Split (1)

train · 96.9k rows

text stringlengths 0 473k

[SOURCE: https://pop.education.gov.il/maagal_hashana/hufshot-tzaaronim/] \| [TOKENS: 2268]
למידה מבוססת מיומנויות צהרוני ניצנים תוכנית הצהרונים הלאומית תוכנית ניצנים תוכנית ניצנים היא מסגרת חינוכית העשרתית ותומכת בהמשך ליום הלימודים הפורמלי בגן ובבית הספר, המאפשרת לכל ילד וילדה להישאר במרחב המוגן שבו הם לומדים, החל משעות הבוקר ועד שעות אחר הצוהריים. תוכניות ניצנים בנויות על העשרת יום הלימודים באמצעות תוכנית סדורה, מכוונת יעדים, עשירה ומגוונת. בשעות הצוהריים התוכנית כוללת ארוחה חמה ומזינה לכלל התלמידים ומזמנת חלון הזדמנויות בעל ערך חינוכי רב ללמידה ולטיפוח אורח חיים בריא וכישורים חברתיים. תוכניות ניצנים הן נדבך נוסף בפעולות המשרד לצמצום פערים חינוכיים וחברתיים, לטיפוח תרבות פנאי משמעותית ולחיזוק מקומו של המוסד החינוכי כעוגן לקהילה. תוכנית ניצנים שמה דגש על תכנון מוקדם ועל ביצוע עקבי של סדר יום בצהרון. בבסיס דרישה זו קיימת ההבנה שתכנון סדר היום בצהרון בעוד מועד ושמירה עליו ברמה יומית יכולים לקדם אקלים חינוכי מיטבי המאפשר שגרה נוחה ורגועה יותר לעשייה, וכן לטפח ולשפר יכולת מקצועית וביצועית של הצוותים. סדר היום מאפשר לצוותים לתכנן את מבנה היום בהתאמה להתפתחות הילדים ולתנאים הייחודיים של הצהרון, בד בבד עם מתן מענה לצורכי התלמידים. בהתאם לחוזר מנכ"ל מס' 0236 מיום ה' בכסלו תש"ף, 3 בדצמבר 2019: בגני הילדים- על כל מסגרת יהיו אחראים שני אנשי צוות. המובילה תיבחר על פי סדר העדיפות הזה: א. גננת מוסמכת. ב. מתמחה. אם אין בנמצא, ניתן להעסיק סייע/ת גני ילדים באישור מפקחת גני הילדים. בבתי הספר- לכל בית ספר ימונה מרכז אחד ומוביל בכל מסגרת. המרכז הבית ספרי ייבחר על ידי מנהל בית הספר או מנהל ניצנים ברשות. המובילים ייבחרו על פי סדר העדיפות הזה: א. מורים בעלי רישיון לעיסוק בהוראה או בעלי תעודת הוראה ב. מדריך בוגר בעל ניסיון בעבודה עם נוער שהוא סטודנט להוראה או סטודנט/מדריך מתוך מאגר תוכניות העשרה כמו קרב, מיל"ת וכדומה. ג. אם אין בנמצא מדריך כמפורט לעיל, תתאפשר העסקת מדריך אחר באישור הפיקוח בלבד. בחינוך המיוחד, בגנים ובבתי הספר- בכל מסגרת יהיו שני אנשי צוות, שהם מורים או גננות בעלי הסמכה בחינוך המיוחד. בדף זה ריכזנו עבורכם, המובילים בתוכנית ניצנים בגני הילדים או בבתי הספר, את כל החומרים והכלים הדרושים לכם להובלה איכותית משמעותית של הצהרון, לקידום אקלים חינוכי מיטבי ולמתן מענה לכל צורכי התלמידים וצוות הצהרון. מעגל השנה הדרך הקצרה ל... קישורים לשירותים פורטל זה נבנה עבור מורים ונועד לשימוש צרכי חינוך בלבד. העמוד מכיל קישורים לאתרים חיצוניים שאינם אתרי משרד החינוך. תוכן אתרים אלה וכל המוצג בהם (לרבות פרסומות) הינו באחריות בעלי האתרים בלבד. אם נתקלתם בבעיה כלשהי או שיש לכם הצעות או הערות בנוגע לתוכן, באפשרותכם לפנות אלינו בקישור זה.
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%93] \| [TOKENS: 3684]
תוכן עניינים יריד יריד הוא התכנסות של אנשים שנועדה להצגת סחורה, למסחר בה ולצורכי בידור. ניתן לראות ביריד סוג של פסטיבל. בניגוד לשווקים, ירידים מתכנסים באופן חד או דו שנתי. מסורת הירידים התפתחה באימפריה הרומית וזכתה להתחדשות באופן נרחב באירופה בימי הביניים. באופן מסורתי שירתו הירידים תפקיד חשוב בכלכלה המקומית באמצעות ריכוז פעילות כלכלית בענף מסוים במרחב גאוגרפי גדול יותר מאשר הסביבה המקומית בה ייוצר אותו ענף. הירידים שימשו אם כן לפתרון בעיית ההפצה של מוצרים בעלי פוטנציאל מסחרי רחב. מקום עריכת היריד עריכת ירידים היא מסורת בת מאות שנים וקהילות רבות מחזיקות שטחים המיועדים במיוחד למטרה זאת. במקומות בהם אין שטח ייעודי לעריכת יריד נהוג לערכו במגוון מקומות ציבוריים כגון רחובות, כיכרות, וגנים ציבוריים. באופן מסורתי נערכו ירידים רבים בחצרות כנסייה או בכיכרות ציבוריים בסמוך. לרוב נערך יריד בסמיכות למאורע חשוב, כדוגמת מאורע היסטורי מקומי, מאורע עונתי (למשל, תחילת בציר הענבים), או בסמוך לחג (למשל פורים). הירידים האירופאיים התפתחו בעיקרם מסביב לימים קדושים נוצריים. פעילויות ביריד הפעילויות ביריד הן מגוונות ומשתנות ממועד למועד ומתרבות לתרבות. דוגמאות לפעילויות נהוגות הן הצגת חיות, קיום שוק, הצגות רחוב, מכירות פומביות, זמרה, טעימות מזון ורכישת אוכל רחוב. התפקדות למפלגות ועוד פעילויות רבות אחרות. הפעילות ביריד עברה שינוי נרחב לאורך ההיסטוריה עם העלמות תפקידם הכלכלי-מסחרי של מרב הירידים. בתקופה המודרנית מתפקדים הירידים בעיקר כמרחב שעשועים ובילוי מאשר מרחב כלכלי-מסחרי. חשיבות היריד היריד מהווה מאורע חברתי בו אנשים, חברים, ומוכרים נפגשים ונהנים. לעיתים ישנה לירידים חשיבות עסקית ואנשי עסקים מציגים בו טכנולוגיות חדישות או מיכון חדיש, דוגמה ליריד בעל חשיבות עסקית וביטחונית הוא ה-סלון האווירי הנערך בצרפת בו מוצגים מיטב המטוסים הצבאיים והאזרחיים. היסטוריה מאורעות הדומים ליריד בדרגה זו או אחרת התקיימו ככל הנראה משחר ההיסטוריה האנושית וקשה לקבוע מתי והיכן החל מנהג זה. ברומא העתיקה נערכו ירידים מרכזיים, יום בו נערך יריד שכזה הוכרז כיום חג, ולא היה נהוג לעבוד במהלכו. הרומאים יזמו ירידים חדשים בפרובינציות הרומאיות באזורי אירופה על מנת להמריץ ולעודד פעילות מסחרית. עם שקיעת האימפריה הרומית במערב נעלמה כמעט כלל הפעילות המסחרית באירופה ובתוכה גם הירידים. עם עלייתו לשלטון של קרל הגדול בסוף המאה ה-7 התחדשה פעילות מסחרית באירופה המערבית ונוסד אחד הירידים המסחריים הראשונים באירופה של ימי הביניים – יריד סיינט דניס ליד פריז. בהמשך ימי הביניים ותחילת העת החדשה התפתחו עוד מאות רבות של ירידים בכל רחבי אירופה. בקרב עמים נוצריים היה נהוג לערוך יריד במקביל למאורעות טקסיים, כפתיחת כנסייה, אנשי עסקים היו מנצלים את ההתקהלות והאווירה על מנת למכור את מרכולתם לעיתים אף בתוך חצר הכנסייה עצמה. מנהג זה נפסק כמעט במלואו עם עלייתו לשלטון של הנרי ה-6 שכן הירידים הפכו לעיתים קרובות למרחבים של הפרות סדר ומהומות. הזכות לערוך יריד ניתנה בצו מלכותי מיוחד. בתחילה ניתנו צווים המתירים עריכת ירידים בערים בהן שלט מושל חזק או מנהיג דתי בעל השפעה רבה על האוכלוסייה. בהמשך, ניתנו היתרים לעריכת ירידים בחגים מסוימים או לרגל שחרור אסירים מבתי הסוהר. לאחר פרק זמן מסוים בעקבות ריבוי הירידים נכלל בכל יריד בית משפט שהוקם במיוחד לפרק הזמן בו נערך היריד. בית משפט זה שנקרא Piepowder Court או ה-Pie Poudre היה בעל אחריות שיפוטית על כלל הפעילות המסחרית וההתנהגות הפלילית בתוך גבולות היריד שהיו בעלי תוקף משפטי. לחלק מהירידים ניתן היה להיכנס ללא דמי כניסה ולחלק מהם היה ניתן להיכנס בתשלום בלבד. לרגל ירידים שהכניסה אליהם חופשית נהוג היה להתיר כניסה לממלכה של סוחרים מארצות זרות, סוחרים אלה נחשבו לבני חסות של הממלכה וזכו להגנה במהלך שהייתם. כל סחורה שהייתה מוכנסת לממלכה על מנת להמכר ביריד הייתה פטורה ממס ועיכובה היה אסור ונחשב לעבירה. ירידים מסוג זה אושרו לרוב על ידי הנסיך. הירידים תרמו רבות לכלכלת אירופה, במיוחד ירידים שנערכו במזרח התיכון ובארצות מרכז אירופה כדוגמת גרמניה. בין הירידים המפורסמים בעולם נמצאים: יריד פרנקפורט, יריד נובי, יריד ריגה, יריד ליונס בנורמנדי, וירידי פורטו בלו, וורה קרוז באמריקה. יריד ברתולומיאו בלונדון, אשר נוסד ב-1133 על ידי המלך הנרי ה-I משמש כרקע למחזה נודע של בן ג'ונסון. ראו גם קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/ועד_ראשי_האוניברסיטאות] \| [TOKENS: 1943]
תוכן עניינים ועד ראשי האוניברסיטאות ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה) הוא גוף שהוקם באמצע שנות ה-60 וכולל את הנשיאים, הרקטורים והמנהלים של תשע מאוניברסיטאות המחקר בישראל: הטכניון, האוניברסיטה העברית בירושלים, מכון ויצמן למדע, אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת בר-אילן, אוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, אוניברסיטת אריאל בשומרון והאוניברסיטה הפתוחה. בור״ה עוסקים בנושאי מדיניות המשותפים לכל האוניברסיטאות בישראל: שכר הסגל האקדמי, שכר הלימוד, גודל ההקצבה לקרן קשרי מדע בינלאומיים, מדיניות קבלת סטודנטים וכדומה. נציגים מכל האוניברסיטאות מפקחים על פעילות של מרכז ארצי לבחינות ולהערכה שנוסד על פי החלטת הוועד בשנת 1981. הוועד הוציא לאור כתב עת בשם "אקדמיה", ובו מאמרים בנושאי פעילותו של הוועד, מאמרים בנושאי שיטות הוראה ומחקר וידיעות על הנעשה באוניברסיטאות. יושב ראש ור"ה הנוכחי הוא פרופ' דניאל חיימוביץ, נשיא אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. קדמו לו בין היתר פרופ' אריה צבן מאוניברסיטת בר-אילן, פרופ' אשר כהן מהאוניברסיטה העברית בירושלים, פרופ' רון רובין מאוניברסיטת חיפה, פרופ׳ יוסף קלפטר מאוניברסיטת תל אביב, פרופ' פרץ לביא מהטכניון, פרופ' מנחם בן-ששון מהאוניברסיטה העברית בירושלים, פרופ' רבקה כרמי מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב ופרופ' אהרון בן זאב מאוניברסיטת חיפה. מקום מושבו של ור״ה הוא בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 2012 פעל הוועד נגד ההכרה באוניברסיטת אריאל בשומרון כאוניברסיטה, אך עמדתו לא התקבלה. בשנת 2018 פעל הוועד למניעת הקמתה של פקולטה לרפואה באוניברסיטת אריאל, אך נכשל. הוועד נמנע מלצרף את אוניברסיטת אריאל לוועד ולשיתופי הפעולה הבין-אוניברסיטאיים המתקיימים דרכו, כדוגמת מרכז החישובים הבינאוניברסיטאי, ועד שנת 2020 הצליח למנוע מינוי נציג של אריאל לוועדה לתכנון ולתקצוב, אך בשנת 2022 החליט הוועד על צירופה של אוניברסיטת אריאל, בין היתר בשל חוות דעת משפטית הקובעת כי חבריו לא יהיו חשופים לחרמות בינלאומיים עקב צירוף אוניברסיטת אריאל לשורותיו. בשנת 2018 יצא הוועד נגד הקוד האתי לאוניברסיטאות שגובש במועצה להשכלה גבוהה, ובאותה שנה יצא גם הוועד נגד ההחלטה לאפשר למרכז הבינתחומי הרצליה (כיום אוניברסיטת רייכמן) לפתוח מסלול לתואר דוקטור למשפטים. ראו גם קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://pop.education.gov.il/maagal_hashana/] \| [TOKENS: 3483]
למידה מבוססת מיומנויות מעגל השנה מעגל השנה - לוח עברי ולועזי לאה גולדברג ספירת הציפורים הגדולה, 15-31.1 שבוע המוגנות ומניעת פגיעה מינית בילדים ובני נוער 24-19 ינואר 2026 חג נבי אלח'דר - אליהו הנביא, 25.1 יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה והמאבק באנטישמיות, 27.1 שבוע החלל בישראל, 30-25 ינואר 2026 השבוע הלאומי לגלישה בטוחה ברשת, 13-8 בפברואר יום דרווין הבין-לאומי, 12.2 יום הצדק הבין-לאומי, 20.2 מובילים AI בחינוך - בינה מלאכותית יום האישה הבין-לאומי, 8.3 יום מניעת אובדן מזון 12.3 יום הפאי הבין-לאומי, 14.3 יום הצרכן הבין-לאומי, 15.3 יום המעשים הטובים, 18.3 יום השוויון האביבי, בין 20 ו-23 במרץ יום המאבק הבין-לאומי בגזענות, 21.3 יום המים העולמי, 22.3 שבוע התפוצות במערכת החינוך 29-23.3.25 יום הניקיון הלאומי, 25.3 רמדאן ועיד אל פיטר יום המודעות העולמי לאוטיזם, 2.4 יום כדור הארץ, 22.4 חג הנביא שועייב, 24.4 יום ה-DNA הבין-לאומי, 22.4 זלדה عيد الفصح - פסחא יום המורה וצוותי חינוך יום הניצחון, 9.5 היום הבין-לאומי למניעת עישון, 11.5 שבוע המודעות למניעת כוויות בילדים 14-19.5.24 יום ההבנ"ה, 17.5 אלי כהן – המרגל שלנו בדמשק, 18.5 יום בעלי חיים במערכת החינוך, 19.5 סיום ופרידה לקראת הקיץ והחופש הגדול רואים 6.6 Blind Day חג הקורבן عيد الأضحى \| עיד אל-אד'חא عيد الأضحى المبارك יום ההיפוך הקיצי, 21.6 סיום ופרידה לקראת הקיץ והחופש הגדול לקראת הקיץ והחופש הגדול המכביה ה-22 פתיחת שנת הלימודים, 1.9 פתיחת שנת הלימודים, 1.9 יום הנביא סבלאן, 10.9 יום השוויון הסתווי, 22.9 יום הקשיש הבין-לאומי, 1.10 יום הזיכרון הלאומי לאירועי שבעה באוקטובר שרה אהרנסון, 9.10 יום הילדה הבין-לאומי, 11.10 המסיק ועץ הזית הצהרת בלפור, 2.11 יום הזיכרון לרצח יצחק רבין, י"א בחשוון, 4.11 השבוע להגברת המודעות למניעת אובדנות 5.11 חנה סנש יום הסוכרת הבין-לאומי, 14.11 יום הסובלנות הבין-לאומי, 16.11 השבוע הבין-לאומי לזכויות הילד והילדה, 20.11 השיעור הגדול ביותר בעולם, 20.11 חגיגת מסיק בכפרים הדרוזים, חל אחרי הגשם הראשון יום המאבק הבין-לאומי באלימות כלפי נשים, 25.11 כ"ט בנובמבר יום לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן, 30.11 היום הבין-לאומי לשיוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, 3.12 יום המיחזור הישראלי, 8.12 יום זכויות האדם הבין-לאומי, 10.12 יום השפה הערבית, 18.12 יום ההיפוך החורפי, 21.12 חורף שבוע המודעות להתמודדות עם שימוש בסמים ואלכוהול חג המולד, 25.12 פתיחת שנת הלימודים ראש השנה, א' בתשרי צום גדליה, ג' תשרי יום הכיפורים, י' בתשרי סוכות, ט"ו בתשרי שמחת תורה ושמיני עצרת, כ"ב בתשרי יום הזיכרון הלאומי לאירועי שבעה באוקטובר יום הזיכרון לרצח יצחק רבין, י"ב בחשוון יום פטירת רחל אמנו, י"א בחשוון שבוע העליות במערכת החינוך, ד'-ט' בחשוון השבוע לבטיחות ילדים ונוער במערכת החינוך, כ"ג-כ"ח בחשוון חג הסיגד, כ"ט בחשוון יום הזיכרון לדוד בן גוריון ז"ל, ו' בכסלו יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה, י"ז בכסלו חנוכה, כ"ה בכסלו חג הבנות - עִיד אֶל בַּנַאת, א' בטבת עשרה בטבת (יום צום), י' בטבת ציון יום זאב ז'בוטינסקי ז"ל, י"ב בטבת יום השפה העברית, כ"א בטבת ט"ו בשבט, ט"ו בשבט מַלִידָה, ט"ו בשבט יום המשפחה, ל' בשבט יום תל-חי, י"א באדר פורים, י"ג באדר בסיסה, א' בניסן פסח, ט"ו בניסן סהרנה, ט''ז בניסן מימונה, כʺב ניסן: מוצאי שביעי של פסח ולמחרת היום באסרו חג יום הזיכרון לשואה ולגבורה, כ"ו בניסן בשבילי הזיכרון תקומה וגבורה יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, ב' באייר יום העצמאות, ג' באייר ישראל חוגגת יצירה והמצאה כחול לבן, ג' באייר ציון יום בנימין זאב הרצל ז"ל, י' באייר ל"ג בעומר, י"ח באייר יום ירושלים, כ"ח באייר יום הזיכרון ליהודי אתיופיה, כ"ח באייר תקומה וגבורה חג החינוך, א' בסיוון יום האחדות, א' בסיוון שבועות, ו' בסיוון תקומה וגבורה י"ז בתמוז תשעה באב, ט' באב פתיחת שנת הלימודים מעגל השנה הדרך הקצרה ל... קישורים לשירותים פורטל זה נבנה עבור מורים ונועד לשימוש צרכי חינוך בלבד. העמוד מכיל קישורים לאתרים חיצוניים שאינם אתרי משרד החינוך. תוכן אתרים אלה וכל המוצג בהם (לרבות פרסומות) הינו באחריות בעלי האתרים בלבד. אם נתקלתם בבעיה כלשהי או שיש לכם הצעות או הערות בנוגע לתוכן, באפשרותכם לפנות אלינו בקישור זה.
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D] \| [TOKENS: 3346]
תוכן עניינים שלום שָׁלוֹם במובן המדיני הוא מצב של יחסים דיפלומטיים בין מדינות והוא הניגוד של מצב המלחמה או האויבות. במצב של שלום, היחסים בין שתי מדינות או יותר אינם כוללים עימות אלים ובין הצדדים שוררת הסכמה (בכתב או בעל פה) ליישב כל מחלוקת שתתגלה ביניהם בהתדיינות ובמשא ומתן ולא באמצעות הפעלת כוח וכפייה. מאפייני שלום השלום המדיני אינו מתבטא רק בהיעדר מלחמה. אחד מהיבטיו הרבים של השלום הוא גם שיתוף פעולה בין המדינות בתחומים שונים, כגון מסחר משותף, מיזמי תיירות ותשתית משותפים וחילופי תרבות וספורט. יחסי שלום שאינם כוללים היבטים נוספים אלה מכונים לעיתים "שלום קר". השכנת שלום בין מדינות היא מטרתם של אנשים וארגונים רבים, ובראשם ארגון האומות המאוחדות. השלום יכול להתכונן מבחירה, כאשר הצדדים מסכימים ביניהם להימנע מאלימות, או בכפייה – על ידי דיכוי של אותם גורמים העלולים להפר את השלום. הוגי דעות רבים רואים בשלום את המצב העדיף למדינה, שכן הוא מייצג מצב של ביטחון שאינו תלוי בכוח צבאי. לדוגמה, ברוך שפינוזה גרס ב"מאמר מדיני" כי השלום הוא "תכלית המצב המדיני", דהיינו הסיבה לקיום המדינה. מדינות אחדות בעולם נהנות מתקופות ממושכות במיוחד של יחסי שלום, ובראשן שווייץ, שלא הייתה מעורבת במלחמה כלשהי מאז 1814 ונוקטת עמדה נייטרלית ביחסי החוץ שלה, ושוודיה, שגם מאחוריה תקופת שלום דומה. אחד הסמלים של השלום היא יונת השלום. הסכם שלום הסכם שלום הוא הסכם בין שתי מדינות עוינות המסיים באופן רשמי מצב של מלחמה בין הצדדים ומשכין ביניהן שלום. הסכם שלום מיועד להוות הסכם קבע, ובכך הוא שונה ממצבים אחרים של הפסקה זמנית בלחימה, כמו שביתת נשק או הפסקת אש. תוכנו של הסכם שלום תלוי, בדרך כלל, באופי הסכסוך בין הצדדים. שביתת נשק היא סיומה של מלחמה או עימות אלים אחר, (ריב) בעקבות הסכמתם של הצדדים הלוחמים על צעד זה. זהו מצב של מודוס ויונדי, שבו שני הצדדים של עימות מסוים חולקים הסכמה ארעית ולא רשמית על הפסקה של עימות זה, מתוך נכונותם להגיע או לציית להסדרים מסוימים שיבטיחו את מסלולם התקין של חייהם. הפסקת אש היא שלב בעימות צבאי שבו שני הצדדים הלוחמים מחליטים להפסיק את פעולות הלחימה ביניהם כדי לנהל שיחות על סיום מצב העימות או כדי לשחרר שבויי מלחמה. הפסקת האש פחותה בדרגתה משביתת נשק, שהיא הפסקה מוחלטת של הלחימה, וגבוהה יותר בדרגתה ממצב הפוגה. הפסקת אש יכולה להיכלל באמנה רשמית אך עשויה להיחשב גם חלק מהבנות בלתי-רשמיות בין שני הצדדים הלוחמים. היסטוריה של שלום במשך ההיסטוריה ציינו היסטוריונים תקופות ארוכות יותר ופחות של שלום יחסי בין מדינות העולם. תקופות כאלו היו לעיתים קרובות תוצאת שלטונה של אימפריה חזקה שהשליטה סדר ומנעה מלחמה באזורים נרחבים: שלום וישראל למדינת ישראל הסכמי שלום עם שתי מדינות שכנות לה, מצרים וירדן (ראו: "הסכם השלום בין ישראל למצרים" ו"הסכם השלום בין ישראל לירדן"). בנוסף, חתמה ישראל על הסכמי אברהם, שהם הסכמי שלום ונורמליזציה עם מספר מדינות ערביות: איחוד האמירויות, בחריין וסודאן. בנוסף, חתמה ישראל על הסכם שלום עם מרוקו. בשנת 1993 חתמה ישראל על הסכם אוסלו הראשון, כחלק מתהליך שלום בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית, שאינה נחשבת למדינה, אלא רשות אוטונומית למחצה (קיבלה את מעמדה הודות להסכמי אוסלו). הסכמי אוסלו מבחינה טכנית עדיין בתוקף, אף על פי שאין תהליך שלום בין הצדדים נכון להיום ינואר 2025) והסכסוך עודנו נמשך. האפשרות של השגת שלום בין ישראל לפלסטינים הוא נושא למחלוקת ציבורית עזה, הן בציבור הישראלי והן בציבור הפלסטיני. שלום כושל בהיסטוריה היו דוגמאות להסכמי שלום שנכשלו לדוגמה: הסכם ריבנטרופ מולוטוב בין גרמניה לברית המועצות נקטע במבצע ברברוסה שבו תקפה גרמניה את ברית המועצות. שלום קר שלום קר הוא מצב שבו בין שתי מדינות שורר שלום באופן רשמי, בעוד הממשלה או האוכלוסייה, לפחות במדינה אחת, מסתייגים מהסכם השלום ונמנעים מליישמו. שלום קר מאופיין ברמות גבוהות של חוסר אמון בין הצדדים, וגישה שלילית של הממשלות והאוכלוסיות, לפחות באחת מהמדינות, כלפי המדינה השנייה. ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים
========================================

[SOURCE: https://pop.education.gov.il/maagal_hashana/memory-holocaust/] \| [TOKENS: 510]
למידה מבוססת מיומנויות בשבילי הזיכרון מסר מניצולי השואה לתלמידי ישראל קווים חינוכים מנחים \| מערכי שיעור כיתות ז-ט קווים חינוכיים מנחים \| כיתות א-ב \| כיתות ג-ד \| כיתות ה-ו קווים חינוכיים מנחים \| מערכי שיעור כיתות י-יב מעגל השנה הדרך הקצרה ל... קישורים לשירותים פורטל זה נבנה עבור מורים ונועד לשימוש צרכי חינוך בלבד. העמוד מכיל קישורים לאתרים חיצוניים שאינם אתרי משרד החינוך. תוכן אתרים אלה וכל המוצג בהם (לרבות פרסומות) הינו באחריות בעלי האתרים בלבד. אם נתקלתם בבעיה כלשהי או שיש לכם הצעות או הערות בנוגע לתוכן, באפשרותכם לפנות אלינו בקישור זה.
