקה, בסיציליה ובאיטליה. העדיפות המכרעת בכוח אדם ובציוד צבאי ממנה נהנו בעלות הברית המערביות על פני גרמניה הנאצית (שלמעלה משני שלישים מכוחות הקרקע שלה היו מרותקים ללחימה בחזית הסובייטית) ב-1944, גרמה לכך, שככל שהתמשכה המערכה בנורמנדי, כך גדל הפער ביחסי הכוחות בין הצדדים היריבים לטובת בעלות הברית. עד לתום יום הפלישה (6 ביוני) נחתו בנורמנדי כ-156 אלף חיילים של בעלות הברית. שבועיים לאחר מכן, ב-19 ביוני, כבר כללו כוחות בעלות הברית בראש הגשר בנורמנדי כ-629 אלף חיילים וכ-95 אלף כלי רכב. בסוף יוני 1944 גדל מספר זה לכ-875 אלף חיילים ו-148 אלף כלי רכב. עד 25 ביולי הונחתו בחופי נורמנדי כמיליון ו-452 אלף חיילים (מתוכם כ-812 אלף חיילים אמריקנים וכ-640 אלף בריטיים וקנדיים), וב-21 באוגוסט, זמן קצר לפני סיום המערכה בנורמנדי, כבר כללו כוחות בעלות הברית בנורמנדי כשני מיליון ו-52 אלף חיילים. לקראת אמצע אוגוסט 1944 כללו כוחות בעלות הברית בנורמנדי לפחות 39 דיוויזיות - מתוכן 12 דיוויזיות משוריינות ו-3 דיוויזיות מוטסות - בתוספת 16 בריגדות עצמאיות (כולל בריגדה בלגית ובריגדה הולנדית). מספר זה כלל 22 דיוויזיות אמריקאיות, 12 דיוויזיות בריטיות, 3 דיוויזיות קנדיות, דיוויזיה פולנית ודיוויזיה צרפתית. בניגוד לצבא הגרמני, כל העוצבות של בעלות הברית, שלחמו בנורמנדי, היו ממונעות בשלמותן. עובדה זו העניקה להם יתרון משמעותי על הצד הגרמני בשלבי הסיום של המערכה בנורמנדי, כאשר הלחימה הפכה למלחמת תנועה. במהלך המערכה בנורמנדי ביצעו חיילות האוויר של בעלות הברית כ-480 אלף גיחות בסך הכל, כ-6000 גיחות ביום בממוצע. מספר זה משקף את העליונות האווירית המוחלטת של בעלות הברית בשמים מעל זירת המערכה. הכוח האווירי של בעלות הברית מילא תפקיד מרכזי במהלך המערכה. מטוסי בעלות הברית עיכבו את הגעת התגבורות הגרמניות לזירת המערכה וגרמו להם אבדות ניכרות בדרכם. הם תקפו ריכוזי כוחות גרמניים בקרבת החזית, ושברו את נסיונותיהם לבצע התקפות נגד, לעיתים אף לפני שיצאו לפועל. התקיפות הבלתי פוסקות מהאוויר הגבילו מאוד את חופש התנועה של הכוחות הגרמניים, הן בקרבת החזית והן באזורי העורף, לפחות בשעות היום, וגרמו להם אבדות כבדות, כולל לא מעט מפקדים ברמות הגבוהות, שכלי הרכב שלהם הותקפו מהאוויר. מבנה הפיקוד של בעלות הברית המערביות במהלך המערכה בנורמנדי היה מורכב למדי, ומכיוון שמדובר היה בכוח רב לאומי, לא חסרו מריבות ומחלוקות על רקע לאומי ואישי בין המפקדים הבכירים השונים, שפיקדו על כוחות בעלות הברית. בניגוד למצב בצד הגרמני, ההנהגה הפוליטית של בעלות הברית (וינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין דלאנו רוזוולט) נמנעה בדרך כלל מהתערבות בניהול המערכה הצבאית, והותירה אותה בידיהם של אייזנהאואר, מפקד כל כוחות בעלות הברית, כולל כוחות הים והאוויר, ביבשת אירופה לאחר הפלישה לנורמנדי, והמפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית. יוצא מכלל זה היה שרל דה גול, מנהיג צרפת החופשית, שמערכת היחסים בינו לבין ההנהגה הצבאית והפוליטית של בעלות הברית הייתה בעייתית בלשון המעטה. האחרון ראה עצמו כמייצג האינטרסים של צרפת, וניסה להתערב בניהול המערכה הצבאית על אדמת צרפת. תחת פיקודו של אייזנהאואר, שימש פילדמרשל מונטגומרי, מפקד קבוצת הארמיות ה-21, כמפקד כוחות הקרקע של בעלות הברית מיום הפלישה ועד 1 באוגוסט 1944. קבוצת הארמיות בפיקודו כללה את הארמייה האמריקנית הראשונה ואת הארמייה הבריטית-קנדית השנייה. אישיותו האגוצנטרית והבעייתית (מבחינת יחסי אנוש) של מונטגומרי, וחילוקי דעות מקצועיים ביחס לדרך ניהול המערכה בנורמנדי, גרמו לחיכוכים בלתי פוסקים בין אייזנהאואר לבינו, ובינו לבין מפקדי השדה האמריקאים הבכירים בנורמנדי. החל מראשית אוגוסט 1944, בעקבות הגידול המהיר של כוחות בעלות הברית בחצי האי נורמנדי, וחוסר הרצון של המפקדים הבכירים האמריקאים לשרת תחת פיקוד בריטי, הוקמה קבוצת הארמיות ה-12 בפיקוד עומר בראדלי, שכללה בשלב זה שתי ארמיות אמריקאיות - הארמייה הראשונה, והארמייה השלישית. קבוצת הארמיות ה-21, שפעלה בגזרה המזרחית של ראש הגשר של בעלות הברית בנורמנדי, כללה אף היא שתי ארמיות - הארמייה הבריטית השנייה והארמייה הראשונה, שכללה כוחות בריטיים, קנדיים ופולנים תחת פיקוד קנדי (גנרל הארי קריראר). בתאוריה