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/w/index.php?title=Google_Translate&mobileaction=toggle_view_mobile] \| [TOKENS: 4867]
Google Translate Google Translate is a multilingual neural machine translation service developed by Google to translate text, documents and websites from one language into another. It offers a website interface, a mobile app for Android and iOS, and an API that helps developers build browser extensions and software applications. As of February 2026, Google Translate supports 249 languages and language varieties at various levels. It served over 200 million people daily in May 2013, and over 500 million total users as of April 2016[update], with more than 100 billion words translated daily. Launched in April 2006 as a statistical machine translation service, it originally used United Nations and European Parliament documents and transcripts to gather linguistic data. Rather than translating languages directly, it first translated text to English and then pivoted to the target language in most of the language combinations it posited in its grid, with a few exceptions including Catalan–Spanish. During a translation, it looked for patterns in millions of documents to help decide which words to choose and how to arrange them in the target language. In recent years, it has used a deep learning model to power its translations. Its accuracy, which has been criticized[by whom?] on several occasions, has been measured to vary greatly across languages. In November 2016, Google announced that Google Translate would switch to a neural machine translation engine – Google Neural Machine Translation (GNMT) – which translated "whole sentences at a time, rather than just piece by piece. It uses this broader context to help it figure out the most relevant translation, which it then rearranges and adjusts to be more like a human speaking with proper grammar". Contents History Google Translate is a web-based free-to-use translation service developed by Google in April 2006. It translates multiple forms of texts and media such as words, phrases and webpages. Originally, Google Translate was released as a statistical machine translation (SMT) service. The input text had to be translated into English first before being translated into the selected language. Since SMT uses predictive algorithms to translate text, it had poor grammatical accuracy. Despite this, Google initially did not hire experts to resolve this limitation due to the ever-evolving nature of language. In January 2010, Google introduced an Android app and iOS version in February 2011 to serve as a portable personal interpreter. As of February 2010, it was integrated into browsers such as Chrome and was able to pronounce the translated text, automatically recognize words in a picture and spot unfamiliar text and languages. In May 2014, Google acquired Word Lens to improve the quality of visual and voice translation. It is able to scan text or a picture using the device and have it translated instantly. Moreover, the system automatically identifies foreign languages and translates speech without requiring individuals to tap the microphone button whenever speech translation is needed. In November 2016, Google transitioned its translating method to a system called neural machine translation. It uses deep learning techniques to translate whole sentences at a time, which has been measured to be more accurate between English and French, German, Spanish, and Chinese. No measurement results have been provided by Google researchers for GNMT from English to other languages, other languages to English, or between language pairs that do not include English. As of 2018, it translates more than 100 billion words a day. In 2017, Google Translate was used during a court hearing when court officials at Teesside Magistrates' Court failed to book an interpreter for the Chinese defendant. A petition for Google to add Cree to Google Translate was created in 2021, but it was not one of the languages in development at the time of the Translate Community's closure. At the end of September 2022, Google Translate was discontinued in mainland China, which Google said was due to "low usage". In 2024, a record of 110 languages including Cantonese, Tok Pisin and some regional languages in Russia including Bashkir, Chechen, Ossetian and Crimean Tatar were added. The languages were added through the help of the PaLM 2 Generative AI model. Functions Google Translate can translate multiple forms of text and media, which includes text, speech, and text within still or moving images. Specifically, its functions include: For most of its features, Google Translate provides the pronunciation, dictionary, and listening to translation. Additionally, Google Translate has introduced its own Translate app, so translation is available with a mobile phone in offline mode. Features Google Translate produces approximations across languages of multiple forms of text and media, including text, speech, websites, or text on display in still or live video images. For some languages, Google Translate can synthesize speech from text, and in certain pairs it is possible to highlight specific corresponding words and phrases between the source and target text. Results are sometimes shown with dictional information below the translation box, but it is not a dictionary and has been shown to invent translations in all languages for words it does not recognize. If "Detect language" is selected, text in an unknown language can be automatically identified. In the web interface, users can suggest alternate translations, such as for technical terms, or correct mistakes. These suggestions may be included in future updates to the translation process. If a user enters a URL in the source text, Google Translate will produce a hyperlink to a machine translation of the website. Users can save translation proposals in a "phrasebook" for later use, and a shareable URL is generated for each translation. For some languages, text can be entered via an on-screen keyboard, whether through handwriting recognition or speech recognition. It is possible to enter searches in a source language that are first translated to a destination language allowing one to browse and interpret results from the selected destination language in the source language. Texts written in the Arabic, Cyrillic, Devanagari and Greek scripts can be automatically transliterated from their phonetic equivalents written in the Latin alphabet. The browser version of Google Translate provides the option to show phonetic equivalents of text translated from Japanese to English. The same option is not available on the paid API version. Many of the more popular languages have a "text-to-speech" audio function that is able to read back a text in that language, up to several hundred words or so. In the case of pluricentric languages, the accent depends on the region: for English, in the Americas, most of the Asia–Pacific and West Asia, the audio uses a female General American accent, whereas in Europe, Hong Kong, Malaysia, Singapore, Guyana and all other parts of the world, a female British (Received Pronunciation) accent is used, except for a special General Australian accent used in Australia, New Zealand and Norfolk Island, and an Indian English accent used in India; for Spanish, in the Americas, a Latin American accent is used, while in other parts of the world, a Castilian accent is used; for French, a Quebec accent is used in Canada, while in other parts of the world, a standard European accent is used; for Bengali, a male Bangladeshi accent is used, except in India, where a special female Indian Bengali accent is used instead. Until March 2023, some less widely spoken languages used the open-source eSpeak synthesizer for their speech; producing a robotic, awkward voice that may be difficult to understand. Google Translate is available in some web browsers as an optional downloadable extension that can run the translation engine, which allow right-click command access to the translation service. In February 2010, Google Translate was integrated into the Google Chrome browser by default, for optional automatic webpage translation. The Google Translate app for Android and iOS supports 249 languages and can propose translations for 37 languages via photo, 32 via voice in "conversation mode", and 27 via live video imagery in "augmented reality mode". The Android app was released in January 2010, and for iOS on February 8, 2011, after an HTML5 web application was released for iOS users in August 2008. The Android app is compatible with devices running at least Android 2.1, while the iOS app is compatible with iPod Touches, iPads and iPhones updated to iOS 7.0+. A January 2011 Android version experimented with a "Conversation Mode" that aims to allow users to communicate fluidly with a nearby person in another language. Originally limited to English and Spanish, the feature received support for 12 new languages, still in testing, the following October. The 'Camera input' functionality allows users to take a photograph of a document, signboard, etc. Google Translate recognises the text from the image using optical character recognition (OCR) technology and gives the translation. Camera input is not available for all languages. In January 2015, the apps gained the ability to propose translations of physical signs in real time using the device's camera, as a result of Google's acquisition of the Word Lens app. The original January launch only supported seven languages, but a July update added support for 20 new languages, with the release of a new implementation that utilizes convolutional neural networks, and also enhanced the speed and quality of Conversation Mode translations (augmented reality). The feature was subsequently renamed Instant Camera. The technology underlying Instant Camera combines image processing and optical character recognition, then attempts to produce cross-language equivalents using standard Google Translate estimations for the text as it is perceived. On May 11, 2016, Google introduced Tap to Translate for Google Translate for Android. Upon highlighting text in an app that is in a foreign language, Translate will pop up inside of the app and offer translations. On May 26, 2011, Google announced that the Google Translate API for software developers had been deprecated and would cease functioning. The Translate API page stated the reason as "substantial economic burden caused by extensive abuse" with an end date set for December 1, 2011. In response to public pressure, Google announced in June 2011 that the API would continue to be available as a paid service. Because the API was used in numerous third-party websites and apps, the original decision to deprecate it led some developers to criticize Google and question the viability of using Google APIs in their products. Google Translate also provides translations for Google Assistant and the devices that Google Assistant runs on such as Google Nest and Pixel Buds. Supported languages As of November 2025,[update] the following 249 languages, dialects and language varieties written in different scripts (240 unique languages and dialects) are supported by Google Translate. (by chronological order of introduction) Translation methodology In April 2006, Google Translate launched with a statistical machine translation engine. Google Translate does not apply grammatical rules, since its algorithms are based on statistical or pattern analysis rather than traditional rule-based analysis. The system's original creator, Franz Josef Och, has criticized the effectiveness of rule-based algorithms in favor of statistical approaches. Original versions of Google Translate were based on a method called statistical machine translation, and more specifically, on research by Och who won the DARPA contest for speed machine translation in 2003. Och was the head of Google's machine translation group until leaving to join Human Longevity, Inc. in July 2014. Google Translate does not directly translate from one language to another (L1 → L2). Instead, it often translates first to English and then to the target language (L1 → EN → L2). However, because English, like all human languages, is ambiguous and depends on context, this can cause translation errors. For example, translating vous from French to Russian gives vous → you → ты OR Bы/вы. If Google were using an unambiguous, artificial language as the intermediary, it would be vous → you → Bы/вы OR tu → thou → ты. Such a suffixing of words disambiguates their different meanings. Hence, publishing in English, using unambiguous words, providing context, or using expressions such as "you all" may or may not make a better one-step translation depending on the target language. The following languages do not have a direct Google translation to or from English. These languages are translated through the indicated intermediate language (which in most cases is closely related to the desired language but more widely spoken) in addition to through English:[citation needed] According to Och, a solid base for developing a usable statistical machine translation system for a new pair of languages from scratch would consist of a bilingual text corpus (or parallel collection) of more than 150–200 million words, and two monolingual corpora each of more than a billion words. Statistical models from these data are then used to translate between those languages. To acquire this huge amount of linguistic data, Google used United Nations and European Parliament documents and transcripts. The UN typically publishes documents in all six official UN languages, which has produced a very large 6-language corpus. Google representatives have been involved with domestic conferences in Japan where it has solicited bilingual data from researchers. When Google Translate generates a translation proposal, it looks for patterns in hundreds of millions of documents to help decide on the best translation. By detecting patterns in documents that have already been translated by human translators, Google Translate makes informed guesses (AI) as to what an appropriate translation should be. Before October 2007, for languages other than Arabic, Chinese and Russian, Google Translate was based on SYSTRAN, a software engine which is still used by several other online translation services such as Babel Fish (now defunct). From October 2007, Google Translate used proprietary, in-house technology based on statistical machine translation instead, before transitioning to neural machine translation. Google used to have crowdsourcing features for volunteers to be a part of its "Translate Community", intended to help improve Google Translate's accuracy. Volunteers could select up to five languages to help improve translation; users could verify translated phrases and translate phrases in their languages to and from English, helping to improve the accuracy of translating more rare and complex phrases. In August 2016, a Google Crowdsource app was released for Android users, in which translation tasks are offered. There were three ways to contribute. First, Google showed a phrase that one should type in the translated version. Second, Google showed a proposed translation for a user to agree, disagree, or skip. Third, users could suggest translations for phrases where they think they can improve on Google's results. Tests in 44 languages showed that the "suggest an edit" feature led to an improvement in a maximum of 40% of cases over four years. Despite its role in improving translation quality and expanding language coverage, Google closed the Translate Community on March 28, 2024. Although Google has deployed a new system called neural machine translation for better quality translation, there are languages that still use the traditional translation method called statistical machine translation. It is a rule-based translation method that uses predictive algorithms to guess ways to translate texts in foreign languages. It aims to translate whole phrases rather than single words then gather overlapping phrases for translation. Moreover, it also analyzes bilingual text corpora to generate a statistical model that translates texts from one language to another. In September 2016, a research team at Google announced the development of the Google Neural Machine Translation system (GNMT) to increase fluency and accuracy in Google Translate and in November announced that Google Translate would switch to GNMT. Google Translate's neural machine translation system used a large end-to-end artificial neural network that attempts to perform deep learning, in particular, long short-term memory networks. GNMT improved the quality of translation over SMT in some instances because it uses an example-based machine translation (EBMT) method in which the system "learns from millions of examples." According to Google researchers, it translated "whole sentences at a time, rather than just piece by piece. It uses this broader context to help it figure out the most relevant translation, which it then rearranges and adjusts to be more like a human speaking with proper grammar". GNMT's "proposed architecture" of "system learning" has been implemented on over a hundred languages supported by Google Translate. With the end-to-end framework, Google states but does not demonstrate for most languages that "the system learns over time to create better, more natural translations." The GNMT network attempts interlingual machine translation, which encodes the "semantics of the sentence rather than simply memorizing phrase-to-phrase translations", and the system did not invent its own universal language, but uses "the commonality found in between many languages". GNMT was first enabled for eight languages: to and from English and Chinese, French, German, Japanese, Korean, Portuguese, Spanish and Turkish. In March 2017, it was enabled for Hindi, Russian and Vietnamese, followed by Bengali, Gujarati, Indonesian, Kannada, Malayalam, Marathi, Punjabi, Tamil and Telugu in April. Since 2020, Google has phased out GNMT and has implemented deep learning networks based on transformers. Accuracy Google Translate is not as reliable as human translation. When text is well-structured, written using formal language, with simple sentences, relating to formal topics for which training data is ample, it often produces conversions similar to human translations between English and a number of high-resource languages. Accuracy decreases for those languages when fewer of those conditions apply, for example when sentence length increases or the text uses familiar or literary language. For many other languages vis-à-vis English, it can produce the gist of text in those formal circumstances. Human evaluation from English to all 102 languages shows that the main idea of a text is conveyed more than 50% of the time for 35 languages. For 67 languages, a minimally comprehensible result is not achieved 50% of the time or greater. A few studies have evaluated Chinese,[citation needed] French,[citation needed] German,[citation needed] and Spanish[citation needed] to English, but no systematic human evaluation has been conducted from most Google Translate languages to English. Speculative language-to-language scores extrapolated from English-to-other measurements indicate that Google Translate will produce translation results that convey the gist of a text from one language to another more than half the time in about 1% of language pairs, where neither language is English. Research conducted in 2011 showed that Google Translate got a slightly higher score than the UCLA minimum score for the English Proficiency Exam. Due to its identical choice of words without considering the flexibility of choosing alternative words or expressions, it produces a relatively similar translation to human translation from the perspective of formality, referential cohesion, and conceptual cohesion. Moreover, a number of languages are translated into a sentence structure and sentence length similar to a human translation. Furthermore, Google carried out a test that required native speakers of each language to rate the translation on a scale between 0 and 6, and Google Translate scored 5.43 on average. When used as a dictionary to translate single words, Google Translate is highly inaccurate because it must guess between polysemic words. Among the top 100 words in the English language, which make up more than 50% of all written English, the average word has more than 15 senses, which makes the odds against a correct translation about 15 to 1 if each sense maps to a different word in the target language. Most common English words have at least two senses, which produces 50/50 odds in the likely case that the target language uses different words for those different senses. The odds are similar from other languages to English. Google Translate makes statistical guesses that raise the likelihood of producing the most frequent sense of a word, with the consequence that an accurate translation will be unobtainable in cases that do not match the majority or plurality corpus occurrence. The accuracy of single-word predictions has not been measured for any language. Because almost all non-English language pairs pivot through English, the odds against obtaining accurate single-word translations from one non-English language to another can be estimated by multiplying the number of senses in the source language with the number of senses each of those terms have in English. When Google Translate does not have a word in its vocabulary, it makes up a result as part of its algorithm. Limitations Google Translate, like other automatic translation tools, has its limitations, struggles with polysemy (the multiple meanings a word may have) and multiword expressions (terms that have meanings that cannot be understood or translated by analyzing the individual word units that compose them). A word in a foreign language might have two different meanings in the translated language. This might lead to mistranslation. Additionally, grammatical errors remain a major limitation to the accuracy of Google Translate. Google Translate struggles to differentiate between imperfect and perfect aspects in Romance languages. The subjunctive mood is often erroneous.[citation needed] Moreover, the formal second person (vous) is often chosen, whatever the context.[citation needed] Since its English reference material contains only "you" forms, it has difficulty translating a language with "you all" or formal "you" variations. Due to differences between languages in investment, research, and the extent of digital resources, the accuracy of Google Translate varies greatly among languages. Some languages produce better results than others. Most languages from Africa, Asia, and the Pacific, tend to score poorly in relation to the scores of many well-financed European languages, Afrikaans and Chinese being the high-scoring exceptions from their continents. No languages indigenous to Australia are included within Google Translate. Higher scores for European can be partially attributed to the Europarl Corpus, a trove of documents from the European Parliament that have been professionally translated by the mandate of the European Union into as many as 21 languages. A 2010 analysis indicated that French to English translation is relatively accurate, and 2011 and 2012 analyses showed that Italian to English translation is relatively accurate as well. However, if the source text is shorter, rule-based machine translations often perform better; this effect is particularly evident in Chinese to English translations. While edits of translations may be submitted, in Chinese specifically one cannot edit sentences as a whole. Instead, one must edit sometimes arbitrary sets of characters, leading to incorrect edits. The service can be used as a dictionary by typing in words. One can translate from a book by using a scanner and an OCR like Google Drive. In its Written Words Translation function, there is a word limit on the amount of text that can be translated at once. Therefore, long text should be transferred to a document form and translated through its Document Translate function. Open-source licenses and components Irish language data from Foras na Gaeilge's New English-Irish Dictionary. (English database designed and developed for Foras na Gaeilge by Lexicography MasterClass Ltd.) Welsh language data from Gweiadur by Gwerin. Certain content is copyrighted by Oxford University Press, United States. Some phrase translations come from Wikitravel. Reviews Shortly after launching the translation service for the first time, Google won an international competition for English–Arabic and English–Chinese machine translation. Since Google Translate uses statistical matching to translate, translated text can often include apparently nonsensical and obvious errors, often swapping common terms for similar but nonequivalent common terms in the other language, as well as inverting sentence meaning. Novelty websites like Bad Translator and Translation Party have used the service to produce humorous text by translating back and forth between multiple languages, similar to the children's game telephone. Certain texts in Japanese have shown to be translated to "Replying to @sarah_mcdonald(s)" in English, often with no relation to the source text. Examples include "もーるるるるるるるる", "バチバチで草" and "絵にfう". This has been asked on multiple platforms, including YouTube. See also References External links
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Open_access] \| [TOKENS: 9339]
Contents Open access Open access (OA) is a set of principles and a range of practices through which nominally copyrightable publications are delivered to readers free of access charges or other barriers. With open access strictly defined (according to the 2001 definition), or libre open access, barriers to copying or reuse are also reduced or removed by applying an open license for copyright, which regulates post-publication uses of the work. The main focus of the open access movement has been on peer reviewed research literature, and more specifically on academic journals. This is because: Whereas non-open access journals cover publishing costs through access tolls such as subscriptions, site licenses or pay-per-view charges, open-access journals are characterised by funding models which do not require the reader to pay to read the journal's contents, relying instead on author fees or on public funding, subsidies and sponsorships. Open access can be applied to all forms of published research output, including peer-reviewed and non peer-reviewed academic journal articles, conference papers, theses, book chapters, monographs, research reports and images. Definitions There are different models of open access publishing and publishers may use one or more of these models. Different open access types are currently commonly described using a colour system. The most commonly recognised names are "green", "gold", and "hybrid" open access; however, several other models and alternative terms are also used. In the gold OA model, the publisher makes all articles and related content available for free immediately on the journal's website. In such publications, articles are licensed for sharing and reuse via Creative Commons licenses or similar. Many gold OA publishers charge an article processing charge (APC), which is typically paid through institutional or grant funding. The majority of gold open access journals charging APCs follow an "author-pays" model, although this is not an intrinsic property of gold OA. Self-archiving by authors is permitted under green OA. Independently from publication by a publisher, the author also posts the work to a website controlled by the author, the research institution that funded or hosted the work, or to an independent central open repository, where people can download the work without paying. Green OA is free of charge for the author. Some publishers (less than 5% and decreasing as of 2014) may charge a fee for an additional service such as a free license on the publisher-authored copyrightable portions of the printed version of an article. If the author posts the near-final version of their work after peer review by a journal, the archived version is called a "postprint". This can be the accepted manuscript as returned by the journal to the author after successful peer review. Hybrid open-access journals contain a mixture of open access articles and closed access articles. A publisher following this model is partially funded by subscriptions, and only provide open access for those individual articles for which the authors (or research sponsor) pay a publication fee. Hybrid OA generally costs more than gold OA and can offer a lower quality of service. A particularly controversial practice in hybrid open access journals is "double dipping", where both authors and subscribers are charged. For these reasons, hybrid open access journals have been called a "Mephistophelian invention", and publishing in hybrid OA journals often do not qualify for funding under open access mandates, as libraries already pay for subscriptions thus have no financial incentive to fund open access articles in such journals. Bronze open access articles are free to read only on the publisher page, but lack a clearly identifiable license. Such articles are typically not available for reuse. Journals that publish open access without charging authors article processing charges are sometimes referred to as diamond or platinum OA. Since they do not charge either readers or authors directly, such publishers often require funding from external sources such as the sale of advertisements, academic institutions, learned societies, philanthropists or government grants. There are now over 350 platinum OA journals with impact factors over a wide variety of academic disciplines, giving most academics options for OA with no APCs. Diamond OA journals are available for most disciplines, and are usually small (<25 articles per year) and more likely to be multilingual (38%); thousands of such journals exist. The growth of unauthorized digital copying by large-scale copyright infringement has enabled free access to paywalled literature. This has been done via existing social media sites (e.g. the #ICanHazPDF hashtag) as well as dedicated sites (e.g. Sci-Hub). In some ways this is a large-scale technical implementation of pre-existing practice, whereby those with access to paywalled literature would share copies with their contacts. However, the increased ease and scale from 2010 onwards have changed how many people treat subscription publications. Similar to the free content definition, the terms 'gratis' and 'libre' were used in the Budapest Open Access Initiative definition to distinguish between free to read versus free to reuse. Gratis open access () refers to free online access, to read, free of charge, without re-use rights. Libre open access () also refers to free online access, to read, free of charge, plus some additional re-use rights, covering the kinds of open access defined in the Budapest Open Access Initiative, the Bethesda Statement on Open Access Publishing and the Berlin Declaration on Open Access to Knowledge in the Sciences and Humanities. The re-use rights of libre OA are often specified by various specific Creative Commons licenses; all of which require as a minimum attribution of authorship to the original authors. In 2012, the number of works under libre open access was considered to have been rapidly increasing for a few years, though most open-access mandates did not enforce any copyright license and it was difficult to publish libre gold OA in legacy journals. However, there are no costs nor restrictions for green libre OA as preprints can be freely self-deposited with a free license, and most open-access repositories use Creative Commons licenses to allow reuse. The biggest drawback of many Open Access licenses is a prohibition on data mining. For this reason, many big data studies of various technologies performed by economists ( as well as machine learning by computer scientists) are limited to patent analysis, since the patent documents are not subject to copyright at all. FAIR is an acronym for 'findable, accessible, interoperable and reusable', intended to more clearly define what is meant by the term 'open access' and make the concept easier to discuss. Initially proposed in March 2016, it has subsequently been endorsed by organisations such as the European Commission and the G20. Note, however, that FAIR principles include "A1.2: The protocol allows for an authentication and authorisation procedure where necessary." This means that a FAIR dataset may be either closed (restricted access) or open (no access restrictions). So, only FAIR data without access restrictions are open access. Features The emergence of open science or open research has brought to light a number of controversial and hotly-debated topics. Scholarly publishing invokes various positions and passions. For example, authors may spend hours struggling with diverse article submission systems, often converting document formatting between a multitude of journal and conference styles, and sometimes spend months waiting for peer review results. The drawn-out and often contentious societal and technological transition to Open Access and Open Science/Open Research, particularly across North America and Europe (Latin America has already widely adopted "Acceso Abierto" since before 2000) has led to increasingly entrenched positions and much debate. The area of (open) scholarly practices increasingly sees a role for policy-makers and research funders giving focus to issues such as career incentives, research evaluation and business models for publicly funded research. Plan S and AmeliCA (Open Knowledge for Latin America) caused a wave of debate in scholarly communication in 2019 and 2020. Subscription-based publishing typically requires transfer of copyright from authors to the publisher so that the latter can monetise the process via dissemination and reproduction of the work. With OA publishing, typically authors retain copyright to their work, and license its reproduction to the publisher. Retention of copyright by authors can support academic freedoms by enabling greater control of the work (e.g. for image re-use) or licensing agreements (e.g. to allow dissemination by others). The most common licenses used in open access publishing are Creative Commons. The widely used CC BY license is one of the most permissive, only requiring attribution to be allowed to use the material (and allowing derivations and commercial use). A range of more restrictive Creative Commons licenses are also used. More rarely, some of the smaller academic journals use custom open access licenses. Some publishers (e.g. Elsevier) use "author nominal copyright" for OA articles, where the author retains copyright in name only and all rights are transferred to the publisher. Since open access publication does not charge readers, there are many financial models used to cover costs by other means. Open access can be provided by commercial publishers, who may publish open access as well as subscription-based journals, or dedicated open-access publishers such as Public Library of Science (PLOS) and BioMed Central. Another source of funding for open access can be institutional subscribers. One example is the Subscribe to Open publishing model introduced by Annual Reviews; if the subscription revenue goal is met, the given journal's volume is published open access. The number of journals implementing this model grew from 192 in 2024 to 378 in 2025. Advantages and disadvantages of open access have generated considerable discussion amongst researchers, academics, librarians, university administrators, funding agencies, government officials, commercial publishers, editorial staff and society publishers. Reactions of existing publishers to open access journal publishing have ranged from moving with enthusiasm to a new open access business model, to experiments with providing as much free or open access as possible, to active lobbying against open access proposals. There are many publishers that started up as open access-only publishers, such as PLOS, Hindawi Publishing Corporation, Frontiers in... journals, MDPI and BioMed Central. Some open access journals (under the gold, and hybrid models) generate revenue by charging publication fees in order to make the work openly available at the time of publication. The money might come from the author but more often comes from the author's research grant or employer. While the payments are typically incurred per article published (e.g. BMC or PLOS journals), some journals apply them per manuscript submitted (e.g. Atmospheric Chemistry and Physics until recently) or per author (e.g. PeerJ). Charges typically range from $1,000–$3,000 ($5,380 for Nature Communications) but can be under $10, close to $5,000 or well over $10,000. APCs vary greatly depending on subject and region and are most common in scientific and medical journals (43% and 47% respectively), and lowest in arts and humanities journals (0% and 4% respectively). APCs can also depend on a journal's impact factor. Some publishers (e.g. eLife and Ubiquity Press) have released estimates of their direct and indirect costs that set their APCs. Hybrid OA generally costs more than gold OA and can offer a lower quality of service. A particularly controversial practice in hybrid open access journals is "double dipping", where both authors and subscribers are charged. By comparison, journal subscriptions equate to $3,500–$4,000 per article published by an institution, but are highly variable by publisher (and some charge page fees separately). This has led to the assessment that there is enough money "within the system" to enable full transition to OA. However, there is ongoing discussion about whether the change-over offers an opportunity to become more cost-effective or promotes more equitable participation in publication. Concern has been noted that increasing subscription journal prices will be mirrored by rising APCs, creating a barrier to less financially privileged authors. The inherent bias of the current APC-based OA publishing perpetuates this inequality through the 'Matthew effect' (the rich get richer, and the poor get poorer). The switch from pay-to-read to pay-to-publish has left essentially the same people behind, with some academics not having enough purchasing power (individually or through their institutions) for either option. Some gold OA publishers will waive all or part of the fee for authors from less developed economies. Steps are normally taken to ensure that peer reviewers do not know whether authors have requested, or been granted, fee waivers, or to ensure that every paper is approved by an independent editor with no financial stake in the journal.[citation needed] The main argument against requiring authors to pay a fee, is the risk to the peer review system, diminishing the overall quality of scientific journal publishing.[citation needed] No-fee open access journals, also known as "platinum" or "diamond" do not charge either readers or authors. These journals use a variety of business models including subsidies, advertising, membership dues, endowments, or volunteer labour. Subsidising sources range from universities, libraries and museums to foundations, societies or government agencies. Some publishers may cross-subsidise from other publications or auxiliary services and products. For example, most APC-free journals in Latin America are funded by higher education institutions and are not conditional on institutional affiliation for publication. Conversely, Knowledge Unlatched crowdsources funding in order to make monographs available open access. Estimates of prevalence vary, but approximately 10,000 journals without APC are listed in DOAJ and the Free Journal Network. APC-free journals tend to be smaller and more local-regional in scope. Some also require submitting authors to have a particular institutional affiliation. A "preprint" is typically a version of a research paper that is shared on an online platform prior to, or during, a formal peer review process. Preprint platforms have become popular due to the increasing drive towards open access publishing and can be publisher- or community-led. A range of discipline-specific or cross-domain platforms now exist. The posting of pre-prints (or authors' manuscript versions) is consistent with the Green Open Access model.[citation needed] A persistent concern surrounding preprints is that work may be at risk of being plagiarised or "scooped" – meaning that the same or similar research will be published by others without proper attribution to the original source – if publicly available but not yet associated with a stamp of approval from peer reviewers and traditional journals. These concerns are often amplified as competition increases for academic jobs and funding, and perceived to be particularly problematic for early-career researchers and other higher-risk demographics within academia.[citation needed] However, preprints, in fact, protect against scooping. Considering the differences between traditional peer-review based publishing models and deposition of an article on a preprint server, "scooping" is less likely for manuscripts first submitted as preprints. In a traditional publishing scenario, the time from manuscript submission to acceptance and to final publication can range from a few weeks to years, and go through several rounds of revision and resubmission before final publication. During this time, the same work will have been extensively discussed with external collaborators, presented at conferences, and been read by editors and reviewers in related areas of research. Yet, there is no official open record of that process (e.g., peer reviewers are normally anonymous, reports remain largely unpublished), and if an identical or very similar paper were to be published while the original was still under review, it would be impossible to establish provenance.[citation needed] Preprints provide a time-stamp at the time of publication, which helps to establish the "priority of discovery" for scientific claims. This means that a preprint can act as proof of provenance for research ideas, data, code, models, and results. The fact that the majority of preprints come with a form of permanent identifier, usually a digital object identifier (DOI), also makes them easy to cite and track. Thus, if one were to be "scooped" without adequate acknowledgement, this would be a case of academic misconduct and plagiarism, and could be pursued as such. There is no evidence that "scooping" of research via preprints exists, not even in communities that have broadly adopted the use of the arXiv server for sharing preprints since 1991. If the unlikely case of scooping emerges as the growth of the preprint system continues, it can be dealt with as academic malpractice. ASAPbio includes a series of hypothetical scooping scenarios as part of its preprint FAQ, finding that the overall benefits of using preprints vastly outweigh any potential issues around scooping.[note 1] Indeed, the benefits of preprints, especially for early-career researchers, seem to outweigh any perceived risk: rapid sharing of academic research, open access without author-facing charges, establishing priority of discoveries, receiving wider feedback in parallel with or before peer review, and facilitating wider collaborations. The "green" route to OA refers to author self-archiving, in which a version of the article (often the peer-reviewed version before editorial typesetting, called "postprint") is posted online to an institutional or subject repository. This route is often dependent on journal or publisher policies,[note 2] which can be more restrictive and complicated than respective "gold" policies regarding deposit location, license, and embargo requirements. Some publishers require an embargo period before deposition in public repositories, arguing that immediate self-archiving risks loss of subscription income. Embargoes are imposed by between 20 and 40% of journals, during which time an article is paywalled before permitting self-archiving (green OA) or releasing a free-to-read version (bronze OA). Embargo periods typically vary from 6–12 months in STEM and >12 months in humanities, arts and social sciences. Embargo-free self-archiving has not been shown to affect subscription revenue, and tends to increase readership and citations. Embargoes have been lifted on particular topics for either limited times or ongoing (e.g. Zika outbreaks or indigenous health). Plan S includes zero-length embargoes on self-archiving as a key principle. Motivations Open access (mostly green and gratis) began to be sought and provided worldwide by researchers when the possibility itself was opened by the advent of Internet and the World Wide Web. The momentum was further increased by a growing movement for academic journal publishing reform, and with it gold and libre OA.[citation needed] The premises behind open access publishing are that there are viable funding models to maintain traditional peer review standards of quality while also making the following changes: An obvious advantage of open access journals is the free access to scientific papers regardless of affiliation with a subscribing library and improved access for the general public; this is especially true in developing countries. Lower costs for research in academia and industry have been claimed in the Budapest Open Access Initiative, although others have argued that OA may raise the total cost of publication, and further increase economic incentives for exploitation in academic publishing. The open access movement is motivated by the problems of social inequality caused by restricting access to academic research, which favor large and wealthy institutions with the financial means to purchase access to many journals, as well as the economic challenges and perceived unsustainability of academic publishing. The intended audience of research articles is usually other researchers. Open access helps researchers as readers by opening up access to articles that their libraries do not subscribe to. All researchers benefit from open access as no library can afford to subscribe to every scientific journal and most can only afford a small fraction of them – this is known as the "serials crisis". Open access extends the reach of research beyond its immediate academic circle. An open access article can be read by anyone – a professional in the field, a researcher in another field, a journalist, a politician or civil servant, or an interested layperson. Indeed, a 2008 study revealed that mental health professionals are roughly twice as likely to read a relevant article if it is freely available. Research funding agencies and universities want to ensure that the research they fund and support in various ways has the greatest possible research impact. As a means of achieving this, research funders are beginning to expect open access to the research they support. Many of them (including all UK Research Councils) have already adopted open-access mandates, and others are on the way to do so (see ROARMAP). A growing number of universities are providing institutional repositories in which their researchers can deposit their published articles. Some open access advocates believe that institutional repositories will play a very important role in responding to open-access mandates from funders. In May 2005, 16 major Dutch universities cooperatively launched DAREnet, the Digital Academic Repositories, making over 47,000 research papers available. From 2 June 2008, DAREnet has been incorporated into the scholarly portal NARCIS. By 2019, NARCIS provided access to 360,000 open access publications from all Dutch universities, KNAW, NWO and a number of scientific institutes. In 2011, a group of universities in North America formed the Coalition of Open Access Policy Institutions (COAPI). Starting with 21 institutions where the faculty had either established an open access policy or were in the process of implementing one, COAPI now has nearly 50 members. These institutions' administrators, faculty and librarians, and staff support the international work of the Coalition's awareness-raising and advocacy for open access. In 2012, the Harvard Open Access Project released its guide to good practices for university open-access policies, focusing on rights-retention policies that allow universities to distribute faculty research without seeking permission from publishers. As of November 2023, Rights retention policies are being adopted by an increasing number of UK universities as well. In 2013 a group of nine Australian universities formed the Australian Open Access Strategy Group (AOASG) to advocate, collaborate, raise awareness, and lead and build capacity in the open access space in Australia. In 2015, the group expanded to include all eight New Zealand universities and was renamed the Australasian Open Access Support Group. It was then renamed the Australasian Open Access Strategy Group, highlighting its emphasis on strategy. The awareness raising activities of the AOASG include presentations, workshops, blogs, and a webinar series on open access issues. As information professionals, librarians are often vocal and active advocates of open access. These librarians believe that open access promises to remove both the price and permission barriers that undermine library efforts to provide access to scholarship, as well as helping to address the serials crisis. Open access provides a complement to library access services such as interlibrary loan, supporting researchers' needs for immediate access to scholarship. Librarians and library associations also lead education and outreach initiatives to faculty, administrators, the library community, and the public about the benefits of open access. Many library associations have either signed major open access declarations or created their own. For example, IFLA have produced a Statement on Open Access. The Association of Research Libraries has documented the need for increased access to scholarly information, and was a leading founder of the Scholarly Publishing and Academic Resources Coalition (SPARC). Librarians and library associations also develop and share informational resources on scholarly publishing and open access to research; the Scholarly Communications Toolkit developed by the Association of College and Research Libraries of the American Library Association is one example of this work. At most universities, the library manages the institutional repository, which provides free access to scholarly work by the university's faculty. The Canadian Association of Research Libraries has a program to develop institutional repositories at all Canadian university libraries. An increasing number of libraries provide publishing or hosting services for open access journals, with the Library Publishing Coalition as a membership organisation. In 2013, open access activist Aaron Swartz was posthumously awarded the American Library Association's James Madison Award for being an "outspoken advocate for public participation in government and unrestricted access to peer-reviewed scholarly articles". In March 2013, the entire editorial board and the editor-in-chief of the Journal of Library Administration resigned en masse, citing a dispute with the journal's publisher. One board member wrote of a "crisis of conscience about publishing in a journal that was not open access" after the death of Aaron Swartz. The public may benefit from open access to scholarly research for many reasons. Advocacy groups such as SPARC's Alliance for Taxpayer Access in the US argue that most scientific research is paid for by taxpayers through government grants, who have a right to access the results of what they have funded. Examples of people who might wish to read scholarly literature include individuals with medical conditions and their family members, serious hobbyists or "amateur" scholars (e.g. amateur astronomers), and high school and junior college students. Additionally, professionals in many fields, such as those doing research in private companies, start-ups, and hospitals, may not have access to publications behind paywalls, and OA publications are the only type that they can access in practice. Even those who do not read scholarly articles benefit indirectly from open access. For example, patients benefit when their doctor and other health care professionals have access to the latest research. Advocates argue that open access speeds research progress, productivity, and knowledge translation. In developing nations, open access archiving and publishing acquires a unique importance. Scientists, health care professionals, and institutions in developing nations often do not have the capital necessary to access scholarly literature. Many open access projects involve international collaboration. For example, the SciELO (Scientific Electronic Library Online), is a comprehensive approach to full open access journal publishing, involving a number of Latin American countries. Bioline International, a non-profit organization dedicated to helping publishers in developing countries is a collaboration of people in the UK, Canada, and Brazil; the Bioline International Software is used around the world. Research Papers in Economics (RePEc), is a collaborative effort of over 100 volunteers in 45 countries. The Public Knowledge Project in Canada developed the open-source publishing software Open Journal Systems (OJS), which is now in use around the world, for example by the African Journals Online group, and one of the most active development groups is Portuguese. This international perspective has resulted in advocacy for the development of open-source appropriate technology and the necessary open access to relevant information for sustainable development. History Various studies have investigated the extent of open access. A study published in 2010 showed that roughly 20% of the total number of peer-reviewed articles published in 2008 could be found openly accessible. Another study found that by 2010, 7.9% of all academic journals with impact factors were gold open access journals and showed a broad distribution of Gold Open Access journals throughout academic disciplines. A study of random journals from the citations indexes AHSCI, SCI and SSCI in 2013 came to the result that 88% of the journals were closed access and 12% were open access. In August 2013, a study done for the European Commission reported that 50% of a random sample of all articles published in 2011 as indexed by Scopus were freely accessible online by the end of 2012. A 2017 study by the Max Planck Society put the share of gold access articles in pure open access journals at around 13 percent of total research papers. In 2009, there were approximately 4,800 active open access journals, publishing around 190,000 articles. As of February 2019, over 12,500 open access journals are listed in the Directory of Open Access Journals. A 2013-2018 report (GOA4) found that in 2018 over 700,000 articles were published in gold open access in the world, of which 42% was in journals with no author-paid fees. The figure varies significantly depending on region and kind of publisher: 75% if university-run, over 80% in Latin America, but less than 25% in Western Europe. However, Crawford's study did not count open access articles published in "hybrid" journals (subscription journals that allow authors to make their individual articles open in return for payment of a fee). More comprehensive analyses of the scholarly literature suggest that this resulted in a significant underestimation of the prevalence of author-fee-funded OA publications in the literature. Crawford's study also found that although a minority of open access journals impose charges on authors, a growing majority of open access articles are published under this arrangement, particularly in the science disciplines (thanks to the enormous output of open access "mega journals", each of which may publish tens of thousands of articles in a year and are invariably funded by author-side charges—see Figure 10.1 in GOA4). According to Scopus database in August, 2024, 46.2% of works, indexed therein and published in 2023, had some form of open access. More than half of the OA publications (27.5% of all indexed works in 2023) were in fully Gold Open Access sources, 16.7% of all were in Green OA sources (i.e. which allow for self-archiving by authors), 9.2 % in Hybrid Gold OA sources (such as journals, which have open access and behind-paywall articles in the same issue), and 10.6 % were in Bronze OA sources (free-to-read on the publishers' websites). The adoption of Open Access publishing varies significantly from publisher to publisher, as shown in Fig. OA-Plot, where only the oldest (traditional) publishers are shown, but not the newer publishers, that use the Open Access model exclusively. This plot shows, that since 2010 the Institute of Physics has the largest percentage of OA publications, while the American Chemical Society has the lowest. Both the IOP and the ACS are non-profit publishers. The increase in OA percentage for articles published before ca. 1923 is related to the expiration of a 100-year copyright term. Some publishers (e.g. IOP and ACS made many such articles available as Open Access, while others (Elsevier in particular) did not. The Registry of Open Access Repositories (ROAR) indexes the creation, location and growth of open access open access-repositories and their contents. As of February 2019, over 4,500 institutional and cross-institutional repositories have been registered in ROAR. Effects on scholarly publishing Since published articles report on research that is typically funded by government or university grants, the more the article is used, cited, applied and built upon, the better for research as well as for the researcher's career. Some professional organizations have encouraged use of open access: in 2001, the International Mathematical Union communicated to its members that "Open access to the mathematical literature is an important goal" and encouraged them to "[make] available electronically as much of our own work as feasible" to "[enlarge] the reservoir of freely available primary mathematical material, particularly helping scientists working without adequate library access". OA articles are generally viewed online and downloaded more often than paywalled articles and that readership continues for longer. Readership is especially higher in demographics that typically lack access to subscription journals (in addition to the general population, this includes many medical practitioners, patient groups, policymakers, non-profit sector workers, industry researchers, and independent researchers). OA articles are more read on publication management programs such as Mendeley. Open access practices can reduce publication delays, an obstacle which led some research fields such as high-energy physics to adopt widespread preprint access. A main reason authors make their articles openly accessible is to maximize their citation impact. Open access articles are typically cited more often than equivalent articles requiring subscriptions. This 'citation advantage' was first reported in 2001. Although two major studies dispute this claim, the consensus of multiple studies support the effect, with measured OA citation advantage varying in magnitude between 1.3-fold to 6-fold depending on discipline. Citation advantage is most pronounced in OA articles in hybrid journals (compared to the non-OA articles in those same journals), and with articles deposited in green OA repositories. Notably, green OA articles show similar benefits to citation counts as gold OA articles. Articles in gold OA journals are typically cited at a similar frequency to paywalled articles. Citation advantage increases the longer an article has been published. In addition to format academic citation, other forms of research impact (altmetrics) may be affected by OA publishing, constituting a significant "amplifier" effect for science published on such platforms. Initial studies suggest that OA articles are more referenced in blogs, on Twitter, and on English Wikipedia. The OA advantage in altmetrics may be smaller than the advantage in academic citations, although findings are mixed. Journal impact factor (JIF) measures the average number of citations of articles in a journal over a two-year window. It is commonly used as a proxy for journal quality, expected research impact for articles submitted to that journal, and of researcher success. In subscription journals, impact factor correlates with overall citation count, however this correlation is not observed in gold OA journals. Open access initiatives like Plan S typically call on a broader adoption and implementation of the Leiden Manifesto[note 3] and the San Francisco Declaration on Research Assessment (DORA) alongside fundamental changes in the scholarly communication system.