מנה פיקוד מערב של הצבא הגרמני, תחת פיקוד פילדמרשל גרד פון רונדשטט מיליון וחצי חיילים, אף שלאחרון לא הייתה שום שליטה על יחידות הלופטוואפה והקריגסמרין בצרפת ובארצות השפלה. ב-6 ביוני כלל פיקוד מערב 59 דיוויזיות גרמניות, מתוכם 8 הוצבו בהולנד ובבלגיה[א]. למעלה ממחצית הדיוויזיות, שהשתייכו לפיקוד מערב, היו דיוויזיות נייחות להגנת חופים (דיוויזיות שאיכות כוח האדם והציוד הצבאי שלהן הייתה נמוכה, ואשר צוידו במעט מאוד אמצעי תעבורה ממונעים) או דיוויזיות אימונים, ורק עשר מתוכן היו ניידות (דיוויזיות פאנצר או פאנצרגרנדיר). שלוש מהדיוויזיות הניידות הוצבו בדרום צרפת, אחת בקרבת אנטוורפן, והנותרות הוצבו בצפון מערב צרפת, בין פריס לחופי תעלת למאנש, ככוח עתודה נייד, במסגרת קבוצת הפאנצר מערב. איכותן של יחידות צבא היבשה של פיקוד מערב, שכללו כ-850 אלף חיילים, הייתה מאוד לא אחידה. האבדות העצומות שספג הצבא הגרמני במהלך הלחימה בחזית המזרחית, ואובדן נגדים וקצינים מנוסים רבים, גרמו לירידה ממשית באיכות כוח האדם ביחידות קו החזית, כולל יחידות העילית. איכות החיילים ששירתו בדיוויזיות הרגלים הייתה יותר נמוכה, מפני שטובי המגויסים נשלחו ליחידות הוואפן אס אס, לצנחנים ולדיוויזיות הניידות (פאנצר ופאנצרגרנדיר). נוסף על כך, הנמיך הוורמאכט במידה ניכרת את רף הכושר הגופני, כדי להציב יותר חיילים בקו. משך ההחלמה מפציעות ומחלות קוצר, וכך גם תקופת הטירונות. הפיקוד הגרמני החל לגייס לשורותיו נערים בני 16 ומעלה, וגברים בגילאים 45–60, כדי להשלים את אבדותיו. בצבא שמנה 4,270,000 איש בדצמבר 1943, היו יותר מ-1.5 מיליון חיילים מעל גיל 34. הצורך הנואש למלא את השורות אילץ את הוורמאכט לגייס חיילים מאלזס, לורן, ולוקסמבורג, וכן פולקסדויטשן, גרמנים אתניים מהבלקן ועד פולין. כמו כן, הועברו לצרפת בשנים 1943–1944 עשרות גדודי "אוסט" (מזרח), שהורכבו ממגויסי כפייה מקרב שבויי המלחמה הסובייטיים ומתנדבים מהשטחים שכבשו הגרמנים בברית המועצות. ביוני 1944 השתייך אחד מכל שישה רובאים גרמנים לגדוד "אוסט". ביום הפלישה כללו הכוחות הגרמניים בחצי האי נורמנדי 6 דיוויזיות, מתוכם 3 דיוויזיות נייחות להגנת חופים ודיוויזיית פאנצר אחת. מיד לאחר הנחיתה של כוחות בעלות הברית החל הפיקוד הגרמני להזרים תגבורות חזקות לנורמנדי מאזורים אחרים בצרפת וממערב אירופה ואף מהחזית המזרחית. ב-23 ביולי 1944, זמן קצר לפני פתיחת מבצע קוברה, כבר כללו הכוחות הגרמניים בנורמנדי כ-380 אלף חיילים (לאחר שספגו כ-120 אלף נפגעים בלחימה עד לתאריך זה), במסגרת של 30–32 דיוויזיות, מתוכן 10 דיוויזיות פאנצר ופאנצרגרנדיר ו-2 דיוויזיות צנחנים. אולם חלק מהדיוויזיות הללו היו למעשה שרידים של עוצבות, שספגו אבדות כבדות במהלך הלחימה בנורמנדי בחודשים הקודמים. עדות להצלחת בעלות הברית לשכנע את הפיקוד הגרמני, שהפלישה האמיתית עדיין צפויה להיערך באזור פה דה קאלה, ניתן למצוא בעובדה, שעד סוף יולי הועברו רק 3 דיוויזיות רגלים מהארמייה ה-15, שהגנה על גזרה זו, לנורמנדי. רק לאחר הצלחת הפריצה החוצה של הכוחות האמריקאים מנורמנדי בראשית אוגוסט 1944, החל הפיקוד הגרמני להעביר לבסוף חלק גדול מיחידות הארמייה ה-15 (לפחות 5 דיוויזיות רגלים נוספות) לנורמנדי, בניסיון נואש לייצב את החזית המתמוטטת. "הנשק הסודי" של הצבא הגרמני במהלך המערכה בנורמנדי היו דיוויזיות הפאנצר והפאנצרגרנדיר שלו ותותחי הנ"ט הכבדים בקוטר 75 מ"מ ו-88 מ"מ. בסך הכל הפעיל הצבא הגרמני במהלך המערכה בנורמנדי 10 דיוויזיות פאנצר, דיווזיית פאנצרגרנדיר אחת (ה-17) ו-3 גדודי פאנצר כבדים. שש מהדיוויזיות הניידות ושניים מגדודי הפאנצר הכבדים השתייכו לוואפן אס אס, כוח העילית של הרייך השלישי, שיחידותיו קיבלו עדיפות מוחלטת בהקצאת כוח אדם מובחר וציוד צבאי. היה זה הריכוז הגדול ביותר של כוחות שריון גרמניים מאז קרב קורסק ב-1943. לפי הערכות שונות, הצבא הגרמני הפעיל במהלך המערכה בנורמנדי 2200–2500 טנקים, משחיתי טנקים ותותחי סער. הכוחות הגרמניים בנורמנדי היו מצוידים במיטב הציוד הצבאי, שעמד לרשות גרמניה הנאצית, כולל כ-150 טנקים כבדים מדגם טיגר וטיגר II, כ-650 טנקים מדגם פנתר, הדגמים החדישים ביותר של פאנצר סימן 4 וכ-550 תותחי סער שטוג סימן 3. הטנקים ומשחיתי הטנקים, שהפעילו הגרמנים בנורמנדי, נהנו מעדיפות