[note 4] Peer review of research articles prior to publishing has been common since the 18th century. Commonly reviewer comments are only revealed to the authors and reviewer identities kept anonymous. The rise of OA publishing has also given rise to experimentation in technologies and processes for peer review. Increasing transparency of peer review and quality control includes posting results to preprint servers, preregistration of studies, open publishing of peer reviews, open publishing of full datasets and analysis code, and other open science practices. It is proposed that increased transparency of academic quality control processes makes audit of the academic record easier. Additionally, the rise of OA megajournals has made it viable for their peer review to focus solely on methodology and results interpretation whilst ignoring novelty. Major criticisms of the influence of OA on peer review have included that if OA journals have incentives to publish as many articles as possible then peer review standards may fall (as aspect of predatory publishing), increased use of preprints may populate the academic corpus with un-reviewed junk and propaganda, and that reviewers may self-censor if their identity is open. Some advocates propose that readers will have increased skepticism of preprint studies - a traditional hallmark of scientific inquiry. Predatory publishers present themselves as academic journals but use lax or no peer review processes coupled with aggressive advertising in order to generate revenue from article processing charges from authors. The definitions of 'predatory', 'deceptive', or 'questionable' publishers/journals are often vague, opaque, and confusing, and can also include fully legitimate journals, such as those indexed by PubMed Central. In this sense, Grudniewicz et al. proposed a consensus definition that needs to be shared: "Predatory journals and publishers are entities that prioritize self-interest at the expense of scholarship and are characterized by false or misleading information, deviation from best editorial and publication practices, a lack of transparency, and/or the use of aggressive and indiscriminate solicitation practices." In this way, predatory journals exploit the OA model by deceptively removing the main value added by the journal (peer review) and parasitize the OA movement, occasionally hijacking or impersonating other journals. The rise of such journals since 2010 has damaged the reputation of the OA publishing model as a whole, especially via sting operations where fake papers have been successfully published in such journals. Although commonly associated with OA publishing models, subscription journals are also at risk of similar lax quality control standards and poor editorial policies. OA publishers therefore aim to ensure quality via auditing by registries such as DOAJ, OASPA and SciELO and comply to a standardised set of conditions. A blacklist of predatory publishers is also maintained by Cabell's blacklist (a successor to Beall's List). Increased transparency of the peer review and publication process has been proposed as a way to combat predatory journal practices. Open irony refers to the situation where a scholarly journal article advocates open access but the article itself is only accessible by paying a fee to the journal publisher to read the article. This has been noted in many fields, with more than 20 examples appearing since around 2010, including in widely-read journals such as The Lancet, Science and Nature. In 2012 Duncan Hull proposed the Open Access Irony award to publicly humiliate journals that publish these kinds of papers. Examples of these have been shared and discussed on social media using the hashtag #openirony. Typically, these discussions are humorous exposures of articles/editorials that are pro-open access, but locked behind paywalls. The main concern that motivates these discussions is that restricted access to public scientific knowledge is slowing scientific progress. The practice has been justified as important for raising awareness of open access. Infrastructure Multiple databases exist for open access articles, journals and datasets. These databases overlap, however each has different inclusion criteria, which typically include extensive vetting for journal publication practices, editorial boards and ethics statements. The main databases of open access articles and journals are DOAJ and PMC. In the case of DOAJ, only fully gold open access journals are included, whereas PMC also hosts articles from hybrid journals. There are also a number of preprint servers which host articles that have not yet been reviewed as open access copies. These articles are subsequently submitted for peer review by both open access and subscription journals, however the preprint always remains openly accessible. A list of preprint servers is maintained at ResearchPreprints. For articles that are published in closed access journals, some authors will deposit a postprint copy in an open-access repository, where it can be accessed for free. Most subscription journals place restrictions on which version of the work may be shared or require an embargo period following the original date of publication. What is deposited can therefore vary, either a preprint or the peer-reviewed postprint, either the author's refereed and revised final draft or the publisher's version of record, either immediately deposited or after several years. Repositories may be specific to an institution, a discipline (e.g.arXiv), a scholarly society (e.g. MLA's CORE Repository), or a funder (e.g. PMC). Although the practice was first formally proposed in 1994, self-archiving was already being practiced by some computer scientists in local FTP archives in the 1980s (later harvested by CiteSeer). The SHERPA/RoMEO site maintains a list of the different publisher copyright and self-archiving policies and the ROAR database hosts an index of the repositories themselves. Uneven coverage of journals in the major commercial citation index databases (such as Web of Science, Scopus, and PubMed) has strong effects on evaluating both researchers and institutions (e.g. the UK Research Excellence Framework or Times Higher Education ranking[note 5]). While these databases primarily select based on process and content quality, there has been concern that their commercial nature may skew their assessment criteria and representation of journals outside of Europe and North America. At the time of that study in 2018, there were no comprehensive, open source or non-commercial academic databases. However, in more recent years, The Lens emerged as a suitable outside-paywalls universal academic database. Like the self-archived green open access articles, most gold open access journal articles are distributed via the World Wide Web, due to low distribution costs, increasing reach, speed, and increasing importance for scholarly communication. Open source software is sometimes used for open-access repositories, open access journal websites, and other aspects of open access provision and open access publishing. Access to online content requires Internet access, and this distributional consideration presents physical and sometimes financial barriers to access. There are various open access aggregators that list open access journals or articles. ROAD (the Directory of Open Access Scholarly Resources) synthesizes information about open access journals and is a subset of the ISSN register. SHERPA/RoMEO lists international publishers that allow the published version of articles to be deposited in institutional repositories. The Directory of Open Access Journals (DOAJ) contains over 12,500 peer-reviewed open access journals for searching and browsing. Open access articles can be found with a web search, using any general search engine or those specialized for the scholarly and scientific literature, such as Google Scholar, OAIster, base-search.net, and CORE Many open-access repositories offer a programmable interface to query their content. Some of them use a generic protocol, such as OAI-PMH (e.g., base-search.net). In addition, some repositories propose a specific API, such as the arXiv API, the Dissemin API, the Unpaywall/oadoi API, or the base-search API. In 1998, several universities founded the Public Knowledge Project to foster open access, and developed the open-source journal publishing system Open Journal Systems, among other scholarly software projects. As of 2010, it was being used by approximately 5,000 journals worldwide. Several initiatives provide an alternative to the English language dominance of existing publication indexing systems, including Index Copernicus (Polish), SciELO (Portuguese, Spanish) and Redalyc (Spanish). Policies and mandates Many universities, research institutions and research funders have adopted mandates requiring their researchers to make their research publications open access. For example, Research Councils UK spent nearly £60m on supporting their open access mandate between 2013 and 2016. New mandates are often announced during the Open Access Week, that takes place each year during the last full week of October. The idea of mandating self-archiving was raised at least as early as 1998. Since 2003 efforts have been focused on open access mandating by the funders of research: governments, research funding agencies, and universities. Some publishers and publisher associations have lobbied against introducing mandates. In 2002, the University of Southampton's School of Electronics & Computer Science became one of the first schools to implement a meaningful mandatory open access policy, in which authors had to contribute copies of their articles to the school's repository. More institutions followed suit in the following years. In 2007, Ukraine became the first country to create a national policy on open access, followed by Spain in 2009. Argentina, Brazil, and Poland are currently in the process of developing open access policies. Making master's and doctoral theses open access is an increasingly popular mandate by many educational institutions. In the US, the NIH Public Access Policy has required since 2008 that papers describing research funded by the National Institutes of Health must be available to the public free through PubMed Central (PMC) within 12 months of publication. In 2022, US President Joe Biden's Office of Science and Technology Policy issued a memorandum calling for the removal of the 12-month embargo. By the end of 2025, US federal agencies must require all results (papers, documents and data) produced as a result of US government-funded research to be available to the public immediately upon publication. In 2023, the Council of the European Union recommended the implementation of an open-access and not-for-profit model for research publishing by the European Commission and member states. These recommendations are not legally binding and received mixed reactions. While welcomed by some members of the academic community, publishers argued that the suggested model is unrealistic due to the lack of crucial funding details. Furthermore, the council's recommendations raised concerns within the publishing industry regarding the potential implications, and they also emphasized the importance of research integrity and the need for member states to address predatory journals and paper mills. In 2024, the Gates Foundation announced a "preprint-centric" open access policy, and their intention to stop paying APCs. In 2024, the government of Japan also announced a Green open access policy, requiring that government-funded research be made freely available on institutional preprint repositories from April 2025. As of March 2021, open-access mandates have been registered by over 100 research funders and 800 universities worldwide, compiled in the Registry of Open Access Repository Mandates and Policies. As these sorts of mandates increase in prevalence, collaborating researchers may be affected by several at once. Tools such as SWORD can help authors manage sharing between repositories. Compliance rates with voluntary open access policies remain low (as low as 5%). However it has been demonstrated that more successful outcomes are achieved by policies that are compulsory and more specific, such as specifying maximum permissible embargo times. Compliance with compulsory open-access mandates varies between funders from 27% to 91% (averaging 67%). From March 2021, Google Scholar started tracking and indicating compliance with funders' open-access mandates, although it only checks whether items are free-to-read, rather than openly licensed. Inequality and open access Gender inequality favoring men can be found in many disciplines, including political science, economics and neurology, and critical care research. For instance, in critical care research, 30.8% of the 18,483 research articles published between 2008 and 2018 were led by female authors and were more likely to be published in lower-impact journals than those led by male authors. Open access publishing may improve the visibility of female researchers both inside and outside academia, but without deliberate support of female researchers, open access publishing may exacerbate gender inequality. A 2022 study has found "most OA articles were written by authors in high-income countries, and there were no articles in Mirror journals by authors in low-income countries." "One of the great ironies of open access is that you grant authors around the world the ability to finally read the scientific literature that was completely closed off to them, but it ends up excluding them from publishing in the same journals" says Emilio Bruna, a scholar at the University of Florida in Gainesville. By country See also Notes References Further reading External links
========================================

[SOURCE: https://www.matific.com/isr/he/home/district] \| [TOKENS: 4188]
תפריט נגישות העצימו את כיתתכם עם למידה מתמטית מרתקת ומבוססת ראיות תמכו במסע הלמידה של ילדכם בעזרת מתמטיקה אינטראקטיבית ומהנה בבית שתפו פעולה עם מטיפיק כדי לשפר את תוצאות הלמידה בכל רמה שינוי חינוך מתמטי בקנה מידה גדול העצימו את עתיד המדינה, המחוז או מחוזכם בעזרת פתרון למידה דיגיטלי מוכח, ניתן להרחבה ומגובה במחקר 50+ שפות 70+ מדינות 2000s כל הפעילויות מיליארדים של בעיות מתמטיות שנפתרו מיליוני לומדים 15000+ ביקורות 5 כוכבים פעילויות מתמטיקה מוכחות פדגוגית מטיפיק חורגת מהבנה שטחית על ידי הצעת פעילויות מתמטיות המושרשות עמוק בפדגוגיה. חוויות החקירה המודרכות שלה עוזרות לתלמידים לפתח הבנה מושגית עמוקה של מושגים מתמטיים, ומחזקות את היסודות להצלחה בכל תחומי ה-STEM. אלגוריתם הבינה המלאכותית שלנו מנתח את ביצועיו של כל תלמיד ומציע לו חוויה מותאמת אישית ומותאמת. בין אם תלמידים זקוקים לתיקון, הרחבה או מוטיבציה, מטיפיק עוזרת לתלמידים לצמוח בדרכם שלהם! למורים יש שליטה מלאה והם יכולים להקצות פעילויות, נושאים או תחומי מיקוד ספציפיים לתלמידיהם. מטיפיק בנויה על עשרות שנים של מחקר חינוכי והוכחה בכיתות ברחבי העולם. מחקרים בלתי תלויים מאשרים שיפורים משמעותיים בביצועי התלמידים ובמעורבותם. השימוש במטיפיק בכיתה משפר את תוצאות ההערכה ב-34%! דיווחים ותובנות מפורטות על מנהלים לוודא שהשקעותיהם משתלמות. מערכת הדיווח הקלה לשימוש שלנו מאפשרת למנהלים לעקוב אחר התקדמות בית הספר והישגי התלמידים. דוחות אלה עוזרים לכם לנתח את הערך שמטיפיק מוסיפה לבתי הספר שלכם. פלטפורמת המתמטיקה עטורת הפרסים שלנו עוקבת אוטומטית אחר התקדמות התלמידים, כך שתוכלו לראות את ביצועי כל תלמיד וכיתה. תכונת הדיווח הבית ספרי מאפשרת לכם גם לדווח על נתוני שימוש בכל שכבות הלימוד. בהתאם לתוכנית הלימודים שלכם, מטיפיק שומרת על התלמידים במסלול הנכון כשהם מתקדמים לעבר יעדי הלמידה. בטלו את המשימות המנהליות של המורים בעזרת מערכת המעקב האוטומטית של מטיפיק. מורים יכולים לראות את התקדמות התלמידים בזמן אמת, מה שעוזר להם לספק התערבויות בזמן אמת. מטיפיק מציעה גם דיווח גלובלי, כך שמורים יכולים לצפות בהתקדמות אישית, קבוצתית וכיתתית שלמה. הגדלת יכולות המחנכים מורים יכולים להביא את תוכניות השיעור והטיפים שלנו לכיתה, על מנת להקל על נטל התכנון ולאפשר להם להתמקד בתלמידים. בעזרת עוזר בינה מלאכותית המספק המלצות חכמות, מבוססות נתונים וכלים חוסכי זמן, ודיווח שליטה שעוקב אחר ההתקדמות מול מיומנויות ותקנים מרכזיים, מטיפיק מאפשרת למורים להתאים אישית את הלמידה, להפחית עומס עבודה ולמקד את התמיכה במקום בו היא נחוצה ביותר. אלפי פעילויות מתמטיקה מרתקות נותנות למורים אפשרויות ללמד יחידים, קבוצות קטנות ואת כל הכיתה! דיווח בזמן אמת שומר על המורים מעודכנים בהתקדמות התלמידים ומוכנים להתערב או לספק העשרה. מטיפיק מציעה תמיכה בפיתוח מקצועי בחינם כדי שמורים יוכלו להפיק את המירב מהפלטפורמה. תומך בשוויון והכלה מטיפיק עומדת בתקני ISO27001 ו-WCAG 2.1 AA, מה שמבטיח גישה שוויונית לחינוך איכותי לכל התלמידים. מסלולי למידה אדפטיביים מותאמים בזמן אמת כדי לענות על צרכים אישיים, כך שתלמידים עם צרכים חינוכיים מיוחדים ואלו באזורים מוחלשים יקבלו את התמיכה הממוקדת לה הם זקוקים. מטיפיק בפעולה: סיפורי הצלחה בקנה מידה גדול UNICEF סאו פאולו סיבל מטיפיק הצטרפה לתיק Blue Unicorn של UNICEF מטיפיק נבחרה לתיק Blue Unicorn של UNICEF, מתוך הכרה ביכולתה לספק חינוך מתמטי דיגיטלי שוויוני וניתן להרחבה לילדים ברחבי העולם. הבחנה זו מציבה את מטיפיק כמובילה בחדשנות המגובה במחקר עבור סביבות מוחלשות. תוכניות פיילוט מתקיימות כעת כדי לבסס את היסודות לפריסות גלובליות עתידיות בשיתוף פעולה עם רשויות מקומיות. “UNICEF מסייעת בהרחבת פתרונות כמו מטיפיק בגאנה ובמצרים, ומאחדת ראיות, שוויון ונגישות כדי לוודא שהטכנולוגיה באמת מקדמת את הלמידה עבור אלו הזקוקים לה ביותר.” שיפור ראשון בציון במתמטיקה מזה עשור בשנת 2023, סאו פאולו חברה למטיפיק כדי לעשות מודרניזציה של חינוך מתמטי ציבורי לכיתות ו' ומעלה. על ידי שילוב תוכנית הלימודים המלאה עם תובנות נתונים בזמן אמת, יוזמה זו הביאה לעלייה היסטורית של 46% בציוני ההערכה הלאומית (SAEB), ובכך שברה מגמה בת עשור של קיפאון ברחבי המדינה. “התלמידים שלי באמת מבקשים את מטיפיק מדי יום. שגרה שבה כל שיעור מתמטיקה מסתיים בפלטפורמה מגבירה את המוטיבציה—אם אנחנו מדלגים עליה, הם מתאכזבים.” גישור על הפער: מהפכת המתמטיקה הלאומית של אורוגוואי במשך למעלה משבע שנים, סייבל מאורוגוואי משתפת פעולה עם מטיפיק כדי לקדם למידה דיגיטלית שוויונית ברחבי המדינה. על ידי שילוב הוראת מתמטיקה אדפטיבית מבוססת משחקים, התוכנית הניבה מעורבות גוברת ותוצאות אקדמיות חזקות יותר. שיתוף פעולה מתמשך זה מהווה אמת מידה עולמית להטמעה מוצלחת של טכנולוגיות חינוכיות בקנה מידה גדול. “היא מספקת דוחות בזמן אמת על מה שכל תלמיד עושה. זה מדגיש היכן יש פערים—היכן נדרשת עבודה נוספת. זה נותן לך את ההזדמנות לחזור אחורה ולהתמקד בתחומים האלה.” מה שאנו מציעים פעילויות מתמטיות מוצר מידע נוסף חברה
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/התאחדות_הסטודנטים_והסטודנטיות_בישראל] \| [TOKENS: 8373]
תוכן עניינים התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות בישראל התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות בישראל ("התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית") היא הארגון היציג של הסטודנטים בישראל וכן מהווה את ארגון הגג של אגודות הסטודנטים באוניברסיטאות ובמכללות בישראל. נכון לשנת 2026, בהתאחדות חברות אגודות הסטודנטים של כל האוניברסיטאות בישראל ואגודות הסטודנטים המכללות בישראל מלבד אגודת הסטודנטים של הטכניון שפרשו מההתאחדות ב-2021. בסך הכול חברות בהתאחדות 46 אגודות המייצגות כ-350,000 סטודנטים בישראל. תפקידה המרכזי של ההתאחדות הוא לשמור על זכויות הסטודנטים ומעמדם, כמו גם להעצים את יוזמות הסטודנטים ולעודדם להיות מעורים, פעילים ומובילים בחברה, מתוך שאיפה להשפיע על עתיד מדינת ישראל והחברה האנושית. מתוקף תפקידה וייעודה החברתי, היוותה ההתאחדות את חוד החנית במאבק להפחתת שכר הלימוד (ב-1998 המאבק הביא את ממשלת ישראל להחליט על הקמת ועדת וינוגרד לבחינת שכר הלימוד; וב-2007 נאבקו הסטודנטים נגד הקיצוץ בתקציבי ההשכלה הגבוהה ולמען חזרה למתווה שקבעה ועדת וינוגרד תוך דחיית מסקנות ועדת שוחט לבחינת מערכת ההשכלה הגבוהה), וכן ההתאחדות בהנהגת איציק שמולי (היו"ר דאז) הובילה את המחאה החברתית בקיץ 2011. יושבת ראש התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות מכהנת מתוקף תפקידה גם כחברה מן המניין במועצה להשכלה גבוהה. החל מנובמבר 2024 מכהנת בתפקיד יו"ר ההתאחדות סיון קורן ששימשה לפני כן כיושבת ראש אגודת הסטודנטים באוניברסיטת חיפה. קורן היא האישה השנייה אי פעם שנבחרה לתפקיד, שכן האחרונה נבחרה בשנת 2002. מקורות ההכנסה של ההתאחדות הם דמי חבר הנגבים מאגודות הסטודנטים החברות בה (10 ש"ח לסטודנט, נכון לשנת ה'תשע"ח), וכן כספים המתקבלים מחברת הבת אלחון אחזקות (המשמשת כחברת הכלכלית של ההתאחדות) וחברת איסתא ליינס. תקציבה השנתי המלא של ההתאחדות מופיע באתר האינטרנט של ההתאחדות ומעודכן בהתאם לשנת הכספים הרלוונטית. היסטוריה הארגון נוסד בחנוכה תרצ"ה (1–3 בדצמבר 1934) בשם "התאחדות הסטודנטים העברים בארץ ישראל", ואיגד בתחילה את הסתדרות הסטודנטים של האוניברסיטה העברית, את אגודת הסטודנטים של הטכניון ואת אגודת הסטודנטים של בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בתל אביב (לימים המסד להקמת אוניברסיטת תל אביב). לאחר קום המדינה שונה שמו של הארגון ל"התאחדות הסטודנטים בישראל", וכינוסה הראשון בשם זה נערך במרץ 1950. מקום מושבה של ההתאחדות בשנותיה הראשונות היה בירושלים. החל בשנת 1995 ההתאחדות היא מלכ"ר ועמותה רשומה, ומקום מושבה בירושלים. החל בשנת 2006 ההתאחדות היא חברה מלאה בארגון הסטודנטים האירופי (European Students Union – ESU). בשנת 2009, לאחר כעשור של פעילות נפרדת, ארגון הסטודנטים בישראל, שייצג את הסטודנטים במכללות, התמזג עם התאחדות הסטודנטים בישראל, שייצגה את הסטודנטים באוניברסיטאות, וכך הפכה התאחדות הסטודנטים לארגון הגג המייצג את רוב אגודות הסטודנטים במוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל. בשנת 2015 שינתה ההתאחדות את שמה באופן רשמי להתאחדות הסטודנטים והסטודנטיות בישראל. בשנת 2016 עבר בכנסת תיקון לחוק זכויות הסטודנט (תיקון – עיגון ארגון סטודנטים יציג) בהובלת ח"כ מירב בן-ארי וח"כ שולי מועלם. מחלקות ההתאחדות מחלקת אקדמיה פועלת לקידום מערכת השכלה גבוהה נגישה ואיכותית – במישור האקדמי, המחלקה מסייעת ומייעצת לאגודות הסטודנטים ודואגת לטיפול פרטני בסוגיות אקדמיות של סטודנטים. במישור החקיקתי, המחלקה מייצגת את ציבור הסטודנטים מול הרשויות ומקדמת חקיקה פרו-סטודנטיאלית. לשם שמירה על זכויות הסטודנט הוקמה ועדה מיוחדת במועצה להשכלה גבוהה. כמו כן, המחלקה שמה לעצמה למטרה לקדם במיוחד את זכויותיהם האקדמיות של סטודנטים במילואים, ובמסגרת זו פורסמה אמנת המילואים של התאחדות הסטודנטים בישראל. במסגרת המחלקה פועל גם המדור לקידום סטודנטים ערבים שמטרתו להביא ליצירת מנגנונים באגודות הסטודנטים באוניברסיטאות ובמכללות להעצמת הסטודנטים בני המיעוטים, לגישור על הפערים הקיימים ולקירוב בין-מגזרי. המדור מפעיל תוכנית להגברת הנגישות של האוכלוסייה הערבית אל מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל באמצעות הרחבת היקף המלגות האקדמיות לסטודנטים ערבים והכוונה מקצועית של תלמידי בתי ספר תיכונים במגזר הערבי. מחלקת המלגות שמה לה למטרה לעודד ולהוביל שינוי חברתי ולהעצים את מעורבות הסטודנטים בקהילה ובנעשה בחברה הישראלית. זאת מתוך ראייה שעל הסטודנטים יש ליטול חלק מרכזי בעיצוב המציאות שבה הם עתידים לחיות, נוכח הצרכים והאתגרים החברתיים אשר הולכים ומתעצמים. בהתאם לכך המחלקה מפעילה פרויקטים של מעורבות חברתית בקהילה בתמורה למלגה בפריסה ארצית. בנוסף, על מנת להקל את הנטל הכלכלי הכרוך בלימודים אקדמיים, מחלקת מלגות מספקת לסטודנטים מידע בנושא מלגות באמצעות מאגר המלגות האינטרנטי. תוכניות המלגות של המחלקה כוללות מגוון רחב של אפשרויות התנדבות בתמורה למלגה. המחלקה מקיימת מספר שיתופי פעולה עם משרדים ממשלתיים כך למשל – בתוכנית "סטודנטים למען אזרחים ותיקים" (בשיתוף המשרד לאזרחים ותיקים) ישנם שבעה אפיקי התנדבות במטרה להעמיק את הקשר בין צעירים לבין אזרחים ותיקים תוך חיזוק מעמדם בחברה הישראלית (למשל, סיוע לניצולי השואה במימוש זכויותיהם ובתיעוד עדותם); בתוכנית "כאן גרים" בשיתוף משרד הבינוי והשיכון והמשרד לאזרחים ותיקים הסטודנטים עוברים כשותפים לבתיהם של האזרחים הוותיקים, וזכאים למלגה ומגורים בחינם. התוכנית נוצרה על מנת לעזור במציאת פתרונות דיור עבור ציבור הסטודנטים, הקלה על מצוקת הבדידות של אזרחים ותיקים והעמקת הקשר הבין-דורי; בתוכנית "סטודנטים במאבק באנטישמיות ברשת" הסטודנטים נוטלים חלק פעיל במאבק נגד ההסתה, ממפים ומנטרים אתרי אינטרנט אנטישמים במטרה להילחם נגד תופעת האנטישמיות והגזענות כלפי העם היהודי; "קטיף ישראלי" הוא מיזם המשותף למשרד החקלאות, פיתוח הכפר והתאחדות הסטודנטים, המשלב בין הצורך של הסטודנטים בעבודה בקיץ, לבין הצורך של החקלאי בידיים עובדות בעונה הבוערת של הקטיף, ומעניק לסטודנט הזדמנות להשתתף בתוכנית המשלבת עבודה לצד לימודי ציונות, יהדות, חקלאות וחברה. בנוסף מקיימת המחלקה שיתופי פעולה עם ארגונים מובילים כגון: מלגת ליונס ישראל, ארגון מתנדבים למען הקהילה במיועדת לסטודנטים למקצועות מדעי הטבע; פרויקט צמ"ח (ראשי תיבות של: ציונות, מנהיגות, חינוך) – במסגרת הפרויקט פועלים סטודנטים בבתי הספר לקידום ערכים אלו בקרב בני הנוער; מסד נכויות של ג'וינט ישראל פועל יחד עם מחלקת המלגות לקידום תחום הנגישות בהשכלה הגבוהה ומממן תאי סטודנטים במוסדות שונים. מחלקת מעורבות חברתית מעודדת יזמות חברתית סטודנטיאלית מתוך שאיפה להעצים את כוחם של הסטודנטים והסטודנטיות ולעודד מנהיגות צעירה, על בסיס התפישה שתפקידו של הסטודנט בחברה לא יכול להסתכם ברכישת השכלה וקניית דעת, אלא שתפקידו הוא להיות חלק מהשינוי אותו הוא מבקש לראות. במטרה ליצור מציאות חברתית טובה יותר בישראל, המחלקה שואפת לבסס את מעמדו של הסטודנט כמי שיהווה ספינת דגל בכל הנוגע לצדק חברתי – הן במאבקים הנוגעים לאקדמיה והן בתחומים אחרים הנוגעים לסביבה, חברה וזכויות אדם, בדרך ליצירת מדינה דמוקרטית, ראויה וצודקת יותר. בשנת 2012, הקימה ההתאחדות בהובלת המחלקה למעורבות חברתית, את קהילת הסטודנטים בלוד במטרה לשנות את אופייה ואת תדמיתה של העיר, ובשיתוף הקהילה המקומית להפכה לסמל של הצלחה ולמוקד משיכה לסטודנטים ולצעירים בכלל. בהמשך, התרחב הפרויקט לערים נוספות כמותג נפרד בשם "תוצרת הארץ". מחלקת קשרי ממשל אחראית על הקשר מול גורמים בכנסת ובממשלה, כולל השתתפות בוועדות הכנסת השונות וקידום האינטרסים של הסטודנטים והסטודנטיות בישראל. כחלק מפעילות המחלקה, בקיץ 2016, עבר בכנסת תיקון לחוק זכויות הסטודנט אשר מגדיר את התאחדות הסטודנטים כגוף הרשמי של הסטודנטים בישראל. מחלקת קשרי אגודות פועלת לחיזוק אגודות הסטודנטים המקומיות ומהווה צינור בין ההתאחדות הארצית לאגודות בשטח. המחלקה פועלת בשלושה תחומים עיקריים. הראשון, ליווי שוטף ליושבי ויושבות הראש באגודות. השני, יצירת הכשרות לקידומם המקצועי של חברי האגודות השונות. השלישי, פרויקטים מיוחדים שתכליתם שיפור איכות חייהם של הסטודנטים והסטודנטיות בישראל. מחלקת קשרי חוץ פועלת למען פיתוח וחיזוק הקשר בין ציבור הסטודנטים בישראל לבין ציבור הסטודנטים ברחבי העולם תוך יצירת דיאלוג משותף. בשל כך, התאחדות הסטודנטים בישראל חברה באיחוד הסטודנטים האירופאי (European Students Union – ESU) ובאיחוד הסטודנטים היהודים העולמי (World Union of Jewish Students – WUSJ). בנוסף, המחלקה משתתפת במאמץ הלאומי של הסברת ישראל בעולם בשיתוף פעולה עם משרד החוץ ומשרד ההסברה והתפוצות. מחלקת מחקר ומדיניות פועלת ליצירת גוף ידע אודות סטודנטים ומערכות השכלה גבוהה ברחבי העולם. מאגר המידע שהמחלקה מייצרת מונה למעלה מ-50 מחקרים וניירות עמדה בנושאים שונים, וביניהם ההשכלה הגבוהה בישראל ובעולם, רווחת הסטודנט, מעורבות חברתית וסקרי דעת קהל משווים. מאגר המידע שהמחלקה מייצרת מאפשר למחלקות השונות בהתאחדות ולאגודות הסטודנטים באוניברסיטאות ובמכללות להתבסס על מידע איכותי לשם עיצוב מדיניות וקידומה. מחלקת דוברות והסברה אחראית על מיתוגה ותדמיתה של התאחדות הסטודנטים ועל הסברת מדיניות ההתאחדות. המחלקה אחראית על יצירת אסטרטגיה תקשורתית להתאחדות, הוצאתה מן הכוח אל הפועל ועל הסברת פעילות ההתאחדות לאגודות הסטודנטים ולציבור הרחב. כמו כן פועלת המחלקה בערוצי המדיה החברתית על מנת להעצים את הקשר הישיר והבלתי אמצעי עם הסטודנטים והסטודנטיות בישראל. יושבי ראש התאחדות הסטודנטים מספר מראשי ההתאחדות פונים לפוליטיקה לאחר סיום כהונתם. בין חברי הכנסת שהיו בעברם יושבי ראש התאחדות הסטודנטים בישראל ניתן למנות את יונה יהב, רוני מילוא, צחי הנגבי, גילה גמליאל, בועז טופורובסקי, רם שפע ואיציק שמולי. תאגידים בבעלות ההתאחדות באמצעות עמותת "איסתא ליינס" להתאחדות ישנה בעלות חלקית בחברת איסתא ליינס – חברה ציבורית שבבעלותה רשת סוכנויות הנסיעות הגדולה בישראל, עם כ-50 סניפים ברחבי הארץ. סמלילי ההתאחדות ראו גם קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://pop.education.gov.il/maagal_hashana/vacation-schedule/] \| [TOKENS: 531]
למידה מבוססת מיומנויות לוח חופשות - חוזר מנכ"ל שנת הלימודים תשפ"ו לוח חופשות בחינוך המוכר שאינו רשמי - תשפ"ו שנת הלימודים תשפ"ה שנת הלימודים תשפ"ה תחל ביום ראשון, כ"ח באב תשפ"ד, 1 בספטמבר 2024. לוח חופשות בחינוך המוכר שאינו רשמי - תשפ"ה מעגל השנה הדרך הקצרה ל... קישורים לשירותים פורטל זה נבנה עבור מורים ונועד לשימוש צרכי חינוך בלבד. העמוד מכיל קישורים לאתרים חיצוניים שאינם אתרי משרד החינוך. תוכן אתרים אלה וכל המוצג בהם (לרבות פרסומות) הינו באחריות בעלי האתרים בלבד. אם נתקלתם בבעיה כלשהי או שיש לכם הצעות או הערות בנוגע לתוכן, באפשרותכם לפנות אלינו בקישור זה.
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/תקופת_השיקום] \| [TOKENS: 9972]
תוכן עניינים תקופת השיקום תקופת השיקום (באנגלית: Reconstruction, ידוע בעברית גם כ"בנייה מחדש" ו"רקונסטרוקציה") הוא כינוי לתקופה שאחרי מלחמת האזרחים האמריקנית, בין השנים 1865 ל-1877, שבמהלכה ניסתה ממשלת ארצות הברית לפתור את הבעיות ארוכות הטווח שהתעוררו כתוצאה מהמלחמה. על הסוגיות שאליהן התייחס השיקום נמנים חזרת מדינות הקונפדרציה לאיחוד, מצבם של מנהיגי הקונפדרציה ומצבם החוקתי והחוקי של העבדים המשוחררים. נושאים אלה עוררו זעם ומחלוקת, כך שעד סוף שנות ה-70 של המאה ה-19, כשל הניסיון לשלב את העבדים המשוחררים לתוך החברה בתור אזרחים שווי זכויות. ניתן לחלק את השיקום לשלושה שלבים עיקריים: השיקום הנשיאותי (1863‏-1866), שבמהלכו ניהלו הנשיאים אברהם לינקולן ואנדרו ג'ונסון מדיניות מתונה כלפי מדינות הדרום; השיקום הרדיקלי (1866-‏1873), שבמהלכו נטרלו הרפובליקנים הרדיקלים את הנשיאות ופתחו במדיניות שהדגישה את הענשת הדרום ואת מתן זכויות האזרח לשחורים; והגאולה (1873–1877), שבמהלכה לבנים גזעניים השתלטו על מדינות הדרום והדיחו את הפוליטיקאים הרפובליקנים בהן. כתוצאה משלב הגאולה ומחוסר עניין גובר מצד הצפון, תם עידן השיקום במסגרת בחירות 1876. נושאים עיקריים של השיקום לפני מלחמת האזרחים מדינות רבות, לרוב בדרום, תמכו ברעיון זכויות המדינות בארצות הברית. למעשה, מדינות הדרום נימקו את פרישותיהן האינדיבידואליות מהאיחוד לאור זכויות המדינות הניתנות בתיקון העשירי לחוקת ארצות הברית. עם זאת, במלחמת האזרחים הוכיח הנשיא לינקולן כי מעוז הכוח אינו במדינות אלא בוושינגטון הבירה, אצל הממשלה הפדרלית. למדינות הדרום, בעקבות תבוסתן הצבאית והריסתן הכלכלית, לא נותרה ברירה אלא להסכים עם הצפון המנצח. אולם המחלוקת לא הסתיימה בריכוז הכוח בבירה. במשך המלחמה, לינקולן ריכז את הכוח לא רק בוושינגטון אלא בבית הלבן, למורת רוחם של חברי קונגרס. הם הבינו שאי אפשר יהיה לשנות את מאזן הכוחות בעוד לינקולן, גיבור המלחמה, מכהן, אך חולשתו של יורשו, אנדרו ג'ונסון, נתנה להם הזדמנות לתפוס את מוסרות השלטון. בתקופת השיקום רווחו שתי דעות עיקריות בנוגע להחזרת מדינות הדרום לאיחוד. הראשונה, דעתם של לינקולן וג'ונסון, שהתבססה על העיקרון שכל פרישה מהאיחוד היא בלתי חוקית, ומדינות הקונפדרציה לא היו עצמאיות אלא מרדניות, ולפיה אין להחזיר את מדינות הדרום, אלא להכריח אותן לאשר את החוקים שנחקקו בעת "היעדרותן", כלומר התיקון השלושה עשר – שחרור העבדים. השנייה, דעתם של הרפובליקנים הרדיקלים, לפיה יש להעניש קשות את מדינות הדרום ולהקשות על חזרתן לאיחוד. המאמינים בדעה זו גם השתמשו באזרוח השחורים ובמתן זכויות להם כתנאי לחזרת המדינות. עם תום מלחמת האזרחים נותר מעמדם החוקי של העבדים המשוחררים מעורפל ביותר. התיקון ה-13 אמנם שחרר את העבדים, אך לא קבע בדיוק מה מעמדם, ולא היה ברור אם העבדים המשוחררים הם אזרחי המדינה ויש להם למשל זכות הצבעה. בסופו של דבר, הקונגרס הכריע ואושרו התיקונים ה-14 וה-15 שהשיגו מטרות אלו. תולדות השיקום הרפובליקנים הרדיקלים בקונגרס טענו שהמדינות הפורשות איבדו, בעצם מעשה הפרישה, את מעמדן כחברות בברית ושטחיהן שבו להיות, מבחינה משפטית, טריטוריות כמו טריטוריות-הסְפַר הריקות-מאדם אשר במערב. לפי החוקה כפופות הטריטוריות לקונגרס ולא לנשיא או לממשלות מקומיות. הרפובליקנים הרדיקלים יצרו פרשנות זו כדי שבאמצעות הרוב הרפובליקני בקונגרס יענישו את הדרום על הפרישה. לינקולן טען כי מבחינה רשמית, מדינות הדרום לא פרשו אף פעם מהברית, שכן הפרישה לא הייתה חוקית, ולכן הרשויות המוסמכות שלהן הם הממשלים המדינתיים – והנשיא, בתוקף תפקידו כמפקד הצבאי העליון. הוא לא הכיר בקונפדרציה או ברשויותיה, ובכל משא ומתן שהתקיים מטעמו עם הדרום, היה התנאי היחיד שלו להפסקת המלחמה – שיבת מדינות הדרום לברית, ונציגיהן לקונגרס. גישה זו נקט לינקולן נוכח האיום של הרפובליקנים הרדיקלים לנקום בדרום הכבוש ולהשית עליו מדיניות נוקשה. לינקולן לא ביקש להתוות תוכנית שיקום אחידה לכל מדינות הדרום, שכן היו ביניהן כאלה, כארקנסו ולואיזיאנה, ששבו לברית עוד ב-1862, כאשר בתי המחוקקים שלהן אימצו חוקות חירות, למרות שלא כל שטחן נכבש. הרפובליקנים הרדיקלים רצו לבטל את השבתן של לואיזיאנה וארקנסו לברית, שכן החוקה לא כללה גם מתן זכות הצבעה לשחורים. לינקולן טען שיש בכך צעד לאחור מבחינת השגת מטרות המלחמה. הוא ביקש להשיג מטרה אחת בכל פעם. את מדיניות השיקום המזגזגת שלו הסביר במשל מניסיון נעוריו: "נווטי הנהרות במערב חותרים מנקודה לנקודה, כפי שהם קוראים לכך – קובעים את מסלולה של הסירה לנקודה שאינה רחוקה יותר מכפי שהם יכולים לראות; וזה כל מה שאני מציע לעצמי, בבעיה גדולה זו" (הדגש במקור). או, בקצרה: "מדיניותי היא - לא להיות בעל מדיניות" (My policy is to have no policy). בכך הרגיז רבים בממשלו, שבלבלו קביעה זו עם הדעה שאין ללינקולן גם עקרונות. נכונותו של לינקולן לא להיצמד לדגם נוקשה של שיקום סייעה להשבה מהירה של מדינות הדרום לברית. הוא דרש שבית המחוקקים של כל מדינה שפרשה יאמץ חוקת חירות שתזכה לתמיכתם של 10% בלבד מבעלי זכות ההצבעה באותה מדינה ב-1860 – גם אם כולם הצביעו בעד פרישה. הוא נמנע ממשפטים צבאיים לחיילים ולקצינים זוטרים של הדרום, למרות שמעמדת הכוח שהחזיק בה, ועל פי הגדרת המלחמה כ"מרד", היה מוסמך לעשות זאת. תוכניתו זו נחשבה כמתונה מדי על ידי הרפובליקנים הרדיקלים בקונגרס, ואימוצה יצר סכנת קרע בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת. הסנטורים וייד ודייוויס הציעו תוכנית שיקום נוקשה (The Wade-Davis Bill): קביעת שיעור המצביעים הדרוש לשם השבת מדינה לברית, ל-50% ממצביעי 1860, ועד אז - שלטון צבאי. לינקולן עיכב את הגשתה של הצעתם לקונגרס, על ידי יצירת קואליציה של דמוקרטים ורפובליקנים מתונים שתתמוך בתוכנית השיקום המתונה-יחסית שלו. משהוגש חוק וייד-דייוויס נמנע לינקולן מלחתום עליו. החוק הוגש בתוך עשרת הימים האחרונים של מושב הקונגרס, בסתיו 1864, וכך היה בהימנעותו של לינקולן משום "וטו של כיס" (Pocket Veto): החוקה הסמיכה אותו להחזיק את הצעת החוק עשרה ימים, וכך נמנע מהקונגרס להעביר את החוק. הירצחו של לינקולן הסב את מהלך השיקום הזהיר וההדרגתי למסע נקמה של הרפובליקנים הרדיקלים. הם השתלטו על הקונגרס, העמידו לדין את הנשיא המתון ג'ונסון בהליך הדחה (impeachment) וכמעט הצליחו להדיחו, והשליטו בדרום משטר צבאי, בניגוד מוחלט לכוונות השיקום הליברליות של לינקולן. לאחר הירצחו של לינקולן אימץ הנשיא ג'ונסון תוכנית דומה, שלא הייתה חריפה מזו של לינקולן, כלומר - תוכנית עשרת האחוזים, לפיה התנאים היחידים שיועמדו בפני מדינות הדרום החוזרות יהיו אישור התיקון השלושה עשר והישבעות עשרה אחוזים בלבד מקהל הבוחרים ב-1860 אמונים לארצות הברית. עד סוף 1865, כל מדינות הדרום חזרו לאיחוד במסגרת תוכנית זו. יחד עם זאת, הרפובליקנים הרדיקלים כלל לא התכוונו להשתתף בתוכנית מתונה ופייסנית כמו זו. בתחילה, התנגדותם באה לידי ביטוי בהרחקת חברים דרומיים מהיכל הקונגרס, סמכות שניתנת לחברי הקונגרס בחוקה. אחרי כן, החליטו הרפובליקנים לקחת את מוסרות השלטון ולהפוך את תהליך השיקום. בתגובה לחוקים הגזעניים שמיהרו ממשלות הדרום לחוקק, הוצעו חוק זכויות האזרח של 1866 וחוק לשכת העבד המשוחרר (שהעניקה סיוע חירום לשחורים בדרום). בצעד אגרסיבי ביותר, עקף הקונגרס את הווטו שהטיל ג'ונסון על שתי הצעות החוק ואישר אותן ברוב גדול. הרפובליקנים הציעו לאחר מכן את התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית. תיקון פורץ דרך ומהפכני זה אזרח את כל הנולד בתחומי ארצות הברית, העניש מדינות ששללו את זכות ההצבעה מעבדים משוחררים ונתן לממשלה הפדרלית סמכויות להגן על זכויות האזרח. ג'ונסון שכנע את מדינות הדרום לא לאשר את התיקון, והדבר דחה את אישורו במשך שנתיים. בעוד מעשה מרחיק לכת, ביטל הקונגרס את חזרתן של מדינות הדרום לאיחוד והעמיד בפניהן תנאים קשים. לפי תוכניתו, מחצית מקהל הבוחרים ייאלצו להישבע אמונים, וכל מדינה חוזרת תצטרך לאשר גם את התיקון ה-14. נוסף על כך, חוקק חוק השיקום, שחילק את מדינות הדרום לחמישה מחוזות צבאיים. תחת השגחתו הקפדנית של צבא ארצות הברית נוצרו ממשלות חדשות ונערכו בחירות בכל מדינות הדרום – שחורים הצביעו, אך חיילים ופוליטיקאיים קונפדרטיים לא. בבחירות לנשיאות ב-1868, ניצח מועמד המפלגה הרפובליקנית, יוליסס גרנט ברוב קלוש. גרנט עודד את התיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית, האחרון של תקופת השיקום. תיקון זה אוסר על שלילת זכות ההצבעה מכל אזרח על רקע גזעי או אתני. באותה שנה נבחר חירם רודס רבלס להיות הסנטור האפרו-אמריקאי הראשון שכיהן בסנאט של ארצות הברית. בחירתו לוותה בהתנגדות מצד נציגי המפלגה הדמוקרטית הדרומית. לטענתם כל האפרו-אמריקאים לא נחשבו כאזרחי ארצות הברית לפני התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית. הבחירות נערכו בשנת 1868, החוקה דרשה כי סנטור חייב להיות אזרח המדינה 9 שנים לפחות לפני שנת היבחרו, לפיכך הם טענו כי רבלס הוא אזרח רק מתאריך כניסת התיקון לתוקף – כלומר שנתיים בלבד. לטענת רבלס ותומכיו התיקון ה-14 התייחס רק לשחורים בעלי דם אפריקני, לעומת זאת, רבלס, בשל מוצאם של הוריו, הוא בעל "דם מעורב" ולכן היה אזרח ארצות הברית מיום הוולדו. הטיעון התקבל, ורבלס התמנה לסנאט (ברוב של 48 כנגד 8). על אף כל זאת, כעבור כמה שנים החל השיקום לגווע. עוז התנגדותם של הלבנים בדרום לחוקים ולתיקונים של התקופה הִקשה על אכיפתם, וזאת על אף חוקים נוספים שנחקקו כדי לחזק את הקודמים. ארגונים כגון הקו קלוקס קלאן, שניצלו את כעסם של הלבנים המובסים בדרום, קמו כדי להפיץ מסר גזעני ולוחמני. מסר זה בא לידי ביטוי במספר מקרים של רצח שחורים, שהבולט ביניהם היה הטבח בקולפקס. עד תחילת שנות השבעים של המאה ה-19, הצפון כבר התפנה לעניינים אחרים מהתאוששות הדרום והתקדמות השחורים. הרפובליקנים מצאו גוש תמיכה חדש במהגרים הנוהרים מאירופה, ותושבי הצפון היו עסוקים בכלכלה הקפיטליסטית. לכן, קל להבין מדוע לא נשמעו קולות התנגדות, כשהחל מ-1873 לבנים גזעניים, המכונים גואלים, השתלטו על הדרום. גואלים אלה השתמשו בכוח כדי למנוע משחורים להצביע ולנטרל פוליטיקאים רפובליקניים. עד 1877, אמצעי זה הצליח להחזיר ללבנים את כוחם הטרום-מלחמתי בכל מדינות הדרום. סופו הרשמי של השיקום התרחש באותה שנה. כדי להבטיח את תמיכתו של הדרום בבחירות לנשיאות, המועמד הרפובליקני, רתרפורד הייז הסכים להסיר את כל הכוחות הצבאיים השוהים בדרום לאחר השבעתו בעסקה שכונתה פשרת 1877. מקרב השחורים עצמם, צמחו שלושה מוסדות אשר ארגנו ותיווכו את המעבר המחיי עבדות נטולי זכויות לחיי אזרחים בעלי זכויות: בתהליך של סגרגציה עצמית עזבו רוב השחורים את הכנסית הלבנות שבהן היו חברים, והצטרפו לכנסייה האפיסקופלית המתודיסטית האפריקאית (אנ') שמספר החברים בה גדל משמעותית, מ-20,000 מאמינים ב-1856, ל-200,000 ב-1876. הוכשרו כמרים רבים שעמדו בראש הקהילות החדשות שצמחו, והיו מנהיגים טבעיים שלהן. הוקמה מערכת חינוך שנתנה מענה לאוכלוסייה שלמה שעד אותו זמן לא ידעה קרוא וכתוב. היא כללה בתי ספר יסודיים ולאחר מכן בתי ספר תיכוניים, מכללות ואוניברסיטאות לשחורים. בנוסף הוקמה לשכת בני החורין (Freedmen's Bureau) אשר פעלה במספר חזיתות במקביל, ביניהן סיוע חירום במנות אוכל, פיקוח על חוזי עבודה, סיוע משפטי לנזקקים לכך, ועוד. מורשת השיקום רוב ההיסטוריונים כיום מסכימים כי השיקום כשל. התיקונים לחוקת ארצות הברית והחוקים הנלווים היוו אמנם מהפכה חוקתית, אך זו לא שוקפה במהפכה חברתית. חמש עשרה שנים בלבד אחרי תום מלחמת האזרחים, החליפו ה"שיירקרופינג", חוזים שקשרו פועלים שחורים למעסיקים כלכלית בתנאי מגורים ותברואה נוראים, את העבדות. במשך 75 השנים הבאות, ממשלות המדינות הדרומיות חוקקו חוקים גזעניים רבים ("חוקי ג'ים קרואו") ומפלים תחת הנימוק המטעה "נפרד אבל שווה". רק בשנות ה-60 של המאה ה-20, עם הצלחת התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית וחקיקתו של חוק זכויות האזרח (1964), השיקום בא סופית לידי ביטוי. ההיסטוריון אריק פונר (אנ') טוען כי: היה זה ניסיון מדהים, ניסיון מעורר השראה, ליצור דמוקרטיה בין-גזעית מאפר העבדות. היו לו הצלחות גדולות וכמה כישלונות. בסופו של הכריעו אותו אלימות וטרור. וההשלכות של כישלונות תקופת השיקום היו הרות אסון עבור אמריקאים שחורים ועיוותו את כל ההיסטוריה של ארצות הברית מאז... זהו סיפור מעורר השראה וטרגי גם יחד. וזו אולי הסיבה שאנשים לא מבינים אותו. אין לזה סוף טוב. קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/אבן_ירושלמית] \| [TOKENS: 5453]
תוכן עניינים אבן ירושלמית אבן ירושלמית הוא הכינוי לאבן המקומית המשמשת אבן לבנייה בירושלים ובסביבתה, שהיא בעיקר אבן גיר אאוליטי, או גיר דולימיטי, שמקורה במחצבות באזור הרי ירושלים. צבעה נע בין צהוב כהה לאדמדם. הביטוי "אבן ירושלמית" משמש גם ככינוי לשיטת חיפוי אבן בסגנון בנייה מסורתית של מבנים בירושלים ובערים מסביבה כדוגמת חברון, יריחו ורמאללה. הביטוי רווח במדינת ישראל באזורים שמחוץ לירושלים ונעשה בו שימוש מסוים גם מחוץ לישראל. גאולוגיה הרי ירושלים מורכבים בעיקר מסלעי המשקע אבן גיר ודולומיט, מהם ניתן להפיק מספר אבני בנין, שמקורן בעיקר בחבורת יהודה, בצבעים מגוונים, החל בלבן ואפור עבור בוורוד וכלה בצהוב וזהוב. כל צבעי האבנים ידועים בכינוי "אבן ירושלמית". אבני הבניין ידועים בשמות ערביים: "מיזי אחמר" (על שם צבעה האדמדם, אחמר הוא אדום בערבית) ו"מיזי יהוד" האפורה והקשה יותר (כינויה בערבית על פי אגדה עממית הוא על שם "היהודים קשי העורף") הן מגיל קנומן (מלפני כ-95 מיליון שנה). מגיל טורון (מלפני כ-85 מיליון שנה) מצויות האבנים "מיזי חילו" (המתוקה) ו"מיזי מלכי" (המלכותית), אבן רכה ונוחה לחציבה המתקשה במגע עם האוויר ונעשית עמידה. אבן זו שמשה בעת העתיקה לבניית מוסדות הציבור בעיר ובתקופה האסלאמית לבניית החומות ומבני העיר העתיקה. במשך השנים נסגרו כל המחצבות שפעלו בירושלים ובסביבתה, ו"אבן ירושלמית" נחצבת ומעובדת, במקומות אחרים. בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 החלו לייבא "אבן ירושלמית" מהגליל בהם נחצב האבן מתצורת בענה. לאחר 1967 הפכו מחצבות ביהודה ושומרון לספק העיקרי של "אבן ירושלמית", בעיקר מאזור הכפר בית פג'אר מדרום לבית לחם. במאה ה-21 החלו קבלנים לייבא "אבן ירושלמית" מעובדת גם מטורקיה, סין ומצרים. היסטוריה לדברי הגאולוג הישראלי איתמר פרת, תושבי ירושלים בימי קדם חצבו את האבן לבניית בתיהם מהחצרות, כאשר בבור שנשאר השתמשו לאגירת מי גשמים. מערת צדקיהו הממוקמת תחת הרובע המוסלמי ומתפרשת על כ-9,000 מ"ר הייתה מחצבה ענקית שממנה חצבו את אבני הגזית לבניית ירושלים מתקופת הברזל ועד שלהי התקופה העות'מאנית. גם בגבעה שמול מערת צדקיהו הייתה מחצבה גדולה בעת העתיקה (באזור גן הקבר ותחנת האוטובוסים המרכזית של מזרח ירושלים). במהלך השנים, במסגרת חפירות ארכאולוגית שונות, נחשפו בסביבת ירושלים, עשרות מחצבות עתיקות: במגרש הרוסים (אצבע עוג מלך הבשן), ברחוב המדרגות בנחלאות, ליד ימין משה, בשכונת סנהדריה, בית חנינא ובמקומות נוספים. בשנת 2013 נערכה חפירת הצלה של רשות העתיקות בתוואי בנייתו של כביש מספר 21 בין השכונות שועפט ורמת שלמה בצפון ירושלים. במקום התגלתה מחצבת אבן גדולה שמתוארכת לסוף התקופה ההלניסטית בארץ ישראל. מאחר שהמחצבה שנחשפה, שוכנת באזור גבוה יותר מהעיר העתיקה, והיא תוארכה לזמן בניית הכותל המערבי, העריכו הארכאולוגים שקל היה לשנע את האבנים הענקיות משם למפעלי הבנייה הענקיים של הורדוס. הגאולוגים סימון עמנואל ויעל לוינסון, חוקרים מהמכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית בירושלים, בחנו את הסלעים באזור הזה ואת אבני הכותל והגיעו למסקנה שהחוצבים שסיפקו את אבן הבנייה לכותל סיפקו שני סוגי אבנים, שאחד מהם נחות ויש בו בליה מואצת. וזו הסיבה שבכותל יש אזורים בהם האבן מתפוררת ואזורים שהאבן נשמרה במצב טוב. בתחילת תקופת המנדט הבריטי חוקק מושל ירושלים הראשון מטעם הבריטים רונלד סטורס חוק עירוני המחייב כל קיר חיצוני בירושלים להיות מחופה באבן מסותתת. חוק זה חוקק כחלק מתוכנית מקלין, תוכנית המתאר העירונית שנערכה בשנת 1918 על ידי ויליאם מקלין, מהנדס העיר אלכסנדריה. מטרת החקיקה הייתה לשמר את סגנון הבנייה בעיר ולא לאפשר שימוש בחומרים מודרניים כמו בטון וטיח. קירותיהם החיצוניים ועמודיהם של בתים וחזית כל קיר הגובל דרך יהיו מצופים אבני-גזית טבעיות מרובעות לאחר הקמת המדינה הוחלט לא לאכוף את התקנה המחייבת חיפוי באבן של מבנים, עקב העלות הגבוהה והצורך לבנות בתי מגורים במהירות. כך שכונות רבות נבנו בחיפוי טיח, לבנים או בטון חשוף, דוגמת קריית היובל וחלקים מהקטמונים. עם זאת רוב מבני הציבור ובניינים במרכז העיר חופו באבן. גם הבניינים בשיכון המקשר בכניסה לירושלים, שנבנה בשנת 1937, חופו בטיח ולא באבן. זאת מאחר שהיה בשולי העיר באותה עת. המחצבה העיקרית לאבן ירושלמית לאחר הקמת המדינה הייתה מחצבת הקסטל, שהייתה בבעלות חברת "תעשיית אבן וסיד". בסוף שנות ה-60 החלה עיריית ירושלים שוב לאכוף את התקנה המחייבת חיפוי מבנים באבן, עם זאת הותר לחפות גם באבן נסורה ולא רק באבן מסותתת, בעיקר למבנים רבי קומות דוגמת מגדל העיר, מרכז כלל ומלון לאונרדו פלאזה ירושלים. זמינות האבן גדלה לאחר מלחמת ששת הימים ממחצבות באזור חברון ומצפון לכפר א-ראם. ביולי 2019, הודיעה עיריית ירושלים כי היא בוחנת שינוי בתקנה לבנייה באבן בירושלים, "לעדכנה לצורכי הזמן ולהתאימה לתבנית הבנייה הגבוהה החדשה בעיר ולאפשרויות הטכנולוגיות החדשות". במדינת ישראל ישנן עיריות ומועצות מקומיות שהלכו בעקבות ירושלים ודורשות שבבניינים חדשים יבוצע חיפוי באבן טבעית. ברשויות האלו כדוגמת מודיעין-מכבים-רעות, מעלה אדומים, בית שמש ואפרת, מקובל בדרך כלל, לבצע חיפוי בסגנון אבן ירושלמית. "אבן ירושלמית" כשיטת חיפוי לחיפוי מסוג "אבן ירושלמית" ישנו צבע אופייני, בדרך כלל צהבהב עמום שלעיתים נראים בו פסים או כתמים ורודים או אדומים. צורת החיפוי היא שורות מקבילות של אריחים באורכים משתנים. גובה כל שורה נע בדרך כלל בין חמישה עשר לעשרים וחמישה סנטימטרים. המישקים שבין האריחים מלאים בטיט, לעיתים בעל גוון מלאכותי חום. האריחים עצמם מסותתים בסגנונות האופייניים לבניה באבן בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית שהם תלטיש, מוטבה, מוסמסם, מוקאדם וטובזה. צירוף תכונות זה יוצר מראה מסוים ואופייני שמכונה בפי אנשי תעשיית הבניה בשם "אבן ירושלמית". חיפוי באבן ירושלמית בוצע בעבר בעיקר בשתי שיטות חיפוי אבן, חיפוי בשיטת הבניה ויציקת קירות משולבים של בטון ואבן. שתי השיטות מוגדרות בתקן הישראלי הנוכחי, וכן מוגדרות במפרט הבינמשרדי לעבודות בניה . בשנים האחרונות בד בבד עם פיתוח התקינה הישראלית בנושא חיפוי אבן החל משנת 2008, נעשה חיפוי בסגנון אבן ירושלמית גם באמצעות שיטת ברנוביץ, וגם בשיטת הקיר הכפול, כאשר הדוגמה הראשונה לשימוש בשיטה הזו היה בחיפוי מגדל האשפוז בבית החולים הדסה עין כרם. שימוש סמלי חיפוי אבן בסגנון "אבן ירושלמית" הפך לסמל המייצג את ירושלים ולעיתים אף את ארץ ישראל, לכן נעשה בו שימוש בחיפוי פנימי או חיצוני במבנים בישראל וברחבי העולם, בין השאר: בתקשורת אבן ירושלמית הייתה הנושא של הסרט התיעודי "רד סטון - הצד האחר של ירושלים" ששודר גם ברשת אל ג'זירה. ראו גם קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/מלון_ענבל] \| [TOKENS: 1911]
תוכן עניינים מלון ענבל מלון ענבל (נקרא בעבר מלון לרום) הוא בית מלון יוקרתי בשכונת טלביה בירושלים, בעל דירוג "5+ כוכבים". בשנת 2011 דורג כמלון הטוב ביותר בישראל. היסטוריה המלון הוקם על ידי חברת לרום שהייתה שותפות של אל על וחברת סנשיין אינטרנשנל הוטלס. לצורך בניית המלון הוקצה לחברה מגרש במתחם עמרייה עליו הייתה חורשת זיתים. המלון תוכנן על ידי האדריכל, חתן פרס ישראל, יעקב רכטר. הבנייה במתחם, שתוכנן במקור לכלול שמונה מגדלי מגורים ושני בתי מלון רבי-קומות, זכה להתנגדות רבה, ובעקבות זאת נבנה במקום רק מגדל אחד, מגדל משהב. בעקבות הביקורת, קבעה ועדת הבנייה המחוזית שהמלון יכלול רק 7 קומות, בהן 350 חדרים, במקום 11 קומות עם 500 חדרים. כמו כן המלון תוכנן סביב חצר פנימית. שינויים אלו לא ספקו את המתנגדים, בהם דמויות ידועות כמו פרופ' מיכאל ברונו, דן פטינקין, יהודה האזרחי, אשר דרשו לבטל את בניית המלון, אך עמדתם נדחתה על ידי הוועדה בספטמבר 1973, בלחץ הדרג הפוליטי. במהלך הבנייה, עלתה טענה שהמלון הוסיף על 40,000 המטרים הרבועים שהותרו לבנייה עוד 4000 מ"ר בעצה אחת עם גורמים בעיריית ירושלים ומשרד הפנים, בטענה שמדובר בשטחי שירות ולא חדרי מלון. מהלך זה נדון בדו"ח ביקורת של יורם בר סלע, היועץ המשפטי של עיריית ירושלים. בניית המלון החלה בסוף שנות ה-70 והוא נפתח בסוף 1982, ללא רישיון עסק מהעירייה בגלל סכסוך על בריכת השחייה. ממזרח למלון הוקם גן הפעמון. בשנת 2000 הופסקה ההתקשרות בין המלון לרשת והמלון שינה את שמו ל"מלון ענבל" על שם העתק פעמון הדרור שמוצב בגן הפעמון הסמוך. היום המלון מנוהל על ידי לרום אך עדיין נקרא "ענבל". המלון נבחר על ידי מגזין התיירות קונדה נסט למלון הישראלי הטוב ביותר בישראל והרביעי במזרח התיכון לשנת 2011 ובאותה השנה היה המלון הישראלי היחיד ברשימת מלונות היוקרה של קבוצת Preferred Hotel. בחודש יוני 2016 הותקנה על גג המלון מצלמה פנורמית המצלמת ב-360 מעלות את נופי העיר הנשקפים מהמלון ומשדרת אותם באתר האינטרנט של המלון. בחודש נובמבר 2016 החלו במלון עבודות להרחבתו, בעלות משוערת של כ-90 מיליון ש"ח הכוללות שיפוץ השטחים הציבוריים והחדרים, הגבהת האגף המזרחי של מבנה המלון בשתי קומות נוספות כך שיתווספו לו 52 חדרים וסוויטות והקמת בריכת שחייה חדשה. את השיפוץ תכנן האדריכל מייקל שוורץ והוא הסתיים בנובמבר 2018. קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Category:Daily_newspapers_published_in_New_York_City] \| [TOKENS: 63]
Category:Daily newspapers published in New York City Subcategories This category has the following 6 subcategories, out of 6 total. Pages in category "Daily newspapers published in New York City" The following 69 pages are in this category, out of 69 total. This list may not reflect recent changes.