איכותית ניכרת על כל סוגי הטנקים, שהפעילו בעלות הברית המערביות בנורמנדי באותה עת (בעיקר M4 שרמן, צ'רצ'יל וקרומוול), למעט טנקי השרמן המוסבים מדגם שרמן פיירפליי, ומשחיתי הטנקים האמריקנים מדגם M10 וולברין ו-M18 הלקט. תותחי הנ"ט הגרמניים הכבדים, תותח 7.5 ס"מ PaK 40 והדגמים השונים של תותח הנ"מ 88 מ"מ, שהוסבו לשימוש נגד מטרות קרקע, יכלו לחדור את השריון של כל סוגי הטנקים של בעלות הברית מטווחים רחוקים. הגרמנים היו מיומנים מאוד בהפעלת תותחי הנ"ט שלהם הן בהגנה והן בהתקפה, בשיתוף פעולה עם הטנקים והחרמ"ש שלהם, וחלק ניכר מהטנקים של בעלות הברית, שהושמדו או נפגעו במהלך המערכה בנורמנדי, נפגעו מאישם. העדיפות של כלי הרכב המשוריינים, שהפעילו הגרמנים במהלך המערכה, על הרק"מ של בעלות הברית, ביחד עם השימוש היעיל שעשו הגרמנים בפני הקרקע בנורמנדי (ה"בוקאז") ובתותחי הנ"ט שלהם, איזנו במידה רבה את העדיפות המספרית הגדולה ברק"מ, ממנה נהנו בעלות הברית במהלך המערכה. מבנה הפיקוד הגרמני ב-1944 היה סבוך ומבולבל. באופן פורמלי, הפיקוד העליון של הוורמאכט ‏(OKW) היה הגוף הפיקודי העליון בגרמניה הנאצית. עם זאת, המעורבות הגבוהה של הדרג הפוליטי ובמיוחד של היטלר בניהול המערכה הצבאית ובקבלת ההחלטות בעניינים צבאיים, פגעה בעצמאותו. יתרה מכך, בדצמבר 1941 היטלר אף מינה עצמו למפקד בפועל של כוחות היבשה של גרמניה בעקבות הכישלון הגרמני בקרב מוסקבה. כך נוצרה יריבות בין הפיקוד העליון של הוורמאכט למפקדה עליונה של כוחות היבשה (OKH). לכאורה, ה-OKH היה אמור להיות אחד המדורים העיקריים בוורמאכט (יחד עם OKL – הפיקוד העליון של הלופטוואפה וה-OKM – הפיקוד העליון של חיל הים), אך היריבות שטופחה על ידי הדרג הפוליטי הביאה לכך שזה לא היה המצב למעשה. עם התקדמות המלחמה הלכה והתמסדה חלוקת התפקידים בין ה-OKW וה-OKH, כאשר ה-OKW לקח על עצמו את הפיקוד על הכוחות המוצבים בדרום ובמערב אירופה, ואילו ה-OKH הופקד על ניהול המערכה הצבאית בחזית המזרחית. יתרה מזו, ה-OKW הפקיד את ההגנה מפני פלישה של בעלות הברית למערב אירופה בידי OB West (אוברבפסלהאברווסט) – הפיקוד העליון במערב, בפיקודו של רונדשטט. אך לאחרון לא הייתה לו שום שליטה על הלופטוואפה (וכן על יחידות הצנחנים והנ"מ שהיו כפופות ללופטוואפה) והקריגסמרין, שהיו כפופות למפקדותיהן שלהן. הדבר היה נכון גם בנוגע לעתודה המשוריינת במערב, קבוצת פאנצר מערב, שניתן היה להכניסה למערכה רק בפקודתו הישירה של היטלר. לכאורה, מבנה הפיקוד על הכוחות הגרמניים בנורמנדי היה פשוט, בהשוואה למבנה הפיקוד של כוחות בעלות הברית. ארווין רומל, מפקד קבוצת ארמיות B, היה אחראי על ניהול המערכה בנורמנדי, ותחת פיקודו עמדו שתי ארמיות - הארמייה השביעית בפיקוד פרידריך דולמן, וקבוצת הפאנצר מערב בפיקוד לאו גייר פון שוופנבורג, שהצטרפה לארמייה השביעית זמן קצר לאחר נחיתת בעלות הברית בנורמנדי, ותפסה פיקוד על הכוחות הגרמניים, שהחזיקו בגזרה המזרחית של קו החזית בנורמנדי. אך למעשה, גורמים רבים, כולל גרד פון רונדשטט, צמרת ה־OKW (וילהלם קייטל, אלפרד יודל וסגנו ולטר ורלימונט) וכמובן אדולף היטלר, התערבו ללא הרף בניהול המערכה הצבאית בנורמנדי. לכך יש להוסיף את העובדה, שלרומל ולרונדשטט לא הייתה כלל שליטה על יחידות הלופטוואפה שהשתתפו במערכה בנורמנדי, ושליטה מוגבלת בלבד על יחידות הוואפן אס אס (שלא היו כפופות לוורמאכט) שלחמו תחת פיקודם. בעיה נוספת של הפיקוד הגרמני בנורמנדי, הייתה החילופין הדחופים של המפקדים הבכירים, שהיו אחראים על ניהול המערכה, שחלקם נהרגו/נפצעו מסיבות שונות במהלך הלחימה, וחלקם הוחלפו על ידי היטלר בעקבות חילוקי דעות על דרך ניהול המערכה. לאו גייר פון שוופנבורג נפצע כבר ב-10 ביוני 1944 בתקיפה מהאוויר על מפקדתו (שחיסלה חלק גדול מסגל מטהו). הוא חזר לפקד על קבוצת הפאנצר מערב רק לקראת סוף החודש, וזמן קצר לאחר מכן (ב-2 ביולי) פוטר על ידי היטלר, לאחר שהמליץ על נסיגה מאזור קן ואימוץ טקטיקת הגנה גמישה נגד כוחות בעלות הברית, והוחלף על ידי היינריך אברבאך. במקביל החליט היטלר, שאיבד אמון בפון רונדשטט, להחליף את האחרון ולמנות במקומו של גינתר פון קלוגה כמפקד OB West. פרידריך דולמן, מפקד הארמייה השביעית, שמת בנסיבות בלתי ברורות ב-28 ביוני, הוחלף על ידי אובר-גרופנפיהרר פאול האוסר מהוואפן אס