========================================

[SOURCE: https://www.matific.com/isr/he/home/contact-us/sales-enquiry] \| [TOKENS: 246]
תפריט נגישות העצימו את כיתתכם עם למידה מתמטית מרתקת ומבוססת ראיות תמכו במסע הלמידה של ילדכם בעזרת מתמטיקה אינטראקטיבית ומהנה בבית שתפו פעולה עם מטיפיק כדי לשפר את תוצאות הלמידה בכל רמה צרו קשר מה שאנו מציעים פעילויות מתמטיות מוצר מידע נוסף חברה
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/סיתות] \| [TOKENS: 365]
תוכן עניינים סיתות סיתות - עיבוד שבבים של חומרים קשים מאוד, בעיקר של אבן אבל גם של בטון. בדרך כלל נעשה הסיתות לצרכים אדריכליים, על מנת להקנות לחומר מרקם מסוים, אבל לעיתים, מתבצע הסיתות כדי לשנות את מידות גוש החומר על מנת להביא את הגוש לממדים המבוקשים. סוגי סיתות אבן ישנם מספר סוגי סיתות אבן המקובלים בישראל והם גם מפורטים בתקן. גלריית תמונות ראו גם קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Native_American_genocide_in_the_United_States] \| [TOKENS: 9420]
Contents Native American genocide in the United States The destruction of Native American peoples, cultures, and languages has been characterized by some as genocide. Debates are ongoing as to whether the entire process or only specific periods or events meet the definitions of genocide. Many of these definitions focus on intent, while others focus on outcomes. Raphael Lemkin, who coined the term "genocide", considered the displacement of Native Americans by European settlers as a historical example of genocide. While description as genocide has found increasing acceptance within Indigenous and genocide studies, mainstream scholarship on US and Native American history has largely rejected it, preferring to describe it as ethnic cleansing or certain events as genocidal. Historians have long debated the pre-European population of the Americas. In 2023, historian Ned Blackhawk suggested that Northern America's population (Including modern-day Canada and the United States) had halved from 1492 to 1776 from about 8 million people (all Native American in 1492) to under 4 million (predominantly white in 1776). Russell Thornton estimated that by 1800, some 600,000 Native Americans lived in the regions that would become the modern United States and declined to an estimated 250,000 by 1890 before rebounding. The virgin soil thesis (VST), coined by historian Alfred W. Crosby, proposes that the population decline among Native Americans after 1492 is due to Native populations being immunologically unprepared for Old World diseases. While this theory continues to receive support in popular imagination and academia, recently, some scholars argue that many Native American populations did not plummet after initial contact with Europeans, but only after violent interactions, including wars, removal, confinement to reservations and forced assimilation, and that these exacerbated the effects of disease. The population decline among Native Americans after 1492 is attributed to various factors, including Eurasian diseases like influenza, pneumonic plagues, cholera, and smallpox. Additionally, conflicts, massacres, forced removal, enslavement, imprisonment, and warfare with European settlers significantly contributed to the reduction in populations and the disruption of traditional societies. Historian Jeffrey Ostler emphasizes the importance of considering the American Indian Wars, campaigns by the U.S. Army to subdue Native American nations in the American West starting in the 1860s, as genocide. Scholars increasingly refer to these events as massacres or "genocidal massacres", defined as the annihilation of a portion of a larger group, sometimes intended to send a message to the larger group. Native American peoples have been subject to both historical and contemporary massacres and acts of cultural genocide as their traditional ways of life were threatened by settlers. Colonial massacres and acts of ethnic cleansing explicitly sought to reduce Native populations and confine them to reservations. Cultural genocide was also deployed, in the form of displacement and appropriation of Indigenous knowledge, to weaken Native sovereignty. Native American peoples still face challenges stemming from colonialism, including settler occupation of their traditional homelands, police brutality, hate crimes, vulnerability to climate change, and mental health issues. Despite this, Native American resistance to colonialism and genocide has persisted, both in the past and the present. Background Population estimates for the pre-Columbian U.S. territory generally range from between 1 and 5 million people. Prominent cultures in the historical period before colonization included: Adena, Old Copper, Oasisamerica, Woodland, Fort Ancient, Hopewell tradition and Mississippian cultures. In the classification of the archaeology of the Americas, the post-Classic stage is a term applied to some Precolumbian cultures, typically ending with local contact with Europeans. This stage is the fifth of five archaeological stages posited by Gordon Willey and Philip Phillips' 1958 book Method and Theory in American Archaeology. In the North American chronology, the "post-classic stage" followed the classic stage in certain areas, and typically dates from around AD 1200 to modern times. The Indigenous peoples of the Pacific Northwest Coast were of many nations and tribal affiliations, each with distinctive cultural and political identities, but they shared certain beliefs, traditions, and practices, such as the centrality of salmon as a resource and spiritual symbol. Their gift-giving feast, potlatch, is a highly complex event where people gather to commemorate special events. These events include the raising of a totem pole or the appointment or election of a new chief. The most famous artistic feature of the culture is the totem pole, with carvings of animals and other characters to commemorate cultural beliefs, legends, and notable events. The Mississippian culture was a mound-building Native American civilization that archaeologists date from approximately 800 CE to 1600 CE, varying regionally. It was composed of a series of urban settlements and satellite villages (suburbs) linked together by a loose trading network, the largest city being Cahokia, believed to be a major religious center. The civilization flourished in what is now the Midwestern, Eastern, and Southeastern United States. Numerous pre-Columbian societies were urbanized, such as the Pueblo peoples, Mandan, and Hidatsa. The Iroquois League of Nations or "People of the Long House" was a politically advanced, democratic society, which is thought by some historians to have influenced the United States Constitution, with the Senate passing a resolution to this effect in 1988. Other historians have contested this interpretation and believe the impact was minimal, or did not exist, pointing to numerous differences between the two systems and the ample precedents for the constitution in European political thought. Many Indigenous nations shared the belief of collective continuance and systems of responsibility with other humans and the non-human world. According to Citizen Potawatomi philosopher Kyle Powys Whyte, collective continuance refers to a society's ability to adapt to conditions to ensure community survival. Collective continuance begets the creation of systems of responsibility, in which individuals have a moral reciprocal relationship with the non-human world. The Oceti Sakowin belief of Mni Wiconi (water is life), for instance, describes a relationship in which the Missouri River nourishes their community, and they have a responsibility to protect it. The idea of collective continuance and systems of responsibility also extend into social structures. For example, for the Anishinaabe, gender was not binary, and women had more leadership roles that included responsibilities to others beyond their marriages. Colonial massacres The Pequot War was an armed conflict that took place between 1636 and 1638 in New England between the Pequot tribe and an alliance of the colonists of the Massachusetts Bay, Plymouth, and Saybrook colonies and their allies from the Narragansett and Mohegan tribes. The war concluded with the decisive defeat of the Pequots. The colonies of Connecticut and Massachusetts offered bounties for the heads of killed hostile Indians, and later for just their scalps, during the Pequot War in the 1630s; Connecticut specifically reimbursed Mohegans for slaying the Pequot in 1637. At the end, about 700 Pequots had been killed or taken into captivity. The English colonists imposed a harshly punitive treaty on the estimated 2,500 Pequots who survived the war; the Treaty of Hartford of 1638 sought to eradicate the Pequot cultural identity—with terms prohibiting the Pequots from returning to their lands, speaking their tribal language, or even referring to themselves as Pequots—and effectively dissolved the Pequot Nation, with many survivors executed or enslaved and sold away. Hundreds of prisoners were sold into slavery to the West Indies; other survivors were dispersed as captives to the victorious tribes. The result was the elimination of the Pequot tribe as a viable polity in Southern New England, the colonial authorities classifying them as extinct. However, members of the Pequot tribe still live today as a federally recognized tribe. The Great Swamp Massacre was committed during King Philip's War by colonial militia of New England on the Narragansett people in December 1675. On December 15 of that year, Narraganset warriors attacked the Jireh Bull Blockhouse and killed at least 15 people. Four days later, the militias from the English colonies of Plymouth, Connecticut, and Massachusetts Bay were led to the main Narragansett town in South Kingstown, Rhode Island. The settlement was burned, its inhabitants (including women and children) killed or evicted, and most of the tribe's winter stores destroyed. It is believed that at least 97 Narragansett warriors and 300 to 1,000 non-combatants were killed, though exact figures are unknown. The massacre was a critical blow to the Narragansett tribe during the period directly following the massacre. However, much like the Pequot, the Narragansett people continue to live today as a federally recognized tribe. On June 12, 1755, during the French and Indian War, Massachusetts governor William Shirley issued a bounty of £40 for a male Indian scalp, and £20 for scalps of Indian females or of children under 12 years old. In 1756, Pennsylvania lieutenant-governor Robert Hunter Morris, in his declaration of war against the Lenni Lenape (Delaware) people, offered "130 Pieces of Eight, for the Scalp of Every Male Indian Enemy, above the Age of Twelve Years", and "50 Pieces of Eight for the Scalp of Every Indian Woman, produced as evidence of their being killed." During Pontiac's War, Colonel Henry Bouquet conspired with his superior, Sir Jeffrey Amherst, to infect hostile Native Americans through biological warfare with smallpox blankets. Ethnic cleansing Near the beginning of the Revolutionary War, the British Army and Native American allies staged attacks on frontier towns in the Mohawk Valley region of New York. To resolve this issue, George Washington ordered the Continental Army, under the command of John Sullivan and James Clinton, to conduct a series of scorched earth campaigns against the four British-allied nations of the Iroquois Confederacy. Washington's orders followed an initial assault against the Haudenosaunee where Colonel Van Schaik burned two Onondaga villages. In May 1779, Washington wrote, "The expedition you are appointed to command is to be directed against the hostile tribes of the six nations of Indians, with their associates and adherents. The immediate objects are the total destruction and devastation of their settlements and the capture of as many prisoners of every age and sex as possible. It will be essential to ruin their crops now in the ground and prevent their planting more." Sullivan and Clinton's troops reportedly burned over forty settlements and hundreds of acres of crops, as well as an estimated 160,000 bushels of corn. Despite this, Sullivan failed to capture a sizable number of prisoners, and did not achieve the original goal of invading the British base at Fort Niagara. The Continental Army also failed to completely dispel threats from the Haudenosaunee. In fact, attacks against frontier towns increased after the expedition, as the Haudenosaunee pursued revenge. Historian Joseph R. Fischer has called the expedition a "well-executed failure." Although the expedition's goal of eliminating Native populations was not met, the Haudenosaunee still faced hardship as many lost their livelihoods and were displaced from their homes. The Sullivan Expedition has been memorialized by American settlers in what historical anthropologist A. Lynn Smith calls the "Sullivan commemorative complex." Smith refers to monuments, markers, and places bearing the name of the expedition as a celebration of colonialism and domination, and she argues that they affect how local residents relate to their past. Smith shows that Haudenosaunee populations are harmed by this commemorative complex that pinpoints the sites of destruction on their ancestral lands and seeks to replace Native memory. Many people, both Native and non-Native, disapprove of these commemorative markers, and various activists and organizations seek to get markers removed and reveal the reality of the Expedition. Manifest destiny had serious consequences for Native Americans, since continental expansion implicitly meant the occupation and annexation of Native American land, sometimes to expand slavery. This ultimately led to confrontations and wars with several groups of native peoples via Indian removal. The United States continued the European practice of recognizing only limited land rights of Indigenous peoples. In a policy formulated largely by Henry Knox, Secretary of War in the Washington administration, the U.S. government sought to expand into the west through the purchase of Native American land in treaties. The United States justified manifest destiny with the Doctrine of Discovery, a fifteenth century international law developed by the Catholic Church. Three landmark Supreme Court cases, the Marshall Trilogy, invoked the Doctrine of Discovery to declare that Native Americans were domestic dependent Nations and only had limited sovereignty on their own land. Only the federal government could purchase Indian lands, and this was done through treaties with tribal leaders. Whether a tribe actually had a decision-making structure capable of making a treaty was a controversial issue. The national policy was for the Indians to join American society and become "civilized", which meant no more wars with neighboring tribes or raids on white settlers or travelers, and a shift from hunting to farming and ranching. Advocates of civilization programs believed that the process of settling native tribes would greatly reduce the amount of land needed by the Native Americans, making more land available for homesteading by white Americans. Thomas Jefferson believed that the Indigenous people of America had to assimilate and live like the whites or inevitably be pushed aside by them. Once Jefferson believed that assimilation was no longer possible, he advocated for the extermination or displacement of Indigenous people. Following the forced removal of many Indigenous peoples, Americans increasingly believed that Native American ways of life would eventually disappear as the United States expanded. Humanitarian advocates of removal believed that American Indians would be better off moving away from whites. As historian Reginald Horsman argued in his influential study Race and Manifest Destiny, racial rhetoric increased during the era of manifest destiny. Americans increasingly believed that Native American ways of life would "fade away" as the United States expanded. As an example, this idea was reflected in the work of one of America's first great historians, Francis Parkman, whose landmark book The Conspiracy of Pontiac was published in 1851. Parkman wrote that after the French defeat in the French and Indian War, Indians were "destined to melt and vanish before the advancing waves of Anglo-American power, which now rolled westward unchecked and unopposed". Parkman emphasized that the collapse of Indian power in the late 18th century had been swift and was a past event. While some literary works, like those of James Fenimore Cooper, portrayed Native Americans positively, others did not: Mark Twain, for example, was overwhelmingly negative in his characterizations, and seeking to counter the trope of the "Noble Aborigine" in 1870 went so far as to write that the "Noble Red Man" was "[...] nothing but a poor filthy, naked scurvy vagabond, whom to exterminate were a charity to the Creator's worthier insects and reptiles which he oppresses". The Trail of Tears was an ethnic cleansing and forced displacement of approximately 60,000 people of the "Five Civilized Tribes" between 1830 and 1850 by the United States government. As part of the Indian removal, members of the Cherokee, Muscogee (Creek), Seminole, Chickasaw, and Choctaw nations were forcibly removed from their ancestral homelands in the Southeastern United States to newly designated Indian Territory west of the Mississippi River after the passage of the Indian Removal Act in 1830. The Cherokee removal in 1838 (the last forced removal east of the Mississippi) was brought on by the discovery of gold near Dahlonega, Georgia, in 1828, resulting in the Georgia Gold Rush. The relocated peoples suffered from exposure, disease, and starvation while en route to their newly designated Indian reserve. Thousands, made vulnerable by removal, died from disease before reaching their destinations or shortly after. Some historians have said that the event constituted a genocide, although this label remains a matter of debate. Chalk and Jonassohn assert that the deportation of the Cherokee tribe along the Trail of Tears would almost certainly be considered an act of genocide today. The Indian Removal Act of 1830 led to the exodus. About 17,000 Cherokees, along with approximately 2,000 Cherokee-owned black slaves, were removed from their homes. Historians such as David Stannard and Barbara Mann have noted that the army deliberately routed the march of the Cherokee to pass through areas of a known cholera epidemic, such as Vicksburg, Mississippi. Stannard estimates that during the forced removal from their homelands, following the Indian Removal Act signed into law by President Andrew Jackson in 1830, 8,000 Cherokee died, about half the total population. Throughout the first half of the 19th century, several Native American groups such as the Potawatomi and Miami were expelled from their homelands in Indiana under the Indian Removal Act. The Potawatomi Trail of Death alone led to the deaths of over 40 individuals. The Long Walk of the Navajo, also called the Long Walk to Bosque Redondo (Navajo: Hwéeldi), was the 1864 deportation and ethnic cleansing of the Navajo people by the United States federal government. Navajos were forced to walk from their land in western New Mexico Territory (modern-day Arizona) to Bosque Redondo in eastern New Mexico. Some 53 different forced marches occurred between August 1864 and the end of 1866. Some anthropologists claim that the "collective trauma of the Long Walk [is] critical to contemporary Navajos' sense of identity as a people". In 1886, many of the Yavapai ethnic group joined in campaigns by the US Army, as scouts, against Geronimo and other Chiricahua Apache. The wars ended with the Yavapai's and the Tonto's removal from the Camp Verde Reservation to San Carlos on February 27, 1875, now known as Exodus Day. 1,400 where relocated in these travels and over the course the relocation the Yavapai received no wagons or rest stops. Yavapai were beaten with whips through rivers of melted snow in which many drowned, any Yavapai who lagged behind was left behind or shot. The march lead to 375 deaths.[better source needed] Indian removal policies led to the current day reservation system which allocated territories to individual tribes. According to scholar Dina Gilio-Whitaker, "the treaties also created reservations that would confine Native people into smaller territories far smaller than they had for millenia been accustomed to, diminishing their ability to feed themselves." According to author and scholar David Rich Lewis, these reservations had much higher population densities than indigenous homelands. As a result, "the consolidation of native peoples in the 19th century allowed epidemic diseases to rage through their communities." In addition to this "a result of changing subsistence patterns and environments-contributed to an explosion of dietary-related illness like diabetes, vitamin and mineral deficiencies, cirrhosis, obesity, gallbladder disease, hypertension, and heart disease". Once their territories were incorporated into the United States, surviving Native Americans were denied equality before the law and often treated as wards of the state. Many Native Americans were moved to reservations—constituting 4% of U.S. territory. In a number of cases, treaties signed with Native Americans were violated. Tens of thousands of American Indians and Alaska Natives were forced to attend a residential school system which sought to reeducate them in white-settler American values, culture, and economy. Oceti Sakowin historian Nick Estes has called reservations "prisoner of war camps," citing forced removal and confinement. Reservations have historically had negative ecological effects on Native communities. The reservation system "offset the flourishing moral relationships that supported" Indigenous communities' resilience to changing environmental conditions. For instance, Whyte explains that being confined to a reservation jeopardizes Native communities' relationships with plants and animals located outside the scope of the reservation. Reservations also limit space for ceremonial practices and harvesting, and disrupt traditional seasonal rounds, which allowed Indigenous people to adapt to their environments. Despite being forced onto reservations, Native Americans' right to that land and historical territory is not secured. Governments and private companies often take control of Indigenous land, or they use the reservation system to justify the control of Indigenous land that does not fall within the reservation. The Dakota Access Pipeline, for instance, cuts through ancestral Oceti Sakowin land, but historical dispossession then makes it seem to settlers that the pipeline today does not require Indigenous consent since it is off reservation. The Army Corps of Engineers has also taken Native land in Minnesota to construct a power plant, while waste sites are often placed close to reservations. House Concurrent Resolution 108, passed in 1953, attempted to withdraw federal protection of tribal lands and dissolve reservations. Many Native Americans were then relocated to cities. According to Kyle Powys Whyte, since the creation of the reservation system, "settlers eventually 'filled in' treaty areas and reservation areas with their own private property and government lands, which limit where and when Indigenous peoples can harvest, monitor, store and honor animals and plants... settler discourses cast Indigenous harvesters and gatherers as violating the 'law,' among many other types of stigmatizations." In June 2022, the Supreme Court ruled in Oklahoma v. Castro-Huerta that Oklahoma has jurisdiction over Native reservations when a non-Native commits a crime against a Native. This contemporary decision further weakened Native control over their own reservation lands. Genocidal campaigns Stacie Martin states that the United States has not been legally admonished by the international community for genocidal acts against its Indigenous population, but many historians and academics describe events such as the Mystic massacre, the Trail of Tears, the Sand Creek massacre and the Mendocino War as genocidal in nature. The non-Native historian Roxanne Dunbar-Ortiz states that U.S. history, as well as inherited Indigenous trauma, cannot be understood without dealing with the genocide that the United States committed against Indigenous peoples. From the colonial period through the founding of the United States and continuing in the twentieth century, this has entailed torture, terror, sexual abuse, massacres, systematic military occupations, removals of Indigenous peoples from their ancestral territories via Indian removal policies, forced removal of Native American children to boarding schools, allotment, and a policy of termination. The letters exchanged between Bouquet and Amherst during the Pontiac War show Amherst writing to Bouquet that the indigenous people needed to be exterminated: "You will do well to try to inoculate the Indians by means of blankets, as well as to try every other method that can serve to extirpate this execrable race." Historians regard this as evidence of a genocidal intent by Amherst, as well as part of a broader genocidal attitude frequently displayed against Native Americans during the colonization of the Americas. When smallpox swept the northern plains of the U.S. in 1837, the U.S. Secretary of War Lewis Cass ordered that no Mandan (along with the Arikara, the Cree, and the Blackfeet) be given smallpox vaccinations, which were provided to other tribes in other areas. Historian Jeffrey Ostler describes the Colorado territorial militia's slaughter of Cheyennes at Sand Creek (1864) and the army's slaughter of Shoshones at Bear River (1863), Blackfeet on the Marias River (1870), and Lakotas at Wounded Knee (1890) as "genocidal massacres". The U.S. colonization of California started in earnest in 1846, with the Mexican–American War. With the 1848 Treaty of Guadalupe Hidalgo, it gave the United States authority over 525,000 square miles of new territory. Following the Gold Rush, there were a number of killings and state-subsidized massacres by settlers against Native Americans in the territory, causing several ethnic groups to be nearly wiped out. In one such series of conflicts, the so-called Mendocino War and the subsequent Round Valley War, the entirety of the Yuki people was brought to the brink of extinction. From a previous population of some 6,800 people, fewer than 300 members of the Yuki tribe were left. The pre-Columbian population of California was around 300,000. By 1849, due to epidemics, the number had decreased to 100,000. But from 1849 to 1870 the indigenous population of California had fallen to 35,000 because of killings and displacement. At least 4,500 California Indians were killed between 1849 and 1870, while many more were weakened and perished due to disease and starvation. 