אס, שמונה לתפקיד באופן אישי על ידי היטלר (תוך עקיפתו של רומל). כאשר רומל נפצע קשה בתקיפה אווירית ב-17 ביולי, פון קלוגה לקח על עצמו את הפיקוד על קבוצת ארמיות B בנוסף לפיקוד על כל הכוחות הגרמניים בחזית המערבית. ב-17 באוגוסט 1944, זמן קצר לפני סיום המערכה בנורמנדי, הוחלף גם פון קלוגה על ידי היטלר, שמינה במקומו את ולטר מודל. איחוד ראשי הגשר של בעלות הברית בנורמנדי (12-6 ביוני) על מנת לבנות ראש גשר מאובטח, היה צריך לאחד את חמשת ראשי הגשר, שנכבשו ביום הפלישה, ולהתקדם דרומה לפחות עד לכביש קרנטן-באייה-קן, כדי להעמיק את ראש הגשר. במקביל נדרשו כוחות בעלות הברית להגן על חופי הנחיתה מפני התקפות נגד גרמניות, כך שניתן יהיה להנחית בהם את התגבורות והאספקה בבטחה. החל מ-7 ביוני החלו כוחות בעלות הברית להתקדם מראשי הגשר לפנים הארץ, תוך שהם נתקלים בהתנגדות גרמנית עזה, ובהתקפות נגד. דיוויזיית הפאנצר אס אס ה-12 "היטלר יוגנד" ניסתה מ-7 עד 8 ביוני להדוף את היחידות הקנדיות בחזרה לחוף הים, אך ללא הצלחה. ב-7 ביוני נכבשה העיר באייה וב-8 בחודש חברו הכוחות הבריטיים והאמריקאים בפורט אן-בסן. עד 12 ביוני הצליחו בעלות הברית לאחד את כל ראשי הגשר שלהם וליצור ראש גשר גדול ומאובטח ברוחב כ-100 ק"מ ובעומק כ-30 ק"מ. אולם העיר קרנטן נפלה לידי הכוחות המוצנחים האמריקאים רק ב-15 ביוני, לאחר לחימה קשה וממושכת, וכל המאמצים של הארמייה הבריטית השנייה לכבוש את העיר קן נכשלו. תוך שבעה ימים הצליחו בעלות הברית להנחית בנורמנדי 326,000 חיילים, 54,000 כלי רכב ויותר מ-100,000 טון של חומרי לחימה. אולם למרות ההצלחה הזו, הם לא הצליחו לעמוד בלוח הזמנים המתוכנן שלהם, והתקדמותם הייתה איטית למדי ביחס לציפיות. בחלק המזרחי של ראש הגשר נתקלו הכוחות הבריטיים והקנדיים בהתנגדות גרמנית עזה באזור קן, והתקדמותם מזרחה נבלמה, ואילו התקדמות הכוחות האמריקאים באזור הבוקאז' דרומה, לכיוון סן לו, ומערבה וצפונה לכיוון חצי האי קוטנטן והנמל החשוב של שרבור נתקלה אף היא בהתנגדות עיקשת של הכוחות הגרמניים, שהסתייעו בגדרות השיחים (בוקאז') הרבות, והנוחות להגנה, שפיצלו את השטח לחלקות קטנות. כיבוש חצי האי קוטנטן והקרב על שרבור (30-6 ביוני) לאחר שהכוחות האמריקאים, שנחתו בחוף יוטה ובחוף אומהה הצליחו לאחד את ראשי הגשר שלהם, ולחבור לשתי הדיוויזיות המוטסות (ה-101 וה-82) שהוצנחו באזור, החל הקורפוס האמריקני ה-7 בסיוע הדיוויזיה המוטסת ה-82, לתקוף לכיוון צפון ומערב, במטרה לכבוש את חצי האי קוטנטן ואת נמל שרבור. הכוחות הגרמניים באזור, שכללו בעיקר את דיוויזיות הרגלים ה-709 וה-243, היו חלשים, אך הצליחו לעכב ולהאט את התקדמות יחידות בעלות הברית, באמצעות שימוש מיומן בתוואי הקרקע באזור, שכללו מספר נהרות ואת גדרות הבוקאז'. ב-14 ביוני הצליחה הדיוויזיה האמריקנית ה-4 לפרוץ את קו ההגנה הגרמני מצפון לראש הגשר, למרות התנגדות עזה, והחלה להתקדם לעבר שרבור. אולם התקדמות הקורפוס ה-7 מערבה הייתה איטית, מכיוון שהוא נאלץ לחצות בדרכו את הנהרות מרדרה ודוב, שעיכבו את תנועתו. ב-15 ביוני תגבר ג'וזף לוטון קולינס, מפקד הקורפוס ה-7, את הכוחות שהתקדמו מערבית למרדרה עם הדיוויזיה המוטסת ה-82, בפיקוד מת'יו רידג'וויי, והדיוויזיה ה-9 בפיקוד מנטון אדי. היחידות הגרמניות נסוגו מעט כדי לקצר את קו ההגנה שלהן, ובכך אפשרו לדיוויזיה המוטסת ה-82 לכבוש את סן-סובר-לה-ויקומטה לאחר שהצליחה קודם לכן לחצות את נהר דוב ב-16 ביוני. קולינס ניצל את ההזדמנות, והורה לכוחותיו לנוע במהירות לכיוון חוף האוקיינוס האטלנטי, במטרה לנתק את חצי האי קוטנטן בבסיסו, ולבודד את הכוחות הגרמניים שהגנו עליו. המבקע המהיר של הדיוויזיות ה-9 וה-82 הפתיע את הגרמנים, והכוחות התוקפים הגיעו לחוף הים כבר בלילה שבין 17 ל-18 ביוני. הכוחות הגרמניים באזור היו חלשים מכדי לבצע התקפת נגד מאורגנת, ולהשיב את המצב לקדמותו. רוב העיירות והכפרים בחצי האי קוטנטן נהרסו במידה רבה על ידי הפצצות בעלות הברית ואש ארטילרית. לאחר בידוד חצי האי, התמקדו הכוחות האמריקאים בהתקדמות צפונה לכיוון שרבור, וכבשו את Montebourg ו-Valognes ואת הכביש הראשי המוביל לנמל. ב-20 ביוני נאלצו הכוחות הגרמניים בקוטנטן לסגת למתחם המבוצר, שנבנה מסביב לנמל שרבור. ב-22 ביוני החלו האמריקנים במתקפה על הנמל, אשר הוכרז על ידי הפיקוד הגרמני כעיר מבצר ("פסטונג"), תחת פיקוד קרל-וילהלם פון שליבן, בסיוע הפצצות כבדות מהאוויר וירי ארטילרי. ב-26 ביוני לאחר מספר ימים של קרבות רחוב עזים נכנעו הכוחות הגרמנים שהגנו על הנמל, אם כי באזור נותרו מספר כיסי התנגדות קטנים, שהמשיכו בלחימה עד 30 ביוני. כעשרת אלפים חיילים גרמנים נפלו בשבי, ובעלות הברית השתלטו על נמל מים עמוקים, שהיה חיוני לצורך הזרמת אספקה ותגבורות לכוחותיהם בצרפת. אולם לפני כניעתם הרסו הגרמנים ביסודיות את מתקני הנמל, זרעו בו מוקשים רבים והטביעו בכניסה אליו כלי שיט רבים. נדרשו לבעלות הברית כשלושה חודשים להחזיר את הנמל לפעולה מלאה, אם כי הוא החל לתפקד באופן חלקי כבר לאחר 15 יום. המערכה סביב קן (6 ביוני-6 באוגוסט) כחלק מהפלישה לנורמנדי, אחת המטרות העיקריות של בעלות הברית הייתה לכבוש במהירות את העיר קן אשר הייתה אחת הערים הגדולות בחבל נורמנדי, בגלל חשיבותה האסטרטגית. העיר שלטה על צומת כבישים ומסילות ברזל מרכזית, וכיבושה היה פותח בפני בעלות הברית את הדרך להתקדמות מזרחה לכיוון נהר סן, ציר התנועה הקצר והמהיר ביותר לגרמניה. הקרקע בסביבות העיר ומדרום לה הייתה פתוחה ושטוחה, יחסית לפני הקרקע בחלק המערבי חצי האי נורמנדי (ארץ הבוקאז', שהתאפיינה בריבוי גדרות שיחים גבוהות, שהיקשו על התנועה), ולכן הייתה נוחה יותר לתנועת כוחות ממונעים גדולים. בנוסף, פיקוד הכוחות האוויריים של בעלות הברית, היה מעוניין בכיבוש מהיר של אזור קן לצורך בניית שדות תעופה באזור. כיבוש קן הוטל על הכוחות הבריטיים-קנדיים, שפעלו תחת הפיקוד העליון של ברנרד מונטגומרי. אף על פי שהארמייה השנייה הייתה אמורה לכבוש את קן כבר ביום הראשון לפלישה לנורמנדי, הקרבות בסביבה הקרובה של העיר ובתוכה ארכו כחודשיים, כתוצאה מהתנגדות עיקשת של הכוחות הגרמניים שהגנו עליה, שכללו מספר דיוויזיות עילית של הוואפן אס אס. הפיקוד הגרמני, שהבין היטב את חשיבות האחיזה בעיר, הזרים לאזור קן כוחות חזקים, כולל חלק גדול מהכוחות הניידים שלו בנורמנדי. במהלך הקרבות נהרסה רוב העיר כתוצאה מהפצצות כבדות של בעלות הברית. ההתקדמות האמריקנית דרומה בארץ הבוקאז (13 ביוני-24 ביולי) התקדמות הקורפוס ה-8 של הארמייה האמריקאית הראשונה לאחר כיבוש שרבור לעבר גזרת לה-דו-פואי, מ-3 עד 14 ביולי 1944, היה אחד הקרבות הגדולים של מלחמת המשוכות ואחת ההתקפות האחרונות בצפון קוטנטן לפני פתיחת מבצע קוברה ב-25 ביולי 1944. הקרבות בגזרה הסמוכה לעיר ובזמן לכידת העיר, היו יקרים מאוד בחיי אדם. כ-10,000 חיילים אמריקאים איבדו את חייהם שם כדי לקדם את חזיתם ב-12 ק"מ בלבד. לפי בעלות הברית, סן-לו הייתה עמדת מפתח עבור הגרמנים ומרכז תחבורה להעברת כוחות גרמנים, וזו הסיבה שהעיר הותקפה על ידי כ-2,000 מפציצים בלילה שלאחר הנחיתה, מ-6 עד 7 ביוני. הניסיון להזהיר מראש את האוכלוסייה ולבקש מהם לעזוב את העיר נכשל מכיוון שהעלוני אזהרה שהושלכו עפו מהעיר ברוח. בנוסף לנזק הישיר, ההפצצה גרמה לשריפות נרחבות והרסה כ-95% מהעיר, למעלה מ-1,000 מתוך כ-12,000 תושבים מתו. חיל המצב הגרמני התבצר בחורבות. השטח בבוקאז', שהיה מפוצל על ידי משוכות וגדרות, הציע למגנים הגרמנים יתרונות ניכרים והפריע להתקדמות חיילי בעלות הברית. מאחר שההתנגדות הגרמנית התבררה כחזקה מהצפוי לאחר ההפצצה הכבדה, הקרב היה יקר יותר עבור בעלות הברית מהצפוי. הקורפוס ה-19 איבד כמעט 11,000 איש במלך הלחימה. בסופו של דבר כיתרו בעלות הברית את העיר. הקרב בפועל על העיר החל רק ב-15 ביולי 1944, וקרבות הרחוב נמשכו עד סוף יולי. הפריצה החוצה מחבל נורמנדי מבצע קוברה היה הוא שם הקוד שניתן להתקפה גדולה שביצעה הארמייה הראשונה של צבא ארצות הברית, שנערכה באגפה המערבי של החזית בנורמנדי. המתקפה הביאה להתמוטטות מערך ההגנה הגרמני בגזרה המערבית של החזית בחצי האי נורמנדי תוך זמן קצר. הצלחת המתקפה שמה קץ להתקדמות האיטית של כוחות בעלות הברית המערביות, שאפיינה את המערכה הצבאית בנורמנדי עד אותו שלב, ואפשרה לכוחות האמריקניים לפרוץ החוצה מחבל נורמנדי לכיוון דרום (ברטאן), ובשלב שני לפנות מזרחה, כדי לכתר ולהשמיד את הכוחות הגרמניים שרוכזו בנורמנדי במסגרת קרב פאלז. כיתור הכוחות הגרמניים בנורמנדי ותבוסתם לאחר הצלחת מבצע קוברה (פריצת הכוחות האמריקאים מראש הגשר בנורמנדי), התקדמה הארמייה השלישית בפיקוד