10,000 Indians were also kidnapped and sold as slaves. In a speech before representatives of Native American peoples in June 2019, California governor Gavin Newsom apologized for the genocide. Newsom said, "That's what it was, a genocide. No other way to describe it. And that's the way it needs to be described in the history books." Whites hunted down adult Indians in the mountains, kidnapped their children, and sold them as apprentices for as little as $50. Indians could not complain in court because of a California statute that stated that 'no Indian or Black or Mulatto person was permitted to give evidence in favor of or against a white person'. One contemporary wrote, "The miners are sometimes guilty of the most brutal acts with the Indians... such incidents have fallen under my notice that would make humanity weep and men disown their race". The towns of Marysville and Honey Lake paid bounties for Indian scalps. Shasta City authorities offered $5 for every Indian head brought to them. During the Indian Wars, the American Army carried out a number of massacres and forced relocations of Indigenous peoples that are sometimes considered genocide. Jeffrey Ostler, the Beekman Professor of Northwest and Pacific History at the University of Oregon, stated the American Indian War "was genocidal war". Xabier Irujo, professor of genocide studies at the University of Nevada, Reno, stated, "the toll on human lives in the wars against the native nations between 1848 and 1881 was horrific." Notable conflicts in this period include the Dakota War, Great Sioux War, Comanche campaign, Snake War and Colorado War. These conflicts occurred in the United States from the time of the earliest colonial settlements in the 17th century until the end of the 19th century. The wars resulted from several factors, the most common being the desire of settlers and governments for Indian tribes' lands. The 1864 Sand Creek massacre, which caused outrage in its own time, has been regarded as a genocide. Colonel John Chivington led a 700-man force of Colorado Territory militia in a massacre of 70–163 peaceful Cheyenne and Arapaho, about two-thirds of whom were women, children, and infants. Chivington and his men took scalps and other body parts as trophies, including human fetuses and male and female genitalia. Chivington stated, "Damn any man who sympathizes with Indians! ... I have come to kill Indians, and believe it is right and honorable to use any means under God's heaven to kill Indians. ... Kill and scalp all, big and little; nits make lice." Cultural genocide In reference to colonialism in the United States, Raphael Lemkin stated that the "colonial enslavement of American Indians was a cultural genocide." He also stated that colonialism in the United States comprised an "effective and thorough method of destroying a culture and de-socializing human beings". Lemkin drew a distinction between "cultural change and cultural genocide". He defined the former as a slow and gradual process of transition to new situations, and he saw the latter as the result of a radical and violent change that necessitated "the pre-meditated goal of those committing cultural genocide". Lemkin believed that cultural genocide occurs only when there are "surgical operations on cultures and deliberate assassinations of civilizations". Historian Patrick Wolfe coined the term "logic of elimination" to describe the "relationship between genocide and the settler-colonial tendency." He points to the racialization of Native Americans and the proliferation of blood quantum laws as a means to reduce Native populations and further the logic of elimination. Wolfe also describes the non-physical nature of the logic of elimination and the way it is carried out, claiming that "officially encouraged miscegenation, the breaking-down of native title into alienable individual freeholds, native citizenship, child abduction, religious conversion, resocialization in total institutions such as missions or boarding schools, and a whole range of cognate biocultural assimilations" all facilitated colonial settlement. According to Vincent Schilling, many people are aware of historical atrocities that were committed against his people, but there is an "extensive amount of misunderstanding about Native American and First Nations people's history." He added that Native Americans have also suffered a "cultural genocide" because of colonization's residual effects. The American-Indian experience in North America is defined as comprising physical and cultural disintegration. That fact becomes clear when one examines how law and colonialism were used as tools of genocide, both physically and culturally. According to Luana Ross the assumption that law (a Euro-American construct) and its administration are prejudiced against particular groups of individuals is critical for understanding Native American criminality and the experiences of Natives imprisoned. For instance, in Georgia, the 1789 act permitted indiscriminate massacre of Creek Indians by proclaiming them to be outside the state's protection. Apart from physical annihilation, the State promoted acculturation by introducing legislation limiting land entitlements to Indians who had abandoned tribal citizenship. Throughout the writing of the Genocide Convention, the United States was adamantly opposed to the addition of cultural genocide, even threatening to block the treaty's approval if cultural genocide was included in the final text. The Native American boarding school system was a 150-year program and federal policy that separated Indigenous children from their families and sought to assimilate them into white society. It began in the early 19th century, coinciding with the start of Indian Removal policies. A Federal Indian Boarding School Initiative Investigative Report was published on May 11, 2022, which officially acknowledged the federal government's role in creating and perpetuating this system. According to the report, the U.S. federal government operated or funded more than 408 boarding institutions in 37 states between 1819 and 1969. 431 boarding schools were identified in total, many of which were run by religious institutions. The report described the system as part of a federal policy aimed at eradicating the identity of Indigenous communities and confiscating their lands. Abuse was widespread at the schools, as was overcrowding, malnutrition, disease and lack of adequate healthcare, all of which worsened the effect of disease. The report documented over 500 child deaths at 19 schools, although it is estimated the total number could rise to thousands, and possibly even tens of thousands. Marked or unmarked burial sites were discovered at 53 schools. The school system has been described as a cultural genocide and a racist dehumanization. The ecological effects of displacement and relocation have threatened Native Americans' ability to perform traditional cultural practices. For instance, at the turn of the 20th century, "one strategy of settler colonialism was to consolidate mobile family groups to sedentary villages with central nodes, such as a post office, government school and a mission." Various Indigenous nations are historically ecologically mobile, and according to Kyle Powys Whyte, they have "adaptive cultural and political systems and institutions that are tightly coupled with certain ecological conditions." Settler efforts to contain Natives not only removed them from these culturally significant environmental contexts, but also increased their vulnerability to climate change by impeding their ability to adapt to its impacts. For nations that were not historically mobile, displacement and relocation presented challenges as well, as introduction to unfamiliar land "compromised the mental, physical, and community health of Indigenous peoples, thus escalating mortality rates." The destruction of land and relocation to new land also undermined "Indigenous knowledge systems and Indigenous peoples' capacity to cultivate landscapes and adjust to environmental change," or, what Whyte calls collective continuance. Collective continuance depends on a community's ability to carry out interdepend relationships and systems of responsibilities with all life forms. Colonial ecological violence, known as "a unique form of violence perpetrated by the settler-colonial state, private industry, and settler-colonial culture as a whole," harmed ecosystems, threatened Indigenous self-determination, and prevented these communities from living as they had for millennia. Indigenous systems of knowledge and science have historically been undervalued by Western science. In recent decades as awareness of the climate crisis rises, this knowledge has been appropriated by settlers. Scholar Jaskiran Dhillon argues that while the state has traditionally disregarded Indigenous scientists, there is now "state-driven 'discovery' of Indigenous knowledge." This co-optation extracts only certain information from Indigenous knowledge systems to aid climate adaptation for settler societies. According to Dhillon, non-Native environmental scholars often advocate the integration of Indigenous environmental knowledge into mainstream science, but do not adopt an environmental justice approach. Despite extracting from Indigenous knowledge, the state does not center decolonization and Indigenous identity, resulting in the appropriation of Native American science. Environmental sociologist J.M. Bacon states that "the bulk of the dominant culture's knowledge about Native peoples comes from sources that are not Native-made." These narratives about Indigenous knowledge draw on Native stories and imagery to perpetuate the noble savage concept and "obscure both the historic events related to colonization and the ongoing occupation of Native lands." Dhillon agrees, claiming that epistemology that truly integrates Indigenous knowledge will "challenge dominant, colonial, and Eurocentric knowledge systems. According to Deborah McGregor, an Anishinaabe scholar, the dominant Eurocentric approach to traditional Indigenous knowledge does not reflect Indigenous concepts of moral relationships, but instead sustains colonial views of Natives. The appropriation of Indigenous knowledge fails to recognize the validity of Native American science and perpetuates the colonial system that continues to oppress Native peoples. Contemporary issues According to the 2024 United States National Climate Assessment, Indigenous peoples face a "loss of traditional knowledge in the face of rapidly changing ecological conditions, increased food insecurity...changing water availability, Arctic Sea ice loss, permafrost thaw, and relocation from historic homeland." Whyte highlights the compound vulnerability theory in which there are three areas that Indigenous peoples and those in the Global South are more vulnerable to climate change: geography, economy, and lack of historical responsibility. Whyte maintains that this popular approach does not account for colonialism, which is key factor of environmental justice and cause of climate change. According to Whyte, increased vulnerability to climate change for Indigenous peoples "results from colonial strategies that sought to missionise, educate, and render sedentary Indigenous peoples...replacing the Indigenous institutions with settler ones." Many climate change policies that do not address colonialism harm Native Americans and Indigenous populations; for instance, U.S clean energy bills exclude funding for Indigenous nations for their support of clean energy, and lack of respect for treaty rights results in greenhouse reductions rates that are too slow to protect Native resources. In her 2019 book As Long as Grass Grows, Colville Confederated Tribes scholar Dina Gilio-Whitaker supports Kyle Powys Whyte's argument that settler colonialism is a form of environmental injustice "that wrongfully interferes with and erases the socioecological contexts required for Indigenous populations to experience the world as a place infused with responsibilities to humans, nonhumans, and ecosystems." According to Gilio-Whitaker, largescale dam projects in the 20th and 21st centuries are major sources of environmental injustice for Native communities. Flooding caused by dams displace Native Americans from their ancestral homelands, and it also destroys historical fishing sites. For example, the 1944 Pick Sloan Act was a state-sponsored dam project in Oceti Sakowin territory that reportedly displaced over a thousand Indigenous families. The land was also destroyed, as 90% of commercial timber was destroyed, thousands of acres of subsistence farms were flooded, and 75% of endemic flora and fauna were destroyed. Native American communities fought against the construction of many dams, but there were no mass protests. Land loss and historical violence reportedly contributes to elevated rates of mental illness, suicide, and addiction among Lakota men. According to sociologist J.M. Bacon, the prevalence of mental illness is not only due to the "loss of traditional ways of life, but because such a loss is perceived as a failure to uphold the sacred responsibility Lakota people have to the land." Bacon claims that the opposition that arises when Native Americans try to execute their responsibilities to the non-human world also results in mental health issues. A 2022 study revealed that Native American college students experienced the greatest increase of depression and anxiety between 2013 and 2021 out of all ethnic and racial groups. According to a 2023 study, a strong sense of ethnic identity can reduce the negative emotional impact of historical loss on Native American college students. The 2016 construction of the Dakota Access Pipeline (DAPL) through unceded Oceti Sakowin territory presented a major threat against the community's water source. During the #NoDAPL protests, the National Guard and Emergency Management Assistant Compact were deployed to suppress resistance, and they often resorted to violence. A private security firm hired by DAPL compared the protestors to jihadists. Similarly, several FBI informants, working with Energy Transfer Partners, infiltrated the camp to collect intel and impede protests. According to Estes, the Army Corps encouraged the pipeline's benefactors to publish studies containing disinformation about the effects of the pipeline. Despite the protests, the pipeline was completed in 2017. Within six months of its completion, the pipeline leaked five times. Two major incidents in 2017 and 2019 resulted in a total spillage of 800,000 gallons. In the United States, Native American women are more than twice as likely to experience violence than any other demographic. One in three Indigenous women is sexually assaulted during her life, and 67% of these assaults are perpetrated by non-Native perpetrators.[b] According to research from the National Institute of Justice, it was found that American Indian women are 1.2 times as likely to experience lifetime violence, 1.8 times as likely to be a victim of stalking, and 1.7 times as likely to be victims of violence in the past year compared to the Non-Hispanic White population. Lisa Brunner, executive director of Sacred Spirits First National Coalition states, "What's happened through US Federal law and policy is they created lands of impunity where this is like a playground for serial rapists, batterers, killers, whoever and our children aren't protected at all." The Family Planning Services and Population Research Act was passed in 1970, which subsidized sterilizations for patients receiving healthcare through the Indian Health Service. In the six years after the act was passed, an estimated 25% of childbearing-aged Native American women were sterilized. Some of the procedures were performed under coercion, or without understanding by those sterilized. In 1977, Marie Sanchez, chief tribal judge of the Northern Cheyenne Indian Reservation told the United Nations Convention on Indigenous Rights in Geneva, that Native American women suffered involuntary sterilization which she equated with modern genocide. Following Sanchez and other Native women's protests, the federal government adopted regulations that protected against involuntary sterilization, including sterilization consent forms. The efficacy of these regulations is contested by researchers. There are instances of Native women allegedly being tricked into signing consent forms. Since the passage of the 1976 Indian Health Care Improvement Act, Indigenous sovereignty has increased and sterilizations have declined. Indigenous resistance to genocide Many Native American nations understood that contact with European settlers led to disease outbreaks and took measures to protect themselves. Historians argue that Indigenous populations were not inherently vulnerable to Old World disease but were rather weakened by colonial violence. According to Tai S. Edwards and Paul Kelton, Southeastern Woodlands people "intentionally limited contact with colonial settlements during outbreaks, used ritualized quarantine to reduce the spread of disease, and relied on experienced healers to provide physical and spiritual treatment." With these practices, Native American populations were able to rebound after disease in the absence of colonial-settler violence. In the 1960s and 1970s, the grassroots Red Power Movement and American Indian Movement (AIM) sought to address discrimination and violence against Native Americans and to promote self-determination. Indigenous members of AIM staged the occupation of Alcatraz and the Trail of Broken Treaties. These movements catalyzed the 1974 International Indian Treaty Council and Women of All Red Nations (WARN). In 1974, Madonna Thunderhawk, a prominent member of AIM and WARN, founded the We Will Remember Survival School to teach Indigenous students about treaty rights and Native culture. Contemporary Indigenous resistance to genocide includes rebuilding the systems of responsibility to each other and the non-human world that are disrupted by colonialism and environmental degradation. According to Whyte, the emerging field of Indigenous Environmental Studies and Sciences (IEES) presents an opportunity to center Indigenous systems of knowledge and foster resilience within environmental movements. IEES allows Indigenous communities to restore moral and reciprocal relationships with the non-human world to withstand the negative effects of climate change. For instance, Anishinaabe groups from the Great Lakes region are employing Indigenous science to recover sturgeon populations, with which these nations have an ancestral reciprocal relationship. Many of these tribes also hold ceremonies and feasts, open to non-Natives, to highlight the environmental and historical importance of sturgeon. The Haudenosaunee have addressed the industrial pollution of the St. Lawrence River by utilizing organizations such as the Akwesasne Task Force on the Environment, the Mothers for Milk Project, and Traditional Mohawk Nation Council of Chiefs. In 2016, the Oceti Sakowin groups and allies protested the completion of the Dakota Access Pipeline that would threaten the Missouri River, the Standing Rock Indian Reservation's water supply. The protests led to the #NoDAPL movement. The youth-led movement raised awareness across social media and garnered non-Native support for the protests. The Keystone XL pipeline, proposed in 2008, was also met with resistance by Indigenous leaders and allies across Canada and the U.S.. These protests garnered national attention and resulted in the Obama administration denying the pipeline's cross-border permit. In 2021, the Biden administration again revoked the permit after the Trump administration granted it, representing a success for Native resistance efforts. Patterns of Removal and Displacement During the French and Indian War (1754–1763), British colonial authorities in the Hudson Valley implemented policies that sought to forcibly remove Indigenous groups from their lands. This process combined military violence with legal and administrative measures, gradually transforming Native communities from allies into obstacles to colonial expansion. The British framed these removals as necessary for security and territorial development, marking an early instance of ethnic cleansing in North America. Memory and legacy The United States has to date not undertaken any truth commission nor built a memorial for the genocide of Indigenous people. It does not acknowledge nor compensate for the historical violence against Native Americans that occurred during territorial expansion to the West Coast. American museums such as the Smithsonian Institution do not dedicate a section to the genocide. In 2013, the National Congress of American Indians passed a resolution to create a space for the National American Indian Holocaust Museum inside the Smithsonian, but it was ignored by the latter. At times, world leaders have invoked the genocide of Indigenous peoples to criticize the US. China has recognized the genocide, and in March 2021, mentioned it in response to assessments from the US and other countries that its persecution of Uyghurs constituted genocide. After US president Joe Biden released a statement recognizing the Armenian genocide in April 2021, Turkish president Recep Tayyip Erdoğan used the genocide of Native Americans to deny the Armenian genocide and accuse Biden of hypocrisy. American historian Ned Blackhawk said that nationalist historiographies have been forms of denial that erase the history of destruction of European colonial expansion. Blackhawk said that near consensus has emerged that genocide against some Indigenous peoples took place in North America following colonization. In An American Genocide, Benjamin Madley argues that Indigenous resistance to genocidal campaigns has resulted in these campaigns as being inaccurately described as war or battles, instead of genocidal massacres. David Moshman, a professor at University of Nebraska–Lincoln, highlighted the lack of awareness of the American public, stating, "The nations of the Americas remain virtually oblivious to their emergence from a series of genocides that were deliberately aimed at, and succeeded in eliminating, hundreds of Indigenous cultures." Historian Gary Anderson, suggests that while what happened with the indigenous population was ethnic cleansing, but it was not genocide. Anderson argues that it couldn't have been genocide because "large numbers of Indians survived" and further asserts that in order for violence to be considered a genocide "a legitimate government must plan, organize, and implement the crime". But professor Ashley Sousa rejects those as inconsistent with the legal definition of genocide, which allows for a partial destruction of a people to be considered genocide. See also References Notes Externals links
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/ירושלים_רבתי] \| [TOKENS: 3201]