גנרל ג'ורג' פטון במהירות לכיוון דרום ודרום-מזרח. פילדמרשל גינתר פון קלוגה, מפקד הכוחות הגרמניים במערב אירופה, הבין שכוחותיו אינם מספיקים להתמודד עם ההתקדמות האמריקאית יחד עם המתקפה הבריטית-קנדית דרומית לקאן, ולכן ביקש מהיטלר אישור לסגת מחצי האי נורמנדי, ולהיערך להגנה על קו נהר סן. אולם האחרון סרב, ובמקום זאת, הורה לו לבצע מתקפת נגד באזור מורטיין, במטרה לנתק ולהשמיד את כוחות החלוץ של פטון. המתקפה, אשר בוצעה על ידי ארבע דיוויזיות פאנצר, שכללו כ-300 כלי רכב משוריינים, נתקלה בהתנגדות עיקשת של הכוחות האמריקאים שהגנו על האזור, והסתיימה בכישלון, במידה רבה הודות לשליטה האווירית המוחלטת של בעלות הברית, שמטוסיהם תקפו מהאוויר ללא הרף את הכוחות הגרמניים. כישלון מתקפת הנגד, במהלכה ספגו הכוחות הניידים הגרמניים אבדות כבדות בציוד, החמיר עוד יותר את מצבם של הכוחות הגרמניים בחצי האי נורמנדי. מפקד כוחות בעלות הברית בצרפת, גנרל מונטגומרי, שהבחין בהזדמנות שנוצרה לכתר את כוחות הציר בנורמנדיה, הורה ב-8 באוגוסט לכוחות האמריקאים לפנות לכיוון צפון-מזרח במטרה לכתר את שארית כוחות הגרמניים באזור פאלז-שמבואה בשיתוף פעולה עם הכוחות הבריטים-קנדיים, שיתקפו לכיוון דרום-מזרח מאזור קאן. ב-19 באוגוסט נפגשו כוחות בעלות הברית בשמבואה, והיו קרובים מאוד להשלמת כיתור הכוחות הגרמניים. אולם כוחות השריון הגרמניים הצליחו לפרוץ פערים בטבעת הכיתור של בעלות הברית, שעדיין לא הושלמה, ואפשרו לחלק מהיחידות שנלכדו בכיס פאלז להיחלץ מהכיתור, תוך שהם נוטשים מאחור את מרבית ציודן הכבד. בערבו של 21 באוגוסט הושלם סופית כיתור הכיס, בו נלכדו 40 - 50 אלף חיילים גרמנים. על אף שמספר ניכר של חיילים גרמנים הצליחו להימלט מהכיס, ספג הצבא הגרמני אבדות כבדות מאוד בנפש ובציוד צבאי במהלך הלחימה סביב כיס פאלז ובמהלך חיסול הכיס. יומיים לאחר חיסול כיס פאלז שוחררה פריז, וב-30 באוגוסט נסוגו שרידי הצבא הגרמני אל מעבר לנהר סן. קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%98%D7%9F] \| [TOKENS: 8802]
תוכן עניינים שטן השָׂטָן הוא דמות מיתולוגית של רשע ומקטרג, המופיע בדתות שונות ומוזכר בתנ"ך, בברית החדשה ובקוראן. השטן מתואר בדרך כלל בדמות מלאך, שד או אל. השטן בדתות השונות הבלשן והעיתונאי רוביק רוזנטל טוען שמחקר שפות שמיות שונות מראה שהמילה "שטן" הייתה במקורה שם פרטי של מלאך. בדת הזורואסטרית, השטן מכונה אַהְרִימַן, ומייצג את הרוע. אהרימן הוא מקור הרוע בעולם ויריבו של האל הראשי אהורא מזדא. בתפקידו הוא מנהיג השדים, הקרויים בדת הזורואסטרית "דיווים". התפיסה הזורואסטרית את אהרימן לא נשארה זהה לאורך ההיסטוריה, כאשר בטקסטים המוקדמים הוא מופיע כ'רוח הרעה', ניגודה של 'הרוח הקדושה', ובמאוחרים כיריבו של האל הטוב, אהורא-מזדא.) המילה "שטן" מופיעה בתנ"ך לראשונה במשמעות של "מכשול" (”ויתיצב מלאך ה' בדרך, לשטן לו”), ובהמשך כ"אויב" (”ויקם ה' שטן לשלמה, את הדד האדומי”). בספר איוב, ספר זכריה, ובספר דברי הימים המאוחרים יותר, מופיע השטן באופן מובהק כדמות עצמאית ובשמו המפורש, אם כי גם בספר תהילים הוא מופיע, אך באופן שניתן לפרשנות אחרת. בשונה מהתיאור בדברי הימים בו השטן מסית את דוד לערוך מפקד, בספר שמואל מיוחסת ההסתה לאלוהים בעצמו, וגם מופיע "מלאך המשחית בעם" והורג בהם במצוות ה'. משמעות המילה "שטן" היא "הסוטה מן הדרך", שכן אחד מתפקידיו (ראו להלן) הוא להסיט את האדם מדרך הישר. יש מאידך גם משמעות גם לשורש שט"ן – שטנה, שנאה. השטן מוזכר בספר תהילים פרק ק"ט "תחת-אהבתי ישטנוני ואני תפלה: וישימו עלי רעה תחת טובה ושנאה תחת אהבתי: הפקד עליו רשע ושטן יעמד על ימינו:" באותו פרק שורש המילה שטן (ש.ט.נ) מופיע עוד פעם. כפי שנראה מפסוקים אלו, דוד המלך השתמש במונח "שטן" כאויב אנושי, בדומה להופעתו בימי שלמה בנו כלפי אויביו הדד האדומי ורזון בן אלידע. עם זאת, יש מפרשים שבמילים "ושטן יעמד על ימינו", מתייחס דוד למשמעות ה"מלאכית" של השטן, כמקטרג. לכן הוא מקלל את אויביו, בכך שהשטן יעמוד על ימינם, דהיינו, יהיה לצדם (ויקטרג עליהם) במשפט האלוהי. השטן מוזכר בספר איוב ולאחר מכן בתלמוד ובמדרשים, שם הוא נתפס לרוב כמלאך מקטרג, שעושה שליחויות ו"עבודות שחורות" למען האל. הוא מוזכר בין "בני האלוהים" המתייצבים לפני ה': ”וַיְהִי הַיּוֹם--וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים, לְהִתְיַצֵּב עַל ה'; וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן, בְּתוֹכָם.” (ספר איוב, פרק א', פסוק ו'). על פי הקטעים לעיל, בהקשר לדוד המלך ולאיוב, ניתן להציע שהשטן ממלא תפקיד של לנסות את בני האדם, כאשר מלכתחילה הוא פיתה את אדם וחווה בגן עדן לסטות מדרך אלוהים, בהיותו בדמות הנחש (בראשית פרק ג' 1–13). בספרות המדרשים השטן מופיע כמלאך שיש לו מספר תפקידים: חז"ל תיקנו מספר תפילות נגד השטן, באחת, כסיום לאחר התפילה, הוא מופיע כ"שטן המשחית" ובשנייה, בברכת האורח, מופיעה הבקשה: "ואל ישלוט שטן לא במעשי ידיו ולא במעשי ידינו". בקריאת שמע שעל המיטה שאומרים לפני השינה, חז"ל תיקנו לומר את הפסוק מספר זכריה (ג' פסוק ב'), כהגנה מפני היזקו בלילה: ”וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן וְיִגְעַר ה' בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלָ‍ִם הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ”. הפסוק הבא בתפילה איננו מזכיר את השטן, אך רומז אליו: ”הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה, שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל. כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב, מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה. אִישׁ חַרְבּוֹ עַל-יְרֵכוֹ, מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת” (מגילת שיר השירים, פרק ג', פסוקים ז'–ח') – הפחד בלילות הוא מהשטן. הקבלה בימי הביניים חידדה את דמות השטן כדמות עצמאית כביכול, וישות רעה, החותרת נגד האל. בכך באה לידי ביטוי השפעת הגנוסיס על הקבלה. הדימויים בהם השתמשו חכמי הקבלה שילבו את התיאורים הגנוסטיים של 'סמאל' עם תיאורים נוצריים מובהקים בחלק מהתיאורים של הגיהנום. באמונה הגנוסטית, דמות השטן מזוהה עם הדמיורגוס (קרוי גם 'ילדבאות', שם שנקשר במחקר לשמות אלוהי ישראל) אשר ברא את העולם החומרי, כמעין ניסיון לענות על שאלת קיום הרוע בעולם: כיוון שהעולם החומרי הגשמי מלא רשעות, אזי בהכרח בוראו חייב להיות מרושע אף הוא. בחלק מהזרמים הגנוסטיים הוא מזוהה עם האל היהודי מהתנ"ך אשר ברא את העולם בספר בראשית. משום שהוא חושב שהוא האחד והיחיד ואין עוד מלבדו הוא קרוי גם סמאל – האל הסומא שאינו רואה את סופיה (חוכמה) ואת האינסוף שבראו אותו (כתבי הדת הגנוסטית מצויים בספריית נאג' חמאדי), ומאוחר יותר גם נקרא שטנאל. הסיומת "אל" מעידה על כוחו העליון של השטן. בנצרות נקרא השטן "לוציפר". בניגוד ליהדות בה הוא מופיע בדרך כלל כמלאך שסר למרותו של אלוהים, בברית החדשה מופיע השטן כרשע ושד המורד באל ובאנושות, המנהל נגדו מלחמה על נפשות בני האדם ועל שליטה בעולם, וכתוצאה מכך היווה את מקור הרוע בעולם. בוותיקן היה נהוג תפקיד בשם "פרקליט השטן", ותפקידו היה לטעון נגד קאנוניזציה, על ידי הצגת חסרונותיו ושגיאותיו של המועמד לקדושה. בימי הביניים הכרזות רשמיות של הכנסייה הגדירו את עצם האמונה בקיומן של בני אדם עובדי שטן ובעלי כוחות, דוגמת מכשפות, בתור מינות וכפירה, אולם בראשית העת החדשה התהפכה המגמה במובן זה, שהחל מסוף המאה ה-15 טענו מנהיגי הנצרות שמי שמסרב להכיר בקיומן של המכשפות כמשרתות השטן – הוא האשם במינות. שמו של השטן באסלאם הוא איבליס (בערבית: إبليس, אִבְּלִיס). איבליס מוזכר בקוראן בשמו 11 פעמים, ועוד כמה עשרות פעמים בכינוי "השטן" (בערבית: الشيطان (אל-שׁיטאן)) ובכינוי "הלוחש" (בערבית: الوسواس (אלוסואס) – ניתן לתרגם גם כמסית או כמדיח). המילה הערבית לציון שטן מתייחסת במובנה הרחב לכל הרוחות הרעות שמשתפות פעולה עם איבליס, ראש השטנים, אך פעמים רבות מתארת את איבליס עצמו. לדעת מרבית החוקרים הלא-מוסלמים, מקור המילה במילה היוונית διαβολος, יריבו של האדם בכתבים הנוצריים. במקורות הערביים מוסברת המילה כנגזרת מהפועל إبلس – "אמר נואש" (מרחמי האל), ולכן "איבליס" הוא זה שאין לו דבר לצפות מרחמי האל. הסבר אחר הוא ש"איבליס" הוא זה הגורם לייאוש. אפשר לפרש גם משורש "בלש" במשמעות של חיפוש בארמית, ו"איבליס" הוא מי שמחפש את בן האדם במעשיו הלא-טובים או בעת צרה. הקוראן מתאר את איבליס כאחד מבני השדים (בערבית: الجنّ (אל-ג'ן), ראה סורה 18, אלכהף / 50), אשר נברא מאש (סורה 38, צ. / 