תוכן עניינים מטרופולין ירושלים מטרופולין ירושלים (נקרא גם ירושלים רבתי) היא מטרופולין בישראל עם אוכלוסייה של כ-1,403,600 תושבים. זוהי המטרופולין השנייה בגודל אוכלוסייתה בישראל, אחרי גוש דן, וגדולה ממטרופולין חיפה וממטרופולין באר שבע. תחום התחום של מטרופולין ירושלים כולל את בית שמש, מבשרת ציון, צור הדסה, יישובים וקיבוצים בישראל ובתחום יו"ש, ואת העיר ירושלים. ישנן הגדרות שונות לגבולות המדויקים של מטרופולין ירושלים. לפי אחת ההגדרות, מטרופולין ירושלים משתרעת מבית שמש במערב ועד היישוב מצפה יריחו במזרח, ומהיישובים עפרה וכוכב השחר בצפון, ועד לגוש עציון בדרום. מסיבות פוליטיות לא הוגדרו גבולות מטרופולין רצופים על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בחלקי המטרופולין הנמצאים מחוץ לגבולותיה המוכרים של מדינת ישראל, אלא נכללים רק יישובים ישראליים כנקודות. מטרופולין הבירה מתאפיינת בין היתר בהיותה דו-לאומית, מה שהופך את מטרופולין ירושלים לייחודית מן שאר המרטפולינים. בנוסף, ירושלים היא מרכז שירותים ליישובי המטרופולין, אך עם בניית גדר ההפרדה היא הולכת ומתנתקת מחלקים במזרח. מבנה מטרופולין ירושלים לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה: בסך-הכל מונה המטרופולין 86 יישובים, ואוכלוסייתה עומדת על 1,403,600 תושבים (בשנת 2021). היסטוריה מטרופולין ירושלים היא מטרופולין צעירה, אבל העיר ירושלים, לב ליבה של המטרופולין, היא עיר עתיקה המקודשת לעם היהודי זה אלפי שנים. חלקה היהודי של המטרופולין החל להתפתח רק לאחר מלחמת ששת הימים, זאת לאחר שהיה קשה לפתחה לנוכח הסכסוך הישראלי-פלסטיני בירושלים בין 1948 ל-1967. בנוסף, בגלל הסכסוך הישראלי-פלסטיני שנמשך, קשה מאוד לפתח את מטרופולין ירושלים לעבר המזרח וגם באזורי מחלוקת דתיים. כלכלה מטרופולין ירושלים הוא מחוז עני יחסית מכיוון שמצוי בו אחוז גבוה ביותר של ילדים, רובם משתייכים למגזר הערבי והחרדי, כמו כן סיבה נוספת לעוני הוא שמעטים מתושבי העיר עוסקים במסחר ורבים עוסקים בשרותי הארחה והסעדה שההכנסות מהם נמוכות. ענף התעשייה גם הוא, אינו מפותח ויתר על כן רוב הגברים החרדים והנשים הערביות אינם יוצאים לעבוד. בשנת 2018, 70 שנים אחרי הקמת המדינה, ירושלים אינה מהווה מוקד משיכה תעסוקתי משמעותי. זאת ככל הנראה בשל האוכלוסייה ובשל גדר ההפרדה שמונעת תעסוקה רחבה בעיר. ירושלים ובית שמש שמהוות חלק גדול מאוד מהאוכלוסייה במטרופולין, הן בעלות מדד חברתי-כלכלי נמוך מן הממוצע, זאת נכון לשנת 2019. אוכלוסייה נתוני האוכלוסייה במטרופולין ירושלים לשנת 2016‏: האוכלוסייה הערבית מהווה כ-27.5% מכלל אוכלוסיית הגוש. תחבורה ניתן להגיע למרכז המטרופולין עם הרכבת המהירה לירושלים ואוטובוסים. בתוכה פועלת הרכבת הקלה בירושלים. בין צירי התנועה: סביבה את אזור מטרופולין ירושלים משרת הפארק המטרופוליני, פארק ירושלים. ממזרח לעיר ירושלים, משתרע מדבר יהודה. ממערבה, מתנשאים הרי ירושלים. בקצוות המערביים של המטרופולין, ישנו מעבר לאזור השפלה. פארק ירושלים כולל מרחבים גדולים ששמשו במאות הקודמות לחקלאות עתיקה ובהן טרסות, שרידי תעלות ובריכות ששימשו להשקיה, שקתות עדרים ושרידי מבנים. בפארק גם מספר מעיינות נקבה שנובעות לבריכות קטנות. הפארק הוא חלק מאזור הרי ירושלים הרחב יותר. גובהם הממוצע של הרי ירושלים הוא כ-650 מטרים מעל פני הים. ההרים הם שלוחות מקבילות היורדות מבמת ההר הגבוהה (800 מטר) של ירושלים, כיוונן מזרח-מערב, וביניהן נחלי אכזב הזורמים מערבה. מדרונותיו תלולים, ואין בו כמעט במת הר ושטחים מישוריים. את האזור מנקז אחד הנחלים הגדולים במרכז, נחל שורק, שבתוך העמק שלו עוברת מסילת הרכבת הישנה מיפו לירושלים. יובליו הגדולים בתחום הרי ירושלים הם נחל רפאים ונחל כסלון. מנגד, מדבר יהודה מאופיין באקלים מדברי ובטופוגרפיה של רמה המסתיימת במזרח במצוק (חלק ממצוק ההעתקים), שאותו חורצים אפיקי נחלים הזורמים ממערב למזרח. ראו גם קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%A1%D7%A3_(%D7%90%D7%9E%D7%A6%D7%A2%D7%99_%D7%AA%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D)] \| [TOKENS: 16860]
תוכן עניינים כסף (אמצעי תשלום) בכלכלה, כסף משמש כאמצעי חליפין מוסכם המאפשר קבלת טובין, ומטרתו לפשט ולייעל את פעולות המסחר, לרבות קנייה, מכירה ותשלום עבור עבודה או שירותים. הכסף מפשט את עסקאות החליפין בכך שהוא חוסך מהאדם את הצורך בחישוב מורכב של אינספור יחסי מחירים בין מוצרים שונים. עם זאת, ההסבר הקושר את המצאת הכסף לקושי שבסחר חליפין הוא תאורטי בעיקרו, כיוון שאין עדות לקיומן של חברות שהתבססו באופן בלעדי על סחר חליפין, ללא שימוש כלשהו בכסף. לאורך ההיסטוריה של הכסף היו עצמים מוחשיים שונים ששימשו ככסף. בתחילה היו אלה כלים בשימוש האדם כמו גרזנים וסכינים. לאחר מכן שימשו חפצי תרבות כמו קונכיות וחרוזים. במהלך המהפכה החקלאית שהחלה לפני כ-10,000 שנה נוספו הגרעינים והתבואות. לאחר מכן עם הופעת המתכות (תחילה נחושת ולאחר מכן הכסף והזהב) הם שימשו כאמצעי תשלום. עד המאה השביעית לפנה"ס המשקל והנפח של אמצעי התשלום נקבעו על ידי השלטונות. במאה השביעית לפנה"ס קבעו השלטונות מטבעות עשויים ממתכות שונות. בעבר יחסו למטבעות הכסף ערך עצמי. החל מהמאה ה-11 מופיע לראשונה בסין כסף פיאט שהוא סוג של מערכת כספים שבה ערכו של הכסף קיים מתוקף חוק מדינה. הכסף לבש צורה של שטרות או מטבעות שערכן נמוך בהשוואה לערך הרשום עליהם. כיום מרבית הכסף בעולם הוא רישום דיגיטלי בלבד במוסדות המורשים לכך, ואין לו כל ייצוג פיזי, בנוסף אין לכסף ערך ממשי ושימוש כשלעצמו, אלא ערכו בא לו מכך שבתוך מערכת חברתית כלכלית יש הסכמה על ערכו ולגיטימציה לדרישה לקבלת מוצרים או שירותים מסוימים תמורתו. השימוש בכסף מודרני נעשה באמצעות שטרי כסף ומטבעות שהן ההילך החוקי באותה מדינה, המחאות, תווי קנייה, כרטיסי אשראי, כרטיסי חיוב או טכנולוגיות אחרות להעברה ממוחשבת של רשומות בין המשתתפים באינטראקציה הכלכלית, ההעברה תהיה נקובה בהילך חוקי של המדינה, או במטבע זר שהותר לכך על פי החוקים הנוהגים. בתהליך השינוי בכמות הכסף במשק משתתפים הבנק המרכזי, הבנקים המסחריים והציבור. שוק הכסף הוא שוק היצע וביקוש בו הביקוש לכסף נובע ממידת ההעדפה של הציבור להחזיק בכסף וההיצע נקבע על ידי הבנק המרכזי. השוק מהווה חלק מהמערכת הכלכלית במשק, הוא משפיע ומושפע משוק הסחורות. הריבית היא "מחיר הכסף", אותו משלם הלווה, 'הקונה', ומקבל המלווה. מושג הכסף לפני המצאת המטבע המסחר בין בני האדם התקיים בסחר חליפין ישיר דהיינו סחורה תמורת סחורה,במוצרים שונים שהיו מקובלים בין הקונה למוכר. כבר באלף השלישי לפנה"ס החל שימוש באמצעי תשלום מוסכם – כסף (money) בצורת חתיכות מתכת הכסף שנשקלו באמצעות מאזניים למשקל שהוסכם בין המוכר לקונה. החליפין הישיר הקשה על המסחר שכן לא תמיד הייתה הסכמה באשר למוצר המוצע או לכמותו וכן מוצרים שונים היו קשים לטלטול למרחקים. המתכות היקרות, כסף וזהב הפכו עד מהרה לאמצעי התשלום המוסכם שכן הם קלים לטלטול, מקובלים על הכל ואינם מתקלקלים, ובאמצעותם התאפשר לבני האדם להימנע מלחשב מספר עצום של יחסי מחירים בין מוצרים שבהם הם נתקלים או להם נזקקים.. המתכת היקרה נשקלה באמצעות משקולות ועל פי המשקל הוסכם המחיר. הגדרת המונח כסף בימינו הוא משהו המתקבל בצורה רחבה כתשלום בעבור סחורות ושירותים ובהסדרת חובות. אמצעי התשלום המוסכם מאפשר ביצוע פעולות חליפין בזמן ובמרחב. תשלומים יכולים להיעשות מיד או בעתיד, בשוק המקומי או בשווקים מרוחקים. הכלכלה המוסדית מסבירה את חשיבות הכסף בכך שהוא מקטין את הוצאות העסקה בחליפין בשוק. שווקים יעילים נשענים על אמצעי חליפין מקובלים וזמינים. הכסף הוא מוסד שיצרו בני האדם כדי לפשט את החליפין וכדי לסייע להם לנהל את מקורותיהם. אמצעי התשלום מאפשר מימוש היתרונות של ההתמחות (חלוקת עבודה) והיתרונות לגודל. החוקרים חלוקים בדעתם באשר למשמעות הכסף. יש המדגישים את המשמעות המופשטת של המושג – כסף הוא תיאור של אמצעי מופשט המשמש לביטוי מחירים או חוב. לעומת זאת יש המדגישים את הכסף כדבר הפיזי (כסף מוצרים) המשמש לצורך פעולות החליפין, לפירעון חובות ויש לו משמעות חברתית. הכלכלנים מדגישים את המשמעות המופשטת של הכסף ואת השימוש בו לצורך חקירה כלכלית. האנתרופולוגים וחוקרים מסוימים של מדעי החברה מתייחסים לכסף כאל מוסד חברתי. הם גם מבחינים בשימושים החברתיים בכסף כמו מתנות, מוהר, מנחות לשליטים ולאלים, קנסות ופיצויים וכדומה ומדגישים אותם. יש חוקרים היוצאים מהשקפת עולם חברתית הטוענים שהכסף מגביר את אי השוויון בעולם על ידי צבירתו בידי פרטים מסוימים ולכן צריך להשתמש בחלופות של חליפין טבעי ויחסי מחירים הנקבעים על ידי השלטונות (ראה מרקסיזם). בקרב החוקרים יש הסכמה באשר לתפקידי הכסף. כפי שמופיע לעיל הכסף משמש יחידה למדידת ערך ואמצעי חליפין. נוסף על כך הכסף משמש שומר ערך לאורך זמן ומאפשר קיום הפרדה זמנית בין ייצור, רכישה וצריכה. הכסף משמש גם תקן מדידה. בתור שכזה הוא משמש גם תקן לתשלומים נדחים בחוזים הקשורים בתשלומי חובות בעתיד. השימוש בכסף מחייב נוכחות של מומחים לאמצעי התשלום, המשמשים מתווכים. כדי שמוצר מסוים ישמש כסף, הוא חייב להיות מבוקש לשימוש על ידי כל האוכלוסייה, וחייבת להיות אפשרות לאבחן אותו (זיהוי וקביעת איכות) בלי הוצאות ובלי צורך במומחיות גדולה. מוצרים שערכם יציב, יהיו מועדפים לשימוש כאמצעי לשמירת הערך ולצורך אמצעי תשלום לחליפין. חוקרי הכסף הפרימיטיבי קבעו מבחנים למוצרים המשמשים כסף בעולם העתיק (ובחברות פרימיטיביות). המוצר צריך להיות שימושי ובעל ערך למשתמש; אפשר יהיה לשאת אותו; בעל מבנה הומוגני של יחידות נפרדות; בעל ערך יציב; ניתן לזיהוי בקלות. מבחני הזיהוי אינם חייבים להיות מוחלטים, והמוצרים יכולים להיות בעלי תנודות מחירים לזמן קצר אך יציבים לזמן ארוך. יחידות המידה של המוצרים המשמשים אמצעי תשלום, חייבות להיות בעלות נפח מסוים כך שיוכלו להיות מובלות בכמויות סבירות למרחקים קצרים לצורכי חליפין לשימוש יום יומי. אמצעי התשלום המוסכם יכול להיות מסוגים שונים. למשל: כסף נייר (שטרות כסף), מטבעות מתכת, מטבע דיגיטלי (כמו ביטקוין), כרטיסי אשראי מפלסטיק, יחידות (או יחידות נפח ומשקל) של מוצרים כמו צדפים, שעורה, תמרים, צמר ומתכות כסף, זהב, בדיל. ייתכן שכמה מוצרים ישמשו אמצעי תשלום בעת ובעונה אחת. לכאורה נראה שהשימוש בכמה מוצרים כאמצעי תשלום הוא בלתי יעיל, אולם אם יש יחס קבוע ומוכר בין המוצרים המשמשים אמצעי תשלום, הם יכולים לשמש יחידת כסף אחת. כך למשל בחצי השני של האלף השלישי לפסה"נ כאשר השעורה והמתכת כסף שימשו אמצעי תשלום, והיה יחס קבוע ומוכר של 300 סילה (יחידת נפח) שעורה לשקל (יחידת משקל) מתכת כסף, שימשו שתי יחידות התשלום יחידת תשלום אחת – הכסף של אותה תקופה. היסטוריה אמצעי תשלום מוסכמים וביצוע תשלומים באמצעותם מתועדים לראשונה כבר באלף הרביעי לפנה"ס בלוחות בכתב היתדות שנמצאו באתרים קדומים במסופוטמיה. במסמכים אלה מתועדות שיטות תשלום שונות הכוללות גם תשלום של סחורות ומוצרים כמו עיזים או בדים וגם חתיכות מתכת יקרה. בצורה זו של מסחר, התקיים משא ומתן בין הקונה והמוכר, וקביעת הערך של המוצר הייתה נכונה רק לאותה עסקה. עם הזמן התעורר צורך בהגדרת ערך אובייקטיבית יותר של מוצרים ביחס למשהו קבוע. המגדיר הקבוע צריך היה להיות שָמיש ומקובל על כלל האוכלוסייה. כאשר מדובר באלף ה-4 לפנה"ס מגדיר זה היה הצאן, לכן מונחים רבים הקשורים באמצעי תשלום קשורים בכבשים: בעברית לקנות בא מהמילה – מיקנה "ואברהם כבד במקנה בכסף ובזהב". מקנה משמעו גם בעלות וגם קניין (הפועל קנה = רכש). בלטינית: עושר, כסף = Pecuniae (שמקורו במילה עדר = .Pecus. המילה capital בשפות המודרניות שמשמעו הון, מקורו ב-capitale- שהוא בלטינית ראשי בקר (ראש =capito) אצל היוונים אדם עשיר נקרא πολυβουτης, משמע בעל שוורים רבים. באיליאדה ואודיסיאה, הומרוס (1200 לפנה"ס) מזכיר את השור כאמצעי תשלום. אך היו עוד חיות שסחרו בהן: רכוש בא מהמילה רכש שפירושה סוס. בנורדית kugildi פירושו כסף, מורכב מהמילה kuh = פרה ו-geld = זהב. בהודו ונפאל שם המטבע הוא רופי rupee, שמשמעו בהמה. מבחינת עשיית חישובים, נח להתייחס לצאן, אך מבחינת ניהול המסחר, לא נח לטלטל את הצאן בביצוע עסקות. יש עדיין חברות באפריקה שבעלי חיים בהן משמשים אמצעי תשלום למשל כמוהר וכאמצעי לצבירת רכוש. המסחר בעזרת צאן מוגבל גאוגרפית וכאשר התרחב המסחר, נוצרה עם הזמן, בצד סחר החליפין, מערכת של חפצים בעלי ערך מוסכם, אלה הם אמצעי תשלום. מן הקדומים שבהם שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות הם צדפי 'פי הכושי' (kauri shells). כיוון שהובאו מאזורים מרוחקים ונמצאו במרחבים רבים בעולם הקדום, וכיוון שאין עדות לשימוש בהם כתכשיטים, משערים במחקר כי שימשו כאמצעי תשלום. כאלה נחשפו גם בקברים, דבר המצביע על ערכם וחשיבותם. יש מקומות באפריקה וגינאה החדשה שמשתמשים בהם עד היום. מוצאים כאלה באתרים פריהיסטוריים כמו בגלגל. הם ללא חורים להשחלה, ונמצאים גם במקומות הרחוקים מן הים. כך נמצאו גם בערד של ראשית האלף ה-3 לפנה"ס, ובקדש-ברנע. בסין של סוף התקופה הנאוליתית ובתאילנד, מקומות בהם לא היו צדפים, חיקו אותם בעצם ואף בכסף. במקומות שונים השתמשו באמצעי תשלום אחרים, למשל האינדיאנים השתמשו בפולי קקאו, בתרבויות שונות השתמשו במלח, בחוטי נחושת, בטבליות תה ועוד. המערכת הכלכלית המתועדת הראשונה היא כאמור במסופוטמיה של האלף הרביעי לפנה"ס. המערכת הייתה בנויה על יחידות נפח של שעורה ויחידות משקל של מתכת הכסף כאמצעי תשלום. חשבונות הארמון והמקדש תועדו בלוחות חמר כתובים בכתב יתדות, והיחידות שצוינו בהם היו יחידות של ליטר (סילה) שעורה. השעורה שימשה גם לתשלום משכורות, דמי חכירה, אשראי וכולי. הנחושת (ביחידת משקל, שקל – 8.3 גרם) שימשה לחישוב מחירי בתים, שדות ומטעים. יחידות הנפח והמשקל הופיעו בחוקים ופוקחו על ידי השלטונות. האימפריה הבבלית פיתחה גם היא מערכת כלכלית, שכללה חוקים על אשראי, חוזים, וחוקים המתייחסים לניהול עסקים והחזקת רכוש פרטי. הקודקס של חמורבי, שנוצר במאה ה-18 לפנה"ס בבבל העתיקה, נחקק על ידי המלך הבבלי השישי חמורבי. הקוד כלל חלקים שעסקו במחירים ומידות ומשקלות. הקוד קבע שיעורי ריבית, קנסות, ופיצויים עבור עבירות על החוק. השקל הוא יחידת משקל שמוצאה במסופוטמיה של האלף השלישי לפנה"ס, זאת לצד המינה (כחצי קילו הכולל 60 שקלים), והגריין (כ- 0.046 גרם) שהוא המשקל הממוצע של גרגר שעורה. השקל (כ- 8.3 גרם) נחלק ל-180 גרגירים. במשקולות ניתן היה לשקול כל אמצעי תשלום, ממתכת יקרה ועד מוצרים. מונח זה הגיע גם לארץ ישראל וכך בספר בראשית מתואר שאברהם קנה את מערת המכפלה תמורת ארבע מאות שקל כסף (עובר לסוחר - כסף שמקבל כל סוחר באזור). משקולות השקל על כפולותיו וחלקיו נמצאו לרוב בחפירות ארכאולוגיות בארץ ועליהם סימן השקל או כיתוב שם המשקל בכתב עברי קדום. לחתיכות הכסף שנשקלו בימי בית ראשון נקראו בצעים, או בצעי כסף, שכן הם נבצעו מתוך מטילים גדולים יותר על פי המשקל הרצוי בכל עסקה ועסקה. המטבעות הראשונים נטבעו בממלכת לידיה (לוד) שבמערב אסיה הקטנה כנראה בימי המלך הראשון של הלודים – גיגֶס Gyges (682 -652 לפנה"ס). אלה היו גרגרי אלקטרום (נתך של זהב וכסף) שנמצא באופן טבעי בלידיה, הם היו סגלגלים ושוייפו כדי להתאימם למשקל הרצוי. עליהם חותם של הגוף המנפיק כערובה למשקלם ותכולת המתכת היקרה שבהם. ההרכב המתכתי משתנה ממירבץ למרבץ אך הערך היחסי הוא כ-3/4 זהב ו- ¼ כסף, ומשקלם כ-7-8 גרם. מטבעות אלה נעדרים כתובות או סממני זיהוי אחרים, ותארוכם לאמצע המאה ה-7 לפנה"ס נקבע בעזרת ממצאים אחרים. כיוון שהרכב האלקטרום בטבע שונה ממרבץ למרבץ, החלו, להפריד בין הכסף לזהב. על פי הרודוטוס (i, 94) (וכן קסנופון), "העם הלודי היה הראשון שאנו יודעים עליו שטבע מטבעות של זהב וכסף". המלך הלודי קרויסוס טבע את מטבעות הזהב הראשונים והוא הראשון שהנהיג מערכת מטבעות דו-מתכתית של זהב וכסף טהורים, בעריכים של סטאטר וחצי סטאטר. מטבעותיו מצטיינים בדיוק משקלם. אריסטו בספרו על חוקת אתונה כותב: "ככל שההנאות הנובעות ממסחר פשטו לחוגים רחבים יותר על ידי יבוא סחורות שהיה בהם מחסור, ועל ידי ייצוא עודפי סחורות, נעשה השימוש במטבע לדבר שבהכרח; הואיל ולא כל המצרכים החיוניים ניתנו לטלטול, הסכימו ביניהם הבריות לתת ולקבל לצורכי סחר-חליפין חפץ מסוים אשר בעוד הוא עצמו היווה מצרך, הוא היה קל ונח לשימוש בעסקי יום יום. חפץ כלשהו כמטיל ברזל או כסף שבתחילה הוגדר ערכו פשוט לפי הגודל והמשקל, אם כי לבסוף הרחיקו לכת והטביעו חותם על כל מטבע על מנת שלא יצטרכו לטרוח ולשקלו, החוֹתָם הטבוּע על המטבע ציין את ערכו". למעשה המטבעות הראשונים הם פיסות מתכת בעלות גודל ומשקל קבועים הנושאים דגמים מוטבעים שנועדו לערוב לערכם. בסין היו המטבעות הקטנה פיזית של יחידה מוניטרית נוהגת (סכינים). הכסף הקדום במזרח הרחוק נעדר דגמים מסובכים וטביעתו חסרה המשכיות ורציפות. הקווים האופייניים לטביעה זו הם: כמעט עד לתקופה המודרנית יצקו את המטבעות ולא טבעו אותם; מטבעות רבים הם מרובעים ולרבים מהם חורים עגולים או מרובעים במרכזם – כדי להקל על קשירתם יחד; כמה סדרות במיוחד אלה של סין, יפן וקוריאה בולטות בשמרנותן הרבה ודגמים מופיעים עליהם ברציפות במשך מאות שנים. במאה השביעית לפנה"ס הופיעו לראשונה המטבעות כיחידות אמצעי תשלום (כסף). המטבעות היו ביחידת משקל – דרכמה, ונטבעו על ידי שלטונות ממלכת לוד שבמערב אסיה הקטנה. על המטבעות נטבעו ציורים משני הצדדים. על הדרכמה הראשונה נטבע הינשוף. יתרונות המטבעות היה היותם ביחידת משקל ואיכות שהיה מאחוריהם תמיכה שלטונית. המנהג התפשט במהרה לאזורים אחרים וכלל מטבעות מזהב, כסף ונחושת בעיקר. מערכת כסף פיאט (Fiat) הוא סוג של מערכת כספים שבה ערכו של הכסף קיים מתוקף חוק מדינה. מקורו של המונח פיאט (Fiat) בלטינית ומשמעותו "כך יעשה" או "כך יהיה". במקום בו המטבע המקומי הוא כסף פיאט, משתמשים במושג "מטבע פיאט". מקורו של כסף פיאט הוא בסין של המאה ה-11, בתקופה בה שלטו שושלת מינג ושושלת יואן. בעולם המערבי הזהב היה במשך תקופה ארוכה הבסיס ליצירת כסף (אמצעי תשלום). כדי לפשט את המסחר בזהב היה המסחר בו מתנהל, על פי רוב, בשטרות בנקאיים שהנפיקו בנקים כנגד זהב שהופקד בכספותיהם ואותם היה ניתן לפדות תמורת זהב בכל זמן. לאחר חקיקת חוקי ההילך החוקי ברוב מדינות העולם (תחילה במסגרת תקן הזהב ולאחר מכן בלעדיו), ירד הזהב ממעמדו ככסף המקובל ותחתיו הפך ההילך המקומי לכסף הנהוג בעסקאות מקומיות והדולר האמריקני לכסף הנהוג בעסקאות בינלאומיות (ובמידה פחותה בהרבה האירו והזהב גם כן). החל מהמאה ה-11 נעשה שימוש בסין ולאחר מכן באירופה בכסף פיאט – שטרות ומטבעות שלא רק שערכם של המטבעות אינו קשור לערך החומר שממנו הוכנו, אף אין כנגדם שום עתודה של זהב אצל המנפיק. כסף פיאט חשוף לסכנה שהמנפיק יגדיל את סכומי המטבע שבמחזור ובכך יגרום לאינפלציה. בתקופות שונות בהיסטוריה נעשה שימוש במנגנון הנקרא "תקן הזהב", שהגביל מממשלות בייצור כסף פיאט. לפי שיטה זו, מטבעות ושטרות מדינתיים מקבלים את ערכם מהעובדה שיש כנגדם כמות מסוימת של זהב בידי המנפיק, והוא חייב למוסרם כנגד השטר. בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים, עם התמוטטותו של הסכם ברטון-וודס, ננטשה לחלוטין שיטת תקן הזהב, וכיום אינה בשימוש. כיום, כל מערכות המטבע העולמיות נשענות על האמון שיש למשתמשים בחוסנו של המטבע וביציבות שערו לעומת מטבעות אחרים ולעומת האינפלציה. כמות הכסף במשק כמות הכסף במשק מוגדרת על פי הגישה הקיינסיאנית כסך כל השטרות והמטבעות במחזור + סך הכל פיקדונות העו"ש שבידי הבנקים המסחריים. הגדרות אחרות כוללות בהגדרה זו איגרות חוב ואף נכסים נזילים אחרים כשהמדד להכללה בהגדרה היא מידת נזילותו, קרי מידת האפשרות להפיכת אותו נכס למזומן. יחס הרזרבה או שיעור הנזילות הוא היחס בין כמות הרזרבות שהבנקים מחזיקים לבין פיקדונות העו"ש של הציבור. הבנק המרכזי מוסמך לקבוע יחס רזרבה מינימלי אותו הבנקים מחויבים להחזיק כעתודה. יחס מינימלי זה נקרא גם יחס הרזרבה החוקי או חובת הנזילות. כמו כן, יחס הרזרבה אותו מעדיפים הבנקים להחזיק נקרא יחס הרזרבה הרצוי. בשיח הכלכלי הפופולרי יש שמבלבלים בין יחס הרזרבה להלימות ההון שהיא השיעור של ההון העצמי המוחזק על ידי הבנק לעומת ההלוואות. רזרבה או רזרבה בנקאית היא סך המזומן בשטרי כסף ומטבעות שאותו מחזיק הבנק. הרזרבה יכולה להימצא בכספות הבנקים עצמם או שהבנקים יכולים להפקיד את כולה או חלקה בבנק המרכזי תמורת ריבית. הרזרבות המוחזקות על ידי הבנקים המסחריים נועדו להבטיח שהם יוכלו לעמוד בהתחייבויותיהם גם אם מפקידים רבים מושכים במפתיע את פיקדונותיהם. העובדה שהבנקים המסחריים נותנים אשראי והלוואות הרבה מעבר למזומנים שמצויים בידו מעידה על אמון בסיסי במערכת הבנקאית. לצורך המחשת השפעת יחס הרזרבה על כמות אמצעי התשלום במשק, נניח כי יחס הרזרבה החוקי שווה ליחס הרזרבה הרצוי על ידי הבנקים והשפעתם של שינויים היא מידית. כאשר לקוח מפקיד בבנק 100 שקלים, בהינתן יחס רזרבה של 6% הקיים בישראל, הבנק נדרש לשמור 6 מהם כרזרבה ואת ה-94 האחרים הוא יכול להלוות ללקוח אחר. פעולת ההלוואה מייצרת למעשה פיקדון עו"ש חדש שבו רשומים 94 שקלים שלא היו קיימים קודם וזאת מכיוון שללקוח הראשון עדיין יש פיקדון של 100 ש"ח. כעת, הפיקדון החדש מאפשר לבנק לתת שוב הלוואה בגובה של 94% ממנו וכן הלאה. סיכום הטור ההנדסי הזה נותן כי כמות הכסף במערכת גדלה ביחס ההפוך ליחס הרזרבה, בערך פי 16. יחס הפוך זה נקרא מכפיל הפיקדונות. בתהליך השינוי בכמות הכסף משתתפים הבנק המרכזי, הבנקים המסחריים והציבור. הפעולות הגורמות לשינויים בכמות הכסף נקראים עירויים. עירוי חיובי הוא הגדלה של כמות הכסף במשק ועירוי שלילי הוא הקטנה. כדי להבין את כיוון השפעתם של העירויים נניח כי יחס הרזרבה החוקי שווה ליחס הרזרבה הרצוי על ידי הבנקים והשפעתם של העירויים מידית. את העירויים מחלקים לשני סוגים: הגדלה של כמות הכסף במשק יכולה לנבוע מ: בהקשר של השינויים בכמות הכסף יש לזכור כי השינוי כשלעצמו לא גורם לגידול או לקיטון ברכוש של הציבור. יותר מזה, כמות הכסף במשק בכל רגע נתון אינה משקפת את כמות הרכוש בידי ציבור. הקטנת יחס הרזרבה למשל מגדילה את כמות הכסף ללא שינוי בבסיס הכסף אולם כל מה שקרה בפועל הוא הגדלת ההלוואות לציבור שמגדילות את כמות הכסף שברשותם אך גם ההתחייבויות שלהם גדלות באותו גודל ולכן הרכוש בידי ציבור לא משתנה. בנקים מסחריים בנקים מסחריים או מוסדות בנקאיים עוסקים במתן הלוואות, קבלת פיקדונות, ניהול חשבונות עו"ש והעמדת אשראי. כמו כן מספקים הבנקים המסחריים אמצעי תשלום כמו המחאות וכרטיסי אשראי, לעיתים בשילוב חברות אשראי חיצוניות. רוב היצע הכסף הקיים במערכת הכלכלית של ימינו אינו נמצא בצורה של שטרות ומטבעות אלא רשומות דיגיטליות במחשבי הבנקים. על אף שבנק מסחרי אינו יכול לייצר שטרות כסף חדשים (זכות השמורה בחוק רק לבנק המרכזי של המדינה), בפועל קיומם של הבנקים המסחריים מגדיל את כמות הכסף במערכת הכלכלית. זאת משום שהבנק המסחרי אינו מחויב להחזיק בידו כסף אמיתי בכמות השווה לפיקדונות שניתנים בידו, אלא רק חלק יחסי מתוך הפיקדונות. היחס האמור נקרא יחס הרזרבה המינימלי (או שיעור הנזילות). תפקידי הבנק המרכזי במדינות המערביות (מדינות בעלת כלכלת שוק) המדיניות המוניטרית נמצאת באחריות הבנק המרכזי. בישראל נקרא הבנק המרכזי בנק ישראל, ותפקידיו מפורטים בחוק בנק ישראל: מטרותיו של הבנק, כפי שנקבעו בחוק, הן: שוק הכסף שוק הכסף הוא שוק היצע וביקוש בו הביקוש לכסף נובע ממידת ההעדפה של הציבור להחזיק כסף מזומן או עו"ש (שלא נושא ריבית) וההיצע קבוע ונתון. השוק מהווה חלק מהמערכת הכלכלית במשק, הוא משפיע ומושפע משוק הסחורות. הריבית היא "מחיר הכסף", אותו משלם הלווה, 'הקונה', ומקבל המלווה. המניעים להחזקת כסף שלא נושא ריבית: עקומת הביקוש לכסף יורדת משמאל לימין ומבטאת את הביקוש המצרפי של הציבור לכסף. ככל שהריבית נמוכה יותר הכמות המבוקשת של כסף גדלה. שינויים של עקומת הביקוש לכסף יכולים לנבוע מ: היצע הכסף כולל את כל הנכסים הנזילים במשק. נכסים שאפשר להפוך למזומן בזמן קצר. בנוסף לכמות הכסף (השטרות והמטבעות במחזור + סך הכל פיקדונות העו"ש שבידי הבנקים המסחריים) כולל גם גידול בהיצע הכסף ויכול לנבוע מ: מונחים ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/1902] \| [TOKENS: 786]
תוכן עניינים 1902 שנת 1902 היא השנה השנייה במאה ה-20. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 1902 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-13 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני. אירועים ינואר פברואר מרץ אפריל מאי אוגוסט ספטמבר דצמבר נולדו ינואר פברואר מרץ אפריל יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר נפטרו מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר לוח שנה להלן לוח שנה גרגוריאני – עברי משולב עם ימים בינלאומיים. חגים ומועדים עבריים: Nothing. במקומות בהם היה נהוג אז הלוח היוליאני, שנת 1902 התחילה ביום ו' בשבט ה'תרס"ב (לעומת זאת, אותה שנה לפי הלוח הגרגוריאני החלה 13 ימים מוקדם יותר, ב-כ"ב בטבת). אורכה של שנה זו לפי הלוח היוליאני 365 ימים - בדיוק כמו הלוח הגרגוריאני המקביל. להלן לוח שנה יוליאני - עברי משולב עם חגים ומועדים עבריים: Nothing. ראו גם קישורים חיצוניים 1897 • 1898 • 1899 • 1900 • 1901 • 1902 • 1903 • 1904 • 1905 • 1906 • 1907
========================================

[SOURCE: https://pop.education.gov.il/flexible-matriculation-program/] \| [TOKENS: 982]
למידה מבוססת מיומנויות תוכנית הבגרויות הגמישה תוכנית הבגרויות הגמישה למקצועות הרוח, החברה והמורשת שר החינוך, ח"כ יואב קיש, ומנכ"ל המשרד, מר מאיר שמעוני, מציגים את המתווה הגמיש של בחינות הבגרות במקצועות הרוח, החברה והמורשת: תנ"ך, היסטוריה, אזרחות, ספרות ומורשות. מתווה הבגרויות החדש במקצועות הרוח, החברה והמורשת סרטוני משימות מבוקרות \| סרטוני הדרכה מע' הבגרויות הגמישה: עברית \| ערבית טופס הרשמה, נדרשת הזדהות משרד החינוך מתווה ההיבחנות החדש ד"ר טלי יניב - יו"ר המזכירות הפדגוגית, גב' אינה זלצמן - סמנכ"לית בכירה ומנהלת המינהל הפדגוגילמתווה \| מצגת \| סרטון הצעות לפריסת שעות תלת שנתית בחטיבה העליונה תוך שילוב אירועי ההערכה במקצועות החברה, מורשת ורוח להמשך קריאה להמשך קריאה כניסה לנוהל תוכנית הבגרויות הגמישה קישורים לשירותים הדרך הקצרה ל... פורטל זה נבנה עבור מורים ונועד לשימוש צרכי חינוך בלבד. העמוד מכיל קישורים לאתרים חיצוניים שאינם אתרי משרד החינוך. תוכן אתרים אלה וכל המוצג בהם (לרבות פרסומות) הינו באחריות בעלי האתרים בלבד. אם נתקלתם בבעיה כלשהי או שיש לכם הצעות או הערות בנוגע לתוכן, באפשרותכם לפנות אלינו בקישור זה.
========================================

[SOURCE: https://pop.education.gov.il/matriculation-exams-final-projects/preparation-for-matriculation-exams/] \| [TOKENS: 1228]
למידה מבוססת מיומנויות הכנה לבחינות הבגרות לקראת בחינות הבגרות התלמידים יכולים ללמוד בקורסי הכנה לבגרות עם המורה בכיתה או בלמידה עצמית, להשתתף בשיעורים מקוונים חינם, פרטיים או קבוצתיים, או בתוכנית למידה חינם לבחינות הבגרות בקבוצות וטסאפ. הזמינו את התלמידים להכיר את כל האפשרויות לקראת בחינות הבגרות. קורסי הכנה לבגרות חינם לכיתות י-יב קורסי הכנה לבגרות בניהול המורה המאפשרים למידה דיגיטלית לצד למידה בכיתה - הקורסים בנויים על פי תוכנית הלימודים ומאפשרים ללמוד מכל מקום, בכל זמן ובקצב המתאים. מורים יכולים לפתוח קורס לכיתתם ולעקוב אחר תהליך הלמידה והתרגול. קיימים גם קורסי הכנה לבגרות המיועדים ללמידה עצמית של התלמידים. הזמינו את התלמידים להתנסות בהם. בגרופ – הכנה לבגרות בקבוצות וטסאפ תוכנית "בגרופ" היא תוכנית בלא תשלום לדוברי עברית וערבית ללמידה לקראת בחינות הבגרות לכיתות יא-יב במועד חורף ובמועד קיץ. מועד חורף בתחומי הדעת אנגלית, מתמטיקה ולשוןמועד קיץ בתחומי הדעת אנגלית, מתמטיקה, לשון, פיזיקה, כימיה וביולוגיה" אל תשכחו לעדכן את התלמידים שלכם. בחינות בגרות והערכה חלופית פורטל זה נבנה עבור מורים ונועד לשימוש צרכי חינוך בלבד. העמוד מכיל קישורים לאתרים חיצוניים שאינם אתרי משרד החינוך. תוכן אתרים אלה וכל המוצג בהם (לרבות פרסומות) הינו באחריות בעלי האתרים בלבד. אם נתקלתם בבעיה כלשהי או שיש לכם הצעות או הערות בנוגע לתוכן, באפשרותכם לפנות אלינו בקישור זה.
========================================

[SOURCE: https://pop.education.gov.il/main-annual-planning/] \| [TOKENS: 433]
למידה מבוססת מיומנויות תכנון לימודים – הישגים מצופים כל המגזרים ממלכתי ממלכתי דתי מגזר דרוזי מגזר ערבי תכנון לימודים – הישגים מצופים הדרך הקצרה ל... קישורים לשירותים פורטל זה נבנה עבור מורים ונועד לשימוש צרכי חינוך בלבד. העמוד מכיל קישורים לאתרים חיצוניים שאינם אתרי משרד החינוך. תוכן אתרים אלה וכל המוצג בהם (לרבות פרסומות) הינו באחריות בעלי האתרים בלבד. אם נתקלתם בבעיה כלשהי או שיש לכם הצעות או הערות בנוגע לתוכן, באפשרותכם לפנות אלינו בקישור זה.
========================================

[SOURCE: https://pop.education.gov.il/matriculation-exams-final-projects/matriculation-exams-final-projects/] \| [TOKENS: 2207]
למידה מבוססת מיומנויות בחינות בגרות ההתנדבות בעת החירום ושילובה בהערכת התלמיד בחטיבה העליונה כחלק מהגמישות המתבקשת בזמנים בלתי שגרתיים, ומתוך רצון להביא לידי ביטוי הזדמנויות חינוכיות ייחודיות, אנו מאפשרים לעובדי ההוראה, בהתאם לשיקול דעתם, בשנה"ל תשפ"ד בלבד, לשלב את הערכת התלמיד על פעולות התנדבות ועשייה למען החברה, כחלק מהפרמטרים בקביעת ההערכה החלופית (במסגרת ה30%) של התלמיד בציון הבגרות. שילוב המעורבות החברתית בתחומי הדעת התוכנית להתפתחות אישית ולמעורבות חברתית מעודדת שילוב בין המעורבות החברתית המעשית לבין למידה עיונית בתחומי הדעת. מאגר בחינות בגרות במאגר השאלונים תוכלו למצוא שאלוני בחינות בגרות בכל תחומי הדעת ובכל המועדים. מיקודים וחוקי מענה מיקודים וחוקי מענה לשנת הלימודים תשפ"ד טוהר הבחינה טוהר הבחינות הינו עיקרון המחייב את הנבחן ואת המערכת האחראית על ניהול הבחינות להגינות וליושר. השמירה על טוהר הבחינות בכלל ועל ניהולן התקין של בחינות הבגרות בפרט היא משימה חינוכית, ערכית ומוסרית, והיא תנאי הכרחי לשמירה על הגינות ועל שוויוניות בין הנבחנים.על הבחינות לשקף את ידיעותיו ובקיאותו של הנבחן בלבד. פגיעה בטוהרן מקנה יתרון לא הוגן לנבחנים מסוימים, ומשליכה על כלל הנבחנים ועל התייחסות החברתית לערכן ולאמינותן של הבחינות ככלי להערכה מסכמת בסיום הלימודים וככלי למיון שוויוני בין התלמידים לצורך המשך לימודיהם באקדמיה.החשיבות הרבה לשמירה על טוהר הבחינות מחייבת את הנבחנים, את צוותי החינוך – ובהם המחנכים והמנהלים, ואת המערכת כולה – מטה משרד החינוך והמפקחים.כדי להבטיח את אמינותן של תעודות הבגרות ותעודות ההסמכה, בתי הספר נדרשים לנהל עם תלמידיהם שיח ערכי על חשיבותו של הליך תקין והוגן, ובכלל זה להטמיע את תוכנו של חוזר מנכ"ל זה כחלק מתהליך חינוכי מתמשך בקרב תלמידיהם. לקויות למידה והתאמות מדיניות משרד החינוך מבקשת לאפשר לכל תלמיד שצבר את הידע הדרוש לקראת בחינת בגרות להיבחן ולהוכיח את ידיעותיו ואת בקיאותו בתחום הדעת. לשם כך האגף הבכיר לבחינות ערוך להתאים את עצמו לצרכים של התלמידים ולאפשרות לספק מענה לקשיים בדרכי היבחנות מגוונות, כמו בחינות בעל-פה, הקראת שאלונים וכדומה, ואף לקיום הבחינות במסגרות מיוחדות: בבתי חולים, בבתי התלמידים ועוד. חרדת בחינות ודרכי התמודדות בחינות בגרות והערכה חלופית קישורים לשירותים הדרך הקצרה ל... פורטל זה נבנה עבור מורים ונועד לשימוש צרכי חינוך בלבד. העמוד מכיל קישורים לאתרים חיצוניים שאינם אתרי משרד החינוך. תוכן אתרים אלה וכל המוצג בהם (לרבות פרסומות) הינו באחריות בעלי האתרים בלבד. אם נתקלתם בבעיה כלשהי או שיש לכם הצעות או הערות בנוגע לתוכן, באפשרותכם לפנות אלינו בקישור זה.
========================================

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.