76). במקומות אחרים הוא מתואר כאחד מן המלאכים. בכמה פסוקים (למשל: סורה 7, אלאעראף / 12–18; סורה 15, אלחג'ר, פסוקים 32–44) מתואר דו-שיח בין אלוהים לאיבליס. כאשר ציווה אלוהים על המלאכים להשתחוות לאדם, סירב איבליס בטענה שאינו יכול להשתחוות לאדם בשר ודם שאלוהים יצר "מטיט נוקשה, מעיסת בוץ שהשחירה" (על פי תרגומו של אורי רובין). אז קילל אותו אלוהים עד יום הדין, ואיבליס ביקש ארכה עד ליום תחיית המתים. אלוהים הסכים, והתיר לאיבליס להסיט מדרך הישר את אלה שלא מאמינים, כך שיגיעו לגיהנום; ואילו את אלה שמאמינים באלוהים לא יוכל איבליס להסיט מדרך הישר. בסיפור עץ הדעת כפי שהוא מופיע בקוראן, איבליס הסית את אדם וחוה להמרות את פי האלוהים (סורה 2, אלבקרה / 35–36) ולאכול מהפרי האסור (סורה 20, ט.ה. / 120–121). כאשר איבליס מופיע בתפקיד של מפתה ומדיח הוא לא נזכר בשמו אלא מכונה "השטן". סופו של השטן, עובדיו וצאצאיו הוא להגיע לגיהנום (סורה 38, צ. / 85), וביום הדין הוא ינטוש את אלה שהלכו אחריו (סורה 14, אבראהים / 22). במסורת המוסלמית יש מחלוקת אם איבליס שייך לגזע המלאכים אם לאו. היו שאמרו שהוא שייך למין של מלאכים שנקראו שדים ונבראו מאש, בעוד שאר המלאכים נבראו מאור. נאמר שהוא היה אחד משומרי גן העדן. נאמר כי לפני שאיבליס המרה את פי האלוהים, הוא היה מלאך בשם עזאזיל ששכן בארץ והיה בעל ידע רב, מה שגרם לו להפוך לשחצן. כאשר איבליס סירב להשתחוות לאדם, אלוהים קילל אותו וראה בו אחד מהכופרים. כת השטן או שטניזם הם מושגים המתייחסים בדרך כלל לקבוצות או יחידים הסוגדים לדמות השטן או לדומיו, באופן ממשי או דימויי, וכן קבוצות בעלות אמונות אידאולוגיות ופילוסופיות המבוססות על השטן. מספר קבוצות, המכונות באופן קולקטיבי "שטניזם אתאיסטי", אינן מאמינות בדמות השטן כבעלת קיום ממשי, אלא מאמינות בסל ערכים אותם הם מזהים כאנטי-נוצריים, או כמזוהים עם דמות האחר, המורד והנרדף. שטניזם אתאיסטי הוא כינוי למספר ארגונים ותנועות חברתיות המשתמשות בדמות השטן באופן אלגורי, בעיקר כמייצג ערכים ועקרונות המנוגדים לעקרונות הכנסייה הקתולית. המפורסמת בהן היא תנועת כנסיית השטן שיוסדה בידי אנטון זנדור לה-ווי, המשתמשת בדמות השטן כסמל לעקרונות נהנתנים ולהתנגדות למוסר הנוצרי הסגפני אותו היא תופסת כשמרני ודכאני. שטניזם תאיסטי הוא שמם של מגוון כתות ותנועות דתיות המאמינות בקיום ממשי של דמות השטן ומכוונות את פולחנם או את הערצתם אליו. לא מדובר בדת מאורגנת אחת, אלא בארגונים רבים חסרי מכנה משותף פרט למרכזיות דמות השטן או דמות "יריב" אחרת המזוהה עם השטן בפולחנם. בקבוצות מסוימות קיים עיסוק בתורת הנסתר, אמונה בכישוף המתופעל באמצעות טקס או פולחן שטני, והעצמת הפרט. סמלי השטן מקובלים: צורת הפנטגרם ההפוך, צלב הפוך והמספר 666. סמלים אלו מזוהים כיום בעיקר עם כת השטן, אך נעשה בהם שימוש נרחב גם בתרבות המטאל (שלעיתים אף שטנית גם היא, כמו במקרה של רוב להקות הבלאק מטאל). מקורו של הסמל הראשון, הפנטגרם (בגלגוליו השונים), אינו קשור לעבודת השטן. עם זאת, בספר "הדוגמה והריטואל של המאגיה העליונה" קובע אליפז לוי כי פנטגרם עם החוד למעלה מסמל את הטוב, ואילו פנטגרם עם החוד למטה מסמל את הרוע. ארבע הפינות האחרות, על פי לוי, מסמלות את ארבעת היסודות: אדמה, אוויר, אש ומים. החוד הוא הרוח, הנשמה. כשהחוד למטה, אם כן, החומר מושל ברוח. על פי לוי, זהו מאפיין של עבודת השטן. הוא ממשיך וקובע כי הפנטגרם עם החוד למטה הוא סמל הבפומט, שעבדו האבירים הטמפלרים כאל. לוי היה הראשון שטען טענה מסוג זה, ולא מצדיק את התאוריה או נותן לה סימוכין. צלב הפוך משמש כסמל השטן בעיקר בהקשר של אנטי-נצרות. כיוון שהצלב הוא הסמל לנצרות, צלב הפוך מסמל את ההתנגדות לנצרות ואת השטן. מקורו של המספר 666 כסמל השטן הוא חזון יוחנן בברית החדשה, אשר מציג מספר זה כ"מספרה של החיה" או "מספרה של הבהמה". לפי הפרשנות המקובלת, "החיה" או "הבהמה" היא השטן. מספר זה שימש נושא מרכזי במספר רב של ספרים, סרטים, שירים ומסורות סיפוריות. אלן איטקן, פרופסור קנדי לתולדות הנצרות הקדומה, העלה באחרונה טענה כי מספרה של הבהמה צריך להיות דווקא 616, אך הסימוכין לטענה נדחו על ידי חוקרים אחרים. שמותיו הנוספים של השטן ודמויות דומות אליו ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.